(ארה"ב 1882 – 1803)

בַּכְּכוֹס

מִי יִתֵּן לִי יַיִן – אַךְ יַיִן אֲשֶׁר לֹא נָב

בְּבֶטֶן הָעֵנָב,

אוֹ אֲשֶׁר גָּמַל בְּעֵץ-גֶּפֶן, יוֹנְקוֹתָיו שִׁלֵּף

מִתַּחַת לָאַנְדֵּיאִים וְעַד הַכֵּף,

מִבְּלִי הַנִּיחַ בָּשְׂמַת אֲדָמָה

וְלֹא טְעָמָהּ.

יְהוּ עֲנָבָיו יוֹהֲבִים לַבֹּקֶר הַלֵּל

מִשֹּׁרֶש בֶּן-לֵיל,

מוֹשֵׁשׁ אֶת הַמִּיץ הַמְאָרָר

שֶׁל סְטִיכְּס וְאֵירֶבּוֹס;

וְחָכְמוֹת עִמּוֹ לַהֲפֹךְ וַי-מַאֲפֵל

לְמוֹ מָשׂוֹשׂ

רַב-יֶתֶר מָעֲשָׁר.

אֵפֶר תַּחַת לֶחֶם נִקְנֶה,

מִקָּחֵנוּ יַיִן מַה מָּהוּל;

תְּנוּ לִי מִן הָאֲמִתִּי –

אֲשֶׁר לְשִׁפְעַת עָלָיו וְסִלְסוּל זַלְזַלָּיו

בֵּין גִּבְעוֹת כֶּסֶף בַּעֲרִיפִים

טַלְלֵי נֵצַח יִשְׁאָב.

יֵין הַיֵּינוֹת,

דָּמוֹ שֶׁל עוֹלָם,

צוּרַת הַצּוּרוֹת וּבֵית-יְציִקָה לְשֵׁעוּרֵי קוֹמוֹת,

לְמַעֶן אֲשֶׁר אֲנִי, נֶהֱלָם

וּבַמַּשְׁקֶה נִטְמָע,

לְחֶפְצִי אֶדְאֶה דֶרֶךְ כָּל הַטְּבָעִים.

שְׂפַת צִפֳּרִים מֵישָׁרִים אֲגַמְטֵר

וְאֵת אֲשֶׁר וְרָדִים מֵיטִיבִים דַּבֵּר.

יַיִן, הַנִּנְעָר

כְּיִבְלֵי הַחַמָּה

עַל קִירוֹת פַּאֲתֵי-מֵרוֹם,

אוֹ כְּזֶרֶם אַטְלַנְטִי, נִמְהָר

מִדֵּי יִקְרָאֵהוּ יָם-הַדָּרוֹם.

מַיִם וָלֶחֶם,

מָזוֹן בְּלִי נִצְרָךְ לַהֲמָרַת דְּמוּת,

מִתְנוֹבֵב בִּקְשָׁתוֹת, פּוֹרֶה חָכְמָה,

יַיִן שֶׁכְּבָר הִנּוֹ אָדָם,

מָזוֹן בַּר הוֹרָאָה וְהָגוּת.

יַיִן אֲשֶׁר מַנְגִּינָה הוּא, –

מַנְגִּינָה וְיַיִן – חַד,

עַד כִּי אֲנִי, בִּשְׁעַת מִמֶּנּוּ אֵשְׁתְּ,

אֶשְׁמַע תֹּהוּ רָחוֹק מְסַפֵּר אִתִּי,

מְלָכִים, עֲדֶן לֹא נוֹלָדוּ, יְטַיְלוּ עִמָּדִי,

וְהָעֵשֶׂב הַמָּךְ יְתַכֵּן וְיַחֲרֹשׁ

מַה יַעֲשֶׂה לִכְשֶׁיִּהְיֶה אֱנוֹשׁ.

כָּכָה מְפֹעַם חַיִּים, בְּעַד סְגֹר!

כּוּךְ כָּל-סֶלַע אָנֹכִי אֶחְדֹּר.

אוֹדֶה לַיַּיִן הַמְשׁוֹבֵב

עַל כָּל אֲשֶׁר אֵדָע:

רוּחַ-נִזְכָּרוֹת

מִן הַיֵּשׁ הַקַּדְמוֹן נוֹשֵׁב –

וְחוֹמוֹת-הֶרְגֵּל, מוּצָקוֹת דִּמִּינוּן,

הִנֵּה הֵן נִפְרָצוֹת וְנִגָּרוֹת.

צַק, בַּכְּכוּס, אֶת יֵין הַזִכָּרוֹן,

הָשַׁב אֲבֵדוֹת עַצְמִי וְשֶׁלִּי –

גֶּפֶן לְגֶפֶן יְהִי סַם סוֹתֵר,

וְהָעֵנָב עַל הַלּוֹט יְכַפֵּר,

הָחֵשׁ מַרְפֵּא לַיֵּאוּשׁ הָעַתִּיק:

שֵׂכֶל בְּלוֹט הַתַּדְמִית שָׁרוּי,

וְזֵכֶר-הָעֲדָנִים כָּבוּי:

תְּנֵהוּ וְיָשׁוּב-יָהֵל!

יְתַקֵּן הַיַּיִן אֶת אֲשֶׁר הַלָּז קִלְקֵל;

וּבַאֲשֶׁר הַזִּהוּם הִתְחַדֵּר,

הַחֲיֵה זִכָּרוֹן זוֹהֵר;

רַעֲנֵן הַגְּוָנִים הָעֲמוּמִים,

שַׁחְצֵב אֶת דְּפוּסֵי הַקְּדוּמִים,

וְאֶת כְּלִיחֵי נִסְיוֹנוֹתַי רְשֹׁם

בַּשֶּׂרֶד אֲשֶׁר, בְּרִאשׁוֹן יוֹם,

עֲלֵי לוּחוֹת הַתְּכֵלָת יָסַד

כִּימוֹת מְחוֹלְלוֹת וְאִישֵׁי-עַד.

ראלף ולדו אמרסון: Bacchus

יסוד השיר דלעיל נעוץ ברעיון סוקראטי-אפּלטוני, אשר זה לִקחוֹ על רגל אחת: לוקים אנו במוּשגים מבולבלים, מפני שאין חושינו מדגימים אותם לפנינו אלא למקוטעין ובמטוּשטש. טול את המושג שוויון שבמידה. אם אנו אומרים, למשל, שתפוח אחד שווה לאחיו, הרי זה רק בערך כך: שווים הם פחות או יותר. כדי שנוכל לפסוק דין-פחות ודין-יותר, מן הצורך שיהא בנו מלכתחילה מושג, מהו שוייוֹן גמור.

סובר אפלטון כי היכולת להשכּיל מושגים בטהרם והחלטיוּתם נטועה בנו מלידה, מפני שהיכּרנוּם בעולם של אידיאוֹת נצחיוֹת בטרם נולדנו. הדברים המוחשיים והחולפים שואפים לגלם בעצמם את האידיאות ההן ואינם מצליחים אלא חלקית ופסֵדות.

רעיון זה מורחב אצל אפלטון לחול על כל המושגים הנתונים להערכות של “פחות” ו“יותר”, כאָמרוֹ (בשיחה הסוקראטית “פאידון”):

“ואם סיגלנו לנו את הידיעה הזאת קודם שנולדנו, ונולדנו כאשר כבר יש לנו שימוּשה של זו, הרי שידענו קודם שנולדנו וברגע-הלידה לא רק את השווה, או הגדול יותר או הקטן יותר, כי-אם גם את כל שאר האידיאות; שכּן לא בשוויון בלבד הדברים אמוּרים אלא גם ביוֹפי, טוֹב, צדק, קדוּשה. וכל הדברים שהם נושאים במחשבתנו את חותם-השם (עיקר)”.

משהו קרוב לך נוֹדע גם באגדה העברית, בתיאוּר של רבי שׂמלאי על הוולד במעי-אמוֹ: “…ונר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו; ואין לך ימים שאדם שרוי בטוֹבה יותר מאותם הימים. ומלמדים אותו כל התורה כולה. וכיוון שבא לאוויר-העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו, ומשכּחוֹ כל התורה כולה…”
השכּלת האידיאות אליבא דסוקראטס (מהו יופי אמיתי, מהו צדק אמיתי, וכו'), ולימוד התורה אליבא דרבי שמלאי, אינם איפוא אלא זכירת נשכחות. החינוך של סוקראטס נשען על שאלות-ותשובות, שעל-פיהן מתברר לתלמיד מה שכבר זכור ושמור בקרבו מבטרם-לידה. תלמוד-תורה אליבא דרכי שמלאי יהא חזרה על התורה שספג הוולד במעי-אמו. אמרסון, שלפי משנתו תבל כולה היא כתב אלוהי, המתואָם מראש לחביוֹני הנשמה האנושית, נשען על ההשראה הפיוטית, שהיא תפענח אותו הכתב. ההשראה הזאת מסומלת אצלו על-ידי “בּכּכוֹס” (הוא דיאוֹניסוס, אֵל הגפן והיין): ובהשפעת אפלטון, הוא קורא למשקה-בּכּכוֹס – יין הזכרון.

ראלף ואלדו אמרסון, מרצה נודד, משורר ומסאי – “שאור שבעיסה” בחיים האינטלקטוּאליים של אמריקה – נולד בבוסטון, 1803; עשה ביתו בקונקורד (מאסאצ’וסטס); מת 1882. כמה ממסותיו תורגמו עברית.

ביאורים

מתחת לאַַנדיאים ועד הכֵּף. – האַנדיאים הם הררי אמריקה הדרומית, חוט-השידרה של זו היבשת. הכף אולי הוא כף נסיך-ויילס, הנקודה היותר צפונית-מערבית באלאסקה. כלומר, מקצה-דרום ועד קצה-צפון. ובמרומז: כל כדור-הארץ (כדרך שאמרו על ארצנו: מדן ועד באר-שבע). סטיכּס. – נהר בשאוֹל-תחתיוֹת. במיתוס היווני. אירבּוֹס. – מדור בשאוֹל כנ"ל. בלי נצרך להמרת דמות. – רמז לניסים של ישו בענייני-אכילה, וללחם-ויין, המתפרשים כבשרו ודמו, בטקס-כנסיה; ומזונות הנפש השכלית אינם זקוקים לכל כגון זה. מלכים. – באין “מלכים” בשיר זה אלא משוררים; ראָיה ממסת-אמרסון, “המשורר”. פסוקים אחדים משם: “המשורר!… אתה באמת לאמיתה אדון-יבּשה, אדון-ים, אדון-אוויר! באשר-שם שלג ירד, או מים יזרוֹמו, או ציפורים תעופנה; באשר שם יום ולילה נושקים אהדדי בבין-הערביים, שמי-התכלת נקשרים בעננים, או נזרעים בכוכבים, באשר שם צורות שקופות-תחומיהן, באשר שם שערים אל חלל-הרקיעים, באשר שם סכנה, ויראת רוממות – – הנה, שם יופי יש, נדיב כגשם, למענך מושפע, וגם כי תהלך על-פני העולם כולו, לא תוּכל-תמצא מצב נטוּל-יֵאוּת ומשוֹלל-אצילות.”

וחומות-הרגל. – הוֹרתה שירת-ווֹרדסווֹרת, כי הילד עודנו זוכר משהו מן הזיו הרקיעי שממנו באה נשמתו, על-כן ועולמו אפוּף-תפארת; אלא שבהדרגה ההרגל סוגר עליו, והפלא שבכל יצוּר ומראה מסתלק מלפני עיניו.

אבידות עצמי ושלי. – – בימינו אלה מרבים לדבר על ניכּור נפש-האדם מעצמו וחניקת יקרת סגולותיו הפנימיוֹת על-ידי דביקות בנכסים חיצוניים וכניעה לדרישות חיצוֹניות. אֶמרסון מכבר מחה על ש“חפצים יושבים באוּכּף ורוכבים על בני-אנוֹש”. וכאן הוא מסכם הצרה בשלוש מלים.

הלוט. – פרח-הלוֹטוֹס, אשר בפרק אחד ב“אודיסיאה” הוא נוסך על אוכליו עצלתיים ותרדמה ומשחק בים יצר פעולה והרפתקאה.

שחצב. – הצוב מחדש; על משקל שכתב (כתוב מחדש), שתפר (תפור מחדש).

ואישי-עד. – כולל שרפי-אל. נשמוֹת-אנוֹש ובריאות מתנשמות (בעלות-נשמה), שֶמְקוֹם-חִיוּתָם בנצח-שדי.

מלה על המשורר ושירתו

רובינסון ג’פרס נולד בעיר פיטסבורג, פנסילווייניה, ארה"ב, בשנת 1887. עד היותו כבן 15, טילטלוהו הוריו במסעיהם על-פני כמה ארצות אירופה, לרבות האיים הבריטיים. אחרי נישואָיו עשה ביתוֹ קבע בעיירה כרמל, קליפורניה, במגדל שבנה במו-ידיו מאבנים מקומיים בראש גבעה, משקיפה על-פני האוקיינוס השקט. מת ב-1962.

בפילוסופיה הפיוטית של ג’פרס, אין האלוהים אֵל רחמים, סליחות וגאולות. מהותו מתגלית ביותר בעזי-רגשות, וחריפיהם: בלהבות חמה מדברית צורבת ומאַכּלת; בייסורי נץ שבוּר-כנף ופצוע, וסערת פריחת נשמתו; בעבירות שבהן משתפכים תהומות הנשמה האנושית בכל הרסנוּתם; בשכרונות-יופי פראיים, חסרי ריסון ותועלת.

מן המוטיבים של שירוֹתיו הסיפּוּריוֹת: רצח בן את אביו, ואמו היא שדחפה אותו לכך (שם השירה לקוח מן השורה האחרונה של באלאדה עתיקה, “עצוֹת שכאלוּ נתתּ לי”; אשה מתאהבת בסוס-הרבּעה אדמוני ונהדר, ולבסוף הורגת אותו אחרי שרמס את בעלה בפרסותיו (" אביר אדמוני"), גילוי-עריות של אח ואחות (“תמר”).

על יציאה מגדר-האנושי מסוּפר גם בשיר קצר של ג’פרס, ושם לחדווה ולא לצרה – מעשה בבת-חווה שהיתה מינקת לעופר-צבאים. פאראפראזה לאותו השיר:

“הישישה יושבת על ספסל לפני פתח-ביתה, ומתקוטטת עם בתה הכחושה, החיוורת, המנוּונת. פעם, בעוברי, מצאתי אותה לבדה, והיא צוחקת בשמש, ואומרת כי בראשית ימי נישואיה גרה בבית-שדה במעלה נקיק-גאראפּאטאס (המקום ריק היום, הגג נפול, אך קורות-הבית עודן סמוּכות על יסודות-האבן; עצי-האודם כולם כבר כוֹרתוּ, האַלונים עומדים; בדידות-המקום רבה מאשר לפנים); – ‘בהיותי מינקת את תינוקי השני, מצא בעלי עופר בן-יומו צפוּן במעבה-שרכים, ויביאהו. שמתי את פיו אל שדי בשביל שלא יגווע ברעב. אז היה לי חלב כדי שלושה תינוקות והותר. הוי, היאך מצץ, החוֹטמן, כשהוא נועץ טלפיו הקטנים בבטני כמו שרשי-נוצות. שמחתי בו יותר מאשר בשאָר הילדים’. – פניה עקומים מזוֹקן – דמוּ לדרך גרועה, חרשׁוּה עגלות הולכות אלה השוק, מדכאונות וכמישה. היא מוּטלת על-פני שטחם של הדברים – תא-עור יבש, אשר הארץ עתידה לזרקו מעל גבותיה העתיקות. ואולם רואה אני כי פעם, באביבה, חיתה בעורקים השוטפים, בפעימת-העולם, במנגינת ההרים.”

שירוֹת-ג’פרס הנרחבות יותר, אף הן עלילותיהן חבוקות בחיק הטבע הצפון-קליפורני: זו ארץ הררים וגיאיוֹת, יערות של אורנים (ענקים במינם), כפים גבוהים הניבטים אל האוקיינוס השקט בערפיליו ובמישטחי-זהבו בשמש, ויצורי-ים משתעשעים בסמוך לחוף; ומשהו מרוח הטרגדיה היוונית במוּשלמי-הישגיה חופף על מבניהם.

סובר ג’פרס כי קיללת הציוויליזאציה הנוכחית היא, שיותר ויותר האנוֹשוּת נעשית מסובכת ומסוכסכת בקרבה ובעצמה – יותר ויותר גוברת תלוּת האדם בעמיתיו, מיתקניהם, הסדריהם, ואידיאליהם השיווקוֹניים; ומתרחב הקרע שבין האדם לטבע. – “אשר לילדי, איוויתי כי ישמרו מרחק בינם ובין המרכז המתעבה; שחיתוּת מעולם לא היתה הכרחית; כאשר הערים מושלכות לרגלי המפלצת, עדיין ישנם ההרים…”

השיר הראשון הנתון להלן, יש למשא-הירידה שבו מקבילים בחזיונות-השקיעה של אוסוואלד שפנגלר ושל המשורר וויליאם בוטלר ייטס. לאור האמור, אין נאוּם-ג’פרס דומה לנאומיהם (והם אף שונים זה מזה) אֶלא בחיצוֹניוּת בלבד: אַחר ומקורי מיטענוֹ הרוחני.

השיר השני הוא אכּסטאזה של נשיקה:

כְּתַב נְבוּאָה עַל קִצִּים מַמְאִירִים

לוּקְרֶצְיוּס בִּשְׁעָתוֹ הִרְגִּישׁ בְּהִתְפּוֹרֵר עוֹלָם,

כִּי הִגִּיעָה הָרֶפּוּבְּלִיקָה אֶל רוּם,

מִשָּׁם אֵין דֶּרֶךְ וְלֹא תוֹלִיךְ מָטָּה. אַפְּלַטּוֹן בִּשְׁעָתוֹ

הִשְׁקִיף עַל אַתֵּינָה כְּרַקְּדָהּ

בְּמִשְׁעוֹל הַיְרִידָה. הֶעָתִיד לְעוֹלָם הוּא נוֹף מְעֻרְפָּל

לֹא יֶחֱזֶנּוּ אִישׁ מֵרֹאשׁ,

וְאוּלָם בְּהֶקֵּפֵי מַחֲזוֹרִים

תָּרְגַּשׁ תְּמוּרָה בְּרִיתְמוּס הַמְּאֹרָעוֹת,

מָשָׁל לְסוּס עָיֵף עַד אֲפִיסַת כֹּחוֹת,

מָטָה רַגְלוֹ, הִתְאוֹשֵׁשׁ, אֲזַי פְּגָם נִהְיֶה

בְּפֹעַם מַהֲלֻמֵּי הַפְּרָסוֹת הָרָצוֹת,

עֲדַיִן מִילִּין יָרוּץ, אֲבַל נָפוֹל יִפֹּל;

זֹאת הִרְגַּשְׁנוּהָ גַּם בִּימֵי חַיֵּינוּ אָנוּ,

מָעוֹד, הַחֲלֵף כֹּחַ, רִיצָה מְזֹרֶזֶת

בְּדַהֲרַת הָעוֹלָם, וְכָעֵת נִרְהֶה: אִם שָׁלוֹם בַּבָּאוֹת וְאִם בְּמִלְחָמָה,

הָיתָה הִתְקַדְּמוּת אַמֶּרִיקָה וְאֵירֹפָּה

תַּהֲלִיךְ-הִשָּׁחֵת מְמֻשָּׁךְ –

אָמְנָם, מְכֻכַּב בִּיצַנְצִים וְאַלֶכְּסַנְדְרִיּוֹת לִתְהִלָּה,

אַךְ מַטָּה-מָטָּה, בִּזְמַנִּים כַּאֵלֶּה יֶחֱשַׁק אָדָם

לִכְנֹס אֶת נְהִירֻיּוֹת-הַבִּין שֶׁל פִּסְגַּת הַתְּקוּפָה

בִּפְנֵי אָבְדַן-עַתִיד, בִּפְנֵי שְׂכָלִים מִצְטַמְּקִים,

וְעָרִיצִים, לַמְדָנֵי סְרָק, מַחְשִׁיכֵי מִסְתּוֹרִין, נְחִילֵי בַרְבָּרִים:

שִׁירִים מְבִינֵי עִתִּים: שִׁירִים לְגִנְזֵי אוֹצָרוֹת, לוּקְרֶצִיוּס

מְזַמֵּר תּוֹרָתוֹ-שֶׂגֶב עַל רֵאשׁיּוֹת טִבְעִיּוֹת; אַפְּלַטּוֹן, בְּבַת-צְחוֹק

יְחַטֵּב חֲלוֹמוֹת, תָּאֵי נֹגָהּ

שֶׁל דֹּנַג בַּל-יַבְאִישׁ לְכַוֵּר דְּבַשׁ יְוָנִי.

זְמַנֵּנוּ אָנוּ, יֶתֶר גְּדֻלָּה לוֹ

וּפִי-כַמָּה מַזָּלוֹ אֻמְלָל,

חֻמְצוֹת תַּחַת דְּבַשׁ יִקַּח, וְתַחַת חֲלוֹמוֹת נֶאְצָלִים –

הֲמוֹנִיּוֹת עֲצוּמוֹת

שֶׁל מַדָע לֹא-לִבְרָכָה יְשַׁמֵּשׁ

וְנַצְרוּת מַרְקִיבָה וְהוֹלֶכֶת. עַל כֵּן

יִנְקֹב אָדָם כָּל שִׁיר בְּשֵׁם מִתּוֹךְ תִּקְוַת-מִצְוָה

לִשְׂרוֹף וּלְסַלֵּק לְמִצְעָר רֹאשׁ-קְרוּם שֶׁל פִּגּוּל הַזְּמַן

מִבַּקְבּוּקֵי הַחֻמְצָה.

עֹדֶף תִּפְאֶרֶת אֱלֹהִי

מְחוֹלוֹת-הַסּוּפָה שֶׁל שְׁחָפִים, מִשׂחַק-הַנְּבִיחָה שֶׁל כַּלְבֵי-יָם

מֵעַל פְּנֵי הָאוֹקְיָנוֹס וּמִתַּחְתָּם…

עֹדֶף תִּפְאֶרֶת אֱלֹהִי מוֹשֵׁל בַּמִּשְׂחָקִים, שַׁלִּיט בְּגוֹרָלוֹת,

יְצַו עַל עֵצִים וְיִצְמָחוּ,

עַל גְּבָעוֹת וְתִתְנָשֶּׂאנָה, גַּלִּים וְיִשְׁפָּלוּ.

תִּפְאֶרֶת-חֶדְוָה לֹא-תְשֹׁעָר

מְכַכֶּבֶת בְּאֵשׁ לִכּוּדָן שֶׁל שְׂפָתַיִם, אַהֲבָתִי

וְאַהֲבָתֵךְ לוֹ כֵן תִּתְלַכֵּדְנָה, אֵין בְּתוּלָה

יְקוּדַת-צְמֵאַת אַהֲבָה

יוֹתֵר מִדָּמִי אֵלַיִךְ, לְיַד זֶה חוֹף כַּלְבֵי-יָם.

בְּעוֹד הַכְּנָפַיִם

אוֹרְגוֹת כָּאָרִיג בַּאֲוִיר

עֹדֶף תִּפְאֶרֶת אֱלֹהִי.

תרגום לעברית: אברהם רגלסון

Robinson Jeffers:

Prescription of Painful Ends

Divinely Superfluous Beauty

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

עִבְרוּרִים לִפְסוּקֵי אָבִיב

---

זְמָן כִּסּוּפֵי נְדֹד

מאת

ג'פרי צ'וסר

¹

עֵת כִּי אַפְּרִיל בִּמְתוּקֵי־רְבִיבָיו

אֶת חֹרֶב־מַארְס עַד הַשֹּׁרֶשׁ נָקַב,

רָחוֹץ כָּל עוֹרֵק בְּכָזֶה מִשְׂרָה

אֲשֶׁר מִסְּגֻלָּתָהּ הַפֶּרַח הֹרָה;

עֵת גַּם צַפְרִיר־מַעֲרָב מִנְּשִׁימָתוֹ־נִיחוֹחַ

בְּכָל חֹרֶשׁ וַעֲרָבָה יְעָרֶה כֹחַ

עֲלֵי נְבָטִים רַכִּים, וְשֶׁמֶשׁ עוּל־יָמִים

בְּמַזַּל־טָלֶה חֲצִי־מַעְגָּלוֹ הִשְׁלִים,

וּבַעֲלֵי־כָנָף קְטָנִּים זְמִירוֹת יִתֵּנוּ

(הֵם כָּל־הַלֵּיל בְּעַין פְּקוּחָה נִמְנֵמוּ

כִּי כֵן הַטֶּבַע לִבּוֹתֵיהֶם הִפְעִים) – –

אֲזַי בְּנֵי־אֱנוֹשׁ לַעֲלוֹת־רֶגֶל נִכְסָפִים,

וְדִקְלָנִים – לְחַפֵּשׂ לָמוֹ חוֹפֵי־נֵכָר

וְשַׁחֵר בְּקַצְווֹת־אֶרֶץ קָדְשֵׁי־יְקָר…

Chaucer: Prologue, Canterbury Tales

When April with his sweet showers…

---

פֶּרְדִיטָה מִתְאַוָּה לִפְרָחִים

מאת

ויליאם שייקספיר

¹

…הוֹ פְּרוֹסֶרְפִּינָה!

מִי יִתֵּן לִי כָּעֵת הַפְּרָחִים, אֲשֶׁר בַּחֲתַתֵּךְ הִשְׁלַכְתְּ

מִמֶּרְכֶּבֶת דִּיס! דַּאפוֹדִילוֹת

הַבָּאוֹת בְּטֶרֶם הַסְּנוּנִית תָּעֵז, וְצָדוֹת

רוּחוֹת־מַארְס בְּתִפְאֶרֶת; סִגָּלִיּוֹת עֲמֵמוֹת,

אַךְ מֵעַפְעַפֵּי עֵינֵי־יוּנוֹ מָתָקוּ,

אוֹ מִּנְּשִׁימַת פִּי קִיתֶרֵיאָה; בְּכוֹרוֹת־אָבִיב חִוְּרוֹת,

הַמֵּתוֹת לְלֹּא נִשּׂוּאִין, בְּטֶרֶם תֶּחֱזֶינָה

אֶת פֵיבּוּס הַקּוֹרֵן בִּגְבוּרָתוֹ – חֳלִי

רַבַּת רוֹוֵחַ בִּבְתוּלוֹת; שִׂפְתֵי־שׁוֹר עַזּוֹת

וְהַכִּתְרָה הַמַּלְכוּתִית; חֲבַצָּלוֹת לְמִינֵיהֶן,

וְאִירִיס־הָאוֹר בִּכְלָלָן. הָהּ, אֵלֶּה חֲסֵרוֹת לִי

לִקְלֹעַ לָכֶם זֵרִים, וְלִנְעִים־יְדִידַי

לִזְרוֹת עָלָיו מֵהֶן, וְהַרְבּוֹת זָרֹה!

– מָה! כְּבַר־מִנַּן?

– לֹא! כְּכַר־דֶּשֶׁא, עָלָיו אַהֲבָה תִשְׁכַּב וְתִשְׁתַּעֲשֵׁעַ;

לֹא כּבַר־מִנַּן; אוֹ, לֹא לְהִקָּבֵר

בִּלְתִּי־אִם חַי, וּבֵין זְרוֹעוֹתָי!

Shakespeare: The Winter’s Tale, Act IV, Scene III

---

בְּכִי־טוֹב

מאת

רוברט בראונינג

¹

הַשָּׁנָה – בַּאֲבִיבָהּ,

וּבְבַקְרוֹ – הַיּוֹם;

הַבֹּקֶר הוּא בְּשֶׁבַע;

פְּנוּנָה בַטַּל – צֵלַע־גֶּבַע;

הָעֶפְרוֹנִי – כְּנָפוֹ לָרוֹם;

הַשַּׁבְּלוּל דַּרְדַּר אִוָּה;

הָאֵל הוּא בְּשָׁמָיו,

וְהָעוֹלָם בְּכִי־טוֹב.

Browning: Pippa Passes: Morning

---

אוֹדָה בְּמַאי

מאת

ויליאם ווטסון

¹

אֵצֵא־נָא וֶאֱהִי

שֻׁתָּף בַּשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹפֵעַ

עִם אֶחָד יָדִיד חָכָם

או אַחַת, טוֹבָה מִן־חָכָם,

כִּי יָפָתָה;

בַּאֲשֶׁר הַשָּׁרוֹנִי חָג וְנָחֵת

עַל בָּמֳתַי נִשְׁרָה וְאֶבְרָשׁ,

וְאֶרֶץ עַד לִקְצוֹת עַלְעָלֶיהָ

רוֹטֶטֶת מִנִּי אָבִיב.

מַה יִּנְעַם וְיֵקַר

מִבֹּקֶר נָדִיב בְּמַאי,

רֹאשׁ־הַיּוֹם הַבּוֹטֵחַ

וַעֲלוּמֵי־הַשָּׁנָה לֹא־חַתִּים;

זְמָן, בּוֹ אֵין שׁוֹאֵל לְחֶדְוָה

– אִם כַּיָּאוּת יִשְׁאַל – וְיוֹשֵׁב רֵיקָם;

וַחֲצִי־הָעוֹלָם – חָתָן,

וּמַחֲצִיתוֹ – כַּלָּה.

מִזְמוֹר־הַהִתְמַזְּגוּת זוֹרֵם

בְּכָבוֹד, בְּטֶקֶס, בְּטֹהַר,

כְּמוֹ לְפָנִים, מִשְּׂפָתַיִם לֹא־תִבְלֶינָה,

עָלְתָה מַנְגִּינַת־הַיְקוּם

עֵת כִּי אֲדוֹן זֶה־עוֹלָמֵנוּ,

בְּצַעֲדוֹ בְּדֶרֶךְ זְהָבוֹ,

לָקַח לְאִשָּׁה לוֹ בַּת־פֶּלֶא,

אֲשֶׁר לְעִדָּנִים הֱשִׁיבַתְהוּ “לֹא”.

כִּי מִקֶּדֶם הַשֶּׁמֶשׁ, הוֹרֵנוּ,

בָּא מְחַזֵּר אַחַר אֵם בְּנֵי־אֱנוֹשׁ,

אֶרֶץ, וְהִיא אָז בְּתוּלָה:

אֵשׁ־אָח כְּנֶגֶד אִשּׁוֹ שֶׁלוֹ.

דּוֹמֵם לִבָּהּ וְרוֹהֶה,

אַךְ הָאֵל הָעֵז הִפְצִיר וְלָחַץ,

וּמֵחֶדְוַת־כְּלוּלוֹתֵיהֶם הַכּוֹכָבִית

יֻלְּדוּ כָּל שׁוֹתֵי־מִשָּׁדֶיהָ.

וּתְרוּעַת־נִצָּחוֹן שֶׁלַּמַּהֲרֶה

וְצִירֵי־יוֹלֵדָה שֶׁלֶּהָרָה,

הִנֵּה הֵם תָּמִיד וְלָעַד

בְּגוֹרָלֵנוּ עֵרֶב וָשֶׁתִי,

בָּנִים אָנוּ לְהוֹד וְשַׁלְהֶבֶת

וְיַלְדֵי חֲרָדוֹת וּדְמָעוֹת;

מְרוֹמָמִים מֵעָפָר אָתָאנוּ,

וּנְחוּתִים מִגּוֹ גַלְגַּלִּים.

הוֹ אָדוֹן נוֹהֵר, אַדִּיר!

הִנְנוּ פְּרִי רֶחֶם־אֶרֶץ, אִישׁ וָאִישׁ,

אַף יוֹצְאֵי־חֲלָצֶיךָ, הַשָּׁמֶשׁ,

מִשָּׁם הַזֶּרַע שֻׁפַּךְ מֵאָז.

לְפָנֶיךָ, כְּאָב לָנוּ, נִכְרַע,

כִּי־כֵן מַרְאוֹת אָבִיךָ אֻסַּרְנוּ,

אֲשֶׁר הוּא עַתִּיק וְשַׂגִּיב מִמֶּךָ

כְּמוֹ אַתָּה מֵאִתָּנוּ עָתַקְתָּ, שָׂגָבְתָּ.

נוֹצַרְתָּ אַךְ מִלָּה בְּשֵׂחוֹ,

כִּתְנוּעָה בַּת יָדוֹ הִתְמַשַּׁלְתָּ;

תֶּחֱמַק־תִּמָחֵק כְּהִתְנֹוצֵץ הַחוֹל

בֵּין גְאוֹן־יָם לִגְאוֹן־יָם עַל הַחוֹף;

קָטֹנְתָּ מִנִּי שְׁבִיב בְּשַׁלְהַבְתּוֹ

אוֹ רִגְשַׁת־רֶגַע בְּרוּחוֹ;

אָבוּד אַתָּה, בָּלוּעַ, בַּצְּלִילִים

עַל שִׂפְתֵי מַקְהֲלוֹ, מְרַנְּנֵי רִנַּת הַכֹּל, הָאֶחָד.

Watson: Ode in May

שְׁלוֹשָׁה שִׁירִים עַל הַשִּׁירָה

---

מְשׁוֹרֵר הֶדְיוֹט

מאת

רוברט ברנז

על־פי רוֹברט בורנס, סקוטלנד, 1796–1759 ¹ (קטע מאיגרת מחורזת אל ג’והן לאפריק, פייטן סקוטי ישיש)

בְּמוּבַן־מָה אֵינֶנִּי מְשׁוֹרֵר,

רַק סְתָם חַרְזָן שְׁבִיל־צְלִיל בּוֹחֵר,

וּבְלַמְדָנוּת לֹא אֶתְיַמֵּר –

אַךְ לְמַאי נַפְקָא מִנָּהּ?

מִדֵּי בַּת־הַשִּׁיר בִּי חָמוּד תְּעוֹרֵר,

אֲדַנְדֵּן לְעֻמָּתָהּ רִנָּה.

כַּת־הַמְּבַקְּרִים מוּלִי חֹטֶם תְּעַקֵּם:

"בַּעַר, בֵּין פְּרוֹזָה לְשִׁירָה לֹא מִתְמַקֵּם,

וְכֵס־אַסְכּוֹלוֹת שֵׁתוֹ לֹא חִמֵּם –

“הֲשֶׁכָּזֶה יֵדַע שִׁיר לְהַנְעִים?”

אַךְ בִּמְחִילָה, צֳרִי לְמוּדֵי־הִתְחַכֵּם,

יִתָּכֵן, תּוֹעִים אַתֶּם וּמַתְעִים.

מָה עֵרֶךְ יֵשׁ לְעֶלֶג־הָאַסְכּוֹלוֹת,

כִּנּוּיִים רוֹמִיִּים לְקַרְנַיִם וּמִזְבָּלוֹת?

אִם הַטֶּבַע הַתָּמִים הִנְחִילְכֶם סְכָלוֹת,

מַה יוֹעִיל לָכֶם דִּקְדּוּק?

מוּטָב שֶׁתֹאחֲזוּ בְּאִתִּים וְגַלְגָּלוֹת,

אוֹ כְּלֵי סִתּוּת וּפֵרוּק.

חֲבוּרַת צְעִירִים יְהִירִים, עֲכֹרִים,

מְדַלְדְּלִים מֹחָם תַּחַת שַׁעְמָנֵו־מוֹרִים.

נִכְנָסִים עֲיָרִים וְיוֹצְאִים חֲמוֹרִים,

אִם אֱמֶת לַאֲמִתָּה נַבִּיט;

יְדַמּוּ שִׁירָתָם תְפַסֵּג אֲמָנוֹת וּתְבוֹרִים

בִּזְכוּת רֵיחַ יְוָנִית.

מִשַּׁלְהֶבֶת הַטֶּבַע הָבוּ לִי נִיצוֹץ!

זוֹ כָּל הַחָכְמָה אֲנִי לִי אֶחְפֹּץ;

כִּי־אָז, גַּם כִּי אֶדְרֹךְ דֹּמֶן וָבֹץ

אַחֲרֵי מַחֲרֵשָׁה אוֹ מַגְרֵף,

בַּת־שִׁירָתִי, וְאִם מַלְבּוּשָׁהּ לֹא שָׁחֹץ,

נָגוֹעַ תִּגַּע לַלֵּב.

---

כְּלֵי־זֶמֶר

מאת

אליזבת בארט בראונינג

על־פי אליזבת בארט בראונינג, אנגליה 1861–1806¹

א

מַה הוּא עוֹשֶׂה שָׁם, הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן

אֵצֶל הַקָּנִים אֲשֶׁר בַּיְאוֹר?

זוֹרֶה בֶּהָלָה וּמֵפִיץ חֻרבָּן,

פַּרְסוֹתָיו כְּשֶׁל־שָׂעִיר מְשַׁכְשְׁכוֹת וְדוֹחֲפוֹת,

וְשָׁבוֹר אֶת שׁוֹשַׁנּוֹת־הַפָּז הַחוֹפְפוֹת

עִם זְבוּב־הַדְּרָקוֹן, עַל פְּנֵי הַיְאוֹר.

ב

הוּא עָקַר קָנֶה, הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן,

מִן הַקַּרְקַע הַקְּרִירָה שֶׁל הַיְאוֹר.

פְּנֵי־הַמַּיִם הַצְּלוּלִים עִכֵּר זִרְמָן,

גָּוְעוּ הַשּׁוֹשַׁנּוֹת, עוֹת מִמִּדְרָס,

וּזְבוּב־הַדְּרָקוֹן נָשָׂא עָנָף וְנָס

עַד לֹא נִמְשָׁה הַקָּנֶה מִן הַיְאוֹר.

ג

בְּמַעֲלֶה־הַחוֹף יָשַׁב הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן

בְּעֵת דְּלוּחַ זָרַם הַיְאוֹר,

וְקִצֵּץ וְחִטֵּב, בְּמֶרֶץ אֶל־אֳמָן,

בִּפְלָדָה לְטוּשָׁה אֶת הַקָּנֶה הַסַּבְלָן,

עַד לֹא נִשְׁאַר אַף עָלֶה לְסִימָן,

הַקָּנֶה כִּי רַעֲנָן הָעֳלָה מִן־הַיְאוֹר.

ד

קַצֵּר קִצְּרָהוּ, הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן,

(אֵיךְ זְקוּף־קוֹמָה גָדַל בַּיְאוֹר!)

אָז הוֹצִיא אֶת תּוֹכוֹ הָרַךְ, כְּלֵב מִקָּרְבָּן,

בְּהַדְרָגָה מִצַּנְתְּרוֹ הָעֲגַלְגַּל

וְחִתֵּךְ אֶת הַיְצוּר הָרֵיק, הַיָּבֵשׁ, הָאֻמְלָל,

לְמוֹ נְקָבִים – בְּעֵת יָשַׁב עַל גְּדַת־הַיְאוֹר.

ה

“הוּא הָאֹרַח”, צָחַק הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן

(צָחַק כְּשִׁבְתּוֹ עַל רָמַת חוֹף־הַיְאוֹר),

"הָאֹרַח הַיְחִידִי, לְמִן קַדְמַת־הַזְּמַן

מֵאָז הִתְחִילוּ אֵלִים כְּלַי־זֶמֶר לְשַׁחֵר,

יָכְלוּ הַצְלִיחַ", וּכְשִׁיתוֹ פִּיו אֶל נֶקֶב בַּצַּנְתֵּר,

נָשַׁב בְּכֹחַ מוּל דֳּכִי־הַיְאוֹר.

ו

מָתוֹק, עָרֵב, בָּשִׂים, הוֹ פַּאן!

נוֹקֵב בְּמָתְקוֹ אֶת אֲוִיר־הַיְאוֹר,

מְסַנְוֵר בְּיָפְיוֹ, הוֹ אֵל גָּדוֹל פַּאן!

הַשֶּׁמֶשׁ בְּרֹאשׁ־הַגִּבְעָה שָׁכַח לַעֲרֹב,

הַשׁוֹשַׁנּוֹת הָתְחַיּוּ, וּזְבוּב־הַדְּרָקוֹן חָזַר לָסֹב

הָלוּם עַל פְּנַי הַיְאוֹר.

ז

אַךְ פְּלַג־בְּהֵמָה הוּא הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן

כִּי יִצְחַק עַל מַעֲלַלוֹ אֵצֶל הַיְאוֹר,

זֶה הָפְכוֹ בֶּן־אָדָם לְפַיְּטָן…

אֱלֹהֵי־הָאֱמֶת נֶאֱנָחִים עַל הַמְּחִיר וְהַכְּאֵב,

עַל הַקָּנֶה אֲשֶׁר לֹא עוֹד בִּמְתֹם יִתְנוֹדֵד

עִם שְׁאֵרָיו הַקָּנִים שֶׁבַּיְאוֹר.

---

מִזְמוֹר־מְרוֹמִים

מאת

ראלף וולדו אמרסון

על־פי ראלף ואלדו אמרסון, ארה"ב 1882–1803 ¹

[בתרגומו של רגלסון הושמטו שלוש שורות מן המקור האנגלי]

בַּאֲשֶׁר אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר אָנוּד

נַפְשִׁי מִזְמוֹר־מְרוֹמִים תָּצוּד.

בּוֹקֵעַ הוּא מִכָּל נוֹשָׁן,

שׁוֹפֵעַ הוּא מִכָּל רַעֲנָן,

מֵרָצוּי וּמִבָּזוּי – שִׁיר עֲדָנִים.

לֹא בְּוֶרֶד־זִיו בִּלְבַד,

לֹא רַק בְּקֶשֶׁת מִמִּמְטָר תִּצְעַד,

כִּי־אִם מִמַּאְפֵּלְיָה וּמִמִּפְלָץ,

תָּמִיד־תָּמִיד שִׁיר־הֶדֶר צָץ.

לֹא רַק מִגְּרוֹן־צִפּוֹר נֶעֱלָס

אוֹ קוֹל־אִשָּׁה עַל אַהַב שָׂשׂ,

כִּי־אִם מִמַּדְמֵנָה וְטִיט־יְוֵן

עֲדֵי־עַד צְלִיל־גִּיל מִתְנַגֵּן,

וְתֵבֶל כֻּלָּהּ – רִקְמַת־רְנָנִים.

תְּפִלָּה בְּעַד בִּתִּי

שׁוּב תֵּילִיל סוּפָה, וּמֻצְנַעַת

תַּחַת זֹה חֻפַּת-עֲרִיסָה וְחִפּוּי-שְׂמִיכָה,

יַלְדָּתִי מוֹסִיפָה רְדֹם. מִלְּבַד חֹרְשַׁת-גְּרֵיגוֹרִי

וְאַחַת גִּבְעָה עֵירֻמָּה, אֵין חַיִץ אֲשֶׁר יְעַכֵּב

הָרוּחַ הֲרוּי-הָאַטְלַנְטִי מִמְּחֹק גַּגּוֹת

וּגְדִישֵׁי-שָׁחַת; וַאֲנִי מְלֹא-שָׁעָה

הִנְנִי פוֹסֵעַ אָנֶה וָאָנָה וּמִתְפַּלֵּל,

בִּגְלַל הָעָגְמָה הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּנַפְשִׁי.

זֶה-שָׁעָה אֲנִי פוֹסֵעַ וּמִתְפַּלֵּל עֲבוּר זוֹ הַיַּלְדָּה הָרַכָּה,

וָאַאֲזִין רוּחַ-הַיָּם מְצַעֵק מֵעַל הַמִּגְדָּל

וְתַחַת קִמְרוֹנֵי-הַגֶּשֶׁר, וְצוֹרֵחַ

בַּצַּפְצָפוֹת מֵעַל הַזֶּרֶם, גְּדוֹתָיו-עוֹבֵר,

הַאֲזֵן וְדַמֵּה בְּלִבִּי, מִתּוֹךְ הִרְהוּר מְגֹעָשׁ,

כִּי בָאוּ-אָתָיוּ שְׁנוֹת-הֶעָתִיד,

וְהֵן מְרַקְּדוֹת לְמוֹ תֹף-טֵרוּף

כְּגִיחָן מִתּוֹךְ הַתֹּם הָרוֹצְחָנִי אֲשֶׁר לַיָּם.

אַחֲ לַי: תְּחוֹנֵן יֹפִי, אַךְ לֹא

יֹפִי עַד כְּדֵי הַתְעוֹת עֵין-זָר

אוֹ עֵינָהּ שֶׁלָהּ מוּל זְגוּגִית-רְאִי: כִּי שֶׁכָּאֵלֶּה,

בִּהְיוֹתָן מִטִּיב-בְּרִיאָתָן יָפוֹת לִבְלִי שֵׁעוּר,

סוֹכוֹת אֶת הַיֹּפִי כְּתַכְלִית דַּיָּהּ-לְעַצְמָהּ,

וְתַפְסֵדְנָה אֶת טוּב-הַמֶּזֶג הַטִּבְעִי, וְאוּלַי

גַּם אֶת בִּינַת-הַנְּשָׁמוֹת, הַחוֹשֶׂפֶת לֵב לְלֵב

וּבוֹחֶרֶת כַּנָּכוֹן, וְלָעַד לֹא תִמְצֶאנָה יָדִיד.

הֵלֵנָה, אֲשֶׁר נִבְחֲרָה, מָצְאָה חַיֶּיהָ טְפֵלִים וְשׁוֹמְמִים,

אַחַר רַבַּת שָׂבְעָהּ תְּלָאוֹת בַּעֲבוּר כְּסִיל,

וְהַהִיא, הַמַּלְכָּה הַשַּׂגִּיבָה אֲשֶׁר מִקֶּצֶף עָלָתָה,

וּבְאֵין לָהּ אָב הָיְתָה בַת-חוֹרִין לִרְצוֹנָהּ,

חֵרֶף-זֶה לָקְחָה נַפָּח עֲקֹם-רַגְלַיִם לִהְיוֹת לָהּ לְאִישׁ.

אֵין זֹאת כִּי נָשִׁים נָאוֹת סַלַּט-שִׁגָּעוֹן

עִם לַחְמָן תֹּאכַלְנָה, וּבְעֶטְיוֹ –

קֶרֶן-הַשֶּׁפַע כָּלָה תִתְבַּלָּע.

אֶרְצֶה: בְּרֹאשׁ-וָרִאשׁוֹנָה בְּנִימוּסֵי-נֹעַם תְּהִי לְמוּדָה.

לְבָבוֹת לֹא מִנְחַת-חִנָּם יֻקָּחוּ,

גְּמוּל שָׂכָר, יֵרָכְשׁוּ עַל יְדֵי שֶׁאֵינָן כְּלוּלוֹת בְּיָפְיָן.

אָכֵן, רַבִּים אֲשֶׁר פָּתוּ-הִשְׁתָּטּוּ

בְּשֶׁל תַּכְלִית-יֹפִי לְבַסּוֹף רֹךְ-קֶסֶם הֶחְכִּימָם,

וְגֶבֶר מִסְכֵּן לֹא-אֶחָד אֲשֶׁר תֻּעְתַּע,

אָהַב, וְנִדְמָה-לוֹ כִּי הוּא נֶאֱהָב,

מֵחֶסֶד מֵאִיר לֹא יָכֹל הָמֵשׁ עֵינָיו.

מִי יִתֵּן וְתִהְיֶה אִילָן בַּסֵּתֶר יָנוּב,

וּכְמוֹ בַּת-הַפֶּשֶׁת מַחְשְׁבוֹתֶיהָ כֻּלָּן,

וְלֹא מִשְׁלָח לָהֶן בִּלְתִּי-אִם

נִדְבוֹת-זִמְרָן הָפֵץ סָבִיב,

וְרַק בַּעֲלִיצוּת תַּתְחִיל רִיצָה,

וְרַק בְּשׁוֹבְבוּת מָדוֹן תִּפְצַח.

הָהּ, לוּ תִהְיָה כַּדַּפְנָה הָרַעֲנַנָּה

מַשְׁרִישָׁה תָדִיר בְּמָקוֹם אֶחָד יָקָר.

נַפְשִׁי – מִפְּנֵי שֶׁהַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר אָהַבְתִּי

וְסוּג-הַתִּפְאֶרֶת אֲשֶׁר אִשַּׁרְתִּי

הַצְלָחָתָן מִצְעָר – יָבְשָׁה לָאַחֲרוֹנָה,

אַךְ זֹאת הִיא יוֹדָעַת, כִּי מִכָּל פִּגְעֵי-הַגּוֹרָל

אוּלַי הֵחָנֵק-בְּשִׂטְמָה הוּא פֶגַע רֹאשִׁי,

אִם הַנְּשָׁמָה מִשִּׂטְמָה נְקִיָּה,

יַתְקִיף וְיַחְבֹּל הָרוּחַ כַּאֲשֶׁר חָפֵץ –

לֹא יוּכַל נַתֵּק אֶת בַּת-הַפֶּשֶׁת מִן הֶעָלֶה.

וּבַשְּׂטָמוֹת אֵין לָרֹעַ כְּמַשְׂטֵמָה שִׂכְלִית,

עַלּ-כֵּן לוּ תַאֲמִין כִּי קְלָלָה תַחְבֹּק דֵּעוֹת.

הַאִם לֹא רָאִיתִי הַנֶּחְמָדָה-בַּנָשִׁים

אֲשֶׁר מִפִּי קֶרֶן-הַשֶּׁפַע יֻלָּדָה,

וְהִיא, מֵחֲמַת מֹחַ רְדוּף-דֵּעוֹת,

הֵמִירָה אֶת הַקֶּרֶן הַהִיא, וְכָל הַטּוֹב

אֲשֶׁר נְשָׁמוֹת שְׁקֵטוֹת תֵּדַעְנָה,

בְּמַפּוּחַ בָּלֶה מָלֵא רוּחַ-זְעָמִים?

תַּשְׂכִיל-נָא כִּי הַנְּשָׁמָה, בִּהְיוֹת כָּל שִׂטְמָה

מְגֹרֶשֶׁת מֶנָּה, שָׁבָה עֲדֵי תֻמָּתָהּ הָשָּׁרָשִׁית

וְסוֹף-דָּבָר לוֹמֶדֶת כִּי תַעֲנוּגָהּ בָּהּ,

מִתּוֹכָהּ מַרְגּוֹעַ לָהּ וּמִמֶּנָּה מְחִתָּתָהּ,

וְנִיחוֹחַ-רְצוֹנָהּ שֶׁלָּהּ רְצוֹן-שָׁמַים הוּא,

וּמָעוֹז עִמָּהּ: גַּם כִּי יִזְעֲפוּ כָּל פָּנִים

וְכָל הָרוּחוֹת מַעֲבָרִים יְיַלֵּלוּ,

וְכָל הַמַּפּוּחִים יִתְפּוֹצֵצוּ, הִיא עוֹד בְּאֹשֶׁר תָּלִין.

וִיבִיאֶנָּה חֲתָנָהּ אֶל בַּיִת

אֲשֶׁר בּוֹ הָכֹּל מֻרְגָּל וּמְטֻקָּס;

כִּי חֻצְפָּה וְשִׂטְמָה הֵן הַסְּחוֹרוֹת

הַנִּרְכָּלוֹת בְּרֹאשׁ חוּצוֹת-קָרֶת.

אֵיכָה, אִם לֹא בְּמוֹ מִנְהָג וָטֶקֶס,

תֹּם וָיֹפִי יִוָּלֵדוּ?

טֶקֶס הוּא שֵׁם לַקֶּרֶן הַשּׁוֹפַעַת

וּמִנְהָג – לַדַּפְנָה רַחֲבַת-הַפֹּארוֹת.

הערות וויליאם בוטלר ייטס (נ. 1865, מ. 1939), יליד דובלין, אירלנד, היה בן-בנו של כוהן-מטיף, פרוטסטנטי – בארץ רוּבה קתולית – ובן לצייר, כביר ההשגות האמנותיות, רב-ההתחלות ודל העבודות המוגמרות. ספוּג שייקספיר, בלייק ושלי מילדותו, חשפהו ביקור בלונדון, בימי עלומיו הראשונים, לאווירה של הקדם-רפאליים והאידיאליסם האֶסתיטי של רוסקין ומורים. מתוך מרידה הן בדתות המקובלות והן במאטריאליסם של מדע-זמנו, נמשך אחר תנועות תיאוסופיות (חוג מאדאם בלאוואצקי, מיסדר צלב-השושן), ובעצמו ייסד חברה שוחרת מסתורין, שעסקה גם ב“כשפים” למחקר ולניסוי.

שירתו על אדמת-מולדתו, כמה לבושים לה וכמה סתירות מתרוצצות בה. התחיל בפיאור הכפריים האיריים בכמוֹ-באלאדות ספרותיות ובשירים סיפּוּריים, יסוּדתם בדברי-מיתוס גיליים קדמונים (גיילית היא הלשון הקלטית העתיקה של אירלנד). חיבר מחזות שיריים, ויחד עם ליידי גריגורי ייסד במה קטנה, הנודעת בשם “תיאטרון-אַבִּי”, להצגתם. החומרים של המחזות האלה (והוא כל ימיו עסק בשיכלולם) הם אָרחי-חיים איריים-כפריים, דברי-מיתוס, ומעשי-דמיון.

מתוך הכתיבה האוטומאטית של אשתו העלה ייטס שיטת-רזים בהיסטוריה (פעם קרא לזה “פילוסופיה” ופעם “מיתולוגיה”). עיקרה: ציקלאסים שונים, החוזרים, כסדרן בקביעות בתולדות-אנוש. הציקלאסים עשויים מן הפכים החודרים זה לתוך זה. למחזורי-ההיסטוריה קרא ייטס “גיירס” (סיבובים כמו של סביבון), זאת החדירה ההדדית צייר בדמות “פּוירן” (סליל). מתחלקים המחזורים למו כ"ח תת-תקופות, המסומלות בתמורות פני-הלבנה ממולד עד היאָפל. הפלא הוא שגם סכימה מסובכת זו, לא פחות מאשר אהבה נכזבת של עצמו או טרגדיה-של-אהבה אשר במיתוס, הצליח ייטס לרקום על גבה שירה מפוארת. באחרית-ימיו שאף ייטס לשירה “עירומה”, בלא תפאורות-נוי בלא כיסופים ערפיליים ובלא רמזים כמוסים, כי-אם דברים הקרובים לפשטות-דיבור ולעסקי יום-יום. יצר שירה, שאפשר לתארה כשרירית, אף שלדית.

השיר, הנתון בעיברור לעיל, מקומו על סף זו תחנתו השירית האחרונה של ייטס. אתרו הפיסי – בית בכפר מערב-אירלנדי בקירבת האוקיינוס האטלנטי, לשם יתר-דייקנות בתוכן וויתּר על חרוזים.

רוב מחזות-ייטס נזקקים למוטיבים ומעמדות סמליים-חולמניים, אשר רעיונות ניאו-אפלטוניים ותיאוסופיים ספונים בהם. ממחזותיו, יש בנויים, כדוגמת הצגות “נוֹ” היפּניות, מסממנים של ליריקה, זימרה ומחול-טקס, והנפשות הפועלות בהם עיתים הן גם אלים ורוחות.

מן ההישגים הגדולים שלו בקידום התיאטרון הלאומי האירי היה גילוּיוֹ את ג’והן מילינגטון סינג. מצא ייטס את סינג עוסק בציור בפאריס. יעצהו: “סע אל איי-אראן בצפונה של אירלנד, הקשב לשיחתן של משפחות איכרים ודייגים אשר שם, וחבר מחזות בנוסח לשונן”. סינג כן עשה. הפרוזה הפיוטית והחיוניות הדרמטית של מחזות סינג, על היסוד הקלטי של דיבורי-הנפשות שבהם, נסכו בלשון האנגלית רעננות וגרעיניות, לא ידעתן מאז ימי אליזבת.

האהבה הגדולה של ייטס היתה לאשה כלילית-יופי, מוֹד גוֹן. הוא משך אותה כלפי הגוּת-מסתורין, והיא משכה אותו כלפי פעילות הפגנתית ולוחמית לשיחרור המולדת. זיקת-גומלין היתה ביניהם, אך לעולם לא נתאחדו.

אושר-נישואין ראה המשורר עם ג’ורג’י הייד-ליס, וסייעה לו בכשרונה ל“כתיבה אוטומאטית” (הכתבה על-ידי רוחות או מלאכים – או התת-תודעה – המניעים את היד הכותבת לחפצם.)

---

בעבור כסיל. – כנראה, הכוונה היא לפאריס, שהלנה, אשת המלך מינילאוס, הובטחה לו על-ידי אפרודיטי בשכר בוחרו בה בתורת היפה מבין שלוש האלות, אשר התחרו על כדור-זהב, והוא השופט ביניהן. בגלל גזילת האשה הזאת, חרבה טרויה, בה מצאו פאריס והלנה מחסה.

המלכה… אשר מקצף עלתה. – אפרודיטי (וינוס) אשר נולדה מקצף-ים.

נפח עקום-רגליים. – היפיסטוס, האֵל החיגר, ששימש נפח ועושה מעשי זהב ונחושת בשביל האֵלים יושבי-אולימפוס.

בת-הפשת. – צפור-זמר קטנה, Linnet באנגלית משורש Linus (פּישתן) – מפני שהיא מצויה בשדות-פישתים. ואולי מפני שהיא מושכת סיבי-פּישתן לבניית קינה.

William Butler Yeats: A Prayer for My Daughter

הוֹד לְךָ, אוֹר קָדוֹשׁ, יְלִיד שָׁמַיִם, רֵאשִׁית-אוֹנָם!

אוֹ קְרִינָה נִצְחִית אֲשֶׁר עִם הַנִּצְחִי

אֶקְרָאֲךָ, אַף לֹא אֶאְשָׁם? כִּי הָאֱלֹהִים הוּא אוֹר,

וְלֹא שָׁכַן בִּלְתִּי-אִם בְּאוֹר, בַּל גֶּשֶׁת אֵלָיו,

מֵרֹאשׁ וּמִקֶּדֶם – שָׁכַן אָז בְּתוֹכְךָ,

שֶׁפַע מֵאִיר מֵהֲוָיָה מְאִירָה, בִּלְתִּי נִבְרָא!

אוֹ, הַאִם בָּחַרְתָּ שְׁמוֹעַ: זֶרֶם-אֵיתֶר זָךְ,

אֲשֶׁר מַעְיָנוֹ מִי יַגִּיד? בְּטֶרֶם שֶׁמֶשׁ,

בְּטֶרֶם שְׁחָקִים, הָיִיתָ, וּלְקוֹל אֱלֹהִים,

כְּמוֹ בַּשַּׂלְמָה עָטַפְתָּ

אֶת עוֹלַם-הַמַּיִם הַגּוֹבֵר, אָפֵל וְעָמֹק,

נִכְבֹּשׁ נִכְבַּשׁ מִתֹּהוּ וָבֹהוּ, נֶעֶדְרֵי סוֹף.

פָּנֶיךָ אֲנִי שָׁב וּמְשַׁחֵר בְּכָנָף שִׁבְעָתַיִם עַזָּה,

אַחֲרֵי בָּרְחִי מִמְּצֻלַּת-שְׁאוֹל, אִם-כִּי רַבַּת שָׁהִיתִי

בַּמָּדוֹר הָאָפֵל הַהוּא. וּבְעֵת מְעוּפִי,

בְּהִנָּשְׂאִי דֶרֶךְ אֹפֶל תַּחְתוֹן וְאֹפֶל בֵּינוֹנִי,

בִּרְנָנִים, לֹא יְדָעָם כִּנּוֹר-אוֹרְפֵיאוּס,

שַׁרְתִּי עַל עִרְבּוּבְיָה וְלַיְלָה נִצְחִי;

כִּי לִמְּדַתְנִי שְׁכִינַת-הַשְּׁחָקִים לְהָעֵז רֶדֶת

אֶל מוֹרַד הַחֹשֶׁךְ, וְשׁוּב עֲלוֹת,

וְאִם יִקְשֶׁה וְיִפָּלֵא: אוֹתְךָ אֲנִי שָׁב וּפוֹקֵד בְּמִבְטַחִים

וּמְנוֹרָתְךָ – חִיּוּת וּמַלְכוּת – אַרְגִּישׁ. אֲבָל אַתָּה

לֹא תָּשׁוּב תִּפְקוֹד הָעֵינַיִם הָאֵלֶּה, שָׁוְא תִּתְגַּלְגֵּלְנָה

לִמְצוֹא קַרְנְךָ הַנּוֹקֶבֶת, וְלֹא תִּמְצֶאנָה שָׁחַר;

נֵטֶף כֹּה עָבֶה, שַׁלְאֲנָן, כִּבָּה אֶת כַּדּוּרֵיהֶן

אוֹ עִרְפּוּל כֵּהֶה אוֹתָם צֵעֵף. אַךְ לֹא בַּעֲבוּר זֵה

אֶחְדַּל נְדוֹד בִּמְקוֹמוֹת, שָׁם בְּנוֹת-הַשִּׁיר אוֹפְפוֹת

מַעְיָן צָלוּל, וְחֹרֶשׁ מֵצֵל, וְגִבְעָה לְפוּפַת-שֶׁמֶשׁ –

חוֹלֵה אַהֲבַת שִׁירָה קְדוֹשָׁה: וּבְרֹאשׁ

אוֹתָךְ, צִיּוֹן, וְהַנְּחָלִים גְּדוּיֵי-פְרָחִים מתָּחַת,

הָרוֹחֲצִים רַגְלַיִךְ-קֹדֶשׁ וּבְהֶמְיָה יִזְרוֹמוּ,

לַילָה-לַילָה אֶפְקֹד, וְכֵן לִפְרָקִים לֹא אֶשְׁכּחַ

אֶת הַשְּׁנַיִם זוּלָתִי, שָׁווּ לִי בְּגוֹרָל,

וּמִי יִתּןֵ וְשָׁוִיתִי לָהֶם בִּתְהִלַּת-שֵׁם,

הָעִוֵּר תַּמִּירִיס, וּמֵאוֹנִידֶס הָעִוֵּר,

וְטִירֶסְיַס וּפִינֵיאוּס, נְבִיאִים קְדוּמִים.

אָז מְזוֹנִי – הֶגְיוֹנוֹת אֲשֶׁר מֵאֲלֵיהֶם יָנִיעוּ

סְפוֹרוֹת הַרְמוֹנִיּוֹת; כַּצִּפּוֹר הָעֵרָה,

בַּחֲשֵׁכָה תָּשִׁיר, וּבְמַחֲבֵא-צְלָלִים נִסְתֶּרֶת,

תַּנְעִים מַנְגִּינַת-לָיְלָה. כֵּן עִם הַשָּׁנָה

מוֹעֲדִים יָשׁוּבוּ; אֲבָל לֹא אֵלַי יָשׁוּב

יוֹם אוֹ פַעֲמֵי-נֹעַם אֲשֶׁר לְעֶרֶב אוֹ בֹקֶר

אוֹ מַרְאֵה צִיץ רַעֲנָן אוֹ וֶרֶד-קָיִץ,

אוֹ עֶדְרֵי צֹאן אוֹ בָקָר, אוֹ פְנֵי-אָדָם אֱלֹהִיִּים.

תַּחַת אֵלֶּה, עָנָן וְאֹפֶל לֹא-יָמוּשׁ

יַקִּיפוּנִי, מִדַּרְכֵי-אֱנוֹשׁ עַלִּיזִים

נֻתַּקְתִּי, וְתַחַת סֵפֶר-הַדַּעַת הַיָּפֶה

מַתְּנָתִי הִיא רֵיקָנוּת כְּלָלִית

מִמַּעֲשֵׂי-בְּרֵאשִׁית, לִי נֶעֶקְרוּ וְנִמְחוּ,

וְחָכְמָה, שַׁעַר אֶחָד נָעוּל בְּפָנֶיהָ כָּלִיל.

עַל כֵּן, בְּיֶתֶר-עֹז, אַתָּה, אוֹר עֶלְיוֹן,

זְרַח מִבִּפְנִים, וְאֶת הַנְּשָׁמָה לְכָל כֹּחוֹתֶיהָ

הַקְרֵן. שָׁם טַע עֵינָיִם. כָּל אֵד מִשָּׁם

נַקֵּה וּפַזֵּר, לְמַעַן אֶחֱזֶה וַאֲסַפֵּר

דְּבָרִים, בַּל תְּשׁוּרֵם עֵין בֶּן-תְּמוּתָה.

מתוך “גן-עדן האבוּד”

וּכְהַגִּיעָם כֹּה אֶל מְלוֹנָם הַמֵּצַל, עָמְדוּ שְׁנֵיהֶם,

פָּנוּ שְׁנֵיהֶם, וְתַחַת רְקִיעַ-מֶרְחָב הֶעֱרִיצוּ

הָאֵל אֲשֶׁר עָשָׂה רָקִיעַ, אֲוִיר, אֶרֶץ וּשְׁמֵי-שָׁמַיִם,

לְעֵינֵיהֶם גְּלוּיִים, וְכַדּוּר-זִיו שֶׁל יָרֵחַ

וְקֹטֶב כּוֹכָבִיִּי: – " אַתָּה גַם לֵיל עָשִׂיתָ,

עוֹשֶׂה כֹּל-יָכוֹל, וְיוֹם – אָתָּה,

יוֹם הֵתַמְנוּהוּ בַּעֲמַל-יֵעוּדֵנוּ,

שְׂמֵחִים יַחַד בְּעֵזֶר הֲדָיִי

וְאַהֲבָה הֲדָדִית, עֲטֶרֶת כָּל אָשְׁרֵנוּ,

זוּ מִנִּיתָ לָנוּ, וְזֶה מְקוֹם-הַחֶמֶד,

מִלְּמַעֲנֵנוּ גָדוֹל, אֲשֶׁר בּוֹ שִׁפְעֲךָ

לְנֶהֱנִים כָּמֵהַּ, וּבְאֶפֶס בּוֹצְרִים אַרְצָה יִפּוֹל.

אֲבָל אַתָּה הִבְטַחְתָּ מִשְּׁנֵינוּ זֶרַע

אֲשֶׁר יְמַלְּאוּ אָרֶץ, וְעִמָּנוּ יַחַד יְרוֹמְמוּ

אֶת חַסְדְּךָ אֵין-חֵקֶר, בְּעֵת נֵעוֹר

וּבְעֵת נְבַקֵּשׁ, כְּבַקְּשֵׁנוּ עָתָּה, מַתָּתְךָ שֵׁנָה."

כֵּן אָמְרוּ שָׂפָה אֶחָת, וְטֶקֶס אַחֵר

לֹא שָׁמְרוּ, מִלְּבַד עֲבוֹדַת-לֵב זַכָּה,

תִּיקַר לָאֵל מִכֹּל, וְיָד בְּיָד

אֶל אַפִּרְיוֹנָם הַפְּנִימִי הָלְכוּ, וּבִהְיוֹתָם פְּטוּרִים

מֵהִתְפַּשֵּׁט אֶת הָאֲפֵרִים הַמְיַגְּעִים, נִלְבְּשֵׁם אֲנַחְנוּ,

צֵלָע אֶל צֵלָע שָׁכָבוּ. וַאֲדַמֶּה כִּי לֹא נָטָה

אָדָם מֵעַל רַעְיָתוֹ הַנָּאוָה, אַף חַוָּה

לְגִנּוּנֵי-רָז אֲשֶׁר לְאַהֲבַת-נִשּׂוּאִין לֹא הִתְכֶּחָשָׁה.

יְמַלְּלוּ כַאֲשֶׁר יְמַלְּלוּ צְבוּעִים קְפֵדוֹת

עַל טָהֳרָה וּפְרִישׁוּת וְתֹם,

בְּגַדְּפָם כְּטֻמְאָה אֶת אֲשֶׁר בִּדְבַר-אֵל טָהָר,

וּפֻקַּד כְּחוֹבָה לְאֵלֶּה וְכִרְשׁוּת לַכֹּל.

פָּרֹה-וְרָבֹה צִוָּה עוֹשֵׂנוּ. מִי יוֹרֶה הִנָּזֵר

בִּלְתִּי-אִם מַשְׁחִיתֵנוּ, אוֹיֵב אֵל וֶאֱנוֹשׁ?

הוֹד לָךְ, אַהֲבַת-קִדּוּשִׁין, חוֹק טָמִיר, מָקוֹר נֶאֱמָן

לְצֶאֱצָאֵי אֱנוֹשׁ, רְשׁוּת-יָחִיד אַחַת

בְּעֵדֶן-גָּן, אֲשֶׁר שָׁם כָּל שְׁאָר דְּבָרִים הֵם קִנְיַן-כְּלָל!

עַל יָדַיִךְ גֹּרְשָׁה תְּשׁוּקַת-זִמָּה מִבְּנֵי-אָדָם,

לִרְעוֹת בְּקֶרֶב עֲדָרִים בַּהֲמִיִּים.

יְסוּדָתֵךְ בְּשֵׂכֶל, וְאַתְּ נֶאֱמָנָה, צַדֶּקֶת, תַּמָּה ­–

מֵאִתָּךְ קְרֵבוּת יְקָרָה, וְכָל רַחֲמֵי

אָב, בֵּן וְאָח, לָרִאשׁוֹנָה נוֹדָעוּ.

חָלִילָה לִי מֵאֶכְתְּבֵךְ חֵטְא אוֹ אַשְׁמָה

אוֹ מֵאֶחְשְׁבֵךְ בִּלְתִּי יָאָה לִמְקוֹם קֹדֶשׁ-שֶׁבְּקֹדֶשׁ:

מַעְיָן לֹא-יֶחְסַר לְמַנְעֲמֵי בָיִת,

אֲשֶׁר עַרְשֵׂךְ לֹא-חֻלָּלָה וְלֹא-נִכְתָּמָה תִּקָּרֵא,

בְּהוֹוֶה כְּמוֹ בֶּעָבַר, כְּמִשְׁפַּט קְדוֹשִׁים וְאָבוֹת.

פֹּה אַהַב, חִצָּיו זָהָב, יַדְלִיק

מְנוֹרַת-תְּמִידוֹ וִינַפְנֵף כְּנָפָיו אַרְגָּמָן.

פֹּה יִמְלוֹךְ וְיִתְעַנָּג; לֹא בְּבַת-צְחוֹק קְנוּיַת-אֶתְנָן

לְלֹא כִּסּוּפִים, לְלֹא חֶדְוָה, לְלֹא חִבָּה,

מִשְׁגָּל מִקְרִי; אַף לֹא בְּעַגְבִּיבֵי חַצְרוֹת-נְסִיכִים,

מָחוֹל מְעֹרָב, מַסֵּכָה מִתְהוֹלֶלֶת, אוֹ נֶשֶׁף-חֲצוֹת,

אוֹ מַנְגִינַת-לֵיל, יְזַמְּרָהּ הַחוֹשֵׁק הַמָּרְעָב

אֶל יְפֵהפִיָּתוֹ הַגֵּאָה, וְטוֹב כִּי יִמְאָסֶנָּה וְיִטּוֹשׁ.

וְאֵלֶּה הַשְּׁנַיִם, מָרְדְּפֵי רוֹן-זְמִירִים, חֲבוּרִים יָשְׁנוּ.

וְעַל אֶבְרֵיהֶם הַחֲשׂוּפִים גַּג-הַפְּרָחִים

הִמְטִיר וְרָדִים, בֹּקֶר אֶת חֶסְרוֹנָם יְרַפֵּא.

יִשְׁנוּ עוֹד, זוּג מְבוֹרָךְ! וְאַשְׁרֵיכֶם פִּי-כַמָּה

אִם לֹא תְּבַקְּשׁוּ אֹשֶׁר מֵעֵבֶר לְאָשְׁרְכֶם,

וְתֵדְעוּ לְבַל הוֹסִיף דָּעַת.

מאת ג'"מ, ומיוחס לעתים לג’וֹן מילטוֹן

בְּהַהוּא מְבוֹךְ-סְפָרִים כַּבִּיר, פִּי נֶאֱנַח:

הֵן בֵּית-עָלְמִין הוּא זֶה, כָּל כֶּרֶךְ – קֶבֶר.

רְאוּ כָּל מֵת וָמֵת, בִּבְלוֹיֵי-קַנְבּוֹס מְתֻכְרָךְ,

מָאֳרָן בְּכוּךְ אֲפַל-תּוּגָה – טוּרִים טוּרִים בַּחֶבֶר, –

מַאֲכָל לַתּוֹלָע, רֵיחוֹ – אַדְמַת רָקָב,

מְשֻׂרְטַט צִיּוּן קָצָר, מוּעַם-זָהָב.

הָהּ תִּקְוָה מָזְהֳבַת-אוֹתִיּוֹת! הָהּ גְּזֵרַת-שֶׁבֶר!

וְאוּלָם בְּקֶרֶב זֶה הַמָּוֶת הַצִּבּוּרִי, שָׁם הַכֹּל קַר

וְגַאֲוָה מֻכַּת-סָס שׁוֹמֵמָה תִּתְגּוֹרָר,

אַלְמוֹתִים סַגִּיאִים מְעַטִּים מִנִּי קֶדֶם

בְּזֹהַר מִתְבַּלְּטִים – לֹא קְבָרִים כִּי-אִם מִקְדְּשֵׁי-עָז,

וּבָמוֹ, מִנָּזִיר אוֹ קָדוֹשׁ, גָּבַהּ, סְגֻלָּה תִּזַּל

אֲשֶׁר בְּקֶרֶב הַחַיִּים נִסִּים תִּפְעַל,

הָפֵץ רְכוּשׁ שָׂרִיד, עָשִׁיר מִמִּכְרוֹת-פָּז.

השיר המקורי הופיע בחיבור אנגלי בשם “A Collection of Recente and Witty Pieces by several eminente hands”, שהופיע בלונדון בשנת 1628. בעמ' 109 מופיעה הסונטה הזו, בחתימה ג'"מ, ובציון התאריך 1627. רבים ייחסו את השיר לג’ון מילטון הצעיר, ואפשר שכך הדבר, אך מרבית החוקרים המודרנים דוחים את הזיהוי של מילטון כמחבר הסונטה, ומהדורות מלאות של שירי מילטון אינן כוללות אותה. רגלסון, כשפרסם את תרגומו, מציין את ג’ון מילטון כמחבר הסונטה, ואין אנו יודעים מאיזה מקור מודפס תרגם את הטקסט, אך יש להניח שהסונטה יוחסה למילטון במקור.

הנה המקור האנגלי:

.ON THE LIBRARIE AT CAMBRIDGE

In that great maze of books I sighed and said,–

It is a grave-yard, and each tome a tombe;

Shrouded in hempen rags, behold the dead,

Coffined and ranged in crypts of dismal gloom,

Food for the worm and redolent of mold,

Traced with brief epitaph in tarnished gold–

Ah, golden lettered hope!–ah, dolorous doom!

Yet mid the common death, where all is cold,

And mildewed pride in desolation dwells,

A few great immortalities of old

Stand brightly forth–not tombes but living shrines,

Where from high sainte or martyr virtue wells,

Which on the living yet work miracles,

Spreading a relic wealth richer than golden mines.

J.M. 1627.

אֲנִי שָׁר עַל פֶּלֶג, נִצָּן, צִפּוֹר וּמִסְתּוֹר-עָלִים,

עַל פִּרְחֵי אַפְּרִיל, מַאי, יוּנִי וְיוּלִי, מְבַצְבְּצִים וְכָלִים;

אֲנִי שָׁר עַל עַמּוּד-מַאי, עֶגְלַת-בָּר,

מִשְׁתֵּה-הוֹלְלִים וּסְעוּדַת אַחֲרֵי-מוֹת,

עַל חָתָן וְכַלָּה וְעֻגַּת-כְּלוּלוּת;

אֲנִי כּוֹתֵב עַל נוֹעַר וְגַעְגּוּעִים, וּמִתּוֹךְ כָּךְ

אֲנִי מַגִּיעַ לִידֵי זֶמֶר-דּוֹדִים זָךְ;

אֲזַמֵּר טְלָלִים, גְּשָׁמִים; וְאֶחָד-אֶחָד אֲנִי גַם שָׁר

עַל צֳרִי וָמוֹר, רָאשֵׁי-בְשָׂמִים וּשְׂרָף-עִנְבָּר;

אָשִׁיר עַל זְמַנִּים חוֹלְפִים, חוֹמְקִים; וַאֲמַלֵּל

אֵיךְ בָּא לָרִאשׁוֹנָה אֹדֶם לַשּׁוֹשָּן, לֹבֶן לַחֲבַצֵּל;

אֲנִי כּוֹתֵב עַל חוֹרְשׁוֹת וְעַל שְׁעַת בֵּין-עַרְבָּיִם; אַף אֲתָאֵר

מְאוֹרְעוֹת חֲצַר מַב וְכָל הַדְרַת-פְּאֵר

מֶלֶךְ הַפֵיוֹת. אֲנִי שָׁר עַל גֵּיהִנּוֹם, וְלֹא אָסוּר

מִזַּמֵּר עַל גַּן-עֵדֶן, כִּי חֶלְקִי שָׁם שָׁמוּר.

לִנְעָרוֹת מְבַלּוֹת זְמָן / רוברט הריק, תרגם אברהם רגלסון

© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

אֲרֶינָה שׁוֹשַׁנִּים כָּל-עוֹד אֶפְשָׁר,

הַזְּמָן עוֹדוֹ נֶחְפָּז:

וְזֶה הַפֶּרַח, הַיּוֹם יִיקַר,

מָחָר – הִנֵּה הוּא גָז.

הַשֶּׁמֶשׁ, מְאוֹר-שָׁמַיִם רָב,

כָּל-מַה שֶׁיִּתְרוֹמַם,

כֵּן הוּא אֶל קֵץ-דַּרְכּוֹ יִקְרָב,

כֵּן שְׁקִיעָתוֹ תִּקְדַּם.

יָפֶה הַגִּיל שֶׁהוּא רִאשׁוֹן,

כְּחֹם נְעוּרִים וָדָם;

וְאַךְ יֹאבְדוּ פְרִיחָה וָאוֹן,

זְמָן מִזְּמָן יִשּׁוֹם.

עַל-כֵּן, עָזֹב צְנִיעוּת וְחָטֹף

בַּעַל בְּמֻקְדָּם,

פֶּן, אִם-אַךְ פִּרְקְכֶן יַחֲלֹף,

תְּחַכֶּינָה עַד-עוֹלָם.

נִשְׁמִי, יוּלְיָה, נִשְׁמִי, וְיָעִיד פִּי

בִּשְׁבוּעָה וְשַׁמְתָּא וְקוֹנָם,

כִּי טוֹבֵי בְשָׂמִים מִמִּזְרָח וְאִי

יַחְדָּו הִתְבּוֹלְלוּ שָׁם.

מַה נּוֹרָא הָיִיתִי אֲנִי בִּרְאוֹת

עֵינַי חֲמוּדוֹת יוּלְיָה בַּנָּהָר רוֹחֲצוֹת!

כֵּן חֲבַצָּלוֹת בְּעַד זְכוּכִית תֵּרָאֶינָה,

אַף כֵּן אֲבָנִים זַכּוֹת בְּמוֹ פֶלֶג הֵנָּה:

זֶה מַרְאֵה יוּלְיָה בַּנָּהָר

בְּמַשְׂכִּית אֶדֶר-מַיִם בָּר.

הִשְׁלַכְתִּי עַצְמִי אֶל תּוֹךְ הַזֶּרֶם,

נֶאֱבַקְתִּי עִמָּהּ וּנְשַׁקְתִּיהָ חֵרֶם.

וְאוֹדֶה כִּי הָיִיתִי מַגְבִּיר חֲיָלַי,

אִלּוּלֵי הַגַּלִּים אָסְרוּ זֹאת עָלַי.

אֶל הַדַּאפוֹדִילוֹת / רוברט הריק, תרגם אברהם רגלסון

© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

דַּאפוֹדִילוֹת נָאוֹת, אָנוּ מְבַכִּים

חָלְפְכֶן עַד-אַרְגִּיעָה;

טֶרֶם הוֹד-שֶׁמֶשׁ מַשְׁכִּים

אֶל צָהֳרָיו הִגִּיעַ.

עֲמֹדְנָה עָמֹד

עֲדֵי יוֹם מִתְבַּהֵל

יָשִׁית

פְּעָמָיו מַעֲרָבָה:

שָׁם יִסְגֹּד

בְּשִׁירַת-תְּפִלַּת עַרְבִית;

יַחַד אִתּוֹ אָז נִתְפַּלֵל,

וּמְקוֹמֵנוּ נַעֲזֹבָה.

גַּם אָנוּ תּוֹר-עָמְדֵנוּ קָצֵר

וַאֲבִיבֵנוּ נָס מַהֵר;

כָּמוֹנוּ כְּמוֹתְכֶן;

נִפְרַח, נִגְדַּל, אַךְ לִכְמֹשׁ –

כְּמוֹת כָּל יְצוּר

מוֹתֵנוּ וּמוֹתְכֶן.

עַד-בְּלִי-בוֹשׁ

נִיבַשׁ, נָסוּר

כְּרֶטֶב אַחַר גֶּשֶׁם,

אוֹ כְטַל בֹּקֶר: הִנֵּה נִדְלַק,

בָּרַק,

וְגָזוּ שְׁבוֹ וְלֶשֶׁם.

(נחקק 1789)

מְשַׁל תֵּל

הֲיֵדַע הַנֶּשֶׁר מַה נִמְצָא בַּבּוֹר,

אִם תֵּלֵךְ תִּשְׁאַל הַחֲפַרְפָּרָה?

הֲתוּשַׂם חָכְמָה בְּשַׁרְבִיט-כֶּסֶף,

אִם אַהֲבָה בִּזְהַב-קְעָרָה?

א.

אָז בְּנוֹת הַשְּׂרָפִים הִנְחוּ צֹאנָן, עֶדְרֵי שֶׁמֶשׁ, כֻּלָּן

בִּלְתִּי אִם הַצְּעִירָה: הִיא, חִוֶּרֶת, בִּקְשָׁה מִסְתּוֹר לָהּ,

בּוֹ תִּמָּחֶה כִּיפִי הַבֹּקֶר מִיּוֹם-חֶלְדָּהּ.

עֲלֵי נְהַר עֲדָנָה יִשָּׁמַע קוֹלָהּ רַכּוֹת,

וּכְמוֹ טַל-שַׁחַר תִּזַּל כֹּה קִינָתָהּ הַחֲרִישִׁית:

"הוֹי, חַיֵּי זֶה אֲבִיבֵנוּ! לָמָּה יִבֹּל לוֹט-הַמָּיִם?

לָמָּה יִבְּלוּ אֵלֶּה בְּנֵי הָאָבִיב, הַיִּלּוֹדִים אַךְ לְחַיֵּךְ וּלְנָפְלָה?

הָהּ, תֵּל הִיא כְּקֶשֶׁת בַּת-מַיִם, וּכְעָנָן נִבְקָע;

כְּצֶלֶם בְּמוֹ זְכוּכִית; כִּצְלָלִים קֶרֶב מַיִם;

כַּחֲלוֹמוֹת עוֹלָל; כְּבַת-צְחוֹק עֲלֵי שִׂפְתֵי עוֹלָל;

כְּקוֹל הַיּוֹנָה; כְּיוֹם יָעוּף; כְּמַנְגִּינָה בָּאֲוִיר.

הָהּ, חֶרֶשׁ אֶשְׁכַּב-נָא, וְחֶרֶשׁ אָנַח רֹאשִׁי,

וְחֶרֶשׁ אִישַׁן שְׁנַת הַמָּוֶת, וְחֶרֶשׁ אֶשְׁמַע אֶת קוֹל

הַמִּתְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ הַגָּן לְרוּחַ-עָרֶב".

חֲבַצֶּלֶת-הָעֲמָקִים, שׁוֹכֶנֶת עֵשֶׂב עָנָו,

לְיַלְדַּת הַחֲמוּדוֹת עָנְתָה וְאָמְרָה: "אָנֹכִי נִצָּה בַּת-מָיִם,

מְאֹד קָטֹנְתִּי, וְאִוִּיתִי שֶׁבֶת בְּכָל עֵמֶק שָׁפֵל.

וְאָנֹכִי כֹּה רָפָה, כִּמְעַט-קָם לֹא יִצְנַח פַּרְפַּר-הַפָּז עַל רֹאשִׁי;

אַךְ מִשָּׁמַיִם יִפְקְדוּנִי, וְהַמֵּאִיר פָּנָיו לַכֹּל

יִתְהַלֵּךְ בָּעֵמֶק, וּבֹקֶר-בֹּקֶר יִפְרוֹשׂ עָלַי אֶת כַּפּוֹ,

לֵאמֹר: שִׂמְחִי, בַּת-עֵשֶׂב עֲנָוָה, חֲבַצֶּלֶת-פֶּרַח אַךְ יֻלָּדָה,

יַלְדָּה עֲדִינָה, הַבּוֹחֶרֶת עִמְקֵי-שֶׁקֶט וּנְחָלִים צְנוּעִים,

כִּי תַּעֲטִי אוֹר, וּמִן-בֹּקֶר יִהְיֶה מַאֲכָלֵךְ,

עַד יַמְסֵךְ חֹם-הַקַּיִץ עַל עַיִן וְעַל נָהָר

וְשֵׁנִית תִּפְרְחִי בְּעִמְקֵי נֶצַח! וְלָמָּה תִּתְלוֹנֵן תֵּל?

שָׂרָתִי עַל עִמְקֵי הַר, שַׁלָּמָה תֵּאָנֵחַ?"

מִדַּבֵּר עָמְדָה, בְּדִמְעָתָהּ צָחֲקָה, וַתֵּשֶׁב-לָהּ בְּמִשְׁכַּן כַּסְפָּהּ.

וַתַּעַן תֵּל: "הוֹי, בְּתוּלַת עִמְקֵי-שַׁלְוָה,

הַנּוֹתֶנֶת לְלֹא-יִדְרוֹשׁוֹ, לִבְנֵי-בְלִי-קוֹל וְלָעֲיֵפִים,

רוּחַ-אַפֵּךְ יְכַלְכֵּל אֶת הַשֶּׂה הַתָּמִים, רֵיחַ בְּגָדַיִךְ-כֶּחָלָב יָרִיחַ,

אֶת פְּרָחַיִךְ יִלְחוֹךְ, עֵת תֵּשְׁבִי תַּחְתֵּךְ וּבְפָנָיו תְּחַיֵּכִי,

וּפִיו הָרַךְ וְהֶעָנָו תִּמְחִי מִכָּל אַבְקוֹת טֻמְאָה.

יֵינֵךְ יִצְרוֹף אֶת דְּבַשׁ הַזָּהָב. רֵיחַ נִיחוֹחֵךְ,

אֲשֶׁר תְּפַזְּרִי עַל כָּל עֲלֵה כָל עֵשֶׂב יָצִיץ,

יְשׁוֹבֵב נֶפֶשׁ פָּרָה נֶחְלֶבֶת, וְאַבִּיר נוֹשֵׁם-אֵשׁ יַכְנִיעַ.

אַךְ תֵּל הִיא כְּעָנָן כֵּהֶה הַנִּדְלָק לִקרַאת שֶׁמֶשׁ עוֹלֶה.

מִכִּסְאִי-בַּפְּנִינִים אָגֹז, וּמִי מְקוֹמִי יִמְצָא?"

“מַלְכַּת הָעֲמָקִים”, – עָנְתָה הַחֲבַצֶּלֶת – "שַאֲלִי אֶת פִּי עֲנַן הָרֹךְ,

וְהוּא יַגִּידֵךְ, לָמָּה יַזְהִיר בִּרְקִיעַ בֹּקֶר

וְלָמָּה יִזְרֶה תִּפְאֶרֶת-אוֹרוֹ עַל אֵדֵי אֲוִיר.

רְדָה, קְטֹן עֲנָנִים, וְרַחֲפָה לִפְנֵי עֵינֵי תֵל".

הֶעָנָן יָרַד וְהַחֲבַצֶּלֶת כָּפְפָה רֹאשָׁהּ הַתָּם,

וְהָלְכָה לִרְעוֹת הֲמוֹנֵי חֲנִיכֶיהָ בִּירַק-הָעֵשֶׂב.

ב.

“הוֹי, קְטֹן ענָנִים”, – אָמְרָה הַבְּתוּלָה – "הַשְׁבֵּעַ אַשְׁבִּיעֲךָ לְהַגִּידֵנִי,

אֵיכָכָה לֹא תִתְאוֹנֵן, וְאַתָּה מְהֵרָה תִכְלֶה

וּנְבַקֶּשְׁךָ וְלֹא תִמָּצֵא. הָהּ, תֵּל אֵלֶיךָ דָּמְתָה,

אַף אֲנִי חוֹלֶפֶת, אֶפֶס כֵּי אֲנִי אֶתְאוֹנֵן וְאֵין שׁוֹמֵעַ קוֹלִי".

הֶעָנָן הֶרְאָה אָז אֶת רֹאשׁוֹ זָהָב, וְהוֹפִיעָה דְמוּתוֹ זֹהַר,

וְהִיא מְרַחֶפֶת וְנוֹצֶצֶת בָּרוּחַ מוּל פְּנֵי תֵל.

"הוֹי, בְּתוּלָה, הַאִם לֹא תֵדְעִי כִּי אַבִּירֵינוּ שׁוֹתִים מִמַּעְיְנוֹת הַזָּהָב

אֲשֶׁר שָׁם לוּבָה יְחַדֵּשׁ כֹּחַ סוּסָיו? הַנְעוּרַי תֶּחֱזִי,

וְיָרׁא תִירְאִי כִּי אֵעָלֵם וְלֹא יוֹסִיף אִישׁ רְאוֹתִי

עַד בְּלִי שְׁאֵרִית לִי? הוֹי, נַעֲרָה, אִמְרָתִי לָךְ, אֲשֶׁר בְּגֹזִי,

אֶל חַיִּים פִּי-עֲשָׂרָה אֵלֵךְ, אֶל אַהֲבָה וְשָׁלוֹם וּנְעִימוֹת-נֶפֶשׁ קֹדֶשׁ:

בְּאֵין רוֹאֶה, תְּאַמֵּצְנָה כְּנָפַי הַקַּלִּילוֹת פְּרָחִים נוֹתְנֵי רֵיחַ

וַאֲדַבְּרָה עַל לֵב בַּת-הַטּלָלִים יְפַת-הָעַיִן לְקַחְתֵּנִי אֶל זֹהַר-אָהֳלַהּ:

חֲרֵדָה תִּשְׁתַחֲוֶה הַבְּתוּלָה הַבּוֹכָה לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ גּוֹבֵר

עַד כִּי שְׁנֵינוּ, בְּחִשּׁוּק-זָהָב דְּבֵקִים, נֹעֲלֶה לְלֹא הִפָּרֵד עוֹד,

וּבָשָׂר אֶחָד נֵלֵךְ הָלֹךְ וְנָשֹׂא מָזוֹן לְכָל פְּרָחֵינוּ הָעֲנֻגִּים".

"הַאֵלֶּה מַעֲשֶׂיךָ, קְטֹן עֲנָנִים? יָגֹרְתִּי אֲשֶׁר לֹא כָּמוֹךָ אָנִי.

אֲנִי בְּעִמְקֵי הַר אֶתְהַלֵּךְ, וּנְעִימִים שֶׁבַּפְּרָחִים אָרַח,

אֲבָל לֹא אֲכַלְכֵּל הַפְּרָחִים. וְצִפֳּרֵי-הַזֶּמֶר אֶשְׁמַע,

אֲבָל לֹא אֲכַלְכֵּל צִפֳּרֵי-הַזֶּמֶר. הֵנָּה תָּעֹפְנָה וּתְבַקֵּשְׁנָה לַחְמָן.

אָכֵן, תֵּל לֹא תִשְׂבַּע עֹנֶג עוֹד מֵאֵלֶּה, עַל כִּי הִמּוֹג אִמּוֹג

וְהַכָּל יֹאמְרוּ: לְלֹא חֵפֶץ חָיְתָה זֹאת הָאִשָּׁה הַמַּזְהִירָה,

אוֹ אִם בַּעֲבוּר זֶה חָיְתָה, כִּי תִהְיֶה בְּמוֹתָהּ מַאֲכַל לַתּוֹלָעִים?"

הֶעָנָן הֵסֵב עַל כִּסְאוֹ הָאַוְרִירִי, וְכֹה תְּשׁוּבָתוֹ:

"וְאִם אָמְנָם מַאכָל לַתּוֹלָעִים אַתְּ, בְּתוּלַת הַשְּׁחָקִים,

מַה גְּדוֹלָה תּוֹעַלְתֵּךְ וּמָה רַבָּה בִּרְכָתֵךְ! כִּי כָל הַחַי

לֹא לְבַדּוֹ וְלֹא לְעַצְמוֹ יִחְיֶה. אַל תִּירָאִי, וַאֲנִי הִנְנִי קוֹרֵא

לַתּוֹלָע דַּל-הַכֹּחַ מִשֵּׁפֶל מִשְׁכָּבוֹ, וְשָׁמַעְתְּ קוֹלוֹ.

עֲלֵה, תּוֹלָע בֶּן גֵּי-הַדְּמָמָה, לִקְרַאת מַלְכָּתְךָ כִּבְדַת הַמַּחֲשָׁבָה".

הַתּוֹלָע, חֲדַל-הָאוֹנִים, עָלָה, וְיָשַׁב עַל עֲלֵה הַחֲבַצֶּלֶת,

וַעֲנַן הַזֹּהַר הָלְאָה שָׁט לִמְצוֹא רַעְיָתוֹ אֲשֶׁר בָּעֵמֶק.

ג.

וַתַּבֵּט תֵל מִשְׁתָּאָה אֶל הַתּוֹלָע בְּטַלְלֵי יְצוּעוֹ:

"הַאַתָּה תּוֹלָע אָתָּה? סֵמֶל הַחֻלְשָׁה, אֵינְךָ כִּי אִם תּוֹלָע?

וַאֲנִי כְּעוֹלָל רְאִיתִיךָ, עָטוּף בַּעֲלֵה הַחֲבַצֶּלֶת.

הָהּ, אַל תִּבְכֶּה, קוֹל דְּמָמָה קְטַנָּה, דַּבֵּר לֹא תֵדַע וּכְבָר תֵּדַע בֶּכִי.

הַאִם תּוֹלָע זֶה? רָאִיתִי וְהִנְּךָ מוּטָל חֲדַל-אוֹן וְעֵירֹם, בָּכֹה תִבְכֶּה

וְאֵין עוֹנֶה לָךְ, וְאָפֵס רוֹחֲמֶךָ בִּשְׂחוֹקֵי אֵם".

רִגְבַּת הָאֲדָמָה שָׁמְעָה קוֹל הַתּוֹלָע, וַתִּשָּׂא רֹאשָׁהּ חוֹמֵל:

עַל הָעוֹלָל הַבּוֹכֶה שָׁחָה, וְנִשְׁמַת אַפָּהּ נָפְחָה בּוֹ

בְּרַחֲמֵי חֲלֵב-אֵם; וְעֵינֶיהָ בְּתֵל הִצְנִיעוּ הַבֵּט:

"תִּפְאֶרֶת עִמְקֵי הַר! לֹא לְמַעֲנֵנוּ נִחְיֶה.

תִּרְאִינִי, וַאֲנִי הַבְּזוּיָה בַּיְצוּרִים, הֵן כָּזֹה הִנֵּנִי.

חֲזֵה-לִבִּי כְּשֶׁהוּא לְעַצְמוֹ קַר הוּא, וּכְשֶׁהוּא לְעַצְמוֹ – אָפֵל;

אֲבָל אוֹהֵב-מָכִים עַל רֹאשִׁי יָצַק שַׁמְנוֹ

וִינַשְּׁקֵנִי וְיִקְשׁוֹר קִשְׁרֵי כְלוּלוֹתָיו חֲגוֹר לְלִבִּי,

וְיֹאמַר: הוֹרַת יְלָדַי, אֲהַבְתִּיךְ חֶסֶד

וְכֶתֶר נָתַתִּי לָךְ, סוֹר לֹא יָסוּר מֶנֵּךְ לְעוֹלָמִים.

אֵיךְ הָיְתָה זֹאת, בַּת-נֹעַם, לֹא אֵדָעָה וְלֹא אוּכַל אֵדַע;

אֶהְגֶּה וְלֹא אוּכַל אֶהְגֶּה; אוּלָם אֶחְיֶה חָי וְאָהֹב".

בַּת-הַיֹּפִי מָחֲתָה דִמְעוֹת רַחֲמֶיהָ בִּצְעִיפָהּ לָבָן,

וַתֹּאמַר: "אֲהָהּ! הַדָּבָר נֶעְלַם מֶנִּי, עַל כֵּן בָּכִיתִי.

יָדֹעַ יָדַעְתִּי כִּי אוֹהֵב-תּוֹלָע אֱלֹהִים, וְכִי יַעֲנוֹשׁ רֶגֶל-רִשְׁעָה

אֲשֶׁר בְּמֵזִיד תִּמְחַץ רִפְיוֹן-דְּמוּתוֹ. אֲבָל כִּי כֹה יְטַפְּחֵהוּ

בְּחָלָב וּבְיִצְהָר, מֵעוֹדִי לֹא יָדַעְתִּי, וְעַל כֵּן בָּכִיתִי,

וּלְרֹךְ-הָאֲוִיר הִתְאוֹנַנְתִּי עַל כִּי חָלֹף אֶחְלֹף,

וְאֶשְׁכַּב בִּיצוּעֵךְ קַר וּמְנָתִי נֹגַהּ אֶעֱזֹבָה".

“מַלְכַּת הָעֲמָקִים”, – רְגָבָה-אֵם הֵשִׁיבָה ­– "שָׁמַעְתִּי אַנְחוֹתַיִךְ,

וְכָל נְהִיּוֹתַיִךְ מִמַּעַל לְגַגִּי עוֹפְפוּ, וַאֲנִי אֲסַפְתִּין מָטָּה.

סוּרִי-נָא, מַלְכָּתִי, אֶל מְעוֹנִי, כִּי לָךְ נִתַּן לָסוּר

וְאַף גַּם שׁוֹב. מְאוּם אַל תִּירָאִי, בּוֹאִי בִּבְתוּלֵי פַעֲמָיִךְ".

ד.

שׁוֹמֵר אָיֹם אֲשֶׁר לְשַׁעֲרֵי נֵצַח הֵרִים בְּרִיחַ צְפוֹנִי.

תֵּל סָרָה, וַתֵּרֶא רָזֵי אֶרֶץ לֹא יְדָעָהֹ אִישׁ.

אֶת מִשְׁכְּבֵי הַמֵּתִים רָאֲתָה, וּמְקוֹם שָׁרָשִׁים מְשׂׂרָגִים

מִכָּל לֵב עֲלֵי אֲדָמוֹת יַעֲמִיקוּ יִנְעֲצוּ פִּתּוּלֵיהֶם חִדְלֵי נוֹחַ:

אֶרֶץ דַּאֲבוֹנִים וּדְמָעוֹת, אֲשֶׁר צְחוֹק-שְׂפָתַיִם לֹא יֵרָאֶה בָּהּ.

בְּאֶרֶץ-הָעֲנָנִים נָדְדָה, דֶּרֶךְ גֵּיאוֹת-אֹפֶל, וַתַּאֲזֵן

הֶגֶה וּנְכָאִים. בְּצַד קְבָרִים טְלוּלִים

דּוּמָם עָמְדָה שָׁמְרָה, וַתַּאֲזֵן קוֹלוֹת מִן הָאֲדָמָה –

עַד בּוֹאָהּ אֶל אֲחֻזַּת קִבְרָהּ. שָׁם יָשְׁבָה לָהּ

וַתִּשְׁמַע קוֹל-יְגוֹנִים שׁוֹאֵף מִן הַבּוֹר הָרֵיק:

"הוֹי, לָמָּה לֹא תֵאָטֵם אֹזֶן אֶל חֻרְבָּנָהּ,

וְעֵין-אורֹ לָמָּה לֹא תֵעָצֵם אֶל אֶרֶס צְחוֹק-שְׂפָתַיִם?

לָמָּה רִיסֵי עַיִן תֶּאְצֹרְנָה חִצִּים דְּרוּכִים

אֲשֶׁר שָׁמָּה אֶלֶף אִישׁ מִלְחָמָה יֶאֱרוֹבוּ,

וְשַׁלָּמָה עֵין נְדָבוֹת וַחֲסָדִים תַּמְטִיר מֶגֶד-פְּרִי וּזְהַב-מַטְבֵּעוֹת?

לָמָּה לָשׁוֹן קוֹלְטָה מִכָּל רוּחַ דִּבְשׁוֹ?

לָמָּה אֹזֶן וְהִיא עַרְבֹּלֶת-אֵימָה מְסַפַּחַת בְּרִיאוֹת?

עַל-מָה נָחִיר פָּעוּר, נוֹשֵׁם פְּחָדִים, רְעָדָה וּבִעוּתִים?

לָמָּה סְיָג רַךְ לְנַעַר צָעִיר יוֹקֵד?

לָמָּה יְרִיעַת-בָּשָׂר קְטַנָּה עַל עֶרֶשׂ תְּשׁוּקָתֵנוּ?"

הַנַּעֲרָה חָרְדָה מִמּוֹשָבָהּ, וּבְתִתָּהּ קוֹל-צְעָקָה

נָסָה נוּס וָשׁוֹב, בְּאֶפֶס מַעֲצוֹר, עַד בּוֹאָהּ אֶל עִמְקֵי הַר.

שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע אֶת הַזָּמִיר כִּי יִפְצַח מִזְמוֹר-אָבִיב;

הָעֶפְרוֹנִי, יוֹשֵׁב עַרְשׂוֹ-אֲדָמָה, אַךְ הוֹפִיעַ בֹּקֶר,

מַחֲשֶׁה, מַקְשִׁיב; אָז יִקְפֹּץ מִשְׂדֵה-הַדָּגָן הַמִּתַּלְתֵּל,

וְרוֹמְמִיּוּת יְנַצֵּחַ עַל מַקְהֵלַת-הַיּוֹם – סִיל! סִיל! סִיל! סִיל!

נָסֹק עַל כַּנְפֵי-אוֹר אֶל מֶרְחָב סַגִּיא,

נָתֹן הֵדֵי-הֵדִים מוּל קוּנְכִיַּת-חֶמֶד רְקִיעִית, כְּחֻלָּה וְנוֹהָרֶת;

גְּרוֹנוֹ הַזָּעִיר בְּרוּחַ-קֹדֶשׁ עָמֵל: כָּל נוֹצָה

עַל צַוָּאר, חָזֶה וּכְנָפַיִם רוֹטֶטֶת מִנִּי הַשְׁפָּעָה אֱלֹהִית;

תֵּבֵל כֻּלָּה בִּדְמָמָה תַּאֲזִין, וְשֶׁמֶשׁ נוֹרָא-הוֹד

דּוֹם נִצָּב עַל הָהָר, הַשְׁקֵף עַל קְטוֹן-צִפֳּרִים זֶה

בְּעֵינֵי רוֹךְ-עַנְוָה וּפְלִיאָה, אַהֲבָה וְיִרְאָה.

אָז בְּאַדִּיר מִמַּחֲבוֹאָן הַיָּרוֹק כָּל הַצִּפֳּרִים פּוֹתְחוֹת זִמְרָתָן;

הַטֻּרְדוֹס, הַפִּשְׁתּוֹן, חוֹחִית-הַזָּהָב, הָאַדְמוֹנִי וְהַגִּדְרִית,

מְעוֹרְרִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ מֵהִרְהוּרֵי-מָתְקוֹ בְּרֹאשׁ-הָהָר;

שׁוּב הַזָּמִיר צוֹרֵף מִזְמוֹרוֹ, וְכָל הַיּוֹם

וְכָל הַלַּיְלָה יְוַעֲוֵעַ רָוֶה, וְכָל עוֹף-רְנָנוֹת

קַשּׁוּב אֶל קוֹלוֹ כַּבִּיר-הַהַרְמוֹנִיָּה בְּעֶרֶץ וְאַהַב.

זֶה חֲזוֹן קִינַת-בְּעוּלָה עַל אוֹלוֹלוֹן.

הַבּטֵ תַּבִּיט הַפְּרָחִים, כִּי יַעַרְפוּ יִקְרַת-רֵיחוֹתֵיהֶם,

וְאֵין אִישׁ יוּכַל יַגִּיד אֵיךְ מִמֶּרְכָּז כֹּה קָטָן מְתָקִים כָּאֵלֶּה יִשְׁפָּעוּ;

בְּשַׁגָּם יִשְׁכַּח כִּי בְּקֶרֶב הַמֶּרְכָּז הַהוּא הַנֵּצַח מַרְחִיב

פִּתְחֵי-עוֹלָם, אֲשֶׁר עוֹג וַעֲנָק אֲיֻמּוֹת יִשְׁמָרוּם.

תְּחִלָּה, טֶרֶם יִבָּקַע שַּחַר, חֶדְוָה בְּלִבּוֹת-פְּרָחִים נִפְקַחַת,

חֶדְוָה עַד לִידֵי דְמָעוֹת, אֲשֶׁר הַשֶּׁמֶשׁ, בַּעֲלוֹתוֹ, יִמְחֵן; וְהִנֵה תִּימוֹס-הַבָּר

וְהָעִזִּיָה – פְּלוּמִית וְרַכָּה, הַמִּתְנַפְנְפִים בֵּין קָנִים,

קַלִּילוֹת יִקְפְּצוּ עַל גַפֵּי אֲוִיר, רִאשׁוֹנִים לִמְחוֹל-הַנּוֹעַם. מְעוֹרְרִים הֵם

אֶת הַדִּבְשִׁיָּה, אֲשֶׁר נִסְמֶכֶת אֶל-אַלּוֹן יָשְׁנָה: תִּפְאֶרֶת-הַרַאֲוָה

מִתְהוֹלֶלֶת לְדַרְכָּהּ עֲלֵי-רוּחַ; הַזִּיוָנִית הַחֲמוּדָה – קוֹץ-הַלּוֹבֶן,

פּוֹקַחַת עֵינֶיהָ הָרַבּוֹת וְהַנָאווֹת; אַךְ הַשּׁוֹשַׁנָּה, וְאִם תַּאֲזִין, עוֹדָהּ יְשֵׁנָה

אֵין מֵעִיז לְהֲקִיצָהּ: עַד מְהֵרָה הִיא פּוֹקַעַת עַרְשָׂהּ עַל יְרִיעוֹת-הַתּוֹלָע

וְיוֹצֵאת בְּמַלְכוּת שֶׁבְּתִפְאָרֶת: פֶּרַח וָפֶרַח –

הַוַּרְדִיָּה, הַיַּסְּמִין, נִצַּת-הַקִּיר, הַקַּרְנְפוֹל,

הַיּוֹנְקִיל, חֲבַצֶלֶת הָרַחֲמִים – פּוֹתֵחַ רְקִיעָיו; כָּל עֵץ

וְנִצָּן וְעֵשֶׂב חִישׁ מְמַלֵּא אֲוִיר בְּמָחוֹל בְּלִי מִסְפָּר,

אַךְ הַכֹּל בְּסֵדֶר נָעִים וחָמִיד. בְּנֵי-אָדָם הֵם חוֹלֵי-אַהֲבָה:

כֵּן חֲזוֹן קִינַת-בְּעוּלָה עַל אוֹלוֹלוֹן.

מתוך הפואימה הנבואית “מילטוֹן”

שָׁלֹשׁ שָׁנִים צָמְחָה / וויליאם וורדסוורת', תרגם אברהם רגלסון

© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

שָׁלֹשׁ שָׁנִים צָמְחָה בְּשֶׁמֶשׁ וּרְבִיבִים,

אָז אָמְרָה הַתּוֹלָדָה: פֶּרַח נֶחְמָד מִזֶּה

בָּאָרֶץ מֵעוֹלָם לֹא נִזְרָעָה;

יַלְדָּה זוֹ אֲנִי לְעַצְמִי אֶקַּח;

שֶׁלִּי תִּהְיֶה, וְאֶעֱשֶׂה

גְּבֶרֶת מִשֶּׁלִּי.

בְּעַצְמִי אֶהְיֶה לְיַקִּירָתִי

גַּם חֹק גַּם דְּחִיפָה פְּנִימִית; וְאֶצְלִי

הַנַּעֲרָה, בְּסֶלַע וּמִישׁוֹר,

בְּאֶרֶץ וְשָׁמַיִם, בְּעֵמֶק וּבְמַחֲסֵה-שִׂיחִים,

תַּרְגִּישׁ כֹּחַ הַמַּשְׁגִּיחַ

לְהַלְהִיב אוֹ לַעֲצוֹר.

הִיא תִהְיֶה מִתְהוֹלֶלֶת כָּעֹפֶר

אֲשֶׁר, פֶּרֶא בְּשִׂמְחָתוֹ, עַל פְּנֵי הַכַּרְמְלִית

אוֹ בְּמַעֲלֵה-הָהָר יִקְפֹּץ.

וְלָהּ הַצֳּרִי הַנּוֹדֵף

וְלָהּ הַדְּמָמָה וְהַשַּׁלְוָה

אֲשֶׁר לִדְבָרִים אִלְּמִים נֶעֶדְרֵי-חוּשִׁים.

הָעֲנָנִים הַצָּפִים, אֶת הִלּוּכָם יַשְׁאִילוּ

לָהּ; לְמַעֲנָהּ הָעֲרָבָה תִכַּף;

אַף לֹא תֶחְסַר מַרְאוֹת

אֲפִילוּ בִּתְנוּעוּת הַסַּעַר,

חֵן אֲשֶׁר יְכַיֵּר אֶת דְּמוּת הַנַּעֲרָה

בְּשִׁתּוּף-רֶגֶשׁ אֵין-אֹמֶר.

כּוֹכְבֵי חֲצוֹת-לַיִל יִהְיוּ יְקַרִים

לָהּ; וְהִיא תַטֶּה אָזְנָהּ

בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת-סֵתֶר

אֲשֶׁר שָׁם פְּלָגִים יְרַקְּדוּ מַעְגָּלָם הַנִּפְתָּל,

וְיֹפִי, יְלִיד רַחַשׁ מְמַלְמֵל,

יַעֲבוֹר אֶל תּוֹךְ פָּנֶיהָ.

וְרִגְשׁוֹת-גִּיל חִיּוּנִיִּים

יְרוֹמְמוּ אֶת גִּזְרָתָהּ לְגֹבַהּ אָצִיל,

חֲזֵה-בְּתוּלֶיהָ יְטַפֵּחוּ.

מַחֲשָׁבוֹת כָּאֵלֶּה לְלוּסִי אֶתֵּן

עֵת הִיא וַאֲנִי יַחַד נִשְׁכֹּן

פֹּה בַּגַּיְא הַמְּאֻשָּׁר.

כֹּה אָמְרָה הַתּוֹלָדָה – הָשְׁלְמָה הַמְּלָאכָה –

לְמֵרוּץ לוּסִי שֶׁלִּי מַה נִמְהַר הַקֵּץ!

הִיא מֵתָה וְהִנִּיחָה לִי

אָחוּ זֶה, שַׁלְוָה זוֹ, וְזֶה מַרְאֵה-הַנּוֹף הַשָּׁקֵט,

זִכָּרוֹן מֵאֲשֶׁר הָיָה

וַאֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה עוֹד.

הֶאֱזַנְתִּי אֶלֶף צְלִילֵי-תוֹאַם

עֵת בֱּחוֹרֶשׁ יָשַׁבְתִּי נִשְׁעָן,

בַּהֲלָךְ-הַנֶּפֶשׁ, בּוֹ מַחְשְׁבוֹת-נוֹעַם

מַחְשְׁבוֹת-עֶצֶב מְבִיאוֹת אִתָּן.

אֶל מַעֲשֶׂיהָּ-נוֹי קָשְׁרָה הַתּוֹלָדָה

נִשְׁמַת-אֱנוֹשׁ, זוּ בִּי תִּנְוֶה,

וְרַבַּת עָגַם לִבִּי בְּיָדְעוֹ

מַה הָאָדָם מֵהָאָדָם עוֹשֶׂה.

דֶּרֶךְ קְוֻצּוֹת-בַּכּוּרִית, בּוֹ בַּמַּחֲבוֹא הָרַעֲנָן,

הַחוֹפֶן זִיוֵי-זֵרָיו סָחַב;

וֶאֱמוּנָתִי – כִּי כָל נִצָּן

נֶהֱנֶה מִן הָאֲוִיר, יִשְׁאָף.

מִסָּבִיב לִי צִפֳּרִים נִתְּרוּ, שִׂחַקוּ,

מַחְשְׁבוֹתָם לֹא אוּכַל שָׁעֵר,

אַךְ כָּל זִיז קַל שֶׁבְּקַל, אֵין חֵקֶר,

דְבֵקוּת-שֶׁל-עוֹנֶג דִּבֵּר.

זַלְזַלֵּי-לִבְלוּב בִּדְּרוּ מְנָפוֹת

לִתְפּוֹשׂ אֶת מַשַּׁב-הָרוּחַ;

עַל-כָּרְחִי אֲנִי נִדְחָף לִשְׁפּוֹט

כִּי שָׁם תַּעֲנוּג זָרוּחַ.

אִם זוֹ הָאֱמוּנָה מִשָּׁמַיִם הִיא אוֹת

וּרְצוֹן-הַקּוֹדֶשׁ שֶׁל הַתּוֹלָדָה הוּא זֶה,

הַאִם אֵין לִי טַעַם לְבַכּוֹת

מַה הָאָדָם מֵהָאָדָם עוֹשֶׂה?

אֲשֶׁר, בְּאַהֲבָתוֹ אֶת הַתּוֹלָדָה, סוֹד

יַמְתִּיק עִם צוּרוֹתֶיהָ הַנִּגְלוֹת, אֵלָיו תְּדַבֵּר

שָׂפָה רְוַת-תְּמוּרוֹת; לְנֶעֶלְצֵי-זְמַנָּיו

קוֹל-חֶדְוָה עִמָּהּ, וּבַת-צְחוֹק

וְצוּף-מִלִּים שֶׁל יוֹפִי, וְאֶל-תּוֹךְ

הִרְהוּרָיו קוֹדְרִים תִּגְלוֹשׁ בְּשִׁתּוּף-

רֶגֶשׁ רַךְ וּמְרַפֵּא, הַמְגַּנֵב

עֻקְצָם בְּטֶרֶם יֵדָע. כִּי תָבוֹאנָה מַחֲשָׁבוֹת

עַל הַשָּׁעָה הַמָּרָה, הָאַחֲרוֹנָה, כְּחֶתֶף

עַל רוּחֲךָ, וּדְמֻיּוֹת-עַצְבוּת

שֶׁל גְּסִיסָה קָשָׁה, וְתַכְרִיכִים וְאָרוֹן,

וְאֹפֶל אַל-נְשִׁימָה, וְהַמָּעוֹן הַצַּר,

תַּחֲרֵדְנָה אוֹתְךָ הַחֲרֵד, וְשִׁית לִבְּךָ לָחֳלִי –

צֵא-לְךָ אֶל-תַּחַת רָקִיעַ חָשׂוּף וְהַקְשֵׁב

תּוֹרוֹת-הַתּוֹלָדָה, עֵת מִכָּל-הָעֲבָרִים –

מֵאֶרֶץ עַל מֵימֶיהָ וְעֻמְקֵי-אֲוִיר –

יֶאֱתֶה קוֹל-דְּמָמָה: עוֹד יָמִים זְעֵיר,

וְשֶׁמֶשׁ, כֹּל-צוֹפֶה, אוֹתְךָ לֹא יוֹסִיף רְאוֹת

בְּכָל מַעְגָּלוֹ; אַף לֹא בָּאֲדָמָה הַקָּרָה,

שָׁם בְּרֹב דְּמָעוֹת הֻנַּח גֵּוְךַ חִוֵּר,

אַף לֹא בְּמוֹ חִבּוּק-אוֹקְיָנוּס, יִמָּצֵא

צַלְמֶךָּ. אֶרֶץ, זוֹ כִּלְכְּלַתְךָ, תִּזְכֶּה

בְּגִדּוּלְךָ, אֲשֶׁר יִמַּק וְיָשׁוּב יְהִי לְאָרֶץ,

וּשְׁדוּד כָּל סִמַּן-אֱנוֹשׁ, סַגֵּר

אֶת יִחוּד-הֲוָיָתְךָ, הָלֹךְ תֵּלֵךְ

לְהִתְבּוֹלֵל עֲדֵי-עַד עִם הַיְּסוֹדוֹת,

לִהְיוֹת אָח לְסֶלַע לֹא-יַרְגִּישׁ

וּלְרֶגֶב רָשֵׁל, אֲשֶׁר בֶּן-אִכָּרִים גַּס

יַהַפְכֶנּוּ בְּמַחֲרַשְׁתּוֹ וְיִדְרְכֵהוּ רָגֶל. אַלּוֹן

יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וּרְקַב-עֲפָרְךָ יִנְקוֹב.

אַךְ לֹא בָדָד אֶל נְוֵה מְנוּחָתְךָ-עוֹלָמִים

תִּתְכַּנֵּס, אַף לֹא תוּכַל פַּלֵּל לְנַפְשְׁךָ

יְצוּעַ, יֶתֶר-הוֹד לוֹ. שָׁכְבְּךָ תִּשְׁכַּב

עִם אֲבוֹת שַׁחֲרוּת-עוֹלָם, עִם מְלָכִים,

אַדִּירֵי-אָרֶץ, חֲכָמִים, צַדִּיקִים,

דְּמֻיּוֹת-תִּפְאֶרֶת וְחוֹזִים יְשִׁישִׁים מִדּוֹרוֹת חָלָפוּ,

כֻלָּהַם בְּבֵית-טְמוּנִים אֶחָד, כַּבִּיר. הַגְּבָעוֹת,

סְלָעִים צַלְעוֹתָן וְכַשֶּׁמֶשׁ עַתִּיקוֹת, – הָעֲמָקִים

בֵּינוֹתָן, מִשְׂתָּרְעֵי בִדְמָמָה עֲמֻקַּת-שַׂרְעַפִּים;

הַיְּעָרוֹת, הַדְרַת-זִקְנָה לָמוֹ; נְהָרוֹת

בְּמַלְכוּת הוֹלְכִים, וּנְחָלִים מְמַלְמְלֵי-תְלוּנוֹת,

יְכַסּוּ אֳפָרִים יֶרֶק; וּשְׁפוּכָה מִסָּבִיב לַכֹּל,

שְׁמָמָה אֲפֹרָה וּנְכֵאָה שֶׁל סַבָּא-אוֹקְיָנוּס, –

הֵן כָּל-אֵלֶּה קִשּׁוּטִים, כָּבוֹד יֹאמֵרוּ,

לְתַעֲצֻמּוֹת קֶבֶר-הָאָדָם. שֶׁמֶשׁ-זְהָבִים,

כּוֹכְבֵי-לֶכֶת, כָּל צְבָא-הָשָּׁמַיִם וְאֵין קֵצֶה,

יָאִירוּ נֹגַהּ עַל-פְּנֵי מִשְׁכְּנוֹת הַמָּוֶת הָעֲצוּבִים,

בְּדִמְמַת נְקִיפַת הַיּוֹבְלוֹת. כָּל דוֹרְכֵי-

הַכַּדּוּר – אַךְ קֹמֶץ הֵם לְעֻמַּת הַשְּׁבָטִים

בְּחֵיקוֹ נָמִים. שָׂא כַּנְפֵי-

שַׁחַר וַחֲדוֹר הַמִּדְבָּר הַבַּרְכִּי,

אוֹ תְעֵה-לְךָ בְּיַעֲרֵי-הַיְּעָרוֹת,

שָׁם יִתְגַּלְגֵּל הָאוֹרִיגָן וְלֹא יַאֲזִין רַחַשׁ

זוּלָתִי קוֹל מַשַּׁק-מִשְׁבָּרָיו, – וְעוֹד הַמֵּתִים גַּם-שָׁם.

וּרְבָבוֹת רבָבוֹת בַּחֶבְיוֹנִים הָהֵם, מֵאָז הוּחַל

מְעוּף-הַשָּׁנִים, רָבְצוּ גַם שָׁכָבוּ

בְּאַחֲרִית שְׁנָתָם. שָׁם רְפָאִים לְבַדָּם יִמְלוֹכוּ.

כְּמוֹהֶם אַתָּה תָנוּם. וּמַה אִם תֶּעְתַּק לִמְנוּחוֹת,

וְאֵין חַי חָל, וְאֵין רֵעַ

כּוֹתֵב פְּרִידָתְךָ עַל לִבּוֹ? כָּל הַנּוֹשְׁמִים

חֲבָלִים לָהֶם בְּגוֹרָלְךָ, עַלִּיזִים יִצְחֲקוּ

אַחֲרֵי לֶכְתְּךָ, וּמִשְׁפַּחַת-הָעֲצָבִים, עֲמוּסֵי-קֹדֶשׁ,

עוֹד בִּכְבֵדוּת יִצְעֲדוּ, וְאִישׁ-אִישׁ כְּקֶדֶם יִרְדּוֹף

צֵל מִקְסַם-שַׁעֲשׁוּעָיו. וְאוּלָם כָּל-אֵל יַעַזְבוּ

עֲלִיצוּתָם וְעִסְקֵי-מְלַאכְתָּם, וְיָבוֹאוּ,

וְיַצִּיעוּ אִתְּךָ עַרְשָׂם. עִם הַחֲלֵק וְעֲבוֹר

שַׁרְשֶׁרֶת-הַדּוֹרוֹת הָאֲרֻכָּה, כָּל בְּנֵי-אֱנוֹשׁ,

הַבָּחוּר בַּאֲבִיב הַחַיִּים הַיָּרוֹק, וְהַהוֹלֵךְ

בִּמְלֹא תֹּקֶף-יָמָיו, אֵם, וּבְתוּלָה,

וְעוֹלַל-חֶמֶד, וְרֹאשׁ-שֵׂיבָה, –

לְצִדְּךָ אֶחָד-אֶחָד יֵאָסֵפוּ

עַל-יְדֵי אֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם יֵלֵכוּ, בְּתוֹרָם הֵם.

כֹּה תִחְיֶה, אֲשֶׁר בְּבוֹא פְּקֻדָּתְךָ לְהִסְתַּפֵּחַ

אֶל הָאֹרְחָה, בַּת בְּלִי מִסְפָּר, הַמִּתְנוֹעַעַת

אֶל מַמְלֶכֶת-הַתַּעֲלֻמּוֹת, בָּהּ לְאִישׁ וָאִישׁ

מְתֻקָּן חַדְּרוֹ בְּהֵיכְלֵי-הַמָּוֶת הַדּוֹמְמִים,

לֹא תֵלֵךְ כְּעֶבֶד-מִכְרוֹת, לָיְלָה,

מְיֻסַּר-עַקְרַבִּים אֶל בּוֹרוֹ, כִּי-אִם – בִּטָּחוֹן בַּל-יִמּוֹט

בְּסוֹמְכֶיךָ וּמְנַחֲמֶיךָ – תִּקְרַב עֲדֵי קִבְרְךָ,

כָּעוֹטֵף-עָטֹף מִסָּבִיב לוֹ יְרִיעוֹת-יְצוּעוֹ

וְשָׁכֹב לִקְרַאת חֲלוֹמוֹת עֲרֵבִים.

כִּי יַחֲשֹׁב הָרוֹצֵחַ הָאָדֹם “רָצַחְתִּי!”

וְיַחֲשֹׁב הַנִּרְצָח “נִרְצָחְתִּי!”

לֹא הֵיטִיבּו דַּעַת דַּרְכֵי-סֵתֶר,

בָּהֶם אֵלֵךְ וְאֶעֱבֹר וְאָשׁוּב-אָבוֹא.

רָחוֹק אוֹ שָכוּחַ – קָרוֹב הוּא לִי,

צֵל וְאוֹר-שֶׁמֶשׁ – אֶחָד.

אֵלִים חָלְפוּ, לְפָנַי יוֹפִיעוֹ,

וּכְלִמָּה וּתְהִלָּה – אַחַת לִי.

מֵעַל חֶשְׁבּוֹנָם, אֲשֶׁר אִתִּי לֹא הִתְחַשָּׁבוּ;

מִמֶּנִי יִפְרְחוּ – אֲנִי הכְּנָפַיִם.

אֲנִי בַּעַל-הַסָּפֵק וְהַסָּפֵק,

וַאֲנִי הַהַלֵּל בְּפִי הַבְּרַהְמִין מְזֻמָּר.

אֵלִים אַדִּירִים אֶל מְעוֹנִי נִכְסָפִים,

וְשָׁוְא נִכְסְפוּ שִׁבְעַת הַקְּדוֹשִׁים;

וְאַתָּה, אוֹהֵב-טוֹב עָנָו,

אוֹתִי מְצָא, וַהֲפֹךְ עָרְפְּךָ לְגַן-עֵדֶן.

עַל-יַד הַגֶּשֶׁר הַגָּלְמִי, זֵרַת הַשֶּׁטֶף,

דִּגְלָם לְרוּחַ-אַפְּרִיל מְגוֹלָל,

פֹּה פַּעַם עָמְדוּ הָאִכָּרִים בְּנֶשֶׁק

וְיָרוּ הַיְּרִיָה, נְשְׁמְעָה בִּמְלוֹא-עוֹלָם.

הָאוֹיֵב זֶה-כְּבָר בִּדְמָמָה יָשֵׁן,

כָּמוֹהוֹ הַמְּנַצֵּחַ יָשֵׁן דֻּמָם;

וְהַזְּמָן סָחַף אֶת הַגֶּשֶׁר הֶחָרֵב

בַּזֶרֶם הָאָפֵל, הַזּוֹחֵל אֶל הַיָם.

עַל יֶרֶק שְׂפַת-נָהָר זוֹ, אֵצֶל זֶה הַזֶרֶם הָרַךְ,

אָנוּ מַצִּיבִים הַיּוֹם אֶבֶן-חֲנוֹךְ;

לְמַעַן הַזִּכָּרוֹן מַעֲשָׂם יִגְאַל,

עֵת, כְּמוֹ אֲבוֹתֵינוּ, דוֹר בָּנֵינוּ יַהֲלוֹךְ.

רוּחַ, אֲשֶׁר מָסַךְ בַּגִּבּוֹרִים הָהֵם אֹמֶץ

לָמוּת, וְהִנִּיחַ יַלְדֵיהֶם בְּנֵי-חוֹרִין,

צַוֵּה זְמָן וָטֶבַע, בְּחֶסֶד יַחֲמוֹלוֹ

זוֹ הַיָּד, לָהֶם וּלְךָ נָקִים.

א.

עֵת לִילָכִים לָאַחֲרוֹנָה בַּחֲצַרגִּנָּה פָּרָחוּ

וְהַכּוֹכָב הַגָּדוֹל מְבֹהָל שָׁקַע בִּשְׁמֵי־הַמַּעֲרָב לָיְלָה,

אָבַלְתִּי, וְעוֹד אֶאְבַּל עִם אָבִיב עַד־חוֹזֵר.

אָבִיב עַד־חוֹזֵר, שִׁלּוּשׁ לֹא־אַכְזָב אֵלַי תָבִיא,

לִילָךְ פּוֹרֵחַ שָׁנָה־שָׁנָה וְכוֹכָב שׁוֹקֵעַ בַּמַּעֲרָב

וְהָגֹה בָּאִישׁ אָהַבְתִּי.

ב.

הוֹ כּוֹכָב מַעֲרָבִי כַּבִּיר, נָפָל!

הוֹ צִלְלֵי לַיְלָה – הוֹ לַיְלָה נוּגֶה, דּוֹמֵעַ!

הוֹ כּוֹכָב גָּדוֹל, אָבָד! הוֹ עֲרָפֶל שָׁחוֹר, יְכַס הַכּוֹכָב!

הוֹ יָדַיִם אֵין־רַחֵם הַמַּחֲזִיקוֹת בִּי וְאָפֵס כֹּחִי –

הוֹ נְשָׁמָה שֶׁלִּי שְׁדוּדַת־יֶשַׁע!

הוֹ עָנָן אַכְזָרִי, יַקִּיפֵנִי וְלֹא יִקְרָא לְנַפְשִׁי דְרוֹר!

ג.

בַּחֲצַרְגִּנָּה מוּל בֵּית־אִכָּרִים נוֹשָׁן

עַל־יַד קַרְשֵׁי־גָדֵר מְסֻיָּדִים,

עוֹמֵד שִׂיחַ־הַלִּילָכִים, גָּדַל וְרָמַם, עָלִים לוֹ דְמוּת־לֵב, מַעֲשִׁירֵי הוֹרֵק,

מַרְבֶּה נִצָּנִים מְחֻדָּדִים הַקָּמִים עֲדִינוֹת, עִם בֹּשֶׂם חָרִיף שֶׁאָהַבְתִּי,

וְכָל עָלֶה – נֵס. וּמִן הַשִּׂיחַ הַזֶּה בַּחֲצַרְגִּנָּה,

עַל נִצָּנָיו, עֲנֻגֵּי־הַגֶּוֶן, וְעָלָיו, מַעֲשִׁירֵי הוֹרֵק, דְּמוּת־לֵב לָמוֹ,

סָעִיף עַל תִּפְרַחְתּוֹ אֶשְׁבּוֹר.

ד.

בַּבִּצָּה, בְּמַעֲמַקֵּי־מַחֲבֵא,

צִפּוֹר חָרֵד וּמֻצְנָע מְוַעֲוֵעַ מִזְמוֹר.

בּוֹדֵד הַטֻּרְדוֹס,

הַנָּזִיר הַמִּתְבַּדֵּל לְנַפְשׁוֹ, מִמְּקוֹמוֹת־יִשּׁוּב יֵשְׂטְ,

מְזַמֵּר־לוֹ מִזְמוֹר.

מִזְמוֹר הַגָּרוֹן הַשּׁוֹתֵת דָּם,

מִזְמוֹר שֶׁפֶךְ־הַחַיִּים אֲשֶׁר לַמָּוֶת, (כִּי הֵיטֵב יָדַעְתִּי, אָח יָקָר,

לוּלֵי נִתַּן לְךָ לְזַמֵּר, כִּי אָז גָּוַעְתַּ וַתָּמֹת).

ה.

מֵעַל חֲזֵה הָאָבִיב, הָאָרֶץ, בְּקֶרֶב עָרִים,

בֵּין שְׁבִילִים וְדֶרֶךְ יַעְרוֹת־קְדוּמִים, שָׁם מִקָּרוֹב

הֵצִיצוּ סִגָּלִיּוֹת מֵאֲדָמָה, הָצֵץ וּבָרֹד הַשַּׁלֶּכֶת הָאֲפֹרָה,

בֵין עִשְׂבֵּי הַשָּׂדֶה בְּצִדֵּי הַשְּׁבִילִים מִזֶּה וּמִזֶּה, עָבֹר הָעֵשֶׂב אֵין־קֵצֶה לוֹ,

עָבֹר עַל פְּנֵי הַחִטָּה צְהֻבַּת־הַשְּׁלָפִים,

כִּי קָם כָּל גַּרְעִין מִתַּכְרִיכָיו בַּשְּׁדֵמוֹת הַחוּמוֹת־אַפְלוּלִיּוֹת,

עָבֹר עַל פְּנֵי נִצּוֹת־הַתַּפּוּחַ, מַלְבִּינוֹת וּמַוְרִידוֹת בַּגַּנִּים,

נָשֹׂא גְוִיָּה אֶל מְקוֹם תָּנוּחַ בּוֹר,

לַיְלָה וְיוֹמָם נוֹסֵעַ אָרוֹן.

ו.

אָרוֹן הָעוֹבֵר דֶּרֶךְ שְׁבִילִים וּרְחוֹבוֹת,

דֶּרֶךְ יוֹם וָלַיְלָה, וְעָנָן עָצוּם מַחֲשִׁיךְ הָאָרֶץ,

עִם פְּאֵר דְּגָלִים גְּלוּלִים, עִם עָרִים, שְׁחוֹר עָטָפוּ,

עִם חָזוּת הַמְּדִינּות עַצְמָן, נִצָּבוֹת כְּנָשִׁים צְעוּפוֹת־אַלְמְנוּת,

עִם תַּהֲלוּכוֹת אֲרֻכּוֹת־מִתְפַּתְּלוֹת וְלַפִּידֵי־לָיְלָה,

עִם אֲבוּקוֹת אֵין־סְפוֹר בִּדְלִיקָתָן,

עִם יָם־שֶׁל־פַּרְצוּפִים שׁוֹתֵק וְרָאשִׁים גְּלוּיֵי מִכּוֹבַע,

עִם בֵּית־הַנְּתִיבוֹת בְּצִפִּיָּתוֹ, הָאָרוֹן בְּהַגִּיעוֹ, וְכָל־פָּנִים קְדוֹרַנִית,

עִם כָּל קוֹלוֹת־הַהִי בַּקִּינוֹת הַנִּשְׁפָּכוֹת מִסָּבִיב לָאָרוֹן,

בָּתֵּי־הַיִּרְאָה מְעֻמְעֲמֵי־אוֹרָם וְהִתְרָעֵד הָעֻגָּבִים –

בְּמָקוֹם אֲשֶׁר בֵּינוֹת אֵלֶּה תִּסַּע נָסֹעַ,

עִם הֲלֹם־הֲלֹם הַפַּעֲמוֹנִים הַמְרַמְרְמִים בְּלִי הֶרֶף,

הִנֵּה, אָרוֹן הָעוֹבֵר אַט־אַט,

אֲנִי נוֹתֵן לְךָ סְעִיפִי לִילָךְ.

ז.

(לֹא לְךַ, לֹא לְאֶחָד בִּלְבָד –

נִצָּנִים וִירֻקֵּי־עֲנָפִים אֶל כָּל־אֲרוֹנוֹת אֲנִי מֵבִיא,

כִּי רַעֲנָן כַּבֹּקֶר, כֵּן אִוִּיתִי רוֹן מִזְמוֹר אֵלֶיךָ,

הוֹ מָוֶת תָּמִים וְקָדוֹשׁ.

מֵעַל פְּנֵי כֹל – מַדָּנֵי־וְרָדִים,

הוֹ מָוֶת, אֲכַסֶּךָּ כֻּלְּךָ וְרָדִים וַחֲבַצָּלוֹת מַקְדִּימוֹת בּוֹא,

אַךְ בְּיוֹתֵר וּבְשָׁעָה זוֹ, לִילָךְ רִאשׁוֹן לַפְּרִיחָה

שֶׁפַע אֶשְׁבּוֹר, אֶשְׁבּוֹר סְעִיפִים מִנִּי שִׂיחִים,

עֲמוּס־זְרוֹעַ אֲנִי בָא, הַמְטֵר אוֹתָם לְפָנֶיךָ,

לְפָנֶיךָ וְלִפְנֵיכֶם, הָאֲרוֹנוֹת כֻּלְּכֶם, הוֹ מָוֶת.)

ח.

הוֹ כּוֹכָב מַעֲרָבִי הַמַּפְלִיג בַּשְּׁחָקִים,

עַתָּה יָדַעְתִּי פֵּשֶׁר רִמְזְךָ כְּטַיְּלִי לִפְנֵי חֹדֶשׁ,

כְּטַיְּלִי בִּשְׁתִיקָה בְּמוֹ לַיְלָה שָׁקוּף, סֻכָּתוֹ צְלָלִים,

כִּרְאוֹתִי כִּי דָבָר עִמְּךָ לָאַט, כִּי שַׁחוֹתָ אֵלַי לֵיל אַחַר לֵיל,

כִּי צָנַחְתָּ מִשְּׁחָקִים וַתִּשְׁפַּל כִּמְעַט־קָט לְצִדִּי,

(וְיֶתֶר הַכּוֹכָבִים כֻּלָּם הִסְתַּכָּלוּ);

כְּטַיְּלֵנוּ יַחַד בְּמוֹ לַיְלָה אֲזוּר־קֹדֶשׁ (כִּי דְבַר־מָה,

לֹא אֵדַע כַּנּוֹתוֹ, הִדִּידַנִּי מִשֵּׁנָה),

אָז, כִּי הִתְקַדֵּם לַיְלָה, וּרְאִיתִיךָ עַל שְׂפַת הַמַּעֲרָב

אֵיךְ מָלֵאתָ יָגוֹן וַתִּמְלָא,

כְּעָמְדִי עַל הָאֲדָמָה הַמִּתְגַּבַּעַת לְרוּחַ קַלָּה בְּמוֹ לַיְלָה קָרִיר, שָׁקוּף,

וְצָפִיתִי מָקוֹם עָבַרְתָּ בּוֹ וְנִטְמַעְתָּ בְּחֹשֶׁךְ־תַּחְתִּיּוֹת אֲשֶׁר לַלָּיְלָה,

וְנַפְשִׁי בְרָעָתָהּ אָז אֵין־רָצוֹן שָׁקָעָה, כָּמוֹךָ אַתָּה,

כַּדּוּר עָצוּב, אֲשֶׁר בִּמְקוֹמְךָ

תַּמּוֹתָ, נָפַלְתָּ בְּמוֹ לַיְלָה, וְאֵינֶךָּ.

ט.

שִׁירָה עוֹד שָׁם בַּבִּצָּה,

הוֹ זַמָּר בַּיְשָׁן וָרַךְ, אֶשְׁמַע צְלִילֶיךָ, אֶשְׁמַע קוֹלְךַ בְּקָרְאֲךָ אֵלַי,

אֲנִי שׁוֹמֵעַ, הִנְּנִי בָא, בַּנְתִּיךָ,

אַךְ דֵּי־רֶגַע אֶשְׁהֶה, כִּי הַכּוֹכָב הַנָּהִיר עֲצָרָנִי,

הַכּוֹכָב, יְדִידִי הַמִּסְתַּלֵּק, אֲחָזַנִּי וַיַּעַצְרֵנִי.

י.

הוֹ אֵיכָה אֲוַעְוַע אֲנִי לַמֵּת אָהָבְתִּי?

וּבַמֶּה אֲקַשֵּׁט מִזְמוֹרִי לַנְּשָׁמָה הַנְּדִיבָה, הַנְּעִימָה, זוּ הָלָכָה?

וּמַה־בֹּשֶׂם אֲבַשֶּׂם־בּוֹ הַקֶּבֶר אֲשֶׁר לָאִישׁ אָהָבְתִּי?

רוּחוֹת־יָם נְשׁוּבִים מִמִּזְרָח וּמַעֲרָב,

נֱשׁוּבִים מִן הַיָּם הַמִּזְרָחִי וּנְשׁוּבִים מִן הַיָּם הַמַּעֲרָבִי,

עַד יִפָּגְשׁוּ יַחַד שָׁם בָּעֲרָבוֹת,

אֵלֶּה וּבְאֵלֶּה וּבִנְשִׁימַת רִנָּתִי

אֲבַשֵּׂם הַקֶּבֶר אֲשֶׁר לָאִישׁ אָהָבְתִּי.

יא.

הוֹ מָה אֶתְלֶה עַל קִירוֹת הָאֹהֶל?

וּמַה הַתְּמוּנוֹת תִּהְיֶינָה, אֶתְלֵן עַל הַקִּירוֹת,

לְפָאֵר יַד־הַקְּבוּרָה אֲשֶׁר לָאִישׁ אָהָבְתִּי?

תְּמוּנוֹת שֶׁל אָבִיב מְשַׂגְשֵׂג וְחַוּוֹת וּבָתִּים,

עִם שְׁעַת־עַרְבַּיִם כְּהֵאָסֵף חַמָּה בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי,

עִם זִרְמֵי זְהַב־כֶּתֶם אֲשֶׁר לְחַמָּה מְפִיקַת־הֲדָרִים,

לֵאָה, שׁוֹקַעַת, יוֹקֶדֶת, מַרְחִיבַת־אֲוִיר,

עִם דֶּשֶׁא רַעֲנָן, בָּשִׂים, תַּחַת רֶגֶל, וְעָלִים חֲוַרְוָרִים־יְרַקְרַקִּים

אֲשֶׁר לְאִילָנוֹת וַלְדָנִיִּים,

בַּמֶּרְחָק – הַזֶּגֶג הַשּׁוֹטֵף, חֲזֵה־הַנָּהָר, עִם פִּרְפּוּר־רוּחַ פֹּה וְשָׁם,

עִם גְּבָעוֹת בַּמַּעֲרָכָה עַל גְּדוֹת הַנָּהָר, קַוֵּי־קַוִּים נֶגֶד הָרָקִיעַ,

וּצְלָלִים יַרְכְּתֵיהֶן,

וְהָעִיר בִּסְמִיכוּת עַל מְעוֹנוֹת מִצְטוֹפְפִים וּגְלִילֵי־מַעֲשֵׁנוֹת,

וְכָל מַרְאוֹת הַשְּׁוָקִים וּבָתֵּי־הַמְּלָאכָה, וְהַפּוֹעֲלִים כְּשׁוּבָם בָּיִת.

יב.

הִנֵּה, גּוּף וּנְשָׁמָה – זוֹ הָאָרֶץ,

מַנְהֶטֶן שֶלִּי־אֲנִי עַל חֻדֵּי־מִגְדָּלִים,

וְזִרְמוֹת־יָם מִתְנוֹצְצוֹת וּפוֹחֲזוֹת, וָאֳנִיּוֹת,

הָאָרֶץ הַהֲפַכְפֶּכֶת, הַמְּרֻוַּחַת, דָּרוֹם וְצָפוֹן בְּמוֹ אוֹרָה,

חוֹפֵי אוֹהַיְאוֹ וְהַמִּיזוּרֵי הַמַּבְרִיק,

וְתָדִיר הָעֲרָבוֹת, מִשְׂתָּרְעוֹת הַרְחֵק, עוֹטוֹת עֵשֶׂב וְתִירָס,

הִנֵּה שֶׁמֶשׁ־תְּרוּמָה כֹּה שָׁלֵו וְיָהִיר,

בֹּקֶר סְגוֹל וְאַרְגָּמָן, וְצַפְרִירָיו מֻרְגָּשִׁים וְאֵינָם מֻרְגָּשִׁים,

הָאוֹרָה הָאֲצִילָה, לֵידָתָהּ בְּנוֹעַם וְאֵין לָהּ שִׁעוּר,

זֶה הַנֵּס הַשּׁוֹפֵעַ, הַמְּלַפֵּף כֹּל, צָהֳרַיִם בְּמִלּוּאָם,

עֶרֶב־מַעֲדַנִּים קָרֵב, לַיִל מְפֻלָּל וְכוֹכָבִים,

נָגְהָם עַל פְּנֵי עָרַי כֻּלָּן, עוֹלֵף אָדָם וְאָרֶץ.

יג.

שִׁירָה עוֹד, שִׁירָה עוֹד, צִפּוֹר אָפֹר־חוּם,

שִׁירָה מִן הַבִּצּוֹת, הַמַּחֲבוֹאִים, שְׁפוֹךְ רִנָּתְךָ מִן הַשִּׂיחִים,

בְּלִי־קִצְבָה מִנִּי אֹפֶל־עַרְבַּיִם, מִנִּי אֲרָזִים וְאַשּׁוֹחִים.

שִׁירָה עוֹד, יָקָר בָּאַחִים, וַעֲוַע מִזְמוֹרְךָ הַחֲלִילִי,

מִזְמוֹר אֱנוֹשִׁי רוֹגֵשׁ, וְהַקּוֹל – תַּכְלִית תּוּגָה.

הוֹ מֻגָּר וְחָפְשִׁי וְרַחוּם!

הוֹ פִּרְאִי וְשָׁלוּחַ נֶגְדָה־נָא לְנַפְשִׁי – הוֹ זַמָּר פֶּלִיא!

אַאֲזִינְךָ אוֹתְךָ בִּלְבָד – אוּלָם עוֹד הַכּוֹכָב מַחֲזִיק בִּי

(וְאִם מְהֵרָה יִסְתַּלֵּק),

עוֹד הַלִּילָךְ תַּקִּיף־הָרֵיחַ מַחֲזִיק בִּי.

יד.

וַיְהִי כְּשִׁבְתִּי בְּתוֹךְ הַיּוֹם, וְכִצְפּוֹתִי

אֶל כְּלוֹת הַיּוֹם עַל אוֹרוֹ, וְשַׁדְמוֹת־אָבִיב, וְאִכָּרִים מְעַתְּדִים תְּבוּאוֹתָם,

אֶל יְרִיעַת אַרְצִי הַמִּתְרַחֶבֶת לְתֻמָּהּ עַל בְּרֵכוֹתֶיהָ וְיַעֲרוֹתֶיהַ,

אֶל יִפְעַת־הָעֲדָנִים הָאַוְרִירִית (אַחֲרֵי רוּחוֹת־רֹגֶז וְסוּפוֹת)

מִתַּחַת שָׁמַיִם מְקֻמָּרִים בְּשִׁלְהֵי־יוֹם הָאָצִים וְחוֹלְפִים, וְקוֹלוֹת טַף וְנָשִׁים,

זִרְמוֹת־יָם מִתְנוֹעֲעוֹת בְּרָב־תְּמוּרוֹת, וְרָאִיתִי הַסְּפִינוֹת אֵיךְ תַּפְלֵגְנָה,

וְהַקַּיִץ כִּי יֶאֱתֶה בְּחֵילוֹ, וְהַשָּׂדוֹת שׁוֹקְקוֹת בֶּעָמָל,

וּבָתִּים־בָּתִּים עַד אֵין מִסְפָּר, כֵּיצַד יִמְשְׁקוּ כֻּלָּם,

אִישׁ־אִישׁ בִּסְעוּדוֹתָיו וּבְזוּטוֹת־נְהָגָיו יוֹם־יוֹם,

וְהָרְחוֹבוֹת אֵיךְ בִּפְעִימוֹת יִפָּעֵמוּ, וְהֶעָרִים הַכְּלוּאוֹת –

הִנֵּה, בָּעֵת הַהִיא וּבַמָּקוֹם הַהוּא,

נָפֹל עַל כֻּלָּם וּבֵינוֹת לְכֻלָּם, עָטֹף אוֹתִי עִם הַשְּׁאָר,

הוֹפִיעַ הֶעָנָן, הוֹפִיעַ הַשֶּׂרֶךְ הָאָרוֹךְ, הַשָּׁחוֹר,

וָאֵדַע מָוֶת, וַהֲגִיגוֹ, וְדַעַת־מָוֶת קְדוֹשָׁה.

אֲזַי, עִם דַּעַת־מָוֶת כִּמְהַלֶּכֶת לְצִדִּי מִזֶּה,

וַהֲגִיג־מָוֶת כִּמְהַלֵּךְ לְצִדִּי, מִתְרַפֵּק עָלַי, מִזֶּה,

וַאֲנִי בַּתָּוֶךְ כְּמוֹ בְּלְוְיַת רֵעִים וּכְאוֹחֵז יְדֵי רֵעִים,

נַסְתִּי אֶל הַלַּיְלָה הַמְסַתֵּר, הָאוֹסֵף וְלֹא יְדַבֵּר,

יָרֹד אֶל חוֹפֵי הַמַּיִם, אֶל הַמְּסִלַּה, עַל־יַד הַבִּצָּה בָּאַפְלוּלִית,

אֶל אֲרָזִים אֲפוּפֵי קֹדֶשׁ וּצְלָלִים, וְאַשּׁוֹחֵים רְפָאִיִּים, מַרבֵּי שְׁתִיקָה.

וְהַזַּמָּר, הַנֶּחְבָּא מִכֹּל, קִדֵּם פָּנַי,

הַצִּפּוֹר הָאָפֹר־חוּם, אַכִּירֵהוּ, קִדֵּם פְּנֵי הַחֲבֵרִים שְּלָשְּתֵּנוּ,

וַיְּזַמֵּר אֶת נְגִינַת הַמָּוֶת, וּפָסוּק לָאִישׁ אָהָבְתִּי.

מִנִּי מַעֲמַקֵּי־מַחֲבֵא נִדָּחִים,

מִנִּי אֲרָזִים רֵיחָנִיִּים וְאַשּׁוֹחִים רְפָאִיִּים מַרבֵּי־שְׁתִיקָה,

בָּאָה נְגִינַת הַצִּפּוֹר.

וְקֶסֶם הַנְּגִינָה עֲבָרָנִי,

עֵת אָחַזְתִּי, כֶּאֱחוֹז יָד־אֶת־יָד, אֶת חֲבֵרַי בַּלַּיְלָה,

וְקוֹל־נִשְׁמָתִי עָנָה־הִתָּאֵם לְמִזְמוֹר הַצִּפּוֹר.

"בּוֹאָה, מָוֶת חָמִיד וְחַנּוּן,

הִתְנַחְשֵׁל מִסָּבִיב לָעוֹלָם, שַׁלְאֲנָן הַגִּיעָה, אֱתָיָה,

יוֹמָם, לַיְלָה, לַכֹּל, לְאִישׁ וָאִישׁ,

אִם תַּקְדִּים וְאִם תְּאַחֵר, מָוֶת אָצִיל.

תִּשְׁתַּבַּח תֵּבֵל אֵין־תְּכוֹן,

עַל חַיִּים וְשָׂשׂוֹן וְעַל פְּלִיאוֹת עֲצָמִים וָדָעַת,

וְעַל אַהֲבָה, אַהֲבַה בְּמֹתֶק – אַךְ שֶׁבַח! שֶׁבַח! שֶׁבַח!

עַל זְרוֹעוֹת נֶאֶמְנוֹת־חֲבוֹק שֶׁל מָוֶת קְרִיר־מַעֲלוֹף.

חוֹמֵל קְדוּר־פָּנִים, תָּמִיד מַחֲלִיק וְקָרֵב בְּרַגְלַיֳם רַכּוֹת,

אִם לֹא רִנֵּן לְךָ אִישׁ רִנַּת ‘בָּרוּךְ הַבָּא’ בְּתֹם?

כִּי אָז אֲרַנְּנֶהָ אֲנִי לְךָ, אַנְוֶךָ מָרוֹם לַכֹּל,

הִנְּנִי מֵבִיא לְךָ מִזְמוֹר, אֲשֶׁר, אִם כֵּן נִגְזַר שֶׁתָּבוֹא, בּוֹאָה לְלֹא הַסֵּס.

קְרָב, גּוֹאֵל עַז,

אִם כֵּן הָיָה, אִם לָקַחְתָּ כֹּל אֲשֶׁר בְּשִׂמְחָה אֲזַמְּרֵם־אֲכַנֵּם מֵתִים,

אֲבוּדֵי בְּצִיפַת־אַהֲבַת אוֹקְיָנוּס שֶׁלְּךָ,

רְחוּצֵי בְּשֶׁטֶף זִיו־אָשְׁרְךָ, הוֹ מָוֶת.

מִמֶּנִּי אֵלֶיךָ – סֵירֵינַדּוֹת עַלִּיזוֹת,

מְחוֹלוֹת לִכְבוֹדְךָ אַצִּיעַ, לָתֵת לְךָ יְקָר, קִשּׁוֹטִים וּסְעוּדוֹת לְמַעֲנֶךָּ,

וּמִתְבַּקְּשִׁים מַרְאוֹת הָאֲדָמָה הָרְחָבָה, וְרָקִיעַ מִשְׂתָּרֵעַ־רוּם,

וְהַחַיִּים וְהַשָּׂדוֹת, וְהַלַּיְלָה הֶעָצוּם, כֶּבֶד־הַמַּחֲשָּבָה.

הַלַּיְלָה בִּדְמָמָה מִתַּחַת כּוֹכָבִים הַרְבֵּה,

חוֹף הָאוֹקְיָנוּס, וְהַגַּל הַמְהַדְהֵד־לוֹחֵשׁ, אֲשֶׁר קוֹלוֹ יָדָעְתִּי,

וְהַנְּשָׁמָה אֵלֶיךָ פּוֹנָה, הוֹ מָוֶת כַּבִּיר, עַב־הַצָּעִיף,

וְהַגּוּף נִלְפָּת־נִצְמָד אֵלֶיךָ בְּהוֹדָיָה.

מֵעַל לְצַמְּרוֹת הָעֵצִים אֲנִי מַרְחִיף אֵלֶיךָ מִזְמוֹר,

מֵעַל הַגַּלִּים הַמִּתְרוֹמְמִים וְשׁוֹקְעִים,

מֵעַל רִבְבוֹת הַשָּׂדוֹת וּמֶרְחֲבֵי־הָעֲרָבוֹת,

מֵעַל כֹּל־עָרִים צְפוּפוֹת־דְּחוּקוֹת וְהֶמְיַת מִסְפָּנוֹת וּדְרָכִים,

אֲנִי מַרְחִיף נְגִינָה זוֹ בְּחֶדְוָה־בְּחֶדְוָה אֵלֶיךָ, הוֹ מָוֶת".

טו.

לְמוֹ תֵּאוּם־נִשְׁמָתִי,

אַדִּירוֹת וְעַזּוֹת הוֹסִיף רוֹן הַצִּפּוֹר הָאָפֹר־חוּם,

וּצְלִילָיו הַצַּחִים, הַמְחֻשָּׁבִים, מִתְפַּשְּטִים, מְמַלְּאִים אֶת הַלָּיְלָה.

אַדִּירוֹת בְּאַשּׁוֹחִים וַאֲרָזִים מְעֻמְעָמִים,

צַחוֹת בְּרַעֲנַנּוּת רְטֻבָּה וּבֹשֶׂם־בִּצּוֹת,

וַאֲנִי עִם חֲבֵרַי שָׁם בַּלָּיְלָה.

וּרְאִיָּתִי, בְּתוֹךְ עֵינַי חֲבוּשָׁה, הֻתָּרָה־נִפְקָחָה,

כְּמוֹ לִקְרַאת מַעַרְכוֹת־חָזוֹן מְמֻשָּׁכוֹת.

וָאֵרֶא מִשְׁתָּאֶה הַצְּבָאוֹת,

רָאִיתִי כְּמוֹ בַּחֲלוֹמוֹת אֵין־רַעַשׁ מֵאוֹת־מֵאוֹת דִּגְלֵי מִלְחָמָה,

נִשָּׂאִים בְּעַד עֲשַׁן־קְרָבוֹת

וּמְטֻלְטָלִים הֵנָה וְאָן בְּעַד הֶעָשָׁן, וְהֵם קְרוּעִים וּמְגֹאֲלֵי־בַדָּם,

וּלְבַסּוֹף נוֹתְרוּ רַק שְׁיָרִים מְעַטִּים בַּמַּקְלוֹת (וְהַכֹּל – בִּדְמָמָה),

וְהַמַּקְלוֹת מְשֻׁבָּבִים לִשְׁבָבִים וּשְׁבוּרִים.

רָאִיתִי אֶת פִּגְרֵי־הַקְּרָב לְרִבְבוֹתֵיהֶם

וּשְׁלָדִים לְבָנִים אֲשֶׁר לִצְעִירִים – רָאֹה רְאִיתִים,

רָאִיתִי הַמַּפּוֹלֶת־הַמַּפּוֹלֶת שֶׁל כָּל הַחַיָּלִים חַלְלֵי־הַמִּלְחָמָה,

אַךְ־גַּם רָאִיתִי אשֶׁר אֵין הֵם כְּפִי הַנִּסְבָּר,

הֵם עַצְמָם תְּמִימָה שַׁלְוָתָם, הֵם לֹא יִסְבּוֹלוּ,

אֲשֶׁר בַּחַיִּים – הֵמָּה נִשְׁאֲרוּ וְסָבָלוּ, הָאֵם סָבְלָה,

וְסָבְלוּ הָאִשָּׁה וְהַיֶּלֶד, וְסָבַל הֶחָבֵר שְׁגוּי־הַהִרְהוּרִים,

וְהַצְּבָאוֹת אֲשֶׁר שָׂרָדוּ הֵמָּה סְבָלוֹת.

טז.

עָבֹר עַל פְּנֵי הַחֶזְיוֹנוֹת, עָבֹר עַל פְּנֵי הַלַּיְלָה,

עָבֹר וְהַתֵּר אֲחִיזַת יְדֵי חֲבֵרַי,

עָבֹר עַל פְּנֵי מִזְמוֹר הַצִּפּוֹר־הַנָּזִיר

וּמִזְמוֹר נִשְׁמָתִי הַמִּתָּאֵם וְעוֹנֶה לוֹ,

מִזְמוֹר־נִצָּחוֹן, מִזְמוֹר שֶׁפֶךְ מָוֶת וְהַבָּעָתוֹ,

וְעִם זֶה מִזְמוֹר מִתְהַפֵּךְ, עַד־מִשְׁתַּנֶּה,

חֶרֶשׁ מְיַבֵּב, אַךְ צַחִים הַצְּלִילִים, יַעֲלוּ וְיֵרְדוּ, יָצִיפוּ הַלַּיְלָה,

בְּעֶצֶב שׁוֹקֵעַ וְתַשׁ, כְּמוֹ יְנַבֵּא אַזְהָרוֹת, וְשׁוּב מִשִּׂמְחָה פּוֹקֵעַ,

יְכַס אֶרֶץ, וְתַרְקִיעַ־מְרוֹמִים יְמַלֵּא,

בְּהַאֲזִינִי, מִנִּי מַחֲבוֹאִים בַּלַּיְלָה, אֶת הַתְּהִלָּה הַהִיא מְלֵאֲתִי־כֹחַ,

הִנֵּה בְּעָבְרִי, נִפְרַדְתִּי מֵעָלֶיךָ, לִילָךְ עַל עָלִים דְּמוּת־לֵב לָמוֹ,

נִפְרַדְתִּי מֵעָלֶיךָ שָׁם בַּחֲצַרְגִּנָּה, וְאַתָּה פוֹרֵחַ, חוֹזֵר עִם אָבִיב.

עָמַדְתִּי מִזַּמְּרִי אֵלֶיךָ,

מֵהִסְתַּכְּלִי בְּךָ בַּמַּעֲרָב, בְּעוֹד אֲנִי מְכַוֵּן לִבִּי מַעֲרָבָה, מִתְיַחֵד עִמְּךָ,

הוֹ חָבֵר נָהִיר, פָּנֶּיךָ כֶּסֶף, בַּלָּיְלָה.

הֶן־כֹּל יִשָּׁמֵר בַּכֹּל, הַצָּלַת אֲבֵדוֹת מִנִּי לַיְלָה,

הַמִּזְמוֹר, רִנַּת־הַפְּלָאִים אֲשֶׁר לַצִּפּוֹר הָאָפוֹר־חוּם,

וְרִנַּת־הַתֵּאוּם, הַהֵד אֲשֶׁר הִתְעוֹרֵר בְּנִשְׁמָתִי,

עִם הַכּוֹכָב הַנָּהִיר, הַשּׁוֹקֵעַ, וּפָנָיו אוֹמְרִים יָגוֹן,

עִם אוֹחֲזִים הָאוֹחֲזִים יָדִי, הָלֹךְ וְהִתְקָרֵב אֶל קְרִיאַת־הַצִּפּוֹר,

אֵלֶּה חֲבֵרַי וַאֲנִי בַּתָּוֶךְ, וִישֻמַּר־נָא זִכְרָם עֲדֵי־עַד,

לְמַעַן הַמֵּת, רַבַּת אֲהַבְתִּיו,

לְמַעַן הַנְּשָׁמָה, הַנְּעִימָה וְהַחֲכָמָה בַּנְּשָׁמוֹת בְּכָל דִּבְרֵי־יָמַי וְאַרְצוֹתַי –

וְזֹאת לְמַעַן יְקַר־שְׁמוֹ,

יַחַד לִילָךְ וְכוֹכָב וְצִפּוֹר מָשְׁזָרִים בְּרִנַּת נִשְׁמָתִי,

שָׁם בְּאַשּׁוֹחִים רֵיחָנִיִּים וַאֲרָזִים אַפְלוּלִיִּים וּמְעֻמְעָמִים.

מן “זכרונות על אברהם לינקולן”

מִתּוֹךְ הָאוֹקְיָנוּס הַמִּתְגַּלְגֵּל, הֶהָמוֹן, חֶרֶשׁ בָּאָה טִפָּה אֵלַי,

לָחֲשָׁה: אֲהַבְתִּיךָ, כִּמְעַט רֶגַע אָמוּת,

דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה נָסַעְתִּי אַךְ לְמַעַן הַבֵּט בְּךָ, גַּעַת בְּךָ,

כִּי לֹא יָכֹלְתִּי מוּת עַד אִם הִבַּטְתִּי בְּךָ פַּעַם,

כִּי יָרֵאתִי פֶּן אַחֲרֵי-כֵן אֲאַבְּדֶךָּ.

הִנֵּה נִפְגַּשְׁנוּ, הִבַּטְנוּ, בְּטוּחִים אֲנַחְנוּ,

שׁוּבִי בְּשָׁלוֹם אֶל הָאוֹקְיָנוּס, אֲהוּבָתִי.

גַּם אָנֹכִי חֵלֶק מִן הָאוֹקְיָנוּס הַהוּא, אֲהוּבָתִי, לֹא רַבּוֹת נִפְרַדְנוּ.

הִסְתַּכְּלִי בַּהִתְעַגְּלוּת הַכַּבִּירָה, בְּהִתְלַכְּדוּת-הַכֹּל, מַה שְׁלֵמָה הִיא!

וְאוּלָם אֲשֶׁר לִי, אֲשֶׁר לָךְ, הַיָּם קְשֵׁה-הַדִּין עוֹמֵד לְהַפְרִיד בֵּינֵינוּ,

כְּמוֹ לְשָׁעָה יִשָּׂא אוֹתָנוּ פָּרָשׁוֹת, אַךְ לֹא יוּכַל שֵׂאת אוֹתָנוּ פָּרָשׁוֹת לְעוֹלָם;

אַל תִּקְצַר רוּחֵךְ – אַךְ זְמַן זְעֵיר –

דְּעִי, אֲנִי מְהַדֵּר הָאֲוִיר, הָאוֹקְיָנוּס וְהַיַּבָּשָׁה,

יוֹם-יוֹם עִם רֶדֶת-הַחַמָּה לְמַעַן יְקַר-שְׁמֵךְ, אֲהוּבָתִי.

נָתִיב בְּנוֹזְלִים / אלג’רנון צ’רלס סווינברן, תרגם אברהם רגלסון

© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

עוֹד הֵם יוֹשְׁבִים, מְשִׂיחִים כְּמוֹ בִּסְעוֹד,

וְהִנֵּה רוּחַ קַל מִמִּזְרָח, וַיֶחֱזַק הָרוּחַ מְאֹד,

חָזֹק וְקָדֹר, עַד עָבַר עֻזּוֹ אֶת דֹּק.

וְחִיל אָחַז הַיָּם, כְּמוֹ מִשִּׁבְרוֹן-לֵב יִנְאוֹק,

אֲנָחָה רוֹדֶפֶת אֲנָחָה מִדֵּי יִנְשׁוֹם,

וְהַיָּרוֹק לְמוֹ כְּחוֹל-בַּרְזֶל יָעֹם,

וְחָמַק מֵעַל פָּנָיו הַזִּיו הַמְּעָט.

אָז הִתְאַזֵּר טְרִיסְטְרַם, תָּפַס מְקוֹם-שַׁיָּט,

וַיִּקַּח אֶת הַמָּשׁוֹט וַיַךְ, וּבְכָל מְאוֹדוֹ חָתַר

בִּפְנֵי מְלוֹא רוּחַ קָדִים וְזַעַף-יָם, גָּבָר,

וַיַּעֲמוֹל; וְכָל הַשַּׁיָּטִים חָתְרוּ בְּעֹז, אַךְ הוּא

הֶעֱצִים פֹּעַל כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה, כִּי נִלְאוּ;

וְאִיסוֹלְט, בְּעֵינֵי בְלִי-חֵטְא צוֹפִיָּה בּוֹ כְּשִׁיתוֹ בַּמָּשׁוֹט

כִּי אֲהֵבַתְהוּ קֹדֶשׁ, כְּמִשְׁפַּט הַבְּתוּלוֹת,

שׂוֹשׂ אֲצִילִית עַל גְּבוּרָתוֹ-פְּאֵר

וּבָטֹחַ בּוֹ, וְרָחֹם פִּלְאוֹ. אַךְ לִבָּהּ – הַרְהֵר:

"אִלּוּ חַנַּנִּי אֵל, וְעָשַׂנִּי גֶבֶר-אָדָם

לַעֲרוֹךְ מִלְחָמָה עִם אֵימֵי אֶרֶץ וְיָם,

כִּי אָז אִוִּיתִי הֱיוֹת אִישׁ אֲשֶׁר כָּזֶה"; – כִּי אָדַר

הָלְמוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר גָּאוּ מֵימֵי-מִשְׁבָּר,

וּבְקֶצֶב נָקִי, כְּמוּסִיקָה עַזָּה, פָּלַח

יָשָׁר בְּעַד הַגַּל הַמִּטַּלְטֵל וְדָכְיוֹ הַלַּח.

וּכְמוֹ לַחַן, לִפְנֵי מֶלֶךְ רָם יְנֻגַּן,

כֵּן – לְנִצָּחוֹן – הַנְּגִינָה עֲשׂוּיַת הַכָּם בְּאֵיתָן,

וְהָאֵץ הָאֳנִי בְדַרְכּוֹ בִּמְחִי-מְשׁוֹטִים חָלָק

עַל פְּנֵי מִרְצְפוֹת לֶב-יָם אָפֹר, בְּקֶצֶף נֶאְדָּק,

וְאִם אֶשְׁתּוֹלְלוּ, שָׁאֲגוּ גַּלִּים בְּרָמָה.

כֵּן לְשָׁעָה עָשׂוּ נֶגֶד סוּפָה מִלְחָמָה,

וְהַקֶּצֶף הַגָּזוּז נָשַׁר מֵעַל כַּפּוֹת-מָשׁוֹט, וְרוֹם

קָפַץ הַקֹּעַר מֵרֹכֶס שִׁפּוּעַ-תְּהוֹם,

וְשַׁחַק שְׁזָפָם רֶגַע-זְעֵיר מִבַּעַד לּמָּטָר;

אָז חַרְטוֹם-הָאֳנִי בְּחֶרְדַּת-חֶתֶף יָדְבַּר

מַטָּה, וּמַשַּׁק-יָם יְהֻמֵּם. וַתָּקָם

קִדְמַת-סְפִינָה נוֹצֶצֶת, כְּאִישׁ נִדְהָם

מִמַּכּוֹת בְּלִי-חָשָׂךְ, וְּכְמוֹ קָדְקֹד-שַׂחְיָן, נִלְבָּט

אַךְ מִזְדַּקֵּף צוֹהֵל-עַלִּיז, כֵּן בְּאוֹתוֹ מְקוֹם-חֲתָת

הֵרִים אֶת צַלְעוֹתָיו, אֲרֻכּוֹת-רוֹטְטוֹת, הַכְּלִי הַקַּל,

דָּמָה לַשּׂוֹחֶה הַלָּז, הַחוֹלֵץ אֶת אַפָּיו-אֱיָל

מֵחֶבֶט שֶׁבֶר-גָּל. כִּי מַהֲלוֹם אֶחָד

נָעוּ כָּל מְשׁוֹטֵי הָאֲנָשִׁים יַחְדָּו, כְּמַעַשׂ נִצְמָד

אֶל עֹצֶם-מַנְגִינָה, וְלִבָּם כִּי שָׂגַב,

בָּקְעוּ נָתִיב בְּנוֹזְלִים וְזֶרֶם רָב;

עַד הִתְבַּלְּעָה שְׁעַת-הַזַּעַם אֶל גְּוִיעָתָהּ,

וְרוּחַ קָדִים מַשָּׁב- מַשָּׁב לִמְקֻטָּעִין אָתָה,

עָיֵף. וְעַל פְּנֵי מְטָרָה דַקָּה, מִתְעַלֶּפֶת,

צָצָה חַמָּה, מִפְּאַת דָּרוֹם נִשְׁקֶפֶת.

וַיָּנוּחוּ כֻּלָּם, וְלִבָּם שֶׁקֶט.

מתוך “טריסטראם ואיסוֹלט”

חַג הָאוֹרִים / אמה לָזָרוּס, תרגם אברהם רגלסון

© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

הַדְלֵק הַנֵּר, כְּהַהוּא כּוֹכָב, יִלְהַט

אֵיתָן עַל מֵצַח-עֶרֶב בְּרוּם-תֵּבֵל;

וּמִדֵּי לַיְלָה, הוֹסֵף נַהֲרַת-גִּיל, עַד

זִיו פִּי-שְׁמוֹנָה מֵעַל הָאָח יָהֵל.

הַךְ, יִשְׂרָאֵל, בַּצֶּלְצְלִים, גַּע בַּכִּנּוֹר, יַעֲקֹב,

נְשׁוֹף בַּחֲצוֹצְרַת-נְחוֹשֶׁת וּבַקֶּרֶן חַדַּת-הַשִּׂיחַ,

הָרִיעַ נִצּוּחִים עַד יֻצַּת לֵב וְלֵבָב,

וְרוּחַ-הַמַּכַּבִּים תָּשׁוּב וְתֶחִי, מְחֻדֶּשֶׁת תָּגִיחַ.

זָכְרָה אֵיךְ מִשַּׁחַר-חוֹרֶף וְעַד עֶרֶב

שִׁירִים כָּאֵלֶּה בְּצִיּוֹן רֻנָּנוּ, בִּזְמַן

הֹעֲלָה אוֹר-הַקּוֹדֶשׁ מֵחָדָשׁ, וַיֶּרֶב – –

וְעַל לוֹבֶן כְּתָלִים, מְטֹהֲרֵי מִטֻּמְאַת-יָוָן,

נִתְלוּ מָגִנֵּי-זָהָב, רְקָמוֹת, כְּתָרִים;

שָׁם, בְּתוֹך עֲדַת-יְשֻׁרוּן מְנַצַּחַת,

עָמְדוּ חֲמִשָּׁה הוּקְמוּ-מֵעָם, עַנְוֵי-שָׂרִים,

זֶרַע-קוֹדֶשׁ מֵאָז, לִפְנֵי הַפָּרוֹכֶת.

חֲמִשָּׁה שָׂרִיגִים מִגֶּזַע-מַתִּתְיָה,

יוֹחָנָן הַחַנּוּן, יוֹנָתָן חַד-הָעַיִן,

שִׁמְעוֹן יְפֵה-הַדְּמוּת, הָאֲבִיבִי, שִׁית-יְקָר,

אֱלִיעֶזֶר, עָזוּר בְּקֶשֶׁת וְקַיִן, –

וַאֲזוּר-מַלְכוּת, בְּאוּרִים-וְתֻמִּים נִלְבָּב,

יְהוּדָה, שַׁרְבִיט-נָקָם בְּיַד-אֵל,

אַרְיֵה אָיוֹם לַטֶּרֶף, וַיְהוֹדוּהוֹ אֶחָיו:

יְדֵי עַמּוֹ חִזֵּק, תָּמַךְ הַנּוֹפֵל.

אֲשֶׁר חָנוּ בְּמַעְבְּרוֹת-הָר,

לָנוּ בַּצּוּר, תַּחַת רָקִיעַ אָהָלוּ –

אֲשֶׁר מֵרֹאשׁ-מִצְפֶּה רָאוּ אֶת עִשְׂבֵּי-הַבָּר

הַמְּשַׁבְּשִׁים וּמְחַנְּקִים חַצְרוֹת-הַהֵיכָל,

וּמִזְבֵּחַ מְגֹאָל וּמְחֻלָּל – אֲשֶׁר כָּבְשׁוּ בַּאֲבָנִים

פְּנֵיהֶם, וְשָׁפֹךְ קִינָה רַבָּה וּמָרָה,

וַיִּקְרְעוּ שַׂלְמוֹתֵיהֶם, וְהֵם כְּקָנִים

בַּעֲרֻגָּה, מֻשְׁפְּלֵי-מֻכֵּי רוּחַ-סְעָרָה, –

הֵם-הֵמָּה, מְפֹעֲמֵי צַו אֶחָד,

אֵשׁ-לֵבָב אַחַת (וְאִם כְּקָנִים רוֹצָצוּ),

קָמוּ וַיִּהְיוּ לַאֲנָשִׁים, כָּל יָד

כְּעֶשֶׂר כֹּחָהּ לַדְּרוֹר, עָטוּ-אָצוּ

אֶל הַצּוֹרֵר, נְגָפוּהוּ וַיִּפּוֹל,.

וְהִנֵּה, הָיָה שַׂקָּם לְמַלְבּוּשׁ-פְּאֵר,

נֶהְפַּךְ מִסְפָּדָם לְמַנְגִינָה וּמָחוֹל,

וְשָׁבוּעַ-וְיוֹם לַפִּיד-חַגָּם בּוֹעֵר.

הַחַג, הַמָּחוֹל, מַנְגִּינַת-הַשּׁוֹשַנִּים,

עוֹדָם עִמָּנוּ, וּבְתוֹכֵנוּ רִמְזֵי-הַמָּאוֹר.

אַךְ אֵי יְהוּדָה שֶׁלָּנוּ? אֵי הַתָּמָר מְחֻמַּשׁ-הַסַּנְסַנִּים?

אֵי לְבִיאֵי-הַקְּרָב לֶאֱלֹהַּ-דְּרוֹר?

הַךְ, יִשְׂרָאֵל, בַּצֶּלְצְלִים, גַּע בַּכִּנּוֹר, יַעֲקֹב,

הַשְׁמִיעַ חֲצוֹצְרַת-הַנְּחוֹשֶׁת וְהַקֶּרֶן חַדַּת-הַשִּׂיחַ,

הָרִיעַ תְּשׁוּעוֹת עַד יֻצַּת לֵב וְלֵבָב,

וְתָּשׁוּב וּתְחִי רוּחַ-הַמַּכַּבִּים, מְחֻדֶּשֶׁת תָּגִיחַ.

הַנֶּחְמָד בָּעֵצִים, הַדֻּבְדְּבָן, עַכְשָׁו

סוֹבֵל נִצָּה עַל כָּל עָנָף,

וּבִשְׁבִיל-הָרְכִיבָה בַּחֹרֶשׁ עוֹמֵד,

לִכְבוֹד הַפֶּסַח לָבָן עוֹנֵד.

הִנֵּה, מִשִּׁבְעִים שׁנוֹת חַיַּי,

עֶשְׂרִים לֹא תָשׁוֹבְנָה עָדַי;

וּמִשִּׁבְעִים חַסֵּר עֶשְׂרִים,

אֵין לִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים.

וּמֵאַחַר שֶׁלַּהֲצָצָה בִּפְרִיחַת-הַיְּקוּם

בַּחֲמִשִּׁים אֲבִיבִים צַר הַמָּקוֹם,

הֵנָּה וָהֵנָּה בַּחֹרֶשׁ אֶצְעֶה

לִרְאוֹת הַדֻּבְדְּבָן שֶׁלֶג עוֹטֶה.

דּוֹמַנִּי, כָּל יָמַי וְעַד בּוֹא קֵץ

לֹא אֶרְאֶה שִׁיר וְיִיף כָּעֵץ;

עֵץ, יִשְׁלַח יוֹנְקוֹת צְמֵאוֹת עַד

לְבַב אֲדָמָה, מְתוּק-לְשַׁד;

עֵץ, יַבִּיט פְּנֵי אֵל כָּל הַיּוֹם

וְיִשָּׂא כַּפּוֹת-תְּפִלָּה רוֹם;

עֵץ, בִּקְוֻצּוֹתָיו יִבֶן קֵן

מִדֵּי קַיִץ אַדְמוֹנִי-חֵן;

שֶׁעַל חָזֵהוּ שֶׁלֶג לָן,

וְלִבּוֹ לְלֵב גֶּשֶׁם בָּן.

שִׁיר יֵעָשׂ בִּידֵי כָמוֹנִי לֵץ,

וְרַק אֵל שַׁדַּי יַעַשׂ עֵץ.

א. שְׁלוּלִיּוֹת רַעַם

קִלּוּחַ גֶּשֶׁם חָל וְחָמַק,

וְעוֹלָם חָדָשׁ, מְאֹד עָמַק,

לְרֶגֶל כָּל עֵץ גֵּא רוֹבֵץ,

בְּצֶבַע לֹא-מֵאֶרֶץ נוֹצֵץ.

יָם יֶהְגֵּן שְׁאֵרִים קְטַנִּים –

בִּשְׁלוּלִיּוֹת אֵלּוּ יַרְאוּ פָּנִים

שִׂיא-צַפְצָפָה, בְּקִמּוּר יִשַּׁח,

וְעַנְנֵי לֹבֶן – בִּמְהֻפָּךְ.

עֲשׂוּיוֹת מֵימֵי דֹק כָּחֹל –

בִּשְׁלוּלִיּוֹת אֵלּוּ חַס מִלִּטְבּוֹל!

יְרֵאָה רֶגֶל מִשְּׁלֹחַ פַּעַם

אֶל פֶּלֶא שֻׁפַּךְ מִגִּגִּיוֹת רָעַם.

ב. יָשִׁישׁ גּוֹרֵף עָלִים

אִישׁ כֹּה יָשִׁישׁ, צַעֲדוֹ יְכוֹנֵן

בִּתְנוּעָה רְצִינִית, לֹא בְלִי חֵן;

מֻנָּחִים מַחֲצִית עֲלֵי הַסְּתָו

לִפְנֵי אִישׁ אֲשֶׁר קָרְבוּ יָמָיו.

יִגְרֹף הֶעָלִים בַּכַּרְמְלִית,

כְּאִלּוּ אֵין בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית

זוּלָתִי נַפשׁוֹ וְעָלִים מֵתִים

וְשֶׁקֶט אֲשֶׁר לָמוֹ יַתְאִים.

בָּנָיו גְּבָרִים; גַּבּוֹ כָּפוּף;

עָבַר בְּאַהֲבָה, בְּרַע, בְּסִגּוּף,

בְּמַיִם רַבִּים; וַיַגִּיעַ אֶל רוּם,

יַד זְמָן לֹא תַעַשׂ לוֹ מְאוּם.

אֶחָד הוּא עִם אֲשֶׁר יִגְרֹף:

מֵעֵבֶר לְתַאֲוָה הוּא וּמַכְאוֹב;

הוּא נָע בְּמוֹ בִּטָּחוֹן שָׁלֵם

שֶׁל אֶרֶץ סַבָּה וְעָפָר דּוֹמֵם.

סְפִינָה שֶׁל צִפֳּרִים בָּאָה

אֶל חוֹף יָרֹק שֶׁל זַנְזִיבַּר.

לֹא נִרְאוּ בָהּ בְּנֵי-אָדָם,

רַק עַם-כָּנָף פּוֹזֵם וָשָׁר:

זַנְזִי-זַנְזִיבַּר.

הַקַּבַּרְנִיט קוֹלִיבְּרִי הוּא,

עַל הֶגֶה יֵשֶׁב-לוֹ כַּשַּׂר.

לֹא מִקֶּדֶם וּמֵאָז

בְּזוֹ סְפִינַת אִי-זַנְזִיבַּר,

בְּנֵי-עוֹף יָשְׁבוּ ­–מַקְהֵל הַשָּׁר:

זַנְזִי-זַנְזִיבַּר.

לְפָנִים נוֹשֵׂאת-רוֹבִים בָּאָה

סְפִינָה זוֹ אֶל זַנְזִיבַּר,

אַךְ הַקּוֹסֵם מַלּוֹמִי

עַל זֹאת שְׁפָטָהּ בְּנֶגֶף מַר.

נָפַח אָז הַקּוֹסֵם מַלּוֹמִי

מֵאִי-הַיֶּרֶק זַנְזִיבַּר

אֶת נִצָּנֵי גְרִי-גְּרִי הָעֵץ

(כַּל צִיץ אַרְסִי שָׁנִי-בָעַר)

בְּזוֹ סְפִינָה נוֹשֵׂאת-רוֹבִים,

רוֹבִים מוּל פְּנֵי זַנְזִיבַּר.

עַל כֵּן שְׁלָדִים שָׁם מֻטָּלִים,

וְעוֹף יִצְווֹץ וְאֵין מַבְעִית,

וְהַסַּפָּנִים הֵם צִפֳּרִים

נוֹסְעוֹת-בָּאוֹת אֶל זַנְזִיבַּר,

וְלָהֶן קוֹלִיבְּרִי קַבַּרְנִיט,

עַל הֶגֶה יֵשֶׁב-לוֹ כַּשַּׂר.

וְלֹא נִרְאִים שָׁם בְּנֵי-אָדָם,

רַק עַם-כָּנָף פּוֹזֵם וָשָׁר:

זַנְזִי –

זַנְזִי –

זַנְזִיבַּר.

מן “אָדע צו דער טוֹיבּ”

כַּמָה מַדְרֵגוֹת הִשְׁפַּלְתִּי רֶדֶת

עַד מַרְתֵּף-הַיָּיִן? – בְּסַךְ כּוֹלֵל: אַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ.

עֲשָׁשִׁית-מִי הֵאִירָה לִי בְּלַהֲבָהּ-זְעֵיר

עַל שְׂפַת-תְּהוֹם? – בָּבוּאָה בַחֲלוֹם.

כֻּלִּי רוּחָנִיּוּת בָּאתִי מַטָּה

בֵּין חָבִיּוֹת, כַּדִּים, מְגוּפוֹת מְעֻכְבָּשׁוֹת;

וָאֵרֵא בְּצַד אֶחָד כּתָב,

כְּמוֹ פָצוּעַ בְּדָמוֹ יְתָו:

“מְשׁוֹרֵר, בְּמַרְתֵּף-הַזְּמָן הִנֶךָּ!”

בַּמַרְתֵּף, עֵינוֹ עֵין-אֵפֶר וְעֵין-סְגוֹל,

לֹא יִנְשֹׁם אָדוֹן, בַּעַל-בַּיִת אָיִן.

נְצִיבֵי-קִפָּאוֹן שְׁלָדִים פֹּה יְחַיֵכוּן,

אִישׁ-אִישׁ כּוֹסוֹ מִתְגּוֹלֶלֶת לְרַגְלָיו.

מִתְעַנְּנִים-מְשַׂגְשְׂגִים בִּי פְחָדִים:

הֵמָּה כְּבָר מִן הֶחָבִיּוֹת בָּרָזוּ,

אֲבָל אֲנִי עוֹד טָעֹם אֶטְעַם, עַל-כָּרְחִי אֶטְעָם

וְ… הַךְ בְּסַכִּינִי בֶּחָבִית הָרִאשׁוֹנָה לְיָדִי,

תִּתְמַשֵּׁל-נָא בְּעֵינַי כְּמִין דְּלָעַת.

שְׂפָתַיִם, שְׂפָתַיִם, קַבֵּלְנָה בְּאַהבָה הָעֹנֶשׁ,

הֵא-לָכֶן זְמָן אֲשֶׁר לִכְאוֹרָה לֹא הוּא:

יֵין-יַלְדוּת לָבָן, רַעֲנָן, קַמָּאִי,

רֵיחוֹת-תְּמוֹל קְרוֹבִים, אוֹרְחַת

שְׁמָשׁוֹת וּלְבָנוֹת. בִּלְתִּי-פְסֵדִים

מִשְׂתָּרְכִים הֵם דֶּרֶךְ נַפְשִׁי – אֲנִי הַמֶּלֶךְ הַנָכְחִי.

הַאִם שִׁכּוֹר שָׁכָרְתִּי? אִם נִטְרְפָה דַעְתִּי?

פְּלִיאָה! גַם שְׁלָדִים גִּיל-יִתְהוֹלָלוּ:

“אַל רְתֵת – וּגְמַע מִכָּל חָבִית!”

יֵין-אַהֲבָה אָדֹם. יֵין-מָוֶת

שָׁחֹר-לָהֹט, יְדוּעַ-בֶּכִי. שׁוּב

קְלוּף-עוֹר אֲנִי בְּבוֹר-הַכֶּלֶא.

זְהָבִית זָע וְגָז הַזְּמָן – דְּבוֹרָה.

שׁוּב זֶה אֲנִי-שֶׁלִּי מֵאוֹתָהּ כִּשׁוּת מִתּוֹסֵס;

אָמֵן, אַף נֵטֶף לֹא נִגָּר לָרִיק.

גַּם הַמְּחָרִים שֶלִי אַחֲרֵי יוֹמִי-הַיּוֹם,

אֲשֶׁר חֲרֵדִים יִלָּפְתוּ מְרַאשׁוֹתַי –

שָּתֹה אֶשְׁתֶּה. טַעֲמָם כַּוֶּרֶד.

שְׂפָתַיִם, שְׂפָתַיִם, זוּג אַתֵּנָה – וְאֶחָת,

הַלְלוּ-נָא עַד בֶּלַח אַחֲרוֹן

יֵינֵי-יֵינוֹת לְמִינֵיהֶם. הַמְעַט לַכֶן?

הַאִם חָב לָכֶן הַיְּקוּם יְהָב-תּוֹדָה?

תַּחַת שַׁפְרִירֵי-הַבְּדֹלַח

דּוֹרוֹת-רָב יְחַיּוּ יְלָדִים וְעֶגְלֵי-בָקָר,

שֶׁבַע תֵּבֵל-אֶרֶץ תִּתְאַבָּר –

עַד-אֲשֶׁר הַמַּרְתֵּפָה הֲלֹם

יָבוֹא מִי לִשְׁתּוֹת זְמַנְכֶן.

מן “אָאַזיס”

מַנְגִּינָה שָׁמַעְתִּי אִתָּךְ עָדְפָה מִמַּנְגִּינָה,

וְלֶחֶם פָּרַסְתִּי אִתָּךְ מִלֶּחֶם עָדַף;

עַתָּה בְּשִׁבְתִּי בִּלְעָדַיִךְ, הַכֹּל שׁוֹמֵם,

כֹּל, הָיָה יֹפִי לוֹ, נֶאֱסַף.

יָדַיִךְ נָגְעוּ בַּשֻּׁלְחָן הַזֶּה, בִּכְלֵי-הַכֶּסֶף הָאֵלֶּה,

וּפַעַם רָאִיתִי אֶצְבְּעוֹתַיִךְ אוֹחֲזוֹת בְּזֹה הַכּוֹס;

אֵלֶּה הַדְּבָרִים לֹא יִזְכְּרוּךְ, אֲהוּבָה,

וּבְכָל זֹאת מַגָּעֵךְ מֵעֲלֵיהֶם לֹא יָנֹס.

כִּי בְּלִבִּי אַתְּ עָבַרְתְּ בֵּינֵיהֶם

וּבֵרַכְתְּ אוֹתָם בְּמוֹ עַיִן וּבְמוֹ יָד,

וּבְלִבִּי תָמִיד יִזְכֹּרוּ:

פַּעַם יְדָעוּךְ, הַיָּפָה וְהַחֲכָמָה לָעַד.

קַיִץ שָׁת שְׂפָתָיו אֶל שַׁד-אֶרֶץ עֵרוֹם,

וְהִנִּיחַ רֶשֶׁם סוֹמֵק – פָּרָג – שָׁם:

כְּפֵהוּק שֶׁל אֵשׁ מִן הָעֵשֶׂב בָּא,

וְרוּחַ מְטַפֵּחַ פִּחְפְּחָהוּ לְלֶהָבָה.

בְּפֶה יָצוּת, אָדוֹם כְּשֶׁל אֲרִי, שָׁתָה

אֶת דַּם הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר שָׁחוּט שָׁקַע,

וְהִטְבִּיל גְּבִיעוֹ בְּזִיו-הָאַרְגָּמָן,

זְמָן תַּעֲלוֹת-מִזְרָח – יַיִן זִרְמָן;

עַד הָיָה הָלוּם מִנִּי גִיל אָיוֹם,

וְכַצּוֹעֲנִי הַמְּבֻסָּם חָמוּם,

נָם, מִשְׁתּוֹלֵל בְּרִדְמֵי שָׁכוּר,

וּפִיו פָּעוּר לִנְשִׁיקַת-נוּר.

יַלְדָּה וְאִישׁ צָעֲדוּ צְדָדַיִם,

דּוּרְכֵי שׁוֹלֵי בֵּין-הָעַרְבָּיִם;

אַךְ בֵּין חֲבוֹק-יָדוֹ לְיָדָהּ נָחוּ,

לְלֹא הֶרְגֵשׁ, עֶשְׂרִים שָׁנָה, נִזְעָכוּ.

וַתֵּפֶן בִּשְׁלַל שְׂעַר-קֵדָר, עֲבוּר-דָּרוֹם;

רָאֲתָה אֶת הַצּוֹעֲנִי בַּאֲשֶׁר נִרְדָּם,

וְחָטְפָה וְקָטְפָה אוֹתוֹ בְּפַחַז לֵב-עוֹלָל,

מִתּוֹךְ – “שָׁמְרֵהוּ, כָּל עוֹד תִּחְיֶה!” – אֵלָיו.

וּבַת צְחוֹקוֹ, כְּנִימְפָה מִטָּבְלָהּ תְּהוֹמָה,

עָלְתָה בִּרְעָדָה מֵרַחַץ-דֶּמַע,

וְשָׂשׂוֹן, כְּשַׁחַף מְנֻעֲנַע-יָם בָּדָד,

טֻלְטַל עַל גַּלֵּי לְבָבוֹ הַמֻּטְרָד.

כִּי הוּא רָאָה אֶת אֲשֶׁר מִמֶּנָּה הָאֳפַל:

פִּי-הַפָּרָג – כְּמוֹ מִיקוֹד-עַצְמוֹ אֻכָּל –

פְּנִימָה בְּהֵחָרֵךְ סָלַד וְצָפַד;

וּפִתְאֹם, בֵּין כַּף-יַד לוֹ וּבֵין לָהּ כַּף-יָד,

יָדַע אֶת עֶשְׂרִים הַשָּׁנָה נָבֵלוּ,

לֹא פֶרַח – כִּי-אִם עֶשְׂרִים שָׁנָה קָמֵלוּ.

“לֹא הָיְתָה לִי כָּזֹאת עַד כֹּה”, חֶרֶשׁ

לִבּוֹ אֶל לִבּוֹ דוֹבֵב. "הַפֶּרַח

שֶׁל תַּרְדֵּמָה אוֹתִי יְקִיצָה יָחֹן,

וְשֶׁל נְשִׁיָּה – זִכָּרוֹן".

“לֹא הָיְתָה לִי כָּזֹאת” אָמַר, "מֵעוֹלָם,

וְאִם בִּפְרָגִים מוּבָסִים נְתִיבִי אָדַם."

וְשׁוּב אֶל לִבּוֹ לָאַט עֵרָה:

"הוֹ יַלְדָּה! אָהַבְתִּי כִּי אֹהַב וְאֵדָע;

אַךְ אַתְּ, אֲשֶׁר תֹּאהֲבִי וְלֹא תֵדְעִי כְּלָל,

מַה שׁוֹנִים הַמְּדוֹרוֹת בַּהֵיכָל

שֶׁל הָאַהֲבָה, וּמִי רֶגַע יֶאֱרַח וְיִבְרַח

וּמִי (סוּגוֹ מְעָט!) תּוֹר-שִׁבְתּוֹ יֶאֱרַךְ,

וְאֵיךְ לִלְשׁוֹנוֹת אֵין-קֵץ

תְּרוּעָתָהּ בְּאָזְנֵי-הֶהָמוֹן תִּתְפּוֹצֵץ;

אֲשֶׁר לֹא תַבְחִינִי בֵּין אַהַב לְרֵעִים,

וּמַה בֵּין שֵׁמַע-שְׁמִי לְעַצְמִי, ‑ אַהַג דֵּעִים:

מַתָּת יָפָה, יָאָה, לִי תַּתְּ וַאֲקַבֵּל,

זֶה פֶּרַח-הַחֲלוֹמוֹת הַנּוֹבֵל.

הוֹ בְּתוֹם בָּגוֹדָה וּבְבָגְדֵּךְ נֶאֱמָנָה,

הֲתֵדְעִי מַה יְבוֹאֵךְ עִם יוֹם וְשָׁנָה?

לְאַהֲבָתֵךְ וְלָךְ מַה תִפְעַלְנָה שָׁנִים,

הוֹ בְּתוֹם בָּגוֹדָה, וּבְגִידָתֵךְ – אֱמוּנִים?

אֲהַבְתִּנִּי, נָאוָה, שְׁלֹשָׁה עִדַּנֵּי-חַיִּים – אוֹ יָמִים:

זֶה יַחֲלוֹף אַךְ אֶחְלוֹף מֵעָלַיִךְ פָּנִים;

אַךְ בְּכֹל אֵלֵךְ אֲנִי, שָׁם גַּם דְּמוּתֵךְ תֵּאוֹר,

לְשָׁמְרֵנִי פֶּן לָךְ אֶשְׁקוֹר.

הִנְּנִי, מִגְדִּי, רַק דּוֹדֵךְ-אוֹמְנַיִךְ,

וְהֵיטֵב אֵדָע: תָּגוֹזְנָה שָׁנָה-שְׁנָתַיִם

וְהִנֵּה מֵעִמִּי אֱלֵי אַחֵר אַתְּ מְעוֹפֶפֶת:

זֹאת אֵדָע, וְאֹהַב, כָּאֵם הַמְּאַסֶּפֶת.

עַל כֵּן, בְּתוֹם בָּגוֹדָה וּבְבָגְדֵּךְ נֶאֱמָנָה,

לְחֶלֶד-חַיַּי הַקָּצָר אֶקַּח זֹאת הַמַּתָּנָה,

לִי יָפָה וְיָאָה – כֵּן אֲפַלֵּל, –

זֶה פֶרַח-הַחֲלוֹמוֹת הַנּוֹבֵל.

פֶּרַח-הַתַּרְדֵּמָה נָד קָדְקֹד-שֶׁכֶר

בַּחִטָּה, כָּבֵד בַּחֲלוֹמוֹת, כְּמוֹ זוֹ – בְּלֶחֶם.

הַקָּמָה הַבְּרוּכָה וּשְׁקוּי-הַשֶּׁמֶשׁ הַנַּמְנְמָן

יִקְצוֹר הַקּוֹצֵר, וְהַקּוֹצֵר – הַזְּמָן.

בִּמְתִים אֶתְלֶה רֹאשׁ לֹא-יִצְלַח עַל שֶׁכֶם,

וּפִרְיִי – חֲלוֹמוֹת, כְּמוֹ פִרְיָם – לֶחֶם.

הָאֲנָשִׁים הַבְּרוּכִים וַהֲזוּי-הַשֶּׁמֶשׁ הַנָּם

יִקְצוֹר הַזְּמָן; וְאוּלָם אַחֲרֵי הִקָּצְרָם,

יִלְקוֹט הָעוֹלָם מִמֶּנִּי, אֲנִי הַנָּם.

רְחִימָה! פֶּרַח-חֲלוֹמוֹתַיִךְ הַכָּמוּשׁ

בַּעֲלֵה-חֲרוּז, אֶצְפֶּה, לָבֶטַח יָפוּשׁ,

בְּסִתְרַת-חֲרוּז חוֹסֶה וְנֶחְסָן

מֵאֱנוֹשׁ קוֹצֵר, וּמִקּוֹצְרוֹ הוּא, הַזְּמָן.

רְחִימָה! אֲנִי נוֹפֵל תּוֹךְ צִפָּרְנֵי הַזְּמָן:

אַךְ בַּעֲלֵה-חֲרוּז קַיָּם וְנִצְפָּן

כֹּל, עוֹלָם יַחְשְׁבֶנּוּ מִמֶּנִּי יְקָר-שַׁי –

כְּמוּשֵׁי-קְמוּלֵי חֲלוֹמוֹתָי.

שלושה שירים על המוטיב “לית אתר פנוי מניה”

---

סמלים של הנצחי

מאת

ויליאם וורדסוורת'

סְמָלִים שֶׁל הַנִּצְחִי / וויליאם וורדסוורת' / אברהם רגלסון

© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

הָרְעָמִים הַנִּצָּבִים שֶׁל אַשְׁדוֹת-מַיִם,

וּבֶעָרוּץ הַצַּר, בְּכָל קֶפֶל,

רוּחוֹת אֶת-רוּחוֹת מְפֵרוֹת,

הַזְּרָמִים הַנּוֹרִים מֵרָקִיעַ בָּהִיר, כָּחֹל,

הַסְּלָעִים אֲשֶׁר רָטְנוּ עַל אָזְנֵינוּ מִקָּרוֹב,

צֻקִּים שְׁחוֹרִים מְזַרְזְפִים, אֲשֶׁר מִצֵּלַע-דֶּרֶךְ נָאֲמוּ

כְּאִלּוּ הַדִּבֵּר בָּהֶם, מַרְאֶה חוֹלֶה

וּמִסְכֶּה סְחַרְחַר אֲשֶׁר לַשֶּׁטֶף הַמִּשְׁתּוֹלֵל,

עַנְנֵי אַל-רֻתֹּק וַאֲזוֹרֵי-שָׁמַיִם,

הֲמֻלָה וְשַׁלְוָה, אֲפֵלָה וְאוֹרָה,

הָיוּ כֻלָם כְּעִמּוּלִים שֶׁל שֵׂכֶל אֶחָד, הִתְחַטְּבֻיּוֹת

בְּאוֹתָהּ אֲרֶשֶׁת-פָּנִים, נִצָּנִים עַל עֵץ אֶחָד,

אוֹתִיּוֹת שֶׁל הַהִתְגַּלוּת הַכַּבִּירָה,

דְּפוּסִים וּסְמָלִים שֶׁל הַנִּצְחִי,

שֶׁל רִאשׁוֹן, וְאַחֲרוֹן, וַאֲשֶׁר בַּתָּוֶךְ, וְנֶעְדַּר-סוֹף.

מתוך “ההקדמה”

---

פרח בכותל מנוקק

מאת

אלפרד לורד טניסון

פֶּרַח בְּכֹתֶל מְנוֹקָק / אלפרד לורד טניסון, תרגם אברהם רגלסון

© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פֶּרַח בְּכֹתֶל מְנוֹקָק,

קְטַפְתִּיךָ מִנִּי נְקִיק

וְהִנֵּה, עַל שָׁרְשְׁךָ וְכֻלְּךָ,

אוֹתְךָ בְּיָדִי אַחֲזִיק.

קְטֹן-פְּרָחִים, וְלוּ בַּנְתִּי מַה הִנֶּךָּ,

שֹׁרֶשׁ וְכֹל, וְכֹל בַּכֹּל, תֻּמָּם –

כִּי-עַתָּה יָדַעְתִּי

מָה-אֵל וּמֶה-אָדָם.

---

לֹא בַּמֶּרְחַקִּים

מאת

פרנסיס תומפסון

עוֹלָם בִּלְתִּי-נִרְאֶה, הִבַּטְנוּךָ,

עוֹלָם בִּלְתִּי-מוּחָשׁ, מִשַּׁשְׁנוּךָ,

עוֹלָם בִּלְתִּי-יָדִיעַ – יְדַעְנוּךָ,

לֹא נִתָּן לִתְפִישָׂה – לְפַתְנוּךָ!

הֲיַמְרִיא דָג לִמְצֹא הַיָּם,

אִם יִצְלֹל נֶשֶׁר לִמְצֹא הָאֲוִיר,

כִּי נִשְׁאַל כּוֹכָבִים בְּהִתְנוֹעֲעָם

אִם שָׁם שִׁמְעֲךָ שָׁמָעוּ?

לֹא בַּאֲשֶׁר מַעֲרָכוֹת חָגוֹת תַּאֲפֵלְנָה

וְשַׂרְעַפֵּנוּ מָדְהָם יִסַּק –

מַשַּׁב-כְּנָפַיִם, לוּ הוֹאַלְנוּ הַקְשֵׁב,

מִדַּפֵּק בִּשְׁעָרֵינוּ מוּגְפֵי הַחֹמֶר.

אֶרְאֶלִּים כְּקֶדֶם מְקוֹמוֹתֵיהֶם שׁוֹמְרִים! –

הֲפֹךְ רַק אֶבֶן, וְהֶחֱרַדְתָּ כָּנָף!

אַתֶּם-אַתֶּם, וּפְנֵיכֶם הַמִּתְנַכְּרִים,

חוֹטְאִים מֵרְאוֹת אֶת הַיְּצִיר רַב-הַזִיוִים.

אוּלָם (בְּעֵת תֵּעָצְבִי עַד עַל-עֶצֶב אֵין הוֹסִיף)

שַׁוְּעִי – וּמֵעַל הֶפְסֵדֵךְ אַכְזָרִי

תָּהֵל תַּעֲבוּרַת סֻלַּם-יַעֲקֹב,

מֻצָּב בֵּין דּוֹק וּבֵין צַ’ארִינְגְ קְרוֹס.

אָכֵן, בַּלַּיִל, נִשְׁמָתִי, בִּתִּי,

שַׁוְּעִי – כְּדָבְקֵךְ בְּשׁוּלֵי-מָרוֹם,

וְהִנֵּה, זֶה אֵלֵּךְ וְתַנְוִיהוּ

לֹא עַל יַם-סוּף כִּי-עַל הַתֶּמְזָה.