מקהלה מדברת:

החוק כחוק עוד יתנוצץ

אם העולם אף יתפוצץ

אך כל תינוק מבין מהר:

כי צדק הוא תמיד עור.

קרינית:

ועתה כרו אזן, שמעו

לספור העלילות.

מייוון העתיקה הוא,

באבדרה זאת מצאו

בארכיון המגלות,

ובשמעכם ספור נושן זה

לכם מיד כבר יתברר:

כבר מלפני אלפי שנים

שלם בצדק המשבר.

סטרוטיון הוא רופא שינים

בכפר ועיר הוא יעבור.

ובאין עוד אוטו ביוון אז

שכר לו לנדודיו חמור,

אנטרקם הוא שם החמור,

אשר נשרך מאחוריהו.

איתנה יקדה השמש

הוא נמוג כמעט בשמש

ליצו לפתע; לעצור

ומנוחה קלה ישב לו

בצלו של החמור.

אנטרקם עברהו כעס

וישפוך עליו קיתון.

ומדו־שיח זה החלה

פרשת כל האסון.

 

מערכה א: בדרך.    🔗

אנטרקם: חי, מר סטרוטיון, מה מעשיך כאן?

סטרוטיון: שאלה משונה! הרי רואה אתה במו עיניך, ישבתי לפוש מעט לרגע קט.

אנטרקם: לכך אינני מתנגד כלל. אולם איכה זה ומדוע ישבת דוקא בצלו של חמורי שלי?

סטרוטיון: שאלת תם שאלת; בחום מצא אדם לקורטוב צל, ידידי!

אנטרקם: נכון צדקת בדבריך. אולם על זה, הלא צלו של חמורי הוא!

סטרוטיון: אבל הבן נא, כמטחווי העין אין עץ ואין מאומה הנותן צל לאדם.

אנטרקם: אין זה נוגע לי כלל וכלל! צלו של חמורי רק לי הוא ואין לך עליו כל זכות, כל חזקה!

סטרוטיון: לא מרוב חכמה דבריך תדבר. הרי ליום תמים את החמור שכרתי אף לעשות אוכל בו כאוות נפשי.

אנטרקם: את החמור שכרת אך לא שכרת את צלו!

סטרוטיון: די, די לי בהבליך. תן לי לפוש מעט במנוחה.

אנטרקם: בכספי שלי את החמור פססתי. מכספי שלי השמין כל כך והוא מטיל צל כה נאה. — אולם אינני סתם טפש. תן לי תמורת הצל חמש דרכמות וגמרנו.

סטרוטיון: נפלת על הראש. פרוטה לא תקבל;

אנטרקם: מר סטרוטיון, אל נא נתן לכעס לבלבל את מוחותינו, — שלוש דרכמות.

סטרוטיון: אף לא פרוטה אחת! ועתה בשם צאוס, הנח לי למנוחה הסתלק מפה!

אנטרקם: ככה תדבר אלי? עכשיו בכלל לא תקבל אף שמץ מן הצל!

סטרוטיון: הסתלק! ולא —

אנטרקם: את תסתלסל כל כך, הזהר נא בדבריך אדוני, ראה נא את שרירי.

סטרוטיון: למה ירמזו דבריך?

אנטרקם: בוא חמורי!

סטרוטיון: מה אתה עושה?

אנטרקם: שוב נא אדוני עמי לעיר אבדרה. שם את דברו יגיד כבוד השופט.

סטרוטיון: טוב, ילמדך הוא דרך ארץ. אך כאן במקום אומר אומר אני לך: יהיה עליך לשלם לי פיצויים על הנזק שנגרם לי על כי איני יכול היום שינים לרפא.

אנטרקם: טוב, טוב. מר פיליפידס, השופט העיר, הוא ישפוט בינינו. אתה לא תתחמק סתם כך. החוק הוא חוק ובל יעבור!

סטרוטיון: נכון, החוק הוא חוק ובל יעבור, מהר ואל העיר נחזור.

קרינית:

מר פיליפידס השופט

סעד לבו בתיאבון

ועמדו סעד אורח,

דמוקריס חכבה, נכון

בהודיעו פתאום העבד,

כי באו שנים אזרחים,

ואם שלהבת מול שלהבת

ולראותו הם מוכרחים.

עודו אומר: פרצו השנים

אנטרקם וסטרוטיון לאולם

ובצעקות של זעם פרא

החלו להרעיש עולמות.

 

מערכה ב: אצל שופט העיר.    🔗

סטרוטיון: צפרא טבא, כבוד שופט העיר.

אנטרקם: באנו בענין החמור —

סטרוטיון: ענין מגוחך הוא,

אנטרקם: החוק הוא חוק ובל יעבור! רוצה אני לראות אם אמנם שורר עדיין החוק באבדרת!

סטרוטיון: ואני רוצה לדעת אם אמנם אדם נתון לשרירות לבו של כל חמר עלוב. עד כדי כך הן לא הרחקנו לכת.

פיליפידס: שקט, שקט רבותי! ידבר האחד אחר רעהו! — מי רוצה ראשון!

סטרוטיון: אני תובע —

אנטרקם: ברנש שכמותו! שובר שינים! ממזר!

סטרוטיון: חמור! יחמן!

פיליפידס: שקט, שקט! אחד אחר רעהו רבותי!

אנטרקם: הלא לזאת טוען אני אבל הברנש —

סטרוטיון: הניחו לי לדבר ראשון —

אנטרקם: האם לא שמעת את דבריו של כבוד שופט העיר: אחד אחר רעהו. אתה הוא האחד ואני הנני השני, אם כן אהיה הראשון —

סטרוטיון: כיצד, איכה זה?

פיליפידס: אתה הבוגר, אנטרקם — ספר אתה!

אנטרקם: לפתע נעצר החמור.

פיליפידס: איזה חמור?

אנטרקם: חמורי שלי. איני מתענין בחמורים זרים! הוא שכר את החמור והנה מתישב לו האיש בצל החמור — אין הוא יכול להכחיש זאת — והוא ישלם בעד הישיבה הזאת עד הפרוטה האחרונה! אני השכרתי לו את החמור כדי שירכב עליו — אך לא כדי שיתישב בניחותא כבביתו, בצלו של החמור, רק לרכיבה! הרי באותו אופן יכול היה להתחיל לעקור את שיניו של חמורי, או יכול היה להשתמש בו כמודל, כדי לצייר את תאר דמותו, כשם שעושה האמן המטורף אפלס באתונא, המצייר כל בהמה! האם עלי לסבול את זה?

פיליפידס: ודאי שלא, ידידי, אבל —

אנטרקם: אף ישר הייתי עמדו. עליו היה לשלם מחיר פעוט, שלוש דרכמות בלבד בקשתי. האם יקר המחיר? יכול כבודו לראות את החמור. עומד הוא לו למטה. בחצר. חמור שמן עם צל כבד.

פיליפידס: ידידי היקר —

אנטרקם: בקיצור: רוצה אני רק מה שמגיע לפי הצדק. אומר אני לו בטובות: שלם לי שלוש דרכמות! והוא החצוף מתחצף ועוד מאים עלי בכוח. רוצה הוא בכוח לגזול ממני את הצל. הרי זה שוד בצהרים! הרי זה שוד־רחוב! תובע אני את כספי תמורת השימוש בצלי, צלו של חמורי הוא צלי שלי. האין אני צודק? שלוש דרכמות. בינינו לבין עצמנו הצל שווה 12 דרכמות ואולי יותר.

פיליפידס: יהי שלוש דרכמות.

אנטרקם: הרי איני דורש יותר. אך הוא אינו רוצה לשלם פרוטה ועל כן באנו אליך, כבוד מעלתו שופט העיר! הגד האין אני צודק?

פיליפידס: אם לשפוט לפי דבריך — הרי הצדק עמך. ודאי שהצדק עמך. ובכן מר סטרוטיון, מה בפיך?

סטרוטיון: אומר אתה כי הוא צודק. אם כן הקשב נא לדברי! אומנותי כופה עלי לנדוד ולעקור ממקום למקום. את שיני האזרחים אני עוקר ומישוב לישוב אני עובר. והנה אמש המליטה אתוני עיר ונאלצתי לשכור לי חמור, ולמרבה האסון באתי אל אדם זה.

אנטריקם כיצד זה למרבה אסון? אדם בשם אדם כינני! רשום בפרטיכול, הרי זהו עלבון.

פיליפידס: שקט שקט!

סטרוטיון: טוב, אל לא־אדם זה. הנני ממשיך. ויהי בדרך — השמש מלהטת, רוצה אני לנוח. מחפש אני לי צל ולכל אשר אפנה, כמטחווי העין אין בית ואין עץ, ולפתע רואה אני לצדי את צלה הכבד של בהמת־הרכיבה שלי. אדם! עובר בי הרהור, הרי כאן מציאה מצאת. עוצר אני בחמור, יורד ויושב לפוש. אז מסתער עלי המנוול –

אנטרקם: זוהי חוצפה אני תמיד אדיב. דברתי אליו באדיבות גמורה.

פיליפידס: שקט שקט!

סטרוטיון: הרי לא נשמע כדבר הזה! – ליום תמים את החמור שכרתי ויכול אני לעשות בו כאוות נפשי. רוצה, יכול אני להציב את החמור על סף ביתי ולשבת לצדו במשך כל היום. בעבור זה הרי קיבל אנטרקם את כספו. כבוד שופט העיר אין אני טוען בגלל כמה דרכמות עלובות. עיקר לי הפרינציפ. יהירותם של בעלי המלאכה הקטנים ושל הפעולים גוברת אצלנו מיום ליום והחוקים הסוציאליים של מועצת החכמים –

פיליפידס: שקט! בלי פוליטיקה בבית־הדין! אין זה מעניננו!

סטרוטיון: כן, אבל ענין זה משמעותו מרחיקה לכת היא. הרי זה ענין של פרינציפ הרי ברור הדבר: לזה המשלם את שכר החמור שייך הצל. אין זה אלא מגוחך לבקש לחוד בעד הצל. היה זה פרס לספסרות ולמחמנים!

אנטרקם: אתה בעצמך מחמן, קפיטליסט!

סטרוטיון: דברים כדרבנות, חי צאוס! אני מחמן הנני בשעה שכל תינוק יודע, מה מצבם של בעלי האומנויות החפשיות באלה הימים. – ולי רק שאלה אחת: האפשר להפריד את החמור מצלו. לא ולא. אם כן מי שמשכיר את החמור אינו יכול להסתיר את צלו והוא משכיר גם את הצל. האין אני צודק?

פיליפידס: אם לשפוט לפי דבריך – הרי הצדק גם עמך. וודאי שהצדק עמך. מה בפיך דמוקרים?

דמוקרים: ידידי החביב, פיליפידס. תחילה לאחד צדק תתן ואחר כך לשני תתן תתן צדק. נראה הדבר בעיני כבלתי אפשרי לחלוטין. לא ייתכן כי עם שניהם יהיה הצדק!

פיליפידס: אני אגיד לך, גם אתה צודק!

דמוקרים: אם לדעתי תשהה הרי על הצדדים לחלק ביניהם את סכום המריבה.

פיליפידס: הוצאת המלים מפי. הן זאת רציתי להגיד. אתה. מר סטרוטיון, תשלם דרכמה או דרכמה וחצי ואתה מר אנטרקם קח א הכסף ותבוא עליך הברכה.

אנטרקם: לא! איני מסכים! איני רוצה דבר כמתנת־חסד. רוצה אני את שכרי בזכות.

סטרוטיון: ואני מוטב לי לשלם 1000 דרכמות לעניים, מאשר לתת לברנש זה פרוטה במתנה.

דמוקרים: רואה אתה כי כל אחד רוצה להוליך את כח הצדק אל היכל החוק. לחפש את הצדק ולרצות בפרחיו היא תשוקת האומן אשר לאורה. אך למצוא את הצדק, לגלותו ענינך הוא מר פיליפידס.

פיליפידס: אכן מקרה חמור הוא זה. מי כאן צודק ומי אינו צודק.

דמוקרים: למצוא את הצדק, הוא לדעתי יותר ענין של מזל וסבלנות מאשר ענין של הבנה. ההתדינות במשפט היא בחלקה משחק של סבלנות ובחלקה משחק של מזלות ובכללו של דבר ספורט הרוח, כשם שההיאבקות ותחרות הריצה הן ספורט הגוף.

פיליפידס: אם כן בזה יוחלט וברבים נודיע: מאחר שנסיון הפשרה אשר נסיתי לשוא היה יועבר הענין אל הצנורות המשפטיים הרגילים. בואו, איפוא, שניכם עם פרקליטיכם ליום הדין הקרוב בשלישי לחודש הבא. בינתים זה יהיה הדין: החמור באורוות העיר יועמד ודמי כלכלתו על זה אשר חרד לגורלו כדי שלא יאבד העד היחידי. איש איש מכם, מר סטרוטיון ומר אנטרקם ישלם 50 דרכמות למפרע. כן יקום הדבר?

קרינית:

שלמו כספם הגבורים

ולפרקליט הם אצו רצו.

והם מזעם בוערים,

והם – משפטיהם חרצו.

כל איש הציג את גירסתו,

אנטרקם אחת, סטרוטיון אחרת.

ואת תשובות הפרקליטים

שתו ברוח מעוררת.

עתה בנאם אף נשמע

את סטרוטיון ואת שלל דבריו

ומה שמח לפיזיגנטוס

הוא פרקליטו לזה הקרב.

 

מערכה ג: אצל הפרקליט של רופא השינים.    🔗

סטרוטיון: ובכן אם להסביר לך את ענין אנטרקם לפרטי פרטיו, מר פיזיגנטוס הרי יודע אתה, אני רופא־שינים אני,

פיזיגנטוס: משלח יד נאה, משלח יד מושך ומכניס! אך היום אבדוק אף אני בשיניך ובצפונותיך!

סטרוטיון: חה חה, יפה אמרת. על דברתי. ובכן הדבר אירע הבוקר. עקרתי לעבודתי –

פיזיגנטוס: הרי זוהי עבודתך!

סטרוטיון: למה אתה מתכוון?

פיזיגנטוס: לעקירה! אומר אתה כי עקרת, כמובן, עקרת שן. מבין אני, מבין אני. עקרת שן תותבת.

סטרוטיון: הנח. מה? שן תותבת? עקרתי –

פיזיגנטוס: את זאת אמרת כבר. זמני איננו עזב אלא כסף, ידידי היקר.

סטרוטיון: וכן זמני. אלהים שבשמים! תן לאדם להסביר ולתרץ את דבריו.

פיזיגנטוס: סמוך עלי. לעולם לא יחסרו באמתחתי התירוצים.

סטרוטיון: ובכן שמע, עקרתי –

פיזיגנטוס: שוב!

סטרוטיון: (בצעקה) עקרתי לדרכי, מבינות? עקרתי לדרכי עם החמור–

פיזיגנטוס: אה, עם אנטרקם,

סטרוטיון: כיצד? אנטרקם היה כמובן אף הוא עמדי. אך הרי מדובר בחמור אמתי, בעל ארבע רגלים.

פיזיגנטוס: אם גם רופא בהמות אתה הרי זה ענין לרופאי בהמות מוסמכים. אכן עתה אני מבין הכל. אינך צריך לספר לי דבר. הסתכסכת עם החוק, כיין שטפלת, ללא הזמינוך, במערכה שיניו של חמור זה.

סטרוטיון: התתן לי סוף סוף להגיד את דברי! כן או לאו?

פיזיגנטוס: אל נא באפך. דבר, דבר דבריך.

סטרוטיון: אם כן שמעני. חם היה –

פיזיגנטוס: שתיקה תמה היא בת חכמה. אך האויל ירבה דבר. – דבר!

סטרוטיון: אם לדבר תתנני! – חום מלהט היה. – השמש בערה.

פיזיגנטוס: סלח נא, אל תלך בדרכיהם של המשוררים הגרועים, השוכחים ומשכיחים בתיאורי הטבע ומזג־האויר את העיקר.

סטרוטיון: אבל הן זהו העיקר!

פיזיגנטוס: מזג־האויר?

סטרוטיון: כן, החום. אלהים שבשמים! מי יתן וישבת בכסא הריפוי שלי! מקשיב היית בנחת לדברי אילו ישבה הצבת שלי בלועך.

פיזיגנטוס: אני יושב בסבלנות. אתה סוטה סטיות רבות. אל הענין!

סטרוטיון: אין צל כמטחווי־העין כדי מעט לנוח.

פיזיגנטוס: עיף היית?

סטרוטיון: עוד איך, עיף עד מוות!

פיזיגנטוס: סלח לי, שאלה עקרונית לי. האם עיפות זו מחמת עבודתך באה או האם באשמתך באה? האם לא היית בלילה הקודם אצל ההטרות? או שמא רווית יתר על המדה משפע הברכות של בכחוס?

סטרוטיון: פשוט, מחום הדרך עיפתי. לנוח רציתי. פי יתר וגמרתי כבר. הנני יורד יושב בצלו של החמור שלי –

פיזיגנטוס: שלך? היה זה חמורך?

סטרוטיון: לא. את החמור שכרתי מאנטרקם ליום תמים במחיר של 20 דרכמות.

פיזיגנטוס: היטב עשית. ובכן ישבת בצלו של החמור לשעת־מנוחות קלה?

סטרוטיון: וכי לנוח יכולתי?

פיזיגנטוס: ומי מנע בעדך את המנוחה?

סטרוטיון: כאן הגענו לקוץ שבאליה. הוא אנטרקם! הוא הסתער עלי, החל צועק, מרעיש ודרש, הקשב וראה למה מסוגל צפור זה – כסף תמורת הישיבה בצלו של החמור!

פיזיגנטוס: הייתכן כדבר הזה? הם, הם, צלו של החמור. חמורו של הצל, – אין צל של צדק עמו. וכיצד נימק את דרישתו המוזרה?

סטרוטיון: השכיר הוא לי, אומר נבזה חסר בושה זה, את החמור השכיר הוא לי ולא את הצל.

פיזיגנטוס: אהה, נימוק שקוף בתכלית! נימוקו היה מבזה החוק, חסר כל ידיעה בחוק! האם לא טען באוזוס־פרוקטוס או בלוקאטיו קונדוקטיו אופריס, או שמא טען אפילו בלוקאטיו קונדוקטיו אופדרוס?

סטרוטיון: מה אתה מקשקש בקומקום! כיצד יכול אנטרקם, החבר העלוב, להגיע לכך –

פיזיגנטוס: המקרה ברור הוא לי, אך רחוק הוא מרחק רב מלהיות פשוט וקל.

לא ולא. מתעוררות בעקבותיו שלל שאלות־משפט מסובכות רב סבך. האם צלו של חמור דם נוליוס הוא?

סטרוטיון: עשה נא חסד עמדי והסר את גשם הנדבות של המלים הלאטיניות מעלי!

הענין הרי פשוט הוא בתכלית: מעשה סחיפה, שודדני, חסר בושה!

פיזיגנטוס: פשוט! לא פחות ולא יותר! אבל ברור דבר אחד – הצדק הוא עמך. – חבל, מאד חבל!

סטרוטיון: על מה חבל?

פיזיגנטוס: על שאמנותו האמיתית של החכם ושל איש המשפטים הדגול מתגלית בקלות יתרה בשעה שהענין אפל הוא ומעוקם ולא בהיר וישר. יכול אתה לסמוך עלי. אני אוליך אותך בצדקתך עד לשער הנצחון!

סטרוטיון: מה יש לעשות ונעשה?

פיזיגנטוס: אני תביעה אחבר, שתהא לשיחה בפי כל העם היושב בהלס! הרי כאן בעית חוק חדשה בתכלית. אה, מקרה נפלא! אנו תביעה נגיש מתוך קביעה כי לא היתה כל זכות לו, לחמר, אף לא תהיה הזכות לדרוש ממך פרוטה כסף תמורת הצל של בהמת הרכיבה, ששכרת ממנו באמצעות חוזה שכירות. הוא יתחרט עוד!

סטרוטיון: ועוד כבר אגיד לך: עיקר לי הפרינציפ ולא כמה דרכמות עלובות.

פיזיגנטוס: צדקת בדבריך. החוק הוא חוק ובל יעבור. כאן העיקר ולא בכסף. מהו הכסף? מהן דרכמות? לך נא, ידידי, ושלם לאיש אשר על הספרים מפרעה קלה של 300 דרכמות.

סטרוטיון: 300! – המטרה כולה הלא היא –

הפרינציפ, זוהי המטרה. 300 דרכמות. לך, לך ויהיו האלים עמך!

קרינית:

פוליפונוס שם האיש

אשר על אנטרקם יסנגרה.

גם תפקיד נכבד היה לו

בעניני העיר אבדרה.

שמו יצא בכל הארץ

כמואס בחסד יה.

והוא היה אפילו ציר

במועצת העיריה.

זה האיש אשר ספר לו

אנטרקם את הפרשה.

עוד הגדיל, השחיר פניו

של מתנגדו זה, הרשע.

פוליפונוס התרוצץ

כולו התלהבות בבית,

כי הוא חש: מקרה רב ערך

לו זמנו מן השמים.

 

מערכה ד': אצל הפרקליט של החמר.    🔗

פוליפונוס: ובכן מסרב הוא לשלם? כך נאה לו וכך יאה. צפון בזה יותר משתשער, אנטרקם חביבי. זוהי רק ההתחלה – אין זו אלא התגרות הקפיטל בפרוליטריון!

אנטרקם: את שלוש הדרכמות –

פוליפונוס: כספך המטונף אינו חשוב כאן כל עיקר. דברים רמים וחשובים מאלה כאן הוטלו על המאזנים! הנה תחילה ביטלו זכותכם להיות תחת השמש עתה רוצים לגזול את מקומכם בצל! שמא היית אף אתה יושב ברוב רצון בצל? הרי היה זה חמורך?

אנטרקם: מה לי כל פלפוליך – אילו רק קבלתי את כספי –

פוליפונוס: כספך, כספך. כאן מסתתר דבר. מדוע, שואל אני, בחר לו סטרוטיון זה במקום־מנוחה מקום, בו לא היה כמטחווי־העין צל בלתי צלו של החמור! ברור כשמש! אין לי כאן צל של ספק. אני אציג כבר את הצל הזה באור נכון!

אנטרקם: סבור היה כי הצל שייך לחמור.

פוליפונוס: זהו הדבר. גם העגל שייך לפרה. לו פרה השכרת לו ולו הטילה עגל, האם חייב היית לתת לו גם חלק בעגל? בהטיל הפרה את העגל, מטיל החמור את צלו!

אנטרקם: אכן ברור הדבר. הפרה מטילה עגל.

פוליפונוס: אני אראה להם לאדונים ממפלגתו של סטרוטיון. ומה תאמר לזה הן הוא פנה לפיזיגנטוס, סטרוטיון זה! הוא כבר ילקק דבש! הן זה ברור ענין בעל משמעות פוליטית גבוהה שבגבוהות. העם הוא החמור, הרך והסבלן, שבצלו חישב לו העשיר, אשר הולך בטל, לנוח. אכן אמצאה נפלאה זו עלי לרשום לי! לוח־הכתיבה! עת־חמור־צל־לנוח. – כך הנה חתום במסמרות.

אנטרקם: ובכן אתה לוקח ענין זה לידיך?

פוליפונוס: ודאי. אני אנהל אותך, כשם שלא ניהלתי עוד ענין עד כה. מנאום ההגנה שלי תצילנה אזניהם של כל האזרחים האבוסים בהלס! אני אגלה לעולם את פרצופה האמיתי של בובת־הריפובליקה, של רימובליקת־הבובות, ומה מראהו האמיתי של המשפט באבדרה, כיצד נובטות בצל, באפלה התכניות לשלילת זכותם של האזרחים העניים! מחשבותי עולות על גדותיהן היכן הוא לוח־הכתיבה?

אנטרקם: אם כן סומך אני עליך.

פוליפונוס: בבטחון גמור תסמוך. לך לך אנטרקם החביב ושלם לאיש אשר על הספרים 100 דרכמות. אגודת החמרים תקציב לך מכספך אם בידך כל כסף אין. הפרינציפ – זוהי המטרה. נוגעת היא לכל האזרחים הטובים, על אחת כמה וכמה לבעלי המלאכה והאומנויות. לך נא, לך. נגש אני מיד לעבודה.

קרינית:

ברחובות בסתר בית,

השמועה עברה רועשת,

ובעית חמור וצל

כספורט את הקהל כובשת.

ומיד כהרף עין,

נתגבשו שני הצדדים.

אוהבים, רעים מנוער

נפרדו בנפרדים.

אלה שתמכו בסטרוטיון

נקראו מיד: בני־צל.

“אני צל – אתם בני־גרם”.

כך הזעם השתולל.

עמדו צללים מול חמורים

והמריבה ברקים מסערת.

את הדה שמעו שמוע

מני ארץ אלי ארץ!

רוב מכות קטטות ותגר

ויום יום ראשים בדם.

לראשי בחירי ממשלת

הדבר כבר לא נעם.

כי ישבו בה בממשלת,

צד אחד והצד שכנגד.

חמורים ראו בה נחת.

וצללים נטפו בה מגד.

עד שלבסוף הכריזו,

כי למותר הוא המדון

וכי ענין זה יתברר

בשני שופטי בית־דין עליון.

וביום, ביום הדין

המונים צבאו ובאו

חיילים נצבו כגדר

כדי שלא יופרע הסדר.

בחצי עגול מגורן,

כסאות לבני עליון.

ובתווך כס־כסאות

נועד בשביל כבוד הארכון.

סטרוטיון ופיזיגנטוס

כבר ישבו בצד אחד.

וממול ישב עם אנטרקם

פוליפון, – פרקליט משפט.

בקהל גבר הרחש,

צפית בית־דין עליון.

 

מערכה ה: המשפט.    🔗

שליח בית־הדין: הס! כבוד השופטים באים!

ארכון: פותח אני בזה את ישיבת המועצה העליונה של בית־הדין העליון אשר במדינה. בעיר הריפובליקה החפשית אבדרה. דנים אנו במקרה סטרוטיון – אנטרקם. המקרה ידוע בקוויו הראשיים לבית־הדין העליון. הרי זה אחד מאותם מקרים נדירים שבו ברור מצב העובדות. ואין איש חולק עליהן. מר סטרוטיון טוען, כי רשאי הוא לנוח בצלו של החמור ששכר לו, רשות מוחלטת. ומר אנטרקם שולל ממנו זכות זאת וזה הכל. הם: עתה ירצו את טענותיהם שני הצדדים. מר פיזיגנטוס דבר דבריך בשם מר סטרוטיון.

פיזיגנטוס: ארכון עליון, – חכמי בית הדין של אבדרה! מהו המוצג של המשפט הזה. צל. צלו של חמור. אך אויה לו, לאדם, שינסה לחיך חיוך לעגני על כך שמטרידים בית־דין עליון בגלל צלו של חמור וכי הקרב בגלל צל החמור מעיר ומעורר את כל אזרחיה של ריפובליקה גדולה ומאושרת! מעולם לא חשתי עצמי אזרח אבדרה כה גאה כמו היום, ביום בו רואה העולם כולו, כיצד הצדק מדבר דבריו בריפובליקה שלנו. דוקא כאן, בענין הסובב מסביב לדבר של אפס, דוקא כאן מתגלית בכל זהריה תשוקתו של העם לצדק. כאן מתגלית המלחמה לצדק בכל גדלה ומשמעותה. אדרבא מי יתן ויכול היה העולם התרבותי כולו להקשיב ולשמוע את קולי! מי יתן והיה כאן מכשיר שיעביר את דברי לכל קצווי ארץ, כדי שישמעו בני תבל כל מה שידובר כאן. אך יחד עם גאוותי על כי הצדק קדוש הוא באבדרה מציף אותי, כפטריוט העיר הזאת, אף רגש הבושה, בראותי כיצד חולפים – עוברים המנהגים הישנים ואחוות האזרחים תעזבנה. האם עד כך הרחקנו לכת, כי בן אבדרה ימנע את המתת הדל שבדלים, רצועת צל, מן הזר, – מן האזרח – האח? כל מי שיעשה כזאת מוציא מכלל עדת אבדרה. האיש אשר מעיז לעשות כזאת, איננו בן אבדרה אמיתי. הוא אינו אלא זר, מעיר אחרת ממדינה אחרת! ראו נא רבותי. סטרוטיון רופא השינים הולך־עובר על פני הארץ ובלבו רק מחשבה אחת: בכל מקום אשר יבוא למנוע מכאובים ולהקל על הכאב.

אולם אהה! הדרך ארוכה היא, הליוס משלח בו קרני חצים עזים ולכל אורכה של דרך – ויאמר זאת לבשתה של טרקיה – אין עץ, אין שיח, שיתן מחסה לנודד היגע. מוכה שמש שומט הוא מבהמת־הרכיבה אל צלה. כמה דל ועלוב הוא אמצעי נופש זה! ואם אף בזיה הוא צלו של החמור – הרי הוא צל. ובתודה על המעט שבו זכה, מחלץ הוא עצמותיו הלוהטות בצל זה. איזו מפלצת, איזה לב־אבן, איזה אדם חסר כל רגש, איזה בכור שטן הוא האדם שאינו נותן קורטוב זה לאזרח־אח, שאינו מזכה אותו בצלו של החמור. הנה כאן, לעיני כל, בפני העליון שבבתי הדין במדינה עומד אדם זה ועוד מתפאר במעשיו. אף פרקליט חריף ומלומד מצא לו שנטל על עצמו להוכיח בפני בית־הדין זה שרק על על זכותו בלבד עמד. מה אומר מר אנטרקם? אם לי הוא החמור שלי הוא גם הצל. הבה ונבחון את הדברים האלה. הקשיבו לדברי לפרטיהם. מהו צל? ברור, כי הפוכו של גוף. תלוי הוא לחלוטין במהלך השמש. נצבה לה השמש גבוה ברקיע יקטן הצל ועת שוקעת היא גדל הוא והולך הוא בא אל העולם לפי מקום השמש ורק מפני שלא שקוף הוא גופו של החמור. לא מפני שהחמור הוא אלא מפני שהחומר הוא גוף.

אם יכנס לו החמור אל צלו של גוף אחר, נגיד של בית או חומה, לא יהיה עוד כלל הצל, צלו של החמור. ובכן יש חמור בלי צל אך אין צל־חמור בלי חמור. ועתה הגידו נא לי אזרחים, האפשר להגיד כי הצל הוא אבר מאבריו של החמור, כאזניו או כזנבו, או האם יש להגיד בבירור, כי הצל אינו תלוי כלל בחמור? אם הצל הוא אחד האברים כאזנים או כזנב אזי אין לדרוש לחוד בעד הצל. אך אם הצל אינו אחד האברים של החמור אזי אינו אלא דבר פשוט כאוויר, רוח, ומים, כיום ולילה, או כאור הירח, דבר שהוא נחלת הכלל, שאיש אינו יכול לטעון עליו טענות בעלות מיוחדות, דבר שאין להשכירו, לתתו במתנה או בירושה. אזי יכול כל אדם, היינו הראשון שרכש אותו, להשתמש בו. אילו ישב אנטרקם הראשון בצל לא יכול היה סטרוטיון לגרשו אך כיוון שסטרוטיון ישב בצל אין לאנטרקם עוד זכויות עליו. בשני המקרים גם יחד אין אנטרקם זכאי לדרוש פרוטה בעד הצל ועל כן מקווה אני כי בית־הדין העליון ידחה את תביעותיו חסרות היסוד ועזות־המצח של החמר אנטרקם.

בית־דין נכבד! האגדה ההלנית שלנו מספרת, כי באחד הימים, בשעה שהסתערו הטיטאנים על האולימפוס כדי להוריד את האלים ממנו העירה נעירת חמור את האלים מתרדמתם. תקוותי הוא כי גם במקרה זה יעיד צלו של החמור את אלי הצדק והשלום מתרדמתם הממושכת וכי אלי השלום והצדק ישררו שוב במולדתנו האהובה.

ארכון: נא להפסיק את הרעש! רשות הדבור למר פוליפונוס כבא כוחו של מר אנטרקם!

פוליפונוס: בית־דין נכבד! חיים אנו בתקופת הטכניקה. זמננו עומד בסימן התחבורה. חלפו־עברו הזמנים, שעליהם ספר הומרוס, בהם יצאו בעגלות לשדה־הקרב. רק במירוצים שבאולימפיה רואים עוד עגלות־רכב. תקופת הרכיבה הגיעה. אמנות הרכיבה הפראית של הסקיסים נתעדנה ונשתכללה אצלנו ועל גבי חמורים בעלי ארבע רגלים סבלניים עובר כל זה לדרך בשבילי הארץ. עומדים אנו בשיא הטכניקה. מעלה גבורה מזו אין להשיג עוד. אולי יבוא היום והאלים יפחו רוח חיים בעצמים מתים והם ישאונו ממקום למקום, או שכניפי איקרוס לאדם הושאלנה, אך מה לנו ולזה. היה זה ענינם של הפנטסטים. אלה דמיונות־שוא המה, שבהם ישגו להם חברי המלומדים החריפים מן הצד שכנגד. אנו רואים בכיבוש בהמת הרכיבה את שיא השיאים של הטכניקה האנושית. על כן סבורים היינו, כי הכבוד כלפי ההישגים בזה השטח, צריכים היו לתת אהבה אף בלב הפתוח באנשים אל אלו מבהמותינו. ולא היא. בשמש המלהטת, גלוי לפגיעות קרני חיציו של הליוס רוכב מר סטרוטיון על גבי הבהמה האפורה רבת הסבלנות, ובלי שים לב לעינויים שהתענתה הבהמה הזאת יושב הוא לו בניחותא בצלה. אחת הם לו סכלות הבהמה ומכאובי ידיד נפשה. הוא אוהב אותה כבן בית כילד, הוא רואה בה את נותן לחמו היחידי. אך הוא נאלץ להשירו, את בן הבית. אבל לאיזו מטרה? לא לשימוש־הפקר! הבהמה צריכה היתה להוליך את השוכר, את מר סטרוטיון זה בדרך במהירה ביותר מאבדרה אל מקום יעודו, אך לא להתענות יותר משצריך בתלאות הדרך ובקרני השמש. היא הושכר הוא שכרה לשם תועלת, אך לא כדי שתהא מובלת.

מודה אני: אנרטקם הוא חמר ולא עורך־דין. הוא את התביעה הציג באופן חמורי ובלא יוצלח. הוא תבע זכותו על הצל. ולא על זה סובב הענין. אבל נימוק מוטעה את הצדק לא יפחית. דנים אנו בשמוש־היתר בחמור. דנים אנו ביחס הרע אל החמור, דנים אנו בזלזול בערכו. כי על כן כיוון שהחמור סבל תלאות שלא לצורך, הופחת ערכו. ותועלתו פחתה. ואילו אמר סטרוטיון לאנטרקם: ידידי הטוב, אל נא בזעפך, הנה לך בשם האלים דרכמה או חצי דרכמה אז היה אנטרקם עונה לו: יודוך האלים ושלום על בני אבדרה. ולא היא. וכן צפונה משמעותו של המקרה הזה: כמן השק מרצע, לא רק הניגודים האישיים אלא הניגודים שבהשקפות עולם, ניגודי מעמדות. סטרוטיון חש עצמו נעלה ורם על פני האדם הפשוט מן העם. ואם אפילו על לא כלום, על קליפת השום, על אחת הדרכסות או על צלו של אחד החמורים המדובר – שום זכיון לפרוליטריון! ומה היו דבריו של מתנגדי נחלת הכלל הנו הצל, כאוויר ואור, כשמש וירח. אזי שואל אני מדוע ישתלט מיד על זו נחלת הכלל? הנה לכם זו האלימים, כיוון שרוצים הם בצורה הנוחה והזולה ביותר, באמצעות כיובש, להשתקע בנחלת הכלל.

ארכון: סלח נא, מר פוליפונוס, אל נא תטה לעבר הפוליטיקה – דנים אנו –

פוליפונוס: ארכו הרם והנעלה! – עם כל הכבוד לאשמים – הרי קיים זה בית הדין כדי להגן על זכויות העם, הלא הן הזכויות על נחלת הכלל. פטריוט נאמן אני, בן נאמן לעיר אבדרה, אבל פני אשר יורה אף צל של צל ללא כל צדק מאחד האזרחים מוטב לי כי אבדרה תעלה באש!

ארכון: המשמר! הי המשמר! כל המפריעים מיד מכאן יורחקו ואם יקרא כזאת שנית אאלץ לבקשכם לפנות את צלמי בית־הדין. הגמרת מר פוליפונוס?

פוליפונוס: גמרתי.

פיזיגנטוס: עוד יש לי להגיד דבר.

ארכון: בבקשה מר פיזיגנטוס.

פיזיגנטוס: אין זה כלל מרצוני ללכת בעקבות מתנגדי אל שדה הפוליטיקה. לעולם שוב לא יצליח איש בפני בית־הדין בעיר אברדה להחריש את השכל הישר בשלל מלים מצלצלות! החוק הוא חוק ובל יעבור וצל הוא צל לבן חמור. אז האם רוצה מתנגדי הנכבד לכפור בעובדה כי הצל הוא רכושו של השמש! ועוד דבר אחד: מתנגד אני לכל תיקון בתביעה. דנים אנו בצל של החמור ולא בנזקי־גוף של החמור! עתה בידיכם את המשפט אניח, רבותי השופטים. גמרתי.

ארכון: מר פוליפונוס?

פוליפונוס: רק כמה מלים. אין אני דורש שינוי קל בתביעה. נגד הלוגיקה של טענותי לא הצליח מר פיזיגנטוס להביא אף טענת־נגד. לאחר דבריו של מתנגדי ברור רב יתר כי הצל הוא דבר שאין למכור אותו או לתתו מתת או להשכירו בכסף ועל כן אינו מושכר אף עתה. אני מכה אותו במו דבריו. אחת מן השתים או שניתן להשכיר את הצל, או שלא ניתן להשכיר את הצל. אשר למקרה הראשון הרי מודה גם מר פיזיגנטוס שהצל נחלת הכלל הוא ואין להזכירו. ואם אין להשכיר את הצל כיצד יכול היה מר סטרוטיון לשכרו מאנטרקם? ובכן בשני המקרים לא שכר סטרוטיון את הצל. ועתה שופטים רבים ונעלים שפטו אתם בינינו, כפי שישימו האלים בפיכם!

ארכון: בזה סיימנו את בירור הדין. חבר השופטים מתכנס להתיעצות.

קרינית:

מתיעץ לו בית דיננו

מתיעץ לילות, ימים,

הלס רומא התמוטטו,

חלה נדידת עמים,

אחרים הדת, הסדר,

באה אש ואש הולכת,

החדש מחליף כל יושן –

אך מועצת הדין נמשכת.

כי בעית צל וחמור

לא רק אז קמטה כל מצח,

על בעיות גדולות כאלה

בית הדין יושב לנצח!

ולעולם על כך יריבו

איש על רע יתנכלה,

לבסוף אין איש יודע עוד

למה המריבה החלה.

מי אשם? ומי החל בה?

מחפשים לאין עזור,

על השאלות הללו!

ראש טוב לו רק חמור.