כנס סיפורים, ככל שמיוחדים הם לנושׂאיהם השונים, אף הוא אינו עשוי חוליות בודדות בפני עצמן, אלא חוט־שדרה עובר בו – חוט־השדרה של התפתחותך אתה והתקופה בה לקחת חלק. מראות וניבים של התקופה משתבצים איפוא מאליהם בתהליך אורגאני, משלימים זה את זה ומוסיפים זה על זה – באופן שכל סיפור תורם במעט או בהרבה לתמונה של התקופה כולה. ואם אמנם כך הוא הדבר, מובן גם הצורך הנפשי ללוותם בדברי פרידה.

למותר לומר, וגם השם מעיד, כי אין זה סיפורו של האחד שהלך בראש המחנה. – אפשר וסיפור המאסף הוא “לכל המחנה”: אם במשק – מקורו הוא “מן המשפתיים” ואם בשאר נתיבות ומסילות חיים אף כאן סיפורו של היושב על הכלים, “במאסף”, הסיפור הריאליסטי המתכוון אל המציאות, דולה ממנה ומאמין בכוחה ובמקורה.

הסיפור הריאליסטי – אמנם שמענו על זרמים ומגמות בספרותנו אנו ומחוצה לה: על ריאליזם ובריחה ממנו… נוסף לכך אין להתעלם מן הקשיים והספק האופפים את סיפורנו אנו, כי נאמר עליו: צעיר ובר־חלוף ההווי העצמאי שלנו מכדי לשמש חומר ולזמן את הפרספּקטיבה ליצירה. איני בא לגולל בזה את הבעיה, כי בסוף דבר סופר אין לו מורה־דרך נאמן עליו יותר מעצמיותו שלו, בכשלונה ובהישגה.

עם זאת איני מתימר כלל לתת בזה (וביצירתי כולה) ביטוּי לערכים החדשים והמתחדשים, מהם התקופה קורצה. העובדה עצמה, שהתמדתי ולא שלוותי – בכל המצבים והתמורות – להעלות דברים במסגרת היצירה הסיפורית, עוּבדה זו והיא בלבד, חיזקה אותי והביאתני עד הלום, לכנוס בזה מאלה “אשר נשמה באפם” – מאלה שאינם טבועים ב"חותם" שאוּל.

אודה ואולי גאוותי האחת על כך, כי גם בדרך נפתלת זו של יצירה לא שאלתי לי חותם אלא משלי עצמי. – הלכתי לדרכי תוך אמונה, כי האדם היהודי בן־החורין יוצר או עומד ליצור סביב חיים, בכוח מהותו ומוסרו. וכמוהו גם אני לא נתפשתי לפסגות של מוסר אנושי מופשט; כמוהו גם אני חושי שמר עלי מלצאת לרעות בשדות אידיאולוגיה זרה.

עם האדם היהודי בן־החורין ומעשיו הלכתי מראשוני צעדי בארץ, בצידו ובצמוד לו, עד שראיתי את עצמי אחד כמותו. וראיתי גם אני דעות ועקרונות שנשרו סביב; כן ראיתי גיבורים אשר נכון הייתי לכרוע ברך לפניהם – אך בראש לכל שמתי מבטחי בנצחי שבקיים. ואמרתי אל לבי: אם יסוד נצחי משותף לו ליהודי בן־החורין עם אדמת ארצנו, הרי זו אך זו ההארמוניה שבקיומנו, אשר אליה אנו נכספים.

זו הכרתי גם עתה, עם ראשית הכנס לדברי – על האמור והמובלע בהם גם יחד – עם שלא נעלם ממני, כי עתה ייבחנו מבחן סופי. תוך צפייה למבחן הזה אין לי אלא להחזיק טובה להוצאת הספרים “מסדה” – המו"ל אשר באמצעותו הסופר מגיע לקורא. תקוותי היא כי חותם־האמת לא יכזב ויוסיף מכוחו אמונה בחיים המתהווים סביב; בסוף־דבר הם הנעלים בפשטותם מכל – הם הנושאים בגילוייהם ומסתריהם זרעי עבר ונבטי עתיד.

עבר הדני

דעתו של ברוך יכלה לנוח, כי המכשירים החדשים והמשוכללים ביותר הובאו אל המשק. ביד לא ייזרע מעתה כי הובאה מזרעת־הטורים. במקצרה הפשוטה או בחרמש לא ייקצר עוד, כי נרכשה מכונה מאלמת. אך הובאו המכונות החדשות והמשוחות בלכּה אדומה וירוקה והורכבו מיד על פרקיהן, שרשרותיהן ומערכות גלגליהן השונים. אמנם יש ובשעת מעשה־ההרכּבה התעורר ספק, אם פרק זה איננו מיותר מעיקרו או אותו קפיץ לשם מה הוא בא – – אבל לצורך זה הרי קיים קטאלוג של מכונה וברוך נזקק לו והמוקשה התישב מאליו מיד. אף מראש אפשר היה לסמוך כי אם הובא קפיץ עם המכונה, אות הוא כי מקומו כאן ולעולם אין לחשוד כי המשגה יוצא מלפני בית־החרושת למכונות.

לא ולא! לעולם יעיין אחד יפה יפה בקטאלוג שלפניו, ישב וישקול מעט בדעתו… וכן עשה ברוך מדי הגיעה מכונה למשק: לא חש לשער־ראשו שנקלה בחום השמש וכן לא נחפז במעשהו אפילו אם הקציר דחק – כלל היה בידו ועליו שמר: לעולם אל תהא פזיז בהרכבתה של מכונה!

הורכבה המכונה כתיקונה, שוב יכול כל נוהג בפרד לנהוג גם בה. לברוך לא היה ענין בזה. פחיתות־כבוד היתה לו אילו התמסר למכונה אחת כאחד הנערים. הוא את המכונה הרכיב ושני החניכים שלו – יחיאל’יק ואפרים – הללו יכלו מעתה להתחרות כאוות־נפשם על השלטון עליה. את העיקר קיבלו מפי ברוך אגב מעשה־ההרכבה וברוך יצא גם לשדה יום או שני ימים כאילו למראית עין. פסע ברגל אחרי המכונה ולא עלה לשבת על דוכנה. אחר־כך שכב מעט בחום השמש וסופו שהיה חוזר הביתה, כשחניכיו מושכים בעבודה. העיקר היה לגבי ברוך, שעבודות המשק תיעשינה במכונה ואילו מי ינהג בהן? ־־ שאלה היא ממדרגה שניה. העיקר היה מיכון המשק – – –

ואמנם הטכניקה ניצחה והלכה, ולא עיכבו טענות־ומענות שכנגד. מנבאי־הרעות למיניהם, פלחים אדוקים למורג ולזריעה במפולת־יד, נתבדו התבדות גמורה וחלוטה. ניצוץ הלעג כבה אף בעיניהם של מתנגדים עזים וקיצוניים לכוח המכונה. הללו הראו על הסלעים שירסקו חס־ושלום את המכונה והללו הסתמכו על נסיונם במפולת־יד, שטובה היא מכל מכונה זורעת, – אך המכונות החדשות פעלו כבכל מקום אחר. המזרעה זרעה בטורים ישרים כהיותה זורעת בשדות של ארגנטינה והמאלמת קצרה אלומות קשורות ומהודקות, כהיותה קושרת בשדות רחבי־הידיים של אמריקה. אף המחרשות המכוונות אל־התלם בידי ברוך פלחו במשק, כאשר לא היטיבו לפלוח בשום מקום אחר. יכול איפוא ברוך לשוב לשהות בדעה זחוחה במטבח המשק, אף לשתות כאשר אהב חלב בדבש לארוחת־הבוקר ולאכול ירקות חיים לארוחת־הצהריים, בשעה ששאר אנשי המשק סעדו לתיאבון בדייסה ובמרק, בתה וכיוצא בו. יכול ברוך להוסיף ולנהוג נהוגות זרות ותהפוכות שנעשו לו טבע – ואין פוצה פה ומצפצף…

ומדוע על אף כל אלה הסתמר שפמו, כהסתמר שפם של זאב? – – מדוע הוסיפו להקלות בשמש שערות־הפשתים העוטרות את פדחתו העגולה והשזופה, כאשר תקלינה שבלים בשדה? – – שמא מחרשה לא היתה מכוּונת לתלם או חניכיו הצעירים שעזרו על־ידו קלקלו בעבודת המאלמת? – – דבר מהדברים הללו לא קרה וטירון־בטירונים של המשק כיוון את מחרשתו אל התלם. יחיאל’יק ואפרים חניכיו – שניהם היו כבור־סוד לגבי תורת המכונות שקיבלו מפי ברוך… אף־על־פי־כן ניכר בברוך כי לא נחה דעתו, עדיין חסר דבר – טראקטור חסר לו.

קטאלוגים של טראקטור נמצאו לו מכבר. בית־חרושת אמריקאי שלח לו וברוך השכוב על מזרנו הקשה למד את הציורים היפים, אף ראה לנגד עיניו את המכונה כמו חיה: השרשרות, הצירים, הצינורות של השמן וצנצנות־הסיכה, כלי־הקיבול של הדלק – כל אלה סומנו במוחו בחיצים, כחיצים שסומנו בגוף הקטאלוג. אלא מאי? אנשי המשק עדיין העמידו פנים נדהמות ותמהות לשמע החידוש האחרון: אך טראקטור חסרו, כמו הונח להם כבר משאר דאגות ונסיונות שבמשק!

שמעו אנשי המשק מכבר את שמע הטראקטור, אם כי המכונה טרם נודעה במשקים. תחילה דובר על “טאנק” משוריין, הזוחל על פני שוחות ובורות ועובר מכשולים של קוצים ומשוכה דוקרנית ואין דבר העומד לשטן על דרכו, ואחר־כך הבינו כי יש מה בין הטאנק והטראקטוֹר. אבל, כלום אם מצוּי טראקטור כגון זה בעולם, מחובתו של המשק להיות עם הראשונים להביאו מרחוק? – –

– יביא נא משק פלוני את הטראקטור ונשמע מה בפיו. – שלח חץ־לגלוג ישעיהו החרש־למחצה, שעסק במכוורת, אך בו בזמן שמע וראה כל חידוש שהתחדש או עמד להתרחש מסביב.

– טראקטור?! יביא נא משק “פריון” את הטראקטור. – החזיק עם קודמו גם נפתלי הלולן – הללו הרי מתקדמים הם ויצא להם שם כמחדשי חידושים. מה אנו כי נזדרז ונהיה ראשונים?!

אם לגלג האחד או התל השני אין זאת אומרת, כי כל אנשי המקום לגלגו לרעיונותיו של ברוך. העובדות עד היום כבר לימדו על עצמן. לא היה עוד אחד שיעלה על הדעת, כי יקום ויחגור את השק לחפון ממנו זרעים לזריעה במפולת בימים הקצרים והגשומים של טבת, בעוד שמזרעת־הטורים כילתה את הזריעה עוד לפני בוא הגשם. ושוב לא נמצא אחד שחשב, כי טובה הובלת התבואה הפזורה מהאלומה הקשורה שאין לרוח שליטה בכגון זו אף בשעות שלאחר־הצהריים. בכל אלה החרישו לחץ־הלגלוג הראשון שנורה אל ברוך לשמע הטראקטור ונמנעו מהתערב בדבר. רק ברוך הסתמר כקיפוד, רטן ונהם בעקשנות שגדלה.

– אני יודע… ־ אמר בנהימה עוקצנית – כי כולכם מתקוממים לכל מכונה חדשה. אף אמרתי תמיד והריני חוזר ואומר גם עתה, כי לא רק בטראקטור נעבוד אלא גם בחשמל! – והסתמר משנה שפמו המעובה אף שיניו החזקות התגלו – החשיפו שיניו בצחוק זעף.

– בחשמל… זכרו את דברי! – הקציף ותקף כזאב הנושך – אפילו מרק מעושן לא ייזכר ולא ייפקד במטבח, כי יבשלו ויאפו בחשמל!

– מה לך ולמרק החרוך? – נבעתו הצעירות כמו הכישן הנחש לשמע דבריו – הנך ניזון מהירקות החיים ושותה דבש בחלב, ומה כי תטען על המרק שבישלנו?

– הוא הדבר… – צחק ברוך והתכרבל במעילו כמו סבוהו דבורים מסביב – לכך אני בריא באמת ולא ידעתי כל חולי. הבו לי עוד כוס חלב והדבש –ח–ח–

צחק ברוך ולגלג, עקץ ונשך, השפיל משקפיו ודיבר אל הצלחת הערוכה לפניו כחפצו, חפץ רווק בדוק ומושבע, – והטראקטור הובא. יום אחד נכנסה במשַׁק השרשרת בריית־ברזל משוריינת, שלא כזחלילים הקלים של היום. במשק השרשרת היה משום שאון מלחמה והטראקטור התרומם ועבר את התעלה בשקשוק. אלמלא עמדו אנשי המקום מסביב וראו את ברוך חברם יושב ברמה על הטראקטור – היו סבורים באמת ובתמים כי חל כאן משגה וכי טאנק מלחמה נשלח אל המשק – טאנק שנועד לשדה־קרב.

כיוון שהגיע הטראקטור והתיצב בשתיקה בשערי החצר, שוב לא היה מקום לפקפק. היה ברור כי הוא המכשיר החדש בחדשים שנוסף במקום ולפיכך אין לתלות בו עינים, כתלות עיניהם טירונים צעירים. – “טראקטור הוא טראקטור ואנו צריכים לעת־עתה לעבוד”. – אמרו ולא הוסיפו אנשי־המקום לתת את דעתם על החידוש הזה, כשם שלא נתנו את דעתם על שאר חידושים של ברוך. פנו מיד כל אחד לעבודתו במקצוע – בלול או ברפת, בגן הירקות ובחצר של המשק וחסל.

תחת זאת לא ידעו מנוחה מעתה שני חניכיו של ברוך. הללו, אפרים ויחיאל’יק, עמדו והציצו בטראקטור כאילו לא ראו זה את זה, אך הוו נא בטוחים וסמוכים כי ארב האחד בחריצות לתנועות חברו במכונה. שהרי לא כמאלמת או כטורית הוא הטראקטור, אלא ברייה מופלאה במינה – הנה הסתובב ונסוג, הרתית לפנים ואחור לתנועת־ידו של ברוך – כלום יראה בעל־נפש ולא יתפעל מהטראקטור? – אף־על־פי־כן לא נגשו מיניה־וביה אל ברוך אלא האריכו את רוחם. נוח היה לאפרים וליחיאל’יק כי ברוך יהא הפותח ולא יהיו בעיניו כמתעתעים או מתחרים זה בזה… עמדו בקירוב־מקום למכונה כמו המחזה מעיקרו העסיק את לבם ותו לא.

 נו, אפרים ויחיאל’יק, התרצו לעבוד בו בטראקטור? – פתח ברוך לבסוף בחיוך עוקצני וירד מעל הדוכן בגניחה.

– בטראקטור? – – נמנע אפרים מהשיב תשובה ישרה והסתפק בנעימה שקולה וזהירה. – ודאי! – פסק יחיאל’יק עז־הפנים והבוטח ממנו – שאלה היא? או שמא נעמוד ונביט על הטראקטור… גם הוא איננו הלכה מסיני… ח–ח … נעבוד בו…

ראה אפרים בהתקפתו הגלוייה של רעהו ושוב לא יכול להשאיר את עצמו בצל ולהחריש בשעה המכרעת, שמא יהיה בזה משום שמיטת העמדה השווה לשניהם. לפיכך מחל על כבודו והתקרב פסיעה אל הטראקטור, הקיפו מסביב והחל בודק ואומר – מקום הבנזין הוא.. בית הנפט – המיכל.. וזה פך השמן.. מה נפלאים הדברים – כל פרט לפרטו!… ויחיאל’יק צוחק צחוק עז וחצוף כדרכו, קופץ ואומר:

– זו דוושה.. וזה הגה.. זו לשמאל.. לימין.. ח–ח–פשוטו כמשמעו אין סודות..

יצאו הדברים מכלל תהייה ובדיקה ונכנסו לתחרות ויריבות ביניהם. אפרים ויחיאל’יק לא הוסיפו עוד לשאול שאלות או לבוא בעקיפין על ברוך, אלא קרסו מתחת לטראקטור, משמשו בידיהם ופתחו את הברזים הקטנים וסגרום, חקרו ובדקו את רשת הצינורות הדקים כמבקשים להציל מפיהם על רגל אחת את תורת הטראקטור כולה.

– נו.. נו.. – פסק יחיאל’יק בנעימתו הוודאית ומקניטה כאחת. לאחר שקם מקרוס על ברכיו והלך, – מחר כבר נחרוש בו – בטראקטור.

– ברוך, הבה לי את הקטאלוג ללילה… – רקם גם אפרים את מזימתו הכבושה והתברך בלבו כי בדרך זו יקדים את חברו הבוטח – יקדים עד מחר ויהי מה!

אין לדעת כיצד ישנו אותו לילה שאר אנשי־המקום – ודאי שוחחו והשתעו במטבח כדרכם, לגלגו לחידושיו של ברוך גם הפעם או הסיחו דרך סקרנות וזהירות במכונה. אמרו מה שאמרו והלכו כל אחד למעונו, על מנת להרדם ולישון שנת תמימים וישרים. כן פנה והלך גם ברוך מכורבל במעילו ויחיאל’יק פרש לחדרו. עד מהרה כבו האורות במקום, כמו גוועו מאליהן העששיות הדלות בחשכה – ורק אור אחד לא דעך. בקצה בית הבליח עוד אור ולא מתמיד שם ישב אף לא משורר כתב את שיריו, כי אפרים ישב על גבי הקטאלוג… הוא עיין בחיצים ובדק בגלילים ובשסתומים של הטראקטור כמו ביקש לטבוע במוחו לעולם את חזות הצירים, השרשרת ואת המנוע החם של מכונת־הברזל המשוריינת.

לבוקר יצא הטראקטור לחרוש ועדיין נהג בו ברוך בעצמו. אף הוא כבד־הראש, לא העלה על דעתו כי בבוקר ראשון ינהג לשדה את הטראקטור אחד החניכים שהלכו אחריו. הללו אצו־רצו מצדי המכונה שגררה אחריה בקול צלצול ושקשוק מחרשת־דיסקים גדולה ונוצצת. אכן, נאלמו לעת־עתה אפרים ויחיאל’יק, כי בברזל הכבד שלנגד עיניהם היה כדי להטיל עליהם מורא ודרך־ארץ גם יחד.

– התוכל לעבור בזה על פני התעלה, ברוך? – הפליג אפרים בשאלות וביטל את דעתו מפני דעת גדול ממנו.

– המ… – נהם יחיאל’יק נהימה לגלגנית שהיה בה משום יתרון על חברו – כלום חושש טראקטור לתעלות כאלה או לעמוקות מהן? נהג ועבור!

שמע ברוך בעד משק הברזל ולא ידע מה ששמע. אך רגע הפנה את פניו המשופמים כלפי חניכיו המריבים ביניהם – ומשנהו היה ראשו מזדקר נכחו ופדחתו נוצצת, כשהוא פועל במנופים – אחת הנה ואחת הנה – ועבר. ירד הטראקטור בזחילה לתעלה, גרר אחריו בעמוד אבק את מחרשת־הדיסקים הכבדה ושב והסיק על קיר־התעלה התלול מהצד שכנגד, העתיר פחפוחי־עשן ויצא אל מרחב השדה.

– פח. עבר ולא ניזוק… – פחפח גם יחיאל’יק בעקבות הטראקטור ורקק, כמו לבו גס במכונות הללו ולא תעלות בלבד היה עובר בהן אלא על פני תהומות היה גולש בלי־חת ובלי לחוש לטראקטור.

– בכל אלה… – טען אפרים, שהקטאלוג היה עוד לנגד עיניו על כל הכללים והאזהרות האמורים ומפורשים בו – חדשה המכונה אצלנו… וכאן טרשים ותעלות… סלעים… כמעט רגע ותתרסק מכונה חדשה.

לא רצה איפוא אפרים לקבל את דעת יחיאל’יק, אף־על־פי שלמראה ברוך הנוהג בטראקטור החל לחשוב גם הוא בפנים לבו, שמא זהירותו מוגזמת וכי אמנם שונה הטראקטור מכל מכונה אחרת. כיוון שראה במגלשות־הברזל הללו שסובבות הן וטוחנות עפר ואת בריית־הברזל כולה, שאינה מאבדת את איזונה אף בירידתה וראשה למטה או בעלייתה וראשה זקור למעלה במאונך, – בחר להסתכל בפדחת הנוצצת של מדריכם ברוך ואומר ליחיאל’יק:

– אכן, בקי ברוך שלנו במכונה… יודע כבר אותה לכל פרטיה.

– אט… – ביטל יחיאל’יק גם עתה בתנועת־יד, רקק הצדה והסתפק בחיוך בלבד.

– אתה, יחיאל’יק, מדרכך לבטל יתר על המידה. – אמר אפרים דברים כבושים לחברו – ואם יכולת למאלמת כסבור אתה שכמוה גם הטראקטור.

– לא בשמים היא… – רקק יחיאל’יק בעזות מצח – טראקטור לכך נוצר שינהגו בו והחכמה כולה אינה אלא במנופים. משוך במנוף הלזה משמאל – ועמד הטראקטור. חלץ את המנוף – והרי התחיל מיד ללכת. לחץ במקום פלוני והרי הוא פונה לשמאל או לימין או סובב לאחור. פשוטו כמשמעו.

– תפש הבחור את הענין. – שיבח אותו ברוך ופניו הפשתניים הצהיבו ממושבו על המכונה.

– אכן, הדברים ברורים וכן אמור גם בקאטלוג… – נאות אפרים בקורטוב של טינה, כי הבין שנוצח “בסיבוב ראשון” נצחון מכריע ע"י יחיאל’יק יריבו.

וקיצורו של דבר – אך זה קרעו הדיסקים את הקריעה הראשונה באדמת־השלף וננעצו כדי מחציתם בין הרגבים, כבר היה יחיאל’יק מטפס אצל ברוך מזה ואפרים עולה מזה – יחיאל’יק מושך במנופים וכובש לו על נקלה את הבכורה. עדיין סיבב ברוך סיבוב ראשון, אך הנה ירד מרצונו הטוב אל בין פחי־המים וחמרי־הדלק המעומדים באמצע השדה, שכב ביניהם והיה מצהיב בפניו ובשערו – כמוהו כאדמת השלף מסביב. אפרים כיון שראה בנצחון יחיאל’יק נאות למלא תפקיד עוזר – סגן לנוהג בטראקטור. תפש יחיאל’יק בחושו תפישה יפה את הענין והמכונה היישירה ללכת על־פי התלם הפתוח. בלי לנטות לשמאל או לימין, והרגבים רובדו רבדי־רבדים כבדים ויבשים בזה אחר זה, מדי סיים הטראקטור את סיבובו.

– אך זהו תלם! – התפעל אפרים ושכח את רגשי האיבה והטינה שהיו בלבו על חברו.

– המ… ודאי שלא כתלם מחרשת־בהמות. – לגלג יחיאל’יק אף שפניו הביעו קורת רוח מרובה.

– עכשיו, יחיאל’יק, הנח לי ואנהג! – הודה אפרים בחריצותו של יחיאל’יק והשלום ביניהם הוקם על מכונו.

מעתה הלכו והקיפו את השדה, הלוך והפוך בצלחות העגולות והנוצצות. עדיין מתחשש אפרים שמא מתחממת המכונה מעט יתר על המידה ויחיאל’יק חברו פוסק שטראקטור אין מדרכו להתחמם… אחד יורד ובודק אם די שמן במכונה ואחד מוסיף לה מפח הדלק. היו רואים את עצמם שני החניכים כחברים בלב ונפש ליד המכונה שבאה לידם. אמנם מדריכם ברוך מנמנם בקירוב־מקום בחום־השמש, אבל הם הם אדוני המכונה המופלאה הזאת. הנה עלו והתרחקו במעלה השדה – והמכונה צייתה. יצאו את קצה התלם ומשכו בחבל את המחרשה למעלה – מיד הסתובב הטראקטור וננעצה המחרשה בצד שכנגד ושוב מדיקה היא את האדמה כעפר לדוש. רטטה המכונה הגדולה במלוא הרטט, כהרטיט בהמת־עבודה במלוא־כוחה…

ולפתע פתאום עמדה. בעצם מעלה הניר הארוך, בטבור השדה נפחה את נשימת הדלק האחרונה ומיאנה לשוב ולהוציא גץ, לגלות סימן חיים, עמד הטראקטור וצלחות המחרשה שקועות באותה שעה בתוך אדמת הניר מעל לראשן. האם אזל הדלק? – והרי אך זה יצקו אותו… שמא תקלה נפלה בטראקטור – והרי חדש הוא – זה לו יום ראשון בחרישה.

– אין דבר… – היה מבטיח יחיאל’יק בחוצפתו ובעזות מצחו – מיד נשוב ונדליק אותו אך נטול את הידית ונתן סיבוב הגון.

פח… פח… ־ פחפחה המכונה. גץ־גץ… ־ הגיץ הטראקטור, אך רוח־חיים לא נכנסה בו. שב ועמד דומם.

– מה קרה שם, בחורים? ־ התנער ברוך משכיבתו וקרב אליהם בעצלתיים.

– לא קרה דבר. – השיב יחיאל’יק ־ פשוט יש לשוב ולהדליק. נגש ברוך עד למכונה והתיצב אל הידית התלוייה לו מלפנים. סובב בעצמו פעם אחת ונשף רוח כמו הכין את עצמו למלחמה. עדיין הטראקטור לא נע ולא זע גם לגישתו של ברוך וחניכיו סטו מפניו הצדה. הצהיבו מטילי־זרועותיו הכבדים של ברוך. אניצי הקש היבש שעלו בראשו הצהיבו גם הם כשערו הקלוי. אך זה חשף ברוך את שיניו לצחוק למכונה העקשת ונצמד אל ידית־הנצנוץ – סיבב ולא נפרד מעליה, כי סיבב בשניה ובשלישית.

“פוח־פוח”… נענתה בטן המכונה כמו ריקה ונעו ועמדו שסתומיה.

– מילא. – מצא יחיאל’יק מוצא מהמצב הקשה שנוצר – נלך לאכול “צהרים” ונשוב לשדה.

– אף זו עצה ראוייה להשמע. – החזיק אפרים אחריו והתכוון שישמע גם ברוך. אותה שעה חבטה הידית על ידו של ברוך, במכה אחורנית חבטה, ניתזה מתוכה נשימה חטופה ומהירה שחזרה וכבתה… הזדקף ברוך בלי־אומר מעצמת המכה וניסה להניף את זרועו אך חש בה כאב. שוב לא צחק ולא החשיף את שיניו הבריאות אלא בסבלנות שבאלם השתרע בצד מכונת־הברזל, אסף את זרועו ושכב על אדמת השדה, כאוסף כוחות חדשים לעזרה… והרגישו שני חניכיו של ברוך כמו הוכרז כאן דו־קרב בשדה – בין המכונה שהגיעה למשק ובין האדם שהחל משעבד אותה לרצונו – דו־קרב שייערך ביחידות ובעמל, עד אם תנוצח המכונה.

ידעו כי אין עוד מועיל בדברים לברוך. הם פנו ללכת לעבר המשק לאכול את ארוחתם במטבח ורק מפעם בפעם הביטו לאחוריהם בשתיקה. אפרים ויחיאל’יק שוב לא היו מתנצחים ביניהם בדברים ולא התנגחו בדעות – כי שם נצב דום יצור־ברזל כבד ומשוריין… שם השחיר כבר הניר הארוך־המפולח, ניר שלא נראה עוד כמותו במשק… כנקודה שקטנה והלכה שכבה על־יד המכונה דמות עקשנית וסגורה – היא ברוך. הוא לא ישוב עוד למשק כל עוד לא ניצח את המכונה העיקשת. הוא יבדוק את הגץ, הוא “יצית”, הוא יעביר מהבנזין אל הנפט – והטראקטור יעבוד… לכך שוכב שם ברוך וצובר כוחות עקשניים, כמוהם כשל טראקטור –

כן רחקו והלכו מהמקום בו הטראקטור עמד.

באותה שנה, אנשי שפיים השקטים דרכו עוז, היו כגיבורי־מלחמה אשר שמאלם תאחז מחרשה וימינם לא תרפה מהשלח. אם הבטת לצפונה של שפיים וראית עגלה מתנהלת במרומי האופק ומשמשת אותה פלוגה של בני־חיל; ואם מעבר לכביש נשאת עיניך – ונראו ראשיהם של שפיימים מבצבצים ומציצים מבין שיחי השמיר; – כעבוד בצבא עבדו אז במשק ופלוגות נשלחו לארבע רוחות השמים… בצפון עקרו אבנים וסלעים מאדמת השדה ומעבר לדרך שילחו את הקרדומות הקטנים בשיחי השמיר הצפופים כְּבָתָה, ביראום על שרשיהם והפילום חללים על הקרקע הבתולה.

האם חסרה אדמת מזרע למשק שפיים, כי יצאו להכשיר את “הבּוּר”? שמא כבר הכשירו בכל את הקרקע המעובדת כי נתפנו ללחום בשמיר? לכאורה, טענו אנשי המקום בינם־לבין־עצמם, שאך זה יש להתחיל בזיבול יסודי של הקרקע ולהמשיך בו עד תשלם המלאכה בכל שדות המזרע: בלי זבל לא תיענה אדמת שפיים הטובה. – כן חזרו והכריזו.

ולא אמרו די השפיימים בדבר־שפתיים בלבד, כי החלו מיד לאגור את הזבל. שלחו עגלות אל החוץ להביא זבל למשק ועוד הגדילו לעשות: טענו את השקים של “המלח”, שעבשו והרקיבו במרתף העזוב של פקידות הבארון משנים שעברו במושבה הקרובה, והביאום אל המשק.

– ודאי יפה “מלח” זה לפיזור בשדה. – גיחכו השפיימים את גיחוכם המפורסם – כי “מלח” ירוק הוא ומוטב שיהא מונח בחצרה של שפיים משיהא מתגולל ומרקיב בלי תועלת.

וכן בידים הוציאו ממחנה־הצבא הקרוב את גללי הסוסים הטריים, לגמו בהנאה משונה את הנשדור העולה מהזבל החם והביטו אל ערימת הגללים שהלכה וגבהה בחצרם מדי יצאו וחזרו העגלות יום ביומו. אף־על־פי־כן ידם הוסיפה להיות נטוייה, כי גם לאחר שנאסף כבר הזבל וערימתו הוקצעה מארבעת קצותיה וגם אחרי שהשקים של “המלח” גובבו נדבכים־נדבכים, לא אמרו די השפיימים והוסיפו להשתוקק לפעולות.

– לסיקוּל בשיוּן! – הצביעו מזרחה כמצביאים מובהקים שלא אמרו די בנצחונות שניצחו. נפלה הסיסמה החדשה בשפיים והוכרז מיד על גיוס לשיוּן. שוב לא התעורר פקפוק או היסוס שמא מעטים הכוחות או עייפו במקצת. משכו השפיימים את מכנסיהם למעלה, מעכו את כובעיהם המהוהים כחיילים ותיקים המריחים ריח קרב… האם לא הם שנלחמו בשמיר ויכלו לו או לא עקרו את הסלעים הנעוצים באדמת השדה… ־ מדוע לא יצליחו בסיקוּל בשיוּן? – –

כה גזרו קל־וחומר, שפטו והחליטו. אמנם ידוע ידעו כי לא השיון כשאר האדמות של שפיים ולא עוד אלא רבים תהו גם תמהו – איה מקומו? – – ואם הוותיקים במשק ידעו כי קיים הוא, אבל גם הם בעיניהם לא ראוהו. אולי מפי קודמיהם קיבלו ואולי בדקו במפות ומצאו, כי אי־שם בגבול ממזרח של שפיים משתרעת חלקה – אך רגלם לא דרכה בה ועינם לא שזפתה עד כה.

אף־על־פי־כן לא נמצא אף אחד מערער, ובתכונה מיוחדת עשו את הכנותיהם לשיון בפעם הזאת. התפקדו והוציאו את הסקלנים המנוסים, את המומחים המובהקים לקרדום ולדקר ולשאר כלי־המשחית, שקנו להם שם במלחמות השמיר והשית. וגם ראש שמו לפלוגה הנבחרת הזאת: את החבר דונגי השימו לראש – הוא דונגי שעשה את מיטב שנותיו בחפירות־מלחמה, ראה בעיניו את המוות ושימש, לדבריו, לא אחת מטרה ללועי תותחים ומקלעים בשדה קרב וניצל רק בנס…

גוייסה הפלוגה וניתן לה ראש, שוב לא נשאר אלא לסיים בהכנות ולצאת. בחרה הפלוגה עגלה קלה וטובה, אסרו בה בהמות מהזריזות ביותר; רץ אחד לחצר ונטל את הדקרים הכבדים ואחד השחיז מבעוד בוקר את הקרדומות הקטנים שלהביהם נפגמו וקהו במלחמות הקודמות; נזדרז פלוני למטבח והביא ככרות־לחם ומשך אלמוני קלחות ודוודים של צידה – התמלאה העגלה עד אפס מקום. והרואה את הדוודים, הדקרים ואת שאר הכלים היה סבור בלבו, כי יוצאת הפלוגה הקטנה בעוד שחר לתור לה אדמה לא־נושבת.

– “היידה!” – – – קראו בני־החיל, התפקדו לעיני מפקדם האמיץ וישבו בעגלה זה בכה וזה בכה.

ותמשוך הבהמה הזריזה, ותסע העגלה הקלה, ותצא הפלוגה לדרכה בצלצל הדוודים וברזל הדקרים… כל עוד השתרעו משמאל השדות הידועים ומימין המשתלה והחורשה של שפיים, ירטה הדרך לנגד הבהמה הקלה ונוסעיה; אבל הנה הגיעו עד קצה הדרך הזאת ושלושה אקאליפטים לחשו וסוככו בגזעיהם העבים ובמוטות ענפיהם על באר עזובה – – הנה אבדה הדרך בפאת דשא ירקרק ולצד מזרח לא ניכרה עוד מסילת אופנים כי צומת שבילים כרוחב פרסת החמור או סוסת־הרכיבה…

אף קטנו והלכו מאחור בתי שפיים הקטנים, באדמה נבלעו וארץ לא־נודעה ושחורה כיריעת־העזים השתרעה לפנים – ותאט המרוצה השוטפת. הבהמה עצרה בריצתה הקלה, נדם צלצל הדוד והדקר ורוח לא קמה בפלוגת בני־החיל להפר את השקט סביב. אולי הרהרה הבהמה הזריזה כי כאן תמשוכנה המושכות לחזור אל המשק או אולי גם הנוסעים הרהרו בבתים שנעלמו מאחור – – אך העגלה הוסיפה לנסוע מזרחה.

בפעם ראשונה עלה אופנה על סלע־בזלת, נענה בחריקת הצירים ושב והסתובב לאטו וביתר זהירות. אכן, לא אבן בזלת אחת ארבה מעתה לגלגל, כי הלכה ורבתה הבזלת. כמו ממערכה מסותרת הגיחו אבנים וסלעים, נבקעו לבקיעים וכיסו את עין־הארץ הזאת – בקיעים עצומים, גושים של בזלת – כמוהם כבליסטראות השחורות שהותכו ונוצקו בידי חרשים ונפחים אדירים.

– שמא נחזור? – חלף הרהור בלבות בני־החיל, אך מפיהם ולחוץ לא השמיעו.

כי סקרו הנוסעים זה את זה: בתי שפיים היושבים בעמק לא ייראו עוד ואפילו בתי הישוב שבהר נחבאו… אותה באר עזובה אשר עם הדרך אף היא הפסיקה כל קשר ביניהם ובין הישוב מאחור… מכאן אך ארץ־האבן משתרעת לפניהם ואין ממנה מוצא ומפלט… היספיקו הדוודים הקטנים לכלכל את נפשם והקומקומים הדלים לרוות את צמאם?… שלושה הדקרים המוטלים תחת רגליהם האם יעמדו גם בארץ הזאת? – –

– הנה השיון! – קרא לפתע דונגי, שראה לא־אחת את המוות מציץ מתוך לועי־תותחים נוראים ושם לאל את הרהוריהם הכבדים של חבריו בני־החיל.

וכאשר נשאו הנוסעים את עיניהם וראו ממולם את הגבעה החדה־המבוצרת, את הוואדי הגולש לרגליה ואת המדרון אשר מעבר מזה – לא ענו לו דבר, אך לבם אמר כי אמנם השיון הוא. השיזף העתיק המוריק לרגלי הגבעה, חורבת־אבן נשכחה אשר בראש הגבעה, השרשרות השחורות של גבעות־האבן מזרחה – כל אלו עדים הם כציון נאמן, כיתד של ברזל שנקבע עליה שם השיון.

השיון? – – ניתק הדיבור מפיהם ויביטו אילמים על האבן.

ראה ראש הפלוגה כי נבוכו הסקלנים הטובים ורוחם נפלה למראה בקיעי הבזלת והוואדי הנופל כנחל־לבּה גועש, וידע כי עתה השעה הנכונה לאמץ את רוחם בדברים היפים לשעתם. מיד קם ממושבו וירד מהעגלה שעמדה, חבט על כובעו המהוה ואמר בעניווּת יתירה:

– שמעו, חברים… כח… כח… – כעכע ופזל בעינו – יום אחד היינו יושבים בחפירה הקדמית ושראפנלים עפים מעל לראשינו –

שמעו החברים הפעם בלי־חפץ לדברי דונגי, כמו לא האמינו בעלילות שעולל עם גרמנים ואוסטרים, ועיניהם נטויות אל השדה הקודר. הבין גם דונגי, כי רך לב חבריו ואולי ירצו להפוך את העגלה ולחזור, בלי לנסות את הדקר או לנגוע בדודי הצידה שלקחו עמהם, ומיהר גם הוא לאחוז בקצה השני של החבל, לאמור:

– ח־ח – פתח ומצמץ כנוהג קלות־ראש ומסיח דעתו מענין השיון כל־עיקר – האם לא אנו עקרנו את השמיר בשדה, לא סיקלנו בכרם ושדה לא עיזקנו?! –

פעלו הדברים למחצה. אמנם הם שסיקלו ועיזקו וקנו להם שם כסקלנים המפורסמים של שפיים, אבל כמראה הזה לא ראו. גבעת הבזלת הזאת שאין לגשת אליה וקירותיה זרועים אבני־קלע שחורות… הנחל הנופל למזרח ואינו מוריד שמה מים אלא זרם של אבן – – אף המדרון שעליו נאמר כי השיון הוא ואין סימן או ציון כי הוא הוא החמש־מאות דונאם אשר שמם השיון – –

– אכן, נבהלתם… – הטיל בהם דונגי מרה בלשונו החריפה ולשוא.

– הו, חבר דונגי… – הודו ואמרו – הראית את האבנים שבכאן, השקועות ראשן ורובן במעבה האדמה… הגבעות שכמוהן כהררי־חושך סביב ואת השיזף הבודד הראית?… הרי נתונים אנו כאן בין שמים וארץ ושמא יסתערו לפתע עלינו פרשים רכובים על סוסיהם הקלים ממזרח? – – אנה נבוא? – –

– ניחא… – נאות לדעתם גם דונגי – הבו ונאכל את ארוחת הבוקר שלנו, כי לא כרעב השבע.

להצעה זו נאותו מיד ולא העמיקו לחקור אם יערים עליהם מפקדם ובמזימה יגנוב את דעתם. הזדרזו בכה ובכה – אחד הוריד את הקומקום העטוף בשקים ומזג בספלים את התה ואחד הוציא את הלחם, אחד פרס את הלחם וצייד כל חבר במזלג ובכפית, שלא ייגרע גם חלקו בסלאט ובזיתים. היו זריזים במלאכתם.

בצל העגלה ערכו את שולחנם ואכלו, בצוותא עם הבהמות שנשמו את נשימתן החמה והביטו אליהם באמון. נתפרקה תוך כדי ישיבה ולעיסה ראשונה האימה של הקרב והשיזף הירוק אשר בראש הגבעה סיפר על שריד של ישוב, השבילים העידו גם הם כי פה יעברו רוכבי חמור וגמל וסוסה אצילה ממזרח מערבה ולהיפך – נחה דעתם.

– והיה באותו יום… אנו יושבים בחפירה… – המשיך דונגי לשעשע את רוחם – ואין לנו מים לשתות, אף לא טבק לעשן…

– בדייה היא, חבר… – התעודדו הבחורים ושקלו לו, צחקו והתיזו את רסיסי התה מפיהם כמו אחזם בולמוס הצחוק באחת.

– לא היו חפירות, לא היו דברים מעולם. בחפירות לא היית ואפילו מראה חפירה לא ראית, חבר דונגי. – הכריז בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים הסקלן הראשון.

– לא דובים ולא יער… ־ נענה אחריו גם הסקלן השני ולא נשא פנים לדונגי.

– מילא… – חבק המפקד את ספל התה, תופף באצבעותיו על כתליו החמים כמחמם את ידיו הקפואות וישב שקט על שמריו. לא ניכר אם רגז או נעלב, או הקפיד על כבודו – ניחא… ובכן חפירות לא ראיתי… – פלט כמדבר אל עצמו ועיניו הקטנות מצמצו בתום־לב.

הוא את מטרתו כבר השיג. הסקלנים שתו את התה וחומו כבר נמסך בעורקיהם. עיניהם נוצצו בברק־שובע ולא ניכר בהן עוד מורך־לב או היסוס. עכשיו שבו והיו לפלוגה ועם פלוגה שכמותם קום הסתער על שדה השיון ואל תחמיץ את השעה! – ויצאו הסקלנים בשורה אל שדה האבנים הגדול והתכנית כמו תוכנה מאליה. אבן ואבן הצדה – ופונתה מסילה להכנס בעגלה לשדה. הוטלו אבנים לימין ולשמאל ונפתחה דרך נאה מראש המדרון אל הוואדי. כה נתקע טריז בלב השיון.

– עבודה זו תארך שלושה חדשים. – אמדו הסקלנים המנוסים ויפרקו את דפנות העגלה לצדדים.

– במה דברים אמורים? – מצמץ דונגי בעיניו הקטנות – אם לא תצמחנה אחר־כך אבנים חדשות בשיון.

– תצמחנה?! ־ צחקה הפלוגה ותשכח כל ספק והיסוס.

– בידוע תצמחנה… – שעשע דונגי את חברי פלוגתו הנוחים.

– ח־ח – צחקו שבעתיים הסקלנים הידועים – אך זו בדייה מוצלחה ונוספת על אלף הבדיות שבדית עד כה.

ותהי להם העגלה פרוקת־הדפנות כרכש־ברזל להסיע אבן גדולה וכל סלע: שתים־שלוש אבנים על העגלה האחת ואם גדול הסלע מאוד והעמיסוהו לחוד בעצה והורידוהו לואדי. – פה תהיה קבורתו… – ברכו בנשימה מאומצת אחרי הסלע שדורדר במדרון.

הלכה וצמחה חומת האבנים השחורה בוואדי למטה. כל אבן וסלע נידרדרו בזו אחר זו ממדרון השיון ואדמת השדה מתפנה והולכת. הגבעה החדה מזדקרת ממול והשיזף הירוק עומד דום בצמרתו הדוקרנית־המדולדלת – ואין מוחה בעושים בסיקול… שמא נרמז מלמעלה לראות בעין יפה את פעולת הסיקול הנועזת בשדה השיון אף הוסכם להניח לסקלנים של שפיים לסיים את מלאכתם בשלום? כי לא הגיחו פרשים רכובים להשחית בפלוגה הקטנה והרי הבזלת השחירו כשרשרת בטחון מסביב.

כה עיזקו ויסקלו סקלני השיון. בהפסקות של צהריים ובוקר סיקלו. בהיות שמש הבוקר גבוהה עמדו כבר הכן במערכה הכבדה ובעטות צל ראשון שלאחר־צהריים על מדרון של גבעה ועל כותל של גיא כבר התנהלו לאיטם בעגלה משדה השיון לשפיים. היו יוצאים בזהירות את תחומי ממלכת האבן, ופה אינם פוצים בבדידות מסביב, עד הראות מרחוק הבאר העזובה ואמירי האקאליפטים המתלחשים עליה. אז היתה נחה דעתם כמו זכו פעם נוספת לראות בבתי שפיים הקטנים מרחוק בעודם בחיים – –

ואמנם שלושה חדשים רצופים נסעו וחזרו – אף יום אחד לא הפסיקו את המערכה הכבדה. היתה כבר העגלה חטוטה מהאבן וגלגל כבר סטה, חשוק־הברזל כבר נשחק. נמעכו משנה כובעי הסקלנים העזים ונפרמו תפריהם עד הראות ניר המצחיה של הכובע בחוץ. ואף־על־פי־כן עוד הוסיפו לנסוע – –

התבואה נאספה כבר הגורנה משדות שפיים שהבשילו, נדושה, והבר והתבן הוכנסו במחסנים הגדולים. טיילו רוחות־קיץ בטלות על פני השדות הקצורים וברחובה של שפיים, שקוציה וחרוליה כבר קמלו. ועדיין פלוגת הסקלנים נסעה בדרכה יום־יום, בוקר־בוקר ניצבה העגלה הקלה והבהמות אסורות בה. בוקר־בוקר משכו מהמטבח האפלולי את דודי התבשיל ואת השק של הלחם. בוקר־בוקר התמהמהה העגלה הרתומה עד היאסף הפלוגה היוצאת לשיון.

מהבאר העזובה ולמטה כבר נסולה מסילת־עגלה, מרוב נסיעה בדרך הזאת, ופרסות החמור, הגמל והסוסה הדוהרת לא יכלו לטשטש את המסילה הכבושה. השיזף המוריק על ראש הגבעה כבר ידע עת־בוא העגלה והמתין לה. מצודת האבן למעלה שוב לא הזדעזעה לדרדורה של האבן – האבן שנחה על אדמת השיון מימים קדמונים – –

– האבן הזאת צמחה מאליה באדמת השיון. – עדיין החזיק דונגי בסברתו המקורית וסקר בעין ערמומית וממצמצת את חלקת השדה הנקיה.

– אט… – צחקו אנשי הפלוגה ושמטו אבנים אחרונות אל הוואדי בתנועות מהירות – זו אינה אלא סברת־כרס, דונגי – ח־ח – זו אחת מאלף ואחת הבדיות שבדית. לא תצמח האבן מתוך אדמת השדה כי לא כצומח האבן. משמים נפלה… זרמה מלועי־געש פתוחים והוקאה על הגבעות מסביב.

– לועי געש… שמים… – דונגי ביטל ופשק את ידיו, פירך בבוהן עבה – שנפלה משמים מנין? ומנין שירקו לועי געש? – –

– מנין שירקו לועי געש?! – שוב לא יכלו הסקלנים לכבוש את רוחם לבורותו של זה – הו, חבר דונגי, ומנין כי אתה אוכל בפה או כי מוחך מוח־תבן? – ח־ח –

– מילא… – לא חת ולא זע המפקד האמיץ – שמוחי מוח־תבן לאו דווקא. אבל שאתם, סקלנים של שפיים, ראשי חמורים זה ודאי וּודאי… כי אם לא היו לועי־געש ולבּת־אבנים אינה אלא משל, הווה אומר, בעל כרחך, כי האבן צמחה מתחתיה! –

– ח־ח־ח – הריעו בצחוק הסקלנים מסביב, כשהם משתעשעים עוד נפשם־בם באמצאותיו של מפקדם המפולפל.

– וזה לכם האות: – חיזק הלה את דבריו וסקר בעין חדה את השדה הפנוי – ביום מן הימים אם נשוב לשדה ומצאנו כאן אבנים חדשות שצמחו תחת אלו שדרדרנו למטה.

אפשר שצדק מפקד הפלוגה וצמחו לאחר זמן אבנים חדשות בשדה. וכן לא נודע אם אחרי שסוקל השדה, כמתואר, עמסו השפיימים מחרשות ושקי גרעינים ויצאו גם לזרוע את האדמה הפנוייה. סוף־סוף היה השיון מרוחק ואולי לא עיזקוהו אנשי שפיים החרוצים אלא להוכיח כי יכולים ויכולים הם לחולל נפלאות אם ירצו. אף זאת: הרי בעצם המערכה הכבדה, עוד בהתחולל קרב־האבן המפורסם בשיון, כבר נחלקו הדעות – הללו אמרו כי אדמה עידית כבשו וסיפחו לשפיים והללו טענו כנגדם כי זיבורית היא ואינו כדאי כל־הטורח. הללו הוכיחו כי אדמת מדרון לעולם היא עידית והללו פירכו וסברו את ההיפך.

אבל –

אם גם לא זרעו השפיימים את האדמה שסיקלו הרי יום יבוא ויזרענה זורע – יבוא אותו יום וזורע יצא בעגלה רתומה לבהמות בדרך עם הבאר העזובה ויפן מזרחה. או אז – כאשר יראה את השיזף המוריק מרחוק ואת הגבעה המבוצרת מלמעלה, ידע כי הגיע אל אדמת השיון. ואם יביט אל הוואדי וראה את חומת האבנים הגדולה, ישא את עיניו אל המדרון הפנוי מכל אבן – אפשר יעלה על לבו כי זה מקום העלילה המסופרת.

אז לא תתקפהו אימה למראה שרשרות הגבעות הקודרות כהררי־אבן וחושך. אז יזכור כי עבדו כבר בזה סקלנים מנוסים ונלחמו גם יכלו לשיון – – והוריד בצל השיזף המוריק את מחרשתו הקלה ופרק על הארץ את השק המלא גרעינים – ופסע וזרע ומשך במתינות על פני המדרון הנאה אשר מעל לירדן, כמו לא היה מעולם אדמת־אבן – – –

לא גיבור חיל היה ישעיהו אף לא גיבור ברוח. בכל זאת לא נמצא אף אחד שיחלוק, כי הוא השליט במשק שפיים. מאימתי נשתרשה דעה זו – האם נולדה עוד בטרם גדלו האקאליפטים בכביש והיו לעצים ענפים ומשכיני־צפרים; או אולי נתקבלה הדעה לאחר שרבים ושונים נדדו ועברו דרך המשק הזה – וישעיהו הוסיף להתגורר בו־בחדר, בו־בבית המוצל אקאליפטים גם הוא?… נתקבלה הדעה והשרישה – ולא היה עוד כוח שיערער אותה ממקומה.

ואם דנו במשק שפיים בשאלה, התחבטו והתלבטו עד שעה מאוחרת בלילה; דיברו בעד ונגד, הצביעו ורשמו בעפרון על הנייר כי נתקבלה ההחלטה ואושרה; – גם אז הביטו אל פני ישעיהו כמצפים לאישורו האחרון. והרי לא דיבר ישעיהו מילה, לא נאם ולא חיווה את דעתו; לכאורה, ישב בקצה השולחן וכובעו שמוט כלפי מעלה, משך בכתפו וגיחך בעד שפמו המכסיף כאחד שאינו יורד לעומקו של ענין כל־עיקר – אף תקע את ידו לאזנו כשפופרת כי לא היטיב עוד לשמוע והענינים לא היו מחוורים כל־צרכם בעיניו? – לא קשיא – חברים נשאו בצנעה את מבטיהם אליו בשאלה.

והתקיימו במשק הרבה אסיפות חברים… וניהלו את הישיבות חברים כבדי־פה – פולחים המקמצים בדברים… אחר־כך השתנו העתים ואת הישיבות ניהלו מוחות חריפים, בקיאים, בהוויות העולם ובעלי לשון ומלל… ישעיהו נשאר כשהיה: הוסיף לשבת בקצה של שולחן, שמט כובעו, גרד קדקדו, הקשיב־לא־הקשיב למדובר – ורק לבסוף בהתקרב אסיפה לקיצה, קם ממקומו והשמיע דעה משלו…

– ובכן, למה החרשת, חבר ישעיהו, הערב? – תהו החברים ורגשו.

– מדוע החרשתי? – חייך ישעיהו בעד שפמו המכסיף ומצמץ בעיניו הקטנות־החיות – לא אמרתי, כי אין מועיל בדברים. כבר ניסינו הכל בשפיים ואין עוד מה לשוב ולנסות.

כך היה פוסק ישעיהו תוך קימה ועמידה ארעית, כמנהל לאחרונה אסיפת חברים משלו, אחרי אסיפה רבתי שארכה כל הערב עד־בוש.

אך באה אותה שנה משונה וערערה את כל יסודות החיים בשפיים וכן סיכנה סכנה־של־ממש את סמכות ישעיהו במשק שפיים. פנים חדשות הופיעו מראשית השנה במקום, ולא ביחידים אלא במספר רב באו. קרה המקרה שדווקא השחוצים בצעירים ובעלי־התשחורת, עזים וחצופים שבהם, הזדמנו למקום כמו זימנם הגורל בכוונה, ואך זה תפשו הצעירים תפישה ראשונה במושכות הבהמה או הקישו נקישה ראשונה במעדר – מיד החלו להשמיע קום ברמה. ראשון פתח רברבן ממולח, ששמט את מצחיית כובעו לצפון, תקע את מעדרו באדמה של הכרם, רכב על גבו והכריז:

– אנו נלחם עד־חרמה בשאיפות הזעירות, שמצאו להן קן בשפיים! ומשהטיף אותו רברבן את דבריו, החרו־החזיקו אחריו גם השאר. רקקו על כפות ידיהם התופשות במעדר לשם יתר אימוץ, הקישו נקישות חטופות ושבו וזקפו את אזניהם לשמוע.

־ אנחנו עוד נלמדם כאן דעת, כי צעירים צעירים הם, והלאה השלטון הקפוא על שמריו שמצא לו מקום בשפיים! – הוסיף הלה ודיבר בלשון מתרברבת והכה במעדרו בין הגפנים הרכות כאומר לעקרן משרשן.

הקיש הבחור והכו אחריו גם שאר האורחים־הפורחים במעדריהם בין הנטעים הרכים, קראו בין מכה למכה בקולות נלהבים: הו, חבר תשיר נא את שיר המהפכה הגדולה ושמעה והזדעזעה כל שפיים! – לא סירב הפלוני לבקשת חבריו ולא חיכה שיעתירו עליו תחנונים, כי פצה בשפתיו וכיוון את קולו – היה ממולל ברגליו ומנופף בידיו עם השיר, כשושבין המכניס את כלת המהפכה בכבודה ובעצמה אל הכרם ־ ־ הנה הביאה אל בין הזיתים הנטועים בסירוגין עם גפנים ושקדים, הנה הנעים לה זמירות וחבריו ענו אחריו – המתה כל שפיים.

למרבה המבוכה הוסיפו ובאו עוברי־דרך למשק שפיים. עברו צעירים וצעירות בחבורות עייפות, שמטו את תרמיליהם לארץ, שוטטו בין הבהמה והעוף בחצר כמו היתה רשותם שלהם, סיירו במטעי האקאליפט והזית ושאלו על דא ועל הא. לבסוף היו מתכנסים למטבח כמו נחה דעתם למראה ולא נשאר להם אלא לסעוד את לבם מטובה של שפיים.

־ ברקאי! – פרחו הצעירות של המשק בסינוריהן הלבנים ופניהם צהבו – הנה עוברים צעירים וצעירות גם אצלנו… באים בחבורות ושוהים יום יומיים… היתה רוח אחרת במשק שפיים!…

וישעיהו מחריש, אף פניו לא נראו, אפשר נחבא בצל עפאי האקאליפט הגבוה הסוכך על חדרו כאשר ייחבא השליט לעת־זעם או אולי בא בחדר וישב על המשמר כצופה, לדעת מה טובה תצמח מכל קרנו – הנה עוברים צעירים וצעירות גם אצלנו… באים בחבורות במטבח כאורח, שמוט־כובע היה קם והולך…

– האמנם סרה רוחך, חבר ישעיהו? – התחצפו הצעירים ולא חתו.

– מדוע תסור רוחי? – היה משיב ישעיהו, מצטחק בעד שפמו המכסיף ומושך משיכה בכתפו.

– עובדה היא כי באת חדר בחדר ותימנע לישב עם צעירים פוחזים. – המשיכו הללו לעקוף אותו בשאלות.

– ולוא אימנע… מה יש?… – צחק ישעיהו, אך לא זו בת־צחוק של השפם המכסיף, כי נקישת־שיניים שלא נשמעה, כנקישת מלתעות של בעל־חיים אשר רבו סביב המתנקשים לנפשו.

– הא־הא! – צהלו הצעירים והריעו – שמעתם?! זו מחאה אחרונה של הרוח השמרנית בשפיים. זה זעפה האחרון אל מול הזמן החדש! – ושמט הרברבן שבחבורת הצעירים את כובעו לצפון עוד יותר וחברו שורר, גם בלי שיבקשו, את שיר המהפכה במטבח – אך ישעיהו העביר את אצבעו על שפמו ותמך את ידו במתנו, הניד את ראשו במנוד משתמע יפה, וחזר ונעלם מעיניהם של רואים.

“חכו נא… האריכו רוחכם ונראה…” – היה כמצחק לעצמו ונמנע מהתערב ומבוא בדברים נוספים עם אויביו הצעירים מסביב.

במרתף, אשר מתחת לבית העומד בקצה של שפיים, בין מסגרות חדשות ובין כוורות טעונות תיקונים, בין כלים של מחסן המכוורת – עשה ישעיהו. לכאורה, לא היתה זו עונת עבודה במכוורת, לא עת רדייה או העברת נחילים, אף־על־פי־כן עשה בזה ימים רצופים עם משה חברו־למקצוע. משה עובד במקצע וישעיהו בדבק מדביק, שניהם מחרישים באפלולית המרתף – ורק מפעם לפעם תזוענה עצמות הקרקפת של ישעיהו ועיניו רבו גיצים של לעג חריף אל פני משה חברו.

– הללו חושבים כי כבר כבשו את המשק… לאט לכם, נערים! – לעג לעג מר ושפך את קצפו.

– צוהלים הם! – זעף משנה ישעיהו – והצעירות במטבח חוגגות! היתה להם שמחה בשפיים – ח־ח־

וניכר על־פי מרירות הדברים, כי עוד נכונו ימים, בהם צעירות לא תצהלנה וכל מלהגי־להג בכרם יבושו, עוברי־דרך לא יסורו גם הם למשק שפיים לרצונם… כוורות מאשתקד בודקו ומכונת הרדייה הותקנה למלאכתה, – אך ישעיהו וחברו למקצוע הוסיפו לעשות ימים רצופים במרתף כחורשים סוד יחדיו וממתיקים עלילה, אשר אם גם תאחר בוא תבוא – עלילת מלחמה בשפיים.

אז תשוב שפיים והיתה לאשר הינה… – לגלג ישעיהו למשבת הצעירים – ולא תהיה עוד שפיים כאכסניה הפרוצה…

כה התלכדו והלכו בלא־יודעים שני מחנות, אך אף אחד מהשניים טרם התגרה מלחמה ברמה. עדרו הצעירים בכרמים ועברו במעדריהם אל היער וישעיהו עובד במרתף עם משה חברו. שם בחושך סתרו. מרחוק נצבו המחנות זה מול זה, כשעירי־העזים המודדים את כוחם ומנחשים: מי יפתח? –

אף נדמה לימים, כי הסיחו האויבים את דעתם זה מזה. מדי הלך וקרב חום־קציר, נשמו מאליהן הדרכים המוליכות לשפיים ועוברי־דרך פחתו. הקוצרים קצרו בשדה והתבואה כונסה באלומותיה לגורן, אף ענב מהכרם הובא בסלים, ביצה בלול נאספה וחלב הובא בכדים מהרפת. – יתר על כן: הצעירות במטבח כמו היטיבו באחת את דרכן והנעימו את החיים במקום ככל שהשיגה ידן. כיבדו במשנה־מרץ במכבדים הקשים את המטבח בשפיים וגיבבו סיד על סיד ביד חרוצה וזריזה עד שהלבינו כתליו הסדוקים. הצעירות גרדו וקרדו את מדפי השולחנות שהצהיבו ולא נחה דעתן עד שהפתיעו את אנשי המקום ושלחו את ידן באפיית עוגות לשבת, מעשה שלא נודע דוגמתו בשפיים.

ישבו איפוא אנשי שפיים בבוקר־שבת לשולחן המטבח ובמקום לחם־החול נעמסו לפניהם טסים גדושים עוגות צהבהבות ופריכות לקפה. שתו ואכלו, לא הקפידו שהעוגה נא מצד זה וחרוך מצד זה – הרי מעשה צעירות הוא! – אלא פיצחו את העוגות בשן חזקו או נגסו וטבלו בקפה והודו בפה מלא כאשר לא הודו מעולם:

־ קפה ועוגות אנו אוכלים ושותים בשבת… אך שבח ותהילה לצעירות בשפיים!

וכיוון ששמעו הצעירות את שבחן מפי חברי המקום כפלו את מרצן, החליטו להוסיף ולחולל נצורות וגדולות מכל שחוללו עד היום. כמו נמלכו בדעתן ואחת החליטו – לשאת על כתפן את כל טורח החיים הדלים בשפיים.

־ אם יש משפחה בודדה בין החברים בשפיים חובה להקל גם עליה את עול האשה והאם לא תשא לבדה את עולה. – אמרו.

– כיצד ייעשה הדבר והרי רק משפחה אחת ויחידה במקום, ולה רק ילד פעוט שיצא זה עתה מגיל התינוק ועוד תינוק בן־יומו מוטל בעריסה וצריך לאמו – מה תעשו, הצעירות, ותינוקות וילדים אחרים אין עוד עמנו? – שאלו החברים בתמיהה. – אין דבר… – השיבו בחום־לבן הצעירות, שמעשיהן הטובים מילאון אומץ נוסף.

וכאשר יעצו כן עשו. פינו חדר גדול ומרווח, השכינו בפינתו האחת את התינוק היחיד בכבוד ואת פינתו השניה הקצו להיות “גן” לילד שיצא כבר מגיל התינוק – שם פרשו מחצלת על הרצפה וקראו לו: “חדר־הילדים” של שפיים.

– מעתה חפשיה גם האם לעבוד כשאר העובדים. –אמרו הצעירות ואין מוחה בידיהם.

הלכה הצעירה וטיילה בין שדות ופרחים עם התינוק האחד על ידיה והילד משתרך אחריה. האשה – אם הבנים – כובסת ועושה בכל עבודת־בית אחרת כשאר העובדות. הוציא התינוק את שינו והילד שזף את לחיו, והצעירה מביאה את הילדים עד לאם ומכריזה ואומרת באזני כל אנשי המקום:

– ראו נא ראו… הוציא התינוק את שינו השניה והילד “שלי” מתפתח יפה ולמד לצרף מספרים. זה כוחו של חינוך מסודר.

– נו? –– תהו ותמהו אנשי המקום – מה תאמר, ישעיהו, לכל החידושים הללו אשר לא ידענו כמותם בשפיים – הא? ־ ־

– נו… – השיב ולא יסף.

כי לא עת־דברים היתה לישעיהו אלא עת עמל ויגיעה גם לו. מה הכל עבדו בשדה וקצרו או הוזעקו לגורן לדוש, אף הוא ומשה חברו־למקצוע לבשו את מסיכות־הכוורנים על פניהם, התעטפו ברשתות, חתלו את ידיהם ורגליהם בכל המטליות שמצאו – ויצאו אל בין המכוורת, כשעשן מיתמר והולך לפניהם כענן, אכן, קיטר משה הכוורן באותה שנה כאשר לא קוטר לפנים, וישעיהו הולך אחריו כמלאך־חבלה שהחליט להטריד ולגרש את כל נחילי הדבורים ממקומם.

– אי־אי, משה הרוצח! – צווחו הצעירות ככרוכיה, אספו רגליהן ונמלטו על נפשן מאימת הדבורים הרוחשות מסביב.

– רחם, ישעיהו, הרי עוד מעט ותטרידו את כל הצעירות הנאוות משפיים! – חיננו גם הצעירים את קולם, אותם המרדנים הידועים, ספק כמבקשים על נפשם וספק מתפייסים בשעת־רצון אל השליט הקנא של שפיים.

וישעיהו מחריש ומהלך בעמוד העשן. בעד הרשת החבושה על פניו ובעד העטיפות המרובות שבהן נתעטף לא נודע אם צחק אם זחה דעתו… אך עובדה היא כי לאחר שמצאו הדבורים צעירה, שבשרה ערב לחיכן ושלחו את עוקציהן כמו טעמו טעם צוף, ובשר הנערה תפח והבהיר בהרות־בהרות מהארס שהוטל בה – בא גם ישעיהו עד למיטת הנערה, הסיר את רשתו ושלח בה את עינו הפקחה, צחק ואמר:

– עתה תודי ותאמרי כי נעמו לך עוקציהן של הדבורים בשפיים ואין את חשה להם – ח־ח־

צחקה הנערה התפוחה מבין הבהרות שכיסו את פניה, אף השיבה בטוב־טעם ונועם: – אין בלבי ולא כלום על הדבורים, ישעיהו, וגם לך ולמעשיך סלחתי…

ודומה כי שכח ישעיהו את הדברים כמתלהמים שדיבר באזני משה חברו למקצוע ואת חזות־הנקם שחזה, בהיותם במרתף בין מסגרות החלות. או אולי עם הזמן התבונן וראה כי נשאר יחיד ובודד לנפשו וכל אנשי המקום כבר הודו במקצת בחידושים שנתחדשו עליהם בשפיים, אף אל פני משה חברו הנאמן למקצוע הציץ – והלה עיניו משתמטות מהיפגש במבט אלא פוזלות כמתגנבות לצדדים… הניע יד ישעיהו כאחד שנואש ממלחמת יחיד.

– רואה אני מפניך, כי הנך מרוצה. – עדיין תהה על קנקנו של חבר ותיק לדעה.

– ומדוע לא? – חשף הלה את שיניו ומצמץ בעיניו – אם נוח להם לצעירים בכך, מה אני כי אתלונן… כלום זקנתי?

– ואת, חברה ותיקה ומיושבת – הוסיף ישעיהו לחקור – אך נחת שואבת מדבריהם הריקים של צעירים וצעירות.

– לו ימללו כאוות־נפשם – מה איכפת… סוף־סוף שמח אצלנו. – השיבה החברה ועיניה כבדות.

– אף אין זאת כי באמת הכל מרוצים ־ ־ רטטו לפתח נכחו שתי לחיים כבדות וזגוגיות משקפיים הבהיקו – אך לא כן אנכי! ־ ־

הדברים יצאו מפי חנניה הפנקסן של שפיים אשר בעליית הספרים מעל למרתף ורוחו של ישעיהו חיתה. אפשר – ואילו ידע הצד־כשכנגד, כי עתיד מנהל הספרים המסורבל להיות מטה־זעם בידי ישעיהו, היו מקפדים את חייו שעה שהיה מסור לידיהם והוא מפרפר בין החיים והמוות וריאתו נושפת מחום כמפוח. כי חלה בזמנו חנניה מנהל הספרים ומרוב משקלו גוייסו כל עובדי המעדר לשאתו באלונה ממרום מושבו בעליית הספרים מקצה מזה של שפיים אל המרפאה מקצה מזה. גנחו הנושאים מכובד משאו של זה ואף־על־פי־כן הביאוהו; גנח ונאנק גם חנניה החולה, ערך קרב מכריע במשמן בשרו על חייו והחלים… אפשר שמשמן בשרו עמד לו או אולי מרק־העוף שבישלו למענו הצעירות ולא החסירו אף יום? – עובדה היא, כי טיפלו בו במסירות־נפש רבה וכאשר קם מחליו לא ניכר בו עד־מה, אף לסתותיו רטטו בקפליהן כאשר לא רטטו מעודו לפני חלותו…

עתה שכח כפוי־הטובה חסד זה שגמלו עמו צעירים ונשאוהו בחום היום בכתפיהם וצעירות ששחטו למענו עוף מהחצר בכל יום. כיוון שעמד על רגליו, יצא לתור במשק כשהוא פוסע מתון. לא נשא את עיניו בעד משקפיו אל השדות שנקצרו כבר בינתיים ולא הביט אל סלק־הבעל שעלה יפה להפליא – כל העמל הרב שהושקע בזה בימי חלותו לא נחשב לגבי דידו. פסע מעדנות ועלה אל עליית הספרים, שם ישב והניע שוב את קפליו על גבי הפנקסים העבים. ולא עברו ימים מועטים ובשפיים יצא קול: נערכו החשבונות וסוכמו המספרים של עבודת השנה בשפיים, עתה יבואו הכל אל האסיפה הכללית וישמעו תוצאות.

– משמע אסיפה… – פסעו הפולחים לעבר הבית, כמבטלים מראש מה יושיעם חנניה והכל גלוי וידוע להם.

– אסיפה… – עדיין דחקו הצעירים איש את רעהו על דרך מנהגם המופקר והשתהו עוד מעט על הקפה של שבת.

– הנה נקצר גם אנו הפעם ונבוא לאסיפה. – החישו הצעירות את עבודתן במטבח ולבן לא ניבא עוד כל רע ־ ־

אסיפת השנה בשפיים – מה תוכל לחדש או לשנות? זרעו וקצרו כל שהבשיל בשדות. בפעם ראשונה גידלו סלק בעל. ישעיהו ומשה חברו רדו את הדבש ושרתה ברכה במכוורת. הלולנית הוותיקה במקום אספה ביצים יום ביומו, ככל שתרנגולות הטילו. פולח שחבש כובע אוסטראלי, פסע כבדות ומתונות אחר מחרשה ונהג באמונה כל היום בפרדים הכבדים לא פחות ממנו. מה טעם לחשוש אחר כל הדברים האלה? ־ ־ ועלו במדרגות אל עליית הספרים, התכנסו – אחד ישב על סיפו של חלון ואחד על קצה ספסל, והמתינו לאשר יוגד וידובר.

– המספרים מלמדים – מ־מ – המהם חנניה בכבדות וקפלי סנטרו הרטיטו עם כל דיבור שהתמלט מפיו – המספרים של השנה היוצאת מלמדים־ם־ם כי לא “שילם” אף ענף אחד יום עבודה של חבר או חברה במשק. יום־אכילה במטבח עלה למעלה מן המשוער מתחילה ונמצא כי כל חבר וחברה לחוד עומדים בגרעון בספרים.

– יום האוכל עלה על המשוער! – היו ראשונות להגיב הצעירות קצרות־הרוח אף בטרם ירדו למשמעות הדברים.

– הלול לא כיסה את ההוצאה? – התעוררה הלולנית הגדולה ועינה האפירה מחוסר־אונים.

– לא הכניסה הפלחה… – חשף פולח כבד את שיניו בצחוק ועיניו מצמצו כעיני התאו העולה מן היאור – שמא ראיתם פלחה־בעל והיא מכניסה ־ ־

– בעל… שלחין… תירוצים של הבל. – היה מביט חנניה אל הפנקסים שלפניו ואינו מרים את עיניו, בשתיקה שהשתררה מסביב.

– משמע, המספרים מלמדים… – נשמע קול חוגג מאחורי גבו של זה – גרעון בספרים… זה שכר האורחים־הפורחים… זה מעשה הצעירים והצעירות בשפיים… החידושים שחשקה נפשכם – הנה הם! ח – ח –

ולשמע קולו של ישעיהו נבוכו הצעירים שישבו וקרצו איש לחברו בעין – הרברבן הממלל בגדולות וחברו ששורר את שירי המהפכה כל היום. עתה חפו פניהם כמו אך זה נזכרו כי חלפה שנה עליהם – שירים שוררו, על שאיפות זעיר־בורגניות של המשק דיברו – התגרו ברוחו המשומרת ולא חלו ולא הרגישו כי קרובה מפלתם.

– ובכן… – ניסה עוד להתאושש הממלל בגדולות ולהשיב בחריפות – משמע שאם עבדנו יום ביומו, בעידור עדרנו ובסיקול סקלנו, הרי ככלות השנה עלינו להחזיר לקופה מה שאין לנו – הא כיצד?!

– הווי אומר… פשוטו כמשמעו – כח־כח – החרה חברו אחריו ופנה גם הוא כה וכה אל היושבים שמא יעזרו לברר את הסוגיה התמוהה.

– ודאי שפשוט הדבר! – חשף ישעיהו את שיניו בשחוק לעג – מיללתם במלל, דיברתם רמות – עוד מעט ושפיים נהפכה כבר על פיה – ח־ח –

ולגלוגו קשה לאלה ולאלה כמדקרות־חרב. הללו שומעים ונפשם סולדת, ואף־על־פי־כן לא קמה בהם רוח להשיב לו דבר; והללו משימים את עצמם כאינם־שומעים, אך עדיין מושכים בכתפיהם ומעמידים פנים של ביטול.

– ומה נעשה, חבר ישעיהו? – שאל לבסוף הממלל בגדולות ולא קרא עוד לקרב, אלא בדרך הרגל שמט את כובעו צפונה.

– כלום תפסתם רק עתה מה שהיה ברור לי מכבר? – צחק כלפיהם ישעיהו צחוק שנון ונצחני כאחד – כעוברי־דרך הייתם, כאשר אמרתי מראש. וכלעומת שבאתם לפני שנה כן תצאו ככלות השנה, אך שפיים תישאר לעמוד! –

ושוב לא כשני מחנות נערכו זה מול זה היושבים והעומדים מסביב אשר לפתע נפקחו עיניהם לראות: שנה נכנסת שנה יוצאת – צעירים באים והולכים – אך שפיים עומדת וישעיהו המוכתר עליה, אשר לא יצלחו אליו כל כלי־המשחית.

כלהכעיס הציגוה בראש שורת הרפת. כמו לראווה קבעו את מקומה סמוך לכניסה – לה, לקטנה־לפעוטה בפרות. ומשום כך אולי נעשתה יפהפיה חשדנית כל־כך, אבדה אמון ובכל ראתה אך חפץ ללגלג בה, לשים אותה לצחוק. כי מה לבריות ולה שקטנה היא או מה להם ולה – ואפילו העליב בה הגורל במעט? ־ ־ ביושר השתכרה את איבוסה ושילמה אותו בחלבה. אכן, בחלבה היטיבה לשלם את איבוסה מהרבה פרות בריאות ומגודלות ממנה וגם ולדות לא חסכה, כי שנה בשנה הביאה ולד, מנין איפוא שרירות־הלב ומדוע יעשו במשק את שם “יפהפיה” ללעג והתקלסו בה מקטון ועד גדול – מדוע אליה התאכזר הרועה ואותה יכבד באבן בשדה, ובשלה השתולל הרפתן ברפת וחבל בה בסנדלו ובמגפו? –

נענעה יפהפיה ראשה, ראש קטן ולמוד־סבל, מאין־יכולת להבין זאת. נענעה בראשה בין בלכתה בעדר ובין בעמדה סמוכה אל איבוסה. כל הימים פזלו עיניה פיזול של מורא ופחד לצדדים ורטט של חשד ואי־אמון חלף על פני גופה. זעזוע חלף כברק ברגלה כמו הרגישה צורך להתגונן בפני חיות רעות ועזות־נפש אשר שתו עליה מסביב.

– י־פה־פיה ־ ־ משכו אנשי המשק בלגלוג מכאיב בראותם נענוע זה של ראש, פיזול זה של העינים, רטט של העור העצבני וניע הרגל הדקה – י־פה־פיה ־ ־ האמנם תתכווני לבעוט או שמא לנגוח בקרניך הקטנות? ־ ־

והיו העקיצות הללו מקניטות מאוד, משחיתות ביפהפיה שריד־אמון שנשתייר בנפשה המבוהלה לכל העולם סביב… היתה שולחת רגל בעצבה ובועטת בחלל האוויר כולו ושערה סומר אותה שעה כמחטי קיפוד מורדף.

“לא ארשה כי ילעגו לי…” היו מתאחדים במחאתה כל האברים והגידים של גווייתה הפעוטה – “לא אחשה ולא אשתוק. ברגלי אבעט. בקרני אנגח. אף אחד לא יוכל למשוך מעטיני את החלב אלא אם כן יכוני עד אשר לא יהיה בי כוח עוד להתנגד…”

ואמנם הכוה גם הכוה. מי באין ברירה ומי סתם לקורת־רוחו. הניחו מספוא לפניה באיבוס ובעטו בה. גרפו את הזבל מתחת לרגליה בגערה ובנזיפה. שנגשו בדלי לחלוב אותה ושלחו בה דחיפה במרפק. כל הולך־על־שתיים התברך כי כוחו רב לו לעומת הפרה הקטנה הזאת לדחוף אותה, לחלוק לה מהלומה כל־אימת שתחשק נפשו.

ובשעה ששקטה הרפת מתנועה ורק הלעס נשמע משפתי הפרות האוכלות את המספוא וסילוני החלב זרמו לדליים בקילוחים שווים ומרגיעים – עת שלום ומרגוע לרפת־ דווקא אותה שעה התעורר רעש־משנה סביב ד' האמות שלה, כמו נקבצו ובאו כל דיכפין בכוונה לראות במחזה־שעשועים להנאתם.

נו, יפה־פיה – נגש החולב לאט ודיבר בהפסקות – פני אלי והראיני את מראיך… הבה נראה איך תקריבי היום הזה את חלבך…

– ח־ח־ח־ צחקו להנאתם הנצבים סביב.

– נו, יפהפיה… – המשיך הלה כעורך מחזה־שעשועים בפני קהל צופים – הגם היום תבעטי בדלי ותשפכי את החלב – הא?! – –

ומשנשמעה גערה זו, כבר חזתה יפהפיה מראש את כל הפרשה העתידה לבוא: עוד מעט ויונף השרפרף של החולב על גבה… והיא לא תוכל בשום אופן לעצור צמרמורת־פחד מחלוף בכל גופה… היא תסתמר והוא יוסיף ויכה בכל הבא ביד… את רגליה יכפות בחבל… עד שישוך כעסו ויתחיל לסחוט את חלבה טיפין־טיפין…

– בכל זאת את נחלבת.. – ישחק גם אז החולב למשבתה – הרי את רועדת כולך מפחד… רוטטת מאימה… כך גם נאה לך… כך יאה…

איך תוכל יפהפיה לסבול לעג זה המשתפך כארס בכל חדרי נפשה – איך תוכל לשתוק? ־ ־ ואפילו תשלם אחר־כך במחיר חייה? ־ ־

– ודלי החלב נהפך על־פיו או על בגדי החולב.

“זאת לך בעבור הלעג” – מיישירה יפהפיה להביט אל עיניו והיא מרימה בדרך פלא את רגלה הכפותה בחבל, חובטת בה לכאן ולכאן ומכינה את גווה למכות.

וניתכות המכות כמטר, מקלות נרצצים על גבה, החולב אינו שולט עוד ברוחו וחובל בה מפנים ומאחור עד היותה כולה פצע וחבורה – ורק אז יניח לה כי גם כוחותיו אפסו. ––

האמנם היו מכות מנת־גורלה כל הימים? לא. גם ליפהפיה עמדו סוף־סוף רווח והצלה – ומידיו של חולב חדש. לכאורה, היה נוח לה מאוד, אף הסביר פנים. לא שלח בה יד ולא חבל. אך גם הוא טעה כמו שעלול לטעות כל הולך־על־שתים לגבי פרה… או אולי דוקא נוחות זו היא שהכאיבה לה משנה… כי עמד הלה והתפאר בפני אנשי המשק: ראה תראו, כי אעשה את יפהפיה שלנו ל"בן־אדם" – ויפהפיה שומעת. כן התפאר כי עוד מלוא־הדלי יחלוב ממנה – אף זאת השמיע ברמה… וכן לגלג, כי תהיה יפהפיה לתפארת כל הרפת – ויפהפיה הרגישה בעוקצו של לעג.

אז הוחלה פרשת השעבוד במקל־נועם, כי סודר סדר הפרות ברפת לפי מעמדן וסגולותיהן והיא הוצבה בראש. פשוט: ביקש חולב חדש להתפאר – יראו נא הכל שקטנה היא ואף־על־פי־כן תרבה לתת חלב!

– אפשר הכיר לדעת בטביעת־עין בסגולותיה הסמויות, אך לגבי יפהפיה החלה מאז פרשת התפארות קשה ומחפירה על חשבונה.

– נו, כמה חלב נותנת זו? – חקרו מעתה אנשי המשק.

– מוסיפה והולכת כאשר אמרתי. – השיב הלה בהתימרות מופלגת.

– ואיננה בועטת? – תהו הללו ותמהו.

– לא. אינה בועטת. שקטה עומדת. הרי היא לפניכם: יפהפיה… – והיה מסלסל בכוונה בשמה, להראות לאנשי המשק עד מה שקטה ונרגעה תחת ידו.

והתקרב אליה כמאלף מומחה בלי רגש פחד, התישב על השרפרף בלי לחוש לה. תמך את ראשו בירכה והקריב הדלי לעטינים כמו אין עוד סכנה נשקפת שמא ייהפך הדלי בבעיטה… התחיל חולב באצבעות מאומנות בלי־הרף ויפהפיה שופעת בלי־מעצור.

– הרי היא נחלבה! – תמהו אנשי המשק באמת ובתמים לפלא.

– זה הסוד… – התברך בלי־די החולב החדש וקם ממושבו ולדי החלב בידו – צריך אדם לדעת כיצד לגשת אל פרה… גם לפרה יש נפש! והיתה יפהפיה מביטה אליו באלכסון, כמבקשת להבין אם באמת מאמין הלה באשר הוציא מפיו או אולי סתם מילי־התפארות אמר.

ויפה עשתה למודת־הסבל שלא האמינה לחולב. עד־מהרה הבינה כי אך בערמה נהג עמה. אך זה אילף אותה והרגילה למקל־נועם ומיד הסיח את דעתו ממנה. בגדולות ובטובות ממנה שם את כל מעייניו ואותה הניח לעמוד בשער הכניסה, ראשונה בשורתה, כדי להזכיר לכל באי הרפת מה גדול בעולם זה עלבונו של מום. אפשר לא מערמה נהג כן אלא מהיסח־הדעת, אך לא ידע כי יש אשר השכחה גרועה ממכות־יד וחבלות.

שכח… שם את כל מעייניו בשאר שורות הרפת, שם עמדו המיוחסות־האצילות ופעם בפעם היו נספחות על השורות הללו חדשות מקרוב הובאו. שורות־שורות הציג אותן עגלות אצילות לחוד ומעורבות לחוד, בינוניות לחוד וטהורות־גזע לחוד. ואחר־כך היה מהלך אותו חולב ברפת לאורך הכביש התיכון, כנהנה ושואב נחת מפועל ידיו כי רב.

– נו… ויפהפיה שלנו? – צחק אנשי המשק.

– יפהפיה… – משך מעתה באדישות בכתף אחת. כעל דבר מובן מאליו.

– זו עוד נחלבת?

– נחלבת והולכת… – השיב בלי כל פליאה.

ושוב מסב את שימת־לבם של שואלים מהנושא הזה אל השורות האחרות, משפשף ידיו במרץ ומדבר בשטף, מסביר כי עיקר הטובה צפון בשורות הללו של האצילות. הללו תביאנה את ברכתן למשק.

– את כל מעייניו בשאר שורות הרפת, שם עמדו המיוחסות־האצילות ופעם בפעם היו נספחות על השורות הללו חדשות מקרוב הובאו. שורות־שורות הציג אותן עגלות אצילות לחוד ומעורבות לחוד, בינוניות לחוד וטהורות־גזע משובחות לחוד. ואחר־כך היה מהלך אותו חולב ברפת לאורך הכביש התיכון, כנהנה ושואב נחת מפעול ידיו כי רב.

נו… ויפהפיה שלנו? – צחקו אנשי המשק.

– יפהפיה…משך מעתה באדישות בכתף אחת, כעל דבר מובן מאליו.

– זו עוד נחלבת?

– נחלבת והולכת… – השיב בלי כל פליאה.

– פרה אחת משובחה עתידה להיות אם כל הרפת לעתיד. – היה מפליג והולך וטופח טפיחות קלות על אחוריה של אחת הפרות המשובחות.

כי אז הוחל להביא את הגדולות והמשובחות ממרחקים למשק. אחת־אחת הביאון מרחוק ולפעמים בשתים ובשלוש. גאות והדורות באו. חרוזים על צואריהן מאת בעליהן הראשונים, טופפו בנחת ברגליהן כמכירות ביחוסן. מהירות־חימה וזקופות־קומה, כיצורים שאינם מקבלים מרות חדשה מיניה־וביה ־ ־ כה הובאה הראשונה ואחריה השניה והשלישית עד הצטרף שורה שלמה של המיוחסות… “זו לידה”… “זו הדסה”… “זו אצילה”… – היה מהלך החולב ונוקב בשמות נאים ומצלצלים – ויפהפיה שומעת.

בראשונה הובאה “לידה”, פרה גדולה מיפהפיה פי־שנים או שלושה ובהיכנסה לרפת לא הואילה להביט ימין או שמאל, כי היישירה אל המקום שהוקצה לה בפסיעת סוסה דוהרת ורבת־קצף. ומאז באה הכל דיברו בה ולא פסקו: היא אינה יכולה בלי קמח תירס… תמיד טופחה רק על פולים שרויים במים… הקש גס הוא לה… והמרעה בחוץ אינו יפה כלל לרגליה. לה הב חציר מן המשובח, לה הענק בשפע אספסת או תלתן. הזמן לה מים ומנוחה, נקיון וסדר… או אז תביא ולדות מיוחסים – הרפת תיבנה ממנה.

ו"לידה" קיבלה הכל כדבר המגיע לה. מלוא־החפניים פולים שרויים במים היתה זוללת ומבקשת עוד. בתוך חבילות החציר היבש היתה שולחת לשונה ובולעת בליעות גסות. בחלקת העשב הזרועה אשר לפני הרפת היתה מהלכה ורומסת, תולשת ולוחכת, כמו הכל הותר לה. ואם מנעו ממנה פעם אחת את ההליכה לעשב, נשפה “לידה” בשני צידי בטנה עד שנתמלאו כשני נאדות וניתקה את החבל על יתדו במחאה!

שמעה יפהפיה והתבוננה חרש להליכותיה של האורחת – הרהרה: מהי מידת גדלות זו שנטלה לעצמה החדשה ומנין שכל הזכויות מגיעות אך לה? ־ ־ מדוע אין חוששים ליפהפיה שתצטנן מפרץ־רוח או תיחבל ממכה בלא־צדייה? – אף הפריזה האורחת והגדישה את הסאה. מרוב זלילה שכחה את מידתה ומרוב אכילת פולים נסתאבה. כי באחד הלילות התירה את עצמה מהשרשרת ועד לחבית הפולים הגיעה. אכלה ממנה עד הבוקר, אכלה והתנפחה. התנפחה ומתה – ולא הועילו רופאי־אליל ומאמצי אנוש להצילה… גם עתה עדיין תהתה יפהפיה ולא שמחה בנפול האורחת, אלא מחאה אילמת מיחתה על אשר אותה שכחו – אותה המסתפקת במועט, אינה זוללת ואינה לוקה: “מה האבל הכבד שהללו מתאבלים על האורחת?” ־ ־

לא היתה שהות ליפהפיה לרדת לעומקה של השאלה, כי עוד פרות שתים הובאו לרפת, אף הללו מיוחסות, שטלטלו את כחליהן בהליכתן כנושאות מכרות־זהב. בגאווה היתה כניסתן גם הן ובקפיצה עצבנית קפצו על תעלת־הזבל למקומות שנועדו להן מראש. צוארי שתיהן עדיין מקושטים בחרוזי־דמשק ובירות, וקישורי־פתילים לנוי קשורים לסנטריהן.

– שתים אלו ניכר בהן כי אצילות הן… האצילות מעיניהן נשקפת… – ליטפו אנשי המשק מקרוב את האורחות שבאו והתנחמו על האבידה שהיתה להם.

אך גם באלו לא שרתה ברכה כאשר קיוו. הברייה הענוגה “אצילה” סלסלה בעצמה סתם סלסולים מגוחכים והפתיעה את הכל בעוויותיה המשונות. פעם סירבה לשתות ופעם לאכול. פעם היתה החליבה קשה עליה ופעם לא חשה את עצמה בטוב. הגיעו הדברים לידי כך שקשרו חבל וגלגל התקינו כמנוף, להרים בו אחת מרגלי “אצילה” הקדמיות על מנת לחלוב ממנה. וכל־כך למה? משום ששלומיאלית היתה ובכל אשר פנתה ניזוקה: אם במשוכת־ברזל דוקרנית פצעה את עטיניה ואם סדקה באבן את פרסתה. עם כל שרטת גברה רגישותה, ועם כל צלקת רבתה איסטניסותה… עד שאי־אפשר היה עוד לקרב אליה כדרך שקרבים אל הפרה הפשוטה והמהוגנת.

לא כן חברתה של זו “הדסה”, שעליזה היתה ועיניה נוצצו מבינה יתירה. מדי נתחבבה על כל הנפש אשר ברפת ואפילו יפהפיה הודתה בפנים לבה, כי ברייה נאה היא: עורה נוצץ ומבטה בהיר וכולה חדוות־חיים נאה המשמחת לב רואיה. זו קנתה לה ישיבה ברפת, וימיה קרבו ללדת – מיד החלו מספרים בשבחה: פר מיוחס יולד לנו ממנה… שוב לא נצטרך לחזר אחר טובת־הנאה מן החוץ…

הכל הלך איפוא למישרים ויפהפיה זוכרת… היה לילה ותנועה חשודה נתרחשה ברפת. מודעה ההולך־על־שתים שכב ברפת על ריפוד של שק, שלא כדרך הבריות… התנועע, הקשיב, גחן, לחש… כי קרבה “הדסה” ללדת ־ ־ ולבסוף שקט הכל, כמו ירדה בשורה רעה סביב. אותו לילה נפחה “הדסה” את נפשה ופניה העליזות שוב לא נראו ברפת.

ויפהפיה – לא על אבדנן של אלו היתה מצרה – הללו באו וכלעומת שבאו כן הלכו. רבות כמוהן עברו ברפת: דמשקאיות, בירותיות, צידוניות ואף שחורות־לבנות מהרי־גולן. כולן כזרות באו אשר דבר אין להן עם משק זה. הדמשקאיות תבעו תמיד אך חציר ירוק והשחורות־לבנות, אשר מגולן הובאו, התרוצצו כעיזי־הבר, כמו ביקשו להן צורים לטפס עליהם. על מה היתה מצרה? על שהיה האדם פזיז לדון בשכחה את תושבות הרפת מפני החדשות – אותן המשמשות את המשק בוולדות ובחלב מימים־ימימה –– אותן, שנשאו את המשק בשנות־שובע כאשר נשאו בשנות־רעב. אותן, שידעו להסתפק במעט השלף היבש של השדה ובלגימת מים מהמעין.

וגדול פי־שבעה כאבה של יפהפיה בעלבון עצמה. הלא אזרחית ואם הינה, שלוש עגלות הקימה במשך השנים והאחת מהן כבר עומדת בצידה ונחלבת כפרה. היא עצמה גם היא לא מנעה עד היום מהמשק את חלבה ומשקנה החולב את לבה גמלה עמו מיד כפליים. מדוע לא ידעו להוקירה או במה טובו ממנה הנכריות – האם משום שגמלוניות הן או מיוחסות ממנה? ––

ונזכרה יפהפיה בדמדום מחשבותיה, כי גם היא לא מהפשוטות היתה ביחוסה, אף־על־פי שמגילת־יוחסין מפורשת אין עמה. צבעה האדמדם העיד. קרניה הדקות… לא כשכנותיה הערביות היא לצבע השחור, לפראות־המבט, לעור שעיר וגס ולחוצפה שחצנית. אמנם נעלם ממנה מה אירע בילדותה ומה גרם שתישאר קטנה, אך ודאי לה כי אירע דבר־מה והגורל הרע לה והטיל בה מום. אם משום מכות שהוכתה נשארה קטנה או אולי משום שנתעברה קודם מועד. – נמצא, כי לא אשמה ואף־על־פי־כן הכל מזלזלים בה. היא יוצאת שלמה מכל התקלות ונושאת ברוח נכונה את כל הפורענויות – אך גם באלה רואים הכל עילה להתקלס בה.

– ראו נא! – עיקמו חוטם וסנטו בה אנשי המשק המשונים – יפהפיה חיה עודנה… עודנה מאריכה ימים… החליטה לקבור את כל הפרות אשר ברפת ולחיות על פני כולן…

–– מדוכאה התהלכה יפהפיה. הלך ושח ראשה תחת נטל המרירות שהצטברה תוכה במשך השנים. הרגישה כאילו זעקה מרה מבקשת לפרוץ מפיה, מבלי דעת נגד מי ומה… הכל אשמים בכך שקטנה היא. הכל אשמים שעולמה חשך בעדה מילדותה. אך מי האשם העיקרי – לא יכלה למצוא… רגע חשבה כי האדם הוא האשם בכל ורגע משנהו השיבה אל לבה, כי גם יחס אחיותיה הפרות אינו טוב אליה. הללו – הבריאות והגסות – דחפוה תמיד. המיוחסות שבהן לא השגיחו בה. הדור הצעיר אשר ברפת נהג בה קלות־ראש והדור הזקן מיאן לדעת, כי כמוה כאחת ממנו.

החלה יפהפיה להתבודד. מיאנה להתנחם על שהעמידה עגלות שלוש ברפת. הללו, משגדלו מתרחקות והולכות ממנה, והיא שבעתיים בודדה. קשתה רוחה. קצה סנטרה דהה. עיניה עמדו מפזול כמו כהו פתאום מאור השמש. והיא הלכה־התנודדה כשיכורה.

– בראשי, כי כשיכורה מתנודדה יפהפיה שלנו. – צחקו בהיסח־הדעת גם עתה אנשי המשק והביטו אחריה בלכתה.

– גם אני איני יודע מה היה לה. – סח הרועה בתמיהה רבה – שמא עיניה כהו או רוח־שטות נכנסה בה… מהלכת היא וחגה, נעה־מתנודדת בהילוכה.

– פשוט, קפצה עליה הזקנה. – גמרו.

אך לא זקנה היא שקפצה על יפהפיה ולא מזוקן כהו עיניה. מצער ראשה סחרחר, כיושב בראש התורן. בצאת העדר למרעה היא מהלכת ונדה אחריו ובשעה שחברותיה מפליגות בחיפוש העשב עומדת היא על עמדה זוממת… אפשר עליה לעשות מעשה אשר יזעיק אליה את ראשי העדר… אז תתנה לפניהם את כל מדווי־לבה – המכות אשר הוכתה בימי חלדה, החבלות שנחתמו בה והעלבונות אשר שבעה ––

“אני יפהפיה… ־ כה תאמר להם – אך רוגז ומרורים שבעתי ולכולכם חלק בהם. כל אחד מכם הוסיף מכל אשר יכול ולגרוע מסבל יסורי לא גרע אף אחד מכם, אף לא אחד…”.

ושוב החלטה משונה מהראשונה מתרקמת במוחה: אכן, אך לשוא תזעק – נפש חיה לא תתן את דעתה עליה. “הראשים” להוטים אחר העשב וברפת להוטה כל נפש אחרי האבוס. שוא תשחית את דבריה באזניהם של אלו – הרועה גם הוא יצחק או ידה אבן בראשה… כן מנענעת יפהפיה בראשה להרהוריה והחלטתה גמלה: יום אחד תפנה אליה את תשומת־לב העולם כולו… ואם בדברים לא תוכל כי אז במעשה – ולו יעלה במחיר חייה… יום אחד תעמוד השמש דום ואנשי המשק יאספו פיותיהם מצחוק אף ראשי העדר ירעדו – העולם יקפא בתמיהה אחת: האמנם הרעונו כל־כך ליפהפיה ואנו לא ידענו?! ־ ־

אחזה בה המחשבה ולא הרפתה ממנה. וכבר היא רואה בחוש: אותה שעה הכל ישכחו מציאותן של פרות מיוחסות ולבותיהם יתמלאו רגשי נוחם. יחשבו את מעשיהם בעבר כלפיה ויתחרטו – פלוני יכהו לבו על המכות שהכה אותה ואלמוני על מדחפות שדחפה… זה על זלזולים ששפך עליה כקיתון וזו שלא הכירה לה טובה בימי חייה… – “הרי מחלבי ומדמי נתתי לכל הבריות הללו!” – התנשאה ממעמקיה שוועה כבולה והיא שלחה עינים חרדות הצדה ––

כי שם – בצד נקרה לה תמיד בדרך, כבכוונה, בור־הסיד אשר למשק. משוך משך אותה כבחבלי־קסם הבור הזה ומדי עברה על פניו היתה חושבת: מה אם אכשל ואפול תוכו? – תישבר רגלי או איחבל קשה ־ ־ הגם אז לא ירחמוני קשי־הלב? ־ ־

הצטחקה בלבה למחשבה הזאת ואיזו חמימות השתפכה בכל גופה – חמימות נעימה כחום בכי עצור… היא תפול ותישבר רגלה ואז – הכל יתאספו סביב, ימשוה על ידים מהבור… יביאוה ברוב־עם לרפת, יעמידוה בפינה אשר לא עם שער־הכניסה… ובתבן ירפדו מעמדה, איבוס יעמידו לפניה לאמור:

– אכלי, יפהפיה, וכל דאגתך עלינו… שוב לא נעלוב בך…

–– ולשמע המלים לבה מתרכך והולך… הנה סלחה ומחלה לכל… אין טינה בלבה… הכל מכופר מעתה ועד־עולם –––

בו־ח… – בו־ח… נשמע קול נפילה תוך המולת פרסות העדר וחוט מחשבותיה של יפהפיה נפסק. מאום לא זכרה מכל אשר קרה אחרי־כן… אך זאת לחשו שפתיה: אני מתה… אני מתה… ובעינים עצומות שכבה באשר שכבה. מיאנה להרים ראשה, כמו אבדו חושיה.

– אי לך, יפהפיה… – שמעה קולות ולא ידעה מאין.

– קומי! ־ ־ שמעה קריאה וגם אז נדמה לה, כי הגיעה הקריאה ממרחקים.

ושוב אבדו חושיה, נתבלבלה דעתה ותשכב דום.

כשנתעוררה, שוב נסתמאה מאור־שמש רב וקהל אנשים עומדים עליה, אנשי המשק המיודעים. צחוק על כל שפתיים. לגלוג בעין, ובהמולת קולות נכנסו איש לדברי רעהו:

– אני אמרתי זה־כבר כי יש לכסות את בור־הסיד! –

– ואני אמר אך זאת: איך לא השגיח הרועה ולא ראה את התקלה מראש! –

– השגחתי! – טען גם הרועה – אך מה אעשה ויפהפיה אין דעתה שפויה עליה? הנה היא חגה והנה נעה – מי ידע את הליכותיה? שמא עיניה נסתמאו מזוקן, הנה היא חגה והנה נעה – מי ידע את הליכותיה?

– או אולי ביקשה יפהפיה לאבד עצמה לדעת! – חו־חו ־ ־ פרץ לפתע צחוק וכיסה במשאון על הקולות.

–– התפכחה יפהפיה, פקחה עיניה והכירה כי עדיין היא עומדת על־פי הבור. ודבר לא השתנה. אותם מבטי־עינים. אותם דברי־הבל. אותם דברי־פלסתר מפי רועה העדר… ותנע לאיטה, עקרה ממקום עמדה והלכה עקב בצד אגודל בדרך הכבושה לרפת. פה ושם חשה כאבים בגופה ובבטנה כמו ניתק דבר־מה. רגלה כשלה במעט ולא חשה בקרקע. ערפל פרוש על עיניה – אף־על־פי־כן הלכה.

– והרי קמה והלכה מכוח עצמה! – שמעה פליטות־פה מאחוריה.

– אך בסיד התלכלכה מעט ויצאה שלמה… – צחקו בקול.

– אין זאת כי אפילו מאישה של גהינום תצא שלמה יפהפיה שלנו…י־פה־פיה ־ ־ כן סלסלו, עקצו בכוונה הפקחים שבאנשי המשק שהסתכלו בה בלכתה.

–– ויפהפיה נכנסה לרפת כמו לא על חשבונה נאמרו הדברים. עברה אל מקומה הקבוע ועמדה שעה קלה כמתנודדת ורבצה… עצמה עיניה ותורד ראשה. שוב לא היה הבדל לגביה מי האומר ומה הדברים שנאמרו… היא עצמה עיניה ואינה שומעת… עצמה אותן לנצח.

שמח וטוב־לב עמד אפרים לחזור אל המשק. אמנם בת נולדה לו, לא בן, ובני־התשחורת במשק ודאי ירדו לחייו… אמנם בשעת מבוכה ושמחה ראשונה נתקלה נעלו הכבדה בכד של זכוכית וניפצה אותו לרסיסים… אך לבסוף נגמר הכל בשלום: היולדת שכבה בריאה ושלמה ועיניה צחקו. תווי פני התינוקת היו טהורים ונקיים כפני כרוב. וירגש אפרים כי אמנם בנה בית בישראל ובראש שמחתו עליו לעשות מעשה ולא בידים ריקות יחזור אל המשק.

הפך אפרים במוחו: מה המעשה אשר יעשה למען המשק ביום שמחתו ומה המתת שתשמח את לב חבריו? – שמא יביא סוכריות ומיני־מתיקה לילדים ויאמר: זה הבאתי לכם מתנה מהיצור החדש שבא לעולם? – הרי סוכריות ומיני־מתיקה היו לדברים מצויים וכל תייר המזדמן באקראי כבר יודע, כי עליו להביא מגדנות לילדים. שמא יביא חפיסות סיגאריות אחדות לחברים הגדולים ובירכו את נפשו בגללן? – היו גם אלו מעשים שבכל יום וחבר היורד מהמשק העירה מביא מהן בכיסיו. לא כן יעשה חבר שהוא בעל שמח ויולד לו ראשית אונו.

שיווה אפרים לנגד עיניו את כל ענפי המשק – הרפת, הלול, המטבח, המכוורת – והתאמץ להשכיל ולזכור מה הדבר הנחוץ ביותר ועשוי לשמח את לב העובדים אם יובא. כי יש ומביאים למטבח, למשל, איזה כלי פעוט־ערך והנשים צוהלות ושמחות כמוצאות שלל רב; ויש שהלוולית מפצירה חדשים רצופים שיביאו לה חפץ קטן, העשוי “להציל” לדבריה את כל עבודת הלול… אכן, רצה אפרים לגרום הפתעה משמחת יוצאת־מן־הכלל ולהניח את דעת הכל – ונזכר! ־ ־ שלא־מן־הענין החלו להתרוצץ לנגד עיניו היצורים הצחורים המנומרים מהמדור התחתון של המשק: הארנבות הקטנות… ויחבוט חבטה חזקה על מצחו כאומר: ראו, זה מצאתי!

ככל שהוסיף להגות בענין, כן השתעשע במראה הארנבות המתרוצצות תחת ממגורות־הפח ומפשילות את אזניהן תחת כל גג וסככה, מחככות את כפות רגליהן בכל מחבוא ופינת־סתרים… – עתה הבין מה עליו לעשות. ומשאורו עיניו, אפרים נפרד מעל היולדת והתינוקת השכובה על־ידה, שב ולבש על פניו ארשת מעשית, כראוי לאיש־משק, שאינו פנוי לשמחות וההתרגשות היתירה אינה נאה לו.

– לאן נחפז האב הצעיר? – רגנו ונזפו המילדות, האחיות וצבא הצובאים סביב ליולדת.

– המשק… – סתם אפרים בנעימה מעשית.

– אפרים, שלום… – פלטה היולדת בזוהר־עינים.

– שלום. – פסק קצרות גם לה וחתם נשיקות יבשות על פני שתי הנפשות הקרובות, יצא את החדר בפסיעה חטופה, כמו עמדו בדרכו כדים של זכוכית הצפויים לשבירה ולניפוץ ממגע של סוליית הפולח.

ויסע אפרים בדרכו למשק ויחן, ובכל מקום חנותו חקר ודרש. מפי חקלאי מנוסה חקר לפרטים על גידול ארנבות – האם הארנבת הצחורה־המנומרת משובחת בגזעה או אולי יש גזעים מעולים מהצחור־המנומר? ושמא יש משק בו עוסקים בגידול ארנבות כבענף של המשק ולא באקראי מתרוצצות בו ארנבות אחדות בין סככות וממגורות־הפח ־ ־ נמצאו אנשים שהורוהו את ההוראות הדרושות אף מסרו לו ידיעות מהימנות ביותר:

– ארנבות אתה מתכוון לגדל? ענין נאה הוא. תקים גדרה תחת כיפת השמים, גדרה מרשת טובה, תן להם אוכל בעין טובה ופרו ושרצו והיו לכם ארנבות למכירה והכנסה הגונה כמו מענפים מכניסים אחרים של המשק ־ ־ ־

– אחר ארנבות משובחות אתה מחפש? זאת דע לך: הארנבת הצחורה־המנומרת היא הדלה שבהן. ולא עוד אלא אם נידונה משפחת הארנבות האחת לחיות תמיד בינה־לבין־עצמה, סופה להתנוון לחלוטין. עליך לדאוג איפוא ל"דם" אציל ומיוחס, שיחזק את המשפחה הצחורה־המנומרת וישביח אותם ו"דם" זה תשיג במשק הגרמני של פלוני ־ ־

עתה ידע כבר אפרים את כל הדרוש. בלי הוסיף לשאול שאלות נטה מדרכו וסר למשק הגרמני האמור. כמגדל מובהק ומנוסה סח עמו על “הדם” החדש שהוא מתכוון להזרים בארנבות הצחורות שבמשק. והגרמני הבין לחפצו, הראה בתנועה מתונה על הארנב האפור שישב בפינה מובדל משאר ארנבים, ואמר:

– זה “הדם” הדרוש. הוא יפרה את משפחת הארנבות הצחורות, יחסנה, יוריש לה את סגולותיו הטובות והיתה לך תוך שנים מעטות משפחת ארנבות לתפארת.

רכש אפרים את הארנב האפור והוסיף וקנה לו בת־זוג, כלאם בארגז ובנפש שלווה המשיך את דרכו. בכל מקום נסעו ושבתו הציב בצידו את הארגז הסגור, כמו היתה זו ראש דאגתו בעולם.

– מה אתה מוביל כאן, בחור? – תהו וחקרו נוסעים ובני־לוויה בדרכו.

– ארנבות. – הטעים אפרים בשמינית חשיבות – זה ארנב בן גזע אציל ומיוחס וזו בת־זוגו.

– האם כדאי כל הטורח הזה? – פקפקו שואליו.

– כדאי וכדאי. – הסביר אפרים בחום – עשויים הם להוסיף ענף ללא־טורח במשק וגם הילדים מחבבים ארנבות.

– נו… – נועעו הנוסעים בראשיהם, כמו לא הוחוור להם הענין כל־צורכו.

– דבר אמת ויציב. – פסק אפרים בנעימה יבשה ליתר חיזוק. בהחזיקו את ארגז הארנבות בידו.

ושקט ובטוח הגיע למשק. רבים הקבילו את פניו. הנשים חבקו את ידיהן על סינוריהן הלבנים וחייכו בחיוכים קצרי־רוח לידיעות בדבר החברה היולדת והילוד החדש. הילדים נזעקו לשמועה שאפרים חזר ונקהלו בקהלם לראות מה הביא. אף החברים עשו כה וכה בחצר ושאלו זה את זה מרחוק מה ענין השמחה הלזו ־ ־

– נו, אבא חדש, השלום ליולדת? – חייכו בעיניהן ושפתיהן הנשים, וצחקו משום־מה אשה באזני רעותה.

– שלום. – נופף אפרים להן בתנועה מתונה.

– בת נולדה, בן־חיל שכמותך!… – תהו החברים במנוד־ראש – וכי לא יכולת להביא בן לעולם?

אף־על־פי־כן לא נתקררה דעתם עד שבאו ולחצו את ידו של אפרים, הקיפוהו סביב ותמכו את ידיהם במתניהם, עישנו מהסיגאריות הטובות שהביא וציפו לחדשות שבפיו…

– לאפרים נולדה בת… – מסרה כנופית הילדים בעינים פזיזות וציפתה קצרת ־רוח גם היא לחדשות נוספות.

ואפרים שוב לא שעה לשאלות־ותשובות, כי לקח את ארגז הארנבות וירד לחצר. הנשים אספו את ידיהן ופנו זו בכה וזו בכה וגם החברים־הגברים הלכו איש לעברו. הלכה עם אפרים עקב בעקב כנופית הילדים, כי הבינו לכוונתו הטובה במוחם הזריז ועינם החדה הבחינה מיד מה רבות ונצורות הסגולות בזוג הארנבות שהובא.

– ראו מה ארוכות האזנים! – הכריזו הילדים ובחנו, ישבו סביב לארגז ושפטו את בעלי־החיים לפרטי־פרטיהם.

– אפרים הביא ארנבות! – עשתה הידיעה כנפיים וחבורת הילדים גדלה והלכה.

ואפרים חפת אותה שעה שרווליו, תר את המקום המתאים, נטל רשת ומעדר ופטיש ועשה את העבודה, כפי שהורוהו מגדלי הארנבות המנוסים. הציב עמודים מאחורי החצר של הלול. חיבר אליהם את הרשת, התקין פשפש בגדרה ולא נח עד ששלמה המלאכה עד תומה.

– פה תדורנה הארנבות מעתה. – הצהיר לבסוף כלפי הילדים – הנה נכנוס את הללו שמתחת לממגורות־הפח ומפינות הסככות. פה יחיו וירבו והיתה לנו במשך הזמן משפחה לתפארת.

ויפוצו הילדים בכל הזריזות הצפונה ברגליהם, נטשו בין ממגורות הפח, חדרו אל חביוני הסככות של המשק – ותהום החצר. העיזו הילדים את היצורים הצחורים מכל פינה ומחבוא, אף שמיאנו בעלי־החיים הקטנים להיענות לילדים. דפק לבם הקטן, התרוצצו עיניהם הפזיזות במחשכים הנידחים ביותר, שם ישבו על כרעיהם הצחורות והפשילו אזניהם – הקשיבו לקול העלה הנידף…

אבל כלום יעמוד בעל־חיים בפני רצונו של אדם? סוף־סוף יכלו הילדים ליצורים הצחורים ואחד לאחד תפשום באזניהם, כינסום למעונם החדש. תחילה הביאו את הארנבות האמהות הגדולות ואחר־כך שלחו יד בפעוטות. עוד מעט ומלאה החצר הגדורה מבעלי־החיים הצחורים שפזלו בעיניהם כמוכי־סנוורים מאור השמש הרב שנשפך עליהם ולמראה המסתכלים הרבים שצבאו על מעונם החדש. פעמו הגופות המצונפים ככדורים מצחירים, חרדו הרעידו האזניים המופשלות לאחור, התרוצצו העינים המזהירות כפנינים.

– אין דבר… לא יאונה לכם רע. – היה אפרים מהלך ביניהם ומציב ארגזים בפינות החצר הקטנה – רק סדר חייכם ישתנה, שוב לא תהיו מופקרים לשוטט כאוות נפשכם.

"אנו בוחרים לשוטט בחצר ־ ־ " – נדמה טענו וקבלו עיניהם של השבויים הצחורים –

“אנו בוחרים לשוב אל מחבואינו מלשבת כלואים מבפנים לרשת הזאת…”

כן טענו היצורים בלי הגה ואומר ורק הרואה־ללבב הבין מה רבה חרדתם, כי ספקות רבים נשקפו מעיניהם והיסוסים וחששות שונים ומשונים… העז והחצוף שבהם ניסה לשרבב את כרעיו כקפיצים ולנתר אל עבר הרשת. הפעוטות וחסרי־הבינה תחבו את סנטריהם הצחורים בעד לחורי הפשפש. אך חזקה היא הרשת והפשפש ננעל על מסגר.

– פה יחיו וילינו בארגזים שהצבתי. פה יקבלו מאכלם ומשקם דבר יום ביומו. פה לא יחסרו עוד דבר. – כן נשא אפרים את דבר חנוכת הגדרה באזני הילדים, כראוי לאיש־משק שהתחיל מעשה והשלים, וחבורת הילדים התנהלה כמתי־סוד בחשיבות ואחריו.

ועדיין לא נסתיימה על אפרים פרשת הארנבות שהחל בה. הפרשה אך הוחלה כאשר נאספו החברים של המשק וישבו בצידו על המדרגות במבוא למטבח. כאן ראובן הגבוה השמיע את דעתו ואפרים השיב, כאן החברים היושבים מסביב השתתפו בויכוח ומשכו בכתפיהם משיכות שאי־אפשר היה לדון על־פיהן לצד מי הם נוטים. ראובן הגבוה שלל ואפרים תירץ, ראובן הקשה ואפרים יישב – היה היתה שאלת הארנבות הפשוטה, לכאורה, לסוגיה חמורה.

– שמע אלי, ראובן הגבוה – כלכל אפרים את דבריו בזהירות – יודעני, כי בהתרוצץ בעלי־החיים בן ממגורות־הפח נדרס האחד בפרסת הבהמה ונטרף השני בשיני השועל.

– ואף־על־פי־כן לא הזיקו לאיש ופרו־ורבו בלא יד מטפלת. – השמיע ראובן את דעתו.

– אפשר שפרו־ורבו כדבריך… – שקל לו אפרים בידיעות שרכש, כשהשתמש הלוחם בתכסיסי מלחמה – אך סופם שהיו מתנוונים. כן למדנו – התנוונות, עקרות – וחסל.

– התנוונות… עקרות… מליצות הן. – החליק ראובן את שפמו הסמיך, העביר את ידו על בלוריתו הגדולה והעמיד עינים קפואות – עיני תם – בחלל־האוויר.

– הוא הדבר שאתה מיתמם. – חיזק אפרים במקצת את קולו – אך כל היודע בגידול ארנבות יעץ להקים גדרה מרושתת ולהציב ארגזים, להזרים דם של גזעים אצילים בבעלי־החיים הצחורים… ואני התענינתי!

– התענינת, אפרים, ולא ידעת מה התענינת. – מלמל ראובן הגבוה כלועס את המלים בשפתיו.

– אך זו דרכך לבטל… – דרך אפרים עוז מחודש והיישיר להביט אל עיני ראובן הקפואות לנקודה – אבל מביטול עד גידול מסודר עוד רב המרחק.

– נו־נו… – טלטל ראובן את בלוריתו הגדולה – ויהא שאני מדרכי לבטל… הרי תמיד עושים ואינם שואלים לדעתי… ובסופו של דבר? ראובן הגבוה צודק…

סיים והלך אף שצללו דבריו כאזהרה מבשרת רעות באזני השומעים. ראובן כבר פנה בפסיעה רהוטה לחצר כמו השגיחו עיניו בדבר־מה נחוץ ודחוף. שאר החברים עברו ועלו במדרגות ולפנים, כי הגיעה השעה לאכול. רק אפרים נשאר יושב במקומו כשפניו אדישות כלפי חוץ כשהיו, אך בקרבו מצלצל פעמון: ושמא צדק ראובן הגבוה וראה את אשר נעלם מעיניו? ־ ־ שמא הזהיר וידע מה הזהיר, רמז וידע מה רמז? ־ ־ ־

ירד אפרים בצנעה אל הגדרה שהקים, בדק בדוק היטב במתרחש בתוכה. ראה כי מנתר שם אחד הצחורים אל קלח הכרוב שהוטל על הארץ וכי השאר מרטיטים את אזניהם, נמשכים ונסוגים מקומצת הירק ומגבעולים של התירס שפוזרו בגדרה – ונרגע. חייך כלפי עצמו במנוחה, חלץ את עצמותיו והסיח את דעתו מנבואתו הרעה של ראובן הגבוה. – “כאן הכל כשורה” –– הסתכל פעם נוספת ונחה דעתו.

וגם למחרת, אשר השכים לקום לעבודה וחש מעין חידוש בקימה לאחר הפגרה שהיתה לו – היה לבו סמוך ובטוח ושקט. תחילה הציץ אל השמש שהגיח החמה מבין ראשי ההרים ושקל בדעתו אם לא איחר לקום בפעם הזאת. אחר־כך נזכר כי עליו להביא מעתה בכל בוקר קלח כרוב וראש ירק אחר לארנבות הכלואות, בטרם ישתה בעצמו את התה במטבח ויצא לעבודתו בשדה.

“אסור תחילה אל הארנבות…” – הגה במתינות.

הרי מעתה עליו הדאגה לצחורים שכונסו ולארנבים הזרים שהובאו על ידו. האם הסתגל כבר הזר האפור וגם בת־זוגו נתפייסה לארנבות המקום?… כן הגה ועשה את מעשיו בשהייה, ירד לחצר ונטל קולס כרוב, סר אל הלול וביקש מעט גרגרים וגריסים. מצוייד בכל אלה פנה אל עבר גדרת הארנבות שהקים ־ ־ ־

ושמש הבוקר סימאה בזוהרה את עיניו המלופלפות משינה, מדי לכתו לגדרה, ולא הבין מה אירע –– שקטה הגדרה ואין בה נפש חיה, אך חור פרוץ ברשת הקיר –– האם החור הוא מאמש או אולי לא היטיב לחבר את הרשת לקרקע ונחתרה כאן מחתרת מלמטה? –– צחור־מנומר הרטיט ליד הפשפש הסגור… ארך־אזניים היה שכוב על הארץ בדרך מהגדרה שהקים אל החצר של המשק… וזה הכל? – רק עתה נקרעו עיניו לרווחה: יצור יחיד ומרוטש היה מוטל בגדרה… התנחם משום־מה כי נותרו עוד איפוא לפליטה והצילו את נפשם הרבים מפורענות שהתחוללה כאן בלילה! –

“לא… לא נותרו רבים לפליטה ולא הצילו את נפשם…” – בישרה מרחוק נקודה צחורה־מנומרת מאצל סככה ואבלו גם ממגורות־הפח מדי קרב אליהן.

אכן! – שוא קרס אפרים ליד מחבוא והציץ לפינה נידחה… עין פזיזה לא נראתה מסביב, אוזן לא הופשלה לאחור… ובלי הרים את ראשו, הלך אצל זוג הבהמות שחיכו באורווה והטיל עליהן את הרתמה. רכב לשדה ובלב קשה חרש אותו יום, בלי חשוב מחשבה סיים את יום החרישה שארך וחזר לחצר –––

– אפרים, מצאנו עוד שנים חיים! ־ אצו הילדים לקראתו בבשורה.

– והזר האפור גם הוא בריא ושלם! – שבה והכריזה כנופית הילדים.

התנער גם אפרים כמו נזכר זה עתה בתקלה שיצאה מתחת ידו. אמנם כן, צדקו הילדים – מתחת לממגורות הפח, בפינה נידחה ומודחת, במחשכי קרן־זוית נוצצו כפנינים עיניהם של פליטי הטבח ובריחוק־מה מהם קיפל את אזניו והצטנף על משמר הזר האפור הגדול… הם הצטנפו במקומם, כמבקשים לטשטש את מציאותם בעולם, ואפרים שקם מקרוס על ברכיו חזר אל בהמת־העבודה שהמתינה, התיר את רתמתה מעליה והאביסה באורווה, הלך ובמוחו ניקרה המחשבה האחת: כיצד קרה הדבר – שמא הרשת היתה מקולקלת או לא נסגר הפשפש על מנעול? ––

– מפה! דרך המחתרת הזאת פרצו לתוך הגדרה. – ליוותהו חבורת הילדים הנאמנה לצערו והסבירה, כי חקרה לפרטים במשך היום – ומפה דרך הנקב הזה נמלטו החיים על נפשם.

“זה הדבר… ומלחמה נוראה התחוללה כאן הלילה…” – הרהר אפרים בלי־אומר ובוש לשאת את עיניו מסביב – "ודאי השתדלו הארנבות להמלט משיני הטורף, התרוצצו ושוטטו בתוך הגדרה ואשר לא הספיק למלט את עצמו – רוטש בלי רחמים במקום… וכן השיג הטורף את היצור הנמלט ובאמצע הדרך שלח בו את שינו… אך מי הוא שחולל את מעשה הטבח הזה? –– "

הרים אפרים את עיניו והביט מסביב כשואל. החרישה כנופית הילדים כי היססה להטיל את האשמה על פלוני מסויים. חקירתם לא גילתה עוד דבר. מוחם הזריז טיפל עד עתה רק בחקירת הפרטים כמות שהם, אך לא הרחיקה כדי חיפוש האשם בדבר… אולי תן פרץ פרצה בגדר, אך לו היה כאן התן היה מרגיש השומר והשומר לא שמע ולא חש… מיהו איפוא שידו בפשע הזה – האמנם לא ייוודע הדבר?

־ אני אומר לכם, כי הכלב עשה זאת. – נחפז לבוא במרוצה הגדול בילדים ולהודיע בנשימה שקצרה, כמו סיים זה עתה את חקירתו הקשה.

– איזה כלב? – סבוהו הכל.

– הכלב… זה האפור, השעיר… הרי הוא ישוב על הגורן ובעיני ראיתי על סנטרו כתמי־דם. – הצביע המודיע לצד המודבר והוכיח בבטחון שלא הניח מקום לספק.

– אמנם כן… – נצטרפו שאר הילדים להוסיף על כתב ־האשמה של הכלב – כלב זה משוטט סביב לחצר… אין מאתנו ידוע מאין נטפל אל המשק… אף אני ראיתיו יושב על הגורן מבוקר… הרי הוא יושב גם עתה ומלקק בלשונו…

ואפרים יצא את חבורת הילדים בשתיקה. לא אמר אם הוכחה גם לו אשמתו של כלב תועה, שנקלע מאי־שם לחצר. כן לא יעץ אם לשוב ולתפוש את הארנבות הפליטות ולכלאן בגדרה או לעזבן לנפשן… הוא הלך כבוש־פנים לעבר חדרו ולא סח עם ראובן הגבוה על המקרה שקרה, אף עם שאר חברים לא דיבר מטוב ועד רע. הוא רכב על בהמתו לשדה למחרת וגם אותו יום חרש ומוחו ריק ממחשבה כלשהי…

… כילה את יום העבודה ושב ועלה עם הבהמות לחצר, בהשמטת רגל אחת מעל גב הבהמה כאשר ירכב החורש. התנהל בנחת בשביל והשביל עולה לחצר מן הצד לגדישים של הגורן – שם ישב אותו כלב ־ ־ שמא עדיין ליקק את סנטרו או חדל?… אכן, מבט תככים ומרמה היה מבטו, סנטר חד של נוכל היה סנטרו, ישיבת פרא ולא כלב יליד־בית ומשק ישב על ערימת קש הקטנה ושער עורו סמור ומדובלל, כשערו של רוצח מועד.

לא יכול עוד אפרים לעצור ברוחו, כי לפתע הציף נחשול זעם ושם לו מחנק… מראה הארנב האחד המרוטש… מראה הפליטים החיים שניצלו… הוא צנח לאיטו מעל גב הבהמה והוציא את הנשק הצמוד לירכו – הידק על מקורו של הנשק ולא שמע לקול היריה… כי ברגש סיפוק ובשמחה אכזרית הביט איך כרע אותו כלב לארץ, צנח על ערימת הקש הקטנה בלי להפליט יבבה… ואפרים שחזר אל בהמתו התנחם, כי נקם את דמי היצורים ששופכו. –––

אכן, ברכה זו עשוייה היתה “להוציא מן הכלים” – לא חס־ושלום שהיתה חוטאת או מרדנית סוררת, אלא מין ברייה עלובה היתה – ספק חולה מחלה פנימית, ספק נוהגת בעצמה סלסול של רגישות מיוחדת במינה. זאת ועוד: גם מראה החיצוני אמר כולו – חולשה ורגישות.

גבוהה היתה אך כחושת רגלים, ראש צנום ודל מחובר לצווארה ללא תואר והדר. מן הצוואר ולאחור הזדקר קו השדרה החד שלא עורר רצון להחליק על עורה כאשר יחליקו לפרה – להחליק? הס מלהזכיר… עורה היה צפוד על עצמותיה ששופו וירכיה נפולות. ומבין עצמות האגן הבולטות הללו נשתלשל למטה זנב קצר ונשור־שער – יד מי תחליק לה? – – בין באביב ובין בסתיו היה עורה סמרמר כמו נשדף מחמת רזון אשר שולח בעצמותיה.

אף־על־פי־כן לא חטאה במאום ולא היתה סיבה להיפטר ממנה. כי מה התואנה שיכלו להתאנות לה? שחלשה היא והרי כמה בריות חלשות בעולם… שרזה והרי כמה בריות רזות בעולם… שעצובת פנים היא ואינה משרה שמחה – כמה מרי־נפש וקשי־יום מהלכים בעולמו, כביכול…

מטעם זה הניחו לה לברכה. לא חלבו ממנה חלב אף לא שאפו לכך שעטיניה הצמוקים יפרישוהו. לא בדקו אם מעוברת היא, כל לא עלה על הדעת לרצות ולדות ממנה. הכל היו בטוחים כי ממילא תביא נפל לעולם. והיו מוציאים אותה לעדר ומחזירים לרפת כלאחר־יד. נכנסה לרפת ורגליה מעדו, ציפו בשויון־נפש כי קום תקום. ולא עוד אלא גם בבעיטה ברגל היתה מתכבדת, בעיטה קשה בעצמותיה היבשות. כי זו לא כדרך כל הפרות היתה מועדת, אלא בדרך מיוחדת לה – על ארבעות נפלה כשהן פשוקות לאחור ולפנים. וכן שכבה כמו אבדה תקווה להרימה עד התאמצה מאמץ נואש וקמה מאליה.

לא היינו מספרים איפוא בעלובה זו, אלמלא הכרוב שגדל במשק. בעמק הקטן אשר ליד הנחל ניסו אז בפעם ראשונה לגדל במשק כרוב. ועמק זה עודנו בבתוליו, שטוף מים של מעינות פרוצים, מכוסה צמחית קרקע חמצה – טיון ונענע ושיחי פטל. אגודות סוּף ועשב הסתבכו בו פרא – ובעמק זה נוסה לראשונה הכרוב.

– כלום יגדל הכרוב בעמק זה? – פקפקו אנשי המשק.

– שתול על המים יגדל. – השיב הבחור מגן הירק בבטחה.

והניחו לו לעשות בשלו, שהרי גדול המשק: – מעבר מזה חצבו בורות לנטוע בהם גפן ואפרסק ומעבר מזה חרשו כדי לנטוע עצי תאנה וזית; מזה ירדו בעגלות לזרוע ומזה העלו בעגלה עמוסה את הקצור – מוכרחים היו איפוא לסמוך איש על דעת חברו. כיוון שאמר איש־הירק כי יגדל כרוב בעמק סמכו עליו.

אף זאת לדעת, כי מרצונו הטוב החל האיש לגדל כרוב בעמק בלי שהוגד לו. פשוט: יום אחד מאס לרכב על הסוסה הלוך ושוב בעניני המשק והודיע כי חשקה נפשו בעבודת הגן. היו לו לזרא ביקורי שכנים אצל ערבים, שהם לבטלה, בשעה שעל אדמת המשק זורמים המים ומתבזבזים לשוא. שוב לא ראה תועלת בביקור אצל שיך עלוב מכפר פלוני או במשא־ומתן עם בן־שיך ירוד ממשפחה אלמונית. ואפילו הרחיק את קשריו עד לישובים הרחוקים ומכניסי האורחים אשר בהר – מה שכר ראה בהם? לפיכך חלץ יום אחד מעל רגליו את מוקי־העור, מסר לידים אחרות את האוכף והשקיים והחליפם בבגדי־עבודה פשוטים ובמעדר של גננים. ויהי יורד לעמק הקטן בשביל, פוסח בקפציה על פני זרמות המים הפורצים, כובש לו דרך במשוכת שיחי הפטל הדוקרניים, נחבא בין אגודות העשב החמיץ והגס של הביצה ועושה מלאכתו בשקט.

­– וכי יגדל הכרוב? – נזכרו וחקרו לעתים אנשי המשק.

– יגדל… – ענה בבטחה שאינה מעורערת.

– איך יגדל והעשבים צומחים כאן פרא והאדמה לא הוציאה אלא שיחי קרקע חמצה? – פקפקו.

– משמע שהוא גדל. – עמד בשלו במשיכת חוטם חטופה איש־הירק ונסתתמו הטענות.

– ואני אומר לך – קפץ יום אחד נגדו איש הרפת והזהיר במרץ – כי כאשר יצמח שער על כף־היד… או כאשר “ברכה” זו תתן חלב, כן יגדל הכרוב בעמק. וזה לך האות! – – –

ומאז התחילה המחלוקת.

– בר־כ־ה־ה – התקלס בו איש־הירק וקרץ בעין.

– כן… ברכה… – עמד איש־הרפת נכחו מזויין במגרפת הזבל ובמטאטא העשוי מדוקרני סירים – הוא שאמרתי, זכור: ככרוב הזה כן ברכה…

צחקו אנשי המשק והניחו לשניהם להתנצח. כי כזה כן זה שנונים וממולחים היו: מה איש הירק מושך בחוטם וקורץ בעין, אף איש הרפת קורץ בעין ומושך בחוטם לעומתו; ומה הלה בלשונו ממלל ופושק בשפתיו אף זה לשונו מגברת חיל.

– ראה אמרתי לך, אחי… – פתח בעצה שנונה איש־הירק – על “ברכה” זו חובתך לשמור מכל משמר, כי ברכה צפונה בעצמותיה.

– אשר ל"ברכה" אל נא תדאג… – ענה איש הרפת צחצחות – לו לעצתי שמעת היית מיטיב לעשות אילו שבת ונעלת לרגליך את מוקי־העור המבריקים. נוטל את קנה החזרן ביד וחוזר לביקוריך פעם אצל שיך פלוני ופעם אצל בן השיך האלמוני. לפחות קפה שתית עמהם ודברי הבאי דיברת – אבל כרוב בקרקע חמצה?! הנשמע כזאת?

וקרוב לוודאי כי היו מוסיפים ומתנצחים זה עם זה, אילו לא נכנסה המדוברת בכבודה ובעצמה לרפת, טופפה דקות על הרצפה והשתטחה מלוא קומתה כשרגליה פשוקות.

– קומי כבר! – בוש ונכלם איש־הרפת כי הלבינה “ברכה” את פניו לעיני יריבו.

– איך תקום? – תמה איש־הירק לתומו ובחיוך אכזר על השפתיים – איך תקום ואתה מרעיב אותה, מפקיר אותה לאנחות כמו מיותרה היתה ברפת ואינך שואף אלא לקרב בידים את קיצה…

– האני מפקיר אותה? – התרתח איש־הרפת שלא כדרך־צחוק – האני מקרב בידים את קיצה? – הו, “כרוב”!

– אך רגזן הנך ומהיר־חימה. – נפטר בשקט איש־הירק מעל איש הרפת, עצתי לך, כי תנח לכרוב לגדול באשר הוא כרוב ותתן את דעתך יותר על “ברכה”.

מה נמצא למד איש־הרפת ממחלוקת זו עם איש־הירק? שנים דברים למד. לא די בכך, שפרה עלובה זו ממררת את חייו בחולשותיה ובסבלה החרישי, אשר אין אחד יודע את סיבתו, הרי עוד מאשימים אותו כי הוא מרעיב אותה בכוונה תחילה ובמזיד כדי לקרב בידים את קיצה. מעתה – אם תפול יום אחד ולא תקום – עליו האשמה תפול.

שבעתיים מדוכדך החל מטפל מאז ב"ברכה". שיניו חורקות מכעס החל נוטל את החרמש על הכתף ויורד לחפש אחר אגודת עשב שנשתיירה בפאת ביצה נידחת גם בשלהי הקיץ למען הפרה. בידים תלש גבעולי תירס ירוקים להגישם לברכה שבחלה בקש. התקין גשר מיוחד להעביר בו את העלובה על פני התעלות והמעברות אשר ברפת ובלבד שלא תוסיף לנפול. עמל והביט בזעם אל פניה כאומר: “האם בכל אלה לא תאמרי די – בכל העמל הזה שאני עמל למענך, בטרחה שאני טורח ובברישה שאני מברש אותך במסרק ובמברשת, כברוש את הפרה שכל־עצמה נאה היא…”

וכן שעה ארוכה היה מביט אחריה כממשיך את מרי־שיחו – וברכה מהלכת אז הילוך־צל בשמש, עומדת על המים ושפתיה אינן נעות, מזדקרת על־יד חבילת העשב ומלחכת ליחוך מיכני ללא חשק ללא אות של קורת־רוח או החזקת טובה.

– אילו לאחרות נתתי את העשב, כי אז בן־רגע נעלם! – קצף איש־הרפת קצף אין־אונים בפני עצמו – על עליו וגבעוליו היו בולעות אותו בימים חסרי־ירק אלו, טובה היו מחזיקות לי על כל אניץ ירוק שבאבוס… – ומדוכדך מכפיית־טובה זו הלך גם הוא כצל, כמו ניטל ממנו טעם לעבוד.

– האמנם ברכה היורדת לחייך? – שיתף עצמו במרירות־רוחו איש־הירק ושת בחלקות – אין דבר… הוסף וטרח… שמא תתרצה… שמא תשפיע לבסוף חלב, אף ולד תביא עוד לתפארת…

– ולד תביא! חלב תשפיע! – חייך בזעף אין־אונים איש־הרפת – ברכה זו תביא ולד כאשר הכרוב שלך יקפל עליו בעמק. זה לך האות!

וידע איש־הירק כי חיציו פגעו יפה למטרתם ובמעלת רתיחה פנימית שרוי עתה החבר לרפת. ירד איפוא טוב־לב ושבע־רצון בשביל לעמק, בחטמו משך ומגלולת סיגאריה נשף בנעימות כשהוא מהרהר: הרי רתחן ורגזן כאיש הרפת אינך מוצא בעולם כולו – תמיהה! – –

אך לא לעולם חוסן ובחור־הירק בא על ענשו גם הוא. עודנו יורד טוב־לב לעמק ומושך מים באמה אל ערוגות הכרוב, מגולל סיגאריה בזו אחר זו בזרום המים לאיטם – והנה עיניו רואות כי אבלו עלי הכרוב ואינם מסתלסלים אל־על כהסתלסל עלים העושים ראש של כרוב. ממאנים הללו להתקפל כדי קולסים נאים אלא צונחים למטה ומתפשטים לצדיהם גדולים ועקרים כלהכעיס. זע בטחונו של הבחור והחל מהסס בכניסתו למשק, גברה משיכת חטמו ובתנועה אסף כתפיו למראה איש־הרפת יריבו.

– השלום לברכה? – ניסה עוד להעמיד פנים, אך קולו הנמיך.

– הלוואי ושלום הכרוב שלך לא יהיה טוב ממנו. – ענה בזעף היריב.

– הו, מסכן… לבי לך, רחימאי… כמה טרחות אתה טורח… כמה יגיעות אתה מתיגע למענה… – עד מתי? עד אנה?…

– הנה צחקת לי ועתה עיניך הרואות: – – נפתה איש־הרפת להאמין לחלקת לשונו של יריבו – אך לחינם מבוזבז המרץ והעמל בכדי… אלמלא אני הרפתן הייתי כי אז את עורה של עלובה זו הפשטתי מזמן… כי אז את בשרה חילקתי כבר במשק במקום לצפות לאשר לא יבוא לעולם…

– לעולם?… – נד בראשו איש־הירק ועדיין לא גילה מאשר עמו.

– לעולם! – דיבר הלה מנהמת לבו – כי אם לירק לא נענתה ולגבעולי התירס, שוא כל המאמצים למענה.

– ומה עצה, לדעתך? – דיבר איש־הירק כממתיק סוד.

– הידעתי? – – פשק ידיו בחור הרפת בתום־לב וברוח נדכאה.

– הבה ואשיאך עצה… – הנמיך קולו יותר איש־הירק והתבונן סביב אם אין להם שומע – הנה ונאכיל בכרוב את ברכה וצמחה טובה לשניהם – –

רק עתה נפקחו עיני בחור הרפת להבין, כי אח נולד לו לצרה. אשר הפה עוד לא גילה, הבין ממבט־עינים, ממשיכת כתף זו ומשמיטתה של מצחית־הכובע: משמע – לא התקפל הכרוב בעמק כדרך התקפלו בכל גינה מתוקנה.

– הידעתי?… – בא עתה תורו של איש־הירק לפשוק את שתי ידיו – לכאורה, העלים עלים היו והגבעולים קשים גם הם… אך סברה שהכנמת משיחי־הבר תקפה את שתילי הכרוב שלי ואין תרופה נגדה…

– שמא תזה עליה? – החיש לו עצה בצר איש־הרפת התמים.

– ניסיתי… – השיב איש־הירק בקול כאוב מארץ.

דומה ששכח עתה בחור הרפת כי בר־פלוגתיה הוא האיש דנן. ללבו ראה ובעצתו תמכהו, בשקט הוליך אותו עד לאיבוס אשר ברפת הקרירה לשבת עליו ולגולל גלולת סיגאריה, אף הטיף לו ניחומים:

– הרואה אתה את ברכה זו? הרי מכבר צריכה היתה דעתי להטרף עלי… שהרי היא מועדת עד היום ולא הוטב מראה אף במעט. אף־על־פי־כן, ראה אחי: אני סובל… נושא בשרי בשיני מכעס ומחריש…

וכאחים לצרה ישבו שני היריבים על האיבוס, איש בצד אחיו, והאחד רואה יפה־יפה לצרת לבו של חברו.

– הרגע איפוא, אחי. – סיים איש הרפת את שיחו – סוף־סוף עוד יצמח הכרוב.

– אלהים יגמול גם לך. – גנח בחור הירק נאמנה – אפשר וגם ברכה תלד.

ובהיותם מטכסים עצה בחשאי, נמלכים זה בדעתו של זה, והנה גמרו שניהם ואמרו באחת:

– כיוון שפשטה כבר הכינמת בראשי הכרוב, הבה ונאכיל מהם את ברכה.

– הוא אשר אמרתי! –התאושש איש־הירק ועיני שניהם אורו כמוצאים מוצא מן המיצר.

ולא הועיל גם הכרוב לברכה. טעמה ממנו בעצלתיים והניחה, עד שנגשו זריזות ממנה וחטפו בלעס את הכרוב. הללו לעסו לתיאבון את העלים וכוססו ברעש את קלחיו, אך ברכה מביטה בעצב, נוגעת ואינה נוגעת –

– הו, אכלי! – דיבר מנהמת לבו ובזעם איש־הרפת – לו תאכלי ויבוא הכרוב הזה כרקב בעצמותיך ותחשך השמש בעדך…

אך היא לא זעה כמו קיבלה עליה יסורים מכבר. והופתע אפילו איש הרפת שלבו גס בה. דומם עמד, הביט אליה ותמה: בהמה אילמת… על ארבע הולכת… מה טעם כי בחרת לך בסיגופים האלה ומה הטעם לענותך וליסוריך, אם הרופאים אומרים כי מחלה או מום אינם בך… מה הטעם? אחת מן השתים: או הרופאים רופאי־אליל הם… או אין אחד בנו מבין עד־מה בנפש הבהמה – – –

זו לו פעם ראשונה אשר בה דיבר איש־הרפת בלשון־אנוש אל הפרה; יתירה מכן: זו לו פעם ראשונה שניסה להציל דברים מפי בעל־חיים אילם… שפתי הפרה לא נפתחו ולשונה לא נענתה בלשון־אדם, אך משום־מה נדמה כי ירדה לטענתו של איש הרפת והיא שיעצה לו מעצמה לחדול…

– תחדל… – דיברו בכניעת־רוח כל תווי פניה – היסורים הם יסורי והסיגופים סיגופי הם… מן הסתם נגזר כן מן השמים ואני מקבלת את הדין באהבה.

– קבלי איפוא את הדין כאשר אמרת! – לא יכול איש הרפת להבליג והתפרץ בחמת־זעם.

“אקבל – –” – כשכשה זו בזנבה וסימרה את שערות עורה ללא פעיית חיים וללא געייה שבהתנגדות.

מעתה לא יכול עוד אף אחד מאנשי המשק לעמוד בד' אמותיו של איש־הרפת, כי היה מהלך קודר ונפשו מרה עליו. שוב לא המתיק סוד עם ידידו־יריבו מגן־הירק ולא שעה עוד אל עצות.

– הכרוב היה ללא־הועיל. – הודיע רתת ולא קמה רוח באיש־הירק למחות.

– העמל לשוא והאוכל מתבזבז בכדי… – קיטרג עתה בקול על הברייה העלובה באזניהם של שאר אנשי המשק. – אחד דינה לטבח. – פסק לבסוף בפה מלא ולא היה אחד שיקום וינסה להפוך בזכות העלובה.

ל־טבח – – – ופסק־הדין הוצא. בלי מאמצים רבים בוצע. הפרה שלא ראתה נחת בחייה, לא גילתה סימן של התנגדות גם במותה. רגלה הושטה לכבל וצווארה למאכלת. בגניחה שאינה־נשמעת פרץ דמה בקילוח קל –

– והרי עוּבּר־ולד נמצא כאן במעיה! – הכריז הטבח בעסק רב.

– אף הוא לא היה אלא נפל… – קיטרג איש־הרפת והקשיח את לבו.

– והעוּבּר כוכב לבן היה לו על מצחו! – בדק ומצא אחד מאנשי המשק.

– כוכב לבן… תקווה לא היתה ממנו. – דרך איש־הרפת ברגל גאווה סביב עור הפרה.

– גם בשר יש בה. – תמה הקצב בקול.

– תיאכל על בשרה ובלבד שבא הקץ לעינויים. – הכביד איש־הרפת את לבו על הדברים שנאמרו עתה בזכותה של ברכה.

כן בא הקץ לעינויים של איש־הרפת. עיניו אורו ורוגזתו שככה. נדמה, כי היום הזה קורא לו דרור מפגע רע ובאשר פנה הרגיש אך רגש גאולה ופדות. חסל סדר ברכה! – שאף רוח. ויהי גורף במרץ־משנה את הזבל, מרביץ בכוח־משנה את הקרקע, מניף את המטאטא העשוי סירים דוקרניים כהניף נוצה ומכבד בשקידה את העקבות של החיים העלובים אשר חדלו ולא ישובו עוד להטרידו.

– נו? – השמיע למחרת איש־הירק לאוכלים את בשרה של ברכה ויריבו שומע – והרי הבשר איננו רע מעיקרו.

כל זה בא לה מהכרוב־כרובך. – השיבו ברמז איש־הרפת.

ואפשר כי אותה מחלוקת ישנה היתה מתעוררת מחדש בין איש הרפת ואיש־הירק, אלמלא המולתם של האוכלים שקשקשו במזלגות והושיטו צלחות ריקות ותבעו: רב, מנה נוספת של בשר. לא הספיקו איפוא השנים להתיצב בשער והמחלוקת מאליה נשתככה. רק מזמן לזמן מדי הפגשם אחר־כך, בדרך פיוס או בדרך רוגז כאשר יארע במשק, קרצו בעין זה לזה כמרמזים על סוד שמור לעת־מצוא:

– ברכה – – יקרוץ בעין איש־הירק ויחייך חיוך עוקצני מאוד.

– כרוב… – ישיב לו מרחוק גם איש־הרפת ברמיזת־עין, כי שוב לא חש טינה עליו.

בחור נבון היה ירחמיאל, לכאורה, והקדיש ממיטב כוחו ויכלתו למשק. חסיד היה של התמחות ומטעם זה עבד ירמחיאל ברפת. יצאה שנה והוחזק מומחה. יצאה שנה שניה וקנה לו שם כאחד הרפתנים הטובים בארץ. יצאה שנה שלישית והכל הודו: מצאנו איש נאה לרפת והרפת נאה לו… – מי יתן ונמצאו כמותו לשאר ענפים במשק! –

האם יש צורך לתאר את אשר פעל ירחמיאל או לפרט את המעשים בהם קנה לו שם? –מודעת היא בכל המשק. בפרוס האביב כיתף ירחמיאל מכשיר־ריסוס של סיד והיה מַזה ומטהר את כל בנין הרפת מהמסד ועד הטפחות. פנה וסדק בכתלים אשר השחירו בחדשי החורף; דפנות האבוסים שזוהמו; התקרה מלמעלה והנדבכים התחתונים של הבנין למטה; גדרות העץ אשר לדירי העגלים ואחרון־אחרון תא־הבידוד של פר הרפת; – כל אלה הולבנו וסויידו בסיד אשר היזה ירחמיאל בשפע. ואמרו חברי המשק בקורת־רוח: הלוואי והיו כל בניני המשק מחוּטעים ומלובנים יפה כרפת…

בא החורף ורצפת הרפת צוננה – סכנה שמא תלקינה הפרות ברגליהן או בחלקי גופן מהצינה – והקפיד ירחמיאל לרפד מכל אשר מצאה ידו – קנה וקש ואניץ יבש ובלבד שיחם לפרה ברפת. או נהפוך: הקיץ בא ומכת זבובים עמו, קרציות, חרר־העור ושאר מיני טפילים רעים של הבהמה – ולחם בהם ירחמיאל בסממני שטיפה שונים, רוחץ ומנקה, מבריש ומקרצף – ובלבד שתהא הבהמה טהורה ונקייה מטפילים שנטפלו לה – כן נהג בבהמה בריאה וזהירות־משנה נקט לגבי החולה. שמר על החולבת והקפיד משנה על היולדת – עד שנשתבחו בו אנשי המשק והוסיפו ואמרו: אין כירחמיאל שלנו בכל הרפתנים.

אך זו צרה כי עם ריבוי השבח גדלה גם קפידתו ולא ידע ירחמיאל שיעור לכללים אשר תיקן או לסייגי אשר קבע עם הימים. אנשים מן החוץ אם נכנסו, בשעה שהיה שוטף בסילוני מים, – מיד הזהיר: אל תכנסו, שעת ניקוי ברפת… או חברים אם הציצו לפנים הרפת וביקשו להשתעות מעט בפינה נוחה על סיכויי המשק, מיד הקפיד וגזר עליהם: צאו כי לא שעת שיחה היא – שעת החליבה היא לפרות וחובה שישרור כאן שקט. הקפיד והרבה סייגים עד שרפו ידי אנשי המשק ולא קמה בהם רוחם למחות. היה בנין הרפת מעט־מעט כתחום מובדל משאר הבנינים, אשר הכניסה אליו אסורה כמעט בלי נטילת רשות מראש –

– ירחמיאל, האם מותרת הכניסה? – חמדו מעתה חבריו לצון –

– ירחמיאל, האם חיסלת כבר את השטיפה והמריקה? – –

ויש אשר ירחמיאל נאות, כי לבו טוב עליו, והכניס את השואל אף התפנה להשתעות עמו. היו מספרים על דא והא ופי ירחמיאל כמעין המתגבר: הפרות מטופחות… העגלות בריאות… ראו, הכל למישרים – – אך הנה דבר־מה הפר את מנוחת ירחמיאל ושוב לא היה פנוי לשיחה בטלה – מיד היה גוזר בדרך שאינה ניתנת לערעור: הס… אל קול והגה… פלונית יולדת… אלמונית חולה וסכנה נשקפת לחייה… – בימים כאלה היתה מוגפת הדלת הכבדה ושוב לא העז איש לגשת מקרוב.

ואמנם הכבידו הסדרים, אף עוררו תרעומת לשעה – אך הגיעו בעצמכם! – משק חקלאי שמרובים בו ענפים חיים – מזה עופות ומזה בהמה דקה; מזה אורווה ומזה בהמה גסה – בהמה ועוף ומחלותיהם – – ולא ראי כבשה שלינתה בחוץ כראי הסוס שהסככה מחסהו ולא ראי שניהם כפרה הענוגה מהם וחוששת לצינת לילה או לחרבוני היום – – חובה איפה להבדיל בין התחומים ומי יבוא על ירחמיאל בתואנה, כי החמיר או שמא הקפיד? – – הניחו לו חברי המשק, אף עברו ימים והכל התנהל למישרים. חולה שחלתה החלימה… עגלה שנולדה גדלה… פרה שהובאה לרפת הסתגלה אליה… למדו הכל אל ארחות־חייה הקבועים.

ונעשו קבועים ארחות־החיים הללו במידה כזאת, עד שפרה, שנכנסה מרעייה בחוץ לרפת, פנתה מאליה אל מקומה בלי אשר הורו לה ושם עמדה עד שהטילו את השרשרת סביב לצווארה. וכן בהכנס לעתות־היום כל ארבעים הראש אשר ברפת ודילגו יחד או אצו והתרוצצו שעה קלה בערבוביה – מיד כלתה הערבוביה וכל אחת נמצאה עומדת במקומה, כשידי ירחימאל עסוקות רק בקשירה. אכן, למודה היתה כבר הבהמה וכבת־תרבות התנהגה: לשעת היציאה החוצה ציפתה בקוצר־רוח; לעת הכניסה נצטופפה כולה ליד הדלת הסגורה. ועיני חברי המשק רואות ואומרות בעל־כרחן אמן – לכל אשר פעל ירחמיאל.

מה מאוד הופתע איפוא ירחמיאל, כאשר יום אחד נתבקש ע"י חברי המשק לשנות מן הסדר שקבע! – אמנם יום סגריר היה – יום צפוי לפורענות מקדמת דנא. יום חורף כבד־עבים אשר אי־אתה יודע בו אם יתפרקו לפתע מטרות־עוז או שמא יישארו תלויים יממה נוספת מעל לחצר המשק ולא תחדור אף קרן שמש בעדם – – ואדמת החצר כמדמנה אשר המעבר קשה בה והבנינים דלופים מגשם – בין בניני אדם ובין בניני מחסן. רק בבנין הרפת המוגף שורר החום ומרובה היובש, כי עד לסיפו הגיעו רוחות יום העבים ועוז סערתו אך לתוכה פנימה לא פסחו – – נתבקש איפוא ירחמיאל ביום כזה ע"י חבריו לאמור:

– חייך ירחמיאל, שתמלא את בקשתנו זו הפעם ולא תקפיד. – באה משלחת ואמרה לו.

– ומה הדבר? – נשא ירחמיאל את עיניו אל הבאים ושאל בלי לחשוש למאום.

– חייך שתקשיב לאותו ענין אשר אותו אנו באים להרצות כאן לפניך. – הוסיפו והקדימו לו בעקיפין.

– ומהו? – שאל בתום־לבו.

– זה הדבר, ירחמיאל, אחא. – פתח הראשון למשלחת והפסיק.

– הענין פשוט. – המשיך מיד שני אחרי קודמו – למען משק עיינות אנו מבקשים ולא למעננו. כי פרות מגולן מובאות אלינו, וקנה אותן איש משק עיינות. אף שלח המשק מאנשיו להביא את הפרה מההרים, כי סבלנית היא ומסתפקת במועט ויפה להתחיל בשכמותה במשק החדש.

– פרה מהגולן? – הסתייג ירחמיאל בחיוך קל כנזכר בנשכחות מכבר – אמנם יפה היא להתחלה, אך מאתנו והלאה כבר הפרה הזאת.

– זה הדבר, ירחמיאל… – נאותו לו הטוענים מהמשלחת ושבו לעניין אשר בשלו טרחו. – עתה מובלות הפרות אלינו, כי רחוקה הדרך לעיינות. פה ילינו, כי לא יוכלו להמשיך את דרכן בהתלות ענני גשמים כבדים כאלה מסביב. נלין אותן איפוא ולמחרת יקומו וילכו.

– נלין? – – – זקף ירחמיאל את עיניו, שהחל אך עתה לתפוש לאן הדברים ירמוזו – וכי יש מניעה כי ילינו אותן באשר ירצו? ודאי חובה היא להלין…

– יפה אמרת, ירחמיאל. – הניעו לו בראש מיד החברים הדוברים אליו – הדעת הישרה נותנה כי יש להלין חברים שעלו על הקרקע, אותם ואת בהמתם עמם, אך זו השאלה שבאנו לשאול מפיך: איפה נלין בהמה גסה לעת ליל־גשם כגון זה?…

אפשר שאילו האריך ירחמיאל ברוחו ולא היה בהול להשיב דבר – ­הענין היה נשאר בגדר שיקול־דעת. היו דנים ושוקלים ביחד מה לעשות וכיצד לנהוג ובאים לכלל דעה מוסכמת. אלא זו צרה שירחמיאל קצרה רוחו כאשר נראה לו, כי לא בכדי באה אליו משלחת ודנה עמו בעקיפין – דברים בגו! – אם היא מבליעה ואומרת, מגלה טפח ומכסה טפחיים בדבריה – – אין זאת כי לכוונה מכוונת פני המשלחת… לפיכך קם והפסיק לפתע, הראה בתנועת־יד על חלל הרפת והשמיע בנעימה פוסקת:

– ברפת לאו! –

– מה הטעם כי ברפת לא נוכל להלין את הבהמה ללילה? – שאל מיד אחד.

­– כי זרה היא הבהמה ובאה ממרחק.

– שמא בכל אלה תימצא לה פינה יבשה וחמה ברפת? – הקשה שני.

– מלאה הרפת מפה לפה…

– ובכל זאת לשם קיום מצווה ולמען העזרה ההדדית למשק המתחיל, לאנשיו היגעים והטורחים בדרך – הרי נעשה להם לפנים משורת־הדין?

– חזקה היא, שבהמה מן החוץ מחלות עמה ונגעים עמה. – הוסיף ירחמיאל נימוק אחר – ומחשש זה בלבד לא יוכנס אף ראש אחד אל תוך הרפת וכל הדיבורים לשוא! –

בין כה וכה החשיך יום החורף הקצר ולא נודע כי אמנם החשיך. העננים שכבדו מאוד קרבו לאדמה ובראשי הבתים נגעו, כביכול. רוח ההרים החלה מתגלגלת בזעף מההר ובעד דלת הרפת מקום שם עמדו והתמקחו, אפשר היה לראות סערה זו כשהיא צוררת במלוא כנפיה לקראת הלילה האפל ואדרתה פרושה כבר על גבעה וגיא סביב – – כבשה בדיר נדמה, בהמת־העבודה עמדה צנופה מכבר – לא נראו פנים חיות בחוץ – – אותה שעה הגיעו קול רעש וצליפה ושעטת רגלים, ריצה וזירוז מצד השביל העולה בהר. וראשים מנומרים לבן ושחור של האורחות מרחוק נראו, כשהנוהגים בהן מצליפים בשוט וקוראים בקול ניחר: הו–הו – – הו–הו! – עד מהרה נתמלאה החצר מהם והמונם.

אצה הבהמה בראש ולא שמעה בקול הנוהגים בה. פרצה מבוהלת לתוך תחום החצר הקטנה, פראית אך רגליה הלמודות אל הסלעים בשבילי הרים נושאות אותה בסערה. השיגו אותה הנוהגים ושוטיהם בידיהם, חסמו בקריאות ובשריקות את היציאה, ובטשה הבהמה במדמנה, נעצה עינים נפחדות סביב, נשארה עומדת משמימה – מה ייעשה בה? –

– מה המקום שיעדתם לה ללינת הלילה? – קפץ מיד מאחורי הבהמה אל העומדים עם ירחמיאל ברפת שמואליק השחור איש עיינות, אשר פניו השחירו כשולי קדרה ועיניו האמיצות בורקות, – תראו אותנו כי עיפנו עם הבהמה הזאת עד מוות.

–? – – – שאלו אותה השאלה גם עיני התכלת של חיים הגבוה אשר נהג עמו את הפרות.

– המקום… המ… ואנו אמרנו… – גמגמו החברים אשר עם ירחמיאל וכוננו את עיניהם אליו.

– ברפת לא יותן לה מדרס־רגל. – פסק ירחמיאל גם עתה במשנה תוקף ולבו לא נע כלשהו למבטי השואלים.

מיד הוצאו הצעות שונות: אמר פלוני כי אפשר לגדור בתוך הרפת גדרה מיוחדת לפרות, מין מחיצה שלא תגענה אלו באלו, ובלבד שלא תהיינה צפויות ללין בחוץ. טען השני כי כל החששות מופרכים מעיקרם – אין מחלות ונגעים ואין חשש סכנה – הפרות תלינה בבנין הרפת כי אין מקום אחר… משק עיינות ומשק זה הם היינו הך – הכל משקינו הם, משקי בנין הארץ… עד שצווח לבסוף אחד ככרוכיה ולא עצר עוד ברוחו: האמנם כך מקיימים אנו מידת הכנסת־אורחים באנשי עיינות המתענים בדרך יומיים או שלושה?! שמא נשאיר את הפרות בחוץ – ועתה תקום סערה בלילה וברק יבריק – הפרות תפוצנה לכל עבר ומי ימצא אותן בחשכה?! – –

דברים כדרבונות שדיברו ללב, עוררו את הכרת האחריות – להכנסת האורחים לגבי המשק הצעיר הטיפו. והבהמה עמדה אותה שעה מקובצת יחד כמו ציפתה לשעת־הכושר לשים לאל את מאמצי האנשים שהביאוה מההר… בעד החשכה, חשכת בין־הערביים והעננים גם יחד, לא נראו כמעט פניה ופרצי הרוח שגברו בישרו את קרבת הלילה הגשום. – ובפנים הרפת השתררה כבר דומיה – האור כבה והלך, חום הגופות הרבוצים יחדיו התפשט בחללה, החלב מהדליים נמסך אל הכדים – כלתה עבודת היום.

– ירחמיאל?… – תלו בו שאלה אחרונה.

הוא לא שעה אל השאלה. עמוס הכד המלא חלב יצא את הרפת. הגיף את דלתה ופנסו בידו החל ללכת כאחד שמנוי וגמור עמו, כי אין בפיו מענה על השאלות והקושיות – אי־אפשר והדבר מן הנמנע!…

– והרי זו עקשנות! – שמע קול תלונה בחשכה.

– לו עקשנות. – הקשיח את לבו.

– נכניס איפוא את הבהמה בכוח פנימה ונגד רצונך! – השמיעוהו בקול איום.

ולא השיב. השים עצמו שקט כאשר מסר את החלב לידי העושים בו, התנער מטיפות הגשם הקרות ונכנס לחדר האוכל הגדול. שם אכל את פתו, שקע בכוונה במנה שלפניו, אף שלעתים הגיעו קטעי תלונה וטענה, תמיהה ומחאה לאזניו גם כאן: השמעתם?… נעל את הרפת… והפרות בחוץ… הכן ייעשה בבהמה זרה, להלינה רעבה וללא מחסה מגשם, ללא מסתור מהרוח הקרה וצער בעלי־חיים מהו?… עקשנות היא ושרירות… עד היכן עלול להגיע האדם בחומרה וקפדנות שאינן במקומן… – וירחמיאל כילה לאכול ופנה לעלות על משכבו כשמצפונו שקט, לבו אינו נוקפו אף כלשהו ורק דבר אחד נגד עיניו: הרפת יבשה… היא מוגפה ואין בה פרץ… שם הפרה שבעה. מנתה לבוקר מוכנה… עתה עת לישון. – והתכסה על משכבו, כשהרוח נשערה מאוד בחוץ.

אף זאת לדעת, כי אם תקרה רוח מההר בחורף, לא תוכל לנחש מראש אם היא נושאת בכנפיה גשם או שמא שלג ברד וקפאון; – – רוח כגון זו יש ותלביש את ראש ההר כיפת עננים כבדה ושחורה משחור עד בלתי הראות הראש לעין; – – אף יש ותזעזע עמודי בנין באפלה, תמוטט גג, ותחולל מעשי פורענות כיוצא בהם במשק; – רוח כגון זו – פורענות גדולה עמה ואדם פולח אשר אמונתו גדולה באיתני שמים יתכסה בשמיכתו מעל ראשו, כי יבקש להתגונן מפני הפורענות – –

כן עשה ירחמיאל… אטם את אזנו משמוע את יללת הרוח עד שנעצמו עיניו מאליהן – וירדם – – שמא טלטלת הבית עם גבור הסערה גרמה או אולי שר החלומות והחזונות עשה זאת – – אך נדמה לירחמיאל כי הוא מיטלטל בנועם בחלל אויר יבש וחם… סביב לו הבל נשימות קצובות, אנחה של שובע מתוך כרס מלאה – שלווה ומנוחה בכל – – אכן, ברוח חלומו חזה ברפת! – והרוח מידפקת על השער מבחוץ אך אינה נכנסת פנימה כי כתלי האבן חזקים… מטרות־עוז יורדים באפלה כי נפתחו ופרצו מארובותיהם – אך פנימה טיפה אינה דולפת… ירדה עם מי הגשם צינה עזה ומקפיאה, אך אין לה שליטה ברפת…

– – והיכן שליטתה מגעת? – קודרות עיני ירחמיאל ולבו נוקפו בחלומו: הנה השליטה של הצינה! – – כמו נתערטל אותה שעה גופו עצמו והוטל החוצה, כשקיבוץ קטן של כתמים מנומרים מנצנץ אליו בעד לחשכה מכווץ־מרעיד – רגלים תקועות־שוקעות במדמנה מתחת, עור רחוץ ומסתמר ממעל – הפרות הללו מגולן הן! – פרות ההר הן למודות־תלאה ואעפ"י כן נמצאה גם שם לכל אחת פינה חמה ויבשה בין המשפתיים – כאן עומדות הן מופקרות – – חזיז! – הבריק ברק והרעים רעם – ולאור הברק ראה ירחמיאל את המראה – – –

– – ועומדים עליהן סביב אותו שמאוליק השחור כשולי קדרה, איש עיינות, חלוץ נאמן שעיניו חמות; ועמו גם חיים הגבוה אשר רגליו תקועות במגפים ועיני תכלת לו – שומרים על הפרה לבל תברח, זקופים על משמרתם בלי־נוע במעילי העור אשר להם – שלושים ושבע הפרות אשר קנו למען המשק החדש בהרי גולן, חובה להביאן בריאות לתעודתן ולוּ ירד שבעתיים גשם!

“אסור היה להכניסן לרפת.” לוחש ירחמיאל לעצמו בכרה של צדק ומתהפך תוך השינה מצד שמאל לימין.

ברק… ברק… הבריק ברק והרעים רעם בשניה.

“הללו בפראותן ובזוהמתן היו מביאות תקלה לרפת שהיא “בריאה” ומום אין בה.” – חזר ירחמיאל ושינן לעצמו כשהוא מתהפך מימין לשמאל.

ברק – – ברק – – חזיז ורעם! – התפלצו עמודי הבית על הישן.

לא הוסיף ירחמיאל לדון בענין בחלומו, כי נוכח לדעת שהברק בא לבלבל את דעתו והרעם לערער עליו את עולמו. קרא איפוא את שר החלומות וגזר עליו שלא יוסיף לבוא עליו בכלי־משחית – ברעם וברק. התהפך שוב על צדו ואנשי המשק נטפלו אליו: ירחמיאל, תן מחסה ברפת לפרות הללו מגולן – – עשה למען הכנסת אורחים – – שוב אינו יכול להתעלם כעת כי עיני שמואליק מתגלגלות בתרעומת קשה כלפיו וגם חיים הגבוה, עם שאינו נוזף ואינו קובל, הריהו שואל לתומו בשקט: האמנם אין ברירה אלא כי תלינה הפרות בחוץ?… – וקשה השאלה הזאת לירחמיאל כי אכן כזה הוא חיים הגבוה: תומו – כוחו…

ברק – – פלח ברק אחרון את החשיכה בחץ־בזק ושקט מכביד יותר מעצמת הסערה אפף את אברי ירחמיאל בצבת – –

“אין זאת כי הגיעה השעה לקום…” פקח מעוצם השקט את עיניו והציץ אל האשנבים האפלים מעל ראשו.

עפ"י החשכה הרווייה גשם מבחוץ אי־אפשר היה לשפוט, אם הגיעה השעה לקום – לעת החליבה. אך ירחמיאל היה לובש את בגדיו תוך היותו אחוז חבלי שינה, שלח רגלו לנעל, התכרבל במעיל, הנה זנח את המשכב החם ושהה שעה קלה תוך הכרה מדומדמה: מה זאת? – – שאל לפתע את עצמו – לא ברק אף לא רעם – – כל אלה אך חזון־שוא היו? – –

ירד את מעונו במדרגות לחוץ והנה גם שם דממה. הסערה שככה אך החשיכה והעננים גם יחד עדיין רובצים במעטה כבד. לא קול גשם אף לא קול שעטת בהמה, לא כתם מנומר מלבין בחוץ ולא קריאת שומר על הבהמות האלה – – היישיר לכת אל הרפת, פתח את הדלת המוגפה והעלה אור – שוב נמסך החום לאבריו ועיני פרות שלווֹת הציצו לנגדו – אות הוא כי עולם כמנהגו נוהג – ויחל בעבודתו.

מנת האוכל ודלי החליבה – הנה ישב־עבר בצדי פרות והזרים את חלבן לדלי. אף זימר בנעימות כלפי עצמו לקצב העבודה כאשר אהב. פיזומו ניסר בחלל וטיפס ועלה למעלה כלפי העלייה, שם ישנו מאנשי המשק אשר החלו מתבשרים כי שעת העבודה קרבה. משמע, כחומה בצורה עמדה הרפת בפני סערת לילה ולב ירחמיאל מלא גאווה על היובש והחום השוררים בפנים, על הסדר והקבע אשר בארחות עבודתו.

– נו־נו! – מעשה נאה עוללת לנו, בן־פורת! – נשמע לפתע מעבר לדלת שנפתחה ברעש קול טרוניה.

– מה המעשה? – הוציא ירחמיאל את ראשו ורצה למחות נגד הפרעת הסדר.

– מה המעשה?! – הציץ מאחורי הראשון דובר שני מאנשי המשק מכורבל באדרתו – הרי נתפזרו הגולניות הללו, נשאו את רגליהן ונפוצו לכל עבר כאשר הרעים הרעם והברק הבריק. עתה הכל מחפשים אחריהן בעמק ובהר. כל אנשי המשק קמו מאז חצות הלילה. אכן, עבודה נאה חוללת לנו, ירחמיאל.

עדיין לא ירד ירחמיאל לעומקו של הענין. הוא הבין כי נפל מקרה ביש בלילה אך מהו לא השיג. האמנם שלושים ושבע הפרות נעלמו באשון־לילה ונמלטו בשבעה דרכים?.. האמנם עלתה קנייתו של משק עיינות בתוהו?… ושומרי הבהמה העיפים ונוהגיה – שמואליק השחור וחיים הגבוה נאלצו לכתת את רגליהם בשבילי ההר ובמשעולי הגיא כדי לחפש אחר הראשים האבודים, ועמהם כל מתנדב מאנשי המשק לעזור להם בצרתם? – וכל אלה בגללו?…

– אכן, זו היתה סתם עקשנות! – טען הראשון שבא, אשר למורת כל סדרי הרפת התיצב בתווך והתריס דברים קשים ומרים כלענה כלפי ירחמיאל.

– מידת העקשנות העבירה אותך הפעם על דעתך. – החזיק עמו החבר השני מאנשי המשק וירחמיאל שומע.

ודאי לא איש כירחמיאל אשר לבו ירך לשמע נזיפה ויכריז: חטאתי – – או יקום ויאמר לחבריו: הגדשתי את הסאה – – הוא המשיך את עבודתו – זרימת החלב לתוך הדלי ומהדלי אל תוך הכד, כאומר: ראו, הרי אלמלא אני ומידת העקשנות שבי, מנין בא לכם החלב הזה?… פרות זרות היו עומדות כאן ומבלבלות את מנוחת הרפת, היו גועשות ומתנגחות, מקפצות ומתנזקות ויצאה תקלה גדולה – – חס־ושלום מחלה או מגיפה היתה פורצת! –

– אוי־אוי־אוי הקדחת את תבשילך, ירחמיאל. – הגיע באותה שעה גם שמואליק השחור איש־עיינות והראה את פניו שנסתחפו מעיפות ואפס־נשימה.

– בשעה טובה. – התאוששו כל העומדים – האמנם גם את הפרות החזרת?

– ודאי החזרנו! – גיחך הלה גיחוך מריר.

– וחיים הגבוה האם גם הוא חזר מחיפושיו? – הוסיפו וחקרו.

– הנה הוא בא עם הפרות. אף אחת לא נעדרה. – החזיר שמאוליק ועיניו מתגלגלות בנזיפה כבושה, בוטה כמדקרת־חרב.

ואמנם ראה ירחמיאל שנצטרף אל העומדים, כי חזרו ובאו כדברי שמואליק הפרות־הפליטות – מדובללות וסחופות אצו־רצו, כשהן דחוקות זו אל צדי זו… אין זאת כי ליל־זוועה הפך עליהן הלילה, עת ברחו ונמלטו – והברק רדף אחריהן, הרעם טרף את עולמן – ורגליהן החליקו במרוצה שוטפת על גבי סלעים ובין טרשים, עד התפזרן על גבעה וגיא סביב – –

הביט ירחמיאל אל המראה שלפניו עד שראו עיניו גם את חיים הגבוה, כשהוא מהלך ובא אחריהן, רגליו תוך מגפיו. שקט היה מהלך ועיניו אל הפרות אשר באחריות להן נשא – לא אות של עיפות ולא קמט של תלונה – לא קול מפיו ולא צווחה. הכניס את הפרות עד לחצר, קיבצן לתוך פינה ובא עד לעומדים בלי הגד דבר –

– נו – – – התעקש! – התריס משנה אחד העומדים וכוונתו לירחמיאל.

– העמיד על דעתו כאותו חמור קשה־עורף! – חיזק את הטענה שני ברוגזה גלוייה.

– מילא… עקשן… – הפטיר שמואליק בשקט מדומה ועיניו חמות כעיני רוצח.

אך לא אותם שמע ירחמיאל ולא לדבריהם שעה. אל שלושים ושבע הפרות המדובללות אשר קובצו שעה ושאל את עצמו בנקיפת לב: האם היטיב לעשות, כי העמיד על דעתו? – – שמא למען משק עיינות, אשר שלח להביא מרחוק פרות, היה חייב לוותר ממידתו? – – שמא קרוב היה שיביא משק צעיר לידי הפסד והפסד של זה שקול כמכת־מוות? – – חלפו הספקות בזה אחר זה בראש ירחמיאל והיה מביט בצפייה שבהולם־לב, בהתקרב חיים הגבוה גם הוא אל העומדים –

– – הנה תישמע נזיפה נוספת וירדה גם היא על ראש ירחמיאל – אז רק אז יבין מה עולל וחולל בלילה זה – – – וחיים קרב, עמד כשרגליו תקועות במגפיו ורק חיוך חלף על פיו, הציץ מעיני התכלת השקופות. פתח ואמר בבדיחות־דעת:

– הגולניות הללו… כמוהן כשדים… לפראות, לכוח וזריזות…

ורפתה המתיחות מיד, רק גמגומי ריטון עוד נשמעו, אף צחוקים קלים חלפו על חשבון הגולניות – פרות ההר – שעמדו שוב מקובצות לאור הבוקר הבוקע בעד לערפלים. וירחמיאל שהביט ולא גרע עיניו משלוליות המים והבוץ ראה עוד בעיני רוחו את הסערה שהתחוללה ושככה בלילה ולא הצטרף לצוחקים. לגבי דידו היה עדיף אילו נזף גם חיים הגבוה ולא אמר די בהערה שקטה על הפליטות. – –

לעורכי הראשון, אשר ברש

רגז זמרי הזקן ויתהלך סר וזעף בעדר. לחך ליחוך – ליחוכיים את העשב הירוק ומיד נשא את ראשו בגאון יהיר, ליכסן את מבטי עיניו העגולות והיה משרבב למעלה את שורש זנבו המורם. בפסיעות־און עבר בין הפרות המלחכות, כגבר שכוחותיו עוד במתניו. כל הפרות האלה היו רעיותיו־לעדר זה שנים מספר, וכל העגלות המבכירות האלה מיוצאות־חלציו היו. אפילו העגלים השעירים והמדובללים, שהשתרכו בצידי דרכים בעקבות העדר, ולדותיו היו.

את כל העדר רב־הראשים הזה הקים זמרי הזקן. ואם נשאת את עיניך על פני העדר, ולוּ גם בסקירה חטופה מאוד, – וראית מיד את אותותיו של זמרי: הפס החום, העובר לאורך השדרה, הזנב הארוך המעוטר ציצית מסולסלה, שורש־הזנב הזקור למעלה – סימניו המובהקים של זה. אכן הוריש זמרי מדמו ולא חסך אונו. כל הטבוע בדמו מסר לעדר זה.

האם היו סגולותיו רבות? על שאלה זו לא ידע איש להשיב תשובה ברורה. מוצאו של זמרי לא היה ברור. אמרו כי בן־תערובת הוא, בן־כלאים. הדם האציל הדמשקאי ניכר בו – ראשו, זנבו, אורך גוו העידו כי דם דמשקאי בו. אבל ניכר היה גם דם נוסף, נופך דם של אחרים: הצבע השחור של פרוותו ורצועת הגב החומה־האדמומית ענו בו, כי דם נחות יותר נמזג בו לדם דמשקאי.

רק באחת לא היו חולקים, כי רב אונו של זמרי, וכוח פריונו גדול היה. כל הפרות האלה, המלחכות עכשיו בלי־הרף את העשב בבקעה ועל הגבעות – כולן היו מביאות ולדות מדי אביב באביב, אחת לא נעדרה. ולא היה דואג לעדר – ידעו כי זמרי מהלך בו ואפשר לסמוך עליו: בבוא האביב ו"הרביעה" תתחלנה הפרות ללדת בזו אחר זו, מי מהן תלד בלילה בהיותה כלואה בדיר, ומי מהן תמליט בשדה לעיני השמש, על מרבד הדשא תשגר את ולדה הרטוב־הרך.

והיו הוולדות יפים בהוולדם, על נקלה היו מגיחים מרחם אמם בבוא יומם ונשגרים לארץ. עדי־רגע היו קמים על רגליהם, מתנודדים אילך ואילך ומנגחים בעקשנות עיוורת אל ירכיהן של אימהותיהם. והיו אנשי המשק מביטים על הוולד הרך, מחליקים על עורו הנוצץ ושבים ונטרדים לעבודתם.

– ולדותיו של זמרי איתנים הם – הסתפקו ואמרו בבטחה.

– מוצקים הם וכבדים במשקלם – היו עונים ואומרים אמן למעשיו של זמרי.

אמנם אחר־כך לא היה גורלם של הוולדות שווה. את הנקבות היו מוסיפים לטפח, כי עגלות הן ותהיינה לפרות. ואילו מפי הזכרים היו מזדרזים אנשי המשק לחסר חלב, כי על כן רק עגלים הם וסופם לטבח. והיו ממהרים העגלים להזדקן, שערם הרך היה ממהר להסתמר, סנטריהם היו נעים ומתארכים כמחוסרי דם, ופרוות שער מדובללות ודהות היו גדלות עליהם, כאשר תצמחנה על כלבים מזי־רעב.

ואפילו חלקן של הנקבות לא שפר תמיד. אמנם היו מניחים להן לינוק מדדי אימהותיהן, אבל אם נזדעמה אותה שנה ועשב לא היה? אז היה דוהה גם שערן של אלה, היו שוקעות עצמותיהן, ומעיניהן ניטל ברק החיים.

בכל זאת היו מוסיפים לגדול – בין הזכרים, בין הנקבות – בין ברוכה היתה השנה, ובין זעומה. כי טבע בהן האב רב־האונים כוח לא מצוי, ובכוח זה היו לבסוף מתישרות עצמותיהן ומתחסנות, עד היות הזכרים לבני־בקר ראויים לטבח והנקבות ראויות להבכיר. כן נוספו שנה־שנה ראשים בעדר והעגלה עולה ביפיה על אמה. בצד פרה פעוטה ועניה הלכו דורות – הדור השני יפה מקודמו; בצד אם שחורה ופזלנית השתרכו זקופים שניים, שלישיים ורבעים והם חומים, גבוהים ואצילים ממנה.

– כל אלה פרי זמרי. – היו אומרים במשק בבטחה, כי יש דואג ואב לעדר.

והרגיש זמרי במדובר עליו. נשא בגאון ראשו, פעם במתינות את פסיעותיו. בין בצאת העדר למרעה ובין בשובו עם ערב, הלך זמרי בראש או במאסף וכולו אומר כבוד. אכן, לא הרועה נהג בעדר, כי אם זמרי, ולא היתה סיבה לנזוף או לגעור בו – כה ישרה היתה דרכו, נאמנה ומכובדה. לשדה זרוע לא נטה מימיו, בשדות זרים לא דרכה רגלו. ואם סטו פרות ופרצו לתוך שדות זרועים, והרועה קיבצו בשצף־קצף ובאפס־נשימה, היה ניצב זמרי במקומו: לא זע ממקל־חובלים של הרועה, לא נע מחלוקי אבנים אשר קלע.

– בי לא תנזוף ולא תגער. בי לא תשלח את מקלך ואבניך. – היה אומר מבטו העגול של זמרי בהשתרבב שורש־זנבו אל־על.

ולא נגע בו הרועה בשטף מרוצתו. ידו היתה נעצרת מאליה. האבן היתה נוטה ממסלתה ומקל החובלים היה טס ועובר על גביהם של נחותי־הדרגא בעדר: על פרה עניה וסוערה, על עגל מדובלל ועקשני שלא תואר לו ולא הדר, או על אותם זכרים מסורסים שאינם יודעים מורא־שמים ודרךֿ־ארץ… כה נהג זמרי כל ימיו ולא נגעה בו יד רועה, וראשו הגא לא ידע כניעה מהי.

– בעדר אני מנהיג וראש. – נדמה הכריז ראשו הקט והנאה, המיושב על עורף ענוד קפלים של עור נוצץ.

והיה שוכך זעפו של הרועה למראה זמרי; היה הרועה בוחר לו רצועת דשא, צל של מחילת עפר, יושב ומעיין בספר ורק לפרקים מעיף מבט חטוף על פני הבקר המלחך בעשב, כי זמרי נהג את שררתו ביד רמה, לא הרבה ללחך, שתים־שלש לחיכות קלות ומניח את השאר לפרות המלחכות. הללו ליחכו כמו לא ידעה בטנן שבעה, אבל הוא שבע מחופן דשא, והזדקף מיד באצילות המיוחדת לו וסקר את אלה הסמוכות אליו, המלחכות בשקידה רבה כל־כך. ובהזדקפו ראה הכל, דבר מעיניו לא נעלם.

ראה זמרי את בני־הבקר המשתובבים, שהאביב נסך אונים במתניהם. כל עוד השתובבו ביניהם־לבין־עצמם לא שעה אליהם ואל משובתם; אבל אם עבר מי מהם על מעשי הקונדס המותרים והחל לחזר בשחצנות יתרה אחרי עגלה שסטתה, וראו ממנו בני־הבקר האחרים וחיזרו גם הם אחריה – ונטה זמרי את ראשו לאות, כי אינו מרוצה מהליכות אלה. אך תנועה גאיונה אחת היה מניע – ומיד הבינו בני־הבקר לכוונתו. היו פונים ופורשים להם, כנזופים נחבאו בין ראשי העדר, כאותם שנתפסו בשעת קלקלתם.

וקרב זמרי בפסיעות מתונות אל אותה עגלה שסטתה, והתיצב בסמוך אצלה, ליחך שתים־שלוש לחיכות קלות מן העשב הדשן ושב והזדקף בעמידתו האצילה. מעתה לא העז עוד בן־בקר לבוא במחיצתו, ואותה עגלה שהגיעה לפרקה היתה זהירה מלשקר בעיניה לצדדים. ענווה וחסודה ליחכה בעשב כמו יראה את גבורתו של זה, את תנועתו הכבירה.

כה היתה דרכו של זמרי ביום אביב ובשלהי קיץ, ביום גשום ובליל קרה. תמיד נאמן לתפקידו. ובהכנס העדר מהמרעה לדיר והשער סוגר עליו, והבקר צפוף מבהלה וחפזון, גוף אל גוף ועור אל עור, ניצב זמרי בתווך, שירבב גוו, זקר ראשו כאילו בשבילו מסומנה תמיד עמדה מרווחה. שקט וגא עמד ולא כפף ראשו בפני הגשם או הרוח או החמה הלוהטת ביום קיץ.

ויש שצלף הגשם במצלפות חדות את עורותיהם של ראשי העדר, ויש שניתכו מטרות מן השמים – זמרי עמד כעמדו תמיד, זקוף וגא. יש שעמד העדר באחוריו אל הרוח העזה הנושבת מצפון ושולחת חיצי גשם ממורטים כקרח – וזמרי לא חת. יש שרעב העדר וגעיות רפות נשמעו בדיר בעוד לילה קר שורר בחוץ – וזמרי הגה לא השמיע. איש לא שמע געיה של זמרי, לא געיית שמחה ולא געיית עצב, געייה למים או לאוכל. גא היה מלהשמיע את תלונתו, ידע להבליג גם בשעת שמחה.

משום כך זכה להכרת־כבוד כזו במשק. ולא רק בריונים שבבני־הבקר הצעירים לא המרו את פיו, אלא גם אנשי המשק היו נצבים במרחק מתאים ממנו ואומרים:

– עודנו יפה זמרי שלנו.

– גם כיום לא תמצא טוב ממנו בכל העדרים.

מדוע סרה, איפוא, רוחו של זמרי? שמא הרגיש, כי מתקרבת הזקנה, או אולי ראה יריב חזק וצעיר מתקומם בעדר, והוא – כוחו תש מהפיל עליו מוראו? – לא. טרם הרגיש זמרי בזקנה המתקרבת ויריב צעיר ראוי־לשמו לא קם בעדר. גם אנשי המשק דאגו לכך שלא יקום יריב נחות־דרגה לזמרי. עגל כי בגר סרסוהו, ואם היה מחסור בשר במשק, שחטוהו עוד בטרם יגיע לגיל סירוס. נשארו, איפוא, בעדר רק זכרים מסורסים ספורים והללו שמו עיניהם בתבואה ירוקה בשדות זרים, בחלקת התירס אשר אצל המים, בכל מאכל גנוב שמו עיניהם ולא שעו אל הפרות והעגלות.

אף־על־פי־כן אמת ניבא לו לבו של זמרי. קם לו יריב חזק במשק – יריב הולך על שתים. מאז הופיע אותו רפתן חיוור־פנים השתלטו סדרים שהטילו חשד במוחו של זמרי. לפתע־פתאום חל שינוי בארחות העדר, וכן החלו להשמט מתוכו פרות בזו אחר זו. ראה זמרי כי מנהג חדש בא, אך טרם ידע מהו.

ואותו רפתן הוסיף לחולל מעלליו. לעיתים תכופות יותר מדי היה נצב ליד הדיר ומסתכל במבט נוקב במתרחש, כמעביר תחת בקרת עינו כל ראש וראש.

“לשם מה אתה מרבה להסתכל?” – היה זמרי כופף ערפו, מותח את שריגי גבו, משרבב למעלה את שורש זנבו.

– הצידה, זמרי! – היה הלה גוער בו מעבר לגדר הדיר.

ומשנטה זמרי הצידה באי־רצון ובפסיעה גאה, שוב לא היה משגיח בו ברנש חיוור זה, אך לאחר כל ביקור וביקור שלו היו נעלמים ראשים אחדים מתוך העדר. מי מהפרות והעגלות הובאו לרפת הגדולה, לבנין־האבן החדש ונכלאו בו, ומי מהן הוצאו ולא נראו עוד בחצר המשק. וירגש זמרי מדי פחת העדר במספר ראשיו, כי ממשלו הולך ומצטמצם. בחוש הרגיש, כי דבר־מה מתרחש כאן, הנוגע לו מאוד־מאוד.

ואמנם לא הטעתו תחושתו. הגיעה יד אותו רפתן עדיו. לפתע־פתאום שולחה אליו היד, בלי שהספיק להבין ולהתאושש. בשרשרת ברזל כבדה וארוכה נכבל ערפו הגא, ובלי הראות אף שמץ התנגדות פסע בעקבות הברנש הזה, שהוציאו מתוך הדיר וכלאו בבנין גם הוא.

– פה תעמוד, זמרי, – קשרו הרפתן אל האבוס ולא נרתע ממבטו העגול של זה.

– סוףֿ־סוף כלאוך גם אותך. – עמדו סביב וצחקו אנשי המשק, מיששו את ערפו הגא, החליקו את קפלי העור הגולשים מצווארו.

אמנם, אל אבוס הועמד מאז ולא חסר דבר, לא הכתה עוד השמש על ראשו והצינה לא אכלתו, ואף־על־פי־כן החשד שנתעורר בזמרי שוב לא נרדם. גרדוֹ־קרדוֹ אותו ברנש במברשות ובמסרקות־ברזל, קרצף־שפשף את שריגי ערפו, את הקפלים על צווארו, ויש אשר היה מעניק לו טפיחת־יד טובה ועליזה – ואף־על־פי־כן זמרי לא נתפייס לו. בפנים עמם אותו חשד ויהי מוסיף לעמוד על המשמר.

– אין דבר, – דיבר אז הרפתן אל אנשי המשק המבקרים ברפת – מתרגל זמרי. מסתגל לסדר החדש.

– מסתגל, הא? – תהו אנשי המשק והתקרבו.

– בעל כרחו. – דיבר בתקיפות מרגיזה מאוד אותו ברנש חיוור באזני שומעיו – אם הפרות עומדות ברפת, מוטב שגם הפר לא ישוטט על ההרים. כאן יעמוד, כלוא אל האבוס, יקבל את מזונו וייטיב למלא את תפקידו.

– את תפקידו – ח־ח. – נהנו אנשי המשק ולא הרהיבו עוז להתערב בסדרים החדשים שהשתלטו.

ושמע זמרי את קול הדברים האלה, ראה את החיוכים על פניהם של העומדים – כאינו־רואה וכאינו־שומע – זקוף־גו ומשורבב זנב ניצב ופניו לקיר, ערפו משורג וגא כמו נכון לשאת עליו את משא הבניין הזה על בריחיו ושעריו ולהטילם אל אחד הגאיות.

וצדק חושו של זמרי, כי חידושים רבים נתחדשו עליו מאז ובכולם היתה אך כוונה אחת: התנקשות בשררתו. מי מתנקש לו? אותו ברנש חיוור־פנים, שהיה עוסק בחריצות בבניןֿ־האבן של הרפת, שהבדיל עגלות מעגלים, ולדות מעל אמותיהם, פרות משובחות מעל נחותות־דרגה. לא סמך עוד אותו ברנש על חושו של זמרי, כי אם על חושו הוא סמך.

– הפרות תלדנה בזמן שאבחר אני, – פסק אותו רפתן באזניהם של אנשי המשק, – ולא תשגורנה בירח אחד של האביב.

וראה זמרי, כי אנשי המשק נתנו לברנש זה יד פתוחה לאמור: “עשה”. יעשה ובלבד שיהיה חלב במשך כל השנה כולה ולאו דווקא בחמישה “חדשי־חלב”, כאשר היה עד כה.

אותו ברנש עשה צעד בצעד את מעשהו. חצר גדר מאחורי בנין האבן ולחצר הזאת היה מוציא את הפרות לשעת טיול וחוזר ומכניסן בשעה קבועה. פרצו הפרות בדילוגים לשאוף אוויר צח וחזרו ונכנסו בגעיות בהפתח השער ואבוסיהן מלאים. רק זמרי לא היה עוד עמהן, לא הלך עוד בראשן, ולא פסע את פסיעותיו ביניהן. פתח קטן לחוד היה לו, ומרחוק הביט אליהן בעין עגולה.

אף הקים אותו ברנש עומד בחצר. על עמודים טובים כונן אותו כדי ארכה של פרה וחיבר בקרשים עבים. וכאשר נהג את זמרי בפעם ראשונה אל עומד זה – וזמרי קשור בשרשרת ארוכה, תוהה תהיה כבושה על החידוש – אמר אותו ברנש לאנשי המשק הניצבים סביב:

– פה בעומד זה יעשה מעכשיו את מעשהו.

ואנשי המשק צחקו.

נאלץ זמרי בו־במקום להתרומם על רגליו החסונות ולעלות על הפרה הקשורה בתוך העומד. לעיני הכל שאפו נחיריו אוויר, גאה ראשו והשתרגו שרירי בשרו, עד שבעתה וחיל תקפו את הפרה הקשורה בלי־נוע. אף נהנו אנשי המשק וטפחו על ירכיו, כאשר נהגו בפקודת אותו ברנש את הפרה בשרשרתה אל קצה הרפת האחד ואת זמרי בשרשרתו אל קצה הרפת השני.

– אין עוד כזמרי בכל העדרים, – שיבחוהו והביטו אחריו בהיותו מתרחק מהם בפסיעתו המתונה והגאה – ראו: רגליו חזקות, קפיצתו קפיצת אריה.

אף־על־פי־כן לא שונה במאום גורלו של זמרי מעכשיו. לא עמדו לו השבחים של אנשי המשק והתהילות שפיזרו לו מלוא־חפנים. שב להיות כלוא בתא הצר המיוחד בבנין־הרפת הגדול.

– חסל סדרי העדר – דיבר בעקשנות הולכת וגדלה אותו ברנש חיוור, – הפרה היא בהמת־בית ואיננה בהמת־חוץ.

ודיבר אותו הברנש כמתנקש, כחורש מחשבות גדולות ונצורות מאלה, כמוסיף ורוקם מזימותיו. חזר ובא אביב ועשב הרים בצבץ דשן בין הסירים הדוקרניים, ושדות עטפו ירק – אך זמרי לא ראה את אלה. בעד אשנבו ראה רק את קצה השמש הזוהרת, ומרחוק שאף אל קרבו את ריחות הדשא הירוק. אך עם העדר לא יצא עוד בדרך המובילה בין השדות, מקל רועים לא טס עוד ועבר בקשת מעל גבו, ועינו לא היתה פקוחה עוד על עגלה שסטתה קודם זמנה.

עבר אביב ובאו שלהי הקיץ, ושלף הצריב לאור השמש החמה, אך זמרי לא ראה בשלף ולא נהג בעדר הצמא אל מעין המים. רק על־פי צלע חשופה של הר הכיר בעד אשנבו, כי בא מועד השלף וכי המים מקלחים עכשיו קרים וצוננים מרגלי ההר. ועיגל זמרי את עינו ושלא־מדעת השתרג ערפו הגא, ופרסתו החסונה גרדה באבן המרצפת הקשה, – – מו–ו–ו– תישמע אז געיה גאיונה ועמומה ככוח־געש בבנין האבן של הרפת ותפרוץ חוצה – מו– ו–ו–ו.

– אה–הא, גועה זמרי שלנו! – יניחו אנשי המשק את עבודתם ונשאו את עיניהם בצחוק – כועס… כועס היטב…

אף־על־פי־כן אין איש אשר יקום לחלץ את זמרי מכלאו. יד לא תרום להתיר את השרשרת. איש לא יהין לפתוח את השער ולהוציא את זמרי למרחב.

– חסל סדר העדר! – נדמה שמע זמרי את הפיסקה היבשה והשנואה של הברנש הרודה בו ומדכאו עד עפר.

עוד מעט ושכח זמרי את מנהגיו מקדם. אפילו געייתו לא תישמע עוד באדיר. אינו יודע עוד אם יצא העדר למרעה ומתי ישוב, ואם מוסיפים לגדול העגלים יוצאי־חלציו והיו לבני בקר. רק בהיותו יוצא ערב ובוקר, פעמיים ביום, אל השוקת, והוא נהוג בשרשרת, יסקור במבט חטוף את הנעשה בחוץ. אמנם יוצא אז זמרי את שערי הרפת בפסיעתו האצילה, כאילו דבר אינו נוגע לו, אבל עינו הזועפת סוקרת ודבר לא נעלם ממנה.

רואה הוא יפה־יפה את האורחים החדשים הקשורים בטבעות אל קיר הרפת. תחילה היה קשור שם רק אחד: יצור גבוה ודק־רגלים, שאחוריו צרים כזרת ופניו הצעירים משוממים. אחר־כך הופיע יצור שני נמוך ממנו אך עלוב מהראשון ורגלו האחורית חבושה תמיד. אחריו הובאה אותה ברייה מנומרת עבת־עור ולבנת־פנים שהביט כסומא אל פני השמש. ולא עוד אלא ביום אחד קשרו ביניהם גם בן־פריצים קטן, גמול־מחלב שחוץ אשר לא תואר לו ולא הדר.

“כל אלה יריבים הם” – חילחלה חימה כבושה בלב זמרי המאריך לשתות מתוך השוקת. –

ולא שעה זמרי אליהם. לא גער בהם כהיותו רגיל לעשות לשעבר בעדר, היה חוזר על פניהם מהשוקת ופסיעתו מתונה כאינו משגיח במציאותם של אלה.

“יריבים הם”… – ניקרה מחשבת־לעג עמומה בראשו הקטן בהסגר השער אחריו והוא לבדו על אבוסו. – "האם אותו אברך דק־רגלים יעצור כוח לעלות על הפרה? או אותו שלומיאל חבוש־רגל האם גם הוא יימנה על משפחת הפרים? והברייה המנומרה, הסומא הלבקן עשוי להרים רגליו ופרה תעצור כוח לשאת עליה את גוש הבשר המסורבל?…

צחק זמרי צחוק שאינו נשמע בפנים לבו ליריבים החדשים האלה, ובפרט גבר הלעג לזכר אותו עול־ימים הקשור גם הוא בטבעת אל הכותל ומסנטרו טרם יבש החלב אשר ינק מדדי אמו.

“מעלליו של אותו ברנש הם”… – היה מחליט זמרי בוודאות, כאילו כל הרע בעולם זה עלול לבוא רק ממקור אחד. – “בכוונה הביא אותם כדי לשבור את גאוני. בכוונה טרח וקשר אותם בשורה לכותל כדי להשפילני עד עפר”.

כן הגה זמרי, שרג שעה קלה את גאון ערפו, כמבקש לנתק את השרשרת. אבל איש לא ראה אותן בגאונו, איש לא קרא את התרעומת הקשה מעל פניו. כי בבוא אותו רפתן עם המברשת והמגרדת בידו, הרכין זמרי את ראשו, הרים את שורש זנבו כלפי מעלה כמו נהנה מהגירוד והקרצוף ולא ידע כל דאגה.

– אהה, עורב זקן… – טפח בן־האדם במסרקו ובמברשתו על עורו של זמרי. – אוהב הנך שיגרדו אותך, שיסרקו את קפליך הנוצצים, שיברשו את המקשה הזאת על ערפך.

“כן אני אוהב”… – הביט זמרי בעינים מתרצות והוסיף ושירבב את צווארו.

– אוהב אתה להתפנק, אשמאי זקן… – הוסיף ודיבר בלעג בן־האדם כמאלף מומחה לחיות־בר – מילא, הבה ונפנק אותך עוד שעה קלה, כי לא יארכו ימיך עוד אתנו. הפנה נא את ראשך הגאה הזה אלי, ואברוש גם את פניך. אסרוק את השער על מצחך כיאה לגבר רב־אונים.

והושיט זמרי כמדובר וכמצווה את ראשו, שירבב את צווארו, נתן גווֹ לשיני הברזל של המגרדת ואת עורו לשער החד והנוקשה של המברשת.

– נו–נו, יבושם לך. טפח בן־האדם טפיחה אחרונה על ירכו של זה, כאילו אינו חושד במאום.

והביט אחריו זמרי כמתרצה עד צאתו את השער, עד נעלו את הדלת אחריו. יביט אחריו במבט תוהה, ימתח את שרירי גווֹ המלוכדים ומשורגים יפה, ויאכל אכילה גסה את הבליל אשר הכין לו הברנש באבוסו.

“משונים הם הולכי־על־שתים אלה” – יחלוף הרהור תמיהה בראשו של זמרי – "לכאורה הם גומלים רק טובה, ואף־על־פי־כן חדה היא טובתם כחרב פיפיות. “לכאורה מעניק לך ביד נדיבה הכל, ואף־על־פי־כן הריהו כולא אותך מעולם וממלואו. לכאורה אינו חוסך ממך דבר, ואף־על־פי־כן מונע ממך הכל”…

ועמוס הרהורי תמיהה כאלה ירבץ זמרי על מרבד התבן בנשימה כבדה של ריאותיו האדירות.

כה התפייס זמרי, לכאורה, לארחותיו של האדם ויקבל עליו את מרותו. לא מחה ולא רגז אפילו כאשר דחקו אותו לקרן־הזווית בתא ובשורה אחת עמו אל אותו אבוס קשרו יום אחד את האורחים החדשים. רק השלומיאל חבוש־הרגל לא הוכנס למחיצה זו, אבל את היצור האציל גבה־הרגלים ואת הבריה השמנה־המנומרת העמידו עור אל עור עם זמרי, עד אשר מלא אותם התא.

– זה תא הפרים שלנו – אמר אז הברנש ביהירות כלשהי לאנשי המשק.

– נו, נו… – הציצו אנשי המשק גם הם בדלת והשתעשעו – אכן פרים הם!

והיו כמודדים בעיניהם את אחוריהם של הפרים הנוגעים ירך בירך ושוק בשוק.

– גם את עול־הימים הזה אקשור בפינה ולמד גם הוא להיות פר בין הפרים. – הוסיף ותיכן את תכניתו הברנש חיוור־הפנים באזני שומעיו.

– חו, חו – צחקו אנשי המשק הבדוחים – את עול־הימים הזה במחיצה אחת עם זמרי! אך כבוד גדול הוא! הרי טרם עשה את אבריו. – ח–ח–

– אין דבר, – טען בתוקף הברנש – אציל הוא. מיוחס הוא. דם טהור נוזל בעורקיו של זה. אם משובחה לו.

ויסקרו אותם אנשי המשק סקירה נוספת, טפחו טפיחות על ירכיהם של הפרים והלכו לעבודתם, וגם הרפתן חיוור־הפנים הלך. וזמרי התבונן אז בעין עגולה אל שכניו החדשים, היטיב להסתכל אליהם, כאומר: זה, איפוא, הטעם שהובאו למשק האורחים־פורחים האלה! דם אציל נוזל בעורקיהם. יחסן הוא דק־רגלים זה, שאחוריו רחבים כזרת. בריה לבקנית זו ודאי גם היא אצילה מאוד… הם, איפוא, יזרימו דמים חדשים ואצילים לתוך העדר. מהם יקומו הדורות המיוחסים, אשר עליהם חולם אותו ברנש.

עתה נתחוור הכל לזמרי ולעג מר חילחל בחזהו האדיר בהוסיפו להביט את שכניו מן הצד: חו–חו, – לשם כך קשרו את בני־האצילים הללו בחחים משונים האלה התקועים בחטמיהם, כאשר יקשרו בעלי־חיים מטורפים… נועע פתאום זמרי את ראשו, שרג את שרירי ערפו, געה געייה ממושכה, וסובב אילך ואילך כמבקש לנתק את השרשרת הכבולה מתוך קיר האבנים.

– מו–ו – געה געייה עמומה, לטש עיניו עד חשבן לקפוץ מחוריהן, שרג ומתח שרירי גוו, כמבקש לשאת על כתפיו את הבנין על דלתותיו ובריחיו גם יחד.

– זמרי!! – הופיע בפתח הברנש וצלף במגלב על עורו.

– זמרי!! – הוסיף ופקד פקודה יבשה והגיף בכעס את הדלת.

נדם זמרי. הביט במבט עגול מלא־דם אל אויבו – והחריש. גוועה הגעייה בחזהו ורפו שרידי ערפו המשורגים. נדמה, כי קיבל את הדין ונעשה רך משהיה ומתון מבכל ימי חייו. כאילו לשם יתר השפלה יש והברנש היה נוהג את הפרים לשוקת וזמרי בתוכם. הוא בראש ושלושת היצורים פוסעים אחריו כבהמות־בית מאולפות.

– אכן חינכת אותם יפה! – היללו אנשי המשק את המומחה שלהם לרפת.

– את הבריות הללו מוכרחים לחנך יפה – דיבר הלה כמאלף בדוק – יש אשר תחנכם במקל נועם ויש אשר מקל־חובלים אינו מזיק. “זמרי”! “פוש”! “רספוטין”! – –

ועמדו דום לקריאתו שלושת הפרים. הרכינו את ראשיהם ואת ערפיהם החזקים. ולמרבה הבטחון גרד אותם הברנש הנוהג בהם בכף־ידו בין קרניהם, בין ציציות השער המסתלסלות על מצחיהם.

– מעתה ינוח זמרי ממלאכתו, – דיבר בנחת הרפתן – לדקות בין הפרות נגיש את “רספוטין”, ואת הפרות רחבות־האגנים ישמש “פוש”. הלה יקים ולדות־חלב טובים, וזה יקים צאצאים שמנים ובעלי בשר, בריות אדומות־לבנות כמוהו. זמרי ישמש רק בשעת־דחק.

– אכן, נפלת זמרי. – ענו ואמרו אנשי המשק במנודֿ־ראש – נפלת בנופלים. גאונך ירד – ולא תמחה? כבודך הושפל – ואתה מחריש? – –

וידום זמרי, וילך גם הוא בפסיעה מתונה אחרי הברנש הנוהג בהם, לרפת.

מאז הושפל זמרי עד דכא. יום ביומו נשא את חרפתו, כי ידע זמרי יפה יפה, שאם נפתח השער בשעה לא־יעודה ואותו ברנש חיוור מופיע – אות הוא כי בא לנהוג אחריו פר מן הפרים. על־פי התנועה שהתרחשה מעבר למחיצה הרגיש בחושו הנאמן כי התיחמה פרה מן הפרות, אבל לא אותו בא הברנש לנהוג. לפי ראות עיניו בחר באחד מהם, ותמול התיר את “רספוטין” ושלשום את הבריה המנומרת – את “פוש”. אליו לא שעה, כאילו אינו קיים עוד בעולם.

ובלכת האיש מהם והפר אחריו, היה זמרי מביט בעין עגולה, לאמור: “הו, ראה נא ברנש הולך על שתים, אל תהא נחפז. שים עינך על האברך ארוך־הרגלים, שלא יהיה נמהר במעשהו”… – וחילחל לעג מהול בכעס ואיבה בחזהו של זמרי. – ואם חזר האיש כעבור שעה קלה, ואחריו הפר המיוחם והנרגש, היה זמרי מביט אל שניהם ולעגו כחרב־פיפיות: “האמנם עלה גבר זה ולא נכשל?… האמנם נתעברה פרה ממנו? הו, ראה נא הולך־על־שתים, בדוק והוסף ובדוק פן טעות גסה טעית… ואותה פרה לא נתעברה כלל”…

– אף כי נדמה כי צדק זמרי הזקן… האם בלהטים עשה לעדר, לרעיותיו מזה מספר שנים, או אולי באמת ידע אשר לא ידעו ההולכים־על־שתים? מכל מקום הפרות לא נתעברו. כעבור מספר שבועות שבה והתיחמה אותה פרה. רגז הברנש ההולך על שתים ולא נכנע. החליט לבצע את זממו ולא רצה להימין או להשמאיל. אם שבה והתיחמה אותה פרה כעבור שבועות מספר והוסיף אליה את הפר אשר יעד לה.

– אולי כדאי להוציא את זמרי? – היססו ויעצו אנשי המשק. – אולי השנה הזאת עוד תוותר? – שאלו בזהירות את הרפתן.

והלה מאן לשמוע. פניו חוורו מכעס ועיניו זעפו, אך בהחלטתו עמד קשה מצור.

– אחת אמרתי, – פסק לאנשי המשק – רחבות־האגן לחוד והצרות לחוד. בדרך זו יוקם העדר החדש.

והקשיב זמרי לטענות האלה כאינו מקשיב, בפנים לבו צחק צחוק רע, צחוק שמחה לאיד: “כן, אנשי המשק הוו זהירים בברנש זה, פן יסתלף אצלו חשבון העדר מכל וכל. עוד מעט ולא נודע אם התיחמה פרה או לא. אם עגלה הגיעה לפרקה. אם התעברה פרה או אולי מהלכת עקרה”.

כה צחק זמרי בפנים לבו מאחורי אנשי המשק המודאגים ולברנש העקשן צחק משנה. עד שלא יכלו להבליג אנשי המשק ויאמרו בתוקף לאותו ברנש:

– שים נא לב, כי הפרות בנות עדר הן, וחיו תמיד חיי העדר. לא ידעו הפרות האלה ארחות רפת מה הן. לפיכך שמע נא בקולנו אף הפעם: הוציא אליהן את זמרי, כי הוא מיטיב להכיר את רעיותיו.

ואף־על־פי שצחק הברנש עז־הפנים, בכל זאת שמע בקול אנשי המשק. ובראותו כי פרה חזרה והתיחמה בפעם שלישית ורביעית, בא והתיר את זמרי משרשרתו.

– נו, זמרי, הראה כוחך מה רב. – צהלו אנשי המשק למראה ידידם מאז.

צחק גם זמרי בפנים־לבו מאחורי גבו של הברנש, לאמור: "למה התרת אותי היום, הולך־על־שתים? – שמא לא הספיקו כל הזכרים האלה? האם לא תצלח הבריה המנומרה למאום? והאברך דק־הרגלים – האמנם גם הוא אין בכוחו לתקן את המעוות? והשלומיאל חבוש־הרגל, האם את כוחו ניסית?

ונגש זמרי בפסיעה בטוחה אל הפרה הקשורה בעומד, הריח בה והכיר את רעיתו מכבר, עמד שעה קלה וכה אמר לה:

“אכן לא צלחו לך כל הזכרים האלה ולא יצלחו לעולם ועד. כי רעיותי אתן ולא תחלפנה את זמרי באחר.”

ויזכור זמרי ברגע זה את הדרו וגאונו לפנים… ואף־על־פי שנהגו כבר את הפרה כשהיא שקטה ומצונפה לרפת – עוד עמד זמרי במקומו, נשא ראשו הקט והגאה ורחרח בנחיריו את האוויר. לא יכול עוד זמרי להרגע ולשוב אל מנוחתו.

– זמרי! – גער בו בקול קשה אויבו ההולך־על־שתים ובלי שהיות רבות משך את השרשרת.

הלך זמרי בליֿ־חפץ אחריו. הדם הזקן הטוב שהתעורר הוסיף עוד לקלוח בעורקיו בהלמות־פעם. נחיריו עוד שאפו והתרחבו, כאילו אש התמלטה מהן, רגליו דרכו באון כנכונות לקפוץ את קפיצת הגבר האדירה.

– זמרי! – הוסיפה וטפחה בו הגערה היבשה והשנואה כצליפת השוט, בסגור עליו ההולך־על־שתים, הרודה בו, את השער.

ויזכור עתה זמרי את כל ההשפלות והדיכויים אשר נשא מיד האדם הזה. כי השח אותו, לא חס על גאונו וישפילהו עד עפר. עם עול־ימים גמול מחלב השים אותו בדרגה אחת. בבריה נרפה ומסורבלת המיר אותו, באברך דק־רגלים אשר כוחו כאין וכאפס.

– מו–ו–ו! – געה לפתע געייה שהרעידה את הרפת מן המסד ועד הטפחות.

וידמה לזמרי ברגע זה, כי הוא מהלך בעדר על כברת שדה רחבת־ידים, רעיותיו מפוזרות בגיא ובגבעה ומלחכות את העשב הירוק. את כולן ידע היטב ואף אחת מהן לא נעלמה ממנו. הנה שם “חומה” ארוכת־הראש, הוולדנית המשובחה שהביאה לו שלוש בנות יפות בזו אחר זו, והנה “עדינה” המגוחכה, הלהוטה משום־מה לינוק את דדיה המלאים חלב כאותו שיכור הלהוט אחרי היין. והנה “שחורה” הפזלנית הזוללת־וסובאה – והיא כדרכה מאז חומקת לשדה תבואה, מלחכת בגנבה, כי מתק לחיכה מאוד…

– הנה הן כול–ה–ן! – שאף זמרי בנחיריו הגועשים, ניתק את שרשרתו מקיר־האגן.

– מו–ו–ו! – התהלך עכשיו והשרשרת הנתוקה נגררת אחריו. מ–מ–מ– היה עובר ברפת בנהימה כבושה, מריח ומרחרח לשני צדדיו בין הפרות הקשורות לאבוסים. מ–מ–מ– הוסיף וטופף בגאון על פני המרצפת של הרפת ופרץ אל החצר אשר מאחוריה.

– אה! הנה הן! העגלות שגדלו בינתיים והגיעו לפרקן… רעיותיו המיועדות אשר השמינו ועשו בשר מאז האיבוס ברפת.

– מו–ו–ו! – נהם ושאג שאגות כבושות, וירם את ראשו ברמה כמכריז על שלטונו.

– זמרי! – חתכה ברגע זה הגערה השנואה את אזנו. – זמרי למקום!

מלאו דם עיני זמרי למראה אויבו ההולך על שתים. נתעגלה עינו, כמבקשת לקפוץ מתוך חורה. נשתרג ערפו באזהרה חמורה ואימתנית.

– זמרי! – לא חת הלה ולא נרתע והוסיף לנזוף בו.

עתה ידע זמרי כי הגיעה שעתו לנקום. בפסיעה מתונה וטופפת קרב אל ההולך־על־שתים, בתנועה קלה של ראשו הקט הפיל אותו לארץ. ועכשיו גלגל אותו את ההולך־על־שתים, בנגיחות־ראש, בנהימות כבושות מצד אל צד.

– ז–מ–ר–י – נאנק בשארית כוחו ההולך־על־שתים, ויזרוק אבן במורד.

עמד זמרי וצחק למקלע האבן שלא יכלה להזיק במאום. עמד דומם, כאשר התרומם הקרבן מעל הארץ ורמוס־מושפל הלך משדה הקרב כשדמו שותת, כשהוא יורק מפיו את רסיסי שניו ושערותיו סומרות מאימת הסכנה.

– מו–ו–ו–ו! – שאג זמרי באדיר ויכרז על שלטונו שנתחדש.

מכבר חיכיתי לה והיא באה לבסוף. על־פי חוטי־הכסף הבודדים בשער ראשה המסורק חלק אפשר היה להכיר מיד, כי היא מעבר לארבע העשרות ועל־פי קמט פה ושם בחלקת פניה העדינים ניכר, כי חלומות רבים טמוּנים בה והיא מהלכת עמהם כאֵם עם אפרוחיה הקטנים. היא צלצלה ועמדה בפתח. נבוכה, כשחיוך דל מעוות את מחצית פניה בעוית שיתוק חלקי ושאלה בתנועת־יד ביישנית מאוד: האם אפשר – שיחה אך לרגעים מספר – ענין חשוב ואולי בלתי־חשוב לגמרי – כן… ובכן, האפשר? –

– אפשר – עניתי, ופני קרנו.

– ואפשר לסגור את הדלת כדי ש… ביתר יחידות? – שוב חיוך שבהיסוס.

ודאי… ודאי… – עניתי. נחפזתי וסגרתי את הדלת ואנזוף בה בשעה בעצמי, כיצד לא לחשה לי “ההרגשה הדקה” מקודם לעשות את הדבר בלי שתבקש.

אה – ובכן אתה הוא… – אמרה והתישבה – ידעתי! – ידעתי כי אתה הוא, אשר אליו אני צריכה לפנות בבקשת עזרה והדרכה במבוכתי.

מה הדבר?… – שאלתי וכבר נהניתי מעצמי באותה שעה, שכן עשוי אני לתת עצות לבני־אדם ולהושיעם במבוכתם – בבקשה, אמרי: מה הוא הדבר? – על כל פנים איני מאיץ בך להגיד זאת.

ושוב החרשתי… באותה שעה נזכרתי משום־מה, כי כתבתי כבר הרבה ספרים בימי חלדי וכי הם ירדו לאותה תהום, אשר “משם לא ישובון”… כי ככל שהרביתי לכתוב יותר כן גדלה עלי, בלא־יודעים, אותה אימה – אימת־ציבור… ולא ידעתי עוד: האם הציבור צריך לדברי הכתוּבים ואם אני עושה שירות מועיל מעיקרו, בהמשיכי לכתוב אותם בלי־הרף?… נזכרתי באותה חומה קשה של אבן ואויר, אשר שתיקה שוררת מבפנים לה והיא שתה סביב דומם – ואהיה עצוב מאוד…

אה, הרי אני יודעת! – התחילה לפתע אורחתי וזזה במבוכה על מושבה.

בבקשה… בבקשה… – אמרתי ושבתי וכבשתי את עצבּי.

מה מאוד אני יודעת את מרי־עצבו ואת קשי־רוחו של הבודד… – המשיכה במקוטע.

לשמע דברי הפתיחה האלה נעור אי־שקט בנפשי: מה זאת – האמנם באה להריק עלי רחמים במקום לבקש את העצה מפי? – התרצה לנחם אותי במקום להשיח לי את יגונה? – מה מגוחך הדבר! – ואני נשמרתי מעודי מבקשר רחמים או נחמה במצוקתי, שאין לה מנחם בלתי אני. מיד הקשחתי את לבי והקשיתי את פני כאבן־צור. פניתי ואמרתי לאורחת ככל האפשר ברוך:

עתה אשמע לאשר תאמרי. איני מאיץ בך.

המ… – כעכעה ומחטה את פיה – אכן, מה משוּנה הדבר: גדל אדם בודד, ללא צל, מחסה או נחמה ופתאום, כעבור שנים, ירגיש כי דבר־מה מפרפר תוכו… הוא מחפש מוצא, אך מה הוא המוצא – אין האדם יודע… הרי עובר עלינו הרבה מאוד בחיים האלה, בא ומצטבר ומתגבב שכבה על גבי שכבה ורובד על גבי רובד עד שתוקף אותך הפחד בפני שנים באות, בהן תכבדנה השכבות האלה – מה אז? – שנים בהן ישח הגו מזוקן והשכבות מלמעלה מעיקות כהר גבוה – מה לעשות?!

מי ידע… מי יבין?… – חייכתי כדי להפיג את פחדה – אנו הסופרים אין אנו פותרי פתרונות בחיים. אנו רק מתארים אותם.

ובכל אלה… – התעקשה והגישה את מטפחתה הדקה אל עיניה, חיפשה אחר קצות המטפחת באצבעות רוטטות – הרי יש להבין את האדם הבודד, שסכנה זו צפויה לו לעת זקנה. אתה מאושר. אתה פורק מעליך את המשא בקלוּת. אתה ניגש לשולחן וכותב. אתה מפונק מהגורל. אין אתה מניח לצער ולשמחה שיעיקו עליך זמן רב או שיעסיקו אותך יתר על המידה. פרקת את המשא האחד והרי אתה ממהר, כאותו חרק מעופף, לחפש אחר צוף חדש של עצב ושמחה. לא כן הנפש האלמת… – אח, זה באמת קשה!

תסיחי את אשר עם לבך. גולי את האבן… – השתדלתי לחייך, בהרגישי שוב את היבבה המרוסקה עם סוף דבריה.

אמנם, אך שטות היא לבכות… ובכל אלה תסלח לי עוד פעם זו – אמרה, התאוששה וחייכה־בכתה גם יחד – הנה אני חושבת איך להסיח לך זאת… כיצד… ואתה תשמע. אין זה מחייב אותך במאום. יתעורר לבך – ותעזור. לא יתעורר – כי אז חפשי אתה. לא יהיה לי עליך כעס או רוגז – בין אבין הכל. אכן, חיי לימדוני להבין הכל ולעבור בשתיקה… כן, לא להתמרמר… הלא תבין זאת, כסופר?

השתדלתי לשוות לי פני מבין, אף שלא ידעתי עוד מה נדרש ממני – מה הדבר הזה? – הרהרתי בלבי – האם וידוי עתיד לבוא כעת, או גילוי, בקשת עצה, סוד אדם נחשל ומר־נפש?

אדם בודד אני, שאין משגיחים בו מן החוץ – פתחה לבסוף בהחלטה ובריכוז כל הכוחות – אנשים כמוני הרי חיים להם מן הצד. אין שם לב אלינו. אנו מהלכים לנו חרישים. עם גורלנו המיוחד. עם הווייתנו. כן עוברות שנים רבות – נוקפות. השנים הללו של החיים הסוערים ומלאי־התוכן! הכל ערים ועליזים, הכל לוקחים חלק ומשתתפים בחיים האלה – רק אנשים כמוני אינם לוקחים – אנשים בעלי־המום שבנפש, בעלי־הליקוי שבגוף – האנשים המהלכים בצל… כן…

ושוב יבבה. הרגשתי, כי הנקודה שוב מתקרבת עד משבר, אך לי אין עוד מה לעשות. לכן החרשתי ואשים את עצמי מקשיב.

ואנו חיים את החיים לא־לנו… מי ישיח, יתנה את צרת לבנו? – לרוב אנו מקריבים את חיינו לזולת, בלי שהזולת ידע, כי הקרבנו. לרוב אנו תומכים בחולה, סועדים נפש קרובה לנו, כי חיים משלנו אין לנו. והנה פתאום מנצנץ ברק! – קרן־אור פולחת! – בעד חלון נראה פתאום חזון־חיים בכל קסמו והדרו! – מדוע לא נחיה גם אנו חיי כל האדם – מדוע?! – כן תתפרץ מפינו צעקה ונחנקת – הס…

המ… לכל אדם קשה – פסקתי קצרות כלל ידוע ומוגמר.

הוא נרתעה ממני. לא רצתה לשמוע גם מפי כללים קצרים ומוגמרים, כי באלה, כנראה, שׂבעה נפשה דיה. היא רצתה דבר־מה חדש, גילוי ברק שיאיר לה את האפלה שבנפשה ויגלה לה את העתיד באור בהיר יותר… היא רצתה חדוות־חיים ולו לשעה, לרגע קל – ולוּ בדמיון משעשע. שמחת־חיים הראה לי, הקוסם!

ידידתי… – התחלתי בזהירות, כאשר יתחילו עם כל נפש בודדה.

לא! – אל נא תדבר… – הפסיקה במהירות, שאי־אפשר היה לצפות ממנה – איני רוצה לשמוע דברים מקובלים מפיך. אותם שמעתי דיי. ממך רוצה אני לשמוע את קול החיים עצמם – אותם שנמנעו ממני ורק מרחוק ראיתים – על אהבתם, על חלומם, על מציאוּתם היפה… על האושר הצפון בהם – מרחמי־ילד, מרגש אמהות, מיסוד הגבר החזק ומשעבד אותך כעבד – כן… – ודוק של הזיה נפרש אז על עיניה, עד שהבינותי בבטחה, כי אינה רואה עוד מאום ובכלל זה גם אותי, כי הכל הפך בשעה זו לתשוקה אחת סוערת – הרצון לראות את אשר לא ראתה עד כה.

הרגעי… – אמרתי – הן לא נבין כך בשום פנים איש ללב רעהו. הבה ונכניס סדר בדברים.

א.. אין סדר… – נאנקה באנקת־יאוש, כמו הבינה לבסוף שעל אוזן לא־שומעת תדבר – הרי זה הדבר, שבאנשים שכמותי סדר ומשטר בל יימצאו. לשם סדר זה הרי באה אני אליך – הקשב… מה הוא שהיה? – אמור! – פרחים… כרכרות… תנועה! – היה היתה תנועה גדולה של חיים ואני עמדתי בצד… בצל… איש לא ידע, כי אני רואה הכל, שומעת, קולטת כל דבר בנימי נפשי המסותרות – דווקא משום היותי בודדה. מי ידע זאת ומי שם אל לב – שמא אתה או פלוני אחר? – כי אותם פרחים רטובים שפרחו בגינות ואותן כרכרות שנסעו, אותם החיים שעברו על פנינו – נחרזו תוכי כמחרוזת־פנינים ושירה עמוקה, אשר אם לא אתן לה ביטוי – ונחנקתי. אחנק לעולם. דומיית־נצח אדום. איש לא ידע את קברה של נפש בודדת כמוני… ומדוע תשתוק אתה, הסופר, מדוע תחריש גם אתה?! – זו השאלה שאני שואלת ממך… – שאלה ושוב הצטחקה בעווית.

התבוננתי אליה. ראיתי, כי לשוא אדבר את דברי. בזרועה הקפואה למחצה בתנועה מבקשת רחמים היה היאוש האחרון, שאין אחריו כלום. על עור פניה הצח עוד קרן זיו הדמיון שדמיינה בדבריה – ההזיה שהזתה. היא ישבה לפני ככלת־בתולים נצחית בלבושה הלבן, הנאבקת להיות לבשר, בעוד שחזון בדידוּתה מרומם אותה מעלה על מנת להפכה לחומר לא־ממש – לרוח, לצפריר דק שבדק שכמוהו כאין – לאין… אחזתי בידה, כאילו ביקשתי להשיבה לחיים ואמרתי:

שובי לחיים, בודדה. אל תחפשי את החיים שמחוץ. אל תחפשי את הגבורה שבחוץ. היא בקרבך. בתוכך. בתוכנו…

היא אינה בתוכי! – נזעקה והורידה את ראשה.

לחץ על לבי צערה הכבוש ולא יכולתי לשתוק. סחתי גם לה על קשי היצירה ועל קשי חיי־היצירה. סחתי, כי היוצר אומלל הוא: הוא מוכרח להאכזר לבן־התמותה, לחדול מהיות אדם עם אדם. – אל תראיני – אמרתי – שפני מסבירים ונוחים – זה שקר: קרים הם. עיני קרה. שכלי אני רואה בשעה זו לפני רק נושא – נושא מנותח, גוף מגולה, נפש חולה ומפרפרת. הנה אזרקנה ולא אשעה עוד אליה. והנה אמשכנה אלי – אתבונן בה והפכתיה לגולם־יציר, אפח בה רוח־חיים ואחר־כך אשלחנה אל שאר הגלמים שיצרתי, לאמור: לכי וחיי ביניהם… לי אין בך ענין עוד. – זו הווייתי – הוויית הסופר – כן גמרתי את דברי – זו אכזריותי… קשי־לבי… וזו טעותך.. אם חשבת עוד אחרת – אעקור טעות זו מלבך.

אהה, אל תעשה זאת! – עשתה תנועת־יד נואשת.

עשה אעשה. – אמרתי כמעט בחגיגיות אכזרית – כי איני אדם ואיני בעל נפש חיה. נופל אני מִסַבָּל ומכל עומס־משא. איני אוהב, או שונא. אין לי אב. אין לי אח. יש לי רק העולם הקריר של “אוֹבּייקטים” – בבקשה, הכנסי לתוך עולם זה אם תרצי, איני מיעץ לך לטוב או לרע. בחרי.

אכנס – הפטירה בלחש של נזירה מעוּנה – אכנס, ולוּ הייתי ראוּייה לכך. אשמע ואקשיב. אלמד ואציית. עד אדע גם אני לתת קול לרחשים שבלבי, או אז אהיה סמוכה ובטוחה, כי לא מתה אני – כי חיה. כי לא אמות בשום פנים – כי אחיה. כי מותי לא יהיה קברי, אלא פרח יציץ מקברי. והוא יספר על פריחה, והוא ישיר על לבלוב, והוא יסיח בקול על החיים שרוננו בתוכי ואיש לא ידע עליהם.

הרי כתבתי על אותם החיים! – צעקתי אני מנהמת־לב לבסוף, כי ראיתי שאין למגר עקשנות דמיונית אלא בגערה – הרי מילאתי ספרים באותם החיים ממש!

האמנם? – שאלה ופקחה את עיניה.

ודאי – המשכתי ביאוש – הרי זאת עשיתי ולמען זאת באת גם באת אלי. הרי ידעת כי סופר אנוכי, הכותב על החיים שחיינו – האמנם לא ידעת?

ידעתי… – אמרה והביטה עלי כמקיצה.

האומנם לא שמעת? – חזרתי כמשתאה לדברים.

שמעתי אך מעט. כה וכה. הו, הקשב… עדיין לא ירדת לסוף דעתי. אני בודדה… עלובה… חייתי כצל… החיים עוד הומים בי, אך אני רואה כבר צל־מות – הצל, אם יש בך נפש! – הושט יד אם יש בך עוז – – –

אך לחינם תבקשי. – השיבותי יבש – אך לשוא תפזרי תחנוניך. הנה השעה חלפה ואני אדם טרוד. אני צריך לעבוד הרבה, כי אין דבר הניתן לי בנקל. קומי וצאי. סלחי לי. שם בחוץ מתגוללים ספרי – לעשרות… תמצאי מהם… אולי תעייני בהם… את חייך הבינותי, אך לפתור אותם איני יכול – שלום לך.

שלום – אמרה וסובבה על רגלה האחת בפתח בתנועה טרגית עלובה – אין כעס בלבי עליך… אך קטונתי מהבין הכל… אולי אלך. אקרא. ואולי לא אמצא מאום מכל המענה אותי. כי אז שוב אשאר בודדת עד מותי. עד יום הקבר… עד האפס – ה־ה־ה – – –

נזדעזעתי ובה בשעה חייכתי כלפי חוץ. מיד כבשתי את רוחי. הבלגתי. – אל רחמים – אמרתי לעצמי. אין לי עודף כוח לבזבז אותו. חכה. המתן. יום יעבור. יומיים. הנושא יתקרר מעט. יצטנן משלהבתו. או אז ישמש לי חומר. כי קודם לכל אני סופר – ועל כך מצוּוה אני לשמור.

ועוד שעה ארוכה נדמה לי, כי רואה אני דמוּת המשרכת חרש את דרכה על פני עלים פזורים בכל אשר תפנה. עיניה עששו כבר מהבט. שערה הכסיף… עור פניה הצח בלה מעצב – והיא עדיין תרה ומחפשת: – הוא כותב… לא זאת… את חיי היה צריך לכתוב – והוא אינו יודע…

לנוכח השמש השוקעת של יום־הרחצה החם שוקקה פינה מיוחדת במינה. לא רק המדרכות החדשות המו מהמון עם רב של מטיילים והמים – מי הים – מלאו מתרחצים משתכשכים; לא רק ספסלי הישיבה היו מלאים זוגות ובודדים וכסאות־הנוח שעל שפת־הים היו תפוסים לעלמים ועלמות; – גם מלמעלה לכל אלה המתה תנועה. ולא זו התנועה השקטה של בתי־קפה שאננים, כי אם המולה של מסבאה גדולה ומפולשה. חיילים באו והלכו ממנה, בילו עליה את שעותיהם הפנויות. ובשבתם בחבורותיהם הרבות, צבאו עליהם צופים – גדולים וקטנים – הללו תוך סקרנות חסרת פשר למראה חיילים משתעשעים והללו תוך קנוניות־בצע, שעשו מאחורי החיילים.

החיילים – האוסטראלים הגבוהים – לא היו שועים תחילה אל הצופים. הם ישבו אל הכוסות ובקבוקי הבירה, עד הראות כל המרפסת אפורה בשולי כובעיהם הרחבים, עד הצהב כולה מהחאקי, שדהה בשדות־הקרב הלוהטים. הם ישבו ושתו, הלכו ואחרים באו במקומם, ירדו ועלו במעלות של שפת־הים, כשהילוכם וישיבתם אמרו מחשבה כמוסה על ארץ מולדת רחוקה ורחבת־ידים כתנועת ידם. שתויים מלמלו אל מי הים וצעירים רקדו בשילוב־יד. ואם יש אשר מצאו אזרח לחלק עמו את געגועיהם הצורבים ועמדו וחגו־נעו במקומם: “הרואה אתה – אמרו – יוּ סי… פה שמש… שם שמש יפה עוד יותר… פה תפוח־הזהב – שם תפוחי זהב סביב כמו פה… פה ים… שם ים גדול הרבה יותר – אצלנו… שם…”

למלל זה לא היו מקשיבים נאמנים יותר מהנערים פרחחי הרחוב. אמנם הללו אצו אחריהם ופשטו יד, השתמשו לרעה באוסטראלי השתוי, אך עם זה אמרו לו: כן, אנו מבינים… אתה אוסטראלי טוב… קנה אצלנו שרוך… תן סיגריה. הבה מטבע־כסף – מה איכפת לך? – והאוסטראלי נתן בגודל לבבו. רקד ונתן. חג כשיכור ופיזר את מעותיו. שורר בקול צרוד על ארץ־מוצאו וסיפר בצהלת פניו האדומים כנחושת הקלל: – – “שם” – סיפור בלי סדר ומשטר – “אחי עובדים באחוזות רחבות־ידים ומהם עוסקים בציד הארנבות –ח–ח– האחד יעמיד חמישים, מאה מלכודת – לעזאזל – וצד בארנבות מלוא מחיתו – ח–ח” – וצהלו פניו צהלת־משנה לזכר המרחבים הללו של הקמה והחיה.

כן היה הדבר, בבוא החיילים במפוזר לרחוב העיר. אז היו נופלים הגיבורים אחד־אחד בידי פרחחי הרחוב – זקן שנשרו שיניו וצעיר שלא העלה עוד נוצה. והנערים – הרוכלים הפזיזים האלה – עמדו סביב ונהנו, כי ידעו ששללם בטוח… לא כן כעת, בשבת האוסטראלים יחד, בבואם העירה באוטומובילים הכבדים ובחנותם על שפת הים. כעת התארגנו גם הנערים לחבורותיהם ויום ביומו עם שעות אחר־הצהריים נדדו לשפת־הים. ערכו מצור על הגזוזטרה, עליה ישבו ידידיהם, שתו מסביב למעקה, זריזים שבהם טיפסו למעלה ונחשלים נצבו למטה וציפו. מלאה כל שפת הים את שאונם.

ובין החבורות היתה חבורה אחת ראשונה לאחרות, זריזה וממולחה ונודעה לשם שבכולן, – זו חבורתו של אברהמי הקטע. בבוא שעת־הערב היעודה והשמש נטתה, נראתה החבורה באה ממרחק ואברהמי פוסע בראשה. אברהמי לא היה, למעשה, פוסע, כי אם מהלך ושט במהירות רבה על שני קבּיו הנפלאים. כשהאפודה הישנה נופלת על רגלו האחת וקשורה במשיחת־חבל לרגלו השניה הקטעת – פסע אברהמי – הפסיעה האחת מלוא תפיסת הקב. וארבעת חבריו המתנהלים אחריו מביטים ביראה כמוסה אל קדקדו הגזוז של זה ולוחשים בכובד־ראש של עסק: אושה־חושה, אברהמי… מהר, רחימאי, כי אתה תעורר בהם רגשי חמלה.

ואברהמי אינו מכזיב. בזמן הנכון יגיע עד למטרה. בשעה שכל הבוקי־סריקי שבפרחחי הרחוב כבר נמאסו על האוסטראלים הטובים. הנה עומדים הללו מרחוק: האחד תפס בשתי ידיו את אחוריו כי ירדה עליו מהלומה אשר לא ציפה לי מיד אוסטראלי נדיבה; השני החזיק את ידו בציצית ראשו במין הבעת צער משונה, כי אבד ממנו כובעו במהומה שקמה… נערה ירקרקת ושחורה ככושית קפצה כנחש במדרגות והתפתלה, ארבה בשתי עיניה השחורות ולא התבוששה לבוא בין האוסטראלים השותים אף שנמאסה עליהם. ואחד האוסטראלים הגבוהים היה מנופף במגלב שבידו והולך ומכריז בקול מעורר זוועה, כי אוי להם לפרחחים אלו מן הסימטאות המזוהמות אם יהינו לשוב ולקפץ ביניהם – הגנבים! – –

לעת כזאת מגיע אברהמי והקבּיים מפנים דרך לפניו. הגיע – והעביד מיד את מוחו עבודת־פרך איך לסכל את המזימות, להתגבר על המעצורים ולצאת בריוח גם היום. הוא חושב וחבריו עומדים עליו שותקים – כי ידעו שבשעה כזאת רב־מזימות הוא אברהמי ואשר ייבצר מאחרים לא ייבצר ממנו לעשות. שוקל הקט במוחו, עושה סימן לחבריו ומיד מסתדרים הם בשורה. משהסתדרו מוסיף הלה לתור את החזית, מתכן בשקט את התכנית, מחשב יפה־יפה את מקום ההתקפה וכן את המקום אשר שמה יוכל להחיש מפלט בצר לו ולחבריו. חישב הכל וקרץ לחבריו, רמז אליהם בפניו הכחושים והללו מצייתים, איש אינו ממרה את פיו.

– חכם גדול. – מאשרים הם בשנייה את אמונם בו עד בלי־די.

– שיננא הוא אברהמי. – אומרים החברים.

אז ירמוז אברהמי על הארגז הניצב בסמיכות־מקום – ארגז גדול, שנקבע מכבר למחסן סגור לכסאות. ומתחת לתיבה זו, ביסודה, מציצה מחילת־חול שמבחוץ אינה נראית כמעט לעין. שמה הוא שולח את אחד מבני החבורה ואת השאר עורך בשורה אחת באופן שיד ביד תגע והאחרון בהם יגיע בידו אליו – אל אבהרמי, – כשהוא מעומד אצל שבכת המעקה פניו אל החיילים. הוא ניצב, מוחט בתנועת־יד את פניו הדלים ומרמז אל היושבים, כרמז אל חברים:

– האלו, אוסטראלים…

האם נזכרים האוסטראלים למראה פניו בדבר־מה קרוב ללבם או אולי הפנים עצמם חביבים עליהם – אך בלחוש אברהמי את לחשו – נושאים אליו החיילים את עיניהם ושוב אינם כועסים. הם מצטחקים בעיניהם השתויות, ממללים בלשונותיהם הכבדות, נושאים אילו נאומים ומאיימים באגרופיהם דרך איום וחיבה גם יחד: – אברהמי הוא “ליטל דיויל… יע… – ח–ח–” – וגם הוא עונה להם בחיוך של עסק ממקומו: “האלו, פרינד… גוּד בּוֹי. גיבּ אברהמי בּוֹטלס… תן לאברהמי בקבוקים”…

אין זאת, כי יקסום אליהם הקיטע הקטן בשתי עיניו החכמות ואיש מן האוֹסטראלים אינו מרים עליו את ידו, איש מהם אינו מרים עליו את קולו בשאגה. הם צוחקים בקול, שומטים בקבוק מהשולחן ומושיטים לאברהמי, אינם מקפידים אף אם נשאר עוד קצת שכר על קרקעיתו של הבקבוק. ואברהמי, אוסף לידיו את המלקוח.

אין הוא פנוי כעת לתענוגות, כשאר החטפנים מגוני־השם. הללו – עשויים לתת לשמצה את הוריהם ואת לחייהם למורטים בשל לקיקה של שארית שכר או קומצת טבק או סיגריטה של חייל. לא כן אברהמי. דרכו היא דרך עסק מחושבת ולכן הכל עולה בידו יפה. כמוהו גם חבריו אינם מתפנים בשעה זוֹ לקלות־ראש, אלא עמלים עמל־כפיים חרוץ ונאמן עד הגיע הבקבוק לידי השוכן אצל המחילה ושם ימצא לו מקום־סתר לפני השלח בקבוק שני אחריו.

– העוו אֶנוֹדר בּוּטל, בּוֹי… לוחשים מלמעלה האוסטראלים אם משום שהדבר היה להם משחק או ההמצאה שבדבר נשאה חן בעיניהם.

ויודע אברהמי כי משחק דרכו בחליפות. כעת שעת־רצון היא לאוסטראלים, אבל גם תמורה לזעם אינה מן הנמנע. הנה החלו שוב להתאסף פרחחי הרחוב ללא עצה ותחבולה. אותה כושית עזת־המצח גם היא החלה מנתרת. מי יודע אם אין הללו עתידים לקלקל את השורה… לפיכך הוא מכוון ביתר שאת את כל מרצו לשעת־הכושר ואינו שועה לעיפות. קבּיו שעוּנים אל המעקה ועמידתו על הרגל האחת קשה לו. פניו המצומקים והנבונים כוסו בחיורון ואגלי זיעה קטנים מבצבצים על לחייו. אולי חומדות עיניו גם הן לתפוס דבר־לקיקה. גוו משווע בשעה זו להנאה מעטה בחום השמש הצונן על פני הים, אך לבו אינו מניח ושכלו לוחש לו: הרף… והוא מוסיף לשקוע ביתר אומץ בפעלו הרב ומספר הבקבוקים העוברים לידו בחשאי הולך ורב, עוד מעט ועד לשתי העשרות הגיע.

חו–חו– די ליטל דיויל… – צוחקים החיילים לחריצותו של אברהמי, כמו נזכרים הם בשעה זו, שכל אדם צפוי להיות בעל־מום כמוהו.

– או דיז ליטל דיווס!.. – אובדים עצה המלצרים ואינם מהינים לנגוע לרעה בנהנה מחסותם של האוסטראלים.

והאורחים נהנים. נהנים ומוסיפים לשתות. נהנים ומוסיפים למסור את הבקבוקים שנתרוקנו. כי ודאי מזכיר להם זה הנער הקיטע את קיטעי־הרגל ואת גידמי־היד שראו לרוב בעיניהם. ולפיכך נכמר לבם והוא נעשה להם חבר, שותף ורע על אף גילו הרך… הוא קרוב להם כעת מכל אדם אחר, כי הוא יודע גבר מקטנותו, מה גורלו של המוּמם. הוא המכיר מכבר את מר־הפורענות, הרי ראוי לרחמיהם של אלו, הצפויים כל יום לאותה הפורענות.

– קוֹם היר יוּ… אברהמי… – קוראים הם ומגלגלים עליו את רחמיהם.

– עשרים וחמישה בקבוק מנינו. – לוחשים לו מאחור חבריו לחבורה.

מזדקף אברהמי בלי אומר ונוטל לידיו את הקבּיים לאות שהמלאכה גמורה. עשרים וחמישה בקבוק הם עשרים וחמישה גרשים ובריוח כגון זה איש לא יזלזל. עתה הוא פונה אל חבריו – זה המוּמם, שחוש־מידה צפון עמו כאותו מצפן רגיש. אם הפסיק, אות הוא שירגיש בסכנה קרובה או בשעת זעם מתקרבת מצד האוסטראלים הטובים. לפיכך באין אומר ודברים מקיפים החברים את אברהמי ומייחלים למוצא פיו – האם ישובו או אולי ינוחו? – היפסיקו או אולי יתחילו מחדש? –

– די… – פוסק הלה בלקוניות נמרצת ומתחיל להסיע משם והלאה את קבּיו.

וגם בפעם זו כיוון יפה, כי בה בשעה היתה בוקה ומבולקה. האם המלצרים התעקשו הפעם לגלות את סוד הבקבוקים הנעלמים? – או שמע פרחחים סרחו במשיכת יד בלי השכל ודעת? – על כל פנים היתה תנועה ושאגה. שוב טסה כחץ מקשת אותה נערה שטנית, שהתפתלה בין ידי החיילים האצים לתפוס אותה בחמת־זעם. שוב תפס נער באחוריו מכאב ופרחח שמט את כובעו, בעוד שבחור שחור מגודל בלורית התבצר מאחורי מדרון וביקש לערוך קרב אל האוסטראלים. –

“יו! – יו! –” – נהמו הללו כדובים מיער ואוי לו לאשר היה נופל בידיהם לעת כזאת…

אך אברהמי כבר הרחיק ללכת. כשהבקבוקים טמונים במקום־הסתר המובטח פסע בראש ומוחו שקט ורק עיפות רבה הוצקה באבריו. גם ארבעת חבריו שהלכו אחריו בשקט לא הפריעו את שתיקת מנהלם כמו העריכו בשעה זו יותר מבכל זמן אחר את אשר פעל למענם והכירו נכונה, כי כל שנפל בגורלם מידיו בא להם – לכך התנהלו לאט ולא האיצו, לא רצו להכאיב לו – למוּמם – במהירותם.

– אברהמי שיננא. – שיבחו חרש ביניהם.

– זה כוחו רב לו מעשרה בריאים. – סיפרו חרש בשבחו.

ולא שמו לב כי ההולך בראשם נשאר לפתע מאחור. תחילה חשבו, כי איבד דבר־מה ולכן שב על עקבו… אחר־כך התבוננו לאחור וראו אותו יושב על כרכוב המדרכה, אמרו – ודאי קושר את השרוך של נעלו. כן סברו והמשיכו את דרכם. אך משהרחיקו לכת ולא שמעו את אברהמי בא אחריהם, הביטו זה אל זה ועצרו בהליכתם, הציצו מרחוק אליו והחלו לחזור על עקביהם. באו עדיו ונשארו עומדים כשרויים בתמיהה קלה:

– מה לך כי ישבת, אברהמי? – שאלו.

והוא לא השגיח בהם ובקולם. ראשו מוסב לצד אחר וקבּיו מונחים לשני צדיו. היה מחכך את מצחו ומביט לצד הפוך, מקום שם עלו בחול שני ילדים זקופי־קומה, כשמכנסי רחצה קצרים לעור גופותיהם הדקים. אחריהם הביט… אחרי חבריהם הרבים המשתכשכים במים וממהרים לסיים את יום־הרחצה בעוד חום השמש האחרון ניגר למטה, לפני שקעה בים – ישב אברהמי ולא ידע את אשר היה לו, הביט אל חבריו העומדים עליו בבלוייהם. –

– מה עסק עסקו לפני שעה קלה – – מה הבקבוקים אשר משכו בסתר והיו מטמינים אותם בחול – – מה כנופיה פראית היתה זו, שריקדה והתפתלה כאותה נערה כושית מתחת לגזוזטרת החיילים – – צנח ראשו של אברהמי, ירוד וצנוח על חזהו הדל – – לא שולחה ידו אל הקבּיים, ולא עשה תנועת־קימה ממושבו. כמו זה עתה הרגיש לראשונה בכדור השמש הלוהט, העומד לשקוע נכחו.

– קום, אברהם. – קראו השותפים.

– אברהמי, מחכים אנו לך. – הוסיפו וקראו.

נגש האחד ונטל את קבּיו. נתכופף השני לפניו והטה את שכמו. עקף השלישי מאחור, הרים את היושב והרכיבו על כתפי חברו. רק אז חזרו והמשיכו את דרכם ביחד.

– אתה עיף, אברהמי? – שאלו בהשתתפות רבה.

והוא לא ענה. כשהוא שוכן אותה שעה במרומי כתפיו של חברו – היו עוד עיניו מוסבות אל הצד ההפוך – מקום שם השמש עמדה לשקוע. מקום שם עלו במעלות הילדים בריאי־הרגל… רק את קצה פניו יכלו החברים לראות ואת קצה ראשו המוטה אל החבר נושאהו. אך הוא לא ענה אם עיף או לא, כי התנועע עם הילוך נושאהו, כשרגלו האחת הבריאה ורגלו האחת הקטועה שלובות בזרועותיו של זה. הלכו גם החברים מאחור בשקט ולא אמרו דבר, כל עוד התנהלו במדרכות החדשות השוקקות מטיילים וכל עוד הבריקו הגנות החדשות לנוכח השמש השוקעת. הרגישו כי באותה שעה ירד צער לעולם ומינו להפריעו.

את יחזקאל ליאון, המוכר מניפות, סוללות, משרוקיות, כפות־נעליים וכדומה מיני סדקית – כל מין בתורו – ודאי ידעתם או פגשתם ברחוב, בתחנה ואולי עדיכם באוטובוס הגיע. עלה באוטובוס והכריז בניגון צרוד על המניפה, כשהוא משיב בה אל פניכם – – או יעבור על פניכם ברחוב והגיש עד לעיניכם בארשת־פנים רעה את משרוקיתו – – או קולו יעלה מתוך הרחוב – מפנים או מאחור – קול ניחר קצת אך נוגה מאוד –

– “א… מנ… לי–לי… יו–יו” – כן ישורר אי־שם בעד צופרי האוטומובילים, בעד מישעט רגליים, בעד מיצעד העוברים־והשבים.

ואחרי המזמור הנוגה יישמע קול קללה רעה וקפדנית – “יהודים רעים… אינם קונים… אינם רוצים לקנות… גויים…” – וחוזר על ניגונו. מהרחובות המסחריים שבעיר יצא, מרובע בו כוח־האדם הרב והמוצבר עדיין מוטל פה ושם ללא־חפץ. מקום שם סבלים גברתנים יושבים בקרן־זווית וקררים מחכים כשסוסיהם הגמלוניים והמקושטים במצילות, עומדים גאים דום בקרונות־הגרר הצבועים; שם היהודי היווני, התורכי, הבאלקאני על בריותם הנאה מיושבים ומשתעשעים בקוביה, בין עבודה לבטלה במסבאות הקטנות. שם גם תחנות־ארעי של אוטובוסים יוצאים מן העיר בזה אחר זה.

שם פותח יחזקאל ליאון ביומו. מסביב המסחר הומה כבר בכל ענפיו וגווניו. סוחר הכעכים בריא־הבשר הוציא את קרון עוגותיו המזוגג ועמד בסינורו הלבן באחת הקרנות. רוכלי הירק והפרי דחפו את מגררותיהם לרחוב והסתדרו בשורה – אחד בעגבניותיו ואחד בבננותיו, אחד בתפוחיו ואחד בשיירי מלפפוניו, פלוני בתמד־תמרים ואלמוני במי־לימון. בחנויות הדגים נערמו מבעוד שחר ערימות הטרית הפשוטה, בצד מולית אדומה ושישן ו"משה רבנו" שקוף כזגוגית וריחה של דגה נודף למרחוק מעל המדפים השטופים. מטחנות הקפה טחנו כבר והכרכום בצנצנותיו האדים – הרובע כולו שוקק ממסחר ורכולה.

ויחזקאל ליאון יוצא גם הוא עם הסחורה שנועדה לזמנה. בקיץ תהיה רכולתו מניפה – מהמניפות המצויירות הזולות, שמחירה גרוש אחד ואתה יכול להשיב בה רוח טובה בעצם החום – מדוע לא יקנוה ממנו? – – בימות־חול תהיה הסחורה צעצוע – שעשוע־ילדים בגרוש או בשניים, כלי שנתחבב על כל הילדים – ומדוע לא יקנו אותו מידיו? – – בימי “הזדמנות” יפה גם כפת־נעליים לשמש סחורה עוברת ליד – כפת־ברזל מצופה כבכסף מבחוץ. בימי חירום אלו קונים סחורות גרועות ממנה ומדוע לא יימצאו קופצים על הכף? – –

מתחיל איפוא יחזקאל את יומו בתקווה. מקדים שיר להכרזה ובשעה זו ידמה לו, כי עלה בידו להמציא גם ניגון לסחורה חדשה – “כפת־ברזל… יהודים… בגרוש וחצי הכפה – – א, מנ… לי–לי” – אכן, ניגון נאה! – שורת שיניו המפורצת נחשפת, פניו הכחושים מתעקמים קצת, עיניו השחורות משוטטות כה וכה והוא מזמר בנעימות את השיר תוך הילוך והתקדמות מתונה בין אחיו, שהחלו גם הם בממכר.

הוא יודע כי בין אחיו לעדה לא יימצאו הקופצים על סחורתו הפעוטה – הללו לבם גס בניגון ואין בהם נותן את דעתו על פזמון. הללו גם לבתי־כנסתם הריקים מאדם לא ישעו ועל מודעת פטירה ולווייה יפסחו בשעה זו של מסחר. הללו אך לסחורה נאכלת עיניהם נטויות כעת – לדגה, לירק, לאגוז ולתמר, לדבלת התאנים ולכעך המתוק, העשויים להיטיב לב אדם. אבל מה לו ולהם? – לא עליהם תקוותו. הוא מכונן פעמיו אל אוטובוסי־מסע – שם האשכנזים מתאספים תוך תנועה מתמידה ומהם יש תקווה…

הוא מגיע. בוקע לו דרך בין שאר הרוכלים, הצובאים על מרכזי התנועה שבעיר. כאן מוכרי הגלידה המבטיחים לצנן כל חיך לוהט מצמא; הנערים הזריזים המושיטים בעד חלון ובעד דלת קרון חפיסות שוקולדה בגרוש; מוכרי כעכים הנדחק בעקשנות של מסכן בין ספסלי הנוסעים ומבטיח להשביע כל נפש בשני הכעכים שיקנו. ביניהם הוא מבקיע וניגונו משתרשר, כדי לרכך לבבות – "א… מנ… לי… לי… יו… יו… " – נראה כי הכל נהנים, מצהיבים פני הכל ונושאים בסקרנות את עיניהם אליו. מזדרז יחזקאל ליאון ומטפס אל האוטובוס הגדוש, כי נותרו אך שתיים־שלוש דקות עד לנסיעה. קנו, יהודים, קנו. כי יהיה חם בדרך… בכל מקום ושעה תצטרכו לחפץ זה… מה מכם – אם תקנו בגרוש? – וממאנים האנשים לקנות, מצדדים את מבטיהם. הופרה שמחתם הראשונה לשמע ניגונו. – “א… יהודים רעים… לא טובים… לא רוצים…” – נשבתה גם תקוות יחזקאל ליאון והוא מתחיל לקלל מיד.

– מדוע תקלל? – מתרעמים עליו נוסעים – הרי אם תקלל תרחיק לב קונה מעליך. הראית סוחר כי יקלל… יהודי כי יאור את אחיו? – –  

– לא יהודים… לא טובים… רעים… לא רוצים לקנות… גויים!

והוא הולך משם, כשפניו מאוכזבות… יש עוד מרכזים גדולים, שמהם אפשר להיבנות אולי יותר מאוטובוסי הנוסעים האלה. אך ימצא את הניגון הטוב וייכנס אל בתי־קפה, יעבור בין שולחנות ויגלגל בין אצבעותיו את הסחורה – יאיר בסוללה, ישרוק במשרוקית, ישיב במניפה או ישלשל לעיניהם את הכף – והכל יקנו! – – והוא מתחיל בסיבובו בעיר. עובר ליד הדואר, חוצה את המסילה. ברוך־השם, יהודים קונים דובשניות עשויון משומשמין ודבש. אגוזי־אדמה מצופים בנופת. תירס מבושל מדודי־מים מהבילים. יהודים קונים סיגאריות, גפרורים ועתונים – ומדוע לא יקנו ממנו? – –

– א… מנ… לי… לי.. יו–יו – הוא מזמר אל מול חלונות־הראווה של בתי־מסחר שונים מלא תקוות.

ואינו נותן דעתו על הקונים. לבו בטוח כעת, כי ניגונו שלו טוב מסחורות שהוצגו לראווה כדי למשוך את העין. שם הכל הבל וביוקר וצריך כסף הרבה. סחורתו שלו זולה היא. גרוש, גרוש וחצי. כל אחד קונה, בין שצריך ובין שאינו צריך… והוא נדחק לבין השולחנות שבבתי־קפה הומים, מרים את רכולתו לעיני כל.

– שיר ואז אקנה. – נמצא אחד המשוממים שביושבים, הנענה לו במאור־פנים, לכאורה, ויש תקווה ממנו.

– א… מנ… לי… יו–יו – מחמם אותו יחזקאל ליאון בניגונו, שופע עליו בקשה ורחמים, כובש את התרעומת הלוחשת בעיניו לאחר־כך.

– נו, מה הסחורה שבידך? שואל המשומם מאין ברירה אחרת ובוחן את החפץ בידיו.

– סוללה… בטריה… בזול. רק גרוש וחצי… קנו, יהודים.

משיב האיש באי־חמדה את החפץ – אין צורך. חשב כי באמת דבר שבממש. ובינתיים בעל הקפה נגש ודוחק לצאת. בינתיים אורחים חדשים באים ואותם שישבו יוצאים. מניע יחזקאל ליאון ביד לאות־יאוש ופונה לצאת. אש בוערת בעיניו ושורפת את הגברת היושבת ענודה את פרוותה, אש שורפת נשפדת מעיניו אל פני הסרסורים העסוקים במשאם־ומתנם, אל פני הסופרים היושבים על מדוכה של ויכוח, אל פני הזוגות והיחידים הרואים בשויון־נפש ביציאתו ואין מתעורר בהם לקנות.

– יהודים רעים… לא טובים… לא רוצים לקנות. לא רוצים… גויים… – כן הוא מסיים את ביקורו במפח־נפש וקללתו אינה קללה אלא קובלנה מרה.

נפלט יחזקאל ליאון מהמדרגות לרחוב ונשען אל גדר. לא הרחק מחבר־רוכל בסכיני־גילוח ומשקפי־שמש יישען. יש עוד הרבה בתי־קפה בעיר ורבים היושבים בהם… אך הוא יחכה מעט. ימתין. סוף־סוף יהודים קונים. אחד עובר ותופש חפיסת סכיני־גילוח ומשלם עבורה כלאחר־יד. שני ניגש ומזמין כוס מיץ מהסוחט. – ומדוע לא יקנו ממנו? – – הוא מניח לצעצוע שבידו להתגלגל על המדרכה – שמא זה ימשוך? – – הוא מושך בחבל ובחוט את הצעצוע – שמא זה יקח את הלב? – – הרי כלי־פח זה מחולל נפלאות ממש, מרקד בידיו וברגליו עד לשמח לב כל ילד… ומחירו – כאפס – גרוש וגרוש וחצי, יהודים! –

עייף יחזקאל ליאון ומתנהל נהלאות בצד חלונות־הראווה, כמו החל למצוא בהם מעט־מעט עניין לשעשע את עצמו. עוד היום ארוך ויספיק לעבור בכל העיר, לרפט את נעליו בלי תוצאות. ספק מתחיל להתגנב אל לבו. יאוש מתחיל מכוסס אי־שם. אש נכזבה מתחילה בוערת בעיניו ושאלה בפניו הכחושות:

– שמא ניגונו הוא שאינו משפיע ואינו לוקח לב? – – שמא ישן הוא הניגון?

– – אותה שעה ניגש אליו לפתע קונה אחד ומושיט את ידו, אומר לו:

– הבה כף. מה מחירה? –

פוקח יחזקאל ליאון את עיניו. אינו יודע אם ישמח למקרה זה או שמא רק משחק הוא ויתבדה? – – נוטל כף־נעליים ומושיט, מקבל את כסף מחירה ופתאום יסיח בחום כבוש של אדם טובע שניצל:

– עוד לי ניגון אחד, שאני מכין כעת. במיוחד אני מכין אותו. וזה יהיה ניגון חדש, כאשר לא היה עד כה… – או–או–או – – –

ובו במקום הוא מתחיל לזמר בשקט ובקול צרוד את הניגון – “א… מנ… לי… לי יו–יו” – ואינו מרגיש כי ניגון זה אינו אלא חזרה על כל הניגונים, בהם ניסה למכור את רכולתו עד כה, אך עינו מתחממת מתקווה – שמא חדש הוא הניגון – –

אין לך אסון גדול מזה לאדם, שהוא חדל להאמין בכוחות עצמו. כלל זה, שהוא ידוע מקדמת דנא, נודע לברוך רק מעת שפרצה המלחמה האחרונה. עם רדתו לגור מקומה ג' לקומה א' של אותו בית, הרגיש מיד, כי לא רק מרחקי הרים ואפקים כחולים נסגרו עליו, אלא האדמה משכה וריתקה אותו אליה ומעתה כל פחדה ומוראה עליו.

תחילה יצא גם כאן אל הגזוזטרה לראות בסובב אותו. אשה עמדה מנגד על גזוזטרה ועשתה בסבלנות מרובה את סלסולי שערותיה. קול אשה אחרת קרא בהפסקות קצובות לילד לבוא הביתה ממגרש המשחקים. שלישית עמדה ושוחחה עם חברותיה בקומות העליונות על ענייני שכנות ומאורעות הרחוב של יום אתמול. – הכלל, אווירה של אחורי־בתים, בהם נעשתה בשעות־בוקר אלו כל מלאכת האדם המסותרה: חיבוט המצעים, קילוף הירק, סחיטה ומירוק של כלי־הבית.

נזדעף ברוך והסב את עיניו אל החזית, אך גם שם לא רוענן הלב ולא שועשעה העין במאום. תינוקות צפצפו בעיסוק רב ואמהות ענו בפינוקים קולניים. רק אחרוני התושבים שבשכונה – מורה־ערב, סופר והולך בטל – טיילו עוד בחלוקי־בית, אך אנשי־המעשה יצאו מזמן את בתיהם ותופשי־משרה אצו מכבר לעבודתם – –

– רוזוולט לא יפול! – נפל קול קנטרני בעד חלון של חדר־אמבטי גבוה בבית שמנגד.

ומיד קפצו דרורים מהמרזב אשר באותו בית בציוץ קולני גם הם, כאילו צר ואויב חמד לגזול מהם את היכל־מגוריהם. ובהישמע צעקתם, התלוו אליהם שניים אחרים ממרזב עליון, וביחד – בלהקה של ארבע – התחילו פורחים מהמרזב אל כבל החשמל ומכבל החשמל אל החצר, סביב סביב לכרכוב המרפסת, שמא יזדמנו להם פירורי לחם או כיוצא באלה.

שמע הפשוש שבבוגונביליה הסמוכה, כי השיחו הדרורים בחשק רב, מיד יצא גם הוא במעוף מסובכו אל ראש האורקריה – קורא לבת־זוגו והיא קוראה אליו. החלו מנתרים יחד על דקי הענפים, הרטיטו את זנבותיהם עד שהחליטו לשתות יין מפרח ההיביסקוס, שהתלקח בשלהבת ארגוונית גדולה על מנת לנבול ולנשור מהר, להתקפל על הקרקע ולמות.

ומשהיטיב ברוך לשמוע ולראות את כל החדשות האלה מקרוב, נעצב לבו יותר על המרומים אשר אבדו לו בקומה העליונה והתחיל קובע לעצמו כללים, שעל־פיהם יחיה החי סמוך לארץ ולא ייפגע על־ידי מציאותם המרגיזה של אחרים.

– רוזוולט יפול!! – קינטר עתה השני מקולות האחים בבית השכן במשנה־חום, אחרי שנדם קול הראדיו בבית – –

ושוב אתא בוקר על הארץ. המחילות, שבהן יבואו בני־אדם מאימת ההפצצה, נחפרו מכבר והותקנו בשקי־חול, בלוחות־עץ או בלבני־מלט. והוא, ברוך גופו, היושב לבטח בקומה א', מה עוד יעשה, כדי להבטיח את שלום חייו? – באותו בוקר התבונן בצמאון־משנה אל עורב שירד במשק־כנף לארץ, פרש את אברתו אחת ושתים ועמד הכן על שתי רגליו החזקות – מה משך אותו לרדת ארצה? – –

משום־מה החל ברוך להאמין בימים אלה, כי שום דבר אינו נעשה, בלי שנגזר על כך מראש. אם ירד עורב אות הוא כי נקרא לרדת, ולא – היה בוחר להשאר צופה מעל ענף שקמה… ואמנם שפי התהלך העורב על הארץ, התקרב כדי פסיעה או פסיעתיים – הלך עורב אצל חתול… “ב–ר–ר” – סימר החתול את שער שפמו, הסב את ראשו הרע אחורנית, אך העורב שבטח באוויר, התרחק ממנו עדי רגע ושב להתקרב.

במקרה זה היה לב ברוך עם העורב, כי לא אהב את יצור־החתולים. נדידה זו של יצור נלוז סביב לבית בכל זמן ובכל שעה כאורח לא־קרוא, המאיסה עליו את החתולים מכבר. עם לא־אמון הם וטפילים חיים על הגניבה ועל כפיית־טובה. בעקשותם החיונית סבורים הם, כי הכל מחוייבים לקיים אותם ואת שגריהם. לא כן העורב, הטס בלהקותיו למרחקים להביא לחמו, חונה את חניותיו בראשי שקמים ואקאליפטים וחוזר לעת־ערב יגע מעמל היום – “קרע… קרע…” קורא הוא ופורש את כנפו כדי להגיע בהחשיך היום עד לאמירי עצים, בהם שם את קינו.

“קרע… קרע…” אכן' אין דבר הנעשה כאן בלי סיבה, אך אי המנגנון הנעלם, המעורר את התנועה הראשונה? זו השאלה והחידה שחדה לברוך האדמה. ברור, כי הוא נמצא עתה בתוך גלגל הסיבה והמסובב, כמאמר הקדמונים, והסיבה הראשונה – איה? – החתול החזיק בפיו טרף גנוב והתרחק עמו בצעדי־סתר, גחן על פני אבק מפולת הרוסה והתכונן לשבוע משללו, אך חשדנותו היתה לו למכשול. ראה העורב ממעל, שהשפמי מציץ לצדדים בחשדנות ומיד הבין, או אולי חש בנחיריו… טס, איפוא, גם הוא ובא לקחת חלק. עתה מערימים הם זה לזה – זה בוטח בצפרניו וזה סומך על האוויר, זה בכנפו ובחוצפתו וזה בזדון־לב ובחותכותיו… – “בר…ר…ר…” – טס החתול לפתע כחץ מקשת וייעלם, כשטרפו בפיו.

והעולם נעשה עצוב וחדגוני משנה. אף מורי־ערב הלכו לעבודתם, פקידים חזרו אל בתיהם, שירותי העיר גמרו את פעליהם. הסיבה היתה, אך הגלגל הוסיף להתנועע מאליו ושוב אין קשר בין תנועה לחברתה. אם המנגן פתח לחלל בחלילו מאחורי הדלת עד אם מוציאים גם לו פרוטה, – הרי אין זה בגדר פרנסה; ואם בולבול שחור־כנף נפלט פתאום מתוך נוף הפיקוס והשתפך בקריאה גרונית – הרי לא לטרף יעשה זאת… אך סתם בילוי של־יום הוא והטרף כבר נמצא…

אכן, שאלה זו של טרף שוב חזרה ונתקעה כציר במרכז מחשבתו. מיד נזכר ברוך, כי טרף זה מעסיק אותו לאחרונה ימים ולילות, וכי לא פסק לשאול את עצמו בפעם המאה: “היש סוכר?… היש עוד נפט?… היש אורז במגורה? – קופסת גפרורים וחבילת־הנייר – כל המיצרכים הקטנים האלה, שמחירם הופקע למעלה ראש…” והוא נזדעזע – כאילו ראה את עצמו מוכרח לקנות מיד הכל – אוצרות־אוצרות – בפרוטותיו…

מה התפלא, איפוא, כאשר בעצם החישובים המדוקדקים האלה של יום אתמול ויום המחרת, נשמעה דפיקה בדלת ונכנס אליו יצור־אשה חדש, לא הכירו עד כה. הראש הגזוז בתספורת גבר והעיניים מפזלות בחן, השפתיים מתעקמות בחיוך דק, וכל זה אינו בא כאמצעי מחוץ, אלא כרקמה של חן נשיי מקסים. נכנסה ושאלה במעשיות מתמיהה:

– האם הכל בסדר, אדון ברוך?

תחילה לא הבין אל מה היא מתכוונת, כה נדהם למראה פני האורחת. אחר־כך התאושש ונזכר, כי המדובר הוא בוודאי בפחי־החול המעומדים במסדרון ובשאר תשמישי־זהירות, שנצטוו בהם האזרחים בימים האחרונים. כמו כן חלפו לעיניו ההוראות המודפסות בכל כניסה של בית. השיב בחיוך:

– אמנם הכל בסדר. אך מי את השואלת?…

קו של ביישנות וסומק בלחיים. את השכנים שמימין הכיר ואת אלו שמשמאל, אך את פניה של זו עדיין לא ראה. אי־אפשר שלא היה משגיח בה, בזקופת־קומה זו, בבעלת הרגל הדקה, בחינניות מיוחדת זו, העולה ממנה בלי כל מאמץ. בין הנשים בעלות־הבית המוטרדות, הרצות או משתרכות בדרכן אל החנות, ודאי שהיתה נראית לעין, אילו נזדמנה לו, אך לא נזדמנה אף פעם.

– ובכן מי את? – שאל ביתר סקרנות.

– אני “הממונה”. – ענתה בחיוך של חן.

מיד קירב כיסא ונהנה לשבת עמה ביחידות, לשמוע הוראות מפיה, כיצד לנהוג ומה לעשות בימים של סכנה. אחר־כך שאל אם אמנם כדאי לכתוב פרטים על פתק ולהדביק על דלת־הכניסה, למען ידעו הנכנסים – מה מספר הנפשות בבית ומה מקום דרוש להן במקום מקלט מסכנה, וכדומה שאלות שבשעת־חירום.

– אכן, תכתוב הכל ברור היטב… – הורתה ברצינות, אשר הוסיפה על חינה הרב – כי מחובתך, אדון ברוך, להיות בקי בכל הליכות הבית, שהרי אני נוסעת…. ולא יהיה עוד מי שישגיח כאן…

– נוסעת? אנה?… – הצטער ולא העלים את צערו.

– ודאי יוטל עלי לנסוע… – רמזה בחן של חשיבות – ודאי יוטל עלי תפקיד… אהיה נודדת לפנים הארץ עם שעת־הצורך הראשונה. הרי לפקודה אני עומדת!

– ועד אז? – פרצה שאלה נוספת מפיו.

– עד אז… – צחקה – עד אז אנו כאן על המשמר. שכנתך מימין אני. בבית השלישי. להתראות.

קילל ברוך את עצמו עשר פעמים על אשר טחו עיניו מראות שכנה נאה כזאת. בבית השלישי… הביט באכזבה גלוייה בקומה ללכת, האזין אל פסיעותיה המתרחקות לאט, קרא לה חרש בנעימה שקטה:

– בוודאי נתראה עוד… המ… סלחי ואני בשמך לא ידעתיך…

– ח–ח– צחקה – וודאי שנתראה. ועוד זאת שכחתי, כי הערב עלינו “הממונים” להתראות במשמרות בשעה היעודה. נא לזכור, איפוא, ולהתראות!

יצאה ומיד שבה והשתררה עצבות בחדר. ידע ברוך, כי אך לחינם היתה ההתעוררות. הבית העיק עתה במשנה־כובד עם כל הנפש אשר בדירות קומותיו העליונות. מעל ראשו משפחות שתיים ומנגד עוד, שלוש – הן ודיירי־משנה שלכל אחת מהן – סך־הכל למעלה משתי עשרות ראשים חוץ ממבקר מקרי, אורח או הלך המזדמנים לבית… רפו ידיו ובטלה באחת האמונה, כי בכוחו להועיל במידת־מה – לנוכח השמיים הפרושים ממעל והם מרחב עצום של סכנה; לנוכח הככר הקטנה שהיא חסרת־מגן… – “לשוא…” – הגה ברוחו – “יש לקבל את הגורל החזק ממנו… איש לא יקום נגדו”… – כן גמר אומר בלבו והככר השוממה בשעה זו ענתה לו: “הן”…

אדמתה – אדמת החול – היתה שחוקה כאבק דק ע"י ילדי כדור־הרגל, וכרוב־החול – זה פאר־־הצמח היחיד, שפיארה ביום־חורף, – נעקר כבר מעל שרשו ונצנף כאותו גלגל פורח ע"י הרוח הסוחפת. רק נחליאלי בודד עדיין התהלך בשקט, הכסיף בקצה כנף, השעין את עצמו פעם בפעם על זנבו, קד לכל עובר ושב, כאומר בבטחון מקסים: “הרי אני הציפור אל־תגע־בי – קוד… קוד… קוד…” ובעוד הנחליאלי מדבר בתמימות קדושה, ובעוד ברוך מביט אל הככר בעד חריית הדקל המתנועעת על גבי ענפי האוראקריה – הבט וחשוב בפעם המאה: “שקיקי אורז… מחירי לחם… בכל זיוף ורמאות…” – והנה אירע דבר־מה לא ייאמן. מוסדי הככר שלפניו התפלצו וחזיז חלף עליה. תחילה לא הבין עד־מה ואחר־כך שב והצליף בזק.

נאחז ברוך בשולחן ועקר אל הכיסא, לפתע תפש דלת והחזיק בה, אחר־כך השעין את עצמו אל הארון, אך בה בשעה הוסיפו להתפלץ ברקים ושעט רגלים נשמע מעל המדרגות. פלצ… פלצ… נע האוויר ונד בנהור זרם אנשים מהקומות העליונות וגם הם חגים ונעים כשיכורים… פלצ… פלצ… – התפלצו בינתיים השמיים והוסיפו להמטיר ברקים מחרישי־אוזן ומחרידי־לב.

הדלת נפתחה ושוב לא נסגרה, כי נראו בפתח פנים מבוהלות בזה אחר זה של דיירים: אשה ושתי בנותיה, אם ותינוקה, ילד וילדה – הכל התרוצצו רצוא ושוב, צפופים לקיר ונהדפים ממנו, כשהם עוצמים מפעם בפעם את עיניהם ושואלים: חדל או לא? – העוד יבוא או כבר נפסק?… וברוך קפא באפס־מחשבה ותשוש־אונים. אך באותה שעה הבין מדוע קמה לפתע הדממה – מכונית לא צרחה בחוץ, גלגל רכב לא נשמע. בהרימו את עיניו שוב לא התפלא, כי איש אינו נראה על הככר. “וו־וו–וו!” יללה קרן־אזעקה על פני חלל העיר והזהירה על התושבים מלצאת החוצה. – “וו–וו–וו…”

– לא לצאת החוצה! – רטנה אם על בתה.

– אה… מה יהיה עלינו?… – אספה רוח בסגור חזה ונאנחה לראשונה אשה שנייה. 

– אמא… אמא… אמא’לי… – נזדעקה פתאום תינוקת וקיא לבן פרץ מפיה.

השתרר רגש אי־נעים מתחת למסווה האדישות של הפנים המאומצות. הביתיות שבלבוש הנערות המגודלות, שימת היד על מקום־הלב אצל אשה קשישה, שתיית כוס־המים, ואותו רגש־הבחילה המדומה או האמיתי שעלה כפקעת בגרון, – כל אלו הראו עתה, בפועל מה טיבה של ממלכה נסתרת זו של עצבים, אם ייקרא לה דרור.

– שש… שש… שש… – לחש ברוך, בעלות שכבת אבק לבן ועב־עשן נפרש לאט בחוץ.

אותה שעה הגיעו כבר קולות־צלצול מהרחובות ושאון גלגלים רצים, צופרים תוקעים, וחיים אשר אובנו מקודם התעוררו מקפאונם. אחד פתח דלת ואחד הציץ בעד חלון – “שש… שש…” הזהירו היושבים. ובכל אלה אי־אפשר היה להבליג, שלא לראות מה נתרחש בחוץ. אף־רץ בודד הגיע וסח דבר־מה לא מובן. פליט ראשון בא מהרחוב:

– שם נהרס הרבה…

– ונפש? –

– גם נפשות נספו…

והאבק הלבין מנגד במקום שהיו עצים, האבק הלבן הסתיר את המפולת. כאשר נראה עשן שחור תוך האבק אמרו: “שם פרצה דליקה”… וכאשר נשמעו קולות של מכשירי־ההצלה – הביטו זה לזה… אך הפליט שבא, סיפר:

– אני ראיתי… אני שמעתי… כפשע היה ביני ובין הכל… –

כן רד מעט־מעט הערב על העיר והאבק החל לשקוע. מקרוב התפלשה נערה בחול ופלטה צעקות קולניות. ציפרים פרחו בזיע על פני קיניהן, כי לא מצאו אותם – ותבל נדמה.

– ניצלנו… בנס ניצלנו… – אמרו הצופים שהתקבצו.

– פשוט מקרה… – חזרו ואמרו. – אווירוני האויב טעו בהפצצה.

– אילו דקה אחת.. כחוט־השערה… – לא פסקו מהרהר ומספר.

וקובעי־פלדה נחבשו בינתיים לראשי גברים, שמיהרו לתפקידם במקום ההריסות. צעירים אצו בשקידה אל מכשירי הכבאות. כל החיים רצו אל משמרותיהם דחופים. רק ברוך נשאר במקום עמדו – מקשיב לתלונות נשים, שומע לשיחות־בית. “הרי אפילו מסיכות עוד אין לנו. סדרים…” טענה אשה – “אפילו למקלט הגון לא דאגו מראש… הדואגים! – עזובים אנו על נס, שמא המקרה יציל…” – התלוננו מרה.

– ראה־ראה… – נתקנטרו מחדש שני האחים על הגזוזטרה מנגד – האווירונים באו מפה! – הם נעלמו משם! – אי! – זה היה מעשה־זדון! – לא… טעות היתה! – מעשה־פשע בעיר־פרזות! – לא… לא… שטויות! – – עתה תראה! – עתה תדע! –

השתרר שקט. רק שורה של מכוניות מואפלות זחלה והפסיקה את התנועה ברחוב להולך ברגל. בחשיכה התנועעה העיר. באפילה נעו פליטיה. בדומיה ניצלו הניצולים, הוטענו הרוגים ומובסים, שהוצאו מתחת למפולת. בקרבת־מקום, על הככר, טייל סוס בודד, שהותר מעגלה בחפזון ושוב לא נאסר. אילו חפצים היו מושלכים בדומה להעתקת דירה, וחשיכה גמורה שררה לא רק בחוץ, כי אם גם בבתים. היתה אפילה בכל.

ואם קשה היה להישאר בחוץ בעיר הכתושה הזאת, שבעתיים קשתה הישיבה בבית, בעוד מעשי־הפורענות חיים, חורים נקובים בכותל, בעוד תריס קרוע מצירו נתלה באין־אונים ורסיסי־זכוכית מפוזרים לרוב. – הורגש הרס בכל פינה, ריח הבשר עלה, קול רגל שנקרעה מגוף אדם או שוועת־יד שנאנקה: “הצילו!” – גם בלב ברוך הרעיד קול, “הצילו”, אך לא ידע אנה יפנה מהככר ששממה – –

אותה שעה הרגיש, כי הולך ובא לקראתו יצור־אדם שני. בצד הקיר פסע פסיעה קלה, שאינה נשמעת, כאשר תפסע רק האשה. התקרב שפי, כאחוז ביישנות רבה אך גם סקרנות לוקחת־לב. מיד הכיר את הדמות הזאת על אף החשיכה: ראש גזוז, הרגל הקלה, העין המפזלת לצדדים והחיוך המקומט על השפתיים. הוא שמח כשמוח אל מכר נודע מכבר: “הממונה”… האמנם יצאה בשלום גם היא מתוך ההפיכה? –

– שלום, אדון ברוך. – אמרה בשקט ועמדה.

משום־מה נזכר עתה בעצים הנטועים בחצרו – עצים שקטים וחרישים אלו שגדלו מהשתילים אשר שתל: עצי הדר ארבעה, דקלים שלושה, אזדרכת שנזרעה מחצר שכנה ועלתה מאליה. וכן עצים שלא עלו, פרחים שנבלו, ירק־נוי שנחנק מחמת הרגלה, הזיפן והיבלית ששגשגו בשפע. ככל שחלפו השנים כן רב הזבל בחצר והעשב השוטה הלך ורב גם הוא, משמש משכן לזחל, לכנימה ולתולעת, למערכת חיים שלמה וססגונית. 

– הירק הזה שבחצרי מעשה ידי הוא. – ניסה לומר שלא מן הענין.

והיא, האשה הצעירה, אמרה: – הנה השעה הנכונה הגיעה.

אמר: – האוראקריה גדלה מאוד, אף שתחילה היו חייה בסכנה.

והיא השיבה: – עוד מעט יפקדו אותנו הממונים.

חזר וסיפר: – פה על החול לא רצתה אפילו נאסטורציה לגדול.

והיא: עתה – אם מחנה ילדים יסודר מחוץ לעיר, כי אז וודאי שאסע, כי יוטל עלי ללוותו ולטפל בו.

אז כעס לבסוף וקילל: – לעזאזל מולך־המלחמה, לעזאזל! –

והיא ענתה בשקט: אדון ברוך, אל נא תשכח, כי תחילה מוכרחים אנו לנצח.

מיד נשתתק ועמד תמה על הגיון־הברזל שבדבריה הנאים. אמנם גם עתה, עדיין לא הוכח לו מה רצתה לומר, אך ברור כי ראתה יותר ממנו לאמת. שם, עם חוף־הים, נתקעו שלדים של שתי אניות שבורות, אשר לא תצלחנה עוד למאום והן נטו על צידן מיושן. אך האניות הללו הביאו בתוכן פליטים ממשטר שנסתאב. אות הוא כי יש לתקן את העולם מעיקרו – ומי יתקן אותו? –

– אנחנו. – אמרה האשה הצעירה בחן.

– ומי יעקור את הרע משורשו? – שוב שאל ברוך.

– עתה אין מקום לשאלות, אדון ברוך. קודם לכל – הנצחון.

הוא נפרד ממנה, כי להתווכח עם אשה צעירה כזאת – למה? – והיא תנצח… כאשר תנצח לבסוף כל נגינה נאה… כאשר ייאלם כל פה בפני מראה נאה… היא כבר ניצחה בראשה החינני, בסומק של לחייה, בפיזול עיניה לצדדים, בלי דעת מה כוח רב צפון בו…

– ניצחתיני! – אמר לה עם פרידה, משארכה השעה והממונים לא באו.

– האומנם? – חייכה בתמימות מופרזת – כי אז שלום עד להודעה שנייה, אשר בוודאי תבוא מאת הממונים.

וברוך נשאר לבדו. הבית לא משך. בכל כבדן העיקו הקומות העליונות על הקומה התחתונה, עם הנפש אשר בה – אם קולנית עם ילדתה וגבר מרוגז, נערים שאצו עם הסכנה אל שירותיהם, ועד ועוד – בסך~הכל עשרים ואחת נפש… וכל אלו תרוצנה מעתה בעצם האכילה או השינה למטה, עם הינתן האות של האזעקה הראשונה… העיק הבית, ואף־על־פי־כן נכנס.

היה שקט. הוא ניצל. אף כסאות רבים עמדו תוך הכניסה – זכר לישיבה העגומה שבמקלט. ומעליהם ארבעת הכתלים הפנימיים והחזקים, העתידים עוד להציל אותו ואת שאר יושבי הבית במקרה שני או אולי שלישי – מי יודע – שנה, שנתיים או שלוש? – עד אז – כמוהו כמת נחשב – הס… הס… מהו החשבון? – האורז… הסוכר… הקמח… אך הקמח אינו ניתן למשמרת, כי תולעים מכלים אותו. אהה, אל־אלוהים, כיצד מבטיחים את החיים לימים יבואו?! –

הוא חשב להעלות אור, אך נזכר כי אפילה בחוץ. המנורות אינן עטופות בנייר, החלונות אינם מותרסים. רפתה היד… רפתה הרוח… כיושב על חרבות העיר ההרוסה, כפליט מבין קרבנותיה, גישש הלאה את דרכו עד למשכב, עייף ואדיש לכל אשר עבר. ובתוך החשיכה מיאן לחשוב, מיאן לדרוש חשבון על כל אשר עבר – אך זיק־רעיון אחד עוד האיר אליו מתוך החשיכה: “לעזאזל”, – חשב – לו, לפחות, הציוויליזאציה ניצחה… לפחות, זו שדוגלים בשמה ומתגאים בה – “לו הראתה היא לפחות, כי לא לשווא יתנו בה אנשים את אמונם ומוסרים את נפשם עליה. לו תסייע היא להחיש בפעם זו את הנצחון האמיתי”. – אך באותה שעה נדמה לו, כי פצצה חתכה מלמעלה ועד קומה שנייה הבקיעה… עם הקומה הראשונה כבר תש כוחה ולא אונה רע – – –

הרי ידעתם את הבתים הגבוהים, ששרשרות ירק מטפס – שרשרת בוגנביליאה סגולה או של קיסוס־החורש – עולות בקירותיהם ומפארות את כניסותיהם הנאות? – אל בתים אלה היה מתקרב ובא אחת לשבוע בכל בוקר המנגן הנודד בחליל. בפסיעה מאוששת בא, כשנרתיק כלי־הנגינה תחת בית־שחיו; מפשק את רגליו, כששולי מעילו מתנפנפים; – הולך ואינו מביט לצדדים, כמו קבועה לו תכניתו מראש.

ואמנם, בתים קבועים היו לו. אשר לא רצו בנגינתו פעם אחת, או סירבו לו, או דחוהו בלא כלום, – עליהם פסח ולא חזר. כנגד זאת – בתים שהסבירו לו פנים, – אליהם רחש רחשי אימון ואהדה. משהגיע עד לבית כגון זה, נכנס בפשפשו, עלה במדרגותיו וסגר את דלת־הכניסה אחריו, כאחד העושה בתוך רשות שלו. אחר כך הוציא את החליל מנרתיקו והתחיל לנגן את נגינותיו – בקומה ראשונה התחיל, ובקומה שלישית גמר – עד הימלא כל הכניסה צליליו וסלסוליו.

– מדוע תסגור את דלת־הכניסה אחריך? – שאלוהו בפליאה דרי־הבית, היוצאים אליו כל אחד עם מתת ידו, מיל או שני מילים, ומי עד חצי גרוש יגיע.

– תבוא הברכה עליכם… – יענה בקול צרוד, ופניו המעוכים והמגולחים תמיד יצטחקו בהבעה חסרת־דעה – סוגר אני את הדלת אחרי, למען תיטיב הנגינה להישמע בחלל הבית ח–ח–ח–

ואף־על־פי־כן, חרף צחוקו חסר־הטעם והפגם הנראה שבשכלו, – סלחו לו. דיירות קנטרניות ביותר לא הקפידו, כדרכן, בשעות הבוקר, אלא האירו לו פנים. האחת על חברתה השפיעה. ראתה דיירת מלמעלה, כי זו שלמטה נותנת למנגן את נדבתה, – החליטה לתת גם היא. וכן היה הדבר למסורת העוברת מדיירת לדיירת – ולמנגן בחליל קמה מעין חזקה על בית, אף שהתחלפו שכניו.

מיד להישמע צלילו הראשון של החליל, יצא דייר שלמטה, ובידו שני המילים הקבועים. מושיטם למנגן שלנו וקורץ לו בעליצות, לאמור: הבה מנגינותיך… בו ברגע היתה נפתחת הדלת לעומתו ועוזרת או מבני הבית מושיטים גם הם מטבע. היה מתמלא לבו של המנגן חדווה כמוסה, פניו השזופים והמאדמים התפשטו בצחוק צרוד וכשהמטבעות משתלשלות לכיס בגדו, היה מתחיל ממצמץ בעיניו הקטנות ומסלסל בחליל.

ואלס ישן… קטע משיר־לכת ופזמון – ומה החידוש שהיה מחדש בכל פעם? – – הסלסול המתחדש. סלסולי־מעלה וסלסולי־מטה, הרעידות הנקבוביות של החליל – בהן היה מגלה את כוחו, מדי עלותו במדרגות הבית מקומתו התחתית עד לעילית. מי שאיחר במתת־ידו, מניח היה בנרתיק העזוב למטה והוא, המנגן עצמו, מחלל אותה שעה בקומה שניה או שלישית או קולו נשמע משם, בהחליפו דברים עם דיירים… שם פלונית מקנטרת אותו ושניה קובלת שהפריע לה לישון, שלישית חוקרת מדוע נעדר מזה שבוע? – והוא גומל לכל אחת בחיוכו ואינו מקפיד – מתרחק פסיעה או פסיעתיים מאצל הדלת שהוגפה, מנפח לחייו ומחלל – –

כן נקפו ימים והוא חוזר ובא מדי שבוע בשבוע, כשמעיל־הבד פתוח לרווחה ביום־קיץ או מעיל־הארג הכחול דהוי ומרוכס בחורף – מעשה אדם ממודן, שעסקיו אינם פורחים, אך מקיימים אותו קיום־כבוד… והרי היו הרבה מחזרים על הפתחים האלה, כדרך הקבצנים הנודדים, אך אף אחד מהם לא יכול להחשב במעלה אחת עם המנגן. פושטי־יד פשוטים היו, שנמאסים מיד בעיניהם הדולפות, בחוצפתם הטורדנית, במבטם הבכייני או בקללתם החצופה. הללו תבעו בפה, ולו בתחנונים. הללו רגזו וצלצלו במפגיע, דפקו בנוגשנות, העירו ועוררו – כאשה כגבר. לא כן המנגן. הוא לא תבע ולא צלצל ולא קרא בקול – אם פתחו ונתנו לו את מתת־היד – ניחא, אך אם דלת נשארה סגורה, לא מיחה ולא קבל. מן הסתם סיבה לדבר: נסע דייר או הלך או שמא יחסר את הפרוטה בשעה זו – אין דבר, ישיב בפעם האחרת.

מטעם זה היו משבחים אותו הדיירים ומעוררים את העקשנים בקבצנים ללמוד ממנו לקח. – ראו – היו אומרים – מה בינו לביניכם! – הרי גם הוא עשיר איננו וגם לו יש ומסרבים ומשיבים את פניו ריקם ואעפ"י כן עדיין לא שמענו נזיפה מפיו או קללה חס־ושלום או דבר גסות, שלא כמוכם, הקבצנים – – והקבצנים כועסים מאוד על בן־אומנותם זה הבא לשמש להם דוגמה ועומד להפוך את כל קערת הקבצנות על פיה. מה להם נימוסו ואומנותו, נגינתו וחלילו – אם מלמד הוא לבריות דרכים, אשר לא ידעום הקבצנים. בדרכים אלו עוד מעט וכלו נותני־מתת וכל אחד יראה את עצמו פטור אף בימים כסדרם מלקיים את מעמד הקבצנים! –

כן כעסו הקבצנים על המחלל בן־אומנותם והיו נכונים לקרעו כדג, אילו נזדמן עמהם. אלא זו צרה, שבעוד הם קובעים להם שני ימים, שני וחמישי, לביקורי צדקה – המנגן נהג סדר משלו. ובעוד הללו שתים על הבתים בערבי חג ומועדים, הוא בא לו דרך טיול בכל יום שיבחר. אין עליו מרות עניא ואינו מקבל עליו דינה של עניותא. מעולם לא בא במדרכה אחת עם שאר אנשי־מקצוע. בעוד הללו – העטופים, המכורבלים, הזקנים והמוממים, הלקויים והפגומים, – באים בסך, – נעדר המנגן בחליל. וביום שהם נעדרים בו – הנשים והגברים, מזרחיות ומערביות, צדקניות ומרשיעות־לכת, – הוא מופיע והחליל בידו.

– איפה היית? – נפתחות הדלתות בפניו, והדיירות שואלות.

– ח–ח– צוחקים פניו המאודמים את צחוקם חסר־השכל – חליתי.

– ומה מחלה היתה זו? – יוסיפו לשאול הדיירות בדאגה.

– אט… לא כלום… לו–לו–לו – והחילול בחליל מתחיל מיד ומעורר את ישני־הבית.

כן התקרב ובא גם בוקר זה שבו החלו האזעקות, וחשבונו ערוך מראש. אמנם, בשעת בוקר זו ניצב לעומתו על הקרפיף שלא כרגיל, נגר־רחוב, ורטן לתוך סבך זקנו דבר־קובלנה, אך המנגן לא שם אל לב. אף בו בעצמו אירע מקרה ביש מאז הבוקר, אך השתדל להסיח דעתו ממנו. פשוט – באותו בוקר בשעה מוקדמת לא יכול למצוא את נעלו ואת מטלית רגלו, אף שידע, כי מונחים הם במקומם ליד משכבו. וכל־כך למה? – כי חשיכה היתה עוד – חשיכה ואפילה תחולנה על ראשו של אותו רשע ועל ראשיהם של כל שונאי ישראל… – כן סח לעצמו בפעם העשר ולבו בל־עמו. עתה כיוון שראה את עצמו על מדרגה אחת עם הנגר, דאב לבו משנה והחליט כי יום רע לו היום הזה. מי יודע מה עוד עתיד להתרחש עליו? – – אף־על־פי־כן בא בדברים עם הנגר כדרך רמז ושאל:

– מה יום מיומיים, ילמדני מר, כי הגיע הנה?

– הלא תשמע… הלא דבר הוא! – רטן גם הנגר, כשהוא מושך בעצבנות את ארגז הכלים ברצועת כתפו.

– ומהו הדבר? – שאל המנגן חרש, אף שלא אהב להתערב עם הבריות.

– הדבר… – התלונן הנגר בקצף – מזמינים לבוא ליום ודוחים אותך למחרת!

– למחרת? – נתעורר רגש השתתפות במנגן ולבו בישר רעות.

– כן… למחרת… עתה הם ישנים בעלי־הבית, כי אזעקה היתה בלילה ולא ישנו. וכן שני… וכן שלישי… ישנים הכל… ואני אנה אלך עכשיו?! – כן עמד וכיתף את ארגזו, הביט ממרום המדרגות על פני העיר, כשעיניו סבוכות בתוך זקנו כאותה תנשמת המוכה בסנוורים לאור היום.

– עתה הם ישנים… – הגיב גם המנגן רפות ושב ונזכר בכל אותו מעשה־הלילה שאירע לו, בנעל ובמטלית שלא מצא אותם בחשיכה – ישנים –ח–ח– תפול שינה על ראשו של אותו רשע ועל ראשיהם של כל שונאי ישראל, לבל יוסיפו עוד להתעורר!

– נגר! נגר! – – כסאות! – – שולחנות! – – בקע כבר קולו של נגר־הרחוב, אשר כיתף את ארגז כליו והוא קורא בקול ניחר, פוסע ומתרחק בפסיעותיו הנואשות.

– ח–ח – צחק משום־מה המנגן את צחוקו חסר־הדעת, כעכע בגרונו ועל אף הכל עלה במדרגות הבית…

לסמוך על הנגר בכול עדיין לא הסכים. אמנם, לנגר סירבו, כי על כן רק בעל־מלאכה הוא וכליו גסים. פטיש, מסור ומסמרים – מי ישגיח בכמו אלו? – לא כן הוא וחלילו! חליל – כלי־זמר הוא. מוסיקה צפונה בו. אמנות מכובדה על הבריות. אף אם ישנים בני־אדם, עדיין יאהבו לשמוע נגינה בעד שנתם. אף אם מרוטים הם לעייפה – עדיין עשוי חליל זה, בחיר כלי־הנגינה, לעודדם! – והוא המשיך לעלות במדרגות מאושש בהרהוריו, נכנס בדלת־הכניסה וסוגרה אחריו, פתח את נרתיקו והוציא את חלילו – לו–לו–לו– החל מסלסל את סלסוסיו כפותח פתיחה לקראת מה שיבוא.

– שש… ישנים… – נפתחה דלת לקראתו ואשה עוזרת עשתה תנועת־יד, בהושיטה את המטבע הקבוע.

– ישנים?… – הפסיק כאחד שאינו מאמין למשמע אזניו.

– כן… ישנים. בעל־הבית הזקן נרדם עתה אחרי האזעקה שהיתה בלילה וחס להעירו. – רמזה לו העוזרת על פנים הבית.

– האזעקה שהיתה בלילה!… – ח–ח – השתפך עתה צחוקו הצרוד וחסר־הטעם של המנגן בחלל־הבית – אזעקה תחול על ראשו של אותו רשע ועל ראשיהם של כל שונאינו – מה עוד רוצה הוא מאתנו?! – הרי גם אני את הנעל לא מצאתי ואת מטלית רגלי, אף שידעתי את מקומם – תהיה קבורתו מקומו – – –

נבוך המנגן בחליל – הינגן או יחדל? – אמנם המטבע היה כבר בידו, אך לא בו העיקר. הרי גם החליל עלוב הפעם. שמא ינסה לעלות מעלה ושם אינם ישנים? או שמא ינגן על אף הכל בחשאי? – – ככה… סתם סלסולים רכים… הא? – – הנה יצא דייר שני ועמד בפתח – הבה וישאל אותו – הינגן או לאו? – – ח–ח – ישנים… הפלא ופלא… וענין זה של הנעל והמטלית… – הכל בעטיו ובאשמתו של אותו רשע, ימח שמו וזכרו… – נו?

– שלום, ר' מנגן… – פותח עמו דייר שני מסף הפתח – מה יום מיומיים, ומדוע נדמו הצלילים? 

– שש… הידעתי… כן אדע מראשו של אותו רשע ומראשיהם של כל שונאי ישראל! – אומרים: יש–נים, והס… כן אמרו לי… – סח המנגן בחפץ לב והתעודד, שמא ימצא לבסוף עצה בכאן.

– ובכן שבתה המוזה – ח–ח– צחק הדייר בקרירות גמורה – נו… מילא… מה לעשות… בימים של מלחמה אנו חיים… ישובו החיים לתיקונם ותשוב גם המוזה על מכונה. קח לפי שעה מטבע.

נשתלשלה, איפוא, גם מטבע זו לכיסו של המנגן והוא עדיין שת עצות מה לעשות – – קול פסיעותיו נשמע כעת מקומה שנייה או שלישית, כשהוא משרכן במדרגות ובא בחילופי־דברים עם דיירים ודיירות, שואל ומתייעץ: הינגן או יחדל? – – הישנים גם פה או אולי רק למטה? האם משגה הוא או מקרה ביש, אשר בשעה זו, שרגילים בה לקבל את נגינתו בסבר פנים יפות, נתהפך הסדר ובני־אדם עדיין סרוחים על משכבותיהם.

– הכל בעטיו של אותו רשע ומה רוצה הוא מאתנו?! – התמרמר לבסוף בקומה העליונה, משהגיע לדייר אחרון.

– שש… שש… ישנים כעת… – עונים גם פה גם שם ואינם משיבים על שאלתו אלא מושיטים מטבע.

בלאט־בלאט ירד המנגן בחזרה את המדרגות, סגר את חלילו בתיק, פתח את דלת־הכניסה ויצא לחוץ. שם שקט כרגיל בשעת־בוקר זו. איזו ציפור קטנה ישבה על כבל טליפון וצלצלה. צלצלה כצליל הפעמון הדק ואיש לא הפריעה, מאי־שם הגיעה קריאתו הצרודה והנמרצת של הנגר שפסע והכריז – שולחנות… כסאות… – אך הוא עצמו ניטל ממנו חשק להכריז או להתלונן או לקבול מרה. הוא החל יורד במדרגות למדרכה, כשכליו תחת בית־שחיו והיה ממלמל חרש לעצמו: משמע ישנים – ח–ח – בעטיו של אותו צורר… וגם הנעל והמטלית לא נמצאו באשמתו – ח–ח – מה לעשות? – הלוואי וידום על משכבו ולא יקום… הלוואי ישכב ולא יוסיף להתעורר ח–ח – מה? – שמא בבית זה אינם ישנים עוד… שמא בבית זה?… הבה וננסה…

והוא שב והוציא את חלילו מהנרתיק, כשוקל בדעתו, הינסה עוד הפעם או יחדל – – – 

ימים נרעשים ונפחדים באו רצופים. ימים, בהם אדם נהר לעיבור העיר ואיש ניגש ברעהו תאב לידיעות, ולילות בהם זרם האדם מיהר לגלוש עם חשיכה מהרחובות אשר נשמו. ימים – בהם נראו פנים חדשות לרוב, אך לא ניתנה הדעת עליהן כי מקרוב הגיעו; – נתערבו ותיקים בפליטים באותה תחושה סתומה של שואה קרובה – אם מים תבוא אם ממדבר… אפשר מרחפת היא מעל לראש ואפשר כבר מונחה על הצוואר… ימים בהם נחתמו שפתיים ולא הסיח איש את דאגתו מן השפה ולחוץ ולא גמל לאיש בדברי עידוד… ימים בהם דובר אך ב"חורבן בית" – ולא נודע איזה “בית” – ראשון… שני או שמא השלישי העומד לבוא… בימים הללו נראו גם פניהם לראשונה, כשמספרם הלך ורב – –

כזרים עוברי־אורח החלו להראות ברחוב, בלי שנודע על בואם וללא־קשר לכאורה ביניהם־לבין־עצמם. הילוכם בנחת ותנועתם באצילות נראו מהלכים, כשהמשמש לימינם ופעמים בני־לווייה אחריהם. אם נראה אחד מתון, ומעילו הארוך לגופו המעודן ומגבעתו הנמוכה־הרכה לראשו, והורו עליו באצבע: זה “רבי” של “חצר” נודעה־לשם, אשר שם גדול היה כבודה… ואם נראה שני מהלך עקב בצד אגודל דרך־טיול, ומשמשו טורח ומראה את הדרך לפניו ואמרו יודעי־דבר: משושלת גדולה הוא על רבואות החסידים אשר נמנו עליה – האדמו"ר הנודע!… אם נראתה תכונה מיוחדת בקרן־זווית של הרחוב ובעלי מגבעות עגולות־שחורות התהלכו בכה ולא נחו, התלחשו בכה כממתיקים־סוד ביניהם – ויצא הסוד: עומד לבוא אחד גדול, אשר חסידיו מייחלים לבואו – –

כן נעשתה הופעתם קבועה ברחוב, ולא רק ביחידים אלא בחבורות – רביים ובניהם של רביים, פליטי חרב, שמד, גולי השושלות האצילות. ולא רק זקנים וקשישים שדעתם מיושבת, אלא צעירים, אשר פאת־לחיים, צהובה או שחורה – עדיין נוצצת ורכה, מסתלסלת כמשי־הבחרות. מכנסיהם של אלה הגיעו עד למטה מגרביהם השחורים ומגבעותיהם מופשלות למעלה כדרך צעירים זריזים וממולחים לא רק בתורה ובמצוות, אלא גם בחיים של מעשה. הנה יהלכו בחבורה נחפזת, אך יש ויעמדו כמו על־פי פקודה – אינם משגיחים במתרחש סביב והם מתרכזים וסובבים את העומד באמצעם – בן־רבי וכוחו כרבי בעצמו, כביכול.

אף זאת: לא כפליטים וגולים היה מנהגם, אלא כבאים על המוכן ויש דואג למחסורם אף מזונותיהם מצויים לפניהם, ללא רעש ופומבי ציבורי. ירקן־תושב מטופל, שחיותו מן הירקות המעטים, נתפנה מעסקו להוציא בסל את מבחר פירותיו לבית הרבי שגלה; איש־מכולת שנטרד מבוקר ועד ערב, במיקח־וממכר קמעוני – נראה עומס מיצרכים לרבי – – אחד בסלו ואחד במטענו נחפזו למקום משכנו של רבי, מחסרים את נפשם ואין פוצה פה ומצפצף. כן נשתנה גם מנהגם של אלה: ירקן מהדר בסלסול פיאתו, חנווני וסוחר מוציאים מארונם קפוטת שיראין – והרי הם באים בחפזון לתפילה עם הרבי, מקפידים בימי שבת לבוא עם טפליהם והמה הרחוב מחבורות של יהודים, שאינם חסרים כביכול דבר, אלא קירבה לרבי. צבא מזנבות־השועלים נהר לקורת־רוחם של שלומים ואמוּנים בעיר.

נעשה הדבר למראה־קבע ובאשר נודע מקום משכנו של רבי, שם בנים מצוייצים בציצית משכימים לפתחו, מסתופפים בחצרו והרי הם מתגדלים בחבורות, כבניהם של חסידים לתורה… עין מי תבחין איפוא, אם נוסף על אלה אחד חדש, או הגיע אחד מפורסם מחברו? – מי בקי וידע אם יורש השושלת בכבודו ובעצמו הגיע או אולי יריבו?… וכן – האם עשו את מגוריהם ברחוב זה ארעי או שמא התכוונו לקבוע “חצרות” ולנהוג בהן “מלכות” כבעבר… ועדיין התכונה היתה בעיצומה – סדיגורה, בלז', ויז’ניץ וקארלין – אחד שנודע בכינויי החיבה של אבותיו ואחד שנתפרסם בגינונים משל עצמו, אחד – במנהגו ואחד “בנוסח חצרו” – הוסיפו להשתכן ברחוב כמו נעשה למקום פירסום.

מה פלא כי שוב לא השגיחו באחד, שנראה גם הוא עטוף ונוצץ בחלקת לבושו ועושה הילוכו במתינות כה וכה, ללא קשר עם חבריו שהקדימוהו? כיוון שנראה בחוץ וכפות ידיו הרכות אך קצותיהן הגיחו מבעד לשרוולי לבושו; כיוון שראוהו עם משמשו והוא אינו טורח לפנות בדרכו, ימין או שמאל, בלי עצתו של זה – היה ברי כי חלקו עם אלה, אשר נעשו בהם ניסים ויצאו חיים, לא שלטה בהם יד הרשעה הגדולה, מלהקים זכר ושריד לחצרו של רבי.

בקומה תחתונה שברחוב קבע איפוא גם הוא את מגוריו, עם שמראה הקומה חולוני היה והכניסה אליה ככניסה לאכסניה, ללא מחיצה חוצצת בין הפנים ובין החוץ. אף שניים או שלושה עצי פעמונית דלי־מראה שבצד המדרכה לא היה בהם, כדי להבדיל בין קודש לחול. אף זה עצמו לא נודע יחסו ברבים – אם מחצר גדולה בא או קטנה, אם היו מרובים חסידיו ומצויים מהם גם כאן – – ושעה שממשכנותיהם של קודמיו כבר בקעו רינות ועלו זמירות, ותפילה נתלוותה בגלי ניגונים – כאן שרר שקט ולא נראו אף בערבי שבת אלא קצות מגבעותיהם של אלה שבאו לתפילה, תנועות־גו דמומות וקולות שלא הצטרפו למקהלה.

כל עוד נאמרה התפילה, עמד הרבי ופניו אל הקיר כמו דבר אין לו עם העומדים סביב. יצאה התפילה המבדילה ביו קודש לחול ופנה הרבי בלי הרם עיניים אל מושב־הראש של השולחן העומד בתווך והעומדים עליו כמתחטאים על שום מספרם הדל. – הס… הס… – לחשו בניע־שפתיים, כאשמים בשקט מסביב ומייחלים שמא יתגלה כוחו של רבי – זה כוחה של חצר־מלכות.

אף בן־הרבי החמוד עמד הכן, כשלראשו הרך והמסולסל חבושה מגבעת ופניו נסוכים תום־ילדות וחן של מלכות גם יחד. החזיק את גביע היין בידו וניצב ליד אביו צופה לקראת מעשה ההבדלה – – וכיוון שעמד אביו נכחו עצום־עיניים וכף־ידו עושה בכוונה רבה כלפי נר־הבדלה קלוע ויצק יין על גבי הלהבה – נזדככו משנה פני הפעוט ונזדכך קולו… ראו העומדים בכך ונתמשכה תוחלת על פניהם היגעים… – ל–ל– מנסים הם מכוחם להעלות ניצוץ ולשמח את לב הרבי.

– ל–ל– מתגבר גם משמשו ובוחן בעיניו, אם יפיק את רצון הרבי – –

כן פותחים הם בשניים ובשלושה, פוצחים ומפסיקים… המשמש מתעלם מן השותקים – ל–ל– ממשיך הוא בתנועת־גו, משרבב גרון ונותן דעתו בסתר לתנועת רצון על פני הרבי.

– לא… לא… – חולף צל בלי־אומר על פניו של זה.

– הא… הא… ודאי ניגון זה שהיינו שרים – – מעמיד משמשו פנים שמחות.

– לא… לא… – אינו טורח הרבי להשיב לו ורק אצבעו הרכה תופפת על דף השולחן שלפניו.

– אהא! – מריע שמשו ועיניו נוגות – פשיטא – ל–ל–ל– זה הניגון שהיינו משמיעים עם “הבדלה” בחצר הרבי.

– לא… לא… – עדיין נעות שפתיו של נצר הרביים, שגלה ממקומו, אשר הרוגז אסור לו והעצב אסור גם הוא, ופניו הדמומות לא יגלו מאום לעיני חסידיו העומדים סביב. – הבה את הניגון שהיו שרים תמיד בחצר אבי הרבי

הרכין משמשו את ראשו לפנים, כדי להיטיב ולשמוע אל הלחש. הקשיב והניע בראשו לאות הסכמה, הוסיף להקשיב ומבוכה השתפכה על פניו: משמע, לניגון זה מתכוון הרבי? – לאו… – שמא ניגון זהו – לא כך… – משמע… איני זוכר ונשמט מזכרוני – – כן נעו שפתיו של המשמש והוא פושק ידיו כמבקש עזרה, מודה ומתוודה כי שכחה גורמת לתקלה גדולה – –

ואין מסביב אחד שיוכל לבוא לעזרתו במבוכתו. אפשר לא קהל חסידים באו־נאספו כאן – כי לא נתעורר ירקן עלוב, אשר פרנסתו על פירותיו המעטים, לשחר את פני הרבי… ולא נמצא איש־מכולת שיבוא נלהב במטענו לספק את צרכי הרבי… אף הסוחר הלובש קפוטה של משי והאברך המתהדר בפתיל על גבי לבושו, עדיין בוששו לבוא – מספר יהודים אנשי־מעשה עמדו נבוכים ומבחוץ ניבט רחוב שאין בינו ובין חדר הרבי ולא כלום…

ודאי שהיו גם כאן יהודים יודעי־סוד… אף הסיחו מפה לאוזן מעשי ניסים שנעשו ברבי… אוזן מי לא שמעה על כך? – מעשה ברבי, ינוקא עטוף־אדרת, אשר רוזנת מחסידי אומות־העולם באה לעזרתו בחרף־־נפש, הסיעתו אל מחוץ לשליטתם של שונאי ישראל י"ש – והדבר היה לפלא… ומעשה ברבי, אשר כיוון שנודע לחסידיו כי הגיע ארצה בשלום, אצו־באו לקראתו בזקניהם ונעריהם, התגודדו על אם־הדרך עד שצר המעבר למכונית שנשאה את כבוד הרבי – ונשאוה בכתפיהם – – ומעשים כיוצא בהם אשר העידו, כי עדיין גדולתן של שושלות בעינה עומדת, מכוחם של רביים לא נגרע מאום ופרנסיהם ומשמשיהם עומדים גם כאן הכן לפקודתם כי לא פסה אמונה מישראל – –

עם זאת הועם האור בחדר והמסתופפים בו נפטרים ממנו כנכלמים. השולחן לבש כבר חולין־יתר, כאשר קם הרבי מאצלו והושיט יד רכה לעומדים עליו. פני הנער התמים דמו כעת לפני בן־מלך שנתרושש פתע ועינו הנוצצת־הנבונה תלוייה בשלהבת הנר שלפניו, כשקוע בסוגיה: האם תעלה עוד השלהבת או אולי מוטב לכבותה? – או שמא מלכות נתמוטטה כאן ואחרוני הנאמנים יוצאים חרש לבל ירגישו ביציאתם – – בפעפוע כלשהו מהבהב הרבי הבהוב־חולין בסיגאריה שבפיו. בנו הבכור שוב אינו מתבושש להצית כלאחר־יד סיגריה שהוציא מקופסתו אשר בכיס בגדו – מעשה בן־תשחורת.

כבר פסע הרבי מתונות לעבר מגוריו הפנימיים ואין אחד מבחין בדממה שקמה. רק המשמש מעומד אחרון ליד השולחן שנתפנה, כאינו רואה ואינו שומע. הוא מוסיף להתנועע, כשראשו נטוי ואזנו כאפרכסת, הוא מאמץ את זכרונו ועינו מחננת… רגע יחייך ופניו נוהרות ומשנהו יעיב צל המבוכה עליהן, כשהוא מתריס כלפי עצמו וכלפי החדר המוצג ריק: – ודאי… ודאי… מה לעשות? – – דווקא אותו ניגון נשמט מזכרוני כלהכעיס – ניגונו של אבי הרבי! – – וגדול צערה של שכחה זו מצערה של מלכות שחלפה.

דייגת צעירה ישנה שינה כבדה על ספתה לקול השקט של יום גווע בביצה. אימים גדולים ומבעיתים ראתה בחלומה. זכר אמא – מכתב אבא – בשורות רעות מבני־בית רחוקים – התהפכה מצד אל צד ופקחה את עיניה – עיני ילדה יהודיה תמימות, שהיתה כבר לאשה ונאנחה: אהה, אילו המצע שלה ושל בן־זוגה היה לפחות רך יותר ולא קשה כל־כך… ותוך כך שוטטו העיניים הרדומות בקובלנה על המחיצות הדקות והנמוכות של מעונם – אכן, קשים חייהם – קשים… שידה קטנה, ספה, ואפלולית רבה – מתי יהיו חייהם הצעירים קלים יותר? –

וערב הוסיף לנטות על פני מחנה הדייגים. להקות ברווזי־הבית הגדולים והלבנים ממשקי המושבה נענו בקרא־קרוא ובגע־גוע לקריאתם של פעוטות או הידסו בתנודת־גו ובהעמדת־גפיים מגוחכת על פני רצועת הדשא לחופה של הימה, או חזרו מאוכזבים למים והפליגו הלוך והפלג בהם – – קרא־קרוא! – – גע–גוע! – – קראו פה אחד מאוכזבים והתריסו: – האמנם יכלאו אותם במלונתם, בעוד אחיהם השחורים – ברווזי-הבר שבימה – משוטטים בחבורות ואין מורא אדם עליהם? – – האמנם יעיזום הביתה, בעוד טבלן טובל ראשו במים ושמים מעוננים מבשרי־גשם אינם מטילים עליו את מוראם? – –

– קרא–קרוא… גע־גוע – ציפצפה גם הדייגת והרחיפה מצינה, תוך ישיבה על משכבה ממול לבן־זוגה – אך קשים החיים שלנו.

– אל תתאונני כהתאונן טירון בצאתו לילה אל “הג’רף”. – פסק לה בן־זוגה, הדייג, בלי כעס, אך במתינות שיש בה משום כובד־ראש.

– – ראתה הדייגת בעיני רוחה את ליל־הג’רף – והוא לילה קר ורטוב על הימה. רק הוא – הגבר – עם רעיו, ממבחר הבחורים שבמחנה, בולשים חרש בשתיים או בשלוש סירות לאורך החופים עד האיר היום… רואה היא את שריריו הכחושים, את גפיו הארוכים־הצנומים כמטילי־הברזל הדקים ומרגישה, כי אמנם יש לרכך את לבו לקראת בוא הלילה – ליל-ביצה צפוני וקר. לפיכך קמה ואמרה לו:

– ראה… גם מזרן אין לנו… מזרן רך לשכב עליו כבכל החדרים. לכן חלומות קשים מאוד חלמתי בשנתי. שוב על אבא… אמא… מי ידע את גורלם? – ואד חמים נפרש על שתי עיניה השחורות.

– יהיה מזרן… יהיה. עוד כעת מחר יהיה לנו מזרן. – התחמם לב הדייג לתלונה של הילדה שהיתה לו לאשה – עוד עם בוקר – בוקר־שבת מחר – נצא יחד בסירה לעשות לנו מזרן. זכרי דברי.

ובהישמע קול הפעמון, המזעיק את האוכלים לארוחת־הערב, נכנסה גם הדייגת מנוחמה בצד חברה הקיפח, שרזון שולח בעצמותיו. שוב לא רצתה למרר את רוחו, אף שהצינה נשבה בעד ריקועי־הפח המקומרים של צריף־האוכל הכללי של קבוצת הדייגים ונשאה עמה בשורות קשות מהימה – בשורת החורף המתקרב לבוא… קול שממה מהרי גולן המתנשאים מנגד… קול ילל מתוך חישת הגומא הדמומה, הניצבת בירכתי צפון של הימה. החרישה האשה-הנערה וטעמה בכה ובכה מארוחת הערב, בעוד חברה מניע את לסתותיו הכבירות ובולע מהלחם הצהוב לתיאבון. פת חמה ופת קרה אכל – אף פת שאך זה הוצאה מהתנור, כי תרופה בדוקה היתה, לדעתו, לקדם את הקדחת.

– הו, עד מה תרבה לזלול הערב. – נדהמה רעייתו, בהרחיף הרוח הקרה את עצמותיה והיא שבה לפקפק, אם לתת אמון בדברי דייג, בנוח עליו הרוח הטובה, או שמא אך מהשפה ולחוץ הבטיח את אשר הבטיח לה.

– יהיה מזרן… יהיה… – חזר בגודל־לב, מדי הוחם סביב חלל הצריף והעצמות המרוחפות מהקדחת נתחסנו משובע חם.

נמלכה הדייגת בפנים לבה, ומיהרה להצטייד בחשאי ליום המחרת ככל אשר אמר לה. בעוד שאר הדייגים והדייגות אוכלים, אספה ככרותיים לחם וכמה דגים חיים מהמחסן, שקים וסכינים, כלי־אוכל מעטים לקחתם לדרך, עת יצאו מחר ליום תמים לחפש להם מזרן – האם למזרח ישוטו בסירה או לצפון? – – האם למקום שם השקנאים הלבנים פורחים או שמא לשפך הימה? – – חזרו לצריף ונרדם הגבר העייף.

עם בוקר התעורר למשק המים בסירה. קפץ זריז וממולח וכולו מרץ ודרוך־אונים במים הקרים. את הכלים חפן ביד ובקפיצה זריזה קירב את הסירה ברגל ערומה עד לירך. נתן יד לחברתו, בעוד השמש אך זה החלה מפיזה בקרניה את הרי גלעד, צלעות גולן ואת ראי המים הגדול והעכור של הימה: – “שמה נשוט”! – הורה באצבע על חישת־הגומא הגדולה, שעמדה דמומה מעבר לימה.

והוא מושך את המשוט אליו בכפיפת־גו נמרצת וגמישה. ישבה גם הדייגת שפופה על החרטום והיתה חוזרת ומנחשת בפני עצמה את חלומותיה: שם במרחקים האיומים – – הארצות הבאלטיות הנכחדות… שם אבא… אמא… שם אחיה ואחיותיה מפוזרים ומפורדים – האם הגיעה הרעה אליהם? – – עפ"י הטבלנים הטובלים במים היתה מנחשת בעיניה, עפ"י ברווזי-הבר המעומדים כזקיפים גדולים ופתאום משתרבבים ומתנשאים למעלה ועפ"י שקנאי-צופה, שהיה שט שיוטי מלך בפתחה של הביצה.

– הו, לוא ידעת את הדאגה שבלבי. – פתחה חרש הדייגת.

– לוא רק תשבי כעת בשקט ולא תנועי. – חתר הגבר במשוטו על פני סבכי המים, ששפו בבטן הסירה, והרעים את גבותיו.

– אילו ידעת מה אימים יהלכו עלי בלילה! – שבה וקבלה בדומיה – לעיתים ידמה לי, כי בני־ביתי אבדו ולעתים אראה כמו שודדים ומרצחים אפפו את היקרים לי מכל צד ועבר.

– אל תדברי עוד, פן תעלה סירתנו על שרטון. – אימץ הגבר את כוחו, כיוון את נתיבות המים בעין מנוסה, היה נזהר מהסתבך בארכוביות־המים ובסבך “אלף־העלים”, מתאמץ ומחליק את בטן הסירה על פני קרקע הים המטוננת.

ולא דיברה עוד הדייגת את דבריה, כי הושלט גם בה פחד הביצה. בכל ביטבטה הביצה הטובענית, הנעוצה קנים ורפודה שרכים ואין בה מדרך־רגל של קרקע איתנה. אולי היתושים הנוראים קיננו במחבואיה וחששו לצאת כעת לאור היום… או חזיר־הבר רבץ בסבך נסתר מאימת האדם המתקרב. חישת־הגומא ניצבה דמומה ורק בעקלקלות גילתה את המים לסירה. מיד נצטמצם הכל סביב בערוץ אחד והמים זרמו חרש באפיקו הצר של הירדן.

– כאן קומי ותפשי! – החזיקי! – חילק הדייג פקודות קצרות לזוגתו, בהטילו את המשוט כדי לחפון קני־גומא כמקום־קשירה של הסירה.

עגנו. פרשו על ראשם את המחצלת בהערך ממעל בשמים מלחמת־הכרעה בין ענני הגשם התלויים ובין הרוח הרודפת אחריהם. טיפות הגשם הקטנות הרעיפו אל המים הירוקים של האפיק הצר, כמבקשות לסכל את מחשבתם של זוג הדייגים. הדייג שהיה שפוף מתחת למחצלת הציע לדייגת לסעוד עמו מכל אשר הביאו, עד יעבור הזעם, ומנה חרש באזניה את שבחיה של ביצת־הגומא, שבסתרה חמדו להם מפלט: מרקבונה של זו נצטברו שכבות־כבול עבות מתחת… את גומא הביצה יכסחו בסכינים וישיטו באלומות למלאכת מחצלות… אך ממלילותיו של זה, מהירוקות כירק־חופה, יכינו מצע רך כמשי למשכבם של שניים – זה יתרונה של הביצה! – –  

– הנוכל לחיות עליה? – היססה בת־לווייתו הצעירה, בהרעיף הגשם עליהם והם עדיין מתקינים את הארוחה לשניים.

– זו מתנת־הביצה. – גילה הגבר את אזנה.

– הנוכל להתקיים עליה? – השפילה הילדה-האשה את עיניה, ודג צלוי בשמן התיז את רסיסיו העליזים סביב.

– אלו אוצרותיה שאיו להם שיעור. – פסק לה הדייג בגאווה.

– האם לא יהיו למעלה מכוחנו החיים הקשים האלה? – עוד הטרידה מחשבה את מוח האשה ומטעמי הארוחה ירדו כבר אל קרבם ולא נודע כי באו.

– נתחיל מיד במלאכתנו. – קפץ הדייג קפיצת נחשון, כי השמיים נתבהרו לשעה קצרה והגיעה עת לעבוד.

ככוסחים קטלניים היו מהלכים כעת שניהם – הדייג והדייגת – על ראשי קנה ונעצוצי־סוף ומפילים לאחוריהם ולצידיהם את המלילות המפוארות והירוקות של גומא הביצה. כסוככים קטנים היו נופלות הללו עד הצטברן לערימות. מיד ליקטה אותן האשה הצעירה והגבר חפן ודחס אותן – דרוך וחפון ככל אשר יכול תוך השקים.

– יש עוד לכסוח – היה מחליט בדרך אומדנה.

– אם נכסח כהנה וכהנה מי יודע אם יימלא מהן גם אז מזרן רפוד ורך? – עדייו פיקפקה בת־לווייתו בצחוק.

– ימלא… ימלא… אל פחד. – נהנה גם הדייג מהחיוך שהתגנב לתוך עיניה והיה מגלה במשנה־מרץ את חריצותו.

– חה-חה – צחקה לבסוף מלב עליז הדייגה הצעירה, שחששותיה נתפזרו כענן לפני הרוח והיתה מודה בעל־כרחה כי המלאכה צלחה.

– הו–הו–הו – הצטחק גם הדייג, כאילו היתה העבודה הזאת משחק לו לגבי המכמורת הכבדה – “הג’רף”.

ואמנם העריב היום ושקים מספר מלאי־מלילות היו תפוחים על קרקע הסירה ככרים רכים, אך הדרך חזרה היתה עוד ארוכה. שייט ביצה על אלומות-הסוף הנגררות עמו חלף מכבר וחתר במוט ארוך על פני הטין אל חוף בטוח. ענני הגשם העיבו עוד יותר את השמים במפרש של צל שחור. אף הימה מלמטה הקדירה את פניה ורוח חלפה עליה מצפון. יצאה הסירה מן האפיק ומיהרה בחזרה בין חבורות ברווזי־הבר המבשרים רעה. שבו והתנשאו אנפות-הכסף ופרצו בבהלה על פני המים – –

– האמנם תקום הסערה? – תלתה חרש הדייגת את עיניה השחורות בהר ממול ובמחנה מנגד ושאלה את חברה.

– שבי בתווך ושמרי על שיווי־המשקל של הסירה. – פקד עליה הדייג.

– האם לא תפגע בנו הסערה בדרך? – השפילה את עיניה.

– יצאנו את ביצת הגומא בשלום ועתה – קדימה! – שילח הגבר את זרועותיו.

שקע טבלן במים ועלה לצוף במרחק רב מחשש הסירה המתקרבת. החבורות של אווזי־הבר חגו חוגים ונשארו תמיד בטחווי־קשת מהסירה המפליגה. ואור המחנה הלך והתקרב. הצריפים הנמוכים גבהו. הבית הלבן של המפעל קרב לקראת הסירה בודד. הנה מזח־העץ היוצא לתוך המים ומשמש מקום עגינה.

– חפשי בחבל! – פקד הדייג קצרות.

השקים התפוחים מלילות היו נזרקים אחריה מבטן הסירה. חברים יצאו ועזרו לאסוף אותם. הורחקה הסירה לעגינה לתוך המיים העמוקים יותר מפחד הסערה בלילה. אך הדייגת עלתה על היבשה שקטה יותר משהיתה. היא חייכה חרש והביטה אחרי סידוריו האחרונים והזריזים של חברה־לדרך, כשהיא אומרת לעצמה: עתה יהיה לנו מזרן… מובטח לנו המצע הרך לאחר יום העבודה… מובטחים לנו אולי חיים קלים יותר כשיתבסס המחנה הזה וייקבע. הרי על הימה אנו חיים… ממנה מתקיימים… חובה שתגן עלינו מרעה.

הם יצאו מבתיהם לאסיפה, כי נקראו אליה, בדמי־הערב עת הממטרות סובבו עדיין בהמטרה על המספוא. בכה חיסל אכר את עבודת רפתו ובכה אכרה ליקטה תפוחים שנשרו מעץ; אף איש־כפר שנתאחר חזר עדיין בעגלתו הטעונה חציר כשנערו דוהר לפניו ומקדימו על אופניו – בדרך כלל, העבודה שבתה והלכה כי ירד ערב.

הברווזים הגרגרנים חדלו להקים שאון על לא־דבר, אף געגוע אחרון נדם כבר בלולם. תרנגולת לא נתפתתה עוד להטיל את ביצתה בחוץ, להיות לטרף לחולדה. הנה פרה כילתה לתת את חלבה וסוס־העבודה הועמד אל בלילו – שכר עמלו ביום. אכלו גם אנשי הכפר את פת הערב, קיצרו בה, והזדמנו ללכת בשניים או שלושה לאסיפה בשקוע דרכי הכפר בחשיכה שעטתה את המגרשים המוריקים, את עצי־הפרי המסויידים והגזומים, את שקי התבואה שנאגרו בחוץ ושאר חלקות הירק הגדולות והמבורכות במים. אכן, איתן מצבם של אנשי הכפר לעת הזאת, בשל המלחמה במידה כזאת, שהרגישו רווחה.

סעד גם ראובן את לבו בארוחת הערב תחת הגג המשופע של מרפסת ביתו, נגס בלסתותיו המשופות מהלחם, שלח מזלג אל צלחת הסלאט – אך לבו בל־עמו: האם ילך לאסיפה או יחדל – – מה יוגד וידובר שם, וכל הדיבורים לריק – – הציץ בחנה אשתו הבריינית אשר בלוריתה המעומדת הכסיפה והלכה, הביט על הנער הגדל שעסק בצינור־מלכודת, בו הצליח ללכוד חולדות… לא מצא לו גם בהם יועץ. חנה אשתו חבקה את מרפקיה, כשלקמטי פניה התגנבה כבר השינה והנער היה שקוע בשכלול נוסף של המלכודת הפועלת ביריה ולא השגיח בנעשה סביב. ראובן קם בתנועה נואשת והפטיר: נו, אלך גם אני לאסיפה – יצא ונצטרף אל ההולכים.

– שקי התבואה שלי עדיין מוטלים בחוץ מאין לי מקום פנוי להכניסם. – השמיע אחד תוך הליכה.

– התפוחים נושרים ואיני אוסף. מוטלים הם על הארץ מחוסר זמן. – קבל שני והסיח דאגתו.

– אלמלא הזמן וכוח־עבודה, היתה כעת רווחה בכפר. – הודה שלישי כבהיסח־הדעת בטוב הרב הגנוז בכפר.

שתקו – וגם הללו שהוסיפו להצטרף אל ההולכים לא היו זריזים לחדש את הדיבור, עם שרבים העניינים אשר העיקו מבית ומחוץ.

– מה השאלה – לא יכול עוד הראשון למשוחחים להבליג מלהתברך – איש הכפר אינו דואג כעת ללחם כמו העירוני. דאגת הלחם אינה עלינו.

– וכי בלחם הדאגה? – החרה חברו אחריו – אצלנו עדיין לא פסקו לאכול את הלחם הצהוב וגם עוגה עולה על השולחן.

– ודאי שלא כלחם הקיבר… – החזיק גם השלישי בשמינית של גדלות – אותו לחם, משרואה אני אותו בעיר, לבי מתמלא רחמים על האוכלים – ח

* * *

ובכך הגיעו עד לאולם האסיפות, שהיה פנוי עדיין והאיר בו אור קלוש. רק לפנים מאחורי שולחן רעוע נראו כבר מסובים אך הרוב עדיין נעו באקראי, מהלכים במעיליהם או עומדים בספיח לחייהם, תוהים ובוהים – מה יוגד להם הערב ועל מה ולמה נקראו לאסיפה? – –

אמנם לא נעלם מאנשי הכפר במה מדובר כעת בארץ, מה מעסיק את הציבור ובמה דנים בו – אך זו מדרכו של איש־הכפר שלא להיות מהיר בתפיסתו והאחד ימתין לשמוע מה בפיו של חברו או בפיהם של אלה שבאו מן החוץ – ישמע ואחר יחווה את דעתו…

ותוך צפייה זו בריקנותו של האולם חככו לשבת על הספסלים. עם שראו גם באורחים שבאו מן החוץ, עדיין הסתופפו בחבורותיהם והמשיכו להחליף מילים על דא והא מעניני היום והשעה – כלום מעטות המחשבות בלבו של איש־הכפר, אשר המלחמה סביב לו, אם גם רחוקה, ואשר מכפרו גוייסו כבר – ואין בית שלא נמצא בו לובש־מדים צעיר? – על אף כל אלה עמל היום מסיח את הדעת וברכה פורתא ששרתה אחרי שנים רבות של מחסור וסבל, משכינה בטחון בלב. היו דומים איפוא אנשי הכפר גם בשיחם־ושיגם כמחזיקים בידיהם כלים מלאים וחוששים, שמא יישפך מהם מחמת אי־זהירות החוצה – –

– היה כדאי לפתוח. – רמז פלוני אל חברו, בלי השמיע קול ומבט עינו לעבר האורחים שבאו.

– השעה כבר מאוחרת. – נאות שני בשפה רפה.

– והישיבה סתם גם היא אינה עניין. אם אסיפה היא – יפתחו ונשמע. – הצטרף לקודמים שלישי.

ועדיין לא דחקו את הקץ, כי הפכו והפכו בדברים בלבם תחילה: משמע, אם שוב בעניין חובה ידובר בזה – יגידו וכל אחד ישקול שקול היטב… אלא אם בציבור רוצים לפעול דבר – הרי גם אז אין טעם להצניע… כן היו מגלגלים בראשיהם ופה לאוזן לא ישמיע. ראה ראש הוועד כי אין פותח והיסה את הקהל, כינס אותם אליו בלשון קצרה ובקריאה:

– התכנסו הנה, חברים, כי הדבר חשוב.

נעו מעט וזעו, עד לשולחן-הראש נראו פני היושבים. הידיים כבדות מאפס־מעשה וזיק סיגאריה מאיר ליד הפה ומהשפם ולמטה. מיתמר העשן למעלה בהיותם מצטופפים תוך ישיבה דחוקה, כי גם אכרה הגיעה וישבה ונער ונערה מבני הכפר השתהו לשמוע מאחור מה ידובר. ידעו כעת אנשי הכפר כי נשיהם סקרניות לדעת מה בפיהם וגם הנוער אזנו נמשכת אל מוצא פיהם – ולפיכך כבשו את רוחם משנה – נמתין ויקדימו אחרים.

– עתה, חברים, הקשיבו, כי באה קריאה אלינו להתגייס. – שב ופתח היושב בראש, באין מדבר אחר, והשמיע את דבר החדשה אשר למענה נקראו להתאסף – ואין זה סוד, כי אורחינו מן החוץ יגידו לנו. ואם טרחו ובאו אות הוא כי הדבר חשוב – יגידו ונשמע.

ואמנם דיברו הללו שבאו מן החוץ, אף שאין הכפר דומה לעיר וניטל בו החשק לדבר… כי מה יאמרו ומה יגידו לאיש הכפר שהוא חוזה את הדברים מעצמו ומבשרו – – בצבאות הברזל של האויב דיברו איפוא, אשר שוב אינם רחוקים מגבולות הארץ ובגניראלים שלהם הנושאים את עיניהם לכיבוש מעבר למדבר… ולעת כזאת, בקרב העמים סביב – היש עוד לעורר על הסכנה מבית ומחוץ? – ענו אתם, אנשי הכפר, והשמיעו את דברכם כי עת צרה וסכנה היא – החרב מונחה על הצוואר – מכם המופת והדוגמה לעיר! – – ונשתררה שתיקה כבדה מבראשונה.

– איני מבין… בראשי! – זע לפתע ראובן ודיבורו פרץ ממלוא־הפה – האם משחק הוא לנו?!

– לא משחק… – זעו גם אנשי הכפר והחלו ממחים בהמולה כמו נתפשו בקלקלה.

– משמע כי מחכים אנו, שהאויב יבוא לשרוף את הבתים עלינו או אז נדע מה לעשות! – נעו עתה לסתותיו של ראובן בחמת־יתר – –

ככל שהיושבים היו מוכנים לכך זעו־נעו, כי חשו שכאן לא בדברים בלבד עוסקים. אין זאת כי דבר לאוט עם ראובן ומשום־מה דחקו בו והאיצו:

– אמור מעתה, כי מתנדב הנך וחסל. – קראו אליו אנשי הכפר, ככל שהדבר היה קשה לאמירה.

– משמע, ראובן, כי הדבר מוחלט עמך. – נתערבבו קולות בהמולה לאחר שהמוצא ניתן.

– ו… מוחלט. – הדגיש ראובן כמכה באצבע צרידה על שולחן שאינו-נראה – אם האויב בשער, מה תועיל ישיבתי או עבודתי בכפר! – ישיבתנו או עבודתנו! –

ברור – ואף־על־פי־כן נשבה צינה והרחיפה את עצמות היושבים העייפים. נזכרו משום־מה כי לפרה חם כעת ברפת היבשה, התרנגולת שאננה בתוך הלול באין פחד הטורף עליה, סוס־העבודה מנמנם על האבוס. והמשכב גם הוא מוצע בבית – לו לנמנם כעת מעט־קט לפני העור השחר ובטרם בוא יום־העבודה למחרת – – – ונמשכו ראשיהם כלפי מטה עייפים.

– אני אך זאת אומר: קרא שוב ראובן כאחד שאינו עשוי לשלוט עוד בשרירי פיו – אם יירקב מחר הירק אין רע בכך! אם הביצה לא תיאסף – לא יקיץ הקץ! רע מאלה – טבח שיעשה בנו האויב בלי רחמים!

גברה הצינה משנה והשמים האפלים כמו נזרקה בהם שלהבת – כאותן לשונות אש שפרצו מגרנות קטנות ומערימות שחת והתאבכו אל־על…

– ולפרתך מה תעשה, ראובן? – בגד אחד בזהירותו ולא נמנע לשאול בקול רפה.

– כלום זה תירוץ? – לעס ראובן את הדברים בזעם – תיהרס הרפת ואם אשוב אבנה חדשה.

תיהרס הרפת – – ייהרסו שאר ענפי החי – אך דבר קל הוא! ארבע־חמש הפרות שגדלו ברפת… מי יבנה אם ייהרס הכל? כלום בכסף ייבנה – בכשלון ובעמל אין־קץ נבנה הכל – – – כן נדו בראשיהם אנשי הכפר, התכרבלו משנה במעיליהם, הציצו בעינים עייפות אל עבר נשיהן – מה תגדנה? – והרי עמהן עצה ותושיה…

– אני? – שמע ראובן לפתע את קולה הברייני של חנה אשתו, כמצחקת במלוא שניה הלבנות, ורוגזו שכך – אנו מה אומרות? אם הגבר רוצה ללכת לא נחזיק בו, אך אל יטיל את כל העול עלינו. זו דעתנו.

גמרה והזדקפה בחיוך רחב על קמטי פניה, כשבלוריתה המעומדת הכסיפה לראשה, ואנשי הכפר הרימו ראש בהרגשת נצחון אל פני ראובן שהתחייך גם הוא עם הקהל: הנה – – עתה נאמרו דברים ברורים, כי לא תוכל האשה לבדה לשאת בעול… משמע שהאכר אסור למשק, זו חובתו – חובו. הכפר כולו לא יוכל לסבול כגון זה, היישוב בארץ לא יניח – הרי ראיה ניצחת.

– ובכן, ראובן? – זקפו בו עיניהם בשאלה, כמו הדבר נחרץ בכך לגביהם.

– ובכן… – שב להתגלגל קולו של ראובן על פני הכפר עד לשדות ולחורשות האפלים – אפשר אינני בקי גדול וגם חריף אינני, אך כאשר ההכרה אמרה לי לעלות ארצה – עליתי! – ושוב: לכפר הלכתי ולא לעיר! – עתה אומר לי השכל הישר: גיוס! – ואני – ואני משאיר את האשה במשק – תקיים מה שתוכל ואשר לא תוכל – יאבד! –

ונדם הקול ששמעו אותו בכל קצווי הכפר. עדיין רבים תמהו לשמוע: מה קול הזעקה? – – רבים שאלו אחר־כך: מי הוא שזעק? – – גם הנוער שאל פה ושם את החוזרים: מה הזעקה שנזעקתם, הקשישים? – וחנה אשת ראובן הרכינה את ראשה הבלורייני וחייכה במלוא טורי שיניה: ¹ מה לך כי נזעקת, ראובן? –

– לא זעקתי. – צחק עתה גם ראובן שרוחו שככה מכבר.

– מה לעשות… – לא הניחה חנה והיתה מסיחה עם חברותיה – משמע, האשה בבית כבר זקנה ועתה שיהיה ראובן חייל צעיר, יחשק בצעירה ממנה –ח–ח– ושחוקה הברייני עלה והשתפך מתוך גרונה ומבין טורי שיניה, כמו שבו לעמוד נגד עיניה ימי עלותם ארצה, והיא וראובן צעירים וחזקים, מורא לא היה עליהם. – –

– ואף־על־פי־כן על שום מה נזעקתם? – עדייו חקרו את השבים מפה־משם סקרני הכפר.

– ראובן הוא שזעק והתגייס. – סחו אנשי הכפר שחזרו לבתיהם ושב הכפר לנום, כשהוא עמוס עמלו הרב.

לח. בצאתה למחנה

יום היציאה הגיע. בוקר־עבות. הכל היה רגיל ומותנה מראש, לכאורה. הלבוש האזרחי היומיומי לפני בוא המדים, מזוודת־יד קלה ובה מיצרכים ספורים מהנחוץ ביותר. בני־הלווייה – חברה, אחות ואם ובעל – כרגיל ביום נסיעה. הידים בכיסי המעיל, הלכה שלובת־יד מזה ואחוזת־יד מזה. הרחוב אף הוא כמות שתמיד – ארוך וישר וצר – זה הרחוב בו הלכה יום־יום לצרכי עבודתה או לעניני ביתה. ואף־על־פי־כן – היה הכל שונה. כמו נאבקו בה אותה שעה כמה גילים בבת אחת, התרוצצו בקרבה כמה פרצופים שונים.

– ובכן, את יוצאת? – שאלה החברה בפעם העשר בפיזול־עין ובחיוך־תמיהה נבוך.

– יוצאת. ברור. – חייכה בעיקום־שפתיים, ואף־על־פי־כן נצנצה פלדה מעמקי עיניה החדות.

– מטורפת, כאמור… – רטנה מאחורי הגב האם אל חלל־האויר.

– האמנם, אמא? – חייכה בלא־כעס והמשיכה להלך בפסיעה קלה.

אכן, בעצמה הרגישה כי פסיעתה קלה ביותר עד להפליא. כמו מאליהן נשאוה הרגלים – הלאה. הלאה מההווה הנשאר מעט־מעט מאחרי גווה. הלאה מרגשות־הגעגועים האורבים ממסתרים בלב. הלאה – לקראת עתיד. הלאה מהרהור של חרטה המזדקר ממעמקים – אל החובה שהבריקה בבהירות מכבר. והיא פוסעת לקראתה כעת קלה ונכונה, ככל אשר ידעה מכבר, שבוא יבוא הרגע והיא תלך.

ירטה הדרך. הפסיעות הבלתי־ניכרות קיצרו אותה ונשאו את ההולכים, הביאום עד למקום שמה נועדו להתאסף. עוד קפץ מודע מזה ונפנף ביד לאות־פרידה והפתעה – האמנם הולכת? – – ומכר מזה הושיט ידו, לאמור: הרי את יוצאת! – – אך היא הרגישה כבר ששוב אינה שייכת לעולם זה של מודעים ומכרים, אלא עולם חדש קורא לה, חברותא חדשה, אשר לא ידעה עד כה: הנשים ונערות הללו, המסתופפות שם במזוודותיהן הקלות – הללו אחיותיה מעתה.

גם הן היו מלוּות נפשות קרובות משלהן, אך יש שבודדות עמדו בצד, נערה צעירה שבאה ממרחק וביקשה להראות מבוגרה. אשה שבאה בלווית בעלה ומסרה לו את עצותיה האחרונות בדבר הילדים שנשארו בבית. צעירה כיפחת, שהופיעה בשיעור־קומה עצום ועישנה סיגריה בשפתיים מאדמות. ולבסוף – קשישות יותר שעמדו בצד, בודדות לגמרי לנפשן, שלא ידעו עוד אם לשמוח או להצטער על התמורה הקרובה לחול בחייהן.

– שלום… שלום… – באה ברעש ואותתה בגינוני־חן “צברה” עליצה, שהפליאה עין־רואים באנפילאות ארגמניות שלרגליה ורמזה, לאמור: אין כדאי להתעצב… עתה תורנו לשמחה והם – הגברים – יתעצבו להם…

והיא חייכה לה בתשובה. הגה לא הוציאה. אף את ידיה לא הוציאה עוד מכיסי מעילה. הרגישה כי מתיחות זוֹ דרושה לה ברגע זה יותר מבכל שעה אחרת. פן תרעדנה הפקעות הקטנות הללו שנכרכו בהן כעת שרירי הלחי הבוגדים. פן יכזבו קפלי העור שמסביב לעין ברגע האחרון ולא יעצרו כוח להבליג. היא היתה פונה, איפוא, פניות חדות מעבר חברה אחת לנוכח שניה, וממול לבת־שיחתה האחת אל פני חברתה – פנה והלוך ושוחח במקוטע כמו גדל פיזור דעתה.

ופיזור דעתה הלך ורב ככל שמבטה נעשה מאומץ וחד יותר. היא תפשה את עצמה בהרהור: האם היטיבה לעשות? – – ספק נזדקר פתאום וקרא אליה: את השלכת עבודה נחוצה אחרי גווך! – – הלב התכווץ גם הוא: משפחה השארת – פנתה כה וכה ולא ראתה משען. כמעט הכל היו זרים לה בשעה זו ולא יכלו להועיל במאום. הבעל – השיב במבט אילם. חברה חייכה חיוך נבוך חסר כל משמעות. אחות ואם לבשו מסכות זרות ולא היה ידוע מה בלבן לומר על כך – זרות…

שבה ופנתה פנייה חדה על עקביה הנמוכים. הרגישה כי אם ברגע זה תחפש סעד מבחוץ וכוחה בפנים ירפה – כי אז הכל אבוד. עוד שעה קלה זו אם לא תראה נכוחה את הדרך שלפניה, כי אז עלול כל בטחונה להתרופף. לכך העבירה מבט ממוצמץ וצר על פני קהל הנאספות ולא התכחשה אף רגע למציאות: הללו צעירות הן… הללו ילדות הן… הללו קלות־דעת וקלות־ראש… ואני מה? – היכן מקומי אני תוך הקהל הזה? – –

הנה קראה כבר המדריכה לנאספות להתרכז, נתנה פקודה ללכת. מיד זז כל הקהל על המלווים והמלווֹת והמגוייסות בפנים. בציבור מעורב הלכו ועברו בעצם בוקר־העבות על פני החנויות, המחסנים, על פני אנשי מסחר ומשרדים. הללו לפתחי עסקיהם עמדו והעיפו מבט תמה ומרפרף – מי ההולכות ומה כל התכונה? – – האמנם מגוייסות הן? – – ושבו ופנו אל עניניהם ככל שהשעה דרשה. אי־משם נפנפה עוד יד, מזה נראו עוד כהרף־עין פנים מיודעות – אך מטרת ההליכה בלעה כעת את כל המעינים – לאוטו.

וזה הכל?… ואין לחזור עוד?… חלפה שוב שאלה ופלחה את מוחה כסכין חדה. היה זה רגע בו חששה להסתכל במבט־עין לצדדים, שמא ישגיח מי בחולשתה. הבעל יחשוב – ולו אך רגע קט – כי עליו לקרוא לה לחזור בעוד מועד… אחות תעלה על דעתה, כי היא מצפה עוד לעצה ברגע האחרון… באמא הזקנה תראה שעת־כושר לנצחון חכמת־החיים שלה על הטירוף… – כן נעמסו קטעי המחשבה המסובכים והנפתלים לפתע על ראשה, שירד והשפיל מרוב מעמסה.

– אנה אנו אצות? – חלפה על פניה וקראה המגוייסת בעלת האנפילאות האדומות כשהיא מטלטלת את בלוריתה הצנופה מטפחת באפס־דאגה, כביכול.

– אנה אנו נחפזות?! – שמעה שאלות מקוטעות מכל צד ועבר ולא הרגישה כי היא מחייכת, במקום תשובה או שאלה, אותו חיוּך קצר, שחתם מאז הבוקר את שפתיה.

– ברוך־השם, הנה היא התחנה! – חלפה קריאת־רווחה מפיות הכל והריצה פסקה.

כאן התערב כל הקהל. סקרנים ששהו, הציצו וחקרו לדעת – מה נעשה כאן… קרובים שנחפזו לבוא ברגע האחרון. אחיות ואחים, אמהות ואבות וסתם הולכי־בטל שהסתכלו במחזה והשמיעו את דעתם בקול. נתעוררה מעין קנאה כמוסה בלבה לגבי כל הסובב: מדוע ערות רבה סביב ובלבה דום? – – מדוע חמימות בין נפרדים ונפרדות ובלבה שקט? – – מדוע מתנשקים הכל – גיפוף, חיבוק ונשיקה – והיא בפיה אין מלה – מדוע? – – הרהרה ותנער את ראשה.

הנה – החלה כבר גם התכונה הצבאית הראשונה. חייל לבוש־מדים נצב פה ושם. חיילת נראתה ולראשה כומתה מגונדרת זו, ששרוכים צבעוניים סביב לה. כבר קראו שמות והיא הקשיבה. בעד חלונות אוטו מהצד נראו כבר פני מגוייסות יושבות והיא עדיין ממתינה. מחבורותיה הקרובות אליה החלו לעבור גם הן לצד שני ולשאול בקול – האם לאוטו זה יש לעלות או לשני?… והיא עדיין במקומה כמו חסרה איזה דבר – האמנם הולך ונגמר הכל? – כן שאלה והתבוננה סביב.

רעדה רעידה בפקעות לחייה ונפסקה. עינה נתחדדה פתאום, נתאמצה והדבר אשר לו ציפתה בסתר – בא. ממעלה הרחוב באות הן בחבורה, ובעוד עין לא השגיחה בבאות החדשות – עינה השגיחה. עתה הוקל לה. הנה הן באות – חברותיה העובדות. בסינורים הלבנים שמתחת למעיליהן העליונים נחפזו ישר ממקומות העבודה – לא הכזיבו. על־פי פסיעותיהן הרהוטות היא מרגישה בחפזונן, עפ"י אגודות הפרחים שבידיהן היא חשה ברגשן הטוב, לאמור: חכי… חכי… הנה אנו באות, באות! – והזדקפה, חיוך חלף על פניה החיוורים.

– שלום, חברות. – אמרה וברכה אותן קצרות.

– שלום ושלום לך. – ענו נרגשות, נדחקו והושיטו את אגודות הפרחים הקטנות.

– האמנם את מקומות העבודה עזבתן? – שאלה בכובד־ראש שהיה עמה לשיגרה.

– אין דבר. – ניחמוה וצרפו בידיהן את האפונים הריחניים – אדום וּורוד, תכול וסגול – לאגודה צבעונית ומהודקת.

– אך היטבתן לעשות שבאתן. – פלטה לבסוף באנחת־רווחה וסקרה את פניהן ברצינות.

– האם עלה על דעתך שנאחר? – גערו, נעלבו ונזפו הבאות.

שמחה. הבינה, כי לא נותקו קשריה עם החיים שחיתה עד היום. לא נותק הקשר עם העבודה שעבדה. אך לשעה היא עוזבת אותה ושוב תשוב עוד אליה. והיא תפשה את הבאות בידיהן עד הסתדרן בשורה – שורת נשים עמלות עמל מועיל בחברה. התקדמה בקלות בשורה זו אל האוטו. מאחור הלכו הקרובים והיא נענעה אליהם בראש. מאחור התנהל גם הבעל והיא ראתה גם אותו בזווית־עין אחת.

– נו, חברות, נפרד. – אמרה בקולה הרגיל.

– נפרד וצאתך לשלום. – גיפפוה אחת לאחת המלווֹת.

– נפרד. – פנתה לקרוביה.

– צאתך ושובך לשלום. – ברכו הקרובים וחלקו לה מנשיקות פיהם בחפזה.

– שלום לאחרונה גם לך. – פנתה לבסוף אל הגבר פנייה פתאומית והיישירה להביט אל עיניו.

– שלום ובריאות טובה. – נענה לה.

והיא פיזרה במאמץ קל את הדוק שעלה על עיניה ולא הוסיפה להביט לעברו. למעלה, מעל לראשי העומדים, שוטט מבטה בעד אשנב המכונה. שם ראתה בהרף־עין אחד את שתי עשרות השנים שעברו מאז היותה לאשה… ראתה חיי עבודה שחלפו במהירות… ילדים שגדלו והיו עוד מעט לאנשים – אין דבר… לחשה אל עצמה תוך הכרת נצחון ובטחון ששב עדי רגע.

– שלום! –

שמעה עוד קולות, ראתה מבטים מסביב, הרגישה בלחיצת־יד אחרונה. ומבטה שוטט שם ממעל. מעל לשורת החברות העובדות. מעל לפני הקרובות, מעל לראשו של הגבר העומד לבדו. שם – במרחב שלפניה ראתה חיי עמל של אשה. לא חשה בנטל השנים שעברו. לא פחדה את הנטל של השנים הבאות: – הנה שם – לחשה אל עצמה – העתיד… מלחמה… נצחון וחובה עצומה… ואחר־כך שוב אל חיים מועילים של אשה – כי גם אז כבשנים שעברו לא יהיה נטל שנים כי אם הטוב, המועיל והנחוץ לאדם – לחברה – ליהודי – –

והמכונה עקרה ממקומה.

קמטים אחדים כבר הרשיתו את פניה הרחבים ושערות־הכסף האחדות הלבינו בין קווצות השער שנסתרו מתחת לשביס, כאשר הרגישה, כי ממשמשת ובאה שעת הפרידה מן המעון. כששביסה המעומלן מעוך מעבודה, וסינורה מרובב פה ושם מרפואה ומהוה מכביסה, – סקרה את הפעוטות היושבים וישבה גם היא על דרגש נמוך. הכל ישבו כעת: גננת בריינית ומצויידה בחליל, מתלמדת צעירה ומפוחית בידה, מטפלת, מבשלת ומנקה – כל חבר המשמשות את המעון. מיד ניתן האות ופצחו בשיר.

לעת־עתה היו שרים לכבוד השלישיה של הבובות שהתנוססה באמצע: פוטית, המעומדה בפישוק ידים לשם שיווּי־משקל; לודית, שנשענה אל הכסא כשכורה; וכושית, שהבליטה את עיני הזגוגית שלה וניחשה, מה הוכן לפעוטות עם קבלת שבת – סופגניות מורבכות בשמן או סוכריות? – מגדנות של יום־הולדת, או מתנות של חג? – ולא היה משיב על שאלתה של זו, כי הגננת נזדקרה ומסרה מודעה:

– ילדים, הידעתם? – שאלה את הפעוטות – היום נפרדת מאתנו האחות. היא מתגייסת!

התנפחה הפעוטה מזל באברקיה הירוקים, עד שחישבו שתי לחייה הנפוחות להתפקע. רינה חברתה תחבה אצבע לפיה ומתחה את גבותיה לצדדים כשני חוטים דקים. מר “בטהובן” הירקרק והמסולסל, זה אברהם הפעוט, חיבק מהפתעה את שכנתו מימין, עד שנתהפכו שניהם מן הספסל. ומששב הסדר על כנו, הוסחה כבר דעתם מן החדשה העגומה והיושבים נעו בכה ובכה, ניפחו פיותיהם וספקו בכפותיהם, כשהשירה עושה סיבוב בחלל־החדר ועולה אל־על.

הביטה האחות אל הפיות הללו והגתה בלי משים הגות קשה, לאמור: כפויי־הטובה הללו! כמה גיפפתי וטיפחתי כל אחד מהם – אשר, לא ידע ללכת ופיגר, שמחתי כאשר כונן לראשונה את גופתו על שתי רגליו; אשר לא ידעה דבר – נתמלאתי צפייה ליום בו יישמעו ההגיגים הראשונים מפיה; כאשר הובא אחד אל המעון ולא ידע לאכול – אני ששידלתיו, או הפלתי עליו אימה, עד שהחל לאכול; ואם קונדס מהם – רעבתן וזולל גדול – התנקש לקפח את חלקו של החלש ממנו – אני שעמדתי על המשמר… ועתה יושבים הם ופועים, מפשילים את אברקיהם, הנוכלים, מוצצים וממצמצים כמו לא אירע דבר. נתרעמה האחות שלא מדעת והרעימה קולה־גערתה:

– נסים. שב! מזל, אל תנועי! רינה, אל תבכי! אברהמלי, אל תשתובב! –

התעוררו הללו כמקיצים מחופשה נאה… היה היתה להם שעת־חורין קטנה, שבה מיהרו להתנשא כל אחד לפינתו: מזל פרחה אך לפני רגע אל הטפליא שהתפלשו בדיצה גדולה אצל השופכין שבחצרם הרחק ממעון זה – – נסים היה מנפח ושורק בפיו, כאשר ישרקו הבחורים שברחובם אחרי גמרם לפצוח את הזרעונים ביום שבת – – אברהם’לי הרהר באבא, שמא הוא ממהר כבר דרך הככר ובעגלת־היד שלו ממסמר ועד פטיש – כנפי דמיונם היו נושאות אותם כאוירון על פני כל השכונה וחוצותיה, סמטאותיה וחצרותיה, שלוליותיה ושווקיה לקול המפוחית והחליל – והנה גערת־פתאום – כועסת האחות –

– מה היה לה? –

תלו בה את עיניהם והיו מפשפשים במעשיהם… היום לא נדחקו לחדר־הרחצה ולא פתחו את ברזי המים המציפים את הרצפה. כן לא זרקו היום את הקוביות, לא מרטו את הבובות בשעה שעין לא השגיחה. היום – יום קבלת־שבת – לא השכיבום לישון את שנת הצהריים, ולפיכך לא צבטו אלו את אלו, לא העירו ולא הקיצו את הישנים – – אכן, נודע דבר כעסה של האחות: סילון־המים הוא שהזדלף מקרקעית כד־הפרחים על הרצפה, והם מיהרו עטו אל שלולית המים, הזדרזו לנגב אותה בידיהם! אכן, הרעו לעשות, וצדקה האחות מאוד…

– טובה האחות… טובה… – ניחמו והתנחמו מהר. – אך טובה האחות המתגייסת ושוב לא תכעס עליהם.

האיר חיוך גם את פניה הרחבים של האחות, שנתפכחה מיד מרוגזתה. פעוטות אלו – הרי היא עוזבתם היום. מי יחבוש פצעיהם ומי ילחש על מכותיהם? מי ירכיב, מי יזריק ומי ימדוד את החום? – – מי ישגיח בהדלק עין, ומי – בהתלונן ילד על מיחוש? – הרי כאלמים לא־ידעו דבּר הם הפעוטות האלה והמחלות אורבות להם ומקננות מבית – מי יעמוד על המשמר בפני החליים בהעדרה? – התדענה המטפלות העובדות עמה להעריך גם הן את הסכנה שבסדקי כל צריף ואת הפורענות החבוייה בלבוש העוני? – מביטה היא ומחליפה עם חברותיה לטיפול חיוך.

הפעם היא נרגעה למראה פניהן – בסוף דבר בחורות טובות הן, נשים עובדות ומטופלות בדאגות משלהן. מבשלת זו – הרי חרוצה היא במלאכתה והמלאכה להאכיל ארבעים תינוק בירק ופרי ובמעשי חלב שלוש פעמים ביום – אינה קלה מעיקרה! – או הגננת – הרי גם היא מסורה למקצועה, מרקדת ומשעשעת את הפעוטות באמצעים המעטים והדלים שבמעון שלא כב"גנים" העשירים! – ואפילו המתלמדת, נערה זו המבקרת זמן קצר להשתלמות, אף היא הספיקה כבר להתקשר אל הפעוטות – מלעיטה דווקא את המפגר וכרוכה אחרי הנחשלת! – אכן, כולן טובות הן ושעות נעימות רבות בילו ביחד עת הפעוטות ישבו באפלולית של עמודי־מקלט או בחצר עת זרחה השמש גם בשכונת העוני –

ושכונת העוני גם היא בסוף דבר אינה נופלת מפרברי העיר העשירים, או אולי עולה עוד כמה מעלות עליהם. פרדסים סביב לה ושקט בתוכה, כי רחוקה היא משאון העיר והמונה. צפופים צריפיה אך יש בהם לוית־חן משלהם. גדולה דלות שמקננת בה, אך מתפשטת היא לאורך ולרוחב, יוצאת את תחומי העיר וגובלת בשדה, כובשת חצרות של פרדסים שנחרבו, נדחקת מתחת לנופי דקלים זקופים, כובשת בצעדים, במקום שאין כבישים, את אדמת הטיט של השכונה. ואנשיה, משפחותיה, מספר ילדיה וטפליה – מי ימנה ומי יספור – כחול, אשר לא יימנה מרוב! –

רחמים רבים מציפים את לב האחות הרך בשעת־חסד זו עד חשבה לבכות, אך בו ברגע נפתחת דלת ובעד חלונות החדר מציצים פרצופים שונים כמו על־פי פקודה שניתנה מבחוץ.

– אחות… אחות… – קראו גברים ונשים ממיודעיה שבשכונה זו ונענעו בראש – את מתגייסת? ומה טעם שמתגייסת את? האם לא טובים לך פי־מאה ילדים שלנו מאלף חיילים זרים? – כן קראו וספקו כף – רוכל ורוכלת, אשה כובסת לבנים, גבר ואשה סורגי גרביים, שכנה משותקת יד, טלאי של נעליים ומסגר שנתחרש – מהערב של “הוריה” – הורי הפעוטות שבמעון.

– ודאי אך שמועת־שוא היא, עוד תחזור בה האחות…

– לא… לא… – צחקה האחות נרגשה מאוד ולחצה את הידים המושטות אליה, כלחוץ ידי ידידים מכבר.

– לא, כי אמת לאמיתה. חובה גם להתגייס. – חייכה אליהם ונפעמה מתמימותם.

כל ימי עבודתה שמעה מפיהם אך תלונות. היו מתלוננים מרה עליה ועל המשטר שבחיים. היו מתלוננים כי אין מי שיאכיל ואין מי שילביש אם מרובות הנפשות בבית. כי אין מי שידאג אם חולה הבעל… אם האשה דווייה… אם הופר שלום בין גבר לאשה בידי שמים. כל הימים היו קובלים – תחילה מדוע אין מקום פנוי דוקא לילד שלהם ואחר־כך מדוע מפנקים במעון זה ילד של פלוני ולא ילדם של אלו… כך התלוננה תמיד העדה המרה הזאת של הספרדים וספרדיות, תימנים ותימניות, יוונים ויווניות, עולים אוֹסטריים וגרמניים – העדה המעורבה של השכונה הזאת, עד שיש ואפילו בשלום־בית שלהם נתחייבה בנפש האחות – ועתה מה נרגשות פניהם, מה חמות קריאותיהם אליה! –

– אחות, כאם היית לילד שלי ועשית למענו יותר מאם. – נאם יבשות גבר כיפח וצנום והניח צרור פרחים על השולחן.

– אחות, תינוקת זו שלי הצלת ממוות, שדופה וסחופה היתה. אמרי שלום לאחות, בתי. אמרי. – ומסרה תמונה בצירוף ברכה לידי האחות הנרגשה.

– אחות, לו תצאי כעת ומהר תשובי, כשהשלום והנצחון בפיך! – פרצו דברי הסכמה ורגש מפי כל העדה כאיש אחד.

כן נערמו לפניה על השולחן מהתשורות והפרחים אשר הביאו, כל אחד כמתנת ידו או שנים ושלושה הורים ביחד והיא צוחקת ואומרת: הנה כדאי היה כל הגיוס!… והמטפלות שהביטו אל התכונה הבלתי־מצוייה הזאת שבמעון אמרו: אין אנו מקנאות בך, כי ראוייה את לכל האהבה הזאת, חלף המסירות שבה נחנת. אך הפעוטות לא נתנו עוד גם עכשו את דעתם על המאורע: הללו מרחו כעת את לחייהם באודם סלק, גנחו ונאנחו בתיאבון על גבי הצלחות, חבטו בכף ותבעו סופגניות ומשקיבלו אותן, הקשו לאחרונה: היכן הסוכריות שלנו? – –יצאה הגננת אליהם וחילקה סוכריה סוכריה לילד, כשהיא שואלת בקול רם: ומי הביא לכם היום סוכריות? – – תפשו הילדים את הסוכריות בעטיפותיהם, מרטו אותן וצעקו: האחות הביאה לנו סוכריות!

לא יכלה עוד האחות להתאפק והחליטה כי הגיעה שעתה להפרד. בעוד הפעוט האחד בוכה על קיבה שבעה והשני גועה בתוך בלוייו והשלישי פועה כמסכה מפורכסת ושחורת עינים, מיהרה האחות להסיר בצנעה את שביסה הלבן ולקפל בתיקה את סינורה המשומש. חגרה את מעילה העליון למתניה ויצאה להפרד גלויית־ראש מעל קהל הנאספים במעון. סקרה באחרונה את פרצופי העומדים ושקיקי העינים – אותם שקיקי העור הקטנים שמלמטה – נתקפלו ונתלו כמלאים… אך העבירה מיד בתנועה על פניה וקראה מרחוק:

– נו, היו שלום הורים וילדים. שלום גם לכן, חברות מטפלות! – ובאספה לידה את התשורות הרבות, יצאה בפסיעה רהוטה את חצר המעון הקטנה, התרחקה מהצריפים הצפופים, שלחה מבט־עין על הגדרות מסביב כאומרת: אין דבר… בכל מקום נחוצים רחמים… וגם שם נחוצים הם. – וקומתה נעלמה מאחורי קרן הרחוב.

גם בין הארנים אשר עם “הבּילט” התהלכה בכלי־לבן של אחות מטפלת כבשנות העבר – כלי־הלבן שהלמו את גוף־העבודה הזריז, אף שהיו מרובבים קצת. היתה מהלכת בין הארנים ומופיעה פתאום לפני רשת הגדר המקיפה אותם, מציצה בחטיפה אל התנועה בכביש ושבה אל הארנים. אי־המנוחה גברה והלכה, כי הנה פנתה ללכת מאוכזבת והנה חזרה על עקביה בחיוך־תקוה נבוך; פתאום הפנתה ראשה ברעד והתחלקה מפתאומיות עצמית על המחטים החלקים. אכן, היא עצמה שאלה את עצמה: מה היה לי – הרי לבושה אני במדי שירות צבאי ובעוד שעות מספר עלי לפנות לעבודה? – – בכל אלה המשיכה להלך בין העצים שנשקפו ביניהם בניני “הבילט” השונים.

הם העיקו בכבדם הבנינים האלה, שהופקעו בזמן המלחמה למען הצבא, על צריחיהם ואגפיהם העשויים אבן ועל שיטת גגותיהם המשופעים. בשערים התלהלהו זקיפים ואוטומובילים נכנסו בהם ויצאו לכביש. אוטומובילים מסומנים באות הצלב של בית־חולים – מהם סגורים, מהם פתוחים, – אך כולם משוחים בשפע לכה צהובה. וחיילים עלו וירדו בהם, אחיות חלפו בכלי־הלובן, חיילות־שירות מחברותיה נראו גם הן במדי חאקי שלהן. פלונית נפנתה לנוח, אלמונית מיהרה לחופשתה; סמלת עברה, קורפורלית צעירה – אך היא לא נתנה את דעתה על אלה – מחנק חשה בגרונה.

והתבוששה את המחנק הזה, נכלמה מלהודות בו. חיוך של מבוכה התרחף עוד על פניה והציץ מתוך עיניה הצעירות: מה היה לי – תהתה ולא הבינה – שמא כצעירה אני המצפה למאהבה או ראשי יהיה עלי סחרחר ואצא על אם־הדרך לצפות? – – ובה בשעה משכה אותה מאוד הדרך וכל הנע במורדותיה ובעקלתוניה עד למרחק רב; בה בשעה ראשה סובב עליה כאילו היא נעה על גלים. אכן, כמאוהבת ציפתה ומדי קרבה השעה והלכה – שכחה את כל הנעשה סביב.

את החולים אשר יום ביומו – שלוש פעמים ביום – הגישה להם אוכל ומשקה – מהם במיטותיהם ומהם בכורסותיהם, מהם שגזר דינם נחתם עליהם ומהם ששארית תקווה צפוייה להם להשאר רגישים למחלתם. שכחה את פרוסות הלחם שבצעה ואת מנות הגבינה והריבה שחילקה, מהגברים־המשמשים העוזרים כנגד המטפלת־האשה הסיחה את דעתה. שוב לא זכרה כעת מי היה אדיב ומי נשאר “אנטישמי” כשהיה; מה מרקה היום מאפס עבודה – שמשות של חלונות או כלי־בישול. אחת העסיקה את מוחה: לוּא יבוא והלכנו יחד… וטיילנו מעט… ודיברנו – אז יוקל לי! – – אז אשוב וארגע! – – ותבט אל הזקיפים השוערים המתלהלהים בחום כמתחטאת ומצטדקת: ודאי עוד מעט יבוא ולא בכדי אמרתי כי יבוא אלי “ביקור”…

ואמנם הרגישה בבואו ממרחק רב – בעד לתנועה הכללית על הכביש הרגישה. שוב לא היה איכפת לה מה תאמר סמלת צעירה או מה תגיד אחת הקורפורליות־הבחורות עליו – על בעלה. ודאי תרמוזנה אחר־כך… או בעיניהן תלחשנה. סמלת זו, שזיו נעוריה עוד עמה ותסרוקת עשוייה, ודאי תצא להכיר את האורח. קורפורלית לא תתאפק גם היא לרדת במדרגות של חדר־הנופש ולהעיר דרך אגב איזו הערה, כגון: האמנם הותרה הפעם הכניסה גם לציבילי עד “לבילט” ועל־פי מי הותר – – הסקרניות הללו, המתאווֹת כל־כך להצטיין, הרי מוכרחות הן להעיר דבר־מה! – אך לא איכפת לה – כי הוא בא ואין היא מרגישה בפניו העיפות – בלבה היא שמחה.

– נלך קצת. – היא מציעה ומצטחקת.

– או שמא עיף אתה, כי אז תנוח כאן. – חוזרת היא ומציעה.

– לא. מוטב כי נלך מכאן ונתרחק מעט. הרי שעות החופש מעטות ובכוונה יעדתין לבואך.

כן רודפות הצעותיה והם הולכים משם ומתרחקים. בחטיפה החליפה את הלובן בחאקי היומי. את כובעה חבשה לראש כאנוסה ומיהרה ללחוש לו: נמאס לי כובע זה… ושבה והציצה לעיני ההולך עמה – האם הוא מבין… האם מרגיש… האם רואה ללבה? – הרי שנים רבות היו קודם לכן ביחד ואי־אפשר כי תשתלט זרות! היא מחרישה את הספק המתעורר ומתמסרת להנאה של הטיול הפתאומי. הם יורדים מעט בכביש ועולים במעלותיו – הנה יגיעו עד למנזר ויטפסו במעלותיו – זה כחצי השנה היא נושאת את נפשה להיות שם – והכל משתוקקות להיות – והפעם תעלה!

– שם נזירות… כה חביבות… כה ישישות… כה נקיות… – מספרת היא בהנאה ומביטה סביב.

יפה הדרך ויפה ההר מכאן. הבנינים העצומים שלצדם אך חלק הם מהנוף ההררי, אך על פיסת־שמים הם שולטים. למטה משתרעת העיר ירושלים – ובינה לביניהם שדות. מוריקים השדות סביב והעיר הומיה לבטח בשעה זו – בה לומדים ומהלכים, מתענינים וערים לכל – מדוע היא אינה ערה ואינה מתענינת בדבר? – היא מנערת הרהור זה, כי אינה רוצה עוד ברגע זה ספק. רגע הוא של בטחון – הבטחון חזר אליה! – ומדוע תשתרר בה אדישות – אדישות אל חולה שעזבה, אדישות אל המחלים? – אל החובה? – –

היא ממאנת לחשוב על כך. הם עולים במעלה של המנזר כאשר אמרה. שם באויר הצח, בשקט שיאפוף אותם – בין הישישות העמלות והנקיות – שם יתלבן הכל ויתברר… שם ייראה הכל פשוט, טפשי – נערוּתי. הכל ישוב אל מסלולו. – ומרוב שמחה היא משלבת את ידה בזרוע ההולך עמה – מתרפקת ואומרת חרש:

– רואה אתה צלקות אלו על השוק? הרי מעדתי ונפלתי מרוב צפייה לך – בושה!

– וסימנים אלו על הזרוע – התראה? נחבלתי…

– איני יודעת מה היה לי, כי בכל אשר אפנה אני לוקה. כמוני כנערה טפשה הייתי. כנערה בלתי־מנוסה.

ומביטה לתוך עיני ההולך עמה: האם יבין לרעה? – בינתיים הגיעו לתחומו של המנזר ושקט מבפנים לחומותיו. זקנה שוערת יצאה לקראתם וקידמה את הבאים במאור־פנים. מדיוטת־חומה נשמע קול ילדות רכות הגדלות גם הן עם הנזירות. שילחה אותם השוערת הזקנה בעינים עליזות לשביל ולקראתם הידדה נזירה אחרת צעירה יותר, עטופה אף היא בשמלותיה הארוכות עד לקרסול, וצנופה גם היא צניף אפור־כהה מעבר לאזניה ומתחת לסנטרה הדק. זו הקישה במפתח שבידה ונזירות קשישות עסקו סביב – כל אחת מהן בכהונתה: האחת בגן והשניה בבדק הבית מטפלת. פלונית בכה ואלמונית בכה. וצליינית שבנזירות עומדת עטופה ופניה אל האיקונין ולא פסקה מהתפלל. הרימה מורת־הדרך שלהם את סנטרה התמים למעלה ורמזה להם לבוא אחריה:

– הנלך? – שאל הבעל.

– נלך… לי לא איכפת… – השיבה האשה בעליצות.

כי נדמה לה, שמדי לכתה וחדרה יותר אל המנזר הלא־נודע, – רחב לבה והמחנק שחשה כלא־היה. הנה הגיע ריח הלבונה אל מול אפה – והיא עלצה לריח המוזר. נשקפו האיקוניות המוזהבות והמוכספוֹת, על ראשיהן הדקים־האלכסוניים ועל עלילותיהן המצויירות בתום, והיא התפעלה בתום לבה: מה נאה הכל! – עד שהגיעו אל המדרגות של מגדל הפעמונים והביטה כלפי הצריח השפוד, הפטירה: נעלה – ויחלו לטפס שניהם בסולם הלולייני, כשמורת־הדרך הנזורה מארץ־החיים התישבה בחיבוק ידים ובענוות־רוח למופת להמתין עד אשר ישובו.

– עלה נעלה! – משכה אחריה את הגבר בלי לאות במדרגות המרובות לאין שיעור.

– עד לקצה שאי־אפשר עוד לעמוד בו מפני הרוח הפורצת ומטיילת במרום – א־הה! –

היתה חזקה הרוח והיא צרבה, טרפה את הפנים. מהרים נמוכים יותר ומבקעות עלתה הרוח – מים אל ים נשבה כאן במרחב. והעיר ירושלים השתרעה כעת למטה ופעמוני־מתכת כבדים היו תלויים עליה, רתוקים וכבולים לבלי־נוע עד יבוא קץ למלחמה הגדולה – רק הרוח היא שנהמה במתכת הרתוקה בצליל בלתי־נשמע, עמום; רק הענבלים הקשורים לחשו: עתה רתוקים אנחנו… עתה שומעים רק תותחים… אבל יפסיקו תותחים את דיבורם ונתחיל אנחנו… שוב ינוּע הענבל – בו־ו־ום… – ולא נעו הענבלים אף ניע, רק הפלדה המתה: ה־מ… מ…

– ה־א־א־ – שוב נשמה ושאפה כממלאה אויר את ריאותיה – לו נגמר כל זה!… מאחורי אנשים נמקים… חולים צפויים למוות… חיילים שנספו בקרב… לוא נגמר כל זה – כי פה מרחב! – מפה רואים חיים נולדים ולא חיים נוטים למות –

ההבין הגבר ללבה, ראה למתרחש בו? – אולי לא חל ולא הרגיש כאשר שבו וסובבו במדרגות הלולייניות חזור וירוד למטה, שם המתינה מורת־הדרך בחיבוק־ידים. התחרטה האשה בו במקום: שמא הגזימה ואך את חולשתה ורפיונה גילתה? – סוף־סוף היא חיילת ולה נהיר מצב־רוח זה, אשר לזולתה חידה הוא. לכך ירדה כשולת־רגל וצרובת־לחי ושוב חינקה בה את הפקעת שבקעה לצאת מפיה. הם חזרו כעת – על פני קבר נזירה שירתה את אבן־הפינה של המנזר וקבר נזירה שניה שנרצחה לפני שנים רבות במקום זה – הנה יצאו את החומה – תם הטיול וייפרדו.

האם גוללה מאום מעל לבה ומעתה יוקל לה? – חשבה בלוותה את ההולך מעמה ובפנותה כעת לחזור אל בין הארנים אשר עם ה"בילט" הצבאי שלה. לא… לא גוללה מאום… ולא רווח לה… שוב עברה הסמלת הצעירה שגווה חסון ומביע מנוחה גמורה. פה ושם חלפו קורפורליות זריזות. עברו גם שתים או שלוש מחברותיה לשירות, ששערן הכסיף כבר פה ושם והן אומרות לה: פניך צעירים… לך טוב… היה לך ביקור… טיילת… – אך היא אינה מרגישה בטוב. חלקלקים מחטי האורן שיבשו והצטברו על הקרקע. בולטים סלעים בחשיכה ואינם נראים עוד בעדה. אך היא מרגישה בכל – כענבל זה של הפלדה אשר כבלוהו לבל ינוע כל עוד תותחים שרים – לו נגמר כל זה! – הספיקה אך ללחוש ולהאנק כפלדה של הענבל שהמתה לרוח במרום.

ותדע כי גם אנקתה היא כבולה.

לר.

בעבר הרחוק קנה אך פעם אחת פרחים – ורק כעת בהזכרו הבין מה נהדר היה המעשה. בוקר־שבת היה של יום קיץ חם, עת לא יפרחו עוד בשדה פרחים ואשר פרחו קמלו. הלכו בדרך מכוסה אבק לבן מחום, עת כל שער של חצר סגורה מבחוץ ואין יוצא בה או נכנס. היתה גם אז שנת־מלחמה קשה, בה לא היו מצויות פרוטות בכיס שלו, של בני גילו, אף בכיסם של גדולים ממנו. היו אז ימי־מחסור ודלדול כה נאמנים, שכמוהו כרוב בני־גילו – נעליהם היו מצפצפים, חלקי עור הציצו – חורים מחפירים נראו בעד כל האשנבים – ואף־על־פי־כן קנה קנה – פרחים! –

בחבורה גדולה וצעירה הלכו ויצא לו, שפרש מהחבורה הצדה עם בת־לווייה נאה. עברו מהחבורה והלאה ונטו הצדה, נכנסו בין חצרות כפר מלבבות ושהו שעה קלה. שוב לא זכר אם אמר דבר או אולי שתק, אך זאת יזכור שבת־הלווייה הציעה בקול מיושב ומשכנע – דיברה חרש ובקול רוטט על הפתעה שיש להפתיע את חבורתם בבוקר זה, שכן יצאו לבלות היום שעה ארוכה בין ירק עצים גבוהים… שם יטיילו, ישירו, יתבודדו מעט – ומן הראוי להביא שמה פרחים… ישמשו הפרחים אות לרעננות של הטיול בין העצים, לרגש האחווה המפעם ביום כזה בחבורה, להערצה המסותרה שירחשו לבבות צעירים לטבע – למלכות הרגשות כולה.

נאות לה – לבת־הלווייה הכבירה ממנו בחינה ובדבריה והביט אובד־עצה אל חצרות הכפר סביב. שם פרחו פרחים רבים ולוהטים בחום – מעבר לגדרות – אך כיצד תשיגם ידו? – הניע בראשו לאות הסכם, אך הרגיש כי נתחייב לכלימתו בדבר שהוא למעלה מיכלתו. אותה שעה קילל חרש בלבו את נעליו הממורטטות וציצית של גרב שהתנקשה לבגוד בו ונכנס כאחד ששד כפאו לחצר הנאה שבכולן בשפעת פרחיה, בלי לחשוב עוד מה הסכום שבכיסו.

הוא סמך על נס ויותר ממנו על נעימתה של בת־לווייתו הנפלאה, על תוי פניה הישרים והתפוחים קצת, על חיוכה המשדל בפשטות תמימה ובעיקר על רצונה העז, על תשוקתה הנחמדה להפתעה – והיה ברור לו, כי תשוקה זו תנתן לה – ויהי מה! – נכנסו בעד הפשפש לחצר זרה – ושדה פרחים דמם לעיניהם. שפעה – עין לא ראתה בחוץ! – סגול, כתום וארגמן בעלעלים ובעלים, בכותרות, בניצנים ובפקעים – וריח ניחוחם הקטיר ונח עליהם בלי־נוע. הביט בכה ובכה נבוך – מה הפרחים אשר יבור, מנין ייקטפו ומי יחליט? –

– מאלו נקח. – הצביעה בפשטותה המשכנעת בת־לווייתו התמימה.

כאשר הביט אל כיוון ידה, הבין כי לוורדים כוונתה. כי מעל לאשבולים הסגולים והכחולים ומעל למשזר של הצבעים המסנוור בחום היום התנשאה המלכה – הוורד. ולא לוורד הלבן היתה כוונתה, אף לא לוורד הכתום והנוקשה אשר יש ועליו סגורים עליו כשקצות שוליהם כבר משחירים – לא לוורד הפתוח שאבקניו שמוטים מהכותרת בעצבות של כליון קרוב, כי אם לוורד הצהבהב כעין התה, שכל עליו חיים ואין רבב עליהם, שעטופים הם מסביב ומלופפים ברוך ורק עלה תחתון שלוף, כדי לגלות אך טפח מהדר־פריחה.

– ולוא מאלה… – נענע בראשו והיה חש כי להט הבושה מציף את פניו בחום, כחום השמש הבוערת מעל לראש.

אינו זוכר עוד כיצד נקלעה לידו אגודת וורדים חמים, אך עובדה היא כי נשאה בזהירות, כמשתדל לעטור בה את ראשה של בת־לווייתו והוא שמח שמחה משונה על הרעיון המפרכס בלשונו ומחפש לו ביטוי:

– כוורדים האלה כן ראשך היפה… – גמגם ואמר וסלד, כמסיח מלב את הנעל שהיתה פעורת־פה מלמטה ואת ציצית הגרב שהתנקשה לבגוד בכל רגע ולהלבין את פניו נוכח העצים הירוקים־הגבוהים.

יותר מכן לא יזכור… אך עצים גבוהים וורדים וראש בת־לווייה, כשהוא עצמו כבן־מלך עני, ההולך וניזון מהפקר עד שובם לחבורתם הצעירה… ועברו השנים – ושכח. פרחים רבים ראה מאז בחלונות־ראווה. פרחים רבים קנה ושלח. אף יש אשר קיבל פרחים, אך האשכולות הצבעוניים הללו, בין שהיו פורחים בעציצים עטופים ובין שנעטפו ונגזמו במספר אל גליון הניר השקוף, – לא הרעידו את לבו ולא הפעימו את רוחו – כסחורה היו גם הם בעיניו – כאחת הסחורות העוברות לסוחר בחנויות העיר הגדולה.

– – והגיע היום. שוב יום־קיץ כבוש, כשערב רטוב ואפל מתחיל להחשיך על פני עיר הומיה. נדומים הרחובות בזה אחר זה ללא אור ומאפילים הבתים הרמים המשכנים את הבריות. הפעם – בודד ללא חבורה עליזה וללא בת־לווייה שפרשה בצדו ודיברה על אזנו בנעימתה הרוטטת. הפעם – בדידות וצפייה לא־מדעת לדבר־מה שיבוא וילטף את נפשו. ישב במקומו שפוף ומצודד, בלי שישגיח ביושבים מסביב ובלי שהללו השגיחו. הכל עסוקים בשלהם וגם הוא תלה את עיניו בנקודה: תבוא – לא תבוא – ולבש אכזבה מכוונת, אדישות שכיסתה על פניו כמסווה.

ספל־הקפה עמד ריק מתכנו לפניו וציורי העתון לא משכו את העין… גם בהם תותחים ורובים, גניראלים ועשן הפצצות המתפוצצות בשדה – – כן הרהר בלי־משים ונזכר זכר עמום מה דומים הימים: – מלחמה בעבר, בהווה – יש איזה דמיון. כן התרקם במוחו אותו זכר עמום ולא ידע עוד לאן יוליכהו – עד שנכנסה – והוחוור לו.

לא ראה בעיניו, כי הרגיש. אולי במכוון היה כלא־רואה, אך ידע את הדמות הבאה. בין המסובים הרבים עשתה את דרכה ועיניה חיפשו: האמנם טעות טעתה קריאה טליפונית או שמא שגיאה כאן יצאה? – וכאשר מצאו העינים – הצטחקו מקרוב, עוררו בלי־משים את ההרגשה המשמחת: מה נפלאות העינים. –

ועדיין לא הזדקף בגשתה. או אולי במכוון נשתפף עוד יותר, הקדיר את מסווה האדישות על פניו, לא הרים את עיניו המצפות. אף לא העיר הערה על השמלה המצויירה שלבשה – מצויירה ציור קל ועליז שהוסיף להבהיר את חיוך עיניה החם. – חיכית? – שאלה וישבה בפשטות.

הניע בראשו לאות הן.

– הידעת כי סוף־סוף בוא אבוא? – שבה וחייכה אל פניו.

– לא ידעתי. – ענה בהתגלות־לב קהה כלהכעיס.

– שמא רצית לחכות עוד מעט וללכת? – הוסיפה וחיממה בצחוקה.

– כן חשבתי. – הודה ומיאן להסתיר את המחשבות המשונות שרחשו במוחו על בואה.

– ובכן טעית – הודה. – שחקה בתמימות ופיזרה את מסווהו, השתדלה לפזרו בשמחתה הגלוייה.

צחק, התאושש והזדקף גם הוא נכחה. הציע לעבור למקום צח יותר. סקר אותה – את פניה – כמו לא שבע מהביט. וכל אותה שעה – רחשה במוחו איזו מחשבה נסתרה: איך אגמול ובמה? – והמחשבה כמוסה ונחוצה עד מאוד. היה מביט לעיניה הפתוחות לרווחה וחושב: עד מה הן פתוחות וחומות ונוצצות מברק – האמנם למענו נוצצות? – היה מסתכל אל ציורי השמלה הקלה והוגה: מה עליזים ומשובבים את העין הציורים האלה – האמנם למענו נבחרו? – ראה את כף־ידה המושטה מקרוב ותמה: מה תזכיר כף־היד? –

פרחים! – קפץ כמעט ממקומו והוכה תמהון. אותם הפרחים – פרחי־הראווה הגדולים – שוב החלו חיים לנגד עיניו… לא סחורה עוד היו ככל הסחורות, לא צבעוניים כדי למשוך כל קונה – כי חיים וצבע בהם ולשון ממללת ודבר לא יביע שום פה בעולם – כי דבר־סוד הוא: פרחים – הלכה וגמלה בלבו ההרגשה הטובה, שנמצא לו ניב חי ומסותר. הוא ישב וישתוק… ילבוש מסווה על פניו. הוא ישיב את עצמו שפוף משנים וחכמה – אך הם, הפרחים, ידברו…

והחליט: אקנה לה פרחים…

כן הלך בצדה ונפרד מעמה – ודבר־סתר עמו שלא ביקש לגלות. לא ראה את פניה בחשיכה מסביב ורק לחץ את ידה לפרידה, החזיק בכפו את האצבעות הדקות כמרגיש הרגשת־נצחון מיוחדת: מצאתי – ברקאי!… אקנה פרחים ואשלח – ויהיו הפרחים כעיניה חומים וגדולים ויהיו כמוהן חלקים כקטיפה ויהיו הפרחים חיים־רעננים כציורים שקישטו את השמלה שלבשה בערב־הקיץ הזה. כן נפרד והלך במעלה של הרחוב, אפוף החשיכה הרטובה של ליל־קיץ וליל־מלחמה בעולם, עת שורר המחסור וסכנת־הרעב צפוייה ומגור שולט מסביב.

לא גישש בחשיכה, כי הכל היה מחוור: יהי אשר יהי – אקנה לה פרחים! – ולו תהיה הערב חבוקה בידי זר – ולו תסיח מחר מלבה את זכרי – גם אז אקנה ואשלח – כי היא הזכירה הערב לשון נשכחה. את לשון הפרחים המיוחדת הזכירה.

היא – שלא האמינה עוד בעצמה ובזולתה, האמינה בפרחים והם האמינו בה. ולכן מדי עברה עם בוקר מחדרה בפסיעה קלה על פני ביתה, יפול ראשון מבטה הצדה – לפרחים. לאגרטל, לקנקן החרסינה, לפך החרס המעומדים בכל פינה. והרגש תרגיש מיד כיצד עמדו בלילה הפרחים: האם קמלו או שמא צמאו למים, כי שכחו אתמול למלא את מחסורם; האם הסייפנית נפתחת והגודציה אם דהתה או אולי לוע־הארי הרך והפרפרי נפגע מצריבתו של החמסין – תחוש בזאת ולבה ידובב אליהם, כדובב אל נפשות חיות.

אז תנענה אצבעותיה מאליהן – זריזות־פזיזות בעבודתן – והיא אוספת את האגרטלים, הקנקנים והגביעים עם הפרחים אליה ותעשה בהם את טיפול הבוקר הראוי. מהאגודות שבידיה נושרים אז גבעולים קמלים וירק־עלים נשלך; מתחת ללהב הסכין שבידה נושרים קצוות עבים של הגבעולים החזומים וכן תחזור ותזקיף אותם לקנקניהם. מודדת בעיניה את הגבעול ואת עליו, בוררת בזריזות בין המאריך לחיות לעומד לנבול – והאגרטל, הפך והקנקן עם הפרחים אשר בהם חוזרים לפינותיהם לחיות.

“מדוע ורדים אלו נזדרזו להוריד את כותרותיהם?” – תפתח בהרהור קל את “יומן־הבוקר”, בהורידה את רגליה היחפות על הרצפה. והיא מסתכלת בוורדים הכתומים האמורים כחוקרת לסיבה, מציצה לזכרונה בקמיטת מצח אפיינית לה ובלי מצוא כל טעם לקמילה – מניעה בעקשנות בקדקדה וצומדת את שפתיה. אז ייראה לעין כי יש אופי עם אשת־הנעורים הזאת, שזקפה בינתיים את תסרקתה למעלה והשכיבה את קווצת השער הצדה מ"השביל". יש עמה אופי – והיא מסרבת להסכים לקמילה הזאת! – היא נוטלת את הוורדים לתוך ידיה בהחלטה אכזרית כמעט ומטילה אותם לתוך אמבט של מים: "חיה תחיו – " – לחשה היא עליהם ומניחה אותם שטים…

“מה הוא פשר הסגול שבסייפניות האלה – סגול שאינו מצוי?” – שוב תהרהר ביומנה – יומן־הפרחים שבביתה.

ויש טעם לדבר, כי מאמינה היא בכל לבה שצבע הפרחים תלוי ברצון ובכוונת שולחם. אילו כיוונו כל השולחים לדעתה היו ודאי שולחים לה “גרבּרה” ארגמנית. כן החליטה בלבה מכבר, כששפתיה נצמדו בקמט מרירות, כי פרח זה עדיף עליה. עליו מפוצלים – דקים, גבעוליו ענוגים מאוד ואף־על־פי כן יש בו עריצות העשוייה לדרוס לבו של גבר… ובכוון השולח לדעתה תעמיד את הקנקן עם הפרחים ביד בוטחת בפינה אשר ליד הראי, עם פינת הנוי שלה, כשהם ניבטים משם ומתמזגים עמה – עם בעלת־הבית ורצונה – ואין שליטה במחיצתם לרצון של זר.

“אתם פרחים שלי.” – תאמר בשעת בדידות כזאת ונעים לה מאוד, אך גם קשה מאוד ובפנים לבה תחוש געגועים: “לוא התערב רצון של זר וכפה את עצמו עליה!” –

– – אך משום־מה עולים ומשתלטים ימי־כניעה רבים – ימי מעבר… הכל עושים את רצונה ובצנעה ממלאים אותו. מעריץ נסתר שולח “גרבּרה” בלי חתום את שמו. מאוהב גלוי שולח מפרח זה גם הוא ומצרף פתק רמזים אליה. “קשר” קיים מודיע על ביקור קרוב ומקדים פרחים אלו לבואו. הכל מציית לרצונה בתקופה זו… בכל – העלים הארגמניים הדקים כשערות… מסביב לה – הגוון המבשר אך עריצות… והיא מהלכת בביתה בפסיעה עצורה וחרישית ומכווצת את צפרניה הארוכות והשרוקות, נכונה לתקוע את חודיהן בבשר כפה וסולדת בעיניים מאויימות ומגוחכות:

“המ… – תחזור ותלחש לעצמה – אך כניעת בוז… אך ציות מוג־לב… אך התמוגגות פושעת… פוי! מה מפונקה אני!” –

ויש אשר יופיעו פני מכר חדש – והוא מודיע: אין זה מדרכי להכנע ולציית דוקא. רצוני – אני שולח לוע־הארי, רצוני – אני שולח אחרים, כי יש פרחים אצלנו ועדיין לא מיצה הפרח האחד את כל רחשי לב האדם… אז תביט בעיניה הגדולות תמהה: מה?! – אז תתעוררנה בה התרגזות וסקרנות. אז תהלך מפינה לפינה ושוב תלחש כלפי עצמה: הרי זה אינו נכנע – טוב… הבה ונראה… הבה ונראה… והיא מתחילה עוקבת בסקרנות אחרי הפרחים שהוא שולח: ורד וגודציה… צפורן ולוע הארי… שום כוונה ברורה, איפוא… שום רמז דק… – אך אהבה פשוטה היא! – ומורידה את ראשה באכזבה.

כי אינה מאמינה עוד באהבה פשוטה. ושוא ידברו אליה פרחים שונים, אך שוא יפייסו וישדלו את דעתה. היא מעדיפה לעבור ולקרוא מעל הפרחים ברורות: איש זה מה רצונו? – שולח זה מה כוונתו? – ודאי שיש שולחים מנוסים מאוד, אשר אינם מעלימים את מחשבתם או רצונם, כאשר לא יעלימו את מבטי עיניהם בשבתם בבית־קפה. לאלה תשיב גם היא גלויות במבט עיניה: תשחק בהן, תחייך, תמשוך, תבטיח להנאת עצמה ולהשתעשעות עצמית. אך בהיותה לבד, תצית סיגריה בחתף, תקמט את מצחה קמיטה דקה ותניע בחטמה הגבנוני־השמי המובהק: מה אני רוצה בעצם? – מה אני רוצה? –

אז תעבור על פני פרחיה כחוקרת מפיהם לאשר תרצה. אז תאמין בהם ובאותותיהם אמונה עיורת. אז שואלת היא אותם והם משיבים מכל פך, קנקן ואגרטל – עד היות השיחה כללית בכל חדרי הבית: לשולח זה אל תאמיני כי כוונתו רעה… על שולחנו אנו תרחמי, כי נפשו יוצאת אליך… בשולח זה תהיי זהירה, כי פגיעתו תהיה רעה… אשר לשולחנו אנו – עליך לגמור ולחסל מהר, כי מסוכן הדבר מאוד גם לו גם לך… וכמו למען בדוק אם אמת בפיהם – היא בוררת ומקצצת, גוזמת ומחליפה את מימיהם ואחר־כך בוחנת בעיניה כשואלת: אמת דיברתם אלי או כיזבתם?

“אמת דיברנו…” – נענים לה הפרחים המחודשים.

“אמת ואתם תשובו לחיות עמי?” – תשאל.

“אמת וחיה נחיה עמך, כי את יודעת את נפשנו”.

“וגם אתם, הוורדים הענוגים, שבתם לחיות?” – תרכן אז על אמבט המים ותשלוף את הגבעולים הדוקרנים אחד אחד בסקרנות.

“נשוב לחיות גם אנו, כי לא רצינו לקמול עליך…” – עונים לה הוורדים.

ונפשה מתמלאה חדוות־אמת. כן חשבה וכן היה. את האמת סיפרו לה הפרחים. עתה תחסל. עתה תגמור… עתה תשוב אולי להאמין באהבה פשוטה? – להרהור זה היא מתרגשת ומחייכת לעצמה. פניה נעשים שקופים לפתע ועל ראשה עולה מעין אור חדש: אהבה פשוטה – איה?… האם לא תכזיב?…והיא נגשת ביראה כמעט אל קנקן של לוע־הארי המתגוון בשלל צבעים נהדרים – – נגשת ונרתעת לאחור: הנה־הנהי אהבה פשוטה! – קמל לוע־הארי שנשלח אתמול! – נצרב מיד מנשימת חמסין אחת ואין לו תקנה! – ושריטה חדה שורטת בלבה.

לוע־הארי מחריש. גבעוליו מוטים למטה משפתי אגרטל כמבויישים. אמנם עמדו באשבוליהם בחלון פתוח והרוח החמה באה וצרבה. הם שתו מהמים בכל מרצם ומאודם. הגבעולים שאבו ולחצו את מי השתייה אל־על – אל הפרחים הפרפריים המגוונים – בלווית צו: אל לקמול עד הרגע האחרון! – אך החמסין הוסיף לצרוב ויד לא הושטה להגן עליהם. בעלת־הבית ישנה היתה ולא נתנה את דעתה כאשר כלתה אליהם הרעה – האמנם לא תצילי?! האם לא תרחמי?! – איך נרים את עינינו אל פני שולחנו והוא אוהב פשוט? – כן מלמלו מלמולים קמלים וחיכו בחרדת־לב לתשובתה – שמא תציל? – –

– אציל. – הפטירה בשפתיה.

– אנסה להצילכם. – החליטה פתע וזרקה את הסיגריה מפיה המצומד.

– אטילכם במים ונחכה, נמתין לאשר יבוא. – פסקה ועשתה כאשר החליטה.

לא היססה ולא הלם לבה שמה תיכזב.

והטילה את לוע־הארי למים. לא הרגישה בלבה ספק. להיפך: התלבשה בוטחת, אף הוסיפה קצת פרכוס על הנהוג עמה כל יום. פרכסה את לחייה, שטפה את עינה, הסתובבה סחור־סחור ואמרה בקול: אני יפה היום! כן קמה ויצאה לרחוב אף נעלה את הדלת אחריה. כמעט הסיחה את דעתה מהפרחים המושטים במים, כי את שולחם רצתה למצוא… הנה נכנסה למקום־ציבור נהיר לה, וסקרה סביב – נגשה לפלוני ולאלמוני ממכריה ושאלה בשחוק: אתה שלחת? – האם אתה? – ותהתה: לאו… מי כאן אוהב פשוט אשר ישלח פרחים כאלה?…

שוב נבוכה כאשר לא נבוכה מכבר. שוב הביטה לצדדים. מי יודע – אוהב פשוט מה מקומו… ומה מבט יביט אליה – הרגישה את עצמה הפעם מהוססת. הנה ניסתה עוד לקרון בעיניה לשמאל – ונענתה באלם־פה: לא אנו… לא אנחנו… אין אנו אוהבים פשוטים… פרחים אחרים אנו שולחים – פרחים שכוונותיהם גלויות ורמזיהם גלויים… שוב אין אנו עוסקים באהבה.

הפעם חזרה כפצועה אל ביתה ופתחה את הדלת ביד רוטטת. עברה על פני אגרטלי הפרחים המעומדים־הזקופים ורגליה מיהרו אל אמבט המים. כופפה את גווייתה הגמישה על פניו עוד לפני החליפה את שמלתה, התבוננה אל המים בעין שקופה ולחשה: עוד חיים?… עוד חיים?… ומשתה את הגבעולים מן המים והרימה את מכבדי הפרחים שכבדו. נערה מעליהם את המים ובדקה אחד לאחד: עוד תחיה… – לחשה כבר בכעס – עוד תחיה… תשוב עוד לחיות…

ולמחרת – ראשון מבט עיניה נפל לאותה פינה: אמנם חיים הם! – וכאשר הורידה את רגליה מעל מצעה, לבה צהל: הם חזרו לחיות! – היא מיהרה להתלבש, כי הפרחים הזקיפו להפליא, המוטים והקמלים שבו ונצבו – האח! האח! – מיהרו ידיה בפרכוס. האח! האח! – נזדרזו אצבעותיה בסירוק – וכאשר צלצל פעמון ביתה שוב לא נפעם לבה, אלא בנחת נגשה לפתוח, הזדקפה ואמרה לבא:

– אוהב פשוט, אם איני טועה… המ… כן… פרחיך הזדקפו… – וצחקה צחוק עליז ורענן כנערה.

בשעת־בוקר של יום זה התכנסו יהודים לבנין־האבן של הקרן הלאומית בירושלים, כשהם מרוננים למשב הרוח, שנלחמה בעננים קלים ופיזרה את רסיסיהם הראשונים מהגיע עד לארץ. מלאים חדוות מצווה הם התכנסו תוך צפייה לתור את קרקע הארץ כאשר הובטח, ומתוך שהשעה קצרה להם תקעו כף אלו לאלו, התהלכו אנה ואנה, פרשו ויצאו את הפרוזדורים והטרקלינים ושבו ונכנסו כשהדוחק הולך ורב. היה נדמה, כי על הפנים הצהובות מחדוות בוקר ועל תנועות הגוף המאוששות מתכונה בלתי־מצוייה קרנה אך מחשבה אחת: לו תמהר לבוא מצווה של ראיית קרקע הארץ לידיהם – ויקיימוה… שלוחי מצווה! –

ועד לקהל מגוון זה מאנשים שפרקם נאה – עבדקנים, זלדקנים או עסקנים לאומיים רכי־המגבעות – הגיעו גם נדב וצרוייה. הללו אך מקרוב נודעו איש לרעותו והגבר היה עדיין כתוהה על סודות הווייתה הנאה והקלה של האשה. בלכתה עמו הרגיש מעין הנאה מחינה הרב, אך בה בשעה היה חובטו גם הרהור רע והרה־ספק, כלוחש לו חרש: מה, על צד האמת, הוא יודע מסוד הווייתה? ומה יכיר מתחת לקליפה דקה זו? מנין שאין עבר נגרר וחוצץ ביניהם בלי שייראה לעין – עבר שלה שאין בינו לבינו ולא כלום?… גם עתה, בהקלעם לתוך קהל הנאספים, הרגיש בחבטה זו.

אכן, צרוייה, כאשר ניחש, היתה למרכז הכל. עיניה התלחלחו באותו לחלוח הברק, שכה היטיב למשוך אליה את לב הכל. מעברים מיהרו להושיט לה יד ולברכה לאמור: “גם צרוייה הנאוה עמנו בבוקר זה”… “אין זאת כי השמש תלך עמנו והעננים ימוגו, והרוח תהיה כלא־תהיה… ח־ח־ח!…” והדברים אפפו את צרוייה מסביב כדוק, עד העלמה כמעט מעיני נדב. אף הוא הפטיר שלום, או ברך מהפה ולחוץ, אך השעה ארכה לו מאוד בין הקהל, והיה נראה לו כי השמש המשלחת את חומה בעד לרוח הרטובה, במזיד עושה זאת, כדי להקדיח שמחתם של יהודים.

הנאספים נתכנסו ובאו עד לאחרונים שבקרואים. גם המכונות נכונו. הכל נחפזו להתכנס אליהן ולתפוש להם מקום בעוד מועד. גם צרוייה היתה עולה מכבר אלמלא נדב שעיכב אותה. רגע אחד היה נדמה לו, כי הדוחק מרובה, ורגע משנהו היה מוצא עילה אחרת. כל אותו זמן היה כמתכוון לדחות את השעה, בה יצאו לנסיעה זו, שכה ציפו לה. ולא עוד אלא נראה כמו ניטלה ממנו באחת שמחת הצפייה והיה נוח לו שלא לנסוע כל עיקר נסיעה צפופה זו מאשר לנסוע.

– נעלה! – שרבבה צרוייה את שפתיה בתנועה הידועה רק לה.

– ניחא! – הפטיר נדב רפות, וכבש דרך לשניהם.

– אל נא נפרד, אלא נמצא ביחד! – שבה ולחשה לו על אזנו.

– ככל שהדבר יהיה אפשר! – השיב, וחש טינה כלפי עצמו על הצינה המתגנבת לדבריו.

וכאשר עלו לבסוף גם הם אל המכונה, והוא הלך לפנים בין ספסלים תפושים, הרגיש בחוש, כי צרוייה נשארה מאחור; נתעכבה – כי עיכבוה. פלוני קם והציע לה מקום לשבת, ואלמוני ביקש להחזיק את מעילה – הכל טרחו להנעים לה את דרכה, אף שהיא עצמה נשארה מעומדת בצד כלונס, בדוחה ועליזה. כדי להניח את הדעת של המחזרים אחריה, חייכה, החליפה דברים, לקחה שבי, כדרכה, את לבות כל הנוסעים, וסרבה להענות להזמנותיהם. “כן טוב לי” – טענה – וקלות־ראשה משכה אליה את העינים מסביב.

“אף אתה אל תעמוד זועף”… – חייכה בעיניה הצוחקות לצד נדב – “אל נא תעמיד פנים סרות, כי טוב לי”…

והוא, אף שנהנה גם הוא מקלות־ראשה, היה מפנה בכוונה את מבטי עיניו בעד חלונותיה המאובקים של המכונה אל מראות הדרך שהחלו להגול משיצאו מחוץ לבנייני העיר. דרך זו ירדה תחילה עם מדרון ההר, והקירות שבצדה גבהו ונעשו תלולים מאוד. החלו הטרשים להלבין בעצב, ונראו מחשופיהם של דירוגים הרריים עד למרחוק. כאדמה לא־חרושה מימים קדומים וכציונים לישובים שנחרבו בעבר רחוק, נראו ההרים הללו בעיני נדב, עד שתפס את עצמו בהרהור־ספק: “מה שמחה היא לנו, שיוצאים אנו לראות את אדמת הארץ – והיא צחיחה, והיא אינה נענית עוד לעמל ידי אדם, והיא קשה כאבן יבשה – האם תצמיח אבן?…”

נדב הרים את עיניו בזעף־משנה מעל הניר ההררי החרב חרבוני־קיץ, נשא אותן מעל צרורות האבן הלבנים שגרף הנחל המבתר תהומות, וכל אותה שעה הרגיש כי עליו להזהר מהתקל במבטה של צרוייה. מבט זה חי כעת וססגוני הוא – עבר נשקף ממנו, עתיד רומז מתוכו, בו בזמן שמסביב ציה ללא עבר פורח ורובד אדמה קשה שאינו מסביר פנים לקראת הבא. שקע נדב בדין־ודברים עם שני נוסעים מיושבים ונסתחף בשיחה של מה־בכך, כשהמכונה פנתה אל דרך בין עצים.

– – “מה ראית, בעד החלון?” – חקרה צרוייה במבטיה המאירים. והוא השתדל להניח את דעתה בתשובה נשמעת לכאן ולכאן:

– – אם אומר לך, שובבה, שצרורות לבנים ראיתי ושכבה קשה של אדמה צמאה – לא תשמחי…

“אני אשמח!…” – חייכה צרוייה בעליצות.

– כי אז אפשר שיש לך סיבה פנימית לשמוח. – הסתכל בה יפה־יפה והרגיש כי שלטונה עליו גדול.

“ודאי ישנה!” – הניעה בראשה לאות של הן.

התפלא נדב בפנים לבו והיתה לו שוב ההכרה, שליוותה אותו כל הימים האלה, כי תמונה נאה ורצוייה עומדת לפניו. ראש מסולסל על דרך ילד ומזדקר בשעה זו בקונדסות־מה, וטורי שיניים נחשפים שווים כשאין בהם חסר – נחשפים בשמחה רבה הנובעת מבפנים. שמלה לפופה לגו הדק, ולשמלה חולצת־נערה דקה. וכל־עצמה כפופה קצת לפנים ועם זאת זקופה. במגע יד נאמנה אפשר ליישר את הגו הזה, אך כיצד יגרש מעליו את העבר המציץ מתוך עיניה ותוסר המחיצה החוצצת ביניהם?… הרהור זה חזר אליו כאשר המכונה עמדה, והנוסעים נעו והחלו יורדים בזה אחר זה, וגם הוא וצרוייה ירדו.

– אף־על־פי־כן אתה שלי! – השמיעה בשקט על אזנו.

והוא חייך חיוך תמה.

– אף על פי כן אני שלך! – לחשה ביתר עקשנות.

והוא התבונן סביב בחשש, שמא קלטו אזני זרים שמץ מדבריה.

גם על כך התפלא לא מעט, שאינה חוששת להשמיע את דבריה, ואינה מהססת לגלות בתנועתה מאשר ירחש לבה. ותנועתה הרי דיברה כמיתר דק, וכל אשר אוזן לו יכול לשמוע; ולחישתה היתה רפודה קטיפנות רכה, עד שכל עין יכלה להבחין מיד… אילו כיווצה שפה תחתונה על גבי העליונה – אות בדוק הוא, שכעסה. או לו תפחו שתי הפקעות הקטנטנות מעל לגבותיה – הרי סימן מובהק היה, שמחשבותיה הפליגו באותו רגע למרחק… אם צל העיב את תווי פניה – הרי הופתעה איזו הפתעה אי־נעימה אלא שהחליטה להבליג עליה. אכן, הוא למד מעט־מעט לקרוא מעל פניה הדקים – ואף־על־פי כן נשאר עומד כבפני השער הסגור והכרתו אומרת לו, שעד סוף כוונתה עדיין לא ירד…

– הארד עד סוף כוונתך? – שאל בשחוק כאשר נגעו רגליהם בקרקע, ואחז בידה.

באותה שעה הפתיעו ממרומים טיפות מים בודדות, שתעו בנפילתן. הן טפטפו מבין כנפי הרוח המנשבת ופוזרו מיד – והחלו לנוצץ לנגד העינים מעל מחט אורן ואצטרובל יבש, מעל סלע שבכרם ומההר שמעל למקום עמדם. נתפכחו כל הנוסעים והחלו מרננים בקול: גשם עלינו!… מגבעותיהם נעו, כובעיהם הרכים זעו, אך חום־היום – חום ההרים – שם את פחדם לאל. כי נשארו זוהרות טיפות המים שאינן נראית לעין אי־שם במרומי אויר. אותה שעה משך נדב את צרוייה אחריו, ובהגיעם לשביל בודד אמר:

– רוצה אני, כי דבר לא יחצוץ בינינו, פן אתחיל לקנא באלו העצים.

והיא צחקה בצייתנות.

– רוצה אני, – הוסיף – כי דבר לא ייגרר כצל אחרינו.

וקמט העיב לרגע את פניה הדקים.

אולי נדחסו כבר השמים ביותר מהצפייה לגשם, כאשר חזרו מהמשעול ומכר צעיר חצה להם את הדרך. חצה – והצטחק בעזות עיניים, כשאמר: “מטיילים אתם?” – והם הפטירו: “כן!” הלה שב ומדד אותם בכוונה נועזת, ושאל: “האם על האדמה הזאת מהלכות רגליכם” – – – ונדב השפיל את ראשו באי־רצון, אך צרוייה השיבה בתוקף: “כן”! – ומיד הסבה את פניה. הרגיש נדב, כי דברים בגו ולא הוסיף דבר על האמור, אך משום־מה העיר בנעימה שווה לשנים: – הבו ונתכנס עם כל הנאספים, כי לראות את הקרקע באנו, לשמוע מה בפי הנואמים עליה. –

ופסע לפנים בלי הבט לאחוריו, כששני בני־לוויתו התנהלו כעת ביחד ובלי השמיע הגה, אף־על־פי שחש יפה־יפה, כי לפתע נתקפו הללו באיזו עצבנות, והמכר הצעיר אץ בזריזות רבה והחל מפצל לעצמו מקל מענף עץ עבות. שם נדב את עצמו כאינו רואה שצרוייה נעוצה אותה שעה במבט חד בתנועתו של זה, עד שגמר את פיצולו ונופף את הענף כאשר ינופפו במקל־דרך, נשען עליו ואמר: שלום! – ונעלם בין העצים… אך זה טיפס ועלה בפסיעה קלה עד לראשוני הארנים והנה נעלם מאחוריהם – וצרוייה עדיין מביטה ואינה מפנה את עיניה לצדדים.

– האומנם זו אהבה קודמת? – שאל נדב בשקט.

וצרוייה הניעה בכתפה…

לא הוסיף לחקור והטה את אזנו לשמוע, קלט דברים על הקרקע מסביב. מומחים השיחו שקרקע זו שלנו היא – קרקע לאומית – ורואות כל העינים, כי היא מצמיחה כבר עץ, כרמים משתרגים על מדרגותיה, וארנים נתערו על מדרוניה המסוקלים. מדוע יאמרו, איפוא, כי צחיחה הקרקע? מדוע יוציאו את דיבתה רעה?! – כן טענו המדברים והוסיפו: “אך זו צרה, קרקע זו כמוה כפיסת־היד, בעוד שכל הארץ מסביב – בבעלות זרים היא… לא שלנו”… נתפכחו כל השומעים מהרהוריהם ונעצו את עיניהם במרחב הרב, וגם נדב הרגיש כי מדובר בזה בצער נעלה…

– הקרקע… – נמצא מי שאמר – היא חיים, ובלעדיה אין לנו תקומה… הקרקע – נמצא מי שטען – צמאה לעם החסר אותה; אך גם העם צמא ורעב לה לקרקע… – ונדמה גם לנדב, כי הוא רואה המוני אחים נודדים כעת בחוסר־גג וקורת־צל, בעוד שבמרחב הזה חסרים העמלים החרוצים… האומנם גם כאן חוצץ דבר־מה בין שנים השואפים לברית־אמת, בין עם לקרקע, ואין כוח שיפיל את המחיצה הארורה מדורות רבים?! –

כן נצנץ במוחו הרהור מפתיע והפליא אותו בדמיונו לכל אשר הגה עד כה ורק בהביטו על המדברים סביב, על אחד חבוש קסקט וחטוף־לשון, ועל אחד צנום שדיבר צרודות, על אחד שטען בלשון נואם לפעולה, ועל ירא־שמים שנתלהב למצוות גאולת הקרקע – הבין, כי הללו, הוא ושאר הנוכחים, אחים הם לצרה – לעם נטול־קרקע ומשולל ברית עמה…

“אומללים אנחנו, כי נתוקים אנו מאם כל חי” – – – מצא את עצמו משנן פתאום משפט ידוע, והתבונן כי צרוייה שוב עומדת לימינו.

עמדה – אך ראשה המסולסל מופנה – לצד ההר. היה רוצה מאוד לראות כעת את שתי עיניה; אך ידע מראש כי יקרא בהן דבר מכאיב. יקרא בהן אילו דברים אשר קרו, והם סתומים ובלתי־מפורשים, כשם שלעולם לא יוכלו להתפרש דברים אשר היו, אך צילם נגרר… בו ברגע ירדה עליו עצבות והרגיש עצמו מדוכדך עד מוות: זו חידתה של אשה נאה – הגה; כמוה כחידה של קרקע זרה…

בה בשעה קרב אליו זקן, שאבריו חדים ושיבתו קלושה. כמו הרגיש בדכדוכו של אדם צעיר ממנו, ובא וישב אצלו, כונן אליו מבטים חודרים. תחילה כמקשיב לדבריהם של אחרים, ואחר־כך פנה אליו, מדדו בעד זכוכיותיו, תהה עליו בכוונה של אדם זקן. החל גם נדב בהיסח־הדעת ממודד את פדחתו החשופה ואת קמטי צוארו המרושתים ואת אברי פניו המחודדים ועטורים זקנקן לבן, והרהר בצער שאין לו ניחומים: “כמוהו אהיה גם אני עם השנים, וחיים שלמים עדיין לא רוויתי, וחיים שלמים מי יודע אם ארווה אותם?!” –

– יקר! – שמע לחש על אזנו – מה לך?

– לא כלום… – מיהר להתאושש. – אך זאת, שאדם זקן בא וישב אצלי והעלה על דעתי רעיונות שונים.

– ואף על פי כן במה הרהרת? – שבה ושאלה במבט נכנע, וכיוונה אותו מלמטה אל פניו.

– הרהרתי… – שמע את קולו משיב ביובש, ונרתע מדברי עצמו – הרהרתי, שיש אשר לא תקום הברית כפי שחושבים אנו לטוב.

– ומנין ריחוק זה לפתע? – הצמידה כתף דקה אליו.

– קרבה היא דבר שבצנעה – סינן מלה במלה – אך אין לה גילוי ברשות רבים.

הבינה – ונאנחה אנחה פנימית שאינה נשמעת… מה תוכל לעשות ועבר אשה אינו עשוי להמחות?… פיצול זה של מקל ומעשה הטיול בהר של מכר צעיר הזכירו… הרי גם אז פרחה האהבה… האומנם נבלה?… לשקר אינה רוצה; אף לרמות עצמה אינה יכולה. כל שפרח נשאר כמוס בלב, ולעולם יישאר כמוס בו… וגווה הדק נעשה צנוף ושפוף יותר, כאילו מוכן להתגונן בכל הכוח שניתן לו – להגן על עולמה שלה…

קרא כעת נדב בתנועותיה, גם בלי הבט אליה, כקרוא בספר הפתוח. הוא חש, כי גם כעת אוהבת היא את זה שעלה ללכת בהרים בטפיפת רגל צעירה. יתר על כן: הוא ידע כעת בבטחה, כי מאז הבוקר אהבה צרוייה את הכל והגתה אהבה לכל, מלבדו הוא. הגתה יקר לכל קהל המעריצים ששאפו את קרבתה, שיבחו את יפיה בקול והתחרו אלה באלה כדי להנעים עליה את נסיעתה… יקרו לה כוחם וכשרונם של גברים אלו להתחרות זה בזה למענה, שמחתם להסתכל בפניה בלי לשאול את עצמם: היאהבו הם אותה? – התאהב היא אותם? – כל האוירה הזאת, שהיתה מבושמה עד לשכרון־חושים נעים… וכן רחקה ממנו מאז הבוקר, ושוא כל החוטים שיקשרו אותם, לכאורה… “זרים אנו כעת!” – פסק נדב בוודאות, כשהוא מתכווץ התכווצות קרה, שאין עמה כאב ולא קנאה –

– מדוע? – שאלה…

ונשארה שאלתה תלויה אילמת באויר…

כי גם בחלל האויר הזה חל בינתיים שינוי עיקרי. האויר והשמים לא יכלו שאת עוד את החום הדחוס על ההרים ואת צמאון האדמה העורגת. לא רק מחטי האורן היו תופסים בטיפת הגשם האקראית ומזהירים בה כלפי על, אלא הנירים השרופים גם הם, וצרורות האבן שבנחלים העמוקים, התעטפו בעננים תוך צפייה לטיפת הגשם התלוייה. ונזדעף האויר בין השמים והארץ מרוב מתח, ושלח גלגל־רעם לפניו – אזהרה על העלול להתרחש!…

עם גלגל־רעם זה שהתפרק עליהם ממרחק רב בשאון עמום, הרגיש נדב כי דבר־מה מתפרק גם בתוכו. הוא לא כעס עוד, אלא ריחם. נזכר באדמות ההר החרבות והשכובות צמאות – והבין מה ערך הבשורה שבישר להם הרעם… בה בשעה נזכר גם בהמוני אחים הנודדים כעת בלי קורת־גג, והרגיש מה ערך יש עוד – לקרקע שתאמצם אליה כאמץ אם את ילדיה לאחר פרידה ממושכה… ובהביטו אל צרוייה מן הצד, גדל נחשול הרחמים בקרבו: גם זו, הנאווה והדקה, לא למלחמת־דברים צריכה כעת על חטאים שלא חטאה, כי אם להרגשה אחרת שתמלאנה רגש נצחון – ומה היא? –

למחשבה זו שככה רוחו מעט ולא הוסיף עוד להשגיח באשה. היא רחקה ממנו והחליפה דברים עם פלוני, שוחחה קלות עם אלמוני. יש ונתעלמה מעינו לשעה קלה ויש אשר שבה ונראתה לו מן הצד. גם הוא לא מיהר להפיל מחיצה זו שקמה ביניהם, כי לא חשב עוד שאפשר להפילה ביד גסה. הקשיב בינתיים למספרים שהושמעו על נכסי הקרקע של הקרן הלאומית ושוב לא היה לפלא בעיניו, כי הכל מדברים באותו דבר – בצפייה כמוסה לקרקע שוממה של עם נודד – “ברית מולדת”! – – שמע קול נואם מכריז באזני היושבים ועדיין לא נסתבר לו הענין.

כי בו ברגע חזר אליו אותו זקן וכונן שוב את מבטו החד בעד הזכוכיות של משקפיו כמו היו מבינים זה את זה: – מה דעת כבודו? – שאל באמונת־אומן מרגיזה של אדם זקן – האמנם עשוייה להיפתר שאלת הקרקע שלנו? – – והזקן עומד זקוף ברגליו המחודדות בעד למכנסיו ובזרועותיו המגויידות כשהן שלובות מעל לכתנתו הלבנה והמטולאה – והוא נוהר בעינו כאחד הנכון לקבל עליו לנטוע את כל ההר הזה מתפוח ועד אגס ועד כל עץ־פרי למינהו… אין הדבר חסר אלא הקרקע…

נדב משך בכתפו והפנה את מבטו לראש ההר, שם מעל “מזבח האבן” העתיק כימי אנוש על אדמה, שכן ענן – זה הענן הנושא בחובו הכל: את הגשם לקרקע או אולי תוחלת־שוא… את תשוקת הקרקע לפריון או היפוכה – שממה… את סוד הברית בין עם לאדמתו או היפוכה – פרידה עולמית – – והיה הענן תלוי ויורד אל בין כתפי מזבח־האבן הקדום, להזכיר לעומדים את דבר הגשם הקרוב.

– נחזור! – נמלכו הנאספים בדעתם והחלו מתכנסים חזרה אל המכונה.

באה גם צרויה מכיווּן נעלם, כשקמט לה על גבותיה השחורות. היא לא הלכה באשר רצתה ללכת, כי אם באשר רגליה הוליכוה – למקום שם ישב מכרה הצעיר והשתוחח בשוויון־נפש עם נשים זקנות מהמקום. הלה לא הביט עוד לעברה ולא ראה את הליכתה השפופה ואת עינה הנבוכה… הלה צחק צחוק קל־קנטרני, קם ואץ לפנים אל המכונה העומדת… הלה הכריז בשמחה: אשרי הממלט את נפשו והבל הספקות!…

בשקט ובאי־חמדה עלתה גם צרוייה עם נדב ונדחקה לפינה. ישבה ולא הביטה סביב, כאשר נדב ישב גם הוא ומיד החל לפנות מקום אצלו לחבר שלישי. מרוב הדוחק נאלצו להצטופף, וצרוייה לא מיחתה. היא לא פישטה את גבות עיניה, אלא הפטירה בטינה קלה: הרי רשאי אדם להקריב לשבת גם אלי… הרי רשאים אנו להצטופף מעט ביחד כדי שינח לשלישי… ונדב, שנזהר מהקניטה, העלה חיוך על פיו.

– במזרח – השתדל לומר בבדיחות־דעת – לא טובה הישיבה הקרובה אל האשה בתוך קהל… במזרח – חזר – זהיר הגבר המתקרב אל האשה בפומבי יתר, כי הבריות מרננים על כך…

ושתק. העביר את זרועו מעל כתפה שנשמטה. השתדל לרווח לה ככל האפשר.

המכונה נסעה כלעומת שבאה וחזרה עם אפלולית – לא אפלולית־ערב, אלא אפלולית שבצל ענן שקרב גם הוא לבוא העירה אחריהם, עם הרוח הנושבת, וירד עמהם מדי רדתם בתחנה. ירדו נדב וצרוייה תוך הרגשת צל הענן, ולא התבוננו כי קרבו לבוא עד לביתם, וכי עוד מעט יישארו לבדם עם עולמם… החששו מאוד מרגע זה, כי הציצו בגניבה איש לעיני רעותו – או אולי התחמקו מהשאלה הזאת?… על כל פנים, הסיחו את דעתם בפזיזות נפרזת מכל אשר ראו ושמעו היום.

– אני אקנה עוד כמה צרכים לבית. – הפטירה צרוייה בשפה רפה.

– לא, כי תנסי לנוח, ואני אקנה. – שידל אותה נדב.

ולא סרבה עוד. נכנסה לבית ופשטה את מעילה; ישבה על ספתה, כשמבטה תלוי נכחה; מצצה את הסיגריה שבפיה ושמחה שאין מפריע להרהוריה. תפחו כמה קמטים על גבי מצחה, ונענעה בראשה תנועת איום. נכנס נדב וישב גם הוא בלי אומר, ואף העביר בידו על תלתלי ראשה שנתפרעו.

– ואין בלבך עלי? – שאלה והתרחקה.

הוא הניע בראשו לאות לאו.

– ואין כל שאלות?

– השאלות לא תועילנה, ואין חובה להשיב עליהן. אילו באנו לשאול שאלות בלי סוף לא היינו מספיקים.

– ולא איכפת כלל, שיש הרהורי־עבירה בלב אשה? – שאלה ברוגזה עוקצנית.

– כעת לא איכפת. כי זרעי־בר מרובים נפוצים מהקיץ גם על פני האדמה הצמאה ואף־על־פי־כן – – –

נקטעה לשונו ולא ידע מה סוף הרעיון שרצה להביע.

גם היא הביטה בפליאה אליו.

האם שמעו את קול הרעמים שהאיצו ולא הרפו עוד מהגשם היורד – – האם שמעו את קול הדלף בעצמו שהבקיע בעד לאוויר דחוס וזרמות טיפותיו זלפו־קלחו לתוך האדמה המצפה – – קרוב לוודאי כי לא שמעו לרעש, כאשר לא נשמע לרוב על בואו של דבר צפוי. אך ריח המים כבר היה חודר מבעד לדלתות סגורות וקולותיהם של טפלים שכנים נשמעו מצפצפים על המים הזורמים. – צרוייה קמה ונגשה לדלת, כשעיניה תלויות בסילוני המים המקלחים בעזותם, גם נדב נגש אחריה ועמד בצידה.

– משונה הדבר, – אמר לה – כי יש אשר שכלנו לא ישיג את הרעיון המבוקש ויש אשר תיעדר מפינו המלה הנכונה, אלא אם יימצא לנו הטבע.

– ואז? – שאלה ולא הסתירה את עצבה.

– – אז בא הגשם וצמאון הנחלים נשטף. גם הנירים שנתקשו כאבן מתרככים והולכים… אז נבין גם אנו כי היסוד הגואל הוא – הפריון… זה גם מקור הכמיהה לקרקע אשר דיברו עליה יהודים טובים בשם עם נודד.

הבה אספר גם אני, כאשר סופר לי בספרים בימי־נעורי אני, על יער. עת ביום־חורף צונן, מעונן ובהיר לחצאין, נושאים עננים אוצרות רוח רטוב ומשיבים בו על פני ערבות־החול – ואדם יוצא לבדו לשוח. יסוב בין בתי־כפר שרויים בשבתון של מנוחה, יפנה את עינו באי־רצון מצד רצועת־הכביש שמרצדים עליה גלגילי מכוניות טסות, ותוך פסיעה קלה יעמוד על פני אפיק של גיא עמוק, יגיע עד לראשוני העצים של יער. יעמוד… יהסס שעה קלה בפני הגזעים הדוממים־הדובבים וייכנס ביניהם.

מעתה – שוב אין מפלט לאחור ואבד מנוס מהאדם. חזקים מחומה בצורה העצים הללו. כמוהם כקיר אטום – הם והחלל הריק שביניהם. רק העלים המאוושים ממעל וצמרות קלושות ונטרפות ברוח – – רק גבשושיות של חול נעוצות אלפי נימים של שרשים חומים. רק בקעות קטנות וחטוטות בין הגבשושיות הללו. פחד ובדידות צובתת – ואף־על־פי־כן נעים. שתיקה ואלם – ולמרות אלה הרגשה טמירה של חיים כמוסים. מיד נרכן האדם בעל־כרחו על פני שבר־פח חלוד, בודקו וקובע לו מושב מתחת לעצים.

האקליפט הצעיר הוא דק ביער ויש שהוא נשבר מרוח חזקה. יש שאמירו נפלח וליבתו האדומה נחשפת כבשר חי. או יש וגזעו ייבש, עליו קמלים ויבשים – אין זאת כי מחלה פגעה בו ולא יכול להתגבר עליה. הלה נצב אבל כאוּד אכול בין חבריו הרעננים, שחלקם שפר יותר על גבשושיותיהם הרמות והם משקיפים מעל אל ערבות־החול העצומות המשתרעות למרחק רב. ובין האקליפט לא תרב החיה, אף ציפור תנדוד לתור לה עצים עבותים ממנו בצמרת לעשות בהם קן. ודממת־אין־קול – כמו היה היער במרחק רב מאדם, המונו ומלחמתו.

אורחת נמלים קטנה ממשיכה להתנועע ברגלים הדקות, והנמלה רזה מרזון החורף, מושכת אחריה גלימה ריקה מזרע־אשתקד ועוקפת בעמל רב את האדם שהתישב על אם־דרכה, מרימה אליו עינים חרוצות – – אין דבר, נמלים קטנות, אדם ייעף לעתים מעבוד תמיד. ייעף לנוע. ייגע לעמול. רוצה הוא שעה של שקט, קורת־רוח – הבו לו אותה, שרצים קטנים. – – מתנועעות הנמלים אילך ואילך ולא תתנה עוד את דעתן עליו… הוא מדבר אליהן על שקט לא־מובן. היבחושים המתעופפים ומנמיכים על פני הקרקע מהקור מבינים אותן, החרקים למיניהם שבקליפת העץ ובסדקי שורש מבינים גם הם בלי אומר ודברים – והאדם אינו מבין… אין זאת כי שכח את דרך־החיים…

והאדם ממשיך לשבת – ללא שותף וללא חבר. הוא יודע את סיבת העיפות – אך באזני מי יגלה אותה? – – הוא יודע את פשר התשוקה לשקט – אך למי ישיח? – – הוא יודע כי עיפה נפשו בהביטו סביב ובהטותו את אזניו לשמוע! – אין זאת כי גלגילי המכונות הללו הסובבות בלי־הרף הממוהו – הן וצבעיהן הצהובים־הירקרקים הלאוהו – שרוק־חרוק – ללחום, לאוץ, לירות, לקלוע – – אין זאת כי התעוררו געגועים עזים להטות אוזן אל לב האדמה ולהקשיב: האם עוד ידפוק – סוד החיים האמיתיים, חיים יוצרים ומולידים, מרעיבים ומצמיאים, מרווים ומשביעים – האם עוד דופק הוא? – –

דמות תן עברה והאפירה בפרוותה השעירה לפני עיניו. חיה בודדת. הביטה בעיני־הפרא הנרדף אל האדם – האריכה להביט וצנפה זנבה. שקלה בדעתה ופקפקה – המשיכה את דרך נדודיה, כקוראה גם לו ללכת אחריה…

“לאן?” – – ישאל בפליאה רבה.

“אל מקום הסוד” – – עונות עיני הפרא הצהובות.

“האמנם ידוע לך?” – – תמה האדם ונאנק מהפתעה לשיחה בלתי־צפוייה זו.

“ודאי ישנו”… – משיבות עיני הפרא הרעבות ושערו מסתמר יותר – “שם במקום חורי המאורות שלי בקיר של אדמה… במקום בו רותם־המדבר פורח – שם גם מקום־הסתר של הסוד…” – כן מרמזות עיני הפרא לאדם.

והלך התן בלי השמיע קול, כחיה נרדפת. עלה בגבשושית, נעלם בבקעה קטנה ושוב נראה מנגד בין קבוצת עצים דקים, פקפק ביניהם ונשא את עיניו כחוזר וקורא:

"בואה אחרי, אדם, לאשר חיה ואדם נפגשים יחד, לאשר מסתופפים הם בצל חיים אמיתיים – אותם חיפשת זה עתה –ח–ח–

“בוא אחרי לאשר רעב וטרף מצויים ונפש החיים פועלת על־פי חוש קדום ובלתי־מוטה למצוא לחמה ולהמשיך קיום – –”

היבין אדם לקריאתו של תן – והלה חלף הלך. זנבו בין העצים נעלם מכבר כמכבד עגול. שמא הרגיש האדם ברעות קדומה ששררו בדמדומי עבר בין אבות התן ואבותיו? – – או ציפה באמת ובתמים כי התן שנזדמן לו, מידי שמים נזדמן להראות לו את הדרך למקום שם חיים מפעמים כאשר ביקש? – – קם האדם, לבו הלם כאשר לא הלם מכבר, שערו סמר מפחד – כמו ניתק עצמו מאורח־חיים כבוש ויצא בדרך החיה לחפש טרף לנשמה – איהו? – –

עלה גם הוא בגבשושית. ירד לבקעה קטנה. היה מרגיש בהולם־מוהל שבעץ, בכוח־השאיבה של שרשים מגרגירי החול. מזונות – – מזונות – – נאנקו יונקות השרשים והתפתלו ולא פסקו לפעול. מזון – – זחלו מתחת לרגליו הנמלים הבודדות בכל פינה, אצו והתרוצצו, שבע נפלו וחזרו וקמו. רעב וטרף – – בערה אי־שם אש אדומה בעיני התן כאבן השואבת והפחידה והאירה מרחוק את הנתיב בין העצים.

הניע האדם בראשו בעצב וחייך בעל־כרחו – מזון לנשמתי אני צריך… מזון ומוהל… אי השרשים שישאבו למעני מתוך אוצרות האדמה ואי גרגרי החול ששמרו למעני את לחלוחיתם? – – מדוע הנני אוכל תמיד ושבע, שותה ורווה תמיד – ועדיין ארעב־אצמא עד להבחיל – האמנם חדלתי האמן בחיים סביב? – – האמנם הכל בגד, כיחש ולא נשאר מקור שיפרנס באמונה, שחיי עוד נחוצים באשר אני וזולתי אדם הננו? – –

חייך האדם והניע את ראשו בעצב, כמו ראה אך זה עתה מה עברי פי־תהום הפליג אליהם ואוי לו – אם תמעד רגלו. חייו יקופדו בן־רגע ולא יהיה מציל. הבדידות תאטר עליו וזעקתו לא תשמע. בלי השמיע הגה יאבד מארץ־החיים ללא זכר וציון. העץ המפולח הזה עדיף ממנו. האוד המאוכל יעמוד יותר. והוא – באחד הגאיות גוו ינוח, על אחת הגבשושיות תלבין עצם משלו…

– – אז עוד ימשיכו העצים להזדקף אל על ונימיהם ימשיכו את שאיבתם. הנמלים תדודנה וירחש החרק. בעינים מתלועעות יחלוף התן ויצחק צחוק כבוש לאמור: “רימיתי כאן אדם תועה ומשכתיו למות – עתה אחפש ואמצא שני ותהי לי נבלתו שלל גם היא” – –

כן קרא האדם מעל השביל בו התרחק, כאשר הרים עיניו ונדם במקום עמדו. כמאובן עמד והביט נכחו. כמו ליום־כלולות הזדמן לפתע בלב היער – והוא אורח לא־קרוא. בטהרה הלבין החול הרטוב מגשם כמרבד רענן. בדומיה נתלו ממעל ענפי עצים שקטים בלי־נוע. כשלג הלבינה תחת שמי־החורף הקרועים ניצת הרותם לעיניו. ועל גבם או בצלם היה זוג צעיר צמוד. ללא הגה וללא השמיע קול היו צמודים כאן נערה ונער – ולא חלו ולא הרגישו כי זר ניצב בקרבתם.

שמא טעתה עינו או מבטו הטעהו? – – שמא נתחלפו לו צורות החול החטוטות בגופות הצעירים הללו של נער ונערה צמודים? – לא הכריע לכאן או לכאן כי מיהר ללכת ממקומו. היה שואל כי ענף לא יישבר, עלה לא ינוע תחת מצעדו. חשש לעורר את המראה אשר ראה, ביקש שלא יגוז מארץ־החיים… לו ישכבו צמודים – חשב בלבו בשמחת חרש – ולו ימשיך לפרוח בצנעה רותם־המדבר במעטה פרחיו המלבינים.

מיהר ופנה לאחריו. בין גבשושיות גבוהות יותר ובין בקעות מבותרות יותר עשה דרכו. שוב לא נראה התן. ודאי לא יקר לפניו היום הזה ואולי גם לא בבא. אך היום הזה הראתה לו החיה – מקום שם מקור־חיים פועם. פועם תמיד כמשאבת השרשים של עצי יער, כרעב של הנמלה החרוצה – תמיד.

הלך אדם חרש לדרכו והיה מניע בראשו מרוב תמיהה כבא מעולם אחר – – אין זאת כי אמנם צמודים שכבו… אין זאת כי נער ונערה ראו עיני… צעירים ומאמינים עלו כאן בדרך הגבעות ובאו לפני – ולא ראיתי. עד מצאו להם מקום־סתר – להם ולאהבתם… שמא גם להם רמז התן ממאורתו? – ומאורתו של זה נשקפה בין שאר מחילות־עפר מאחורי רותם־המדבר כאשר אמר ומשם ישב והביט ודאי אל פריחת־הכלולות הזאת של החורף בעיני הפרא הרעבות.

“פועמים, איפוא, עוד החיים”… – רמזו משם עיני הפרא הצהובות.

“פועמים, צדקת” – – נענה האדם בעל־כרחו והתאושש, כאשר יצא לשביל ופסח על פני ערוץ. היער נשאר מאחוריו ושוב החלו מכונות מרצדות על פני רצועת הכביש במשק גלגלים מהיר – שקוק וטוס הלוך ושוב – לירות, לקלוע, להמית.

“פועמים הם ויש להמשיך לחיות” – – חזר כלפי עצמו כמו דבקוּ בו רטיבות החול ויניקת עצים, דממה של מקום־הסתר בו סוד החיים לעולם ישכון.

הוא ישב בכסא, מגולח, בהיר־שער וקמוט־פנים, כשעיניו מימיות ואינן משקפות אלא מעין בכיינות אילמת. הוא לא דיבר אלא הקשיב לקולות המשוחחים ורק מפקידה לפקידה היה מנענע בראשו, למילה מובנת, מקמט את לחייו הנפולות ומעיר בלשון־עלגים לבעלי־הבית על פרט זה או אחר. – “אבא”, “אמא” – כך קרא להם לבעלי־הבית בעברית, כשהוא נכון בכל רגע לקחת חלק בפרט מפרטי הבית השונים. ובעלי־הבית – מארחיו – כבר התרגלו למציאותו, לשאלותיו, לתשובותיו, להתענינותו בחייהם. תוך חייהם יחד נוכחו לדעת, כי אמנם בודד הוא. נפש גלמודה ורצוצה. גופו חולה וטעון ריפוי מכמה מחלות וליקויים. אך הרוח – מתחת לקליפה הגופנית החלשה – פגומה עוד יותר. האם פלא הוא? – אשתו אבדה בגולה אי־שם ועמה גם ילדתם – אין יודע את גורלן. אין יודע עד־מה מגורלם של כל האהובים – רק הוא האוד המוצל מאש – והעינים המימיות מתכסות דוק לח מיד…

אכן, קשה היה לנחמו ולפיכך הניחו לו להתקשר לבית, לתינוק, לאורח־החיים. רצה – למד מלים עבריות מהשגורות ביותר וגמגם בהן כישר בעיניו. רצה – יצא לטייל עם התינוק וציית לכל בקשותיו ורוגזותיו של זה. רצה – הביא מתנה לילד, שיחק עמו “ברוגז”, התפייס עמו ושוב נכנע לו – השתעבד משנה משהיה משועבד לו קודם. – “היום עשינו כבר שלום” – סיפּר והשתעשע, נהנה, הביט בעינים מסבירות על מארחיו וידידיהם.

והללו צחקו. לכתחילה לא הבינו מה קשר קשר אורחם הזר לחייהם, אך מעט־מעט השלימו. סיפרו בגורלו של זה והחלו להרגיש עד מה רע ומר לו. ביתו נהרס, מולדתו חרבה, תקוותיו – – ניצוץ תקווה אחרון כבה, לכאורה, בחייו. אנה ילך? – – אנה ישא את נפשו ללכת? – טבעי הדבר, כי באשר מצא בני־אדם טובים, מיהר להתקשר אליהם וראה בהם את ידידיו.

– התרגלנו. – סחו בעלי־הבית וזרקו מבט לעברו, כשהוא מחייך גם הוא פשתני ושפוף בכסאו.

אכן, טיפּוּס סלאוי. מהיר להתקשר וקשה להפּרד. מדי יזכור כי עליו להפּרד ביום מן הימים, כי ריפויו ייגמר והוא יבריא, יישלח שוב לשירות – והתקדרו פניו בהבעה מעוררת רחמים. אנה ילך – לא איכפּת לו. לגבי דידו היינו הך – אם לאפריקה האקואטוריאלית או לאסיה התיכונית – אך בלעדיהם, שנתקשר אליהם, מה יעשה? – – אכן, הוא יכתוב אליהם. יודיע. יקיים קשר. ובראש לכל ישתדל להעבירם אליו, כדי לשמרם מרע. אכן, על מולדתו שוב לא ירבה לחשוב – זו אינה קיימת בעולם.

מתבוננים הכל ברגע של שתיקה לפניו של זה ורחמיהם הומים – – משום־מה חולף לנגד עיניהם באותה שעה פלג נחל מתפּתל מתחת לגשר־עץ קטן. מרחוק – מעברו האחד של הפלג מזה – חוות אחוזה לא גדולה עם כלבים וסוסים וגני עצי־פרי; ומעבר מזה – מישורי אפרים ירוקים, ספק כבולים במים, ספק מצמיחים מרעה־אלוהים בלי גבול. ומסביב – השדות, שדות תפוחי־אדמה ושיפון של אכרי הכפרים הללו – האכרים לבני־השער מגזע סלאוי.

“אכן זו פולניה” – – נזכרים היושבים ורואים באותה שעה במימי עיניו של הזר את שמי הארץ הרחוקה על צבעי־מימיה ואפרי השחת שבה, על אחוזות “הפּריצים” והכפרים המובדלים שבתוכה.

אותה שעה הם קורעים את עיניהם ושואלים לפתע את עצמם: מה קרה לו לאדם זה ומי הוא? מאין בא אליהם ומה טיבו האנושי לבסוף? – – האם ככל אדם נכרי הוא לגביהם או שמא יש איזה קשר ביניהם – קשר שלא בא מתוך כוונה ואף־על־פי־כן קיים – – כן שואלים הם ונזכרים, כי גם הם מאותה ארץ באו. מבסמוך לה, מגבולותיה, מירכתיה, מתוך־תוכה. מארצות הסלאוים באו. ממדינה זו שלו שאינה מוגמרת.

– אמור נא, אחא! – באים הם עמו לידי שיתוף־לשון של האחות הסלאוית הגדולה ושואלים בסקרנות – מה ראית בדרכך חוץ מחורבן והרס של מולדתך?

– מה?! – מתעורר הלה בקנאות מדכדוך אבלו ובישיבתו האדישה כנשוך־נחש – מאום לא ראיתי, כי אין מה לראות! רע שבעתיים בארץ הסלאוית הגדולה מבארצי אני! אם שם בנין ואושר, כי אז היה אצלנו גן־העדן! –

למראה המעבר הזה מיאוש לקנאות נפרזת מחייכים כל היושבים באין־רואים. סוף־סוף אין אדם נתפס על אהבה המקלקלת את השורה. את מולדתו יאהב – וחסל. ואף־על־פי כן הקנאות מנין? – – אש הקנאות הזאת? – –

לא באו עליו בשאלות. נזהרו, אך מסקרנות כבושה הוסיפו להביט אל שער־הפשתן שלו, הקלוש, הדהוי. משום־מה הבינו לפתע, כי מעין אדם בלתי־מוגמר ישב לנגד עיניהם. לכאורה, מדבר ומשוחח תוך הלך־מחשבות שקול – ואף־על־פי־כן יושב בסתר איזה שד ומקלקל את השורה. לכאורה, מתגבר ומבליג ומשים עצמו אדיש למדובר תוך המסיבה בשפה זרה ואף־על־פי כן מציצה איזו קובלנה מתוך אדישותו.

“מדוע אתם מסיחים בי? – ישאל קלסתר פניו בקובלנה – ואתם רואים לפניכם אדם בלתי־מוגמר. אמנם פולני אני, אך לא זה הפולני העתיד להיות, כי אם כפי שהנהו במחצית הדרך. אצלנו – הפלג אינו נופל עוד לתוך הים והמדינה אינה גובלת אלא באומות חזקות ממנה. המתינו עד שנתגבר – ואז נגלה כוחנו.”

כן, נדמה, ידובבו פניו בלי אומר ועיניו מביטות אותה שעה נכחן. הרי גם הוא יודע, כי היושבים עמו בזה לא זרו לו מעיקרם. הם הם, שמגבולו הקדימו להחיש להם מפלט בארץ זו וכעת הם – מארחיו. הם הם היהודים שינקו עמו מחלבה של אותה ארץ, שנהרותיה אינם נופלים לים ושגבולותיה מטושטשים בין עמים גדולים, הרי הם ינקו בעל־כרחם את הצפייה הזאת לתוך דמם, לאמור: חכו… המתינו… עדיין איננו מוגמרים, אף שיהודים אנחנו.

מעין רגש הבנה משתרר בין היושבים ומעין מבחן אילם חולף בין עיניהם. הכל בוחנים אלו את אלו: מה אנו בעיני הזר הזה? – – מה אני בעיניהם? – – סוף־סוף מה הוא המבדיל בינינו? – – מה למדו בינתיים אלו שנקלעו תחילה לעולם אחר? – – מה ילמד זה, שיצא כעת לנדוד ואף זה התחיל את נדודיו בארצות־תבל? –

שאלות כאלה ודומות להן חלפו בראשיהם של היושבים, אף שאיש לאיש לא הביע אומר. הכל העתיקו את עצמם באותה שעה לאותה ארץ אומללה, שנדרסה ונרמסה על יושביה ועל רצונה לחיות. הכל ראו לנגד עיניהם בשעה זו את אלפי הפרצופים הנודדים בכומתות הצבאיות ובלבוש־החאקי הבהיר ובהם חרות הקמט הגאה המכריז כלפי חוץ: חכו… המתינו… לעזאזל… אלמלא שעה זו, כי אז הייתם רואים אותנו… אותה – את ארצנו – בשלמותה…

באותה שעה נשתתקו הכל ומיאנו לחדש את השיחה, כי מכשיר הרדיו דיבר. הוא סיפר על הודו ויון, על גרמניה וצרפת דיבר. – – מה? מה? – הקשיבו היושבים והטו את אזניהם לשמוע. – הפציצו… הפילו ופגעו… – סח הרדיו באזניהם והניח את דעתם למחצה ולרביע. – – מה?! – מה?! – – זקף פתאום גם הקצין היושב דומם את שתי אזניו ושאל לשפה הבלתי־מובנת:

– ווארשה! – המה הרדיו ופסח ועבר מהר.

כיסה הפולני בשתי ידיו על שתי עיניו ונשאר יושב דומם. הוא מיאן לחקור לפרטים שבאו – הוא רק הרגיש מחדש מעין חבלה בגוף – – שוב פגעו בה בנפש מדינה זו שלו, שעדיין לא באה לידי גמירה. מכה נוספת לבל תרים את ראשה – – אהה, מי ירחם ומי יחמול עליה? –

הוא כיסה את שתי עיניו והיושבים תמהו: רגשנות יתרה זו אך סלאוית היא! ודאי – שאפשר להבין ולשער… קרובים ואהובים… מולדת… אסונות ופורענויות כאלה תוך זמן קצר ביחד עם תלאות ונדודים. הללו עשויים להעכיר רוחו של בן־אדם ולהעבירו על דעתו. ואף־על־פי כן – זעזוע כגון זה לשמע השם בלבד, בכי ודמעה לפליטת קריאה בלבד – האין זו ילדות – ילדות שמעבירה מאדישות לקנאה נפרזת, מקנאה נפרזת ליאוש, מיאוש לבכי? – – האין בזה משום ילדות אם יעבור אדם לפתע מגאווה נפרזת אל שפל רוחני לעיני רואים? ––

הרגישו הנוכחים מעין אי־נעימות קשה וקמו ללכת. לחצו את הידים וגם לזר שביניהם לחצו את היד, כמבקשים לומר לו, שיתנחם ואל יהא בהול להוואש. והוא אף הוא כבר התאושש והצטדד ביניהם, קיבל עליו לשמור על הילד הישן עד שיצאו בעלי־הבית ללוות את אורחיהם – – “אבא”, “אמא” – אין דבר… הכל עליו… הוא כבר ישמור על הפעוט, אף שהיה עמו “ברוגז”.

– הרי הם “ברוגז” – סחה האם בהנאה מעריצותו של פעוטה באזני אורחיה, בהיותם מהלכים במדרכה.

– “אבא” – קרא כבר האורח מחלון הבית, בהיותו נצב על משמרתו שמח וטוב־לב ולא ניכרו בו אותות העצב – האם לא השארתם שמן במטבח, כדי למרוח את סנדלי הילד הקשים?

– כבר מרחנו… כבר מרחנו… – צחקה בעלת־הבית ופטרה אותו ביד, כשהיא מוסיפה לספר באזני אורחיה בפליאה, עד מה יתן את דעתו על כל פרט ופרט מהליכות הבית ויבקש להיות תמיד מועיל. – שמן לסנדלים… פצע ברגל הפעוט… על הכל יתן את דעתו – ולא ניכר בו כמעט הסבל!

באותו יום עבים לא חדל המטר, והיה מצליף לסירוגין קילוחי־קילוחים או יורד טיפּי־טיפּין. ככל שגדל המרחק ממישור הים אל לפנים הארץ כן הלכה והשחירה האדמה, וזרמי מים ערוכים הציפו את השדות. ככל שגדל המרחק ממישור הים כן הלכו ונזדקרו הרים רחוצים עד הראות טרשיהם הלבנים מן הבּתה הרטובה, עד הסתתר רוכסיהם הרחוקים בכחול הערפלים. ביום עבים זה מלאו נחלי־המים ואצו באפיקיהם לים. גם פלח שובת מעבודה בכפר רחוק מיהר בלבושו הקל אל עיר־המחוז לשוב ולעיין בזכויותיו המקויימות לפי ספרי האחוזה על אותה רצועת אדמה שקמה לו לנחלה מדורות עברו.

ביום עבים זה שש גם ראשיד הנהג להראות להטיו לעיני נוסעיו, והיה מריץ מכוניתו עד שאבריה חישבו להתפקק. אכן, ידע ראשיד גם ידע להעמיד את נוסעיו על העובדה שלא מנהגי־כפר נידחים הוא, אלא אחד מנהגי העיר הזריזים והמנוסים במסעי בזק, בעקלקלות תנועה, בשאון גלגל של מכונה. לפיכך היה מוסיף דלק למכוניתו, נותן על הבלם מחסום של רצועת גומי – זו המצאה הידועה רק לנהגי כרך – ונפץ נפצים… היה נדחק וחומק בין שתי מכוניות כבדות הבאות לקראתו כמבקשות לרסקו לרסיסים. ובעד הראי התלוי ממעל לראשו היה מציץ בנוסעיו לאמור: הראיתם? – – השמתם אל לב? – – והיה צוחק ראשיד בעיניו השקדניות ומטלטל ראשו המסולסל.

ונוסעיו מי המה? שני עירוניים צעירים, היושבים כתף אל כתף בספסל אחד ומספרים בלי הרף ברמז ובניבול פה, בסלסול ובזמר, ופניהם צהובות מאוד; נערות יהודיות חכליליות הלחי, רעשניות וקצרות־הרוח הקופצות בתחנות שבדרך, ומצטופפות ונדחקות באבטובוס כנוסעות לחגיגה; כפרית סומת־עין שישבה בודדת, עטופה עד מחצית־פניה ברדידה החגיגי והאדימה ברקמת האודם של כתונתה. ראה ראשיד את כל המון האנשים הזה ולבו עלז. ומתוך דיצה זו היה מוסיף בנזין למכונה ומפצפץ פצפוצים בלי הרף.

נוסעים עלו וירדו בכל תחנה. נוסעים יהודים המשיכו דרכם כאורחים מאונס. נערות יהודיות קפצו בקולי־קולות ונחפזו אל משכנותיהן המפוזרים. פלחים עלו וירדו ליד חורשות העצים או בפרשת דרכים, והם עמוסים חבילות – שוכני כפרים, יושבי אוהל, רועי עדר, קשישים עם צעירים. לא יצאה שעה קלה ומכל הקהל המעורב לא נותרו בלתי אם העירוניים הצעירים השנים, שני יהודים, הכפרית שהיתה יושבת כבתחילה בספסלה, ועוד שנים שלושה עטופי “כפיה” לראשיהם, בני ערב שקטים ומצניעי לכת. ומדוע זה נתכרכמו פתאום פני ראשיד הנהג ועיניו רבו זקים?

הוא הביט לראי ומיד הטה את המכונית הטייה של זעם, עד שאמרו הנוסעים כי הגיעה שעתם להיפטר מן העולם… האם רפתה ידו של ראשיד, נתבהל ממכונות־הצבא העוברות ביעף, או שמא תקפתו סחרחורת מרוב להטים שעשה לפני כן? – –

לא, ראשיד הנהג ראה ממושבו דבר שלא השגיחו בו שאר הנוסעים. ראה והנה קם אחד מאותם העירוניים הצעירים, והוא נער מקורזל וצנום וחיוך בן־בליעל מסתלסל על שפתו, קם ועבר לשבת אצל הנערה הפלחית שהסבה לבדד. ולא עוד אלא שדחף אותה דחיפת כתף, וזו כבשה פניה והחרישה. משמע דברים בגו! –

מכונת ראשיד נהמה רתת ועמדה מלכת. בעינים לוהטות פנה ראשיד לאחוריו עד שנזדעזעו כל הנוסעים. מי שהספיק בינתיים להרגיש בשערוריה – נעתקו מילים מפיו. ואלה שלא הבחינו בדבר היו יושבים ומציצים ברוח נכאה במים הדולפים על גבי השמשות ומהרהרים: היכן יפנו ביום סגריר זה אם חס־ושלום נגרמה תקלה למכונית?

“אתה תעבור אל מושבך!” פסק ראשיד כלפי אותו בחור.

“מה זה הוֹיה לך, אחא ראשיד?” ביקש הלה להתל.

“אתה תעבור אל מושבך”, חזר ראשיד על דבריו.

“וכי מה זה נוגע לך?” ניסה הלה לכסות על משבתו.

“נוגע – וחצי!” השיב ראשיד קצרות.

“מה איכפת לך?” רטן הבחור בשובו למקומו, היה מטייף בעינים נבוכות לצדדין לראות שמא יימצאו אנשי לב ונפש ויבינו למעשה קונדס.

“איכפת – וחצי!” פלח אותו ראשיד הנהג בעיניו, וחזר אל ההגה בתנועת יד שאין עמה בשורה טובה.

מעתה לא הוסיף ראשיד דבר וחצי דבר אלא הטה את המכונית אילך ואילך כמו לא אירע דבר. אך ציבור הנוסעים הקטן היה כמרקחה. אלה מאזינים ואלה מסבירים, אלה מפרשים ואלה מתרצים, אך הכל הרגישו כי בחלל המכונית מרחף החטא. הנשמע כדבר הזה אשר בת מוסלמים כשרים, נערת פלחים בזויה, תתיר לעצמה בפומבי נוהג ונימוסים כאלה! והנערה סומת העין הרגישה בסערה המתחוללת על ראשה, כבשה פניה באלם שפה, גחנה אל המושב שכנגד והיתה יושבת כמנודה.

“אני…” טען במלל־פה העירוני הצעיר שלבו התחיל נוקפו.

“אנחנו…” גמגם בפיזול עינים חברו, ושחצנותו העירונית התנדפה ממנו באחת.

“אתם…” שקל בענין אחד הפלחים שלא רצה בשום פנים להקל בדינה של הנערה.

ראשיד לא התערב עוד בדבר. הוא מילא באמונה את המוטל עליו, ושוב לא אבה להיות דיין. הוא יודע דרך עירונים בנערה, ועוד מראשית הדרך היו לו חששות לגבי הפלחית, אך לבו לפיו לא גילה. תבוא שעתו ויחווה את דעתו. עת לכל חפץ.

המכונה טסה כחץ מקשת, כמו רדפו אחריה מלאכי חטא וחבלה. בהגיעו לבנין המשטרה שעל אם הדרך עצר ראשיד ועמד. במעמד איש משטרה גבוה ולטוש כפתורים קם והציג שאלותיו:

“מה שמך, הפלונית?” שאל את הנערה הכפרית. “מה מוצאך? שמא לא נסעת ביום אתמול העירה, ולא בכסף אביך נסעת?”

הנערה קמה ממושבה ופניה עטופות למחצה ברדידה, והיא מאדימה בשמלתה הרקומה ובעינה הסומה, אך לא השמיעה הגה. ידוע ידעה כי כבד עווֹנה לנוכח בני עמה, וכי בחוטים סמויים נתפשט ונודע דבר נסיעתה אתמול: כיצד יצאה מבית אביה, בילתה עתותיה בערב בעיר זרה, – דבר לא נעלם. שפי ירדה במעלות המכונית, ועלתה דומם במדריגות בית המשטרה אשר על אם דרך. השוטר הגבוה הראה לה את המקום בו תחכה עד בוא אביה ויורה מה לעשות בנערה שנתפשה בקלקלתה. צייתנית ונכנעת היתה ברדתה, אך קומתה היתה זקופה, כאילו היתה נושאת גם עתה על ראשה את תוצרת בית אביה לממכר בשוק וחוששת לבל יפול דבר ארצה.

“לא כמו אצלכם אצלנו…” טען בלחישת שרף העירוני השני כלפי בני־הדוד היהודים, וכידודי מבוכה ריצדו בעיניו – ואצלכם יושב בחור אצל בחורה ואין ממחה בידו. לא כן אצלנו" – – –

“ומדוע רגשו כל הנוסעים על הנערה דווקא, ולא על הבחור?” תמהו והסתייגו היהודים המוזרים.

על כך לא ניתנה תשובה. פלח צנוע היה יושב ובולע את עשן הסיגריה בישוב הדעת, כמרמז ורומז שמעשה נעשה כאן ולזרים אין חלק בו. ראשיד הנהג חזר אל ההגה, והנוסעים חזרו למקומותיהם ועיניהם מלוות בסתר את הנערה המחרישה שבמבוא בית המשטרה. המכונית נתעטשה בעליצות, העלתה תמרת עשן בצינור שמאחוריה, ומיד עשתה כנפים ופרחה.

הבחורים העירוניים החרישו. הצעיר שסרח חש כי עננים מתקשרים מעל ראשו. מעתה יתחילו לפשפש במעשיו לאחר שהנערה הלכה לה, והכל יעידו הוא אשר החטיא את בת עמו. קם הצעיר ממושבו וביקש לטשטש את עצמו, והיה מחליף מושב במושב עד שהגיע לספסל האחרון. בחן ופתח את הדלת מאחור כאומר לקפוץ החוצה, אך מיד חזר בו וסגרה במבוכה. ישב והתפרקד והפך את בגדו.

“הן לא תעידו בי לכשתדרשו? הנה החלפתי בגדי והייתי לאחר!” – כך אמרו עיניו. הוא חזר ולבש עוז, ושב להלך בין הנוסעים, ידיו נתונות בכיסי מכנסיו, והוא מנחש במסתרים מה יקרהו לכשיבוא העירה.

חבירו גם הוא משך ידו הימנו, זה הבחור שאומנותו מלצר או נחתום או שוליה של נגרים. למראית־עין היה מלא כעס וחימה, היה משחק בפגיון־יד קטן ומלחש ואומר: “אשרי הנהג העושה מעשיו על אם־דרך, אך אוי לו אם יזדמן העירה!”…

“אני אלך ואהיה נחתום ליהודים”, התפאר פתאום בקול, “מה לי אצל ערביים? אצל היהודים חיים בטוב ומרוויחים יפה, שלא כמו אצלנו, בחיי”.

דבריו לא עשו רושם על הנוסעים. הכל ידעו כי הנימוסים לא ישתנו אף כמלוא הנימה, ובקבוע מדורות לא יחול פגם. בכך היה בטוח גם ראשיד האוחז בהגה, ובכך היה בטוח הפלח הצנוע שהעלה בסיגריה עשן כחלחל ככחל־הערפלים באופק.

ראשיד נהג, ומעט־מעט שבו פניו העגולות למנוחתן, וראשו חזר ונשתקף בראי שממעל. ראשיד לא האמין כי מישהו יקפוץ בפתח הדלת, או יעשה מעשה־שטות בדומה לכך. הוא לא האמין כי סופו של מעשה דקירה בפגיון־שעשועים. כקצף על פני מים היתה חמתם של צעירים עירוניים וכמוץ לפני רוח היו לו דברי האימים שלהם. חי ראשו, כי בלבב תמים קינא לשמה הטוב של נערה נוסעת, ולשמם הטוב של בני עמו ודתו עשה אשר עשה!

מכונתו פילסה לה נתיב בזרמי הגשם. המים העכורים שבערוצים גרפו עמהם את עפר האדמה שנתרככה ונכנעה לתעלולי המים העזים, כאותה נערה כפרית שנעתקו מלים מפיה.

“הוי, ראשיד יא־ראשיד…” נאנחו אחיו אנחת כניעה מימות־עולם.

וראשיד השיב בנפצי־נפצים כמבין לרוחם יפה־יפה.

“אח, ראשיש, יא־ראשיד…” שבו הללו והעמידו עינים חסודות למראה להטיו של נהגם.

– – כבר נראתה העיר, והיא בוכה כולה, מתלחלחת ומתלפלפת בקילוחי המים הרבים. עמדה המכונית והנוסעים יצאו. שוב לא איכפת לו לראשיד להיכן יפנו. הוא ומכונתו מתנוססים עתה בצל בניני הממשלה המרווחים. בני עמו יוצאים ובאים כאן, מפשילים חלוקיהם על פני השלוליות, ומנגבים בקצות הכפיות את פניהם ואת שער הלחיים הסומר מקור. – אדמה! על כך נושאים־ונותנים הללו ביניהם לבין עצמם, בעמדם בשערי הבית בו שמורות זכויותיהם.

– – והאדמה כמקופלת בספרי־האחוזה, משתרעת אותה שעה סחופה ורווייה עד לכפרים הרחוקים. היא מתפשטת ומגעת גם לאותו כפר נידח שבהרים, בו יושב מוכתר קנאי, פלוני בן פלוני, והוגה אף הוא ביום עבים זה באותו ענין: באדמה. עד אשר יתקדרו עליו שמיו וידיעה קשה תהלום ראשו: “בתך, אישי המוכתר, לוקחה אחר כבוד אל בית המשטרה אשר על אם הדרך, באשר קלקלה במעשים…”

וראשיד משתעשע בדמיונו ומחייך למראה. הוא מצטנף בחלוקו הקל, רוקע ברגליו ומכריז בקול:

“נוסעים… יא־נוסעים! כל הרוצה לנסוע יבוא ויסע חיש מהר!”

סעדו, רב־המלצרים של המסעדה אשר בעיר והוא הממונה על מגיש־המים והנושא את הקפה, על הנערים שוטפי הצלחות והטבחים הנעלמים אשר אצל הכירה, – חש מיד בחושו הדק והמנוסה באשה שנכנסה כי רעבה היא. אשה גזוזת־שער כנער מן היהודיות ירדה עד לאכסניה שלו – ואינה רעבה? – – באה כשתיק־העור מופשל לה ברצועה מעל כתפה – ולא תאכל? – – ניתק סעדו ממעמדו בקרן האולם האפלולי והמקומר אצל הדלפק העמוס חסה רחוצה, עלים רעננים וירקות שטופים ונוצצים – ואץ לקראת זו שבאה, פינה לה מקום לשבת ליד שולחן פנוי, שם יד על לב ותלה בה את עיניו כאחד אומר במסירות נפש: מה חפצך – וייעשה…

– רעבה אני מאוד… – הסבה צילה ותלתה בו עינים מצפות.

חייך סעדו חיוך קצר של קוצר־רוח והראה ברמז על הדלפקים המעומסים סביב. הדלפק אשר עם מזווה המשקאות והיינות. האונקל אשר עליו הבשר החי במאזנים יישקל כחפץ הקונה ובחירתו. מקום אשר ממנו יישלה ביד הדג החי והמפרכס ואחרון־אחרון זה הדלפק אשר עליו יתנוססו בערימה מירק הפטרוזיל עד לעלה החסה הארוך ומהצנון האדמומי עד לפלפל ירוק־כהה שתוכו אש בוערת. הראה סעדו ברמז עין והוסיף ברכינת ראש:

– יש, בשבח האל… פאסוליה (שעועית)… ויש בטאטה (תפוח־אדמה)… יש כרוב לפוף ותוכו אורז בבשר… ויש בשר כבש… יש אורז שלוק גרגר על גרגרו… יש ויש… – ולעת־עתה הציג מיניה וביה את הצלחת, עליה צנון מפולח לחצי ופלפל פעוט, פלח לימון חמוץ ופיתת־לחם –

נתקלחו עיני צילה מחמדה.

ומה יש עוד? – שאלה בתשומת־לב.

– הא… יש ויש… – אץ סעדו הלוך ושוב בנעלי־הבית הגרורות והציג לבסוף את כוס המים הצלולים – או אם על האורחת טוב תסור אל הכירה ותראה במו עיניה לאשר ייאפה ויטוגן, יתבשל ויתפעפע על גבי האש בקלחות ובסירים…

יודע סעדו אשר סגולה בדוקה לתיאבון הוא מראה־העין במדור של הבישול עצמו, אף שלא נענתה לו האורחת כאשר ביקש. כי האמינה צילה בשעה זו לדמיונה יותר מאשר למראה־העין והניחה את ראשה על קצה זרועה במבט של צפיה: אמנם שם… במאורה אשר עם המדרגות למטה בוערת הכירה… אלפסים עומדים… קישואים קטנים וסגלגלים, קצוצי־ראש וממולאים מתפעפעים ומתעטפים קרום שחום כפיקס הדק… הפולים שרויים בתוך הרוטב או מציצים רכים ומבושלים בעירבוביה עם אפונים… הבמיה מעלה ריח בתרמילים הריריים… ולפיפי הכרוב הנודעים לשם… ובשר הכבש – ואחרון אחרון: האורז המבושל – פאר המאכלים – גרגר על גרגרו וביניהם מתליעים כתולעים חיים התבלים המתוקים לחיך –

– הא, סעדו, הבה לאכול – נאנקה צילה מתשוקה.

הציג בינתיים סעדו בידו המנוסה את פתיחת הארוחה: הצלחת האחת של “טחינה” ותרד בתוכה והצלחת השניה מלאה לה “חומוס” מרובך בשמן, כשפטרוזיל בודד עולה ומבצבץ ממנו אך כדי להוסיף טעם… ואמנם משהציג את אלה וסטה הצידה, החלה אכילת צילה מאליה: בציעת הפיתה וכריכת “הטחינה”, נגיסה כלשהי מפלפל יוקד – ומבט זהיר הצידה שמא תיראה להוטה מאוד אחר האכילה שלא כדרך הבריות? – ואמנם ישבו כאן סועדים, אף משפחות־משפחות הסבו: נשים שרוקות ומפורכסות, שקיבלו את מנותיהן מידי הגבר וגברים שאכלו לתיאבון – פשפשו בדג, בצעו באצבעות ולעסו לעיסה נקיה לשובע ולקורת־רוח מדושנת ביותר – נהנה גם סעדו העומד על המסובים או מהלך בנעלי הבית הפשולות לו על רגליו – הגיש, קרא קריאות ממקום עמדו, הכריז: אחד בטאטה… ואחד פאסוליה… אחד צלי וקפה שנים –

הורידה צילה את ראשה על גבי זרועה ועיניה נוצצות. עוד מעט ושכחה את רגש הרעב שהביא את רגליה הלום. שקעה כמתעטפת במעטה דמיון – בעדו נראו עתה המאכלים והאוכלים ממרחק־מה… אף הדלפקים העמוסים וניחוחי בשר ודג, מראה הירק הרענן הלכו ורחקו… כי התקרה הכבדה והמקומרת החלה מתנשאת ממעל, הכתלים האטומים החלו מתגוונים בצבעי־משחה שונים ומבריקים… התעטפו כל היושבים בעביות רחבות, לבשו פרוות כבשים, חגרו רצועות עור ומחלפות שער הניעו… אולם מלפנים לאולם המתה המסעדה וממול פתחה התנוסס כרכוב חומת העיר העתיקה –

נתעלמה מצילה מטרת בואה ודבר־מה החל למשוך את עיניה בסקרנות, בידח את דעתה וגרם לה קורת־רוח משונה. בפתח – מקום אשר עברה בכניסתה ולא השגיחה בו – עמד מוכר המשקאות והמתיקה ועשה גם הוא בלהטים נראים לעין: שלשל גלידה ביד מאומנה מגובה רב לתוך גביעי הנייר והיה מפליא לעשות. שלשולים־שלשולים שלשל אותה – את המתוקה והקרה – להנאתם של הקונים אשר הרבו לקפוץ עליה – –

–ח–ח – השתפך צחוק קל משפתי צילה וצחקה כלפי עצמה עד מה עשוי שעשוע להוסיף הנאה וקורת־רוח לאדם בעצם חום היום.

אותה שעה נתמלא גם שולחן שלה מאכלים שונים. הצלחת האחת – תפוחי־אדמה לחוד והשניה – שעועית בתרמיליה החתוכים לחוד. האורז בקוביה כבושה והפוכה לחוד ובאמצע בשר שפוד לתפארה ופלח עגבניה צמוק מאפייה מאדים עליו. נתמלאה צילה מרץ עד בלי־די, התאוששה והצטיידה במזלג ובסכין. נעצה בשעועית מכאן ובתפוח־האדמה מכאן, טבלה בטחינה עם התרד, תיבלה בחומוס עד שהגיעה גם אל הבשר – והוא עשוי קציצים־קציצים.

– זו הנאתה של אכילה… – הרהרה בראשה הקל וצחוק פרכס באבריה התפוסים למלאכת הלעיסה. זה צרור הטעמים – המשיכה להרהר כשהשובע משתפך בעצמותיה – טעם לחריפות לחוד ונותן טעם לחמיצות, קורטוב מרירות ונופך מתיקות… מה מאוד עולה יפה צרור טעמים וריחות כאלה כדי קורת־רוח אמיתית לאדם החי. וירדה המנוחה עליה עם האכילה – מנוחת שובע מתקרב ובא, אשר בעדו הזדקרה בשקט חומת העיר העתיקה על אבניה, חרכיה, נדבכיה, ומגדלותיה הרבים. הזדקרו ועברו בשקט גם באי העיר והמסעדה הזאת בין אם מכפר רחוק הגיעו, בין ממדבר ובין מעיר שניה. העירוני והמפונק ביקש לשקול לו מן הבשר החי, שנתחו תלוי על האנקול. לבוש השרד הממשלתי הזמין להגיש לו משקה – יין בצונן. והתכונה גדלה ועצמה מאוד. הכל שקעו בהלכות האכילה.

– סעדו, קפה. – הזמינה צילה בשאפה רוח לרווחה.

התפלא סעדו לא־מעט בטרדתו כי רבה לטוב־הטעם של אורחתו הבלוריינית הזאת אשר מן היהודיות ופלט בדרך הילוכו: – “אחד מתוק” – ולא הוסיף. המשיך להגרר בנעלי־בית שחוקים שלו עד שנתמלא מבוקשם של האוכלים וסועדים. ולבסוף שוב התפנה אל האורחת אחרי אשר הובאה כבר על הטס כוסית הקהווה השחורה וסעדו עומד כמבקש להשמיע את דעתו עם איסוף הצלחות שנתרוקנו:

– מה מאוד טובה הקהווה אחרי האכילה – שיבח בנעימות.

– אמנם טובה. – השיבה צילה ופלטה עשן סיגריה – וגם האוכל שנתת, סעדו, היה ערב לחיך.

– לו יערב ויבושם לך, האורחת. – נעמה לו התהילה והשיב בשימת יד – והקהווה אך תוסיף כעת לגרום הנאה ללב.

הניעה צילה ראשה להסכמה, כי צדק סעדו מאד. אמנם לבוש הוא כתונת מפוספסת ומהוהה מאד. אף חבר העוזרים והמשרתים סביב לו פניהם כחושים, רגליהם גרורות, הילוכם תשוש מהשירות בשני האולמים. מופיע אחד מהם מהמדור התחתון של הבישול והריהו כמטוגן בשמן, בלול ברוטב וחלוקו עשוי טלאים ורבבים. בא הנער מאצל המזנון ומראה מסכן לו של בן־משרתים נחות אשר בשפל דרגתו. נכנס הילד הנושא את הקפה והוא חווריין ועיניו שחורות – שירותו איננו לפי גילו – אך כל הפגמים מועמים כעת בעיני צילה. בעד הדוק של הנאה שאננה וממריאה היא עם ניחוח הקפה השחור החם…

ימים של מלחמה הם הימים האלה ובאשר אין בהם בשר משום תקנות הממשלה לשעת־חירום, מזמין סעדו לאכילת בשר יונה קטנה צלויה. מצטמקת הצפור מהצלייה ובשרה משחים, אך עצמותיה הדקות מתפרכות מאליהן בין השינים. אז תיאכל גם היונה ושוב הירק – הלא הוא הירק אשר תביאנה פלחיות ההר בגיגיות על ראשיהן ואותו תמכורנה באגודות מעל רצפת העיר העתיקה: ירק הצנונים הגדולים והאדומים אשר אותם תצמיח אדמת כפרי ירושלים, ירק עלי החסה הארוכה שאינה לפופה בקולס אחד וכל אותו ירק אין לו פרי או שרשים, אך ניחוחו הוא טעמו לשבח. אוכלים אותו יושבי העיר בהנאה וסעדו מגיש עלה חסה ארוכה באדיבותו – עלה ירוק ורענן – לקינוח סעודה לבחירים שבמסובים וידעו הכל כי בזה הוּשט איחול שבנימוס נאה מצד רב־המלצרים לאורחים שסעדו על שולחנו –

“והרי זו עבדות”… נתלקח ניצוץ של הכרה במוחה המעולף של צילה בהתעגל טבעות עשן הסיגריה מפיה בנעימות תוך הלגימה מהקפה. “והרי זה ניצול”… עוד נפתלה בה מחאה בהיותה מציצה בעין אל עבר המאורה אשר שפלו מדרגותיה אל כירת הבישול הנעלמה שם רתח ופעפע, נצלה ונאפה הכל ושם עבדו הטבחים לא ישזפם אור שמש. “והרי זה העוול הגדול הנעשה לילד ושכיר, אשר שמים אותם כמשרתים מילדותם למען הבעלים”… התקוממה רוחה של צילה בהיותה גומעת מכוסה עד למשקע השחור של הקפה.

כן התמרדו המחשבות גם בשעת השובע והחלו מטרידות. כן נתעוררו עיני צילה להביט ולהסתכל סביב, אזניה נפקחו לשמוע, שער ראשה נתפרע מעט עם העבודה המאומצת שהחלו החושים לפעול תוך שמיעה וראיה: הקירות החלקלקים… הרצפות הסדורות והמשוקעות… דירי האשפתות הללו אשר מאחורי המסעדות… ואף־על־פי־כן יושב “המזרח” ושרוי בהנאה…

סוחר השאיר בשעת־צהרים זו את חנותו. מחסנאי יצא ממחסנו. הוטלו דומם שקי השום והבצל ותפוח הזהב בצאת בעל העסק לאכול… שבתון של צהרים בכל עסקי הרחוב. גם הפלח קץ לכתת רגליו על אבני העיר וסר בזהירות מחושבת לאכול. בדואי מהודר ומסוייף מפתיע במראהו הזקוף ובבני לוויתו מהמדבר את באי המסעדה כמחזה־שעשועים נדיר. והעומד על המשקאות משלשל שלשלת הגלידה הקרה והמתוקה מגובה רב אל תוך הכוס.

“זו התרבות שהגיעה עד הלום”… – נענעה צילה בראשה וסנטרה נתחדד כעת במאומץ – “תרבות גלידה ומשקה צונן, שולחן ונגינה מחרישת אזנים… אף־על־פי־כן מה שקט הכל… מה שאנן… מה נח ושובת הכל… בטל”…

ולא עמד בה רוחה להגיע למסקנה סופית בהתעורר המחשבות האלה. אמנם מעין אי־שקט התעורר בה למראה הקהל העטוף עביות רחבות או רצוע רצועות, מצויד נרתיקים של עור וכיסים של עור מאדמים… אמנם הפתיעו הגברים הלבושים פרוות כבש מההר ופרווֹתיהם ארוכות והם גבוהים כענקים… כן החלה סולדת את הילדים החווריינים והכחושים אשר הוסיפו להגיש בידיהם הצנומות את טסי הקפה הריחני ואת המלצרים אשר נעלי־הבית כבר נשלו מרגליהם בהיותם אצים סביב למלא כל משאלה של האורח – מכוס־מים ועד כל דבר־מאכל. אך מאין כוח לחרוג מהליאות אשר תקפתה, התחייכה כלפי עצמה וקמה ממקומה… סמכה על סעדו שיחשב את החשבון… נהנתה מרכינת־הראש של זה ומשימת־ידו על מקום לבו… עת ללכת – התהססה. עת לשוב ולעלות אל משטר יום עובד… נזכרה מיד. ונתעכבה על יד דלפק המשקאות אשר עם פתח הכניסה וביקשה גם לה את השעשוע האחרון: הבה, המלצר, מהגלידה שבכליך!

נשתלשלה מיד אותה מנת גלידה בזריזות הנפלאה מגובה רב אל תוך הכוס, נתגבבה שלשולים־שלשולים נאים, עקלתוניים על גבי שפתה, שנתמסמסו עוד בטרם באו עד שפתיה.

“בזה תם סדר הנאה”… – הגישה צילה את המתיקה אל פיה היבש. “בזה נשלם ואנו שבים אל סדר יום שלנו”… הפשילה את תיק־העור וגמרה אומר כי הגיעה השעה להפרד גם ממדור זה של הנאה.

אבלה הארץ.

למרבה העצב של ימי ערב יום־הדין, הוא יום הכיפורים, נראה ברחובות המושבה הוותיקה, השוכנת בדד על הכרמל, אות מבשר צער וצדקה. קבצן נודד וכרסני נראה ברחובותיה וגירור סנדליו המרופטים ונקישת מקלו ברעש. עלה וירד ברחוב המושבה בכרסו ובניקוש מקלו, כובעו המהוה לראשו והוא עצמו כמו קנה שררה על המושבה – עד היכן חוצפתו של קבצן נודד, ספק קורדי ספק מסתערב, מגעת! – ואשה צנופה ולבושה שחורים נראתה גם היא, מכונסה כציפור של אבל ועושה דרכיה מחרישה. ניהלה האשה אחריה נער עבות־פאות ופרסה לו מחריטה – חריט הדרך – פת של בוקר ופת של ערב. מידה אכל הנער בפאותיו העבותות, כמו היה שוטה וחסר־דעת.

אפשר שראתה המושבה לאותות האלה ואפשר שאנשיה־אכריה לא השגיחו בדבר. אך במרומי המושבה – במקום שריד החורבה, שבה נורתה אבן־הפינה של המושבה הזאת לפני שנים רבות – שם כנסו עתה החקלאים הזעירים התימנים בזריזות יתר ובחריצות־משנה את אחרוני הגרגרים של התירס מגרנותיהם הזעירות. אשה קרסה על רגליה וניפתה בנפה את האשפה; וגבר בזחילה נבר ביד בין האשבולים היבשים והערומים מעטיפותיהם – התאזרו יחדיו כוח לסיים את מלאכת הכינוס… ולמטה מהבנינים שנצמדו אל החורבה – חורבה רמה זו אשר ערביים דנוה בשריפה בימי מהומה וזעם ורוחות נשבו בפרצותיה ובקיעיה – הזדקרה באדמומיתה ארובת היקב גבוהה־גבוהה, כשהיא דוממת ועשן אינו עולה ממנה.

בשאר מדרונות המושבה, אשר עם בית־החולים הישן והעזוב מזה ואשר עם אחורי החצרות של האכרים מזה, – גם שם נעשתה מלאכה רבה כמו נחפזו הכל לכלותה לקראת יום הדין הממשמש ובא: אשר בנה בית נחפז לצקת את הגג ואשר אך זה הניח יסודות דחק על הסתת לסתת את האבן לבנין. היו מוטלות ערימות הזפזיף השחור והתעלות נקובות למחצה בסלע. גזעי האקליפטים שכורתו והובישו התגוללו עוד מראשית הקיץ, ואפשר מלפני שנה, כדי לפנות מקום לבנין אשר יבוא תחתם. תימני בנאי היה לבן מסיד, סתת ערבי זריז בקרדומו, בחור בריין חוזר בחושף־מרפקים מעמל היום – ואף־על־פי־כן צבת העצב…

גריד־גריד… ירד בגירוד־נעל הקבצן בהילוכו ממעלה הרחוב.

כחי… כחי… כעכע ברמה ותקע בשופר קולו ישיש המושבה המקופל בשנים.

אה… אה… אה… התלהב בלי פשר האילם הערבי מילידי המושבה, והיה מגלה בתנועות ידים אותות של התרגשות.

אכן, מאז היווסד המושבה לפני ששים שנה על הכרמל, והבארון, עליו השלום, חסה עליה בכנפיו האדירות, – לא הביאו עמהם הימים הנוראים כעצב שנפרש בשנה זו באוירה. לבנוניתו של סוף הקיץ נפרשה כצעיף על ההרים והרוח מהים הגיעה ואיוושה בין הגבעות אך עצב עצב – – רשרשה בין הגפנים אשר עליהן האדימו והפכו כתום – רמזה אל הזית המכסיף אשר נשאר בפירותיו אחרון לעצי הפרי עד למסיק – – הגיעה בקפיצה עד לנופו של החרוב, חבטה עלה יבש שנתקפל והעלה נשר והתגלגל בין עפאים עד הגיעו לארץ ונפל אל שלכת הגבעול, הקוץ והזמורה אשר קמלו והשמיעו את אחרון רחשם: אך עצב־עצב.

אף לא נודע מאין באה אותה השראת העצב. לכאורה, מנהג כבכל שנה נהגה המושבה – מנהג שנה באה ושנה יוצאת. עברו וחלפו ימי המלכויות, הזכרונות והשופרות בזה אחר זה בשקט. מעלות השחר נהרו עד לעיבור המושבה ערביים מכפרים קרובים ורחוקים רכובים על חמוריהם ונשיהם וטפם עמם – ואם אדמה לא מכרו עוד ליהודים, אך את תרנגוליהם ותרנגולותיהם הכפותים באו למכור לכפרות מאצל חוף־הים ומהביצה, מהר אפרים ומהכרמל. מכרו ושבו לחמר על חמוריהם – איש ואשה – אל כפרם ואהלם, אחרי סיימם משא־ומתן של בוקר.

נתרוקנה המושבה מסחר־מכר זה – ויצאו בודדים לומר תפילות בבית־הקברות של מושבתם – אשכנזים אצל קבריהם ותימנים אצל קבריהם – קברי ראשונים זכורים לטוב משנות תרמ"ב–תר"ן ואילך. שם זקנים ותמימי־דרך נחו וצעירים מתי קדחת שכנו עפר; נשים שעמדו לימין בעליהן כנשי־חיל בתלאה וסבל וגברים שהגיעו לשנות זקנה מופלגת על אדמתם, אדמת הטרש, שנשתבחה והלכה. זקנים כצעירים פרסו משם בשלומם של החיים מעבר לעצי האורן הנטועים סביב – אך לא הביאו ניחומים ומרפא ללב כבכל שנה בימים אלו.

גריד… גריד… – חזר ברעש ריפוטו של הקבצן נודד הדרך.

חריק… חריק… חרקה מאחוריו הקבצנית העטופה שחורים והנער מהלך לפניה גדל־פאות כשה־קדושים.

טיף… טיף… נשרה גם טיפת גשם מעננה קלה ומרחפת ונחה על עלה התות או האזדרכת – מעצי התות והאזדרכת שבפתח בית וכניסה.

וישבו בחבורות בני גיל־העמידה של המושבה, כי האבות הלכו מכבר לעולמם כמעט עד לאחרון. עוד נשאר אחד מהלך בודד כאלון רב־סיקוסים וזקנות שתים או שלוש נשתיירו מראשונים. אך המושבה כולה עמדה בסימן גיל־העמידה ועל גבו רדף־השיג דור שלישי למושבה – הללו עומדים והללו צומחים מהר כדרך־נעורים. הצד השווה בשני הדורות האלה שהקלו ראש בדברים שבמסורת שלא כאבותיהם הראשונים מהגולה. עולה ממערב־אירופה מקיים להם כעת את נוסח המסורת ותושב זריז ומקרוב בא נושא בטורח בית־הכנסת. הם, בני המושבה עצמם, פטורים, ואף־על־פי־כן גם בפניהם שכנה העננה ונתנה את אותותיה: דיברו בשמד אחיהם בגולה והיו משׂיחים בפורענות שהתחוללה עליהם – הדים כבדים ניסרו בשיחתם על ענינים העומדים ברום עולם – עניני יהודים וגויים בזמן הזה.

טיף… הרביץ רביב גם גשם אקראי את עלי האזדרכת.

בז… בז… צרח צריחה חדה הבז מבין עפאי אקליפט גדום.

ושבה והשתררה דומיה של בין־ערביים מסביב – במושבה גופה ובירכתיה בהר וברחובות הנספחים אליה – – –

– דודי… – עמד וטען אז זכריה הצעיר טענה רהוטת־לשון, אצל עץ האתרוגים שבגינת רבי עמרם – דודי… רצוני באתרוג לקראת החג.

– מה אעשה… מה אוכל עשות… – שת רבי עמרם עצות בנפשו והמעיל השחור יורד עד קרסוליו, הטבול מעומד לראשו וזקנו עוטה במבוכה נראית לעין את פניו הענווים – והאתרוגים בצמצום בשנה זו, זכריה… בצמצום רב…

קרסו השנים, זכריה ודודו, תחת נוף העץ. אף שקטן העץ, שבחו גדול. בין עפאיו המעטים חבויים בסתר אותם האתרוגים, אשר שמם נודע להידור בכל, כי זרע העץ מתימן הובא ומהזרע עלה וצמח, אך לא “הורכב”. שנה – ומרובים הם אתרוגיו, שנה – ומעטים הם במספר. בשנה זו חל בהם צמצום – אתרוג גדול מפה… ארכרך אחד משם… פחוס וקטן מזה… סגלגל אשר בשתי ידים ייתפס ואחד פעוט כבן־פקועה… הצד השווה בכולם שכשרים הם למהדרים ורבים הקופצים עליהם.

– דודי… – חינן זכריה את קולו בקומו מקרוס וזקנו הצעיר והקלוש הזדקר בענוות חן אל פני רבי עמרם – תשית עלי ככל אשר תשית ובלבד שיהיה לי האתרוג.

– צמצום… בצמצום רב… – הצטדק רבי עמרם, וקם גם הוא מקרוס אצל העץ, מבקש על נפשו ועל נפש עץ האתרוגים, אשר מיעט לשאת את יבולו הפעם.

ראתה גם הדודה מעבר לשבכה בשנַים, כי שרויים הם בספק של מיקח־וממכר, והזדרזה להצטרף אל הנושאים־והנותנים בארבקיה וצמידיה, בעגיליה ובחריט ראשה האדמדם. רצתה האשה להניח את דעת זכריה האחיין, אך עם זאת ידעה בצער מיעוט היבול של עץ האתרוגים. לפיכך הביטה כה וכה בעיניה החיות אל הגינה סביב… ובגינה גדל התירס למאכל התיש והעז. שיח נענע צמח פרא והפיץ ריחו. בסמוך אצלו עלה באצילות “ריחן” וניחוחו הזכיר שעתה של הבדלה. יתר־על־כן: שיח פלפל עמוס פירות קטנים ואדמדמים עלה ושגשג כאן בצנעה. ומאחוריו, זה העץ המיסתורי ה"גאת", אשר כוח וליח בעליו והם משרים בלועס אותם שמחה שבלב, בריות של גוף. ראתה האשה בצער העומדים ותלשה בידה מעלי ה"גאת", נתנה לאחיין זכריה, לאמור:

– קח, זכריה, ללעיסה מהעלים. אף “ריחן” למוצאי־השבת תקח. ומה נעשה לאתרוגים כי מעטים הם השנה? – בצמצום רב…

לעס זכריה בזוית פיו את עלי ה"גאת" – לעיסה רהוטה בין שניו המצהיבות – והרגיש במיץ שנפרש מהם. אמנם בתימן גדל ה"גאת", כמוהו כעץ ה"כינה"־האקליפט ולא נאכלו ממנו שם אלא עליו הגדולים בלבד, אך פה בארץ יספיקו גם בעלים קטנים של שיח לשובב את נפש הדואב… ושבו לקרוס בשנים ובשלושה מתחת לעץ האתרוגים, זכריה הדוד והדודה, שמא יימצא לבסוף אתרוג אשר אין לו עוד קונה ומחירו לא רב, כי גם רבי עמרם אינו רוצה להשיב את פני זכריה ריקם.

ונמצא שכן באותה שעת בין־הערביים, אשר מעבר לגדר הצטרף לשיקול־הדעת שבגן. ושכן שני על קרפיפו ישב מנגד והמשיך ביד משערת־זקנו כשהוא שרוי בעיון חמור: יימכר אתרוג לזכריה או מחירו יהיה גדול ממנו? – – גדלה שליטתו של עץ האתרוגים בשעה זו, כבשה עולם. בעליו הירוקים, באתרוגים החבויים ביניהם, במים ששתה מידי רבי עמרם כל השנה ובמיעוט היבול שהביא בסופה – בכל אלה נשקל עתה העץ שיקול־דעת רב ופירותיו נמדדו במידה מכוונה.

אף נשים התכנסו אצל בתיהן מזה ומזה בין העומדים. האחת זריזה שקוששה עוד לעת־ערב וכנסה חבילת זרדים מכל אשר מצאה ושכנתה העפרורית כרגב אדמה אשר עיניה קפצו מתוך קמטי פניה – עיני ציפור גדולות, שחורות ועצובות – – עמדו הנשים מזה והגברים מזה, מקשיבים לשיח־ולשיג בגינת רבי עמרם וצרפו בקול את הרהוריהן הן, מאשר חשו בשורש נשמתן בשעת בין־הערביים – ערב יום־הדין.

– ברוך השם… ברוך השם… – דובבה המקוששת והניחה חבילת זרדים שלה – ארץ זו יש בה לחם לאכול ובגד ללבוש… טובה הארץ וכל האומות לוחמות עליה וחומדות בה…

– כל שנה… כל שנה… צום ותענית… ובשנה זו צום ותענית גדולים… – נענתה לעומתה שכנתה מהרהורים, ועיניה הגדולות קפצו כתהומות של צער, כארובות של יגונים.

– דודי… – קפץ לתוך הלחש והנחש זכריה הצעיר לשדל שידול אחרון את דודו רבי עמרם – הרי עשירית הכסף וקם לי האתרוג.

נשתתקו הנצבים מזה והמלחשות מזה לשמע הדברים ושקעו הכל בצפייה גם הם. “עמרם מרויח… לא מרויח…” – חיווה בהיסוס את דעתו השכן הצנום כמבקש לרכך את מידת הדין. – “כל השנה נתן לעץ מים לרוייה והמים עולים בכסף…” – המשיך משערת זקנו השכן על הקרפיף והתעטף סוד של שיקול דעת ועיון. – “באמת בחמישה שילינג האתרוג – ולא מרויח…” – חיווה את דעתו ונקב מחיר בדרך אומדנה השכן הצנום משמאל. – “יהא, רבי עמרם… ובששה שילינג יקום לו האתרוג לזכריה אַחְיָינְךָ…” הפיג את המתיחות בעצה שכן מימין.

– יהי האתרוג לך, זכריה. – נענה רבי עמרם לאחיינו, כפוי בין היסוס לכוונה טובה והוסיף על דברתו – באמת לא מרויח… צמצום גדול… ומעטים האתרוגים… יבורך השם…

פנה זכריה והלך משם בפסיעות מאוששות לצד צריפו – האחרון שבצריפים הצופים אל אדמת הטרשים סביב. זכריה הרי “מהסוכנות בא” – מידי האשכנזים – אך לפני שלוש שנים עלה, שלא כדוד עמרם אשר בגפו ובתרמילו עלה עם פליטי תימן הראשונים לפני שלושים ושבע שנים. מכאן גם נימוסו של זכריה הצעיר וחיוכו המשדל ומפיס כל דעת. קפץ זכריה על הטרשים, דילג על פני האבנים בדרך אל הצריף והאדמה – אדמת הכרמל – מאדימה נגד עיניו; בקעות הכרמל ורמותיו מרחיבות את דעתו בהתפשט הדמדומים ובהטיל עננים קלים כתמי צל סביב. נשקף הים מקרוב בין גאיות כמבקש לבוא גם הוא בין הכרמל.

– יבורך השם… יבורך השם… – קידמה את פני זכריה בקפיצתו השכנה המקוששת – ארץ זו יש בה לחם לאכול ויש בגד ללבוש… לכך כל האומות חושקות בה… וכל הגויים חומדים אותה ונלחמים עליה…

– צום ותענית גדולים… – התריסה נגדו האשה העפרורית, ספק בזעם ספק ביגון עינים, והיא מנופפת בקצה החריט, לוחשת בבבות עיניה השחורות – כל שנה ושנה צום ובשנה זו הצום גדול – ל… וביפו צום… ובירושלים אבל… כי צער רב לכל הי־הודים…

כבר כלתה רגל מהרחוב, כי עוד מעט וילכו אל התפילה. אישי נרות דלקו והבהבו בכל בתי־הכנסת. פרוכת הזהירה מעל ארון־הקודש וספסלי ישיבה ערוכים עמדו. בבית־הכנסת של הבארון, עליו השלום וזכרו יגן עלינו, כבבית־הכנסת של ספרדים אשר באגף נמוך של “הדיפו הישן”; ובשנים אלו כבבית־הכנסת הנדח אשר בצריף התימנים הצופה אל אדמת הטרשים של הכרמל. יצאו ההולכים אל התפילה וראשון להם ירד ממעלה הרחוב בגירור סנדל ובנקישת מקל הנודד הקורדי גדל־הכרס שטליתו עליו. משום־מה באו כנגדו מיד עם האשה הלבושה שחורים והנער גדל־הפאות עמה – כיפתו, כיפה של תכלת רקומה, חלוקו לבן, גרביו לבנות ונעליו לבנות – שה־קדשים טהור אשר ילדי המושבה החלו מתקלסים בו. הללו התקבצו סביב והראו עליו באצבע, והללו קרעו את עיניהם בתמיהה ולבסוף החציפו: ראו, – קראו – פאותיו מגודלות… לבושו לבן…

התרוקנו גני המושבה, כי משחקיהם לבושים ורחוצים יצאו אותם ומיהרו אל התפילה שהיתה תלוייה בשפתי אבותיהם. הרי הם מקפצים ומדלגים במבוא של בית־הכנסת, ששים על אמהותיהם, שמחים על אבותיהם שקבעו להם היום הזה מקומות תפילה לחוד והתפלגו לעזרותיהם השונות. האחרון לשרידי ראשונים במושבה היה מהלך ובא זקוף כאותו אלון בודד והזגוגיות במסגרתן יושבות על קצה חטמו. אף הישיש הכפוף בשנים בא בחניות, מכעכע ומביט לארץ, תוקע בשופר קולו – עד למדרגות של בית־הכנסת הגיע וגרף את חטמו, תקע דברים לכאן ולכאן. קרבה שעת־הדין והתקרבה מאוד.

היא באה והתכנסה מהכרמל. נאספה שעת־הדין ואצה משתים ושלוש בנותיה של המושבה הזאת, החבויות גם הן בראשי גבעות קרובות ומרוחקות ממנה. החלה מנצנצת עם הערב כאור רחוק, דולק בין הכרמל והרי אפרים, עם שתים ושלוש נקודות האור של הישובים העבריים החדשים שקמו בעת האחרונה – נתעצמה מאוד בדידות השעה ואימת־הדין גדלה.

“על דעת המקום ועל דעת הקהל” – – בקע בניגון גדול החזן של בית־הכנסת ואימה תקפה את העומדים.

“על דעת המקום” – – פצחו קולות ערבים יותר מהאגף הצנוע של “הדיפו הישן” והלחן הספרדי עלה והתרפק.

“על דעת הקהל” – – צפצף הקול המסולסל מהצריפים אשר עם בית־החולים הישן והעזוב והקול קול זכריה אשר “מהסוכנות בא” – מידי האשכנזים, שלא כפליטי תימן הראשונים.

וענו קולות מתפללים – קולות מצפצפים מצריף התימנים וקולות נוגים מבית כנסתם של ספרדים. התפרקו בהמולה כמו ציפו לרגע זה, והקול מבית־הכנסת אשר בעיבור המושבה, הנושא עליו את שמו של אבי הבארון, עליו השלום וזכרו יגן עלינו, גבר על כול. כאן עמדו בני־העמידה האכרים עטופים בטליתותיהם לכתפיהם אשר לא הורגלו בכך ומלמלו בהמהום עבה. עולה ממערב־אירופה אסף אצל “הקיטל” הלבן שלו ועל־יד טליתו הרקומה צוארון של כסף את בני־ביתו, כשהוא מתפּלל תפילה “ריפורמית”. כאן זקנים נצבו עם ספרי־תורה לשני צדי ארון־הקודש ונוער התכנס אצל הבימה לחזות במתפללים.

– גדל־הפאות מתנועע בתפילה… – הצביעו בסקרנות לצד הנער הלבוש לבן.

– סורו ממנו… לכו… – נפנף במקלו תנופה רחבת היקף הקורדי הכרסן והעוטף טלית, כשהוא מביט בזעף מתחת לגבותיו השעירות.

והנער התנועע. הקורדי ישב אילם מאחוריו, כמעיד עליו ועל הנער את כל המתפללים בקודש. טף ותינוקות של בית־רבן הקיפו את השנים, כי רק עתה נראה להם הקשר בין הקורדי הכרסן ובין הנער הלבוש לבן והאשה העטופה שחורים אשר הציצה מבין חרכי העזרה העליונה ותהי בעיניהם לפלא… תפילה – והנער התנועע. תפילת “שמונה עשרה” – וצר לנער המקום בפנים הספסל, יצא מחוצה לספסל והאריך להתנועע. נע פנים ואחור. סיים – וישב כשהוא מסלסל את פיאתו ומביט לצדדים מבט תמים, כשואל את הכל: היפה עשיתי? – – ופרחחים מסביב נרגשים מאוד, קונדסים נכנסים בחום איש ללחיי רעהו, מצביעים באצבע וסחים בקול:

– הוא מדבר אידיש…

– והמסתערב מדבר ערבית…

– הזקנה לוחשת וקולה אינו נשמע… שילוש משונה מאוד נזדמן למושבה…

ולא הוסיפו, כי אותה הרגשת תמיהה שררה בליל־כיפורים זה לא רק בלב הטף. מבוגרים יצאו אל הפלוש לשאוף רוח ושאלו: מה אירע שכה רבו מתפללים בשנה זו במושבה? – – ערביים, ילידי המושבה, היו משמימים ביראה מריחוק־מקום, כשהם צנופים במטפחות הראש ומביטים אל בעליהם־מעבידיהם היהודים כשואלים: על מה ולמה נזעקתם ככה להתפלל בשנה זו יותר מבשנים קודמות? – – אפילו עצי גן־המושבה מנגד, אותם עצי־נוי כפופים שנשתלבו בבדיהם משני צדי הרחוב, בסימן שאלה נצבו לאמור: על מה ולמה בני המושבה הזאת שגדלו עמנו – מרבים להתפלל בליל־כיפורים זה – שמא הכרמים הקדימו להאדים את עליהם לפני שלכת והוא סימן רע ליין, או פורענות אחרת נתרחשה ולא ידענו?

– ירחם השם… ירחם השם… – לחשה במדרון אל מול אפלולית זו של ערב האשה שהיתה מקוששת ועתה התפללה בשפה נעה – ארץ זו כל הגויים לוחמים עליה…

– צום ואבל ג־דולים… – ליחשה וניחשה לעומתה התימניה העפרורית שעיניה גדלו עם חשכה כעיני ציפור הלילה והיא כמדברת אל הרוח, מדובבת את הגשם, מסיחה אל אילנות ואדמת טרשים שכוסתה נגוהות והעלתה צללים.

אפשר כי משורש נשמתה ניחשה האשה המקוששת את טוב הארץ, אשר גויים נלחמים עליה, ולפיכך נצבה איתן על רגליה הלמודות בהליכה בהר. וכן אפשר כי חברתה שאבה מתהום חושיה את הצער והאבל, בהם האומה כולה, כביכול, שרוייה ואין מציל ואין פודה? – – כי אורותיה של ספינת־משמר נצנצו כבר ממרחק סמוך לחוף הים ואורבים הללו ליהודים לבל יכנסו לארץ. מחרוזות אורות עלו והתנצנצו מצד צפון, מקום שם מחנות פליטים גודרו בחוטי־התיל ושם ניתן להם – “מעפילים”… כל הארץ הוצפה עם לילה באורות עוינים והזרקור סובב־סובב על פני ההר, הכה ממרחק רב באלומות אור, כדי לצודד את נפש ישראל וללכדה בפח.

– כל הגויים… – עמדה איתן המקוששת אל מול אורות שמים.

– ביפו צער… ובירושלים אבל… ג־דולים… – האפילה חברתה בעיניה הגדולות על האורות מתחת והאורות ממעל כאחד.

גם צעירים זקפו את עיניהם לשמע לחש אמהות – אותם צעירים מסולסלים ושחרחרים, אשר אמרו עליהם כי הם מ"אצ"ל" ויש אמרו כי הם מ"לח"י", אך לדעת כל בריונים היו שהפילו את חיתיתם ומוראם על עמי־הארץ מסביב. הללו עמדו כעת – אחד במכנסיו האמוצות החדשות והשני בכתונת משובצת; אחד בכובע לראשו כשהוא שמוט הצידה ואחד שתשחרתו נאה, אך טליתו עליו – מנהג “בעל בעמיו”. היו זוקפים את עיניהם ממקום אדמת הטרשים אשר עמדו עליה, כשרוח אחרונה של ערב מדלגת עליהם בקפיצות.

וקפצה על פני גבעות הרוח, נשקה לחרובי־הבר; נחה שעה קלה וצנחה אל הטרשים; צררה פריסת־שלום מבית־הקברות אשר בקצה המושבה והביאה עד הלום מדבדובם של ראשונים – ממתי־קדחת ששכנו בעפר הטוב של המושבה הזאת ומאשה רכה אשר ענדה מתחת מצבתה זר־גבורה מזהיר כפרשת חייה הקצרים. קפצה הרוח, וככל שהתקרבה יותר, אספה גם כוח־יתר. מבין נופי החרובים העבותים ומבדי הזיתים המכסיפים, מעלי הגפן הנמוכה – כינסה את כוחה והרחיקה טוס. עד לים פרשה הרוח את כנפיה באיום ואל תוך התכלת השוקעת והולכת עם חופו של הכרמל – דילגה ונעלמה.

– “ווֹל”… “ווֹל”… שמדות ופורענויות בחוץ… פליטים ומעפילים… אנית־משמר שומרת אל החוף כארוב אל מבריחים… וכן לילה לילה… וכן יום ביומו… זמנים הגיעו… – סחו במבוא של בית־הכנסת האכרים בני גיל־העמידה ופניהם חמרו.

– והרי שמענו כבר גזירות שגזרה מלכות… וחסדים שגמרה להיטיב עמנו… מה עוד יש לצפות? – רטנו קשות.

– “כל נדרי ו־אסרי” – השמיע החזן באותה שעה והשיחות נדמו על כל פה.

שליח הציבור השמיע את נדרו באזני הקדוש־ברוך־הוא, כביכול, והקהל שילש שלוש פעמים אחריו כדין. זה היה הרגע המקווה גם לילדים: הילדות בשמלותיהן החדשות והקלות נצבו ממודנות, אף הנערים החרישו. נזדעף הקורדי והנער הלבוש לבן לפניו עומד. ירד מעין רוח־מיסתורין באוירו של בית־הכנסת ומכאן יצא והתפשט אל פרשת הרחובות ששממו מאין עובר. שוב לא צרח בז והאקליפטים הגדומים דומם נצבו – נכונו לקראת הצום ביום מחר, בו לא יונף פטיש ותשם אדמת הכרם, מלאכה תושבת ורק שוועה תעלה למעלה – למרומים.

– – ביום המחר – תעלה השוועה מבוקר ותינעל זעקה עם ערב, תפוץ מגבעת הכרמל הזאת, בה נאחזו אכרים עברים ופליטי תימן קשי־עורף – היו לעם אחד. תפוץ השוועה מהגבעה האמיצה במורד כבישה החדש, מקום שם ייראו מרחבי החוף, ותערוך את מלחמתה אל ספינת־משמר אויבת, תשתער אל גדרות התיל הכולאים מאות אחים פליטים ותפיצם – – כעת מחר יהיה האות, כאשר תדלג הרוח על גבעות ובאין עובר תשתעשע עם חרובי־הבר – או אז יתקע שופר ויפלו כבלים מעל יהודים אסירים ונדכאים.

“כל נדרי ו־אסרי” – צפצף גם זכריה בניגונו החד והנוגה כאחד, כשעדתו ובני שבטו מקשיבים סביב ועונים באנחה.

“טובה הארץ” – לא הרפתה האשה המקוששת ממחשבתה ביום ונצבה איתן על שתי רגליה כנכונה להלחם בשער.

“צום ואבל ג־דולים” – לחשה התימניה העפרורית והיא משביעה את הצום ואת האבל, את צער ישראל וכוח תפילתו לשבור ולנתק ביום הגדול והנורא הזה את הכבלים והעבותים, כפשתים אשר יבערו באש.

אך לא יוכל זכריה לנחש את הלחשים והנחשים סביב, כי היתה שרוייה שמינית שמחה בלבו, גם בעמדו עטוף בטליתו כשליח הציבור. פניו השחימו כלפי מעלה, פני השחם המעוטרים חתימת זקן קלה ומסתלסלת, והתלחלחו עיניו השקדיות בחום ובערמה, בזכרו את דודו רבי עמרם היושב נגדו במעילו. – – אפשר כי שמינית שמחה שבלבו היתה נובעת מאותם עלי “גאת” אשר לעס בגינת דודו ואשר מיצם ירד כלשד לעצמותיו – – ואת האתרוג זכר, זה האתרוג החבוי עתה בנוף העץ, אך עתיד ביום החג לפאר את צריפו עם המהדרים – שׂשׂ ועלז לבו.

“כל נדרי ואסרי” – אנפף ופצח בקול גדול, ותפול המולה בקרב עדתו כהמולה שתעורר רוח, בנפלה אל בין כותרת של עץ־חרוב עבות.

שוב לא נודע מי כאן בונה בעליות ביתו ומי יוצק יסודותיו… מי מפסיד ומי מרויח… השכן מהקרפיף לא הגה בשאלה אם שתה עץ האתרוג מידי רבי עמרם מים לרוויה כל השנה ונמצא מוציא הרבה על השתייה ומפסיד בפרי… אף אותו תימני צנום שוב לא חשש, שמא הפריז בנקבו את מחיר האתרוג בחמישה שילינג כדי להפיס את דעת העוסקים או אולי צמצם בביקושו… היו הכל שקועים בתפילתם והסיחו דעתם מעסקי פרט ועסקי ציבור, חיי שעה וחיי נצח, עולם הזה ועולם הבא – – בתפילה היו מעיניהם: בתפילה כאשר קיבלו אותה מאחרי חורבן הבית והיא קצרה, אך באו חכמים אחר־כך והוסיפו ונעשתה גדולה – לגלויות תימן, ספרד ואשכנז בשווה כמעט.

“כל נדרי ואסרי” – נתמזגו גם הם עם תפילת ישראל אחת, תפילת ישוב אחת, תפילת הצלה ופדות, תוך כוונה להבקיע בפעם זו שערי שמים – –

כלתה תפילת הערב ולא נודע עוד, אם אמנם הצליחו להבקיע את שער השמים מהצריף שבמדרון זה או מבית־הכנסת הגדול והמפואר אשר בעיבור המושבה על שם הבארון, עליו השלום וזכרו יגן עלינו. אפשר כי מאגף הספרדים אשר בבנין “הדיפו הישן” נתקבלה תפילה או אולי מאצל החורבה המתנוססת במקום גבוה, שם החקלאים החרוצים אספו ביום את אחרוני גרגרי התירס והטילו את האשבולים היבשים והערומים מעטיפותיהם לערימה. על כל פנים, עוד יום־תפילה ארוך נועד למחרת ואשר לא נתקבל בערב אפשר שיתקבל מחר – והתפזרו יראים ומאמינים לעלות על מיטותיהם, כשרוח צום מדכדכת את נפשם וטעם תענית מסגף את גופם.

“הגויים לוחמים על ארץ זו” – הגתה בבטחה שבאמונה התימניה עזת־הרוח.

“וול… וול… שמדות ופורענויות… גזירות…” – אספו את כתפיהם הגסות בני־העמידה שבמושבה תוך אמירת־ביניים, כשהם מקבלים עליהם נטל של צער האבות.

“צום ואבל ג־דולים…” נעצה את עיניה התימניה העפרורית, והיא כציפור לילה המנחשת לאות אשר יבוא – –

נדמה המושבה על בתיה ורחובותיה, אנשיה וילדיה והבהמה למיניה אשר בה. נדמה על כרמיה שהחלו כבר בשלכתם ועל עצי־החרוב אשר השירו עלה־עלה יבשים וממוללים – נדמה על היין אשר תסס ביקביה ועל הגרגירים אשר כונסו לאסמיה, ככלות השנה אשר יצאה… כן נדמה על גני־הנוי שבה, הגזומים לפאר על האורנים הנמוכים אשר סביב למצבות ולציונים של מתי המושבה ומייסדיה – אף רוח לא דבדבה עוד שפתי ישני עפר ולא הניעה זר גבורה שהיה מוטל על פני ישנת עפר מבנות המושבה לנצח.

– – רק במדרון למטה נשמעה עוד בדומיה אוושה קלה. בין שיחי “גאת”, פלפל וריחן שתול בפּח עברה. מעל ראשיהם של עז ותיש מנומנמים על ריפודם חלפה. מתחת לחלונו של רבי עמרם רשרשה וחדלה מיד. כי עץ האתרוג הוא שקיפל את נופו ללילה. ולא מגדלוּת קיפל, אף לא משום עזות איווש בעפאיו. על שום פירותיו המעטים נתכנס משנה – על הגדול והסגלגל אשר בהם ועל הפחוס ובן־הפקועה שנפלו בהם בשנת צמצום. כי בכל מיעוטם וצמצומם, עדיין היתה כשרותם גדולה לקראת החג אשר יבוא, – ובכשרותם הכוח להפיג רגשות אבל מלבם של מהדרים, לדחוק עצב מלבם של ישראל, כאשר יפוגו העצב והאבל בעבור ימי הדין הנוראים.