מכבר חיכיתי לה והיא באה לבסוף. על־פי חוטי־הכסף הבודדים בשער ראשה המסורק חלק אפשר היה להכיר מיד, כי היא מעבר לארבע העשרות ועל־פי קמט פה ושם בחלקת פניה העדינים ניכר, כי חלומות רבים טמוּנים בה והיא מהלכת עמהם כאֵם עם אפרוחיה הקטנים. היא צלצלה ועמדה בפתח. נבוכה, כשחיוך דל מעוות את מחצית פניה בעוית שיתוק חלקי ושאלה בתנועת־יד ביישנית מאוד: האם אפשר – שיחה אך לרגעים מספר – ענין חשוב ואולי בלתי־חשוב לגמרי – כן… ובכן, האפשר? –

– אפשר – עניתי, ופני קרנו.

– ואפשר לסגור את הדלת כדי ש… ביתר יחידות? – שוב חיוך שבהיסוס.

ודאי… ודאי… – עניתי. נחפזתי וסגרתי את הדלת ואנזוף בה בשעה בעצמי, כיצד לא לחשה לי “ההרגשה הדקה” מקודם לעשות את הדבר בלי שתבקש.

אה – ובכן אתה הוא… – אמרה והתישבה – ידעתי! – ידעתי כי אתה הוא, אשר אליו אני צריכה לפנות בבקשת עזרה והדרכה במבוכתי.

מה הדבר?… – שאלתי וכבר נהניתי מעצמי באותה שעה, שכן עשוי אני לתת עצות לבני־אדם ולהושיעם במבוכתם – בבקשה, אמרי: מה הוא הדבר? – על כל פנים איני מאיץ בך להגיד זאת.

ושוב החרשתי… באותה שעה נזכרתי משום־מה, כי כתבתי כבר הרבה ספרים בימי חלדי וכי הם ירדו לאותה תהום, אשר “משם לא ישובון”… כי ככל שהרביתי לכתוב יותר כן גדלה עלי, בלא־יודעים, אותה אימה – אימת־ציבור… ולא ידעתי עוד: האם הציבור צריך לדברי הכתוּבים ואם אני עושה שירות מועיל מעיקרו, בהמשיכי לכתוב אותם בלי־הרף?… נזכרתי באותה חומה קשה של אבן ואויר, אשר שתיקה שוררת מבפנים לה והיא שתה סביב דומם – ואהיה עצוב מאוד…

אה, הרי אני יודעת! – התחילה לפתע אורחתי וזזה במבוכה על מושבה.

בבקשה… בבקשה… – אמרתי ושבתי וכבשתי את עצבּי.

מה מאוד אני יודעת את מרי־עצבו ואת קשי־רוחו של הבודד… – המשיכה במקוטע.

לשמע דברי הפתיחה האלה נעור אי־שקט בנפשי: מה זאת – האמנם באה להריק עלי רחמים במקום לבקש את העצה מפי? – התרצה לנחם אותי במקום להשיח לי את יגונה? – מה מגוחך הדבר! – ואני נשמרתי מעודי מבקשר רחמים או נחמה במצוקתי, שאין לה מנחם בלתי אני. מיד הקשחתי את לבי והקשיתי את פני כאבן־צור. פניתי ואמרתי לאורחת ככל האפשר ברוך:

עתה אשמע לאשר תאמרי. איני מאיץ בך.

המ… – כעכעה ומחטה את פיה – אכן, מה משוּנה הדבר: גדל אדם בודד, ללא צל, מחסה או נחמה ופתאום, כעבור שנים, ירגיש כי דבר־מה מפרפר תוכו… הוא מחפש מוצא, אך מה הוא המוצא – אין האדם יודע… הרי עובר עלינו הרבה מאוד בחיים האלה, בא ומצטבר ומתגבב שכבה על גבי שכבה ורובד על גבי רובד עד שתוקף אותך הפחד בפני שנים באות, בהן תכבדנה השכבות האלה – מה אז? – שנים בהן ישח הגו מזוקן והשכבות מלמעלה מעיקות כהר גבוה – מה לעשות?!

מי ידע… מי יבין?… – חייכתי כדי להפיג את פחדה – אנו הסופרים אין אנו פותרי פתרונות בחיים. אנו רק מתארים אותם.

ובכל אלה… – התעקשה והגישה את מטפחתה הדקה אל עיניה, חיפשה אחר קצות המטפחת באצבעות רוטטות – הרי יש להבין את האדם הבודד, שסכנה זו צפויה לו לעת זקנה. אתה מאושר. אתה פורק מעליך את המשא בקלוּת. אתה ניגש לשולחן וכותב. אתה מפונק מהגורל. אין אתה מניח לצער ולשמחה שיעיקו עליך זמן רב או שיעסיקו אותך יתר על המידה. פרקת את המשא האחד והרי אתה ממהר, כאותו חרק מעופף, לחפש אחר צוף חדש של עצב ושמחה. לא כן הנפש האלמת… – אח, זה באמת קשה!

תסיחי את אשר עם לבך. גולי את האבן… – השתדלתי לחייך, בהרגישי שוב את היבבה המרוסקה עם סוף דבריה.

אמנם, אך שטות היא לבכות… ובכל אלה תסלח לי עוד פעם זו – אמרה, התאוששה וחייכה־בכתה גם יחד – הנה אני חושבת איך להסיח לך זאת… כיצד… ואתה תשמע. אין זה מחייב אותך במאום. יתעורר לבך – ותעזור. לא יתעורר – כי אז חפשי אתה. לא יהיה לי עליך כעס או רוגז – בין אבין הכל. אכן, חיי לימדוני להבין הכל ולעבור בשתיקה… כן, לא להתמרמר… הלא תבין זאת, כסופר?

השתדלתי לשוות לי פני מבין, אף שלא ידעתי עוד מה נדרש ממני – מה הדבר הזה? – הרהרתי בלבי – האם וידוי עתיד לבוא כעת, או גילוי, בקשת עצה, סוד אדם נחשל ומר־נפש?

אדם בודד אני, שאין משגיחים בו מן החוץ – פתחה לבסוף בהחלטה ובריכוז כל הכוחות – אנשים כמוני הרי חיים להם מן הצד. אין שם לב אלינו. אנו מהלכים לנו חרישים. עם גורלנו המיוחד. עם הווייתנו. כן עוברות שנים רבות – נוקפות. השנים הללו של החיים הסוערים ומלאי־התוכן! הכל ערים ועליזים, הכל לוקחים חלק ומשתתפים בחיים האלה – רק אנשים כמוני אינם לוקחים – אנשים בעלי־המום שבנפש, בעלי־הליקוי שבגוף – האנשים המהלכים בצל… כן…

ושוב יבבה. הרגשתי, כי הנקודה שוב מתקרבת עד משבר, אך לי אין עוד מה לעשות. לכן החרשתי ואשים את עצמי מקשיב.

ואנו חיים את החיים לא־לנו… מי ישיח, יתנה את צרת לבנו? – לרוב אנו מקריבים את חיינו לזולת, בלי שהזולת ידע, כי הקרבנו. לרוב אנו תומכים בחולה, סועדים נפש קרובה לנו, כי חיים משלנו אין לנו. והנה פתאום מנצנץ ברק! – קרן־אור פולחת! – בעד חלון נראה פתאום חזון־חיים בכל קסמו והדרו! – מדוע לא נחיה גם אנו חיי כל האדם – מדוע?! – כן תתפרץ מפינו צעקה ונחנקת – הס…

המ… לכל אדם קשה – פסקתי קצרות כלל ידוע ומוגמר.

הוא נרתעה ממני. לא רצתה לשמוע גם מפי כללים קצרים ומוגמרים, כי באלה, כנראה, שׂבעה נפשה דיה. היא רצתה דבר־מה חדש, גילוי ברק שיאיר לה את האפלה שבנפשה ויגלה לה את העתיד באור בהיר יותר… היא רצתה חדוות־חיים ולו לשעה, לרגע קל – ולוּ בדמיון משעשע. שמחת־חיים הראה לי, הקוסם!

ידידתי… – התחלתי בזהירות, כאשר יתחילו עם כל נפש בודדה.

לא! – אל נא תדבר… – הפסיקה במהירות, שאי־אפשר היה לצפות ממנה – איני רוצה לשמוע דברים מקובלים מפיך. אותם שמעתי דיי. ממך רוצה אני לשמוע את קול החיים עצמם – אותם שנמנעו ממני ורק מרחוק ראיתים – על אהבתם, על חלומם, על מציאוּתם היפה… על האושר הצפון בהם – מרחמי־ילד, מרגש אמהות, מיסוד הגבר החזק ומשעבד אותך כעבד – כן… – ודוק של הזיה נפרש אז על עיניה, עד שהבינותי בבטחה, כי אינה רואה עוד מאום ובכלל זה גם אותי, כי הכל הפך בשעה זו לתשוקה אחת סוערת – הרצון לראות את אשר לא ראתה עד כה.

הרגעי… – אמרתי – הן לא נבין כך בשום פנים איש ללב רעהו. הבה ונכניס סדר בדברים.

א.. אין סדר… – נאנקה באנקת־יאוש, כמו הבינה לבסוף שעל אוזן לא־שומעת תדבר – הרי זה הדבר, שבאנשים שכמותי סדר ומשטר בל יימצאו. לשם סדר זה הרי באה אני אליך – הקשב… מה הוא שהיה? – אמור! – פרחים… כרכרות… תנועה! – היה היתה תנועה גדולה של חיים ואני עמדתי בצד… בצל… איש לא ידע, כי אני רואה הכל, שומעת, קולטת כל דבר בנימי נפשי המסותרות – דווקא משום היותי בודדה. מי ידע זאת ומי שם אל לב – שמא אתה או פלוני אחר? – כי אותם פרחים רטובים שפרחו בגינות ואותן כרכרות שנסעו, אותם החיים שעברו על פנינו – נחרזו תוכי כמחרוזת־פנינים ושירה עמוקה, אשר אם לא אתן לה ביטוי – ונחנקתי. אחנק לעולם. דומיית־נצח אדום. איש לא ידע את קברה של נפש בודדת כמוני… ומדוע תשתוק אתה, הסופר, מדוע תחריש גם אתה?! – זו השאלה שאני שואלת ממך… – שאלה ושוב הצטחקה בעווית.

התבוננתי אליה. ראיתי, כי לשוא אדבר את דברי. בזרועה הקפואה למחצה בתנועה מבקשת רחמים היה היאוש האחרון, שאין אחריו כלום. על עור פניה הצח עוד קרן זיו הדמיון שדמיינה בדבריה – ההזיה שהזתה. היא ישבה לפני ככלת־בתולים נצחית בלבושה הלבן, הנאבקת להיות לבשר, בעוד שחזון בדידוּתה מרומם אותה מעלה על מנת להפכה לחומר לא־ממש – לרוח, לצפריר דק שבדק שכמוהו כאין – לאין… אחזתי בידה, כאילו ביקשתי להשיבה לחיים ואמרתי:

שובי לחיים, בודדה. אל תחפשי את החיים שמחוץ. אל תחפשי את הגבורה שבחוץ. היא בקרבך. בתוכך. בתוכנו…

היא אינה בתוכי! – נזעקה והורידה את ראשה.

לחץ על לבי צערה הכבוש ולא יכולתי לשתוק. סחתי גם לה על קשי היצירה ועל קשי חיי־היצירה. סחתי, כי היוצר אומלל הוא: הוא מוכרח להאכזר לבן־התמותה, לחדול מהיות אדם עם אדם. – אל תראיני – אמרתי – שפני מסבירים ונוחים – זה שקר: קרים הם. עיני קרה. שכלי אני רואה בשעה זו לפני רק נושא – נושא מנותח, גוף מגולה, נפש חולה ומפרפרת. הנה אזרקנה ולא אשעה עוד אליה. והנה אמשכנה אלי – אתבונן בה והפכתיה לגולם־יציר, אפח בה רוח־חיים ואחר־כך אשלחנה אל שאר הגלמים שיצרתי, לאמור: לכי וחיי ביניהם… לי אין בך ענין עוד. – זו הווייתי – הוויית הסופר – כן גמרתי את דברי – זו אכזריותי… קשי־לבי… וזו טעותך.. אם חשבת עוד אחרת – אעקור טעות זו מלבך.

אהה, אל תעשה זאת! – עשתה תנועת־יד נואשת.

עשה אעשה. – אמרתי כמעט בחגיגיות אכזרית – כי איני אדם ואיני בעל נפש חיה. נופל אני מִסַבָּל ומכל עומס־משא. איני אוהב, או שונא. אין לי אב. אין לי אח. יש לי רק העולם הקריר של “אוֹבּייקטים” – בבקשה, הכנסי לתוך עולם זה אם תרצי, איני מיעץ לך לטוב או לרע. בחרי.

אכנס – הפטירה בלחש של נזירה מעוּנה – אכנס, ולוּ הייתי ראוּייה לכך. אשמע ואקשיב. אלמד ואציית. עד אדע גם אני לתת קול לרחשים שבלבי, או אז אהיה סמוכה ובטוחה, כי לא מתה אני – כי חיה. כי לא אמות בשום פנים – כי אחיה. כי מותי לא יהיה קברי, אלא פרח יציץ מקברי. והוא יספר על פריחה, והוא ישיר על לבלוב, והוא יסיח בקול על החיים שרוננו בתוכי ואיש לא ידע עליהם.

הרי כתבתי על אותם החיים! – צעקתי אני מנהמת־לב לבסוף, כי ראיתי שאין למגר עקשנות דמיונית אלא בגערה – הרי מילאתי ספרים באותם החיים ממש!

האמנם? – שאלה ופקחה את עיניה.

ודאי – המשכתי ביאוש – הרי זאת עשיתי ולמען זאת באת גם באת אלי. הרי ידעת כי סופר אנוכי, הכותב על החיים שחיינו – האמנם לא ידעת?

ידעתי… – אמרה והביטה עלי כמקיצה.

האומנם לא שמעת? – חזרתי כמשתאה לדברים.

שמעתי אך מעט. כה וכה. הו, הקשב… עדיין לא ירדת לסוף דעתי. אני בודדה… עלובה… חייתי כצל… החיים עוד הומים בי, אך אני רואה כבר צל־מות – הצל, אם יש בך נפש! – הושט יד אם יש בך עוז – – –

אך לחינם תבקשי. – השיבותי יבש – אך לשוא תפזרי תחנוניך. הנה השעה חלפה ואני אדם טרוד. אני צריך לעבוד הרבה, כי אין דבר הניתן לי בנקל. קומי וצאי. סלחי לי. שם בחוץ מתגוללים ספרי – לעשרות… תמצאי מהם… אולי תעייני בהם… את חייך הבינותי, אך לפתור אותם איני יכול – שלום לך.

שלום – אמרה וסובבה על רגלה האחת בפתח בתנועה טרגית עלובה – אין כעס בלבי עליך… אך קטונתי מהבין הכל… אולי אלך. אקרא. ואולי לא אמצא מאום מכל המענה אותי. כי אז שוב אשאר בודדת עד מותי. עד יום הקבר… עד האפס – ה־ה־ה – – –

נזדעזעתי ובה בשעה חייכתי כלפי חוץ. מיד כבשתי את רוחי. הבלגתי. – אל רחמים – אמרתי לעצמי. אין לי עודף כוח לבזבז אותו. חכה. המתן. יום יעבור. יומיים. הנושא יתקרר מעט. יצטנן משלהבתו. או אז ישמש לי חומר. כי קודם לכל אני סופר – ועל כך מצוּוה אני לשמור.

ועוד שעה ארוכה נדמה לי, כי רואה אני דמוּת המשרכת חרש את דרכה על פני עלים פזורים בכל אשר תפנה. עיניה עששו כבר מהבט. שערה הכסיף… עור פניה הצח בלה מעצב – והיא עדיין תרה ומחפשת: – הוא כותב… לא זאת… את חיי היה צריך לכתוב – והוא אינו יודע…

את יחזקאל ליאון, המוכר מניפות, סוללות, משרוקיות, כפות־נעליים וכדומה מיני סדקית – כל מין בתורו – ודאי ידעתם או פגשתם ברחוב, בתחנה ואולי עדיכם באוטובוס הגיע. עלה באוטובוס והכריז בניגון צרוד על המניפה, כשהוא משיב בה אל פניכם – – או יעבור על פניכם ברחוב והגיש עד לעיניכם בארשת־פנים רעה את משרוקיתו – – או קולו יעלה מתוך הרחוב – מפנים או מאחור – קול ניחר קצת אך נוגה מאוד –

– “א… מנ… לי–לי… יו–יו” – כן ישורר אי־שם בעד צופרי האוטומובילים, בעד מישעט רגליים, בעד מיצעד העוברים־והשבים.

ואחרי המזמור הנוגה יישמע קול קללה רעה וקפדנית – “יהודים רעים… אינם קונים… אינם רוצים לקנות… גויים…” – וחוזר על ניגונו. מהרחובות המסחריים שבעיר יצא, מרובע בו כוח־האדם הרב והמוצבר עדיין מוטל פה ושם ללא־חפץ. מקום שם סבלים גברתנים יושבים בקרן־זווית וקררים מחכים כשסוסיהם הגמלוניים והמקושטים במצילות, עומדים גאים דום בקרונות־הגרר הצבועים; שם היהודי היווני, התורכי, הבאלקאני על בריותם הנאה מיושבים ומשתעשעים בקוביה, בין עבודה לבטלה במסבאות הקטנות. שם גם תחנות־ארעי של אוטובוסים יוצאים מן העיר בזה אחר זה.

שם פותח יחזקאל ליאון ביומו. מסביב המסחר הומה כבר בכל ענפיו וגווניו. סוחר הכעכים בריא־הבשר הוציא את קרון עוגותיו המזוגג ועמד בסינורו הלבן באחת הקרנות. רוכלי הירק והפרי דחפו את מגררותיהם לרחוב והסתדרו בשורה – אחד בעגבניותיו ואחד בבננותיו, אחד בתפוחיו ואחד בשיירי מלפפוניו, פלוני בתמד־תמרים ואלמוני במי־לימון. בחנויות הדגים נערמו מבעוד שחר ערימות הטרית הפשוטה, בצד מולית אדומה ושישן ו"משה רבנו" שקוף כזגוגית וריחה של דגה נודף למרחוק מעל המדפים השטופים. מטחנות הקפה טחנו כבר והכרכום בצנצנותיו האדים – הרובע כולו שוקק ממסחר ורכולה.

ויחזקאל ליאון יוצא גם הוא עם הסחורה שנועדה לזמנה. בקיץ תהיה רכולתו מניפה – מהמניפות המצויירות הזולות, שמחירה גרוש אחד ואתה יכול להשיב בה רוח טובה בעצם החום – מדוע לא יקנוה ממנו? – – בימות־חול תהיה הסחורה צעצוע – שעשוע־ילדים בגרוש או בשניים, כלי שנתחבב על כל הילדים – ומדוע לא יקנו אותו מידיו? – – בימי “הזדמנות” יפה גם כפת־נעליים לשמש סחורה עוברת ליד – כפת־ברזל מצופה כבכסף מבחוץ. בימי חירום אלו קונים סחורות גרועות ממנה ומדוע לא יימצאו קופצים על הכף? – –

מתחיל איפוא יחזקאל את יומו בתקווה. מקדים שיר להכרזה ובשעה זו ידמה לו, כי עלה בידו להמציא גם ניגון לסחורה חדשה – “כפת־ברזל… יהודים… בגרוש וחצי הכפה – – א, מנ… לי–לי” – אכן, ניגון נאה! – שורת שיניו המפורצת נחשפת, פניו הכחושים מתעקמים קצת, עיניו השחורות משוטטות כה וכה והוא מזמר בנעימות את השיר תוך הילוך והתקדמות מתונה בין אחיו, שהחלו גם הם בממכר.

הוא יודע כי בין אחיו לעדה לא יימצאו הקופצים על סחורתו הפעוטה – הללו לבם גס בניגון ואין בהם נותן את דעתו על פזמון. הללו גם לבתי־כנסתם הריקים מאדם לא ישעו ועל מודעת פטירה ולווייה יפסחו בשעה זו של מסחר. הללו אך לסחורה נאכלת עיניהם נטויות כעת – לדגה, לירק, לאגוז ולתמר, לדבלת התאנים ולכעך המתוק, העשויים להיטיב לב אדם. אבל מה לו ולהם? – לא עליהם תקוותו. הוא מכונן פעמיו אל אוטובוסי־מסע – שם האשכנזים מתאספים תוך תנועה מתמידה ומהם יש תקווה…

הוא מגיע. בוקע לו דרך בין שאר הרוכלים, הצובאים על מרכזי התנועה שבעיר. כאן מוכרי הגלידה המבטיחים לצנן כל חיך לוהט מצמא; הנערים הזריזים המושיטים בעד חלון ובעד דלת קרון חפיסות שוקולדה בגרוש; מוכרי כעכים הנדחק בעקשנות של מסכן בין ספסלי הנוסעים ומבטיח להשביע כל נפש בשני הכעכים שיקנו. ביניהם הוא מבקיע וניגונו משתרשר, כדי לרכך לבבות – "א… מנ… לי… לי… יו… יו… " – נראה כי הכל נהנים, מצהיבים פני הכל ונושאים בסקרנות את עיניהם אליו. מזדרז יחזקאל ליאון ומטפס אל האוטובוס הגדוש, כי נותרו אך שתיים־שלוש דקות עד לנסיעה. קנו, יהודים, קנו. כי יהיה חם בדרך… בכל מקום ושעה תצטרכו לחפץ זה… מה מכם – אם תקנו בגרוש? – וממאנים האנשים לקנות, מצדדים את מבטיהם. הופרה שמחתם הראשונה לשמע ניגונו. – “א… יהודים רעים… לא טובים… לא רוצים…” – נשבתה גם תקוות יחזקאל ליאון והוא מתחיל לקלל מיד.

– מדוע תקלל? – מתרעמים עליו נוסעים – הרי אם תקלל תרחיק לב קונה מעליך. הראית סוחר כי יקלל… יהודי כי יאור את אחיו? – –  

– לא יהודים… לא טובים… רעים… לא רוצים לקנות… גויים!

והוא הולך משם, כשפניו מאוכזבות… יש עוד מרכזים גדולים, שמהם אפשר להיבנות אולי יותר מאוטובוסי הנוסעים האלה. אך ימצא את הניגון הטוב וייכנס אל בתי־קפה, יעבור בין שולחנות ויגלגל בין אצבעותיו את הסחורה – יאיר בסוללה, ישרוק במשרוקית, ישיב במניפה או ישלשל לעיניהם את הכף – והכל יקנו! – – והוא מתחיל בסיבובו בעיר. עובר ליד הדואר, חוצה את המסילה. ברוך־השם, יהודים קונים דובשניות עשויון משומשמין ודבש. אגוזי־אדמה מצופים בנופת. תירס מבושל מדודי־מים מהבילים. יהודים קונים סיגאריות, גפרורים ועתונים – ומדוע לא יקנו ממנו? – –

– א… מנ… לי… לי.. יו–יו – הוא מזמר אל מול חלונות־הראווה של בתי־מסחר שונים מלא תקוות.

ואינו נותן דעתו על הקונים. לבו בטוח כעת, כי ניגונו שלו טוב מסחורות שהוצגו לראווה כדי למשוך את העין. שם הכל הבל וביוקר וצריך כסף הרבה. סחורתו שלו זולה היא. גרוש, גרוש וחצי. כל אחד קונה, בין שצריך ובין שאינו צריך… והוא נדחק לבין השולחנות שבבתי־קפה הומים, מרים את רכולתו לעיני כל.

– שיר ואז אקנה. – נמצא אחד המשוממים שביושבים, הנענה לו במאור־פנים, לכאורה, ויש תקווה ממנו.

– א… מנ… לי… יו–יו – מחמם אותו יחזקאל ליאון בניגונו, שופע עליו בקשה ורחמים, כובש את התרעומת הלוחשת בעיניו לאחר־כך.

– נו, מה הסחורה שבידך? שואל המשומם מאין ברירה אחרת ובוחן את החפץ בידיו.

– סוללה… בטריה… בזול. רק גרוש וחצי… קנו, יהודים.

משיב האיש באי־חמדה את החפץ – אין צורך. חשב כי באמת דבר שבממש. ובינתיים בעל הקפה נגש ודוחק לצאת. בינתיים אורחים חדשים באים ואותם שישבו יוצאים. מניע יחזקאל ליאון ביד לאות־יאוש ופונה לצאת. אש בוערת בעיניו ושורפת את הגברת היושבת ענודה את פרוותה, אש שורפת נשפדת מעיניו אל פני הסרסורים העסוקים במשאם־ומתנם, אל פני הסופרים היושבים על מדוכה של ויכוח, אל פני הזוגות והיחידים הרואים בשויון־נפש ביציאתו ואין מתעורר בהם לקנות.

– יהודים רעים… לא טובים… לא רוצים לקנות. לא רוצים… גויים… – כן הוא מסיים את ביקורו במפח־נפש וקללתו אינה קללה אלא קובלנה מרה.

נפלט יחזקאל ליאון מהמדרגות לרחוב ונשען אל גדר. לא הרחק מחבר־רוכל בסכיני־גילוח ומשקפי־שמש יישען. יש עוד הרבה בתי־קפה בעיר ורבים היושבים בהם… אך הוא יחכה מעט. ימתין. סוף־סוף יהודים קונים. אחד עובר ותופש חפיסת סכיני־גילוח ומשלם עבורה כלאחר־יד. שני ניגש ומזמין כוס מיץ מהסוחט. – ומדוע לא יקנו ממנו? – – הוא מניח לצעצוע שבידו להתגלגל על המדרכה – שמא זה ימשוך? – – הוא מושך בחבל ובחוט את הצעצוע – שמא זה יקח את הלב? – – הרי כלי־פח זה מחולל נפלאות ממש, מרקד בידיו וברגליו עד לשמח לב כל ילד… ומחירו – כאפס – גרוש וגרוש וחצי, יהודים! –

עייף יחזקאל ליאון ומתנהל נהלאות בצד חלונות־הראווה, כמו החל למצוא בהם מעט־מעט עניין לשעשע את עצמו. עוד היום ארוך ויספיק לעבור בכל העיר, לרפט את נעליו בלי תוצאות. ספק מתחיל להתגנב אל לבו. יאוש מתחיל מכוסס אי־שם. אש נכזבה מתחילה בוערת בעיניו ושאלה בפניו הכחושות:

– שמא ניגונו הוא שאינו משפיע ואינו לוקח לב? – – שמא ישן הוא הניגון?

– – אותה שעה ניגש אליו לפתע קונה אחד ומושיט את ידו, אומר לו:

– הבה כף. מה מחירה? –

פוקח יחזקאל ליאון את עיניו. אינו יודע אם ישמח למקרה זה או שמא רק משחק הוא ויתבדה? – – נוטל כף־נעליים ומושיט, מקבל את כסף מחירה ופתאום יסיח בחום כבוש של אדם טובע שניצל:

– עוד לי ניגון אחד, שאני מכין כעת. במיוחד אני מכין אותו. וזה יהיה ניגון חדש, כאשר לא היה עד כה… – או–או–או – – –

ובו במקום הוא מתחיל לזמר בשקט ובקול צרוד את הניגון – “א… מנ… לי… לי יו–יו” – ואינו מרגיש כי ניגון זה אינו אלא חזרה על כל הניגונים, בהם ניסה למכור את רכולתו עד כה, אך עינו מתחממת מתקווה – שמא חדש הוא הניגון – –

לנוכח השמש השוקעת של יום־הרחצה החם שוקקה פינה מיוחדת במינה. לא רק המדרכות החדשות המו מהמון עם רב של מטיילים והמים – מי הים – מלאו מתרחצים משתכשכים; לא רק ספסלי הישיבה היו מלאים זוגות ובודדים וכסאות־הנוח שעל שפת־הים היו תפוסים לעלמים ועלמות; – גם מלמעלה לכל אלה המתה תנועה. ולא זו התנועה השקטה של בתי־קפה שאננים, כי אם המולה של מסבאה גדולה ומפולשה. חיילים באו והלכו ממנה, בילו עליה את שעותיהם הפנויות. ובשבתם בחבורותיהם הרבות, צבאו עליהם צופים – גדולים וקטנים – הללו תוך סקרנות חסרת פשר למראה חיילים משתעשעים והללו תוך קנוניות־בצע, שעשו מאחורי החיילים.

החיילים – האוסטראלים הגבוהים – לא היו שועים תחילה אל הצופים. הם ישבו אל הכוסות ובקבוקי הבירה, עד הראות כל המרפסת אפורה בשולי כובעיהם הרחבים, עד הצהב כולה מהחאקי, שדהה בשדות־הקרב הלוהטים. הם ישבו ושתו, הלכו ואחרים באו במקומם, ירדו ועלו במעלות של שפת־הים, כשהילוכם וישיבתם אמרו מחשבה כמוסה על ארץ מולדת רחוקה ורחבת־ידים כתנועת ידם. שתויים מלמלו אל מי הים וצעירים רקדו בשילוב־יד. ואם יש אשר מצאו אזרח לחלק עמו את געגועיהם הצורבים ועמדו וחגו־נעו במקומם: “הרואה אתה – אמרו – יוּ סי… פה שמש… שם שמש יפה עוד יותר… פה תפוח־הזהב – שם תפוחי זהב סביב כמו פה… פה ים… שם ים גדול הרבה יותר – אצלנו… שם…”

למלל זה לא היו מקשיבים נאמנים יותר מהנערים פרחחי הרחוב. אמנם הללו אצו אחריהם ופשטו יד, השתמשו לרעה באוסטראלי השתוי, אך עם זה אמרו לו: כן, אנו מבינים… אתה אוסטראלי טוב… קנה אצלנו שרוך… תן סיגריה. הבה מטבע־כסף – מה איכפת לך? – והאוסטראלי נתן בגודל לבבו. רקד ונתן. חג כשיכור ופיזר את מעותיו. שורר בקול צרוד על ארץ־מוצאו וסיפר בצהלת פניו האדומים כנחושת הקלל: – – “שם” – סיפור בלי סדר ומשטר – “אחי עובדים באחוזות רחבות־ידים ומהם עוסקים בציד הארנבות –ח–ח– האחד יעמיד חמישים, מאה מלכודת – לעזאזל – וצד בארנבות מלוא מחיתו – ח–ח” – וצהלו פניו צהלת־משנה לזכר המרחבים הללו של הקמה והחיה.

כן היה הדבר, בבוא החיילים במפוזר לרחוב העיר. אז היו נופלים הגיבורים אחד־אחד בידי פרחחי הרחוב – זקן שנשרו שיניו וצעיר שלא העלה עוד נוצה. והנערים – הרוכלים הפזיזים האלה – עמדו סביב ונהנו, כי ידעו ששללם בטוח… לא כן כעת, בשבת האוסטראלים יחד, בבואם העירה באוטומובילים הכבדים ובחנותם על שפת הים. כעת התארגנו גם הנערים לחבורותיהם ויום ביומו עם שעות אחר־הצהריים נדדו לשפת־הים. ערכו מצור על הגזוזטרה, עליה ישבו ידידיהם, שתו מסביב למעקה, זריזים שבהם טיפסו למעלה ונחשלים נצבו למטה וציפו. מלאה כל שפת הים את שאונם.

ובין החבורות היתה חבורה אחת ראשונה לאחרות, זריזה וממולחה ונודעה לשם שבכולן, – זו חבורתו של אברהמי הקטע. בבוא שעת־הערב היעודה והשמש נטתה, נראתה החבורה באה ממרחק ואברהמי פוסע בראשה. אברהמי לא היה, למעשה, פוסע, כי אם מהלך ושט במהירות רבה על שני קבּיו הנפלאים. כשהאפודה הישנה נופלת על רגלו האחת וקשורה במשיחת־חבל לרגלו השניה הקטעת – פסע אברהמי – הפסיעה האחת מלוא תפיסת הקב. וארבעת חבריו המתנהלים אחריו מביטים ביראה כמוסה אל קדקדו הגזוז של זה ולוחשים בכובד־ראש של עסק: אושה־חושה, אברהמי… מהר, רחימאי, כי אתה תעורר בהם רגשי חמלה.

ואברהמי אינו מכזיב. בזמן הנכון יגיע עד למטרה. בשעה שכל הבוקי־סריקי שבפרחחי הרחוב כבר נמאסו על האוסטראלים הטובים. הנה עומדים הללו מרחוק: האחד תפס בשתי ידיו את אחוריו כי ירדה עליו מהלומה אשר לא ציפה לי מיד אוסטראלי נדיבה; השני החזיק את ידו בציצית ראשו במין הבעת צער משונה, כי אבד ממנו כובעו במהומה שקמה… נערה ירקרקת ושחורה ככושית קפצה כנחש במדרגות והתפתלה, ארבה בשתי עיניה השחורות ולא התבוששה לבוא בין האוסטראלים השותים אף שנמאסה עליהם. ואחד האוסטראלים הגבוהים היה מנופף במגלב שבידו והולך ומכריז בקול מעורר זוועה, כי אוי להם לפרחחים אלו מן הסימטאות המזוהמות אם יהינו לשוב ולקפץ ביניהם – הגנבים! – –

לעת כזאת מגיע אברהמי והקבּיים מפנים דרך לפניו. הגיע – והעביד מיד את מוחו עבודת־פרך איך לסכל את המזימות, להתגבר על המעצורים ולצאת בריוח גם היום. הוא חושב וחבריו עומדים עליו שותקים – כי ידעו שבשעה כזאת רב־מזימות הוא אברהמי ואשר ייבצר מאחרים לא ייבצר ממנו לעשות. שוקל הקט במוחו, עושה סימן לחבריו ומיד מסתדרים הם בשורה. משהסתדרו מוסיף הלה לתור את החזית, מתכן בשקט את התכנית, מחשב יפה־יפה את מקום ההתקפה וכן את המקום אשר שמה יוכל להחיש מפלט בצר לו ולחבריו. חישב הכל וקרץ לחבריו, רמז אליהם בפניו הכחושים והללו מצייתים, איש אינו ממרה את פיו.

– חכם גדול. – מאשרים הם בשנייה את אמונם בו עד בלי־די.

– שיננא הוא אברהמי. – אומרים החברים.

אז ירמוז אברהמי על הארגז הניצב בסמיכות־מקום – ארגז גדול, שנקבע מכבר למחסן סגור לכסאות. ומתחת לתיבה זו, ביסודה, מציצה מחילת־חול שמבחוץ אינה נראית כמעט לעין. שמה הוא שולח את אחד מבני החבורה ואת השאר עורך בשורה אחת באופן שיד ביד תגע והאחרון בהם יגיע בידו אליו – אל אבהרמי, – כשהוא מעומד אצל שבכת המעקה פניו אל החיילים. הוא ניצב, מוחט בתנועת־יד את פניו הדלים ומרמז אל היושבים, כרמז אל חברים:

– האלו, אוסטראלים…

האם נזכרים האוסטראלים למראה פניו בדבר־מה קרוב ללבם או אולי הפנים עצמם חביבים עליהם – אך בלחוש אברהמי את לחשו – נושאים אליו החיילים את עיניהם ושוב אינם כועסים. הם מצטחקים בעיניהם השתויות, ממללים בלשונותיהם הכבדות, נושאים אילו נאומים ומאיימים באגרופיהם דרך איום וחיבה גם יחד: – אברהמי הוא “ליטל דיויל… יע… – ח–ח–” – וגם הוא עונה להם בחיוך של עסק ממקומו: “האלו, פרינד… גוּד בּוֹי. גיבּ אברהמי בּוֹטלס… תן לאברהמי בקבוקים”…

אין זאת, כי יקסום אליהם הקיטע הקטן בשתי עיניו החכמות ואיש מן האוֹסטראלים אינו מרים עליו את ידו, איש מהם אינו מרים עליו את קולו בשאגה. הם צוחקים בקול, שומטים בקבוק מהשולחן ומושיטים לאברהמי, אינם מקפידים אף אם נשאר עוד קצת שכר על קרקעיתו של הבקבוק. ואברהמי, אוסף לידיו את המלקוח.

אין הוא פנוי כעת לתענוגות, כשאר החטפנים מגוני־השם. הללו – עשויים לתת לשמצה את הוריהם ואת לחייהם למורטים בשל לקיקה של שארית שכר או קומצת טבק או סיגריטה של חייל. לא כן אברהמי. דרכו היא דרך עסק מחושבת ולכן הכל עולה בידו יפה. כמוהו גם חבריו אינם מתפנים בשעה זוֹ לקלות־ראש, אלא עמלים עמל־כפיים חרוץ ונאמן עד הגיע הבקבוק לידי השוכן אצל המחילה ושם ימצא לו מקום־סתר לפני השלח בקבוק שני אחריו.

– העוו אֶנוֹדר בּוּטל, בּוֹי… לוחשים מלמעלה האוסטראלים אם משום שהדבר היה להם משחק או ההמצאה שבדבר נשאה חן בעיניהם.

ויודע אברהמי כי משחק דרכו בחליפות. כעת שעת־רצון היא לאוסטראלים, אבל גם תמורה לזעם אינה מן הנמנע. הנה החלו שוב להתאסף פרחחי הרחוב ללא עצה ותחבולה. אותה כושית עזת־המצח גם היא החלה מנתרת. מי יודע אם אין הללו עתידים לקלקל את השורה… לפיכך הוא מכוון ביתר שאת את כל מרצו לשעת־הכושר ואינו שועה לעיפות. קבּיו שעוּנים אל המעקה ועמידתו על הרגל האחת קשה לו. פניו המצומקים והנבונים כוסו בחיורון ואגלי זיעה קטנים מבצבצים על לחייו. אולי חומדות עיניו גם הן לתפוס דבר־לקיקה. גוו משווע בשעה זו להנאה מעטה בחום השמש הצונן על פני הים, אך לבו אינו מניח ושכלו לוחש לו: הרף… והוא מוסיף לשקוע ביתר אומץ בפעלו הרב ומספר הבקבוקים העוברים לידו בחשאי הולך ורב, עוד מעט ועד לשתי העשרות הגיע.

חו–חו– די ליטל דיויל… – צוחקים החיילים לחריצותו של אברהמי, כמו נזכרים הם בשעה זו, שכל אדם צפוי להיות בעל־מום כמוהו.

– או דיז ליטל דיווס!.. – אובדים עצה המלצרים ואינם מהינים לנגוע לרעה בנהנה מחסותם של האוסטראלים.

והאורחים נהנים. נהנים ומוסיפים לשתות. נהנים ומוסיפים למסור את הבקבוקים שנתרוקנו. כי ודאי מזכיר להם זה הנער הקיטע את קיטעי־הרגל ואת גידמי־היד שראו לרוב בעיניהם. ולפיכך נכמר לבם והוא נעשה להם חבר, שותף ורע על אף גילו הרך… הוא קרוב להם כעת מכל אדם אחר, כי הוא יודע גבר מקטנותו, מה גורלו של המוּמם. הוא המכיר מכבר את מר־הפורענות, הרי ראוי לרחמיהם של אלו, הצפויים כל יום לאותה הפורענות.

– קוֹם היר יוּ… אברהמי… – קוראים הם ומגלגלים עליו את רחמיהם.

– עשרים וחמישה בקבוק מנינו. – לוחשים לו מאחור חבריו לחבורה.

מזדקף אברהמי בלי אומר ונוטל לידיו את הקבּיים לאות שהמלאכה גמורה. עשרים וחמישה בקבוק הם עשרים וחמישה גרשים ובריוח כגון זה איש לא יזלזל. עתה הוא פונה אל חבריו – זה המוּמם, שחוש־מידה צפון עמו כאותו מצפן רגיש. אם הפסיק, אות הוא שירגיש בסכנה קרובה או בשעת זעם מתקרבת מצד האוסטראלים הטובים. לפיכך באין אומר ודברים מקיפים החברים את אברהמי ומייחלים למוצא פיו – האם ישובו או אולי ינוחו? – היפסיקו או אולי יתחילו מחדש? –

– די… – פוסק הלה בלקוניות נמרצת ומתחיל להסיע משם והלאה את קבּיו.

וגם בפעם זו כיוון יפה, כי בה בשעה היתה בוקה ומבולקה. האם המלצרים התעקשו הפעם לגלות את סוד הבקבוקים הנעלמים? – או שמע פרחחים סרחו במשיכת יד בלי השכל ודעת? – על כל פנים היתה תנועה ושאגה. שוב טסה כחץ מקשת אותה נערה שטנית, שהתפתלה בין ידי החיילים האצים לתפוס אותה בחמת־זעם. שוב תפס נער באחוריו מכאב ופרחח שמט את כובעו, בעוד שבחור שחור מגודל בלורית התבצר מאחורי מדרון וביקש לערוך קרב אל האוסטראלים. –

“יו! – יו! –” – נהמו הללו כדובים מיער ואוי לו לאשר היה נופל בידיהם לעת כזאת…

אך אברהמי כבר הרחיק ללכת. כשהבקבוקים טמונים במקום־הסתר המובטח פסע בראש ומוחו שקט ורק עיפות רבה הוצקה באבריו. גם ארבעת חבריו שהלכו אחריו בשקט לא הפריעו את שתיקת מנהלם כמו העריכו בשעה זו יותר מבכל זמן אחר את אשר פעל למענם והכירו נכונה, כי כל שנפל בגורלם מידיו בא להם – לכך התנהלו לאט ולא האיצו, לא רצו להכאיב לו – למוּמם – במהירותם.

– אברהמי שיננא. – שיבחו חרש ביניהם.

– זה כוחו רב לו מעשרה בריאים. – סיפרו חרש בשבחו.

ולא שמו לב כי ההולך בראשם נשאר לפתע מאחור. תחילה חשבו, כי איבד דבר־מה ולכן שב על עקבו… אחר־כך התבוננו לאחור וראו אותו יושב על כרכוב המדרכה, אמרו – ודאי קושר את השרוך של נעלו. כן סברו והמשיכו את דרכם. אך משהרחיקו לכת ולא שמעו את אברהמי בא אחריהם, הביטו זה אל זה ועצרו בהליכתם, הציצו מרחוק אליו והחלו לחזור על עקביהם. באו עדיו ונשארו עומדים כשרויים בתמיהה קלה:

– מה לך כי ישבת, אברהמי? – שאלו.

והוא לא השגיח בהם ובקולם. ראשו מוסב לצד אחר וקבּיו מונחים לשני צדיו. היה מחכך את מצחו ומביט לצד הפוך, מקום שם עלו בחול שני ילדים זקופי־קומה, כשמכנסי רחצה קצרים לעור גופותיהם הדקים. אחריהם הביט… אחרי חבריהם הרבים המשתכשכים במים וממהרים לסיים את יום־הרחצה בעוד חום השמש האחרון ניגר למטה, לפני שקעה בים – ישב אברהמי ולא ידע את אשר היה לו, הביט אל חבריו העומדים עליו בבלוייהם. –

– מה עסק עסקו לפני שעה קלה – – מה הבקבוקים אשר משכו בסתר והיו מטמינים אותם בחול – – מה כנופיה פראית היתה זו, שריקדה והתפתלה כאותה נערה כושית מתחת לגזוזטרת החיילים – – צנח ראשו של אברהמי, ירוד וצנוח על חזהו הדל – – לא שולחה ידו אל הקבּיים, ולא עשה תנועת־קימה ממושבו. כמו זה עתה הרגיש לראשונה בכדור השמש הלוהט, העומד לשקוע נכחו.

– קום, אברהם. – קראו השותפים.

– אברהמי, מחכים אנו לך. – הוסיפו וקראו.

נגש האחד ונטל את קבּיו. נתכופף השני לפניו והטה את שכמו. עקף השלישי מאחור, הרים את היושב והרכיבו על כתפי חברו. רק אז חזרו והמשיכו את דרכם ביחד.

– אתה עיף, אברהמי? – שאלו בהשתתפות רבה.

והוא לא ענה. כשהוא שוכן אותה שעה במרומי כתפיו של חברו – היו עוד עיניו מוסבות אל הצד ההפוך – מקום שם השמש עמדה לשקוע. מקום שם עלו במעלות הילדים בריאי־הרגל… רק את קצה פניו יכלו החברים לראות ואת קצה ראשו המוטה אל החבר נושאהו. אך הוא לא ענה אם עיף או לא, כי התנועע עם הילוך נושאהו, כשרגלו האחת הבריאה ורגלו האחת הקטועה שלובות בזרועותיו של זה. הלכו גם החברים מאחור בשקט ולא אמרו דבר, כל עוד התנהלו במדרכות החדשות השוקקות מטיילים וכל עוד הבריקו הגנות החדשות לנוכח השמש השוקעת. הרגישו כי באותה שעה ירד צער לעולם ומינו להפריעו.

אין לך אסון גדול מזה לאדם, שהוא חדל להאמין בכוחות עצמו. כלל זה, שהוא ידוע מקדמת דנא, נודע לברוך רק מעת שפרצה המלחמה האחרונה. עם רדתו לגור מקומה ג' לקומה א' של אותו בית, הרגיש מיד, כי לא רק מרחקי הרים ואפקים כחולים נסגרו עליו, אלא האדמה משכה וריתקה אותו אליה ומעתה כל פחדה ומוראה עליו.

תחילה יצא גם כאן אל הגזוזטרה לראות בסובב אותו. אשה עמדה מנגד על גזוזטרה ועשתה בסבלנות מרובה את סלסולי שערותיה. קול אשה אחרת קרא בהפסקות קצובות לילד לבוא הביתה ממגרש המשחקים. שלישית עמדה ושוחחה עם חברותיה בקומות העליונות על ענייני שכנות ומאורעות הרחוב של יום אתמול. – הכלל, אווירה של אחורי־בתים, בהם נעשתה בשעות־בוקר אלו כל מלאכת האדם המסותרה: חיבוט המצעים, קילוף הירק, סחיטה ומירוק של כלי־הבית.

נזדעף ברוך והסב את עיניו אל החזית, אך גם שם לא רוענן הלב ולא שועשעה העין במאום. תינוקות צפצפו בעיסוק רב ואמהות ענו בפינוקים קולניים. רק אחרוני התושבים שבשכונה – מורה־ערב, סופר והולך בטל – טיילו עוד בחלוקי־בית, אך אנשי־המעשה יצאו מזמן את בתיהם ותופשי־משרה אצו מכבר לעבודתם – –

– רוזוולט לא יפול! – נפל קול קנטרני בעד חלון של חדר־אמבטי גבוה בבית שמנגד.

ומיד קפצו דרורים מהמרזב אשר באותו בית בציוץ קולני גם הם, כאילו צר ואויב חמד לגזול מהם את היכל־מגוריהם. ובהישמע צעקתם, התלוו אליהם שניים אחרים ממרזב עליון, וביחד – בלהקה של ארבע – התחילו פורחים מהמרזב אל כבל החשמל ומכבל החשמל אל החצר, סביב סביב לכרכוב המרפסת, שמא יזדמנו להם פירורי לחם או כיוצא באלה.

שמע הפשוש שבבוגונביליה הסמוכה, כי השיחו הדרורים בחשק רב, מיד יצא גם הוא במעוף מסובכו אל ראש האורקריה – קורא לבת־זוגו והיא קוראה אליו. החלו מנתרים יחד על דקי הענפים, הרטיטו את זנבותיהם עד שהחליטו לשתות יין מפרח ההיביסקוס, שהתלקח בשלהבת ארגוונית גדולה על מנת לנבול ולנשור מהר, להתקפל על הקרקע ולמות.

ומשהיטיב ברוך לשמוע ולראות את כל החדשות האלה מקרוב, נעצב לבו יותר על המרומים אשר אבדו לו בקומה העליונה והתחיל קובע לעצמו כללים, שעל־פיהם יחיה החי סמוך לארץ ולא ייפגע על־ידי מציאותם המרגיזה של אחרים.

– רוזוולט יפול!! – קינטר עתה השני מקולות האחים בבית השכן במשנה־חום, אחרי שנדם קול הראדיו בבית – –

ושוב אתא בוקר על הארץ. המחילות, שבהן יבואו בני־אדם מאימת ההפצצה, נחפרו מכבר והותקנו בשקי־חול, בלוחות־עץ או בלבני־מלט. והוא, ברוך גופו, היושב לבטח בקומה א', מה עוד יעשה, כדי להבטיח את שלום חייו? – באותו בוקר התבונן בצמאון־משנה אל עורב שירד במשק־כנף לארץ, פרש את אברתו אחת ושתים ועמד הכן על שתי רגליו החזקות – מה משך אותו לרדת ארצה? – –

משום־מה החל ברוך להאמין בימים אלה, כי שום דבר אינו נעשה, בלי שנגזר על כך מראש. אם ירד עורב אות הוא כי נקרא לרדת, ולא – היה בוחר להשאר צופה מעל ענף שקמה… ואמנם שפי התהלך העורב על הארץ, התקרב כדי פסיעה או פסיעתיים – הלך עורב אצל חתול… “ב–ר–ר” – סימר החתול את שער שפמו, הסב את ראשו הרע אחורנית, אך העורב שבטח באוויר, התרחק ממנו עדי רגע ושב להתקרב.

במקרה זה היה לב ברוך עם העורב, כי לא אהב את יצור־החתולים. נדידה זו של יצור נלוז סביב לבית בכל זמן ובכל שעה כאורח לא־קרוא, המאיסה עליו את החתולים מכבר. עם לא־אמון הם וטפילים חיים על הגניבה ועל כפיית־טובה. בעקשותם החיונית סבורים הם, כי הכל מחוייבים לקיים אותם ואת שגריהם. לא כן העורב, הטס בלהקותיו למרחקים להביא לחמו, חונה את חניותיו בראשי שקמים ואקאליפטים וחוזר לעת־ערב יגע מעמל היום – “קרע… קרע…” קורא הוא ופורש את כנפו כדי להגיע בהחשיך היום עד לאמירי עצים, בהם שם את קינו.

“קרע… קרע…” אכן' אין דבר הנעשה כאן בלי סיבה, אך אי המנגנון הנעלם, המעורר את התנועה הראשונה? זו השאלה והחידה שחדה לברוך האדמה. ברור, כי הוא נמצא עתה בתוך גלגל הסיבה והמסובב, כמאמר הקדמונים, והסיבה הראשונה – איה? – החתול החזיק בפיו טרף גנוב והתרחק עמו בצעדי־סתר, גחן על פני אבק מפולת הרוסה והתכונן לשבוע משללו, אך חשדנותו היתה לו למכשול. ראה העורב ממעל, שהשפמי מציץ לצדדים בחשדנות ומיד הבין, או אולי חש בנחיריו… טס, איפוא, גם הוא ובא לקחת חלק. עתה מערימים הם זה לזה – זה בוטח בצפרניו וזה סומך על האוויר, זה בכנפו ובחוצפתו וזה בזדון־לב ובחותכותיו… – “בר…ר…ר…” – טס החתול לפתע כחץ מקשת וייעלם, כשטרפו בפיו.

והעולם נעשה עצוב וחדגוני משנה. אף מורי־ערב הלכו לעבודתם, פקידים חזרו אל בתיהם, שירותי העיר גמרו את פעליהם. הסיבה היתה, אך הגלגל הוסיף להתנועע מאליו ושוב אין קשר בין תנועה לחברתה. אם המנגן פתח לחלל בחלילו מאחורי הדלת עד אם מוציאים גם לו פרוטה, – הרי אין זה בגדר פרנסה; ואם בולבול שחור־כנף נפלט פתאום מתוך נוף הפיקוס והשתפך בקריאה גרונית – הרי לא לטרף יעשה זאת… אך סתם בילוי של־יום הוא והטרף כבר נמצא…

אכן, שאלה זו של טרף שוב חזרה ונתקעה כציר במרכז מחשבתו. מיד נזכר ברוך, כי טרף זה מעסיק אותו לאחרונה ימים ולילות, וכי לא פסק לשאול את עצמו בפעם המאה: “היש סוכר?… היש עוד נפט?… היש אורז במגורה? – קופסת גפרורים וחבילת־הנייר – כל המיצרכים הקטנים האלה, שמחירם הופקע למעלה ראש…” והוא נזדעזע – כאילו ראה את עצמו מוכרח לקנות מיד הכל – אוצרות־אוצרות – בפרוטותיו…

מה התפלא, איפוא, כאשר בעצם החישובים המדוקדקים האלה של יום אתמול ויום המחרת, נשמעה דפיקה בדלת ונכנס אליו יצור־אשה חדש, לא הכירו עד כה. הראש הגזוז בתספורת גבר והעיניים מפזלות בחן, השפתיים מתעקמות בחיוך דק, וכל זה אינו בא כאמצעי מחוץ, אלא כרקמה של חן נשיי מקסים. נכנסה ושאלה במעשיות מתמיהה:

– האם הכל בסדר, אדון ברוך?

תחילה לא הבין אל מה היא מתכוונת, כה נדהם למראה פני האורחת. אחר־כך התאושש ונזכר, כי המדובר הוא בוודאי בפחי־החול המעומדים במסדרון ובשאר תשמישי־זהירות, שנצטוו בהם האזרחים בימים האחרונים. כמו כן חלפו לעיניו ההוראות המודפסות בכל כניסה של בית. השיב בחיוך:

– אמנם הכל בסדר. אך מי את השואלת?…

קו של ביישנות וסומק בלחיים. את השכנים שמימין הכיר ואת אלו שמשמאל, אך את פניה של זו עדיין לא ראה. אי־אפשר שלא היה משגיח בה, בזקופת־קומה זו, בבעלת הרגל הדקה, בחינניות מיוחדת זו, העולה ממנה בלי כל מאמץ. בין הנשים בעלות־הבית המוטרדות, הרצות או משתרכות בדרכן אל החנות, ודאי שהיתה נראית לעין, אילו נזדמנה לו, אך לא נזדמנה אף פעם.

– ובכן מי את? – שאל ביתר סקרנות.

– אני “הממונה”. – ענתה בחיוך של חן.

מיד קירב כיסא ונהנה לשבת עמה ביחידות, לשמוע הוראות מפיה, כיצד לנהוג ומה לעשות בימים של סכנה. אחר־כך שאל אם אמנם כדאי לכתוב פרטים על פתק ולהדביק על דלת־הכניסה, למען ידעו הנכנסים – מה מספר הנפשות בבית ומה מקום דרוש להן במקום מקלט מסכנה, וכדומה שאלות שבשעת־חירום.

– אכן, תכתוב הכל ברור היטב… – הורתה ברצינות, אשר הוסיפה על חינה הרב – כי מחובתך, אדון ברוך, להיות בקי בכל הליכות הבית, שהרי אני נוסעת…. ולא יהיה עוד מי שישגיח כאן…

– נוסעת? אנה?… – הצטער ולא העלים את צערו.

– ודאי יוטל עלי לנסוע… – רמזה בחן של חשיבות – ודאי יוטל עלי תפקיד… אהיה נודדת לפנים הארץ עם שעת־הצורך הראשונה. הרי לפקודה אני עומדת!

– ועד אז? – פרצה שאלה נוספת מפיו.

– עד אז… – צחקה – עד אז אנו כאן על המשמר. שכנתך מימין אני. בבית השלישי. להתראות.

קילל ברוך את עצמו עשר פעמים על אשר טחו עיניו מראות שכנה נאה כזאת. בבית השלישי… הביט באכזבה גלוייה בקומה ללכת, האזין אל פסיעותיה המתרחקות לאט, קרא לה חרש בנעימה שקטה:

– בוודאי נתראה עוד… המ… סלחי ואני בשמך לא ידעתיך…

– ח–ח– צחקה – וודאי שנתראה. ועוד זאת שכחתי, כי הערב עלינו “הממונים” להתראות במשמרות בשעה היעודה. נא לזכור, איפוא, ולהתראות!

יצאה ומיד שבה והשתררה עצבות בחדר. ידע ברוך, כי אך לחינם היתה ההתעוררות. הבית העיק עתה במשנה־כובד עם כל הנפש אשר בדירות קומותיו העליונות. מעל ראשו משפחות שתיים ומנגד עוד, שלוש – הן ודיירי־משנה שלכל אחת מהן – סך־הכל למעלה משתי עשרות ראשים חוץ ממבקר מקרי, אורח או הלך המזדמנים לבית… רפו ידיו ובטלה באחת האמונה, כי בכוחו להועיל במידת־מה – לנוכח השמיים הפרושים ממעל והם מרחב עצום של סכנה; לנוכח הככר הקטנה שהיא חסרת־מגן… – “לשוא…” – הגה ברוחו – “יש לקבל את הגורל החזק ממנו… איש לא יקום נגדו”… – כן גמר אומר בלבו והככר השוממה בשעה זו ענתה לו: “הן”…

אדמתה – אדמת החול – היתה שחוקה כאבק דק ע"י ילדי כדור־הרגל, וכרוב־החול – זה פאר־־הצמח היחיד, שפיארה ביום־חורף, – נעקר כבר מעל שרשו ונצנף כאותו גלגל פורח ע"י הרוח הסוחפת. רק נחליאלי בודד עדיין התהלך בשקט, הכסיף בקצה כנף, השעין את עצמו פעם בפעם על זנבו, קד לכל עובר ושב, כאומר בבטחון מקסים: “הרי אני הציפור אל־תגע־בי – קוד… קוד… קוד…” ובעוד הנחליאלי מדבר בתמימות קדושה, ובעוד ברוך מביט אל הככר בעד חריית הדקל המתנועעת על גבי ענפי האוראקריה – הבט וחשוב בפעם המאה: “שקיקי אורז… מחירי לחם… בכל זיוף ורמאות…” – והנה אירע דבר־מה לא ייאמן. מוסדי הככר שלפניו התפלצו וחזיז חלף עליה. תחילה לא הבין עד־מה ואחר־כך שב והצליף בזק.

נאחז ברוך בשולחן ועקר אל הכיסא, לפתע תפש דלת והחזיק בה, אחר־כך השעין את עצמו אל הארון, אך בה בשעה הוסיפו להתפלץ ברקים ושעט רגלים נשמע מעל המדרגות. פלצ… פלצ… נע האוויר ונד בנהור זרם אנשים מהקומות העליונות וגם הם חגים ונעים כשיכורים… פלצ… פלצ… – התפלצו בינתיים השמיים והוסיפו להמטיר ברקים מחרישי־אוזן ומחרידי־לב.

הדלת נפתחה ושוב לא נסגרה, כי נראו בפתח פנים מבוהלות בזה אחר זה של דיירים: אשה ושתי בנותיה, אם ותינוקה, ילד וילדה – הכל התרוצצו רצוא ושוב, צפופים לקיר ונהדפים ממנו, כשהם עוצמים מפעם בפעם את עיניהם ושואלים: חדל או לא? – העוד יבוא או כבר נפסק?… וברוך קפא באפס־מחשבה ותשוש־אונים. אך באותה שעה הבין מדוע קמה לפתע הדממה – מכונית לא צרחה בחוץ, גלגל רכב לא נשמע. בהרימו את עיניו שוב לא התפלא, כי איש אינו נראה על הככר. “וו־וו–וו!” יללה קרן־אזעקה על פני חלל העיר והזהירה על התושבים מלצאת החוצה. – “וו–וו–וו…”

– לא לצאת החוצה! – רטנה אם על בתה.

– אה… מה יהיה עלינו?… – אספה רוח בסגור חזה ונאנחה לראשונה אשה שנייה. 

– אמא… אמא… אמא’לי… – נזדעקה פתאום תינוקת וקיא לבן פרץ מפיה.

השתרר רגש אי־נעים מתחת למסווה האדישות של הפנים המאומצות. הביתיות שבלבוש הנערות המגודלות, שימת היד על מקום־הלב אצל אשה קשישה, שתיית כוס־המים, ואותו רגש־הבחילה המדומה או האמיתי שעלה כפקעת בגרון, – כל אלו הראו עתה, בפועל מה טיבה של ממלכה נסתרת זו של עצבים, אם ייקרא לה דרור.

– שש… שש… שש… – לחש ברוך, בעלות שכבת אבק לבן ועב־עשן נפרש לאט בחוץ.

אותה שעה הגיעו כבר קולות־צלצול מהרחובות ושאון גלגלים רצים, צופרים תוקעים, וחיים אשר אובנו מקודם התעוררו מקפאונם. אחד פתח דלת ואחד הציץ בעד חלון – “שש… שש…” הזהירו היושבים. ובכל אלה אי־אפשר היה להבליג, שלא לראות מה נתרחש בחוץ. אף־רץ בודד הגיע וסח דבר־מה לא מובן. פליט ראשון בא מהרחוב:

– שם נהרס הרבה…

– ונפש? –

– גם נפשות נספו…

והאבק הלבין מנגד במקום שהיו עצים, האבק הלבן הסתיר את המפולת. כאשר נראה עשן שחור תוך האבק אמרו: “שם פרצה דליקה”… וכאשר נשמעו קולות של מכשירי־ההצלה – הביטו זה לזה… אך הפליט שבא, סיפר:

– אני ראיתי… אני שמעתי… כפשע היה ביני ובין הכל… –

כן רד מעט־מעט הערב על העיר והאבק החל לשקוע. מקרוב התפלשה נערה בחול ופלטה צעקות קולניות. ציפרים פרחו בזיע על פני קיניהן, כי לא מצאו אותם – ותבל נדמה.

– ניצלנו… בנס ניצלנו… – אמרו הצופים שהתקבצו.

– פשוט מקרה… – חזרו ואמרו. – אווירוני האויב טעו בהפצצה.

– אילו דקה אחת.. כחוט־השערה… – לא פסקו מהרהר ומספר.

וקובעי־פלדה נחבשו בינתיים לראשי גברים, שמיהרו לתפקידם במקום ההריסות. צעירים אצו בשקידה אל מכשירי הכבאות. כל החיים רצו אל משמרותיהם דחופים. רק ברוך נשאר במקום עמדו – מקשיב לתלונות נשים, שומע לשיחות־בית. “הרי אפילו מסיכות עוד אין לנו. סדרים…” טענה אשה – “אפילו למקלט הגון לא דאגו מראש… הדואגים! – עזובים אנו על נס, שמא המקרה יציל…” – התלוננו מרה.

– ראה־ראה… – נתקנטרו מחדש שני האחים על הגזוזטרה מנגד – האווירונים באו מפה! – הם נעלמו משם! – אי! – זה היה מעשה־זדון! – לא… טעות היתה! – מעשה־פשע בעיר־פרזות! – לא… לא… שטויות! – – עתה תראה! – עתה תדע! –

השתרר שקט. רק שורה של מכוניות מואפלות זחלה והפסיקה את התנועה ברחוב להולך ברגל. בחשיכה התנועעה העיר. באפילה נעו פליטיה. בדומיה ניצלו הניצולים, הוטענו הרוגים ומובסים, שהוצאו מתחת למפולת. בקרבת־מקום, על הככר, טייל סוס בודד, שהותר מעגלה בחפזון ושוב לא נאסר. אילו חפצים היו מושלכים בדומה להעתקת דירה, וחשיכה גמורה שררה לא רק בחוץ, כי אם גם בבתים. היתה אפילה בכל.

ואם קשה היה להישאר בחוץ בעיר הכתושה הזאת, שבעתיים קשתה הישיבה בבית, בעוד מעשי־הפורענות חיים, חורים נקובים בכותל, בעוד תריס קרוע מצירו נתלה באין־אונים ורסיסי־זכוכית מפוזרים לרוב. – הורגש הרס בכל פינה, ריח הבשר עלה, קול רגל שנקרעה מגוף אדם או שוועת־יד שנאנקה: “הצילו!” – גם בלב ברוך הרעיד קול, “הצילו”, אך לא ידע אנה יפנה מהככר ששממה – –

אותה שעה הרגיש, כי הולך ובא לקראתו יצור־אדם שני. בצד הקיר פסע פסיעה קלה, שאינה נשמעת, כאשר תפסע רק האשה. התקרב שפי, כאחוז ביישנות רבה אך גם סקרנות לוקחת־לב. מיד הכיר את הדמות הזאת על אף החשיכה: ראש גזוז, הרגל הקלה, העין המפזלת לצדדים והחיוך המקומט על השפתיים. הוא שמח כשמוח אל מכר נודע מכבר: “הממונה”… האמנם יצאה בשלום גם היא מתוך ההפיכה? –

– שלום, אדון ברוך. – אמרה בשקט ועמדה.

משום־מה נזכר עתה בעצים הנטועים בחצרו – עצים שקטים וחרישים אלו שגדלו מהשתילים אשר שתל: עצי הדר ארבעה, דקלים שלושה, אזדרכת שנזרעה מחצר שכנה ועלתה מאליה. וכן עצים שלא עלו, פרחים שנבלו, ירק־נוי שנחנק מחמת הרגלה, הזיפן והיבלית ששגשגו בשפע. ככל שחלפו השנים כן רב הזבל בחצר והעשב השוטה הלך ורב גם הוא, משמש משכן לזחל, לכנימה ולתולעת, למערכת חיים שלמה וססגונית. 

– הירק הזה שבחצרי מעשה ידי הוא. – ניסה לומר שלא מן הענין.

והיא, האשה הצעירה, אמרה: – הנה השעה הנכונה הגיעה.

אמר: – האוראקריה גדלה מאוד, אף שתחילה היו חייה בסכנה.

והיא השיבה: – עוד מעט יפקדו אותנו הממונים.

חזר וסיפר: – פה על החול לא רצתה אפילו נאסטורציה לגדול.

והיא: עתה – אם מחנה ילדים יסודר מחוץ לעיר, כי אז וודאי שאסע, כי יוטל עלי ללוותו ולטפל בו.

אז כעס לבסוף וקילל: – לעזאזל מולך־המלחמה, לעזאזל! –

והיא ענתה בשקט: אדון ברוך, אל נא תשכח, כי תחילה מוכרחים אנו לנצח.

מיד נשתתק ועמד תמה על הגיון־הברזל שבדבריה הנאים. אמנם גם עתה, עדיין לא הוכח לו מה רצתה לומר, אך ברור כי ראתה יותר ממנו לאמת. שם, עם חוף־הים, נתקעו שלדים של שתי אניות שבורות, אשר לא תצלחנה עוד למאום והן נטו על צידן מיושן. אך האניות הללו הביאו בתוכן פליטים ממשטר שנסתאב. אות הוא כי יש לתקן את העולם מעיקרו – ומי יתקן אותו? –

– אנחנו. – אמרה האשה הצעירה בחן.

– ומי יעקור את הרע משורשו? – שוב שאל ברוך.

– עתה אין מקום לשאלות, אדון ברוך. קודם לכל – הנצחון.

הוא נפרד ממנה, כי להתווכח עם אשה צעירה כזאת – למה? – והיא תנצח… כאשר תנצח לבסוף כל נגינה נאה… כאשר ייאלם כל פה בפני מראה נאה… היא כבר ניצחה בראשה החינני, בסומק של לחייה, בפיזול עיניה לצדדים, בלי דעת מה כוח רב צפון בו…

– ניצחתיני! – אמר לה עם פרידה, משארכה השעה והממונים לא באו.

– האומנם? – חייכה בתמימות מופרזת – כי אז שלום עד להודעה שנייה, אשר בוודאי תבוא מאת הממונים.

וברוך נשאר לבדו. הבית לא משך. בכל כבדן העיקו הקומות העליונות על הקומה התחתונה, עם הנפש אשר בה – אם קולנית עם ילדתה וגבר מרוגז, נערים שאצו עם הסכנה אל שירותיהם, ועד ועוד – בסך~הכל עשרים ואחת נפש… וכל אלו תרוצנה מעתה בעצם האכילה או השינה למטה, עם הינתן האות של האזעקה הראשונה… העיק הבית, ואף־על־פי־כן נכנס.

היה שקט. הוא ניצל. אף כסאות רבים עמדו תוך הכניסה – זכר לישיבה העגומה שבמקלט. ומעליהם ארבעת הכתלים הפנימיים והחזקים, העתידים עוד להציל אותו ואת שאר יושבי הבית במקרה שני או אולי שלישי – מי יודע – שנה, שנתיים או שלוש? – עד אז – כמוהו כמת נחשב – הס… הס… מהו החשבון? – האורז… הסוכר… הקמח… אך הקמח אינו ניתן למשמרת, כי תולעים מכלים אותו. אהה, אל־אלוהים, כיצד מבטיחים את החיים לימים יבואו?! –

הוא חשב להעלות אור, אך נזכר כי אפילה בחוץ. המנורות אינן עטופות בנייר, החלונות אינם מותרסים. רפתה היד… רפתה הרוח… כיושב על חרבות העיר ההרוסה, כפליט מבין קרבנותיה, גישש הלאה את דרכו עד למשכב, עייף ואדיש לכל אשר עבר. ובתוך החשיכה מיאן לחשוב, מיאן לדרוש חשבון על כל אשר עבר – אך זיק־רעיון אחד עוד האיר אליו מתוך החשיכה: “לעזאזל”, – חשב – לו, לפחות, הציוויליזאציה ניצחה… לפחות, זו שדוגלים בשמה ומתגאים בה – “לו הראתה היא לפחות, כי לא לשווא יתנו בה אנשים את אמונם ומוסרים את נפשם עליה. לו תסייע היא להחיש בפעם זו את הנצחון האמיתי”. – אך באותה שעה נדמה לו, כי פצצה חתכה מלמעלה ועד קומה שנייה הבקיעה… עם הקומה הראשונה כבר תש כוחה ולא אונה רע – – –

הרי ידעתם את הבתים הגבוהים, ששרשרות ירק מטפס – שרשרת בוגנביליאה סגולה או של קיסוס־החורש – עולות בקירותיהם ומפארות את כניסותיהם הנאות? – אל בתים אלה היה מתקרב ובא אחת לשבוע בכל בוקר המנגן הנודד בחליל. בפסיעה מאוששת בא, כשנרתיק כלי־הנגינה תחת בית־שחיו; מפשק את רגליו, כששולי מעילו מתנפנפים; – הולך ואינו מביט לצדדים, כמו קבועה לו תכניתו מראש.

ואמנם, בתים קבועים היו לו. אשר לא רצו בנגינתו פעם אחת, או סירבו לו, או דחוהו בלא כלום, – עליהם פסח ולא חזר. כנגד זאת – בתים שהסבירו לו פנים, – אליהם רחש רחשי אימון ואהדה. משהגיע עד לבית כגון זה, נכנס בפשפשו, עלה במדרגותיו וסגר את דלת־הכניסה אחריו, כאחד העושה בתוך רשות שלו. אחר כך הוציא את החליל מנרתיקו והתחיל לנגן את נגינותיו – בקומה ראשונה התחיל, ובקומה שלישית גמר – עד הימלא כל הכניסה צליליו וסלסוליו.

– מדוע תסגור את דלת־הכניסה אחריך? – שאלוהו בפליאה דרי־הבית, היוצאים אליו כל אחד עם מתת ידו, מיל או שני מילים, ומי עד חצי גרוש יגיע.

– תבוא הברכה עליכם… – יענה בקול צרוד, ופניו המעוכים והמגולחים תמיד יצטחקו בהבעה חסרת־דעה – סוגר אני את הדלת אחרי, למען תיטיב הנגינה להישמע בחלל הבית ח–ח–ח–

ואף־על־פי־כן, חרף צחוקו חסר־הטעם והפגם הנראה שבשכלו, – סלחו לו. דיירות קנטרניות ביותר לא הקפידו, כדרכן, בשעות הבוקר, אלא האירו לו פנים. האחת על חברתה השפיעה. ראתה דיירת מלמעלה, כי זו שלמטה נותנת למנגן את נדבתה, – החליטה לתת גם היא. וכן היה הדבר למסורת העוברת מדיירת לדיירת – ולמנגן בחליל קמה מעין חזקה על בית, אף שהתחלפו שכניו.

מיד להישמע צלילו הראשון של החליל, יצא דייר שלמטה, ובידו שני המילים הקבועים. מושיטם למנגן שלנו וקורץ לו בעליצות, לאמור: הבה מנגינותיך… בו ברגע היתה נפתחת הדלת לעומתו ועוזרת או מבני הבית מושיטים גם הם מטבע. היה מתמלא לבו של המנגן חדווה כמוסה, פניו השזופים והמאדמים התפשטו בצחוק צרוד וכשהמטבעות משתלשלות לכיס בגדו, היה מתחיל ממצמץ בעיניו הקטנות ומסלסל בחליל.

ואלס ישן… קטע משיר־לכת ופזמון – ומה החידוש שהיה מחדש בכל פעם? – – הסלסול המתחדש. סלסולי־מעלה וסלסולי־מטה, הרעידות הנקבוביות של החליל – בהן היה מגלה את כוחו, מדי עלותו במדרגות הבית מקומתו התחתית עד לעילית. מי שאיחר במתת־ידו, מניח היה בנרתיק העזוב למטה והוא, המנגן עצמו, מחלל אותה שעה בקומה שניה או שלישית או קולו נשמע משם, בהחליפו דברים עם דיירים… שם פלונית מקנטרת אותו ושניה קובלת שהפריע לה לישון, שלישית חוקרת מדוע נעדר מזה שבוע? – והוא גומל לכל אחת בחיוכו ואינו מקפיד – מתרחק פסיעה או פסיעתיים מאצל הדלת שהוגפה, מנפח לחייו ומחלל – –

כן נקפו ימים והוא חוזר ובא מדי שבוע בשבוע, כשמעיל־הבד פתוח לרווחה ביום־קיץ או מעיל־הארג הכחול דהוי ומרוכס בחורף – מעשה אדם ממודן, שעסקיו אינם פורחים, אך מקיימים אותו קיום־כבוד… והרי היו הרבה מחזרים על הפתחים האלה, כדרך הקבצנים הנודדים, אך אף אחד מהם לא יכול להחשב במעלה אחת עם המנגן. פושטי־יד פשוטים היו, שנמאסים מיד בעיניהם הדולפות, בחוצפתם הטורדנית, במבטם הבכייני או בקללתם החצופה. הללו תבעו בפה, ולו בתחנונים. הללו רגזו וצלצלו במפגיע, דפקו בנוגשנות, העירו ועוררו – כאשה כגבר. לא כן המנגן. הוא לא תבע ולא צלצל ולא קרא בקול – אם פתחו ונתנו לו את מתת־היד – ניחא, אך אם דלת נשארה סגורה, לא מיחה ולא קבל. מן הסתם סיבה לדבר: נסע דייר או הלך או שמא יחסר את הפרוטה בשעה זו – אין דבר, ישיב בפעם האחרת.

מטעם זה היו משבחים אותו הדיירים ומעוררים את העקשנים בקבצנים ללמוד ממנו לקח. – ראו – היו אומרים – מה בינו לביניכם! – הרי גם הוא עשיר איננו וגם לו יש ומסרבים ומשיבים את פניו ריקם ואעפ"י כן עדיין לא שמענו נזיפה מפיו או קללה חס־ושלום או דבר גסות, שלא כמוכם, הקבצנים – – והקבצנים כועסים מאוד על בן־אומנותם זה הבא לשמש להם דוגמה ועומד להפוך את כל קערת הקבצנות על פיה. מה להם נימוסו ואומנותו, נגינתו וחלילו – אם מלמד הוא לבריות דרכים, אשר לא ידעום הקבצנים. בדרכים אלו עוד מעט וכלו נותני־מתת וכל אחד יראה את עצמו פטור אף בימים כסדרם מלקיים את מעמד הקבצנים! –

כן כעסו הקבצנים על המחלל בן־אומנותם והיו נכונים לקרעו כדג, אילו נזדמן עמהם. אלא זו צרה, שבעוד הם קובעים להם שני ימים, שני וחמישי, לביקורי צדקה – המנגן נהג סדר משלו. ובעוד הללו שתים על הבתים בערבי חג ומועדים, הוא בא לו דרך טיול בכל יום שיבחר. אין עליו מרות עניא ואינו מקבל עליו דינה של עניותא. מעולם לא בא במדרכה אחת עם שאר אנשי־מקצוע. בעוד הללו – העטופים, המכורבלים, הזקנים והמוממים, הלקויים והפגומים, – באים בסך, – נעדר המנגן בחליל. וביום שהם נעדרים בו – הנשים והגברים, מזרחיות ומערביות, צדקניות ומרשיעות־לכת, – הוא מופיע והחליל בידו.

– איפה היית? – נפתחות הדלתות בפניו, והדיירות שואלות.

– ח–ח– צוחקים פניו המאודמים את צחוקם חסר־השכל – חליתי.

– ומה מחלה היתה זו? – יוסיפו לשאול הדיירות בדאגה.

– אט… לא כלום… לו–לו–לו – והחילול בחליל מתחיל מיד ומעורר את ישני־הבית.

כן התקרב ובא גם בוקר זה שבו החלו האזעקות, וחשבונו ערוך מראש. אמנם, בשעת בוקר זו ניצב לעומתו על הקרפיף שלא כרגיל, נגר־רחוב, ורטן לתוך סבך זקנו דבר־קובלנה, אך המנגן לא שם אל לב. אף בו בעצמו אירע מקרה ביש מאז הבוקר, אך השתדל להסיח דעתו ממנו. פשוט – באותו בוקר בשעה מוקדמת לא יכול למצוא את נעלו ואת מטלית רגלו, אף שידע, כי מונחים הם במקומם ליד משכבו. וכל־כך למה? – כי חשיכה היתה עוד – חשיכה ואפילה תחולנה על ראשו של אותו רשע ועל ראשיהם של כל שונאי ישראל… – כן סח לעצמו בפעם העשר ולבו בל־עמו. עתה כיוון שראה את עצמו על מדרגה אחת עם הנגר, דאב לבו משנה והחליט כי יום רע לו היום הזה. מי יודע מה עוד עתיד להתרחש עליו? – – אף־על־פי־כן בא בדברים עם הנגר כדרך רמז ושאל:

– מה יום מיומיים, ילמדני מר, כי הגיע הנה?

– הלא תשמע… הלא דבר הוא! – רטן גם הנגר, כשהוא מושך בעצבנות את ארגז הכלים ברצועת כתפו.

– ומהו הדבר? – שאל המנגן חרש, אף שלא אהב להתערב עם הבריות.

– הדבר… – התלונן הנגר בקצף – מזמינים לבוא ליום ודוחים אותך למחרת!

– למחרת? – נתעורר רגש השתתפות במנגן ולבו בישר רעות.

– כן… למחרת… עתה הם ישנים בעלי־הבית, כי אזעקה היתה בלילה ולא ישנו. וכן שני… וכן שלישי… ישנים הכל… ואני אנה אלך עכשיו?! – כן עמד וכיתף את ארגזו, הביט ממרום המדרגות על פני העיר, כשעיניו סבוכות בתוך זקנו כאותה תנשמת המוכה בסנוורים לאור היום.

– עתה הם ישנים… – הגיב גם המנגן רפות ושב ונזכר בכל אותו מעשה־הלילה שאירע לו, בנעל ובמטלית שלא מצא אותם בחשיכה – ישנים –ח–ח– תפול שינה על ראשו של אותו רשע ועל ראשיהם של כל שונאי ישראל, לבל יוסיפו עוד להתעורר!

– נגר! נגר! – – כסאות! – – שולחנות! – – בקע כבר קולו של נגר־הרחוב, אשר כיתף את ארגז כליו והוא קורא בקול ניחר, פוסע ומתרחק בפסיעותיו הנואשות.

– ח–ח – צחק משום־מה המנגן את צחוקו חסר־הדעת, כעכע בגרונו ועל אף הכל עלה במדרגות הבית…

לסמוך על הנגר בכול עדיין לא הסכים. אמנם, לנגר סירבו, כי על כן רק בעל־מלאכה הוא וכליו גסים. פטיש, מסור ומסמרים – מי ישגיח בכמו אלו? – לא כן הוא וחלילו! חליל – כלי־זמר הוא. מוסיקה צפונה בו. אמנות מכובדה על הבריות. אף אם ישנים בני־אדם, עדיין יאהבו לשמוע נגינה בעד שנתם. אף אם מרוטים הם לעייפה – עדיין עשוי חליל זה, בחיר כלי־הנגינה, לעודדם! – והוא המשיך לעלות במדרגות מאושש בהרהוריו, נכנס בדלת־הכניסה וסוגרה אחריו, פתח את נרתיקו והוציא את חלילו – לו–לו–לו– החל מסלסל את סלסוסיו כפותח פתיחה לקראת מה שיבוא.

– שש… ישנים… – נפתחה דלת לקראתו ואשה עוזרת עשתה תנועת־יד, בהושיטה את המטבע הקבוע.

– ישנים?… – הפסיק כאחד שאינו מאמין למשמע אזניו.

– כן… ישנים. בעל־הבית הזקן נרדם עתה אחרי האזעקה שהיתה בלילה וחס להעירו. – רמזה לו העוזרת על פנים הבית.

– האזעקה שהיתה בלילה!… – ח–ח – השתפך עתה צחוקו הצרוד וחסר־הטעם של המנגן בחלל־הבית – אזעקה תחול על ראשו של אותו רשע ועל ראשיהם של כל שונאינו – מה עוד רוצה הוא מאתנו?! – הרי גם אני את הנעל לא מצאתי ואת מטלית רגלי, אף שידעתי את מקומם – תהיה קבורתו מקומו – – –

נבוך המנגן בחליל – הינגן או יחדל? – אמנם המטבע היה כבר בידו, אך לא בו העיקר. הרי גם החליל עלוב הפעם. שמא ינסה לעלות מעלה ושם אינם ישנים? או שמא ינגן על אף הכל בחשאי? – – ככה… סתם סלסולים רכים… הא? – – הנה יצא דייר שני ועמד בפתח – הבה וישאל אותו – הינגן או לאו? – – ח–ח – ישנים… הפלא ופלא… וענין זה של הנעל והמטלית… – הכל בעטיו ובאשמתו של אותו רשע, ימח שמו וזכרו… – נו?

– שלום, ר' מנגן… – פותח עמו דייר שני מסף הפתח – מה יום מיומיים, ומדוע נדמו הצלילים? 

– שש… הידעתי… כן אדע מראשו של אותו רשע ומראשיהם של כל שונאי ישראל! – אומרים: יש–נים, והס… כן אמרו לי… – סח המנגן בחפץ לב והתעודד, שמא ימצא לבסוף עצה בכאן.

– ובכן שבתה המוזה – ח–ח– צחק הדייר בקרירות גמורה – נו… מילא… מה לעשות… בימים של מלחמה אנו חיים… ישובו החיים לתיקונם ותשוב גם המוזה על מכונה. קח לפי שעה מטבע.

נשתלשלה, איפוא, גם מטבע זו לכיסו של המנגן והוא עדיין שת עצות מה לעשות – – קול פסיעותיו נשמע כעת מקומה שנייה או שלישית, כשהוא משרכן במדרגות ובא בחילופי־דברים עם דיירים ודיירות, שואל ומתייעץ: הינגן או יחדל? – – הישנים גם פה או אולי רק למטה? האם משגה הוא או מקרה ביש, אשר בשעה זו, שרגילים בה לקבל את נגינתו בסבר פנים יפות, נתהפך הסדר ובני־אדם עדיין סרוחים על משכבותיהם.

– הכל בעטיו של אותו רשע ומה רוצה הוא מאתנו?! – התמרמר לבסוף בקומה העליונה, משהגיע לדייר אחרון.

– שש… שש… ישנים כעת… – עונים גם פה גם שם ואינם משיבים על שאלתו אלא מושיטים מטבע.

בלאט־בלאט ירד המנגן בחזרה את המדרגות, סגר את חלילו בתיק, פתח את דלת־הכניסה ויצא לחוץ. שם שקט כרגיל בשעת־בוקר זו. איזו ציפור קטנה ישבה על כבל טליפון וצלצלה. צלצלה כצליל הפעמון הדק ואיש לא הפריעה, מאי־שם הגיעה קריאתו הצרודה והנמרצת של הנגר שפסע והכריז – שולחנות… כסאות… – אך הוא עצמו ניטל ממנו חשק להכריז או להתלונן או לקבול מרה. הוא החל יורד במדרגות למדרכה, כשכליו תחת בית־שחיו והיה ממלמל חרש לעצמו: משמע ישנים – ח–ח – בעטיו של אותו צורר… וגם הנעל והמטלית לא נמצאו באשמתו – ח–ח – מה לעשות? – הלוואי וידום על משכבו ולא יקום… הלוואי ישכב ולא יוסיף להתעורר ח–ח – מה? – שמא בבית זה אינם ישנים עוד… שמא בבית זה?… הבה וננסה…

והוא שב והוציא את חלילו מהנרתיק, כשוקל בדעתו, הינסה עוד הפעם או יחדל – – – 

ימים נרעשים ונפחדים באו רצופים. ימים, בהם אדם נהר לעיבור העיר ואיש ניגש ברעהו תאב לידיעות, ולילות בהם זרם האדם מיהר לגלוש עם חשיכה מהרחובות אשר נשמו. ימים – בהם נראו פנים חדשות לרוב, אך לא ניתנה הדעת עליהן כי מקרוב הגיעו; – נתערבו ותיקים בפליטים באותה תחושה סתומה של שואה קרובה – אם מים תבוא אם ממדבר… אפשר מרחפת היא מעל לראש ואפשר כבר מונחה על הצוואר… ימים בהם נחתמו שפתיים ולא הסיח איש את דאגתו מן השפה ולחוץ ולא גמל לאיש בדברי עידוד… ימים בהם דובר אך ב"חורבן בית" – ולא נודע איזה “בית” – ראשון… שני או שמא השלישי העומד לבוא… בימים הללו נראו גם פניהם לראשונה, כשמספרם הלך ורב – –

כזרים עוברי־אורח החלו להראות ברחוב, בלי שנודע על בואם וללא־קשר לכאורה ביניהם־לבין־עצמם. הילוכם בנחת ותנועתם באצילות נראו מהלכים, כשהמשמש לימינם ופעמים בני־לווייה אחריהם. אם נראה אחד מתון, ומעילו הארוך לגופו המעודן ומגבעתו הנמוכה־הרכה לראשו, והורו עליו באצבע: זה “רבי” של “חצר” נודעה־לשם, אשר שם גדול היה כבודה… ואם נראה שני מהלך עקב בצד אגודל דרך־טיול, ומשמשו טורח ומראה את הדרך לפניו ואמרו יודעי־דבר: משושלת גדולה הוא על רבואות החסידים אשר נמנו עליה – האדמו"ר הנודע!… אם נראתה תכונה מיוחדת בקרן־זווית של הרחוב ובעלי מגבעות עגולות־שחורות התהלכו בכה ולא נחו, התלחשו בכה כממתיקים־סוד ביניהם – ויצא הסוד: עומד לבוא אחד גדול, אשר חסידיו מייחלים לבואו – –

כן נעשתה הופעתם קבועה ברחוב, ולא רק ביחידים אלא בחבורות – רביים ובניהם של רביים, פליטי חרב, שמד, גולי השושלות האצילות. ולא רק זקנים וקשישים שדעתם מיושבת, אלא צעירים, אשר פאת־לחיים, צהובה או שחורה – עדיין נוצצת ורכה, מסתלסלת כמשי־הבחרות. מכנסיהם של אלה הגיעו עד למטה מגרביהם השחורים ומגבעותיהם מופשלות למעלה כדרך צעירים זריזים וממולחים לא רק בתורה ובמצוות, אלא גם בחיים של מעשה. הנה יהלכו בחבורה נחפזת, אך יש ויעמדו כמו על־פי פקודה – אינם משגיחים במתרחש סביב והם מתרכזים וסובבים את העומד באמצעם – בן־רבי וכוחו כרבי בעצמו, כביכול.

אף זאת: לא כפליטים וגולים היה מנהגם, אלא כבאים על המוכן ויש דואג למחסורם אף מזונותיהם מצויים לפניהם, ללא רעש ופומבי ציבורי. ירקן־תושב מטופל, שחיותו מן הירקות המעטים, נתפנה מעסקו להוציא בסל את מבחר פירותיו לבית הרבי שגלה; איש־מכולת שנטרד מבוקר ועד ערב, במיקח־וממכר קמעוני – נראה עומס מיצרכים לרבי – – אחד בסלו ואחד במטענו נחפזו למקום משכנו של רבי, מחסרים את נפשם ואין פוצה פה ומצפצף. כן נשתנה גם מנהגם של אלה: ירקן מהדר בסלסול פיאתו, חנווני וסוחר מוציאים מארונם קפוטת שיראין – והרי הם באים בחפזון לתפילה עם הרבי, מקפידים בימי שבת לבוא עם טפליהם והמה הרחוב מחבורות של יהודים, שאינם חסרים כביכול דבר, אלא קירבה לרבי. צבא מזנבות־השועלים נהר לקורת־רוחם של שלומים ואמוּנים בעיר.

נעשה הדבר למראה־קבע ובאשר נודע מקום משכנו של רבי, שם בנים מצוייצים בציצית משכימים לפתחו, מסתופפים בחצרו והרי הם מתגדלים בחבורות, כבניהם של חסידים לתורה… עין מי תבחין איפוא, אם נוסף על אלה אחד חדש, או הגיע אחד מפורסם מחברו? – מי בקי וידע אם יורש השושלת בכבודו ובעצמו הגיע או אולי יריבו?… וכן – האם עשו את מגוריהם ברחוב זה ארעי או שמא התכוונו לקבוע “חצרות” ולנהוג בהן “מלכות” כבעבר… ועדיין התכונה היתה בעיצומה – סדיגורה, בלז', ויז’ניץ וקארלין – אחד שנודע בכינויי החיבה של אבותיו ואחד שנתפרסם בגינונים משל עצמו, אחד – במנהגו ואחד “בנוסח חצרו” – הוסיפו להשתכן ברחוב כמו נעשה למקום פירסום.

מה פלא כי שוב לא השגיחו באחד, שנראה גם הוא עטוף ונוצץ בחלקת לבושו ועושה הילוכו במתינות כה וכה, ללא קשר עם חבריו שהקדימוהו? כיוון שנראה בחוץ וכפות ידיו הרכות אך קצותיהן הגיחו מבעד לשרוולי לבושו; כיוון שראוהו עם משמשו והוא אינו טורח לפנות בדרכו, ימין או שמאל, בלי עצתו של זה – היה ברי כי חלקו עם אלה, אשר נעשו בהם ניסים ויצאו חיים, לא שלטה בהם יד הרשעה הגדולה, מלהקים זכר ושריד לחצרו של רבי.

בקומה תחתונה שברחוב קבע איפוא גם הוא את מגוריו, עם שמראה הקומה חולוני היה והכניסה אליה ככניסה לאכסניה, ללא מחיצה חוצצת בין הפנים ובין החוץ. אף שניים או שלושה עצי פעמונית דלי־מראה שבצד המדרכה לא היה בהם, כדי להבדיל בין קודש לחול. אף זה עצמו לא נודע יחסו ברבים – אם מחצר גדולה בא או קטנה, אם היו מרובים חסידיו ומצויים מהם גם כאן – – ושעה שממשכנותיהם של קודמיו כבר בקעו רינות ועלו זמירות, ותפילה נתלוותה בגלי ניגונים – כאן שרר שקט ולא נראו אף בערבי שבת אלא קצות מגבעותיהם של אלה שבאו לתפילה, תנועות־גו דמומות וקולות שלא הצטרפו למקהלה.

כל עוד נאמרה התפילה, עמד הרבי ופניו אל הקיר כמו דבר אין לו עם העומדים סביב. יצאה התפילה המבדילה ביו קודש לחול ופנה הרבי בלי הרם עיניים אל מושב־הראש של השולחן העומד בתווך והעומדים עליו כמתחטאים על שום מספרם הדל. – הס… הס… – לחשו בניע־שפתיים, כאשמים בשקט מסביב ומייחלים שמא יתגלה כוחו של רבי – זה כוחה של חצר־מלכות.

אף בן־הרבי החמוד עמד הכן, כשלראשו הרך והמסולסל חבושה מגבעת ופניו נסוכים תום־ילדות וחן של מלכות גם יחד. החזיק את גביע היין בידו וניצב ליד אביו צופה לקראת מעשה ההבדלה – – וכיוון שעמד אביו נכחו עצום־עיניים וכף־ידו עושה בכוונה רבה כלפי נר־הבדלה קלוע ויצק יין על גבי הלהבה – נזדככו משנה פני הפעוט ונזדכך קולו… ראו העומדים בכך ונתמשכה תוחלת על פניהם היגעים… – ל–ל– מנסים הם מכוחם להעלות ניצוץ ולשמח את לב הרבי.

– ל–ל– מתגבר גם משמשו ובוחן בעיניו, אם יפיק את רצון הרבי – –

כן פותחים הם בשניים ובשלושה, פוצחים ומפסיקים… המשמש מתעלם מן השותקים – ל–ל– ממשיך הוא בתנועת־גו, משרבב גרון ונותן דעתו בסתר לתנועת רצון על פני הרבי.

– לא… לא… – חולף צל בלי־אומר על פניו של זה.

– הא… הא… ודאי ניגון זה שהיינו שרים – – מעמיד משמשו פנים שמחות.

– לא… לא… – אינו טורח הרבי להשיב לו ורק אצבעו הרכה תופפת על דף השולחן שלפניו.

– אהא! – מריע שמשו ועיניו נוגות – פשיטא – ל–ל–ל– זה הניגון שהיינו משמיעים עם “הבדלה” בחצר הרבי.

– לא… לא… – עדיין נעות שפתיו של נצר הרביים, שגלה ממקומו, אשר הרוגז אסור לו והעצב אסור גם הוא, ופניו הדמומות לא יגלו מאום לעיני חסידיו העומדים סביב. – הבה את הניגון שהיו שרים תמיד בחצר אבי הרבי

הרכין משמשו את ראשו לפנים, כדי להיטיב ולשמוע אל הלחש. הקשיב והניע בראשו לאות הסכמה, הוסיף להקשיב ומבוכה השתפכה על פניו: משמע, לניגון זה מתכוון הרבי? – לאו… – שמא ניגון זהו – לא כך… – משמע… איני זוכר ונשמט מזכרוני – – כן נעו שפתיו של המשמש והוא פושק ידיו כמבקש עזרה, מודה ומתוודה כי שכחה גורמת לתקלה גדולה – –

ואין מסביב אחד שיוכל לבוא לעזרתו במבוכתו. אפשר לא קהל חסידים באו־נאספו כאן – כי לא נתעורר ירקן עלוב, אשר פרנסתו על פירותיו המעטים, לשחר את פני הרבי… ולא נמצא איש־מכולת שיבוא נלהב במטענו לספק את צרכי הרבי… אף הסוחר הלובש קפוטה של משי והאברך המתהדר בפתיל על גבי לבושו, עדיין בוששו לבוא – מספר יהודים אנשי־מעשה עמדו נבוכים ומבחוץ ניבט רחוב שאין בינו ובין חדר הרבי ולא כלום…

ודאי שהיו גם כאן יהודים יודעי־סוד… אף הסיחו מפה לאוזן מעשי ניסים שנעשו ברבי… אוזן מי לא שמעה על כך? – מעשה ברבי, ינוקא עטוף־אדרת, אשר רוזנת מחסידי אומות־העולם באה לעזרתו בחרף־־נפש, הסיעתו אל מחוץ לשליטתם של שונאי ישראל י"ש – והדבר היה לפלא… ומעשה ברבי, אשר כיוון שנודע לחסידיו כי הגיע ארצה בשלום, אצו־באו לקראתו בזקניהם ונעריהם, התגודדו על אם־הדרך עד שצר המעבר למכונית שנשאה את כבוד הרבי – ונשאוה בכתפיהם – – ומעשים כיוצא בהם אשר העידו, כי עדיין גדולתן של שושלות בעינה עומדת, מכוחם של רביים לא נגרע מאום ופרנסיהם ומשמשיהם עומדים גם כאן הכן לפקודתם כי לא פסה אמונה מישראל – –

עם זאת הועם האור בחדר והמסתופפים בו נפטרים ממנו כנכלמים. השולחן לבש כבר חולין־יתר, כאשר קם הרבי מאצלו והושיט יד רכה לעומדים עליו. פני הנער התמים דמו כעת לפני בן־מלך שנתרושש פתע ועינו הנוצצת־הנבונה תלוייה בשלהבת הנר שלפניו, כשקוע בסוגיה: האם תעלה עוד השלהבת או אולי מוטב לכבותה? – או שמא מלכות נתמוטטה כאן ואחרוני הנאמנים יוצאים חרש לבל ירגישו ביציאתם – – בפעפוע כלשהו מהבהב הרבי הבהוב־חולין בסיגאריה שבפיו. בנו הבכור שוב אינו מתבושש להצית כלאחר־יד סיגריה שהוציא מקופסתו אשר בכיס בגדו – מעשה בן־תשחורת.

כבר פסע הרבי מתונות לעבר מגוריו הפנימיים ואין אחד מבחין בדממה שקמה. רק המשמש מעומד אחרון ליד השולחן שנתפנה, כאינו רואה ואינו שומע. הוא מוסיף להתנועע, כשראשו נטוי ואזנו כאפרכסת, הוא מאמץ את זכרונו ועינו מחננת… רגע יחייך ופניו נוהרות ומשנהו יעיב צל המבוכה עליהן, כשהוא מתריס כלפי עצמו וכלפי החדר המוצג ריק: – ודאי… ודאי… מה לעשות? – – דווקא אותו ניגון נשמט מזכרוני כלהכעיס – ניגונו של אבי הרבי! – – וגדול צערה של שכחה זו מצערה של מלכות שחלפה.

דייגת צעירה ישנה שינה כבדה על ספתה לקול השקט של יום גווע בביצה. אימים גדולים ומבעיתים ראתה בחלומה. זכר אמא – מכתב אבא – בשורות רעות מבני־בית רחוקים – התהפכה מצד אל צד ופקחה את עיניה – עיני ילדה יהודיה תמימות, שהיתה כבר לאשה ונאנחה: אהה, אילו המצע שלה ושל בן־זוגה היה לפחות רך יותר ולא קשה כל־כך… ותוך כך שוטטו העיניים הרדומות בקובלנה על המחיצות הדקות והנמוכות של מעונם – אכן, קשים חייהם – קשים… שידה קטנה, ספה, ואפלולית רבה – מתי יהיו חייהם הצעירים קלים יותר? –

וערב הוסיף לנטות על פני מחנה הדייגים. להקות ברווזי־הבית הגדולים והלבנים ממשקי המושבה נענו בקרא־קרוא ובגע־גוע לקריאתם של פעוטות או הידסו בתנודת־גו ובהעמדת־גפיים מגוחכת על פני רצועת הדשא לחופה של הימה, או חזרו מאוכזבים למים והפליגו הלוך והפלג בהם – – קרא־קרוא! – – גע–גוע! – – קראו פה אחד מאוכזבים והתריסו: – האמנם יכלאו אותם במלונתם, בעוד אחיהם השחורים – ברווזי-הבר שבימה – משוטטים בחבורות ואין מורא אדם עליהם? – – האמנם יעיזום הביתה, בעוד טבלן טובל ראשו במים ושמים מעוננים מבשרי־גשם אינם מטילים עליו את מוראם? – –

– קרא–קרוא… גע־גוע – ציפצפה גם הדייגת והרחיפה מצינה, תוך ישיבה על משכבה ממול לבן־זוגה – אך קשים החיים שלנו.

– אל תתאונני כהתאונן טירון בצאתו לילה אל “הג’רף”. – פסק לה בן־זוגה, הדייג, בלי כעס, אך במתינות שיש בה משום כובד־ראש.

– – ראתה הדייגת בעיני רוחה את ליל־הג’רף – והוא לילה קר ורטוב על הימה. רק הוא – הגבר – עם רעיו, ממבחר הבחורים שבמחנה, בולשים חרש בשתיים או בשלוש סירות לאורך החופים עד האיר היום… רואה היא את שריריו הכחושים, את גפיו הארוכים־הצנומים כמטילי־הברזל הדקים ומרגישה, כי אמנם יש לרכך את לבו לקראת בוא הלילה – ליל-ביצה צפוני וקר. לפיכך קמה ואמרה לו:

– ראה… גם מזרן אין לנו… מזרן רך לשכב עליו כבכל החדרים. לכן חלומות קשים מאוד חלמתי בשנתי. שוב על אבא… אמא… מי ידע את גורלם? – ואד חמים נפרש על שתי עיניה השחורות.

– יהיה מזרן… יהיה. עוד כעת מחר יהיה לנו מזרן. – התחמם לב הדייג לתלונה של הילדה שהיתה לו לאשה – עוד עם בוקר – בוקר־שבת מחר – נצא יחד בסירה לעשות לנו מזרן. זכרי דברי.

ובהישמע קול הפעמון, המזעיק את האוכלים לארוחת־הערב, נכנסה גם הדייגת מנוחמה בצד חברה הקיפח, שרזון שולח בעצמותיו. שוב לא רצתה למרר את רוחו, אף שהצינה נשבה בעד ריקועי־הפח המקומרים של צריף־האוכל הכללי של קבוצת הדייגים ונשאה עמה בשורות קשות מהימה – בשורת החורף המתקרב לבוא… קול שממה מהרי גולן המתנשאים מנגד… קול ילל מתוך חישת הגומא הדמומה, הניצבת בירכתי צפון של הימה. החרישה האשה-הנערה וטעמה בכה ובכה מארוחת הערב, בעוד חברה מניע את לסתותיו הכבירות ובולע מהלחם הצהוב לתיאבון. פת חמה ופת קרה אכל – אף פת שאך זה הוצאה מהתנור, כי תרופה בדוקה היתה, לדעתו, לקדם את הקדחת.

– הו, עד מה תרבה לזלול הערב. – נדהמה רעייתו, בהרחיף הרוח הקרה את עצמותיה והיא שבה לפקפק, אם לתת אמון בדברי דייג, בנוח עליו הרוח הטובה, או שמא אך מהשפה ולחוץ הבטיח את אשר הבטיח לה.

– יהיה מזרן… יהיה… – חזר בגודל־לב, מדי הוחם סביב חלל הצריף והעצמות המרוחפות מהקדחת נתחסנו משובע חם.

נמלכה הדייגת בפנים לבה, ומיהרה להצטייד בחשאי ליום המחרת ככל אשר אמר לה. בעוד שאר הדייגים והדייגות אוכלים, אספה ככרותיים לחם וכמה דגים חיים מהמחסן, שקים וסכינים, כלי־אוכל מעטים לקחתם לדרך, עת יצאו מחר ליום תמים לחפש להם מזרן – האם למזרח ישוטו בסירה או לצפון? – – האם למקום שם השקנאים הלבנים פורחים או שמא לשפך הימה? – – חזרו לצריף ונרדם הגבר העייף.

עם בוקר התעורר למשק המים בסירה. קפץ זריז וממולח וכולו מרץ ודרוך־אונים במים הקרים. את הכלים חפן ביד ובקפיצה זריזה קירב את הסירה ברגל ערומה עד לירך. נתן יד לחברתו, בעוד השמש אך זה החלה מפיזה בקרניה את הרי גלעד, צלעות גולן ואת ראי המים הגדול והעכור של הימה: – “שמה נשוט”! – הורה באצבע על חישת־הגומא הגדולה, שעמדה דמומה מעבר לימה.

והוא מושך את המשוט אליו בכפיפת־גו נמרצת וגמישה. ישבה גם הדייגת שפופה על החרטום והיתה חוזרת ומנחשת בפני עצמה את חלומותיה: שם במרחקים האיומים – – הארצות הבאלטיות הנכחדות… שם אבא… אמא… שם אחיה ואחיותיה מפוזרים ומפורדים – האם הגיעה הרעה אליהם? – – עפ"י הטבלנים הטובלים במים היתה מנחשת בעיניה, עפ"י ברווזי-הבר המעומדים כזקיפים גדולים ופתאום משתרבבים ומתנשאים למעלה ועפ"י שקנאי-צופה, שהיה שט שיוטי מלך בפתחה של הביצה.

– הו, לוא ידעת את הדאגה שבלבי. – פתחה חרש הדייגת.

– לוא רק תשבי כעת בשקט ולא תנועי. – חתר הגבר במשוטו על פני סבכי המים, ששפו בבטן הסירה, והרעים את גבותיו.

– אילו ידעת מה אימים יהלכו עלי בלילה! – שבה וקבלה בדומיה – לעיתים ידמה לי, כי בני־ביתי אבדו ולעתים אראה כמו שודדים ומרצחים אפפו את היקרים לי מכל צד ועבר.

– אל תדברי עוד, פן תעלה סירתנו על שרטון. – אימץ הגבר את כוחו, כיוון את נתיבות המים בעין מנוסה, היה נזהר מהסתבך בארכוביות־המים ובסבך “אלף־העלים”, מתאמץ ומחליק את בטן הסירה על פני קרקע הים המטוננת.

ולא דיברה עוד הדייגת את דבריה, כי הושלט גם בה פחד הביצה. בכל ביטבטה הביצה הטובענית, הנעוצה קנים ורפודה שרכים ואין בה מדרך־רגל של קרקע איתנה. אולי היתושים הנוראים קיננו במחבואיה וחששו לצאת כעת לאור היום… או חזיר־הבר רבץ בסבך נסתר מאימת האדם המתקרב. חישת־הגומא ניצבה דמומה ורק בעקלקלות גילתה את המים לסירה. מיד נצטמצם הכל סביב בערוץ אחד והמים זרמו חרש באפיקו הצר של הירדן.

– כאן קומי ותפשי! – החזיקי! – חילק הדייג פקודות קצרות לזוגתו, בהטילו את המשוט כדי לחפון קני־גומא כמקום־קשירה של הסירה.

עגנו. פרשו על ראשם את המחצלת בהערך ממעל בשמים מלחמת־הכרעה בין ענני הגשם התלויים ובין הרוח הרודפת אחריהם. טיפות הגשם הקטנות הרעיפו אל המים הירוקים של האפיק הצר, כמבקשות לסכל את מחשבתם של זוג הדייגים. הדייג שהיה שפוף מתחת למחצלת הציע לדייגת לסעוד עמו מכל אשר הביאו, עד יעבור הזעם, ומנה חרש באזניה את שבחיה של ביצת־הגומא, שבסתרה חמדו להם מפלט: מרקבונה של זו נצטברו שכבות־כבול עבות מתחת… את גומא הביצה יכסחו בסכינים וישיטו באלומות למלאכת מחצלות… אך ממלילותיו של זה, מהירוקות כירק־חופה, יכינו מצע רך כמשי למשכבם של שניים – זה יתרונה של הביצה! – –  

– הנוכל לחיות עליה? – היססה בת־לווייתו הצעירה, בהרעיף הגשם עליהם והם עדיין מתקינים את הארוחה לשניים.

– זו מתנת־הביצה. – גילה הגבר את אזנה.

– הנוכל להתקיים עליה? – השפילה הילדה-האשה את עיניה, ודג צלוי בשמן התיז את רסיסיו העליזים סביב.

– אלו אוצרותיה שאיו להם שיעור. – פסק לה הדייג בגאווה.

– האם לא יהיו למעלה מכוחנו החיים הקשים האלה? – עוד הטרידה מחשבה את מוח האשה ומטעמי הארוחה ירדו כבר אל קרבם ולא נודע כי באו.

– נתחיל מיד במלאכתנו. – קפץ הדייג קפיצת נחשון, כי השמיים נתבהרו לשעה קצרה והגיעה עת לעבוד.

ככוסחים קטלניים היו מהלכים כעת שניהם – הדייג והדייגת – על ראשי קנה ונעצוצי־סוף ומפילים לאחוריהם ולצידיהם את המלילות המפוארות והירוקות של גומא הביצה. כסוככים קטנים היו נופלות הללו עד הצטברן לערימות. מיד ליקטה אותן האשה הצעירה והגבר חפן ודחס אותן – דרוך וחפון ככל אשר יכול תוך השקים.

– יש עוד לכסוח – היה מחליט בדרך אומדנה.

– אם נכסח כהנה וכהנה מי יודע אם יימלא מהן גם אז מזרן רפוד ורך? – עדייו פיקפקה בת־לווייתו בצחוק.

– ימלא… ימלא… אל פחד. – נהנה גם הדייג מהחיוך שהתגנב לתוך עיניה והיה מגלה במשנה־מרץ את חריצותו.

– חה-חה – צחקה לבסוף מלב עליז הדייגה הצעירה, שחששותיה נתפזרו כענן לפני הרוח והיתה מודה בעל־כרחה כי המלאכה צלחה.

– הו–הו–הו – הצטחק גם הדייג, כאילו היתה העבודה הזאת משחק לו לגבי המכמורת הכבדה – “הג’רף”.

ואמנם העריב היום ושקים מספר מלאי־מלילות היו תפוחים על קרקע הסירה ככרים רכים, אך הדרך חזרה היתה עוד ארוכה. שייט ביצה על אלומות-הסוף הנגררות עמו חלף מכבר וחתר במוט ארוך על פני הטין אל חוף בטוח. ענני הגשם העיבו עוד יותר את השמים במפרש של צל שחור. אף הימה מלמטה הקדירה את פניה ורוח חלפה עליה מצפון. יצאה הסירה מן האפיק ומיהרה בחזרה בין חבורות ברווזי־הבר המבשרים רעה. שבו והתנשאו אנפות-הכסף ופרצו בבהלה על פני המים – –

– האמנם תקום הסערה? – תלתה חרש הדייגת את עיניה השחורות בהר ממול ובמחנה מנגד ושאלה את חברה.

– שבי בתווך ושמרי על שיווי־המשקל של הסירה. – פקד עליה הדייג.

– האם לא תפגע בנו הסערה בדרך? – השפילה את עיניה.

– יצאנו את ביצת הגומא בשלום ועתה – קדימה! – שילח הגבר את זרועותיו.

שקע טבלן במים ועלה לצוף במרחק רב מחשש הסירה המתקרבת. החבורות של אווזי־הבר חגו חוגים ונשארו תמיד בטחווי־קשת מהסירה המפליגה. ואור המחנה הלך והתקרב. הצריפים הנמוכים גבהו. הבית הלבן של המפעל קרב לקראת הסירה בודד. הנה מזח־העץ היוצא לתוך המים ומשמש מקום עגינה.

– חפשי בחבל! – פקד הדייג קצרות.

השקים התפוחים מלילות היו נזרקים אחריה מבטן הסירה. חברים יצאו ועזרו לאסוף אותם. הורחקה הסירה לעגינה לתוך המיים העמוקים יותר מפחד הסערה בלילה. אך הדייגת עלתה על היבשה שקטה יותר משהיתה. היא חייכה חרש והביטה אחרי סידוריו האחרונים והזריזים של חברה־לדרך, כשהיא אומרת לעצמה: עתה יהיה לנו מזרן… מובטח לנו המצע הרך לאחר יום העבודה… מובטחים לנו אולי חיים קלים יותר כשיתבסס המחנה הזה וייקבע. הרי על הימה אנו חיים… ממנה מתקיימים… חובה שתגן עלינו מרעה.

הם יצאו מבתיהם לאסיפה, כי נקראו אליה, בדמי־הערב עת הממטרות סובבו עדיין בהמטרה על המספוא. בכה חיסל אכר את עבודת רפתו ובכה אכרה ליקטה תפוחים שנשרו מעץ; אף איש־כפר שנתאחר חזר עדיין בעגלתו הטעונה חציר כשנערו דוהר לפניו ומקדימו על אופניו – בדרך כלל, העבודה שבתה והלכה כי ירד ערב.

הברווזים הגרגרנים חדלו להקים שאון על לא־דבר, אף געגוע אחרון נדם כבר בלולם. תרנגולת לא נתפתתה עוד להטיל את ביצתה בחוץ, להיות לטרף לחולדה. הנה פרה כילתה לתת את חלבה וסוס־העבודה הועמד אל בלילו – שכר עמלו ביום. אכלו גם אנשי הכפר את פת הערב, קיצרו בה, והזדמנו ללכת בשניים או שלושה לאסיפה בשקוע דרכי הכפר בחשיכה שעטתה את המגרשים המוריקים, את עצי־הפרי המסויידים והגזומים, את שקי התבואה שנאגרו בחוץ ושאר חלקות הירק הגדולות והמבורכות במים. אכן, איתן מצבם של אנשי הכפר לעת הזאת, בשל המלחמה במידה כזאת, שהרגישו רווחה.

סעד גם ראובן את לבו בארוחת הערב תחת הגג המשופע של מרפסת ביתו, נגס בלסתותיו המשופות מהלחם, שלח מזלג אל צלחת הסלאט – אך לבו בל־עמו: האם ילך לאסיפה או יחדל – – מה יוגד וידובר שם, וכל הדיבורים לריק – – הציץ בחנה אשתו הבריינית אשר בלוריתה המעומדת הכסיפה והלכה, הביט על הנער הגדל שעסק בצינור־מלכודת, בו הצליח ללכוד חולדות… לא מצא לו גם בהם יועץ. חנה אשתו חבקה את מרפקיה, כשלקמטי פניה התגנבה כבר השינה והנער היה שקוע בשכלול נוסף של המלכודת הפועלת ביריה ולא השגיח בנעשה סביב. ראובן קם בתנועה נואשת והפטיר: נו, אלך גם אני לאסיפה – יצא ונצטרף אל ההולכים.

– שקי התבואה שלי עדיין מוטלים בחוץ מאין לי מקום פנוי להכניסם. – השמיע אחד תוך הליכה.

– התפוחים נושרים ואיני אוסף. מוטלים הם על הארץ מחוסר זמן. – קבל שני והסיח דאגתו.

– אלמלא הזמן וכוח־עבודה, היתה כעת רווחה בכפר. – הודה שלישי כבהיסח־הדעת בטוב הרב הגנוז בכפר.

שתקו – וגם הללו שהוסיפו להצטרף אל ההולכים לא היו זריזים לחדש את הדיבור, עם שרבים העניינים אשר העיקו מבית ומחוץ.

– מה השאלה – לא יכול עוד הראשון למשוחחים להבליג מלהתברך – איש הכפר אינו דואג כעת ללחם כמו העירוני. דאגת הלחם אינה עלינו.

– וכי בלחם הדאגה? – החרה חברו אחריו – אצלנו עדיין לא פסקו לאכול את הלחם הצהוב וגם עוגה עולה על השולחן.

– ודאי שלא כלחם הקיבר… – החזיק גם השלישי בשמינית של גדלות – אותו לחם, משרואה אני אותו בעיר, לבי מתמלא רחמים על האוכלים – ח

* * *

ובכך הגיעו עד לאולם האסיפות, שהיה פנוי עדיין והאיר בו אור קלוש. רק לפנים מאחורי שולחן רעוע נראו כבר מסובים אך הרוב עדיין נעו באקראי, מהלכים במעיליהם או עומדים בספיח לחייהם, תוהים ובוהים – מה יוגד להם הערב ועל מה ולמה נקראו לאסיפה? – –

אמנם לא נעלם מאנשי הכפר במה מדובר כעת בארץ, מה מעסיק את הציבור ובמה דנים בו – אך זו מדרכו של איש־הכפר שלא להיות מהיר בתפיסתו והאחד ימתין לשמוע מה בפיו של חברו או בפיהם של אלה שבאו מן החוץ – ישמע ואחר יחווה את דעתו…

ותוך צפייה זו בריקנותו של האולם חככו לשבת על הספסלים. עם שראו גם באורחים שבאו מן החוץ, עדיין הסתופפו בחבורותיהם והמשיכו להחליף מילים על דא והא מעניני היום והשעה – כלום מעטות המחשבות בלבו של איש־הכפר, אשר המלחמה סביב לו, אם גם רחוקה, ואשר מכפרו גוייסו כבר – ואין בית שלא נמצא בו לובש־מדים צעיר? – על אף כל אלה עמל היום מסיח את הדעת וברכה פורתא ששרתה אחרי שנים רבות של מחסור וסבל, משכינה בטחון בלב. היו דומים איפוא אנשי הכפר גם בשיחם־ושיגם כמחזיקים בידיהם כלים מלאים וחוששים, שמא יישפך מהם מחמת אי־זהירות החוצה – –

– היה כדאי לפתוח. – רמז פלוני אל חברו, בלי השמיע קול ומבט עינו לעבר האורחים שבאו.

– השעה כבר מאוחרת. – נאות שני בשפה רפה.

– והישיבה סתם גם היא אינה עניין. אם אסיפה היא – יפתחו ונשמע. – הצטרף לקודמים שלישי.

ועדיין לא דחקו את הקץ, כי הפכו והפכו בדברים בלבם תחילה: משמע, אם שוב בעניין חובה ידובר בזה – יגידו וכל אחד ישקול שקול היטב… אלא אם בציבור רוצים לפעול דבר – הרי גם אז אין טעם להצניע… כן היו מגלגלים בראשיהם ופה לאוזן לא ישמיע. ראה ראש הוועד כי אין פותח והיסה את הקהל, כינס אותם אליו בלשון קצרה ובקריאה:

– התכנסו הנה, חברים, כי הדבר חשוב.

נעו מעט וזעו, עד לשולחן-הראש נראו פני היושבים. הידיים כבדות מאפס־מעשה וזיק סיגאריה מאיר ליד הפה ומהשפם ולמטה. מיתמר העשן למעלה בהיותם מצטופפים תוך ישיבה דחוקה, כי גם אכרה הגיעה וישבה ונער ונערה מבני הכפר השתהו לשמוע מאחור מה ידובר. ידעו כעת אנשי הכפר כי נשיהם סקרניות לדעת מה בפיהם וגם הנוער אזנו נמשכת אל מוצא פיהם – ולפיכך כבשו את רוחם משנה – נמתין ויקדימו אחרים.

– עתה, חברים, הקשיבו, כי באה קריאה אלינו להתגייס. – שב ופתח היושב בראש, באין מדבר אחר, והשמיע את דבר החדשה אשר למענה נקראו להתאסף – ואין זה סוד, כי אורחינו מן החוץ יגידו לנו. ואם טרחו ובאו אות הוא כי הדבר חשוב – יגידו ונשמע.

ואמנם דיברו הללו שבאו מן החוץ, אף שאין הכפר דומה לעיר וניטל בו החשק לדבר… כי מה יאמרו ומה יגידו לאיש הכפר שהוא חוזה את הדברים מעצמו ומבשרו – – בצבאות הברזל של האויב דיברו איפוא, אשר שוב אינם רחוקים מגבולות הארץ ובגניראלים שלהם הנושאים את עיניהם לכיבוש מעבר למדבר… ולעת כזאת, בקרב העמים סביב – היש עוד לעורר על הסכנה מבית ומחוץ? – ענו אתם, אנשי הכפר, והשמיעו את דברכם כי עת צרה וסכנה היא – החרב מונחה על הצוואר – מכם המופת והדוגמה לעיר! – – ונשתררה שתיקה כבדה מבראשונה.

– איני מבין… בראשי! – זע לפתע ראובן ודיבורו פרץ ממלוא־הפה – האם משחק הוא לנו?!

– לא משחק… – זעו גם אנשי הכפר והחלו ממחים בהמולה כמו נתפשו בקלקלה.

– משמע כי מחכים אנו, שהאויב יבוא לשרוף את הבתים עלינו או אז נדע מה לעשות! – נעו עתה לסתותיו של ראובן בחמת־יתר – –

ככל שהיושבים היו מוכנים לכך זעו־נעו, כי חשו שכאן לא בדברים בלבד עוסקים. אין זאת כי דבר לאוט עם ראובן ומשום־מה דחקו בו והאיצו:

– אמור מעתה, כי מתנדב הנך וחסל. – קראו אליו אנשי הכפר, ככל שהדבר היה קשה לאמירה.

– משמע, ראובן, כי הדבר מוחלט עמך. – נתערבבו קולות בהמולה לאחר שהמוצא ניתן.

– ו… מוחלט. – הדגיש ראובן כמכה באצבע צרידה על שולחן שאינו-נראה – אם האויב בשער, מה תועיל ישיבתי או עבודתי בכפר! – ישיבתנו או עבודתנו! –

ברור – ואף־על־פי־כן נשבה צינה והרחיפה את עצמות היושבים העייפים. נזכרו משום־מה כי לפרה חם כעת ברפת היבשה, התרנגולת שאננה בתוך הלול באין פחד הטורף עליה, סוס־העבודה מנמנם על האבוס. והמשכב גם הוא מוצע בבית – לו לנמנם כעת מעט־קט לפני העור השחר ובטרם בוא יום־העבודה למחרת – – – ונמשכו ראשיהם כלפי מטה עייפים.

– אני אך זאת אומר: קרא שוב ראובן כאחד שאינו עשוי לשלוט עוד בשרירי פיו – אם יירקב מחר הירק אין רע בכך! אם הביצה לא תיאסף – לא יקיץ הקץ! רע מאלה – טבח שיעשה בנו האויב בלי רחמים!

גברה הצינה משנה והשמים האפלים כמו נזרקה בהם שלהבת – כאותן לשונות אש שפרצו מגרנות קטנות ומערימות שחת והתאבכו אל־על…

– ולפרתך מה תעשה, ראובן? – בגד אחד בזהירותו ולא נמנע לשאול בקול רפה.

– כלום זה תירוץ? – לעס ראובן את הדברים בזעם – תיהרס הרפת ואם אשוב אבנה חדשה.

תיהרס הרפת – – ייהרסו שאר ענפי החי – אך דבר קל הוא! ארבע־חמש הפרות שגדלו ברפת… מי יבנה אם ייהרס הכל? כלום בכסף ייבנה – בכשלון ובעמל אין־קץ נבנה הכל – – – כן נדו בראשיהם אנשי הכפר, התכרבלו משנה במעיליהם, הציצו בעינים עייפות אל עבר נשיהן – מה תגדנה? – והרי עמהן עצה ותושיה…

– אני? – שמע ראובן לפתע את קולה הברייני של חנה אשתו, כמצחקת במלוא שניה הלבנות, ורוגזו שכך – אנו מה אומרות? אם הגבר רוצה ללכת לא נחזיק בו, אך אל יטיל את כל העול עלינו. זו דעתנו.

גמרה והזדקפה בחיוך רחב על קמטי פניה, כשבלוריתה המעומדת הכסיפה לראשה, ואנשי הכפר הרימו ראש בהרגשת נצחון אל פני ראובן שהתחייך גם הוא עם הקהל: הנה – – עתה נאמרו דברים ברורים, כי לא תוכל האשה לבדה לשאת בעול… משמע שהאכר אסור למשק, זו חובתו – חובו. הכפר כולו לא יוכל לסבול כגון זה, היישוב בארץ לא יניח – הרי ראיה ניצחת.

– ובכן, ראובן? – זקפו בו עיניהם בשאלה, כמו הדבר נחרץ בכך לגביהם.

– ובכן… – שב להתגלגל קולו של ראובן על פני הכפר עד לשדות ולחורשות האפלים – אפשר אינני בקי גדול וגם חריף אינני, אך כאשר ההכרה אמרה לי לעלות ארצה – עליתי! – ושוב: לכפר הלכתי ולא לעיר! – עתה אומר לי השכל הישר: גיוס! – ואני – ואני משאיר את האשה במשק – תקיים מה שתוכל ואשר לא תוכל – יאבד! –

ונדם הקול ששמעו אותו בכל קצווי הכפר. עדיין רבים תמהו לשמוע: מה קול הזעקה? – – רבים שאלו אחר־כך: מי הוא שזעק? – – גם הנוער שאל פה ושם את החוזרים: מה הזעקה שנזעקתם, הקשישים? – וחנה אשת ראובן הרכינה את ראשה הבלורייני וחייכה במלוא טורי שיניה: ¹ מה לך כי נזעקת, ראובן? –

– לא זעקתי. – צחק עתה גם ראובן שרוחו שככה מכבר.

– מה לעשות… – לא הניחה חנה והיתה מסיחה עם חברותיה – משמע, האשה בבית כבר זקנה ועתה שיהיה ראובן חייל צעיר, יחשק בצעירה ממנה –ח–ח– ושחוקה הברייני עלה והשתפך מתוך גרונה ומבין טורי שיניה, כמו שבו לעמוד נגד עיניה ימי עלותם ארצה, והיא וראובן צעירים וחזקים, מורא לא היה עליהם. – –

– ואף־על־פי־כן על שום מה נזעקתם? – עדייו חקרו את השבים מפה־משם סקרני הכפר.

– ראובן הוא שזעק והתגייס. – סחו אנשי הכפר שחזרו לבתיהם ושב הכפר לנום, כשהוא עמוס עמלו הרב.