רקע
אביגדור המאירי
שְלָשׁ הַשְּׁאֵלוֹת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב; תרפ"ב

מערכת “האש” אשר בוינה העיר, המשמש עכשו עיר מקלט לכל שמנם וסלתם של נושאי התרבות האירופית בהונגריה האוכלת את בניה בכל פה שלחה לי את המכתב דלקמן:

לכבוד עורך לב־חדש ירושלים.

אדוני הנכבד!

משעת המלחמה ואילך שומעים אנחנו את חרדת פעמוני־התבערה במסות מדעיות, בחבורים פילוסופיים ובועידות בין־לאומיות, ההולכת ומחרידה יותר ויותר בזעקות־סכנה בסיסמא העצובה: “התרבות המערבית פשטה את הרגל, הציויליזציה האירופית הולכת וחרבה עד שלא ישאר ממנה שריד ופליט!”

אנחנו, מערכת “האש” איננו חפצים בזה לבא ולהוכיח מעל דוכננו זה לא את אמתות נבואה זו – אך אין אנחנו חפצים גם להתוכח על ההפך ולהכחיד את האמת, שתרבות זו. אשר במדרגתה הגבוהה המיטה על עצמה – בתור פרי אורגניסמוס־הרוח, המפותח למטרת האשר האנושי – את המלחמה הנוראה, ומזבלת היא עכשו בדם של שש שנות רציחה את קרקע “השלום”, האכזרי עוד יותר מן המלחמה עצמה – שתרבות זו חולה מסוכנת היא. אין אנחנו מעיזים לא להסכים לזכות קיומה ולא להכחישה.

אך מכיון שאין עכשו פרובלימה צורבת יותר לא בתורת־החברה לא בפוליטיקה, לא בפילוסופיה ולא בספרות – יען הרי לא רק “בערכי תרבות” של שנות אלף – אלא בכל האנושית האירופית. בנו בעצמנו ובבנינו אחרינו הכתוב מדבר – לפיכך חפצים אנחנו לתת פרובלימה קשה זו על סדר היום בזה, שמציעים אנחנו לכל גדולי הספרות העולמית את השאלות האלו:

א) אם מאמינים הם באפשרות התפתחות התרבות האירופית באותה הצורה, שהיא נושאת כעת?

ב) אם לא: איך משערים הם לעצמם את הדרך העתידה של האנושות?

ג) מה תעודתם של גדולי הרוח (הוגים, סופרים ואמנים) בשעת קלקלה היסטורית זו?"

ובזה מבקשים אנחנו גם את אדוני לתת לנו תשובה על שאלות הללו ואם רק במכתב של שורות אחדות – כפי יד ידיעתו ואמונותו הטובה עליו. מחכים אנחנו מאת אדוני את תשובתו היסודית והננו מודים לו למפרע.

מכבדו בלב תמים:

העורך: יאניוֹ גיוֹמיוֹרי

מ"מ העורך: אאוּריל קוֹלנאי.

*

 

תְּשוּבָה

אדוני העורך הנכבד!

על שלש שאלותיך הבוערות עכשו בעולמנו המתיפח ביסוריו האנושים, הנני להשיב לך לפי עניות דעתי בזה:

א) “אם מאמין אני באפשרות התפתחות התרבות האירופית באותה הצורה, שהיא מתראה לנו כעת?”

תשובתי: לא. אינני מאמין.

שני סופרים חשובים של המאה העשרים העלו עלי ספר שני משפטים שונים:

האחד: “אם ישנו אותו הדבר, שאפשר לקרא אותו בשם “ענג עילאה” , הרי זה לשבת ולהסתכל בחברנו, המתכוץ ביסוריו, המשׁסעים לו את עצביו לאט לאט והמפרכס בגסיסתו הממסמסת אותו חיים –”

והשני: “להתרומם על כל בני־האדם בשכל וברוח אינו עולה בערך העונג העילאה של אותה הידיעה, שבין כל בני־האדם עלי אדמות אנחנו הננו הטובים והחומלים על כל. יתרון־לבנו זה על כל הלבבות מצמיח בנו ספוק־אושר עמוק, שכמעט אי אפשר לבטאו במלים. –”

הראשון הוא: וַלֵירִיִי בְריוּסוֹב הרוסי והשני: קְלוֹד פַרְרֵיר הצרפתי. –

שני “תענוגים” הלו הולכים ונלחמים בלי הרף בכל בעל חי בעולם, החל מן הפרוטופלסמה הראשונה־ההיולית ועד טפוסו של פְלַמַרְיוֹן. הראשון: ראשית התרבות, השני: סוף־סופו של תרבות הטפוס האנושי. – ולפיכך אין אני מאמין באפשריות התפתחות התרבות האירופית של עכשו ועד עכשו: התרבות הנוכחית מעלימה את עיניה לגמרי ממלחמה זו, זאת אומרת: מהתאמצותו השניה (האינסטינקטיבית) של ה“אני” האנושי הפנימי. התאמצות זו היא: הבושה של האדם (לעת־עתּה לכל הפּחות הבושה), שמתבייש הוא בתענוגו הראשון (של בריוסוב). בושה זו הליטה את מלחמת־הקיבה – בצעיף של “גבורה פטריוטית” ואת חית־המשגל שבנו “באהבה רומנטית” ואפילו אפלטונית. והתרבו הנוכחית עזבה את מלחמת איתנים זו לנפשה ולמקרה. וכך הגענו לידי זה, שאותו מעריץ־האמנות עצמו הנהנה הנאה עליונה מתינוקות־מלאכיו הקטנים של רפאל – צורב ילדים חיים קטנים בסם־לפּיס עד כדי גסיסה. זוהי תרבותו של נירון קיסר, של טורקוֶמָדָה ושׁל – האחרון באמנים יאנוש מיהלפאיט, הקושר כתרים באמנות עילאה לראש הרוצחים המאדיארים האיומים.

ב) “אם אינני מאמין: איך משער אני לעצמי את דרך=עתידה של האנושות?–”

– להעלות על המוקדה את “האמנות לשם אמנות” ובמקומה לקדש את ישעיהו הנביא, את הנביא האומלל מנצרת ואת פלמריון. את הנביא האמלל מנצרת – אשר יהדותו הנבואית היתה לשנאה של אינקויזיציה בעטייה של התרבוּת עצמה. – האמנות לא תהיה לנרקוזים אלא לקטרזיס, לא למטרה בפני עצמה, אלא לאמצעי בשביל האדם החי והסובל, ואם ישנו מין=אמנות, שאינו מסוגל לשמש מטרה זו – יִשָׁמֵד לנצח. אם, למשל אמנות הפסוּל – שחכמי התלמוד לא הודו בה ולא במקרה – היא אמנות כּזו: – תכחד ולא יזכר שמה. די לנו בשעשועים.

ג) “מה תעודתם של גדולי הרוח (הוגים, סופרים ואמנים) בשעת=חירום היסטורית זו?”

– תעודתם להעלות לפועל מן הכח, דרך המדע, את התאמצותו של ה“אני העליון=הפנימי. המשתוקק לאלהים והנמצא בקרב כל חי עלי אדמות: לעזור לו ל”אני" זה במלחמתו הנוראה, שבה הוא נופל ומתבוסס בדם חדשים לבקרים. ואת הצורה לזו איפה נקח? – אם ישנה נשמה לדָבר – והיא הלא ישנה – נמצא גם את הנוף המתאים לה: את “הצורה האמנותית” שלה, ואז לא יהיה לנו צורך באפיון (כו קְלוֹד פָרריר ואחרים) בשביל להשיג את אותו העונג העילאה שברחמים והשתתפות בחיי כל חי. נשמה טהורה זו מבקשת לעצמה גוף בלי הרף ובלי=הרף בוכה היא ממש בגעגועיה להתממש ולהתגשׁם. ואלמלי הייתי מרגיש, שבכיה זו נשתתקה לרגע – הרי לא הייתי מרגיש שום זכות ורשות לחיות אף יום. –

ירושלים, אוקטובר 30 1922

אביגדור המאירי


*

המלצות קוראים
תגיות