לזכר אמי הורתי ד“ר חיה אשכנזי לבית פיינברג ואבי ומורי ד”ר בונים אשכנזי

המאמרים המהווים ספר זה נכתבו במשך תקופה של למעלה מעשר שנים ונדפסו באכסניות ספרותיות שונות. לאחר לבטים שונים החלטתי שלא לערוך אותם בשנית אלא להביאם בצורתם המקורית, ממילא המירוץ הממושך שלנו להשגת הזמן האבוד הוא מירוץ חסר סיכויים; ולא היה זה הוגן לצייד מאמרים שנכתבו בעבר בנבואות לעתיד שהפך בינתיים אף הוא לעבר. מאחר שיש כאן קובץ של מאמרים מטבע הדברים שהיו חזרות מסויימות והשתדלתי להשמיט את הקטעים הללו. המאמרים השונים בספר זה אינם מתיימרים להקיף פרק כרונולוגי בתולדות הספרות העברית או הכללית אלא לדון במספר סופרים ובמספר בעיות.

אני מודה לבעלי אשר תמיד היה הקורא הנאמן ביותר שלי; לבתי עירית אשר עזרה לי בהכנת הספר לדפוס; ולבני שאול אשר צייר את העטיפה.

חיפה, 1973. גיטה אבינור

צעדיה הראשונים של הספרות הארצישראלית היו מלווים באמונה העמוקה והכנה, כי בארץ זו צומח וגדל טיפוס חדש של יהודי, שלא דבק בו אף שמץ מן הפגמים שביהודי הגלותי. היהודי אשר, נאמר, מאכלס את דפי יצירתו של מנדלי מוכר ספרים – הוא נחלת העבר. עתה יגדל לנו דור חפשי בארץ חפשית, דור שאינו כפוף תחת נטל העבר. אנו מוצאים את האמונה באדם החדש אצל סופרים רבים ושונים, בני גילים אסכולות שונות ונפרדות; נזכיר אחדים מהם, כדי להמחיש נקודה זו – טשרניחובסקי ושמעוני, שופמן ואריכא, ש. שלום ואלתרמן, רחל ושלונסקי, פיכמן ויעקב כהן. אפשר היה עוד למנות כהנה וכהנה, רשימה ארוכה מאוד. ממילא מובן, שיש יוצאים מן הכלל – ברנר, למשל. אולם, כאמור, ההשקפה הרווחת היתה זו המאמינה בחיסול סופי של הבעיה היהודית. אמונה זו התבטאה באופנים שונים, בהתאם לעולמם הרוחני של היוצרים השונים. מן הראוי להוסיף כאן, כי הכנעניות אינה אלא מסקנה קיצונית של ניצני מחשבה, שאנו מוצאים אותם אצל הוגים וסופרים מתונים הרבה יותר בדעתם.

האמונה ביהודי החדש צדדים חיוביים ושליליים לה. מקורה של ההשקפה וודאי חיובי; זו הנובאת¹ במישרין מן הרעיון החלוצי, האמונה בתחיית האומה, הקריאה להתנדבות ולמסירות. הנהייה לנטישת המקצועות העירוניים וליישוב חקלאי למען הבראתו של העם – אף היא עולה בקנה אחד עם האמונה ביהודי החדש, שנרפא מכל הקומפלכסים שלו. לעומת זאת, קיים גם צד נעים פחות: זלזול מגבוה (לעיתים שלא מדעת) ביהודי הגלותי. ואם נניח, שהחלוצים הראשונים, אשר סבלו והקריבו קרבנות למען יישוב הארץ, רשאים היו לגישה מעין זו, – הרי אצל ילידי הארץ, שלא בחרו בדרכם מרצון חפשי אלא נולדו כאן להוריהם, יחס זה הוא יוהרה ללא כיסוי.

באופן פאראדוכסאלי, הרי דווקא הקמת המדינה תרמה הרבה לערעור האמונה הלוהטת באדם החדש, האמונה בייחוד העם ובשליחותו המיוחדת של ישראל בעולם. לאחר הקמת המדינה עדים אנו לתופעה, שאפשר לקרוא לה “משבר המדינה”; משבר נפשי המביא למהפכה רעיונית שלה, משבר הנובע מן הסתירה הנצחית שבין חזון למציאות.

כדי להמחיש צדדים שונים של תפישת הבעיה היהודית אצל סופרים ארצישראלים וישראלים, בחרנו בכמה דוגמאות, הנראות לנו כאופייניות. הדרך היא מן הוודאי אל הספק, מן האמונה אל חוסר הביטחון, מן הברי אל השמא. כרגיל, החתך בהשקפות אינו כרונולוגי טהור, הגם שזהו תהליך שהתפתח עם הזמן. ומובן מאליו שיש גם חריגים.

היהודי, הארצישראלי או הישראלי החדש משתקף לנו מן הספרות בצורות ובבואות שונות. הנה, למשל, ד“ר לשם מ”יום ולילה" ליוסף אריכא. ד“ר לשם² הוא התגלמות של אפיקוראי בעל ערכים. הוא יודע כיצד ליהנות מן החיים, כיצד לבנות את עולמו בצורה המתאימה לו ביותר; כך בכל ההנאות הוא שומר על המידה הנכונה ועל הטעם הטוב. הוא דואג לנכסי הרוח ולנכסי הגוף כאחד; עומד על האיזון ושיווי המשקל בכל הנוגע לנפש ולחומר. לא בכדי מודגשת העובדה, כי הוא מחזיק בביתו כלב גדול, וקשור אליו בידידות נאמנה: הגישה לכלבים דווקא אינה תכונה “יהודית”. ד”ר לשם אינו “טיפוס יהודי”, או “טיפוס ישראלי”. במהותו הוא קוסמופוליטי יותר מאשר לאומני. עם זאת, ברור שהוא צמח מתוך רקע מסוים, רקע שהיו בו התנאים לעידוד התפתחות עצמאית וחפשית. המחבר עצמו מעריץ את הדמות שהוא יצר; הוא רואה בו אדם כמעט מושלם. אלמלא הטעם הרע שדבק בכינוי, אפשר היה לומר, כי יש בו בד“ר לשם משהו מן “האדם העליון” – כמובן לא כאידיאליזציה של החיה הטבטונית. בדרך אגב מוזכר, כי ד”ר לשם היה חבר בהגנה, נלחם בבריגדה, מילא כמה משימות חשובות; אולם כל אלה אינם אלא קווי רקע. יש להוסיף, כי הזמן הוא כבר הזמן שלאחר הקמת המדינה; אך האווירה היא ארצישראלית יותר מאשר ישראלית.

הגזמה קאריקאטורלית כמעט, שלא מדעת, של האמונה התמימה בטיפוס היהודי חדש, הגיבור, ניתן למצוא בספר שזכה לפירסום עצום: כוונתי כאן לספרו של מחבר, שאינו ישראלי ואינו כותב עברית, אולם במקרה זה ודאי קלט את השראתו מהלך רוח שהיה מצוי פעם בארץ. הגיבור הוא ארי בן כנען המפורסם מ“אקסודוס”³, גיבור פופולארי מרומאן רב מכר. רואה אני הצדקה להבאת דוגמה זו, למרות אי השתייכותה לספרות העברית, בעובדה, שיש כאן פופולאריזציה של עולם מחשבה הידוע לנו גם מרבדים עמוקים יותר. כאמור, ארי בן כנען הוא דמות קאריקטורלית כמעט; לא נותר לנו אלא להתנחם בעובדה, שקווים מסויימים באופיו נשאבו ישר מן המערבונים הנפוצים, ואין אנו האבות הרוחניים היחידים לקיטש מסוג זה.

מן הגלריה הארוכה של ציורי גיבורים בני הארץ, נטלנו רק דוגמאות מעטות. מאלף הוא לעבור מכאן לנושא קרוב: קונפרונטציה של היהודי החדש עם היהודי הישן, של הארצישראלי עם בן הגולה. תחילה קונפרונטציה זו היא פרימטיבית וסכמטית ביותר; ממילא מובן שכל היתרון הוא לצידו של בן ארצישראל. רק בהמשך הזמן מתברר, שאין הדברים פשוטים וחד־צדדיים כל כך. נתבונן נא ב“הוא הלך בשדות”⁴, ספר שהוא ציון דרך בתולדותיו של “דור הפלמ”ח". אחד מן הנושאים המרכזיים של “הוא הלך בשדות” הוא פגישתם של אורי ומיקה. אורי הוא בן הקיבוץ, ניתן לומר – בן טיפוחיו של הקיבוץ. ואילו מיקה נתגלגלה למקום עם ילדי טהרן. למותר לומר, כי אורי קרוב לו לסופר יותר מאשר מיקה. אמנם, אורי רחוק מלהיות דמות אידיאלית. קשה אפילו לומר, כי הוא טיפוס חיובי. הוא יהיר ורברבן, בטוח בעצמו וחסר התחשבות באחרים. במחזה בעל אותה כותרת ניתנה דמות סכמטית ופופולארית יותר של אותו גיבור, מטעמים מובנים. הקהל בתיאטרון אינו זהה עם קהל הקוראים. זאת ועוד: הקהל של מלחמת העצמאות ביקש גיבור ישראלי חיובי. אופייני במיוחד השינוי לגבי מסיבות מותו הטראגי של אורי. ברומאן מוות זה נובע במישרין מהתנהגותו המתנשאת, חסרת האחריות של אורי. אוהב הוא להפגין את עליונותו על האחרים, ובשל כך מצווה דווקא על השלומיאל וההססן שבין פיקודיו לזרוק ראשון את הרימון. ההתעוררות המוסרית הגדולה בשעת הסכנה, ההקרבה העצמית של המפקד למען פיקודיו – כל אלה אין בכוחם לשנות את הקווים היסודיים של הדמות, כשם שיום חג בודד אינו יכול לטשטש את כל ימות החול שקדמו לו. במחזה, לעומת זאת, אין זכר לאימונים ברימון חי ולתאונה. מדובר על פיצוץ הירואי של גשר, – משימה לאומית מכובדת.

בסולם הערכים של הקיבוץ, שאורי ומיקה שניהם מקבלים את מרותו, נחשבת מיקה כבעלת מזל. אורי הוא, אחר הכל, בן הקיבוץ, היושב בממשלתו שלו. ואילו מיקה היא בת־בלי־בית, זה־מקרוב־באה. העובדה שבן הקיבוץ חפץ בה, מעלה את חשיבותה בעיני כל, כולל עצמה. השאלה, האם היא תהיה מאושרת עם אורי, אינה עולה כלל על הפרק בהקשר זה. יש להוסיף כי משה שמיר עצמו אינו מקבל הערכה זו של גיבוריו ללא הסתייגות. אולם גם בסולם הערכים הפרטי שלו (לפחות, באותה תקופה), עומד בן הארץ בדרך כלל בשלב גבוה יותר מזה שאינו “משתייך”.

עם של ספקנים אנו, ולאחר שנים של ביטחון שוב החלו מחשבות בלתי־נעימות לכרסם בתודעתנו הלאומית החדשה והטריה. האמונה של השנים הראשונות והנלהבות נגוזה. הישראלי הצעיר, שחונך על ערכים ארצישראלים, החל לצאת מתחומי ארצו. בחוץ־לארץ גילה בהדרגה, כי הבעיה היהודית עדיין לא באה על פתרונה המוחלט, כפי שהיה סבור עד כה. ועוד פרט נוסף גילה: שאין הוא חפשי להשתחרר מן הכבלים הסמויים המקשרים אותו, למרות רצונו, עם “היהודי” באשר הוא שם, לאט לאט מתחילה “הבעיה היהודית” להעסיק את הסופר הישראלי, באספקטים השונים שלה, ישנים וחדשים. בהתאם לשינוי העצום שנתהווה בחיי העם, הרי גם הבעיה הישנה נושנה מקבלת גוונים חדשים. בצד תופעות מוכרות, כגון האנטישמיות (אף היא לעיתים בלבוש חדש) אנו נתקלים בתופעה חדשה לגמרי – יחסי אהבה שנאה מסוכסכים בין ישראלי ויהודי; “הבעיה הישראלית” בגלגול מודרני של “הבעיה היהודית”; הקשר האי־רציונלי בין פלגי העם השונים.

הסופרים הישראלים המתחבטים בבעיה הסבוכה הם רבים ושונים. יכולים אנו להעלות שורה ארוכה של שמות, מבלי למצות את כל הרשימה כולה: אהרון מגד, חיים גורי, יהודה עמיחי, יורם קניוק, חנוך ברטוב, בנימין גלאי, עמוס עוז. כמעט כל אחד מן הסופרים שמנינו רואה את היחסים יהודי־ישראלי־גוי באור שונה. אולם עצם העיסוק בנושא מצביע על הלך רוח מסויים.

תיאור של האנטישמיות לשמה אנו מוצאים ב“סדום סיטי”⁵ לבנימין גלאי. ב“סדום סיטי” מופיעה האנטישמיות כפרינציפ אוניברסאלי של הרע. על־ידי אנאכרוניזם מכוון ופרוייקציה אחורה משיג הסופר אפקט משעשע ומפחיד כאחד. השנאה התהומית לזר היא הקובעת את גורל האנושות. ויש כאלה שנקבעו מטבע בריאתם להיות זרים תמיד, ולעורר על עצמם את זעם האנשים, בלי כל קשר למעשיהם ופעלם. בכל אחת משלוש מערכות המחזה ניסוט ציר העלילה לכיוון שונה. העוול והרוע ההולך ונחשף במערכה הראשונה שונה במהותו מן הרשע האלגנטי שבמערכה השניה ואילו במערכה השלישית ובאפילוג עומדים זה מול זה התפרצות רשעותם של בני אדם והתפרצות האיתנים של כוחות הטבע. האם יש קשר בין רוע ליבם של האנשים לבין כוחות ההרס שבעולם? דומה שיש, שכן לוט מעיר אחר כך, בקשר לתכנית הסכרים הגדולה, שלא נתגשמה בעוד מועד: " – סכרים! סביב הלב היה צריך לבנותם"! משלימה את הנושא פארסה קלה, “משתה המלך”. כאן מביים המן הרשע מחזה, לא מחזה אנטישמי, אלא מחזה אנטי־ישראלי. שני שליחים מארץ־ישראל מתלוננים על מרי גורלם, על שנגזר עליהם לשבת הרחק מארץ הבחירה. בינתים הם עורכים מגביות בקרב יהודי הגולה, לכל מיני מטרות סבירות פחות וסבירות יותר, בונים להם בתים מפוארים וחיים בכל טוב.

אכן, ישראלים בגולה הם נושא בפני עצמם. האספקט של הישראלי התלוש, גלגול מודרני של היהודי התלוש, מתגלה בפנינו בסיפורו של יורם קניוק, “היורד למעלה”⁶. תלישות זו מוצאת את ביטוייה הסמלי בבחירתו של הגיבור, דן, במשרת מורה דרך במגרד שחקים. וזוהי תחושתו של דן, כשהוא יורד מלמעלה: “אולי זו הפעם הראשונה, שחזרתי הביתה. פגשתי את עצמי במחצית הדרך, בין העננים והרחובות הקודרים, לבדי, קשור לכל ורחוק מכל… אני יכול לראות את האנשים למטה, זעירים, פחותים מעצמם, נתונים לחסדי אורות הרמזורים. ובערב, בשבע, כאשר השדרות מתרוקנות כמעט מאדם, אני הולך לביתי.” בדרך הנפילה למעלה ניתק דן מכל הקשרים המפריעים לו – נשים, קאריירה מדעית, אם ומולדת. כשהוא מקבל את המשרה כמורה דרך במגרד השחקים, יש לו בכיסו כרטיס נסיעה הביתה, לישראל. אולם הזכרונות המקשרים אותו לילדותו ולמולדתו איבדו את כל כוחם. בסיום, אנו נפרדים מגיבור הסיפור כשהוא חי בבדידות מוחלטת, משוחרר מכל רגשות האשם, הנחיתות והעלבון, שכה העיקו עליו כשעוד נשתייך לחברה האנושית.

ללא ספק, ארוכה היא הדרך מן הגיבורים הארצישראלים, אנשי החזון והעבודה, ועד לדן, המחפש את שחרורו במגרד שחקים בניו־יורק. ברור שלא מדובר כאן בצעיר ישראלי טיפוסי, כשם שאין למצוא כאן פרובלמטיקה ישראלית מובהקת. הניכור והריחוק הם מסימני הספרות העולמית בתקופתנו, ואפשר למצוא כאן השפעות רחוקות. ובכל זאת, הישראלי התלוש כיום אינו תופעה תמהונית בלבד.

הקיבוץ היהודי בגולה, והיחסים עמו, מופיע בצורות שונות ובהארות שונות. סיפור מורכב ביותר, שאפשר למצוא בו מובנים וגווני מובנים, הוא סיפורו של אהרון מגד “מסע לניקרגואה”⁷. גיבור הסיפור לכוד ברשת של יחסים שנקבעו שנים רבות לפני הולדתו. בשרו סומר, כאשר הוא מגלה שכנסיה בספרד שוכנת בבית־כנסת עתיק; אולם ברגע המכריע הוא מתכחש לעמו ואינו מסוגל לעמידה של ביטחון וכבוד עצמי. למרות רגשותיו המעורבים בכנסיה, מחפש הגיבור דווקא את ידידותו של פדרו הנוצרי הקאטולי. הנכרי הוא המסמל את כל באי העולם, והיחסים עמו הם אבן הבוחן להצלחה או לכשלון. בד בבד עם חיזורו אחר פדרו הזר, מתחמק הגיבור (ללא הצלחה) מפגישה עם ראש הקהילה היהודית שבניקרגואה; ראש הקהילה מעונין מאוד לקרב את הישראלי, אולם אין כל לשון משותפת בין השנים. הנהייה אחר פדרו אין פירושה משיכה אחר עולם סמלים זר; כשעוברת תהלוכה קאטולית, הישראלי הוא היחיד, שאינו כורע על ברכיו – למרות שהוא מפחד, בליבו פנימה, כי ההמון הזר יקרע אותו לגזרים. אופיינית ההקבלה בין פדרו לבין ראש הקהילה: פדרו הוא אדם אציל בכל הליכותיו, ואילו ראש הקהילה העשיר הוא כמעט קאריקאטורה של הטיפוס היהודי, איש העסקים הבלתי סימפאטי, המסמל את כל התכונות הדוחות שתלו בעם אויביו מבחוץ ואויביו מבפנים. במערכת יחסים סבוכה זו מופיע הישראלי בצורה בלתי שגרתית. במקום התמונה המזהירה של גיבור לאומי עשוי ללא חת וללא פקפוקים, הרי לפנינו ציור שונה לחלוטין. הגיבור הישראלי של מגד נתברך בכל אותם רגשי נחיתות ואי־ביטחון שאנו נוטים לתלותם ביהודי הגלותי, כביכול.

אחד מנושאי הרקע שב“החי על המת”⁸ אף הוא נוגע לענייננו. ברומאן “החי על המת” משתקפים כמה וכמה אספקטים של חיים על חשבון המוות. אחד מן האספקטים הללו, והוא אולי היותר דוחה שבהם, הוא הרווחה הכלכלית הגדולה בעקבות השילומים מגרמניה. לרגש סיוט זה מצטרפת ההכרה, שתקומת ישראל קשורה קשר בל יינתק בשואה שבאה על יהדות ארופה. “החי על המת” נותן ביטוי אמנותי רב־רושם לרגש אשם קולקטיבי זה.

הפגישה המזעזעת עם חורבות יהדות ארופה בתום מלחמת העולם השניה השאירה את חותמה על כמה סופרים ישראלים. חיים גורי נתן ביטוי לרגשותיו בשירים, ברפורטאז’וה, ולאחרונה בנובלה “עסקת השוקולד”⁹. “עסקת השוקולד” מתארת שני אנשים, “ניצולים” בגופם אך לא ניצולים בנשמתם. חייהם שוב אינם ניתנים לתיקון, לאחר מה שעבר עליהם. פרק אחד מתוך הספר מעלה בעיה מוסרית: האם רובי, המציל ילדה קטנה מתוך בית אחוז בלהבות, עושה בזאת מעשה טוב? עלינו להוסיף כאן, כי רובי הוא אחד משני גיבורי הספר שהזכרנום. משפחתו של רובי הושמדה, כשם שהושמדה משפחתו של ידידו מורדי. הנערה הקטנה, שבהצלתה מדובר, היא כמובן ארית טהורת גזע. מורדי שולל את מעשהו של רובי מכל וכל. לאחר שהעולם התבונן באדישות מופגנת בשריפתו של עם שלם – אין עוד רשות מוסרית לבן העם המושמד להציל ילדה קטנה זרה מתוך התבערה; הן משום שבמעשהו זה הוא פוגע בזכר כל אלה, שאיש לא טרח להצילם, והן משום שלאחר מה שעבר עליו, לא נותרה בו אפילו האפשרות לג’סטה של אימפולס אנושי טהור. הנקודה המעניינת כאן היא, שהבערה ומפעל ההצלה אינם מציאותיים, אלא פרי דמיונו של רובי. אף השיחה בין רובי ומורדי על הערך המוסרי של מעשה ההצלה היא דמיונית, שכן מורדי כבר מת ונקבר באותו זמן. רובי אך מדמיין את תשובות ריעו המת. נקודה זו אינה מסיטה את הציר הרעיוני של הוויכוח, שאין לו פיתרון עולמית.

סופר ישראלי אחר שהושפע מאוד מן הפגישה עם יהדות ארופה הוא חנוך ברטוב. אנו מוצאים עקבות התרשמות זו ב“שש כנפים לאחד”¹⁰ וכן ברומאן החדש של הסופר, “פצעי בגרות”¹¹. בספרי ברטוב משתקפת גם פגישה עם יהדות אחרת, הלוא היא יהדות אמריקה. בספר שאינו רומאן אלא רשמי מסע, “4 ישראלים וכל אמריקה”¹², מוצאים אנו בין השאר רשמים של פגישת ישראלים ביהודים אמריקאים. אומר ברטוב, שנתכוון הוא בספרו לספר “מה ארחם־ורבעם של אמריקאים סתם, ומה של אותם שהם גם יהודים”. ברטוב אינו מצטמצם רק בבעית היהודים שבגולה, אלא מרחיב את דיבורו גם על ישראלים שבגולה. יחסו לתופעה סובלני. הוא אינו מבטל במחי יד אחת את כל הישראלים ה“יורדים”, או “יורדים למחצה”, אלא מפרט כמה וכמה סיבות וגורמים שהוא רואה אותם כמכריעים בתהליך זה. הישראלי, המשתהה־יתר־על־המידה בחוץ־לארץ, הוא אף נושאה של הקומדיה “סע הביתה, יונתן”. יונתן נמצא בארצות־הברית בשירות דיפלומאטי. הוא מנסה לשכנע את עצמו ואת כל הקרובים לו כי טובת מדינת ישראל היא הדורשת את שהותו הממושכת בארצות־הברית. בינתים מתארך הזמן, והבת כבר הפכה אמריקאית קטנה לכל דבר, אף השפה העברית נשתכחה הימנה. אביו של יונתן, מושבניק מן הטיפוס הישן, לבסוף לוקח את הענין בידיים, ומשפיע על בנו לחזור למולדת. כמובן, זוהי קומדיה קלה, שאינה מתיימרת לפתור בעיות כבדות.

באור אחר מאשר ב“4 ישראלים וכל אמריקה” משתקפת יהדות ארצות־הברית בספר מסעות אחר, “שפע וחרדה”¹³ לשבתי טבת. גישתו של טבת יומרנית הרבה יותר מגישתו של ברטוב. הוא מתבונן בדברים מלמעלה למטה; הוא בטוח מאוד בעצמו ומבטל דעתם של אחרים. יהדות אמריקה עוברת תחת שבט הביקורת (בעקבות האומה האמריקאית כולה) ואינה זוכה לאהדה רבה.

מאמריקה אנו פונים שוב לאירופה. לפני כן הזכרנו כמה סופרים ישראלים, בני הארץ, שהושפעו מן הפגישה עם שרידי הגולה. עתה נייחד את הדיבור על פגישה שונה במקצת: לא בן הארץ נתקל ביהדות הגולה, אלא יליד הגולה, שכבר נתאקלם ונשתרש בארץ, חוזר לעיר מולדתו כדי לחפש את עברו, לגשר בין העבר, ההווה והעתיד. מתכוונים אנו לתסכיתו העצוב והלירי של יהודה עמיחי, “פעמונים ורכבות”. תסכית זה מבטא בצורה שירית את הרעיון העיקרי של הרומאן “לא מעכשיו לא מכאן”¹⁴. מקום ההתרחשות הוא מושב זקנים. יש כאן מובן סמלי: יהדות גרמניה אינה אלא בית זקנים גדול, קובץ זכרונות עבר ללא הווה וללא עתיד. אף שמו של התסכית הוא סמלי: הזקנים השוכנים במקום הם מניצולי המחנות, שעברו רדיפות וסבל. קול הפעמונים, הנשמע מידי פעם, הוא קולם של פעמוני הכנסיות השונות בעיר. לאור העבר הנורא, הרי שהפעמונים מסמלים את העולם הנכרי והעויין. לקול הרכבת החולפת נודעת משמעות כפולה: לגבי הגיבור, הרי זהו אמצעי הבריחה מן המקום, ניתוק הקשר האחרון עם העבר; ואילו לגבי ניצולי השואה, קול הרכבת יכול לסמל רק דבר אחד – משלוחים למחנות המוות.

על גיבור התסכית להשלים עם העובדה שהעבר איננו, ותקוותו היחידה – לחזור שוב לישראל, ולשכוח. השכחה מוצאת את ביטוייה בכך, שהוא מאבד סיכה, שהיתה שייכת לנערה בשם לורה. את לורה הוא אהב בימי ילדותו. היא מתה – או נרצחה – בימי המלחמה. עתה אבדה גם הסיכה, שריד אחרון.

רשימה זו עוסקת בבעיה בספרות הישראלית, שצמחה על רקע הארץ. על כן לא כללתי סופרי שואה מובהקים המתארים את שעבר עליהם.

מאי, 1965

ארץ־ישראל שוב אינה קיימת, אלא בחלומותינו ובזכרונותינו בלבד. המציאות החדשה שלנו, על כל סיסמאותיה הרמות, הצליחה בביעור הישן – אולי יותר מאשר ביצירת החדש. ה“יישוב” דאז רחוק מאתנו מרחק של זמן, של הווי, של רגש, של אורח חיים ושל תפישת עולם. הפיכת החזון למציאות, מטרה שכה הרבה דובר בה, עלתה לנו, בדרך הגיונית בהחלט, באבדן החזון. כמו שהאהבה הגדולה מתבטאת, באופן טבעי, לא בריחוף נצחי בין עננים אלא בגידול ילדים, בחיפוש פרנסה, בכביסה ובבישול, כך התקווה בת שנות האלפיים הפכה לפתע למדינה הדורשת מן האזרח תשלום מס הכנסה. אין אנו צריכים להתלונן על כך – זוהי התפתחות טבעית וצפויה מראש, התפתחות שלאחר הכל רצינו בה. שהייה תמידית בפאזה הארצישראלית היתה בלתי אפשרית; נמחיש את דברינו בהבאת דוגמה מן הספרות: אברשקה דוידוב מן “החי על המת”¹. טיפוס ארצישראלי חלוצי עטור הילה של רומאנטיקה, הוא ביסודו אדם שקיומו מוגבל לתקופה מסויימת. לא הוא עצמו מוצא לו מקום לאחר שחלפה תקופת־ההתנדבות־מרצון ובמקומה באה תקופת־ההתנדבות־מאונס; ואפילו המשך לקיומו אין: ביתו התפורר מזמן, בשל הזנחתו; והצעירים אשר פעם העריצוהו והיו מועמדים להיות תלמידיו הרוחניים, – מתמרדים עתה נגד זכרו. דוידוב אמנם זכור כ“גיבור”, אולם יש אינטונאציה אירונית להגדרה זו.

מכל מקום, בין אם נראה כאן התפתחות היסטורית מחוייבת־הגורל, ובין אם נראה כאן התפתחות מקרית של שרשרת ארועים שרירותיים – התקופה הארצישראלית נסתיימה, ואנו עומדים כבר בעיצומה של התקופה הישראלית. וכאשר סופרים מעלים תיאורים של היישוב בזמן המנדט, נראים הדברים כלקוחים מתקופה רחוקה. לעיתים אנו קוראים בפתיעה פרט זה או אחר, ותמהים כיצד זה נשתכחו מאתנו אותם ימים במידה רבה כל כך, עד שהפגישה עמהם כמוה כמעט כהכרות מחדש.

בשנים האחרונות נתפרסמו מספר ספרים, החוזרים אל ימות ארצישראל כאל מקור השראה. מתכוונים אנו כאן לא לספרים, אשר נכתבו ע"י סופרים ארצישראליים על תקופתם, אלא לספרים בהם העבר הקרוב שלנו כבר בבחינת זיכרון היסטורי. מתכוונים אנו, בקיצור, לארצישראל כפי שזוכר ומתאר אותה הסופר הישראלי, שכתב את עיקר יצירתו כבר בימי המדינה, – לא לתיאור של מציאות עכשווית, מיידית. על כן מדובר כאן לרוב בספרים שאינם כתובים בסגנון ריאליסטי; שכן אם אנו סומכים בתיאורינו על הזיכרון, ולא על המציאות הסובבת אותנו, חזקה עלינו שזכרוננו יטעה אותנו בפרטים רבים, בהתאם להלך הרוח בו אנו שרויים.

בספרים השונים, משתקפת לנו ארצישראל של אז בגוונים שונים, ונודע לה תפקיד שונה מספר לספר. יש שההווי הארצישראלי משמש עיקר בספר – כן הוא המצב, למשל, בספרו של בנימין תמוז “חיי אליקום”². “חיי אליקום” הוא רומאן פיקרסקי, סוג ספרות שאינו במיוחד באופנה כיום; והגיבור מתגלגל ממקום למקום, מעבודה לעבודה, מסביבה זו לסביבה אחרת בצורה שרירותית למדי, – על מנת לאפשר לו לסופר להרחיב את היריעה ולתאר צדדים רבים ככל האפשר בהווי של אותם ימים. כבר צורתו ומבנהו של הספר מבהירים לנו, כי יש ליחס לרקע חשיבות לא פחותה מאשר לדמות הגיבור.

שונה הוא המצב ברומאן האוטוביוגרפי "ברקיע החמישי "³ של רחל איתן. כאן ההווי הארצישראלי של שנות מלחמת העולם השניה הוא רקע משני לתולדותיה של הילדה מאיה. הרומאן “ברקיע החמישי” כתוב תוך תשומת לב רבה לפרטים ולפרטי פרטים, בסגנון נאטורליסטי כמעט. מכאן שרקע הזמן וההווי המקיף את מאיה מתוארים בבהירות רבה ובהדגשה. פרטים רבים צפים ועולים בזכרוננו; נקודות שונות בספר מזכירות נשכחות. הנה מייד בעמוד הראשון של הספר תיאור החיילים האוסטרליים, שנראו ברחובותינו בראשית שנות המלחמה, ונעלמו כלעומת שבאו:

תוך הילוכו ־־־ נגרף בחבורת חיילים אוסטרליים. הללו היו מתערסלים קלות, נתמכים זה בזה והודפים איש את רעהו לעבר הים, השאנן כפלדה. כבר בשעות אלו שלפני הצהרים רופסות רגליהם מן המשקה. ־־־ משירדו אחרוניהם על־פניו הסבו ראשיהם ונפנפו לעברו במגבעותיהם רחבות־התיתורה, ופניהם – פני עולי־ימים עד כדי לעורר חרדה – מביעות רעות רוחשת־טוב. על־כרחו חייך למשובתם והאריך מבטו אחריהם.

ציטטתי שורות אלה במתכוון, משום ששהייתם של החיילים האוסטרלים בארץ היתה מוגבלת; גדודי החיילים שמאנגליה באו אחריהם השכיחו את זכר קודמיהנם. רחל איתן הצליחה להחיות את הזיכרון, ולצייר בכמה משפטים תמונה חיה של קבוצת חיילים אלה, כפי שהם נראו לנו בשעתם. כלומר: רקע הזמן והמקום ב“רקיע החמישי” מצוייר בתשומת לב ובבהירות; מקומות, טיפוסים והלכי רוח ניתנים לזיהוי. יחד עם זאת, אין כאן סתירה לגבי קביעתנו הראשונית, כי רקע זה חשיבות משנית לו בלבד. ההדגשה היא על קורותיה של מאיה. כל השאר אינו אלא תפאורה, אם גם תפאורה פלסטית וצבעונית. הדגשה זו יש שהיא מקלקלת את השורה: הנימה האוטוביוגרפית הורסת את הפרספקטיבה האמנותית, והלך הרוח הוא מלא מרירות; מידת הריחוק האובייקטיבי, הדרושה ליצירת אמנות, חסרה כמעט לחלוטין. אופייני להלך הרוח הכללי הוא התיאור ההולך ונשנה של פרטים גופניים דוחים. ההתעסקות בהפרשות היא אמנם נאטורליסטית, לא חורגת מגדר הסבירות, אך בוודאי לא מושכת במיוחד. חלק ניכר של חיי הילדות במעון מרוכז סביב בית־הכסא, על כל האספקטים השונים הכרוכים בכך. כשמאיה בוכה, אחד הקווים בתמונה הוא אפה הזב. כשמאיה מצירה על אבדן אשלית האהבה הראשונה, היא קורעת את מחברת שיריה ומטביעה את הדפים בבית־שימוש ציבורי.

בבולמוס, בחמת־זעם, החלה משסעת אחד לאחד את דפי המחברת, את האותיות היפות, המעוגלות בקפידה, את המילים ששיכרוה בשעת העתקתן, ממעכת ומשליכה אחד־אחד לתוך האסלה. ופתאום נותרה רק הכריכה הדקה בידה. הציצה, לראשונה, לתוך הבאר, מלאת הניר הקטול, המחולל, וקורת רוח דוממת כבשה את קרביה ואת מוחה.

לאחר שעמדה כך זמן רב ללא ניע, חשה שפניה ממורחות במיץ־אף ובדמעות ונזדרזה לקנחן בכריכה. הנעצים שרטו את לחייה. השליכה את הכריכה אחר הדפים וראתה כיצד עולים המים ומסתפגים בה, עד שהיא מתכהה.

כחייה של הנערה מאיה, המלאים פרטים מכוערים, כן אף סביבתה מלאת כיעור וסחי. זוהי ארצישראל של זכרונות ילדות מרים כלענה. אולם ככל שהפרטים החיצוניים תואמים את הלך הרוח הכללי (אפילו מזג האוויר לרוב אפור ודלוח, או חם ומעיק, ותמיד בלתי־נעים) – הרי שהרקע הוא רקע מקרי. מאיה יכלה היתה לגדול בתקופה אחרת. ברחוב יכלו להתגודד חיילי צה"ל במקום אותם חיילים אוסטרליים. ברתה קלת־הדעת, המבקשת לבלות ולהימלט מתנאי חייה העלובים, יכלה להסתובב בתקופה אחרת בחברת בני־טובים כלשהם, כפי שהסתובבה באותם ימים בחברת חיילים אנגליים, שביקשו לקצר את זמנם בגעגועיהם לביתם הרחוק. מאיה הגיעה למעון לא משום שהמעון המוזנח והמזוהם שבבני־ברק היה טיפוסי לגבי ההווי הארצישראלי בכללותו, אלא משום שאמה ואביה נפרדו – מאורע העלול להתרחש בכל תקופה ובכל מקום. ילדות עשוקה היא תופעה שאינה קשורה לזמן.

לעומת זאת, אליקום מ“חיי אליקום”, שכבר הזכרנוהו, לא היה יכול לחיות בתקופה אחרת, מבלי שהספר ישתנה מן הקצה אל הקצה מבחינה מהותית. כפי שכבר ציינו, אין גורלו של אליקום אלא משמש אמתלה לסופר לתאר אספקטים שונים של ההווי הארצישראלי בשנות מלחמת העולם השניה. גלגוליו של אליקום הם רבים ושונים; חלק מהם מתרחש באווירה אוטנטית, ניתנת לזיהוי. הרומאן הפיקרסקי בדרך כלל מתאים ביותר לתיאורים של הווי ושל חברה. זהו רומאן הבנוי אפיזודות שונות, הרפתקאות שונות, אשר הקו המקשר ביניהן הוא דמותו של הגיבור. והקורא מלווה את הגיבור בנדודיו השונים, ומקבל אגב כך אינפורמאציה על המתרחש פה ושם. כמו ברומאן הפיקרסקי המסורתי, הרי גלגוליו של הגיבור הם פאסיביים בעיקרם; אין אליקום קובע את דרכו, אלא הסופר הוא המכוון אותו בהתאם לדברים אותם מבקש הוא לתאר. אופיינית הצורה בה מגיע אליקום לשדרות הפלמ"ח:

גם בתל־אביב מצאתי אוירה של דכאון ופחדים. התקדמותם של הגרמנים לעבר מצרים בישרה את כניסתם הקרובה לארץ־ישראל ופירושו של דבר זה היה ברור לכל אדם ואדם. ממחרת בואי פגשתי מכר ברחוב והלה הביט בי בתמיהה ושאל מה אני עושה כאן. “וכי היכן עלי להיות?” הקשיתי. “בפלמ”ח“, אמר חברי. “היכן הפלמ”ח? וכיצד מצטרפים אליו?” ביקשתי לדעת, ותוך כדי שאלה כבר היה מנוי וגמור עמי כי אמנם שם מקומי.

יש כאן מן הטעם האירוני. במקום הגיבור הלאומי, היוצא למערכה מתוך הכרה מלאה של חובתו כלפי העם, מצטייר בחור צעיר שאינו מצטיין בתפישה חדה ביותר, הנסחף אחר מה שאחרים אומרים לו. אירוני הוא אף התיאור, כיצד נתקבל אליקום לשורות הפלמ"ח. שאלתו הראשונה של מוסא המפקד (איכשהו, כמעט כל המפקדים נקראו מוסא) לטירון החדש היא, האם הוא מוכן למות בהגנה על הארץ. ועל אף שהאמת המרה היא, שרבים וטובים נפלו בהגנה על הארץ, הרי שאלה מעין זו, לאחר מירווח של שנים, מקבלת טעם קומי למדי. ובמיוחד כך, לאחר שאנו עומדים על העובדה, כי אישיותו של מוסא המפקד אינה כליל השלמות, ובוודאי שאין הוא מן הצנועים ומענווי הארץ.

תיאורים אוטנטיים של הווי ארצישראלי הם תיאורי משרד הטאבו, עם הפקידים המקומיים בדרג נמוך והפקידות הבריטית בדרג גבוה. צורת העבודה הבלתי־יעילה והבלתי־מאורגנת, אמנם, נשארה המסורת גם במשרדים ישראליים.

אוטנטי הוא גם הסיפור על הקמת מחנה צבא בריטי. המעילות, שנחשבו אז לביטוי של “חברמניות”, מכיוון שבוצעו כנגד השלטון הזר, אף הן כפי הנראה לא חלפו מן העולם, למרות שהשלטון שוב אינו נכרי.

אליקום, גיבור הספר, יש בו צדדים קומיים רבים. מהות קומית זו היא המסייעת למחבר להשיג מידה של ריחוק ושל ביקורת קלה, ידידותית. דווקא סיומו של הספר, ממנו עלינו להסיק, כי חוויית הפלמ"ח הפכה את אליקום התמים לצעיר בעל אופי – משכנע פחות מאשר התיאורים ההומוריסטיים.

באנתולוגיה “סיפורים עבריים בני זמננו” מצוי סיפורו של גדעון תלפז “שכונת חאפ”⁴. זכתה פתח־תקווה, שדורות של סופרים ינציחו אותה ביצירותיהם; הכוונה לפתח־תקווה של הימים טרם־היות־המדינה. יכולים אנו למנות שמות שונים כל כך כגון יוסף אריכא, חנוך ברטוב, יהושע קנז. גדעון תלפז בסיפורו הנזכר מתאר אפיזודה שיש בה מן המוזר ומן המגוחך כאחד – בהתאם לזווית הראיה. מכיוון שילד הוא המספר את הדברים, מתוך נקודת ההשקפה שלו, מתקהה חודו של הגיחוך. “שכונת חאפ” היא שכונה שהוקמה בדמיונם של אנשים, בשל שמועת שווא. פשטה הידיעה, כי שטח אדמה ליד המושבה הגרמנית הוא שטח הפקר, ומייד החלו לנהור לשם המוני אנשים. כאשר הילד עם אמו מגיעים למקום לאחר נסיעה ממושכת באוטובוס, כבר מוצאים הם שם קהל גדול:

שכונת־חאפ היתה המקום הצפוף ביותר שראיתי מימי, חוץ אולי מרחבת העיריה כאשר החזירו הביתה את השבויים מבני המושבה. נשפכנו אליה בשטפון גורף מן האוטובוס הדו־קומתי ומן האוטובוסים שנעצרו לפניו ואחריו. רוב השטח כבר היה תפוס על־ידי אנשים שקדמו לנו וזיכו את עצמם בנתחים הטובים של אדמת־ההפקר. הקרקעות כבר היו מחולקות ומסומנות ומותחמות באמצעות כלונסי־עץ, עמודי ברזל, גלי אבנים, קרשים, עתונים, פחים, חלקי לבוש והשד־יודע־מה.

האם נתכוון תלפז לפארודיה על המירוץ הגדול לזכיה בשטחי אדמה שב“סימרון” של עדנה פרבר? מכל מקום, כאן המירוץ אינו הירואי, אלא מצחיק; צחוק שיש בו לא מעט עצבות. כיבוש שטחי האדמה מסתיים באותה מהירות ופתאומיות, שבו הוא התחיל. פרשי־משטרה בריטיים מצויידים במגלבים מפזרים את ההמון שנתאסף. בעלי־המגרשים־לשעה “חומקים עלובים ומושפלים אל עבר הכביש”, ואמו של הנער זועקת: “הם נתנו לנו לבנות כאן חלומות, רק כדי לספק את תאוות ההרס שלהם!” חלומו של הילד שונה היה מחלומה של האם. חלומו נרקם סביב זאבה, שהגיעה למקום יחד עם אביה; הורי הילדים “תפשו” מגרשים גובלים. לזאבה מספר הוא משהו על המושבה, הנמצאת ברקע הסיפור (שטח ההפקר אינו בתחום המושבה).

אני דיברתי אתמול עם אברהם שפירא, אמרתי. אמרתי לו שלום־אברהם־שפירא, הוא הלך ברחוב חובבי־ציון עם חליפה לבנה ועם כובע לבן ועם נעלים לבנות.

תלפז מצליח להמחיש לקורא אווירה מסויימת במילים ספורות. “שכונת חאפ” אינו אלא סיפור קצר ובכל זאת אפשר למצוא בו כמה וכמה יסודות. ישנו סיפור המסגרת – תפישת המגרשים לשעה קלה, חלום חולף, מתנפץ לרסיסים. ובמקביל לחלומות המבוגרים – חלומות הילדים, שככל שהם שונים מהלך הרוח של הדור הקשיש, הריהם נתונים למרות אותם חוקים. כאשר נהרסת “שכונת חאפ” באותה מהירות בה הוקמה, אובדים גם חלומות הילדים – הילד המספר את הסיפור נשרך אחר המבוגרים, בעזבם את המקום, יחד עם הילדה זאבה: "הולכתי לצדי את חוה מגן־העדן, לאורך הנהר היוצא מן הגן וזורם אל תחנת־

האוטובוס." ואילו ברקע מצטיירת לנו המושבה, המושבה בהא הידיעה, בשנות מלחמת העולם. הנה קטע על מעשי הילד בקיץ במושבה: “בקיץ שעבר ־־־ העפתי טייארה ושלחתי מכתבים לאלוהים וזללתי סברס ולנתי באוהל ערבי ואכלתי פיתה מן התבון ורכבתי על דבשת גמל ובלעתי תיבן ־־־ ויריתי ברובה וחבשתי כובע פלדה ולבשתי מסכת גז וגידלתי תולעי משי ־־־ והרגתי שתי חתולות והאכלתי צב אחד זקן ושלש צפרדעים רעשניות ־־־”.

מבחינה גיאוגרפית, המושבה של יהושע קנז זהה עם המושבה של גדעון תלפז. מבחינה רגשית סובייקטיבית, זוהי מושבה שונה לחלוטין. אגב, לסרסור המופיע ב“שכונת חאפ” שם דומה מאוד בצלילו לשם הסרסור המופיע ברומאן “אחרי החגים”⁵. יש גם כמה קווי דמיון בהופעה החיצונית. האם יש כאן, במקרה, קשר כלשהו למציאות? אך זהו, כמובן, פרט חיצוני ולא רלבנטי במיוחד.

המושבה, בהא הידיעה, של יהושע קנז, מעניינת מאוד במהותה. הרגש הדומיננטי הוא רגש של מועקה, של חוסר ישע וחוסר תכלית. תחושת קלאוסטרופוביה, המיוחדת למקום קטן, צר וחסר אופקים, הולכת וגוברת. כל הנפשות הפועלות אחוזות בתוך המעגלים שלהן, מבלי יכולת לחרוג מהם; ומעגלים אלה מוגבלים ומצומצמים, בהתאם לגבולות המושבה התוחמים את חייהם של אנשים מועטים. לעומת זאת, אנו מוצאים במושבה הארצישראלית, המוקמת בעולם האמיץ החדש, דווקא משהו מן הייאוש התהומי, האיפוס והחידלון, השולטים בכתבי גנסין וברנר.

האווירה הכבדה והמעיקה, השורה על הספר מתחילתו, הולכת וגוברת. כל ההחלטות הופכת לשגיאות. כל הקשרים בין האנשים דיסהרמוניים. כל הזרויות והחריגות הולכות ומתפתחות לשגעון. המושבה אינה מקום גיאוגרפי, אלא אקלים נפשי; וזאת, למרות שיש בו בספר הרבה תיאורי הווי ריאליסטי. כך, למשל, ערב שבת בצריף ועדת־התרבות של המושבה:

לאחר שסיים המורה ברוכוב את נאומו קמו הכל על רגליהם והריעו לו. קראו קריאות על עבודה עברית והמורה ברוכוב הסמיק מהתרגשות ומשמחה, ירד מן הבימה הקטנה, חזר ועלה, לגם מעט תה שנותר בכוסו על השולחן וירד בארשת־חומרה.

הנאספים הוסיפו לקרוא קריאות על עבודה ועל איכרים ועל ערבים. ־־־ אחד הבחורים נטל את ההרמוניקה והתחיל מנגן. איש כמעט לא שעה אליו ואל נגינתו. הכל היו שטופים בשיחות ובויכוחים בפינות האולם. ־־־

בבית התרבות רקדו עכשיו הכל לצלילי ההרמוניקה וריח חריף של זיעה ואבק מילא את האולם.

קטע קצר זה מספיק כדי להעמידנו על המקום ועל התקופה. אנו רואים, כי מדובר כאן על תקופה קודמת קצת יותר מאשר בספרים האחרים שהזכרנו. למעשה מתאר כאן הסופר ימים, שהם לגביו כבר אינם בחזקת זיכרון, אלא היסטוריה.

רקע הזמן והמקום משתקף בספר בהרבה תיאורי־אגב, חשובים פחות וחשובים יותר. עם פתיחת הספר אנו קוראים על ביקורו של המורה ברוכוב אצל הדסה פרידמן. הדסה פרידמן מכבדת את המורה ברוכוב בסוכריות חמוצות ובתפוחי זהב. פרט זעיר זה מוסר לנו אינפורמציה מסוימת; אמנם הדסה עובדת בבית חרושת לסוכריות, על כן הסוכריות מצויות בביתה; עם זאת, כיום לא נהוג כיבוד מעין זה, בדרך כלל.

הבאנו דוגמאות מעטות אלה, כדי להבהיר, כי אכן המושבה, אותה מתאר יהושע קנז, היא מושבה של ממש, במסגרת זמן מוגדרת פחות או יותר. אלא שלגבי הנפשות הפועלות הופכת המושבה לבית־כלא, אשר כל התקוות וכל המאוויים הכמוסים נמצאים הרבה מעבר לכתליו האטומים.

שוב גישה שונה לגמרי לעבר הארצישראלי שלנו אנו מוצאים ברומאן החדש של אהרון מגד, “החי על המת”1. כאן משתקף העבר באספקלריה של ההווה. הדגש אינו על החיוב או על השלילה שבאותו עבר, אלא קביעת משמעותו לגבי העכשיו. לכן מוצאים אנו בספר זה משמעות חברתית, שאינה בספרים שהזכרנו לפני כן. אהרון מגד מצליח לשלב את מעגלי העבר וההווה הן בדרך צורנית והן בדרך תכנית, הן לגבי הפרט והן לגבי הכלל. המבנה החיצוני הוא סיפור בתוך סיפור: יונס מספר, כיצד הוא כתב (או ביתר דיוק: לא כתב) את תולדות חייו של אברשה דוידוב. אלא שאין כאן מסגרת חיצונית בלבד. חייו של דוידוב, הגיבור החלוצי, מקבלים משמעות מיוחדת לגבי חייו של יונס, החי חיי בוהמה תלושים בתקופתנו אנו. ככל שעומד יונס על התהום המפרידה בינו לבין דוידוב, כן הולכת וקשה עליו המשימה, שנטל על עצמו. בסופו של דבר מסתבר לו, מעבר לכל ספק, כי לעולם לא יהיה מסוגל לכתוב את סיפור חייו של דוידוב, כשם שלעולם לא יוכל לצאת מתוך עורו שלו. גדולתו של הספר בכך, שהוא אינו משקף את הדברים בצורה פשטנית. דמותו של דוידוב אינה דמות מושלמת; כאשר יונס אוסף פרטים שונים על חייו של האיש, מפי אנשים שונים, מגלה הוא בקיעים וחריצים באנדרטה של הגיבור הלאומי. אין כאן פתרונות פשוטים וזולים. בסופו של דבר, נשאר דוידוב, ועמו תקופתו, בבחינת נעלם, שאין לגלות את פניו האמיתיים – כמו אותו פסל שמגלה יונס בעלית הגג, אשר ברבות הימים דבק בו הסדין העוטף אותו, עד שאין כל אפשרות להסיר את הלוט ולראות את הפסל כמות שהוא.

דוידוב אינו מושלם בכל המעלות – אולם יתרונו על יונס הוא ברור. למרות שדוידוב הוא המת, ויונס הוא החי, הרי דוידוב הוא בעל כוח חיים עצום. כל אפיזודה ואפיזודה, ההולכת ונחשפת תוך חיפושיו של יונס אחר העבר, מגלה אדם שידע כיצד לחיות – תכונה שאין לאף אחד מבני הדור העכשיו, המופיעים בספר. וכך מקבלת הכותרת “החי על המת” כמה משמעויות. יונס חי על חשבון דוידוב המת – הוא מתפרנס על ההקצבה שהוא מקבל, כדי לשחזר את חייו של דוידוב. יחד עם זאת, לומדים אנו מעיון מדוקדק בכותרת, שההווה שלנו עדיין נוטל את כוח חיותו מן העבר שקדם לו. החי עתה אינו מתקיים אלא בזכותם של המתים. המובן מתרחב עוד למשמעות חברתית מקיפה. הארץ כולה מתקיימת על שילומים ופיצויים. מתפרנסים אנו, כולנו, על אפר שרופי הכבשנים. כלומר: התלות בדור הקודם היא נפשית וחומרית כאחת.

ב“החי על המת”, אם כן, אין תיאור העבר, תיאור ארצישראל, אלא הקבלה שבניגוד בין ארצישראל לישראל, כשההשוואה אינה לטובת זו האחרונה. ארצישראל הופכת שוב לייעוד וחזון – אלא שהפעם הייעוד טמון בעבר, ולא בעתיד. יש כאן חיפוש אחר הזמן האבוד, אחר העבר ששוב אין בכוחו של ההווה להשיגו. סיפור חייו של דוידוב לעולם לא ייכתב.

וכך מסכם יונס את סיפור הספר שלא נכתב:

הרוח, אם תמצא את מגילת דוידוב, מתגוללת דפים־דפים קרועים ומקומטים אי־שם על־פני הארץ, דף נאחז בסבך־שיח, דף מיטלטל מסלע אל סלע, דף נצמד אל גדר־בזלת, או מתעלעל בין החולות, או מפרפר לצד כביש כלשהו – אל תחזירם אלי! מוטב שתפרחנה האותיות משתגענה אלי! איני רוצה אורב בביתי, קן זכרונות רוחשים ליד מיטתי, עינים מביטות בהרהורי! רוצה אני להיות אדון לעצמי. אני רוצה מנוחה.

הקשר שבין העבר להווה הולך ונהרס – זהו סיכומו של אהרון מגד לגבי המציאות הישראלית החדשה. ובנקודה זו רואה הוא את הכישלון הגדול ביותר שלנו.

בהתאם למה שנאמר עד כה, נמצאים אנו למדים, כי ארצישראל ארץ משתנה היא, בהתאם למי שרואה אותה. בחרנו בתיאורים אחדים מתוך רבים, כשאנו משקיפים אחורה בעצב.

ספטמבר, 1965

נושא השואה, על כל גווניו והשלכותיו, מעיק על סופרים ישראליים רבים. מעטים הם הסופרים הישראלים, אשר אין ביצירתם אף הד רחוק מאימי השואה. הגישה לנושא היא שונה ביותר, בהתאם לסופרים השונים. יש שהשואה מופיעה ביצירות כצל חולף, ויש שהיא עיקר היצירה. יש סופרים ישראליים, אשר חזו את השואה מבשרם, ומרבית יצירתם סובבת על ציר זה: כמו אהרון אפלפלד, שמאי גולן. יש סופרים ישראליים, ילידי הארץ, אשר לאחר תום מלחמת העולם השניה נפגשו באירופה עם שרידי הניצולים – כמו חנוך ברטוב, חיים גורי, ואחרים. ושוב יש סופרים, אשר כתבו על העימות המחודש עם העבר של ישראלים ילידי אירופה, אשר הספיקו להינצל בעוד מועד והם מבקשים ליישב את החשבונות עם העבר – כך יהודה עמיחי, כך דן בן אמוץ. שוב זוית ראייה אחרת היא תיאור המיפגש, שטעם מר לו, עם יהודים שבחרו להתיישב בגרמניה אחר כל מה שארע – כמו ב“מקום אחר” לעמוס עוז. יש סופרים ישראליים, המטפלים בנושא שאף הוא צף ועלה לתודעתנו בשנים האחרונות: יחסנו עם גרמנים, הבאים ארצה כדי לערוך את חשבון הנפש שלהם – כמו אהוד בן־עזר ב“אנשי סדום”, וכמו ותן שחם. משוררים שונים כל כך במהותם זה מזה, כמו אורי צבי גרינברג, מאיר בוסאק, ט. כרמי ודוד אבידן הקדישו לשואה מקום ביצירתם – מניתי את השמות המעטים הללו אך ורק כדי להדגיש את הקשת הרחבה של סופרים אשר עסקו בנושא. כאמור, מרביתם של היוצרים הישראליים נאבקים עם זכר השואה, ואין כלל אפשרות להזכיר את כולם במסגרת מאמר – אלא אם כן נהפוך רשימה זו לאינדקס של שמות יוצרים ויצירות.

אימת השואה חדרה לספרותנו באיטיות. הידיעות הראשונות אשר הגיעו ליישוב בארץ על הנעשה באירופה לא עוררו את הסופרים מייד ליצירה – והדבר מובן. אמנם נשמעו לפני שנים טענות על מיעוט הזדקקותם של סופרים ישראליים לנושא – כשם ששבוע או שבועים אחר הרעש הופיעו בעיתונות כתבות בנוסח “והיכן היה קולם של הסופרים במלחמת ששת הימים”. ממילא מובן, שהדרישה כי הסופר יתיישב מייד לשולחן הכתיבה ויוציא מתחת ידו יצירה במקביל לכל מאורע גדול, היא אבסורד גמור. בדרך זו נוצר מניפסט, אך לא יצירת אמנות. נראה לי, כי אחת הסגולות המייחדות את הסופר, היא דווקא היכולת לשמור זכרונות לאורך ימים, ובאורך רוח, ולהעלותם בכתב רק לאחר שעברו ניפוי ועיצוב אמנותי, וזאת בשעה שאנשי העכשיו והעתה שקועים כבר ראשם ורובם בקלחת של פרשיות חדשות.

תופעה הראוייה לתשומת לב היא העובדה, שהשואה הטביעה את חותמה על סופרים שונים ביותר, בני כל הזרמים והמשמרות. לא רק אותם סופרים, אשר עברו את השואה בעצמם, או חשו בה דרך סבלותיהם של בני דורם, ידידיהם ומשפחותיהם, עומדים תחת רישומה; גם סופרים צעירים, ילידי הארץ, אשר טרם נולדו כאשר עלה היטלר לשלטון בגרמניה, אינם משוחררים מנטל העבר הקרוב, אשר הוא לגביהם זיכרון קולקטיבי ולא זיכרון פרטי. במילים אחרות: אהרון אפלפלד כותב על היהודי השייך תמיד למחנה הנרדפים, ועל מנוסתו הנצחית מפני הרשע והרוע בשבילי אירופה הבוגדנית; מאיר בוסאק כותב על מחנות ההשמדה עצמם, על אימת הכיליון; נעמי פרנקל מתארת בצורה אפית את פרק הפתיחה לסימפונית המוות; – כל אלה כותבים על חוויותיהם שלהם; על מה שעבר עליהם. ט. כרמי, ב“אין פרחים שחורים”¹, כותב על ילדים, ניצולי השואה, ועל יתמותם הנוראה; – ט. כרמי, שהגיע ארצה מארה"ב, עבד במוסדות לילדי פליטים בצרפת, אחר תום המלחמה. חיים גורי כותב על הזיותיהם הטרופות של ניצולים שעברם נהרס ועתידם אינו קיים, בעיר ווינה העליזה; חיים גורי היה שליח במחנות פליטים. אולם גם עמוס עוז עומד תחת רושם השואה, ודבר זה מתבטא בספריו בכמה אופנים ובכמה צורות. והרי עמוס עוז הוא יליד ירושלים, מחזור 1939.

היחס לשואה, לקרבנותיה ולרוצחיה אינו אחיד אצל היוצרים השונים. מבחינות מסוימות, ההתלבטות הכאובה שלנו בנושא משקפת דיעות ותמורות בתפישתנו הלאומית. אנו יכולים למצוא, אצל הסופר בן הארץ, את כל שלבי הבינים למן הרחמנות מגבוה על הפליט המסכן והבוז למי שלא עמד על נפשו, ועד להזדהות הגמורה עם הגורל האיום שפקד חלק גדול של העם. אנו יכולים למצוא, אצל הסופר שלא נולד בארץ, את כל שלבי הבינים למן הריחוק האפי־אובייקטיבי ועד לכאב הצורב, לפצע הפתוח שאינו מגליד לעולם והשותת דם עם כל נגיעה קלה שבקלות. שאלת היחס של הספרות שלנו לפרשת השואה אינה, בשום פנים ואופן, שאלה ספרותית גרידא. שכן נושא זה, יותר מאשר נושאים אחרים, יש לו השלכה ישירה לגבי שאלת האחדות הלאומית של העם היהודי בכל תפוצותיו. ואין להכחיש, שניכרת בספרותנו (בעבר יותר מאשר בהווה), הסתייגות מסויימת לגבי קרבנות השואה. ונשמעה אף לא פעם הטענה, כי יהדות אירופה לא עמדה על נפשה במידה הראויה. טענה זו הושמעה תוך השוואה מובלעת לכוח עמידתו וגבורתו של היישוב העברי בארצישראל. קיים היה גם הרצון של הדגשת ההבדל המהותי בין מיעוט לאומי בכל מקום שהוא, לבין יישות לאומית עצמאית בארצה שלה. וככל שייראה הדבר מוזר, באה מלחמת ששת הימים, וכל גל השטנה וההשמצה שנלווה אליה, לשנות כמה הנחות יסוד של הוגי המחשבה הציונית הראשונים ושל כל האופטימיסטים שבנו. הוגי הרעיון הציוני סברו, ברוב תמימותם, שהקמת המדינה היהודית אינו רק פיתרון לבעית העם היהודי, אלא אף ערובה בטוחה להיעלמותה של האנטישמיות. בעצם, כך סברנו גם אנחנו, לפני הקמת המדינה, בעת הקמת המדינה, והתמימים שבנו – עד למלחמת ששת הימים. אופייני מאוד הדבר, שבשנים הראשונות אחר ייסוד המדינה, היה הישראלי הנוסע בעולם נתקל ביחס טוב מצד אנשים, שטענו כי מכבדים הם את הישראלים, אך מתעבים את היהודים. המילה “ציוני” היתה מילת שבח, מסמלת את היהודי החדש, האמיץ, הגאה, הניתק ממסורת האבות שהיא כאבן ריחים על צווארו, הגיבור, המתפרנס מעבודת כפים ואינו חי על ניצול אחרים. היו ישראלים, שהיו עוורים עד כדי כך, שבאמת ראו בהבחנה בין יהודי מקומי לבין ישראלי עניין לשמוח בו. והנה, כבר בשנים שלאחר הקמת המדינה התחיל תהליך, שהגיע לשיא ביטויו עם מלחמת ששת הימים ולאחריה: עתה נמצאו עמים ואנשים, אשר טענו, כי אינם אנטישמיים, ואינם שונאי יהודים, אך את הישראלים הם מתעבים. ואם קודם היתה המילה “יהודי” מילת גנאי, הרי עתה התואר “ציוני” הפך לשם גנאי, שם נרדף לתוקפן, אכזר, פושע ורוצח, החי על ניצול עמים אחרים, מסכנים וטובי לב. ועתה, וודאי, ישנם יהודים הסבורים, כי שבח הוא להם אם מבחינים ביניהם לבין הציונים. עורך־דין יהודי קם להגן על סירחאן סירחאן במשפט בו הסנגוריה נוקטת קו אנטי־ישראלי מובהק. ומדוע נבוא בטענות על יהודי הרוצה להאמין, כי אנטי־ישראלי אינו אנטישמי, אם ישנם ישראלים, הסבורים כי אנטישמי אינו בהכרח אנטי־ישראלי?

הערת שולים זו אמנם אינה מתייחסת במישרין לספרות. אך נראה לי כי אין אפשרות לראות את הביטוי הספרותי של חווית השואה בנפרד מן המכלול הרגשי המעיק, במידה זו או אחרת, על מרביתו של העם היהודי.

כפי שכבר ציינתי, איני מתיימרת להקיף כאן את כל הספרות הישראלית, שצל השואה מקדיר את פניה; ואף לא את מרביתה של ספרות זו. עלי להסתפק, במסגרת הנתונה, בדיון בכמה יצירות המבטאות את חוויית השואה מנקודות ראות שונות.

אחד הסופרים הבולטים הנותן ביטוי לאימת השואה הוא אהרון אפלפלד. סיפוריו של אהרון אפלפלד אינם כתובים בסגנון ריאליסטי. אין בהם ציון מקום, ואפילו לא עובדות מדוייקות. ארשה לעצמי לצטט כאן קטע מתוך מאמרי “המוטיב היהודי בספרות הישראלית” שהופיע ב“מאזנים”, כרך כ“ג, חוברת א'” “בתיאוריו האלגוריים מטשטש אפלפלד את הפרטים כדי ליצור השקפה כלל־עולמית. השואה, בסיפוריו של אפלפלד, אינה מקרית, פרי תכנונם של כמה פושעים לקויים בשכלם, אלא תוצאה הכרחית של עולם דואלי, שבו קיימים רק רודפים ונרדפים. ראיית השואה, לא כפרשה היסטורית מותחמת אלא כפרינציפ כלל־עולמי היא הנותנת לסיפורי אהרון אפלפלד את טעמם המיוחד. הריחוק האמנותי אינו ניתן לכיבוש על נקלה, ומה גם כשמדובר בנושא כאוב כנושא השואה. נקודת ההשקפה האלגורית מאפשרת יצירת חווייה אמנותית מפרשת אימים אפוקליפטית שהיא כמעט מעבר לתחום שלטונה של השפה הריאליסטית. סיפוריו של אפלפלד הם בהכרח דפטיסטיים. גורלם של הנרדפים קבוע מראש. הכוח והרשע זהים תמיד, ואין ספק למי נועד הניצחון. גם כשהחוק, כביכול, מתייצב לצידו של הסובל, של זה שנעשה לו עוול – אין זו אלא תרמית.”

לפי תפישה זו, היהודי הוא החלש, הנרדף, המפסיד – אך הוא גם הטוב והצודק. ממילא לא משתקפת כאן הביקורת העצמית, אי־הנוחות, והבושה הצורבת על מעמדו הנחות של היהודי בעולם של גויים. הגישה היא פאטליסטית. הכל נקבע מראש, אין כל אפשרות לשנות את פני הדברים. מעשיו או מחדליו של היהודי ממילא לא יטו את כף המאזנים לצד זה או אחר. העימות בין היהודי לבין הגוי מקבל כאן טעם חדש ומשמעות שונה לגמרי מאשר אותו עימות ישן בספרות ההשכלה, השופעת הלקאה עצמית (נושא אשר אברהם קריב הירבה לעסוק בו). בראייה זו של הדברים הופכת שאלת ההתגוננות העצמית לבלתי רלבנטית לחלוטין, לאבסורד גמור. אגב, הייתי מבקשת להזכיר כאן, כי הזעם על הקרבנות הוא לאוו דווקא נחלתם הבלעדית של צעירי הדור, כפי שטוענים לעיתים, וכדאי לעיין שוב, בהקשר זה, בפואמה “בעיר ההריגה” של ביאליק, המשורר הלאומי שלנו. מעניין מאוד, שלשאול טשרניחובסקי אשר בימי חייו מעולם לא נחשב “אחד משלנו” באותה מידה כמו ביאליק, – היה יחס אחר לגמרי לקרבנות. הנושא מגיע אצלו לשיא הביטוי ב“הרוגי טירמוניא”.² שירה זו נכתבה בשנת 1937; יש, ובכן, להניח, כי הידיעות על המתרחש בגרמניה, והחשש מפני הבאות, הם שקבעו את זעמו הנבואי של המשורר. גם בעבר, מסתבר, היו הדיעות חלוקות.

אך נחזור לענייננו, בניגוד גמור לגישה האלגורית, הכוללנית, של אפלפלד, עומדת הגישה ההיסטורית־סוציאלית של נעמי פרנקל. בטרילוגיה האפית “שאול ויוהאנה”³ מבקשת נעמי פרנקל לעקוב אחר התהליכים אשר הביאו לעלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה. הספר כתוב במסורת רומאן המשפחה הגדול של המאה התשע־עשרה; משפחת לוי הפאטריצית עומדת במרכז ההתרחשויות. אין הטרילוגיה משתרעת לאורך כמה דורות, וכמה עשרות שנים; לא; מתואר בה פרק זמן קצר בלבד – שנות השלושים, עד עליית היטלר לשלטון. השפע האפי ניכר בטרילוגיה לא באורך הזמן, כי אם ברוחב היריעה. הספר מגולל פרשיות רבות ושונות, סבוכות ומתרקמות זו בזו. כמובן שיש כמה השלכות לאחור, מבחינת הזמן, כדי להסביר את גורלם וטיבם של אחדים מגיבורי הספר. אלא שהשלכות אלה אין מטרתן לספר על העבר, כי אם להוסיף מימד שונה של הסברה להווה. בהתאם למגמה הפוליטית־חברתית, אין הספר מצטמצם בתיאור אנשים בודדים, אפיזודות מנותקות. הסופרת נטלה על עצמה תיאור פנורמה ענקית, עם כל הקשיים הנובעים מכך. היא לא תארה רק את בית לוי, רק אנשים מרקע חברתי ו“גזעי” מסויים. מבית לוי הפאטריצי מוליכים חוטים סמויים לרחוב העוני, שם מתגורר פועל מבית החרושת של המשפחה; אותו רחוב מסכן, בתוקף המסיבות, משמש חממה לצמיחת קומוניסטים וסוציאל־דמוקראטים מזה, ונאצים מזה. באותו מקום מתגוררים יהודים, אשר בשל עניותם ודלותם שייכותם לעם היהודי בולטת הרבה יותר מאשר שייכותם של בני לוי, שנתחנכו על מסורת התרבות הגרמנית; מכאן נמשכים ילדים יהודיים אל תנועת הנוער החלוצית; והבת הצעירה של בית לוי, הלוא היא יוהאנה, מוצאת את דרכה תחילה אל היהדות, ואחר כך אל התנועה. ועוד נטווים חוטים – מן האב, ארתור לוי, האיש האציל, ההומאני, המבקש להאמין תמיד בהתקדמות המין האנושי ובניצחון האור על החושך, – לעבר גרמנים הקרובים לו ברוח ובהשכלה, אשר גורל המעולים שבהם, בבוא המשטר החדש, לא יהא טוב בהרבה מגורלם של היהודים. מול בית לוי, בככר הרדומה, עומד ביתה־ארמונה של “נסיכת העורבים”, כפי שמכנה אותה יוהאנה; משם מובילים הקשרים את משפחת יונקרים פרוסיים אצילים; בארון זקן מבני המשפחה מקורב לסבא לוי, החי באחוזה בכפר, ועתיד הבארון להפוך לנאצי בבוא העת. ואילו בנו של הבארון סולד מהשקפות אביו, והוא מבקש את קירבתו של ארתור לוי וחוג ידידיו האינטלקטואליים והוגי הדיעות, אך חלש הוא מכדי להפגין התנגדות לכוחות העולים, וסופו שינסה להימלט ולהתחבא עד יעבור זעם.

קשרים מסוג שונה נרקמים סביב היינץ ואדית, הבן הגדול והבת הגדולה מבית לוי: ידיד נעוריו של היינץ, התעשיין העשיר, הוא ארווין הקומוניסט; מאהבה הראשון של אדית היפה, המשתלט עליה דווקא בשל גסותו התוקפנית, הוא אמיל רפקה, להלכה קצין משטרה של הרפובליקה הוויימארית, למעשה חבר המפלגה הנאצית במחתרת. אדית העדינה אוהבת תחילה את אמיל, שאינו ראוי לה, ואחר־כך את ארווין, שהוא ראוי לה. והנה שניהם מזכירים לה, שלא בטובתה, את מוצאה היהודי. אך את ד"ר פיליפ לאסקר, החש עצמו יהודי וציוני, ואותו הועידו לאדית אביה וסבה – אין היא מסוגלת לאהוב.

המימד הנותן משמעות מיוחדת לכל הפרטים הללו, הוא העתיד הנורא, שעדיין אינו ידוע לגיבורי הספר, אך הוא ידוע לנו, לקוראים. שכן בית לוי עומד על סף הכיליון; ויחד אתו, כך מאמינה הסופרת, וכך מאמינים גם אנו, עומדים להתמוטט כל הערכים האמיתיים של גרמניה עצמה. סיומו של הספר בימים הראשונים אחר עליית היטלר לשלטון אבסולוטי; כלומר, עדיין לא הגיע הסיוט אל שיאו. יש מאסרים בודדים פה ושם, כמה אנשים ישרי־דרך וחזקי־אופי נעלמים, יש מעשי התעללות בודדים, שהם חיוורים לגבי העתיד להתרחש. יחד עם זאת, יש כאן כבר מאימת הסוף. רומאן זה, שהוא כביכול ריאליסטי, שזור פרטים סמליים רבים. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא הופעתו הרשמית הראשונה של אמיל רפקה בבית לוי. בדיוק לפני בואו של אמיל שובר היינץ בשגגה אריה עשוי חרסינה. האריה היא מורשת מאותם ימים, בהם הוכרחו יהודים לקנות כלי חרסינה עבור סכום קצוב, אם ביקשו להתחתן. בעצם לא היה מעשהו של היינץ מקרי כל כך: הוא היה שקוע בהרהורים, ולרגע חולף נדמה היה לו, כי הוא רואה את עורך־הדין, הנאצי בהשקפותיו, לשירותיו נזקק בית לוי האציל בצוק העיתים; ובדמיונו שמע היינץ מפי עורך־דין זה את גזירת החרסינה. האב, ארתור לוי, ינק את השקפותיו מן המחשבה הליבראלית של המאה התשע־עשרה. על כן הוא מגיב על שבירת האריה במילים הבאות: “אריה זה, אף על פי שלא היה מחפצי האמנות, מכל מקום סמל היה על מדפי, ־־־ כמה דורות, כמה תמורות מפרידים בינינו ובין אותו דור שסבל מגזרות של איוולת…” ברגע זה מופיע אמיל רפקה בפתח הדלת. ארתור לוי עדיין מאמין, כי הימים החשוכים חלפו לבלי שוב – ואילו אנו בשעת קריאה, יודעים ויודעים כי בואו של אמיל רפקה מבשר את בואם של ימים חשוכים פי כמה מימים אלה שמר לוי הזכירם בדבריו; לפי שעה מופיע אמיל רפקה במקום זה אך ורק כמחזרה של אדית, אך לא רחוק הזמן בו יופיעו הוא וחבריו בבתי יהודים למטרת ביקורים שונים לגמרי.

עלייתו של היטלר לשלטון אמנם משכנעת את בני משפחת לוי שאין להם עוד מקום בגרמניה. אולם הסופרת לא הקלה על עצמה ולא נתפתתה לפתרונות קלים. המשפחה הפאטריצית אינה מאמצת לעצמה בין לילה דיעות ציוניות. בני לוי אינם עולים כולם ארצה ברננה, כשאגלי טל על תלתליהם. האב נפטר, למזלו, עוד לפני ימי הרעה, בעקבות פציעתו בימי מלחמת העולם הראשונה, ממנה לא החלים לגמרי. הסב שופע החיים ושמחת חיים מתאבד, כי אינו מסוגל להינתק מקרקע מכורתו; רק שני הילדים הקטנים שבמשפחה יסעו לארצישראל; השאר מתכוננים להגר לארצות־הברית.

יש לציין, כי גישתה של נעמי פרנקל לנושא השואה וספיחיו מבודדת בספרותנו – אם כי לא בספרות האירופאית, בה נכתבו כמה רומאנים היסטוריים על שורשי התקופה, ע"י יהודים ושאינם יהודים, ייתכן שהסיבה לכך טמונה במיבנה החיצוני – כמעט ואין בספרותנו רומאני־ענק במתכונת רומאן המאה ה־19, או הרומאן הרוסי.

שעה שנעמי פרנקל, בהתאם למדיום של הרומאן ההיסטורי־החברתי, המבקש לחשוף שורשי תופעות ותהליכים, חותרת לראייה אובייקטיבית, ככל האפשר, ולהרחבת נקודת ההשקפה – גישה שהיא אפשרית, כאשר מדובר רק בהקדמה לתולדות השואה, – הוליד המפגש של ילידי הארץ עם הניצולים ששרדו אחר השואה יצירות בהן ניכר היטב הזעזוע הרגשי העמוק. מבצבצת גם לעיתים, מבין השיטין, מעין הרגשת אשמה של אלה, אשר חיו בארצישראל בביטחון יחסי, שעה שמרבית יהודי אירופה נטבחו והושמדו. הרומאן האוטוביוגראפי בחלקו של חנוך ברטוב, “פצעי בגרות”⁴, מתאר את פגישותיהם הראשונות של חיילי הבריגדה העברית עם יהודי אירופה, ואת חוסר האונים הנורא של אותם חיילים ביחס לאוכלוסיה הגרמנית המובסת. מפקדיה של הבריגדה העברית לא היו יהודים, כי אם בריטים. ואלה ראו את תפקידי הבריגדה בהכרח בצורה שונה לגמרי מאשר פיקודיהם. הבריטים מבקשים למנוע עימות בין הארצישראלים לבין הגרמנים (עימות אשר לשמו נתגייסו רבים מבין אנשי הבריגדה), ולא זו בלבד, אלא שדואגים הם להחניק מיד כל ניסיון של פגיעה באוכלוסיה הגרמנית מצד הארצישראלים. הרגשת חוסר האונים המעיקה של האנשים נובעת בחלקה מן הלחץ הבריטי החיצוני; אך מקורה גם בהרגשה הפנימית, שאין בעולם זה אפשרות הולכת לנקמה. פגיעה מבודדת בגוף או ברכוש – מה טעם בה, כתגובה על שואת יהדות אירופה? האם בזאת אפשר להקים מתים לתחיה, או להאדיר את כבוד עם ישראל?

נקודת הכובד של הספר היא לא העימות עם הגרמנים, שלא נתגשם, אלא המיפגש עם שרידי היהודים. חיילים ארצישראליים מן הבריגדה, שגוייסו בסתר ע“י המוסדות בארץ למטרה זו, הם המארגנים את העליה. (אז הוגדרה עליה זו כ“אי־לגאלית” ע"י השלטונות, ודרכה זרועה היתה באלף ואחד מכשולים, וכולם עמדו בתור לפני שערי הארץ הנעולים על שבעת מנעולים ושבעת בריחים; ואילו עתה, כאשר העליה היא לגאלית בהחלט, וכל השערים פתוחים – זהו כבר עניין אחר לגמרי. אכן, הזמנים משתנים במהירות.) גם למשימה זו של אנשי הבריגדה מבקשים הבריטים להפריע, אך את הסכר שנפרץ ע”י נהר האנשים הזורם דרומה, שוב אין ביכולתם לסתום. ראשון הניצולים, המגיע אל הגדוד העברי, אומר לחיילים הארצישראלים: “־־־ נשלחתי בשביל לשאול אתכם מה עלינו לעשות עכשיו, אנחנו, השרידים. עכשיו אני יודע מה תשובתכם. אנחנו נקום ונצא לדרך. אליכם. אחינו מחכים לנו על הגבול….להתראות, אנחנו נגיע.”

אין ברטוב מתעלם מן האספקטים השונים והסבוכים שבמיפגש עם הניצולים. לא כל הפגישות מלוות רטט שבלב והתרוממות הרוח. גיבור הספר, חייל ארצישראלי צעיר המספר את הדברים בגוף ראשון, מתאר את ביקורו בתחנת המעבר למוברחים. אם לפני כן רגש הגיבור (יחד עם חבריו) לפגישה עם ראשוני הניצולים, הרי המון האדם הלבוש בלואים, המוזנח והחולה מעורר דחיה במראהו – ואפילו מתבייש הגיבור להודות בפני עצמו על דחיה זו. “חזרתי אל המקום שעמדתי בו תחילה, מופרש מחיכוכם של הרבים. עמדתי מן הצד, קולט את המראות הנצרבים לתוכי בזה אחר זה, רואה ולא מרגיש. לחשתי אל לבי שאלה האנשים שבהם היינו מדברים כל השנים, אבל זרות נוראה סגרה אותי מהם כתיל מחושמל. היו שם בחורים צעירים שבאו מן המזרח, והם נראו כאנשים מן היישוב. אבל גם הם היו אחרים, ואפילו החיילים שלנו נראו עכשיו מנושלים מחזותם המוכרת.” השיא הסיוטי של השהייה בבית העולים הוא השיחה המתפתחת בין הגיבור לבין צעיר אחד, המבקש לגלות קרובי משפחה בארצישראל הרחוקה. מתברר, שבאמת ייתכן כי יש איזו קירבת משפחה מרוחקת מאוד בין הגיבור והפליט. עד שהשניים שמחים על תגלית בלתי צפויה זו, מתברר עוד ענין נוסף: הבחור הצליח להישאר בחיים בשל עבודתו בקרמטוריום של אושביץ. ידיעה זו מעבירה חלחלה בצעיר הארצישראלי: “יותר מכל נתמלאתי פחד מפני השייכות. יותר מן החלחלה. יותר מן המיאוס. רק למהר ולברוח מכאן, לא לזכור את הברנש הקפצני הזה….לא לשאול ולא לקבל תשובות, לא להיות פה בכלל, לא לראות, לא לשמוע, לא לזכור, לא לשפוט.” אלישע (גיבור הספר) אינו מתכוון לחרוץ גזר־דין מוסרי. למעשה, הוא בוש בתגובת עצמו, אלא שאינו מצליח להתגבר על הרתיעה שלו. הוא בורח מן המקום, אך הזיכרון רודף אחריו. אמנם, יש חיילים ארצישראלים השונים לגמרי מאלישע הרגשן, הצעיר, חסר הניסיון. הנה תמרי, העסקן הנמרץ, היודע לארגן את הכל במחנה המעבר; הוא פעלתן וחרוץ, ואין לו זמן ללבטים כמו אלה של אלישע. וישנו זוננשטיין, השקט, המנומס, התרבותי, היודע למצוא מסילות לליבות הפליטים, והרואה עין בעין את החזון ההיסטורי הגדול שמאחורי כל שברי האדם הללו.

אלישע קרוק אינו מצליח ליישב בנפשו את כל הרגשות הסותרים; הוא אינו חדל להתלבט ולהתענות אך אין כל ספק בדבר, שהוא יחזור למושבה הארצישראלית אחר משיצא ממנה.

תחנת ביניים ראשית בדרכם של הפליטים שימש בית־החולים רוטשילד בווינה, עיר הוואלסים והקפה בקצפת. פליטי השואה, באותם ימים, וודאי לא כיוונו ליבם למנגינות הוואלס. והמדריכים, אשר נשלחו מישראל על מנת לארגן ולכוון את זרם העלייה, אף הם, יש להניח, לא היו פנויים למחשבות מסוג זה. בין המדריכים הללו, צעירים ברובם, אשר נזרקו ישר מן ההווי הארצישראלי לכור המצרף של אנשים אשר חזרו זה עתה מן הגיהינום, היה המשורר חיים גורי; והוא ששמר למעננו משהו מאותה ווינה, שלא היתה עיר חלומותיהם של רוקדי הוואלס, אלא עיר הזיותיהם הטרופות של אנשים רצוצים ושברי אדם ששהו בה כבתחנת מעבר. חיים גורי (עד לאותו פרק זמן: “משורר הפלמ”ח") נתן ביטוי לנושא שכה העסיקו בשלוש צורות ספרותיות שונות: רשימות פרוזה עיתונאיות, שירים, ורומאן. שמו של הרומאן כביכול אינו מעיד על תכנו – “עסקת השוקולד”⁵. עסקת השוקולד, יש להוסיף כאן, לא היתה ולא נבראה. היא קיימת רק בדמיונו של רובי, הוא ראובן קראוס, הפליט חסר הכל, ההוזה הזיות על עושר, הצלחה בעסקים, אהבת נשים ומשפחה. כל הספר כולו מתרקם באותו שטח הפקר שבין דמיון למציאות, שכל כך קשה להגדירו. המעשים המתוארים, בחלקם מתרחשים באמת, ובחלקם אינם מתרחשים אלא בדמיונם של שני הגיבורים, רובי ומורדי, הוא מרדכי נויברג. למעשה ההוזה, מדמיין הדמיונות, הוא רובי. מורדי, שנפש משורר לו, אין בכוחו להתגבר על המציאות בדרך ההזיה, והוא נמלט לזרועות המוות.

הספר אינו בנוי על רצף ארועים סבירים. אין גם חשיבות רבה לאיבחון, מהי בדיוק המציאות ומהי ההזיה. הסופר בעצמו מבקש לתת בידנו מפתח חלקי למה שארע ולמה שלא ארע, ע"י שימוש בזמנים דקדוקיים שונים. אולם אופייני הוא, שכותרת הספר נלקחה דווקא מתוך אחת הפרשיות הדמיוניות. רובי הוא איש עסקים מצליח, המנצל את חולשות הזולת, רק בהזיותיו. קטעיו האחרונים של הספר מבהירים לנו זאת מעבר לכל ספק. רובי מתכנן את המצבה, אותה יעמיד על קבר חברו מורדי, “עמוד שחם רם, מפואר ואפל וחקוק זהב.” שורה לאחר מכן אנו קוראים כיצד נראה רובי לעין האנשים: “אחרוני הנוטשים את בית־העולם ראו עם רדת הערב איש כורע על ברכיו ובוכה וממשיך לבכות, מקנח את פניו שטופות הדמע בשרוולו הקרוע, ונרדם לבסוף”. השרוול הקרוע הוא פרט המעיד על מצב תלבושתו ועל הופעתו הכללית של האיש, ואותה כריעה ליד הקבר, והבכי הנורא, שונים מאוד מן ההתנהגות הבוטחת, הקשוחה כמעט, אותה מאמץ לו רובי בחלומותיו.

כאמור, הספר בנוי על ערבוב התחומים שבין דמיון למציאות. אין הדברים מפורשים ומדוייקים. למעשה אף שם העיר, בה מתרחש המעשה, אינו מופיע כלל בספר. אין גם אינדיקציה מדוייקת לגבי הזמן. כן לא מוזכרת השואה במפורש. ממילא אין כאן סיפור עובדתי ומותחם. מחשבותיהם של הגיבורים חשובות לא פחות ממעשיהם, – ואולי אף יותר. הנה, למשל, סיפור השריפה הגדולה. רובי מדמיין לעצמו מעשה גבורה נפלא: הוא מציל ילדה קטנה מן הקומה החמישית בבניין העולה באש. מעשה גבורה נאה זה חייב גם לשאת, בסופו של דבר, תוצאות מעשיות, כלומר, רווחים כספיים. רובי משוחח על המעשה עם ידידו מורדי. ייתכן שאינו משוחח אלא עם עצמו, ומדמיין את תשובות ריעו המת. והנה מורדי פוסל, מבחינה מוסרית, את מעשה ההצלחה. מדוע? ניצולי השואה אסור להם להראות רגשות אנושיים כלפי העולם שהיה אדיש. לפני שנים מועטות בלבד, איש לא נע ולא זע להציל רבבות ומיליונים משריפה; וכיצד זה מתיימר עתה אחד מאלה שניצלו בדרך מקרה, להפגין מעשה גבורה ורוחב לב? הוויכוח שבין רובי למורדי אינו אלא תיאורטי; רובי כלל לא הציל ילדה קטנה מן הקומה העליונה של בית אחוז להבות. אולם השאלה המוסרית כשלעצמה אינה תיאורטית כלל וכלל. והסופר עצמו מכריע בזכות השקפתו של מורדי; הרי נרמז לנו, שרובי אינו מונע על־ידי נימוקים נאצלים, כי אם מחפש דרך לפרסום ולהצלחה.

הן ספרו של ברטוב “פצעי בגרות” והן ספרו של גורי “עסקת השוקולד” נכתבו בהשפעת המיפגש של יליד ארצישראל עם פליטי השואה. חנוך ברטוב, שספרו כתוב בסגנון ריאליסטי, מתאר מיפגש זה ואת כל המערבולת הרגשית המתעוררת בעקבותיו. חיים גורי, שכתב ספר סוריאליסטי, אינו מבקש כלל לתאר דברים מדוייקים, שנתרחשו; והוא אינו כותב על עצם הפגישה, ועל הרגשות שסביב לה, אלא מנסה לחדור לפנימיותם של דמויות בודדות משם, מן התנורים והאפר. בשני הספרים כאחד בולטת הכנות של כותביהם.

מעניין כאן להוסיף תיאור של מדריך ארצישראלי, הבא לפגוש ניצולים, לאמנם ולהביאם ארצה, תיאור שנכתב לא ע“י בן הארץ, אלא בן הגולה; והוא רואה את הארצישראלים בהכרח בעינים אחרות. בספרו “אשמים”⁶ מספר שמאי גולן על כמה צעירים וצעירות, ומדריכם הקשיש יותר, כולם פליטי השואה. מפולין שלאחר המלחמה הם מוברחים מעבר לגבול, לצרפת. שם מקבל אותם מדריך צעיר, יליד הארץ. המשך דרכם – בספינת מעפילים רעועה, שלא נתמזל לה מזלה: הבריטים לוכדים אותה, והמעפילים נשלחים מייד לקפריסין, עוד טרם הצליחו לנשק את אדמת הארץ הנכספת. הציר עליו סובב הספר הוא המיפגש בין קבוצת הנוער, פליטי השואה, לבין הצעיר הארצישראלי, אמנון, החייב להביאם ארצה. מיפגש זה מתואר ברגשות מעורבים. צופים אנו בהתנגשות הבלתי נמנעת בין המדריך הקשיש, שץ, לבין אמנון, השליח הצעיר. שץ, כמו חניכיו, הוא פליט. בנעוריו נתפש לרעיון הציונות והיה חבר בתנועת נוער. בזמן המלחמה הצטרף לפרטיזנים, והצטיין בכוח עמידה ובאומץ לב. אשתו ובנו נספו בשואה. שץ הוא שקיבץ את הצעירים והכינם לקראת העליה ארצה. עתה שץ הוא אדם עייף ומקריח. אמנון, השליח הצעיר, אינו עולה בקנה אחד עם תקוותיו וציפיותיו של שץ. כאשר רואה שץ לראשונה את אמנון, בחור צעיר, שזוף, קל רגלים, לובש מכנסי חאקי קצרים ונועל סנדלים, ובידיו חבל קפיצה, מעליו הוא מנתר בכל שעה מתאימה ובלתי מתאימה – עולה בו חימה על שכך עשו לו, על שהרכיבו אחד כגון זה אלוף לראשו. שץ קיווה שימצא במקום אדם בן גילו, מצוי ובקי בתולדות התנועה, מסור לרעיון הציוני. והנה לפני עיניו אלוף ספורט צעיר, המלמד את חניכיו, לא ציונות, כי אם – קפא”פ. הצעירים, חניכיו של שץ, חושבים אחרת. בעיניהם מעלה היא להיות צעיר. הם מעריכים את כושרו הגופני של אמנון, כושר ששץ, מפאת עומס עברו, זכרונותיו ושנותיו שוב אינו מסוגל להתחרות בו.

אמנון מנתר על חבל, יחד עם חניכיו. הוא עורך תרגילים שונים ואימונים. אבל הוא אינו יכול לדבר אתם. הוא שולט בעברית, ערבית ומעט אנגלית. אינו יודע פולנית ואינו יודע יידיש. שץ חייב לתרגם את דבריו לחניכים. ולא זו בלבד, אלא שגם בעברית אינו קל דיבור. ההתנגשות בין שץ ואמנון היא בלתי נמנעת. יש שהיא מתבטאת בחצאי מילים, במעשים קטנים של יום יום, ויש גם שהשניים מגיעים לידי וויכוח עקרוני. אמנון משמיע את הטענה הרגילה של בני הארץ: מדוע הלכו יהודי הגולה כשיות לשחיטה. מדוע לא גילו התנגדות. מדוע לא נלחמו. הוא מושך הקבלות בין יהודי אירופה לבין היישוב הארצישראלי – וההקבלה למותר לומר, אינה לטובתם של הראשונים. בכוח מצליח שץ להתגבר על אמנון, שהוא עילג שפה; המעניין הוא, שבעצם היה שץ רוצה להפסיד בוויכוח, ולקבל עליו את מרות ארצישראל, ללא כל הסתייגויות.

יש להדגיש כאן, כי אמנון אינו הצבר הסטיריאוטיפי, בעל הקליפה הנוקשה ולב הזהב, הגיבור העשוי ללא חת. יש לו בעיות משלו, ויש לו גם רגעים של חולשה, בהם הוא מפקפק בנכונות שליחותו. רגעים אלה הולכים ומתרבים, כאשר מתקרבת ספינת המעפילים לחופי הארץ, ובאופק מתחילות להסתמן הצלליות המאיימות של אניות המלחמה הבריטיות. אמנון מתמלא רחמים על העולים הרבים שאינו מכיר אותם, ועל המעטים אותם הספיק להכיר ולהדריך. גם הרהור כפירה מתגנב לליבו: מה ערך יהיה לכל תרגילי הקפא"פ ברגע העימות עם חיילי המשחתות, המזויינים היטב? בהמשך הדברים מתעוררת נקודה, שאינה נעימה ביותר: אמנון נעלם, לפני שהאנגלים מורידים את המעפילים בכוח מן הספינה, ומעבירים אותם לאנית הגירוש, המפליגה לקפריסין. על אמנון מוטלים עוד תפקידים, בארץ. על כן נמצאו דרכים לדאוג לשלומו. ואילו על המעפילים מוטל יהיה התפקיד למצות את כוס הייסורין עד תומה.

ספרו החדש של אהוד בן עזר, “אנשי סדום”⁷, נוגע בנושא יחסנו עם הגרמנים מזווית ראייה חדשה. הוא מעורר את פרשת היישובים הגרמניים בארץ, אשר נוסדו במחצית השניה של המאה התשע־עשרה ונתחסלו עם פרוץ מלחמת העולם השניה. העלילה של “אנשי סדום” מתרחשת בהווה, אך יש בה השלכות רבות לאחור. אחד מן הדמויות המרכזיות שבספר הוא קארל פון אברלה, גרמני כבן שלושים וחמש, אשר הספיק עוד להילחם ולהיפצע במלחמה. עתה הוא עומד למות כתוצאה מאותה פציעה. הוא הגיע לסדום כדי להתחקות על עברו של אביו, אשר עבד בשנות השלושים כמהנדס במפעל האשלג של סדום. כן מעניין אותו עברו של אדם אחר, שאביו הירבה לכתוב עליו במכתביו הביתה, לגרמניה: יוהנס שמידט, יליד וילהלמה, ספק חקלאי ואיש עסקים, ספק חוקר הערבה, ספק מרגל לטובת גרמניה. בחישוף כל הפרטים האפשריים בתולדות האנשים הללו, מקווה קארל לחשוף אף את שורשי נשמתו שלו, ולמצוא גאולה לעצמו. למעשה, נהנה קארל מן הייסורים שהוא מסב לעצמו ולזולתו בחיטוטיו, בווידוייו ובעינוי התמידי שהוא שרוי בו. לפעמים מתעורר ספק בכנותו ובכוונותיו. הוא מחפש את העבר בצרור המכתבים של אביו, שנותר בידו; אך לעיתים מתעורר הרושם, כי הוא מסלף במכוון את דמות אביו, ומטשטש פרטים וארועים מסויימים. הדמות הקטבית לרמות של קארל היא דמות הסגן הישראלי, צבי, שאף עליו רובצת אשמה מסויימת מן העבר, בגללה הוא נידון לגלות זמנית בסדום. צבי עצמו נחרד לרגע, כאשר שרה, האמריקאית המתוסכלת, קושרת בשיחתה קשר סמוי בינו לבין הגרמני.

בהתפרצות מוזרה של הרגשת אשמה עצמית, קולקטיבית, ורחמים עצמיים, מבקש הגרמני מצבי הישראלי לירות בו ולגמור את החשבון. צבי מסרב. אבל נימוקי סירובו תמוהים במקצת: “אני נולדתי כאן בארץ. עובדה. ומה שקרה עם היהודים, לדעתי, באופן אנושי כללי, איך לומר… מצער מאוד, עובדה – הייתי מצטער על כל עם שכך קרה לו. אבל, מה אני יכול לעשות – אני לא חש אליהם שום קירבה באופן אישי. תאמין לי. המשפחה שלנו עלתה לארץ לפני שנים רבות. איש מאתנו לא נרצח שם. מדוע הוא משתוקק שאהרוג אותו? מי שהיה באירופה – טוב, אני בהחלט מבין אותו. אבל אני, ואבא שלי, ואבא שלו – כבר נולדו כאן במזרח. אני מרגיש עצמי חלק מן האיזור הזה, ושום שייכות לעם היהודי. תגיד לי – מה הוא רוצה ממני? מה זה נוגע לי?” כלומר, צבי לא רוצה לירות בקארל, לא משום שהריגת אדם סתם אינה יכולה בשום פנים ואופן למחוק את זכר השואה וכל הכרוך בה – אלא משום שכל העניין, פשוט, אינו נוגע לו. וקארל צועק את תשובתו: “אבל לי זה נוגע! זאת נשארת הבעיה שלי!” אך בעצם אין זה נכון, שבעיית השואה, היהודים והגרמנים אינה נוגעת לו לצבי. נכון יותר היה לומר, שהוא בוש בכל הפרשה הזאת. לא נעים לו. הוא סבור שיהודי הגולה היו פחדנים, מוגי לב, ומותם מעורר בו סלידה יותר מאשר השתתפות.

את תשובתו של הסופר עצמו לטענות צבי דומה שאפשר למצוא בדבריו של פסח הקשיש, שהוא, אגב, הדמות הסימפאטית היחידה בכל התערובת האנושית המופיעה בספר. פסח מספר לשרה על אחת המערות במדבר יהודה, שם נתגלו שלדים של שנות וילדי הלוחמים מזמן המרד נגד הרומאים. וכך אומר פסח על אותם קרבנות עתיקי יומין: “אבל לאחר מאות שנים לא העזתם של הגברים עשתה את הרושם העז מכל, אלא גבורת הנשים, אותו סבל, אותו כוח שבחולשה, עד הקץ, לא להתיהר, לא להתאבד, לשמור על נחלת החיים, בכל מחיר, כל זמן שאפשר. לא הגבורה שבכוח אלא הכוח שבחולשה. כך, אולי, גם הלכו לתאי־הגאז באושביץ.”

מעניינים הם הקטעים על יישובי הגרמנים בארץ, פרשה אשר משום מה לא זכתה להתעניינות עד השנים האחרונות. אותן מושבות חקלאיות, שנוסדו ע“י אנשים בעלי חזון דתי, מונעים ע”י אידיאולוגיה נעלה, שימשו בשנות השלושים חממות לרעיון הנאצי ומרכזי ריגול גרמניים. כדאי וכדאי לזכור בהקשר זה, כי אבות הרעיון היהודי־הלאומי המתחדש בטוחים היו, שהשנאה ליהודים נובעת אך ורק מהיותם אחרים, בני בלי ארץ, נעים ונדים בעולם בלי שורשים במולדת משלהם. וגם העלו את הסברה, כי אחד הגורמים המשניאים את היהודי על הגוי הוא היותו, לרוב, סוחר, ולא עובד אדמה, – גם אם חלוקת מקצועות זו נעשתה בכורח התנאים ולא משום בחירה חפשית. אך בו בזמן שהיטלר נאם את נאומיו (ומי ששמע אותו, יכול להוסיף: נבח את נאומיו) כנגד היהודים המתעשרים על חשבון הגרמנים המסכנים, העובדים קשה; כנגד היהודים שהם שונים במהותם מן הגרמנים (ווזנספרמד, כמו שהוא אהב לומר) – נסחפו אחר רעיונות אלה גרמנים שישבו כאן בארץ, וראו מקרוב את העם היהודי חוזר לארצו ולמולדתו, מכה שורשים חדשים באדמה העתיקה, ומפריח את השממה בעבודת כפיו. צבי, הסגן הישראלי הצעיר, רוצה להסתייג מיהדות אירופה. הוא חושב שאין שנאת הגרמנים נוגעת לו. אך יוהאנס שמידט, יליד וילהלמה, כבר שנא שנאת מוות את אבותיו של צבי, ילידי פתח־תקווה. הישראליות אינה מחסה בפני האנטישמיות.

באחד הדפים האחרונים של ספרם של יונת ואלכסנדר סנד, “בין המתים ובין החיים”⁸, מסופרת אפיזודה קצרה: גיבורת הספר, ג’ניה, שעברה את נוראות גיטו וורשה, נוסעת ברכבת ישראלית אל ביתה שבמשק. עברו רק שנים מעטות מאז הסיוט. והנה היא שומעת כי אחד הנוסעים, קצין צבא ישראלי, לא צעיר, מצטער בקול על שאין הוא יכול לפלרטט עם איזו נערה צעירה שבין הנוסעים; “הלוואי ולפני עשר שנים אנו עכשיו”, הוא אומר בצחוק לחברו. ז’ניה מתבוננת בדובר בתדהמה. כלום לא ברור לו, מה עבר על יהודים, אולי על בני משפחתו, לפני עשר שנים? האם מי שלא היה שם, אינו מסוגל להבין?

הספרות הישראלית היא הוכחה לכך, שרבים מבין אלה שלא היו שם, מסוגלים להבין. העם היהודי הוא עם עתיק יומין, ועברו ממשיך לחיות בתוך ההווה.

אפריל–מאי, 1969.

אין כלל וויכוח על הקביעה, כי חשיבותו האיכותית של הקיבוץ בהווי ובקיום הישראלי, עולה עשרה מונים על חשיבותו הכמותית. סבורני, שאפשר לומר ללא חשש של הגזמה, כי הקיבוץ הוא הפרסוניפיקציה של המושג המופשט של הישראליות. זוהי צורת חיים ישראלית טהורה, שאין למצוא כמותה בשום ארץ אחרת: בשל כך הופך הקיבוץ לא פעם לחלון ראווה כלפי חוץ ולסלע מחלוקת כלפי פנים. המטען האמוציונאלי העומד מאחורי המינוח “קיבוץ” הוא עצום; לא פעם משמש הקיבוץ כקנה מידה למצוי ולרצוי; אין כמעט ישראלי בעל הכרה שלא התלבט אי־פעם בשאלת ההצטרפות לקיבוץ. דורות של צעירים חונכו בשם האידיאל של ההתיישבות הקיבוצית. רבים ממנהיגי העם היו, או הווים, בני קיבוצים. אופייני הדבר, עד כמה אנשים הזרים לרוח הארץ טועים בהערכת הקיבוץ; – הוכחה נוספת לישראליות המושלמת של דפוס חיים זה. עובדה, עוד לפני כמה שנים אפשר היה להיתקל אצל תיירים בשאלות על החיים השיתופיים בקיבוץ – כלומר, האם הנשים הן רכוש הכלל, בפרט כשהן יפות וצעירות.

אך אין זאת אומרת, כי כולם ראו תמיד את הקיבוץ כטלית שכולה תכלת. אין אצלנו, ולא היתה אצלנו מעולם, ספרות פרוגרמאטית המחייבת את הסופר, את הוגה הדיעות, את האזרח. רובם של הסופרים שכתבו על הקיבוץ – ורבים מאוד הסופרים שכתבו עליו – לא כתבו שירי הלל ושבח, אלא השתמשו במידה של ביקורת. ואין הביקורת נחלתם של הצעירים בלבד, של אלה האומרים “ציונות” במרכאות. סופר וותיק כדוד מלץ כתב התקפות חריפות מאוד על הקיבוץ, ועוד נחזור לזאת. גם אין לומר, שהיחס אל הקיבוץ, הן מצד האנשים שבחוץ ואפילו מצד האנשים שבפנים, היה אחיד בכל התקופות. “משבר המדינה” שפקד אותנו, כלומר, מהפכת הערכים שחלה אצלנו בעקבות הקמת המדינה, לא פסח גם על הקיבוץ. היה כאן שינוי יסודי של סולם ערכים אידיאי, כלכלי, סוציאלי, כשכל האספקטים הללו קשורים האחד בשני. כל התפישה הכלכלית נשתנתה. האידיאל בהא הידיעה, השיבה אל עבודת האדמה ואל עבודת הכפים, שוב אינו יכול לעמוד ללא שינוי במסגרת ההתפתחות הכלכלית. בעקבות תהליכים אלה חלה לפני שנים מספר תמורה חריפה למדי אצל הקהל ביחס אל הקיבוץ. נשמעו טענות מטענות שונות. האדם הממוצע ברחוב בא אל ההתיישבות העובדת בטענה מוזרה למדי: נשמעו דיבורים, שהקיבוץ שוב אינו אידיאליסטי כפי שהיה, שרמת המחיה הממוצעת עלתה אף בקיבוצים. טענה יומרנית קצת, אם היא מושמעת על־ידי קהל שרמת חייו שלו עלתה מעל כל המשוער מאז קום המדינה. בעצם טיעון זה בא דווקא להוכיח, בדרך השלילה, עד כמה היה הקיבוץ מכובד בעיני אנשים סתם. כי אלה ביקשו מחברי הקיבוץ להגשים בצורת חייהם את כל השאיפות הנעלות שהם עצמם לא יכלו לעמוד בהן; על אנשי הקיבוץ לחיות בתנאי מינימום ולהינזר מכל הנאה כלכלית, כדי לשכך את מצפונם של אלה, שלא יצאו להתיישבות. כמובן, לא כל הטענות היו מסוג זה. אנשי המדעים המדויקים וההיגיון טענו, שהמציאות הישראלית שינתה את פניה, והקיבוץ הוא מוסד מיושן. עיקר הטענות היו כלכליות. הרעיון שריחף לפני עיני המייסדים הראשונים, ארץ מכוסה קיבוצים, מושבים וכפרים, נדחה לגמרי על ידי הסוציולוגים ואנשי הכלכלה והסטטיסטיקה המודרנית. הייצור התעשייתי דחק את עבודת האדמה, המיכון דחק את עבודת הכפיים, הריכוזים העירוניים הגדולים, היעילים והצפופים דחקו את היישוב הכפרי, שמטבע בריאתו חייב הוא להיות דליל יותר. הייתי מבקשת להדגיש, שמרביתן של הטענות של החוגים האמונים על האידיאל החלוצי כנגד הצעירים הציניים, דור האספרסו, המקילים על עצמם ופורקים עול ומוסר – היו טענות שטחיות, שקבעו תופעה אך לא התחשבו בשורשיה. אותם צעירים, שביקשו עתה ללמוד ולהשתלם ולתפוש עמדה, ולא ללכת להתיישבות, – לא היו גרועים מן הדור שקדם להם; אחר מלחמת ששת הימים אפשר לומר זאת בביטחון. הצעירים לא המציאו את המרד, ולא היו ציניים במיוחד; מבלי לעמוד על כך בעצמם, ביטאו התפתחות כלכלית שעברה דרך כל שכבות החברה הישראלית. מובן שהקיבוצים עצמם נאלצו לצעוד עם הזמן. גם בהם עבר הדגש מחקלאות לתעשייה; התעשייה הביאה עמה מיכון ושימוש בעבודה שכירה; הוויכוחים שליוו התפתחות זו בכל שלביה היו מכאיבים ונוקבים. בכלל, הוויכוחים על מהותו ומטרתו של הקיבוץ היו מאז ומתמיד בראש הרשימה; עד אחרי מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה צצו ועלו הוויכוחים על ארץ־ישראל השלמה, על שלום תמורת שטחים, וכיוצא באלה.

ומוזר למדי: מלחמת ששת הימים החלה להפיח רוח חדשה באידיאלים ישנים. התנחלות הספר, שנדחקה לשולי המחשבה, שוב חזרה להכרה מליאה.

המושגים של התיישבות וכיבוש האדמה והארץ שוב קיבלו מובן חדש, בלתי צפוי עד כה. התהליך הוא עתה רק בתחילתו; ומטבעה של המילה הכתובה שהיא מפגרת אחר הלך הרוח של הרחוב; אך סימפטומטי הוא הדבר, שעיתון שהתקיף לא פעם את ההתיישבות הקיבוצית, מדגיש עתה הדגשה יתרה את חשיבותה האיכותית של התיישבות זו, ואת מספר הקרבנות הרבים שלה במלחמה. זוהי, כמובן, התפתחות אשר טרם באה על ביטויה בספרות – מאחר שזו האחרונה כרגיל מפגרת אחר האקטואליה. ברור שגם אין טעם להתנבא מראש על התפתחויות ספרותיות בעתיד. אפשר רק לומר, שאם ההתפתחות המדינית והכלכלית עד כה גררה בעקבותיה שינויים מסויימים בהשקפותיהם של הסופרים, שינויים אשר השתקפו בכתביהם, קיים סיכוי סביר, שגם בעתיד יניבו תהליכים אלה יבול ספרותי.

הקיבוץ זכה לתיאורים נרחבים בספרותנו – בהתאם למשקלו האמוציונאלי במערכת הערכים שלנו. כאמור, אין ספרותנו פרוגרמאטית ואין עינו של הסופר, כרגיל, עיוורת ביחס לפגמים וליקויים המתגלים לו בקיבוץ. כך לפני שנים וכך גם עתה. בכל זאת, דומני שאפשר לסמן, ולו גם בקווים כלליים ביותר, שינוי מסויים ואופייני ביחס אל הקיבוץ. וכל מה שנאמר עד כה, מטרתו בין השאר להביע את ההשקפה, שעדיין אנו נתונים בעיצומו של התהליך, ושניתן להניח, כי עוד נכונו לנו אפתעות וחידושים. ובמילים אחרות: למרות כל הביקורת על הקיבוץ, היה זה פעם מובן מאליו, כי הקיבוץ בכללותו הוא תופעה חיובית. בשנים האחרונות ניבעו פרצים רציניים למדי בהשקפה מקובלת זו (ברור שיש, במקרה זה, תמיד יוצאים מן הכלל). וכפי שכבר אמרתי, דעתי היא כי שוב אנו צפויים לשינוי בהשקפה. אך מוטב לנו לפנות אל היצירות עצמן.

ארוכה היא הדרך למן “הוא הלך בשדות”¹ ועד ל“ארצות התן”². יש הבדל סימבולי כמעט כבר בצליל כותרות הספרים. אם נתעלם לרגע מן המשמעות הטראגית של השורה “הוא הלך בשדות” כשהיא משובצת בתוך שירו של אלתרמן, הרי ההליכה בשדה מעוררת בדרך האסוציאציה מחשבה על שמש זהובה, שמים כחולים, דגן מוריק או מצהיב; ההליכה בשדות מתקשרת עם היום; עם האור. ואילו הכותרת “ארצות התן” מתקשרת באופן טבעי עם הלילה השחור. יללת התנים בוקעת מן השממה העוינת האורבת מאחורי השדות המעובדים. יללת התנים נוטעת במאזין הרגשת בדידות חריפה, בדידות שאין הקולקטיב המאורגן יכול להשכיחה ולגרשה. ואפילו אנו חוזרים וזוכרים את המובן הטראגי של “הוא הלך בשדות”, את כתונת החג שהיא כתונת הקרבן, ואת ההליכה המסתיימת עם כדור עופרת בלב – הרי שגם אז אין התמונה היסודית משתנה. לנער הצועד מתלווה הילת גבורה; השדה אינו מאבד את משמעותו האמוציונאלית. אמנם, אורי, גיבורו של שמיר, אינו זהה עם הדמות המצטיירת מתוך שורותיו של אלתרמן. יש בו באורי לא מעט מן היהירות, ההתנשאות, חוסר ההתחשבות בזולת, וקלות הדעת. יש בו באורי גם לא מעט מן החיוב – וברגעיו האחרונים הוא מוכיח גבורה עליונה ובוחר במוות על־מנת להציל את פיקודיו.

הקיבוץ, ב“הוא הלך בשדות”, משמש כרקע. אורי הוא בן קיבוץ, ועם תחילת הספר חוזר הוא הביתה מבית־הספר החקלאי, שם גמר את לימודיו. כלומר, הקיבוץ ממלא כאן פונקציה טבעית לגמרי של בית; לא מדובר פה כלל בלבטים אידיאולוגיים של הצטרפות לקיבוץ מתוך בחירה. לבטים אלה היו נחלתם של הוריו של אורי, אך שוב אינם נוגעים בבן. אחר הוא המצב ביחס למיקה, שבאה עם קבוצה מילדי טהרן.

“הוא הלך בשדות” אינו הספר הראשון שנכתב על הקיבוץ, או על רקע של חיי קיבוץ. בכל זאת נראה לי כי מן הראוי להתחיל דווקא כאן. משה שמיר הוא מן הנציגים המובהקים של מה שנקרא עתה “דור הפלמ”ח". “הוא הלך בשדות”, שיצא לאור בשנת 1948, הוא הרומאן הגדול הבשל הראשון של משמרת ספרותית זו – והוא היכה גלים נרחבים עם הופעתו. אפשר היה, אולי, לטעון, כי מן הראוי היה כאן להתחיל עם הסיפור “אפרים חוזר לאספספת”³ לס. יזהר. אולם יזהר אינדיבידואליסט יותר, ומרבה לעסוק בפרובלמטיקה פרטית; הוא נאמן לרוח התקופה בכללותה פחות מאשר שמיר. ברצוני להדגיש כאן, כי איני מתיימרת למסור ניתוח כולל על כל הספרים, או על מרבית הספרים, הדנים בצורה זו או אחרת בנושא הקיבוץ; זהו עניין לספר מקיף ולא למאמר; ברצוני לתת סקירה על שלבים שונים בהתייחסות אל הקיבוץ, שלבים הנראים לי מעניינים אם משום ערכם האמנותי, או הרעיוני, ואם משום הסימפטומאטיות שבהם.

עוד זכור לי היטב קטע אחד מ“הוא הלך בשדות” אשר הופיע בכתב עת לפני הופעת הספר כיחידה שלמה. באותו קטע מסופר על אדם, הנוסע לשדה בטנדר. אין מקום בפנים, אף אחד אינו טורח להזמינו ואף אחד אינו מצטמצם קצת במקומו, או מפגין סימן כלשהו של אדיבות או התחשבות. זה שנשאר תלוי בחוץ, על המדרגה, חש בחריפות את הרגשת חוסר־השייכות. זוהי אפיזודה שולית בספר; אך מיקה, שהיא אחת הדמויות המרכזיות, אף היא נתקלת פעמים רבות בחומה אטומה; כל מה שבא לו לאורי, יליד הקיבוץ, בקלות ובהיסח הדעת, עולה לה למיקה, הבאה מן החוץ, בקשיי קשיים. מקרים קטנים, שכשלעצמם אינם בעלי משקל וחשיבות, מצטרפים לשרשרת ארוכה של עלבונות ומחדלים; כגון אותה כוס מי־שתייה, שמיקה אינה מצליחה להשיג. לגבי מיקה, אורי הוא בעל מילת הקסמים שבכוחה לפתוח את השער הנעול.

האיש הנצמד מבחוץ אל מדרגת הטנדר, ממחיש את העובדה שהקיבוץ הוא חברה סגורה, שאינה מקילה עם האדם הבא מן החוץ. אין בתמונה זו, כשלעצמה, שיפוט על עצם מהותו של הקיבוץ. הקיבוץ יכול להיות חברה אידיאליסטית, או, מכל מקום, חברה בעלת ערכים חיוביים – בין אם הוא מקבל את הזר בפנים שוחקות ובין אם הוא מקבל את הזר בפנים זעופות.

לא כך סבור דוד מלץ. לגביו, סגירת השערים בפני המתדפק עליהם, היא עיקר מחדלו של הקיבוץ. “השער הנעול”⁴ לדוד מלץ (הוצאת עם עובד, 1959) הנו לכאורה ספר ביקורת חריף על החברה הקיבוצית. אותו מחבר כבר פירסם ב־1945 רומאן על ההווי הקיבוצי, “מעגלות”, אשר עורר בשעתו וויכוח סוער, יותר בשל תוכנו הרעיוני מאשר בשל רמתו האמנותית. והנה, הרומאן “השער נעול” הוא תופעה מעניינת ביותר. אם ציינתי בתחילת דברי, שבדרך כלל היה היחס אל הקיבוץ בספרות חיובי, והביקורת הלכה ונתעצמה אצל דור הסופים הצעירים – הרי ספר זה כאילו בא להוכיח אמת שונה. דוד מלץ אינו שייך לדור הסופרים הצעירים, לא מבחינת הגיל, ולא מבחינת דרכו בכתיבה. ואילו ביקורתו כנגד הקיבוץ היא חריפה למדי.

מן הצורך כאן להתעכב מעט על תוכנו של הספר. “השער נעול” פותח בבואו של משה מאוחד לקבוצה הנמצאת בעמק יזרעאל. זמן העלילה אינו מצויין במפורש, אך לפי כמה סימנים (אוניברסיטה על הר־הצופים, ארץ־ישראל, אם זקנה בעיירה שלווה בפולין) יש לקבוע את התאריך לפני שנת 1939, לפני מלחמת העולם השניה. ואכן, למרות שהספר לא נכתב באותם ימים, אלא הרבה לאחר מכן, דומה הוא עלינו למיושן. עיקר עניינו של הספר הוא תהיותיו ותעיותיו של משה מאוחד; ובמיוחד – רצונו של משה מאוחד להיקלט בקבוצה כחבר שווה־ערך. אין משה מאוחד מצליח במשימתו זו. המחבר מאשים את הקבוצה בשל כך. כדי להבליט את גורלו של משה מאוחד, מופיעות עוד שתי דמויות שדרכן בקבוצה אינה עולה יפה; ונמשכות הקבלות בין קורות הדמויות השונות. בעוד המחבר מאשים, בעקיפין, את חברי הקבוצה בקהות־הרגש, הרי שאין לומר, כי הוא נוהג עם גיבורו ברוחב לב. משה מאוחד הוא דמות נלעגת. הוא קטן, דקיק, זקנקן של תיש דבוק לו לסנטרו; התנהגותו והליכותיו מעוררים צחוק וגיחוך. כאשר נדרש ממנו מאמץ גופני, עוד בולטת העליבות שבו, ורבים בקבוצה שואלים עצמם מדוע זה עזב את האוניברסיטה שעל הר־הצופים ובא דווקא ליישוב חקלאי, לעסוק בעבודה שהיא למעלה מכוחותיו ושאינה הולמת אותו. כמובן שהאמת היא, שמשה מאוחד לא בא משום אהבה היתה בו לעבודת כפים, שממילא כמעט ואינו מסוגל לה; הוא בא בכוחו של רעיון. עילה ראשונה לבואו לקבוצה משמשים מאמריו של אחד החברים, אברהם חן. על סמך המאמרים שקרא מקווה משה מאוחד, כי באברהם חן ימצא ידיד רוחני. הפניה אל היחיד, אל אברהם חן, אינה עולה יפה מאשר הפניה אל הכלל, אל הקבוצה. כן גם עולים בתוהו גישושיו של משה מאוחד אחר קשרים עם אשה. בלשונו של המחבר, יש כאן כמה שערים, הננעלים בפני הבא להתדפק עליהם. משה מאוחד מחפש את דרכו אל האשה, אל החברה, ואל ידיד בעל הלך מחשבה קרוב לשלו. הוא אינו מצליח במשימתו. השערים ננעלים בפניו אחד אחד, עד שהוא פונה, כאל מפלט אחרון, אל בקבוק ליזול. עלילה זו, לכשעצמה, יכולה היתה למשוך את התעניינותנו ולעורר את השתתפותנו, אילמלא היה הגיבור, משה מאוחד, דמות מגוחכת ועלובה גם יחד. דקיק, קטן, בעל זקן תיש, אינו עשוי למשוך תשומת לבה של אשה, ומה גם ביוצאו לעבוד עבודה גופנית בצידם של גברים איתנים ומאומנים. הנשים עליהן הוא חולם הן מעבר לתחום השגתו: הוא מרבה להגות דווקא בנשים יפות, הדורות ונשואות. לעומת זאת, פרומה הרפתנית, אשה איתנה ואמהית הרוצה להשפיע עליו אהבה, תחילה מתוך רחמנות לחולשותיו ואחר מתוך הערצה לסגולותיו הרוחניות – מעוררת בו סלידה; היחסים ביניהם אין בהם משום סיפוק. החברה הקיבוצית אינה קולטת את משה מאוחד; אך לכשלון זה קדמו כשלונות במקומות אחרים; הגיבור לא נקלט כמורה במושבה, ולא כתלמיד באוניברסיטה; קשה, על כן לבוא בטענות אל הקבוצה. האם האשמה אינה בו, במשה מאוחד? האמנם יש לתלות את הקולר בקבוצה? בגופו הקטן והמכווץ של משה מאוחד שוכנת, אם לא נשמה גדולה, על כל פנים אמביציה לוהטת. ברצונו להורות לבני תמותה את הדרך אותה יבור לו האדם. אין אנו משתכנעים כל עיקר, כי אכן ידען הוא בפילוסופיה ובדרכי ההגות; אין אנו משתכנעים, כי הוא עצמו יודע, מה בכוונתו להורות לאחרים. בהרצאה העושה רושם על החברים, הוא מדבר גבוהה גבוהה על נושאים שברומו של עולם; לשאלה מהי הצעתו הקונקרטית לשיפור פני המציאות, הוא מציע לייסד חוג לקריאת שפינוזה.

שער הידידות אף הוא ננעל בפני הגיבור. אברהם חן, אליו הוא פונה, מסתייג ממנו. דמותו של אברהם חן אינה מתבהרת לו לקורא, והיא מלאת סתירות ותמיהות. הרי זה אדם בעל הופעה ועמדה, כוח עבודה ומחשבה, שתולעת מכרסמת בליבו והוא הופך לנביא שחורות. יש הסבר מרומז לסבלו: מחלה או חולשה פיזית, וכן נישואין שלא עלו יפה. אלא שרמזים אלה אינם משתלבים יפה בתיאור. מכל מקום, אברהם חן הוא אדם שונה מאוד ממשה מאוחד; ואך תמימות היא לחשוב, כי התרשמות מדברים שבכתב חייבת להביא לידי ידידות של אמת עם הכותב; פנייתו של משה מאוחד לאברהם חן היא פנייה דון־קישוטית ביסודה. נאיבית היא גם אכזבתו של המחבר על כך, שהקבוצה לא השכילה לקבל את משה מאוחד, ולתת טעם ומטרה לחייו; בדרך עקיפין מוכיח כאן דוד מלץ את אהבתו לחיי הקיבוץ, ואת אמונתו היסודית לערכיו: רק מי שסבור, כי אכן הקיבוץ הוא גן עדן עלי אדמות, עלול להתאכזב אם יתברר לו, שיש מקרים בהם החברה הקיבוצית פועלת לפי אינטרסים, ולא לפי אידיאלים. כדי לחזק את טענותיו, מביא הסופר עוד שני מקרים שלא נקלטו בחיי הקבוצה. מקרה אחד הוא מקרה שולי. אשה מכוערת, מוזנחת, בחדשי הריונה האחרונים, מופיעה לפתע. היא לנה בכל מיני פינות מוגנות, ונוטלת לעצמה שיירים בחדר האוכל. החברים מחליטים שאין אפשרות להשאירה במקום, ושהקבוצה אינה חברה לצדקה, ואין ביכולתה לקיים מקרים נצרכים. אליהו הסניטר נרגן על ההחלטה. הוא סבור, שאם זו היתה אשה יפה, היו פני הדברים אחרים. יש עוד מי מן החברים האומר, שהפעם צריך היה לנהוג לפי הלב, ולא לפי ההגיון. ברור שגם המחבר חושב כך. ידועה העובדה, שהקיבוץ בררני מאוד בבחירת החברים – וזה מובן; הרי מדובר כאן לא רק בשכנות בבית, לא רק בשיתוף במקום העבודה, אלא בחיים משותפים; אם אדם הוא מסכן ואומלל, וזקוק לרחמים – אין זאת תמיד ראיה שהוא מתאים לחיי הקיבוץ; שוב, דרישה מעין זו יכולה לבוא רק ממי שבאמת מאמין בקיבוץ כאוטופיה. רק מקרה אחד, הוא מקרהו של אליהו הסניטר, באמת משכנע. אליהו הסניטר שייך לחברי הקבוצה הוותיקים. בשל מום שבו הוא נדחק לשולי החברה ולשולי העשיה. עיקר תפקידו – “סניטר”, כלומר, מנקה את המקלחות ובתי השימוש. לאחר שנדחק אליהו, שלא בטובתו, לעבודה מזוהמת, שוב אין איש רוצה לגור בקרבתו; מתלוננים על ריח הליזול. בסופו של דבר אליהו מתאבד ע“י שתיית ליזול. בתיאור זה, באמת, יש קיטרוג על הקיבוץ, קיטרוג שהוא תופש הרבה יותר מאשר במקרהו של משה מאוחד. אך בכללותו אין ב”השער נעול" ביקורת משכנעת על הקיבוץ; יש רק דרישות גבוהות מדי.

הנובלה של חנוך ברטוב “לב חכמים”⁵ מתמודדת עם בעיה אנושית כאובה: מקומו של אדם חולה, חשוך מרפא, בחברה של אנשים בריאים. העלילה מתרחשת בקיבוץ. הבעיה הכאובה שהיא נשמתו של הסיפור, היא אמנם כלל־אנושית, אך לובשת צורה מיוחדת להווי הקיבוצי. ברטוב הצליח לשקף בבהירות רבה את האווירה המיוחדת ורקמת היחסים המסובכת שמסביב להתרחשות המרכזית, המשמשת כציר לסיפור. כל כולו של הסיפור הוא מהתלה אכזרית; גרוטסקה עצובה. הוא מתחיל ביום שלפני חג הפורים, עם החזרה הכללית על המחזה אותו עומדים להציג במסיבת פורים; ומסתיים בערב שלאחר מכן, בו לא מתקיימת המסיבה, בשל מות חבר. אותו חבר שנפטר שבעטיו לא נתקיימה המסיבה, אלפרד, הוא חולה כרוני. הוא היה החולה של הקיבוץ, החולה בהא הידיעה. מחלתו של אלפרד תחילתה בעבר הרחוק, הזכור רק לוותיקי המקום:

“אלפרד הוא מראשוני־הראשונים, אחד מאותו קומץ ילדים שנסתפחו לתנועה לפני עשרים־ושמונה שנים. אבל כשנתגבש מהם וחברים אחרים קיבוץ־העלייה, לפני עשרים־ושתיים שנה, כבר לא היה אלפרד ביניהם. על סף בגרותו, לתדהמת המשפחה והחברים, נתגלה אצלו מום־בלב. אין לומר, שלא שמענו על מקרים כאלה, ודווקא בגיל מכריע זה, כשהילד נהפך לגבר, אבל אין דומה ‘שמענו’ לאלפרד, שהיה מן המצויינים שבחברינו – נער גבה־קומה, בן למשפחה משכלת ורגישה, מסור בלב־ונפש לתנועה, מדריך אהוב. ולא רק משום מעמדו בין חברינו. באותם הימים היו – ויותר משהיו, השתוקקו להיות – משפחה אחת, חדשה, יפה, שלמה יותר מן המשפחות היהודיות הבורגניות שהולידון. מבחינה זאת היתה להתגלות חוליו של אלפרד השפעה עמוקה על חברינו, ויחסם לחולה זה לאבן בוחן למהותם האנושית. השכל־הישר חייב את הסתלקותו מקבוצת הצעירים, שהכינו עצמם בכובד־ראש לחיים של התמודדות גופנית ונפשית עם תנאים חלוציים, שכבר בימים ההם ידענו עליהם די בשביל להשיג משהו מחומרתם. אבל בעיני חבריו של אלפרד נראה היה, שבהיכנעם למצוות השכל הישר – זה שכל חייהם צריכים להיות התרסה נגדו – מתנערים הם מעיקרי העיקרים. מן הערבות ההדדית, מן ההידבקות זה בזה לחיים ולמוות, מעצם ההומאניזם החדש, שהוא אחר־ככלות־הכל התכלית האחת של ניסיון אנושי מהפכני זה שלנו. יכולתם של החברים לשאת את חוליו, סיכמו כאיש אחד, הוא מיבחנם הרציני הראשון”.

מחלתו של אלפרד, אם כן, ותיקה יותר מן הקיבוץ עצמו. המחלה פגעה בו עוד לפני העליה על הקרקע. צעירי המקום אינם יכולים כלל לדעת מי היה אלפרד, כשעוד היה אדם מן היישוב; בטרם הוציאה אותו חולשתו הגופנית ממעגל העשיה והפעולה. ראשוני הראשונים היו אנשי מעט. בינתים נוספה לקיבוץ ההשלמה הצ’כית; חברים מן הפלמ"ח; ילדים מן המוסד ובניהם של הראשונים עצמם. אותו קומץ ראשוני גדל; עתה הקיבוץ מונה שש־מאות וחמישים נפש. המחבר מדגיש מידי פעם בפעם יחס מספרי משתנה זה, וכוונתו עמו. כי המספרים הללו מעידים, שהקיבוץ כיום אינו יכול להיות זהה עם הקיבוץ של אז; האנשים של היום אינם מסוגלים, בשום פנים ואופן, לפדות את השטרות עליהם נתחייבו בשעתו ראשוני המייסדים: תילי תילים של אידיאלים נשגבים, רצון טוב והקרבה עצמית. מבחינה מסויימת, כמובן, שמר הקיבוץ על התחייבותו. אלפרד, שהוריו לקחו אותו לנאות מרפא שונים, הצטרף כעבור כמה שנים לחבריו שעלו בינתים על הקרקע. לא בגפו בא, כי אם יחד עם מיטשה. כנראה שהיה בו באלפרד באותו ימים כוח שחשף את הטוב שבבני האדם. שהרי מיטשה, בינה לבין עצמה, החליטה ביחידות מה שהחליטו החברים בצוותא: שלא להפקיר את האדם החולה עד עולם; לטפל בו ולעשות למענו כל מה שניתן, כדי להנעים את גורלו הקשה. התחייבותה של מיטשה קשה יותר, כי עולו של הקיבוץ מתחלק על כתפים רבות, ועולה של אישה הנשואה לשכיב מרע אינו ניתן לחלוקה. אך נחזור לענייננו: כאמור, עומד הקיבוץ כאילו בהתחייבותו. אלפרד מתקבל לקיבוץ, וחי בו בתנאים מיוחדים. מיום הצטרפותו ועד למועד הסיפור, שבע־עשרה שנה לאחר מכן, כמעט שלא תרם אלפרד יום עבודה מלא לקיבוץ. בתקופות בהן הרגיש טוב, פחות או יותר, עסק בצילום ובעריכת ארכיון הקיבוץ. גם מיטשה יצאה מסידור עבודה קבוע, כדי שתוכל לטפל באלפרד. לא די בכך, הנה לאלפרד ומיטשה הוקצה מקום בבניין הבטון הראשון של הקיבוץ, והם קיבלו שני חדרים – לוקסוס שלא נשמע כמוהו באותם ימים. האם אין זה הרבה? וניתן עוד לשאול – איזו חברה, מחוץ לקיבוץ, היתה עושה מעשה רב כזה למען מישהו – ויהא זה מישהו בעל זכויות ככל שיהיה. אלא שאין הדבר כל כך פשוט. כל מה שמנינו פה, כל התנאים המיוחדים שניתנו לאלפרד, הריהם דברים שבחומר (מלבד, כמובן, מסירותה של מיטשה, שהיא ענין של הפרט ולא ענין של הכלל). אך מה בענין עצם היחס לאלפרד? וכאן קורה דבר נורא. חברי הקיבוץ היו מוכנים ומזומנים לעשות למען אלפרד “כל מה שיש לאל־ידו של קיבוץ לעשות לחבר, שכל יום של חיים מקרבו אל המוות”. אולם אלפרד, שהוא, לפי הגדרת רופאיו, בר־מינן מבחינה קלינית – נשאר בחיים. עשרים־ושמונה שנים חלפו מאז נתלכד הגרעין הראשון. שבע־עשרה שנה חלפו מאז נצטרף אלפרד לקיבוץ שעלה על אדמתו. ואלפרד לא מת. אלפרד חי. חיים שעל הגבול, חיים של חולה בחברה של בריאים, חיים של מובדל מן העשיה בחברה של עושים ופועלים. מידי שנתיים שלוש היה מקבל התקפת קדחת משונה, שהרופאים לא ידעו לאבחנה. היה מובל באמבולנס לבית החולים, כשהוא קרוב לגסיסה. והיה חוזר מבית החולים, כשהוא מבריא. הגסיסה הממושכת שוב לא היתה בבחינת טרגדיה, כמו מחלתו של הנער הצעיר. הטרגדיה הפכה לפרסה עלובה. ומראה האמבולנס לפני חדרו של אלפרד היה מעורר גיחוך. בית הקברות שליד הקיבוץ החל להתמלא. היו שנפלו במלחמה ובתקריות, היו שנקטלו בתאונות דרכים ועבודה או ממחלה. טמונים היו בבית הקברות צעירים מאלפרד ובריאים מאלפרד. ואלפרד ממשיך להתהלך בין החיים; לעיתים רתוק למיטה ולעיתים מתהלך בחצר המשק. זה לא היה הוגן כלפי חברי הקיבוץ: הם נתחייבו להיטיב עם חבר העומד למות. הם לא לקחו בחשבון חיים ארוכים כל כך. היחס לאלפרד החל להשתנות בהדרגה, ומה הפלא. שוב לא היה בעיני החברים חכם ומלומד וידען, אלא דילטאנט מסכן. אפילו המעט שעשה למען הקיבוץ – הצילומים והארכיון – נפל ערכו בעיני החברים, שראו בו צלם בינוני ובארכיון סתם גבב־ניירות מעלה אבק. וככל שירדה קרנו של אלפרד, כן עלתה קרנה של מיטשה, האשה היפה והנערצה, שוויתרה על הכל למען האיש החולה.

וכך נמשכים הדברים עד מועד התחלת הסיפור, יום אחד לפני הפורים, בעיצומן של ההכנות לחג. כי זו הפעם החליט הקיבוץ לחגוג. בין מלחמה למלחמה, בין אסון לאסון לא נמצא לאנשים זמן מתאים לחגיגה. וזאת הפעם עמד דוב, שניסה ללא הצלחה משך שנים לשכנע מישהו לביים ולהציג מחזה ממחזות הנפל שהירבה לכתוב, ־ והצליח. דוב מביים הצגה ומארגן מסיבה וגם אלפרד ומיטשה משתתפים. כאשר בלילה שלפני החג אלפרד מקבל את ההתקפה הרגילה שלו ונלקח לבית־החולים, איש אינו מקבל את העניין ברצינות יתרה. אך, כמובן שתמיד פני הדברים הם שונים מן הצפוי מראש. כשם שאלפרד הפתיע את החברים שנים רבות בכך שנשאר בחיים, הנה עתה הוא מפתיע אותם שוב – הוא נפטר במועד הבלתי רצוי ביותר, שיכול היה לבור לעצמו. בתיאור מסגרת המסיבות, העוטרות את מותו של אלפרד, מוכיח ברטוב את עיקר כשרונו; והוא ההופך את הסיפור לחוויה אמנותית. אלפרד נפטר, כאמור, בדיוק בלילה לפני מסיבת הפורים – המסיבה הראשונה שהקיבוץ תיכננה מזה שנים. ועתה נוצר מצב פאראדוכסאלי לכאורה: כמה מן החברים הוותיקים האחראיים, מאלה שבאמת צר להם על אלפרד – מנסים להעלים מכלל הקיבוץ את הידיעה על מותו. הסיבה להתנהגות מוזרה זו ברורה ביותר: הוותיקים רוצים, שהמסיבה תתקיים, ושמחת החג תמצא לה אפיק לגיטימי. הם מבקשים להסתיר עד כמה באמת רוב רובו של הקיבוץ אדיש לגורלו של אלפרד. ממילא מובן, שהידיעה שהם מבקשים להעלימה, מגיעה בכל זאת לקיבוץ. כל חששותיהם של הוותיקים מתגשמים. כשם שאלפרד היה מיטרד בחייו, כן הוא מיטרד במותו. כולם צוחקים על הדרך בה מקבל דוב את הידיעה על המוות המבטל את החגיגה, אך בעצם דוב מבטא מה שגם אחרים חושבים; מהיותו טיפש הוא רק אומר בקול רם, מה שהאחרים חושבים להם בסתר:

“האגואיסט הזה! אני לא אסלח לו לאגואיסט הזה, לעולם!”

אימרתו של דוב עוברת מפה לאוזן, והיא העילה הראשונית לצהלה משולחת הרסן, התוקפת את מרביתו של הקיבוץ. בערב, לאחר הלוויה, מתאגדים חברי הקיבוץ (להוציא מכלל זה כמה מן הוותיקים) אגודות אגודות בחדריהם, ומכל מקום נישאים גלי צחוק אדירים. כך מתאבל הקיבוץ על מות חבר.

הסיפור כתוב בגוף שלישי, ומתאר אנשים שונים. אלפרד, שסביבו מתרקמת העלילה, כמעט ואינו מופיע. הוא רק משמש כקאטאליזטור לתגובותיהם של האנשים האחרים. קשה לומר, כי הסופר מזדהה לגמרי עם גיבור זה או אחר, אך אפשר לומר, שהוא מזדהה בצורה חלקית עם כמה מוותיקי המקום – כמו אברי, המזכיר החברתי שחייו עברו עליו תוך ציפייה עקרה למיטשה; וכמו צבי, המשורר והוגה הדעות של הקיבוץ. זאת אומרת, המחבר מזדהה במידה מסויימת עם שכבת גיל קשישה ממנו עצמו.

האם הסיפור “לב חכמים” הוא ביקורת על הקיבוץ? (השם הוא אירוני; הוא מתבסס על ציטטה מקובלת – “לב חכמים בבית אבל”; ואילו החברים אינם מתאבלים, אלא צוהלים וחוגגים). לכאורה – שאלה רטורית; הרי אין לומר, שהתנהגות כלל הקיבוץ היא נאה, במקרה זה. ובכל זאת – אין כאן ביקורת מוחצת. במסגרת חברתית אחרת היה לו לאלפרד רע הרבה יותר. המחלה, הזיקנה והמוות הם אויביו של האדם – ואין פלא שהקיבוץ אינו יכול להם. כמו ההספד המשונה של מולה, נציגו של הקיבוץ בתנועה, על ארונו של אלפרד: “־ ־ ־ אלפרד, הלוא אנחנו כולנו כל כך לא שלמים, הלוא בעצם הדיבורים האלה, שאני חזרתי עליהם אלף פעמים ואחת, ועל האדם השלם, הם פיקציה, הם כמעט שקר אנטי־הומניסטי.־ ־ ־” והספדו המוזר לא פחות של צבי על קברו הפתוח של אלפרד: “־ ־ ־ אלפרד, אם יאמרו לך, שמידתך היתה האגואיזם, אמור להם, שאתה חיית עשרים־ושמונה שנים נגד מלאך־המוות. ־ ־ ־ אמור להם, שגם אתה, אלפרד, שכל רצונך האדיר היה משוקע בתכלית האחת, להישאר בחיים, אמור להם, שגם אתה מת. אתה לא היית בעיה חברתית, אתה היית אלפרד. ־ ־ ־”

אזלת היד היא לא של הקיבוץ, כדפוס חברתי. אזלת היד היא של טבע האדם, שאין להשתחרר ממנו. ואין מסגרת חברתית היכולה להגן על האדם עד הסוף.

שונה לגמרי הוא תפקיד הקיבוץ ביצירתו של אהרון מגד, בפרט בספריו הראשונים. מאחר וכבר כתבתי בבמה זו על יצירתו של מגד, ואין ברצוני לחזור על הדברים, אקצר במה שנוגע לעצם היצירה, ואדון רק במה שהוא רלבנטי לגבי הנושא. דומה שאפשר לומר, כי ביצירתו המוקדמת של מגד מהותו של הקיבוץ משתנה בהתאם לקירבתו או לריחוקו. ב“חדווה ואני”⁶, משמש הקיבוץ כזיכרון געגועים לגיבור הראשי. הקיבוץ הוא גן־העדן האבוד, והוא גם המטרה הנכספת, שבסופו של דבר עתיד הגיבור לחזור אליה. לעומת זאת, כמה מן הסיפורים שבקובץ “ישראל חברים”⁷ מספרים על החיים בקיבוץ ממש; כאן נחשפות לעיתים בעיות. לא תמיד; בסיפור כמו “מושיוף ובנו”, למשל, הקיבוץ מופיע כמהות חיובית לעומת המהות השלילית אותה מגלם מושיוף. לעומת זאת, ב“בכי” נתקלים באמת השינה, שאף על פי שבקיבוץ כולם שווים, יש בכל זאת כאלה ששווים פחות. מעמדו של מירטל בקיבוץ אינו מעמד של שווה בין שווים, אלא של נחות דרגה בחברה של בעלי זכויות מלאות. “היו מורגלים במציאותו כבמציאותם של כלים שונים שבחצר שאין איש משגיח בהם, אם לסלקם או לעשות בהם שימוש כלשהו”. לא די בכך שמירטל חי לו בשולי החברה, הרי מעמדו עובר בירושה: “יוסי היה דומה במראהו לאמו, אך מאביו ירש את מעמדו בחברה. בבית־הילדים היה מן הנעלבים ואינם עולבים, מסוגר בעצמו ומטרה לפגיעתם של הבריונים שבחבורה. כשבני גילו עסוקים במשחקיהם, היה הוא עומד בקרן זוית, אגודלו בפיו, ידו השניה תומכת במרפקו, וצופה בהם מן הצד בעינים עגומות”. מירטל האב ויוסי הבן בן הארבע (האם עזבה את הקיבוץ בחיפוש אחר מאהבים) מתנחמים זה בחברת זה על הקיפוח שהוא מנת חלקם הקבועה. לעיתים היה מירטל מרכיב את יוסי על החמור; וזו היתה שעה גדולה לאב ולבן: “יוסי היה יושב על גב החמור ומירטל אוחז באפסר ומהלך לפניו. באותה שעה היה יוסי לובש מלכות. הוא היה מצווה על אביו להוליכו בכל שבילי המחנה למען יראו כל הילדים בכבודו, וממרום שבתו היה צופה בגאווה על חבריו ורואה בקנאתם. כל הדרך, עד חזרתם אל הדיר, היה הבן שותק והיה האב שותק, והיתה זו מעין תהלוכת ניצחון אילמת של מירטל ויוסי במחנה אויביהם. הנה הם עוברים בחוצות העיר הכבושה וכל תושביה משתחווים דום לפניהם”.

דימוי הקיבוץ למחנה אויב הוא דימוי קשה – אפילו נאמרים הדברים ביודעין על דרך המליצה. גם בסיפור “ערב עצוב” מרומזים קשיים מסויימים בהווי הקיבוצי. זהו, בעצם, רישום יותר מאשר סיפור. אין כאן עלילה, ולקורא ניתנים רק רמזים ביחס למתרחש. סטולר אינו נכנס לחדר האוכל, למרות שהיה רוצה לאכול לחם בריבה, מכיון שהוא חושש שיוחנן נמצא שם. אין אנו יודעים מיהו יוחנן, ומדוע סטולר נמנע מפגישה אתו, אך העובדה כמות שהיא אינה מעידה על יחסי חברה תקינים. ועוד מהרהר סטולר, שכבר ילך לארוחת ערב יחד עם גניה; “מופלאה היא הרגשת ביטחון זו, שיש בשניים, כאילו מגוננים זה על זה”. אם קיים בקיבוץ הצורך בהגנה הדדית זו בתחום המשפחה המצומצמת הרי שאין הכל כתיקונו. אמנם הרגשת הביטחון המיוחדת, שמשפחה מלוכדת נוסכת על בניה, אינה תופעה נדירה, והיא מצויה בכל חברה. אך בשעתו סבורים היו, שהקיבוץ כולו הוא משפחה מלוכדת אחת, שחמימותה מספיקה לכל הפרטים בקירבה, ולחבריה אין צורך בהגנה נוספת. בכל זאת, מסתבר שאין הדבר כך. במרומז אנו שומעים גם על בעיות שיש ליורם, בנם הקטן של סטולר וגניה. מסתבר שיורם נוהג להתקוטט עם ילד בשם גבי בבית־הילדים. כן, אין החיים פשוטים כל כך. בסיפורים אחרים, כמו “בלה, בלה” או “חגה של לאה’לה” משתקפת העובדה, שלא כל הבעיות האישיות באות על פתרונן באופן אוטומטי במסגרת הקיבוצית. ואילו ב“גרישה פלוטקין” מופיע זקן תמהוני, גירסה ראשונית של אברשה מן “החי על המת”, שהחלוציות שלו חלוצית כל כך, עד שכנגדה מידתם של יושבי הקיבוצים היא כבר מידת בורגנות.

בכל זאת אין לומר, כי יש כאן ביקורת נוקבת על הקיבוץ. הקיבוץ בכללותו משתקף באור חיובי. הנקודה שביקשנו להבליטה היא, שהקיבוץ מרחוק, ב“חדווה ואני”, הוא מהות מושלמת בכל המעלות האפשריות: הקיבוץ מקרוב, ב“ישראל חברים” מפגין תכונות טובות ורעות כאחת. אולם הטוב, ללא ספק, עולה על הרע. ביצירתו המאוחרת יותר של מגד, מצטמצם מקומו של הקיבוץ.

עם הופעת ספרו של עמוס עוז “מקום אחר”⁸ סערו הרוחות. עמוס עוז, יליד 1939, הוא הצעיר שבין הסופרים שהזכרתי עד כה. והוא בהכרח רואה את הקיבוץ מנקודת השקפת דור הממשיכים, ולא דור המייסדים. כאמור, רבים שללו את תיאור הקיבוץ שברומאן “מקום אחר”. מבחינה מסויימת, הקצף שיצא על הספר מפתיע: הרי אין כלל לומר, כי זוהי הפעם הראשונה שסופר כתב דברי ביקורת על הקיבוץ. כל הסופרים שהזכרתי עד כאן, לא אמרו על הקיבוץ אך ורק דברי שבח. וכך גם סופרים אחרים, שלא הזכרתי אותם – ואיני מתיימרת להקיף כאן את כל היצירות כולן שנכתבו אי־פעם על הקיבוץ. למעשה, אני מכירה רק אסופת סיפורים אחת, שנתפרסמה בשנים האחרונות, שם מתוארים אנשי הקיבוץ כגזע נעלה, המצטיין בכל מידותיו על פני אנשי העיר; כוונתי ל“כמו שיש ירוק” לעליזה עמיר. ואין לומר, שהשקפה תמימה זו תורמת הרבה לרמתם של הסיפורים. אך שאר הסופרים כאמור, היו תמימים פחות ביחס לתכונות של הגזע האנושי, בין שהוא יושב בקיבוץ ובין שהוא נמצא מחוצה לו. חוזרת השאלה, אם עמוס עוז לא היה הראשון ולא היה היחיד שתאר את הקיבוץ מנקודת ראות אפיקורסית במקצת – מדוע היו כה רבים, שחשו עצמם נפגעים? נראה לי, שעיקר התשובה כלולה כבר במה שאמרתי לפני כן – ביקורתו של עמוס עוז היא ביקורת של דור הממשיכים ולא של דור המייסדים, ועל כן שונה במהותה מביקורתם של הראשונים. במה מתבטא שינוי זה שבמהות, אנסה להבהיר בהמשך דברי. נקודה אחרת היא, לדעתי, שהרוגז לא כוון אל הספר הנכון, כלומר: ביקורת חריפה על הקיבוץ אנו מוצאים בספרו הראשון של עמוס עוז, הלוא הוא קובץ הסיפורים “ארצות התן” (הוצאת אגודת הסופרים ליד הוצאת מסדה, 1965). ואילו הרומאן “מקום אחר” מסתיים באווירה מפוייסת ושלווה – אווירה אידילית, אולי אפילו יותר מדי אידילית. הבעיות נפתרות, והגיבורים מוצאים את הדרך ההולמת אותם, את הדרך לעצמם. יש, כמובן, גם הקבלות בין “ארצות התן” ו“מקום אחר”. אחת הנקודות הללו היא הופעתם של קבוצת ילדים, הרחוקים מאוד במהותם מן המלאכים הקטנים שאנו מבקשים להאמין בהם (עמוס עוז עוסק בהוראה; מסתבר שיש לו ניסיון ממקור ראשון). הילדים מופיעים כגוש מפחיד של אכזריות תמימה, חסר הבנה כלפי הזולת ובטוח בעצמו. התיאור השלילי של הילדים כשלעצמו מכיל יסודות של ביקורת כלפי הקיבוץ; שהרי אנשי הקיבוצים הראשונים בטוחים היו, שהקמת מסגרות חברתיות חדשות עתידה לשנות את טבעו של האדם לטובה; ובמילים פשוטות – ילדי הקיבוצים, עליהם מושתת העתיד, חייבים עוד לעלות על הוריהם, מאחר שהם זכו לחינוך ולגידול בתנאים חברתיים טובים יותר מאשר ההורים. והנה אין הדבר כך; ובכמה מקומות בוחר לו עמוס עוז את הצעירים מאוד ואת הזקנים מאוד, על־מנת להפגין את מגבלותיה של המסגרת החברתית הקיבוצית.

אפשר לומר כך: הסיפורים שב“ארצות התן” (שהרקע למרביתם הוא הקיבוץ) מסתיימים כולם בנימה של חוסר תקווה וחוסר תוחלת, אכזבה, ייאוש וחידלון. כפי שכבר אמרנו, הרי שמו של הקובץ מעיד משהו על אופיו. יללת התנים, שהיא נשמעת מידי פעם, כמנגינת לוואי תמידית לסיפורים, עד להגזמה כמעט, יש בה כמה טעמים. מן היללה משתמעת נימה תהומית; יחד עם זאת, הרי זו יללה קולקטיבית, קול המון גדול ומפחיד, הנשמע כאילו הוא רוצה באבדן הזולת. שלטת תפישת עולם קודרת; האדם מוקף כוחות הרסניים. עולם החי והצומח, הנוף והעצמים הדומיים, כולם כאחד פועלים להשמדתו של האדם. כולם ניחנו ברצון להרע. ולא זו בלבד: כל מעשיו של האדם, מחשבותיו וכוונותיו, אף אלה מביאים, ברגע מסויים, לידי הרס ואבדון. סגנונו של עוז הוא מן היפים והעשירים בספרות העברית החדשה. אין בסיפוריו הראשונים ולא כלום מן הגמגום וחוסר הביטחון המלווה לעיתים קרובות יצירות ראשונות למחברן; תאוריו שלמים ואמנותיים למן פרסומיו הראשונים. שליטה זו בכלים הספרותיים נותנת משנה תוקף לתוכנם של הדברים. ניקח, לדוגמה, את הסיפור “אבן חלולה”. שמו של הסיפור הוא דו־משמעי, כשם שגם הכותרת של הרומאן “מקום אחר” היא בעלת כמה משמעויות. אבן חלולה מונחת בטבורו של האקוואריון של בתיה פינסקי. האקוואריון עם הדגים שבו הוא מרכז עולמה ההולך ומצטמצם של בתיה פינסקי האלמנה המזדקנת. והרי אפשר לראות את כל הוויתה של האלמנה כאבן חלולה זו, שכבר נתרוקנה מכל תוכן של ממש. אפשר היה, אולי, להמשיך בפירושים: הנה אנו שומעים על אבראשה פינסקי, שמת שנים הרבה לפני התחלת הסיפור. אבראשה לא מת מיתה שלווה במיטתו. במלחמה נפל. ובאיזו מלחמה? במלחמת האזרחים בספרד. דומני שלא במקרה בחר המחבר דווקא במלחמה רחוקה זו, שוודאי לא השפיעה במישרין על המציאות הארצישראלית; ושלאור ההתפתחויות הפוליטיות לאחר מכן, איבדה הרבה ממשמעותה המלהיבה. אמנם, גדולים ומבינים ראו במלחמה הספרדית אות מבשר רעה; ובאה מלחמת העולם השניה והוכיחה כי חרדתם היתה מבוססת; אך, בכל זאת, האם ההתנדבות למען הרפובליקה הספרדית היתה באמת חובתו הראשונית, החשובה ביותר, של חבר קיבוץ ארצישראלי? האם לא נשארה כל משימה בקיבוצו שלו, בארצו שלו ובשליחות עמו? מכל מקום, זכרו של אבראשה פינסקי הוא לתפארת הקיבוץ. בהזדמנויות חגיגיות מזכירים את שמו. כמו, למשל, ביום סיום מלחמת העולם השניה:

"פאליכס נשא נאום קצר ונוקב והעצים בנו את הכרת גדולתו של היום. מתוך כובד ראש נלהב תיאר פאליכס את פני העולם המטוהר העתיד לקום עתה על חורבותיהם של כוחות־הטומאה. דוק של דמעות ניצנץ בעיניו של פאליכס שעה שהעלה, בין השאר, את זכרו הקדוש של אבראשה פינסקי חברנו ששילם בדמו בעד המעמד הזה ולא זכה לחוג עמנו את גדולת היום.

בתיה פינסקי נקראה אל הרחבה, ופאליכס ענד על דש שמלתה הכהה את תווית הנצחון. בקול רוטט אחל לה שתזכה לחנך את היתומה ברוח חזונו של אבראשה המנוח".

ניסוחו של הסופר אינו מותיר ספק ביחס לכוונתו האירונית. דבריו של פאליכס הם הפגנת חוסר התוכן של מטבעות הלשון השחוקות. שוב ושוב נדחק בפנינו דימוי האבן החלולה, ־ הכל ריק ונעור מתוכן. עד כמה באמת אין משמעות לא במעמד החגיגי ולא בחייו ומותו של אבראשה פינסקי, מתברר לנו מעבר לכל ספק בהמשך הדברים. בתיה פינסקי, ששמרה אמונים עקרים לזכר בעלה הגיבור שנים הרבה, כשהקיבוץ עוקב אחר ערירותה במנוד ראש נוגה, בוחרת דווקא בלילה זה כמועד המתאים לסיום פרישותה הממושכת. בחירתה, אמנם, אינה נובעת מרצונה לחגוג את סיום המלחמה, – כי אם מרצונה לחגוג את מועד סיום מלאכת האקוואריון. וברור שהיא מתמסרת לזייגר, האיש שבנה את האקוואריון בחדרה, ואף הביא את הדגים:

“ללא אתראה כיבתה בתיה את האור הראשי והעלתה אור עמום⁹ ומכושף בתוך מימי האקוואריון החדש. הדגים נתקהלו סביב האור בעליצות חיננית, והאלמנה נתייחדה עמם שעה ארוכה, מתעלמת מנוכחותו של זייגר. לבסוף החליקה לעבר אורחה הנדהם, גררה אותו ללא גינונים אל מיטתה ונתמסרה לו ללא אמירה וללא חיוך”.

לשם הסבר יש להוסיף כי זייגר רחוק מלהיות כובש לבבות רומנטי. הוא “גוץ כרסתני שעיר”. “שיניו רקובות, צחוקו דוחה, וכולו שופע ריחות טבק וריחות של מאכלים מפולפלים”. גם בלאו הכי ברור הוא, כי לא יפי גופו ולא יפי נפשו של זייגר הם שכבשו את לב האלמנה. התמסרותה היא סרת טעם וחסרת תוכן, שלב של התדרדרות. אם אנו מתבוננים בהתמסרותה של בתיה פינסקי הצעירה עדיין לזייגר מול אור האקוואריון החדש, ואם אנו מתבוננים באלמנה המזדקנת הלוכדת זבובים, מוחצת אותם בין אגודל לאצבע, משספת את בשרם באולר ומאכילה בעיסה זו, המעוררת תיאבון, את הדגים שבאקוואריון שלה – באמת אין אנו יודעים אל נכון, איזה מן המראות מבחיל יותר.

עולמו של הקיבוץ קטן, ומעגל האנשים נסגר. בשעתו הועידו החברים את אלמנת אבראשה הגיבור לפאליכס, שהוא בלבד היה ראוי לכבוד גדול כל כך. בגלל התנהגותה של דיצה הקטנה, בתם של בתיה ואבראשה לא הסתדרו העניינים כצפוי. פאליכס נשא את גרושתו של זייגר, ולאחר כמה שנים בילתה בתיה בחברת זייגר. אין צורך לומר, שמבחינה חברתית לא היה זייגר שקול כנגד פאליכס, והאלמנה אף לא נישאה לו. אין לומר, שהמתרחש נעלם מעיני הקיבוץ. “הקיבוץ נתוודע אל המתרחש תוך שעות מעטות. בשש בבוקר נראה זייגר מגיח, המום ומדוכדך, מחדרה של בתיה פינסקי. בשבע ושלושים בבוקר כבר היתה הבשורה באחרית מסלולה. אנשים אחדים בתוכנו, כגון פאליכס ואשתו, שהיא גרושתו של זייגר, קידמו את הבשורה בעליצות. נתנדפה זרותה של האלמנה, וצפייתה הסמויה באה על פורקנה השלם. על פי הרכילות המקובלת היה זייגר ראשון ולא אחרון”.

לאור מה שנתרחש בליל חנוכת האקוואריון, מקבלים דבריו של פאליכס בערב שלפני כן טעם טפל ביותר: “זכרו הקדוש של אבראשה פינסקי, חברנו ששילם בדמו בעד המעמד הזה ולא זכה לחוג עמנו את גדולת היום” – אכן, אכן. ולא די בכך: באותו מעמד אחל פאליכס לבתיה “שתזכה לחנך את היתומה ברוח חזונו של אבראשה המנוח”. בזמן שרותה בצבא היתה דיצה פינסקי מזכירתו של מארטין זלוטקין. אחר שהשתחררה מן הצבא, נישאה למארטין. מארטין התפטר מצבא הקבע והפך איש עסקים. הזוג הצעיר מתגורר בפרנקפורט דווקא; מארטין זלוטקין מכנה את מקום מגוריו “הסדר של ארעי ממושך”. זוהי, ובכן תוצאת החינוך ברוחו של אבראשה המנוח (אגב, נושא הישראלים היורדים המשתקעים דווקא בגרמניה, מעסיק את עוז גם ב“מקום אחר”).

עמוס עוז מקפיד מאוד על הצורה והמיבנה; בסיפור “אבן חלולה” הכל מחושב היטב, ואין אף פרט קטנטן שאינו מכוון ואין לו משמעות ביחס למסגרת הכללית, למן הכותרת, שכפי שראינו, היא מתייחסת לא רק לאבן החלולה שבתוך האקוואריון, אלא אף במובן מושאל לכל המתרחש; ועד לסערה, המשמשת מסגרת, חיצונית כאילו, לעלילת הסיפור. עם פתיחת הסיפור אנו עומדים בשלב, העולה בעליבותו ובחלילות שבו על כל השלבים הקודמים בחייה של האלמנה הזקנה והבלה. לאחר הפרישות האצילית, ולאחר ההתפרקות הבהמית, בא תור הזיקנה והזכרונות. בתיה פינסקי מבקשת לדאוג עתה באמת לירושתו הרוחנית של אבראשה פינסקי. כלומר, היא מבקשת כי יוציאו לאור את רשימותיו הנושנות של אבראשה פינסקי. יש לה לאלמנה מכתב בענין זה מאבראמק ברט, מראשי הוצאת הספרים התנועתית ־ ־ ־ “ראוי הדור הצעיר להכיר את הפנינים הנשכחות הקבורות ברשימותיו של אבראשה ־ ־ ־” כך כותב האיש החשוב. והאלמנה “מקרבת את המעטפה אל חוטמה ומרחרחת בה שעה קלה. בשעת מעשה היא מגיפה את עיניה בכוח, פיה נפשק קמעה וחושף שינים אבודות, וטיפה של ליחה נתלית לה בחוד חוטמה”. תוך כדי קריאה מתברר לנו, שדאגת האלמנה אינה לרשימותיו של אבראשה. היא דואגת להקדשה. היא רוצה שהספר יופיע עם הקדשה על שמה; מאחר שאבראשה מת זה שנים רבות, ואינו יכול לכתוב את ההקדשה, הרי היא מנסחת אותה: “לרעייתי בתיה מוקדש הקובץ באהבה רבה ובהערצה גדולה”. יחסו של אבראשה אליה באותן שנים מעטות בהן שהו יחדיו, היה לאו דווקא חדור הערצה גדולה, כפי שיכולים אנו לתאר לעצמנו. למעשה, יחסו אליה היה חדור “לגלוג דק”. כדאי גם לציין, שלא בתיה פינסקי היא שעוררה את ענין הוצאת הספר. פאליכס השתדל אצל הוצאת הספרים התנועתית בענין זה. הוא גם שיקדים מבוא ביוגראפי. הענין המטריד את האלמנה הוא, כאמור, ענין ההקדשה, ולא הספר כשלעצמו. וכאן אנו מגיעים למסגרתו של הסיפור: בלילה נתחוללה סערה כבדה, שגרמה נזקים לקיבוץ. בתיה פינסקי, שמינהגיהם של הבריות נהירים לה, מחליטה בלבה שלמחרת הסערה יבוא אבראמק ברט, שסקרן הוא ורוצה לחזות בנזקי הסערה. מאחר ולא ירצה להודות בסקרנותו, ימצא לו אמתלה, ויאמר שבא בענין עזבונו הרוחני של אבראשה פינסקי. והאלמנה מנסחת לעצמה מה תאמר בעניין ההקדשה. שוב, הדברים מתגלגלים בדרך אירונית: אבראמק באמת בא, ובמכוניתו של מזכיר התנועה, כפי שציפתה האלמנה מראש. אלא שאין הוא זקוק כלל לאמתלה של שיחה עם בתיה פינסקי. כשזו מופיעה, אין הוא זוכר אותה כלל (הרי פגש בה לפני שנים רבות) וגם אינו יודע כלל במה המדובר; המעמד המשונה מוסיף עוד עליבות על עליבותה של האלמנה. והיא חוזרת אל האקוואריון. כמו לכל הסיפור, כן גם לשורות החותמות יש משמעות כפולה:

“שקט גבישי ותכלכל ונדיר ירד על מקומנו. האוויר נצטלל ונתמלא רכות מופלאה. תמתק לה מנוחתה ויניחו לה הצללים המבעיתים. ישוטו הדגים בשלום במצולות חלומותיה. אל יפקדוה הדקלים ערופי הצמרת. אורחה אחרונה עוברת באבן החלולה. החשיכה קרובה”.

האורחה האחרונה, העוברת באבן החלולה, היא לא רק שיירת הדגים השטים בקלילות נפלאה באקוואריון, נעים וחולפים בתוך האבן. אלה הם גם רגשותיה וחוויותיה של האשה הזקנה, העניינים האחרונים המטרידים אותה, לאחר חייה הריקים. ואילו החשיכה המתקרבת אינה אך ורק החשיכה היורדת על הקיבוץ בבוא הלילה, אלא החשיכה האינסופית העתידה לרדת בקרוב על חייה והווייתה של בתיה פינסקי.

ממילא מובן שהמילים הרמות הבאות לכסות על מציאות שונה לגמרי, אינן מתייחסות רק לעלילותיה של בתיה פינסקי, אלא גם לסביבתה – הקיבוץ. אם בתיה פינסקי עצמה היא דמות חורגת שאין למצוא רבות כמותה, הרי פאליכס, למשל, הוא דמות מצויה. קאריקאטורה זו של דמות מנהיג בקיבוץ ודאי שאינה חביבה במיוחד. למעשה, מקבל הסיפור את משמעותו המוחצת לא בשל גורלה העלוב של האלמנה הבלה, אלא בשל ההשלכות על כל המתרחש סביבה.

הקונפרונטציה החוזרת ונשנית של המילה היפה עם ההגשמה המציאותית אינה הומוריסטית, אלא סרקאסטית. ואילו הרומאן “מקום אחר” שונה בתפישתו את הקיבוץ מן הסיפורים ב“ארצות התן”. הנה פרט קטן אך מאלף: כמה דמויות מ“ארצות התן” חוזרות ומופיעות, בלבוש שונה במקצת, ב“מקום אחר”. כך, למשל, מראה האלמנה פרומה רומינוב קווי דימיון בולטים לאלמנה בתיה פינסקי. קיים דימיון; ובצידו קיים שוני. פרומה רומינוב אינה מתוארת בצורה מבחילה כמו בתיה פינסקי. אין אנו מוצאים כאן פורקן מיני מכוער. ובעיקר: בפרומה לא דעך העניין בזולת. מלבד האהבה הגדולה שהיא משפיעה על בנה רמי, היא לעיתים עושה מעשה של טוב לב בלתי צפוי, כמו ביחס לנוגה חריש.

השוני בין שני הספרים מתבטא במישורים שונים, ביחס לכלל וביחס לפרט. ב“ארצות התן” אין אף דמות שכולה חיובית; ואילו נוגה חריש מ“מקום אחר” היא כל־כולה הוויה רומאנטית, ששום פגם אינו דבק בה. עלילת הספר מתרחשת בקיבוץ “מצודת רם”. הקיבוץ מתואר בהרחבה, על כלליו, חוקיו ומנהגיו. יחסו של הסופר לקיבוץ הוא חצוי. ביקורת חברתית חריפה מזה ותיאורים אידיליים מזה, עלילה סוערת־אפלה מזה וסיום שלוו ורוגע מזה. אותה אמביוולנטיות מופיעה גם בתיאור האנשים. הנער אורן גבע, המגלה נטיות ברורות לפשע ולסאדיזם, מוצא לו לפתע פורקן בסידור אוסף הבולים שלו יחד עם גיא חריש. זיגפריד־זכריה ברגר, המופיע כשטן המסית והרוקם מזימות מקיאבליות, בסופו של דבר אינו מבצע ולא כלום מתכניותיו האפלות; הכל מתמוטט כבנין קלפים, וזכריה־זיגפריד מראה לפתע חולשה אנושית רבה. בעייתי במיוחד הוא תיאורו של ראובן חריש, “המשורר הרשמי” של הקיבוץ והתנועה. הדו־צדדיות מתגלה בסתירה שבין חולשותיו הגופניות לבין ההשקפות המוסריות הנעלות שלו. יש סתירה בין הטון האירוני, בו מצוטטים שיריו של חריש, שערכם הפיוטי מועט ותמימותם והתלהבותם רבה – לבין גישת המחבר לראובן חריש עצמו, כאל אדם חיובי ביסודו.

שמו של הקיבוץ, “מצודת רם”, חופן בתוכו משמעויות שונות, רמזים שונים. הקיבוץ נקרא כך לזכר אחד מן המייסדים הראשונים, אהרון רמיגולסקי, אשר נורה ע“י ערבים כשעבד בשדה. היה זה קרבנו הראשון של הקיבוץ. ואין צורך לומר, ששמו של אהרון רמיגולסקי הפך לאות וסמל. אחיו של המנוח, צבי רמיגולסקי, משמש במשרה הרמה של מזכיר הקיבוץ בזכות הילת הזיכרון של האח. אולם, לרוע המזל, כאשר ותיקי הקיבוץ נזכרים בגיבורם המפורסם, הריהם זוכרים כי הוא היה פחדן גדול. פרשה מיוחדת היא הסבת השמות ה”גלותיים" לשמות עברים “מקוריים” מצלצלים. זהו נוהג מקובל עלינו, ואנו רואים אותו בדרך כלל, בעין אוהדת, אלא שכאן מתלווה לנוהג זה טעם לוואי אירוני: מאהרון רמיגולסקי, שלא היה גיבור, ל“מצודת רם”; מראובן חריסמן, כפי שהוא זכור לראשוני הקיבוץ, למשורר התנועתי ראובן חריש; שינוי השמות מכניס חיץ מסויים בין האבות לבנים; שם האב עזרא ברגר, ואילו הבן מתקרא תומר גבע, וכך הלאה.

גם שמו של הספר, “מקום אחר”, עשוי רבדים רבדים. יש ש“מקום אחר” מוסב לגרמניה, הארץ הטמאה, שם נמצאת אווה, אשתו לשעבר של ראובן, ומשם בא עתה זיגפריד־זכריה ברגר ומטיל מבוכה בקיבוץ. ובכן, “מקום אחר” שיש לו אסוציאציות שליליות והרסניות, למן הרציחה ההמונית בימי המלחמה ועד לאפילוג הדוחה של מועדון לילה מוחזק ע"י ניצולי שואה וישראלים יורדים במינכן. אולם מקום אחר הוא גם מקום רחוק של זכרונות יפים ונהייה רומאנטית, מקום של ערפל רחפני, נוף אגמים, אור מעומעם, מקום שנוגה חריש מתאווה להימצא בו וזוכרת אותו כאילו מקיום אחר. מקום אחר היא לעתים מצודת רם עצמה, לא מצודת רם כפי שהיא קיימת, אלא מצודת רם שבדימיון.

אם יחסו של עמוס עוז לקיבוץ הוא חצוי, ועולה לו בייסורים, הרי הופיעו בשנים האחרונות כמה סופרים צעירים, השוללים את הקיבוץ מכל וכל. סימפטומאטיים הם שני סיפורים משל ראובן מירן יליד 1944, שהופיעו ב“קשת”. כוונתי לסיפורים “אבא הולר עוזב” ו“כל שבת, אחרי ארוחת־בוקר”. אם פעם היה הקיבוץ שם נרדף לכל הטוב והנעלה, הרי הקיבוץ שבסיפורים אלה הוא מקור כל טומאה, חברה שטנית ועריצה, ששביב אור אין בה. בשני הסיפורים, מתעללת החברה הקיבוצית בגיבור (=אנטי־גיבור מופרע; בסיפור הראשון זהו גבר, בשני – ילד. אך התעללותה של החברה השפויה כביכול מעוררת את השאלה, מי כאן באמת מופרע ומי כאן שפוי). שני הסיפורים הם קצרים, וההתפתחות הדראמטית על כן מהירה מדי, ולא תמיד משכנעת. במיוחד ב“אבא הולר עוזב”. אבא הולר הוא פרט חורג בחברת הקיבוץ, שהוא היה אחד ממייסדיו. אבא הולר ערירי, והקיבוץ מבקש לזווגו עם מישהיא. סירובו השקט אך העקשני של אבא הולר מרגיז את הקיבוץ. בעצם אין אבא הולר מתחתן משום נטיות הומוסכסואליות שבו, אך זהו עניין המתברר לקיבוץ הנדהם ואף לו עצמו במועד הרבה יותר מאוחר. בינתיים מסתכמים כל המאורעות הקטנים הגדולים בחייו של אבא הולר לספר אישום גדול אחד המתאסף בקיבוץ כנגדו. בזמן מלחמת השחרור הוא נפצע קשה, משום שיחזקאל שטיין “שעבר אחרי המלחמה לשרת בצבא הקבע וכיום הוא בעל מטעים באוסטרליה” שלח אותו למשימה קשה, כמעט בלתי אפשרית. לימים, זוכרים חברי הקיבוץ לא את העובדה שאבא הולר נפצע כמעט עד מוות, אלא שכל אנשי העמדה, לשם נשלח עם ארגז רימונים, נהרגו, מלבד אבא הולר עצמו, כמובן. הם נהרגו משום שכדור פגע בדיוק בארגז הרימונים שאבא הולר הביא עמו, וגרם להתפוצצות אדירה. בכל פרק מכריע בחייו נתקל אבא הולר ביחזקאל שטיין, העולה לגדולה בקיבוץ. מן ההערה הראשונה למדנו, שיחזקאל שהוא טיפוס קיבוצי חיובי כל כך, הוא עתה בעל מטעים באוסטרליה, ובעצם מלבד חוסר החיבה של המחבר אל יחזקאל, אין כל הסבר למיפנה זה. מכל מקום, יחזקאל שטיין הוא ששלח את אבא הולר בזמן המלחמה למוות־כמעט־בטוח. כעבור שנים, יחזקאל שטיין המגיע במפתיע לקיבוץ מכיוון שהוא עובר בראש פלוגתו בסביבה, מגלה את אבא הולר יחד עם הנער טוניו מן ההכשרה הרומנית, על גדות הבריכה. תגלית רבת חשיבות, שבעקבותיה טוניו תולה את עצמו ואבא הולר נשלח למחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים. כשהוא חוזר מבית החולים, מסרב הקיבוץ לקבלו. בן שלושים־ושבע, עם מזוודה קטנה ביד, יוצא אבא הולר משער המשק. גשם יורד, והוא אינו יודע לאן פניו מועדות.

למרות שאבא הולר מתואר כחריג באופיו ובמינהגיו, הרי אין ספק כי החברה הקיבוצית נהגה כאן ברשעות גמורה. תחילה באו העקיצות הקטנות, מתן העצות הבלתי רצויות; אחר כך ־ עיוות הולך וגובר של העובדות; ולבסוף – שלילת זכויותיו של הפרט ע“י החברה, תוך סילוף עקרון השוויון. אם בשעתו קבל דוד מלץ על כך, שהקיבוץ אינו מוכן לשמש מוסד סוציאלי ואינו רוצה לקלוט מקרים פרובלמטיים הראויים לרחמים, הרי שכאן מופיעה ההאשמה, שהקיבוץ מוכן לנדות ולסלק מתוך שורותיו חבר שעמל בהקמתו, ותיק ובעל זכויות לכאורה, ללא כל פיצוי והתחשבות, ובעצם ללא הצדקה מספקת, אך ורק מטעמי אוניפורמיות ונוחיות. ההקבלה שבשוני בין שתי ההאשמות מאלפת. מעניין לציין, שגם בסיפורו של אהרון מגד שציטטנו אותו לעיל, “בכי”, מוצא הגיבור עצמו בסוף הסיפור במצב העלול לכפות עליו לעזוב את הקיבוץ. אך מה שונות הן המסיבות. למרות שב”בכי" מדובר על קיפוח בקיבוץ, אין זכר לאותה רשעות מפעפעת.

קיצוני עוד יותר הוא הסיפור “כל שבת, אחרי ארוחת־בוקר”. אם ב“אבא הולר עוזב” היה הקיבוץ חברה מרושעת, הרי כאן הקיבוץ הוא חברה פושעת. ברקעו של הסיפור יש רצח, שהקיבוץ כולו חיפה עליו. ויש התעללות סדיסטית בילד קטן, בנו של הנרצח. התעללות זו אינה חד־פעמית, אלא ענין שבהרגל, ואיש אינו טורח לעשות משהו בנידון:

“הילדים חגו כשיכורים על מורד הדשא והיו מכים בו ללא אבחנה. הגברתן שבהם החזיק בידו מפתח־צינורות שוודי כבד, ומדי פעם, כשהיה משלים את המעגל והיה מגיע תורו להכות, היה מניף אותו באויר ומנחיתו על גבו הדק והכפוף. השאר הסתפקו באגרופים ובמכות כף־יד שטוחות, מאלה שהרבו לראות באחרונה מבעד לחלונות חדר־האוכל, בסרטים שהוצגו שם לחברים מבוגרים בלבד. על הרוב היו גם הילדות משתתפות גם במעגל הזה, אף שחלק מהן, על־כל־פנים לא יכלו לשאת זאת למעלה מחצי שעה רצופה. אבל תמיד, כשעמד המעגל להתפזר, היה הגברתן בן השמונה מניף את מפתח־הצינורות הגדול שלו וצועק: עוד סיבוב אחד, ניתן לו עוד סיבוב אחד –, וזה היה נמשך עוד כמה דקות”.

התעללות קבוצת ילדים בילד אחד בודד אינה, למרבה הצער, תופעה נדירה. זה קורה בכל חברת ילדים, ויש להניח שגם חברות הילדים בקיבוצים אינן נקיות מתופעות אלה. אך יש, כמובן, שלבים. וההתעללות המתוארת בשורות אלה, של ילדים בני שמונה בבן גילם, חורגת מעבר לנורמות ההתנהגות של חברת ילדים נורמאלית. אגב, הילד בן השמונה, שכולם מכים בו, הוא ילד מפגר. לפי הרמזים המפוזרים בסיפור, הילד הוא מקרה גבולי, שפיגורו התפתח כאשר הוא התחיל לתפוש, בצורה עמומה, מה עשו לאביו. ואילו אותו ילד גברתן, המפליא את מכותיו במפתח־הצינורות הכבד, הוא קרוב לוודאי אחיו החורג אשר בעלה־של־אמו הרג את אביו (שני אחים חורגים – האם אין פה השפעה מסויימת של “דרך הרוח”?). אולם המבעית כאן אינו העינויים שמענים הילדים ילד אחד בודד, אלא יחסה של חברת המבוגרים לתופעה מזעזעת זאת. ביתר דיוק: חוסר היחס. שכן כולם עוברים על הענין לסדר היום. יש לפעמים איזה ניסיון חלוש להפסיק את ההכאה הסאדיסטית, לאחר שהילדים כבר ממילא עייפים. אך אף אחד אינו דורש מן הילדים בהחלטיות לחדול ממינהגם – והרי אין להניח, שחברת מבוגרים מאורגנת אינה יכולה להשתלט על קבוצה קטנה של ילדים בני שמונה. משמע, הילדים מבטאים את הלך הרוח הכללי. הילד המוכה אף אינו מנסה להתחמק. אמו גרה לא הרחק ממורד הדשא שם היו מכים בו האחרים. אולם הוא לא נמלט לשם, משום ש“פעם עשה זאת, וכל החבורה רדפה אחריו, וכשנכנס פנימה החלו לרגום את הבית באבנים. זכר איך סתמה אז אמו את אזניה בחזקה, בכאב, ועצמה את עיניה”.

באשר לדעתי הפרטית, הרי הסיפור פשוט לא מתקבל על הדעת. ברור שסופר אינו חייב להיות ריאליסט, ואף אינו מחוייב לתאר דברים שבאמת קרו במציאות; ואם הוא מתאר דברים שיש להם אחיזה כלשהי במציאות, הרי שאינו מחוייב למסור אותם בדיוק נמרץ כפי שנתרחשו. יחד עם זאת, סיפור חייב להיות סביר, בתוך הגבולות והמיגבלות שהסופר עצמו מעמיד. אפשר, למשל, לתאר עולם מפלצתי, הפועל לפי חוקים מיוחדים משלו – כפי שעשה זאת א.ב. יהושע ב“מות הזקן”. לעומת זאת, אם סיפור מתרחש במפורש בקיבוץ, הרקע חייב להיות אוטנטי. כאן אין אנחנו חשים את הקיבוץ – איננו רואים את חדר האוכל, את מגורי הוותיקים, את הגינות ליד הבתים; איננו חשים בעייפות שלאחר יום עבודה; איננו חשים במתחים הרגילים שבין אנשים, החיים כל ימיהם בקירבה רבה מאוד; – דברים שאפשר לחוש בהם בכתבי שמיר וברטוב, מגד ועוז גרוע מזאת, בדמויות שבסיפורים אין חיים. לכן אינן משכנעות. האומנם ייתכן, כי אמו של הילד לא תקום אף פעם להגנתו? שהיא רק תסתום את אזניה בחזקה, כדי לא לשמוע את מטר האבנים הניתך על הצריף? עמוס עוז, למשל, מתאר בכמה מקומות ילדים אכזריים, אפילו ילדים על גבול הפשע – בתחום המסגרת הקיבוצית. ואין לומר שתיאוריו נעימים תמיד. אך הם משכנעים, כשם שמשכנעת התערבות המבוגרים שמסביב, נסיונות החינוך השונים שלא תמיד מצליחים, או דוגמה אחרת: בתיה פינסקי, ככל שתהיה משונה, הולכת לחדר האוכל בזמן. כשהיא מזדקנת, ועסוקה באקוואריון שלה, מביאים לה את מנותיה מן המטבח. אבא הולר, כפי הנראה, אף פעם אינו אוכל, וכך גם שאר הטיפוס הבלתי־חביבים שנתקלנו בהם בשני הסיפורים דלעיל.

במילים אחרות: אין אנו פותרים בעיות, אם אנו מעמידים את התיזה, שכל אנשי הקיבוץ כולם הם מלאכים גמורים. מצד שני, גם איננו פותרים בעיות, אם מעמידים את התיזה, שכל אנשי הקיבוץ כולם רשעים אטומי לב.

בשנים האחרונות החלו לכתוב מבני המייסדים, אשר נולדו בקיבוץ וגדלו בו, כמו, למשל, עמוס רודנר (יליד 1934). עד עתה פירסם רשימות הומוריסטיות וסאטיריות. הסיפור הקצר (או הקצרצר) “גבעת העזים” מספר על ייסודו ועל סופו של הקיבוץ “כלום אתמול”. שמו של הקיבוץ מדבר בעדו – הוא מביע את הלך רוחם של החלוצים הצעירים, המבקשים להתחיל הכל מחדש; בדרך סאטירית, יש בו גם חזון עתידו של הקיבוץ הצעיר, שהווייתו קיקיונית. “כלום אתמול” נבנה על גבעת העיזים, וכעבור שנים שוב רועות העיזים במה שהיה פעם חצר המשק. לא רק כל מה שהיה בעבר הוא בחזקת “כלום אתמול” לחברי הקיבוץ; הקיבוץ כולו, בסופו של דבר, הוא בחזקת “כלום אתמול” לגבי הרועה הערבי הזקן והעיזים שלו, שהיה במקום לפני הקמת “כלום אתמול” והחוזר לרעות את עיזיו לאחר שאחרוני המתיישבים עוזבים את הגבעה. הסיפור הוא, כאמור, קצר מאוד. לא מדובר כאן בגורלות של אנשים שונים, אלא בגורלו של מקום. לכן גם אין כאן מקום לפיתוח אופי, לתיאור קונפליקטים אישיים. העלילה, בקיצור, היא זאת: אחד החברים, יוסי, שנראה היה תחילה כבחור שקט ונוח לבריות, לוקה לפתע באידיאה פיקס. הוא רוצה שהקיבוץ יקים מוסך גדול בשולי הכביש, העובר למרגלות הגבעה. הימים הם הימים האחרונים למנדט הבריטי, ויוסי רואה בעיני רוחו את המוסך העתיד לקום כמרכז של ריגול וגילוי ידיעות סודיות – הרי נהגי הצבא הבריטי יעברו שם מידי יום. כדרך העקשנים הנודניקים, מצליח יוסי לבסוף לגייס תומכים לרעיונו. כמובן שהקיבוץ עצמו מתנגד תחילה התנגדות מרה – משום שברור לכל אחד כי המוסך לא יהיה רנטבילי. אך ראש שירות הידיעות של ה“שורה” מתחיל להתעניין ברעיון, מטעמים בטחוניים. אמנם בינתיים קיבל יוסי תשובה לפנייתו גם מן האנגלים שליטי הארץ, המצטערים שמנימוקי ביטחון לא יוכלו להשתמש במוסך. תשובה זו כפי הנראה אינה ידועה לראש שירות הידיעות של ה“שורה”, וגם לא לאחרים; ויוסי בעצמו כפי הנראה מיהר לשכוח אותה; מכל מקום, הוא אינו מתחשב בה בפיתוח תכניותיו. בקיבוץ ניטש הוויכוח זמן רב; הוא מקבל אופי אידיאולוגי. יוסי והתומכים בו מופיעים בשם האידיאל האנטי־תועלתני, בשם טובת האומה שלמענה יש להקריב קרבנות. “ואכן, ביום בו עזב אחרון החיילים הבריטיים את הארץ, ירדה קבוצת חברים, ויוסי בראשה, להתחיל בחפירת היסודות למוסך”. הכביש היה שומם לגמרי. הבריטים שכבר לא היו בארץ ממילא לא יכלו לנסוע בו, ואילו התחבורה העברית עקפה את הכביש ונסעה בכביש המקביל לו מסוג ב' מחמת אש הפורעים הערביים מן הכפרים הסמוכים. אש זו נפתחת אף על חברי הקיבוץ הנלהבים לבניית המוסך, ואחד החברים נהרג במקום. “עבודת הבנייה שלא החלה שבתה עד לסיומה של מלחמת־הקוממיות”. לאחר סיום המלחמה, מרחיבים ומשפצים את הכביש – אך לא את הכביש העובר למרגלות הקיבוץ, אלא דווקא את הכביש השני, מסוג ב', העוקף אותו. אולם לא איש כיוסי יירתע. הוא דורש בכל תוקף להקים סוף סוף את המוסך, למען טובת העם והמדינה, ולהנצחת שמו של חבר הקיבוץ שנספה, ומי זה ירצה להוכיח עצמו ערל לב ולטעון שאותה החלטה ישנה היתה מבוססת על מציאות שונה לגמרי בארץ, על נוכחות הצבא הבריטי; שבכביש לידו מבקשים להקים את המוסך, כמעט שלא נוסעות מכוניות; ושבקיבוץ אין לא מכונאים, לא נהגים, ולא אנשי מקצוע המסוגלים להקים ולנהל מוסך? כמובן שטובת האומה מנצחת את טובת הפרט; המוסך מוקם, והולך מדחי אל דחי; המעשים הדון־קישוטיים הולכים ומתגבבים; טובת ההנאה שיוסי מפיק מן התועלת הלאומית, הולכת וגדלה – מידי פעם הוא נשלח לחוץ־לארץ, לצרכי המוסך; הוא זוכה במכונית יפה, על חשבון הציבור, כדי לעסוק ביתר הצלחה בבעיות המוסך. והסוף – על הסוף הלוא כבר דיברנו. הקיבוץ נהרס מבחינה כלכלית, החברים עוזבים, והרועה הערבי חוזר למקום לרעות את עיזיו.

כאן, שוב, אנו נתקלים בלגלוג על “הפרות הקדושות”. ניצול הסיסמאות המקובלות ע"י משוגע לרעיון אחד המדביק בסופו של דבר את הסביבה. החשש לדבר בשם השכל הפשוט כנגד האידיאל האמוציונאלי הורס קיבוץ שלם.

הסיפור כתוב בסגנון עליז, ובהגזמה־שבמתכוון; אין כאן זכר לקדרות והכבדות שבסיפורי עוז, או לריאליזם המר שב“לב חכמים”, או אף לעצבות שבסיפורי מגד, אותם היזכרנו; מבחינת הצורה אין יומרנות יתרה – זהו ספק סיפור, ספק רשימה; אך הנקודה, אותה הדגיש המחבר, היא נקודה מהותית ביותר. זוהי הומורסקה, שבחלקה היא כה קולעת, עד שהיא הופכת לרצינית.

אפשר היה להוסיף ולמנות עוד סופרים. בין הצעירים הכותבים על הנושא, אפשר להזכיר את יואב הלוי, ועוד רבים. מכיוון שהתרכזתי במיוחד בנושא הקיבוץ בספרות בשנים האחרונות, לא הזכרתי, או שהזכרתי רק בחטף, סופרים קשישים יותר וידועים שכבר הירבו מבקרים להפוך בכל האספקטים הנמצאים והבלתי נמצאים ביצירתם. נכתב בספרותנו הרבה מאוד על הקיבוץ, ואין כל אפשרות לכלול הכל במאמר אחד. ניסיתי, על כן, לברר כמה גישות עקרוניות אל הקיבוץ אצל סופרים שונים. רמתם האמנותית של היצירות שהזכרתי אינה אחידה; חשיבותם של הסופרים אף היא שונה מאוד. בכל זאת, נראה לי שיש מקום לכמה הכללות (שכדרך ההכללות, יש בהן בהכרח מידה של פשטנות יתר). קיים הבדל בגישה בין אבות לבנים, בין מייסדי הקיבוצים לבין בני הקיבוצים. אמונתם של המייסדים בעתידו של הדור השני היא שלמה יותר ותמימה יותר. אין גם כל טעם להכחיש, שלאחר הקמת המדינה עבר עלינו משבר ערכים, ששרשיו נעוצים בפער הנצחי שבין חזון להגשמה. משברי האמונה שפקדו את כל המדינה, לא פסחו גם על הקיבוץ. אין לי כל ספק, שעצם קיומה של ביקורת, בכל שטח שהוא, היא ענין רצוי כשלעצמו ועדות לדמוקרטיה. מהו הגבול בין ביקורת להשמצה – זהו עניין שעל כל סופר וסופר להכריע בה בכוחות עצמו, ושוב, עצם העובדה שסופרים ואמנים כה רבים נמשכים אל נושא הקיבוץ, וזאת למרות שאוכלוסית הקיבוץ מהווה רק אחוז קטן בתוך אוכלוסית המדינה – מעידה כאלף עדים על חשיבותו של הנושא, ועל הזיקה הישראלית המיוחדת שבו. אגב, גם מבקרים מן החוץ, שישבו בארץ תקופת־מה, כתבו על הנושא, לייצוא. אחד המפורסמים שבהם, ארתור קסטלר, עורר פולמוס חריף עם הרומאן “גנבים בלילה” (1946). הפולמוס, אמנם, התייחס בעיקר לא לתיאור הקיבוץ שבספר (שנכתב ברוח אוהדת), כי אם לנושא אירגוני הפורשים, אצ“ל ולח”י. אך הספר, הכתוב אנגלית במקורו, וודאי שאינו שייך למסגרת הספרות העברית, אלא למסורת ספרותית שונה לגמרי, גם אם הוא נכתב ע"י יהודי ועל רקע ארצישראלי.

אין ספק, שהשיתוף המרחיק־לכת המותנה בחיי הקיבוץ דורש הרבה ויתורים מן היחיד, ומעמיס על כתפיו דרישות מוסריות וחברתיות. אך לא תמיד ההתגשמות למעשה יכולה לעמוד בדרישות. שיתוף היתר מוליד מתחים וחיכוכים קטנוניים. משהו על הדיסהרמוניה הקטנונית הזו אנו מוצאים כבר ב“מעגלות” לדוד מלץ, חבר קיבוץ בעל ניסיון רב־שנתי. כמה מן המתחים הללו, האורבים מתחת לפני השטח, כסדקים באגם מכוסה קרח, מתוארים לראשונה תיאור אמנותי ב“הוא הלך בשדות”. אהרון מגד, הרואה בקיבוץ אידיאל נערץ, מגלה אף הוא צרימות קטנות יותר וגדולות יותר בעולם זה שהיה חייב להיות כולו טוב. ברטוב מתאר ב“לב חכמים” תוך השלמה עצובה את חוסר האפשרות להגשים את כל האידיאלים מבלי התחשבות בחולשותיו הגופניות והנפשיות של האדם. ואילו הסופרים הצעירים הם המעמידים סימן שאלה גם במקום אחר. אם ברטוב היה סבור בסיפורו שהאידיאלים היו טובים, והבעיה היא חולשתם של בני אדם שאינם יכולים להגשימם עד הסוף, הנה מעמיד עוז את האידיאלים עצמם בצורת גרוטסקה ריקה ונעורה מתוכן (יש לחזור, כי כך הוא הדבר ב“ארצות התן” אך לא ב“מקום אחר”).

ברור שהספר האחרון על הנושא עדיין לא נכתב, והמילה האחרונה עדיין לא נאמרה. ישנן כמה נקודות שזכו עד כה לטיפול ספרותי על קצה המזלג, ובוודאי יימצא מי שיכתוב עליהן בעתיד: למשל – ההווי באותם קיבוצים בצפון, שמשך כל השנים למן מלחמת השחרור ועד למלחמת ששת הימים היו נתונים בתנאי מלחמה, שעה שמרבית אוכלוסית ישראל חיתה בתנאי שלום יחסיים. למרות כל הדיבורים היפים על אחדות האומה ועל הנטל המתחלק במידה שווה על כולם, הרי אותם הקיבוצים סבלו יותר מאשר האזרחים האחרים. זוהי נקודה אחת מרבות, שניתן היה עוד לייחד עליה את הדיבור.

ובעתיד? אין כאן מקום לנבואות בטוחות, אך נראה שבעקבות המלחמה האחרונה אנו נתונים בקלחת סוערת של פולמוס אידיאולוגי ומדיני, אשר וודאי יטביע את חותמו גם על הנושא שדנו בו בדפים אלה.