דעתו של ברוך יכלה לנוח, כי המכשירים החדשים והמשוכללים ביותר הובאו אל המשק. ביד לא ייזרע מעתה כי הובאה מזרעת־הטורים. במקצרה הפשוטה או בחרמש לא ייקצר עוד, כי נרכשה מכונה מאלמת. אך הובאו המכונות החדשות והמשוחות בלכּה אדומה וירוקה והורכבו מיד על פרקיהן, שרשרותיהן ומערכות גלגליהן השונים. אמנם יש ובשעת מעשה־ההרכּבה התעורר ספק, אם פרק זה איננו מיותר מעיקרו או אותו קפיץ לשם מה הוא בא – – אבל לצורך זה הרי קיים קטאלוג של מכונה וברוך נזקק לו והמוקשה התישב מאליו מיד. אף מראש אפשר היה לסמוך כי אם הובא קפיץ עם המכונה, אות הוא כי מקומו כאן ולעולם אין לחשוד כי המשגה יוצא מלפני בית־החרושת למכונות.

לא ולא! לעולם יעיין אחד יפה יפה בקטאלוג שלפניו, ישב וישקול מעט בדעתו… וכן עשה ברוך מדי הגיעה מכונה למשק: לא חש לשער־ראשו שנקלה בחום השמש וכן לא נחפז במעשהו אפילו אם הקציר דחק – כלל היה בידו ועליו שמר: לעולם אל תהא פזיז בהרכבתה של מכונה!

הורכבה המכונה כתיקונה, שוב יכול כל נוהג בפרד לנהוג גם בה. לברוך לא היה ענין בזה. פחיתות־כבוד היתה לו אילו התמסר למכונה אחת כאחד הנערים. הוא את המכונה הרכיב ושני החניכים שלו – יחיאל’יק ואפרים – הללו יכלו מעתה להתחרות כאוות־נפשם על השלטון עליה. את העיקר קיבלו מפי ברוך אגב מעשה־ההרכבה וברוך יצא גם לשדה יום או שני ימים כאילו למראית עין. פסע ברגל אחרי המכונה ולא עלה לשבת על דוכנה. אחר־כך שכב מעט בחום השמש וסופו שהיה חוזר הביתה, כשחניכיו מושכים בעבודה. העיקר היה לגבי ברוך, שעבודות המשק תיעשינה במכונה ואילו מי ינהג בהן? ־־ שאלה היא ממדרגה שניה. העיקר היה מיכון המשק – – –

ואמנם הטכניקה ניצחה והלכה, ולא עיכבו טענות־ומענות שכנגד. מנבאי־הרעות למיניהם, פלחים אדוקים למורג ולזריעה במפולת־יד, נתבדו התבדות גמורה וחלוטה. ניצוץ הלעג כבה אף בעיניהם של מתנגדים עזים וקיצוניים לכוח המכונה. הללו הראו על הסלעים שירסקו חס־ושלום את המכונה והללו הסתמכו על נסיונם במפולת־יד, שטובה היא מכל מכונה זורעת, – אך המכונות החדשות פעלו כבכל מקום אחר. המזרעה זרעה בטורים ישרים כהיותה זורעת בשדות של ארגנטינה והמאלמת קצרה אלומות קשורות ומהודקות, כהיותה קושרת בשדות רחבי־הידיים של אמריקה. אף המחרשות המכוונות אל־התלם בידי ברוך פלחו במשק, כאשר לא היטיבו לפלוח בשום מקום אחר. יכול איפוא ברוך לשוב לשהות בדעה זחוחה במטבח המשק, אף לשתות כאשר אהב חלב בדבש לארוחת־הבוקר ולאכול ירקות חיים לארוחת־הצהריים, בשעה ששאר אנשי המשק סעדו לתיאבון בדייסה ובמרק, בתה וכיוצא בו. יכול ברוך להוסיף ולנהוג נהוגות זרות ותהפוכות שנעשו לו טבע – ואין פוצה פה ומצפצף…

ומדוע על אף כל אלה הסתמר שפמו, כהסתמר שפם של זאב? – – מדוע הוסיפו להקלות בשמש שערות־הפשתים העוטרות את פדחתו העגולה והשזופה, כאשר תקלינה שבלים בשדה? – – שמא מחרשה לא היתה מכוּונת לתלם או חניכיו הצעירים שעזרו על־ידו קלקלו בעבודת המאלמת? – – דבר מהדברים הללו לא קרה וטירון־בטירונים של המשק כיוון את מחרשתו אל התלם. יחיאל’יק ואפרים חניכיו – שניהם היו כבור־סוד לגבי תורת המכונות שקיבלו מפי ברוך… אף־על־פי־כן ניכר בברוך כי לא נחה דעתו, עדיין חסר דבר – טראקטור חסר לו.

קטאלוגים של טראקטור נמצאו לו מכבר. בית־חרושת אמריקאי שלח לו וברוך השכוב על מזרנו הקשה למד את הציורים היפים, אף ראה לנגד עיניו את המכונה כמו חיה: השרשרות, הצירים, הצינורות של השמן וצנצנות־הסיכה, כלי־הקיבול של הדלק – כל אלה סומנו במוחו בחיצים, כחיצים שסומנו בגוף הקטאלוג. אלא מאי? אנשי המשק עדיין העמידו פנים נדהמות ותמהות לשמע החידוש האחרון: אך טראקטור חסרו, כמו הונח להם כבר משאר דאגות ונסיונות שבמשק!

שמעו אנשי המשק מכבר את שמע הטראקטור, אם כי המכונה טרם נודעה במשקים. תחילה דובר על “טאנק” משוריין, הזוחל על פני שוחות ובורות ועובר מכשולים של קוצים ומשוכה דוקרנית ואין דבר העומד לשטן על דרכו, ואחר־כך הבינו כי יש מה בין הטאנק והטראקטוֹר. אבל, כלום אם מצוּי טראקטור כגון זה בעולם, מחובתו של המשק להיות עם הראשונים להביאו מרחוק? – –

– יביא נא משק פלוני את הטראקטור ונשמע מה בפיו. – שלח חץ־לגלוג ישעיהו החרש־למחצה, שעסק במכוורת, אך בו בזמן שמע וראה כל חידוש שהתחדש או עמד להתרחש מסביב.

– טראקטור?! יביא נא משק “פריון” את הטראקטור. – החזיק עם קודמו גם נפתלי הלולן – הללו הרי מתקדמים הם ויצא להם שם כמחדשי חידושים. מה אנו כי נזדרז ונהיה ראשונים?!

אם לגלג האחד או התל השני אין זאת אומרת, כי כל אנשי המקום לגלגו לרעיונותיו של ברוך. העובדות עד היום כבר לימדו על עצמן. לא היה עוד אחד שיעלה על הדעת, כי יקום ויחגור את השק לחפון ממנו זרעים לזריעה במפולת בימים הקצרים והגשומים של טבת, בעוד שמזרעת־הטורים כילתה את הזריעה עוד לפני בוא הגשם. ושוב לא נמצא אחד שחשב, כי טובה הובלת התבואה הפזורה מהאלומה הקשורה שאין לרוח שליטה בכגון זו אף בשעות שלאחר־הצהריים. בכל אלה החרישו לחץ־הלגלוג הראשון שנורה אל ברוך לשמע הטראקטור ונמנעו מהתערב בדבר. רק ברוך הסתמר כקיפוד, רטן ונהם בעקשנות שגדלה.

– אני יודע… ־ אמר בנהימה עוקצנית – כי כולכם מתקוממים לכל מכונה חדשה. אף אמרתי תמיד והריני חוזר ואומר גם עתה, כי לא רק בטראקטור נעבוד אלא גם בחשמל! – והסתמר משנה שפמו המעובה אף שיניו החזקות התגלו – החשיפו שיניו בצחוק זעף.

– בחשמל… זכרו את דברי! – הקציף ותקף כזאב הנושך – אפילו מרק מעושן לא ייזכר ולא ייפקד במטבח, כי יבשלו ויאפו בחשמל!

– מה לך ולמרק החרוך? – נבעתו הצעירות כמו הכישן הנחש לשמע דבריו – הנך ניזון מהירקות החיים ושותה דבש בחלב, ומה כי תטען על המרק שבישלנו?

– הוא הדבר… – צחק ברוך והתכרבל במעילו כמו סבוהו דבורים מסביב – לכך אני בריא באמת ולא ידעתי כל חולי. הבו לי עוד כוס חלב והדבש –ח–ח–

צחק ברוך ולגלג, עקץ ונשך, השפיל משקפיו ודיבר אל הצלחת הערוכה לפניו כחפצו, חפץ רווק בדוק ומושבע, – והטראקטור הובא. יום אחד נכנסה במשַׁק השרשרת בריית־ברזל משוריינת, שלא כזחלילים הקלים של היום. במשק השרשרת היה משום שאון מלחמה והטראקטור התרומם ועבר את התעלה בשקשוק. אלמלא עמדו אנשי המקום מסביב וראו את ברוך חברם יושב ברמה על הטראקטור – היו סבורים באמת ובתמים כי חל כאן משגה וכי טאנק מלחמה נשלח אל המשק – טאנק שנועד לשדה־קרב.

כיוון שהגיע הטראקטור והתיצב בשתיקה בשערי החצר, שוב לא היה מקום לפקפק. היה ברור כי הוא המכשיר החדש בחדשים שנוסף במקום ולפיכך אין לתלות בו עינים, כתלות עיניהם טירונים צעירים. – “טראקטור הוא טראקטור ואנו צריכים לעת־עתה לעבוד”. – אמרו ולא הוסיפו אנשי־המקום לתת את דעתם על החידוש הזה, כשם שלא נתנו את דעתם על שאר חידושים של ברוך. פנו מיד כל אחד לעבודתו במקצוע – בלול או ברפת, בגן הירקות ובחצר של המשק וחסל.

תחת זאת לא ידעו מנוחה מעתה שני חניכיו של ברוך. הללו, אפרים ויחיאל’יק, עמדו והציצו בטראקטור כאילו לא ראו זה את זה, אך הוו נא בטוחים וסמוכים כי ארב האחד בחריצות לתנועות חברו במכונה. שהרי לא כמאלמת או כטורית הוא הטראקטור, אלא ברייה מופלאה במינה – הנה הסתובב ונסוג, הרתית לפנים ואחור לתנועת־ידו של ברוך – כלום יראה בעל־נפש ולא יתפעל מהטראקטור? – אף־על־פי־כן לא נגשו מיניה־וביה אל ברוך אלא האריכו את רוחם. נוח היה לאפרים וליחיאל’יק כי ברוך יהא הפותח ולא יהיו בעיניו כמתעתעים או מתחרים זה בזה… עמדו בקירוב־מקום למכונה כמו המחזה מעיקרו העסיק את לבם ותו לא.

 נו, אפרים ויחיאל’יק, התרצו לעבוד בו בטראקטור? – פתח ברוך לבסוף בחיוך עוקצני וירד מעל הדוכן בגניחה.

– בטראקטור? – – נמנע אפרים מהשיב תשובה ישרה והסתפק בנעימה שקולה וזהירה. – ודאי! – פסק יחיאל’יק עז־הפנים והבוטח ממנו – שאלה היא? או שמא נעמוד ונביט על הטראקטור… גם הוא איננו הלכה מסיני… ח–ח … נעבוד בו…

ראה אפרים בהתקפתו הגלוייה של רעהו ושוב לא יכול להשאיר את עצמו בצל ולהחריש בשעה המכרעת, שמא יהיה בזה משום שמיטת העמדה השווה לשניהם. לפיכך מחל על כבודו והתקרב פסיעה אל הטראקטור, הקיפו מסביב והחל בודק ואומר – מקום הבנזין הוא.. בית הנפט – המיכל.. וזה פך השמן.. מה נפלאים הדברים – כל פרט לפרטו!… ויחיאל’יק צוחק צחוק עז וחצוף כדרכו, קופץ ואומר:

– זו דוושה.. וזה הגה.. זו לשמאל.. לימין.. ח–ח–פשוטו כמשמעו אין סודות..

יצאו הדברים מכלל תהייה ובדיקה ונכנסו לתחרות ויריבות ביניהם. אפרים ויחיאל’יק לא הוסיפו עוד לשאול שאלות או לבוא בעקיפין על ברוך, אלא קרסו מתחת לטראקטור, משמשו בידיהם ופתחו את הברזים הקטנים וסגרום, חקרו ובדקו את רשת הצינורות הדקים כמבקשים להציל מפיהם על רגל אחת את תורת הטראקטור כולה.

– נו.. נו.. – פסק יחיאל’יק בנעימתו הוודאית ומקניטה כאחת. לאחר שקם מקרוס על ברכיו והלך, – מחר כבר נחרוש בו – בטראקטור.

– ברוך, הבה לי את הקטאלוג ללילה… – רקם גם אפרים את מזימתו הכבושה והתברך בלבו כי בדרך זו יקדים את חברו הבוטח – יקדים עד מחר ויהי מה!

אין לדעת כיצד ישנו אותו לילה שאר אנשי־המקום – ודאי שוחחו והשתעו במטבח כדרכם, לגלגו לחידושיו של ברוך גם הפעם או הסיחו דרך סקרנות וזהירות במכונה. אמרו מה שאמרו והלכו כל אחד למעונו, על מנת להרדם ולישון שנת תמימים וישרים. כן פנה והלך גם ברוך מכורבל במעילו ויחיאל’יק פרש לחדרו. עד מהרה כבו האורות במקום, כמו גוועו מאליהן העששיות הדלות בחשכה – ורק אור אחד לא דעך. בקצה בית הבליח עוד אור ולא מתמיד שם ישב אף לא משורר כתב את שיריו, כי אפרים ישב על גבי הקטאלוג… הוא עיין בחיצים ובדק בגלילים ובשסתומים של הטראקטור כמו ביקש לטבוע במוחו לעולם את חזות הצירים, השרשרת ואת המנוע החם של מכונת־הברזל המשוריינת.

לבוקר יצא הטראקטור לחרוש ועדיין נהג בו ברוך בעצמו. אף הוא כבד־הראש, לא העלה על דעתו כי בבוקר ראשון ינהג לשדה את הטראקטור אחד החניכים שהלכו אחריו. הללו אצו־רצו מצדי המכונה שגררה אחריה בקול צלצול ושקשוק מחרשת־דיסקים גדולה ונוצצת. אכן, נאלמו לעת־עתה אפרים ויחיאל’יק, כי בברזל הכבד שלנגד עיניהם היה כדי להטיל עליהם מורא ודרך־ארץ גם יחד.

– התוכל לעבור בזה על פני התעלה, ברוך? – הפליג אפרים בשאלות וביטל את דעתו מפני דעת גדול ממנו.

– המ… – נהם יחיאל’יק נהימה לגלגנית שהיה בה משום יתרון על חברו – כלום חושש טראקטור לתעלות כאלה או לעמוקות מהן? נהג ועבור!

שמע ברוך בעד משק הברזל ולא ידע מה ששמע. אך רגע הפנה את פניו המשופמים כלפי חניכיו המריבים ביניהם – ומשנהו היה ראשו מזדקר נכחו ופדחתו נוצצת, כשהוא פועל במנופים – אחת הנה ואחת הנה – ועבר. ירד הטראקטור בזחילה לתעלה, גרר אחריו בעמוד אבק את מחרשת־הדיסקים הכבדה ושב והסיק על קיר־התעלה התלול מהצד שכנגד, העתיר פחפוחי־עשן ויצא אל מרחב השדה.

– פח. עבר ולא ניזוק… – פחפח גם יחיאל’יק בעקבות הטראקטור ורקק, כמו לבו גס במכונות הללו ולא תעלות בלבד היה עובר בהן אלא על פני תהומות היה גולש בלי־חת ובלי לחוש לטראקטור.

– בכל אלה… – טען אפרים, שהקטאלוג היה עוד לנגד עיניו על כל הכללים והאזהרות האמורים ומפורשים בו – חדשה המכונה אצלנו… וכאן טרשים ותעלות… סלעים… כמעט רגע ותתרסק מכונה חדשה.

לא רצה איפוא אפרים לקבל את דעת יחיאל’יק, אף־על־פי שלמראה ברוך הנוהג בטראקטור החל לחשוב גם הוא בפנים לבו, שמא זהירותו מוגזמת וכי אמנם שונה הטראקטור מכל מכונה אחרת. כיוון שראה במגלשות־הברזל הללו שסובבות הן וטוחנות עפר ואת בריית־הברזל כולה, שאינה מאבדת את איזונה אף בירידתה וראשה למטה או בעלייתה וראשה זקור למעלה במאונך, – בחר להסתכל בפדחת הנוצצת של מדריכם ברוך ואומר ליחיאל’יק:

– אכן, בקי ברוך שלנו במכונה… יודע כבר אותה לכל פרטיה.

– אט… – ביטל יחיאל’יק גם עתה בתנועת־יד, רקק הצדה והסתפק בחיוך בלבד.

– אתה, יחיאל’יק, מדרכך לבטל יתר על המידה. – אמר אפרים דברים כבושים לחברו – ואם יכולת למאלמת כסבור אתה שכמוה גם הטראקטור.

– לא בשמים היא… – רקק יחיאל’יק בעזות מצח – טראקטור לכך נוצר שינהגו בו והחכמה כולה אינה אלא במנופים. משוך במנוף הלזה משמאל – ועמד הטראקטור. חלץ את המנוף – והרי התחיל מיד ללכת. לחץ במקום פלוני והרי הוא פונה לשמאל או לימין או סובב לאחור. פשוטו כמשמעו.

– תפש הבחור את הענין. – שיבח אותו ברוך ופניו הפשתניים הצהיבו ממושבו על המכונה.

– אכן, הדברים ברורים וכן אמור גם בקאטלוג… – נאות אפרים בקורטוב של טינה, כי הבין שנוצח “בסיבוב ראשון” נצחון מכריע ע"י יחיאל’יק יריבו.

וקיצורו של דבר – אך זה קרעו הדיסקים את הקריעה הראשונה באדמת־השלף וננעצו כדי מחציתם בין הרגבים, כבר היה יחיאל’יק מטפס אצל ברוך מזה ואפרים עולה מזה – יחיאל’יק מושך במנופים וכובש לו על נקלה את הבכורה. עדיין סיבב ברוך סיבוב ראשון, אך הנה ירד מרצונו הטוב אל בין פחי־המים וחמרי־הדלק המעומדים באמצע השדה, שכב ביניהם והיה מצהיב בפניו ובשערו – כמוהו כאדמת השלף מסביב. אפרים כיון שראה בנצחון יחיאל’יק נאות למלא תפקיד עוזר – סגן לנוהג בטראקטור. תפש יחיאל’יק בחושו תפישה יפה את הענין והמכונה היישירה ללכת על־פי התלם הפתוח. בלי לנטות לשמאל או לימין, והרגבים רובדו רבדי־רבדים כבדים ויבשים בזה אחר זה, מדי סיים הטראקטור את סיבובו.

– אך זהו תלם! – התפעל אפרים ושכח את רגשי האיבה והטינה שהיו בלבו על חברו.

– המ… ודאי שלא כתלם מחרשת־בהמות. – לגלג יחיאל’יק אף שפניו הביעו קורת רוח מרובה.

– עכשיו, יחיאל’יק, הנח לי ואנהג! – הודה אפרים בחריצותו של יחיאל’יק והשלום ביניהם הוקם על מכונו.

מעתה הלכו והקיפו את השדה, הלוך והפוך בצלחות העגולות והנוצצות. עדיין מתחשש אפרים שמא מתחממת המכונה מעט יתר על המידה ויחיאל’יק חברו פוסק שטראקטור אין מדרכו להתחמם… אחד יורד ובודק אם די שמן במכונה ואחד מוסיף לה מפח הדלק. היו רואים את עצמם שני החניכים כחברים בלב ונפש ליד המכונה שבאה לידם. אמנם מדריכם ברוך מנמנם בקירוב־מקום בחום־השמש, אבל הם הם אדוני המכונה המופלאה הזאת. הנה עלו והתרחקו במעלה השדה – והמכונה צייתה. יצאו את קצה התלם ומשכו בחבל את המחרשה למעלה – מיד הסתובב הטראקטור וננעצה המחרשה בצד שכנגד ושוב מדיקה היא את האדמה כעפר לדוש. רטטה המכונה הגדולה במלוא הרטט, כהרטיט בהמת־עבודה במלוא־כוחה…

ולפתע פתאום עמדה. בעצם מעלה הניר הארוך, בטבור השדה נפחה את נשימת הדלק האחרונה ומיאנה לשוב ולהוציא גץ, לגלות סימן חיים, עמד הטראקטור וצלחות המחרשה שקועות באותה שעה בתוך אדמת הניר מעל לראשן. האם אזל הדלק? – והרי אך זה יצקו אותו… שמא תקלה נפלה בטראקטור – והרי חדש הוא – זה לו יום ראשון בחרישה.

– אין דבר… – היה מבטיח יחיאל’יק בחוצפתו ובעזות מצחו – מיד נשוב ונדליק אותו אך נטול את הידית ונתן סיבוב הגון.

פח… פח… ־ פחפחה המכונה. גץ־גץ… ־ הגיץ הטראקטור, אך רוח־חיים לא נכנסה בו. שב ועמד דומם.

– מה קרה שם, בחורים? ־ התנער ברוך משכיבתו וקרב אליהם בעצלתיים.

– לא קרה דבר. – השיב יחיאל’יק ־ פשוט יש לשוב ולהדליק. נגש ברוך עד למכונה והתיצב אל הידית התלוייה לו מלפנים. סובב בעצמו פעם אחת ונשף רוח כמו הכין את עצמו למלחמה. עדיין הטראקטור לא נע ולא זע גם לגישתו של ברוך וחניכיו סטו מפניו הצדה. הצהיבו מטילי־זרועותיו הכבדים של ברוך. אניצי הקש היבש שעלו בראשו הצהיבו גם הם כשערו הקלוי. אך זה חשף ברוך את שיניו לצחוק למכונה העקשת ונצמד אל ידית־הנצנוץ – סיבב ולא נפרד מעליה, כי סיבב בשניה ובשלישית.

“פוח־פוח”… נענתה בטן המכונה כמו ריקה ונעו ועמדו שסתומיה.

– מילא. – מצא יחיאל’יק מוצא מהמצב הקשה שנוצר – נלך לאכול “צהרים” ונשוב לשדה.

– אף זו עצה ראוייה להשמע. – החזיק אפרים אחריו והתכוון שישמע גם ברוך. אותה שעה חבטה הידית על ידו של ברוך, במכה אחורנית חבטה, ניתזה מתוכה נשימה חטופה ומהירה שחזרה וכבתה… הזדקף ברוך בלי־אומר מעצמת המכה וניסה להניף את זרועו אך חש בה כאב. שוב לא צחק ולא החשיף את שיניו הבריאות אלא בסבלנות שבאלם השתרע בצד מכונת־הברזל, אסף את זרועו ושכב על אדמת השדה, כאוסף כוחות חדשים לעזרה… והרגישו שני חניכיו של ברוך כמו הוכרז כאן דו־קרב בשדה – בין המכונה שהגיעה למשק ובין האדם שהחל משעבד אותה לרצונו – דו־קרב שייערך ביחידות ובעמל, עד אם תנוצח המכונה.

ידעו כי אין עוד מועיל בדברים לברוך. הם פנו ללכת לעבר המשק לאכול את ארוחתם במטבח ורק מפעם בפעם הביטו לאחוריהם בשתיקה. אפרים ויחיאל’יק שוב לא היו מתנצחים ביניהם בדברים ולא התנגחו בדעות – כי שם נצב דום יצור־ברזל כבד ומשוריין… שם השחיר כבר הניר הארוך־המפולח, ניר שלא נראה עוד כמותו במשק… כנקודה שקטנה והלכה שכבה על־יד המכונה דמות עקשנית וסגורה – היא ברוך. הוא לא ישוב עוד למשק כל עוד לא ניצח את המכונה העיקשת. הוא יבדוק את הגץ, הוא “יצית”, הוא יעביר מהבנזין אל הנפט – והטראקטור יעבוד… לכך שוכב שם ברוך וצובר כוחות עקשניים, כמוהם כשל טראקטור –

כן רחקו והלכו מהמקום בו הטראקטור עמד.

באותה שנה, אנשי שפיים השקטים דרכו עוז, היו כגיבורי־מלחמה אשר שמאלם תאחז מחרשה וימינם לא תרפה מהשלח. אם הבטת לצפונה של שפיים וראית עגלה מתנהלת במרומי האופק ומשמשת אותה פלוגה של בני־חיל; ואם מעבר לכביש נשאת עיניך – ונראו ראשיהם של שפיימים מבצבצים ומציצים מבין שיחי השמיר; – כעבוד בצבא עבדו אז במשק ופלוגות נשלחו לארבע רוחות השמים… בצפון עקרו אבנים וסלעים מאדמת השדה ומעבר לדרך שילחו את הקרדומות הקטנים בשיחי השמיר הצפופים כְּבָתָה, ביראום על שרשיהם והפילום חללים על הקרקע הבתולה.

האם חסרה אדמת מזרע למשק שפיים, כי יצאו להכשיר את “הבּוּר”? שמא כבר הכשירו בכל את הקרקע המעובדת כי נתפנו ללחום בשמיר? לכאורה, טענו אנשי המקום בינם־לבין־עצמם, שאך זה יש להתחיל בזיבול יסודי של הקרקע ולהמשיך בו עד תשלם המלאכה בכל שדות המזרע: בלי זבל לא תיענה אדמת שפיים הטובה. – כן חזרו והכריזו.

ולא אמרו די השפיימים בדבר־שפתיים בלבד, כי החלו מיד לאגור את הזבל. שלחו עגלות אל החוץ להביא זבל למשק ועוד הגדילו לעשות: טענו את השקים של “המלח”, שעבשו והרקיבו במרתף העזוב של פקידות הבארון משנים שעברו במושבה הקרובה, והביאום אל המשק.

– ודאי יפה “מלח” זה לפיזור בשדה. – גיחכו השפיימים את גיחוכם המפורסם – כי “מלח” ירוק הוא ומוטב שיהא מונח בחצרה של שפיים משיהא מתגולל ומרקיב בלי תועלת.

וכן בידים הוציאו ממחנה־הצבא הקרוב את גללי הסוסים הטריים, לגמו בהנאה משונה את הנשדור העולה מהזבל החם והביטו אל ערימת הגללים שהלכה וגבהה בחצרם מדי יצאו וחזרו העגלות יום ביומו. אף־על־פי־כן ידם הוסיפה להיות נטוייה, כי גם לאחר שנאסף כבר הזבל וערימתו הוקצעה מארבעת קצותיה וגם אחרי שהשקים של “המלח” גובבו נדבכים־נדבכים, לא אמרו די השפיימים והוסיפו להשתוקק לפעולות.

– לסיקוּל בשיוּן! – הצביעו מזרחה כמצביאים מובהקים שלא אמרו די בנצחונות שניצחו. נפלה הסיסמה החדשה בשפיים והוכרז מיד על גיוס לשיוּן. שוב לא התעורר פקפוק או היסוס שמא מעטים הכוחות או עייפו במקצת. משכו השפיימים את מכנסיהם למעלה, מעכו את כובעיהם המהוהים כחיילים ותיקים המריחים ריח קרב… האם לא הם שנלחמו בשמיר ויכלו לו או לא עקרו את הסלעים הנעוצים באדמת השדה… ־ מדוע לא יצליחו בסיקוּל בשיוּן? – –

כה גזרו קל־וחומר, שפטו והחליטו. אמנם ידוע ידעו כי לא השיון כשאר האדמות של שפיים ולא עוד אלא רבים תהו גם תמהו – איה מקומו? – – ואם הוותיקים במשק ידעו כי קיים הוא, אבל גם הם בעיניהם לא ראוהו. אולי מפי קודמיהם קיבלו ואולי בדקו במפות ומצאו, כי אי־שם בגבול ממזרח של שפיים משתרעת חלקה – אך רגלם לא דרכה בה ועינם לא שזפתה עד כה.

אף־על־פי־כן לא נמצא אף אחד מערער, ובתכונה מיוחדת עשו את הכנותיהם לשיון בפעם הזאת. התפקדו והוציאו את הסקלנים המנוסים, את המומחים המובהקים לקרדום ולדקר ולשאר כלי־המשחית, שקנו להם שם במלחמות השמיר והשית. וגם ראש שמו לפלוגה הנבחרת הזאת: את החבר דונגי השימו לראש – הוא דונגי שעשה את מיטב שנותיו בחפירות־מלחמה, ראה בעיניו את המוות ושימש, לדבריו, לא אחת מטרה ללועי תותחים ומקלעים בשדה קרב וניצל רק בנס…

גוייסה הפלוגה וניתן לה ראש, שוב לא נשאר אלא לסיים בהכנות ולצאת. בחרה הפלוגה עגלה קלה וטובה, אסרו בה בהמות מהזריזות ביותר; רץ אחד לחצר ונטל את הדקרים הכבדים ואחד השחיז מבעוד בוקר את הקרדומות הקטנים שלהביהם נפגמו וקהו במלחמות הקודמות; נזדרז פלוני למטבח והביא ככרות־לחם ומשך אלמוני קלחות ודוודים של צידה – התמלאה העגלה עד אפס מקום. והרואה את הדוודים, הדקרים ואת שאר הכלים היה סבור בלבו, כי יוצאת הפלוגה הקטנה בעוד שחר לתור לה אדמה לא־נושבת.

– “היידה!” – – – קראו בני־החיל, התפקדו לעיני מפקדם האמיץ וישבו בעגלה זה בכה וזה בכה.

ותמשוך הבהמה הזריזה, ותסע העגלה הקלה, ותצא הפלוגה לדרכה בצלצל הדוודים וברזל הדקרים… כל עוד השתרעו משמאל השדות הידועים ומימין המשתלה והחורשה של שפיים, ירטה הדרך לנגד הבהמה הקלה ונוסעיה; אבל הנה הגיעו עד קצה הדרך הזאת ושלושה אקאליפטים לחשו וסוככו בגזעיהם העבים ובמוטות ענפיהם על באר עזובה – – הנה אבדה הדרך בפאת דשא ירקרק ולצד מזרח לא ניכרה עוד מסילת אופנים כי צומת שבילים כרוחב פרסת החמור או סוסת־הרכיבה…

אף קטנו והלכו מאחור בתי שפיים הקטנים, באדמה נבלעו וארץ לא־נודעה ושחורה כיריעת־העזים השתרעה לפנים – ותאט המרוצה השוטפת. הבהמה עצרה בריצתה הקלה, נדם צלצל הדוד והדקר ורוח לא קמה בפלוגת בני־החיל להפר את השקט סביב. אולי הרהרה הבהמה הזריזה כי כאן תמשוכנה המושכות לחזור אל המשק או אולי גם הנוסעים הרהרו בבתים שנעלמו מאחור – – אך העגלה הוסיפה לנסוע מזרחה.

בפעם ראשונה עלה אופנה על סלע־בזלת, נענה בחריקת הצירים ושב והסתובב לאטו וביתר זהירות. אכן, לא אבן בזלת אחת ארבה מעתה לגלגל, כי הלכה ורבתה הבזלת. כמו ממערכה מסותרת הגיחו אבנים וסלעים, נבקעו לבקיעים וכיסו את עין־הארץ הזאת – בקיעים עצומים, גושים של בזלת – כמוהם כבליסטראות השחורות שהותכו ונוצקו בידי חרשים ונפחים אדירים.

– שמא נחזור? – חלף הרהור בלבות בני־החיל, אך מפיהם ולחוץ לא השמיעו.

כי סקרו הנוסעים זה את זה: בתי שפיים היושבים בעמק לא ייראו עוד ואפילו בתי הישוב שבהר נחבאו… אותה באר עזובה אשר עם הדרך אף היא הפסיקה כל קשר ביניהם ובין הישוב מאחור… מכאן אך ארץ־האבן משתרעת לפניהם ואין ממנה מוצא ומפלט… היספיקו הדוודים הקטנים לכלכל את נפשם והקומקומים הדלים לרוות את צמאם?… שלושה הדקרים המוטלים תחת רגליהם האם יעמדו גם בארץ הזאת? – –

– הנה השיון! – קרא לפתע דונגי, שראה לא־אחת את המוות מציץ מתוך לועי־תותחים נוראים ושם לאל את הרהוריהם הכבדים של חבריו בני־החיל.

וכאשר נשאו הנוסעים את עיניהם וראו ממולם את הגבעה החדה־המבוצרת, את הוואדי הגולש לרגליה ואת המדרון אשר מעבר מזה – לא ענו לו דבר, אך לבם אמר כי אמנם השיון הוא. השיזף העתיק המוריק לרגלי הגבעה, חורבת־אבן נשכחה אשר בראש הגבעה, השרשרות השחורות של גבעות־האבן מזרחה – כל אלו עדים הם כציון נאמן, כיתד של ברזל שנקבע עליה שם השיון.

השיון? – – ניתק הדיבור מפיהם ויביטו אילמים על האבן.

ראה ראש הפלוגה כי נבוכו הסקלנים הטובים ורוחם נפלה למראה בקיעי הבזלת והוואדי הנופל כנחל־לבּה גועש, וידע כי עתה השעה הנכונה לאמץ את רוחם בדברים היפים לשעתם. מיד קם ממושבו וירד מהעגלה שעמדה, חבט על כובעו המהוה ואמר בעניווּת יתירה:

– שמעו, חברים… כח… כח… – כעכע ופזל בעינו – יום אחד היינו יושבים בחפירה הקדמית ושראפנלים עפים מעל לראשינו –

שמעו החברים הפעם בלי־חפץ לדברי דונגי, כמו לא האמינו בעלילות שעולל עם גרמנים ואוסטרים, ועיניהם נטויות אל השדה הקודר. הבין גם דונגי, כי רך לב חבריו ואולי ירצו להפוך את העגלה ולחזור, בלי לנסות את הדקר או לנגוע בדודי הצידה שלקחו עמהם, ומיהר גם הוא לאחוז בקצה השני של החבל, לאמור:

– ח־ח – פתח ומצמץ כנוהג קלות־ראש ומסיח דעתו מענין השיון כל־עיקר – האם לא אנו עקרנו את השמיר בשדה, לא סיקלנו בכרם ושדה לא עיזקנו?! –

פעלו הדברים למחצה. אמנם הם שסיקלו ועיזקו וקנו להם שם כסקלנים המפורסמים של שפיים, אבל כמראה הזה לא ראו. גבעת הבזלת הזאת שאין לגשת אליה וקירותיה זרועים אבני־קלע שחורות… הנחל הנופל למזרח ואינו מוריד שמה מים אלא זרם של אבן – – אף המדרון שעליו נאמר כי השיון הוא ואין סימן או ציון כי הוא הוא החמש־מאות דונאם אשר שמם השיון – –

– אכן, נבהלתם… – הטיל בהם דונגי מרה בלשונו החריפה ולשוא.

– הו, חבר דונגי… – הודו ואמרו – הראית את האבנים שבכאן, השקועות ראשן ורובן במעבה האדמה… הגבעות שכמוהן כהררי־חושך סביב ואת השיזף הבודד הראית?… הרי נתונים אנו כאן בין שמים וארץ ושמא יסתערו לפתע עלינו פרשים רכובים על סוסיהם הקלים ממזרח? – – אנה נבוא? – –

– ניחא… – נאות לדעתם גם דונגי – הבו ונאכל את ארוחת הבוקר שלנו, כי לא כרעב השבע.

להצעה זו נאותו מיד ולא העמיקו לחקור אם יערים עליהם מפקדם ובמזימה יגנוב את דעתם. הזדרזו בכה ובכה – אחד הוריד את הקומקום העטוף בשקים ומזג בספלים את התה ואחד הוציא את הלחם, אחד פרס את הלחם וצייד כל חבר במזלג ובכפית, שלא ייגרע גם חלקו בסלאט ובזיתים. היו זריזים במלאכתם.

בצל העגלה ערכו את שולחנם ואכלו, בצוותא עם הבהמות שנשמו את נשימתן החמה והביטו אליהם באמון. נתפרקה תוך כדי ישיבה ולעיסה ראשונה האימה של הקרב והשיזף הירוק אשר בראש הגבעה סיפר על שריד של ישוב, השבילים העידו גם הם כי פה יעברו רוכבי חמור וגמל וסוסה אצילה ממזרח מערבה ולהיפך – נחה דעתם.

– והיה באותו יום… אנו יושבים בחפירה… – המשיך דונגי לשעשע את רוחם – ואין לנו מים לשתות, אף לא טבק לעשן…

– בדייה היא, חבר… – התעודדו הבחורים ושקלו לו, צחקו והתיזו את רסיסי התה מפיהם כמו אחזם בולמוס הצחוק באחת.

– לא היו חפירות, לא היו דברים מעולם. בחפירות לא היית ואפילו מראה חפירה לא ראית, חבר דונגי. – הכריז בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים הסקלן הראשון.

– לא דובים ולא יער… ־ נענה אחריו גם הסקלן השני ולא נשא פנים לדונגי.

– מילא… – חבק המפקד את ספל התה, תופף באצבעותיו על כתליו החמים כמחמם את ידיו הקפואות וישב שקט על שמריו. לא ניכר אם רגז או נעלב, או הקפיד על כבודו – ניחא… ובכן חפירות לא ראיתי… – פלט כמדבר אל עצמו ועיניו הקטנות מצמצו בתום־לב.

הוא את מטרתו כבר השיג. הסקלנים שתו את התה וחומו כבר נמסך בעורקיהם. עיניהם נוצצו בברק־שובע ולא ניכר בהן עוד מורך־לב או היסוס. עכשיו שבו והיו לפלוגה ועם פלוגה שכמותם קום הסתער על שדה השיון ואל תחמיץ את השעה! – ויצאו הסקלנים בשורה אל שדה האבנים הגדול והתכנית כמו תוכנה מאליה. אבן ואבן הצדה – ופונתה מסילה להכנס בעגלה לשדה. הוטלו אבנים לימין ולשמאל ונפתחה דרך נאה מראש המדרון אל הוואדי. כה נתקע טריז בלב השיון.

– עבודה זו תארך שלושה חדשים. – אמדו הסקלנים המנוסים ויפרקו את דפנות העגלה לצדדים.

– במה דברים אמורים? – מצמץ דונגי בעיניו הקטנות – אם לא תצמחנה אחר־כך אבנים חדשות בשיון.

– תצמחנה?! ־ צחקה הפלוגה ותשכח כל ספק והיסוס.

– בידוע תצמחנה… – שעשע דונגי את חברי פלוגתו הנוחים.

– ח־ח – צחקו שבעתיים הסקלנים הידועים – אך זו בדייה מוצלחה ונוספת על אלף הבדיות שבדית עד כה.

ותהי להם העגלה פרוקת־הדפנות כרכש־ברזל להסיע אבן גדולה וכל סלע: שתים־שלוש אבנים על העגלה האחת ואם גדול הסלע מאוד והעמיסוהו לחוד בעצה והורידוהו לואדי. – פה תהיה קבורתו… – ברכו בנשימה מאומצת אחרי הסלע שדורדר במדרון.

הלכה וצמחה חומת האבנים השחורה בוואדי למטה. כל אבן וסלע נידרדרו בזו אחר זו ממדרון השיון ואדמת השדה מתפנה והולכת. הגבעה החדה מזדקרת ממול והשיזף הירוק עומד דום בצמרתו הדוקרנית־המדולדלת – ואין מוחה בעושים בסיקול… שמא נרמז מלמעלה לראות בעין יפה את פעולת הסיקול הנועזת בשדה השיון אף הוסכם להניח לסקלנים של שפיים לסיים את מלאכתם בשלום? כי לא הגיחו פרשים רכובים להשחית בפלוגה הקטנה והרי הבזלת השחירו כשרשרת בטחון מסביב.

כה עיזקו ויסקלו סקלני השיון. בהפסקות של צהריים ובוקר סיקלו. בהיות שמש הבוקר גבוהה עמדו כבר הכן במערכה הכבדה ובעטות צל ראשון שלאחר־צהריים על מדרון של גבעה ועל כותל של גיא כבר התנהלו לאיטם בעגלה משדה השיון לשפיים. היו יוצאים בזהירות את תחומי ממלכת האבן, ופה אינם פוצים בבדידות מסביב, עד הראות מרחוק הבאר העזובה ואמירי האקאליפטים המתלחשים עליה. אז היתה נחה דעתם כמו זכו פעם נוספת לראות בבתי שפיים הקטנים מרחוק בעודם בחיים – –

ואמנם שלושה חדשים רצופים נסעו וחזרו – אף יום אחד לא הפסיקו את המערכה הכבדה. היתה כבר העגלה חטוטה מהאבן וגלגל כבר סטה, חשוק־הברזל כבר נשחק. נמעכו משנה כובעי הסקלנים העזים ונפרמו תפריהם עד הראות ניר המצחיה של הכובע בחוץ. ואף־על־פי־כן עוד הוסיפו לנסוע – –

התבואה נאספה כבר הגורנה משדות שפיים שהבשילו, נדושה, והבר והתבן הוכנסו במחסנים הגדולים. טיילו רוחות־קיץ בטלות על פני השדות הקצורים וברחובה של שפיים, שקוציה וחרוליה כבר קמלו. ועדיין פלוגת הסקלנים נסעה בדרכה יום־יום, בוקר־בוקר ניצבה העגלה הקלה והבהמות אסורות בה. בוקר־בוקר משכו מהמטבח האפלולי את דודי התבשיל ואת השק של הלחם. בוקר־בוקר התמהמהה העגלה הרתומה עד היאסף הפלוגה היוצאת לשיון.

מהבאר העזובה ולמטה כבר נסולה מסילת־עגלה, מרוב נסיעה בדרך הזאת, ופרסות החמור, הגמל והסוסה הדוהרת לא יכלו לטשטש את המסילה הכבושה. השיזף המוריק על ראש הגבעה כבר ידע עת־בוא העגלה והמתין לה. מצודת האבן למעלה שוב לא הזדעזעה לדרדורה של האבן – האבן שנחה על אדמת השיון מימים קדמונים – –

– האבן הזאת צמחה מאליה באדמת השיון. – עדיין החזיק דונגי בסברתו המקורית וסקר בעין ערמומית וממצמצת את חלקת השדה הנקיה.

– אט… – צחקו אנשי הפלוגה ושמטו אבנים אחרונות אל הוואדי בתנועות מהירות – זו אינה אלא סברת־כרס, דונגי – ח־ח – זו אחת מאלף ואחת הבדיות שבדית. לא תצמח האבן מתוך אדמת השדה כי לא כצומח האבן. משמים נפלה… זרמה מלועי־געש פתוחים והוקאה על הגבעות מסביב.

– לועי געש… שמים… – דונגי ביטל ופשק את ידיו, פירך בבוהן עבה – שנפלה משמים מנין? ומנין שירקו לועי געש? – –

– מנין שירקו לועי געש?! – שוב לא יכלו הסקלנים לכבוש את רוחם לבורותו של זה – הו, חבר דונגי, ומנין כי אתה אוכל בפה או כי מוחך מוח־תבן? – ח־ח –

– מילא… – לא חת ולא זע המפקד האמיץ – שמוחי מוח־תבן לאו דווקא. אבל שאתם, סקלנים של שפיים, ראשי חמורים זה ודאי וּודאי… כי אם לא היו לועי־געש ולבּת־אבנים אינה אלא משל, הווה אומר, בעל כרחך, כי האבן צמחה מתחתיה! –

– ח־ח־ח – הריעו בצחוק הסקלנים מסביב, כשהם משתעשעים עוד נפשם־בם באמצאותיו של מפקדם המפולפל.

– וזה לכם האות: – חיזק הלה את דבריו וסקר בעין חדה את השדה הפנוי – ביום מן הימים אם נשוב לשדה ומצאנו כאן אבנים חדשות שצמחו תחת אלו שדרדרנו למטה.

אפשר שצדק מפקד הפלוגה וצמחו לאחר זמן אבנים חדשות בשדה. וכן לא נודע אם אחרי שסוקל השדה, כמתואר, עמסו השפיימים מחרשות ושקי גרעינים ויצאו גם לזרוע את האדמה הפנוייה. סוף־סוף היה השיון מרוחק ואולי לא עיזקוהו אנשי שפיים החרוצים אלא להוכיח כי יכולים ויכולים הם לחולל נפלאות אם ירצו. אף זאת: הרי בעצם המערכה הכבדה, עוד בהתחולל קרב־האבן המפורסם בשיון, כבר נחלקו הדעות – הללו אמרו כי אדמה עידית כבשו וסיפחו לשפיים והללו טענו כנגדם כי זיבורית היא ואינו כדאי כל־הטורח. הללו הוכיחו כי אדמת מדרון לעולם היא עידית והללו פירכו וסברו את ההיפך.

אבל –

אם גם לא זרעו השפיימים את האדמה שסיקלו הרי יום יבוא ויזרענה זורע – יבוא אותו יום וזורע יצא בעגלה רתומה לבהמות בדרך עם הבאר העזובה ויפן מזרחה. או אז – כאשר יראה את השיזף המוריק מרחוק ואת הגבעה המבוצרת מלמעלה, ידע כי הגיע אל אדמת השיון. ואם יביט אל הוואדי וראה את חומת האבנים הגדולה, ישא את עיניו אל המדרון הפנוי מכל אבן – אפשר יעלה על לבו כי זה מקום העלילה המסופרת.

אז לא תתקפהו אימה למראה שרשרות הגבעות הקודרות כהררי־אבן וחושך. אז יזכור כי עבדו כבר בזה סקלנים מנוסים ונלחמו גם יכלו לשיון – – והוריד בצל השיזף המוריק את מחרשתו הקלה ופרק על הארץ את השק המלא גרעינים – ופסע וזרע ומשך במתינות על פני המדרון הנאה אשר מעל לירדן, כמו לא היה מעולם אדמת־אבן – – –

לא גיבור חיל היה ישעיהו אף לא גיבור ברוח. בכל זאת לא נמצא אף אחד שיחלוק, כי הוא השליט במשק שפיים. מאימתי נשתרשה דעה זו – האם נולדה עוד בטרם גדלו האקאליפטים בכביש והיו לעצים ענפים ומשכיני־צפרים; או אולי נתקבלה הדעה לאחר שרבים ושונים נדדו ועברו דרך המשק הזה – וישעיהו הוסיף להתגורר בו־בחדר, בו־בבית המוצל אקאליפטים גם הוא?… נתקבלה הדעה והשרישה – ולא היה עוד כוח שיערער אותה ממקומה.

ואם דנו במשק שפיים בשאלה, התחבטו והתלבטו עד שעה מאוחרת בלילה; דיברו בעד ונגד, הצביעו ורשמו בעפרון על הנייר כי נתקבלה ההחלטה ואושרה; – גם אז הביטו אל פני ישעיהו כמצפים לאישורו האחרון. והרי לא דיבר ישעיהו מילה, לא נאם ולא חיווה את דעתו; לכאורה, ישב בקצה השולחן וכובעו שמוט כלפי מעלה, משך בכתפו וגיחך בעד שפמו המכסיף כאחד שאינו יורד לעומקו של ענין כל־עיקר – אף תקע את ידו לאזנו כשפופרת כי לא היטיב עוד לשמוע והענינים לא היו מחוורים כל־צרכם בעיניו? – לא קשיא – חברים נשאו בצנעה את מבטיהם אליו בשאלה.

והתקיימו במשק הרבה אסיפות חברים… וניהלו את הישיבות חברים כבדי־פה – פולחים המקמצים בדברים… אחר־כך השתנו העתים ואת הישיבות ניהלו מוחות חריפים, בקיאים, בהוויות העולם ובעלי לשון ומלל… ישעיהו נשאר כשהיה: הוסיף לשבת בקצה של שולחן, שמט כובעו, גרד קדקדו, הקשיב־לא־הקשיב למדובר – ורק לבסוף בהתקרב אסיפה לקיצה, קם ממקומו והשמיע דעה משלו…

– ובכן, למה החרשת, חבר ישעיהו, הערב? – תהו החברים ורגשו.

– מדוע החרשתי? – חייך ישעיהו בעד שפמו המכסיף ומצמץ בעיניו הקטנות־החיות – לא אמרתי, כי אין מועיל בדברים. כבר ניסינו הכל בשפיים ואין עוד מה לשוב ולנסות.

כך היה פוסק ישעיהו תוך קימה ועמידה ארעית, כמנהל לאחרונה אסיפת חברים משלו, אחרי אסיפה רבתי שארכה כל הערב עד־בוש.

אך באה אותה שנה משונה וערערה את כל יסודות החיים בשפיים וכן סיכנה סכנה־של־ממש את סמכות ישעיהו במשק שפיים. פנים חדשות הופיעו מראשית השנה במקום, ולא ביחידים אלא במספר רב באו. קרה המקרה שדווקא השחוצים בצעירים ובעלי־התשחורת, עזים וחצופים שבהם, הזדמנו למקום כמו זימנם הגורל בכוונה, ואך זה תפשו הצעירים תפישה ראשונה במושכות הבהמה או הקישו נקישה ראשונה במעדר – מיד החלו להשמיע קום ברמה. ראשון פתח רברבן ממולח, ששמט את מצחיית כובעו לצפון, תקע את מעדרו באדמה של הכרם, רכב על גבו והכריז:

– אנו נלחם עד־חרמה בשאיפות הזעירות, שמצאו להן קן בשפיים! ומשהטיף אותו רברבן את דבריו, החרו־החזיקו אחריו גם השאר. רקקו על כפות ידיהם התופשות במעדר לשם יתר אימוץ, הקישו נקישות חטופות ושבו וזקפו את אזניהם לשמוע.

־ אנחנו עוד נלמדם כאן דעת, כי צעירים צעירים הם, והלאה השלטון הקפוא על שמריו שמצא לו מקום בשפיים! – הוסיף הלה ודיבר בלשון מתרברבת והכה במעדרו בין הגפנים הרכות כאומר לעקרן משרשן.

הקיש הבחור והכו אחריו גם שאר האורחים־הפורחים במעדריהם בין הנטעים הרכים, קראו בין מכה למכה בקולות נלהבים: הו, חבר תשיר נא את שיר המהפכה הגדולה ושמעה והזדעזעה כל שפיים! – לא סירב הפלוני לבקשת חבריו ולא חיכה שיעתירו עליו תחנונים, כי פצה בשפתיו וכיוון את קולו – היה ממולל ברגליו ומנופף בידיו עם השיר, כשושבין המכניס את כלת המהפכה בכבודה ובעצמה אל הכרם ־ ־ הנה הביאה אל בין הזיתים הנטועים בסירוגין עם גפנים ושקדים, הנה הנעים לה זמירות וחבריו ענו אחריו – המתה כל שפיים.

למרבה המבוכה הוסיפו ובאו עוברי־דרך למשק שפיים. עברו צעירים וצעירות בחבורות עייפות, שמטו את תרמיליהם לארץ, שוטטו בין הבהמה והעוף בחצר כמו היתה רשותם שלהם, סיירו במטעי האקאליפט והזית ושאלו על דא ועל הא. לבסוף היו מתכנסים למטבח כמו נחה דעתם למראה ולא נשאר להם אלא לסעוד את לבם מטובה של שפיים.

־ ברקאי! – פרחו הצעירות של המשק בסינוריהן הלבנים ופניהם צהבו – הנה עוברים צעירים וצעירות גם אצלנו… באים בחבורות ושוהים יום יומיים… היתה רוח אחרת במשק שפיים!…

וישעיהו מחריש, אף פניו לא נראו, אפשר נחבא בצל עפאי האקאליפט הגבוה הסוכך על חדרו כאשר ייחבא השליט לעת־זעם או אולי בא בחדר וישב על המשמר כצופה, לדעת מה טובה תצמח מכל קרנו – הנה עוברים צעירים וצעירות גם אצלנו… באים בחבורות במטבח כאורח, שמוט־כובע היה קם והולך…

– האמנם סרה רוחך, חבר ישעיהו? – התחצפו הצעירים ולא חתו.

– מדוע תסור רוחי? – היה משיב ישעיהו, מצטחק בעד שפמו המכסיף ומושך משיכה בכתפו.

– עובדה היא כי באת חדר בחדר ותימנע לישב עם צעירים פוחזים. – המשיכו הללו לעקוף אותו בשאלות.

– ולוא אימנע… מה יש?… – צחק ישעיהו, אך לא זו בת־צחוק של השפם המכסיף, כי נקישת־שיניים שלא נשמעה, כנקישת מלתעות של בעל־חיים אשר רבו סביב המתנקשים לנפשו.

– הא־הא! – צהלו הצעירים והריעו – שמעתם?! זו מחאה אחרונה של הרוח השמרנית בשפיים. זה זעפה האחרון אל מול הזמן החדש! – ושמט הרברבן שבחבורת הצעירים את כובעו לצפון עוד יותר וחברו שורר, גם בלי שיבקשו, את שיר המהפכה במטבח – אך ישעיהו העביר את אצבעו על שפמו ותמך את ידו במתנו, הניד את ראשו במנוד משתמע יפה, וחזר ונעלם מעיניהם של רואים.

“חכו נא… האריכו רוחכם ונראה…” – היה כמצחק לעצמו ונמנע מהתערב ומבוא בדברים נוספים עם אויביו הצעירים מסביב.

במרתף, אשר מתחת לבית העומד בקצה של שפיים, בין מסגרות חדשות ובין כוורות טעונות תיקונים, בין כלים של מחסן המכוורת – עשה ישעיהו. לכאורה, לא היתה זו עונת עבודה במכוורת, לא עת רדייה או העברת נחילים, אף־על־פי־כן עשה בזה ימים רצופים עם משה חברו־למקצוע. משה עובד במקצע וישעיהו בדבק מדביק, שניהם מחרישים באפלולית המרתף – ורק מפעם לפעם תזוענה עצמות הקרקפת של ישעיהו ועיניו רבו גיצים של לעג חריף אל פני משה חברו.

– הללו חושבים כי כבר כבשו את המשק… לאט לכם, נערים! – לעג לעג מר ושפך את קצפו.

– צוהלים הם! – זעף משנה ישעיהו – והצעירות במטבח חוגגות! היתה להם שמחה בשפיים – ח־ח־

וניכר על־פי מרירות הדברים, כי עוד נכונו ימים, בהם צעירות לא תצהלנה וכל מלהגי־להג בכרם יבושו, עוברי־דרך לא יסורו גם הם למשק שפיים לרצונם… כוורות מאשתקד בודקו ומכונת הרדייה הותקנה למלאכתה, – אך ישעיהו וחברו למקצוע הוסיפו לעשות ימים רצופים במרתף כחורשים סוד יחדיו וממתיקים עלילה, אשר אם גם תאחר בוא תבוא – עלילת מלחמה בשפיים.

אז תשוב שפיים והיתה לאשר הינה… – לגלג ישעיהו למשבת הצעירים – ולא תהיה עוד שפיים כאכסניה הפרוצה…

כה התלכדו והלכו בלא־יודעים שני מחנות, אך אף אחד מהשניים טרם התגרה מלחמה ברמה. עדרו הצעירים בכרמים ועברו במעדריהם אל היער וישעיהו עובד במרתף עם משה חברו. שם בחושך סתרו. מרחוק נצבו המחנות זה מול זה, כשעירי־העזים המודדים את כוחם ומנחשים: מי יפתח? –

אף נדמה לימים, כי הסיחו האויבים את דעתם זה מזה. מדי הלך וקרב חום־קציר, נשמו מאליהן הדרכים המוליכות לשפיים ועוברי־דרך פחתו. הקוצרים קצרו בשדה והתבואה כונסה באלומותיה לגורן, אף ענב מהכרם הובא בסלים, ביצה בלול נאספה וחלב הובא בכדים מהרפת. – יתר על כן: הצעירות במטבח כמו היטיבו באחת את דרכן והנעימו את החיים במקום ככל שהשיגה ידן. כיבדו במשנה־מרץ במכבדים הקשים את המטבח בשפיים וגיבבו סיד על סיד ביד חרוצה וזריזה עד שהלבינו כתליו הסדוקים. הצעירות גרדו וקרדו את מדפי השולחנות שהצהיבו ולא נחה דעתן עד שהפתיעו את אנשי המקום ושלחו את ידן באפיית עוגות לשבת, מעשה שלא נודע דוגמתו בשפיים.

ישבו איפוא אנשי שפיים בבוקר־שבת לשולחן המטבח ובמקום לחם־החול נעמסו לפניהם טסים גדושים עוגות צהבהבות ופריכות לקפה. שתו ואכלו, לא הקפידו שהעוגה נא מצד זה וחרוך מצד זה – הרי מעשה צעירות הוא! – אלא פיצחו את העוגות בשן חזקו או נגסו וטבלו בקפה והודו בפה מלא כאשר לא הודו מעולם:

־ קפה ועוגות אנו אוכלים ושותים בשבת… אך שבח ותהילה לצעירות בשפיים!

וכיוון ששמעו הצעירות את שבחן מפי חברי המקום כפלו את מרצן, החליטו להוסיף ולחולל נצורות וגדולות מכל שחוללו עד היום. כמו נמלכו בדעתן ואחת החליטו – לשאת על כתפן את כל טורח החיים הדלים בשפיים.

־ אם יש משפחה בודדה בין החברים בשפיים חובה להקל גם עליה את עול האשה והאם לא תשא לבדה את עולה. – אמרו.

– כיצד ייעשה הדבר והרי רק משפחה אחת ויחידה במקום, ולה רק ילד פעוט שיצא זה עתה מגיל התינוק ועוד תינוק בן־יומו מוטל בעריסה וצריך לאמו – מה תעשו, הצעירות, ותינוקות וילדים אחרים אין עוד עמנו? – שאלו החברים בתמיהה. – אין דבר… – השיבו בחום־לבן הצעירות, שמעשיהן הטובים מילאון אומץ נוסף.

וכאשר יעצו כן עשו. פינו חדר גדול ומרווח, השכינו בפינתו האחת את התינוק היחיד בכבוד ואת פינתו השניה הקצו להיות “גן” לילד שיצא כבר מגיל התינוק – שם פרשו מחצלת על הרצפה וקראו לו: “חדר־הילדים” של שפיים.

– מעתה חפשיה גם האם לעבוד כשאר העובדים. –אמרו הצעירות ואין מוחה בידיהם.

הלכה הצעירה וטיילה בין שדות ופרחים עם התינוק האחד על ידיה והילד משתרך אחריה. האשה – אם הבנים – כובסת ועושה בכל עבודת־בית אחרת כשאר העובדות. הוציא התינוק את שינו והילד שזף את לחיו, והצעירה מביאה את הילדים עד לאם ומכריזה ואומרת באזני כל אנשי המקום:

– ראו נא ראו… הוציא התינוק את שינו השניה והילד “שלי” מתפתח יפה ולמד לצרף מספרים. זה כוחו של חינוך מסודר.

– נו? –– תהו ותמהו אנשי המקום – מה תאמר, ישעיהו, לכל החידושים הללו אשר לא ידענו כמותם בשפיים – הא? ־ ־

– נו… – השיב ולא יסף.

כי לא עת־דברים היתה לישעיהו אלא עת עמל ויגיעה גם לו. מה הכל עבדו בשדה וקצרו או הוזעקו לגורן לדוש, אף הוא ומשה חברו־למקצוע לבשו את מסיכות־הכוורנים על פניהם, התעטפו ברשתות, חתלו את ידיהם ורגליהם בכל המטליות שמצאו – ויצאו אל בין המכוורת, כשעשן מיתמר והולך לפניהם כענן, אכן, קיטר משה הכוורן באותה שנה כאשר לא קוטר לפנים, וישעיהו הולך אחריו כמלאך־חבלה שהחליט להטריד ולגרש את כל נחילי הדבורים ממקומם.

– אי־אי, משה הרוצח! – צווחו הצעירות ככרוכיה, אספו רגליהן ונמלטו על נפשן מאימת הדבורים הרוחשות מסביב.

– רחם, ישעיהו, הרי עוד מעט ותטרידו את כל הצעירות הנאוות משפיים! – חיננו גם הצעירים את קולם, אותם המרדנים הידועים, ספק כמבקשים על נפשם וספק מתפייסים בשעת־רצון אל השליט הקנא של שפיים.

וישעיהו מחריש ומהלך בעמוד העשן. בעד הרשת החבושה על פניו ובעד העטיפות המרובות שבהן נתעטף לא נודע אם צחק אם זחה דעתו… אך עובדה היא כי לאחר שמצאו הדבורים צעירה, שבשרה ערב לחיכן ושלחו את עוקציהן כמו טעמו טעם צוף, ובשר הנערה תפח והבהיר בהרות־בהרות מהארס שהוטל בה – בא גם ישעיהו עד למיטת הנערה, הסיר את רשתו ושלח בה את עינו הפקחה, צחק ואמר:

– עתה תודי ותאמרי כי נעמו לך עוקציהן של הדבורים בשפיים ואין את חשה להם – ח־ח־

צחקה הנערה התפוחה מבין הבהרות שכיסו את פניה, אף השיבה בטוב־טעם ונועם: – אין בלבי ולא כלום על הדבורים, ישעיהו, וגם לך ולמעשיך סלחתי…

ודומה כי שכח ישעיהו את הדברים כמתלהמים שדיבר באזני משה חברו למקצוע ואת חזות־הנקם שחזה, בהיותם במרתף בין מסגרות החלות. או אולי עם הזמן התבונן וראה כי נשאר יחיד ובודד לנפשו וכל אנשי המקום כבר הודו במקצת בחידושים שנתחדשו עליהם בשפיים, אף אל פני משה חברו הנאמן למקצוע הציץ – והלה עיניו משתמטות מהיפגש במבט אלא פוזלות כמתגנבות לצדדים… הניע יד ישעיהו כאחד שנואש ממלחמת יחיד.

– רואה אני מפניך, כי הנך מרוצה. – עדיין תהה על קנקנו של חבר ותיק לדעה.

– ומדוע לא? – חשף הלה את שיניו ומצמץ בעיניו – אם נוח להם לצעירים בכך, מה אני כי אתלונן… כלום זקנתי?

– ואת, חברה ותיקה ומיושבת – הוסיף ישעיהו לחקור – אך נחת שואבת מדבריהם הריקים של צעירים וצעירות.

– לו ימללו כאוות־נפשם – מה איכפת… סוף־סוף שמח אצלנו. – השיבה החברה ועיניה כבדות.

– אף אין זאת כי באמת הכל מרוצים ־ ־ רטטו לפתח נכחו שתי לחיים כבדות וזגוגיות משקפיים הבהיקו – אך לא כן אנכי! ־ ־

הדברים יצאו מפי חנניה הפנקסן של שפיים אשר בעליית הספרים מעל למרתף ורוחו של ישעיהו חיתה. אפשר – ואילו ידע הצד־כשכנגד, כי עתיד מנהל הספרים המסורבל להיות מטה־זעם בידי ישעיהו, היו מקפדים את חייו שעה שהיה מסור לידיהם והוא מפרפר בין החיים והמוות וריאתו נושפת מחום כמפוח. כי חלה בזמנו חנניה מנהל הספרים ומרוב משקלו גוייסו כל עובדי המעדר לשאתו באלונה ממרום מושבו בעליית הספרים מקצה מזה של שפיים אל המרפאה מקצה מזה. גנחו הנושאים מכובד משאו של זה ואף־על־פי־כן הביאוהו; גנח ונאנק גם חנניה החולה, ערך קרב מכריע במשמן בשרו על חייו והחלים… אפשר שמשמן בשרו עמד לו או אולי מרק־העוף שבישלו למענו הצעירות ולא החסירו אף יום? – עובדה היא, כי טיפלו בו במסירות־נפש רבה וכאשר קם מחליו לא ניכר בו עד־מה, אף לסתותיו רטטו בקפליהן כאשר לא רטטו מעודו לפני חלותו…

עתה שכח כפוי־הטובה חסד זה שגמלו עמו צעירים ונשאוהו בחום היום בכתפיהם וצעירות ששחטו למענו עוף מהחצר בכל יום. כיוון שעמד על רגליו, יצא לתור במשק כשהוא פוסע מתון. לא נשא את עיניו בעד משקפיו אל השדות שנקצרו כבר בינתיים ולא הביט אל סלק־הבעל שעלה יפה להפליא – כל העמל הרב שהושקע בזה בימי חלותו לא נחשב לגבי דידו. פסע מעדנות ועלה אל עליית הספרים, שם ישב והניע שוב את קפליו על גבי הפנקסים העבים. ולא עברו ימים מועטים ובשפיים יצא קול: נערכו החשבונות וסוכמו המספרים של עבודת השנה בשפיים, עתה יבואו הכל אל האסיפה הכללית וישמעו תוצאות.

– משמע אסיפה… – פסעו הפולחים לעבר הבית, כמבטלים מראש מה יושיעם חנניה והכל גלוי וידוע להם.

– אסיפה… – עדיין דחקו הצעירים איש את רעהו על דרך מנהגם המופקר והשתהו עוד מעט על הקפה של שבת.

– הנה נקצר גם אנו הפעם ונבוא לאסיפה. – החישו הצעירות את עבודתן במטבח ולבן לא ניבא עוד כל רע ־ ־

אסיפת השנה בשפיים – מה תוכל לחדש או לשנות? זרעו וקצרו כל שהבשיל בשדות. בפעם ראשונה גידלו סלק בעל. ישעיהו ומשה חברו רדו את הדבש ושרתה ברכה במכוורת. הלולנית הוותיקה במקום אספה ביצים יום ביומו, ככל שתרנגולות הטילו. פולח שחבש כובע אוסטראלי, פסע כבדות ומתונות אחר מחרשה ונהג באמונה כל היום בפרדים הכבדים לא פחות ממנו. מה טעם לחשוש אחר כל הדברים האלה? ־ ־ ועלו במדרגות אל עליית הספרים, התכנסו – אחד ישב על סיפו של חלון ואחד על קצה ספסל, והמתינו לאשר יוגד וידובר.

– המספרים מלמדים – מ־מ – המהם חנניה בכבדות וקפלי סנטרו הרטיטו עם כל דיבור שהתמלט מפיו – המספרים של השנה היוצאת מלמדים־ם־ם כי לא “שילם” אף ענף אחד יום עבודה של חבר או חברה במשק. יום־אכילה במטבח עלה למעלה מן המשוער מתחילה ונמצא כי כל חבר וחברה לחוד עומדים בגרעון בספרים.

– יום האוכל עלה על המשוער! – היו ראשונות להגיב הצעירות קצרות־הרוח אף בטרם ירדו למשמעות הדברים.

– הלול לא כיסה את ההוצאה? – התעוררה הלולנית הגדולה ועינה האפירה מחוסר־אונים.

– לא הכניסה הפלחה… – חשף פולח כבד את שיניו בצחוק ועיניו מצמצו כעיני התאו העולה מן היאור – שמא ראיתם פלחה־בעל והיא מכניסה ־ ־

– בעל… שלחין… תירוצים של הבל. – היה מביט חנניה אל הפנקסים שלפניו ואינו מרים את עיניו, בשתיקה שהשתררה מסביב.

– משמע, המספרים מלמדים… – נשמע קול חוגג מאחורי גבו של זה – גרעון בספרים… זה שכר האורחים־הפורחים… זה מעשה הצעירים והצעירות בשפיים… החידושים שחשקה נפשכם – הנה הם! ח – ח –

ולשמע קולו של ישעיהו נבוכו הצעירים שישבו וקרצו איש לחברו בעין – הרברבן הממלל בגדולות וחברו ששורר את שירי המהפכה כל היום. עתה חפו פניהם כמו אך זה נזכרו כי חלפה שנה עליהם – שירים שוררו, על שאיפות זעיר־בורגניות של המשק דיברו – התגרו ברוחו המשומרת ולא חלו ולא הרגישו כי קרובה מפלתם.

– ובכן… – ניסה עוד להתאושש הממלל בגדולות ולהשיב בחריפות – משמע שאם עבדנו יום ביומו, בעידור עדרנו ובסיקול סקלנו, הרי ככלות השנה עלינו להחזיר לקופה מה שאין לנו – הא כיצד?!

– הווי אומר… פשוטו כמשמעו – כח־כח – החרה חברו אחריו ופנה גם הוא כה וכה אל היושבים שמא יעזרו לברר את הסוגיה התמוהה.

– ודאי שפשוט הדבר! – חשף ישעיהו את שיניו בשחוק לעג – מיללתם במלל, דיברתם רמות – עוד מעט ושפיים נהפכה כבר על פיה – ח־ח –

ולגלוגו קשה לאלה ולאלה כמדקרות־חרב. הללו שומעים ונפשם סולדת, ואף־על־פי־כן לא קמה בהם רוח להשיב לו דבר; והללו משימים את עצמם כאינם־שומעים, אך עדיין מושכים בכתפיהם ומעמידים פנים של ביטול.

– ומה נעשה, חבר ישעיהו? – שאל לבסוף הממלל בגדולות ולא קרא עוד לקרב, אלא בדרך הרגל שמט את כובעו צפונה.

– כלום תפסתם רק עתה מה שהיה ברור לי מכבר? – צחק כלפיהם ישעיהו צחוק שנון ונצחני כאחד – כעוברי־דרך הייתם, כאשר אמרתי מראש. וכלעומת שבאתם לפני שנה כן תצאו ככלות השנה, אך שפיים תישאר לעמוד! –

ושוב לא כשני מחנות נערכו זה מול זה היושבים והעומדים מסביב אשר לפתע נפקחו עיניהם לראות: שנה נכנסת שנה יוצאת – צעירים באים והולכים – אך שפיים עומדת וישעיהו המוכתר עליה, אשר לא יצלחו אליו כל כלי־המשחית.

כלהכעיס הציגוה בראש שורת הרפת. כמו לראווה קבעו את מקומה סמוך לכניסה – לה, לקטנה־לפעוטה בפרות. ומשום כך אולי נעשתה יפהפיה חשדנית כל־כך, אבדה אמון ובכל ראתה אך חפץ ללגלג בה, לשים אותה לצחוק. כי מה לבריות ולה שקטנה היא או מה להם ולה – ואפילו העליב בה הגורל במעט? ־ ־ ביושר השתכרה את איבוסה ושילמה אותו בחלבה. אכן, בחלבה היטיבה לשלם את איבוסה מהרבה פרות בריאות ומגודלות ממנה וגם ולדות לא חסכה, כי שנה בשנה הביאה ולד, מנין איפוא שרירות־הלב ומדוע יעשו במשק את שם “יפהפיה” ללעג והתקלסו בה מקטון ועד גדול – מדוע אליה התאכזר הרועה ואותה יכבד באבן בשדה, ובשלה השתולל הרפתן ברפת וחבל בה בסנדלו ובמגפו? –

נענעה יפהפיה ראשה, ראש קטן ולמוד־סבל, מאין־יכולת להבין זאת. נענעה בראשה בין בלכתה בעדר ובין בעמדה סמוכה אל איבוסה. כל הימים פזלו עיניה פיזול של מורא ופחד לצדדים ורטט של חשד ואי־אמון חלף על פני גופה. זעזוע חלף כברק ברגלה כמו הרגישה צורך להתגונן בפני חיות רעות ועזות־נפש אשר שתו עליה מסביב.

– י־פה־פיה ־ ־ משכו אנשי המשק בלגלוג מכאיב בראותם נענוע זה של ראש, פיזול זה של העינים, רטט של העור העצבני וניע הרגל הדקה – י־פה־פיה ־ ־ האמנם תתכווני לבעוט או שמא לנגוח בקרניך הקטנות? ־ ־

והיו העקיצות הללו מקניטות מאוד, משחיתות ביפהפיה שריד־אמון שנשתייר בנפשה המבוהלה לכל העולם סביב… היתה שולחת רגל בעצבה ובועטת בחלל האוויר כולו ושערה סומר אותה שעה כמחטי קיפוד מורדף.

“לא ארשה כי ילעגו לי…” היו מתאחדים במחאתה כל האברים והגידים של גווייתה הפעוטה – “לא אחשה ולא אשתוק. ברגלי אבעט. בקרני אנגח. אף אחד לא יוכל למשוך מעטיני את החלב אלא אם כן יכוני עד אשר לא יהיה בי כוח עוד להתנגד…”

ואמנם הכוה גם הכוה. מי באין ברירה ומי סתם לקורת־רוחו. הניחו מספוא לפניה באיבוס ובעטו בה. גרפו את הזבל מתחת לרגליה בגערה ובנזיפה. שנגשו בדלי לחלוב אותה ושלחו בה דחיפה במרפק. כל הולך־על־שתיים התברך כי כוחו רב לו לעומת הפרה הקטנה הזאת לדחוף אותה, לחלוק לה מהלומה כל־אימת שתחשק נפשו.

ובשעה ששקטה הרפת מתנועה ורק הלעס נשמע משפתי הפרות האוכלות את המספוא וסילוני החלב זרמו לדליים בקילוחים שווים ומרגיעים – עת שלום ומרגוע לרפת־ דווקא אותה שעה התעורר רעש־משנה סביב ד' האמות שלה, כמו נקבצו ובאו כל דיכפין בכוונה לראות במחזה־שעשועים להנאתם.

נו, יפה־פיה – נגש החולב לאט ודיבר בהפסקות – פני אלי והראיני את מראיך… הבה נראה איך תקריבי היום הזה את חלבך…

– ח־ח־ח־ צחקו להנאתם הנצבים סביב.

– נו, יפהפיה… – המשיך הלה כעורך מחזה־שעשועים בפני קהל צופים – הגם היום תבעטי בדלי ותשפכי את החלב – הא?! – –

ומשנשמעה גערה זו, כבר חזתה יפהפיה מראש את כל הפרשה העתידה לבוא: עוד מעט ויונף השרפרף של החולב על גבה… והיא לא תוכל בשום אופן לעצור צמרמורת־פחד מחלוף בכל גופה… היא תסתמר והוא יוסיף ויכה בכל הבא ביד… את רגליה יכפות בחבל… עד שישוך כעסו ויתחיל לסחוט את חלבה טיפין־טיפין…

– בכל זאת את נחלבת.. – ישחק גם אז החולב למשבתה – הרי את רועדת כולך מפחד… רוטטת מאימה… כך גם נאה לך… כך יאה…

איך תוכל יפהפיה לסבול לעג זה המשתפך כארס בכל חדרי נפשה – איך תוכל לשתוק? ־ ־ ואפילו תשלם אחר־כך במחיר חייה? ־ ־

– ודלי החלב נהפך על־פיו או על בגדי החולב.

“זאת לך בעבור הלעג” – מיישירה יפהפיה להביט אל עיניו והיא מרימה בדרך פלא את רגלה הכפותה בחבל, חובטת בה לכאן ולכאן ומכינה את גווה למכות.

וניתכות המכות כמטר, מקלות נרצצים על גבה, החולב אינו שולט עוד ברוחו וחובל בה מפנים ומאחור עד היותה כולה פצע וחבורה – ורק אז יניח לה כי גם כוחותיו אפסו. ––

האמנם היו מכות מנת־גורלה כל הימים? לא. גם ליפהפיה עמדו סוף־סוף רווח והצלה – ומידיו של חולב חדש. לכאורה, היה נוח לה מאוד, אף הסביר פנים. לא שלח בה יד ולא חבל. אך גם הוא טעה כמו שעלול לטעות כל הולך־על־שתים לגבי פרה… או אולי דוקא נוחות זו היא שהכאיבה לה משנה… כי עמד הלה והתפאר בפני אנשי המשק: ראה תראו, כי אעשה את יפהפיה שלנו ל"בן־אדם" – ויפהפיה שומעת. כן התפאר כי עוד מלוא־הדלי יחלוב ממנה – אף זאת השמיע ברמה… וכן לגלג, כי תהיה יפהפיה לתפארת כל הרפת – ויפהפיה הרגישה בעוקצו של לעג.

אז הוחלה פרשת השעבוד במקל־נועם, כי סודר סדר הפרות ברפת לפי מעמדן וסגולותיהן והיא הוצבה בראש. פשוט: ביקש חולב חדש להתפאר – יראו נא הכל שקטנה היא ואף־על־פי־כן תרבה לתת חלב!

– אפשר הכיר לדעת בטביעת־עין בסגולותיה הסמויות, אך לגבי יפהפיה החלה מאז פרשת התפארות קשה ומחפירה על חשבונה.

– נו, כמה חלב נותנת זו? – חקרו מעתה אנשי המשק.

– מוסיפה והולכת כאשר אמרתי. – השיב הלה בהתימרות מופלגת.

– ואיננה בועטת? – תהו הללו ותמהו.

– לא. אינה בועטת. שקטה עומדת. הרי היא לפניכם: יפהפיה… – והיה מסלסל בכוונה בשמה, להראות לאנשי המשק עד מה שקטה ונרגעה תחת ידו.

והתקרב אליה כמאלף מומחה בלי רגש פחד, התישב על השרפרף בלי לחוש לה. תמך את ראשו בירכה והקריב הדלי לעטינים כמו אין עוד סכנה נשקפת שמא ייהפך הדלי בבעיטה… התחיל חולב באצבעות מאומנות בלי־הרף ויפהפיה שופעת בלי־מעצור.

– הרי היא נחלבה! – תמהו אנשי המשק באמת ובתמים לפלא.

– זה הסוד… – התברך בלי־די החולב החדש וקם ממושבו ולדי החלב בידו – צריך אדם לדעת כיצד לגשת אל פרה… גם לפרה יש נפש! והיתה יפהפיה מביטה אליו באלכסון, כמבקשת להבין אם באמת מאמין הלה באשר הוציא מפיו או אולי סתם מילי־התפארות אמר.

ויפה עשתה למודת־הסבל שלא האמינה לחולב. עד־מהרה הבינה כי אך בערמה נהג עמה. אך זה אילף אותה והרגילה למקל־נועם ומיד הסיח את דעתו ממנה. בגדולות ובטובות ממנה שם את כל מעייניו ואותה הניח לעמוד בשער הכניסה, ראשונה בשורתה, כדי להזכיר לכל באי הרפת מה גדול בעולם זה עלבונו של מום. אפשר לא מערמה נהג כן אלא מהיסח־הדעת, אך לא ידע כי יש אשר השכחה גרועה ממכות־יד וחבלות.

שכח… שם את כל מעייניו בשאר שורות הרפת, שם עמדו המיוחסות־האצילות ופעם בפעם היו נספחות על השורות הללו חדשות מקרוב הובאו. שורות־שורות הציג אותן עגלות אצילות לחוד ומעורבות לחוד, בינוניות לחוד וטהורות־גזע לחוד. ואחר־כך היה מהלך אותו חולב ברפת לאורך הכביש התיכון, כנהנה ושואב נחת מפועל ידיו כי רב.

– נו… ויפהפיה שלנו? – צחק אנשי המשק.

– יפהפיה… – משך מעתה באדישות בכתף אחת. כעל דבר מובן מאליו.

– זו עוד נחלבת?

– נחלבת והולכת… – השיב בלי כל פליאה.

ושוב מסב את שימת־לבם של שואלים מהנושא הזה אל השורות האחרות, משפשף ידיו במרץ ומדבר בשטף, מסביר כי עיקר הטובה צפון בשורות הללו של האצילות. הללו תביאנה את ברכתן למשק.

– את כל מעייניו בשאר שורות הרפת, שם עמדו המיוחסות־האצילות ופעם בפעם היו נספחות על השורות הללו חדשות מקרוב הובאו. שורות־שורות הציג אותן עגלות אצילות לחוד ומעורבות לחוד, בינוניות לחוד וטהורות־גזע משובחות לחוד. ואחר־כך היה מהלך אותו חולב ברפת לאורך הכביש התיכון, כנהנה ושואב נחת מפעול ידיו כי רב.

נו… ויפהפיה שלנו? – צחקו אנשי המשק.

– יפהפיה…משך מעתה באדישות בכתף אחת, כעל דבר מובן מאליו.

– זו עוד נחלבת?

– נחלבת והולכת… – השיב בלי כל פליאה.

– פרה אחת משובחה עתידה להיות אם כל הרפת לעתיד. – היה מפליג והולך וטופח טפיחות קלות על אחוריה של אחת הפרות המשובחות.

כי אז הוחל להביא את הגדולות והמשובחות ממרחקים למשק. אחת־אחת הביאון מרחוק ולפעמים בשתים ובשלוש. גאות והדורות באו. חרוזים על צואריהן מאת בעליהן הראשונים, טופפו בנחת ברגליהן כמכירות ביחוסן. מהירות־חימה וזקופות־קומה, כיצורים שאינם מקבלים מרות חדשה מיניה־וביה ־ ־ כה הובאה הראשונה ואחריה השניה והשלישית עד הצטרף שורה שלמה של המיוחסות… “זו לידה”… “זו הדסה”… “זו אצילה”… – היה מהלך החולב ונוקב בשמות נאים ומצלצלים – ויפהפיה שומעת.

בראשונה הובאה “לידה”, פרה גדולה מיפהפיה פי־שנים או שלושה ובהיכנסה לרפת לא הואילה להביט ימין או שמאל, כי היישירה אל המקום שהוקצה לה בפסיעת סוסה דוהרת ורבת־קצף. ומאז באה הכל דיברו בה ולא פסקו: היא אינה יכולה בלי קמח תירס… תמיד טופחה רק על פולים שרויים במים… הקש גס הוא לה… והמרעה בחוץ אינו יפה כלל לרגליה. לה הב חציר מן המשובח, לה הענק בשפע אספסת או תלתן. הזמן לה מים ומנוחה, נקיון וסדר… או אז תביא ולדות מיוחסים – הרפת תיבנה ממנה.

ו"לידה" קיבלה הכל כדבר המגיע לה. מלוא־החפניים פולים שרויים במים היתה זוללת ומבקשת עוד. בתוך חבילות החציר היבש היתה שולחת לשונה ובולעת בליעות גסות. בחלקת העשב הזרועה אשר לפני הרפת היתה מהלכה ורומסת, תולשת ולוחכת, כמו הכל הותר לה. ואם מנעו ממנה פעם אחת את ההליכה לעשב, נשפה “לידה” בשני צידי בטנה עד שנתמלאו כשני נאדות וניתקה את החבל על יתדו במחאה!

שמעה יפהפיה והתבוננה חרש להליכותיה של האורחת – הרהרה: מהי מידת גדלות זו שנטלה לעצמה החדשה ומנין שכל הזכויות מגיעות אך לה? ־ ־ מדוע אין חוששים ליפהפיה שתצטנן מפרץ־רוח או תיחבל ממכה בלא־צדייה? – אף הפריזה האורחת והגדישה את הסאה. מרוב זלילה שכחה את מידתה ומרוב אכילת פולים נסתאבה. כי באחד הלילות התירה את עצמה מהשרשרת ועד לחבית הפולים הגיעה. אכלה ממנה עד הבוקר, אכלה והתנפחה. התנפחה ומתה – ולא הועילו רופאי־אליל ומאמצי אנוש להצילה… גם עתה עדיין תהתה יפהפיה ולא שמחה בנפול האורחת, אלא מחאה אילמת מיחתה על אשר אותה שכחו – אותה המסתפקת במועט, אינה זוללת ואינה לוקה: “מה האבל הכבד שהללו מתאבלים על האורחת?” ־ ־

לא היתה שהות ליפהפיה לרדת לעומקה של השאלה, כי עוד פרות שתים הובאו לרפת, אף הללו מיוחסות, שטלטלו את כחליהן בהליכתן כנושאות מכרות־זהב. בגאווה היתה כניסתן גם הן ובקפיצה עצבנית קפצו על תעלת־הזבל למקומות שנועדו להן מראש. צוארי שתיהן עדיין מקושטים בחרוזי־דמשק ובירות, וקישורי־פתילים לנוי קשורים לסנטריהן.

– שתים אלו ניכר בהן כי אצילות הן… האצילות מעיניהן נשקפת… – ליטפו אנשי המשק מקרוב את האורחות שבאו והתנחמו על האבידה שהיתה להם.

אך גם באלו לא שרתה ברכה כאשר קיוו. הברייה הענוגה “אצילה” סלסלה בעצמה סתם סלסולים מגוחכים והפתיעה את הכל בעוויותיה המשונות. פעם סירבה לשתות ופעם לאכול. פעם היתה החליבה קשה עליה ופעם לא חשה את עצמה בטוב. הגיעו הדברים לידי כך שקשרו חבל וגלגל התקינו כמנוף, להרים בו אחת מרגלי “אצילה” הקדמיות על מנת לחלוב ממנה. וכל־כך למה? משום ששלומיאלית היתה ובכל אשר פנתה ניזוקה: אם במשוכת־ברזל דוקרנית פצעה את עטיניה ואם סדקה באבן את פרסתה. עם כל שרטת גברה רגישותה, ועם כל צלקת רבתה איסטניסותה… עד שאי־אפשר היה עוד לקרב אליה כדרך שקרבים אל הפרה הפשוטה והמהוגנת.

לא כן חברתה של זו “הדסה”, שעליזה היתה ועיניה נוצצו מבינה יתירה. מדי נתחבבה על כל הנפש אשר ברפת ואפילו יפהפיה הודתה בפנים לבה, כי ברייה נאה היא: עורה נוצץ ומבטה בהיר וכולה חדוות־חיים נאה המשמחת לב רואיה. זו קנתה לה ישיבה ברפת, וימיה קרבו ללדת – מיד החלו מספרים בשבחה: פר מיוחס יולד לנו ממנה… שוב לא נצטרך לחזר אחר טובת־הנאה מן החוץ…

הכל הלך איפוא למישרים ויפהפיה זוכרת… היה לילה ותנועה חשודה נתרחשה ברפת. מודעה ההולך־על־שתים שכב ברפת על ריפוד של שק, שלא כדרך הבריות… התנועע, הקשיב, גחן, לחש… כי קרבה “הדסה” ללדת ־ ־ ולבסוף שקט הכל, כמו ירדה בשורה רעה סביב. אותו לילה נפחה “הדסה” את נפשה ופניה העליזות שוב לא נראו ברפת.

ויפהפיה – לא על אבדנן של אלו היתה מצרה – הללו באו וכלעומת שבאו כן הלכו. רבות כמוהן עברו ברפת: דמשקאיות, בירותיות, צידוניות ואף שחורות־לבנות מהרי־גולן. כולן כזרות באו אשר דבר אין להן עם משק זה. הדמשקאיות תבעו תמיד אך חציר ירוק והשחורות־לבנות, אשר מגולן הובאו, התרוצצו כעיזי־הבר, כמו ביקשו להן צורים לטפס עליהם. על מה היתה מצרה? על שהיה האדם פזיז לדון בשכחה את תושבות הרפת מפני החדשות – אותן המשמשות את המשק בוולדות ובחלב מימים־ימימה –– אותן, שנשאו את המשק בשנות־שובע כאשר נשאו בשנות־רעב. אותן, שידעו להסתפק במעט השלף היבש של השדה ובלגימת מים מהמעין.

וגדול פי־שבעה כאבה של יפהפיה בעלבון עצמה. הלא אזרחית ואם הינה, שלוש עגלות הקימה במשך השנים והאחת מהן כבר עומדת בצידה ונחלבת כפרה. היא עצמה גם היא לא מנעה עד היום מהמשק את חלבה ומשקנה החולב את לבה גמלה עמו מיד כפליים. מדוע לא ידעו להוקירה או במה טובו ממנה הנכריות – האם משום שגמלוניות הן או מיוחסות ממנה? ––

ונזכרה יפהפיה בדמדום מחשבותיה, כי גם היא לא מהפשוטות היתה ביחוסה, אף־על־פי שמגילת־יוחסין מפורשת אין עמה. צבעה האדמדם העיד. קרניה הדקות… לא כשכנותיה הערביות היא לצבע השחור, לפראות־המבט, לעור שעיר וגס ולחוצפה שחצנית. אמנם נעלם ממנה מה אירע בילדותה ומה גרם שתישאר קטנה, אך ודאי לה כי אירע דבר־מה והגורל הרע לה והטיל בה מום. אם משום מכות שהוכתה נשארה קטנה או אולי משום שנתעברה קודם מועד. – נמצא, כי לא אשמה ואף־על־פי־כן הכל מזלזלים בה. היא יוצאת שלמה מכל התקלות ונושאת ברוח נכונה את כל הפורענויות – אך גם באלה רואים הכל עילה להתקלס בה.

– ראו נא! – עיקמו חוטם וסנטו בה אנשי המשק המשונים – יפהפיה חיה עודנה… עודנה מאריכה ימים… החליטה לקבור את כל הפרות אשר ברפת ולחיות על פני כולן…

–– מדוכאה התהלכה יפהפיה. הלך ושח ראשה תחת נטל המרירות שהצטברה תוכה במשך השנים. הרגישה כאילו זעקה מרה מבקשת לפרוץ מפיה, מבלי דעת נגד מי ומה… הכל אשמים בכך שקטנה היא. הכל אשמים שעולמה חשך בעדה מילדותה. אך מי האשם העיקרי – לא יכלה למצוא… רגע חשבה כי האדם הוא האשם בכל ורגע משנהו השיבה אל לבה, כי גם יחס אחיותיה הפרות אינו טוב אליה. הללו – הבריאות והגסות – דחפוה תמיד. המיוחסות שבהן לא השגיחו בה. הדור הצעיר אשר ברפת נהג בה קלות־ראש והדור הזקן מיאן לדעת, כי כמוה כאחת ממנו.

החלה יפהפיה להתבודד. מיאנה להתנחם על שהעמידה עגלות שלוש ברפת. הללו, משגדלו מתרחקות והולכות ממנה, והיא שבעתיים בודדה. קשתה רוחה. קצה סנטרה דהה. עיניה עמדו מפזול כמו כהו פתאום מאור השמש. והיא הלכה־התנודדה כשיכורה.

– בראשי, כי כשיכורה מתנודדה יפהפיה שלנו. – צחקו בהיסח־הדעת גם עתה אנשי המשק והביטו אחריה בלכתה.

– גם אני איני יודע מה היה לה. – סח הרועה בתמיהה רבה – שמא עיניה כהו או רוח־שטות נכנסה בה… מהלכת היא וחגה, נעה־מתנודדת בהילוכה.

– פשוט, קפצה עליה הזקנה. – גמרו.

אך לא זקנה היא שקפצה על יפהפיה ולא מזוקן כהו עיניה. מצער ראשה סחרחר, כיושב בראש התורן. בצאת העדר למרעה היא מהלכת ונדה אחריו ובשעה שחברותיה מפליגות בחיפוש העשב עומדת היא על עמדה זוממת… אפשר עליה לעשות מעשה אשר יזעיק אליה את ראשי העדר… אז תתנה לפניהם את כל מדווי־לבה – המכות אשר הוכתה בימי חלדה, החבלות שנחתמו בה והעלבונות אשר שבעה ––

“אני יפהפיה… ־ כה תאמר להם – אך רוגז ומרורים שבעתי ולכולכם חלק בהם. כל אחד מכם הוסיף מכל אשר יכול ולגרוע מסבל יסורי לא גרע אף אחד מכם, אף לא אחד…”.

ושוב החלטה משונה מהראשונה מתרקמת במוחה: אכן, אך לשוא תזעק – נפש חיה לא תתן את דעתה עליה. “הראשים” להוטים אחר העשב וברפת להוטה כל נפש אחרי האבוס. שוא תשחית את דבריה באזניהם של אלו – הרועה גם הוא יצחק או ידה אבן בראשה… כן מנענעת יפהפיה בראשה להרהוריה והחלטתה גמלה: יום אחד תפנה אליה את תשומת־לב העולם כולו… ואם בדברים לא תוכל כי אז במעשה – ולו יעלה במחיר חייה… יום אחד תעמוד השמש דום ואנשי המשק יאספו פיותיהם מצחוק אף ראשי העדר ירעדו – העולם יקפא בתמיהה אחת: האמנם הרעונו כל־כך ליפהפיה ואנו לא ידענו?! ־ ־

אחזה בה המחשבה ולא הרפתה ממנה. וכבר היא רואה בחוש: אותה שעה הכל ישכחו מציאותן של פרות מיוחסות ולבותיהם יתמלאו רגשי נוחם. יחשבו את מעשיהם בעבר כלפיה ויתחרטו – פלוני יכהו לבו על המכות שהכה אותה ואלמוני על מדחפות שדחפה… זה על זלזולים ששפך עליה כקיתון וזו שלא הכירה לה טובה בימי חייה… – “הרי מחלבי ומדמי נתתי לכל הבריות הללו!” – התנשאה ממעמקיה שוועה כבולה והיא שלחה עינים חרדות הצדה ––

כי שם – בצד נקרה לה תמיד בדרך, כבכוונה, בור־הסיד אשר למשק. משוך משך אותה כבחבלי־קסם הבור הזה ומדי עברה על פניו היתה חושבת: מה אם אכשל ואפול תוכו? – תישבר רגלי או איחבל קשה ־ ־ הגם אז לא ירחמוני קשי־הלב? ־ ־

הצטחקה בלבה למחשבה הזאת ואיזו חמימות השתפכה בכל גופה – חמימות נעימה כחום בכי עצור… היא תפול ותישבר רגלה ואז – הכל יתאספו סביב, ימשוה על ידים מהבור… יביאוה ברוב־עם לרפת, יעמידוה בפינה אשר לא עם שער־הכניסה… ובתבן ירפדו מעמדה, איבוס יעמידו לפניה לאמור:

– אכלי, יפהפיה, וכל דאגתך עלינו… שוב לא נעלוב בך…

–– ולשמע המלים לבה מתרכך והולך… הנה סלחה ומחלה לכל… אין טינה בלבה… הכל מכופר מעתה ועד־עולם –––

בו־ח… – בו־ח… נשמע קול נפילה תוך המולת פרסות העדר וחוט מחשבותיה של יפהפיה נפסק. מאום לא זכרה מכל אשר קרה אחרי־כן… אך זאת לחשו שפתיה: אני מתה… אני מתה… ובעינים עצומות שכבה באשר שכבה. מיאנה להרים ראשה, כמו אבדו חושיה.

– אי לך, יפהפיה… – שמעה קולות ולא ידעה מאין.

– קומי! ־ ־ שמעה קריאה וגם אז נדמה לה, כי הגיעה הקריאה ממרחקים.

ושוב אבדו חושיה, נתבלבלה דעתה ותשכב דום.

כשנתעוררה, שוב נסתמאה מאור־שמש רב וקהל אנשים עומדים עליה, אנשי המשק המיודעים. צחוק על כל שפתיים. לגלוג בעין, ובהמולת קולות נכנסו איש לדברי רעהו:

– אני אמרתי זה־כבר כי יש לכסות את בור־הסיד! –

– ואני אמר אך זאת: איך לא השגיח הרועה ולא ראה את התקלה מראש! –

– השגחתי! – טען גם הרועה – אך מה אעשה ויפהפיה אין דעתה שפויה עליה? הנה היא חגה והנה נעה – מי ידע את הליכותיה? שמא עיניה נסתמאו מזוקן, הנה היא חגה והנה נעה – מי ידע את הליכותיה?

– או אולי ביקשה יפהפיה לאבד עצמה לדעת! – חו־חו ־ ־ פרץ לפתע צחוק וכיסה במשאון על הקולות.

–– התפכחה יפהפיה, פקחה עיניה והכירה כי עדיין היא עומדת על־פי הבור. ודבר לא השתנה. אותם מבטי־עינים. אותם דברי־הבל. אותם דברי־פלסתר מפי רועה העדר… ותנע לאיטה, עקרה ממקום עמדה והלכה עקב בצד אגודל בדרך הכבושה לרפת. פה ושם חשה כאבים בגופה ובבטנה כמו ניתק דבר־מה. רגלה כשלה במעט ולא חשה בקרקע. ערפל פרוש על עיניה – אף־על־פי־כן הלכה.

– והרי קמה והלכה מכוח עצמה! – שמעה פליטות־פה מאחוריה.

– אך בסיד התלכלכה מעט ויצאה שלמה… – צחקו בקול.

– אין זאת כי אפילו מאישה של גהינום תצא שלמה יפהפיה שלנו…י־פה־פיה ־ ־ כן סלסלו, עקצו בכוונה הפקחים שבאנשי המשק שהסתכלו בה בלכתה.

–– ויפהפיה נכנסה לרפת כמו לא על חשבונה נאמרו הדברים. עברה אל מקומה הקבוע ועמדה שעה קלה כמתנודדת ורבצה… עצמה עיניה ותורד ראשה. שוב לא היה הבדל לגביה מי האומר ומה הדברים שנאמרו… היא עצמה עיניה ואינה שומעת… עצמה אותן לנצח.

אכן, ברכה זו עשוייה היתה “להוציא מן הכלים” – לא חס־ושלום שהיתה חוטאת או מרדנית סוררת, אלא מין ברייה עלובה היתה – ספק חולה מחלה פנימית, ספק נוהגת בעצמה סלסול של רגישות מיוחדת במינה. זאת ועוד: גם מראה החיצוני אמר כולו – חולשה ורגישות.

גבוהה היתה אך כחושת רגלים, ראש צנום ודל מחובר לצווארה ללא תואר והדר. מן הצוואר ולאחור הזדקר קו השדרה החד שלא עורר רצון להחליק על עורה כאשר יחליקו לפרה – להחליק? הס מלהזכיר… עורה היה צפוד על עצמותיה ששופו וירכיה נפולות. ומבין עצמות האגן הבולטות הללו נשתלשל למטה זנב קצר ונשור־שער – יד מי תחליק לה? – – בין באביב ובין בסתיו היה עורה סמרמר כמו נשדף מחמת רזון אשר שולח בעצמותיה.

אף־על־פי־כן לא חטאה במאום ולא היתה סיבה להיפטר ממנה. כי מה התואנה שיכלו להתאנות לה? שחלשה היא והרי כמה בריות חלשות בעולם… שרזה והרי כמה בריות רזות בעולם… שעצובת פנים היא ואינה משרה שמחה – כמה מרי־נפש וקשי־יום מהלכים בעולמו, כביכול…

מטעם זה הניחו לה לברכה. לא חלבו ממנה חלב אף לא שאפו לכך שעטיניה הצמוקים יפרישוהו. לא בדקו אם מעוברת היא, כל לא עלה על הדעת לרצות ולדות ממנה. הכל היו בטוחים כי ממילא תביא נפל לעולם. והיו מוציאים אותה לעדר ומחזירים לרפת כלאחר־יד. נכנסה לרפת ורגליה מעדו, ציפו בשויון־נפש כי קום תקום. ולא עוד אלא גם בבעיטה ברגל היתה מתכבדת, בעיטה קשה בעצמותיה היבשות. כי זו לא כדרך כל הפרות היתה מועדת, אלא בדרך מיוחדת לה – על ארבעות נפלה כשהן פשוקות לאחור ולפנים. וכן שכבה כמו אבדה תקווה להרימה עד התאמצה מאמץ נואש וקמה מאליה.

לא היינו מספרים איפוא בעלובה זו, אלמלא הכרוב שגדל במשק. בעמק הקטן אשר ליד הנחל ניסו אז בפעם ראשונה לגדל במשק כרוב. ועמק זה עודנו בבתוליו, שטוף מים של מעינות פרוצים, מכוסה צמחית קרקע חמצה – טיון ונענע ושיחי פטל. אגודות סוּף ועשב הסתבכו בו פרא – ובעמק זה נוסה לראשונה הכרוב.

– כלום יגדל הכרוב בעמק זה? – פקפקו אנשי המשק.

– שתול על המים יגדל. – השיב הבחור מגן הירק בבטחה.

והניחו לו לעשות בשלו, שהרי גדול המשק: – מעבר מזה חצבו בורות לנטוע בהם גפן ואפרסק ומעבר מזה חרשו כדי לנטוע עצי תאנה וזית; מזה ירדו בעגלות לזרוע ומזה העלו בעגלה עמוסה את הקצור – מוכרחים היו איפוא לסמוך איש על דעת חברו. כיוון שאמר איש־הירק כי יגדל כרוב בעמק סמכו עליו.

אף זאת לדעת, כי מרצונו הטוב החל האיש לגדל כרוב בעמק בלי שהוגד לו. פשוט: יום אחד מאס לרכב על הסוסה הלוך ושוב בעניני המשק והודיע כי חשקה נפשו בעבודת הגן. היו לו לזרא ביקורי שכנים אצל ערבים, שהם לבטלה, בשעה שעל אדמת המשק זורמים המים ומתבזבזים לשוא. שוב לא ראה תועלת בביקור אצל שיך עלוב מכפר פלוני או במשא־ומתן עם בן־שיך ירוד ממשפחה אלמונית. ואפילו הרחיק את קשריו עד לישובים הרחוקים ומכניסי האורחים אשר בהר – מה שכר ראה בהם? לפיכך חלץ יום אחד מעל רגליו את מוקי־העור, מסר לידים אחרות את האוכף והשקיים והחליפם בבגדי־עבודה פשוטים ובמעדר של גננים. ויהי יורד לעמק הקטן בשביל, פוסח בקפציה על פני זרמות המים הפורצים, כובש לו דרך במשוכת שיחי הפטל הדוקרניים, נחבא בין אגודות העשב החמיץ והגס של הביצה ועושה מלאכתו בשקט.

­– וכי יגדל הכרוב? – נזכרו וחקרו לעתים אנשי המשק.

– יגדל… – ענה בבטחה שאינה מעורערת.

– איך יגדל והעשבים צומחים כאן פרא והאדמה לא הוציאה אלא שיחי קרקע חמצה? – פקפקו.

– משמע שהוא גדל. – עמד בשלו במשיכת חוטם חטופה איש־הירק ונסתתמו הטענות.

– ואני אומר לך – קפץ יום אחד נגדו איש הרפת והזהיר במרץ – כי כאשר יצמח שער על כף־היד… או כאשר “ברכה” זו תתן חלב, כן יגדל הכרוב בעמק. וזה לך האות! – – –

ומאז התחילה המחלוקת.

– בר־כ־ה־ה – התקלס בו איש־הירק וקרץ בעין.

– כן… ברכה… – עמד איש־הרפת נכחו מזויין במגרפת הזבל ובמטאטא העשוי מדוקרני סירים – הוא שאמרתי, זכור: ככרוב הזה כן ברכה…

צחקו אנשי המשק והניחו לשניהם להתנצח. כי כזה כן זה שנונים וממולחים היו: מה איש הירק מושך בחוטם וקורץ בעין, אף איש הרפת קורץ בעין ומושך בחוטם לעומתו; ומה הלה בלשונו ממלל ופושק בשפתיו אף זה לשונו מגברת חיל.

– ראה אמרתי לך, אחי… – פתח בעצה שנונה איש־הירק – על “ברכה” זו חובתך לשמור מכל משמר, כי ברכה צפונה בעצמותיה.

– אשר ל"ברכה" אל נא תדאג… – ענה איש הרפת צחצחות – לו לעצתי שמעת היית מיטיב לעשות אילו שבת ונעלת לרגליך את מוקי־העור המבריקים. נוטל את קנה החזרן ביד וחוזר לביקוריך פעם אצל שיך פלוני ופעם אצל בן השיך האלמוני. לפחות קפה שתית עמהם ודברי הבאי דיברת – אבל כרוב בקרקע חמצה?! הנשמע כזאת?

וקרוב לוודאי כי היו מוסיפים ומתנצחים זה עם זה, אילו לא נכנסה המדוברת בכבודה ובעצמה לרפת, טופפה דקות על הרצפה והשתטחה מלוא קומתה כשרגליה פשוקות.

– קומי כבר! – בוש ונכלם איש־הרפת כי הלבינה “ברכה” את פניו לעיני יריבו.

– איך תקום? – תמה איש־הירק לתומו ובחיוך אכזר על השפתיים – איך תקום ואתה מרעיב אותה, מפקיר אותה לאנחות כמו מיותרה היתה ברפת ואינך שואף אלא לקרב בידים את קיצה…

– האני מפקיר אותה? – התרתח איש־הרפת שלא כדרך־צחוק – האני מקרב בידים את קיצה? – הו, “כרוב”!

– אך רגזן הנך ומהיר־חימה. – נפטר בשקט איש־הירק מעל איש הרפת, עצתי לך, כי תנח לכרוב לגדול באשר הוא כרוב ותתן את דעתך יותר על “ברכה”.

מה נמצא למד איש־הרפת ממחלוקת זו עם איש־הירק? שנים דברים למד. לא די בכך, שפרה עלובה זו ממררת את חייו בחולשותיה ובסבלה החרישי, אשר אין אחד יודע את סיבתו, הרי עוד מאשימים אותו כי הוא מרעיב אותה בכוונה תחילה ובמזיד כדי לקרב בידים את קיצה. מעתה – אם תפול יום אחד ולא תקום – עליו האשמה תפול.

שבעתיים מדוכדך החל מטפל מאז ב"ברכה". שיניו חורקות מכעס החל נוטל את החרמש על הכתף ויורד לחפש אחר אגודת עשב שנשתיירה בפאת ביצה נידחת גם בשלהי הקיץ למען הפרה. בידים תלש גבעולי תירס ירוקים להגישם לברכה שבחלה בקש. התקין גשר מיוחד להעביר בו את העלובה על פני התעלות והמעברות אשר ברפת ובלבד שלא תוסיף לנפול. עמל והביט בזעם אל פניה כאומר: “האם בכל אלה לא תאמרי די – בכל העמל הזה שאני עמל למענך, בטרחה שאני טורח ובברישה שאני מברש אותך במסרק ובמברשת, כברוש את הפרה שכל־עצמה נאה היא…”

וכן שעה ארוכה היה מביט אחריה כממשיך את מרי־שיחו – וברכה מהלכת אז הילוך־צל בשמש, עומדת על המים ושפתיה אינן נעות, מזדקרת על־יד חבילת העשב ומלחכת ליחוך מיכני ללא חשק ללא אות של קורת־רוח או החזקת טובה.

– אילו לאחרות נתתי את העשב, כי אז בן־רגע נעלם! – קצף איש־הרפת קצף אין־אונים בפני עצמו – על עליו וגבעוליו היו בולעות אותו בימים חסרי־ירק אלו, טובה היו מחזיקות לי על כל אניץ ירוק שבאבוס… – ומדוכדך מכפיית־טובה זו הלך גם הוא כצל, כמו ניטל ממנו טעם לעבוד.

– האמנם ברכה היורדת לחייך? – שיתף עצמו במרירות־רוחו איש־הירק ושת בחלקות – אין דבר… הוסף וטרח… שמא תתרצה… שמא תשפיע לבסוף חלב, אף ולד תביא עוד לתפארת…

– ולד תביא! חלב תשפיע! – חייך בזעף אין־אונים איש־הרפת – ברכה זו תביא ולד כאשר הכרוב שלך יקפל עליו בעמק. זה לך האות!

וידע איש־הירק כי חיציו פגעו יפה למטרתם ובמעלת רתיחה פנימית שרוי עתה החבר לרפת. ירד איפוא טוב־לב ושבע־רצון בשביל לעמק, בחטמו משך ומגלולת סיגאריה נשף בנעימות כשהוא מהרהר: הרי רתחן ורגזן כאיש הרפת אינך מוצא בעולם כולו – תמיהה! – –

אך לא לעולם חוסן ובחור־הירק בא על ענשו גם הוא. עודנו יורד טוב־לב לעמק ומושך מים באמה אל ערוגות הכרוב, מגולל סיגאריה בזו אחר זו בזרום המים לאיטם – והנה עיניו רואות כי אבלו עלי הכרוב ואינם מסתלסלים אל־על כהסתלסל עלים העושים ראש של כרוב. ממאנים הללו להתקפל כדי קולסים נאים אלא צונחים למטה ומתפשטים לצדיהם גדולים ועקרים כלהכעיס. זע בטחונו של הבחור והחל מהסס בכניסתו למשק, גברה משיכת חטמו ובתנועה אסף כתפיו למראה איש־הרפת יריבו.

– השלום לברכה? – ניסה עוד להעמיד פנים, אך קולו הנמיך.

– הלוואי ושלום הכרוב שלך לא יהיה טוב ממנו. – ענה בזעף היריב.

– הו, מסכן… לבי לך, רחימאי… כמה טרחות אתה טורח… כמה יגיעות אתה מתיגע למענה… – עד מתי? עד אנה?…

– הנה צחקת לי ועתה עיניך הרואות: – – נפתה איש־הרפת להאמין לחלקת לשונו של יריבו – אך לחינם מבוזבז המרץ והעמל בכדי… אלמלא אני הרפתן הייתי כי אז את עורה של עלובה זו הפשטתי מזמן… כי אז את בשרה חילקתי כבר במשק במקום לצפות לאשר לא יבוא לעולם…

– לעולם?… – נד בראשו איש־הירק ועדיין לא גילה מאשר עמו.

– לעולם! – דיבר הלה מנהמת לבו – כי אם לירק לא נענתה ולגבעולי התירס, שוא כל המאמצים למענה.

– ומה עצה, לדעתך? – דיבר איש־הירק כממתיק סוד.

– הידעתי? – – פשק ידיו בחור הרפת בתום־לב וברוח נדכאה.

– הבה ואשיאך עצה… – הנמיך קולו יותר איש־הירק והתבונן סביב אם אין להם שומע – הנה ונאכיל בכרוב את ברכה וצמחה טובה לשניהם – –

רק עתה נפקחו עיני בחור הרפת להבין, כי אח נולד לו לצרה. אשר הפה עוד לא גילה, הבין ממבט־עינים, ממשיכת כתף זו ומשמיטתה של מצחית־הכובע: משמע – לא התקפל הכרוב בעמק כדרך התקפלו בכל גינה מתוקנה.

– הידעתי?… – בא עתה תורו של איש־הירק לפשוק את שתי ידיו – לכאורה, העלים עלים היו והגבעולים קשים גם הם… אך סברה שהכנמת משיחי־הבר תקפה את שתילי הכרוב שלי ואין תרופה נגדה…

– שמא תזה עליה? – החיש לו עצה בצר איש־הרפת התמים.

– ניסיתי… – השיב איש־הירק בקול כאוב מארץ.

דומה ששכח עתה בחור הרפת כי בר־פלוגתיה הוא האיש דנן. ללבו ראה ובעצתו תמכהו, בשקט הוליך אותו עד לאיבוס אשר ברפת הקרירה לשבת עליו ולגולל גלולת סיגאריה, אף הטיף לו ניחומים:

– הרואה אתה את ברכה זו? הרי מכבר צריכה היתה דעתי להטרף עלי… שהרי היא מועדת עד היום ולא הוטב מראה אף במעט. אף־על־פי־כן, ראה אחי: אני סובל… נושא בשרי בשיני מכעס ומחריש…

וכאחים לצרה ישבו שני היריבים על האיבוס, איש בצד אחיו, והאחד רואה יפה־יפה לצרת לבו של חברו.

– הרגע איפוא, אחי. – סיים איש הרפת את שיחו – סוף־סוף עוד יצמח הכרוב.

– אלהים יגמול גם לך. – גנח בחור הירק נאמנה – אפשר וגם ברכה תלד.

ובהיותם מטכסים עצה בחשאי, נמלכים זה בדעתו של זה, והנה גמרו שניהם ואמרו באחת:

– כיוון שפשטה כבר הכינמת בראשי הכרוב, הבה ונאכיל מהם את ברכה.

– הוא אשר אמרתי! –התאושש איש־הירק ועיני שניהם אורו כמוצאים מוצא מן המיצר.

ולא הועיל גם הכרוב לברכה. טעמה ממנו בעצלתיים והניחה, עד שנגשו זריזות ממנה וחטפו בלעס את הכרוב. הללו לעסו לתיאבון את העלים וכוססו ברעש את קלחיו, אך ברכה מביטה בעצב, נוגעת ואינה נוגעת –

– הו, אכלי! – דיבר מנהמת לבו ובזעם איש־הרפת – לו תאכלי ויבוא הכרוב הזה כרקב בעצמותיך ותחשך השמש בעדך…

אך היא לא זעה כמו קיבלה עליה יסורים מכבר. והופתע אפילו איש הרפת שלבו גס בה. דומם עמד, הביט אליה ותמה: בהמה אילמת… על ארבע הולכת… מה טעם כי בחרת לך בסיגופים האלה ומה הטעם לענותך וליסוריך, אם הרופאים אומרים כי מחלה או מום אינם בך… מה הטעם? אחת מן השתים: או הרופאים רופאי־אליל הם… או אין אחד בנו מבין עד־מה בנפש הבהמה – – –

זו לו פעם ראשונה אשר בה דיבר איש־הרפת בלשון־אנוש אל הפרה; יתירה מכן: זו לו פעם ראשונה שניסה להציל דברים מפי בעל־חיים אילם… שפתי הפרה לא נפתחו ולשונה לא נענתה בלשון־אדם, אך משום־מה נדמה כי ירדה לטענתו של איש הרפת והיא שיעצה לו מעצמה לחדול…

– תחדל… – דיברו בכניעת־רוח כל תווי פניה – היסורים הם יסורי והסיגופים סיגופי הם… מן הסתם נגזר כן מן השמים ואני מקבלת את הדין באהבה.

– קבלי איפוא את הדין כאשר אמרת! – לא יכול איש הרפת להבליג והתפרץ בחמת־זעם.

“אקבל – –” – כשכשה זו בזנבה וסימרה את שערות עורה ללא פעיית חיים וללא געייה שבהתנגדות.

מעתה לא יכול עוד אף אחד מאנשי המשק לעמוד בד' אמותיו של איש־הרפת, כי היה מהלך קודר ונפשו מרה עליו. שוב לא המתיק סוד עם ידידו־יריבו מגן־הירק ולא שעה עוד אל עצות.

– הכרוב היה ללא־הועיל. – הודיע רתת ולא קמה רוח באיש־הירק למחות.

– העמל לשוא והאוכל מתבזבז בכדי… – קיטרג עתה בקול על הברייה העלובה באזניהם של שאר אנשי המשק. – אחד דינה לטבח. – פסק לבסוף בפה מלא ולא היה אחד שיקום וינסה להפוך בזכות העלובה.

ל־טבח – – – ופסק־הדין הוצא. בלי מאמצים רבים בוצע. הפרה שלא ראתה נחת בחייה, לא גילתה סימן של התנגדות גם במותה. רגלה הושטה לכבל וצווארה למאכלת. בגניחה שאינה־נשמעת פרץ דמה בקילוח קל –

– והרי עוּבּר־ולד נמצא כאן במעיה! – הכריז הטבח בעסק רב.

– אף הוא לא היה אלא נפל… – קיטרג איש־הרפת והקשיח את לבו.

– והעוּבּר כוכב לבן היה לו על מצחו! – בדק ומצא אחד מאנשי המשק.

– כוכב לבן… תקווה לא היתה ממנו. – דרך איש־הרפת ברגל גאווה סביב עור הפרה.

– גם בשר יש בה. – תמה הקצב בקול.

– תיאכל על בשרה ובלבד שבא הקץ לעינויים. – הכביד איש־הרפת את לבו על הדברים שנאמרו עתה בזכותה של ברכה.

כן בא הקץ לעינויים של איש־הרפת. עיניו אורו ורוגזתו שככה. נדמה, כי היום הזה קורא לו דרור מפגע רע ובאשר פנה הרגיש אך רגש גאולה ופדות. חסל סדר ברכה! – שאף רוח. ויהי גורף במרץ־משנה את הזבל, מרביץ בכוח־משנה את הקרקע, מניף את המטאטא העשוי סירים דוקרניים כהניף נוצה ומכבד בשקידה את העקבות של החיים העלובים אשר חדלו ולא ישובו עוד להטרידו.

– נו? – השמיע למחרת איש־הירק לאוכלים את בשרה של ברכה ויריבו שומע – והרי הבשר איננו רע מעיקרו.

כל זה בא לה מהכרוב־כרובך. – השיבו ברמז איש־הרפת.

ואפשר כי אותה מחלוקת ישנה היתה מתעוררת מחדש בין איש הרפת ואיש־הירק, אלמלא המולתם של האוכלים שקשקשו במזלגות והושיטו צלחות ריקות ותבעו: רב, מנה נוספת של בשר. לא הספיקו איפוא השנים להתיצב בשער והמחלוקת מאליה נשתככה. רק מזמן לזמן מדי הפגשם אחר־כך, בדרך פיוס או בדרך רוגז כאשר יארע במשק, קרצו בעין זה לזה כמרמזים על סוד שמור לעת־מצוא:

– ברכה – – יקרוץ בעין איש־הירק ויחייך חיוך עוקצני מאוד.

– כרוב… – ישיב לו מרחוק גם איש־הרפת ברמיזת־עין, כי שוב לא חש טינה עליו.

שמח וטוב־לב עמד אפרים לחזור אל המשק. אמנם בת נולדה לו, לא בן, ובני־התשחורת במשק ודאי ירדו לחייו… אמנם בשעת מבוכה ושמחה ראשונה נתקלה נעלו הכבדה בכד של זכוכית וניפצה אותו לרסיסים… אך לבסוף נגמר הכל בשלום: היולדת שכבה בריאה ושלמה ועיניה צחקו. תווי פני התינוקת היו טהורים ונקיים כפני כרוב. וירגש אפרים כי אמנם בנה בית בישראל ובראש שמחתו עליו לעשות מעשה ולא בידים ריקות יחזור אל המשק.

הפך אפרים במוחו: מה המעשה אשר יעשה למען המשק ביום שמחתו ומה המתת שתשמח את לב חבריו? – שמא יביא סוכריות ומיני־מתיקה לילדים ויאמר: זה הבאתי לכם מתנה מהיצור החדש שבא לעולם? – הרי סוכריות ומיני־מתיקה היו לדברים מצויים וכל תייר המזדמן באקראי כבר יודע, כי עליו להביא מגדנות לילדים. שמא יביא חפיסות סיגאריות אחדות לחברים הגדולים ובירכו את נפשו בגללן? – היו גם אלו מעשים שבכל יום וחבר היורד מהמשק העירה מביא מהן בכיסיו. לא כן יעשה חבר שהוא בעל שמח ויולד לו ראשית אונו.

שיווה אפרים לנגד עיניו את כל ענפי המשק – הרפת, הלול, המטבח, המכוורת – והתאמץ להשכיל ולזכור מה הדבר הנחוץ ביותר ועשוי לשמח את לב העובדים אם יובא. כי יש ומביאים למטבח, למשל, איזה כלי פעוט־ערך והנשים צוהלות ושמחות כמוצאות שלל רב; ויש שהלוולית מפצירה חדשים רצופים שיביאו לה חפץ קטן, העשוי “להציל” לדבריה את כל עבודת הלול… אכן, רצה אפרים לגרום הפתעה משמחת יוצאת־מן־הכלל ולהניח את דעת הכל – ונזכר! ־ ־ שלא־מן־הענין החלו להתרוצץ לנגד עיניו היצורים הצחורים המנומרים מהמדור התחתון של המשק: הארנבות הקטנות… ויחבוט חבטה חזקה על מצחו כאומר: ראו, זה מצאתי!

ככל שהוסיף להגות בענין, כן השתעשע במראה הארנבות המתרוצצות תחת ממגורות־הפח ומפשילות את אזניהן תחת כל גג וסככה, מחככות את כפות רגליהן בכל מחבוא ופינת־סתרים… – עתה הבין מה עליו לעשות. ומשאורו עיניו, אפרים נפרד מעל היולדת והתינוקת השכובה על־ידה, שב ולבש על פניו ארשת מעשית, כראוי לאיש־משק, שאינו פנוי לשמחות וההתרגשות היתירה אינה נאה לו.

– לאן נחפז האב הצעיר? – רגנו ונזפו המילדות, האחיות וצבא הצובאים סביב ליולדת.

– המשק… – סתם אפרים בנעימה מעשית.

– אפרים, שלום… – פלטה היולדת בזוהר־עינים.

– שלום. – פסק קצרות גם לה וחתם נשיקות יבשות על פני שתי הנפשות הקרובות, יצא את החדר בפסיעה חטופה, כמו עמדו בדרכו כדים של זכוכית הצפויים לשבירה ולניפוץ ממגע של סוליית הפולח.

ויסע אפרים בדרכו למשק ויחן, ובכל מקום חנותו חקר ודרש. מפי חקלאי מנוסה חקר לפרטים על גידול ארנבות – האם הארנבת הצחורה־המנומרת משובחת בגזעה או אולי יש גזעים מעולים מהצחור־המנומר? ושמא יש משק בו עוסקים בגידול ארנבות כבענף של המשק ולא באקראי מתרוצצות בו ארנבות אחדות בין סככות וממגורות־הפח ־ ־ נמצאו אנשים שהורוהו את ההוראות הדרושות אף מסרו לו ידיעות מהימנות ביותר:

– ארנבות אתה מתכוון לגדל? ענין נאה הוא. תקים גדרה תחת כיפת השמים, גדרה מרשת טובה, תן להם אוכל בעין טובה ופרו ושרצו והיו לכם ארנבות למכירה והכנסה הגונה כמו מענפים מכניסים אחרים של המשק ־ ־ ־

– אחר ארנבות משובחות אתה מחפש? זאת דע לך: הארנבת הצחורה־המנומרת היא הדלה שבהן. ולא עוד אלא אם נידונה משפחת הארנבות האחת לחיות תמיד בינה־לבין־עצמה, סופה להתנוון לחלוטין. עליך לדאוג איפוא ל"דם" אציל ומיוחס, שיחזק את המשפחה הצחורה־המנומרת וישביח אותם ו"דם" זה תשיג במשק הגרמני של פלוני ־ ־

עתה ידע כבר אפרים את כל הדרוש. בלי הוסיף לשאול שאלות נטה מדרכו וסר למשק הגרמני האמור. כמגדל מובהק ומנוסה סח עמו על “הדם” החדש שהוא מתכוון להזרים בארנבות הצחורות שבמשק. והגרמני הבין לחפצו, הראה בתנועה מתונה על הארנב האפור שישב בפינה מובדל משאר ארנבים, ואמר:

– זה “הדם” הדרוש. הוא יפרה את משפחת הארנבות הצחורות, יחסנה, יוריש לה את סגולותיו הטובות והיתה לך תוך שנים מעטות משפחת ארנבות לתפארת.

רכש אפרים את הארנב האפור והוסיף וקנה לו בת־זוג, כלאם בארגז ובנפש שלווה המשיך את דרכו. בכל מקום נסעו ושבתו הציב בצידו את הארגז הסגור, כמו היתה זו ראש דאגתו בעולם.

– מה אתה מוביל כאן, בחור? – תהו וחקרו נוסעים ובני־לוויה בדרכו.

– ארנבות. – הטעים אפרים בשמינית חשיבות – זה ארנב בן גזע אציל ומיוחס וזו בת־זוגו.

– האם כדאי כל הטורח הזה? – פקפקו שואליו.

– כדאי וכדאי. – הסביר אפרים בחום – עשויים הם להוסיף ענף ללא־טורח במשק וגם הילדים מחבבים ארנבות.

– נו… – נועעו הנוסעים בראשיהם, כמו לא הוחוור להם הענין כל־צורכו.

– דבר אמת ויציב. – פסק אפרים בנעימה יבשה ליתר חיזוק. בהחזיקו את ארגז הארנבות בידו.

ושקט ובטוח הגיע למשק. רבים הקבילו את פניו. הנשים חבקו את ידיהן על סינוריהן הלבנים וחייכו בחיוכים קצרי־רוח לידיעות בדבר החברה היולדת והילוד החדש. הילדים נזעקו לשמועה שאפרים חזר ונקהלו בקהלם לראות מה הביא. אף החברים עשו כה וכה בחצר ושאלו זה את זה מרחוק מה ענין השמחה הלזו ־ ־

– נו, אבא חדש, השלום ליולדת? – חייכו בעיניהן ושפתיהן הנשים, וצחקו משום־מה אשה באזני רעותה.

– שלום. – נופף אפרים להן בתנועה מתונה.

– בת נולדה, בן־חיל שכמותך!… – תהו החברים במנוד־ראש – וכי לא יכולת להביא בן לעולם?

אף־על־פי־כן לא נתקררה דעתם עד שבאו ולחצו את ידו של אפרים, הקיפוהו סביב ותמכו את ידיהם במתניהם, עישנו מהסיגאריות הטובות שהביא וציפו לחדשות שבפיו…

– לאפרים נולדה בת… – מסרה כנופית הילדים בעינים פזיזות וציפתה קצרת ־רוח גם היא לחדשות נוספות.

ואפרים שוב לא שעה לשאלות־ותשובות, כי לקח את ארגז הארנבות וירד לחצר. הנשים אספו את ידיהן ופנו זו בכה וזו בכה וגם החברים־הגברים הלכו איש לעברו. הלכה עם אפרים עקב בעקב כנופית הילדים, כי הבינו לכוונתו הטובה במוחם הזריז ועינם החדה הבחינה מיד מה רבות ונצורות הסגולות בזוג הארנבות שהובא.

– ראו מה ארוכות האזנים! – הכריזו הילדים ובחנו, ישבו סביב לארגז ושפטו את בעלי־החיים לפרטי־פרטיהם.

– אפרים הביא ארנבות! – עשתה הידיעה כנפיים וחבורת הילדים גדלה והלכה.

ואפרים חפת אותה שעה שרווליו, תר את המקום המתאים, נטל רשת ומעדר ופטיש ועשה את העבודה, כפי שהורוהו מגדלי הארנבות המנוסים. הציב עמודים מאחורי החצר של הלול. חיבר אליהם את הרשת, התקין פשפש בגדרה ולא נח עד ששלמה המלאכה עד תומה.

– פה תדורנה הארנבות מעתה. – הצהיר לבסוף כלפי הילדים – הנה נכנוס את הללו שמתחת לממגורות־הפח ומפינות הסככות. פה יחיו וירבו והיתה לנו במשך הזמן משפחה לתפארת.

ויפוצו הילדים בכל הזריזות הצפונה ברגליהם, נטשו בין ממגורות הפח, חדרו אל חביוני הסככות של המשק – ותהום החצר. העיזו הילדים את היצורים הצחורים מכל פינה ומחבוא, אף שמיאנו בעלי־החיים הקטנים להיענות לילדים. דפק לבם הקטן, התרוצצו עיניהם הפזיזות במחשכים הנידחים ביותר, שם ישבו על כרעיהם הצחורות והפשילו אזניהם – הקשיבו לקול העלה הנידף…

אבל כלום יעמוד בעל־חיים בפני רצונו של אדם? סוף־סוף יכלו הילדים ליצורים הצחורים ואחד לאחד תפשום באזניהם, כינסום למעונם החדש. תחילה הביאו את הארנבות האמהות הגדולות ואחר־כך שלחו יד בפעוטות. עוד מעט ומלאה החצר הגדורה מבעלי־החיים הצחורים שפזלו בעיניהם כמוכי־סנוורים מאור השמש הרב שנשפך עליהם ולמראה המסתכלים הרבים שצבאו על מעונם החדש. פעמו הגופות המצונפים ככדורים מצחירים, חרדו הרעידו האזניים המופשלות לאחור, התרוצצו העינים המזהירות כפנינים.

– אין דבר… לא יאונה לכם רע. – היה אפרים מהלך ביניהם ומציב ארגזים בפינות החצר הקטנה – רק סדר חייכם ישתנה, שוב לא תהיו מופקרים לשוטט כאוות נפשכם.

"אנו בוחרים לשוטט בחצר ־ ־ " – נדמה טענו וקבלו עיניהם של השבויים הצחורים –

“אנו בוחרים לשוב אל מחבואינו מלשבת כלואים מבפנים לרשת הזאת…”

כן טענו היצורים בלי הגה ואומר ורק הרואה־ללבב הבין מה רבה חרדתם, כי ספקות רבים נשקפו מעיניהם והיסוסים וחששות שונים ומשונים… העז והחצוף שבהם ניסה לשרבב את כרעיו כקפיצים ולנתר אל עבר הרשת. הפעוטות וחסרי־הבינה תחבו את סנטריהם הצחורים בעד לחורי הפשפש. אך חזקה היא הרשת והפשפש ננעל על מסגר.

– פה יחיו וילינו בארגזים שהצבתי. פה יקבלו מאכלם ומשקם דבר יום ביומו. פה לא יחסרו עוד דבר. – כן נשא אפרים את דבר חנוכת הגדרה באזני הילדים, כראוי לאיש־משק שהתחיל מעשה והשלים, וחבורת הילדים התנהלה כמתי־סוד בחשיבות ואחריו.

ועדיין לא נסתיימה על אפרים פרשת הארנבות שהחל בה. הפרשה אך הוחלה כאשר נאספו החברים של המשק וישבו בצידו על המדרגות במבוא למטבח. כאן ראובן הגבוה השמיע את דעתו ואפרים השיב, כאן החברים היושבים מסביב השתתפו בויכוח ומשכו בכתפיהם משיכות שאי־אפשר היה לדון על־פיהן לצד מי הם נוטים. ראובן הגבוה שלל ואפרים תירץ, ראובן הקשה ואפרים יישב – היה היתה שאלת הארנבות הפשוטה, לכאורה, לסוגיה חמורה.

– שמע אלי, ראובן הגבוה – כלכל אפרים את דבריו בזהירות – יודעני, כי בהתרוצץ בעלי־החיים בן ממגורות־הפח נדרס האחד בפרסת הבהמה ונטרף השני בשיני השועל.

– ואף־על־פי־כן לא הזיקו לאיש ופרו־ורבו בלא יד מטפלת. – השמיע ראובן את דעתו.

– אפשר שפרו־ורבו כדבריך… – שקל לו אפרים בידיעות שרכש, כשהשתמש הלוחם בתכסיסי מלחמה – אך סופם שהיו מתנוונים. כן למדנו – התנוונות, עקרות – וחסל.

– התנוונות… עקרות… מליצות הן. – החליק ראובן את שפמו הסמיך, העביר את ידו על בלוריתו הגדולה והעמיד עינים קפואות – עיני תם – בחלל־האוויר.

– הוא הדבר שאתה מיתמם. – חיזק אפרים במקצת את קולו – אך כל היודע בגידול ארנבות יעץ להקים גדרה מרושתת ולהציב ארגזים, להזרים דם של גזעים אצילים בבעלי־החיים הצחורים… ואני התענינתי!

– התענינת, אפרים, ולא ידעת מה התענינת. – מלמל ראובן הגבוה כלועס את המלים בשפתיו.

– אך זו דרכך לבטל… – דרך אפרים עוז מחודש והיישיר להביט אל עיני ראובן הקפואות לנקודה – אבל מביטול עד גידול מסודר עוד רב המרחק.

– נו־נו… – טלטל ראובן את בלוריתו הגדולה – ויהא שאני מדרכי לבטל… הרי תמיד עושים ואינם שואלים לדעתי… ובסופו של דבר? ראובן הגבוה צודק…

סיים והלך אף שצללו דבריו כאזהרה מבשרת רעות באזני השומעים. ראובן כבר פנה בפסיעה רהוטה לחצר כמו השגיחו עיניו בדבר־מה נחוץ ודחוף. שאר החברים עברו ועלו במדרגות ולפנים, כי הגיעה השעה לאכול. רק אפרים נשאר יושב במקומו כשפניו אדישות כלפי חוץ כשהיו, אך בקרבו מצלצל פעמון: ושמא צדק ראובן הגבוה וראה את אשר נעלם מעיניו? ־ ־ שמא הזהיר וידע מה הזהיר, רמז וידע מה רמז? ־ ־ ־

ירד אפרים בצנעה אל הגדרה שהקים, בדק בדוק היטב במתרחש בתוכה. ראה כי מנתר שם אחד הצחורים אל קלח הכרוב שהוטל על הארץ וכי השאר מרטיטים את אזניהם, נמשכים ונסוגים מקומצת הירק ומגבעולים של התירס שפוזרו בגדרה – ונרגע. חייך כלפי עצמו במנוחה, חלץ את עצמותיו והסיח את דעתו מנבואתו הרעה של ראובן הגבוה. – “כאן הכל כשורה” –– הסתכל פעם נוספת ונחה דעתו.

וגם למחרת, אשר השכים לקום לעבודה וחש מעין חידוש בקימה לאחר הפגרה שהיתה לו – היה לבו סמוך ובטוח ושקט. תחילה הציץ אל השמש שהגיח החמה מבין ראשי ההרים ושקל בדעתו אם לא איחר לקום בפעם הזאת. אחר־כך נזכר כי עליו להביא מעתה בכל בוקר קלח כרוב וראש ירק אחר לארנבות הכלואות, בטרם ישתה בעצמו את התה במטבח ויצא לעבודתו בשדה.

“אסור תחילה אל הארנבות…” – הגה במתינות.

הרי מעתה עליו הדאגה לצחורים שכונסו ולארנבים הזרים שהובאו על ידו. האם הסתגל כבר הזר האפור וגם בת־זוגו נתפייסה לארנבות המקום?… כן הגה ועשה את מעשיו בשהייה, ירד לחצר ונטל קולס כרוב, סר אל הלול וביקש מעט גרגרים וגריסים. מצוייד בכל אלה פנה אל עבר גדרת הארנבות שהקים ־ ־ ־

ושמש הבוקר סימאה בזוהרה את עיניו המלופלפות משינה, מדי לכתו לגדרה, ולא הבין מה אירע –– שקטה הגדרה ואין בה נפש חיה, אך חור פרוץ ברשת הקיר –– האם החור הוא מאמש או אולי לא היטיב לחבר את הרשת לקרקע ונחתרה כאן מחתרת מלמטה? –– צחור־מנומר הרטיט ליד הפשפש הסגור… ארך־אזניים היה שכוב על הארץ בדרך מהגדרה שהקים אל החצר של המשק… וזה הכל? – רק עתה נקרעו עיניו לרווחה: יצור יחיד ומרוטש היה מוטל בגדרה… התנחם משום־מה כי נותרו עוד איפוא לפליטה והצילו את נפשם הרבים מפורענות שהתחוללה כאן בלילה! –

“לא… לא נותרו רבים לפליטה ולא הצילו את נפשם…” – בישרה מרחוק נקודה צחורה־מנומרת מאצל סככה ואבלו גם ממגורות־הפח מדי קרב אליהן.

אכן! – שוא קרס אפרים ליד מחבוא והציץ לפינה נידחה… עין פזיזה לא נראתה מסביב, אוזן לא הופשלה לאחור… ובלי הרים את ראשו, הלך אצל זוג הבהמות שחיכו באורווה והטיל עליהן את הרתמה. רכב לשדה ובלב קשה חרש אותו יום, בלי חשוב מחשבה סיים את יום החרישה שארך וחזר לחצר –––

– אפרים, מצאנו עוד שנים חיים! ־ אצו הילדים לקראתו בבשורה.

– והזר האפור גם הוא בריא ושלם! – שבה והכריזה כנופית הילדים.

התנער גם אפרים כמו נזכר זה עתה בתקלה שיצאה מתחת ידו. אמנם כן, צדקו הילדים – מתחת לממגורות הפח, בפינה נידחה ומודחת, במחשכי קרן־זוית נוצצו כפנינים עיניהם של פליטי הטבח ובריחוק־מה מהם קיפל את אזניו והצטנף על משמר הזר האפור הגדול… הם הצטנפו במקומם, כמבקשים לטשטש את מציאותם בעולם, ואפרים שקם מקרוס על ברכיו חזר אל בהמת־העבודה שהמתינה, התיר את רתמתה מעליה והאביסה באורווה, הלך ובמוחו ניקרה המחשבה האחת: כיצד קרה הדבר – שמא הרשת היתה מקולקלת או לא נסגר הפשפש על מנעול? ––

– מפה! דרך המחתרת הזאת פרצו לתוך הגדרה. – ליוותהו חבורת הילדים הנאמנה לצערו והסבירה, כי חקרה לפרטים במשך היום – ומפה דרך הנקב הזה נמלטו החיים על נפשם.

“זה הדבר… ומלחמה נוראה התחוללה כאן הלילה…” – הרהר אפרים בלי־אומר ובוש לשאת את עיניו מסביב – "ודאי השתדלו הארנבות להמלט משיני הטורף, התרוצצו ושוטטו בתוך הגדרה ואשר לא הספיק למלט את עצמו – רוטש בלי רחמים במקום… וכן השיג הטורף את היצור הנמלט ובאמצע הדרך שלח בו את שינו… אך מי הוא שחולל את מעשה הטבח הזה? –– "

הרים אפרים את עיניו והביט מסביב כשואל. החרישה כנופית הילדים כי היססה להטיל את האשמה על פלוני מסויים. חקירתם לא גילתה עוד דבר. מוחם הזריז טיפל עד עתה רק בחקירת הפרטים כמות שהם, אך לא הרחיקה כדי חיפוש האשם בדבר… אולי תן פרץ פרצה בגדר, אך לו היה כאן התן היה מרגיש השומר והשומר לא שמע ולא חש… מיהו איפוא שידו בפשע הזה – האמנם לא ייוודע הדבר?

־ אני אומר לכם, כי הכלב עשה זאת. – נחפז לבוא במרוצה הגדול בילדים ולהודיע בנשימה שקצרה, כמו סיים זה עתה את חקירתו הקשה.

– איזה כלב? – סבוהו הכל.

– הכלב… זה האפור, השעיר… הרי הוא ישוב על הגורן ובעיני ראיתי על סנטרו כתמי־דם. – הצביע המודיע לצד המודבר והוכיח בבטחון שלא הניח מקום לספק.

– אמנם כן… – נצטרפו שאר הילדים להוסיף על כתב ־האשמה של הכלב – כלב זה משוטט סביב לחצר… אין מאתנו ידוע מאין נטפל אל המשק… אף אני ראיתיו יושב על הגורן מבוקר… הרי הוא יושב גם עתה ומלקק בלשונו…

ואפרים יצא את חבורת הילדים בשתיקה. לא אמר אם הוכחה גם לו אשמתו של כלב תועה, שנקלע מאי־שם לחצר. כן לא יעץ אם לשוב ולתפוש את הארנבות הפליטות ולכלאן בגדרה או לעזבן לנפשן… הוא הלך כבוש־פנים לעבר חדרו ולא סח עם ראובן הגבוה על המקרה שקרה, אף עם שאר חברים לא דיבר מטוב ועד רע. הוא רכב על בהמתו לשדה למחרת וגם אותו יום חרש ומוחו ריק ממחשבה כלשהי…

… כילה את יום העבודה ושב ועלה עם הבהמות לחצר, בהשמטת רגל אחת מעל גב הבהמה כאשר ירכב החורש. התנהל בנחת בשביל והשביל עולה לחצר מן הצד לגדישים של הגורן – שם ישב אותו כלב ־ ־ שמא עדיין ליקק את סנטרו או חדל?… אכן, מבט תככים ומרמה היה מבטו, סנטר חד של נוכל היה סנטרו, ישיבת פרא ולא כלב יליד־בית ומשק ישב על ערימת קש הקטנה ושער עורו סמור ומדובלל, כשערו של רוצח מועד.

לא יכול עוד אפרים לעצור ברוחו, כי לפתע הציף נחשול זעם ושם לו מחנק… מראה הארנב האחד המרוטש… מראה הפליטים החיים שניצלו… הוא צנח לאיטו מעל גב הבהמה והוציא את הנשק הצמוד לירכו – הידק על מקורו של הנשק ולא שמע לקול היריה… כי ברגש סיפוק ובשמחה אכזרית הביט איך כרע אותו כלב לארץ, צנח על ערימת הקש הקטנה בלי להפליט יבבה… ואפרים שחזר אל בהמתו התנחם, כי נקם את דמי היצורים ששופכו. –––

בחור נבון היה ירחמיאל, לכאורה, והקדיש ממיטב כוחו ויכלתו למשק. חסיד היה של התמחות ומטעם זה עבד ירמחיאל ברפת. יצאה שנה והוחזק מומחה. יצאה שנה שניה וקנה לו שם כאחד הרפתנים הטובים בארץ. יצאה שנה שלישית והכל הודו: מצאנו איש נאה לרפת והרפת נאה לו… – מי יתן ונמצאו כמותו לשאר ענפים במשק! –

האם יש צורך לתאר את אשר פעל ירחמיאל או לפרט את המעשים בהם קנה לו שם? –מודעת היא בכל המשק. בפרוס האביב כיתף ירחמיאל מכשיר־ריסוס של סיד והיה מַזה ומטהר את כל בנין הרפת מהמסד ועד הטפחות. פנה וסדק בכתלים אשר השחירו בחדשי החורף; דפנות האבוסים שזוהמו; התקרה מלמעלה והנדבכים התחתונים של הבנין למטה; גדרות העץ אשר לדירי העגלים ואחרון־אחרון תא־הבידוד של פר הרפת; – כל אלה הולבנו וסויידו בסיד אשר היזה ירחמיאל בשפע. ואמרו חברי המשק בקורת־רוח: הלוואי והיו כל בניני המשק מחוּטעים ומלובנים יפה כרפת…

בא החורף ורצפת הרפת צוננה – סכנה שמא תלקינה הפרות ברגליהן או בחלקי גופן מהצינה – והקפיד ירחמיאל לרפד מכל אשר מצאה ידו – קנה וקש ואניץ יבש ובלבד שיחם לפרה ברפת. או נהפוך: הקיץ בא ומכת זבובים עמו, קרציות, חרר־העור ושאר מיני טפילים רעים של הבהמה – ולחם בהם ירחמיאל בסממני שטיפה שונים, רוחץ ומנקה, מבריש ומקרצף – ובלבד שתהא הבהמה טהורה ונקייה מטפילים שנטפלו לה – כן נהג בבהמה בריאה וזהירות־משנה נקט לגבי החולה. שמר על החולבת והקפיד משנה על היולדת – עד שנשתבחו בו אנשי המשק והוסיפו ואמרו: אין כירחמיאל שלנו בכל הרפתנים.

אך זו צרה כי עם ריבוי השבח גדלה גם קפידתו ולא ידע ירחמיאל שיעור לכללים אשר תיקן או לסייגי אשר קבע עם הימים. אנשים מן החוץ אם נכנסו, בשעה שהיה שוטף בסילוני מים, – מיד הזהיר: אל תכנסו, שעת ניקוי ברפת… או חברים אם הציצו לפנים הרפת וביקשו להשתעות מעט בפינה נוחה על סיכויי המשק, מיד הקפיד וגזר עליהם: צאו כי לא שעת שיחה היא – שעת החליבה היא לפרות וחובה שישרור כאן שקט. הקפיד והרבה סייגים עד שרפו ידי אנשי המשק ולא קמה בהם רוחם למחות. היה בנין הרפת מעט־מעט כתחום מובדל משאר הבנינים, אשר הכניסה אליו אסורה כמעט בלי נטילת רשות מראש –

– ירחמיאל, האם מותרת הכניסה? – חמדו מעתה חבריו לצון –

– ירחמיאל, האם חיסלת כבר את השטיפה והמריקה? – –

ויש אשר ירחמיאל נאות, כי לבו טוב עליו, והכניס את השואל אף התפנה להשתעות עמו. היו מספרים על דא והא ופי ירחמיאל כמעין המתגבר: הפרות מטופחות… העגלות בריאות… ראו, הכל למישרים – – אך הנה דבר־מה הפר את מנוחת ירחמיאל ושוב לא היה פנוי לשיחה בטלה – מיד היה גוזר בדרך שאינה ניתנת לערעור: הס… אל קול והגה… פלונית יולדת… אלמונית חולה וסכנה נשקפת לחייה… – בימים כאלה היתה מוגפת הדלת הכבדה ושוב לא העז איש לגשת מקרוב.

ואמנם הכבידו הסדרים, אף עוררו תרעומת לשעה – אך הגיעו בעצמכם! – משק חקלאי שמרובים בו ענפים חיים – מזה עופות ומזה בהמה דקה; מזה אורווה ומזה בהמה גסה – בהמה ועוף ומחלותיהם – – ולא ראי כבשה שלינתה בחוץ כראי הסוס שהסככה מחסהו ולא ראי שניהם כפרה הענוגה מהם וחוששת לצינת לילה או לחרבוני היום – – חובה איפה להבדיל בין התחומים ומי יבוא על ירחמיאל בתואנה, כי החמיר או שמא הקפיד? – – הניחו לו חברי המשק, אף עברו ימים והכל התנהל למישרים. חולה שחלתה החלימה… עגלה שנולדה גדלה… פרה שהובאה לרפת הסתגלה אליה… למדו הכל אל ארחות־חייה הקבועים.

ונעשו קבועים ארחות־החיים הללו במידה כזאת, עד שפרה, שנכנסה מרעייה בחוץ לרפת, פנתה מאליה אל מקומה בלי אשר הורו לה ושם עמדה עד שהטילו את השרשרת סביב לצווארה. וכן בהכנס לעתות־היום כל ארבעים הראש אשר ברפת ודילגו יחד או אצו והתרוצצו שעה קלה בערבוביה – מיד כלתה הערבוביה וכל אחת נמצאה עומדת במקומה, כשידי ירחימאל עסוקות רק בקשירה. אכן, למודה היתה כבר הבהמה וכבת־תרבות התנהגה: לשעת היציאה החוצה ציפתה בקוצר־רוח; לעת הכניסה נצטופפה כולה ליד הדלת הסגורה. ועיני חברי המשק רואות ואומרות בעל־כרחן אמן – לכל אשר פעל ירחמיאל.

מה מאוד הופתע איפוא ירחמיאל, כאשר יום אחד נתבקש ע"י חברי המשק לשנות מן הסדר שקבע! – אמנם יום סגריר היה – יום צפוי לפורענות מקדמת דנא. יום חורף כבד־עבים אשר אי־אתה יודע בו אם יתפרקו לפתע מטרות־עוז או שמא יישארו תלויים יממה נוספת מעל לחצר המשק ולא תחדור אף קרן שמש בעדם – – ואדמת החצר כמדמנה אשר המעבר קשה בה והבנינים דלופים מגשם – בין בניני אדם ובין בניני מחסן. רק בבנין הרפת המוגף שורר החום ומרובה היובש, כי עד לסיפו הגיעו רוחות יום העבים ועוז סערתו אך לתוכה פנימה לא פסחו – – נתבקש איפוא ירחמיאל ביום כזה ע"י חבריו לאמור:

– חייך ירחמיאל, שתמלא את בקשתנו זו הפעם ולא תקפיד. – באה משלחת ואמרה לו.

– ומה הדבר? – נשא ירחמיאל את עיניו אל הבאים ושאל בלי לחשוש למאום.

– חייך שתקשיב לאותו ענין אשר אותו אנו באים להרצות כאן לפניך. – הוסיפו והקדימו לו בעקיפין.

– ומהו? – שאל בתום־לבו.

– זה הדבר, ירחמיאל, אחא. – פתח הראשון למשלחת והפסיק.

– הענין פשוט. – המשיך מיד שני אחרי קודמו – למען משק עיינות אנו מבקשים ולא למעננו. כי פרות מגולן מובאות אלינו, וקנה אותן איש משק עיינות. אף שלח המשק מאנשיו להביא את הפרה מההרים, כי סבלנית היא ומסתפקת במועט ויפה להתחיל בשכמותה במשק החדש.

– פרה מהגולן? – הסתייג ירחמיאל בחיוך קל כנזכר בנשכחות מכבר – אמנם יפה היא להתחלה, אך מאתנו והלאה כבר הפרה הזאת.

– זה הדבר, ירחמיאל… – נאותו לו הטוענים מהמשלחת ושבו לעניין אשר בשלו טרחו. – עתה מובלות הפרות אלינו, כי רחוקה הדרך לעיינות. פה ילינו, כי לא יוכלו להמשיך את דרכן בהתלות ענני גשמים כבדים כאלה מסביב. נלין אותן איפוא ולמחרת יקומו וילכו.

– נלין? – – – זקף ירחמיאל את עיניו, שהחל אך עתה לתפוש לאן הדברים ירמוזו – וכי יש מניעה כי ילינו אותן באשר ירצו? ודאי חובה היא להלין…

– יפה אמרת, ירחמיאל. – הניעו לו בראש מיד החברים הדוברים אליו – הדעת הישרה נותנה כי יש להלין חברים שעלו על הקרקע, אותם ואת בהמתם עמם, אך זו השאלה שבאנו לשאול מפיך: איפה נלין בהמה גסה לעת ליל־גשם כגון זה?…

אפשר שאילו האריך ירחמיאל ברוחו ולא היה בהול להשיב דבר – ­הענין היה נשאר בגדר שיקול־דעת. היו דנים ושוקלים ביחד מה לעשות וכיצד לנהוג ובאים לכלל דעה מוסכמת. אלא זו צרה שירחמיאל קצרה רוחו כאשר נראה לו, כי לא בכדי באה אליו משלחת ודנה עמו בעקיפין – דברים בגו! – אם היא מבליעה ואומרת, מגלה טפח ומכסה טפחיים בדבריה – – אין זאת כי לכוונה מכוונת פני המשלחת… לפיכך קם והפסיק לפתע, הראה בתנועת־יד על חלל הרפת והשמיע בנעימה פוסקת:

– ברפת לאו! –

– מה הטעם כי ברפת לא נוכל להלין את הבהמה ללילה? – שאל מיד אחד.

­– כי זרה היא הבהמה ובאה ממרחק.

– שמא בכל אלה תימצא לה פינה יבשה וחמה ברפת? – הקשה שני.

– מלאה הרפת מפה לפה…

– ובכל זאת לשם קיום מצווה ולמען העזרה ההדדית למשק המתחיל, לאנשיו היגעים והטורחים בדרך – הרי נעשה להם לפנים משורת־הדין?

– חזקה היא, שבהמה מן החוץ מחלות עמה ונגעים עמה. – הוסיף ירחמיאל נימוק אחר – ומחשש זה בלבד לא יוכנס אף ראש אחד אל תוך הרפת וכל הדיבורים לשוא! –

בין כה וכה החשיך יום החורף הקצר ולא נודע כי אמנם החשיך. העננים שכבדו מאוד קרבו לאדמה ובראשי הבתים נגעו, כביכול. רוח ההרים החלה מתגלגלת בזעף מההר ובעד דלת הרפת מקום שם עמדו והתמקחו, אפשר היה לראות סערה זו כשהיא צוררת במלוא כנפיה לקראת הלילה האפל ואדרתה פרושה כבר על גבעה וגיא סביב – – כבשה בדיר נדמה, בהמת־העבודה עמדה צנופה מכבר – לא נראו פנים חיות בחוץ – – אותה שעה הגיעו קול רעש וצליפה ושעטת רגלים, ריצה וזירוז מצד השביל העולה בהר. וראשים מנומרים לבן ושחור של האורחות מרחוק נראו, כשהנוהגים בהן מצליפים בשוט וקוראים בקול ניחר: הו–הו – – הו–הו! – עד מהרה נתמלאה החצר מהם והמונם.

אצה הבהמה בראש ולא שמעה בקול הנוהגים בה. פרצה מבוהלת לתוך תחום החצר הקטנה, פראית אך רגליה הלמודות אל הסלעים בשבילי הרים נושאות אותה בסערה. השיגו אותה הנוהגים ושוטיהם בידיהם, חסמו בקריאות ובשריקות את היציאה, ובטשה הבהמה במדמנה, נעצה עינים נפחדות סביב, נשארה עומדת משמימה – מה ייעשה בה? –

– מה המקום שיעדתם לה ללינת הלילה? – קפץ מיד מאחורי הבהמה אל העומדים עם ירחמיאל ברפת שמואליק השחור איש עיינות, אשר פניו השחירו כשולי קדרה ועיניו האמיצות בורקות, – תראו אותנו כי עיפנו עם הבהמה הזאת עד מוות.

–? – – – שאלו אותה השאלה גם עיני התכלת של חיים הגבוה אשר נהג עמו את הפרות.

– המקום… המ… ואנו אמרנו… – גמגמו החברים אשר עם ירחמיאל וכוננו את עיניהם אליו.

– ברפת לא יותן לה מדרס־רגל. – פסק ירחמיאל גם עתה במשנה תוקף ולבו לא נע כלשהו למבטי השואלים.

מיד הוצאו הצעות שונות: אמר פלוני כי אפשר לגדור בתוך הרפת גדרה מיוחדת לפרות, מין מחיצה שלא תגענה אלו באלו, ובלבד שלא תהיינה צפויות ללין בחוץ. טען השני כי כל החששות מופרכים מעיקרם – אין מחלות ונגעים ואין חשש סכנה – הפרות תלינה בבנין הרפת כי אין מקום אחר… משק עיינות ומשק זה הם היינו הך – הכל משקינו הם, משקי בנין הארץ… עד שצווח לבסוף אחד ככרוכיה ולא עצר עוד ברוחו: האמנם כך מקיימים אנו מידת הכנסת־אורחים באנשי עיינות המתענים בדרך יומיים או שלושה?! שמא נשאיר את הפרות בחוץ – ועתה תקום סערה בלילה וברק יבריק – הפרות תפוצנה לכל עבר ומי ימצא אותן בחשכה?! – –

דברים כדרבונות שדיברו ללב, עוררו את הכרת האחריות – להכנסת האורחים לגבי המשק הצעיר הטיפו. והבהמה עמדה אותה שעה מקובצת יחד כמו ציפתה לשעת־הכושר לשים לאל את מאמצי האנשים שהביאוה מההר… בעד החשכה, חשכת בין־הערביים והעננים גם יחד, לא נראו כמעט פניה ופרצי הרוח שגברו בישרו את קרבת הלילה הגשום. – ובפנים הרפת השתררה כבר דומיה – האור כבה והלך, חום הגופות הרבוצים יחדיו התפשט בחללה, החלב מהדליים נמסך אל הכדים – כלתה עבודת היום.

– ירחמיאל?… – תלו בו שאלה אחרונה.

הוא לא שעה אל השאלה. עמוס הכד המלא חלב יצא את הרפת. הגיף את דלתה ופנסו בידו החל ללכת כאחד שמנוי וגמור עמו, כי אין בפיו מענה על השאלות והקושיות – אי־אפשר והדבר מן הנמנע!…

– והרי זו עקשנות! – שמע קול תלונה בחשכה.

– לו עקשנות. – הקשיח את לבו.

– נכניס איפוא את הבהמה בכוח פנימה ונגד רצונך! – השמיעוהו בקול איום.

ולא השיב. השים עצמו שקט כאשר מסר את החלב לידי העושים בו, התנער מטיפות הגשם הקרות ונכנס לחדר האוכל הגדול. שם אכל את פתו, שקע בכוונה במנה שלפניו, אף שלעתים הגיעו קטעי תלונה וטענה, תמיהה ומחאה לאזניו גם כאן: השמעתם?… נעל את הרפת… והפרות בחוץ… הכן ייעשה בבהמה זרה, להלינה רעבה וללא מחסה מגשם, ללא מסתור מהרוח הקרה וצער בעלי־חיים מהו?… עקשנות היא ושרירות… עד היכן עלול להגיע האדם בחומרה וקפדנות שאינן במקומן… – וירחמיאל כילה לאכול ופנה לעלות על משכבו כשמצפונו שקט, לבו אינו נוקפו אף כלשהו ורק דבר אחד נגד עיניו: הרפת יבשה… היא מוגפה ואין בה פרץ… שם הפרה שבעה. מנתה לבוקר מוכנה… עתה עת לישון. – והתכסה על משכבו, כשהרוח נשערה מאוד בחוץ.

אף זאת לדעת, כי אם תקרה רוח מההר בחורף, לא תוכל לנחש מראש אם היא נושאת בכנפיה גשם או שמא שלג ברד וקפאון; – – רוח כגון זו יש ותלביש את ראש ההר כיפת עננים כבדה ושחורה משחור עד בלתי הראות הראש לעין; – – אף יש ותזעזע עמודי בנין באפלה, תמוטט גג, ותחולל מעשי פורענות כיוצא בהם במשק; – רוח כגון זו – פורענות גדולה עמה ואדם פולח אשר אמונתו גדולה באיתני שמים יתכסה בשמיכתו מעל ראשו, כי יבקש להתגונן מפני הפורענות – –

כן עשה ירחמיאל… אטם את אזנו משמוע את יללת הרוח עד שנעצמו עיניו מאליהן – וירדם – – שמא טלטלת הבית עם גבור הסערה גרמה או אולי שר החלומות והחזונות עשה זאת – – אך נדמה לירחמיאל כי הוא מיטלטל בנועם בחלל אויר יבש וחם… סביב לו הבל נשימות קצובות, אנחה של שובע מתוך כרס מלאה – שלווה ומנוחה בכל – – אכן, ברוח חלומו חזה ברפת! – והרוח מידפקת על השער מבחוץ אך אינה נכנסת פנימה כי כתלי האבן חזקים… מטרות־עוז יורדים באפלה כי נפתחו ופרצו מארובותיהם – אך פנימה טיפה אינה דולפת… ירדה עם מי הגשם צינה עזה ומקפיאה, אך אין לה שליטה ברפת…

– – והיכן שליטתה מגעת? – קודרות עיני ירחמיאל ולבו נוקפו בחלומו: הנה השליטה של הצינה! – – כמו נתערטל אותה שעה גופו עצמו והוטל החוצה, כשקיבוץ קטן של כתמים מנומרים מנצנץ אליו בעד לחשכה מכווץ־מרעיד – רגלים תקועות־שוקעות במדמנה מתחת, עור רחוץ ומסתמר ממעל – הפרות הללו מגולן הן! – פרות ההר הן למודות־תלאה ואעפ"י כן נמצאה גם שם לכל אחת פינה חמה ויבשה בין המשפתיים – כאן עומדות הן מופקרות – – חזיז! – הבריק ברק והרעים רעם – ולאור הברק ראה ירחמיאל את המראה – – –

– – ועומדים עליהן סביב אותו שמאוליק השחור כשולי קדרה, איש עיינות, חלוץ נאמן שעיניו חמות; ועמו גם חיים הגבוה אשר רגליו תקועות במגפים ועיני תכלת לו – שומרים על הפרה לבל תברח, זקופים על משמרתם בלי־נוע במעילי העור אשר להם – שלושים ושבע הפרות אשר קנו למען המשק החדש בהרי גולן, חובה להביאן בריאות לתעודתן ולוּ ירד שבעתיים גשם!

“אסור היה להכניסן לרפת.” לוחש ירחמיאל לעצמו בכרה של צדק ומתהפך תוך השינה מצד שמאל לימין.

ברק… ברק… הבריק ברק והרעים רעם בשניה.

“הללו בפראותן ובזוהמתן היו מביאות תקלה לרפת שהיא “בריאה” ומום אין בה.” – חזר ירחמיאל ושינן לעצמו כשהוא מתהפך מימין לשמאל.

ברק – – ברק – – חזיז ורעם! – התפלצו עמודי הבית על הישן.

לא הוסיף ירחמיאל לדון בענין בחלומו, כי נוכח לדעת שהברק בא לבלבל את דעתו והרעם לערער עליו את עולמו. קרא איפוא את שר החלומות וגזר עליו שלא יוסיף לבוא עליו בכלי־משחית – ברעם וברק. התהפך שוב על צדו ואנשי המשק נטפלו אליו: ירחמיאל, תן מחסה ברפת לפרות הללו מגולן – – עשה למען הכנסת אורחים – – שוב אינו יכול להתעלם כעת כי עיני שמואליק מתגלגלות בתרעומת קשה כלפיו וגם חיים הגבוה, עם שאינו נוזף ואינו קובל, הריהו שואל לתומו בשקט: האמנם אין ברירה אלא כי תלינה הפרות בחוץ?… – וקשה השאלה הזאת לירחמיאל כי אכן כזה הוא חיים הגבוה: תומו – כוחו…

ברק – – פלח ברק אחרון את החשיכה בחץ־בזק ושקט מכביד יותר מעצמת הסערה אפף את אברי ירחמיאל בצבת – –

“אין זאת כי הגיעה השעה לקום…” פקח מעוצם השקט את עיניו והציץ אל האשנבים האפלים מעל ראשו.

עפ"י החשכה הרווייה גשם מבחוץ אי־אפשר היה לשפוט, אם הגיעה השעה לקום – לעת החליבה. אך ירחמיאל היה לובש את בגדיו תוך היותו אחוז חבלי שינה, שלח רגלו לנעל, התכרבל במעיל, הנה זנח את המשכב החם ושהה שעה קלה תוך הכרה מדומדמה: מה זאת? – – שאל לפתע את עצמו – לא ברק אף לא רעם – – כל אלה אך חזון־שוא היו? – –

ירד את מעונו במדרגות לחוץ והנה גם שם דממה. הסערה שככה אך החשיכה והעננים גם יחד עדיין רובצים במעטה כבד. לא קול גשם אף לא קול שעטת בהמה, לא כתם מנומר מלבין בחוץ ולא קריאת שומר על הבהמות האלה – – היישיר לכת אל הרפת, פתח את הדלת המוגפה והעלה אור – שוב נמסך החום לאבריו ועיני פרות שלווֹת הציצו לנגדו – אות הוא כי עולם כמנהגו נוהג – ויחל בעבודתו.

מנת האוכל ודלי החליבה – הנה ישב־עבר בצדי פרות והזרים את חלבן לדלי. אף זימר בנעימות כלפי עצמו לקצב העבודה כאשר אהב. פיזומו ניסר בחלל וטיפס ועלה למעלה כלפי העלייה, שם ישנו מאנשי המשק אשר החלו מתבשרים כי שעת העבודה קרבה. משמע, כחומה בצורה עמדה הרפת בפני סערת לילה ולב ירחמיאל מלא גאווה על היובש והחום השוררים בפנים, על הסדר והקבע אשר בארחות עבודתו.

– נו־נו! – מעשה נאה עוללת לנו, בן־פורת! – נשמע לפתע מעבר לדלת שנפתחה ברעש קול טרוניה.

– מה המעשה? – הוציא ירחמיאל את ראשו ורצה למחות נגד הפרעת הסדר.

– מה המעשה?! – הציץ מאחורי הראשון דובר שני מאנשי המשק מכורבל באדרתו – הרי נתפזרו הגולניות הללו, נשאו את רגליהן ונפוצו לכל עבר כאשר הרעים הרעם והברק הבריק. עתה הכל מחפשים אחריהן בעמק ובהר. כל אנשי המשק קמו מאז חצות הלילה. אכן, עבודה נאה חוללת לנו, ירחמיאל.

עדיין לא ירד ירחמיאל לעומקו של הענין. הוא הבין כי נפל מקרה ביש בלילה אך מהו לא השיג. האמנם שלושים ושבע הפרות נעלמו באשון־לילה ונמלטו בשבעה דרכים?.. האמנם עלתה קנייתו של משק עיינות בתוהו?… ושומרי הבהמה העיפים ונוהגיה – שמואליק השחור וחיים הגבוה נאלצו לכתת את רגליהם בשבילי ההר ובמשעולי הגיא כדי לחפש אחר הראשים האבודים, ועמהם כל מתנדב מאנשי המשק לעזור להם בצרתם? – וכל אלה בגללו?…

– אכן, זו היתה סתם עקשנות! – טען הראשון שבא, אשר למורת כל סדרי הרפת התיצב בתווך והתריס דברים קשים ומרים כלענה כלפי ירחמיאל.

– מידת העקשנות העבירה אותך הפעם על דעתך. – החזיק עמו החבר השני מאנשי המשק וירחמיאל שומע.

ודאי לא איש כירחמיאל אשר לבו ירך לשמע נזיפה ויכריז: חטאתי – – או יקום ויאמר לחבריו: הגדשתי את הסאה – – הוא המשיך את עבודתו – זרימת החלב לתוך הדלי ומהדלי אל תוך הכד, כאומר: ראו, הרי אלמלא אני ומידת העקשנות שבי, מנין בא לכם החלב הזה?… פרות זרות היו עומדות כאן ומבלבלות את מנוחת הרפת, היו גועשות ומתנגחות, מקפצות ומתנזקות ויצאה תקלה גדולה – – חס־ושלום מחלה או מגיפה היתה פורצת! –

– אוי־אוי־אוי הקדחת את תבשילך, ירחמיאל. – הגיע באותה שעה גם שמואליק השחור איש־עיינות והראה את פניו שנסתחפו מעיפות ואפס־נשימה.

– בשעה טובה. – התאוששו כל העומדים – האמנם גם את הפרות החזרת?

– ודאי החזרנו! – גיחך הלה גיחוך מריר.

– וחיים הגבוה האם גם הוא חזר מחיפושיו? – הוסיפו וחקרו.

– הנה הוא בא עם הפרות. אף אחת לא נעדרה. – החזיר שמאוליק ועיניו מתגלגלות בנזיפה כבושה, בוטה כמדקרת־חרב.

ואמנם ראה ירחמיאל שנצטרף אל העומדים, כי חזרו ובאו כדברי שמואליק הפרות־הפליטות – מדובללות וסחופות אצו־רצו, כשהן דחוקות זו אל צדי זו… אין זאת כי ליל־זוועה הפך עליהן הלילה, עת ברחו ונמלטו – והברק רדף אחריהן, הרעם טרף את עולמן – ורגליהן החליקו במרוצה שוטפת על גבי סלעים ובין טרשים, עד התפזרן על גבעה וגיא סביב – –

הביט ירחמיאל אל המראה שלפניו עד שראו עיניו גם את חיים הגבוה, כשהוא מהלך ובא אחריהן, רגליו תוך מגפיו. שקט היה מהלך ועיניו אל הפרות אשר באחריות להן נשא – לא אות של עיפות ולא קמט של תלונה – לא קול מפיו ולא צווחה. הכניס את הפרות עד לחצר, קיבצן לתוך פינה ובא עד לעומדים בלי הגד דבר –

– נו – – – התעקש! – התריס משנה אחד העומדים וכוונתו לירחמיאל.

– העמיד על דעתו כאותו חמור קשה־עורף! – חיזק את הטענה שני ברוגזה גלוייה.

– מילא… עקשן… – הפטיר שמואליק בשקט מדומה ועיניו חמות כעיני רוצח.

אך לא אותם שמע ירחמיאל ולא לדבריהם שעה. אל שלושים ושבע הפרות המדובללות אשר קובצו שעה ושאל את עצמו בנקיפת לב: האם היטיב לעשות, כי העמיד על דעתו? – – שמא למען משק עיינות, אשר שלח להביא מרחוק פרות, היה חייב לוותר ממידתו? – – שמא קרוב היה שיביא משק צעיר לידי הפסד והפסד של זה שקול כמכת־מוות? – – חלפו הספקות בזה אחר זה בראש ירחמיאל והיה מביט בצפייה שבהולם־לב, בהתקרב חיים הגבוה גם הוא אל העומדים –

– – הנה תישמע נזיפה נוספת וירדה גם היא על ראש ירחמיאל – אז רק אז יבין מה עולל וחולל בלילה זה – – – וחיים קרב, עמד כשרגליו תקועות במגפיו ורק חיוך חלף על פיו, הציץ מעיני התכלת השקופות. פתח ואמר בבדיחות־דעת:

– הגולניות הללו… כמוהן כשדים… לפראות, לכוח וזריזות…

ורפתה המתיחות מיד, רק גמגומי ריטון עוד נשמעו, אף צחוקים קלים חלפו על חשבון הגולניות – פרות ההר – שעמדו שוב מקובצות לאור הבוקר הבוקע בעד לערפלים. וירחמיאל שהביט ולא גרע עיניו משלוליות המים והבוץ ראה עוד בעיני רוחו את הסערה שהתחוללה ושככה בלילה ולא הצטרף לצוחקים. לגבי דידו היה עדיף אילו נזף גם חיים הגבוה ולא אמר די בהערה שקטה על הפליטות. – –

לעורכי הראשון, אשר ברש

רגז זמרי הזקן ויתהלך סר וזעף בעדר. לחך ליחוך – ליחוכיים את העשב הירוק ומיד נשא את ראשו בגאון יהיר, ליכסן את מבטי עיניו העגולות והיה משרבב למעלה את שורש זנבו המורם. בפסיעות־און עבר בין הפרות המלחכות, כגבר שכוחותיו עוד במתניו. כל הפרות האלה היו רעיותיו־לעדר זה שנים מספר, וכל העגלות המבכירות האלה מיוצאות־חלציו היו. אפילו העגלים השעירים והמדובללים, שהשתרכו בצידי דרכים בעקבות העדר, ולדותיו היו.

את כל העדר רב־הראשים הזה הקים זמרי הזקן. ואם נשאת את עיניך על פני העדר, ולוּ גם בסקירה חטופה מאוד, – וראית מיד את אותותיו של זמרי: הפס החום, העובר לאורך השדרה, הזנב הארוך המעוטר ציצית מסולסלה, שורש־הזנב הזקור למעלה – סימניו המובהקים של זה. אכן הוריש זמרי מדמו ולא חסך אונו. כל הטבוע בדמו מסר לעדר זה.

האם היו סגולותיו רבות? על שאלה זו לא ידע איש להשיב תשובה ברורה. מוצאו של זמרי לא היה ברור. אמרו כי בן־תערובת הוא, בן־כלאים. הדם האציל הדמשקאי ניכר בו – ראשו, זנבו, אורך גוו העידו כי דם דמשקאי בו. אבל ניכר היה גם דם נוסף, נופך דם של אחרים: הצבע השחור של פרוותו ורצועת הגב החומה־האדמומית ענו בו, כי דם נחות יותר נמזג בו לדם דמשקאי.

רק באחת לא היו חולקים, כי רב אונו של זמרי, וכוח פריונו גדול היה. כל הפרות האלה, המלחכות עכשיו בלי־הרף את העשב בבקעה ועל הגבעות – כולן היו מביאות ולדות מדי אביב באביב, אחת לא נעדרה. ולא היה דואג לעדר – ידעו כי זמרי מהלך בו ואפשר לסמוך עליו: בבוא האביב ו"הרביעה" תתחלנה הפרות ללדת בזו אחר זו, מי מהן תלד בלילה בהיותה כלואה בדיר, ומי מהן תמליט בשדה לעיני השמש, על מרבד הדשא תשגר את ולדה הרטוב־הרך.

והיו הוולדות יפים בהוולדם, על נקלה היו מגיחים מרחם אמם בבוא יומם ונשגרים לארץ. עדי־רגע היו קמים על רגליהם, מתנודדים אילך ואילך ומנגחים בעקשנות עיוורת אל ירכיהן של אימהותיהם. והיו אנשי המשק מביטים על הוולד הרך, מחליקים על עורו הנוצץ ושבים ונטרדים לעבודתם.

– ולדותיו של זמרי איתנים הם – הסתפקו ואמרו בבטחה.

– מוצקים הם וכבדים במשקלם – היו עונים ואומרים אמן למעשיו של זמרי.

אמנם אחר־כך לא היה גורלם של הוולדות שווה. את הנקבות היו מוסיפים לטפח, כי עגלות הן ותהיינה לפרות. ואילו מפי הזכרים היו מזדרזים אנשי המשק לחסר חלב, כי על כן רק עגלים הם וסופם לטבח. והיו ממהרים העגלים להזדקן, שערם הרך היה ממהר להסתמר, סנטריהם היו נעים ומתארכים כמחוסרי דם, ופרוות שער מדובללות ודהות היו גדלות עליהם, כאשר תצמחנה על כלבים מזי־רעב.

ואפילו חלקן של הנקבות לא שפר תמיד. אמנם היו מניחים להן לינוק מדדי אימהותיהן, אבל אם נזדעמה אותה שנה ועשב לא היה? אז היה דוהה גם שערן של אלה, היו שוקעות עצמותיהן, ומעיניהן ניטל ברק החיים.

בכל זאת היו מוסיפים לגדול – בין הזכרים, בין הנקבות – בין ברוכה היתה השנה, ובין זעומה. כי טבע בהן האב רב־האונים כוח לא מצוי, ובכוח זה היו לבסוף מתישרות עצמותיהן ומתחסנות, עד היות הזכרים לבני־בקר ראויים לטבח והנקבות ראויות להבכיר. כן נוספו שנה־שנה ראשים בעדר והעגלה עולה ביפיה על אמה. בצד פרה פעוטה ועניה הלכו דורות – הדור השני יפה מקודמו; בצד אם שחורה ופזלנית השתרכו זקופים שניים, שלישיים ורבעים והם חומים, גבוהים ואצילים ממנה.

– כל אלה פרי זמרי. – היו אומרים במשק בבטחה, כי יש דואג ואב לעדר.

והרגיש זמרי במדובר עליו. נשא בגאון ראשו, פעם במתינות את פסיעותיו. בין בצאת העדר למרעה ובין בשובו עם ערב, הלך זמרי בראש או במאסף וכולו אומר כבוד. אכן, לא הרועה נהג בעדר, כי אם זמרי, ולא היתה סיבה לנזוף או לגעור בו – כה ישרה היתה דרכו, נאמנה ומכובדה. לשדה זרוע לא נטה מימיו, בשדות זרים לא דרכה רגלו. ואם סטו פרות ופרצו לתוך שדות זרועים, והרועה קיבצו בשצף־קצף ובאפס־נשימה, היה ניצב זמרי במקומו: לא זע ממקל־חובלים של הרועה, לא נע מחלוקי אבנים אשר קלע.

– בי לא תנזוף ולא תגער. בי לא תשלח את מקלך ואבניך. – היה אומר מבטו העגול של זמרי בהשתרבב שורש־זנבו אל־על.

ולא נגע בו הרועה בשטף מרוצתו. ידו היתה נעצרת מאליה. האבן היתה נוטה ממסלתה ומקל החובלים היה טס ועובר על גביהם של נחותי־הדרגא בעדר: על פרה עניה וסוערה, על עגל מדובלל ועקשני שלא תואר לו ולא הדר, או על אותם זכרים מסורסים שאינם יודעים מורא־שמים ודרךֿ־ארץ… כה נהג זמרי כל ימיו ולא נגעה בו יד רועה, וראשו הגא לא ידע כניעה מהי.

– בעדר אני מנהיג וראש. – נדמה הכריז ראשו הקט והנאה, המיושב על עורף ענוד קפלים של עור נוצץ.

והיה שוכך זעפו של הרועה למראה זמרי; היה הרועה בוחר לו רצועת דשא, צל של מחילת עפר, יושב ומעיין בספר ורק לפרקים מעיף מבט חטוף על פני הבקר המלחך בעשב, כי זמרי נהג את שררתו ביד רמה, לא הרבה ללחך, שתים־שלש לחיכות קלות ומניח את השאר לפרות המלחכות. הללו ליחכו כמו לא ידעה בטנן שבעה, אבל הוא שבע מחופן דשא, והזדקף מיד באצילות המיוחדת לו וסקר את אלה הסמוכות אליו, המלחכות בשקידה רבה כל־כך. ובהזדקפו ראה הכל, דבר מעיניו לא נעלם.

ראה זמרי את בני־הבקר המשתובבים, שהאביב נסך אונים במתניהם. כל עוד השתובבו ביניהם־לבין־עצמם לא שעה אליהם ואל משובתם; אבל אם עבר מי מהם על מעשי הקונדס המותרים והחל לחזר בשחצנות יתרה אחרי עגלה שסטתה, וראו ממנו בני־הבקר האחרים וחיזרו גם הם אחריה – ונטה זמרי את ראשו לאות, כי אינו מרוצה מהליכות אלה. אך תנועה גאיונה אחת היה מניע – ומיד הבינו בני־הבקר לכוונתו. היו פונים ופורשים להם, כנזופים נחבאו בין ראשי העדר, כאותם שנתפסו בשעת קלקלתם.

וקרב זמרי בפסיעות מתונות אל אותה עגלה שסטתה, והתיצב בסמוך אצלה, ליחך שתים־שלוש לחיכות קלות מן העשב הדשן ושב והזדקף בעמידתו האצילה. מעתה לא העז עוד בן־בקר לבוא במחיצתו, ואותה עגלה שהגיעה לפרקה היתה זהירה מלשקר בעיניה לצדדים. ענווה וחסודה ליחכה בעשב כמו יראה את גבורתו של זה, את תנועתו הכבירה.

כה היתה דרכו של זמרי ביום אביב ובשלהי קיץ, ביום גשום ובליל קרה. תמיד נאמן לתפקידו. ובהכנס העדר מהמרעה לדיר והשער סוגר עליו, והבקר צפוף מבהלה וחפזון, גוף אל גוף ועור אל עור, ניצב זמרי בתווך, שירבב גוו, זקר ראשו כאילו בשבילו מסומנה תמיד עמדה מרווחה. שקט וגא עמד ולא כפף ראשו בפני הגשם או הרוח או החמה הלוהטת ביום קיץ.

ויש שצלף הגשם במצלפות חדות את עורותיהם של ראשי העדר, ויש שניתכו מטרות מן השמים – זמרי עמד כעמדו תמיד, זקוף וגא. יש שעמד העדר באחוריו אל הרוח העזה הנושבת מצפון ושולחת חיצי גשם ממורטים כקרח – וזמרי לא חת. יש שרעב העדר וגעיות רפות נשמעו בדיר בעוד לילה קר שורר בחוץ – וזמרי הגה לא השמיע. איש לא שמע געיה של זמרי, לא געיית שמחה ולא געיית עצב, געייה למים או לאוכל. גא היה מלהשמיע את תלונתו, ידע להבליג גם בשעת שמחה.

משום כך זכה להכרת־כבוד כזו במשק. ולא רק בריונים שבבני־הבקר הצעירים לא המרו את פיו, אלא גם אנשי המשק היו נצבים במרחק מתאים ממנו ואומרים:

– עודנו יפה זמרי שלנו.

– גם כיום לא תמצא טוב ממנו בכל העדרים.

מדוע סרה, איפוא, רוחו של זמרי? שמא הרגיש, כי מתקרבת הזקנה, או אולי ראה יריב חזק וצעיר מתקומם בעדר, והוא – כוחו תש מהפיל עליו מוראו? – לא. טרם הרגיש זמרי בזקנה המתקרבת ויריב צעיר ראוי־לשמו לא קם בעדר. גם אנשי המשק דאגו לכך שלא יקום יריב נחות־דרגה לזמרי. עגל כי בגר סרסוהו, ואם היה מחסור בשר במשק, שחטוהו עוד בטרם יגיע לגיל סירוס. נשארו, איפוא, בעדר רק זכרים מסורסים ספורים והללו שמו עיניהם בתבואה ירוקה בשדות זרים, בחלקת התירס אשר אצל המים, בכל מאכל גנוב שמו עיניהם ולא שעו אל הפרות והעגלות.

אף־על־פי־כן אמת ניבא לו לבו של זמרי. קם לו יריב חזק במשק – יריב הולך על שתים. מאז הופיע אותו רפתן חיוור־פנים השתלטו סדרים שהטילו חשד במוחו של זמרי. לפתע־פתאום חל שינוי בארחות העדר, וכן החלו להשמט מתוכו פרות בזו אחר זו. ראה זמרי כי מנהג חדש בא, אך טרם ידע מהו.

ואותו רפתן הוסיף לחולל מעלליו. לעיתים תכופות יותר מדי היה נצב ליד הדיר ומסתכל במבט נוקב במתרחש, כמעביר תחת בקרת עינו כל ראש וראש.

“לשם מה אתה מרבה להסתכל?” – היה זמרי כופף ערפו, מותח את שריגי גבו, משרבב למעלה את שורש זנבו.

– הצידה, זמרי! – היה הלה גוער בו מעבר לגדר הדיר.

ומשנטה זמרי הצידה באי־רצון ובפסיעה גאה, שוב לא היה משגיח בו ברנש חיוור זה, אך לאחר כל ביקור וביקור שלו היו נעלמים ראשים אחדים מתוך העדר. מי מהפרות והעגלות הובאו לרפת הגדולה, לבנין־האבן החדש ונכלאו בו, ומי מהן הוצאו ולא נראו עוד בחצר המשק. וירגש זמרי מדי פחת העדר במספר ראשיו, כי ממשלו הולך ומצטמצם. בחוש הרגיש, כי דבר־מה מתרחש כאן, הנוגע לו מאוד־מאוד.

ואמנם לא הטעתו תחושתו. הגיעה יד אותו רפתן עדיו. לפתע־פתאום שולחה אליו היד, בלי שהספיק להבין ולהתאושש. בשרשרת ברזל כבדה וארוכה נכבל ערפו הגא, ובלי הראות אף שמץ התנגדות פסע בעקבות הברנש הזה, שהוציאו מתוך הדיר וכלאו בבנין גם הוא.

– פה תעמוד, זמרי, – קשרו הרפתן אל האבוס ולא נרתע ממבטו העגול של זה.

– סוףֿ־סוף כלאוך גם אותך. – עמדו סביב וצחקו אנשי המשק, מיששו את ערפו הגא, החליקו את קפלי העור הגולשים מצווארו.

אמנם, אל אבוס הועמד מאז ולא חסר דבר, לא הכתה עוד השמש על ראשו והצינה לא אכלתו, ואף־על־פי־כן החשד שנתעורר בזמרי שוב לא נרדם. גרדוֹ־קרדוֹ אותו ברנש במברשות ובמסרקות־ברזל, קרצף־שפשף את שריגי ערפו, את הקפלים על צווארו, ויש אשר היה מעניק לו טפיחת־יד טובה ועליזה – ואף־על־פי־כן זמרי לא נתפייס לו. בפנים עמם אותו חשד ויהי מוסיף לעמוד על המשמר.

– אין דבר, – דיבר אז הרפתן אל אנשי המשק המבקרים ברפת – מתרגל זמרי. מסתגל לסדר החדש.

– מסתגל, הא? – תהו אנשי המשק והתקרבו.

– בעל כרחו. – דיבר בתקיפות מרגיזה מאוד אותו ברנש חיוור באזני שומעיו – אם הפרות עומדות ברפת, מוטב שגם הפר לא ישוטט על ההרים. כאן יעמוד, כלוא אל האבוס, יקבל את מזונו וייטיב למלא את תפקידו.

– את תפקידו – ח־ח. – נהנו אנשי המשק ולא הרהיבו עוז להתערב בסדרים החדשים שהשתלטו.

ושמע זמרי את קול הדברים האלה, ראה את החיוכים על פניהם של העומדים – כאינו־רואה וכאינו־שומע – זקוף־גו ומשורבב זנב ניצב ופניו לקיר, ערפו משורג וגא כמו נכון לשאת עליו את משא הבניין הזה על בריחיו ושעריו ולהטילם אל אחד הגאיות.

וצדק חושו של זמרי, כי חידושים רבים נתחדשו עליו מאז ובכולם היתה אך כוונה אחת: התנקשות בשררתו. מי מתנקש לו? אותו ברנש חיוור־פנים, שהיה עוסק בחריצות בבניןֿ־האבן של הרפת, שהבדיל עגלות מעגלים, ולדות מעל אמותיהם, פרות משובחות מעל נחותות־דרגה. לא סמך עוד אותו ברנש על חושו של זמרי, כי אם על חושו הוא סמך.

– הפרות תלדנה בזמן שאבחר אני, – פסק אותו רפתן באזניהם של אנשי המשק, – ולא תשגורנה בירח אחד של האביב.

וראה זמרי, כי אנשי המשק נתנו לברנש זה יד פתוחה לאמור: “עשה”. יעשה ובלבד שיהיה חלב במשך כל השנה כולה ולאו דווקא בחמישה “חדשי־חלב”, כאשר היה עד כה.

אותו ברנש עשה צעד בצעד את מעשהו. חצר גדר מאחורי בנין האבן ולחצר הזאת היה מוציא את הפרות לשעת טיול וחוזר ומכניסן בשעה קבועה. פרצו הפרות בדילוגים לשאוף אוויר צח וחזרו ונכנסו בגעיות בהפתח השער ואבוסיהן מלאים. רק זמרי לא היה עוד עמהן, לא הלך עוד בראשן, ולא פסע את פסיעותיו ביניהן. פתח קטן לחוד היה לו, ומרחוק הביט אליהן בעין עגולה.

אף הקים אותו ברנש עומד בחצר. על עמודים טובים כונן אותו כדי ארכה של פרה וחיבר בקרשים עבים. וכאשר נהג את זמרי בפעם ראשונה אל עומד זה – וזמרי קשור בשרשרת ארוכה, תוהה תהיה כבושה על החידוש – אמר אותו ברנש לאנשי המשק הניצבים סביב:

– פה בעומד זה יעשה מעכשיו את מעשהו.

ואנשי המשק צחקו.

נאלץ זמרי בו־במקום להתרומם על רגליו החסונות ולעלות על הפרה הקשורה בתוך העומד. לעיני הכל שאפו נחיריו אוויר, גאה ראשו והשתרגו שרירי בשרו, עד שבעתה וחיל תקפו את הפרה הקשורה בלי־נוע. אף נהנו אנשי המשק וטפחו על ירכיו, כאשר נהגו בפקודת אותו ברנש את הפרה בשרשרתה אל קצה הרפת האחד ואת זמרי בשרשרתו אל קצה הרפת השני.

– אין עוד כזמרי בכל העדרים, – שיבחוהו והביטו אחריו בהיותו מתרחק מהם בפסיעתו המתונה והגאה – ראו: רגליו חזקות, קפיצתו קפיצת אריה.

אף־על־פי־כן לא שונה במאום גורלו של זמרי מעכשיו. לא עמדו לו השבחים של אנשי המשק והתהילות שפיזרו לו מלוא־חפנים. שב להיות כלוא בתא הצר המיוחד בבנין־הרפת הגדול.

– חסל סדרי העדר – דיבר בעקשנות הולכת וגדלה אותו ברנש חיוור, – הפרה היא בהמת־בית ואיננה בהמת־חוץ.

ודיבר אותו הברנש כמתנקש, כחורש מחשבות גדולות ונצורות מאלה, כמוסיף ורוקם מזימותיו. חזר ובא אביב ועשב הרים בצבץ דשן בין הסירים הדוקרניים, ושדות עטפו ירק – אך זמרי לא ראה את אלה. בעד אשנבו ראה רק את קצה השמש הזוהרת, ומרחוק שאף אל קרבו את ריחות הדשא הירוק. אך עם העדר לא יצא עוד בדרך המובילה בין השדות, מקל רועים לא טס עוד ועבר בקשת מעל גבו, ועינו לא היתה פקוחה עוד על עגלה שסטתה קודם זמנה.

עבר אביב ובאו שלהי הקיץ, ושלף הצריב לאור השמש החמה, אך זמרי לא ראה בשלף ולא נהג בעדר הצמא אל מעין המים. רק על־פי צלע חשופה של הר הכיר בעד אשנבו, כי בא מועד השלף וכי המים מקלחים עכשיו קרים וצוננים מרגלי ההר. ועיגל זמרי את עינו ושלא־מדעת השתרג ערפו הגא, ופרסתו החסונה גרדה באבן המרצפת הקשה, – – מו–ו–ו– תישמע אז געיה גאיונה ועמומה ככוח־געש בבנין האבן של הרפת ותפרוץ חוצה – מו– ו–ו–ו.

– אה–הא, גועה זמרי שלנו! – יניחו אנשי המשק את עבודתם ונשאו את עיניהם בצחוק – כועס… כועס היטב…

אף־על־פי־כן אין איש אשר יקום לחלץ את זמרי מכלאו. יד לא תרום להתיר את השרשרת. איש לא יהין לפתוח את השער ולהוציא את זמרי למרחב.

– חסל סדר העדר! – נדמה שמע זמרי את הפיסקה היבשה והשנואה של הברנש הרודה בו ומדכאו עד עפר.

עוד מעט ושכח זמרי את מנהגיו מקדם. אפילו געייתו לא תישמע עוד באדיר. אינו יודע עוד אם יצא העדר למרעה ומתי ישוב, ואם מוסיפים לגדול העגלים יוצאי־חלציו והיו לבני בקר. רק בהיותו יוצא ערב ובוקר, פעמיים ביום, אל השוקת, והוא נהוג בשרשרת, יסקור במבט חטוף את הנעשה בחוץ. אמנם יוצא אז זמרי את שערי הרפת בפסיעתו האצילה, כאילו דבר אינו נוגע לו, אבל עינו הזועפת סוקרת ודבר לא נעלם ממנה.

רואה הוא יפה־יפה את האורחים החדשים הקשורים בטבעות אל קיר הרפת. תחילה היה קשור שם רק אחד: יצור גבוה ודק־רגלים, שאחוריו צרים כזרת ופניו הצעירים משוממים. אחר־כך הופיע יצור שני נמוך ממנו אך עלוב מהראשון ורגלו האחורית חבושה תמיד. אחריו הובאה אותה ברייה מנומרת עבת־עור ולבנת־פנים שהביט כסומא אל פני השמש. ולא עוד אלא ביום אחד קשרו ביניהם גם בן־פריצים קטן, גמול־מחלב שחוץ אשר לא תואר לו ולא הדר.

“כל אלה יריבים הם” – חילחלה חימה כבושה בלב זמרי המאריך לשתות מתוך השוקת. –

ולא שעה זמרי אליהם. לא גער בהם כהיותו רגיל לעשות לשעבר בעדר, היה חוזר על פניהם מהשוקת ופסיעתו מתונה כאינו משגיח במציאותם של אלה.

“יריבים הם”… – ניקרה מחשבת־לעג עמומה בראשו הקטן בהסגר השער אחריו והוא לבדו על אבוסו. – "האם אותו אברך דק־רגלים יעצור כוח לעלות על הפרה? או אותו שלומיאל חבוש־רגל האם גם הוא יימנה על משפחת הפרים? והברייה המנומרה, הסומא הלבקן עשוי להרים רגליו ופרה תעצור כוח לשאת עליה את גוש הבשר המסורבל?…

צחק זמרי צחוק שאינו נשמע בפנים לבו ליריבים החדשים האלה, ובפרט גבר הלעג לזכר אותו עול־ימים הקשור גם הוא בטבעת אל הכותל ומסנטרו טרם יבש החלב אשר ינק מדדי אמו.

“מעלליו של אותו ברנש הם”… – היה מחליט זמרי בוודאות, כאילו כל הרע בעולם זה עלול לבוא רק ממקור אחד. – “בכוונה הביא אותם כדי לשבור את גאוני. בכוונה טרח וקשר אותם בשורה לכותל כדי להשפילני עד עפר”.

כן הגה זמרי, שרג שעה קלה את גאון ערפו, כמבקש לנתק את השרשרת. אבל איש לא ראה אותן בגאונו, איש לא קרא את התרעומת הקשה מעל פניו. כי בבוא אותו רפתן עם המברשת והמגרדת בידו, הרכין זמרי את ראשו, הרים את שורש זנבו כלפי מעלה כמו נהנה מהגירוד והקרצוף ולא ידע כל דאגה.

– אהה, עורב זקן… – טפח בן־האדם במסרקו ובמברשתו על עורו של זמרי. – אוהב הנך שיגרדו אותך, שיסרקו את קפליך הנוצצים, שיברשו את המקשה הזאת על ערפך.

“כן אני אוהב”… – הביט זמרי בעינים מתרצות והוסיף ושירבב את צווארו.

– אוהב אתה להתפנק, אשמאי זקן… – הוסיף ודיבר בלעג בן־האדם כמאלף מומחה לחיות־בר – מילא, הבה ונפנק אותך עוד שעה קלה, כי לא יארכו ימיך עוד אתנו. הפנה נא את ראשך הגאה הזה אלי, ואברוש גם את פניך. אסרוק את השער על מצחך כיאה לגבר רב־אונים.

והושיט זמרי כמדובר וכמצווה את ראשו, שירבב את צווארו, נתן גווֹ לשיני הברזל של המגרדת ואת עורו לשער החד והנוקשה של המברשת.

– נו–נו, יבושם לך. טפח בן־האדם טפיחה אחרונה על ירכו של זה, כאילו אינו חושד במאום.

והביט אחריו זמרי כמתרצה עד צאתו את השער, עד נעלו את הדלת אחריו. יביט אחריו במבט תוהה, ימתח את שרירי גווֹ המלוכדים ומשורגים יפה, ויאכל אכילה גסה את הבליל אשר הכין לו הברנש באבוסו.

“משונים הם הולכי־על־שתים אלה” – יחלוף הרהור תמיהה בראשו של זמרי – "לכאורה הם גומלים רק טובה, ואף־על־פי־כן חדה היא טובתם כחרב פיפיות. “לכאורה מעניק לך ביד נדיבה הכל, ואף־על־פי־כן הריהו כולא אותך מעולם וממלואו. לכאורה אינו חוסך ממך דבר, ואף־על־פי־כן מונע ממך הכל”…

ועמוס הרהורי תמיהה כאלה ירבץ זמרי על מרבד התבן בנשימה כבדה של ריאותיו האדירות.

כה התפייס זמרי, לכאורה, לארחותיו של האדם ויקבל עליו את מרותו. לא מחה ולא רגז אפילו כאשר דחקו אותו לקרן־הזווית בתא ובשורה אחת עמו אל אותו אבוס קשרו יום אחד את האורחים החדשים. רק השלומיאל חבוש־הרגל לא הוכנס למחיצה זו, אבל את היצור האציל גבה־הרגלים ואת הבריה השמנה־המנומרת העמידו עור אל עור עם זמרי, עד אשר מלא אותם התא.

– זה תא הפרים שלנו – אמר אז הברנש ביהירות כלשהי לאנשי המשק.

– נו, נו… – הציצו אנשי המשק גם הם בדלת והשתעשעו – אכן פרים הם!

והיו כמודדים בעיניהם את אחוריהם של הפרים הנוגעים ירך בירך ושוק בשוק.

– גם את עול־הימים הזה אקשור בפינה ולמד גם הוא להיות פר בין הפרים. – הוסיף ותיכן את תכניתו הברנש חיוור־הפנים באזני שומעיו.

– חו, חו – צחקו אנשי המשק הבדוחים – את עול־הימים הזה במחיצה אחת עם זמרי! אך כבוד גדול הוא! הרי טרם עשה את אבריו. – ח–ח–

– אין דבר, – טען בתוקף הברנש – אציל הוא. מיוחס הוא. דם טהור נוזל בעורקיו של זה. אם משובחה לו.

ויסקרו אותם אנשי המשק סקירה נוספת, טפחו טפיחות על ירכיהם של הפרים והלכו לעבודתם, וגם הרפתן חיוור־הפנים הלך. וזמרי התבונן אז בעין עגולה אל שכניו החדשים, היטיב להסתכל אליהם, כאומר: זה, איפוא, הטעם שהובאו למשק האורחים־פורחים האלה! דם אציל נוזל בעורקיהם. יחסן הוא דק־רגלים זה, שאחוריו רחבים כזרת. בריה לבקנית זו ודאי גם היא אצילה מאוד… הם, איפוא, יזרימו דמים חדשים ואצילים לתוך העדר. מהם יקומו הדורות המיוחסים, אשר עליהם חולם אותו ברנש.

עתה נתחוור הכל לזמרי ולעג מר חילחל בחזהו האדיר בהוסיפו להביט את שכניו מן הצד: חו–חו, – לשם כך קשרו את בני־האצילים הללו בחחים משונים האלה התקועים בחטמיהם, כאשר יקשרו בעלי־חיים מטורפים… נועע פתאום זמרי את ראשו, שרג את שרירי ערפו, געה געייה ממושכה, וסובב אילך ואילך כמבקש לנתק את השרשרת הכבולה מתוך קיר האבנים.

– מו–ו – געה געייה עמומה, לטש עיניו עד חשבן לקפוץ מחוריהן, שרג ומתח שרירי גוו, כמבקש לשאת על כתפיו את הבנין על דלתותיו ובריחיו גם יחד.

– זמרי!! – הופיע בפתח הברנש וצלף במגלב על עורו.

– זמרי!! – הוסיף ופקד פקודה יבשה והגיף בכעס את הדלת.

נדם זמרי. הביט במבט עגול מלא־דם אל אויבו – והחריש. גוועה הגעייה בחזהו ורפו שרידי ערפו המשורגים. נדמה, כי קיבל את הדין ונעשה רך משהיה ומתון מבכל ימי חייו. כאילו לשם יתר השפלה יש והברנש היה נוהג את הפרים לשוקת וזמרי בתוכם. הוא בראש ושלושת היצורים פוסעים אחריו כבהמות־בית מאולפות.

– אכן חינכת אותם יפה! – היללו אנשי המשק את המומחה שלהם לרפת.

– את הבריות הללו מוכרחים לחנך יפה – דיבר הלה כמאלף בדוק – יש אשר תחנכם במקל נועם ויש אשר מקל־חובלים אינו מזיק. “זמרי”! “פוש”! “רספוטין”! – –

ועמדו דום לקריאתו שלושת הפרים. הרכינו את ראשיהם ואת ערפיהם החזקים. ולמרבה הבטחון גרד אותם הברנש הנוהג בהם בכף־ידו בין קרניהם, בין ציציות השער המסתלסלות על מצחיהם.

– מעתה ינוח זמרי ממלאכתו, – דיבר בנחת הרפתן – לדקות בין הפרות נגיש את “רספוטין”, ואת הפרות רחבות־האגנים ישמש “פוש”. הלה יקים ולדות־חלב טובים, וזה יקים צאצאים שמנים ובעלי בשר, בריות אדומות־לבנות כמוהו. זמרי ישמש רק בשעת־דחק.

– אכן, נפלת זמרי. – ענו ואמרו אנשי המשק במנודֿ־ראש – נפלת בנופלים. גאונך ירד – ולא תמחה? כבודך הושפל – ואתה מחריש? – –

וידום זמרי, וילך גם הוא בפסיעה מתונה אחרי הברנש הנוהג בהם, לרפת.

מאז הושפל זמרי עד דכא. יום ביומו נשא את חרפתו, כי ידע זמרי יפה יפה, שאם נפתח השער בשעה לא־יעודה ואותו ברנש חיוור מופיע – אות הוא כי בא לנהוג אחריו פר מן הפרים. על־פי התנועה שהתרחשה מעבר למחיצה הרגיש בחושו הנאמן כי התיחמה פרה מן הפרות, אבל לא אותו בא הברנש לנהוג. לפי ראות עיניו בחר באחד מהם, ותמול התיר את “רספוטין” ושלשום את הבריה המנומרת – את “פוש”. אליו לא שעה, כאילו אינו קיים עוד בעולם.

ובלכת האיש מהם והפר אחריו, היה זמרי מביט בעין עגולה, לאמור: “הו, ראה נא ברנש הולך על שתים, אל תהא נחפז. שים עינך על האברך ארוך־הרגלים, שלא יהיה נמהר במעשהו”… – וחילחל לעג מהול בכעס ואיבה בחזהו של זמרי. – ואם חזר האיש כעבור שעה קלה, ואחריו הפר המיוחם והנרגש, היה זמרי מביט אל שניהם ולעגו כחרב־פיפיות: “האמנם עלה גבר זה ולא נכשל?… האמנם נתעברה פרה ממנו? הו, ראה נא הולך־על־שתים, בדוק והוסף ובדוק פן טעות גסה טעית… ואותה פרה לא נתעברה כלל”…

– אף כי נדמה כי צדק זמרי הזקן… האם בלהטים עשה לעדר, לרעיותיו מזה מספר שנים, או אולי באמת ידע אשר לא ידעו ההולכים־על־שתים? מכל מקום הפרות לא נתעברו. כעבור מספר שבועות שבה והתיחמה אותה פרה. רגז הברנש ההולך על שתים ולא נכנע. החליט לבצע את זממו ולא רצה להימין או להשמאיל. אם שבה והתיחמה אותה פרה כעבור שבועות מספר והוסיף אליה את הפר אשר יעד לה.

– אולי כדאי להוציא את זמרי? – היססו ויעצו אנשי המשק. – אולי השנה הזאת עוד תוותר? – שאלו בזהירות את הרפתן.

והלה מאן לשמוע. פניו חוורו מכעס ועיניו זעפו, אך בהחלטתו עמד קשה מצור.

– אחת אמרתי, – פסק לאנשי המשק – רחבות־האגן לחוד והצרות לחוד. בדרך זו יוקם העדר החדש.

והקשיב זמרי לטענות האלה כאינו מקשיב, בפנים לבו צחק צחוק רע, צחוק שמחה לאיד: “כן, אנשי המשק הוו זהירים בברנש זה, פן יסתלף אצלו חשבון העדר מכל וכל. עוד מעט ולא נודע אם התיחמה פרה או לא. אם עגלה הגיעה לפרקה. אם התעברה פרה או אולי מהלכת עקרה”.

כה צחק זמרי בפנים לבו מאחורי אנשי המשק המודאגים ולברנש העקשן צחק משנה. עד שלא יכלו להבליג אנשי המשק ויאמרו בתוקף לאותו ברנש:

– שים נא לב, כי הפרות בנות עדר הן, וחיו תמיד חיי העדר. לא ידעו הפרות האלה ארחות רפת מה הן. לפיכך שמע נא בקולנו אף הפעם: הוציא אליהן את זמרי, כי הוא מיטיב להכיר את רעיותיו.

ואף־על־פי שצחק הברנש עז־הפנים, בכל זאת שמע בקול אנשי המשק. ובראותו כי פרה חזרה והתיחמה בפעם שלישית ורביעית, בא והתיר את זמרי משרשרתו.

– נו, זמרי, הראה כוחך מה רב. – צהלו אנשי המשק למראה ידידם מאז.

צחק גם זמרי בפנים־לבו מאחורי גבו של הברנש, לאמור: "למה התרת אותי היום, הולך־על־שתים? – שמא לא הספיקו כל הזכרים האלה? האם לא תצלח הבריה המנומרה למאום? והאברך דק־הרגלים – האמנם גם הוא אין בכוחו לתקן את המעוות? והשלומיאל חבוש־הרגל, האם את כוחו ניסית?

ונגש זמרי בפסיעה בטוחה אל הפרה הקשורה בעומד, הריח בה והכיר את רעיתו מכבר, עמד שעה קלה וכה אמר לה:

“אכן לא צלחו לך כל הזכרים האלה ולא יצלחו לעולם ועד. כי רעיותי אתן ולא תחלפנה את זמרי באחר.”

ויזכור זמרי ברגע זה את הדרו וגאונו לפנים… ואף־על־פי שנהגו כבר את הפרה כשהיא שקטה ומצונפה לרפת – עוד עמד זמרי במקומו, נשא ראשו הקט והגאה ורחרח בנחיריו את האוויר. לא יכול עוד זמרי להרגע ולשוב אל מנוחתו.

– זמרי! – גער בו בקול קשה אויבו ההולך־על־שתים ובלי שהיות רבות משך את השרשרת.

הלך זמרי בליֿ־חפץ אחריו. הדם הזקן הטוב שהתעורר הוסיף עוד לקלוח בעורקיו בהלמות־פעם. נחיריו עוד שאפו והתרחבו, כאילו אש התמלטה מהן, רגליו דרכו באון כנכונות לקפוץ את קפיצת הגבר האדירה.

– זמרי! – הוסיפה וטפחה בו הגערה היבשה והשנואה כצליפת השוט, בסגור עליו ההולך־על־שתים, הרודה בו, את השער.

ויזכור עתה זמרי את כל ההשפלות והדיכויים אשר נשא מיד האדם הזה. כי השח אותו, לא חס על גאונו וישפילהו עד עפר. עם עול־ימים גמול מחלב השים אותו בדרגה אחת. בבריה נרפה ומסורבלת המיר אותו, באברך דק־רגלים אשר כוחו כאין וכאפס.

– מו–ו–ו! – געה לפתע געייה שהרעידה את הרפת מן המסד ועד הטפחות.

וידמה לזמרי ברגע זה, כי הוא מהלך בעדר על כברת שדה רחבת־ידים, רעיותיו מפוזרות בגיא ובגבעה ומלחכות את העשב הירוק. את כולן ידע היטב ואף אחת מהן לא נעלמה ממנו. הנה שם “חומה” ארוכת־הראש, הוולדנית המשובחה שהביאה לו שלוש בנות יפות בזו אחר זו, והנה “עדינה” המגוחכה, הלהוטה משום־מה לינוק את דדיה המלאים חלב כאותו שיכור הלהוט אחרי היין. והנה “שחורה” הפזלנית הזוללת־וסובאה – והיא כדרכה מאז חומקת לשדה תבואה, מלחכת בגנבה, כי מתק לחיכה מאוד…

– הנה הן כול–ה–ן! – שאף זמרי בנחיריו הגועשים, ניתק את שרשרתו מקיר־האגן.

– מו–ו–ו! – התהלך עכשיו והשרשרת הנתוקה נגררת אחריו. מ–מ–מ– היה עובר ברפת בנהימה כבושה, מריח ומרחרח לשני צדדיו בין הפרות הקשורות לאבוסים. מ–מ–מ– הוסיף וטופף בגאון על פני המרצפת של הרפת ופרץ אל החצר אשר מאחוריה.

– אה! הנה הן! העגלות שגדלו בינתיים והגיעו לפרקן… רעיותיו המיועדות אשר השמינו ועשו בשר מאז האיבוס ברפת.

– מו–ו–ו! – נהם ושאג שאגות כבושות, וירם את ראשו ברמה כמכריז על שלטונו.

– זמרי! – חתכה ברגע זה הגערה השנואה את אזנו. – זמרי למקום!

מלאו דם עיני זמרי למראה אויבו ההולך על שתים. נתעגלה עינו, כמבקשת לקפוץ מתוך חורה. נשתרג ערפו באזהרה חמורה ואימתנית.

– זמרי! – לא חת הלה ולא נרתע והוסיף לנזוף בו.

עתה ידע זמרי כי הגיעה שעתו לנקום. בפסיעה מתונה וטופפת קרב אל ההולך־על־שתים, בתנועה קלה של ראשו הקט הפיל אותו לארץ. ועכשיו גלגל אותו את ההולך־על־שתים, בנגיחות־ראש, בנהימות כבושות מצד אל צד.

– ז–מ–ר–י – נאנק בשארית כוחו ההולך־על־שתים, ויזרוק אבן במורד.

עמד זמרי וצחק למקלע האבן שלא יכלה להזיק במאום. עמד דומם, כאשר התרומם הקרבן מעל הארץ ורמוס־מושפל הלך משדה הקרב כשדמו שותת, כשהוא יורק מפיו את רסיסי שניו ושערותיו סומרות מאימת הסכנה.

– מו–ו–ו–ו! – שאג זמרי באדיר ויכרז על שלטונו שנתחדש.