כנס סיפורים, ככל שמיוחדים הם לנושׂאיהם השונים, אף הוא אינו עשוי חוליות בודדות בפני עצמן, אלא חוט־שדרה עובר בו – חוט־השדרה של התפתחותך אתה והתקופה בה לקחת חלק. מראות וניבים של התקופה משתבצים איפוא מאליהם בתהליך אורגאני, משלימים זה את זה ומוסיפים זה על זה – באופן שכל סיפור תורם במעט או בהרבה לתמונה של התקופה כולה. ואם אמנם כך הוא הדבר, מובן גם הצורך הנפשי ללוותם בדברי פרידה.

למותר לומר, וגם השם מעיד, כי אין זה סיפורו של האחד שהלך בראש המחנה. – אפשר וסיפור המאסף הוא “לכל המחנה”: אם במשק – מקורו הוא “מן המשפתיים” ואם בשאר נתיבות ומסילות חיים אף כאן סיפורו של היושב על הכלים, “במאסף”, הסיפור הריאליסטי המתכוון אל המציאות, דולה ממנה ומאמין בכוחה ובמקורה.

הסיפור הריאליסטי – אמנם שמענו על זרמים ומגמות בספרותנו אנו ומחוצה לה: על ריאליזם ובריחה ממנו… נוסף לכך אין להתעלם מן הקשיים והספק האופפים את סיפורנו אנו, כי נאמר עליו: צעיר ובר־חלוף ההווי העצמאי שלנו מכדי לשמש חומר ולזמן את הפרספּקטיבה ליצירה. איני בא לגולל בזה את הבעיה, כי בסוף דבר סופר אין לו מורה־דרך נאמן עליו יותר מעצמיותו שלו, בכשלונה ובהישגה.

עם זאת איני מתימר כלל לתת בזה (וביצירתי כולה) ביטוּי לערכים החדשים והמתחדשים, מהם התקופה קורצה. העובדה עצמה, שהתמדתי ולא שלוותי – בכל המצבים והתמורות – להעלות דברים במסגרת היצירה הסיפורית, עוּבדה זו והיא בלבד, חיזקה אותי והביאתני עד הלום, לכנוס בזה מאלה “אשר נשמה באפם” – מאלה שאינם טבועים ב“חותם” שאוּל.

אודה ואולי גאוותי האחת על כך, כי גם בדרך נפתלת זו של יצירה לא שאלתי לי חותם אלא משלי עצמי. – הלכתי לדרכי תוך אמונה, כי האדם היהודי בן־החורין יוצר או עומד ליצור סביב חיים, בכוח מהותו ומוסרו. וכמוהו גם אני לא נתפשתי לפסגות של מוסר אנושי מופשט; כמוהו גם אני חושי שמר עלי מלצאת לרעות בשדות אידיאולוגיה זרה.

עם האדם היהודי בן־החורין ומעשיו הלכתי מראשוני צעדי בארץ, בצידו ובצמוד לו, עד שראיתי את עצמי אחד כמותו. וראיתי גם אני דעות ועקרונות שנשרו סביב; כן ראיתי גיבורים אשר נכון הייתי לכרוע ברך לפניהם – אך בראש לכל שמתי מבטחי בנצחי שבקיים. ואמרתי אל לבי: אם יסוד נצחי משותף לו ליהודי בן־החורין עם אדמת ארצנו, הרי זו אך זו ההארמוניה שבקיומנו, אשר אליה אנו נכספים.

זו הכרתי גם עתה, עם ראשית הכנס לדברי – על האמור והמובלע בהם גם יחד – עם שלא נעלם ממני, כי עתה ייבחנו מבחן סופי. תוך צפייה למבחן הזה אין לי אלא להחזיק טובה להוצאת הספרים “מסדה” – המו"ל אשר באמצעותו הסופר מגיע לקורא. תקוותי היא כי חותם־האמת לא יכזב ויוסיף מכוחו אמונה בחיים המתהווים סביב; בסוף־דבר הם הנעלים בפשטותם מכל – הם הנושאים בגילוייהם ומסתריהם זרעי עבר ונבטי עתיד.

עבר הדני

מן המשפתיים

מאת

עבר הדני

---

הטראקטור עמד

מאת

עבר הדני

דעתו של ברוך יכלה לנוח, כי המכשירים החדשים והמשוכללים ביותר הובאו אל המשק. ביד לא ייזרע מעתה כי הובאה מזרעת־הטורים. במקצרה הפשוטה או בחרמש לא ייקצר עוד, כי נרכשה מכונה מאלמת. אך הובאו המכונות החדשות והמשוחות בלכּה אדומה וירוקה והורכבו מיד על פרקיהן, שרשרותיהן ומערכות גלגליהן השונים. אמנם יש ובשעת מעשה־ההרכּבה התעורר ספק, אם פרק זה איננו מיותר מעיקרו או אותו קפיץ לשם מה הוא בא – – אבל לצורך זה הרי קיים קטאלוג של מכונה וברוך נזקק לו והמוקשה התישב מאליו מיד. אף מראש אפשר היה לסמוך כי אם הובא קפיץ עם המכונה, אות הוא כי מקומו כאן ולעולם אין לחשוד כי המשגה יוצא מלפני בית־החרושת למכונות.

לא ולא! לעולם יעיין אחד יפה יפה בקטאלוג שלפניו, ישב וישקול מעט בדעתו… וכן עשה ברוך מדי הגיעה מכונה למשק: לא חש לשער־ראשו שנקלה בחום השמש וכן לא נחפז במעשהו אפילו אם הקציר דחק – כלל היה בידו ועליו שמר: לעולם אל תהא פזיז בהרכבתה של מכונה!

הורכבה המכונה כתיקונה, שוב יכול כל נוהג בפרד לנהוג גם בה. לברוך לא היה ענין בזה. פחיתות־כבוד היתה לו אילו התמסר למכונה אחת כאחד הנערים. הוא את המכונה הרכיב ושני החניכים שלו – יחיאל’יק ואפרים – הללו יכלו מעתה להתחרות כאוות־נפשם על השלטון עליה. את העיקר קיבלו מפי ברוך אגב מעשה־ההרכבה וברוך יצא גם לשדה יום או שני ימים כאילו למראית עין. פסע ברגל אחרי המכונה ולא עלה לשבת על דוכנה. אחר־כך שכב מעט בחום השמש וסופו שהיה חוזר הביתה, כשחניכיו מושכים בעבודה. העיקר היה לגבי ברוך, שעבודות המשק תיעשינה במכונה ואילו מי ינהג בהן? ־־ שאלה היא ממדרגה שניה. העיקר היה מיכון המשק – – –

ואמנם הטכניקה ניצחה והלכה, ולא עיכבו טענות־ומענות שכנגד. מנבאי־הרעות למיניהם, פלחים אדוקים למורג ולזריעה במפולת־יד, נתבדו התבדות גמורה וחלוטה. ניצוץ הלעג כבה אף בעיניהם של מתנגדים עזים וקיצוניים לכוח המכונה. הללו הראו על הסלעים שירסקו חס־ושלום את המכונה והללו הסתמכו על נסיונם במפולת־יד, שטובה היא מכל מכונה זורעת, – אך המכונות החדשות פעלו כבכל מקום אחר. המזרעה זרעה בטורים ישרים כהיותה זורעת בשדות של ארגנטינה והמאלמת קצרה אלומות קשורות ומהודקות, כהיותה קושרת בשדות רחבי־הידיים של אמריקה. אף המחרשות המכוונות אל־התלם בידי ברוך פלחו במשק, כאשר לא היטיבו לפלוח בשום מקום אחר. יכול איפוא ברוך לשוב לשהות בדעה זחוחה במטבח המשק, אף לשתות כאשר אהב חלב בדבש לארוחת־הבוקר ולאכול ירקות חיים לארוחת־הצהריים, בשעה ששאר אנשי המשק סעדו לתיאבון בדייסה ובמרק, בתה וכיוצא בו. יכול ברוך להוסיף ולנהוג נהוגות זרות ותהפוכות שנעשו לו טבע – ואין פוצה פה ומצפצף…

ומדוע על אף כל אלה הסתמר שפמו, כהסתמר שפם של זאב? – – מדוע הוסיפו להקלות בשמש שערות־הפשתים העוטרות את פדחתו העגולה והשזופה, כאשר תקלינה שבלים בשדה? – – שמא מחרשה לא היתה מכוּונת לתלם או חניכיו הצעירים שעזרו על־ידו קלקלו בעבודת המאלמת? – – דבר מהדברים הללו לא קרה וטירון־בטירונים של המשק כיוון את מחרשתו אל התלם. יחיאל’יק ואפרים חניכיו – שניהם היו כבור־סוד לגבי תורת המכונות שקיבלו מפי ברוך… אף־על־פי־כן ניכר בברוך כי לא נחה דעתו, עדיין חסר דבר – טראקטור חסר לו.

קטאלוגים של טראקטור נמצאו לו מכבר. בית־חרושת אמריקאי שלח לו וברוך השכוב על מזרנו הקשה למד את הציורים היפים, אף ראה לנגד עיניו את המכונה כמו חיה: השרשרות, הצירים, הצינורות של השמן וצנצנות־הסיכה, כלי־הקיבול של הדלק – כל אלה סומנו במוחו בחיצים, כחיצים שסומנו בגוף הקטאלוג. אלא מאי? אנשי המשק עדיין העמידו פנים נדהמות ותמהות לשמע החידוש האחרון: אך טראקטור חסרו, כמו הונח להם כבר משאר דאגות ונסיונות שבמשק!

שמעו אנשי המשק מכבר את שמע הטראקטור, אם כי המכונה טרם נודעה במשקים. תחילה דובר על “טאנק” משוריין, הזוחל על פני שוחות ובורות ועובר מכשולים של קוצים ומשוכה דוקרנית ואין דבר העומד לשטן על דרכו, ואחר־כך הבינו כי יש מה בין הטאנק והטראקטוֹר. אבל, כלום אם מצוּי טראקטור כגון זה בעולם, מחובתו של המשק להיות עם הראשונים להביאו מרחוק? – –

– יביא נא משק פלוני את הטראקטור ונשמע מה בפיו. – שלח חץ־לגלוג ישעיהו החרש־למחצה, שעסק במכוורת, אך בו בזמן שמע וראה כל חידוש שהתחדש או עמד להתרחש מסביב.

– טראקטור?! יביא נא משק “פריון” את הטראקטור. – החזיק עם קודמו גם נפתלי הלולן – הללו הרי מתקדמים הם ויצא להם שם כמחדשי חידושים. מה אנו כי נזדרז ונהיה ראשונים?!

אם לגלג האחד או התל השני אין זאת אומרת, כי כל אנשי המקום לגלגו לרעיונותיו של ברוך. העובדות עד היום כבר לימדו על עצמן. לא היה עוד אחד שיעלה על הדעת, כי יקום ויחגור את השק לחפון ממנו זרעים לזריעה במפולת בימים הקצרים והגשומים של טבת, בעוד שמזרעת־הטורים כילתה את הזריעה עוד לפני בוא הגשם. ושוב לא נמצא אחד שחשב, כי טובה הובלת התבואה הפזורה מהאלומה הקשורה שאין לרוח שליטה בכגון זו אף בשעות שלאחר־הצהריים. בכל אלה החרישו לחץ־הלגלוג הראשון שנורה אל ברוך לשמע הטראקטור ונמנעו מהתערב בדבר. רק ברוך הסתמר כקיפוד, רטן ונהם בעקשנות שגדלה.

– אני יודע… ־ אמר בנהימה עוקצנית – כי כולכם מתקוממים לכל מכונה חדשה. אף אמרתי תמיד והריני חוזר ואומר גם עתה, כי לא רק בטראקטור נעבוד אלא גם בחשמל! – והסתמר משנה שפמו המעובה אף שיניו החזקות התגלו – החשיפו שיניו בצחוק זעף.

– בחשמל… זכרו את דברי! – הקציף ותקף כזאב הנושך – אפילו מרק מעושן לא ייזכר ולא ייפקד במטבח, כי יבשלו ויאפו בחשמל!

– מה לך ולמרק החרוך? – נבעתו הצעירות כמו הכישן הנחש לשמע דבריו – הנך ניזון מהירקות החיים ושותה דבש בחלב, ומה כי תטען על המרק שבישלנו?

– הוא הדבר… – צחק ברוך והתכרבל במעילו כמו סבוהו דבורים מסביב – לכך אני בריא באמת ולא ידעתי כל חולי. הבו לי עוד כוס חלב והדבש –ח–ח–

צחק ברוך ולגלג, עקץ ונשך, השפיל משקפיו ודיבר אל הצלחת הערוכה לפניו כחפצו, חפץ רווק בדוק ומושבע, – והטראקטור הובא. יום אחד נכנסה במשַׁק השרשרת בריית־ברזל משוריינת, שלא כזחלילים הקלים של היום. במשק השרשרת היה משום שאון מלחמה והטראקטור התרומם ועבר את התעלה בשקשוק. אלמלא עמדו אנשי המקום מסביב וראו את ברוך חברם יושב ברמה על הטראקטור – היו סבורים באמת ובתמים כי חל כאן משגה וכי טאנק מלחמה נשלח אל המשק – טאנק שנועד לשדה־קרב.

כיוון שהגיע הטראקטור והתיצב בשתיקה בשערי החצר, שוב לא היה מקום לפקפק. היה ברור כי הוא המכשיר החדש בחדשים שנוסף במקום ולפיכך אין לתלות בו עינים, כתלות עיניהם טירונים צעירים. – “טראקטור הוא טראקטור ואנו צריכים לעת־עתה לעבוד”. – אמרו ולא הוסיפו אנשי־המקום לתת את דעתם על החידוש הזה, כשם שלא נתנו את דעתם על שאר חידושים של ברוך. פנו מיד כל אחד לעבודתו במקצוע – בלול או ברפת, בגן הירקות ובחצר של המשק וחסל.

תחת זאת לא ידעו מנוחה מעתה שני חניכיו של ברוך. הללו, אפרים ויחיאל’יק, עמדו והציצו בטראקטור כאילו לא ראו זה את זה, אך הוו נא בטוחים וסמוכים כי ארב האחד בחריצות לתנועות חברו במכונה. שהרי לא כמאלמת או כטורית הוא הטראקטור, אלא ברייה מופלאה במינה – הנה הסתובב ונסוג, הרתית לפנים ואחור לתנועת־ידו של ברוך – כלום יראה בעל־נפש ולא יתפעל מהטראקטור? – אף־על־פי־כן לא נגשו מיניה־וביה אל ברוך אלא האריכו את רוחם. נוח היה לאפרים וליחיאל’יק כי ברוך יהא הפותח ולא יהיו בעיניו כמתעתעים או מתחרים זה בזה… עמדו בקירוב־מקום למכונה כמו המחזה מעיקרו העסיק את לבם ותו לא.

 נו, אפרים ויחיאל’יק, התרצו לעבוד בו בטראקטור? – פתח ברוך לבסוף בחיוך עוקצני וירד מעל הדוכן בגניחה.

– בטראקטור? – – נמנע אפרים מהשיב תשובה ישרה והסתפק בנעימה שקולה וזהירה. – ודאי! – פסק יחיאל’יק עז־הפנים והבוטח ממנו – שאלה היא? או שמא נעמוד ונביט על הטראקטור… גם הוא איננו הלכה מסיני… ח–ח … נעבוד בו…

ראה אפרים בהתקפתו הגלוייה של רעהו ושוב לא יכול להשאיר את עצמו בצל ולהחריש בשעה המכרעת, שמא יהיה בזה משום שמיטת העמדה השווה לשניהם. לפיכך מחל על כבודו והתקרב פסיעה אל הטראקטור, הקיפו מסביב והחל בודק ואומר – מקום הבנזין הוא.. בית הנפט – המיכל.. וזה פך השמן.. מה נפלאים הדברים – כל פרט לפרטו!… ויחיאל’יק צוחק צחוק עז וחצוף כדרכו, קופץ ואומר:

– זו דוושה.. וזה הגה.. זו לשמאל.. לימין.. ח–ח–פשוטו כמשמעו אין סודות..

יצאו הדברים מכלל תהייה ובדיקה ונכנסו לתחרות ויריבות ביניהם. אפרים ויחיאל’יק לא הוסיפו עוד לשאול שאלות או לבוא בעקיפין על ברוך, אלא קרסו מתחת לטראקטור, משמשו בידיהם ופתחו את הברזים הקטנים וסגרום, חקרו ובדקו את רשת הצינורות הדקים כמבקשים להציל מפיהם על רגל אחת את תורת הטראקטור כולה.

– נו.. נו.. – פסק יחיאל’יק בנעימתו הוודאית ומקניטה כאחת. לאחר שקם מקרוס על ברכיו והלך, – מחר כבר נחרוש בו – בטראקטור.

– ברוך, הבה לי את הקטאלוג ללילה… – רקם גם אפרים את מזימתו הכבושה והתברך בלבו כי בדרך זו יקדים את חברו הבוטח – יקדים עד מחר ויהי מה!

אין לדעת כיצד ישנו אותו לילה שאר אנשי־המקום – ודאי שוחחו והשתעו במטבח כדרכם, לגלגו לחידושיו של ברוך גם הפעם או הסיחו דרך סקרנות וזהירות במכונה. אמרו מה שאמרו והלכו כל אחד למעונו, על מנת להרדם ולישון שנת תמימים וישרים. כן פנה והלך גם ברוך מכורבל במעילו ויחיאל’יק פרש לחדרו. עד מהרה כבו האורות במקום, כמו גוועו מאליהן העששיות הדלות בחשכה – ורק אור אחד לא דעך. בקצה בית הבליח עוד אור ולא מתמיד שם ישב אף לא משורר כתב את שיריו, כי אפרים ישב על גבי הקטאלוג… הוא עיין בחיצים ובדק בגלילים ובשסתומים של הטראקטור כמו ביקש לטבוע במוחו לעולם את חזות הצירים, השרשרת ואת המנוע החם של מכונת־הברזל המשוריינת.

לבוקר יצא הטראקטור לחרוש ועדיין נהג בו ברוך בעצמו. אף הוא כבד־הראש, לא העלה על דעתו כי בבוקר ראשון ינהג לשדה את הטראקטור אחד החניכים שהלכו אחריו. הללו אצו־רצו מצדי המכונה שגררה אחריה בקול צלצול ושקשוק מחרשת־דיסקים גדולה ונוצצת. אכן, נאלמו לעת־עתה אפרים ויחיאל’יק, כי בברזל הכבד שלנגד עיניהם היה כדי להטיל עליהם מורא ודרך־ארץ גם יחד.

– התוכל לעבור בזה על פני התעלה, ברוך? – הפליג אפרים בשאלות וביטל את דעתו מפני דעת גדול ממנו.

– המ… – נהם יחיאל’יק נהימה לגלגנית שהיה בה משום יתרון על חברו – כלום חושש טראקטור לתעלות כאלה או לעמוקות מהן? נהג ועבור!

שמע ברוך בעד משק הברזל ולא ידע מה ששמע. אך רגע הפנה את פניו המשופמים כלפי חניכיו המריבים ביניהם – ומשנהו היה ראשו מזדקר נכחו ופדחתו נוצצת, כשהוא פועל במנופים – אחת הנה ואחת הנה – ועבר. ירד הטראקטור בזחילה לתעלה, גרר אחריו בעמוד אבק את מחרשת־הדיסקים הכבדה ושב והסיק על קיר־התעלה התלול מהצד שכנגד, העתיר פחפוחי־עשן ויצא אל מרחב השדה.

– פח. עבר ולא ניזוק… – פחפח גם יחיאל’יק בעקבות הטראקטור ורקק, כמו לבו גס במכונות הללו ולא תעלות בלבד היה עובר בהן אלא על פני תהומות היה גולש בלי־חת ובלי לחוש לטראקטור.

– בכל אלה… – טען אפרים, שהקטאלוג היה עוד לנגד עיניו על כל הכללים והאזהרות האמורים ומפורשים בו – חדשה המכונה אצלנו… וכאן טרשים ותעלות… סלעים… כמעט רגע ותתרסק מכונה חדשה.

לא רצה איפוא אפרים לקבל את דעת יחיאל’יק, אף־על־פי שלמראה ברוך הנוהג בטראקטור החל לחשוב גם הוא בפנים לבו, שמא זהירותו מוגזמת וכי אמנם שונה הטראקטור מכל מכונה אחרת. כיוון שראה במגלשות־הברזל הללו שסובבות הן וטוחנות עפר ואת בריית־הברזל כולה, שאינה מאבדת את איזונה אף בירידתה וראשה למטה או בעלייתה וראשה זקור למעלה במאונך, – בחר להסתכל בפדחת הנוצצת של מדריכם ברוך ואומר ליחיאל’יק:

– אכן, בקי ברוך שלנו במכונה… יודע כבר אותה לכל פרטיה.

– אט… – ביטל יחיאל’יק גם עתה בתנועת־יד, רקק הצדה והסתפק בחיוך בלבד.

– אתה, יחיאל’יק, מדרכך לבטל יתר על המידה. – אמר אפרים דברים כבושים לחברו – ואם יכולת למאלמת כסבור אתה שכמוה גם הטראקטור.

– לא בשמים היא… – רקק יחיאל’יק בעזות מצח – טראקטור לכך נוצר שינהגו בו והחכמה כולה אינה אלא במנופים. משוך במנוף הלזה משמאל – ועמד הטראקטור. חלץ את המנוף – והרי התחיל מיד ללכת. לחץ במקום פלוני והרי הוא פונה לשמאל או לימין או סובב לאחור. פשוטו כמשמעו.

– תפש הבחור את הענין. – שיבח אותו ברוך ופניו הפשתניים הצהיבו ממושבו על המכונה.

– אכן, הדברים ברורים וכן אמור גם בקאטלוג… – נאות אפרים בקורטוב של טינה, כי הבין שנוצח “בסיבוב ראשון” נצחון מכריע ע"י יחיאל’יק יריבו.

וקיצורו של דבר – אך זה קרעו הדיסקים את הקריעה הראשונה באדמת־השלף וננעצו כדי מחציתם בין הרגבים, כבר היה יחיאל’יק מטפס אצל ברוך מזה ואפרים עולה מזה – יחיאל’יק מושך במנופים וכובש לו על נקלה את הבכורה. עדיין סיבב ברוך סיבוב ראשון, אך הנה ירד מרצונו הטוב אל בין פחי־המים וחמרי־הדלק המעומדים באמצע השדה, שכב ביניהם והיה מצהיב בפניו ובשערו – כמוהו כאדמת השלף מסביב. אפרים כיון שראה בנצחון יחיאל’יק נאות למלא תפקיד עוזר – סגן לנוהג בטראקטור. תפש יחיאל’יק בחושו תפישה יפה את הענין והמכונה היישירה ללכת על־פי התלם הפתוח. בלי לנטות לשמאל או לימין, והרגבים רובדו רבדי־רבדים כבדים ויבשים בזה אחר זה, מדי סיים הטראקטור את סיבובו.

– אך זהו תלם! – התפעל אפרים ושכח את רגשי האיבה והטינה שהיו בלבו על חברו.

– המ… ודאי שלא כתלם מחרשת־בהמות. – לגלג יחיאל’יק אף שפניו הביעו קורת רוח מרובה.

– עכשיו, יחיאל’יק, הנח לי ואנהג! – הודה אפרים בחריצותו של יחיאל’יק והשלום ביניהם הוקם על מכונו.

מעתה הלכו והקיפו את השדה, הלוך והפוך בצלחות העגולות והנוצצות. עדיין מתחשש אפרים שמא מתחממת המכונה מעט יתר על המידה ויחיאל’יק חברו פוסק שטראקטור אין מדרכו להתחמם… אחד יורד ובודק אם די שמן במכונה ואחד מוסיף לה מפח הדלק. היו רואים את עצמם שני החניכים כחברים בלב ונפש ליד המכונה שבאה לידם. אמנם מדריכם ברוך מנמנם בקירוב־מקום בחום־השמש, אבל הם הם אדוני המכונה המופלאה הזאת. הנה עלו והתרחקו במעלה השדה – והמכונה צייתה. יצאו את קצה התלם ומשכו בחבל את המחרשה למעלה – מיד הסתובב הטראקטור וננעצה המחרשה בצד שכנגד ושוב מדיקה היא את האדמה כעפר לדוש. רטטה המכונה הגדולה במלוא הרטט, כהרטיט בהמת־עבודה במלוא־כוחה…

ולפתע פתאום עמדה. בעצם מעלה הניר הארוך, בטבור השדה נפחה את נשימת הדלק האחרונה ומיאנה לשוב ולהוציא גץ, לגלות סימן חיים, עמד הטראקטור וצלחות המחרשה שקועות באותה שעה בתוך אדמת הניר מעל לראשן. האם אזל הדלק? – והרי אך זה יצקו אותו… שמא תקלה נפלה בטראקטור – והרי חדש הוא – זה לו יום ראשון בחרישה.

– אין דבר… – היה מבטיח יחיאל’יק בחוצפתו ובעזות מצחו – מיד נשוב ונדליק אותו אך נטול את הידית ונתן סיבוב הגון.

פח… פח… ־ פחפחה המכונה. גץ־גץ… ־ הגיץ הטראקטור, אך רוח־חיים לא נכנסה בו. שב ועמד דומם.

– מה קרה שם, בחורים? ־ התנער ברוך משכיבתו וקרב אליהם בעצלתיים.

– לא קרה דבר. – השיב יחיאל’יק ־ פשוט יש לשוב ולהדליק. נגש ברוך עד למכונה והתיצב אל הידית התלוייה לו מלפנים. סובב בעצמו פעם אחת ונשף רוח כמו הכין את עצמו למלחמה. עדיין הטראקטור לא נע ולא זע גם לגישתו של ברוך וחניכיו סטו מפניו הצדה. הצהיבו מטילי־זרועותיו הכבדים של ברוך. אניצי הקש היבש שעלו בראשו הצהיבו גם הם כשערו הקלוי. אך זה חשף ברוך את שיניו לצחוק למכונה העקשת ונצמד אל ידית־הנצנוץ – סיבב ולא נפרד מעליה, כי סיבב בשניה ובשלישית.

“פוח־פוח”… נענתה בטן המכונה כמו ריקה ונעו ועמדו שסתומיה.

– מילא. – מצא יחיאל’יק מוצא מהמצב הקשה שנוצר – נלך לאכול “צהרים” ונשוב לשדה.

– אף זו עצה ראוייה להשמע. – החזיק אפרים אחריו והתכוון שישמע גם ברוך. אותה שעה חבטה הידית על ידו של ברוך, במכה אחורנית חבטה, ניתזה מתוכה נשימה חטופה ומהירה שחזרה וכבתה… הזדקף ברוך בלי־אומר מעצמת המכה וניסה להניף את זרועו אך חש בה כאב. שוב לא צחק ולא החשיף את שיניו הבריאות אלא בסבלנות שבאלם השתרע בצד מכונת־הברזל, אסף את זרועו ושכב על אדמת השדה, כאוסף כוחות חדשים לעזרה… והרגישו שני חניכיו של ברוך כמו הוכרז כאן דו־קרב בשדה – בין המכונה שהגיעה למשק ובין האדם שהחל משעבד אותה לרצונו – דו־קרב שייערך ביחידות ובעמל, עד אם תנוצח המכונה.

ידעו כי אין עוד מועיל בדברים לברוך. הם פנו ללכת לעבר המשק לאכול את ארוחתם במטבח ורק מפעם בפעם הביטו לאחוריהם בשתיקה. אפרים ויחיאל’יק שוב לא היו מתנצחים ביניהם בדברים ולא התנגחו בדעות – כי שם נצב דום יצור־ברזל כבד ומשוריין… שם השחיר כבר הניר הארוך־המפולח, ניר שלא נראה עוד כמותו במשק… כנקודה שקטנה והלכה שכבה על־יד המכונה דמות עקשנית וסגורה – היא ברוך. הוא לא ישוב עוד למשק כל עוד לא ניצח את המכונה העיקשת. הוא יבדוק את הגץ, הוא “יצית”, הוא יעביר מהבנזין אל הנפט – והטראקטור יעבוד… לכך שוכב שם ברוך וצובר כוחות עקשניים, כמוהם כשל טראקטור –

כן רחקו והלכו מהמקום בו הטראקטור עמד.

---

המלחמה באבני ה"שיון"

מאת

עבר הדני

באותה שנה, אנשי שפיים השקטים דרכו עוז, היו כגיבורי־מלחמה אשר שמאלם תאחז מחרשה וימינם לא תרפה מהשלח. אם הבטת לצפונה של שפיים וראית עגלה מתנהלת במרומי האופק ומשמשת אותה פלוגה של בני־חיל; ואם מעבר לכביש נשאת עיניך – ונראו ראשיהם של שפיימים מבצבצים ומציצים מבין שיחי השמיר; – כעבוד בצבא עבדו אז במשק ופלוגות נשלחו לארבע רוחות השמים… בצפון עקרו אבנים וסלעים מאדמת השדה ומעבר לדרך שילחו את הקרדומות הקטנים בשיחי השמיר הצפופים כְּבָתָה, ביראום על שרשיהם והפילום חללים על הקרקע הבתולה.

האם חסרה אדמת מזרע למשק שפיים, כי יצאו להכשיר את “הבּוּר”? שמא כבר הכשירו בכל את הקרקע המעובדת כי נתפנו ללחום בשמיר? לכאורה, טענו אנשי המקום בינם־לבין־עצמם, שאך זה יש להתחיל בזיבול יסודי של הקרקע ולהמשיך בו עד תשלם המלאכה בכל שדות המזרע: בלי זבל לא תיענה אדמת שפיים הטובה. – כן חזרו והכריזו.

ולא אמרו די השפיימים בדבר־שפתיים בלבד, כי החלו מיד לאגור את הזבל. שלחו עגלות אל החוץ להביא זבל למשק ועוד הגדילו לעשות: טענו את השקים של “המלח”, שעבשו והרקיבו במרתף העזוב של פקידות הבארון משנים שעברו במושבה הקרובה, והביאום אל המשק.

– ודאי יפה “מלח” זה לפיזור בשדה. – גיחכו השפיימים את גיחוכם המפורסם – כי “מלח” ירוק הוא ומוטב שיהא מונח בחצרה של שפיים משיהא מתגולל ומרקיב בלי תועלת.

וכן בידים הוציאו ממחנה־הצבא הקרוב את גללי הסוסים הטריים, לגמו בהנאה משונה את הנשדור העולה מהזבל החם והביטו אל ערימת הגללים שהלכה וגבהה בחצרם מדי יצאו וחזרו העגלות יום ביומו. אף־על־פי־כן ידם הוסיפה להיות נטוייה, כי גם לאחר שנאסף כבר הזבל וערימתו הוקצעה מארבעת קצותיה וגם אחרי שהשקים של “המלח” גובבו נדבכים־נדבכים, לא אמרו די השפיימים והוסיפו להשתוקק לפעולות.

– לסיקוּל בשיוּן! – הצביעו מזרחה כמצביאים מובהקים שלא אמרו די בנצחונות שניצחו. נפלה הסיסמה החדשה בשפיים והוכרז מיד על גיוס לשיוּן. שוב לא התעורר פקפוק או היסוס שמא מעטים הכוחות או עייפו במקצת. משכו השפיימים את מכנסיהם למעלה, מעכו את כובעיהם המהוהים כחיילים ותיקים המריחים ריח קרב… האם לא הם שנלחמו בשמיר ויכלו לו או לא עקרו את הסלעים הנעוצים באדמת השדה… ־ מדוע לא יצליחו בסיקוּל בשיוּן? – –

כה גזרו קל־וחומר, שפטו והחליטו. אמנם ידוע ידעו כי לא השיון כשאר האדמות של שפיים ולא עוד אלא רבים תהו גם תמהו – איה מקומו? – – ואם הוותיקים במשק ידעו כי קיים הוא, אבל גם הם בעיניהם לא ראוהו. אולי מפי קודמיהם קיבלו ואולי בדקו במפות ומצאו, כי אי־שם בגבול ממזרח של שפיים משתרעת חלקה – אך רגלם לא דרכה בה ועינם לא שזפתה עד כה.

אף־על־פי־כן לא נמצא אף אחד מערער, ובתכונה מיוחדת עשו את הכנותיהם לשיון בפעם הזאת. התפקדו והוציאו את הסקלנים המנוסים, את המומחים המובהקים לקרדום ולדקר ולשאר כלי־המשחית, שקנו להם שם במלחמות השמיר והשית. וגם ראש שמו לפלוגה הנבחרת הזאת: את החבר דונגי השימו לראש – הוא דונגי שעשה את מיטב שנותיו בחפירות־מלחמה, ראה בעיניו את המוות ושימש, לדבריו, לא אחת מטרה ללועי תותחים ומקלעים בשדה קרב וניצל רק בנס…

גוייסה הפלוגה וניתן לה ראש, שוב לא נשאר אלא לסיים בהכנות ולצאת. בחרה הפלוגה עגלה קלה וטובה, אסרו בה בהמות מהזריזות ביותר; רץ אחד לחצר ונטל את הדקרים הכבדים ואחד השחיז מבעוד בוקר את הקרדומות הקטנים שלהביהם נפגמו וקהו במלחמות הקודמות; נזדרז פלוני למטבח והביא ככרות־לחם ומשך אלמוני קלחות ודוודים של צידה – התמלאה העגלה עד אפס מקום. והרואה את הדוודים, הדקרים ואת שאר הכלים היה סבור בלבו, כי יוצאת הפלוגה הקטנה בעוד שחר לתור לה אדמה לא־נושבת.

– “היידה!” – – – קראו בני־החיל, התפקדו לעיני מפקדם האמיץ וישבו בעגלה זה בכה וזה בכה.

ותמשוך הבהמה הזריזה, ותסע העגלה הקלה, ותצא הפלוגה לדרכה בצלצל הדוודים וברזל הדקרים… כל עוד השתרעו משמאל השדות הידועים ומימין המשתלה והחורשה של שפיים, ירטה הדרך לנגד הבהמה הקלה ונוסעיה; אבל הנה הגיעו עד קצה הדרך הזאת ושלושה אקאליפטים לחשו וסוככו בגזעיהם העבים ובמוטות ענפיהם על באר עזובה – – הנה אבדה הדרך בפאת דשא ירקרק ולצד מזרח לא ניכרה עוד מסילת אופנים כי צומת שבילים כרוחב פרסת החמור או סוסת־הרכיבה…

אף קטנו והלכו מאחור בתי שפיים הקטנים, באדמה נבלעו וארץ לא־נודעה ושחורה כיריעת־העזים השתרעה לפנים – ותאט המרוצה השוטפת. הבהמה עצרה בריצתה הקלה, נדם צלצל הדוד והדקר ורוח לא קמה בפלוגת בני־החיל להפר את השקט סביב. אולי הרהרה הבהמה הזריזה כי כאן תמשוכנה המושכות לחזור אל המשק או אולי גם הנוסעים הרהרו בבתים שנעלמו מאחור – – אך העגלה הוסיפה לנסוע מזרחה.

בפעם ראשונה עלה אופנה על סלע־בזלת, נענה בחריקת הצירים ושב והסתובב לאטו וביתר זהירות. אכן, לא אבן בזלת אחת ארבה מעתה לגלגל, כי הלכה ורבתה הבזלת. כמו ממערכה מסותרת הגיחו אבנים וסלעים, נבקעו לבקיעים וכיסו את עין־הארץ הזאת – בקיעים עצומים, גושים של בזלת – כמוהם כבליסטראות השחורות שהותכו ונוצקו בידי חרשים ונפחים אדירים.

– שמא נחזור? – חלף הרהור בלבות בני־החיל, אך מפיהם ולחוץ לא השמיעו.

כי סקרו הנוסעים זה את זה: בתי שפיים היושבים בעמק לא ייראו עוד ואפילו בתי הישוב שבהר נחבאו… אותה באר עזובה אשר עם הדרך אף היא הפסיקה כל קשר ביניהם ובין הישוב מאחור… מכאן אך ארץ־האבן משתרעת לפניהם ואין ממנה מוצא ומפלט… היספיקו הדוודים הקטנים לכלכל את נפשם והקומקומים הדלים לרוות את צמאם?… שלושה הדקרים המוטלים תחת רגליהם האם יעמדו גם בארץ הזאת? – –

– הנה השיון! – קרא לפתע דונגי, שראה לא־אחת את המוות מציץ מתוך לועי־תותחים נוראים ושם לאל את הרהוריהם הכבדים של חבריו בני־החיל.

וכאשר נשאו הנוסעים את עיניהם וראו ממולם את הגבעה החדה־המבוצרת, את הוואדי הגולש לרגליה ואת המדרון אשר מעבר מזה – לא ענו לו דבר, אך לבם אמר כי אמנם השיון הוא. השיזף העתיק המוריק לרגלי הגבעה, חורבת־אבן נשכחה אשר בראש הגבעה, השרשרות השחורות של גבעות־האבן מזרחה – כל אלו עדים הם כציון נאמן, כיתד של ברזל שנקבע עליה שם השיון.

השיון? – – ניתק הדיבור מפיהם ויביטו אילמים על האבן.

ראה ראש הפלוגה כי נבוכו הסקלנים הטובים ורוחם נפלה למראה בקיעי הבזלת והוואדי הנופל כנחל־לבּה גועש, וידע כי עתה השעה הנכונה לאמץ את רוחם בדברים היפים לשעתם. מיד קם ממושבו וירד מהעגלה שעמדה, חבט על כובעו המהוה ואמר בעניווּת יתירה:

– שמעו, חברים… כח… כח… – כעכע ופזל בעינו – יום אחד היינו יושבים בחפירה הקדמית ושראפנלים עפים מעל לראשינו –

שמעו החברים הפעם בלי־חפץ לדברי דונגי, כמו לא האמינו בעלילות שעולל עם גרמנים ואוסטרים, ועיניהם נטויות אל השדה הקודר. הבין גם דונגי, כי רך לב חבריו ואולי ירצו להפוך את העגלה ולחזור, בלי לנסות את הדקר או לנגוע בדודי הצידה שלקחו עמהם, ומיהר גם הוא לאחוז בקצה השני של החבל, לאמור:

– ח־ח – פתח ומצמץ כנוהג קלות־ראש ומסיח דעתו מענין השיון כל־עיקר – האם לא אנו עקרנו את השמיר בשדה, לא סיקלנו בכרם ושדה לא עיזקנו?! –

פעלו הדברים למחצה. אמנם הם שסיקלו ועיזקו וקנו להם שם כסקלנים המפורסמים של שפיים, אבל כמראה הזה לא ראו. גבעת הבזלת הזאת שאין לגשת אליה וקירותיה זרועים אבני־קלע שחורות… הנחל הנופל למזרח ואינו מוריד שמה מים אלא זרם של אבן – – אף המדרון שעליו נאמר כי השיון הוא ואין סימן או ציון כי הוא הוא החמש־מאות דונאם אשר שמם השיון – –

– אכן, נבהלתם… – הטיל בהם דונגי מרה בלשונו החריפה ולשוא.

– הו, חבר דונגי… – הודו ואמרו – הראית את האבנים שבכאן, השקועות ראשן ורובן במעבה האדמה… הגבעות שכמוהן כהררי־חושך סביב ואת השיזף הבודד הראית?… הרי נתונים אנו כאן בין שמים וארץ ושמא יסתערו לפתע עלינו פרשים רכובים על סוסיהם הקלים ממזרח? – – אנה נבוא? – –

– ניחא… – נאות לדעתם גם דונגי – הבו ונאכל את ארוחת הבוקר שלנו, כי לא כרעב השבע.

להצעה זו נאותו מיד ולא העמיקו לחקור אם יערים עליהם מפקדם ובמזימה יגנוב את דעתם. הזדרזו בכה ובכה – אחד הוריד את הקומקום העטוף בשקים ומזג בספלים את התה ואחד הוציא את הלחם, אחד פרס את הלחם וצייד כל חבר במזלג ובכפית, שלא ייגרע גם חלקו בסלאט ובזיתים. היו זריזים במלאכתם.

בצל העגלה ערכו את שולחנם ואכלו, בצוותא עם הבהמות שנשמו את נשימתן החמה והביטו אליהם באמון. נתפרקה תוך כדי ישיבה ולעיסה ראשונה האימה של הקרב והשיזף הירוק אשר בראש הגבעה סיפר על שריד של ישוב, השבילים העידו גם הם כי פה יעברו רוכבי חמור וגמל וסוסה אצילה ממזרח מערבה ולהיפך – נחה דעתם.

– והיה באותו יום… אנו יושבים בחפירה… – המשיך דונגי לשעשע את רוחם – ואין לנו מים לשתות, אף לא טבק לעשן…

– בדייה היא, חבר… – התעודדו הבחורים ושקלו לו, צחקו והתיזו את רסיסי התה מפיהם כמו אחזם בולמוס הצחוק באחת.

– לא היו חפירות, לא היו דברים מעולם. בחפירות לא היית ואפילו מראה חפירה לא ראית, חבר דונגי. – הכריז בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים הסקלן הראשון.

– לא דובים ולא יער… ־ נענה אחריו גם הסקלן השני ולא נשא פנים לדונגי.

– מילא… – חבק המפקד את ספל התה, תופף באצבעותיו על כתליו החמים כמחמם את ידיו הקפואות וישב שקט על שמריו. לא ניכר אם רגז או נעלב, או הקפיד על כבודו – ניחא… ובכן חפירות לא ראיתי… – פלט כמדבר אל עצמו ועיניו הקטנות מצמצו בתום־לב.

הוא את מטרתו כבר השיג. הסקלנים שתו את התה וחומו כבר נמסך בעורקיהם. עיניהם נוצצו בברק־שובע ולא ניכר בהן עוד מורך־לב או היסוס. עכשיו שבו והיו לפלוגה ועם פלוגה שכמותם קום הסתער על שדה השיון ואל תחמיץ את השעה! – ויצאו הסקלנים בשורה אל שדה האבנים הגדול והתכנית כמו תוכנה מאליה. אבן ואבן הצדה – ופונתה מסילה להכנס בעגלה לשדה. הוטלו אבנים לימין ולשמאל ונפתחה דרך נאה מראש המדרון אל הוואדי. כה נתקע טריז בלב השיון.

– עבודה זו תארך שלושה חדשים. – אמדו הסקלנים המנוסים ויפרקו את דפנות העגלה לצדדים.

– במה דברים אמורים? – מצמץ דונגי בעיניו הקטנות – אם לא תצמחנה אחר־כך אבנים חדשות בשיון.

– תצמחנה?! ־ צחקה הפלוגה ותשכח כל ספק והיסוס.

– בידוע תצמחנה… – שעשע דונגי את חברי פלוגתו הנוחים.

– ח־ח – צחקו שבעתיים הסקלנים הידועים – אך זו בדייה מוצלחה ונוספת על אלף הבדיות שבדית עד כה.

ותהי להם העגלה פרוקת־הדפנות כרכש־ברזל להסיע אבן גדולה וכל סלע: שתים־שלוש אבנים על העגלה האחת ואם גדול הסלע מאוד והעמיסוהו לחוד בעצה והורידוהו לואדי. – פה תהיה קבורתו… – ברכו בנשימה מאומצת אחרי הסלע שדורדר במדרון.

הלכה וצמחה חומת האבנים השחורה בוואדי למטה. כל אבן וסלע נידרדרו בזו אחר זו ממדרון השיון ואדמת השדה מתפנה והולכת. הגבעה החדה מזדקרת ממול והשיזף הירוק עומד דום בצמרתו הדוקרנית־המדולדלת – ואין מוחה בעושים בסיקול… שמא נרמז מלמעלה לראות בעין יפה את פעולת הסיקול הנועזת בשדה השיון אף הוסכם להניח לסקלנים של שפיים לסיים את מלאכתם בשלום? כי לא הגיחו פרשים רכובים להשחית בפלוגה הקטנה והרי הבזלת השחירו כשרשרת בטחון מסביב.

כה עיזקו ויסקלו סקלני השיון. בהפסקות של צהריים ובוקר סיקלו. בהיות שמש הבוקר גבוהה עמדו כבר הכן במערכה הכבדה ובעטות צל ראשון שלאחר־צהריים על מדרון של גבעה ועל כותל של גיא כבר התנהלו לאיטם בעגלה משדה השיון לשפיים. היו יוצאים בזהירות את תחומי ממלכת האבן, ופה אינם פוצים בבדידות מסביב, עד הראות מרחוק הבאר העזובה ואמירי האקאליפטים המתלחשים עליה. אז היתה נחה דעתם כמו זכו פעם נוספת לראות בבתי שפיים הקטנים מרחוק בעודם בחיים – –

ואמנם שלושה חדשים רצופים נסעו וחזרו – אף יום אחד לא הפסיקו את המערכה הכבדה. היתה כבר העגלה חטוטה מהאבן וגלגל כבר סטה, חשוק־הברזל כבר נשחק. נמעכו משנה כובעי הסקלנים העזים ונפרמו תפריהם עד הראות ניר המצחיה של הכובע בחוץ. ואף־על־פי־כן עוד הוסיפו לנסוע – –

התבואה נאספה כבר הגורנה משדות שפיים שהבשילו, נדושה, והבר והתבן הוכנסו במחסנים הגדולים. טיילו רוחות־קיץ בטלות על פני השדות הקצורים וברחובה של שפיים, שקוציה וחרוליה כבר קמלו. ועדיין פלוגת הסקלנים נסעה בדרכה יום־יום, בוקר־בוקר ניצבה העגלה הקלה והבהמות אסורות בה. בוקר־בוקר משכו מהמטבח האפלולי את דודי התבשיל ואת השק של הלחם. בוקר־בוקר התמהמהה העגלה הרתומה עד היאסף הפלוגה היוצאת לשיון.

מהבאר העזובה ולמטה כבר נסולה מסילת־עגלה, מרוב נסיעה בדרך הזאת, ופרסות החמור, הגמל והסוסה הדוהרת לא יכלו לטשטש את המסילה הכבושה. השיזף המוריק על ראש הגבעה כבר ידע עת־בוא העגלה והמתין לה. מצודת האבן למעלה שוב לא הזדעזעה לדרדורה של האבן – האבן שנחה על אדמת השיון מימים קדמונים – –

– האבן הזאת צמחה מאליה באדמת השיון. – עדיין החזיק דונגי בסברתו המקורית וסקר בעין ערמומית וממצמצת את חלקת השדה הנקיה.

– אט… – צחקו אנשי הפלוגה ושמטו אבנים אחרונות אל הוואדי בתנועות מהירות – זו אינה אלא סברת־כרס, דונגי – ח־ח – זו אחת מאלף ואחת הבדיות שבדית. לא תצמח האבן מתוך אדמת השדה כי לא כצומח האבן. משמים נפלה… זרמה מלועי־געש פתוחים והוקאה על הגבעות מסביב.

– לועי געש… שמים… – דונגי ביטל ופשק את ידיו, פירך בבוהן עבה – שנפלה משמים מנין? ומנין שירקו לועי געש? – –

– מנין שירקו לועי געש?! – שוב לא יכלו הסקלנים לכבוש את רוחם לבורותו של זה – הו, חבר דונגי, ומנין כי אתה אוכל בפה או כי מוחך מוח־תבן? – ח־ח –

– מילא… – לא חת ולא זע המפקד האמיץ – שמוחי מוח־תבן לאו דווקא. אבל שאתם, סקלנים של שפיים, ראשי חמורים זה ודאי וּודאי… כי אם לא היו לועי־געש ולבּת־אבנים אינה אלא משל, הווה אומר, בעל כרחך, כי האבן צמחה מתחתיה! –

– ח־ח־ח – הריעו בצחוק הסקלנים מסביב, כשהם משתעשעים עוד נפשם־בם באמצאותיו של מפקדם המפולפל.

– וזה לכם האות: – חיזק הלה את דבריו וסקר בעין חדה את השדה הפנוי – ביום מן הימים אם נשוב לשדה ומצאנו כאן אבנים חדשות שצמחו תחת אלו שדרדרנו למטה.

אפשר שצדק מפקד הפלוגה וצמחו לאחר זמן אבנים חדשות בשדה. וכן לא נודע אם אחרי שסוקל השדה, כמתואר, עמסו השפיימים מחרשות ושקי גרעינים ויצאו גם לזרוע את האדמה הפנוייה. סוף־סוף היה השיון מרוחק ואולי לא עיזקוהו אנשי שפיים החרוצים אלא להוכיח כי יכולים ויכולים הם לחולל נפלאות אם ירצו. אף זאת: הרי בעצם המערכה הכבדה, עוד בהתחולל קרב־האבן המפורסם בשיון, כבר נחלקו הדעות – הללו אמרו כי אדמה עידית כבשו וסיפחו לשפיים והללו טענו כנגדם כי זיבורית היא ואינו כדאי כל־הטורח. הללו הוכיחו כי אדמת מדרון לעולם היא עידית והללו פירכו וסברו את ההיפך.

אבל –

אם גם לא זרעו השפיימים את האדמה שסיקלו הרי יום יבוא ויזרענה זורע – יבוא אותו יום וזורע יצא בעגלה רתומה לבהמות בדרך עם הבאר העזובה ויפן מזרחה. או אז – כאשר יראה את השיזף המוריק מרחוק ואת הגבעה המבוצרת מלמעלה, ידע כי הגיע אל אדמת השיון. ואם יביט אל הוואדי וראה את חומת האבנים הגדולה, ישא את עיניו אל המדרון הפנוי מכל אבן – אפשר יעלה על לבו כי זה מקום העלילה המסופרת.

אז לא תתקפהו אימה למראה שרשרות הגבעות הקודרות כהררי־אבן וחושך. אז יזכור כי עבדו כבר בזה סקלנים מנוסים ונלחמו גם יכלו לשיון – – והוריד בצל השיזף המוריק את מחרשתו הקלה ופרק על הארץ את השק המלא גרעינים – ופסע וזרע ומשך במתינות על פני המדרון הנאה אשר מעל לירדן, כמו לא היה מעולם אדמת־אבן – – –

---

נקמת פר

מאת

עבר הדני

לעורכי הראשון, אשר ברש

רגז זמרי הזקן ויתהלך סר וזעף בעדר. לחך ליחוך – ליחוכיים את העשב הירוק ומיד נשא את ראשו בגאון יהיר, ליכסן את מבטי עיניו העגולות והיה משרבב למעלה את שורש זנבו המורם. בפסיעות־און עבר בין הפרות המלחכות, כגבר שכוחותיו עוד במתניו. כל הפרות האלה היו רעיותיו־לעדר זה שנים מספר, וכל העגלות המבכירות האלה מיוצאות־חלציו היו. אפילו העגלים השעירים והמדובללים, שהשתרכו בצידי דרכים בעקבות העדר, ולדותיו היו.

את כל העדר רב־הראשים הזה הקים זמרי הזקן. ואם נשאת את עיניך על פני העדר, ולוּ גם בסקירה חטופה מאוד, – וראית מיד את אותותיו של זמרי: הפס החום, העובר לאורך השדרה, הזנב הארוך המעוטר ציצית מסולסלה, שורש־הזנב הזקור למעלה – סימניו המובהקים של זה. אכן הוריש זמרי מדמו ולא חסך אונו. כל הטבוע בדמו מסר לעדר זה.

האם היו סגולותיו רבות? על שאלה זו לא ידע איש להשיב תשובה ברורה. מוצאו של זמרי לא היה ברור. אמרו כי בן־תערובת הוא, בן־כלאים. הדם האציל הדמשקאי ניכר בו – ראשו, זנבו, אורך גוו העידו כי דם דמשקאי בו. אבל ניכר היה גם דם נוסף, נופך דם של אחרים: הצבע השחור של פרוותו ורצועת הגב החומה־האדמומית ענו בו, כי דם נחות יותר נמזג בו לדם דמשקאי.

רק באחת לא היו חולקים, כי רב אונו של זמרי, וכוח פריונו גדול היה. כל הפרות האלה, המלחכות עכשיו בלי־הרף את העשב בבקעה ועל הגבעות – כולן היו מביאות ולדות מדי אביב באביב, אחת לא נעדרה. ולא היה דואג לעדר – ידעו כי זמרי מהלך בו ואפשר לסמוך עליו: בבוא האביב ו“הרביעה” תתחלנה הפרות ללדת בזו אחר זו, מי מהן תלד בלילה בהיותה כלואה בדיר, ומי מהן תמליט בשדה לעיני השמש, על מרבד הדשא תשגר את ולדה הרטוב־הרך.

והיו הוולדות יפים בהוולדם, על נקלה היו מגיחים מרחם אמם בבוא יומם ונשגרים לארץ. עדי־רגע היו קמים על רגליהם, מתנודדים אילך ואילך ומנגחים בעקשנות עיוורת אל ירכיהן של אימהותיהם. והיו אנשי המשק מביטים על הוולד הרך, מחליקים על עורו הנוצץ ושבים ונטרדים לעבודתם.

– ולדותיו של זמרי איתנים הם – הסתפקו ואמרו בבטחה.

– מוצקים הם וכבדים במשקלם – היו עונים ואומרים אמן למעשיו של זמרי.

אמנם אחר־כך לא היה גורלם של הוולדות שווה. את הנקבות היו מוסיפים לטפח, כי עגלות הן ותהיינה לפרות. ואילו מפי הזכרים היו מזדרזים אנשי המשק לחסר חלב, כי על כן רק עגלים הם וסופם לטבח. והיו ממהרים העגלים להזדקן, שערם הרך היה ממהר להסתמר, סנטריהם היו נעים ומתארכים כמחוסרי דם, ופרוות שער מדובללות ודהות היו גדלות עליהם, כאשר תצמחנה על כלבים מזי־רעב.

ואפילו חלקן של הנקבות לא שפר תמיד. אמנם היו מניחים להן לינוק מדדי אימהותיהן, אבל אם נזדעמה אותה שנה ועשב לא היה? אז היה דוהה גם שערן של אלה, היו שוקעות עצמותיהן, ומעיניהן ניטל ברק החיים.

בכל זאת היו מוסיפים לגדול – בין הזכרים, בין הנקבות – בין ברוכה היתה השנה, ובין זעומה. כי טבע בהן האב רב־האונים כוח לא מצוי, ובכוח זה היו לבסוף מתישרות עצמותיהן ומתחסנות, עד היות הזכרים לבני־בקר ראויים לטבח והנקבות ראויות להבכיר. כן נוספו שנה־שנה ראשים בעדר והעגלה עולה ביפיה על אמה. בצד פרה פעוטה ועניה הלכו דורות – הדור השני יפה מקודמו; בצד אם שחורה ופזלנית השתרכו זקופים שניים, שלישיים ורבעים והם חומים, גבוהים ואצילים ממנה.

– כל אלה פרי זמרי. – היו אומרים במשק בבטחה, כי יש דואג ואב לעדר.

והרגיש זמרי במדובר עליו. נשא בגאון ראשו, פעם במתינות את פסיעותיו. בין בצאת העדר למרעה ובין בשובו עם ערב, הלך זמרי בראש או במאסף וכולו אומר כבוד. אכן, לא הרועה נהג בעדר, כי אם זמרי, ולא היתה סיבה לנזוף או לגעור בו – כה ישרה היתה דרכו, נאמנה ומכובדה. לשדה זרוע לא נטה מימיו, בשדות זרים לא דרכה רגלו. ואם סטו פרות ופרצו לתוך שדות זרועים, והרועה קיבצו בשצף־קצף ובאפס־נשימה, היה ניצב זמרי במקומו: לא זע ממקל־חובלים של הרועה, לא נע מחלוקי אבנים אשר קלע.

– בי לא תנזוף ולא תגער. בי לא תשלח את מקלך ואבניך. – היה אומר מבטו העגול של זמרי בהשתרבב שורש־זנבו אל־על.

ולא נגע בו הרועה בשטף מרוצתו. ידו היתה נעצרת מאליה. האבן היתה נוטה ממסלתה ומקל החובלים היה טס ועובר על גביהם של נחותי־הדרגא בעדר: על פרה עניה וסוערה, על עגל מדובלל ועקשני שלא תואר לו ולא הדר, או על אותם זכרים מסורסים שאינם יודעים מורא־שמים ודרךֿ־ארץ… כה נהג זמרי כל ימיו ולא נגעה בו יד רועה, וראשו הגא לא ידע כניעה מהי.

– בעדר אני מנהיג וראש. – נדמה הכריז ראשו הקט והנאה, המיושב על עורף ענוד קפלים של עור נוצץ.

והיה שוכך זעפו של הרועה למראה זמרי; היה הרועה בוחר לו רצועת דשא, צל של מחילת עפר, יושב ומעיין בספר ורק לפרקים מעיף מבט חטוף על פני הבקר המלחך בעשב, כי זמרי נהג את שררתו ביד רמה, לא הרבה ללחך, שתים־שלש לחיכות קלות ומניח את השאר לפרות המלחכות. הללו ליחכו כמו לא ידעה בטנן שבעה, אבל הוא שבע מחופן דשא, והזדקף מיד באצילות המיוחדת לו וסקר את אלה הסמוכות אליו, המלחכות בשקידה רבה כל־כך. ובהזדקפו ראה הכל, דבר מעיניו לא נעלם.

ראה זמרי את בני־הבקר המשתובבים, שהאביב נסך אונים במתניהם. כל עוד השתובבו ביניהם־לבין־עצמם לא שעה אליהם ואל משובתם; אבל אם עבר מי מהם על מעשי הקונדס המותרים והחל לחזר בשחצנות יתרה אחרי עגלה שסטתה, וראו ממנו בני־הבקר האחרים וחיזרו גם הם אחריה – ונטה זמרי את ראשו לאות, כי אינו מרוצה מהליכות אלה. אך תנועה גאיונה אחת היה מניע – ומיד הבינו בני־הבקר לכוונתו. היו פונים ופורשים להם, כנזופים נחבאו בין ראשי העדר, כאותם שנתפסו בשעת קלקלתם.

וקרב זמרי בפסיעות מתונות אל אותה עגלה שסטתה, והתיצב בסמוך אצלה, ליחך שתים־שלוש לחיכות קלות מן העשב הדשן ושב והזדקף בעמידתו האצילה. מעתה לא העז עוד בן־בקר לבוא במחיצתו, ואותה עגלה שהגיעה לפרקה היתה זהירה מלשקר בעיניה לצדדים. ענווה וחסודה ליחכה בעשב כמו יראה את גבורתו של זה, את תנועתו הכבירה.

כה היתה דרכו של זמרי ביום אביב ובשלהי קיץ, ביום גשום ובליל קרה. תמיד נאמן לתפקידו. ובהכנס העדר מהמרעה לדיר והשער סוגר עליו, והבקר צפוף מבהלה וחפזון, גוף אל גוף ועור אל עור, ניצב זמרי בתווך, שירבב גוו, זקר ראשו כאילו בשבילו מסומנה תמיד עמדה מרווחה. שקט וגא עמד ולא כפף ראשו בפני הגשם או הרוח או החמה הלוהטת ביום קיץ.

ויש שצלף הגשם במצלפות חדות את עורותיהם של ראשי העדר, ויש שניתכו מטרות מן השמים – זמרי עמד כעמדו תמיד, זקוף וגא. יש שעמד העדר באחוריו אל הרוח העזה הנושבת מצפון ושולחת חיצי גשם ממורטים כקרח – וזמרי לא חת. יש שרעב העדר וגעיות רפות נשמעו בדיר בעוד לילה קר שורר בחוץ – וזמרי הגה לא השמיע. איש לא שמע געיה של זמרי, לא געיית שמחה ולא געיית עצב, געייה למים או לאוכל. גא היה מלהשמיע את תלונתו, ידע להבליג גם בשעת שמחה.

משום כך זכה להכרת־כבוד כזו במשק. ולא רק בריונים שבבני־הבקר הצעירים לא המרו את פיו, אלא גם אנשי המשק היו נצבים במרחק מתאים ממנו ואומרים:

– עודנו יפה זמרי שלנו.

– גם כיום לא תמצא טוב ממנו בכל העדרים.

מדוע סרה, איפוא, רוחו של זמרי? שמא הרגיש, כי מתקרבת הזקנה, או אולי ראה יריב חזק וצעיר מתקומם בעדר, והוא – כוחו תש מהפיל עליו מוראו? – לא. טרם הרגיש זמרי בזקנה המתקרבת ויריב צעיר ראוי־לשמו לא קם בעדר. גם אנשי המשק דאגו לכך שלא יקום יריב נחות־דרגה לזמרי. עגל כי בגר סרסוהו, ואם היה מחסור בשר במשק, שחטוהו עוד בטרם יגיע לגיל סירוס. נשארו, איפוא, בעדר רק זכרים מסורסים ספורים והללו שמו עיניהם בתבואה ירוקה בשדות זרים, בחלקת התירס אשר אצל המים, בכל מאכל גנוב שמו עיניהם ולא שעו אל הפרות והעגלות.

אף־על־פי־כן אמת ניבא לו לבו של זמרי. קם לו יריב חזק במשק – יריב הולך על שתים. מאז הופיע אותו רפתן חיוור־פנים השתלטו סדרים שהטילו חשד במוחו של זמרי. לפתע־פתאום חל שינוי בארחות העדר, וכן החלו להשמט מתוכו פרות בזו אחר זו. ראה זמרי כי מנהג חדש בא, אך טרם ידע מהו.

ואותו רפתן הוסיף לחולל מעלליו. לעיתים תכופות יותר מדי היה נצב ליד הדיר ומסתכל במבט נוקב במתרחש, כמעביר תחת בקרת עינו כל ראש וראש.

“לשם מה אתה מרבה להסתכל?” – היה זמרי כופף ערפו, מותח את שריגי גבו, משרבב למעלה את שורש זנבו.

– הצידה, זמרי! – היה הלה גוער בו מעבר לגדר הדיר.

ומשנטה זמרי הצידה באי־רצון ובפסיעה גאה, שוב לא היה משגיח בו ברנש חיוור זה, אך לאחר כל ביקור וביקור שלו היו נעלמים ראשים אחדים מתוך העדר. מי מהפרות והעגלות הובאו לרפת הגדולה, לבנין־האבן החדש ונכלאו בו, ומי מהן הוצאו ולא נראו עוד בחצר המשק. וירגש זמרי מדי פחת העדר במספר ראשיו, כי ממשלו הולך ומצטמצם. בחוש הרגיש, כי דבר־מה מתרחש כאן, הנוגע לו מאוד־מאוד.

ואמנם לא הטעתו תחושתו. הגיעה יד אותו רפתן עדיו. לפתע־פתאום שולחה אליו היד, בלי שהספיק להבין ולהתאושש. בשרשרת ברזל כבדה וארוכה נכבל ערפו הגא, ובלי הראות אף שמץ התנגדות פסע בעקבות הברנש הזה, שהוציאו מתוך הדיר וכלאו בבנין גם הוא.

– פה תעמוד, זמרי, – קשרו הרפתן אל האבוס ולא נרתע ממבטו העגול של זה.

– סוףֿ־סוף כלאוך גם אותך. – עמדו סביב וצחקו אנשי המשק, מיששו את ערפו הגא, החליקו את קפלי העור הגולשים מצווארו.

אמנם, אל אבוס הועמד מאז ולא חסר דבר, לא הכתה עוד השמש על ראשו והצינה לא אכלתו, ואף־על־פי־כן החשד שנתעורר בזמרי שוב לא נרדם. גרדוֹ־קרדוֹ אותו ברנש במברשות ובמסרקות־ברזל, קרצף־שפשף את שריגי ערפו, את הקפלים על צווארו, ויש אשר היה מעניק לו טפיחת־יד טובה ועליזה – ואף־על־פי־כן זמרי לא נתפייס לו. בפנים עמם אותו חשד ויהי מוסיף לעמוד על המשמר.

– אין דבר, – דיבר אז הרפתן אל אנשי המשק המבקרים ברפת – מתרגל זמרי. מסתגל לסדר החדש.

– מסתגל, הא? – תהו אנשי המשק והתקרבו.

– בעל כרחו. – דיבר בתקיפות מרגיזה מאוד אותו ברנש חיוור באזני שומעיו – אם הפרות עומדות ברפת, מוטב שגם הפר לא ישוטט על ההרים. כאן יעמוד, כלוא אל האבוס, יקבל את מזונו וייטיב למלא את תפקידו.

– את תפקידו – ח־ח. – נהנו אנשי המשק ולא הרהיבו עוז להתערב בסדרים החדשים שהשתלטו.

ושמע זמרי את קול הדברים האלה, ראה את החיוכים על פניהם של העומדים – כאינו־רואה וכאינו־שומע – זקוף־גו ומשורבב זנב ניצב ופניו לקיר, ערפו משורג וגא כמו נכון לשאת עליו את משא הבניין הזה על בריחיו ושעריו ולהטילם אל אחד הגאיות.

וצדק חושו של זמרי, כי חידושים רבים נתחדשו עליו מאז ובכולם היתה אך כוונה אחת: התנקשות בשררתו. מי מתנקש לו? אותו ברנש חיוור־פנים, שהיה עוסק בחריצות בבניןֿ־האבן של הרפת, שהבדיל עגלות מעגלים, ולדות מעל אמותיהם, פרות משובחות מעל נחותות־דרגה. לא סמך עוד אותו ברנש על חושו של זמרי, כי אם על חושו הוא סמך.

– הפרות תלדנה בזמן שאבחר אני, – פסק אותו רפתן באזניהם של אנשי המשק, – ולא תשגורנה בירח אחד של האביב.

וראה זמרי, כי אנשי המשק נתנו לברנש זה יד פתוחה לאמור: “עשה”. יעשה ובלבד שיהיה חלב במשך כל השנה כולה ולאו דווקא בחמישה “חדשי־חלב”, כאשר היה עד כה.

אותו ברנש עשה צעד בצעד את מעשהו. חצר גדר מאחורי בנין האבן ולחצר הזאת היה מוציא את הפרות לשעת טיול וחוזר ומכניסן בשעה קבועה. פרצו הפרות בדילוגים לשאוף אוויר צח וחזרו ונכנסו בגעיות בהפתח השער ואבוסיהן מלאים. רק זמרי לא היה עוד עמהן, לא הלך עוד בראשן, ולא פסע את פסיעותיו ביניהן. פתח קטן לחוד היה לו, ומרחוק הביט אליהן בעין עגולה.

אף הקים אותו ברנש עומד בחצר. על עמודים טובים כונן אותו כדי ארכה של פרה וחיבר בקרשים עבים. וכאשר נהג את זמרי בפעם ראשונה אל עומד זה – וזמרי קשור בשרשרת ארוכה, תוהה תהיה כבושה על החידוש – אמר אותו ברנש לאנשי המשק הניצבים סביב:

– פה בעומד זה יעשה מעכשיו את מעשהו.

ואנשי המשק צחקו.

נאלץ זמרי בו־במקום להתרומם על רגליו החסונות ולעלות על הפרה הקשורה בתוך העומד. לעיני הכל שאפו נחיריו אוויר, גאה ראשו והשתרגו שרירי בשרו, עד שבעתה וחיל תקפו את הפרה הקשורה בלי־נוע. אף נהנו אנשי המשק וטפחו על ירכיו, כאשר נהגו בפקודת אותו ברנש את הפרה בשרשרתה אל קצה הרפת האחד ואת זמרי בשרשרתו אל קצה הרפת השני.

– אין עוד כזמרי בכל העדרים, – שיבחוהו והביטו אחריו בהיותו מתרחק מהם בפסיעתו המתונה והגאה – ראו: רגליו חזקות, קפיצתו קפיצת אריה.

אף־על־פי־כן לא שונה במאום גורלו של זמרי מעכשיו. לא עמדו לו השבחים של אנשי המשק והתהילות שפיזרו לו מלוא־חפנים. שב להיות כלוא בתא הצר המיוחד בבנין־הרפת הגדול.

– חסל סדרי העדר – דיבר בעקשנות הולכת וגדלה אותו ברנש חיוור, – הפרה היא בהמת־בית ואיננה בהמת־חוץ.

ודיבר אותו הברנש כמתנקש, כחורש מחשבות גדולות ונצורות מאלה, כמוסיף ורוקם מזימותיו. חזר ובא אביב ועשב הרים בצבץ דשן בין הסירים הדוקרניים, ושדות עטפו ירק – אך זמרי לא ראה את אלה. בעד אשנבו ראה רק את קצה השמש הזוהרת, ומרחוק שאף אל קרבו את ריחות הדשא הירוק. אך עם העדר לא יצא עוד בדרך המובילה בין השדות, מקל רועים לא טס עוד ועבר בקשת מעל גבו, ועינו לא היתה פקוחה עוד על עגלה שסטתה קודם זמנה.

עבר אביב ובאו שלהי הקיץ, ושלף הצריב לאור השמש החמה, אך זמרי לא ראה בשלף ולא נהג בעדר הצמא אל מעין המים. רק על־פי צלע חשופה של הר הכיר בעד אשנבו, כי בא מועד השלף וכי המים מקלחים עכשיו קרים וצוננים מרגלי ההר. ועיגל זמרי את עינו ושלא־מדעת השתרג ערפו הגא, ופרסתו החסונה גרדה באבן המרצפת הקשה, – – מו–ו–ו– תישמע אז געיה גאיונה ועמומה ככוח־געש בבנין האבן של הרפת ותפרוץ חוצה – מו– ו–ו–ו.

– אה–הא, גועה זמרי שלנו! – יניחו אנשי המשק את עבודתם ונשאו את עיניהם בצחוק – כועס… כועס היטב…

אף־על־פי־כן אין איש אשר יקום לחלץ את זמרי מכלאו. יד לא תרום להתיר את השרשרת. איש לא יהין לפתוח את השער ולהוציא את זמרי למרחב.

– חסל סדר העדר! – נדמה שמע זמרי את הפיסקה היבשה והשנואה של הברנש הרודה בו ומדכאו עד עפר.

עוד מעט ושכח זמרי את מנהגיו מקדם. אפילו געייתו לא תישמע עוד באדיר. אינו יודע עוד אם יצא העדר למרעה ומתי ישוב, ואם מוסיפים לגדול העגלים יוצאי־חלציו והיו לבני בקר. רק בהיותו יוצא ערב ובוקר, פעמיים ביום, אל השוקת, והוא נהוג בשרשרת, יסקור במבט חטוף את הנעשה בחוץ. אמנם יוצא אז זמרי את שערי הרפת בפסיעתו האצילה, כאילו דבר אינו נוגע לו, אבל עינו הזועפת סוקרת ודבר לא נעלם ממנה.

רואה הוא יפה־יפה את האורחים החדשים הקשורים בטבעות אל קיר הרפת. תחילה היה קשור שם רק אחד: יצור גבוה ודק־רגלים, שאחוריו צרים כזרת ופניו הצעירים משוממים. אחר־כך הופיע יצור שני נמוך ממנו אך עלוב מהראשון ורגלו האחורית חבושה תמיד. אחריו הובאה אותה ברייה מנומרת עבת־עור ולבנת־פנים שהביט כסומא אל פני השמש. ולא עוד אלא ביום אחד קשרו ביניהם גם בן־פריצים קטן, גמול־מחלב שחוץ אשר לא תואר לו ולא הדר.

“כל אלה יריבים הם” – חילחלה חימה כבושה בלב זמרי המאריך לשתות מתוך השוקת. –

ולא שעה זמרי אליהם. לא גער בהם כהיותו רגיל לעשות לשעבר בעדר, היה חוזר על פניהם מהשוקת ופסיעתו מתונה כאינו משגיח במציאותם של אלה.

“יריבים הם”… – ניקרה מחשבת־לעג עמומה בראשו הקטן בהסגר השער אחריו והוא לבדו על אבוסו. – "האם אותו אברך דק־רגלים יעצור כוח לעלות על הפרה? או אותו שלומיאל חבוש־רגל האם גם הוא יימנה על משפחת הפרים? והברייה המנומרה, הסומא הלבקן עשוי להרים רגליו ופרה תעצור כוח לשאת עליה את גוש הבשר המסורבל?…

צחק זמרי צחוק שאינו נשמע בפנים לבו ליריבים החדשים האלה, ובפרט גבר הלעג לזכר אותו עול־ימים הקשור גם הוא בטבעת אל הכותל ומסנטרו טרם יבש החלב אשר ינק מדדי אמו.

“מעלליו של אותו ברנש הם”… – היה מחליט זמרי בוודאות, כאילו כל הרע בעולם זה עלול לבוא רק ממקור אחד. – “בכוונה הביא אותם כדי לשבור את גאוני. בכוונה טרח וקשר אותם בשורה לכותל כדי להשפילני עד עפר”.

כן הגה זמרי, שרג שעה קלה את גאון ערפו, כמבקש לנתק את השרשרת. אבל איש לא ראה אותן בגאונו, איש לא קרא את התרעומת הקשה מעל פניו. כי בבוא אותו רפתן עם המברשת והמגרדת בידו, הרכין זמרי את ראשו, הרים את שורש זנבו כלפי מעלה כמו נהנה מהגירוד והקרצוף ולא ידע כל דאגה.

– אהה, עורב זקן… – טפח בן־האדם במסרקו ובמברשתו על עורו של זמרי. – אוהב הנך שיגרדו אותך, שיסרקו את קפליך הנוצצים, שיברשו את המקשה הזאת על ערפך.

“כן אני אוהב”… – הביט זמרי בעינים מתרצות והוסיף ושירבב את צווארו.

– אוהב אתה להתפנק, אשמאי זקן… – הוסיף ודיבר בלעג בן־האדם כמאלף מומחה לחיות־בר – מילא, הבה ונפנק אותך עוד שעה קלה, כי לא יארכו ימיך עוד אתנו. הפנה נא את ראשך הגאה הזה אלי, ואברוש גם את פניך. אסרוק את השער על מצחך כיאה לגבר רב־אונים.

והושיט זמרי כמדובר וכמצווה את ראשו, שירבב את צווארו, נתן גווֹ לשיני הברזל של המגרדת ואת עורו לשער החד והנוקשה של המברשת.

– נו–נו, יבושם לך. טפח בן־האדם טפיחה אחרונה על ירכו של זה, כאילו אינו חושד במאום.

והביט אחריו זמרי כמתרצה עד צאתו את השער, עד נעלו את הדלת אחריו. יביט אחריו במבט תוהה, ימתח את שרירי גווֹ המלוכדים ומשורגים יפה, ויאכל אכילה גסה את הבליל אשר הכין לו הברנש באבוסו.

“משונים הם הולכי־על־שתים אלה” – יחלוף הרהור תמיהה בראשו של זמרי – "לכאורה הם גומלים רק טובה, ואף־על־פי־כן חדה היא טובתם כחרב פיפיות. “לכאורה מעניק לך ביד נדיבה הכל, ואף־על־פי־כן הריהו כולא אותך מעולם וממלואו. לכאורה אינו חוסך ממך דבר, ואף־על־פי־כן מונע ממך הכל”…

ועמוס הרהורי תמיהה כאלה ירבץ זמרי על מרבד התבן בנשימה כבדה של ריאותיו האדירות.

כה התפייס זמרי, לכאורה, לארחותיו של האדם ויקבל עליו את מרותו. לא מחה ולא רגז אפילו כאשר דחקו אותו לקרן־הזווית בתא ובשורה אחת עמו אל אותו אבוס קשרו יום אחד את האורחים החדשים. רק השלומיאל חבוש־הרגל לא הוכנס למחיצה זו, אבל את היצור האציל גבה־הרגלים ואת הבריה השמנה־המנומרת העמידו עור אל עור עם זמרי, עד אשר מלא אותם התא.

– זה תא הפרים שלנו – אמר אז הברנש ביהירות כלשהי לאנשי המשק.

– נו, נו… – הציצו אנשי המשק גם הם בדלת והשתעשעו – אכן פרים הם!

והיו כמודדים בעיניהם את אחוריהם של הפרים הנוגעים ירך בירך ושוק בשוק.

– גם את עול־הימים הזה אקשור בפינה ולמד גם הוא להיות פר בין הפרים. – הוסיף ותיכן את תכניתו הברנש חיוור־הפנים באזני שומעיו.

– חו, חו – צחקו אנשי המשק הבדוחים – את עול־הימים הזה במחיצה אחת עם זמרי! אך כבוד גדול הוא! הרי טרם עשה את אבריו. – ח–ח–

– אין דבר, – טען בתוקף הברנש – אציל הוא. מיוחס הוא. דם טהור נוזל בעורקיו של זה. אם משובחה לו.

ויסקרו אותם אנשי המשק סקירה נוספת, טפחו טפיחות על ירכיהם של הפרים והלכו לעבודתם, וגם הרפתן חיוור־הפנים הלך. וזמרי התבונן אז בעין עגולה אל שכניו החדשים, היטיב להסתכל אליהם, כאומר: זה, איפוא, הטעם שהובאו למשק האורחים־פורחים האלה! דם אציל נוזל בעורקיהם. יחסן הוא דק־רגלים זה, שאחוריו רחבים כזרת. בריה לבקנית זו ודאי גם היא אצילה מאוד… הם, איפוא, יזרימו דמים חדשים ואצילים לתוך העדר. מהם יקומו הדורות המיוחסים, אשר עליהם חולם אותו ברנש.

עתה נתחוור הכל לזמרי ולעג מר חילחל בחזהו האדיר בהוסיפו להביט את שכניו מן הצד: חו–חו, – לשם כך קשרו את בני־האצילים הללו בחחים משונים האלה התקועים בחטמיהם, כאשר יקשרו בעלי־חיים מטורפים… נועע פתאום זמרי את ראשו, שרג את שרירי ערפו, געה געייה ממושכה, וסובב אילך ואילך כמבקש לנתק את השרשרת הכבולה מתוך קיר האבנים.

– מו–ו – געה געייה עמומה, לטש עיניו עד חשבן לקפוץ מחוריהן, שרג ומתח שרירי גוו, כמבקש לשאת על כתפיו את הבנין על דלתותיו ובריחיו גם יחד.

– זמרי!! – הופיע בפתח הברנש וצלף במגלב על עורו.

– זמרי!! – הוסיף ופקד פקודה יבשה והגיף בכעס את הדלת.

נדם זמרי. הביט במבט עגול מלא־דם אל אויבו – והחריש. גוועה הגעייה בחזהו ורפו שרידי ערפו המשורגים. נדמה, כי קיבל את הדין ונעשה רך משהיה ומתון מבכל ימי חייו. כאילו לשם יתר השפלה יש והברנש היה נוהג את הפרים לשוקת וזמרי בתוכם. הוא בראש ושלושת היצורים פוסעים אחריו כבהמות־בית מאולפות.

– אכן חינכת אותם יפה! – היללו אנשי המשק את המומחה שלהם לרפת.

– את הבריות הללו מוכרחים לחנך יפה – דיבר הלה כמאלף בדוק – יש אשר תחנכם במקל נועם ויש אשר מקל־חובלים אינו מזיק. “זמרי”! “פוש”! “רספוטין”! – –

ועמדו דום לקריאתו שלושת הפרים. הרכינו את ראשיהם ואת ערפיהם החזקים. ולמרבה הבטחון גרד אותם הברנש הנוהג בהם בכף־ידו בין קרניהם, בין ציציות השער המסתלסלות על מצחיהם.

– מעתה ינוח זמרי ממלאכתו, – דיבר בנחת הרפתן – לדקות בין הפרות נגיש את “רספוטין”, ואת הפרות רחבות־האגנים ישמש “פוש”. הלה יקים ולדות־חלב טובים, וזה יקים צאצאים שמנים ובעלי בשר, בריות אדומות־לבנות כמוהו. זמרי ישמש רק בשעת־דחק.

– אכן, נפלת זמרי. – ענו ואמרו אנשי המשק במנודֿ־ראש – נפלת בנופלים. גאונך ירד – ולא תמחה? כבודך הושפל – ואתה מחריש? – –

וידום זמרי, וילך גם הוא בפסיעה מתונה אחרי הברנש הנוהג בהם, לרפת.

מאז הושפל זמרי עד דכא. יום ביומו נשא את חרפתו, כי ידע זמרי יפה יפה, שאם נפתח השער בשעה לא־יעודה ואותו ברנש חיוור מופיע – אות הוא כי בא לנהוג אחריו פר מן הפרים. על־פי התנועה שהתרחשה מעבר למחיצה הרגיש בחושו הנאמן כי התיחמה פרה מן הפרות, אבל לא אותו בא הברנש לנהוג. לפי ראות עיניו בחר באחד מהם, ותמול התיר את “רספוטין” ושלשום את הבריה המנומרת – את “פוש”. אליו לא שעה, כאילו אינו קיים עוד בעולם.

ובלכת האיש מהם והפר אחריו, היה זמרי מביט בעין עגולה, לאמור: “הו, ראה נא ברנש הולך על שתים, אל תהא נחפז. שים עינך על האברך ארוך־הרגלים, שלא יהיה נמהר במעשהו”… – וחילחל לעג מהול בכעס ואיבה בחזהו של זמרי. – ואם חזר האיש כעבור שעה קלה, ואחריו הפר המיוחם והנרגש, היה זמרי מביט אל שניהם ולעגו כחרב־פיפיות: “האמנם עלה גבר זה ולא נכשל?… האמנם נתעברה פרה ממנו? הו, ראה נא הולך־על־שתים, בדוק והוסף ובדוק פן טעות גסה טעית… ואותה פרה לא נתעברה כלל”…

– אף כי נדמה כי צדק זמרי הזקן… האם בלהטים עשה לעדר, לרעיותיו מזה מספר שנים, או אולי באמת ידע אשר לא ידעו ההולכים־על־שתים? מכל מקום הפרות לא נתעברו. כעבור מספר שבועות שבה והתיחמה אותה פרה. רגז הברנש ההולך על שתים ולא נכנע. החליט לבצע את זממו ולא רצה להימין או להשמאיל. אם שבה והתיחמה אותה פרה כעבור שבועות מספר והוסיף אליה את הפר אשר יעד לה.

– אולי כדאי להוציא את זמרי? – היססו ויעצו אנשי המשק. – אולי השנה הזאת עוד תוותר? – שאלו בזהירות את הרפתן.

והלה מאן לשמוע. פניו חוורו מכעס ועיניו זעפו, אך בהחלטתו עמד קשה מצור.

– אחת אמרתי, – פסק לאנשי המשק – רחבות־האגן לחוד והצרות לחוד. בדרך זו יוקם העדר החדש.

והקשיב זמרי לטענות האלה כאינו מקשיב, בפנים לבו צחק צחוק רע, צחוק שמחה לאיד: “כן, אנשי המשק הוו זהירים בברנש זה, פן יסתלף אצלו חשבון העדר מכל וכל. עוד מעט ולא נודע אם התיחמה פרה או לא. אם עגלה הגיעה לפרקה. אם התעברה פרה או אולי מהלכת עקרה”.

כה צחק זמרי בפנים לבו מאחורי אנשי המשק המודאגים ולברנש העקשן צחק משנה. עד שלא יכלו להבליג אנשי המשק ויאמרו בתוקף לאותו ברנש:

– שים נא לב, כי הפרות בנות עדר הן, וחיו תמיד חיי העדר. לא ידעו הפרות האלה ארחות רפת מה הן. לפיכך שמע נא בקולנו אף הפעם: הוציא אליהן את זמרי, כי הוא מיטיב להכיר את רעיותיו.

ואף־על־פי שצחק הברנש עז־הפנים, בכל זאת שמע בקול אנשי המשק. ובראותו כי פרה חזרה והתיחמה בפעם שלישית ורביעית, בא והתיר את זמרי משרשרתו.

– נו, זמרי, הראה כוחך מה רב. – צהלו אנשי המשק למראה ידידם מאז.

צחק גם זמרי בפנים־לבו מאחורי גבו של הברנש, לאמור: "למה התרת אותי היום, הולך־על־שתים? – שמא לא הספיקו כל הזכרים האלה? האם לא תצלח הבריה המנומרה למאום? והאברך דק־הרגלים – האמנם גם הוא אין בכוחו לתקן את המעוות? והשלומיאל חבוש־הרגל, האם את כוחו ניסית?

ונגש זמרי בפסיעה בטוחה אל הפרה הקשורה בעומד, הריח בה והכיר את רעיתו מכבר, עמד שעה קלה וכה אמר לה:

“אכן לא צלחו לך כל הזכרים האלה ולא יצלחו לעולם ועד. כי רעיותי אתן ולא תחלפנה את זמרי באחר.”

ויזכור זמרי ברגע זה את הדרו וגאונו לפנים… ואף־על־פי שנהגו כבר את הפרה כשהיא שקטה ומצונפה לרפת – עוד עמד זמרי במקומו, נשא ראשו הקט והגאה ורחרח בנחיריו את האוויר. לא יכול עוד זמרי להרגע ולשוב אל מנוחתו.

– זמרי! – גער בו בקול קשה אויבו ההולך־על־שתים ובלי שהיות רבות משך את השרשרת.

הלך זמרי בליֿ־חפץ אחריו. הדם הזקן הטוב שהתעורר הוסיף עוד לקלוח בעורקיו בהלמות־פעם. נחיריו עוד שאפו והתרחבו, כאילו אש התמלטה מהן, רגליו דרכו באון כנכונות לקפוץ את קפיצת הגבר האדירה.

– זמרי! – הוסיפה וטפחה בו הגערה היבשה והשנואה כצליפת השוט, בסגור עליו ההולך־על־שתים, הרודה בו, את השער.

ויזכור עתה זמרי את כל ההשפלות והדיכויים אשר נשא מיד האדם הזה. כי השח אותו, לא חס על גאונו וישפילהו עד עפר. עם עול־ימים גמול מחלב השים אותו בדרגה אחת. בבריה נרפה ומסורבלת המיר אותו, באברך דק־רגלים אשר כוחו כאין וכאפס.

– מו–ו–ו! – געה לפתע געייה שהרעידה את הרפת מן המסד ועד הטפחות.

וידמה לזמרי ברגע זה, כי הוא מהלך בעדר על כברת שדה רחבת־ידים, רעיותיו מפוזרות בגיא ובגבעה ומלחכות את העשב הירוק. את כולן ידע היטב ואף אחת מהן לא נעלמה ממנו. הנה שם “חומה” ארוכת־הראש, הוולדנית המשובחה שהביאה לו שלוש בנות יפות בזו אחר זו, והנה “עדינה” המגוחכה, הלהוטה משום־מה לינוק את דדיה המלאים חלב כאותו שיכור הלהוט אחרי היין. והנה “שחורה” הפזלנית הזוללת־וסובאה – והיא כדרכה מאז חומקת לשדה תבואה, מלחכת בגנבה, כי מתק לחיכה מאוד…

– הנה הן כול–ה–ן! – שאף זמרי בנחיריו הגועשים, ניתק את שרשרתו מקיר־האגן.

– מו–ו–ו! – התהלך עכשיו והשרשרת הנתוקה נגררת אחריו. מ–מ–מ– היה עובר ברפת בנהימה כבושה, מריח ומרחרח לשני צדדיו בין הפרות הקשורות לאבוסים. מ–מ–מ– הוסיף וטופף בגאון על פני המרצפת של הרפת ופרץ אל החצר אשר מאחוריה.

– אה! הנה הן! העגלות שגדלו בינתיים והגיעו לפרקן… רעיותיו המיועדות אשר השמינו ועשו בשר מאז האיבוס ברפת.

– מו–ו–ו! – נהם ושאג שאגות כבושות, וירם את ראשו ברמה כמכריז על שלטונו.

– זמרי! – חתכה ברגע זה הגערה השנואה את אזנו. – זמרי למקום!

מלאו דם עיני זמרי למראה אויבו ההולך על שתים. נתעגלה עינו, כמבקשת לקפוץ מתוך חורה. נשתרג ערפו באזהרה חמורה ואימתנית.

– זמרי! – לא חת הלה ולא נרתע והוסיף לנזוף בו.

עתה ידע זמרי כי הגיעה שעתו לנקום. בפסיעה מתונה וטופפת קרב אל ההולך־על־שתים, בתנועה קלה של ראשו הקט הפיל אותו לארץ. ועכשיו גלגל אותו את ההולך־על־שתים, בנגיחות־ראש, בנהימות כבושות מצד אל צד.

– ז–מ–ר–י – נאנק בשארית כוחו ההולך־על־שתים, ויזרוק אבן במורד.

עמד זמרי וצחק למקלע האבן שלא יכלה להזיק במאום. עמד דומם, כאשר התרומם הקרבן מעל הארץ ורמוס־מושפל הלך משדה הקרב כשדמו שותת, כשהוא יורק מפיו את רסיסי שניו ושערותיו סומרות מאימת הסכנה.

– מו–ו–ו–ו! – שאג זמרי באדיר ויכרז על שלטונו שנתחדש.

במאסף

מאת

עבר הדני