ספור היסטורי מתקופת התנ"ך

 

ספר ראשון    🔗

תוספת להקדשה מהספר: הלילה האחרון בחיי המלך שאול    🔗

“בֵּן יְכַבֵּד אָב”… (מלאכי א, ו;)

א

אבי מורי ז“ל, ר' מאיר־שלמה בן ר' חנוך־הניך שטיין נ”ע, היה תלמיד־חכם מופלג בתורה, בעל ידיעה עמוקה בתנ“ך, ירא וחרד לדבר־ה' וצדיק בדרכיו, עִנְוְתָן ומעביר על מדותיו. וכרוב חרדתו ביראת־שמים, בה במדה היה חרד ונזהר ביותר במצְוֹת שבין אדם לחברו. היה אהוב למקום, ואהוב לבריות. עיר מגוריו היתה מלפנים העירה אַמְדור פלך הורודנא – ליטא, בה שמש כמלמד בחדר לילדי העירה. משם העתיק את מושבו לעיר קובנה, בשנת ה’תרס”ו בְּקֵרוּב, וקבל משרת הרבי" בבית־האולפנא – ה“תלמוד־תורה” העירוני, שמטעם הקהלה היהודית המקומית.

ב

– – – ובקובנה, ביום המר והנמהר, יום ד' ג; בתשרי צום־גדליה ה’תרס“ח, אחר תפלת שחרית והסליחות, יצא אבא ז”ל את הבית והלך לגן העירוני וספר “עין־יעקב” בכיס מעיל הקיץ שלו, להנפש ולשאף אויר צח, לרגלי עיפותו מהצום. עם שעת הצהרים, יצא אבא ז"ל את הגן בְּכֵווּן לבית־הכנסת החדש, להתפלל שם מנחה גדולה.

בעברו את הרחוב הראשי לרחבו, בקרבת רחוב השדרות, אך הספיק להתקרב ולגשת אל פסי־טרַאם־הסוסים לחצותם – והנה ממעלה הרחוב, גלשה והגיחה במדרון לעבר שמאלו מרכבת הטראם, ומעבר ימינו באותם הרגעים, דהרה לעֻמתו כרכרה רתומה לשני סוסים, וטרם הספיק אבא להתמצא איך להחלץ מן הַמַּצַר, כהרף־עין הדביקוהו סוסי הטרַאם, הפילוהו בכח מרוצתם ארצה, וגלגלי הטראם דרסו וּרְסקו את ראשו. שברי גלגלתו המרוצצת ורסיסי מֹחוֹ המרוטש, הועפו לעברי הפסים ונתפזרו על המרצפת. מיד נתקהלו המונים, ואחדים החלו ללקט ולקושש את רסיסי הגלגלת וגושי הדם מעל המרצפת וצרפום לגופה.

*

כשהחלו לפקח על החלל ולזַהות אותו, אי־אפשר היה להכירו ולקבע לאיזה עדה וגזע הוא משתייך, עד שהגיעו למקום “הטלית קטן” והציציות. וגם הספר “עין־יעקב”, אשר מצאו בכיס מעילו – בעל עטיפה אדמונית וּמָכתמת בנטפי דם החלל – העיד על טיבו… ועדַיִן לא ידעו לקבע את שמו ושם משפחתו. העבירו איפוא את גופתו, בתור חלל יהודי אלמוני לחדר־המתים, שעל־יד המוסד “בקור־חולים” היהודי.

ג

ואמא, תבדל לחיים, שנשארה כל העת בבית, מאותו הרגע שאבא נפל חלל ונפח נפשו, לפתתה פתאם חלחלה וחרדת־דאגה – מבלי לדעת שחרן – לגורַל שלומו של אבא… מיד החלה להתרוצץ מבית לבית, משכנה לשכנה, ומחצר לחצר:

– "מה שלום מאיר־שלמה שלי?

הראיתם אותו היום? איהו?.."

השכנות והמכרים לעגו ושׂחקו על מבוכתה. ככה שכנעו אותה והפיגו בזה את דאגתה וחרדתה לחייו… משוכנעת מדבריהם, הושפעה אמא ונרגעה לגמרי.

בדרך שובה הביתה, נכנסה אמא לאיזו חנות־מכלת, לקנות דבר־מה. הנשים הלקוחות שוחחו שם בינותן, על־אודות איזה אברך יהודי אלמוני, שנהרג בתאונת הרחוב לפני שעה, ולא נודעה זהותו. נתרגשה אמא ביותר, וקנתה מיד בחנות שני נרות־חַלֶֶב להדליקם למראשותי החלל האלמוני… לעלוי נשמתו.

אך הספיקה אמא להדליק את הנרות ולהציבם למראשותיו, והנה בהיסח־הדעת נחשף קצת קצה השמיכה השחורה מעל חזהו ומלבו, ופתאם הכירה את גופת אבא ז"ל המוטל הלל לפניה… מיד התפרצה בִּצְוָחָה ובבכיה ונתעלפה. במאמצים רבים, השיבו את רוחה לתחיה…

*

ובאותו הלילה, רב הדכאון, יגון־האבל, והסיוט, כששבה אמא השכולה הביתה, הדליקה נרות לעלוי נשמתו… וכה המשיכה לקונן ולהספיד בבכי תמרורים, ולתַנות לעצמה במשך הלילה, עד עלות השחר.

ולמחרת בבקר, בברכים כושלות, בפנים חמרמרים, ובלב נבוב מרוב אֵבֶל ובכיה, שרכה אמא רגליה, והלכה קדורנית להלוית אבא ז"ל, שנערכה ברוב עם ובהספדים. – – – – – – –

*

ומאותו היום ואילך, ערפל־יגון ואי־הצלחה, עטה ואפף את המשפחה… ושנים רבות חלפו ונגוזו, עד שהערפל החל להמוג אט אט.

כבן ארבעים ושתים שנה, היה אבא ז"ל ביום פטירתו הטרגית…

יהי זכרונו מבֹרך לעולמים

תנצב"ה.

ירושלים יום ג' כ“ט בסיון, ה’תש”א.

חיים חנוך־שטיין המחבר

א.

"מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי־קֶדֶם

בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי – –

כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי…"¹

ב.

"הִנֵּה הִסְכַּלְּתִּי

וָאֶשְׁגֶה הַרְבֵּה מְאֹד…"²

 

אל הקורא: פתיחה    🔗

בתקופת תחיתנו הלאומית והמדינית בארץ ישראל, עלינו שוב להתעמק במקורות התנ"ך לשאב את היופי והעצמה ואת עֹז הנפש הנצחיים המפַכּים מכל שורה ומשפט, ולהתבונן איך חיו ויצרו מיסדי המלוכה והתחיה בישראל – המלך שאול ויהונתן בנו.

אחרי הפסקה מסוימת, הנני זוכה להגיש שוב לפני הקוֹראים הנכבדים את הספר השני הזה “הלילה האחרון בחיי המלך”.

מגמתי בספר זה, להמשיך את מלוי התעודה שהצבתי לי, לתת את הבטוי והניב לסבלותיו וענוייו הנפשיים של המלך שאול המשמש גם כאספקלריא ובבואה נאמנה – כפי שהבעתי בפתיחה לספרי הראשון, אחרית ימי המלך שאול – למצוקות נפש וחֲוָיוֹתָיו העגומות של האדם בכלל, על יתרונותיו ומעלותיו ועל מגרעותיו שגיונותיו וסלופיו באשר הוא בן אדם…

ומוצא אני ספוק־נפש שנסתיע בידי להבליט בספר זה, עד כמה שֶׁרֶקַע הזכרונות הספורי מרשה לפי מתכנת הספר, גם את יהונתן יורש העצר, המשתקף בנדיבות רוחו המשוכללת – כפי שפרשת עלילותיו ממהלך הענינים שבספר שמואל א' – מתוך הלך־נפשו של המלך שאול המהרהר, העושה את חשבון עולמו לפני מותו…

יהונתן – זהו גבור־החיל ונדיב־הרוח, הנסיך העברי הראשון בממלכת ישראל, העומד למופת לדורות עולם; ביפי נפשו המרהבת, באהבתו העזה לעמו ולארצו, במעוף חזונו לעתיד, בהבנתו המוצקה הישרה, בבכרו את האמת והצדק על פני כל ללא משוא פנים גם לאביו המלך עד כדי הערות נפשו למות בשלות־גאון במאורע “יערת הדבש” ובהיותו נכון לוַתר על עניני האני שלו… לטובת ידידו דוד – בה בשעה שהשלטון והגדולה עודם בידו של יהונתן כיורש העצר, ושמו הנערץ הולך לפניו כגבור־האומה ואציל־הרוח…

יהונתן! הלוא זהו יורש העצר בראשית מלכות ישראל, המסמל באישיותו הנעלה את היָּדִיד הָרֵעַ הנאמן האידיאלי, המכיל בנפשו הטהורה את האיתנות ואת עֹז הנפש לבלי־חת; את ההוד והתפארת שבגבורה, ואת פסגת המצפון הטהור והמוסר העליון אשר כל אלו קננו בחביוני נפשו גם בְּהֵאָלְצוֹ לנהל מלחמות ולעמד בקשרי הקרבות להגנת ארצו, וביחוד בעת נהלו ענינים מסובכים וכה עדינים ומוסריים כמו ביחסי ידידותו הנעלה עם דוד הנרדף מאת המלך…

ונאמנות עלינו אמרותיו של “נעים זמירות ישראל” בקינתו הקלסית:

– "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְעִימִים בְּחַיֵיהֶם

צַר־לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן,

נָעַמְתָּ לִי מְאֹד… ³

ואולם אין ספק שלא רק לדוד הנאהב, כי אם לכל המוני ישראל לשבטיהם נָעַם יהונתן מאד; ומותו כגבור על הגנת הארץ ושחרור האומה יחד עם אביו המלך – הכאיב ודכא עד היסוד את נפשות כל העם אשר הכירוהו, הבינו להעריכו והרגישו מה נעדר מהם כעת…

יחס החבה של המוני העם ליהונתן אשר התבטא בקריאתם המלהבת:

"הֲיוֹנָתָן יָמוּת?

אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל!

חָלִילָה! חַי־ה' אִם־יִפֹּל מִשַׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה!

כִּי עִם – אֱלֹהִים עָשָׂה הַיוֹם הַזֶּה!!"⁴

– הקריאה הזאת מוכיחה מה היה להם יונתן בחייו ומה נפקד מהם במותו… ואין לנו שום סבה לחשב, שהחבה הזאת ליהונתן מאת המוני העם פגה במשך השנים. וביחוד מאחר שיהונתן התמסר בכל נימי לבו הטהור לדוד חביב־ההמונים אחרי־כן…

* * *

בגמר דברי, עלי למלא חובה נעימה והנני מביע את תודתי הלבבית – מלבד המנויים כבר בסוף פתיחתי לספרי הראשון “אחרית ימי המלך שאול” – גם לארכיאולוג החוקר הארצי־ישראלי הד“ר ב. מייזלר שהעיר לי בטובו כמה ענינים לשם דַיקנות בתאורי המקומות ההסטוריים הנזכרים בספרי זה, לד”ר זיידל ולד"ר מ. א. שולוַאס בעד הערותיהם הנכונות.

ירושלם, מנחם אב הַ’תּר־צַ"ח

חיים־חנוך שטיין

 

פרולוג: בצאת המלך שאול מעין־דור    🔗

באשמורת הלילה התיכונה, ככלות הסעודה המדאיבה, קם המלך שאול עם שני שריו מֵעִם השלחן אשר במערת הקוסמת בעין דור. שריו מגישים לקוסמת בעלת־האוב, את התשורה הכבודה חֵלֶף הַעֲלוֹתה את רוח שמואל הרואה מקברו ובעד הסעודה שהכינה. אולם היא ממאנת ונשבעת, שלא תקח מאומה.

– – – “שכרי הוא, כי שֵׁרַתִּי את המלך באמונה” – גומרת הקוסמת את דבריה בקול נרגש. שלשתם נפרדים מאת הקוסמת ויוצאים דמומים את המערה. הדלת נסגרת מאחריהם בקול חריקה. המלך עולה על פרדו הקל, רוכב בלוית שני שריו בדרכו הנוּגָה זרועת החתחתים וכשלון…

נתפלגו ענני השחור לעבריהם. מתוך מפלשיהם נגלה טֹהַר שמי־הלילה במעטה תכלתם האפורה מעולפת רז… הירח יָהֵל אורו הצנוע המקסים, וממולו מנצנץ הכוכב “מאדים” הַנִּפְלֶה בְּאֹדֶם נגהו העגום משאר כוכבי הָרוֹם… רוחות צוננות מנשבות אי־שמה בהמית שריקה עמומה… דממת תוגה אופפת את העיר עין־דור הלפותה בזרועות התרדמה. שמה מימין המלך נראית רצועת שביל צר, היוצא מעין־דור ומתפתל כנחש לבנבן על צלעות ההרים ורוכסיהם ובין צוקי הסלעים – השביל מוליך אל רחבי נֹף עין־דור ולמרחקי הרי הגלבע הגועשים מסערת הקָרבות…

נוּגֶה, דומם ומיואש, רוכב המלך שאול בלוית שני שריו הרוכבים בדרכו האבלה. מגמת פניהם אל מערכות המלחמה אשר במרומי הרי הגלבע.

עתה, בעל־כרחו ומתוך הכרה מכרעת, השלים המלך עם גורל עולמו אשר חשך לו לעולמים. ומתוך דעת בהירה מפוכחה ומיושבת, מסתכל המלך, יתבונן ויבחן את כל קורות חייו המזהירים והקודרים גם יחד אחד אחד, על כל חליפותיהם פרטיהם וגורמיהם, על חֶדְוֹתָיו והצלחותיו, ועל יגוניו כשלונותיו והסתבכויותיו, החולפים לפני עיני רוחו במשך הלילה הזה…

“– – – ליל יגונים זה, הוא הלילה האחרון לימי חיי בתבל רווי יגון וענויי נפש כבירים. מחר, לפי חזות רוח הרואה בעין־דור, יִנָתֵק פתיל חיי ואֶפֹּל חלל עם בָּנַי, יהונתן, אבינדב ומלכישוע בחרב אויבינו הפלשתים על הרי הגלבע; ועמהם יחד ינגפו ויָכרעו לטבה צבאות עם ישראל… – – –”

– רעיון מכאיב ומדכא זה, הוא היסוד והציר שעליו מוסבים רוּבֵּי מערכת הזכרונות המרהיבים והנעימים ומסכת ההרהורים הנוגים, הנרקמים, צפים ועולים במשך כל אותו הלילה בלבב המלך האומלל, אשר פגעה בו יד אלהים…

 

א. בדרך מעין־דור לגלבע    🔗

ובצאת המלך שאול בלוית שני שריו את תחום עין־דור, נגלה לפניו אהל שח ודל ואור נוצץ ומגיה מין חרכיו; ועל יד האהל מחוצה לו שתול עץ שקד הפורח בלבנת נצותיו, וענפיו מתנועעות לאט מרוחות הלילה.

המלך עוצר בפרדו, יורד ומסתכל רגעי מספר אל האהל מבעד לחרכיו, – שמה יושבת לה אשה זקנה ומסובבת את גלגל הפלך ועל ידה שוכב בערש ילד חמיד לְבֶן פנים ענוגים. והנה הילד פוקח את עיניו הלֵאות, מיבב, ממלמל ושולח ידיו אל הזקנה. הזקנה מפסיקה חיש את מלאכתה, מתכופפת אל מראשותי הערש מנשקת לילד על מצחו הצח ועל עיניו התכולות, מגישה ספל אל שפתותיו המדובבות ושרה לו בלחש. בת־שחוק מרחפת על פני הילד. הוא גומע מן הספל וידיו הצחות מתרפקות על לב הזקנה. והנה ראש הילד צונח שוב על הכר. עיניו נעצמות. הזקנה שבה למלאכתה, בימינה היא כורכת את מטוֵה הַשְתִי על יְתַד הארג. ובכף שמאלה היא מנענעת את הערש ומעבירתה מפעַם לפעַם על פני הילד שֶבַּת־שחוק מרחפת על לְחֵיהם, ועל עיניו החולמות נסוכות לֵאוּת וקורי־שנה… לב המלך נכמר… הוא מבליג על התרגשותו… חיש הוא עולה על פרדו, דופק בו וממשיך בלוית שני אנשיו את דרכו… בלבו מופעת תקופת ימי ילדותו הרעננים, שטופי זהר ועֶלזַת השתובבות:

 

ב. ימי ילדות שאול ותקופת בחרותו    🔗

– – – – הנה גבעת־בנימין עיר מולדתו, המתנוססת על הגבעה במהלך פרסה, מצפון־מזרח לירושלם עיר היבוסי, מנגב לעיר רָמָה וממזרח למסלה

העולה שׁכֶמָה.

והוא, שאול, הנהו ילד משתעשע רך וענוג – בן יחיד להוריו ⁵. אביו קיש האכר, הנהו בעל אחוזה, איש חיל ממשפחת הַמַּטְרִי לשבט בנימין.

ולעתים לפנות בֹּקֶר, יושב הילד שאול על מפתן הפתח בבית הוריו ולבו שָׂשׂ ורָן לקראת הופעת קרני השמש מלאת הוד, רננה וגילת חיים.

והנה הוא מהלך שֶפִי בין הערבַּים וחולם בהקיץ… הוא נצב רגעים. עיניו הנוהרות צופיות נכחן, הרחק מערבה אל החַמה השוקעת בשלל צבעיה רַבֵּי יפעה והוד ונסוכי עצב ענוג על פני שולי הרקיע… רחשי יגון עמום ומתוק גם יחד… אופפים את לבו של הרך, ההולך ונפוג עם הִמּוֹג קרני החמה הגֹּוַעַת כליל בין קצוי שמים וארץ…

ובעוד לבו הרך הוזה… והנה אמו חשה אליו, מנשקתו בחבה על ראשו, מאמצתו אל לבה ונושאתו על זרועותיה. עיני הילד שאול הולכות ונעצמות אט אט. קרני השמש אשר גָועה זה עתה, עודם מרפרפים לנגד עיניו, מבעד לִמְסַךּ עפעפיו בשפעת צבעים ותבניות שונות… והנה הוא מובל על כפי אמו הביתה. אמו משכיבתו על ערשו הרפודה, מנענעת את הערש, שרה בלאט בקול עָרב ספוג אהבת אם וָרֹךּ… הוא שומע את מנגינות אמו ונרדם.

והנה יפעת נעורי שאול בבית הוריו. והוא, שאול, נער צנוע, שקט במעלליו, יפה פנים, וטוב רואי; מתרועע עם רעיו הנערים שכני ביתו, משחק ומשתעשע אתם כל הימים.

– וכימי ילדותו, גם עתה, הוא שש ועלז מדי בקר לקראת הופעת קרני השמש במלוא יפעתה. ובערבים, נֹגַה הירח ורשפי הכוכבים, הרוטטים, המפרפרים וקורצים באלפי עינים – ידובבו לו נפלאות ורזי תעלומות בשפתם האלמת…

– – ומכל רעיו אהוב עליו נתנאל חברו הטוב – נער נעים וחמיד, יפה פנים אדמונים ושחור עינים עמוקות – אשר נפשו קשורה בנפשו…

נוּגה דּוּמָם ומיואש רוכב המלך שאול במשעול עין־דור בחזרה להר הגלבע

והנה אחד ימי האביב בין־הערבים. שאול הנער מתהלך עם נְתַנְאֵלִי חברו הטוב על חומת המצודה המתנשאת על רמת הגבעה בעיר מולדתו גבעת־בנימין. שניהם מטפסים ועולים על ראש אחד מארבעת מגדלי המצודה ומביטים לעבריהם – הנה לפניהם מסביב למצודה משׂתרעת העיר גבעת־בנימין, המוריקה בדשאים. שיחים ועצי אלונים, על רחובותיה הצרים ובתיה הנמים בעמידה, ועל תושביה המהלכים בחוצות; אלה מתהלכים לאטם בנחת לשאף רוח בין הערבים, ואלה אצים מִפָּעֳלָם לבתיהם. ומתוך העיר מתנשאת הבמה הגבוהה הנועדה להקריב עליה זבחים ועולות לה'.

ובסביבות עיר מולדתו, נמתחים שדות פוריים המזהיבים בשבלי־קמה, חורשות מצלות, כרמי גפן וזית, וכרי־מרעה מרהיבי־עין. שניהם מעיפים עיניהם אל עבר המזרח – מחזה נהדר מרהיב נסוך על המרחק, נשקפים הררים וגבעות המלבינים בקרחת מרבד חולותיהם ונמתחים כשרשרות במערב ים המלח; מבהירה קערת ים המלח השקופה בְּזֹךְ מימיה הנוהרים לאטם, נגלה עמק הירדן עם שפעת קנים שחרחרים השתולים על חפיו כיער קודר מֵצַל. ואחרי הירדן מתרוממים הררי מואב הכחלחלים מעבר לירדן מזרחה…

וממרומי המגדל לפאת נגב, נראית ירושלם עיר יבוסי על צריחיה ומגדלי מבצרה ועל רכס ההרים העוטרים את ירושלם ככתר מלוכה…

ומעבר למגדל לפאת צפון נגלית העיר ⁶ רָמָה– מושב הרואה שמואל – המתנשאת מעל גבעה גבוהה ומשופעת, על במתה הגדולה התקועה על פסגת הגבעה; על סמטאותיה המתפתלות בפנים החומה ועל לבנת גגות בתיה השחים. ואחרי רמה נשקפות הערים גבע־בנימין ומכמש.

– “הבט נא שאולי – קורא נתנאל בקול נלבב, מורה באצבעו לפניו ועיניו צופיות נכחן וחולמות – הרחק הרחק שמה מתוך הררי מואב מתרוממת פסגת הר נְבוֹ, אשר דממת תוגה נצחת רבת סוד חופפת עליה; כי בא ספון המחוקק איש האלהים רועה ישראל, משה בן־עמרם עבד ה' אשר הוציא את עמו ישראל ממצרים מבית־עבדים, נטע בתוכם את תורת ה' והוליכם אל ארצנו הברוכה הזאת לרשתה. – ואחרי כל אלה לא יכל משה לבוא אל הארץ… ואך מרחוק ראה משה את הארץ מראש פסגת הר נבו ורגלו לא דרכה עליה… ואז בעמד רגלי משה על ראש הפסגה, הביט למרחוק ותכל נפשו לראותה, לחזותה ועיניו לא שבעו מראות… ותערג ותצמא נפש משה אל הארץ, וַיַּחַז ויבט רגעים אחרי רגעים עד כלות נפשו. וימת על פי ה'…”

– שאול הנער צולל בנבכי מחשבות וזכרונות אשר שמע מפי הוריו. רגעי דומיה חולפים. שניהם יורדים מעל החומה ארצה ומסובבים את חומת המצודה. שאול ממשש כל אבן ונדבך ומסתכל בכל זיז ושקע, עיניו ננעצות בטורי אבנים מפוחמות ומסוכסכות.

– " הגידה נא לי נתנאל – מתפלא שאול הנער – מה הנָה האבנים הקודרות האלה?"

– “כן, ידעתי” – עונה נתנאל בגילת גאוה כמנצח – ומספר לפני שאול את תולדות גבעת בנימין ואת הקורות והפגעים אשר חלפו עליה. וכה הולך וחורז נתנאל את אמריו עד הגיעו לדברי שיחתו אלה לאמור:

"אבותי ספרו לי, כי עירנו גבעת־בנימין מבוצרת היא בחומת המצודה ⁷ ומגדליה עוד מימות השופטים הראשונים.

ופעם, אחרי מות השופט עתניאל בן קנז באין מלך ⁸ ונביא בישראל, פרצה מלחמת אחים קשה בין תושבי גבעת־בנימין עיר מולדתנו ובין שאר שבטי ישראל אשר השתערו עליה לכבשה ולעשות בה שפטים, על אודות פלגש אחת אשת לוי אשר הֵרֵעוּ לה אנשי בליעל מתושבי עירנו ויתעללו בה עד צאת נפשה, בלונה היא ובעלה בעירנו בדרך שובם מבית לחם יהודה אל ירכתי הר אפרים. וימאנו תושבי עירנו למסר להורג את אנשי הבליעל בידי שבטי ישראל, ויקומו כל בני בנימין לעזרת העיר. וַתָּעָז יד שבטנו בשני הימים הראשונים, ויפילו מישראל ארבעים אלף איש. וביום השלישי, וַתגבר לאחרונה יד שבטי ישראל, וישחיתו מבני בנימין עשרים וחמשה אלף איש כל שולף חרב. ויציתו את גבעת־בנימין עיר מולדתנו, ותהי למאכלת אש כולה, והמצודה הזאת נהרסה ונשרפה ותהי לעיי מפלה. ומאז חלפו רבות בשנים, הריסות העיר נבנו מחדש, המצודה הוקמה שוב על יסודותיה כמלפנים, העיר שבה לתחיה, ותתנער אט אט מאפר חורבנה. במה גדולה נבנתה בה להעלות עליה עולות וזבחים לה'. וברבות הימים נעשתה עיר מולדתנו למקום מַקּהֵל לבני הנביאים המשוטטים. הלא ידעת שָׁאוּלִי כי גם עתה יְכַּנוּ בני־אדם את גבעת־בנימין עיר מולדתנו בשם גִבְעַת־הָאֱלֹהִים – בגלל הבמה הגדולה ובני הנביאים הנועדים אליה מפעם לפעם."

" – – הוי נטיתי מקַו שיחתי הצדה, ואם כן שָׁאוּלי עוד נשארו כיום פְּרָצוֹת ובקיעים שרידי השרפה וההרס, הַמְתַנִּים לנו את ימי ההרג הרב ההוא. הבט וראה ממולך ולימינך, גם פה ושמה הִנֵּה אבני היסוד חרוכות מָשחרות מאש…

האין זאת שָׁאוּל?"

– כה גומר נתנאל הנער את דבריו ומשתעשע עם שאול בזריקת צרורות אבנים למרחוק.

– "אכן ידעת הכל נְתַנְאֵלִי ידידי – קורא שאול הנער בתוך המשחק – אני אבושה מפניך; לא ידעתי כל אלה עד עתה…

מהיום הזה שם שאול את לבו ללמד לדעת.

*

הנה אחד הימים בין הערבים בתקופת האביב.

הערב בא. צלליו הולכים ומשתרעים. שאול שב לבדו הביתה ומוצא את קיש אביו השב זה עתה מעבודת השדה. הוא נגש אל אביו ומבקש מלפניו:

– “אבי היקר. למדני נא קרא וכתב, נפשי חשקה לדעת תורה. לקרא בספר מלחמות ה' ולהבין את קורות עמנו.”

– “כן דברת שאול בני היקיר – משיב אביו בקול עלז. על פניו היגעים תופע נהרה ועיניו שופעות קורת־רוח – עוד הערב אמלא בשמחה את מבוקשך, וכעת נאכל את לחם הערב.”

אמו נצבת על יד הכירים ושופתת את הסיר, בעיניה נוצצים רסיסי דמעות. רגעים עוברים. הנה אמו נגשת אליו, מניחה את הקערה והלחם אל השלחן, מנשקתו בחבת אם על מצחו ואומרת:

– “ברוך תהיה שאול בני לה'! הן בן יחיד אתה לנו, ומה מאד אושרתי כי נפשך נכספה אל התורה. אף כי אמנם אנו ממשפחת הַמַּטְרִי הצעירה, הדלה מכל משפחות בנימין, אבל אֲבִיאֵל אבי אביך הלא היה ראש בית אב ⁹ לבני הימיני יושבי גבעון. ואביך הנהו איש נכבד בעמיו ולנו כעת אחוזת שדה ועשרות צאן. – – –”

שאול מתרפק על צואר אמו ומתחטא כתינוק לפניה. הוא מסתכל בעיניה הבהירות השומעות עתרת־אהבה. לבו הרך הומה רחשי תפלה זכה.

– – "העינים הטובות האלה

השופעות טהר וטוב לב –

ה' אלהי לו תָּאֹרְנָה לעולמים…"

תמה ארוחת הערב. בסוכת הגן הרפודה דשא רענן ומחופה ענפי זית ודליות גפן, שמה יושב שאול לפני אביו ולומד תורה לאור המנורה – להבחין את אותיות הכתב ולצרפן למלים.

מפעם לפעם מעיף שאול הנער את עיניו לעברו הימני, הנה שמה על יד מזוזת הפתח נצבת אמו ועיניה צופיות אליו… חוטים נעלמים ספוגי אהבה אין קץ נוהרים מבבות עיניה אל לבו…

"היי ברוכה אמי הטובה לעולמים

אַתְּ מעין חיי ומאור לבי…"

–ככה הוגה שאול במעמקי לבו, בשננו את לקחו לפני אביו. ולמעלה במרומי השמים, נוצצים כאבני ברקת הכוכבים במסלותם. מבטיהם שופעי סוד, חודרים מבעד לחרכי ענפי הזית הסוככים על הסוכה הרפודה…

עולם חדש נגלה לפני שאול הנער, הערב ההוא.

* * *

והנה שאול הנער הולך וגדל. יְפִי קומתו ההולכת וגבוהה, מרהבת את עין רואיו. הוא טוב תאר וישר לב. כל רואיו מהללים אותו. לבבם ירחש לו אהבה והוקרה.

– – והנה לבלובי חיי בחרותו – עלם בן חמש עשרה שנה. הוא יפה פנים, ישר נפש. טוב עין, ירא אלהים וממעט שיחה; מצניע לכת. עָנָו וְקָטֹן בעיניו גם מפאת יַחַשׂ משפחתו הצעירה במשפחות בנימין, ונפשו לא תהַלך בגדולות.

יום יום הוא עובד את האדמה באחוזת אביו, רועה לעת מצוא את הצאן בכר, לומד בערבים, יודע ומבין קרוא וכתוב, קורא בנפש עולסת בספר מלחמות ה'¹⁰ מפעם לפעם, ורואה נחת בעולמו. בין בני עירו גִבְעַת־בִּנְיָמִין הנודעים לגבורי חיל ואנשי קרב, נחשב שאול לעלם בן חיל היודע להחזיק חרב וחנית להאבק ולהתגושש בכלי נשק וּלְיַדוֹת למטרה.

הוא מהלך בשביל חייו הצנועים אשר התוה לו ואינו שואף לגדולות; מתיחס ומתרועע באחוה וידידות ¹¹ אל הנערים והפועלים העובדים באחוזת אביהו ובעדרי הצאן ועובד עמהם יחד כאחד מהם. הוא זהיר בכבודם, נושא בעול עמהם, שש להיטיבם ושמח להקל את מצוקותיהם וענים.

 

ג. אֹשֶׁר חייו, במחולות בנות שילה בין הכרמים    🔗

והנה מגיע חג הבציר בכרמי שילה – תקופת מחולות הכרמים לבנות שילה וּמְסִבֶּיהָ אשר מימים ימימה.

בחורי עיר מולדתו גבעת בנימין, ומיתר ערי יהודה ובנימין נוהרים בהמוניהם אל העיר שילה. כולם לבושי מכלול ועטופי מחלצות חג. משאת נפשם, להזין עיניהם במחוללות היפות, להתהלך שמה בכרמים בין שורות הגפנים והגדרות “ולחטוף” מקרב המחוללות לרצונן, נערות בתולות לנשים.

*

ככה המשפט מימים ימימה וזה כמה שנים, מימי חורבן גבעת־בנימין וְהֶרֶג מרבית גבוריה בידי שאר שבטי ישראל, על אודות הפילגש אשת הלוי¹² ההוא, וישבעו אז בני ישראל בעיר מִצְפָּה לאמר: “אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא־יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִין לְאִשָּׁה”. וַיִנָּחֲמוּ אחרי כן בני ישראל על שבועתם הנמהרה אשר על פיה יִגָּדַע שבט אחד מישראל. וישיתו עצות בנפשם זקני העם לבלי הָפֵר את שבועתם ולשים שם ושארית לשבט בנימין. ויורו הזקנים ויצוו את בני בנימין שרידי החרב לאמר:

“הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה – לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת־ שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִין.”

ומני אז קם ונהיה כעין הדבר הזה לחוק ולאֹרח־חיים לימים ימימה, אשר ינהרו אל שילה מבני ארץ בנימין ובחורי גבעת בנימין בראשם: "לראות במחוללות “ולחטף” מתוכן נשים אשר תמצאנה חן בעיניהם וְתֵאוֹתְנָה לצאת אתם במחול ולהתחתן בם.

*

דרך שבילי שדות ויערים, נוהרים בחבורות בחורי מטה בנימין אל שילה אשר מצפון לבית אל. בלכתם המה מדובבים ברגש רב איש אל רעהו, מעודדים ומחזקים איש את אחיהו לקראת המעשה הרב. ובתוכם מתבולל גם הוא, שאול בן קיש, העלם הבישן הֶעָנָו לראות במחוללות, ולנסות גורלו.

הנה מרחוק לאור הבקר נגלית שילה עיר משכן ה' צבאות יושב הכרובים, המתנוססת על מרומי הר עָדוּי עצי שטה ברוש וָאֹרֶן, עצי תמר וגפן. ומסביב לשילה גבעות והרים יכתירוה. ובבקעה הרחבה אשר לרגלי שילה, כרמי גפן זית ותאנה ישתרעון וישתרגון לעבריהם.

חג הבציר בכרמים, המיה עליזה רבה התכונה מתנשאת מבין כרמי שילה.

והנה המה מגיעים אל מגרש המחולות רחב הידים, מרופד דשאים ומעוטר גפנים ושאר עצי פרי ונוי למיניהם. ובמגרש בַּתָּוֶך נצבות במעגל עשרות נערות ובתולות יפות־תאר – בנות שילה ומסביה: אלה בעלות־קומה וגזרה נאה, תכולות עינים ואדמוניות פנים; ואלה שחרחרות פנים שזופות שמש, עיניהן השחורות העמוקות מבריקות ברשפי אהבה וצמותיהן השחורות העמוקות מבריקות ברשפי אהבה וצמותיהן השחורות קלועות ומשתלשלות למחלפות ארוכות. כלן יחד, מתעלסות ויוצאות במחולות המחנים, מסביב לטורי גפני הכרמים. הֵנָה רוקדות מכרכרות ומפזזות, שרות ומזמרות ביחד, שירי עלומים ואהבה, מנגינות הטבע וזמרת הבציר, בלוית קולות חלילים צלילי עוגב ונבל, המית תפים ומצלתים, הנותנים קצב ולהט למחולותיהן.

ומסביב למחוללות צובא המון רב. המביט, מתבונן ומריע מפעם לפעם בצהלת ששון לקראת המחוללות וזורק עליהן בתשואות־גיל והידד, זרי שושנים וחבצלות ומקלעות־פרחים. בצדי הכרמים על יד הגדרות וּבְצֵל דליות הגפנים המודלות למעלה, מתהלכים בחורי גבעת בנימין וביניהם הוא, שאול, העלם הצנוע. כֻּלם יחד מביטים בלב חרד וברוח נפעמת על מעגל המחוללות. כל אחד ואחד בוחן בעיניו הנכספות, הַכָּלּוֹת, את מבטי המחוללות אחת לאחת לבחר “ולחטף” מקרבן את הַנֵּאוֹתָה והמתאימה לו.

הנה מפעם לפעם יחושו ממעמדם אחדים מהבחורים הצופים בני ארץ בנימין, והמה טסים עטים לקראת מעגל המחוללות, שמים יד על כתף, שומטים ביעף ובאהבה אחדות מתוך מעגל המחוללות ויוצאים עמהן במחול־שְׁנַיִם.

תכונה ותסיסה, המולה עליזה והתרגשות, בין ההמון הצופה. צלילי כנור וחליל ונגינת עליזי המחול מְלַוה את המחזה. זוגות החוטפים וחטופותיהם, עוזבים שלובי זרוע את מגרש המחולות. עליזים ומרוצים בגורלם אשר נפל בחלקם, המה אצים לשוב לבתיהם לשלום לָחוֹג את ימי ארושיהם וחתונתם. והוא שאול הנחבא, העומד בין שריגי גפן, נשאר יחידי לנפשו בודד ונכלם.

והנה מופיעה ויוצאת במחול יחידי, העלמה אֲחִינֹעַם בַּת אֲחִימָעָץ השילונית. גזרתה זקופה כתמרה. עיניה העמוקות הנוצצות מקסימות ומצודדות את הלב; ראשה הזקוף היפה המתנוסס ככתר מתנועע בהוד וחן, צמותיה הַנָּאוֹת הקלועות בזרי חבצלות ופרחים מתנפנפות על ערפה; רגליה הדקות החטובות תֵּרֹמנה ותרחפנה מעל האדמה. יְפִי גזרתה והוד פניה, נֹעם מחולותיה וקול זמרתה הצלול הזך המפַכה כקול חליל פלאים – כל אלה מרהיבים ולוקחים שבי את לבב כל הצופים.

הנה הוא, שאול, מרהיב עֹז בנפשו, מגיח ממקומו ונקרב ברטט עד מקום המחוללת ומביט אליה בעינים כלות ועורגות. נפשו המלאה כספון ואהבה יוצאת ונוהה אליה. עיני כל ההמון המוסבות אליו, המפיקות השתוממות ורחשי הוקרה ליפי תארו וּלגֹבה קומתו המרהבת מִשִׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַ מִכֻּלָּם, – מבטיהם אלה מגדילים ומגבירים את מבוכת נפשו. והנה מבטי עיניו נפגשים במבטי עיני המחוללת המבריקות ונוהרות מגיל. להבה מוצתה בלבו. הוא נרגש. לבו מפרפר והולם מחרדה. נפשו חורגת כצפור מכלובה. אולם הוא שאול, הענו הישר ותמים ברוחו, אינו מעיז בנפשו לגשת אליה לקחתה למחול “ולחטפנה” לו לאשה, כאשר עשו רעיו זה עתה: על דרכם זאת לא תהיה תפארתו.

ופתאם לאֹשר גילת לבבו הנה ניגשת ¹³ אליו המחוללת ברטט, ובקול דק וענוג תנעים אמריה:

" למה תעמד מרחוק עלם יפה צנוע?

– ראה תמו כל המחולות ואתה נשאר בדד.

מחולתי זאת היא מן האחרונות,

היש את נפשך לצאת עמי יחד במחול? – הבה".

וכף ימינה העדינה שלוחה אליו ונוגעת קל בכתפו. רעדת־גיל והתעלות־נפש חולפת כברק בכל יצוריו – הנה קמה ונהיתה משאת נפשו…

מיד הוא מתאושש ורוחו מתעודדת. בישנותו פגה וחולפת כענן. כרגע וימינו על שכמה. שניהם יוצאים במחולת השנַים. ימינו פעם חבוקה וצמודה בזרוע שמאלה, ופעם היא על כתפה הימנית. מחול אהבתם מלבב ומרנין את עיני כל הצובאים.

למראה החזיון המשעשע המרנין לבבות יריע ההמון הצובא לקראת שניהם. צהלות גיל בוקעות באויר.

– “הֶאָח למחוללת הגבורה היפה!!”

– “הידד לאחינעם השילונית בת החיל!!.”

היא מכרכרת עמדו ומזמרת. רגליה הקלות נשָּאוֹת מאליהן והמחול ילך ויגבר ביתר שאת. בחורי גבעת־בנימין המעורבים בין ההמון, מלוים בקולות זמרה שונים את מחולת האהבה העליזה:

– “אשריך שאול אחינו!!”

– “ככה יאתה לך שאול אחינו!!”

– אִי לך שאול הנכלם כי אש נִצְחָתְךָ!!…"

זמרת הנשים המושרה ברגש רב מנעימה ומרוממת את רוח המחוללת:

– "אחֹתֵנוּ אחינעם! אתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה,

וְיִירַש זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שׂנְאָיו!!"

– השמש הולכת ושוקעת ולבו פנימה, שחר חיִיו הולך ואור; שמש הצלחתו ועתידו, הולכת ומופעת בכל יפעת הודה…

בשמחה וגיל עוזב שאול את ככר המחולות. הוא מובל בלוית אחינעם ועמיתיו לבית הוריה אשר בשילה. המה נאותים לבקשת אחינעם בתם, אוצלים לה את ברכתם ומשלחים אותה בלוית שאול בחירה אל בית אביו אשר בגבעת־בנימין עיר מולדתו.

הנה יום ארוסיו את אחינעם משוש נפשו. ולתקופת השנה בהיות שאול כבן שבע עשרה שנה, הוא חוגג עמה את יום כלולותיהם בגבעת־בנימין, לשמחת הוריו ובני עירו.

הנה שאול חי אתה בבית אביו ועובד יחד עמו בשדה, במרעה הצאן ובמשק הבית. שפע נחת וגיל יַחְפֹּן שאול בנֹעַם חייו השלוים המאושרים האלה בחברת אחינעם רעיתו, בבית קיש אביו. הוא שמח ועלז יום יום במתת חלקו.

– – "האח! מה מאושר הייתי אז! אהה לימי זהר אלה אשר חלפו וגָזו לבלי שוב עוד… – –

 

ד. שבי ארון־האלהים במלחמת אֲפֵק וגבורות שאול    🔗

והנה כעבר שנה, לעת זקנת עלי הכהן היושב במשכן ה' בשילה, באה מלחמת הפלשתים בְּאֲפֵק¹⁴) אשר בנחלת יהודה.

שמועות מחרידות מגיעות מהמערכה לאזני תושבי גבעת־בנימין. בני עירו יוצאים בהמוניהם חמושים ועמוסי צידה, להערות נפשם למות להציל ולגונן על ארץ יהודה מולדתם. והוא, שאול, הנודע לגבור־חיל ואמיץ לב בגבורים, גם הוא נספָּח אל גדודי בני עירו הגבורים הבאים לעזרת אחיהם בני ישראל. הוא מספר את החלטתו לאביו ואמו, והמה יניאוהו מלהקים את משאת נפשו:

– “הן בן יחיד אתה שאול לנו. נפשנו קשורה בנפשך. חלילה לך – אם תִּסָּפֶה במלחמה, הלא נרד אֵלֶיךּ אבלים שאולה”…

ואולם רעיתו אחינֹעַם חברתו ואשת בריתו בחיים, מבליגה על יגון בדידותה ועל סערת חרדתה לחייו… והיא מעודדת ומאמצת את לבו שיצא לַקְּרָב – ומברכת אותו, שיביא פדות וישע לעמו, יעש לו שם כאחד הגבורים בארץ ותחזה במהרה את פניו בשובו לשלום.

במשך כל הלילה רבה התכונה בביתו. אחינעם רעיתו מכינה לו צידה לדרך; והוא לוטש את חרבו וחניתו, מותח את קשתו, מורק את אשפתו, מורט חציו השנונים ומכונן מָגִנּוֹ. הנה ידיה הענוגות עסוקות בכלי נשקו ופניני דמעותיה נגרות חרש נטפים על לחייה. לבו חרד ומנחש…

למחרת כעלות השחר, הוא נפרד ביגון חבוי מאת אחינעם רעיתו לבב־לבו, יוצא למלחמה עם חֶבֶר עמיתיו ונספָּח אל גדודי בני עירו. בדרך הוא נפגש עם חברו נְתַנְאֵלִי ידידו מימי נעוריו… אך בטרם יערך שאול שיחה לפניו – והנה המה נפרדים חיש. על פי צו מפקדם, איש מאת רעהו ומתערבים בין אלפי צבאות ישראל הטשים אֱלֵי שדי הַקְּרָב… – – –

קטב המלחמה מהלך אימים. במו עיניו רואה שאול את תבוסת בני עמו הגבורים המוגרים על ידי חרב האויבים. חללים חללים נופלים כעמיר מאחרי הקוצר, ואין מאסף. הפלשתים צמאי רצח ושוד, ישחיתו רחמיהם ומשמידים מאיש עד אשה, מזקן עד נער ועולל; המה מחריבים, ומציתים באש והורסים כל אשר יפגעו בדרכם, מעיר ועד שדמות קמה.

והנה פתאם מובל ארון ברית ה' צבאות יושב הכרובים בקרב מחנות ישראל הנלחמים בשארית גבורתם, ועל ידו חפני ופנחס בני עלי הכהן בשילה. חילות מחנות בני ישראל מתאוששים, יריעו תרועות נצחון וחיָלים יְגַבֵּרוּ. אולם גבורתם הנועזת בת חֲלוֹף הִנֶּהָ – כשאגת ארי פצוע טרם יגוע. גם עתה ההצלחה פונה להם עֹרף. קטב המלחמה ילך ויגבר. בני עמו ישראל נגפים שוב לפני אויביהם. תבוסתם הָשְׁלָמָה. “שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי” נופלים וּמָכרעים לטבח בחרב הפלשתים. והוא, שאול, עם שארית הגבורים – נסים מבוהלים עם כל ההמון ונפוצים לעבריהם.

לשמע הבשורה האיומה, כי גם ארון האלהים נשבה בידי הפלשתים ונִסְפּוּ שני הכהנים חפני ופינחס לפני ארון ה' בהגנם עליו עד רגעם האחרון, – לשמע משנה־השבר הזה, יִתֵַר לב שאול ממקומו. מבלי התעשת וחשב הרבה, עוזב שאול את המחנה הנס במבוסה, חוגר שוב חרבו על ירכו מכונן קשתו וחניתו וקורא:

“אחַי! מי האיש אשר שבר בני עמו וּשְׁבִי ארון ה' על לוחות העדות נגע ללבבו – ילָּוה אלי!” – –

עם עשרות גבורים מרי נפש, שב שאול על עקבו. בתעצומות נפש הוא רץ ועט לקראת מערכות הפלשתים. חרב אנשיו תגזר ותכַלה על ימין ועל שמאל עדי הבקיעם דרך ויגיעו עד לחיל המאסף אשר לפלשתים הגאיונים העריצים המנהלים את שבויי ישראל, השלל והמלקוח, ובתוכם גם את ארון־האלהים המוקף גדודים שולפי חרב… אכן נבצר מאת שאול ואנשיו להציל את ארון העדות מכף האויב… שאול שועה לעבריו – והנה אי־שמה נגלה לפניו גבור ענק פלשתי ההולך לפני מחנה השבויים, מחזיק בידיו את שני לוחות הברית, ופיהו הפעור מחרף את מחנות ישראל השבויים, הכבולים בכבלי ברזל… – –

עין בעין רואה שאול את המות. בזעם נפשו המרה הוא מתאושש כרגע, מנופף חרבו על הגבור הפלשתי, מפילהו ארצה כשהוא מתבוסס בדמיו, משמיט ומציל מידיו את שני ¹⁵ לוחות הברית. חצי האויב מתרוצצים מעל ראש שאול, חניתות וכידונים נזרקים לכל עבריו. בְּגֵו פצוע וברגלים כושלות, דוויות וזבות דם, נִמְלָט שאול כל עוד כחו עמו, בורח עם שרידי גבוריו ומביא את לוחות הברית אל מחנה ישראל, הנסים במבוכה כצאן נרעש לאהליהם…

במדים קרועים ואדמה על ראשו, כשידיו הפצועות השותתות דם מחזיקות איתן את שני לוחות הברית צמודים אל לבו – ירוץ הלאה ויבוא שִׁילֹה לבשר את הרעה אשר מצאה את עמו.

זעקת שבר ויללה אופפת את העיר… במרוצתו הוא מגיע עד משכן ה' צבאות, המתנוסס על תלו לתפארה בטבור העיר שילה. יסודות המשכן וקירותיו אבני גזית ¹⁶ ויריעות תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר מעשה חושב אשר הכין משה במדבר סיני – פרושות על הקירות מלמעלה.

בחפזון נותן שאול לאחד הכהנים המָּפְקָד על היכל ה' את שני לוחות הברית המוצלים, לצפנם למשמרת.

למראה שני לוחות הברית הנמסרים לכהן, מתפרצים קולות זעקה מכל עברי שאול:

– “ואיפה ארון ה' אלהים!!”

– " איהו?!!"

– ההמון הצובא נושא קולו ומתיפח בבכי, והנשים מֵילִילוֹת ומקוננות בקולות תאניה בלי הפוגות…

משמים ודומם, נצב שאול לרגעים על סף היכל ה' השומם אשר גלה כבודו ממנו וַיוּעַם הודו – בְּהֵעָדֵר ארון האלהים מתוכו… ראשו הסחרחר שוקע במצולת היגון והיאוש.

והנה יקראוהו אל עלי הכהן היושב אצל שער העיר שילה על יד הדרך ומצפה לקראת הקורות.

– “מֶה הָיָה הַדָבָר בְּנִי?” ישאלהו הכהן, האב השכול, איש זקן בן תשעים ושמונה שנה ועיניו כהו מראות.

מרוב מבוכה ותמהון לב, מתפרצים מלבו דברי בשורתו האיומה לאמר:

– “נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה, הָיְתָה בָעָם; וְגַם־שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ, חָפְנִי וּפִינְחָס, וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים, נִלְקָחָה”…

– הוי, בהגידו כי גם ארון האלהים נשבה, והנה עלי הכהן צונח מעל הכסא אחורנית, מפרקתו נשברת וכעבר רגע קט מת עלי הכהן… – –

ואחרי עשות האויבים והפלשתים שַׁמוֹת בארץ יהודה, מתפרצים גדודיהם אל מְסִבֵּי שְכֶם ומחריבים את העיר ¹⁷ שילה.

ומעתה, תוגה עזה צורבת את לב שאול למראה עֱנוּת בני עמו הנאנקים תחת עֹל אויביהם הפלשתים מציקיהם, הרודים בהם בפרך ורועצים אותם בלי חמלה. ויגון טמיר ורטט מוסר כליות יגונבו אל לבו מפעם לפעם: בשורתו הרעה לפתע פתאם – אִנְתָה למות עלי הכהן… – –

ועם המעשה הרב אשר חולל שאול במלחמה, לבו לא יְהֲלֵּךְ בגדולות ורוחו לא תגאה. יודע הוא כי הנהו כאחד מבני עמו אשר מִלֵּא את תעודתו אשר נִטְלה עליו למען עמו ישראל, ואַשרָיו שהציל את שני לוחות הברית ונפשו היתה לו לשלל. וכמה נספו במלחמה זאת מבני עירו גבעת־בנימין ולא יָסְפוּ לראות עוד את בני משפחתם… – –

"אֲיֶּכָּה נְתַנְאֵלִי חברי הטוב ידיד נפשי מימי נעורי? איכם שאר אחי ורעי בני עירי?.

בעת הקרָב באפק־יהודה הָרחקתם מעלי ולא הוספתי לראותכם… הנשביתם בידי הפלשתים או הנספיתם חלילה במלחמה?…" – – –

שבעה חדשים¹⁸ חולפים רַבֵּי יגון ואבל לעם ולמשפחותיו. והנה קו אור בוקע את מאפלית השמים הקודרים הנסוכים על ארץ יהודה וישראל – סרני הפלשתים השיבו את ארון־האלהים לתושבי בית־שמש, אחרי נגף ה' אלהים את הפלשתים בתחלואים רעים.

והוא, שאול, כמה שמח ועלץ לבו לקראת הבשורה הטובה ההיא.

ואולם עד ארגיעה ערבה שמחת העם ותהי לאבל… אנשי בית־שמש פתחו את ארון ברית ה' ויציצו בו פנימה וַיָקֵלוּ בכבוד ה‘. ויך ה’ אלוהים בעם וַיִסָּפוּ מהם כחמישים אלף ושבעים איש… ויבקשו אנשי בית־שמש מאת תושבי קרית־יערים להעביר אליהם את ארון ברית ה' – ומאז שכַן ארון ה' בקרית־יערים בבית אבינדב אשר בגבעה.

ומפעם לפעם מבקר שאול את בית הורי נְתַנְאֵל חברו הטוב השכולים מבנם יחידם זה. הוא מנחם את ההורים, מדבר על לבם, מעודד רוחם ושוקד להפיג יגונם ולהנעים בכל אשר יוכל את מרירות חייהם… – –

*

שנים אחדות חולפות. והנה מופיעה נהרה חדשה בבית שאול – נולד בנו הבכור יְהוֹנָתָן. הוא קורא לבנו יְהוֹ־נָתָן, בהודיה לה' על מתנתו וגם לזכרון נתנאל בֶּן־עירו, חברו הטוב ידיד נפשו, אשר עקבותיו נעלמו במלחמת ישראל שהתחוללה באפק־יהודה, לבלי הִגָלות שוב…

הבן הזה משביח מעט את סערת עצבו ויגונו המקננים בלב שאול מימי המלחמה, ולמראה עֱנות בני עמו מתגרת יד האויבים הפלשתים. הילד יהונתן הרך הולך וגדל ומתנכר ביפי נפשו הנעלה, בזיו תארו וחנו, ובאמץ רוחו. הוא מחנך את יהונתן בתורת ה' וגם בעבודת האדמה וגם מִרעה הצאן, ומלמד ידיו למשך בקשת לירות חצים במטרה, לקלע כידון חנית וָרֹמַח ולהחניק צנה ומגן.

והנער יהונתן בן טפוחיו, הנצר הרך, נטע־שעשועיו, נפשו נקשָׁרה בעבודת האדמה והאחו, משכיל בדרכיו ומעלליו ומיטיב ללמד ולדעת.

 

ה. הופעת שמואל הרואה ומפעלותיו    🔗

הרבה ישמע שאול על אודות הִגָלות הָרוֹאֶה הגדול שְׁמוּאֵל בן אלקנה האפרתי – היושב בעיר רָמָה לא הרחק מגבעת־בנימין צפונה – אשר יצק מים על ידי עלי הכהן בשילה, וַּיוֹפַע לנביא בישראל לעת זקנת עלי.

והלך שמואל הרואה מעיר לעיר, במסבי יהודה ובנימין לשפט את העם ולנחותם בדרך התורה והמצוה; יְלַמֵּד אותם דעת ה' ותורתו וְאָצָל מרוחו עליהם לנהות אחרי ה'.

ועוד הגדיל שמואל הרואה את פעליו ביסדו מקרב בחירי העם את מַקְהֲלוֹת “בני נביאים” תלמידיו שומעי־לקחו, בּחַוָּה נָיוֹת¹⁹ אשר על יד רָמָה. אלה הם צעירים יפי־תאר, בעלי נפש וטהרי לב, מחונני שאר־רוח וכשרון, בם גם באים בשנים מהודרי־פנים, המיועדים להיות מורי העם ומדריכיו במקום בני עלי כהני ה' במשכן שילה אשר סלפו את דרכם הישרה באחרית ימי אביהם.

שמה בְּנָיוֹת ילמדו בני הנביאים לקח מפי שמואל הרואה, דעת התורה, מוסר ויראת אלהים וגם דרכי מליצה, זמרה ונגינה בכלי שיר, ועברו בני הנביאים האלה בלהקות בערי יהודה ובנימין, והוכיחו את העם, יטיפו לו דברי חכמה ומוסר ויקָרבו את לבב ההמונים אל ה' אלהים לעבדו בכל לבבם ונפשם.

ומיום שבת הארון בְּקִרְיַת־יְעָרִים הרבה שמואל הרואה לסובב את שבטי ישראל מעיר לעיר לשפטם. והורה אותם הרואה את התורה והמצוה והדריכם בדרך ה‘, וַימצא הרואה מסלות אל לבב העם וַיִּנָהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה’ ודבר הרואה. וַיַּגֵּד להם הרואה את הבשורה הגדולה לאמר:

אִם־בְּכָל־לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל־ה' הָסִירוּ אֶת־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל־ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ – וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים."

וישמעו אליו כל העם, וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַבְּעָלִים וְאֶת־הָעַשְׁתָּרֹת וַיַּעַבְדוּ אֶת־ה' לְבַדּוֹ.

ופעם אסף שמואל הרואה את זקני ישראל ואת המוני העם אל העיר מִצְפֶּה ²⁰ המתנוססת על גבעה, מצפון־מערב לגבעת־בנימין על יד המסלה העולה שׁכֶמָה. וַישפט הרואה את העם, ויוכיחם וייסרם בדבריו החוצבים להבות אש, ויטהר וַיָּכן את לבב העם לעבד אך את ה' לבדו, ויעודד את רוחם בשם ה' לפרק כעת את עֹל פלשתים מעליהם…

ופתאום, והנה מהומה ומבוכה גדולה בקרב העם הנאסף – סרני פלשתים והמוני צבאותיהם עלו למלחמה בישראל… ואולם הרואה שמואל אשר דבר ה' בפיו וחפצו רצון אלהים – רוחו לא נפל עליו. ויתיצב שמואל בראש העם וַירתק אליו ברוחו האדיר את לבב רבבות ההמונים לבל יהיו נדהמים ואובדי־עצה מפוגת לבם. ויעל שמואל טְלֵה־חָלָב עולה כליל לה' אלהים, ויזעק ויעתר אל ה' בעד העם. וככלותו את תפלתו וַיעורר ויחזק את לבב העם. ויתעודדו המוני העם ותעצם נפשם לשמע אמרות הרואה המוצקות. ויצאו כולם חוצץ כאיש אחד חמושי נשק למלחמת מגן נגד אויביהם הפלשתים העצומים. ויהי ה' בעזרת ישראל כדבר שמואל “וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל־גָּדוֹל בַּיוֹם הַהוּא עַל־פְּלִשְׁתִּים” ויהומם מהומה גדולה ויפנו ערף וינגפו לפני בני ישראל. וירדפו וידביקו בני ישראל את הפלשתים וילָּחֲמוּ בם בזעם קטב, ויכַלו בם את חמת נקמתם וַיַכּוּם עַד־מִתַּחַת לְבֵית־כָּר, ויהדפום מגבולות הארץ.

ויפרקו העם את עֹל פלשתים מעליהם “וַיִּכָּֽנְעוּ הַפְּלִשְׁתִּים וְלֹא־יָסְפ֣וּ עוֹד לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי יַד־ה' בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל.” וַיָּשִׁיבוּ בני ישראל את עריהם מידי הפלשתים מֵעֶקְרוֹן וְעַד־גַּת. וכאשר גברו בני ישראל על הפלשתים, וישלימו אתם גם שבטי האמורי – הכנענים אשר נשארו בקרב שבטי ישראל מימי יהושע.

ושמואל הרואה ילך כמשפטו מדי שנה בשנה וסבב את ערי יהודה ובנימין, בֵּית־אֵל, הַגִּלְגָל וְהַמִּצְפָּה ועל גבוּל אפרים, לשפט את העם ולשים צדק ומשפט, חסד ומישרים בארץ.

והוא, שאול, מעודו לא ראה את שמואל הרואה פנים אל פנים; הן איככה יערב לבו להתודע ולהכיר מקרוב את שמואל איש האלהים – רועה־ישראל ומעוז־נפשם.

* *

– והנה כאשר זקן שמואל הרואה תרפינה ידיו, ולא יכל לָסֹב את ערי ישראל. וְשָׂם הרואה את שני בניו יוֹאֵל וַאֲבִיָּה שופטים לישראל בבאר־שבע.

ואולם למורת רוח הרואה, שני בניו השופטים אינם מפארים את זקנתו – אינם הולכים בדרכיו הנעלות. לא כאביהם יֵלֵכוּ מעיר לעיר בארץ הנגב לשפט את העם, כי־אם במקומם בבאר־שבע יֵשֵׁבוּ, למען הרבות שכר למשרתיהם ולעוזריהם, למזכיריהם ולסופריהם הלוקחים את משכרתם הרבה מאוצר העדה… ואחרי הבצע הם נוטים בדרשם במו פיהם בחזקה את המעשר הראשון המגיע להם כבני לוי וְיָסבו מפח־נפש לשאר הלוִיִּם המִּסכנים העניים. במעשיהם אלה כמו שֻׁחד לבם עד כפשַׂע להטות ²¹ את המשפט…

לב הרואה דוה והיטב חרה לו לשמע ארחות מעללי בניו הנלוזים. הוא מעיר אזנם למוסר מפעם לפעם, ומוכיח אותם באמרי פיו הנמרצים. ובראות הרואה כי דבריו לא עשו פרי וכי בניו לא שבו מדרכם – הוא מסירם ממשמרת כהונתם מהיות שופטים בישראל.

ונוסף לכל אלה, בראות הפלשתים כי רפו ידי הרואה – המה מרימים ראש לעת זקנתו. אט אט פורשים הפלשתים את מכמרת ממשלתם על פני ארץ יהודה ומכניעים שוב את בני ישראל. בתחבולות עקלקלות מלאות ערמה, זדון ורשע, המה כובשים את ערי יהודה ובנימין הבצורות ומושיבים בהן את נציביהם העריצים. וגם בגבעת־בנימין עיר מולדת שאול, הנודעת כעיר מבצר בעת מלחמה – בתוכה מושיבים הפלשתים את נציבם וחיל משמר פלשתי במגדלי מצודת העיר; לשים עין פקוחה על בני עירו בַּל ימרֹדו…

ובראות נָחָשׁ מלך בני־עמון את יד הפלשתים כי קשתה על ארץ יהודה, יָחֵל גם הוא להציק ²² לשבטי עבר הירדן מזרחה… וּמִתְאֲנֶה להתגרות למלחמה גם בארץ יהודה ואפרים.

 

ו. וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶך – בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם    🔗

והנה מתאספים כל זקני ישראל הֶרָמָתָה, מתיצבים לפני שמואל הרואה ודורשים מאתו, כי יבחר להם מלך אשר יצא ויבא לפניהם, יִלָּחֵם מלחמותיהם ויגאל את הארץ מכף הפלשתים הצוררים ומיתר האויבים הלוטשים עין טורפת לגבולות הארץ ממזרח ומנגב.

וכה יכַלו זקני העם את דבריהם לאמר:

– “ הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ…”

והנקלים הפחותים אשר מבין הזקנים ממלאים אחרי דברי קודמיהם לאמר:

– "אנו רוצים מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל־הַגּוֹיִם…²³

*

רבה התכונה וההתנערות בקרב שבטי ישראל הגדולים לקראת הבשורה, כי הרואה נעתר לזקני העם ויגד להם בשם ה' כי יבחר את המלך הראשון בישראל מקרב העם, למען יעמד המלך בפרץ להושיע את ישראל מכף מעניהם ויפרק את עֹל הפלשתים מעליהם. המוני העם מתוכחים ונדונים בינותם ברגש רב…

וגם בני עיר שאול – תושבי־גבעת בנימין, מתעוררים לקראת הבשורה הגדולה אשר באה מֵרָמָה עיר הרואה. המה נדברים וְנִוָּכְחִים בינותם ונושאים עיניהם אל השבטים הגדולים רמי היחש, בני יהודה ואפרים, אשר הקימו מני־אז שופטים וגבורים מקרבם.

במבוא העיר גבעת־בנימין ועל ככר הבמה, יִקָּהַלוּ מפעם לפעם ישישים וצעירים גם יחד, נדברים איש אל רעהו, מתחרים ומנחשים לדעת: אֵי השבט אשר מתוכו יבָּחר המלך הראשון בישראל?…

ואולם אין איש מבני גבעת־בנימין מולדת שאול, מעלה על לבו, כי אולי מתוכם יבחר הרואה את המלך… וכי למי מהם יאתה תעודה זאת?… –

* * *

ונוסף לזה הלוא שבטם הוא מקטני שבטי ישראל, וכתם השערוריה מני־אז, מות האשה פילגש הלוי, אשר עֻנתה לפני עשרות שנים, בידי בליעל מתושבי גבעת־בנימין, ובני העיר הגנו על הרשעים האלה ולא חפצו לְמַגֵּן אותם בידי ראשי השבטים אשר רצו לעשות בהם משפט צדק, ־ כתם הפשע הזה עוד לא נמחה כליל…

והוא שאול אינו שם לב לזאת ומסיח את אפיק מחשבותיו והלך נפשו מתכונה זאת – מה לו לפלַגות העם ולויכוחיהם?… הרואה שמואל ימצא לבדו על פי ה' את בחיר העם מקרב שבטי יהודה ואפרים.

– שאול שם כל מעיניו במלפנים בעבודת השדה ומרעה הצאן…

* * *

לאור הירח החוַרוַר, רוכב המלך שאול אט אט בדמי הליל… בעקב זכרונותיו האחרונים נהרה מופעת על פני המלך.

נפשו עולסת ברגעים אלה. הוא מסב את עיניו השופעות נהרה וקורת־רוח, אל שריו אבנר ועמשא הרוכבים לימינו ולשמאלו. רצון המלך כעת, כי שריו יָחֵלוּ לשוחח אתו – ואולם, שני השרים רוכבים מורדי ראש צוללים בנבכי הגיגי לבבם…

המלך עוצר רגע את פרדו ושועה אל אבנר:

– “התזכר אבנר בן נֵר דודי את ראשית צעדי מלכותי?…” אבנר מעיף את עיניו המשתאות במלך, חושב רגע קט ומשיב:

– כן, אבי המלך נזכרתי בעת. זה קרה לפני רבות בשנים בגבעת־בנימין, טרם הֻסּב שְׁמה לגבעת־שאול, לכבודך אדוני המלך. נר אבי שב אז הביתה בין הערבַּים ויספר לבני הבית, כי בשובך אבי המלך מֵרָמָה אל גבעת־בנימין אחרי הִוָּדְעֲךָ מפי הרואה, כי נמצאו האתונות האבודות אשר לאביך – וַתִּפְגֹשׁ אז בדרכך הצלחה חבל נביאים מתנבאים, וַתָּאֳצל מרוחם, ותבוא העירה וַתֵּלֵךְ ברחוב הלוך והתנבא, וַתַּחַז ותמלל רמות על ישראל וארצו, על מלכות וגאולה גם יחד… וַישתאו ויתמהו כל רואיך, ויאמרו איש אל רעהו לאמר: “הֲגַם שָׁאוּל בַּנְבִיאִים?!” ויאמר אבינו נֵר אלינו:

– “מה זה היה לשָאוּל בן קִישׁ אָחִי? הן ידעתיו מתמול ושלשום כמצניע לכת וממעיט שיחה!. הלוא דּבָר הוא כי חזה שאול ויתנבא פתאום על ישע־העם ועל גאולה ודרור…”

– נכון דברת, אבנר – קורא המלך שאול ומשסע את דבריו בקוצר רוח – גם אני מעלה על לבי כעת, את כל הקורות אותי אז בראשית צעדי לקראת המלוכה…"

אַבְנֵר מחשה. הוא מחליף מבטים אלמים עם עֲמָשָׂא משנהו… שניהם מעיפים עיניהם המנחשות אל פני המלך אשר הבהירו וקרנו לרגעים… – והמלך דופק בפרדו וטֹוֶה את חוטי זכרונותיו המרהיבים מלפני שנים עבָרו…

בַּסָּךְ עוברים לפני עיני רוחו של המלך קורות חייו המופלאים, אשר הֶאֱמירוהו אל ראש פסגת התעודה ואל שִיא ההצלחה והתהִילָּה – מני פגישתו הראשונה את שמואל הרואה בעיר רָמָה בגלל אָבְדַן האתונות אשר לקיש אביו…

 

ז. חֲזוֹן הַמַּלְכוּת וְהַתְּחִיָּה בְּיִשְׂרָאֵל    🔗

על דברי זכרונות אבנר, המלך משיב אל לבו:

… " הֲגַם שָׁאוּל בַּנְבִיאִים?. הֲגַם שָׁאוּל בַּנְבִיאִים קראו אז אחרי… הכִי חלפה עלי פתאם רוח אלהים ואתנבא ללא שמץ נְסִבָּה? – הלוא קדמתני בשורת המלכות מפי הרואה, אשר הרהיבתני כֹּה וַתְּפַעֲמֵנִי ותפקדני רוח ה'…"

*

– – – "והנה באחד הימים לפנות ערב, שב קיש אביו מהשדה הביתה סר, נבוך ונוּגה…

שאול שועה אל אביו בחרדה:

– “מה לך אבי קיש כי תתעצב כֹּה?”

– אהה לי שאול בני… אבדו לי האתונות. עבדתי היום בשדה לא הרחק מחלקתך בני, וָאשלח את האתונות לנפשן לרעות באחו אשר על ידי. לעת ערב חפצתי לרכב שוב הביתה, העיפותי עיני לעבר האחו – והנה האתונות אינן… התרוצצתי הֵנָה וָהֵנָה, זעקתי, שאלתי את פי הנערים העובדים עמי בשדה, ואין יודע. חקרתי ושאלתי את פי עוברי־אֹרַח ולא הצלתי מפיהם דבר והאתונות אינן… קראתי וצעקתי לך שאול בני – וְאֵינֶךָ. ויגידו לי הנערים, כי הקדמת לשוב היום הביתה לקראת משאלת האם. אכן אֲדַמֶּה בלבי, רחקו האתונות אחרי מרעה דשן ותתעינה…

– – – " שמע נא בני לקולי, קַח־נָא אִתְּךָ אֶת־אַחַד מֵהַנְּעָרִים וְקוּם לֵךּ בַּקֵשׁ אֶת־הָאֲתֹנֹת." שאול חש למלא את בקשת אביו. באותו היום בין הערבים, עִם הדָּעך קרני השמש, יוצא שאול מיד עם נערו העובד עמו בשדה, לחפש את האתונות. יומים הולכים שניהם ומבקשים במסבי העיר גבעת־בנימין, עוברים צפונה משוטטים בהר אפרים ויחפשו את האתונות. המה לנים בכפרים, משכימים עם עלות השחר, עוברים דרך שורת ההרים המסתעפים לגבעות ורמות, תרים את חבל ארץ שְָׁלִשָׁה הקרוב לגבול ארץ בנימין, ואת ארץ שַׁעֲלִים. אחרי כן המה עוברים את כל חבל ארץ בנימין, חוקרים ודורשים ולא מוצאים. ביום השלישי המה מסובבים ותרים את חבל ארץ צוּף, המה מחפשים חוקרים ודורשים את כל עובר ושב – וָאַיִן. ככה המה משוטטים ללא הצלחה עד הגיעם אל קרבת העיר רָמה, מושב הרואה שמואל, ולמפח נפשם – עמלם לשוא…

שאול נואש מן האתונות. הוא פונה אל נערו במגנת לב: “לְכָה וְנָשׁוּבָה־־פֶּן־יֶחְדַּל אָבִי מִן־הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג ²⁴ לָנוּ…”

הנער ממאן ומחוה דעתו לפניו לאמר:

“הִנֵּה־נָא אִישׁ־אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת, וְהָאִישׁ נִכְבָּד כֹּל אֲשֶׁר־יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא, עַתָּה, נֵלְכָה שָּׁם־־אוּלַי יַגִּיד לָנוּ, אֶת־דַּרְכֵּנוּ – –”

אין שאול מכיר היטב את ארחות הרואה והוא חושב בתם לבו, כי הרואה יקח שכר ותשורה בעד עמלו…

הוא משיב את הנער בדאגה:

– “וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה־נָּבִיא לָאִישׁ־־כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ, וּתְשׁוּרָה אֵין־לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים: מָה, אִתָּנוּ?…”ממשש בבגדיו רגעים וקורא בגיל:

– "הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף; וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וְהִגִּיד לָנוּ אֶת־דַּרְכֵּנוּ. "

שאול שומע לעצת הנער וקורא ברצון:

– “טוֹב דְּבָרְךָ לְכָה נֵלֵכָה”…

שניהם מחישים צעדיהם והולכים בנתיב המוליך אל העיר רָמָה, לדרש ברואה על דבר האבדה…

בעלות שאול בלוית נערו בְּמַעֲלֵה העיר רָמָה, לבו נפעם מחרדת צפיה, רחשי גיל והתרגשות גם יחד – לקראת פגישתו הראשונה בחייו עם הרואה שמואל איש האלהים, אשר על ידה יזכה איפוא לראות את הרואה שמואל הפלאי פנים אל פנים ולדבר אתו פה אל פה…

במעלה המסלה המובילה העירה, פוגש שאול ונערו את בנות העיר היוצאות לשאב מים מהמעין המקר מימיו לרגלי ההר. אלה יורדות במורד ולעומתן אלה עולות מהמעין וכדיהן ונאדותיהן מלאי מים על ראשן. שפי, שפי, תלכנה הנערות כבנות מלכים לבושות שמלות רקמה בשלל צבעים, ישרות גֵּו וזקופות ראש כפרחי השבלים. אלה היורדות כדיהן על שכמן, ואלה העולות, כדיהן מתנוססים כנזר על ראשן הנאוה. עיניהן העמוקות השחורות, מדובבות בלי אֹמֶר על חלומות חיי נעוריהן, משאות נפשן וחזיונותיהן…

ובינותן, אלה עולות ויורדות בדממה, ואלה עולות ויורדות בצלילי רנה וזמרה; הן שרות בנחת ובשלות־נפש ומחליפות אֲמָרִים בינותן. כמימי המעין הזך תפַכינה שירותיהן…

המחזה המרהיב המצליח אשר לאליעזר עבד אברהם בפגשו את רבקה בת בתואל על עין־המים ונֵחושו הטוב – מופיע כרגע לעיני רוחו של שאול…

“פגישה זאת, אך מקרה צלח הוא למען פשר אבדת אבי” – אומר שאול אל לבו…

שניהם פונים אל הנערות בשאלתם:

– אנא הגדנה לנו, הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה?…"

הנערות משתאות ליפי מראה שאול, והנָה מעיפות בו עיניהן המפיקות ערגת־הנפש ורחשי גיל. לרגע קט הן נצבות נבוכות כמוקסמות מבלי הוצא הגה… ומיד הן מתאוששות ומבשרות בגיל את שָׁאוּל על שאלתו, – ובמקום להגיד לו בקצרה, ממללות הנערות הרבה ומכבירות אֲמָריהן לאמר:

– " יֵּשׁ, הִנֵּה לְפָנֶיךָ; מַהֵר עַתָּה, כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר־־כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם, בַּבָּמָה כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל, כִּי לֹא־יֹאכַל הָעָם עַד־בֹּאוֹ, כִּי־הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, אַחֲרֵי־כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים; וְעַתָּה עֲלוּ, כִּי־אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ…"^טו)

ויתר הנערות הנצבות מן הצד, מרביתן משלחות מבטיהן אליו מפעם לפעם מְרַווֹת ביפי הוד תארו ולמראה קומתו המרהבת, ומתלחשות בינותן ברחשי גיל והתפעלות מהולים בתוגת געגועים וכליון הנפש לקראת הפרדו מהן…

שאול נפרד מאתן ועולה עם נערו אל שער העיר.

* * *

שניהם נכנסים העירה, מהלכים ברחובה ועיניהם משוטטות – לפניהם מתנוססת הבמה הגבוהה על ראש הגבעה בטבור העיר.

שאול מעיף עיניו – והנה הולך לקראתו אל עבר השער, איש זקן הדור במראה פניו הקורנים ובעיניו הנוהרות. תלתלי זקנו המלבין יורדים כשרשרת כסף על פי מעילו. נגש שאול לבדו בְּתוֹךְ הַשַָׁעַר אל הזקן נשוא הפנים ושואל אותו:

– “הואל אדוני הַגִּידָה־נָּא לִי,אֵי־זֶה בֵּית הָרֹאֶה?.”

לגילת נפשו המשתוממת, עונה אותו הזקן לאמר: “אָנֹכִי הָרֹאֶה”…

וטרם שאול מרהיב עֹז בנפשו להביע את משאלת לבו – הרואה ממשיך את דבריו לאמר:

– “עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה, וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר, וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ. .. אין לי חפץ במתת בני אדם ותשורותיהם… אני אתן לך מתת ה' אלהים אשר לא פללת… וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים אַל־תָּשֶׂם אֶת־לִבְּךָ לָהֶם, כִּי נִמְצָאוּ… וּלְמִי כָּל־חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל? הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ!…”

רחשי גיל והשתוממות מהולים בחרדה ודאגה גם יחד, ממלאים את לבב שאול לשמע דברי הרואה האחרונים הרומזים על משׂרַת המלוכה הנועדה לשאול ולביתו אחריו, האוצרת בתוכה עתידות ונצורות מופלאים ומעמסת סבל מצוקות וָטֹרַח גם יחד, בל תְּשׁוּרֵם עין אדם מראש…

… “וּלְמִי, כָּל־חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל? הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיך!. מכל אלפי רבבות בני עמי הכי אני בחיר־העם כי אֶמְלֹךְ?… היתכן כדבר הזה? נשגבה ומופלאה בשורה זאת בעיני…”

כרגע מתאושש שאול. הוא מרהיב עֹז בנפשו ומביע את ענוַת לבו ואת תלונתו לפני הרואה ומתחנן אליו שאַל יעניק לו מתנה סַגיאה ונעלה זאת, הנשגבה למעלה מכחות נפשו ויחשׂ משפחתו הדלה לאמר:

“– – – הֲלוֹא בֶן־יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל־מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי, כַּדָּבָר הַזֶּה.?..”

הרואה מחשה ואינו משיב דבר. הוא לוקח את שאול ואת נערו, אשר עמד עד כה מן הצד, מעלה אותם אל הַלִּשְׁכָּה אשר בירכתי הבמה הגדולה ונותן להם מקום בראש הקרואים, המסובים מסביב לשלחַן הזבח – כִּשׁלֹשִׁים אִישׁ… הקרואים קמים בחרדת כבוד לקראת שמואל ומפַנים כרגע את המקום הראשון לכבוד שאול ונערו. שאול יושב ביניהם בחרדת מבוכה ותוהה…

מפעם לפעם, הוא מעיף עיניו הנבוכות בקרואים: הנה נכחו ומעבריו יושבים בני הנביאים לבושי מחלצות ומעילים, צעירים יְפֵי תאר ונסוכי אצילות; ומרבית הקרואים זקני העיר רָמָה וראשי שבטי ישראל ושופטיהם המה – אנשים באים בשנים ואישים מעוטרי שיבה ומהודרי פנים מאירים מפיקי טֹהַר נפש ובינה עליונה. נדמה לו לשָׁאוּל, וְהִנֵּה המה קורצים בעיניהם רומזים זה לזה בלי אֹמֶר והגה:

“מי האיש הלזה בינותינו?…”

והנה נגש הטבָּח אל שאול, יִקֹּד ויכרע לפניו, שם לפניו את השוק והירך מנה אחת אפים מבשר הזבח, ואומר אל שאול לאמר:

– “הִנֵּה הַנִּשְׁאָר שִׂים־לְפָנֶיךָ אֱכֹל, כִּי לַמּוֹעֵד שָׁמוּר־לְךָ” – –

ושוב יִקֹד הטבח לפניו ויוצא…

דומית צפיה שוררת. והנה הרואה שמואל מופיע לבוש במעילו. אט אט הולך וקרב הרואה הזקן אל ראש השלחן. עיניו הבהירות השופעות נהרה צופיות נכחן. רוח החזון והוד־יה נסוך עליהן. באמרות ברכה קצרות מקַדם את פני הקרואים ומברך על הזבח, פורש כפיו למעלה ואוצל ברכתו לעם וְלָאָרֶץ…

ארוחת הזבח החלה. שאול ונערו אוכלים יחד עם הקרואים. דממה כבושה דממת־קֹדש מרחפת באולם. ושמואל הרואה נגש מפעם לפעם אל שלחַן הקרואים ועומד עליהם לשרתם, ומנעים את רוח הקרואים באמרותיו ובהארת פניו.

והנה הרואה יושב בראש השלחן נֹכח שאול ואוכל יחד עם הקרואים. שאול מוריד עיניו לרגעים. פני הרואה שופעי הוד־חזון ונהרה אצולה, נוסכים גילת־נפש עליונה על הקרואים. הס, דממה עצורה רבת צפיה משתוררת בלשכה. הרואה קם ונושא חזונו על תורת ה' ועל עַם ישראל ועל תעודת המלכות אשר תּוּקָם מקרב העם… וכה גומר הרואה את אמרותיו לאמר:

"וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ

 בְּהִתְאַסֵּף רָ֣אשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵֽל…"

התרגשות רבה בין כל הקרואים. המה מעיפים עיניהם בשאול במבטי השתוממות ומחליפים מבטיהם זה לזה…

והוא שאול יושב בינותם, עיניו מורדות ורוחו נפעמת…

תמה כֵּרַת הזבח. הקרואים קמים מֵעִם השלחן ונפרדים בברכה מאת הרואה ומאת שאול. הרואה שמואל יורד בלוית שאול ונערו מהבמה העירה ומתהלך אתם ברחובה. היום פונה לערֹב. הרואה שב עמהם אל ביתו ומעלה את שאול אל גג הבית השטוח כרצפה. רגעי דומיה וקשב נמשכים. שאול מביט וצופה לעבריו, מֵזִין עיניו בהדר הַנֹף ומתענג על המראה המרהיב אשר מסביב: שדות־קמה, וכרי־מרעה, מרבדי דשא רענן, רוכסי גבעות והרים עטופי ירק ומעוטרי עצי פרי וחורשות – משתרעים לכל העברים. הד־שריקות ובנות־צלילים דקים ומלבבים, מגיעים לאזניו מעבר למורַד העיר – אלה הם צלילי הרועים המחללים אֵי־שמה בחליליהם ומאספים את העדרים הנפוצים… לשוב העירה…

– הנה נגבה מזרחה ממולו, נגלית גבעת־בנימין, עיר מולדתו האהובה ומתוכה מתנשאים ראשי המגדלים אשר למצודת העיר – מושב נציב הפלשתים וחיל המשמר…

רחשי יגון, זעף והתמרמרות, מעיקים על לבב שאול למראה הארץ הברוכה הנכנעת ככה…

– “הוי, הלוא זה עשרות מונים ראיתי אנכי שאול את כִּפוֹת המגדלים אשר לנציב הפלשתי, ורוחי לא הועם אז כמו עתה…”

אנחה מתמלטת ממעמקי לבו.

והנה הרואה שמואל מֵישִׁיר את עיניו אל שאול, ומרעיף אמריו הנשגבים בטללי־תחיה על תלמי לבב שאול. מתאר הָרוֹאֶה לפניו את שפל המדרגה אשר בו נתונים שבטי ישראל הירודים המוקפים אויבים רבים מסביב. הפלשתים ממערב תקעו מלתעותיהם החדות בלבב ארץ בנימין ויהודה, והמה זוממים להוסיף לערֹץ ולהַכנע את יתר גלילות הארץ…

כמו יצורים חיים, מעביר הרואה לנגד עיני שאול את מפעלות השופטים הראשונים ואת עלילות גבורי ישראל, אשר התעוררו לקראת עַמם, ויתנערו כלביאים וישימו נפשם בכף, ויצילו את עַמם מכף מעניהם ויפרקו את עֹל צריהם מעליהם.

כטבעות שרשרת זהב, ככה חורז הרואה ומשלב ומקַלע את אמריו מדבר לדבר. הוא מדבר על לב שאול מעודד את רוחו הנעכרה, ומבאר לו היטב את תעודתו הנעלה והנשגבה שהוטלה עליו להיות המלך הראשון בישראל…

כצלילי פעמוני הזהב אשר לשולי מעיל הכהן הגדול בבואו אל הקֹדש… ככה תצילנה עוד כעת באזני המלך שאול – ברכבו באישון הלילה מעין־דור על רָמוֹת גבעת־המורה, בדרכו להרי הגלבע… – אמרות הרואה האחרונות מני אז לאמר:

– – – – "הנך רואה שאול בחיר ה', הפלשתים שתו את נציביהם בערי יהודה ובנימין, והמה רודים ומתעמרים בעם… – – וַיִּקָּבְצוּ אלי זקני שבטי ישראל וַיִּדְרְשׁוּ מאתי כי אשימה להם מלך ככל הגוים אשר יחלצם מעָניָם, ירם את קרן עוזם ויגאלם מכף כל שוסיהם… אויביהם הרבים והעצומים…

– – – " הראני ה' עליך בני, כי אתה הנך האיש אשר הֶאֱמִירְךָ היום להיות נגיד ומלך על שבטי עמו ולהושיעם מכף כל אויביהם. – –

– – דע נא שאול והבן את תעודתך הקדושה ואת אשרך הנעלה, להיות המלך הראשון בישראל; לְעַצֵּב וליצֹר את העם הגדול, הגוי הקדוש הזה – משבטי ישראל המפורדים…

חננך והעניק לך ה' אלהים מאוצרו הטוב את תשורת הנצח – כתר המלוכה על עם סגולתו הנבחר מכל העמים; כי בה תקנה לָעַד את עולמך ושמך הנערץ ינון לתפארה.

וכאשר תפעל בכל שנות מלכותך למען עַם ה' ואשרם בכל לבבך ונפשך – אז תהיה לגאון ולברכה בפיות רבבות בני עמך ומלכותך תכון בידך ולזרעך אחריך עד עולם. אך יְרָא וכבד את ה' וּשְׁמֹר לעשות את כל מִצְוֹתָיו ועדותיו ככתוב בספר תורת משה עבד ה' ובכל אשר אנכי הָרוֹאֶה אוֹרֶךָ – אך אז תצליח ותשכיל בכל אשר תעשה. אל תסור מדברי התורה ימין ושמאל ואל תמרה את פי… אנא בני שאול, אל תבעט בי הָרוֹאֶה לעת זקנתי… כי עִם ה' ומאמר עבדו שמואל תעשה חיל בכל מעשיך, ובכל אשר תפנה תצליח.

דע נא שאול בחיר ה'! לא הפקדתיך היום להתנשא ולהשתרר על בני עמך ישראל, המה לא נוצרו ולא נוסדו למענך – כֻּלָּם מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ! אתה נוצרת והוקמת למען גאולת העם וְרַוְחָתָם, להשליך נפשך מנגד במלחמותיהם ולהושיעם מכל אויביהם, לקרא להם דרור מכף מעניהם, ולגאֹל את הארץ מכל צריהם, לנהל את עמך ישראל בדרך הטובה והישרה ולרוממם עליון!

אתה שאול גלית לפני היום את עַנְוַת לבך לאמר:

"הֲלוֹא בֶן־יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּֽל־מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי 

בִנְיָמִן וכלית את דבריך בתלונה: “וְלָמָּה דִּבַּ֣רְתָּ אֵלַ֔י כַּדָּבָר הַזֶּֽה?”

– – אמנם כן, שאול. אכן בגלל זה בחר בך ה' אלהים לנגיד על עמו; כי אתה מצעירי השבטים, הנך קָטֹן בעיניך ומצניע לכת, ובך בחר ה' אלהים! אתה לבך לא ירום ולא תתנשא על אחיך בני ישראל!

וכך כתב משה עבד ה' בספר משנה התורה, על אודות המלך אשר יִבָּחֵר מקרב שבטי ישראל: – – – “לְמַ֣עַן יִלְמַ֗ד לְיִרְאָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהָ֔יו לִ֠שְׁמֹר אֶֽת־כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את וְאֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה לַעֲשׂתָֽם לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן־הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל; לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל־מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל…”²⁵

אשריך שאול בני, מי כמוך, כי הגעת לתעודה נשגבה זאת!… – – –"

*

– והנה נטָּיו צללי הערב. השמש הולכת וצוללת בתהום. קויה האחרונים הולכים ודועכים ונעלמים כליל. פאת שמי המזרח תכולה ואדמדמת, ופאת שמי המערב – לבנה ואדמדמת. הרגעים חולפים ועוברים, הצבעים המרהיבים אשר בפאת שמי המזרח מחליפים צורתם: הַנֹּגַה האדמדם הולך ונמוג דועך וגֹוֵעַ כליל, ועין תכלת השמים העמוקים הולך ומשחיר ומשתרע לכל עבריו. ואולם פאת שמי המערב עודנה לבנה, ומזהבת רק בגבול אפקה… שחור הלילה הולך וכובש את היקום. מעטה תכלת אפורה עוטף את מרומי השחקים. צבא הכוכבים יוצאים חוצץ כולם והם קורצים ומנצנצים בחלל הדממה.

דומם נצב שאול על יד הרואה הזקן. שניהם צופים למרחקי היקום הלוטה במעטה שחור הלילה, ומקשיבים להמית הרוח ולרחש עפאי האלונים. כל אחד ואחד מהם, מתבונן בתוך חביוני עולם נפשו הפנימי המיוחד, והוגה…

מירכתי השמים מגיח ומופיע הירח. אט אט הוא צועד בדממת עַנְוָתוֹ וּמַגִּיהַּ בחוְרוֹן אורו המעולף רז את היקום ומרחבי הרקיע…

ובעוד שאול דואה על כנפי עשתונותיו, והנה יד נחה על כתפו באהבה. הוא מֵסֵב פניו – זאת הִנֶּהָ יד ימין הרואה שמואל הנצב על ידו ואומר אליו בקול רך ונלבב לאמר:

– " קוּמה נא שאול בחירי. הבה הכונה לנוח. מחר נשכימה בבקר לקראת תכונת המלכות המיועדת לך ולחזוני וברכתי אשר אצלתי לך – ואשלחך לשלום לקראת עתידתך ונצורותיך…"²⁶

*

והנה שאול לן בעלית הגג אשר בבית הרואה יחד עם הנער. הלילה הזה, בלונו בבית הרואה הפעם הראשונה בחייו, ליל נדודים וַהֲרַת עולמות הלילה הזה לשָאוּל. שפע מחשבות, רחשי צפיה והתרוממות נפש נעלָה, מהולים ברגשי חרדה ודאגה לקראת עתידו הגדול רב נצורות וסתומות – הולכים נרקמים ונשזרים וממלאים את כל פנות לבו…

ומתוצאות כל רחשי דאגותיו וחרדתו, מופיעים לנגד עיני רוחו, קורות השופטים הראשונים ותלאותיהם מאת שאר שבטי ישראל, אשר מררו את חיי השופטים מרוב קנאתם…

הנה גדעון־ירובעל השופט המְנַשִׁי, אשר התעורר להושיע את ישראל אחרי מות דבורה הנביאה, ויופע מלאך ה' לפני גדעון־ירובעל ויברכהו לאמר: ה' עִמָךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל וַיָעֶר את רוחו במלאכות ה' כי יקום ויושיע את ישראל מכף מדין. ותצלח עליו רוח ה' אלהים ויתנער כארי, וישלך את נפשו מנגד, וַיִלָחֶם באויבי עמו בעֹז רוחו הנמרצת וַינצַח ויכריע לטבח את המדינים, העמלקים ובני־קדם. וַיָשֶׁב לבני עמו את חֻפשתם וקוממיותם.

ובמה גמלוהו בני אפרים? – רָבוּ אתו בחזקה על לא אָוֶן בכפו, אך מפני קנאתם הנבערה בנצחון גדעון שניהל לבדו בלי עזרתם, וַתרגז נפש גדעון על צָרוּת עין השבטים וַיִנָּקם בבני עמו, בּאֵלֶּה אשר לעגו לו בראשונה וַיִמָּנעוּ מתת צידה ועזרה לחילותיו…

והנה יפתח הגלעדי. כאשר נלחמו בני עמון בישראל, הלכו בראשונה זקני גלעד אל יפתח הגלעדי היושב בְּאֶרֶץ־טוֹב ויתחננו אליו כי יִלָּחֵם בבני עמון צורריהם, וכגמול לנצחונו אשר ינחל ישימוהו לראש ולקצין על כל יושבי גלעד. ואולם כאשר נחל יפתח את נצחונו הגדול על בני עמון, וַיַכֵּם מכה רבה ויניסם מגבולות ארץ גלעד, וַיָשָׁב לביתו עליז וָגֵא בנצחונו – הָשְׁבְּתָה לפתע שמחת־לבו… בני אפרים נקהלו עליו וַיָזֹמּוּ לשרף עליו את ביתו באש; בקנאתם בנצחונו אשר נחל לבדו בלעדיהם…

והמריבה ההיא המריצה את יפתח הגלעדי להזעיק אליו את תושבי גלעד בני שבטו, ויכריתו לפי חרב אלפי איש מבני אפרים… ממלחמה על בני־עמון למען אחיו ישראל, אֻלּץ יפתח לעבר אחרי־כן למלחמה על אחיו… – – –

– – – ואני שאול מקטני שבטי־ישראל בן גִבְעַת־בִּנְיָמִין, אשר בני ישראל החרימוה כליל מני אז בתקופת השופטים אחרי מות עתניאל בן קנז. לו אשליך נפשי מנגד ואצליח במלחמתי וגם לו יהיה לאל ידי לרומם את קרן עמי על כל אויביו מסביב ולהיטיב לו בכל, ־ הישלימו אתי שבטי אפרים ויהודה? היוכלו נשוא את יַחַשׂ נקלות משפחתי הדלה? אולי יטפלו עלי חטאים וכשלונות, יחתרו תחת כסא מלכותי וישביתו את שלום נפשי… למה לי כל אלה? וכי שואף לרמות וגדולות אנכי?… יושב אני כעת במנוחה ושלום בתוך בני עמי ושמח בעמלי ובחלקי אשר חנני אלהים – למה לי עֹל המלוכה הראשונה ומתלאותיה?… לא נבצר ממני להיות איש ישר, ירא ה' וטוב לאחי בני עמי גם עתה בהיותי כאחד מהם. בקרב רבבות אלפי בני עמי, עוד ישנם אנשים רמי מעלה המחוננים בשאר־רוח ותעצומות־נפש עשרת מונים יותר ממני לקראת תעודת המלכות…

…הנך רואה שאול בחיר ה', הפלשתים שתו את נציביהם בערי יהודה ובנימין והמה רודים ומתעמרים בעם. וַיִָּקָּבצוּ אלי העם, וידרשו מאתי כי אשימה עליהם מלך ככל הגוים אשר יחלצם מעָנים ויושיעם מכף כל אויביהם.

– – – הראני ה' עליך שאול בני, כי אתה האיש אשר הֶאֱמירך להיות נגיד ומלך על שבטי עמו ולהושיעם מכף כל אויביהם, – – – דע נא שאול והבן את תעודתך הקדושה ואת אשרך הנעלה להיות המלך הראשון בישראל, ליצֹר את העם הגדול הקדוש הזה משבטי ישראל המפֹרדים. – – – אשריך שאול מי כמוך כי הגעת לתעודה נשגבה זאת!…" – – –

…אכן האויבים לוחצים כה את בני עמי, ואותי הפקיד ה' להיות מלכם הראשון ולהושיעם מכל צריהם ומציקיהם. אמנם זאת היא תעודה קשה מאד אבל גם נעלה ונשגבה – אל לי למאן לקחת את מתנת ה‘, חלילה לי להשיב ריקם את דְבַר הרואה איש האלהים. טוב לי לסבֹּל להטות שכם תחת עֹל המלוכה ואך למען ארומם את אחי בני עמי משפלותם ולחלצם מכל שוסיהם. אַל אדאגה מפני קנאת השבטים הגדולים, אל אשיתה לב, הלוא ראשי כל שבטי ישראל בקשו מאת שמואל הרואה כי יבחר להם מלך מכל שבט ומשפחה שיראה הרואה אל נכון – וה’ בחר בי למלך. הן עודנו גדול כבוד הרואה שמואל וכל העם נוהר אליו למשפט ולשמע מפיו דבר־ה' – הוא יהיה לי לאב ויורני את דרך ה' אשר אלך בה, הוא ינחני וידריכני בעצותיו, הוא יָגֵן עלי מפני שונאי ויריבי וגם יהפך לבבם לטובה עלי… –

* * *

“… וכאשר תפעל בכל שנות מלכותך למען עַם ה' ואשרם בכל לבבך ונפשך – ואז תהיה שאול לגאון ולברכה בפיות רבבות בני עמך ומלכותך תכון בידך ולזרעך אחריך! אך ירא וכבד את ה' ושמֹר לעשות את כל מצְוֹותיו ככתוב בספר תורת משה עבד ה' וככל אשר אוֹרֶךּ – אך אז תצליח ותשכיל בכל אשר תעשה. אל תסור מדברי התורה ימין ושמאל אל תמרה את פי… נא בני שאול אל תבעט בי הרואה לעת זקנתי – – לא הפקדתיך בני שאול היום להתנשא ולהשתרר על בני עמך; המה לא נוסדו למענך – כֻּלָּם מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדושׁ! כי־אם אתה נוצרת והוקמת למען גאולת העם ורַוְחָתָם, להושיעם מכל אויביהם ולרוממם עליון…”

– מה נעימים ויקרים דברי הרואה שמואל איש האלהים ומה נשגבים אמרות פיו אלה. אכן זאת הִנֶּהָ תעודה נשגבה אשר הושתה עלי, לא כעמי ארצות הקדם שהמלך האכזר הנרפה מתענג על כל טוב אשר לא הכין במו ידיו, ועוד יוסיף להרֵעַ בהעבידו את בני עמו בפרך ואוטם אזניו ממשאלת לבם ומאנקותיהם.

אַשּׁרַי כי הרואה שמואל יורני בדרך ה' וינחני בעצותיו ויעמד לימיני.

…אולם איך אבוא הביתה לבשר להורי על אודות תעודת המלכות אשר הוכנה למעני?. הלוא הורי לא יתנו אמון לדברי ויחשבוני למתעתע להוזה וחולם בהקיץ וילעגו לי: " מה לשאול ולמלוכה?"

…כן, אנכי לא אעשה מאומה למען הקם בידי כעת את המלוכה. אבואה מחר הביתה ואשובה לאֹרח חיי כמלפנים – לעבודת השדה והאחו. את סוד המלכות לא אגלה לשום איש אף לא לאשת בריתי. כאשר תגיע עת המלוכה למעני – אזי תרדף אחרי ותשיגני מבלי אתאמץ לקראתה…

– אך למה הזהירני הרואה היום לפנות ערב וידבר אלי ככה:

– – – – “ואל תמרה את פי. נא בני, אל תבעט בי הָרוֹאֶה לעת זקנתי… כי עם ה' ומאמר עבדו שמואל תעשה חיל בכל מעשיך ובכל אשר תפנה תצליח…”

חלילה לי!. וכי מה אני כי אבעט ברואה?… אני מקטני שבטי ישראל אשר הרואה מרומם את קרן שבטי ובני עירי אשר הוּמַךְ לעפר כבודם מימות מלחמת שבטי ישראל בגבעת־בנימין – וכי אני לא אקשיבה לדבריו? הכי אהין בנפשי למרות אף פעם אחת את פי הרואה?. האנכי לא אמלא את דברו לכל אשר יצַוְּני?…

*

והנה השחר עולה. השמים הולכים מלבינים ומתכילים.

קול דק מגיע אל אזני שאול הנם על יצועו בעלית הגג ולבו ער:

– “קוּמָה נא שאול בני וַאֲשַׁלְּחֶךָ”…

הוא פוקח את עיניו לרוָחה, והנה הרואה הישיש נצב עליו למראשותיו…

– “שלום לך אבי הרואה, הנני למצותך” – משיב שאול נרגש ובחרדת כבוד.

בחפזון וברחשי צִפִּיָּה קם שאול מעל יצועו ולבש בגדיו.

דומם ונרגש הוא נצב עם הרואה על הגג. מראה עין השמים מאדים ומזהיב… מבעד לצעיף שולי המזרח הַמָאֳדָמים, מופעת השמש אט אט בשפעת הוד נגוהותיה כְּיַם שכולו אור…

משתאה שאול למראה הנהדר אשר בפאת השמים מזרחה. הוא צופה ברטט גיל שמה הרחק אל הררי מואב וגלעד המתנשאים מעבר לירדן מזרחה, והנה הם לוטים בצעיף אד חכלילי ודממת־נצח רבת־הוד ויפעה חופפת עליהם. עיניו מבחינות בינותם את פסגת הר נבו הלוּטֶה מעטה תוגה נצחת ונושא בחובו סוד כמוס ונעלם מעין כל חי… בחביונו ספונה גוית המחוקק רועה ישראל משה עבד ה', אשר הוציא את עמו ישראל מארץ מצרים מבית עבדים, ויוליכם קוממיות לרשת את הארץ, וינחילם בְּמִדְבַּר סיני תורה ומצוֹת – תורת חיי־עולם, ויסבל וישבע יגון ותמרורים למען העם; שם נפשו בכפו בגללם, וַיֵּקדש את חייו ונפשו למענם עד רגעו האחרון. ואחרי כל אלה, לא יכל משה באחרית ימיו לעבר את הירדן, לבוא ולחסות אף לרגע קטן בצל הארץ הברוכה הזאת… וימת משה וַיִּקָּבֵר שמה בהר נבו מעבר לירדן מזרחה… – – –

עצבת עמוקה מעיקה וצורבת את לבו:

“… ואני שאול מקטני שבטי ישראל אשר לא טפחתי ולא גִדלתי את העם, שידי לא עִצְּבוּם ולא נשאתי את טרחם וסבלם – אנכי יֻעַדְתִּי להיות המלך הראשון עליהם פה בארץ ישראל מכורתנו…”

קול רך רְוֵה אהבה, משסע את מהלך עשתונות שאול – זה קול שמואל הרואה המרעיף אמרות קֹדש על לב שאול מעורר את רוחו לקראת עתידו הגדול הנאדר…

שניהם יורדים הביתה. הרואה עורך תפלת בקר קצרה, ואחרי כן המה סועדים לבם בארוחה יחד עם הנער אשר קם ולבש בגדיו בינתים. ככלות הסעודה המה יוצאים החוצה, והנער נלוה אליהם מאחריהם.

והנה שאול והרואה עוברים את רחובות העיר רמה, השקועה בתרדמתה. שקט ודממה שוררים בה. רק צפצוף הצפרים, רון הזמירים, געיות הצאן וקול נגינה דקה אשר לרועה אלמוני המחלל אֵי־שמה בחלילו, יחד עם קולות הלמות פטישי הנפח וחרַש העצים, הבוקעים ועולים מפעם לפעם מירכתי העיר, ־ מזג הקולות האלה משסעים את הדומיה המרהבת ומבשרים כי עוד מעט הולכת ונעורה העיר לְפָעֳלָה…

שלשתם יורדים בקצה העיר ומגיעים עד אבן אחת מרובעת בתבנית מדרגותים. הרואה אומר בלחש אל שאול:

– “אֱמֹר לַנַּעַר ויַעֲבֹר לְפָנֵינוּ…”

הנער הפקח אינו מחכה לצו אדוניו ועובר מעצמו לפניהם הלוך והתרחק מעיניהם.

הוד־חזון ורוממות־הנפש נסוך על פני שמואל הרואה עולה ומתיצב על האבן המרובעת ואומר אליו:

– “וְאַתָּה עֲמֹד כַּיּוֹם וְאַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים…”

דומם מלא צפיה נעלָה ורטט קֹדש, נצב שאול בראש מוּרָד לפני הרואה הָכֵן… זאת הִנֶּהָ שעתו הנשגבה המכרעת, הַמַתְוָה לו חיים חדשים מזהירים רַבֵּי נצורות ותמורות לימים יבואו… והחותמת את גורל חייו לעתיד

 

ח. לֵב שָׁאוּל אַחֲרֵי הִמָּשְׁחוֹ לְמֶלֶךְ…    🔗

והנה מוציא הרואה שמואל את פך השמן מאזור מעילו יוצק כתבנית נזר את שמן המשחה על תלתלי שערות ראש שאול, נושקהו על מצחו, באהבה רבה ובדמעות גיל, מושחהו למלך בקול נלבב ונרגש ומנבא לְשָאוּל שלשת אותות מרהיבים אשר יופיעו לפניו בעצם היום לאמר:

הֲל֗וֹא כִּֽי־מְשָׁחֲךָ֧ ה’ עַל־נַחֲלָת֖וֹ לְנָגִֽיד!

בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח ²⁷ וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת אֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְבַקֵּשׁ, וְהִנֵּה נָטַשׁ אָבִיךָ אֶת דִּבְרֵי הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָכֶם לֵאמֹר:

מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי…

וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה וּבָאתָ עַד־אֵלוֹן תָּבוֹר, וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים בֵּֽית־אֵל; אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים, וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶ֔חֶם וְאֶחָד נֹשֵׂא נֵֽבֶל־יָֽיִן. וְשָׁאֲלוּ לְךָ לְשָׁלוֹם וְנָתְנוּ לְךָ שְׁתֵּי־לֶ֔חֶם – וְלָקַחְתָּ מִיָּדָֽם…

אַחַר כֵּן תָּבוֹא אֶל גבְעַ֣ת הָאֱלֹהִים ²⁸ אֲשֶׁר־שָׁם נְצִבֵ֣י פְלִשְׁתִּים; וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר, וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵֽהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר, וְהֵמָּה מִֽתְנַבְּאִֽים. וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ ה' וְהִתְנַבִּ֖יתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵֽר. וְהָיָה כִּי תָבֹאנָה הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה לָךְ, עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ כִּי הָאֱלֹהִ֖ים עִמָּֽךְ.

וְיָרַדְתָּ לְפָנַי הגִּלְגָּל֒, וְהִנֵּה אָֽנֹכִי יֹרֵד אֵלֶ֔יךָ לְהַעֲלוֹת עֹל֔וֹת לִזְבֹּחַ זִבֵחֵי שְׁלָמִים; שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד־בּוֹאִי אֵלֶ֔יךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה…²⁹

לב שאול הולך רָחֵב ודואה משפעת גיל והתרוממות נפש נשגבה…

והנה אך כְּהַפּנֹתוֹ שִׁכְּמוֹ לָלֶכֶת מעם שְׁמוּאֵל הרוֹאה ויַּהֲפָךְ־לֵב אַחֵר – איננו אותו שאול כמתמול־שלשום. בחזון לבו הוא צופה גדולות ונצורות… התרוממות נפש, תעצומות־לב, גילה נאצלה ושאר־רוח מלכות, ממלאים את כל פנות נפשו הדצה מלאת האֹשֶר;

“הן ה' אלהים עמדי בכל אשר אעשה – כפי חזון הרואה, אַשְׁרַי כי הגעתי לזה בתבל…”

והנה השמים, היקום ומלואו לבשו פנים חדשות. על כלם נסוך מעטה זֹהר עליון וזיו נפלא. השמים התכולים הבהירים והשמש המבהיקה השופעת אור ויפעה, אהבה וגיל – המה שולחים לו את ברכתם ממעל ומלַוים אותו בדרכו. נצני השדה עפאי העצים ופרחי הכר והאחו – הכל עלס ורָן לקראת שאול הצועד לאטו בדרך אשרו הנשגב.

ובהרחק שאול מן העיר רָמָה, הוא פוגש את נערו המחכה לו בכליון עינים על אם הדרך. שניהם הולכים יחד. והנה שני האותות הראשונים המרהיבים אשר חזה הרואה, כֻּלָם מופיעים בַּסָּךְ זה אחרי זה בשפעת הוד ומקדמים את פני שאול בדרכו הַצָּלֵחָה, בשובו כעת מן רָמָה אל גבעת־בנימין עיר מולדתו.

לבו רן בספוניו:

"נועדתי לנגיד על אחי בני ישראל החרותים כחותם על לבי באהבת־קֹדש.

כל חיי לכם בני עמי…

כֻּלִּי הִנּנִֵי למענכם"… – – –

מלא הלך־נפש נאצל, הולך שאול, המלך אשר הָכְתַּר בסתר באין רואים, בלִוית נערו הלוך וקרב אל עיר מולדתו גִבּעַת־בִּנְיָמִין הַמְכוּנָה גם בשם גִבְעַת־הָאֱלֹהִים בגלל הבמה הגדולה ובני הנביאים הנועדים אליה מפעם לפעם. והנה לנגד עיניו נגלים ראשי המגדלים המתנוססים מעל למצודת העיר – מקום מאורת נציב הפלשתים וגדודיו… התרוממות נפשו חולפת. תוגה וצער צורבים את לבו ומעימים את פניו…

והנה קול רנה ונגינה בכלי שיר מגיע לאזניו… הוא נושא עיניו ורואה, חבל בני הנביאים, בחורים רעננים יְפֵי־תֹאַר ולבושי מחלצות, יורדים מהבמה ונוהרים לקראתו; אלה פורטים על הנֵּבֵל ומתופפים בתף לְקֶצֶב המנגינות, ואלה מחללים בחליל ומנגנים בכנור. ומרבית בני הנביאים מְדַדִים ורנים במהלכם ומזמרים בלהבת־קֹדש שירי הלל ותפארת לה' ומתנבאים לפי תומם ברגש רב, על ימי האורה אשר יגיעו לבני ישראל, עת תּוֹפַע ישועת ה' ויגאלו את הארץ מכף אויביהם ויקראו דרור לכל ישראל מיד מציקיהם… אז ישבו לבטח בארץ יהודה וישראל ואין מחריד אותם… – – וכעת חש שאול שִלוּמים ומרגוע לנפשו אשר נצרבה ונדוְתָה אך זה עתה…

ככה מהלכים בני־הנביאים בשירה ונגינה, מלאי התרוממות הנפש וחזון נשגב. המה חולפים ועוברים על פני שאול ונערו לתומם… הֲיודעים המה, כי דבריהם קולעים מאליהם אליו?. הלוא הוא שאול יקים את חזון נפשם זה – משאת־נפש כל שבטי ישראל… עתה קם וַיֶּהִי גם האות השלישי אשר חזה לו הרואה.

ופתאם, רוח אלהים מפעמת את שאול. חיש הוא נפרד מאת נערו מְלַוהו ומתערב בין בני־הנביאים, מהלך אתם ברחובות עיר מולדתו, רן ומתנבא רמות ונצורות עמהם יחד כאחד מהם…

ובעוד שאול מהלך ומתנבא ברחובות עיר מולדתו, והנה תקחנה אזניו שמץ דבר משיחת בני עירו אליו המביטים ומשתאים לו, לאמר:

– “מַה־זֶּה הָיָה לְבֶן־קִישׁ בן אכר זה, הֲגַם שָׁאוּל בַּנְבִיאִים? מה לו ולהם?…”

איש אחד מקרב ההמון עונה למתפלאים:

“וּמִי אֲבִיהֶם אשר לכל בני הנביאים האלה? וכי נביא או חוזה חזיונות היה? הלוא הנבואה איננה מוֹרָשָׁה! וכי גֵּרְשֹׁם בן משה עבד ה' היה נביא?. כל אשר שאר־רוח לו וטהָר לב הנהו – הוא יְיַחֵל לה' אלהים כי יאצל לו מרוח קדשו…”

– – כאיש אשר יֵעוֹר משנתו, נעור שאול מחזיונות נפשו הממריאה ודואה אל על… קול התנבאותו הולך וְנָדָּם. דּוּמָם מגיע עד הבמה הגדולה אשר בתוך ככר העיר, עולה על הבמה ומשתחוה לה'.

ברדתו מהבמה והנה פוגשהו נֵר דודו אחי אביו ושואל את שניהם:

– “אָן הֲלַכְתֶּם עת כֹּה רַבָּה זה שלשת ימים?.”

שאול חושב רגע קט ועונה את דודו בקצרה:

– “הלכנו לְבַקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנוֹת וַנִרְאֶה כִּי אַיִן וַנָבוֹא אֶל־שְׁמוּאֵל”…

לשמע דבריו האחרונים משתאה נר דודו ומוסיף לחקרהו:

“ הַגִּידָה נָּא לִי מָה אָמַר לָכֶם שְׁמוּאֵל?.”

שאול מבליג על מבוכתו… הוא מכחד ומעלים ממנו את דְבַר המלוכה ומשיב לאמר:

– “הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת…”

*

שאול ונערו נפרדים מאת נר. דּוּמָם וְשָׁלֵו לְמַרְאֵה־עין ומלא חֶדְוַת־קֹדֶש בספוני לבו פנימה, הולך שאול בלוית נערו אל בית הוריו. צהלת שמחה מהולה בדמעות, מקדמת את פני שאול בדרֹך רגליו על סף הבית. הוריו, אֲחִינֹעַם רעיתו ויהונתן בנו יחידו מקבלים פניו בתשואות־גיל ומתיפחים בבכיה. אמו מחבקתו נושקתו חליפות ובוכיה חרש חרש…

נגש אליו קיש אביו ושואל אותו בקול רך ונרגש:

– “איפה היית שאול בני? זה ארבעה ימים נפרדת מאתנו ולא ידענו מה קרה אותך בדרך?. הלוא אתמול נמצאו האתונות ואתה עוד אֵינֶךָ… כל המית מחשבותי ונטל דאגותי היו נתונות אך לך. לבי נִחֵשׁ לך רעה ולא מצאתי מנוחה לנפשי הנהלאה… בני אל תכחד ממני. הגידה נא לי מה קרה אותך?.”

שאול מעלים גם מאת אביו את תעודת המלוכה… במנוחת לב מאומצת הוא מספר לאביו ולפני בני הבית הצובאים עליו את שאר הקורות אותו לאמר:

– “הנני ואגידה לך אבי. יומים חפשנו שנינו אני ונערי את האתונות בכל חבל ארץ בנימין ואפרים ולא מצאנו. ביום השלישי באנו הָרָמָתָה, ואשאל את פי הרואה שמואל על דבר האבדה. וַיָאֶר הרואה פניו אלי ויגד לי בְּטֶרֶם שָׁאֳלִי, כי אכן נמצאו האתונות ואתה אבי מהלך נוגה וזעף ודואג לי. חפצתי לטוש כרגע אליך אבי. ואולם היום נטה לערֹב והרואה לא הִרְפָּה ממנו ויפצר בנו לסור אל ביתו ללון. ואך זה היום בבקר שׁלָחָנוּ הביתה לשלום…”

– כך גומר שאול את דבריו ומוריד עיניו לארץ כנבוך מפני מבטי עיני אביו…

– "ולמה זה בני שאול – מוסיף אביו לחקרהו – נהפכת היום לאיש אחר וַתִּתְנַבֵּא פתאם כאשר עברו על פניך בני הנביאים? הלוא כל יודעיך השתאו לך וקראו זה אל זה:

– הֲגַּם שׁאוּל בַּנְבִיאִים?! וגם נר אחי ספר לי, כי השתאה לך בשמעו את התנבאותך…"

– “אל נא תשם לב אבי היקר. אין מה להשתאות, אף כי לא הסכנתי מעודי לזה. הלוא הפעם הראשונה בחיי ראיתי את הרואה שמואל וָאדבר אתו פנים אל פנים וַיִּמָּלֵא לבי גיל ורננה והלך־נפש נשגב. ובשובי העירה ראיתי את חבל בני־הנביאים תלמידי הרואה עוברים על פני, ומתנבאים ברגש רב – וַיַּעַל כרגע על לבי זכרון הֵרָאוֹתִי את פְּנֵי הרואה שמואל איש האלהים וַתַּעֲלֹז נפשי ותתעל… ואתנבא עמהם יחד זאת הפעם הראשונה בחיי. היש בזה חטא וְאָוֶן אבי?…”

– – מיום זה שב שאול לעבודת שדהו ולמסלול חייו הצנועים. הוא צופן בלבו את הסוד הגדול ואינו משיחנו לאיש. הוא גומר אֹמר בנפשו לחכות באֹרך רוח לדבר הרואה ויראה איך יפֹּל דָּבָר…

 

ט. בְּהִבָּחֵר הַמֶּלֶךְ מִקֶּרֶב הָעָם…    🔗

והנה הרואה שמואל מקהיל את העם לשבטיהם אל העיר מִצְפָּה, המתנוססת על גבעה מצפון מערב לגבעת־בנימין.

על השבטים נוהרים אל מִצְפָּה ומביאים שמה את ארון האלהים ואת האורים והתֻּמִּים. גם ראשי המשפחות תושבי גבעת־בנימין ושאול עם משפחת אביו נוהרים ובאים שמה.

רבה התכונה בין השבטים המצפים בכליון עינים לבחירת המלך הראשון בישראל על פי ה'. המה נדברים איש לרעהו ומנחשים לדעת: אֵי השבט אשר מקרבו יוקַם המלך? ומי הוא האיש אשר על שכמו תוטל המשרה הנשגבה הזאת?.

בעצם להבת התוכחותם מופיעה הרואה שמואל לפני ארון ה' ועולה על הבמה. דממת־קֹדש מלאת רחשי אֵמוּן רב, חרדת כבוד והוקרה לרואה, משתוררת על רבבות ההמונים. כל העינים נשואות אליו וכל הלבבות חרדים ומיחֲלים לאמרי פיו.

בקול נגידים מוכיח הרואה את העם לאמר:

– “כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, וָאַצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד־מִצְרַיִם וּמִיַד כָּל הַמַּמְלָכוֹת הַלֹּחֲצִים אֶתְכֶם. וְאַתֶּם הַיּוֹם מְּאַסְתֶּם אֶת אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר־הוּא מוֹשִיעַ לָכֶם מִכָּל־רָעוֹתֵיכֶם וְצָרֹתֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ לוֹ: כִּי־מֶלֶךְ תָּשִׂים עָלֵינוּ..”

­– דברי הרואה האחרונים מדכאים את רוח שאול המרומם ועלז בצפוניו. לבו הנפעם הוגה נכאים:

“משאלת לבב העם כה רעה היא בעיני אלהים והרואה, ואני אמלך?… למה לי איפוא תעודת המלוכה ופגעיה?.”

הוא מביט לעבריו – זקני השבטים ומרבית ההמון השפילו עיניהם לארץ..

ובעוד שאול שקוע במחשבותיו הנוגות.. והנה הרואה יכַל דבריו לאמר:

– וְעַתָּה הִתְיַצְבוּ לִפְנֵי ה' לְשִׁבְטֵיכֶם וּלְאַלְפֵיכֶם ואבחרה לכם את המלך!."

תנועה רבת חדוה בקרב כל המוני השבטים המתנערים מדכאונם. מעודָדים ברוחם המה נחלקים ומתפלגים לשבטיהם למשפחותיהם ולבתי אבותיהם, מתיצבים מסביב לארון העדות ולני האוּרִים וְהַתֻּמִּים, לבחר על פי גורַל ה' את המלך הראשון בישראל מקרב אחד השבטים.

לפני ארון ה' מפיל הרואה את הגורל בין כל השבטים – שבט בנימין נלכָּד..

זמזום־לחש שפתים ומלל חרישי, חולף בקרב השבטים המשתאים לתוצאות הגורל. עיניהם שועות במבטי תמהון והשתוממות אל עבר שבט קטן ודל זה, אשר מתוכו יִבָּחֵר המלך הראשון…

הרואה מוסיף להטיל את הגורל בין המשפחות לשבט בנימין – משפחת הַמַּטְרִי נלכדת, אשר עליה נמנית משפחת קיש אבי שאול.. כל העינים שועות וצופות אל משפחה צעירה זאת: מי הוא האיש המאושר, אשר יֻעַד לְהִבָּחֵר למלך מתוכה..

נטל חרדה מבוכה ודאגה, מעיק על לבב שאול לקראת תעודתו הרמה.. חיש כָּאַיָל הוא מתחמק מקרב משפחתו ומסתתר בין ערמות הבגדים וְהַכֵּלִים אשר הביאו אתם המוני הנאספים. שמה הוא רוקם את חשבון נפשו ועתיד עולמו, בגלל דברי תוכחת הרואה היום לפני המוני ראשי השבטים…

והנה קולות ממרחק מגיעים לאזניו במקום מחבואו:

– “שאול בן קיש תושב גבעת־בנימין, קומה, הִגָּלֶה נא! גורל ה' בְּחָרְךָ למלך על ישראל!!”

– “המלך הראשון בישראל! שאול בן קיש בֶּן־הַיְמִינִי למשפחת הַמַּטְרִי – אַיֶכָּה!!.”

ושאול נִצְמָד למקומו ואינו אץ לקראת הקריאה – עודנו מסתתר ומתיחד עם נפשו בְּמַחֲבֵא פנתו הצנועה ורוקם בלבו את חשבון עולמו… והנה הוא שומע קול צעדי אנשים ההולכים וקרבים אליו..

– נגד רצונו הוא מוצא ממחבואו על ידי המחפשים אותו, והמה מציגים אותו למבוכת נפשו בתוך העם נכח שמואל הרואה.

עיני כל ההמונים צופיות אליו ברחשי כבוד והשתוממות: מרהיב עינים ביפים תארו, שקוף קומה וְגָבֹהַּ מִכָּל־הָעָם מִשִׁכְמוֹ וָמָעְלָה..

במבטי אהבת אב, מחונן אותו הרואה הזקן וקורא בקול חוגג:

– “הֲרְאִיתֶם אֲשֵׁר בָּחַר־בּוֹ ה', כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל־הָעָם!”

אלפי קולות צהלה ותרועות גיל מתפרצים מקרב המוני העם:

– “יְחִי הַמֶּלֶךְ!!!..”

לב שאול פוחד ורחב מהמית רחשי גיל והתרוממות הרוח…

והנה הרואה שמואל עולה שוב אל הבמה ומדבר אל העם את “מִשְׁפַּט הַמְּלֻכָה” – על חובות המלך לעם על־פי התורה והמצוה, ועל מִצְוֹת העם אל המלך. ואת כל אלה יחד עם שאר חֻקֵּי המלוכה, כותב הרואה שמואל וחותם בספר ומניחו לפני ארון ה' למשמרת לדורות. ועל ספר משפט המלוכה, באים על החתום זקני העם וראשי השבטים וגם שאול המלך בתוכם..

כעת חש שאול שוב במעמקי נפשו: מה רַבָּה וכבירה מעמסת תעודת המלוכה, אשר הוטלה עליו לפי ספר המלוכה אשר כתב הרואה.. – – –

מקרב העם מתנשאים לפתע קולות שונים:

– “אנא אדוננו המלך! השמיענו נא מהגות לבך!!.”

– “אדוננו המלך! הבה צַו לנו את דְּבָרְךָ! ונעשנו!!..”

ושאול מחשה, לבו נצרב:

“מה אגידה ומה אדברה אל העם? ועוד לא פעלתי מאומה למענם…”

והנה הרואה מברך את העם ואת המלך, מעודד את רוחם ומשלחם לשלום אִישׁ לְבֵיתוֹ. המוני השבטים הולכים ונפרדים ונפוצים לעריהם בגילה ורננה.

דומם, תפושׂ ושקוע בהגיונותיו הנוגים, הכמוסים במעמקי מערכי לבו, נפרד מאת העם, המלך הנבחר, יוצא את מִצְפָּה והולך בדרך שובו הַגִבְעָתָה עיר מולדתו. בדרכו נלוים אליו מישישי העם ואנשי־חיל אֲשֶׁר־נָגַע אֱלֹהִים בְּלִבָּם והמה נותנים לו גם תשורות. ויתר ההמונים מלַוִּים את המלך ואנשיו במבטיהם מרחוק. ומפעם לפעם נגשים אל המלך אחדים אחדים מהמוני השבטים ומושיטים לו מנחה ותשורות.

ופתאם, מגיעים לאזני המלך קולות נאצה.. הוא מַפנה ראשו לעבריו – בני בליעל עזי פנים קוראים לעֻמתו בלעג:

– “שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ? בן הימיני הלז איש הגבעה, מקטני שבטי ישראל! וכי מנחה וְמַתּוֹת נביאה לו?!!”

– מַה יֹּשִעֵנוּ זֶה הנקלה?. אשר איננו יודע לפצות פה בעת בקשוהו כֹּה היום המוני העם כי יגיד דברו אחרי הִבָּחֳרוֹ לְמֶלֶךְ!!.."

לבב שאול נצרב לשמע דברי נאצה אלה אך זה עתה, ביום הראשון להמלכתו.. אולם הוא מבליג כְּיָאוּת לתכונת נפשו ואינו משיב לחורפיו דבר. הוא הולך הלאה בדרכו ומאיר פניו למלַויו כמו לא שמע מאומה מדברי הנאצה..

*

המלך מגיע בלוית אנשיו וזקני העם אל גבול עיר מולדתו גִּבְעַת־בִּנְיָמִין.

בני עירו נוהרים לקראתו לְקַדֵּם פניו. פניהם קורנים מצהלה וגיל והמה מהלכים ומכרכרים רָנִים ומוחאים כַּפַּיִם לכבודו ומריעים בתשואות גיל מפעם לפעם:

– “יחי אחינו המלך שאול בן עירנו!!”

והנה מהמבוא השני אשר לעיר מופיעות להקות נשים. הֵנָּה הולכות בַּסָּךְ לפניו ומקדמות פניו בשירה ורננה. ומתוכן יוצאות נערות במחולות לקול תפים ומצלתים, והֵנה רוקדות ומזמרות שירי מלכות ושבח ונגינות גבורה והתעודדות..

הס. נָדַּמוּ קולות התפים. פסו המחולות. הנערות בנות העיר, נושאות כפיהן למעלה ושרות ברגש רב:

– “יחי אחינו בן עירנו המלך שאול! יהי ה' אלהים עמך בכל אשר תעשה!!.”

– “אבינו המלך ברוך אלהים, פרוק את עֹל אויבי עמך מעלינו! רדה בם. עלה הצלח וָרֵשׁ את שערי ערינו מידיהם!!.”

הנה שקעה השמש. צללי הערב נטושים על פני היקום. בשמחות וגיל מובל המלך הצעיר לבית הוריו.

עליזות והתרוממות הרוח, שפעת אורה, זמרה שירה ורננה משתוררות בית קיש אבי שאול, העורך בביתו זבח משפחה מפואר. כל בני משפחת המלך שאול ובתוכם אביו ואמו, אחינעם רעיתו ויהונתן בנו יושבים בראש שלחן־הקרואים ולוקחים חלק במשתה. זקני העיר גבעת־בנימין ויתר הקרואים מראשי שבטי יהודה וישראל, יושבים בראש האורחים על יד המלך. והקרואים מטיבים לבם במעדני השלחן, מתעלסים, מתרוננים ושרים, והצעירים מתוכם יוצאים במחולות שעשועים.

גדול כבוד בני משפחת המלך שאול ורב ששונם, למראה הקרואים רמי הַיַּחַשׂ וראשי שבטי ישראל הגדולים, הנוהרים המונים המונים בהמולה עליזה אל ביתו. תושבי בני עירו גבעת־בנימין ומיתר ערי בנימין ויהודה, מביאים לו מנחה תשורות וָשַׁי, לאות הבעת הוקרה וקבלת עֹל מלכותו באהבה. והוא, המלך, לוקח מידם בעתרת תודה ובארשת פנים עֲלֵזָה למראה עין – ואולם, יגון צורב חבוי בלבו פנימה:

“למה לי כל הכבוד הַמַּשְׂאוֹת וְהַמַּתָּנוֹת האלה? המגיעים המה לי בצדק לפי מעשי? וכי מה פעלתי כמלך למען עמי?..”

בתוך המשתה משתעה המלך ומשוחח עם ידידיו ומודעיו קרובי משפחתו. במרוצת שיחתם המה מספרים לו, כי השמחה בו, כמלך הראשון מישראל, מקיפה את כל משפחות שבט בנימין. ויותר מכלם רַבָּה גילת תושבי בני עירו גבעת־בנימין; הן מני־אז לפני רבות בשנים נלחמו בהם שבטי ישראל וַיחרימום לפי חרב על־דבר מות הפילגש אשת הלוי ההוא אשר עֻנתה בעיר עד צאת נפשה. וַינַדו השבטים את כל משפחות שבט בנימין השרידות שֶׁאַל יתחתן אף איש מהשבטים בהם – הכי פללו בני עירו לראות את דְּבר הפלא הנבצר מהם.. שמתוכם “בני־הגִבְעָה” יבחר המלך הראשון?..

והנה הקרואים נושאים את מִדְבָּרָם לכבוד היום הגדול הזה בחיי העם וְלִתְהִלַּת המלך שאול ובני עירו. אחד האורחים מנכבדי העיר מבשר באחרית נאומו, כי מטעם זקני העיר נגמַר אֹמֶר, שֶׁמֵעַתָּה תְּכֻנֶּה העיר גִּבְעַת־בִּנְיָמִין בשם: “גִּבְעַת שָׁאוּל”.. – –

והמלך שאול, שש ועלז יחד עם כל האורחים והקרואים. אולם במעמקי לבו פנימה, הוא הוגה את חשבון נפשו ועולמו: הן משרה כֹּה כבירה וקשה נִטְלָה עליו… – – –

 

י. בעבד המלך שאול הרך את אדמתו    🔗

– – – תמו ימי המשתה והחגיגות בבית המלך שאול. חלפו ימי השמחה והרננות בעיר המלוכה. באים חיי יום יום, חיי קטנות וזעירות, חיי מתלאות ומועקה. טרם הגיעה עת הַכֹּשֶׁר אשר בה יוכל שאול, המלך הרך, להראות את עצמת נפשו ולהוכיח את יכלתו ויתרון רוחו כנגיד העם, אשר נבחר על ידי הרואה והעם בגורל לפני ארון ה' במצפה. ועל כל אלה רוח ה' אלהים טרם פקָדהו.. איך ימלאנו לבו לתת פקודות אל העם בעוד לא פעם למען גאולתם מכף האויבים.. – המלך שב איפוא למסלול חייו כמלפנים.

כמו אז, כן עתה במו ידיו עובד המלך את אדמתו באחוזתו אשר נתן לו אביו, ואינו לוקח לעזרה את בחורי בני עמו.

*

מדי יום ביום עם עלות השחר, משכים המלך לעבודת שדהו. שלוה נהדרת רבת סוד חופפת על העיר גבעת־בנימין – גבעת־שאול ועל שדותיה וכרמיה, האופדים אותה מסביב. רוחות קלילים מנשבים בלאט מתרפקים בחבה ככרובי מרום על היקום וצאציו, ומבשרים בנחת את הופעת החמה המעניקה שפע אור וזהר המית־חיים ורננת גיל לבני היקום. עמוס במעדרו, מתנהל המלך הרך אחרי צמד בקריו הרתומים למחרשתו ומגיע לחלקת שדהו אשר מחוץ לעיר.

הנה שכבת־הטל עוטה את האדמה, ואלפי אגלי טל כבדלח נוצצים ברעדה על עפאי העצים ועל דשאי השדה. מתלמי האדמה הרטובה נודף ריח רענן רווי, המתמזג עם שאר ריחות ערֵבים וחריפים אשר לשפעת הצמחים הרעננים והדשאים למיניהם.

המלך נושם ושואף לרוָחה אל קרבו, מתוך דעת מָרחבת ועֹנג נפש. כחות רעננים מחודשים נוצקים בְּחֻבּוֹ ומתרוממים ומעודדים את רוחו. לבו מתמלא רחשי אֹשֶׁר נעלה בַּל ידע שחרו, המית־גיל ושפעת אהבה עזה ועֹצם כמהון לאדמה אם כל חי החולצת מְלֹא שדיה אליו..

חיש פורק שאול, המלך הצעיר, מעליו את כלי החרישה מציב את הדרבן וּמֵחֵל לחרש את האדמה בחריצות ידים. הוא מתנהל אחרי הבקר, מעמיק מפעם לפעם את מחרשתו ומתבונן לרגעים לעבריו.. – הנה הבֹּקֶר המעולף טללים וצנה נעימה הולך ואור. זהר חכלילי נסוך כצעיף על הררי מואב וגלעד. הרחק איֵ־שמה, מימי ים המלח הצחים ושקופים כמראה הבדֹלח נוהרים לאטם.. – – –

הנה קרני השמש בוקעות אט אט את פאתי המזרח, מפזזות ומבשרות בלחש־סוד את הופעת החמה מלכת היקום בכל יפעת הדרה. צפצוף־הצפרים הגות־היונים ורון־הזמירים, מתלכדים יחד ומשתפכים בהמולה נעימה לכל העבָרים. הנה שם נגלים עדרי צאן הגולשים מהרמה והרועה מדַדה והולך אחריהם הלֹך וְחַלֵּל בחלילו; אי־שמה למטה לרגלי הגבעה מתנהל אכר אחרי צמד שְׁוָרָיו החורשים, ומעבריו ידים זריזות מזָרות במלֹא חפניהן זרע על הַנִיר – ושמה בכרם אשר בצלע הגבעה, המוני ידים חרוצות עובדות מכסחות וזומרות בדליות ובשריגי הגפנים.

נפש המלך הצעיר עולסת, למראות הנף המרהיבים וּלְשֵמַע קולות הזמרה והנגינה, הנשאים מעברי הכרמים והאחו.

לבו הַשְָּׁלֵו רוחש והוגה מחשבות נעימות:

– – – “אכן מלך הנֵּני על בני עמי, ויחד עם זה הנני כעת איש מקרב העם כמלפנים, העובד אדמתי במו ידי כאחד מהם.. ובעבדי ככה את אדמתי יום יום במו ידי – אדע לבלי התנשא על העם, אדע לחוש את עָנים ומצוקתם, אדע את לבבם ומשאת־נפשם..”

הוא מעיף עיניו לעבריו, הנה שמה נוצצות לאור השמש כִּפּוֹת ארבעת המגדלים המצופות נחשת קלל אשר למצודת עיר מולדתו גבעת־שאול – מושב נציב הפלשתים וגדודיו…

פני המלך מועמים. תוגה צורבת הולכת ולופתת את לבו אשר חָלַל לפתע בקרבו:

“… כן, שמחתי כעת בלבי על היותי כאחד מבני עמי בעבדי שוב את אדמתי. אבל מלך הנני למען בני עמי – ומה פעלתי למענם? ומה ערכי?. נציבי הפלשתים עודם מתעמרים ורודים בָּנוּ… מה המה ראשוני ימי מלכותי אלה, נעדרי מעש ומפעל, לתקומת ארצי ובני עמי מכף כל אויביהם?.. מה כחי?. ומה אפעלה כעת?… – –”

– – – המון מפעלות כבירות הולכות נתכנות ומופיעות לנגד עיני רוחו. כהרף־עין הוא גומר אֹמֶר בנפשו: לפעל גדולות, לצאת עוד היום אל העם להגיד את דְּבָרוֹ וּלְזַנֵק..

הוא משמיט מידו את מעדרו לעוט כרגע העירה אל ביתו לְצַוֹּת את השלישים… המעדר צונח לארץ, אבל המלך איננו מש ממקומו.. חזון לבו הולך ונפוג..

לאכזבתו נוכָח המלך לדעת ולהכיר, כי טרם הגיעה שעתו להחיות ולהקרים עור ובשר את משאת־נפשו; חסר לו היסוד המוצק לכונן ולהקים עליו את המפעל הכביר – נעדר לו אותו עֹז הרוח המופלא אשר יעורר וימריץ את העם לחולל עלילות.. והשבטים עם דרשם מלך מאת הרואה – עודם מפורדים כעת..

"…. והכי לשויון רוחי זה קראו לי אז המוני השבטים בְּמִצְפָּה:

יְחִי הַמֶלֶךְ!!?

– – – ואולי צדקו אלה שקראו אחרי מָלֵא בשובי אז אל עירי לאמר:

מַה־יֹּשִעֵנוּ זֶה?!! – – –

“… אכן שוב הנני שאול הנחבא אל הכלים ובלתי נכון לתעודתי, להתרומם ולהעפיל..”

רוח הדכאון ורחשי כלמה בגלל אפסות אוניו, יאופפוהו..

– עודנו צולל בנבכי מחשבותיו העגומות, והנה חלפה עליו רוח אחרת.. לפתע עולים על לבו מדברי שמואל הרואה אשר דבר אתו ביום ההוא בין הערבים על גג ביתו בעיר רָמָה, ולמחרת בעת משחו אותו למלך בקצה העיר לאמר:

– – – "אתה שאול הוקמת למען גאולת העם וְרַוְחָתָם, להשליך נפשך מנגד במלחמותיהם ולהושיעם מכל אויביהם, לנהל את עמך בדרך הטובה והישרה ולרוממם עליון.

– – – אשריך שאול בני, מי כמוך! כי הגעת לתעודה נשגבה זאת!.

– – – הֲלוֹא כִּי־מְשָׁחֲךָ ה' עַל־נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד – – וְהָיָה כִּי תָבאֹינָה הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה לָךְ, עֲשֵׂה לְךָ אֲשֵֶׁר־תִּמְצָא יָדֶך, כִּי הָאֱלֹהִים עִמָּךְ!.. – – –"

רשפי בטחון עַז בעתידו, מתלבים בלב המלך הנעכר ומאירים את קדרות נפשו העוגמת.. בלבו המעודָד שוכנת שוב האמונה העַזה השלמה בדברי הרואה שמואל, על אודות תעודתו הנשגבה כמלך וכמושיע העם..

הוא מתאושש. מחשבות נחמה עולסות, מרוממות את נפשו:

– – – "אַל פַּחַז, אַל לי להאיץ בְּעִתִי. עוד לא באה תואנה לידי שארהיב עֹז בנפשי לקרא מלחמה על הפלשתים, ועל יתר האויבים השתים סביב עלינו להורישם כליל מהארץ. עוד יגיע עָדי הרגע הנאדר אשר יתן לי את היכֹלת להוכיח לעיני בני עמי, את אדיר רצוני כמלך לפעל גדולות ונצורות למענם!

– – אז אקרא מלחמה על אויבינו ואגאל את כל הארץ מידיהם…

– – – “כעת הנני חי ועובד בתוך בני עַמי אֶחָי. ומתוך העם אתרומם לפתע בעֹז נפשי, לפעל גדולות ולהביא פדות ודרור לעמי ולארצי; למען אוּכַל שוּב לשכֹּן בקרב בני עמי ולחיות עמהם יחד כאחד מהם..! – – –”

*

הנה באחד הימים נועָץ המלך עם יהונתן בנו. צירים ומרגלים נשלחים חרש לכל שבטי ישראל הנפוצים בכל קצוֵי הארץ מדן ועד באר־שבע, והמה מעוררים את רוחם בדבר המלך לְלַמֵּד ידיהם לַקְּרָב, להכין ולצבר נשק וצידה וּלְהִכּוֹן לקראת יום הפקודה.

ובשורות מעודדות מגיעות למלך, כי שָׁמְעוֹ כנגיד־העם הוֹלֵךְ לפניו ודברו מוצא מסלות אל לבב ההמונים.

 

יא. הנצחון הראשון למלך שאול על בני עמון    🔗

והנה אחד הימים בקצה החֹדש השני בין הערבים. המלך שב אחרי הבקר מעבודת שדהו. תפוש ושקוע בנבכי מחשבותיו, הולך המלך וקָרב אל עירו גבעת־שאול. בבואו אל רחוב העיר הוא רואה לתמהונו ולהשתוממותו, המוני בני אדם נקהלים על ביתו, בם נשים וטף, והמה בוכים מקוננים ונאנחים מרה…

מחשבות תוגה, כלמה ומוסר־כליות אופפות את לב המלך: מתוך שַׁוְעַת העם וארשת פניהם הקדורַנים מביע ייאוש והעדר אונים, מתוך שאר המבטים השועים אליו – מכל אלה חש ושומע המלך במעמקי נפשו את תלונתם ואת התמרמרותם האלמות החורגות מחביוני לבבם, והן מתאחדות לקריאה אחת מדאיבה ונואשה לאמר:

– “מַה יֹּשִעֵנוּ זֶה?..”

עד ארגיעה מלך מתאושש, הוא מבליג על מבוכתו המסותרה ושואל בקול נגידים את הנצבים עליו לאמר:

– “מה קרה? מַה—לָּעָם כִּי יִבְכּוּ?..”

מפי ההמון נודע למלך, כי מלאכי העיר יָבֵש־גִלְעָד³⁰ באו הלום קרועי בגדים וחגורי שק ויתַנוּ לפני תושבי העיר את שברם ומצוקותיהם לאמר:

– נָחָשׁ מלך בני־עמון טש ובא עם מחנהו הגדול וַיָשֶׂם מצור על תושבי העיר יביש־גלעד המוקפה בחומת מבצר עם דלתים ובריח, לכבשה בסערת מלחמה ולשימם למס עובד. ובראות תושבי יביש הנצורים, כי נבצר מהם להחזיק מעמד נגד חילותיו, התחננו אליו לאמר:

– “כְּרָת־לָנוּ בְרִית, וְנַעַבְדֶךָ..”

אולם נחש העמוני הזומם להנקם מבני ישראל גם בעד תבוסת בני־עמו לפני יפתח הגלעדי מדורות עבָרו, הוא דרש בזדון לבו אות הכנעה והשפלה מאת תושבי יביש־גלעד:

– “בְּזֹאת אֶכְרוֹת לָכֶם, בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל—עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל..”

– שנבצר מאתם לבוא להציל את אחיהם בני יביש־גלעד מידו. ונוסף לזה יֵעָשׂוּ תושבי יביש לבעלי־מום נעדרי יכלת לצאת למלחמה; כי המורים בקשת מחזיקים מגניהם נגד העין השמאלית, ובלי העין הימנית לא יוכלו לירות.

וַיתחננו זקני יביש־גלעד אל מלך בני עמון לאמר:

– הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים בְּכֹל גְבוּל יִשְׂרָאֵל; וְאִם־אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ, וְיָצָאנוּ אֵלֶיךְ.."

וַיאות נחש מלך בני עמון לזקני יביש־גלעד ויתן להם אַרְכָה לשבעת ימים, בדעתו מראש כי לא ישיגו כל עזרה מפאת רפיון השבטים המפֹרדים איש מעל אחיו זה רבות בשנים, ובזה ירבו להם זקני יביש רק מפח־נפש וקלון..

וכעת מבקשים מלאכי יָבֵיש את עזרת העם לחלצם מיד האויב – וָאָיִן..

לשמע רשעת מלך בני עמון, ולמראה ההמונים המדוכאים – חמת המלך שאול מוצתת.

– "ככה משפט המון העם, מתעשת המלך בלבו – במקום להתנער להתאזר עֹז, תחת זה העם מתיפח בבכי ומגַלה הֶעדר אֵמוּן בְּעֹצֶם ידיו לפעל.. זה העם וכֹה הלך־נפשו…

כרגע, רוח אלהים תצלח על המלך ותפעמהו. אֱיָלָיו ושאר־רוחו הספונים בְּחֻבּוֹ מזנקים בכל עזוזם.. רוח גבורה לובשתו רבת מרץ אדיר ובטחון עַז בנצחונו הראשון המעותד.. ממלך מתון ומצניע לכת, הוא מתרומם כרגע בלהט־רוחו, למלך גבור־חיל, עַז נפש, המלא הכרה מחלטת בהצלחת מפעליו – המדביר תחת רצונו האדיר את כל שבטי העם המפֹרדים, וממריצם להתנער כאיש אחד למען עזרת אחיהם הנדחים.

חיש לוקח המלך הצעיר את צמד בקריו אשר הביאם זה עתה מהשדה. הוא מנתחם לשנים עשר נתחים ומשלחם ביד מלאכיו אל כל שבטי ישראל עובדי האדמה, אשר הבקר הוא בעיניהם מבחר כל סְגֻלָּה, והמה מזעיקים את העם לצבא־המלחמה בלוית אזהרת עֹנֶש לאמר:

– אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל – כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ!.."

מקרב לב רוחש כבוד־הערצה והוקרה לרואה ומתוך חכמת אָרחות ממלכה גם יחד, מזכיר המלך את שמואל הרואה בפקודתו זאת אשר במלחמתו הראשונה; למען יתעוררו כל פזורי שבטי העם לקריאתו, גם אלה אשר עֲדֶן לא נאותו לבחירתו כמלך..

המלך שאול יוצא אל צפון הארץ לקראת התכונה ואליו נלוים שרי החיל. ואכן, את אשר פִּלֵּל המלך אָתָא. במרוצת ימים אחדים המוני העם נזעקים לשבטיהם לקראת המלחמה. המונים המונים לרבבות מצוידים וחמושם בכלי נשק, נוהרים אל מְסִבֵּי העיר בֶּזֶק. כל הדרכים מלאים אנשי מלחמה גבורי־חיל. כל שבט ושבט על דגלו וכלי נשקו. וגם שמואל, הרואה הגדול, נִלְוֶה אל המלך במסע המלחמה, לעודד את רוח העם ולראות במו עיניו: מה יפעל המלך הצעיר הרך..

המלך שאול משתאה למראה־עיניו – כֹּה עשתה פקודתו פרי: מכל פנות הארץ כלם נקבצו ובאו בלב אחד לקראת דברו למען עזרת אחיהם הרחוקים הנדחים, וכאיש אחד כלם סרים אל משמעתו.

בעיר בֶּזֶק³¹ אשר בנחלת מטה מנשה מערבה לירדן, שמה פוקד המלך שאול את העם – והנה חיל גדול ועצום: בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שְׁלֹש מֵאוֹת אֶלֶף וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִים אָלֶף. גם בעת מכרעת זאת מכבד המלך את הלך־נפשם אשר לבני־יהודה הרואים את עצמם כעם לבדד, והוא פוקדם לבד..

המלך מצַוה את מלאכי יָבֵיש לאמר:

– "כה תאמרון לאיש יביש גלעד: מָחָר תִּהְיֶה־לָכֶם תְּשׁוּעָה כְּחֹם הַשְָמֶש..

ולנחש מלך בני עמון יגידון זקנֵי יָבֵיש ככה:

מָחָר נֵצֵא אֲלֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָנוּ כְּכָל־הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם.. – למען לא יתכונן האויב אל מה שצפוי לו.."

המלך מסיע את חילו הגדול מהעיר בֶּזֶק ומוליכם אל גאון הירדן.

והנה רד היום השביעי למועד הכנעת תושבי יביש־גלעד לפני מלך בני עמון. אתא אישון הלילה אשר ליום השמיני. במשך כל הלילה ההוא, עוברים המלך שאול וחילותיו את הירדן: אלה צולחים את הירדן במעברות וסירות, ומרביתם חוצים בְּגֵוָם את המים ועוברים..

וכאשר תמו כל עם המלחמה לעבר את הירדן, מְפַלֵּג המלך שאול את החיל הגדול לִשְׁלֹשָׁה רָאשִׁים. ולמחרת בארבע שעות הלילה האחרונות, היא אַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, מזנקים חילות ישראל והמלך שאול בראשם בשצף גבורה לוהטת לקראת מערכת הקרָב, והמה משתערים משלשת העברים על צבאות בני עמון המקיפים את חומת מבצר העיר לכבשה בבקר בדרך שלום – כִּדְבַר זקני יביש אשר נכנעו לפניהם – ומרביתם נמים עוד שנתם..

המלחמה מתלקחת בכל עָצְמָה בין שני העמים הנלחמים בסערת נקם. והנה השחר עולה. למראה פני המלך שאול ההולך ראשונה בַּקְּרָב ושמואל הרואה המעודד את רוח העם, נלחמים חילות שבטי ישראל בעֹז רוח נמרצת ובחרף נפש נוקמת.

קולות צעקה, צוחות יללה ונהקות זועה, מהולים בתרועות השתוללות ומצהלות פרא – בוקעים ומתנשאים מפה ומשם מקרב שתי המערכות הצוררות הנלחמות, ומתמזגים לקול המולה אדירה ואיומה כאחת…

ומפעם לפעם מתנשאים ובוקרים מקרב מחנות ישראל קולות אדירים:

– “עָזְרֵנוּ אלהי ישראל המתהלך בקרב מחננו! רעץ את אויבינו לפנינו! הדבירם תחתנו!!..”

– “קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשָׂנְאֶיך מִפָּנֶיךָ!!..”

ולעֻמַּת הקולות האלה, בוקעות צריחות אדירות וצהלות פרא מקרב מחנות העמונים:

– “יחי כְּמוֹש אלהינו! הָרק את חמת נקמתך על אויבינו העברים!!”

– “עורה כמוש! הֲדֹךְ את אויבינו העברים, שימם לפנינו כעפר לדוש!!.” – – –

והנה הבֹּקר הולך ואור. מחנה החלוץ אשר לבני בנימין ויהודה, מצליח לפרץ פרץ ומבקיע את נֵד מחנה העמונים הצר על העיר יביש. מחנות העמונים נסוגים במבוסה ומבוכה מעל חומת העיר. צבאות ישראל מתגברים על מנות האויב, מכים את העמונים מכה רבה ומכריעים אותם לטבח עַד־חֹם הַיּוֹם.

– תבוסת חילות העמונים שְׁלֵמָה. אלפי עמונים נופלים חללים ופצועים, ושאריתם נסים מבֹהלים, נמלטים מהמערכה ונפוצים נדהמים לעבריהם – וְלֹא נִשְׁאֲרוּ בָם שְׁנַיִם יָחַד. שלל ומלקוח ובזה רבה נופלים לידי חילות ישראל.

המלך שאול נוחל את נצחונו הגדול הראשון בימי מלוכתו על בני עמון, ומציל את אחיו תושבי יביש־גלעד מכף מעניהם ומציקיהם.

והנה השמש עומדת בחצי השמים. צבאות ישראל באים אל העיר יָבֵישׁ־גִּלְעָד אשר נחלצה מן המצור. המונים המונים, בם גם זקנים נשים וטף, נקהלים ומתרוצצים ברחוב העיר מוכי בהלה ופלצות, ואחוזי שכרון־שמחת־נצחון וּרְוָחָה גם יחד..

בקולות־צהלה, רננת־נצחון ותרועות־חצוצרות, עוברים המוני החיל הרב את רחוב העיר יביש־גלעד אשר יצאה ממצור לדרור.. תושבי העיר, זקנים וצעירים, נשים וטף, נוהרים לקראתם. בעינים דומעות, המה מברכים את המלך ואת עם המלחמה.

והנה מפעם לפעם מתנשאים קולות נלבבים:

– “יחי המלך שאול גואלנו משיח ה'! אבינו אתה!!”

– “אדוננו המלך! יהי ה' אלהים עמך בכל פעליך! אתה מעוזנו אשר חִלצתנו מכף כל אויבינו!!.”

– “ברוך ה' צבאות אלהי ישראל, אשר חלצָנו מכף שוסינו!!”

– “ברוכים אתם לה' צבאות אַחֵינוּ שבטי־ישראל, אשר גמלתם לנו ותוציאונו מעבדות לדרור!!..”

– “יחי אבינו הרואה שמואל איש האלהים! המפלל ומעתיר אל ה' בעדנו! אתה משגבנו העומד תמיד לנו למגן!!..”

– ומתוך ההמון נגלים זקני העיר, והנה הם פורשים כפיהם אל השמים ושפתותיהם מדובבות חרש רחשי תודה ותפלה…

צבאות־המלחמה צועדים בְּטוּחוֹת בַּסָּךְ ובמשטר ברחוב העיר, מהלכים שרים ומתרוננים. וככה בזמרה וברננה המה עוברים את הרחוב ויוצאים את העיר בדרך שובם אל ארץ יהודה, והחלוץ עובר לפניהם מתופף ומחצצר.

ופתאם, קולות תלונה, כעס וָרֹגֶז מתנשאים מעבָרים שונים. והנה צלילי הקולות האלה הולכים ומבהירים לאזני המלך שאול לאמר:

– "מִי הָאֹמֵר: שָׁאוּל יֹמְלֹךְ עָלֵינוּ?.

– תְּנוּ הָאֲנָשִׁים וּנְמִיתֵם!!.."

– עַם המלחמה העליזים בנצחון המפואר, מקנאים עתה לכבוד המלך אשר חֻלַּל פעם בשובו מאז מהעיר מִצְפָּה – בלִוְיַת ישישי־העם ואנשי־חיל אֲשֶׁר—נָגַע אֱלֹהִים בְּלִבָּם – אל גבעת־בנימין עיר מולדתו..

והוא המלך, העליז המאושר בחייו, מְחוֹלֵל הישועה הגדולה ואבי הנצחון הנאדר – טֹֹהר לבו הטוב אינו מוּעָם אף ברגע זה..

מחשבה נאצלה מופעת פתאם בלב המלך ומרוממת את נפשו. כהרף עין הוא משכך את זעף העם בקריאתו החוגגת הנמרצת רבת סליחה ואהבת בני־אדם הפורצת ממעמקי לבו, לאמר:

– “לֹא־יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה; כִּי הַיּוֹם עָשָׂה—ה' תְּשוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל! – כֻּלָּנוּ יחד נשמחה בחג הנצחון הזה. אף אחד בַּל יֵעָדֵר! אל יְהִי כושל וּמֻדָּח בינוֹתֵינוּ!.” ³²

דברי סליחתו הנלבבים האלה, הנובעים ממעמקי טֹהר לבו ותבונת מלכות גם יחד, מרגיעים את רוח ההמון הזועף הנסער ומוצאים חן גם בעיני הרואה וראשי השבטים. דבריו אלה מגבירים את רחשי אהבת העם ואת אֵמוּנָם הָעַז בו.

רבה התכונה וההתעוררות בקרב המוני השבטים לכבוד המלך והוקרתו. כל שבטי ישראל למשפחותיהם ולהמוניהם, גם אלה אשר התמרמרו ונרגנו על בחירתו למלך – כעת כלם נרתקים אליו בלב אחד וּבְאֹמֶן־נפש.

ןהנה אחד לאחד, נגשים אל המלך ראשי המשפחות משבטי יהודה ואפרים ומיתר שבטי הצפון. המה משתחוים לפניו אפים ארצה, מנשקים את שולי מעילו, קמים מעל הארץ ואומרים בקול נלבב ויד ימינם שומה על לבם, לאמר:

– “יחי אדוננו המלך משיח ה'. אכן, רָאֹה ראינו כעת, מה גדלת בנדיבות נפשך הטהורה ומה זכים אָרחותיך ופעליך. עתה הָראינו לדעת, כי הנך מלך גבור־חיל ובעל שאָר־רוח. אתה המלך אבינו המצליח בכל דרכיך! אלהים עמך בכל אשר אתה עושה!”

– “עבדיך נַחנו אבינו המלך! הננו אל משמעתך בכל לבנו! אל כל אשר תשלחנו נלֵכה, וכל אשר תצוֵינוּ נעשה ונפעלה!..” – – –

ברגעים אלה נגמלת ביתר שאת ההכרה העמוקה בלב המלך, כי אכן יאתה לו תעודת משרת המלוכה.. ועוד יש לְאֵל ידו לרומם את עמו משפל מדרגתם למעלת עם איתן, השוכן לבטח בארצו ואין מחריד..

רננת חג הנצחון ועליזות העם הולכות וגואות…

* *

וכאשר נוֹכָח לדעת הרואה שמואל, כי כל העם מוקירים וחובבים את המלך שאול, וכי המתלוננים לפנים על המלכתו גם המה נהיו לידידיו הנאמנים – הוא מופיע לפני המוני העם ומגביר את שלהבת השמחה ואת רננת הנצחון בבשורתו הגדולה לאמר:

– “לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה!.”

עליזי נצחון נוהרים כל עַם־המלחמה אחרי המלך והרואה, המה חוצים שוב את הירדן והולכים לאֹרֶך גדתו היום וכל הלילה. למחרת בבקר המה באים אל מְסִבֵּי העיר גִּלְגָּל, אשר על יד הירדן מערבה על פני יריחו עיר התמרים, לחדש שם את המלוכה.

המלך שאול ושרי הצבא, הנלוים אליו במסע הנצחון, מביטים משתאים לעבריהם – מראה נהדר מרהיב עין נסוך על הנֹף מסביב. שדמות חטה ושעורה משתרעות לכל העבָרים. להבי מגלים וחרמשים מבריקים לנֹגה קרני השמש והמה מוּנָפים ומוּרָדִים חליפות אלומות ועמרים הולכים ונערמים. קול שירה וצהלה בוקע ועולה מבינות סבך שבלי הקמה המלאות, זקופות גֵּו וכפופות ראש – קול חדוַת האכרים הזקנים ונעריהם הקוצרים שדותיהם ברנה.

העם שבי־המלחמה חוגגי הנצחון, קוראים בצהלות גיל אל הקוצרים והמאלמים:

– “ה' עִמָּכֶם!!. ראו ברכה ביגיע כפיכם!!.”³³

– “יְבָרֶכְכֶם ה' גואלי ארצנו! הידד למצילי אַחֵינו!!.”

– “יחי אבינו המלך משיח ה‘! יכונן ה’ צבאות את כסאך לעד!!.”

– ככה עונים הקוצרים בקול חוגג ומשתאים למראה התכונה הנאדרה. ופתאם, חיש משמיטים הקוצרים מידיהם את חרמשיהם ואת מגליהם. יחד עם נשיהם ונעריהם נלוים כל הקוצרים אל עַם המלחמה ומתבוללים בתוך ההמון החוגג…

– בשמחה וברוממות־נפש נוהר העם אחרי המלך שאול, ההולך בלויַת הרואה, ובאים אל גלגל. בִּן רגעים מוקמת חֻפָּה גדולה מיריעות תכלת וארגמן. כסא־כבוד רם ומרופַּד הדר, מוצב בתוך החֻפָּה. שמה בַּחֻפָּה נוכח מזבח ה' האלהים ממליכים העם שנית את המלך ברוב פאר והדר ובתשואות־גיל, בתרועות חצוצרות ותקיעות שופרות ובהתלהבות־יה. המה נשבעים למלך שבועת אמונים וזובחים זבחי שלמים ועולות על הבמה ועל המזבח.

לעיני כל העם שם הרואה כתר זהב אשר הוכן, על תלתלי שערות ראש המלך, נושקהו על מצחו ומברכהו חרש..

המוני העם מפראים ומרוממים את כבוד שם המלך. עליצותם ולהבת רננתם מגיעות למרום פסגתן. – כעת הִנֵּה המה לְאֹם מאוחד המתעתד לקראת התקומה והדרור..

 

יב. תוכחת הרואה שמואל והתודות העם    🔗

ובעצם תשואות חג הנצחון וחדוש המלוכה, והנה הרואה שמואל מופיע לפני העם ועולה לבדו על הבמה.

הַס. דממה נהדרת מלאת צִפִּיָה וחרדת כבוד משתררת על המוני העם. הרואה שמואל הישיש נִצָּב קוממיות בראש העם. עיניו הבהירות צופיות נכחן אל השמים העמוקים רועפי שפעת זהר ותכלת. זקנו הצחור כשלג הצח יורד על פי מדותיו ושת לו לוית־חן והדרת־קדושה וכבוד. אולם, חריצי מצחו וארשת פניו המועמים מפיקים צער ויגון כמוסים..

ככה נצב הרואה ומחשה רגעים. והנה הוא מרים את ראשו הַשָּׂב ומשלח את מבטי עיניו החודרות הבוחנות אל המלך ואל המוני העם, המקיפים את המלך בחרדה עומדים ורותתים..

לפני קהל רבבות המוני העם, מְגַלה הרואה את בֹּר לבו ונקיון כפיו משמץ בצע וְשֹׁחַד וכי הסיר את שני בניו אשר לא הלכו בדרכיו הנעלות, ממשמרת כהונתם מהיות שופטים בישראל. וכה דברי הרואה לאמר:

– “הִנֵּה שָׁמַעְתִי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶר־־אֲמַרְתֶּם לִי, וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ. וְעַתָּה הִנֵּה־הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם, וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי – וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם, וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד־הַיוֹם הַזֶּה. הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ: אֶת—שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי, וְאֶת־־מִי עָשַׁקְתִּי אֶת־־מִי רַצוֹתִי וּמִיַד־מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם..”³⁴

לב המלך שאול נכמר בהמית רחשי אהבה ושפעת אֵמוּן לרואה שמואל איש־האלהים, לשמע דבריו האחרונים..

– – "אכן כמה נפלא ומרומם הרואה במהלך־נפשו! אחרי כל מפעלותיו הנעלות למען העם והארץ ורובי תורתו אשר העניק לנו ונטע בתוכנו זה עשרות בשנים, אחרי כל אלה מוצא שמואל הרואה אל נכון לְהָחֵל הכל מחדש ולהוכיח לפני העם את טֹהַר לבו ואת נקיון כפיו…

…“ואולי שני בניו אשר שתם לשופטים בבאר־שבע והעם התלונן עליהם כי המה מטי משפט ולוקחי בצע, אלה המריצו את הרואה להוכיח כעת את צדקת־נפשו וכי הוריד את בניו ממשמרת כהונתם..”

נהי־בכיה נשמע מפעם לפעם מקרב העם.. ולפתע, והנה אלפי קולות מתנשאים מקרב המוני העם הנלהבים הקוראים כאיש אחד לאמר:

– “לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ, וְלֹא־־לָקַחְתָּ מִיַּד־אִישׁ מְאוּמָה!!”

עיני הרואה נוהרות. הוא נושא ידיו אל השמים, ומורידן על עֵבר המלך וקורא שוב אל העם:

– “עֵד ה' בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה!.”

קול אדיר ונלבב מתפרץ ממעמקי לבב המלך והעם, הקוראים כאיש אחד לאמר:

– “עֵד ה' צבאות ועדים הנֵנו על בֹּר לבך ונקיון כפיך כי לא מצאנו בך אבינו הרואה עָוֶל מאומה..”

והנה שוב עננת־תוגה מעיבה את פני הרואה. בדברים קצרים וקצובים מספר הרואה לפני קהל רבבות ההמונים את קורות ימי העם מיום צאתם ממצרים, והוא מוכיח אותם בדברים עזים ונמרצים על עֲוֹן דרשם מאתו מלך, ולא אבו לבטֹח בה' צבאות אשר הוא אמנם מלכם המושיעם מכף כל אויביהם. וכה דברי הרואה:

– “ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת—מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן, וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת—אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וֹאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי ה‘; אֵת כָּל־צִדּקוֹת ה’ אֲשֶׁר־עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת־אֲבֹתֵיכֶם. כַּאֲשֶׁר—בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם, וַיִזְעֲקוּ אֲבֹתֵיכֶם אֶל ה‘; וַיִשְׁלַח ה’ אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן, וַיּוֹצִיאוּ אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם, וַיֹשִבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת—ה' אֱלֹהֵיהֶם, וַיִמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר־צְבָא חָצוֹר, וּבְיַד פְּלִשְׁתִּים, וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב, וַיִּלָחֲמוּ בָּם. וַיִזְעֲקוּ אֶל—ה' וַיֹּאמְרוּ: חָטָאנוּ, כִּי עָזַבְנוּ אֶת־ה' וַנַעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת – וְעַתָּה הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָ. וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת־בְּדָן³⁵ וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת—שְׁמוּאֵל, וַיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב, וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח. וַתִּרְאוּ, כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי—עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי: לֹא! כִּי־מֶלֶךְ יִמְלֹך עָלֵינוּ – וַה' אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם. וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם, אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם; וְהִנֵּה נָתַן ה' עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ. אִם־תִּירְאוּ אֶת־ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ, וְלֹא תַמְרוּ אֶת—פִּי ה' – וִהְיִתֶם גַם־אַתֶּם וְגַם—הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר—מָלַךְ עֲלֵיכֶם, אַחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם. וְאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת־פִּי ה' וְהָיְתָה יַד ה' בָּכֶם וְבַאֲבוֹתֵיכֶם³⁶. גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָדוֹל הַזֶה, אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם. הֲלוֹא קְצִיר־חִטִּים הַיּוֹם, אֶקְרָא אֶל—ה' וְִיֵּתּן קֹלוֹת וּמָטָר; וּדְעוּ וּרְאוּ, כִּי—רָעַתְכֶם רַבָּה, אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה', לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ!.”

לב המלך שאול, נסער ונפעם בחֻבּוֹ.. דברי הרואה האחרונים: כִּי—רָעַתְכֶם רַבָּה, אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה', לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ – פוֹגעים מאד בכבוד נפשו הנעלבת:

…“הזה גמולי מאת הרואה שמואל בעד נצחוני הראשון?.. מה זה היה לרואה? הלוא הוא אשר משחני למלך ברמה ויצַו לחדש שנית את מלכותי הֲלֹם לעיני כל העם, ויגל וישמח עמנו יחד. ועתה, הרואה מוכיח ומיסר קשות את העם בעון דרשם מאתו מלך?… – – – –”

והנה הרואה שמואל פורש ידיו למעלה ומתפלל וקורא אל ה' צבאות. רגעי מספר חולפים, הרואה מוריד ראשו ומסתיר פניו בכפיו.. והנה לפתע רוח־סערה מתחוללת, על פני רחבי השמים אי־פה ושמה נגלים עבים קלים. חיש המה נמתחים ומתפשטים לכל עבריהם. שמי האביב הבהירים רועפי תכלת ושפעת־זֹהר הולכים ומתקדרים ונלפתים בעננים כבדים. ופתאם, ברקים חוצים את חשרת העבים ומגיהים כהרף־עין את מרחבי השמים. רעמים אדירים רועמים ומתפוצצים בזעף אדיר, ומשסעים את דממת הדכאון והחרדה השוררת על כל המוני־העם הנאספים. גשם עַז נתך בזעף. פלגים ומקוי מים ואגמים נהיים מרגע לרגע. ומהררי אפרים פורצים זרמי מים אדירים, המה הופכים את עמק הירדן לבצה ולאגם מים ומציפים את שדות הקמה ואת אלומותיהם אשר בנֹף יריחו.

כל המוני העם נעים ברעדה למראה עיניהם. בבכי תמרורים המה מתחננים אל הרואה שמואל ומתודים לפניו בלבבות נשברים:

– “הִתְפַּלֵּל בְּעַד־עֲבָדֶיךָ אֶל—ה' אֱלֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת; כִּי־יָסַפְנוּ עַל־כָּל—חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ…”

– שמחת העם החוגג נהפכה עתה לתוגה וְהִתְוַדוּת.. והוא, המלך שאול, שעוד היום לפני עת מזערה עלס בנצחונו ונחשב לַמְרוֹמָם ולמאושר בעמו – נפשו כעת היא עלובה, שוממה, ועגומה יותר מכלם..

"הן כל העם נִחָמִים ומתודים בשפה ברורה לאמר:

– “כִּי יָסַפְנוּ עַל־כָּל־חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְאֹל—לָנוּ מֶלֶךְ..”

ולפני־כן אך זה עתה, חגגו העם יחד אתי את שמחת הנצחון, התגאו בי והמליכוני שנית בלהבת־גיל ורוממות הנפש והקימוני עליון…

…"אכן הֲאוּכַל להתלונן על העם? וכי מה אשמתם בהתודותם ככה?.. תוכחת הרואה ומופת הגשם המחריד המריצו את העם לבכות ולהתודות ולהנחם על משאת־נפשם וחזון־לבם אשר קם וַיֶּהִי..

הלוא כֹּה חזה משה איש־האלהים רועה־ישראל, ויברך את העם לפני מותו לאמר:

וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ

בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל..

אבל על הרואה שמואל ידוה ויתמה לבי, כי פִּתַּנִי ואִלצני להיות נגיד העם.. בעת הגורל בְּמִצְפָּה נחבאתי וָאתחמק ויוציאוני נגד חפצי למלך על העם. ואכן, הצלחתי במלחמתי הראשונה על בני־עמון, חלצתי את תושבי יביש־גלעד מכף מעניהם והרימותי את קרן עֹז עמי, ושמואל הרואה צוָּה את העם לחַדֵּש שנית את מלכותי וַיּשמח יחד עמנו.

…ועתה התעשת הרואה וַיִנָּחֶם על מעשהו, הוכיח וְיִסֵּר את העם ואכף עליהם להתודות על חטאם – בבקשם מאתו מלך…."

– והנה חדלו קולות הרעמים והמטר הסוחף. העננים הולכים ונמוגים, ומתוכם נחשפת שוב תכלת השמים הבהירים. השמש הברה מאירה שוב את פניה לַיְקוּם. בכית ההמון, שועתם ונהית יללתם, הולכות וּנְדַמּוֹת אט אט. הדומיה הולכת ומשתררת שוב. רק זעיר פה וזעיר שם, נשמעות נהיות והתיפחויות בודדות..

והנה חלפה עננת־התוגה מעל פני שמואל הרואה. עיניו הנוהרות שופעות נחת־רוח, אהבה, וגילה גם יחד.. הוא נושא שוב מִדְּבָּרוֹ, מנחם ומעודד את רוח העם הנכאה ומחַזק את לבם לבל יִוָּאֵשׁוּ – לאמר:

– “אַל תִּירָאוּ, אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל־־הָרָעָה הַזֹּאת – אַךְ אַל־־תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת־־ה' בְּכָל־־לְבַבְכֶם. – – כִּי לֹא־־יִטֹּשׁ ה' אֶת־־עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָדוֹל; כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם. גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לה‘, מחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם; וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. אַךְ יְרְאוּ אֶת—ה’ וַעֲבַדּתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבַבְכֶם; כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר־־הִגְּדִּל עִמָּכֶם. וְאִם הָרֵע תָּרֵעוּ – גַּם־אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ…”

המלך צופה ובוחן במבטיו את המוני־העם. הנה המה שואפים רוח לרוָחָה. תוגתם חלפה. דכאון־רוחם נפוג כליל. מפעם לפעם תסובינה עיני ההמון אל המלך ומבטיהם מביעים הצטדקות ובקשת סליחה מאתו על דבריהם המעליבים – דברי הִתְוַדוּתָם לפני הרואה..

נדמה למלך כמו אלפי העינים תבענה לו ככה:

“אכן יָּדֹעַ ידענו מלכנו, מה אתה לנו ומה פעלת למעננו. אך תוכחת הרואה… – – – אבל הלוך נלך בדרך ה' לשמר ולעשות ככתוב בספר תורת משה עבד ה' ובכל אשר יורנו הרואה – ואז אתה מלכנו תשכן לבטח בתוכנו. אחריך נלֵכה, אליך ננהרה…”

– מרירות לב המלך נפוגה. כעת הוא נוכח שוב לדעת את תכונת הרואה שמואל הנעלה והטובה:

… "אכן עינו איננה צרה במלכותי.. לוּ קנא הרואה חלילה בכסא מלכותי לא לִוָּה אותי במסע מלחמת הנצחון הראשון ולא היה מצוה את העם ללכת הגלגל לחדש שם את המלוכה. במעשהו זה אשר חִדש בעצמו את מלוכתי בגלגל ברוב־עם ובהדרת־כבוד ובתפארת כֹּה רבה – בזה הוכיח הרואה את נדיבות רוחו כי הוא חפץ בי כמלך העם. אך כל ישעו וחפצו, כִּי בַּל אקח לי קרנים לנגח ולהשתרר על העם כמשפַּט מלכי הגוים ועריצי ארצות הנכר אשר מסביב. משאלת לב הרואה שמואל, כי לא ירום לבנו אחר הנצחון הראשון וְאַל נשכח את ה’־האלהים אשר נתן לנו כח וחיל להכריע את אויבינו, וכי שומה עלינו לנצר ולעשות את חֻקּוֹת התורה והמצות וככל אשר יורנו הרואה.

… "אכן, כמה נאדר היה המראה הגדול³⁷ הזה. כמעמד מַתַּן התורה בהר־סיני אשר נִתְּנָה לבני ישראל יוצאי מצרים בקולות וברקים, בלפידים ובענן כבד על ההר בּחֹדש השלישי הזה לפני ארבע מאות שנה ומעלה – ככה גם עתה בתחלת החֹדש השלישי הזה, השיב הרואה וְרִתֵּק את לבב העם אל דְּבַר ה' ולמצותיו בקולות וברקים ובמופת הגשם הכביר.. וַיוֹכח הרואה לעיני כל העם, כי גם עתה אחרי שהמליכוני שנית בכבוד ובתפארת כֹּה רבה – גם כעת שומה עלינו לשמע בקולו ולהקים את דבריו.

– – מעתה נצר אֶצֹּר ואקים ביתר עֹז את כל חֻקּוֹת התורה ומצותיה… עָשׂה אעשה ככל אשר יצוני הרואה…"

*

הנה פנה היום. נִטָּיוּ צללי בין הערבים. המוני העם יוצאים לשבטיהם את גלגל־יריחו ונפוצים לעבריהם לָחֹג את חג השבועות.

והנה הרואה נגש אל המלך יִקֹּד וכורע לפניו, ומלַוה אותו בדרכו ברחשי כבוד והוקרה. ככה הולכים שניהם יחדו הרואה שמואל ומשיחו המלך שאול בחיר העם, ואחריהם נלוים ישישי העם וראשי שבטי ישראל." – – –

– – קול צריחה ממושכה ושאון אדיר, קול תרועת חצוצרות ושופרות, נחרת סוסים משתוללים והמולת המונים מתנגשים – הדי בליל הקולות המרגיזים האלה, מגיעים ממרחק ממסבי הרי הגלבע לאזני המלך שאול ושני שריו. שלשתם רוכבים כעת על פרדיהם באישון הלילה בנתיבות עקלקלים המתפתלים על רמות גִּבְעַת־הַמּוֹרֶה, בדרך שובם מעין־דור אל מערכות צבאות ישראל, הנלחמים ומגִנים על מערכותיהם במרומי הרי הגלבע.

מפעם לפעם נגלים לעיני המלך שאול ושריו, מראות לפידים, להבות שרפה, ועשן כבד המתאבכים ועולים אֵי־הרחק שמה מתחתית הרי הגלבע. הירח שט נוּגה ברקיע הולך ונוטה מערבה. ערפל קודר מרחף אט אט, מעיב שוב את פני השמים ומאפיל על חִוְרוֹן פני הירח. עצי האלונים ושיחי הבכאים השתולים לצדי השביל זעיר פה ושם, מתנועעים ומתלחשים בהמיה נוגה רזית.

– “אהה אבינו המלך – קוראים פתאם אבנר ועמשא בדאגה ומעוררים את המלך שאול מחלום זכרונותיו בהקיץ – הואל שורה נא אל עמודי האש המתנשאים מסביבות הר הגלבע, הפלשתים מציתים ושורפים את כל הנפגע בדרכם. מזמתם, להפיל גם אימה ומבוכה על מחנות צבאותנו ולכבש בחתף את הגלבע.. אַל נא נחצה את העמק תימנה, הבה נִטֶּה מזרחה בגבעת־המורה בל יפגעונו הפלשתים..”

– “אל יֵרַך לבבכם בָּנַי – משיב המלך שאול את שריו בקול חרישי ועצוב – המה בעמק יזרעאל וצבאותינו על ההר. עוד כחנו רב אתנו…”

ושוב המה ממשיכים את דרכם בדממה. והנה הדרך מתפתלת ויורדת אל גיא צר..

– “הוי! מה רבים הפחתים אשר בדרכנו אבינו המלך – קורא שוב אבנר בקול חרד – ומה עמוק וצר הגיא אשר לפנינו.. אנא הזהר נא אבינו המלך; הלא ממולך פחתים ולפניך משתרע גיא צר ועמוק זרוע סלעים זקופים וכֵפי־נגף. הבה נִשְׂטֶה ונעברה ימינה; פן תמעדנה רגלי פרדינו או ישתוללו פתאם והשליכונו באחת הפחתים…”

המלך מעיף עיניו אל עבר הגיא אשר על ידו המה עושים את דרכם – גיא עמוק זרוע אבנים וכפי־נגף..

מחשבה מופעת בלבו:

“כמוהו כגיא אשר בְּמַעֲבַר־מִכְמָשׂ…”

– “צדקתם בני, רב תודות לכם – משיב המלך את אבנר ועמשא – הבה נעבר לשביל אשר ממולנו.”

דומם, אט אט ובשים לב, מטה המלך את פרדו מתרחק מעבר הגיא ועובר ימינה אל השׁביל השני.

המלך רוכב בראש, ואחריו לימינו ולשמאלו רוכבים אבנר ועמשא. בדממה המה ממשיכים את דרכם, צוללים במחשבות יגון ודאגה וחוצים את מאפלית הלילה..

שוב נושא המלך עיניו אל עבר הגיא הצר, בוחן במבטיו את מבטי מלַויו התוהים.. ואורג שוב את מטה זכרונותיו מימים עבָרו על קורות מלחמתו הראשונה בפלשתים במעבר־מכמש…– –

אט אט רוכב המלך בלוית שני אנשיו בדמי הלילה, בשביל צר בין טורי סלעים וצוקים רמים ותלולים כנד, המתנשאים מפעם לפעם באשדות המזרח אשר לגבעת־המורה. וכֹה הוא רוכב שוקל ומודד במאזני לבו את נטל מהלך פרשת זכרונותיו הנוגים, המעודדים והמרהיבים גם יחד…

כל הקורות האלה עמוסי סבל ומתלאה, ימי נחת והצלחה המעורבים עם רגעי מפח־נפש וכעס תמרורים – כלם עוברים כבני־מרון לנגד עיני רוחו של המלך על צבא חליפותיהם ותמורותיהם…

 

יג. בהרם יהונתן הגבור בן־המלך את נס המרד על נציב הפלשתים    🔗

בְּהָרֵם יְהוֹנָתָן הַגִּבּוֹר בֶּן־הַמֶּלֶךְ, אֶת נֵס הַמֶּרֶד עַל נְצִיב הפְּלִשְׁתִּים..

המלך מֵשִׁיחַ עם לבו פנימה:

“…כן, הגיא הצר הלז הנהו כמעבר־מכמש.. מַעֲבַר מִכְמָשׁ?..³⁸ שם היתה לי מלחמה עזה רבת תלאה, כשלון, ומפח־נפש בראשיתה, ונצחון ומבוכה רבת חרדה באחריתה…”

*

"והנה הנצחון הגדול הראשון אשר למלך שאול על בני־עמון, מעורר את רוחו לקראת עלילות ופעלים למען בצרון הממלכה. הוא רואה אל נכון ליסד משמר־צבא תמידי.

אחרי חֲלֹף שנה למלכו,³⁹ המלך מעביר קול בין כל שבטי ישראל, שיֵחָלצו מאתם אנשי־חיל לכונן בהם את הצבא התמידי. אלָפים אלָפים אנשי־חיל, נוהרים מכל שבטי ישראל לקראת צַו־המלך אל עיר המלוכה גבעת־שאול, להספח אל הצבא.

מקרב רבבות המוני הצעירים הששים לקראת הצָּו, בוחר המלך שאול רק שלשת אלפים גבורי חיל לצְבָא־הַמַּצָב אשר יוכל לעמד בפרץ נגד חילות הצר בהתחולל מלחמה. ואת יתר המוני העם שולח המלך איש לאהליו; למען לא יושבתו מעבודת אדמתם וממלאכתם.

המלך שאול יוצא את עיר המלוכה גבעת־שאול; למען לא יַראה את הכנעתו לפני נציב הפלשתים. עם אַלְפַּיִם אנשי הצבא חונה המלך ומתבצר בהר בית־אל ובעיר מכמש היושבת במורד המזרחי אשר לרכס הרי בנימין, בדרך אל ערבת־יריחו ומעברות־הירדן. כי ממול העיר מכמש מערבה עומדת העיר גֶּבַע, ובין שתי הערים מתנשאים צוקי סלעים גבוהים וזקופים כנד, ובינותם עובר גיא צר: מַעֲבַר־מִכְמָשׂ, אשר דרכו יוכלו הפלשתים לחדר על נקלה אל ערבות יריחו ואל מעברות הירדן ולנתק את הקשר בין שבטי עבר הירדן מזרחה ובין שבטי עבר הירדן מערבה. בעיר הזאת מִכְמָשׂ רבת הערך, מתבצר המלך שאול עם אַלְפַּיִם חילותיו הכן לקראת הקורות..

ואת יתר אלף אנשי הצבא, נותן המלך ליהונתן בנו החונה אתם בגבעת־בנימין מולדת המלך, העיר הראשה לממלכה ומקום מושב הנציב הפלשתי עם גדודיו. בעיר גבעת־בנימין זאת מתבצר יהונתן עם אלף אנשיו; למען הגן על העיר בעת צרה, ולהתחקות על מעשי הנציב הפלשתי וגדודיו החונים בה…

*

ונצחון המלך שאול על בני־עמון והקמת משמר־צבא המצב בארץ בנימין, המה לחגא ולצנינים בעיני נציבי הפלשתים המכירים למורת־רוחם את עצמת יד מלך העבְרים ואת מפעלותיו לבצרון הארץ.. מעתה יָּחֵלוּ להציק ביתר שאת את שבטי ישראל הַנֶגְבִּים.

מיום ליום מכבידים נציבי הפלשתים את עֻלם על בני ישראל. בתחבולות ערמה וָרֶשַׁע, מבערים הנציבים את הנשק מהארץ אשר הכינו בני־ישראל ונצבר אצלם משלל העמונים, ומנשלים את הֶחֳרָשִׁים והמסגרים מארץ ישראל לארץ פלשת; למען לא יוכלו הָעִבְרִים לעשות חרב או חנית. וַיֵרְדוּ כָל־יִשְׂרָאֵל הְַּפִלְשְׁתִּים לִלְטוֹש אִיש אֶת—מַחֲרַשְתּוֹ וְאֶת—אֵתוֹ וְאֶת—קַרְדֻּמּוֹ..

ולמרבה מפח־נפש המלך, הנה באחד הימים באים גדודי פלשתים אל מכמש, ועורכים בקור ידידים בשם נציב גבע במחנה צבאות ישראל. ולפתע בתוך השיחה, והנה גדודי הפלשתים מקיפים את צבאות המשמר ומנצלים מאליהם את אֲזֵנם. ויתר גדודי הפלשתים משתערים על אוצר הנשק אשר לשלשת אלפי צבאות המשמר, משברים את הדלתות ואת הבריחים וחומסים את הנשק. כל זה פרי תחבולות נציב־גבע הפלשתי…⁴⁰

המלך רואה כי אין מנוס ומפלט להחלץ מתגרת יד הפלשתים ההולכת וקשה. קצרה רוחו מלסבל עוד. תעלולי נציבי הפלשתים שמים לאַל את נצחונו הראשון על בני עמון ואת חֹפש־העם. קצה נפש העם בעֹל הפלשתים הכבד מהכיל..

סאת הזעף והמשטמה הָגדשה. המלך קורא עצרה לשרי הצבא ויהונתן בנו בתוכם. הוא נועץ אתם וממתיק סוד עמהם. כלם גומרים אֹמר, כי עתה הגיעה העת המכרעת להרים לעיני כל את נס המרד נגד הפלשתים: להמית את נציבם העריץ האכזר אשר בגבע מול מכמש, המדכא ולוחץ בחזקה את תושבי העיר והמסבה, ולכבש את העיר מידי גדודיו הפלשתים.

ובעוד המלך ושריו נועצים בינותם, על מי מאנשי־החיל יטילו את התעודה לבצע את הפקודה ואחדים מהם נוקבים בשמות אנשי צבא שונים – והנה יהונתן קם נרגש, מתיצב קוממיות וקורא באֹמץ־רוח:

– “כמוני כאחד מבני עמי, הנני למצותכם. אני הראשון אשליכה נפשי מנגד וַאֲבַצֵּעַ את פקודת המרד!.”

בפקודת המלך, אורב יהונתן ומתנכל לנציב הפלשתי אשר בגבע אצל מעבר־מכמש..

ובאחד הלילות האפלולים נעדרי נֹגַה הסהר, מגיחים פתאם יונתן ואנשיו החמושים ממקום מארבם. המה משתערים כחתף על השוערים, הודפים אותם לאחור פצועים וחללים ומתפרצים אל תוך חצר המצודה אשר לנציב הפלשתי. חרש חרש המה אצים וקרבים לקראת נגֹהות המנורות והאבוקות המגיהים משם.. והנה יונתן בלוית נושא כליו מתראה פנים עם הנציב הפלשתי, אשר התעורר בינתים לקול התכונה נבוך ונדהם, והוא נצב בפתח אולם הבית בחרב השלופה אשר בידו.. חיש מֵטִיל יונתן את חניתו אל חזה הנציב הנופל חלל מתבוסס בדמיו…

ואנשי יהונתן נלחמים ביתר אנשי המשמר – צְבא־הנציב הפלשתי הנקהלים עליהם, הם מכריעים את גדודי הפלשתים לטבח וכובשים את המצודה ושאר בתיה ומתבצרים בה.

– בַּלָּהָה אימה ומבוכה, לופתות את יתר נציבי־הפלשתים והמה מתחמקים ונמלטים על נפשם בלוית משמרי גדודיהם אל ארץ פלשת גַּתָּה, ומפיצים שמה את השמועה הרעה על אֹדות מרד העִבְרים..

המלך שאול שולח צירים הנפוצים בכל פנות הארץ, המה תוקעים בשופר ומבשרים לאמר:

– "יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים! מרדנו בפלשתים!

מטעם המלך שאול, הֻכָּה נציב גֶּבַע העריץ!

הִכּוֹנוּ כֻּלכם למלחמת המרד!

הִסָּפְחוּ ברבבותיכם לצבא המלחמה!!."

המלך נפרד מאת חיל המצב אשר בבית־אל וּמִכְמָשׂ. הוא מפקיד עליהם את יהונתן בנו ויורד אל גלגל, אשר על יד הירדן מול יריחו, לחכות שמה שבעת ימים לרואה שמואל אשר יבוא הֲלֹם להעלות עולה וזבחי שלמים ולהתפלל לה' – ואז יגיד למלך מה יעשה בטרם יחל המלך בעלילות המלחמה.. ככה צוהו הרואה שמואל מני־אז בְּרָמָה אחרי משחו אותו שם למלך וַיַּחַז לו שלשת אותות אשר יקרו אותו ביום ההוא…

יום יום ינהרו אחרי המלך הגלגלה, המוני העם לאלפיהם מכל שבטי ישראל, לקראת המלחמה. והמלך, ידיו כמו רֻתְּקוּ באזקים, הוא מצפה ומחכה בכליון עינים לרואה שמואל – ואיננו. ושמועות מחרידות מגיעות אל מלך מפי שרי החיל, הרצים והמרגלים, כי סרני הפלשתים הצביאו את כל חילותיהם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל—שְׂפַת הַיָם ועליהם שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים. וַיגיחו הפלשתים מהשפלה, כפרץ זרם מים כבירים, ויציפו את ארץ יהודה ובנימין ויעלו עד מכמש ויערכו קְרָב עם צבאות ישראל המעטים ויהדפום אחורנית. ויכבשו הפלשתים את העיר מִכְמָשׂ וַיחנו בה ממזרח לבית־אָוֶן הקרובה לבית־אל. כֹּה נשתה גבורת חילות ישראל מתגרת יד הפלשתים הרבים והעצומים אשר לחָצום עד אין מקום להחלץ, וַיִסֹּגוּ אחור ויפוצו מבֹהָלִים לכל עבריהם. אלה התחמקו והתחבאו כארנבות באשר מצאו, בַּמְּעָרוֹת בַּחֲוָחִים וּבַסְּלָעײם, בַּצְּרִיחִים וּבַבּוֹרוֹת; ואלה נמלטו ועברו את הירדן למצא מפלט אצל שבטי עבר־הירדן מזרחה בארץ גד וגלעד.

וּלְעֻמַּת הבשורה הרעה, רואה המלך שאול, כי כל יתר העם נוהרים גם כעת אחריו הגלגל בעֹז נפשם הלוהטת, להלחם ולהגן על ארץ־ישראל מכֹרתם בשארית עצמתם…

המלך חפץ לסדר במערכות מלחמה את שארית העם הנאמנים, הנמצאים עמדו, להסיעם אל מכמש מול פני המלחמה ולעצר בעד השתערות הפלשתים.

אבל ידי המלך כמו אסורות.. עליו לחכות שבעת ימים לרואה שמואל. וכל עוד לא בא הרואה הגלגלה להעלות עולה ושלמים לה' – נבצר מאת המלך לפי צַו הרואה להָחל בַּקְּרָב.

בקֹצר רוח ובחרדה, מחכה המלך ששת ימים לרואה. הנה מגיע גם בֹּקר יום השביעי – והרואה עוד איננו.. ועל כל מצוקות נפשו, הנה שרידי עַם המלחמה בראותם את מבוכת המלך וכי איננו מהין בנפשו להָחל את המלחמה – הם נשמטים אחד אחד מעליו, הולכים ונמוגים ונפוצים לעבריהם מתוך פחד ויאוש…

המלך אובד עצות. נפשו הנענה נלבטת ביגונה:

“מה אעשה כעת? נבצר ממני לחכות עוד לרואה; עוד מעט מזער ואני נשאר מלך בלי עם.. הן גם שרידי הצבא הולכים ונשמטים, והצדק עמהם: נהרו אלי להלחם, להערות נפשם למות בַּקְּרָב להגן על ארצנו – ואני, המלך, יושב בחבוק ידים באפס מעשה… למה יֵשבו איפוא באפס פֹּעַל למראה תבוסת האויב?… אלי, אלי, חלצני ממצוקותי. מה אעשה כעת? לחכות עוד לרואה שמואל לא אוכל; כי העם אשר עמדי נפוצו בהמוניהם, עוד מעט ולא ישאר מהם שריד – ושמה מתחזקים הפלשתים, עוד מעט ויכבשו את מַעֲבַר־מִכְמָשׂ… הרואה לא חזה לי נצחון על האויב, אם גם אחכה לרואה עד בּוֹש.. – – – לא אחכה עוד? האעלה בלעדיו את קרבן העולה והשלמים ואָחל כעת בעלילות המלחמה?. – הלוא אעבר על מצוַת הרואה!…”

לב המלך שאול מתמרמר על הרואה שמואל, המציבהוּ במצר חסום מכל עבריו – בנסיון כֹּה קשה. הוא מתהלך נרגז וזעף והוגה ברוחו הקשה:

"כן, אוסיף לחכות ובזה אצדק בעיני הרואה; כי לבטח יבוא עוד היום וְלוּ גם אֵחֲרוֹ את המועד – והיתה לי נפשי לשלל. אולם, בזה, כְּפֶשַׂע יהיה ביני ובין תבוסת עמי וארצי, כי הפלשתים יצליחו בין כה וכה לכבש את הארץ וירדו בה רצונם, והרואה עוד יוכיחני על זה… לא, אל אחכה כעת יותר; תקותי עודנה מעודדת את נפשי לנַצֵּח את הפלשתים במעבר־מכמש ולהדפם מגבולות הארץ. אבל בזה, הלוא אחטא לרואה שמואל בעברי על מצוָתוֹ!.. אנא אבוא ובמה אתרצה אליו כאשר יופיע הרואה אחרי־כן ויוכחני על זה?… הלוא מאז, כאשר חִדֵּש הרואה את מלכותי בגלגל אחרי הנצחון הגדול על בני־עמון, הזהירני הרואה לאמר:

… וּאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת־־פי ה' – וְהָיְתָה יַד־ה' בָּכֶם וּבַאֲבוֹתֵיכֶם – – – – – וְאִם־־הָרֵעַ תָּרֵעוּ, גַּם־אַתֶּם גַּם־־מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ"….

החלטות מתנגדות זו לזו, מתרוצצות בנפש המלך:

“עלי לשמר את מצוַת שמואל, אחכה לו עד בוש וִיהי מה!.. …לא! אַל לי לחכות יותר! הן תבוסת ארצי מרחפת לנגד עיני, עוד מעט ירדו הפלשתים אלי הגלגלה, והעם שר אתי הולכים ונפוצים ולא ישאר מהם שריד… עלי להתאזר עֹז בשארית אילַי – להצביע עתה את יתר הפליטה, ולהתחיל כרגע בתנופת הקרָב. ובזה, אולי אציל את עמי ואת ארץ מולדתי בעוד מועד!”… – –

הנה המלך שאול, מבליג על מצוקות נפשו ותפונותיה ומתאפק על פחדתו מפני צַו הרואה. הוא גומר אֹמֶר: לא לחכות עוד – הלא חכה למועד עד עתה, יום השביעי בבקר, ושמואל בושש לבוא – ויהי מה!.

בקול נגידים קורא המלך שאול במר נפשו אל אנשיו:

– “הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהָשְּׁלָמִים!”⁴¹

חיש מקריב המלך לבדו על הבמה את קרבן העולה כליל, נושא עיניו השמימה ופורש כפיו למעלה..

אך כלה המלך שאול להעלות את העולה, וטרם החל לזבח את זבח השלמים, והנה מרחוק נגלה פתאם הרואה שמואל ההולך וְקָרֵב אליו.. המלך נדהם ונבוך לרגע קט. פניו מחוירים. רחשי חרטה וכעס על מעשהו הנמהר, צורבים ומרגיזים שוב את לבו הנוקף והנפעם… אולם כרגע, המלך מתאושש. הכרתו העמוקה בצדקת מעשהו הנלוז והנועז, אשר בִּצַּע אחרי שהגיע היום השביעי ואחרי מצוקות נפשו הנלבטת מאבדן עצות – הכרה זאת, מאמצת את לב המלך ומעודדת את רוחו הנפעמת: כי הרואה נביא־אלהים חוקר הלבבות, יראה ויבין לנפשו… המלך יוצא נרגש ובנחת לקראת הרואה שמואל, יקֹד לפניו ומברכהו:

– “יברכך ה' אבי הרואה נביא־אלהים! שלום בואך.”

הרואה משיב על ברכתו, מעיף עיניו אל לבת האש והעשן המתאבכים ועולים מעל הבמה וקורה אל המלך בתלונה:

– “מֶה עָשִׂיתָ?..”

המלך מצטדק בתם־לבבו, לפני הרואה לאמר:

– “כִּי רָאִיתִי, כִּי־־נָפַץ הָעָם מֵעָלַי, וְאַתָּה לֹא־בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָמִים⁴² וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׁ. וָאֹמַר: עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל, וּפְנֵי ה' לֹא חִלִּיתִי; וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה…”⁴³

ואמנם, חזות פני הרואה העגומים, מביעה את הלך־רוחו, כי הוא מבין אל נפש המלך ולמצוקותיה.. ואחרי כל אלה, מנבא הרואה חזות רעה למלך לאמר:

– “נִסְכָּלְתָּ! ⁴⁴ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת־מִצְוַת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ, כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת־־מַמְלַכְתְּךָ אֶל־יִשְׂרָאֵל עַד־עוֹלָם. וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא־תָקוּם, בִּקֵש ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ, וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל־־עַמּוֹ, כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר־צִּוְךָ ה'..”

דומָם, בראש מוּרָד, מקשיב המלך לאכזבתו ולמורת־רוחו את דברי חזות הרואה הַקָּשָׁה, והוא כובש בחביוני לבו את יגונו ועלבונו, בלי רחשי תלונה והתמרמרות על הרואה:

“…אכן, לבי מבין אל נפש הרואה המכיר את צדקתי כמלך כי אינני אשם בזדון, וכי נסבות מצוקות עתי המריצוני לעבֹר על מצותו. אבל כנביא־אלהים, אשר נטל עליו להגיד את דבר־ה' אשר שם בפיו, נאלץ הרואה לנבא לי המלך כעת את החזות הקשה…”

ובכלות הרואה שמואל את דברי חזותו הקָשָׁה, הוא קם ועולה מן הַגִּלְגָל, בדרך שובו לְרָמָה עירו, אל העיר גִּבְעַת־בִּנְיָמִין⁴⁵ אשר על יד מַעֲבַר־מִכְמָשׁ, מערבה־דרומה; לראות במו עיניו את מצוקות אנשי המלחמה. והמלך שאול ננהר אחרי הרואה, עם שרידי העם אשר עוד נשארו עמו.

* *

ובהגיע המלך אל גִּבְעַת־בִּנְיָמִין אשר על יד מַעֲבַר־מִכְמָשׁ, הוא מונה את שארית העם הנמצאים אתו להכינם למערכות הַקְּרָב. למפח־נפשו וּלְהַוָּתוֹ, מכל אלפי ההמונים אשר נהרו אליו הגלגלה, הנה נשארו כעת עמדו רק שש מאות איש והמה נעדרי חרב וחנית וחמושים רק בקשתות, באבני קלע, ובכלי־השדה: בקרדֻּמוֹת בדרבֹנות ובקלשונות. כי נציבי הפלשתים בערו את כלי נשק הברזל מן הארץ עוד בטרם פרצה המלחמה הזאת – וכעת, לֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל־הָעָם, אשר נשארו פה. ואך בעד המלך שאול ויונתן בנו, נמצאו אחרי עמל רב חרב וחנית..

לב המלך שאול משַׁוע במסתרים:

“הֲאֵלֶה המה צבאותי? הֲבָהֶם אאסר את המלחמה נגד מחנות אויבינו העצומים והחמושים כֹּה בנשק למכביר?..”

– – – ואולם, גם ברגעים נואשים אלה, אין המלך שאול אובד עשתונות. הוא מכיר, כי נָטַל עליו לעשות ולפעל כל מה שיש לאל־ידו עד רגעו האחרון בשדה הַקְּרָב… שביב תקוה מוצת ומגיה במעמקי נפש המלך ומפיג מעט את שממונה:

“בהגיע השמועה, כי עליתי היום עם שש מאות אנשי אל מערכות המלחמה – אזי גם יתר המוני־העם אשר נפוצו לעבריהם, יחרדו אלינו באלפיהם להלחם באויב. ואולי גם יַמציאו לנו נשק, מאשר תשיג ידם…”

את שש מאות אנשיו שרידי צְבָא־העם, המזוינים אך בקשתות באבני קלע ובשאר כלי השדה, מסדר המלך שאול במערכות צבא להעמידם מול פני המלחמה נגד הפלשתים, והמה יהיו לְעֵזֶר לאלף אנשי צבאות יהונתן אשר עברו מגבעת־שאול עיר המלוכה הֵנָּה לגבע־בנימין, אחרי כְּבֹש הפלשתים בסערה את העיר מִכְמָשׁ. יחד יָגֵנוּ על גבע־בנימין, ויחד ינַסו לעצר כפי יכלתם בעד השתערות הפלשתים שלא יוכלו לכבש את מַעֲבַר־מִכְמָשׁ, וִיחכו לתוצאות העת אשר תקרינה…

*

ובאחד הימים, והנה הצופים והמרגלים במחנות צבא הפלשתים, מודיעים את המלך שאול, כי הפלשתים התבצרו במכמש וַישַׁלחוּ מקרב המחנה שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים – גדודי משחית, שיעשו שׁמּוֹת בערי בנימין ויהודה הקרובות למקום המלחמה, יחסמו את דרכי המעבר לחילות ישראל וימריצו בזה את צבאות ישראל שיגיחו מבין הרי גֶּבַע־בִּנְיָמִין אשר התבצרו בהם, למלחמה גלויה ומכרעת. גדוד משחית אחד, פנה לפאת צפון מִמִּכְמָשׂ אל דרך העיר עָפְרָה אשר בהר אפרים ואל ארץ שועל. גדוד משחית שני, פנה אל דֶּרֶךְ בֵּית חֹרוֹן התחתון אשר על גבול בנימין – מערבה למכמש; והגדוד השלישי פנה לפאת נגבה־מזרחה מִמִּכְמָשׂ, אל דרך הגבול אשר בין יהודה ובנימין, הנשקף לעיני העומד על גֵּי הַצְּבֹעִים ופונה למדבר־יהודה.

אולם, צבאות המלך שאול ויונתן המזערים ומחוסרי כלי נשק ברזל, אינם מהינים לעזב את עמדתם הבצורה ולהשתער על צבאות הפלשתים הרבים והעצומים מהם..

ימים אחדים חולפים ועוברים. והנה גם חֵיל הַמַּצָּב – גדוד החלוץ אשר למחנה הפלשתים, מגיח ויוצא מעמדתו הקודמת במכמש, גולש ויורד קדימה אל הגיא הצר מַעֲבַר־מִכְמָשׁ לקראת גבע בנימין…

והמלך שאול והעם – חילו המזער, מביטים בדאבון־נפש אל כל התכונה המתחוללת שמה במעבר־מכמש – ואין לאיל־ידם לעצר בעד חדירת האויב…

* *

בעיר הקטנה מִגְרוֹן⁴⁶ על אחת הגבעות בקצה העיר גֶּבַע בנימין, חונה המלך שאול עם שש מאות אנשיו. ויהונתן עם אלף חילותיו, חונים בקצה השני אשר לעיר גֶּבַע־בִּנְיָמִין, על יד מַעֲבַר־מִכְמָשׁ..

דומם, בראש מוּרָד, יושב המלך שאול תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן.

עֹגְמָה עליו נפשו.. זיק תוחלתו אשר לחש במעמקי לבו, כי אלפי המונים אשר נפוצו מעליו לעבריהם כצאן אשר אין להם רועה, יחרדו וינהרו שוב אליו בשמעם כי עלה המלך אל מערכות המלחמה, – זיק תוחלתו האחרון, גם הוא דעך כליל..

ברגעים נואשים אלה, מתודע המלך אל מרבית אנשי צבאו:

חלק מן העם – בחורים חסוני־גֵו, בעלי־קומה ופנים אמיצים, שזופי־שמש. ומרביתם, בעלי־משפחה, אכרים, כורמים ויוגבים – בם גם באים בשנים, אשר נפרדו מאת משפחותיהם היקרות ומאת אהובי ביתם, נטשו את מחרשתם ואדמתם אשר נרתקו אליה בכל הלך־נפשם – ויתנדבו למלחמה. המה חילותיו הנאמנים גבורי־החיל, אשר לא משו ממקומם גם ברגעים הכי נואשים כאשר רֻבֵּי העם נפוצו לעבריהם; המה הגבורים עזי־הנפש הנכונים בכל רגע להערות נפשם למות לקראת פקודת המלך למען הגן על הארץ – לעוט כרגע אל תוך מחנות האויב ולהלחם עד רגעם האחרון… הכרתם הנואשה והמרה באפסות אוניהם לְעֻמַּת צבאות הפלשתים העצומים – היא מאמצת ומקשיחה יותר את לבבם, והמה שְׁוֵי־נפש לַמָּוֶת העוין אותם…

והרחק מאחרי מערכות העם, עומד ארון־האלהים אשר הביאוהו הֲלֹם מִנֹּב – העיר העומדת על תלה במרומי הגבעה, מנגב לגבעת־שאול עיר המלוכה – ושני כרובי זהב סוככים בכנפיהם הפרושות על הכפרת מלמעלה. כי אחרי תבוסת בני־ישראל לפני הפלשתים בַּאֲפֵק אשר ביהודה וחורבן שִׁיֹלֹה, אחרי מות עֵלי הכהן, הָעֳבְרוּ⁴⁷ משכן ה' וארון־העדות אל העיר נֹב.

ולפני ארון־ברית־ה‘, נצב חרד ונוגה, הכהן הגדול אֲחִיָּה⁴⁸ בֶּן־אֲחִיטוּב, מצאצאי עלי כהן ה’ במשכן שילה. וַאֲחִיָּה, הנהו איש גבה־קומה ורזה. הוא מלובש בבגדי השרד ובמעיל האפוד כליל תכלת מלמעלה. ציץ הזהב המתנוסס על מצחו, שת לו לוית־ין והדרת־קֹדֶשׁ – בכתב המפותח עליו: קֹדֶשׁ לַה'. חֹשֶן־המשפט נתון על לב אֲחִיָּה ושתים עשרה אבני־חן המשובצות במלואתן בחֹשן – מבריקות לקראת זהר קרני החמה המטפטפת ועולה מעל ראשי פסגות הררי מואב. על פניו הלבנבנים נסוכות אצילות־יה ועדינות; ומבבות עיניו השחורות המפיקות תֹּם־נפש וְטֹהַר־לֵב, נשקפות חרדה ודאגה גם יחד, אֱלֵי הצפוי והמעותד לבוא לארון האלהים ולעם, במלחמה זאת… עם־המלחמה המזערים, כֻּלָם נצבים הכן לקרָב. עיניהם נִשָּׂאוֹת פעם אל עבר המלך שאול, אולי יגיד להם דְּבַר־מָה, וכרגע יחרפו נפשם למות על שדה הקרָב; ופעם הם מעיפים עיניהם אל עבר ארון־האלהים – סלע־מבטחם ומעוז צורך בעת צרה. ומפעם לפעם, המה משלחים מבטיהם גם אל עבר מכמש – שמה רבה התכונה משאון מחנות האויב. אזניהם קולטות את הדי קולות עֲנוֹת־הגבורה אשר לגדודי הפלשתים, המלמדים ידיהם למלחמה ומתכוננים למסַע הקרָב…

העם מכירים, כי הגיעה עתה השעה המכרעת הממריצתם לשעות אל ארון־האלהים ולשאל לפניו בָּאוּרִים וְהַתֻּמִים:

“מה יעשו בעת מצוקה איומה כזאת? ואנה יעלו להלחם?.”

אולם, למורת רוחם ולפחדתם, אין המלך שאול מחוננם במבטיו. הוא יושב דומם בראש מורָד, בצל עץ־הרמון, ואפוף בהגיגי לבו רבי יגון ויאוש מר:

"הן הרואה שמואל הוכיחני וַינבא לי חזות־קשה, שב לרמה עירו, וָּאֶשָאֵר עתה בודד לנפשי הנענָה, נכלם ואובד עצות.. גם תוחלתי היחידה האחרונה, כי יתר העם יחרדו אלי בהמוניהם, נשארה מעל. הנני רואה מרחוק את מצב הפלשתים החונה בְּמַעֲבַר־מִכְמָשׁ – עוד מעט מזער ויגיע עדי.. מה אני וצבאותי כאלף ושש מאות איש, לעֻמת צבאות הפלשתים הרבים והעצומים… האוּכַל לשאל כעת באלהים בָּאוּרִים וְהַתֻּמִּים?. והן הרואה שמואל חזה לי:

וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא־תָקוּם… בִּקֵּש ה' לוֹ אִיש כִּלְבָבוֹ,

וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל־־עַמוֹ, כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר־צִוְּךָ ה'…

…אהה לי. לוּ חכיתי עוד עת מזערה לרואה, היה הכל בא על מקומו בשלום. ועתה, אולי נתכה עלי חמת ה' אלהים וְאֶסָּפֶה במלחמה זאת.. והאויב יגיח ממקום מַצָּבוֹ ויתפרץ אל לב הארץ… ואולי, גם ארון־ה' אלהים יִלָקַח בשבי בידי הפלשתים, כאשר היה אז במלחמת אֲפֵק אשר ביהודה, לעת זקנת עלי כהן ה' בשילה…"

המלך מעיף עיניו אל עבר מערכות העם, הם נצבים הָכֵן לַקְּרָב, וַאֲחִיָּה הכהן הגדול צופה אליו מרחוק במבטי עיניו המתחננים…

המלך צולל שוב בעשתונותיו רבי עֱנוּת ודכאון:

“אלה אלף ושש מאות אנשַׁי פליטת צבאותי, הסרים למשמעתי והנכונים מדי רגע ברגע להשליך נפשם מנגד ולמות מות גבורים על שדה הקרָב – הם כלם מיחלים לאמרי פי, שֶׁאֲעוֹדֵד את רוחם וכי אַצַּוֵּם להחל בפעלי המלחמה, ואני המלך.. מה בכחי עתה להגיד להם?…”

– – – ככה חולפים ועוברים לפני המלך שאול, ימי יאוש וכעס וימי תוגה וחרדה – לקראת התבוסה הגדולה והמכרעת, ההולכת וקְרֵבה בצעדי־אוֹן אִטִּיִּים… – – – – –

 

יד. הַנִּצָּחוֹן הָרִאשׁוֹן לִיהוֹנָתָן עַל הַפְּלִשְׁתִּים בְּמַעֲבַר־מִכְמָשׁ.    🔗

והנה בא ונִהיָה הדבר אשר המלך לא פלל לו. גם עתה ההצלחה אשר נואש ממנה, מאירה לו פניה פתאם.

*

– – – באחד הימים, בטרם עלות השחר, מבלי תשורנו עין אדם מקרב אנשי־חילו ומבלי הַגֵּד לאביו המלך מאומה, מתחמק יהונתן מאת צבא־המערכה, יוצא בהחבא את מחנהו והולך בלוית הנער נושא כליו בשביל המוביל אל מַעֲבַר־מִכְמָשׁ. שניהם מזוינים בחרב ובחנית ונושא כליו נושא גם את קשתו ואת אשפת החצים.

זָעֵף וְנוּגֶה, מביט יהונתן הרחק אל עבר האויב.. הוא ממשיך ללכת בדרכו והחלטה נמרצת לוהטת במעמקי נפשו:

“… הוי. מה כביר יגוני, בראותי את הפלשתים הולכים וגוברים משתערים וכובשים, ואנו חדלי אונים ונעדרי מַעַשׂ לעצר בעדם… לבי הִכַּנִּי כל הימים האלה: אני הֲסִבֹּתִי את פְּרֹץ המלחמה ופגעיה בהרימי את נס המרד נגד הפלשתים, ולוּ גם במצוַת אבי המלך, – והנה באו כל אלה עלינו היום… – – – עלי שומה כעת, לשים נפשי בכף! הבה העבר את מַעֲבַר־מִכְמָשׁ, אחדר ואתפרץ אל מַצַּב הפלשתים לְרַגֵּל אותם, אשתער עליהם פתאם ואעורר בהם מבוכה ומהומה… אני חוללתי הראשון את המלחמה ומתלאותיה בהמיתי את נציב הפלשתים העריץ, – עלי להשליך כעת את נפשי מנגד ואהיה גם עתה הראשון במלחמת התנופה – ויעבר עלי מה!.. ואולי יביא ה' את התשועה על ידי, בחרפי הראשון את נפשי למות– הן לא יפָלא מן ה' כל דבר!. – – – שבעת ימים חכיתי לאבי המלך, יִחַלְתִּי כי ישוב מן הגלגל מעודָד ברוחו בלוית המוני העם צבא־המלחמה, והנה למגנת לבי, הופיע אבי המלך לפני ימים אחדים במתי מעט – כשש מאות איש נעדרי נשק ברזל, ופניו הקדורנים הביעו תוגה אכזבה וייאוש… וכעת, בצאות הפלשתים עושים חיל משעה לשעה, המה מתכוננים לכבש בסערת מלחמה את מַעֲבַר־מִכְמָשׁ וָגֶבַע – ואין לאל ידינו לעצר בעדם… הֲאוּכַל להגיד לאבי ממערכי לבי כעת, אשר גמרתי אֹמר לעשות?. הן כְּאָב לא יתנני לעזב את המערכה לחרף נפשי למות; באין לו תוחלת ובטחון עַז כי אנצח את האויב…”

בלוית נושא כליו, יורד יהונתן מהר גבע־בנימין ומגמת פניו אל מַעֲבַר־מִכְמָשׁ על יד שְׁנֵי שִׁנֵי הסלעים הנשאים סֶנֶה וּבוֹצֵץ המתנוססים מבין הרבה סלעים בְּמַעֲבַר־מִכְמָשׁ. הַשֵׁן הָאֶחָד מָצוּק מִצָפוֹן, מוּל מִכְמָשׁ – לעבר מחנה הפלשתים; וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב, מוּל גָּבַע – לעבר מחנה ישראל.

בדרכו מגַלה יהונתן את ספוני לבו לפני הנער נושא כליו לאמר:

– “לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל־מַצַּב פְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז, אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ; כִּי אֵין לה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט…”

אין הנער מביע רחשי מֹרך לב, והוא עונה באמון רב בתָם־לבו:

– “עֲשֵה כָּל־אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ; נְטֵה לָךְ, הִנְנִי עִּמְּךָ כִּלְבָבֶךָ..”

יהונתן מחשה רגעי מספר. מענה הנער הנאמן, מעודד אותו ומרהיב את נפשו. באֹמץ לב מלא בטחון, הוא יורד הלאה בלוית נערו נושא כליו, מצלע הר־גבע אל מַעֲבַר־מִכְמָשׁ..

והנה חלפה רוח אחרת על יהונתן. לבו נוקפהו פתאם מדאגה:

“אכן, אנכי אינני חס על חיי ונכון הנני להערות נפשי למות, למען תחלת נצחון העם. אולם עם כל אלה, אולי תחבולתי זאת היא דרך עקלתון רבת חתחתים, ואקבע לשוא את חיי ואת נפש נושא כלי – הפלשתים ימיתונו או יתפשונו חיים ויתעללו בנו עד צאת נפשנו. וכמה תרבה המבוכה בקרב צבאותי אשר ישארו כצאן בלי רועה… ואבי המלך הַשַׁכּוּל – כמה יחרה ויחר לו על שלא שאלתי את פיו…”

יהונתן מעיף שוב עיניו הנוגות העוממות אל עבר הפלשתים וצולל בנבכי עשתונותיו.. הוא מעלה על לבו את הקורות אשר חלפו על האבות מחוללי האומה… והנה מופעת בלבו, דמות אליעזר עבד אברהם זקן ביתו, אשר נִחֵש לדעת אם יצליח ה' בידו בלכתו במצות אברהם אדוניו אל עיר נחור, לקחת אשה לבנו ליצחק ממשפחתו ומבית אביו.

… קרן נהרה מאירה שוב את קדרות לב יהונתן הנפעם. כמו אליעזר עבד אברהם, גם הוא מוצא נַחַשׁ ואות, להוָּכח על ידו מן הלך־רוח האויב, ולדעת מזה אם ה' יצליח בידו. יהונתן מתאושש ואומר שוב אל הנער נושא כליו.

– “הִנֵה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל־הָאֲנָשִׁים, וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם. אִם־כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ: דֹּמוּ, עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם! – אות היא, כי המה אמיצי־לב ונכונים לקרָב ועתם צָלֵחָה לפניהם, וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם.. ואולי נוכל עוד להתחמק מעיניהם ולהמלט על נפשנו, או נפלה חללים מחציהם… אולם, וְאִם־כֹּה יֹאמְרוּ: עֲלוּ עָלֵינוּ – אות היא שהמה יראים למוש ממקומם, כי פחד ה' נפל עליהם ופיהם הכשילם וענה בהם, כי עלה נעלה עליהם, אזי ועלינו, כִּי־נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ; וְזֶה־לָּנוּ הָאוֹת…”

*

באֹמץ רוחו העשוי לבלי־חת, זוחל יהונתן ויורד אט אט, ונערו נושא כליו אחריו, על יד ראש צוק הסלע הדרומי – למען לא תשורם עין משמר האויב. חרש, חרש, זוחל יהונתן בלאט אל המעין אשר ממעל להמערה הגדולה בצלע הר גבע־בנימין. שמה הוא מרַוה את צמאונו, משיב את נפשו, ממלא את חֶמְתּוֹ הקטנה מים גם בשביל הנער נושא כליו, ומשרך שוב דרכו הלאה במורד ההר. מפעם לפעם, הוא מתחמק חיש ומסתתר יחד עם נערו בין צוקי הסלעים, מפני עיני מַצַּב הפלשתים המשוטטים אֵי־שם הרחק כמטחוי־קשת… וכה הוא מגיע אל אפיק הגיא מַעֲבַר־מִכְמָשׁ.

ומתחתית הגיא, מטפס שוב יהונתן בגבורה נועזה ובעֹז נפש נסערת, בשביל מתפתל המשתרג ועולה על־יד מרומי צוק הסלע הצפוני אשר לעבר מכמש. וממנו הוא מעפיל הראשון לעלות, ואחריו נושא־כליו, אל ראש הר־מכמש – מקום מחנה המשמר המצער אשר לאויב; כי מחנה הפלשתים הגדול, חונה על ההר הרחק הלאה. רגעים נעצר יהונתן מהעפיל למעלה, ונאחז בכל מאמצי כחו לבל תמעדנה רגליו ויתגולל חלילה למַטָּה.. עיניו הנוגות משוטטות לעבריהן ואזניו קַשובות לכל רחש והגה – אין קול ואין קשב.. ואולי עוד מעט, ומְרַגלי משמַר האויב יגיחו פתאם ממארבם וישתערו עליו ועל נושא כליו…

והנה, הדי־צחוק ממרחק מגיעים לאזני יהונתן. הוא מקשיב.. אזניו קולטות מדברי שיחת אנשי צבא המשמר, הקוראים אלה לאלה בצחוק־לעג:

– “הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן־־הַחֹרִים, אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ־שָׁם כארנבות וכעכברים האלה…”

צפיה רבת יגון וחרדה, אופפת את יהונתן. לבו הנפעם מנחש לו: “עוד מעט ואשמע את משפט הדברים הראשונים אשר נחשתי – דֹּמוּ, עַד הַגִּיעֵנוּ אַלֵיכֶם…”

עוברים רגעים ספורים, רבי מועקה ודכאון מתוחים… והנה לפתע, קולות צוחה מגיעים לאזני יהונתן מראש הר מכמש:

– “עֲלוּ אֵלֵינוּ, וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר!!.”

– משנה רוח־גבורה, תעצומות נפש, ובטחון אדיר בראשית נצחונו, מפעמים את יהונתן. בְּחֶפְזוֹן עליצות הוא קורא אל נושא כליו ומעודדהו:

– “עֲלֵה אַחֲרַי! כִּי נְתָנָם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל.”

חיש מטפס יהונתן ועולה עַל־יָדָיו וְעַל רַגְלָיו, מעפיל אל ראש הר מכמש ונושא כליו אחריו.

ובעמד רגלי יהונתן על ראש ההר, כחתף הוא משתער בגבורה נועזה ונמרצת על אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה – חיל המשמר הפלשתי, הנדהמים למראה עֹז רוחו הכביר… בחרבו ובחניתו המתנופפות בידיו הנָה והנָה, מכה יהונתן ופוצע כעשרים איש מקרב אנשי המשמר – העומדים קרובים זה לזה כְּבַחֲצִי מַעֲנָה אשר יחרש האדם ביום בצמד בקר בשדה, ולא באו לעזרה זה לזה – וְנֹשֵא כֵלָיו מְמוֹתֵת אַחֲרָיו. בסערת גבורתו, מצליח יהונתן להבקיע את חיל הַמַּצָּבָה ומעורר בהם מהומה ומבוסה גדולה.

בראות יתר אנשי הַמַּצָּבָה אשר למחנה הפלשתים, כי אחיהם נפלו בחרב הָעִבְרִים, הם חושבים לפי תֻמָּם שחיל עִבְרִים עצום עולה ונוהר אחרי יהונתן ונושא כליו ומשתער עליהם; איכה יעלה על לבם, כי שני עברים ההינו להתנפל פתאם עליהם בעֹז רוח כזה?.. חיש המה נסים אל צבאות המחנה הראשי אשר במרומי הר מכמש הרחק שמה, ומפיצים ביניהם את השמועה, כי חיל עברים עצום מתנפל על המחנה מאחור.

מבוכה, מהומה וחרדה גדולה, אופפות את צבאות מחנה הפלשתים הראשי העומדים במישור במרומי הר מכמש, ואת יתר מערכות צבאותיהם. כלם עוזבים את המערכה במנוסה ונפוצים לעבריהם מתוך מהומה ומבוסה, בהשאירם אחריהם את כלי נשקם וצידתם…

*

והמלך שאול, עודנו יושב בדד ודומָם, תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן. הוא לפות במועקת יגונו ונטל יאושו, ואיננו יודע מאומה מהקורות במחנה האויב… והנה הצופים, הנצבים על רמת גִבְעַת בִּנְיָמִין אשר על יד מַעֲבַר־מִכְמָשׁ, מבשרים פתאום את המלך, כי מבוכה וחֶרְדַּת אֱלֹהִים משתוררות על מחנות הפלשתים והמה מתרוצצים הנָה והֵנָה, הולכים ונמוגים ומתפזרים במבוכה רבה; מרביתם נפוצים ונסוגים הלאה ממכמש, ויתר הנפוצים הולכים וקרֵבים במהומה רבה גם אל עבר מעבר־מכמש, מול גבעת־בנימין – מקום תחנות המלך שאול וחילותיו המצערים…

המלך שאול מתנער כרגע מדכאונו, מתאושש ומצוה את שלישיו:

– “פִּקְדוּ־נָא וּרְאוּ, מִי הָלַך מֵעִמָּנוּ?!”

– והנה, אין יונתן ונושא כליו… רחשי שמחה וגאוה על יונתן בנו אשר הנחיל הראשון את הנצחון על האויב בהערותו נפשו למות, מעורבים ברגשי דאגה וחרדה לגורַל חיי יונתן, ממלאים את נפש המלך הנפעמת.. לבו מושכהו לטוש כרגע לעזרת יונתן.. אולם, אין המלך שאול מהין בנפשו להגיח עם חילו המזער מעמדתם הבצורה למלחמת תנופה נגד הפלשתים; כי איננו יודע אל נכון מה קרה במחנה האויב?.. – אולי זאת מהומה לעת מצערה במחנה הפלשתים, ועד ארגיעה יתאוששו וחיָלים יגַברו, כאשר יקרה לפעמים בשדה־המלחמה אחרי השתערות כחתף….ואולי שגו הצופים, וזאת היא ערמת מחנה האויב למען השתער לפתע־פתאם על גבעת־בנימין מקום תחנות המלך שאול…

ונוסף על כל אלה, הדכאון והדאגה לחיי יהונתן מוסיפים להדאיב את לבב המלך המתמרמר:

"אַיָּם יהונתן ונושא כליו?..

העודנו חי יהונתן בני? הנפצע אנוש?.

ואולי נשבו בידי הפלשתים המתעללים בם?..

…למה לא שאל יהונתן את פי? מדוע לא הגיד לי מאומה בטרם צאתו את המחנה?…"

במבוכת לבו, מצוה המלך שאול את הכהן הגדול אֲחִיָּה בֶּן־אַחִיטוּב, מצאצאי עלי הכהן, לאמר:

– “הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, לשאל לפניו בָּאוּרִים וְהַתֻּמִּים!”

עודנו מדבר עם אֲחִיָּה הכהן הגדול, המתכונן לעבודת־הַקֹּדֶשׁ, והנה המלך שאול רואה מרחוק, כי אכן, המולת המנוסה וַצִוְחוֹת הבהלה רבת התבוסה, הולכות ופושׂוֹת במחנה האויב… כרגע המלך קורא שוב אל אֲחִיָּה:

– “אֱסֹף יָדֶךָ מלשאל באורים והתֻּמִּים! אין עת לנו עתה לשאל. אכן, נגלתה תבוסת האויב לפני, ורואה אנכי, כי עתה אלהים עמנו.”

המלך שאול מזעיק את כָּל־־העם אֲשֶׁר אִתּוֹ – שש מאות איש, ויחד עם אלף אנשי צבאות יהונתן, עט המלך בסערת מלחמה אל מערכות הקרָב. המה צולחים ועוברים את הגיא, מעבר־מכמש, מעפילים ועולים אל ראש הר מכמש ובאים אל עבר מערכות צבאות הפלשתים – וְהִנֵּה הָיְתָה חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ, מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד; כי הנחשלים ורכי הלבב רוצים לנוס ואמיצי הלב עוצרים בעדם, וככה מתחוללת ביניהם מלחמת אחים כבדה… מלאי התעודדות ומשנה תעצומות־נפש, למראה מבוסת האויב, משתערים כחתף המלך שאול וחילותיו על מחנות הפלשתים הנבוכים והנדהמים הנסים מפניהם במבוסה רבה, והם מכַלים ומשמידים את הפלשתים ועושים בהם שַׁמּוֹת. בכלי הנשק הרב אשר השליכו ונטשו על פני השדה מחנות הפלשתים בעת מנוסתם – בהם מזדינים חילות המלך שאול ואלף אנשי יונתן, והמה מוסיפים הכות והשמד את מחנות האויבים הפלשתים. בתרועת נצחון, המה מבקיעים מפעם לפעם את שרידי מערכות הפלשתים ומכריעים אותם לטבח.

והמלך, גם בעצם סערת נצחונו, כל הגות לבו – לבנו:

"איהו יהונתן בני?..

…ואולי נספה חלילה במלחמה בעת נצחונו…"

והעברים אשר גרו בארץ פלשתים ימים רבים, אִלצום הפלשתים לְהִסָּפֵחַ אל צבאותיהם במלחמה זאת ולהלחם בבני עמם ישראל, ויפיצום הפלשתים בכל גדודיהם סביבות המחנה; למען לא יוכלו העברים להָסב להם רעות, וגם ישפיקו לפלשתים צידה ונשק וכל מחסורם. העברים האלה בהוָכחם עתה לדעת, כי אכן נגפו הפלשתים ויפנו עֹרף והמה נסים במהומה ובמבוכה מהמערכה, – אזי גם המה חורגים מסוגר מחנות אויביהם הפלשתים, מרבים בהם את המהומה והמבוסה, עוברים אל אחיהם גדודי ישראל ונלחמים שכם אחד באויביהם הפלשתים. עם בני ישראל יחד, מתנפלים העברים על צבאות הפלשתים הנסים מבֹהלים לכל עבריהם ודולקים ומשמידים את שרידיהם הנחשלים. העברים האלה מגַלים לאחיהם בני ישראל, את מחבואי קציני הפלשתים, את עמדותיהם הבצורות והכמוסות ואת כלי נשקם וצידתם הצפונים.

לב המלך שאול רוחש שפעת הגות תודה לעברים האלה:

“תְּבֹרַכְנָה ידיכם אחינו העברים! המושיטים עתה לנו יד אחים נאמנה ועזרה כה־יקרה, במלחמתנו הנמרצת הזאת – בהנגף מחנות האויבים לפנינו!”

וגם אִיש יִשְׂרָאֵל, המוני העם מוגי־הלב – אשר בראשית המלחמה נפוצו לעבריהם ויתחבאו בָּמְּעָרוֹת, בנקיקי הסלעים, בַּצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת אשר בהר אפרים – כעת בשמעם, כי נגפו פלשתים, המה נוהרים בהמוניהם לאלפים אל שדה המלחמה לעזרת חילותּ ישראל ונלחמים בְּחֵרֶף־נפשם בפלשתים. כעשרת אלפים איש⁴⁹ מבני יהודה וישראל, נמצאים במחנות ישראל הנלחמים.

במהלך הקרבות, והנה המלך שאול נפגש פתאם פנים אל פנים עם יהונתן בנו ברכבו על סוסו – מַלְקוֹחַ משלל האויבים הפלשתים – הֵנָּה וָהֵנָּה הָלֹך וַהֲלֹם ומפקח על מערכות הקרָבות. חיש צונח יהונתן מעל הסוס, נופל על צואר אביו המלך, מחבקהו ומנשקהו בדמעות גיל… המלך מתבונן בו: אכן גֵּו יהונתן ופניו שלֵמים – אין מחץ, אין פצע אָנוש בם…

בהתגלות לבו הטהור, מצטדק יהונתן ומספר לאביו המלך את הלך־רוחו ואת מצוקות נפשו, אשר הניעוהו והמריצוהו להשליך נפשו מנגד מבלי הגד בראשונה למלך מאומה; על אודות נסיונו אשר נִחֵש לְהִוָּכַח מראש אם ה' יצליח בידו בעברו אל מַצַּב פלשתים אשר במכמש, ועל אָרְחוֹת נצחונו הראשון והמופלא על הפלשתים אחרי העפילו אל ראש הר־מִכְמָשׂ… מפי יהונתן נודע גם למלך שאול, כי מֵהָעִבְרִים היו האנשים הראשונים אשר באו לעזרת יהונתן, אחרי הכותו את הפלשתים כעשרים איש מאנשי הַמַּצָּבָה ויחולל בם מהומה ומנוסה רבה בעזרת אלהים אשר היה עמדו. מקרב הָעִבְרִים האלה, הרהיבו עֹז בנפשם עשרות אנשים שחרגו ממסגרות מחנות אויביהם הפלשתים, אשר אִלְצוּם לְהִצָּבֵא אל צבאותיהם, ויעזרו הָעִבְרִים האלה בכל אשר היה לְאֵל־ידם ליהונתן ולנושא כליו, עד אשר באו למערכה לעזרתם, המלך שאול וצבאותיו ושאר אִיש יִשְׂרָאֵל המוני העם, אשר הגיחו ממחבואיהם בהר אפרים. אז התפרצו יתר הָעִבְרִים לאלפיהם מקרב מחנות הפלשתים, וַיִּלָּחֲמוּ העברים יחד שכם אחד עם חילות ישראל באויביהם הפלשתים.

– – והנה יהונתן נאלץ להפרד מאת אביו המלך ושב חיש אל גדודיו, הנלחמים שמה בתעצומות־נפשם ובקריאות צהלות נצחון, בצבאות אויביהם הפלשתים הרבים והעצומים…

המלך שאול מביט מרחוק אל יהונתן ולהליכותיו בעת המלחמה. נִגְלֶה יהונתן גבור־החיל לפני המלך, בכל יְקַר־רוחו וּבְנֹעַם תכונות נפשו. אין יהונתן מראה שמץ התפארות ורהב כנסיך ישראל וכגבור העם. כְּרֵעַ וכאח הוא מתהלך עם גדודיו הלוחמים, נוח ונעים הוא לכל. כקצין וכחיָּל – כלם מסורים אליו בכל נפשם ובכל אמוּן לבם. בחבה ובאחוה הוא מנהל אותם גם בשעת המלחמה ודואג לחייהם ולשלומם. ועל כל אלה הוא מחזיק איתן את המשמעת והמשטר, מתיצב בראש המערכה מול פני המלחמה ומשלח את פקודותיו מפעם לפעם. מוצא פי יהונתן חֹק נערץ למו. וכמה מרהיב יהונתן בארשת הוד פניו נסוכי אצילות, ואֹמץ־רוח, עם ענוה, בֹּר לבב, ונדיבות רוח גם יחד. חֹסן גֵּו יהונתן, תֹּאַר פניו המרהיבים וקוֻצּוֹת תלתלי ראשי השחורות, שתים לו לִוְיַת חן והוד אשר לנסיך ישראל. מתוך עיניו השחורות והעמוקות, שופעים רצון איתן, מרץ אדיר, עם התבוננות וארך־רוח גם יחד.­­­­ –––

*

עַם־המלחמה, עליזי הנצחון, נלחמים בגבורה לוהטת במחנות אויביהם הפלשתים, המתלכדים מפעם לפעם ומתיצבים לפניהם למלחמת תנופה. חללים חללים נופלים ונערמים פגרים פגרים משני צבאות העמים הנלחמים בסערת־נָקָם ובחמה שפוכה. ומפעם לפעם מתחזקים צבאות הפלשתים וידם גוברת _כב) פה ואי־שם על חילות ישראל. ואולם לאחרונה, יד חילות בני ישראל שוב על העליונה. המה מצליחים להדֹף את גדודי מחנות אויביהם הפלשתים המשתערים, מכריעים אותם לטבח ורודפים וּמְקַצִּים אחרי פליטי גדודיהם הנסוגים ונהדפים לאחור ממקום מערכותיהם. המלחמה עוברת ממסבי מכמש הלאה, עד אחרי העיר הקטנה בֵּית־אָוֶן אשר אצל בֵּית־אֵל.

השמש יוצאת ממעגל השמים הולכת ונוטה מערבה. חילות בני ישראל המּנצחים, נִגָּשִׂים, נחלשים ויגעים, ממתלאות מהלך הקרָבוֹת. המה שואפים להנפש מעט ולסעד לבם.

יודע המלך שאול, כי הנצחון טרם הגיע אל קצו, וכי הפלשתים הנסים עתה במהומה ובמבוסה, עוד לא נבצר מהם להתאושש לעבר שוב למלחמת תנופה ולהביא חלילה תבוסה על חילות העם – כאשר קרה היום לפני עת מעטה – אם יחדלו חילות ישראל אף עת מזערה לִרדף אחרי האויבים. המלך שאול רואה אל נכון למנע את עם־המלחמה מאֲכֹל היום; למען לא יתמהמהו בעלילות הקרָבות ולא יוכלו הפלשתים להתיצב שוב לפניהם למלחמת השתערות, וגם בעבור יצומו העם היום⁵⁰ ויתפללו וישַועו ממעמקי עֶנות־לבם אל ה', כי ינחילם את הנצחון השלם על אויביהם הפלשתים. בקול נגידים משביע המלך את העם בחרם ובאָלה, שבל יאכלו מאומה לאמר:

– “אָרוּר הָאִישׁ, אֲשֶׁר־־יֹאכַל לֶחֶם⁵¹ עַד־־הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי!..”

*

עיפי נצחון ומעוני רעב וצמאון, רודפים חילות ישראל אחרי גדודי הפלשתים הנסוגים, והמה באים אל היער.

להשתוממותם ולתמהונם רואים חילות ישראל, והנה דְּבַשׁ אשר לדבורי־היער הֵלֶךְ וזב אט אט כפלג, בין הסבכים והשיחים בלב היער. המוני עַם־המלחמה מובאים לנסיון קשה מהכיל. לשונם נצרבת ודבקה אל חִכָּם. לבבם נפעם ומפרפר… ריח מתק הדבש עולה באפם ומגָרה את רעבונם. כתמים שחורים מרחפים לנגד עיניהם הלאות, והן הולכות ונעצמות לאט לאט תת עפעפיהן הכבדות… הנה הֵלֶךְ דבש וכה נקֵל לקחת בפסת היד מעט דבש, לטעם ולהשיב את הנפש, ואין אף איש אחד מקרב עַם־המלחמה מַשִׂיג יָדוֹ אֶל פיו לטעּם מן הדבש – חזקה עליהם אָלת המלך הנמרצת:

“אָרוּר הָאִישׁ, אֲשֶׁר־־יֹאכַל לֶחֶם עַד—הָעֶרֶב…”

ויהונתן הגבור לא שמע מאומה מדבַר אלת אביו המלך, בגלל העדרו במעמד ההוא; כי היה אז, בעת העברת קול הֶאָלָה, בעצם סערת המלחמה מאחרי מחנה הפלשתים. כעת נצב יהונתן נשען על מטהו בקרב המוני העם ביער, והוא צמא ומעונה רעב, עיף ויגע, מִפָּעֲלָיו הרבים בקרָבות. עיניו הלאות אשר כהה אורן, נעצמות חליפות תחת שְׁמֻרוֹתיהן הכבדות. מעצמת רעבונו אין יהונתן שם לבו, למראה המוזר, שהמוני העם אינם טועמים מאומה מהדבש והוא חושב בְּתָם לבו, כי המה מחכים לו כיורש העצר וכגבור העם שֶׁיָחֵל לטעם בראשונה.. חיש שולח יהונתן אֶת־־קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, טובל אותו בְּיַעְרַת הַדְּבָש⁵² משיב ידו אל פיו וטועם מעט דבש לפי־תֻמּוֹ לעיני המוני העם המביטים בתמהון ומחשים… עפעפי יהונתן נפקחות לרוחה – והנה אֹרוּ עיניו… לבו הנפוג מרעב ומצמאון, מתעודד ומחליף אונים.

אך השְׂפיק יהונתן לטעם מעט הדבש, ובטרם הצליח לשבר רעבונו – והנה מרהיב עֹז בנפשו איש אחד מקרב קהל הנצבים עַם־המלחמה, ומעיר את אזן יהונתן למוסר ומודיע אותו לאמר:

– "…הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת־־הָעָם לֵאמֹר:

אָרוּר הָאִישׁ, אֲשֶׁר־־יֹאכַל לֶחֶם הַיּוֹם! – וַיָעַף הָעָם, ועם כל אלה הוא מבליג ומתאפק בכל מאמציו לבלי חלל את אלת המלך…"

משתאה יהונתן לשמע אלת אביו המלך המוזרה כל כך בעיניו והנצבת למפגע, לפי הכרתו, בדרך תכלית הנצחון המלא. הוא חדל כרגע מלטעם עוד ומצטדק כי לא ידע מאומה על אודות האָלה, ויחד עם זה אין יהונתן נושא פניו לאביו המלך ומביע מֵרֹב רעבונו את תלונתו הנמרצת נגד אלת אביו המלך, לאמר:

– “עָכַר אָבִי אֶת־־הָאָרֶץ! רְאוּ־־נָא, כִּי־אֹרוּ עֵינַי, כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַש הַזֶּה. אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא, כִּי־־עַתָּה לֹא־־רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים?!..”

המוני העם, העיפים ממצוקת הרעב והמעונים מתלאות המלחמה, שומעים את דברי יהונתן המתלהמים ואת תלונתו הנמרצת המה מחרישים… והמלך שאול עם שלישיו, נמצאים באותה העת הרחק מן היער בעקבות צבא החלוץ, בדרך לעמק אילון.

צִחֵי צמאון ומעוני רעב, מבליגים המוני עַם־המלחמה בכל מאמצי נפשם על מצוקות רעבונם ועומדים בנסיונם הקשה. המה נזהרים לבלי חלל את אָלת המלך ואינם טועמים מאומה מהדבש. בהתאזרות עֹז המה יוצאים ומגיחים את היער, ובשארית מאמצי אוניהם המה ממשיכים בלי חָשָׂךְ את הקרָבות. ומפעם לפעם מתיצבים גדודי הפלשתים לפניהם ומנסים לעבר שוב למלחמת־תנופה. אולם, חילות ישראל גוברים עליהם. המה מכריתים את גדודי הפלשתים, דולקים אחרי פליטיהם הנסים והודפים אותם עד אחרי העיר אַיָלוֹן⁵³ אשר בקצה עמק־אילון, דרומה־מזרחה בנחלת דן, בדרך לארץ פלשתים. ויד המלך שאול ויהונתן בנו הגבור, בכל מהלך הנצחון הגדול.

* *

עיפים ויגעים מאד, מגיעים חילות ישראל עַם־המלחמה אל עֵמֶק אַיָלוֹן ⁵⁴ בערֹב היום. המה מעיפים עיניהם אל מרחבי עמק־אילון הפורה החסום הרים ממזרח ומצפון, והנה הוא מוריק ברצועות שדות־קמה ובשפעת צמחים ופרחים למיניהם; עצי־תאנים ורמונים, כרמי־זית וחורשות עצי אלון ואֵלה, מכתירים אותו סביב סביב. בלי משים עולה ומופיע בלבב המלך שאול ושריו, זכרון הנצחון הכביר אשר נהיָה בימים קדומים לפני ארבע מאות שנה. המה משיחים אלה לאלה מתוך התרוממות־הנפש:

"… כאשר נלחמו אבותינו, אנשי דור המדבר ויהושע בן נון בראשם, בחמשת מלכי האמורי וינחלו את הנצחון עליהם בגבעון – אז, בעמד השמש בחצי השמים קרא יהושע באזני כל העם, לאמר:

שֶׁמֶש בְּגִבְעוֹן דּוֹם!

– וְיָרֵח בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן!

וכך קם ונהיה. השמש עמד וַיִּדֹּם בַּחֲצִי הַשָׁמָיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים, והירח נִצַּב בְּהִלוֹ נֹכַח עמק אילון – עד אשר נִקְמוּ אבותינו באויביהם העצומים, וַינצחו את חמשת מלכי האמורי ויכריעום לטבח לפי חרב…"

קריאה רבת גיל ורחשי השתאות, מתפרצת מלבב המלך ושריו:

– “האח! מה נאדר המקום הזה! אשרינו, כי אנו נצבים שוב הֲלֹם בעצם נצחוננו על אויבינו הפלשתים…”

זכרונות מרהיבים אלה, מעודדים ומרוממים גם את רוח עַם־המלחמה הנענים ויגעים מאד ומטיפים צֳרִי על לבבם הנפוג והנצרב מרעבון. אלה לאלה מספרים את הקורות אחד לאחד, ביום הגדול והנאדר ההוא…

*

השמש שוקעת ויורדת כליל אל פי תהום שולי השמים. הליל רד. הירח יָהֵל חִוְרון אורו הנוגה על פני מרחקי הרי־יהודה הדוממים ועל עמק אילון הסואן, המלא שאון ותנועה מגדודי שני העמים אשר עודם נלחמים. רגעים חולפים. סערת המלחמה הולכה ורפה, הולכת ושוככה עד שהיא נְדַמָּה כליל.

המוני חילות ישראל, עיפי הקרבות ומעוני מצוקת הרעב, עטים חיש, כעיט על טרפו, על שלל האויב. המה לוקחים צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר, שוחטים ארצה כשהבשר מתגאל בדם, עורכים כֵּרָה גדולה ואוכלים בחפזון, מתוך עצמת רעבונם, את הבשר כשהוא מגואל בדם המטפטף, ועוברים בזה על מצות⁵⁵ התורה. בתרועות צהלה ורננה, בתפּים ובמחולות, המהּ חוגגים את נצחונם באישון הלילה, לאור הירח והמדורות…

מתחמץ לבב יראי ה' החרדים אל דברו, אשר בקרב עַם־המלחמה, והמה מקנאים למצְוֹתיו ומודיעים זאת למלך:

“– הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַה' לֶאֱכֹל עַל־־הַדָם…”

והמלך שאול, המלא שכרון־עליצות מנצחונו הגדול אשר לא פלל לו, לבו נצרב לשמע החטאה. הוא חש אל עורכי הַכֵּרוֹת, גוער בהם נמרצות ומונע אותם מהוסיף לחטא לה' באכלם את הבשר על הדם, לאמר:

– "בְּגַדְתֶם!

גֹלוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה לשחט עליה! והדם יִנָּגֵר וְיִמָּצֶא⁵⁶ ארצה"

ולמען לא יחטאו מרחוק בודדים בסתר, פונה המלך אל אנשיו ומצוה אותם בקול נמרץ:

– פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם: כה אמר המלך, הַגִּישוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ, וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם, וְלֹא־תֶחֶטְאוּ לַה' לֶאֱכֹל אֶל־־הַדָּם!."

העם עליזי הנצחון, המטיבים את לבם בצהלות וברננות, נשמעים כרגע לִדְבַר המלך ומקִימִים את מצוַת־התורה. כל העם מגישים אליו אִיש שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ ושוחטים שָׁם על האבן הגדולה, צולים על המדורות ואוכלים ומטיבים לבם בזמירות נצחון ובתרועות צהלה. והמלך שאול, גם הוא, עורך כֵּרָה גדולה לשריו לשלישיו ולקציניו, ויחד עם יהונתן בנו הוא מטיב וסועד לבו עמהם.

ובאותו הלילה, מתוך רוממות־הנפש, במעמד כל עַם־המלחמה והשרים, בונה המלך שאול בעמק אילון מזבח לפני ה'; להודות לה’־אלהים על ישועתו הגדולה בַּמִלְחָמָה, ולזכרון הנצחון המפואר לדורות הבאים… במו ידיו⁵⁷ מגולל המלך שאול את האבן הגדולה – אשר עליה שחטו בני־העם, זה עתה, צאן ובקר ממלקוח האויב – ונותנה לאבן היסוד למזבח. ואחרי המלך, יחרו יחזיקו שאר שלישיו ושריו ויתר המוני־העם, והמה מקימים בִּן עת מזערה את המזבח על תלו. המזבח הזה, הוא הראשון למזבחות, אשר יבנה המלך אחרי־כן בתקופת שנות מלכותו.

במעשיו אלה, אשר הניא את העם מֵחֲטֹא לה' באכלם על־הדם ובהקימו מזבח באותו הלילה לפני ה' – במעשיו אלה, מתנחם המלך שאול בלבו, כי כפר את פני ה’־אלהים על עון קרבן עולתו אשר העלה המלך לבדו בגלגל־יריחו בלעדי הרואה, אחרי חכותו שבעת־ימים לרואה; וכי ה’־צבאות הטוב והסלח, יִנָּחֵם מהרעה אשר דבר אליו ביד הרואה שמואל שמה…

 

טו. לֵב הַמֶּלֶךְ שָׁאוּל בְּחָרְצוֹ מִשְׁפַּט־מָוֶת לִיהוֹנָתָן בְּנוֹ.. וְהָעָם…    🔗

הגיעה אשמרת הליל התיכונה. העם העיף מעמל הקרָב השׂפיק לנוח והחליף אונים, המלך שאול מעלה על לבו את עלילות גדולי האומה בעתות מלחמותיהם: “הנה אברהם אבי־האומה רדף אחרי המלכים אשר נלחמו וכבשו את ארץ סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבֹיִים וָצֹעַר. ו­ַיַחָלֵק אברהם עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם, וַיִּרְדְּפֵם עַד־חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. והנה גדעון־ירובעל השופט. הוא השתער עם שלש מאות אנשיו, באשמרת הלילה התיכונה על אויבי עמו: בני־מדין, עמלק, ובני־קדם, אשר נחתו בעמק יזרעאל כְּאַרְבֶּה לָרֹב ונמו שנתם… וַינחל גדעון את נצחונו הגדול על אויביו וַיהומם, וינוסו מפניו המדינים וכל הנספחים אליהם, ולא קמה בם רוח ולא מצאו ידים להתיצב לפניו. וַיָּשֶׂם ה' אֶת־חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל־הַמַּחֲנֶה. וינוסו המדינים עַד־בֵּית הַשְּׁטָה צְרֵדָתָה, עַד שְׂפַת־אָבֵל מְחוֹלָה עַל־טַבָּת. והנה גם עתה, הפלשתים עיפי התבוסות, לבטח המה נמים והוזים בשנתם… הבה אשתער שוב פתאם עליהם באשמרת הלילה הזה, בעודם עיפים ונרדמים, אעורר שוב בהם מהומה ומבוסה, אכה אותם מכה רבה, וְנָבֹזָה את צידתם ושארית כלי־נשקם.. בפעם הזאת אדבירם כליל, אֲמַגֵּר את זרוע עֻזָּם ולא יוסיפו להרים ראש ולא ידריכו מנוחתנו לעולמים…”

המלך מביע את משאלתו לפני העם, לאמר:

– “נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים לַיְלָה, וְנָבֹזָה בָהֶם עַד־אוֹר הַבּקֶר וְלֹא־נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ..”

המוני העם נאותים לדבריו וקוראים כאיש אחד באמון רב:

– “הננו לפקודתך אדוננו המלך! כָּל־הַטוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֶׂה!!!.”

והנה מופיע ונקרב אל המלך, הכהן הגדול המצניע לכת, אֲחַיָּה בֶּן אֲחִיטוּב מִנֹב עיר הכהנים, נין לעלי כהן ה' במשכן שילה – אשר עוד היום בתחלת הנצחון צִוָּהוּ המלך שיגיש אליו את ארון־האלהים לשאל לפניו באורים והתֻּמִּים, וכעבר רגעים נחם אז המלך מפקודתו בגלל קֹצֶר־רוחו בהוָּכחו באמתת הנצחון.. כעת מקנא אחיה את כבוד ארון־האלהים, והוא מחוה דעתו:

– “נִקְרְבָה הֲלֹם אֶל־הָאֱלֹהִים ונשאלה לפניו באורים וְהַתֻּמִים.”

– “כן, צדקת, אחיה הכהן הגדול! – עונה המלך – יהי־נא כדברֶיך.”

לאור האבוקות והמדורות, נגשים שניהם, המלך והכהן הגדול, אל ארון־האלהים – לעיני העם המביטים אחריהם ברחשי תמּהין וצפיה…

מתיצב אֲחִיָּה הכהן הגדול ופניו לפני ארון־הברית, והוא לבוש בגדי־השרד – בגדי־הקֹדש, מעוטר בציץ הזהב על מצחו ועדוי על לבו חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אשר בתוכו צפונים הָאוּרִים ⁵⁸ וְהַתָּמִים.

ואחרי אחיה נצב המלך שאול, ופניו מאחרי הכהן הגדול. בקול נמוך ומתחנן, רוה חרדה, דאגה, וצפיה גם יחד, שואל המלך שאול:

– “הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים? הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל?”

ברגעים אלה, מרכז אֲחִיָּה הכהן הגדול את כל פזורי מחשבותיו, והוא מיחד את לבו לאלהים ומתעלה בהלך־נפשו: למען תופע וְתָעֳרֶה עליו רוח־הקֹדש ממרום, הוא מביט בלי הרף באבני־החשן לְהַסְכֵּת באותיות משמות שנים־עשר שבטי־ישראל המפותחים בשתים עשרה האבנים אשר תברקנה ותנצנצנה פתאם ⁵⁹, ואת האותיות הנוצצות והנוהרות יְצַרֵף למלים ולאמרות. כֹּה מצפה ומיחל, אֲחִיָּה הכהן הגדול, מדי רגע ברגע למענה…

ואולם, לתמהון אחיה ולחרדת לב המלך, אין כל מענה בכתב שמות שבטי ישראל החרותים באבני החשן…

המלך שאול המנצח הנהו נבוך ונדהם. שמחת הנצחון הָשְׁבָּתָה.. "אכן חטאה גדולה נהיתה בקרב משפחת המלך או בקרב העם, ובגללה לא ענהו ה'…

הוא מעיף עיניו הבוחנות־החוקרות, בהמוני העם הצובאים עליו בחרדת כבוד מסביב – והנה עיניהם הנוגות שועות בחרדה אל יונתן.. והרבה מתלחשים ברטט ביניהם… המלך מבליג על מבוכתו וחרדת לבו, וקורא בקול נגידים ונמרץ:

– “גּשׁוּ הֲלֹם כֹּל פִּנּוֹת הָעָם וּדְעוּ וּרְאוּ, בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיוֹם. כִּי חַי־ה', הַמוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם־יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי כִּי־מוֹת יָמוּת!.” ⁶⁰

– וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל־הָעָם…

דומית ההמון מגבירה את נהמת לב המלך הדוה, המנחש לו רעה לחיי יונתן בנו, האהוב לו כֹּה…

לשמע דברי המלך האחרונים, פני יונתן מחוירים… יגון וצער כבירים, מעיקים על לבו החרד והרוחש לו רעה:

“אתה יונתן מוזולל המרד, גבור העם ומחולל הנצחון – עוד מעט, והנך הנקלה והאומלל בבני עמך; כי טעמת מן הדבש וַתְּחַלל את אָלת אביך המלך…” וכרגע, יונתן מבליג על סערת־רוחו ומתאושש במעמקי לבו:

,…הן אבי לא צדק בהאלותו את העם העיף מאד, להגזר מכל מאכל.. ואני, אך בשגגה טעמתי מן הדבש וָאֶחְדֹל כהרף עין מֵאַכֹל עוד, כאשר הוגד לי…"

המלך שאול מצוה את ראשי כל העם:

– “אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד, וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד – ונפילה גורל לפני ה' בינינו וביניכם…”

המוני העם משיבים כאיש אחד:

– "אנא אדוננו המלך! הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה!! "

בצפית חרדה ודאגה, נקרבים המוני העם לשבטיהם ומתיצבים במערכה, שורות שורות, נכח ארון־האלהים, והמלך שאול הנצב עם יהונתן בנו בעבר השני מנגד, מציג את מטילי־הגורל לפני ארון הברית.

והנה מטילי הגורל מלקטים ארבעה חֲלֻקֵי אבני־גיר קטנות. דומות בגדלן אחת לרעותה. על מכתת אבן אחת המה חורתים:

“המלך שאול ויהונתן בנו”

ועל השניה הם חורתים:

“שבטי ישראל”;

על מְכְתַּת אבן שלישית המה חורתים:

“אשם”

ועל הרביעית:

“נקי”.

ואת שתי מכתות האבנים הראשונות, המה מבוללים ושמים בתוך נאד; ואת יתר שתי מכתות האבנים, המה שמים בנאד שני ומניחים אותם על־יד ארון־האלהים.

*

אמנם, מרבית העם יודעים, כי אכן יהונתן חטא בחללו את אלת אביו המלך… ואחרי כל אלה, אין אף אחד מהם רוצה להגיד זאת למלך; כי גדולה ועזה אהבתם ליונתן גבור העם מחולל המרד והנצחון. המה יודעים, כי יונתן חטא בשגגה; כי לא ידע מאומה על אדות האָלה, ורוצים המה לחפות על חטאו ולחכות לתוצאות הגורל מתוך תקוה, אולי יִגָּלֶה בקרב העם חטא אחר יותר גדול מנשא, אשר בגללו לא ענה ה' כעת למלך.

*

המלך שאול שועה אל עבר ארון־האלהים, מרים את ראשו אל השמים ואומר בקול מתחנן:

– “אנא ה’־צבאות אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הָבָה תָּמִים.”

כרגע, נגשים שני מטילי הגורל, והמה שמים את כף ימינם בשני הנאדות כשעיניהם שועות אל עבר ארון הברית. והנה הוצאו שתי מכתות אבנים, ומטיל הגורל הראשון קורא בקול רועד ונוגה:

“המלך שאול ויהונתן בנו”

וביד מטיל הגורל השני מכתת האבן השניה, וכה חרות עליה:

“אשם”

– – על המלך שאול ויהונתן נופל איפוא הגורל, והעם יוצאים נקיים…

המלך שאול מעיף עיניו ביהונתן – הנה פניו מועמים במעטה חִוָּרוֹן ומבוכה…

המלך משתאה. לבו הדוה משוע במסתרים:

"למה נפלו פניך יונתן בני?, מה היא החטאה הגדולה שחטאתי אנכי, או אתה בני, היום?…

…לוּ יִפֹּל הגורל עלי, נפשי תחתך למות יונתן בני… אתה הצדיק! והלוא אך אנכי המלך חטאתי, בהעלות את העולה בגלגל־יריחו, בתחלת המלחמה הזאת, בלעדי הרואה.."

המלך מבליג על יגונו, מתאושש ומצוה את מפילי הגורל:

– “הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי…”

כמה רחשי שפעת אהבה, סערת רחמים נכמרים, והמית־תוגה ודאגה, הצפונים בנבכי מעמקי לבו, – בֻּטאו למרות הבלגתו, באמרתו האחרונה:

“יוֹנָתָן בְּנִי…”

למורת־רוח ההמון ולמגורת־לב המלך, הגורל לוכד את יהונתן…

המלך כובש שוב בְּחֻבּוֹ את סערת יגון רוחו ויסורי נפשו. וכרגע. פתאם מוצת בלב המלך זיק תקוה ונחמה:

“….מהתודות בני אוָּכח לדעת, כי חטאו איננו גדול מנשא ונוכל לכפר עליו בעֹנש קל ובקרבן לה'..”

בחבה וברטט, מניח המלך שאול את יד ימינו על כתף יונתן, והוא שואל אותו מקרב לבו הדוה ובקול נגידים למראה עין:

– “יונתן! הגִּידָה לִי, מֶה עָשִׂיתָה?…”

אולם למפח נפשו ולאכזבתו, הנה יונתן מרים את ראשו, מֵישיר עיניו אליו, ומתודה לפניו, בהתגלות־תֹּם־לבו הטהור, על חטאתו הגדולה וחורץ על עצמו מתוך הכרה ושלוַת־רוח, את משפט־המות הצפוי לו:

– “טָעם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה, אֲשֶׁר־בְּיָדִי, מְעַט דְּבַשׁ – הִנְנִי אָמוּת…”

ערפל יגון עוטה את נפש המלך. ראשו מורד לרגע קט, לבו הדוה הוגה נוגות:

"הזה הגמול בעד חֵרֶף־נפשך למות ונצחונך הגדול בני?..

… ה' אלהַי! הוי, מה כביר יגוני ומה גדול הקרבן שאני המלך אקריבה עוד מעט בגלל הנצחון – את יהונתן בני, הנצר הרך, היקר ואהוב לי מכל. יהונתן, מחולל המרד ויוצר הנצחון, יקר־הנפש אהוב־העם וגבורו, ראש גאותם וששונם כעת, – יהונתן! אתה צפוי ומעותד לעֹנש־מות על יָדִי אביך המלך… אתה?…"

המלך חש, והנה פרץ דמעות, עוד מעט יגיח מחביוני לבו וישים מחנק לגרונו…

הוא מעיף עיניו לעבריו – דומית־מות, רַבַּת יגון משמים, דכאון וחרדה, שוררת על המוני־העם הצובאים. מפעם לפעם המה משלחים את מבטי עיניהם הדומעות והנוגות, אל יונתן אציל־הרוח וגבור־הנצחון, הצפוי עתה לעֹנש־המות…"

והנה נגשים ברעדה, אחדים משרי־צבא המלחמה אל המלך. המה יקדו וכורעים לפניו ולוחשים לו דבר־מה בלאט… ושוב המה כורעים לכבודו, נפרדים מאתו בלכתם אחורנית ומתרחקים. עיני המלך הבוחנות והשופעות עגמה, נפגשות שוב בעיני יהונתן…

המלך מניד ראשו בעצב והוגה בלבו:

“… מה אוכל לעשות?… הַיֵש לְאֵל־ידי להועיל מאומה למענך יהונתן בני, אתה בחיר העם, מחולל הנצחון?.. בני, בני.. הוי לי, גם עתה, אחרי הִוָּדְעִי על שגגתן בטעמך מעט מן הדבש; כי לא שמעת מאומה על אדות חרם־אָלתי, – נבצר ממני לחוננן בני ולחלצן מן המות… אכן, הנה גם ה’־אלהים דורש, כי אקים ואבצע את עֹנש אלתי עליך, ולא ענני הלילה בין האורים וְהַתֻּמִּים… אֲדַמֶּה בנפשי, כי אָלַת המלך לעולם היא נצבת, ואיננה מַפלה בין עושה בזדון ובין עושה בשגגה, בעת מלחמה…”

ושוב כרגע, מתאפק המלך ומבליג בכל מאמציו על עֹצֶם מבוכתו ועל יגונו הכביר, הנוקבים ומכרסמים את כל פנות לבו הנענה. הוא כובש את המון רחמיו הנכמרים בקרבו, ומתעשת:

“משפט צדק עלי לחרץ בלי משוא־פנים גם לבני. חוקה אחת לגר ולאזרח, לַזָּר וליורש העצר…ככה רצון ה' אלהים… בגלל הפרת אלתי לא ענני ה' ביד האורים והתֻּמִּים – אות היא, כי עלי להקים את אלתי…”

– המלך זוקף שוב את ראשו. בקול עַז ונמרץ הוא חורץ חיש את משפטו ומאשר את דברי יהונתן בנו, לאמר:

“…כֹּה־־יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף, כִּי־מוֹת תָּמוּת, יוֹנָתָן!.”

בדומית אישון הליל, נִשָׂא למרחקי עמק אילון, הקול הבודד והנמרץ אשר למלך:

מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן!!

דממה עצורה, רבת־יגון, רטט, ואבל כביר, אופפת את אלפי המוני עַם־המלחמה הצובאים – לשמע הגזרה הנחרצת. הֶמְיָה כְּבוּשָׁה עמוסת תוגה, בוקעת מפעם לפעם, חרש חרש, מפה ומשם…

והמלך שאול, הנוֹ נצב נצמת למקומו בלי תנודה, הוא חש במעמקי לִבּו הנואָש, אשר חלל עתה בקרבו, כי עולם חייו נשמָט כרגע מתחתיו והולך לאבדון. נפשו בוכה במסתרים… עוד רגע ועוד רגע, ויהונתן יוצא להֹרֵג…

והנה יונתן שם יד ימינו על לבו, שולח את זרוע שמאלו לפניו, לנכח אביו, וקורא שוב בשלוַת־רוח:

– “אבי, אבי המלך. למען כפר אלתך ולמען שלום העם, הִנֵּנִי. אמותה הפעם!..”

לרגע מעיף יונתן עיניו הנבוכות בהמוני העם… הוא נושא עיניו למעלה, הן צופיות נכחן אל מרחקי־גבהי־השמים המשובצים ירח וכוכבים, ושוב אל המוני העם ואל מרחבי נֹף אַיָלון המעולפים סודות – מכל אלה, עוד מעט, והוא יִפָּרֵד לעולמים…

והנה יהונתן נפרד דומם מאת המלך, הולך קוממיות הכן לקראת מקום ⁶¹ המות… ארשת פני יהונתן השלוים, מביעים השלמה עם גזרת המשפט. אין מעטה מבוכה ויגון עליהם, ככה יאה לגבור נאמן רוח כמוהו…

– ופתאם, לְאֹשֶׁר נפש המלך, ההמון הגדול עַם־המלחמה נע ונתר ממקומו… כלם כאיש אחד מזנקים ממקומם, רצים אל יהונתן ומכתרים אותו מכל עבריו, המה מְגִנִּים עליו כנֵד מוצק וחוסמים בעדו את המעבר מלצאת להורג.. קול אדיר מתפרץ מלבב כל העם, הקוראים כאיש אחד בהתלהבות והתמרמרות עזה:

– “הֲיוֹנָתָן יָמוּת?!! אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל!! חָלִילָה!! חַי־ה', אִם־יִפֹּל מְשַׁעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה!! כִּי־עִם־אֱלֹהִים עָשָׂה הַיוֹם הַזֶּה!!..”

– “ה’־אלהים עמך אחינו יהונתן גבור העם!! " – מתנשאים שוב עשרות קולות נלהבים מקרב קהל־המוני־העם הרוגש – וכי בזדון ובצדיה חטאת אתה יהונתן?!! והלוא אך בשגגה ⁶² עברת על אָלת אביך המלך בטעמך מעט מן הדבש וַתָּאֹרְנָה עיניך; כי לא שמעת מאומה על אדות הֶאָלָה. ואך הֻגַד לך, חדלת כהרף עין מֵאֲכֹל עוד!!”

והנה מקרב ההמון פורמים עשרות אנשים את פי כתנותיהם ומגַלים את חזותיהם, המה טופחים ביד ימינם על לבם, פורשים כפיהם לפניהם וקוראים בהתלהבות ובהתרגשות רבה:

– “אחינו יהונתן!! אתה גבור העם וגאון חסננו!! האתה תלך למות?!!. אתה? יוצר ההתקוממות ואבי נצחוננו המפֹאר!! הננו!! כלנו עמך יחד נמותה!!.” – “ה' אלהים עמך! אחינו מצביאנו יהונתן!! הן אתה ראש שמחתנו וגאות נצחוננו עליך! אתה גואל ארצנו מכף אויבינו הפלשתים!! נָחְנוּ! כּלָּנוּ נפשנו תחתך למות עתה!! ואל נא תכַבה נר ישראל!!..”

עמק אַיָּלוֹן – יונתן: אבי המלך, למען כַּפֵּר אָלָתְךָ, הנני, אמותה הפעם

נהרה מופעת בהלך־נפש המלך שאול, ומרהיבתה ומעודדתה. לבו הנרגש, רוחש והוגה במסתרים, מתוך השתאות וגילה רבה:

"…כמה אהבת־נפש־עזה, רחשי הכרת־תודה, הוקרה והערצה ליונתן בני, שופעות מקריאות העם הנלבבות האלה. אין זאת כי אם שהמוני העם יודעים להוקיר את נפש יונתן היפָה ואת תכונותיה הנפלאות, ומכירים המה את גֹדל מפעליו הנעלִים למען רַוְחָתָם, – ולכן כלם עומדים בפרץ למגן לו ולסתרה, וכחומה בצורה המה נצבים להגן על חייו, למרות אָלתי הנמרצת.

“…וכמה הנך גדול ונעלה יונתן בני בישֶׁר לבך ובצדקת רוחך הנכונה. והלוא חללת בשגגה את אָלתי בטעמך מעט מן הדבש. כפי אשר נודע לי כעת גם מפי המוני העם, כי לא שמעת מאומה על אדות אָלתי – ולא הצטדקת ככה לפני… אכן, ידעת גם ידעת יונתן בני, כי אחר מקרב העם לוּ חלל את אָלתי תחתיך, לא היה יכל להציל את נפשו בהצטדקותו זאת; כי חרם־אָלת המלך חק ומשפט הִנֶּה לכל, וכי שגגת איש־צבא במלחמה בעברו על מצוַת המלך־לְעָוֹן ולפשע תֵּחָשֵׁב לו. ורק אתה, כבן מלך יורש־העצר וכגבור־העם, שֶׁתְּבֻכַּר על פני כל העם ותנצל מן עֹנש המות־בזה לא חפצת יונתן בני…”

*

והנה, התעוררות כבירה ורוגשת, מתחוללת בקרב המוני העם. עת מזערה חולפת. מקרב ההמון מופיעים זקני־העם, ובידיהם נטילי זהב, סהרנים וטבעות, נטיפות ועגילים ושאר עדיי זהב, אשר התנדבו העם מרכושם ומשלל האויב. אט, אט, נגשים הזקנים אל המלך. מורידים את שפעת עדיי הזהב לרגלי יונתן, ואומרים אל המלך בקול רועד מלא התרגשות:

– “הננו לפניך אדוננו המלך, מגִננו ועטרת ראשנו, בחיר הי. את נטילי הזהב האלה, התנדבו צבאותיך עם־המלחמה, כמשקל גֶר יהונתן, גבור־העם אבי־הנצחון ופאר חיינו, להיות כֹּפֶר נפשו. ובזה, הננו פודים את יונתן מהמות!”

– “..נחנו מקדישים את הזהב הזה כֹּפֶר נפש יהונתן, למשכן ה' צבאות יושב הכרובים, אשר בְּנֹב ⁶³ המצילנו מכף כל אויבינו, כאור הבקר, נקריבה עולות וזבחים לה' על המזבח אשר הקימות אדוננו המלך פה, בעמק אַיָּלוֹן, לכפר בעד יונתן על עברו בשגגה את אָלָתְךָ…”

• – – – – –

…דמעות נגָּרות מעיני המלך שאול המנצח ומעיני יונתן בנו. ומזקני העם, אחדים פורשים לעבריהם ובוכים חרש חרש..

– ככה, פּוֹדִים ⁶⁴ המוני העם את יונתן מן המות..⁶⁵ הערה כט) לב המלך שאול נפעם מֵרֹב גיל והתרגשות:

“…כֹּה נפלאה ומרהבת הִנֶהָ אהבת העם העַזה, ליהונתן בני. ככה יודע העם להביע את נאמנותו הכבירה ליהונתן בני, נדיב־הרוח וּבַר־הלבב…”

 

טז. בְּשׁוּב הַמֶּלֶךְ שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִמִּלְחֶמֶת הַנְצָחוֹן עַל הַפְּלִשְׁתִּים.    🔗

חשכת הלילה הולכת ונגוזה. השחר עולה ומאיר אט, אט, את היקום. נצנוצי אֹדֶם החמה מזהיבים את אֹפק המזרח, והבֹּקר הולך ואור. והנה החמה מטפטפת⁶⁶ לה על ראשי ההרים. המוני־העם, מקריבים עולות וזבחים לפני ה' על המזבח, אשר בנה המלך, אמש, בעמק איילון. אחרי־כן, הם מחלקים ביניהם, חלק כחלק, את השלל והמלקוח משלל האויב, בתרועות־גיל ובשירי מצהלות־נצחון. והנה מעבירים קול בשם המלך:

– “…נצחוננו הגדול שם קץ למלחמת הפלשתים! שובו אחינו־עם המלחמה־לעריכם! עזרת ה' וחדות הנצחון, הן מעוזכם!!.”

המלך שאול ויהונתן נפרדים מאת שרידי־העם ומקציני הצבא, החוגגים עֲדֶן את שמחת הנצחון בעמק־אילון, ושניהם רוכבים על פרדיהם ועולים אל עיר המלוכה גבעתה־שאול. בדרכם, משוחחים המלך ובנו, ומספרים זה לזה מתוך התרגשות והתרוממות־הרוח: את תלאותיהם וענויי־נפשם, ואת פרטי קורות הנצחון. השלישים וְרַבֵּי המלוכה, הנלוים לשניהם בדרכם, מקשיבים לשיחתם ברגשי הערצה ויראת־הכבוד, ובולעים ברטט־גיל כל מלה וכל הגה, המתמלטים מפיהם.

במהלך השיחה, שואל יהונתן את אביו בלאט:

– "אנא, אבי המלך, מה המריצך איפוא להשביע כה בְּאָלָה את העם לאמר:

אָרוּר הָאִישׁ, אֲשֶׁר־יאכַל לֶחֶם עַד־הָעֶרֶב, וְנָקַמְתִּי מֵאֹיְבֵי. והעם היה כה עיף ויגע. לולא אלתך, הִרְבָּה היום העם הכות את הפלשתים עשרת מונים, עד הדבירם כליל תחתנו. וגם אמנם, כאשר החילותי לְתֻמִּי לטעם אך לבדי, בשגגה, מעט מהדבש, ויוכיחני על פני אחד מן העם, כי חללתי את אָלתך – אז דברתי עליך אבי המלך דברים מתלהמים, וָאֹמר אל העם בחפזוני ככה:

עָכַר אָבִי אֶת־הָאָרֶץ! רְאוּ־נָא, כִּי־אֹרוּ עֵינַי, כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְבַשׁ הַזֶּה. אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיוֹם הָעָם מִשְׁלַל אֹיְבָיו, אֲשֶׁר מָצָא – כִּי־עַתָּה לֹא־רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים?.

סלח נא לי אבי המלך על דברי הראשונים הַבּוֹטִים; כי מֵרֹב רעבוני ומעצמת עיפותי ומתלאותי, דברתי עליך ככה.."

– “כן, כן, יהונתן בני – עונה המלך נרגש – סלחתי כדבריך; הלוא אביך אנכי, וידעתי את יֹשֶׁר נפשך ואת בֹּר לבך.”

המלך מוסיף לספר ליהונתן, על אדות הנסבות אשר הניעוהו והמריצוהו להאלות את העם, שֶׁבַּל יאכלו מאומה.

ובמעמקי נפשו, משתאה המלך לְכֵנוּת דברי התודות יהונתן, ולבו רוחש לוֹ הוקרה ואהבה ביתר שאת: הוי. כמה הנך גדול ומופלא יהונתן בני, בצדקת־נפשך הישרה והזכה…" –––

* *

וכאשר מגיעים המלך שאול ויהונתן בנו, עד מעלֵה־עיר־המלוכה גבעת־שאול, המה שומעים את קולות־צהלות ההמונים, החוגגים את שמחת הנצחון. התרוממות־הנפש והתרגשות־יה מוערה עליהם, ושניהם צונחים מעל פרדיהם ומופיעים רַגְלִים, לכבוד ההמון והנצחון, בשער העיר המקושט בענפי זית רעננים, בכפות־תמרים וענפי הדס, ובמקלעות־זרי־פרחים בכל שלל צבעיהם.

כל תושבי העיר, ובתוכם בני הנביאים, תלמידי שמואל הרואה, אשר באו הנה מִנָיוֹת בָּרָמָה – מקבלים את פני המלך ויהונתן בתשואות־גיל ובצהלות־נצחון. ובני הנביאים, שרים ומנגנים ברגש רב שירי־תפארת וזמירות הודיה לה' צבאות על הנצחון הגדול אשר הנחיל למלך ולעם. ומפעם לפעם, מתנשאים מקרב ההמונים החוגגים עליזי־הנצחון, קריאות נלהבות לכבוד המלך ויהונתן, לאמר:

– “הידד!! יחי אדוננו המלך שאול בחיר ה'! אלהים עמך בכל אשר תעשה!!” – אדוננו המלך! אתה מגִננו ומעוזנו המצילנו מכף אויבינו!! יהי ה' אלהי־צבאות תמיד בעזרך! הדבר כליל את כל אויבינו תַּחתנו!! " – “האח! הידד!! יחי אחינו יהונתן יורש העצר!! אתה גבור העם ראש משושנו! אתה מחולל המרד על הפלשתים! אתה יוצר הנצחון!!.” – “הננו לפניך יהונתן!! צַוֵּנוּ ונלכה לחיים ולמות!!” – יהונתן! “הטֶל עלינו את דברך, ונקִימנו!!.”

מקרב ההמון מופיעות הנשים, ובינותן נערות יעלות־חן. אל נושאות בידיהן כלי־שיר, ואלה נושאות על כפיהן ככרות־לחם, אשישי וענבים ונאדות יין; אלה מכרכרות ומוחאות כפים, אלה מחללות.בחלילים מתופפות בתפים ומצלצלות במצלתים, ואלה יוצאות במחולות שעשועים. ההמון מפַנה להן דרך. הנשים עוברות בַּסָּךְ לפני המוני עַם־המלחמה, ולפני המלך שאול ויהונתן, הֵנָּה נותנות להם את הלחם והיין, ושרות ומזמרות לכבודם שירי גבורה וזמרות נצחון. המוני הצופים הולכים ורבים, צהלת החוגגים, הולכת וגוברת מרגע לרגע המלך שאול ויהונתן, עולים אל הבמה הגדולה, משתחוים לה' ומקריבים עליה עולות וזבחים ושלמי תודה לפני ה' צבאות, על הנצחון המפֹאר אשר הנחילם.

ובין קרבן לקרבן. מחלקים שלישי המלך וקציניו, לנשים המחוללות ולאנשי הצבא עַם־המלחמה, בגדי רקמה בעלי שלל צבעים, ושמלות אטון מצרים, עם שאר עדיי זהב וכסף – משלל האויבים הפלשתים.

והנה יהונתן מֵסֵב את פניו כלפי המוני העם החוגגים, שכורי־הנצחון, והוא נושא לפניהם נאומו, לאמר:

– "שמעוני אחי בני עמי המנצחים! הן נשברה זרוע המציק, נכחד זֵכֶר הנציבים העריצים. וכלתה וגל האויב מן הארץ! עתה, הגיעה עתכם, לשוב אל חַוֹתֵיכֶם ועריכם – עליזי נצחון ועמוסי שלל, ולבשר בקהל רב את חסדי ה' צבאות ונפלאותיו, אשר עשה לכם במלחמתנו זאת, וינחילנו את הנצחון הנאדר, אשר לא פללנו לו!. …הבו כבוד לנשמות אחינו הגבורים, אשר חֵרְפו נפשם למות, ויפלו חללים למאות במערכות הקרָב! וַיָּסֹלּוּ בענויי מותם, את נתיבות־הנצחון ואת מנוחת־השלום כעת לפנינו! יַעַל נא שמם המבֹרך תמיד על לבבכם, וזכרונם היקר יִנוֹן לתפארה, וְיִגְהּ כשחר לדורות הבאים! דָּאֹג ידאג אבי המלך למשפחותיהם השכולות, והיטיב להם כפי רוחו הנדיבה, וכל מחסורם עליו מאוצר המלוכה.⁶⁷ – ואתם, החיים עמנו היום! אשריכם אחי בני עמי היקירים, כי הצליח ה' בידכם לשוב חיים ממערכות שדות המלחמה: לאחז שוב בידיכם כּלי־עבודה, ואת האתים והמַזמֵרות: ואת המחרשות; לקומם שממות־עריכם ולעבד את אדמתכם, לטעת כרמי־גפניכם וכרמי־זיתיכם, ולאכל את פרים מעמל ידיכם! ה' עמכם גבורי החיל! אך, אל נא תשכחו אף לרגע קט את כלי־נשקכם! פקדו נא אותם מפעם לפעם, וְלַמְדוּ את ידיכם לקרָב ואת רגליכם למלחמה! – עוד לא פסו אויבי ארצנו הזוממים לכלותנו!. …וגם אויבינו הפלשתים עיפי התבוסה, עודם חורשים עלינו רעות! עוד טרם נואשו ממלחמת נָקָם! ועוד ידם נטויה להרע לנו לעת מצֹא! …אכן, גם בעת עָבדכם את רגבי אדמתכם, אל תסיחו לבבכם מכלי נשקכם! היו נכונים תמיד לקראת הקרָב! עמדו בכל עת על המשמר להגן על ארצנו, אשר אויבינו הרבים מסביב, לוטשים עין טורפת אליה!

ה' צבאות אלהי ישראל! היה לנו לצור מעוז! הי עמכם, בכל מעשה ידיכם!

– – צהלות־חדוה ותשואות־נצחון, מלַוים את דברי יהונתן.

*

המלך שאול ויהונתן מתערבים בין החוגגים, ובאים אתם יחד עד מקום המצודה – בית מושב הנציב הפלשתי וגדודיו מלפנים, גדוד אנשי צבא מתושבי גבעת־שאול, ומיתר השבטים אשר לקחו חלק בקרָבות – ממלאים עתה את חצר המצודה, ואת ארבעת מגדליה מפה לפה. המה כורים להם כֵּרָה גדולה, לכבוד יום הנצחון, ומתרוננים מטוב־לב. ומפעם לפעם, בוקעים קולות צהלה נלהבים:

־הידד! יחי המלך שאול בחיר ה'!!" – הֶאָח! יחי יהונתן אחינו יורש־העצר וגבור־העם!"

ובעצם התשואה מתיצב אחד מאנשי המשמר, וקורא בקול רם:

– "שמעוני אחי בני עמי! חצר המצודה הזאת, אשר כף רגל עברי לא ההינה לדרֹך בה שנים על שנים, מקום זה מקור הרשע והזדון, אשר הפחידנו, המיט עלינו שואה וצרות רבות וַיָשַׁח את קומתנו עד לעפר, – המקום הזה, הנה הוא נתון כעת בידינו, בישע ה' צבאות!.. ומי פעל את כל אלה? – הלוא אדוננו המלך שאול בחיר ה'! ויהונתן אחינו הגבור!

יהונתן! אתה הוא הגבור, אשר שמת נפשך בכפך וַתָּרֶם את נס המרד, וַתָּמֶת את הנציב הפלשתי העריץ אשר בגבע־בנימין אצל מַעֲבַר־מִכְמָשׂ! ויתחמקו יתר נציבי הפלשתים הנחִתים בארץ יהודה ובנימין, וַינוסו מפני חמת ההמונים, וימלטו על נפשם ארצה פלשת! ושמה, מִמַּעֲבַר־מִכְמָשׂ, היית גם הראשון בחוללך בְּחֵרֶף־תעצומות־נפשך, את תחלת הנצחון על אויבינו הפלשתים!

אחי ורעי. הבה אברכה כעת, את אדוננו המלך שאול משיח ה' ואת יהונתן אחינו יורש העצר – גבור העם:

– ה’־אלהים עמכם בכל אשר תעשו, ורדו בכל אויבי עמכם! ינצר ה' צבאות את כסא מלכותך אדוננו המלך שאול לעולמים! תִּכּוֹן־נָא מלכותך לזרעך אחריך לדורות עולם!

…אחי ורעי בני עמי. הבה ונפאר ונשבח את ה' אלהי־צבאות צור־ישראל! אשר עזרנו עד הֵנָּה במלחמותינו הרבות, ויגרש את אויבינו מפנינו! וַיּוֹרֶש את אויבינו הפלשתים מגבולות ארצנו!.."

*

היום פונה לערֹב. חגיגת ההמון הנלהבה, הולכת וְשַׁכָּה. יתר בני השבטים, שבים בהמוניהם אל עריהם. תושבי עיר המלוכה גִבְעַת־שָׁאוּל, מרביתם שבים לבתיהם, ומעוטם מתהלכים ברחובות העיר, והמה שרים, רנים, ומזמרים, מתוך נפש מרוממה. ויתרם נוהרים אל מחוץ לעיר, אל משעולי הכרמים אשר על הגבעות. והמלך שאול ויהונתן בנו, בלוית שלישיהם, נלוים אליהם. ושמה, בין הכרמים. מתעלסות ומתרוננות בנות עיר המלוכה גבעת שאול ומסביה, ויוצאות במחולת־המחנים ובמחולות־שעשעים.

מתוך התרוממות־הרוח, נפרדים המלך שאול ויהונתן בנו מאת המוני הצופים, והמה באים בלוית שלישיהם אל בית המלוכה.

 

יז. מִשְׁתֵּה הַנִּצָּחוֹן בְּבֵית הַמֶּלֶךְ שָׁאוּל, וַהֲלַךְ־נַפְשׁו..    🔗

רבה השמחה והחגיגה. בבית המלך שאול. אמו וְקִישׁ אביו, בני המשפחה, וַאֲחִיָּה הכהן הגדול מִנֹּב, שרי הצבא, השופטים, ויתר רַבֵּי המלוכה, – כלם מסובים מסביב לשלחן ועל מטות, ומטיבים לבם במעדני־המלך וביין הָרֶקָח. פניהם צוהלים, ועיניהם הנוהרות שופעות רננה, חדוה, ועליצות־הנצחון.

והנה נגש המלך שאול לבדו, אל החלון, ונשקף בעד האשנב אל עבר המצודה־בית מושב הנציב הפלשתי מלפנים… המלך מעלה על לבו, את הימים אשר לפני מלחמת הפלשתים: את סערת־לבו ושאיפתו למרד ולנקמה, בראותו אז את תגרת־יד־הנציב הפלשתי העריץ אשר רדה בבני ישראל, ואת הרגעים הראשונים אחרי הֵרָצַח הנציב הפלשתי בידי יהונתן בנו ואנשיו; את כל התלאות והמצוקות הרבות אשר עברו עליו בראשית המלחמה. אחרי רדתו הגלגל, לחכות שמה שבעת ימים לרואה שמואל.. ואת יגונו ויאושו הכבירים בעצם סערת הקרָב…

משתומם המלך שאול על עצמו, איכה יָכֹל היה לשאת דומם את כל התלאות והמצוקות בסבלנות כֹּה כבירה, עד שהצליח בתשועת ה’־אלהים לראות את הנצחון, ולקצר את פרי־עמלו כעת…

– – – וכרגע, פתאם מופיעים בלבו, דברי הרואה שמואל אשר נבא לו אָז בגלגל־יריחו, מלפני כמה וכמה ימים, את החזות הקשה, בעון העלות המלך את קרבן העולה בלעדי הרואה:

“נִסְכָּלְתָּ, לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת־מִצְוַת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ; כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת – מַמְלַכְתְּךָ אֶל – יִשְׂרָאֵל עַד־עלָם. וְעַתָּה מַמְלַכְתָּךְ לא־תָּקוּם, בִּקֵשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ, וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל־עַמוֹ, כִּי לא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר־צִוּךָ ה'…”

… עליצות לב המלך נְפוגה, יגון ודאגה, צורבים ודוקרים את לבבו הנסער:

“… ואם אנכי חטאתי בשגגה, הכי נבצר מאת ה’־צבאות לסלח לי?. ומה אשם זרעי?. הֲכִי ליהונתן בני לא יאתה המלוכה למלֹךְ תחתי?.. הן הוא נדיב־הרוח ויקר־הנפש, גבור־חיל ואמיץ־לב בגבורים, והצלחת הנצחון מאירה לו פניה במלחמותיו. אכן, בגלל תכונות נפשו הנעלות האלה, חובבים אותו המוני־העם כנפשם, וכל גאותם ומשושם בו..”

– – רגעי דכאון ומצוקת־נפש, חולפים ועוברים. והנה, קרן נהרה מופעת בנפש המלך ומאירה את מחשכיה. רוחו שוב מתעודדת. הוא שב אל קרואיו, להתעלס אתם במשתה הנצחון. לבו המתאושש, רוחש והוגה שוב בחביוניו:

"… אז, אחרי אשר נבא לי שמואל הרואה את חזותו הקשָׁה בגלגל־יריחו, הן עֲזָרַנִי ה' לְנַצֵּחַ את הפלשתים ולהכותם חרם, – אות היא, כי נסלח לי עוני אשר חטאתי בשגגה בגלגל־יריחו, בהעלותי לבדי, בלעדי הרואה שמואל, את קרבן־העולה, אחרי אשר הגיע היום השביעי והרואה טרם הופיע, והעם נָפַץ מעלי כצאן אשר אין להם רועה… עוד שלשום, בעת נחלי את הנצחון על הפלשתים. הניאותי את העם מֵחֲטֹא לַה' באכלם על הדם, ובניתי אחרי־כן מזבח לה’־צבאות בעמק־אַיָּלוֹן – הוא המזבח הראשון בתקופת מלכותי; ולמען משפט־האמת והצדק, הבלגתי על סערת־רוחי ועל אהבתי העזה ליהונתן בני, וָאחרץ עליו משפט־מות, וָאֱהִי נכון להוציאהו להורג, לולא המוני־העם אשר עמדו בפרץ וַיַּצילוהו מידי… ה’־אלהים צבאות, הבוחן לבבות, הטוב והסַּלח לשבים אליו בלב שלם, – הוא יִנָּחֵם מן הרעה אשר דבר ביד הרואה שמואל לעשות לי…

…. ברוכים אתם לַה' אחי חילותי, בני־עמי, אשר חלצתוני ממצוקת־נפשי הנענה, בעת חרצי משפט־מות ליהונתן בני; וַתַּעמדו כנד מוצק לימינו וַתִּפדוהו מן המות, ותכפרו עליו בנדבותיכם – בעדיי זהב וכסף כמשקל־גוו. יהי ה’־אלהים עמכם! …ה' אֱלֹהַי! אנה הייתי אני־בא?.. לולא נשאר בחיים יהונתן בני… אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי, וינצרך מכל פגע רע…"