אדוני!

ב“הארץ” גליון תת“מ, אשר בו הודית לעורך “הארץ” על מאמרו “בדרך עמנו”, נתת לנו, לבני הדור הצעיר. המבקש את אלהיו: אל=אלהי=ישראל ואלהי=העולם, כמו שאתה בקשת אותו בימי נעוריך, נתת לנו אבן=נגף בדרכנו, העלולה להכשיל את רגלינו, ואת רגלי כל המכבדים את דבריך היוצאים מן הלב, כשלון=רוח לדורות. אין את נפשי פה להעיר לך בפרוטרוט על מהלך דברי־הימים בכלל ועל התגלות הנשמה היהודית העתיקה ברוממות=הרוח והקרבת=עצמם של אנשי יהושע בן=נון, שקמו לתחיה ברבבות חלוצי=עתידנו, המזמרים באזני מנהלינו: “כל אשר צויתנו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך רק חזק ואמץ!” – כאמור: אין אני בא בזה להעיר אותך על ההוי היהודי, העלול ליאש אותך לרגע=הסתורי, על שהשאיר מַעַל את תקותיך=שלך ובמקום להתחיל במרכז רוחני – נושא הוא את נפשו ראשית=כל לסתת אבנים ולפלוח את האדמה ו”לכבוש את הארץ“. לא פה המקום לפרוש את שמלת דברי־הימים ולהראות, מי מכם צודק: אתה אדוני בתקותיך העיונים היפִים, או ההסתּוריה עצמה והעם היהודי במציאותו. סוף־סוף יש לך רשות לעמוד גם כהיום על דעתך העליונה ושלא להסכים להחיים ולמציאות. – אך תמצית דבריך, הציר, שכאבך סובב עליו, הוא מושג, התובע סוף=סוף את פירושו ואת נתוחו ודוקא מתוך השקפת־עולם יהודית־עברית עתיקה. ומושג זה ה”מוסר העליון" האתיקה היהודית, שאתה ירא את חורבנה ומתוך פחד מקלקל אתה את השורה במדה שלא פללנו לשמוע מפיך. וצריך אני להעיר בזה עוד הפעם שדוקא מתוך נקודת־השקפה יהודית אני מוציא את דבריך לנפרזים ואת מושג המוסר העליון למזויף בטעות קדושה. אין איש מאתנו, ממבקשי נוחם ורפאות לאנושות האמללה והירודה בכלל ולנו עם אובד עצות בפרט, שלא ירגיש כמוך הרגשה ברורה ונאמנה. שלא “רק בשביל להוסיף באחת מפנות המזרח עם קטן של “ליבונטינים חדשים” באנו הנה חזרה”. ומי שמבלה רק יום או יומים בחברת חלוצינו ב“נהלל” או “בעין־חרוד” או במקום אחר=שהוא – רואה עין בעין שלא הרי “הליבונטינים שכבר ישנם בכל אותן המדות המשחתות”, כהרי ה“שומר הצעיר” וכהרי “האחרונה” שבחלוצותינו פה בארץ.

אך אם חושב אתה את ה“מושכל הראשון” שלך: “יהודי ודם? היש לך שני הפכים גדולים מאלו?” להלכה למשה מסיני “ששום אדם מישראל לא יפקפק באמתותו”, – הרי הרשנו=נא להגיד בזה, שלא רק שמפקפקים אנחנו באמתיתותו, אלא שכופרים בו לגמרי ודוקא משום שמאמינים אנו גם “בנביאנו וגם ביסודות המוסריים הגדולים, אשר בשבילם חי עמנו ובשבילם סבל ואשר רק בשבילם שוה כל העמל לשוב ולהיות לעם בארץ אבותינוּ”. והרשנו=נא להעיר לך, שאנחנו הדור־הצעיר המבקש באמת את אל־אלהי=ישראל אחרי שכל ה“תרבות” הארופית היתה לנו לגעל־דמים: אפילו תורת היופי שלנו מצטמצמת בשתי מלים שכל כחם היא יהדותם: אין “אסתיתיקה אלא זו שפרושה אתיקה”. – אך בשום אופן איננו יכולים להעלים עין מתורת משה ונביאינו, המלמדת אותנו בכל רגע: “והיה בהניח לך אדני מכל אויביך מסביב – ושמרת את כל התורה הזאת”, ואם תקבל בתור “סמל=נצחים”. שנתינת התורה־בנגוד לדברי ימי כל עמי העולם – קדמה לנתינת הארץ – הרי על אחת כמה וכמה שעליך לקבל את דברי משה רבנו ואת דברי הנביאים, המצוים עלינו לכבוש את הארץ אפילו מתוך שפיכת דמים, משום שארץ זו ארץ=אבותינו היא, שיצאנו ממנה זה כמה פעמים שלא בצדק. ויכולים אנחנו להתיחס לדוד מלכנו בחשד או אפילו בבוז על שהרחיב את גבולות ארצנו ושפך דם מתוך התקפה ולא מתוך הגנה – אך בישעיהו בן=אמוץ ובדבריו: “כה אמר אדני, אל תירא מפני הדברים אשר שמעת, אשר גדפו נערי מלך=אשור אותי (הוי סמל=נצחים: נערי מלך אשור) הנני נתן בו רוח ושמע שמועה ושב אל ארצו והפלתיו בחרב בארצו”! – “וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי”! – ובדברי ירמיהו: שמועה שמעתי מאת אדני, וציר בגוים שלוח התקבצו ובאו עליה וקומו למלחמה! הנה כאריה יעלה מגאון הירדן" – – וכולי, ועד וגומר, אדוני אחד=העם, באלה ודאי שאין מי בתוכנו יטיל דפי ויראה בהם “נטיה להביא קרבן על מזבח התחיה את היסודות המוסריים הגדולים”. וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני“, מובן, שלמעני, למען אל=אלהי־ישראל, למען המוסר העליון – אבל לא פחות: “וגנותי”. לכל הפחות לא פחות, מאשר חלוצינו העובדים בזעת אפם יום וליל וכשבאים שכירי־הפריצים ומתנפלים עליהם לאור השמש בצהרים להפיל מהם חללים, פוקעת סבלנותם לרגע, כדי להפחיד את השודדים ואת המרצחים אותם בשעת “בנין החומות”! – ולא עוד, אלא שאותם הנביאים עצמם, (שאתה אדוני שומר עליהם, שלא נביא אותם קרבן על מזבח “התחיה” שאתה מביא אותה “בסימני ההבאה”, במרכאות כפולות מתוך אי=אמון בה ובזה מטיל אתה ארס של ספק בתקוות אלפי בני עמך, הרואים “בתחיה” זו סוף־סוף את אתחלתא דגאולה לכל הפחות), אותם הנביאים עצמם אינם מתבישים לבא אפילו ולהכתיר בהוד קדושת דבר אדני את “אנגליה העריצה” של דורם, את כורש מלך פרס ולהעריף עליו נבואתם כטל: “כה אמר אדני למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו לכד לפניו גוים ומתני מלכים אפתח – למען עבדי יעקב”. ואחרי אלה, אדוני אחד העם, אם אתה בא ומאשים את חלוצינו, הלנים בשדות ובכבישים ערים כל הלילה מתוך זהירות פן יתנפלו עליהם רוצחים וחפצים לעמוד על נפשם ולהגן על שארית ישראל ותקותיו הגדולים, אם אתה בא ומאשים אותם “שבאים הם לציון לטמא את אדמתה בשפיכת “דם נקי”” – הרי עלינו לבא ולצעוק באזני כל העולם ובאזנינו־שלנו ביחד: “לא נכון, לא אנחנו הננו השופכים דם נקי, ובשום אופן לא נלך שולל לזייף את נביאינו בחותם הגלות הארורה. שמתוך אפיסת־הכחות ומתוך חוסר=יכלת להגן על דמנו הנשפך העלתה את ה”כצאן לטבח יובל” למצות־עשה ולאידיאל יהודי! הלא זהי הגלות, אדוני מר אחד העם, זהו הגלות, שאנחנו חפצים להשליך מעלינו כהשלך סמרטוט המוטל על עיני העם, זוהי הגלות: לזייף את רוח נביאינו ואת כל דברי תורתנו ולעשות ממנה פלסתר ותורת־צוענים מוגי־לב – מזה אנחנו חפצים לצאת סוף־סוף ולהשיג את תורתנוּ ודברי נביאינו פשוטם כמשמעם, כשם שהם עצמם דברו את דבריהם פשוטם כּמשמעם, להבין את דברי נביאינו במובן הקדמוני הטהור, החי והפורה: “וגנותי על העיר הזאת “למעני”, למען המוסר העליון ולמען חומות ירושלים, שחלוצינו הבונים אותן היו צריכים “לעמוד למשפחותיהם עם חרבותיהם רמחיהם וקשתותיהם”. כך אדוני, ושבמשך אלפי שנים אנחנו לא שפכנו דם”? הוי, כמה דם שפכנו, אדוני, דמנו=אנו ודם רוצחינו, שהתנפלו עלינו מכל צד. גם בימי נחמיה וגם בימי רבי עקיבא הטהור והקדוש, “שהיה גדול ממשה רבנו”. – אך לא “דם נקיף אדוני אחד־העם, ולא מתוך כבוש ארצות ותאות ממשלה, אלא מתוך הגנה, מתוך עמידה על נפשינו ועל – האמן נא – על מוסרנו העליון הנצחי. אשר בהניח אלהי אותו המוסר עצמו מכל אויבינו מסביב – מובטחני בעמנו, שלא יחמיץ את השעה לקיים את הנבואה הגדולה להיות למאור לגוים. כן, עמנו עתיד להיות למאור לגוים – אינני יודע מאין לו “מחלה זו” כמו שמכנה אותה אחד מחסידי אומות העולם, אינני יודע, אם “תעודתו” זאת באה לו מאת “ההגיון העליון” הדואג תמיד לקיום=עצמו ומשתמש בנו בעל=כרחנו לאמצעי קיום הטוב הגדול”, כשם שמשתמש הוא בכל יצור ויצור לקיים המין בשביל אחת ממטרותיו העליונות – או באה היא לנו בדרך הטבע מתוך יסורינו הנוראים במשך כל ימי קיומנו – אך אם כה ואם כה: היהודי הוא אותו היצור, העומד ויעמוד על משמרת=קודש זו גם בעתיד. אך דוקא בשביל זה עלינו לותר כפעם בפעם על המטרה האחרונה ולשמוע גם בקול אלהי האומה. והרשני נא להעיר בזה, שהראת פנים בתורת המוסר העליון שלא כהלכה היא=היא אשר נתנה לנו את טפוסו של היהודי המגונה הידוע המוותר בכל יום ובכל שעה על המוסר העליון בשעה שמגין הוא על קיומו היחידי, על פרנסתו – ובשעה שעליו לעמוד על משמרת האומה – הרי תיכף פוסק הוא פסוקים ממרקס ומן התנ“ך וחושש הוא לקפח את אדמת הערביים חלילה וכו'. – ואם ה”פרעות" שבחדש מאי עלו למעלת “מלחמת הגנה”, ואם הפרעות באוקטובר לא הצליחו להם לשונאינו – הרי זה הודות לחלוצינו, שסוף=סוף (הוי אל נא יקפח מאתנו את האלוזיה הלזו, את נחמתנו זאת ואת נחמת כל עמנו!) שסוף־סוף התקדשו והזדככו מחלאת הגלות והבינו את דברי נביאינו, שמצות=עשה הקדושה על כל קדושות בעולם היא מצות ההגנה על העבודה הטהורה ועל קדושת העם, העתידה להיות לקדושת העולם, ומצות עשה זו היא: “חזק ואמץ ואל ירך לבבך!”

ירושלים

בכבוד הראוי לך:

אביגדור המאירי

*