ט. בְּהִבָּחֵר הַמֶּלֶךְ מִקֶּרֶב הָעָם…    🔗

*

והנה הרואה שמואל מקהיל את העם לשבטיהם אל העיר מִצְפָּה, המתנוססת על גבעה מצפון מערב לגבעת־בנימין.

על השבטים נוהרים אל מִצְפָּה ומביאים שמה את ארון האלהים ואת האורים והתֻּמִּים. גם ראשי המשפחות תושבי גבעת־בנימין ושאול עם משפחת אביו נוהרים ובאים שמה.

רבה התכונה בין השבטים המצפים בכליון עינים לבחירת המלך הראשון בישראל על פי ה'. המה נדברים איש לרעהו ומנחשים לדעת: אֵי השבט אשר מקרבו יוקַם המלך? ומי הוא האיש אשר על שכמו תוטל המשרה הנשגבה הזאת?.

בעצם להבת התוכחותם מופיעה הרואה שמואל לפני ארון ה' ועולה על הבמה. דממת־קֹדש מלאת רחשי אֵמוּן רב, חרדת כבוד והוקרה לרואה, משתוררת על רבבות ההמונים. כל העינים נשואות אליו וכל הלבבות חרדים ומיחֲלים לאמרי פיו.

בקול נגידים מוכיח הרואה את העם לאמר:

– "כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם,

וָאַצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד־מִצְרַיִם וּמִיַד כָּל הַמַּמְלָכוֹת הַלֹּחֲצִים אֶתְכֶם. וְאַתֶּם הַיּוֹם מְּאַסְתֶּם אֶת

אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר־הוּא מוֹשִיעַ לָכֶם מִכָּל־רָעוֹתֵיכֶם וְצָרֹתֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ לוֹ: כִּי־מֶלֶךְ תָּשִׂים

עָלֵינוּ.."

­– דברי הרואה האחרונים מדכאים את רוח שאול המרומם ועלז בצפוניו. לבו הנפעם הוגה נכאים:

“משאלת לבב העם כה רעה היא בעיני אלהים והרואה, ואני אמלך?… למה לי איפוא תעודת המלוכה ופגעיה?.”

הוא מביט לעבריו – זקני השבטים ומרבית ההמון השפילו עיניהם לארץ..

ובעוד שאול שקוע במחשבותיו הנוגות.. והנה הרואה יכַל דבריו לאמר:

– וְעַתָּה הִתְיַצְבוּ לִפְנֵי ה' לְשִׁבְטֵיכֶם וּלְאַלְפֵיכֶם ואבחרה לכם את המלך!."

תנועה רבת חדוה בקרב כל המוני השבטים המתנערים מדכאונם. מעודָדים ברוחם המה נחלקים ומתפלגים לשבטיהם למשפחותיהם ולבתי אבותיהם, מתיצבים מסביב לארון העדות ולני האוּרִים וְהַתֻּמִּים, לבחר על פי גורַל ה' את המלך הראשון בישראל מקרב אחד השבטים.

לפני ארון ה' מפיל הרואה את הגורל בין כל השבטים – שבט בנימין נלכָּד..

זמזום־לחש שפתים ומלל חרישי, חולף בקרב השבטים המשתאים לתוצאות הגורל. עיניהם שועות במבטי תמהון והשתוממות אל עבר שבט קטן ודל זה, אשר מתוכו יִבָּחֵר המלך הראשון…

הרואה מוסיף להטיל את הגורל בין המשפחות לשבט בנימין – משפחת הַמַּטְרִי נלכדת, אשר עליה נמנית משפחת קיש אבי שאול.. כל העינים שועות וצופות אל משפחה צעירה זאת: מי הוא האיש המאושר, אשר יֻעַד לְהִבָּחֵר למלך מתוכה..

נטל חרדה מבוכה ודאגה, מעיק על לבב שאול לקראת תעודתו הרמה.. חיש כָּאַיָל הוא מתחמק מקרב משפחתו ומסתתר בין ערמות הבגדים וְהַכֵּלִים אשר הביאו אתם המוני הנאספים. שמה הוא רוקם את חשבון נפשו ועתיד עולמו, בגלל דברי תוכחת הרואה היום לפני המוני ראשי השבטים…

והנה קולות ממרחק מגיעים לאזניו במקום מחבואו:

– “שאול בן קיש תושב גבעת־בנימין, קומה, הִגָּלֶה נא! גורל ה' בְּחָרְךָ למלך על ישראל!!”

– “המלך הראשון בישראל! שאול בן קיש בֶּן־הַיְמִינִי למשפחת הַמַּטְרִי – אַיֶכָּה!!.”

ושאול נִצְמָד למקומו ואינו אץ לקראת הקריאה – עודנו מסתתר ומתיחד עם נפשו בְּמַחֲבֵא פנתו הצנועה ורוקם בלבו את חשבון עולמו… והנה הוא שומע קול צעדי אנשים ההולכים וקרבים אליו..

– נגד רצונו הוא מוצא ממחבואו על ידי המחפשים אותו, והמה מציגים אותו למבוכת נפשו בתוך העם נכח שמואל הרואה.

עיני כל ההמונים צופיות אליו ברחשי כבוד והשתוממות: מרהיב עינים ביפים תארו, שקוף קומה וְגָבֹהַּ מִכָּל־הָעָם מִשִׁכְמוֹ וָמָעְלָה..

במבטי אהבת אב, מחונן אותו הרואה הזקן וקורא בקול חוגג:

– “הֲרְאִיתֶם אֲשֵׁר בָּחַר־בּוֹ ה', כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל־הָעָם!”

אלפי קולות צהלה ותרועות גיל מתפרצים מקרב המוני העם:

– “יְחִי הַמֶּלֶךְ!!!..”

לב שאול פוחד ורחב מהמית רחשי גיל והתרוממות הרוח…

והנה הרואה שמואל עולה שוב אל הבמה ומדבר אל העם את “מִשְׁפַּט הַמְּלֻכָה” – על חובות המלך לעם על־פי התורה והמצוה, ועל מִצְוֹת העם אל המלך. ואת כל אלה יחד עם שאר חֻקֵּי המלוכה, כותב הרואה שמואל וחותם בספר ומניחו לפני ארון ה' למשמרת לדורות. ועל ספר משפט המלוכה, באים על החתום זקני העם וראשי השבטים וגם שאול המלך בתוכם..

כעת חש שאול שוב במעמקי נפשו: מה רַבָּה וכבירה מעמסת תעודת המלוכה, אשר הוטלה עליו לפי ספר המלוכה אשר כתב הרואה.. – – –

מקרב העם מתנשאים לפתע קולות שונים:

– “אנא אדוננו המלך! השמיענו נא מהגות לבך!!.”

– “אדוננו המלך! הבה צַו לנו את דְּבָרְךָ! ונעשנו!!..”

ושאול מחשה, לבו נצרב:

“מה אגידה ומה אדברה אל העם? ועוד לא פעלתי מאומה למענם…”

והנה הרואה מברך את העם ואת המלך, מעודד את רוחם ומשלחם לשלום אִישׁ לְבֵיתוֹ. המוני השבטים הולכים ונפרדים ונפוצים לעריהם בגילה ורננה.

דומם, תפושׂ ושקוע בהגיונותיו הנוגים, הכמוסים במעמקי מערכי לבו, נפרד מאת העם, המלך הנבחר, יוצא את מִצְפָּה והולך בדרך שובו הַגִבְעָתָה עיר מולדתו. בדרכו נלוים אליו מישישי העם ואנשי־חיל אֲשֶׁר־נָגַע אֱלֹהִים בְּלִבָּם והמה נותנים לו גם תשורות. ויתר ההמונים מלַוִּים את המלך ואנשיו במבטיהם מרחוק. ומפעם לפעם נגשים אל המלך אחדים אחדים מהמוני השבטים ומושיטים לו מנחה ותשורות.

ופתאם, מגיעים לאזני המלך קולות נאצה.. הוא מַפנה ראשו לעבריו – בני בליעל עזי פנים קוראים לעֻמתו בלעג:

– “שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ? בן הימיני הלז איש הגבעה, מקטני שבטי ישראל! וכי מנחה וְמַתּוֹת נביאה לו?!!”

– מַה יֹּשִעֵנוּ זֶה הנקלה?. אשר איננו יודע לפצות פה בעת בקשוהו כֹּה היום המוני העם כי יגיד דברו אחרי הִבָּחֳרוֹ לְמֶלֶךְ!!.."

לבב שאול נצרב לשמע דברי נאצה אלה אך זה עתה, ביום הראשון להמלכתו.. אולם הוא מבליג כְּיָאוּת לתכונת נפשו ואינו משיב לחורפיו דבר. הוא הולך הלאה בדרכו ומאיר פניו למלַויו כמו לא שמע מאומה מדברי הנאצה..

*

המלך מגיע בלוית אנשיו וזקני העם אל גבול עיר מולדתו גִּבְעַת־בִּנְיָמִין.

בני עירו נוהרים לקראתו לְקַדֵּם פניו. פניהם קורנים מצהלה וגיל והמה מהלכים ומכרכרים רָנִים ומוחאים כַּפַּיִם לכבודו ומריעים בתשואות גיל מפעם לפעם:

– “יחי אחינו המלך שאול בן עירנו!!”

והנה מהמבוא השני אשר לעיר מופיעות להקות נשים. הֵנָּה הולכות בַּסָּךְ לפניו ומקדמות פניו בשירה ורננה. ומתוכן יוצאות נערות במחולות לקול תפים ומצלתים, והֵנה רוקדות ומזמרות שירי מלכות ושבח ונגינות גבורה והתעודדות..

הס. נָדַּמוּ קולות התפים. פסו המחולות. הנערות בנות העיר, נושאות כפיהן למעלה ושרות ברגש רב:

– “יחי אחינו בן עירנו המלך שאול! יהי ה' אלהים עמך בכל אשר תעשה!!.”

– “אבינו המלך ברוך אלהים, פרוק את עֹל אויבי עמך מעלינו! רדה בם. עלה הצלח וָרֵשׁ את שערי ערינו מידיהם!!.”

הנה שקעה השמש. צללי הערב נטושים על פני היקום. בשמחות וגיל מובל המלך הצעיר לבית הוריו.

עליזות והתרוממות הרוח, שפעת אורה, זמרה שירה ורננה משתוררות בית קיש אבי שאול, העורך בביתו זבח משפחה מפואר. כל בני משפחת המלך שאול ובתוכם אביו ואמו, אחינעם רעיתו ויהונתן בנו יושבים בראש שלחן־הקרואים ולוקחים חלק במשתה. זקני העיר גבעת־בנימין ויתר הקרואים מראשי שבטי יהודה וישראל, יושבים בראש האורחים על יד המלך. והקרואים מטיבים לבם במעדני השלחן, מתעלסים, מתרוננים ושרים, והצעירים מתוכם יוצאים במחולות שעשועים.

גדול כבוד בני משפחת המלך שאול ורב ששונם, למראה הקרואים רמי הַיַּחַשׂ וראשי שבטי ישראל הגדולים, הנוהרים המונים המונים בהמולה עליזה אל ביתו. תושבי בני עירו גבעת־בנימין ומיתר ערי בנימין ויהודה, מביאים לו מנחה תשורות וָשַׁי, לאות הבעת הוקרה וקבלת עֹל מלכותו באהבה. והוא, המלך, לוקח מידם בעתרת תודה ובארשת פנים עֲלֵזָה למראה עין – ואולם, יגון צורב חבוי בלבו פנימה:

“למה לי כל הכבוד הַמַּשְׂאוֹת וְהַמַּתָּנוֹת האלה? המגיעים המה לי בצדק לפי מעשי? וכי מה פעלתי כמלך למען עמי?..”

בתוך המשתה משתעה המלך ומשוחח עם ידידיו ומודעיו קרובי משפחתו. במרוצת שיחתם המה מספרים לו, כי השמחה בו, כמלך הראשון מישראל, מקיפה את כל משפחות שבט בנימין. ויותר מכלם רַבָּה גילת תושבי בני עירו גבעת־בנימין; הן מני־אז לפני רבות בשנים נלחמו בהם שבטי ישראל וַיחרימום לפי חרב על־דבר מות הפילגש אשת הלוי ההוא אשר עֻנתה בעיר עד צאת נפשה. וַינַדו השבטים את כל משפחות שבט בנימין השרידות שֶׁאַל יתחתן אף איש מהשבטים בהם – הכי פללו בני עירו לראות את דְּבר הפלא הנבצר מהם.. שמתוכם “בני־הגִבְעָה” יבחר המלך הראשון?..

והנה הקרואים נושאים את מִדְבָּרָם לכבוד היום הגדול הזה בחיי העם וְלִתְהִלַּת המלך שאול ובני עירו. אחד האורחים מנכבדי העיר מבשר באחרית נאומו, כי מטעם זקני העיר נגמַר אֹמֶר, שֶׁמֵעַתָּה תְּכֻנֶּה העיר גִּבְעַת־בִּנְיָמִין בשם:

“גִּבְעַת שָׁאוּל”.. – –

והמלך שאול, שש ועלז יחד עם כל האורחים והקרואים. אולם במעמקי לבו פנימה, הוא הוגה את חשבון נפשו ועולמו: הן משרה כֹּה כבירה וקשה נִטְלָה עליו… – – –

 

בעבד המלך שאול הרך את אדמתו    🔗

– – – תמו ימי המשתה והחגיגות בבית המלך שאול. חלפו ימי השמחה והרננות בעיר המלוכה. באים חיי יום יום, חיי קטנות וזעירות, חיי מתלאות ומועקה. טרם הגיעה עת הַכֹּשֶׁר אשר בה יוכל שאול, המלך הרך, להראות את עצמת נפשו ולהוכיח את יכלתו ויתרון רוחו כנגיד העם, אשר נבחר על ידי הרואה והעם בגורל לפני ארון ה' במצפה. ועל כל אלה רוח ה' אלהים טרם פקָדהו.. איך ימלאנו לבו לתת פקודות אל העם בעוד לא פעם למען גאולתם מכף האויבים.. – המלך שב איפוא למסלול חייו כמלפנים.

כמו אז, כן עתה במו ידיו עובד המלך את אדמתו באחוזתו אשר נתן לו אביו, ואינו לוקח לעזרה את בחורי בני עמו.

*

מדי יום ביום עם עלות השחר, משכים המלך לעבודת שדהו. שלוה נהדרת רבת סוד חופפת על העיר גבעת־בנימין – גבעת־שאול ועל שדותיה וכרמיה, האופדים אותה מסביב. רוחות קלילים מנשבים בלאט מתרפקים בחבה ככרובי מרום על היקום וצאציו, ומבשרים בנחת את הופעת החמה המעניקה שפע אור וזהר המית־חיים ורננת גיל לבני היקום. עמוס במעדרו, מתנהל המלך הרך אחרי צמד בקריו הרתומים למחרשתו ומגיע לחלקת שדהו אשר מחוץ לעיר.

הנה שכבת־הטל עוטה את האדמה, ואלפי אגלי טל כבדלח נוצצים ברעדה על עפאי העצים ועל דשאי השדה. מתלמי האדמה הרטובה נודף ריח רענן רווי, המתמזג עם שאר ריחות ערֵבים וחריפים אשר לשפעת הצמחים הרעננים והדשאים למיניהם.

המלך נושם ושואף לרוָחה אל קרבו, מתוך דעת מָרחבת ועֹנג נפש. כחות רעננים מחודשים נוצקים בְּחֻבּוֹ ומתרוממים ומעודדים את רוחו. לבו מתמלא רחשי אֹשֶׁר נעלה בַּל ידע שחרו, המית־גיל ושפעת אהבה עזה ועֹצם כמהון לאדמה אם כל חי החולצת מְלֹא שדיה אליו..

חיש פורק שאול, המלך הצעיר, מעליו את כלי החרישה מציב את הדרבן וּמֵחֵל לחרש את האדמה בחריצות ידים. הוא מתנהל אחרי הבקר, מעמיק מפעם לפעם את מחרשתו ומתבונן לרגעים לעבריו.. – הנה הבֹּקֶר המעולף טללים וצנה נעימה הולך ואור. זהר חכלילי נסוך כצעיף על הררי מואב וגלעד. הרחק איֵ־שמה, מימי ים המלח הצחים ושקופים כמראה הבדֹלח נוהרים לאטם.. – – –

הנה קרני השמש בוקעות אט אט את פאתי המזרח, מפזזות ומבשרות בלחש־סוד את הופעת החמה מלכת היקום בכל יפעת הדרה. צפצוף־הצפרים הגות־היונים ורון־הזמירים, מתלכדים יחד ומשתפכים בהמולה נעימה לכל העבָרים. הנה שם נגלים עדרי צאן הגולשים מהרמה והרועה מדַדה והולך אחריהם הלֹך וְחַלֵּל בחלילו; אי־שמה למטה לרגלי הגבעה מתנהל אכר אחרי צמד שְׁוָרָיו החורשים, ומעבריו ידים זריזות מזָרות במלֹא חפניהן זרע על הַנִיר – ושמה בכרם אשר בצלע הגבעה, המוני ידים חרוצות עובדות מכסחות וזומרות בדליות ובשריגי הגפנים.

נפש המלך הצעיר עולסת, למראות הנף המרהיבים וּלְשֵמַע קולות הזמרה והנגינה, הנשאים מעברי הכרמים והאחו.

לבו הַשְָּׁלֵו רוחש והוגה מחשבות נעימות:

– – – “אכן מלך הנֵּני על בני עמי, ויחד עם זה הנני כעת איש מקרב העם כמלפנים, העובד אדמתי במו ידי כאחד מהם.. ובעבדי ככה את אדמתי יום יום במו ידי – אדע לבלי התנשא על העם, אדע לחוש את עָנים ומצוקתם, אדע את לבבם ומשאת־נפשם..”

הוא מעיף עיניו לעבריו, הנה שמה נוצצות לאור השמש כִּפּוֹת ארבעת המגדלים המצופות נחשת קלל אשר למצודת עיר מולדתו גבעת־שאול – מושב נציב הפלשתים וגדודיו…

פני המלך מועמים. תוגה צורבת הולכת ולופתת את לבו אשר חָלַל לפתע בקרבו:

“… כן, שמחתי כעת בלבי על היותי כאחד מבני עמי בעבדי שוב את אדמתי. אבל מלך הנני למען בני עמי – ומה פעלתי למענם? ומה ערכי?. נציבי הפלשתים עודם מתעמרים ורודים בָּנוּ… מה המה ראשוני ימי מלכותי אלה, נעדרי מעש ומפעל, לתקומת ארצי ובני עמי מכף כל אויביהם?.. מה כחי?. ומה אפעלה כעת?… – –”

– – – המון מפעלות כבירות הולכות נתכנות ומופיעות לנגד עיני רוחו. כהרף־עין הוא גומר אֹמֶר בנפשו: לפעל גדולות, לצאת עוד היום אל העם להגיד את דְּבָרוֹ וּלְזַנֵק..

הוא משמיט מידו את מעדרו לעוט כרגע העירה אל ביתו לְצַוֹּת את השלישים… המעדר צונח לארץ, אבל המלך איננו מש ממקומו.. חזון לבו הולך ונפוג..

לאכזבתו נוכָח המלך לדעת ולהכיר, כי טרם הגיעה שעתו להחיות ולהקרים עור ובשר את משאת־נפשו; חסר לו היסוד המוצק לכונן ולהקים עליו את המפעל הכביר – נעדר לו אותו עֹז הרוח המופלא אשר יעורר וימריץ את העם לחולל עלילות.. והשבטים עם דרשם מלך מאת הרואה – עודם מפורדים כעת..

"…. והכי לשויון רוחי זה קראו לי אז המוני השבטים בְּמִצְפָּה:

יְחִי הַמֶלֶךְ!!?

– – – ואולי צדקו אלה שקראו אחרי מָלֵא בשובי אז אל עירי לאמר:

מַה־יֹּשִעֵנוּ זֶה?!! – – –

“… אכן שוב הנני שאול הנחבא אל הכלים ובלתי נכון לתעודתי, להתרומם ולהעפיל..”

רוח הדכאון ורחשי כלמה בגלל אפסות אוניו, יאופפוהו..

– עודנו צולל בנבכי מחשבותיו העגומות, והנה חלפה עליו רוח אחרת.. לפתע עולים על לבו מדברי שמואל הרואה אשר דבר אתו ביום ההוא בין הערבים על גג ביתו בעיר רָמָה, ולמחרת בעת משחו אותו למלך בקצה העיר לאמר:

– – – "אתה שאול הוקמת למען גאולת העם וְרַוְחָתָם, להשליך נפשך מנגד במלחמותיהם ולהושיעם מכל אויביהם, לנהל את עמך בדרך הטובה והישרה ולרוממם עליון.

– – – אשריך שאול בני, מי כמוך! כי הגעת לתעודה נשגבה זאת!.

– – – הֲלוֹא כִּי־מְשָׁחֲךָ ה' עַל־נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד – – וְהָיָה כִּי תָבאֹינָה הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה לָךְ, עֲשֵׂה לְךָ אֲשֵֶׁר־תִּמְצָא יָדֶך, כִּי הָאֱלֹהִים עִמָּךְ!.. – – –"

רשפי בטחון עַז בעתידו, מתלבים בלב המלך הנעכר ומאירים את קדרות נפשו העוגמת.. בלבו המעודָד שוכנת שוב האמונה העַזה השלמה בדברי הרואה שמואל, על אודות תעודתו הנשגבה כמלך וכמושיע העם..

הוא מתאושש. מחשבות נחמה עולסות, מרוממות את נפשו:

– – – "אַל פַּחַז, אַל לי להאיץ בְּעִתִי. עוד לא באה תואנה לידי שארהיב עֹז בנפשי לקרא מלחמה על הפלשתים, ועל יתר האויבים השתים סביב עלינו להורישם כליל מהארץ. עוד יגיע עָדי הרגע הנאדר אשר יתן לי את היכֹלת להוכיח לעיני בני עמי, את אדיר רצוני כמלך לפעל גדולות ונצורות למענם!

– – אז אקרא מלחמה על אויבינו ואגאל את כל הארץ מידיהם…

– – – “כעת הנני חי ועובד בתוך בני עַמי אֶחָי. ומתוך העם אתרומם לפתע בעֹז נפשי, לפעל גדולות ולהביא פדות ודרור לעמי ולארצי; למען אוּכַל שוּב לשכֹּן בקרב בני עמי ולחיות עמהם יחד כאחד מהם..! – – –”

*

הנה באחד הימים נועָץ המלך עם יהונתן בנו. צירים ומרגלים נשלחים חרש לכל שבטי ישראל הנפוצים בכל קצוֵי הארץ מדן ועד באר־שבע, והמה מעוררים את רוחם בדבר המלך לְלַמֵּד ידיהם לַקְּרָב, להכין ולצבר נשק וצידה וּלְהִכּוֹן לקראת יום הפקודה.

ובשורות מעודדות מגיעות למלך, כי שָׁמְעוֹ כנגיד־העם הוֹלֵךְ לפניו ודברו מוצא מסלות אל לבב ההמונים.

 

יא. הנצחון הראשון למלך שאול על בני עמון    🔗

והנה אחד הימים בקצה החֹדש השני בין הערבים. המלך שב אחרי הבקר מעבודת שדהו. תפוש ושקוע בנבכי מחשבותיו, הולך המלך וקָרב אל עירו גבעת־שאול. בבואו אל רחוב העיר הוא רואה לתמהונו ולהשתוממותו, המוני בני אדם נקהלים על ביתו, בם נשים וטף, והמה בוכים מקוננים ונאנחים מרה…

מחשבות תוגה, כלמה ומוסר־כליות אופפות את לב המלך: מתוך שַׁוְעַת העם וארשת פניהם הקדורַנים מביע ייאוש והעדר אונים, מתוך שאר המבטים השועים אליו – מכל אלה חש ושומע המלך במעמקי נפשו את תלונתם ואת התמרמרותם האלמות החורגות מחביוני לבבם, והן מתאחדות לקריאה אחת מדאיבה ונואשה לאמר:

– “מַה יֹּשִעֵנוּ זֶה?..”

עד ארגיעה מלך מתאושש, הוא מבליג על מבוכתו המסותרה ושואל בקול נגידים את הנצבים עליו לאמר:

– “מה קרה? מַה—לָּעָם כִּי יִבְכּוּ?..”

מפי ההמון נודע למלך, כי מלאכי העיר יָבֵש־גִלְעָד¹ באו הלום קרועי בגדים וחגורי שק ויתַנוּ לפני תושבי העיר את שברם ומצוקותיהם לאמר:

– נָחָשׁ מלך בני־עמון טש ובא עם מחנהו הגדול וַיָשֶׂם מצור על תושבי העיר יביש־גלעד המוקפה בחומת מבצר עם דלתים ובריח, לכבשה בסערת מלחמה ולשימם למס עובד. ובראות תושבי יביש הנצורים, כי נבצר מהם להחזיק מעמד נגד חילותיו, התחננו אליו לאמר:

– “כְּרָת־לָנוּ בְרִית, וְנַעַבְדֶךָ..”

אולם נחש העמוני הזומם להנקם מבני ישראל גם בעד תבוסת בני־עמו לפני יפתח הגלעדי מדורות עבָרו, הוא דרש בזדון לבו אות הכנעה והשפלה מאת תושבי יביש־גלעד:

– “בְּזֹאת אֶכְרוֹת לָכֶם, בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל—עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל..”

– שנבצר מאתם לבוא להציל את אחיהם בני יביש־גלעד מידו. ונוסף לזה יֵעָשׂוּ תושבי יביש לבעלי־מום נעדרי יכלת לצאת למלחמה; כי המורים בקשת מחזיקים מגניהם נגד העין השמאלית, ובלי העין הימנית לא יוכלו לירות.

וַיתחננו זקני יביש־גלעד אל מלך בני עמון לאמר:

– הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים בְּכֹל גְבוּל יִשְׂרָאֵל; וְאִם־אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ, וְיָצָאנוּ אֵלֶיךְ.."

וַיאות נחש מלך בני עמון לזקני יביש־גלעד ויתן להם אַרְכָה לשבעת ימים, בדעתו מראש כי לא ישיגו כל עזרה מפאת רפיון השבטים המפֹרדים איש מעל אחיו זה רבות בשנים, ובזה ירבו להם זקני יביש רק מפח־נפש וקלון..

וכעת מבקשים מלאכי יָבֵיש את עזרת העם לחלצם מיד האויב – וָאָיִן..

לשמע רשעת מלך בני עמון, ולמראה ההמונים המדוכאים – חמת המלך שאול מוצתת.

– "ככה משפט המון העם, מתעשת המלך בלבו – במקום להתנער להתאזר עֹז, תחת זה העם מתיפח בבכי ומגַלה הֶעדר אֵמוּן בְּעֹצֶם ידיו לפעל.. זה העם וכֹה הלך־נפשו…

כרגע, רוח אלהים תצלח על המלך ותפעמהו. אֱיָלָיו ושאר־רוחו הספונים בְּחֻבּוֹ מזנקים בכל עזוזם.. רוח גבורה לובשתו רבת מרץ אדיר ובטחון עַז בנצחונו הראשון המעותד.. ממלך מתון ומצניע לכת, הוא מתרומם כרגע בלהט־רוחו, למלך גבור־חיל, עַז נפש, המלא הכרה מחלטת בהצלחת מפעליו – המדביר תחת רצונו האדיר את כל שבטי העם המפֹרדים, וממריצם להתנער כאיש אחד למען עזרת אחיהם הנדחים.

חיש לוקח המלך הצעיר את צמד בקריו אשר הביאם זה עתה מהשדה. הוא מנתחם לשנים עשר נתחים ומשלחם ביד מלאכיו אל כל שבטי ישראל עובדי האדמה, אשר הבקר הוא בעיניהם מבחר כל סְגֻלָּה, והמה מזעיקים את העם לצבא־המלחמה בלוית אזהרת עֹנֶש לאמר:

– אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל – כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ!.."

מקרב לב רוחש כבוד־הערצה והוקרה לרואה ומתוך חכמת אָרחות ממלכה גם יחד, מזכיר המלך את שמואל הרואה בפקודתו זאת אשר במלחמתו הראשונה; למען יתעוררו כל פזורי שבטי העם לקריאתו, גם אלה אשר עֲדֶן לא נאותו לבחירתו כמלך..

המלך שאול יוצא אל צפון הארץ לקראת התכונה ואליו נלוים שרי החיל. ואכן, את אשר פִּלֵּל המלך אָתָא. במרוצת ימים אחדים המוני העם נזעקים לשבטיהם לקראת המלחמה. המונים המונים לרבבות מצוידים וחמושם בכלי נשק, נוהרים אל מְסִבֵּי העיר בֶּזֶק. כל הדרכים מלאים אנשי מלחמה גבורי־חיל. כל שבט ושבט על דגלו וכלי נשקו. וגם שמואל, הרואה הגדול, נִלְוֶה אל המלך במסע המלחמה, לעודד את רוח העם ולראות במו עיניו: מה יפעל המלך הצעיר הרך..

המלך שאול משתאה למראה־עיניו – כֹּה עשתה פקודתו פרי: מכל פנות הארץ כלם נקבצו ובאו בלב אחד לקראת דברו למען עזרת אחיהם הרחוקים הנדחים, וכאיש אחד כלם סרים אל משמעתו.

בעיר בֶּזֶק² אשר בנחלת מטה מנשה מערבה לירדן, שמה פוקד המלך שאול את העם – והנה חיל גדול ועצום: בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שְׁלֹש מֵאוֹת אֶלֶף וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִים אָלֶף. גם בעת מכרעת זאת מכבד המלך את הלך־נפשם אשר לבני־יהודה הרואים את עצמם כעם לבדד, והוא פוקדם לבד..

המלך מצַוה את מלאכי יָבֵיש לאמר:

– "כה תאמרון לאיש יביש גלעד: מָחָר תִּהְיֶה־לָכֶם תְּשׁוּעָה כְּחֹם הַשְָמֶש..

ולנחש מלך בני עמון יגידון זקנֵי יָבֵיש ככה:

מָחָר נֵצֵא אֲלֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָנוּ כְּכָל־הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם.. – למען לא יתכונן האויב אל מה שצפוי לו.."

המלך מסיע את חילו הגדול מהעיר בֶּזֶק ומוליכם אל גאון הירדן.

והנה רד היום השביעי למועד הכנעת תושבי יביש־גלעד לפני מלך בני עמון. אתא אישון הלילה אשר ליום השמיני. במשך כל הלילה ההוא, עוברים המלך שאול וחילותיו את הירדן: אלה צולחים את הירדן במעברות וסירות, ומרביתם חוצים בְּגֵוָם את המים ועוברים..

וכאשר תמו כל עם המלחמה לעבר את הירדן, מְפַלֵּג המלך שאול את החיל הגדול לִשְׁלֹשָׁה רָאשִׁים. ולמחרת בארבע שעות הלילה האחרונות, היא אַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, מזנקים חילות ישראל והמלך שאול בראשם בשצף גבורה לוהטת לקראת מערכת הקרָב, והמה משתערים משלשת העברים על צבאות בני עמון המקיפים את חומת מבצר העיר לכבשה בבקר בדרך שלום – כִּדְבַר זקני יביש אשר נכנעו לפניהם – ומרביתם נמים עוד שנתם..

המלחמה מתלקחת בכל עָצְמָה בין שני העמים הנלחמים בסערת נקם. והנה השחר עולה. למראה פני המלך שאול ההולך ראשונה בַּקְּרָב ושמואל הרואה המעודד את רוח העם, נלחמים חילות שבטי ישראל בעֹז רוח נמרצת ובחרף נפש נוקמת.

קולות צעקה, צוחות יללה ונהקות זועה, מהולים בתרועות השתוללות ומצהלות פרא – בוקעים ומתנשאים מפה ומשם מקרב שתי המערכות הצוררות הנלחמות, ומתמזגים לקול המולה אדירה ואיומה כאחת…

ומפעם לפעם מתנשאים ובוקרים מקרב מחנות ישראל קולות אדירים:

– “עָזְרֵנוּ אלהי ישראל המתהלך בקרב מחננו! רעץ את אויבינו לפנינו! הדבירם תחתנו!!..”

– “קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשָׂנְאֶיך מִפָּנֶיךָ!!..”

ולעֻמַּת הקולות האלה, בוקעות צריחות אדירות וצהלות פרא מקרב מחנות העמונים:

– “יחי כְּמוֹש אלהינו! הָרק את חמת נקמתך על אויבינו העברים!!”

– “עורה כמוש! הֲדֹךְ את אויבינו העברים, שימם לפנינו כעפר לדוש!!.” – – –

והנה הבֹּקר הולך ואור. מחנה החלוץ אשר לבני בנימין ויהודה, מצליח לפרץ פרץ ומבקיע את נֵד מחנה העמונים הצר על העיר יביש. מחנות העמונים נסוגים במבוסה ומבוכה מעל חומת העיר. צבאות ישראל מתגברים על מנות האויב, מכים את העמונים מכה רבה ומכריעים אותם לטבח עַד־חֹם הַיּוֹם.

– תבוסת חילות העמונים שְׁלֵמָה. אלפי עמונים נופלים חללים ופצועים, ושאריתם נסים מבֹהלים, נמלטים מהמערכה ונפוצים נדהמים לעבריהם – וְלֹא נִשְׁאֲרוּ בָם שְׁנַיִם יָחַד. שלל ומלקוח ובזה רבה נופלים לידי חילות ישראל.

המלך שאול נוחל את נצחונו הגדול הראשון בימי מלוכתו על בני עמון, ומציל את אחיו תושבי יביש־גלעד מכף מעניהם ומציקיהם.

והנה השמש עומדת בחצי השמים. צבאות ישראל באים אל העיר יָבֵישׁ־גִּלְעָד אשר נחלצה מן המצור. המונים המונים, בם גם זקנים נשים וטף, נקהלים ומתרוצצים ברחוב העיר מוכי בהלה ופלצות, ואחוזי שכרון־שמחת־נצחון וּרְוָחָה גם יחד..

בקולות־צהלה, רננת־נצחון ותרועות־חצוצרות, עוברים המוני החיל הרב את רחוב העיר יביש־גלעד אשר יצאה ממצור לדרור.. תושבי העיר, זקנים וצעירים, נשים וטף, נוהרים לקראתם. בעינים דומעות, המה מברכים את המלך ואת עם המלחמה.

והנה מפעם לפעם מתנשאים קולות נלבבים:

– “יחי המלך שאול גואלנו משיח ה'! אבינו אתה!!”

– “אדוננו המלך! יהי ה' אלהים עמך בכל פעליך! אתה מעוזנו אשר חִלצתנו מכף כל אויבינו!!.”

– “ברוך ה' צבאות אלהי ישראל, אשר חלצָנו מכף שוסינו!!”

– “ברוכים אתם לה' צבאות אַחֵינוּ שבטי־ישראל, אשר גמלתם לנו ותוציאונו מעבדות לדרור!!..”

– “יחי אבינו הרואה שמואל איש האלהים! המפלל ומעתיר אל ה' בעדנו! אתה משגבנו העומד תמיד לנו למגן!!..”

– ומתוך ההמון נגלים זקני העיר, והנה הם פורשים כפיהם אל השמים ושפתותיהם מדובבות חרש רחשי תודה ותפלה…

צבאות־המלחמה צועדים בְּטוּחוֹת בַּסָּךְ ובמשטר ברחוב העיר, מהלכים שרים ומתרוננים. וככה בזמרה וברננה המה עוברים את הרחוב ויוצאים את העיר בדרך שובם אל ארץ יהודה, והחלוץ עובר לפניהם מתופף ומחצצר.

ופתאם, קולות תלונה, כעס וָרֹגֶז מתנשאים מעבָרים שונים. והנה צלילי הקולות האלה הולכים ומבהירים לאזני המלך שאול לאמר:

– "מִי הָאֹמֵר: שָׁאוּל יֹמְלֹךְ עָלֵינוּ?.

– תְּנוּ הָאֲנָשִׁים וּנְמִיתֵם!!.."

– עַם המלחמה העליזים בנצחון המפואר, מקנאים עתה לכבוד המלך אשר חֻלַּל פעם בשובו מאז מהעיר מִצְפָּה – בלִוְיַת ישישי־העם ואנשי־חיל אֲשֶׁר—נָגַע אֱלֹהִים בְּלִבָּם – אל גבעת־בנימין עיר מולדתו..

והוא המלך, העליז המאושר בחייו, מְחוֹלֵל הישועה הגדולה ואבי הנצחון הנאדר – טֹֹהר לבו הטוב אינו מוּעָם אף ברגע זה..

מחשבה נאצלה מופעת פתאם בלב המלך ומרוממת את נפשו. כהרף עין הוא משכך את זעף העם בקריאתו החוגגת הנמרצת רבת סליחה ואהבת בני־אדם הפורצת ממעמקי לבו, לאמר:

– "לֹא־יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה; כִּי הַיּוֹם

עָשָׂה—ה' תְּשוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל! – כֻּלָּנוּ יחד נשמחה בחג הנצחון הזה. אף אחד בַּל יֵעָדֵר! אל

יְהִי כושל וּמֻדָּח בינוֹתֵינוּ!." _יח)

דברי סליחתו הנלבבים האלה, הנובעים ממעמקי טֹהר לבו ותבונת מלכות גם יחד, מרגיעים את רוח ההמון הזועף הנסער ומוצאים חן גם בעיני הרואה וראשי השבטים. דבריו אלה מגבירים את רחשי אהבת העם ואת אֵמוּנָם הָעַז בו.

רבה התכונה וההתעוררות בקרב המוני השבטים לכבוד המלך והוקרתו. כל שבטי ישראל למשפחותיהם ולהמוניהם, גם אלה אשר התמרמרו ונרגנו על בחירתו למלך – כעת כלם נרתקים אליו בלב אחד וּבְאֹמֶן־נפש.

ןהנה אחד לאחד, נגשים אל המלך ראשי המשפחות משבטי יהודה ואפרים ומיתר שבטי הצפון. המה משתחוים לפניו אפים ארצה, מנשקים את שולי מעילו, קמים מעל הארץ ואומרים בקול נלבב ויד ימינם שומה על לבם, לאמר:

– “יחי אדוננו המלך משיח ה'. אכן, רָאֹה ראינו כעת, מה גדלת בנדיבות נפשך הטהורה ומה זכים אָרחותיך ופעליך. עתה הָראינו לדעת, כי הנך מלך גבור־חיל ובעל שאָר־רוח. אתה המלך אבינו המצליח בכל דרכיך! אלהים עמך בכל אשר אתה עושה!”

– “עבדיך נַחנו אבינו המלך! הננו אל משמעתך בכל לבנו! אל כל אשר תשלחנו נלֵכה, וכל אשר תצוֵינוּ נעשה ונפעלה!..” – – –

ברגעים אלה נגמלת ביתר שאת ההכרה העמוקה בלב המלך, כי אכן יאתה לו תעודת משרת המלוכה.. ועוד יש לְאֵל ידו לרומם את עמו משפל מדרגתם למעלת עם איתן, השוכן לבטח בארצו ואין מחריד..

רננת חג הנצחון ועליזות העם הולכות וגואות…

*

וכאשר נוֹכָח לדעת הרואה שמואל, כי כל העם מוקירים וחובבים את המלך שאול, וכי המתלוננים לפנים על המלכתו גם המה נהיו לידידיו הנאמנים – הוא מופיע לפני המוני העם ומגביר את שלהבת השמחה ואת רננת הנצחון בבשורתו הגדולה לאמר:

– “לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה!.”

עליזי נצחון נוהרים כל עַם־המלחמה אחרי המלך והרואה, המה חוצים שוב את הירדן והולכים לאֹרֶך גדתו היום וכל הלילה. למחרת בבקר המה באים אל מְסִבֵּי העיר גִּלְגָּל, אשר על יד הירדן מערבה על פני יריחו עיר התמרים, לחדש שם את המלוכה.

המלך שאול ושרי הצבא, הנלוים אליו במסע הנצחון, מביטים משתאים לעבריהם – מראה נהדר מרהיב עין נסוך על הנֹף מסביב. שדמות חטה ושעורה משתרעות לכל העבָרים. להבי מגלים וחרמשים מבריקים לנֹגה קרני השמש והמה מוּנָפים ומוּרָדִים חליפות אלומות ועמרים הולכים ונערמים. קול שירה וצהלה בוקע ועולה מבינות סבך שבלי הקמה המלאות, זקופות גֵּו וכפופות ראש – קול חדוַת האכרים הזקנים ונעריהם הקוצרים שדותיהם ברנה.

העם שבי־המלחמה חוגגי הנצחון, קוראים בצהלות גיל אל הקוצרים והמאלמים:

– “ה' עִמָּכֶם!!. ראו ברכה ביגיע כפיכם!!.”³

– “יְבָרֶכְכֶם ה' גואלי ארצנו! הידד למצילי אַחֵינו!!.”

– “יחי אבינו המלך משיח ה‘! יכונן ה’ צבאות את כסאך לעד!!.”

– ככה עונים הקוצרים בקול חוגג ומשתאים למראה התכונה הנאדרה. ופתאם, חיש משמיטים הקוצרים מידיהם את חרמשיהם ואת מגליהם. יחד עם נשיהם ונעריהם נלוים כל הקוצרים אל עַם המלחמה ומתבוללים בתוך ההמון החוגג…

– בשמחה וברוממות־נפש נוהר העם אחרי המלך שאול, ההולך בלויַת הרואה, ובאים אל גלגל. בִּן רגעים מוקמת חֻפָּה גדולה מיריעות תכלת וארגמן. כסא־כבוד רם ומרופַּד הדר, מוצב בתוך החֻפָּה. שמה בַּחֻפָּה נוכח מזבח ה' האלהים ממליכים העם שנית את המלך ברוב פאר והדר ובתשואות־גיל, בתרועות חצוצרות ותקיעות שופרות ובהתלהבות־יה. המה נשבעים למלך שבועת אמונים וזובחים זבחי שלמים ועולות על הבמה ועל המזבח.

לעיני כל העם שם הרואה כתר זהב אשר הוכן, על תלתלי שערות ראש המלך, נושקהו על מצחו ומברכהו חרש..

המוני העם מפראים ומרוממים את כבוד שם המלך. עליצותם ולהבת רננתם מגיעות למרום פסגתן. – כעת הִנֵּה המה לְאֹם מאוחד המתעתד לקראת התקומה והדרור..

 

יב. תוכחת הרואה שמואל והתודות בעם    🔗

ובעצם תשואות חג הנצחון וחדוש המלוכה, והנה הרואה שמואל מופיע לפני העם ועולה לבדו על הבמה.

הַס. דממה נהדרת מלאת צִפִּיָה וחרדת כבוד משתררת על המוני העם. הרואה שמואל הישיש נִצָּב קוממיות בראש העם. עיניו הבהירות צופיות נכחן אל השמים העמוקים רועפי שפעת זהר ותכלת. זקנו הצחור כשלג הצח יורד על פי מדותיו ושת לו לוית־חן והדרת־קדושה וכבוד. אולם, חריצי מצחו וארשת פניו המועמים מפיקים צער ויגון כמוסים..

ככה נצב הרואה ומחשה רגעים. והנה הוא מרים את ראשו הַשָּׂב ומשלח את מבטי עיניו החודרות הבוחנות אל המלך ואל המוני העם, המקיפים את המלך בחרדה עומדים ורותתים..

לפני קהל רבבות המוני העם, מְגַלה הרואה את בֹּר לבו ונקיון כפיו משמץ בצע וְשֹׁחַד וכי הסיר את שני בניו אשר לא הלכו בדרכיו הנעלות, ממשמרת כהונתם מהיות שופטים בישראל. וכה דברי הרואה לאמר:

– "הִנֵּה שָׁמַעְתִי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶר–אֲמַרְתֶּם לִי, וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ.

וְעַתָּה הִנֵּה־הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם, וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי – וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם, וַאֲנִי

הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד־הַיוֹם הַזֶּה. הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ: אֶת—שׁוֹר

מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי, וְאֶת–מִי עָשַׁקְתִּי אֶת–מִי רַצוֹתִי וּמִיַד־מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר

וְאַעְלים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם.."⁴

לב המלך שאול נכמר בהמית רחשי אהבה ושפעת אֵמוּן לרואה שמואל איש־האלהים, לשמע דבריו האחרונים..

– – "אכן כמה נפלא ומרומם הרואה במהלך־נפשו! אחרי כל מפעלותיו הנעלות למען העם והארץ ורובי תורתו אשר העניק לנו ונטע בתוכנו זה עשרות בשנים, אחרי כל אלה מוצא שמואל הרואה אל נכון לְהָחֵל הכל מחדש ולהוכיח לפני העם את טֹהַר לבו ואת נקיון כפיו…

…“ואולי שני בניו אשר שתם לשופטים בבאר־שבע והעם התלונן עליהם כי המה מטי משפט ולוקחי בצע, אלה המריצו את הרואה להוכיח כעת את צדקת־נפשו וכי הוריד את בניו ממשמרת כהונתם..”

נהי־בכיה נשמע מפעם לפעם מקרב העם.. ולפתע, והנה אלפי קולות מתנשאים מקרב המוני העם הנלהבים הקוראים כאיש אחד לאמר:

– “לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ, וְלֹא–לָקַחְתָּ מִיַּד־אִישׁ מְאוּמָה!!”

עיני הרואה נוהרות. הוא נושא ידיו אל השמים, ומורידן על עֵבר המלך וקורא שוב אל העם:

– “עֵד ה' בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה!.”

קול אדיר ונלבב מתפרץ ממעמקי לבב המלך והעם, הקוראים כאיש אחד לאמר:

– “עֵד ה' צבאות ועדים הנֵנו על בֹּר לבך ונקיון כפיך כי לא מצאנו בך אבינו הרואה עָוֶל מאומה..”

והנה שוב עננת־תוגה מעיבה את פני הרואה. בדברים קצרים וקצובים מספר הרואה לפני קהל רבבות ההמונים את קורות ימי העם מיום צאתם ממצרים, והוא מוכיח אותם בדברים עזים ונמרצים על עֲוֹן דרשם מאתו מלך, ולא אבו לבטֹח בה' צבאות אשר הוא אמנם מלכם המושיעם מכף כל אויביהם. וכה דברי הרואה:

– "ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת—מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן, וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת—אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וֹאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי ה'; אֵת

כָּל־צִדּקוֹת ה' אֲשֶׁר־עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת־אֲבֹתֵיכֶם. כַּאֲשֶׁר—בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם, וַיִזְעֲקוּ אֲבֹתֵיכֶם

אֶל ה‘; וַיִשְׁלַח ה’ אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן, וַיּוֹצִיאוּ

אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם, וַיֹשִבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת—ה' אֱלֹהֵיהֶם, וַיִמְכֹּר אֹתָם בְּיַד

סִיסְרָא שַׂר־צְבָא חָצוֹר, וּבְיַד פְּלִשְׁתִּים, וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב, וַיִּלָחֲמוּ בָּם. וַיִזְעֲקוּ אֶל—ה'

וַיֹּאמְרוּ: חָטָאנוּ, כִּי עָזַבְנוּ אֶת־ה' וַנַעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת – וְעַתָּה הַצִּילֵנוּ

מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָ. וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת־בְּדָן⁵

וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת—שְׁמוּאֵל, וַיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב, וַתֵּשְׁבוּ

בֶּטַח. וַתִּרְאוּ, כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי—עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי: לֹא! כִּי־מֶלֶךְ יִמְלֹך

עָלֵינוּ – וַה' אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם. וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם, אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם;

וְהִנֵּה נָתַן ה' עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ. אִם־תִּירְאוּ אֶת־ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם

בְּקוֹלוֹ, וְלֹא תַמְרוּ אֶת—פִּי ה' – וִהְיִתֶם גַם־אַתֶּם וְגַם—הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר—מָלַךְ עֲלֵיכֶם, אַחַר ה'

אֱלֹהֵיכֶם. וְאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת־פִּי ה' וְהָיְתָה יַד ה' בָּכֶם

וְבַאֲבוֹתֵיכֶם⁶. גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָדוֹל הַזֶה, אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם. הֲלוֹא קְצִיר־חִטִּים הַיּוֹם, אֶקְרָא אֶל—ה' וְִיֵּתּן קֹלוֹת

וּמָטָר; וּדְעוּ וּרְאוּ, כִּי—רָעַתְכֶם רַבָּה, אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה', לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ!."

לב המלך שאול, נסער ונפעם בחֻבּוֹ.. דברי הרואה האחרונים: כִּי—רָעַתְכֶם רַבָּה, אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה', לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ – פוֹגעים מאד בכבוד נפשו הנעלבת:

…“הזה גמולי מאת הרואה שמואל בעד נצחוני הראשון?.. מה זה היה לרואה? הלוא הוא אשר משחני למלך ברמה ויצַו לחדש שנית את מלכותי הֲלֹם לעיני כל העם, ויגל וישמח עמנו יחד. ועתה, הרואה מוכיח ומיסר קשות את העם בעון דרשם מאתו מלך?… – – – –”

והנה הרואה שמואל פורש ידיו למעלה ומתפלל וקורא אל ה' צבאות. רגעי מספר חולפים, הרואה מוריד ראשו ומסתיר פניו בכפיו.. והנה לפתע רוח־סערה מתחוללת, על פני רחבי השמים אי־פה ושמה נגלים עבים קלים. חיש המה נמתחים ומתפשטים לכל עבריהם. שמי האביב הבהירים רועפי תכלת ושפעת־זֹהר הולכים ומתקדרים ונלפתים בעננים כבדים. ופתאם, ברקים חוצים את חשרת העבים ומגיהים כהרף־עין את מרחבי השמים. רעמים אדירים רועמים ומתפוצצים בזעף אדיר, ומשסעים את דממת הדכאון והחרדה השוררת על כל המוני־העם הנאספים. גשם עַז נתך בזעף. פלגים ומקוי מים ואגמים נהיים מרגע לרגע. ומהררי אפרים פורצים זרמי מים אדירים, המה הופכים את עמק הירדן לבצה ולאגם מים ומציפים את שדות הקמה ואת אלומותיהם אשר בנֹף יריחו.

כל המוני העם נעים ברעדה למראה עיניהם. בבכי תמרורים המה מתחננים אל הרואה שמואל ומתודים לפניו בלבבות נשברים:

– “הִתְפַּלֵּל בְּעַד־עֲבָדֶיךָ אֶל—ה' אֱלֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת; כִּי־יָסַפְנוּ עַל־כָּל—חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ…”

– שמחת העם החוגג נהפכה עתה לתוגה וְהִתְוַדוּת.. והוא, המלך שאול, שעוד היום לפני עת מזערה עלס בנצחונו ונחשב לַמְרוֹמָם ולמאושר בעמו – נפשו כעת היא עלובה, שוממה, ועגומה יותר מכלם..

"הן כל העם נִחָמִים ומתודים בשפה ברורה לאמר:

– “כִּי יָסַפְנוּ עַל־כָּל־חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְאֹל—לָנוּ מֶלֶךְ..”

ולפני־כן אך זה עתה, חגגו העם יחד אתי את שמחת הנצחון, התגאו בי והמליכוני שנית בלהבת־גיל ורוממות הנפש והקימוני עליון…

…"אכן הֲאוּכַל להתלונן על העם? וכי מה אשמתם בהתודותם ככה?.. תוכחת הרואה ומופת הגשם המחריד המריצו את העם לבכות ולהתודות ולהנחם על משאת־נפשם וחזון־לבם אשר קם וַיֶּהִי..

הלוא כֹּה חזה משה איש־האלהים רועה־ישראל, ויברך את העם לפני מותו לאמר:

וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ

בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל..

אבל על הרואה שמואל ידוה ויתמה לבי, כי פִּתַּנִי ואִלצני להיות נגיד העם.. בעת הגורל בְּמִצְפָּה נחבאתי וָאתחמק ויוציאוני נגד חפצי למלך על העם. ואכן, הצלחתי במלחמתי הראשונה על בני־עמון, חלצתי את תושבי יביש־גלעד מכף מעניהם והרימותי את קרן עֹז עמי, ושמואל הרואה צוָּה את העם לחַדֵּש שנית את מלכותי וַיּשמח יחד עמנו.

…ועתה התעשת הרואה וַיִנָּחֶם על מעשהו, הוכיח וְיִסֵּר את העם ואכף עליהם להתודות על חטאם – בבקשם מאתו מלך…."

– והנה חדלו קולות הרעמים והמטר הסוחף. העננים הולכים ונמוגים, ומתוכם נחשפת שוב תכלת השמים הבהירים. השמש הברה מאירה שוב את פניה לַיְקוּם. בכית ההמון, שועתם ונהית יללתם, הולכות וּנְדַמּוֹת אט אט. הדומיה הולכת ומשתררת שוב. רק זעיר פה וזעיר שם, נשמעות נהיות והתיפחויות בודדות..

והנה חלפה עננת־התוגה מעל פני שמואל הרואה. עיניו הנוהרות שופעות נחת־רוח, אהבה, וגילה גם יחד.. הוא נושא שוב מִדְּבָּרוֹ, מנחם ומעודד את רוח העם הנכאה ומחַזק את לבם לבל יִוָּאֵשׁוּ – לאמר:

– "אַל תִּירָאוּ, אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל–הָרָעָה הַזֹּאת – אַךְ אַל–תָּסוּרוּ

מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת–ה' בְּכָל–לְבַבְכֶם. – – כִּי לֹא–יִטֹּשׁ ה' אֶת–עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ

הַגָדוֹל; כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם. גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי

מֵחֲטֹא לה', מחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם; וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה

וְהַיְשָׁרָה. אַךְ יְרְאוּ אֶת—ה' וַעֲבַדּתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבַבְכֶם;

כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר–הִגְּדִּל עִמָּכֶם. וְאִם הָרֵע תָּרֵעוּ – גַּם־אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ…"

המלך צופה ובוחן במבטיו את המוני־העם. הנה המה שואפים רוח לרוָחָה. תוגתם חלפה. דכאון־רוחם נפוג כליל. מפעם לפעם תסובינה עיני ההמון אל המלך ומבטיהם מביעים הצטדקות ובקשת סליחה מאתו על דבריהם המעליבים – דברי הִתְוַדוּתָם לפני הרואה..

נדמה למלך כמו אלפי העינים תבענה לו ככה:

“אכן יָּדֹעַ ידענו מלכנו, מה אתה לנו ומה פעלת למעננו. אך תוכחת הרואה… – – – אבל הלוך נלך בדרך ה' לשמר ולעשות ככתוב בספר תורת משה עבד ה' ובכל אשר יורנו הרואה – ואז אתה מלכנו תשכן לבטח בתוכנו. אחריך נלֵכה, אליך ננהרה…”

– מרירות לב המלך נפוגה. כעת הוא נוכח שוב לדעת את תכונת הרואה שמואל הנעלה והטובה:

… "אכן עינו איננה צרה במלכותי.. לוּ קנא הרואה חלילה בכסא מלכותי לא לִוָּה אותי במסע מלחמת הנצחון הראשון ולא היה מצוה את העם ללכת הגלגל לחדש שם את המלוכה. במעשהו זה אשר חִדש בעצמו את מלוכתי בגלגל ברוב־עם ובהדרת־כבוד ובתפארת כֹּה רבה – בזה הוכיח הרואה את נדיבות רוחו כי הוא חפץ בי כמלך העם. אך כל ישעו וחפצו, כִּי בַּל אקח לי קרנים לנגח ולהשתרר על העם כמשפַּט מלכי הגוים ועריצי ארצות הנכר אשר מסביב. משאלת לב הרואה שמואל, כי לא ירום לבנו אחר הנצחון הראשון וְאַל נשכח את ה’־האלהים אשר נתן לנו כח וחיל להכריע את אויבינו, וכי שומה עלינו לנצר ולעשות את חֻקּוֹת התורה והמצות וככל אשר יורנו הרואה.

… "אכן, כמה נאדר היה המראה הגדול הזה. כמעמד מַתַּן התורה בהר־סיני אשר נִתְּנָה לבני ישראל יוצאי מצרים בקולות וברקים, בלפידים ובענן כבד על ההר בּחֹדש השלישי הזה לפני ארבע מאות שנה ומעלה – ככה גם עתה בתחלת החֹדש השלישי הזה, השיב הרואה וְרִתֵּק את לבב העם אל דְּבַר ה' ולמצותיו בקולות וברקים ובמופת הגשם הכביר.. וַיוֹכח הרואה לעיני כל העם, כי גם עתה אחרי שהמליכוני שנית בכבוד ובתפארת כֹּה רבה – גם כעת שומה עלינו לשמע בקולו ולהקים את דבריו.

– – מעתה נצר אֶצֹּר ואקים ביתר עֹז את כל חֻקּוֹת התורה ומצותיה… עָשׂה אעשה ככל אשר יצוני הרואה…"

*

הנה פנה היום. נִטָּיוּ צללי בין הערבים. המוני העם יוצאים לשבטיהם את גלגל־יריחו ונפוצים לעבריהם לָחֹג את חג השבועות.

והנה הרואה נגש אל המלך יִקֹּד וכורע לפניו, ומלַוה אותו בדרכו ברחשי כבוד והוקרה. ככה הולכים שניהם יחדו הרואה שמואל ומשיחו המלך שאול בחיר העם, ואחריהם נלוים ישישי העם וראשי שבטי ישראל." – – –

– – קול צריחה ממושכה ושאון אדיר, קול תרועת חצוצרות ושופרות, נחרת סוסים משתוללים והמולת המונים מתנגשים – הדי בליל הקולות המרגיזים האלה, מגיעים ממרחק ממסבי הרי הגלבע לאזני המלך שאול ושני שריו. שלשתם רוכבים כעת על פרדיהם באישון הלילה בנתיבות עקלקלים המתפתלים על רמות גִּבְעַת־הַמּוֹרֶה, בדרך שובם מעין־דור אל מערכות צבאות ישראל, הנלחמים ומגִנים על מערכותיהם במרומי הרי הגלבע.

מפעם לפעם נגלים לעיני המלך שאול ושריו, מראות לפידים, להבות שרפה, ועשן כבד המתאבכים ועולים אֵי־הרחק שמה מתחתית הרי הגלבע. הירח שט נוּגה ברקיע הולך ונוטה מערבה. ערפל קודר מרחף אט אט, מעיב שוב את פני השמים ומאפיל על חִוְרוֹן פני הירח. עצי האלונים ושיחי הבכאים השתולים לצדי השביל זעיר פה ושם, מתנועעים ומתלחשים בהמיה נוגה רזית.

– “אהה אבינו המלך – קוראים פתאם אבנר ועמשא בדאגה ומעוררים את המלך שאול מחלום זכרונותיו בהקיץ – הואל שורה נא אל עמודי האש המתנשאים מסביבות הר הגלבע, הפלשתים מציתים ושורפים את כל הנפגע בדרכם. מזמתם, להפיל גם אימה ומבוכה על מחנות צבאותנו ולכבש בחתף את הגלבע.. אַל נא נחצה את העמק תימנה, הבה נִטֶּה מזרחה בגבעת־המורה בל יפגעונו הפלשתים..”

– “אל יֵרַך לבבכם בָּנַי – משיב המלך שאול את שריו בקול חרישי ועצוב – המה בעמק יזרעאל וצבאותינו על ההר. עוד כחנו רב אתנו…”

ושוב המה ממשיכים את דרכם בדממה. והנה הדרך מתפתלת ויורדת אל גיא צר..

– “הוי! מה רבים הפחתים אשר בדרכנו אבינו המלך – קורא שוב אבנר בקול חרד – ומה עמוק וצר הגיא אשר לפנינו.. אנא הזהר נא אבינו המלך; הלא ממולך פחתים ולפניך משתרע גיא צר ועמוק זרוע סלעים זקופים וכֵפי־נגף. הבה נִשְׂטֶה ונעברה ימינה; פן תמעדנה רגלי פרדינו או ישתוללו פתאם והשליכונו באחת הפחתים…”

המלך מעיף עיניו אל עבר הגיא אשר על ידו המה עושים את דרכם – גיא עמוק זרוע אבנים וכפי־נגף..

מחשבה מופעת בלבו:

“כמוהו כגיא אשר בְּמַעֲבַר־מִכְמָשׂ…”

– “צדקתם בני, רב תודות לכם – משיב המלך את אבנר ועמשא – הבה נעבר לשביל אשר ממולנו.”

דומם, אט אט ובשים לב, מטה המלך את פרדו מתרחק מעבר הגיא ועובר ימינה אל השׁביל השני.

המלך רוכב בראש, ואחריו לימינו ולשמאלו רוכבים אבנר ועמשא. בדממה המה ממשיכים את דרכם, צוללים במחשבות יגון ודאגה וחוצים את מאפלית הלילה..

שוב נושא המלך עיניו אל עבר הגיא הצר, בוחן במבטיו את מבטי מלַויו התוהים.. ואורג שוב את מטה זכרונותיו מימים עבָרו על קורות מלחמתו הראשונה בפלשתים במעבר־מכמש…– –

אט אט רוכב המלך בלוית שני אנשיו בדמי הלילה, בשביל צר בין טורי סלעים וצוקים רמים ותלולים כנד, המתנשאים מפעם לפעם באשדות המזרח אשר לגבעת־המורה. וכֹה הוא רוכב שוקל ומודד במאזני לבו את נטל מהלך פרשת זכרונותיו הנוגים, המעודדים והמרהיבים גם יחד…

כל הקורות האלה עמוסי סבל ומתלאה, ימי נחת והצלחה המעורבים עם רגעי מפח־נפש וכעס תמרורים – כלם עוברים כבני־מרון לנגד עיני רוחו של המלך על צבא חליפותיהם ותמורותיהם…

---

 

יג בְּהָרֵם יְהוֹנָתָן הַגִּבּוֹר בֶּן־הַמֶּלֶךְ, אֶת נֵס הַמֶּרֶד עַל נְצִיב הפְּלִשְׁתִּים..    🔗

המלך מֵשִׁיחַ עם לבו פנימה:

“…כן, הגיא הצר הלז הנהו כמעבר־מכמש.. מַעֲבַר מִכְמָשׁ?.. שם היתה לי מלחמה עזה רבת תלאה, כשלון, ומפח־נפש בראשיתה, ונצחון ומבוכה רבת חרדה באחריתה…”

*

"והנה הנצחון הגדול הראשון אשר למלך שאול על בני־עמון, מעורר את רוחו לקראת עלילות ופעלים למען בצרון הממלכה. הוא רואה אל נכון ליסד משמר־צבא תמידי.

אחרי חֲלֹף שנה למלכו,^יט) המלך מעביר קול בין כל שבטי ישראל, שיֵחָלצו מאתם אנשי־חיל לכונן בהם את הצבא התמידי. אלָפים אלָפים אנשי־חיל, נוהרים מכל שבטי ישראל לקראת צַו־המלך אל עיר המלוכה גבעת־שאול, להספח אל הצבא.

מקרב רבבות המוני הצעירים הששים לקראת הצָּו, בוחר המלך שאול רק שלשת אלפים גבורי חיל לצְבָא־הַמַּצָב אשר יוכל לעמד בפרץ נגד חילות הצר בהתחולל מלחמה. ואת יתר המוני העם שולח המלך איש לאהליו; למען לא יושבתו מעבודת אדמתם וממלאכתם.

המלך שאול יוצא את עיר המלוכה גבעת־שאול; למען לא יַראה את הכנעתו לפני נציב הפלשתים. עם אַלְפַּיִם אנשי הצבא חונה המלך ומתבצר בהר בית־אל ובעיר מכמש היושבת במורד המזרחי אשר לרכס הרי בנימין, בדרך אל ערבת־יריחו ומעברות־הירדן. כי ממול העיר מכמש מערבה עומדת העיר גֶּבַע, ובין שתי הערים מתנשאים צוקי סלעים גבוהים וזקופים כנד, ובינותם עובר גיא צר: מַעֲבַר־מִכְמָשׂ, אשר דרכו יוכלו הפלשתים לחדר על נקלה אל ערבות יריחו ואל מעברות הירדן ולנתק את הקשר בין שבטי עבר הירדן מזרחה ובין שבטי עבר הירדן מערבה. בעיר הזאת מִכְמָשׂ רבת הערך, מתבצר המלך שאול עם אַלְפַּיִם חילותיו הכן לקראת הקורות..

ואת יתר אלף אנשי הצבא, נותן המלך ליהונתן בנו החונה אתם בגבעת־בנימין מולדת המלך, העיר הראשה לממלכה ומקום מושב הנציב הפלשתי עם גדודיו. בעיר גבעת־בנימין זאת מתבצר יהונתן עם אלף אנשיו; למען הגן על העיר בעת צרה, ולהתחקות על מעשי הנציב הפלשתי וגדודיו החונים בה…

*

ונצחון המלך שאול על בני־עמון והקמת משמר־צבא המצב בארץ בנימין, המה לחגא ולצנינים בעיני נציבי הפלשתים המכירים למורת־רוחם את עצמת יד מלך העבְרים ואת מפעלותיו לבצרון הארץ.. מעתה יָּחֵלוּ להציק ביתר שאת את שבטי ישראל הַנֶגְבִּים.

מיום ליום מכבידים נציבי הפלשתים את עֻלם על בני ישראל. בתחבולות ערמה וָרֶשַׁע, מבערים הנציבים את הנשק מהארץ אשר הכינו בני־ישראל ונצבר אצלם משלל העמונים, ומנשלים את הֶחֳרָשִׁים והמסגרים מארץ ישראל לארץ פלשת; למען לא יוכלו הָעִבְרִים לעשות חרב או חנית. וַיֵרְדוּ כָל־יִשְׂרָאֵל הְַּפִלְשְׁתִּים לִלְטוֹש אִיש אֶת—מַחֲרַשְתּוֹ וְאֶת—אֵתוֹ וְאֶת—קַרְדֻּמּוֹ..

ולמרבה מפח־נפש המלך, הנה באחד הימים באים גדודי פלשתים אל מכמש, ועורכים בקור ידידים בשם נציב גבע במחנה צבאות ישראל. ולפתע בתוך השיחה, והנה גדודי הפלשתים מקיפים את צבאות המשמר ומנצלים מאליהם את אֲזֵנם. ויתר גדודי הפלשתים משתערים על אוצר הנשק אשר לשלשת אלפי צבאות המשמר, משברים את הדלתות ואת הבריחים וחומסים את הנשק. כל זה פרי תחבולות נציב־גבע הפלשתי…^כ)

המלך רואה כי אין מנוס ומפלט להחלץ מתגרת יד הפלשתים ההולכת וקשה. קצרה רוחו מלסבל עוד. תעלולי נציבי הפלשתים שמים לאַל את נצחונו הראשון על בני עמון ואת חֹפש־העם. קצה נפש העם בעֹל הפלשתים הכבד מהכיל..

סאת הזעף והמשטמה הָגדשה. המלך קורא עצרה לשרי הצבא ויהונתן בנו בתוכם. הוא נועץ אתם וממתיק סוד עמהם. כלם גומרים אֹמר, כי עתה הגיעה העת המכרעת להרים לעיני כל את נס המרד נגד הפלשתים: להמית את נציבם העריץ האכזר אשר בגבע מול מכמש, המדכא ולוחץ בחזקה את תושבי העיר והמסבה, ולכבש את העיר מידי גדודיו הפלשתים.

ובעוד המלך ושריו נועצים בינותם, על מי מאנשי־החיל יטילו את התעודה לבצע את הפקודה ואחדים מהם נוקבים בשמות אנשי צבא שונים – והנה יהונתן קם נרגש, מתיצב קוממיות וקורא באֹמץ־רוח:

– “כמוני כאחד מבני עמי, הנני למצותכם. אני הראשון אשליכה נפשי מנגד וַאֲבַצֵּעַ את פקודת המרד!.”

בפקודת המלך, אורב יהונתן ומתנכל לנציב הפלשתי אשר בגבע אצל מעבר־מכמש..

ובאחד הלילות האפלולים נעדרי נֹגַה הסהר, מגיחים פתאם יונתן ואנשיו החמושים ממקום מארבם. המה משתערים כחתף על השוערים, הודפים אותם לאחור פצועים וחללים ומתפרצים אל תוך חצר המצודה אשר לנציב הפלשתי. חרש חרש המה אצים וקרבים לקראת נגֹהות המנורות והאבוקות המגיהים משם.. והנה יונתן בלוית נושא כליו מתראה פנים עם הנציב הפלשתי, אשר התעורר בינתים לקול התכונה נבוך ונדהם, והוא נצב בפתח אולם הבית בחרב השלופה אשר בידו.. חיש מֵטִיל יונתן את חניתו אל חזה הנציב הנופל חלל מתבוסס בדמיו…

ואנשי יהונתן נלחמים ביתר אנשי המשמר – צְבא־הנציב הפלשתי הנקהלים עליהם, הם מכריעים את גדודי הפלשתים לטבח וכובשים את המצודה ושאר בתיה ומתבצרים בה.

– בַּלָּהָה אימה ומבוכה, לופתות את יתר נציבי־הפלשתים והמה מתחמקים ונמלטים על נפשם בלוית משמרי גדודיהם אל ארץ פלשת גַּתָּה, ומפיצים שמה את השמועה הרעה על אֹדות מרד העִבְרים..

המלך שאול שולח צירים הנפוצים בכל פנות הארץ, המה תוקעים בשופר ומבשרים לאמר:

– "יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים! מרדנו בפלשתים!

מטעם המלך שאול, הֻכָּה נציב גֶּבַע העריץ!

הִכּוֹנוּ כֻּלכם למלחמת המרד!

הִסָּפְחוּ ברבבותיכם לצבא המלחמה!!."

המלך נפרד מאת חיל המצב אשר בבית־אל וּמִכְמָשׂ. הוא מפקיד עליהם את יהונתן בנו ויורד אל גלגל, אשר על יד הירדן מול יריחו, לחכות שמה שבעת ימים לרואה שמואל אשר יבוא הֲלֹם להעלות עולה וזבחי שלמים ולהתפלל לה' – ואז יגיד למלך מה יעשה בטרם יחל המלך בעלילות המלחמה.. ככה צוהו הרואה שמואל מני־אז בְּרָמָה אחרי משחו אותו שם למלך וַיַּחַז לו שלשת אותות אשר יקרו אותו ביום ההוא…

יום יום ינהרו אחרי המלך הגלגלה, המוני העם לאלפיהם מכל שבטי ישראל, לקראת המלחמה. והמלך, ידיו כמו רֻתְּקוּ באזקים, הוא מצפה ומחכה בכליון עינים לרואה שמואל – ואיננו. ושמועות מחרידות מגיעות אל מלך מפי שרי החיל, הרצים והמרגלים, כי סרני הפלשתים הצביאו את כל חילותיהם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל—שְׂפַת הַיָם ועליהם שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים. וַיגיחו הפלשתים מהשפלה, כפרץ זרם מים כבירים, ויציפו את ארץ יהודה ובנימין ויעלו עד מכמש ויערכו קְרָב עם צבאות ישראל המעטים ויהדפום אחורנית. ויכבשו הפלשתים את העיר מִכְמָשׂ וַיחנו בה ממזרח לבית־אָוֶן הקרובה לבית־אל. כֹּה נשתה גבורת חילות ישראל מתגרת יד הפלשתים הרבים והעצומים אשר לחָצום עד אין מקום להחלץ, וַיִסֹּגוּ אחור ויפוצו מבֹהָלִים לכל עבריהם. אלה התחמקו והתחבאו כארנבות באשר מצאו, בַּמְּעָרוֹת בַּחֲוָחִים וּבַסְּלָעײם, בַּצְּרִיחִים וּבַבּוֹרוֹת; ואלה נמלטו ועברו את הירדן למצא מפלט אצל שבטי עבר־הירדן מזרחה בארץ גד וגלעד.

וּלְעֻמַּת הבשורה הרעה, רואה המלך שאול, כי כל יתר העם נוהרים גם כעת אחריו הגלגל בעֹז נפשם הלוהטת, להלחם ולהגן על ארץ־ישראל מכֹרתם בשארית עצמתם…

המלך חפץ לסדר במערכות מלחמה את שארית העם הנאמנים, הנמצאים עמדו, להסיעם אל מכמש מול פני המלחמה ולעצר בעד השתערות הפלשתים.

אבל ידי המלך כמו אסורות.. עליו לחכות שבעת ימים לרואה שמואל. וכל עוד לא בא הרואה הגלגלה להעלות עולה ושלמים לה' – נבצר מאת המלך לפי צַו הרואה להָחל בַּקְּרָב.

בקֹצר רוח ובחרדה, מחכה המלך ששת ימים לרואה. הנה מגיע גם בֹּקר יום השביעי – והרואה עוד איננו.. ועל כל מצוקות נפשו, הנה שרידי עַם המלחמה בראותם את מבוכת המלך וכי איננו מהין בנפשו להָחל את המלחמה – הם נשמטים אחד אחד מעליו, הולכים ונמוגים ונפוצים לעבריהם מתוך פחד ויאוש…

המלך אובד עצות. נפשו הנענה נלבטת ביגונה:

“מה אעשה כעת? נבצר ממני לחכות עוד לרואה; עוד מעט מזער ואני נשאר מלך בלי עם.. הן גם שרידי הצבא הולכים ונשמטים, והצדק עמהם: נהרו אלי להלחם, להערות נפשם למות בַּקְּרָב להגן על ארצנו – ואני, המלך, יושב בחבוק ידים באפס מעשה… למה יֵשבו איפוא באפס פֹּעַל למראה תבוסת האויב?… אלי, אלי, חלצני ממצוקותי. מה אעשה כעת? לחכות עוד לרואה שמואל לא אוכל; כי העם אשר עמדי נפוצו בהמוניהם, עוד מעט ולא ישאר מהם שריד – ושמה מתחזקים הפלשתים, עוד מעט ויכבשו את מַעֲבַר־מִכְמָשׂ… הרואה לא חזה לי נצחון על האויב, אם גם אחכה לרואה עד בּוֹש.. – – – לא אחכה עוד? האעלה בלעדיו את קרבן העולה והשלמים ואָחל כעת בעלילות המלחמה?. – הלוא אעבר על מצוַת הרואה!…”

לב המלך שאול מתמרמר על הרואה שמואל, המציבהוּ במצר חסום מכל עבריו – בנסיון כֹּה קשה. הוא מתהלך נרגז וזעף והוגה ברוחו הקשה:

"כן, אוסיף לחכות ובזה אצדק בעיני הרואה; כי לבטח יבוא עוד היום וְלוּ גם אֵחֲרוֹ את המועד – והיתה לי נפשי לשלל. אולם, בזה, כְּפֶשַׂע יהיה ביני ובין תבוסת עמי וארצי, כי הפלשתים יצליחו בין כה וכה לכבש את הארץ וירדו בה רצונם, והרואה עוד יוכיחני על זה… לא, אל אחכה כעת יותר; תקותי עודנה מעודדת את נפשי לנַצֵּח את הפלשתים במעבר־מכמש ולהדפם מגבולות הארץ. אבל בזה, הלוא אחטא לרואה שמואל בעברי על מצוָתוֹ!.. אנא אבוא ובמה אתרצה אליו כאשר יופיע הרואה אחרי־כן ויוכחני על זה?… הלוא מאז, כאשר חִדֵּש הרואה את מלכותי בגלגל אחרי הנצחון הגדול על בני־עמון, הזהירני הרואה לאמר:

… וּאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת–פי ה' – וְהָיְתָה יַד־ה' בָּכֶם וּבַאֲבוֹתֵיכֶם – – – – – וְאִם–הָרֵעַ תָּרֵעוּ, גַּם־אַתֶּם גַּם–מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ"….

החלטות מתנגדות זו לזו, מתרוצצות בנפש המלך:

“עלי לשמר את מצוַת שמואל, אחכה לו עד בוש וִיהי מה!.. …לא! אַל לי לחכות יותר! הן תבוסת ארצי מרחפת לנגד עיני, עוד מעט ירדו הפלשתים אלי הגלגלה, והעם שר אתי הולכים ונפוצים ולא ישאר מהם שריד… עלי להתאזר עֹז בשארית אילַי – להצביע עתה את יתר הפליטה, ולהתחיל כרגע בתנופת הקרָב. ובזה, אולי אציל את עמי ואת ארץ מולדתי בעוד מועד!”… – –

הנה המלך שאול, מבליג על מצוקות נפשו ותפונותיה ומתאפק על פחדתו מפני צַו הרואה. הוא גומר אֹמֶר: לא לחכות עוד – הלא חכה למועד עד עתה, יום השביעי בבקר, ושמואל בושש לבוא – ויהי מה!.

בקול נגידים קורא המלך שאול במר נפשו אל אנשיו:

– “הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהָשְּׁלָמִים!”

חיש מקריב המלך לבדו על הבמה את קרבן העולה כליל, נושא עיניו השמימה ופורש כפיו למעלה..

אך כלה המלך שאול להעלות את העולה, וטרם החל לזבח את זבח השלמים, והנה מרחוק נגלה פתאם הרואה שמואל ההולך וְקָרֵב אליו.. המלך נדהם ונבוך לרגע קט. פניו מחוירים. רחשי חרטה וכעס על מעשהו הנמהר, צורבים ומרגיזים שוב את לבו הנוקף והנפעם… אולם כרגע, המלך מתאושש. הכרתו העמוקה בצדקת מעשהו הנלוז והנועז, אשר בִּצַּע אחרי שהגיע היום השביעי ואחרי מצוקות נפשו הנלבטת מאבדן עצות – הכרה זאת, מאמצת את לב המלך ומעודדת את רוחו הנפעמת: כי הרואה נביא־אלהים חוקר הלבבות, יראה ויבין לנפשו… המלך יוצא נרגש ובנחת לקראת הרואה שמואל, יקֹד לפניו ומברכהו:

– “יברכך ה' אבי הרואה נביא־אלהים! שלום בואך.”

הרואה משיב על ברכתו, מעיף עיניו אל לבת האש והעשן המתאבכים ועולים מעל הבמה וקורה אל המלך בתלונה:

– “מֶה עָשִׂיתָ?..”

המלך מצטדק בתם־לבבו, לפני הרואה לאמר:

– "כִּי רָאִיתִי, כִּי–נָפַץ הָעָם מֵעָלַי, וְאַתָּה לֹא־בָאתָ לְמוֹעֵד

הַיָמִים⁷ וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׁ. וָאֹמַר: עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְתִּים

אֵלַי הַגִּלְגָּל, וּפְנֵי ה' לֹא חִלִּיתִי; וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה…"

ואמנם, חזות פני הרואה העגומים, מביעה את הלך־רוחו, כי הוא מבין אל נפש המלך ולמצוקותיה.. ואחרי כל אלה, מנבא הרואה חזות רעה למלך לאמר:

– "נִסְכָּלְתָּ!_כא) לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת־מִצְוַת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ, כִּי עַתָּה

הֵכִין ה' אֶת–מַמְלַכְתְּךָ אֶל־יִשְׂרָאֵל עַד־עוֹלָם. וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא־תָקוּם, בִּקֵש ה' לוֹ אִישׁ

כִּלְבָבוֹ, וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל–עַמּוֹ, כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר־צִּוְךָ ה'.."

דומָם, בראש מוּרָד, מקשיב המלך לאכזבתו ולמורת־רוחו את דברי חזות הרואה הַקָּשָׁה, והוא כובש בחביוני לבו את יגונו ועלבונו, בלי רחשי תלונה והתמרמרות על הרואה:

“…אכן, לבי מבין אל נפש הרואה המכיר את צדקתי כמלך כי אינני אשם בזדון, וכי נסבות מצוקות עתי המריצוני לעבֹר על מצותו. אבל כנביא־אלהים, אשר נטל עליו להגיד את דבר־ה' אשר שם בפיו, נאלץ הרואה לנבא לי המלך כעת את החזות הקשה…”

ובכלות הרואה שמואל את דברי חזותו הקָשָׁה, הוא קם ועולה מן הַגִּלְגָל, בדרך שובו לְרָמָה עירו, אל העיר גִּבְעַת־בִּנְיָמִין⁸ אשר על יד מַעֲבַר־מִכְמָשׁ, מערבה־דרומה; לראות במו עיניו את מצוקות אנשי המלחמה. והמלך שאול ננהר אחרי הרואה, עם שרידי העם אשר עוד נשארו עמו.

* *

ובהגיע המלך אל גִּבְעַת־בִּנְיָמִין אשר על יד מַעֲבַר־מִכְמָשׁ, הוא מונה את שארית העם הנמצאים אתו להכינם למערכות הַקְּרָב. למפח־נפשו וּלְהַוָּתוֹ, מכל אלפי ההמונים אשר נהרו אליו הגלגלה, הנה נשארו כעת עמדו רק שש מאות איש והמה נעדרי חרב וחנית וחמושים רק בקשתות, באבני קלע, ובכלי־השדה: בקרדֻּמוֹת בדרבֹנות ובקלשונות. כי נציבי הפלשתים בערו את כלי נשק הברזל מן הארץ עוד בטרם פרצה המלחמה הזאת – וכעת, לֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל־הָעָם, אשר נשארו פה. ואך בעד המלך שאול ויונתן בנו, נמצאו אחרי עמל רב חרב וחנית..

לב המלך שאול משַׁוע במסתרים:

“הֲאֵלֶה המה צבאותי? הֲבָהֶם אאסר את המלחמה נגד מחנות אויבינו העצומים והחמושים כֹּה בנשק למכביר?..”

– – – ואולם, גם ברגעים נואשים אלה, אין המלך שאול אובד עשתונות. הוא מכיר, כי נָטַל עליו לעשות ולפעל כל מה שיש לאל־ידו עד רגעו האחרון בשדה הַקְּרָב… שביב תקוה מוצת ומגיה במעמקי נפש המלך ומפיג מעט את שממונה:

“בהגיע השמועה, כי עליתי היום עם שש מאות אנשי אל מערכות המלחמה – אזי גם יתר המוני־העם אשר נפוצו לעבריהם, יחרדו אלינו באלפיהם להלחם באויב. ואולי גם יַמציאו לנו נשק, מאשר תשיג ידם…”

את שש מאות אנשיו שרידי צְבָא־העם, המזוינים אך בקשתות באבני קלע ובשאר כלי השדה, מסדר המלך שאול במערכות צבא להעמידם מול פני המלחמה נגד הפלשתים, והמה יהיו לְעֵזֶר לאלף אנשי צבאות יהונתן אשר עברו מגבעת־שאול עיר המלוכה הֵנָּה לגבע־בנימין, אחרי כְּבֹש הפלשתים בסערה את העיר מִכְמָשׁ. יחד יָגֵנוּ על גבע־בנימין, ויחד ינַסו לעצר כפי יכלתם בעד השתערות הפלשתים שלא יוכלו לכבש את מַעֲבַר־מִכְמָשׁ, וִיחכו לתוצאות העת אשר תקרינה…

*

ובאחד הימים, והנה הצופים והמרגלים במחנות צבא הפלשתים, מודיעים את המלך שאול, כי הפלשתים התבצרו במכמש וַישַׁלחוּ מקרב המחנה שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים – גדודי משחית, שיעשו שׁמּוֹת בערי בנימין ויהודה הקרובות למקום המלחמה, יחסמו את דרכי המעבר לחילות ישראל וימריצו בזה את צבאות ישראל שיגיחו מבין הרי גֶּבַע־בִּנְיָמִין אשר התבצרו בהם, למלחמה גלויה ומכרעת. גדוד משחית אחד, פנה לפאת צפון מִמִּכְמָשׂ אל דרך העיר עָפְרָה אשר בהר אפרים ואל ארץ שועל. גדוד משחית שני, פנה אל דֶּרֶךְ בֵּית חֹרוֹן התחתון אשר על גבול בנימין – מערבה למכמש; והגדוד השלישי פנה לפאת נגבה־מזרחה מִמִּכְמָשׂ, אל דרך הגבול אשר בין יהודה ובנימין, הנשקף לעיני העומד על גֵּי הַצְּבֹעִים ופונה למדבר־יהודה.

אולם, צבאות המלך שאול ויונתן המזערים ומחוסרי כלי נשק ברזל, אינם מהינים לעזב את עמדתם הבצורה ולהשתער על צבאות הפלשתים הרבים והעצומים מהם..

ימים אחדים חולפים ועוברים. והנה גם חֵיל הַמַּצָּב – גדוד החלוץ אשר למחנה הפלשתים, מגיח ויוצא מעמדתו הקודמת במכמש, גולש ויורד קדימה אל הגיא הצר מַעֲבַר־מִכְמָשׁ לקראת גבע בנימין…

והמלך שאול והעם – חילו המזער, מביטים בדאבון־נפש אל כל התכונה המתחוללת שמה במעבר־מכמש – ואין לאיל־ידם לעצר בעד חדירת האויב…

* *

בעיר הקטנה מִגְרוֹן⁹ על אחת הגבעות בקצה העיר גֶּבַע בנימין, חונה המלך שאול עם שש מאות אנשיו. ויהונתן עם אלף חילותיו, חונים בקצה השני אשר לעיר גֶּבַע־בִּנְיָמִין, על יד

מַעֲבַר־מִכְמָשׁ..

דומם, בראש מוּרָד, יושב המלך שאול תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן.

עֹגְמָה עליו נפשו.. זיק תוחלתו אשר לחש במעמקי לבו, כי אלפי המונים אשר נפוצו מעליו לעבריהם כצאן אשר אין להם רועה, יחרדו וינהרו שוב אליו בשמעם כי עלה המלך אל מערכות המלחמה, – זיק תוחלתו האחרון, גם הוא דעך כליל..

ברגעים נואשים אלה, מתודע המלך אל מרבית אנשי צבאו:

חלק מן העם – בחורים חסוני־גֵו, בעלי־קומה ופנים אמיצים, שזופי־שמש. ומרביתם, בעלי־משפחה, אכרים, כורמים ויוגבים – בם גם באים בשנים, אשר נפרדו מאת משפחותיהם היקרות ומאת אהובי ביתם, נטשו את מחרשתם ואדמתם אשר נרתקו אליה בכל הלך־נפשם – ויתנדבו למלחמה. המה חילותיו הנאמנים גבורי־החיל, אשר לא משו ממקומם גם ברגעים הכי נואשים כאשר רֻבֵּי העם נפוצו לעבריהם; המה הגבורים עזי־הנפש הנכונים בכל רגע להערות נפשם למות לקראת פקודת המלך למען הגן על הארץ – לעוט כרגע אל תוך מחנות האויב ולהלחם עד רגעם האחרון… הכרתם הנואשה והמרה באפסות אוניהם לְעֻמַּת צבאות הפלשתים העצומים – היא מאמצת ומקשיחה יותר את לבבם, והמה שְׁוֵי־נפש לַמָּוֶת העוין אותם…

והרחק מאחרי מערכות העם, עומד ארון־האלהים אשר הביאוהו הֲלֹם מִנֹּב – העיר העומדת על תלה במרומי הגבעה, מנגב לגבעת־שאול עיר המלוכה – ושני כרובי זהב סוככים בכנפיהם הפרושות על הכפרת מלמעלה. כי אחרי תבוסת בני־ישראל לפני הפלשתים בַּאֲפֵק אשר ביהודה וחורבן שִׁיֹלֹה, אחרי מות עֵלי הכהן, הָעֳבְרוּ¹⁰ משכן ה' וארון־העדות אל העיר נֹב.

ולפני ארון־ברית־ה‘, נצב חרד ונוגה, הכהן הגדול אֲחִיָּה¹¹ בֶּן־אֲחִיטוּב, מצאצאי עלי כהן ה’ במשכן שילה. וַאֲחִיָּה, הנהו איש גבה־קומה ורזה. הוא מלובש בבגדי השרד ובמעיל האפוד כליל תכלת מלמעלה. ציץ הזהב המתנוסס על מצחו, שת לו לוית־ין והדרת־קֹדֶשׁ – בכתב המפותח עליו: קֹדֶשׁ לַה'. חֹשֶן־המשפט נתון על לב אֲחִיָּה ושתים עשרה אבני־חן המשובצות במלואתן בחֹשן – מבריקות לקראת זהר קרני החמה המטפטפת ועולה מעל ראשי פסגות הררי מואב. על פניו הלבנבנים נסוכות אצילות־יה ועדינות; ומבבות עיניו השחורות המפיקות תֹּם־נפש וְטֹהַר־לֵב, נשקפות חרדה ודאגה גם יחד, אֱלֵי הצפוי והמעותד לבוא לארון האלהים ולעם, במלחמה זאת… עם־המלחמה המזערים, כֻּלָם נצבים הכן לקרָב. עיניהם נִשָּׂאוֹת פעם אל עבר המלך שאול, אולי יגיד להם דְּבַר־מָה, וכרגע יחרפו נפשם למות על שדה הקרָב; ופעם הם מעיפים עיניהם אל עבר ארון־האלהים – סלע־מבטחם ומעוז צורך בעת צרה. ומפעם לפעם, המה משלחים מבטיהם גם אל עבר מכמש – שמה רבה התכונה משאון מחנות האויב. אזניהם קולטות את הדי קולות עֲנוֹת־הגבורה אשר לגדודי הפלשתים, המלמדים ידיהם למלחמה ומתכוננים למסַע הקרָב…

העם מכירים, כי הגיעה עתה השעה המכרעת הממריצתם לשעות אל ארון־האלהים ולשאל לפניו בָּאוּרִים וְהַתֻּמִים:

“מה יעשו בעת מצוקה איומה כזאת? ואנה יעלו להלחם?.”

אולם, למורת רוחם ולפחדתם, אין המלך שאול מחוננם במבטיו. הוא יושב דומם בראש מורָד, בצל עץ־הרמון, ואפוף בהגיגי לבו רבי יגון ויאוש מר:

"הן הרואה שמואל הוכיחני וַינבא לי חזות־קשה, שב לרמה עירו, וָּאֶשָאֵר עתה בודד לנפשי הנענָה, נכלם ואובד עצות.. גם תוחלתי היחידה האחרונה, כי יתר העם יחרדו אלי בהמוניהם, נשארה מעל. הנני רואה מרחוק את מצב הפלשתים החונה בְּמַעֲבַר־מִכְמָשׁ – עוד מעט מזער ויגיע עדי.. מה אני וצבאותי כאלף ושש מאות איש, לעֻמת צבאות הפלשתים הרבים והעצומים… האוּכַל לשאל כעת באלהים בָּאוּרִים וְהַתֻּמִּים?. והן הרואה שמואל חזה לי:

וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא־תָקוּם… בִּקֵּש ה' לוֹ אִיש כִּלְבָבוֹ,

וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל–עַמוֹ, כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר־צִוְּךָ ה'…

…אהה לי. לוּ חכיתי עוד עת מזערה לרואה, היה הכל בא על מקומו בשלום. ועתה, אולי נתכה עלי חמת ה' אלהים וְאֶסָּפֶה במלחמה זאת.. והאויב יגיח ממקום מַצָּבוֹ ויתפרץ אל לב הארץ… ואולי, גם ארון־ה' אלהים יִלָקַח בשבי בידי הפלשתים, כאשר היה אז במלחמת אֲפֵק אשר ביהודה, לעת זקנת עלי כהן ה' בשילה…"

המלך מעיף עיניו אל עבר מערכות העם, הם נצבים הָכֵן לַקְּרָב, וַאֲחִיָּה הכהן הגדול צופה אליו מרחוק במבטי עיניו המתחננים…

המלך צולל שוב בעשתונותיו רבי עֱנוּת ודכאון:

“אלה אלף ושש מאות אנשַׁי פליטת צבאותי, הסרים למשמעתי והנכונים מדי רגע ברגע להשליך נפשם מנגד ולמות מות גבורים על שדה הקרָב – הם כלם מיחלים לאמרי פי, שֶׁאֲעוֹדֵד את רוחם וכי אַצַּוֵּם להחל בפעלי המלחמה, ואני המלך.. מה בכחי עתה להגיד להם?…”

– – – ככה חולפים ועוברים לפני המלך שאול, ימי יאוש וכעס וימי תוגה וחרדה – לקראת התבוסה הגדולה והמכרעת, ההולכת וקְרֵבה בצעדי־אוֹן אִטִּיִּים… – – – – –

 

יד הַנִּצָּחוֹן הָרִאשׁוֹן לִיהוֹנָתָן עַל הַפְּלִשְׁתִּים בְּמַעֲבַר־מִכְמָשׁ.    🔗

והנה בא ונִהיָה הדבר אשר המלך לא פלל לו. גם עתה ההצלחה אשר נואש ממנה, מאירה לו פניה פתאם.

*

– – – באחד הימים, בטרם עלות השחר, מבלי תשורנו עין אדם מקרב אנשי־חילו ומבלי הַגֵּד לאביו המלך מאומה, מתחמק יהונתן מאת צבא־המערכה, יוצא בהחבא את מחנהו והולך בלוית הנער נושא כליו בשביל המוביל אל מַעֲבַר־מִכְמָשׁ. שניהם מזוינים בחרב ובחנית ונושא כליו נושא גם את קשתו ואת אשפת החצים.

זָעֵף וְנוּגֶה, מביט יהונתן הרחק אל עבר האויב.. הוא ממשיך ללכת בדרכו והחלטה נמרצת לוהטת במעמקי נפשו:

“… הוי. מה כביר יגוני, בראותי את הפלשתים הולכים וגוברים משתערים וכובשים, ואנו חדלי אונים ונעדרי מַעַשׂ לעצר בעדם… לבי הִכַּנִּי כל הימים האלה: אני הֲסִבֹּתִי את פְּרֹץ המלחמה ופגעיה בהרימי את נס המרד נגד הפלשתים, ולוּ גם במצוַת אבי המלך, – והנה באו כל אלה עלינו היום… – – – עלי שומה כעת, לשים נפשי בכף! הבה העבר את מַעֲבַר־מִכְמָשׁ, אחדר ואתפרץ אל מַצַּב הפלשתים לְרַגֵּל אותם, אשתער עליהם פתאם ואעורר בהם מבוכה ומהומה… אני חוללתי הראשון את המלחמה ומתלאותיה בהמיתי את נציב הפלשתים העריץ, – עלי להשליך כעת את נפשי מנגד ואהיה גם עתה הראשון במלחמת התנופה – ויעבר עלי מה!.. ואולי יביא ה' את התשועה על ידי, בחרפי הראשון את נפשי למות– הן לא יפָלא מן ה' כל דבר!. – – – שבעת ימים חכיתי לאבי המלך, יִחַלְתִּי כי ישוב מן הגלגל מעודָד ברוחו בלוית המוני העם צבא־המלחמה, והנה למגנת לבי, הופיע אבי המלך לפני ימים אחדים במתי מעט – כשש מאות איש נעדרי נשק ברזל, ופניו הקדורנים הביעו תוגה אכזבה וייאוש… וכעת, בצאות הפלשתים עושים חיל משעה לשעה, המה מתכוננים לכבש בסערת מלחמה את מַעֲבַר־מִכְמָשׁ וָגֶבַע – ואין לאל ידינו לעצר בעדם… הֲאוּכַל להגיד לאבי ממערכי לבי כעת, אשר גמרתי אֹמר לעשות?. הן כְּאָב לא יתנני לעזב את המערכה לחרף נפשי למות; באין לו תוחלת ובטחון עַז כי אנצח את האויב…”

בלוית נושא כליו, יורד יהונתן מהר גבע־בנימין ומגמת פניו אל מַעֲבַר־מִכְמָשׁ על יד שְׁנֵי שִׁנֵי הסלעים הנשאים סֶנֶה וּבוֹצֵץ המתנוססים מבין הרבה סלעים בְּמַעֲבַר־מִכְמָשׁ. הַשֵׁן הָאֶחָד מָצוּק מִצָפוֹן, מוּל מִכְמָשׁ – לעבר מחנה הפלשתים; וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב, מוּל גָּבַע – לעבר מחנה ישראל.

בדרכו מגַלה יהונתן את ספוני לבו לפני הנער נושא כליו לאמר:

– “לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל־מַצַּב פְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז, אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ; כִּי אֵין לה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט…”

אין הנער מביע רחשי מֹרך לב, והוא עונה באמון רב בתָם־לבו:

– “עֲשֵה כָּל־אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ; נְטֵה לָךְ, הִנְנִי עִּמְּךָ כִּלְבָבֶךָ..”

יהונתן מחשה רגעי מספר. מענה הנער הנאמן, מעודד אותו ומרהיב את נפשו. באֹמץ לב מלא בטחון, הוא יורד הלאה בלוית נערו נושא כליו, מצלע הר־גבע אל מַעֲבַר־מִכְמָשׁ..

והנה חלפה רוח אחרת על יהונתן. לבו נוקפהו פתאם מדאגה:

“אכן, אנכי אינני חס על חיי ונכון הנני להערות נפשי למות, למען תחלת נצחון העם. אולם עם כל אלה, אולי תחבולתי זאת היא דרך עקלתון רבת חתחתים, ואקבע לשוא את חיי ואת נפש נושא כלי – הפלשתים ימיתונו או יתפשונו חיים ויתעללו בנו עד צאת נפשנו. וכמה תרבה המבוכה בקרב צבאותי אשר ישארו כצאן בלי רועה… ואבי המלך הַשַׁכּוּל – כמה יחרה ויחר לו על שלא שאלתי את פיו…”

יהונתן מעיף שוב עיניו הנוגות העוממות אל עבר הפלשתים וצולל בנבכי עשתונותיו.. הוא מעלה על לבו את הקורות אשר חלפו על האבות מחוללי האומה… והנה מופעת בלבו, דמות אליעזר עבד אברהם זקן ביתו, אשר נִחֵש לדעת אם יצליח ה' בידו בלכתו במצות אברהם אדוניו אל עיר נחור, לקחת אשה לבנו ליצחק ממשפחתו ומבית אביו.

… קרן נהרה מאירה שוב את קדרות לב יהונתן הנפעם. כמו אליעזר עבד אברהם, גם הוא מוצא נַחַשׁ ואות, להוָּכח על ידו מן הלך־רוח האויב, ולדעת מזה אם ה' יצליח בידו. יהונתן מתאושש ואומר שוב אל הנער נושא כליו.

– "הִנֵה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל־הָאֲנָשִׁים, וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם. אִם־כֹּה יֹאמְרוּ

אֵלֵינוּ: דֹּמוּ, עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם! – אות היא, כי המה אמיצי־לב ונכונים לקרָב

ועתם צָלֵחָה לפניהם, וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם.. ואולי נוכל עוד להתחמק

מעיניהם ולהמלט על נפשנו, או נפלה חללים מחציהם… אולם, וְאִם־כֹּה יֹאמְרוּ: עֲלוּ

עָלֵינוּ – אות היא שהמה יראים למוש ממקומם, כי פחד ה' נפל עליהם ופיהם הכשילם

וענה בהם, כי עלה נעלה עליהם, אזי ועלינו, כִּי־נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ; וְזֶה־לָּנוּ הָאוֹת…"

*

באֹמץ רוחו העשוי לבלי־חת, זוחל יהונתן ויורד אט אט, ונערו נושא כליו אחריו, על יד ראש צוק הסלע הדרומי – למען לא תשורם עין משמר האויב. חרש, חרש, זוחל יהונתן בלאט אל המעין אשר ממעל להמערה הגדולה בצלע הר גבע־בנימין. שמה הוא מרַוה את צמאונו, משיב את נפשו, ממלא את חֶמְתּוֹ הקטנה מים גם בשביל הנער נושא כליו, ומשרך שוב דרכו הלאה במורד ההר. מפעם לפעם, הוא מתחמק חיש ומסתתר יחד עם נערו בין צוקי הסלעים, מפני עיני מַצַּב הפלשתים המשוטטים אֵי־שם הרחק כמטחוי־קשת… וכה הוא מגיע אל אפיק הגיא מַעֲבַר־מִכְמָשׁ.

ומתחתית הגיא, מטפס שוב יהונתן בגבורה נועזה ובעֹז נפש נסערת, בשביל מתפתל המשתרג ועולה על־יד מרומי צוק הסלע הצפוני אשר לעבר מכמש. וממנו הוא מעפיל הראשון לעלות, ואחריו נושא־כליו, אל ראש הר־מכמש – מקום מחנה המשמר המצער אשר לאויב; כי מחנה הפלשתים הגדול, חונה על ההר הרחק הלאה. רגעים נעצר יהונתן מהעפיל למעלה, ונאחז בכל מאמצי כחו לבל תמעדנה רגליו ויתגולל חלילה למַטָּה.. עיניו הנוגות משוטטות לעבריהן ואזניו קַשובות לכל רחש והגה – אין קול ואין קשב.. ואולי עוד מעט, ומְרַגלי משמַר האויב יגיחו פתאם ממארבם וישתערו עליו ועל נושא כליו…

והנה, הדי־צחוק ממרחק מגיעים לאזני יהונתן. הוא מקשיב.. אזניו קולטות מדברי שיחת אנשי צבא המשמר, הקוראים אלה לאלה בצחוק־לעג:

– “הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן–הַחֹרִים, אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ־שָׁם כארנבות וכעכברים האלה…”

צפיה רבת יגון וחרדה, אופפת את יהונתן. לבו הנפעם מנחש לו: "עוד מעט ואשמע את משפט הדברים הראשונים אשר נחשתי – דֹּמוּ, עַד הַגִּיעֵנוּ

אַלֵיכֶם…"

עוברים רגעים ספורים, רבי מועקה ודכאון מתוחים… והנה לפתע, קולות צוחה מגיעים לאזני יהונתן מראש הר מכמש:

– “עֲלוּ אֵלֵינוּ, וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר!!.”

– משנה רוח־גבורה, תעצומות נפש, ובטחון אדיר בראשית נצחונו, מפעמים את יהונתן. בְּחֶפְזוֹן עליצות הוא קורא אל נושא כליו ומעודדהו:

– “עֲלֵה אַחֲרַי! כִּי נְתָנָם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל.”

חיש מטפס יהונתן ועולה עַל־יָדָיו וְעַל רַגְלָיו, מעפיל אל ראש הר מכמש ונושא כליו אחריו.

ובעמד רגלי יהונתן על ראש ההר, כחתף הוא משתער בגבורה נועזה ונמרצת על אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה – חיל המשמר הפלשתי, הנדהמים למראה עֹז רוחו הכביר… בחרבו ובחניתו המתנופפות בידיו הנָה והנָה, מכה יהונתן ופוצע כעשרים איש מקרב אנשי המשמר – העומדים קרובים זה לזה כְּבַחֲצִי מַעֲנָה אשר יחרש האדם ביום בצמד בקר בשדה, ולא באו לעזרה זה לזה – וְנֹשֵא כֵלָיו מְמוֹתֵת אַחֲרָיו. בסערת גבורתו, מצליח יהונתן להבקיע את חיל הַמַּצָּבָה ומעורר בהם מהומה ומבוסה גדולה.

בראות יתר אנשי הַמַּצָּבָה אשר למחנה הפלשתים, כי אחיהם נפלו בחרב הָעִבְרִים, הם חושבים לפי תֻמָּם שחיל עִבְרִים עצום עולה ונוהר אחרי יהונתן ונושא כליו ומשתער עליהם; איכה יעלה על לבם, כי שני עברים ההינו להתנפל פתאם עליהם בעֹז רוח כזה?.. חיש המה נסים אל צבאות המחנה הראשי אשר במרומי הר מכמש הרחק שמה, ומפיצים ביניהם את השמועה, כי חיל עברים עצום מתנפל על המחנה מאחור.

מבוכה, מהומה וחרדה גדולה, אופפות את צבאות מחנה הפלשתים הראשי העומדים במישור במרומי הר מכמש, ואת יתר מערכות צבאותיהם. כלם עוזבים את המערכה במנוסה ונפוצים לעבריהם מתוך מהומה ומבוסה, בהשאירם אחריהם את כלי נשקם וצידתם…

*

והמלך שאול, עודנו יושב בדד ודומָם, תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן. הוא לפות במועקת יגונו ונטל יאושו, ואיננו יודע מאומה מהקורות במחנה האויב… והנה הצופים, הנצבים על רמת גִבְעַת בִּנְיָמִין אשר על יד מַעֲבַר־מִכְמָשׁ, מבשרים פתאום את המלך, כי מבוכה וחֶרְדַּת אֱלֹהִים משתוררות על מחנות הפלשתים והמה מתרוצצים הנָה והֵנָה, הולכים ונמוגים ומתפזרים במבוכה רבה; מרביתם נפוצים ונסוגים הלאה ממכמש, ויתר הנפוצים הולכים וקרֵבים במהומה רבה גם אל עבר מעבר־מכמש, מול גבעת־בנימין – מקום תחנות המלך שאול וחילותיו המצערים…

המלך שאול מתנער כרגע מדכאונו, מתאושש ומצוה את שלישיו:

– “פִּקְדוּ־נָא וּרְאוּ, מִי הָלַך מֵעִמָּנוּ?!”

– והנה, אין יונתן ונושא כליו… רחשי שמחה וגאוה על יונתן בנו אשר הנחיל הראשון את הנצחון על האויב בהערותו נפשו למות, מעורבים ברגשי דאגה וחרדה לגורַל חיי יונתן, ממלאים את נפש המלך הנפעמת.. לבו מושכהו לטוש כרגע לעזרת יונתן.. אולם, אין המלך שאול מהין בנפשו להגיח עם חילו המזער מעמדתם הבצורה למלחמת תנופה נגד הפלשתים; כי איננו יודע אל נכון מה קרה במחנה האויב?.. – אולי זאת מהומה לעת מצערה במחנה הפלשתים, ועד ארגיעה יתאוששו וחיָלים יגַברו, כאשר יקרה לפעמים בשדה־המלחמה אחרי השתערות כחתף….ואולי שגו הצופים, וזאת היא ערמת מחנה האויב למען השתער לפתע־פתאם על גבעת־בנימין מקום תחנות המלך שאול…

ונוסף על כל אלה, הדכאון והדאגה לחיי יהונתן מוסיפים להדאיב את לבב המלך המתמרמר:

"אַיָּם יהונתן ונושא כליו?..

העודנו חי יהונתן בני? הנפצע אנוש?.

ואולי נשבו בידי הפלשתים המתעללים בם?..

…למה לא שאל יהונתן את פי? מדוע לא הגיד לי מאומה בטרם צאתו את המחנה?…"

במבוכת לבו, מצוה המלך שאול את הכהן הגדול אֲחִיָּה בֶּן־אַחִיטוּב, מצאצאי עלי הכהן, לאמר:

– “הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, לשאל לפניו בָּאוּרִים וְהַתֻּמִּים!”

עודנו מדבר עם אֲחִיָּה הכהן הגדול, המתכונן לעבודת־הַקֹּדֶשׁ, והנה המלך שאול רואה מרחוק, כי אכן, המולת המנוסה וַצִוְחוֹת הבהלה רבת התבוסה, הולכות ופושׂוֹת במחנה האויב… כרגע המלך קורא שוב אל אֲחִיָּה:

– “אֱסֹף יָדֶךָ מלשאל באורים והתֻּמִּים! אין עת לנו עתה לשאל. אכן, נגלתה תבוסת האויב לפני, ורואה אנכי, כי עתה אלהים עמנו.”

המלך שאול מזעיק את כָּל–העם אֲשֶׁר אִתּוֹ – שש מאות איש, ויחד עם אלף אנשי צבאות יהונתן, עט המלך בסערת מלחמה אל מערכות הקרָב. המה צולחים ועוברים את הגיא, מעבר־מכמש, מעפילים ועולים אל ראש הר מכמש ובאים אל עבר מערכות צבאות הפלשתים – וְהִנֵּה הָיְתָה חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ, מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד; כי הנחשלים ורכי הלבב רוצים לנוס ואמיצי הלב עוצרים בעדם, וככה מתחוללת ביניהם מלחמת אחים כבדה… מלאי התעודדות ומשנה תעצומות־נפש, למראה מבוסת האויב, משתערים כחתף המלך שאול וחילותיו על מחנות הפלשתים הנבוכים והנדהמים הנסים מפניהם במבוסה רבה, והם מכַלים ומשמידים את הפלשתים ועושים בהם שַׁמּוֹת. בכלי הנשק הרב אשר השליכו ונטשו על פני השדה מחנות הפלשתים בעת מנוסתם – בהם מזדינים חילות המלך שאול ואלף אנשי יונתן, והמה מוסיפים הכות והשמד את מחנות האויבים הפלשתים. בתרועת נצחון, המה מבקיעים מפעם לפעם את שרידי מערכות הפלשתים ומכריעים אותם לטבח.

והמלך, גם בעצם סערת נצחונו, כל הגות לבו – לבנו:

"איהו יהונתן בני?..

…ואולי נספה חלילה במלחמה בעת נצחונו…"

והעברים אשר גרו בארץ פלשתים ימים רבים, אִלצום הפלשתים לְהִסָּפֵחַ אל צבאותיהם במלחמה זאת ולהלחם בבני עמם ישראל, ויפיצום הפלשתים בכל גדודיהם סביבות המחנה; למען לא יוכלו העברים להָסב להם רעות, וגם ישפיקו לפלשתים צידה ונשק וכל מחסורם. העברים האלה בהוָכחם עתה לדעת, כי אכן נגפו הפלשתים ויפנו עֹרף והמה נסים במהומה ובמבוכה מהמערכה, – אזי גם המה חורגים מסוגר מחנות אויביהם הפלשתים, מרבים בהם את המהומה והמבוסה, עוברים אל אחיהם גדודי ישראל ונלחמים שכם אחד באויביהם הפלשתים. עם בני ישראל יחד, מתנפלים העברים על צבאות הפלשתים הנסים מבֹהלים לכל עבריהם ודולקים ומשמידים את שרידיהם הנחשלים. העברים האלה מגַלים לאחיהם בני ישראל, את מחבואי קציני הפלשתים, את עמדותיהם הבצורות והכמוסות ואת כלי נשקם וצידתם הצפונים.

לב המלך שאול רוחש שפעת הגות תודה לעברים האלה:

“תְּבֹרַכְנָה ידיכם אחינו העברים! המושיטים עתה לנו יד אחים נאמנה ועזרה כה־יקרה, במלחמתנו הנמרצת הזאת – בהנגף מחנות האויבים לפנינו!”

וגם אִיש יִשְׂרָאֵל, המוני העם מוגי־הלב – אשר בראשית המלחמה נפוצו לעבריהם ויתחבאו בָּמְּעָרוֹת, בנקיקי הסלעים, בַּצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת אשר בהר אפרים – כעת בשמעם, כי נגפו פלשתים, המה נוהרים בהמוניהם לאלפים אל שדה המלחמה לעזרת חילותּ ישראל ונלחמים בְּחֵרֶף־נפשם בפלשתים. כעשרת אלפים איש¹² מבני יהודה וישראל, נמצאים במחנות ישראל הנלחמים.

במהלך הקרבות, והנה המלך שאול נפגש פתאם פנים אל פנים עם יהונתן בנו ברכבו על סוסו – מַלְקוֹחַ משלל האויבים הפלשתים – הֵנָּה וָהֵנָּה הָלֹך וַהֲלֹם ומפקח על מערכות הקרָבות. חיש צונח יהונתן מעל הסוס, נופל על צואר אביו המלך, מחבקהו ומנשקהו בדמעות גיל… המלך מתבונן בו: אכן גֵּו יהונתן ופניו שלֵמים – אין מחץ, אין פצע אָנוש בם…

בהתגלות לבו הטהור, מצטדק יהונתן ומספר לאביו המלך את הלך־רוחו ואת מצוקות נפשו, אשר הניעוהו והמריצוהו להשליך נפשו מנגד מבלי הגד בראשונה למלך מאומה; על אודות נסיונו אשר נִחֵש לְהִוָּכַח מראש אם ה' יצליח בידו בעברו אל מַצַּב פלשתים אשר במכמש, ועל אָרְחוֹת נצחונו הראשון והמופלא על הפלשתים אחרי העפילו אל ראש הר־מִכְמָשׂ… מפי יהונתן נודע גם למלך שאול, כי מֵהָעִבְרִים היו האנשים הראשונים אשר באו לעזרת יהונתן, אחרי הכותו את הפלשתים כעשרים איש מאנשי הַמַּצָּבָה ויחולל בם מהומה ומנוסה רבה בעזרת אלהים אשר היה עמדו. מקרב הָעִבְרִים האלה, הרהיבו עֹז בנפשם עשרות אנשים שחרגו ממסגרות מחנות אויביהם הפלשתים, אשר אִלְצוּם לְהִצָּבֵא אל צבאותיהם, ויעזרו הָעִבְרִים האלה בכל אשר היה לְאֵל־ידם ליהונתן ולנושא כליו, עד אשר באו למערכה לעזרתם, המלך שאול וצבאותיו ושאר אִיש יִשְׂרָאֵל המוני העם, אשר הגיחו ממחבואיהם בהר אפרים. אז התפרצו יתר הָעִבְרִים לאלפיהם מקרב מחנות הפלשתים, וַיִּלָּחֲמוּ העברים יחד שכם אחד עם חילות ישראל באויביהם הפלשתים.

– – והנה יהונתן נאלץ להפרד מאת אביו המלך ושב חיש אל גדודיו, הנלחמים שמה בתעצומות־נפשם ובקריאות צהלות נצחון, בצבאות אויביהם הפלשתים הרבים והעצומים…

המלך שאול מביט מרחוק אל יהונתן ולהליכותיו בעת המלחמה. נִגְלֶה יהונתן גבור־החיל לפני המלך, בכל יְקַר־רוחו וּבְנֹעַם תכונות נפשו. אין יהונתן מראה שמץ התפארות ורהב כנסיך ישראל וכגבור העם. כְּרֵעַ וכאח הוא מתהלך עם גדודיו הלוחמים, נוח ונעים הוא לכל. כקצין וכחיָּל – כלם מסורים אליו בכל נפשם ובכל אמוּן לבם. בחבה ובאחוה הוא מנהל אותם גם בשעת המלחמה ודואג לחייהם ולשלומם. ועל כל אלה הוא מחזיק איתן את המשמעת והמשטר, מתיצב בראש המערכה מול פני המלחמה ומשלח את פקודותיו מפעם לפעם. מוצא פי יהונתן חֹק נערץ למו. וכמה מרהיב יהונתן בארשת הוד פניו נסוכי אצילות, ואֹמץ־רוח, עם ענוה, בֹּר לבב, ונדיבות רוח גם יחד. חֹסן גֵּו יהונתן, תֹּאַר פניו המרהיבים וקוֻצּוֹת תלתלי ראשי השחורות, שתים לו לִוְיַת חן והוד אשר לנסיך ישראל. מתוך עיניו השחורות והעמוקות, שופעים רצון איתן, מרץ אדיר, עם התבוננות וארך־רוח גם יחד.­­­­ – – –

*

עַם־המלחמה, עליזי הנצחון, נלחמים בגבורה לוהטת במחנות אויביהם הפלשתים, המתלכדים מפעם לפעם ומתיצבים לפניהם למלחמת תנופה. חללים חללים נופלים ונערמים פגרים פגרים משני צבאות העמים הנלחמים בסערת־נָקָם ובחמה שפוכה. ומפעם לפעם מתחזקים צבאות הפלשתים וידם גוברת _כב) פה ואי־שם על חילות ישראל. ואולם לאחרונה, יד חילות בני ישראל שוב על העליונה. המה מצליחים להדֹף את גדודי מחנות אויביהם הפלשתים המשתערים, מכריעים אותם לטבח ורודפים וּמְקַצִּים אחרי פליטי גדודיהם הנסוגים ונהדפים לאחור ממקום מערכותיהם. המלחמה עוברת ממסבי מכמש הלאה, עד אחרי העיר הקטנה בֵּית־אָוֶן אשר אצל

בֵּית־אֵל.

השמש יוצאת ממעגל השמים הולכת ונוטה מערבה. חילות בני ישראל המּנצחים, נִגָּשִׂים, נחלשים ויגעים, ממתלאות מהלך הקרָבוֹת. המה שואפים להנפש מעט ולסעד לבם.

יודע המלך שאול, כי הנצחון טרם הגיע אל קצו, וכי הפלשתים הנסים עתה במהומה ובמבוסה, עוד לא נבצר מהם להתאושש לעבר שוב למלחמת תנופה ולהביא חלילה תבוסה על חילות העם – כאשר קרה היום לפני עת מעטה – אם יחדלו חילות ישראל אף עת מזערה לִרדף אחרי האויבים. המלך שאול רואה אל נכון למנע את עם־המלחמה מאֲכֹל היום; למען לא יתמהמהו בעלילות הקרָבות ולא יוכלו הפלשתים להתיצב שוב לפניהם למלחמת השתערות, וגם בעבור יצומו העם היום¹³ ויתפללו וישַועו ממעמקי עֶנות־לבם אל ה', כי ינחילם את הנצחון השלם על אויביהם הפלשתים. בקול נגידים משביע המלך את העם בחרם ובאָלה, שבל יאכלו מאומה לאמר:

– “אָרוּר הָאִישׁ, אֲשֶׁר–יֹאכַל לֶחֶם¹⁴ עַד–הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי!..”

*

עיפי נצחון ומעוני רעב וצמאון, רודפים חילות ישראל אחרי גדודי הפלשתים הנסוגים, והמה באים אל היער.

להשתוממותם ולתמהונם רואים חילות ישראל, והנה דְּבַשׁ אשר לדבורי־היער הֵלֶךְ וזב אט אט כפלג, בין הסבכים והשיחים בלב היער. המוני עַם־המלחמה מובאים לנסיון קשה מהכיל. לשונם נצרבת ודבקה אל חִכָּם. לבבם נפעם ומפרפר… ריח מתק הדבש עולה באפם ומגָרה את רעבונם. כתמים שחורים מרחפים לנגד עיניהם הלאות, והן הולכות ונעצמות לאט לאט תת עפעפיהן הכבדות… הנה הֵלֶךְ דבש וכה נקֵל לקחת בפסת היד מעט דבש, לטעם ולהשיב את הנפש, ואין אף איש אחד מקרב עַם־המלחמה מַשִׂיג יָדוֹ אֶל פיו לטעּם מן הדבש – חזקה עליהם אָלת המלך הנמרצת:

“אָרוּר הָאִישׁ, אֲשֶׁר–יֹאכַל לֶחֶם עַד—הָעֶרֶב…”

ויהונתן הגבור לא שמע מאומה מדבַר אלת אביו המלך, בגלל העדרו במעמד ההוא; כי היה אז, בעת העברת קול הֶאָלָה, בעצם סערת המלחמה מאחרי מחנה הפלשתים. כעת נצב יהונתן נשען על מטהו בקרב המוני העם ביער, והוא צמא ומעונה רעב, עיף ויגע, מִפָּעֲלָיו הרבים בקרָבות. עיניו הלאות אשר כהה אורן, נעצמות חליפות תחת שְׁמֻרוֹתיהן הכבדות. מעצמת רעבונו אין יהונתן שם לבו, למראה המוזר, שהמוני העם אינם טועמים מאומה מהדבש והוא חושב בְּתָם לבו, כי המה מחכים לו כיורש העצר וכגבור העם שֶׁיָחֵל לטעם בראשונה.. חיש שולח יהונתן אֶת–קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, טובל אותו בְּיַעְרַת הַדְּבָש¹⁵ משיב ידו אל פיו וטועם מעט דבש לפי־תֻמּוֹ לעיני המוני העם המביטים בתמהון ומחשים… עפעפי יהונתן נפקחות לרוחה – והנה אֹרוּ עיניו… לבו הנפוג מרעב ומצמאון, מתעודד ומחליף אונים.

אך השְׂפיק יהונתן לטעם מעט הדבש, ובטרם הצליח לשבר רעבונו – והנה מרהיב עֹז בנפשו איש אחד מקרב קהל הנצבים עַם־המלחמה, ומעיר את אזן יהונתן למוסר ומודיע אותו לאמר:

– "…הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת–הָעָם לֵאמֹר:

אָרוּר הָאִישׁ, אֲשֶׁר–יֹאכַל לֶחֶם הַיּוֹם! – וַיָעַף הָעָם, ועם כל אלה הוא מבליג ומתאפק בכל מאמציו לבלי חלל את אלת המלך…"

משתאה יהונתן לשמע אלת אביו המלך המוזרה כל כך בעיניו והנצבת למפגע, לפי הכרתו, בדרך תכלית הנצחון המלא. הוא חדל כרגע מלטעם עוד ומצטדק כי לא ידע מאומה על אודות האָלה, ויחד עם זה אין יהונתן נושא פניו לאביו המלך ומביע מֵרֹב רעבונו את תלונתו הנמרצת נגד אלת אביו המלך, לאמר:

– "עָכַר אָבִי אֶת–הָאָרֶץ! רְאוּ–נָא, כִּי־אֹרוּ עֵינַי, כִּי טָעַמְתִּי מְעַט

דְּבַש הַזֶּה. אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא, כִּי–עַתָּה לֹא–רָבְתָה

מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים?!.."

המוני העם, העיפים ממצוקת הרעב והמעונים מתלאות המלחמה, שומעים את דברי יהונתן המתלהמים ואת תלונתו הנמרצת המה מחרישים… והמלך שאול עם שלישיו, נמצאים באותה העת הרחק מן היער בעקבות צבא החלוץ, בדרך לעמק אילון.

צִחֵי צמאון ומעוני רעב, מבליגים המוני עַם־המלחמה בכל מאמצי נפשם על מצוקות רעבונם ועומדים בנסיונם הקשה. המה נזהרים לבלי חלל את אָלת המלך ואינם טועמים מאומה מהדבש. בהתאזרות עֹז המה יוצאים ומגיחים את היער, ובשארית מאמצי אוניהם המה ממשיכים בלי חָשָׂךְ את הקרָבות. ומפעם לפעם מתיצבים גדודי הפלשתים לפניהם ומנסים לעבר שוב למלחמת־תנופה. אולם, חילות ישראל גוברים עליהם. המה מכריתים את גדודי הפלשתים, דולקים אחרי פליטיהם הנסים והודפים אותם עד אחרי העיר אַיָלוֹן¹⁶ אשר בקצה עמק־אילון, דרומה־מזרחה בנחלת דן, בדרך לארץ פלשתים. ויד המלך שאול ויהונתן בנו הגבור, בכל מהלך הנצחון הגדול.

* *

עיפים ויגעים מאד, מגיעים חילות ישראל עַם־המלחמה אל עֵמֶק אַיָלוֹן _כג) בערֹב היום. המה מעיפים עיניהם אל מרחבי עמק־אילון הפורה החסום הרים ממזרח ומצפון, והנה הוא מוריק ברצועות שדות־קמה ובשפעת צמחים ופרחים למיניהם; עצי־תאנים ורמונים, כרמי־זית וחורשות עצי אלון ואֵלה, מכתירים אותו סביב סביב. בלי משים עולה ומופיע בלבב המלך שאול ושריו, זכרון הנצחון הכביר אשר נהיָה בימים קדומים לפני ארבע מאות שנה. המה משיחים אלה לאלה מתוך התרוממות־הנפש:

"… כאשר נלחמו אבותינו, אנשי דור המדבר ויהושע בן נון בראשם, בחמשת מלכי האמורי וינחלו את הנצחון עליהם בגבעון – אז, בעמד השמש בחצי השמים קרא יהושע באזני כל העם, לאמר:

שֶׁמֶש בְּגִבְעוֹן דּוֹם!

– וְיָרֵח בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן!

וכך קם ונהיה. השמש עמד וַיִּדֹּם בַּחֲצִי הַשָׁמָיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים, והירח נִצַּב בְּהִלוֹ נֹכַח עמק אילון – עד אשר נִקְמוּ אבותינו באויביהם העצומים, וַינצחו את חמשת מלכי האמורי ויכריעום לטבח לפי חרב…"

קריאה רבת גיל ורחשי השתאות, מתפרצת מלבב המלך ושריו:

– “האח! מה נאדר המקום הזה! אשרינו, כי אנו נצבים שוב הֲלֹם בעצם נצחוננו על אויבינו הפלשתים…”

זכרונות מרהיבים אלה, מעודדים ומרוממים גם את רוח עַם־המלחמה הנענים ויגעים מאד ומטיפים צֳרִי על לבבם הנפוג והנצרב מרעבון. אלה לאלה מספרים את הקורות אחד לאחד, ביום הגדול והנאדר ההוא…

*

השמש שוקעת ויורדת כליל אל פי תהום שולי השמים. הליל רד. הירח יָהֵל חִוְרון אורו הנוגה על פני מרחקי הרי־יהודה הדוממים ועל עמק אילון הסואן, המלא שאון ותנועה מגדודי שני העמים אשר עודם נלחמים. רגעים חולפים. סערת המלחמה הולכה ורפה, הולכת ושוככה עד שהיא נְדַמָּה כליל.

המוני חילות ישראל, עיפי הקרבות ומעוני מצוקת הרעב, עטים חיש, כעיט על טרפו, על שלל האויב. המה לוקחים צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר, שוחטים ארצה כשהבשר מתגאל בדם, עורכים כֵּרָה גדולה ואוכלים בחפזון, מתוך עצמת רעבונם, את הבשר כשהוא מגואל בדם המטפטף, ועוברים בזה על מצות¹⁷ התורה. בתרועות צהלה ורננה, בתפּים ובמחולות, המהּ חוגגים את נצחונם באישון הלילה, לאור הירח והמדורות…

מתחמץ לבב יראי ה' החרדים אל דברו, אשר בקרב עַם־המלחמה, והמה מקנאים למצְוֹתיו ומודיעים זאת למלך:

“– הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַה' לֶאֱכֹל עַל–הַדָם…”

והמלך שאול, המלא שכרון־עליצות מנצחונו הגדול אשר לא פלל לו, לבו נצרב לשמע החטאה. הוא חש אל עורכי הַכֵּרוֹת, גוער בהם נמרצות ומונע אותם מהוסיף לחטא לה' באכלם את הבשר על הדם, לאמר:

– "בְּגַדְתֶם!

גֹלוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה לשחט עליה! והדם יִנָּגֵר וְיִמָּצֶא¹⁸ ארצה"

ולמען לא יחטאו מרחוק בודדים בסתר, פונה המלך אל אנשיו ומצוה אותם בקול נמרץ:

– פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם: כה אמר המלך, הַגִּישוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ, וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם, וְלֹא־תֶחֶטְאוּ לַה' לֶאֱכֹל אֶל–הַדָּם!."

העם עליזי הנצחון, המטיבים את לבם בצהלות וברננות, נשמעים כרגע לִדְבַר המלך ומקִימִים את מצוַת־התורה. כל העם מגישים אליו אִיש שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ ושוחטים שָׁם על האבן הגדולה, צולים על המדורות ואוכלים ומטיבים לבם בזמירות נצחון ובתרועות צהלה. והמלך שאול, גם הוא, עורך כֵּרָה גדולה לשריו לשלישיו ולקציניו, ויחד עם יהונתן בנו הוא מטיב וסועד לבו עמהם.

ובאותו הלילה, מתוך רוממות־הנפש, במעמד כל עַם־המלחמה והשרים, בונה המלך שאול בעמק אילון מזבח לפני ה'; להודות לה’־אלהים על ישועתו הגדולה בַּמִלְחָמָה, ולזכרון הנצחון המפואר לדורות הבאים… במו ידיו¹⁹ מגולל המלך שאול את האבן הגדולה – אשר עליה שחטו בני־העם, זה עתה, צאן ובקר ממלקוח האויב – ונותנה לאבן היסוד למזבח. ואחרי המלך, יחרו יחזיקו שאר שלישיו ושריו ויתר המוני־העם, והמה מקימים בִּן עת מזערה את המזבח על תלו. המזבח הזה, הוא הראשון למזבחות, אשר יבנה המלך אחרי־כן בתקופת שנות מלכותו.

במעשיו אלה, אשר הניא את העם מֵחֲטֹא לה' באכלם על־הדם ובהקימו מזבח באותו הלילה לפני ה' – במעשיו אלה, מתנחם המלך שאול בלבו, כי כפר את פני ה’־אלהים על עון קרבן עולתו אשר העלה המלך לבדו בגלגל־יריחו בלעדי הרואה, אחרי חכותו שבעת־ימים לרואה; וכי ה’־צבאות הטוב והסלח, יִנָּחֵם מהרעה אשר דבר אליו ביד הרואה שמואל שמה…