רקע
שלום עליכם
הזכייה הגדולה
שלום עליכם
תרגום: יוסף חיים ברנר (מיידיש)
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: סימן קריאה (1); 1972

מתוך עזבון ברנר


מעשה רב ונפלא, איך שטוביה החלבן, יהודי עני ומטופל בבנים, נתעלה ונתעשר לפתע פתאום ע"י מאורע משונה שאינו בנמצא ושכדאי הוא להיות חקוק בעט סופר על הגליון ונתון בלוח למען ירוץ קורא בו.

מסופר בלשונו של טוביה בעצמו, ומורצה ע"י המחבר מלה במלה.

מקימי מעפר דל,

מאשפות ירים אביון.

(תהילים קיג, ז)


כשעולה לפני ההשגחה הפרטית של השם יתברך לזַכות את בן-האדם בזכייה גדולה, הרי אז, שומע אתה, אדוני שלום עליכם, בוא יבוא הדבר ישר לפתח ביתו של המוצלח, וכמו שנאמר: למנצח על הגתית – ופֵרשו חכמים: ברחוב ירוצו, אל החלונות יעלו; אין עצה אז ואין חכמה ואין תחבולה ואין חריצות. ואם הדבר הוא להפך, חלילה, שוב לא יועילו לכם אז כל הדיבורים, שתרופתם כתרופה לגבי השלג דאשתקד, וגם על זה מקרא מלא דבר-הכתוב: הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור, כלומר לאדמה!… אדם יסודו מעפר, לפעמים הולך הוא וטורח ויגע, ואין נחת, בשום אופן, לא נשאר אלא לשכב – שונאי ציון – ולגווע! ופתאום, לא ידוע מאין ומהיכן – גילה, רינה, דיצה מכל הצדדים, ככתוב: רווח והצלה יעמוד ליהודים – לפירושן של המלות הרי כבודו אינו זקוק לי, אלא שפשוטן: יהודי, כל זמן שהנשמה בקרבו ועורק אחד עדיין מפרפר בו, אל ייאש את לבו מן הבטחון. מִבְּשרי חזיתי את זאת, איך שהבורא יתברך, המנַהג את עולמו, התנהג עמדי והזמין לי פרנסתי זו של עכשיו. דִלְכאוֹרָה: כיצד אני נעשה פתאום לחלבן, למוכר גבינה וחמאה, בשעה שאבותי ואבות-אבותי לא ידעו מעולם ממסחר זה?! וכדאי הוא הדבר, בנאמנות, שתשמע, אדוני שלום עליכם, לכל סיפורי מתחילה ועד סוף. הבה ואשב לי קצת כאן על הדשא בקרבת כבודו, והסוס שלי יהא רועה לו פורתא וישתמש בכלי-לעוסו, כאמור: נשמת כל חי – הכל חשובים לפני המקום.

בקיצור, זה היה קרוב לימי חג-השבועות, זאת אומרת – כדי שלא אכזב – שבוע או שני שבועות לפני החג, ואולי, הא? שבועות מספר לאחר החג. אל נא תשכח, אדוני שלום עליכם, שכבר עברו מאז, קמעא קמעא – המתן ואגיד לך בדיוק – תשע שנים, תשע, ואפשר עשר, ואולי עשר עם הוספה. אני הייתי אז, כמו שכבודו רואה אותי השתא, כלל לא זה של עכשיו. רצוני לומר, אמנם טוביה זה עצמו, אבל בכל זאת, לא זה, כמו שכבודו אומר: אותה מרת ינטה ממש, אלא שהצעיף שעליה אחר הוא. דהיינו? הייתי לא עליכם, קבצן מארץ הקבצנים, אף על פי שלאידך גיסא, הריני גם עכשיו רחוק מהיות נגיד, ומה שחסר לי עד היום לגבי ברודסקי, הלוואי שהיינו, אני וכבודו, משתכרים זה גם שנינו עד שלהי דקייטא, אלא שכלפי מצבי אז, הריני עתה, רשאים לומר, יהודי עשיר, עם סוס ועגלה משלי, עם, בלי עין הרע, זוג פרות חולבות, ועוד אחת, שעוברה בצדה; יש, אל אחטא בשפתי, גבינה וחמאה וכותח חדשים לבקרים, יגיע כפינו, משום שעליך לדעת: כולנו עובדים, אין אחד מבני-ביתי, ברוך השם, שיהא יושב וידיו מופשלות לריק; זוגתי תחיה חולבת את הפרות, הילדים שלי נושאים כדים ומגישים כדים, עוסקים בעשיית החמאה ובשאר, ואני בעצמי, כמו שכבודו רואה, יוצא לי ונוסע על קרוני מדי בוקר בבוקר אל השוק, עובר כל נאות-הקיץ שבבויבריק, רואה את זה, נפגש עם זה, נושא ונותן עם בעלי-הבתים היותר חשובים שביהופץ, בא בשיח ושיג עם אנשים, ומרגיש בעצמי, שהרי גם אני קצת אדם בעולם, כמו שכבודו אומר, לא חייט חיגר, ואין צריך לומר: ביום השבת – אז הנני מלך לחלוטין, מעיין בספר, פרשה חומש, קצת תרגום, תהלים, פרקי אבות, שלי, שלך, ארחי, פרחי – הרי כבודו מסתכל בי, מסתכל בי אדוני שלום עליכם, ומהרהר בלבו בשעת מעשה: “אֶה, טוביה זה הרי הוא באמת מין יהודי, שלגמרי!…”

בקיצור, במה התחלתי? כן. הייתי אפוא אני בעת ההיא, בעזרת השם יתברך, קבצן גמור. מַתי, כביכול, אני ואשתי ובני, שלש פעמים ביום מרעב, עבדתי כחמור: עצי-בניין הייתי מוביל מלוא העגלה מן היער לבית הנתיבות, בל יחשב הדבר לחרפה, בשני זהובים ליום, וגם נס זה לא בכל יום נתרחש, ובשכר זה כלך ופרנס משפחה שלמה שתחיה. אכלנית, בלי עין הרע, עם סוסי, להבדיל, שאינו רוצה בשום אופן לפרש “ויאכלו” כפירוש רש"י, וצריך הוא ללעיסה ולמזונות בלי שום דחיה ואמתלא. מה עושה הקדוש-ברוך-הוא? הרי הוא הוא, כמו שכבודו אומר, הזן ומפרנס לכל ומנהיג את עולמו בחכמה ובהשכל, ובראותו, איך שאני סובל כל כך יסורים ומכאובים על פת לחם, עומד הוא ואומר אלי: “כסבור אתה, טוביה, שהכל הוא אחרי ככלות-הכל – קץ לתבל, ושמי-השמים נפלו עליך ויכסוך? פֵע, הרי אתה שוטה גדול!” הנה וראית; איך שבשעה שרצון עולה לפניו יתברך, מסתובב הגלגל כהרף-עין משמאל לימין, ואור גדול זורח לך בכל פנה שאתה פונה. קיום העולם אינו אלא כמו שאנו אומרים בתפילת “ונתנה תוקף”: מי ירום ומי ישפל – הללו מושכים בקרון והללו הולכים רגלי, ועיקר העיקרים הוא ביטחון, היהודי צריך לקוות, רק לקוות… אלא מאי? שמא יחשך עולמנו בעדנו לעת-עתה? בשביל זה הרי אנו קצת יהודים בעולם, וכמו שכבודו אומר: אתה בחרתנו מכל העמים – לא לחנם הכל מתקנאין בנו… וכלפי מה הריני מדבר כל אלה? כלפי מנהגי ריבון העולמים, איך שנהג עמדי והראה לי ניסים ונפלאות באמת – רשאי כבודו להטות אוזן.

ויהי היום, פעם אחת לפנות ערב הריני נוסע לי ככה לרוח-הקיץ ביער נסיעה של חזרה, כלומר, הביתה, בלי משא; הראש שקוע בתחתיות-ארץ, הלב מהסס ותוסס בשעמום ומרירות; הסוס – צער בעלי חיים – מתנהל בכבדות, כל עוד כוחו בו להשתמש ברגליו, לשווא כל החיבוטים, כל ההכאות. “נהג ולך, אני אומר לו, שלומיאל, ישר אל האדמה עמדי גם יחד; דע גם אתה טעמה של תענית-ציבור ביום קיץ ארוך, הואיל ומזלך גרם לך להתאכסן אצל טוביה!” מסביב-סביב הושלך הס, ובת-קול יוצאת ביער מכל חביטה וחביטה של השוט; החמה שוקעת, היום גוסס; צללי האילנות מתארכים כאורך הגלות; מתחיל להחשיך, ומרה-שחורה חזקה נופלת, רעיונות מרעיונות שונים ומחשבות משונות מגיחים ועולים לתוך הראש, כל מיני פרצופים של אנשים, שוכני-עפר מכבר, קמים ובאים, וכאן הריני נזכר בביתי, אוי ואבוי לי! חושך-אפלה שם. הילדים, יחיו, ערומים ויחפים, נושאים עיניהם אל אבא הלא-יוצלח, שמא יביא פת-לחם חמה, ואפשר גלוסקאה, והיא, הזקנה שלי, אישה, רוטנת, כרגיל: “לילד בנים לו עוד אני צריכה, שבעה יורשים, בשעה שלא נשאר, אַל ייסר אלהים בעד חטאת-שפתיים, אלא לטבעם חיים בנהר!” נעים להאזין לדיבורים כמו אלה? ילוד אישה הרי אינו אלא אדם, וכמו שכבודו אומר, “בשר ודגים”. למלא את הקיבה במלים אי אפשר; כשחוטפים ואוכלים חתיכת דג-מלוח, נעשים צמאים למים חמין, ולחמין דרוש סוכר, וסוכר, כבודו אומר, ברשותו של ברודסקי הוא. “העדר-לחם, מרגלא בפומא דהפלונית שלי, תחיה, עוד לא איכפת לה כל כך, אבל בלי צנצנת חמין בבוקר, היא אומרת, הרי היא כמתה לגבי כל דבר ממש. התינוק, היא אומרת, מוצץ במשך הלילה את כל המוח שבעצמותיה!” ובינו-לבינו, ויהודי הרי לעולם יהודי הוא, תפילת-המנחה, כמו שכבודו אומר, היא אמנם לא עֵז, שתברח ותאבד, ברם להתפלל צריך. אכן נקל כבר לשער, מה דמות תערך לתפילה כזו, בעוד שדווקא באותה שעה שעומדין בשמונה-עשרה, מתנער הסוס, מעשה שטן, ומתחיל משתובב ומתהולל עד לשגעון, וצריך לרוץ ולרדוף את העגלה, להחזיק במותרות וברסן ולהנעים בשעת-מעשה: “אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב” – תפילה נאה!… וכאן, כמו להכעיס, יש דווקא חשק להתפלל בכובד-ראש, כהוגן, מעומקא דלבא, אולי יעמוד מזה קצת רווח לנשמה ויוקל לה מעט…

בקיצור, ככה הריני רץ אחר העגלה וקורא שמונה-עשרה בקול, בניגון, כמו לפני ה“עמוד”, להבדיל: מכלכל חיים בחסד… ומקיים אמונתו לישני עפר… אוי, הריני מהרהר, אנו מתגלגלים בעפר! אוי, מכלכל חיים – וחיינו אינם חיים לחלוטין, אוי!… אוי, חיינו אינם כלל חייהם של אותם הנגידים היהופיציים, למשל, שיושבים בכל ימות-החמה בבויבריק בנאות-הדשא, אוכלים ושותים וטובלים ש“י טבילות בכל מיני משמנים ומעדנים ותענוגי בני אדם וכל טוב, אוי, ריבונו של עולם, מפני מה ניתכה מידת-דינך רק עלי, עלי? דומה, שהרי אני יהודי ככל היהודים, גוואַלד, אב הרחמים, ראה נא בעניינו – התבונן נא, אני אומר לו, איך שאנו מתענים וסובלים, והגן על העניים האובדים והנידחים, כי אם לא אתה לנו – מי לנו? רפאנו ונרפא – שלח לנו את הרפואה השלמה, כי ה”מַכה" כבר כולה שלנו ונלקינו בה בכפלים… ברך עלינו את השנה הזאת, שתהא שנת שובע וברכה בכל מיני תבואה, דגן וחיטה ושעורים, אעפ"י שלאידך גיסא, איזו טובה תצמח לי מזה? וכדומה למשל, סוסי – מה מֶנו יהלוך אם מספוא ביוקר הוא או בזול?… אבל, פע, את ריבון העולמים אין מקשין כל קושיות, וביחוד יהודי חייב בוודאי לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה ולומר על הכל “גם זו לטובה” – מסתמא כך עלה לפני רצונו יתברך. “ולמלשינים” – הריני עומד וממשיך תפילתי – המלשינים, “הריסטוקרַטין”, האומרים אין אלהים בארץ, – נאה תהא צורתם כשיבואו להתם!… בעד הכל ישלמו בריבית דריבית, מפני שהוא “שובר אויבים” – משלם לכל לפי מעשיו; לו לא תוצא לשון ומשחק לא תעשה בו, עימו צריך להתנהג בהכנעה, בבקשה, בתחנונים, לצעוק אליו: אב הרחמן, שמע קולנו, חוס ורחם עלינו – על אשתי וילדי, כי רעבים הם! רצה, אני אומר, עמך ישראל האהוב, כמלפנים, בשעה שבית-המקדש היה קיים; והכהנים, והלוויים… פתאום – עמוד! עמד סוסי. הריני טורף את תפילתי, מסיימה ופוטרה ונושא את עיני – שתי נפשות משונות ומוזרות, מלובשות שלא כרגיל, עולות לקראתי ישר מן היער. “גזלנים!” – נצנצה בי מחשבה, ומיד חזרתי בי: “בוש והיכלם, טוביה-שוטה! הייתכן… הרי אתה נוסע ביער מכמה וכמה שנים, ביום ובלילה, ומהיכן גזלנים לפתע פתאום?” – וויא! הריני גוער בסוסי ומאמץ את לבי ומלקה אותו אחת ושתיים באחוריו, כאילו לא אלי מתכוונים כלל וגם אני זך ונקי מכל כוונה רעה.

– ר' יהודי! שמע נא, ר' קרוב! – פותחת פיה כנגדי אחת משתי הנפשות בקול של נקבה ורומזת אלי בנפנוף של מטפחת – הבה נא ועמוד לרגע, המתן כהרף-עין, אל תברח, לא יעשו לך, חלילה, כל רעה!

– “אַהאַ, רוח רע!” – הריני מהרהר, ומיד הנני מדבר משפטים כלפי עצמי: “בהמה בצורת סוס! מה כי עלו פתאום במוחך רוחות ושדין?” – ואני עוצר בסוסי. מתחיל אני מסתכל היטב בשתי הנפשות: נשים; אחת לא צעירה ועל ראשה מטפחת-משי, השניה צעירה ממנה ובפאה-נוכרית; שתיהן אדומות כלהבה ומזיעות באופן שאין למעלה הימנו.

– ערבא טבא! – אני פונה אליהן בקול רם-בכיוון, כאילו, כביכול, דעתי זחוחה עלי – מה רצונכן ומשאלתכן? אם לקנות ממני דבר-מה הנכן מתכוונות, אני אומר לכן מראש: לא תמצאנה אצלי כלום, חוץ ממחלת-מעים – יזכו שונאי בה – או מקצת כאב-לב, או קמעא בלבול-הראש, מדווה יבש, מכאוב לח, צרות-צרורות, פגעים קלים…

– הס, הס-נא – קוראות הן – ראה נא והביטה, איך שפתח חרצובות לשונו; יהודי, אם תגעו בו במלה אחת, חייכם אז בחזקת סכנה! אנו זקוקות עכשיו, אומרות הן, לא למקח וממכר, ולא היה רצוננו אלא לשאולך, שמא יודע אתה להראותנו כאן את הדרך לבויבריק?

– לבויבריק? – הריני חוזר ואומר בצחוק, כביכול – דומה עלי הדבר, כאילו הייתן שואלות אותי, כדומה למשל, אם יודע אני ששמי טוביה.

– כך? טוביה שמך? ערבא טבא, ר' טוביה! איננו מבינות, אומרות הן, לצחוק מה זו עושה? זרות אנו כאן, מיהופץ אנו, ושוכנות אנו בבויבריק במעון-קיץ, ויצאנו, אומרות הן, לטייל לרגע, ואנו מסובבות את היער הזה מאז הבוקר, תועות אנו ותועות ובשום אופן אין אנו יכולות למצוא הדרך הנכונה; אדהכי, אומרות הן, קלטנו קול של זמר ביער, אחד מזמר, ואמרנו מתחילה: אפשר לסטים מזויינים קמים עלינו? אבל לאחר כך, מספרות הן, כשראינו מקרוב, כי הנך, הודות לאל, יהודי, פג פחדנו. עכשיו מבין אתה?

– חאַ-חאַ-חאַ, לסטים… גזלן יפה! – הריני צוחק ואומר להן – שמא שמעתן מספרים מעשה בגזלן יהודי שהתנפל על הלך אחד וביקש ממנו אבקת-טבק להריח בה? רצונכן בכך, אני אומר, הנני ואספר לכן את המעשיה.

– את סיפור המעשיה, עונות הן, השאר לעת אחרת, ועתה מוטב שתראה לנו את הדרך לבויבריק.

– לבויבריק? – אני אומר – בתמיה! הלא פה היא הדרך הנכונה לבויבריק! אפילו אם אין אתן רוצות, על כורחכן אתן באות במסילה זו ישר לבויבריק.

– למה זה תחריש? – אומרות הן אלי.

– למה זה, אומר אני, אצעק?

– אי הכי, אומרות הן אלי, יודע אתה בוודאי גם כן, אם רב הוא המרחק מכאן עד בויבריק?

– מכאן עד בויבריק, אני אומר, לא רחוק, פרסאות אחדות, רצוני לומר, אני אומר, פרסאות… חמש-שש או שבע ואולי, באמת, כל השמונה.

– שמונה פרסאות?! – עמדו וצווחו שתי הנשים בחדא מחתא, ספקו כף וכמעט שפרצו בבכי – הייתכן? מה אתה סח? כלום יודע אתה מה שהינך סח? מלתא זוטרתא – שמונה פרסאות!

– נו, מה אפוא אעשה לכן? – אני אומר – אלמלי היה הדבר תלוי בי, הייתי מקצר קצת את הדרך; חייב אדם, אני אומר, לטעום הכל בעולם; להולכי דרכים, אני אומר, יארע לפעמים, שצריך לעלות על הר בבוץ ובמי מדמנה, ונוסף לזה בערב-שבת, גשמים מטפחים, הידיים קופאות, הלב מתעלף, וכאן טראַך – נשבר מוט…

– דבריך דברי מבולבל ממש! – אומרות לי הן – מחשבותיך אינן צלולות כל עיקר. בחיי ראשנו, מה אתה בא בפזמונותיך ובמעשי-בבא שלך מ’אלף לילות ואחד'? הרי אנו כבר בלי כוח לנוע ברגל, כל היום לא בא דבר אל פינו מלבד כוס-קהווה ותופיני-חמאה – ואתה בא עלינו במעשיותיך?

– אם כן, אני אומר, צורה אחרת לדבר. איך אומרים הבריות? “קודם שיאכל אדם וישתה אין לבו למחול”. טעמו של רעבון אני יודע למדי, ופטורות אתן מלספר לי. מאוד יכול היות, אני אומר, שקהווה ותופינים לא ראיתי זה רבות בשנים. ועוד אני מדבר, ולפני עיני דמיוני עולה כוס של קהווה חמה עם חלב ועם תופיני-חמאה, שזה עתה יצאו מן התנור, ועם עוד מיני מאפה שונים ומגדנות… “שלומיאל אתה! – הריני מהרהר תיכף כלפי עצמי – כלום חסר אתה אלא קהווה ותופינים? וסעודה של לחם בהדי חתיכת דג-מלוח היית מקיא?” אבל הוא השטן ויצר הרע, לא יזכר ולא יפקד, עומד ומתגרה להכעיס: קהווה, תופינים! ריח של קהווה עולה באפי. טעם של תופינים בחכי, תופינים מתוקים, חמים, מחיה נפשות!

– שמא יודע אתה מה, ר' טוביה? – פונות אלי הני נשי – אפשר סברא היא, שקריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא וכבודו גופו יהא השליח להולכה, להוליכנו הביתה לבויבריק? – מה דעתך בזה?

– הרי זה משול, אני אומר, כחרס הנשבר!… הרי אני נוסע מבויבריק, ואתן צריכות לבויבריק – כיצד תבוא השמיטה להר-סיני?

– ומה בכך? – טוענות הן – וכי אינך יודע מה שצריך לעשות? יהודי למדן לעולם מזימתו תשכון עמו; מהפכין את העגלה וחוזרין. אל תירא ואל תפחד, ר' טוביה, אומרות הן, היה בטוח, שלכשירצה השם ויביאנו לביתנו בשלום – הרי אנו אין אנו מקפחות שכר כל בריה!

“לשון-תרגום זה מהו? – הריני מהרהר בפני עצמי – מעין סתרי תורה וכדלא כרגיל!” ובדמיוני: מתים, מכשפות, לצים, סני וסנסני וסמנלגף, לילית וכל כת דיליה. “שוטה בן-נחור! – הריני אומר עם לבי – מה אתה ניצב כבול-עץ? קפוץ לתוך העגלה, שבט לגוו סוס – וברח!” אלא שמעשה-שטן, קריאה אחרת יוצאת מתוך פי למרות רצוני:

– עלו אל העגלה!

שמעו את זאת בנותי – ולא סרבו הרבה. ואני אחריהן, מהפך את הסדר, חובט את הסוס ברצועה: חד, תרי, תלת – הלאה! – מה, מי, מה? יום אתמול כי יעבור! ולא נע ולא זע סוסי – הרגהו נא הרוג, והוא ממקומו לא ימוש! לא תנועה גדולה ולא תנועה קטנה. “נו – הריני אומר לעצמי – אכן נודע הדבר, נשים אלו מה טיבן… מזלי הטוב השיאני לעמוד באמצע הדרך ולהרבות שיחה עם האישה…” כבודו מבין? מעבר אחד היער, הדממה והפחד, בין השמשות… וכאן שתי הנפשות, הנקבות, כביכול – וכח הדמיון מוצא לו כבר מקום להעלות אימה על אימה, ואני זוכר – מעשה בבעל-עגלה אחד, שהיה מהלך פעם ביער יחידי ומצא על אם הדרך שק של מספוא. ויהי כראותו את המציאה, לא נתעצל, כמובן, ירד מן העגלה, חטף את השק והטעינו על עצמו, ובשארית כוחותיו העלהו על גב העגלה והלך למחוז חפצו. לא עבר פרסא אחת, הוא מעיף עין אל שק המספוא, והנה אין שק ואין מספוא, אלא עֵז מוטלת על גב עגלתו, עז וזקן לה; וכשרצה לנגוע בה – עמדה והוציאה לפניו לשון במדת-האמה עם צחוק רם משונה ופראי – ונעלמה…

– מפני מה אינך נוסע כבר? – שואלות אותי הנשים.

– מפני מה איני נוסע כבר? עיניכן הרואות, הריני אומר, מפני מה: אין נפשו של סוסי לנסיעה; רוח היא בסוס.

– הכהו ברצועה! – הן מייעצות לי – הלא רצועתך בידך.

– תשואות חן-חן, אני אומר, בעד העצה הטובה – תחול ברכה על ראשיכן כי הזכרתוני; ברם, החסרון היחידי הוא, אני אומר, שבחור דנן לא ירתע לאחוריו מפני דברים כמו אלו; רגיל הוא כל כך אצל מקל-חובלים כמותני אצל הדלות. הריני פותח להן במילתא דבדיחותא, כביכול – ושערות ראשי תסמרנה.

הקיצור, אריכות למה? כִליתי כל חמתי ומרירות לבי בסוסי העלוב, ארוכות וקצרות, עד שריחם השם יתברך – ונעקר ממקומו. “ויסעו מרפידים” – ועברנו ביער לדרכנו. ובנסעי ככה, מחשבה חדשה באה ומטרידה אותי: “אוי, טוביה, הנך טיפש! החילות לנפול – ומדרשו: היית קבצן ותשאר קבצן. הייתכן, הקדוש ברוך הוא הזמין לך מין מאורע כזה, שאינו בא אלא אחת למאה שנה, כיצד אינך עומד על המקח מתחילה, בכדי שתדע “מה-יקר” – משכורתך כמה? אם נבוא לדון בנידון דידן הן על פי יושר והן על פי יראת שמים, הן על פי מידת-הבריות והן על פי דינא דמלכותא, ועל פי יהיה מה שיהיה – לא תלין עוולה אצלך אם תשתכר כאן מקצת מן המקצת ואפילו אם תטול אפותיקה גדולה – מדוע לא, אם כך נזדמן הדבר? עצור בסוסך, בהמה רבה, ואמור להן כך וכך, תנאי בני גד ובני ראובן, “ברחל בתך הקטנה”: אם מסכימות אתן לתת על ידי כך וכך הרי מוטב, ואם לאו, בבקשה ובמחילה, רדנה, בנותי, מעל העגלה!” אלא שלאידך גיסא הריני הוגה: אכן בהמה אתה, טוביה! וכי אינך יודע שעורו של הדוב אין שמין ביער ו“אל יתהלל חוגר כמפתח”?…

– למה אתה משרך דרכך ככה בעצלתיים? – אומרות לי הנשים ומזרזות אותי ממקום מושבן.

– מה אתן נחפזות כל כך? מחפזון, אני אומר, לא תצמח הטובה, אני אומר, ובתוך כך הריני סוקר מן הצד את נוסעותי; דומה, נשים, כרגיל, נשים: אחת במטפחת של משי וחברתה בפאה נוכרית; יושבות ומביטות זו בזו ומספרות בלחש זו עם זו.

– עוד רב הדרך? – שואלות הן אותי.

– קרוב מן הרחוק בוודאי לא. הנה מיד, אני אומר, בקעה והר אחריה; ולאחר כך שוב בקעה והר אחריה. ואחרי כן, ברדתנו מעל ההר, אני אומר, לפנינו מעלה ההר הגדול, ומשם המורד, הבקעה והמישור עד בואנו בויבריקה…

– יהודי שלומיאל! – פותחת אחת את פיה ואומרת כך לרעותה.

– פגע רע! – עונה השניה.

– נוספות לצרותינו! – אומרת שוב הראשונה.

– דומה, מטורף הוא! – עונה השניה.

“בוודאי – הריני אומר ללבי – מטורף ודאי, שמשתמשים בו לרעתו!…” ואני פונה אליהן:

– למי, כדומֶה למשל, יקירותי, תפקודנה עלי להעניק אתכן?"

– להעניק? – תמהות הן – הענקה זו מהי?

– דיברה לשוני בשפת בעלי-עגלה – אני אומר להן – פירושם של הדברים בלשוננו: להיכן תצוו להוביל אתכן כשנבואה לבויבריק, אי"ה, בחיים ובשלום? איך אומרים: מוטב לשאול תחילה שתי פעמים מאשר לתעות אחר-כך פעם אחת.

– אַ? זוהי כוונתך? תטריח את עצמך, אומרות הן, להביאנו אל המעון הירוק, שאצל הנהר, מעבר ליער. יודע אתה, מקום זה היכן?

– מפני מה לא אדע, אני אומר, כשאני בבויבריק כמו בביתי? מי יתן והיו בידי דמי העצים, שהסעתי לשם; הנה זה בקיץ דאשתקד, אני אומר, הכנסתי להמעון הירוק בבת אחת ארבע מידות עצים במידת איש; שם היה גר גביר גדול מיהופץ, שממון קורח לו; מאת אלף אדומים בלי שום ספק, ואולי כל השתיים!

– הוא גר שם גם עתה, – קוראות אלי שתי הנשים, מעיפות עין אישה ברעותה, מתלחשות וצוחקות.

– הַסנה, אני אומר, אם כן, אם הצער של ההריון גדול כל כך, למה זה אנכי? אפשר יצויר, שיש לכן איזו שייכות אליו, ואז אפשר סברא היא, אני אומר, שתהיינה עמלות שם קצת להמליץ טובה בעדי, בנוגע לקצת טובה בשבילי היינו: איזו מעמד, פרנסה – כלום יודע אני? מכיר אני, אני אומר, באברך אחד, ישראל שמו, ממקום לא רחוק מעיירתנו, שהיה ריקן שבריקנים – ממש לא כלום; נתגלגלו הדברים, שנתגלגל האברך לההוא אתרא, לא ידוע איך ובאיזה אופן – בקיצור, הוא עלה כיום למעלה ראש, משתכר כעשרים רובלים לשבוע, ואולי ארבעים, מי יודע!… יש מזל לבריות! או, אמינא, מה יחסר לחתן השו"ב שלנו? מה היה בסופו אלמלא ירד ליהופץ? אמת: בשנים הראשונות מצאוהו תלאות רבות, וכמעט שלא מת ברעב; תחת זאת עכשיו – עלי מצבו! הוא כבר שוגר ממון לביתו ויש אפילו בחפצו להעביר לשם את אשתו וילדיו, אלא שאין הרשות מניחתו לשכון שם. ואם תאמר: כיצד הוא שוכן? ביסורים… הַסנה, אני אומר שוב, טוב לנמצא בחיים, שסוף סוף הוא מגיע לידי הכל; הרי לפניכן, אני אומר, הנהר, והנה המעון הירוק, אני אומר והולך וניגש במסעי ישר עד אכסדרת הבית, כשאני מכניס ממש את המוטות אל המרפסת וברעם-וברעש – מעשה “ירגזון”. ומכיוון שנגלינו וראונו, מיד ליהודים היתה אורה, ששון ושמחה, המולה ומהומה: “אוי, הסבתא! אמא! דודה!… השבת האבדה! מזל טוב!… שוד וחמס, היכן הייתן?… כל היום לא ידענו נחת… נשלחו מחפשים לכל הרוחות שבעולם… דימינו, מי יודע, שמא זאבים, שמא גזלנים, חס ושלום! מהו המאורע?”

– המאורע הוא מאורע יפה… תעינו ביער… הגענו להרי-חושך… אפשר עשר פרסאות… פתאום – יהודי לקראתנו… איזו יהודי? יהודי שלומיאל עם סוס ועגלה… כל התחנונים שבעולם היפלנו לפניו עד שנתרצה… כל החלומות הרעים לשונאי ישראל… על כגון דא מברכין ברכת הגומל…

בקיצור, הוציאו מן הבית אל האכסדרה מנורות ואבוקות וערכו את השלחן והתחילו מעלין עליו מיחמים רותחים ואגני חמין, עם סוכר, עם צפיחיות מטוגנות, עם פרפראות טובות, עם תופינים טובים למאכל ותאוה לעינים, ואחרי כן כל מיני מאכלים יקרים, מרק שמן, עם צלי, עם הרבה בשר-אוזא, עם יינות מובחרים ומשקאות מכל מה שהפה יכול לדבר. ואני עמדתי מרחוק והשתוממתי על המראה, כיצד נגידי-יהופץ הללו אוכלים ושותים, בלי עין הרע! הריני אומר: גלימא דעל כתפא צריך לתת בעבוט, ובלבד להיות עשיר! כמדומני כלום יודע אני, הפרורים הנופלים כאן מעל השלחן, היו מספיקים לבני ביתי די והותר לכל ימות השבוע עד השבת ועד בכלל. אוי ואבוי, אבי שבשמים, הלא אֵל ארך אפיים אתה, אל גדול ואל טוב, רב חסד ובעל יושר, מה היה לך, כי ככה עשית לעולמך, שיהא הכל ביד אחד, וביד משנהו – לא כלום?! לאחד פשטידא בחמאה ולשני מכת-בכורות? ולאידך גיסא יבהלוני רעיונַי: עט, פתי הגון הנך, טוביה, חי נפשי! הלהורות אותו בינה אתה אומר ולחוות לו דעה, איך שינהיג את עולמו? מסתמא, אם הוא מוציא צו שיהא כך, צריך להיות כך; שהרי אלמלא היה צריך להיות אחרת, בוודאי שהיה אחרת; אלא מאי? מפני מה לא יהא באמת אחרת? ומתרצין: עבדים היינו – הרי לזה אנו קצת יהודים בעולם. יהודי צריך לחיות על האמונה ועל הביטחון. חייב הוא להאמין קודם כל, שיש אלהים בשמים ועינו צופיה, ועליו להשליך יהבו, על מי שאמר והיה העולם, שמסתמא כל מה דעביד רחמנא לטוב הוא…

– הסו, והיהודי בעל העגלה היכן הוא? – שומע אני קולו של מאן-דהו – וכי נסע כבר מזה השלומיאל הלז?

– חס ושלום! – פותח אני פה ועונה מרחוק – מאי משמע, שאהיה נוסע לי בעלמא, מבלי שאטול ברכת-הפרידה? שלום עליכם, אני אומר, ברכת-ערב עליכם, ברוכים היושבים, אכלו ושתו ותערב עליכם סעודתכם.

– גש הנה אפוא – ענו ואמרו הם לי – למה תעמוד שם מרחוק בחשכה? הבה ונשים עין בך, למצער, נביט לדמות פניך. שמא תטול ותשתה מעט יי"ש?

– מעט יי“ש? אַח, אני אומר, מי הוא אשר יסרב ללגימת יי”ש? שהרי איך נאמר שם: “איזה לחיים ואיזה למות” – ומפרש הקונטרס: הבורא הוא בורא ויי“ש הוא יי”ש. לחיים! – אני קורא ולוגם כוס גדולה, יתן השם, אני אומר, שתחיו תמיד בעושר ובגדולה ותשבעו רב נחת. יהודים, אני אומר, יהיו לעולם יהודים. יתן להם השם, אני אומר, חיים ובריאות, שיהא בכוחם לסבול את כל הצרות…

– מה שמכם? – פונה אלי הגביר בעצמו, יהודי נאה, עטוף בירמולקה – מהיכן יהודי? איה מקום מושבך ומה פרנסתך? בעל אישה אתה? היש לך בנים וכמה בנים?

– בנים? – אני אומר – אין מה להתאונן, ברוך השם. אם כל ילד וילד, אני אומר, מחירו, כמו שגולדה שלי משיאה אותו, מיליון שלם, הרי אז גדול חלקי מחלקו של הגביר הכי-גדול ביהופץ; אולם החסרון הוא, אני אומר, שהעני אינו עשיר והעקום אינו ישר, ככתוב: המבדיל בין קודש לחול – למי הכסף לו הקול. הכסף כסף לברודסקי, והבנות ניתנו לי. וכשיש לאיש בנות, גדולה עליו הרחמנות; אבל אין דבר. אלהינו הוא אבינו, והטוב בעיניו יעשה, רצוני לומר: מלך עליון יושב ממעל ואנו סובלים מתחת, סובלים, יגעים, מסיעים עצים – כלום יש ברירה אחרת? וכמאמר חז"ל: במקום שאין אנשים – גם הסרטן לדג יחשב. כל עיקרו של האסון אינו אלא – האכילה. וכמו שהיתה זקנתי עליה השלום אומרת: אלמלא הפה, היה הראש מכוסה זהב… אל תתרעמו עלי, אני אומר, אין שנוא מדל גאה ואין עצוב מממטיר-בדיחות, וביחוד, כששרים אותן אליבא דריקנא…

– יושם אוכל לפני היהודי! – גוזר הגביר, ומיד עולה על השלחן “מכל-מאמינים שהוא”: דגים ובשר וצלי ורבעי-עוף וקורקבנות וכבדים בלי ערך ובלי שיעור.

– היאכל כבודו דבר מה? – שאלו אותי – לך וטול ידיך.

– אין שואלין אלא לחולה, – הריני עונה – את הבריא מלעיטין; אלא מאי, אני אומר, תודה ותשואות חן-חן; קמעא יי"ש, אני אומר – מהיכתיתי; אבל לילך ולישב כאן ולעשות סעודה שלמה בשעה ששם, בביתי, זוגתי ואפרוחי, יחיו… אם לבכם טוב עלי…

בקיצור, כוונתי, כפי הנראה, הובררה, והתחילו מעניקין לי לתוך העגלה כל אחד ואחד ביחוד: מי גלוסקאה ומי דג, זה צלי וזה רבע של עוף, הלז תה וסוכר, שומן, מעשי מרחשת…

– את זה, ענו ואמרו, תביא דורן לאשתך ולילדיך, ועכשיו הגידה, כמה אנו חייבים לך בעד טרחתך, אשר טרחת בשבילנו?

– משל למה הדבר דומה, אני אומר, מה שייך לומר, שאבוא לפניכם בשומא דבית-דין… את אשר יהיה ברצונכם הטוב, אני אומר, אותו תשלמו לי; נתפשר… איך אומר העולם? יותר זהוב, פחות זהוב – כלי ריקן לעולם לא יתרוקן…

– לא – טוענים הם – חפצים אנו לשמוע גזר דיננו מפי עצמך, ר' טוביה. אל תתיירא, בעקרבים לא ייסרוך…

“מה לעשות בנידון דינא – הרהרתי – רע! אם אומר: רובל אחד, חיישינן, שמא אפשר היה ליטול שנים, ונמצא אני נפסד; ואם אומר: שנים – אפשר שיחשבו, כי נטרפה דעתי עלי; שני רובלים בעד דרך קצרה זו?!”

– שלשה!!!… – נמלטה הברה מפי, ועמה נפל צחוק אדיר בין המסובים, עד שכבשתי פני בקרקע…

– סלחו לי ומחלו לי, אני אומר, אפשר נואלתי בדיבור… סוס בעל ארבע רגלים הוא, והרי גם הוא נתקל, ומכל שכן, אדם, שלשונו אחת…

וירב הצחוק. אחזו כלם בבטניהם מתוך צחוק מרובה.

– נו, די לצחוק! – פקד הגביר, ובתוך דיבורו הוא נוטל מתוך חיקו כיס גדול והולך ומוציא משם – כמה משער כבודו, למשל, הנה ויגיד! – שטר בן עשרה, אדום כאש, הלואי ונזכה ככה שנינו לחיים ארוכים, ואומר: הרי שלך לפניך מצדי, ואתם, בנים, תנו מחלקכם איש איש כפי מתנת ידו.

– בקיצור, אריכות למה – התחילו עפין על פני השולחן שטרות בני חמישה ובני שלושה – ידי ורגלי רעדו; נדמה לי, שהנני מתעלף.

– נו, מה אתה עומד? – אומר לי הגביר – טול וצבור את מספר השטרות מעל השלחן וסע לחיים ולשלום אל אשתך וילדיך.

– יתן לכם השם, אני אומר, כפל כפלים, ותרב משכֻרתכם עשר פעמים, מאה פעמים מזה… כל טוב ורב נחת אמן סלה! – ובתוך זה הריני חוטף ושואב את כל הממון בשתי כפות ידי – מי מנה? מי ספר? – ותוחב לכל המקומות הפתוחים שבבגדי.

– לילה טוב, אני אומר, טוב לעולם, והיו שלום ותשבעו, אני אומר, רב נחת, אתם וצאצאיכם וצאצאי-צאצאיכם וכל משפחתכם, אני אומר, ומשים פעמי אל העגלה, אלא שהגבירה בעצמה, זו שבמטפחת-המשי, קראה לי:

– עמוד נא לרגע, ר' טוביה, מאתי תקבל מתנה מיוחדה; מחר, אם ירצה השם, בוא הלום; יש לי, היא אומרת, פרה חברברה, שלפנים היתה פרה מצויינה והיתה נותנת כ"ד כוסות של חלב, ועתה שלטה בה עינא בישא ונחרב מקורה…

– תחיה גבירתי עד מאה ועשרים שנה, אני אומר, אל תצטערי, אצלי תתן הפרה חלב גם עכשיו: הפלונית שלי היא, בלי עין הרע, עקרת-בית כזו, שמאין היא עושה יש, מאפס היא מבשלת אטריות, בניסים היא מכינה לשבת ובמהלומות היא מיישנה את הילדים… ייסלח לי ויימחל לי, אני אומר, אם הרביתי בדיבור מיותר. לילה טוב והיו שלום, אני אומר וצועד אל עגלתי. עוד אני בא אל העגלה אשר בחצר, מתבונן אנה ואנה לראות בשלום סוסי – אויה לי! אסון, צרה, פורעניות! לעבר זה, לעבר אחר – והילד איננו – אין סוס!…

“נו, טוביה – הריני הוגה – נלכדת בפח!…” ועל זכרוני עולה מעשה נאה, שקראתי לפנים באיזה ספר, איך שהחברה כת ליצנים מצאה בנכר יהודי תמים וחסיד אחד, הביאתהו בערמה אל היכלה אשר בסביבות העיר, נתנה לו לאכול ולשתות כאוות נפשו, ולאחר כך, נעלם הכל פתאום והוא נשאר ביחידות עם נקבה אחת. הנקבה נתהפכה מיד לחיה רעה, החיה הרעה נתגלגלה כרגע לדמות של חולדה, ומן החודלה1 יצא שפיפון… “ראה נא והביטה, טוביה, אני אומר לי לעצמי, אם לא לצים יליצו בך הלילה”…

– מה אתה מחטט שם ומה אתה לוחש שם בסתר? – שואלים אותי.

– מה אני מחטט? אני עונה; אוי ואבוי לחטוטי, אני אומר, ולחיי בכלל! בהיזק גדול נתיסרתי: סוסי…

– סוסך באורווה הוא…

אני בא אל האורווה ומעיף עין: כן, כמו שאני יהודי, הבחור שלי עומד עמידה של חשיבות בין סוסי-הבעלים, עסוק מאד בלעיסת המספוא – לעיסה כהלכה; “ואכלת ושבעת”!

– שמע נא, חכמי, אני אומר אליו, עת הביתה; אסור לכלות הכל בבת אחת; אכילה גסה, אומרים, מזיקה לבריאות…

בקיצור, בעמל רב עלה לי להטותו אחרי ולאסרו, במחילה, בעגלה – ואסע הביתה שמח וטוב לב ובזמר של “מלך עליון” – ממש בגילופין! גם סוסי היה כבר אחֵר, כלל לא זה שלפני שעה; עור חדש הועלה עליו, ושוב לא המתין להערת-השוט, אלא רץ ב“מזמור”; באנו הביתה בשעה מאוחרה כבר והערתי את אשתי בשמחה, בששון:

– יומא טבא, גולדה! מזל טוב!

– חושך-מצרים עליך, עונה היא. מה זה רוח-החג אשר נח עליך, נותן-לחמי היקר? מחתונה או מברית-מילה הנך נוסע, נוקב-מרגליות שלי?

– מחתונה ומברית-מילה גם יחדיו! – אני אומר – המתיני, אשתי, ותחזינה עיניך מיד אוצר בלום מכל טוב; אבל קודם כל העירי את הילדים; יהנו העלובים גם הם, אני אומר, ממאכלי יהופץ…

– מה? נשתגעת – שונאי ציון – או נהיית חסר-דעה, או דעתך נטרפה עליך, או בינתך הסתתרה? – אומרת לי אשתי ומקללת, וקוראת עלי את פרשת-התוכחה, כרגיל אצל אישה.

– אישה, אני אומר, לעולם אישה היא; לא לחינם אמר שלמה המלך: ואישה בכל אלה לא מצאתי! אושר גדול הוא, חי נפשי, מה שאסור בזמננו לישא הרבה נשים – כך אני אומר ויוצא אל עגלתי והולך ומכניס משם כל המחמדים והממתקים, שהעניקו לי בבויבריק, ומעמיד הכל-בכל על השולחן. ומכיוון שראו בני ביתי את הגלוסקאות וריח הבשר עלה באפם, מיד התנפלו העלובים על השולחן, כזאבים רעבים, והתחילו חוטפים ואוכלים, חוטפים ודורסים, והידיים רעדו, והשינים קוססו, ככתוב: “ויאכלו” – ופירש רש"י: עלו כחגים. – דמעות עלו בעיני…

– נו, הגידה לי הפעם, – דורשת אותי זוגתי – ממשתה של מי הצלת את כל אלה, ומה2 זה אני רואה את פניך והינם מצהיבים?

– תני לי שהות, גולדה, עוד תיוודעי מהכל; לעת עתה, אני אומר, הרתיחי את המיחם, ואז נשב כולנו אל השולחן, אני אומר, ונשתה כוס חמין, כמו שצריך להיות; האדם, אני אומר, חי רק פעם אחת עלי אדמות, ולא שתי פעמים, וביחוד, אני אומר, עכשיו כשכבר יש לנו פרה משלנו, פרה הנותנת כ"ד כוסות חלב ליום. מחר, אם ירצה השם, אביאה הלום. ומה, גולדה – הריני פונה אליה לאחר כך ומוציא כהרף עין את כל חבילת-השטרות אשר לי – היי נא חרוצה ונחשי, כמה ממון לנו בכאן?

– הנני מעיף עין על אשתי – נשתנו פניה ככרום. חוורה כסיד הכותל, והגה לא תוכל להוציא מפיה.

– אלוהים עמך, גולדה חייתי, אני אומר, למה נבהלת כך? אפשר יראה את, אומר אני, שמא גנבתי את זאת או גזלתי ושמתי בכפי? פע, אני אומר, בושי והיכלמי; הרי את מקודשת לטוביה זה עידן ועידנים, ועדיין יכולה את לחשדני בכגון דא? פתיה, אני אומר, זהו ממון כשר, שהשתכרתי באמונה, בשכלי וביגיע כפי; שתי נפשות, אני אומר, הצלתי מסכנה גדולה, ואלמלא אני, מי יודע מה שהיה עולה להן!…

בקיצור, סיפרתי לה את כל העניין מהחל ועד כלה, מא' עד ת‘, איך שסובב ה’ את פני כל המעשים הללו, ובתוך זה התחלנו שנינו מונים את המעות פעם ושתיים – בצרור היה בדיוק שתי פעמים ח“י ועוד ר”ט אחד נוסף, דהיינו, סך-הכל, קיימא לן: שלושים ושבעה רובלים!… היא פרצה בבכי.

– למה תבכי, פתיה?

– כיצד לא אבכה, עונה היא, אם באה שעת-בכיה? כשהלב מתמלא, מטייפין העינים; יעזור לי השם ככה באמת, אם לא לבי ניבא לי, שתבוא היום בבשורה טובה; איני זוכרת כבר את העת, אומרת היא, שזקנתי צייטל, תיבדל בין חיים למתים, תֵראה אלי בחלום; הריני שוכבת ונרדמת, ופתאום והנה בחלומי דלי מלא עובר על כל גדותיו; וזקנתי צייטל, עליה השלום, נושאת את הדלי תחת סינורה, בכדי שלא תשלוט בו עינא בישא, והילדים צועקים: אמא, חלב!…

– אל תקדימי “נעשה” ל“נשמע”, נשמתי, אני אומר, תנוח לה נפשה של הזקנה צייטל בעדן גן אלהים, אבל אם השם יתברך, אני אומר, עשה לנו ניסים כאלה והזמין לנו פרה כזו, וודאי שהוא הוא ישגיח, שהפרה תהא פרה… עתה עוצי ואשמע, גולדה יקירתי, מה עלינו לעשות במעותינו?

– אדרבה, מה דעתך אתה, טוביה, לעשות בכסף רב כל כך, בלי עין הרע?

– אדרבה ואדרבה – אני מסייע לה – מה, חושבת את, יכולים אנו לעשות ברכוש כזה, בלי עין הרע?

ושנינו התחלנו לחשוב כך וכך, ישר והפוך; שברנו את ראשינו, העלינו כל מיני עסקים שיש בעולם, ובאותו הלילה סחרנו גם שנינו בכל מה שיכול לעלות על הדעת: קנינו זוג של סוסים טובים ומכרנו אותם מיד בהרבה רווחים; פתחנו חנות של צרכי-אוכל בבויבריק, שמנו בזמן קצר את כל הסחורה בכסף-בעיין, ותיכף פתחנו חנות של מלבושים; נשאנו ונתנו במקצת יער, הישגנו סכום ידוע בעד יד-באמצע ונמלטנו על נפשותינו; ניסינו להעלות על מחיר הטאקסה שבאנאטבקה, לרכשו3 את ה“פרוייקט”, לבוא במגע ומשא עם לווים ומשלמי ריבית…

– חלאי פרעה! – התרעמה אשתי – רצונך לבזבז את מעט המזומנים שלנו ולהיוותר שוב אצל השוט?

– אלא מאי? – הריני טוען – לסחור בלחם ולפשוט אחר כך את הרגל? המעט לך, אני אומר, כל המהומה שהביא מסחר החיטה לעולם? לכי, אני אומר, ושמעי מכל הנעשה באַדעס.

– מה לי אדעס – התפרצה אשתי – אבותי ואבות אבותי לא היו שם מעולם וגם בני לא יהיו שם, כל זמן שאני בחיים ורגלי משמשות אותי.

– אלא מה את רוצה?, – אומר אני.

– מה אני רוצה, אומרת היא; רוצה אני שלא תהא שוטה ולא תדבר הבלים.

– בוודאי, אני אומר, עכשיו הרי את החכמה, והני דאמרי אינשי: עם המאות תבואנה הדעות, ושמא עשיר – ברי חכם… תמיד כך!

בקיצור, פעמים אחדות באנו אז בריב, ומיד עשינו שלום ביננו, ונתקבלה ההחלטה: להוסיף ולקנות על הפרה החברברה עוד פרה אחת חולבת, שנותנת חלב…

ואם ישאלני כבודו, ובוודאי ישאל, את הקושיא: מפני מה דווקא פרה, מדוע לא סוס? אף אני אענהו: למה סוס, מדוע לא פרה? בויבריק הלא היא מקום, שנגידי יהופץ מתאספים לשם לכל ימות החמה לגור בנאות-דשא, והיות שהיהופציים הללו הינם כולם בריות עדינים מאד, דהיינו, שרגילים הם, כי יביאו להם הכל מן המוכן ישר לתוך פיהם: בין עצים בין בשר ובין ביצים, תרנגולות, בצלים, פלפלין, כרפס – מדוע אפוא לא יימצא גם פלוני בן אלמוני אחד, שיתחייב להביא להם לביתם כפעם בפעם גבינה וחמאה וכותח וכדומה? מכיוון שהיהופציים מדקדקין מאד במצוות אכילה והרובל אינו אצלם אלא “ממזר”, כמו שאומרין, הרי לא מן הנמנע הוא, שיהא ה“פדיון” על ידם מצוי ביותר וגם הריווח לא קטן. העיקר הוא, שהסחורה תהא סחורה, וסחורה כמו זו שאצלי הרי אין בנמצא אפילו ביהופץ גופה; מי יתן ותחולנה הברכות על ראשי ועל ראש כבודו גם יחד, אדוני שלום עליכם, איך שפעמים הרבה פנו אלי גדולי ארץ, נוצרים ממש, בבקשה, שאביא להם סחורה רעננה: “שמענו, הם אומרים, טבל, שהינך בעל יושר, אעפ”י שיהודי מצורע אתה"… ושמא ידמה כבודו, כי מפי יהודי אפשר לשמוע לפעמים חלקות כמו אלה? – על שונאי הרעה! לעולם לא תשמע מלה רכה מפי אחינו בני ישראל. ראו אצל טוביה פרה אחת יתירה, קרון חדש – ומיד התחילו מתעמקין בדבר: מהיכן וממה? שמא עוסק טוביה הלז בשטרות מזויפים? או שמא מוציא הוא יין לשריפה בצנעא ובהסתר?… “חאַ-חאַ-חאַ! הוגיעו את מוחותיכם, אני חושב, הוגיעו את מוחותיכם בשבילי, אחי היקרים!…” איני יודע, אם יאמין לי כבודו – אתה הוא כמעט הראשון, שהרציתי לפניו את כל הסיפור, איך ומה ואימתי? אבל, כמדומני, שהגדשתי קצת את סאת דיבורי וימחול לי כבודו, חייב אדם לשים לבו לעסקו, כמו שכבודו אומר, או ככתוב: כל עורב למינהו – כבודו לספריו ואני לקדרותי ולכדַי… אך אחת אבקש, אדוני, לבל תכתבני, לכל הפחות, באחד מספריך, ואם תכתבני ותציגני לראווה, אל תפרש, למצער, את שמי… הֱיֶה שלום וברכה – אמן וכן יהי רצון.



  1. “החודלה” – כך במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  2. “ומ” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  3. “לרכשו” – כך במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות