עַל כָּל תְּרִיס וָגַג

סוּפָה תָחֹג חַג,

כַּעֲסָהּ לֹא פָג.

פֹּה בְּעֶרֶשׂ צַח

יָנוּם רֵימִי-רַךְ;

אָבִיו עָלָיו שַׁח.

מָה אֶחְזָיָה בּוֹ?

מִצְחוֹ רָחָב כֹּה,

אֹרֶךְ עַפְעַף לוֹ.

בַּת צְחוֹק עֲלֵי פִיו:

מֵחֲלוֹמוֹ זִיו,

אִם מִלִּבִּי שְׁבִיב? –

כִּי מִלִּבִּי אַט

חִבָּה תֵּט בַּלָּאט,

תָּעִיר עַל הַקָּט;

כְּיוֹנָה חַמַּת-גַּף,

תִּשְׁמְרוֹ מֵאַף:

פָּנָיו אוֹר תְּחַף.

הַאִם יַרְגִּישׁ עוֹד

רַחַשׁ כְּנַף-הַסּוֹד,

גַּם כִּי אַרְחִיק נוֹד?

גַּם כִּי אֶעֱבֹר

לְמֶרְחַקֵּי אוֹר

אוֹ לְעֹמֶק בּוֹר?

אִם תִּתְאַו לַלְּבָנָה, בְּנִי,

זוֹ קַעֲרַת שָׁמַיִם,

אֶתְפְּשֶׂנָּה וְאֶתְנֶּנָה לָךְ

מַמָּשׁ בַּיָּדַיִם.

וְאִם לְכוֹכְבֵי נֶשֶׁף, בְּנִי,

יִתְקְפוּךָ גַּעֲגוּעִים,

מְלוֹא חָפְנַיִם אֶצְבְּרֵם

לְךָ לְשַׁעֲשׁוּעִים.

אָבִיךָ הוּא מְשׁוֹרֵר עַז,

וּמֶנּוֹ מַה יִּפָּלֵא?

יְצַו עַל שְׁקִיעַה – תּוֹרִיד לוֹ

דְּלִי אוֹר-זָהָב מָלֵא.

אַךְ אַל תְּבַקֵּשׁ לֶחֶם, בְּנִי,

וּלְחֶמְאָה אַל תִּתְפַּלֵּל,

כִּי אָז אָבִיךָ יָנוּד רֹאשׁ

וְ“לֹא” לְךָ יְמַלֵּל.

אָבִיךָ הוּא מְשׁוֹרֵר עַז,

וְכֹחוֹ רַב בַּשְּׁחָקִים:

מִנְּתִיב-הֶחָלָב פִּיךָ יַשְׁקְ,

יְכַלְכְּלֶךָ בְּרָקִים.

צַלַּחַת לַחֲמִשָּׁה-עָשָׂר בִּשְׁבָט / אברהם רגלסון

לראם ונעמי

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

עַל פְּנֵי צַלַּחַת קְטָנָּה זוֹ

פְּרוּשָׂה צִיּוֹן כֻּלָּהּ ­–

מֵ“רִאשׁוֹן” שְׁקֵדִים, מִצְּפַת חֲרוּב,

עֲנָבִים מִמְּתוּלָה.

אֶשָּׂא תַּפּוּחַ-זָהָב בַּיָּד

וְאֶשָּׁקוֹ – יַעַן

רְקָחָיו מֵימֵי יַרְדֵּן הֵם,

קְלִפָּתוֹ – שֶׁמֶשׁ כְּנַעַן.

וְרִמּוֹן אָנִיף בִּרְתֵת –

עֲסִיסָיו כַּמָּה טְהוֹרִים!

הָרִמּוֹן צָמַח בְּתֵל חַי

וְדָמוֹ – דַּם גִּבּוֹרִים.

אֶת לִבָּהּ הִדְּקָה אֶל הַקּוֹץ, וַתִּלְחַשׁ לוֹ: “פָּרֹחַ!”

לָהּ הָמְתָה חֶמְלָה: “עָמַלְתְּ, נִמְחַצְתְּ. לֹא תֵדְעִי נוֹחַ?”

וְיֹפִי אָמַר: “רַב מִדַּי קָרְבָּנֵךְ. בִּלְעָדַיִךְ יָקוּם הוֹד!”

הִיא דָמְמָה, וַתִּלְחַץ עוֹד וְעוֹד.

וְנִצְחָהּ זָרַם בְּחֹרֶב עוֹרְקֵי קוֹץ

עִם עֻנֹּן אַחֲרִית יוֹם, עַד פְּרֹץ

בִּקְצֵה הַשַּׁרְבִיט נִצַּן-תֹּם.

הִיא נִלְחֲצָה בְּעֹז וְחֹם,

וְעִם צֵאת עַיִשׁ וּפְרֹשׂ פֵּיגַסּוֹס כָּנָף,

שָׂשׂ דַּל-הַנִּצָּן פֶּרַח עָנָו;

וְהַמַּשְׁקָה, הַמְּחַמֶּמֶת, הַמַּפְרִיחָה, נֶאֶסְפָה קְמֵלָה.

כִּי דָוָה וְחָסֵר דַּם הָעֲמֵלָה,

לֹא הֶאְדִּים הַפֶּרַח וַיִּשָּׁאֵר חִוֵּר.

הָעָם, לְרֶגַע עִוֵּר

אַךְ לְדוֹרוֹת פִּקֵּחַ, –

תְּאוּרוֹת וְתַפְאוּרוֹת, פִּרְחֵי שַׁעֲוָה וּנְיָר, שָׁכֵחַ –

זֶה שׁוֹשַׁן-לֵב הַלָּבָן וְהַתָּמִים

יְאָרֵשׂ לוֹ בְּרַחֲמֵי עוֹלָמִים.

פְרַנְסִיס תּוֹמְפְּסוֹן, מְשׁוֹרֵר אֵל,

תַּחַת גֶּשֶׁר לוֹנְדוֹן לָן בַּלֵּיל –

בַּיִת אֵין לוֹ, וְהָרוּחַ רָב,

וְשֶׁלֶג נוֹגֵעַ עַד הַגָּב.

עָבְרָה זוֹנָה עַל פְּנֵי הַזָּר –

בְּגוּפָהּ חִמְּמָה גוּפוֹ הַקָּר.

פָּרְסָה פַּת לוֹ, וּפִיהָ שָׂח:

“אֲנִי לְפָעֳלִי. שָׁלוֹם, אָח!”

מֵחֵיקָהּ יָצָא לִכְפוֹר וָבוּז,

אַךְ בְּנַפְשׁוֹ גָנַז חֲרוּז:

יֹפִי מִקַּרְקַע צַעַר פּוֹרֵחַ,

חֶסֶד מִלֵּב הַחֵטְא זוֹרֵחַ.