על־פי רוֹברט בורנס, סקוטלנד, 1796–1759 ¹ (קטע מאיגרת מחורזת אל ג’והן לאפריק, פייטן סקוטי ישיש)

בְּמוּבַן־מָה אֵינֶנִּי מְשׁוֹרֵר,

רַק סְתָם חַרְזָן שְׁבִיל־צְלִיל בּוֹחֵר,

וּבְלַמְדָנוּת לֹא אֶתְיַמֵּר –

אַךְ לְמַאי נַפְקָא מִנָּהּ?

מִדֵּי בַּת־הַשִּׁיר בִּי חָמוּד תְּעוֹרֵר,

אֲדַנְדֵּן לְעֻמָּתָהּ רִנָּה.

כַּת־הַמְּבַקְּרִים מוּלִי חֹטֶם תְּעַקֵּם:

"בַּעַר, בֵּין פְּרוֹזָה לְשִׁירָה לֹא מִתְמַקֵּם,

וְכֵס־אַסְכּוֹלוֹת שֵׁתוֹ לֹא חִמֵּם –

“הֲשֶׁכָּזֶה יֵדַע שִׁיר לְהַנְעִים?”

אַךְ בִּמְחִילָה, צֳרִי לְמוּדֵי־הִתְחַכֵּם,

יִתָּכֵן, תּוֹעִים אַתֶּם וּמַתְעִים.

מָה עֵרֶךְ יֵשׁ לְעֶלֶג־הָאַסְכּוֹלוֹת,

כִּנּוּיִים רוֹמִיִּים לְקַרְנַיִם וּמִזְבָּלוֹת?

אִם הַטֶּבַע הַתָּמִים הִנְחִילְכֶם סְכָלוֹת,

מַה יוֹעִיל לָכֶם דִּקְדּוּק?

מוּטָב שֶׁתֹאחֲזוּ בְּאִתִּים וְגַלְגָּלוֹת,

אוֹ כְּלֵי סִתּוּת וּפֵרוּק.

חֲבוּרַת צְעִירִים יְהִירִים, עֲכֹרִים,

מְדַלְדְּלִים מֹחָם תַּחַת שַׁעְמָנֵו־מוֹרִים.

נִכְנָסִים עֲיָרִים וְיוֹצְאִים חֲמוֹרִים,

אִם אֱמֶת לַאֲמִתָּה נַבִּיט;

יְדַמּוּ שִׁירָתָם תְפַסֵּג אֲמָנוֹת וּתְבוֹרִים

בִּזְכוּת רֵיחַ יְוָנִית.

מִשַּׁלְהֶבֶת הַטֶּבַע הָבוּ לִי נִיצוֹץ!

זוֹ כָּל הַחָכְמָה אֲנִי לִי אֶחְפֹּץ;

כִּי־אָז, גַּם כִּי אֶדְרֹךְ דֹּמֶן וָבֹץ

אַחֲרֵי מַחֲרֵשָׁה אוֹ מַגְרֵף,

בַּת־שִׁירָתִי, וְאִם מַלְבּוּשָׁהּ לֹא שָׁחֹץ,

נָגוֹעַ תִּגַּע לַלֵּב.

על־פי אליזבת בארט בראונינג, אנגליה 1861–1806¹

א

מַה הוּא עוֹשֶׂה שָׁם, הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן

אֵצֶל הַקָּנִים אֲשֶׁר בַּיְאוֹר?

זוֹרֶה בֶּהָלָה וּמֵפִיץ חֻרבָּן,

פַּרְסוֹתָיו כְּשֶׁל־שָׂעִיר מְשַׁכְשְׁכוֹת וְדוֹחֲפוֹת,

וְשָׁבוֹר אֶת שׁוֹשַׁנּוֹת־הַפָּז הַחוֹפְפוֹת

עִם זְבוּב־הַדְּרָקוֹן, עַל פְּנֵי הַיְאוֹר.

ב

הוּא עָקַר קָנֶה, הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן,

מִן הַקַּרְקַע הַקְּרִירָה שֶׁל הַיְאוֹר.

פְּנֵי־הַמַּיִם הַצְּלוּלִים עִכֵּר זִרְמָן,

גָּוְעוּ הַשּׁוֹשַׁנּוֹת, עוֹת מִמִּדְרָס,

וּזְבוּב־הַדְּרָקוֹן נָשָׂא עָנָף וְנָס

עַד לֹא נִמְשָׁה הַקָּנֶה מִן הַיְאוֹר.

ג

בְּמַעֲלֶה־הַחוֹף יָשַׁב הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן

בְּעֵת דְּלוּחַ זָרַם הַיְאוֹר,

וְקִצֵּץ וְחִטֵּב, בְּמֶרֶץ אֶל־אֳמָן,

בִּפְלָדָה לְטוּשָׁה אֶת הַקָּנֶה הַסַּבְלָן,

עַד לֹא נִשְׁאַר אַף עָלֶה לְסִימָן,

הַקָּנֶה כִּי רַעֲנָן הָעֳלָה מִן־הַיְאוֹר.

ד

קַצֵּר קִצְּרָהוּ, הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן,

(אֵיךְ זְקוּף־קוֹמָה גָדַל בַּיְאוֹר!)

אָז הוֹצִיא אֶת תּוֹכוֹ הָרַךְ, כְּלֵב מִקָּרְבָּן,

בְּהַדְרָגָה מִצַּנְתְּרוֹ הָעֲגַלְגַּל

וְחִתֵּךְ אֶת הַיְצוּר הָרֵיק, הַיָּבֵשׁ, הָאֻמְלָל,

לְמוֹ נְקָבִים – בְּעֵת יָשַׁב עַל גְּדַת־הַיְאוֹר.

ה

“הוּא הָאֹרַח”, צָחַק הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן

(צָחַק כְּשִׁבְתּוֹ עַל רָמַת חוֹף־הַיְאוֹר),

"הָאֹרַח הַיְחִידִי, לְמִן קַדְמַת־הַזְּמַן

מֵאָז הִתְחִילוּ אֵלִים כְּלַי־זֶמֶר לְשַׁחֵר,

יָכְלוּ הַצְלִיחַ", וּכְשִׁיתוֹ פִּיו אֶל נֶקֶב בַּצַּנְתֵּר,

נָשַׁב בְּכֹחַ מוּל דֳּכִי־הַיְאוֹר.

ו

מָתוֹק, עָרֵב, בָּשִׂים, הוֹ פַּאן!

נוֹקֵב בְּמָתְקוֹ אֶת אֲוִיר־הַיְאוֹר,

מְסַנְוֵר בְּיָפְיוֹ, הוֹ אֵל גָּדוֹל פַּאן!

הַשֶּׁמֶשׁ בְּרֹאשׁ־הַגִּבְעָה שָׁכַח לַעֲרֹב,

הַשׁוֹשַׁנּוֹת הָתְחַיּוּ, וּזְבוּב־הַדְּרָקוֹן חָזַר לָסֹב

הָלוּם עַל פְּנַי הַיְאוֹר.

ז

אַךְ פְּלַג־בְּהֵמָה הוּא הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן

כִּי יִצְחַק עַל מַעֲלַלוֹ אֵצֶל הַיְאוֹר,

זֶה הָפְכוֹ בֶּן־אָדָם לְפַיְּטָן…

אֱלֹהֵי־הָאֱמֶת נֶאֱנָחִים עַל הַמְּחִיר וְהַכְּאֵב,

עַל הַקָּנֶה אֲשֶׁר לֹא עוֹד בִּמְתֹם יִתְנוֹדֵד

עִם שְׁאֵרָיו הַקָּנִים שֶׁבַּיְאוֹר.

על־פי ראלף ואלדו אמרסון, ארה"ב 1882–1803 ¹

[בתרגומו של רגלסון הושמטו שלוש שורות מן המקור האנגלי]

בַּאֲשֶׁר אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר אָנוּד

נַפְשִׁי מִזְמוֹר־מְרוֹמִים תָּצוּד.

בּוֹקֵעַ הוּא מִכָּל נוֹשָׁן,

שׁוֹפֵעַ הוּא מִכָּל רַעֲנָן,

מֵרָצוּי וּמִבָּזוּי – שִׁיר עֲדָנִים.

לֹא בְּוֶרֶד־זִיו בִּלְבַד,

לֹא רַק בְּקֶשֶׁת מִמִּמְטָר תִּצְעַד,

כִּי־אִם מִמַּאְפֵּלְיָה וּמִמִּפְלָץ,

תָּמִיד־תָּמִיד שִׁיר־הֶדֶר צָץ.

לֹא רַק מִגְּרוֹן־צִפּוֹר נֶעֱלָס

אוֹ קוֹל־אִשָּׁה עַל אַהַב שָׂשׂ,

כִּי־אִם מִמַּדְמֵנָה וְטִיט־יְוֵן

עֲדֵי־עַד צְלִיל־גִּיל מִתְנַגֵּן,

וְתֵבֶל כֻּלָּהּ – רִקְמַת־רְנָנִים.