הנפשות:
ר' זרח.
הינדל (אשתו).
רחל’ה (בתם, אשה צעירה אחרי נשואיה).
דוד (בעלה, אוכל מזונות על שלחן חותנו).
חזקל’ה (בנם).
קול אחד — מאחורי הבמה.
קול שני — מאחורי הבמה.
מקום המחזה: בעירה יהודית קטנה בפולין ליד חוף הויכסל. בין מערכה ראשונה לשניה – זמן שבע שנים.
מערכה ראשונה.
(חדר מרובע. מימין – פתח לחדר “הזוג” הצעיר, ומסך על הפתח. בקיר שכנגדו, משמאל שני חלונות גדולים, מכוסים חצים בוילונות; מן השמשות הגלויות מציץ לילה אפל. לפנים, ממול הרואים – פתח שני לחדר “הזוג” הזקן. ממעל לפתח ד' על ד' אמות, שאינן מסוידות, “זכר לחרבן”. בפנת דרומית־מערבית – תנור ישן וגדול עם דלתים, המוסק מעבר השני. אצל הקירות מסביב – ארונות ספרים. באמצע התקרה תלויה מנורת־שבת גדולה בעלת ששת קנים. לפני שני החלונות, משמאל, עומד שלחן ארוך, ועליו ספרים שונים, מהם פתוחים ומהם סגורים. משני עברי השלחן – שני ספסלים ארוכים. על־יד השלחן בראש, עומד כסא ר' זרח; ועל שפת השלחן סמוך לכסא מונחת גמרא גדולה פתוחה, ועליה מטפחת־אף אדומה וקופסת־טבק של כסף. מנורה ומסך רחב עליה דולקת על השלחן, והחדר – חציו באור וחציו בצל. השעה העשירית בלילה. בכל עת המחזה ישמע מחוץ קול משך המים הנופלים על גלידי־קרח; הקול לפעמים יתחזק ופעמים יחלש).
מחזה ראשון.
(הינדל, רחל’ה וחזקל’ה).
רחל’ה (אשה צעירה, כבת עשרים, שגופה לא נתפתח די צרכו, לבושה בגדי־לילה, ועל ראשה צעיף לבן. יושבת על הספסל ומישנת חרש את חזקל’ה, ילד כבן־שלש, השוכב בחיקה. לחש אל אמה): הנה הוא נרדם.
הינדל (אשה “בעלת־בית” גבוהת־קומה, על ראשה צעיף יפה, וקשורי־תכלת יורדים מאחוריו. על חוטמה משקפים. בלחש כלפי הילד): יונה שוקטה. (היא חולצת בזהירות את הנעלים מעל רגלי הילד): וכמה הוא משתובב במשך היום! (פושטת את “ארבע הכנפות” מעליו): ראו איך הוא ישן לו. הלואי, שתהא לאבא ולאמא נחת ממך, אל רחום!
רחל’ה (באירוניה): בודאי, אבא… נחת…
הינדל: הסיעי, בתי, מלבך הרהורים של מה־בכך. עט – הבלים! אין כאן, ברוך־השם, כלום וכלום לא יהיה. (מראה באצבעה על הילד): ראי, ראי נא איך הוא ישן; בכלו הוא דומה לאבא. אל נא תשלט בו עין־הרע, רבונו־של־עולם. (מכסה את הילד במטפחתה).
רחל’ה: הבלים אַת אומרת. (שקועה בהרהורים. בקול יוצא מן הלב ובהפסקות): אלו שמעת, אמא, את אנחותיו בלילה. לבי נקרע לגזרים. בלילות אין שנה לעיני. אני מטה אזן ומקשבת אם ישן הוא, אלו שמעת….
הינדל (שקועה בהרהורים): מי יכֹל לדעת, מה היה לו? רק האלהים הוא היודע. (דממה). שאלתי את אבי וגם הוא אומר לי שאינו מבין, מה היתה לו בעת האחרונה. ועוד, אומר אבא… (היא מפסקת באמצע). מי יודע?…
רחל’ה (מתקרבת אל אמה): אמא, התדעי? – (בקול יוצא מן הלב): אתמול בלילה שכבתי לי כדרכי במטתי ואזני ערות לשמע; ופתאם, אמא, (היא משפלת את קולה) שמעתי, והנה הוא בוכה. וכמה מרירות נשמעה בבכיתו! כאילו התחנן, כאילו בקש רחמים… אז קמתי חרש ממטתי ואקרב אליו… וארא… מרחוק, והנה הוא שוכב, פניו כבושים בכר, והוא בוכה. נבעתי מאד, וארים קולי ואקרא: דוד, דוד, והוא הגביה ראשו ויראני. "רחל’ה – שאל – “האַת היא?”. אמי, פחד גדול חזני אז….
הינדל (אחרי דומיה ממושכה): בת ישראל צריכה תמיד לדעת את כל מחשבות בעלה… היא צריכה תמיד, תמיד לדעת מה הוא חושב, כי…
רחל’ה (בעיניה דמעות): אבל כיצד, אמי? אני מתחננת אליו: “דוד, מה לך?” והוא משדלני כל פעם בדברים רכים: “אין דבר, רחל’ה אין דבר”.
הינדל: יודעת את, בתי חיתי, אין זה תירוץ מספיק. בת ישראל צריכה לדעת מעצמה ומאליה. כשרצה אביך אחר חתונתנו לעזוב את שלחן חותנו, ויתהלך תמיד סר וזעף, ולא דבר דבר עם איש, אני ידעתי את כל מחשבותיו. הוא השתומם: “איך? כיצד?”. – אין זו שאלה. עושים כך, שיהיו יודעים…
רחל’ה (אל אמה בדמעות): אבל, אמא, מה עלי לעשות? אדרבה, אמרי לי, אמי. אני שומרת את צעדיו, אני כרוכה אחריו כצל… רוצה אני לקרא את סודו מעל פניו, אני מעמקת להביט אף תוך עיניו, ונדמה לי, כי אמנם הוא אומר דבר־מה. כן, אמי, הוא אומר לי, אבל אני איני יודעת, איני מבינה כלום, איני מבינה כלום… (היא בוכה, הילד מתעורר).
הינדל (מנחמתה ומשדלתה): אל תבכי, למה לך לבכות? את הילד תעירי. תניהו לי. (היא לוקחת מרחל’ה בזהירות רבה את הילד הישן). דעי לך, בתי, כי בעלך איננו אדם סתם, אדם מן השוק; אדם גדול הוא בעלך ונשמה גדולה לו. אבא אמר לי תמיד עליו: “הינדל, הקדוש־ברוך־הוא הזמין לנו כלי”. מובטחתני בו, שיעלה אם־ירצה השם מעלה, מעלה־מעלה… עם בעל שכמותו צריכה אשה להתנהג בחכמה. מי יודע, אולי מקדש הוא את עצמו, אולי הוא מתקן תקונים… שמא הוא מתאבל על ענינים, שאין לי ולך השגה בהם… זכות גדולה היא לאשה שיש לה בעל כמותו, ואת חייבת להשתדל להעשות הגונה לכך… (מזהירה אותה): עליך להתאמץ, שתהא ראויה להיות אשתו, שלא יצטרך הוא להוריד את נשמתו בשבילך… (דממה. היא שקועה בהרהורים): הגידי לי, בתי, האוהב הוא אותך?
רחל’ה ( מסתירה פניה בכפות ידיה ובוכה חרש).
הינדל: הגידי לי, בתי חיתי. אין מתביישין מפני אמה… כלום עבירה היא זו?… אדרבה, בת ישראל חייבת להשתדל בכל כחה, שבעלה יאהב אותה…
רחל’ה (מסתירה פניה בחיק אמה ואומרת מתוך בכי מתגבר): איני יודעת, אמא, איני יודעת, איני יודעת….
הינדל: את אינך יודעת? ומי זה אפוא יוכל לדעת? מי? הגידי לי, בתי (היא גוחנת ולוחשת לה).
רחל’ה (בוכה מתוך חיק אמה): בלילה ההוא קרב אלי, וינח את ראשו על לבי. הוא רק הרבה לנשק לי על לבי. אנכי הרגשתי על לבי את דמעותיו המטפטפות…
הינדל: ואני אומרת לך, אל תדאגי כלום. בטחי באלהים. הכל יהיה כשורה, בעזרת־השם… לכי ושכבי, בתי, והשכיבי גם את חזקל’ה. (היא קמה ומוסרת את הילד לרחל’ה): לכי אפוא, שכבי; השעה מאוחרה. עוד מעט ויקום אבא “לערוך” תקון־חצות.
רחל’ה (לוקחת את הילד מידי אמה): דוד עדיין לא שב מבית־המדרש הביתה.
הינדל (מלוה את רחל עד הפתח הימני): השעה מאוחרת, לכי, אפוא, בתי, שכבי והשכיבי את הילד. ראי, איך הוא ישן לו (היא נושקת חרש את הילד). אני אחכה לדוד.
רחל’ה (כשהיא עומדת בפתח): אבל אם אין אני כאן הוא ממאן לאכֹל. (יוצאת).
מחזה שׁני.
(הינדל לבדה, אחרי כן דוד).
הינדל (מביאה מן החדר שכנגדו מפה, עורכת את השלחן, מניחה עליו ככר לחם, ממלחת, מזלג ושכין ומדברת לעצמה): “אם אין אני כאן הוא ממאן לאכֹל” — מה היא בטוחה… בנים צעירים, תן להם, ה', חיים ושלום. גם הזקן שלי כך היה לו בימי־עלומיו. יש אשר ישוב מבית־המדרש הביתה, ואמא עורכת לו את השלחן, והוא נוטל ספר ומעיין בו. “זרח, לך ורחץ ידיך” – מתחננת אמא. והוא יושב ומעיין בספר ואיננו זז ממקומו. ולמה? – הינדל איננה. כך דרכם של אברכים….
(קול צעדים נשמע מחוץ): אַ־ה הנה הוא בא…
(הדלת שכנגד נפתחת, ודוד נכנס, מביט כה וכה בבית): ערבא טבא.
(הוא פושט את אדרתו ועומד בקפוטתו הארוכה ובאבנטו. הוא נפעם מאד ומתהלך בחדר הלוך ושוב).
הינדל (בחפזון): שנה טובה. יפה עשית שבאת. אני חפצתי כבר לשכב. לך נא ורחץ מהרה, התבשיל כמעט שנצטנן. (בתוכחת אם): הנך מאחר כל־כך לשבת בבית־המדרש. איש צעיר, אשר יש לו אשה וילד, אסור לו להיות שוהה יותר מדי בבית־המדרש. אבי, עליו השלום, היה מגרש במקלות בבוא הלילה את כל האברכים מבית־המדרש. שם הם יושבים להם, בבית־המדרש, ואת נשותיהם הם עוזבים לשבת בדד בבית.
דוד (מתהלך הנה והנה בצעדים מהירים): איה היא?
הינדל: צויתי עליה ללכת ולשכב. נו, לך ורחץ.
דוד: לא, איני רוצה לאכול, איני רעב. שנה של שלום, חותנתי. (יוצא בדלת מימין).
הינדל (לבדה בצחוק): והיא ידעה זאת מראש. (נזכרת פתאם דבר־מה, שבה אל החדר ומורידה את פתילת המנורה, ואור כהה שורר על הבמה. היא יוצאת בדלת שכנגדה).
(דממה ממושכה על הבמה. מן החדר השני נשמע קול הינדל הקוראת “שמע”: “ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי”. הקול הולך ונדמה במרחק הבמה).
מחזה שלישי.
(דוד לבדו, אחרי כן ר' זרח).
(הדלת מימין נפתחת ודוד נכנס. הוא מעלה את פתילת המנורה ויושב על הספסל אצל השלחן, ראשו נשען על ידו ומביט דומם בספר. דממה ממושכה. מאחורי החלונות נשמע קול משק המים הנוזלים על רגבי קרח, פעמים יתחזק הקול, כקול המון מים מתפרצים ברעש ובחזקה, ולפעמים יחלש ונשמע רעש חרישי ועמום, מלא כח נסתר).
(הדלת שכנגד נפתחת, ובעדה בא ר' זרח, איש רזה וגבה־קומה, מצחו רחב, זקנו ארוך ועב; הוא מנגב את ידיו במטפחת ומתהלך הנה והנה).
ר' זרח: בחוץ – “מחיה נפשות”!… ממש, חיות. (לוחש ברכת נטילת־ידים): “אשר יצר את האדם בחכמה”. (מפסיק): כמה גדולים מעשיו, ברוך הוא! כל יצוריו יודעים את זמנם. בשבת זו ברכו ראש־חדש אדר. והמים כאילו ידעו, שבאה עתם, באה ממשלתם, והרי הם מתפרצים לצאת מתחת לקרח. ממש מלחמה הם עושים עם הקרח. (דממה). דוד, אינך ישן עדיין?
דוד (קם מעל מקומו ומתהלך בחדר הלוך ושוב).
ר' זרח (נגש אל השלחן ולוקח מעל הגמרא את המטפחת ואת קופסת־הטבק): אתה חושב עוד על דבר ה“תוספות”? באמת, הוא צריך עיון גדול. עיין נא במסכת חולין. (שם פניו אל הדלת שכנגד): אבל כבר זמן שינה הגיע. לך, דוד, ושכב, לך שכב, ובגמרא אני אעיין בעדך. מהרה אקום לתקון־חצות. (יוצא).
דוד (מתהלך הנה והנה על פני החדר. מחוץ הולך ונשמע משק המים. לאחר שעה קלה הוא נגש אל השלחן, לוקח את הגמרא ומתחיל לנענע את גופו עליה בדממה. אחר כן הוא מתחיל ללמוד בלחש. לבסוף הוא משתקע יותר ויותר בלמודו, וקולו הולך הלוך ורם, הלוך ועצב).
מחזה רביעי.
(דוד ורחל’ה).
(הדלת מימין נפתחת חרש. שעה קלה לא יראה בה כל איש. אחר כך נראית רחל’ה לבושה מעיל-לבן, ועל ראשה שביס לילה. היא שוהה רגע, ואחר כך היא מתקרבת בפסיעות קטנות לבעלה ועד שלא תגיע אליו היא עומדת וקוראת בקול רצוץ מבכי עצור): דוד!
דוד (רואה אותה): האת היא, רחל’ה? למה זה קמת?
רחל’ה (מרחוק): איני יודעת בעצמי, איני יודעת. (דממה). איני יכולה לישון.
דוד (בקול רך ומיצר): מדוע, לחל’ה? מדוע?
רחל’ה (נגדשת אליו יותר): הקיצותי בעצם שנתי. בהד גדול נפל עלי. קראתי אליך ואתה לא ענית. נדמה לי, כי אינך פה.
דוד (בשחוק קל): מפני מה פחדת, תמתי? הן ידעת, כי פה הנני. (דממה). לכי, רחל’ה, ושכבי, לכי שכבי.
רחל’ה: בוא גם אתה. הנני מתגעגעת לך כשאני לבדי.
דוד: לכי, רחל’ה, קחי את הילד אל מטתך. (נגש אליה). עוד מעט ואבוא גם אני. עוד עלי לעיין בענין אחד. (הוא מוליכה עד הדלת). הישן הוא חזקל’ה?
רחל’ה: הוא ישן שנה מתוקה. צר לי להעירהו. עיניו עצומות. לחייו אדומות כל־כך… דוד, בוא עמי גם אתה. בוא, דוד. (יוצאת).
מחזה חמישי.
(דוד לבדו).
דוד (נגש אל החלון, עומד רגע על ידו ומביט בעדו החוצה. דממה. נשמע קול משק המים. הוא מתרחק מן החלון): כמה איתנים המים, כמה גדול כחם! זמנם הגיע… (נגש אל ארון הספרים ומוציא מתחת אחת הגמרות שתי כתנות, ואחר הוא מוציא מטפחת מכיסו, ומתחיל לצור בה את שתי הכתנות וספרים קטנים אחדים).
מחזה ששי.
(דוד ורחל’ה).
(הדלת מימין נפתחת פתאם, ורחל’ה מתפרצת בקול בכי. היא מתנפלת על צואריו).
רחל’ה: אני יודעת הכל, דוד, אני יודעת.
דוד (נבהל): מה את יודעת? מה, רחל’ה?
רחל’ה: אני יודעת, אתה חפץ לעשות… אתה חפץ ללכת, בעצמי איני יודעת (דממה ממושכה. היא בוכה חרש על צוארי דוד): איני יודעת, בעצמי איני יודעת. (דוד מסתיר את פניו על לבה ושותק. דממה ממושכת).
רחל’ה: ערה הייתי, בשעה שנגשת אלי קודם לכן. אתה נגשת אל מטתי על בהונות רגליך – עיני היו פקוחות וראיתי הכל. אחר כך, כאשר התקרבת אלי יותר, נבהלתי ואעצום את עיני. ראיתי כאשר נגשת אל מטתי. אני שכבתי דומם (דממה). עשיתי את עצמי כישנה.
דוד (מרחיקה בזהירות מצואריו ומתהלך בצעדים כבדים הנה והנה ואינו מסתכל בה)
רחל’ה (מביטה אחריו ועיניה מפיקות תחנונים): אתה חשבת, כי ישנה אני, אני שמעתי הכל, הכל. (דממה).
דוד (נגש אליה ומסתכל בפניה בעינים חודרות).
רחל’ה: אז, כאשר הנחת את ראשך על לבי, כסבור אתה, שלא הרגשתי בך? אחרי כך דומם עמדת והבטת אלי. אתה כמו התחננת אלי. כן, ראיתי זאת היטב, ערה הייתי. לבי כה דפק בקרבי. חשבתי כי… לא חפצתי לפקוח את עיני, פן תבהל. רק קרוא קראתי לך: דוד, דוד… אתה לא שמעת. קראתי אליך בקול נמוך כל־כך. אתה גחנת ואמרת לי דבר־מה. לא שמעתי את הדבר, אבל נדמה לי דוד, כי נפרדת מעמי. כן, דוד, לבי אומר לי דבר. נדמה לי, כי נפרדת ממני. (דממה ממושכה. היא יושבת על הספסל ובוכה חרש).
רחל’ה (מוחה דמעותיה): לא שמעת בקראי אליך. אחר־כן, כאשר פקחתי את עיני ראיתי אותך עומד על יד ערש הילד ותבט עליו ותאמר לו דבר־מה. לא שמעתי את הדברים, אשר אמרת אליו. דוד, לבי יפחד בקרבי. מה אתה אומר לעשות, דוד? מה אתה רוצה לעשות?
דוד (נגש אליה, מוריד את ראשו על ראשה ושותק. דממה. שומעים את קול משק המים).
רחל’ה: דוד, יש עמך סוד אחד ואתה כובשו בלבך, תמיד שותק אתה. הנך מעלים את סודך ממני. האם אינני אשתך? מדוע אתה מתעלם ממני? (דממה ממושכה).
דוד (משפיל יותר את ראשו).
רחל’ה: דומה, כי בוכה לבך בקרבך תמיד. היום בבקר שמעתי אותך לומד, וקולך היה עצוב כל־כך, כאילו אתה מבקש רחמים ומתחנן על נפשך. שמעתי אותך בוכה. רגע אחד נדמה לי, כאילו רוצה היית לשכוח דבר־מה, ואז החלות פתאם ללמוד בקול עלז! אבל מהרה שב קולך ויהי עצוב כל־כך, כל־כך עצוב.. כמדקרות שכין כן היה קולך ללבי. נדמה לי, כאילו מבקש היית לגלות לי בקולך מה שבלבך. מה שלא יכלת להגיד בדברים חפצת להכניס אל לבי בשירתך. אבל אני – אזני שמעה ולא ידעתי מה. אשה פתיה הנני, דוד. דעתי קצרה מהבין… מה היה לך, דוד? הגד לי, מה היה לך?
דוד (מרים את ראשו ומתחיל להתהלך הנה והנה): אני רוצה ללכת מזה.
רחל’ה: ללכת – לאן? לבית הוריך?
דוד לא, גם מהם אני רוצה ללכת.
רחל’ה: האם רע לך עתה? מה אתה חסר כאן?
דוד איני חסר מאומה ומאומה אין לי.
רחל’ה: אינה מבינה כלום, אשה פשוטה אני. הגד לי ברור.
דוד: טוב הדבר, איני רוצה לרמות אותך, איני רוצה לראות את עצמי, רוצה אני לגלות הכל. הגיעה השעה. (דממה). רחל’ה, דעי לך, כי לא אוכל עוד להשאר פה, אנוס אני ללכת מזה.
רחל’ה (נגשת אליו יותר): מה אתה סח, דוד?! מה זה היה לך? אנוס? מדוע? האם נשנאתי עליך?
דוד (יושב עמה על הספסל ומדבר במלים מקוטעות, כמתקשה בדבריו): לא כונת לדעתי רחל’ה… (הפסקה) איני יודע אם תביני… (הפסקה) איני חסר כאן כלום, יש לי הכל, וצר לי פה המקום. שמעי היטב, רחל, וביני הגיגי – איני יכול עוד להשאר כאן… פשוט כמשמעו, אי אפשר… שומעת את? אי־אפשר בשום פנים… כאן בתוך לבי נשתנה הכל, הכל… מאליו נשתנה, איני יודע כיצד ואיני יודע מתי?… ספרים היו לי, רחל’ה, מיני ספרים חדשים… הם לא נתנו כלום עדיין, אבל לקחו הכל… ותבא עליהם ברכה! יודע אני עתה, כי יש שמש בעולם, והלב, רחל’ה, מושך־מושך ואיני יודע להיכן… מוכרח אני לצאת ולבקש. שומעת את, נדמה לי, שבמקום אחד, במרחק, מוכן ומזומן בשבילי אושר גדול, אושר נפלא, והוא עתיד לשלם לי בעד כל ימי־עלומי שאבדו באפלה. לאור אני צריך, – רחל’ה, יודעת אַת מה זה אור? אור פירושו חיים, חירות. כאן אין אור – ואין כאן כלום… ספרים בלים וישנים יש כאן, רחל’ה… יודעת אַת על מה בכיתי בלילות? שבעה חלומות הולדתי וקברתי בכל לילה ולילה בחרף זה… לבי לא ידע מנוחה, רחל’ה… על משכבי בלילות בקשתי – ולא ידעתי מה… חרף איום ונורא עבר עלי – והנה האביב… אם לא אלך מזה – אצא מדעתי… ואם לא עתה – יאבד הכל, הכל… למה תבכי, רחל’ה? עוד אמצא את אשר אני מבקש – יבוא יום והכל, הכל יתחדש, אבל אני צריך ללכת מזה, ותיכף ומיד – (קופץ ממקומו ומתהלך הנה והנה בחדר. בהתלהבות): חיים חדשים אני מביא עליכם, התשמעי? רוצה אני להביא לך ולחזקל’ה שלנו חיים אחרים…
רחל’ה (יושבת על מקומה, מבטת על בעלה, נבהלת ומשתוממת): לאן אתה רוצה ללכת? לאן, דוד?
דוד (מראה בהתלהבות עצומה באצבעו על החלון): לשם, לצאת לאור, לחירות אני רוצה; יש עולם אחר וחיים אחרים, רחל’ה, ואל אותם החיים אני רוצה לצאת… והיה בשובי, והשכנתי את האור ההוא ואת החיים ההם בביתכם והחייתי אתכם… (מתקרב אליה יותר): רוצה אני, כי בני יחיה חיים אחרים, ולא ימק בעון אביו… רוצה אני להניח ברכה בנפשו ולא יקלל באביו ובאלהיו… רוצה אני לתת לו עבודת אלהים חיים….
רחל’ה (נבהלת): מה אתה מדבר, דוד? האם לא חי הוא אלהינו בשמים? דוד, “עבודה זרה” אתה רוצה להכניס לביתנו? מה היה לך? אוי לי ואוי לחיי… התעשת, דוד… איני רוצה, כי בני… הרי בני הוא, אוי, מה היה לך, דוד? (היא מסתירה את פניה בכפות ידיה ובוכה מרה חרש).
דוד (מתהלך הנה והנה בבית וצעדיו הולכים הלוך ואט. פעמים אחדות הוא נגש ותקרב אל רחל’ה ויאמר בקול רך): על מה אַת בוכה, פתיה? לשמוח אַת צריכה לסבול ולשמוח… לשמוח ולצפות.. את אלהים אמת אני מבקש, ולא “עבודה זרה” – בשבילי, בשבילך, בשביל בננוּ…
רחל’ה (בבכי־חרש): איני מבינה כלום, דוד. את האל האחד הלא עובד אתה; כל הימים אתה לומד לשמו, ואליו אתה מתפלל; וגם אני רוצה, שנזכה לשמוע את בננו לומד תורה, שישב עמך ביחד וילמוד את התורה הקדושה – ובעזרת השם עוד נזכה לכך; אתה תראה, השם יתברך יעזר לנו. (דממה ממושכה).
דוד (מתרחק ממנה, מתהלך הנה והנה בחדר): מה אעשה, ואַת אינך מבינה לי. רחל’ה, אין את רוצה להבין, אין את יכולה…
רחל’ה (מבטת אליו, בוכיה ומתחננת): דוד, גרש מחשבות זרות מלבך. למה לך כל אלה? אתה תראה, אלהים יעזר לנו. שכֹח תשכח את הכל, ואנחנו נזכה לשמוע את בננו לומד את התורה הקדושה, גם קולו יצלצל כקולך אתה. התזכר, דוד, כשהיית עוד חתן. אבא קראך אז להתארח בביתנו. פה ישבת ולמדת. אנכי התגנבתי אל אחורי הדלת והקשבתי. קולך היה כל־כך איתן, כל־כך מתוק… נדמה לי אז, כי מרגיש אתה בעמידתי מאחורי הדלת ואלי היתה מכוונת שירתך.. דוד, מתי ישוב אליך קולך? – גרש מלבך מחשבותיך הרעות, גרשן.
דוד (מתהלך הנה והנה. מדבר לעצמו): כי יעלה איש נר בלילה – והפריע האש ההוא את שנת הישנים… וכי ישוב וישכב כשלבו ער ועיניו פקוחות – והיה לו הלילה ליל־נדודים.
רחל’ה (נגשת אליו ואומרת בקול מלא מנוחה): הבט אלי, דוד, למה לך מחשבות כאלו? מה בצע בכל אלה?… (מן החדר השני נשמע קול ילד בוכה: אמא, אמא!) שומע אתה, דוד? ילדנו משמיע את קולו, את עיניו פקח ומביט כה וכה וקורא: אמא. התשמע את קולו? קולך הוא. עוד נזכה… אתה תראה, אלהים יעזר לנו. דוד, עלינו לגדל את בננו לתורה. התבונן בדבר… (יוצאת בדלת מימין).
מחזה שביעי.
דוד (עומד באמצע הבית ומדבר לעצמו): לשון מחשבות – השתיקה. למי אדבר ולמה אדבר: אם לא הבינה ללבי – מה אועיל בפי? פעמים, לאחר שהדבור יצא, נדמה לי כי מרמה אני את עצמי, והדברים שאמרתי לא אלו הם שחפצתי להגיד, אלא דברים בעלמא, שאין להם שורש בלבי… עמוק בלבי. שם אני נושא רגשות אחרים, רגשות שמופלאים הם גם ממני ואין לי בשבילם רעיונות במחי ומלים – בפי. מה אני? את מה אני מבקש?…
מחזה שמיני.
(דוד ורחל’ה).
(הדלת מימין נפתחת ורחל’ה באה ובידה הילד. היא יושבת ומישנת אותו חרש).
דוד (עומד בפנת הבית ומקשיב. קול משק המים, משק חרישי, נשמע מחוץ. אור המנורה הולך וכהה).
רחל’ה (משוררת אל הילד בקול צרוד נוטה לבכי): התדע חזקל’ה: הלך אבא, נסע למרחקים. עבר הרים, עבר בקעות – אל ארץ האור, אל ארץ האור. היכן יהיה אבא? אבא יהיה שם; – והיכן תהיה אמא? – אמא תהיה כאן; – והיכן יהיה חזקל’ה בני? – פעמים על יד אבא, ופעמים על יד אמא… (דממה ממושכה שוררת על הבמה. אור המנורה הולך וכהה. קול משק המים בחוץ נדם),
רחל’ה (בקול שירה, חרש. אור המנורה כבה בתוך דבריה): וישבה אמא על יד החלון בחשך; לבדה, יחידה תשב בחשך… תשב, תתגעגע על בעל נעוריה, על בעל נעוריה… (דממה). "אמא, אמא-אבא היכן הוא? נלך אל אבא, נלך אל אבא… אבא שכחנו, חזקל’ה בני; יושב לו אבא בארץ האור, ואמא נשכחה באץ החשך בארץ החשך, וחזקל’ה לא ידע אם לאהוב את אבא, אם לאהוב את אמא… (דממה ממושכה).
(אור המנורה הולך וכבה. על הבמה שוררת אפלה. ורק ניצוץ־אור היוצא מן המנורה עולה ויורד לרגעים ונוצץ בחלון. קול משק המים נשמע בדממה רבה. קול אנחת דוד ישמע): “מנוחה”. (דממה). (חרש בקול־בוכים למחצה): "מנוחה שלמה, לשכח הכל — — " (דממה).
(דממה ארוכה. קול רחל נשמע): “בוא דוד” (דממה). “בוא” (דממה). “בוא” (צעדים נשמעים מאחורי הבמה. דלת נפתחת ונסגרת, דממה ארוכה).
קול מאחרי הבמה (של איש שר בקול עצוב כעין קול בכי):
יִשְׂרָאֵל עַם קְדוֹשִׁים!
הִתְעוֹרְרוּ־נָא,
עִמְדוּ־נָא,
קוּמוּ־נָא
לֵעֲבוֹדַת הַבּוֹ־רֵא!
מחזה תשיעי.
(ר' זרח ודוד).
(מאחורי הבמה נשמעת תנועה; צעדים. קול ישמע): “מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךּ חַי וְקַיָם שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ”. (הדלת שכנגד נפתחת ונכנס ר' זרח, ובידו נר, המאיר מעט את הבמה. על ראשו אפר, על רגליו אנפילאות. הוא יושב על הארץ בפנה, על יד ארון הספרים, מעמיד את הנר למולו ואומר בכבד־ראש בקול עצוב ובטוח, מדקדק בכל מלה ומלה).
ר' זרח: “על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו, בזכרנו את ציון. על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו. כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה: שירו לנו משיר ציון! איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר? אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני; תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. זכור, ה', לבני אדום את יום ירושלים, האומרים ערו ערו עד היסוד בה. בת בבל השדודה! אשרי שישלם לך את גמולך, שגמלת לנו; אשר שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע”.
דוד (שנכנס לכאן באותה שעה מחדרו, לובש את אדרתו ומתהלך הנה והנה, שוהה כל פעם על מקומו באחת מפנות החדר ומקשיב לקריאת הזקן. לבסוף יתיצב לפני ר' זרח ואומר בקול רם ובכבד־ראש): חותני.
ר' זרח: (אינו שומע את קול דוד, ומוסיף לקרא): “באו גוים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך”.
דוד: חותני, דבר לי אליך.
ר' זרח (מרים את ראשו ומביט אל דוד משתומם): הו, דוד, מה זאת?
דוד (בכבד־ראש ובקול בטוח): אני הולך מזה.
ר' זרח: (מסיר את משקפיו מעל חוטמו ומסתכל לתוך עיני דוד בפחד ובתמהון) מה אתה אומר, דוד?
דוד: הנני הולך מזה.
ר' זרח: (מביט עליו דממה): לאן?
דוד (בכבד־ראש ובקול רם): איני רוצה להיות כבורח – אגידה לכם את הכל: אין לי עוד מקום פה בקרבכם.
ר' זרח (נבהל): היאך? (קם מעל הארץ) היאך?
דוד: הנני הולך לבקש לי תורת חיים, בשבילי, בשביל בני.
ר' זרח (צועק צעקה גדולה ומרה): מה אתה מדבר, דוד? מה?
דוד (בקור־רוח ובכבד־ראש): אתם – מתים אתם בחייכם, ואני תורת חיי אמת אבקש; – (מטעים כל מלה ומלה): רוצה אני לחיות, ורוצה אני להנחיל חיים לבני אחרי…
ר' זרח (נשען על ארון הספרים ומביט דומם על דוד).
דוד (אחרי דממה ממושכה): אלהים חיים, אלהי השמש והעולם אני מבקש, ולא בארון הספרים הזה אמצאנו. אשליך את עצמי אל העולם הגדול – ושם אמצא את מבוקשי. שם גם הספרים אחרים, ים של חיים נוהם מתוכם, ובספריכם אתם יחריש המות… (במנוחה) זקנתם, גם אתם וגם ספריכם, מהרוות את צמאוני הנורא לחיים… יותר מדי רעבנו – ובמה כחכם גדול למלא נפשנו? (בהתלהבות) הנה אנחנו צמאים לשמש, לשמש – ואתם מושיטים לנו נר כהה אשר לא ירחיק להאיר מחוץ לד' אמותיו. צעירים אנחנו – והשמש תזרח לנו בכל גבורתה, ואליה אני רוצה לצאת…
ר' זרח (מניע בראשו): דוד, דוד, האתה הוא?
דוד (במנוחה): אצל השלחן הזה, בין הספרים האלה, עברו כצל ימי־נעורי. יום־יום ראיתי בעד החלון את אור העולם, את השמים, את הנחל הבהיר ואת היער אשר מעבר לנחל – והנה הם כה קרובים ללבי וכה רחוקים ממני… יום־יום חרג לבי ממסגרותיו, כלה לצאת, התעטף, שִׁוַע… עם נגון הגמרא שפכתי לבי לפני הגלים ההומים מעבר לחלון… השתדלתי לישן את לבי בנגון הגמרא – ולא יכלתי. הרגשתי, כי חטא אחטא לעצמי, כי מרמה אני את עצמי וכי מחריב אני את עולמי בידי… (בהתלהבות פתאומית): והנה ננער רוח החיים אשר אסרתם אותו בשלשלאות ותרעיבו ותצמיאו אותו ימים על שנה, הנה הוא יוצא עתה כחיה רעבה, מתפרצת להתנקם מכם את נקם שוממותו – ואכל אתכם ראשונה… לא אביט אחרי – כי אם לפני… בשביל בני המוטל שם בעריסה, (מראה באצבע כלפי דלת חדרו) בשבילו אעשה אולי מה שלא הייתי יכל לעשות בשביל עצמי… (בקול יורד): וכלום יכול אני לעשות אחרת? האמק פה, בין הספרים האלה, עד העולם?…
ר' זרח (מפסיקו): לא, לא, אין צורך, אין צורך. הקדוש־ברוך־הוא אינו מחזר אחרי יהודים שכמותך. למודים אנו לכך מאז מעולם…
דוד (בהתלהבות): אני הולך לבקש אלהים… לא כבורח וכגנב אצא מזה, כי ביד רמה אצא ובראש זקוף למעלה… אני הולך לבקש אלהים…
ר' זרח (עומד מרחוק ואומר במנוד־ראש): אלהים חדשים אתה הולך לבקש לך? שוטה שבעולם! וכי לא די לך, מה שמצאו אבותיך בשבילך? וכלום אלהים רבים בעולם, אלהים לאיש, אלהים לאיש? שמא יש גם אלהים לימים ולרגעים, יום־יום ואלהיו, רגע־רגע ואלהיו?…
דוד (בקול של הוכחה): לא, האלהים אשר אמצאנו אני לא אחליפנו ולא אמירנו לעולמים, כי אלה לבבי יהיה אלהים שלי, וכלום אפשר להחליף את הלב?.. אני ואלהי נהיה אחד, ומאהבה אעבדנו… (בקול תחנונים): אני רוצה לעבוד מאהבה, מאהבה, ולא בעל־כרחי, כי אם מאהבה הבאה מאליה. (נגש אל זרח ומביט בו).
ר' זרח (מתעורר בהתלהבות): אל תשא שם אלהים לשוא, רשע! לא אותו אתה מבקש – כי אחרי לבבך ואחרי עיניך תתור, אולם גם זה וגם זה לא ינתן לך, ואבדת משני העולמות גם יחד… ובראת לך אלהים חדשים לבקרים והשתחוית לאשר עשו ידיך – ונפשך לא תמלא… והוצאת את אלהיך לשוק לעשות בם סחורה ואת קדשיך בכסף תשקול… (משהה מעט את דבריו ומדייק בכל מלה ומלה): ועבדת אז את כל האלהים, וגם אחד מהם לא יהיה אלהיך. ונדדת בכל הארצות, וגם אחת מהן לא תהיה ארצך. ודברת בכל הלשונות, וגם אחת מהן לא תהיה לשונך. ולאהוב תחפץ, ואת הכל תאהב, ומאום לא תאהב. אז תלך לבקש את אלהי נעוריך, ולא תמצאנו עוד, והתגעגעת אליו – ואיננו. ובקשת אז בלבך ומצאת רגש, אשר נשאר לך לפליטה מכל מה שהיה לך, והוצאת אותו ולאלהים תעשהו להיות לך למשיב נפש ולנחמה… אך בלא יסוד, בלא אמונה, בלא אהבה, בלא אמת. (שעול חזק מתפרץ מגרונו. דממה. הוא מראה באצבעות על הדלת מימין): אלהים
תחפוץ לברוא בשבילו – במה תבראנו? באמונה? איה אמונתך? הבידיך אתה אומר לעשות לך אמונה? (דממה).
דוד (אחרי מחשבה ארוכה): ובמה אפוא?
ר' זרח (מדבר קשות): לך־לך, לך ובקש אלהים חדשים. אין לך עוד אלהים, ואין לך כלום – לך לך!…
דוד (יוצא בדלת מנגד בצעדים כבדים. קול משק המים מחוץ נשמע ברעש).
מחזה עשירי.
(הם ורחל’ה).
רחל’ה (מתפרצת בעד הדלת שמימין, וילד על זרועה): דוד, אנה תלך? דוד אנה תלך? (רצה אחריו): דוד, דוד.
דוד (עומד על הסף): שלום לך, רחל’ה. שלום, חזקל’ה. (הוא עושה תנועה כאילו רוצה לשוב).
ר' זרח (עוזר את רחל’ה): עמדי! בעלך מת. (נשמע קול רעש הדלת בהסגרה. דוד יוצא. אל הילד): אביך מת. (הילד בוכה: אבא! אבא!): בואו ואקרע את בגדיכם. (נגש אליה וקורע את כנף בגדה, ואת כנף סנורו של הילד. אח"כ הוא קורע גם את בגדו): גדול שמת כל ישראל חייבים בקריעה. (יושב על הארץ. אל בתו): שבי “שבעה” אחרי בעלך. שלי נעלך. (רחל’ה יושבת עם הילד על הארץ. היא לוחצת בחזקה את הילד אל לבה ובוכה מרה. הילד רועד ובוכה גם הוא).
מחזה אחד־עשר.
(הם בלא דוד, אחרי כן הינדל).
(הדלת שכנגד נפתחת, הינדל באה עטופה במטפחת שחורה ולבושה בגדי־לילה. היא עומדת רגע על יד הדלת ומבטת).
הינדל (אחרי דממה ארוכה, בקול רועד): איזה אסון קרה פה? מה נהיתה?
ר' זרח (שישב שנית על מקומו הראשון, מקום שעליו “ערך” תקון־חצות, לוקח את הסדור בידו ומטה עליו את הנר. הוא מוסיף לקרוא בסדור בקול עצוב ומלא מנוחה):
“זכוּר, ה', מה היה לנו. נחלתנו נהפכה לזרים. (מדייק כל מלה ומלה): ב־ני־נו נתונים בי־די צר. (דממה ארוכה. המסך נופל. מאחרי המסך): יתו־מים ה־יינו ואין אב”…
(סוף מערכה ראשונה).
מערכה שניה.
(מקץ שבע שנים).
מחזה ראשון.
(ר' זרח והינדיל).
(החדר – כמו במערכה ראשונה. חורף אחרי הצהרים. בעד השמשות המגולות נראה הנהר הקפוא ומכוסה שלג. באויר מתחוללת סופת־שלג. ר' זרח, שחזקין יותר במשך העת, יושב שחוח לפני ספר פתוח. בידו האחת הוא תומך את משקפיו על חוטמו, והוא שקוע בהרהוריו. הינדל עומדת אצל התנור ומתחממת. דממה ארוכה).
הינדל (פותחת את הדלת ומוזגת כוס־חמין בשביל הזקן. היא נאנחת מרה כמה פעמים ומעמידה את הכוס לפני הזקן): מה יהיה, זרח? מה יהיה?
(ר' זרח, שהתעמק בספרו, אינו עונה).
הינדל (מנענעת בראשה): הוא שותק… כאילו לא לו נוגעת הדבר…
ר' זרח (כמתעורר, מבלי הרים את עיניו מן הספר): אַת מדברת אלי? מה, הינדל?
הינדל (באירוניה): יודעת אני? (דממה. במרירות): מה יהיה? אדרבה, זרח, אמור אתה, מה יהיה?
ר' זרח (מביט אליה משתומם): כלפי מה אַת שואלת?
הינדל: כלפי מה?… אתה מה איכפת לך? יושב אתה לך על מקומך, יש לך גמרא שלך – ומה לך עוד? ופה (היא מראה באצבעה על הדלת מימין) יושבה אשה צעירה, עגונה שוממה ומבכה את ימי נעוריה. זה שבע שנים, שבע שנות־יגון תמימות…
ר' זרח (בתחנונים): ומה עלי לעשות, הינדל?
הינדל: כלום יודעת אני? לכם, הגברים, נתן אלהים תורה, ואתם מתנחמים בה, אבל אנחנו, הנשים, מה נעשה?
ר' זרח (קם ממקומו, מניח את מטפחתו עם קופסת־הטבק על הגמרא הפתוחה ומתחיל ללכת חרש על פני הבית הלוך ושוב).
הינדל (אחרי דממה ארוכה. היא הולכת אחריו מתחננת): יושבת היא לה עהננו1 שוממה. אל תשכח, זרח, כי עודנה צעירה. רק עשרים ושש שנים מלאו לה. את מבחר שנותיה היא מבלה בודדה וגלמודה. זרח, אף־על־פי שאב אתה, אינך יכול להרגיש בכל צערה. אבל אני, אם אומללה, מרגשת ומרגשת… היא אינה אומרת כלום, היא מתביישת, אבל עיניה מדברות… אל תשכח, זרח, אשה צעירה היא, ולחיות היא צריכה. הרי זה כאילו עקרת עץ משרשו ותתלהו באויר. הוא חפץ לפרוח, אבל נבול יבול… ובלחישה אומר לך – (היא נגשת אל ר' זרח ולוחשת לו): זרח, היא מתגעגעת עליו… כן, עדיין לא יצא מלבה. אני יודעת זאת, אני יודעת זאת ברור…
ר' זרח (מתיצב פתאם באמצע הבית… הוא נבהל): זו מנין לך? שמא היא בעצמה אמרה לך?
הינדל: לא, היא לא אמרה לי כלום. היא מתביישת להגיד זאת, זרח, היא אינה רוצה גם להזכיר את שמו. וכשמזכירים את שמו בפניה היא מתאדמת ויושבת עצובה ודוממה. אבל, זרח, אני יודעת זאת: היא מתגעגעת עליו. ואין כל תימה: אשה צעירה היא, עץ רך, חפץ הוא לפרוח, חפץ הוא לחיות. זרח, אין כל תימה.
ר' זרח (מתהלך על פני החדר הלוך ושוב בצעדים כבדים ומהירים. ידיו נתונות באפודתו. הוא מקמט את מצחו ומעביר עליו את שתי ידיו באנחה): אוי, אבינו שבשמים, יחיד ומיוחד!
הינדל: אני מרגשת זאת. לב אֵם מרגיש הכל. (לאט): פעמים שהיא נגשת אלי, נופלת על לבי ובוכה מרה, מרה… לבי נקרע בי לגזרים, ואתה יודע הבכי למה? בשלו היא בוכה. (דממה ארוכה): לבי נקרע בי לגזרים. כלום דבר קטן הוא? אשה צעירה, שושנה רכה. יושבת היא ביום השבת אחרי הצהרים אצל החלון ונשקפת בעדו אל הרחוב. נערות, בחורות, נשים צעירות, כלן שמחות ועליזות מטיילות להן בחוץ, פניהן להבים ובגדיהן בגדי שבת. רעותיהן עם בניהן… והיא יושבת בדד על יד החלון ומבטת החוצה. כסבור אתה צער קטן הוא זה? אשה צעירה….
ר' זרח (אחרי דממה ארוכה, קולו סוער והוא מניע באגרופיו): ומה עלי לעשות הינדל? ומה עלי לעשות? תכף אחרי האסון כתבתי לוורשא, עיר זו, שהוא נוסע לשם; לר' יודל הדיין כתבתי, הוא יודע אותו. בקשתי מר' יודל, שישתדל למצא אותו ולהוציא ממנו גט. ר' יודל כתב לי, הרי את יודעת זאת היטב, שראה אותו ודבר עמו והוא לא רצה גם לשמע את דבריו. רק אז יאות – אמר – אם רחל’ה תכתוב לו בעצם ידה, שרוצה היא להתגרש ממנו. הלא אַת דברת עמה.
הינדל: אנכי דברתי עמה, הרבה דברתי; היא באחת: אינה רוצה להתגרש. אינה רוצה. אני אמרתי לה, כי אסור לבת־ישראל לשבת פנויה. בת־ישראל – אומרת אני – צריכה להנשא לאיש. חטא גדול הוא. והיא באחת: איני רוצה להנשא, איני רוצה להתגרש. ומה יכולתי, אם אומללה, לעשות?
ר' זרח (מתיצב באמצע הבית ומזהיר את הינדל): ואני אומר לך: אם היא אינה רוצה להתגרש, חטא גדול הוא לפתותה לכך. הינדל, אסור לנו להתערב בדבר. בעל ואשתו הם, שומעת את… בין איש ואשתו…
הינדל: אבל מה אחרית כל אלה? מתי יגיע הסוף? יום אחר יום יחלוף, שבוע אחר שבוע, והיא, הגלמודה, יושבת –מה יהיה הסוף?…
(דממה ממושכה. ר' זרח מתהלך הלוך ושוב על פני החדר. אור כהה שורה על כל מה שבבית. הינדל מבטת אחריו כמחכה לתשובתו. מחוץ נשמעו שתי דפיקות פטיש בדלת).
ר' זרח (לובש את מעילו יוצא דרך הדלת שכנגד): אני הולך להתפלל תפלת מנחה. אמרי לרחל’ה ותבוא לפני אחרי התפלה. דבר לי אליה. (יוצא).
הינדל (עומדת שעה קלה באמצע הבית כמהרהרת בדבר־מה, ופתאם היא מתעוררת וקוראת בצד הדלת מימין): חזקל’ה, חזקל’ה, עת לשוב החדרה. היום פנה. (יוצאת דרך הדלת שכנגד, לוקחת אתה את כל חפצי־הבית, שמוצאת על דרכה).
מחזה שני.
(חזקה’לה, אחרי כן רחל’ה).
חזקל’ה (נער בן אחת־עשרה שנה, גבה־קומה וצנום, פאותיו ארוכות ומסולסלות ועל ראשו מצנפת של סמט, והוא לבוש מעיל לבן ובלתי מרוכס. הוא רץ בחפזון מן הדלת שמימין כשהוא שורק מתוך השתובבות): איני חפץ ללבוש, לא קר בחוץ, לא אקפא מקור.
רחל’ה (קומתה יותר גבוהה עתה, וגופה – במלא התפתחותו, ניכר, שימי הכמישה ממשמשים ובאים לה. היא אוחזת בידה סודר ורצה אחרי חזקל’ה): הנה תבוא, אמא קוראת!
חזקל’ה (נגש אל אמו מתוך מקצת רוגז ומתוך העויות של ילדות).
רחל’ה (בקול אם רך): פתי, הן תקפא מקור. הקור בחוץ גדול מאוד.
חזקל’ה: לא, אמא, לא קר בחוץ.
רחל’ה (כורכת על צוארו את הסודר): שתוק, פתי, שתוק. אם תשמע בקול אמך, תצליח בתורה הקדושה. הלא תלמד, בני, בחשק, למען תבין, למען תבין היטב.
חזקל’ה (בגאות־ילד): אמנם כן, אני מבין! הרבי התחיל ללמד אותנו “שעור” חדש. אני כבר יודע את הגמרא, אני יודע יותר מכל הנערים אשר בחדר. רוצה את, אמא, לשמוע? רוצה את לשמוע?
רחל’ה (מתבוננת אליו): הנה כי כן, נער יפה אתה. עתה אמא אוהבת אותך, עטרת־ראשי, חיי־לבי (היא חובקתו ונושקתו).
חזקל’ה (מתפרץ בכח מידי אמו, מעוה פניו כזה, שטעם דבר מר, מנגב את לחיו בידו ובשרווּלו): רוצה את, אמא, לשמוע? (הוא נגש אל ארון הספרים): היכן היא הגמרא “בבא מציעא”? הנה היא (מוציא גמרא מתוך הארון והופך בה): עוד מעט. (נגש אל שלחן): הנה היא. שמעי, אמא. (הוא לומד בנגון): “שנים אוחזין בטלית” – כששני אנשים אוחזים בבגד אחד; “זה אומר אני מצאתיה” – אחד מהם אומר: אני מצאתי את הבגד הזה; “וזה אומר אני מצאתיה” – והשני אומר: אני מצאתי את הבגד…
רחל’ה (עומדת בפנה ושומעת): הקול – קולו שלו. כך היה לומד בודאי גם הוא בהיותו נער. כן היה (מהרהרת קצת) לומד אז… אני עמדתי מאחורי הדלת… (דממה. מהרהרת): אַיך? איך? בוא, שמע את בנך הלומד… (ממהרת אל חזקל’ה חובקת אותו בחזקה בזרועותיה ונושקת אותו באהבה רבה): בני, חיי־לבי, יחידי!
חזקל’ה (מתפרץ בכח מזרועות אמו ומוחה את נשיקות אמו בשתי ידיו בהעויות משונות): הרבי אומר, כי נשיקת אשה אסורה לנער…
רחל’ה (מוסיפה לנשק אותו, בצחוק): של אמא מותרת, פתי אתה, של אמא… (לוחצתו בחזקה אל לבה ונושקתו נשיקות סוערות).
חזקל’ה (מתפרץ מידיה בכל כחו): גם של אמא אסורה.
(הדלת שכנגד נפתחת והינדל באה. בידה האחת מנורה דולקת, בידה השנית פת־לחם בשומן).
הינדל (לחזקל’ה): נו, קח ולך. היום פנה. כבר מתפללים תפלת־מנחה. מהר, מהר.
חזקל’ה: הרבי צוה להביא לו שלש פרוטות לנפט.
הינדל (מחפשת בכיסה): אוי, הרביים!
חזקל’ה: ואני רוצה בפרוטה לקנות תפוח.
הינדל (מחפשת בכיסה ונאנחת): אוי, צרות, צרות. (חרש): צער גדול־בנים…
רחל’ה (נגשת אל חזקל’ה ומרכסת את כפתורי מעילו. היא יוצאת בדלת מימין).
הינדל (מוצאת את המטבע ומסרתה לחזקל’ה): הא לך, ולך־לך לשלום. (מזהירה אותו): בצדי הדרכים תלך למען לא תעבור, חלילה, עגלה עליך. שומע אתה? ואל תעוז לחלוק על פני הקרח. שומע אתה?
חזקל’ה: שומע אני, שומע.
הינדל (מובילה אותו): נו, מהר, מהר.
חזקל’ה (רואה את אמו בדלת): הנה האם…
רחל’ה (באה מן הדלת מימין, ובידה תפוח, לחזקל’ה): הא לך, בשביל שתלמד בחשק. (היא מנשקת אותו).
הינדל (מושכת אותה בשרוולה. לחזקל’ה): הרי כאן גם פנסך, גם לחם בשומן, ואל תחלקהו בין הנערים בחדר.
חזקל’ה (לוקח ויוצא דרך הדלת שכנגד): ערבא טבא (הוא אוכל מתפוחו).
הינדל: וברכה היכן? ברכת?
חזקל’ה: ברכתי, ברכתי.
הינדל (אחריו): לך־לך לחיים ולשלום. (יוצאת דרך הדלת ההיא).
רחל’ה (דמעות בעיניה): בני, חיי־נפשי!
מחזה שלישי.
(רחל’ה, אחר כן הינדל).
(בחדר שורר חצי־אופל. רק אור השלג הלבן, הנראה מבעד החלון, מאירו מעט).
רחל’ה (נגשת אל החלון ומבטת בעדו החוצה. אחרי דממה ארוכה): שוכב לו הנהר קפוא תחת השלג. מת הוא ומעוטף תכריכים לבנים. ואנשים נוסעים על פניו, הולכים עליו, והוא שוכב לו במנוחה – מת. (דממה): מתי יעור שנית משנתו? מתי ישוב לתחיה?… עוד רחוק היום… עוד רחוק הקיץ… (יושבת על יד החלון ומבטת בעדו חרש החוצה).
הינדל (באה ונר בידה. היא מדלקת את המנורה. אור ממלא את החדר. היא נגשת אל התנור, עומדת אצלו, מתחממת ומחרישה).
הינדל (אחרי דממה ארוכה משפשפת ידיה זו בזו): קר. (דממה): חרף קשה היה. “רחמנות” על העניים. (דופקת בקיר, אל תוך החדר השני): חנה, חנה, הוסיפי עוד עצים התנור קר…
(מן החדר השני מגיע קול בקיעת־עצים).
הינדל (אחרי דממה ארוכה לרחל’ה): רחל’ה, התרחקי מן החלון, שלא תאחזך צנה, חלילה.
רחל’ה: אָה!
(דממה כבדה).
הינדל (הולכת אל החדר השני, שבה משם תיכף ובידה פוזמקאות. יושבת לפני המנורה ומתחילה לסרג דומם).
רחל’ה (אחרי דממה ארוכה): בשביל מה קראני אבא?
הינדל (כשאינה מסתכלת בא): כלום יודעת אני? ודאי דבר לו אליך.
(דממה ארוכה).
הינדל (עסוקה מאוד במלאכתה; אחרי דממה כאילו מתעוררת פתאם): כשהקדוש־ברוך־הוא רוצה, יתהפך הכל לטובה. הוא, יתברך, הכל יכול.
רחל’ה (ראשה כפוף לארץ. אי־אפשר להכיר, אם שומעת היא את דברי אמה או מנמנמת).
הינדל (אחרי דממה ארוכה, מביטה על בתה, כאילו מחכה היא עוד לתשובתה) הוא – מנהיג העולם. הכל בידו… (היא מוסיפה להביט על בתה ומחכה לתשובתה).
רחל’ה (יושבת עדיין מבלי נוע).
הינדל (אחרי דממה ארוכה): חטא תחטאי לפני האלהים. (מפסקת ומביטה על בתה בחרון): גם ענה לא תעניני.
רחל’ה: ומה אענך, אמא?
הינדל (כמתחננת): ולמה את מחרישה? וכי איני אמך? וכי אני איני צריכה לדעת כלום?
רחל’ה: אך מה אוכל להגיד? מה? (היא כופפת שנית את ראשה ונשארת בהויתה)
הינדל מה?! (חציה בוכה וחציה מתקצפת): אף אני איני יודעת מה. תמיד את יושבת לך ואינך מדברת עמי דבר. וכי איני אמך, מה? אוי, עוד חטא תחטאי לפני האלהים!
רחל’ה: איני יודעת מה אַת מבקשת ממני. מה יש לי להגיד לך ואינני מגדת?..
הינדל: כסבורה אַת, שאני איני יודעת עוד כלום? תמיד את יושבת ומחרשת. בוכה את בפני עצמך… (דממה. במרירות): לבי יקרע בי לגזרים. כאילו כבר אבד מלבך כל אמונתך באלהים. אסור, בתי, אוי אסור!
הינדל (אחרי דממה ארוכה): בטחי באלהים והאמיני בו – אל רחום הוא… ישועת ה' כהרף עין… הרבה מלאכים טובים יש להקדוש־ברוך־הוא, קוי, בתי, לאלהים, ושלח גם אליך את מלאכו הטוב ויחדש את נעוריך כקדם…
רחל’ה (ביאוש מר): אט!…
הינדל: למה את אומרת כך, בתי? וכי אינך צעירה עדיין?… אדם, כל זמן שהנשמה בקרבו אל יתיאש מרחמי שמים… אפילו כשחרב חדה מונחת על הצואר… (קול צעדה מן החדר השני. דממה): אבא הולך. (הינדל יוצאת דרך הפתח מימין).
רחל’ה (מחכה רגע כמסופקת. לבסוף יוצאת גם היא דרך הפתח ההוא).
מחזה רביעי.
(ר' זרח, רחל’ה ואחר כך דוד).
ר' זרח (בא בפתח שכנגד, מסיר את מעילו המכוסה שלג, נגש אל השלחן ומעיין שעה קלה בתוך הספר, סוגרו אחר כך ולוקח ספר שני. לבסוף הוא נגש אל הדלת שמימין ומתדפק עליה באצבעות): רחל’ה, הטריחי נא עצמך לכאן…
רחל’ה (באה ונגשת אל אביה, שישב בינתים בראש השלחן. חרש): מה רצונך, אבא?
ר' זרח (מראה על הספסל): שבי לך רחל’ה. דבר לי אליך.
רחל’ה (יושבת חרש על הספסל ומחכה).
ר' זרח (אחרי דממה ארוכה): אני קראתי לך, רחל’ה. אני רוצה לדבר עמך. (דממה).
רחל’ה (מורידה את ראשה לארץ ומחרשת).
ר' זרח: כל העת הזאת, כל שבעת השנים הללו, מעת שקרה האסון, היית אַת משתמטת מפני. כאילו ירא יראת מפני. אני אומר לך את האמת: דומה, כאליו טינא בלבך עלי, כאילו אני הייתי, חלילה, החייב באותו דבר…
רחל’ה (נבהלה): אבא, בלבי – עליך?…
ר' זרח: שלא מדעתך, בתי… בעל־כרחך אַת מחייבת אותי… קשים יסוריך, בתי, ואני יודע זאת. אבל גם אני גדולים יסורי, ולא רק בשלך, באשר בתי את, כי אם גם בשלו, באשר גם הוא בני הוא. חכמינו אמרו: “כל המלמד את חברו תורה – כאלו ילדו”… אמור אמרתי: הנה אני הולך למות – וירש הוא את נחלת אבותינו מידי… אבל הקדוש־ברוך־הוא לא מחשבותינו מחשבותיו… (דממה): נקבל נא, בתי נקבל שנינו את היסורים באהבה…. (רח' זרח מחריש).
רחל’ה: אבל, אבא. (היא מסתרת את פניה בידיה ובוכה חרש).
ר' זרח (במנוחה, אחרי דממה ארוכה): אין איש מאתנו חייב באסון ההוא. לא אני, לא את. וגם הוא אולי איננו חייב. אדם גדול היה – וגם יצרו גדול… אבל, אבל… בלא רצונו יתברך לא יֵעשה דבר… ואם כך הוא רצונו – עלינו לקבל הכל באהבה…. (מתהלך דומם בבית הלוך ושוב).
ר' זרח (הולך בנחת ומדבר בקול נמוך, כמו לעצמו): ואם תאמר: על מה עשה אלהים לנו ככה? מה היה איכפת לו להקדוש־ברוך־הוא אם גם הזקן זרח היתה לו שעה אחת של קורת־רוח בעולם־הזה? מה ראה להרוס קן־צפור זה, שהיה שרוי בנחת וחוסה בצל קורתי?… אין מקשין על הקדוש־ברוך־הוא. הוא, יתברך, יודע למה ועל מה…
רחל’ה (אחרי דממה ארוכה, מתעוררת פתאם ומתפרצת בקול בכי): אבל מה אומר לבני בשעה שהוא שואלנו לאביו? כל הילדים בחדר יש להם אב ולו אין… (היא כובשת פניה בידיה ובוכיה מרה).
ר' זרח (עומד ומסתכל בה. אחרי דממה ארוכה): רחל’ה, אמרי נא לי את האמת. אל תתביישי, בתי. וכי עדיין אַת אוהבת את בעלך?
רחל’ה (מבטת בפני אביה ומחרשת).
ר' זרח: איני רוצה, חלילה, לגזור עליך, כי תחדלי לאהוב את בעלך, כי תתגרשי ממנו. על־כרחך בעלך הנהו, ואיני רוצה, חלילה, להתערב בין בעל ואשתו, ישמרני השם! כשכתב לי ר' יודל הדיין, כי הוא מסכים לתת לך גט־פטורין, אם אַת בעצמך תכתבי לו כזאת, לא רציתי אז, ואיני רוצה עתה, לפתותך לדבר הזה. אבל, בתי, על שנות־עלומיך צר לי. התבונני בדבר היטב, בינך לבין עצמך: עדיין אוהבת אַת בעלך, אם לא?
רחל’ה (מתפרצת בבכי): איני יודעת, איני יודעת בעצמי.
ר' זרח (אחרי דממה ארוכה): וכאשר יבא דוד ויחפץ לקחתך אתו – התאבי ללכת אחריו?
רחל’ה (בוכה בקול רם).
ר' זרח: וכי יבא ויאמר לקחת את חזקל’ה אתו, לחנך אותו באופן אחר, – שהרי בשביל כך יצא מכאן, – התעשי את רצונו?
רחל’ה: לא אתן… בני הוא… בני…
(מן החדר שכנגד נשמע קול תנועה. איש מתדפק בדלת. ר' זרח ורחל’ה מביטים זה על זו מחרישים ומחכים. הדלת נפתחת ואל החדר נכנס דוד, ונשאר עומד על יד הפתח. מעילו קצר וישן ומכנסיו ארוכים וצרים, על ראשו “קפליוש” מעוך. זקנו המגולך2 החל לצמוח. מצחו מלא קמטים. כל פניו מביעים עיפות).
דוד (עומד על יד הפתח, מביט על רחל’ה ור' זרח במבט עצב ומלא מנוחה. אומר בקול נמוך): ערבא טבא!
רחל’ה (שעמדה כל אותה שעה נבהלה ומשתוממת, מתעוררת פתאם, רצה אל הדלת שמימין וצועקת בקול משונה): אמא, אמא, אמא!
(שעה ארוכה שוררת שממה).
ר' זרח (נגש אליו בנחת ומסתכל בפניו): דוד.
דוד: אני.
ר' זרח (מתחיל להתהלך הנה וחנה בחדר. אחרי דממה ארוכה): נו?
דוד: לא כלום…
ר' זרח: חזרת בך?…
(הדלת נפתחת והינדל נכנסת. היא עומדת על יד הפתח ומבטת על דוד).
הינדל (בדמעות עצורות); דוד. (אחרי דממה ארוכה): דוד, אתה הוא זה? דוד! (מבטת על דוד ומחרשת).
דוד (מביט ישר אל עיניה).
ר' זרח (אל הינדל); דבר לי אליו. לכי מכאן לשעה קלה. (הוא מביט עליה).
הינדל (עוזבת את הבית בבכיה חרישית): הזה דוד, הזה דוד?
ר' זרח (לדוד): או שמא לקחת את חזקל’ה באת? הַא? וכי כבר מצאת מה שבקשת?
דוד (במנוחה): לא מצאתי כלום, ואני חזרתי אליכם…
ר' זרח (נגש אל דוד): אלינו? מה תמצא אצלנו מכל אשר תבקש?…
דוד (מביט ישר בעיני הזקן): את נשמתי. כאן, בצל קורת־הבית הזה גנוזה נשמתי. ובצאתי מפה – בלא נשמה יצאתי, ואשוב עתה אליה.
ר' זרח (משתומם): ואיך חיית שם?
דוד (במנוחה ובכובד־ראש): כשה אובד הייתי. תעיתי בעולם התהו… הרבה “מציאות” מצאתי ונפלתי עליהן כהולך ישימון על מעין מים: אבל נפשי לא נמלאה, נפשי נשארה כאן. ויש אשר מצאתי מטמוני־זהר – ויהפכו בידי לחרשי־אדמה…
ר' זרח (מתהלך שקוע במחשבות על פני הבית הלוך ושוב): ולא עלתה בידך כלום…
דוד: בשבילי אין שם כלום… הלב, כיון שנגמר בנין מקדשו בתוכו, אמנם יכול אתה להרסו, אבל לפנות את אבניו ולבנות מקדש אחר במקומו שוב אינך יכול… מקדש הלב אף־על־פי שנחרב – מקדש הוא, ועל־כרחך תחונן את עפרו ואל חורבתו תכנס להתפלל… שבתי עתה להשתטח על קבר נשמתי… והרי אני עומד לפניך דל וריק פי־אלף משיצאתי… התקבלוני?…
ר' זרח (שוהה קצת במקומו): ומה יש שם בעולם הגדול?…
דוד: שמות! שמות של רגשות יש שם, ומלים… השמות – אלה הם שטרות של רגשות, שאינם באים לידי גוביינא לעולם… שם הכל סוחרים בשטרות אלו… וגם אני, לאחר שאבדה הקרן־הקימת שלי מלבבי, אחזתי במסחר השטרות… חותני, היש עוד בביתך אַמה על אמה מקום בשבילי?
ר' זרח (מתהלך על פני הבית הלוך ושוב).
דוד (נגש פתאם אל ר' זרח): עיף אני, חותני, ונפשי תשַוע למנוחה… תן לי מקום די הניח את ראשי הכואב… (עוצם עיניו ופוקחן)… זוכר אתה, חותני? בלילי־שבת היית עומד פה על יד החלון. מן העבר השני נוצצו נרות־השבת של ליב העגלון מבעד חלונו. באויר מסביב היתה עלטה כבדה. “הויכסל העלה נרות שבת” – היית אומר בצחוק… ביום השבת אחר הצהרים היית עומד לך על יד המים ומביט שעות שלמות. הגלים נשפכים ומתגלגלים האחד על פני רעהו, חרש, במנוחה. שבת היום, אסור למהר. “כשאני לומד – היית אומר – אז נדמה לי, כי גם גלי הנהר לומדים אתי יחד”… וכשהיית קורא מזמורי תהלים, שירי־ציון והירדן, והנה נדמה לי, כי גם וויכסל הנהר וגליו מנעימים עמך שיר ציון, ועל הירדן אחיהם הרחוק יתגעגעו… נדמה לי כי מיום ליום הולך הוויכסל ומתגייר, ועצי־היער הגדול, אשר על שפתיו הולכים ומתיהדים… הרגשתי, כי נפשי רקומה וארוגה בהם ברבבות חוטים… הוי, גרים ואזרחים בשני עולמות בשעה אחת גם יחד!…. לילה־לילה, מעל גדות הוויכסל ושאר נהרות ארץ גלותכם, אתם שולחים את ברכתכם לאמכם הזקנה, אשר גם את שמשה ואת שמיה כבר שכחתם… “תקון חצות” יאָמר לזאת.
ר' זרח (מתיצב ומביט על דוד משתומם).
דוד: למה אתה מביט ככה עלי? שני עולמות יש לכם, ומשדי שתי אמהות ינקתם חלב. פה הייתם יושבים, ולשם התגעגעתם. “הוויכסל נתון בגלות” – אתם אומרים, כל העולם, גם האלהים בעצמו נתון עמכם בגלות. כאשר יבוא משיח יביא עמו גאולה לכל. ומי יודע? אולי גם הוויכסל יעקר וילך עמכם יחד לארץ־ישראל… אפילו המתים מקבריהם יהיו מתגלגלים ובאים לשם. אבל אני, אנשים שכמותי, אלו שנעקרו מן השרש משני העולמות גם יחד — אנו מה נעשה? מקומנו בעולם היכן הוא?… היכן?
ר' זרח (בקול רך וחלוש, רצוץ מבכי כבוש): בני… רואה אני כי יסורים רבים וקשים באו גם עליך, — אבל איני יודע מה הם. מרגיש אני, כי צער קשה, צער פנימי מדבר מתוך גרונך, — אבל אין אני מבין את לשונו… איזו מחיצה מפסקת ביננו ואין אני ואתה יכולים לסלקה… אבל, בני… סם חיים אחד יש לנו בעולם (מורה באצבע על ארון הספרים) – התורה… התורה מכפרת על כל עונותיו של אדם ומחיה מתים… היש בך עוד כח לשוב אל התורה?…
דוד: איני יודע, חותני, איני יודע… אמנם חזרתי לכאן, אבל איני יודע למי ואיני יודע למה. תועה אני — ואט גם הנה…
ר' זרח (נגש אל ארון הספרים ומכניס ראשו לתוכו ומתאנח ובוכה חרש): רבונו־של־עולם… רבונו־של־עולם!… מה זה היה לעמך ישראל?
(הדלת שמימין נפתחת ורחל’ה באה בלאט. היא נשארה עומדת אצל הדלת, כשהיא מסתכלת בדוד, עצובה ומחרישה).
דוד: רחל’ה…
ר' זרח (הופך פניו ומרמז לרחל’ה בידו): רחל’ה, גשי אל אישך!
רחל’ה (כובשת ראשה בכפות ידיה ובכיה חרישית ושופעת מתפרצת מפיה. דממה ממושכה).
(מחוץ מגיע קול דלת נפתחת ונסגרת. נשמע קול ילד עליז, קול חזקל’ה): אמא, אמא, הרבי אמר, שאני יודע את השעור יותר מכל חברי… (הוא נכנס מכוסה שלג כלו, בשמאלו פנס ובימינו גמרא. הוא רואה איש זר ונגש אל אמו, מפסיק דבריו באמצע. שעה קלה הוא מביט על אמו בהשתוממות): אמא…
רחל’ה (מגביהה פניה ומראה על דוד): הרי זה אביך, חזקל’ה.
חזקל’ה (מביט על דוד בחרדה ופתאם מתפרץ מפיו בכי מר של ילד והוא נלחץ ומתדבק באמו): איני רוצה באב כזה… איני רוצה…
(המסך נופל בחפזון).
(דרַמה במערכה אחת).
הנפשות:
דבורה — אלמנה (כבת ששים שנה).
רומא — הבת הבכירה (כבת שלשים שנה).
יולקא — הבת הצעירה (בת עשרים שנה).
האשה גרוסברג — יוצאת ובאה בבית דבורה, שדכנית.
יודיל — יהודי עני (בן ארבעים וחמש שנה). דר עם בני־ביתו בחדר־הבשול.
שפרינצא — המבשלת.
גולדברג — איש צעיר, מאחורי הבמה.
מקום המחזה: עירה קטנה יושבת בין ההרים, בביתה של דבורה, בעלת־בית אינטליגנטית “מן הנוסח הישן”. זמן המחזה בחרף.
(חדר־נערות ארוך וצר. רוב הכלים שבתוכו ישנים ומעוכים ונותנים לו צורה של בית “יורד”. מימין, לפנים מן הקלעים הלבנים, שתי מטות. על הקיר, מלמעלה למטות, תלויות שתי מראות מטושטשות. בין המטות – ארון רחוב וישן למלבושים. משמאל – שני חלונות מכוסים וילנות עד החצי, ובעד לשמשות המגולות נשקף מרחוק הר גבוה מכוסה שלג. בין החלונות עומד קומד ישן מכוסה מפה סרוגה, ועליו כלי־זכוכית שונים. על הקיר ממעל להקומד תלוי שעון נושן ומקולקל עם משקלות כבדים. על הכתלים מדבקים ציורים שונים של עתונים נושנים ותלוים ארונות־קטנים לכלי־זכוכית ולחפצים שיש בהם משום הדור בית, מעשי ידי העלמות. ובכלל, שורה כאן רכרוכית זו המיוחדת לנשים. מימין — דלת האולם. כנגדו — פתח עם מסך לבן, שדרך בו נכנסים ויוצאים לשאר החדרים של הבית. הרחק מעט מזה לצד ימין, תנור רחב משוח שחור. לפני התנור — ספה קטנה ומעוכה, ועליה יושבות צפופות רומא ויולקה, עסוקות בקריאה. שעה שלפני הצהרים בחרף. יום מעונן נשקף מבחוץ ומורגש מבפנים).
דבורה (אשה באה בימים וקשת־רוח פנסנה על חוטמה, לבושה שמלה עבה שחורה, מתהלכת בחדר הנה והנה כשידיה לאחוריה והיא שקועה בהרהורים).
רומא (גבוהת־קומה, שערותיה עשויות בגובה פדחתה, פניה מקומטים קצת סמוך לפה וסביב העינים, לבושה שמלה ארוכה ושחורה, עטופה מטפחת עבה, יושבת על הספה שקועה כלה בקריאה).
יולקא (עלמה צעירה, מלאה חיים. לבושה שמלה בהירה, יושבת בצד אחותה וקוראת. מרימה פעם בפעם את ראשה מעל הספר. במצב זה היא שוהה זמן רב).
יודיל (יהודי שפל־קומה, כחוש, לבוש מעיל קל וקרוע, רועד מקור, מתגנב אל החדר ממהר אל התנור ומתחמם).
יולקא (נושאת עין מתוך הספר, מביטה על סביבותיה בתמהון): אהאַ – יודיל… (היא חוזרת לקריאתה).
דבורה (מפנה ראשה ורואה את יודיל): יודיל פה? – נו, מה נשמע בעירה?
יודיל (מאחורי התנור): מה יש לשמוע? מי שיש לו מה לאכול – אוכל, ומי שאין לו – רעב.
דבורה: אמת. (מתהלכת הנה והנה) ופרנסה אין?
יודיל: מי זה ידבר עתה על דבר פרנסה – ובעיקר אין יוצא ואין בא. המקום רחם – אין “דרך”…
יולקא (מפסקת קריאתה): עתה יגיעו ימים “טובים”…
דבורה: אומרים, כי שלח הפריץ אכרים בעגלת־החרף הגדולה שלו לפנות הדרך.
יודיל: לא יתקנו מאומה. בלילה נשא הרוח שלג רב מן ההר ויכס את כל הדרך, כך ספר בבית־המדרש זרח החוזר על הכפרים. רצה זרח ללכת בבקר אל הכפר וכמעט שטבע בשלג.
יולקא: ימים “טובים” יגיעו…
רומא (כאילו קוראת מתוך הספר): ואַת שבי לך פה טבועה בשלג, שבי עד שתצא נשמתך…
דבורה (מתהלכת הנה והנה בחדר): ומה יהיה הסוף? מה?… (מהחדר השני נשמע קול תנועה).
קול מאחרי הבמה: לא אתן!…
יודיל: ברוך הבא! שפרינצא ופיה “הקדוש”… זוהי פרענות!
דבורה: שפרינצא, מה שם?
שפרינצא (מכניסה ראשה בפתח): גיטל יושבת כל היום בחדר־הבשול עם בניה; לא אדע מה לעשות; בכל רגע היא מביאה קדרה חדשה. אף אני רוצה לשפות קדרה – והנה היא קדרותיה באה…
יודיל (מאחורי התנור): הרי “היא” בעלת־הבית כאן ופחם הרי קונה “היא” בממונה “שלה”.
דבורה (לשפרינצא, שמנענעת בידה): הניחי… הניחי לה… הרי קור בחוץ.
שפרינצא: אוי, רבונו־של־עולם! אימתי תפטרני מענשם של אלו… (היא הולכת לה בזעף).
יודיל: בבית קר; זה שני שבועות לא הסיקו את התנור: החלונות פתוחים יעקיל משתעל מאד, ידוה הלב לשמוע את שעולו; וכשתחפץ לבשל מעט חלב, רע בעיניה הדבר…
רומא: ואני צריכה לשמוע כל זאת… (היא מתנודדת, ויודיל נבהל ומשתתק).
(דומיה ממושכה).
שפרינצא (נראית בפתח): מה אכין לסעודת־הצהרים?
דבורה: כך לא אדע רע, כשם שאיני יודעת. (אל יולקא היושבת שוממה ובלא תנועה): מה עליה להכין לארוחת־הצהרים?
יולקא: וכי נוגע לי דבר זה?… (מניעה בראשה וחוזרת ומעיינת בספר).
דבורה: הכיני מן הנמצא בבית.
שפרינצא: תפוחי־אדמה.
דבורה: יהא תפוחי־אדמה. (אל רומא): את, כמדומה, אינך אוהבת תפוחי־אדמה?… (רומא מחרישה, שפרינצא הולכת לה. דומיה)
(דבורה שבה להתהלך בצעדים מדודים הנה והנה בחדר, ידיה מופשלות לה לאחוריה. רומא עדיין שקועה בקריאה).
יולקא (מבטת בעינים קמות לפניה. פתאם היא מתעוררת ומתבוננת סביבותיה): איזו שעה עתה? (אין תשובה. היא מבטת אל השעון): שעונים יש להם ותמיד הם מקולקלים.
(נכנסת האשה גרויסברג, אשה גבוהה וכחושה, שערותיה, שהלבינו בלא עת, נראות מתחת לפאה־הנכרית שלה. על הפאה־הנכרית קישור שחור. לבושה הוא שמלות, שהיו יפות לפנים. מראה בכלל כבעלת־בית שירדה מנכסיה, ועתה היא יוצאת ובאה בבתי־אמידים. בשעת דבוּרה – צחוק מעוּשה על שפתיה).
מרת גרוסברג: צפרא טבא. הילדות יושבות להן אצל התנור. וכי מה יש לעשות בעיר קטנה? בחוץ – החרף, גם בבית חרף… והנה, דבורה, נכנסתי אליך.
דבורה (כשהיא רואה את האשה גרוסברג הוא שוהה במקומה, באמצע החדר, מביטה רגע בפחד על בנותיה. אחר־כך אומרת היא בקול שנשמעה בו הנאה מעוּשה): מרת גרוסברג חסד הוא, שאַת עודך נכנסת לפרקים, ומה שלומך?
מרת גרוסברג (קרבה אל החלון): הכל כשהיה… האויר רע היום.
(רומא שנשתקעה בקריאה בבוא מרת גרוסברג החדרה, מתרוממת בהתרגשות ממקומה, על פניה פרושה מנוחה מעוּשה, נגשת אל הקומד, מחפשת שם איזה דבר, ומיד היא שבה למקומה מעיפה בדרך־הליכה עין על יולקא, שהתאדמה ויושבת עדיין עסוקה בקריאה. רומא נראה כתמהה רגע אחד, ואחר מתחילה גם היא לקרוא בקול הולך ורם מרגע לרגע. לסוף היא מתעוררת, רצה, מבלי דבר מאומה, אל הדלת ומטפחתה נגררת לה מאחריה. המטפחת נשמטת מעליה ונשארת על הבמה).
(דממה כבדה. דבורה נראית כאילו דעתה נותנה על עצמה. מרת גרוסברג נשקפה בעד החלון ומסיחה בטיב האויר שבחוץ. יולקא קוראה, מתעוררת לבסוף והולכת לה דרך הדלת שמימין).
דבורה: מדוע נסו פתאם… מדוע נסו?…
מרת גרוסברג (נגשת אליה, מניעה את יד דבורה): יפה עשו שהלכו להן.
(דבורה מבטת עליה בהתרגשות, חפצה להגיד דבר ומחרישה).
מרת גרוסברג (בצחוקה המעושה): יודעת את, הוא בא…
דבורה (בתמהון ובפחד): מי? – מה?
מרת גרוסברג: גולדברג מסכים. הנה יש לי… (היא מחפשת בכיסה) שוואַרצברג כותב לי, שהוא נוסע. הוא יבוא בתור סוכן של החברה “בלוק עט קומפ”.
דבורה: מה את סחה? עתה, כשאויר כזה בחוץ?…
מרת גרוסברג (בצחוק): אין לך דבר העומד בפני — הכלה….
דבורה (איננה מבינה עדיין): אך כה מהרה, כל כך מהרה.
מרת גרוסברג (מתקרבת אליה יותר): רקעי את הברזל בעודנו רותח. כי כשיצטנן… דבורה, (היא מתבוננת בה) מה אַת חפצה לעשות עוד? האם לא די לך הראשונה?
דבורה: אבל בו ברגע…. רבונו־של־עולם, מה יהיה פה? (היא נצבת כנואשה באמצע החדר).
מרת גרוסברג: דבורה, אל תדחי את הדבר… הטרקלין מנוקה? (אל יודיל) קרא נא, בבקשה ממך, את שפרינצא (יודיל הולך). דבורה, חשבי את דרכך…
דבורה: אבל, אבי שבשמים, — לקבר ילד בידים.
שפרינצא: (נראית בפתח) מה תצוה הגבירה?
מרת גרוסברג (אל שפרינצא): שפרינצא חמדתי, הטרקלין נקי? לכי ונקי את הטרקלין, אורחים באים. תהיה לך טובת־הנאה מהם.
שפרינצא: מי הם האורחים שיבאו? אורחים כאלו שמלפנים אינם באים זה כבר…
מרת גרוסברג: ועתה יבואו, וגם מתנת כסף יתנו כאלו שמלפנים…. צריך להחל לנקות את הטרקלין. בעוד שתי שעות…
שפרינצא (מביטה לדבורה ואינה מאמינה): האנקה את הטרקלין, גברת?
דבורה (שקועה במחשבות ונואשה): אינני יודעת…
מרת גרוסברג (אל שפרינצא): אני מצוה. (רומזת לה) מהרי.
(שפרינצא הולכת).
(דבורה עומדת על יד השלחן עומדת ומחכה).
מרת גרוסברג: זכרי דבורה. אין לך רשות להפקיר בת אחת בשביל השניה. אל תשכחי, כי יולקא היא כבר בת עשרים שנה. העלמה, דעי לך, דומה לתפוח על העץ. יפה ונעים התפוח עד שיבשל. וכשיבשל, הוא מבקש שיבוא אדם ויאכלנו ויברך עליו. ואם מחמיצין אותו – ירקב…. רקעי, דבורה, את הברזל בעודנו רותח. אל תשכחי כי העת עוברת.
דבורה: אבל האחרת מה תהא עליה?
מרת גרוסברג: ובכן אַת מבקשת צרה חדשה.
דבורה: ומה לי לעשות?
מרת גרוסברג: לא כלום, תתקשט נא יוּלקא…
(דבורה מחרישה, כובשת פניה בין שתי כפות ידיה).
מרת גרוסברג: אני הולכת, ראי נא, דבורה, שיהא הכל כתקונו… — (דממה. בצאתה): זכרי, דבורה, אושר בתך תלוי בזה.
(מרת גרוסברג יוצאת).
(דבורה נשארת עומדת לבדה באמצע החדר, שקועה בדממת־יאוש, היא מתעוררת פעמים אחדות ונגשת אל הדלת, רוצה להרים את הפותה — ומתחרטת. כרגע נשמע קול צעדים מתקרבים. היא מתרחקת כרגע מן הדלת ומכוננת את צעדיה אל החלון. הדלת נפתחת ורומא נכנסת כשהיא משוררת איזה ניגון, אוחזת מחברת בידיה ועושה את עצמה כמחפשת איזה דבר בקומד).
רומא (לעצמה): הרי זו הלכה לה.
דבורה (מסבה פתאם את פניה מן החלון: הגידי לי, בתי, פעם אחת דברים ברורים, מה יהיה סוף הדבר?
רומא (כשהיא עומדת באמצע החדר): מה זה עלה על לבך פתאם היום? “היא” באה עוד הפעם להלאותך בדבריה. לא אתן לה להציג את רגלה על מפתן ביתנו. (היא כועסת וחפצה לעזוב את החדר).
דבורה (רצה אחריה וקוראה בקול): רומא, רומא, אני רוצה לאמר לך דבר.
רומא (עומדת אצל הדלת ומתבוננת מסביב): מה אַת רוצה להגיד לי?
(היא מחכה דומם לתשובת אמה, ולבסוף היא יושבת דומם על הספה הסמוכה).
דבורה: הגידי לי את, מה לי לעשות? — מה לי, אִם אמללה, לעשות?
רומא (מציצה דומם אל אמה); מה את רוצה ממני? קשה עליך להחזיקני בביתך — אלך ואבקש לי פת־לחם במקום אחר…
דבורה: אוי ואבוי לי… אַת יודעת בעצמך היטב. למה לנו להרבות דברים… (מפסיקה את דבריה באמצע) אבל אני הרי אֵם אני. לבי נקרע לגזרים מרחמנות – חשבי נא את דרכך.
רומא (בצחוק מעוּשה): חַ־חַ־חַ, רחמנות… אני מבקש ממך, אמי, שלא תרחמי עלי…. (דממה, מתעוררת בכעס) והנני יודעת… חי נפשי… (מחרישה. לפתע) למי זה יש הזכות לרחם עלי?… מי זה צריך לדאג לי? אני רוצה לחיות כך, שלא להנשא — ולמי זה נוגע הדבר?…. (קולה משתנה פתאם) למי זה נוגע הדבר?…
דבורה: אני הרי אֵם הנני, אֵם, לבי נקרע.
רומא (צועקת): אם אני אינני דואגת לכך למה ידאגו אחרים? מי מבקש מהם?
דבורה: אבל מה לי לעשות? לבי נקרע. אני רואה אותך כלואה בבית, עלמה בת שלשים שנה, ומה כסבורה אַת, — טוב לי כך?…
רומא (מפסיקה אותה באמצע): למי זה נוגע הדבר? אינני רוצה להנשא. למי זה נוגע הדבר.
דבורה: אבל זכרי נא, (היא מתקרבת יותר אליה ולוחשת לה על אזנה) ויולקא?…
רומא (בקול): מי זה לא יתן לה להארס?
דבורה: אַתּ.
רומא: אני?… נו, טוב, אם כן אניח לה את מקומי.
(היא יושבת דומם על מקומה — שקועה במחשבותיה. לוקחת את הספר, המונח אצלה, מביטה בו ומרימה פעם בפעם את ראשה מעליו).
דבורה: (עומדת באמצע החדר, ידיה נתונות זו בזו, נראה, שאינה יודעת מה לעשות, רוצה היא לקרב אל בתה ואינה קרבה — לבסוף היא יושבת בפנה ומדברת אל נפשה): אֵם אמללה אני… אֵלי, מה אעשה?…
(היא מביטה אל רומא, רומא אינה משיבה, יושבת שקועה במחשבות).
(דממה ממושכה על הבמה – פתאם נשמע מן החדר השני קול שפשוף הרצפה וקולה העליז של יולקא, דרך גזרה: “את עץ האולנדר תציבו על יד החלון”. “הוילון מכסה את הראי”. רומא מתעוררת פתאם ומבטת מסביב בפחד ובתמהון, האם עושה עצמה כאילו היא מציצה מן החלון).
דבורה: (בהביטה בחלון): אויר רע בחוץ. (היא מפסיקה, בקול רועד) אינני מבינה כלל מפני מה לא הגיע מכתב מהדוד?
(רומא אינה עונה כלום. אחרי שעה קלה היא קמה ממקומה, נגשת אל הקן, מחפשה שם איזה דבר ומשתדלת לשורר בינה לבין עצמה איזה ניגון).
רומא: "הַשֶֶּׁמֶש שׁוֹקַעַת בְּמַעֲרָב,
כֻּלָּהּ דָּם.
כֻּלָּהּ דָּם".
דבורה: (קמה פתאם ממקומה בקול אם בוכה): בתי, האם אני אינני אמך? (הדמעות חונקות אותה בגרונה) האם אינני יודעת… (היא בוכה מר).
רומא: מה אַת חפצה ממני?… אי! — (היא עוזבת את הקומד, לוקחת את הספר המונח על השלחן, יושבת על מקומה הקודם ומתעמקת בקריאה).
דבורה: למה זה את מתחבאת מפני? כמו לוּ הייתי זרה לך לגמרי… האם צערך איננו צערי?… (מפסיקה באמצע): יולקא גדלה, שדכנים דפקו על פתחי יום ולילה, אך אני לא הטיתי אזן להם. דמיתי, אולי ירחם ה', בזכות אביך המנוח… יום אחרי יום עבר, העת לא תעמד, והנה היא בת עשרים; נערה כמוה כבר היתה צריכה להנשא. ומה לי, אלמנה שוממה, לעשות? לראות באבדן נעוריה ולהניחה להיות כמוך? רבונו־של־עולם, מה אעשה?…
רומא (כקוראת מתוך הספר): מארסים אותה
דבורה: ומה יהיה סופך שלך?
רומא (בצחוק): ומה צריך להיות? נחיה וגם נמות.
דבורה: הלחיים כאלה תקראי חיים? לשבת בבית האם אצל התנור ולקרא בספרים?… מה יתנו לכם הספרים? החיים יאבדו בין ספורי־המעשיות…. למה? בשביל מה? (מפסיקה) אמרתי לך זאת, התריתי בך, לא אחת ולא שתים: “רומא, רומא, אל תאבדי את חייך”. עם איש צעיר אחד דברת, עם חברו טיילת. בא שלישי, השד יודע מאין, והבטיח הרי־זהב…. (מפסיקה) שושנה היית אז, הם באו להריח בה, הריחו דים והלכו להם. וכך הריחו והריחו עד שפג ריחה. כל נערה יש לה שעתה וכשהשעה עוברת – עוברים גם חייה… אני התריתי בך ואַת לא חפצת גם לשמוע דברי; מה יכלתי אני, אם אמללה, לעשות?…
רומא (עשתה תחלה את עצמה כקוראת בספר, לבסוף השליכה את הספר ארצה וקמה ממקומה): אינני יודעת מה תחפצי ממני? מנקים את החדרים, חתן בא אל יולקא, אני יודעת זאת. (הולכת לצאת) מפני מה את מבקשת סליחה ממני? (היא יוצאת מהר).
דבורה: (רצה אחריה): רומא, רומה, (יוצאת אחרי רומא).
(זמן רב שוררת דממה על הבמה. דמדומי־הערב ממשמשים ובאים. נשמע קול צעדים הולכים וקרבים. הדלת מימין נפתחת לאט, יולקא נראית, מתבוננת בפחד אל כל עבר כמה פעמים, ונכנסת במהרה אל החדר. היא לבושה מעיל פסים חדש, הכפתורים אינם מרוכסים עוד, רצה אל הארון, נגשת אל הראי, מפזרת את שערותיה ומתחילה לסרק אותן. האור בחדר הולך וכהה).
(דרך הפתח השנית נכנסת רומא בדממה, ועומדת אצל הפתח בפנה. יולקא אינה רואה אותה ומוסיפה לסרק את השערות. דממה ממושכה. רומא יושבת בינתים על הספה אצל התנור ומעיינת בספר. יולקא רואה לבסוף את רומא ועושה את עצמה כלא רואָה).
יולקא (בקול רועד): קשה לי לקלוע את שערותי — (שערותיה מתפזרות על ערפה).
רומא (כקוראת מתוך הספר): בואי ואקלע לך את שערותיך.
יולקא (מתבוננת מסביב בפחד): אַת פה, לא ראיתי אותך…
(היא נגשת אליה בעינים מורדות ארצה. כורעת לפניה).
רומא (מסורקת את שערותיה באצבעות): שערותיך, כה רכות, כה רכות, כאילו מים נגרים בין אצבעותי – ומה שחורות הן. (היא קולעת את השערות): חכי נא, כלה צריכה להיות נאה, צריכה שיהא שורה עליה חן של כלה… (היא קולעת לה את השערות לשתי צמות).
(יולקא מוציאה פתאם את ראשה מבין ידי אחותה — ומתנפלת אל חיקה ומתחילה לבכות מר).
רומא (מסירה ראש יולקא מעל לבה, בשחוק): פתיה, למה תבכי? אדרבא, לשמח אַת צריכה.
(יולקא מוציאה את ראשה מבין ידי אחותה ומניחה אותו על לב אחותה כשהיא מתיפחת, וכך הן שוהות זמן רב. — רומא קולעת לה בינתים את השערות. מיד נשמע מאחרי החלון קול נסיעה של עגלת־חרף. רומא מרחיקה בכח את יולקא ממנה. דממה. הן מביטות זו אל זו בפחד. — מיד נשמע קול צעדים מאחרי הבמה).
קולו של גולדברג (מאחרי הבמה): אתכבד להציג את עצמי לפניך: גולדברג סוכן החברה “בלוק עט קומפ”.
קולה של דבורה (מאחורי הבמה): נעים לי מאד.
(רומא מתעוררת פתאם, רצה אל יולקא ומתחילה ללבשה בעל־כרחה: רוכסת את כפתורי מעילה, שמה עליה את האזור, מנגבת את עיניה במטפחת ומשפשפת את פניה להיטיבם. בינתים נשמע מאחורי הבמה פתיחת דלת אל חדר אחר).
קולה של דבורה (מאחורי הבמה): יואיל נא אדוני לבוא.
(צעדים מאחורי הבמה מחדר אחד אל שני. נפתחת הדלת מימין ובעדה חודרים אל הבמה העמומה אור וחם. ראשה של דבורה נראית בפתח).
דבורה (בפתח): יולקא, הואילי נא.
(יולקא מבטת אל רומא).
רומא (מנגבת את עיני יולקא, דוחפת אותה אל הפתח): לכי… לכי… לכי…
(יולקא תתן לדחף את עצמה, יוצאת בעד הדלת מימין וסוגרת הדלת אחריה, על הבמה יכהה האור עוד הפעם).
(רומא לוקחת את ספרה ויושבת על הספה אצל התנור).
קולה של יולקא (מאחורי הבמה): נעים לי מאד!….
(רומא קמה ממקומה, נגשת בלט אל הדלת מימין, מגשת את אזנה אל הדלת ומקשיבה).
(המסך נופל).