(דרַמה במערכה אחת).
הנפשות:
דבורה — אלמנה (כבת ששים שנה).
רומא — הבת הבכירה (כבת שלשים שנה).
יולקא — הבת הצעירה (בת עשרים שנה).
האשה גרוסברג — יוצאת ובאה בבית דבורה, שדכנית.
יודיל — יהודי עני (בן ארבעים וחמש שנה). דר עם בני־ביתו בחדר־הבשול.
שפרינצא — המבשלת.
גולדברג — איש צעיר, מאחורי הבמה.
מקום המחזה: עירה קטנה יושבת בין ההרים, בביתה של דבורה, בעלת־בית אינטליגנטית “מן הנוסח הישן”. זמן המחזה בחרף.
(חדר־נערות ארוך וצר. רוב הכלים שבתוכו ישנים ומעוכים ונותנים לו צורה של בית “יורד”. מימין, לפנים מן הקלעים הלבנים, שתי מטות. על הקיר, מלמעלה למטות, תלויות שתי מראות מטושטשות. בין המטות – ארון רחוב וישן למלבושים. משמאל – שני חלונות מכוסים וילנות עד החצי, ובעד לשמשות המגולות נשקף מרחוק הר גבוה מכוסה שלג. בין החלונות עומד קומד ישן מכוסה מפה סרוגה, ועליו כלי־זכוכית שונים. על הקיר ממעל להקומד תלוי שעון נושן ומקולקל עם משקלות כבדים. על הכתלים מדבקים ציורים שונים של עתונים נושנים ותלוים ארונות־קטנים לכלי־זכוכית ולחפצים שיש בהם משום הדור בית, מעשי ידי העלמות. ובכלל, שורה כאן רכרוכית זו המיוחדת לנשים. מימין — דלת האולם. כנגדו — פתח עם מסך לבן, שדרך בו נכנסים ויוצאים לשאר החדרים של הבית. הרחק מעט מזה לצד ימין, תנור רחב משוח שחור. לפני התנור — ספה קטנה ומעוכה, ועליה יושבות צפופות רומא ויולקה, עסוקות בקריאה. שעה שלפני הצהרים בחרף. יום מעונן נשקף מבחוץ ומורגש מבפנים).
דבורה (אשה באה בימים וקשת־רוח פנסנה על חוטמה, לבושה שמלה עבה שחורה, מתהלכת בחדר הנה והנה כשידיה לאחוריה והיא שקועה בהרהורים).
רומא (גבוהת־קומה, שערותיה עשויות בגובה פדחתה, פניה מקומטים קצת סמוך לפה וסביב העינים, לבושה שמלה ארוכה ושחורה, עטופה מטפחת עבה, יושבת על הספה שקועה כלה בקריאה).
יולקא (עלמה צעירה, מלאה חיים. לבושה שמלה בהירה, יושבת בצד אחותה וקוראת. מרימה פעם בפעם את ראשה מעל הספר. במצב זה היא שוהה זמן רב).
יודיל (יהודי שפל־קומה, כחוש, לבוש מעיל קל וקרוע, רועד מקור, מתגנב אל החדר ממהר אל התנור ומתחמם).
יולקא (נושאת עין מתוך הספר, מביטה על סביבותיה בתמהון): אהאַ – יודיל… (היא חוזרת לקריאתה).
דבורה (מפנה ראשה ורואה את יודיל): יודיל פה? – נו, מה נשמע בעירה?
יודיל (מאחורי התנור): מה יש לשמוע? מי שיש לו מה לאכול – אוכל, ומי שאין לו – רעב.
דבורה: אמת. (מתהלכת הנה והנה) ופרנסה אין?
יודיל: מי זה ידבר עתה על דבר פרנסה – ובעיקר אין יוצא ואין בא. המקום רחם – אין “דרך”…
יולקא (מפסקת קריאתה): עתה יגיעו ימים “טובים”…
דבורה: אומרים, כי שלח הפריץ אכרים בעגלת־החרף הגדולה שלו לפנות הדרך.
יודיל: לא יתקנו מאומה. בלילה נשא הרוח שלג רב מן ההר ויכס את כל הדרך, כך ספר בבית־המדרש זרח החוזר על הכפרים. רצה זרח ללכת בבקר אל הכפר וכמעט שטבע בשלג.
יולקא: ימים “טובים” יגיעו…
רומא (כאילו קוראת מתוך הספר): ואַת שבי לך פה טבועה בשלג, שבי עד שתצא נשמתך…
דבורה (מתהלכת הנה והנה בחדר): ומה יהיה הסוף? מה?… (מהחדר השני נשמע קול תנועה).
קול מאחרי הבמה: לא אתן!…
יודיל: ברוך הבא! שפרינצא ופיה “הקדוש”… זוהי פרענות!
דבורה: שפרינצא, מה שם?
שפרינצא (מכניסה ראשה בפתח): גיטל יושבת כל היום בחדר־הבשול עם בניה; לא אדע מה לעשות; בכל רגע היא מביאה קדרה חדשה. אף אני רוצה לשפות קדרה – והנה היא קדרותיה באה…
יודיל (מאחורי התנור): הרי “היא” בעלת־הבית כאן ופחם הרי קונה “היא” בממונה “שלה”.
דבורה (לשפרינצא, שמנענעת בידה): הניחי… הניחי לה… הרי קור בחוץ.
שפרינצא: אוי, רבונו־של־עולם! אימתי תפטרני מענשם של אלו… (היא הולכת לה בזעף).
יודיל: בבית קר; זה שני שבועות לא הסיקו את התנור: החלונות פתוחים יעקיל משתעל מאד, ידוה הלב לשמוע את שעולו; וכשתחפץ לבשל מעט חלב, רע בעיניה הדבר…
רומא: ואני צריכה לשמוע כל זאת… (היא מתנודדת, ויודיל נבהל ומשתתק).
(דומיה ממושכה).
שפרינצא (נראית בפתח): מה אכין לסעודת־הצהרים?
דבורה: כך לא אדע רע, כשם שאיני יודעת. (אל יולקא היושבת שוממה ובלא תנועה): מה עליה להכין לארוחת־הצהרים?
יולקא: וכי נוגע לי דבר זה?… (מניעה בראשה וחוזרת ומעיינת בספר).
דבורה: הכיני מן הנמצא בבית.
שפרינצא: תפוחי־אדמה.
דבורה: יהא תפוחי־אדמה. (אל רומא): את, כמדומה, אינך אוהבת תפוחי־אדמה?… (רומא מחרישה, שפרינצא הולכת לה. דומיה)
(דבורה שבה להתהלך בצעדים מדודים הנה והנה בחדר, ידיה מופשלות לה לאחוריה. רומא עדיין שקועה בקריאה).
יולקא (מבטת בעינים קמות לפניה. פתאם היא מתעוררת ומתבוננת סביבותיה): איזו שעה עתה? (אין תשובה. היא מבטת אל השעון): שעונים יש להם ותמיד הם מקולקלים.
(נכנסת האשה גרויסברג, אשה גבוהה וכחושה, שערותיה, שהלבינו בלא עת, נראות מתחת לפאה־הנכרית שלה. על הפאה־הנכרית קישור שחור. לבושה הוא שמלות, שהיו יפות לפנים. מראה בכלל כבעלת־בית שירדה מנכסיה, ועתה היא יוצאת ובאה בבתי־אמידים. בשעת דבוּרה – צחוק מעוּשה על שפתיה).
מרת גרוסברג: צפרא טבא. הילדות יושבות להן אצל התנור. וכי מה יש לעשות בעיר קטנה? בחוץ – החרף, גם בבית חרף… והנה, דבורה, נכנסתי אליך.
דבורה (כשהיא רואה את האשה גרוסברג הוא שוהה במקומה, באמצע החדר, מביטה רגע בפחד על בנותיה. אחר־כך אומרת היא בקול שנשמעה בו הנאה מעוּשה): מרת גרוסברג חסד הוא, שאַת עודך נכנסת לפרקים, ומה שלומך?
מרת גרוסברג (קרבה אל החלון): הכל כשהיה… האויר רע היום.
(רומא שנשתקעה בקריאה בבוא מרת גרוסברג החדרה, מתרוממת בהתרגשות ממקומה, על פניה פרושה מנוחה מעוּשה, נגשת אל הקומד, מחפשת שם איזה דבר, ומיד היא שבה למקומה מעיפה בדרך־הליכה עין על יולקא, שהתאדמה ויושבת עדיין עסוקה בקריאה. רומא נראה כתמהה רגע אחד, ואחר מתחילה גם היא לקרוא בקול הולך ורם מרגע לרגע. לסוף היא מתעוררת, רצה, מבלי דבר מאומה, אל הדלת ומטפחתה נגררת לה מאחריה. המטפחת נשמטת מעליה ונשארת על הבמה).
(דממה כבדה. דבורה נראית כאילו דעתה נותנה על עצמה. מרת גרוסברג נשקפה בעד החלון ומסיחה בטיב האויר שבחוץ. יולקא קוראה, מתעוררת לבסוף והולכת לה דרך הדלת שמימין).
דבורה: מדוע נסו פתאם… מדוע נסו?…
מרת גרוסברג (נגשת אליה, מניעה את יד דבורה): יפה עשו שהלכו להן.
(דבורה מבטת עליה בהתרגשות, חפצה להגיד דבר ומחרישה).
מרת גרוסברג (בצחוקה המעושה): יודעת את, הוא בא…
דבורה (בתמהון ובפחד): מי? – מה?
מרת גרוסברג: גולדברג מסכים. הנה יש לי… (היא מחפשת בכיסה) שוואַרצברג כותב לי, שהוא נוסע. הוא יבוא בתור סוכן של החברה “בלוק עט קומפ”.
דבורה: מה את סחה? עתה, כשאויר כזה בחוץ?…
מרת גרוסברג (בצחוק): אין לך דבר העומד בפני — הכלה….
דבורה (איננה מבינה עדיין): אך כה מהרה, כל כך מהרה.
מרת גרוסברג (מתקרבת אליה יותר): רקעי את הברזל בעודנו רותח. כי כשיצטנן… דבורה, (היא מתבוננת בה) מה אַת חפצה לעשות עוד? האם לא די לך הראשונה?
דבורה: אבל בו ברגע…. רבונו־של־עולם, מה יהיה פה? (היא נצבת כנואשה באמצע החדר).
מרת גרוסברג: דבורה, אל תדחי את הדבר… הטרקלין מנוקה? (אל יודיל) קרא נא, בבקשה ממך, את שפרינצא (יודיל הולך). דבורה, חשבי את דרכך…
דבורה: אבל, אבי שבשמים, — לקבר ילד בידים.
שפרינצא: (נראית בפתח) מה תצוה הגבירה?
מרת גרוסברג (אל שפרינצא): שפרינצא חמדתי, הטרקלין נקי? לכי ונקי את הטרקלין, אורחים באים. תהיה לך טובת־הנאה מהם.
שפרינצא: מי הם האורחים שיבאו? אורחים כאלו שמלפנים אינם באים זה כבר…
מרת גרוסברג: ועתה יבואו, וגם מתנת כסף יתנו כאלו שמלפנים…. צריך להחל לנקות את הטרקלין. בעוד שתי שעות…
שפרינצא (מביטה לדבורה ואינה מאמינה): האנקה את הטרקלין, גברת?
דבורה (שקועה במחשבות ונואשה): אינני יודעת…
מרת גרוסברג (אל שפרינצא): אני מצוה. (רומזת לה) מהרי.
(שפרינצא הולכת).
(דבורה עומדת על יד השלחן עומדת ומחכה).
מרת גרוסברג: זכרי דבורה. אין לך רשות להפקיר בת אחת בשביל השניה. אל תשכחי, כי יולקא היא כבר בת עשרים שנה. העלמה, דעי לך, דומה לתפוח על העץ. יפה ונעים התפוח עד שיבשל. וכשיבשל, הוא מבקש שיבוא אדם ויאכלנו ויברך עליו. ואם מחמיצין אותו – ירקב…. רקעי, דבורה, את הברזל בעודנו רותח. אל תשכחי כי העת עוברת.
דבורה: אבל האחרת מה תהא עליה?
מרת גרוסברג: ובכן אַת מבקשת צרה חדשה.
דבורה: ומה לי לעשות?
מרת גרוסברג: לא כלום, תתקשט נא יוּלקא…
(דבורה מחרישה, כובשת פניה בין שתי כפות ידיה).
מרת גרוסברג: אני הולכת, ראי נא, דבורה, שיהא הכל כתקונו… — (דממה. בצאתה): זכרי, דבורה, אושר בתך תלוי בזה.
(מרת גרוסברג יוצאת).
(דבורה נשארת עומדת לבדה באמצע החדר, שקועה בדממת־יאוש, היא מתעוררת פעמים אחדות ונגשת אל הדלת, רוצה להרים את הפותה — ומתחרטת. כרגע נשמע קול צעדים מתקרבים. היא מתרחקת כרגע מן הדלת ומכוננת את צעדיה אל החלון. הדלת נפתחת ורומא נכנסת כשהיא משוררת איזה ניגון, אוחזת מחברת בידיה ועושה את עצמה כמחפשת איזה דבר בקומד).
רומא (לעצמה): הרי זו הלכה לה.
דבורה (מסבה פתאם את פניה מן החלון: הגידי לי, בתי, פעם אחת דברים ברורים, מה יהיה סוף הדבר?
רומא (כשהיא עומדת באמצע החדר): מה זה עלה על לבך פתאם היום? “היא” באה עוד הפעם להלאותך בדבריה. לא אתן לה להציג את רגלה על מפתן ביתנו. (היא כועסת וחפצה לעזוב את החדר).
דבורה (רצה אחריה וקוראה בקול): רומא, רומא, אני רוצה לאמר לך דבר.
רומא (עומדת אצל הדלת ומתבוננת מסביב): מה אַת רוצה להגיד לי?
(היא מחכה דומם לתשובת אמה, ולבסוף היא יושבת דומם על הספה הסמוכה).
דבורה: הגידי לי את, מה לי לעשות? — מה לי, אִם אמללה, לעשות?
רומא (מציצה דומם אל אמה); מה את רוצה ממני? קשה עליך להחזיקני בביתך — אלך ואבקש לי פת־לחם במקום אחר…
דבורה: אוי ואבוי לי… אַת יודעת בעצמך היטב. למה לנו להרבות דברים… (מפסיקה את דבריה באמצע) אבל אני הרי אֵם אני. לבי נקרע לגזרים מרחמנות – חשבי נא את דרכך.
רומא (בצחוק מעוּשה): חַ־חַ־חַ, רחמנות… אני מבקש ממך, אמי, שלא תרחמי עלי…. (דממה, מתעוררת בכעס) והנני יודעת… חי נפשי… (מחרישה. לפתע) למי זה יש הזכות לרחם עלי?… מי זה צריך לדאג לי? אני רוצה לחיות כך, שלא להנשא — ולמי זה נוגע הדבר?…. (קולה משתנה פתאם) למי זה נוגע הדבר?…
דבורה: אני הרי אֵם הנני, אֵם, לבי נקרע.
רומא (צועקת): אם אני אינני דואגת לכך למה ידאגו אחרים? מי מבקש מהם?
דבורה: אבל מה לי לעשות? לבי נקרע. אני רואה אותך כלואה בבית, עלמה בת שלשים שנה, ומה כסבורה אַת, — טוב לי כך?…
רומא (מפסיקה אותה באמצע): למי זה נוגע הדבר? אינני רוצה להנשא. למי זה נוגע הדבר.
דבורה: אבל זכרי נא, (היא מתקרבת יותר אליה ולוחשת לה על אזנה) ויולקא?…
רומא (בקול): מי זה לא יתן לה להארס?
דבורה: אַתּ.
רומא: אני?… נו, טוב, אם כן אניח לה את מקומי.
(היא יושבת דומם על מקומה — שקועה במחשבותיה. לוקחת את הספר, המונח אצלה, מביטה בו ומרימה פעם בפעם את ראשה מעליו).
דבורה: (עומדת באמצע החדר, ידיה נתונות זו בזו, נראה, שאינה יודעת מה לעשות, רוצה היא לקרב אל בתה ואינה קרבה — לבסוף היא יושבת בפנה ומדברת אל נפשה): אֵם אמללה אני… אֵלי, מה אעשה?…
(היא מביטה אל רומא, רומא אינה משיבה, יושבת שקועה במחשבות).
(דממה ממושכה על הבמה – פתאם נשמע מן החדר השני קול שפשוף הרצפה וקולה העליז של יולקא, דרך גזרה: “את עץ האולנדר תציבו על יד החלון”. “הוילון מכסה את הראי”. רומא מתעוררת פתאם ומבטת מסביב בפחד ובתמהון, האם עושה עצמה כאילו היא מציצה מן החלון).
דבורה: (בהביטה בחלון): אויר רע בחוץ. (היא מפסיקה, בקול רועד) אינני מבינה כלל מפני מה לא הגיע מכתב מהדוד?
(רומא אינה עונה כלום. אחרי שעה קלה היא קמה ממקומה, נגשת אל הקן, מחפשה שם איזה דבר ומשתדלת לשורר בינה לבין עצמה איזה ניגון).
רומא: "הַשֶֶּׁמֶש שׁוֹקַעַת בְּמַעֲרָב,
כֻּלָּהּ דָּם.
כֻּלָּהּ דָּם".
דבורה: (קמה פתאם ממקומה בקול אם בוכה): בתי, האם אני אינני אמך? (הדמעות חונקות אותה בגרונה) האם אינני יודעת… (היא בוכה מר).
רומא: מה אַת חפצה ממני?… אי! — (היא עוזבת את הקומד, לוקחת את הספר המונח על השלחן, יושבת על מקומה הקודם ומתעמקת בקריאה).
דבורה: למה זה את מתחבאת מפני? כמו לוּ הייתי זרה לך לגמרי… האם צערך איננו צערי?… (מפסיקה באמצע): יולקא גדלה, שדכנים דפקו על פתחי יום ולילה, אך אני לא הטיתי אזן להם. דמיתי, אולי ירחם ה', בזכות אביך המנוח… יום אחרי יום עבר, העת לא תעמד, והנה היא בת עשרים; נערה כמוה כבר היתה צריכה להנשא. ומה לי, אלמנה שוממה, לעשות? לראות באבדן נעוריה ולהניחה להיות כמוך? רבונו־של־עולם, מה אעשה?…
רומא (כקוראת מתוך הספר): מארסים אותה
דבורה: ומה יהיה סופך שלך?
רומא (בצחוק): ומה צריך להיות? נחיה וגם נמות.
דבורה: הלחיים כאלה תקראי חיים? לשבת בבית האם אצל התנור ולקרא בספרים?… מה יתנו לכם הספרים? החיים יאבדו בין ספורי־המעשיות…. למה? בשביל מה? (מפסיקה) אמרתי לך זאת, התריתי בך, לא אחת ולא שתים: “רומא, רומא, אל תאבדי את חייך”. עם איש צעיר אחד דברת, עם חברו טיילת. בא שלישי, השד יודע מאין, והבטיח הרי־זהב…. (מפסיקה) שושנה היית אז, הם באו להריח בה, הריחו דים והלכו להם. וכך הריחו והריחו עד שפג ריחה. כל נערה יש לה שעתה וכשהשעה עוברת – עוברים גם חייה… אני התריתי בך ואַת לא חפצת גם לשמוע דברי; מה יכלתי אני, אם אמללה, לעשות?…
רומא (עשתה תחלה את עצמה כקוראת בספר, לבסוף השליכה את הספר ארצה וקמה ממקומה): אינני יודעת מה תחפצי ממני? מנקים את החדרים, חתן בא אל יולקא, אני יודעת זאת. (הולכת לצאת) מפני מה את מבקשת סליחה ממני? (היא יוצאת מהר).
דבורה: (רצה אחריה): רומא, רומה, (יוצאת אחרי רומא).
(זמן רב שוררת דממה על הבמה. דמדומי־הערב ממשמשים ובאים. נשמע קול צעדים הולכים וקרבים. הדלת מימין נפתחת לאט, יולקא נראית, מתבוננת בפחד אל כל עבר כמה פעמים, ונכנסת במהרה אל החדר. היא לבושה מעיל פסים חדש, הכפתורים אינם מרוכסים עוד, רצה אל הארון, נגשת אל הראי, מפזרת את שערותיה ומתחילה לסרק אותן. האור בחדר הולך וכהה).
(דרך הפתח השנית נכנסת רומא בדממה, ועומדת אצל הפתח בפנה. יולקא אינה רואה אותה ומוסיפה לסרק את השערות. דממה ממושכה. רומא יושבת בינתים על הספה אצל התנור ומעיינת בספר. יולקא רואה לבסוף את רומא ועושה את עצמה כלא רואָה).
יולקא (בקול רועד): קשה לי לקלוע את שערותי — (שערותיה מתפזרות על ערפה).
רומא (כקוראת מתוך הספר): בואי ואקלע לך את שערותיך.
יולקא (מתבוננת מסביב בפחד): אַת פה, לא ראיתי אותך…
(היא נגשת אליה בעינים מורדות ארצה. כורעת לפניה).
רומא (מסורקת את שערותיה באצבעות): שערותיך, כה רכות, כה רכות, כאילו מים נגרים בין אצבעותי – ומה שחורות הן. (היא קולעת את השערות): חכי נא, כלה צריכה להיות נאה, צריכה שיהא שורה עליה חן של כלה… (היא קולעת לה את השערות לשתי צמות).
(יולקא מוציאה פתאם את ראשה מבין ידי אחותה — ומתנפלת אל חיקה ומתחילה לבכות מר).
רומא (מסירה ראש יולקא מעל לבה, בשחוק): פתיה, למה תבכי? אדרבא, לשמח אַת צריכה.
(יולקא מוציאה את ראשה מבין ידי אחותה ומניחה אותו על לב אחותה כשהיא מתיפחת, וכך הן שוהות זמן רב. — רומא קולעת לה בינתים את השערות. מיד נשמע מאחרי החלון קול נסיעה של עגלת־חרף. רומא מרחיקה בכח את יולקא ממנה. דממה. הן מביטות זו אל זו בפחד. — מיד נשמע קול צעדים מאחרי הבמה).
קולו של גולדברג (מאחרי הבמה): אתכבד להציג את עצמי לפניך: גולדברג סוכן החברה “בלוק עט קומפ”.
קולה של דבורה (מאחורי הבמה): נעים לי מאד.
(רומא מתעוררת פתאם, רצה אל יולקא ומתחילה ללבשה בעל־כרחה: רוכסת את כפתורי מעילה, שמה עליה את האזור, מנגבת את עיניה במטפחת ומשפשפת את פניה להיטיבם. בינתים נשמע מאחורי הבמה פתיחת דלת אל חדר אחר).
קולה של דבורה (מאחורי הבמה): יואיל נא אדוני לבוא.
(צעדים מאחורי הבמה מחדר אחד אל שני. נפתחת הדלת מימין ובעדה חודרים אל הבמה העמומה אור וחם. ראשה של דבורה נראית בפתח).
דבורה (בפתח): יולקא, הואילי נא.
(יולקא מבטת אל רומא).
רומא (מנגבת את עיני יולקא, דוחפת אותה אל הפתח): לכי… לכי… לכי…
(יולקא תתן לדחף את עצמה, יוצאת בעד הדלת מימין וסוגרת הדלת אחריה, על הבמה יכהה האור עוד הפעם).
(רומא לוקחת את ספרה ויושבת על הספה אצל התנור).
קולה של יולקא (מאחורי הבמה): נעים לי מאד!….
(רומא קמה ממקומה, נגשת בלט אל הדלת מימין, מגשת את אזנה אל הדלת ומקשיבה).
(המסך נופל).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.