כנס סיפורים, ככל שמיוחדים הם לנושׂאיהם השונים, אף הוא אינו עשוי חוליות בודדות בפני עצמן, אלא חוט־שדרה עובר בו – חוט־השדרה של התפתחותך אתה והתקופה בה לקחת חלק. מראות וניבים של התקופה משתבצים איפוא מאליהם בתהליך אורגאני, משלימים זה את זה ומוסיפים זה על זה – באופן שכל סיפור תורם במעט או בהרבה לתמונה של התקופה כולה. ואם אמנם כך הוא הדבר, מובן גם הצורך הנפשי ללוותם בדברי פרידה.

למותר לומר, וגם השם מעיד, כי אין זה סיפורו של האחד שהלך בראש המחנה. – אפשר וסיפור המאסף הוא “לכל המחנה”: אם במשק – מקורו הוא “מן המשפתיים” ואם בשאר נתיבות ומסילות חיים אף כאן סיפורו של היושב על הכלים, “במאסף”, הסיפור הריאליסטי המתכוון אל המציאות, דולה ממנה ומאמין בכוחה ובמקורה.

הסיפור הריאליסטי – אמנם שמענו על זרמים ומגמות בספרותנו אנו ומחוצה לה: על ריאליזם ובריחה ממנו… נוסף לכך אין להתעלם מן הקשיים והספק האופפים את סיפורנו אנו, כי נאמר עליו: צעיר ובר־חלוף ההווי העצמאי שלנו מכדי לשמש חומר ולזמן את הפרספּקטיבה ליצירה. איני בא לגולל בזה את הבעיה, כי בסוף דבר סופר אין לו מורה־דרך נאמן עליו יותר מעצמיותו שלו, בכשלונה ובהישגה.

עם זאת איני מתימר כלל לתת בזה (וביצירתי כולה) ביטוּי לערכים החדשים והמתחדשים, מהם התקופה קורצה. העובדה עצמה, שהתמדתי ולא שלוותי – בכל המצבים והתמורות – להעלות דברים במסגרת היצירה הסיפורית, עוּבדה זו והיא בלבד, חיזקה אותי והביאתני עד הלום, לכנוס בזה מאלה “אשר נשמה באפם” – מאלה שאינם טבועים ב“חותם” שאוּל.

אודה ואולי גאוותי האחת על כך, כי גם בדרך נפתלת זו של יצירה לא שאלתי לי חותם אלא משלי עצמי. – הלכתי לדרכי תוך אמונה, כי האדם היהודי בן־החורין יוצר או עומד ליצור סביב חיים, בכוח מהותו ומוסרו. וכמוהו גם אני לא נתפשתי לפסגות של מוסר אנושי מופשט; כמוהו גם אני חושי שמר עלי מלצאת לרעות בשדות אידיאולוגיה זרה.

עם האדם היהודי בן־החורין ומעשיו הלכתי מראשוני צעדי בארץ, בצידו ובצמוד לו, עד שראיתי את עצמי אחד כמותו. וראיתי גם אני דעות ועקרונות שנשרו סביב; כן ראיתי גיבורים אשר נכון הייתי לכרוע ברך לפניהם – אך בראש לכל שמתי מבטחי בנצחי שבקיים. ואמרתי אל לבי: אם יסוד נצחי משותף לו ליהודי בן־החורין עם אדמת ארצנו, הרי זו אך זו ההארמוניה שבקיומנו, אשר אליה אנו נכספים.

זו הכרתי גם עתה, עם ראשית הכנס לדברי – על האמור והמובלע בהם גם יחד – עם שלא נעלם ממני, כי עתה ייבחנו מבחן סופי. תוך צפייה למבחן הזה אין לי אלא להחזיק טובה להוצאת הספרים “מסדה” – המו"ל אשר באמצעותו הסופר מגיע לקורא. תקוותי היא כי חותם־האמת לא יכזב ויוסיף מכוחו אמונה בחיים המתהווים סביב; בסוף־דבר הם הנעלים בפשטותם מכל – הם הנושאים בגילוייהם ומסתריהם זרעי עבר ונבטי עתיד.

עבר הדני

מן המשפתיים

מאת

עבר הדני

---

הטראקטור עמד

מאת

עבר הדני

דעתו של ברוך יכלה לנוח, כי המכשירים החדשים והמשוכללים ביותר הובאו אל המשק. ביד לא ייזרע מעתה כי הובאה מזרעת־הטורים. במקצרה הפשוטה או בחרמש לא ייקצר עוד, כי נרכשה מכונה מאלמת. אך הובאו המכונות החדשות והמשוחות בלכּה אדומה וירוקה והורכבו מיד על פרקיהן, שרשרותיהן ומערכות גלגליהן השונים. אמנם יש ובשעת מעשה־ההרכּבה התעורר ספק, אם פרק זה איננו מיותר מעיקרו או אותו קפיץ לשם מה הוא בא – – אבל לצורך זה הרי קיים קטאלוג של מכונה וברוך נזקק לו והמוקשה התישב מאליו מיד. אף מראש אפשר היה לסמוך כי אם הובא קפיץ עם המכונה, אות הוא כי מקומו כאן ולעולם אין לחשוד כי המשגה יוצא מלפני בית־החרושת למכונות.

לא ולא! לעולם יעיין אחד יפה יפה בקטאלוג שלפניו, ישב וישקול מעט בדעתו… וכן עשה ברוך מדי הגיעה מכונה למשק: לא חש לשער־ראשו שנקלה בחום השמש וכן לא נחפז במעשהו אפילו אם הקציר דחק – כלל היה בידו ועליו שמר: לעולם אל תהא פזיז בהרכבתה של מכונה!

הורכבה המכונה כתיקונה, שוב יכול כל נוהג בפרד לנהוג גם בה. לברוך לא היה ענין בזה. פחיתות־כבוד היתה לו אילו התמסר למכונה אחת כאחד הנערים. הוא את המכונה הרכיב ושני החניכים שלו – יחיאל’יק ואפרים – הללו יכלו מעתה להתחרות כאוות־נפשם על השלטון עליה. את העיקר קיבלו מפי ברוך אגב מעשה־ההרכבה וברוך יצא גם לשדה יום או שני ימים כאילו למראית עין. פסע ברגל אחרי המכונה ולא עלה לשבת על דוכנה. אחר־כך שכב מעט בחום השמש וסופו שהיה חוזר הביתה, כשחניכיו מושכים בעבודה. העיקר היה לגבי ברוך, שעבודות המשק תיעשינה במכונה ואילו מי ינהג בהן? ־־ שאלה היא ממדרגה שניה. העיקר היה מיכון המשק – – –

ואמנם הטכניקה ניצחה והלכה, ולא עיכבו טענות־ומענות שכנגד. מנבאי־הרעות למיניהם, פלחים אדוקים למורג ולזריעה במפולת־יד, נתבדו התבדות גמורה וחלוטה. ניצוץ הלעג כבה אף בעיניהם של מתנגדים עזים וקיצוניים לכוח המכונה. הללו הראו על הסלעים שירסקו חס־ושלום את המכונה והללו הסתמכו על נסיונם במפולת־יד, שטובה היא מכל מכונה זורעת, – אך המכונות החדשות פעלו כבכל מקום אחר. המזרעה זרעה בטורים ישרים כהיותה זורעת בשדות של ארגנטינה והמאלמת קצרה אלומות קשורות ומהודקות, כהיותה קושרת בשדות רחבי־הידיים של אמריקה. אף המחרשות המכוונות אל־התלם בידי ברוך פלחו במשק, כאשר לא היטיבו לפלוח בשום מקום אחר. יכול איפוא ברוך לשוב לשהות בדעה זחוחה במטבח המשק, אף לשתות כאשר אהב חלב בדבש לארוחת־הבוקר ולאכול ירקות חיים לארוחת־הצהריים, בשעה ששאר אנשי המשק סעדו לתיאבון בדייסה ובמרק, בתה וכיוצא בו. יכול ברוך להוסיף ולנהוג נהוגות זרות ותהפוכות שנעשו לו טבע – ואין פוצה פה ומצפצף…

ומדוע על אף כל אלה הסתמר שפמו, כהסתמר שפם של זאב? – – מדוע הוסיפו להקלות בשמש שערות־הפשתים העוטרות את פדחתו העגולה והשזופה, כאשר תקלינה שבלים בשדה? – – שמא מחרשה לא היתה מכוּונת לתלם או חניכיו הצעירים שעזרו על־ידו קלקלו בעבודת המאלמת? – – דבר מהדברים הללו לא קרה וטירון־בטירונים של המשק כיוון את מחרשתו אל התלם. יחיאל’יק ואפרים חניכיו – שניהם היו כבור־סוד לגבי תורת המכונות שקיבלו מפי ברוך… אף־על־פי־כן ניכר בברוך כי לא נחה דעתו, עדיין חסר דבר – טראקטור חסר לו.

קטאלוגים של טראקטור נמצאו לו מכבר. בית־חרושת אמריקאי שלח לו וברוך השכוב על מזרנו הקשה למד את הציורים היפים, אף ראה לנגד עיניו את המכונה כמו חיה: השרשרות, הצירים, הצינורות של השמן וצנצנות־הסיכה, כלי־הקיבול של הדלק – כל אלה סומנו במוחו בחיצים, כחיצים שסומנו בגוף הקטאלוג. אלא מאי? אנשי המשק עדיין העמידו פנים נדהמות ותמהות לשמע החידוש האחרון: אך טראקטור חסרו, כמו הונח להם כבר משאר דאגות ונסיונות שבמשק!

שמעו אנשי המשק מכבר את שמע הטראקטור, אם כי המכונה טרם נודעה במשקים. תחילה דובר על “טאנק” משוריין, הזוחל על פני שוחות ובורות ועובר מכשולים של קוצים ומשוכה דוקרנית ואין דבר העומד לשטן על דרכו, ואחר־כך הבינו כי יש מה בין הטאנק והטראקטוֹר. אבל, כלום אם מצוּי טראקטור כגון זה בעולם, מחובתו של המשק להיות עם הראשונים להביאו מרחוק? – –

– יביא נא משק פלוני את הטראקטור ונשמע מה בפיו. – שלח חץ־לגלוג ישעיהו החרש־למחצה, שעסק במכוורת, אך בו בזמן שמע וראה כל חידוש שהתחדש או עמד להתרחש מסביב.

– טראקטור?! יביא נא משק “פריון” את הטראקטור. – החזיק עם קודמו גם נפתלי הלולן – הללו הרי מתקדמים הם ויצא להם שם כמחדשי חידושים. מה אנו כי נזדרז ונהיה ראשונים?!

אם לגלג האחד או התל השני אין זאת אומרת, כי כל אנשי המקום לגלגו לרעיונותיו של ברוך. העובדות עד היום כבר לימדו על עצמן. לא היה עוד אחד שיעלה על הדעת, כי יקום ויחגור את השק לחפון ממנו זרעים לזריעה במפולת בימים הקצרים והגשומים של טבת, בעוד שמזרעת־הטורים כילתה את הזריעה עוד לפני בוא הגשם. ושוב לא נמצא אחד שחשב, כי טובה הובלת התבואה הפזורה מהאלומה הקשורה שאין לרוח שליטה בכגון זו אף בשעות שלאחר־הצהריים. בכל אלה החרישו לחץ־הלגלוג הראשון שנורה אל ברוך לשמע הטראקטור ונמנעו מהתערב בדבר. רק ברוך הסתמר כקיפוד, רטן ונהם בעקשנות שגדלה.

– אני יודע… ־ אמר בנהימה עוקצנית – כי כולכם מתקוממים לכל מכונה חדשה. אף אמרתי תמיד והריני חוזר ואומר גם עתה, כי לא רק בטראקטור נעבוד אלא גם בחשמל! – והסתמר משנה שפמו המעובה אף שיניו החזקות התגלו – החשיפו שיניו בצחוק זעף.

– בחשמל… זכרו את דברי! – הקציף ותקף כזאב הנושך – אפילו מרק מעושן לא ייזכר ולא ייפקד במטבח, כי יבשלו ויאפו בחשמל!

– מה לך ולמרק החרוך? – נבעתו הצעירות כמו הכישן הנחש לשמע דבריו – הנך ניזון מהירקות החיים ושותה דבש בחלב, ומה כי תטען על המרק שבישלנו?

– הוא הדבר… – צחק ברוך והתכרבל במעילו כמו סבוהו דבורים מסביב – לכך אני בריא באמת ולא ידעתי כל חולי. הבו לי עוד כוס חלב והדבש –ח–ח–

צחק ברוך ולגלג, עקץ ונשך, השפיל משקפיו ודיבר אל הצלחת הערוכה לפניו כחפצו, חפץ רווק בדוק ומושבע, – והטראקטור הובא. יום אחד נכנסה במשַׁק השרשרת בריית־ברזל משוריינת, שלא כזחלילים הקלים של היום. במשק השרשרת היה משום שאון מלחמה והטראקטור התרומם ועבר את התעלה בשקשוק. אלמלא עמדו אנשי המקום מסביב וראו את ברוך חברם יושב ברמה על הטראקטור – היו סבורים באמת ובתמים כי חל כאן משגה וכי טאנק מלחמה נשלח אל המשק – טאנק שנועד לשדה־קרב.

כיוון שהגיע הטראקטור והתיצב בשתיקה בשערי החצר, שוב לא היה מקום לפקפק. היה ברור כי הוא המכשיר החדש בחדשים שנוסף במקום ולפיכך אין לתלות בו עינים, כתלות עיניהם טירונים צעירים. – “טראקטור הוא טראקטור ואנו צריכים לעת־עתה לעבוד”. – אמרו ולא הוסיפו אנשי־המקום לתת את דעתם על החידוש הזה, כשם שלא נתנו את דעתם על שאר חידושים של ברוך. פנו מיד כל אחד לעבודתו במקצוע – בלול או ברפת, בגן הירקות ובחצר של המשק וחסל.

תחת זאת לא ידעו מנוחה מעתה שני חניכיו של ברוך. הללו, אפרים ויחיאל’יק, עמדו והציצו בטראקטור כאילו לא ראו זה את זה, אך הוו נא בטוחים וסמוכים כי ארב האחד בחריצות לתנועות חברו במכונה. שהרי לא כמאלמת או כטורית הוא הטראקטור, אלא ברייה מופלאה במינה – הנה הסתובב ונסוג, הרתית לפנים ואחור לתנועת־ידו של ברוך – כלום יראה בעל־נפש ולא יתפעל מהטראקטור? – אף־על־פי־כן לא נגשו מיניה־וביה אל ברוך אלא האריכו את רוחם. נוח היה לאפרים וליחיאל’יק כי ברוך יהא הפותח ולא יהיו בעיניו כמתעתעים או מתחרים זה בזה… עמדו בקירוב־מקום למכונה כמו המחזה מעיקרו העסיק את לבם ותו לא.

 נו, אפרים ויחיאל’יק, התרצו לעבוד בו בטראקטור? – פתח ברוך לבסוף בחיוך עוקצני וירד מעל הדוכן בגניחה.

– בטראקטור? – – נמנע אפרים מהשיב תשובה ישרה והסתפק בנעימה שקולה וזהירה. – ודאי! – פסק יחיאל’יק עז־הפנים והבוטח ממנו – שאלה היא? או שמא נעמוד ונביט על הטראקטור… גם הוא איננו הלכה מסיני… ח–ח … נעבוד בו…

ראה אפרים בהתקפתו הגלוייה של רעהו ושוב לא יכול להשאיר את עצמו בצל ולהחריש בשעה המכרעת, שמא יהיה בזה משום שמיטת העמדה השווה לשניהם. לפיכך מחל על כבודו והתקרב פסיעה אל הטראקטור, הקיפו מסביב והחל בודק ואומר – מקום הבנזין הוא.. בית הנפט – המיכל.. וזה פך השמן.. מה נפלאים הדברים – כל פרט לפרטו!… ויחיאל’יק צוחק צחוק עז וחצוף כדרכו, קופץ ואומר:

– זו דוושה.. וזה הגה.. זו לשמאל.. לימין.. ח–ח–פשוטו כמשמעו אין סודות..

יצאו הדברים מכלל תהייה ובדיקה ונכנסו לתחרות ויריבות ביניהם. אפרים ויחיאל’יק לא הוסיפו עוד לשאול שאלות או לבוא בעקיפין על ברוך, אלא קרסו מתחת לטראקטור, משמשו בידיהם ופתחו את הברזים הקטנים וסגרום, חקרו ובדקו את רשת הצינורות הדקים כמבקשים להציל מפיהם על רגל אחת את תורת הטראקטור כולה.

– נו.. נו.. – פסק יחיאל’יק בנעימתו הוודאית ומקניטה כאחת. לאחר שקם מקרוס על ברכיו והלך, – מחר כבר נחרוש בו – בטראקטור.

– ברוך, הבה לי את הקטאלוג ללילה… – רקם גם אפרים את מזימתו הכבושה והתברך בלבו כי בדרך זו יקדים את חברו הבוטח – יקדים עד מחר ויהי מה!

אין לדעת כיצד ישנו אותו לילה שאר אנשי־המקום – ודאי שוחחו והשתעו במטבח כדרכם, לגלגו לחידושיו של ברוך גם הפעם או הסיחו דרך סקרנות וזהירות במכונה. אמרו מה שאמרו והלכו כל אחד למעונו, על מנת להרדם ולישון שנת תמימים וישרים. כן פנה והלך גם ברוך מכורבל במעילו ויחיאל’יק פרש לחדרו. עד מהרה כבו האורות במקום, כמו גוועו מאליהן העששיות הדלות בחשכה – ורק אור אחד לא דעך. בקצה בית הבליח עוד אור ולא מתמיד שם ישב אף לא משורר כתב את שיריו, כי אפרים ישב על גבי הקטאלוג… הוא עיין בחיצים ובדק בגלילים ובשסתומים של הטראקטור כמו ביקש לטבוע במוחו לעולם את חזות הצירים, השרשרת ואת המנוע החם של מכונת־הברזל המשוריינת.

לבוקר יצא הטראקטור לחרוש ועדיין נהג בו ברוך בעצמו. אף הוא כבד־הראש, לא העלה על דעתו כי בבוקר ראשון ינהג לשדה את הטראקטור אחד החניכים שהלכו אחריו. הללו אצו־רצו מצדי המכונה שגררה אחריה בקול צלצול ושקשוק מחרשת־דיסקים גדולה ונוצצת. אכן, נאלמו לעת־עתה אפרים ויחיאל’יק, כי בברזל הכבד שלנגד עיניהם היה כדי להטיל עליהם מורא ודרך־ארץ גם יחד.

– התוכל לעבור בזה על פני התעלה, ברוך? – הפליג אפרים בשאלות וביטל את דעתו מפני דעת גדול ממנו.

– המ… – נהם יחיאל’יק נהימה לגלגנית שהיה בה משום יתרון על חברו – כלום חושש טראקטור לתעלות כאלה או לעמוקות מהן? נהג ועבור!

שמע ברוך בעד משק הברזל ולא ידע מה ששמע. אך רגע הפנה את פניו המשופמים כלפי חניכיו המריבים ביניהם – ומשנהו היה ראשו מזדקר נכחו ופדחתו נוצצת, כשהוא פועל במנופים – אחת הנה ואחת הנה – ועבר. ירד הטראקטור בזחילה לתעלה, גרר אחריו בעמוד אבק את מחרשת־הדיסקים הכבדה ושב והסיק על קיר־התעלה התלול מהצד שכנגד, העתיר פחפוחי־עשן ויצא אל מרחב השדה.

– פח. עבר ולא ניזוק… – פחפח גם יחיאל’יק בעקבות הטראקטור ורקק, כמו לבו גס במכונות הללו ולא תעלות בלבד היה עובר בהן אלא על פני תהומות היה גולש בלי־חת ובלי לחוש לטראקטור.

– בכל אלה… – טען אפרים, שהקטאלוג היה עוד לנגד עיניו על כל הכללים והאזהרות האמורים ומפורשים בו – חדשה המכונה אצלנו… וכאן טרשים ותעלות… סלעים… כמעט רגע ותתרסק מכונה חדשה.

לא רצה איפוא אפרים לקבל את דעת יחיאל’יק, אף־על־פי שלמראה ברוך הנוהג בטראקטור החל לחשוב גם הוא בפנים לבו, שמא זהירותו מוגזמת וכי אמנם שונה הטראקטור מכל מכונה אחרת. כיוון שראה במגלשות־הברזל הללו שסובבות הן וטוחנות עפר ואת בריית־הברזל כולה, שאינה מאבדת את איזונה אף בירידתה וראשה למטה או בעלייתה וראשה זקור למעלה במאונך, – בחר להסתכל בפדחת הנוצצת של מדריכם ברוך ואומר ליחיאל’יק:

– אכן, בקי ברוך שלנו במכונה… יודע כבר אותה לכל פרטיה.

– אט… – ביטל יחיאל’יק גם עתה בתנועת־יד, רקק הצדה והסתפק בחיוך בלבד.

– אתה, יחיאל’יק, מדרכך לבטל יתר על המידה. – אמר אפרים דברים כבושים לחברו – ואם יכולת למאלמת כסבור אתה שכמוה גם הטראקטור.

– לא בשמים היא… – רקק יחיאל’יק בעזות מצח – טראקטור לכך נוצר שינהגו בו והחכמה כולה אינה אלא במנופים. משוך במנוף הלזה משמאל – ועמד הטראקטור. חלץ את המנוף – והרי התחיל מיד ללכת. לחץ במקום פלוני והרי הוא פונה לשמאל או לימין או סובב לאחור. פשוטו כמשמעו.

– תפש הבחור את הענין. – שיבח אותו ברוך ופניו הפשתניים הצהיבו ממושבו על המכונה.

– אכן, הדברים ברורים וכן אמור גם בקאטלוג… – נאות אפרים בקורטוב של טינה, כי הבין שנוצח “בסיבוב ראשון” נצחון מכריע ע"י יחיאל’יק יריבו.

וקיצורו של דבר – אך זה קרעו הדיסקים את הקריעה הראשונה באדמת־השלף וננעצו כדי מחציתם בין הרגבים, כבר היה יחיאל’יק מטפס אצל ברוך מזה ואפרים עולה מזה – יחיאל’יק מושך במנופים וכובש לו על נקלה את הבכורה. עדיין סיבב ברוך סיבוב ראשון, אך הנה ירד מרצונו הטוב אל בין פחי־המים וחמרי־הדלק המעומדים באמצע השדה, שכב ביניהם והיה מצהיב בפניו ובשערו – כמוהו כאדמת השלף מסביב. אפרים כיון שראה בנצחון יחיאל’יק נאות למלא תפקיד עוזר – סגן לנוהג בטראקטור. תפש יחיאל’יק בחושו תפישה יפה את הענין והמכונה היישירה ללכת על־פי התלם הפתוח. בלי לנטות לשמאל או לימין, והרגבים רובדו רבדי־רבדים כבדים ויבשים בזה אחר זה, מדי סיים הטראקטור את סיבובו.

– אך זהו תלם! – התפעל אפרים ושכח את רגשי האיבה והטינה שהיו בלבו על חברו.

– המ… ודאי שלא כתלם מחרשת־בהמות. – לגלג יחיאל’יק אף שפניו הביעו קורת רוח מרובה.

– עכשיו, יחיאל’יק, הנח לי ואנהג! – הודה אפרים בחריצותו של יחיאל’יק והשלום ביניהם הוקם על מכונו.

מעתה הלכו והקיפו את השדה, הלוך והפוך בצלחות העגולות והנוצצות. עדיין מתחשש אפרים שמא מתחממת המכונה מעט יתר על המידה ויחיאל’יק חברו פוסק שטראקטור אין מדרכו להתחמם… אחד יורד ובודק אם די שמן במכונה ואחד מוסיף לה מפח הדלק. היו רואים את עצמם שני החניכים כחברים בלב ונפש ליד המכונה שבאה לידם. אמנם מדריכם ברוך מנמנם בקירוב־מקום בחום־השמש, אבל הם הם אדוני המכונה המופלאה הזאת. הנה עלו והתרחקו במעלה השדה – והמכונה צייתה. יצאו את קצה התלם ומשכו בחבל את המחרשה למעלה – מיד הסתובב הטראקטור וננעצה המחרשה בצד שכנגד ושוב מדיקה היא את האדמה כעפר לדוש. רטטה המכונה הגדולה במלוא הרטט, כהרטיט בהמת־עבודה במלוא־כוחה…

ולפתע פתאום עמדה. בעצם מעלה הניר הארוך, בטבור השדה נפחה את נשימת הדלק האחרונה ומיאנה לשוב ולהוציא גץ, לגלות סימן חיים, עמד הטראקטור וצלחות המחרשה שקועות באותה שעה בתוך אדמת הניר מעל לראשן. האם אזל הדלק? – והרי אך זה יצקו אותו… שמא תקלה נפלה בטראקטור – והרי חדש הוא – זה לו יום ראשון בחרישה.

– אין דבר… – היה מבטיח יחיאל’יק בחוצפתו ובעזות מצחו – מיד נשוב ונדליק אותו אך נטול את הידית ונתן סיבוב הגון.

פח… פח… ־ פחפחה המכונה. גץ־גץ… ־ הגיץ הטראקטור, אך רוח־חיים לא נכנסה בו. שב ועמד דומם.

– מה קרה שם, בחורים? ־ התנער ברוך משכיבתו וקרב אליהם בעצלתיים.

– לא קרה דבר. – השיב יחיאל’יק ־ פשוט יש לשוב ולהדליק. נגש ברוך עד למכונה והתיצב אל הידית התלוייה לו מלפנים. סובב בעצמו פעם אחת ונשף רוח כמו הכין את עצמו למלחמה. עדיין הטראקטור לא נע ולא זע גם לגישתו של ברוך וחניכיו סטו מפניו הצדה. הצהיבו מטילי־זרועותיו הכבדים של ברוך. אניצי הקש היבש שעלו בראשו הצהיבו גם הם כשערו הקלוי. אך זה חשף ברוך את שיניו לצחוק למכונה העקשת ונצמד אל ידית־הנצנוץ – סיבב ולא נפרד מעליה, כי סיבב בשניה ובשלישית.

“פוח־פוח”… נענתה בטן המכונה כמו ריקה ונעו ועמדו שסתומיה.

– מילא. – מצא יחיאל’יק מוצא מהמצב הקשה שנוצר – נלך לאכול “צהרים” ונשוב לשדה.

– אף זו עצה ראוייה להשמע. – החזיק אפרים אחריו והתכוון שישמע גם ברוך. אותה שעה חבטה הידית על ידו של ברוך, במכה אחורנית חבטה, ניתזה מתוכה נשימה חטופה ומהירה שחזרה וכבתה… הזדקף ברוך בלי־אומר מעצמת המכה וניסה להניף את זרועו אך חש בה כאב. שוב לא צחק ולא החשיף את שיניו הבריאות אלא בסבלנות שבאלם השתרע בצד מכונת־הברזל, אסף את זרועו ושכב על אדמת השדה, כאוסף כוחות חדשים לעזרה… והרגישו שני חניכיו של ברוך כמו הוכרז כאן דו־קרב בשדה – בין המכונה שהגיעה למשק ובין האדם שהחל משעבד אותה לרצונו – דו־קרב שייערך ביחידות ובעמל, עד אם תנוצח המכונה.

ידעו כי אין עוד מועיל בדברים לברוך. הם פנו ללכת לעבר המשק לאכול את ארוחתם במטבח ורק מפעם בפעם הביטו לאחוריהם בשתיקה. אפרים ויחיאל’יק שוב לא היו מתנצחים ביניהם בדברים ולא התנגחו בדעות – כי שם נצב דום יצור־ברזל כבד ומשוריין… שם השחיר כבר הניר הארוך־המפולח, ניר שלא נראה עוד כמותו במשק… כנקודה שקטנה והלכה שכבה על־יד המכונה דמות עקשנית וסגורה – היא ברוך. הוא לא ישוב עוד למשק כל עוד לא ניצח את המכונה העיקשת. הוא יבדוק את הגץ, הוא “יצית”, הוא יעביר מהבנזין אל הנפט – והטראקטור יעבוד… לכך שוכב שם ברוך וצובר כוחות עקשניים, כמוהם כשל טראקטור –

כן רחקו והלכו מהמקום בו הטראקטור עמד.

---

המלחמה באבני ה"שיון"

מאת

עבר הדני

באותה שנה, אנשי שפיים השקטים דרכו עוז, היו כגיבורי־מלחמה אשר שמאלם תאחז מחרשה וימינם לא תרפה מהשלח. אם הבטת לצפונה של שפיים וראית עגלה מתנהלת במרומי האופק ומשמשת אותה פלוגה של בני־חיל; ואם מעבר לכביש נשאת עיניך – ונראו ראשיהם של שפיימים מבצבצים ומציצים מבין שיחי השמיר; – כעבוד בצבא עבדו אז במשק ופלוגות נשלחו לארבע רוחות השמים… בצפון עקרו אבנים וסלעים מאדמת השדה ומעבר לדרך שילחו את הקרדומות הקטנים בשיחי השמיר הצפופים כְּבָתָה, ביראום על שרשיהם והפילום חללים על הקרקע הבתולה.

האם חסרה אדמת מזרע למשק שפיים, כי יצאו להכשיר את “הבּוּר”? שמא כבר הכשירו בכל את הקרקע המעובדת כי נתפנו ללחום בשמיר? לכאורה, טענו אנשי המקום בינם־לבין־עצמם, שאך זה יש להתחיל בזיבול יסודי של הקרקע ולהמשיך בו עד תשלם המלאכה בכל שדות המזרע: בלי זבל לא תיענה אדמת שפיים הטובה. – כן חזרו והכריזו.

ולא אמרו די השפיימים בדבר־שפתיים בלבד, כי החלו מיד לאגור את הזבל. שלחו עגלות אל החוץ להביא זבל למשק ועוד הגדילו לעשות: טענו את השקים של “המלח”, שעבשו והרקיבו במרתף העזוב של פקידות הבארון משנים שעברו במושבה הקרובה, והביאום אל המשק.

– ודאי יפה “מלח” זה לפיזור בשדה. – גיחכו השפיימים את גיחוכם המפורסם – כי “מלח” ירוק הוא ומוטב שיהא מונח בחצרה של שפיים משיהא מתגולל ומרקיב בלי תועלת.

וכן בידים הוציאו ממחנה־הצבא הקרוב את גללי הסוסים הטריים, לגמו בהנאה משונה את הנשדור העולה מהזבל החם והביטו אל ערימת הגללים שהלכה וגבהה בחצרם מדי יצאו וחזרו העגלות יום ביומו. אף־על־פי־כן ידם הוסיפה להיות נטוייה, כי גם לאחר שנאסף כבר הזבל וערימתו הוקצעה מארבעת קצותיה וגם אחרי שהשקים של “המלח” גובבו נדבכים־נדבכים, לא אמרו די השפיימים והוסיפו להשתוקק לפעולות.

– לסיקוּל בשיוּן! – הצביעו מזרחה כמצביאים מובהקים שלא אמרו די בנצחונות שניצחו. נפלה הסיסמה החדשה בשפיים והוכרז מיד על גיוס לשיוּן. שוב לא התעורר פקפוק או היסוס שמא מעטים הכוחות או עייפו במקצת. משכו השפיימים את מכנסיהם למעלה, מעכו את כובעיהם המהוהים כחיילים ותיקים המריחים ריח קרב… האם לא הם שנלחמו בשמיר ויכלו לו או לא עקרו את הסלעים הנעוצים באדמת השדה… ־ מדוע לא יצליחו בסיקוּל בשיוּן? – –

כה גזרו קל־וחומר, שפטו והחליטו. אמנם ידוע ידעו כי לא השיון כשאר האדמות של שפיים ולא עוד אלא רבים תהו גם תמהו – איה מקומו? – – ואם הוותיקים במשק ידעו כי קיים הוא, אבל גם הם בעיניהם לא ראוהו. אולי מפי קודמיהם קיבלו ואולי בדקו במפות ומצאו, כי אי־שם בגבול ממזרח של שפיים משתרעת חלקה – אך רגלם לא דרכה בה ועינם לא שזפתה עד כה.

אף־על־פי־כן לא נמצא אף אחד מערער, ובתכונה מיוחדת עשו את הכנותיהם לשיון בפעם הזאת. התפקדו והוציאו את הסקלנים המנוסים, את המומחים המובהקים לקרדום ולדקר ולשאר כלי־המשחית, שקנו להם שם במלחמות השמיר והשית. וגם ראש שמו לפלוגה הנבחרת הזאת: את החבר דונגי השימו לראש – הוא דונגי שעשה את מיטב שנותיו בחפירות־מלחמה, ראה בעיניו את המוות ושימש, לדבריו, לא אחת מטרה ללועי תותחים ומקלעים בשדה קרב וניצל רק בנס…

גוייסה הפלוגה וניתן לה ראש, שוב לא נשאר אלא לסיים בהכנות ולצאת. בחרה הפלוגה עגלה קלה וטובה, אסרו בה בהמות מהזריזות ביותר; רץ אחד לחצר ונטל את הדקרים הכבדים ואחד השחיז מבעוד בוקר את הקרדומות הקטנים שלהביהם נפגמו וקהו במלחמות הקודמות; נזדרז פלוני למטבח והביא ככרות־לחם ומשך אלמוני קלחות ודוודים של צידה – התמלאה העגלה עד אפס מקום. והרואה את הדוודים, הדקרים ואת שאר הכלים היה סבור בלבו, כי יוצאת הפלוגה הקטנה בעוד שחר לתור לה אדמה לא־נושבת.

– “היידה!” – – – קראו בני־החיל, התפקדו לעיני מפקדם האמיץ וישבו בעגלה זה בכה וזה בכה.

ותמשוך הבהמה הזריזה, ותסע העגלה הקלה, ותצא הפלוגה לדרכה בצלצל הדוודים וברזל הדקרים… כל עוד השתרעו משמאל השדות הידועים ומימין המשתלה והחורשה של שפיים, ירטה הדרך לנגד הבהמה הקלה ונוסעיה; אבל הנה הגיעו עד קצה הדרך הזאת ושלושה אקאליפטים לחשו וסוככו בגזעיהם העבים ובמוטות ענפיהם על באר עזובה – – הנה אבדה הדרך בפאת דשא ירקרק ולצד מזרח לא ניכרה עוד מסילת אופנים כי צומת שבילים כרוחב פרסת החמור או סוסת־הרכיבה…

אף קטנו והלכו מאחור בתי שפיים הקטנים, באדמה נבלעו וארץ לא־נודעה ושחורה כיריעת־העזים השתרעה לפנים – ותאט המרוצה השוטפת. הבהמה עצרה בריצתה הקלה, נדם צלצל הדוד והדקר ורוח לא קמה בפלוגת בני־החיל להפר את השקט סביב. אולי הרהרה הבהמה הזריזה כי כאן תמשוכנה המושכות לחזור אל המשק או אולי גם הנוסעים הרהרו בבתים שנעלמו מאחור – – אך העגלה הוסיפה לנסוע מזרחה.

בפעם ראשונה עלה אופנה על סלע־בזלת, נענה בחריקת הצירים ושב והסתובב לאטו וביתר זהירות. אכן, לא אבן בזלת אחת ארבה מעתה לגלגל, כי הלכה ורבתה הבזלת. כמו ממערכה מסותרת הגיחו אבנים וסלעים, נבקעו לבקיעים וכיסו את עין־הארץ הזאת – בקיעים עצומים, גושים של בזלת – כמוהם כבליסטראות השחורות שהותכו ונוצקו בידי חרשים ונפחים אדירים.

– שמא נחזור? – חלף הרהור בלבות בני־החיל, אך מפיהם ולחוץ לא השמיעו.

כי סקרו הנוסעים זה את זה: בתי שפיים היושבים בעמק לא ייראו עוד ואפילו בתי הישוב שבהר נחבאו… אותה באר עזובה אשר עם הדרך אף היא הפסיקה כל קשר ביניהם ובין הישוב מאחור… מכאן אך ארץ־האבן משתרעת לפניהם ואין ממנה מוצא ומפלט… היספיקו הדוודים הקטנים לכלכל את נפשם והקומקומים הדלים לרוות את צמאם?… שלושה הדקרים המוטלים תחת רגליהם האם יעמדו גם בארץ הזאת? – –

– הנה השיון! – קרא לפתע דונגי, שראה לא־אחת את המוות מציץ מתוך לועי־תותחים נוראים ושם לאל את הרהוריהם הכבדים של חבריו בני־החיל.

וכאשר נשאו הנוסעים את עיניהם וראו ממולם את הגבעה החדה־המבוצרת, את הוואדי הגולש לרגליה ואת המדרון אשר מעבר מזה – לא ענו לו דבר, אך לבם אמר כי אמנם השיון הוא. השיזף העתיק המוריק לרגלי הגבעה, חורבת־אבן נשכחה אשר בראש הגבעה, השרשרות השחורות של גבעות־האבן מזרחה – כל אלו עדים הם כציון נאמן, כיתד של ברזל שנקבע עליה שם השיון.

השיון? – – ניתק הדיבור מפיהם ויביטו אילמים על האבן.

ראה ראש הפלוגה כי נבוכו הסקלנים הטובים ורוחם נפלה למראה בקיעי הבזלת והוואדי הנופל כנחל־לבּה גועש, וידע כי עתה השעה הנכונה לאמץ את רוחם בדברים היפים לשעתם. מיד קם ממושבו וירד מהעגלה שעמדה, חבט על כובעו המהוה ואמר בעניווּת יתירה:

– שמעו, חברים… כח… כח… – כעכע ופזל בעינו – יום אחד היינו יושבים בחפירה הקדמית ושראפנלים עפים מעל לראשינו –

שמעו החברים הפעם בלי־חפץ לדברי דונגי, כמו לא האמינו בעלילות שעולל עם גרמנים ואוסטרים, ועיניהם נטויות אל השדה הקודר. הבין גם דונגי, כי רך לב חבריו ואולי ירצו להפוך את העגלה ולחזור, בלי לנסות את הדקר או לנגוע בדודי הצידה שלקחו עמהם, ומיהר גם הוא לאחוז בקצה השני של החבל, לאמור:

– ח־ח – פתח ומצמץ כנוהג קלות־ראש ומסיח דעתו מענין השיון כל־עיקר – האם לא אנו עקרנו את השמיר בשדה, לא סיקלנו בכרם ושדה לא עיזקנו?! –

פעלו הדברים למחצה. אמנם הם שסיקלו ועיזקו וקנו להם שם כסקלנים המפורסמים של שפיים, אבל כמראה הזה לא ראו. גבעת הבזלת הזאת שאין לגשת אליה וקירותיה זרועים אבני־קלע שחורות… הנחל הנופל למזרח ואינו מוריד שמה מים אלא זרם של אבן – – אף המדרון שעליו נאמר כי השיון הוא ואין סימן או ציון כי הוא הוא החמש־מאות דונאם אשר שמם השיון – –

– אכן, נבהלתם… – הטיל בהם דונגי מרה בלשונו החריפה ולשוא.

– הו, חבר דונגי… – הודו ואמרו – הראית את האבנים שבכאן, השקועות ראשן ורובן במעבה האדמה… הגבעות שכמוהן כהררי־חושך סביב ואת השיזף הבודד הראית?… הרי נתונים אנו כאן בין שמים וארץ ושמא יסתערו לפתע עלינו פרשים רכובים על סוסיהם הקלים ממזרח? – – אנה נבוא? – –

– ניחא… – נאות לדעתם גם דונגי – הבו ונאכל את ארוחת הבוקר שלנו, כי לא כרעב השבע.

להצעה זו נאותו מיד ולא העמיקו לחקור אם יערים עליהם מפקדם ובמזימה יגנוב את דעתם. הזדרזו בכה ובכה – אחד הוריד את הקומקום העטוף בשקים ומזג בספלים את התה ואחד הוציא את הלחם, אחד פרס את הלחם וצייד כל חבר במזלג ובכפית, שלא ייגרע גם חלקו בסלאט ובזיתים. היו זריזים במלאכתם.

בצל העגלה ערכו את שולחנם ואכלו, בצוותא עם הבהמות שנשמו את נשימתן החמה והביטו אליהם באמון. נתפרקה תוך כדי ישיבה ולעיסה ראשונה האימה של הקרב והשיזף הירוק אשר בראש הגבעה סיפר על שריד של ישוב, השבילים העידו גם הם כי פה יעברו רוכבי חמור וגמל וסוסה אצילה ממזרח מערבה ולהיפך – נחה דעתם.

– והיה באותו יום… אנו יושבים בחפירה… – המשיך דונגי לשעשע את רוחם – ואין לנו מים לשתות, אף לא טבק לעשן…

– בדייה היא, חבר… – התעודדו הבחורים ושקלו לו, צחקו והתיזו את רסיסי התה מפיהם כמו אחזם בולמוס הצחוק באחת.

– לא היו חפירות, לא היו דברים מעולם. בחפירות לא היית ואפילו מראה חפירה לא ראית, חבר דונגי. – הכריז בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים הסקלן הראשון.

– לא דובים ולא יער… ־ נענה אחריו גם הסקלן השני ולא נשא פנים לדונגי.

– מילא… – חבק המפקד את ספל התה, תופף באצבעותיו על כתליו החמים כמחמם את ידיו הקפואות וישב שקט על שמריו. לא ניכר אם רגז או נעלב, או הקפיד על כבודו – ניחא… ובכן חפירות לא ראיתי… – פלט כמדבר אל עצמו ועיניו הקטנות מצמצו בתום־לב.

הוא את מטרתו כבר השיג. הסקלנים שתו את התה וחומו כבר נמסך בעורקיהם. עיניהם נוצצו בברק־שובע ולא ניכר בהן עוד מורך־לב או היסוס. עכשיו שבו והיו לפלוגה ועם פלוגה שכמותם קום הסתער על שדה השיון ואל תחמיץ את השעה! – ויצאו הסקלנים בשורה אל שדה האבנים הגדול והתכנית כמו תוכנה מאליה. אבן ואבן הצדה – ופונתה מסילה להכנס בעגלה לשדה. הוטלו אבנים לימין ולשמאל ונפתחה דרך נאה מראש המדרון אל הוואדי. כה נתקע טריז בלב השיון.

– עבודה זו תארך שלושה חדשים. – אמדו הסקלנים המנוסים ויפרקו את דפנות העגלה לצדדים.

– במה דברים אמורים? – מצמץ דונגי בעיניו הקטנות – אם לא תצמחנה אחר־כך אבנים חדשות בשיון.

– תצמחנה?! ־ צחקה הפלוגה ותשכח כל ספק והיסוס.

– בידוע תצמחנה… – שעשע דונגי את חברי פלוגתו הנוחים.

– ח־ח – צחקו שבעתיים הסקלנים הידועים – אך זו בדייה מוצלחה ונוספת על אלף הבדיות שבדית עד כה.

ותהי להם העגלה פרוקת־הדפנות כרכש־ברזל להסיע אבן גדולה וכל סלע: שתים־שלוש אבנים על העגלה האחת ואם גדול הסלע מאוד והעמיסוהו לחוד בעצה והורידוהו לואדי. – פה תהיה קבורתו… – ברכו בנשימה מאומצת אחרי הסלע שדורדר במדרון.

הלכה וצמחה חומת האבנים השחורה בוואדי למטה. כל אבן וסלע נידרדרו בזו אחר זו ממדרון השיון ואדמת השדה מתפנה והולכת. הגבעה החדה מזדקרת ממול והשיזף הירוק עומד דום בצמרתו הדוקרנית־המדולדלת – ואין מוחה בעושים בסיקול… שמא נרמז מלמעלה לראות בעין יפה את פעולת הסיקול הנועזת בשדה השיון אף הוסכם להניח לסקלנים של שפיים לסיים את מלאכתם בשלום? כי לא הגיחו פרשים רכובים להשחית בפלוגה הקטנה והרי הבזלת השחירו כשרשרת בטחון מסביב.

כה עיזקו ויסקלו סקלני השיון. בהפסקות של צהריים ובוקר סיקלו. בהיות שמש הבוקר גבוהה עמדו כבר הכן במערכה הכבדה ובעטות צל ראשון שלאחר־צהריים על מדרון של גבעה ועל כותל של גיא כבר התנהלו לאיטם בעגלה משדה השיון לשפיים. היו יוצאים בזהירות את תחומי ממלכת האבן, ופה אינם פוצים בבדידות מסביב, עד הראות מרחוק הבאר העזובה ואמירי האקאליפטים המתלחשים עליה. אז היתה נחה דעתם כמו זכו פעם נוספת לראות בבתי שפיים הקטנים מרחוק בעודם בחיים – –

ואמנם שלושה חדשים רצופים נסעו וחזרו – אף יום אחד לא הפסיקו את המערכה הכבדה. היתה כבר העגלה חטוטה מהאבן וגלגל כבר סטה, חשוק־הברזל כבר נשחק. נמעכו משנה כובעי הסקלנים העזים ונפרמו תפריהם עד הראות ניר המצחיה של הכובע בחוץ. ואף־על־פי־כן עוד הוסיפו לנסוע – –

התבואה נאספה כבר הגורנה משדות שפיים שהבשילו, נדושה, והבר והתבן הוכנסו במחסנים הגדולים. טיילו רוחות־קיץ בטלות על פני השדות הקצורים וברחובה של שפיים, שקוציה וחרוליה כבר קמלו. ועדיין פלוגת הסקלנים נסעה בדרכה יום־יום, בוקר־בוקר ניצבה העגלה הקלה והבהמות אסורות בה. בוקר־בוקר משכו מהמטבח האפלולי את דודי התבשיל ואת השק של הלחם. בוקר־בוקר התמהמהה העגלה הרתומה עד היאסף הפלוגה היוצאת לשיון.

מהבאר העזובה ולמטה כבר נסולה מסילת־עגלה, מרוב נסיעה בדרך הזאת, ופרסות החמור, הגמל והסוסה הדוהרת לא יכלו לטשטש את המסילה הכבושה. השיזף המוריק על ראש הגבעה כבר ידע עת־בוא העגלה והמתין לה. מצודת האבן למעלה שוב לא הזדעזעה לדרדורה של האבן – האבן שנחה על אדמת השיון מימים קדמונים – –

– האבן הזאת צמחה מאליה באדמת השיון. – עדיין החזיק דונגי בסברתו המקורית וסקר בעין ערמומית וממצמצת את חלקת השדה הנקיה.

– אט… – צחקו אנשי הפלוגה ושמטו אבנים אחרונות אל הוואדי בתנועות מהירות – זו אינה אלא סברת־כרס, דונגי – ח־ח – זו אחת מאלף ואחת הבדיות שבדית. לא תצמח האבן מתוך אדמת השדה כי לא כצומח האבן. משמים נפלה… זרמה מלועי־געש פתוחים והוקאה על הגבעות מסביב.

– לועי געש… שמים… – דונגי ביטל ופשק את ידיו, פירך בבוהן עבה – שנפלה משמים מנין? ומנין שירקו לועי געש? – –

– מנין שירקו לועי געש?! – שוב לא יכלו הסקלנים לכבוש את רוחם לבורותו של זה – הו, חבר דונגי, ומנין כי אתה אוכל בפה או כי מוחך מוח־תבן? – ח־ח –

– מילא… – לא חת ולא זע המפקד האמיץ – שמוחי מוח־תבן לאו דווקא. אבל שאתם, סקלנים של שפיים, ראשי חמורים זה ודאי וּודאי… כי אם לא היו לועי־געש ולבּת־אבנים אינה אלא משל, הווה אומר, בעל כרחך, כי האבן צמחה מתחתיה! –

– ח־ח־ח – הריעו בצחוק הסקלנים מסביב, כשהם משתעשעים עוד נפשם־בם באמצאותיו של מפקדם המפולפל.

– וזה לכם האות: – חיזק הלה את דבריו וסקר בעין חדה את השדה הפנוי – ביום מן הימים אם נשוב לשדה ומצאנו כאן אבנים חדשות שצמחו תחת אלו שדרדרנו למטה.

אפשר שצדק מפקד הפלוגה וצמחו לאחר זמן אבנים חדשות בשדה. וכן לא נודע אם אחרי שסוקל השדה, כמתואר, עמסו השפיימים מחרשות ושקי גרעינים ויצאו גם לזרוע את האדמה הפנוייה. סוף־סוף היה השיון מרוחק ואולי לא עיזקוהו אנשי שפיים החרוצים אלא להוכיח כי יכולים ויכולים הם לחולל נפלאות אם ירצו. אף זאת: הרי בעצם המערכה הכבדה, עוד בהתחולל קרב־האבן המפורסם בשיון, כבר נחלקו הדעות – הללו אמרו כי אדמה עידית כבשו וסיפחו לשפיים והללו טענו כנגדם כי זיבורית היא ואינו כדאי כל־הטורח. הללו הוכיחו כי אדמת מדרון לעולם היא עידית והללו פירכו וסברו את ההיפך.

אבל –

אם גם לא זרעו השפיימים את האדמה שסיקלו הרי יום יבוא ויזרענה זורע – יבוא אותו יום וזורע יצא בעגלה רתומה לבהמות בדרך עם הבאר העזובה ויפן מזרחה. או אז – כאשר יראה את השיזף המוריק מרחוק ואת הגבעה המבוצרת מלמעלה, ידע כי הגיע אל אדמת השיון. ואם יביט אל הוואדי וראה את חומת האבנים הגדולה, ישא את עיניו אל המדרון הפנוי מכל אבן – אפשר יעלה על לבו כי זה מקום העלילה המסופרת.

אז לא תתקפהו אימה למראה שרשרות הגבעות הקודרות כהררי־אבן וחושך. אז יזכור כי עבדו כבר בזה סקלנים מנוסים ונלחמו גם יכלו לשיון – – והוריד בצל השיזף המוריק את מחרשתו הקלה ופרק על הארץ את השק המלא גרעינים – ופסע וזרע ומשך במתינות על פני המדרון הנאה אשר מעל לירדן, כמו לא היה מעולם אדמת־אבן – – –

במאסף

מאת

עבר הדני