רקע
יוסף חיים ברנר
הַ"יְרוּשַׁלְמִי".
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: [אחיאסף] מתוך: "השלח", י"ג; תרס"ד

 

א.

כשנתעגנה אמי – עמדה ושכרה לה קרן זוית במעונו של אברהמ’ל השמש. אמנם, לפי עדות השכנות, אין ציפה, אשת-אברהמ’ל, טובת-מזג ביותר: בעלת בית קשה וקפדנית היא ולשונה – ארוכה קצת מן המדה. אבל, בבקשה מכם, מה לעשות? כשאי אפשר לפרוח – זוחלים, אמרו אינשי, ובשכר זהוב וחצי לחדש, כלום אפשר למצוא דירה נאה מזו? ובכלל, מה לקבצנית עגונה להתפנק ולהיות בוררת ובודקת ב“בעלי בתים”? באמת אמרו: אין לך סכנה גדולה לקבצן מגאות. בר-נש אם יאמר להתגדר – הרי יכול הוא לבא לידי דעה, שאין צרך כלל לחיות בעולם, וזה ודאי דברים בטלים. הן לא כבוד נבקש, – כבוד הנח לגבירים, – לחיות ולהחיות נפשנו החוטאת אנו צריכים, ודירת-אברהמ’יל, מלבד מעלותיה האחרות, כגון: קורבתה1 להקלויז ויובש כתליה – הלא גם בת-פרנסה היא! מרתף קטן בצד הבית וחור מוגף-תריס לו כלפי חוץ; ולכשתפתח הדלת הנעולה ותכניס לתוך המרתף מעט נפט, קטניות, מלח וגפרורים – הרי לך חנות ככל החנויות שב“עמק”, האין זאת? ומעלה אחת זו כלום אינה מחפה על כל החסרונות שבעולם? כי – אויה לה ואבוי לשנותיה – עין אחת הלא גם היא צריכה לישן; אדם אחר הלא גם הוא צריך למחיה, ואם לא מן המרתף – מהיכן?…

ולא זו – אף זו, אם בה, בציפה, ענו השכנות קשה, הנה כנגד אברהמ’יל עצמו הלא לא היה חלילה “פוצה פה ומצפצף”. חס ושלום! אדרבה, הכל העידו שיהודי הוא, יהודי ממש, יהודי שרחמנות בלבו לבריות. ובכן, מכיון שתגור היא במעונו אולי תצמח חזה טובה גם לי – בנה בכורה ויחידה, היתום החי והעלוב. כי, לכאורה, מה חיב אני, אם אין בכח יולדתי, בעונותיה הרבים, לשלם בעדי שכר-למוד וללמדני תורה כשאר ילדי הבריות? מה פשעי ומה חטאי – יתום ודך – כי אתחיב לגדל פרא “כמו ביער”? ואם לא גמרא – לגובה כזה, כמובן, אל לה לשאת עין: לאו כל אדם זוכה לגדולה זו – אבל, לכל הפחות, להיות יהודי! ואברהמ’יל הלא שמש הוא בתוך הקלויז של ר' שלום זצ“ל, ולבן-שכונתו הלא בודאי יהיו מהלכים שמה. ומי יודע אולי יראה האב שבשמים בעני “אלמנה שוממה” כמותה ויתן את חני וחסדי בעיני באי הקלויז לזכותני פעם בפעם ב”מלה קדושה“; אולי המצא ימצא פרוש ו”לב יהודי" לו, שיחוס עלי וילמדני לפרקים פרשה חומש, קפיטל תהילים, מעט תרגום… אויה לה, אשה עלובה היודעת היא?

לא עמדה אמי איפה על המקח והוסיפה זהוב שלם בשכר המרתף; משכנה שארית מטלטליה והשיגה “גמילות חסד” קטנה ברבית לא גדולה, הכניסה סחורה אל החנות – ותהי לחנונית.

ולא עברו ימים מועטים – ויתקיימו גם כל חשבונותיה ותקוותיה בנוגע לגורלו של “פרי בטנה”. אני, בחור שנעשה בר-מצוה באותה שנה, נהיתי בחסדי אברהמ’יל ליושב תמידי לפני ד' בתוך הקלויז של ר' שלום נ"ע. ולא עוד אלא שטרח אותו האיש – תעמד לו זכות זו בעלמא דאתי! – והשיג בשבילי ימי-אכילה “בעמק”.

והעמק – עד היום עומד וקים הוא באותה עֲיָרה – משכן הדלות היהודית הנצחית, ומדי דברו בו זכר אזכרנו. חי-חי נצב הוא במחשכי עיני ותמרורים קובלת באזני אותה החלקה המקוללה, אשר רפש בצתה לא ייבש לעולם, בתיה-חרבותיה לא יתישרו נצח ומפלת-גגותיה לא תבנה ולא תכונן; המק ימק בדמעות לנגדי אותו הפרבר המגואל, אשר גופותיהם הקטנות של תינוקותיו יתגולו בשופכיו, אשר קלוח טיטו לא יחדל נצח מהמעיד רגל ועקת-אוירו – מהשחיר את הנשמה.

בדד וגלמוד יורד ומשתרע שמה, באותה העיר, מושב בני ישראל… ובעלות העובר ממנו, דרך שיחין שהעלו ירוקה ומעלות רעועות ורקובות, עד בתי החומה שברחוב האלונים, – ונגלה מימינו גדר האבנים המפוארת והזקופה המקפת את גן-הנסיך על ההר, ומשמאלו – אותיות הזהב הגדולות והצועקות: “בית המסחר של פ. נ. סיגנצין ובנו!”

ושתיקת שממון אלמת בעמק בין ביום ובין בלילה. שנת-גסיסה שנת דאגה ורעבון ישנים שוכניו-צלליו, – בשפתים נובלות ופתוחות ובלי כל חלומות וחזיונות-ליל. אין במה לחיות; דממה. והיה בהשתקשק אופני המרכבות המגוהצות ברחוב האלונים – ונשמע הד קולם בעמק.


 

ב.

אותו הקלויז שנקרא על שם ר' שלום, זכרונו לברכה – צדיק תמים בדורותיו, מתלמידי ה“גאון” ומגדולי ולוזין – לא היה בנוי מתחילתו לשם מקדש מעט, ועזרת-הנשים שבו לא היתה גבוהה מעזרת הגברים. בארבעים שנה היה הבנין הזה דירת בני אדם פשוטה, קנינו ומקום מגוריו של ר' שלום, ובו העמדו תלמידים רבים עוד טרם הקדש לבית-מדרש. ההקדשה באה, לפי המסורה, שנות מספר לפני פטירתו של ר' שלום, לזכרון יהודית אשת נעוריו שמתה עליו בחייו. “רוצה אני לעשות ‘לה’ נחת רוח – אמר באחד מימי ה’שבעה' אצל היהודים שבאו לנחמו מאבלו – ומובטחני שתקבל המתנה ברצון… יהי מעתה ביתי לקלויז!” וכך הוה. ומאז עד יום מותו לא יצא ר' שלום מן הקלויז אף כארבע אמות, אם לא לדבר מצוה. וכאן שבק חיים לכל חי. על מקומו בקרן דרומית-מזרחית יצאה נשמתו בטהרה.

בית זה היה רחב ונמוך ובעל שני חדרים; באחד מהם, בגדול, העמידו בימה, עמוד וארון ושאר כלי קדש – כלם פשוטי-עץ דלים ושחורים ובלי כל צעצועים. והחדר השני, הקטן, הוקצה לעזרת נשים לאחר שנעשו אוירים מרובעים בראש הכתל המעוקם, החוצץ בן שני החדרים סותם בפני הנשים תפלת החזן וקולו. ור' יעקב-שמחה, שהגיע לגבורות, ונתמנה גבאי בבית זה, אהב לספר, בקולו הבכיני והחביב, כי עד פטירתו של אותו צדיק לא נבנתה גם הבימה והיו קורין את התורה על שלחן-סתם מכוסה במפה. ורק אחר כך, כשהתחילו בעלי הבתים לעשות בדק הבית ושנוים נעשתה גם הבימה ולא נתקררה דעתם עד שעמדו ובנו גם דירה קטנה בצד הקלויז, מעון לשמש לדורות.

– ישמח אברהמ’ל בעושיו! – היה ר' יעקב שמחה מסים בהצלה.

ר' שלום הניח אחריו ארבעה ארונות של ספרים, שנשארו עומדים על מקומם בקרן מערבית-צפונית, שנים בכותל זה ושנים בחברו. ומלבד אלה הארונות, המלאים וממולאים “תורה”, עוד עשרות כרכים ישנים-נושנים, מכורכים בלוחות-עץ עבים וקשים, היו מפוזרים על פני השלחנות ובכל פנות שאתה פונה. ור' יעקב שמחה היה מתפאר ומסהיד, כי לענין רבוי ספרים עולה הקלויז של ר' שלום על כל בתי-המדרש שבעיר ואף על ה“ישיבה” במשמע!

שמשות החלונות האפילו. הלבנים של התנור היו שחוקות מרוב החכוך בהן, דפי הספסלים נפחתו מרוב ישיבה עליהן. העמודים הקטנים, הכרסנים, כאילו נעשו כבדים ביותר מרוב שמוש. קצות השלחנים היו מפוצלים ומחוטטים וחרושים בכתבת קעקע ושרטוטי אזמלין. עלי הספרים היו מלאים הגהות וציונים בשוליהם ועינם בלה ורטובה מזעה…

התקרה הומכה. מנורות-הנחשת, שהיו תלויות בה, עם רוב קניהן המסואבים בנטפי-חלבן, העלו חלודה. הקירות המעוקלים היו עטוים קדרות ומכוסים שכבת אבק. על הכל רחף רוח-עצב עתיק. רוח יגון-עולם; הכל היה טבול בכליון נפש גוססת ובגעגועי אנוש אובד…


 

ג.

ר' יעקב שמחה – איש שיבה שכלו הפך לבן, בפוזמקאות וסנדלים, חוטר מגזע ר' שלום – שמש בגבאות באותו הקלויז שלשים ושש שנים רצופות. כח זכרונו היה גדול להפליא: זוכר היה את כל המעשים שנעשו בימי חייו, את כל השנוים שנתהוו במקומו לנגד עיניו, ואין צורך לומר, את כל אדירי-בתורה ומאורי הגולה, שיצאו מן המקום הזה להאיר לעמם, את כל הגדולות והנצורות אשר הרבו לעשות בחריפותם ובקיאותם. ר' יעקב שמחה בעצמו, לדברי כל הלומדים, היה רק בקי מצוין, אבל לא חריף. העמקה לא היתה בו; כנגד זה – מהירות תלמודו – לא יאומן כי יספור. בשנה אחת הוא חוזר על כל הש"ס. פשוט הוא שותה את העמודים. יבמות – בששה ימים!…

הוא היה זקן שמח, צוהל ובריא. את שפמו הלבן היה רגיל לגזוז שלא יעכב אכילתו. גם דיקנותו וקפדנותו בדקדוקי מצוות רבות היו; טובת הכלל היתה תמיד בלבו וילדים אהב בכל נפשו. בשמחת תורה נוהג היה לעלות לתורה בבקר “עם כל הנערים” דוקא וכל שעת ההקפות היה מבלה בחברת “הני טפליא”, בערב יום הכפורים היה הוא מחלק לנו, “הקורקבנים הצעירים”, את כל הלקי’ך, מאפה הזקנה שלו, הינדיל זוגתו. בין שפתיו החורות והדקות, מתחת לשפמו הגזוז, היתה שרויה איזו העויה מיוחדת, שאיני יודע לה שם, וכשהיה מנשקני על לחיי, דוקר וחוכך בה בספיח-שפמו, היה משכיחני את הכל ומביאני לידי שתוק.

הוא היה איש חסד וחנינה ושוה לכל: ללומדי הקלויז, לאברהמ’יל השמש, למרדכי הירושלמי, המשוגע.

– סורו ממנו, קורקבנים! – היה ר' יעקב שמחה צועק בקול-זקן נחר, משונה ובדיחי, בשעה שהיו נערי הקלויז מתנפלים על “הירושלמי” – עזבוהו לנפשו, אפרוחים קטנים! אסור! מה “ירושלמי”? איזה “ירושלמי”? רק ש“ס אחד לנו כזה, רק ש”ס אחד… “ירושלמי” – נו… בבלי, זעיריא, גי-גי, גי, בבלי"!

– בבלי?… היה מתעורר המשוגע וחולק גם על תקונו של ר' יעקב שמחה – בבלי? בבלי פשיטא לא. אין-צורך בבלי. ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד. אין צורך, אין צורך, אין צורך. לא בבלי, לא ירושלמי; לא בבלי, לא ירושלמי… לא גשר של ברזל, לא גשר של ניר; לא גשר של ניר… לא, לא, לא… גשר… הא? גשר של… של…

– ירושלמי! – הומים חברי ר' יעקב שמחה הקטנים ומכעיסים את מרדכי בכנויו. – ירושלמי, מתי יבאו דבריך? ירושלמי! גביר! תוגרי! מתי תגמור עסקיך? הא? ירושלמי!

בבלי, זעיריא, בבלי, גי-גי – קא חיך ר' יעקב-שמחה ומגלה שתי שנים שנשארו בפיו – אמת מרדכי? מה לך ירושלמי? בבלי, גי-גי, גי…


 

ד.

– – – פני אברהמ’יל השמש היו דלים, שפתיו חורות, עיניו תמימות. הוא היה מתענה שני וחמישי ואוהב להתהלך בעולם הנסתרות. בספר “מפעלות אלהים” היו כל מעיניו. שיחותיו היו תמיד במכוסה ממנו, בנפלאות…

לילה לילה, בשעה השלישית אחרי חצות, היה בא ממעונו אל הקלויז, מסיק את התנור ואומר “מעמדות” בקול נעים ומזמר; ואני הייתי באותה שעה שוכב על הספסל לא הרחק ממקום מושבו, שומע מתוך שינה זמירתו ומתמוגג כלי מתוגת הגעגועים שהיתה מרפרפת מסביב. העצים הלחים היו מעלים עשן, מתמזמזים והולכים… והלהבה הכהה היתה מאירה ומאדימה את פני היושב לפניה…

– “אמר ר' יוסי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר-חורב ומנהמת כיונה: אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין הנכרים”.

– אוי-י… – משתפכת אנחת-אברהמ’ל בתוך הדממה, העמוקה לאין סוף…

מיתרי לבי הנמס וכלה, נעורים והוגים נכאים מאליהם, תמרות-עשן כעין הענן הכבד, עולים במחי המיושן.

– אוי לי… – מנהמת הבת-קול – החרבתי… וכבר איני יכולה לתקן…

והכל היה מתבלבל אז ומסתמן במחי בצורת איש אחד עוטה אבל – בצורת אברהמ’יל השמש, המנהם כיונה…

הכל. כל באי הקלויז של ר' שלום, כל אלה היהודים הגדולים החולנים, שקרבתם אני מבקש, ישראל החנוני, יענקיל נושא-מים, יחיאל פרוש, מנחם מלמד, אמי… כל יושבי-העמק.

“אַל! הביטה דל כבודני בגוים ושקוצנו כטמאת הנדה… עד מתי עוך2 בשבי ותפארתך ביד צר?”

ותולעת-אפל היתה נולדת אז בקרבי – הנער הקטן, תולעת ניקרת ומחטטת…

ואף אותה הרכרוכית המשונה שהיתה מתגנבת לפעמים להפיג קצת את הכאב הנעכר היתה שבה אחור.

כי אין קץ למדוה-ההרגשה השלמה, התופסת בכל; והרגשתי כללה אפילו ערל…

פטרא גוי-השבת, זה הנדכה השוכן ברחובנו ויש לו שייכות אלינו, דומה… שגם הוא…

כוללת היתה הרגשתי; ורק אחד לא נכלל –


 

ה.

פסח סיגנצין.

ברור היה לי, כי על כגון דא צוח הנביא: מי בקש מידכם רמוס חצרי?

מה לו ולנו? מה לזקן אשמאי הלז, להבור העשיר – ולקלויזו של תלמיד הגר"א, ר' שלום, זכר צדיק וקדוש לברכה?

הן הוא בא אלינו מן ההר, מרחוב-האלונים; הוא אינו שוכן אתנו בעמק; נכדיו לומדים באסכליות; בביתו בודאי לא ימצא אף חומש אחד!

ובהגיע הקהל בתפלת שבת בבקר עד הנגון של התחממות-העצבון ב“הכל יודוך” שאחר “ברכו”, בעלות קולות הילדים הנוגים והמיחדים והמתחננים ל“המחדש בכל יום תמיד בטובו מעשי-בראשית”, ור' יעקב-שמחה היה פתאם מתנשא כברק בכונה רבה, מכסה פניו בטליתו, פונה אל הקיר ומתלהב ושואג ל“אל המאיר לעולם כלו וליושביו שברא במדת הרחמים”; בעמדי תמיד רועד ונרגש בשעה גדולה זו של התגברות רוח הקדושה והטהרה והאהבה והחמלה – היה הוא פותח את הדלת, נכנס ומפסיק הכל. כרסו הולך לפניו; כל מה שעליו מבריק לכבודו ועיניו מלאות החזקת טובה לעצמו, על הקדימו לבוא עוד לפני קריאת שמע, ומדרך הגבירים הלא לבוא רק לקריאת התורה.

ובערב שבת בין השמשות… נרות החלב התחובים בנקבי הקנים כלם מודלקים. אברהמ’ל עיף ויגע מעבודתו כל היום, עומד ומנעים פסוקי שיר-השירים. הוא ידע מן הקונטרס “יד לנקוד” את דיני מלעיל ומלרע, והמבטא החדש, ביחד את הנגון הערב של כלות-הנפש, מלא קדושת געגועים ועונג אין-סוף.

אז יגש אליו ר' פסח:

– “זה” לא היה בורח ממך גם אחרי “הצימס”. כמדומה שיש לעשות תחלה סדרים בבית הכנסת שלא יהיה כבית-מרזח. כמה פעמים הוזהרת לקנח את האבק מעל עמודי. ברך ברכת-הגומל, אברהמ’יל! נס הוא לך שאין אני פה גבאי. אני הייתי מלמדך הלכות שמש וידעת: ראשית דבר – נקיון!

אברהמ’ל זהיר לבלי להפסיק באמצע ועל כן הוא לוקח מבלי ענות דבר, את האלונטית והולך לכותל המזרח לקנח עמודו של ר' פסח. הוא שב ומגיע עד “הרי בשמים”, סוגר את הסדור ואומר בבת-צחוק:

– “קומדיה”!… הגבירים… דואגים לנקיון כליהם… ולטהרת נפשם… אַה, יהודים?…


 

ו.

…מרדכי המשוגע – הירושלמי – היה משכמו ומעלה גבוה מכל באי-הקלויז. פניו החולים והפרועים היו כחושים-כחושים, בלא טפת דם; עיניו הלוהטות והפתוחות באימה היו מכוסות ריסים ארוכים ואדומים, נוצצים ומתנועעים. כתפיו הרחבות למאד היו מוצקות אך לא זקופות. סבך שערות ראשו וזקנו – שחור-מתלבן.

מקומו התמידי היה מאחורי ארונות הספרים. על מתניו, ממעל לקרעי מלבושו העליון, ששוליו נסחבו לו מלפניו, היתה חגורה דקה משל קרעי מעטפת-צואר בלה מקושרים זה בזה; ועד שקיעת החמה לא היה פושט טליתו.

החגורה, ביחד עם קומתו הענקית ועם השרטת העמוקה לרחב מצחו, שוו לו בכל עת תמונת גבר נכון לקרב.

על מהות שגעונו נפלה לפרקים מחלוקת בקלויז, אחרים השתדלו להוכיח, כי הירושלמי אינו בעל מרה שחורה. אמנם מראהו פרוע ועזוב, תמיד הוא שקוע בהרהורים וגם נוטה הוא להתבודדות – סמנים של “מרה שחורה” לכאורה, אבל באמת אין הדבר כן. אמנם הכל מודים, שבשום אופן אי אפשר לחשבו לאחד מהסוג השני, לבעל מרה לבנה… חס ושלום! מעולם לא נראה שחוק על שפתיו… ועל כל פנים – היה היש-אומרים מסים בתקיפות ועקשות פה – יהודים! תשמענה אזניכם מה שמדברים לכם: מרדכי אינו בעל מרה שחורה!…


 

ז.

–… ואז, – היה יחיאל הפרוש, בעל-המעשיות, מספר על תולדות השרטת במצח הירושלמי – בראותו כי הגבול סגור ומסוגר מלפניו, כיריחו בשעתה, חשב בדעתו: לא! הוא יראה בעיניו את הארץ ויהי מה. יהרג ויכנס! ומה הוא עושה? מחליט הוא לבא אל דביר הפחה אשר שם ולחלות את פני השר על נפשו. שומעים אתם? טוב לו המות מלשוב ריקם. שומעים אתם… רצוני לאמר: מבינים אתם עקשנות זו מה סופה? לא לחנם הוא ממשפחת יפה: עקשנים ומשוגעים מאז ומעולם. כלום ראיתם כי יעבור בן משפחת יפה על מדותיו, כי יוַתר על שגעונו?! כך הוא הדבר. שומעים אתם? ומרדכי זה, עליכם לדעת, כבר נטה ליציאה-מדעת עוד טרם צאתו לדרך, ותלאות הנסיעה וכל ההרפתקאות הקשות רק הגבירו את טרופו, התבינו? טוב, הנה כי כן גמר אומר לבוא לפני הפחה. אבל כיצד נכנסים? נקל לאמר: לבוא אל הפחה, אבל כיצד באים? באופן הזה עברו עליו ימים וירחים. שומעים אתם? ימים וירחים. הפרוטה כלתה; רעב הוא יום, יומים, שבוע, חודש… בינתו מסתתרת יותר ויותר…רע!

– ויהי היום, והוא עומד ברחוב והוגה מה לעשות – והנה מרכבה רתומה לששה סוסים עפה כחץ מקשת. שומעים אתם? מרדכי שלנו אינו מתעצל – ומתנפל לפני הסוסים. כן. נס הוא שנשאר בחיים. כחצי שנה שכב בבית-חולים וכל פצעיו העלו ארוכה, כל פצעיו, מלבד זו השרטת. נשארה “זכר לדבר” –

– וזה הכל, כסבורים אתם? – אינו מסתפק יענקיל נושא מים.

– ומה עוד? – מתעורר אחד מן הקהל; יחיאל כבר מלא את תפקידו והוא שותק.

מעשה יפה! – לועג יענקיל – מה עוד, שואל הלז! הוא הדבר, כי אינך יודע במחילת כבודך. איך נשתגע, איך, זה יודע אתה? מעשה-“הפרוצס” יודע אתה? הן הוא נשפט את הפחה, מה אתם אומרים על זה. הן הוא תבעו לדין! בערכאות הישמעאלים הלא יש קנס על כך שלשים או ארבעים אלף דינרים… כבר שכחתי… שלשים… או…

– מה אתה פושק שם שפתיך, יצמח! – מפסיק פתאם סיגנצין הזקן את קול הדורש המאושר – ידען חדש נתגלה בעולם! ארבעים אלף דינרים – בינך ובין יענקיל נושא-מים מה הם? כמוהם כאין… אָ, אָ, שוטה שבעולם, כלופ משיג אתה מה זה ארבעים אלף? ואבותיך ואבות אבותיך ראו סכום כזה? עומד הוא ומספר לו בהרחבת-הדעת: ארבעים אלף דינרי-זהב… אכן אין שעור לפזרנות הקבצנים!

– ה“עולם” אומר כך, ר' פסח…

– ה“עולם”! – מחקה הגביר בכעס ואינו רוצה למחול – הרי לך ידען חדש, שיודע מה העולם אומר! מה אומר העולם? אתה הומה פתיות ולא “העולם אומר”! משיגים אתם? איזה “יודלי פרכיל” ישפט את הפחה! סך הכל, יודעים אתם, מה זה פחה? הפחה שם הוא כגוברנטור אצלנו. נו, עכשיו שוה בנפשך: מרכבת הגוברנטור עברה עליך, יענקיל…

– ישמרני הבורא…

– נו, כך, חה-חה-חה. הלא איני חלילה שונא לך (מה רעה יכלת לעשות לי?); אני אומר כל זה, בדרך משל. אבל מה לי להטריד לכבודך, יענקיל, את הגוברנטור, אַה? יותר טוב שוה בנפשך: פריסטוו… לא, גם זה למותר: מה לנו להרחיק דרכנו? נקח נא גורודובוי… פשוט… גורודובוי, שוטר-רחוב, פשוט הכך על לחייך, יענקיל, במתכון הכה… נו, התלך להשפט אתו? אַה?

– בודאי… צדקת; אבל המעשה אמת.

– אמת? המעשה אמת? – חוגג הגביר את נצחונו – אמת. בודאי אמת! כי על כן שאל נא את פי ואחוך… ואגדך… ואספר לך; בקשני! אנכי הלא אומר תמיד: אילו הייתי אני פה גבאי לא היה בעל-חברה כזה שוכן פה בקלויז שלי, פה. אני איני אוהב משוגעים כאלה; אני איני אוהב בעלי-העזה! “מרה שחורה” לך? תהא לך אפוא “מרה שחורה” ודע את מקומך, ואל תהיה לי למחשב-קצין ולמביא את המשיח! הגאולה תבא בלעדיך! הוא היה נהנה ממני ממש, כמו שנהנה מן הפחה, חה-חה, דבר קטן! ישלם גוברנטור לאיזה יהודיון מצורע קנס! מאי אכפת לו? “בעלן” הוא לקחת; אולם לא: עורבא פרח! הרחב כיסך, מרדכ’לי! גביר תוגרי… אנכי הלא אומר תמיד: במתכון התנפל, במתכון. הוא שמח על כל העסק: כסבור היה שישוב לביתו בכסף וזהב. איני מכחיש: הפסד עצום כזה ודאי יכול להביא לידי שגעון – חה-חה-חה – לא כך? איך שהוא, אני לא הייתי מחזיקו פה: שונא אני משוגעים-גואלים…

– וגם תפלין הלא אינו מניח – מסייעים להגביר.

– נו, תפלין!… אַי מרדכי, מדוע אינך מניח תפלין?

מרדכי הופך פניו לעבר אחר.

– מה אתה שותק? –

– פטר-רחם; פסח-מצרים… עד היום ההוא? – עונה המשוגע קצרות ונראה שאין הוא חפץ לדבר עם השואל.

– אַה – עשרת? – מתקרב אחד אליו – בועט מרוב טובה… מתעצל להניח תפלין…

– תפלין? – מעמיד הירושלמי את בנות עיניו בהדובר – גוילים… פטר-רחם…

  • מה גוילים"? – מתערב אברהמ’יל בהשיחה בכדי להציל את הירושלמי מנוגשיו – תפלין שואלים ממך, מרדכי…

– תפלין? – מתישב מרדכי בדעתו – לו מותר לגלות: וכרות עמו הברית… תפלין? דמרא עלמא? סוד גדול… מי כעמך ישראל גוי אחד… אני אביאנו… אחד, אחד, אחד…

ופתאם הוא משים כף ידו על עיניו ומתחיל קורא בקול, הדומה לקולו של ר' יעקב שמחה בקראו “שמע”:

– – אֶחָ—-ד!


 

ח.

– – – ובשעה שהיה הרעב מציק לי במאד הייתי רץ מבית המדרש לאמי היושבת בחנותה.

תקופת טבת; קור. אמי עומדת על יד התריס בנעלי-קיץ קטנים וקרועים. ידה האחת, שחורה-כחולה, נתונה על פני קדרת גחלים עוממות, ובשרוול מלוכלך בעטרן ורבב קפואים של ידה השניה היא מוחה את הלחלוחית המתמצה מאליה, מחמת צנה, מתוך עיניה ואפה.

במין כבד-ראש מיוחד אני עובר עליה, נכנס פנימה ומעיף עין על הדף.

– אויה לי… – היא אומרת כשמרגישה בי – נמכר כל לחם-הנקודים. בני… שם… עוגה… קח… אכול… שלמה… מתרוקנת החנות, בני, אוי ואבוי לשנותי…

– “יום” יש לי היום, אמא… – מניח אני את דעתה ויוצא אליה – אצל יענקיל נושא מים…

– אצל יענקיל?… אוי כן. הלא יום רביעי בשבת היום; אויה לי, מרוב צרות אני שוכחת את הימים. ביום הרביעי הלא יש לך יום. אבל, שלמה’לי – היא מוסיפה בקול לחשים – אמור לי האמת: הוא אינו מחוסר לחם? הלא אומרים, כי הוא מחוסר לחם. אוי, אוי, רבונו של עולם, כמה צריך להיות חביב עליך עמך ישראל! זה יענקיל נושא מים… אין אתה כביכול יודע מה זו נשמת יהודי…

והיא מכסה שנית בשרוולה המלוכלך את עיניה הדומעות.

– אל תבכי אמא, – אני מסתיר פני בסנורה הקריר – אני מתחנן לפניך: אמא אל תבכי; טוב לי… – קחה-קחה-קחו… – משתפך מעל לראשי הבכי המזעזע – אוי, אוי, בני אפרוחי… יודעת אני; הכל יודעת אני. ילד בן שלש עשרה; על ספסל קשה… במלבושיך… הכנם אוכלך… ארבע עשרה שנה עוד לא נמלאו לך – וכבר… קחה-קחה-קחו… כבר “עורך” אתה גלות

גלות!… והמלה הזאת מצלצלת באזני כקול מיוחד ומשונה ומריר…

הגלות!… והיא מצטירת בהכרתי בתמונת רשת נוראה, אפלה, מכאיבה, מלאה מרורות, סחי ומאוס, אשר אני, יהודי קטן, נער בן שלש עשרה, הנני כבר בתוכה…

חשכת הגלות!… חשכת-בור הומיה ומלאת אימה… חשכת חנותה זו של אמי בנשף, כשמכבים את הנר והתריס מוגף… חשכה בלי קרן-אור מטושטש… חשכה נצחת…

נצחת?…

ומחשבת-נערותי מתחילה לתעות בנבכי ההפכים של גלות ולא-גלות…

ונפשי הנבהלה הדוויה, נמשכת בלא יודעים אל איש אשר רוח רעה תבעתהו… רותחת, רועדת, נמשכת… אליו… ה' אלהי! – – –


 

ט.

בבקר, בבקר, אחרי כלות המנין האחרון היתה קומתו הרמה מתגלה אצל מחיצת-הקרשים הנמשכת משער ביתו של אברהמ’יל השמש. יושבי-העמק עוברים ושבים על המדרכות הרקובות – והוא על עמדו יעמד. עיניו קמות. השרטת שעל מצחו מתוחה. בשולי שמלתו הנסחבים לו מלפניו ובטליתו המצויצת על גבו הוא דומה לגר בן ארץ אחרת, העומד ותוהה על כל הנעשה בארץ החדשה הזרה. אדם קדמון בן ארץ הקדם.

יושבי העמק, בדעתם את תולדות מרדכי, את כל פרשת יראתו את האלהים ושקידתו בתורה לפנים (מלתא זוטרתא: הלא הוא היה גאון משפחת יפה!) בארו את עמידתו זו יום יום בטעם תלמודי: הוא זהיר לבלי לעבר בין שתי נשים או שני נכרים, כמו שנאמר, ומצפה הוא עד שיתרוקן הרחוב. ועל כן, כשהיה מרדכי מתעורר לאחרונה, עוקר רגליו ומתחיל להלך היו נערי-הרחוב זורקים אבנים בו ומתקלסים:

– ירושלמי! ירושלמי! הנה אשה מימינך; הנה גוי הולך, ירושלמי!

– שקר הדבר, שקר; לא שלחכם ד' – היה מרדכי מגמגם לעצמו – לא הייתי בה תובב“א… לא הייתי בה תובב”א…

– תובה! – מריעים האויבים הקטנים לקראתו – חברה, עפרו בעפר… תובה!…

מרדכי נחפז בלכתו ונמלט אל אחת החנויות.

– תפוח-אדמה! – הוא אומר אל החנוני בחפזון.

– כמה מרדכי? – צוחק פלוני ומתענג על המקרה להתבדר קצת משעמום החנות.

– אחד… – עונה זה ומשפשף ידיו זו בזו בתנועות מהירות, כזה שאין לו פנאי.

– ואיך עשרך, מרדכי, – מתחיל החנוני לגחך – איה כל עשרך הרב? הלא פחה ירושלמי אתה…

– אל נא… – מצטער המשוגע – אל נא. תפוח אדמה אחד – יותר לא אקח מידך. גלות – וצריך האדם לאכל… לתקן… להפך תפוחי-אדמה לתפוחי דשמיא… אַה? והיה ביום ההוא… והיה ביום ההוא… ההוא, ההוא, ההוא – ובריתי מכם את הנדיבים… ושאריתכם? אזרה3… נחמיה… כמוץ… כמוץ… כמוץ… הא? ודברה תורה כנגד ארבעה תפוחי-אדמה – רמז לג' ל' ו' ת'… וזה כל הסוד… שמא תאמר אצל אחד? לא… הפרוטה כלתה… קטן יעקב ודל… קח מזה ותן לזה… אחדות… וזה כל הסוד… הרים תרומה, בן ישראל!

– קח מרדכי, קח כל הארבעה…

– לא… לא… לא… הס מלהזכיר!… צריך לאסף… אחד, אחד… רק אחד…


 

י.

אחרי אשר יאסף מרדכי את “כרתפלי-התקון” די מחיתו הוא שב אל הקלויז בדרך שבא בה, והכל בחפזון. ובבאו אל משכנו הוא מתחיל לחפש את טרפו: כיסי הבגד נקובים ותפוחי האדמה נתונים לתוכם יורדים עד השולים. ברב עמל ובידים רועדות הוא מוציאם לבסוף, ומניחם באפר הכירה המוסקה מבעוד לילה. כל תנועותיו הנה של כהן מקטיר במקדש אלהיו.

בקלויז השלך הס. מרדכי עולה על מקומו מאחורי ארונות הספרים, נושא עיניו אל התקרה השחורה, משפשף בכף ידו את מצחו ומזמר מעומד “אליהו הנביא” באותו הנגון, שחסידי חב"ד רגילים בו במוצאי שבתות.

– אליהו הנביא, אליהו התשבי… – הוא מתחיל בהלך נפשו.

ופני מרדכי אינם עוד אתו. אין הוא עוד הירושלמי המשוגע. כל פרצופו, המרוד והמדוכא, נורא הוד. גאות והדר בעיניו השקועות והעמוקות, וסביבו נשערה. אזורו נסחב מאחריו; חזו השעיר, הנגלה מבעד פי כתנתו הירוקה, מכה גלים. כף ימינו, המשפשפת את מצחו, יורדת ומסתירה חצי פניו. קולו צלול –

– א-ליהו הגל-ע-די-די-די… – יריד בשיחו, מטעים הנגינה אל “אַ” ומסלסל ה“די” במין קול-תחנון פולח-כליות – במהרה יבוא… במ-ה-רה י-בוא…

ומגעגועים קורעים לב הוא עובר לבטחון פתאומי; קולו מתחזק, מתרומם; תרועת ה“נוּ” משתפכת בכל פנה:

  • יבוא אלי-נו-ו-ו. – – –

רבי מרדכי… – מתפרץ שמו מפי בהוספת “רבי” –

– אַה… אתה!… – משתנות עיניו כרגע וכתפיו מזדעזעות – בנימין צעיר רודם…

–“שלמה” שמי, רבי מרדכי…

– שלמה?…

ודיה הערה קצרה זו לעורר את כל הבלבול וסכסוך המחשבות שבמח החולה. שלמה? משבט יהודה. מזרעו יצא “שילה”. ירבעם בן-נבט, איש אפרים, קרע את המלוכה… מפני… מפני שהקדים בנימין לשבטים וקפץ לים תחלה. בנימין צעיר רודם. אבל מי יעלה להלחם בכנעני? יהודה יעלה. מי – ראשי תיבות: מרדכי יפה ולא “ירושלמי”. הס מלהזכיר! כי רק ביום ההוא כשיקפץ לים (ראשי תיבות) – רק אז יבוא מלך המשיח. הוא יביאנו. הוא ישבר את שני הגשרים, של ברזל ושל ניר, ויאחד את הכל לקפץ הימה. הוא יביאנו. במסירות נפשו יביאנו…

עיניו רבות זיקי אש. אימה נופלת עלי, ואני מתחרט על גשתי אליו; ואולם הרגשת הסכנה ורטט החרדה, – זה גופא שובה את לבי. גלוי הקץ – מה איום!… “האספו ואגידה את אשר יקרה אתכם באחרית הימים” – בקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה… נורא! יעקב בחיר האבות!… אַח, מה גדול היה האושר לדעת ברור… מדוע נאסר הגלוי?…

– אבל ר' יעקב שמחה הלא עוד יחיה אז, ר' מרדכי?… ר' יעקב שמחה… יחיה?…

השאלה הזאת לא נתנה דמי לנפשי הרכה והסוערה, מדי נתגלגלו הדברים לקץ-הימין – התעוררה שאלה זו ודרשה פתרונים. נדמה לי, כי אם נניח, חס ושלום, שר' יעקב שמחה לא יזכה לראות בביאת המשיח, אם תוחלת-הגאולה שיחל זה הזקן הנחמד כל ימיו תכזב סוף סוף – הרי אז, גם בבוא הגואל ויגאל, אין הגאולה… אין הגאולה… שלמה… כביכול…

– ר' יעקב שמחה? – היה חוזר מרדכי על שאלתי – הא? בנימין צעיר? אין!… יעקב לא מת…


 

יא.

בירחי הקיץ נתרוקנה חנותה של אמי לגמרי; הכתלים והדפים הפיקו יגון קודר של פני יתומים. אמי, בכל זאת, לא אבתה בשום אופן לעזוב את משמרתה, כי איך תחיה בלי עסק? הלא נחוץ לאדם שיהיה לו דבר מעשה בידו. ואולם ציפה בעלת-הבית מאנה לדעת זאת, אין זה שייך לה: או שכר-חנות או יציאה ממנה! אז התחילה ה“ענוגה המרה” – זו אמי – להראות כח עיניה הדומעות ובעלת-ביתה מצדה נתעזרה בפיה הרחב. ומי יודע עד מתי היה נמשך ככה מצב הענינים בין ה“נשים” – לולא היה מקבל אברהמ’יל על עצמו את אחרית הדברים. הוא השתיק את קללות ציפה ה“שרף” והוכיח לה, כי המרתף אינו עובר-לשוכר כל-כך ואין על מה להרעיש עולם: הן סגור היה שנה תמימה, מעת ש“נכוה” בו חיים סוחר-עצים, ובהמשך העת הזאת הלא לא קלקלו הבעלנים את ציר-הדלת מרב-סבוב, שמע מינה… אלא מאי? מטת אמי המוצגה בדירתם? מאי אכפת לכאורה? כלום צר להם? ושכר דירה הלא אינם משלמים ואלמלא השכנה – כלום היה החדר האחר נעשה שנים? אלא מאי? עכשיו צריך לחצוץ בוילון? “ויהיו עניים בני ביתך” – מפורש נאמר בפרקי-אבות! הא? “אומרת” היא “פרק” בקיץ הזה? אומרת? נו!

– זה המעשה… אין הבנה לנשים… כלל, כלל לא… “שלא עשני אשה”… לא ברכה לבטלה… באור-החיים נאמר…

– אורה-חיי… – מעקמת ציפה שפתיה – ראו נא אותו למדן, ומדוע אין ממנים אותך גבאי, הגידה לי, במטותא ממך? מה לי מלמדנותך? עצים נותנים בחנם? בחנם נותנים עצים להסקה? לאכל אין אתה צריך, אומר – לא?

העלוב מושג בין המצרים, והוא מערים להנצל מפח השאלה הקשה ונפנה אלי הקטן בדבורו:

– הן למדת בודאי שמואל א', למדת… ספר לה… “ויתפשט יהונתן את מעילו ויתנו לדוד”… ויודע את מה שאומר על זה “אור החיים”? אור החיים אומר: ויתפשט יהונתן – שנתפשט מגשמיותו… אַה?… ויודע אתה עד כמה קרב יונתן בזה גאולת ישראל?…

קטן הייתי מדעת עד כמה קרב יהונתן בהתפשטות מעילו את גאולת ישראל הכללית; אבל עד כמה אברהמ’יל זה – יהי רצון שיהא חלקי עמו! – מאחר בחסדו את גלות אמי – ידעתי.


 

יב.

ה“תמוז” של אותה שנה היה כלי זינם היותר מהודר של בעלי-הדעה בקלויז, האומרים כי מרדכי הירושלמי הוא משוגע מסוג אחר ואינו “בעל מרה שחורה” פשוט. מי שגם הראיה הזאת לא תוכיח לו את האמת – ברור הוא שאין משהו מח בקדקדו. כי, הגיעו בעצמכם! החדש הזה הלא ראש-חדשים הוא למשוגעים, ראשון לחדשי השנה: טרופם מתחזק, בלבולם מתגבר, עונים עזות… דבר זה הלא גלוי וידוע לכל באי עולם ואין מי שיחלק עליו. ועכשיו צאו וראו במרדכי; דוקא עתה, כמו להכעיס, הוא יותר מיושב. נסו לגעת בו – ויענכם בקרירות גמורה. הוא בטוח בעצמו… ובתעודתו להביא את המשיח בקרוב התחיל להאמין ביותר…

– משוגע!… משוגע?… יהי כן… לולא המשגעים לא היה העולם מתקיים… אף רגע אחד… אף רגע קטן… התקון הוא רק בו… עד שיביא את הגאולה השלמה – אין כל תקנה… כל דבר נמשך לשרשו – וצריך לעקר השרש… גאולה מהאי עלמא… שכינתא בגלותא – אין העולם מתאחד בה… מחיצה… והוא יתאחד… הוא יסיר המחיצה… הוא ישבר החיץ… הוא יפצפצנו, יהפכהו על פניו, יעשה אתו כלה… אין גשרים… ביום ההוא יפל שר של ים בנופלים… בלי ספק ובלי ספק-ספק-ספקא… כל הנחלים הולכים אל הים"…


 

יג.

ונפש הנער הרצוצה נקשרה מיום ליום באותו האיש.

בנשמתו הכואבת פעפע צער עמוק על התקוממותו נגד הגמרא והתפלין… כי לולא זאת, לולא הפגם המדאיב הזה, לא הייתי צריך לזכר תמיד בשגעונו… וללמד עליו זכות הלא מחויב הייתי…

לעתים יש שהיה הרהור-ספק מפחידני ולוחש: מי יודע, אם לא עבירה חמורה היא בידו, אם לא כתם שחור… איך שיהיה, הלא אין נכונה ברוחו, הלא ממיני חולמי החלום הוא… ואני אמנם איני מאמין בו, חלילה, וגם הוא אינו מדיח, חלילה… אבל אני מאזין לדכדוכי-אמרותיו… אני דבק בו…

ואולם… בפניו היו כל כך ענויי-נפש… עיניו היו כל כך אמיצות… ורוחו הנכאה אני – כל-כך שואפת…

בין תשעים לשוח… עיני ר' יעקב שמחה כבר החלו כהות… והוא הלא לא ימות בטרם יבא משיח… הן צריך הוא לראות בעינו איך יתחדשו ימינו… הן בחייו עוד עלינו לצאת מן העמק ברנה… הן אי אפשר להיות אחרת… והוא כבר זקן, בא הימים… והקיץ עובר…


 

יד.

והקיץ עבר. הגיע ירח אלול. נשמע קול שופר ויהודים אמרו תהלים. בין כסא לעשור – ור' יעקב שמחה מת. – – – – – – –

חג-הלקי’ח של ערב יום הכפורים נשבת; שמחת תורה הגיעה – ואין עוד ר' יעקב שמחה ל“כל-הנערים”. תחת זאת הריעו הגדולים. הגביר הישיש, ר' פסח יחיה מי שנבחר בחול המועד סכות למלא מקום המנוח, נדב הין י"ש. – – – – – – – – – –

* * * * * *

וזוכר אני: נשתכרו אלה היהודים הגדולים וקראו לריב ב“אתה הראית”.

ונשקפו לי פניהם באותה שעה בצורה חדשה, בצורה אשר לא ראיתיה עדיין.

דתן ואבירם

ואֵד-סתיו מלא את האויר, את הרחוב; ממעל היו שמי-גלות ירוקים, נובלים; עננים…


 

טו.

וסיגנצין הזקן, הגבאי החדש, לא אחר מלתקן תקנות חדשות וגדולות. ראשית דבר, התרה באברהמ’יל ש“באם” מהיום והלאה לא תתנוצץ נחושת המנורות כזהב טהור, כזהב טהור ממש – וידע את תנואתו. העיקר עליו לדעת, כי ר' פסח שונא “מחזקות”. ימי ר' יעקב שמחה כבר עברו ובטלו לבלי שוב עוד. הוא אוהב בכל סדר ומשטר משמעת; הוא דורש שיכיר איש איש בחובתו. –

שוב הראה הגביר את דאגתו לטובת הכלל ואת פזרנותו המצוינה ואת טוב לבו המשובח, והודיע במעמד הכל, כי מעתה אין צרך עוד בפטרא לעבודת הקלויז ביום השבת. שומר יש בחצרו ואיון שמו, מעבדי דמלכא היה כמה וכמה שנים. ערל חסון וחרוץ, והוא יעשה הכל במצות אדונו על צד היותר טוב.

עוד עמד הגביר החדש שבלילי שבתות וימים טובים יכבו כל הנרות ואף אותו שעל השלחן לפני התנור במשמע. וכשיהי צרך להדליק – הרי לכך יש איון וידליק.

– ובשעות שאין בהן תפלה, אברהמ’יל, יהי הקלויז סגור על מסגר למען השם, ולמען השם. זה אני מצוך בכל תקף. הקלויז שלי לא יהא עוד פתוח כרפת לכל יוצא ובא!

דבר משכני אני בקלויז היה נכחד ממנו. ובנוגע להירושלמי – הביע אמנם ר' פסח פעם את אי-רצונו, אך ההערה היתה מן השפתים ולחוץ, דרך אגב. לבו היה טוב עליו – ולא רק.


 

טז.

מרדכי נשתנה. בפניו העמיקו חריצים נוספים. זויות פיו התחילו מתעותות לרגעים בהעויות של התרגזות עצומה. למֹד למד גם לקלל ולתבל סגנונו במבטאים שאין להם כל פרוש.

נערי העמק גלו מהר עד כמה נקל להרעים את המשוגע בהזכרת מיתתו של ר' יעקב שמחה:

– ירושלמי! מדוע אינך אומר קדיש? ירושלמי! התדע, הן היום הלויה… נצא החוצה… לראות בלויה…

– צלה-ציה… – היה המשגע ממצמץ את עיניו – צלה-ציה… פחים… קשים… חוחים… עכובים… חי-פיאַני…

ורק לפרקים, לעתים לא מצויות, היה מנענע בשפתיו במהירות רגשנית, משפשף במצחו בהזדעזעות-דאבה ועונה ממין הטענה. שקר הדבר. יעקב לא מת. שמחה לא מת. הלא פיו המדבר. פיו המדבר – צלה ציה. הוא אינו רוצה, אינו רוצה, אינו רוצה, הדרכים נתקלקלו, הגשרים נתחזקו, הנטיעות לא נקצצו, אבל הוא יביאנו, סוף סוף יביאנו, והדור הרע הזה פה, אויביו בנפש פה, פה ישבו ופה ימותו, פה יתגלגלו שמותיהם בארץ נכר על נהר כבר – גשרים. והלויה? – צלה ציה. אחיזת-עינים מקלקלת. כי היה היום ההוא כעשן הכבשן, כמראה בבותיו, חי-פיאַני.

מציקיו אוחזים בו, מושכים בכנפי בגדו. מרדכי מתנשא ממקומו וצועק: “זרע מרעים, סורו מעלי ולמה תמותו?” הנערים בורחים. והוא נרגע קצת וצוחק לעצמו:

– הי-הי-הי… הנה אני מניף את ידי… הי-הי-הי… חיל ורעדה. צלה-ציה… הי-הי-הי… בחרב תבאו, נאום פיאַני… מה? שוב תשובו? לכזב? להכעיסני בהבליכם?… בנים משחיתים… פחים…הי-הי-הי… עפעפי מלך המשיח אדומות… חי-חי-חי… סוסו של השולטן לבן… הי-הי-הי…


 

יז.

אותו היום היה בראשית החרף.

מרדכי ישב וכסס בשניו את כרתפלי-התקון, שהיו אפוים תמיד רק כדי שליש. ריסי עיניו התנועעו ומפיו נתזו מלים: כדגים מלוחים תשוסעו, כתפוחי-אדמה תמלו, כשפיפונים תרמסו…

אני שמעתי את זה הפזמון מפיו כל הלילה הקודם. ליל-נדודים היה לו. הוא לא שכב; רץ היה מפנה לפנה ופעמים מספר מצא לצרך גם לרחץ את פניו מן הכיור.

אז פתח אברהמ’יל את פיו ויען ויאמר:

– הוא המעשה: מאיים הוא עלי שיוציאני עוד היום מן הדירה ויושיב בה את זה… את זה… את פלוני, ונראים דבריו, כאילו יש בכח אנוש לעשות רע לחברו… כאילו חס ושלום אין אלהים בישראל… אֶט, אני אומר… לימות הקיץ כבר אמרתי בעצמי לעזוב השמשות ולהיות למלמד דרדקי. מכיון שמת ר' יעקב שמחה…

– מת?… – קפץ מרדכי ממקומו.

– אבל הוא אומר – הוסיף אברהמ’ל בשפל קולו – הוא אומר לגרשני עוד בשבוע הזה… אֶט, אני אומר, ר' פסח, זה לא יעשה… ימות החרף… עגונה חולה שוכבת בביתי… והוא…

– הוא! – התחיל מרדכי פתאם לחרוק שניו, מה שהיה חדש לגביה ונורא מאד – שקר הדבר! יעקב לא מת… אני הולך… אני יודע את מפלטו אשר נסתר בו…

הוא התיצב בכל מלא קומתו… שריגי מצחו התאדמו. אברהמ’ל לא הספיק להרגיעו ולעצר בו. רגע – וכבר הוא מאחורי הדלת.

ואני אחריו.

בצות העמק נגלדו; יבשת-קרח היתה מסביב. מרדכי עבר בחפזון סוער ומכון. במהירות חץ, בצד מחיצת הקרשים, שהיתה עוצרת בו יום יום ומעמידתו אצלה להגות הגיונותיו. אחר כך התחיל לרוץ באין מפריע דרך הסמטות הצרות והמעוקלות. שולי בגדו, שנסחבו בתחילת מרוצתו וגרמו תקלות לרגליו, נקרעו מעט מעט ונשארו מוטלים אחריו. והיה כל הנפגש וראה את הירושלמי מעוטף “בטליתו” ורץ – ועמד.

כל הפסקות לא עשה בדרכו; נער כי נאץ את שמו לא ענה.

…הנה הוא עולה על מעלות-המורד, החלקות מכפור ושלג… הנה הוא ברחוב האלונים… הנה הוא מגיע עד אותו הבית… הנה הוא עובר על פני הדלת האחת הפתוחה לרבים ונגש עד הדלת השניה בקצה האגף… הנה הוא עולה על השלבים הנקיים והנאים…

רוק קצף עולה משפתיו ויורד על זקנו המגודל. נטפי הזעה הגדולים, הנוזלים משערותיו הפרועות על השרטת שבמצחו, מטילים אימה בפניו העיפים. הוא נוטה אגרופו ומתחיל הולם בדלת בכל כחו. נשימותיו התכופות, הכבדות נגעות בי, הנער הערום, הרועד.


יח.

– מה לך פה?… – הקול הפתאומי והעולב העירני מהעוית שאחזתני באותו הרגע: עלם דשן, בעל כפתורים, ומלתחת עור על שכמו, עבר על פני בצהלה, כשהוא בא מן הרחוב. ויאמר לקרב אל הדלת – – אַה!… השאנן בהר ההר!… – חדל מרדכי מדפיקותיו ויסב את פניו אל הנגש. – איוַן!… איוַן!… – נבהל העלם וינס על נפשו – איון!… אַיֶכָּה?!… – עיני מרדכי בלי צבע ובלי נגה, היו מהופכות. – אין עונה?… – הרים את ידו שנית – ספונים, צלה-ציה, ספונים? פחים? אל תאמרו: ספונים! חי-פיאַני, אם לא אניף את ידי עליכם, חוחים! שמעו, שפיפונים, שמעו, עכובים, שמעו בוטחים: הנה ימים באים, צלה-ציה! יען וביען לא תאבו לשמע אלי – הנני מעיר עליכם את פטרא עבדי, ואחדש את ימיו כקדם, ויסיק את התנור, ויצא מן המקדש, ובא עליכם פילדר-הילדר, וקרע את כריכם וכסתותיכם, כסתותיכם וכריכם לעיני השמש, לעיני כל ישראל, לעיני אברהם, אשר אתו כרתי הברית!… בעונותיכם תמקו… בפסיליכם אל תבטחו… ובדבוריך ימותו… ולא יהיו עוד לך לחג הפסח, חי-פיאַני! שמעו אלי, נבאשים, שמעו פחים: הנה אני מנבא עליכם רעות… אַה, אתה!… איון… באת לכבות את הנרות… להגדיל החשך… להפחידני… אשור שבט אפי… גלית… אל תאמר ברום לבבך, פשחור בן אמר… זה הדבר אשר אני דובר אליך – – –

ולא יסף.

בריח הדלת השמיע קול. ר' פסח הופיע בשמלת שנה קלה ובנעלי-משי מרוקמים. מאחריו – יוצאי חלציו חוצץ. פני אותו העלם, אשרקרא4 לפני רגעים מספר לעזרת השוער, כבר שבו להיות מלאים לעג ובוז. רק הזקנה לבדה עדיין הביעה מעין רגז על המאורע הבלתי נעים. בני הנעורים והזקן בראשם מצאו, להפך, את כל זה למבדח ומענג.

– נו, הרף ממנו, איון, עזבהו… די לו… הוא כבר ידע מעתה איך לנבא… חה-חה-חה…


  1. “קורבתה” במקור המודפס, צ"ל: קירבתה – הערת פרויקט בן יהודה  ↩

  2. “עוך” במקור המודפס, צ"ל: עודך – הערת פרויקט בן יהודה  ↩

  3. “אזרה” במקור המודפס, צ"ל: עזרא – הערת פרויקט בן יהודה  ↩

  4. כנראה “אשר קרא” – הערת פרויקט בן יהודה  ↩

המלצות קוראים
תגיות