החכם והכסיל

קומדיה בחרוזים בשבע תמונות

לרגל הצגת הבכורה ב“אהל” של "שלמה המלך ושלמי הסנדלר, מאת סמי גרונמן, מגישה הוצאת “מועדים” לקוראים את המחזה הזה, שהוא נסיון מענין המשלב נעימה חדשה בספרות הבמה שלנו.

ה מ ש ת ת פ י ם:

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ

שַׁלְמָי סַנְדְּלָר

בַּת־שֶׁבַע אֵם הַמֶּלֶךְ

נוֹפְרִית בַּת-פַּרְעֹה

נַעֲמָה אֲשֶׁת שַׁלְמָי

יוֹרָם סוֹפֵר הַמֶּלֶךְ

חָנוּן הַשַּׂר אֲשֶׁר עַל הָאַרְמוֹן

אָשֶׁר

לֶמֶךְ

רְאוּבֵן

בְּרוּרְיָה עוֹשִׂים בִּמְלֶאכֶת הַהֵיכָל

מָגוּ חָרָשׁ צִידוֹנִי

אֶזְרָחִים א' וב'

נַעֲרָה א'

נַּעֲרָה ב'

פּוֹעֵל

אַמְהוֹתֶיהָ שֶׁל נוֹפְרִית

תּוֹבֵעַ וְנִתְבָּע

אַנְשֵׁי הֶחָצֵר

קָהָל

תמונה א'

(ארמון המלך. בת־שבע על מושב נשא. יורם הסופר קורא לפניה מן המגלה)

יורם: (מסיים את קריאתו)

אָכֵן, הַגְּבִירָה… "דִּבְרֵי חֲכָמִים

כְּדָרְבָּנוֹת וּכְמַשְׂמֵרוֹת נְטוּעִים…"

כְּדָרְבָּנוֹת לְגֵו סוּסִים בַּסַּעַר

דִּבְרֵי הַחֲכָמִים. שִׂיחָם לָטוּשׁ כַּתַּעַר.

אֲבָל בְּשֶׁבֶת יַחַד נְבוֹנֵי הָעָם

סוֹד שִׂיחַ לְהַמְתִּיק, – בְּדִבְרֵיהֶם עַצְמָם

כְּמוֹ בְּמַסְמְרוֹת חוֹסְמִים הֵם אֶת הַשַּׁעַר

אֶל הָאֱמֶת הַנִּכְסָפָה וְהַבְּהִירָה.

וְשָׁוְא רַק יְבַקְשׁוּהָ הֵמָּה, הַגְּבִירָה,

וְרַק לַשָּׁוְא אֵלֶיהָ יְחַפְּשׂוּ הָאוֹרַח,

מָצֹא לֹא יִמְצְאוּהָ חֵרֶף כָּל הַפֶּרֶךְ,

כְּמוֹ שֶׁיִמְצְאֶנָּהּ בְּלִי עָמָל וָטוֹרַח

רוֹעֵה הַצֹּאן הַדַּל, בְּלֵב שָׂדֶה לֹא־דֶּרֶךְ.

בת־שבע:

הַלָּלוּ דִּבְרֵי בְּנִי?

יורם:

מִפִּי הַמֶּלֶךְ בְּנָהּ שְׁמַעְתִּים.

אוּלַי לֹא אֶת הַכֹּל אָבִין. בַּעֲרָפֶל דְּבָרָיו לוּטִים.

דָּוִד אָבִיו, נְעִים זְמִירוֹת, שׁוֹרֵר לָעָם וַתְּחִי רוּחָם,

אֲבָל הַבֵּן, מַה נַעֲשֶׂה, חָכָם הַרְבֵּה, הַרְבֵּה חָכָם.

בת־שבע:

קְרָא הָלְאָה, קְרָא…

יורם:

נוֹתְרוּ רַק עוֹד מִלִּים מְעַט פֹּה.

עוֹד יִלֻטַּשׁ וַדַּאי, עוֹד יִתֻקַּן גַּם יְטֻיַּט פֹּה.

(קורא)

"וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים

הַרְבֵּה אֵין

קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה, יְגִיעַת בָּשָׂר…"

כֵּן, הַגְּבִירָה,

כָּזֹאת אָמַר שְׁלֹמֹה,

יָאִיר הָאֵל לוֹ חֶסֶד וְיֵט אֵלָיו שְׁלוֹמוֹ, –

קוּם קְטוֹף אֶת הַחָכְמָה כַּפֶּרִי מִן הָעֵץ,

אַךְ הִזָּהֵר נָא, בְּנִי, עֲשׂוֹת סְפָרִים אֵין קֵץ.

כִּי אִם אַרְיֵה יִשְׁאַג,

מִי לֹא יִירָא?

וְאִם סוֹפֵר יִלְהַג,

מִי לֹא יִקְרָא?

אַךְ אִם מִלְּבַד הַלַּהַג וְהָאֵפֶר

גַּחֶלֶת הַחָכְמָה תִּצְרוֹב מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר,

הֲלֹא יָדַעְתָּ, בְּנִי, כְּמוֹ מִן הָאַרְיֵה,

מֵאֵלֶּה הַסְּפָרִים בּוֹרֵחַ הַקּוֹרֵא…

בת־שבע:

וְזֶה הַסּוֹף? בָּזֹאת נִגְמֶרֶת הַמְגִלָּה?

יורם:

לְעֵת עַתָּה, גְבִרְתֵּנוּ הַדְּגוּלָה.

עֲדַיִן לֹא מָצָא בְּנֵךְ וּמַלְכִּי שְׁלֹמֹה,

סִיוּם נִמְלָץ וָרָם, סִיּוּם רָאוּי לִשְׁמוֹ.

וְחוּץ מִזֶּה, מוֹחֵק הוּא – הָהּ עָמָל וָיֶגַע –

אֶת שֶׁכָּתַב בְּסַעֲרַת הָרֶגַע.

אָכֵן, גְבִרְתִּי, כָּתֹב כָּתַבְנוּ מִכָּל טוּב.

אַךְ הַמָּחוּק הוּא רַב מִן הַכָּתוּב…

בת־שבע:

יָפֶה, יָפֶה, אַךְ קְרָא נָא שׁוּב, יוֹרָם,

אֶת הַפְּסוּקִים הַלָּלוּ, שֶׁאוֹהַב,

עַל דְּבַר אוֹתוֹ מִסְכֵּן וּבְזוּי אָדָם,

אֲשֶׁר בְּחָכְמָתוֹ הִצִּיל עִיר וְעָם רָב…

יורם:

יָדַעְתִּי, פֶּרֶק טֵי’ת. הִנֵּה, פָּסוּק טֵי’ת ־וָ’ו.

זֶה הַמָּקוֹם… גַּם לִי נִדְמֶה כִּי בִּיסוֹדוֹ

כָּאן שֹׁרֶשׁ כָּל הַסֵּפֶר וְסוֹדוֹ.

(קורא)

"וּמָצָא בָּהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר

בְּחָכְמָתוֹ וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא, וְאָמַרְתִּי

אֲנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה, וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה

וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים"…

זֶה הַדָּבָר, גְבִרְתִּי, אָכֵן…

הָיֹה הָיָה חָכָם נִסְתָּר, אֶבְיוֹן מִסְכֵּן,

אֲשֶׁר צָרַח בְּרֹאשׁ חוּצוֹת וּבְיָּרִיד,

עַד שֶׁגְּרוֹנוֹ, גְּבִרְתִּי, עָלָיו הִצְרִיד.

הַכֹּל עָשׂוּ לוֹ צְחוֹק… הִי, הִי, חָכָם אֱלִיל,

אַךְ מִידֵי צַר הוּא אֶת הָעִיר הִצִּיל.

וּבְכָל זֹאת לֹא יֻשַּׁר על תּוֹף וְעַל חָלִיל לוֹ,

נִשְׁכַּח שֵׁם הַמִּסְכֵּן, וְאֵין לוֹ זֵכֶר, אָיִן.

הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר אֶצְבַּע לֹא נָקַף חָלִילָה

הוּא שֶׁמִּתְּהִלָּתוֹ תֶּחֱרַשְׁנָה הָאָזְנַיִם.

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר עֵת יַעַל הֶרָה־הֶרָה

לֹא כֹּחַ כִּי חָכְמָה בָּחַר לוֹ לְרֵעָה.

אַךְ הָעוֹלָם, גְּבִרְתִּי, לַתִּפְאָרָה יִרְאֶה רַק,

וְאִם הָאִישׁ מִסְכֵּן,

גַּם חָכְמָתוֹ בְּזוּיָה.

הָעשֶׁר הוּא הֲבֵל הַהֲבָלִים,

אַךְ בָּעוֹלָם רַבִּים הָאֱוִילִים

וְהָאֱוִיל סוֹגֵד לַהֲבָלִים.

וְלַמִּסְכֵּן – צִירִים וַחֲבָלִים…

בת־שבע: (מהרהרת)

יַלְדִּי, מַה רִחַמְתִּיו. בְּרֹאשׁ הָרִים אֶרְאֶנּוּ,

בַּקֶּרַח וּבַכְּפוֹר אֶת מִשְׁכָּנוֹ יָשִׂים.

בְּכַחַשׁ וּמִרְמָה הָמוֹן יְסוֹבְבֶנּוּ,

וְהוּא רוֹאֶה וּבָז לִקְהַל הַנַּנָסִים…

יורם:

אֲבָל, גְּבִרְתִּי, אָדָם אֵינֶנּוּ עוֹף.

אִם גַּם הִמְרִיא גָּבוֹהַּ מִנִּי גֹּבַהּ,

הֵן לְזָרָא יִהְיוּ לוֹ הַמְּרוֹמִים סוֹף סוֹף

וְהַבְּדִידוּת תָּעִיק עַד שׂבַע.

לָכֵן הוּא בַּסְּפָרִים בּוֹחֵר לָשִׂים עֵינַיִם

וְחוּץ מִזֶּה – בְּנַעֲרוֹת מִצְרַיִם.

(נופרית וחנון נכנסים. לראשונה אין הם רואים את הנוכחים).

נופרית:

לֹא נִשְׁמְעָה כָּזֹאת,

לֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת,

לֹא נִהְיְתָה כָּזֹאת,

שַׁעֲרוּרָה כָּזֹאת!

וּבְכֵן, מְאֹד פָּשׁוּט,

יֵשׁ לִשְׁלֹמֹה בֶּן־דְּמוּת.

בַּשּׁוּק עוֹמֵד הוּא לוֹ,

לָצוֹן חוֹמֵד הוּא לוֹ,

הַמֶּלֶךְ – תָּו לְתָו –

הַמֶּלֶךְ לִפְרָטָיו!

חנון:

אָכֵן, יֵשׁ לְהוֹדוֹת. דּוֹמֶה לוֹ לִבְלִי חֹק.

הַמֶּלֶךְ תָּג לְתָג. הָרְחוֹב גָעָה בִּצְחוֹק.

וּמִין כִּשְׁרוֹן חִקּוּי!

אֵל אֱלֹהַי

אֲנִי עַצְמִי יָצָאתִי מִכֵּלַי.

אִם רָצוּ אַחֲרָיו? חִגֵּר וְגַם פִּסֵּחַ!

נופרית:

וְאִישׁ לֹא הִתְמַרְמֵר וְלֹא קָרָא – חֻצְפָּה?

חנון:

הָהּ, לֹא, הִתְמוֹגְגוּ. קָרְאוּ – הֵידָד, קֵרֵחַ.

וְהַדִּמְיוֹן אָמְנָם – טִפָּה לְטִפְּטִפָּה.

אוֹתוֹ הִלּוּךְ, אוֹתוֹ מֶבָּט,

לוּ רְאִיתִיו בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת, כִּמְעַט…

לֹא יְאֻמַּן. צְמַרְמוֹרֶת בִּי חוֹלֶפֶת…

נופרית:

יֻשַּׂם לָזֶה הַקֵּץ! אֶת בַּעַל הַקַרְקֶפֶת

לִתְפֹּס מִיַּד.

הַבּוֹרָהּ לְהוֹרִיד.

וְעֵץ בֶּן חֲמִשִּׁים אַמָּה יֻקַּם לוֹ בַּיָּרִיד…

חנון:

בִּרְכוֹת הָאֵל עָלַיִךְ. אַךְ הָעָם?..

נופרית:

הָעָם יִצְהַל מַמָּשׁ לְמַחֲזֵה חִנָּם.

חִישׁ קָל! יָפֶה קִצּוּר מֵאֲרִיכוּת…

חוּצְפָּה כָּזֹאת כְּלַפֵּי מַלְכוּת!

בת־שבע:

הֲאִם לָכֶם הַזְּכוּת לָדִין לְשֵׁבֶט אוֹ לְחֶסֶד?

נופרית:

הָהּ, הַגְּבִירָה. לֹא רְאִינוּךְ, רַבַּת הַחֶסֶד.

בת־שבע:

חָנוּן, סַפֵּר אֶת הַדָּבָר לַמֶּלֶךְ,

וּלְאַט לְךָ מֵרַעַשׁ וּמִמֶּרְקָחָה.

לֹא בְּחָפְזָה יַחֲרֹץ דִּין מָוֶת מַלְכְּךָ.

נופרית:

אֶצְלֵנוּ,

אִישׁ כָּזֶה,

אַחַת דָּתוֹ – יֻמַּת.

בת־שבע:

הָהּ, אֶצְלְכֶם, כְּלוֹמַר בְּאֶרֶץ נֹא־אָמוֹן.

נופרית:

הֲלֹא אֶת גְּזַר דִּינוֹ בְּמוֹ יָדָיו חָרַת.

בת־שבע:

אֶצְלֵנוּ גַּם הַדַּל בַּדִּין לִפְנֵי מְלָכִים יִכּוֹן.

נופרית:

דִּין מָוֶת וְחַיִּים בִּידֵי פַּרְעֹה, הַגְּבֶרֶת.

בת־שבע:

אֶצְלֵנוּ נַעֲלֶה הַדִּין עַל הָעֲטֶרֶת.

נופרית:

מַה יֵשׁ עוֹד נַעֲלֶה מִכֹּחַ מֶלֶךְ רָב?

בת־שבע:

הַדִּין אֲשֶׁר נָתַן לוֹ כֹּחַ בְּיָדָיו.

יורם:

הַמֶּלֶךְ בָּא, נִתֵּן כָּבוֹד לִשְׁמוֹ,

לְעוֹלָמִים יִחְיֶה מַלְכִּי שְׁלֹמֹה.

בת־שבע:

הִנֵּהוּ, וְעַתָּה יִשְׁמַע וְגַם יָדִין.

רַק אִם הַדַּל אָשֵׁם יִרְשַׁע הַדַּל בַּדִּין.

שלמה (בא):

הָה, מָה עֵינַי רוֹאוֹת? נוֹפְרִית בּוֹכָה? עַל מָה?

נופרית:

מַלְכִּי, כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ, נִרְמַס וְגַם נִטְמָא.

שלמה:

כְּבוֹדִי נִרְמַס? כֵּיצַד?

נופרית:

בִּצְחוֹק וְלַעַג,

בַּשּׁוּק, לְמוּל פּוֹשְׂקֵי שְׂפָתַיִם,

הִרְחִיב עָלֶיךָ פֶּה בְּלַהַג

אֶחָד מֵחֲמוֹרֵי הַמִּשְׁפְּתָיִם.

שלמה:

הֲיִתָכֵן?

נופרית:

כֵּן, כֵּן, מֵשִׂים עַצְמוֹ לְמֶלֶךְ,

אַף מְתַבֵּל דְּבָרָיו בְּפִלְפְּלִים וָמֶלַח.

שלמה:

מֵשִׂים עַצְמוֹ לְמֶלֶךְ?

נופרית:

הַקְשֵׁב. כֻּלּוֹ – אַתָּה.

דִּמְיוֹן. דִּמְיוֹן שָׁלֵם. הָה, פַּחַד וּבְעָתָה.

שלמה (לחנון):

עֵינֶיךָ זֹאת רָאוּ?

חנון:

עֵינַי רָאוּ, מַלְכִּי.

הַכֹּל סִפְּרָה נוֹפְרִית, וּמָה אוֹסִיף חֶלְקִי?

דִּמְיוֹן מַפְלִיא, הַמֶּלֶךְ, עַד מְאֹד מַפְלִיא.

בת־שבע:

נוֹפְרִית רוֹאָה בָּזֹאת עָווֹן פְּלִילִי.

נופרית:

הַאִם לֹא כֵן? חִלּוּל כְּבוֹד מֶלֶךְ וּמַלְכוּת!

בת־שבע:

וְזֶה דְּבָרָהּ: הָאִישׁ, אַחַת דָּתוֹ לָמוּת.

שלמה:

אֶרְאֵהוּ נָא, יוּבָא נָא בְּיַד צִיר שָׁלוּחַ.

נופרית:

שְׁלֹמֹה, שְׁלֹמֹה, אַתָּה מַפְרִיז בְּאֹרֶךְ רוּחַ…

שלמה:

הֵן לֹא אַתִּיז רֹאשׁוֹ מִבְּלִי אֶשְׁמַע דְבָרָיו…

נופרית:

הָה, שׁוּב הַחִדּוּשִׁים הַיְהוּדִיִים, לַשָּׁוְא.

אֶצְלֵנוּ לְמָשָׁל –

זֶה כֹּה פָּשׁוּט וְקַל.

פְּקוּדָה – הָרֹאשׁ לַסַּל.

וְעָף הָרֹאשׁ. חֲסָל.

שלמה:

הָבֵא אוֹתוֹ, חָנוּן, רָצִיתִי כִּי אֶרְאֵהוּ.

(חנון יוצא)

וְלוּ כֻּלּוֹ כָּמוֹנִי לְמַרְאֵה עֵינַיִם,

וְלוּ בָּבֻאָתִי הַנִּשְׁקָפָה בַּמַּיִם…

הֲלֹא תָּמִיד נִשְׁאָר הוּא זֶה אֲשֶׁר הִנֵּהוּ…

לֵץ רְחוֹבוֹת עָלוּב… מַהִי מַרְאִית הָעַיִן?

מַהִי חָזוּת פָּנִים? כְּאֶפֶס הִיא וּכְאַיִן.

וְלוּ גַּם אַרְגְמַן מַלְכוּת יִלְבַּשׁ כַּחֹק,

הֲלֹא לִצְחוֹק יִהְיֶה, לְקֶלֶס וְלִצְחוֹק.

הָרוּחַ, הוֹרָתִי, הִנֵּה כָּל הָאָדָם…

וּמַרְאִיתוֹ, אִמִּי, רַק הֶבֶל…

בת־שבע:

הַאָמְנָם?

לֹא פַּעַם בְּרַק מַלְכוּת סִנְוֵר עֵינֵי רַבִּים,

וְלֹא אֶחָד חָכָם יָשַׁב אֶל עַקְרַבִּים

וּכְסִיל אֲשֶׁר הִצְלִיחַ לֹא הוּשָׁב אָחוֹר

וְלָאֱוִיל הִגִּידוּ: בֹּא, חֲכָם הַדּוֹר.

שלמה:

קָשׁוֹת דִבַּרְתְּ. כְּאִלּוּ בְּבִגְדִי – כְּבוֹדִי.

מַהוּ הַלְּבוּשׁ? רַק בּוּז אָבוּז לוֹ, זֹאת בִּלְבָד.

אֲנִי שְׁלֹמֹה, גַּם מְקַנְּאִים בִּי לֹא בִּכְדִי.

אֲנִי שְׁלֹמֹה, וְגַם בְּבֶגֶד פּוֹשֵׁט־יָד.

אֲבָל נַנִּיחַ נָא לְזֹאת, אִמִּי הַגְּבֶרֶת,

נָנִיחַ נָא לָזֹאת… כִּי מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת,

שַׁלֶּטֶת בִּי עַכְשָׁו, טוֹרְדָה וְלֹא חוֹדֶלֶת…

דִּין הַנָּשִׁים הַשְּׁתַּיִם וּמִשְׁפָּט הַיֶּלֶד.

נופרית:

כֵּן, הַשְׁמוּעָה הִגִיעָה עַד לְמֶרְחַקִים.

יורם:

הָעָם לִפְסַק דִינְךָ, הַמֶּלֶךְ, מְחַכִּים.

אַף מְהַמְּרִים בְּכֶסֶף – שֶׁקֶל תַּחַת שֶׁקֶל –

מִי מִשְׁתֵּיהֶן הָאֵם וּמִי דּוֹבֶרֶת שֶׁקֶר.

שלמה:

כֵּן, הַמִּשְׁפָּט סָבוּךְ. סָבוּךְ לְמַעְלָה רֹאשׁ הוּא,

וּבְּכֹל זֹאת אַאֲמִין כִּי לִי הַזְּכוּת נִתְּנָה

לְהַחֲזִיר אֶל חֵיק הָאֵם אֶת בַּר־בִּטְנָהּ,

אֲבָל עַד מָה קָשֶׁה…

נופרית:

הָהּ, מַהוּ כָּאן הַקֹּשִׁי.

אֶצְלֵנוּ נִגָּשִׁים פָּשׁוּט אֶל פֶּסֶל אִיזִיס

זוֹבְחִים לָהּ הַקָּרְבָּן, וּמַפִּילִים הַפּוּר,

לֵאמֹר: הַגִּידִי אִיזִיס,

אֶת הַפְּסָק הַכְרִיזִי.

הַמֶּלֶךְ מוֹדִיעוֹ, וְתָם כָּל הַסִּפּוּר.

וְאִם טָעוּת בַּפְּסָק – אַשְׁמַת הָאֱלִילָה.

הַמֶּלֶךְ, יַקִירִי, אֶת עִנְיָנוֹ כִּלָה.

אִם הַגּוֹרָל טָעָה?

אָבוּד.

הַפְּסַק עַל לוּחַ.

וְגַם טָעוּת אֶפְשָׁר לָשֵׂאת בְאֹרֶךְ־רוּחַ.

יִהְיֶה לָזֹאת הַיֶּלֶד, אוֹ לָזֹאת הַיֶּלֶד…

דִינְךָ פָּסַקְתָּ? דַּי, וְהַדְּאָגוֹת – אִוֶּלֶת.

הַנַּח לָהֶן שְׁלֹמֹה, הַנַּח. בֹּא חֲדָרַי.

שָׁם דְּבַשׁ מָתוֹק וְיַיִן – כֹּה לֶחָי.

וּבַת פַּרְעֹה בְּמִשְׂחָקֶיהָ.

וְאַהֲבָה בְּתַפְנוּקֶיהָ,

וְקוֹל שָׁרוֹת וְקוֹל שָׁרִים…

שְׁלֹמֹה, פְּרוֹק מֵעָלֶיךָ, דַאֲגוֹת־זָרִים.

שלמה:

כֵּן, זַמֵּר וְשָׁתֹה. וְשָׁכֹחַ

עַד יָבוֹא יוֹם זִקְנָה דַּל וּשְׁחוֹחַ.

אֶת כַּרְמֶךָ נְטוֹר וְנַכֵּשׁ

וּגְדוֹלוֹת לְךָ אַל תְּבַקֵשׁ.

כִּי אֶחָד מִשְׁפָּטָם שֶׁל אֱוִיל וְחָכָם

וְצַדִּיק הַמִּשְׁפָּט אֵין בּוֹ עָוֶל.

כִּי אֶחָד הָעוֹלָם – אִם תִּטְפַּשׁ אוֹ תֶחְכַּם,-

כִּי הֲבֵל הֲבָלִים, הַכֹּל הָבֶל.

יורם: (לבדו)

כֵּן, אִם מִן הַגִּבּוֹר תִּקְוַת יָמָיו נִטֶּלֶת,

וְאִם קַלּוּת רֹאשׁוֹ בְּכֹבֶד רֹאשׁ נִמְהֶלֶת,

וְאַף בְּשִׂמְחוֹתָיו בּוֹ חֲרָטָה אוֹכֶלֶת…

אָכֵן, מִכַּךְ נוֹצַר חִבּוּר כָּזֶה – קֹהֶלֶת.

תמונה ב

(ככר ההיכל, מרחוק נראים פיגומי המקדש, שעת נופש. הבונים סועדים. למך, אשר והצידוני מאגו. ברוריה.)

אשר:

כֵּן, כְּבָר חָדְשַׁיִם, רַבּוֹתַי

רָבוֹת עַל הָעוֹלָל הַקְלִפּוֹתַיִם, רַבּוֹתַי.

למך:

אַחַת צוֹוַחַת כִּי שֶׁלָּה הַבֵּן הַקָּט,

וְהַשְׁנִיָּה – כִּי הִיא הָרְתָה אוֹתוֹ לָלַת.

וְנִשְׁבָּעוֹת שְׁתֵּיהֶן בְּצוּר יְרוּשָׁלַיִם…

וְלֵךְ תִמְצָא נָא פֹּה יָדַיִם וְרַגְלַיִם.

ברוריה:

אֲבָל, הֲלֹא רַק אֵם אַחַת לַיֶּלֶד…

אשר:

זֶהוּ הַקוֹץ. לָכֵן הָאָרֶץ מְיַחֶלֶת

לִפְסַק שְׁלֹמֹה מַלְכִּי וַאֲדוֹנִי…

(למגו)

וּמַה יֹאמַר לָזֹאת הַצִּידוֹנִי?

מגו:

הַכֹּל עוֹשִׂים אַתֶּם פֹּה בְּשׁוּבָה וָנַחַת,

בְּמַחֲשָׁבוֹת רַבּוֹת אֲשֶׁר סוֹפָן קָרַחַת.

אָמְנָם, אוּלַי אַתֶּם חַכְמֵי הַפִּלְפּוּלִים…

אֲבָל אֶצְלֵנוּ –

אֵשׁ הַפִּלְפְּלִים.

ברוריה:

מָה הַפִּלְפֵּל יוֹעִיל כָּאן?

מגו:

לוּ אֲנִי פֹּה דַּנְתִּי

גַּם לְאַחַת מֵהֶן הַיֶּלֶד לֹא נָתַנְתִּי.

לַמֹּלֶךְ הִקְרַבְתִּיו וְקֵץ כָּל הַדִּינִים

וְאָנֹכִי נָקִי.

למך:

נִקְיוֹן הַפַּחְדָּנִים.

אַךְ סְלַח נָא… אַל בְּאַף.

מגו:

כֵּן, מַלְכְּכֶם וַדַּאי

בְּגֹדֶל חָכְמָתוֹ יוֹצִיא לָאוֹר מִשְׁפָּט.

אשר:

אָכֵן, חָכָם מַלְכֵּנוּ. אֵין לוֹ דּוֹמֶה, אַחַי.

מגו:

גַּם לָנוּ, בְּצִידוֹן,

בְּנֵי רִיב יֵשׁ וּמָדוֹן,

אֲבָל לְמִי הַפְּנַאי לְחֵקֶר וְחִטוּט?

הַיֶּלֶד אֶל הָאֵשׁ,

וְקֵץ לַזַּאֲטוּט.

ברוריה:

הַיֶּלֶד אֶל הָאֵשׁ? הוֹי פֶּה מֵפִיק זָהָב…

למך:

כֵּן, כֵּן, בִּתִּי, מָקוֹם מָקוֹם וּמִנְהָגָיו.

מגו:

שְׁבָחָיו שֶׁל מַלְכְּכֶם הִרְחִיקוּ גַּם הִגְבִּיהוּ.

מַלְכִּי חִירָם הוֹגֶה לוֹ אַהֲבַת אַחִים.

עוֹלָם שָׁלֵם מַטֶה אָזְנוֹ לְמוֹצָא־פִּיהוּ…

ברוריה:

מַלְכִּי, שַׂר שֶׁל שָׁלוֹם! חָכָם עַל כֵּס מְלָכִים!

מגו:

לָכֵן חִירָם מַלְכִּי מִצֹר שְׁלָחָנוּ הֵנָּה

בִּמְלֶאכֶת הַמִּקְדָּשׁ לִהְיוֹת לָכֶם לְעֵזֶר.

ברוריה:

הָהּ, הַהֵיכָל! גּוּלַת פְּאֵר שְׁלֹמֹה! רְאֵה נָא:

עוֹד לֹא נִשְׁלַם, אַךְ כְּבָר הוּא מִתְנַשֵּׂא כְּנֵזֶר.

מגו:

עֵת לְאַרְצִי אָשׁוּב אַגִּיד כְּבוֹד מֶלֶךְ רָב

וְכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה, שׁוֹרֵר וְגַם כָּתַב.

שלמי: (נכנס בגילופין. בידו בקבוק. שר.)

בְהֵיכָלָיו יוֹשֵׁב שְׁלֹמֹה

וַי לְלֵילִי, וַי לִיוֹמִי.

כָּל אִישׁ יוֹדֵעַ מַה שְׁלוֹמוֹ,

אַךְ אֵין יוֹדֵעַ מָה שְׁלוֹמִי.

עִם הַבַּקְבּוּק שְׁלוֹמִי לֹא רָע,

אַךְ שְׁלוֹם שְׁלֹמֹה הוּא טוֹב יוֹתֵר.

כִּי עַל טִפָּה כָּזֹאת מָרָה

גַּם הוּא אֵינֶנּוּ מְוַתֵּר.

למך:

הִנֵּה הַלֵּץ. הִנֵּהוּ הַסַנְדְּלָר הַפֶּרֶא,

אֲשֶׁר פָּנָיו כִּפְנֵי מַלְכֵּנוּ, חֵי הָאֵל.

ברוריה:

וְאֶת הַדְּמוּת הַזֹאת, כְּלִי שֶׁל תִּפְאֶרֶת,

בָּאַשְׁפַּתּוֹת הוּא מְעוֹלֵל.

אשר:

בֹּא הֵנָּה, חִישׁ. דְּבַר הֲתּוּלִים בִּי מְנַצְנֵץ.

אַתָּה תִּהְיֶה פֹּה לָנוּ מֶלֶךְ וְשׁוֹפֵט.

קִרְבִי נָא, בְּרוּרְיָה. שְׁמַע נָא, בֶּן־קוֹצֵץ,

אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ הַנָּשִׁים הַשְּׁתַּיִם,

בִּדְבַר הַיֶּלֶד בָּאנוּ,

הַקָּט חֲשׁוּף הַשֵּׁת…

לְמִי יֻתָּן הַבֵּן, מַלְכִּי בִּירוּשָׁלַיִם?

למך:

הֵידָד. הִנֵּה הַכֵּס. עֲלֵה חֲכָם הַנַּעֲלַיִם.

שלמי:

אַתָּה־אִשָּׁה?

אשר:

אִשָּׁה וְאֵם אֲנִי, אֲנִי וְלֹא אַחֶרֶת.

שלמי:

רֵאשִׁית חָכְמָה שְׁתִיָּה (לוגם), וּפְרִי בִּטְנֵךְ אַיֵּהוּ?

למך: (עוטף ככר לחם ארוכה, כעולל בחיתולים)

הִנֵּהוּ פְּרִי בִּטְנוֹ. שִׂים לֵב, לְמִי מֵהֶן, מַלְכִּי, תִּתְנֵהוּ?

שלמי:

רֵאשִׁית חָכְמָה – קְצַת רֹטֶב לַגַּרְגֶרֶת.

כְּדֵי שֶׁגַּם חָכְמַת הַדִּין וְהָאֱמֶת

לֹא תִּתְיַבֵּשׁ בִּיְדֵי שׁוֹטִים בְּטֵ’ית.

הַיֶלֶד הָבוּ. שְׁמַע נָא, קוּנְדֵסוֹן…

הֲלֹא יָבֵשׁ הוּא? אָה?

למך:

וָלֹא, מָה הָאָסוֹן?

שלמי:

אַתְּ הִיא הָאֵם?

ברוריה:

אֲנִי הִיא, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי.

שֶׁלִי הַבֵּן הַחַי, וְהִיא גְנָבַתּוּ לַיְלָה.

אשר:

אֲנִי הִיא הוֹרָתוֹ. בְּמַכְאוֹבִיו יָגַעְתִּי.

כָּזָב עַל לְשׁוֹנָהּ, הַמֶּלֶךְ, אַלְלַי לִי.

ברוריה:

לֹא, כִּי בְּנִי הַחַי.

אשר:

לא, כִּי בְּנִי הַחַי.

ברוריה:

לא, כִּי בְּנִי הַחַי.

אשר:

יַלְדִי, יוֹנֵק שָׁדַי.

מגו:

אֶת חָכְמָתְךָ עַכְשָׁו גַלֵה נָא.

וְאִם דְּבָרֶיךָ נְכוֹחִים יִהְיוּ.

מִתּוֹךְ כַּדִּי עוֹד פְּרָס לְךָ אֶתֵּנָה,

מִן הָאָדֹם הָאֲדַמְדָּם הַהוּא.

שלמי:

שִׁמְעוּ דְּבָרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל,

מִיַּד יֻכְרַז הַדִּין קֳבָל עֵדָה וָאֵל.

וּלְמַעַן נִזְדָּרֵזָה וְהַזְּמָן לֹא יֶרֶב,

קְחוּ לִי חֶרֶב.

עַכְשָׁו נִגְזֹר אֶת הַקוּנְדָס הַקָּט,

הַחֵצִי לָאַחַת וְחֵצִי לָאַחַת,

כָּל צַד זָכָה אֵיפוֹא בִּמְעָט,

נְאוּם שְׁלֹמֹה. תָּם הַמִּשְׁפָּט.

(מבתק את הלחם ונותן מחציתו לאשר ומחציתו לברוריה. הכל צוחקים).

למך:

מִשְׁפָּט כְּסִילִים. דֻּגְּמָה שֶׁל שְׁטוּת מֻבְהֶקֶת.

הָה. מַה עַלִּיז, חֲזִיז וָרַעַם.

אשר:

אֲנִי לְמַחֲצִיתִי שֶׁלִּי אֶהְיֶה מֵינֶקֶת.

מגו:

גַּם לַטִּפְּשׁוּת יֵשׁ גְּבוּל שֶׁל חֹסֶר טַעַם.

שלמי:

הֲאֵין דִּינִי דִּין צֶדֶק? מָהוּ סָח?

מגו:

לוּלֵא עָשִׂיתָ צְחוֹק – לֹא, אֵין זֶה רָע כָּל כָּךְ.

למך:

יֶשְׁנוֹ חֲמוֹר הָרָץ עַל שְׂתַּיִם,

אֲבָל עַל כַּמָּה רָץ חֲמוֹר חֲמוֹרוֹתַיִם?

שלמי:

תָּמִיד שָׁמַעְתִּי מְדַבְּרִים בְּלִי סוֹף,

כִּי הַשׁוֹפֵט רַק צֶדֶק, צֶדֶק רַק יִרְדֹף.

וְאַל לוֹ מִן הַחוֹק לִסְטוֹת יְמִינָה־שְׂמֹאלָה,

וְלוּ גַם הָעוֹלָם כֻּלּוֹ יֵרֵד שְׁאוֹלָה.

נעמה: (מופיעה)

הִנֵּהוּ הַתַּכְשִׁיט. נֹאד יַיִן לִי נָפוּחַ.

עֲלֵי צָרוֹת צְרוּרוֹת עוֹזֵב אוֹתִי בַּבַּיִת.

שׁוֹתֶה וּמִשְׁתַּטֶּה וּמִתְלוֹצֵץ לָרוּחַ,

לִי הַדְּאָגוֹת וְהוּא – כְּדָג בְּשֶׁמֶן זַיִת.

פִּזֵּר אֶת הַקּוֹנִים, אִבֵּד אֶת הַלְקוּחוֹת.

חַכֵּה, תָּעוּף אֶצְלִי לְאֶלֶף הָרוּחוֹת.

נָבָל בֶּן גַּנָּבִים, אֵיפֹה הַסַּנְדָלַּיִם,

אֲשֶׁר נִתְּנוּ לְךָ לֵאמֹר – תַּקֵן וּתְפוֹר.

חַכֵּה, דּוֹדִי, סָפֹג תִּסְפֹּג מָנָה אַפַּיִם.

שָׁתֹה תִּשְׁתֶּה אֶצְלִי לֹא יַיִן כִּי מָרוֹר.

מגו:

בִּתִּי…

נעמה:

יוֹשֵׁב הוֹד כְּסִילוּתוֹ. מִפְלֶצֶת מְכוּרְבֶּלֶת,

בֵּין קְהַל מְנֻוָּלִים, הוֹלְכִי בָּטֵל כָּמֹהוּ,

הָסֵר מֵעַל רֹאשְׁךָ אֶת כֶּתֶר הָאִוֶלֶת,

פֶּן אֶהֱפֹךְ אֶת הָעוֹלָם לְתֹהוּ.

מגו:

בִּתִּי…

נעמה:

הַבַּיְתָה בֹּא, הַבַּיְתָה, נֹאד שֶׁל יַיִן.

ראובן: (מופיע)

אַחַי, הַשְׁמַעְתֶּם? הַאִם לֹא שְׁמַעְתֶּם עֲדַיִן?

הַמֶּלֶךְ זֶה עַתָּה חָרַץ אֶת הַמִּשְׁפָּט.

למך:

מִשְׁפָּט הַיֶּלֶד?

ראובן:

כֵּן, וְהַשְׁמוּעָה עוֹד קָט

עַד יַרְכְּתֵי עוֹלָם לָהּ תַּעֲשֶׂה כְּנָפַיִם.

מגו:

וּמַהוּ פְּסַק הַדִּין?

ראובן:

הַמֶּלֶךְ, יְדִידִי,

צִוָּה כִּי אֶת הַיֶּלֶד יִגְזְרוּ לִשְׁנַיִם.

קהל:

מָה? אֶת הַיֶּלֶד?

שלמי:

חֵי זְנָבוֹ שֶׁל אַשְׁמְדַי.

מַמָּשׁ דְּבָרַי שֶׁלִּי.

נעמה:

הַאִם נִגְזַר הַיֶּלֶד?

ראובן:

הָה, לֹא. הַיֶּלֶד חַי, שַׁלָּמָּה אַתְּ נִבְהֶלֶת?…

אשר:

כֵּיצַד?

ראובן:

אַחַת מִן הַנָּשִׁים הִגִּידָה: תְּנוּ לָהּ. תְּנוּהוּ.

תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד, הָמֵת אַל תְּמִיתוּהוּ.

אֲזַי אָמַר הַמֶּלֶךְ: זוֹהִי, זֹאת אִמּוֹ.

וְכָל הָעָם מַגִּיד חָכְמַת שְׁלֹמֹה.

למך:

הָה, מֶלֶךְ רָב.

אשר:

רוֹאֶה לְלֵב וְנֶפֶשׁ.

ברוריה:

קָלַע וְלֹא הֶחֱטִיא.

למך:

וְכַמָּה שִׁקּוּל דַּעַת, אֲחוֹתִי.

הוּא אֲבִיהֶם שֶׁל כָּל חוֹקְרֵי חָכְמַת הַנֶּפֶשׁ!

שלמי:

אֲנִי פָּסַקְתִּי כָּךְ בְּלִי מְהוּמָה רַבָּה…

אשר:

אַךְ בְּלִי מַחֲשֶׁבֶת וְסִבָּה

כְּמוֹ סוּמָא בָּאֲרֻבָּה…

למך:

אִם בֵּין דִּבְרֵי חָכָם וּבֵין דִּבְרֵי טִפֵּשׁ

כְּאִילוּ אֵין הֶבְדֵּל… הֶבְדֵל בְּכָל זֹאת יֵשׁ.

חנון: (מופיע)

אַיֵּהוּ הַסַּנְדְּלָר? אַיֵּה קְלִפַּת־הַשּׁוּם

הַשָּׂם לִצְחוֹק אֶת כְּבוֹד מַלְכֵּנוּ בִּירוּשְׁלֵם?

קְרַב הֵנָּה, חֶשְׁבּוֹנְךָ עָרוּךְ וְגַם רָשׁוּם.

לַמֶּלֶךְ תִּשְׁלְמֶנּוּ גַּם שַׁלֵּם.

נעמה:

לַמֶּלֶךְ?…

חנון:

לְפָנָיו תּוּבָא, בָּבַת עֵינִי.

ברוריה:

אָבוּד הוּא.

שלמי:

אַל תִּבְכִּי לִי, אַל תְּקוֹנְנִי.

מְאוּמָה לֹא תּוֹעִילִי. דַּי, הֲיִי שָׁלוֹם,

עוֹד נִתְרָאֶה אוּלַי, אִם עוֹד אֶרְאֶה אוֹר יוֹם.

נעמה:

לֹא, לֹא. אִתְּךָ אֵלֵךְ.

(לחנון)

נַסֵּה נָא, קַח בְּכֹחַ.

שלמי:

שָׁלוֹם לָךְ. לֹא הַרְבֵּה שָׁבַעְתָּ מִמֶּנִּי נַחַת…

סִלְחִי לִי…

נעמה:

מֶה חָטָאתָ לִי? עַל מָה לִסְלֹחַ?

דּוֹדִי, מַחְמַל עֵינִי.

שלמי:

הָה, גֶּפֶן לִי פּוֹרַחַת.

חנון:

הַי, מַהֲרוּ, הָחִישׁוּ, הִפָּרְדוּ.

נעמה:

אֵלִי.

לֹא אֶפָּרֵד. אִתּוֹ אֵלֵךְ.

חנון:

אַחַת הִיא לִי.

טוֹבִים הַשְּׁנַיִם. בֹּאִי נָא יוֹנָה תַּמָּה.

שלמי:

בְּאֵין בְּרֵירָה גַּם זוֹהִי נֶחָמָה.

מגו:

סוֹף סוֹף מַרְאֵה אִשָּׁה יָפָה תּוֹמֶכֶת פֶּלֶךְ.

עוֹד לֹא עוֹרֵר חֵמָה אֲפִילוּ בְּלֵב מֶלֶךְ.

אשר:

יִשְׁמֹר אֶתְכֶם הָאֵל, הָהּ, רָע וָמַר חֶלְקָם.

ברוריה:

כֵּן,

זֹאת הַפַּעַם כְּסִיל נָפַל בִּידֵי חָכָם.

ראובן:

מֵרֵיחַ הַחָכְמָה, כְּמוֹ מִיֵּין הָרֶקַח

אוּלַי הַכְּסִיל יֶחְכַּם וְגַם יִלְמַד הַלֶּקַח.

(חנון, שלמי, נעמה יוצאים)

אשר:

הַכְּסִיל הָאֲמִתִּי בּוֹעֵט בְּכָל מוֹרָיו

וְאִם גַּם בַּמַּכְתֶּשֶׁת תִּכְתְּשֵׁהוּ.

חָכָם יֵשׁ וְיִמְצָא גַּם בַּכְּסִילִים זָהָב,

אֲבָל הַכְּסִיל נִשְׁאָר תָּמִיד מַה שֶׁהִנֵּהוּ.

מגו:

כִּי הֶחָכָם זוֹרֵק אֶת הַקְּלִפָּה בְּיָד

וְאֶת גַּרְעִין הַתּוֹךְ מִמִּסְתָּרָיו מַצִּיל.

הַכְּסִיל מִן הֶחָכָם לָנֶצַח לֹא יִלְמַד,

כִּי לוּ יָדַע אֶת זֹאת, שׁוּב לֹא הָיָה זֶה כְּסִיל.

תמונה ג'

(טרקלין בארמון. מצע ואפריון. על הדרגש שוכב שלמה המלך, בת־שבע יושבת לצדו. נופרית וכמה נערות, כולן בלבוש מצרי, מחוללות.

נופרית בדמות ספינכס.)

שלמה:

יָפָה, יָפֶה, עֵינֵי רָאוּ וְכֵן תָּמָהוּ.

אֲבָל אִמְרִי, נוֹפְרִית, מַה פֶּשֶׁר הַמָחוֹל.

הָלֹךְ וְסוֹב סְבַבְתֶּן. בְאֵלֶם סוֹד, בְּלִי קוֹל.

אַךְ מַה הַכַּוָּנָה, בִּתִּי, הַתֹּכֶן מָהוּ?

נופרית:

מָה? תֹּכֶן? כַּוָּנָה? הַאִם לֹא דַי, דּוֹדִי,

אִם הַמָּחוֹל כִּוֵּן וַיַּךְ אֶל לֵב רוֹאָיו?

אִם הוּא הִרְהִיב עֵינֶיךָ?

זֶהוּ הַיְהוּדִי.

פְּרוֹבְּלֶמְתּוֹת אוֹ בְּדִיחוֹת – רַק אֵלוּ הַב לוֹ, הָב!

שלמה:

חָשַׁבְתִּי, זֶה הָיָה מְחוֹל חִידַת מִצְרַיִם,

חִידַת אֱנוֹשׁ…

נופרית:

אוֹתָהּ לֹא מְחוֹלוֹת יָכִילוּ.

אַף כִּי חַכְמֵי כָּל דּוֹר גַּם הֵם בִּמְחוֹל מַחֲנָיִם

רַק סוֹבְבִים סְבִיבָהּ חָזוֹר וָסוֹב חָלִילָה.

בת־שבע:

הַטּוֹב שֶׁבַּמָּחוֹל הִיא שְׁתִיקָתוֹ.

נופרית:

אָכֵן, הַגְּבֶרֶת,

הַפֶּה שׁוֹתֵק אֲבָל הָרֶגֶל מְדַבֶּרֶת.

שלמה:

לַשֶּׁקֶר אֵין רַגְלַיִם. כָּךְ אוֹמְרִים. לֹא כֵן?

אֲבָל גַּם בָּרַגְלַיִם שֶׁקֶר אֵין. לָכֵן,

כְּפִי שֶׁהֵן נִרְאוֹת, בִּתִּי, כָּאֵלּוּ הֵן.

נופרית:

וְהַלָּשׁוֹן הַזֹּאת אַתָּה אוֹהֵב לִשְׁמוֹעַ

כִּלְשׁוֹן הַצִּפָּרִים, נָכוֹן?…

שלמה:

אָמְנָם אוֹהַב

זִמְרַת כְּנַף־רְנָנִים בְּתוֹם יַלְדוּת וָנֹעַם.

וּלְשׁוֹן אָדָם – צְבִיעוּת מֵאָלֶ’ף וְעַד תָּ’ו,

אִם בְּעַל פֶּה וְאִם בִּכְתָב.

בת־שבע:

שִׂיחַת עוֹפוֹת־כָּנָף תִּשְׁמַע וּבְנֵי כַּרְבּוֹלֶת,

דִּמִּיתָ לְהָבִין צְוִיצָם וְצִיוּצָם.

כֵּן, הֲבִינוֹתָ שְׁפַת בַּרְוָז וְתַרְנְגֹּלֶת.

וְאֵין נִסְתָּר מִמֶּךָּ אֶלָּא הָאָדָם.

שלמה:

אוּלַי צָדַקְתְּ. בְּנוֹתַי, כַּפְתּוֹר וְפֶרַח.

גָמַרְנוּ, קְחִי הַצְּרוֹר. לָכֵן הוּא מַתָּנָה.

(נופרית והנערות יוצאות)

צָדְקָה הִיא. מַה תּוֹעֶלֶת בַּחָכְמָה וָעֶרֶךְ?

כָּל הָאָדָם כּוֹזֵב. רַק הַבְּהֵמָה כֵּנָה.

חנון: (נכנס)

מַלְכִּי, אֶת מִצְוָתְךָ עָשִׂיתִי, דַג הָרֶקֶק

הַמַּעֲמִיד פָּנִים כְּמֶלֶךְ רָב,

צַדְתִּיו גַם הֵבֵאתִיו הִנֵּה חָתוּם בַּפֶּקֶק.

עַל נִיחוֹחוֹ וְעַל קִרְבּוֹ וְעַל כְּרָעָיו.

שלמה:

אַיֵּהוּ?

חנון:

הִשְׁאַרְתִּיהוּ בֶּחָצֵר, לְמָטָה,

לְמַעַן לֹא יִרְאֶךָּ, אַךְ מִן הַגְּזוֹזֶרֶת

מִבְּלִי לְהֵרָאוֹת אֵלָיו תִּרְאֵהוּ אָתָּה,

אֶת הַיְּפֵהפֶה כְּלִיל הַתִּפְאֶרֶת.

שלמה: (מביט בחלון)

וּבְכֵן, כָּזֶהוּ? מָה? לֹא־לֹא. לֹא יְאֻמַּן.

בַּקּוֹץ הַזֶּה רוֹאִים הֵם אֶת דְּמוּתִי אֲנִי?…

חנון:

הָעָם הוּא גֹּלֶם, אֲדוֹנִי.

בת־שבע:

שַׁלְּחֵהוּ נָא, שְׁלֹמֹה, יָשׁוּב נָא לַיָּרִיד.

הוּא אֶת כְּבוֹדְךָ לֹא יַעֲלֶה וְלֹא יוֹרִיד.

שלמה:

אַךְ רֶגַע. מִיהִי זוֹ הַנִּשְׁקָפָה מִנֶּגֶד?

דַבֵּר, חָנוּן…

חנון:

אִשְׁתּוֹ. אָמְרָה: אַחֲרָיו אֵלֵכָה.

נִסִּיתִי לְהַפְרִיד.

אֲבָל דְּבוּקָה הִיא וּמְדֻבֶּקֶת.

שלמה:

רָחוֹק מִדַּי עוֹמֵד הוּא הַחֵלֵכָה…

לוּ מִקְרוֹב אֶרְאָנוּ, הֲבִיאֵם עַכְשָׁו

לַחֶדֶר הַסָּמוּךְ. שָׁמַעְתָּ? אֶת שְׁנֵיהֶם.

(חנון יוצא)

מוּטָב כִּי אֵהָנֶה מְעַט מִזִּיו פָּנָיו.

בת־שבע:

כַּוָּנָתְךָ וַדַּאי לוֹמַר “מִזִּיו פְּנֵיהֶם”

אוֹ בְּיִחוּד - פָּנֶיהָ…

שלמה:

רַק לְבַל אֶשְׁכַּח נָא

אֵיכָה בֵּין הַחוֹחִים הַשּׁוֹשַׁנִים תִּפְרַחְנָה…

בת־שבע:

רְאֵה, בְּנִי, הִזְהַרְתִּיךָ, לֹא תַּחֲמֹד

אֶת אֲשֶׁת רֵעֲךָ…

שלמה:

רֵעִי? גַּם הוּא לִי רֵעַ?

הַלֵּץ הַמִּתְיַמֵּר אֵלַי לְהִדַּמּוֹת!

רֵיקָא בֶּן פוֹחֲזִים, בֶּן קוֹץ, אָבָק פּוֹרֵחַ!

בת־שבע:

הַחֵטְא נוֹתֵן פִּרְיוֹ.

שלמה:

הֲאִם אָמְנָם? לֹא! הָבֶל!

רָאִינוּ כְּבָר לֹא פַּעַם כִּי פְּרִי צֶדֶק – עָוֶל.

וּפְרִי הָאַהֲבָה – שִׂנְאָה. וְזֹאת מוּדַעַת:

לוּלָא חָטָא דָּוִד בְּאֵשֶׁת אוּרִיָּה

כִּי אָז לֹא קָם שְׁלֹמֹה אֶת בַּת צִיּוֹן לְטַעַת

לִהְיוֹת יִקְרַת עַמִּים וְגֶפֶן פּוֹרִיָה.

אֲשֶׁר נַחֲשׁב לְחֵטְא – סוֹפוֹ לֹא פַעַם חֶסֶד

וּמִי יֹאמַר הִנֵּה הַדֶּרֶךְ הַיְּשָׁרָה?

סְחוֹר סְחוֹר בָּאֲפֵלָה רַגְלֵנוּ עוֹד בּוֹסֶסֶת,

הָרָע מַצְמִיחַ טוֹב, הַטּוֹב מַצְמִיחַ רָע…

חנון: (נכנס)

הִנֵּה הַפּוֹחֲזִים. עֲלוּ, אֶחָד אֶחָד.

שלמה:

עֲמוֹד, חָנוּן, מִקוֹדֶם הָאִשָּׁה בִּלְבָד.

חנון:

כְּמִצְוָתְךָ, מַלְכִּי.

(לשלמי בפתח)

חַכֵּה נָּא, צְנוֹן בַּמֶלַח.

(לנעמה)

אַתְּ בּוֹאִי פְּנִימָה חִישׁ. כָּל רָע לֹא יְאוּנֶה לָךְ.

(נעמה נכנסה בחרדה)

הֵן לֹא חָטָאתְ בִּמְאוּם וְכָל אָשָׁם בָּךְ אֵין

וְחוּץ מִזֶּה, בִּתִּי, הַחֵן מוֹצֵא פֹּה חֵן.

שלמה:

אַתְּ הִיא אִשְׁתּוֹ שֶׁל זֶה הַמִּתְהַלֵּל

כִּי בֶן דְמוּתִי הִנֵּהוּ?

נעמה:

הָהּ, יִשְׁפּוֹט הָאֵל,

לֹא הוּא הַמִּתְהַלֵּל, מַלְכִּי, רַק לִפְעָמִים

עוֹלָה הַשְּׁטוּת הַזֹּאת עַל לֵב הַטּוּמְטוּמִים.

שלמה:

וּבְכָל זֹאת הֵן דּוֹמֶה הוּא לִי?

שושנה¹:

כֵּן, כַּךְ אוֹמְרִים־הֵם.

בְּשַׁגָּם, הַמֶּלֶךְ, חֲמוֹרִים־הֵם.

שלמה:

הֲטוֹב הוּא בְעֵינַיִךְ?

נעמה:

כֵּן. מְאֹד נֶחְמָד.

שלמה:

מִכָּאן, שֶׁגַּם אֲנִי קְצָת בְּעֵינַיִךְ טוֹב.

נעמה:

אַתָּה הַמֶּלֶךְ…

שלמה:

לֹא, הַמֶּלֶךְ מִן הַצַּד.

לוּלֵא זֹאת, טוֹב הָיִיתִי? נָא… חִשְׁבִי חָשֹׁב.

נעמה:

הָהּ, מָה אֹמַר לָזֹאת? מֵרוֹב כָּבוֹד אֵלֶיךָ

לוּ מְצָאתִיךָ בֵּין הַכּוֹס וּבֵין הַכַּד,

לֹא הָיָה קָם בִּי עוֹז לִצְעוֹק יִמַּח זִכְרֶךָ

וּלְקַלֶּלְךָ… סְלִיחָה… הַמֶּלֶךְ מִן הַצַּד…

שלמה:

וּבְלִי קְלָלוֹת לָאַהֲבָה אֵין טַעַם?

נעמה:

הָהּ, זֶה כָּרוּךְ בָּזֶה. הַגֶבֶר, שׁוֹד וְרַעַם,

הוּא מִתְנַשֵּׂא לִמְלֹךְ אִם לֹא יֻרְבַּץ בּוֹ מִדֵּי פַּעַם.

וְאִם לֹא יְגֻדַּף הוּא שֶׁבַע יְחֻצַּף

כִּי לוֹ וְלַשַּׁלִיט נִתֵּן אוֹתוֹ הָאַף.

וְאִם לֹא יִתְקְעוּ לוֹ עַל רֹאשׁוֹ בַּפֶּלֶךְ

רוֹאֶה הוּא אֶת עַצְמוֹ בִּדְמוּת שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ.

שלמה:

כְּלוֹמַר, דּוֹמֶה הוּא לִי?…

נעמה:

הָהּ, יִשָׂאֵנִי רוּחַ.

מוּטָב אֶשְׁתּוֹק. לֹא הוּא אָשֵׁם. הוּא – סִיר נָפוּחַ.

בְּבֵית הַיַּיִן זֹאת תּוֹקְעִים בּוֹ הַלֵּצִים,

וְהוּא – הוּא מַאֲמִין, בּוּל עֵץ בֵּין בּוּלְעֵצִים.

שלמה:

בְּבֵית הַיַּיִן? מָה? הַרְבֵּה שׁוֹתֶה הַבַּעַל?

נעמה:

הַרְבֵּה? שׁוֹתֶה כַּדָּת. זֶה דֶרֶךְ גֶבֶר. כֵּן הוּא,

וְדֶרֶךְ פַּיְטָנִים וּשְׁאָר אַנְשֵׁי בְּלִיַּעַל.

גַּם אֲדוֹנִי הֲלֹא יוֹדֵעַ שֶׁמֶץ מֶנְהוּ…

הָהּ, שׁוּב פִּטְפּוּט, שֶׁתִּבְלָעֵנִי שַׁחַת.

שלמה:

דַבְּרִי, בִּתִּי, מְאוּם נָא אַל יְבַהֲלֵךְ.

דַּבְּרִי נָא, פַּטְפְּטִי, סַפְּרִי עַל בַּעֲלֵךְ.

נעמה:

אַתָּה כֹּה טוֹב, עַל כֵּן גַּם לְשׁוֹנִי נָבוֹכָה.

אַתָּה נִרְאֶה כָּמוֹהוּ… כְּלוֹמַר, הוּא כָּמוֹךָ…

כְּלוֹמַר…

שלמה:

דַבְּרִי, בִּתִּי. הוֹסִיפִי נָא בְּלִי פַּחַד.

נעמה:

אִישִׁי – כְּמוֹ כֻּלָּם, הָהּ, הַגְּבָרִים בְּנֵי־קַיִן,

כְּדֵי לְהִתְבַּדֵּר, בַּכּוֹס נוֹתְנִים הֵם עַיִן.

בַּכּוֹס וּבַמִּשְׂחָק וּבַנָּשִׁים, וּלְהַכְעִיסֵנוּ

עַל חֶשְׁבּוֹן מִי כָּל אֵלֶּה? עַל חֶשְׁבּוֹן כִּיסֵנוּ.

אֶחָד שׁוֹגֶה בַּכּוֹס, אֶחָד אוֹמֵר שִׁירָה,

וְהָאִשָּׁה סוֹלַחַת… הָהּ בְּהֵמָה כְּשֵׁרָה.

שלמה:

גַּם הַשִּׁירָה הִיא חֵטְא?

נעמה:

יִסְלַח נָא לִי מַלְכִּי.

יֵשׁ פַּיְטָנִים בְּנֵי מָוֶת פֹּה. אַךְ אֲדוֹנִי נָקִי.

אֶת חֲרוּזָיו קוֹרְאָה אֲנִי לְמֵישָׁרִים,

לָמַדְתִּי בְּעַל פֶּה אֶת כָּל שִׁיר־הַשִׁירִים.

שלמה:

יָפֶה הוּא בְּעֵינַיִךְ?

נעמה:

הָהּ, פַּיְטָן כָּזֶה!

וְעַל כָּל אֵלֶּה מֶלֶךְ וְשׁוֹפֵט חוֹזֶה.

כֵּן, עֵת לִמְלֹךְ, מַלְכִּי, וְעֵת לְהִתְפַּלְסֵף

גַּם לְהַטִיף מוּסָר גַּם לֶקַח לְטַפְטֵף

וְעֵת לִכְתֹּב שִׁירִים… כִּי תּוֹךְ גַּלְגַּל חוֹזֵר

גַּם הֶחָכָם צָרִיךְ קְצַת־קָט לְהִתְמַמְזֵר…

שׁוּב לְשׁוֹנִי קָפְצָה! הַרְפֶּנָהּ רַק כְּזַיִת.

בִּגְלַל מַרְאֶיךָ, אֲדוֹנִי,

נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי בַּבַּיִת.

שלמה:

אַיֶלֶת חֵן כָּזֹאת! עֵץ רִמּוֹנִים פּוֹרֵחַ!

אִשְׁתּוֹ שֶׁל מִי? שֶׁל בֶּן בַּקְבּוּק וְלֵץ מַרְזֵחַ.

הַקֵץ לָזֶה. הַיּוֹם, צִפֹּרֶת מְשׁוּלַחַת,

אֵלַי בֵּית הַנָּשִׁים הִנָּךְ נִלְקַחַת.

נעמה:

לֹא-לֹא, מַלְכִּי, לֹא-לֹא. אֶל בַּעֲלִי שַׁלְּחֵנִי.

הֵן לֹא תֶּחֱטָא כָּזֹאת! שַׁלְּחֵנִי, מֶלֶךְ רָם!

שלמה:

רְצוֹן מַלְכֵּךְ – כְּבוֹדוֹ. וּכְבוֹד מְלָכִים – חֻקָּם.

לִבֵּךְ יוֹדֶה לִי עוֹד וּפִיךְ עוֹד יְבָרְכֵנִי,

חַיִּים בְּתִפְאַרְתָּם תִּרְאִי וְכָל מַחְמָד.

לְכִי, אַל תִּבְעֲטִי כְּעַיר לֹא לֻמָּד.

רְאִי כִּי בָא אוֹרֵךְ, יַד אֵל לָךְ זֹאת הוֹעִידָה…

(מביאה לחדר הסמוך)

גַּם הֶחָכָם צָרִיךְ קְצָת קָט… כֵּן, כַּךְ הִגִּידָה…

זֹאת לֹא אָמְרָה לִי עוֹד אַחַת מִן הַנְּעָרוֹת.

לוּ אֲנַסֶה הַפַּעַם. אֲנַסֶּה לִרְאוֹת

אִם רַק בִּזְכוּת הָאַרְגָּמָן שֶׁיַּעֲטֵנִי

הִנְנִי אֲשֶׁר הִנֵּנִי,

וּמַה אֲנִי, הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂר,

עֵת בֶּגֶד הַמַּלְכוּת מֵעַל כְּתֵפַי יֻסָּר.

(מוחא כף אל כף, חנון נכנס)

חָנוּן, הַט אֹזֶן, שְׁמַע אֲשֶׁר אוֹרֶךָ:

אֶת אֵשֶׁת הַסַּנְדְּלָר בֵּית הַנָּשִׁים הָבֵא נָא.

עִם בַּעֲלָהּ אַחַר־כָּךְ תְּיַשֵּׁב הַמֶּקַח,

מִמֶּנּוּ אֲסַפְתִּיהָ וּמְחִירָהּ אֶתֵּנָה.

יָדַעְתִּי, אֵין הוּא רַךְ קַרְקֶפֶת,

אַךְ לְשׁוֹנְךָ הֲלֹא דְּבָשׁ וְחָלָב נוֹטֶפֶת…

בֵּינְתַּיִם יְחַכֶּה. אִישׁ אַל יָבֹא עַד הֵנָּה.

(חנון יוצא. שלמה פורש את הפרגוד. הוא אינו נראה)

עַכְשָׁו יֻסַּר הַבֶּגֶד. הָלְאָה. עוֹד מְעַט

נִרְאֶה אִם כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ וְעֻזּוֹ כַּחֹק

הִנָּם רַק מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל הַחַיָּט…

אִם נִכָּשֵל, אֵין רָע… חָמַדְנוּ לָנוּ צְחוֹק.

(קורא לשלמי)

חִישׁ, בֹּא הֲלוֹם, קְרַב הֵנָּה. זוּז בְּאֵין מַחֲרִיד.

(שלמי נכנס בחרדה. ידו של המלך רומזת לו. הוא נעלם מאחורי הפרגוד משם עולה קול השיחה הבאה).

בֹּא נִתְחַלֵּף, הֵן לֹא אַתָּה הוּא הַמַּפְסִיד.

בְּגָדֶיךָ לִי הַשְׁאֵל. מַהֵר! אַל תְהַסֵּס עוֹד.

שלמי:

שֶׁאֶת בְּגָדַי… מָה, מָה? לְךָ, בִּגְמִילוּת חֶסֶד?

שלמה:

הִנֵּה הָאַרְגָּמָן, הִנֵּה שַׁרְבִיט הַכֵּס.

שלמי:

אֵינִי מֵבִין דָּבָר, הַשֵּׁד בִּי יִכָּנֵס…

שלמה:

מְאוּמָה אַל תָּבִין, וּפִיךָ בְּלֹם עַד קֵץ.

וְאִם תַּחֲרֹץ לָשׁוֹן, תָּלוּי אַתָּה עַל עֵץ.

(יוצא בלבוש הסנדלר)

חָנוּן הוֹלֵךְ וּבָא, נִרְאֶה אִם נַעֲמֹד

בְּנִסְּיוֹן רִאשׁוֹן. הִכּוֹן, דּוֹדִי מִדּוֹד.

חנון:

הִנֶּךָּ צִפּוֹר־דְּרוֹר,

הִנֶּךָּ צְרוֹר הַמּוֹר,

אֲשֶׁר בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ.

נָקֵל לוֹ לִשְׁלֹמֹה הוֹרִיד אוֹתְךָ הַבּוֹר

וּבְעַקְרַבִּים לָדוּשׁ

וּבִשְׁבָטִים לָלוּשׁ

וּלְאָכְלְךָ כְּמוֹ תָּפֵל בְּלִי מֶלַח.

כֵּן, בֶּן־פּוֹרָת, כֵּן, כָּכָה־כָּכָה,

תּוֹדָה תֵּן לֵאלֹהִים כִּי חֲמָתוֹ שָׁכָכָה…

וּבְגֹּדֶל לְבָבוֹ וּמְאוֹר חַסְדוֹ כִּי רָב

עַל זוּגָתְךָ פּוֹרֵשׁ הוּא אֶת כְּנָפָיו,

וּלְךָ מוֹסִיף הוּא עוֹד זָהָב צָרוּר בִּצְרוֹר

קַבֵּל וּפְרַח נָא, צִפּוֹר־דְּרוֹר.

לֵךְ לְשָׁלוֹם וּזְכֹר הַלֶּקַח…

(דוחף ומוציא את שלמה)

הִנֵּה, תַּם וְנִשְׁלָם.

הוּא לֹא עָמַּד אֲפִילוּ עַל הַמֶּקַח.

(יוצא)

שלמי: (משרבב ראשו)

וָי, מָה שָׁמַעְתִּי? הוֹי צוּקָה וַחֲשֵׁכָה

לֹא הֲתוּלִים הֵם, לֹא, גָדוֹל שִׁבְרִי כַּיָּם.

אֶת שִׂמְלוֹתַי לָקַח לוֹ בִּמְשִׁיכָה.

אֶת זוּגָתִי מָשַׁךְ לוֹ בִּלְקִיחָה,

וְלֵךְ תִּצְעַק חַי וְקַיָּם.

מָה אֶעֱשֶׂה? לְאָן? כֵּיצַד לִפְסוֹע צַעַד?

רַק שֶׁקֶט, רַק שַׁלְוָה, רַק צְלִילוּת דַּעַת.

בת־שבע: (נכנסת)

יַלְדִּי וּבַר בִּטְנִי, אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי זֹאת עָשִׂיתָ,

גָּזֹל גָּזַלְתָּ אֶת כִּבְשַׂת הָרָשׁ.

הָרוּח הָרָעָה, הִיא שׁוּב אוֹתְךָ הִסִּיתָה.

דּוֹמֶה כִּי גַּם אַתָּה נִפְעָם קְצָת וְנִרְעָשׁ…

שלמי: (נופל לרגליה)

עִזְרִינִי, הַגְּבִירָה. עִזְרִי, אִם עֵזֶר יֵשׁ.

בת־שבע:

מָה? לֹא אַתָּה הוּא? אוֹיָה, מִי אַתָּה? מֵאָיִן?

שלמי:

אֶבְיוֹן וָדָל אֲנִי, בְּאַרְגָּמָן וְשֵׁשׁ.

אֶבְיוֹן אֲנִי וְדַל וְצוּר מוֹשִׁיעַ אָיִן.

גַּם אֶת אִשְׁתִּי גָזַל… – אַיֵּךְ, עֲקֶרֶת בַּיִת?…

כְּמוֹ אַנְקוֹר אֲנִי בְּצִפָּרְנֵי הָעַיִט.

וְגַם אֶת צְרוֹר הַכֶּסֶף אֶל כִּיסוֹ פִּצְפֵּץ

וְאִם אֶפְצֶה אֶת פִּי תָּלוּי אֲנִי עַל עֵץ…

בת־שבע:

כַּךְ, כָּךְ הוּא הַדָּבָר… קוּם… אַל נָא תִתְיַפֵּחַ.

עֲצוֹר בְרוּחֲךָ. כֵּן, זֶהוּ הַדָּבָר…

מַה בֶּצַע כִּי תִּזְעַק וּלְנַפְשְׁךָ תָּרֵעַ?

הֵן לֹא תּוֹעִיל… וְרַק חֲמַת שְׁלֹמֹה תִּבְעַר.

הַקְשֵׁב נָא לִדְבָרִי, הַקְשֵׁב וַהֲבִינֵהוּ.

פְּנֵי מֶלֶךְ הַעֲמֵד, אַל לְבָבְךָ יֵרַךְ.

אַתָּה שְׁלֹמֹה הַיּוֹם. מַרְאֶיךָ כְּמַרְאֵהוּ.

הַמְשֶׁךְ בָּזֹאת, עֲלֵה וּצְלַח.

שלמי:

הֵן פֶּשַׁע הוּא אֲשֶׁר לֹא יִסָּלַח…

בת־שבע:

בַּהֲלִיכוֹת מַלְכוּת נְהַג נָא בְּעוֹז רוּחַ.

כְּמֶלֶךְ שֵׁב עַל כֵּס, כְּמֶלֶךְ צֵא בַּשַּׁעַר.

כִּי אִם אֲנִי יָדִי אֶסְמֹךְ עָלֶיךָ, נַעַר,

הָעָם לְךָ יִקֹד, שָׂרֶיךָ יְאַשְּׁרוּךָ

וְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ תִּפָּדֶה מִשְּׁבִי…

שלמי:

לִמְלֹךְ… אֲנִי? לִמְלֹךְ?…

בת־שבע:

מַהֵרָה. קַל כַּצֶּבִי.

בְּכָל צָרָה אֲנִי אֶלְחַשׁ לְךָ עַל אֹזֶן

לֵאמֹר כָּזֹאת עֲשֵׂה נָא וּבָזֹאת אֱחֹזָה.

וּבְבֹא הָעֵת גַּם גְּבוּל אָשִׂימָה לַמִּשְׂחָק,

לְמַעַן לֹא יִרְבֶּה מִדַּי וְלֹא יִרְחָק.

הִכֹּנָה, כִּי בָּאִים, אַל פַּחַד, אַל בּוּשָׁה.

שלמי:

וְסוֹף דָּבָר – זֶה עַל רֹאשִׁי לֹא עַל רֹאשָׁהּ….

נופרית: (נכנסת)

אֱמוֹר נָא מִיהִי זֹאת, זוֹ הַיְּרַקְרֶקֶת,

הַחַכְלִילִית, הַדַּחְלִילִית,

זוֹ הַמִּפְלֶצֶת הַמֻּבְהֶקֶת

אֲשֶׁר הֵבֵאתָ הָאַרְמוֹנָה בְּלִי תַּכְלִית.

צוֹוַחַת וְשׁוֹצֶפֶת – אֵיזֶה גַּעֲשׁ! –

וּמַעֲנֵה לָשׁוֹן לָהּ… לוּ תִשְׁמַע נָא!

רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ פֹּה רַעַשׁ,

אַךְ הִיא עָלְתָה הַפַּעַם עַל כֻּלָּנָה.

הַאִם נִמְאַסְתִּי כְּבָר עָלֶיךָ אָנֹכִי?

לַשָּׁוְא, לַשָּׁוְא. עוֹד בְּמָתְנַי כֹּחִי.

הַנַּח אֶת הַמְּצִיאָה וְאֶת הַכֹּל־בַּכֹּל

וְשׁוּב אִתִּי, שְׁלֹמֹה, אֶל הַמָּחוֹל.

יורם: (נכנס)

לָעַד יִחְיֶה מַלְכִּי שְׁלֹמֹה,

יָאִיר הָאֵל לוֹ חֶסֶד וְיֵט אֵלָיו שְׁלוֹמוֹ.

זִקְנֵי הָעָם וְהַסְּגָנִים בְּבֵית הַוַּעַד

מְיַחֲלִים מִפִּיךָ לְבִינָה וָדַעַת.

חנון: (נכנס)

יְחִי מַלְכִּי וּכְבוֹד חַסְדּוֹ יֵאוֹר –

כְּבָר מְחַכִּים צִירֵי מִצְרַיִם וְצִיר־צוֹר.

יורם:

דּוֹרְשֵׁי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בְּהֵיכַל הַדִּין

צוֹפִים לַמֶּלֶךְ

שֶׁיּוֹרֶה וְשֶׁיָּדִין.

חנון:

בְּשַׁעַר הָאַרְמוֹן הָעָם שׁוֹאֵל אַיֶךָּ,

שׁוֹקֵק לִרְאוֹת פְּנֵי מֶלֶךְ, כִּי שִׂמְחָתוֹ הִנֵּךָּ.

יורם:

הָעֵט וְהַמְגִלָּה אִתִּי, כִּי עוֹד הַיּוֹם

רָצִיתָ אֶת הַסֵּפֶר לְהָבִיא עַד תּוֹם.

חנון:

וּמָה עַל הַסַּנְדְלָר הַלֵּץ וְהַהוֹלֵל?

שלמי:

כֹּה אָמַר שְׁלֹמֹה:

יֵלֵךְ לַעֲזָאזֵל!

חנון:

יֵלֵךְ לַ…

שלמי: (מתאזר פתאום כוח בהתפרצות נואשת)

כֵּן, שָׁמַעְתָּ? סוֹף פָּסוּק.

סַלְּקֵהוּ. אַל יַפְרִיעַ לִי, אֲנִי עָסוּק.

(חנון יוצא)

לְאָן? אֶל הַזְּקֵנִים עַכְשָׁו? אֶל בֵּית דִּינִי?

לְכָל אֲשֶׁר תִּרְצוּ. אִישׁ מַעֲשֶׂה אֲנִי.

הַקֵץ לַבַּטְלָנוּת הַנּוֹשָׁנָה. הַסּוֹף!

פֹּה זְמָן חָדָשׁ מַתְחִיל,

וְהַיָּשָׁן יַחֲלֹף!

נופרית:

נֶחְמָד! אַתָּה צָרִיךְ…

שלמי:

בְּדַבֵּר הַמֶּלֶךְ, אַתְּ בִּלְמִי אֶת פִּיךְ.

כֵּן, אַתְּ, קְלִפָּה, תַּרְגִישִׁי רִאשׁוֹנָה בְּרֶגֶשׁ

מִי פֹּה הָאָדוֹן וּמִיהִי הַפִּלֶּגֶשׁ.

מָה הִתְגּוֹלַלְתְּ עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר רוֹמַמְתִּי וְגִדַּלְתִּי?

וְאִם גַּם הִיא תִּמְלֹךְ –

הַאִם אֶת פִּיךְ שָׁאַלְתִּי?

דִּין מָוֶת וְחַיִּים אֲנִי, הַמֶּלֶךְ, דָּן.

וְדָם, צְפַרְדֵּעַ וְתִמְרוֹת עָשָׁן.

בת־שבע:

עַכְשָׁו מֵחוֹבָתְךָ…

שלמי:

יָדַעְתִּי. דַּי, נִמְאָס.

פִּי מְדַבֵּר עַכְשָׁו. וְכָל הַיֶּתֶר – הָס!

(חנון בא)

מָה הַתַּכְשִׁיט? סֻלַּק?

חנון:

הָהּ, הָהּ, מַלְכִּי, צָחַקְנוּ צְחוֹק.

חָשַׁבְנוּ – דַעְתּוֹ עָלָיו נִטְרֶפֶת.

רָצָה לְהִתַּמֵּם הַכְּסִיל, לֹא, אָח מָתוֹק!

צָעַק – אֲנִי שְׁלֹמֹה, גְּרַפְתִּיהוּ בַּקַּרְקֶפֶת.

הַחוּצָה הִשְׁלַכְתִּיו. כְּחֵץ מִקֶשֶׁת עָף.

נָפַל וְהִתְנָעֵר לְצָהֳלַת זָקֵן וָטַף.

אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִרְאֶנּוּ מֵרָחוֹק,

בְּתוֹךְ הָאֲסַפְסוּף, וַי, וַי, צָחַקְנוּ צְחוֹק.

שלמי: (קרב ליציע, לעם המקבלו בתרועה)

בְּרוּכִים תִּהְיוּ לַמֶּלֶךְ, בְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם…

בת־שבע:

אָכֵן מִהֵר לִלְמוֹד… אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם!..

תמונה ד'

(קהל לפני הארמון. אפלולית. קולות נגינה וחג עולים מארמון המלך).

נערה א':

הוֹי, מַה יָּפֶה, בָּנוֹת, קוֹל נֵבֶל וּמְצִלְתַּיִם.

מַמָּשׁ הַלֵּב יוֹצֵא בִּמְחוֹל הַמַּחֲנַיִם.

מַמָּשׁ נַפְשִׁי כָּלָה! הוֹי, דְּמוּת נִשְׁקֶפֶת, מִי זוּ?

נערה ב':

אוֹתִי מִפֹּה עַד אוֹר הַבֹּקֶר לֹא יָזִיזוּ.

אָמְנָם הַמַּחֲזֶה מִמֶּנִי הוּא וְהָלְאָה

וּמַבִּיטָה אֲנִי מִלְּמַטָּה אֱלֵי מַעְלָה,

אַךְ מָה אִכְפַּת, בָּנוֹת, וְלָמָּה זֶה לִרְטוֹן עוֹד?

הוֹי הַמָּסָךְ עוֹלֶה! הוֹי הַשָּׂרִים, הוֹי הַמַּטְרוֹנוֹת!

לֹא יְאֻמַּן כִּי יִסֻפַּר, הָהּ, רַעַד בִּי עָבַר.

נערה א':

אֵלִי, כַּמָּה יִהְיֶה לִי לְסַפֵּר בַּכְּפָר!

אֵיכָכָה זֶה זָכִיתִי לְכָל אֵלֶּה וּמַדּוּעַ?

פועל זקן:

זָכִית? אֶל מַה זָכִית? כֵּן, אֶת הַפֶּה לִפְעוֹר,

מַצְמֵץ בָּרִיסוֹנִים כְּעַכְבְּרוֹן אֶל מוּל הָאוֹר.

עָנְיֵנוּ הוּא לְכָל הַהוֹד הַזֶּה מַבּוּעַ

וְהֵם – לִבָּם שָׁלֵו, אֵין אִישׁ מַבִּיט אֶל מַטָּה,

לִרְאוֹת אֵיךְ מַר לָנוּ וְאֵיךְ יָדֵנוּ מָטָה.

נערה א':

אַךְ הַכֵּרָה יָפָה, בְּזֹאת תּוֹדֶה גַּם אָתָּה.

נערה ב':

כֹּה מְגָרָה, כֹּה חֲרִיפָה, כֹּה מְצוֹדֶדֶת!

אזרח א':

וְהַחוֹלֵק עַל כַּךְ אוֹיֵב הוּא לַמּוֹלֶדֶת.

פועל א':

סוֹבְאִים וְזוֹלְלִים בְּלִי קֵצֶה וּמִדָּה

עַד שֶׁאֵינָם מוֹצְאִים הַדֶּרֶךְ לַמִּטָּה.

וְהַכֵּרָה – אֲנַחְנוּ נְשַׁלֵּם אֶת מְחִירָהּ

מִן הַכִּיסִים, אַחַי, וְהַמְּגֵרָה.

אזרח ב':

אִמְרוּ שַׁלָּמָה זֶה יוּרְשֶׁה לְאֲסַפְסוּף

לִרְאוֹת מִשְׁתִּים וְחַג? יֻנַּס נָא וְיָסוּף!

אזרח א':

בָּרַעַשׁ וּבַשּׁוֹט, בְּמַס וּבְעַקְרַבִּים,

לֹא יִנֻהַג הָעָם, אִישִׁי, יָמִים רַבִּים,

אַךְ אִם תְּשַׁעֲשְׁעֶנְהוּ וּבְחַג תְּחוֹגְגֶנְהוּ

כִּי אָז בְּאֶפֶס יָד תּוּכַל תְּנַהֲגֶנְהוּ.

פועל ב':

בִּגְלַל כִּבּוּד יֵלֵךְ אִתְּךָ אֲפִילוּ לְאִבּוּד.

אֲבָל אִם לָאו – כְּפֶרֶד כֵּן יִרְבַּץ תַּחְתֵּהוּ…

פועל א':

לָכֵן אַתָּה, אָחִי, כַּבְּדֵהוּ וְשַׁחֲדֵהוּ.

נערה א':

וְהֵם, הֲאֵין לָהֶם כָּל פַּחַד וּדְאָגָה?

פועל ג':

אֵין דְּאָגָה הַלֵּיל, כִּי יַיִן וְדָגָה.

כִּי בָּא אוֹרֵחַ רָב – יְהִי בֹאוֹ בָּרוּךְ.

וְחִישׁ נִתַּן הַצַּו – וְהַמִּשְׁתָּה עָרוּךְ.

וְהָאוֹרֵחַ הוּא שְׁלִיחָהּ שֶׁל מַלְכַּת שְׁבָא.

פועל א':

זוֹ אֵשֶׁת הַחִידוֹת? הוֹי, הוֹי, מַטְרוֹנָה מְמֻטְרֶנֶת!

פועל ב':

מַטְרוֹנָה מְפוּלְפֶּלֶת, מִנֻפָּה גַּם מְסֻנֶּנֶת!

הנערה:

וִידִיעָתְךָ הַזֹּאת, אָחִי־שֶׁלִּי, מֵאַיִן?

פועל ג':

יֵשׁ לִי צִנּוֹר כָּזֶה… וּבְכֵן בָּא צִיר שָּׁלוּחַ

לִקְרֹא לְמִלְחָמָה, כְּלוֹמַר…. לְשֵׁם שָׁמַיִם,

בֵּינָה לְבֵין מַלְכֵּנוּ… מִין מִלְחֶמֶת רוּחַ,

מִשְׂחָק אֲשֶׁר חָבִיב וָטוֹב הוּא עַל הַשְּׁנַיִם,

זוֹ תַּחֲרוּת־חִידוֹת אֲשֶׁר לִבָּהּ חָמַד לָהּ…

אזרח א':

מַלְכֵּנוּ יְחַדֵּד לָהּ כְּמוֹ עוֹד לֹא חֻדַּד לָהּ.

פועל ג':

עַל כֵּן חִידוֹת שָׁלשׁ שָׁלְחָה הִיא לְמִקְרָא

וּפִתְרוֹנָן רָצוּף, חָתוּם בְּחוֹתָמוֹת.

כְּתוֹם בִּרְכוֹת הֶחָג אוֹרְחֵנוּ יַעֲמֹד

וּבִמְסִבַּת הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁלָשְׁתָּן יִקְרָא.

וְאִם יִפְתֹר הַמֶּלֶךְ הַפְּלִיאוֹת הָהֵנָּה,

צִיר שְׁבָא כָּל קְנָס אֲשֶׁר יֻשַּׁת עָלָיו יִתֵּנָה

וּמַלְכָּתוֹ עַצְמָהּ גַּם הִיא תָּבוֹא לְהֵנָּה.

פועל ב':

אוּלַי, אִם תִּפָּתַרְנָה הַחִידוֹת בְּטוֹב,

בְּרִית הַמְּדִינוֹת נָקִימָה, וְלַדֶּבֶק טוֹב.

אזרח ב':

וּבְרֶגַע שֶׁיִמְצָא הַמֶּלֶךְ פִּתְרוֹנָן

יָרִיעוּ חֲצוֹצְרוֹת גַּם לָנוּ לְסִמָּן

וְאָז נִשְׁמָעָה גַּם אֶת הַחִידוֹת עַצְמָן…

פועל ג':

וְנַחְטְפֵן חָטֹף כְּצַפִּיחִית בְּמָן.

פועל א':

חָכְמַת הַמְּדִינָה, בַּל יִגָּרַע כְּבוֹדָהּ.

תְּלוּיָה אֵיפוֹא אֶצְלֵנוּ בְּמַזַּל חִידָה?

פועל ג':

כֵּן, הַחָכְמָה הַזֹּאת, סִלְחוּ לְאִישׁ תָּמִים,

תָּמִיד חִידָה הִיא לִי… חָכְמָה בְּלִי חֲכָמִים.

(תרועת חצוצרות. השער נפתח. חנון מופיע ואחריו כרוז נושא לפיד ונער אופים נושא מיני מאפה ומתיקה. בקהל עובר רחש צפיה).

חנון:

הוֹי הוֹי שִׁמְעוּ שָׁמֹעַ. בָּזֶה לָכֶם נִשְׁלַחַת

מַתְּנַת דּוּבְשָׁנִיוּת וּמַעֲשֵׂי מִרְקַחַת

וְתוּפִינֵי אוֹפִים וְנִפְלְאוֹת טַבַּחַת

מִמַּטְעַמֵי הַמֶּלֶךְ. לְאוֹת כִּי בַּכֵּרָה

לִבּוֹ אֶתְכֶם זָכַר לְטוֹב וְלֹא לְרָע.

קַבְּלוּ מַתְּנַת הַמֶּלֶךְ וְשִׂבְעוּ רֹב נַחַת.

הַנַּעַר, קוּם הָרִיקָה הַצַּלַּחַת.

(הנער זורק את המגדנות להמון. קריאות צהלה. עטים אל המתנות.)

נערה א':

עוּגוֹת גַּם רְקִיקִים וּמִגְדָּנוֹת בְּשָׂקִּיקִים.

פועל ג':

מַה טוֹב וּמַה מָתוֹק. וַי סוּרָה. אַל תִּקְרָב.

פועל ב':

הוֹי מַה נָדִיב הַמֶּלֶךְ וְחַסְדוֹ מָה רָב.

הנערה:

רָקִיק כָּזֶה לִבְלֹעַ? לֹא. הֲרֵי זֶה רֶצַח.

מוּטָב שֶׁאֶשְׁמְרֶנּוּ לְמַזְכֶּרֶת נֶצַח.

חנון:

אֲבָל בָּזֹאת לֹא דַּי. בְּצַו מַלְכִּי הָרָם

מַמְטִיר אֲנִי גַּם כֶּסֶף כְּגִשְׁמֵי בְּרָכָה.

על רֹאשׁ אֱוִיל וָפֶתִי וְחָכָם,

הַרְחִיבוּ חָפְנֵיכֶם, כָּל הַקוֹדֵם זָכָה.

(זורק מטבעות אל ההמון, קטטות וריב. בעוד המתקוטטים עטים אל המטבעות נראית מן הצד דמותו של שלמה בבגדי הסנדלר.)

קולות:

נוֹכֵל! גַנָּב! שׁוֹדֵד! שֶׁלִּי הִיא הַמַּטְבֵּעַ!

אֲנִי רִאשׁוֹן! לֵךְ־בְּרַח! כְּרֵסְךָ אֲקַעֲקֵעַ!

פועל א':

הוֹי גֶּשֶׁם נְדָבוֹת… הִנֵּה כִּי כֵן קוֹנִים

אוֹתָם וְאֶת נַפְשָׁם בִּמְחִיר אֲסִימוֹנִים.

(שלמה מנסה לחמוק אל שער הארמון. ברגע האחרון הוא נתפס בכף).

חנון:

עֲמוֹד חֲזוֹר. לְאָן פָּרַצְתָּ פֶּרֶץ?

שׁוּב הַסַּנְדְּלָר הַכְּסִיל וְשִׁגְעוֹנוֹ עִמּוֹ.

אָכֵן חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בַּהוֹד וּבַתִּפְאֶרֶת…

שלמה:

אֲנִי שְׁלֹמֹה! אֲנִי הוּא מַלְכְּךָ שְׁלֹמֹה!

חנון:

שְׁמַע, אִם תַּמְשִׁיךְ לִי עוֹד בַּזֶּמֶר הַיָּשָׁן

לֹא אֶעֱמֹד, אִישִׁי, אִתְּךָ עוֹד עַל הַמֶּקַח…

כִּי אֶת אִוַּלְתְּךָ בְּשׁוֹט אוֹצִיא מִמֶךָּ.

שְׁכַב וְיָפוּג יֵינְךָ. שְׁכַב בָּאַשְׁפָּה וִישַׁן.

(חנון והפמליא יוצאים)

נערה א':

מִסְכֵּן הָאִישׁ. לְבִּי לְבִּי לוֹ לָאֻמְלָל.

פועל ב':

הֵיטֵב בְקָדְקֳדוֹ נִתְקַע זֶה הַדָּבָר.

פועל א':

אַךְ לָמָּה זֶה יַטִּיחַ רֹאשׁ בַּקִיר? חֲבָל…

הָרֹאשׁ גַּם הוּא סוֹף סוֹף כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר.

שלמה:

אֲנִי…

פועל א':

יוֹדְעִים אֲנַחְנוּ… כֵּן, אַתָּה שְׁלֹמֹה.

כָּל אִישׁ, אָחִי, הוּא קְצָת שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹמוֹ.

פועל ג':

בֹּא שֵׁב, הֲרֵי תַּפּוּחַ, אוֹ תּוּפִין־מִרְקַחַת.

קַבֵּל. אִישִׁי, קַבֵּל, אַל נָא תֵּבוֹשׁ עַל כָּכָה.

פועל ב':

נִדְמֶה כִּי לֹא בַּתּוּפִינִים

רִפְּדוּ אוֹתְךָ דּוֹדִי…

שלמה:

תָּמִיד נָתַתִּי נְדָבוֹת, אַךְ לֹא קִבַּלְתִּי מֵעוֹדִי.

יָדִי הָיְתָה פְּשׁוּטָה לָתֵת וְלֹא לָקַחַת…

אזרח ב':

וְאִם בְּטוֹב יוֹתֵר חָיִיתָ, אִישׁ כָּמוֹךָ

הֲלֹא מִסִּבְלוֹתָיו צָרִיךְ לִשְׁאוֹב לוֹ כֹּחַ.

שלמה:

הוֹי, לֹא בַּתוּפִינִים, רֵעַי, אֶמְצָא לִי נֹחַם…

אזרח א':

אֶת שֶׁהָיָה וְגָז מוּטָב, אָחִי, לִשְׁכּוֹחַ.

פועל א':

בַּקֵּשׁ לְךָ מְלָאכָה! אִם גַּם מָלַכְתָּ מַעְלָה

וְעֹשֶׁר וְכָבוֹד יָדַעְתָּ וְכֵן הָלְאָה,

טוֹב בַּעַל הַמְּלָאכָה הַחַי – כַּךְ יְדֻבָּר –

מִבַּעַל־הַמְּלוּכָה הַמֵּת עַל פַּת קִבָּר.

פועל ב':

חֲלוֹשׁ עַל גּוֹרָלְךָ, אָחִי, הֱיֶה לוֹ מֶלֶךְ.

אֲשֶׁר הָיָה – עָבַר, אָבַד עָלָיו הַכֶּלַח.

אָחוֹרָה אַל תַּבִּיט. פֶּן תֶּהִי לִנְצִיב מֶלַח.

(תרועת חצוצרות)

הנערה:

חִידָה אַחַת נִפְתָּרָה. הָס. נִתַּן הָאוֹת.

פועל ב':

גַּם זֶהוּ נִצָּחוֹן. הֵידָד, הֵידָד, הֵידָד.

שלמה:

אֵיכָה יָעִיז פָּנִים? הַכְּסִיל, פּוֹשֵׁט הַיָּד,

אֲשֶׁר אַךְ זֶה צֵאתוֹ מִתּוֹךְ הָאַשְׁפַּתּוֹת.

לִצְחוֹק הוּא יְשִׂימֵנוּ בְעֵינֵי זָּרִים…

פועל ג':

הַס וְנִשְׁמַע נָא מֶה חָדָשׁ עִם הַשָּׂרִים,

(על הבימה מופיע יורם ולפניו התוקע ונושא הלפיד)

יורם:

אַחַת מִשְּׁלֹשׁ חִידוֹת אֲשֶׁר שֻׁלְּחוּ אֵלֵינוּ

פָּתַר בְּחָכְמָתוֹ הַמֶּלֶךְ רַב הַחֶסֶד,

הוֹי שִׂימוּ אָזְנֵיכֶם אִישִׁים כַּאֲפַרְכֶּסֶת

וּלְמַעַן תְּבִינוּהָ שִׁמְעוּ וְגַם שַׁנֵּנוּ:

הוֹי מִי הִיא זוֹ: "רַבּוֹת נִלְחֶצֶת הִיא בְּכֹחַ

אַךְ בְהִלָּחֲצָה תִּשְׂמַח עַל זֶה שָׂמֹחַ.

לְרֵעֲךָ תִּתְנֶנָּהּ, אַךְ תָּמִיד אִתְּךָ הִיא,

וְיֵשׁ אֲשֶׁר תִּקְשֶׁה, וְיֵשׁ אֲשֶׁר רַכָּה הִיא.

שְׁלוּחוֹת פּוֹרֶשֶׁת הִיא, כְּנַחַל בַּמּוֹרָד,

אֲבָל בְּהִתְלַכְּדָה לִהְיוֹת מִקְשֶׁה אֶחָד

יִגְדַּל כּוֹחָהּ מִכֹּל וְלֹא תְּפוֹרְרֶנָּהּ

וְהַשּׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ רָחוֹק יִרְחַק מִמֶּנָּה.

שלמה:

טוֹבָה הִיא הַחִידָה, אַךְ הֲלָכֶם יִתְרוֹן

לִמְצֹא אֲפִילוּ צֵל שֶׁל צֵל שֶׁל פִּתָּרוֹן?

קולות:

זוֹהִי צִפּוֹר – בַּקְבּוּק – בַּת־יַעֲנָה – אַמְתַּחַת –

תּוֹלַעַת מֶשִׁי – סִיר – קַרְנֵי פָּרָה – קַדַּחַת –

שלמה:

לֹא. הָאוּמָה הִיא זוֹ. כִּי תִלָּחֵץ בְּכוֹחַ

עוֹד תְּדַמֶּה כִּי טוֹב לָהּ וְתִשְׂמַח שָׂמֹחַ, –

וְאִם תִּרְחַק מִמֶּנָּה הֵן תָּמִיד אִתְּךָ הִיא

וְיֵשׁ תַּשְׂבִּיעַ רוֹגֶז וְיֵשׁ אֲשֶׁר רַכָּה הִיא.

זוֹ הָאוּמָה. שְׁלוּחוֹת פּוֹרֶשֶׂת אֶל כָּל צַד,

אֲבָל בְּהִתְלַכְּדָה לִהְיוֹת מִקְשֶׁה אֶחָד,

יִגְדַּל כּוֹחָהּ מִכֹּל וְלֹא תְּפוֹרְרֶנָּהּ

וְהַשּׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ רָחוֹק יִרְחַק מִמֶּנָּה.

כֵּן הָאוּמָה הִיא…

יורם:

לֹא וָלֹא, אָבָק פּוֹרֵחַ.

מוּטָב אַל יִתְהַלֵּל הַפֶּתִי כְּפִקֵּח.

הַמֶּלֶךְ, הוּא מָצָא הַפִּתָּרוֹן מִיַּד

וְלַשּׁוֹאֵל הוֹשִׁיט לְלֹא דִבּוּר אֶחָד –

זוֹהִי הַיָּד.

אזרח:

גַּם עַל דַּעְתִּי עָלָה דָּבָר כָּזֶה בְּעֶרֶךְ…

סוֹף סוֹף מוֹצֵא הָיִיתִי… הָעִיקָר – הַדֶּרֶךְ.

פועל (לשלמה):

הִנֵּה נִשְׁאַרְתָּ שׁוּב הֶדְיוֹט קוֹפֵץ בְּרֹאשׁ.

יָפָה שְׁתִיקָה, אָחִי, בִּשְׁבִיל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ.

שלמה:

אֲנִי שְׁלֹמֹה…

אזרח א':

אֲבוֹי שֶׁרַעַם יְהוּמֵנוּ!

אֶחָד בָּא מְשׁוּגָע וּמְפַצְפְּצֵנִי רֹאשׁ!

פועל:

הוֹי לוּ אַתָּה הַמֶּלֶךְ. לוּ הוּא סִיּוּר חָטוּף

עָרַךְ פֹּה, וְהָיָה לוֹ לִבְרִיאוּת הַגּוּף.

שלמה:

מַדּוּעַ?

פועל:

כִּי הוֹזֶה מַלְכִּי בַּחֲלוֹמוֹ, –

וּבַחֲלוֹם יָפִים לוֹ הוּא וְעוֹלָמוֹ.

אַךְ לוּ הִשְׂכִּיל לִרְאוֹת אֶת הַדְּבָרִים אַחֶרֶת

וְלֹא מִבְּעַד לְאֵלֶּה צְעִיפֵי הַוֶּרֶד,

אֲשֶׁר פּוֹרְשִׂים שָׂרָיו לוֹ, שֶׁיֶּחְשַׁךְ יוֹמָם!

אזרח ב':

כָּל רָע טוֹפְלִים עָלָיו, כָּל חֵטְא וְכָל אָשָׁם.

לֹא בְּהֵיכְלֵי מְלָכִים אֱמֶת תִּצְמַח, יָדַעְנוּ,

אַךְ לֵב מַלְכֵּנוּ טוֹב וְרַב חַסְדוֹ עִמָּנוּ.

פועל:

הֲיֵשׁ מַחְסוֹר לַמֶּלֶךְ בְּשִׁירֵי הַלֵּל?

אזרח ב':

הַאִם צָרָה עֵינְךָ בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל?

כַּשֶּׁמֶשׁ הַמַּלְכוּת וְאֵיךְ תַּחְצִיף עֵינַיִם?

פועל:

אָכֵן כַּשֶּׁמֶשׁ הִיא, אַךְ בְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם

יֵשׁ וִיבַקְּשׁוּ מִמֶּנָּהּ מַחֲסֶה בַּצֵּל.

אזרח א':

דְּבָרֶיךָ, יַקִּירִי, נוֹתְנִים קְצָת רֵיחַ מֶרֶד.

נערה א':

הוֹי, הַמָּסָךְ זָע, זָזְ.. צְמַרְמוֹרֶת בִּי עוֹבֶרֶת.

(המסך מסולק קצת לצדדים).

פועל:

אִישׁ מִלְחָמָה אֲנִי…

נערה ב':

מִי זֶה נִשְׁקָף? הַמֶּלֶךְ?

פועל:

לִבִּי וּפִי שָׁוִים וּפַחַד לֹא אֶפְחַד.

אזרח א':

הוֹי לֹא הַרְבֵּה תִּרְאִי, הַבַּת, לִבִּי הוֹמֶה לָךְ.

פועל: (פורץ בתרועת הידד)

הוּא הוּא. יְחִי מַלְכִּי שְׁלֹמֹה לָעַד!

(הקהל מריע. המסך נסגר).

נערה א':

דַּבְּרִי… הַאִם הֵיטַבְתְּ לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי מַלְכֵּנוּ?

נערה ב':

אֵינִי יוֹדַעַת… אַךְ… יָפֶה הוּא לְהַפְלִיא!

אזרח ב':

אָכֵן רָאֹה רָאִינוּ, וּמַה־טוֹב חֶלְקֵנוּ

כִּי מִכְּבוֹדוֹ חָלַק לְךָ וְלָךְ אַף לִי.

(תרועה כפולה)

יורם (מופיע):

שְׁנִיָּה מִשְּׁלֹשׁ חִידוֹת הִנֵּה גַּם הִיא נִפְתָּרָה,

הַקְשִׁיבוּ נָא, אִישִׁים, לְכָל אֲשֶׁר אוֹמָרָה:

יורם:

הוֹי מִיהִי הַשּׁוֹכֶנֶת נִסְתָּרָה מֵעַיִן

בְּאַרְמְנוֹת הַשֵּׁן, בַּת־מֶלֶךְ בִּמְעוֹנָהּ?

וְיֵשׁ וּלְבַב אֱנוֹשׁ הִיא תְשַׂמַח כַּיַּיִן.

וְיֵשׁ אֲשֶׁר תֵּמַר לוֹ מִן הַלַּעֲנָה.

כִּי אֶת רַבִּים מִפַּחַת וּמִפָּח הִצִּילָה

וְאֶת רַבִּים מִפַּחַת אֲלֵי פָח הִפִּילָה.

הִיא שְׁעָרִים תִּפְתַּח וְהִיא מִכְשׁוֹל תָּשִׂים…

גַּם בְּזָדוֹן אוּלַי וְגַּם מִבְּלִי מֵשִׂים.

קולות:

זוֹהִי חָבִית – צַלַּחַת, – חֲתֻנָּה – אַרְנֶבֶת –

גִּנַּת יָרָק – חָלִיל – קַבַּיִם – עֵז חוֹלֶבֶת.

שלמה:

הֵיכַל הַשֵּׁן הָרָם הוּא צֶלֶם הָאָדָם

וּבוֹ תִשְׁכּוֹן הַדַּעַת, אֵם כָּל רָע וָטוֹב.

אִתָּהּ תִרְוֶה שְׂמָחוֹת, בָּהּ חֶלְקְךָ יִנְעָם

וּבָהּ יֵמַר לְךָ וּבָהּ תּוֹסִיף מַכְאוֹב.

כִּי לִבְעָלֶיהָ הִיא מַטְמוֹן וּמְקוֹר תּוֹחֶלֶת

וְהִיא אֶת בְּעָלֶיהָ מְאַבְּדָה לָדַעַת.

אֶל פְּדוּת וַאֲבַדוֹן הִיא מוֹלִיכָה בַּחֶלֶד,

וּפִתְרוֹנָהּ אֶחָד, אֶחָד: זוֹהִי הַדָּעַת!

יורם:

לְכָל כְּסִילֵי הָעִיר אַתָּה, אָחִי, רִאשׁוֹן.

הַמֶּלֶךְ, הוּא נִחֵשׁ מִיָּד: זוֹ הַלָּשׁוֹן.

פועל:

כֵּן, הַלָּשׁוֹן, אָחִי, אוֹתָהּ מוּטָב לִשְׁמֹר.

אַךְ אִם פָּתַחְתִּי פִּי, רַק שָׁוְא יֹאמְרוּ לִי: סְגֹר.

הִנֵּה דִּבַּרְתִּי פֹּה עַל מְצוּקָה רַבָּה

וְעַל חֶרְפַּת רָעָב… וּלְמִי הִיא הַחֶרְפָּה?

שלמה:

נָאֶה דּוֹרֵשׁ אַתָּה, אָחִי, לַהֲלָכָה…

אֲבָל לְמַעֲשֶׂה שָׁמַעְנוּ אֶת קוֹלְךָ

רִאשׁוֹן, נוֹהֵם הֵידָד לַמֶּלֶךְ כְּשׁוֹר פָּר.

פועל:

אָמְנָם נָכוֹן, אֲבָל מַה פֶּלֶא בַּדָּבָר?

שלמה:

כֵּיצַד?

פועל:

וּבְכֵן הַקְשֵׁב, אָחִי, הַהֲלָכוֹת

כָּל אִישׁ קוֹבֵעַ לוֹ אוֹתָן עַל הַלּוּחוֹת,

אֲבָל הַכֹּל יוֹדְעִים בָּעִיר גַּם בָּעֲיֶרֶת:

הַהֲלָכוֹת טוֹבוֹת, אֲבָל הוֹלְכִים אַחֶרֶת.

שלמה:

יָפֶה, אַךְ לָמָּה זֶה נִלְהַבְתָּ כְּהַר־גַּעַשׁ?

אֶת כָּל הַמַּקְהֵלָה גָרַפְתָּ פֹּה, חַיָּי.

פועל:

רָאִיתָ אֵיךְ גְרַרְתִּים? יָפֶה הִרְעַשְׁתִּי רַעַשׁ?!

אִם כָּךְ, הָבֵן אָחִי: עַל זֶה הֲרֵינִי חַי.

שלמה:

עַל מָה?

פועל:

עַל זֶה… עַל זֶה… עַל צַעֲקוֹת הֵידָד,

וּמַשְׂכֻּרְתִּי נִתֶּנֶת לִי בִּמְזֻמָּנִים,

לַחְמִי אֵינוֹ חָסֵר מֵימַי נֶאֱמָנִים,

עָלַי לִצְווֹחַ רַק עַד כָּל הָעִיר תֶּחְרַד…

וְהַמִּשְׂרָה הַזֹאת עָלַי מִזֶּה שָׁנִים.

שלמה:

מָה? הַתְּרוּעוֹת כֻּלָּן, כָּל רַעֲמֵי הַגִּיל

אֲשֶׁר קִדְּמוּ פְּנֵי מֶלֶךְ עַד לְאֵין הָכִיל,

הַכֹּל – דִּמְיוֹן, מִשְׂחָק, מָשָׁל וּמַסֵּכָה?

פועל:

לא, זֹאת לֹא זֹאת. אֲבָל דְרוּשִׁים גַּם בַּעֲלֵי מְלָאכָה.

כִּי הַהֵידָד, הֵן לֹא כַּפִּטְרִיוֹת הוּא צָץ,

יֵשׁ לְעוֹרֵר אוֹתוֹ מְעַט עַד שֶׁיֶחְפָּץ.

לא. הַהִתְלַהֲבוּת אֵינֶנָּה מְדֻמָּה,

אַךְ רַק אִם הִיא מוּכֶנֶת, הִיא בָּאָה מֵעַצְמָהּ.

שלמה:

כֵּן, כֵּן… תְּרוּעוֹת הָעָם הֵן פְּרִי מְלָאכָה צוֹלַחַת

שֶׁל גְדוּד חוֹרְצֵי לָשׁוֹן, שְׂכִירִים יוֹדְעֵי תְרוּעָה.

וְהוּא נִשְׁקָף מִלְמָעְלָה, מְדוּשָׁן מִנַּחַת,

וְלֹא יִרְאֶה כָּזָב וְלֹא יָחוּשׁ רָעָה…

פועל:

הוֹד מַלְכוּתוֹ צָרִיךְ לָצֵאת לְהַבְרָאָה.

(תרועה שברים תרועה)

יורם:

שִׁמְעוּ אִישִׁים חִידָה שְׁלִישִׁית וְאַחֲרוֹנָה.

אֲשֶׁר כְּרֹב קָשְׁיָהּ כֵּן רָב אוּלַי חִנָּהּ:

מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר אִתְּךָ וְלֹא תִּרְאֶנּוּ,

תִּפְנֶה לְכָאן וּלְכָאן וְהוּא חוֹמֵק, אֵינֶנּוּ.

אֲבָל מֵאֲחוֹרָיו אוֹרְבִים לְךְ בַּצֵּל

כָּל הַחוֹרְשִׁים רָעָה, כָּל צָר וּמִתְנַכֵּל.

קולות:

זוֹהִי פִּרְדָה – עַכְבָּר – חָלִיל – חָלָב – דַּבֶּשֶׁת –

שַׁיֶּרֶת חֲמוֹרִים – גְּרֹגֶּרֶת מְיֻבֶּשֶׁת.

שלמה:

לֹא. זוֹהִי הַדִּבָּה. תַּבִּיט וְלֹא תִרְאֶנָּהּ.

תִּפְנֶה לְכָאן וּלְכָאן וְהִיא כְּמוֹ אֵינֶנָּה.

אֲבָל מֵאֲחוֹרֶיהָ יֶאֱרְבוּ בַּצֵּל

כָּל הַחוֹרְשִׁים רָעָה, כָּל צָר וּמִתְנַכֵּל.

יורם:

דָּבָר שֶׁלֹּא תִּרְאֶנּוּ בִּפְנוֹתְךָ אֵלָיו –

מַלְכִּי אוֹתוֹ הֶרְאָה מִיַּד – זֶהוּ הַגָּב.

פועל:

אָכֵן, לֹא יַעֲלֶה הַמֶּלֶךְ עַל לִבּוֹ

אֶת כָּל הַנַּעֲשָׂה מֵאֲחוֹרֵי גַבּוֹ,

אַךְ לָמָּה יוֹסִיף דַּעַת וְיוֹסִיף מַכְאוֹב?

אוּלַי אַשְׁרֵי הָאִישׁ, הָבֵן דּוֹדִי מִדּוֹד,

אֲשֶׁר אֵינוֹ מֵצִיץ מֵעֵבֶר לַפַּרְגּוֹד.

שלמה:

לֹא לֹא, לֹא טוֹב הֱיוֹת חוֹלֵם תָּמִיד, לֹא טוֹב.

פועל:

מַדּוּעַ לֹא? מַדּוּעַ נְעִירֶנּוּ וְיָקִיץ?

יֹאהַב קִשּׁוּט וָצִיץ וּפְנִימָה אַל יָצִיץ.

וַדַּאי מִמֶּרְחַקִּים אַתָּה אִישִׁי הַתָּם,

לָכֵן תַּבִּיט כְּמוֹ שֶׂכְוִי בִּבְנֵי אָדָם.

שלמה:

כֵּן זָר אֲנִי בָּזֶה וְאֵיךְ מִשְׁפָּט אֶחֱרוֹץ?

פועל:

וְגַם לֹא תְּשַׁנֶּה פֹּה כְּקוֹצוֹ שֶׁל קוֹץ.

שלמה:

סֻפַּר לִי עַל הַמֶּלֶךְ כִּי מַשְׁכִּיל אֶל דַל הוּא

וְסֵפֶר מְשָׁלָיו כְּלָיוֹת וָלֵב חוֹדֵר –

פועל:

אָמְנָם מַשְׂכִּיל הַמֶּלֶךְ וְדָבָר לֹא קַל הוּא,

אֲבָל שָׂרָיו, נִדְמֶה לִי, מַשְׂכִּילִים יוֹתֵר.

הַמֶּלֶךְ בְּמָשָׁל – וְהֵם אוֹסְפִים שָׁלָל,

הַמֶּלֶךְ בִּרְנָנִים – וְהֵם בִּמְזֻמָּנִים,

וְלֵב הַמֶּלֶךְ טוֹב, אֲבָל חוֹמוֹת וּבְרִיחַ

סוֹגְרִים עָלָיו סָבִיב, וְלֵךְ רֹאשְׁךָ תַּטִיחַ.

וְלֹא יִרְאֶה שְׁלֹמֹה, וְלֹא יַחֲשֹׁד שְׁלֹמֹה

אֶת שֶׁעוֹשִׂים בִּשְׁמוֹ מִחוּץ לְאוּלָמוֹ.

אוּלַי אֲבוֹי וְאוֹי לוֹ וְאוּלַי אַשְׁרָיו

שֶׁלֹא יֵדַע דָּבָר מֵאֵלֶּה מֵעוֹדוֹ –

שלמה:

שָׁמַעְתִּי כִּי לֹא פַּעַם שַׁי שֶׁל חֶסֶד רַב

שָׁלַח לַעֲנִיָּיו, שָׁלַח בְּמוֹ יָדוֹ…

פועל:

הוֹי, לוּ יָדַע כֵּיצַד הִגִּיעַ הַמִּשְׁלוֹחַ

הָיָה נִשְׁאָר הָלוּם כְּמִיֵּינוֹ שֶׁל נוֹחַ.

זֶה מִקָּרוֹב נוֹגֵן בָּא לְהַרְנִין לֵב מֶלֶךְ

וַתִּשָּׁלַח אֵלָיו מַתָּת – כְּיַד הַמֶּלֶךְ.

צְרוֹר כֶּסֶף שֶׁצִּוָה שְׁלֹמֹה שְׁקָלִים לִשְׁקוֹל בּוֹ –

הַצְּרוֹר מָלֵא, אַךְ חוּץ מִכֶּסֶף – יֵשׁ הַכֹּל בּוֹ.

מִלְמַעְלָה מַטְבָּעוֹת, וְעוֹד – חָצָץ וָחוֹל בּוֹ.

שלמה: (מסתכל בצרור שקיבל מחנון. נדהם).

הַקֵּץ יָקִיץ עַל אֵלֶּה. יִגָּבֶה הַחוֹב.

הָפֹךְ עוֹד נַהֲפֹךְ אֶת הַגַּלְגַּל לְטוֹב.

מִנִּסְיוֹנִי הַמַּר מָתוֹק יֵצֵא, אַךְ עָתָּה

לָשׁוּב אֶל הַמְּלוּכָה.

פועל:

אָמֵן כִּי נִשְׁתַּגָּעְתָּ.

הוֹי, טֶבַע הַכְּסִילִים הוּא לֹא לְהִתְפַּקֵחַ

וְטֶבַע הָעַמִּים, דּוֹדִי, לְהֵאָנֵחַ,

כִּי אֵין חָדָשׁ לָנֶצַח תַּחַת הַיָּרֵחַ.

(הנגינה נפסקת. אורות ההיכל כבים. כוכבי לילה. על החומה מופיע כרוז בלוית נושא הלפיד.)

יורם:

תָּם הַמִּשְׁתֶּה, אִישִׁים, אַיֶּלֶת שַׁחַר קָמָה

אַשְׁמוֹרֶת אַחֲרוֹנָה תַחֲלֹף וְנָס הַלֵּיל.

לֹא עוֹד תִּרְאוּ מְאוּם, הַדְרַת מְלָכִים נִרְדָמָה

וְהָאַרְמוֹן בִּשְׁנָת שׁוֹקֵעַ וְאָפֵל.

לָנוּם אִישִׁים, לָנוּם. תָּם שִׂיר וְתָּם הֵידָד.

וְיוֹם מָחָר גָּדוֹל הוּא וּלְעָמָל יֻלָּד.

הקהל: (מתפזר, זה מזה נפרדים בשיר:)

תַּעֲרַב שְׁנָתְכֶם בַּלֵּיל

וְשָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל.

(השומרים מניסים את העם. לאחר הפסקה קצרה מופיעים על החומה בת שבע ושלמי בבגדי מלכות).

בת־שבע:

כָּלוּ כָּל הָאוֹרְחִים, צַנֵּן רֹאשְׁךָ בָּרוּחַ.

לָגַמְתָּ, יַקִירִי, מָנָה אַחַת אַפַּיִם.

שלמי:

כִּי כֹה אָמַר לִי אֵל: שְׁתֵה יַיִן, סִיר נָפוּחַ,

בְטֶרֶם יְשִׁיבוּךָ אֶל חַיִּים שֶׁל מַיִם.

בת־שבע:

אֲבָל סַפֵּר נָא לִי, הַגִּידָה נָא עַכְשָׁו

אֵיכָה אֶת הַחִידוֹת פָּתַרְתָּ לִבְלִי רֶתַע.

חָרַדְתִּי לְךָ מְאֹד וְלֹא לַשָּׁוְא…

כִּמְעַט נוֹאָשׁ אָמַרְתִּי לַתִּקְוָה וּלְפֶתַע – –

שלמי:

לְפֶתַע, הַגְּבִירָה, הָיָה לִי הַיִּתְרוֹן.

אָמֵן כִּי נִכְנַס יַיִן וְיָצָא פִּתְרוֹן.

בת־שבע:

שְׁלִיחָהּ שֶׁל מַלְכַּת שְׁבָא אֶת חִידָתוֹ רַק חָד

וּכְבָר לְפִתָּרוֹן הֶרְאֵיתָ לוֹ הַיָּד.

שלמי:

מִפְּנֵי שֶׁפִּטְפּוּטוֹ הִרְגִיז אוֹתִי עַד בֶּכִי

וְקָם בִּי הָרָצוֹן לִסְטוֹר לוֹ עַל הַלֶּחִי.

בת־שבע:

וְאֵיךְ אֶת הַשְּׁנִיָּה נִחַשְׁתָּ, נַחֲשׁוֹן?

אֵיכָה מָצָאתָ בָּהּ מִיַּד אֶת הַלָּשׁוֹן?

שלמי:

לוּלֵא נִצְּבוּ סְבִיבִי שָׂרִים בְּשֵׁשׁ וָאֹדֶם

כִּי אָז הוֹשַׁטְתִּי לוֹ אֶת לְשׁוֹנִי עוֹד קוֹדֶם.

בת־שבע:

וּבַשְׁלִישִׁית, אֵיכָה לְתִמְהוֹנִי הָרָב

הִשְׂכַּלְתָּ לְהַרְאוֹת לוֹ פֶּתַע אֶת הַגָּב?

שלמי:

תִּסְלַח לִי הַגְּבִירָה, אָדָם פָּשׁוּט הִנֵּנִי,

וְקָם בִּי הָרָצוֹן לוֹמַר לוֹ יִשְׁ…מְרֵנִי.

בת־שבע:

הוֹי הַמַּזָל! אִם הוּא לְעֶזְרָתְךָ יָחוּשׁ

הוּא טוֹב מֵחֲכָמִים וּמִיּוֹדְעֵי נִחוּשׁ.

לָרוֹב דָּנִים אָנוּ רַק עַל הַגְּמַר הַטּוֹב

וּפְרִי מִקְרֶה פָּשׁוּט לִפְרִי חָכְמָה נַחֲשֹׁב.

עַכְשָׁו דּוֹדִי תִּישַׁן. תַּחֲלִיף אוֹנִים וְנַחְתָּ

מִכָּל אֲשֶׁר חָכַמְתָּ וְכָל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ

וּבֹקֶר אֲשַׁלְחָךָּ – וְהָלַכְתָּ.

(יוצאים, נגינה. שלמה מופיע).

שלמה:

אָכֵן לַשָׁוְא מָלַכְתִּי וּלַהֶבֶל בַּנְתִּי.

טָעִיתִי בַּמַּרְאָה מִמְּרוֹם שִׁבְתִּי מֵעָל.

מַה בֶּצַע בַּטוֹבוֹת אֲשֶׁר לָרוֹב תִּקַּנְתִּי

אִם כָּל פּוֹחֵז יָכוֹל לָשִׂים אוֹתָן לְאַל.

כָּךְ הָרָצוֹן הַטּוֹב נוֹתֵן פֵּרוֹת מָרִים,

כָּךְ אֲדָמָה דְּשֵׁנָה תַּצְמִיחַ דַּרְדָּרִים,

כִּי אוֹי לָאֲרָצוֹת וְאוֹיָה לֶעָרִים

אֲשֶׁר נִתְּנוּ בִּידֵי פְּקִידִים וְלַבְלָרִים.

(על החומה מופעת נופרית עם אמהותיה).

הִנֵּה נוֹפְרִית, הִנֶּהָ. מִי לָהּ פֹּה וּמַה לָהּ?

נוֹפְרִית הִיא תַּכִּירֵנִי, טוֹב אֲשֶׁר אֶקְרָא לָהּ.

אִתָּה הַלַּיְלָה עוֹד אָשׁוּבָהּ הַהֵיכָלָה.

(קרב ונבלע בצל החומה).

נופרית: (אל הלבנה בשמים)

הוֹי שָׂרָתִי בַּשַּׁחַק. בַּת אֵלִים חִוֶּרֶת,

כָּמוֹנִי אַתְּ גּוֹלָה וּבַנֵּכָר זוֹהֶרֶת,

הֲלֹא רָאִית עַד מַה הַמֶּלֶךְ לִי הֵמַר,

בַּת אַשְׁפַּתּוֹת מָצָא וַיֹּאמֶר – הִיא גְּבִירָה לִי.

הָשִׁיבִי לוֹ גְּמוּלוֹ לְפֶרֶא הַמִּדְבָּר,

שַׁלְּחִי בּוֹ חֲרוֹנֵךְ. אֵין מִלְבַדִֵּךְ רֵעָה לִי.

(שלמה מופיע באור)

נערה א':

הַמֶּלֶךְ הוּא, נָנוּס.

נערה ב':

נָנוּסָה הַבָּנוֹת מֵחֲמָתוֹ. כִּי לֹא יָחוּס.

נופרית:

אַל פַּחַד, הַבָּנוֹת. עַל מַה תִּתְבַּהֲלֶינָה?

וְאִם חֲמַת הַמֶּלֶךְ הִיא – נְצַנְנֶנָּהּ.

אִשָּׁה – אִם יְפַת תֹּאַר הִיא וַחֲכָמָה הִיא –

מִכָּל חֵמוֹת הַמֶּלֶךְ, רֵעוֹתַי, חַמָּה הִיא…

אַךְ לֹא הַמֶּלֶךְ הוּא רַק בֶּן דְּמוּתוֹ הַפֶּתִי,

עַכְשָׁו אַחֲזִיקָה בּוֹ, בָּנוֹת, וְלֹא הִרְפֵּיתִי.

הָה, בַּת אֵלִּים, נָתַתְּ בִּי כֹּחַ וְעָרְמָה

לִנְקוֹם נִקְמַת אֵימִים בַּמֶּלֶךְ עַד חָרְמָה.

וְחֶרֶב נְקָמוֹת יִהְיֶה לִי זֶה הַכְּסִיל,

זֶה לֵץ הַכִּכָּרִים, הַבַּעַר, הַדַּחְלִיל.

הוֹי קְרַב נָא, קְרַב דּוֹדִי, אָזְנֶיךָ זְקוֹף, הִכּוֹנָה.

הַלֵּיל אוֹתְךָ אוֹבִילָה פְּנִימָה, הָאַרְמוֹנָה.

בִּגְדֵי מְלָכִים לְךָ אַלְבִּישׁ וְכָל יְקָר

וְעַל כִּסֵּא מַלְכוּת תֵּשֵׁב כִּכְלִי־יָקָר…

הֵן לֹא לַשָׁוְא הָאֵל בָּרָא אוֹתְךָ סוֹף סוֹף

לִהְיוֹת קוֹפוֹ־שֶׁל־מֶלֶךְ. קוֹף, אָזְנֶיךָ זְקוֹף.

אוֹתָךְ כְּסִילִי שֶׁלִּי אוֹלִיכָה עַל שַׁרְשֶׁרֶת

וּבִזְכוּתְךָ אֶמְלֹךְ בָּאָרֶץ לְתִפְאֶרֶת.

שלמה: (בקול כבוש)

וְהוּא… שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ… מַה יִהְיֶה עָלָיו?

נופרית:

הוּא יְסֻלַּק חִישׁ־קַל, סִלּוּק גָּדוֹל וָרָב.

הֲאִם יָבִין אֵיכָה יָדִי טָמְנָה לוֹ פַּח?

גַּם הֶחָכָם, דּוֹדִי, אֵינוֹ חָכָם כָּל כָּךְ…

הַאִם עוֹדְךָ פּוֹסֵחַ, דּוֹד, עַל הַסְּעִפִּים?

עוֹד מְהַסֵּס אַתָּה? וּלְךָ כְּבָר מְצַפִּים

הַכֵּס וְהַמְלוּכָה. הָעשֶׁר, הַכָּבוֹד.

מָה? אֵין לִבְּךָ נִמְשָׁךְ אַחַר כָּל אֵלֶה, דּוֹד?

אַךְ מַה הָאַרְגָּמָן וּמַהוּ פְּאֵרוֹ?

הַבֵּט, יֵשׁ רַב מִזֶּה, דּוֹדִי, יֵשׁ בַּת פַּרְעֹה,

אֲשֶׁר לָקַח שְׁלֹמֹה מִן יְאוֹרֵי מִצְרַיִם

לִהְיוֹת מוֹפֵת שָׁלוֹם בֵּין הַמְּדִינוֹת הַשְּׁתַּיִם.

אֶת הַמּוֹפֵת הַזֶּה, אֶת הַיָּפֶה וָצַח,

יוֹרֵשׁ אַתָּה, כְּסִילִי, שֶׁלְּךָ הוּא. בֹּא וְקַח.

שלמה:

וְזוּ אֲשֶׁר בָּחַר הַמֶּלֶךְ? הָאִשָּׁה?..

נופרית:

זוּ, הַפּוֹשֶׁטֶת יָד? תָּעוּף בַּעֲטִישָׁהּ…

הָהּ, אִשְׁתְּךָ הִיא זוּ… שָׁכַחְתִּי, מַחְמַלִּי.

הַחְזֵק בָּהּ אוֹ שַׁלְחֶנָּה… לִי אַחַת הִיא לִי.

שלמה:

וְאֵין בָּךְ כָּל קִנְאָה? גַּם שֶׁמֶץ? כְּלָל וּכְלָל?

נופרית:

אָמְנָם, דּוֹדִי, קָשָׁה כִּשְׁאוֹל קִנְאָה אֲבָל…

רַק הַמְּלוּכָה רָצִיתִי וּבָזֹאת לִי דַּי

כֵּן! וְאַתָּה צֵל־מֶלֶךְ, מַעֲשֵׂה יָדַי,

עָלֶיךָ לֹא אֶקְצֹף וְלֹא קִנְאָה תָּקוּם בִּי,

אֱהֹב נָא כִּרְצוֹנְךָ, רֵעִי, רַק לֹא בְּפוּמְבִּי.

הַיְּהוּדִיָה הַזוֹ סוֹף סוֹף מַהִי שָׁוָה

וּמַה יָדוּעַ לָהּ מֵאֶלֶף וּרְבָבָה

שֶׁל דִּקְדּוּקֵי רָזֵי תּוֹרַת הָאַהֲבָה

אֲשֶׁר חָכְמַת מִצְרִים נָתְנָה בִּי וַתְעַדְנֵנִי…

לֹא לֹא. הַמִּתְחָרָה הַזֹּאת לֹא תַפְחִידֵנִי.

מִמֶּנָּה אַחֲרַי, דּוֹדִי, עוֹד רוּץ תָּרוּץ…

נערה א':

טוֹב הַמָּרָק בַּבַּיִת, אַךְ בְּיֵשׁ תֵּרוּץ

הַטּוֹב שֶׁבַּבְּעָלִים אוֹהֵב לִסְעֹד בַּחוּץ…

נופרית:

אֵינְךָ עוֹנֶה דָּבָר?…

נערה א':

מִסְכֵּן, אֻמְלָל חָבִיב,

נָבוֹךְ הוּא וְנִרְעָשׁ. וְאֵין מִלִּים בְּפִיו…

נופרית:

עוֹד מְהַסֵּס אַתָּה? הַעוֹד לְךָ מְעַט?

הוֹי, הַהִיסוּס הַזֶּה. הוּא מְגָרֶה כִּמְעַט.

אַךְ מַה נַרְבֶּה דְּבָרִים? אֲנִי יוֹרֶדֶת מַטָּה

הַשַּׁעַר יִפָּתַח, וְהָאַרְמֹנָה בָּאתָ…

(אל הלבנה).

וְאַתְּ, מִנִּי מָרוֹם, הַשְׁקִיפִי נָא וָחוֹנִי…

שלמה:

לֹא, אַל תַּשְׁפִּילִי רֶדֶת. לֹא אֶל אִישׁ כָּמוֹנִי…

לֹא, אַל תֵּרְדִי עַד הֵנָּה.

נופרית:

חוּשׁ, אִם כֵּן, עֲלֵה נָא.

אֵינְךָ רוֹצֶה? חָה חָה, חָמַדְתִּי לִי לָצוֹן

וְהוּא… וְהוּא שׁוֹקֵל אִם יֵשׁ אוֹ אֵין רָצוֹן…

שׁוּב, שׁוּב אֱוִיל בָּזוּי אֶל בֵּין הָאַשְׁפּוֹתַיִם!

הֲיֵשׁ עוֹד כְּסִיל כָּמֹךָ תַּחַת הַשָּׁמַיִם?

אִוַּלְתְּךָ רֵעִי, שְׁלֵמָה וְנֶחְרָצָה,

אִם אֵין אַתָּה תּוֹפֵס טִיבָהּ שֶׁל הֲלָצָה.

(יוצאת. שלמה לבדו).

שלמה:

הַאִם אֱמֶת דִבְּרָה? הַאִם לָצוֹן חָמְדָה לָהּ?

כַּדּוּר מִשְׂחָק אֲנִי וְאֵין עוֹזֵר בַּצָּר.

חִידוֹת, חִידוֹת בַּכֹּל מִמַּטָּה וְעַד מָּעְלָה

וּמִי יֵדַע לָבוֹר הַתֶּבֶן מִן הַבָּר?

עַכְשָׁו תּוֹעֶה אֲנִי לְאֵין נָתִיב וּשְׁבִיל

אַךְ בָּאַרְמוֹן אוּלַי תָעִיתִי עוֹד יוֹתֵר

וּמַה אֵיפֹא מוֹתָר בַּר־דַעַת מִן הַכְּסִיל

וּמִי זֶה מִשְׁנֵיהֶם אֶת הַחִידוֹת פּוֹתֵר?…

וְכָל אֲשֶׁר שָׁאַפְתִּי וַאֲשֶׁר עָשִׂיתִי

וְכָל אֲשֶׁר עָמַלְתִּי וָאֶחְכָּם

אִמְרוּ מַה מִכָּל אֵלֶּה לָרוּחוֹת זָרִיתִי

וּמַה שָׁמוּר יִהְיֶה וְיַעֲמֹד קַיָּם?

(דמדומי שחר זורעים אור על פני המלך. קול שירה רחוקה)

אֶל הַשָּׂדוֹת יָצְאוּ קוֹצְרִים וּבְשִׁיר יִכֹּנּוּ

פְּנֵי שַׁחַר לְקַבֵּל, פְּנֵי שֶׁמֶשׁ עַל הָרִים.

שֶׁלִּי, שֶׁלִּי הוּא זֶה הַשִּׁיר אֲשֶׁר יָרֹנוּ,

כֵּן, הוּא קַיָּם. שִׁירִי! שִׁירִי! שִׁיר הַשִּׁירִים!

שוֹפֵט וָמֶלֶךְ דֹּמוּ. שִׂפְתֵיכֶם נֶחְתָּמוּ.

הַשִּׁיר וְהַמְשׁוֹרֵר נוֹתְרוּ וְלֹא יִתָּמוּ.

תמונה ה'

(בארמון. שלמי בלבוש מלכות על הכֵּס).

שלמי:

וּבְכֵן, אוּלַי חֲסָל? יָשַׁבְתִּי כְבָר יָשֹׁב

עַל כֵּס הַמִּשְׁפָּטִים כְּמִין שָׁעוֹת אַרְבַּע…

יורם:

רַק זוּג הָאֶזְרָחִים הַזֶּה, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב…

זֶה הַתּוֹבֵע, כָּךְ. וְזֶהוּ הַנִתְבָּע.

וְסֶלַע הַמַּחֲלוֹקֶת הִיא טַבַּעַת פָּז…

שלמי:

תְּבִיעָה, נִתְבָּע תּוֹבֵעַ וְטַבַּעַת…

אֵיפֹה הִיא הַטַּבַּעַת, אִם נִתָּן לָדַעַת?

יורם:

זֶה שֹׁרֶשׁ הַמְּרִיבָה, מַלְכִּי הָעָז.

אֵיפֹה הִיא הַטַּבַּעַת… זֶה הַסּוֹד מֵאָז.

לְרֶגֶל מַסָּעָיו הָלַךְ לוֹ הַתּוֹבֵעַ

וְטַבַּעְתּוֹ הִפְקִיד בִּידֵי שָׁכֵן וָרֵע.

וַיְהִי אַחַר שׁוּבוֹ, וַיֹּאמֶר: תְּנֶנָּה.

וַיַּעַן לוֹ רֵעוֹ: הָיְתָה אֲבָל אֵינֶנָּה.

בְּמוֹ יָדַי לְךָ הֶחֱזַרְתִּי הַטַּבַּעַת

וְלָמָּה תִרְדְּפֵנִי עַל צַוָּאר?…

וּלְהִשָּׁבַע נָכוֹן הוּא פֹּה, וְזֹאת מוּדַעַת,

כִּי עַל פִּי שְׁבוּעָה, מַלְכִּי, יָקוּם דָבָר…

שלמי:

עַל פִּי שְׁבוּעָה?

יורם:

כֵּן, כֵּן, אִם יִשָּׁבַע הַגֶּבֶר,

הֲרֵי זָכָה בַּדִין. וְלִירִיבוֹ – בּוֹר קֶבֶר.

שלמי:

יוֹרָם, יוֹרָם, חֲשׁוֹב נָא וֶאֱמוֹרָה:

אִם כָּכָה, כָּל צַדִּיק – סוֹפוֹ לִפֹּל הַבּוֹרָה.

יוֹרָם, יוֹרָם, לְאָן אָנוּ בָאִים

אִם כָּל הַמְּנֻוָּלִים יַתְחִילוּ נִשְׁבָּעִים?…

בת־שבע:

הָהּ, מַה תַּקִיף דְבָרוֹ, וּמָה נִמְלָץ.

נופרית:

מַבְרִיק, חָרִיף, וּכְמוֹ חִצִּים נֶחְצָץ.

נעמה:

וְאֶת הָאַהֲבָה מֵעִיר הוּא בִי, הַנַּעֲרָץ!..

שלמי:

נִשְׁמַע, אֵיפֹא, עַכְשָׁו אֶת הַשְׁבוּעָה מִפִּיךָ,

לְאוֹת וּלְדִבְרַת צֶדֶק כִּי אָכֵן

הוּשָׁב הַפִּקָדוֹן, אַךְ רְאֵה נָא הִזְהַרְתִּיךָ.

אִם תִּשָּׁבַע לַשֶׁקֶר…

תובע:

לֹא, לֹא יִתָּכֵן.

לֹא אִישׁ כָּמֹהוּ יִשָּׁבַע לַשָׁוְא,

לֹא יְשַׁקֵּר הָאִישׁ…

שלמי:

נֶחְמָד וְגַם נִלְבָּב.

כַּדָּת, כַּחוֹק, כְּכָל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ.

הַשְׁבִּיעֵהוּ נָא, הַפַּרְשַׁנְדָּתָא.

יורם (לנתבע):

שִׂים יַד שְׂמֹאלֶךָ תַּחַת יְרֵכִי,

פַּנֵּה נָא אֶת יָדֶיךָ – –

נתבע: (לתובע)

אָנָּא, רֶגַע קָט,

אֶת הַמַּקֵּל הַזֶּה הַחֲזִיקָה נָא, אָחִי.

(מוסר לו את מקלו)

יורם:

אֶת יְמִינְךָ הָרֵם, יָבֹשׁ תִיבַשׁ הַיָּד

שֶׁתִּשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר. זֵכֶר אַל יִהְיֶה לָהּ.

נתבע:

בְּנֶפֶשׁ הוֹרָתִי אֲשֶׁר חִבְּלַתְנִי סֶלָה

וּבְנֶפֶשׁ יְלָדַי נַפְשִׁי לְךָ נִשְׁבַּעַת:

בְּמוֹ יָדִי לְךָ הֶחֱזַרְתִּי הַטַּבַּעַת.

נִשְׁבַּעְתִּי בִּי וּבְכָל קָדוֹשׁ וְכָל יְקָר…

תובע:

אָמֵן! וַדַּאי נִשְׁכַּח מִמֶּנִּי הָעִקָּר…

שוּב קַח אֶת מַקְלְךָ, וּסְלַח נָא…

שלמי:

אַל בְּפַחַז.

מַקֵּל נָאֶה וָטוֹב. אַבִּיט נָא בּוֹ וְאַחַז.

(לוקח את המקל)

הַפְּסָק עוֹד לֹא חָרַצְתִּי,

עוֹמֵד עוֹד וְתָלוּי הוּא.

בְּלִי פְּסָק, הֵן כָּל מִשְׁפָּט סָתוּם – אַף כִּי גָּלוּי הוּא…

זֶה כֹּחַ פְּסַק הַדִּין, שַׁבְּחוּ וְהַלְלוּיְהוּ…

(משתעשע במקל)

רֹב מִשְׁפָּטִים יוֹם יוֹם נַתְחִיל אַף נְסַיֵּמָה.

וּבִכְסִילִים מַחְסוֹר לְמַזָּלֵנוּ אֵין –

וּכְמוֹ מִסְפַּר הַלָּלוּ הַזּוֹכִים בָּהֵמָּה,

כֵּן, בְּדִיּוּק מִסְפַּר הַמַּפְסִידִים. אָמֵן.

יֵשׁ וְהַיֹּשֶׁר פֹּה מַכְרִיעַ אֶת הַכַּף,

וְיֵשׁ וְהָעַוְלָה חוֹפֶנֶת מְלֹא הַכָּף

וְכָךְ לְסוֹף חֶשְׁבּוֹן יִמְצָא בּוֹדֵק הַבֶּדֶק,

אֲשֶׁר עַל אַף הַכֹּל חַי וְקַיָּם הַצֶּדֶק.

נִסִּים וְנִפְלָאוֹת. וְהַדְּבָרִים פָּשׁוּטִים –

וּבְעֶצֶם זֶהוּ סוֹד חָכְמַת הַמִּשְׁפָּטִים.

בת־שבע:

מַרְגָלִיוֹת הַיּוֹם מֵפִיק הוּא לְעַמּוֹ.

נופרית:

הָדוּר, נֶחְמָד, כָּזֹאת עוֹד לֹא זָכִינוּ לְשָׁמְעוֹ.

נעמה:

מַה נְדַבֵּר וּמַה נֹאמַר… מֵיטַב מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה.

שלמי:

יָפֶה הוּא הַמַּטֶּה. וְאֵיזוֹ מִין גֻּלָּה.

גֻּלַּת כּוֹתֶרֶת… הָהּ, אֶפְשָׁר לְגַלְגְּלָהּ.

רְאוּ, הִנֵּה חָלָל וּבוֹ נִמְצֵאת מֻצְנַעַת

טַבַּעַת.

תובע:

טַבַּעְתִּי…

שלמי:

הִנֵּהִי. מְצָאנוּךְ הַפַּעַם, יָפָתִי…

נתבע:

הַמֶּלֶךְ, רַחֲמִים! אֲנִי מַכֶּה עַל חֵטְא!

שלמי:

אַתָּה מַכֶּה? חַכֵּה… יַכֶּכָּה הַשּׁוֹפֵט.

אָמְנָם, רֵעִי הַטוֹב, לַשֶּׁקֶר לֹא נִשְׁבַּעְתָּ.

כִּי לְיָדָיו

עִם הַמַּטֶּה

אֶת טַבַּעְתְךָ נָתַתָּ…

הִנֵּה כִּי כֵן רָאִינוּ, רֹאשׁ־חֲמוֹר בְּחֵית,

שֶׁאֵין בְּכָל זֹאת שֶׁקֶר טוֹב מִן הָאֱמֶת.

(לתובע)

קַבֵּל אֶת טַבַּעְתְךָ…

תובע:

הָהּ, מֶלֶךְ גְּלוּי עֵינָיִם!

שלמי: (לנתבע)

וּלְךְ נָכִין, דּוֹדִי, מָנָה אַחַת אַפַּיִם

וְהַפְּרָטִים תִּשְׁמַע מָחָר בְּמוֹ אָזְנֶיךָ…

נתבע:

הוֹי, לֹא לַשָׁוְא חָכָם מִכָּל אָדָם הִנֶּךָ!

כְּסִילִים וְחַטָּאִים מִמְךָ לֹא יֵחָלְצוּ,

יְחִי מַלְכִּי שְׁלֹמֹה, לְחָכְמָתוֹ אֵין קֵצֶה!

(תרועה. הקהל יוצא)

שלמי:

עָמַלְתִּי וְשָׁפַטְתִּי וְיָגַעְתִּי, וְכָעֵת

סְעוּדָה תְּשַׁמַּח לְבָב שׁוֹפֵט.

(עורכים לפניו השולחן).

בת־שבע:

נָחַלְתָּ כְּבוֹד אַלְמָוֶת… לְשָׁעָה קַלָּה

וּכְמוֹ חָכָם נִגְלֵיתָ… בְּלִי חֶשְׁבּוֹן וָדַעַת.

בַּר דַּעַת לֹא הָיָה מִשְׁתַּעֲשַׁע בַּגֻּלָּה

וְלֹא הָיָה מוֹצֵא אֶת הַטַבַּעַת.

גַּם הַחֻלְשָׁה, אֵיפֹא, נוֹבַעַת כֹּחַ רָב,

גַּם הַמִּקְרֶה מוֹלִיד, אֵיפֹא, אֶת גִּבּוֹרָיו.

הַכְּסִיל וְהֶחָכָם כְּאִלּוּ אֵין הֵם אֶלָּא

כֵּלִים בִּידֵי גָּבוֹהַ מִכֻּלָּנוּ…

שלמי:

אָמֵן סֶלָה!

(בת־שבע יוצאת).

עַכְשָׁו תָּם וְנִשְׁלָם. הַמִּשְׁפָּטִים נָשָׂא הָרוּחַ.

עֵת לַעֲבוֹד

וְעֵת לָנוּחַ.

יורם:

לֹא, לֹא. עַכְשָׁו תֵּשֵׁב בְּשֶׁבֶת הַזְּקֵנִים.

שלמי:

אֲבוֹי, הַשִּׁעְמוּם

וְהַפֵּאוֹת

וְהַזְּקָנִים!

וּמָה אֶפְעַל עוֹד שָׁם, אִם גַּם אֵשֵׁב עַד בּוֹשׁ!

יורם:

אַל נָא תִפְעַל מְאוּמָה, רַק תֵּשֵׁב בְּרֹאשׁ.

מִשָּׁם תֵּלֵךְ, מַלְכִּי, לִרְאוֹת בְּאַהֲבָה

בָּקָר וָצֹאן אֲשֶׁר הֻצְגוּ לְרַאֲוָה,

גַּם תְּפַזֵר לְאוֹת רָצוֹן

כַּמָּה אוֹתוֹת כָּבוֹד בְּעַד מֵיטַב הַצֹּאן

לְגִיל לָאִכָּרִים, וְגַם תִּנְאַם לָהֵמָּה

לְרוּחַ הַמְלִיצָה, עַל נַחֲלָתָם שֶׁכֹּה נָעֵמָה.

מִשָּׁם אֶל הַתְּפִלָּה תָּבֹא, מַלְכִּי הָרָם,

לְהִתְפַּלֵּל עַל גֶשֶׁם וְשָׂמַח הָעָם,

וּמִשָּׁם הִכֹּנָּה

לָשׁוּב עוֹד הָאַרְמוֹנָה,

לִשְׁמוֹעַ דְּבַר הַשָּׂר

אֲשֶׁר עַל הָאוֹצָר

עַל חִדּוּשִׁי מִסִּים

שֶׁיַצִּילוּנוּ בְּנִסִּים.

מִשָּׁם תֵּלֵךְ, הַמֶּלֶךְ, אֶל בָּמַת יִשְׂחָק

לְשַׁעֲשֵׁע הַצִּירִים שֶׁהִגִּיעוּנוּ מִמֶּרְחָק.

וְאַחַר כָּךְ –

כִּבּוּד בְּבֵית חָכָם יוֹעֵץ…

שלמי:

וְאַחַר כָּךְ יָכוֹל אֲנִי לְהִתָּלוֹת עַל עֵץ.

כָּזֹאת לִי לֹא פִלַּלְתִּי, מֶלֶךְ הִנְנִי…

וְסוֹף דָּבָר הֲרֵינִי עֶבֶד כְּנַעֲנִי.

יורם:

אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יָקוּם וְיִזְדָרֵז.

שלמי:

כֵּן, עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב… הוֹבֵל אוֹתִי לַגֵּז….

(לנעמה)

וְאַתְּ חַכִּי לִי פֹּה, דָּבָר לִי עוֹד אֵלָיִךְ.

עִם הַזְקֵנִים יוֹשֵׁב אֲנִי קְצָת קָט – וְאָץ.

צַדִּיק, בִּתִּי, מִן יְשִׁיבוֹת נֶחֱלָץ.

(יוצא עם יורם)

נופרית (נכנסת, לנעמה):

הוֹי, הַשָּׁלוֹם, בָּבַת עֵינִי, וְאַתְּ לַמֶּלֶךְ תְּחַכִּי, הֲלֹא?

נעמה:

מָה אֶעֱשֶׂה? לְאָן אֶבְרַח? אֵין דֶּרֶךְ לִי מֵהֵיכָלוֹ.

נופרית:

אֵין דֶּרֶךְ לָךְ? לוּ רַק בִּקַשְׁתְּ, אֲנִי הַדֶּרֶךְ לָךְ פוֹרֶשֶׂת…

וְאֶל אִישֵׁךְ תָּשׁוּבִי וּמְעוֹנָיִךְ.

נעמה:

לָנוּס?… הָהּ, לוּ יָכוֹלְתִּי רַק. רַבַּת הַחֶסֶד!

וַדַּאי גַם לִצְנִינִים הָיִיתִי בְּעֵינָיִךְ.

נפרית:

הוֹי מָה אַתְּ סָחָה, יוֹנָתִי, לֹא מִקִּנְאָה דִבַּרְתִּי כֵן.

רַק טוֹבָתֵךְ אֶדְרֹשׁ. טְהוֹרָה אַתְּ, יַעֲלַת הַחֵן.

לֹא לָךְ לִשְׁכּוֹן בֵּית הַנָּשִׁים, מַהֲרִי, נוּסִי לַחָפְשִׁי.

נעמה:

הָהּ, מֶה הָיָה לִי אֱלֹהֵי. סְחַרְחַר הוֹלֵךְ עָלַי רֹאשִׁי.

אֲנִי רוֹצָה… אֲהָהּ, לְאָן? אֵלִי אָזְרֵנִי כֹּחַ.

מִפְּנֵי עַצְמִי רוֹצָה אֲנִי לִבְרֹחַ.

כֹּה זָר הָיָה הָאִישׁ לִי וְרָחוֹק כָּל כָּךְ,

וְעַכְשָׁו כְּמוֹ יְדִיד קָרוֹב מֵאָח…

נופרית:

אָכֵן נִכֶּרֶת אֲשֶׁת הַזִּמּוֹת.

רַק נוֹפֶת לְשׁוֹנָהּ, עֵינַיִם לָהּ תַּמּוֹת.

דְבַשׁ בְּאַרְמוֹן טָעָמָה וַתִּשְׂמַח וַתֹּאמֶר

שַׁלָּמָה זֶה אָשׁוּבָה אֶל בָּתֵּי הַחֹמֶר?

יָפֶה, הִשָּׁאֲרִי, עוֹד אַשְׂבִּיעֵךְ כַּף נַחַת.

עוֹד אַפְרִיחֵךְ גַּם אַפְרִיחֵךְ מִזֶּה, סַפַּחַת. (יוצאת)

נעמה:

אֵלִי, מָה אֶעֱשֶׂה, חַכִּי, אִתָּךְ אָרוּצָה.

הָהּ, לֹא אֵדַע נַפְשִׁי, לָנוּס מִזֶּה. הַחוּצָה?

שלמי: (נכנס).

עִמְדִי, לְאָן תָּרוּצִי?

נעמה:

הָהּ, מַלְכִּי, חָנֵנִי.

מַלְכִּי, לָלֶכֶת מִפָּנֶיךְ תְּנֵנִי.

שלמי:

הֵן לֹא מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ אַתְּ בּוֹרַחַת, שַׁטְיָא…

הַבִּיטִי בִּי הֵיטֵב, הַכִּירִי הַפְּרַקְמַטְיָה!

הֲאִם אֵינֵךְ רוֹאָה? שִׁמְעִי אֵיפֹא וּדְעִי…

נעמה:

לֹא, אַל תֹּאמַר דָּבָר, הָהּ, מַה גָּדוֹל חֶטְאִי.

שלמי:

אוּלַי מִנְשִׁיקוֹת פִּי תָּבִינִי אֶת הַסּוֹד…

וְכָךְ אֶהְיֶה מוֹנֶה, אַחַת… וְעוֹד… וְעוֹד…

(נושק לה)

נעמה:

הַמֶּלֶךְ, הֶרֶף, הֶרֶף. פֶּן בִּבְכִי אֵילִילָה.

שלמי:

לְתוֹעֵבָה אֲנִי לָךְ, אֲהוּבַת נַפְשִׁי?

נעמה:

לֹא, אַדְּרַבָּא וְאַדְּרַבָּא, חָלִילָה…

אַךְ אֱמוּנִים תָּמִיד שָׁמַרְתִּי לְאִישִׁי.

שלמי:

שָׁמַרְתְּ? וּמָה עַכְשָׁו? סִיַּמְתְּ אֶת הַמִּשְׁמֶרֶת…

נעמה:

הֲלֹא עֵינַי עוֹנוֹת כַּסֵּפֶר הַפָּתוּחַ…

מַה זֶה הָיָה לִי פֹּה? אֲנִי הִיא אוֹ אַחֶרֶת?

שלמי:

אוֹתִי אוֹהֶבֶת אַתְּ, וְאֶת אִישֵׁךְ – לָרוּחַ?!

נעמה:

אֲהָהּ, מִפְּנֵי עַצְמִי אֲנִי הַיּוֹם נִבְהֶלֶת.

שלמי:

כֵּן, לֵץ הַמַּרְזֵחִים שׁוּב לֹא לְפִי כְבוֹדֵךְ הוּא…

נעמה:

אִישׁ טוֹב הוּא בַּעֲלִי, אָמְנָם יֵשׁ וְלוֹחֵךְ הוּא

כִּלְחוֹךְ הַשּׁוֹר בַּיַּיִן… וּמַרְבֶּה אִוֶּלֶת,

אַךְ בְּכָל אֵלֶּה אֲהַבְתִּיו, הַמֶּלֶךְ.

שלמי:

כֵּן, זֹאת עֵינַי רוֹאוֹת… גַּם הוּא עוֹד יְהוֹדֶה לָךְ…

נעמה:

אַתָּה לִי פַּח יָקוּשׁ, הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂר.

הֲלֹא בְּשִׁבְתְּךָ עֲלֵי כִּסֵּא הַפָּז,

בְּדַבֶּרְךָ, כִּמְעַט דִּמִּיתִי… מַה מוּזָר…

כְּאִלּוּ רְאִיתִיךָ כְּבָר אֵי אָז.

לְךָ לִבִּי נָתוּן. גִּלִּיתִי אֶת הַסּוֹד.

לֹא מֵחָכְמָה אוּלַי… אַךְ לָמָה אֶתְבַּיֵּשׁ?..

לְךָ לִבִּי, אֲבָל עַד נֶצַח לֹא אֶבְגֹּד

בְּבַעַל נְעוּרַי… לוּ גַם אֵלֵךְ בָּאֵשׁ.

שלמי:

מִקְרֶה יָשָׁן נוֹשָׁן, אַךְ קְצָת חִדּוּשׁ בּוֹ יֵשׁ…

נעמה:

שְׂמֹאלְךָ תַּחַת רֹאשִׁי… עוֹד פַּעַם זֹאת אֶרְאֶךָּ…

אֶרְאֶךָּ וְאֶבְרַח… פֶּן לֹא יָקוּם בִּי כֹּחַ.

אִם אֶשָׁאֵר, הָהּ, מִי יֵדַע מַה יֵלֶד רֶגַע.

בְּאֵלֶּה הַמִּקְרִים – אַשְׁרֵי מַקְדִים לִבְרֹחַ.

(נמלטת)

שלמי:

הִיא אֶת מַלְכִּי אוֹהֶבֶת. וּמַלְכִּי – אֲנִי הוּא.

בּוֹגֶדֶת בִּי – אִתִּי… טֵרוּף. טֵרוּף שֶׁל מִי הוּא?

אֲנִי גוֹזֵל אִשְׁתִּי מִמֶּנִּי… אַלְלַי!…

הַקִנְאָה אוֹכֶלֶת בִּי

בִּגְלַל אַהֲבָתָהּ אֵלַי.

יורם (נכנס):

מוֹעֶצֶת הַזְּקֵנִים צוֹפָה לְךָ בָּעֹפֶל…

שלמי:

מוֹעֶצֶת הַזְקֵנִים – שֶׁיִקָחֶנָּה אֹפֶל!

לֹא… סְלַח, יוֹרָם, אָבֹא אַחֲרֶיךָ לְאִטִּי…

(יורם יוצא)

הֲאִם לִשְׂמֹחַ, אוֹ כְּדוֹב שַׁכּוּל לִנְהֹם?

לִקְרֹא לָהּ בַּת בְּלִיַּעַל אוֹ יוֹנַת־הַתֹּם?

לִבָּהּ אֵלָיו – אִתִּי… אֵלַי וּמֵאִתִּי…

אוֹתִי – מַשְׁמָע אוֹתוֹ… אוֹתוֹ מַשְׁמָע אוֹתִי…

יוֹצֵא מִזֶּה… אֲנִי יוֹצֵא מִדַּעְתִּי.

לוּ רַק יָדַעְתִּי מָה עוֹשִׂים הֵם, הַמְּלָכִים,

הוֹי, בַּמִּקְרִים הַלָּלוּ, הַמְמֻלָּחִים.

אֲבָל מִקְרָה כָּזֶה, יְקַח אוֹתוֹ הַבֹּהוּ,

עוֹד לֹא נִשְׁמַע וַדַּאי וְלֹא נִכְתַּב כָּמֹהוּ.

בת־שבע (באה):

וּמַה מִשְׂחַק הַמֶּלֶךְ? טוֹב הוּא? נוֹשֵׂא חֵן?

שלמי:

גְבִרְתִּי, שֶׁיְשַׂחֲקוּ בּוֹ כָּל שׂוֹנְאַי. אָמֵן.

מִבֹּקֶר עֲדֵי עֶרֶב וּמִלֵּיל עַד שַׁחַר

מַעֲבִידִים אוֹתִי, עַד יוֹרִידוּנִי שַׁחַת.

זוּגָתִי אוֹהֶבֶת – הָהּ, מָרוֹר וָמֶלַח –

אֶת הַמֶּלֶךְ בִּי

וְאוֹתִי בַמֶּלֶךְ,

וְעֵת כִּי אֲנַשְׁקֶנָּה נְשִׁיקָה בַּת־סֶמֶךְ

הֲרֵינִי גַּם הַמֶּלֶךְ אָז וְגַם הַלֶּמֶךְ.

בת־שבע:

אַל נָא יֵצַר לְךָ וְאַל יֵמַר עַל כָּכָה.

כִּי הַקְטַנָּה בָּרְחָה…

שלמי:

כֵּיצַד? בָּרְחָה?…

בת־שבע:

בָּרָחָה.

גַּם מִפָּנֶיךָ נִמְלְטָה, גַם מִפָּנֶיהָ הִיא…

שלמי:

נִרְדֹף, נָשִּׂיג!

בת־שבע:

לֹא לֹא. יְהִי אֲשֶׁר יְהִי.

תָּשׁוּב נָא אֶל בֵּיתָהּ, אֶל בַּעַל נְעוּרֶיהָ…

שלמי:

אֲנִי הוּא בַּעֲלָהּ.

בת־שבע:

בָּזֹאת דַבֵּר אֵלֶיהָ.

תִּלְמַד לְהוֹקִירָהּ מִפָּז וּכְבוֹד מְלָכִים.

שלמי:

בַּבַּיִת – אֲרַפֵּד אוֹתָהּ בַּתַּפּוּחִים.

אֲבָל עַכְשָׁו לְאָן? לְאָן אָבֹא עַכְשָׁו?

בת־שבע:

עַכְשָׁו – חוֹלֶה הִנְךָ. עָיַפְתָּ… סוּרָה שְׁכָב.

אֲנִי אֶת בְּנִי שְׁלֹמֹה אָשִׁיבָה אֶל הֲלֹם.

אַתָּה תַּחֲזֹר

גַּם תְּבָרֵךְ עַל אָשְׁרְךָ יוֹם יוֹם.

לֵךְ שְׁכַב נָא וְעָלַי הַפַּעַם כָּל הַיֶּתֶר.

שלמי:

וּבְכֵן, קֵץ הַמְּלוּכָה? מַה? מְסִירַת הַכֶּתֶר?

בת־שבע:

קַח גַּם הַצְּרוֹר, מָלֵא הוּא זְהַב פַּרְוָיִם.

שלמי:

כֵּן, זֹאת הִרְוַחְתִּי, אִמָּא, בְּזֵעַת אַפָּיִם.

בת־שבע:

וְכָל דְּבַר שְׁטוּת אֲשֶׁר יָצָא פֹּה מִלְפָנֶיךָ

הוּא עַל חֶשְׁבּוֹן הַמֶּלֶךְ. וּתְהִי זוֹ נִקְמָתֶךָ.

(שלמי יוצא)

יורם: (נכנס)

מַלְכִּי…

בת־שבע:

עָיֵף הַמֶּלֶךְ וַיְבַקֵּשׁ מָנֹחַ.

עַל יְצוּעוֹ עָלָה. יָנוּם. יַחְלִיפָה כֹּחַ.

וְכֹה צִוָּה – בַּל יַפְרִיעֵנִי אִישׁ.

הַמֶּלֶךְ נָם. טוֹב כִּי נַחֲרִישׁ…

(יורם יוצא)

וּמֶה הָיָה לִבְנִי? קָצְרָה רוּחִי לְדַעַת

אֵיכָה מָצָא דַּרְכּוֹ עַל אֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת?

אַתִּיר נָא אֶת הַסְּבָךְ בְּטוֹב… וִיהִי זֶה אוֹת:

הַדֶּרֶךְ לָאֱמֶת סוּגָה בַּטָּעֻיּוֹת.

תמונה ו'

(ככר ההיכל כמו בתמונה ב'. אשר, למך, מגו, ראובן וברוריה, בשעת הנופש, משוחחים. שלמה יושב מן הצד בלבוש הסנדלר).

אשר:

כַּבִּיר הָיָה מִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ בְּאַרְמוֹן

וְהַשָּׂרִים, אַחַי, לִשְׁתּוֹת יוֹדְעִים! וַי, וַי!

למך:

וּלְמַעַן לֹא יִהְיֶה בָּזֶה הֶפְסֵד מָמוֹן

יַטִּילוּ הַמִּסִּים עָלֶיךָ גַּם עָלַי.

אֲבָל שְׁלֹמֹה מַלְכֵּנוּ, כָּךְ סֻפָּר, אַחִים,

חָרוּץ עַכְשָׁו!

עוֹבֵד כַּעֲשָׂרָה מְלָכִים!

פִּתְאֹם הָיְתָה בוֹ רוּחַ,

רֶגַע לֹא יָנוּחַ!

וְכָל שָׁעָה מוֹצִיא הוּא צַו חָדָשׁ עַל לוּחַ.

ראובן:

אֶל הַגְּבִירִים נִטְפָּל הוּא – כַּךְ אוֹמְרִים מִמַּעַל –

וּשְׂכַר אַנְשֵׁי עָמָל יִגְדַּל עַכְשָׁו גַּם יַעַל,

כִּי לַשָּׂרִים אָמַר: הַקְשִׁיבוּ, בְּנֵי בְלִיַּעַל,

הָעָם הוּא הַסּוּלְיָה, וְזֶה יְסוֹד הַנַּעַל!

למך:

מִלִּים כְּדָרְבָּנוֹת, וּכְדֵי לִמְנוֹעַ מַעַל

אָסוּר לְאֵשֶׁת־אִישׁ הַכּוֹת עַל רֹאשׁ הַבַּעַל.

ראובן:

וְלִמְנִיעַת בִּזְבּוּז הַגְדִּיל אֶת מַס הַמָּיִם

וְרַק מְחִיר הַיַּיִן - זֶה יֻזַּל כִּפְלַיִם!

וּלְבַעֲלַי מְלָאכָה –

כָּבוֹד בַמַּמְלָכָה!

וּלְרֹאשׁ לְכֹל, אַחַי, לַסַּנְדְּלָרִים.

ברוריה:

מַדּוּעַ?

אשר:

לַסַּנְדְּלָרִים! הַטַּעַם עוֹד אֵינוֹ יָדוּעַ.

מגו:

פְּקוּדַת הַמֶּלֶךְ הִיא סוֹדוֹ

וְסוֹד הַמֶּלֶךְ הוּא כְבוֹדוֹ!

ברוריה (מראה על שלמה):

אַךְ הַסַּנְדְּלָר הַזֶּה, הַבִּיטוּ בּוֹ, הִנֵּהוּ –

מַה דַּל הוּא וְעָצֵב וְמֶה עָלוּב מַרְאֵהוּ!

אשר:

עִם שַׁחַר מְצָאנוּהוּ. רָץ לוֹ יַקִּירֵנוּ

סְחוֹר סְחוֹר סְבִיב הָאַרְמוֹן, תּוֹהֶה, כְּאִישׁ נִדְהָם.

שָׁאַלְנוּ – מַה לָךְ? שׁוֹתֵק. לֹא יַכִּירֵנוּ.

מבִּיט כְּתַרְנְגוֹל בִּבְנֵי אָדָם…

ברוריה:

הֵמַר לוֹ גּוֹרָלוֹ. הוֹי, הוֹי, עָבְרָה הַכּוֹס.

הֲלְפֶלֶא אִם דַּעְתּוֹ קְצָת נִטְרְפָה עַל כָּכָה?..

הַחוּצָה הִשְׁלִיכוּהוּ – לֵאמֹר, כְּנָפַיִם פְּרוֹשׂ…

וְאֵשֶׁת נְעוּרָיו בֵּית הַנָּשִׁים נִלְקָחָה.

למך:

לוּ, אֶת אִשְׁתִּי שֶׁלִּי גָזְלוּ, הַחֲסוּדָה…

ראובן:

כִּי אָז הוֹסַפְתָּ עוֹד, אָחִי, שַׁלְמֵי תּוֹדָה.

מגו:

אִם כֹּה יִדְבַּק, אַחַי כָּל אִישׁ בְּבַת־הַזּוּג,

הֵן לֹא יוֹעִילוּ לוֹ אוֹבוֹת וְיִדְעוֹנִים.

יִפְרוֹק נָא עוֹל, יָדוּג לוֹ בַּאֲשֶׁר יָדוּג, –

בָּזֹאת לִמְדוּ אַתֶּם תּוֹרָה מִצִּידוֹנִים.

יוֹשֵׁב הַצִּידוֹנִי בֵּית הַנָּשִׁים, בֵּית חֶמֶד,

וּמִסְּבִיבוֹ נָשָׁיו תֵּלַכְנָה, צֶמֶד צֶמֶד.

וְזוּ אֲשֶׁר יַשְׁלִיךְ אֵלֶיהָ הַמִּטְפַּחַת

אֶל אֲדוֹנָהּ נִגֶּשֶׁת בְּשׁוּבָה וָנַחַת

וְנֶעֱלָם הַזּוּג לְשִׂיחַ סוֹד וָנֹפֶשׁ

וּלְיֶתֶר הַמַּטְרוֹנוֹת – חֹפֶשׁ.

ברוריה:

הָלִיצוּ נָא, לֵצִים, בְּכֹה וְגַם בְּכֹה.

אַךְ רַק בְּשׁוּב אִשְׁתּוֹ תָּשׁוּב אֵלָיו רוּחוֹ.

מגו:

שַׁלְמַי, שַׁלְמָי, עֲמוֹד נָא. קוּם, הֱיֶה לְאִישׁ.

שלמה:

הֲכִי שַׁלְמַי אֲנִי? אֲנִי שְׁלֹמֹה! שְׁלֹמֹה!

אשר:

נִתְקַע הַשִּׁגָּעוֹן. בִּישׁ־בִּישׁ, מְאֹד בִּישׁ־בִּישׁ.

ברוריה:

גַּם לָנוּ בָּזֶה חֵלֶק יֵשׁ. בַּחֲלוֹמוֹ

וּבַהֲקִיצוֹ שִׁנַּנּוּ לוֹ: אַתָּה שְׁלֹמֹה.

שְׁלֹמֹה הַיּוֹם, שְׁלֹמֹה מָחָר, עֲדֵי הָמָה הַפֶּלֶךְ,

וּפֶתִי יַאֲמִין… וַיְהִי בִּישׁוּרוּן מֶלֶךְ.

אשר:

הוֹי מֶלֶךְ מְדוּמֶה… הוֹי מֶלֶךְ מְדוּמֶלֶךְ!..

מנו (לשלמה):

הַקְשֵׁב נָא לִדְבָרִי, בֶּן־אִישׁ, וַהֲבִינֶנְהוּ:

רָאִיתָ אֶת שְׁלֹמֹה? הוֹי לוּ הֵיטֵב תִּרְאֶנְהוּ

לֹא. אֵין בְּךָ, אָחִי, אֲפִילוּ שֶׁמֶץ מֶנְהוּ…

אֲפִילוּ צֵל דִּמְיוֹן, לַשָׁוְא רַק תַּחְלְמֶנְהוּ.

למך:

מִמֶּרְחַקִים אוּלַי יֵשׁ רֶמֶז מַה בַּדְיוֹקֶן,

אַךְ מִקָּרוֹב, אָחִי, לֹא יַעַר וְלֹא דוֹב.

ראובן:

עַד אָנָה תַּחֲלוֹם? עֲדֵי שֵׁיבָה וָזֹקֵן?

תָּקְעוּ אִוֶּלֶת בּוֹ וַיַּרְא הַכְּסִיל כִּי טוֹב…

למך:

הַמֵּצַח, הָעֵינַיִם, כָּל חִתּוּךְ הַצֶּלֶם,

הַחֹטֶם, הַסַּנְטֵר – שׁוֹנִים וַאֲחֵרִים.

אשר:

פַּרְצוּף פָּנִים כָּזֶה – לַמֶּלֶךְ? הוֹי, הָעֶלֶם,

לֹא לִמְלָכִים יָאֶה הוּא, רַק לְסַנְדְּלָרִים.

(קול החצוצרה הקוראת לבונים)

אֶל הַמְּלָאכָה, רֵעִים.

(לשלמה)

וְנָא הַרְוֵנוּ נַחַת

וּשְׁכַח אֶת הָאִשָּׁה וְהַמְּלוּכָה גַּם יַחַד.

(הכל יוצאים חוץ משלמה).

שלמה: (לבדו)

אַךְ תְּמוֹל יָשַׁבְתִּי, מֶלֶךְ רָם, עַל כֵּס

רָב בְּחָכְמָה, בְּשִׁיר גַּם בְּמָשָׁל,

נִשָׂא עַל כֹּל כְּמוֹ בְּהַרְרֵי־אֶלֶף…

הַיּוֹם כִּבְזוּי אָדָם בַּשּׁוּק אֲנִי בּוֹסֵס,

לִצְחוֹק לְפוֹחֲזִים, לְקֶלֶס וּלְמָשָׁל…

אֵיךְ הָאַרְיֵה הַחַי הָיָה לְכֶלֶב!

כָּל שֶׁדִּבַּרְתִּי אָז, אָמְרוּ – יָקָר מִפָּז

אַף גַּם לִשְׁגִיאוֹתַי קָרְאוּ אֱמֶת גּוֹאֶלֶת.

וּפֹה גַּם חָכְמָתִי לְבוּז לְכָל הַבָּז

וְשֶׁאַחֲשֹׁב זָהָב טָהוֹר, יֹאמְרוּ – אִוֶּלֶת.

הַמֶּלֶךְ וְהַדַּל, הַכְּסִיל וְרַב הַדַּעַת,

כֻּלָּם בֻּבּוֹת מִשְׂחָק תְּלוּיוֹת בִּקְצֵה הַחוּט.

הַיָּד הַנִּסְתָּרָה אֲשֶׁר בַּחוּט נוֹגַעַת

הִיא מוֹלִיכָה אוֹתָם אֶל שׁוּק אוֹ אֶל מַלְכוּת…

וְסוֹף זוֹ הַנְּתִיבָה אֵין נֶפֶשׁ חַי יוֹדַעַת.

נעמה: (באה)

שַׁלְמַי, בָּבַת עֵינִי! אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי!

מֵעִם הַמֶּלֶךְ נַסְתִּי, כְּמוֹ דָּג הַמָיְמָה!

קוּם, כִּי לִרְדֹף יָצְאוּ. אֲנִי הִיא, זוֹ, אֲנִי!

נִבְרַח, נָנוּס מִזֶּה צִידוֹנָה אוֹ מִצְרָיְמָה.

שלמה:

הַגִידִי נָא, סַפְּרִי נָא מֶה הָיָה לָךְ שָׁמָה?

הַאִם לְהַחֲזִיקֵךְ אָמְרוּ בְּחֹזֶק יָד?

נעמה:

הוֹי, אַל תִּשְׁאַל, כִּמְעַט כָּשַׁלְתִּי וָאֹבַד,

כִּמְעַט אָפֵס כֹּחִי וְרוּחַ בִּי לֹא קָמָה.

שלמה:

הָהּ הַיִּפְעָה, הַהוֹד, הַשֵּׁשׁ וְהַבָּרֶקֶת

וְהַכָּבוֹד לִהְיוֹת שֵׁגָל לַמֶּלֶךְ… כֵּן…

עַל נְקַלָּה יוּכְלוּ לִלְבַב אִשָּׁה צַדֶּקֶת!

נעמה:

אַל תְּדַבֵּר כָּזֹאת! כְּמוֹ יוֹנָה אֶל קֵן

אֵלֶיךָ נַסְתִּי, שְׁלַח יָדֶיךָ וְחַבְּקֵנִי.

שלמה:

הָתֹאהֲבִינִי כָּכָה… כַּאֲשֶׁר הִנֵּנִי?

נעמה:

אָמֵן, כִּי לֹא אֵדַע… יִסְלַח לִי אֵל סוֹלֵחַ.

הַמֶּלֶךְ, לְבָבוֹת שׁוֹבָה הוּא בְּנִיד־עָיִן…

אַתָּה הַיּוֹם… מוּזָר… צָלוּל כֹּה וּפִכֵּחַ…

שלמה:

אֶל מַה כַּוָּנָתֵךְ? לַשֵּׂכֶל אוֹ לַיָּיִן?

נעמה:

כֹּה נְבֹכָה אֲנִי וְקוֹמָתִי כֹּה שָׁחָה,

גַּם בִּמְחִיצַת הַמֶּלֶךְ לֹא נְבוּכוֹתִי כָּכָה.

בִּמְחִיצָתוֹ כְּמוֹ…

שלמה:

נָפְלוּ כָּל הַמְּחִיצוֹת?..

נעמה:

חֲדַל לְךָ וְאַל תָּלִיץ בַּהֲלָצוֹת.

רְאֵה, בִּישֶׁר לֵב דִּבַּרְתִּי לְפָנֶיךָ:

קָסַם הַמֶּלֶךְ… כֵּן… כִּמְעַט הָלַכְתִּי שֶׁבִי…

וְאִמָּלֵט, קָרַעְתִּי רִשְׁתּוֹתַי כַּצֶּבִי,

כִּי לֹא בָגְדָה, כִּי שָׁבָה אֲשֶׁת נְעוּרֶיךָ!

וּבְהַבִּיטִי בְּךָ, אֲהָהּ… אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ

מוּטָב לֹא אֲדַמְּכֶם עוֹד… כִּי רֹאשִׁי הָמוּם.

הֵן פַּעַם רְאִיתִיו וְלֹא אוֹסִיף אֶרְאֵהוּ…

שלמה:

אֲנִי לְעֻמָּתוֹ, כְּלוֹמַר קְלִפַּת הַשּׁוּם?…

נעמה:

הוֹי אָץ לָנוּ הַזְּמָן. הַקֵּץ לַהֲבָלֶיךָ,

פֶּן תַּחַת גַּלְגַּלָּיו גַּם יַחַד נִמָּצֵאָה.

אַיֵּהוּ תַּרְמִילְךָ? מַהֵר, אֱסוֹף כֵּלֶיךָ.

שלמה:

כֵּלַי?

נעמה:

כֵּן, הַפָּטִישׁ, הַצְּבָת וְהַמַּרְצֵעַ.

אַל נָא תּוֹסִיף חֲקוֹר… שָׁמַעְתָּ וּבֵרַכְתָּ!

אֲרוֹז הַמְּטַלְטְלִים, נֵצֵא בְּטֶרֶם לַיִל!

אֵיפֹה הֵם? בָּאַרְמוֹן אוֹתָם אוּלַי שָׁכַחְתָּ?

הוֹי בִּישׁ מַזָּל, הוֹי שְׁלוּמִיאֵל חָנַנִּי אֵל.

רַק עֲזַבְתִּיךָ יוֹם וּכְבָר עָשִׂיתָ חַיִל…

שלמה:

מַה צֹרֶךְ בְּכֵלִים?

נעמה:

רְאוּ חָכָם בַּלַּיִל.

הֲלֹא בִּלְעֲדֵיהֶם נִכְרַת מַטֵּה לַחְמֵנוּ,

הֲלֹא בִּלְעֲדֵיהֶם רֵיקִים מִכֹּל הִנֵּנוּ.

אֵיךְ תַּעֲשֶׂה מְלַאכְתֶּךָ? הָהּ, חֲדַל אִישִׁים.

שלמה:

מָה? הֲמִבְּלִי כֵּלִים בַּשׁוּק? אֶקְנֶה לִי חֲדָשִׁים!

נעמה:

אֲבָל בַּמֶּה? בַּמֶּה? אַל תַּעֲמִיד פְּנֵי תָּם.

אֵיפֹה זֶה וּמָתַי זֶה כֹּה טָפַשְׁתָּ וַתְטֻמְטָם?

שלמה:

אַךְ הֶבֶל הוּא הַכֶּסֶף, אַל תֶּהְגִי בוֹ, אַל נָא.

הָאִם קָטֹנְתְּ כָּל כָּךְ,

וְלֹא מִמֶּנּוּ נַעֲלָה אַתְּ?

הַאִם כַּנְפֵי רוּחֵךְ אֶל עָל לֹא תְפַלָּלְנָה,

אִם רַק בַּמַּדְמֵנָה תִּשְׁכֹּנִי כַּתּוֹלַעַת?

לֹא עַל זוּזִים וְעַל הַלֶּחֶם לְבַדָּם

יִרְאֶה חַיִּים וָאֹשֶׁר הָאָדָם.

נעמה:

כֵּן, אִם יֶשְׁנוֹ הַזּוּז, נָקֵל לוֹמַר – בָּזִים לוֹ.

אַךְ אִם חָסֵר הַזּוּז, אֵיךְ בִּלְעָדָיו תָּזוּז?

יָכוֹל לָבוּז לַכֶּסֶף זֶה אֲשֶׁר זוּזִים לוֹ,

אֲבָל חֲסַר הַזּוּז לַכֶּסֶף לֹא יָבוּז.

אֲבָל כָּזֹאת מִפִּיךָ?.. הוֹי שִׁמְעוּ וּתְמָהוּ…

בֹּא, קְרַב לָאוֹר… אַבִּיט…

שַׁלְמַי… הֵן לֹא אַתָּה הוּא!

שלמה:

סוֹף סוֹף גַם הַכַּרְתִּינִי שׁוֹשַׁנָּה פּוֹרַחַת!

נעמה: (יושבת מפחד)

הַמֶּלֶךְ. אוֹיָה סְלַח. אֲנִי יוֹרֶדֶת שַׁחַת…

שלמה:

הַמֶּלֶךְ בִּבְלֹאִים… מֵהֵיכָלִי טֻלְטַלְתִּי

אַךְ מִמְּלַמְדַי, בִּתִּי, וּמְלַמְדוֹתַי הִשְׂכַּלְתִּי.

זְעִיר כֹּה זְעִיר שָׁם שָׁמַעְתִּי גַּם עֵינַי גִלּוּ לִי

דְּבָרִים אֲשֶׁר כַּסֵּפֶר הֶחָתוּם הָיוּ לִי.

עִמְדִי, רָצָה הָאֵל דַּרְכִּי וַיַּחְשְׁבָהּ

לֹא לְרָעָה, בִּתִּי, כִּי לְטוֹבָה…

(מקים אותה על רגליה)

נעמה:

אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל טוֹב כִּי טָעוּת פֹּה יֵשׁ

וְכִי אִישִׁי חוֹשֵׁב עַל הַזּוּזִים אַחֶרֶת.

שלמה:

אֶת בַּעַל נְעוּרֶיהָ לְבָבָהּ נִחֵשׁ

גַּם בָּאַרְמוֹן מִבְּעַד לְבֶגֶד הַתִּפְאֶרֶת.

הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר כָּזֹאת לֹא יַעֲשֶׂה,

אַךְ יֵצֶר לֵב אִשָּׁה בָּדוּק הוּא וּמְנֻסֶּה.

(בת שבע באה נישאת באלונקה. לפניה חנון).

חנון:

הִנֵּה מְחוֹז חֶפְצֵנוּ. זֶהוּ הַמָּקוֹם.

הִנֵּה גַּם צֶמֶד־חֶמֶד צִפֳּרֵי־הַגִּיל

הָאֵשֶׁת הַנָּאוָה וּבַעֲלָהּ הַכְּסִיל.

בת־שבע (לפמליה):

יָפֶה. שְׁבוּ לָכֶם שָׁם. אִישׁ אַל יִקְרַב הֲלוֹם.

(נגשת אל שלמה)

וּבְכֵן, דַּבֵּר, שְׁלֹמֹה, הַטוֹב הוּא בְּעֵינֶיךָ

זֶה הַמַּסָע הַקָּט אֶל עֵמֶק הַבָּכָא?

סַפֵּר נָא, בְּנִי, סַפֵּר, אִם טוֹב לִבְּךָ עָלֶיךָ

וּמָה אֻנָּה לְךְ הַרְחֵק מִן הַמְלוּכָה?

(לנעמה)

וְאַתְּ שַׁלָּמָה זֶה חָרַדְתְּ, צִפּוֹרֶת־דְּרוֹר?

יוּשָׁב לָךְ בַּעֲלֵךְ וְלֹא נָפַל מִמֶּנּוּ צְרוֹר.

שלמה:

הוֹי, אִמָּא, אַתְּ הִיא שֶׁרָקַחְתָּ לִי הַמִּרְקַחַת,

הַאִם לֹא תִפְחֲדִי פֶן אֶגְמְלֵךְ כַּדָּת?

בת־שבע:

לְמַעַנְךָ, בְּנִי, פְּתִּיתִיךָ וַתִּפָּת,

וְגַם תִּשְׂמַח נַפְשִׁי אִם אֲשַׁלֵּם עַל כָּכָה,

לוּ רַק יִהְיֶה לְךָ הַלֶּקַח לִבְרָכָה…

שלמה:

קָשָׁה אַךְ כְּדָאִית הָיְתָה לִי הַמְלָאכָה…

אִמִּי, אִישׁ אַל יֵדַע מִזֶּה חֲצִי דָבָר!

בת־שבע:

הַסּוֹד חָתוּם, שְׁלֹמֹה. אֲשֶׁר הָיָה – עָבָר.

הִגִיעָה עֵת. גְּלִימוֹת הֵבֵאתִי לִשְׁנֵיכֶם.

הֵיטֵב בָּן תִּתְעַטְפוּ, וְאַחֲרַי תֵלֵכוּ.

בַּל יַכִּירְכֶם אָדָם. בַּל יֵרָאוּ פְּנֵיכֶם.

לָצוֹן חָמַדְנוּ לָנוּ וְדַרְכּוֹ צָלֵחָה…

וּבָאַרְמוֹן, שְׁלֹמֹה, תַּחְלִיף מְעִיל בִמְעִיל,

כִּי בְעֵינֵי רַבִּים גַּם הַחַיָּט מַבְדִיל

בֵּין הֶחָכָם וּבֵין הַכְּסִיל.

אֶת זֹאת נִזְכּוֹרָה נָא, בְּנִי, וְאַל נִשְׁכַּח נָא.

מִן הַקּוֹרוֹת אוֹתָנוּ לֶקַח טוֹב נִקַּח נָא.

תמונה ז'.

(ארמון המלך. שלמי בלבוש מלכות)

שלמי:

אֲהָהּ, אֲהָהּ, שַׁלְמָי, בְּפַח יָקוּשׁ נוֹקַשְׁתָּ!

הִנֵּה סוֹבֵב אֲנִי בָּטֵל יְמִינָה־שְׂמֹאלָה.

יֵשׁ לִי בִּגְדֵי מַלְכוּת, יֵשׁ אֹכֶל לַכַּרְכַּשְׁתָּא,

אֲבָל הַשִּׁעְמוּם יוֹרִיד אוֹתִי שְׁאוֹלָה.

בּוֹדֵד אֲנִי בָּזֶה – יִשָּׂא אוֹתִי הָרוּחַ –

מוֹלֵךְ, מוֹלֵךְ, מוֹלֵךְ, מוֹלֵךְ וְלֹא מָלוּחַ.

מַה טּוֹב הָיָה לִלְגֹם טִפָּה מִנֹּאד הַיַּיִן,

אֲבָל הַנֹּאד אוֹהֵב לְהִשָּׁתוֹת בִּשְׁנַיִם,

וּפֹה יָחִיד הַמֶּלֶךְ! הָהּ, אִמִּי, אִמִּי,

זוֹ הִיא צָרָה צְרוּרָה! יֵשׁ מַה וְאֵין עִם מִי.

הֲרֵי לְךָ! מֵרֹב מִשְׂחָק וְחִלּוּפִין,

לַמֶּלֶךְ אֵין עִם מִי לִשְׁתּוֹת בְּגִלּוּפִין.

בֵּית הַנָּשִׁים אוּלַי לָרוּץ? – חַיִּים שֶׁל כֶּלֶב! –

אֲבָל הָאֶלֶף שָׁם! יַכֵּנִי רַעַם!.. אֶלֶף!

הֲלֹא אֶפְשָׁר בְּאֵלֶּה לְהַפִּיל אֵימָה

לֹא רַק עַל מֶלֶךְ, גַּם עַל מֶמְשָׁלָה שְׁלֵמָה.

מָה אֶעֱשֶׂה? לְאָן לָלֶכֶת? אֵי לָרוּץ?

הַבַּטָּלָה אוֹתִי מוֹצֶצֶת בְּמִצּוּץ.

בַּמֶּה הֵמָּה עוֹסְקִים פֹּה? – שֶׁבֶר לִי וָשֹׁד! –

חִטּוּט וְכַתְבָנוּת, פִּלְפּוּל וּמֶתֶק סוֹד,

כֵּן־כָּכָה… וְלָזֹאת קוֹרְאִים הֵם לַעֲבֹד!

אֲבָל בְּאֵלֶּה לֹא נֻסֵּיתִי מֵעוֹדִי,

כִּי עֲבוֹדָה, דּוֹדִי, רַק זוֹהִי, לְדִידִי,

אֲשֶׁר בַּיַּבָּלוֹת תָּמוּשׁ אוֹתָהּ יָדִי.

הִנֵּהוּ הַתַּרְמִיל! יָבֹאָה נָא וְיַעַל!

נָקוּמָה נָא, שַׁלְמִי, נַתְקִין סוּלְיָה לַנַּעַל…

(נוטל את הפטיש, פורש את המסך, משרבב ראשו)

הֱיוּ שָׁלוֹם. וּסְלַח לִי אֱלֹהִים מִמַּעַל.

(דפיקות פטיש)

(נכנסים, בת שבע, נעמה, שלמה.)

בת־שבע:

בֹּא אַחֲרֵי, שְׁלֹמֹה, וְסוּר הַחַדְרָה חִישׁ,

הַחֲלִיפָה נָא הַמְּעִיל בְּלִי אֹמֶר וּדְבָרִים.

(שלמה יוצא)

אַךְ מִיהוּ זֶה אֲשֶׁר מַכָּה פֹּה בַּפָּטִישׁ?

אָכֵן, נֵעוֹר בּוֹ יֵצֶר לֵב הַסַּנְדְּלָרִים!

(מסלקת את המסך)

נעמה (לשלמי):

הוֹי, מָה עֵינַי רוֹאוֹת! זֶה מִשָּׁנִים, אִישִׁי,

לֹא רְאִיתִיךְ כֹּה שָׁקוּעַ בַּמְלָאכָה.

בִּשְׁבִיל מַרְאֶה כָּזֶה – הוֹי חֵי חַיֵּי רֹאשִׁי –

הֵן כְּדָאִית הָיְתָהּ אֲפִילוּ הַמְּלוּכָה.

שלמי:

כֵּן, הַכֵּלִים מָצָאתִי, שֶׁנַּפְשִׁי בָּם קָצָה,

וּבִרְאוֹתִי אוֹתָם – כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי חַי! –

שִׂמְחַת הָעֲבוֹדָה עָלַי פִּתְאֹם קָפָצָה,

הַסַּנְדְּלָרוּת עַכְשָׁו כְּאֵשׁ בְּעַצְמוֹתַי!

מַה טוֹב וּמַה נָעִים לִדְפֹּק מַסְמֵר דַּקְדָּק,

רַצֵּעַ הַסּוּלְיָה אַף לְהַשְׁחִיל הַחוּט.

סַנְדְּלָר הָגוּן יָכוֹל לִמְלֹךְ בִּשְׁעַת הַדְּחָק,

אַךְ הַמְּלָכִים פְּסוּלִים מֵרֹאשׁ לְסַנְדְּלָרוּת.

בת־שבע:

עַכְשָׁו מַהֵר, הַחֲלֵף בְּגָדֶיךָ, יְדִידִי,

וְשׁוּבָה לְבֵיתְךָ שָׂמֵחַ וּשְׂבַע נַחַת.

שלמי:

מוּכָנְתִּי וּמְזוּמָנְתִּי. קְחוּ נָא מִיָּדִי

אֶת הַמְּלוּכָה הַזֹּאת וְצָרוֹתֶיהָ יַחַד.

(יוצא)

בת־שבע (לנעמה):

וְאַתְּ בְּשֵׁבֶט זַעַם נַהֲגִי בּוֹ הָלְאָה

לְבַל יַחֲרוֹץ לָשׁוֹן וּלְבַל בָּטֵל יָנוּעַ.

אַךְ גַּם בְּמַקֵּל נֹעַם… אִם פֹּה וְשָׁם יֶחֱטָא לָךְ,

אוֹ פֹּה וְשָׁם יָרוּץ הַכַּד אֶל הַמַּבּוּע.

נעמה:

הוֹי מִי עוֹד כַּנָּשִׁים יֵדַע, גְּבִרְתִּי, לִסְלוֹחַ

בְּשׁוּב הָאִישׁ נָבוֹךְ, כִּי אֶת דַּרְכּוֹ שֵׂרַךְ.

הוֹי, הַגְּבָרִים, רַק תִּינוֹקוֹת הֵם, בְּנֵי אֶפְרֹחַ,

אִם מֶלֶךְ אוֹ סַנְדְלָר, בָּזֹאת הֵם הַיְנוּ־הָךְ.

שלמה: (בא)

שׁוּב פֹּה אֲנִי… הַאִם עוֹדִי כְּשֶׁהָיִיתִי?

וְלֹא כְּאִישׁ אַחֵר חָזַרְתִּי מֵרָחוֹק?

הוֹי עַז וָמָר מְחִיר הַלֶּקַח שֶׁשָּׁנִיתִי…

בת־שבע:

אַךְ לֵב הַחֲכָמִים יוֹצִיא מֵעַז מָתוֹק.

שלמה:

אָכֵן רַק שָׁם, אִמִּי, רַק שָׁם בִּיוֵן הַטִּיט

טָעַמְתִּי רִאשׁוֹנָה חַיִּים וְתַבְלִינָם.

אָכֵן כָּל עוֹד יָדִי הֶחֱזִיקָה הַשַּׁרְבִיט,

לַהֶבֶל רַק הִרְבֵּיתִי חֵקֶר וּלְחִנָּם.

אָמַרְתִּי בַּמְּרוֹמִים אֶת מִשְׁכָּנִי לִי שַׂמְתִּי,

אָמַרְתִּי עַד אַחֲרִית בִּינָה יָדִי הִגִּיעָה.

וּמַה גָּבְהוּ עֵינַי בְּחָכְמָתִי אֲשֶׁר חָכַמְתִּי…

בת־שבע:

וּלְפֶתַע רַד הֵילֵל בֶּן שַׁחַר מֵרָקִיעַ…

הַשְׁקֵף גַם מַטָּה, בְּנִי, מֵעַנְנֵי שָׁמֶיךָ,

רְאֵה אֶת עוֹלָמְךָ, לֹא רַק מָרוֹם, גַּם פֹּה הוּא.

רֶד רֶד לְךָ אֶל אַרְצְךָ וּמוֹלַדְתֶּךָ…

הַלֶּקַח שֶׁלָּמַדְתָּ לֹא עָלָה בַּתֹּהוּ.

הוּא יְחַזֵק יָדֶיךָ, בְּנִי שְׁלֹמֹה, לְמַעַן

תָּקוּמָה גְלוּי עֵינַיִם, עִם לִבְּךָ שָׁלֵם,

וּלְמַעַן לֹא תִּהְיֶה אֲסִיר בְּגִידוֹת וָמַעַל…

שלמה:

הִנֵּה נוֹפְרִית בָּגְדָה… מָה אֶעֱשֶׂה לָהּ, אֵם?

הֲלֹא אִם אֲיַסְרֶנָּה וְגֻנַּב אֵלֶיהָ

כִּי בְּבִגְדֵי סַנְדְּלָר רָאוּ אוֹתִי עֵינֶיהָ…

הוֹי לַמְּבוּכָה… כָּבוּל אֲנִי כְּבִנְחוּשְׁתַּיִם…

בת־שבע:

שַׁלְחֶנָּה וְתָשׁוּב, שְׁלֹמֹה, אַרְצָה מִצְרָיִם…

נעמה:

וְאַל יִשָׁאֲרוּ מִמֶּנָּה גַּם שִׁירָיִם…

בת־שבע:

וְאַחֲרֵי שׁוּבָהּ מִצְרַיְמָה וְיָדַעְנוּ

עַד מָה רָוַח מִמֶּנָּה גַּם לְךָ גַּם לָנוּ.

נעמה:

וְגַם נֹאמַר אָמֵן, בָּרוּךְ אֲשֶׁר פְּטָרָנוּ.

בת־שבע:

הֲיֵשׁ עוֹד מְסֻכָּן לְאִישׁ כְּבַת חַוָּה,

וְלוּ חָכָם הָאִישׁ וְלוּ גִּבּוֹר יְהִי?

בִּצְחוֹק וּבְדִמְעַת־עַיִן וּקְרִיצָה נָאוָה

הִיא מַפִּילָה אוֹתוֹ שָׁדוּד כִּי זֶה טִיבָהּ,

וְנֶצַח תִּמָּשֵׁךְ מִלְחֶמֶת הוּא וְהִיא…

הִנֵּה נוֹפְרִית עִם הַנְּעָרוֹת. הִנֶּהָ.

שלמה:

הַעוֹד תּוּכַל הַבּוֹגֵדָה לָשֵׂאת אֵלַי עֵינֶיהָ?

נופרית (באה):

הַמֶּלֶךְ, בָּאָה עֵת! אֶת בִּרְכָתְךָ לִי הָבָה,

גָּמַרְתִּי בְּלִבִּי, מִצְרַיְמָה אֲנִי שָׁבָה.

שלמה:

אַתְּ, בְּלִבֵּךְ גָּמַרְתְּ… שִׁמְעוּ, חֲזִיז וָרַעַם!

נופרית:

מַלְכִּי, עַל הַנִּמּוּס לוּ שְׁמוֹר נָא זֹאת הַפַּעַם.

לַשְׁוְא תִּרְגַּז. הֲלֹא בִּן רֶגַע הִכַּרְתִּיךָ

בְּבֶגֶד הַסַּנְדְּלָר, וּמִי גִּלָּה לִי? פִּיךָ.

תִּשְׁעָה קַבִּים שִׂיחָה בְּלִי הֶרֶף, בְּלִי מָנוֹחַ,

עִם כָּל יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת… וְחִקְרֵי לֵב וָמֹחַ…

סַנְדְּלָר פָּשׁוּט, מַלְכִּי, הָיָה נִשְׁאָר בְּלִי כֹּחַ…

נִסִּיתִי לִי אִתְּךָ נִסְיוֹן מִשְׂחַק־פִּתּוּי,

וּלְשִׁבְחֲךָ אֹמַר –

שִׂחַקְתָּ כָּרָאוּי.

אִשָּׁה אַחֶרֶת, אֲדוֹנִי,

הָיְתָה נִלְכֶּדֶת פֹּה, אַךְ לֹא אֲנִי.

לוּלֵא נִחַשְׁתִּי אֶת הַמֶּלֶךְ בְּאַפִּי זֶה הַמְזֻרְזָר,

כִּי אָז פִּתִּיתִי לִי חִישׁ־קַל אֶת הַסַּנְדְּלָר…

אַךְ בִּרְאוֹתִי כִּי יֵשׁ כָּאן עִלוּם־שֵׁם וְסוֹד

אָמַרְתִּי בְּלִבִּי: אַל אֶתְעַסֵּק בָּזֹאת…

שלמה:

וְלָמָה זֶה תֹּאמְרִי לָשׁוּב אַרְצָה מִצְרַיִם?

נופרית:

מִשּׁוּם שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ זוּג מִן הַשָּׁמַיִם.

חוֹזֵי־בַּכּוֹכָבִים יֶחֱזוּ מַה שֶׁיֶּחֱזוּ,

אֲבָל אֲנַחְנוּ לֹא נוֹצַרְנוּ זֶה לָזוּ.

פַּרְעֹה הוּא בֶּן־אֵלִים אַדִּיר וְכֹל יָכוֹל,

עַמּוֹ רַק אֲסַפְסוּף הַמִּתְפַּלֵּשׁ בַּחוֹל.

בִּרְצוֹת פַּרְעֹה יָמִית וּבִרְצוֹתוֹ יָחֹן

וּמִכְבוֹדוֹ לֹא יִגָּרַע

כְּמוֹ מִשֶׁמֶשׁ נֹא־אָמוֹן.

וּבְאַרְצְכֶם יָמִים עָשִׂיתִי עַל יָמִים

אֲבָל אַתֶּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

לִי חֲתוּמִים

כִּכְתַב הַחַרְטֻמִּים.

בְּכָל סַנְדְּלָר פֹּה שֶׁמֶץ מֶלֶךְ מְסֻתָּר.

וּבְתוֹךְ כָּל מֶלֶךְ יֵשׁ מִקְצָת סַנְדְּלָר.

זָרִים אַתֶּם, זָרִים, הַרְשֵׁנִי לְהוֹדוֹת –

וְאָנֹכִי – עָיַפְתִּי לְחִידוֹת…

בת־שבע:

הֲאֵין שָׁוֶה לְטְרֹחַ בַּחִידָה הַזֹּאת?

נופרית:

גַּם הָאִשָּׁה חִידָה נִצְחִית הִיא, לְדִידִי,

אַךְ הַיְהוּדִי נִצְחִי הִנּוֹ –

גַּם כְּחִידָה

גַּם כִּיהוּדִי.

זָכוּר עוֹד נִסְיוֹנָהּ הַמַּר שֶׁל אֵשֶׁת פּוֹטִיפֶרַע

אֲשֶׁר נוֹתְרָה רֵיקָם וּבִלְבָבָהּ הַקֶּרַע…

דִמְּתָה – הִנֵּה יוֹסֵף! תְּפַסְתִּיו: הוֹי הַנִּלְעֶגֶת…

לֹא אֶת יוֹסֵף תָּפְסָה כִּי רַק אֶת כְּנַף הַבֶּגֶד.

חָמַק יוֹסֵף קַלִּיל קַלִּיל

וְהִיא נוֹתְרָה עִם כְּנַף הַמְּעִיל.

עַל כֵּן, מַה לִי יוֹסִיפוּ הַפְּלִיאוֹת וּמַה יִתֵּנוּ…

קָשִׁים אַתֶּם מִדַּי לְכֹחַ תְּפִיסָתֵנוּ.

מוּטָב אֵלֵךְ נָא לִי מִזֶּה עִם הַנְּעָרוֹת,

אַפַּיִם נִשְׁתַּחֲוֶה, נוֹדֶךָּ עַל הַכֹּל.

וְאִם תֹּאבֶה, לְקוֹל שָׁרִים וְקוֹל שָׁרוֹת

נָסֹב עוֹד לִכְבוֹדְךָ הַפַּעַם בְּמָחוֹל.

שלמה:

יְהִי כֵן! רֹגֶז אֵין בֵּינֵנוּ וְאֵין כַּעַס,

וְגַם כְּיַד הַמֶּלֶךְ שִׁלוּחַיִךְ נַעַשׂ.

(מוחא כף אל כף)

יוֹרָם, יוֹרָם, הָבֵא הַסֵּפֶר הַפָּתוּחַ

הַיּוֹם כָּתֹב אֶכְתּוֹב סוֹפָה שֶׁל הַמְִּגִלָה.

אָכֵן, בְּנֵי אִישׁ, הוֹלֵךְ, הוֹלֵךְ סוֹבֵב הָרוּחַ,

וּמִי רָאָה דְּרָכָיו וּמִסְתָּרָיו גִּלָּה?

לֹא פַּעַם אֶת הַתֶּבֶן נַחְשְׁבָה לְבָר,

לֹא פַּעַם הַמָּתוֹק נִרְאֶה לָנוּ כְּמָר,

בִּידֵי נִשָּׂא וְרָם כִּכְלֵי מִשְׂחָק נָנוּעַ,

עַד תִּשָּׁבֵר, אַחִי, הַכַּד אֶל הַמַּבּוּע.

(לבת־שבע)

וּמִנָּשִׁים לִי דַּי, הַקֵּץ לַאֲהָבִים.

וְלוּ גַּם שׁוּלַמִּית תָּשׁוּב, בַּת הָאַלְמָוֶת.

מָצָאתִי בְּנֵי אֱנוֹשׁ רָעִים וְגַם טוֹבִים,

אֲבָל אֶת הָאִשָּׁה מָצָאתִי מַר מִמָּוֶת.

הֵן גַּם אַחַת מֵהֶן, וְלוּ אֵשׁ־לֶהָבָה,

לֹא תְּעוֹרֵר וְלֹא תָּעִיר בִּי אֶת הָאַהֲבָה…

(תרועת חצוצרה)

אַךְ מָה הֵם הַקוֹלוֹת אֲשֶׁר הֲלוֹם בּוֹקְעִים?..

אִם בֶּן מְלָכִים נִכְרִי עוֹלָה מִמֶּרְחֲקִים?

חנון: (בא)

הַמֶּלֶךְ, קוּמָה נָא, כִּי בָא, כִּי בָא אוֹרֵחַ.

בְּרֶנֶן חֲצוֹצְרוֹת שֶׁל פָּרָשִׁים שִׁבְעָה,

בְּרֹאשׁ כְּבוּדַת אוֹפִיר, בְּזִיו זָהָב זוֹרֵחַ,

בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר עוֹמֶדֶת מַלְכַּת־שְׁבָא!

בת־שבע:

הוֹי, שׁוּב אִשָּׁה! הִכֹּנָה, בְּנִי שְׁלֹמֹה, הִכֹּנָה,

חִידָה מְחֻדָּשָׁה לְךָ הִנֵּה נָכוֹנָה.

נַבִּיטָה וְנִרְאֶה נָא

אֵיכָכָה תִפְתְּרֶנָּה

וְאִם אֲשֶׁר לָמַדְתָּ לֹא הָיָה לָרִיק…

שלמה:

הוֹי, בָּאָה מַלְכַּת־שְׁבָא! אָכֵן, הִנֵּה הִנָּה,

אֲשֶׁר כְּחָכְמָתָהּ – קְסָמֶיהָ וְחִנָּהּ.

טוֹבָה הִיא הַחָכְמָה, אַך אַל נֹאמַר דְּבַר דֹּפִי

שֶׁהֶבֶל הוּא הַחֵן וְשֶׁקֶר הוּא הַיֹּפִי…

מִמֶּרְחֲקִים הֲלֹא הִגִּיעָה הַמַּלְכָּה

וְכָל כָּבוֹד וִיקָר יִהְיוּ נָא מְנַת חֶלְקָהּ.

אֶלְבַּשׁ הָאַרְגָּמָן, אָשִׂימָה הָעֲטֶרֶת,

וְנִתְרָאֶה פָּנִים. תִּפְאֶרֶת מוּל תִּפְאֶרֶת.

בת־שבע:

נִרְאֶה שְׁלֹמֹה, נִרְאֶה אִם לֹא תִּשְׁכַּח עַד תּוֹם

אֶת הַמּוּסָר אֲשֶׁר לָמַדְתָּ אַךְ הַיּוֹם…

שלמה: (נרעש קצת)

אִמִּי, אִתִּי תָּבוֹאִי, נְבוֹנַת רָזִים,

אוּלַי עוֹד אֶצְטָרֵךְ לָךְ קְצָת בַּמַּיִם הָעַזִּים…

נעמה:

וְשׁוּב יֵשׁ חֹמֶר, יְדִידַי, לְמַחֲזֶה בַּחֲרוּזִים.

(מחול סיום)

נופרית:

הוֹי, חֹמֶר זֶה שֶׁל שְׂחוֹק וָסֵבֶל

חוֹזֵר בַּכֹּל, מֵרֹאשׁ עַד גֶּמֶר,

וְיֵשׁ עוֹשִׂים מִזֶּה שִׁיר־אֵבֶל

וְיֵשׁ עוֹשִׂים מִזֶּה שִׁיר־זֶמֶר.

יורם:

אִם זֶמֶר־שִׁיר מִזֶּה הוֹצֵאנוּ

אַל נִתְנַכֵּר לוֹ, יְדִידַי.

אַל נִתְיַחֵס נָא אֶל עַצְמֵנוּ

בְּכֹבֶד רֹאשׁ מֻפְרָז מִדַּי.

חנון:

עַל כֵּן שָׁרִים הַכִּנוֹרִים כֹּה

וְהַנְּעָרוֹת עוֹנוֹת בְּרֹךְ –

כִּי חַי הָאִישׁ חַיִּים קְצָרִים כֹּה

וּמֵת לִזְמַן כָּל כָּךְ אָרֹךְ.

שלמי:

וּלְשֵׁם הַשְּׂחוֹק וְהַקִנְדֹסֶת

מוֹצֵא הוּא לוֹ מִינֵי תַּחְפֹּשֶׂת…

(מתעטף באדרת המלך)

אֶת טַעֲמוֹ שִׁנָּה לֹא פַּעַם,

אַךְ כִּי תִטְעַם – אוֹתוֹ הַטַּעַם…

נעמה:

וְאֵין מִשְׂחָק בְּאִם בּוֹ אֵין

חָכָם וּכְסִיל וְאֵשֶׁת חֵן.

יורם:

חָזֹר וָסֹב, חָזַר וָסֹב,

אִם יֵשׁ לִגְמֹר נִגְמֹר בְּטוֹב.

הכל:

הוֹי, סֹבָה, סֹבָה הַמָּחוֹל,

וְהַכִּנוֹר – עֲנֵה בְּקוֹל!

כִּי עֵת יֻגַּד לָנוּ: בָּא גֶמֶר –

לֹא יְעִירֵנוּ עוֹד שׁוּם זֶמֶר!

תם.

מקהלה מדברת:

החוק כחוק עוד יתנוצץ

אם העולם אף יתפוצץ

אך כל תינוק מבין מהר:

כי צדק הוא תמיד עור.

קרינית:

ועתה כרו אזן, שמעו

לספור העלילות.

מייוון העתיקה הוא,

באבדרה זאת מצאו

בארכיון המגלות,

ובשמעכם ספור נושן זה

לכם מיד כבר יתברר:

כבר מלפני אלפי שנים

שלם בצדק המשבר.

סטרוטיון הוא רופא שינים

בכפר ועיר הוא יעבור.

ובאין עוד אוטו ביוון אז

שכר לו לנדודיו חמור,

אנטרקם הוא שם החמור,

אשר נשרך מאחוריהו.

איתנה יקדה השמש

הוא נמוג כמעט בשמש

ליצו לפתע; לעצור

ומנוחה קלה ישב לו

בצלו של החמור.

אנטרקם עברהו כעס

וישפוך עליו קיתון.

ומדו־שיח זה החלה

פרשת כל האסון.

מערכה א: בדרך.

אנטרקם: חי, מר סטרוטיון, מה מעשיך כאן?

סטרוטיון: שאלה משונה! הרי רואה אתה במו עיניך, ישבתי לפוש מעט לרגע קט.

אנטרקם: לכך אינני מתנגד כלל. אולם איכה זה ומדוע ישבת דוקא בצלו של חמורי שלי?

סטרוטיון: שאלת תם שאלת; בחום מצא אדם לקורטוב צל, ידידי!

אנטרקם: נכון צדקת בדבריך. אולם על זה, הלא צלו של חמורי הוא!

סטרוטיון: אבל הבן נא, כמטחווי העין אין עץ ואין מאומה הנותן צל לאדם.

אנטרקם: אין זה נוגע לי כלל וכלל! צלו של חמורי רק לי הוא ואין לך עליו כל זכות, כל חזקה!

סטרוטיון: לא מרוב חכמה דבריך תדבר. הרי ליום תמים את החמור שכרתי אף לעשות אוכל בו כאוות נפשי.

אנטרקם: את החמור שכרת אך לא שכרת את צלו!

סטרוטיון: די, די לי בהבליך. תן לי לפוש מעט במנוחה.

אנטרקם: בכספי שלי את החמור פססתי. מכספי שלי השמין כל כך והוא מטיל צל כה נאה. — אולם אינני סתם טפש. תן לי תמורת הצל חמש דרכמות וגמרנו.

סטרוטיון: נפלת על הראש. פרוטה לא תקבל;

אנטרקם: מר סטרוטיון, אל נא נתן לכעס לבלבל את מוחותינו, — שלוש דרכמות.

סטרוטיון: אף לא פרוטה אחת! ועתה בשם צאוס, הנח לי למנוחה הסתלק מפה!

אנטרקם: ככה תדבר אלי? עכשיו בכלל לא תקבל אף שמץ מן הצל!

סטרוטיון: הסתלק! ולא —

אנטרקם: את תסתלסל כל כך, הזהר נא בדבריך אדוני, ראה נא את שרירי.

סטרוטיון: למה ירמזו דבריך?

אנטרקם: בוא חמורי!

סטרוטיון: מה אתה עושה?

אנטרקם: שוב נא אדוני עמי לעיר אבדרה. שם את דברו יגיד כבוד השופט.

סטרוטיון: טוב, ילמדך הוא דרך ארץ. אך כאן במקום אומר אומר אני לך: יהיה עליך לשלם לי פיצויים על הנזק שנגרם לי על כי איני יכול היום שינים לרפא.

אנטרקם: טוב, טוב. מר פיליפידס, השופט העיר, הוא ישפוט בינינו. אתה לא תתחמק סתם כך. החוק הוא חוק ובל יעבור!

סטרוטיון: נכון, החוק הוא חוק ובל יעבור, מהר ואל העיר נחזור.

קרינית:

מר פיליפידס השופט

סעד לבו בתיאבון

ועמדו סעד אורח,

דמוקריס חכבה, נכון

בהודיעו פתאום העבד,

כי באו שנים אזרחים,

ואם שלהבת מול שלהבת

ולראותו הם מוכרחים.

עודו אומר: פרצו השנים

אנטרקם וסטרוטיון לאולם

ובצעקות של זעם פרא

החלו להרעיש עולמות.

מערכה ב: אצל שופט העיר.

סטרוטיון: צפרא טבא, כבוד שופט העיר.

אנטרקם: באנו בענין החמור —

סטרוטיון: ענין מגוחך הוא,

אנטרקם: החוק הוא חוק ובל יעבור! רוצה אני לראות אם אמנם שורר עדיין החוק באבדרת!

סטרוטיון: ואני רוצה לדעת אם אמנם אדם נתון לשרירות לבו של כל חמר עלוב. עד כדי כך הן לא הרחקנו לכת.

פיליפידס: שקט, שקט רבותי! ידבר האחד אחר רעהו! — מי רוצה ראשון!

סטרוטיון: אני תובע —

אנטרקם: ברנש שכמותו! שובר שינים! ממזר!

סטרוטיון: חמור! יחמן!

פיליפידס: שקט, שקט! אחד אחר רעהו רבותי!

אנטרקם: הלא לזאת טוען אני אבל הברנש —

סטרוטיון: הניחו לי לדבר ראשון —

אנטרקם: האם לא שמעת את דבריו של כבוד שופט העיר: אחד אחר רעהו. אתה הוא האחד ואני הנני השני, אם כן אהיה הראשון —

סטרוטיון: כיצד, איכה זה?

פיליפידס: אתה הבוגר, אנטרקם — ספר אתה!

אנטרקם: לפתע נעצר החמור.

פיליפידס: איזה חמור?

אנטרקם: חמורי שלי. איני מתענין בחמורים זרים! הוא שכר את החמור והנה מתישב לו האיש בצל החמור — אין הוא יכול להכחיש זאת — והוא ישלם בעד הישיבה הזאת עד הפרוטה האחרונה! אני השכרתי לו את החמור כדי שירכב עליו — אך לא כדי שיתישב בניחותא כבביתו, בצלו של החמור, רק לרכיבה! הרי באותו אופן יכול היה להתחיל לעקור את שיניו של חמורי, או יכול היה להשתמש בו כמודל, כדי לצייר את תאר דמותו, כשם שעושה האמן המטורף אפלס באתונא, המצייר כל בהמה! האם עלי לסבול את זה?

פיליפידס: ודאי שלא, ידידי, אבל —

אנטרקם: אף ישר הייתי עמדו. עליו היה לשלם מחיר פעוט, שלוש דרכמות בלבד בקשתי. האם יקר המחיר? יכול כבודו לראות את החמור. עומד הוא לו למטה. בחצר. חמור שמן עם צל כבד.

פיליפידס: ידידי היקר —

אנטרקם: בקיצור: רוצה אני רק מה שמגיע לפי הצדק. אומר אני לו בטובות: שלם לי שלוש דרכמות! והוא החצוף מתחצף ועוד מאים עלי בכוח. רוצה הוא בכוח לגזול ממני את הצל. הרי זה שוד בצהרים! הרי זה שוד־רחוב! תובע אני את כספי תמורת השימוש בצלי, צלו של חמורי הוא צלי שלי. האין אני צודק? שלוש דרכמות. בינינו לבין עצמנו הצל שווה 12 דרכמות ואולי יותר.

פיליפידס: יהי שלוש דרכמות.

אנטרקם: הרי איני דורש יותר. אך הוא אינו רוצה לשלם פרוטה ועל כן באנו אליך, כבוד מעלתו שופט העיר! הגד האין אני צודק?

פיליפידס: אם לשפוט לפי דבריך — הרי הצדק עמך. ודאי שהצדק עמך. ובכן מר סטרוטיון, מה בפיך?

סטרוטיון: אומר אתה כי הוא צודק. אם כן הקשב נא לדברי! אומנותי כופה עלי לנדוד ולעקור ממקום למקום. את שיני האזרחים אני עוקר ומישוב לישוב אני עובר. והנה אמש המליטה אתוני עיר ונאלצתי לשכור לי חמור, ולמרבה האסון באתי אל אדם זה.

אנטריקם כיצד זה למרבה אסון? אדם בשם אדם כינני! רשום בפרטיכול, הרי זהו עלבון.

פיליפידס: שקט שקט!

סטרוטיון: טוב, אל לא־אדם זה. הנני ממשיך. ויהי בדרך — השמש מלהטת, רוצה אני לנוח. מחפש אני לי צל ולכל אשר אפנה, כמטחווי העין אין בית ואין עץ, ולפתע רואה אני לצדי את צלה הכבד של בהמת־הרכיבה שלי. אדם! עובר בי הרהור, הרי כאן מציאה מצאת. עוצר אני בחמור, יורד ויושב לפוש. אז מסתער עלי המנוול –

אנטרקם: זוהי חוצפה אני תמיד אדיב. דברתי אליו באדיבות גמורה.

פיליפידס: שקט שקט!

סטרוטיון: הרי לא נשמע כדבר הזה! – ליום תמים את החמור שכרתי ויכול אני לעשות בו כאוות נפשי. רוצה, יכול אני להציב את החמור על סף ביתי ולשבת לצדו במשך כל היום. בעבור זה הרי קיבל אנטרקם את כספו. כבוד שופט העיר אין אני טוען בגלל כמה דרכמות עלובות. עיקר לי הפרינציפ. יהירותם של בעלי המלאכה הקטנים ושל הפעולים גוברת אצלנו מיום ליום והחוקים הסוציאליים של מועצת החכמים –

פיליפידס: שקט! בלי פוליטיקה בבית־הדין! אין זה מעניננו!

סטרוטיון: כן, אבל ענין זה משמעותו מרחיקה לכת היא. הרי זה ענין של פרינציפ הרי ברור הדבר: לזה המשלם את שכר החמור שייך הצל. אין זה אלא מגוחך לבקש לחוד בעד הצל. היה זה פרס לספסרות ולמחמנים!

אנטרקם: אתה בעצמך מחמן, קפיטליסט!

סטרוטיון: דברים כדרבנות, חי צאוס! אני מחמן הנני בשעה שכל תינוק יודע, מה מצבם של בעלי האומנויות החפשיות באלה הימים. – ולי רק שאלה אחת: האפשר להפריד את החמור מצלו. לא ולא. אם כן מי שמשכיר את החמור אינו יכול להסתיר את צלו והוא משכיר גם את הצל. האין אני צודק?

פיליפידס: אם לשפוט לפי דבריך – הרי הצדק גם עמך. וודאי שהצדק עמך. מה בפיך דמוקרים?

דמוקרים: ידידי החביב, פיליפידס. תחילה לאחד צדק תתן ואחר כך לשני תתן תתן צדק. נראה הדבר בעיני כבלתי אפשרי לחלוטין. לא ייתכן כי עם שניהם יהיה הצדק!

פיליפידס: אני אגיד לך, גם אתה צודק!

דמוקרים: אם לדעתי תשהה הרי על הצדדים לחלק ביניהם את סכום המריבה.

פיליפידס: הוצאת המלים מפי. הן זאת רציתי להגיד. אתה. מר סטרוטיון, תשלם דרכמה או דרכמה וחצי ואתה מר אנטרקם קח א הכסף ותבוא עליך הברכה.

אנטרקם: לא! איני מסכים! איני רוצה דבר כמתנת־חסד. רוצה אני את שכרי בזכות.

סטרוטיון: ואני מוטב לי לשלם 1000 דרכמות לעניים, מאשר לתת לברנש זה פרוטה במתנה.

דמוקרים: רואה אתה כי כל אחד רוצה להוליך את כח הצדק אל היכל החוק. לחפש את הצדק ולרצות בפרחיו היא תשוקת האומן אשר לאורה. אך למצוא את הצדק, לגלותו ענינך הוא מר פיליפידס.

פיליפידס: אכן מקרה חמור הוא זה. מי כאן צודק ומי אינו צודק.

דמוקרים: למצוא את הצדק, הוא לדעתי יותר ענין של מזל וסבלנות מאשר ענין של הבנה. ההתדינות במשפט היא בחלקה משחק של סבלנות ובחלקה משחק של מזלות ובכללו של דבר ספורט הרוח, כשם שההיאבקות ותחרות הריצה הן ספורט הגוף.

פיליפידס: אם כן בזה יוחלט וברבים נודיע: מאחר שנסיון הפשרה אשר נסיתי לשוא היה יועבר הענין אל הצנורות המשפטיים הרגילים. בואו, איפוא, שניכם עם פרקליטיכם ליום הדין הקרוב בשלישי לחודש הבא. בינתים זה יהיה הדין: החמור באורוות העיר יועמד ודמי כלכלתו על זה אשר חרד לגורלו כדי שלא יאבד העד היחידי. איש איש מכם, מר סטרוטיון ומר אנטרקם ישלם 50 דרכמות למפרע. כן יקום הדבר?

קרינית:

שלמו כספם הגבורים

ולפרקליט הם אצו רצו.

והם מזעם בוערים,

והם – משפטיהם חרצו.

כל איש הציג את גירסתו,

אנטרקם אחת, סטרוטיון אחרת.

ואת תשובות הפרקליטים

שתו ברוח מעוררת.

עתה בנאם אף נשמע

את סטרוטיון ואת שלל דבריו

ומה שמח לפיזיגנטוס

הוא פרקליטו לזה הקרב.

מערכה ג: אצל הפרקליט של רופא השינים.

סטרוטיון: ובכן אם להסביר לך את ענין אנטרקם לפרטי פרטיו, מר פיזיגנטוס הרי יודע אתה, אני רופא־שינים אני,

פיזיגנטוס: משלח יד נאה, משלח יד מושך ומכניס! אך היום אבדוק אף אני בשיניך ובצפונותיך!

סטרוטיון: חה חה, יפה אמרת. על דברתי. ובכן הדבר אירע הבוקר. עקרתי לעבודתי –

פיזיגנטוס: הרי זוהי עבודתך!

סטרוטיון: למה אתה מתכוון?

פיזיגנטוס: לעקירה! אומר אתה כי עקרת, כמובן, עקרת שן. מבין אני, מבין אני. עקרת שן תותבת.

סטרוטיון: הנח. מה? שן תותבת? עקרתי –

פיזיגנטוס: את זאת אמרת כבר. זמני איננו עזב אלא כסף, ידידי היקר.

סטרוטיון: וכן זמני. אלהים שבשמים! תן לאדם להסביר ולתרץ את דבריו.

פיזיגנטוס: סמוך עלי. לעולם לא יחסרו באמתחתי התירוצים.

סטרוטיון: ובכן שמע, עקרתי –

פיזיגנטוס: שוב!

סטרוטיון: (בצעקה) עקרתי לדרכי, מבינות? עקרתי לדרכי עם החמור–

פיזיגנטוס: אה, עם אנטרקם,

סטרוטיון: כיצד? אנטרקם היה כמובן אף הוא עמדי. אך הרי מדובר בחמור אמתי, בעל ארבע רגלים.

פיזיגנטוס: אם גם רופא בהמות אתה הרי זה ענין לרופאי בהמות מוסמכים. אכן עתה אני מבין הכל. אינך צריך לספר לי דבר. הסתכסכת עם החוק, כיין שטפלת, ללא הזמינוך, במערכה שיניו של חמור זה.

סטרוטיון: התתן לי סוף סוף להגיד את דברי! כן או לאו?

פיזיגנטוס: אל נא באפך. דבר, דבר דבריך.

סטרוטיון: אם כן שמעני. חם היה –

פיזיגנטוס: שתיקה תמה היא בת חכמה. אך האויל ירבה דבר. – דבר!

סטרוטיון: אם לדבר תתנני! – חום מלהט היה. – השמש בערה.

פיזיגנטוס: סלח נא, אל תלך בדרכיהם של המשוררים הגרועים, השוכחים ומשכיחים בתיאורי הטבע ומזג־האויר את העיקר.

סטרוטיון: אבל הן זהו העיקר!

פיזיגנטוס: מזג־האויר?

סטרוטיון: כן, החום. אלהים שבשמים! מי יתן וישבת בכסא הריפוי שלי! מקשיב היית בנחת לדברי אילו ישבה הצבת שלי בלועך.

פיזיגנטוס: אני יושב בסבלנות. אתה סוטה סטיות רבות. אל הענין!

סטרוטיון: אין צל כמטחווי־העין כדי מעט לנוח.

פיזיגנטוס: עיף היית?

סטרוטיון: עוד איך, עיף עד מוות!

פיזיגנטוס: סלח לי, שאלה עקרונית לי. האם עיפות זו מחמת עבודתך באה או האם באשמתך באה? האם לא היית בלילה הקודם אצל ההטרות? או שמא רווית יתר על המדה משפע הברכות של בכחוס?

סטרוטיון: פשוט, מחום הדרך עיפתי. לנוח רציתי. פי יתר וגמרתי כבר. הנני יורד יושב בצלו של החמור שלי –

פיזיגנטוס: שלך? היה זה חמורך?

סטרוטיון: לא. את החמור שכרתי מאנטרקם ליום תמים במחיר של 20 דרכמות.

פיזיגנטוס: היטב עשית. ובכן ישבת בצלו של החמור לשעת־מנוחות קלה?

סטרוטיון: וכי לנוח יכולתי?

פיזיגנטוס: ומי מנע בעדך את המנוחה?

סטרוטיון: כאן הגענו לקוץ שבאליה. הוא אנטרקם! הוא הסתער עלי, החל צועק, מרעיש ודרש, הקשב וראה למה מסוגל צפור זה – כסף תמורת הישיבה בצלו של החמור!

פיזיגנטוס: הייתכן כדבר הזה? הם, הם, צלו של החמור. חמורו של הצל, – אין צל של צדק עמו. וכיצד נימק את דרישתו המוזרה?

סטרוטיון: השכיר הוא לי, אומר נבזה חסר בושה זה, את החמור השכיר הוא לי ולא את הצל.

פיזיגנטוס: אהה, נימוק שקוף בתכלית! נימוקו היה מבזה החוק, חסר כל ידיעה בחוק! האם לא טען באוזוס־פרוקטוס או בלוקאטיו קונדוקטיו אופריס, או שמא טען אפילו בלוקאטיו קונדוקטיו אופדרוס?

סטרוטיון: מה אתה מקשקש בקומקום! כיצד יכול אנטרקם, החבר העלוב, להגיע לכך –

פיזיגנטוס: המקרה ברור הוא לי, אך רחוק הוא מרחק רב מלהיות פשוט וקל.

לא ולא. מתעוררות בעקבותיו שלל שאלות־משפט מסובכות רב סבך. האם צלו של חמור דם נוליוס הוא?

סטרוטיון: עשה נא חסד עמדי והסר את גשם הנדבות של המלים הלאטיניות מעלי!

הענין הרי פשוט הוא בתכלית: מעשה סחיפה, שודדני, חסר בושה!

פיזיגנטוס: פשוט! לא פחות ולא יותר! אבל ברור דבר אחד – הצדק הוא עמך. – חבל, מאד חבל!

סטרוטיון: על מה חבל?

פיזיגנטוס: על שאמנותו האמיתית של החכם ושל איש המשפטים הדגול מתגלית בקלות יתרה בשעה שהענין אפל הוא ומעוקם ולא בהיר וישר. יכול אתה לסמוך עלי. אני אוליך אותך בצדקתך עד לשער הנצחון!

סטרוטיון: מה יש לעשות ונעשה?

פיזיגנטוס: אני תביעה אחבר, שתהא לשיחה בפי כל העם היושב בהלס! הרי כאן בעית חוק חדשה בתכלית. אה, מקרה נפלא! אנו תביעה נגיש מתוך קביעה כי לא היתה כל זכות לו, לחמר, אף לא תהיה הזכות לדרוש ממך פרוטה כסף תמורת הצל של בהמת הרכיבה, ששכרת ממנו באמצעות חוזה שכירות. הוא יתחרט עוד!

סטרוטיון: ועוד כבר אגיד לך: עיקר לי הפרינציפ ולא כמה דרכמות עלובות.

פיזיגנטוס: צדקת בדבריך. החוק הוא חוק ובל יעבור. כאן העיקר ולא בכסף. מהו הכסף? מהן דרכמות? לך נא, ידידי, ושלם לאיש אשר על הספרים מפרעה קלה של 300 דרכמות.

סטרוטיון: 300! – המטרה כולה הלא היא –

הפרינציפ, זוהי המטרה. 300 דרכמות. לך, לך ויהיו האלים עמך!

קרינית:

פוליפונוס שם האיש

אשר על אנטרקם יסנגרה.

גם תפקיד נכבד היה לו

בעניני העיר אבדרה.

שמו יצא בכל הארץ

כמואס בחסד יה.

והוא היה אפילו ציר

במועצת העיריה.

זה האיש אשר ספר לו

אנטרקם את הפרשה.

עוד הגדיל, השחיר פניו

של מתנגדו זה, הרשע.

פוליפונוס התרוצץ

כולו התלהבות בבית,

כי הוא חש: מקרה רב ערך

לו זמנו מן השמים.

מערכה ד': אצל הפרקליט של החמר.

פוליפונוס: ובכן מסרב הוא לשלם? כך נאה לו וכך יאה. צפון בזה יותר משתשער, אנטרקם חביבי. זוהי רק ההתחלה – אין זו אלא התגרות הקפיטל בפרוליטריון!

אנטרקם: את שלוש הדרכמות –

פוליפונוס: כספך המטונף אינו חשוב כאן כל עיקר. דברים רמים וחשובים מאלה כאן הוטלו על המאזנים! הנה תחילה ביטלו זכותכם להיות תחת השמש עתה רוצים לגזול את מקומכם בצל! שמא היית אף אתה יושב ברוב רצון בצל? הרי היה זה חמורך?

אנטרקם: מה לי כל פלפוליך – אילו רק קבלתי את כספי –

פוליפונוס: כספך, כספך. כאן מסתתר דבר. מדוע, שואל אני, בחר לו סטרוטיון זה במקום־מנוחה מקום, בו לא היה כמטחווי־העין צל בלתי צלו של החמור! ברור כשמש! אין לי כאן צל של ספק. אני אציג כבר את הצל הזה באור נכון!

אנטרקם: סבור היה כי הצל שייך לחמור.

פוליפונוס: זהו הדבר. גם העגל שייך לפרה. לו פרה השכרת לו ולו הטילה עגל, האם חייב היית לתת לו גם חלק בעגל? בהטיל הפרה את העגל, מטיל החמור את צלו!

אנטרקם: אכן ברור הדבר. הפרה מטילה עגל.

פוליפונוס: אני אראה להם לאדונים ממפלגתו של סטרוטיון. ומה תאמר לזה הן הוא פנה לפיזיגנטוס, סטרוטיון זה! הוא כבר ילקק דבש! הן זה ברור ענין בעל משמעות פוליטית גבוהה שבגבוהות. העם הוא החמור, הרך והסבלן, שבצלו חישב לו העשיר, אשר הולך בטל, לנוח. אכן אמצאה נפלאה זו עלי לרשום לי! לוח־הכתיבה! עת־חמור־צל־לנוח. – כך הנה חתום במסמרות.

אנטרקם: ובכן אתה לוקח ענין זה לידיך?

פוליפונוס: ודאי. אני אנהל אותך, כשם שלא ניהלתי עוד ענין עד כה. מנאום ההגנה שלי תצילנה אזניהם של כל האזרחים האבוסים בהלס! אני אגלה לעולם את פרצופה האמיתי של בובת־הריפובליקה, של רימובליקת־הבובות, ומה מראהו האמיתי של המשפט באבדרה, כיצד נובטות בצל, באפלה התכניות לשלילת זכותם של האזרחים העניים! מחשבותי עולות על גדותיהן היכן הוא לוח־הכתיבה?

אנטרקם: אם כן סומך אני עליך.

פוליפונוס: בבטחון גמור תסמוך. לך לך אנטרקם החביב ושלם לאיש אשר על הספרים 100 דרכמות. אגודת החמרים תקציב לך מכספך אם בידך כל כסף אין. הפרינציפ – זוהי המטרה. נוגעת היא לכל האזרחים הטובים, על אחת כמה וכמה לבעלי המלאכה והאומנויות. לך נא, לך. נגש אני מיד לעבודה.

קרינית:

ברחובות בסתר בית,

השמועה עברה רועשת,

ובעית חמור וצל

כספורט את הקהל כובשת.

ומיד כהרף עין,

נתגבשו שני הצדדים.

אוהבים, רעים מנוער

נפרדו בנפרדים.

אלה שתמכו בסטרוטיון

נקראו מיד: בני־צל.

“אני צל – אתם בני־גרם”.

כך הזעם השתולל.

עמדו צללים מול חמורים

והמריבה ברקים מסערת.

את הדה שמעו שמוע

מני ארץ אלי ארץ!

רוב מכות קטטות ותגר

ויום יום ראשים בדם.

לראשי בחירי ממשלת

הדבר כבר לא נעם.

כי ישבו בה בממשלת,

צד אחד והצד שכנגד.

חמורים ראו בה נחת.

וצללים נטפו בה מגד.

עד שלבסוף הכריזו,

כי למותר הוא המדון

וכי ענין זה יתברר

בשני שופטי בית־דין עליון.

וביום, ביום הדין

המונים צבאו ובאו

חיילים נצבו כגדר

כדי שלא יופרע הסדר.

בחצי עגול מגורן,

כסאות לבני עליון.

ובתווך כס־כסאות

נועד בשביל כבוד הארכון.

סטרוטיון ופיזיגנטוס

כבר ישבו בצד אחד.

וממול ישב עם אנטרקם

פוליפון, – פרקליט משפט.

בקהל גבר הרחש,

צפית בית־דין עליון.

מערכה ה: המשפט.

שליח בית־הדין: הס! כבוד השופטים באים!

ארכון: פותח אני בזה את ישיבת המועצה העליונה של בית־הדין העליון אשר במדינה. בעיר הריפובליקה החפשית אבדרה. דנים אנו במקרה סטרוטיון – אנטרקם. המקרה ידוע בקוויו הראשיים לבית־הדין העליון. הרי זה אחד מאותם מקרים נדירים שבו ברור מצב העובדות. ואין איש חולק עליהן. מר סטרוטיון טוען, כי רשאי הוא לנוח בצלו של החמור ששכר לו, רשות מוחלטת. ומר אנטרקם שולל ממנו זכות זאת וזה הכל. הם: עתה ירצו את טענותיהם שני הצדדים. מר פיזיגנטוס דבר דבריך בשם מר סטרוטיון.

פיזיגנטוס: ארכון עליון, – חכמי בית הדין של אבדרה! מהו המוצג של המשפט הזה. צל. צלו של חמור. אך אויה לו, לאדם, שינסה לחיך חיוך לעגני על כך שמטרידים בית־דין עליון בגלל צלו של חמור וכי הקרב בגלל צל החמור מעיר ומעורר את כל אזרחיה של ריפובליקה גדולה ומאושרת! מעולם לא חשתי עצמי אזרח אבדרה כה גאה כמו היום, ביום בו רואה העולם כולו, כיצד הצדק מדבר דבריו בריפובליקה שלנו. דוקא כאן, בענין הסובב מסביב לדבר של אפס, דוקא כאן מתגלית בכל זהריה תשוקתו של העם לצדק. כאן מתגלית המלחמה לצדק בכל גדלה ומשמעותה. אדרבא מי יתן ויכול היה העולם התרבותי כולו להקשיב ולשמוע את קולי! מי יתן והיה כאן מכשיר שיעביר את דברי לכל קצווי ארץ, כדי שישמעו בני תבל כל מה שידובר כאן. אך יחד עם גאוותי על כי הצדק קדוש הוא באבדרה מציף אותי, כפטריוט העיר הזאת, אף רגש הבושה, בראותי כיצד חולפים – עוברים המנהגים הישנים ואחוות האזרחים תעזבנה. האם עד כך הרחקנו לכת, כי בן אבדרה ימנע את המתת הדל שבדלים, רצועת צל, מן הזר, – מן האזרח – האח? כל מי שיעשה כזאת מוציא מכלל עדת אבדרה. האיש אשר מעיז לעשות כזאת, איננו בן אבדרה אמיתי. הוא אינו אלא זר, מעיר אחרת ממדינה אחרת! ראו נא רבותי. סטרוטיון רופא השינים הולך־עובר על פני הארץ ובלבו רק מחשבה אחת: בכל מקום אשר יבוא למנוע מכאובים ולהקל על הכאב.

אולם אהה! הדרך ארוכה היא, הליוס משלח בו קרני חצים עזים ולכל אורכה של דרך – ויאמר זאת לבשתה של טרקיה – אין עץ, אין שיח, שיתן מחסה לנודד היגע. מוכה שמש שומט הוא מבהמת־הרכיבה אל צלה. כמה דל ועלוב הוא אמצעי נופש זה! ואם אף בזיה הוא צלו של החמור – הרי הוא צל. ובתודה על המעט שבו זכה, מחלץ הוא עצמותיו הלוהטות בצל זה. איזו מפלצת, איזה לב־אבן, איזה אדם חסר כל רגש, איזה בכור שטן הוא האדם שאינו נותן קורטוב זה לאזרח־אח, שאינו מזכה אותו בצלו של החמור. הנה כאן, לעיני כל, בפני העליון שבבתי הדין במדינה עומד אדם זה ועוד מתפאר במעשיו. אף פרקליט חריף ומלומד מצא לו שנטל על עצמו להוכיח בפני בית־הדין זה שרק על על זכותו בלבד עמד. מה אומר מר אנטרקם? אם לי הוא החמור שלי הוא גם הצל. הבה ונבחון את הדברים האלה. הקשיבו לדברי לפרטיהם. מהו צל? ברור, כי הפוכו של גוף. תלוי הוא לחלוטין במהלך השמש. נצבה לה השמש גבוה ברקיע יקטן הצל ועת שוקעת היא גדל הוא והולך הוא בא אל העולם לפי מקום השמש ורק מפני שלא שקוף הוא גופו של החמור. לא מפני שהחמור הוא אלא מפני שהחומר הוא גוף.

אם יכנס לו החמור אל צלו של גוף אחר, נגיד של בית או חומה, לא יהיה עוד כלל הצל, צלו של החמור. ובכן יש חמור בלי צל אך אין צל־חמור בלי חמור. ועתה הגידו נא לי אזרחים, האפשר להגיד כי הצל הוא אבר מאבריו של החמור, כאזניו או כזנבו, או האם יש להגיד בבירור, כי הצל אינו תלוי כלל בחמור? אם הצל הוא אחד האברים כאזנים או כזנב אזי אין לדרוש לחוד בעד הצל. אך אם הצל אינו אחד האברים של החמור אזי אינו אלא דבר פשוט כאוויר, רוח, ומים, כיום ולילה, או כאור הירח, דבר שהוא נחלת הכלל, שאיש אינו יכול לטעון עליו טענות בעלות מיוחדות, דבר שאין להשכירו, לתתו במתנה או בירושה. אזי יכול כל אדם, היינו הראשון שרכש אותו, להשתמש בו. אילו ישב אנטרקם הראשון בצל לא יכול היה סטרוטיון לגרשו אך כיוון שסטרוטיון ישב בצל אין לאנטרקם עוד זכויות עליו. בשני המקרים גם יחד אין אנטרקם זכאי לדרוש פרוטה בעד הצל ועל כן מקווה אני כי בית־הדין העליון ידחה את תביעותיו חסרות היסוד ועזות־המצח של החמר אנטרקם.

בית־דין נכבד! האגדה ההלנית שלנו מספרת, כי באחד הימים, בשעה שהסתערו הטיטאנים על האולימפוס כדי להוריד את האלים ממנו העירה נעירת חמור את האלים מתרדמתם. תקוותי הוא כי גם במקרה זה יעיד צלו של החמור את אלי הצדק והשלום מתרדמתם הממושכת וכי אלי השלום והצדק ישררו שוב במולדתנו האהובה.

ארכון: נא להפסיק את הרעש! רשות הדבור למר פוליפונוס כבא כוחו של מר אנטרקם!

פוליפונוס: בית־דין נכבד! חיים אנו בתקופת הטכניקה. זמננו עומד בסימן התחבורה. חלפו־עברו הזמנים, שעליהם ספר הומרוס, בהם יצאו בעגלות לשדה־הקרב. רק במירוצים שבאולימפיה רואים עוד עגלות־רכב. תקופת הרכיבה הגיעה. אמנות הרכיבה הפראית של הסקיסים נתעדנה ונשתכללה אצלנו ועל גבי חמורים בעלי ארבע רגלים סבלניים עובר כל זה לדרך בשבילי הארץ. עומדים אנו בשיא הטכניקה. מעלה גבורה מזו אין להשיג עוד. אולי יבוא היום והאלים יפחו רוח חיים בעצמים מתים והם ישאונו ממקום למקום, או שכניפי איקרוס לאדם הושאלנה, אך מה לנו ולזה. היה זה ענינם של הפנטסטים. אלה דמיונות־שוא המה, שבהם ישגו להם חברי המלומדים החריפים מן הצד שכנגד. אנו רואים בכיבוש בהמת הרכיבה את שיא השיאים של הטכניקה האנושית. על כן סבורים היינו, כי הכבוד כלפי ההישגים בזה השטח, צריכים היו לתת אהבה אף בלב הפתוח באנשים אל אלו מבהמותינו. ולא היא. בשמש המלהטת, גלוי לפגיעות קרני חיציו של הליוס רוכב מר סטרוטיון על גבי הבהמה האפורה רבת הסבלנות, ובלי שים לב לעינויים שהתענתה הבהמה הזאת יושב הוא לו בניחותא בצלה. אחת הם לו סכלות הבהמה ומכאובי ידיד נפשה. הוא אוהב אותה כבן בית כילד, הוא רואה בה את נותן לחמו היחידי. אך הוא נאלץ להשירו, את בן הבית. אבל לאיזו מטרה? לא לשימוש־הפקר! הבהמה צריכה היתה להוליך את השוכר, את מר סטרוטיון זה בדרך במהירה ביותר מאבדרה אל מקום יעודו, אך לא להתענות יותר משצריך בתלאות הדרך ובקרני השמש. היא הושכר הוא שכרה לשם תועלת, אך לא כדי שתהא מובלת.

מודה אני: אנרטקם הוא חמר ולא עורך־דין. הוא את התביעה הציג באופן חמורי ובלא יוצלח. הוא תבע זכותו על הצל. ולא על זה סובב הענין. אבל נימוק מוטעה את הצדק לא יפחית. דנים אנו בשמוש־היתר בחמור. דנים אנו ביחס הרע אל החמור, דנים אנו בזלזול בערכו. כי על כן כיוון שהחמור סבל תלאות שלא לצורך, הופחת ערכו. ותועלתו פחתה. ואילו אמר סטרוטיון לאנטרקם: ידידי הטוב, אל נא בזעפך, הנה לך בשם האלים דרכמה או חצי דרכמה אז היה אנטרקם עונה לו: יודוך האלים ושלום על בני אבדרה. ולא היא. וכן צפונה משמעותו של המקרה הזה: כמן השק מרצע, לא רק הניגודים האישיים אלא הניגודים שבהשקפות עולם, ניגודי מעמדות. סטרוטיון חש עצמו נעלה ורם על פני האדם הפשוט מן העם. ואם אפילו על לא כלום, על קליפת השום, על אחת הדרכסות או על צלו של אחד החמורים המדובר – שום זכיון לפרוליטריון! ומה היו דבריו של מתנגדי נחלת הכלל הנו הצל, כאוויר ואור, כשמש וירח. אזי שואל אני מדוע ישתלט מיד על זו נחלת הכלל? הנה לכם זו האלימים, כיוון שרוצים הם בצורה הנוחה והזולה ביותר, באמצעות כיובש, להשתקע בנחלת הכלל.

ארכון: סלח נא, מר פוליפונוס, אל נא תטה לעבר הפוליטיקה – דנים אנו –

פוליפונוס: ארכו הרם והנעלה! – עם כל הכבוד לאשמים – הרי קיים זה בית הדין כדי להגן על זכויות העם, הלא הן הזכויות על נחלת הכלל. פטריוט נאמן אני, בן נאמן לעיר אבדרה, אבל פני אשר יורה אף צל של צל ללא כל צדק מאחד האזרחים מוטב לי כי אבדרה תעלה באש!

ארכון: המשמר! הי המשמר! כל המפריעים מיד מכאן יורחקו ואם יקרא כזאת שנית אאלץ לבקשכם לפנות את צלמי בית־הדין. הגמרת מר פוליפונוס?

פוליפונוס: גמרתי.

פיזיגנטוס: עוד יש לי להגיד דבר.

ארכון: בבקשה מר פיזיגנטוס.

פיזיגנטוס: אין זה כלל מרצוני ללכת בעקבות מתנגדי אל שדה הפוליטיקה. לעולם שוב לא יצליח איש בפני בית־הדין בעיר אברדה להחריש את השכל הישר בשלל מלים מצלצלות! החוק הוא חוק ובל יעבור וצל הוא צל לבן חמור. אז האם רוצה מתנגדי הנכבד לכפור בעובדה כי הצל הוא רכושו של השמש! ועוד דבר אחד: מתנגד אני לכל תיקון בתביעה. דנים אנו בצל של החמור ולא בנזקי־גוף של החמור! עתה בידיכם את המשפט אניח, רבותי השופטים. גמרתי.

ארכון: מר פוליפונוס?

פוליפונוס: רק כמה מלים. אין אני דורש שינוי קל בתביעה. נגד הלוגיקה של טענותי לא הצליח מר פיזיגנטוס להביא אף טענת־נגד. לאחר דבריו של מתנגדי ברור רב יתר כי הצל הוא דבר שאין למכור אותו או לתתו מתת או להשכירו בכסף ועל כן אינו מושכר אף עתה. אני מכה אותו במו דבריו. אחת מן השתים או שניתן להשכיר את הצל, או שלא ניתן להשכיר את הצל. אשר למקרה הראשון הרי מודה גם מר פיזיגנטוס שהצל נחלת הכלל הוא ואין להזכירו. ואם אין להשכיר את הצל כיצד יכול היה מר סטרוטיון לשכרו מאנטרקם? ובכן בשני המקרים לא שכר סטרוטיון את הצל. ועתה שופטים רבים ונעלים שפטו אתם בינינו, כפי שישימו האלים בפיכם!

ארכון: בזה סיימנו את בירור הדין. חבר השופטים מתכנס להתיעצות.

קרינית:

מתיעץ לו בית דיננו

מתיעץ לילות, ימים,

הלס רומא התמוטטו,

חלה נדידת עמים,

אחרים הדת, הסדר,

באה אש ואש הולכת,

החדש מחליף כל יושן –

אך מועצת הדין נמשכת.

כי בעית צל וחמור

לא רק אז קמטה כל מצח,

על בעיות גדולות כאלה

בית הדין יושב לנצח!

ולעולם על כך יריבו

איש על רע יתנכלה,

לבסוף אין איש יודע עוד

למה המריבה החלה.

מי אשם? ומי החל בה?

מחפשים לאין עזור,

על השאלות הללו!

ראש טוב לו רק חמור.

המושבה סוערת

לייבושר: (קורא תהילים.)

חייל: (פותח את הדלת בחזקה) להכנס! לחכות! סיט היר! (מכניסים את ניסלבוים.)

ניסלבוים: אדון המיור צוה!… בשעה 5!

חייל: לחכות!

ניסל: היודע אתה… משום מה?

חייל: לחכות! (יוצא, סוגר הדלת)

ניסל: (נאנח, מסתכל מסביבו) אה! לייבושר, גם אתה כאן?

לייב: והראיה!

ניסל: אף אתה הוזמנת ע"י המיור? אולי יודע אתה מה קרה?

לייב: מנין לי לדעת? הגוי מצוה לחכות – מחכה אני.

ניסל: גם אותך קראו הנה. לא אמרו לך למה, מדוע, בשביל מה?

לייב: אף לא מלה! לפני חצי שעה בא החייל ודרש שאבוא הנה, בשעה 5 בדיוק לדירת המיור! בדיוק ב 5… נו, אצלו שעה 5 היא 5 ולא כמו אצלנו, 6–6.30; יושב אני, איפוא, ומחכה.

ניסל: החייל בקר בכל מקום ואף אותי הזמין הנה. עזבתי את הכל ובאתי במרוצה. גם אצל נכבוש היה… כשעברתי ע"י ביתו, ראיתיו סוגר את החנות ומגיף את התריסים. אשתו כל כך בכתה… כל כך התיפחה, מה יכולה להיות הסבה?

לייב: גזירה חדשה. ובכן אני אומר תהלים, פרק מאה ותשעה עשר. שבע פעמים. זאת היא תרופה בדוקה, לפי דברי הרבנים.

ניסל: מה זה יכול להיות? מה הוא רוצה מאתנו? הזמין את חשובי העיר. מה עשינו? במה חטאנו?

חייל: (מכניס את שניאור) לחכות!

שניאור: (מנדנד בראשו) או, גם אתם כאן? בני תערובת!

ניסל: מה פירוש בני תערובת?

שניאור: אינכם מבינים? רוצים לקחת אותנו בתור בני תערובת. ישלחונו לעתלית, עכו, סרפנד. מה אני יודע? בתור בן תערובת! משוגע אחד עשה מעשה שטות – נסבול אנחנו כולנו.

ניסל: ברצינות? אתה סבור?…

ליב: יכול להיות כן ויכול להיות לא! בינתים אני אומר תהלים.

ניסל: ישמרנו אלהים. ואני עוד לא עשיתי מאומה בבית: צריך להפרד מאשתי ומילדי ולארוז מעט חפצים לדרך. (רוצה לצאת)

חייל: (סוגר). לחכות!

ניסל: אוי ואבוי! מה זה? במה חטאנו? הרי אנחנו עם החיילים ביחסים כל כך טובים. אפילו טובים מאד.

לייב: יותר מדי טובים.

ניסל: מה פירוש יותר מדי טובים?

ליב: זהו הדבר. הם אינם רוצים בזה, שהצעירים יעמדו בערבים ע"י השערים. בחורים ובחורות… הם חוששים למרגלים… (לשניאור) לטובת מי? לטובתו ימח שמו!…

חייל: להכנס, לחכות! (מכניס נכבוש ובנו).

נכבוש: מה דברתם? ריגול? מרגלים? ישמרנו אלהים! אני מבין כבר. השקץ הזה, משה הוא הוא שגרם לכל האסון הזה!

לייב: מה? גם את הנער הביאו הנה?

נכבוש: ועוד איך? דוקא אותו חקרו במיוחד. בן כמה הוא? ועוד ועוד. עכשיו אני מבין במה הענין.

ניסל: כלומר, כלומר? הנער הזה – אני אוסר עליו והוא עושה את שלו!

שניאור: מה? מה? וכי מה עשה?

משה: מאומה לא עשיתי. אני רק צילמתי.

ניסל: אוי, זה לא טוב. זה חשוד!

ניסל: כל היום הוא מתרוצץ עם הצלמניה שלו.

משה: אין בכך כלום! אין רע בדבר!

נכבוש: הוא צלם את החיילים כשהם מתרחצים.

שניאור: נו האם זה אסור? מה אפשר לראות בזה? אילו היו במדים הייתי יכול עוד להבין?

ניסל: לא, למה אינכם מבינים, הלא זאת היא הצרה, מהצילומים האלה יכול האויב, ימח שמו, לראות כמה יהודים יש בצבא האנגלי!… וזה סוד צבאי!

נכבוש: שקץ שכמותך, הנח את הספר!

חייל: (מכניס את הלמר) להכנס! לחכות!

חייל: (מסתכל סביבו) הכל תפוס! יתרם יחכו ליד הדלת! (יוצא).

הלמר: (מזודה בידו, מנדנד בראשו)

נכבוש: לייבושר, ניסלבוים, שניאור, האם אתם לא הבאתם את החפצים שלכם אתכם?

שניאור: איזה חפצים?

נכבוש: נו, הרי ברור הדבר. ישלחונו לעבודת פרך.

ניסל: שטויות! האם אנו אצל הגרמאנים או אצל הפולאנים?

נכבוש: אני אגיד לכם? זה בשל הבלתי ליגאליים. חושדים בנו שעזרנו לבלתי ליגאליים. ובכן, רוצים להעניש אותנו.

שניאור: ואני סבור, כי יש כאן סבה פוליטית. סיעה א. הם חושבים, כי הסוציאליסטים שלנו הם יד אחת עם סטאלין.

הלמר: שטויות, סוציאליסטים. אני יודע במה הענין. מפני שבשבת הכל סגור. זה מרגיז אותם.

ניסל: אך, לא! הם נגד ההפגנות. משום זה רוצים להעניש אותנו.

לייב: ואני אומר תהלים.

שניאור: האם לא שמעתם, עירית תל־אביב הוציאה כרוז לצבור – בבתי מסחר שונים הפקיעו את המחירים. האינכם סבורים, שגם כאן קרה כזאת.

נכבוש: ואולי – משום שאין לנו עדיין ביוב? זה שלש שנים שאני דורש ביוב. זהו בעניני היגינה.

ניסל: איך שלא יהיה, אוי ואבוי יהיה לנו. המכירים אתם את המיור?

שניאור: ראיתיו פעם. גבוה, חסון, בעל שפם מבהיל. רשע! המן!

נכבוש: מה לעשות? מה לעשות?

משה: אני יודע במה הענין. מפני שאסרו את כל החגיגות בפורים. הרי הם רוצים לרקוד!

נכבוש: שוטה שכמותך! מה אתה יודע?

לייב: להיפך, הבחורות מתענינות יותר מדי בחיילים. אני אומר תהלים.

שניאור: הלא אני אתם ביחסים כל כך טובים. אני מספק להם את היין. (בפחד) אוי, אל אלהים.

ניסל: את היין. אני… איזה יין?

שניאור: כן, את היין שאני מקבל ממך.

הלמר: מה נדהמת? מה עם היין?

שניאור: אני, אני…

ליב: נו, עלינו לדעת. מה עשית?

שניאור: הוספתי מעט מים.

ניסל: ליין שלי? כמה?

הלמר: נו, את האמת?

שניאור: נו, 50%; ייתכן כי גם 60%.

נכבוש: ואולי 70%?

ניסל: הרי את זה אני כבר עשיתי.

שניאור: מה? אתה מוכר לי יין מהול במים?

ניסל: ואתה מזייף את היין שלי?

לייב: אה, עם ישראל, עם הנביאים! עושים נסים ונפלאות: הופכים מים ליין.

נכבוש: ובכן, אזי אין כל פלא שאין רואים שכור אצלנו. משום זה הם פכחים.

הלמר: אתם ממיטים עלינו אסון. בגללכם מענישים אותנו.

שניאור: נו, נכבוש, ומה אתה מכרת להם? המזכרות שהם קונים אצלך; הם רוצים בתוצרת הארץ. ומנין היא סחורתך? מקהיר, מגבלונץ…

נכבוש: דברים יפים שומעים. ומשום זה עלינו…

הלמר: נו, ואתה? יודעים יודעים מי ספסר בחמאה ובנפט!

שניאור: האם מישהו הלשין?

ניסל: אל אלהים! הלשינו – הענין הזה עם הוואליוטא. הלא אני…

נכבוש: מה אתה?

ניסל: לא כלום, לא כלום!

שניאור: נו, הלמר, ואתה?

הלמר: את זה אין הם יכולים לדעת ואין זה גם נוגע להם.

לייב: הכל נוגע להם. מה עוד? – זה לא פסח, זה סוכות.

הלמר: בסוכות מכרתי לימונים במקום אתרוגים.

לייב: כולנו חטאנו. עכשיו נתברר הדבר. עכשיו בא העונש.

ניסל: (ע"י השלחן) לפי מה שרואים כאן – הם מתכוננים למשפט צבאי גדול. אוי, מה יהיה אתנו?

ניסל: אשתי! מה עושה אשתי בחוץ?

גב' ניסל: (מתיפחת) הבאתי ביצים, תרנגולות, נקניק. לכל הפחות יהיה לך מה לאכול ימים אחדים.

ניסל: בשם אלהים! הסתלקי מכאן. הרי רק את הגברים לקחו. אולי שמעת משהו?

גב' נ: בחוץ עומדות כל הנשים ובוכות. עכשיו נתגלו מעשיכם. אני סבורה, שאני אשמה בכל.

ניסל: את?

גב' נ: (מתיפחת) חלול הגזע!

ניסל: מה? מה עשית?

משה: מה זה?

גב' נ: דלילה שלנו, הכלבה, הפגשתי אותה עם הבוקסר, עם הכלב של הרופא הצבאי.

שניאור: הלא אין אנחנו בגרמניה.

נכבוש: נו, האם אפשר לדעת?

גב' נ: מה יכולים לדעת? כלבה יהודית עם כלב של גוי.

ניסל: הניחי, שטויות.

החייל: מה את מחפשת כאן? לצאת!

גב' נ: שלמתי לירה בעד החתונה הזו, לירה! מפינו חסכנו!

חייל: כשיבוא המיור: לקום ולעמוד בשורה! (מעמיד ארגז על השלחן). לא לנגוע בזה!

ניסל: סליחה, מה יש? מה רוצה אדון המיור?

חייל: (דופק על התיבה) תוכחו כבר. כאן כל הענין. (יוצא) כלם מתרכזים ע"י התיבה).

שניאור: מה יכול להיות בפנים?

נכבוש: האם אפשר?

ניסל: הניחו!

נכבוש: הארגז סגור ממילא.

שניאור: מה עשינו? כולנו חטאנו.

לייב: אשמנו.

ניסל: אתה אומר וידוי?

לייב: כן. אני מוכן לכל.

שניאור: אני נזכר במקרה דומה לזה. זה היה עוד בסלונים. הסבא ז.ל. ספר לי. כנסו את כולם. כל חשובי העיר הוכרחו לבוא בחצות הלילה אל הגרודובוי. זה היה לפני חג הפסח. פחד. איש לא ידע במה הענין. הקוזאקים הקיפו את הבית במשך שלש שעות. אחרי כן בא הגורודובוי. איש לא ידע בבירור, אולם לכל אחד היה יסוד לחשוש, לפחד,: הברחת מכס, סחורות אסורות, מסים וארנוניות. מה אני יודע. ואחר כך.

כלם: נו, נו!

שניאור: לאחר שהגורודובוי בא סוף סוף, דפק על השלחן וקרא בקול…

כלם: נו, נו!

שניאור: אוי, שכחתי!

לייב: גם אני יש לי לספר משהו. נזכר אני במקרה דומה, מעשי אלהינו.!

ניסל: אתה יודע את המעשה עד הסוף?

לייב: זה היה בזמנו של הרבי הצדיק מרדומישל: קרה מקרה שרצו להרוג את כל היהודים. אספו אותם בשדה והאכרים באו במקלות ובקלשונים – אז הרבי אמר: ותפול עליהם אימה ופחד, אז כולם נהפכו לעפר ואפר.

ניסל: אה, מעשיות של חסידים.

ליב: (נעלב) אינך מאמין? במו עיני ראיתי את ר' נחמן, שהיה עד ראיה למעשה זה. הוא הראה לי עוד את סימני הפצעים בראשו שקבל מהגויים.

שניאור: הכיצד? אם הם נהפכו לעפר ואפר, כיצד הוא קבל מכות?

נכבוש: נו, אחד מהגויים היה חרש ולא שמע את קללת הצדיק.

הלמר: מה יועילו המעשיות. בכל רגע יכול לבוא המיור. אנחנו מוכרחים לקבוע עמדה משותפת. לבחור באחד שידבר בשם כולנו…

ניסל: זה נכון! אנחנו מוכרחים להתאחד!

שניאור: דיקטאטור נחוץ לנו! מין רוטנברג דרוש לנו!

נכבוש: אבל מי יהיה הדיקטאטור?

שניאור: נו, מי דבר קודם בשם הסוציאליסטים?

כלם: (בבת אחת) כמובן, פועל! לייב: מדוע לא מזרחי? ניסל: מדוע לא מהציונים הכלליים? משה: ביתר!

נכבוש: רבותי דרוש דיקטאטור, אבל עלינו להוסיף אליו בא כוח מכל מפלגה, בכדי שלא יעשה מה שאינו מוצא חן בעיני כל המפלגות.

שניאור: דיקטאטור יפה יהיה זה.

ניסל: האם בועד הלאומי אחרת?

שניאור: אני דורש מהמפלגה שלי!

נכבוש: אין כאן שום מפלגות!

הלמר: מאד נכון!

נכבוש: הכיצד מאד נכון? מאד לא נכון. (צעקה כללית ורעש)

חייל: (פותח את הדלת בחזקה) הקשיבו! אדון המיור!

המיור: (נכנס, מביט סביבו, כאילו מונה את המסובים).

המיור: כולם כאן?

חייל: לפקודתו! עוד ארבעה מחכים בחוץ!

מיור: הכניסם! (חייל פותח את הדלת: נכנסים)

מיור: חייל, את הכובע שלי!

כלם: (מתלחשים) הוא מבקש את הכובע. עכשיו מתחיל הענין להיות רציני.

מיור: (חובש את הכובע. מוציא מפתחות. פותח לאט־לאט את הארגז. מוציא תיק ופותחו. המתיחות גוברת).

מיור: אני מיור רוזנצווייג. הזמנתי אתכם, רבותי הנה. יש לי היום “יארצייט” ודרוש לי מנין. סדור!

הנה אדוני המיור הסדור!

מיור: טלית!

הנה אדוני המיור הטלית!

(מוציא ספר תפילות)