מעשה שהיה 🔗
ויהי בירח יוני שנת..18. השמש יצאה על הארץ ותשלח קויה המאירים והרותחים על רחוב היהודים בהעיר א… האביב ורוחו הצח והנעים חלף עבר, וחום היום בירחי הקיץ לקח עמדתו, לפני בית אַדלער הסוחר העשיר בעיר ההיא, ישבו על ספסל עץ, וישוחחו יחדיו שני נערים בריאים ונלבבים. האחד ווילהעלם, גבה הקומה, בעל עינים שחורות, פניו מפיקים תבונה, ולבוש חמודות, היה בן אדלער אדון הבית, ובן ארבע עשרה שנה היה בעת ההיא.
רעהו, נער יפה תואר ובעל עינים צהובות ולבוש בגדים פשוטים, נקרא בשם אָסקאַר, בן נחמן שטיינהארדט, אחד הסוחרים בבגדים אשר בעיר ההיא, ואשר גר גם הוא בבית אדלער. הוא היה צעיר לירחים אחדים מרעהו ווילהעלם. הם בקרו שניהם יחדיו את בית הספר לעם, וגם כלו יחד את למודם במחלקות התחתונות אשר בהגימנאזיום, ומפני כשרונותיהם הנעלים, ושקידתם העזה עלו במעלות הלמוד כמעט על כל חבריהם ובני גילם. אהבתם איש לרעהו גדולה היתה, ונאמנים היו זה לזה באורח נעלה מאד.
בעת אשר שני הנערים האלה השתעשעו וישחקו יחד על הככר הקטן המכוסה בירק דשא, אשר לפני הבית, התהלכו הוריהם בבתיהם פנימה הנה והנה שקועים בעמקי מחשבותיהם, ודאגתם לבניהם ולחנוכם בימים הבאים אשר מלאה את כל חדרי לבבם. אי אמונה אשר לרגלי הרעפארם ומיסדיה גברה בעת ההיא בארץ, וביחוד בערים הגדולות, הכבידה מאד את חנוך הבנים. ושטיינהארדט ואדלער היו יהודים כשרים, חרדים לדתם ואמונתם, יהודים אשר ידעו את חובתם לחנך את בניהם לרוח התורה הקדושה, ואשר לא קשה היה להם להקריב כל קרבן, למען יוכלו לקיים באמונה את מצות ה': ולמדתם אותם את בניכם. הדאגה הזאת הובילה עתה את נחמן שטיינהארדט אל בית פקידות בעל ביתו הסוחר העשיר אדלער.
“האם מפריעך אני מעבודתך?” שאל שטיינהארדט בהכנסו אל בית הפקידות.
“לא”, השיב אדלער, “נהפוך הוא, ערב עלי מאד בקורך בעת הזאת, כי בו חשכת ממני עמל, לבקרך בביתך כאשר חשבתי. הואילה נא ושבה, וספר לי את הנסיבה אשר הסבה לי כבוד בקורך”.
“אני באתי לבקש עצה ממך, ר' משה, כדת מה לעשות לבני”. אמר נחמן שטיינהארדט. “כשאני לעצמי לא אכחד ממך כי לאסון אחשב את הצלחת בנינו בלמודם בהגימנאזיום; הם שמים לבם וכל מעינם בבית הספר ובלמודיו, וללמודי תורתנו הקדושה אין להם חשק; ובנינו הלא כבר עברו את פרק “בר מצוה”, ואנחנו מחויבים להורותם את הדרך אשר ילכו בה, ולקרבם אל התורה אשר היא חיינו ואורך ימינו. אני חושב כי נחוץ לנו לשלוח את בנינו לפרעשבורג, אבל אני מפחד כי ימאנו לעזוב את הגימנאזיום”.
“בנינו טובים וישרים הם, ולא יתנגדו לחפץ הוריהם” הפריע אדלער את דברי שטיינהארדט.
“ולו גם יעתרו לנו וילכו אל הישיבה בפרעשבורג, מסופק אני אם ימלאו את חובתם באמונה וישימו לבם ללמודי התורה?” הוסיף שטיינהארדט ואמר.
“אנחנו נדבר על לבם ונוכיחם לדעת כי למוד התורה היא אך היא מטרתם, וחוקי ה' אשר ניתנו בסיני, הם אך הם תכליתם בחיים”, השיב אדלער, “הואילה נא ושלח אלי את בנך אָסקאַר היום אחר הצהרים, וראית כי ברגעי מספר אטה את לבו ולב בני להתהלך בדרכי אבותיהם”.
רגע שררה דומיה בחדר הפקידות, אח"כ הפריעה אדלער ויאמר:
“ומה שלומך, ומצב מסחרך, ר' נחמן?”
“לא נעלה מאד” השיב שטיינהארדט. “באמת בושתי ונכלמתי כי לא שלמתי לך עוד את אשר אתה נושה בי. זה כמה פעמים הבטחתי לך לשלם, ולדאבון לבי לא יכולתי לקיים את הבטחתי, אבל בחמשה עשר לירח הזה אמנה לפניך על השולחן הזה את אלף הזהובים אשר אני חייב לך”.
אדלער שתק ויאמר:
“אמירות שמעתי ממך זה כמה, ופרעון לא ראיתי אף פעם. הידעת ר' נחמן, כי בין וכך היה אומר, ובין וכך היה מונה כורעים ונופלים על פניהם פעמים אחדות… אבל סלח נא ר' נחמן, אך לצון חמדתי לי מעט, ידעתיך לאיש ישר ונאמן, ומוכן אני לשרתך גם בסכומים יותר גדולים”.
ויפרד שטיינהארדט ויצא מבית הפקידות, ואדלער נשאר ויעבוד עוד את עבודתו.
אַדלער אך קם ממטתו אחר שינת הצהרים ודלת חדרו נפתחה ושני הנערים נכנסו ביראת הכבוד החדרה.
בנו ווילהעלם היה ראש המדברים, ויאמר:
“אבי! אֲבִי רעי אָסקאר הגיד לנו, כי דברים נחוצים ונשגבים לך אלינו שנינו, ונמהר ונבא לשמוע את דבריך הנעימים”.
“אמנם כן הוא, בני, חכו רגע ואדרש לכם” השיב אדלער, ויקם וילך אל חדר אחר, וישב ויבא אתו את ספר התנ"ך, ויפתח את ספר דברים פרשה ו' ויור באצבעו על הפסוקים ה' ו', ויאמר: “בני, קרא נא לפני את הפסוקים האלה, וגם הואילה לתרגם אותם בשפה המדוברת”.
ויחל ווילהעלם ויקרא: שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד, ואהבת את ה'… ויתרגם בשפת אשכנז.
“די”, אמר אדלער, “ואתה אסקאר קרא נא את הפסוק י”ג, והגד לי את תרגומו".
ויקרא אסקאר ויאמר:
“את ה' אלקיך תירא, ואותו תעבוד… ויתרגם את המקרא כפשטו, ושניהם יחד הוסיפו ואמרו: ידענו גם את דרשת חז”ל על המקרא הזה, את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח… ותרגום הבאור הזה הוא, כי חייב היהודי לכבד את תלמידי החכמים ולרוממם ביראת הכבוד".
“אמנם כן הוא”, קרא אדלער בפנים שוחקות, “ואתם, הלא תחפצו בטח גם אתם להיות תלמידי חכמים כאלה אשר כל ישראל חייבים בכבודם?”.
“האח, מה נעים וערב היה לנו הדבר הזה!” קראו שני הנערים יחד, “מה טוב ויפה היה לו יכלנו לצלול בים התלמוד, ולדלות הפנינים היקרים הממלאים אותו, אבל לרגלי המלאכה הרבה אשר לפנינו בבית הספר, קשה הדבר הזה מאד וכמעט בלתי אפשר הנהו, ועתה בהכנסנו למחלקה החמישית בהגימינאזיום יתוספו לנו עוד למודים, שפת יון ופהיזיק”…
“כן, כן” הפריע אדלער את דבריהם ויאמר: “למען הגיע למטרה הנעימה הזאת עליכם לעזוב את הגימנאזיום”.
הנערים לא האמינו כמעט למשמע אזניהם, ורגע חשבו כי אדלער משחק בם. הם לא יכלו להבין איך ידרשו מהם כי יעזבו את בית הספר אשר ממנו תקות יפות ונעימות נשקפות להם כי בו יגדלו ויעלו ויהיו אנשים מצוינים. רגע שררה דומיה בחדר, והנערים הביטו בפני אדלער בתמהון, אבל אדלער הפריע חיש את הדומיה ויוסף ויאמר: “ידעתי אמנם כי אומץ לב, ועז רוח במדה גדושה דרושים לדבר כזה, לְוַתֵּר על כל הגדולות הנשקפות לכם משקידתכם בלמודי חול, וביחוד אחרי אשר הגדלתם עשות, ולמרות רוח החופש המסוכן המנשב עתה בארץ, לא סרתם מדרך הישר גם בעת אשר התהלכתם עם חברים בני דת אחרת, ונשארתם נאמנים לדת אבותיכם ומצותיה, אבל בָנַי, חובה מוטלת עליכם לחזק לבבכם ולאמץ רוחכם, ולהוכח לדעת כי בעת הזאת אשר אי אמונה גברה בארץ, למוד התורה הקדושה הוא המשען היחידי לדת ישראל! ראו ודעו, כי בשקידתכם בלמוד התורה, ובמסירת נפשכם עליה, תלויה עתידות היהדות הנאמנה. בעת הזאת אשר רבו הפורצים, והחותרים חתירה לקעקע את הבירה, אך תלמידי החכמים, הבחורים היראים השוקדים על למוד התורה, הם הם העמודים היחידים אשר כל בית ישראל נשען עליהם.”
“אבל נפלא הדבר” אמר אָסקאר “כי בעת אשר הבחורים היריאים, מקדישים את כל טובם, את ימי נעוריהם, את כשרונותיהם, רעיוניהם והגיוניהם אל למוד התורה, אין הצבור הגדול משים לבו אליהם ובקֹר רוח יביט עליהם”.
“אמנם כן הוא, וזה אחד האותות המעציבים הנראים בעת הזאת”, השיב אדלער, “אבל עליכם להתרומם מעל לעת הזאת ואותותיה. אם דעת הקהל תמנע מכם את ההכרה והיקר הראוים לכם, חפשו למלאות את החסרון הזה בשקידה יתירה על התורה מקור החיים וכל יקר. ואת התורה בשלימותה תוכלו להשיג אך בהישיבה, אשר בה חיי ישראל ספונים, ובה לב היהודי דופק בכל תקפו”.
הנערים הקשיבו בדומיה את דברי אדלער הנמרצים, ויבטיחו לו למלאותם, להקדיש את כל עתותיהם אל למוד התורה, לשקוד על דלתות הישיבה, ולמסור נפשם על הלמוד ועל המעשה.
וישקם אַדלער על מצחם, ויאמר:
“יואיל השם ברוך הוא, ויזכה את אבותיכם לשמוח בכם ולרות נחת מכם”.
היום הנועד למסע הנערים פרעשבורגה בא, ותרבנה ההכנות בבית הוריהם, ובעת אשר האִמות שלחו ידיהן למלא את שקי בניהן במאפה תנור ומגדנות, ובפיהן הזהירום על נקיון בגדיהם וכאלה, שננו האבות לבניהם פעם אחר פעם לשום לב לדרכיהם, ולדעת כי תורה בלי יראה אין לה קיום, ואך אתו תשלבנה יחד ותאשרנה את בעליהן, ותעלינה אותו במעלות השלימות.
כל בני הבית, גם עועלינע הנערה הקטנה לא נמנעה מבא אל תחנות מסילת הברזל, ללות את אחיה אסקאר, וחבירה ווילהעלם למסעם.
בדמעות ונשיקות נפרדו הנערים מאת הוריהם וקרוביהם, ויעלו אל אחת עגלות מסע הקטור, ואחרי מסע שעות אחדות באו אל בית הנתיבות הגדול והמפואר אשר בפרעשבורג.
ב. 🔗
יום קיץ צח ונעים היה היום בו באו הנערים פרעשבורגה. הם לא עברו עוד עד כה את גבול עיר מולדתם, והמית העיר אשר באו בה ורגשת תושביה עוררו בם רגשות מוזרים.
הם באו אל אחד בתי המלון אשר ליהודים, ומדי עברם הביטו בתמהון על בתי המעשה הרבים והגדולים אשר בפרעשבורג.
בעל בית המלון אמר להם כי אחר הצהרים אין הרבי מקבל אורחים, ואך בערב אחר תפלת המנחה, יוכלו לראות פניו ולקבל ממנו ברכת שלום עליכם.
הרב הגאון בעל כתב סופר ז"ל היה איש אשר חכמתו הכריזה עליו למראה פניו הנהדרים, עיניו האירו כשמש בצהרים, וכל תנועותיו עוררו יקר ויראת הכבוד.
הוא נתן שלום להנערים תלמידיו החדשים, האיר פניו להם, ויעודדם כי טרם כל עליהם לשמור את מצות ה' וללכת בדרכי התורה והיראה. ביום השני נרשמו בספר התלמידים, וניתנו על יד אחד הבחורים לחנכם ולהורותם את מסילת הלמוד בישיבות, והם היו תלמידים מקשיבים, וישקדו על למודם, וישימו כל מעינם בו, ובמשך זמן קצר עוד כטרם עברו חמשה ירחים שלמים, עלו במעלות הלמוד באורח נעלה מאד, וימלא הרב את יד אחד הבחורים הראשים לכתוב לאבותיהם בשמו ולבשרם כי בניהם עושים חיל ואם יוסיפו לשקוד על למודם, יִמנו בקרוב בין התלמידים שומעי “השעור”.
באחד הימים בישבם בחדרם וילמדו גמרא בשקידה רבה נכנס נושא המכתבים החדרה, ויגש לווילהעלם מכתב מהוריו, וימהר הנער לפתחו, כי ראה כי הכתובת אשר על המעטפה לא נכתבה ביד אביו, כמנהגו תמיד.
אָסקאַר הביט על רעהו בהחלו לקרוא את המכתב, וירא כי פתאום חורו פניו, ועצמותיו רעדו.
“מה לך, ווילהעלם?” שאל נבהל.
ווילהעלם לא השיב דבר, כי אם הראה בדומיה על המכתב ויקראהו אסקאר ויראה את הכתוב בו, כי אבי ווילהעלם חלה פתאום במחלה עזה מאד, ואמו דורשת ממנו, כי ימהר לשוב לביתו במסע הראשון אשר יצא אחרי יגיע המכתב הזה לידו.
בלב נשבר עזב ווילהעלם ביום ההוא את פרעשבורג וישב לעיר מולדתו, וגם רעהו אסקאר נלוה אליו במסעו.
בבואם לביתם מצאו את אדלער חולה וחלש מאד, עד אשר בקושי הכיר את הנערים. ווילהעלם לא מש ממטת אביו יומם ולילה ויסעדו על ערשו וישמור את כל תנועותיו ואת כל הגה היוצאת מפיו.
באחד הימים רמז החולה לבנו כי יקרב אליו, וישׂח הנער את ראשו, ויקשב וישמע את דברי אביו לאמור:
“ווילהעלם, אני הולך בדרך כל הארץ, ואבקשך למלא את הבטחתך אשר הבטחת לי ביום אשר שלחתיך לפרעשבורג”.
“אבי יקירי! אל תעזבני” קרא ווילהעלם בבכי וביליל, וביגון נורא אחז יד אביו וישקה פעמים רבות.
עוד הפעם הביט החולה על בנו בעינים מפיקות תחנונים ויחדש ווילהעלם את הבטחתו וידר נדר לקיים את פקודת אביו. דומית מות שררה רגעים אחדים בחדר. אחרי כן התעודד החולה ויקם וישב על המטה, ויתפלל את תפלת הודוי, וישב וישכב, ואחרי רגעים אחדים יצאה נשמתו.
כלו שבעת ימי האבל, יגון בני בית אַדלער אשר גדל מאד לרגלי מיתתו הפתאומית הופג מעט, ועניני הבית ומסחרו שבו להתהלך במהלכם הקדום.
אָסקאַר שב חיש אחרי כלות השבעה אל הישיבה בפרעשבורג אל למודו, ורעהו ווילהעלם נשאר עוד ימים אחדים אצל אמו לנחמה ולדבר על לבה.
“ווילהעלם”, אמרה לו באחד הימים ההם אמו, אשה משכּלת בת שלשים וחמש שנה, “ווילהעלם, בני היקר, אביך מת, ואם אמנם הון לא מעט השאיר לך, אבל במצב בו נמצא בדור הזה דור הרודף אחר מותרות וחיים נעימים, עלי לבקש לך מטרה בחיים אשר תכלכלך בכבוד וריוח. כשרונותיך נעלים המה, שוב איפוא אל הגימנאזיום והשתלם בלמודים, עדי הגיעך לשנת התשע עשרה לימי חייך תכלה את למודיך בהגימנאזיום, ואז תכנס אל בית מדרש המדעים, ותלמוד אחד מסעיפי המדעים אשר תבחר לך, והיית ברבות הימים לאיש מצוין עלי חלד”.
“אבל אמי! איככה אוכל להפר את נדרי אשר נדרתי לאבי היקר זכרונו לברכה? לא! את הדבר הזה לא אוכל לעשות, ולא אעשהו לעולם!” קרא ווילהעלם ברגש, וישם ראשו בין שתי ידיו ויבך מרה.
“בני היקר!” אמרה אמו, “לא מחכמה דברת דבריך אלה. האם יש את נפשי כי תפר את נדרך אשר נדרת לאביך היקר גם לי כמוך? נהפוך הוא, נפשי נכספה לגדלך ולחנכך לדעת אביך ולרוחו, ללמדך תורה וגם דרך ארץ. את נדרך אשר נדרת לאביך תוכל לקיים במלואו גם בהכנסך להגימנאזיום, כי בשעות הפנויות תלמוד תורה ותלמוּד בבית הרב אשר בעירנו, והיית ברבות הימים יהודי חרד לדתו, וגם מלומד”.
ווילהעלם אהב מאד את אמו, ולא יכל להשיב פניה, והיא היתה אשת חיל ומשכלת עומדת על דעתה ויודעת להשתמש באמצעים מוכשרים להוציא את מחשבתה לפעולה וככה דברה על לב בנה עד כי הטתהו לחפצה, ובאחד הימים נמנה שנית בין תלמידי הגימנאזיום.
אמו שמחה בימים הראשונים על נצחונה, כי ככל חכמתה חכמת אשה לא ראתה את הנולד, ולא הבינה את תוצאות הנצחון הזה.
כי אמנם בימים הראשונים שקד ווילהעלם גם על למודי הקודש כעל למודי חול, אבל לא ארכו הימים וחשקו בתורה סר ממנו, גם רגשי הדת הוצערו מעט מעט, חברים רעים התרועעו אתו וירעו לו, והמורים היהודים החפשים אשר בהגימנאזיום היו לו למופת במעשיהם, ויחל ללכת בדרכיהם.
ובראותו כרבות הימים כי חבריו הנוצרים מתקלסים בו ומבזים אותו על היותו יהודי, סר הנער כלה מדרך הישר, ויפרוק מעליו את עול התורה והמצות, וינער חצנו מהיהדות כלה.
אמו כבר נחמה על מעשיה ותבך ותתחנן לו לזכור את נדרו אשר נדר לאביו ולחדול מרמוס ברגל גאוה על כל הקדוש בישראל אבל דבריה ותחנוניה לא פעלו עליו כל פעולה, רק לעיניה התראה לפעמים כנוצר דת, ובלבבו התקלס בה ובדבריה, כי הכפירה כבר נטעה קן בלבו.
על מכתבי אסקאר אשר כתב לו מפרעשבורג השיב תמיד בדברי שוא ומדוחים, ואסקאר התפלא תמיד מדוע אחרו פעמי רעהו לשוב אל הישיבה בפרעשבורג, עד כי נודע לו דבר אמת.
באחד הימים קבל אסקאר מכתב מווילהעלם בו הודיעו כי נכנס שנית להגימנאזיום, ואחרי מלחמה כבדה אשר נלחמו בקרבו התורה והחכמה נצחה האחרונה את הראשונה, ויגמר אומר לנער חצנו מלמודי התורה ולהקדיש עתותיו אך ללמודי חול, במצאו כי טוב להגות בשירי געטהא או שיללער או גם בספרי קורות הרומאים הקדומים, מכלות העת על וכוחים בדבר ביצה שנולדה ביום טוב, או לשום לילות כימים על באור דברי אחד התנאים..
אסקאר נבהל מאד למקרא הדברים האלה, ויקם וילבש בגד שבת וילך אל הרב.
ביראת הכבוד נכנס החדרה ויגש אל הרב אשר ישב על כסאו וספר גדול פתוח לפניו, ויאמר:
“רבי, את המכתב הזה קבלתי היום מרעי ווילהעלם”.
הרב לקח את המכתב מידו, ואחרי אשר קראהו קם ממושבו ויתהלך בחדרו פעמים אחדות הנה והנה, ועננה הרת תוגה חרישית שכנה רגעים אחדים על מצחו. הוא דבר בינו לבין עצמו דברים אחדים, ומהמבטאים אשר יצאו מפיו נשמעו לאזני אסקאר אך המלים: “וואלף” – “גאון”. אח"כ עמד, התבונן רגע ועיניו הפיקו זיקי אש. אחרי כן הפך פניו אל הקיר ויתפלל תפלה קצרה. דומיה חרישית שכנה אחרי כן רגעים אחדים בחדר, ואסקאר חכה בכליון עינים לאחרית הדבר. לאחרונה נגש הרב אליו ויאמר:
“עקיבא”, – בשם הזה נקרא אָסקאַר בעברית – “מה שם הקודש אשר לווילהעלם? האם לא בנימין וואלף?”
“אמנם כן” השיב אסקאר, “זה שמו, וככה קראהו גם אביו תמיד”.
“אם כן איפוא שמע נא”, הוסיף הרב ויאמר: “לוּ נשאר ווילהעלם בהישיבה וישקוד על למודו, כי אז היה לגאון עולם, אבל גם עתה בהכנסו אל הגימנאזיום בטוח אני כי ישאר יהודי נאמן וחרד לדתו”.
הרב שב וישב על מקומו, וירזום1 בידו כי כלה הראיון, ויסוג אסקאר אחור צעדים אחדים ויעזוב את חדר רבו.
בדרכו אל חדר מלונו התבונן אָסקאַר על המקרה המוזר הזה. הוא עמל ויגע ולא יכל להבין מה היחס אשר בין המלים “בנימין וואלף” למלה “גאון”. הוא לא ידע כי רבו הגדול הזה אשר כל התלמידים קראהו גם שלא בפניו “רבי”, נקרא גם הוא בשם הזה.
אבל דברי רבו קדושים היו בעיניו, ודי עוז היה בהם להרגיע סערת רוחו.
אחותו עועלינע גדלה בין כה וכה ותיף, וווילהעלם גם הוא היה יפה מראה, ובתור שכנים התרועעו יחד מימי ילדותם, ורגשי ידידותם גדלו מיום ליום, וכל עתותיו הפנויות מלמודו כלה ווילהעלם בחברת עועלינע בגן אשר בחצר מעונם.
באחד הימים ישבו כדרכם תחת התפוח. ווילהעלם כבר השלים חוק למודו בהגימנאזיום, ולמען השתלם במדעים גמר אומר ללכת לעיר הבירה, ויפן לשעות אחדות לבלות עתותיו בלוית עועלינע בטרם הפרדו ממנה.
קשה היתה הפרידה על שניהם, וביחוד על ווילהעלם אשר הראה אותות התרגשות ויגון, ותנחמהו עועלינע ותאמר:
“ווילהעלם, התאזר וֶהֱיֵה איש. למה נכביד את לבבינו, במקום, שאין אמצע להחלץ מדבר הזה?”
“אמנם כן הוא, צדקת ידידתי, אמנם לך הצדקה תמיד”, השיב ווילהעלם.
“ווילהעלם”, הוסיפה עועלינע ואמרה, “בלבי צפונה דאגה אחרת אשר לא אוכל להסתירה ממך. לוויען הבירה אתה הולך להעיר הגדולה וההומיה אשר בה לא יחסר כל… האם לא תפוג אהבתנו בהפרדך מאתי?”
“איככה תוכלי להעלות מחשבה כזאת על לוח לבבך, עועלינע?” אמר ווילהעלם בהתרגשות עצומה, “לנצח לא אשכחך ואף כי בירחי מספר אשר אשב בוויען”.
“תנוח דעתך ווילהעלם, שהנחת את דעתי”. השיבה עועלינע, “אבל עוד דבר לי אליך. הלא ידעת ווילהעלם כי חרה אף אבי בך, על אשר פרקת מעליך את עול היהדות, ופחדי גדול מאד, כי יבא יום ויפרץ ריב בין אבי ובינך, ואז אאלצה להפרד ממך פרוד עולמי; האם לא תחפץ איפוא להטיב דרכיך ולשוב לשמור ולעשות את חוקי דתינו? עשה זאת למעני, ווילהעלם, ויהי לבך נכון ובטוח כי אהבתי אליך תגדל עוד בעשותך זאת”.
ווילהעלם הוריד ראשו וישפל עיניו ארצה. ברגע ההוא נפתחה דלת הגן ותסב על צירה, ותמהר עועלינע להמלט ולשוב הביתה, וווילהעלם נשאר עוד רגעי מספר שקוע בעמקי מחשבותיו.
ג. 🔗
בראשית ימי החורף בהחל הלמוד בבתי מדרש המדעים בא ווילהעלם אל וויען הבירה, ויכתב בספר התלמידים מקשיבי לקח המורים, ויקשב וישמע את לקחם בשום לב.
דרכו היתה להשאר רגעי מספר באולם הלמודים אחרי אשר ירד המורה המטיף לקחו מעל הקתדרא, ואחרי אשר כל התלמידים עזבו את האולם וישובו לבתיהם, ומטרתו היתה לחזר על הלמוד אשר שמע מפי המורה, על פי ההעתקה הסטענאגראפית אשר נשארה באולם הלמודים, ובזה הצליח בלמודו ועלה על כל בני גילו, וידע להשיב תשובות נמרצות ומדויקות על שאלות המורים, יתר מכל חבריו.
ויהי באחד הימים בהשארו כה באולם הלמודים אחרי אשר עזבוהו כל חבריו, נגש אליו מורהו ראדעריק טאננהויזער ויאמר לו:
“אדון אדלער, משתה אני עושה בביתי בלילה הבא, לאהובי וידידי, ואבקש גם אותך לכבדני ולהמנות בחברתם”.
“אדון הפראפעססאר” השיב ווילהעלם משתומם על הכבוד הזה אשר חולק לו, ואשר לא ניתן עד כה לאחד מחבריו ואף כי לחבריו היהודים. “אין אני מוצא בי כל מעלה יתירה אשר בגללה אהיה ראוי לכבוד הגדול הזה”.
“אתה הנך התלמיד היתר מקשיב בין תלמידי, אדון אדלער ומאד יצר לי אם יפקד מקומך על שולחני”, השיב הפראפעססאר בידידות ויושט לו ידו בחיבה יתירה.
“אם כן הדבר” השיב ווילהעלם בהשתחותו לפני מורהו, “אם זה חפצך אדוני הפראפעססאר, מקבל אני את הזמנתך הנכבדה ואתכבד להמנות בין קרואיך”.
“ואני אשמח בחברתך”, אמר הפראפעססאר ויפן ויצא מהאולם. ויהי בערב, והאולם הגדול והנהדר אשר בבית מעון הפראפעססאר נמלא באורחים נכבדים ומצוינים גדולי המורים והמלומדים אשר בוויען הבירה, ונשיהן ובנותיהן מלובשות מחלצות ומעולפות ספירים ואבני יקר, ובראש כל החבורה הנכבדה הזאת הצטיינה בת אדון הבית, מארגארעטהע אשר עלתה ביפיה על כל בנות גילה.
בבוא ווילהעלם אל האולם, קם אדון הבית ממושבו, ויושט ידו לו, ויובילהו אל המקום המיועד לו מול מקום בתו הנזכרה, ובפנותו אליה אמר הפראפעססער:
“הואילי נא והרשיני להציג לפניך את הנעלה מכל תלמידי”.
“לכבוד אחשב לי את הדבר הזה”, השיבה מארגארעטהע. ותושט ידה לווילהעלם.
ווילהעלם ישב על מקומו הנועד לו, ובהמשך העת החל לקחת חבל גדול בשיחת מורו עם חבריו הפראפעססארים האחרים אשר נאספו אל ביתו וישאו ויתנו יחדיו בדברים העומדים ברום עולם החכמות והמדעים. הוא חוה דעתו מבלי כל מגור ופחד, ונלחם בעד דעותיו, ודבריו מצאו אזנים קשובות.
את כל אלה ראתה ושמעה בת אדון הבית, ותבט בעינים מפיקות פלא על הצעיר היפה ובעל כשרון גדול הזה, ולבה נטה אחריו, ונטיותיה פעלו גם עליו.
מאז והלאה שם לו ווילהעלם לחוק ללות בכל יום את מורהו בשובו מבית מדרש המדעים לביתו, ומורהו שמח על חברתו, כי הזמינו גם לעלות אל מעונו, וככה ראה ווילהעלם את פני בת מורהו בכל יום, ויחליף אתה דברים אם רב ואם מעט, עד כי בבואו באחד הימים לא מצאה בביתה, התרגש ומנוחתו הפרעה.
כל הנהגתו שונתה מאז, וכמעט היה לאיש אחר. הוא לא חכה עוד בכליון עינים אל מכתבי עועלינע שטיינהארד, ולא מהר עוד להשיב עליהם כמלפנים והתשובות היו קצרות וקרות.
באחד הימים קראה אמו האלמנה אדלער אליה את עועלינע בת שכנה שטיינהארד.
היא באה ותמצאה יושבת אל שולחן הכתיבה. “בקשתיך לבא אלי”, אמרה הגברת אדלער אליה אחרי ישבה לימינה, “מפני כי אחשב כי אין לי הצדקה להסתיר ממך דבר הנוגע לך”, ומדי דברה הגישה לה מכתב אשר הכירה עועלינע חיש כי יד ווילהעלם כתבהו.
בפחד ובהלה לקחה עועלינע את המכתב ותקראהו פעם שתים ושלש, וחורת מות כסתה את פניה. האם כנים הדברים האמורים במכתב הזה, או אך בחלום נראה לה המראה הזה? היתכן כי ווילהעלם אשר נשבע לה בשבועת האלה כי זכרונה לא ימוש מקרב לבבו כל עוד נפשו בו, ישכחנה חיש מהר ועיניו נתן באחרת? מרוב יגונה והתרגשותה כמו התעלפה, ואותיות המכתב כמו פורחות נראו לעיניה, היא התעודדה ותשב ותקרא את אשר כתב ווילהעלם לאמו על אודותה, כי ילדות אשר היתה בו הביאתהו לידי משגה, לשגות אחר עועלינע, ולחשוב כי אִתה יראה חיים ויאושר. עתה נפקחו עיניו וירא כי אך אשה משכלת אשר שאר רוח לה, כמאַרגאַרעטע טאַנהויזער תוכל להאשירו.
עועלינע הניחה את המכתב מידה ונחל דמעות פרץ מבין בבית עיניה – – – – – –
ד. 🔗
ווילהעלם אדלער כלה חוק למודו, יצא מוכתר בכתר ראקטאר לחכמת הרפואה, ואחרי אשר המיר דתו בדת הנוצרים לקחהו מורו פראפעסאר טאננהויזער לחתן לו.
ויאמר ווילהעלם בלבו כי הגיע עד מרום פסגת האושר. בעיניו היתה רעיתו היפה בבנות, והנעלה בחכמתה ובטובה על כולן, והוא גם הוא יפה תואר היה עד להפליא ובכשרונותיו עשה לו שם וירכש לו את לבה ואהבתה, ויחיו יחד חיי אושר.
ברבות הימים ילדה לו אשתו בן, ויקרא בעת ההמרה וההטפה, ווילהעלם, על שם אביו, כנהוג בין מרום העם בני דת הנוצרים. והנער נער וייף ויגדל, וישמח לב הוריו, ועלול היה להגדיל אשרם ולחזק עוד יותר את אגודתם.
אבל כגורל כל אגודה מלאכותית, היה גם גורל האגודה הזאת. חומרים נבדלים ונפרדים בטבע איש מאחיו, בהאגדם יחד באגודה מלאכותית, כל נענוע טבעי מפרידם, וכן היה גם באגודת ווילהעלם היהודי ורעיתו מארגארעטהע הנוצרית.
לדאקטאר ווילהעלם אדלער היו לרגלי חכמתו ומלאכתו מהלכים בבתי האצילים ומרום עם הארץ. וגם אשתו התודעה והתודעה אתם, ובחברת גדולים כאלה היה שם יהודי לנאצה וזכרו לקלסה. נגע האנטיסעמיטיזם כבר פשטה בוויען גם בעת ההיא, וידברו ביהודים נוראות, ויחשבום לחרפת מין האדם, ומאַרגאַרעטהע שאפה בחברת רעים האלה את רוח האנטיסעמיטיזם בכל פה, והשנאה ליהודים נטע קן בלבבה באורח מבהיל, עד כי היה לה שם יהודי לחגא, ובסתר לבבה חשבה לה לעון כי באה בברית הנשואין את איש אשר אם אמנם המיר את דתו, אבל הלא מגזע היהודים מוצאו… ודאקטאר אדלער הרגיש את התמורה הזאת אשר באה בלב רעיתו, לעתים לא רחוקות.
ויהי באחד הימים היפים בימי סוף הקיץ, באולם האורחים הגדול והנהדר אשר בבית מעון ד"ר אדלער עמד שולחן ארוך וערוך בכלים יפים ונהדרים ובכל טוב, מחכה לאורחים הקרואים להסב עליו, כי חג היה היום בבית ד"ר אדלער ורעיתו, יום הגיע בנם יחידם ווילהעלם לשנת השלש עשרה לימי חייו.
“ברוך בואך, אַלאָאַס” אמר אדלער לאחד מחברי הרופאים, אשר נכנס הביתה ראשונה, ויקם ויושיבו על אחד הכסאות.
לא עברו רגעים אחדים ויבאו עוד אורחים וביניהם גם הבאראן סאנגערסקי, אחד מידידי אדלער היותר נאמנים, ותבא גם מארגארעטהע גברת הבית לבושה מחלצות.
והנער ווילהעלם גבּור היום ישב על כסא מול אביו, ויחזר על קריאת המליצה אשר חבר בעצמו לכבוד היום, ובה הביע את רגשי תודתו להוריו על כל הטוב אשר גמלוהו.
הנער כלה לקרות את קריאתו בנעימה וכל האורחים קמו ממושבם ויברכוהו לכבוד היום ואחרי כן הוחלה השתיה, בקבוקי יין שאמפאֵיין נפתחו והורקו אל כוסות אשר הורקו אל פיות הנאספים וחזרו ונמלאו.
“אני מטיל עליך לשתות אתי יחד עוד בקבוק שלם” אמר ד"ר אדלער להבאראָן סאנגערסקי, והוא שחק והבטיח לעשות כן.
“אני עלול להריק היום ים יין שאמפאיין אל פי” הוסיף ואמר ווילהעלם אדלער, וישחק.
בקבוק אחר בקבוק הורק, והיין החל לפעול פעולתו על הנאספים כולם, ואדון הבית בראשם ובטוב לבו ביין אמר ד"ר אדלער לבנו:
“ווילהעלם, הידעת, כי אין די במליצה הזאת אשר קראת לפנינו, עליך לדרוש לפנינו גם דרשה יפה, דרשת בר מצוה, כי הלא בן שלש עשרה שנה אתה היום”.
הנאספים אשר ידעו את באור המלים שחקו בקול גדול על הרעיון המוזר הזה, והנשים החרישו ויביטו בתמהון על האב ובנו, עד אשר פתח הבן את פיו ויאמר: “אבי, מה היא דרשת בר מצוה?”
“דרשת בר מצוה תקרא אצל… אצלנו היהודים, הדרשה אשר ידרש הנער בהכנסו לשנה השלש עשרה לימי חייו, כי ביום הזה יגיע לשנות בגרות וחייב לעשות את מצות התורה,” השיב אדלער בשחוק קל על שפתיו, אך בן רגע חלף עבר השחוק בראותו כי אשתו תביט עליו בעינים מפיקות זעם ובוז, וכרגע מלאה פיה תוכחות ותאמר לו:
“לעונג יחשב לך תמיד לדבר על אודות היהודים, ואתה הלא ידעת כי כשאני לעצמי לא אוכל גם לשמוע את שם העם הזה המקולל מאת אלקים ואנשים, ואם גם לצון חמדת לך בדבר הזה אין נפשי אליו, חרפה היא לדמות את בנינו ווילהעלם, לבן העם הנבזה הזה, או אולי תאמר להטות את לב בנך להיות יהודי?”
ד"ר אדלער אשר היין הדליקו ויפעול עליו פעולתו התרגש עוד יותר לשמע דברי אשתו, אשר הכילו חרפה וקלסה, ויתאדם. רגע החריש וישוך שפתיו, ואחרי כן השיב ברגש:
“האם מפני כי דעתך שונה מדעת היהודים, ומפני כי היהודים נוכחים לדעת כי אמונתם נאמנה, ודתם אשר בה גודלו וחונכו, טובה ושלימה, מרחקתם מן החטא, ומקרבתם לדרכי הטוב והישר, בגלל זה ראוים הם להקרא מאתך בשם חרפת מין האדם? לא! לא אכחד, כי דת היהודים טובה היא בעיני מאד מאד”.
“די, די לך, להלל ולשבח את דת הכופרים האלה” קראה מארגארעטע בזעם. “אני שונא תכלית שנאה את האנשים האלה, ואין דתם טובה בעיני. אמנם על דעותיך ותהלותיך אין להתפלא, הן גם אתה מגזע המשפחה הרעה הזאת, הלא הוריך היו גם כן יהודים”.
רגע שררה דומיה באולם, אחרי כן קפץ ד"ר אדלער ממושבו מלא אף וחימה, פניו התאדמו מאד, ועיניו הפיצו זיקי אש, ובהתרגשות עצומה קרא:
“זה כמה אשר אני נושא חרפה, וסובל הכנעה ושפלות, ולמען לא אפריע את שלום הבית עברתי על הכל בשתיקה, אבל בשום אופן לא אשא ואסבול חרפת אבי היקר השוכן עפר, וכלימת אמי האהובה לי מאד, כי יקראו גם הם בשם המשפחה הרעה. בגלל החרפה הזאת אקח נקם. בחיי בנך היקר לך ולי, אשבע, כי נקם אנקום בך על הדבר הזה”.
ככלותו לדבר את הדברים האלה עזב את האולם, ויסגור הדלת אחריו בשאון וברעש, ויעזוב את אורחיו במבוכה.
האורחים מאנו להיות עוד עדי ראיה ושמיעה בדברי ריב משפחה, ויקומו גם הם ממקומם, ויעזבו אחד אחד את האולם.
– – – – – – – – – – – –
ד"ר אדלער בא אחרי עזבו את אולם האורחים, אל חדר עבודתו, ויעמול לשוא להשקיט את סערת רוחו. הוא הכה בפעמון ויבא אחד ממשרתיו, ויצו אדלער אליו להביא לו את ארוחת הערב לחדר עבודתו, כי אין את נפשו להכנס הלילה אל חדר האוכל. בעזב המשרת את החדר לקח אדלער ספר בידו וישב על כסא וינסה לקרוא להפיג צערו ולשכוח רישו, אך נסיונו לא עלה יפה.
בין כה וכה פנה יום ויאת לילה, ויביא לו המשרת את ארוחת הערב, ויאכל מעט, ויחלץ בגדיו, ויעל על מטתו בתקותו כי בה ימצא מנוחה לעצביו הנרעשים, כדרכו תמיד להפיג בשינת הלילה את עמלו ויגיעו ביום, אבל גם תקותו זאת היתה למפח נפש. חצי הלילה עבר עליו בלי שינה, ויתגולל על ערשו הנה והנה ומנוחה לא מצא, ויקם וילבש בגד עליון וירד ויצא אל הגן אשר בחצירו, לשאוף רוח אולי ייטב לו. בשאון אשר הקים בפתחו דלתות החדרים אשר עבר עליהם והאכסדרה, הקיץ את משרתיו משנתם, ויקומו גם הם, ויראו ויתמהו כי אדונם יוצא אל הגן בשעה מאוחרה כזאת, אך אחרי רגעים אחדים שבו ויעלו על מטותיהם ויישנו. אחרי טיילו בגן רגעי מספר שב ד"ר אדלער אל חדר עבודתו וישב ויעל גם הוא על מטתו, וסוף כל סוף אפפתהו שינה וירדם.
ביום השני בבוקר השכם נשמע קול צעקה גדולה ומרה בבית ד"ר אדלער. אשתו נכנסה לחדר בנה היחיד ווילהעלם, ותמצאהו מת שוכב בנחל דם היוצא מעורקיו אשר חותכו בסכין קטן אשר נמצא סמוך למטתו.
לפי הנראה נרצח ווילהעלם אדלער על ידי אחד מגרי הבית. אך איך נהיה הדבר הזה? איזה הדרך נעשתה התועבה הזאת בבית הזה? הילד הזה חף מפשע, ישן בחדר קטן לבדו אשר היה נשען אל חדר אמו, ואמו אשר שנתה נדדה בלילה ההוא לא שמעה כל שאון בחדר בנה, ואף לא את קול צעדי הרוצח בהכנסו החדרה.
ויהי הדבר לפלא. הנער ווילהעלם נרצח באורח מוזר מאד, איש לא יכול לפתור את החידה הזאת.
כי מי יכל לדעת, כי הנער הזה אחרי הפרדו בלילה מאמו בנשיקה, ויעל על מטתו, שב וירד ממנה, וידלק נר, ויעל שנית על מטתו ויתבונן על הסכין היפה אשר הובא לו למנחה ביום ההוא מאת אחד מחבריו בבית הספר, ובהשתעשעו כה וכה במנחה הזאת היקרה לו, אחזתהו שינה והסכין הפתוח נפל מידו אל המטה, ובהתהפכו בלילה הצדה הדק ידו על חוד הסכין ויחתוך עורקיה וימת. מי ידע ומי יכל לשער כי באורח כזה נקרה ויאת האסון הזה?
כל איש מבאי הבית לא ידע את כל אלה, גם את הסכין לא ראה איש. וכל באי הבית לא ידעו כי מנחה כזאת הובאה להנער ביום הולדתו, ובמצב כזה לא מצאו דרך אחר לפתור את החדה הזאת, בלתי דרך הדרישה והחקירה על ידי השופטים וחוקר הדין.
החקירה הוחלה וד"ר אדלער הובא אל בית האסור, כי עליו נמתח קו החשד ראשונה כי ידיו היו במעל הזה. כל אוהביו וידידיו אשר נמצאו בביתו על המשתה אשר עשה להם לכבוד יום הולדת הנער הנרצח, נשבעו בשבועת האלה, כי בפניהם נשבע לאשתו בחיי בנו כי נקם יקח ממנה, ומשרתי הבית העידו כי בלילה ההוא כחצות הלילה בעת אשר כל בני הבית שכבו על מטותיהם ויישנו שנתם, ראוהו כי קם ממטתו ויצא אל הגן, דבר אשר לא ראו ממנו מעת אשר ישרתו בביתו. והעדות הזאת היתה בעוכריו ותכבד עליו אכפה מאד.
כי איפה נשאוהו רגליו בחצות הלילה, ולמה יצא אל הגן בשעה מאוחרה כזאת, אם לא כי הנוחם הציקהו ותרגז מנוחתו?
חוקרי הדין נוכחו לדעת כי ד"ר אדלער הוא הרוצח את נפש בנו, ולא אחר. הוא בחרות אפו בו על אשתו אשר הרעימתהו ותחרף את הוריו, לא יכל הבליג על זעמו, ויקיים את שבועתו וינקום בה באורח נורא הזה. פעמים אין ספורות הגיד אדלער להחוקר כי חף הוא מפשע זה וישבע ויבך וייליל אך כל אלה היו ללא הועיל, פתרון אחר להחידה לא מצאו החוקרים, ויאחזו בפתרון הזה, אשר לדעתם קרוב היה אל האמת. וככה ישב אדלער כלוא ירחים אחדים בבית האסורים אשר לחוקרי הדין, וישא ויסבול תלאות רבות נוספות על יגונו הרב על מות בנו יחידו.
– – – – – – – – – – – –
מעל לארמון בית המשפט הגדול בוויען מתנוסס דגל שחור כנהוג ביום אשר בו ישבו בו השופטים כסאות למשפט בדיני נפשות. האולם הגדול אשר בו יושבים השופטים מלא מפה אל פה, ועל האכסדראות אשר ממעל לו יושבים נכבדי העיר וויען אשר באו לשמוע את דבר המשפט. אל השולחן המכוסה ביריעה שחורה יושב ראש השופטים, ולימינו ולשמאלו ששת השופטים אשר נבחרו למשפט הזה. דומית מות שוכנת באולם, כי כל הנמצאים בו יושבים ומחכים למוצא פי ראש הבית.
“הביאו את הנאשם!” קרא ראש השופטים, ולשמע דבריו פנו כל הנאספים אל פתח האולם אשר דרכו נכנס עתה ד"ר ווילהעלם אדלער מובל מאת שני שוטרים מזוינים. הוא קרב אל השולחן וישב על ספסל הנאשמים, ושני השוטרים ישבו אחד לימינו ואחד לשמאלו.
“קומה, נאשם!” קרא ראש השופטים, ובהושיטו לו צלב, סמל דת השלטת, הוסיף ואמר לו, “קחה את האות הזה בידך והשבע בו כי תודה על האמת”.
“אין השבועה נחוצה”, השיב הנאשם. “הואילה ושאלני, ואשיבה על שאלותיך, אדוני הראש. אני לא עשיתי דבר חטא ואשמה, ואין לי על מה להודות, ומה לכחד”.
“בלילה ההוא”, אמר ראש השופטים, “בלילה ההוא בו נרצח בנך, ראוך משרתי ביתך כי יצאת בחצות הלילה מחדר משכבך ומפתח ביתך החוצה. מה היתה מטרת יציאתך ההיא, ולאן הלכת?”
“במקרה נדדה שנתי בלילה ההוא, ואומר אצאה אל הגן אשר בחצר ביתי, ואשאף רוח מעט לחזק עצבי, פן ייטב לי ואישן”.
“אם כן איפוא עומד אתה על דבריך הראשונים כי לא אתה המתה את בנך, וגם אין אתך יודע עד מה, איך נרצח בנך ויד מי היתה במעל הזה?”
“אמנם כן הוא, אדוני הראש, לא המתי אותו, ולא אדע מי המיתו”. השיב ד"ר אדלער.
ראש השופטים וחבריו קמו וילכו אל חדר המועצה להועץ בדבר המשפט, ואחרי רגעים אחדים שבו, והראש הודיע את משפטם החרוץ.
ד"ר אדלער נשפט לעבוד עבודת פרך משך חמש עשרה שנים, מפני עדות משרתיו אשר נצבה כצד נגדו, ומפני שודא רדייני אשר היתה ברורה כי ידו היתה במעל הרצח הזה.
פני ד"ר אדלער חורו כפני מת בשמעו את המשפט אשר נחרץ עליו, וכל עצמותיו רעדו, ולפקודת ראש השופטים הובילוהו השוטרים וישיבוהו אל חדר מאסרו.
שם עזבוהו השוטרים לבדו ויסגרו הדלת אחריו, והוא נפל על מטתו, ועיניו אשר כמו נמקו בחוריהן הביטו ביגון נורא על קירות החדר הצר והלח, ועל כל אשר סביבותיו. פתאום נראה לעיניו גליון נייר קטן כפול, ויתעורר ויקם ממשכבו וירם את הגליון הזה ויפתחהו וישתומם למראה עיניו. הגליון הזה היה דף מספר התורה, ועליו נדפסו הכתובים אשר צוה עליו אביו לקרותם לפניו ביום הקראו אליו יחד עם רעהו אסקאר לצותם לנסוע אל הישיבה בפרעשבורג. הוא קרא מעל הספר שמע ישראל…. ויזכר את אביו אשר עמד עליו בעת ההיא וישאלהו: “בני הראית את הכתוב בזה, התחפץ להיות נאמן לדתך ולמלא את חובתך לה?” והוא השיב “הן!” וישב ויקרא: “את ה' אלקיך תירא”, ולעיני דמיונו נראה מורו ורבו הגדול, ראש ישיבת פרעשבורג, ואזניו שמעו את הדברים אשר דבר אליו בלהבות אש ביום הכנסו אליו בפעם הראשונה לאמור: “בני ראשית חכמה יראת ה', עליך להיות חרד לדבר ה' ולתורתו ולמצותיו”, והוא השיב “הן”.
הוא שב ויקרא מעל הספר אשר לפניו “ובשמו תשבע”, ועיניו כמו ראו את אביו המנוח שוכב על ערש דוי, ולאזניו נשמעו הדברים אשר דבר אליו רגעים אחדים לפני מותו, והשאלה אשר שאלהו: “בני, ווילהעלם יקירי, הן נשבעת לי בה' כי תמלא את הבטחתך אשר הבטחת לי, האמנם כה תעשה ולא תעבור על השבועה?” והוא השיב: “אמנם כן אבי יקירי, את אשר נשבעתי אקיימה!”
התמונות העכורות והמבהילות האלה עברו לפני רוח דמיונו, וכל אות מהמלים הכתובים עלי הגליון אשר לפניו, דקר את עיניו, וכמו נבא קללות ואלות לו, להמשומד, אשר עבר על דתו ושבועתו וישכח את צור מחוללו ואת אביו אשר ילדו.
לבו נפעם בקרבו, ונחל דמעות פרץ מבין בכות עיניו, בימינו הכה בכח על חזהו והתודה, ושמאלו שם על עיניו ויקרא בקול בכי ויליל: “שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד!”
– – – – – – – – – – – –
והנה חלפו עברו קירות חדר מאסרו, הותרו הכבלים אשר היו על ידיו ועל רגליו, ויעלמו, והוא הביט בתמהון סביבותיו וירא כי הנהו יושב על מצע הדשא אשר מתחת לעץ התפוח אשר בגן בית אמו האהובה.
– – – – – – – – – – – –
הוא העביר את ידיו על עיניו פעם, שתים ושלש. הוא לא אבה להאמין כי אך חלום חלם, וכל הנוראות ראו עיניו אך במחזה! היתכן? בשעות האחדות אשר ישן תחת התפוח חלם חלום נורא אשר תארו לפניו חיים נוראים במשך שנים רבות, תמונות ומחזות, עלילות ומשפטים והכל כאשר לכל אך חלום אחד הוא? לא יאומן כי יסופר!
הוא משמש את בגדיו, האמנם לא בבגדי האסירים הוא לבוש? האמנם בהקיץ רואה הוא עתה את בית אמו ואת הגן אשר בצלו הוא יושב? אולי אך עתה יחלום חלום, ובעוד רגעים יקיץ וישוב לראות את כל התלאות הנוראות אשר מצאוהו, אבל לא! הוא מביט הנה והנה ורואה על כל עבר ופנה את התמונות הידועות לו מאז ומקדם, את הבית ואת הגן, את העצים והפרחים, ואחרי עבור רגעים אחדים קרבו אליו שתי הנפשות היקרות לו אמו, ועועלינע, ובשחוק תוכחנה אותו על פניו, על שנתו הארוכה, וכה אמרו לו: אם גם בוויען העיר הבירה אשר אליה פניך מועדות, תישן בכל יום שינת הצהרים ארבע או חמש שעות, מטרתך להיות איש מצוין, ממך והלאה.
גם אז לא ידע עוד מנוחה שלימה, לבו לא נתנהו עוד להאמין כי אך חלום גדול ונורא מאד חלם, אך אחרי אשר אמו ועועלינע שחקו לפחדו ודאגתו, ויבטיחו לו כי בביתו הוא ובהקיץ הוא רואה את אשר עיניו רואות, ועועלינע הזכירתהו, כי עוד לפני שעות אחדות התהלכה עמו לשוח בגן, אז קמה סערת רוחו לדממה, וירגע ויעל את אמו הביתה.
*
שש שנים חלפו עברו אחרי המקרה ההוא. ווילהעלם אַדלער כלה חוק למודו בבית מדרש המדעים במחלקת הרפואה, ויצוין ויעוטר בעטרת דאקטאר, וישב אל עיר מולדתו א… ויאחז בה בתור רופא, וההצלחה האירה פניה אליו ולא ארכו הימים ויעש לו שם גדול, ומכיריו ודורשי עצתו רבו ועצמו.
ובמקום גדולתו בחכמת הרפואה שם נראתה גם צדקתו אשר עליה תמהו רבים וכן שלמים עוד יותר מעל ידיעתו הרבה. הוא היה יהודי חרד לדתו, בן עמו העושה מעשה עמו במלא מובן המלה, ובאהבתו לתורה ומצות, לומדיה ומקיימיהם עשו לו שם במחוזו וכל סביבותיו.
– – – – – – – – – – – –
על האכסדרה אשר לפני בית האלמנה העשירה אַדלער, ישבו שלש נפשות אהובות, ד"ר אדלער ורעיתו היא עועלינע שטיינהארדט, ולצדה אחיה אסקאר ראש הרבנים בהעיר מ…
והרופא ווילהעלם אדלער אשר לא שכח עוד את תלמודו פלפל את גיסו הרב בשיטת ביצה שנולדה ביום טוב.
– – – – – – – – – – – –
הרב הגאון בעל כתב סופר ז"ל, לא סרב להיות מסדר קדושין לחופת תלמידו הבעל תשובה ווילהעלם אדלער, ובעת סעודת הנשואין כטוב לב המסובים ביין לחש באזני תלמידו אָסקאַר אשר ישב לימינו: “הראית עקיבא, את אשר יוכל חלום פשוט לפעול על לב האדם! אל החלום הזה התפללתי אז בעת אשר הראית לי את מכתב חבירך בנימין וואלף…”
את המופת הזה קראו החרדים אשר בבני עמנו באונגארן בשם אב מלאכה, כי ראו בו מלאכת אבי הגאון בעל כתב סופר ז"ל, הוא הגאון הגדול הצדיק המפורסם בעל חתם סופר זצ"ל.
תם.
“נדפס בחתימה א. זילברמן”.
- וירזום, כך במקור, הערבת פב"י. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות