כִּקְמֵעַ־סְגֻלָּה נָשָׂאנוּ גְזֵרוֹתֶיךָ,

הַצוֹרְבוֹת וְהַחֲתוּמוֹת שִׁבְעָתַיִם,

וְשָׁאֹל לֹא שָׁאַלְנוּ: אָנָא תוֹבִילֵנוּ

לְרַאֲוָה אֲחוּזֵי הָעֵינַיִם.

מֵעַל מוֹקְדוֹת־גּוּפוֹתֵינוּ יָרֵאנוּ לְהַבִּיט

בְּפָנֶיךָ הַמְּחַיְכִים בְּנֶחָמוֹת,

וְאַתָּה שָׁסִיתָ בְבָנֶיךָ־אוּדֶיךָ

אֶת כְּלָבֶיךְ, אֵל־הַנְּקָמוֹת.

וְעַתָּה – נָטִיתָ לָנוּ חֲסָדֶיךָ הַנּוֹרָאִים

וַתַּצִית בְּנַפְשֵׁנוּ תֹפֶת־מַאֲוַיִם –

אֱמוֹר: הַסְפוּגִין שֶׁל־צֶמֶר הֵם עֲלֵי לִבֵּנוּ,

לְבַל נִגְוַע עַדַיִן? –

הֲיֹאמְרוּ כְלָבֶיךָ הוֹן לְמֶתֶק בִּשְׂרֵנוּ,

הַבּוֹעֵר בְּקוֹל אַשְׁמָה מֵאַלְפֵי הַבָּמוֹת?

הֲתוֹצִיא אֶת חַרְבְּךָ הַנְּעוּצָה בְמֹחֵנוּ –

אֱלֹהֵינוּף אֵל־הַנְּקָמוֹת?! –

ירושלים תרפ"ג.

בימים האחרונים “זכינו” לשני מארעות המסמרים את השער שלנו עד כדי זִוְעת־דם־ונפש כאחת. שליחי המשלחת התמימה, שכל משרתה היא “לעבוד באמצעים כשרים בשביל האומה הנאורה” – סרסו סופר עברי באמצע הדרך והניחו אוֹתו שותת דם –.

ועל מאורע נורא זה – באה ה“תשובה”. תשובה יהודית. באמת יהודית: הרגו ערבי אחד ואחר כךְ סרסו אותו. שלא ליסר אותו ביסורים.

ועל כל אלה העיר פקיד אנגלי גבוה “שׁכלנו מכבדים אותו על ישרו ועל חכמתו כאחת” בשעה שהעירו אותו על ההתעללות הנוראה הלזו – העיר: נו, מה אתם חפצים? הלא באה התשובה! –

ירשה נא הפקיד הגבוה הנכבד, המכובד עלי, באמת להעיר לו בזה: מה אנחנו חפצים

* * *

אנחנו, אדוני הנכבד חפצים – שהממשלה האנגלית, המושלת על מאה ועשרים מדינה, תמשׁול גם על פראי־אדם שלנו פה, תמשול עליהם בחסד־עליון ואל תתן להם לסרס אנשים תמימים לעין השמש. זאת חפצים אנחנו, ולא שאנחנו נתן תשובה על התעללות כזו. יודעים אנחנו, שצעירינו, הבאים הנה דרך אלפי מדוּרות גיהנם – למדו בדרך, למדו למדי לתת תשובה על דברים כאלה. זאת יודעים אנחנו – אך לא לזה חתמו ממשלות אירפה על המנדט ולא לזה הקריב האנגלי הנאור הגדול לורד בלפור את כל כחו ומחו! – על הממשלה לדעת ראשית: שאם משלחת־האפנדים נכונה להקריב את הערבים המסכנים, את אחיהם “הקטנים” ואינם חסים כלל על קרבנות כאלה, ואחרי מאורעות כאלה שותים הם הלאה את “הקהוה המהול באַרַק” שלהם במנוחה שלמה – אנחנו: לבנו שותת דם חי על אבן כל נפש יהודית ולא־יהודית פה בארצנו, המתחננת לשלום ולעבודה.

ושנית: כלל וכלל אין אנחנו שמחים ל“תשובות” כאלה, שעלינו לתת להערבים על התעללות המשלחת בנו. כלל וכלל לא! – ואם המשלחת שמחה, שסרסו יהודי אחד ואינה מצטערת כלל על שעשו זאת גם באחיהם – אנחנו: משנה־שבר הוא בשׁבילנו מאורע מחפיר וכואב זה. אנחנו לא באנו הנה ללמד את בנינו פראות בֶדְוִית עם גאולת־הדם ועל כל אותן המדות הטובות, שנגדם נלחמנו במשך אלפים שנה באירופה הפראית והמבעבעת בדם בהנאה לשמה. אנו אין אנחנו שמחים כלל בתשובות כאלה – ואף אם הן צודקות בחיים! –

ועכשו: מחכים אנחנו לתשובת הממשלה.

האם תאמר הממשלה, הון לבית־ספר־לאנרכיה זה, או בקרוב נשמע, שהאפנדים יצאו בערבות בעד בצע־כסף, אוֹ ברחו פשוט בזכותם של “השומרים המעולים” – –

* * *

הבאמת אפשר שאדון קאזים יכפר גם על זה בנשיקת־יד צבועית – –? –

*

מערכת “האש” אשר בוינה העיר, המשמש עכשו עיר מקלט לכל שמנם וסלתם של נושאי התרבות האירופית בהונגריה האוכלת את בניה בכל פה שלחה לי את המכתב דלקמן:

לכבוד עורך לב־חדש ירושלים.

אדוני הנכבד!

משעת המלחמה ואילך שומעים אנחנו את חרדת פעמוני־התבערה במסות מדעיות, בחבורים פילוסופיים ובועידות בין־לאומיות, ההולכת ומחרידה יותר ויותר בזעקות־סכנה בסיסמא העצובה: “התרבות המערבית פשטה את הרגל, הציויליזציה האירופית הולכת וחרבה עד שלא ישאר ממנה שריד ופליט!”

אנחנו, מערכת “האש” איננו חפצים בזה לבא ולהוכיח מעל דוכננו זה לא את אמתות נבואה זו – אך אין אנחנו חפצים גם להתוכח על ההפך ולהכחיד את האמת, שתרבות זו, אשר במדרגתה הגבוהה המיטה על עצמה – בתור פרי אורגניסמוס־הרוח, המפותח למטרת האשר האנושי – את המלחמה הנוראה, ומזבלת היא עכשו בדם של שש שנות רציחה את קרקע “השלום”, האכזרי עוד יותר מן המלחמה עצמה – שתרבות זו חולה מסוכנת היא. אין אנחנו מעיזים לא להסכים לזכות קיומה ולא להכחישה.

אך מכיון שאין עכשו פרובלימה צורבת יותר לא בתורת־החברה לא בפוליטיקה, לא בפילוסופיה ולא בספרות – יען הרי לא רק “בערכי תרבות” של שנות אלף – אלא בכל האנושית האירופית. בנו בעצמנו ובבנינו אחרינו הכתוב מדבר – לפיכך חפצים אנחנו לתת פרובלימה קשה זו על סדר היום בזה, שמציעים אנחנו לכל גדולי הספרות העולמית את השאלות האלו:

א) אם מאמינים הם באפשרות התפתחות התרבות האירופית באותה הצורה, שהיא נושאת כעת?

ב) אם לא: איך משערים הם לעצמם את הדרך העתידה של האנושות?

ג) מה תעודתם של גדולי הרוח (הוגים, סופרים ואמנים) בשעת קלקלה היסטורית זו?"

ובזה מבקשים אנחנו גם את אדוני לתת לנו תשובה על שאלות הללו ואם רק במכתב של שורות אחדות – כפי יד ידיעתו ואמונותו הטובה עליו. מחכים אנחנו מאת אדוני את תשובתו היסודית והננו מודים לו למפרע.

מכבדו בלב תמים:

העורך: יאניוֹ גיוֹמיוֹרי

מ"מ העורך: אאוּריל קוֹלנאי.

*

תְּשוּבָה

אדוני העורך הנכבד!

על שלש שאלותיך הבוערות עכשו בעולמנו המתיפח ביסוריו האנושים, הנני להשיב לך לפי עניות דעתי בזה:

א) “אם מאמין אני באפשרות התפתחות התרבות האירופית באותה הצורה, שהיא מתראה לנו כעת?”

תשובתי: לא. אינני מאמין.

שני סופרים חשובים של המאה העשרים העלו עלי ספר שני משפטים שונים:

האחד: “אם ישנו אותו הדבר, שאפשר לקרא אותו בשם “ענג עילאה” , הרי זה לשבת ולהסתכל בחברנו, המתכוץ ביסוריו, המשׁסעים לו את עצביו לאט לאט והמפרכס בגסיסתו הממסמסת אותו חיים –”

והשני: “להתרומם על כל בני־האדם בשכל וברוח אינו עולה בערך העונג העילאה של אותה הידיעה, שבין כל בני־האדם עלי אדמות אנחנו הננו הטובים והחומלים על כל. יתרון־לבנו זה על כל הלבבות מצמיח בנו ספוק־אושר עמוק, שכמעט אי אפשר לבטאו במלים. –”

הראשון הוא: וַלֵירִיִי בְריוּסוֹב הרוסי והשני: קְלוֹד פַרְרֵיר הצרפתי. –

שני “תענוגים” הלו הולכים ונלחמים בלי הרף בכל בעל חי בעולם, החל מן הפרוטופלסמה הראשונה־ההיולית ועד טפוסו של פְלַמַרְיוֹן. הראשון: ראשית התרבות, השני: סוף־סופו של תרבות הטפוס האנושי. – ולפיכך אין אני מאמין באפשריות התפתחות התרבות האירופית של עכשו ועד עכשו: התרבות הנוכחית מעלימה את עיניה לגמרי ממלחמה זו, זאת אומרת: מהתאמצותו השניה (האינסטינקטיבית) של ה“אני” האנושי הפנימי. התאמצות זו היא: הבושה של האדם (לעת־עתּה לכל הפּחות הבושה), שמתבייש הוא בתענוגו הראשון (של בריוסוב). בושה זו הליטה את מלחמת־הקיבה – בצעיף של “גבורה פטריוטית” ואת חית־המשגל שבנו “באהבה רומנטית” ואפילו אפלטונית. והתרבות הנוכחית עזבה את מלחמת איתנים זו לנפשה ולמקרה. וכך הגענו לידי זה, שאותו מעריץ־האמנות עצמו הנהנה הנאה עליונה מתינוקות־מלאכיו הקטנים של רפאל – צורב ילדים חיים קטנים בסם־לפּיס עד כדי גסיסה. זוהי תרבותו של נירון קיסר, של טורקוֶמָדָה ושׁל – האחרון באמנים יאנוש מיהלפאיט, הקושר כתרים באמנות עילאה לראש הרוצחים המאדיארים האיומים.

ב) “אם אינני מאמין: איך משער אני לעצמי את דרך־עתידה של האנושות?–”

– להעלות על המוקדה את “האמנות לשם אמנות” ובמקומה לקדש את ישעיהו הנביא, את הנביא האומלל מנצרת ואת פלמריון. את הנביא האמלל מנצרת – אשר יהדותו הנבואית היתה לשנאה של אינקויזיציה בעטייה של התרבוּת עצמה. – האמנות לא תהיה לנרקוזים אלא לקטרזיס, לא למטרה בפני עצמה, אלא לאמצעי בשביל האדם החי והסובל, ואם ישנו מין־אמנות, שאינו מסוגל לשמש מטרה זו – יִשָׁמֵד לנצח. אם, למשל אמנות הפסוּל – שחכמי התלמוד לא הודו בה ולא במקרה – היא אמנות כּזו: – תכחד ולא יזכר שמה. די לנו בשעשועים.

ג) “מה תעודתם של גדולי הרוח (הוגים, סופרים ואמנים) בשעת־חירום היסטורית זו?”

– תעודתם להעלות לפועל מן הכח, דרך המדע, את התאמצותו של ה“אני העליון־הפנימי. המשתוקק לאלהים והנמצא בקרב כל חי עלי אדמות: לעזור לו ל”אני" זה במלחמתו הנוראה, שבה הוא נופל ומתבוסס בדם חדשים לבקרים. ואת הצורה לזו איפה נקח? – אם ישנה נשמה לדָבר – והיא הלא ישנה – נמצא גם את הנוף המתאים לה: את “הצורה האמנותית” שלה, ואז לא יהיה לנו צורך באפיון (כמו קְלוֹד פָרריר ואחרים) בשביל להשיג את אותו העונג העילאה שברחמים והשתתפות בחיי כל חי. נשמה טהורה זו מבקשת לעצמה גוף בלי הרף ובלי־הרף בוכה היא ממש בגעגועיה להתממש ולהתגשׁם. ואלמלי הייתי מרגיש, שבכיה זו נשתתקה לרגע – הרי לא הייתי מרגיש שום זכות ורשות לחיות אף יום. –

ירושלים, אוקטובר 30 1922

אביגדור המאירי

אדוני!

ב“הארץ” גליון תת“מ, אשר בו הודית לעורך “הארץ” על מאמרו “בדרך עמנו”, נתת לנו, לבני הדור הצעיר. המבקש את אלהיו: אל=אלהי=ישראל ואלהי=העולם, כמו שאתה בקשת אותו בימי נעוריך, נתת לנו אבן=נגף בדרכנו, העלולה להכשיל את רגלינו, ואת רגלי כל המכבדים את דבריך היוצאים מן הלב, כשלון=רוח לדורות. אין את נפשי פה להעיר לך בפרוטרוט על מהלך דברי־הימים בכלל ועל התגלות הנשמה היהודית העתיקה ברוממות=הרוח והקרבת=עצמם של אנשי יהושע בן=נון, שקמו לתחיה ברבבות חלוצי=עתידנו, המזמרים באזני מנהלינו: “כל אשר צויתנו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך רק חזק ואמץ!” – כאמור: אין אני בא בזה להעיר אותך על ההוי היהודי, העלול ליאש אותך לרגע=הסתורי, על שהשאיר מַעַל את תקותיך=שלך ובמקום להתחיל במרכז רוחני – נושא הוא את נפשו ראשית=כל לסתת אבנים ולפלוח את האדמה ו”לכבוש את הארץ“. לא פה המקום לפרוש את שמלת דברי־הימים ולהראות, מי מכם צודק: אתה אדוני בתקותיך העיונים היפִים, או ההסתּוריה עצמה והעם היהודי במציאותו. סוף־סוף יש לך רשות לעמוד גם כהיום על דעתך העליונה ושלא להסכים להחיים ולמציאות. – אך תמצית דבריך, הציר, שכאבך סובב עליו, הוא מושג, התובע סוף=סוף את פירושו ואת נתוחו ודוקא מתוך השקפת־עולם יהודית־עברית עתיקה. ומושג זה ה”מוסר העליון" האתיקה היהודית, שאתה ירא את חורבנה ומתוך פחד מקלקל אתה את השורה במדה שלא פללנו לשמוע מפיך. וצריך אני להעיר בזה עוד הפעם שדוקא מתוך נקודת־השקפה יהודית אני מוציא את דבריך לנפרזים ואת מושג המוסר העליון למזויף בטעות קדושה. אין איש מאתנו, ממבקשי נוחם ורפאות לאנושות האמללה והירודה בכלל ולנו עם אובד עצות בפרט, שלא ירגיש כמוך הרגשה ברורה ונאמנה. שלא “רק בשביל להוסיף באחת מפנות המזרח עם קטן של “ליבונטינים חדשים” באנו הנה חזרה”. ומי שמבלה רק יום או יומים בחברת חלוצינו ב“נהלל” או “בעין־חרוד” או במקום אחר=שהוא – רואה עין בעין שלא הרי “הליבונטינים שכבר ישנם בכל אותן המדות המשחתות”, כהרי ה“שומר הצעיר” וכהרי “האחרונה” שבחלוצותינו פה בארץ.

אך אם חושב אתה את ה“מושכל הראשון” שלך: “יהודי ודם? היש לך שני הפכים גדולים מאלו?” להלכה למשה מסיני “ששום אדם מישראל לא יפקפק באמתותו”, – הרי הרשנו=נא להגיד בזה, שלא רק שמפקפקים אנחנו באמתיתותו, אלא שכופרים בו לגמרי ודוקא משום שמאמינים אנו גם “בנביאנו וגם ביסודות המוסריים הגדולים, אשר בשבילם חי עמנו ובשבילם סבל ואשר רק בשבילם שוה כל העמל לשוב ולהיות לעם בארץ אבותינוּ”. והרשנו=נא להעיר לך, שאנחנו הדור־הצעיר המבקש באמת את אל־אלהי=ישראל אחרי שכל ה“תרבות” הארופית היתה לנו לגעל־דמים: אפילו תורת היופי שלנו מצטמצמת בשתי מלים שכל כחם היא יהדותם: אין “אסתיתיקה אלא זו שפרושה אתיקה”. – אך בשום אופן איננו יכולים להעלים עין מתורת משה ונביאינו, המלמדת אותנו בכל רגע: “והיה בהניח לך אדני מכל אויביך מסביב – ושמרת את כל התורה הזאת”, ואם תקבל בתור “סמל=נצחים”. שנתינת התורה־בנגוד לדברי ימי כל עמי העולם – קדמה לנתינת הארץ – הרי על אחת כמה וכמה שעליך לקבל את דברי משה רבנו ואת דברי הנביאים, המצוים עלינו לכבוש את הארץ אפילו מתוך שפיכת דמים, משום שארץ זו ארץ=אבותינו היא, שיצאנו ממנה זה כמה פעמים שלא בצדק. ויכולים אנחנו להתיחס לדוד מלכנו בחשד או אפילו בבוז על שהרחיב את גבולות ארצנו ושפך דם מתוך התקפה ולא מתוך הגנה – אך בישעיהו בן=אמוץ ובדבריו: “כה אמר אדני, אל תירא מפני הדברים אשר שמעת, אשר גדפו נערי מלך=אשור אותי (הוי סמל=נצחים: נערי מלך אשור) הנני נתן בו רוח ושמע שמועה ושב אל ארצו והפלתיו בחרב בארצו”! – “וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי”! – ובדברי ירמיהו: שמועה שמעתי מאת אדני, וציר בגוים שלוח התקבצו ובאו עליה וקומו למלחמה! הנה כאריה יעלה מגאון הירדן" – – וכולי, ועד וגומר, אדוני אחד=העם, באלה ודאי שאין מי בתוכנו יטיל דפי ויראה בהם “נטיה להביא קרבן על מזבח התחיה את היסודות המוסריים הגדולים”. וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני“, מובן, שלמעני, למען אל=אלהי־ישראל, למען המוסר העליון – אבל לא פחות: “וגנותי”. לכל הפחות לא פחות, מאשר חלוצינו העובדים בזעת אפם יום וליל וכשבאים שכירי־הפריצים ומתנפלים עליהם לאור השמש בצהרים להפיל מהם חללים, פוקעת סבלנותם לרגע, כדי להפחיד את השודדים ואת המרצחים אותם בשעת “בנין החומות”! – ולא עוד, אלא שאותם הנביאים עצמם, (שאתה אדוני שומר עליהם, שלא נביא אותם קרבן על מזבח “התחיה” שאתה מביא אותה “בסימני ההבאה”, במרכאות כפולות מתוך אי=אמון בה ובזה מטיל אתה ארס של ספק בתקוות אלפי בני עמך, הרואים “בתחיה” זו סוף־סוף את אתחלתא דגאולה לכל הפחות), אותם הנביאים עצמם אינם מתבישים לבא אפילו ולהכתיר בהוד קדושת דבר אדני את “אנגליה העריצה” של דורם, את כורש מלך פרס ולהעריף עליו נבואתם כטל: “כה אמר אדני למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו לכד לפניו גוים ומתני מלכים אפתח – למען עבדי יעקב”. ואחרי אלה, אדוני אחד העם, אם אתה בא ומאשים את חלוצינו, הלנים בשדות ובכבישים ערים כל הלילה מתוך זהירות פן יתנפלו עליהם רוצחים וחפצים לעמוד על נפשם ולהגן על שארית ישראל ותקותיו הגדולים, אם אתה בא ומאשים אותם “שבאים הם לציון לטמא את אדמתה בשפיכת “דם נקי”” – הרי עלינו לבא ולצעוק באזני כל העולם ובאזנינו־שלנו ביחד: “לא נכון, לא אנחנו הננו השופכים דם נקי, ובשום אופן לא נלך שולל לזייף את נביאינו בחותם הגלות הארורה. שמתוך אפיסת־הכחות ומתוך חוסר=יכלת להגן על דמנו הנשפך העלתה את ה”כצאן לטבח יובל” למצות־עשה ולאידיאל יהודי! הלא זהי הגלות, אדוני מר אחד העם, זהו הגלות, שאנחנו חפצים להשליך מעלינו כהשלך סמרטוט המוטל על עיני העם, זוהי הגלות: לזייף את רוח נביאינו ואת כל דברי תורתנו ולעשות ממנה פלסתר ותורת־צוענים מוגי־לב – מזה אנחנו חפצים לצאת סוף־סוף ולהשיג את תורתנוּ ודברי נביאינו פשוטם כמשמעם, כשם שהם עצמם דברו את דבריהם פשוטם כּמשמעם, להבין את דברי נביאינו במובן הקדמוני הטהור, החי והפורה: “וגנותי על העיר הזאת “למעני”, למען המוסר העליון ולמען חומות ירושלים, שחלוצינו הבונים אותן היו צריכים “לעמוד למשפחותיהם עם חרבותיהם רמחיהם וקשתותיהם”. כך אדוני, ושבמשך אלפי שנים אנחנו לא שפכנו דם”? הוי, כמה דם שפכנו, אדוני, דמנו=אנו ודם רוצחינו, שהתנפלו עלינו מכל צד. גם בימי נחמיה וגם בימי רבי עקיבא הטהור והקדוש, “שהיה גדול ממשה רבנו”. – אך לא “דם נקיף אדוני אחד־העם, ולא מתוך כבוש ארצות ותאות ממשלה, אלא מתוך הגנה, מתוך עמידה על נפשינו ועל – האמן נא – על מוסרנו העליון הנצחי. אשר בהניח אלהי אותו המוסר עצמו מכל אויבינו מסביב – מובטחני בעמנו, שלא יחמיץ את השעה לקיים את הנבואה הגדולה להיות למאור לגוים. כן, עמנו עתיד להיות למאור לגוים – אינני יודע מאין לו “מחלה זו” כמו שמכנה אותה אחד מחסידי אומות העולם, אינני יודע, אם “תעודתו” זאת באה לו מאת “ההגיון העליון” הדואג תמיד לקיום=עצמו ומשתמש בנו בעל=כרחנו לאמצעי קיום הטוב הגדול”, כשם שמשתמש הוא בכל יצור ויצור לקיים המין בשביל אחת ממטרותיו העליונות – או באה היא לנו בדרך הטבע מתוך יסורינו הנוראים במשך כל ימי קיומנו – אך אם כה ואם כה: היהודי הוא אותו היצור, העומד ויעמוד על משמרת=קודש זו גם בעתיד. אך דוקא בשביל זה עלינו לותר כפעם בפעם על המטרה האחרונה ולשמוע גם בקול אלהי האומה. והרשני נא להעיר בזה, שהראת פנים בתורת המוסר העליון שלא כהלכה היא=היא אשר נתנה לנו את טפוסו של היהודי המגונה הידוע המוותר בכל יום ובכל שעה על המוסר העליון בשעה שמגין הוא על קיומו היחידי, על פרנסתו – ובשעה שעליו לעמוד על משמרת האומה – הרי תיכף פוסק הוא פסוקים ממרקס ומן התנ“ך וחושש הוא לקפח את אדמת הערביים חלילה וכו'. – ואם ה”פרעות" שבחדש מאי עלו למעלת “מלחמת הגנה”, ואם הפרעות באוקטובר לא הצליחו להם לשונאינו – הרי זה הודות לחלוצינו, שסוף=סוף (הוי אל נא יקפח מאתנו את האלוזיה הלזו, את נחמתנו זאת ואת נחמת כל עמנו!) שסוף־סוף התקדשו והזדככו מחלאת הגלות והבינו את דברי נביאינו, שמצות=עשה הקדושה על כל קדושות בעולם היא מצות ההגנה על העבודה הטהורה ועל קדושת העם, העתידה להיות לקדושת העולם, ומצות עשה זו היא: “חזק ואמץ ואל ירך לבבך!”

ירושלים

בכבוד הראוי לך:

אביגדור המאירי

*

– שאלה ל“משרד ארץ־ישראל” בבודפשט –

בימים האחרונים הולכים מהנדסים מהונגריה, התופשים מקומות חשובים פה בבנין הארץ, ומרעילים את חיינו לאט לאט ב“מוֹדוֹת” חדשות: כל אחד ואחד חושב לו למצוה קדושה למשוך אחרי עצמו איזה חבר־טוב מהונגריה ולהכניס אותו פה בבריתן של הלירות המצריות השמנות, שהן עכשו הפרוסה הכי־שמנה בעולם". “חברים” הללו – ישנם ביניהם "יהודים מן הסוג הכי־גרוע בעולם. אנשים, שלא רק שאינם ציונים ואינם יהודים בכלל, אלא יש להם ההעזה והחוצפה המיוחדת במינה לבא הנה, לשבת במשרה שמנה ולדבר בעליל בבוז, ובגעל על כל קדשי האומה הישראלית, בלי אותו הנמוס המינימלי, שאפשר לתבוע ממי־שהוא הנכנס למדינה, “שיכבד אפילו את מנהגיו הפראים”.ולא עוד: אלא בימים האחרונים נכנסו לארץ “מדיארים טהורים” – – אופצירים של מיקלוש הורטי הדקטטור המדיארי, שפרעותיו בישראל מחפירות את תעלוליות של בוגדן חמלניצקי ואת אינקביציתו של טורקומדה בימי הבינים! –

בין מהנדסינו אלה ישנם הרבה, המשתתפים בעבודת מוסדותינו החשובים ומשתכרים משמונים ועד מאה פונט ויותר לחודש. לעת עתה נניח את שמותיהם בסוד. –

אנחנו פונים בזה אל "המשרד הארץ־ישראלי שבבודפשט, שתעודתו לשלח לנו הנה בנים נאמנים לעמם כדי לעזור לנו בבנין הארץ: הבאמת אין לנו בהונגריה מהנדסים טובים, הרוצים לבא ארצה ישראל ולהשתתף בעובדה במשכרת שמנה? – כאלה, שיהדותם אינה חשודה ואינה מרקיבה את חיינו פה, הזקוקים לרגש לאומי ולכובד לאומי? – הבאמת מאספים אנחנו נדבות לקרן היסוד בזעת אפים ובעמל שלמעלה מכח אנושי, בשביל למסור אותן לאנשים, הבאים הנה למלא את כיסם ולשלח את הפרוטות לארץ הורטי בשביל קרוביהם המשומדים, בה בשעה שאלפי חלוצינו גועים פה ברעב? והבאמת עלינו למלאות את מקומות העבודה אצל הממשלה, את המקומות, המחולקים לשלשה: לאנגלים, ערבים ויהודים בדיוק – למלא את מקומות היהודים בכלבי הורטי וּבמשומדים סתם שלא די שמכרו את עצמם בעבור מחמאה אחת נוצרית – אלא הולכים וממשיכים פה עבודת התיעוב בזלזול בכבוד ישראל בכל עת מצא –? הבאמת מעטים שם כל כך המהנדסים ממין המהנדס שילל, ממשפחת ברין, האחים סאטמארי (סוד־מוריה) המהנדס קוֹך, הרץ ודומיהם, העובדים פה בכל נפשם ואמנותם המסורה לעמם ולכל קדשיו – הבאמת מעטים הם שם אחינו הישרים, עד “שהמשרד הארץ־ישראלי שם מוכרח לשלח לנו הנה מרעילי־החיים”! המלמדים את הערבים את תורת הורטי הרוצח?! – והבאמת עלינו פה לתת לחם לאכול ופרוטותינו המיוזעות לאופיצירי הורטי, ההולכים בטל מאין להם יכלת עוד לעשות פרעות שם –?

ואת מוסדותינו פה בארץ שואלים אנחנו: האם נותנים הם את עיניהם במהנדסיהם שלא יבנוּ בתים מצד אחד ומצד השני – יהרסו את בנין הבית הלאומי שלנו? האם התאזרחו לכל הפחות המהנדסים הללו, השולחים את כספינו לארץ הפרעות והרדיפות בחמר וברוח? – ומעירים אנחנו בזה בכבוד: עינינו פקוחות לרוחה לראות את הנעשה פה בארץ בבנין ובהרס, עוקבים אנחנו את כל אלה, הנותנים לנו מכשולים על דרכי עתידנו – ואם המוסדות הצבוריים לא יעשהו את שלהם בנידן זה – הרי יש לנו אמצעים אחרים לגמרי, אמצעים מוזרים ובלתי נעימים קצת, או להכריח את הבוגדים שבקרבנו שישובו מדרכם זו – או לעזוב את הארץ ולתת מקום “לרעיהם הטובים מהם!” – ואמצעים הללו לא יהיו נעימים אפילו למוסדותינו כלל וכלל! –

*

החוֹלים שׁבבית־החוֹלים אשׁר ברחוב רוטשילד ורופאיהם פונים בזה אל החלוצים בבקשה שלא לעבור דרך שמה בשאון ובשירה, המעוררת אותם בשעת שנתם. אין איש בינינו, שלבבו לא ירחב לשמע שירת החלוצים העליזה־הנוגה אחרי עבודה קשה המפרכת את הגוף ונעים לשמוע את רננת־הארץ לכל אדם מישראל. ואם יש כזה, שרנה זו למורת רוח היא – הרי יש לו עצה פשוטה – לעזוב את הארץ ואת פונטיה השמנים. אך החולים המתהפכים במחלותיהם השונות, והזקוקים למנוחה – והרופאים העמלים יום וליל להשיב אותם לאיתנם – סובלים מזה שמַדירים את שנתם בלילה ומאריכים בזה את ימי סבלותם על ערש דוי. ישימו זאת החלוצים אל לבם וימסרו איש לרעהו. –

מעולם ובשום־מקום התעללו כזו בקהל הקוראים! – בא מי־שהוא ותוקף אותך – ואין לו שום אחיזה בדבריך, מה הוא עושה? מגבב הוא שקרים על גבי שקרים. יודע הוא, שכל דבריו הם שקר אחד גדול, ויודע הוא, שאין נקל מלקחת את דבריך ולעשות בקרת ולראות שמשקר הוא. ואולם בין כך ובין כך כותב הוא, משקר הוא ומדפיס א השקר שחור על גבי לבן. נצחון הרגע. ואחר כך? – ואחר כך: יודע הוא (הוי יוֹדעים אנחנו כלנו), שאיש לא יתענין בדבר ולא יטריח את עצמו לבדוק את הדברים, וכך – “מנצח” הוא. והמלה הנדפסת עושה את שלה. מחללת כל קדש ומסרסת כל עובדה. והקהל – מאמין בהן־צדק. הלא נדפס. “הלא כך כתוב בעתונים!” – היודעים אתם את הדימגוג הרוסי, הרוצה לבטל את דברי הנואם כנגדו – באזני כל הקהל, מה הוא עושה? הלה מדבר ונואם ומוכיח את צדקתו בראיות והגיון – והוא, הדימגוג נופל לתוך דבריו וצועק לו: כן, ואחותך היא זונה סוררה"! –

בדקו נא את כל “הוכוח”, שמאמרי “בדאר־היום” “עבודה זרה” העיר מסביבו ותראו, אם הדימגוג הרוסי אינו חי בתוכנו – באכסמפלרים אחדים! –

*

לרגלי תערוכה אחת שמענו מפיך, אדוני, תלונה, שהעם העברי פה בירושלים (או בכלל) אינו תומך למדי באמניו ובאמנותו. התלונה, אדוני יפה היא, אך בלתי צודקת. העם היהודי תומך באמניו, חושביו וסופריו במדה, ששום עם אחר בעולם אינו עושה זאת. מובן, עד כמה שאלה מספיקים לו מזון רוחני לנפשו, הצמאה לדבר=אדני. – והלא כל אסוננו היה בזה, שהיינו והננו עם יותר מדי תומך ברוח־בחמר עם – ואפילו בשעה שכל רמ"ח אברינו צועקים ללחם ולרגב אדמה. – ואולם אם בפרט, ביחיד הכתוב מדבר – הרי הרשני, אדוני, להעיר אותך על דבר, שאתה בעצמך יודע אותו ודאי לא פחות ממני: האמנות, אדוני, מעולם לא באה למלאות את קיבת=הפרט הריקה ואת גרונו הנחר בצמא ומאבק. ועמנו פה בירושלים – נפשו יוצאת – לא ליין ולא לשכר – אלא למים פשוטים. לאלפיו עומד עמנו הדל פה, דוקא הדל – ומחכה ימים ולילות לפך אחד של מים מתוקים. והרי פלא ולעג: דוקא עם זה, דוקא הדלים הללו – מבקרים את כל התערוּכות ואת כל הנשפים האמנותיים – כן=כן: דוקא אלה, שהמעינות סגורים לפניהם – בעוד אשר אותם, המתרחצים בּאמבטאות בכל יום, דוקא אותם אינם מבקרים לא תערוכות ולא נשפים ולא כלום. מדוע זה? – אתה, אדוני, אתה יודע זאת כּמוני מדוע. ואולם תמה הייתי אלמלי אתה לא היית יודע אותו העקר, שעל מושל ירושלים עיר הקודש לדעת במאה העשרים: שהמוסר היהודי אינו מעמיד לעולם את התערוכות לגולת=כותרת לחייו המוסריים, לא אדוני, המוסר היהודי מעמיד בראש וראשון את המוסר האנושי, את התפתחות הטפוס המוסרי ולא הטפוס של יופי, למטרת חייו. אצלנו כל תערוכה וכל צבע וכל גלוף אינו יכול לרשת את מקומו של האדם הישר עצמו. ואם חפץ אתה, אדוני.להוכח, עד כמה עמנו מכבד גם את היופי – נא, לתת לו מים לחץ לצמאונו הגופני: נא להראות את מדת היושר והצדקה ברחובות ובחצרו ויוכח גם הוא לדעת, שתמיכתך־אתה, אדוני, באמנות אינה ענין של מותרות ותפארת בלבד, אלא של איש־המעלה, המבין את הרוח העברי העתיק המזהיר אותנו בלי הרף על היושר והצדק, ועל בני־העניים, שמהם תצא התורה. ובני=עניים הללו, שמהם יוצאים כל אמנינו וכשרונותינו – יושבים צפופים ברחובותיהם ונחנקים מאבק האותומובילים והמרכבות – שלא הם עצמם יושבים בהם, אלא אותם, שכל אמנות בעולם אינו עולה אצלם למעלת ישיבה אחת באותומוביל. המוסר היהודי, אדוני, אינו מודה “באמנות לשם אמנות”. ומי כמוך, אדוני, יודע זאת, שהיהודי מקדים את האדם החי לפסל=אבן המת –?! ובטוחים אנחנו בך, אדני, שיודע אתה, שזה לא חלול האמנות, לא מטיריאליזמוס – אלא דוקא מוסר הנביאים! –

הסיסמא: גַם הָרָקָב מַרְבֶה יַחַש

(ניטצ’ה)

– א –

עוֹר וְהֵד

"בעצם אין הוא כותב “ספורים”. בעצם מהביל הוא אדים. אדים והבל. הבל הבלים לא ספורים. הללו הם אדים אדיליות קטנות הדיליות נפוחניות, הנכתבות לא לפי חוק הכתיבה אלא בכשרון הדי, זאת אומרת, כלומר, לכאורה. (ויש הרבה כמוהו ואחדים יוצאים מן הכלל) בלי כשרון אותה הכתיבה, התובעת גם כשרון. אין בהם כמעט תוכן וצורה ויצירה מסוימה. ובאמת – למה לנו כאלה! למה? – “עור והד”. או אור והד. או אפילו הור ועד. זאת אומרת: אחד מעיד על השני, שהוא גאון ורבינדרנט טגור. אחד כותב אורות בלי עור הפנים והשני – מעיד בתור עד על האד שהוא הד. אותו הלְוָי המהלך כשממון שקט משעמם או מישן (אצלו לרוב שניהם ביחד) סביב הקורא האמלל. ולוי זה אצלו עִקר, עִקר בעִקר. עָקָר עקָרי. רק הוא ישנו: העָקר. והשעמום. והשינה. ועור ישנו. עור בלי בשר ובלי בושה. עור לא באלף, אלא בעין. – והד. מלשון “הדים”. יוצא לשוא אחת בשלשת רבעי החודש. או אחת בשלש רגלים. על רגל אחת. כן: מלשון זו. לאו דוקא מלשון נקיה. ודוקא בהוצאת שטיבל. ועל ששים גליון דפוס. בחשאי, בנעל עדין ובשלות־מות. המהבילה אדים. הכל דקיק ורכרך ואי־אפשר לתפשו. הבל זה, המפעפע כזכרונות הגוף, שנשמתו יצאה אשתקד הבל־עדנה זה לא נתן לתפשו. ורק אחד יכל להרגישו: אין־קמחי. ולאו דוקא להרגישו, אלא להריחו – אם אפשר לומר כך. זהו אותו ההבל המלטף אותך דרך כל יצירותיו ויצירותיה של משפחת האדים, המשמשת בספרותנו העדינה למוסד של עדים. עדים. המעידים זה על זה. זהו התוכן והצורה. והלבוש? – הלבוש: גם כן עִדִים. עִדִים מעידים דרך “הדים” על האדים. ויותר אי־אפשר. ולא צריך. לא. למה יותר? – כל מה שאפשר ושצריך – הרי נתנה משפחת העדים. מה? – אתה חפץ לתת יותר? – כלך לך אצל מוסד “ההדים: עמוד בתור עד שיד עדינה מושטת לך תעודה. תעודת־עִדִים. הסכמה. על ניר רך וטוב. ואז תכנס בדחילו ורחימו אל טרקלין העדנה והשלוה הפיוטית אל אותה השלוה השלֵוָה שספרות מפותחת בצלילי עורות – הייתי אומר: עורות אילים ותישים ועצי שיטות – כן, שספרות זו מעלה אותה לסמל, לאותו הסמל, שערכו אותו הערך עצמו. ערך הבל עורות ואורות. זאת אומרת: אורות של אותו הרקב המיוחס המבריק בחשכת היצירה; ועורות המזיעים אדים. כן, מעין זיעה מוסיקלית והֲבְלוּלית. הבל הבל הבלים. מחיר הספר: פחות מכל. קרא ותראה. קרא אם חובב שפת עם הנך. קרא – ותרדם שנה שלוה ומתה. קרא אם יש לך כח לזה.”

ד. אין־קמחי

*

שוב פעם, מר שפל. שוב פעם, ואני אמרתי: יכנס בך סוף־סוף איזה שד ממעל ואתה תלמד דרך־ארץ־זוטא לכל הפחות. ואתה – לא. ושוב אתה מתהולל בחוצות ירושלים ותל אביב ובכל מקום: בשוק (במכשירי־אכל מזויפים) בבית הכנסת (בתפלה מזויפת) בבנין (במחירי דירה לא־מזויפים), באספות (בסיסמאות מזויפות) בועדים (במשכרת לא מזויפת) ובספרות. השד ידע שגם בספרות ידך מחבלת. ואנחנו חשבנוך לכל הפחות לפושע חשאי בלי דפוס. – והפעם יוצא אתה בפרונטנזיות של סופר־מחנך. כן מר " שפל ידענוך. ידענוך עוד ממערכת “רשפים”. בשעה ששלחת לידידך פרישמן המנוח שירים בחתימת – – האגלה באיזה שם של “משורר צעיר” רמית את ידידך פרישמן, כדי שיקבל את השיר הנורא? ופרישמן – נלכד בפח. כן־כן: אנשים כפרישמן תמיד נלכדים בפּחים כאלה: הוא קבל את השיר, כדי לתמוך ב“משורר הצעיר” והדפיס אותו. ואחר כך: – אוי ואבוי – אח“כ כשנודע לו, שאתה הנך אותו המשורר הצעיר אמר בלעג: אינני יודע, למה היה לו לרמות אותי באמת: גמגום שירי כזה היה יכל לשלח בשם עצמו.” ושוב לא הדפיס עוד מאת אותו ה“משורר הצעיר”. לא. לא הדפיס עוד. נתן מקום להתגדר ל“הפועל הצעיר” ול“הדים” ידפיסו הם את שיריך – ואת שירי אותו “המשורר הצעיר”. –

ובא וראה מה ביני ובינך: אני גם כן כותב שירים רעים. אך לכל הפחות בשמי. ולא ברמיה ובשם משורר צעיר:

זטורי

נ.ב. נו, מתי יבא “החרם” עלי? עורך “הארץ” יחתום עליו בחפץ־לב. חי־נפשוֹ! –

א. אין לי שום יכולת לא להשיב על כל השקרים הנאמרים בשמי ולא על ההתעללות בשירי וספורי מצד אנשים, היראים מכל שורה שלא נכתבה בסגנונם. ואין לי גם שום יכולת להדפיס את התשובות הבאות מאת זולתי. –

ב. מי שלא קרא את ראשית המחלקת ורק את התשובות בלבד, אין לו רשות לא להגן עלי ולא על המתנפלים עלי. –

ג. כל התובע צנזורה בולשביקית על כל מין בקרת, שאינה יכולה להסכים על כל שקרי ספרותינו המוסכמים – יסתפק באותה “החסידות הספרותית” הנהוגה אצלנו “וירקב אתה ביחד עד שיבּאש”. –

ד. אם זה אמת, ש.א. ש." בעל “הפורצים והנודרים” שב“הדים” זהו המשורר הצעיר שליונסקי – זה שמלתו הרכה־ביותר כנגד סופרי “הפועל־הצעיר” וה“הדים” היא הכנוי “סריסי המחשבה” – אם זה אמת: אז יש לנו רק תרופה אחת לסתום את פי הקונדסים הצעירים הצועקים ל“חופש השירה”: להדפיס את שיריהם. –

ה. כל מין תלונה־שהיא אדפיס ובלבד שבעל התלונה יהיה אחראי בעד האמת ויכתוב את שמו. ואם אמת, ששמעונוביץ מסכים “שצריכים להכות על ידי הטמאות” – הרי זה מעיד עליו, שהוא עצמו בין אותם שבקרתי אותם במאמרי “עבודה זרה”. ואז לא בי האשם.

*

אַלְפַּיִם שְׁנוֹת־גּוֹלָה רֻחַקְתִּי מֵהֶם,

וְגוֹרָלֵנוּ הַמּוּזָר הִפְגִישָׁנוּ;

אֲנִי מֵחֵיק בַּת־יֶפֶת וְהֵם מֵאָהֳלֵי־שֵׁם

וּשְׁמֵי־טֹהַר חָלַמְנוּ כֻלָּנוּ.

מַה קָדְשוּ לִי מֵרָחוֹק, מַה יָפוּ מִשָּׁם:

טֹוֵי חֲלוֹמוֹתַי בִּיגוֹן־נַחַת –

בְּנֵּי גִילִי וּמְרוּדִי, הַחוֹרְזִים חֲרוּזֵי־דָם

וְכָמוֹנִי יְדוּעֵי־הַקַּדַחַת.

וְכָמוֹנִי, הוֹי כָמוֹנִי מְתַקְנֵי עוֹלָם הֵם,

הַדּוֹאֲגִים עַל פִּשְׁעֵי הַחֶלֶד,

וְכָמוֹנִי מַלְכֵּי־צֶדֶק וּבְנֵי בְלִי־שֵׁם

וְכָל אֶחָד כָּמוֹנִי אִישׁ־יֶלֶד.

וּבִדְחִילוּ וּרְחִימוּ הוֹשַׁטְתִּי לָהֶם יָד:

אַשְׁרֵנִי, אִתְּכֶם פֹּה לָשָׁבֶת – –

אַךְ אוֹי לִי, כִי סָלַדְתִּי מִמֹּחָם הַחַד

הַקּוֹרֵן רֵיחַ־אֶפֶס וּמָוֶת.