ניצנים: רשימות
מאתיעקב שלום קצנלנבוגן
מפני אור
מאתיעקב שלום קצנלנבוגן
ישׁוב ישבנו בחדר היפה.
ישב כל אחד בפינתו, חבוי בצללי דמדומי בין השמשות. כל אחד נתון לתוך עולמו.
וינגן הפסנתר שירי אהבה, שושנים ואור.
בחשכת בין־השמשות ניגנה היפהפיה ותשר.
ויתרוממו הקולות וירחפו ממעל לראשינו ככרובי השמים…
וינפנפו בכנפיהם בתוך חשכת הפינות ויהי אור בנפשותינו…
סגורות למחצה היו העיניים, ופתוחות – נשמותינו ולבותינו…
עולמות מלאים קסמי רזים, שירות זמירים ונפנוף כנפי כרובים נפתחו לנו – –
… על יד פלג קטן. בנעימות מזמרים הגלים, מספרים מעשיות מִני קדם. שמי תכלת ממעל לראשינו, השמש מלטפת באהבה ומחממת ברוך, סירה קטנה חבויה בתוך השיחים הירוקים אשר אצל החוף, בית עץ קטן בתוך גינת שושנים, קִנֵי זמירים בתוך סבכי האילנות ממעל לחלונותינו – ומסביב הרים ובקעות, יערים וחורשות.
ומנוחת עולם מרחפת על הכול.
רק פלגי אור נשפכים משמים, רק מחנות ציפורים עוברים בתוך תכלת הרקיע ושמחת אושר קדומים ממלאה את כל העולם…
ורוח אומרת שירה בתוך ענפי העצים –
וגם הלבבות אומרים שירה –
ישוב ישבנו בחדר היפה, חבויים בדמדומי הערב, כל אחד נתון לתוך עולמו ומשוקע בנפשו.
סגורות למחצה היו העיניים, ופתוחות – נשמותינו ולבותינו.
וינגן הפסנתר שירי אהבה, שושנים ואור.
ויהי חושך בחדר ויהי אור בנשמותינו…
אז באה השפחה ותדלק את המנורה.
ויהי אור בחדר…
ויהי חושך בנשמותינו…
* * *
– – – התזכרי, ידידה?
בערב חורף ישבנו שנינו בחדרך עצובים ודוממים.
בלב הייתה מועקה, שעמום… התרוקן הלב וגם כל העולם התרוקן: אז אבד לנו כל תוכן החיים!
עצובים ודוממים ישבנו, מתגעגעים בתוך ההווה הריק על קסמי העבר, זוכרים ימים עברו ומצטערים צער אין קץ על עולם הקסמים אשר נשלל ממנו: עינינו אז נפקחו ונראה את האור!….
ובטרם היה האור.
ילדים היינו. שירות תום שמענו בכל אשר מסביב לנו, שירות מני קדם, קסמי ילדות רכים ליפפונו ולטפו את נשמותינו, שמשות רבות האירו לנו בשמים ובארץ בכל אשר מסביבנו ובקרבנו.
כגינת ורדים היו החיים לנו.
ויופיע האור…
ותפקחנה העיניים ויעופו הקסמים מני קדם, ותיאלמנה השירות וגן חיינו היה קירח…
מפני האור…
את חיללת את הקודש!
מאתיעקב שלום קצנלנבוגן
בפעם הראשונה.
עת ראיתיך מטיילת שפי על הגשר הבודד מחוץ לעיר, כולך כחולמת, חרש משוררת, עסוקה במלאכת רִקמה וחוטים ורוּדים נגררים מתוך סלסלך הקטן על קרקע הגשר, – אז סבכו חוטי אור ענוג את לבי ומוחי ויקשרוני
ומאז –
עת שמעתי את קולך משורר מתוך חדרך הבודד – דומם מקשיב עמדתי תחת חלונך ואוהַב…
ובשכבך במצא ירוק דשא, על יד נחל רענן המתעלס עם קרני שמש מפזזות, כיפת תכלת בהירה ממעל לך וסביבך פרחים, כולך טובלת בפלגי אור מלטף – אז עמדתי הרחק דומם על הגשר ואביט…
אז היו רגשותיי – ורד בתוך סינרך הלבן, יריעת תכלת נמתחת ממעל לראשך, נחל רענן מתעלס עם קרני שמש – אז היית אַתּ…
לא קרבתי אלייך – אַתּ היית בי….
לא נשקתיך – אני ואַתּ היינו נשיקת קרן שמש פורחת תחת תכלת אין קץ…
* * *
על גבעת דשא על יד גדר רעועה הרוסה למחצה ישבנו.
נחל קטן שָטַף, הָמָה, שָׁר לרגלינו.
מרחוק צהל סוס, בערה מדורת אש, הרועה חילל בחליל.
בשמים הכוכבים, והם טהורים, רעננים, ענווים כילדי בית ספר לפני תחילת חגיגה…
בערבי הנחל התלחש הרוח וגם הזמיר היה שם…
ודומם ישבנו אז זמן רב ונקשיב לשירת העלם, לשירת לבותינו…
וכולי הייתי שלי וגם כל העולם היה שלי ואַתּ היית שלי…
אז קראת בשם את רגשותיי ואת רגשותינו…
אהבה!
את גילית את סוד נפשי, את סוד לבי, את סוד כל היותי…
אַת חיללת אֶת הקודש!….
ותיפולנה הדמעות הַיָּמה...
מאתיעקב שלום קצנלנבוגן
ובנוע האֳנייה בין גלי התכלת, עננים בהירים ברקיע הכחול ממעל, במרחק הלבן ואדמדם מרחפים ציפורים בודדים. אבעבועות קצף לבנות מתנועעות, מתרוממות ומתבקעות – אז עמד הוא בדד בקצה המכסה ויביט בשקיעת החמה.
עטרת פז חבש המערב.
על פני גלי התכלת הִזָה היוצר נטפי זהב במכחול אור.
במנוחת בין־ערביים נח כל העולם.
ותיגענה בעיניו שתי קרני אור־פרידה, ויפלו הימה שני רסיסים מרים, מזהירים בשלל צבעי קשת…
מן הלב הרסיסים מן הנפש הֵקֵרוּ: דמעות מרות של ייאוש, של עלבון צורב, עלבון החיים…
נודד לנצח!
על החזה מוּרד הראש, עננה מכסה את המצח, דמעות נושרות מן העיניים: בפעם המאה אחד לו הכל!…
נודד הוא!
מעיר אל עיר, מארץ אל ארץ, מִיָּם אל ים…
אין מקום לו תחת השמים…
והים נח במנוחת בין־השמשות.
עטרת פז חבש המערב.
על פני חלקם הים הִזָה יוצר ניצוצות זהב…
ויבךְ הנודד…
מִיָּם גדול שברו, גדול מיָם…
גדול הַיָּם!….
מדוע?
מאתיעקב שלום קצנלנבוגן
את קרני האור בעלות השחר שאלתי: מדוע לא תאהבני יפתי?
ותפזזנה הקִרניים על כותלי החדר ותחלקנה על פני שמיכת מיטתי, ותלטפנה את לבי הסוער, את מצחי הסוער, ותישקנה את עיניי, את שפתיי, ואנוכי שאלתי: אבל מדוע לא תאהבני גם אוֹרֵת לִבָּתִי?
הבְּלִבִּי אין די אש, ובנשמתי די אור? מדוע…
ויצפצף החוּגָה על אדן חלוני ויתופף על המשמשות בכנפיו, בחרטומו, וישר לי שלומו של בוקר, ואנוכי שאלתי: אבל מדוע לא תאהבני ציפורי?
ואביט הַגַּנָה.
טובלות בטל בוקר צוהלות לי השושנים ועל ידיי קרני שחר עדינות, מצחקות בגביעיהן, שולחות לי שלומו של בוקר, ואשאל: מדוע לא תאהבני שושנת לִבָּתִי?
האין לי די שושנים, האין לי די שירה? מדוע….
ובצחוק קל של ילדות, בתחנונים וברוך נוטות השושנים לי בראשיהן: אנא, בן־שושנים, אֱהָבנו!
בצהלות גיל, בתרועת חיים, בשירי אביב לי שרו ציפורי שמים: אנא אֱהָבנו משורר!…
אז עצמתי את עיניי, אטמתי את אוזניי ואגיף את תריסי חלוני…
ואת ראשי כבשתי בכרי המיטה…
אז שאלו ציפורי שמים, קרני השחר, שושני הגן: מדוע לא תאהבנו, אח מסכן?
מדוע?
קרבת נשמות
מאתיעקב שלום קצנלנבוגן
בחצות הלילה ואני שוכב על מיטתי.
ואי־מנוחה הרגשתי בקרבי, דבר מה הרימני מן המיטה.
כאשר עצמתי את עיניי בכוונה, להסיח את דעתי מן הכל ולישון, אז התגבר בי רגש אי המנוחה עוד יותר.
על שולחן קטן העומד על יד מיטתי דולק נר סטֵיארין [מין חֵלב], ואצלו ספר פתוח. אינני קורא בו, הרוח מדפדף אותו, משמיע רעש קל ושופע רזים עליונים.
ליבת הנר מתנועעת. על הקירות ועל הסיפון עולים צללים ויורדים בדממה…
הווילון הלבן מתפתל ומתרומם ודבר מה מתלחש בי וקורא לי…
ראשי לוהט. הרוח עובר ושופך עליו גלים קרים, מחליק על מצחי ולוחש על אוזני ומגלה לי איזה רז קוסם, מרעיד….
פתאום אני עוזב את מיטתי ויושב על יד החלון הפתוח.
גל רוח מתפרץ החדרה, עובר על פני הנר ומכבה אותו…
חושך בחדר. רק הלבנה החיוורה משקיפה מאחורי עצי הגן ואורה הכחלחל רועד על הווילון ועל שמיכת מיטתי…
שָלֵו העולם. דומם ובתמים מביטים הכוכבים כמסתירים איזו תעלומות נצח, עלי העצים מתלחשים, עטלפים מסתובבים סביב החלון… בקצות השמים מתרוממים גלי אֵד אשר עין אפר להם ומקשיבים מרחוק לדממת הלילה החיוורה…
אור כחלחל תועה בתוך העלים ומסלסל אותם…
וישב הרוח ויחץ את ים הירק ואראה חלון פתוח מואָר….
וילון לבן כיסה את החלון. על רצפת הירק סֶנֶן אור דק ענוג ורך.
אז נשב הרוח שנית ויוּרם הווילון ויפול נוגה בגן…
מנוחת עולם בקעה ועלתה מתוך החדר…
לבושה כולה לבנים, שוקטה ומפיצה קסמים חרישיים כלֵיל אביב ונוגע כצחוק קל מתוך דמעות, ישבה היפה כפופה על ספר ותעיין בו…
אהבתי
מאתיעקב שלום קצנלנבוגן
לרגלייךְ, יפתי, אני מניח זר פרחים.
פרחים חיים הם, רעננים וחדשים, אדומות לחייהם ומהן נובע הַלְשָׁד. על ערוגות גני היו נטועים, מלאים לֵח ואֵב…
ואקטפם, יקירה, בלי חמלה קטפתים, לזר נהדר קלעתים, ולרגלייךְ היפות היגשתים לך למנחה…
הביטי, היפה, עוד קרן השמש מצחקת ברסיסי טל גביעיהם…
ומגבעוליהם הרעננים עוד נובעות טיפות הלשד…
עוד זקופים עליהם, בגאון יביטו וינוצצו מרהיבי עיניים; אותם מנשקת שמש האביב, מגפפת ומלטפת הרוח…
הן תיקחים, ידידה, ובין שדייך תשׂימים – וביופיים הרענן יתנוצצו על לבך הרענן וירהיבו עיניים!
הן בשפתותייךְ שושנים תשקים, אהובה!…
– – – – – ובבוא היום –
וימותו הפרחים – וחמרמרו הפנים ונבלו הגביעים והעלים לארץ יפולו, ומפרחי גני אקלע זר חדש ועל חזה יפהפיה אחרת אשימנו – אל נא תתמרמרי אהובה, ועינייךְ היפות אל נא תיזלנה דמעות!….
אז תינחמי, יקירה!
אז תדעי ידוע, כי פרחי חיים הם פרחיי
ורק המתים לעולם לא ימותו…
והחיים ימותו!….
שָׁמָּה!
מאתיעקב שלום קצנלנבוגן
נלכה נא יקירה, שמה, אל מקום רק שושנים תפרחנה ואשר רק ציפורים טבולות באור שמש תזמרנה….
נלכה נא, יקירה, מכל אשר יש אל העולם!…
נלכה נא שמה!
שם נמצא את אשר אנחנו מבקשים ככה כל ימי חיינו לשווא ובעמל חינם: שם אל נכון נמצא את פתרון חידת הווייתנו ותוכן ומטרה לחיינו אשר היו לנו לזרא!…
ותורד היפה את ראשה המתולתל על הלב הנרגש אשר למשורר ומבט לוהט וצמא העיפה אל פניו –
– לאָן? אנא, הגידה, לאָן?…
ויוסף המשורר –
– ואת חלומות הזהב האם אַתּ יודעת, אהובה?
שמה נלכה, אל המקום אשר שם חלום זהב מרחף על כנפי כרובי אור תחת שמי תכלת נצח –
– ואת סודות הנצח האם אַתּ יודעת, יקירה?
שמה נלכה, אל המקום אשר שם על ההרים הנישאים מרחפים בתוך יערי עד על פני יובלי מים רזי יצירה ואשר ארזֵי אֵל מגלים תוך הסערה סודות מני בראשית –
– ואת שירת העתיד האם אַתּ יודעת, ידידה?
למקום השלימו החיים עם החיים והאדם מתרומם כציפור רק השמיימה, מקום כל היצור מתענג על זיו העולם ורוח אלוהים מרחפת על פני היקום – שמה, שמה ננוסה, יקירתי חיש מהר מעמק הבכא, מעמק הדם –
– – – ויקום המשורר, ותקום היפה, וילכו הלוך ונסוע קדימה…
ויזרח להם השמש ממזרח עולם, וילכו הלוך ונסוע לאורו…
וימים רבים, רבים ולילות רבים, רבים הלכו הלוך ותעה.
ויעברו מדברות, ויעברו ימים ועל פני ההרים הרמים טיפסו ויעלו…
וישמעו את יללת הזאבים בגָרמם עצמות כבשים, ויראו את האַיות ברדפן אחרי יונים בוכיות –
ואת אלוהים לא ראו…
וילאו ללכת –
וישבו לנוח בתוך מדבר שממה על גזע עץ כרות. ותורד היפה את ראשה המתולתל על לב המשורר, ומבט לוהט וצמא העיפה על פניו, ובקול עייף המלא דאגה ופחד שאלה:
– לאן?
ויורד המשורר את ראשו לארץ ודמעה אחר דמעה התגלגלה על לחיו ותיפול על תוך החול הצהוב…
ויידום המשורר…
תחילת יצירה
מאתיעקב שלום קצנלנבוגן
לבן־חיוור הלילה.
פני המזרח התחילו מכסיפים. מאחורי היער זינקה קרן אור, אדומה, פזיזה, ורוטטת ותנשק את פני העננים הבהירים האמוצים אשר היו על פני השמים פזורים כעדר צאן תועות – ואחריה עוד קרן אחת ועוד קרן אחת – ותשתברנה ותפזרנה לכל אַפסיים ויפלו רסיסים אדומים מן האור גם על ראשי ההרים גם על ראשי העצים…
והשמש עוד טרם יעלה.
והעיר הקטנה עוד תישן את שנתה.
מתוך עצי החצר בית התפילה לנוצרים הרימו ציפורים אחדות קול שיר.
נצנצה החמה.
אור צנוע, קל ונכלם מחליק גם על ראשי הבתים, גם על צמרות האילנות, מרפרף ממעל, נוגע ואינו נוגע, מדביק נשיקה קלה, ובחיפזון של הוללות קופץ לאחוריו…
תחילת עלות השמש!….
תחילת האביב…
העננים הקלים אשר שכנו על פני השמים התחילו מטפטפים טיפות גשם, קלות, חמות ונעימות, כדמעות אושר…
הגשם הראשון!…
גשם של אביב…
והגם עוד טרם יתחיל, רק הנה הטיפות הראשונות, טיפות בודדות, קוסמות בחן מיוחד, ברוך מיוחד…
ונופלות הטיפות אל תוך החול הלבן ומשאירות בו גומות קטנות ולחות, וגם על חודו של חוטמי נופלת טיפה, וגם על מצחי, וגם על ראשי…
האם כרוב נחפז נותן לי נשיקות?
תחילת הגשם!…
ועל ערוגות הגן – –
פה ושם התחילו הירקות מרימים את ראשיהם, בצניעות, בקצת יראה, כפופים, מתנערים לאט מן העפר, רעננים, טהורים, תמימים, מרחצים, מצהירים בחן מיוחד, ברוך מיוחד: תינוקות אשר זה עתה יצאו לאור העולם…
תחילת הצמיחה!…
ובגן על אבן אחת אני יושב –
ועל פי שחוק…
גם בלבי התחיל פרח צנוע להרים רק זה עתה את ראשו…
ומאושר הייתי כל כך, והלב מלא כל כך!…
ים שלם התרומם מן הלב, בוקע ועולה, שופע ומשתפך בשפע… ואשחק לאט ובנחת, חרש ובאושר עמוק, ואשחק בשחוק עמוק אשר יצא מן הלב…
ולבי מלא על כל גדותיו….
ומן העיניים טפטפו הטיפות הראשונות – –
אז עוד טרם ידעתי, כי אני אוהב אותה…
הלב עוד טרם גילה לפֶּה…
יופי
מאתיעקב שלום קצנלנבוגן
על ידי את יושבת, את ידך אני לוחץ ואת לוחצת את ידי. שחוק קל מרחף על שפתותייךְ, מציץ ונובע מתוך עינייךּ… גם אני משחק ולא אדע: שׂבעים אנחנו רצון ושמחים בחיינו, הפריחה…
ואל עינייךְ אני מביט, ואל עיניי את מביטה, ועוד פעם אנחנו משחקים ואת הידיים אנו לוחצים…
אביב!
אביב בטבע, אביב גם בחיינו!….
תחת דובדבניה בגן אנחנו יושבים, ואל כל הסובב אותנו אנחנו מביטים, ואל כל הרוחש ומשורר מסביב וממעל לנו אנחנו מקשיבים…
מסביב לגדר הגן עושה הסנונית הקפות של שמחת חג האביב….
על צמרת אילן זקן עושה החסידה הכנות לבניין מעון קיץ. לרגעים היא משקיפה על כל הסובב בגאוות מלכה ודופקת בחרטומה: טְקְלַה־ טְקְלַה־ טְקְלַה…
על גג תבן של גורן אשר ממולנו הוגות יונים ומשתעשעות באהבה…
ובגן הכל פורח.
פורח התפוח, ניצנים עטה האגס, והדובדבניה לבשה הוד.
ונפלאים הניצנים, נחמדים ומלאים קסם!
כאילו ים של פירורי תכלת, שלג וּורדים קפא בתוך הירק הרך…
הנה ציפור פזיזה מאחורי הגדר, מתרוממת, עפה, סובבת, ובתוך ים הריק טובלת, מצפצפת, משוררת, ועל חזק, יפתי, היא יורדת…
האם לשושנה פורחת חשבתך הציפור?…
ואמנם פורחת אַת יקירה!….
אדמו לחייךְ כוורדים טבולי טל לילה מואָרי השחר; על לובן מצחך הנאה והרם נופלות קווצות שחור תלתלייךְ בהוד פרא…
לוהטות העיניים – ורק שחוק קל מרחף על שפתייךְ, על מצחך, על בבות עינייךְ…
בתקופת הפריחה!…
ואנחנו מתענגים על יופייה עונג בלי קץ…
ואלייךְ אני מביט, יפתי, ובלי קץ אני מתענג על זיווך…
– – – עדת דבורים באה מן השדה, ירדה ותפשוט על פני הגן. עמדו הדבורים בתוך עלֵי הניצנים והתחילו מוצצות ומוצצות…
ואז…
אל־נכון עוד היטב תזכרי, ידידה!
ואז הועם פתאום מצחי וידי רעדה בתוך ידך ואת עיניי ממך הסיבותי…
ובידך החמה נגעת אז בלחיי וברוך ובאהבה היגשת את שפתיי אל שפתייךְ ואת צווארי לָפַתְת ואל עיניי היבטת בדאגה…
ודבר לא הבינות אז!…
לא הבינות, והבין לא חפצת, כי את תכלת הניצנים וזיוום הוורוד מוצצות הדבורים, וכי אחר הניצנים יבוא גם הפרי….
תעבור עת הפריחה, יקמלו הניצנים ויפלו עליהם ויתגלגלו תחת רגלינו, וישאם הרוח אל מימי הנהרות ואל האשפתות ורגלי האדם ירמסום… ותצהר הדובדבניה וינץ התפוח ויבוא האדם הַגַּנה ויקטוף את התפוח ויתלוש את הדובדבניה ויאכל אותם…
והכל יהיה כלא היה! – –
יפה את ידידתי, ועל יופייך אני מתענג…
ואת ורדי לחייך אני יונק ואת לשד שפתותייך אני מוצץ!…
והיה כאשר אינק לשובע את לשד הניצנים, אז אוכל גם את פִּרְיים!…
אז אקטפם ובתאווה של חיה רעבה אכרסם ואבלעם!…
אז אוכַל אותך, יקירתי!…
והכל יהיה כלא היה!…
– ואת כל זאת את לא הבינות!…
את לא הבינות את השקר! – – – –
כשהלְאָה אותי ממך תדחָפי
מאתיעקב שלום קצנלנבוגן
כשראיתי את כוכבי נוצץ ורוזם לי בעיני זהב ואני כתינוק מלא אהבת אש אל זוהרו נמשכתי, בעיניים דולקות ובלב סוער, אז ראיתי על שפתייךְ צחוק קל של לעג….
ויוּעם הכוכב…
ככהן בקודש הקודשים לפני שכינת־יה עמדתי לפנייךְ מתאונן ותובע – ותסבי את פנייךְ ממני ותכעסי.
ואבך לפנייךְ בתחנונים ואבקש רחמים – ותביטי בי בעיני קרח וברוח חורף בי נָשַבְת….
ותלקה נשמתי…
ואוסף להתחנן: העבירי נא את ידךְ הרכה על גביעיי המתפתחים – אז אפרח ואיף, אשגשג והיה לפרח שמים…
הישעני על לבי ובידייךְ את צווארי לפתי נא ושירת שמים אשמיע…
את שפתייךְ שושנים לחצי נא על מצחי הלוהט – ורעיון ענק, עד שחקים מגיע, ממנו אז יצמח….
אז ניגשת אל החלון ובמנוחת נפש חרישית הסתכלת בכיפת התכלת…
אז צמחו מלבבי נחשים…
ואצעק!
וכשהלאה אותי ממך תדחפי…
את כל פרחי נשמתי אשרש בשנאת ייאוש ואזרקם לסופת הצפון…
את ידי אנופף ואכבה את כל אורות ליבָּתי, והיה בה לילה וחשכת שאול…
ובדד בלי אור, בלי נשיקת כוכב, בלי ריח פרח, בלי לטיפת רַעְיה אתעה ביער החיים….
ובלבי אשכין את הנחשים…
כשהלאה אותי ממך תדחפי!….
אנחות
מאתיעקב שלום קצנלנבוגן
תינוק תלוי באוויר
מאתיעקב שלום קצנלנבוגן
יום שמש.
כל העולם כולו רוחץ בפלגי אורה של שמחה.
עליזים ושמחים עומדים האילנות, מלבלבים בתוך אור עליז וצח, אור אביב השופע ויורד ממרומים בשפע נדיבות ופזרנות, וצוהלים לקראת כיפת התכלת הטהורה כמבט אהבה של תינוק וענוגה כחלום הילדות – עומדים ומקבלים עליהם מתוך שמחה של מצווה עול מלכות החיים של לבלוב ופריחה בשביל החיים… ורוח קל ונוח הומה בתוך עליהם הירקרקים ומספר להם בלחישה אגדות עתיקות, נשכחות…
האביב…
והאדמה צוהלת לקראתו, לובשת קישוטיה ומתייפה לפני אהובה: ככה תצהל ותתקשט אישה לקראת דוד נעוריה בשובו אליה ממרחקים אחר פרידה ארוכה.
חצות היום. בחצר אשר לבית בקצה העיר רובצת דממת חג נעימה.
ישנות תרנגולות על גבי ערמות של עצים, אחרי שהטמינו את חרטומיהן בתוך נוצות מאורותיהן, ונהנות מזיו השמש.
בין הרפת וערמות העצים עומדת פרה, מעלה גֵרה בעצלתיים, בעיניים עצומות למחצה וקול לעיסתה יישמע בחצר השקטה. היא מנמנמת נוּמה של תענוג ובינתיים היא מעלה גֵּרה.
בגל האשפה נובר חזיר בכוונה גדולה ובתענוג משונה. לא רחוק ממנו רובץ כלב, מביט אל החזיר הנובר בשווי נפש ובמנוחת חצי תרדמה ונותן לו לכרסם את העצמות העבות מבלי אשר יגער בו בנזיפה: רגש מנוחה ושלום ממלא את כל העולם…
לעיתים ירים הכלב את זנבו, יכשכש בו על פני גבו, למען גרש את הזבובים המטרידים.
עורב ירד במעוף מתוך מרחב תכלת ואור ויעמוד על גבי החזיר, צרח קְרָא קְרָא ועמד בשלום מבלי נקר אותו…
פסק החזיר מנבירתו, וינסה להסיר מעליו את העוף בפנותו הנה והנה, אך כרגע שם לנבור במנוחה…
על גבי אלומה של תבן המפוזר אצל גדר הגן שוכב אדון הבית ומנמנם. למראשותיו כר קטן, מטפחת אף אדומה עם שוליים לבנים מכסה את הפנים להגן מחמת הזבובים, וטלית קטן וציציותיה בולטות מתוך הקפוטה. טובל הוא כולו באור החמה וישן בנחת רוח של שובע ורצון, בהרחבת הדעת של בן חורין: זוהי שינת תענוג אחר סעודת צהריים טובה של חג החירות.
חלונות הבית המופנים אל החצר פתוחים. מנוחת חג נושבת מתוכם. הבית נקי ומלא אור המשתעשע על הקירות, על הסיפון ועל גבי הרהיטים. גרי הבית ישנים שינת תענוג של חג…
וחג היה בטבע, חג בבית, חג בלבבות…
רוח קל ומלטף נפנף את הווילונות, שכיסו את חצאי החלונות ממעל, ויהמה קצת.
על יד אחד החלונות הפתוחים אשר בדיוטה השנייה ישבה אישה צעירה ועל ידיה תינוק משתעשע.
– שור, נשמתי – הסיחה אותו האם – שור, הנה זבוב־קיץ עף בין העלים, הנה הוא מתעופף לפני החלון… הביטה, הנה אביך ישן שם על גבי התבן…
התינוק קפץ קפיצות של שמחה והתפעלות, פרכס בידיו וברגליו והוציא קריאות של עליצות: משך וליבב אותו להט האור שהיה שפוך בחצר בשפע – ויושיט את ידיו מתוך החלון ויתפרץ החוצה: הוא חפץ לחטוף את קרני האור המעופפות ואת זבובי הקיץ המתעופפים…
* * * * *
מרחוק נשמעה המולה לא־ברורה, כקול מים רבים בהתפרצם פתאום מתוך הסכר, המולה כבושה, מטילַת אימה מבשרת רע. חוורו פני האם, והילד בכה בכי חד וחודר.
מן הרחוב נשמע צלצול שבירת זכוכיות.
ותצעק האישה בקול פחדים נורא.
– יוסיל! יוסיל!…
התעורר האב מבוהל ומבולבל; התנער הכלב ויעמוד על רגליו, זקף את אוזניו והתחיל לנבוח בבכי ממושך; התעופפו התרנגולות ותעמודנה על גבי הגדר, קשקשו בכנפיהן ותקראנה קריאה של פחדים ותמרורים; חדלה הפרה מללעוס ותגעה בעצב; עזב העורב את גב החזיר ויעמוד על גבי שער החצר, דילג דילוגים קטנים ממקום למקום ויחכה מלא זעם ותרעומות…
רגע – ואל החצר התפרצה כנופיית בני אדם ששכחו את נשמתם ויחרישו את קול לבם…
צלצול זכוכית, מבול של נוצות, אישה מיללת ומפרפרת בין צִפָרני בני אדם החפצים לטרוף את טוהר קדושתה, איש מתבוסס בשלולית של דם – ושתי עיניים קמות, כועסות מציצות מתוך גולגולת רצוצה, מורמות ומציצות אל התינוק התלוי באוויר!…
בן יחיד, בן־שנה!…
מזרועות אם מגינה על כבודה הוציאוהו ומן הדיוטה השנייה השליכוהו – בידיים רכות וחלשות אחז בדלת החלון הפתוח ויהי תלוי בין השמיים ובין הארץ.
והאדם התהולל מתחת וממעל, על פני החצר ועל גבי העליות, יילל ביללת זאבים רעבים, הניף גרזן על הפרה והמית את הכלב…
– – – והשעה האחרונה בחיי יוסיל הזגג הגיעה, נשמתו הלכה הלוך ושקוע כלִיבּת נר זו שֶכֶָּלה שַׁמְנוֹ.
ובפעם האחרונה הציצו עיניו מתוך הגולגולת הרצוצה של בנו.
גם הפרה קצוצת הזנב ופצועת הראש עמדה שותתת דם, גועה ועיניה למעלה.
וגם האדם המתהולל עמד רגע אחוז פחד ויראת הרוממות מפני ההוד הנורא אשר לשקיעת החיים…
רק החזיר שב אחר הפסקה קטנה לנבור באשפה…
והעורב התרומם מעל השער ויעוף אל כיפת התכלת הזכה ויצרח, עוּף וצרוח בקול מר, מאיים ומתחנן כקורא לעזרה את שוכני השמים.
וידי התינוק עוד אחזו בדלת החלון. פרכסו רגליו ופרפרו לאט, התכווץ גוו הקטן והתפתל עלה וירד, העיניים היו מלאות דמעה והפנים התעווּ לרגעים, אך גם הגה לא הוציא מפיו, גם דמעה לא נפלה מן העיניים…
ועיניו נפגשו בעיני האב.
אז התעווּ פני התינוק ומגרונו הקטן התפרצה צעקת בכי, קובל ומתאונן לפני אביו, מבכה לפניו את כל תמרורי נפשו ומבקש פיצוי על כל הפחד אשר עבר עליו…
ובידיו נמשך אחרי אביו…
ותהי דממה שלימה בחצר. – – – – – –
קרני שמש שעשעו על פני זכוכיות החלונות הַנָּפוצות ותשברנה ותיפולנה אגודות אגודות אור בערבוביה של כל צבעי הקשת על הדם הנקרש על גוויית התינוק – גל בשר ודם.
ודממה שררה בחצר.
רק הפרה געתה בקול ממושך ונוגה…
הדמעה
מאתיעקב שלום קצנלנבוגן
עגומה ואבלה ראיתיה לפנות הערב.
בודדת ישבה על שן סלע רם וזקוף, מכוסה טחב ישן ואמוץ, בתוך ערבה מנמנמת טובלת בחכלילות השקט של שקיעת החמה.
לא נעה, דוממה, קופאת, כים התכלת אשר ממעל לה בלי טיפת דם בלחיים, באש שחורה בעיניים, בראש מורד לארץ, בידיים משולבות על לבה…
ושאגה איומה לא התפרצה מקרב לבה –
וקללה נמרצה לא חרגה מן הלב –
בדממה חרישית נמקה ביגונה, יגון העולמים…
– – קרן שמש ורודה נשקה את שערותיה השחורות המסותרות. ומתחת המה פלג קטן בסוד שיח לחשים.
רוח קל של בין ערביים בכה מתוך עלי העֲרָבים חרש חרש כתינוק רפה חולה…
– – ומרחוק…
במנוחה שב האיכר מעבודתו בשדה, איכרות צעירות שקטות התנהלו אחריו בשירים על השפתיים, במגלים על הכתפיים.
גם הבהמה שבה הביתה ותגעה בתענוגות עצלות.
ותימרות עשן דקות התנשאו אט מתוך ארובות צריפי הכפר במנוחת השקיעה.
עלמות יצאו לדלות מים.
כלב נבח מתוך בטלה.
נח והתענג הכפר.
נחו והתענגו היושבים בו.
* * * * *
על חורבן נשמת אומתי עמוד עמדתי, ראיתי את אסונה, אסון עולמים, ואש הוצתה בלבי, אש גדולה ונוראה.
ומאז…
במטה נודד בידי, בדמעות לא־שפוכות בלב, באפס מנוחה בנפש, תעיתי ימים רבים, רבים: את אנחת החיים חיפשתי, את יללת עלבון אומתי!…
עברתי ימים, עברתי מדבריות. את יללות הישימון הקשבתי ואת בכיית גלי הים…
ואת בכיית אסוני לא מצאתי…
בכיה גדולה ואיומה, אשר תחריד שמים וארץ, יללה נוראה ומחרידה, אשר תאחז בלבות כל בני האדם ותדבק בנפשם עד סוף כל הדורות…
– – ודורות הולכים, דורות באים, בוכים בני האדם, דמעות מתייבשות, דמעות שוטפות, לנצח, בלי הפוגות בוכים כל החיים…
ערב ובוקר יילילו המדבריות בעיצבון חרישי…
בלילות יבכיון הימים…
ואת בכיית אסוני מצוא לא מצאתי ואת אנחת אומתי שמוע לא שמעתי…
ויקשה הלב ולברזל היו העיניים…
ובזעם אילם, מלא רעל, עטוף אדרת שיער גדולה, במטה שחור וישן תעה תעיתי ימים ולילות רבים, רבים…
ופעם אחת בשקוט השמים ממעל והארץ מתחת, ודרי מעלה לדרי מטה גילו סודות מני נצח, בשדה, בתחתית הר מכוסה ירק דשא ישבתי לנוח בגֵו רצוץ ונפש עייפה…
לפנות ערב אביב…
ואז אותה ראיתי עטופה לבנים, שקטה כחצות ליל של יום־כיפורים ועצובה כלבנה בליל גשמים של סתיו, יושבת על שן סלע בתוך ערבה מנמנמת, וחרד ורועד כנדהם עמדתי על עָמדִי רגע ועל ברכיי נפלתי…
את הכל ידעתי, ידעתי הכול!….
מצאתיה!
את בת־עמי האומללה עם הוד זוהר קדושת נשמתה אשר לַכְלֵך לא יכלו הזאבים!….
אז התרומם לוח לבה ותרעדנה השפתיים החיוורות ואנחה חרישית כעין לחש אילנות הבא ממרחקים הקשבתי…
וימס קרח הלב ומקור עיניי נפתח, ולרגליה, נפלתי מתמוגג בדמעות…
וקללה איומה לא התפרצה מקרב נפשנו.
ומלבותינו לא התמלטה השאגה…
אז מצאתי את האנחה!
– – – – עוד בער המערב באדמימות השקיעה.
על ראשי העצים עוד רעדו קרני הפרידה.
ותעבור יונה לבנה־לבנה בתוך כיפת התכלת התלויה על ראשה, והשמים נפתחו ואראה את השכינה מלאה רחמים, סליחה וחנינת עולם מביטה אליה בצחוק קל ומאיר.
ודמעה מזהירה נפלה מעיניה על מצח בת עמי – –
שני עיוורים
מאתיעקב שלום קצנלנבוגן
שני עיוורים הלכו הלוך והתקרב זה לזה.
על לב כל אחד מהם היה תלוי פח קטן של נחושת אדומה ועליו כתוב באותיות לבנות: “עיוור לגמרי”.
כל אחד פסע פסיעות קטנות, לאט, לאט. העיניים היו עצומות בחוזקה והפנים מקומטים ומעוותים כל כך כאילו סבלו באותה שעה מכאובים נוראים…
במטות שבידיהם מיששו על גבי המרצפות.
האחד היה איש צעיר, יפה וחזק, לחייו – דם וחלב, מעוטרות זקן שחור ודחוס, בגדיו נקיים ונאים.
השני היה זקן מאוד. זקנו הלבן נהפך מרוב ימים לכהה־אפור ולעור פניו הייתה עין עפר שחור ותחוח שנתייבש והלבין בשמש, בגדיו מלוכלכים ולחלחים קצת, פסיעותיו היו מדודות וקטנות מאוד.
מסביב לא היה איש.
רק שני ילדים אשר השתעשעו בכפתורים על יד אחד הבתים, בראותם אותם מתקרבים זה אל זה, הבינו את אשר יהיה בעוד רגע וישחקו למפרע בהנאה גדולה, עמוד וצפה להתגוששות…
פתאום –
העיוור הצעיר דחף בכתפו המוצקה את חזה הזקן. הזקן התנועע וייפול אחורנית ומן הקרחת אשר בפדחתו שתת דם.
רגע הייתה דממה, ורק הילדים שחקו בקול גדול וימחאו כף.
– אני איש זקן ועיוור… חינן הזקן את קולו בבכי.
– אני איש עיוור… סליחה!… אמר הצעיר בפיוס.
ויקום הזקן על רגליו ויעמדו רגעים אחדים זה לעומת זה ופניהם מביעים תימהון, השתוממות והשתתפות של אהבה…
אז חפשו ומצאו איש את יד רעהו וייפרדו איש מעל אחיו בלחיצת יד חמה, חמה…