יום שמש.
כל העולם כולו רוחץ בפלגי אורה של שמחה.
עליזים ושמחים עומדים האילנות, מלבלבים בתוך אור עליז וצח, אור אביב השופע ויורד ממרומים בשפע נדיבות ופזרנות, וצוהלים לקראת כיפת התכלת הטהורה כמבט אהבה של תינוק וענוגה כחלום הילדות – עומדים ומקבלים עליהם מתוך שמחה של מצווה עול מלכות החיים של לבלוב ופריחה בשביל החיים… ורוח קל ונוח הומה בתוך עליהם הירקרקים ומספר להם בלחישה אגדות עתיקות, נשכחות…
האביב…
והאדמה צוהלת לקראתו, לובשת קישוטיה ומתייפה לפני אהובה: ככה תצהל ותתקשט אישה לקראת דוד נעוריה בשובו אליה ממרחקים אחר פרידה ארוכה.
חצות היום. בחצר אשר לבית בקצה העיר רובצת דממת חג נעימה.
ישנות תרנגולות על גבי ערמות של עצים, אחרי שהטמינו את חרטומיהן בתוך נוצות מאורותיהן, ונהנות מזיו השמש.
בין הרפת וערמות העצים עומדת פרה, מעלה גֵרה בעצלתיים, בעיניים עצומות למחצה וקול לעיסתה יישמע בחצר השקטה. היא מנמנמת נוּמה של תענוג ובינתיים היא מעלה גֵּרה.
בגל האשפה נובר חזיר בכוונה גדולה ובתענוג משונה. לא רחוק ממנו רובץ כלב, מביט אל החזיר הנובר בשווי נפש ובמנוחת חצי תרדמה ונותן לו לכרסם את העצמות העבות מבלי אשר יגער בו בנזיפה: רגש מנוחה ושלום ממלא את כל העולם…
לעיתים ירים הכלב את זנבו, יכשכש בו על פני גבו, למען גרש את הזבובים המטרידים.
עורב ירד במעוף מתוך מרחב תכלת ואור ויעמוד על גבי החזיר, צרח קְרָא קְרָא ועמד בשלום מבלי נקר אותו…
פסק החזיר מנבירתו, וינסה להסיר מעליו את העוף בפנותו הנה והנה, אך כרגע שם לנבור במנוחה…
על גבי אלומה של תבן המפוזר אצל גדר הגן שוכב אדון הבית ומנמנם. למראשותיו כר קטן, מטפחת אף אדומה עם שוליים לבנים מכסה את הפנים להגן מחמת הזבובים, וטלית קטן וציציותיה בולטות מתוך הקפוטה. טובל הוא כולו באור החמה וישן בנחת רוח של שובע ורצון, בהרחבת הדעת של בן חורין: זוהי שינת תענוג אחר סעודת צהריים טובה של חג החירות.
חלונות הבית המופנים אל החצר פתוחים. מנוחת חג נושבת מתוכם. הבית נקי ומלא אור המשתעשע על הקירות, על הסיפון ועל גבי הרהיטים. גרי הבית ישנים שינת תענוג של חג…
וחג היה בטבע, חג בבית, חג בלבבות…
רוח קל ומלטף נפנף את הווילונות, שכיסו את חצאי החלונות ממעל, ויהמה קצת.
על יד אחד החלונות הפתוחים אשר בדיוטה השנייה ישבה אישה צעירה ועל ידיה תינוק משתעשע.
– שור, נשמתי – הסיחה אותו האם – שור, הנה זבוב־קיץ עף בין העלים, הנה הוא מתעופף לפני החלון… הביטה, הנה אביך ישן שם על גבי התבן…
התינוק קפץ קפיצות של שמחה והתפעלות, פרכס בידיו וברגליו והוציא קריאות של עליצות: משך וליבב אותו להט האור שהיה שפוך בחצר בשפע – ויושיט את ידיו מתוך החלון ויתפרץ החוצה: הוא חפץ לחטוף את קרני האור המעופפות ואת זבובי הקיץ המתעופפים…
* * * * *
מרחוק נשמעה המולה לא־ברורה, כקול מים רבים בהתפרצם פתאום מתוך הסכר, המולה כבושה, מטילַת אימה מבשרת רע. חוורו פני האם, והילד בכה בכי חד וחודר.
מן הרחוב נשמע צלצול שבירת זכוכיות.
ותצעק האישה בקול פחדים נורא.
– יוסיל! יוסיל!…
התעורר האב מבוהל ומבולבל; התנער הכלב ויעמוד על רגליו, זקף את אוזניו והתחיל לנבוח בבכי ממושך; התעופפו התרנגולות ותעמודנה על גבי הגדר, קשקשו בכנפיהן ותקראנה קריאה של פחדים ותמרורים; חדלה הפרה מללעוס ותגעה בעצב; עזב העורב את גב החזיר ויעמוד על גבי שער החצר, דילג דילוגים קטנים ממקום למקום ויחכה מלא זעם ותרעומות…
רגע – ואל החצר התפרצה כנופיית בני אדם ששכחו את נשמתם ויחרישו את קול לבם…
צלצול זכוכית, מבול של נוצות, אישה מיללת ומפרפרת בין צִפָרני בני אדם החפצים לטרוף את טוהר קדושתה, איש מתבוסס בשלולית של דם – ושתי עיניים קמות, כועסות מציצות מתוך גולגולת רצוצה, מורמות ומציצות אל התינוק התלוי באוויר!…
בן יחיד, בן־שנה!…
מזרועות אם מגינה על כבודה הוציאוהו ומן הדיוטה השנייה השליכוהו – בידיים רכות וחלשות אחז בדלת החלון הפתוח ויהי תלוי בין השמיים ובין הארץ.
והאדם התהולל מתחת וממעל, על פני החצר ועל גבי העליות, יילל ביללת זאבים רעבים, הניף גרזן על הפרה והמית את הכלב…
– – – והשעה האחרונה בחיי יוסיל הזגג הגיעה, נשמתו הלכה הלוך ושקוע כלִיבּת נר זו שֶכֶָּלה שַׁמְנוֹ.
ובפעם האחרונה הציצו עיניו מתוך הגולגולת הרצוצה של בנו.
גם הפרה קצוצת הזנב ופצועת הראש עמדה שותתת דם, גועה ועיניה למעלה.
וגם האדם המתהולל עמד רגע אחוז פחד ויראת הרוממות מפני ההוד הנורא אשר לשקיעת החיים…
רק החזיר שב אחר הפסקה קטנה לנבור באשפה…
והעורב התרומם מעל השער ויעוף אל כיפת התכלת הזכה ויצרח, עוּף וצרוח בקול מר, מאיים ומתחנן כקורא לעזרה את שוכני השמים.
וידי התינוק עוד אחזו בדלת החלון. פרכסו רגליו ופרפרו לאט, התכווץ גוו הקטן והתפתל עלה וירד, העיניים היו מלאות דמעה והפנים התעווּ לרגעים, אך גם הגה לא הוציא מפיו, גם דמעה לא נפלה מן העיניים…
ועיניו נפגשו בעיני האב.
אז התעווּ פני התינוק ומגרונו הקטן התפרצה צעקת בכי, קובל ומתאונן לפני אביו, מבכה לפניו את כל תמרורי נפשו ומבקש פיצוי על כל הפחד אשר עבר עליו…
ובידיו נמשך אחרי אביו…
ותהי דממה שלימה בחצר. – – – – – –
קרני שמש שעשעו על פני זכוכיות החלונות הַנָּפוצות ותשברנה ותיפולנה אגודות אגודות אור בערבוביה של כל צבעי הקשת על הדם הנקרש על גוויית התינוק – גל בשר ודם.
ודממה שררה בחצר.
רק הפרה געתה בקול ממושך ונוגה…
עגומה ואבלה ראיתיה לפנות הערב.
בודדת ישבה על שן סלע רם וזקוף, מכוסה טחב ישן ואמוץ, בתוך ערבה מנמנמת טובלת בחכלילות השקט של שקיעת החמה.
לא נעה, דוממה, קופאת, כים התכלת אשר ממעל לה בלי טיפת דם בלחיים, באש שחורה בעיניים, בראש מורד לארץ, בידיים משולבות על לבה…
ושאגה איומה לא התפרצה מקרב לבה –
וקללה נמרצה לא חרגה מן הלב –
בדממה חרישית נמקה ביגונה, יגון העולמים…
– – קרן שמש ורודה נשקה את שערותיה השחורות המסותרות. ומתחת המה פלג קטן בסוד שיח לחשים.
רוח קל של בין ערביים בכה מתוך עלי העֲרָבים חרש חרש כתינוק רפה חולה…
– – ומרחוק…
במנוחה שב האיכר מעבודתו בשדה, איכרות צעירות שקטות התנהלו אחריו בשירים על השפתיים, במגלים על הכתפיים.
גם הבהמה שבה הביתה ותגעה בתענוגות עצלות.
ותימרות עשן דקות התנשאו אט מתוך ארובות צריפי הכפר במנוחת השקיעה.
עלמות יצאו לדלות מים.
כלב נבח מתוך בטלה.
נח והתענג הכפר.
נחו והתענגו היושבים בו.
* * * * *
על חורבן נשמת אומתי עמוד עמדתי, ראיתי את אסונה, אסון עולמים, ואש הוצתה בלבי, אש גדולה ונוראה.
ומאז…
במטה נודד בידי, בדמעות לא־שפוכות בלב, באפס מנוחה בנפש, תעיתי ימים רבים, רבים: את אנחת החיים חיפשתי, את יללת עלבון אומתי!…
עברתי ימים, עברתי מדבריות. את יללות הישימון הקשבתי ואת בכיית גלי הים…
ואת בכיית אסוני לא מצאתי…
בכיה גדולה ואיומה, אשר תחריד שמים וארץ, יללה נוראה ומחרידה, אשר תאחז בלבות כל בני האדם ותדבק בנפשם עד סוף כל הדורות…
– – ודורות הולכים, דורות באים, בוכים בני האדם, דמעות מתייבשות, דמעות שוטפות, לנצח, בלי הפוגות בוכים כל החיים…
ערב ובוקר יילילו המדבריות בעיצבון חרישי…
בלילות יבכיון הימים…
ואת בכיית אסוני מצוא לא מצאתי ואת אנחת אומתי שמוע לא שמעתי…
ויקשה הלב ולברזל היו העיניים…
ובזעם אילם, מלא רעל, עטוף אדרת שיער גדולה, במטה שחור וישן תעה תעיתי ימים ולילות רבים, רבים…
ופעם אחת בשקוט השמים ממעל והארץ מתחת, ודרי מעלה לדרי מטה גילו סודות מני נצח, בשדה, בתחתית הר מכוסה ירק דשא ישבתי לנוח בגֵו רצוץ ונפש עייפה…
לפנות ערב אביב…
ואז אותה ראיתי עטופה לבנים, שקטה כחצות ליל של יום־כיפורים ועצובה כלבנה בליל גשמים של סתיו, יושבת על שן סלע בתוך ערבה מנמנמת, וחרד ורועד כנדהם עמדתי על עָמדִי רגע ועל ברכיי נפלתי…
את הכל ידעתי, ידעתי הכול!….
מצאתיה!
את בת־עמי האומללה עם הוד זוהר קדושת נשמתה אשר לַכְלֵך לא יכלו הזאבים!….
אז התרומם לוח לבה ותרעדנה השפתיים החיוורות ואנחה חרישית כעין לחש אילנות הבא ממרחקים הקשבתי…
וימס קרח הלב ומקור עיניי נפתח, ולרגליה, נפלתי מתמוגג בדמעות…
וקללה איומה לא התפרצה מקרב נפשנו.
ומלבותינו לא התמלטה השאגה…
אז מצאתי את האנחה!
– – – – עוד בער המערב באדמימות השקיעה.
על ראשי העצים עוד רעדו קרני הפרידה.
ותעבור יונה לבנה־לבנה בתוך כיפת התכלת התלויה על ראשה, והשמים נפתחו ואראה את השכינה מלאה רחמים, סליחה וחנינת עולם מביטה אליה בצחוק קל ומאיר.
ודמעה מזהירה נפלה מעיניה על מצח בת עמי – –
שני עיוורים הלכו הלוך והתקרב זה לזה.
על לב כל אחד מהם היה תלוי פח קטן של נחושת אדומה ועליו כתוב באותיות לבנות: “עיוור לגמרי”.
כל אחד פסע פסיעות קטנות, לאט, לאט. העיניים היו עצומות בחוזקה והפנים מקומטים ומעוותים כל כך כאילו סבלו באותה שעה מכאובים נוראים…
במטות שבידיהם מיששו על גבי המרצפות.
האחד היה איש צעיר, יפה וחזק, לחייו – דם וחלב, מעוטרות זקן שחור ודחוס, בגדיו נקיים ונאים.
השני היה זקן מאוד. זקנו הלבן נהפך מרוב ימים לכהה־אפור ולעור פניו הייתה עין עפר שחור ותחוח שנתייבש והלבין בשמש, בגדיו מלוכלכים ולחלחים קצת, פסיעותיו היו מדודות וקטנות מאוד.
מסביב לא היה איש.
רק שני ילדים אשר השתעשעו בכפתורים על יד אחד הבתים, בראותם אותם מתקרבים זה אל זה, הבינו את אשר יהיה בעוד רגע וישחקו למפרע בהנאה גדולה, עמוד וצפה להתגוששות…
פתאום –
העיוור הצעיר דחף בכתפו המוצקה את חזה הזקן. הזקן התנועע וייפול אחורנית ומן הקרחת אשר בפדחתו שתת דם.
רגע הייתה דממה, ורק הילדים שחקו בקול גדול וימחאו כף.
– אני איש זקן ועיוור… חינן הזקן את קולו בבכי.
– אני איש עיוור… סליחה!… אמר הצעיר בפיוס.
ויקום הזקן על רגליו ויעמדו רגעים אחדים זה לעומת זה ופניהם מביעים תימהון, השתוממות והשתתפות של אהבה…
אז חפשו ומצאו איש את יד רעהו וייפרדו איש מעל אחיו בלחיצת יד חמה, חמה…