חלק ראשון

 

פרק ראשון    🔗

1    🔗

גא ואציל פסע הגמל על אדמת הטרשים של ירושלים. רגליו למודות חול המדבר דרכו על מוצקותו המתכתית של הכביש הסלול, וצווארו התמיר התנודד בקצב הילוכו. אלמלא השרב היוקד, ששדף כל שארית דלה של לחלוחית, אלמלא להטה של שמש צהריים צורבת, שסגר את תושבי העיר בבתי האבן הצוננים, היה הגמל והאנשים הנלווים אליו מעוררים סקרנות לפחות בקרב הילדים, שהרי הגמל הוא תופעה נדירה בירושלים בכל הימים, ועל אחת כמה וכמה בימים שאינם כתיקנם. ברם, יותר משהתמיה הגמל התמיהו האנשים. לפניו גימל ערבי עטוף עבּאיה צהובה – ראשו מגולה, שערותיו מבהיקות בשחורן לאורה של החמה ותלתליו דבוקים זה לזה – מִקְשת אבק וזיעה. מאחורי הגמל חימר בידוּאי יחף, ועל הדבּשת ישב באוכף גבר לבוש מכנסי חאקי קצרים וחולצה צבעונית וראשו חבוש כּפיה, ששרידי לובנה הראשיתי עדיין נצנצו בבתוליהם זעיר שם זעיר שם. נשתופף האיש באוכפו, ועם כל פסיעה של הגמל נתנענע גופו דרך גמישות רכה ומקוצבת כאחד.

ריקועי עופרת שרבית נפרשׂוּ על פני השמים וספגו את האויר אל קרבם. האילנות זקפו אמיריהם, נתמתחו ולא הנידו עלה. ברוש בודד ניקב בחודו את הריק הכבשוני. הגמל התנחל לאיטו. רוכבו התנדנד. מלויו שרכו את דרכם.

רחוב שומם מאדם ספק נשאר מאחוריהם ספק נתמשך הלאה. כמחצית בתיו עדיין עמדו בבנייתם; ערמות חצץ, סיד וחול הקיפו שלדי ברזל ופיגומי עץ. הכביש נסתיים. ירושלים נעצרה במדרונו של הר. טרשים חומים חיספסו עפרם. בקו האופק נסתמן כפר ערבי עטוי דוק חמסין אפרורי. הגמל נעצר. המגמל נפנה לאחור. הרוכב זקף ראשו והתיישר על מושבו. דומה, נפתע מן ההפסקה הפתאומית, שחלה בצעידתו המנומנמת של הגמל. תלה עיניים בוהות בחלל והמשיך לנענע גופו ימינה ושמאלה – נענועי אינרציה פלאסטית נסוכת שיכרון מִתְרַדֵם. הבידוּאי נשתפל על הקרקע והצית סיגריה. הרוכב התנער. נשתרבבה שפתו התחתונה למטה ופניו לבשו ארשת תינוק העומד לפרוץ בבכי.

האיש לא פרץ בבכי. אדרבה, צחוק משונה פרץ במפתיע מפיו ונתרסק בין הסלעים בשברירי הד רונן. בעודו צוחק הסיר את הכפיה מראשו והטילה באויר. נפרשׂה הכּפיה כמרבד קסמים אגדי וגדיליה התנפנפו במשב פתאומי של קדים שרבי. לאחר מכן נחה על ראשו של הערבי ועטפה את פניו. עד שהלה נאבק עמה צנח האיש מדבשת הגמל צניחה לאה שברפיון שרירים. והיה בצניחה זו משום סתירה לאותה זריקת כפיה – זריקה זריקה־ספורטיבית. היה בה משום סתירה לכל מהותו הנגלית של אותו אדם שפניו שזופות, שיניו צוחקות ועיניו אותן העיניים שהבהיקו זה עתה במרומי הדבשת.

משהגיעו כפות רגליו אל הקרקע התנודד כמי שמט ליפול. וודאי היה משתטח על הקרקע אלמלא הערבי שסיים בינתיים את מאבקו עם הכפיה וחש לעזרתו. הבידוּאי הוסיף לעשן ולא מש ממקומו.

שוב פרץ האיש בצחוק בלתי צפוי. תפס את ידו של הערבי, לחצה ונענעה שעה ארוכה. לאחר מכן פנה אחורה – פניה צבאית חדה ומהוקצעת – ופסע בשביל נפתל שהשתרג ושלח שלוחות אל מעלה ההר. קְצִיבוּת יתרה היתה מוטבעת בהילוכו ומשנתרחק נראה כאחד מאותם הצעצועים המיכניים, אשר ספק מהלכים ספק מנתרים במאמציהם האחרונים לפני שפג המתח בקפיץ המניע אותם.

הבידואי פלט מפיו את בדל הסיגריה, הוסיף רקיקה על הפליטה, קם ממקומו ונזדקף בעצלתיים. גרף עפר ברגלו היחפה וכיסה בו את האפר הרומץ, שכבר הספיק לבוא במגע עם כמה וכמה קוצים וחרולים. העלו הללו סילוני עשן דקיקים־תמימים־לוליניים, מוכנים ומזומנים להתלקח לקול צחוקו המכלה של השרב – צחוק יוקד, אילם, שטני, מכווה. הבידואי רקק בשניה וסינן מפיו מלה אחת ויחידה:

– מַג’נוּן.

הערבי המגמל מלמל מה שמלמל והתחיל עוטף את ראשו בכפיה עם שהוא משהה בכוונה את תהליך העטיפה דרך פרכוס והִתְנָאות. משסיים מלאכתו הורה על אחד הבתים שברחוב ואמר:

– מוֹאי.

– מוּש מִן הוֹן. מִן הוֹן – רטן הבידואי. אף הוא פשט ידו והורה באצבעו על הכפר הערבי המתכחל בערפלי האופק.

קבוצת נערים הופיעה ברחוב והתקדמה לעברים.

– יאהוּד – נצטווח בעל הכפיה.

לקול הצעקה שירבב הגמל את צוארו וזז ממקומו. שני הערבים פסעו מצדו הימני. עד מהרה התקדם בעל הכפיה ותפסו באפסר. הבידואי נפנה מפקידה לפקידה והטיל מבטי חשד לעבר קבוצת הנערים.

אוכפו של הגמל נטה לצד אחד כדי שיעור של כמה סנטימטרים, אך הדבר לא פגע בהילוכה האציל של ספינת המדבר על פני אדמת ירושלים הטרשית.

2    🔗

מיכאל אגרוב הלך בשביל שהתפתל במורד ההר. הד צעדת נעליו המסומרות נתרסס בהרים. עשבים צהובים איוושו בחריקת שידפון מיובשת. שיחים נמוכי קומה עמדו עדיין במרדם ושמרו ברטט על ירקותם האביבית על אפו ועל חמתו של הלהט היוקד.

כגוּליבר בין הגמדים צעד מיכאל בין השיחים. אפילו על רקע הריה העתיקים של סביבת ירושלים נראה כאיש מידות אף כי באמת לא היה גבה־קומה מעל לממוצע ואף לא רחב־גרם יתר על המידה. שייך היה לסוג אותם האנשים, שכל רואם סבור כי בעלי קומה הם וכבדי משקל יותר משהם בעלי קומה וכבדי משקל למעשה. אפשר שהפעם הוסיף נופך לגודלו אותו בדל צל שהתחיל מתמשך ממנו ונאבק עם ההר בחינת יקוב הצל את ההר, שכן עברה החמה את נקודת הגובה והיקום שלף – לפי שעה בצנעה ובמורך־לב – את הנשק היחיד שנותר לו להגנתו מפני מלכת השמים: את הצל. לפיכך פרש את צלליו, צללים העתידים לגדול, להתכהות, להתכחל, להיאפל ובסופו של דבר למלט את הבריאה מצפרני השמש ולהטבילה בלילה שחור וסמיך.

פסע מיכאל אגרוב בין ההר לבין השמש, ירושלים משמאלו וצללים מימינו. ישות אגדית חדרה אל תוך הנוף ואפפתו מבפנים. מיכאל היווה חלק מן הנוף – לבושו לבוש חאקי רגיל ושכיח, רגליו דקות, שעירות ומזדקרות מתוך המכנסיים – ואף־על־פי־כן דמה אותה שעה ספק לאודיסיאוס, החוזר אל פֶנלופה שׂבע נדודים ותלאות, ספק לפרומיתיאוס, המביא את אשו לאנושות. פנלופה לא חיכתה לו. האש חרכה מלמעלה. אש נצנצה גם בברק עיניו של מיכאל – אותה אש אדמומית הנדלקת בעיניו של אדם שנתנסה ביסורי גוף ונפש. שׂערותיו גדלו פרע. זקנו צימח איים איים וגבחות הפרידו ביניהם. השׂיבה שהלבינה ברקותיו ריכּכה קמעה את רושם הפראוּת וההזנחה.

בשמאלו של השביל הופיעו מספר מדרגות חצובות בסלע. מיכאל עלה בהם בריצה, אך לאחר שהגיע אל המדרגה השלישית צנח וקינח בשרווּל חולצתו את הזיעה שניגרה מפניו. תחילה בשרווּל הימני ואחר כך בשרווּל השמאלי. לבסוף הרכין ראשו וחיכך את מצחו בשוּלי החולצה שנשתרבּבוֹ מתוך המכנסיים.

– מיכאל! מיכאל! – נשמע לפתע קול מלמעלה – מי־כ־א־ל!

רק לאחר הקריאה השלישית היפנה אגרוב את ראשו.

במרחק־מה עמד בית אבנים קטן – חאן ערבי שנשתכח בהרי ירושלים. עדיין לא הגיע אליו גידולה הזחלני של העיר החדשה. סמוך לפתח הבית ניצב נער, בידו האחת האהיל על עיניו ובשניה נפנף למיכאל. חפץ עשוי מתכת היה נעוץ בין אצבעותיו.

– מיכאל.

התרומם אגרוב בכבדוּת ופסע לקראת הנער. משקרב אל הבית נתחוור לו כי הנער החזיק מפתח בידו – מפתח גדול ושחור, רחב־ראש, ארך־קנה ועב־חרטום. אגרוב העביר מבטו מן הפתח אל פניו של הנער. הלה הסמיק משום־מה, השחיל אצבעו בטבעת ראשו של המפתח והתחיל מסובבו באויר הלוך וסובב.

– מי אתה? – שאל אגרוב בזעף.

– אני אחיה של הדסה קמחי.

– איזו הדסה קמחי?

– זאת שגרה שם ברחוב… לא רחוק… הבית הרביעי מן הסוף.

– אין אני מכיר את הדסה קמחי.

– החברה של אהובה… אהובה… שלך.

אגרוב פרץ בצחוק מפתיע כמו אז על דבשת הגמל.

– אהובה… אשתי? – שאל.

הנער החריש.

– כיצד נודע לך כי אני נמצא כאן?

– ראיתי אותך, על גמל. עם שני ערבים. מן החלון ראיתי. עברת על־יד הבית שלנו.

– איך הגעת הנה לפני?

– טיפסתי על הסלעים. בדרך קצרה.

הנער התנשם כאילו הוסיף עדיין לטפס.

– והמפתח?

– שלך.

– שלי?

– כן. אהובה נתנה לי אותו. זאת אומרת… לא אהובה כי אם הדסה. אהובה נתנה להדסה… זאת אומרת שתיהן נתנו לי את המפתח. שלשום אהובה באה אל הדסה והן התלחשו… אני לא יודע על מה… אני חושב שאהובה נסעה לחיפה, אחר כך קראו לי ואמרו לי שהן נותנות לי את המפתח. ואם אני אראה אותך מסתובב פה שאתן לך…

הנער נאזר עוז.

– נכון שהיא נורא נחמדה… זאת אומרת… אהובה… א א א… אשתך – שאל לפתע.

אגרוב תפס בידו את המפתח.

הנער המשיך:

– אז כשראיתי שאתה בא רצתי לתת לך. בעצם, אחותי ראתה אותך עוד לפני והיא אמרה לי שאני… אמרה שאני… אוי! – נתמלטה צעקת כאב מפיו.

אגרוב משך בקוצר רוח את חרטום המפתח מאצבעותיו של הנער נסתבכו בטבעת הראש.

– כואב! עזוב אותי! אני אתן לך אותו. הלא בשביל זה רצתי אליך.

אגרוב הירפה מן החרטום. הנער חילץ את אצבעותיו ותחב את המפתח אל תוך הכף המושטת – כף גדולה, עגולה, קעורה, שאצבעותיה קצרצרות. ומפושקות לכל הכיווּנים פישוק רחב ובלתי טבעי.

מיכאל נעץ את המפתח בחור המנעול. הנער לא נרגע:

– מיכאל! תגיד לי, איך זה באת עם ערבים? מדוע הם לא הרגו אותך? כבר רצינו לרגום אותם באבנים. אני וכל החבורה שלי. הנה הם. אתה רואה? שם, למטה. אני המפקד שלהם. השארתי אותם למטה. השחורים שלך ברחו כמו כלום. רק בלילות הם גיבורים. רמי העיף אבן, אבל לא קלע. הם היו כבר רחוקים… יש לי רוגטקה.

…אגרוב נכנס אל תוך הבית וסגר את הדלת אחריו עוד לפני שהיה סיפק בידי הנער להידחף פנימה. שעה קלה הקשיב הנער לקול חריקת המפתח המסתובב בחור המנעול, ומשנדם הקול גלש על עכוזו במורד ההר הסלעי.

3    🔗

היא הלכה,

היא לא תשוב.

זה היה ברור.

לכאורה דבר לא נשתנה בחדרו של מיכאל אגרוב. אותו שולחן רבוע מכוסה שעוונית צבעונית. אותו כיסוי מיטה ששימש שׂמיכת צמר מרופטת ומכובסת לכמה וכמה דורות של יהודים, אשר נתעטפו בה בבתיהם – בתי העץ המושלגים אי־שם בעיירות אוקראינה. אותה רפרודוקציה כחולה מתמונתו של מארק שאגל, אשר באה או לא באה לסמל את הקשר, שבין השׂמיכה לבין העיירה. אותם הכיסאות הקלועים נטולי המסעד, שארבעה מהם הקיפו את השולחן ושניים עמדו בפינות החדר, ועליהם עציצי צברים פעוטים עגלגלים, שנשתלו לא מכבר. אותו ארון עשוי ארגזים – ארגז על גבי ארגז, ארגז בצד ארגז – משוח בצבע סגול ומוסווה בוילון ארגמן ישן המטולא בקפידה, בסבלנות ובמסירות, אותו נרתיק של כינור – שחור וכרסתני – המשתלשל ממסמר נעוץ באחד מדפנות הארון.

ואפילו מתוך הפרוזדור החשוך, ששימש מטבח, הבהיק כמימים ימימה הכיוֹר הלבן, ולידו שני פחים נצחיים– האחד מלא מים עד למחציתו והשני ריק ומצפה לגואלו.

למיכאל אגרוב ציפה הפח, שכן מאז ומתמיד נוהג היה מיכאל לאחוז בידית העץ המחברת שתים מדפנותיו, לצאת עמו החוצה, לעבור כברת דרך ולהשקיעו בבור, שנחצב ורוצף עוד בימי קדם אלא שבימים לא רחוקים ביותר שתה ממימיו ערבי אלמוני, אשר התגורר בחאן ועזבו מחמת אדמת הטרשים השדופה שהצמיחה לו קוץ ודרדר ומנעה ברכה מעמלו. לאחר מכן היה חוזר מיכאל לביתו, והמים עולים על גדות הפח, מתפכפכים ומטביעים כתמי רטיבות שחורה על פני כל הדרך, המובילה מן הבור אל הבית. אף־על־פי־כן היו עדיין משתיירים בפח מים עד כדי שני שלישים מנפחו כשמיכאל היה מגיע עם הפח לפתח ביתו. אותה שעה היתה אהובה תולה כביסה, וקלה מנסר בחלל:

– מיכאל! מתי נזכה לצינור?

מיכאל היה משיב באחד הפסוקים מתוך שיר השירים:

– לכשיפוח היום ונסו הצלים!

– צללים! צללים ולא צלים! כבר זמן שתדע עברית, איבן פטרוביץ – מיואשת היתה מרוּסיוּתוֹ שאין לה תקנה. והמלים “איבן פטרוביץ” מצלצלות בפיה הצברי כשמות רוסיים בסרט אמריקני. היה מיכאל פורץ בצחוק גלי ממושך ותוך כדי כך היה מפשיל ראשו לאחור ומרטיט את כל שרירי גופו בעוד הפח משתלשל מידו הימנית.

– תניח את הפח! חבל על המים! צוחק ורועד והמים נשפכים. משוגע, בחיי, משוגע!

היה מיכאל מעמיד בזהירות את הפח על הקרקע ומתקרב אל אהובה.

– אהובה!

היתה אהובה מגבירה את קצב תליית הכבסים, נרכנת ונוטלת סדין, מותחת אותו ומקפלתו בשניים, מטילתו בכוח על החבל, מיישרת את ההדורים שנתהווּ למעלה בזריזות ובקפידה, כמי שידיו אמונות במלאכה, באגודל, באצבע ובקמיצה, תוקעת אצבעותיה אל תוך שׂקית התלויה על חזה והמשתלשלת מן החוט הכרוך בצווארה, שולה מתוכה מהדקי כביסה ונותנת אותם בחבל לאורך הקפל שנתהווה בסדין, מהדקתם בקצב אחיד וברווחים שונים. היה מיכאל נהנה שעה קלה מן המהדקים, שצצו בזה אחר זה ונתייצבו בשורה חזיתית כחיילי שעשועים ולאחר מכן היה חוטף מידה חולצה סחוטה למחצה, שהמים עדיין מטפטפים משוליה מטילה אל תוך הגיגית – יש שהיה מחטיא את מטרתו והחולצה היתה נופלת על הקרקע – מחבק את כתפיה של אהובה ומוליכה הביתה.

– מטורף! תן לגמור! שוב אצטרך לעבוד כמו… עזוב! מיכאל! יקירי, אהובי, מחמדי!

היו מחאותיה של אהובה נבלעות בנשיקות ססגוניות ומשום כך ארכה הדרך ממקום החבל אל הבית. משהיו מגיעים אל מפתן חדרם היה גופה של אהובה צמוד לגופו וזרועותיה כרוכות סביב צוארו…

נשתנק גרונו של מיכאל אגרוב. נכנס אל הפרוזדור החשוך ששימש מטבח, כרע על ברכיו, טבל ראשו במי הפח המלא עד מחציתו והירווה את קרביו במים גמוע ושתה כסוס השותה ממי הנחל. לאחר ששבר את צמאונו נזדקף ונפנה לשוב לחדר. פגעה רגלו בפח ריק והזיזתו ממקומו. צליל פעמוני נשתפך בחלל. נתרעד מיכאל ועמד להחזיר את הפח למקומו, אך משום־מה נמלך בדעתו וחזר לחדרו.

משחזר ראה כי גם בחדר זז קמעה כל חפץ ממקומו. נדמה כי יד נעלמה ניסתה להניח את הדברים במקומם הנכון. אלא שתנועותיה נשתבשו והדבר לא עלה יפה.

השולחן הרבוע סטה ממרכז החדר סטיה קלה כמעט בלתי מורגשת. קצותיה של השעוונית נשתרבבו לצד אחד יתר על המידה. אף השׂמיכה, שמעולם לא הגיעה אל הרצפה, נתמשכו שוליה ונגעו נגיעה מרפרפת במלבני האבן. תמונתו של שאגל, שקווי מסגרתה הקבילו עד כה למיטה הקבלה גיאומטרית מדוקדקת, נתלכסנה קמעה. זויותיהם של ארבעת הכיסאות פגעו שלא כדרכן ברגלי השולחן. הצברים נצטמקו ונתעקמו בשיעור שאינו נראה אלא לעין בוחנת. הוילון ששימש תחליף לדלת הארון העשוי ארגזים, התנפנף קמעה משל נשבה הרוח בארון פנימה.

נרתיק שחור תלוי היה בדופן הארון.

כאחוז טירוף השֹתער מיכאל על אותו נרתיק. אצבעותיו לא צייתו לו ומתוך כך נאבק שעה ארוכה עם המכסה עד שהרימו. מן הנרתיק נפל כינור. הנרתיק ניטלטל על המסמר ולא ניתק ממנו. הירפה ממנו מיכאל, נרכן אל הכינור, תפסו, הגביהו למעלה והטילו בכוח על הרצפה. שוב חזר והרימו, שוב הניף אותו ושוב הטיחו באבנים המרובעות. הד עמום פשט בחדר – הד המלווה כל חבטה בכלי נבוב. המיתרים ייללו. צליל נחושת סמיך נעתק ממיתר הבּאס וריטט ארוכות. הרים מיכאל את רגלו, דרך בנעלו הכבדה על בטן הכינור וריטשה. ברגלו השניה רקע על השברים ועל הרסיסים. שנה ושילש. קול נפץ יתום חרק ונבלע בקירות האבן. רסיסי עץ ניתזו לכל העברים.

וכאחד הרסיסים הללו – אך גדול פי כמה וכמה מכל אחד מהם – ניתז גם מיכאל אגרוב אל השׂמיכה. בחולצתו, במכנסיו, בנעליו צנח על המיטה וכהרף עין שקע בתרדמה כבדה, צוללת, אבנית.

 

פרק שני    🔗

1    🔗

ימי הילדות נמחקו כליל מתודעתו של מיכאל אגרוב, ולהלן נלמד כי לא רק ימי הילדות אבדו לו בתהום הנשיה. אף־על־פי ־כן נשתמר בנפשו הד של חלום אחד, שלא אחת נחלם באותם הימים שנשתכחו. בחלומו זה ראה והנה ילדותו – או ביתר דיוק עצם היותו ילד – אינה אלא חלום. ומשיקיץ משנתו יווכח לדעת, כי אכן אדם מבוגר הוא.

וראה פלא: כך, ממש כך, אירע במציאות.

מיכאל אגרוב התעורר ממהלומה שספג בראשו. אכן, היתה זו מהלומה אם כי לא קשה ביותר. משנמצא כבר ער חזרה המהלומה ונשנתה, ושוב לא היתה קשה מדי. ער היה מיכאל, אך משום־מה נבצר ממנו לפקוח את עיניו. אפשר שלא יכול ואפשר שלא רצה, ואפשר שכל ענין פקיחת העיניים אינו אלא אחד מאותם הענינים, שמקומם בשטח ההפקר שבין הרצון לבין היכול. על־כל־פנים, העיניים לא נפקחו שעה ארוכה. ומשנפקחו סוף סוף, ראה מיכאל כי יושב הוא על ספסל. הוא יושב והספסל נע. כיון שהספסל נע הרי גם הוא, מיכאל, נע. נע הוא אף־על־פי שהוא יושב. לאמיתו של דבר, חש בתנועה זו עוד לפני שפקח את עיניו: תנועה זו היא שגרמה לכך שראשו הוטח בקיר וספג מהלומות קצובות וממושמעות, אך מהירות למדי. אף־על־פי־כן לאחר שפקח את עיניו חדרה בו ההכרה, כי נוסע הוא ברכבת, גבו נשען לקיר וראשו מתנדנד על צווארו. הגביה מיכאל את זרועותיו, התכופף קמעה והידק את ראשו בכפות ידיו. חש כאב ברקותיו. הסיר את כובע הפרוה שהכביד על גולגלתו והתחיל מרפרף באצבעותיו על פני שׂערו. נתמלא לבו תחושה מוזרה ומשונה ונסתבר לו, כי שערותיו אינם כתמול שלשום. כיון שכך חשקה נפשו לראות בראי את בבואת פניו. תחילה רצה למשמש בכיסיו ולבדוק שמא יש בהם ראי, אך משנוכח לדעת, כי לבוש הוא מעיל כבד הממולא מוכין וחגור אבנט רחב, נפלה עליו ספק עצלות ספק ליאות, ושוב נמנע מכל תנועה קלה שבקלה. ישב וסקר בעיון את כפות ידיו. עורקים כחולים, נפוחים קמעה בזאו את העור האדום כתעלות שנחפרו בחול מדבּרי־תחוח. אכן אדום היה העור, ארגמני ומחוספס. לאט, לאט, אך בהתמדה עיקשת מעשה תולעת הנוברת בעפר – התברגה במוחו הכרה מעומעמת: משהו אינו כשורה. במרוצת הזמן נתפזר העמעום וההכרה נתבהרה והלכה: סתירה כאן. סתירה בולטת בין כפות הידיים לבין מעיל החורף הממולא מוכין, הכובע העטור פרוה ומגפי הלבד הגבוהים. שהרי… שהרי… – מיכאל נתחייך מגודל ההנאה שגרמה לו תגליתו – כובע הפרוה על הראש, מעיל מוכין על הגוף ומגפי לבד על הרגליים פירושם כפפות על כפות הידיים, כפפות צמר או כפפות עור. תמוה הדבר היאך מתקיימות כפות אלו ללא כפפות. ואמנם, באין כפפות קפואות הן, ומכיון שהן קפואות נמצא חוש המישוש קהוי ואין לסמוך עליו. תחב מיכאל את כפות ידיו בכיסי מעילו ולא נתחממו. התחיל חוכך אותן ומשפשפן זו בזו עד שנתלהטו ובערו כאש. שוב הגביהן ושוב נגע בשערו. עדיין היתה התחושה זרה ומוזרה כשהיתה. נדמה לו כי לא בשיער הוא נוגע אלא בבד. שוב לא עצר כוח להתגבר על סקרנותו. הסיט ראשו אל שמשת החלון מתוך תקוה שהזגוגיות תחזרנה לעיניו את בבואת עצמו. חש כאב עמום בערפו. אף־על־פי־כן הצמיד ראשו אל השמשה ומשטח שלג אין־סופי נתגלה לעיניו. לובן כחלחל ניתק מגלגלי הרכבת והתמיד במנוסתו אל הנצח. בבואתו של מיכאל לא נשקפה. אף־על־פי־כן ולמרות הקור הצורב נעם לו מגעה של השמשה הצוננת. ישב כך שעה ארוכה. מצחו צמוד אל השמשה הצוננת ורוחו מתענגת מציורי הכפור שנתהווּ עליה בהבל פיו. אף כשנשמע קול נשיי קורא מאחוריו בנעימה לטפנית־רכה: “חבר, חבר!” – לא נע ולא זע.

לפתע חש במגען הרך של אצבעות ארוכות־ודקות ונכוה. ואף־ע־פי שנכוה נתמלאו כל נימי נפשו כמיהה עזה להשהות מגע זה כשם שהשהה זה עתה את הֶצְמֵד הכפוֹר שבשמשת החלון הקרה. אך האצבעות לא הסתפקו בכך. הן משכו אותו אחורה. כוחה של משיכה זו לא היה גדול ביותר ובמאמץ קל יכול היה מיכאל להשתחרר ממנה. אלא שדוקא מאמץ זה נבצר ממנו לעשות. לפיכך נכנע למשיכה וצנח על מושבו. אור צהבהב נזדלף ממנורה מעומעמת שהשתלשלה מתקרת התא. הרכבת נסעה. המנורה התנדנדה. נתבלבלו קרני האור הצהבהב ושוטטו בחלל התא ללא סדר ומשטר כרבבות מחטים הננעצים בעינים ודוקרים אותן ללא רחם. חיפשׂ מיכאל מפלט מברד הכדורים ועצם את עיניו. ראה מעגלים שחורים מתהווים וכלים, כלים ומתהווים כאותם העיגולים המתפשטים במים שהוטלה בהם אבן. שקל מיכאל בדעתו ולא ידע במה לבחור: במעגלים או במחטים. לבסוף הכריע לטובת המחטים. ושוב פקח את עיניו. כחלת כהה וישרת זוית השׂתרעה על פני תבל כולה ובמרכזה נפרשׂ סדין־שלג רבוע, לבן, שליו ורוגע. בתוך הצחור הבהיקה משבצת אור צהבהבת ומתוך המשבצת – כתמונה הנתונה במסגרת – הסביר לו פנים דיוקנה של אשה. מימיו לא ראה אשה זו.

בשקשוקם הקצוב של גלגלי הרכבת נשתלב צליל הדומה לבכי תינוק. פניה של האשה נתעוותו.

2    🔗

המושג רכבת היתה לו משמעות מיוחדת במינה בתקופת המהפכה ומלחמת האזרחים ברוסיה. מנהיגה של מפלגת הבולשביקים ולדימיר לנין הוגנב על־ידי הגרמנים אל תוך רוסיה הגועשת בקרון מיוחד שהוסתר באחת הרכבות. זמן־מה לאחר מכן, משפשטה מלחמת האזרחים על פני כל מרחביה של מדינת רוסיה, הקים ליב טרוצקי, לוחמה המזהיר של המהפכה, את הרכבת המשורינת שלו. רכבת זו שוטטה בלי הפוגה בכל החזיתות, אימצה את ידיהם של העומדים במערכה, הלהיבה את ההמונים המורדים בקריאות תגר לצאת לקרב האחרון נגד המשעבד הקאפיטליסטי האכזר. בכל מקום שהופיעה הרכבת נתעוררה רוחם של הלוחמים האדומים ונאומיו היוקדים של יוצרה ומקימה חוללו נפלאות.

בעוד מלחמת האזרחים נטושה בכל עוזה הממגר מסיביריה ועד גבולותיה של פולניה ומארכנגלסק שבירכתי צפון מושלגים ועד קרים לטופת השמש הדרומית, שרכה את דרכה בין ערים עשנות וחרבות לבין שדות עזובים הזרועים חללים, בין שקיעות אדומות ובין זריחות חווריינות, בין מחרבי שלגים מלבינים ובין קרחי נהרות קפואים רכבת צנועה נחבאת אל הכלים, לא ידועה ולא היסטורית. רכבת זו לא התיימרה למלא תפקיד בחייה של האנושות. אדרבה, הלכה ומיעטה את עצמה בפני הרכבות ההיסטוריות בפרט ובמפני יוצרי ההיסטוריה בכלל, כּלבנה שמיעטה עצמה בפני החמה: עיממה את אורותיה, הנמיכה תימורי עשנה, ואפילו קול חיכוך גלגליה בפסי המסילה, שבנוהג שבעולם קול צורם הוא ומרעיש עולמות בחירוקי מתכת, דומה כי נתקהה ברכבת זו בכוונה תחילה. הרכבת עצמה אף היא קטנה היתה מכל הרכבות, לפיכך הצניע לכת גם הקטר, לא התפרכס בנשיפות גאוה ולא צפר צפירות יוהרה כדרכו של קטר הגורר שורת קרונות ארוכה ופתלתלת המצייתת לו מרצונה הטוב והנגררת אחרי מנהיגה הדגול מתוך משמעת שאין עמה כניעה. קטר זה לא גרר אלא קרונות מעטים בלבד – אולי שבעה ואולי חמישה, שהרי מספר זה אף הוא לא תמיד היה קבוע. הקרונות נשרכו אחרי הקטר, אלא שדומה היה כי נתרופפו הקשרים שבין קרון לקרון וכל אחד מהם שואף לחיי עצמאות ומנוחה, אך מכיון שרתמוהו בעל כרחו, מתנהל הוא – מאין ברירה – לאיטו כחמור הנהוג באפסר. אין תימה, איפא, שרכבת עלובה זו לא הרבתה בחניות, ודוקא על פני תחנות מרובות אוכלוסין שבערים הגדולות היתה עוברת ביעף ובהסתר, כגנב בלילה, אלא אם כן עיכבוה מטעם הרשות. או ביתר דיוק מטעם אחת הרשויות הרבות שצצו ברוסיה בימים ההם. בשני קווים מקבילים פלחה מסילת הברזל שטחי כיבוש לעשרות מדינות בנות יום וממשלות בנות רגע, חבלי שלטון של קומיסארים אדומים ואזורי שׂררה של גנרלים לבנים, אטאמאנים מבני הקוֹזאקים וסתם שודדים ללא מעמד ותואר. משהיתה נחלצת הרכבת מפקידי הרשויות השונות והמשונות, משוטריהן ממפקחיהן, מבודקיהן ומבולשיהן היתה מיד אצה ונחפזת לדרכה דרומה־מערבה, מערבה־דרומה. וכל אימת שהיתה מתרחקת כברת דרך מתחנת הכרך או הקרת היה הקטר מתנשם כמי שנחלץ מצרה, מְאַפֵּק מרוצתו בתנועה קצובת־האטה ומרסן את גלישתם של הקרונות אל תוך הלילה.

וכיון שהלילה הוא לילה, ושדות־בר נטושים ומופקרים מכוסים שלג, שרויים בדממת עזובה נוגה ומשׂתרעים לכל העברים עד אין תכלה, יש שהרכבת נעצרת בדרכה ופולטת צלליות אדם כהות, שמראיהן כמראה הכתמים על פני השמש, אלא שהללו פזורים על פני גלגל מלוהט והללו על פני משטח לבן, הללו קשה להבחין בהם מחמת קרני אור הנוגהות עליהם והללו מחמת העלטה העוטפת אותן כל אימת שהן מתרוממות קמעה מעל פני השלג. וכדי להפיג עלטה זו ואף לחמם במקצת את האברים הקפואים מבעירות הצלליות מדורה השולחת לשונות אש ותימרות עשן כנגד רקיע נקוב כוכבים. ולאור המדורה – האנשים הנשים והטף שמסביבה – שוב אין הם נראים ככתמי שמש אלא כבריות עלובות המרטטות בקור והמשפשפות את עיניהן הדלוקות והטרוטות מחמת פגיעתו הרעה של עשן סמיך ומגרה. ומשדועך הרמץ האחרון חוזרות בריות אלו אל הקרונות והן צנופות צנפה ומכורבלות במלבושיהן ממולאי המוכין. מִתְעַזֵז הקטר ופולח את דממת החשכה הלילית בצפירה הראויה להתכבד והרכבת ממשיכה בדרכה דרומה־מערבה, מערבה־דרומה אל הגבול. שיחק להם המזל – לרכבת ולנוסעיה – ולא ירט הדרך לנגדם. אמנם לא היתה זו דרך סוגה בשושנים, אף־על־פי־כן התקדמה הרכבת וגברה על כל המכשולים והמהמורות. אדומים ולבנים, שליחי קומיסארים ועושי דברם של גנרלים, פקידי רשות ושוטרי שלטון עצרו ובדקו וחקרו ועיכבו, אך בסופו של דבר לא נגעו לרעה, כי מה חשיבות נודעת לרכבת נמושה כלפי המהפכה הגדולה ברוסיה רחבת הידיים. לא היתה זו רכבת היסטורית. לנין וטרוצקי לא נמנו עם נוסעיה. בני בלי שם היו הנוסעים אף־על־פי שכללו את מיכאל אגרוב ואת ליובה גפשטיין, שהרי שני שמות אלה ונושאיהם אין להם חשיבות אלא לגבי הסיפור המסופר בזה בלבד. ואילו לגבי ההיסטוריה ערכם כקליפת השום. ואפשר שיש בכך משום המעטת דמותה של קליפת השום, שכן קליפה בודדת של שום בודד חזקה עליה כי משתלבת היא כיאות באותו מחזור מופלא של צירופי כימיה אורגאנית, שתחילתו בנגיף סמוי מן העין וסופו מי ישורנו, ואילו מיכאל אגרוב וליובה גפשטיין כמעט שלא היו – לפחות באותה שעה – תא פעיל באורגאניזם חי המכונה בפינו בשם אנושות. על־כל־פנים הם עצמם לא הרגישו את קיומם כחלק בלתי נפרד מאותה חטיבה. ואם מבחינה פורמאלית עדיין היו עצם מעצמיה ובשר מבשרה של האנושות, דינם היה כדין אבר מדולדל. ואבר מדולדל אינו ענין להיסטוריה.

היסטוריה – פירושה עבר, ומיכאל אגרוב היה נטול עבר.

עברו של מיכאל אגרוב ניטל ממנו ולא חזר אליו עולמית פרט לכמה התבזקויות בודדות, שאף הן אמיתותן אינה נעלה מעל כל ספק. משול היה לאדם המהלך ימים רבים בדרך עד שנלאה מלכת ועמד. ומשעמד הציץ לאחוריו והנה קיר אטום ניצב מאחוריו, אטום ושחור, מתמשך מאופק עד אופק וראשו בשמים. נתחלחל האדם, השעין ראשו אל הקיר ועצם את עיניו. מכאן ואילך היה מהלך בעיניים עצומות. ועוד ארוכה הדרך לפניו…

עברו של מיכאל אגרוב היה סתום. בראש ובראשונה סתום היה לו לעצמו. יש מערבבים עברו של אדם בזכרונו. אף אנו רשאים לעשות כן, אלא שאם נכנה את מצבו של מיכאל בשם “מחלת השכחה” עדיין לא אמרנו ולא כלום. אפילו נצלול בחכמת הרפואה, לא נדלה ממנה אלא אבחנה מצלצלת, הנושאת שם רוֹמי רב־רושם, כגון אמנזיה וכיוצא בה. לא ברפואה, איפוא, התשועה. ראשית, משום שהשכחה לא היתה שכחה מוחלטת. מיכאל היטיב לזכור, למשל, את דבר קיומם של אישים גדולים בהיסטוריה, מאלכסנדר מוקדון ועד נאפוליון. כן זכר את הלשון הרוסית ואת דקדוקה, שהרי דיבר רוסית וזו שגורה היתה בפיו. בקיצור, מיכאל היה בעל זכרון רגיל לכל דבר פרט לעצמו, מכאן שאין להגדיר את מצבו הרוחני כשכחה. שנית, אין אנו להוטים אחרי אבחנות בעלות שמות רוֹמיים כיון שאין זה מעניננו לחפשׂ ולמצוא תרופה למיכאל. מתאווים אנו לתהות קמעה על קנקנו ותוּ לא. אך דא עקא: כיצד תוהים על קנקנו של אדם בלי שמחטטים בעברו? ועברו של מיכאל סוד כמוס הוא לא רק למיכאל אלא גם לנו. חוששני איפוא שאין לנו ברירה? נגלה את מיכאל כשם שהוא גילה את עצמו שעה שחש בראשו הקודח והתבונן בכפות ידיו הקפואות.

מכל האמור לעיל מסתבר, שלא טעינו ולא הטעינו את הקורא עם שכִּנינו את מיכאל בשם אבר מדולדל של האנושות. הגדרה זו הולמת אותו לפחות באותו פרק זמן שבו אנו עומדים. אולם, לגבי ליובה גפשטיין יש בה משום עוולה וסילוף כאחד, ובדין שנחזור בנו.

ליובה גפשטיין היתה ספוגת עבר, עבר מודע, גלוי ונראה לעין. קורטוב משל אותו עבר מצא את ביטויו בתינוקת שהיתה מוטלת בזרועותיה. אולם אף היא עצמה העבר נתגלם בדמותה וקרן מתוכה כשם שקרן מדמויות רבות באותה תקופה הרת עולם.

ליובה גפשטיין היתה אשה כבת עשרים וחמש. אשה היתה אף־על־פי שמסיבות שהזמן גרמן לבושה היתה בגדי מוכין של גבר. ולפני שבגרה והיתה לאשה היתה ילדה – בתו הבכירה של חנווני יהודי באחת מעיירות אוקראינה. נשבה הרוח בעיירה והביא העמה השׂכּלה וחופש דעות, כמיהה לסוציאליזם ואמונה בגאולת האדם, תרבות אירופית ומהפכנות רוסית, ואם תמצי לומר – מהפכנות אירופי ותרבות רובית, כל אותו בליל הריחות ומכלול הגירויים שבניחוחי קטורת סמים בחושים הממוזגים ממיטב מאווייה של אנושות מפרכסת והוזה. נשבה הרוח ונסכה שיכרון בנערה בעלת צמות שחורות. נטשה הנערה את בית אביה ונסעה ללמוד בעיר הפלך. פגע בה “אֶכְּסטֶרן” צנום, שבלוריתו תלתלים ועיניו לוהטות. מיד נתחוור לה, שזה האיש אשר לו ייחלה מיום שעמדה על דעתה.

שילבו השניים זרוע בזרוע וחיים בחיים ופתחו בצעדה נלהבת שיש עמה אמונה בעתיד ודבקות בחזון עד שניתכה עליהם חמתו של הצאר ניקולאי אלכסנדרוביץ והגלם לסיבּיר הרחוקה והקרה. אולם, גם בגלות לא שקטה רוחם ולא נתמעטה אמונתם. מצאו להם את פרנסתם במתן שיעורים ואת סיפוקם בהכשרת לבבות. ומשהגיע היום המקוּוה נתגייס איזיה גפשטיין שבלוריתו מתולתלת ועיניו לוהטות, לצבא האדום וליובה ילדה בת למזל ולברכה. בינתיים נשתבשו הדרכים – דרכיה של ליובה ודרכיה של המהפכה – וזה שנים לא שמעה על בעלה ולא כלום. לשוא הריצה אגרות, לשוא נצלה את קשריה, את עברה ואת ידידיה – עקבותיו של גפשטיין לא נודעו. עד אשר הגיעה לאזנה שמועה מפוקפקת, כי איזיה נמצא אי־שם במערב – ספק שבוי בידי פולנים, ספק פצוע בידי הלבנים. מיד פנתה אל מי שפנתה, התייצבה בפני מי שהתייצבה והצטיידה בניירות רבים. לאחר מכן קשרה שני צרורות, נטלה את התינוקת בזרועותיה וישבה ברכבת שמגמת פניה אל הגבול המערבי.

3    🔗

– כיצד קרה הדבר, חברה גפשטיין ששנינו ורק שנינו נמצאים בתא מיוחד?

– אתה רשאי לקרוא לי ליובה. אין אני רגילה להיקרא בשם משפחה. ליובה השחורה – קראוני כאן, ואולי כבר לא כאן, שהרי עברנו כברת ארץ. בסיבּיר קראוני ליובה השחורה בגלל עיני ושערותי השחורות, אף־על־פי שאינן שחורות מעיניהן ושערותיהן של המונגוליות. אגב, שמך מיכאל אגרוב. נעים מאד להכירך. אל תחזיק את הספל על הברכיים. המים מתקררים מהר בצינה זו. רצוי שכולנו נתחמם. עדיין נמצאים אנו מזרחית מאוּראל, והקור הוא קור. אשר לך, הרי זה ממש ענין של הכרח. בריאות. אל יזלזל אדם בבריאותו ואדם כמוך לא כל שכן. שתה. שתה. יש לך די כוח לקרב את הספל אל השפתיים ולגמוע… החום משתפך בעורקים ובעצמות… נפלא… חשוב לך החום, חשוב מכל תרופה… במיוחד כשאין תרופות… אין. לא לפצועים ולא לחולים. אמנם, הפצע כשלעצמו אינו רציני, לפחות אינו מסוכן לפי דבריהם של הרופאים, אבל ההלם עלול… דומני שכבר הודעתי לך כי שמך מיכאל אגרוב. מיכאל אגרוב.

– חברה ליובה… שאלתיך איך קרה הדבר שבתא זה נמצאים שנינו… רק אנו – אַת ואני.

– מה שמך?

– מיכאל אגרוב.

– ברראווֹ. בן כמה אתה?

– לא גילית לי עדיין.

– מהשאלת?

– שאלתי…

– זוכר אתה עוד את שאלתך?

– שאלתי, אם שומה עלי לייחס לסיבות מיוחדות במינן את עובדת היותנו בתא מיוחד… או שאין זה אלא מקרה. תמוה הדבר בעיני. כשישנת ניסיתי לצאת מן התא ולא עלה בידי לפתוח את הדלת. תחילה סבור הייתי כי מחמת חולשתי אין הדלת נפתחת אך עד מהרה נוכחתי לדעת, כי הסיבה היא שהרכבת מלאה עד אפס מקום. ואם אמנם מלאה הרכבת עד אפס מקום…

– הלואי והיה גם התא מלא עד אפס מקום. אני קפואה.

– אַת… אחות רחמניה?

– לא.

– אם כן, מדוע איש לא נכנס הנה? מדוע שנינו נמצאים כאן?

– ראשית כל טעות. לא שנינו כי אם שלושתנו. צרור אדמדם זה שאתה רואה על ידי אינו אלא בתי. הבובה הקטנה שלי. ישנה היא עכשיו. ובכן, שלושה אנחנו. אשר לרכבת, צדקת: מלאה הרכבת. מלאה עד אפס מקום. עליתי בלוית סגן ראש הצ’יקה, הוא הוליך אותי לכאן. אתה נראה לי כאדם משׂכּיל, חבר אגרוב. וודאי קראת את גוגול. אם כן, אולי זכור לך כיצד בחלק השני של “הנפשות המתות” משדל אחד הגיבורים (את שמו שכחתי, שמא אתה זוכר?) את חברו שיטעם ממאכל מסוים. איני יכול – צווח האורח – גדוש אני, מלא עד אפס מקום! המארח אינו נכנע. תרנגול ממולא זה – אומר הוא – דיני השובע אינם חלים עליו. כמוהו כראש העיר. באחד בשבת, למשל, מלאה הכנסיה עד אפס מקום. הצפיפות מחרידה. זה דורך על אצבעות רגליו של זה. והנה מופיע ראש העיר. מיד נוצר שביל מרווח, וראש העיר פוסע בו ברחבות עד הגיעו אל הדוכן. כיצד נוצר השביל? – אלהים יודע. כשעליתי ברכבת יחד עם סגן ראש הצ’יקא נוצר מעבר בשבילנו אפילו בקרונות המשא. דע לך כי רק שני קרונות נוסעים ברכבת זו. השאר קרונות משא ומרביתם של הנוסעים מצופפים בהם. מהפכה. כל מהפכה תובעת קרבנות. סלח לי, חבר אגרוב, האם השיחה אינה מייגעת אותך?

– לא.

– אמת?

– כן.

– גם אני מודה על האמת: כשאדם משוחח חם לו יותר. השתיקה מגבירה את הקפאון. כך נדמה לי… והדיבור כמוהו ככל תנועה – מחמם. על־כל־פנים ההבל היוצא מן הפה מעלה בזיכרון קומקום רותח. ונעים הדבר… אגב, הספל שלך שוב אינו פולט אדים. סימן הוא שהמים צוננים כבר. מי יודע מתי נוכל להשיג עוד מים חמים אמרתי לך…

– שתיתי את המים. הספל ריק.

– שתית? יפה. ובכן, המעבר שנוצר למען סגן ראש הצ’יקא ולמעני לא היה רחב ביותר. צר היה. אף־על־פי־כן עברנו בו כמי שעובר בין שתי חומות הבנויות מאנשים חיים. כן, חומות נתהווּ משמאלנו ומימיננו. רוצה אני להיות גלויית לב, ועמך רשאית אני להיות גלויית לב. אמנם, למעשה עדיין אין אני מכירה אותך, אך אתה הוא האדם היחיד בעולם שאני מכירה יותר משהוא עצמו מכיר את עצמו. זאת ראשית. ושנית, אתה הוא האדם היחיד בעולם שאני כלואה, סליחה, שאני נמצאת עמו בתא אחד זה כעשרה ימים ועדיין לא נזדמן לי לחטוף שיחה עמו. עד כה שרוי הייתה במצב של עילפון למחצה. אם לא עילפון, לפחות קהיון חושים. זו לי הפעם הראשונה מאז יצאתי לדרך שיש אוזן השומעת את דברי. תצחק לי וודאי, אם תוך כדי שטף בלתי פוסק של דיבור אומר לך, כי מטבעי שתקנית אני. הבדידות עשויה להפוך כל אדם לפטפטן. לפני שנים כלואה הייתי במאסר יחיד. נוהגת הייתי לשוחח עם עצמי שעות ארוכות עד שהיה בא הזקיף ומשתיקני. עד כה שוחחתי כאן עם הקטנה. שמה אוקטיברינה, לידיעתך. ועכשיו מגלגלת אני שיחה עמך, חבר אגרוב. שיחות מסוג זה ובמסיבות כאלה לעולם מצויה בהן מידה של גילוי לב. ואם החלטתי להיות גלויית לב, מחובתי לומר לך, שכל אותו ענין המעבר, שסיפרתי לך, אינו לפי רוחי. לא לשם כך עשינו מהפכה למען חלכאים ונדכאים, כדי שבבוא היום יפנו החלכאים והנדכאים דרך לאיש הצ’יקא. כשם שבימים ההם פינו דרך לז’נדרמים של הצאר. אבל כל זה יחלוף. למעשה עדיין לא התחלנו… עלינו להתגונן. מכל קצווי עולם עטים עלינו הדורסים הקאפיטליסטיים… ומלחמת אזרחים זו הנמשכת ונמשכת ונמשכת…

– גברת… סליחה, חברה ליובה, אותו מעבר שלא נשא חן לפניך הוליך במישרין אל התא הזה?

– כן, במישרין. סמוך לדלת התא עמד רופא. הוא וסגן ראש הצ’יקא נכנסו פנימה, ואני נשארתי בחוץ והמתנתי. משיצאו סיפרו לי שמפקד פצוע נמצא בתא. אמנם, הוא יצא כבר מכלל סכנה לחיים אך מצבו עדיין מעורר דאגה, אמרו לי כי יהא זה צירוף אידיאלי אם אני ובתי ניסע יחד עמו, כלומר, עמך, והבטיחו לי כי איש מהנוסעים לא ייכנס לתא זה. עד עתה קוימה הבטחתם, ויש לי יסוד להניח כי גם להבא תקוים. לא כל כך בזכותה של הצ’יקא, אלא בזכותם של הניירות שבכיסי. ניירות אלה…

– לאן אני מובל? אסור לך להעלים ממני! לאן אני מובל? אמרי לי, לאן?

– אל תצעק! אסור לך להתרגש. הירגע. הירגע נא, חבר אגרוב. איני מעלימה ממך ולא כלום. אני עצמי עדיין אין אני יודעת להיכן מסיעים אותך. משערת אני כי לבית חולים או לבית הבראה במערבה של רוסיה. אינני יודעת. לא אמרו לי. אמנם, ניירותיך שמורים בכיסי, אך עדיין לא עיינתי בהם. אני מוכנה להראותם לך ותוכל לעיין בהם בעצמך…

4    🔗

ליובה גפשטיין נשתתקה. פרמה קמעה על חזה את אפודת המוכין ותחבה יד בכיס הפנימי. עקב מיכאל במתיחות אחרי תנועותיה: כף ידה שקועה היתה בשטח שבין רוך המוכין לבין חום הגוף. כפי שהנראה עבדה לשלות את הניירות שהיו עשויים לשפוך אור על מחשכי חייו. זכר מיכאל את דבר המהפכה, ידע כי מלחמת אזרחים משתוללת ברוסיה, אך נעלם ממנו מה מקומו שלו בתוך כל אלה. רק זה עתה נודע לו כי מפקד הוא שנלחם בשורות הצבא האדום ונפצע. נעמה לו ידיעה זו. אוהד היה את המהפכה וחשש, שמא יתברר כי נלחם הוא לצד הלבנים. ככל שהעמיקה ידה של ליובה לחדור לכיס הפנימי של אפודתה, כן גברה מתיחותו של מיכאל. כל הפעולה לא נמשכה אלא דקות ספורות בלבד. אף־על־פי־כן נדמה לו למיכאל כי בכוונה תחילה משהה ליובה את כף ידה בפנימיות אפודתה כדי לעורר את סקרנותו, לגרותו. שוב לא היה לו ענין בניירות אלא בעצם תנועתה של היד, שוב לא השתוקק לפענח את חידת חייו, אלא ערג אל השטח הקוסם שבין המוכין לבין הגוף, בין הרוך לבין החום. מוכן היה לוותר על הניירות ובלבד שהיד תעמיק לשקוע.

פתאום חדל שרווּל המוכין לנוע. דומיה כבדה השׂתררה בתא. אפילו טרטורה של הרכבת נדם לפתע.

– מה קרה?

היא לא ענתה. נתנה עיניה בחלון וקירבה אצבעה אל פיה. פניה לבשו ארשת ריכוז וכובד ראש. אף מיכאל נמשך להציץ בחלון, אך התחבושת שיתקה את צווארו ומנעה בעדו להסב ראשו.

– מה הדממה שנשׂתררה לפתע?

השאלה לא נשאלה בקול רם. מיכאל הבין את רמזה של ליובה וידע כי שומה עליו לשתוק. אל עצמו היפנה את השאלה ובתוך עצמו מצא את התשובה: הדומיה נשתררה משום שהרכבת חדלה מטרטורה הקצוב, והטרטור הקצוב נפסק משום שהרכבת נעצרה.

הרכבת נעצרה, ליובה נשתתקה ונשתררה דומיה. אלא שעד מהרה נתברר, כי הדומיה לא היתה אלא דומיה יחסית. כל עוד נסעה הרכבת נבלעו קולות אנוש בחריקת הגלגלים ובנשיפות הקטר, משנעצרה בקעו קולות אדם מתוך הדומיה. קולות מלבר ומלגו. קולות מתוך הרכבת ומחוצה לה. וככל שגברו הקולות הרצינו ונדרכו פניה של ליובה בעוד כף ידה נתונה בכיס אפודתה.

הקולות עוררו את סקרנותו של מיכאל. בפעם הראשונה מאז פקח את עיניו נתאווה לדעת היכן הוא נמצא. קרני השמש שחדרו מבעד לרפפות התריס העידו על שעת בוקר. חש כמיהה עזה אל אור השמש. אור חם, מרנין־לב ומרחיב־דעת. אין לו אלא להרים את התריס ולהציף את התא בקרניים נוגהות. מיכאל נתמתח והזדקף.

– שכב, שכב, שכב! שכב ואל תזוז! – פקדה עליו ליובה בלחישה נמרצת. נכנע מיכאל והתפרקד על האצטבה.

אותה שעה נשתמעה בעיטת מגף חזקה והדלת נפתחה. נכנסו שלושה קוֹזאקים משׂוּפמים וחגורי חרבות. ואף־על־פי שרק שלושה היו נתמלא התא מפה לפה, משל גדוד שלם פרץ לתוכו.

ליובה קמה ממושבה.

– אני מניחה כי הוד מעלתם מעונינים לעיין במיסמכים הקובעים את זהותי ואת זהותו של בעלי הפצוע.

אחד הקוֹזאקים פסע פסיעה גסה לקראתה. היה בפסיעה זו מן האיום. בעין אחת עצומה למחצה עקב מיכאל אחרי המתרחש. רגע חכך בדעתו אם אין עליו לקפוץ ממקומו ולהתייצב בין ליובה לבין הקוֹזאק אף כי היטיב להבין כי במעמד זה אין טעם ואין תועלת בצעדי אבירות של אדם, שעדיין אינו יכול לעמוד איתן על רגליו. למזלו לא היה גם צורך בכך. הקוֹזאק השני שהיה כנראה ממונה על חבריו – אף אחד מהם לא נשא סימני דרגות על כתפיו או על שרווּליו – פשט ידו והדף את הברנש המאיים אחורה. מיד נתכווץ הלה, נתגמד וזז הצידה. ההודף שלח מבטו לעברה של ליובה ולא המישו ממנה שעה ארוכה. עיניה של ליובה – עיניים שחורות, דלוקות קמעה, החזירו מבט שליו: בוהק מתכתי נתברק באישוניה וקורטוב של גבריות נתלווה אל ארשת פניה דו־קרב המבטים ארך כמה שניות ואולי אף דקות. נדמה לו למיכאל כי עברו שעות עד שהקוֹזאק השיב:

– כדבריך, גברתי. אנו מעונינים בכך.

שוב תחבה ליובה ידה בכיס אפודתה, אלא שהפעם שיקעה את ידה השמאלית בכיסה הימני ואילו אז (מתי? אי־אז… לפני…) קודם לכן שיקעה את ידה הימנית בכיסה השמאלי. בזריזות בלתי־שכיחה שלתה חבילת ניירות מקופלים ומסרתם לידי הקוּזאק. הלה עיין בהם. קימט מצחו והרחיב נחיריו. משסיים הורה באצבעו על מיכאל. גביניו העבותים התרוממו קמעה דרך פליאה.

ליובה הנידה ראשה. ניד קל, כמעט בלתי נראה לעין. מיד קיפל הקוֹזאק את הניירות והחזירם לה בלי אומר ודברים, התמתח, הצמיד עקביו בטפיחה ופנה ללכת. שני חבריו יצאו בעקבותיו בלי להביט לאחור. הדלת נשארה פתוחה, אך לרגעים ספורים בלבד. אחד הקוֹזאקים חזר על עקביו והגיפה. בעינו העצומה למחצה הספיק מיכאל לקלוט את ארשת הטמטום שבפניו.

משנסגרה הדלת החזירה ליובה את הצרור לחיקה וישבה. מיכאל אף הוא נתיישב ופלט אנחה עמוקה. שוב קירבה ליובה את עצבעה אל פיה, לאמור: שתוק! שתק מיכאל ותוך כדי שתיקה סקר בעיון את פניה של ליובה. לואי הגבריות שנתברק לפני כמה רגעים חלף והיה כלא היה. כתמי סומק עגולים עלו בלחייה החיוורות. על ראשה חבוש היו כובע פרוה ואזניות נשתלשלו משני צדיו ונתקשרו מתחת לסנטר. גבינים שחורים, עיניים שחורות. אף ארוך – ארוך יתר על המידה במקצת. אפשר שלמעשה אין האף ארוך יתר על המידה, אלא שנראה הוא כך מחמת האזניות המשתפלות מן הצדעים ומסתירות מחציתה של כל לחי מלחייה. אולי בשל כך נראה הפרצוף כולו מוארך וצנום. רק השפתיים לא פגע בהן הלבוש. ברם, פגע בהן הכפור וגוֹן של כחול נתלווה לסומקן. אף־על־פי־כן ברור היה כי מטבען צרות השפתיים, ולאו דוקא בשל היותן באותו רגע צמודות והדוקות הדוק היטב.

אין אתה יכול לדון על מראה של אשה ברגע אשר כזה. אפשר שיפה היא ואפשר שמכוערת היא – הירהר מיכאל. “אני מניחה כי הוד מעלתם מעונינים לעיין במיסמכים הקובעים את זהותי ואת זהותו של בעלי הפצוע” – נצטלצלה לפתע באזניו שאלה שנפלטה מגרון ניחר וקפוא של אשה המתאמצת בכל כוחותיה לעדן את קולה. “בעלי הפצוע”…

הרכבת נתרעדה וזזה ממקומה. מיכאל וליובה נרתעו אחורה. מתוך הצרור האדום שהיה מונח על האצטבה סמוך לליובה, פרצה צווחת תינוק.

5    🔗

– בתך היא זאת?

– כן.

– ומי אביה?

– בעלי

– ומי הוא בעלך?

– לא אתה.

– אמרת: “ואת זהותו של בעלי הפצוע”.

– אל תתפלא. כלפי השודדים הלבנים שומה עלינו להופיע כבעל ואשה. שני סוגי מיסמכים לי. כשרים ומזויפים. לפי המיסמכים המזויפים אינך אלא קצין גבוה בשורות הצבא הלבן. ונמצא אתה בדרכך לחוץ לארץ לשם ריפוי ולשם ניהול משא ומתן סודי להצלת המולדת הרוסית. ואני אשתך.

– לפני שעה קלה אמרת כי עדיין לא עיינת במיסמכים.

– אוהו! זכרונך שופר להפליא. אפילו יתר על המידה. ראוי אתה להימנות שופט חוקר. אמנם כן, לא עיינתי במיסמכים. הנה… הנה… בובה, עוגה… עוגה מקמח לבן… קטנטונת… נומי, נומי, בובה… נומי, ילדתי…אבל יודעת אני מה כתוב בהם. כלומר, יודעת אני מה כתוב במיסמכים המזויפים, אך אין אני יודעת מה כתוב בכשרים… אני סומכת עליהם.

ארוכה הדרך,

לילה כה שחור,

לא תכשל הברך,

לא תמעד הרגל,

לא יצנח הדגל,

עד יפציע אור.

מה דעתך על שיר ערש כזה? בעלי הוא שחיברו. אמנם, הוא לא התכוון לשיר ערש, אך אני לימדתי שיר זה בבית הספר, שיננתיו לילדים, והם אהבוהו.

– את מי? את בעלך?

– לא, את השיר. גם את בעלי. הכל אהבוהו. והוא אהב אותי, הוא אוהב אותי. הוא מתייסר שם בלעדי. אם לא בפיו, הרי בלבו הוא שר:

לא יצנח הדגל,

עד יפציע אור.

הוא דגלי, ואני אורו. אם פצוע הוא, יראני ויחזור לאיתנו. אם ישן הוא, אותי רואה הוא בחלומו…

– ליובה, אל תעניני. הן ידוע לך כי עולמי נתון בידך. אין אני יכול להרהר אחרי דבריך. כל מה שתספרי לי עלי, על עצמי, תהא זו אמת, האמת, האמת היחידה… הריני כתינוקת זו הפועה בזרועותיך… קטן ממנה, עלוב ממנה… כאילו זה עתה יצאתי לאויר העולם, ובלבי תחושה אחת ויחידה, תחושת הרחם האפלה שהייתי שרוי בה. כתם שחור, שחור משחור…

– ארוכה הדרך, לילה כה שחור.

– ליובה, שמא אני הוא בעלך ואת מתנכרת לי?

– לא, מיכאל אגרוב, אינך בעלי. בעלי הוא ישראל גפשטיין. לוא היית בעלי לא הייתי נוסעת עכשיו ברכבת זו, בתא זה… לא הייתי נוסעת אליו, אל בעלי, עם בתו הקטנה שעדיין אינה מכירה אותו… שעדיין לא היה לה העונג להכירו… שעדיין לא זכתה למה שזכיתי אני… לחיות במחיצתו, לעבוד במחיצתו שנים… שנים. שנים ארוכות. יחדו היינו תמיד, חיינו יחד, חשבנו יחד, עבדנו, שאפנו, לחמנו יחד. גם במלחמה זו רציתי להילחם על ידו, סמוך לו, שכם אל שכם. קלעית מצוינת אני… באקדח ואולי גם ברובה. אבל הייתי הרה… אוקטיברינה צמחה בקרבי. כאילו אדמה הייתי ועץ שתלו בי. העץ גדֵל ומאמיר ומכה שרשים. מכביד הוא על האדמה, ושוב אין לאל ידה לנוע סביב השמש. זה הוא ההבדל, אגרוב. ההבדל בינו לבין האדמה. האדמה מקיפה את השמש עם כל יערות הטיגה שעליה, מקיפה בנאמנות, אינה מתרחקת ואינה נפרדת, ואני לא יכולתי. הוא הלך. והעץ העמיק שרשים. התענף ופרח… אוקטיברינה.

6    🔗

כאמור היתה הרכבת ממעטת לשהות בתחנות רשמיות ומרבה “בחניות שדה”. בחניות שדה אלו היו הנוסעים יוצאים החוצה ומבעירים מדורה.

ליובה נשאה את צרורה החי בזרועותיה ומיכאל פסע לצדה. היה זה טיולו הראשון ביודעין. בקורת רוח מרובה ציין בלבו כי אין ההליכה קשה עליו. נעם לו הכפור הצורב, נעמה חריקתו הרכה של השלג מתחת לסוליותיהן של נעלי הלבד. צעדיו ארוכים היו ודריכתו יציבה ואיתנה. ליובה פיגרה. היא, הבריאה, פיגרה, והוא, החולה, צעד בטוחות. ברגש גאווה של חולה החוזר לאיתנו ביקש ממנה שתמסור את התינוקת בידיו. ליובה סירבה, האֵט מיכאל את קצב צעידתו ומיד הרגיש כסוס דוהר שרוכבו מותח את המושכות ומרסנו. הורידה ליובה את צרורה על הקרקע והסירה את המעטה האדום. התינוקת דרכה על פני השלג. היתה כף ידה נתונה בידה של ליובה ורגליה פסעו ברפיון ובמורך לב, אולם צעוד צעדה. צעדה על פני השלג כשם שהוא צעד, כשם שליובה צעדה וכשם שצעדו עוד עשרות אנשים ונשים וטף שנשרכו מן הרכבת על פני השדה המושלג. אכן, צדקה ליובה: שלושה היו ולא שניים. מתוך הצרור האדום נפלט יצור חי. עוד יצור חי בעל מאוויים ותשוקות, שאיפות ואכזבות. אוקטיברינה. הושיט לה מיכאל את כף ידו, והילדה נאחזה בה. התינוקת שתקה. אפשר מחמת המאמץ שבהליכה ואפשר מחמת הפליאה הגדולה שבלבה על עצם תהליך ההליכה. עטופה היתה בגדים חמים ולא נראו מתוכם אלא חטמה ועיניה בלבד – אף־על־פי־כן ניכר בה כי ההליכה מהנה גם אותה.

יד לאבא יד לאמא

ונלך תמיד קדימה

באקראי נפלט החרוז מפיו של מיכאל, אך לאחר שנפלט התחיל מיכאל מהרהר בו. מנין לו חרוז זה? מימי ילדותו? אולי גם לו אשה ותינוק במקום פלוני אלמוני? ואין הוא יודע עליהם דבר וחצי דבר, ואין איש שמפיו יוכל להציל דבר. ליובה? הן כתוב דבר־מה בניירות השמורים בחיקה. “יד לאבא”… אבא – פליטת פה ותוּ לא. עלולה ליובה זו לחשוד בו כי נכסף הוא להיות בעלה, בעלה של ליובה ואביה של אוקטיברינה – ולא היא. אין זה אלא חשד שוא. אף שמץ של אמת אין בו ומן הראוי לומר לה דבר זה בגלוי. להסביר לה ולדרוש את הניירות מחיקה. לאמיתו של דבר לא הוא שחייב לה הסבר, אלא היא חייבת ל הסבר, שהרי היא היא שאמרה לאותו קוֹזאק “בעלי הפצוע”.

ליובה לא דרשה הסבר ולא עמדה לתת כל הסבר. היא שתקה. אולי באמת שתקנית היתה מטבע ברייתה כפי שהעידה על עצמה. אפילו את התינוקת לא ניסתה לעודד. גם לאחר שנמצא מקום מתאים לחנייה והכל ישבו במעגל מסביב למדורה, לא הוציאה ליובה הגה מפיה. אף אלה שישבו במחיצתם שתקו. במרחק־מה נשמעה המולת קולות, צעקות, דיבורים, לחשים, גניחות ואפילו צלילים הדומים לזמר, ואילו בדלת אמותיהם של ליובה ושל מיכאל שׂררה דומיה. אף אחד מבין היושבים בסמוך להם לא פצה את הפה. זה נגס לחם, זה קירב כפות ידיו אל שפתיו וניסה לחממן בהבל פיו, זה חיכך כף בכף – כולם החשו.

שלוש דמויות נפרדו מן המעגל והתקדמו לעברם. מרחוק היה ניכר כי שיחה ערה מתנהלת ביניהם. משנתקרבו אל מיכאל, ואל ליובה נשתתקו ולא חידשו את שיחתם אלא לאחר שעברו מהם והלאה. תינוק צווח בזרועותיה של אשה. נתנה האשה מבט אימה בליובה וסתמה בכף ידה את פי התינוק.

קצר היה טווח זכרונו של מיכאל, אף־על־פי־כן נתגבבו בו תמונות: הקוֹזאק המעיין בניירות, פרצופו המטומטם של הקוֹזאק השני שבא להגיף את דלת התא, סיפורה של ליובה על ראש העיר ועל התרנגול, על הפרוזדור שנתהווה ברכבת, המיסמכים, הניירות… הניירות שלו המונחים באותו שטח ההפקר שבין רוך המוכין לבין חום הגוף…

– הניירות שלי שייכים לי!

– מה אמרת?

מיכאל לא חזר על דבריו. הוא שאל:

– מעטה השתיקה העוטה את כל אשר סביבך כלום יש לו טעם?

– כן – השיבה ליובה קצרות.

– גם הסבר?

– כן.

– הוא מוצדק לדעתך?

– כל אדם נוהג לפי הרגשתו.

– הרגשתי היא, כי מחיצת זכוכית מפרידה ביני ובין העולם.

– מחיצת זכוכית?

– כן.

– והמחיצה – אני.

– כן, אַת המחיצה.

– הייבצר מגבר כמוך לנפץ מחיצת זכוכית?

בדרכם חזרה אל הרכבת נטל מיכאל את אוקטיברינה ונשאה בזרועותיו. ליובה לא התנגדה. אלא שעכשיו פסע מיכאל לאט ובכבדות. הרגשת העוצמה והרעננות שמילאה את נפשו בצאתו מן הרכבת חלפה כליל. עכשיו היה עייף. רגליו כשלו וידיו קפאו מהקור ומהמשא שבזרועותיו. ליובה לא פיגרה. אדרבה, הקדימה לילך לפניו והמרחק שביניהם לא נתקצר עד שובם אל תא הרכבת.

7    🔗

ליובה גפשטיין לא מצאה את בעלה. כל הנדידות והחיפושים והמאמצים והגישושים עלו בתוהו. לשוא התרוצצה בעשרות משרדים ובמאות מוסדות, לשוא סיכנה את חייה ואת חיי בתה הקטנה במעברים מסוכנים בין קווי החזיתות – עקבותיו של ישראל גפשטיין לא נודעו. מיכאל אגרוב לא ימוש מליובה ומאוקטיברינה כל עוד לא הופיע החבר איזראיל גפשטיין – עובדה זו ברורה היתה לכל הנוגעים בדבר, ונגעו בדבר שלוש נפשות חיות: ליובה, אוקטיברינה ומיכאל.

מיכאל החלים בקצב מהיר. כוחותיו חזרו אליו, כוחות הגוף והרוח, אלא שעברו האישי עדיין נעלם ממנו. אולם, עבר זה שוב לא ענין אותו. אדרבה, ככל שהחלים כן נעמה לו אי־ידיעה זו. כפי הנראה נקל לאדם להלך על פני תבל כלוח חלק מלשאת על הכתפיים נטל של מורשת שנים. ואין אנו מתכוונים אלא לנטל שנותיו האישיות של מיכאל, שהרי שכחתו המיוחדת במינה לא פטרה אותו אלא מנטל זה בלבד, כלומר ממורשת הפרט, ואילו מורשת הכלל – מורשת ההשתלשלות הביאולוגית, החל באמיבה וכלה ביצור אנושי, מורשת ההיסטוריה, החל באדם הראשון וכלה בלֶנין, מורשת הקיום באשר הוא קיום בחינת “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ” – מורשה קוסמית זו רבצה על מיכאל כשם שרבצה על כל אדם בעולמו של הקדוש ברוך הוא. האפרוח מתבקע מקליפתו מוכן ומזומן להלך על פני האדמה וללקט לו את מזונו. העגל יוצא מבטן אמו והוא יצור מושלם העומד על רגליו. בדין הוא שנראה במיכאל אדם שיצא מבטן אמו והוא בן עשרים ושתיים שנה (המספר 22 נקבע על־ידי ליובה ויש להניח שעל פי הנתונים שבמיסמכים), הרי שמבחינה אמבריוביולוגית דמה יותר לעגל או לאפרוח מאשר לבן־אדם. אף־על־פי־כן לא היה בינו לבין כל גבר בן עשרים ושתיים ולא כלום: איש משכיל היה והתמצא בכל הבעיות שעמדו אותה שעה ברומו של עולם, אלא שנדמה כי את ידיעותיו לא שאב כדרך בני מינו מתוך עיון בספרים או מנסיון חיים, כי אם מתוך שהייה ברחם אמו. יש והרגיש כמי שעדיין שרוי ברחם אמו מכיון שניירותיו לא משו עוד מכיסה של ליובה, ומתוך כך כרוך היה אחריה. על־כל־פנים זו היתה הסיבה הפורמאלית, התירוץ שהמציא לעצמו, לאמיתו של דבר רעוע תירוץ זה ומופרך מעיקרו. יכול היה לפנות אל ליובה ולבקשה, שתמסור לו את המיסמכים השייכים לו ותוּ לא. שוב לא היה זקוק להשגחה ולטיפול רפואי ומבחינת כשרו הגופני יכול היה לעמוד ברשות עצמו. אדרבה, אפשר שעל ידי כך היה מקל על עצמו ונפטר מכל אותם המסות והמסעות, הטלטולים והנדודים, החניות בערים והלינות בכפרים, המעברים בגבולות־לא־גבולות מתוך רדיפה אחרי הבעל האבוד. אדם חולה וודאי שלא היה עומד בכל המאמצים הגופניים הללו. ואכן, עיקר מאמציו מאמצי גוף היו: הוא שנשא את אוקטיברינה בזרועותיו, הוא שהיה יוצא לשווקים ולחנויות לקניית צרכי מזון, הוא שהיה מבשל ומנקה ומסדר כל מקום מגורים ששהו בו ארעית.

יום אחד פתחה אוקטיברינה את פיה ואמרה למיכאל “אבא”. כבת שנתיים וחצי היתה אוקטיברינה, אך עד כה לא ידעה לבטא אפילו מלים בודות. בשעה שאמרה לו אבא לא היה איש זולתם בחדר, אף־על־פי־כן נבוך מיכאל. חיבק את התינוקת ונשק לה. לאחר שהשכיבה במיטתה גחן מעליה ושר לה את הזמר ששמע מפי ליובה ברכבת: “ארוכה הדרך”.

משחזרה ליובה סח לה, כי התינוקת התחילה לדבר. ליובה שמחה. אמר לה מה היתה מלתה הראשונה. שמחה ליובה שבעתיים. משום־מה עוררה שמחתה את רוגזו. צידד מבטו ואמר:

– היא נתכוונה אלי.

ליובה נתהרהרה. אותה שעה היו פניה דומים למדורה דועכת והולכת עד שהיא כבה כליל. ברק העיניים היה לאפר, קווי פניה נתחדדו, מצחה נתקמט. אשה זקנה, שחוחה קמעה עמדה בפני מיכאל דרך ליאות, פישקה שפתיה החיוורות ואמרה:

– לדידי יכולה אוקטיברינה לקרוא לך “אבא”. לי לא איכפת…

פשטה בגדיה שכבה במיטתה ונרדמה מיד. באותו חדר פלוני במלון אלמוני שבעיר פלמונית לא היה מקום לשלוש מיטות. הציע מיכאל לעצמו מצע על הרצפה, כדרכו ברוב החדרים והמלונות והערים שנתנסו בהם מאז נטשו את הרכבת הדלה, ושכב אף הוא.

היה מיכאל ער וליובה ישנה. יגעה היתה מטרדות היום: ריצות, חיפושים, השגת כספים. מיכאל היה פטור מכל הדאגות הללו. הפרוטה היתה תמיד מצויה בכיסה של ליובה וממילא גם בכיסו. נפלאת ממנו כיצד היתה משיגה כספים כדי מחיה של שלוש נפשות. מעולם לא שאלה על כך ומעולם לא סיפרה לו על כך. על־כל־פנים דומה כי לא בלי עמל עלה לה הדבר, שהרי בכל ערב היתה חוזרת לאה ומיוגעת. לאה ומיוגעת עד כדי כך שלא איכפת לה שבתה אוקטיברינה קוראת לו, למיכאל אגרוב, בשם אבא.

באותה תקופה, באותו מלון ובאותו חדר לא נהג מיכאל לפשוט את בגדיו בלילה. רוחות סתיו קרים חדרו מבעד לסדקים ולפרצות והשׂמיכות הצבאיות הדקות לא היתה בהן תשועה. היה מיכאל נרדם לפנות בוקר ומאחר לקום. משהיה פוקח את עיניו היה רואה את ליובה והיא לבושה ומוכנה לצאת לדרכה. אותה שעה היתה אוקטיברינה שכובה במיטתה של ליובה, כיון שבמשך הלילה היתה נוהגת לצאת ממיטתה שלה ולהרחיק נדוד אל ליובה כדי לספוג קורטוב מחום גופה. משהיה רואה את אוקטיברינה במיטתה של ליובה היו עצמותיו רוחפות מקור ואף הוא היה עורג לקורטוב של חום. אף־על־פי־כן לא היה שוהה על מצעו. אדרבה, קופץ היה במהירות, מחליק בכף ידו על פני לבושו שנתקמט, מפטיר שלום של פרידה כלפי ליובה, ומשהיתה הדלת נסגרת אחריה היה ניגש אל התינוקת ומלבישה תוך כדי שעשועים ושירים. כל אותה שעה היה ריח המיטה המחוממת עולה באפו ונוסך בו שיכרון.

גם הלילה נדדה שנתו, אלא שהלילה סירב להמתין לאיילת השחר. תחילה נתיישב על מצעו ושף את עפעפיו. לאחר מכן קם, פשט את בגדיו וקרב אל מיטתה של ליובה. צלליות משונות שוטטו על לובן הקירות המסוידים. תחב מיכאל את ידו אל מתחת לשמיכה וחום גדול אפף את זרועו. אף־על־פי־כן נתרעד.

ליובה נתעוררה. ללא גינונים הניח את כף ידו על כתפה ונענעה. שיניו נוקשות היו זו בזו. פלט במגומגם:

– ז…ז… זוזי. קר לי.

הפשילה ליובה את שולי השמיכה וזזה אל הקיר בלי אומר ודברים.

למחרת הקיצו שניהם בשעה מאוחרת. אוקטיברינה עמדה זקופה במיטתה והתבוננה בהם בתימהון בלי שהוציאה הגה מפיה. הלך אליה מיכאל, נטלה בזרועותיו והביאה אל מיטתם. שכבה התינוקת בינו לבין ליובה, צחקה ומחאה כף. ליובה חיבקה ונישקה אותה. תוך כדי גיפוף ועילוס פנתה לפתע אל מיכאל בשאלה מוזרה:

– אתה יודע גרמנית?

– גרמנית?

– כן, גרמנית.

– גרמנית… נדמה לי שאני יודע…

– על בוריה?

– ל… לא. לא על בוריה, אבל אם אין אני טועה הריני קורא וכותב.

– יפה.

– מה היופי?

– אנו נוסעים לגרמניה

– אנו?

– כן.

– לשם מה?

– איזיה גפשטיין נמצא בגרמניה.

– איך נתגלגל לשם?

– איני יודעת פרטים

– את בטוחה שהוא נמצא בגרמניה?

– כן. לפי הידיעות שבידי אין כל ספק בדבר. הוא נשבה בידי הפולנים, אך הצליח להימלט. כעת נמצא הוא בבאוואריה או בטורינגיה.

– אין לומר כי הכתובת מדויקת.

– הכתובת אינה מדויקת. אבל באחת הערים הקטנות שבין באוואריה לטורינגיה שוכנת דודתי. יהודיה זקנה שהוריה היגרו לגרמניה לפני מיליון שנה. אלמנה חשוכת בנים. לא אחת הזמינתני לבוא אליה.

– סעי לשלום.

– גם אתה תסע.

– איני רואה טעם בנסיעה שלי. ותמה אני עליך שאת מציעה לי לחפש את בעלך בשעה…בשעה… – רצה לומר: “בשעה שאנו שוכבים במיטה אחת”, ואמר: – בשעה שלא האכלנו עדיין את אוקטיברינה… הרי זה ממש… – הרגיש כי דבריו אין להם טעם ונשתתק.

ליובה תבעה את שלה:

– הרי זה ממש… מה?

חוסר טאקט או תמימות.

– מוטב שלא נדבר על טאקט. אשר לתמימות הרי זו האשמה מגוחכת. אדרבה, הכל מחושב ומתוכנן מראש. אותה אלמנה זקנה אינה נמנית עם אוהדי מהפכת אוקטובר או כל מהפכה שהיא בסדרי החיים. בזאת תיווכח בנקל לכשתראה אותה בעיניך – אותה ואת כל ההווי שהיא שרויה בו. אסור לי איפוא לגלות לה את פרשת איזיה, ואין אני יכולה לבוא אליה עם תינוקת ובלי בעל. דומני שאין כל קושי לנחש את תכניותי ולהבינן. אני זקוקה לך. אתה – בעלי. הניירות שלנו בסדר. כל שאר הענינים – מכל המינים והסוגים – אף הם בסדר.

נחשול של שנאה הציף את כל ישותו של מיכאל, שנאה אל האשה המתכננת תכניות בדיקנות מחושבת ומבצעת אותן בעקביות אכזרית.

ליובה המשיכה:

– בטוחתני כי אותה עיר קטנה תהא נקודת תצפית מצוינת. במוקדם או במאוחר נמצא אותו.

– נמצא! – נפלטה זעקה מפיו.

אוקטיברינה פרצה בבכי. מיכאל וליובה ניסו להרגיעה. שוב העתירה ליובה נשיקות על התינוקת ואימצה אותה אל חזה.

– דווקא בשעה שמחיצת הזכוכית זקוקה לך התאזרת עוז לנפצה?

מיכאל לא ענה דבר. התינוקת נרגעה וליובה פסעה אל החלון. כותונת ארוכה שיוותה לה מראה של יצור מתוך אגדת קדומים, יצור שובה לב ודוחה כאחד. שערות שחורות ארוכות, אף דורסני וארוך – אך לא ארוך יתר על המידה –, שפתיים דקות־הדוקות – כל אלה העניקו סבר של עורב לארשת פניה.

היא פתחה את התריס. שלג ירד במשך הלילה ועתה נח בחוצות שלֵו, רוגע לבן וקורן.

8    🔗

טורינגיה ובאווריה – שני מחוזות סמוכים זה לזה במדינת גרמניה. בעמק הפורה שבין שני המחוזות נחה עיר קטנה המונה כעשרים וחמישה אלף תושבים, כולם – פרט לכמה עשרות שעוד ידובר בהם להלן – גרמנים מבטן ולידה, מרוחצים, מצוחצחים, אדיבים, יבשים וקרי מזג כעיר זו עצמה. דום עמדו הבתים ברחובות, ישרי זויות, שלוים, שקטים וניצבים בשורה חזיתית כאנשי צבא הממושמעים למופת. גינת נוי הקיפה כל בית מבחוץ כדי לסמל את האידיליה ששׂררה בפנים. ואכן, יש להניח כי אמנם שׂררה האידיליה גם בפנים, שכן מושגים כגון שואה, מהפכה, פורענות זעזוע ואפילו שינוי לא הלמו בשום פנים את העיר, את תושביה, את רחובותיה ואת בתיה. מלחמה עקובה מדם הרעישה לפני שנים מועטות את אירופה כולה, מהפכות התחוללו במדינותיה – ובין השאר גם במדינה שעיר זו השתייכה אליה – קרבות השתוללו ברחובותיה, ואילו במרכזה של היבשת נח לו עיגול מסוגר ורוגע, מוסתר בין הרים. מכוניות טרטרו וצפרו ברחובותיו, טלפונים צלצלו וזמזמו במשרדיו, מכונות חדישות חרקו בבתי חרושת, תחנת רכבת סואנת פלטה וספגה נוסעים ומטעני סחורות – עדות לקשר האמיץ עם העולם הגדול. מודרנית היתה העיר ובה כל הישגי הציביליזציה של המאה – אף־על־פי־כן עוד לא נמר בה ריחם החריף של ימי הביניים ורוחה של אירופה הפיאודלית עדיין ניסרה בחללה.

ארמונו של הדוכס התנשא לתפארת במרכזה של העיר בחצר המוקפת חומה בצורת חי’ת רחשו משרתים ועובדים. הדוכס הזקן עצמו היה עדיין עורך את טיוליו שעון על מקלו, וכלבו רץ לפניו כאילו לא נפל דבר בעולם מאז הימים ההם עת דוכסים זקנים היו עורכים את טיוליהם שעונים על מקלותיהם וכלביהם רצים לפניהם. במרחק־מה מארמונו של הדוכס התנוסס בנין האופירה – מלאכת מחשבת אדריכלית עשויה להרנין לבו של אדם המסוגל ליהנות ממזיגה מפוקפקת של יומרנות מודרניסטית עם טעם קרתני ומנטאליות פיאודלית. בניגוד לגוטיותו הזויתית של ארמון הדוכס היה בנין האופירה עגול והאקוסטיקה בו משוכללת לפי מיטב הישגיו של המדע. מוסיקה גרמנית סמיכה הושמעה בין כתליו. מנגינות בראשית, שנבעו מנבכי יצריו המדוכאים של הגזע הארי וממצולות גאונותו הפראית של ריכארד וואגנר, צודדו את לבותיהם של אנשי הרוח שבקרב תושבי העיר ללא הבדל דת וגזע. אל אנשי הרוח נספחו אנשי המעשה שאף הם נהרו אל בית האופירה. מיעוטם נהנו מן האופירות ורובם שמרו על כבודם, שהרי בית זה היה פארה והדרה של העיר, וכל המוקיר רגליו ממנו יוצאים לו מוניטין של בור. עם הארץ וחשוך תרבות. התזמורת היתה עתירת מנגנים – ולחניו הגועשים של וואגנר מנעו כל אפשרות של תנומה קלה אפילו מעיניהם של מאזינים וצופים, שהמוסיקה לא אמרה ללבם ולא כלום. לפיכך היה וואגנר מושל בכיפה על פני העיר, ועד כדי כך הגיעו הדברים שאותו טבטוני אלילי חדר אפילו לכנסיותיהם. אש וואגנרית זרה היבהבה בצלילי העוגב שבבתי תפילה פרוטסטנטיים צנועים, ולא כל שכן בכנסיות הקאתוליות שאף הן היו צנועות למדי באותה העיר.

פחות צנוע היה בית הכנסת היהודי, אך מרוחו האלילית של וואגנר לא היה בו ולא כלום. אדם שאינו בקיא בכל הדקויות שבדתות המונותיאיסטיות עלול היה לטעות – חס ושלום– ולקבל את הרושם כי דוקא בית כנסת זה הוא שהשכיל לשמור על רוח הנצרות הצרופה, שכן ממה שרגילים לראות כגילוייו החיצוניים של הפולחן היהודי כמעט שלא נשתייר בו ולא כלום, פרט לארון קודש וספר תורה, ומבקריו המעטים – למעשה כל יהודי העיר כולם שלא מנו אלא כשלוש מאות נפש – היו עשויים להיראות בעיניו של אותו אדם כתרכובת משונה של מוזס מנדלסון והיהודי זיס, לאחר שזה נעתק מממדיו ההיסטוריים וזה ניטלה ממנו הפרספקטיבה האמנותית של פויכטוונגר, ושניהם נזדמנו לאוירה קרתנית של יוהרה חסרת חוש הומור והילכו זקופים, מדולדלים ושטוחים כצלליהם החיים של בני־אדם שהלכו לעולמם.

9    🔗

בראש המסובים בסעודה החגיגית ישב המארח עצמו: הראבּינר דוקטור סאלי גימפלברג – אדם כבן ארבעים, ששערותיו שחורות ומסורקות למשעי, אלא שהשׂיבה כבר פתחה בהם בפלישה הססנית מן הרקות ומעלה, והקרחת סימנה את משולשיה הראשונים מעל למצח. לבוש היה מעין גלימה שחורה, ועניבה לבנה קישטה את צווארו והתפשטה ברחבות גנדרנית על פני חזהו. שיניים ארוכות, גדולות ולבנות, נחשפו מבין השפתיים הדקות, שסומקן הדהוי כמעט שלא נבדל מן האודם הקליל שכיסה את כל פניו הגרמיות.

במושב זה לא הירבה הראבּינר לדבר, אולי משום שנתייגע מנאום ההטפה שנשא לפני שעה קלה בבית כנסת. בגרמנית נאה ורהוטה, בהגיון ברזל ובדברים הנשמעים בנחת הוכיח הרב, כי עם ישראל ותורתו הרימו תרומה גדולה לתרבות האנושית., ולראיה ציטט את עמנואל קאנט ואת הרמן כהן.

מיכאל ישב באחת השורות הראשונות והקשיב רב־קשב. את הגרמנית הבין, את הלך מחשבותיו של המטיף לא השיג. הנושא עצמו – לא היה לו כל ענין בו.

בין שהרים עם ישראל את תרומתו לאנושות ובין שלא הרים היה בעיניו בכל אוירה זו קורטוב של גרוטסקה.

מיכאל אגרוב ישב בשורות ראשונות של כורסות בית כנסת, שרוי בין נכבדי עדה יהודית שבאחת מערי השדה הקטנות של גרמניה. בידיו ספר פתוח ובו שורות ארוכות של אותיות גדולות ומרובעות, ציורים זרים ומוזרים הדומים משום־מה לפיתוחי עץ שעל גבי דלתות בתיהם של איכרים אמידים ברוסיה. ריח של מסתורין נדף מן האותיות. האומנם מתקשרות הללו למלים? דומה כי כל אות חיה את חייה בנפרד ואין דעתה נוחה ממגע כל שהוא עם בת מינה. אף־על־פי־כן, היה בה בריבועיות זו קסם מיוחד, ומשום־מה נדמה לו, למיכאל, כי מגלמת היא את עברה הסתום של האנושות, כשם שהניירות החבויים בחיקה של ליובה מגלמים את עברו הסתום שלו. אמנם בינתיים קרא מיכאל בכל התעודות הללו ונוכח לדעת, כי אין בהם מן המסתורין. אדרבה, דברים פשוטים וברורים כתובים בהם: “מפקד פצוע נוסע להבראה בלווית חברה פעילה” או “חבר פעיל נוסע מערבה בלווית מזכירתו לביצוע משימות מיוחדות” או “קצין צבא לבן נוסע לחוץ לארץ בלווית אשתו בשליחות סודית” לכל סברה היתה קבוצת מיסמכים משלה – כולם מוחתמים בחותמות וחתומים בחתימות ודיוקנאותיהם של ליובה ומיכאל – שניהם בצוותא או כל אחד לחוד – מתנוססים כרוחות רפאים לבנים מתוך רקען השחור של התצלומים הדבוקים לתעודות. מיכאל עיין בכתוב ושמר בזכרונו את התוכן, אף־על־פי־כן לא סר מהם מעטה המסתורין שאפף את הדברים הפשוטים והברורים, הכתובים במכונת כתיבה או בכתיבה תמה של יד פקיד מנוסה. משל היו המיסמכים תעודות היסטוריות שהמלים שבהן מובנות, ואף־על־פי־כן מרובה בהן הנסתר על הנגלה והן גונזות תקופה שלמה המצפה לפענוחה.

עד שהטיף הראבּינר הפך מיכאל בספר התפילות שבידו ודפדף בו, כדי לעמוד על טיבו. הדפים רשרשו, ועיני המתפללים הופנו אליו. מיד התכווץ, חדל מדפדופיו והניח את הספר על ברכיו. שכנו מימין טפח טפיחות קלילות על זרועו ורמז רמיזות כלפי הספר. מיכאל לא הבין דבר וחצי דבר. הטפיחות תכפו. מיכאל משך בכתפיו באזלת יד. נכמרו עליו רחמיו של השכן שמשמאלו – פשט ידו והפך את ספר התפילות שעל ברכיו של מיכאל. עדיין היו המבטים רתוקים אליו, וקלון בורותו נתגלה ברבים. הראבּינר המשיך לנאום. זקף מיכאל את עיניו והשים עצמו כמי ששותה בצמא את דברי המטיף. “הרמן קואין”. “מוזס מנדלסון”, “תֵּאוֹרה”, איזראליטישה מיסיאון", “גֶמיינדה” – כל המלים הללו סירבו להתקשר במוחו של מיכאל למשפט אחד בעל משמעות ומובן. ברם, הדרשה נמשכה ללא כל התחשבות בכוח הבנתו. מרוב מאמץ וטמטום התחילו עיניו דומעות. דוק ממזמז וממיס נפרש על פני כל העולם ולא נתפזר עד שהראבּינר כילה לדבר. ומשכילה הראבּינר לדבר, קם הקהל על רגליו והתחיל מתפזר. הדרת כבודו של יום השבת לא נפגמה אפילו לרגע אחד – לא על ידי הילוך נחפז ולא על־ידי דיבור מופרז. נכבדי העדה, בני הטובים שבמשפחות הקהילה הסבו אל שולחנו של הראבּינר דוקטור סאלי גמפלברג בכבודו ובעצמו. ליובה ומיכאל נמנו על הקרואים. מיכאל עשה כמיטב יכולתו לקיים את כל הנדרש ממנו. חייך אל הפונים אליו, לחץ באדיבות קרירה ונימוסית כל יד שהושטה לו, לעס בלי לפתוח את הפה את המאכלים העדינים בלוית פרוסות חלה דקיקות עד כדי שקיפות, סיפר לשכניו פרטים על המצב הקאטאסטרופלי ברוסיה בלי שידע על מה הוא מספר, ושם אזנו כאפרכסת כל אימת שהראבּינר היה פוצה את פיו. וכל אותה שעה היתה מחשבה אחת ויחידה מנקרת במוחו ומטרידה את רוחו: על שום מה האותיות שבאותו ספר תפילות שחורות הן, וכל אות מסתייגת מחברתה, ואילו שיניו של הראבּינר לבנות, ונדמה שכל שן משולבת ברעותה. מה היה מתרחש למשל, לוא היו שיניו של האבּינר שחורות, והאותיות בספר לבנות?

עד שהיה מהרהר בכל אלה הרגיש במבט דודתה של ליובה שאינו מש מעל פניו. ידוע ידע כי הלזו אינה גורעת עין ממנו. אף־על־פי־כן גם הפעם נמנע מלהביט לצדה כשם שנמנע מלהישיר מבטו בה מאז בואם לעיר זו כאילו עשה לה עוול וכליותיו יסרוהו על כך. למעשה לא עשה לה שום עוול. מיד לאחר שהגיע אל העיר יחד עם ליובה הוצגו שניהם לפניה. הדודה העתירה נשיקות למכביר על ליובה, עליו ועל אוקטיברינה ששמה הוסב בן לילה להדויג. האכילה אותם, הלבישתם לבנים צחים וטריים והשכיבתם במיטות חמות ונקיות. למחרת, משנתעורר מיכאל משינה עמוקה ומתוקה, ניסה להיזכר בדמות דיוקנה של האלמנה הנדיבה ולא עלה בידו. אף קו אחד מקווי פניה לא העלה בדמיונו ואף פרט אחד מלבושה לא נשתמר בזכרונו. שנים עברו מאז. לפחות פעמיים בשבוע נפגש מיכאל עם הדודה, אך עד היום הזה לא נתגבשה דמותה ברוחו. יש שאתה פוגש באקראי ברנש פלוני ומיד נחרת קלסתר פניו במוחך ולא נמחה כל ימי חייך, ויש שאתה נתקל באלמוני מדי יום ביומו, אך תארו מתחמק ממך ואי אתה יודע בבירור מה מראהו של זה. דמות דיוקנה של הדודה לא נקלטה במוחו של מיכאל. מתוך כך חש מעין רגש של אשמה בפניה והיה משפיל את עיניו כל אימת שנפגש עמה. כיון שהיה משפיל את עיניו לא היה סיפק בידו לקלוט את דמותה וחוזר חלילה.

רגש השמה לא היתה לו הצדקה, אלא במידה שיכול אדם להרגיש קורטוב של רגש זה כלפי מיטיבו ואיש חסדו. הדודה היא שהסדירה את חייהם השלוים בעיר שלוה זו, היא ששׂכרה להם דירה בבית נאה והיא שהעניקה להם מכל הטוב שנאגר בבית גנזיה החל מפמוטי כסף ומפות וכלה בצילינדרים ובעניבות־פרפרים עשויות משי. היא שפתחה בפניהם את שערי החברה, כלומר אי־אלה בורגנים יהודים משכילים, והיא שטלפנה אל מר מאקס מוזס ובקשתו להעסיק בבית העסק הגדול שלו את ה־ Russischen Glaubensgenosse שהגיע זה עתה. לימים נתברר כי אותו בית עסק לממכר רהיטים קלועים, שבראשו עמד מאקס מוזס, היה למעה רכושה הפרטי של הדודה לפחות בששים אחוזיו.

בבית העסק שלו היה מאקס מוזס קפדן, מעשי ועניני. כושר עבודתו היה מפליא וזכרונו מדהים. מספרים, פרטי תקציב, כתובות, מפות, תכניות, שירטוטים, תאריכים נשתמרו בזכרונו כבבור סוּד שאינו מאבד טיפה. בחברה היה מטיל על עצמו תפקיד של בדחן. מדי פעם בפעם מסיר היה את משקפיו מחטמו – ועל־ידי כך היה פרצופו מאבד כל הבעה שהיא וראשו הופך צורה מופשטת של כדור גיאומטרי – שולה נרתיק מכיסו, מוציא מתוכו מטלית צהובה ומקנח בה את זכוכיות המשקפיים. לאחר מכן היה חוזר ומרכיב את משקפיו, דהיינו – מחזיר לעצמו את הראש ואת הפנים, ומיד היתה משתררת דומיה. כל אחד ציפה למימרה שנונה או לדבר ליצנות קולע.

באותה סעודה התגדר מאקס מוזס בעניני לשון נופל על לשון: אינפלאציון, קואליציון, רבולוציון – מלים אקטואליות ביותר בגרמניה באותם הימים – כולן מסתיימות בתיבה ציון, הרי שנתקיימו דברי הנביא הגדול “כי מציון תצא”… לפני שאמר מה יצא מציון פרץ הוא עצמו בצחוק דקיק ועצור. הכל מילאו אחרי הלץ בחיוך רחב שבטוב־לב. ליובה – ורק ליובה לבדה – צחקה בקול רם. אלמלא היתה זו ליובה היו הכל מפנים אליה את ראשיהם ומזכים אותה במבט קטלני, שכולו בוז, בשל צחוק קולני שכזה. אך כיון שהיתה זו ליובה סלחו לה, כשם שבדרך כלל סלחו להתנהגותה העצבנית, ואפילו לניב יהודי מזרח אירופה, שהיה שגור בפיה במקום הגרמנית. אכן מיום בואם לאותה עיר נהגה ליובה כל אימת שנזדמנו בחברה בצעקנות ורעשנות מופרזת, שלא נעמו אפילו למיכאל, כל שכן לבריות המנומסות הללו. אף־על־פי־כן סלחו לה ולא עוד אלא נהגו בה כבוד ודרך ארץ, שהרי עם רכושה הפרטי של דודתה האלמנה נמנה לא רק אותו בית עסק לממכר רהיטים קלועים, אלא עוד כמה וכמה מוסדות ומפעלים, מהם גם כאלה שלהלכה השתייכו לקהילה כולה.

הראבּינר סאלי גמפלברג פישק שפתיו הדקות ופתח:

– כי מציון תצא תורה ודבר אדני מירושלים. מבטא אני את המלים הללו בלשון היהודית הקדומה, בלשון הקודש, שבה אמרן נביאנו הגדול ישעיהו. להוי ידוע לכם, גבירותי ורבותי, כי המושג ציון הפסיד מזה עידן ועידנים את משמעותו הגיאוגרפית והפך סמל, מופת עולמי. כל מקום שהשכינה שורה בו – ואין שכינה אלא המוסר היהודי הנשגב – כל מקום כזה ציון הוא. אנחנו, גבירותי ורבותי, אנחנו המסובים כאן, ציון הננו. ואף־על־פי שלא כולנו בקיאים בלשון הקודש, מובטחני שאין אדם בקרבנו שאינו יודע לקרוא לפחות את האותיות המסמלות את יעודנו בגויים. כי אלף־בית אינו אלף־בית בלבד. אלף־בית הוא…

אותה שעה קירבה הדודה את פניה אל לחייה של ליובה ולחשה דבר־מה באזניה. ליובה נדה הסכמה בראשה וחייכה בשפתיה.

הרב סיים את נאומו והקרואים קמו מעם השלוחן. לאחר שנפטרו אחד אחד מן הראבּינר ומן הדודה בברכת פרידה ובלחיצת יד התחילו עוזבים את הבית. ברחוב הלך מאקס מוזס לימינה של הדודה ומיכאל הלך לשמאלה. סמוך למיכאל הלכה ליובה. מאקס מוזס והדודה ניהלו שיחה ערה. מיכאל וליובה שתקו. משהגיעו אל פתח ביתה של הדודה הזמינתם הלזו להיכנס. תחילה סירב מאקס מוזס באדיבות ובנימוס. אחר כך סירבו ליובה ומיכאל אף הם באדיבות ובנימוס הדודה נכנסה לביתה. מאקס מוזס הגביה קמעה את צילינדר השבת ופנה לסימטה צדדית.

הסעודה נמשכה שעה ארוכה: בעוד ליובה ומיכאל מהלכים בדרך לביתם ירדו דמדומי ערבית על העיר. אמרה ליובה:

– אין ברירה, מיכאל. עד שאנו שוהים כאן שומה עליך ללמוד את האותיות העבריות.

נטל מיכאל את זרועה של ליובה ועצרה מלכת.

– מה לך?

– אל תמהרי! נלך לאט.

הלכו לאט. ניכר היה כי הליכה איטית מקשה על ליובה. אף־על־פי־כן לא ויתר מיכאל הפעם. עד שיגיעו לביתם תהא אוקטיברינה (סליחה, הדויג – ח־ח!) ישנה. אומנת יש לה, אנגליה זקנה, גבוהה וצנומה המהלכת זקופה כמי שבלע מקל. לשם מה אנגליה דוקא? סנוביזם קרתני של הדודה. וליובה הסכימה. כשם שהסכימה ללמד את מיכאל לקרוא בלשון הקודש לאחר לחישותיה של הדודה. המטרה מקדשת את האמצעים. ליובה תתיישב ליד מכתבתה ותתחיל בכתיבת מכתבים. האנגליה תסרוג. מיכאל ינסה לקרוא בספר.

קרני תאורה פרצו מבית קפה והטילו כתם אור צהוב על המדרכה. מיכאל נעצר.

– רצונך להיכנס לבית קפה?

– לא

– אני חייב לסור הנה. קבעתי פגישה בעניני עבודה.

– לשם מה השקר הזה, מיכאל?

– כדי לכסות על האמת. דומני כי אינך משתייכת לסוג האנשים הזקוקים להסברים בעניני אמת ושקר.

– אם ישנה אמת שכדאי להסתירה.

– נספיק ללמוד עברית. אולי עוד הערב.

מיכאל נכנס לבית הקפה והזמין קפה ועוגה. עד שהמתין להזמנתו הבחין בצלילים מוכרים. מישהו דיבר רוסית. מיכאל השקיף על סביבותיו. ליד השולחן הסמוך ישבה שלישיה: אחד שזקנו זקן של תיש, שני משׂוּפם ושלישי בעל בלורית מסולסלת. בעטיה של הלשון הרוסית נתמלא לבו של מיכאל רגש קרבה נפשית אל השלישיה כולה והיטה אוזן לשיחתם. השולחן מרוחק למדי, לפיכך לא קלט מיכאל אלא את עיקרי הדברים שהושמעו. ראש המדברים היה המשׂוּפם: דיבורו בנחת וקולו כקול פרופיסור המרצה הרצאה באוניברסיטה. הזלדקן שתק, ואילו בעל הבלורית היה מתפרץ מדי פעם בפעם בקריאת ביניים נלהבת. משום מה צפו בזכרונו של מיכאל האותיות השחורות.

הזלדקן נזדקף והציץ בשעונו.

– הרכבת יוצאת בשמונה – אמר.

מיכאל אף הוא הציץ בשעונו. נמצא כי למעלה משלוש שעות יושב הוא ומקשיב לשיחת הרעים, ולו נדמה כי לא שהה בבית קפה זה אלא כדי מחצית השעה בלבד. נזכר בהבטחתו לליובה ונזדרז לצאת. בדרך ניסה לסכם את מה ששמע ולא עלה בידו. קשר סמוי היה קיים בין שיחת רעים זו לבין דברי הראבּינר, אלא שהוא אינו יכול למצוא קשר זה. מכל מקום, דבריו של הראבּינר, צרמו את אזנו, ודבריהם של הללו נעמו לו. אפשר משום שהלה דיבר גרמנית והללו רוסית. במידה שהצליח לקלוט את דבריהם נדמה לו כי המשׂוּפם דרש שכל היהודים יבואו לפלשתינה ויעסקו שם בעבודת אדמה. מיכאל נתחייך. תיאר בדמיונו כיצד דודתה של ליובה חולבת פרה והראבּינר חורש מאחורי צמד בקר. נתרחב חיוכו עד כדי צחוק של ממש משנזכר כיצד הלם בעל הבלורית על השולחן והכריז בצווחה, שפלשתינה נמצאת בנקודת המפגש של שלוש יבשות: אסיה, אפריקה ואירופה.

שלוש יבשות… שלוש יבשות… לא בכדי התרגש בלע הבלורית. לדרוך בבת אחת על שלוש יבשות – אין זה דבר קטן. אלמלא מחיצה זו בצורת אשה מהפכנית רוסיה־יהודיה, השוגה בתיקון העולם ובזרועותיו של בחיר לבה היה וודאי הוא עצמו מוכן לצעוד על פני שלוש יבשות… חמש יבשות… בבת אחת… חמש יבשות ושבעה ימים… כן, וודאי היה זה מכבר פוסע על פני כל כדור הארץ, כגוּליבר על פני ארץ הגמדים… עוד כוחו במתניו… כן…

דירתם של ליובה ומכאל היתה דירה נאה ומרווחת, אלא שסדר החדרים שבתוכה לא היה נוח ביותר. למשל: אל חדר המיטות לא היתה כניסה אלא דרך חדר עבודתו של מיכאל, כלומר אותו חדר שלהלכה נתקרא בשם חדר עבודה של מיכאל (לשם מה דרוש לו חדר עבודה שעה שכל עבודתו נעשית במשרדו של מאקס מוזס?) ולמעשה היה תמיד ברשותה של ליובה, שישבה בו בכל ערב וערב וכתבה את רבבות מכתביה הממוענים לארבע כנפות העולם, או לפחות לכל קצוי מדינת גרמניה.

גם הפעם היתה ליובה ישובה ליד המכתבה. משפתח מיכאל את הדלת השמיע השעון את צלצוליו – שעון קיר המצויד במטוטלת רבת רושם וכולו אומר כבוד. לא נפנתה ליובה לא לחריקת הדלת ולא לצלצול השעון, אף כי הפעם לא היתה שקועה בכתיבה. מרפקיה שעונים היו על השולחן וסנטרה נתון בכף ידה. ארשת עדנה והזיה שפוכה היתה על פניה – עדנה והזיה בתוספת לואי של משהו מבחיל נשתקפו במבע עיניה, בפשיקת שפתיה, בלבושה, בשולחן, בשאר הרהיטים, – בכל החדר כולו חילחל מיאוס דחוס.

מכיאל אימץ את כל כוחותיו כדי להשתלט על שרירי פניו לבל יביעו את הסלידה שחש אותה שעה. על בהונות רגליו פסע אל הדלת וקיווה לחמוק באין רואה אל החדר הסמוך. אולם, לפני שעשה את מחצית הדרך ניתרה ליובה מכיסאה וזנקה אליו. היא נפלה על צווארו, נצמדה אליו ונשקה אותו. צווחות היסטריות נתמלטו מפיה. בכתה וצחקה חליפות.

– מיכאל! מיכאל! הוא חי! הוא נמצא! איזיה! איזיה! איזיה… איזיה… מחר אני אצלו.

בידה החזיקה טופס של מברק. חטף מיכאל את המברק מידה ועיין בו. תחילה נדמה לו כי כתובות עליו אותן האותיות המרובעות שכל היום עבר עליו בסימנן. אך עד מהרה עמד על טעותו ונוכח לדעת, כי אין זה אלא כתב רומי־גרמני רגיל המצטרף למלים ברורו:

“ליובה, יקירה, אהובה, חמודה. מאושר, מאושר, מאושר. מחכה לך כאן ביום א'. נשיקות. איזיה”.

רוחה גדולה פרצה לחדר. נפלה המחיצה. פרוץ הוא עתה לארבע רוחות השמים. רוח, רוח, רוח. רוח נשבה משלוש יבשות בעת ובעונה אחת. והרוח מוטטה, הפילה, מיגרה עוד מחיצה אחת: המחיצה שחצצה בינו לבין ליובה. דוקא עכשיו, בשעה שעמדו להיפרד לנצח, נפלה גם מחיצה זו. גל של חמימות אבהית הציף את כל ישותו. עדיין התרפקה ליובה עליו, עדין פירפרה על חזהו. כרך מיכאל זרועו סביב מתניה והוליכה אל חדר המיטות. שכב בסמוך אליה וליטף בכף ידו את שערותיה השחורות עד ששככו יבבותיה וכבשה את פניה בכר. הוציא מיכאל את זרועו מתחת לראשה – בזהירות הוציא ובעדינות – ויצא אל חדרה של אוקטיברינה. כרע על ברכיו לפני מיטתה של התינוקת שגדלה והיתה לילדה, והתבונן בה שעה ארוכה. החדר היה שרוי בחשכה ומיכאל לא העלה בו אור, לפיכך לא ראו עיניו אלא גוש עגלגל־בהיר המזדקר מתוך השמיכה. נרכן ונישק לו לגוש זה, ושנה ושילש. חש בשפתיו את מצחה, את עפעפיה, את לחייה, את קצה אפה, את סנטרה. רגע נדמה לו בחושך כי הילדה פקחה את עיניה ועצמתן שוב. לפתע פשטה את זרועותיה ואגרופה הקמוץ פגע בחטמו. מיכאל נרתע לאחוריו. אוקטיברינה התהפכה במיטתה והיפנתה פניה לקיר.

משחזר אל חדר המיטות מצא את ליובה שכובה במצבה הקודם. ישב על ידה ואמר:

– ליובה.

לא השיבה לו.

– את שומעת, ליובה?

– כן.

– ליובה, מעכשיו אין כל טעם שניירותי יוסיפו להימצא בחיקך.

שוב לא ענתה לו

– מנוי וגמור עמי לנסוע מכאן.

– לאן?

– לנקודת המפגש של שלוש יבשות.

ידע שליובה לא ירדה לסוף דבריו המסתוריים והמתין לשאלה נוספת. השאלה לא באה. ליובה דיברה וקולה היה חנוק. עדיין היו פניה כבושים בכר וקולה נבלע בפלומה הרכה. אף־על־פי־כן הגיעו דבריה לאזניו.

– אין לי ניירות. לא שלי ולא שלך. קרעתי את כל התעודות. בתורת פליט תוכל כאן להשיג בנקל מיסמכים אחרים. בגרמניה אין קושי בדבר. הדודה תעיד ותצהיר בשבועה.

*

השם: מיכאל

שם המשפחה: אגרוב

הנתינות: פליט רוסי

הדת: יהודית.

מצב משפחתי: רווק.

הגיל: עשרים ושש

המקצוע: מנהל חשבונות.

 

פרק שלישי    🔗

1    🔗

סעיף אחד לפקודת הפרשנות קובע בן השאר:

“מימי חופין” – כל חלק מן הים הפתוח שעל חופי המדינה המצוי בתחום שלושה מילין ימיים מנקודת שפל המים שבחוץ – רשומות, דיני ישראל, נוסח חדש, כ“ו בטבת תשי”ד – 1 בינואר 1954.

מיכאל אגרוב הגיע אל חופי הארץ בשנת 1926. באותם הימים עדיין לא נתחדש המונח “מימי חופין” ומימי ימה של ארץ ישראל נקראו מים טריטוריאליים על פי המושג הלועזי.

מעולם לא נתן מיכאל את דעתו על מונחי חוק ומשפט ולפיכך לא ידע, כי אכן נמצא הוא במימי חופיה של מדינת ישראל לעתיד לבוא. מכל מקום, אותו בוקר היה ערפל פרושׂ על פני הים, ועיני אנוש לא יכלו להבחין בחופיו עצמם. על אחת כמה וכמה בתחום המבדיל בין מימיהם לבין שאר מימיו של הים התיכון.

סירה קטנה נתקרבה אל הספינה. מחמת הערפל נדמה היה, כי הים עצמו הוא שפלט את הסירה ממצולותיו. הים היה שקט. רוחותיהם של “יורדי הים” שבספינה נסערים היו. הנוסעים הצטופפו על הסיפור, מהם רקדו ושרו, מהם צעקו ובכו. שמא דימו כי הסירה שהים הקיאה נושאת עמה יצורי בראשית מנבכי ימים ומאגדות קדומים. אם כך דימו נתאכזבו עד מהרה.

הסירה נצמדה אל הספינה וחמישה אנשים התחילו מטפסים בסולם החבלים. לא היה בהם לא מהודם של יצורי בראשית אגדיים ואף לא מאימתן של מפלצות ים. בשר ודם היו כולם. מהם שלושה בתלבושת צבאית ושניים לבושים אזרחית. על הסיפון הוצג שולחן וסביבו ששה כיסאות: חמישה נועדו למטפסים ואחד לרב החובל.

רב החובל היה איטלקי – באניה איטלקית עמד בראש צוות מלחים איטלקי. השלושה בתלבושת צבאית היו אנגלים – הם דיברו אנגלית. השניים לבושי אזרחית היו יהודים – הם דיברו בשבעים לשון. עם מיכאל דיברו רוסית.

בשעה שהאנגלים בדקו את תעודותיו שאלהו אחד מן השניים מהיכן הוא בא. השיב לו כי בא מגרמניה והוא עומד להשתקע בארץ ישראל. האנגלים סיימו את הבדקה והחתימו את התעודות. השניים הוסיפו לחקור. לא את כל דבריהם הבין מיכאל, כיוון שהללו השתמשו במלים סתומות כגון חלוץ, משבר, עליה רביעית. רצה מיכאל לספר להם על שלוש יבשות וחזר בו: שמע בחוש כי אלה לא יבינו לרעו, אף שהרגיש כי קיים קשר בין דבריהם לבין נקודת המפגש של שלוש יבשות. ברם, קשר הדוק יותר מצא בין אותם הדברים לבין צרור הכסף שהיה תלוי על צווארו. את הצרור קשרה ותלתה ליובה. אותה שעה העניקה ליובה נשיקת פרידה למיכאל ואמרה לו, כי הכסף הצרור יספיק כדי מחייתו למשך כך וכך שנים בכל יבשת שיבחר מתוך השלוש. מישש מיכאל בצרורו והודיע לחוקריו כי יש ביכולתו לעמוד ברשות עצמו ואין הוא זקוק לשום עזרה. קיבלו הללו את ההודעה ופטרוהו.

הערפל התפזר. הספינה עגנה בסמוך לחוף. סבלים לבושי חלוקים צבעוניים מרוטים השתערו על הסיפון והטילו אל תוך סירות את הנוסעים על חפציהם. הגָאים גרוניים צורמים בקעו כקולות של סוליסטים במקהלת המהומה. מיכאל ראה את עצמו מוטל בסירה. אפשר שהוא עצמו ירד לתוכה ואפשר שהושלך בידי אחרים. עיניים שחורות נוצצו נכחוֹ. זרים אדמדמים עטרו את השחור והפיקו מעין בת־צחוק מסותרת שצפנה קורטוב לעג ושמץ איבה כאחד.

משעלה לחוף הקיפוהו העיניים באלפיהם ודקרוהו במבטיהם. השמש קפחה על גבו והגירה פלגי זיעה. לא היה כל טעם בנסיונות לקנח זיעה זו. עמד מיכאל והתבונן, עמד והקשיב, עמד והריח את כל המתחרש, את כל המשתרץ, את כל המתלהם סביבו: בליל תוהה ובוהה של צבעים, צלילים וריחות. מאכלים חריפים, בגדים מנומרים, קולות גרוניים, פנים שזופות שחור, שיניים לבנות מבהיקות וצהבת יוקדת חולות הגולשים הימה.

עוד רגע, עוד דקה, עוד שניה וכל הנמצא על פני האדמה – הבתים, העצים, האנשים, הנשים, הטף – ימוסס ויימרח על פני החולות הצהובים כהימרח חמאה על לחם.

צרור הכסף התלוי בצווארו נרטב בזיעה ונדבק אל חזהו. מיכאל פרם את חולצתו, הרכין ראשו, הסיר את הצרור מעל צווארו ושלשלו אל כיס מכנסיו.

2    🔗

החדר שבמלון,אפרים" בתל־אביב היה מרווח למדי. אותו לילה לא נתאכסנו בו אלא ארבעה אנשים בלבד, וכל החלונות היו פתוחים לרווחה. אף־על־פי־כן נדדה שנתו של מיכאל אגרוב. עדיין היה החום כבד והאויר ספוג לחות ודביק. התהפך מיכאל מצד אל צד ועשה מאמצים נואשים לחטוף תנומה קלה. הזיעה, רבונו של עולם, הזיעה! נדמה לו כי טבול הוא בתה ממותק ופושר, ועשרות יצורים משונים גחים מן האפלה, מלקקים את בשרו בלשונות ארוכות חמות, חלקלקות ומתענגים על מתיקות התה. היה מיכאל פוקח את עיניו ונועץ מבטו בקבוצת הכוכבים הדומים לפנינים דבוקות לפס של בד – כחול־כהה מלבני שנתחם על ידי מסגרת החלון הפתוח.

אחד הישנים בחדר נחר ללא רחם. השני נשם עמוקות וקצובות, השלישי – קולו לא נשמע. כיון שקולו לא נשמע יכול היה מיכאל לכאורה לכפור בעצם קיומו, אולם לבו היה סמוך ובטוח כי האיש חי וקיים. ואם אין קולו נשמע מפאת היותו שקט ואין פניו נראים מפאת היותו מוטל בחושך אין להסיק מכל אלה שהאיש חדל להתקיים. ושמא לאו דוקא? שמא מת האיש מיתה חטופה? שמא נעלם ועקבותיו לא נודעו? שמא גלמוד היה האיש, ואין לו קרוב ולא מודע ולא גואל? אין לו אדם שיתור בפאתי ארץ למענו כשם שליובה תרה אחרי בעלה בכל קצווי תבל. ואם מצוי בעולם אדם שכזה מנין לנו שנתברך בכל סגולותיה ומעלותיה של ליובה? באותו מרץ ובאותה התמדה, באותה עקביות עקשנית ובאותו כושר הליכה ללא סטיה ועל אף כל המכשולים לקראת מטרה אחת ויחידה.

הכוכבים הבהיקו. לפתע נתייגעו והתחילו מהבהבים. דוק אפרורי נפרש על פני הרקיע. נתחבאו הכוכבים מאחורי הדוק ולא נתגלו שעה ארוכה ומשנתגלו ניטל זהרם והועם זיום. הקטע המלבני של הרקיע חָוור ונתאפרר. אותה שעה היו הכוכבים דומים לעיניה של ליובה והשמים לפניה של ליובה – פנים אפורים ועיניים כבויות – אותן הפנים והעיניים שהיו לה לליובה בשעה שמיכאל סח לה כי אוקטיברינה קראה לו בשם “אבא”.

הלחות גברה. צינת טרם בוקר התחילה חודרת לחדר. הנחרה שוב לא היתה תוקפנית כמקודם – קורטוב של ישוב־דעת נשתמע בצלילה. הנשימה הקצובה נמשכה כסדרה. מיכאל נרדם.

משניעור היה החדר כולו מוצף אור שמש. עכשיו, כשנמוגה החשכה, יכול הוא לפתור את בעיית המתאכסן המסתורי, שלא גילה בלילה שום סימני חיים ומתוך כך הדריך את מנוחתו. תלה מבטו במיטה שכנגד וראה כי אין בה איש. עצם את עיניו, ניסה שוב להירדם ולא נסתייע הדבר. נתייאש מיכאל, קם ממיטתו ופסע לעבר החלון. אדן החלון היה גבוה מכפי המקובל. השעין מיכאל את מרפקיו על אותו אדן, נתן ראשו בכפותיו והשקיף על הרחוב.

מדרכה עשויה לוחות עץ חרקה מתחת למצעדיו של אדם צנום וגבוה, לבוש אירופית, שפסע לאטו בנחת ובישוב־דעת. זקן־תיש מכסיף עשוי כהלכה השתלשל מסנטרו. תחילה סבור היה מיכאל, כי אין זה אלא אותו שתקן שישב עם שני מרעיו בבית־הקפה שבאותה עיר קטנה בין טורינגיה לבאוואריה, אולם, אף־על־פי שנבצר ממנו להבחין בקווי פניו של הלה, חזר בו מיכאל מהשערתו, כיון שזקנקנו של אותו שותף שתקני בשיחה הגורלית (כלום ידעו השלושה כי שיחתם שיחה גורלית היא בחייו של מיכאל?) שחור היה ואילו זקנו של הפוסע הצנום מכסיף. ואין זה דרכו של זקן להכסיף במשך שבועות מעטים.

עבר האיש על פני מדרכת הלוחות לכל ארכה ונעצר לפני בית בן שתי קומות. אכסדרה נאה פיארה את הבית ובה גרם מעלות ועמודים נוסח רומא. האיש עלה במדרגות וצלצל בפעמון. עד שהמתין לפתיחת הדלת נשען במהורהר על אחד העמודים ומשנפתחה הדלת נכנס פנימה. הספיק מיכאל לקלוט בעיניו כמה קווים מדמותו של האיש שפתח את הדלת: את שפמו, את הבעת פני הזועפת־רדומה, את השינוי שחל באותה הבעה למראה האיש הנשען על העמוד. את החיוך – חיוך של חיבה ויראת כבוד כאחד – שהופיע על שפתיו ואת הקידה שהחווה. לא היתה זו קידת התרפסות של מלצר ואף לא קידת כבוד של תלמיד המשמש את רבו. קידה מיוחדת במינה היתה זו שכמותה לא ראה מיכאל עד כה.

האיש נכנס פנימה והדלת נסגרה. רק לאחר שנסגרה הדלת ראה מיכאל את האותיות המרובעות הגדולות, שהיו חקוקות באבן, מעל להכניסה. עד כה רגיל היה לראותן שחורות, עתה הדהימתו ורידותן האבנית. ניסה לפענח ולא עלה בידו. רצה להמיש מבטו מהן ולא יכול. האותיות נצמדו לעיניו, משל לא יד אדם חקקה אותן אלא מששת ימי בראשית שקועות היו בנבכי האבן ועתה הגיחו ממעמקים וחדרו אל תוך עיניו.

נפנה מיכאל מחלון זה ונתקרב לחלון השני. נגלה לעיניו בית קטן וצנוע שקירותיו מסוידים מבחוץ. אחד מחלונותיו היה פתוח לרווחה ומתוכו נשקפה זוית של חדר שכל כתליו רצופים ספרים. סמוך לחלון הפתוח, ממש לנגד עיניו של מיכאל, עמד שולחן ועליו ספר גדול ועבה. מעל לספר רכון היה פטריארך אחד. כן, פטריארך פשוטו כמשמעו: זקן לבן וארוך, בלורית שיבה, פנים חרושות קמטים…

– כמה זמן יכול אדם לעמוד ליד חלון? מה זה כל כך מענין אותך שם? אולי זקנו של אותו עובר בטל?

יותר משהפליאה את מיכאל פנייה משונה זו התמיהתו לשונה של הפנייה. רוסית, רוסית במבטא גרוני ובניגון מסולסל קמעה. שמץ־מה מאותו ניגון ובמאותו מבטא מצוי היה גם בדיבורה של ליובה.

מיכאל נפנה אחורה, הפונה אליו היה האדם הנוחר. הלה שכוב היה עדיין במיטתו ומראהו לא בישר טובות: מצומק, קרח, בעל חוטם גבנוני שנשתפל כמעט עד הפה והסתיר את השפה העליונה כליל. לעומת זאת בלטה השפה התחתונה. היא נתמשכה קדימה כדי מרחק ניכר ובשעת הדיבור נשתלשלה למטה כמעט עד קצה הסנטר. מתוך כך נתהווה משולש אדום ודומה היה כי כל הסומק שבפה, בגרון, בושט, בקנה ובריאוֹת עומד להיחשף. שיניים זעירות, חומות, אכולות ניקוטין בצבצו מתוך האודם. היו אלה שיני הטור התחתון. הטור העליון, כמוהו כשפה העליונה, הוסתר מאחורי החוטם.

– מדוע אתה פונה אלי ברוסית?

– אלא מה? טורקית אדבר אליך? אדם נראה כפטר הגדול ורוצה שידברו אתו איטלקית. מה אתה מחפש שם?

– שלוש יבשות – השיב מיכאל מתוך תקוה שתשובה זו, על אף הכנות שבה עשויה לנתק את פתיל השיחה בעודות באבו. אולם, האיש סבר כנראה אחרת.

– שלוש יבשות? ואולי שבעה ימים? לא שלוש יבשות ולא שבעה ימים, אומר אני לך, עשר מכות תמצא שם. מכות מצרים ומכות שאינן כתובות בתורה, אף־על־פי שדיינו במכות הכתובות. כתוב למשל: ארץ אוכלת יושביה. או אוי אוי! רבונו של עולם! אוכלת ואוכלת ואינה יודעת שׂבעה. ועד שלא אכלה אותך, בחור, ברח! ברח כל עוד נפשך בך. ברח לפני שאכלה אותך הקדחת, לפני שכל הרמאים הללו סחטו ממך את פרוטתך האחרונה, לפני שאיכריו של הבארון רוטשילד שתו את זיעתך ואת דמך, לפני שאיזה בידואי קלע בך את כדורו. ברח לפני שבאו עליך כל הדברים הנאים הללו, כי אחרי שתבוא עליך כל הברכה הזאת לא תוכל לברוח. ציוני, חלוץ, פועל… טפו! ייכנס הרוח באבי אבות אבותיהם של כל הלצים הללו. מי יתן ונחרו גרונותיהם מהקונגרס־דייטש השגורה בפיותיהם המאוסים ותשחרנה ידיהם מהמלים בלשון הקודש המטפטפות מקולמוסיהם. אל תתפתה, בחור, לא מן הקונגרס־דייטש ולא מלשון הקודש. רמיה, אני אומר לך, רמיה ואונאה ומדוחי שוא. ואתה אל תתפתה, די להם שאני נתפתיתי, ועד היום אין אני יכול לסלוח לעצמי. מוטב שתתענה תחת שבטו של אחיך טרוצקי – או הגורג’י החדש הזה, מה שמו? – מוטב שתיאנק תחת עול מסיו של גראבסקי משתדרוך על החולות הארורים הללו. בלוף, אומר אני לך, בלוף, בלוף! מיום שבולפו בלופים לא נתבלף בלוף שכזה. עוד אזכה לראותך מנשק את עפרה של ברדיטשב…

עד שהלה הטיח את קטרוגו הנרגש, קם ממיטתו המתאכסן השני – אותו אדם שנימתו בשעות הלילה היתה קצובה ושקולה. נראה כי היה מן המקפידים על הלבוש, מכנסיו מגוהצים היו וחולצתו מעומלנת. על מסעד הכיסא היה תלוי מקטורנו וניכר היה כי אף התליה נעשתה בקפידה – הוחלקו הקפלים ויושרו ההידורים. נטל האיש את המקטורן ולבשו. לאחר מכן משך בקצות הצווארון של חולצתו והעבירו מעל למקטורן – נמצא צווארו, צוואר קצר, לבן ושמנמן – חשׂוּף. עיני תכלת רכרוכיות הפיקו טוב־לב וצומצמו כדי שיעור של גולות זערוריות מאחורי עדשות המשקפיים, שנחו יציבות על חטמו הרחב ושיווּ כדוריוּת יתרה לפרצופו העגלגל גם בלאו הכי. עם שסירק את שערותיו המסולסלות פלט בנחת לעברו של הרתחן:

– ממדיו של מפעל היסטורי הם מעבר לחייו של הפרט האנושי. ערכיה של היהדות הנם מטבע ברייתם ערכי חברה ולא ערכי פרט, אלא שבניגוד לכל העמים אין היהדות מכירה בשום חברה, פרט לחברה לאומית. הרי שקנה המידה שלה הוא קנה המידה הלאומי, וכיון שהוא לאומי – רוחני הוא. כבר עמד על כך אחד העם ולפיכך הגדיר את המשבר העובר עתה על היהדות כמשבר רוחני. משבר רוחני עובר עלינו ולא משבר כלכלי, ומתוך כך מצוּוים אנו…

הוא דיבר רוסית צחה.

– מתוך כך… משום כך… – חיקהו המצומק ברוגזה ונתפתל בכל גופו. כפות רגליו נזדקרו מתוך הסדין שבו נתכסה – ומשום כך מצווה אתה, במטותא ממך, לשקול לידי עשרים שקל כסף מדי חודש בחודשו. שקול נא, אדוני הנכבד, סכום פעוט זה וגם אני אגדל זקן שיבה, האמינה לי. אם לא אגלח את זקני שנה אחת, שנה אחת בלבד, לא יהא נופל מזקנו של אותו איש הרוח שממול. זקן שיבה יהיה לי, יורד על פי מידותי כדת וכדין. אף אני אשב לי ליד החלון ואשקוד על מוסר היהדות. אך דא עקא: אתה לא תשקול. ראשית, משום שאין לך מה לשקול, ושנית אפילו היה לך לא היית נותן לי אסימון שחוק אחד, כשם שהלה, בעל הזקן, אינו נותן לי אף פרוטה אחת. הספרים הם עבי כרס, וכתוב בהם הרבה, ועם ישראל חי ומוסרו עמוק מני ים וגלותו ארוכה מזקנו של איש הרוח, ואני ישראל וולוול מק"ק ויאצ’נצ’ה עומד בפני ברירה: למות ברעב או למות בקדחת – שתי מיתות משונות להבדיל מארבע מיתות בית דין של מוסר היהדות: סקילה, שרפה, הרג וחנק. אלא שעל אפכם ועל חמתכם לא ימות ישראל וולוול כי יחיה. ילך לגנוב ויחיה…

ישראל וולוול מויאצ’נצ’ה חדל לרגע משטף דיבורו. אפשר משום שנשימתו הקצרה נפסקה כליל ואפשר משום שמיכאל ניתר לפתע ממקומו, ניגש אל מיטתו, תחב ידו מתחת לכר ונטל משם את ארנקו. לאחר שפתח את הארנק והציץ לתוכו שילשלו לכיס מכנסיו, שהיו תלויים על דופן המיטה, והתחיל מתלבש. הרגזן פתח שוב:

– כן לגנוב. שהרי לסחור לא נאה… בזיון… לוּפְט מֶנְשְׁן, עם סוחרים… נורדאו… פרודוקטיביזציה.

הדלת נפתחה ונכנס בחור בהיר־שיער ורחב־גרם, חבוש כובע חאקי ששוליו האהילו על פניו, חולצה קצרת שרווּלים ומכנסיים קצרים. רגליו היו יחפות. תחילה עמד שעה קלה בפתח וסקר את הנוכחים, אחר־כך פלט שלום רחב ועסיסי ופסע לעבר המיטה השלישית.

הנה הנו: האדם השלישי. אותו אדם שלגורלו כה חשש מיכאל בלילה.

גחן הבחור וגרר מתחת למיטה זוג נעליים גדולות וכבדות. התיר את השרוכים והתחיל מושך ומותח את קצות הנעליים עד שחש כי כף רגלו נתונה בנעל כהלכה. שעה ארוכה השחיל את השרוכים, מתחם וקשרם בקפידה. ישראל וולוול הפך פניו לקיר ושוב לא פלט הגה. הגנדרן הממושקף יצא את החדר. הבחור סיים את מלאכת הנעילה ואף הוא עמד לצאת. מיכאל היה כבר לבוש.

– לאן אתה הולך? – שאל את הבחור.

– לעבודה – השיב הלה באידיש.

– גם אני רוצה לעבוד.

– בוא אתי אביאך אל לשכת העבודה.

– עכשיו?

– עכשיו.

ישראל וולוול התהפך על צידו ונעץ במיכאל מבט לגלגני.

הבחור היה שתקן מובהק. שעה ארוכה פסע מיכאל ברחובות סמוך לו – על מדרכת עץ ועל מדרכת בטון, על כביש ועל חולות – וכל אותה שעה לא פצה הבחור את פיו. העיקה על מיכאל השתיקה ופתח במגומגם.

– בחושך… זאת אומרת בלילה… לא יכולתי להירדם… שכבתי ער כמעט כל הלילה… אתה היית היחיד בינינו שלא גילה סימני חיים. הרזה נחר והשמנמן נשם קצובות… האין זה משונה? הן לפי כל חוקי הפיסיולוגיה וההגיון חייב היה השמן לנחור והרזה לנשום קצובות.

הבחור עמד מלכת.

– כאן – הורה על בית אחד בן שתי קומות – בקומה השניה. הדלת מימין.

מיכאל עלה במדרגות לקומה השניה ופתח את הדלת שמימין מיד נמצא עומד בפרוזדור צר וחשוך. ראה שני חדרים בצידו השמאלי ומטבח ועוד חדר קטן בצדו הימני. המטבח היה ריק והחדרים מלאים עד אפס מקום. בני אדם הצטופפו ונדחקו, עשן התערבל ותימר, צווחות הניעו את אמות הספים. בחדר הקטן שבצד הימני ישב ברנש ממושקף ליד שולחן ועשה בכמה וכמה מלאכות בעת ובעונה אחת: טילפן, עישן, עיין בפנקס, צעק, גידף, דיבר בנחת, הלם על השולחן, חייך, התמרמר, נפנף בידיים, טפח על שכמו של פלוני טפיחות של חיבה ועידוד, דחף, זעם, קינח אפו ורשם רשימות. נתן מיכאל ידו בכיסו ומישש את הארנק. לפתע נזכר שעדיין לא אכל פת שחרית. ירד במרוצה מן המדרגות וחש אל מלונו. בדרך הלבין משהו לעיניו. “למות ברעב או בקדחת” – המלים נשרו משפתיו של ישראל וולוול והדהדו בקיבתו הריקה של מיכאל. לא. לא בקדחת ולא ברעב… שתי ביצים, לחם בחמאה, גבינה וכוס קפה… מה הוא שהלבין זה עתה בעיניים? אולי זקנו של הישיש־הפטריארך.

על סף המלון נעצר מיכאל ופנה אל החלון שממול.

עדיין היה הזקן רכון מעל לספרו. אותיות שחורות סדורות שורות שורות נתלכדו למלבן ארוך בתוך הספר כאותו מלבן שנגלה לו למיכאל בלילה מבעד לחלון, אלא שאז היה המלבן שזור כוכבים ועתה הוא ממולא שורות. סביב המלבן רקדו אותיות זעירות, אף הן שחורות, מרובעות, אך ריבוען מעוגל קמעה ושחורן מובהר קמעה. השולחן כולו מכוסה היה נייר ירוק שהוצמד בנעצים. ממש אותו נייר כיסה גם את שולחנו של המזכיר בלשכת העבודה. ברם, שלא כאותו מזכיר דינאמי היה הזקן שקוע במלאכה אחת ויחידה: עיון בספר. ואף־על־פי שראשו של מיכאל נשתרבב מן החלון אל החדר וכמעט שבא במגע עם שערותיו הארוכות של הזקן שנשתפלו מראשו הרכון, לא גרע הלה את עיניו מן הספר.

– אדוני – תפף מיכאל תפיפת היסוס על אדן החלון הסמוך לשולחן – אדוני… אדוני…

הזקן לא זע.

– אדוני… אני… רוצה ללמוד עברית.

– למַד – השיב הזקן קצרות כחנוט המשמיע קולו מן הכוך.

– אני רוצה שתלמדני.

– אינני מורה הוראה.

– יש לי כסף. אני יכול לשלם.

– אני עצמי לומד…

– רצוני ללמוד יחד עמך… לא רק עברית. הכל. כל מה שמסביב… עלי ללמוד הרבה דברים ואתה חייב ללמדני… לפניך מקרה מיוחד במינו… ברבות הימים אגלה לך… רוצה אני לדעת… לדעת את כל מה שלא ידוע לי כאן… במקום משונה זה המשתרע על שלוש יבשות… כל הענין תמוה בעיני… מביט אני ואיני יודע מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה מאחור…

הזקן זקף עיניו והטביל את מיכאל באמבט של תכלת בהירה־דהה.

– חזור נא על דבריך, בני.

–… מה מאחור – גמגם מיכאל ונדמה לו כי המלים היוצאות מפיו נמוגות ומתמסמסות בתוך התכלת.

– לא, לא. חזור על כל הפסוק. יפה תרגמת אותו לרוסית.

– איזה פסוק?

הזקן קם ממושבו ובצעדים קטנים ומהירים יצא מחדרו. הוציא מיכאל את ראשו מן החלון והזדקף על יד הקיר. באזניו נשמע הד פסיעותיו הטופפות של הזקן. הביט סביבו ותר אחר דלת הכניסה אל הבית הקטן. משמצא את הדלת נתקרב אליה והמתין עד ששמע קול חריקת מפתח בחור המנעול. הדלת נפתחה. בפתח עמד הישיש.

– היכנס נא – אמר למיכאל.

תמה מיכאל על שקומתו של הפטריארך הזקן נמוכה מכפי ששיער.

3    🔗

מיכאל שקד על לימודיו ועשה בהם חיל. לא יצאה שנה והוא קרא, כתב ודיבר עברית. האותיות המרובעות חשפו את צפונותיהן וחלק גדל ממסתוריותן ניטל מהן. הצרור של ליובה הכיל סכום נכבד. מיכאל יכול היה להמשיך בלימודיו ולא נזקק לעבודה. הזקן פתח במקרא.

הגה מיכאל בספר הספרים יומם ולילה עד שנסתבר לו כי הר סיני הוא הוא הנקודה שבה נפגשות שלוש היבשות. אמנם, ידוע ידע כי סברה זו אינה מדויקת כל עיקר ואפילו הפירוש הרחוק ביותר אינו יכול להציב את הר סיני אלא בגבול של שתי יבשות בלבד ובמקרה הטוב ביותר במרחק של כמה וכמה מילין מימה הגדול של היבשת השלישית – אף־על־פי־כן גמר אומר להגיע אל הר סיני.

ישב ברכבת ונסע הלוך ונסוע הנגבה.

4    🔗

יובש צהוב עטה את העמק הקטן. כל גרגיר חול צמא למים. וכיון שצמא למים נתבדל מן הגרגיר הסמוך לו והבליט את עצמאותו האישית בחברת מיליונים גרגירים שכמותו. הגבעות נתמשכו כלפי מעלה וכמהו אל על כמו הנשים בתמונותיו של בוטיצ’לי. אפשר שפרשו כפיים נעלמות בתפילה וביקשו מים. שמש יוקדת עשתה ביקום כבתוך שלה בפנטומימה דוממת של אור־צר החליפה עשרת מונים את צורותיהם וגוניהם של הרכסים: חרוט חום, פיראמידה אדומה, קוביה לבנה. קדים משדף עירבל תימרות חול מתברגות שננעצו כעופרת מוגמרת־מתכתית־אפרורית החוצה בין תכלת השמים לבין צהבת הארץ.

והיו שמיך אשר על ראשך נחושת, והארץ אשר תחתיך ברזל.

בנוהג שבעולם משנוגע ברזל בנחושת נעתק צליל פעמוני סמיך, מתגלגל גלים גלים בחללו של עולם ומספיגו משמעות כבדה וממשית. ואילו כאן היתה הנגיעה אילמת. דממה שררה ביקום.

ארץ ללא צליל.

לא ציוץ ציפור ולא צריחת עורב, לא שאגת אריה ולא נעירת חמור, לא צהלת סוס ולא אנקת אדם.

אטאביזם. פלישה נועזת של עבר רחוק אל כדור הארץ. פשיטה ממעמקי הזמן שבטרם היות חיים עלי אדמות.

יש לרסן התפרצות יצרי בראשית אלה של החומר הדומם ויהי מה. מן הראוי שגם על פינה נידחת זו תעבור כוס הרחשנות הגועשת של הצומח והחי. נגיפים ובעלי חיים זערוריים, שאין העין קולטת, עשבים ותולעים, שיחים ורמשים, אילנות ועוף המעופף על הארץ. דין הוא שגם ארץ זו – ארץ נטולת קול וחסרת צליל – תיתן גווה למגעו השרצני של הזמן ותהא גיא חזיון ללבטי יצירה דרמטית שאירועיה משתלשלים בליווי מוסיקאלי של ציוץ ציפור, צריחת עורב, שאגת אריה, נעירת חמור, צהלת סוס ואנקת אדם. לכאורה חייב הכל להתחיל מבראשית, ולא היא. הכל התחיל דוקא מן האחרית: לא מניצני החיים, אלא מנזר הבריאה, לא מן הנגיף אלא מן האדם. ואף לא מן האדם עצמו, אלא מאחרית יצירתו של האדם מפאר הישגיו בעולם החמרי, מן המכונה.

אכן, הצליל הראשון שהפר את דממת המדבר היה טרטור של מנוע. טרטור זה קצוב וממושמע הוא מטבע ברייתו, אך פה, בנסוע המכונית בתלמי חול כתוש המשתרע בין גבעות בזלת ירקרקת לבין הרי סיד שסוע, הופר הקצב בחריקה צורמנית של בלימות פתאומיות ומעברים היסטוריים ממהלך למהלך.

ואף־על־פי־כן שלא מנוע אחד השמיע את הצלילים, אלא שורה ארוכה של מכוניות כבדות שהתקדמו בדרך לא סלולה, היתה משום אחידות הארמונית גם באותה חריקה צורמנית. כל המכוניות היו נעצרות בבת אחת. כל המעברים ממהלך למהלך נעשו בבת אחת. ואין תימה בדבר: המכוניות היו צבאיות. יחידה ממוכנת של הצבא הבריטי נעה במדבר.

בני אדם לא נראו עדיין. אף בעלי החיים לא התרשמו עוד כפי הנראה משיירת הברזל הנפתלת ולא הגיחו ממאורותיהם להזין את עיניהם בה. אפילו שרידי השיחים השדופים והצמוקים לא קמו לתחיה ואף לא התאוששו קמעה לשמע הטרטור הזר והמוזר. כחתף, במישרין, ללא תיווכו המכפר והמרכך של הצומח והחי באו המכוניות. גלגלים כבדים אדירי צמיגים סובבו על פני הקרקע התחוח, בזאו את בשר השממה הבתולית והטביעו על משטחי הצחיחות דפוסי אות ומטבעות צורה שנחרתו על צמיגי הגומי אי־שם באחד מכרכי התעשיה שבאנגליה.

רק לאחר שנעצרה השיירה כולה הופיעו בני אדם. חיילים במדי חאקי פשטו על פני העמק בבהילות שרצנית. הקימו אהלים, מלמלו, זמזמו, רחשו, לחשו, צעקו, הסתדרו בשורות ישרות והתפזרו לכל עבר כרסיסיו של פגז שהתפוצץ. ייתכן שספק הוא אם איוושה טרדנית וחד־גונית זו, שהופעלה בידי גנרלים מרוחקים באמצעות חוטים סמויים מן העין, ראויה להיקרא בשם חיים. אולם נעלה מעל כל ספק הוא שבלב ערבות הנגב הוקם מחנה צבאי.

טור חאקי המונה כעשרה חיילים נפרד מן המחנה והתקדם בשורה ערפית. כובעי הפלדה החזירו קרניים זוהרות והגירו שמש מותכת אל תוך הראשים. משמאל צעד סמל משופם בהיר שיער:

– Left, right, Left, right! – פקד בקצב עקבי מטומטם.

הטור זחל במעלה הר, נעלם בשבילים נלוזים ושוב הופיע. עתים נראה כנחש מתפתל שראשו מעפיל הרה וזנבו נמשך מטה ועתים כתולעת שפרקי־טבעותיה נפרדו ונתרחקו קמעה זה מזה

– Left, right, Left, right! Left, right

הטור הגיע אל פסגת ההר ועמד מלכת. למטה נפערה תהום.

שחור, קדרות, מחשכים, מצולה, – כל דברי האימים הללו עולים בדעתו של האדם לשמע המלה תהום. והנה באה תהום זו והפריכה את המושגים המוטעים. אדרבה, תהום זו עליזה היתה, שטופת שמש, צבעונית ורוננת. הרים־צעצועים נתגבבו במעמקיה והרהיבו את העין בשלל גונים זוהרים: חום, צהוב, כחול, סגול. הרקיע פרש שמיכת תכלת עדנדנת על תהום שעשועי זקוניו.

לאיטם גלשו החיילים מפסגת ההר של המכתש הגדול: לכאורה נראו כאבנים המידרדרות תהומה, אך למעשה ירדו בזהירות. מותחים שרירים, מחליקים ועומדים, יורדים ונעצרים. תופסים בליטת סלע, נאחזים בזיז אבן ומשקיעים נעליהם המסומרות בגבשושיות החול.

שני חיילים נשארו על הפסגה. בעיני חבריהם הנמצאים במעמקי המכתש נראו על קו האופק שתי דמויות מסתוריות שראשיהן בשמים: לבת הר געש שנפלטה אי־פעם היתה לשני נציבי אבן או שני אלים שנתגלו בראש ההר?

חזיון תעתועים הזיה, דמיון שוא. לא אלים ישבו על הפסגה, כי אם שני אנשים חיים, בני אדם בשר ודם, בני תמותה. נשתפלו שניהם על הקרקע, הניחו רוביהם על ברכיהם ופתחו בשיחה על נשיהם ובניהם באנגליה הרחוקה. ומעולם לא חש המדבר בשפע כה מרוכז ותמציתי של חיים דשנים ועסיסיים המצטלצלים ברווח הקטן שבין פיו של חייל אחד לבין אזניו של השני.

אפשר שדוקא משום כך הזדעזע המדבר. לא נע לטרטור המכוניות, לא זע להמולת המחנה הצבאי, לא חרד לקול פקודותיו של החייל. ואילו לשמע שיחת רעים זו חילץ עצמותיו ופתח בהשתוללות. אולי רצה לנקום את נקמת כל הדומם בכל החי? הייבצר מאיתני בראשית קדומי דורות לעשות שפטים בשני חיילים נחשלים? ואולי הוא עצמו, הישימון, ניעור ונכסף לחיים?

עננים שחורים־אפורים־סגולים נתקשרו בשמים. ברקים פילחו את השממה. ריח אוֹזוֹן משכר נתפשט באויר וגשם עז ניתך ארצה.

התהום היתה לים. הגיאיות לנחלים. מים רבים הציפו את היקום, מים זרמו מכל עבר. שכשכו, איושו, פיכו, זינקו, רעשו, געשו, התערבלו, התאשדו ו…ניגנו.

אפיקים בנגב.

5    🔗

לא כדי למצוא מחסה מן המטר הסוחף נתכנס מיכאל לתוך אותה נקרת סלע שנתהוותה באלפי שנות פעילות עקשנית של גשמים ורוחות. אדרבה, בשעה שגילה נקרה זו קפחה השמש על גבו ועל ראשו במלוא עוז יקודה והתישה את שארית הכוחות שנשתיירו בו לאחר הליכה מייגעת בין חולות וסלעים. נכנס איפוא לנקרה כדי להסתתר מלהטה של חמה, ומשנכנס ראה כי הנקרה יפה לו והוא יפה לנקרה. נחל חרב התפתל תחתיה והנקרה עצמה לא היתה אלא מערת אבן חצובה בסלע. רצפתה מחוספסת, כתליה חלקים ומידותיה מותאמות לאדם בעל גוף: יכול היה מיכאל להשתרע בה לכל אורכו ולהזדקף בה במלוא קומתו. לא ראשון הוא מיכאל בקרב יצירי אנוש שנקרה למקום וניצל את הנקרה למחסה ואף למגורים. וודאי בימי בראשית קדמהו איש המערות ובימינו אלה בידואי נווד שבא אל המעין הסמוך להשקות את צאנו ואת גמליו.

מיכאל נתפרקד על רצפת הנקרה. כשם שהמדבר שמסביבה לא טעם מימיו טעמו של צל, כן לא ידעה הנקרה מימיה שמש מה הוא. צינה מרעננת נשתפכה באבריו של מיכאל והרדימתו. היתה שנתו עמוקה אך קצרה. עד מהרה ניעור מחמת הרעב שהציק לו. ומשניעור שמע כי בחוץ משתוללת סופה. שכב בלי נוע והאזין למשק המים וליללת הרוח. הרוח באה ממערב וזינוקי המים זרמו מזרחה. פתח הנקרה פנה כלפי דרום ומשום כך לא הציפוהו המים. אף־על־פי־כן עם שזרמו במרוצה שוצפת על פני הסלע החלקלק חדרו קמעה גם אל תוך הנקרה והרטיבו את כתפו הימנית. התהפך מיכאל ונשכב על צידו, העמיק להתכנס אל תוך הנקרה, הצמיד את בטנו אל הקיר הפנימי והפנה גבו לפתח. צינת הסלע נשתפכה בכל גופו. שעה ארוכה שכב נים לא נים, קיבתו ריקה ממזון וראשו מרוקן ממחשבה. חש בקיומה של הקיבה ולא חש בקיומו של הראש. עד מהרה חדל לחוש גם בקיומה של הקיבה ושקע בעלפון חושים.

ושמא… שמא לא היה העלפון אלא עלפון מדומה? שאם לא כן היאך הרגיש מיכאל לפתע בנגיעה בגבו, נגיעה משונה ומרופרפת? האמנם, לא מיד עמד על טיבה של נגיעה זו, אך הרגש הרגיש בה כהרף עין. שעה ארוכה תהה על משמעותה בלי שזז אף כמלוא נימה, ואין אדם תוהה על דבר שאינו חש בו. משחזרה הנגיעה ונשתנה קפץ על רגליו וירא והנה נערה בידואית ניצבת עליו. שערותיה השחורות עד כדי ברק כחלחל רטובות ופרועות, רגליה יחפות ומים זורמים על פני לבושה הבלוי: עמדה וקינחה עיניה בשולי שרוולה ולאחר שחדלה מכך נתגלו מתחת למצחה שני סדקים מלאי מורסה. רצועות רצועות ירוקות ומפותלות זחלה המורסה על הלחיים. עדת זבובים עטה על הרצועות, התעופפה סמוך לפנים השחומות, זמזמה, הסתחררה ודבקה בסדקי העיניים ובשלוחות המורסה.

מיכאל היה רעב. אלמלא היתה קיבתו ריקה כפי שהיתה חזקה שלא היה מתגבר על הרגשת בחילה וקבס. הסיט את הילדה הצדה ושרבב ראשו מפתח הנקרה. זקף עיניו לשמים וראה שהם כחולים, השפילן לארץ וראה כי שוב אין המים זורמים על פניה. רובם נספגו בחול ומיעוטם שטפו למרחקים. עטף את ידו בקצה שרוולו, הניחה על שכמה של הילדה והדפה החוצה. חזר לנקרה והתחיל מנקה בגדיו ומטהר עצמו מן המגע עם הילדה. תוך כדי מירוק מדומה נוכח לדעת כי אין הוא נקי מהילדה. בגדיו מאובקים ומרופטים, גופו מלוכלך, זיפי שיער עוטרים את לחייו. לוא פגע בו אדם מן הישוב היה ודאי נבעת ממראהו כשם שהוא עצמו נבעת זה עתה ממראיה של הילדה.

יצא מן הנקרה ומצא את הילדה עומדת על משטח של סלע. נתקרב אליה ונטל את זרועה. חילצה הנערה את זרועה מידו ונהימות שונות נתמלטו מפיה. פסעה פסיעה אחת ממנו והלאה, אך מיד חזרה בה, קרבה אליו ותפסה את כף ידו באצבעותיה. היו לה אצבעות קטנות, אך דביקות וחזקות להפליא. לפתע ניתרה ממקומה כציפור שנפגעה באבן ופתחה בדילוג על פני הסלעים. עדיין היו אצבעותיה צמודות לכף ידו ומיכאל נגרר אחריה.

המדבר נרגע, הגיאיות חרבו. אפילו האויר שוב לא נשתמר בו אף קורטוב של רעננות למרות המבול שניתך זה עתה על העולם. רק החול נתקשה קמעה, וההליכה נעמה יותר. השמש עברה את נקודת הגובה ופתחה בדרדורה כלפי מערב. קרניה נתרככו. שוב לא צרבה כפי שצרבה בצהרי היום.

הילדה פסעה במהירות, כמעט במרוצה. כפות רגליה היחפות הטביעו עקבות על החול. מיכאל הלך אחריה. ואף־על־פי־כן שעיניה של הילדה טרוטות היו ומלאות מורסה נגרר מיכאל אחריה כעיור השולח מקלו לפניו.

רוכסי הרים דמו למדרגות. קפיצות קפיצות ירדו השניים מטה: גבעות, תלים, גבשושיות, מישור – מישור פתוח מאופק עד אופק.

שיחים נמוכי קומה בצבצו זעיר שם זעיר שם. גמלים בודדים רעו בעצלתיים וניסו להפיק מזון מחרולים שדופים. הילדה עמדה מלכת. שאפה רוח, היטתה אוזן כמקשיבה לרחשים מסתוריים וקפאה על עמדה שעה קלה. לפתע נפנתה שמאלה, עקרה את אצבעותיה מכף ידו, נשאה רגליה וברחה. גלי אבק התנשאו ורדפו אחריה עד שהשיגוה, אפפוה והעלימוה מעיניו של מיכאל.

6    🔗

מיכאל היה רעב. וכיוון שהיה רעב המשיך להלך. ידוע ידע כי אם יעמוד או ישב, ישכב או ינוח לא ירד למענו מָן מן השמים, אך אם יתקדם ויוסיף ללכת עשוי הוא להיתקל בדבר מאכל: גרגיר חיטה, עלה עסיסי… ואולי… ואולי… צפרדע? האם מסוגל הוא, מיכאל אגרוב, לאכול צפרדע? נזכר בנערה שהוליכתו לכאן ונצטער על שהיא נעלמה. עד שנהגה בו היה פטור מלהחליט על הכיוון שעליו ללכת בו. נגרר אחריה ותו לא… נגרר אחריה אף־על־פי שמגואלת היתה, עיניה מלאות מורסה וריח זוהמה נודף ממנה…

על־שום־מה חייב הוא לאכול צפרדע? כסף יש לו, כסף למכביר. לא בכדי דאגה לו ליובה, לא בכדי צררה מטבעות ושטרות ונתנתם בצווארו. כסף יש לו… כסף, כסף, כסף…

כסף במדבר.

לפתע נמצא עומד בתוך מחנה אהלים חומים. היאך לא ראה מחנה זה לפני כן? אף לא אוהל אחד ויחיד. שמא היה מהלך בעיניים עצומות ולא פקחן אלא בתוך תוכו של המחנה?

מכל מקום, עכשיו עמד מיכאל והזין עיניו במתרחש סביבו. כחיה דרוכה ומתוחה האורבת לטרפה בטרם תזנק עליו השתרע המאהל מלפנים ומאחור מימינו ומשמאלו. חש עצמו מיכאל נתון בלועה של החיה ורוקו נתייבש בפיו. אפשר שנתלהט דמיונו בשל הרעב ומושגי בליעה וגלישה בּלוֹע גרמו לו סיפוק תאוותני.

אוהל בעל ממדים בלט בתוך המחנה. יריעותיו מופשלות היו ויחד עם הגג הטילו צל אלכסוני על פני שטח נרחב למדי. בתחומו של הצל נראתה בבירור קבוצה של בידואים. הם ישבו על הקרקע בחצי גורן עגולה וגמעו משקה מספלים קטנטנים. במרכז הגיזרה הבהיקו כלי מתכת. דומה היה כי פרט לקטע זה הסמוך לאותו אוהל היה המחנה ריק מאדם. שוב נאגר הרוק בפיו של מיכאל – רוק סמיך ודביק. בלע את הרוק ופסע לעברו של האוהל הגדול. בדרך נתקל באוהל אחר, קטן מן הקודם, צנוע ממנו וסגור מכל צדדיו. נעצר על ידו ולא זז ממנו. נמלך בדעתו ונכנס פנימה.

ניחוי מאכל עלו באפו והקהו את כל חושיו פרט לחוש הריח. לפני שהיה סיפק בידו לתהות על קנקנו של האוהל ולראות את הנעשה בו פשט את שתי ידיו ונטל באחת פיתה עגולה, דקה וריחנית ואת השניה שיקע בערמת תמרים רכה, דביקה, רקובה למחצה. צבט מן הפיתה, חפן את התמרים ופנה ללכת. בו ברגע נשתמע צלצול מתכתי מוזר ובלתי שכיח ועם הצלצול נתרוממה דמות משונה מן הקרקע ונזדקפה נכחו. אפילו רעבונו הגדול לא סייע בידו להתגבר על הסקרנות והתימהון שעוררה בו דמות בלתי צפויה זו. קרעי הפיתה וחופן התמרים נשארו בידיו ולא הוקרבו אל פיו. הוא עצמו ניצב מרותק למקומו ולא המיש מבטו מן האשה שעמדה לפניו. היתה זו תערובת של בד שחור ומתכת צבעונית. בד שחור על הכתפיים, בד שחור על החזה, בד שחור על הבטן, בד שחור על הראש: גלימה, מטפחת ראש, מטפחת כתפיים. רבידי מתכת נתלו על הצואר ונחו על החזה, חרוזי מתכת נשתרבבו מתנוכי האזנים, צמידי מתכת שיקשקו על הזרועות, רצועות מתכת קישטו את הלחיים, מטבעות מתכת נשתלשלו מחרוזות מחרוזות מן המצח, פשטו על החוטם, התרחבו על השפתיים וכיסו את הפה. כפות ידיים שחומות נזדקרו משרוולי הבד וזוג עיניים שחורות נתברק מתוך עדיי המתכת. הידיים איימו והעיניים היפנטו. דו־קרב מבטים אילם התחולל בין הבידואית לבין מיכאל, דו־קרב שלא נמשך אלא רגעים ספורים ואולי רק הרף עין בלבד. האשה פתחה את פיה הגנוז מאחורי המחרוזות ופרצה ביללה. מן החוץ ענו לה צעקות ומיד לאחר מכן נשמעה שעטת ריצה, דהרות וקול ענות גבורה. לא יצאו רגעים מועטים ומיכאל נגרר מתוך האוהל מוקף עשרות בידואים. צווחות גרוניות החרישו את אזניו. שני בחורים צעירים – גבוהים, זקופים, חסונים – אחזו בזרועותיו. משהו דחף אותו מאחור. המון עם רב – ביחוד תינוקות יחפים וערומים למחצה – עקב אחריו בתרועה גדולה. לפני שעה קלה היה המחנה שומם, עכשיו נתמלא עד אפס מקום. שני הבחורים שגררוהו נאלצו להבקיע להם דרך בכוח הזרוע.

כמה זמן עבר מאז התעורר בתא הרכבת שעשתה את דרכה מסיבּיר מערבה? מוחו של מיכאל עבד קדחתנית כדי לקבוע בדיוק נמרץ את פרק הזמן שחלף מן השעה ההיא ועד היום הזה, שהרי פרק זמן זה ורק פרק זמן זה בלבד חי מיכאל את חיו המודעים לו. אז, ברכבת שהבקיעה לה דרך בערבות מושלגות, נולד, ועתה, במחנה זה שבו מבקיעים לו דרך בחולות המדבר, עומד הוא למות, מכאן שבן ארבע הוא או בן שש שנים. ארבע או שש? – זאת היא השאלה. המוח מיאן למדוד את הזמן בדיקנות, לעומת זאת העלה וקישר וחיבר ואיחה דברים שונים ומשונים שאין כל קשר ביניהם. פניה של ליובה עטופות היו כובע פרוה. כיון שאזניות ארוכות נשתלשלו על לחייה ממש כרצועות מתכת צבעונית ועיניה השחורות נתברקו מתוך המתכת הרי שליובה היא היא הבידוּאית שהיתה זה עתה בעוכריו.

הזכירה לו ליובה מובאה מתוך ספרו של גוגול. מה אמרה לו אז? ניקולאי וואסיליביץ גוגול. אולי “טאראס בולבה”. טאראס בולבה מימיו לא הכיר מדבר. לא בידוּאי היה אלא קוֹזאק מגדוֹת הדניפּר. הוא עשה פּוֹגרוֹמים ביהודים. בנו של טאראס בולבה התאהב בנערה פולניה ובגד באחיו. טאראס בולבה הרגוֹ במו ידיו. הוא אמר: אני הולדתיך ואני אהרוג אותך.

העיקר הוא העיניים השחורות. ואין הבדל, אם תקועות הן מתחת לכובעה של ליובה או נעוצות משני צידיה של מחרוזת המטבעות המשתלשלת ממצחה של הבידוּאית. לוּא היתה ליובה במקומו של טאראס בולבה היתה אומרת: אני ילדתיך ולא אני הולדתיך. אשה היא ואין בכוחה להוליד. לעומת זאת, יכולה היא ללדת. ואין זה אלא טבעי שאדם נולד על־ידי אשה. ברם, מאד לא טבעי הוא אם אדם נהרג בידי אשה. ויקרא מהרה את הנער נושא כליו ויאמר לו: שלוף חרבך ומותתני פן יאמרו לי אשה הרגתהו. וידקרהו נערוֹ וימות.

טוב שבארבע או בשש (ארבע או שש?) שנות חייו הספיק ללמוד את ספר הספרים.

מיכאל נתחייך. משנתחייך חש בחיוכו ומשחש בחיוכו התחיל מרגיש בשאר הדברים הסובבים אותו. בראש ובראשונה עלה באפו ריח קפה חריף, מגרה ומעורר. ראה כי עומד הוא סמוך לאותו אוהל שבצלו ישבו כמה בידוּאים וגמעו מן המשקה. הן הבידוּאים והן ספליהם הקטנטנים היו עדיין מצויים במקומותיהם: הללו ישבו על הקרקע בחצי גורן עגולה והללו נחו על ידם. מעל אחד הספלונים עדיין תימרו אדי קפה, אלא שבמרכז העיגול שוב לא נערמו כלי בישול עשויי מתכת. במקומם עמדו שלושה אנשים. מיכאל ושני הבחורים – גבוהים, זקופים וחסונים. הבחורים הירפו מזרועותיו. הם דיברו בהתרגשות ונפנפו בידיהם. עיניהם נצנצו. רחש גרוני צורם אפף את מיכאל ועיניים שחורות – עוינות־לגלגניות – דקרוהו מכל עבר. מוּכּר היה הרחש, מוכרות העיניים השחורות – עוד ביום הראשון לבואו ארצה הכירם מיכאל. גם האנשים, אשר ישבו בחצי גורן עגולה והקשיבו בנחת לשיחתם הנרגשת של שני הבחורים, מוכרים היו לו מתמול שלשום. הנה יושב לו הזקן הפטריארך שניסה ללמדו דברי אלהים חיים. פניו נשתחמו מאד, עיניו איבדו את תכלתן, זקנו נתקצר קמעה, חלוקו הארוך נתחלף בעבּאיה אפורה – ואף־על־פי־כן היה זה מורו ורבו הזקן. אפילו החרב החגורה על ירכו לא ערערה את זהותו. תלבושת, עיניים, כיסוי ראש ואפילו קלסתר פנים אין בהם כדי לעצב דמות ממשית. משהו הגדיר את זהותם של היושבים כאן בחצי גורן עגולה. אותו משך זרע המתגלגל בקיומנו המוחשי מימיהם של אדם וחווה – ואולי מיליונים שנים לפני כן – והמאפיין את ישותנו החמרית־רוחנית הוא שלבש עכשיו צורות מיוחדות וברגעי חייו האחרונים של מיכאל זימן לפניו בצותא אחת את כל הדמויות שנתקל בהן בארבע־שש השנים המודעות. על־יד הרב־המורה־הפטריארך ישב ישיבה מזרחית בידוּאי שלא היה אלא גלגולו המדברי של הראבּינר מגבול טורינגיה־באוואריה. שיניו הלבנות הבהיקו ממש כשיניו של הראבּינר. מאקס מוזס עישן מקטרת ארוכה והיה שקוע בשרעפים. וודאי חישב את חשבונותיו, אלא שהפעם היו אלה חשבונות פרימיטיביים ביותר ולא התבטאו אלא במספרים פשוטים שנסבו על גמלים וכבשים. בעל זקן־התיש, ששתיקתו באותו בית קפה הפכה להיות שתיקה גורלית בחייו של מיכאל, אף הוא היה נוכח. ושמא היה זה האיש שהילך על פני מדרכת העץ? אפילו ישראל וולוול מויאצ’נצה ששפתו העליונה נסתתרה מאחורי חטמו ושפתו התחתונה נשתרבבה כלפי מטה לא נפקד מקומו. אדרבה, הוא היה הראשון שעמד על רגליו והגיב בנאום סוער על דברי הבחורים. ידו החזיקה במקל והיה מנפנף בו תוך כדי דיבור. עם כל משפט שיצא מפיו נשתמע צליל חד של אויר שנחתך. שאר היושבים היו חגורי חרב, רק נרגן זה בלבד הסתפק במקל. כך נאה לו וכך יאה לו – חשב מיכאל ושוב נתחייך.

הבידוּאית נתקרבה אל העיגול: פיה יילל עדיין ועדייה צלצלו. היללות גברו מרגע לרגע והצלצול נתעמם והלך. ככל שגברו היללות כן נתעמם הצלצול. משנתייצבה ליד הנרגן חדלה לפתע מיילל, שרבּבה ידה והורתה על מיכאל. לאחר מכן הזדקפה והתחילה פולטת הברות גרוניות מפיה. למרבה ההפתעה דיברה בנחת, בהטעמה ובקול צלול. מדי פעם בפעם ניסה הנרגן להיכנס לתוך דבריה, אך המורה־הרב־הפטריארך־השייך הרגיעוֹ בתנועת יד קלה. הבידוּאית השתתקה. הזקן שבחבורה נשא כפיו השמימה ואמר מה שאמר. הנרגן חתך את האויר בתנופת מקלו – חיתוך אחד חד וצורמני – ולא יסף. המסובים נדו הסכמה בראשיהם.

משפט.

בד בבד עם ההכרה כי עומד הוא בפני כס המשפט חדרה בו תחושה חריפה של ריח הקפה. ריח ססגוני ומגרה. הוא היה רעב. אם ישאלוהו מה היא בקשתו האחרונה יאמר להם: פיתה ותמרים. לפני שעה קלה היה מוכן לאכול צפרדע ועכשיו אינו מוכן לוותר על פיתה ותמרים. ביפן אוכלים צפרדעים, גם בצרפת… מי הוא זה שהשיח לו על כך?

מהלומה חזקה בגבו החזירתו אל המציאות. שני הבחורים הצעירים – גבוהים, זקופים, חסונים – השכיבוהו בכוח על הקרקע. מיכאל לא התנגד. חלש היה, רעב. בצייתנות שכב על בטנו. שני הבחורים הצמידו זרועותיו אל הקרקע. הנרגן התייצב לימינו. עכשיו לא היה מקל בידו. בידו החזיק גרזן. הוא התכופף, הזדקף והניף את הגרזן. מיכאל עצם עיניו וכבש ראשו בחול.

הם לא יהרגוהו. הם יקטעו את ידיו. יקטעו את ידיו וישלחוהו לחפשי. ישלחוהו לחפשי ואפילו יד בנפשו לא יוכל לשלוח, לא יוכל לשלוח יד בנפשו ולא יוכל לחיות.

הרים מיכאל את ראשו ופרץ בצווחות מחרישות אזניים:

– הרגוני! הרגוני! ה־ר־ג־ו־נ־י

עד לאותו רגע לא הוציא הגה מפיו. הניגוד שבין שתיקתו הממושכת לבין התפרצותו הפתאומית הדהים את התלין. הוא הזדקף ונרתע. אפילו השופטים קמו על רגליהם. קהל הצופים נשתתק. אחרי צריחותיו ההיסטריות של מיכאל נשתררה דומיה. נמשכה הדומיה שניות מספר ושוב הופרעה בצעקות. אנקות אימה מחרידות פלחו את האויר והטילו פלצות ופחד. הפעם בקעו מקרב הקהל. כל הראשים נפנו לעבר זעקות הזוועה. ילדה נדחפה בין ההמון והבקיעה לה דרך. מיכאל הכירה: זו היתה הנערה שנקרתה על־יד הנקרה. היא השתטחה על הקרקע וכיסתה בגופה את זרועותיו. הנרגן אחז בשערותיה והטילה הצידה. היא צווחה, התפתלה, בעטה בחול, זחלה אל השופטים, והתפלשה בעפר רגליהם ושרבּבה ראשה לנשק את ידיו של הפטריארך. הלה פשט את ידו, והיה משום הוד והדר בפשיטת יד זו. שוב נשתררה דממה. הנרגן נעץ בחול את להב הגרזן וגהר סמוך לו. הפטריארך פנה אל הנערה בשאלה. היא הזדקפה. שעה ארוכה קינחה את פניה בשרווּל שמלתה. לאחר מכן פתחה את פיה ודיברה. היה דיבורה נפסק מדי פעם בשאלותיו של הפטריארך ובהתייפחויותיה שלה. לבסוף נפלה על פניה ושוב השתטחה על הקרקע. הפטריארך בעט ברגלו. היא הזדקפה ופנתה ללכת. נתיב התהווה בקהל והנערה עברה בו לאיטה. ראשים מורכנים ועיניים מושפלות ליווּה בלכתה. הזקן חזר והתיישב על הקרקע. שעה ארוכה היה שקוע בשרעפים. עדיין לא הוציא הגה מפיו, אך שאר השופטים התחילו שוב נדים הסכמה בראשיהם. מאקס מוזס נד בראשו. בעל זקן התיש נד בראשו. רק הנרגן בלבד ישב גהור על יד גרזנו ולא הניד אבר. צליל מוּכּר, צליל שקשוק מתכות נשתמע מאחורי מיכאל. אולי גם הבידוּאית המשונה נדה בראשה.

שני הבחורים הרימוהו מן הקרקע והוליכוהו אל מחוץ למחנה. משנתרחקו כדי מהלך של מאה מטרים הירפו ממנו ועזבוהו לנפשו. בריצה מהירה חזרו אל המחנה משל נמלטו על נפשם מפחד אויב.

מיכאל התפרקד על החול. השמש צללה תהומה – כהרף עין צללה, ללא דמדומי שקיעה. שמים כחולים־כהים נוקבו בכוכבים מבהיקים. כל כוכה וכוכב הבליט ביוהרה את “האני” הזוהר שלו. העגלה הגדולה שלטה שלטון בלי מצרים על פני האופק הצפוני. הדוּבּה הקטנה קרצה בבישנוּת. בקצה זנבה היבהב כוכב הצפון. ענן קליל השתעשה על פניה של קאסיופיה.

צלילית שחורה נעתקה ממעמקי האופק ופסעה לעברו של מיכאל. קרבה אליו, כרעה על ברכיה והניחה דבר־מה על חזהו.

מיכאל התיישב. פיתה ותמרים נתגלגלו מחזהו אל ברכיו. צבט מן הפיתה ובלע פרוסה אחת בלי שלעסה. שנה ושילש ומילא פיו תמרים. שיניו נתקלו בגלעין, והאוכל נשר מפיו. הילדה ישבה על ידו, נטלה את הפיתה ואת התמרים והניחתם על משטח השמלה הבלויה שבין ברכיה. צבטה מן הפיתה ומסרה לו. את התמרים הושיטה לו אחד אחד: תמר אחר תמר. מיכאל זלל ברעבתנוּת.

לאחר שסיים קפצה הנערה ממקומה ונטלה את ידו. שוב דילגה על פני החולות ושוב נגרר אחריה.

ירח עולה חתך את קו האופק בחרמשו. היקום הואר באור צהוב. עיניו של מיכאל הבחינו בפתח הנקרה, אותה נקרה שלתוכה נתכנס הבוקר כדי לחסות בצלה ולנוח.

7    🔗

מיכאל ריפא את עיניה של הנערה הבידוּאית. לאמיתו של דבר הוא עצמו לא ידע כיצד קם ונהיה הדבר. הוא לא עשה שום מעשה פרט לזה שרחץ את עיניה המזוהמות במי מעין זכים. אך עובדה היא כי מאז נתגלו על פניה עיניים חומות־בהירות, קורנות ועמוקות.

נקרתו של מיכאל סמוכה היתה למעין: למחרת יום המשפט והפדות יצא עם זריחת החמה והלך לחפש מים. ריח לחוּת עלה באפו וקבע לו את מגמת פניו. עד מהרה הגיע אל מעין קטן וראה את הילדה שׂרוּעה על בטנה ושותה כאשר ילוק הכלב. כרע על ברכיו ושתה גם הוא. לאחר שנתרווה קרב אל הנערה, תלש חתיכת בד מחולצתו, טבלה במי המעין וקינח בה את המורסה מעיניה ומלחייה. בקפידה עשה מה שעשה, בעדינות ובזהירות ספק כאחות רחמניה ספק כאם אוהבת. הפשילה הילדה ראשה לאחור והמתינה באורך רוח עד שיסיים את מלאכתו. משסיים השליך את הבד ארצה, גרף חול בנעלו וכיסה בו את הסמרטוט. אמרה הילדה מה שאמרה (מיכאל לא הבין את דבריה) והסתלקה.

כעבור שעה או שעתיים באו שני בידוּאים – אחד רכוב על חמור והשני על גמל. נעצרו על־יד נקרתו, צנחו מבהמותיהם והגישו לו פיתה, ענבים וקפה. החווה להם מיכאל קידה עמוקה לאות תודה והוקרה. ואף־על־פי שלא שמע את לשונם הקשיב לשני נאומים ארוכים שכל אחד מן הבידוּאים ראה צורך לשאת. עם תום הנאומים נטלו אבנים קטנות והציבון גלעד סמוך לנקראתו. תקעו בו דגלון ועל הקרקע שירטטו סימן בצורת “V”.

לימים נודע לו פשרם של כל המעשים הללו. נודע לו כי “V” היה הואסם, כלומר סימנו השבטי של אותו שבט בידוּאי וגל האבנים עם הדגלון התקוע בו אות הוא המביע הכרת טובה.

הבידואים הכירו טובה למיכאל.

על מה?

לשוא הירבה בניחושים וחיפש תשובה. ייתכן שחשבוהו לרב־מג, לקדוש (אף שבמשך כל ימי שהותו בקרבתם לא חולל נסים), לשליח מסתורי מאללה או מנביאו מוחמד – כל הדברים האלה לא נתלבנו ולא נתחוורו לו לעולם. אף לא עלה בידו למצוא את פשר מסותיו באותו מחנה בידואי: מה היה פירושו של המשפט ושל פסק הדין? ברי היה כי הנערה הצילתו. הודות לה נחון ובזכותה קורא לו דרור. אולם מדוע הצילתו וכיצד עלה בידה להשפיע על השופטים ולשכנעם? לשם מה הוליכתו אל המחנה ולשם מה החזירתו אל הנקרה? לא נמצא פתרון לחידה זו גם לאחר שמיכאל למד את לשונם של הבידואים והכיר את דרכיהם ואת מנהגיהם.

לא אחת נכח במשפטיהם השונים והמשונים. לא אחת שמע את הנאשמים נשבעים בחיאת חאלעוּד, ורב מעבּוּד, בחיי זה הגבעול והאל הנעבד, בחיי הגמל נושא התבואה, בחיי הבית הנקרא בית אללה, בחיי כלי הקהוה, באללה ובחיי ובחיי איבּן סעוּד, באללה ובחיי אלאעסם, בחיי הנביא מוחמד, בחיי חמיד זרוע הישועה במסע השוד, בחיי חמיד המפתח חרצובות בני אדם, בחיי חלב הצאן, הרוח, הגשם, בחיי תינוק, בחיי הסיף והספר, בחיי אבות השבט. אולם כל השבועות הללו היו ללא הועיל. הנאשמים היו נדונים והגרזנים הורמו לבצע את העונש: קיטוע יד, חיתוך שרירי השוקיים וכיוצא באלה פסקי דין כיד הצדק הטובה על כבוד השופטים. אך בסופו של דבר לא הוצא העונש לפועל אלא לעתים רחוקות בלבד. ברם על־פי־רוב לא היה ביטולו כרוך בהתפרצויות דרמתיות ובהתערבות נמרצת של נערות נרגשות. כל הנוכחים היו ניגשים בנחת אל התובע ומבקשים ממנו לוותר. תחילה לכבוד אללה, אחר־כך לכבוד נביאו, לבסוף – לכבוד הנוכחים לפי סדר מעמדם. ברוב המקרים היה התובע מוותר וכל הענין מסתיים בהילולה וחינגה. בהילולות ובחינגות היה גם מיכאל לוקח חלק. הבידואים זבחו את זבחיהם, אכלו את מטעמיהם ורקדו את ריקודיהם. יש שרקדו גם הנשים. הן היו רעולות. – ואחת מהן אשת העדיים המצלצלים שבאהלה שלח מיכאל את ידו בפיתה ובתמרים. היא רקדה “דחיה” וידה אחזה בחרב.

באוהל הגדול, שבסמוך לו נערך המשפט בשעתו, היה מיכאל אחד האורחים הקבועים. עתה נוהג היה לשבת בין נכבדים ושייכים והיה מקבל אחד הראשונים את ספלון הקפה. היה גומע מן הקפה טיפין טיפין, בשובה בנחת ובטוב טעם, משקיף על אותה חצי גורן עגולה שהוא עצמו היה לחלק ממנה ומקשיב לסיפורים ארוכים וחד־גוניים על מלחמות שבטים ועל פשיטות נועזות, על גאולות דם ועל נדידות לאין ספור במדבריות, בערבות ובמרחבי ישימון.

זולים היו חיי האדם בקרב הבידואים. משום כך כה נעמו למיכאל החיים שהיו לו לשלל. מאז יום המשפט נגוזו מנפשו הכיסופים להר סיני ולשלוש היבשות. שוב לא היה מהרהר בנקודת המפגש ולא הלך לתור אחריה. מלבד החיים לא היה לו דבר בחיים בכל אותם הימים, ומדי בוקר בבקרו בלכתו לשאוב מים מן המעין חש בכל מעקשי ישותו את ההישג הגדול שבעצם רציפותם של החיים, חייו של מיכאל אגרוב.

את מרבית זמנו בילה בנקרה. בשעות הבוקר המוקדמות רבץ שׂרוּע על פני החול והפקיר את גוו לקרני השמש כלטאה היוצאת ממחבואה להתחמם בחמה. בגבור הלהט היה חוזר אל נקרתו. הבידואים סיפקו לו את כל צרכיו, שארית הכסף מצרורה של ליובה הפכה כאן לאוצרות קורח. קונה היה במחנה מזון, בגדים וכלים וכספו לא פחת אלא בשיעור זעום. אפילו גמל רכש לו, אך לאחר שלמד לרכב עליו נתנו במתנה לנערה הבידואית.

הנערה נתקראה בשם מוררה. עיניה היו צלולות ולחייה נקיות.

כשהיתה רוח קרירה חודרת לנקרה ידע מיכאל כי השמש העריבה. מיד היה יוצא מן הנקרא ושׂם פעמיו אל ה“גלעד”. שם ישב וחיכה למוררה. לפנות ערב היתה באה אליו ומשׂיחה עמו. תחילה לא הבין את דבריה, במרוצת הזמן קלט את מחציתם, ברבות הימים הבין את הכל ובסופו של דבר התחיל הוא מספר לה סיפורים.

רבות סיפרה מוררה אך את סוד המשפט ואת תעלומת חנינתו לא סחה לו.

8    🔗

ישב מיכאל והמתין למוררה. המערב התקין עצמו לקבלת פניה של השקיעה. שמש אדומה נאבקה עם עננים כהים ורקמת ארגמן הבקיעה מפלשי אפרורית מדברית. קרני חום מכווה נתרססו ברוח צוננת. מיכאל רכס את כפתורי מעילו – מעיל אפור, בלה, שבא לו מידיה של מוררה תמורת מאתיים מיל. מנין לה, למוררה, מעיל שכזה? אולי שלל הוא שנפל בידה מאחת הביזות של בני שבטה ואולי סתם גנבה…

לבושו של מיכאל נקבע במה שיד המקרה אינתה מדי פעם בפעם לאחד הבידואים. והמקרה התבטא עתים בשוד ובפשיטה, עתים במקח וממכר ועתים במרמה וגנבה. לפיכך היה לבושו תערובת משונה ואכּסוטית של כלאי כלאיים מכל המינים: נעלי צבא בריטיות, מכנסיים כחולים ומרופטים ממוצא בלתי ידוע, עבּאיה של שייך בידואי, מצנפת של אחד החלוצים היהודים שנתגלגלה אליו בדרך נעלמה והמעיל… וכלבושו כן מראהו החיצוני כולו, לפחות במידה שמראה זה נשתקף בכל בוקר במי המעין: פנים שחומות, שערות מגודלות פרע וזקן שחור.

הוא ישב ונבר בחול התחוח. חפן קומץ בידו האחת, בזקו על השניה וסיננו בין אצבעותיו. בשעה זו, שעת טרם שקיעה, נוהג היה להזין עיניו בנוף הסביבה, בצללים שזחלו מן ההרים, נתארכו והלכו וכבשו שעל שעל שטחי חול רופס וצייתני, בירח שהיה צף ממזרח, עולה בזהירות ובחשדנות ככל שהשמש יורדת, שומר צעדי עצמו, עוקב אחרי יריבתו השוקעת ומסווה עצמו על רקע התכלת ככתם לבן, תמים ונטול אור. בכל יום ויום נוהג היה מיכאל להתענג על המראות, ואילו היום העדיף לכבוש פניו בקרקע ולהשתעשע בחול. דבר־מה הפריע לו בנוף שבסביבה, דבר־מה חסר, דבר־מה הדריך את מנוחתו וגזל את שלוות לבו. היה זה דבר פעוט, חסר חשיבות ונטול ערך, ואף־על־פי־כן חולל היעדרו שינוי בנוף ובסביבה. לשוא ניסה מיכאל לעמוד על טיבו של השינוי. עד מהרה אמר נואש ופתר את הבעיה כפי שהיה פותר באותם הימים את כל בעיותיו: הוא חדל להשקיף על הנוף. ישב, איפוא, ונבר בחול.

מוררה אחרה לבוא. רגיל היה לראות צללית ניתקת בדמדומים מפאתי רקיע ומקבלת את שלושת ממדיה ככל שהיא מתקרבת. הפעם לא היה צופה באופק ומתוך כך נבצר ממנו לראותה. אף את פעמיה לא יכול לשמוע, שהרי מוררה היתה מהלכת יחפה ומצעדיה לא השמיע קול. לפיכך ישב וציפה למגע ידה בכתפו ולקולה המדברי החותך:

– סאלם עליכּוֹם, חווג’ה מיכאל.

לא היה מיכאל משיב לה באותה נוסחה ארוכה השגורה בפי הבידואים כתשובה לברכת אורח. כל פרשת ידידותם – ידידות שבין נערה בידואית לבין גר ותושב – חרגה ממסגרת השגרה ומתחום המנהגים, התככים, הגינונים והמסורות שחיי הבידואים ספוגים בהם. עצם הימצאו בקרבתם – בקרבתם, שהרי מעולם לא היה שרוי בקרבם ממש, אלא כאורח נטה ללון – היה בו משום התרת הרצועה. וכיון שהותרה הרצועה לא חלו עליו חוקותיהם ומשפטיהם, פרט למשפט אחד ויחיד שאף הוא ניתבטל בסופו של דבר. האם היה מחוץ לחוק או מעל לחוק.

מגע היד המצופה לא בא הפעם. לעומת זאת נשמעה שעטת פרסות, נשמעה במפתיע ובלי אזהרה. נשא מיכאל את עיניו וראה את מוררה רכובה על סוס אביר ודוהרת לקראתו בגראציוזיות מפליאה.

התנער וקם על רגליו. עמד על עמדו רגעים מספר ולא הניד אבר. נגוהות האודם של שמש שוקעת, רחבי מדבר מוסגר באפקים הנקובים בחודיהן של פסגות הרים דמיוניים. כחול לילי אורב־מתגנב חרישית, נערה דוהרת על סוס ערבי עדוי ומקושט בדים צבעוניים – הכל הילך עליו קסמים ונסך בו שיכרון.

מוררה עצרה בסוסה, צנחה והתיצבה על ידו. היא נשמה בכבדות.

– הנה סוס, חווג’ה מיכאל, סוס טוב… משל השייך הוא… קפוץ מהר… ברח… מיד, חווג’ה מיכאל, מיד… הם רוצים להרוג אותך… אתה יאהוּד… הלילה ירצחוך נפש… ברח… ברח… מיד.

כמו ברק נתבזק במוחו פתרון השאלה שהציקה לו כל אותו היום. עתה נפקחו עיניו וראה מה חסרה הסביבה, עתה ידע את סיבת הדיסונאנס שחש בנוף ההרמוני: גל האבנים עם הדגל הנעוץ בו נעלם. גלעד זה, שהוצב ביום טהרו את עיניה של מוררה, רוחות וגשמים, סופות מדבר ויקודי שמש לא יכלו לו. יד אדם הסירתו היום.

אש בערה במערב.

מיכאל ישב באוכף, נפנף בידו למוררה, נעץ עקבי נעליו המסומרות בצלעותיו של הסוס המתנשם והדהירו לקראת השמש.

האם רכב מיכאל על סוס לפני כן?

מסתבר שרכב, שאלמלא כן כיצד יכול היה עכשיו להדהיר את סוסו לקראת השמש ולהטבילו בארגמן לוהט? אולי דהר על סוסי מונגולים בערבות סיבּיר חגור חרב קוֹזאקית. אולי רכוב היה על סוס בשעה שנלחם אי־אז באויביו ואת פצעו הגורלי קיבל בשבתו באוכף?

צווארו של הסוס נטה קדימה, חזהו המורם הבקיע את האויר. הרוח שרקה. הארץ נרתעה אחורנית. האופק פרש את כפיו הוורודות. המדבר היכה גלים דוהרים. הפרש טס. כפוף, דרוך, מאומץ, מתוח, מתרומם ושוקע, שוקע ומתרומם בקצב דהרת המדבר. אחת, שתיים, שלוש, ארבע. מעלה, מטה, מעלה, מטה. כבוש, דהור, טוס, צלול…

עוד דהירה אחת ומיכאל וסוסו היו משיגים את השמש השוקעת וטובלים ביקוד השּני, אלמלא צפירה ארוכה, חדה וצורמת, שפילחה לפתע את האויר. הסוס נעצר. מכונית משא צבאית חסמה את הדרך. הרסן נשמט. קצף חם השתצף מן הרעמה וכיסה את פניו של הפרש המשולהב. עיני תכלת בהירה ניצנצו מכל עבר. מיכאל הוקף חיילים בריטיים. בו ברגע נעלם זוהר השקיעה ולילה כחול נפרשׂ על פני המדבר.

ירח מלא האיר פרצופו של אנגלי, ששׂפמו לבקוני ומחודד בקצותיו. הלה שירבב ראשו מן המכונית, פלט מספר קללות בערבית ורמז למיכאל שיישב על ידו. מיכאל ציית. לחץ הלבקוני על הדושה והמכונית זזה. שאר המכוניות שבשיירה נעו אחריה – שבעה או שמונה במספר. מיכאל הפך פניו לראות מה ייעשה לסוס – מנחתה האחרונה של מוררה. אותה שעה פנתה המכונית בסיבוב חד ימינה ושוב לא ראה דבר מאחוריו.

הבט ישר לפניך – פקד הלבקוני ערבית.

פנסי המכונית בלשו את שממת הכביש. הלבקוני שתק. מפקידה לפקידה ליכסן מבט לעברו של מיכאל – מבט שתימהון, חששנות וסקרנות שימשו בו בערבוביה.

השיירה נעצרה על יד המחנה. מיכאל הוכנס לתוך צריף. בחדר הצריף עמדו שתי מיטות ושולחן קטן הפריד ביניהן. הלבקוני קפץ לעמידת דום, התמתח ודיווח באנגלית. מעל אחת המיטות התרוממה דמות לבושה חאקי, מנומנמת. הדמות ניגשה בעצלתיים אל השולחן והגדילה את הלהבה במנורת הנפט. שעה ארוכה עמדה ושפשפה את עיניה. כוכבי מתכת הבהיקו על כתפי חולצת החאקי בברק זהב מזויף: אותות קצונה.

מיכאל תחב ידו בכיס מכנסיו, הוציא חבילת ניירות ופרשׂה על השולחן. היו בה תעודות ומיסמכים הקובעים את זהותו, דרכונים ואשרות שהוצאו בברלין ונחתמו בחותמות שונות ומשונות. מיעוטן בארצות שהפרידו בין ברלין לארץ ישראל ורובן בארץ ישראל. הקצין סיים את מלאכת השפשוף, נטל את הניירות ברשלנות והתחיל מעיין בהם. ככל שהוסיף לעיין ננער והלך. הגביה את המנורה והאיר בה את פניו של מיכאל. סקר אותן שעה ארוכה ולאחר מכן החזיר את המנורה על השולחן וחזר לעיין בניירות. לבסוף קיפלם בקפידה, החזירם לו וישב על המיטה. הניח מרפקיו על ברכיו, השעין סנטרו על כפות ידיו ושוב סקר את מיכאל מכף רגל ועד ראש. לאחר דקות ארוכות של שתיקה מתוחה פתח לפתע בגרמנית:

– לכל הרוחות! אתה יהודי?

– כן.

– מה אתה עושה כאן?

– לא כלום.

– לשם מה אתה נמצא כאן?

– דוקא לשם זה

– לשם מה?

– לשם… אי־עשיה… באתי הנה כדי שאוכל לא לעשות דבר.

– שמעת על חברון?

– כן.

– מה שמעת?

– שמעתי כי אברהם, הפטריארך הביבלי, התגורר בסביבתה, ושמה של העיר היה בימי קדם קריית ארבע.

– אל תבלבל לי את המוח, אתה שומע?

– כן.

– על השחיטה לא שמעת?

– לא.

– לא שמעת על השחיטה?

– לא.

– לא קראת בעיתונים?

– איני קורא עיתונים.

– אל תיתמם. אינך יודע עם מי יש לך עסק.

– עדיין לא היה לי הכבוד…

– שתוק! זה לא יועל לך! אתה יודע היטב כי דם נשפך בארץ. ערבים פרעו ביהודים. מלחמה נטושה בין יהודים לערבים מדן ועד באר שבע… אנחנו צריכים להגן עליה. Troubles ידוע מה פירושה של המלה Troubles?

– לא.

– פרעות, מהומות. היהודים ברחו מירושלים ומיפו… עוד מעט יברחו גם מתל־אביב אם… אנחנו לא נבוא להצילם. בחברון שחטו הערבים את כל היהודים… ככה… כמו כבשׂים אתה רוצה להישחט כמוהם?

– לא.

– וודאי שלא… ואולי רוצה אתה להגן עליהם?

מיכאל לא ענה. הקצין שתק שעה קלה והמתין לתשובה.

– מוג לב אתה – אמר בהתרוממו שוב מן המיטה – פחדן נבזה ובוגד מטונף. זה כל מה שאני יכול לומר לך. התחפשת לערבי וברחת כמו עכבר.

הוא פלט כמה משפטים באנגלית לעבר הלבקוני. הלה טפח למיכאל על שכמו והורה על הפתח. עוד לפני שיצאו השניים פשט הקצין ידו אל השולחן, נטל את מכשיר הטלפון, הניחו על ברכיו והתחיל מחייג. בחוץ, במרחק של מאתיים־שלוש־מאות מטר מן האוהל עדיין נשמעו קריאותיו המקוטעות של הקצין:

– האלו, אלו, האלו!

כפי הנראה ביקש לקבל הוראות מן הממונים עליו.

בין שקיבל הקצין את ההוראות ובין שלא קיבלן, למחרת היום נישא מיכאל במכונית צבאית על פני הכביש באר־שבע–ירושלים. הפעם נהג במכונית בחור צעיר, שחור שיער ומגולח למשעי. כאותו חייל לבקוני אף הוא שתק במשך כל הדרך. אלא ששתיקתו של הלבקוני נמשכה כעשרים דקה בלבד ושתיקתו של השחרחר נמשכה כשלוש שעות ומחצה, שכן הדרך ממקום דהרתו של מיכאל עד למחנה הצבא קצרה היתה ואילו הדרך מן המחנה הצבאי עד ירושלים היתה ארוכה. ועוד דמיון היה ביניהם: שניהם הפרו את השתיקה במשפט אחד בלבד. ברם, הלבקוני פסק את פסוקו (“הבט ישר לפניך”) בראשית הדרך, והצעיר שחור השיער באחריתה.

בפינת הרחובות יפו– המלך ג’וֹרג' עצר את המכונית על־יד המדרכה ופקד על מיכאל לרדת. הוא אמר:

“That’s where you are going to stay from now on”.

 

פרק רביעי    🔗

1    🔗

הפעם לא היה זה מעין – הפעם היה זה ראי ממש. שינויים כבירים התרחשו במראהו החיצוני של מיכאל. תחילה עבד הסַפּר במכונה. עשה את שערותיו וגזז זקנו במהירות הבזק. אחר כך עבד בתער: יישר את הפיאות, עיגל את התספורת וגילח למשעי את הלחיים. פרצוף אדמדם של תינוק תמה על מיכאל מתוך הראי. הוא עצם את עיניו. אצבעות רכות מרחו משחה על לחייו ועיסו את פניו. רכרוכית מעודנת פשטה בכל אבריו. ריח התמרוקים נסך שיכרון. כאן, בכורסת הסַפּר מוכן היה לבלות את כל ימיו. לשקוע בה, להתענג על ריפודה ולעכל את המזון המשובח שספג לקרבו זה עתה באחת המסעדות שבעיר: מרק, בשר צלוי, סלט ירקות, קפה, עוגה וסיגריה אנגלית – חריפה, ריחנית, מתקתקת. עוד לא פסו עינוגים בהווי מסולף ומגוּון זה של חיי תרבות וציביליזציה. יד חזקה כופפה את צווארו ומים חמים נשפכו על ראשו. עוד לא פסו סַפּרים טובים, יעילים מסורים לעבודתם. מכונת ייבוש חשמלית זמזמה באזניו והטיחה גלי חום על שערותיו הרטובות.

טבילה.

שוב נולד מיכאל מחדש. צווארון פתוח של חולצת תכלת חדשה נח על גבי הצווארון של המעיל האפור שזה עתה נקנה. כמיתר נתמתח הקמט במכנסיו המגוהצים. הנעלים הבריקו וחרקו.

אולם הכסף שניתן לו אי־פעם על־ידי ליובה אזל. היה לו ארנק חדש עשוי עור משובח, אך בו שתי לירות ארצישראליות בלבד. עליו למצוא ויהי מה חדר מגורים זול ולהתחיל בחיי עבודה.

כמה פעמים צפוי לו עוד להיוולד מחדש?

2    🔗

הקיש מיכאל באצבעותיו פעמים מספר ומאחר שלא נענה לחץ על הידית. הדלת נפתחה. הוא נכנס לפרוזדור. הדלת נסגרה אחריו.

– מי שם? – נשמע קול של אשה.

מיכאל לא השיב משום שלא ידע מה עליו להשיב. הפרוזדור היה חשוך והוא גישש באפלה. רצה לחזור אל הדלת ולפתחה כדי להזרים אלומת אור אל תוך החשכה, אך הדלת נפתחה מאליה. נכנס תינוק: חולצתו קרועה, שתו חשוף ופניו מגואלות. התייצב התינוק נכחו וסקרו בעיון רב כשהזרת של שמאלו נתונה בנחיר אפו ואינה משה מתוכו. נמלך מיכאל בדעתו והחליט לצאת החוצה, אלא שאותה שעה נפתחה עוד דלת אחת בקצהו השני של הפרוזדור. בפתח עמדה ילדה כבת עשר ולה צמות שחורות־ארוכות מקושרות בסרט אדום. היא זינקה אל התינוק, דחפתו החוצה ויצאה אחריו. הדלת נסגרה ברעש, אלא שהפעם לא שקע הפרוזדור באפלה, כיון שהדלת השניה נשארה פתוחה. כעבור שעה קלה נסגרה גם דלת זו, אך מיד נפתחה שוב ודמות קטנת קומה התקדמה לעברו. תחילה סבור היה שאף זו היתה ילדה, אך משנתקרבה אליו נוכח בטעותו: זו היתה אשה. כל עוד היתה פוסעת בפרוזדור התנפנפו שולי חלוקה הרחב. משנעצרה על ידו נתעטפה באותו חלוק, הגביהה את חגורת הבד הצבעוני שנשתרכה משני צדיה ושעה ארוכה עמדה וקישרה בה קשרים. סיימה את מלאכתה ונתמתחה לפניו. מיד נתגלו חלקי גופה העגלגלים והתחילו מבליטים את עצמם.

– כן, אדוני.

– סליחה, ראיתי כאן שלט: “חדר להשכיר”. אולי טעיתי.

– לא, לא, אדוני. לא טעית. אדרבה, קלעת למטרה. אני משכירה חדר. בבקשה להיכנס.

היא פסעה אל הפתח שממנו יצאה. שערות בהירות־חומות גלשו על צווארה מאחור וקצותיהן מסולסלות קמעה – מעין תסרוקת שהיתה נהוגה בחוץ לארץ בקרב אמנים, שחקנים, משוררים, מוסיקאים – דוקא גברים. פסעה במהירות ומיכאל אחריה. על שום מה סבר תחילה כי אין זו אלא ילדה? כלום אך ורק על שום שקטנת קומה היתה? לא, לא. יש דברים בגו. היה בה דבר־מה תינוקי גם מאחור, לא רק מלפנים. בעיקר החלק העליון של גופה. מוזר מאוד: המחצית התחתונה היתה מפותחת בהחלט, בוגרת, אפילו מפותחת קצת יתר על המידה. ירכיים מעוגלות, אגן בולט… בולט, מתבלט ומתנדנד קמעה עם כל צעד וצעד… ואילו המחצית העליונה היא כשל נערה, ילדה, לפחות מאחור… ואם משפיל מיכאל את עיניו ומסתכל למטה אין זה אלא סימן שמבכר הוא את הבגרות על פני הילדות, את הבשל על פני הבוסר, את המפותח על פני המתפתח. ושמא משפיל הוא את עיניו מתוך צניעות וענוה?… שוקיה לא נראו לעין מבעד לחלוקה הארוך.

הם נכנסו לחדר מרווח למדי ומואר כהלכה. במרכזו עמד שולחן סגלגל מכוסה מפת תחרים. שוב נתנסכה במיכאל אותה תחושת עדנה משכרת שחש בכורסתו של הסַפּר. אפשר שריח התמרוקים, שאויר החדר היה ספוג בו, דמה לריח תמרוקיו של הסַפּר… אגן הירכיים נע קצובות. האשה – הבוגרת הקטנה הבשלה למחצה – לא עצרה במהלכה. היא חצתה את החדר לרחבו. בקיר ממול נתגלתה עוד דלת אחת. פתחה דלת זו ועמדה בפתח. מיכאל נכנס פנימה.

– הנה. זה הוא החדר שאני משכירה.

החדר לא היה מן המשובחים. אדרבה, מראהו היה עגום למדי. אפשר שעגמומית זו באה לו בשל החלון הקטן שתריסיו היו מוגפים וגזרו אפלולית על אותו מרובע קטן שהוגדר כחדר. שולחן מכוסה נייר עיתון, ספסל עשוי ארגזים ומיטה רחבה מאוד שתפסה כמעט את מחצית שטחו של הקיטון היווּ את כל הריהוט. אולם, מיכאל חיפש חדר זול. ולחדר זול אין לבוא בדרישות. ריח התמרוקים לא נתנדף גם בחדר זה. מיכאל סקר במבטו את השטח. האשה עקבה אחריו בעיניה. עתידים היו מבטיהם להיפגש. מפגישה זו לא היה מנוס. ואכן, בסופו של דבר נפגשו המבטים. ומשנפגשו נתחייכה האשה. הסתירה הבולטת שבבנין הגוף שלטה גם בפנים: השפתיים היו מכוסות שכבה עבה של אודם, שפתיים חושניות, עבות, משומשות, ואילו העיניים שקועות היו בתכלת צלולה והתיזו ערמומיות תמימה־ילדתותית.

– מהו השכר החדשי שגברתי דורשת בעד חדר זה?

– שמונים גרוש.

הוציא מיכאל את ארנקו, פישפש בו והושיט שטר של לירה. בארנק נשארה עוד לירה אחת בלבד.

– אתה רוצה עודף?

– לא. לא חשוב. את רשאית לזקוף את העודף על חשבון החודש הבא.

– תודה. אם כן, אדוני, אתה לוקח את החדר?

עכשיו נתחייך מיכאל.

– הנייר הנמצא בידך משמש דומני עדוּת מובהקת לכך.

משום־מה נשכה האשה את הקצה הימני של שפתה התחתונה. אמר מיכאל:

– איני רואה כל סיבה אחרת לשלם לך כסף, גברתי.

– ובכן, מתי תעביר את חפציך?

– כבר העברתי.

– לא. אני מתכוונת: מתי תעבירם לחדר זה?

– כבר העברתי אותם לחדר זה, גברתי. כל חפצי נמצאים כאן.

חולצה, מעיל, מכנסיים, נעליים. פרט לאלה אין לי חפצים. דיירך אני החל מרגע זה.

מיכאל פשט את מעילו.

– כאן, יש קולב. פה, פה מאחורי הדלת יש קולב… מיוחד… כדי לתלות בגדים – האשה התרגשה לפתע בלי כל סיבה גלויה לעין – אין מקום לארון בחדר, אבל אפשר לסדר. אתלה כאן וילון וגם שמיכות יש לי למכביר… תראה שהכל יסתדר על הצד היותר טוב. ראה תראה… תן, אדוני, תן לי את המעיל. אני אתלה אותו. – היא התרוצצה בקיטון ודיברה במהירות כה גדולה עד שתוך כדי דיבור היתה נשימתה נעצרת. המעיל היה תלוי על אצבעה – אני אתלה את המעיל. ולחפצים אל תדאג. אין בכך כלום. יש לי שמיכות רבות. כולן כאן – היא כרעה על ברכיה וגררה ארגז גדול מתחת למיטה – כן, כולן כאן. גם כר. סדינים אתן לך משלי. מנין בא יהודי ריקם?

– מן המדבר.

– מאיזה מדבר?

– וכי חשוב הדבר מאיזה מדבר בא בן אדם?

– לא, לא, באמת לא חשוב. אינני סקרנית. ואין אני אומרת לחקור בעברך. פשוט התפלאתי. תמוה הדבר בעיני. אם מחוץ לארץ אתה בא היכן חפציך? ואם מן הארץ לשם מה זקוק אתה לחדר? אבל… סליחה… מה שמך, אדוני?

– שמי מיכאל…

– מיכאל… מיכאל… מספיק. אין צורך בשם משפחה. שמי מרים, ובכן מיכאל אינך חייב להשיב על שאלתי. שאלות לחוד ותשובות לחוד. מן המדבר, אתה אומר. רוב רובה של ארצנו שומם עדיין.

היא עמדה במרכז הקיטון הרימה למעלה את המעיל שהיה עדיין תלוי על אצבעה וזימרה:

עורי, שממה, דינך נחתך

אנו באים לכבוש אותך

היה לה קונטראלטו נמוך וערב לאוזן.

– פעם היו לי שאיפות להיות זמרת. בכלל היו לי שאיפות. אתה אומר שבאת מן המדבר. כמה זמן היית במדבר?

– למעלה משנה, אולי שנתיים.

– לא. אני שואלת בכל הרצינות ואתה חומד לך לצון. שנה תמימה במדבר? שנתיים. במדבר ממש.

– כן

– עורי, שממה, דינך נחתך, אנו באים לכבוש אותך. שיר נחמד. לפי שעה השממה כובשת אותנו. אנשי מדבר באים בחליפות מגונדרות ושוכרים חדרים בעיר. דרך אגב, היה לנו כאן עסק ביש עם אנשי המדבר. הרי ידוע לך במה נתנסינו בחודש האחרון. זוועה, ממש זוועה, אח! לא כדאי להיזכר. העיקר שהכל עבר בשלום. ואתה… הרי בין כך ובין כך יודע אתה…

– אינני יודע.

– אדם מוזר אתה, מיכאל. או שאינך אלא מעמיד פנים של אדם מוזר ומסתורי. אינך צריך לעשות כן. אני יודעת הרבה, הרבה דברים. ואינך צריך לחשוב שאשה מפונקת עומדת לפניך. אף אם באמת באת בתפקיד מיוחד מטעם מוסד מיוחד יכול אתה לסמוך עלי. וודאי, מוטב שלא תדבר. לעולם יפה שתיקה לדברים אלה. אך אינך מחויב לבדות דברי הבאי כדי לסבר את האוזן. מובן לך? “אין לי חפצים, באתי מן המדבר”. אח, מיכאל, מיכאל. למודת נסיון אני וסיפורי מעשיות לא יעזרו לך. ואם גבר נעזר בסיפורי מעשיות כדי לעשות רושם, הרי זו תעודת עניות לאותו גבר.

סוף סוף החליטה לתלות את המעיל, אך לא על הקולב שמאחורי הדלת, אלא על וו שנזדקר מן הקיר. לשם כך נתמתחה ושוב התבלטו החלקים העגלגלים שבגופה. ניסה מיכאל לסייע בידה ונתקרב אליה. הוציא את המעיל מידה ותלאו על הוו. תוך כדי כך נגע בכפתור החשמל והאור נדלק בחדר. האשה הפשילה את ראשה כדי להציץ במנורה ונמצא ראשה מוטל על חזהו. עדיין היתה ידה מתוחה כלפי מעלה. היא אמרה.

– אינך זקוק לאמצעים מלאכותיים שכאלה – לאורה הצהבהב של המנורה נראו פניה חיוורים מאוד. היא עצמה את עיניה – כנראה משום שהאור הפריע להן – ומתוך כך יצאו דבריה מבין שפתיה התאוותניות ולא רוככו במבטה הגלוי והכן.

– אתה דייר ותוּ לא.

מיכאל נבוך

– גברתי, האמיני לי…

– אתה רשאי לקרוא לי מרים.

מיכאל נשתתק ונענע בראשו. “אתה רשאי לקרוא לי ליובה” – הדהד באזניו קול מוכר. בשעה זו לא היה מעונין להיזכר בכל הקשור בקול זה: ברכבת, בשלג, בצרור הקטן שנהפך לאוקטיברינה ופחות מכל בדמותה של בעלת הקול.

שוב עמדה מרים בפתח.

– רצית לומר דבר־מה? מדוע לא סיימת את המשפט?

– כן, כן, סליחה.

– סליחה בשל מה?

– כן, גב… ובכן, מרים, האמיני לי כי לא הוצאתי דבר שקר מפי. אני בא מן המדבר וביליתי בו למעלה משנה ואולי שנתיים ימים… אבל אין זה צריך לעניין אותך. כפי שאמרת זה עתה – ובצדק – הנני דייר ותו לא.

– התריסים הללו מוגפים והחלון סגור. איני מייעצת לך לשנות מצב מעציב זה. החלון פונה אל השוק: רעש, ריחות, אדים, צווחות, עשן. מוטב שיהיו מוגפים. וודאי עייף אתה אחרי המדבר שלך… תנוח… שלום. דרך אגב, שמא רצונך באמבטיה? אני אלמדך כיצד להבעיר אש בדוד… אך דומני מוטב שתנוח קודם… שלום!

– רגע, גברת… גברת מרים. בענין החלון ברור לי הכל. רצוני לשאול רק בדבר הדלת. נדמה לי שאין כניסה נפרדת לחדרי, כלומר עלי לעבור תמיד דרך חדרך… וכי אין זה מפריע… כלומר, אני מניח כי חדרך הוא זה.

– אל תדאג לכך. בעלי עובד בים המלח ורק פעמיים בחודש הוא נמצא בעיר.

– סליחה… לא התכוונתי… מילא… זה יסתדר… והילדים?

– אילו ילדים?

– כשנכנסתי היו כאן ילדים…

– א! אלה הם התינוקות של השכנים. אני אוהבת מאד ילדים. ולי אין. הריני מטפל איפוא בילדי השכנים. רוב השכנים – יש להם יותר מדי. גם בענין זה אין חלוקה צודקת… אלא שאתה אין לך מה לדאוג. הם לא יפריעוך. שלום.

היא סגרה את הדלת ומיכאל שכב במיטה.

נדמה לו שלא היה שכוב אלא רגעים ספורים בלבד ומיד קם ויצא את החדר, אך למעשה שקוע היה שעות רבות בשינה עמודה ומשניעור ויצא לחדר הסמוך ראה כי השולחן הסגלגל ערוך, ובחור צעיר מסב עליו ושותה תה.

מרים הציגה את מיכאל בפניו.

– מיכאל.

– בן־ציון.

– הדייר החדש. אולי תואיל להצטרף אלינו, מיכאל?

– בחפץ לב.

מרים יצאה. ישב מיכאל על הכיסא וסקר את החדר. נוסף על השולחן שהשגיח בו לפני כן, היו מצויים בחדר כמה כיסאות, ספה וארון.

– אדוני ירושלמי?

– לא. רק היום באתי ירושלימה.

– ממ… אני מבין.

– “מה הוא מבין?” – חשב מיכאל ונתן עיניו בבחור. פניו היו שחומות ומצומקות, שיניו לבנות ומבהיקות ולבושו מעורר ענין: מעיל רוסי קצר, מכנסי רכיבה ומגפיים.

– ואדוני?

– אני יליד ירושלים.

מרים חזרה ובידה מגש ועליו כוס תה. הגישה את הכוס למיכאל.

– יש כבר סוכר בפנים. תבחש.

כמה דקות לא נשמע בחדר אלא צליל בחישת הכפית בכוס.

אמר מיכאל:

– אני חושש שבגללי נפסקה שיחה.

הבחור התנער

– אח! אין לקרוא לזה שיחה. רציתי רק להבהיר למרים כמה נקודות בעמדתי הפוליטית.

– האם רשאי אני לשמוע?

– מדוע לא? אני טוען שכל מה שהתרגש עלינו… כוונתי למאורעות הללו החל בשחיטה בחברון וגמור… – הבחור נעץ מבטו במרים ונתגמגם.

– וגמור? – שאל מיכאל.

– וגמור בוועדת החקירה העומדת להגיע הנה. כן, כל זה בא עלינו משום שאין אנו יודעים לעמוד על זכויותינו בתוקף. אני מכיר היטב את הפסיכולוגיה של הערבים הללו. שלושה דברים הם מעריצים: כוח, כוח וכוח. ואנו חוששים דוקא מגילויים של כוח. זהו משגה. משגה חמוּר ביותר הן כלפי הערבים והן כלפי האנגלים. כל ויתור מצדנו עלול להמיט עלינו שואה, אם נוותר היום על הכותל המערבי ניאלץ מחר לוותר על ארץ ישראל כולה. הכותל המערבי הוא סמל. סמל של עצמתנו בעבר ושל שאיפותינו בעתיד. הגיע הזמן שנחדל לשחק במחבואים וננסח בצורה שאינה משתמעת לשני פנים את דרישותינו ואת מטרתנו. מטרתנו אחת היא ואין שניה: הפיכה הדרגתית של ארץ־ישראל משני עברי הירדן למדינה יהודית.

– המדובר הוא, אם אין אני טועה, בקיר שנותר מימי בית המקדש? – שאל מיכאל.

האורח נדהם. תחילה תלה מבט תמיהה במרים, אחר כך במיכאל, לבסוף נתחייך. כפי הנראה סבור היה שמיכאל חמד לו לצון ואין הוא מסוגל לרדת לעמקה של הבדיחה. החליט איפוא שמוטב לו להתעלם מן השאלה והמשיך:

– כמובן, בינתיים שומה עלינו לאגור כוח. כוח ונשק. להתלכד, להתחזק, ולהיות מוכנים בעוד זמן קצר להתקפה בכל החזיתות, ובראש ובראשונה בחזית המדינית.

מיכאל פרץ בצחוק. הדמיון בין הראבּינר גימפלברג, בין השופט הבידואי ובין נואם נלהב זה היה כה בולט ופתאומי שמיכאל לא עצר ברוחו. מה היא אחרי ככלות הכל דמותו האמיתית של אדם מסתורי זה המופיע בגלגולים כה שונים?

בן־ציון הסמיק.

– כן – אמר בזעף – צחוק זה הוא בעוכרינו.

אמרה מרים:

– מיכאל בילה הרבה שנים במדבר.

משום־מה עצמה את עיניה ושוב פרצה החושניות משפתיה העבות ללא ריסון של תכלת העיניים.

– ועכשיו?

– עכשיו הוא בירושלים.

– ומה מעשיו?

– הרי הוא כאן, לפניך. שאל אותו.

– אני מחפש עבודה – אמר מיכאל – ובאמת אסור לי לשבת כאן… עלי לחפש ולחפש. שלום לכם. תודה, מרים, עלי ללכת.

– מה מקצועך, אדוני?

– מנהל חשבונות. שלום.

– שלום.

בחיפזון ירד מיכאל במדרגות. ריחות של ירקות מטוגנים בשמן מילאו את האויר. ליד הכניסה הצטופפו ילדים. הם פינו לו דרך לאחר שטפח לאחד מהם טפיחה קלה על עכוזו. בחוץ ניסרו צריחות הרוכלים. הסב מיכאל ראשו וניסה לחרות בזכרונו סימני היכר של הבית, כדי שלא יטעה בו בשובו. שלוש קומות, אבנים בלתי מסותתות, כניסות מכמה צדדים. הבית חלש על הסביבה ב…כיעורו. בית מכוער. אף־על־פי־כן היה בתוכו קיטון מרובע עם שולחן, כיסא ומיטה. ובסמוך לו מפת תחרים… ריח תמרוקים. רוח קרירה נשבה ממערב. רכס מיכאל את מעילו ופסע על פני הכביש. באותם הימים לא היו עדיין מדרכות בסביבה ההיא.

3    🔗

– טוק, טוק, טוק, טוק – הקישה מרים על דלת חדרו.

מיכאל ניעור.

– מיכאל, מיכאל – סחה מרים מאחורי הדלת – קום. מצאתי לך עבודה. בבנק נחמיה. בן־ציון יחכה לך שם עוד הבוקר. קום!

נחפז מיכאל אל חדר האמבטיה, התרחץ, התגלח וחזר לחדרו. נטל את מעילו מן הוו שקבעה לו מרים ולבשו. סירק את שערו ויצא לחדרה של מרים. במחציתו של השולחן הסגלגל היתה מכוסה מפה לבנה – הפעם בלי תחרים. על גבי המפה התנוססה בצלחת עוגה עגולה שאך זה עתה הוצאה מסיר פלא ועל ידה ספל תה. אדים תימרו באויר. העוגה היתה משום־מה הפוכה: שטחה התחתון, הכהה, האפוי יתר על המידה, עד כדי חירוך, היה מופנה כלפי מעלה, והשטח העליון האפוי כדבעי – ושמא לא אפוי עד הסוף – למטה.

מרים לא היתה בחדר.

מה היה מתרחש לוא היו ירכיה של מרים ילדותיות וחזה בוגר, שפתיה תמימות ועיניה תאוותניות?

בפרוזדור נתקל בה מיכאל. אף־על־פי שראו זה את זו בבירור המשיכו ללכת עד שהתנגשו.

לוא היתה השמיכה כה רכה וחמה בלילה לא היה מתנסה באותו סיוט.

– סליחה – אמרה מרים ולא משה ממקומה.

– גברת מרים. אני מודה לך מקרב לב על השמיכה ועל כלי המיטה.

היא עצמה את עיניה. אף שהיתה זו שעת בוקר מוקדמת היו שפתיה כבר משוחות אודם.

– באמת, מרים. זה לי כשנתיים שלא טעמתי…

– מה! אתה הולך כבר? יש לך עוד זמן. מזגתי לך תה.

– לא, לא. תודה. הן לא שכרתי חדר עם פנסיון. אני אוכל בחוץ.

– אין בדעתי להאכילך. וודאי שתאכל בחוץ. רק הבוקר תאכל כאן. בעלי עומד לבוא הערב לחופשה ואפיתי עוגה לכבודו. אתה חייב לטעום. יכול אתה לסמוך עלי: יש לך זמן.

מיכאל נעתר לה. טעם מן העוגה ושתה את התה. התה היה צונן ונבלע בשתי לגימות.

– עוד כוס?

– לא, תודה.

– מדוע?

– הרי את היא שאמרת כי בן־ציון יחכה לי עוד הבוקר. דרך אגב, היכן הוא בנק נחמיה זה?

מרים תיארה בפניו את מקום הימצאו של הבנק.

– עלי למהר, איפוא. לוא היה לי סוס…

– ס־ו־ס?

אף מיכאל עצמו לא ידע על שום מה אמר מה שאמר. אולם, כוח טמיר המריצו להמשיך לדבר דוקא על סוס.

– כן, סוס. לוא היה לי סוס הייתי שוהה כאן עוד. עוד ועוד. עד הרגע האחרון. וברגע האחרון קופץ הייתי עליו, נועץ דרבונות בצלעותיו, מצליף בשוט ו…דוהר, דוהר, דוהר… וכהרף עין מגיע אל מחוז חפצי.

– מי רוכב על סוסים בעיר? אצלנו מצויים כבר אבטובוסים.

– אבטובוס? אבטובוס משמעו הגבלה, חנק, צמצום. וסוס הרי זה מרחב, אויר צח. לוא הייתי הפוסק הייתי מייחד את כלי הרכב המודרניים לנשים ולילדים. גבר חייב לנוח באוכף, על גבי סוס, ורוח…

• גבר?

– גבר. ולפעמים בלווית… רק שלשום עוד גימאתי מרחקים על סוס אביר ולצדי נערה ערביה בת טובים. כחץ מקשת טסנו יחדיו במרחביה מדברית. דהרנו הישר אל תוך זרועות התכלת של המערב החגור ארגמן שקיעה. רק שלשום היה הדבר. ולי נדמה כי שנים עברו מאז… שנים.

מיכאל הסמיק. כמעט כל דבריו היו דברי אמת. “נערה ערביה בת טובים” – אף משפט זה לא היה כולו כזב. ואם כי לא כל הפרטים התאימו למציאות היה בכל התיאור יותר אמת משהיה בו שקר. ואפילו היה בו שמץ גוזמה לא היה בכך משום הסבר לסומק שעלה בלחייו, שהרי מיכאל עצמו לא הרגיש אף באותו קורטוב של סילוף ואמר מה שאמר בכנות מוחלטת. מה גרם איפוא לסומק זה?

מרים הקשיבה רב קשב. שפתיה הדוקות בחזקה, מבטה נעוץ במיכאל ועיניה פקוחות לרווחה – עיני תכלת בהירות, צלולות, עמוקות, תמימות, ילדותיות, סופגות.

4    🔗

בן־ציון הוליך את מיכאל בפרוזדור ארוך, שמשני צדיו היו קבועות דלתות במרחק של שלושה מטרים זו מזו. רגע נדמה לו למיכאל שהפרוזדור נסתיים והם עדיין לא הגיעו אל מחוז חפצם. אולם, משעמדו בקצהו נתברר לו כי הפרוזדור לא הסתיים אלא פנה ימינה בזוית ישרה. גם בזוית עצמה היתה נעוצה דלת ובה שלט: בנק לעבודה נחמיה בערבון מוגבל.

שלה בן־ציון מפתח גדול מכיסו ותקעו בחור המנעול. לאחר שהמנעול השמיע את חריקתו נפתחה הדלת והשניים נכנסו אל תוך חדר מרובע. במרכז החדר עמד שולחן שחור שצורתו צורת אליפסה ממש כשולחן שעמד בחדרה של מרים. נייר ספוג ירוק כיסה את השולחן לרוחבו ואילו לאורכו הגיע הספוג עד לשולי האליפסה בלבד, הקצווֹת המעוגלים בצבצו משני הצדדים והבהיקו בשחור הפוליטורה החשופה. על גבי הנייר עמדו בסך לפחות תריסר קסתות מלאות דיו ועל גבי כל קסת אוסף של עטים וציפרנים. במרכזו היה מונח בלוק־כתיבה פתוח.

בזוית שכנגד נמצא שולחן כתיבה מהודר, ועליו תמונות וכלי כתיבה שונים ובסמוך לו כורסה נאה. בכורסה ישב אדם קרח, פניו קמוטות, לחייו מגולחות למשעי, מרפקו צמוד לשולחן, ראשו נשען על כף ידו והוא עצמו שקוע בקריאת חוברת. כניסתם של מיכאל וב־ציון לא עוררה בו כל ענין, אפילו לא זקף את עיניו. ישב בן־ציון על־יד השולחן השחור, נעץ ציפורן באחד העטים וטבלה בקסת. לאחר מכן קירב אצבעו אל פיו ורמז בעיניו לעבר שולחן הכתיבה.

נרמז מיכאל, קרב אל המכתבה, שילב ידיו מאחורי גבו והתייצב בפני הקרח. עמד ושתק כתלמיד העומד בפני רבו.

הדומיה היתה דומיה מוחלטת. אפילו הציפורן של בן־ציון לא חרקה עדיין על דפיו של בלוק הכתיבה. כפי הנראה נטבלה בכדי. מיכאל תלה עיניו בקרחת. אף שערה אחת לא בצבצה בכל השטח שבין המפרקת לבין הצוואר. במוחו נתקשרה משום־מה הדממה בקרחת הצחיחה, והמדבר השומם, הצהוב, הדומם צף ועלה בזכרונו.

לחיים אלה, המגולחות למשעי, זקן לבן נאה להן. ואם לא היה עליהן זקן עתיד הוא לצמוח, אלא שאין כל ספק כי היה אי־פעם זקן, זקן לבן וארוך.

האיש סיים את קריאת החוברת, קיפלה ונתנה בכיסו. נטל מן השולחן את משקפיו, הרכיבם על חוטמו ומבעד לזכוכיות נעץ מבט חודר במיכאל.

– ובכן, אתה הוא זה?

הציפורן של בן־ציון השמיעה קול חריקה.

– ובכן, אתה הוא הדייר החדש של בתי?

מיכאל נדהם. אביה של מרים? אם כן מכאן… ה… ה… נתאושש מתדהמתו והשיב:

– כן, אני הוא הדייר של גברת… גברת… – נזכר שאינו יודע את שם משפחתה של מרים ונתגמגם.

– אמש שוחחנו עליך ארוכות.

– כן, אני הוא הדייר – חזר מיכאל בבטחה לאחר שמצא נוסח נייטרלי.

– ואתה מחפש עבודה?

– כן.

– יפה. יפה. כל עבודה היא בבחינת עבודת קודש. קודש היא באשר היא עבודה… ולגבינו על אחת כמה וכמה. כיון שעד עכשיו תגרים היינו וסרסורים וחנוונים, הרי לנו העבודה היא קודש קדשים. ואפילו אדם הראשון נצטווה לעבוד בגן עדן עוד לפני שחטא. במקרא מפורש הוא: ויניחהו בגן־עדן לעבדה ולשמרה. אלא שחייב היה לעבוד ולשמור מרצונו הטוב ולא בעל כרחו. כיון שחטא הפך לו הקדוש ברוך הוא את הברכה לקללה. ואילו אנו באים להחזיר עטרה ליושנה ושוב הופכים את העבודה מקללה לברכה. ואין גן עדן אלא עבודה מרצון, עבודת ברכה. מכאן שנהפוך את הארץ לגן עדן. לפיכך שמו של הבנק שלנו הוא בנק לעבודה נחמיה בערבון מוגבל.

האחת עושה במלאכה והשניה מחזיקה בשלח – הוא קרץ לעברו של בן־ציון – נכון או לא נכון, בן־ציון?

– נכון – השיב הלה.

– ובכן, בן־ציון יבאר לך את הכל בפרוטרוט מפי תשמע גופי הלכות בלבד. לא הרי הבנק שאתה עתיד לעבוד בו כהרי שאר הבנקים שבעולם. בנקים שבעולם משקיעים בהם כסף ובבנק לעבודה נחמיה בערבון מוגבל משקיעים עבודה. בנקים שבעולם מלוים כסף ברבית ובנק לעבודה נחמיה בערבון מוגבל מלוה עבודה ברבית. מובן לך?

– אני מקווה שמר בן־ציון יסביר לי את הכל.

– אמת ויציב. הוא יסביר ואני אסתלק. אין אני סובל כשמפריעים אותי בעבודתי, ואין אני נהוג להפריע אחרים בעבודתם. אני נעלם, נגוז, נמוג.

ניתר מכורסתו ויצא את החדר.

מיכאל רגז. הוא פנה אל בן־ציון.

– מה התעלולים הללו?

בן־ציון הניח עטו על השולחן ונשען על מסעד הכיסא.

– אלו תעלולים?

– כל התעלולים הללו אינם לפי רוחי. אני דורש הסבר.

– אל תתרגז, מיכאל. אספר לך את הכל.

הצית סיגריה וסיפר.

נסתבר כי שלמה צימרמן, בעליו היחיד של הבנק לעבודה נחמיה בערבון מוגבל, היה לפנים יהודי אדוק ושומר מצווֹת. הוא התגורר בשכונת מאה שערים ועסק במסחר. לפני כחמש שנים יצאה לתרבות רעה בתו היחידה מרים ונישאה לפועל, מוסקובי, אפיקורס, בור ועם הארץ, חלוץ, ציוני, שלומיאל ויליד ארץ נידחת ששמה סיבּיר. צימרמן גירשה מביתו, הכריז עליה נידוי וחרם ואפילו על אשתו אסר לבוא במגע עמה. כיון שאהב את בתו וקיווה שתחזור בתשובה הזניח את עסקיו ובילה את ימיו בצומות, בתעניות ובתפילות. לפני שנה נפטרה אשתו. האסון זיעזע רוחו והחריב את כל עולמו. בליל מותה גילח את זקנו, לבש קצרים, סירב להשתתף בהלויתה ולא ישב שבעה. למחרת היום הלך אל בתו, ביקש את סליחתה והציע לבעלה את כל רכושו. הלה סירב לקבלו. צימרמן שקע ראשו ורובו בעניני ציונות, פירשם לפי דרכו ויסד את “בנק לעבודה ונחמיה בערבון מוגבל”.

– עכשיו מובן לך הכל?

– לא.

– אדרבה, שאל.

– מדוע פתחת את הדלת במפתח בשעה שאביה של מרים ישב כאן?

– הלא שמעת. אין הוא אוהב שיפריעוהו ולפיכך נועל הוא את הדלת אחריו. תהיה חייב להסתגל לכמה וכמה שגעונות וזרויות ממין זה. האיש אינו שפוי בדעתו ויש להתייחס…

– מדוע לא סיפרת לי את כל אלה מראש?

– חזקה עלי פקודתה של מרים. משום־מה ביקשתני שלא אספר לך דבר לפני שתראה את הזקן.

– הוא היה אתמול בביתה של מרים?

– כן.

– מתי?

– לאחר שיצאת.

– ומרים ביקשה אותו שיתן לי עבודה?

– כן.

– הרי זה… סתם בלוף. בולמוס של אחד שאינו שפוי בדעתו. על שום מה היה צורך לגרור אותי אל תוך הטירוף הזה? אני חייב לפרנס את עצמי. מה אתם עושים כאן כל הימים.

– אל תדאג. את משכורתך תקבל בדייקנות מדי חודש בחודשו. אולי במשך הזמן יעלה בידינו להפוך מוסד זה לבנק של ממש. לפי שעה שומה עלינו לטפל בו, בזקן. הוא מצווה עלי לקרוא מאות ספרים על העבודה החל באפלטון וכלה בא. ד. גורדון. אני כותב לו תמציות והוא מדפיס אותם חוברות חוברות וכורכן בכריכה נאה. אין איש קונה, כמובן, את החוברות הללו וממונו של הזקן מתבזבז לשוא. למעשה יש צורך לטפל בעסקיו. לשעבר היה יהודי עשיר, סוחר ויבואן בקנה מידה גדול. יש צורך לחסל את העסקים ולהציל את מה שאפשר להציל. אמנם מסרנו את הענין לעורך־דין, אבל כיון שאמרת כי מנהל חשבונות אתה חשבנו אנו…

– מי זה “אנו”?

– מרים ואני.

– מנין אתה מכיר את מרים?

– מימי ילדותי. שכנים היינו. משפחתי ומשפחתה התגוררו בבית אחד. קיר הפריד בינינו… אבל מה זה חשוב? אם מנהל חשבונות אתה תוכל לטפל בחיסול. לעזור לעורך־הדין ולהכין חומר לרואה חשבון. אני איני בקיא בענינים אלה וגם פנאי אין לי. אני קורא על עבודה… במשך הזמן, לכשנדע מה שויו של ההון ונמכור את המלאי נוכל לפתוח עסק. אולי באמת בנק. ולא אכפת לי אפילו שיהיה שמו נחמיה או עזרא או בנק לעבודה. עבודה יש למכביר. הנה, כאן ישנם תיקים – הוא הורה על הכוננית שהיתה סמוכה לקיר – מרבית התיקים בידיו של עורך־הדין. תוכל לעיין בהם ולקבל תמונה. את משכורתך תקבל… ואני ערב כי תהיה זו משכורת הגונה.

נמלך מיכאל בדעתו, נתהרהר קמעה והחליט מה שהחליט. נטל אחד התיקים, ישב מעבר השני של השולחן ועיין בו. מספרים, פסקי דין, מסמכים, קבלות, חשבונות, מכתבים, פירוק, חיסול, רישום… עולם שנשתכח חזר ונתגלה לעיניו. ככל שעיין העמיק לשקוע באותו עולם וככל שהעמיק לשקוע הרבה להצטער על שפקעת המסתורין שאפפה את החדר, את הזקן הקרח והמגולח, את מרים ואת בן־ציון הותרה בדרך כה בנאלית, זולה, משומשת… עקרה. העבודה אינה עבודה, התפקיד אינו תפקיד. “בנק לעבודה” והרי במרחק־מה מכאן יש מי שבאמת עובד ומדשיא נאות במדבר. לא, מוטב שישוחח עם מרים עוד הערב. יודה לה על מאמציה ויודיע לה שכל הענין אינו לפי רוחו. ובכלל, מן הראוי שינטוש את החדר. אין אדם מתגורר בחדר שאין לו כניסה נפרדת.

כשיצא מן המשרד ונפרד מבן־ציון היתה החלטתו החלטה נחושה. אולם באותו ערב ניטלה ממנו כל אפשרות להוציאה לפועל. בעלה של מרים שהה בביתו. הוא הקביל את פניו של מיכאל בחיוך רחב, הושיט לו את יד ימינו, ובשמאל הורה על אשתו ואמר ברוסית צחה:

– סיפרה לי, הכל סיפרה לי. נעים מאד, מאד מאד. מוֹסיָה בלקינד שמי. ברוך בואך.

היה זה גבר גבה־קומה, רזה, אדמוני, ארך אף, דליל שיער, שעיניו קטנטנות, דהות ושופעות טוב לב. הוא התהלך יחף, לבוש גופיה שחורה ומכנסיים כחולים מופשלים כמעט עד לברכיים. לאחר שלחץ את ידו של מיכאל ישב על הספה, השעין גבו אל הקיר ופשט את רגליו. כפותיהן נזדקרו מעבר לקצה הספה ואצבעותיהן מפושקות היו פישוק רחב מן הרגיל, ביחוד הבוהן. הוא הושיב את מיכאל לצידו:

– שב, אחא, נשוחח. מירוצ’קה, כוס תה לאורח ולדייר.

– לא, לא… תודה. זה עתה שתיתי.

– מירוצ’קה, אין צורך. אדם משלנו אין אונסים אותו. רוצה – שותה, לא רוצה סימן ששתה כבר. אני אהב תה. משקה נהדר. אין כמוהו מפיג עייפות. ועלי להודות על האמת, אחא: עייף אני, עייף עד מות. לאו דוקא מן העבודה, ידידי, אדרבה, יכולני לעבוד שלושים ושש שעות בלי שמץ עייפות. מן החום, ידידי היקר, מן החום. החום יורד לחיי. חם שם אצלנו. ממש גיהינום. שרפה. החמור ההוא עכבני בלי כל צורך ונתייגעתי שבעתיים. אַת שומעת, מירוצ’קה. עבדתי כמו שד והקדמתי לסיים את הנורמה הארורה כדי שאוכל להספיק ולהגיע אל רכבת הקרוניות הנוסעת מן המפעל אל התחנה. קפצתי אל תוך הקרונית, ואני נוסע לי. פתאום, את שומעת, מירוצ’קה, שומע אני צעקה איומה. בלקינד! בלקינד! החמור הזה, מה שמו? נו, זה… בעלה של החברה שלך… הפולני הזה שהתחיל לעבוד לפני שבועיים…

מרים השפילה עיניה.

שכחת את שמו, מירוצ’קה?

– לא, לא שכחתי. שמו שמעיה.

– כן, כן. שמאי. חמור שכזה גאליצאי. עומד וצורח בקולי קולות. “בלקינד, בלקינג, מהר!” אני קופץ מן הקרונית ורץ אליו, “מה יש?” – שואל אני אותו. "אתה נוסע היום העירה? “כן”. אלמלא היה בעלה של חברתך הייתי עושה אותו גל של עצמות. הרכבת נסעה… ואני נשארתי ארבעה קילומטרים ברגל. ככה זה, מירוצ’קה… מה דעתך, יקירה, על תנומה קלה עד אור הבוקר? לקחתי ספר בספריה, אבל אין כוח… אין כוח לקרוא.

– ספר רוסי? – שאל מיכאל.

– כן. וודאי רוסי. רוצה אדם לנוח הרי הוא קורא רוסית.

– אתה בטוח שלא תקרא בו?

– עבודה קשה, הליכה מייגעת ואשה נאה אם הן באות בזו אחר זו אין הדעת פנויה לספרים.

מיכאל הסב ראשו ותלה מבטו בשולחן הסגלגל. כמחציתה של עוגת הבוקר עדיין נשתיירה על הצלחת. העוגה לא היתה הפוכה.

– תוכל לתת לי את הספר? רק למשך הלילה.

– בבקשה, בבקשה, בחפץ לב, אחא. מירוצ’קה, יקירה, הוציאי שם מכיס מעילי ותני למישה. – מרים יצאה אל הפרוזדור – כאלה הם פני החיים…

מרים חזרה. מיכאל נטל את הספר, הודה למארחיו, ברכם בברכת לילה טוב והסתלק לקיטונו.

עד מהרה כבה האור בחדרה של מרים, ואילו בחדרו של מיכאל דלקה המנורה עד שעה מאוחרת בלילה: הוא ישב ליד שולחנו וקרא. ובשעה מאוחרת בלילה נכנסה מרים, כרעה על ברכיה לפניו, חיבקה את שוקיו ומלמלה בבכי:

– מיכאל, מיכאל… חיכיתי לך… מיום שעמדתי על דעתי חיכיתי לך, חלמתי עליך… ידעתי כי תבוא. בוא תבוא. גם אם תאחר בו תבוא… מן המדבר, מן האופק האדום… כמלאך אלהים, כגואל…

5    🔗

את רוב שעות היום בילה מיכאל ב“בנק”. נכנס ראשו ורובו בעסקיו של הזקן, נשא ונתן עם סוחרים, עם עורכי דין ומוסדות ואפילו קורטוב של ענין מצא בכל הדברים הללו. מאחורי המסמכים, החשבונות והמכתבים היה חבוי עולם חי של נמלים ואניות, של סיטונאים וקמעונאים, של יצרנים וצרכנים, של פועלים ומוצרים. לפני שנטרפה עליו דעתו היה צימרמן הזקן סוחר בעל שיעור קומה. הניירות שיקפו עיסקות יבוא בהיקף גדול ובטובים מגוּונים ביותר: מדגים מלוחים עד מכוניות משא וממכונות תפירה ועד שקי סוכר. הזקן עצמו לא נתן דעתו על כל אלה. כשעתיים ביום היה שוהה במשרדו וקורא את החוברות שהיה מביא עמו. לאחר מכן היה מסתלק. עם מיכאל לא דיבר מטוב ועד רע פרט לכמה הערות סתומות ומעורפלות שפלט מפיו בבואו ובצאתו. לעומת זאת הירבה בן־ציון לדבר. מיד לאחר שצימרמן היה מסתלק היה בן־ציון פותח את פיו ונואם נאומים ארוכים על שתי גדות הירדן שנמסרו לערבים, על ההנהגה הציונית שנמסרה לאנגלים ועל החלוצים שנמכרו לפרות ולביצים.

היה מיכאל מקשיב לדבריו ומשום־מה מהרהר במוררה. מה מעשיה של זו בימים אלה? עיניה העודן זכות או שמא שוב נתמלאו מורסה ואין איש ש… בן־ציון לא הסתפק בהקשבה. הוא תבע מעשים. לפיכך יום אחד הביא את מיכאל לחדר חשוך. שם נחקר מיכאל שעה ארוכה לאורו של פנס חשמלי שכוּון הישר בעיניו וסינוורן. לא על כל השאלות ידע מיכאל להשיב כיון שהרבה מהן נסבו על עברו. אף־על־פי־כן מקץ ימים אחדים הודיע לו בן־ציון כי מעתה חבר הוא ב“שורה”. מכאן ואילך היה מיכאל נוהג לילך שני ערבים בשבוע לבית ספר ועל ספסלי התלמידים התאמן ב“רבע ברוּנינג” – אקדח אבטומטי למחצה שנשים קנאיות היו יורות בו בבעליהן שבגדו בהן לפחות על בד הקולנוע. בשבתות עם צאת החמה היה יוצא אל מחוץ לעיר וצועד בסך לקול צריחותיו הקצובות של בחור שפלומת שׂפם היתה מצטהבת מעל לשפתו:

– שמאל ימין, שמאל ימין, שמאל ימין, שמאל.

אותה שעה היה מעלה בזכרונו את סוסה של מוררה ואת ארגמן האופק. רק בלילות – בלילות הצינה של עיר הקודש, בשעה שהיה מתנה אהבים יוקדים עם מרים, לא היה מהרהר ולא כלום. אף ללחשה הרצוף של מרים לא היטה אוזן ולא הקשיב לדבריה הלוהטים. היה פיה מאווש ברטט רשרושים רומנטיים על אביר נישא במרחביה ועל שמש אדומה הצוללת בים. והוא היה מנתק את ריחושיה בנשיקות הֶצְמד לשפתיה הסוֹפגניות ומרווה את חשקו בכל הבוגר שבגופה. לאחר מכן היה שוקע בעלפון חושים מלֵהלֵה, נרדם ולא היה ניעור אלא על מנת לנתק את ריחושיה בנשיקות הצמד לשפתיה הסוֹפגניות ולרוות את חשקו בכל הבוגר שבגופה עד שהיה שוקע בעלפון חושים ונרדם. נרדם לקול רחשה וניעור לקול רחשה.

לילות רבים ריחששה מרים. את סגור לבה פתחה לפניו, את מטמוני נפשה גילתה לו, את כל הסודות הטמירים הצפונים בחובה חישׂפה בפניו. כשהיה ישן לא היה שומע, כשהיה ער לא היה מקשיב.

לא לילות אהבה היו לילות אלה, לילות אהבים היו…

6    🔗

הלילה הזה נשתנה מכל הלילות כבר בראשיתו. מרים נרדמה ומיכאל שנתו נדדה. הצית סיגריה ועישנה. נתמלא קיטונו עשן וגירה את עיניו. הלילה ליל חמסין חם ומחניק. הגוף השרוע על־ידו במיטה הפריעהו. נתכווץ מיכאל, צמצם עצמו וזז עד קצה המיטה כדי ליצור רווח בינו לבינה. הרווח לא נוצר. ככל שנתרחק ממנה נתקרבה אליו. התהפך מיכאל על צידו, הפך פניו לקיר והיפנה גבו אליה. מרים התהפכה אף היא ונצמדה אל גבו – נשימתה לוהטת וגופה יוקד. חש עצמו טבול באמבט של קיטור ולא ידע כיצד להיחלץ. היא שכבה באותו צד של המיטה שהיה מופנה אל הדלת – מאז ומתמיד נהגו כך על כל צרה שלא תבוא. נבצר ממנו לרדת מן המיטה בלי שיעבור מעל לגופה. אם יעבור יעירנה ואם יעירנה…

פשטה מרים את ידה וכרכה זרועה סביב צווארו. המחנק הגיע לשיאו, גל של רוגז צף ועלה בנפשו.

לפני שבע שנים התעורר מיכאל בלילה וערג אל חיקה החם של ליובה. עתה משתוקק הוא להימלט מחיק חם אל צינת הלילה. מי יתננו ברכבת החוצה לשניים משטח שלג אין־סופי.

מרים התעוררה.

– מיכאל

הוא לא השיב. עצם עינו והשים עצמו ישן. “עצימת עיניים זו לשם מה? הרי אין היא רואה אותי. די בשתיקה כדי לשכנעה שאני שקוע בשינה”.

– מיכאל, מיכאל, מיכאל יקירי…

לא היה די בשתיקה. מיכאל ניסה לנשום קצובות ועמוקות. בקולה של מרים נשתמעה נימה של בכי ויסורים. זיקפה קמעה את מחצית גופה והניחה את כפות ידיה על ראשו.

– מיכאל! כואב לי… – גנחה.

– מה כואב לך?

– הבטן… מיכאל… כואב נורא.

אל הרוגז נתוספה תחושה של בחילה, מעין הרגשה שהיתה תוקפת אותו כל אימת שהיה עובר סמוך לאטליז. בטן, קיבה, כבד… ריבון העולמים! לוא אפשר היה לנתוץ את הקיר ולברוח, לברוח, לברוח, לברוח, בלי להביט אחורנית אפילו פעם אחת.

“ומי ריפא את מוררה? מי שטף במי מעין א המורסה מעיניה המזוהמות של הערביה הקטנה?”

צמרמורת חלפה בגופו של מיכאל. כלום מרים היא שסחה לו עכשיו את המלים הללו? מנין נודע לה הדבר? האם השיח לה? אימתי? פטפטן! בתנועה מהירה הפך פניו אליה ושאל בנעימה תובענית של חוקר:

– מה אמרת?

מרים התייפחה.

– אמרת דבר־מה"

– לא… מיכאל… לא אמרתי… מיכ… מיכאל… אני שותקת… מכאובים נוראים… מי־כ־א־ל!

היא פרצה בבכי קולני.

מיכאל היה אובד עצות. שומה עליו לפעול, לעשות דבר־מה, אך לא ידע מה עליו לעשות, לא היה לו כל מושג מה נדרש ממנו. הרוגז והבחילה נתמהלו בנקיפות מצפון. לוא לפחות חש קורטוב של רחמים על אשה זו… אשה?… על גוף זה המתפתל בכאביו.

– מיכאל… תן לי את ידך… את כף ידך… אני אלחץ… תן לי… אני אלחץ חזק… אולי ירווח לי… בחזקה… אולי ייקל.

קפץ מן המיטה והעלה את האור. כהרף עין לבש בגדיו וחש להבהיל רופא. משנמצא בחדר הסמוך ראה שמיטתה של מרים מסודרת. אין להביא רופא כל עוד שכובה מרים במיטתו. שומה עליו לעשות דבר־מה, להפעיל את… את מוחו… לא, לא את מוחו. את רגליו ואולי את ידיו. התחיל מציע את מיטתה של מרים במרץ ובאון. המכסה לא התקפל כהלכה, והסדין לא נפרש כהלכה. הכר הלך לאיבוד. חמש פעמים קיפל את המכסה וחמש פעמים פרמו. חמש פעמים פרש את הסדין וחמש פעמים הסירו. רץ אל חדרו ומשך את הכר מתחת לראשה של מרים; אנקת כאב נתמלטה מפיה. הוא לא שׂם לב לכך. נטל את הכר והניחו על מיטתה. חזר אל קיטונו, הרים את מרים בזרועותיו ונשאה לחדרה. לפני שהטילה במיטה פלטה מרים גניחה מזעזעת ופקחה את עיניה. התכלת הבהירה הפכה ערפל אפור. פירורי אודם נבזקו על האפרורית. היא אימצה את שארית כוחותיה, שרבבה צוארה, זיקפה ראשה ונשקה לו. נתרופפו שרירי זרועותיו והיא נפלה. למזלה נפלה במיטה הרכה.

פנסי הלילה כובו כבר. ערפל חמסיני עימם את ברק הכוכבים והדהה את אורם. הרחוב החשוך היה לחוץ בין שתי חומות שהקיפו שני חצרות מזה ומזה. היכן כל ההמון השוקק? האם בתוך החומות חצובות כל אותן החנויות הדחוסות ברחוב זה בשעות היום?

שומם היה הרחוב. אף אדם אחד לא נזדמן בדרך. לא היה כל טעם לחפש שלט של רופא כיון שלא ניתן להבחין בו בחשכה. הרחוב הלך וצר ונתמשך עד אין סוף. ארוך היה פי כמה וכמה לעומת ארכו בשעות היום.

סוף סוף נסתמנה מדרכת הרחוב הראשי. רגע עמד מיכאל על פרשת דרכים, ולאחר היסוס קל פנה ימינה. אור אדמדם בקע מתחת לשלט מאורך. ואף־על־פי שקלוש היה האור איפשר להבחין את הכתוב על גבי השלט" “בית מרקחת”.

חיפש מיכאל פעמון ולא מצאו. הקיש בדלת ושנה ושילש.

הדלת נפתחה. אדם לבן עמד בפתח ונאבק עם קורי השינה. אכן, אדם לבן: גופו עטוף חלוק לבן, לחייו עטורות זיפים לבנים, אפו משוח משחה לבנה ואל מצחו צמודה אספלנית לבנה.

– מה יש?

פתח מיכאל את פיו והתחיל פולט קטעי משפטים מגומגמים. המלים “אשה”, “בטן”, “כאבים”, “מהר” הושמעו לסירוגין בלי כל קשר תחבירי ובלי כל סדר הגיוני.

דומה היה כי האיש הלבן היה רגיל בכגון אלה. בעוד מיכאל מגמגם ניגש אל הטלפון והזמין מונית. המונית הגיעה מיד. היתה זו מכונית שחורה מאוד. אפשר שנראתה שחורה מפאת שחורו של הלילה ואפשר שדוקא מפאת לובנו של הרוקח. הנהג שירבב ראשו מן החלון ושאל:

– לאן?

הרוקח הורה באצבעו על מיכאל ואמר:

– יולדת.

מיכאל ישב על יד הנהג.

“שמא, שמא… באמת… הרי זה רוקח, כמעט רופא… הוא יודע מה שהוא אומר… וודאי… הסימנים… אל אלהים!”

הנהג שאל:

– איפה היא?

מיכאל התנער:

– לא, לא. זה לא נכון. לא יולדת… אתה מבין… לא יולדת. זה לא ייתכן בשום אופן… סתם חולה מאד… התקפת כאבים בבטן…

– מה איכפת לי, חביבי… העיקר לאן אתה רוצה?

וודאי, וודאי. אין זה עסקו של הנהג. כל מה שנדרש ממנו הוא להסיע את מרים ותו לא. הוא אינו חייב לטפל בגופה. בבטן, בקיבה, בכבד, בכליות, ב… ב… לידה… לא! זה לא ייתכן! יש חוקים ביאולוגיים שכל סטיה מהם אינה בגדר אפשרות אף לא כחוט השערה!

מרים הוסעה אל בית החולים. במשך כל הדרך היתה שקטה. לא צעקה, לא בכתה ולא גנחה. אפילו לא דיברה. לבו של מיכאל רחש לה תודה.

אחות צעירה, שמנמונת, חייכנית עד כדי תמיהה לנוכח שעת הלילה המאוחרת, הסבירה להם פנים והוליכה את מרים אל אחד החדרים. לאחר דקות מספר חזרה אל מיכאל ובאותו סבר מעודד ומרגיע בארה לו באר היטב כי הלילה אין רופא בבית החולים. כל לילה, כמובן, יש רופא תורן, אך דוקא הלילה מתוך נסיבות מיוחדות במינן אינו בנמצא. לא כל הלילה כולו, כי אם רק בשעות אלה. כמובן, במקרים בהולים הדורשים טיפול מידי אפשר לקרוא לרופא בכל רגע, אך אין היא רואה את ענינה של הגברת כבהול. עצמת הכאבים אינה מעלה ואינה מורידה לגבי רצינות המחלה, והרופא יגיע בשעות הבוקר המוקדמות. יש איפוא להזדיין בסבלנות ולחכות לו.

– כלומר, אחות, מוטב… א!… רצונך לומר כי מוטב שגם אני אחכה. האחות משכה בכתפיה. בו ברגע פלחה את האויר צעקה קורעת לב:

– מי־כ־א־ל!

חיוכה של האחות נתפשט על מלוא רוחב פניה העגולות.

– כרצונך, אדוני.

“כרצונו” רק אחות בשלוָותה כי רבה מסוגלת לתלות את הדבר ברצונו לאחר צווחה איומה זו.

מיכאל נכנס לחדר. מנורה ירוקה נשתלשלה מן התקרה ושפכה אור רך בחלל. החדר היה קטן ובו שתי מיטות: האחת פנויה ובשניה מרים. בין המיטות עמד שרפרף. מיכאל צנח עליו. נטלה מרים את כף ידו ולחצה אותה. לחצה וכיווצה וסחטה עד כדי כאב. היא בכתה, התפתלה, פירכסה, מלמלה מלים בלתי מובנות. רצה מיכאל ללטף את שערה אך משום־מה התחרט ולא ליטף.

– אמא! אמא’לה, אמא! – התייפחה מרים.

מיכאל חש עייפות רבה. יותר משנתעייף מליל שימורים נתייגע ממצב זה שבאין אונים ואזלת יד. נכנסה האחות. תחבה גלולות בפיה של מרים והשקתה אותה מים או משקה אחר הדומה למים. מרים שתתה. לאחר זמן פחתו יללותיה והלכו עד שנעלמו כליל. אפשר שאפילו נרדמה. מכל מקום, מיכאל נרדם על השרפרף ולא ניעור אלא לאחר שזרחה השמש ובא הרופא.

מיכאל יצא אל הפרוזדור. אביה של מרים, בעלה ובן־ציון עמדו לפתע לנגד עיניו. וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו. אך שלושה אלה לא דמו למלאכים. משום־מה דמו לשחקני תיאטרון המופיעים על הבמה עם תום ההצגה. כל אחד מהם עמד שעה קלה, חייך, החווה קידה והסתלק.

הרופא יצא מן החדר ופנה אל מיכאל:

– ישנה רק עצה אחת – ניתוח.

שאל מיכאל:

– מתי?

– עכשיו – השיב הרופא – אני מניח שאני מדבר עם הבעל.

– לא – השיב מיכאל קצרות.

גביניו של הרופא נתרוממו קמעה בפליאה. הוא אמר:

– מי מסדיר את הצד הכספי?

– אני.

– עליך להזדרז, אדוני המשרד ייפתח בעוד כחצי שעה.

מיכאל טלפן לבן־ציון. הלה יעץ לא להעלים את כל הענין מן הזקן והתחייב להודיע למשה. את הסידורים הפורמאליים הטיל על מיכאל. קולו היה שקט ומעורר רוגז.

מיכאל סעד פת שחרית באחת המסעדות שבקרבת מקום והלך למשרד של בית החולים. פקיד בהיר שיער החתימו על כמה ניירות. מיכאל לא עיין בהם.

– היכן חדר הניתוחים?

– בקומה השניה.

עלה במדרגות ושאל את מי ששאל בדבר מרים. נודע לו שהיא נמצאת כבר בחדר הניתוח.

ספסל ארוך נמצא במבוי ועליו ישבו שני גברים. האחד צעיר שפאותיו ארוכות וזקנקנו מסולסל, והשני בגיל העמידה, מגולח למשעי מסורק חלקות ולבוש חליפת קיץ בהירה. הצעיר קרא בספר תהילים. הגנדרן חיטט מתחת לצפרניו במכשיר מיוחד, ניכר היה ששניהם עשו מה שעשו בהתרגשות מאופקת. מיכאל ישב ביניהם.

רופאים ואחריות נכנסו ויצאו. הלובן שלט שלטון ללא מצרים. מתחת לחלוקים לבנים נשתרבבו מכנסים לבנים ומתחת לסינורים לבנים בצבצו שולי שמלות לבנות. בני אדם לבנים מכוסים סדינים לבנים הוסעו הלוך וחזור במיטות־עגלות לבנות ודלת לבנה נפתחה ונסגרה חליפות. האויר נתחשמל במתיחות ללא נשוא ונדחס בריח חריף של תרופות.

אחות יצאה מחדר הניתוח וסקרה את היושבים. נדמה לו למיכאל שכבר פגש אחות זו אי־פעם ואמנם משראתה אותו נתקרבה אליו במרוצה ואמרה לו: “כבר מתחילים”. מיד לאחר מכן חזרה ונעלמה מאחורי הדלת. כעבור שעה קלה הופיעה שוב. שוב ניגשה אל מיכאל, שוב לחשה באזנו: “הדופק חלש במקצת, אבל הוא מומחה גדול… הכל יהיה בסדר” ושוב נעלמה. כך היתה מופיעה ונעלמת בכל רבע שעה. וכל אימת שהיתה מופיעה היתה לוחשת באזנו דברים טכניים המוסבים על עניני ניתוח: פותחים וריד, צינור, סיבים… שומן.. דם, סכין. המלים גירו את דמיונו והצטרפו לכדי מחזה של בית מטבחיים.

מי היא אשת דמים ארורה זו?

עברה שעה ארוכה והאחות לא באה. מיכאל נרגע קמעה ורווח לו. אך הרווחה לא נמשכה זמן רב. עגלת חולים הוצאה מחדר הניתוח. בעגלה שכבה דמות. גופה ופניה היו מכוסים סדין, ואף־על־פי־כן ידע מיכאל בוודאות גמורה כי הדמות אינה אלא מרים. העגלה הוסעה במהירות בלתי רגילה. מיכאל רדף אחריה.

ריצתו לא נמשכה אלא שניות ספורות. אולם, נדמה לו כי רכבת ארוכה מתרחקת ממנו במהירות עצומה והוא דולק אחריה רכוב על סוס. הוא דוהר והיא נוסעת. ככל שהוא מדרבן את סוסו גדל המרחק ביניהם. דוהר הוא ודוהר ומקציף את סוסו האביר עד שנשמעת באזניו צעקה איומה הפולחת את טרטור הרכבת ואת שעטת הפרסות:

– מיכאל!

הוא מסב ראשו ורואה את האחות ניצבת על־יד הספסל.

– מיכאל, היא איננה.

– מתה?

– כן.

– רגע אחד… אני רוצה רק להציץ בפניה.

פסע עוד צעד אחד קדימה וחזר בו.

בצעדים כבדים ניגש אל האחות, תפסה בזרועה והושיבה בכוח על הספסל. הניח כף רגלו על הספסל ואת כף ידו השעין אל הקיר. שני שכניו ניתרו ממקומותיהם ונתרחקו. האחות ישבה שעונה לקיר ודמתה לציפור בכלוב. עיניה הדומעות נתרחבו ונעצו במיכאל מבט מלא אימה. פיה היה פעור. עוד רגע ותפרוץ בזעקת בלהות.

– מי את?

אני אחותו של מוסקה.

– איזה מוסקה?

– משה בלקינד, בעלה של מרים.

7    🔗

ההלוויה נערכה בבוקר, ובערב ישבו מיכאל אגרוב ומשה בלקינד ליד השולחן הסגלגל שבחדרה של מרים. משה בלקינד שתה תה ובכה. גבוה, רזה, שזוף, חזהו השעיר מעורטל וסביב צוארו כרוכה מגבת. מדי פעם בפעם קינח את זיעתו ואת דמעותיו ודיבר ללא הפסק:

– כן, אחא, כן. כאלה הם פני החיים. אדם חי וחי וחי ואין איש יודע לשם מה הוא חי. וכשהוא איננו חי… כן, אחא… אהבתי אותה, אהבת נפש אהבתיה, היתה כזאת… כזאת טובה, טובה היתה… טובה אלי וטובה אל אחרים… הן כבר שנה גר אתה כאן, מישה, לא כן? שנה או שנתיים… היכרת אותה… כולם אהבוה, כולם עד אחד. הילדים… אמא היתה… אמא לכל הילדים… ככה זה, אחא. כן, כן, ככה זה. אתה מבין… אדם חי לו וחי לו וחי לו בסיבּיר… כחלוץ באתי, יקירי, כציוני, אידיאליסט, בבתי סוהר ישבתי. לא חסר לי דבר בסיבּיר, ואני נולדתי שם. כל טוב היה לי. ולפני בר־מצוה – אתה יודע כשמסובבים את החגורות האלה – אבא אומר לי: “תשמע, מוסיק, אתה יודע שיהודי אתה”. “ודאי שיהודי אני” – אני אומר לו. “אם יהודי אתה – אומר הוא לי – אז מחר יבוא אליך מורה וילמד אותך להתפלל בלשון הקדושה”. לשון הקודש – זאת אומרת. כן, כן: לשון הקודש. ככה זה, אחא. למחרת בא יהודי כזה צנום וקטן והתחיל מספר לי על ארץ שכזאת, שהשמש שם כל היום וכל הלילה מחממת, ומלכים יהודיים היו שם, ועכשיו כל היהודים באים שמה לעבוד את האדמה, ופירות צומחים… מילא, אחא, הכל לא תספר… העיקר, פירות לא חסרו לי שם, כל טוב היה: לימודים, גימנסיה. בוא, אחא, בוא. נביט בתמונות ונשכח יגונות.

פסע אל הארון, פתחו ופשפש בערמת חבילות. נטל חבילה אחת והניחה על השולחן. משהתיר את המשיחה שעל גבי החבילה נשרו מתוכה תמונות וצילומים. בלקינד אסף אותם וסידרם חפיסות חפיסות – בקפידה, בשקידה ובאהבה רבה. סיים את מלאכתו והתחיל מעיין בתמונות אחת אחת. מעיין, מחזיר למקום, מקנח את הדמעות, מוציא קול יבבה דקה ונוטל תמונה אחרת.

לאחר שעיין במחציתן הושיט למיכאל תמונה אחת. חיוך רחב, תמים ותינוקי, חיוך של שמחה כנה ריחף על שפתיו. כפי הנראה באמת שכח את היגונות.

– ראה, מישה, איזה ילד.

מיכאל נטל את התמונה. התבונן בה וראה כי אין זה אלא תצלום הצגת תלמידים בבית ספר: בימה ושורה ראשונה של צופים. באותה שורה ישבו תלמידים במדי גימנסיה רוסית. על הבימה פרטה ילדה על גבי פסנתר, ראשה כפוף ושערותיה משונצות סרט רחב עשוי בצורת פרפר. על ידה עמד ילד כבן עשר, לבוש חליפה כחולה חגיגית וניגן בכינור.

לא היה שמץ של ספק בדבר זהותו של הילד. הילד המנגן בכינור היה מיכאל אגרוב.

 

פרק חמישי    🔗

1    🔗

מיום שראה מיכאל את עצמו בתמונה עומד ומנגן בכינור, נטש את עבודתו, קנה לו כינור והיה עומד יומם ולילה ומנסה לסחוט צלילים מן המיתרים. נתמרדו כל דיירי הבית הגדול ותבעו לגרש את הדייר, המדריך את מנוחתם בלילות ומורט את עצביהם בימים. מצא מיכאל בית עזוב מחוץ לעיר ונשתקע בו.

יש אומרים, שבימי הרומאים עברה במקום ההוא דרך צבאית חשובה והבית שימש פונדק לקצינים. יש מאחרים את הדבר עד לתקופת הצלבנים. לעומתם יש מקדימים וגורסים שהבית ביסודו – או לפחות המקום שבו בנוי הבית – הלין אורחות של סוחרים ואף הנעים את חייהם בכה ובכה עוד בימי יבוס העתיקה, ומכל מקום שימש תחנת ביניים לכל עולה לרגל ירושלימה החל בבני דורו של המלך יאשיהו שנתץ את הבמות וכלה בצליינים נוצרים ומוסלמים. ברם, מצויים גם ספקנים מוחלטים הטוענים כי לא היה מבנה זה אלא חאן ערבי מימות הטורקים ותוּ לא.

כל אלה אינם אלא ניחושים וסברות בעלמא. עובדה אחת היתה בגדר של ודאות: לפני שנים מספר נשתקע בבית פלח ערבי וניסה להוציא את לחמו מן הארץ. חרש וזרע וקצר מסביב לבית בעזרת אשתו ובניו, אך כל עמלם עלה בתוהו. קוץ ודרדר הצמיחה לו האדמה עד שנטשה ויצא לחפש חלקה אחרת.

מימיו לא סר מיכאל אל משרדי רישום הקרקעות כדי להיוודע מי הם בעליה החוקיים של הקרקע ושל המבנה העומד עליה.

2    🔗

אי־אז פקח מיכאל עיניו וראה רכבת נוסעת בשלגים ואשה יושבת מולו. אם הבחינה הכרתו שהרכבת היא רכבת והאשה היא אשה אות הוא שגם לפני כן ראה רכבות ונשים, שאלמלא כן לא היה יודע כי האשה אשה והרכבת רכבת. לימים נשתהה מיכאל במדבר עד שבאה מוררה הערביה והגישה לו סוס אביר. כיון שבאה מוררה הערביה והגישה לו סוס אביר ישב באוכף והדהיר את הסוס. אם ישב באוכף והדהיר את הסוס אות הוא כי גם לפני כן רכב על סוס, שאלמלא כן לא היה יודע לשבת באוכף ולהדהיר סוס.

משנטל מיכאל כינור, השעינו אל כתפו, תמכו בסנטרו והחליק בנימי הקשת על פני המיתרים המתוחים. חריקה צורמת נעתקה מן הכינור, בדומה לקולו של גלגל הסובב על ציר שלא רוכך בשמן. ככל שהירבה להחליק בקשת כן גברה החריקה וככל שהידק באצבעותיו את המיתרים כן נתעצמה הצרימה ועם שנתעצמה נתגוונה. מיתר מיתר וחריקתו, הידוק הידוק וצרימתו. צרימה גבוהה וצרימה נמוכה, חריקה עבה וחריקה דקה. אף חריקה אחת לא התעדנה עד כדי שתהווה צליל ואף צרימה אחת לא נתלכדה עם חברתה לכדי צמד הארמוֹני, ולוא רק באקראי, ולוא להרף עין בלבד. לשון אחרת: מיכאל לא ידע לנגן בכינור. ואם לא ידע לנגן בכינור אות הוא כי מימיו לא החזיק כינור בידו.

מסקנה זו ההגיון חייבה. אף־על־פי־כן היתה לו למיכאל ראיה חותכת להיפוכה. אותו ילד שעמד על הבימה וניגן בכינור היה מיכאל אגרוב, והוא אז כבן עשר או שתים עשרה שנים. הרי שידע לנגן בכינור, שאלמלא כן לא היו מעמידים אותו על בימה. מכאן שקיימת סתירה בין ההגיון לבין העובדות המוחשיות.

כיון שכך לא חדל מיכאל מלהחליק בקשת על פני המיתרים. יומם ולילה סחט קולות ארוכים וממושכים, צלילי חיכוך צורמים ויללניים. מרוחק היה ממקום של ישוב ואיש לא כיהה בו. תחילה צרמו הקולות גם את אזנו שלו, אך במרוצת הימים הסכין לצלילי כינורו ויש שאפילו נעמו לו, שהרי אין דבר בעולם שהאדם אינו מתרגל אליו. שקע איפוא מיכאל ביוון צליליו ולא מש ממנו. לוא שקע וצלל בעולם המוסיקה לא היה כל תימה בדבר, כיון שעולם המוסיקה הוא העשיר בעולמות וידועים לנו גדולי אנושות שבילו בו את כל ימיהם. אולם, דומה היה כי לא היתה לו למיכאל שום זיקה למוסיקה. לא היה מאזין ליצירותיהם של מלחינים, לא היה מבקר בקונצרטים ולא הכיר את לשון הצלילים עתירת ההבעה ואת ממלכת ההארמוֹניה והדיס־הארמוניה המרקיעה לשחקים. עולם צליליו של מיכאל נתחם בקולות שנעתקו מכינורו שלו. פרט לקולות אלה שׂררה דומיה סביבו. יש שבחורף שרקה הרוח וגשם הקיש על גג ועל חלון, אך בבוא האביב שבה הדממה כשהיתה ולא הופרה אלא בקשתו ובכינורו.

לפיכך כשהסתננו באחד מימות האביב קולות זרים בשטח ההפקר שבין דומיית הסביבה לבין גניחת המיתרים האנוסים, עוררו הללו את סקרנותו של מיכאל. אך מכיון שאותה שעה עמד ו“ניגן” כבש את יצרו ולא נבטל ממלאכתו. הקולות נתקרבו והלכו עד שנתברר לו כי היו אלה קולותיהם של בני אדם. כפי הנראה חבורת צעירים, שהאביב הוציאם מבתיהם, שוטטה בהרים. לא יצאה שעה קלה ובחלונות חדרוֹ נזדקרו זוגות של ראשים. ראש של בחור וראש של בחורה מזה ומזה. כפי הנראה עוררה חריקת הכינור את סקרנותם של הצעירים כשם שקולותיהם עוררו את סקרנותו של מיכאל. אלא שהצעירים לא ראו צורך לכבוש את יצרם. הלכו לקול הצלילים ומשנוכחו שמקורם בבית זה תחבו ראשיהם בחלונותיו הפתוחים. תחילה התבוננו בפליאה והקשיבו בתימהון, אך עד מהרה הפכה הפליאה לחיוך והתימהון ללגלוג. אחת הצעירות סתמה את אזניה באצבעותיה. בחור משופם נעץ מרפקו במתניה של בת זוגו, קירב אצבעו אל מצחו ולאחר מכן הורה על מיכאל לאמור: “משוגע”. מיכאל לא כיהה בהם. אדרבה, תוך שהמשיך לנגן העלה אף הוא חיוך על שפתיו משום שהבין לרוחם. צעירים יוצאים לשוטט בהרים ולפתע שומעים צלילים תמוהים ומשונים. נגררים הם אחרי הצלילים ומגיעים אל בית ערבי עזוב. מציצים אל תוך הבית ורואים בו ערסל מתוח מקיר אל קיר. שני ארגזים מונחים זה על גבי זה ואדם עומד ומנגן בכינור. גדולה מזו: אינו מנגן אלא סוחט צלילים ללא קורטוב של נעימה, ואפילו תווים אין לו לנגד עיניו. דין הוא שמחזה אשר כזה יעורר בהם תמיהה ואף יותר מתמיהה: חשש שמא רוח תזזית נכנסה באותו נגן מתבודד. אף־על־פי־כן, כשאחד מבני החבורה פתח את פיו ואמר בקול רם: “בואו, חברה, נסתלק מכאן, זה אחד משוגע” נתרתח מיכאל משום־מה, הוריד את קשתו ואת כינורו, רקע ברגלו וצווח בקול רם:

– הסתלקו מכאן! אתם שומעים? איני רוצה לראותכם בכאן! הסתלקו תיכף ומיד!

שלושה מהם פרצו בצחוק והרביעי, המשופם, התריס כנגדו:

– אל תצרח! מה אתה חושב שילדים יש לך כאן? מצפצפים על עשרה כמוך! קודם תלמד לדבר כמו בן אדם. אולי זה יעזור לך בנגינה.

עכשיו פרצו בצחוק כל הארבעה.

חמתו של מיכאל בערה בו כאש. נטל ארגז והניפו.

– אתם מסתלקים או לא? אם אינכם מסתלקים בן רגע, אני מרוצץ את גולגלותיכם!

ארגז עץ נבוב אינו עשוי לרוצץ גולגולת. על־כל־פנים כך סבר כנראה אותו בחור מחוצף. הוא קפץ מן החלון והתייצב נוכח מיכאל בעמידה של התגרות וקנטור. היה זה בחור חסון לבוש מכנסי חאקי וחולצת תכלת בהירה. עם הקפיצה נתנער תלתל אחד מבלוריתו ונתלה מעל לגבינו הימני.

– נראה אותך מרוצץ גולגולת!

את המצב הציל הבחור השני. הוא החזיק בזרוע חברו ושידלו בדברים:

– בוא, בוא. וכי אינך רואה עם מי יש לך עסק?

המשופם נכנע ונגרר אחריו. על יד הדלת הסב ראשו ופלט קללה לעברו של מיכאל. רגע עמד מיכאל להטיל בו את הארגז, אך נמלך בדעתו וחזר בו. אולי חשש לכינור שהיה מונח בערסל, שמא עלול משופם זה להשליכו על הרצפה ולנפצו לרסיסים.

כל התקרית לא נמשכה אלא דקות ספורות. החבורה הסתלקה. נטל מיכאל את כינורו והניף את קשתו, אך עוד לפני שנגע במיתרים נוכח לדעת שלא כל החבורה הסתלקה. מבעד לחלון ראה את דמותה של אחת הבחורות. היא עמדה בחוץ שעונה לקיר. אותה שעה שמע קול גבר קורא ממרחק:

– א־ה־ו־בה?

– מה יש? – השיבה הבחורה.

– מה אַת עושה שם?

– אני רוצה להישאר קצת. חכו לי אצל הדסה. עוד מעט אבוא.

קרב מיכאל אל החלון, שירבב ראשו ופנה אל הבחורה בנעימה תוקפנית:

– למה נשארת?

ליהנות מאויר צח. וכי אני מפריעה אותך?

– כן.

– האויר חפשי. אם נגינתך מפריעה את טיולי אין טיולי צריך להפריע את נגינתך.

כעסו של מיכאל נמוג כליל. הוא יצא החוצה. הבחורה, שעמדה שעונה לקיר, דמתה לעמוד: גבוהה, רזה, תמירה. גבוהה ורזה קצת יתר על המידה. גופה נתון בחולצה ירוקה וחצאית אפורה. גוש שערות חומות־כהות עטר את ראשה והבליט את הירקות הבהירה שבעיניה. היא היתה יפה.

מסביב התרונן האביב. העמק הקטן נתכסה מרבד ירקרק בזוק כתמי סומק של ראשי כלניות. שיחים רוויי גשמים פרשו את ענפיהם. סילון ערפל כחלחל תימר מן ההרים ונבלע בתכלתם של השמים – תכלת שקופה, צלולה ללא עב.

מיכאל ישב על אבן.

– שבי.

הבחורה נתחייכה בקצות שפתיה ובפשטות שובת לב ישבה על הקרקע סמוך לו.

– מה שמך?

– אהובה.

היו לה שפתיים דקות. כמעט שלא פישקה אותן בדברה ונדמה כי המלים יצאו מפה סגור. רק שפתה העליונה נתרוממה קמעה.

– אהובה. ובכן, אהובה, אוהבת אַת לטייל בימות האביב.

– מי לא?

– נכון. הכל אוהבים לטייל באביב, וגם אַת.

– כן, גם אני. ביחוד כאן, בירושלים. איני מכירה עדיין את סביבות ירושלים.

– אינך ירושלמית?

– לא.

– מאין?

– מחיפה.

– מה אַת עושה כאן?

– לומדת.

– היכן?

– באוניברסיטה.

– מה?

– פילוסופיה, היסטוריה ופדגוגיה וגם ספרות.

– למה?

– מה למה?

– למה את לומדת?

– ח־ח־ח – אפילו כשצחקה לא פישקה את שפתיה. לעומת זאת, פיתלה קמעה את המחצית העליונה של גופה הדק והתמיר, מעשה נחש הזוקף חצי גוו – למה אני לומדת? על זאת קשה לענות… בעצם, לא כל כך קשה, אבל למה אתה מנגן?

– על זאת אי אפשר לענות, בעצם, אפשר…

– על־כל־פנים, אני לומדת ואתה אינך לומד. סתם עומד ומשמיע צלילים שאין להם… אין להם… אני יודעת מה אין להם? אונס את הכינור.

– וכי גם אני צריך ללמוד לדעתך?

– ודאי.

מיכאל נדהם. רעיון גאוני! כיצד לא עלה על דעתו עד כה? ודאי שצריך הוא ללמוד. ללמוד פשוטו כמשמעו. ללכת אל מורה וליטול שיעורים ממנו. כך ולא אחרת נהג וודאי בילדותו. משום כך עמד על הבימה וניגן ובני אדם ישבו והאזינו. אולם ומלואו הקשיב לנגינתו. ועתה… חייב היה לפגוש נערה זו כדי שתעמידנו על אמת פשוטה זו.

– בת כמה אַת?

– בת תשע עשרה. – ואתה?

– בן שלושים ושתיים.

– זקן.

זקן ושׂבע חיים. והנה את, נערה צעירה, נתת לי עצה נבונה. איך כתוב? מפי עוללים ינקתי עוז.

– כתוב “ייסדתי” ולא “ינקתי”.

– או! גם את זאת אַת יודעת.

– כשלומדים יודעים.

3    🔗

מר אדלברט שטרן, מורו של מיכאל לנגינה בכינור, היה אדם צנום, קטן־קומה שבּלוריתו שׂיבה, אפו כמקורו של נשר ועיניו אפורות־דהויות. מוצאו של מר שטרן באחת הארצות שצצו באירופה לאחר התפוררותה של הקיסרות האוסטרית: ספק צ’כוסלובקיה, ספק הונגריה, ספק רומניה.

ביום שבו הכיר מיכאל את אהובה הקדימה החמה לשקוע. דומה היה כי החושך גח במפתיע. עמד להעלות אור במנורת־הנפט ולא מצא גפרורים בכיסו. לבש מעילו, יצא החוצה ושׂם פעמיו אל מרכז העיר.

מרחוק רמזה העיר באורותיה ונדמה היה כי היא צוהלת ושוקקה, אך למעשה היו רחובותיה שוממים.

צינה חדרה לאויר. מיכאל נכנס לבית־קפה והזמין כוס תה חם. ליד השולחנות ישבו שוטרים בריטיים ולגמו בירה בקפידה, בחשיבות ובשתיקה מוחלטת. פסנתרן חיוור ומיוגע הלם על מנענעי פסנתר־כנף שחור, דוּבּי, מסורבל. מנגינה רגשנית שחוּקה נתנשאה אל־על, פגעה בענני העשן הדחוס שהעיבו את התקרה והתנפצה לרסיסי קולות מרוסקים, כאותם אדים הממלאים את החלל ואינם נראים לעין אלא לאחר שהם נתקלים בחלון צונן ונתלים טיפות־טיפות על שמשותיו.

האיש, שנועד להיות מורו של מיכאל לנגינה בכינור, היינו אותו אדם צנום, קטן־קומה, שבלוריתו שׂיבה, אפו חד כמקורו של נשר ועיניו אפורות־דהויות, ישב ליד דלפק־המשקאות ולפת באצבעותיו כוס ריקה. נרתיק שחור המיועד לכינור היה מונח למרגלותיו כאבן שאין לה הופכין. כיון שהמושבים שליד דלפקי משקאות גבוהים הם מן הרגיל, היו רגליו של אותו אדם מתנדנדות ותלויות באוויר. עבר מי שעבר וגרר בלי־משׂים את הנרתיק אל מתחת למושב. הניח הנמוש את רגליו על הנרתיק ושוב לא היו תלויות ולא התנדנדו. אותה שעה היה מיכאל שמח על שהנרתיק של כינורו שלו הוּשׂם לפני צאתו באחד הארגזים ששימשו לו ארון ולפיכך נמצא במקום־מבטחים ואין חשש שמא יבוא מישהו וינהג בו מנהג של ביטול או ישימנו הדום לרגליו.

מיכאל נתקרב אל הנמוש.

– אתה כנר?

– נעים מאד – השיב הלה – שמי אדלברט שטרן.

– אתה מנגן בכינור?

– Inter alias, כלומר – בין השאר, גם בכינור.

– ניגנת כאן?

– לא.

– הנרתיק הזה, האם ריק הוא?

– לא.

– מה בתוכו?

– פסנתר.

– לא, באמת. כינור?

– מה לדעתך?

– כינור.

– נכון. כינור. איך ניחשת?

– למה הבאת אותו הנה?

– הרי רואה אתה: כדי שישמש משענת לרגלי.

– ותוּ לא?

– כך יאה לו כל עוד אינו משמש משענת ראויה־לשמה לקיום אנושי.

– איני מבין.

– אף אני לא. איני מבין, למשל, על שום מה מתעקש בעל בית־מרזח זה להעסיק הלמן זה…

– מי?

– נפח זה הסבור שידיו פטישים והפסנתר סדן. כלום שמעת מימיך מנגינת־זוועה שכזו?… לכל הרוחות… אם תכבדני בכוס משקה, אספר לך מעשה בילד־פלא שהשתכר ואיבד… ח־ח־ח, נסה נא לנחש מה איבד הילד?

– מה?

– התנאי היה שתכבדני בכוס משקה.

מיכאל הזמין משקה. אדלברט שטרן מילא כוסו נוזלים שקופים והרימה למעלה.

– ובכן הילד איבד… מה שכל ילד מאבד… ח־ח… כל ילד מאבד ועל אחת כמה וכמה ילד־פלא… כן, אדוני… ח… הילד איבד… ח־ח… מה שכל ילד מאבד… ח־ח־ח… איבד את ה… ח־ח־ח־ח־ח… את הפלא! איבד את הפלא ונשאר ילד בלי פלא. לחיי הילד – הוא הריק את כוסו והשעין מרפקו על הדלפק – ועכשיו, אדוני, אספר לך מעשה באדם מבוגר, כנר על פי מקצועו, שבא אל בעל בית־מרזח ואמר לו: בוא, נעשה ביזנס: אני אנגן לך ואתה תשלם לי. שהרי אם אני לא אנגן ואתה לא תשלם לי לא יהא מי שינגן לך ולא יהא מי שישלם לי. מובן, מחוור ומלובן, לא כן? לכאורה, ברור כשמש. אך בעל בית־המרזח יש לו הגיון משלו. לפיכך ברנש זה מנגן – אוי לאזניים שכך שומעות! – ואתה משלם. שהרי לולא היה לך במה לשלם לא היית מזמין את המשקה. עכשיו שהזמנת, שלם תשלם. אין מנוס.

מיכאל ישב על הכיסא בסמוך אל מושבו של שטרן.

– אדוני, אני מוכן לשלם לך עוד ועוד…

– אלמוני יקר ונכבד מאד! מעולם לא ביקשתיך לשלם לי. בעדי תשלם ולא לי.

– אבל אני מוכן לשלם לך, ממש לך… בתנאי…

– בלי תנאים, אדוני.

– הקשב רגע, מר שטרן. אני שואל: האם מוכן אתה לתת לי שיעורי נגינה בכינור?

שטרן צנח ממושבו, התמתח והושיט ידו למיכאל.

– הרשני־נא להציג את עצמי לפניך. אדלברט שטרן, מורה מדופלם לכינור, נותן שיעורים על ימין ועל שמאל, כלומר ביד ימין וביד שמאל… דרך־אגב, הואל נא להשיב על שאלה אינטימית: מה ממריץ את אדוני להתענין במורה לכינור? בת מוסיקאלית, ששמיעתה היא אבסולוטית? בן ילד־פלא? נכה מוכשר? נין החשוד בנטיה מיוחדת לאמנות קולית?

– לא. אני עצמי רוצה ללמוד.

– הממ… – נהימה ארוכה וממושכת נתמלטה משפתיו שנתכווצו בעווית לגלגנית – אדוני משתוקק להצטרף אל להקת פושטי הצליל?

–?

– מילא. אני מוכן. אדרבה, נתחיל בזה הרגע. ככל שניטיב להקדים כן נרע לאחר. אדוני, אני כולי נתון לשירותו – הוא נטל בידו את הנרתיק.

מיכאל נתחלחל.

– אינך עומד לקיים את השיעור כאן?

– חס־וחלילה. השיעור יתקיים בסטודיו של הכנר אדלברט שטרן, מורה מדופלם לנגינה בכינור וכיוצא באלה כלי־מיתר־וקשת, כגון: ויאוֹלה, בטנונית, בטנון – הוא פסע לעבר הדלת, פתחה, החווה קידה מלצרית ואמר באנגלית:

– After you.

הסטודיו של אדלברט שטרן הפתיע את מיכאל. היה זה חדר מרווח, מסודר בקפידה ומרוהט כהלכה. וילונות צבעוניים קישטו את החלונות. בין שני החלונות עמד פסנתר קטן, מבריק בצבעו החום. על השולחן היתה פרושה מפת־תכלת ועליה אגרטל ובו שתי שושנים. שטרן ישב ליד הפסנתר והרים את מכסהו.

– אדוני התלמיד! – פתח – יהא זה שקר וכזב אם אעיז לומר שיש בי שמץ של אופטימיות לגבי תוצאותיה של הרפתקה מוסיקאלית זו מצד אדם שפרקו אינו נאה וזקנו מגודל פרע. אף־על־פי־כן שומה עלי לנהוג בך מנהג אבי זכרונו־לברכה, שאף זקנו היה מגודל, אך לאו דווקא פרע. ומנהגו של אבי כך היה: כל־אימת שראה אשה הרה היה מחווה לה קידה. נחש־נא, אדוני התלמיד, על שום מה היה אבי מחווה קידה כל־אימת שאשה הרה היתה מזדמנת לו בדרכו?

– אני מניח משום… על שום… משום שהיה ג’נטלמן.

– טעות היא בידך, אדוני התלמיד. המושג ג’נטלמן לא היה נהיר לו. לעומת זאת היו נהירים לו כל מיני מושגים אחרים. הוא היה אומר: לעולם הווה סבור שדווקא אשה זו נושאת ברחמה את מי שעתיד להיות משיח. כלל זה קיבלתי מאבי, ולפיכך אני אומר: לעולם הווה סבור, שדווקא תלמיד זה נושא בחובו את זרע הגאוֹנוּת. עלינו להתייחס, איפוא, ללימודים במלוא הרצינות. אני פותח שיעור זה כשם שאני פותח כל שיעור אחר. אני בוחן את שמיעתו של התלמיד – הוא הלם על המנענעים והשמיע כמה צלילים – ובכן אדוני, פתח פיך וינסרו צליליך. זמר בבקשה – הוא השמיע צליל בודד – זמר, אל תתבייש! לימוד הוא לימוד! ט־ה־ה!

צווחה צרודה וצורמת נפלטה מפיו של מיכאל. נתחלחל מן הקול של עצמו ונשתתק.

מר שטרן לא נבהל. רק העווה פניו ופקד:

– עוד פעם! אני מבקש לחזור! עוד פעם!

סומק פרח בלחייו של מיכאל. פניו להטו. התנפח ופלט צווחה שניה. לאשרו היתה צווחה זו צלולה מן הקודמת. מר שטרן קימט מצחו ולאחר מאמץ־מה מצא והשמיע מעל גבי הפסנתר צליל הדומה במקצת לאותה צווחה.

מיכאל התעודד. פתח את פיו ושר בקול רם ומרוסק, מלחית ומתנשם לסירוגין:

– ט־ה־ה. ט־ט־ט־ה־ה־ה.

אצבעותיו של שטרן רדפו על גבי המנענעים אחרי קולו של מיכאל ולא חדלו מלרדוף עד שהשיגוהו. משהשיגוהו נתמזגו עמו והיו לבשר אחד. מיכאל שר את שהפסנתר השמיע, והפסנתר השמיע את שמיכאל שר. וכשהשתתקו – השתתקו שניהם בבת־אחת.

אדלברט שטרן רווה נחת. קם, נטל את הנרתיק השחור והוציא כינור מתוכו. לאחר־מכן פתח ואמר:

– ראשית־חכמה: ההחזקה. הכינור נסמך אל הכתף השמאלית. לוחית שחורה זו מיועדת לסנטר, היד השמאלית מחזיקה בצוואר, כלומר בצווארו של הכינור. חשוּב הגוֹבה. את הקשת נוטלים ביד ימין. נוטלים בפשטוּת, בתנועה חפשית וטבעית כשם שנוטלים עיפרון. ארבע אצבעות למעלה, והבוהן למטה. כל אדם הריהו מטבע ברייתו כנר מושלם כל עוד אינו יוצא מכליו ואינו מותח את שריריו יתר על המידה. שים את הקשת על המיתרים: ברוֹך, בעדינוּת, דרך־חירוּת וללא מאמץ, החלק לאט ונגן. לא תלחץ, לא תסחט צלילים בכוח הזרוע: רפרף, החלק, לטף!

טיפות זיעה נשרו ממצחו של מיכאל. הכינור נתנמך וירד למטה עד שנמצא בזווית חדה כלפי הכתף. מיכאל עבד עבודת־פרך. אזניו לא קלטו את צלילי הכינור. דבר־מה קפיצי, דביק, גמיש בדומה לגומי נתמשך, נתארך ונתמתח בחדר. אדם קטן־קומה, צנום, שבלוריתו שׂיבה ואפו חד כמקורו של נשר הילך הלוך וחזור ולקצב הילוכו פלט מלים אל תוך ערפל מתמשך, מתארך, מתמתח. תמונה ניצבה לעיניו של מיכאל: איכר מהלך בשדה חרוש ומפזר זרעים באדמה לחה, מושקה, תחוחה:

– לא להתאמץ, לא ללחוץ, חופש, חופש, חופש. ל־ה־ה! כ־כה! משוך, משוך, מ־ש־ו־ו־ו־ו־ך! החל בשיעור הבא נתחיל לגוון. נלמד להשמיע טונים באמצעות היד השמאלית. כן, באצבעות יד שמאל, אבל רק בשיעור הבא. לא לפני כן. מש־ו־ו־ו־וך! מש־ו־וך! משוך! בשיעור הבא ננגן “התקוה”, כלומר את נעימת “התקוה”. לא את הנעימה כולה, חס־וחלילה, כי אם את ששת הטונים הראשונים בלבד. כ־ל עוד בל־בב! כן, ננגן “התקוה”. ושלושה טעמים לדבר: ראשית, כל־אימת שאדם לוחץ על המיתר בארבע אצבעות שמאלו, נעימת “התקוה” יוצאת מאליה. ארבע אצבעות בזו אחר זו: זרת, אמה, קמיצה, אצבע. לה־סי־דו־רה! כ־ל עוד ב… את הלבב נעזוב לפי שעה לנפשו. שנית, משום ששיר זה הוא הוא ההמנון הציוני. הלחן נגנב בשינויים קלים מיצירתו של סמיטאנה. אך אסור להפריז בחשיבותה של עובדה זו. תנו לסמיטאנה את אשר לסמיטאנה ולציונות את אשר לציונות. ושלישית: השם. התקוה. אכן, אדוני התלמיד, משוך, מש־ו־ו־ו־ך, מש־ו־ו־ו־ך! שם זה הולם מצבים שונים. אפילו מצבו של אדם המתחיל בגיל מפוקפק לשקוד על תורת המוסיקה. “עלי כינור”. ובכן, אדוני, אנו מסיימים ב“התקוה”. אלא שבכך לא סגי. בנוהג שבעולם מסתיים השיעור הראשון בהרצאה קצרה על תורת ההרמוֹניה ועל מבנהו של הכינור. סול־רה־לה־מי. למען הסיפוק והאונאה, סליחה, ההנאה־העצמית, מוגש לך בזה מונח מוסיקאלי: קווינטה, שפירושו חמישה טונים. חמישה טונים מפרידים בין מיתר למיתר והטונים של המיתרים עצמם בכלל זה. למען הדיוק הנמרץ, ארבעה־וחצי, אבל זה מסובך מדי. עוד חזון למועד. לפי שעה בלי חזון ובלי מועד… תורת ההרמוניה רחבת־ידיים היא ועמוקה מני־ים. רווחים, טונים, שמות, טרצה, קווינטה, אוֹקטאבה. כיצד אומר אותו נסיך דני, גיבורה של טרגדיה שמחברה ידע פרק בהלכות המוסיקה, ואם לא בהלכות המוסיקה הרי לפחות בתורת הקצב האלגנטי והגמיש. אמנם, אותו גאון לא התפרכס בשבעה טונים אך לעומת זאת הגדיל לעשות בעשר הברות. ובכן, כיצד אמר? צלילים, צלילים, צלילים! Words, words, words. אליבא דאמת, התרגום הנכון הוא: מלים, מלים, מלים. אם כן, נזכור את המלים: סוֹל, רה, לה, מי. דרך־אגב, אם לא תזכור לא יהא בכך משום אסון. רשאי אתה לשכוח, לשכוח את הכל. אם עדיין לא שכחת. ואם שכחת, מוכן אני להזכירך: סוֹל־רה־לה־מי.

4    🔗

פתחה אהובה את הדלת ונכנסה פנימה. אותה שעה התנדנד מיכאל בערסלו מנומנם למחצה. מששמע את חריקת הדלת בהיפתחה פקח עין אחת וראה בחורה צעירה, גבוהה ורזה לבושה חצאית חאקי וחולצת תכלת. הבחורה היתה יפה. רגע אחד נתעורר בלבו צל של ספק בדבר זהותה, אלא שמיד לאחר שנכנסה תימרה המחצית העליונה של גופה בנפתול פתני כלפי מעלה, ושוב לא היה ספק כי אין זו אלא אהובה.

אף־על־פי־כן לא מש מיכאל מן הערסל. פתח את פיו ואמר:

– שלום, אהובה.

– שלום – השיבה. נטלה אחד הארגזים, קרבתו אל הערסל וישבה עליו.

– חדלת לנגן?

– לא, אדרבה. רוצה לשמוע?

– לא.

– למה באת?

– סתם ככה. עברתי.

– עברת? דוקא כאן, בישימון?

– ישימון? הכל פורח מסביב. הלואי שכל הארץ היתה ישימון שכזה. דרך אגב, אמור לי ממה מתקיים אדם כמוך?

– מאויר ואהבה.

– ממה?

– פתגם גרמני הוא: מתקיים מאויר ואהבה.

– מילא, בעברית ישנם פתגמים נאים יותר.

– כגון?

– כגון: בזיעת אפיך תאכל לחם.

– בירושלים אין מזיעים: האויר יבש.

– והאהבה?

– איזו אהבה?

– האהבה אינה יבשה?

– אַת בחורה פיקחת, אהובה.

– אני יודעת.

– זה לא טוב.

– מה לא טוב?

– לא טוב שאַת יודעת כי פיקחת אַת.

– ואתה האם אינך יודע אם פיקח אתה או… או לאו?

– לא.

– מעולם לא אמרו לך שאתה פיקח?

– לא.

– ושאתה עצל?

– רק נערות חצופות אמרו לי דבר זה.

– הנה הפעם אומרת לך את זאת נערה לא חצופה. מדוע אתה שוכב סרוח כגולם ומתנדנד בערסל?

– משום שאין לי ברירה.

– ואין לך רצון לעשות דבר־מה?

– אדרבה, יש ויש.

– מדוע אינך עושה?

– אַת מפריעה.

– אני מוכנה ללכת. אבל דע לך: מיד לאחר שאצא אציץ בחור המנעול. סקרנית אני לדעת מה תעשה לאחר שלא אהיה כאן.

– אנגן.

– וכי אני מונעת בעדך?

– אמרת שאינך רוצה לשמוע.

– מממ… אגב, התחלת ללמוד?

– תשמעי ותשפטי בעצמך.

– מילא, אם גזרה היא…

כעשר דקות הקשיבה אהובה בנאמנות למנגינתו של מיכאל. לאחר שסיים אמרה:

– זה כבר משהו שמזכיר נעימה…

פניו של מיכאל נתקרנו מאושר.

– שלי… שלי… אהובה, זה שלי.

– מה שלך?

– הדבר הזה… המנגינה… הנעימה… במו… במו נפשי חיברתיה.

– לא ידעתי שאתה מלחין.

– אף אני לא ידעתי. זה פרץ מעצמו. על כל ארבעת המיתרים. המורה הסביר לי. קווינטה: סוֹל־רה־לה־מי. כל מיתר יש לו חיים משלו. אמנם, יכול מיתר לפלוש לתחומו של המיתר הסמוך לו כי… כי… אַת מבינה. אהובה, שתיים וחצי אוקטבות אפשר לנגן על כל מיתר. אבל אצלי אין דברים כאלה. אני נזהר. כל מיתר מוגבל בחמשת הטונים שלו. הלא שמעת… סוֹל נמוך נמוך. מזה מתחיל הענין… ליובה ברכבת השלגים… הכספית במדחום נמוכה, הרבה מתחת לאפס… דרך אגב, ליובה פירושה אהובה בעברית… והנה המיתר רה… ערביה נזדמנה לי במדבר. נערה, ממש ילדה… מוררה. מילא, זה לא ענינך… מוטב שנעבור אל המיתר השלישי. חבל שלא היכרת את מרים. הייתי מציג אותה בפניך, אילו היה דבר זה בגדר האפשר. אך הדבר אינו בגדר האפשר… היא הלכה לעולמה… מתה בשעת ניתוח. אולי תוכלי להכירה על פי המיתר שלה… לה… צליל קצר, היסטרי במקצת, רומנטי, תאוותני… ייתכן כי אין זה אלא ענין אישי. אולי אפשר להפיק ממיתר זה צלילים שונים תכלית שינוי: ארוכים, רכים, שקטים. אבל עובדה היא שאין הם מופקים. הקשיבי: כל חמשת הטונים של מיתר זה קצרים. היסטריים במקצת, תאוותניים, רומנטיים. והמיתר הרביעי כולו פתוח לפני. דק, גבוה, תמיר, שואף אל־על בנפתולי נחש. רשאי אני לנצלו עד קצה גבול האפשרות, עד כדי שתי אוקטאבות ומחצה. אך לפי שעה איני עושה כן. אדרבה, נגיעה מרופרפת בלבד, נגיעה קלילה, אחת ויחידה – ודי. שמעת את הסיום? סטאקאטו. אגלה לך סוד, אהובה. כל מה ששמעת עד כה אינו אלא פתיחה, הקדמה, אוברטורה. היצירה הגדולה לא נוצרה עדיין, עתידה היא עוד להיווצר וכולה – כולה עד כלותה – תשתרע על פני המיתר הרביעי. אך ורק על המיתר הרביעי. מובן לך?

– מובן.

– באמת מובן?

– באמת מובן.

החשו שניהם שעה קלה. אהובה קמה.

– גמרת?

– גמרתי.

– יפה עשית. אלמלא גמרת הייתי נאלצת להפסיקך.

– מדוע?

– עלי ללכת. עברתי כאן באקראי. שלום.

– שלום.

הלכה. חזר מיכאל ונשתכב בערסל. לא יצאו רגעים אחדים ופניה של אהובה נראו בחלון.

– חזרת?

– לא. רציתי רק לדעת מה שמך?

– אינך יודעת עדיין? שמי מיכאל אגרוב.

– נעים מאד.

5    🔗

משנסתיים השיעור החזיר מיכאל את כינורו אל הנרתיק ואמר:

– אני רוצה לערוך קונצרט.

אדלברט שטרן קינח את אפו בהשמעת צליל מוגזם מן הרגיל ופתח כדרכו בסלסולי לשון:

– הצעתך, אדוני התלמיד, מתקבלת על הדעת מבחינה עקרונית. אולם אני מפקפק מאד באפשרויות ביצועה היעיל. בקיאותך בתורת המוסיקה ויכולת הביצוע שלך הגיעו בהחלט לרמה של גן־ילדים. אין לנו אלא להצטער על שהבריות אינן נוהגות לערוך קונצרטים לכינור בגני־ילדים, מכל־מקום כשקומתו של הקונצרטנט מגיעה לכדי מטר אחד ושמונים סנטימטר. עם זאת, הקצב המסחרר של התקדמותך המזהירה מניח מקום לסברה שבעוד כחמישים שנה תהא באמת ראוי להופיע בפני עם ועדה. ושוב צר לי מאד על כי הסייג הטבעי לאורך־ימיו של ילוד־אשה, שנקבע מאז גירושם של אדם וחוה מגן־העדן, מאלץ אותי לבחור בעולם הבא כבגיא־החזיון של הקונצרט שלך.

מיכאל לא התרשם מן הנאום אף־כהוא־זה. הוא חזר על דבריו:

– אני רוצה לערוך קונצרט.

– קונצרט, אה?

– כן, קונצרט.

– לפני קהל־אלפים צמא צלילים?

– אינני יודע.

– לפני מבקרים וחוקרים, מביני־טעם ומנתחי־צליל, העטים על מוסיקאי כעיט על טרפו? במקרה דנן מוטב לומר, אמנם, כעורבים על פגר.

–איני חושש מהם. לא מהם ולא מן הסארקאסמוס הקטלני שלך.

– וודאי, וודאי. רמתך המקצועית לא הגיעה עדיין לשלב של חששות, של מורא, של פחד, בטחון זה אף הוא סימן מובהק של בוּרוּת, של עם־הארצוּת. ובכן, אנו עומדים בפרשת הקונצרט. הרשה־נא לי לנגוע בשאלה אינטימית. רצוני לדעת מה בדעתך, כלומר בכוחך, להשמיע? במינוח הברברי שלנו מתקרא הדבר בשם רפרטואר. מה הוא, איפוא, הרפרטואר שלך?

– יש מה להשמיע.

– וודאי, וודאי. בלי כל ספק יש ויש. שלוש הביתי"ן למשל: באך, בטהובן, בראהמס. הקלאסיקה: מוצרט, היידן. הרוֹמנטיקה: שוברט, שומן, מנדלסון. אני מייעץ לך לבחור בקונצ’רטו השני של מנדלסון. טה־רה־רם טה־רי־רם, טררררם… פופולרי מאד. רצונך שאדגים?

מר שטרן גחן להוציא את כינורו של מיכאל מנרתיקו, אך מיכאל חטף מידו את הנרתיק בכוח ויצא החוצה.

שמש יבשה הגלישה קרנים בהירות על מורדותיהם האפורים של רחובות ירושלים. היו אלו אותן שעות הבוקר המיוחדות שבהן אפילו ירושלים השלוה נראית ערה ועסקנית. קהל טרדני־מנומר נחפז לעסקיו. מיכאל אף הוא החיש את פעמיו כאילו בינו לבין ערב־רב משוטט זה אין ולא־כלום. מה הם טרודים ונחפזים, אף הוא כך. אפילו נרתיק הכינור נשתלשל מידו בחשיבות מעשית־עניינית כתיק ממולא מסמכים וניירות רבי־ערך. אין תימה, איפוא, שעד־מהרה נמצא מיכאל פוסע בפרוזדור ארוך שבאחת מקומותיו של בית שכולו משרדים ולשכות ובנקים ולאחר שעה קלה ניצב בסמוך לדלת שעליה התנוסס עדיין השלט: “בנק לעבודה נחמיה בערבון מוגבל”.

6    🔗

חמים הם ימי שלהי־קיץ בירושלים. שמש־הרים לוהטת בכל עוז־יקודה וכששוקעת השמש מנשבת רוח־ערבית, אלא שאף היא חמה ומשדפת. אף־על־פי־כן יש באותה רוח מריחות הסתיו העומד אחר הכתלים, ולפעמים חודר לתוכה במפתיע סילון של צינה מרעננת והחולצה הרטובה מזיעה נדבקת אל הגוף.

חולצה הנדבקת אל הגוף אין דבר שכיח ממנה בימות הקיץ ואין אדם בארץ ישראל אשר ישית לבו על תופעה זו. על אחת כמה וכמה מיכאל אגרוב, שמימיו לא הידר בלבושו ולא שׂם לב למראהו. במה דברים אמורים? בימים כתיקנם. אולם היום הזה יום מיוחד־במינו. לפיכך משנדבקה חולצתו אל גופו נתפעם לבו. עמד ותחב ממחטה שתחצוץ בין זיעת צווארו לבין צווארון חולצתו. גדולה מזו: אף את מסרקו שלה מכיסו ושיכך את שערותיו שנתפרעו ממשב הרוח הערבית של שלהי־קיץ, כי ערב גדול היה למיכאל הערב.

באחד מרחובותיה הראשיים של ירושלים, במרחק כמה מטרים מן הכביש נמצא בימים ההם מגרש ריק שבקצהו הוקם צריף. עמוד־חשמל היה תקוע בסמוך לפתח הצריף ופנסו זרע אור על כל הסביבה. ליד עמוד זה עמד מיכאל אגרוב כולו עוטה הוד והדר – חולצתו הלבנה בוהקת ומכנסיו הבהירים מגוהצים בקפידה – ולאור הפנס קרא את הכתוב על גבי מודעה שהיתה דבוקה מעל לפתח:

“הערב בשעה תשע יתקיים בצריף־התרבות קונצרט הבכורה של הכנר מישה אגרוב. בתכנית – מיצירותיו של הכנר עצמו”.

מישה אגרוב על משקל ישה חפץ, מישה אלמן וכו'… והכל בזכותו של צימרמן הזקן, אביה של מרים המנוחה. באותו בוקר קיבל הלה את פניו ב“בנק נחמיה” כקבל אב את בנו. משהודיע לו מיכאל שהוא עומד לערוך קונצרט שמח הזקן כמוצא שלל רב, התלהב, מחא כף, סיפר מעשה באביו־זקנו שהיה מטובי ה“כלי־זמר” בעיירה אחת בפולניה ולא היה גוי, מכל שכן בן־ברית, שלא היה מזיל דמעה כל־אימת שהלה היה נוטל את כינורו. בירך את מיכאל מראש על הצלחתו והבטיח לו את מלוא עזרתו בהגשמת התכנית.

בלי שהיות יתרות נחלץ לקיים את הבטחתו. הזניח את עסקי ה“בנק לעבודה” ושקע ראשו־ורובו בהכנות לקונצרט. את כל מחסורו של מיכאל נטל על עצמו. סיפק מזון לביתו, שלחו אל החייט והזמין לו חולצת־משי לבנה ומכנסיים בהירים שופרא דשופרא. מיכאל חדל לבקר בחדרו של שטרן. מהנץ החמה ועד חצות הלילה עמד והתאמן ביצירה של ארבעת המיתרים. כל אותם הימים היה הזקן טרוד ומטריד את בן־ציון בהפצת כרטיסים, בהדפסת מודעות ובשכירת אולם.

ובשלהי קיץ, בשעה שרוח ערבית נשבה מן ההרים עמד מיכאל על יד הכניסה אל הצריף, חולצת המשי דבוקה אל גבו וידית הנרתיק דבוקה אל אצבעותיו. בנרתיק נח הכינור.

צריף־התרבות לא היה מיועד לקונצרטים ולהצגות. היה זה מעין מועדון. ואף שהאולם שבתוכו היה מרווח למדי ואפילו דבר־מה הדומה לבימה הותקן באחד מקצותיו, לא היתה בו אלא כניסה אחת בלבד. לפיכך נאלץ מיכאל לעבור בין שורות הכסאות כדי להגיע אל אותו מיתקן קרשים ששימש בימה. האולם היה מואר ומרבית הכסאות היתה תפוסה. כשפסע בין השורות נשמעו מחיאות־כפיים. מיכאל עלה על הבימה. האור כבה. מחיאות־הכפיים גברו אף שעדיין לא היו אלו תשואות סוערות. מיכאל הניח את הנרתיק בירכתי הבימה, הוציא את הכינור, קרב אל קצה הבימה והחווה קידה, הצמיד את הכינור אל כתפו, תמכו בסנטרו והניף את הקשת.

מתוך השורה הראשונה נזדקרו פרצופים. בקצה הימני ישב מר צימרמן, אביה של מרים: קרח, קמוט־פנים, צנום, מגולח למשעי, עיניו רתוקות אל מיכאל וכל עצמו אומר מתיחות וקשב. באמצע השורה נפער כסא פנוי – מקום ריק שמשום־מה נראה כפער שנוצר בפה משן קדמית שזה־עתה עקרוה. בקצה השמאלי ישב זוג צעיר: בחורה ארוכת פנים ואף, מחוטטת, ממושקפת, מכוערת ובחור נאה בהיר־שיער, תכול עיניים ולבן־שיניים. הוא שאל:

– מה? בלי ליווּי?

הבחורה השיבה:

– גם בּאך כתב יצירות לכינור בלי ליווי. הדבר עשוי להיות מקורי ומעניין.

הם שוחחו בלחש, אך מיכאל קלט כל מלה ומלה. רגלו הימנית רטטה. הקשת נגעה במיתרים, והוא ניגן. הבחורה הנמיכה את קולה עד שנשמע כרחש תת־קרקעי עצור ומעומעם:

– לא ידעתי שהוא מלחין.

דומיה נתלתה בחלל. דומיה כבדה, דחוסה ומתכתית. אותה דומיה שנשתמעה באזניו במדבר צחיח ושומם.

והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל.

בנוהג שבעולם משנוגע ברזל בנחושת נעתק צליל פעמוני סמיך, מתפשט גלים־גלים בחלל ומספיגו משמעות כבדה וממשית. כאן היתה הנגיעה אילמת. דממה שׂררה בכל היקום. ארץ ללא צליל. לא צוויץ ציפור ולא צריחת עורב, לא שאגת אריה ולא צהלת סוס. רק אנקת אדם בודדת נשמעה באולם. ואף זו לא היתה שוועה יוצאת מן הלב. אדרבה, היתה זו אנקת אדם העוצר בכל כוחותיו בעד חרחורי הצחוק המרקידים את אברי גופו, המדגדגים את גרונו, את ושטו, את קיבתו ואת קרביו לבל יפרצו החוצה.

במרכזה של השורה הראשונה, על הכסא שקודם היה פנוי, ישב אדלברט שטרן. נמוש, צנום, קטן־קומה, בלוריתו שיבה. חטמו חד כמקורו של נשר ועיניו אפורות־דהות. הוא צחק. תחילה היה צחוקו צחוק עמוק וחרישי. אך מרגע לרגע, משניה לשניה גבר והלך. ככל שגבר הצחוק כן הלכה דמותו הנמושה וגדלה, וככל שגדלה דמותו כן גבר הצחוק. אדלברט שטרן היה לענק. צחוקו זעזע את הצריף וערער את כתליו. האולם הצנוע לא יכול לשאת את רעמיו, ריססו למאות בני־צחוק זעירים ופיזרוֹ בקרב קהל־השומעים. אדלברט שטרן נתגמד כדי קומתו הרגילה וחזר אל הכסא המרכזי שבשורה הראשונה. יושבי כל שאר הכסאות צחקו. צחקו הכל. חרחרו, נחרו, שרקו, נערו, שאגו. התפתלו, פירכסו, נשתופפו, הזדקפו, קינחו עיניהם בממחטותיהם, גברים ונשים, זקנים ונערים, אנשי־עבודה ואנשי־תרבות, פשוטי־עם ואניני־טעם. האולם געה בצחוק.

מיכאל קפץ מקרשי הבימה למטה, עבר במעבר שבין השורות ופנה אל היציאה. אפשר שמישהו הכשילו בזדון מתוך כוונה להתעלל בו ולהשיב לו מנה אחת אפיים על שהוא, מיכאל, התעלל זה־עתה במוסיקה ובקהל, ואפשר שרגליו מעדו מאליהן – תוך כדי־ריצה נפל והשתטח על רצפת הצריף מלוא קומתו. הצחוק גבר. מיכאל הזדקף ורץ הלאה. בחוץ נשבה רוח, הצמידה אל גבו את החולצה הרטובה ופרעה את שערותיו.

נוזל מתקתק־חמוץ מילא את פיו. הברך, שנחבטה בעת הנפילה, כאבה, המכנסיים הבהירים נתכסו כתמים. חש מיכאל בטעמו של הדם הדביק, הרגיש את הכאב ברגל החבוטה, ראה את הכתמים הכהים שעל המכנסיים הבהירים. רצה לעמוד רגע קט, להריק מפיו את הריר הדביק, לחבוש את הרגל הפצועה, לנער את האבק מן המכנסיים… אך לא נעצר. אף לא כדי לשאוף רוח. במנוסת־בהלה התרחק מן הצריף כאילו כל הקהל המשתולל דלק אחריו.

7    🔗

אין רחמים בדין. ואין דין בעולם שאכזריותו גדולה מאכזריות דינו של ההמון. המשפט היה משפט לינץ', ופסק הדין היה גלוי לעין: כה ייעשה לאיש המתיימר ליצור את עברו.

אכן, מיכאל לא חיפש את עברו: הוא ניסה ליצור אותו, שהרי לוא באמת ובתמים חיפש את עברו היו לפניו דרכים רבות למצוא אותו. בעת נדודיו עם ליובה ואוקטיברינה לא את עברו חיפש אלא את בעלה של ליובה. ומשנמצא בעלה של ליובה היה מיכאל בן־חורין לחזור לסיביריה, למצוא את עיר מולדתו ואולי אפילו את משפחתו. ואילו מיכאל הלך לתור אחרי שלוש יבשות ונקלע במערבולת משונה של התרחשויות היסטוריות בארץ מיוחמת ובקרב עם יוצא דופן. גדולה מזו: גילוי התמונה בידי בעלה של מרים יכול היה לשמש שעת כושר לעריכת חקירה מדוקדקת בעברו. שיחה קצרה עם משה היתה עשויה לחשוף הרבה מן התעלומה, ללבן דברים ולברר מאורעות. שיחה זו לא נתקיימה מעולם, אף־על־פי־כן עדיין לא נחסמה הדרך אליה. עדיין עבד משה בים המלח ומדי שבועיים היה שוהה כמה ימים בדירתו שבאותו בית גדול ומכוער.

על כרחנו אנו מגיעים לחשד ההופך את הקערה על פיה: מיכאל רצה ליצור את עברו ולפיכך שכחהו. אפשר שחשדנו מבוסס ואפשר שאינו מבוסס. מכל מקום משבא מיכאל ליצור את עברו לא יצר את העבר הנסתר, הגנוז, השכוח, כי אם את העבר הסמוך לו, המוכר, הזכור, סול־רה־לה־מי. ליובה, מוררה, מרים… סול, רה־לה…

המיתר הרביעי עדיין לא כונה בדמיונו בשמו המפורש, שהרי היצירה הגדולה לא נוצרה עדיין לפי דבריו. תסבוכות, סיבוכים או תסביכים נפשיים מנעו בעדו לקרוא את המיתר הרביעי בשמו. אולם אנו, שהננו משוחררים מתסבוכותיו, מסיבוכיו ומתסביכיו הנפשיים של מיכאל, רשאים לומר בפה מלא: המיתר הרביעי הוא אהובה.

מובטחנו שבשלב זה של הסיפור אין צורך ברוח נבואה ואף לא בחוש פסיכולוגי דק כדי לקבוע עובדה זו.

8    🔗

לפתע חש קלילות מוזרה בידו הימנית. דין הוא שדבר־מה יכביד על כף־היד, ימתח את הזרוע, ימשוך את הכתף, ישתלשל מן האצבעות. ולא היא. היד מתנפנפת כחפץ דומם, כחבל שנקשר בקצהו האחד והוא מתנדנד ברוח לכל ארכו. עדיין נמצא מיכאל במצב של ריצה ואדם כיון שהוא רץ הריהו מנענע בידיו. הרוח אף היא לעולם אינה חדלה מנשוב בהריה של ירושלים. רוח קרירה… אין זה אלא טבעי, איפוא, שידו הימנית מתנדנדת אנה ואנה. אף־על־פי־כן, תחושה זו של קלילות מדריכה את מנוחתו, מטרידה, מדאיגה. שכרה של הקלילות יוצא בהפסדה. דין הוא שיכביד דבר־מה על היד… דווקא על היד ולא על הלב, על הנפש… – הכינור!

מיכאל נעצר בבת־אחת כמי שכפאו שד. הכינור איננו.. נשכח בצריף. מחמת הריצה הממושכת כבדה נשימתו, לבו פעם בחזקה. זיעה ניגרה מפניו. תחב ידו בכיס מכנסיו, פישפש בו, ביקש ממחטה ולא מצאה. כפי הנראה גם הממחטה נשארה בצריף. מצויים בעולם כנרים הנוהגים לקנח את כפות־ידיהם בטרם יפתחו בנגינה. האם גם הוא עשה כן? כלום קינח את כפות־ידיו בממחטה לפני שהניף את קשתו?

פרט זה נשמט מזכרונו. מכל־מקום הממחטה לא היתה מצויה בכיסו. פנה אחורה וחזר על עקבותיו בדרכו אל הצריף. לאט הלך, בצעדים ארוכים, מתנשם, נעצר תכופות ומטלטל ראשו כדי לנער את אגלי הזיעה. שוב לא חש אותה הקלה בזרועו ובכף ידו הימנית. אצבעות ידו השמאלית פרפרו עצבנית. געגועים ממש: כוספים, כמהניים. נפשו יצאה אל כינורו. חשק לראותו, למששו, לחוש בו, לנגוע בראשו הקטן, השחרחר, הכפוף קמעה בכפיפה של יוהרה, הענוד ארבעה עדיים־עיניים־אזניים שחורים – שניים משמאל ושניים מימין: בצווארו הארוך והעדנדן, היפה, המתרחב בהדרגה כלפי מטה ונח על חלקת החזה המשוח בלכּה בהירה; בכתפיו המעוגלות הגולשות מעדנות משני העברים עד נפלן בתוך שני השקעים העמוקים המפרידים בין מתניים צרים לבין ירכיים מתעגלות־מגרות; בגב השרירי הקשה והמשיי כאחד: בשני חריצי החזה החתוכים בעקומות מפותלות והמאחדים בקרבם את חכמת ההנדסה הצלולה ואת תורת הקול הצלול; בבטן המתכדרת בגנדרנות־מה; בארבעת המיתרים המתוחים על פניה, שהדל והאביון שבהם עשוי לזעזע את האוויר בארבע־מאות שלושים־וחמש תנודות עם כל משיכת קשת – המיתר סול. ועוד שלושה: רה, לה, מי, סול־רה־לה־מי.

אצבעות ידו השמאלית פירפרו באוויר. ומשנתייאשו מן הפרפורים באוויר פגעו בכינור. תחילה רפרפו על פני המיתרים, אחר־כך החליקו עליהם ולבסוף לחצו. המיתרים ננעצו באצבעות. תחילה שרטו את העור, אחר־כך חדרו בבשר ולבסוף חרתו בעצמות. טיפות־דם נקוו על כף־היד, השתרגו בשלוליות זעירות ונטפו ארצה. מיתר אחד ננעץ באצבע, מיתר שני נננעץ בקמיצה, מיתר שלישי ננעץ באמה, מיתר רביעי ננעץ בזרת. סול, רה, לה, מי, כף היד שתתה דם. המיתרים רטטו ללא צליל. ואפשר שלא היו אלה מיתרים, אלא איזה דבר אחר שננעץ בבשר. פגיון, סיף מאכלת, חרב, חנית, כן, חנית. ויט שאול את החנית ויאמר: אכה בדויד ובקיר. ויסב דויד ממנו פעמיים. רצה שאול להקריב את דויד קרבן ולא עלה בידו. דויד נסב פעמיים ולא חדל מנגן. כי בימי דויד שוב לא הקריבו קרבנות אדם. עוד אברהם נמנע מכך. אל תשלח ידך אל הנער… אלמלא קריאת פתע זו היה יצחק הופך קרבן. כי אהבה גדולה אהבו אברהם. ואין מקריבים קרבן אלא על מזבח האהבה. אהבה באשר היא אהבה. אהבת מיתר לצליל, אהבת גבר לאשה, אהבת צליל לאשה ואהבת גבר למיתר, אהבת אב לבנו… קדש לי כל בכור. בכור אדם ובכור בהמה, בכור חומר ובחור רוח. היה זה בימי קדם אפלים. כל אימת שבנו בית בארץ הזאת הקריבו קרבן של ילד. חופרים היו את היסוד וטומנים תחת הבית כד עם תינוק. בבכור ייסדו את הבית ובצעיר הציבו דלתיו. בנין בנין וקרבנו. בית אבנים, בקתת חומר. רק צריף העץ אינו זקוק לקרבן שהרי העץ עצמו אינו אלא פרי של קרבן. תחילה נקבר הזרע, לאחר מכן נובט הוא ובסופו של דבר מכה שרשים באדמה. גזעו מיתמר אל על, והוא עצמו ניצב איתן כעמוד שבראשו פנס חשמל השופך אורו על מודעה מבשרת קונצרט: מישה אגרוב ינגן מיצירות עצמו. ברגע זה אין הפנס מאיר על אותיות המודעה, לתוהו מאיר הוא, בכדי, בלי כל תועלת מרסס את כוחל האויר בקרניו הצהובות. בעבר היה טעם לקרניים הללו; הם ריצדו על פני מודעה שהיתה דבוקה אל קיר הצריף בסמוך לעמוד. המודעה הוסרה. קרעיה התגוללו על הקרקע והתנופפו ברוח. חולצת המשי הלבנה היתה עוד צמודה לגוף. עדיין היתה לחה. זעיר שם פרח בה סומקו של דם. גליון נייר מלבני גדול ורחב היה שטוח על הקרקע. הרוח לא יכלה לו מפאת גדלו. רוב רובה של המודעה לא נקרע איפוא. חלק הארי שלה היה מתוח על הקרקע: הצד המודפס צמוד אל האדמה והצד החלק המשוח בדבק מופנה כלפי מעלה. ממש כשם שמיכאל היה שטוח על רצפת הצריף לפני שעה קלה. צחוק פרוע, בלתי צפוי לו לעצמו, פרץ מגרונו: אדם משתטח על הרצפה ופוצע את כפות ידיו עד זוב דם. אדם מבוגר, כנר, קונצרטנט, ח־ח־ח!

בחולצת המשי ניגב מיכאל את כפות ידיו השרוטות. עוד כתמי אודם על לובן המשי. מיכאל פתח את הדלת ונכנס אל הצריף. האולם היה ריק מאדם. סמוך לקירות נערכו הכסאות בשתי שורות: כסא על גבי כסא. מיכאל פסע לעבר הבימה. מאחורי הכסאות הופיע תימני זקן שהחזיק מטאטא בידו.

– אתה סידרת את הכסאות?

–א־י־ו־ה – השיב התימני ערבית תוך סלסול ממושך בהברות. מיכאל שמע ערבית, אף־על־פי־כן חזר על שאלתו בבהילות של רוגזה:

– אתה או לא?

התימני זקף את עיניו בתמיהה.

– אני. בטח שאני. מי יסדר אם אני לא אסדר.

– את כל הכסאות?

– את כולם, יא מרי.

– אולי ראית כינור?

– איזה כינור?

– כינור רגיל, שמנגנים בו.

– כינור? – התימני נתהרהר – כינור? לא, לא ראיתי כינור.

– ונרתיק?

– איזה נרתיק?

– נרתיק שחור, ארוך. תיבה בשביל כינור.

– שחור?

– כן, שחור.

– שחור לא ראיתי.

– ראית נרתיק בצבע אחר?

– לא, חביבי, לא היה נרתיק.

– אני רוצה לחפש.

– חפש, יא מרי, חפש כמה שרוצה. עד הבוקר חפש. כינור, נרתיק, הכל חפש. ברוך־השם, עיניים שלי הכל רואות. לא היה כינור, לא היה שחור, אתה לא מאמין – ירחם השם עלינו ואתה תחפש ותחפש ותחפש…

מיכאל לא חיפש. בפעם הרביעית עבר באותו לילה לארכו של הצריף ויצא החוצה.

9    🔗

מחוץ לעיר השתוללה הרוח. הירח שקע. אפלה סמיכה ודביקה עטפה את ההרים. שעה ארוכה עמד מיכאל סמוך לצללית מרובעת גדולה ששימשה לו בית מגורים. עמד דומם. לא נע ולא זע ולא נכנס פנימה. לבסוף שלה מפתח מכיס מעילו והתחיל ממשש את הדלת בחשכה כדי לאתר את חור־המנעול. מצא את החור ונעץ בו את המפתח. ניסה לסובבו שמאלה ולא עלה בידו. בעט בדלת ונכנס פנימה.

האומנם שכח לנעול את הדלת בצאתו?

העלה אור במנורת־הנפט וראה דמות צרה וארוכה יושבת שפופה על אחד מארגזיו, כמוט ברזל שכופפוהו בכוח. זו היתה אהובה.

כפופה ישבה ואף־על־פי־כן נראתה גבוהה ודקת־גו עד כדי חשש למתניה פן תישברנה. האומנם כה גבוהה ורזה היתה אהובה? ושמא נתארכה והוצרה בהבהובי שלהבתה של המנורה שפתחה במשחק אורצל שטני ומאיים.

פניה של אהובה היו נתונות בכפות ידיה ומרפקיה שעוּנים על הברכיים. לרגליה נח נרתיק שחור ובו כינורו של מיכאל.

הוא שאל בקול עמום, חסר־גון ונטול־הד:

– אַת הבאת את הכינור?

– אני.

– תודה.

זקפה ראשה והתיישבה על מושבה.

– הדלת לא היתה נעולה.

– כפי הנראה שכחתי לנעול. נרגש הייתי.

– אולי השארת אותה פתוחה למעני?

מיכאל לא השיב. אמרה אהובה:

– חיכיתי לך.

– למה חיכית? יכולת להשאיר את הכינור וללכת. לשם מה נשארת?

– נשארתי ואני מוכנה להישאר גם להבא. מוכנה להישאר אתך כל החיים. אתה שומע, מיכאל?

– אני שומע.

– אני מוכנה להישאר אתך לעולם.

–…

– כאן… לא, לא, לא כאן. נצא מכאן. אסיים את לימודי ונצא מכאן. עד אז אשאר. אבל בתנאי… אתה שומע, מיכאל, בתנאי…

– באיזה תנאי?

– בתנאי שתניח לו לזה… תטוש אותו. לא תגע בו – היא הורתה על הכינור.

– ומה אעשה?

– תעבוד, תעמול, תהיה פרודוקטיבי. תלוש אתה, מיכאל. אינך חייב להיות תלוש. חייב אתה להקדיש את עצמך… כן, כן, דווקא משום שאתה – אתה, חייב אתה להקדיש את עצמך לבניין, ליצירה, לחברה, לאנושות, לעם. אתה מהלך בעיניים עצומות, ישן. אינך רואה את הנעשה סביבך. פה, לנגד עיניך, מפריחים שממה, מחיים עם, בונים חברה חדשה, עולם חדש. עולם חדש, יפה, נפלא, מאושר, עולם של צדק ושוויון ואחווה ורווחה. ואתה חולם.

– אני הוא החולם, אהובה?

– כן, אתה החולם. גבר מבוגר, גדול, חזק, קשיש פי־שניים ממני, חולם חלומות וחורק בכינור. תלוש, מנותק, מנוון. וכי אינך יכול להיות אדם, פועל, יהודי? לבנות יחד אתנו את העתיד?

מיכאל ניתר ממקומו.

– מה אמרת?

זקפה אהובה את עיניה ושאלה:

– מדוע אתה רועד? קר לך?

– מה אמרת? – שאל בקול ספק של בכי ספק של זעקה היסטרית.

– אמרתי שאתה חייב לבנות יחד אתנו את העתיד.

– את מה?

– את העתיד.

כל גופו של האדם חדור סיבים דקיקים וסבוכים המסתעפים מחומר רופס ונוזל למחצה אשר שרוי בגולגולת. חומר זה מתקרא בשם מוח, ואילן הסיבים על כל שריגיו קרוי בשם מערכת עצבים. יש שמישהו מניף גרזן על אותו אילן ואף־על־פי ששום סיב מסיביו לא נפגע פגיעה של ממש עולה לפתע הכורת על העץ כולו. האילן נופל. מסיבות בלתי־מובנות בהחלט היתה המלה “עתיד” הגרזן הסמוי־מן־העין. אפשר שמעולם לא חשב מיכאל על העתיד בשל היותו שקוע ביצירת עברו או בחיפושים אחריו; ואפשר משום שהיה מזועזע כבר לפני כן ובמצבו הנפשי שלאחר הקונצרט היתה כל מלה עלולה לשמש טיפה אחרונה הממלאה את כוס־התרעלה. מכל־מקום, מערכת העצבים של מיכאל נתמוטטה. לאט־לאט, כנשר המאֵט מעופו לאחר שפגע בו חצו של צייד, כרע מיכאל על ברכיו, הליט פניו בברכיה של אהובה וגעה בבכי.

גבר מבוגר, גדול, חזק מליט פניו בחצאית של נערה – שנותיה כמחצית שנותיו – ומתייפח כתינוק. כתפיו רועדות ופיו ממלמל למקוטעין:

– אדם… פועל… יהודי… עתיד… דווקא עתיד ולא עבר… אבנה… אבנה… אתך אבנה… עתיד… עתיד… עתיד…

שעה ארוכה ישבה אהובה זקופה וליטפה את שערות ראשו. משפסקו המלמולים וקול הבכי נחלש והיה לאנחה חרישית, הרכינה ראשה, הצמידה שפתיה אל צווארו – בשטח שבין התסרוקת העשויה למשעי לבין הצווארון המקומט של החולצה הלבנה לשעבר – ואמרה בלחש:

– אתה לגדולות נוצרת, מיכאל.

 

פרק ששי    🔗

1    🔗

הגדולות לא באו. באו הקטנות. בא סיד על הקירות, בא כיור לבן באותו חלק של הבית שמכאן ואילך נתקרא בשם מטבח. בא שולחן ועמו ארבעה כיסאות, בא ארון ובאה מיטה. ומעל לכל באו מאות חפצים אישיים: צלחות, קולבים, סירים, צנצנות, ספלים, כוסות, אגרטלים, כפיות, לבנים, ספרים, מחברות, עפרונות וקלמרים. דברים זעירים הובאו אל תוך החאן העזוב בכמות שאין לה סוף. אפשר שדמיונו של מיכאל הפריז קמעה בהערכת כמותם של החפצים, שכן לא הסכין מתמול שלשום להיות מוקף רהיטים וחפצי שימוש. אפשר שהיתה זו כמות שכיחה ביותר של דברים שכל זוג המתחיל בחיי משפחה נזקק להם, וייתכן שמספרם היה פחות אפילו מן המינימום הדרוש. למשל: הכוסות המוזכרות לעיל מנו שתים במספר, ולוא היה מיכאל מטריח את עצמו למנות את מספר הצלחות היה נוכח על נקלה לדעת כי מספרן לא עלה על שלוש.

אולם מיכאל חסך לעצמו טרחה זו, כשם שלא טרח לחקור מנין באו לה לאהובה כל הדברים הללו. ידוע ידע כי יש לה משפחה אי־שם בחיפה, אלא שמעולם לא התוודע אל בני משפחתה. סבורה היתה אהובה כי האהבה היא ענין שבינו לבינה ואין לזולתם – ויהא זולת זה אפילו אב, אם אח או אחות – דריסת רגל בממלכת רגשות זו. כפי הנראה היה עקרון זה אחד מעמודי התווך של החברה החדשה, העומדת לקום עלי אדמות בהשתתפותו הפעילה של מיכאל אגרוב.

לפי שעה לא נתגלו בעולם סימני צעידה לקראת חזון זה. בעולם הגדול לא חלו שינויים ולא נתרחשו תמורות. עד כה חלו שינויים ונתרחשו תמורות רק בבית האבן העתיק שבהרי ירושלים. והשינויים היו שינויים של ממש הן מבית והן מחוץ. גינה קטנה הקיפה את הבית וחבל כביסה נמתח בין שני עמודים. ידיה של אהובה היו מלאות עבודה: לימודים, שיעורים, הרצאות, כביסה, בישול, תפירה, קישוט. מיכאל עבד בכביש וקרא בספרים.

אם נכונה הגירסה שלפיה שימש מקום זה בימי קדם מקום עגבים הרי יש להניח כי מעולם לא הכיל בין כתליו מידה כה גדושה של רגש עמוק, מלא עוצמה, מרוכז, מאופק ועצור כאותו מתח אדיר שנדחס בעניוות שקטה תחת גגו בשנות השלושים של המאה העשרים, מתח נפשי שבין גבר כבד הליכה בגיל העמידה ובין אשה בדמי עלומיה, שגווה התמיר נמשך אל על ועיניה מתיזות קרניים ירוקות.

2    🔗

כושר עבודתו של אדם פוחת והולך במשך היום ולעת ערב מגיע הוא אל נקודת האפס. מסקנה זו, אף כי היא הגיונית לעצמה ומתקבלת על הדעת, לא היה לה תוקף לגבי מיכאל אגרוב כשם שלא חלו עליו עוד כמה וכמה מסקנות של אנשי מדע, חוקרים ומלומדים המטפלים בנפשו ובגופו של האדם. עובדה היא שדווקא בשעות הבוקר המוקדמות היה כושר עבודתו של מיכאל ירוד מאד ותפוקתו אך במקצת עלתה על אפס. במסורבל התכופף הגב, בכבדות הורמו הידיים, ברשלנות הונף המכוש ובעצלתיים ננעץ חודו בשכבת העפר המכסה את סלעי ירושלים. אולם, כל האומר על מיכאל כי נרפה הוא בעבודתו אינו אלא מוציא לעז ומעוות עובדות. אדרבה, בדין ראוהו כאחד הפועלים הטובים בכבישי ירושלים, אף־על־פי שסירב משום־מה לעבור לעבודה מקצועית למחצה כגון זיפות ופיזור חצץ עליון והתמיד בעבודה שחורה, כלומר בחפירה ובהגשת סלים. לאחר נסיון של שבוע ימים רמז לו המשגיח מטעם עירית ירושלים, כי הוא נמנה עם הקבועים ויכול הוא כל בוקר להתייצב במקום המיועד לכך בלי כל חשש שמא אין זו אלא התייצבות לבטלה. אשר לקצב העבודה הרי הפסדה של העיריה בבוקר יצא בשכרה בצהרי היום, אף שהדבר היה תמוה במקצת בעיניו של המשגיח: אדם מתרשל בבוקר כשהחמה אינה לוהטת עדיין והזיעה אינה נוהרת עדיין ומגביר חיילים בשעות הצהרים היוקדות עת אפילו החרקים והלטאות מחפשים להם מקלט בגומת עפר או מסתור מתחת לאבן. ועד כדי כך הגיעו הדברים, שהפועלים חשדו בו, שמא יש כאן קנוניה בין העיריה לבין מוסקובי גבוה ומוזר זה שבא להמריץ את פועלי הכביש בעבודתם בשעה שהם כבר עייפים ויגעים.

מיכאל עבד בשקידה משום שבאותם הימים נהנה מעבודתו. אשר לשעות הבוקר המוקדמות, לא בו היה האשם שמוחו היה מלא ערפילי לילה, שנסכו כבדות מתוקה בכל אבריו ולא נתפזרו אלא לאחר שנתפזרו ענני הבוקר ביקום. ואילו בתוך העננים רחפה דמותה של אהובה כמלאכים בתמונותיהם של ציירי איטליה בתקופת הרניסאנס. עיניים ירוקות הבהיקו בתוך הלובן האפרורי, גוף תמיר נתפתל בפיתולי ערגה אל על – והיה בהם בפיתולים אלה תכונותיו של הנחש – ופה דק־שפתיים סינן מתוך שיניים קמוצות בכוסף עצור:

– מיכאל, מיכאל, מיכאל!

דוק משיי עטף את חוצותיה של ירושלים והפך לצלליות בהירות את הריה ואת כבישיה, את בתיה ואת אנשיה. רק עם הגיע שעת ההפסקה לארוחת הבוקר היו הדמויות מקבלות את קוויהן, את צורותיהן ואת תכניהן הממשיים.

היה מיכאל מתיישב על המדרכה בצל אחד הבתים, פותח את מזוודתו הקטנה, מוציא מתוכה כריכים ותרמוס, מברג את מכסה התרמוס המשמש גם ספל ומוזג לתוכו קאקאו חם. נוגס מן הכריכים וגומע מן הקאקאו, משקיף נכחו וקולט את הנעשה סביבו. את שמעון אפנדי בן דת משה, שעזב אי־פעם את עיראק מולדתו ובלי שעלה בידו ללמוד קרוא וכתוב השכיל להתמנות מפקח כללי על כל עבודות הסלילה מטעם עיריית עיר הקודש. ועתה עומד הוא ומתדיין תוך מעברים חריפים מריתחה לצחוק שבטוב לב, כיד מזגו המזרחי הטובה עליו, עם יוסף המשגיח איש אודסה האוקראינית, שטור שיני זהב מבהיק בפיו והערמה מנצנצת בעיניו. ושניהם – המפקח והמשגיח – מנסים כמיטב יכולתם לרשום בכרטיס האדום שלושים פועלים ועשרה חמורים אף כי למעשה עובדים היום עשרה פועלים בלבד וחמור אחד ויחיד משרך דרכו כאורח הסטואיקנים שבבני אתונות עמוס סלים גדושי עפר. בסופו של דבר משתפלים שניהם על שרפרפים נמוכים ולוגמים קפה טורקי. יוסף המשגיח מחייך חיוך פז זוהר ופרצופו של שמעון אפנדי מסמיק עד שהוא הופך מעין המשך לתרבושו האדום. כל אימת שהחמור הבודד עובר על פניו מונה הוא מחדש את בהמת המשא ומשים עצמו כמי שאינו מרגיש שאין זה אלא אותו החמור: ואחד, תנין, תלתא, ארבע. משמגיע שמעון אפנדי למספר “עַשְׁרָה” מוציא הוא מכיסו עט נובע מתוצרת בריטניה, מורח בו את קצה אגודלו ומטביע כתם על עשרת כרטיסי חמורים ושלושים כרטיסי פועלים. שכן גזבר העיריה עומד על משמרתו ואינו מוכן לשלם אפילו פרוטה אחת מכספי הציבור אלא אם כן כל כרטיס וכרטיס – בין שהוא כרטיסו של פועל ובין שהוא כרטיסו של חמור – יהא טבוע בחותם אגודלו של שמעון אפנדי. ולאחר שמסתיים הנוהל המייגע לוחץ שמעון אפנדי ידו של יוסף ושׂם פעמיו לדרך כדי לבקר את שאר קבוצות הפועלים והחמורים שבעיר אשר על פיו ישקו. בשעה שהוא עובר בסמוך למיכאל פולט הוא נזיפה חמורה ועסיסית בלשון ערב המיועד לשכנו של מיכאל רפאל עג’מי. תוך כדי נזיפה, שסיבתה אינה ברורה כל עיקר, משתלהב שמעון אפנדי ואפילו מניף ידו כמי שעומד לסטור בפניו של הנזוף, אך מיד מפזיל הוא מבט מצודד במוסקובי החסון, משלשל ידו לכיס הפנימי של חלוקו ומסתלק בריטון והִמְהוּם. ואילו רפאל עג’מי אינו מתפעל מכל הענין. שואל הוא את מיכאל מה השעה ופולט מפיו חרצני זיתים בשריקה ארוכה וחדה. בין זית לזית קובל הוא על חייו המרים ומלין על אשתו, שדרכה להתעבּר עוד לפני שהוא נוגע בה, ומתוך כך אנוס הוא, רפאל, לבקש מחוץ לבית את סיפוק יצרו המיוחם, לתוּר אחרי נשים בקצווי קרת ולבזבז עליהן את כל הכסף שהוא משתכר בעבודתו. בעוד רפאל שופך את מרי שׂיחו ופולט את החרצנים מופיע המהנדס במכוניתו, מעיף מבט על שעונו ושואל:

– איפה יוסף?

כיון שאין הוא מקבל תשובה עובר הוא בצעדה איטית ובוטחת על פני המדרכה, סוקר את אשר עליו לסקור, חוזר אל מכוניתו ומסתלק.

בינתיים חולפת מחצית השעה הקבועה למנוחה ומיכאל משקיע את עצמו בעבודה ואינו חש כי הזמן עובר עד שרואה הוא כי הפועלים מפשילים כליהם על שכם ומחזירים אותם למחסנאי. אף הוא מפשיל מכושו על שכמו והולך אל המחסן למסור אותו. לאחר מכן חוזר הוא, נוטל מזוודתו ושׂם פעמיו לביתו. תמה הוא על כל שאר הפועלים הפונים איש לעברו ומתפזרים ברחובותיה של ירושלים, כאילו ניתן להגיע אל המנוחה ואל הנחלה בסימטאותיה של קריה זו בשעה ששם, מחוץ לעיר, עומד בית קטן, והוא רומז, קורץ, מפתה, מצפה ופותח לך את זרועותיו.

הכביש נסתיים ונתחלף בדרך לא סלולה. השמש הבהבה מאחורי הרכסים. ההרים ניערו מעצמם את חום היום. שביל צר התפתל בין שיחים ומשמאלו כמה מדרגות חצובות בסלע. טיפס מיכאל ועלה בהן. שערותיו נתפרעו לרוח היום וחזהו נשם לרווחה את האויר הצלול. ארמון דוכסים אגדי ניצב במעלה ההר. ושמא לא היה זה ארמון דוכסים כי אם בית אבנים קטן, עזוב ונטוש? לא ולא. על־כל־פנים וודאי הוא שלא היה נטוש ועזוב, שהרי לוא היה עזוב או נטוש לא היו כבסים לבנים תלויים על חבל בסמוך לבית ומתייבשים בשמש ולא היתה גינה מקיפתו סביב סביב חציה פרחי נוי וחציה ירקות.

מיכאל מישש בידיו אחד הסדינים ונוכח לדעת שעדיין לא נתייבש כל צרכו. נטל את הפח שעמד ליד הכניסה, הלך אל הבור, גולל את מכסהו ושאב מים. הריק את מי הפח אל תוך המזרק והישקה את הגינה. שוב הלך אל הבור, מילא את הפח, הריקו והישקה את הגינה וחזר חלילה. לאחר שמילא את הפח בפעם החמישית נכנס הביתה. היה הפח תלוי בידו השמאלית והמזוודה משתלשלת מן הימנית.

הבית היה ריק פרט לשכינה שהיתה שורה בו. שכינה זו היא שדובבה את כל הדברים הדוממים שמילאו את הבית. שעוונית צבעונית היתה פרושה על שולחן רבוע, כיסוי חום ועבה השׂתרע על המיטה, משומש, מתוקן ונקי. מעל למיטה נצמדה אל הקיר רפרודוקציה כחולה מאחת התמונות של מארק שאגל. ששה כיסאות קלועים נמצאו בחדר. אף כיסא אחד לא היה בו מסעד: ארבעה הקיפו את השולחן ושניים עמדו בפינות ועליהם עציצי צברים עגלגלים, פעוטים שזה עתה נשתלו. ארון עשוי ארגזים ישנים – ארגז על גבי ארגז, ארגז סמוך לארגז, כולם משוחים בצבע סגול – נשען אל הקיר. וילון אדום, ישן ומטולא בקפידה, בסבלנות ובמסירות שימש לו דלת. באחד מדפנות הארון היה נעוץ מסמר וממנו נשתלשל נרתיק שחור המיועד לכינור.

על השולחן היה מונח פתק:

"למיכאל שלום! האוכל בתוך ארון המטבח. צריך רק לחמם. השארתי אש קטנה בפתילה. הסאלט על השולחן. בתיאבון. אשוב לאחר שאתפנה.

אלף נשיקות ונשיקה

אהובה".

מיכאל התרחץ, התגלח, חימם קציצה ותפוחי אדמה, ישב ליד שולחן ואכל לתיאבון. מלבד הסאלט היה ספר ילדים מונח על השולחן: “חליל הקסמים מהמלין”. הספר היה מלא חרוזים גרועים ותמונות צבעוניות גרועות מן החרוזים.

כיצד נתגלגל ספר תינוקות לכאן?

הדיח מיכאל את צלחתו ונתפרקד על במיטה.

פתאום הופיעה אהובה. כרוח סערה פרצה אל תוך החדר בלווית שתי חברותיה. נשקה למיכאל, שאלה, “אכלת?” ובלי שהמתינה לתשובה יצאה אל המטבח והרתיחה תה.

מן המטבח שאלה בקול צעקה:

– מיכאל, גם אתה רוצה?

מיכאל הפטיר “לא” נמוך וממושך.

חברותיה של אהובה לא שמו לו לב. הן שוחחו ביניהן בהתרגשות עצורה. מיכאל הניח את הספר הפתוח על פניו ונימנם. כעבור שעה קלה הצטרפה גם אהובה לשיחה. מלים בודדות נזדקרו מתוך הרחש המתוח ונקלטו למקוטעין: קבוצה, לימוד, הכרה, הגשמה. הספר הסתיר מעיניו את עיניה של אהובה, אך ידוע ידע כי מנצנצות הן בירקות זוהרת. חינוך הערבים לאחוה. ערבים – אחוה, אחוה – ערבים. היכן היא מוררה הקטנה? אף לה היו עינים ירוקות בשעה שראה אותה לראשונה, אלא שירקות זו ירקות של מורסה היתה. מורסה אפשר לרפא במים זכים, ואילו את הירקות שבעיניה של אהובה אי אפשר להכחיד. אף לא במי מעין זכים. אולי הזמן, הגיל, החיים, הזקנה יַדהוּ במקצת את ברק הירקות הזאת.

אחת החברות היתה רחבת גרם ובריאת בשר. דיבורה בקול באס נמוך צרוד וצוֹפֵר כאחד. משום־מה ביטאה הלזו פעמים מספר את שמו של לנין. נזכר מיכאל בליובה, באפודת המוכין, באותו בחור שלפי דבריה של ליובה העלה אותה אל הרכבת וכל הנוסעים פינו להם דרך. כיון שמוררה נרפאה במים זכים שפיכו ממעין היה רחשן של הבחורות דומה לזרימת־פלג בהרים. וכיון שליובה נסעה ברכבת הפך הרחש לרִמְרום קצוב חד־קולי של גלגלי קרונות על פסיה של מסילת ברזל.

טארארם־טם־טם, טארארם־טם־טם…

כל עוד נוסעת הרכבת ומטרטרת בקצב אחיד, זורם, מערפל, מרדים – יכול מיכאל לשכב ולנמנם. והשלוש משוחחות בלחש עצור, נמוך, עמוק, והקצב נמשך, רק הלחן חסר. ואת הלחן יכול ליצור מיכאל עצמו.

טארארם־טם־טם, טארארם־טם־טם…

ק־בו־צ־צה. לי־מו־דים־דים־דים, ה־כ־רה־רה, הג־ש־מה־מה־מה, ע־ר־בים־בים.

לפתע נשתררה דממה ומיכאל ניעור. כשם שנרדם מן הרחש כן התעורר מן הדממה. פקח את עיניו וראה שהבחורות הסתלקו. הסיט את הספר שכיסה את פניו והתהפך לצד אחר. ראה נרתיק שחור משתלשל מהמסמר הנעוץ באחד מדפנות הארון. שירבב ידו וחש כאב בזרועו כמי שצבת הידקה את מרפקו. הרתיע ידו אחורה, קפץ והתיישב על המיטה. אהובה ישבה על־ידו.

– מה קרה? – שאל בתימהון.

אהובה נתחייכה. היתה מחייכת בשפתים צמודות פרט לקצה הימני של השפה העליונה שנפשל קמעה.

– דבר לא קרה. תוך כדי נמנום נשמטה ידך ופגעה ברצפה. הרימותיה. זה הכל.

“חליל הקסמים מהמלין” היה מונח על ברכיה והיא דפדפה בו.

– חרוזים גרועים.

–מי הביא ספר זה לכאן?

– האם לא אתה?

– לא.

– כפי הנראה אחיה של הדסה.

– מי?

– אחיה של הדסה. כבר זמן שתכיר את באי הבית הזה.

– א, כן! אחיה של הדסה. אני מכיר אותו. ילד גבוה וצנום.

– נכון.

עדיין דפדפה אהובה בספר. חזר מיכאל והתפרקד במיטה. זרועו הימנית כאבה.

משגזר השייך לקטוע את ידו באה מוררה והצילתו. משום שהירקות שבעיניה מלאכותית היתה, פרוורטית, חולנית, מורסה, מוגלה. מאחורי שכבת הירקות הסתתרו עינים שחורות. נשמטה המורסה ונתגלה השחור. ואילו זאת עיניה ירוקות מטבען. שטוף אותן ככל שתשטוף, הן תישארנה ירוקות. ואם תקנחן במים זכים תעמק הירקות ותגבר. יש משהו אכזרי בברק ירוק זה שאינו פוחת ואינו משתנה לעולם. בכל אבן־חן יש קורטוב של אכזריות. אהובה לא היתה מושיעה אותו, לא היתה מתפלשת בעפר רגליו של שייך, של מלך, של גיבור. של אל למען הצל את ידו. אדרבה, היא עצמה מסוגלת במו ידיה לבצע פסק דין ללא ניד עפעף. היא עצמה היתה קוטעת את היד. מניפה גרזן וקוטעת.

אהובה הניחה את הספר על השולחן. לאחר מכן חזרה אל המיטה ואמרה:

– זוז.

הוא זז אל הקיר. היא שכבה על ידו.

היה היתה ילדה קטנה ושמה אוקטיברינה. היא גרה בחדר גדול ורחב ומשונה וקר בעיר גדולה ורחבה ומשונה וקרה. יום אחד פתחה הילדה את פיה ואמרה למיכאל:

– אבא.

לאוקטיברינה היתה אם ושמה ליובה. היא ישנה במיטה צרה וחמה. ביום קראה אוקטיברינה למיכאל:

– אבא.

ובלילה ניגש מיכאל אל מיטתה של ליובה ואמר:

– זוזי.

– מה אתה רוטן שם בלחש?

הפך מיכאל פניו והעתיר נשיקות על אהובה, על שערותיה העבותות, על גביניה השחורים, על עיניה הירוקות, על לחייה החיוורות, על אפה הקטנטון, על שפתיה הדקות, על סנטרה המרצי, הגברי, הבולט קמעה קדימה.

3    🔗

ארץ ישראל נתמלאה פליטים מגרמניה, שכמותם לא ראתה מימיה, על כל פנים לא במספר כה רב: בנקאים ורופאים, אמנים ומלחינים, עורכי דין ותעשיינים, בעלי קרחות ובעלי משקפיים, חובשי כובעים של לבד ועונבי עניבות של משי.

בעורקי הארץ הוזרם דם חדש בלווית הוֹן וכוח אדם. נוסדו בנקים רבים והוקמו מפעלי תעשיה, נוספו בתי קולנוע ונתרבו תזמורות – ועל הכל נבנו בנינים רבים.

אפילו מיכאל נטש את הכביש ושוב לא נשרף באשה של חמה, כי אם יושב היה בירכתי מגרש, בצלו של מחסה ומסתת אבני בנין. שכרו הוכפל ואף הושלש כשם שהוכפל והושלש שכרם של כל העובדים בבנין מפאת המחסור בפועלים והביקוש לכוח אדם.

על שכונותיה הצנועות של ירושלים העברית נוספה שכונה חדשה השונה תכלית שינוי מקודמותיה. בתיה בנויים על פי מיטב תכנונה של האדריכלות המודרנית, קירות בניניה נאים ומסותתים כהלכה, רחובותיה כמעט ישרים, גינות נוי מפארות את חוילותיה ותושביה דוברים גרמנית צחה. נתקצרה הדרך לביתו של מיכאל ושוב לא היה בינו לבין העיר אלא מהלך עשרים דקה בלבד. כל אדם אחר היה וודאי נהנה מכך, ואילו מיכאל חידוש זה היה למורת רוחו. רגיל היה להלך בין הרים מרוחקים משאון קריה, שהרוח מטיילת בהם בת חורין.

מדי יום ביומו היה מיכאל עובר לאורכה של השכונה החדשה עם שובו לפנות ערב מעבודתו. עובר היה ומסתכל בפניהן של הבריות החדשות זה מקרוב באו, מנסה למצוא ולהבחין ביניהן כמה דמויות שנחרתו בזכרונו באותה עיר קטנה השוכנת בין טורינגיה לבאוואריה. לוא היה מתמיד בחיפושיו אפשר שהיה מוצא אפילו את ליובה וסוף סוף מכיר גם את בעלה. אך מיכאל לא התמיד. אדרבה, עד מהרה נתייאש והתחיל עוקף את השכונה ומאריך את דרכו הביתה בטיילו בשבילים הנלוזים שבין ההרים.

יום אחד נתהרהר בדרכו ורגלו נתחלקה בסלע. גלש מרבדה אחת לשניה ונמצא עומד בין שני בחורים. אחד מהם היה קטן־קומה, צנום וכחוש, חזהו נפול כחזהו של משוחף. פניו חיוורות, שפתיו כחולות ועיניו דלוקות. השני היה בן־ציון.

מיכאל שמח שמחה גדולה. הושיט ידו ואמר:

– בן־ציון! שלום לך. מה שלומך? מה מעשיך כאן בין נקיקי סלעים? הזדקף בן־ציון, התמתח והשיב בקול שהיה בו מצליל המתכת:

– הסתרנו כאן נשק.

הצנום תלה בו מבט מבוהל. בן־ציון הרגיעו:

– משלנו הוא. על־כל־פנים חייב הוא להיות משלנו.

הצנום התחייך. נתמתחו שפתיו הכחולות ובאין לחיים בפניו הגיעו עד לתנוכי אזניו. שירבב ידו והציג את עצמו:

– יונה פרידמן, נעים מאד.

הוא דיבר במבטא רוסי מובהק. שלא כדרכו פתח מיכאל משום־מה ברהיטות ובחיפזון עצבני:

– שמעו, חברה, אני גר כאן, במרחק מטרים ספורים ממקום זה. אולי תסורו אלי ותשתו כוס תה?

בן־ציון שתק. יונה פרידמן היה מעתיק מבטו מבן־ציון על מיכאל וממיכאל על בן־ציון חליפות. כיון ששניהם החשו נתחייך שוב ואמר:

– מילא, אם בחור משלנו הוא ומתגורר הוא כאן, בהרים, כדאי לסור אליו. כדאי מכל הבחינות, ובעיקר משום שנפשי חשקה בכוס חמין.

אמר “חמין” ולא אמר “תה”.

בן־ציון משך בכתפיו, הפטיר “אולי” וזז ממקומו. יונה ומיכאל הלכו אחריו. בן־ציון הכיר את הדרך עוד מימי ההכנות לקונצרט. באותם הימים היה ממונה על האספקה למיכאל. רצה מיכאל לשאול אותו על צימרמן הזקן, אך נמלך בדעתו וחזר בו. מאז הקונצרט האומלל לא ראו זה את זה. מוטב שגם לא ישמעו זה על זה.

זו לו הפעם הראשונה שמיכאל מביא אורחים הביתה. אהובה תמהה בקול רם:

– אורחים?

– כן, אהובה, אורחים. הכירי נא…

הפשילה אהובה את קצה שפתה העליונה ועיניה נתברקו בנצנוץ של בת צחוק.

– זכות גדולה היא לכם, חברים. מיכאל שלי אינו מצטיין במידת הכנסת אורחים.

לשמע המלים “מיכאל שלי” חוורו משום־מה פניו של בן־ציון.

אמר מיכאל:

– הם רוצים תה.

– הם יקבלו – פסקה אהובה.

יונה פרידמן הוסיף:

– וישתו לחייה של בעלת הבית אשר לפי כל הסימנים מצטיינת בניגוד לבעלה במידה יתרה של הכנסת אורחים דוקא. אמנם, לחייו של מישהו מקובל לשתות משקה פיקנטי יותר מתה, אך לדאבוני הגדול מצב בריאותי הרופף מונע ממני הנאה זו, ואפילו אתם מציעים לי משקה של ממש אין אני שותה. זאת ועוד אחרת: משקאות חריפים פותחים את המוח ואת הקיבה, ואדם מקיא בלי מעצור את תכנו של זה או את תכנה של זו, ואילו התה מחמם את הריאות. ואני מודה ומתוודה: מצויה בי רגישות מסוימת לענין הריאות, אך עדיין לא הגיעו הדברים לידי סכנה של ממש. ובכן, התה מחמם את הריאות ופותח את הלב. כפי שכבר הצלחתם וודאי להסיק מהמבטא שלי – לבשתי איני מצליח להסתיר את המרצע בשׂק – קיבלתי חינוך רוסי. והרוסים נוהגים לשתות סאמוֹבארים שלמים של תה נוסח אקסאקוב ולשפוך קיתוני שיחה היוצאת מן הלב נוסח דוסטויבסקי!

אהובה צחקה בקול רם. מעולם לא שמעה מיכאל צוחקת צחוק כה מסולסל ופעמוני. היא שאלה בענין רב:

– האם לא מכבר עלית מרוסיה, חבר?

– לא, גברתי, לא מרוסיה. רוסיה היא בבחינת יריחו. סוגרת ומסוגרת. אין יוצא ואין בא. מילא, העובדה שאין איש בא אינה מדאיגה אותי ביותר, אך מיצר אני על שאין איש יוצא. לוא היתה עליה מרוסיה היו פני הדברים משתנים בארץ הזאת.

– באיזה ארץ?

– בארץ הזאת. זו שאנו דרים בה, בארץ ישראל, בארצנו.

– כן, גם אני סבורה כך.

– אשר לי, הרי באמת עליתי לא מכבר… אך לא מרוסיה אלא מאחת הארצות הסמוכות לרוסיה, מלאטביה.

– אתה חבר תנועה?

– כן.

– איזו?

– בית"ר.

אהובה יצאה אל המטבח. כל זמן ששהתה בו שׂררה דומיה בחדר ולא הופרה אלא בקול נקישת הכלים שהגיע מן המטבח: אהובה הכינה תה. כעבור שעה קלה חזרה. בידיה החזיקה מגש ועליו כוסות מלאות תה. פניה היו קפואות.

שפתיו של יונה נתעווּ בחיוכן הכחול. הוא אמר:

– אין דבר. אני רגיל. בית“רי בארץ ישראל מרגיש כיהודי בחוץ לארץ: מנודה, מוחרם, מצורע, מוקצה מחמת מיאוס. אַת ודאי חברה ב”השומר הצעיר"?

– כן.

– אַת נראית כך באמת, מקיבוץ?

– לא.

– עירונית?

– כן.

– כלומר, ירושלמית?

– לא, חיפנית.

– חיפה האדומה. ראית בימי חייך בית"רי?

– כן.

– דיברת מימיך עם בית"רי?

– לא. ואיני משתוקקת לכך.

– חבל. אני למשל, אוהב לדבר וכבר היתה לך הזדמנות להיווכח בכך. ביחוד עם חברי “השומר הצעיר”. נוער מצויין. זהב. רק המוחות מסולפים. עוד בחוץ לארץ הרביתי להתווכח עמהם. להוה ידוע לך, חברה יקרה, כי אני הנני מראשוני הבית“רים בעולם. בית”ר נוסדה אצלנו, בריגה. בשנת 1923, אחרי נאומו של ז’בוטינסקי. נתכנסנו והגשנו לו את ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור, ומאז פשטנו על פני כל העולם. כן, חברה יקרה, על פני כל העולם פשוטו כמשמעו. מסין ועד אפריקה הדרומית יש לנו קנים.

– זו דרכה של מגפה שהיא מתפשטת.

– בּראווֹ! היטבת לקלוע, אבל אני הוא אחד התעמלנים המובהקים של המפלגה ואסור לו לתעמלן ליפול בפח שטומנים לו או להתרתח בשל אמרה קולעת. מלבד זאת אדם חולה אני, חולה מאד – כבר רמזתי על כך – והרופא אסר עלי להתרגז, אך התיר לי לשתות תה. האנגלים נוהגים ללגום תה ולשתוק, ואני איני מחבב אנגלים. לפיכך התה שהגשת לי גוזר עלי דיבור לפחות כל עוד אני לוגם אותו. ואם נפל בחלקך לארח בית"רי אשר שותה תה ואשר קיבל חינוך רוסי, אין לך ברירה אלא לשמוע את דבריו. נתחיל, איפוא, באלף. וכי אין אַת סבורה, גברתי, כי מטרת הציונות היא מדינה עברית על שתי גדות הירדן?

– לא.

– ומה היא לפי דעתך?

– הרבית להתווכח עם אנשי “השומר הצעיר”. יש להניח כי האידיאולוגיה שלנו ידועה לך.

– וכי יש בכך עוול אם רוצה אני לשמוע דבר זה מפיך?

– מטרת הציונות היא הבראת העם היהודי על־ידי שחרור לאומי וסוציאלי. פירושם של הדברים – ריכוז טריטוריאלי בארץ ישראל, פרודוקטיביזציה של ההמונים, יצירת צורת חיים חברתית חדשה ונעלה ללא ניצול וללא רכוש פרטי תוך שיתוף פעולה כן עם עמלי העם הערבי ועם כוחות הקידמה והסוציאליזם בעולם כולו ותוך מלחמה עד חרמה במעמד המנצלים הפיאודליים והקאפיטליסטיים בארץ ובחוץ לארץ.

– משפט ארוך במקצת אך מדוקלם כהלכה ונובע מלב יהודי חם. ובכן, גברת אהובה, צפויה לך הפתעה. אני מוכן לחתום בשתי ידיים על התכנית הנפלאה שנוסחה זה עתה בפיך. אני מסכים לכל מלה ומלה שבה.

– תודה.

– בבקשה. אלא שאין אני רואה דרך להגשמתה בלי שתקום תחילה מדינה עברית. נניח לפי שעה לירדן ולשתי גדותיו, אף שזו שאלה חיונית ביותר, ומדינה שתקום על גדה אחת בלבד כמוה כאדם שאין לו אלא עין אחת או רגל אחת. אַת אומרת: ריכוז טריטוריאלי. כלום באמת ובתמים מאמינה אַת ששלטון זר יגשים למענך ריכוז טריטוריאלי זה? הוא הדין לגבי כל שאר הסעיפים שבנאומך התכניתי: פרודוקטיביזציה, צורת חיים נעלה. יקירתי! במאה העשרים קיים רק מכשיר אחד ויחיד המסוגל לבצע את כל אלה: מדינה יהודית, שלטון עברי. עוד תספיקי להילחם בבורגנות ובקאפיטליזם. תחילה הניחי להם שייווצרו כאן, שאם לא כן נלחמת אַת בטחנות הרוח. מה עוד אמרת? ערבים. את הערבים אפשר לשכנע. את העמלים שבהם ואת המבלים את ימיהם בתענוגות – את כולם אפשר לשכנע – בנימוק אחד ויחיד, נימוק שרק הוא מובן לאומה מזרחית ולכל הילידים בארצות קולוניאליות למיניהן: כוח. זוהי הלשון היחידה שהם שומעים. כוח, כוח, כוח, וכוח. כאן אנוס אני עוד הפעם להביא מדבריו של מנהיגנו הדגול זאב ז’בוטינסקי: קיר הברזל. את הערבים יש להעמיד בפני קיר הברזל של כוחנו ורצוננו.

אהובה קמה ממקומה. שוב אותו נפתול נחשי אל־על. מיכאל עקב אחריה בעיניו. היא אמרה:

– כלום שומעות אזניך מה שפיך מדבר?

יונה פרידמן לא יכול להשיב. שיעול תקף אותו. שיעול עמוק, יבש וצורם את האוזן.

אהובה עמדה נכחו, והיא תמירה, זקופה, גבוהה, גמישה, יפה. שעה ארוכה השתעל יונה ולאחר שרווח לו שלה ממחטה מכיסו, קינח את מצחו ואת עיניו שנתמלאו דמעות ואמר:

– אזני שומעות, אך מעונין אני שגם אזניך תשמענה.

– גם אזני שומעות. וצר לי מאד על שהייתי אנוסה לשמוע את הלהג הנורא הזה. אין כל הבדל בינך לבין היטלר. בינכם, בין כולכם, לבין הנאצים. אתם רוצים לעשות לערבים בדיוק מה שהיטלר רוצה לעשות ליהודים. וכשם שהוא לא יצליח כך גם אתם תעלו חרס בידכם. עדיין לא אמרתי לך עוד סעיף אחד בתכניתנו משום שסבורה הייתי כי מובן הוא מאליו: בימינו אנו, בשלב זה של ההיסטוריה האנושית, יש לנו אויב מספר אחד, אויב שהמלחמה בו קודמת לכל מלחמה אחרת, אפילו למלחמת המעמדות – הפאשיזם. הפאשיזם בעולם כולו ימוגר במלחמה עקובה מדם, ואת הפאשיזם שבתוכנו נחנוק בעודו באיבו. נחנוק אתכם, נמעך אתכם כמעך כינה, נשמיד אתכם בכל האמצעים שברשותנו…

עיניה הירוקות של אהובה רשפו כגחליליות בלילה. מיכאל הקשיב לדבריה ולא גרע מבטו ממנה. אשה הדוגלת בקונסטרוקטיביזציה בדין שעיניה תהיינה ירוקות. הירוק הוא הגוֹן של כל הפורח, הצומח, הפורה. הרי שהצירוף אינו מקרה גרידא. אך מדוע כה כחולות שפתיו של יריבה? בדין שתהיינה אדומות. שפתי שני, ארגמן, שפתיים המתבקעות משפעת הנוזל שבנימיהן. אולם כחולות הן ולאחר השיעול נתכחלו עוד יותר.

מיכאל תלה עיניו בבן־ציון. הלה ישב מרותק למקומו, פניו חיוורות ושפתיו צמודות. עד שלא נתקל במבטו של מיכאל לא הוציא הגה מפיו, משנתקל אמר:

– עלינו ללכת, יונה. היום קצר והעבודה מרובה. אבל בטרם נלך עלינו להשיג את מטרת ביקורנו. ובכן, מיכאל, לא באתי אלא להזכירך שאתה חבר בשורה הימנית.

– מיכאל! אתה חבר בשורה הימנית?

– כן, גברת אגרוב. בעלך נתקבל בשורה הימנית על פי המלצתי. משורה זו משחרר רק המוות. – הוא פנה אל מיכאל – אנו רואים את ההפסקה שחלה בפעילותך כחופש גרידא. החופש נסתיים. עליך לשוב ולהתייצב.

אהובה אמרה בקול נמוך, כמעט בלחש:

– הוא לא יבוא.

פניו של בן־ציון חוורו עוד יותר. שערו השחור, המבריק, המסורק חלקלקות נראה משום־מה כפיאה נכרית.

– רואה אני כי הגברת היא פאציפיסטית ורגישה מאד לכל צורה של שפך דם ומלחמה חוץ ממלחמת אחים. אני שמח לקבוע את העובדה שחברנו מיכאל אגרוב רגיש פחות ממנה. אדרבה, מסוגל הוא אפילו לרצוח אשה בדמי עלומיה בשעה שהיא שכובה במיטתה. אם לא בנשק חם, לפחות בדם קר.

“מרים”. סבור הוא בן־ציון כי מרים מתה באשמתו של מיכאל. אולי? והניתוח? על־כל־פנים, ברור הוא כי בן־ציון אהבה אהבת נפש, כלום היה צורך בפגישה מוזרה זו כדי לגלות עובדה זו? רצח אשה בדם קר, ח־ח־ח! הוא, מיכאל, כלום מסוגל הוא לרצוח בדם קר? אולי… אולי… יהיה מסוגל אי־פעם…

עד שהוא מהרהר נשמע קולה הצלול של אהובה.

– אין הרוצחים ממנים עצמם שופטים.

אמר מיכאל:

– אני אבוא, מחר אבוא ואתייצב.

4    🔗

אותו בוקר ניעור מיכאל והוא נרגש ומתוח כמי שחלם חלום רע. ניסה להיזכר בחלומו ולא יכול. קם, שתה את הקפה שנמצא כל הלילה מתחמם על גבי פתילה בוערת, נטל את ילקוטו ונתן בו את מנות הארוחה הכלואות בצנצנות זכוכית, פרס מחצית כיכר לחם, נישק לאהובה בשנתה ויצא את הבית.

השכונה החדשה פשטה לכל העברים ואיימה על ביתו הקטן. חששות אפפו את לבו שמא ביום מן הימים ייבלע הבית בשכונה ושוב לא יהא בנין עתיק בין הררי קדם, אלא חורבה רעועה בין בנינים חדשים ומפוארים. בקצה השכונה נפתח ביתן שבו מכרו עיתונים. מיום שנפתח הביתן היה מיכאל קונה עיתון ומעיין בו תוך כדי הליכה.

אף היום עשה כך. אלא שהיום לא הסתפק בקריאה תוך כדי הליכה. כותרת מרעישה נזדקרה לעיניו: על חוף ימה של תל־אביב נרצח מנהיג ציוני. ישב מיכאל על קצה המדרכה, פרשׂ את העיתון על ברכיו והתחיל קורא בו בעיון.

המנהיג טייל עם אשתו על חוף ימה של תל־אביב. משנתרחקו שניהם מן הבית האדום קרבו אליהם שני גברים. אחד מהם שאל: מה השעה? המנהיג הציץ בשעונו ובו ברגע נורה ונהרג. אחד מגדולי הדור נרצח בידי מרצחים שפלים. מי הם המרצחים השפלים? העיתון רמז רמזים שקופים למדי. נמלך מיכאל בדעתו ומשום־מה החליט לחזור לביתו.

מיכאל לא היה נתון בסבך בעיותיה של הציונות. אמנם, חזר אל השורה הימנית, אך לא עשה כן אלא על שום הסתערותה התוקפנית של אהובה. אולם דומה היה כי אהובה השלימה עם עובדה זו. מכל מקום מעולם לא דיברה אתו על כך ואף לא שאלה אותו דבר על האשה, שכביכול רצחה בדם קר. שניהם לא הירבו בדיבורים. אהובה היתה טרודה והוא עבד, נח וקרא. היה מעדיף לקרוא בלשון הרוסית פרט לתנ"ך שהיה מרבה לעיין בו. בכל ענין סתום פנה אל אהובה וביקשה שתפרשנו לו. עתים היו פירושיה מניחים את דעתו ועתים לא היו מניחים.

עדיין לא ידע מיכאל על שום מה חזר אותו בוקר לביתו, אך משנכנס לביתו נוכח לדעת כי חושו לא הטעהו. אהובה, שלפני שעה קלה הניחה ישנה שנת צדיקים, כבר נעדרה מן הבית.

אימתי היה סיפק בידה לצאת?

המיטה היתה עשויה והכיסוי פרושׂ עליה. על השולחן נמצא פתק כתוב רוסית:

“סור נא לבית פלוני בשכונה אלמונית. קומה שניה מצד שמאל. עוד היום. ככל שתקדים כן ייטב. יונה”.

נטל מיכאל את ילקוטו ויצא החוצה. מוטב שאהובה תהא סבורה כי יצא לעבודתו. לא פנה העירה, אלא הלך לאותה שכונה בשבילי ההרים. רגע נדמה לו כי מישהו עוקב אחריו. הפך פניו וראה צל ארוך מתרסק בין הרים. אפשר שהיה זה צלו שלו?

את הבית מצא על נקלה. קומה שניה מצד שמאל. עלה במדרגות וצלצל בפעמון. יונה פרידמן פתח לו את הדלת והכניסו למטבח. ישב על שרפרף והושיב את מיכאל על שרפרף שני, נצטחק ואמר:

– באת.

– באתי.

– חיכיתי לך רק בערב.

– לא עבדתי היום.

– שמעת על הרצח?

– כן, קראתי בעיתון.

– יש לך עיתון?

– כן.

– תן להציץ.

– בבקשה.

מבטו של יונה רפרף בחיפזון על פני הכותרות ונתעכב על המאמר הראשי. שאל מיכאל:

– אתם רצחתם אותו?

יונה הידק את שפתיו הכחולות.

– לא, אנחנו לא רצחנו. אני מוכן להישבע בפניך כי אין לנו יד בדבר. אדרבה, זו היא מכה קשה לתנועתנו. אני מוכן אפילו להאמין שזו היא פרובוקציה של השמאל. אנו עומדים לפני הקונגרס הציוני. כל שופרות התעמולה שלהם יתקעו בבת אחת. יערכו שורה של פוגרומים נגדנו. יכו, ילשינו, יחטפו, יאסרו.

– למה קראת לי? כדי לנאום נאום תעמולה?

– לא. אתה חייב לעזור לי. המשטרה מחפשת אותי זה כמה ימים בשל הפגנה אחת, שנאמתי בה ושנסתיימה במה שנסתיימה. ועכשיו אחרי הרצח…

*

יונה דיבר בחיפזון רב. תחילה סבר מיכאל כי חיפזון זה בא לו מהתרגשות, אך מיד נוכח לדעת כי לא היה זה אלא מאמץ לעצור בעד השיעול ששינק את גרונו. המאמץ היה מאמץ שוא. השיעול פרץ: עמוק, יבש, צורם. נעץ מיכאל מבטו בפתילה שעמדה על השיש ולא המישו כל זמן שנמשך השיעול. לאחר שפסק השיעול שלה הלה ממחטה, קינח את שפתיו ואת מצחו והמשיך:

– לוא מצאוני אתמול היו מטילים עלי קנס או מאסר של שבוע ימים ותו לא. היום השתנה המצב, ועלי לצאת לחוץ לארץ בשליחות חשובה מאד. אני עומד להיפגש בפאריס עם ראש בית"ר עצמו. בנת? אסור לי ליפול עכשיו בידי המשטרה. ענין הנסיעה יסודר על־ידי חברי, בינתיים שומה עלי להסתתר. לא אוכל לשהות בדירה זו אלא עד הערב. נזכרתי בך. ביתך מקום מסתור אידיאלי. ואשתך, נדמה לי, חיפנית. עכשיו ימי פגרא באוניברסיטה. אולי תוכל לסלקה אל הוריה בחיפה, אם עדיין לא נסעה לשם? משום כך שלחתי לך את הפתק. על כל צרה שלא תבוא כתבתיו רוסית. המדובר הוא בשבוע אחד, לכל היותר בשבועיים ימים.

נשמע צלצול של פעמון בדלת הכניסה. יונה אמר:

– פתח אתה.

יצא מיכאל אל הפרוזדור ופתח את הדלת. שוטר בריטי ניצב וכיון את אקדחו כלפיו. מיכאל הרים את שתי ידיו. אותה שעה נדמה לו שוב כי צל ארוך גולש מן המדרגות. מלמטה השקיף עליו פרצוף אדמוני כולו מכוסה נמשים.

השוטר אמר בנחת ובעברית:

– זוז.

מיכאל זז הצידה. השוטר נכנס ישר למטבח. נתן מיכאל ידיו בכיסי מכנסיו וירד לאטו במדרגות.

שעה ארוכה שוטט בעיר. טמטום פשה במוחו ומועקה רבצה על לבו. לפתע נמצא עומד ליד בית הקפה שבו הכיר לראשונה את אדלברט שטרן. נכנס והזמין בקבוק בירה.

את הבירה שתה בעמידה על יד דלפק המשקאות. המלצר עזב את מקומו. מיכאל רצה לשלם וסקר את בית הקפה כדי למצוא את המלצר. ראה את אהובה יושבת ליד אחד השולחנות ובסמוך לה אותו פרצוף אדמוני שכולו מכוסה נמשים.

פסע מיכאל לעבר השולחן והציץ בפניה של אהובה. אהובה נתחייכה. כלומר נתחייכו רק שפתיה בלבד, אלא שהפעם היה זה חיוך רחב ושתי השפתיים הופשלו עד כדי חשיפת השיניים. מעולם לא חייכה אהובה כך. עד כה לא הפשילה אלא את קצה שפתה העליונה כל אימת שחייכה. היא אמרה:

– נא להכיר, בעלי.

מיכאל שתק. האדמוני מלמל בזעף דברים שלא נקלטו באזניו של מיכאל.

– סלח לי – אמרה אהובה ופרשה ממנו. מיכאל שילם את המגיע ושניהם יצאו מבית הקפה. עד שהלכו ברחובות ירושלים לא הוציאו הגה מפיהם. משנמצאו מחוץ לעיר הפטיר מיכאל ספק שאלה ספק קביעת עובדה:

– אַת הסגרת אותו.

אהובה הלכה בקצב צבאי. היא ענתה:

– כן.

נטל מיכאל את זרועה סמוך למרפק והידקה באצבעותיו בכל כוחו. דומה היה כי נשמע קול חריקת העצמות בפרק.

רק להרף עין נעצרה אהובה, נשכה את שפתה התחתונה והמשיכה להלך באותו הקצב. מיכאל לא הירפה מזרועה. הציץ בעיניה וראה כי דמעות נתקשרו בהן. למראה הדמעות נגוזה לפתע המועקה שבלבו והטמטום שבמוחו הוסר כבמטה קסמים. חיבק את כתפיה של אהובה ואמר:

– עוד הרבה דמעות תישפכנה עד שיקום עולמך הטוב והיפה.

נתנה אהובה את מרפקה השמאלי בכף ידה הימנית ושפשפה אותו.

מיכאל פרץ בצחוק. המתיחות, שלא רפתה משעת קומו בבוקר נתפוגגה כליל. לבו היה טוב עליו. בהד עליז החזירו ההרים את צחוקו.

– אל תצחק, מיכאל. הרבה דמעות וזיעה ודם.

בשעת דיבורה לא חדלה אהובה מלשוף את מרפקה.

5    🔗

יום אחד נכנס מיכאל לביתו וראה את אהובה לבושה מכנסיים קצרים (מכנסיים קצרים לא הלמו את אהובה על שום רגליה הדקות והארוכות קצת יתר על המידה) עומדת גחונה מעל נרתיק הכינור הפתוח ומנקה את האבק שנצטבר בתוכו. הכינור עצמו היה מונח על המיטה. חש משום־מה מעין כאב עמום בלבו למראה הכינור המונח על המיטה ולמראה אצבעותיה הארוכות של אהובה החודרות אל כל מסתרי הנרתיק והעושות בו כבתוך שלו. מיכאל עצמו לא נגע בכינור ובנרתיקו מאז הקונצרט המחפיר.

– היכן הקשת? – נפלטה שאלה מפיו.

– על הארון. למעלה.

זקף עיניו וראה נימי שיבה מתוחות מקצה אחד של הקשת למשנהו. שערותיה של אהובה היו מכוסות שביס תכלת.

הנרתיק הפתוח, שתוכו רצוף קטיפה אדומה, דמה לפה פעור נטול לשון ושיניים.

– מה היום מיומיים, אהובה?

– ספונג’ה יסודית. מיום המחרת והלאה אהיה כולי מתמכרת לבחינות גמר. שלושה חדשים לא תהא דעתי פנויה לנקיון אפילו כל הבית כולו יתכסה שכבת בוץ עבה. וכעבור שלושה חדשים – שלום!

– שלום למי?

– לאוניברסיטה.

– ואחר כך?

– אחר כך להגשמה. אנו הולכים לקיבוץ.

– אנו?

– כן, אתה ואני. בעיקר אתה. עדיין אינך יודע מה צפוי לך. לגדולות נוצרת, מיכאל. עוד תבינה נצורות יפעל עת שמשנו יעל. שאול צ’רניחובסקי – שיר ערש. למען תדע כי לא בכדי לומדים ספרות עברית על הר הצופים.

אותה שעה ראה מיכאל את עצמו כברווז שמפטמים אותו על מנת לשחטו בבוא מועד. נטל את הכינור מן המיטה, כרע על ברכיו והתחיל מכניסו בקפידה ובאהבה אל רוך קטיפתו של הנרתיק כמי שמשכיב תינוק בעריסה. אהובה הפכה כיסא, גחנה מעליו וקינחה במטליתה את האבק מכל אחת מארבע כרעיו. כשני עמודים נזדקרו רגליה לנגד עיניו של מיכאל. עדיין עסוק היה בכינורו. הפך בו והפך בו. הוציאו מן הנרתיק והחזירו חליפות. בנוהג שבעולם רחב הוא אגן הירכיים של אשה, שהרי תפקידה אחרי ככלות הכל להוציא ילדים לאויר העולם. ואלו ירכיה של אהובה צרות הן. אשה בעלת אגן ירכיים אשר כזה כלום מסוגלת היא ללדת? סבור הוא מיכאל שלא. אין היא יכולה ואינה צריכה ללדת. שהרי אהובה זו ז’אן ד’ארק העברית היא. העלמה מאורליאנס הממליכה את דופין־דגנרט – מיכאל אגרוב – על ירושלים עיר הקודש. לא, לא ירושלים, על קיבוץ בלתי ידוע ודרך אגב על כל העולם החדש, הטוב, היפה, העתיד לקום. הבתולה מחיפה. ח־ח־ח־ח!

– מה הצחוק הזה?

– “עת שמשנו יעל” מובאה זו כוונתה וודאי לשמשו של העולם החדש, הטוב, היפה?

אהובה החזירה את הכיסא למקומו. הפכה כיסא אחר ושפשפה את כרעיו ביתר עוז ומרץ.

– והיא תשפוך קרניה על העתיד הגדול ששומה עלינו, על שנינו להשתתף בבנינו.

אהובה ניגשה אל החלון, שירבבה ידה החוצה וניערה את המטלית.

– ואנחנו נצעד לקראתו?

אהובה סגרה את החלון.

– והדם, והזיעה והדמעות?

– אין צורך לצעוד לקראתם. הם יבואו מאליהם.

6    🔗

הם באו. ממרחקים זנקו, התגלגלו, קרבו והגיעו ארצה. תחילה כהדים, אחר כך כמתָחים ולבסוף כאירועים ומאורעות. משל למה הדבר דומה? לסערה המתחוללת בלב ים, משתוללת נחשולים־נחשולים, מתפשטת ומכה גלים עד שבסופו של דבר מטיחה היא את משבריה בחוף, והמים גואים ומציפים את פני האדמה הסמוכה אל הים.

משפרצו מאורעות תרצ"ו, עמדה אהובה על משמרתה לילות שימורים ארוכים.

על הבית הקטן שבהרים הוכרז כעל עמדה קדמית מ’א (מיכאל־אהובה).

בהגיע שעת חצות היתה העיר שוקעת בשאון יריות רצוף ומרוסס. בשריקות כדורים חדות וממושכות, פולחות וארוכות וזיקוקים ירקרקים צהבהבים היו נפלטים מלועי הרובים ועוטרים את ההרים בטבעת די־נור.

ובאחד ממשרדי ארגון ההגנה היהודית היה התורן הממונה על קשר מדווח ואומר, שהעמדה הקדמית מספר מ’א עומדת איתן וללא חת מול פני האויב.

7    🔗

דבר זה קרה בלילה הראשון שעבר על ירושלים בלי יריות ובלי פצצות, בלי רעמים ובלי זיקוקין די־נור. שררה דומיה מוחלטת. אפשר שדוקא בשל דומיה זו, שהיה בה משום שינוי מפתיע בהווי הירושלמי של מחצית השנה האחרונה, נתעורר מיכאל משנתו ונתיישב על מיטתו.

השקט הזר היה עליו לטורח, שינק את גרונו, חנק אותו. דומה היה כי אלמוני נכנס בלאט החדרה, דלה ושאב ומיצה את כל האויר שבין הכתלים והפך את החלל לחלל ריק. כיון שמרחבו של החדר הפך לריק ניטל מתוכו המִימְצָע המעביר קולות וצלילים ונשתררה בו דומיה. כן, שקט זה שקט של רִיק היה.

פיהוק מכוער כפה העויה משונה על לסתותיו. שעה ארוכה ישב ושפשף בשקידה את עיניו כמי שעושה מלאכתו אמונה עד שהתחיל חש בעפעפיו, הירפה מעיניו ופקחן לרווחה לראות את הנעשה בחדר לאור מנורת הנפט שדלקה על השולחן.

בסמוך למנורה על גבי ספר פתוח היה מוטל ראשה של אהובה. מיכאל פסע אליה. דבר לא הכביד על הילוכו, דבר לא עמד לו למכשול בדרך, דבר לא מנע בעדו לעבור את המרחק שהפריד בינו לבין אהובה. מכאן שלא שררה ביניהם אלא ריקות בלבד, חלל ריק, שהרי לוא היה החלל מלא היה מיכאל חש בו בשעה שפסע לעברה.

אהובה ישנה רכונה, מכורבלת, ארוכה ודקת גו, גבה כפוף מעל לשולחן וכל עצמה דומה ספק לנחש לוליני ספק לצינור ברזל שכופף בכוח איתנים. שערות כהות נתפזרו על פני הספר. נגע בהן מיכאל ומשום מה נזכר בסירה השטה על פני אדוות נהר.

– אהובה, זה היה משגה.

אהובה נתחלחלה וננערה. כהרף עין זקפה ראשה. יישרה גבה ושאלה בחרדה:

– מה היה משגה?

עיניה התועות הפיקו בעתה. אותה שעה לא היו ירוקות – צהובות היו.

– כל אותו ענין העתיד בטעות יסודו. לא באתי לבנות את העתיד. באתי לחפש את העבר. שלוש יבשות הביאוני הלוֹם. הרביעית שקעה. לא. הראשונה שקעה. אטלנטיס. את אטלנטיס יש למשות מקרקע האוקינוס ולא לתור אחרי חופים חדשים. את אטלנטיס שלי ושל כל העולם כולו.

– מיכאל, אתה חולם… לך שכב, מיכאל. אתה מדבר מתוך שינה – אהובה דיברה בחיפזון ובהתרגשות. שפתיה רטטו קמעה. נעימת רוך – נעימה בלתי שכיחה כל עיקר – בקעה מקולה. בעדינות רבה ליטפה את ידו – שכב, מיכאל, שכב… עוד מעט וגם אני אשכב לידך. איני יכולה להמשיך ללמוד. הן רואה אתה, שנרדמתי. עייפה מדי. כמוך. גם אתה עייף, ומתוך עייפות אתה ממלמל… אלהים יודע מה אתה ממלמל…

– לא, אהובה. אינני ממלמל. אני מדבר בהכרה מלאה, בצלילות הדעת. זה היה משגה. משגה חמוּר. וכמו במשחק השח משגה הריהוּ כישלוֹן. טעוּת אחת מקלקלת את השורה, מכשילה את כל המשחק, הוֹרסת את כל הבנין ומחריבה את כל היצירה. משום כך, אהובה, אירע מה שאירע, משום כך בא הכישלון הגדול. כשלון היצירה. שהרי ביצעתיה על שלושה מיתרים בלבד, והמיתר הרביעי היה אילם. כלומר, הוא לא היה אילם ממש, הוא ניגן, אך מוטב שהיה אילם ממש משהיה מנגן כפי שניגן… ניגן על טונים גבוהים, הגביה עוּף… למעלה, למעלה, למעלה… כאדם ההולך קדימה ואינו מביט לאחור… מילא, אין הוא מביט לאחור מחשש שמא… שמא לא כדאי להביט, שמא בין כך ובין כך לא ימצא דבר… רק אפלה שחורה, סמיכה, דביקה… ואילו המיתר חייב היה לילך אחורה, בעיית הזמן אינה קיימת בשבילו… אף לא בעיית החלל… יכול הוא להעמיק עד אין חקר, עד לשאול תחתיות, עד ליסורי ההוויה, לתחילת היש… לשקוע, לצלול, לצלול, מטה, מטה, מטה…

– אין אני מבינה אף מלה אחת, מיכאל.. בוא, בוא נשכב ונצלול… בוא. יקירי, נצלול בזרועותיו של מורפיוס. אנו זקוקים למנוחה, למרגוע… שקט היום. אין איש עמנו בבית. הבית שוב היה לבית וכבר איננו עמדה. לילה. כשיתבהר… כשיתבהר לך לעצמך מה רצונך לומר, תבוא ותאמר לי.

– לי מובן הכל, מחוור ומלובן, ברור כשמש. מאד רוצה אני שיהא מובן גם לך. מדוע אינך מבינה? הרי דבר זה כה פשוט הוא. כך נברא העולם. ומשום שכך נברא העולם, הרי אם נוטלים חפץ דק וצר וארוך, מותחים אותו ונוגעים בו, הרי הוא רוטט, מחולל גלים ומשמיע קול. כן. רוטט ומשמיע קול ועל כן קרוי הוא מיתר. ואסור לאדם להפוך מיתר לקנין פרטי שלו. חלילה לו לנגוע בו, להרטיטו בטרם יתמזג הוא עצמו עם הבריאה כולה. הרי זה כה מובן, אהובה. כקוביית סוכר בכוס תה… נמוגה, נמסה, נספגת בחללו של עולם וממתיקה אותו. וקול דממה דקה אופף אותו כעופרת מותכת, כשמי המדבר בימי שרב. ונתתי שמיכם עופרת וארצכם ברזל… ושניהם מצפים בכליון עיניים לצליל. הרקיע קמור ודרוך כקשת אפרפרת, והאדמה מישזר־אין־סוף של נימים דקות וארוכות, מיתרים־מיתרים מתוחים. ואתה אין לך אלא להסתתר מאחורי האופק, לארוב במסתרים, לצמצם עצמך עד לאפס, ליהפך לגרגיר חול ובהגיע שעת הכושר להגיח פתע, לזנוק כהרף עין ולהחליק בקשת על פני המיתרים. ורנן אדיר יפרוץ מתוך הדממה. מובן לך, אהובה?

– לא.

– היית אי־פעם במדבר?

– לא.

– ואני הייתי. אלא שאז לא היתה שעת כושר. אולי היתה ואני החמצתיה. וכיון שהחמצתיה שקעה כאטלנטיס. על־כל־פנים, עתה חזרה והגיעה. ושוּמה עלי למשוֹתה. עלי לשוב למדבר, למהר… פן אחמיצנה שוב… אני הולך למדבר, אהובה.

– לא תלך, מיכאל! – אף שהדברים נאמרו כהחלטה נחושה עדיין נשתיירה בקולה של אהובה נעימת הרוך הבלתי־שכיחה – אתה תישאר.

מיכאל נדהם. כאילו דבריו שלו היו פשוטים ומובנים ודבריה של אהובה תמוהים ואינם מתקבלים על הדעת.

– מדוע לא אלך?

– משום שאני הרה.

– הרה? אַת… אַת… רוצה לומר ש… שתלדי תינוק?

– כן.

– יפה. יפה מאד אהובה. יש בכך משום חוקיות עילאית וצדק נשגב. אַת הרית ואני אלך. לכשאחזור אטול שוב את הכינור ואשמיע מנגינת פלאים לשניכם. לך ולתינוק. מנגינה שכמוה לא הושמעה עוד. המיתרים ירטטו, האויר יכה גלים, תיעלם הריקנות החוֹנקת. וכל החדר – מה אני סח? – כל ההרים, כל העיר, כל הארץ, כל העולם יתמלא קוֹל רינה אדירה, ממשית, מוּחשית, עסיסית, ססגוֹנית. כאותו חומר רך ומלטף הממלא מבפנים את קן הציפור. שמעת אי־פעם את סלסולי הזמיר, אהובה? הנקבה דוגרת והזכר שר ושר עד אור הבוקר.

אהובה קמה מכסאה והתחילה פושטת את בגדיה.

– אין לך מקום שתוכל ללכת לשם, מיכאל. הארץ כולה מלאה מרצחים. לא תגיע אל המדבר. תתרחק שעל אחד מן העיר ותיהרג, אם תזוּז מכאן עלוּל כל צעד להיות צעד גוֹרלי.

– ואם אשאר כאן, לא יהא זה צעד גוֹרלי?

– גורלו של אדם נתוּן בידיו.

– אם מצאהו, ואם לאו שוּמה עליו לחפשוֹ עד שימצאנו.

– מיכאל, אני הרה, אני הרה ממך. ואם תלך לא תחזור לעולם.

היתה שעת לילה מאוחרת. האויר בחדר היה צונן. שיניה של אהובה נקשו זוֹ לזוֹ.

– אחזור.

– ואם תחזור, דע כי לא יהיה לך אל מי לחזור.

היא שכבה, הוא קרב אליה, וככל שקרב והלך תמה שוב על הקלוּת שבהליכה. על העדר כל התנגדות, כל דבר מוּחשי הממלא את המרחק בינו לבין אהובה.

הטבע אינו סובל ריק. יש למלאו ויהי מה.

– ואם תחזור, דע כי לא יהיה לך אל מי לחזור.

האם אהובה היא שחזרה על דבריה בשניָה או שהמלים נצטלצלו באזניו מאליהן, כהד.

שאל מיכאל:

– אַת מאיימת?

– כן – השיבה אהובה קצרות.

 

פרק שביעי    🔗

1    🔗

כאהבת אשה מזדקנת – אהבה סעורת יצרים שנתעוררו במאוחר – כן מבקיע השרב האחרון את ימות הצינה של הסתיו. וככל שיאחר לבוא כן יגבר עיזוזו ויקודו.

מיכאל הלך למדבר. כפות רגליו דרכו לאיטן על פני האדמה והשמש עקבה אחריו ברקיע. תחילה עקבה בהיסוס ובריהוי, ריסנה קרניה ועצרה להטה, אך עד מהרה התאזרה עוז, קראה דרור לעצמה והטבילה את כדור הארץ ביקוד אש צהובה־אפרורית.

באש ניצלו בני אדם, בתים, רחובות והרים. על ההרים טיפס מיכאל כטפס נמלה על כדור משחק. לשוא ניסו האילנות לבלום את השתוללות השרב, לחבל בשידופו ובחירוכו בפסיפס צללים הססניים. לאחר מאבק קצר נצטהבה ירקותם ונפשם נכנעה. תחילה נתחלפו העצים לשיחים, אחר כך לחרולים ובסופו של דבר נעלמו כל הצמחים.

בניניה הכבדים של ירושלים, הפזורים בעליות ומורדות ללא סדר וללא משטר שקעו בערפל חמסיני משדף ודביק ונטמעו בו. טבעת הכיתור של חומת העיר העתיקה נתהדקה סביב מסגד עומר, חישפה שיני אבן ורודות, חייכה אל תוך השרב חיוך של גולגולת שעורה נפשט מעליה, חיוך נוקשה ומטיל אימה וצופפה את הבתים הצוֹפנים בחובם סודות ורחשי דורות על צריחיהם וקימוריהם. בנשימה עצורה גלשו ההרים אל נבכי כבשונו של ים המלח שרמז ופיתה מרחוק ברצועת תכלת כוזבת, ומעליו, ממש על קו האופק, השחיר ענן כהה של רוכסי ההרים שממזרח לירדן.

השמש טיפסה בשחקים, עלתה אל מרכז הרקיע ומוגגה את היקום. הזמן הותך והיה למִקְפָּה ממוסמסת נטולת תוכן. החלל נתלהט כברזל מלובן. צוקי סיד עתיקי יומין השקיפו על מיכאל בעיניים לבנות ללא אישונים וללא גונים. היכן ראה כבר עיניים לבנות אלו?

אולי עיניו הן, עיניו שלו – מגולגלות, רדומות, מתות, לבנות.

לא, לא עיניו הן, עיני זולתו היו העיניים הללו, והוא הוא שראה אותן בעיניו שלו.

ראה ראה אותן בחדר ממולא עשן שרוסס בקרני מנורה צהבהבת. על רצפת החדר ישבו שעונים לקיר בריות בעלות פרצוף מונגולי ועישנו אופיום. אי־פעם נכנס אל מאורת הסיוט המתוק – מתוק, קוסם, שובה, מרדים, מבחיל, מלהיב, מקפיא, מלהיט. ואיש לא מנע בעדו כשם שאיש לא עצרו בדרך־לא־דרך זו של הררי שממה צחיחים, עגולים, לבנים.

מדוע לא עצרוהו?

כיצד קרה שאיש לא ראה צורך לרסנו, למשוך במושכות, לנעוץ את המתג בזויות פיו ולצעוק: “טפררו!” כפי שצעקו האיכרים הרוסיים לסוסותיהם.

לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי.

טפררר־ו־ו־ו־ו!

אהובה ניסתה לעכב בעדו, אלא שהיא עצמה רצה, דוהרת, מדלגת ואין כוח בעולם שיעצור סוסה גזעית, אצילה, דקת גו, תמירת צואר… אהובה… לא סוסה, כי אם נמר־גמל. ג’ירפה, ג’ירפה מדלגת במדבר רתומה ברכב אש ואליהו הנביא עולה השמימה עלה והישר אל תוך תוכה של השמש הלוהטת: אש לקראת אש.

– אבי! אבי! רכב ישראל ופרשיו!

מי קורא לי “אבי!?”

אוקטיברינה?

לא, לא אוקטיברינה. עוּבר קורא לו מנבכי רחמה של אהובה. אפשר שאותו עוּבר הגיע כבר לשלב של ראשָן והריהו נושם בזימיו ושוחה להנאתו במי הרחם. וטוב לו. טוב לו משום שהמים מצויים אצלו בשפע ואין הוא צמא.

מים!

הרוֹק חרב בפה וקצף מיובש, חריף, צורב, מגרה, חלחל על שפתיים חרוכות. מיכאל קרע את חולצתו, תחב את הקרעים אל פיו ומצצם. הזיעה נשדפה, המלח שינק את הגרון. השתטח על הקרקע וכבש פניו בחול, והחול לוהט, מחוספס, חרוך.

מדוע לא עצרוהו?

שומרי ההגנה – מדוע הללו הניחו לו לעבור? השוטרים הבריטיים – מצוחצחים, מגוהצים, בהירי שפם – מדוע אלה לא כיהו בו? והערבים, אנשי הכנופיות, הפלחים, הבידואים – היכן הם?

הם יבואו. בוא יבואו. ימצאוהו מוטל אין אונים ויסיימו את הפרשה. פרשת חייו של מיכאל אגרוב שחיפש את עברו. כל אדם יודע את עברו והעתיד הוא לו כספר החתום, ואילו מיכאל עברו פער את פיו כתהום שחורה מאחוריו, אך עתידו היה בטוח. בטוח, מחוור, מלובן כלובן היקום מסביב, כלובן חול הסיד שתחתיו, כלובן העיניים המגולגלות.

גלים גלים נישאה על פני הלובן מנגינת פלאים כושפת. מנגינה מוכרת מתמול שלשום, מן הבית שבהרים, מן הצריף שבטבורה של עיר, אלא שהפעם לא ארבעה ניגנוה, לא ארבעה כי אם אלפי מיתרים, כל גרגור חול השמיעה, כל פרודת ערפל ביצעה אותה, כל קרן אור נְשָׂאָה על חודה, כל עין לבנה שמתחת למצחו של כל אחד ממעשני האופיום השעונים אל הקיר…

היכן היה הדבר?

אימתי ראה חלאת אדם צהובת פנים בעלת לסתות מונגוליות בולטות שרבצה רדומת קטורת מרעילה והזוּיַת חלומות תאווה חדורי שלל צבעים ונושאי ארמונות פז?

יש לחקור בדבר במחשבה צלולה ובדעה מיושבת.

הוא לא ראה אותם ברכבת שהתנהלה בשלגים.

הוא לא ראה אותם במחיצתה של ליובה.

הוא לא ראה אותם בעיירה הקטנה שבין טורינגיה לבאוואריה.

הוא לא ראה אותם בתל־אביב, במדבר, בירושלים.

הוא לא ראה אותם בהרי יהודה, במחיצתה של אהובה.

הוא לא ראה אותם במחיצתן של מוררה ושל מרים.

הוא ראה אותם בעיר מונגולית קטנה בסיביריה שאליה נזדמן יחד עם חבורת קצינים.

דבר זה אירע בעבר הסתום, השחור, האפל. מכאן שזוכר הוא את עברו ומכירו היטב.

מיכאל נעץ אצבעותיו בחול, אזר שארית כוחותיו והתרומם על ברכיו. ניסה לקום והמוסיקה נדמה.

אי־שם בהרי יהודה חשופים המתרכסים בין ירושלים לבין ים המלח בואכה וואדי קלט היה מוטל על גבו אדם גלוי ראש לבוש בגדי חאקי, ידיו פשוטות לצדדים וכפותיו מופנות כלפי מעלה. השמש עמדה נכחו ברומו של הרקיע ושפכה על פניו קואדריליונים של קרני אור וביליונים של קאלוריות חום שנאצלו ממנה בכל שניה.

2    🔗

שני ערבים וגמל אחד עברו על יד מיכאל בשעה ששכב נטול הכרה בעלפון חושים. שני הערבים הרימוהו מן הקרקע, השקוהו מים, הושיבוהו על הגמל והובילוהו ירושלימה.

בשנת תרצ"ז מיד עם סיומה של שביתת הערבים בכל רחבי הארץ, עת על כל פרשת דרכים שרצו אנשי כנופיות מזוינים וארבו לכל עובר־אורח יהודי, הצילו שני ערבים וגמל אחד את חייו של מיכאל אגרוב השרוע אין אונים על אדמת החול.

האדמה סירבה לקבלו עד אשר ימלאו ימיו.

מה טיבה של אותה אדמה סרבנית?

כשם שהאדמה, שעליה שכב מיכאל, הרבה פנים וצורות לה, אף הערבים. ששניים מהם הרימוהו מן האדמה, הרבה צורות ופנים להם.

יש שהם מצטיירים כפסיפס צבעוני חדור נעימה מזרחית דוגמת שחרזדה של רימסקי־קורסאקוב. ויש שהם מופיעים כענן פרשים העולה בסופה מן המדבר וכובש מקומות ישוב בכוח אמונה קנאית של נביא נכפה, איש חזון ותאווה, איש חוק ודמיון שיצריו גדלו פרע ומאוייו נתגבשו לעזוז. עתים נראים הם מסבים בהיכלי פאר של חליפים אניני טעם ונעימי הליכות, ההופכים את שלטונם האכזרי והמסנוור כברק יהלום מלוטש לתרבות תענוגות קוסמת, מעודנת, חריפה, מגרה כניחוח בשמי המזרח הקדום – צרי, נכואות ולוט. ופילוסופים צלולי הגות, שדמיונם המשולהב מפרשות הקוראן רוסן במושכות תורתו המצננת של אריסטו, מרעיפים את לקח חכמתם הצרופה. יש אומרים שלא באו לעולם הָגוּיוֹת ועידונים ועינוגים אלא בזכות פלחים עניים מרודים המחטטים באדמתם במסמרים ובצפרניהם מוציאים לחם מן הארץ. לעומתם גורסים רבים את ההפך וטוענים כי אין טעם למסמרו ולצפרניו של הפלח ואין תכלית ללחמה של הארץ אלא בלקחו של פילוסוף ובמנגינתו של מלחין. ואף כי מיכאל לא היה מלחין ממש, אפשר שבזכות מנגינת הבוסר שנזרעה ברחמי נפשו והנביטה ציץ שהתדפק על שער לבו – מחפש מוצא ואין – אפשר שדוקא בזכותה של אותה מנגינה נעצרו שני הערבים אשר עשו דרכם מיריחו ירושלימה, הרימוהו, אספוהו, השקוהו מים ובחירוף נפש הביאוהו לביתו.

3    🔗

…לפתע חש עד כדי כאב בחסרונה של אהובה. תחילה חש בהיעדרה מן המיטה, אחר כך בהיעדרה מן הבית ולבסוף בהיעדרה מעולמו. אהובה לא היתה עמו. שערותיה השחורות־מסולסלות, עורה המשיי, הדק, המתקפל קמעה ממגע אצבעותיו, שפתיה הקמוצות שהעליונה שבהן נפשלת קמעה בשעת דיבור או חיוך, שוקיה התמירות והשזופות, ירכיה הקמורות, שמכנסי חאקי קצרים הדוקים אליהם בחזקה עד כדי השאר טבעת־צלקת שהיתה נעלמת מיד לאחר שתיים־שלוש נשיקות מנשיקות פיהו, נצנוץ אבני החן בעיניים ירוקות – האומנם היו כל אלה שלו בזמן מן הזמנים?

כן, כל אלה היו שלו ועתה נגוזו ואינם, הלכו לבלי שוב.

ניתר ממיטתו ופרץ החוצה. רסיסי הכינור השבור חרקו כחרוק כפיסי עצים באח. קדים משדף להט בהרים. ירח שפך ירקות צהבהבת והטיל צללים מאגדות קדומים.

בקול צרוד, מרוסק, מיואש ומטיל אימה שיווע מיכאל אל החשכה:

– א־ה־ו–ב־ה־ה־ה־ה־ה!

א־או־א־א־א־ ענה ההד היתום מצלעות ההרים ונדמה כי תן או שועל מזה רעב מילל מול פני הירח.

חלק שני

 

פרק ראשון    🔗

1    🔗

טובים ימות הקיץ בירושלים מימות הקיץ בחיפה. מרביתם של ימות החמה נושבת רוח קרירה בהרי יהודה וצלילותו היבשה של האויר מאדה את הזיעה עוד לפני שנקוותה בגומות העור. במה דברים אמורים? בימות קיץ רגילים מה שאין כן בימות השרב. ימות השרב מוטב לבלותם בחיפה. לחותו הריחנית של הים חודרת אל תוך האויר וממתיקה את השידפון. ואפשר שאותו משטח כחול רצוף שראשיתו הרוגעת בתכלתו הצלולה של האופק וסופו הרוגש בצהבת תחוחה של חולות – אפשר שעצם מראהו של משטח זה יש בו מן הריענון ומהרחבת דעתו של אדם.

הניחה אהובה את מזוודתה הגדולה על החול ועיסתה את זרועה הימנית בכף יד השמאלית. המזוודה היתה כבדה וידה הימנית נתאבנה כולה החל בעצם הבריח וכלה בקצות הצפרניים. שירבבה אהובה את ימינה, מתחתה וכפפתה עד שרווח לה. ומשרווח לה התחילה מקנחת את הזיעה ממצחה ומלחייה. לאחר מכן חלצה סנדליה, נטלתם בידה ונתקרבה אל המים. הים היה שקט והגלים ליחכו את החוף בשובה ונחת. הקצף הלבן לא היה בו הפעם מריתחת הזעף השכיחה. כל אימת שגאו המים והרטיבו את כפות רגליה המיוזעות צרבו קמעה את עורן, אלא שבצריבה זו היתה גם מתחושת הנעימות.

השמש נחפזה מערבה. ודאי אף היא השתוקקה לטבול ולהתרענן בכחולו של הים לאחר יום נדודים על פני רקיע יוקד, ערפילי–לוהט. פסגת הכרמל הוריקה מנגד. חכלילות מהולה בצהבת–מה פשטה על פני החדר המעפיל הרה וככל שאדמו שולי מערב כן הלכו הבתים ודמו לצעצועי תינוקות.

אהובה נעלה את סנדליה, הגביהה את מזוודתה ופסעה לעבר השכונה שהוקמה לא מכבר על שפת ימה של חיפה. שורת ריבועים אחידים, חדגוניים, מהוקצעים הלבינה על פני החולות. מהם גמורים ומסוידים ומהם העומדים עדיין בבנינם.

פסעה כמה עשרות פסיעות ונעצרה ליד אחד הבתים. שוב הניחה את מזוודתה על החול וקינחה זיעתה. נפנפה בידה ופתחה את פיה לקרוא לאחד מבני הבית שיבואו להקביל את פניה, אך משום מה חזרה בה, נטלה את מזוודתה והקיפה את הבית.

בחזיתותיהם היו כל הבתים זהים, אולם מצד העורף נפגמה הזהות קמעה וכל בית גילה מידה של עצמיות. לזה מרפסת ולזה אין. זה חבל מתוח על מרפסתו וזה ערוגות פרחים או גינת ירקות מרנינות את העין סמוך לכניסה האחורית.

נער כבן עשר עמד גחוּן מעל לאחת הערוגות. לבוש היה גופיה ומכנסי חאקי, ובידו החזיק שתיל.

שעה ארוכה הסתכלה אהובה באחיה הקטן בלי אומר ודברים. הלה טרוד היה בשתילה ולא השגיח בה. פניו הביעו קפידה וריכוז.

– עמי!

עמרם זקף עיניו. אף הן ירוקות היו, אלא שירקותן בהירה מזו שבעיניה של אהובה.

– באת סוף סוף?

כרע על ברכיו והתחיל חופר בכף ידו גומה בתוך החול הרטוב.

לכאורה היתה זו קבלת פנים צוננת, אלא שאהובה ידעה כי עמרם שמח לבואה: על פי הדרך שבה כיווץ את שפתיו ועל פי הנצנוץ שנתברק בעיניו. זאת ועוד. אלמלא היה שמח לא היה כובש פניו בקרקע ולא היה מרכין ראשו עד שחטמו נגע בחופן חול שהיה בידו. אף–על–פי–כן אמרה אהובה:

– עמי! כך פוגשים אחות?

עמי לא זז מעבודתו.

– הם דואגים לך. כל הלילות מתלחשים: אהובה, אהובה, אהובה – לא נותנים לישון.

אהובה צחקה.

– האם לא קיבלתם מכתבים?

– אני יודע? כנראה קיבלו. פחדנים הם.

– מי פחדן?

– לא פחדנים, דאגנים. בכל מקום רואים הם ערבים.

– עמי! השתגעת? אמא פחדנית? אבא פחדן?

– אמרתי לך שלא פחדן… בעד עצמו הוא לא פחדן ובעדנו הוא פחדן. שניהם פחדנים.

– ולמה אתה לא כתבת לי?

– מה יש לכתוב! עבודה מעל לראש, ובלילה או שיורים או שהם מתלחשים…

– עלי?

– עליך ועל הכל. ואיך בירושלים?

– חם.

– הבטחת לי לקחת אותי לירושלים.

– אני נשארת כאן.

– לתמיד?

– כמעט.

– זה הענין.

– ואתה מוותר על ירושלים?

– מילא לירושלים נגיע פעם בלעדיך. אַת יודעת? אבא כבר עובד עד ארבע. חוזר בארבע מהעבודה וכמעט שאינו הולך בערב לא להסתדרות ולא לשום מקום. יושב בכיסא נוח וקורא עיתון, כמו בורגני. אפילו בגינה אינו עובד. אנחנו שותלים פה גינה. כל העבודה עלי.

– הם בבית?

– כן.

– מדוע אבא אינו קורא עיתון במרפסת?

– זבובים.

– ואמא?

– במטבח.

– מבשלת עכשיו?

– אני יודע מה היא עושה במטבח. כל היום עובדת עכשיו. מנקה, אני חושב.

אהובה נכנסה הביתה. עברה את המבוי ובפתח החדר נתקלה באדם רחב־גרם שקומתו בינונית וראשו קרח.

– שלום, אבא.

מנחם בארי חיבק את בתו ונשקה.

מדוע אין ריח הטאבק נודף ממנו היום?

מיום שאהובה זוכרת את עצמה היה המגע עם אביה קשור בריח הטאבק. היא נתחלחלה. נדמה לה כי חוט של קרבה גדולה ואילמת ניתק לפתע ושוב אין דבר המקשר בינה לבין אביה הטוב, האוהב, העדין, שריח טאבק מריר־מתקתק נודף מכל ישותו.

– מה זה, אבא, חדלת לעשן?

– כן, חדלתי. על פי מצוות הרופא. זה כמחצית של שנה. ברוך בואך, אהובה.

שניהם נכנסו לחדר בבת אחת ונעצרו במרכזו זה מול זו. האב נועץ מבטו בבתו ואהובה מלכסנת מבטה הצדה.

– אבא, שם, על יד הבית מזוודה כבדה. כל הדרך סחבתי אותה. תביא אותה, בבקשה. או… תסלח לי… אולי תבקש את עמרם, ואני… אני אגש אל אמא. המזוודה שם… גדולה כזאת, מרובעת… כבדה. כל חפצי שם. אני נשארת, אבא. מכל מקום לא אחזור ירושלימה. אמא… במטבח לא כן? אני צמאה נורא…

רוזה בארי לא היתה במטבח. אהובה נטלה כוס, מזגה אל תוכו מים מהברז, ישבה על השרפרף וגמעה מן הכוס כשיכור הלוגם משקה חריף. עוד היא גומעת ורוזה נכנסה ביעף. אהובה נזדקפה. גבוהה היתה מאמה משכמה ומעלה. לפני שהספיקה רוזה לפלוט הגה מפיה נתמתחה אהובה והטיחה בפניה:

– אמא! אני הרה.

היתה שעת דמדומי שקיעה והמטבח היה חשוך במקצת. משום כך לא הבחינה רוזה בארי באותה שלהבת ירוקה, אשר מאז ומתמיד עוררה חרדה בלבה כל אימת שנדלקה בעיני בתה.

2    🔗

רוזה בארי חלמה על אותו רגע נפלא, שבו תסדיר ותארגן בשיטה את קטעי הרהוריה ואת רסיסי הרגשותיה, אלא שבמשך עשרים השנים האחרונות לא נסתייע הדבר בידה. הרגע הנכסף לא בא.

בימי העלומים הרחוקים היו רגשותיה של רוזה עמוקים מני ים וכל אירוע חיצוני היה צולל אל תהומות הנפש ומחשמל את הגוף. לכשתגיע לגבורות – אם תגיע – חזקה עליה שתשקיף על העולם בסלחנות שלוה, כבודהא שהגיע אל הנירוואנה והתמזג עם נצח ההוויה הקוסמית.

לפי שעה שומה עליה לפלוט את מרצה הפיסי והרוחני, את כוחות הגוף והנפש בהמון רב של פעולות קטנטנות, המכוונות למטרות קצרי טווח, משל לקנה של כלי יריה, שבתחילה עמדו לעשותו קנה תותח ולבסוף עשאוהו אקדח, ואין הוא קולע אלא כדי טווח של שלושים־ארבעים מטר.

ואם אהובה הרה, – עובדה זו, – שאי־פעם, בבוא הרגע המקווה, יהיה צורך לחשוב על מלוא עומק משמעותה – אינה גורעת מחשיבותם של הכלים. אין כל טעם איפוא שהכלים יפלו מן הידים ויתנפצו, שהרי אם אמנם הרה אהובה – והיא הרה, אין להטיל ספק בכך – יש להגביר את המאמצים ולחסוך ביתר קפידה כל פרוטה ופרוטה, ביחוד שקירותיו של בית זה בשכונת הפועלים אינם מסמלים אלא חובות לעשרות שנים. בין שאהובה הרה ובין שאינה הרה אכול תאכל ארוחת ערב. ולשם כך יש להזדרז ולגשת אל הצרכניה, שהרי אין לסמוך על עמי בתכנון הארוחה בתחום האפשרויות הכספיות המוגבלות, ועוד פחות אפשר לסמוך על מנחם, שהכל אומרים עליו כי אדם מעשי הוא, ואילו היא, רוזה, מיטיבה לדעת, כי אינו אלא בטלן מטבע ברייתו. ניתנה האמת להיאמר: אפשר שבטלנות זו, בתוספת של כמה תכונות אחרות, היא שקסמה לה אז והיא שקוסמת לה גם היום, אם בכלל עדיין קוסם לה דבר־מה בו ובכל העולם כולו. בינה לבין עצמה חייבת היא להודות, כי שאר התכונות הקוסמות נגוזו, ואפשר שאפילו לא היו מעולם. לא זו השעה לברר הרגשות אלה. הוא חולה ואהובה הרה, ואת דבר הריונה יש להעלים ממנו ויהי מה. כל העולם סבור כי אדם מתקדם הוא מנחם, מהפכן, שואף אל החדש, אך מי כאהובה יודעת שאינו אלא שמרן, שבכל לבו ונפשו אוהב דוקא את הישן, ואפילו את הישן שאבד עליו כלח. ואולי שמרנות זו היא ש… באותם הימים… דוקטור שטיינר אומר… דוקטור שטיינר… שמרנות זו היא שקסמה ודוקטור שטיינר סבור שקוסמים ומעוננים… דוקטור שטיינר אומר, כי לבו פגום. כן, הלב… לבו של מנחם לקוי, ואפילו לעשן חדל. לפיכך יש להעלים את ענין ההריון… כלומר לגלות טפח ולהסתיר טפחיים, שהרי ביום מן הימים יצא המרצע מן השק, אלא שדרושות הרבה פעולות הכנה, שיחות ורמזים. ואם אהובה לא נפטרה מן העובר אות הוא כי היא רוצה בו. כיון שכך אסור לכהות בה. אוי לה לאשה שנפטרה מילדה הראשון. צלקת לכל החיים. מילא, מה שעבר עבר… מדוע אין היא הולכת לקיבוץ יחד אתו? זו מסוגלת ללדת תינוק מתוך עקרונות. דוקא משום שאינה נשואה ודוקא בבית הוריה, כדי להרוס את האמונות הטפלות ואת המשפטים הקדומים שנשתרשו בחברה אפילו במשפחות המודרניות ביותר. אך צלקת היא צלקת ואין להניח לבנים שיירשו את צלקות הוריהם. בנים, בנות־עולם סגור ואין לחדור לתוכו. מינקותה של אהובה חוצצת מחיצה בינה לבינה. שמא עתיד התינוק להרוס מחיצה זו. על־כל־פנים לא המלים. אין להן לשון משותפת, ואלמלא דוקטור שטיינר… אלמלא דוקטור שטיינר, ספק אם בכלל… יכלו לדעת מה מתרחש… מדוע אין לשון משותפת? דוקטור שטיינר אומר…

מילא, לא עת היא לתהות על סיבות. מוטב לשקול את הנסיבות. בעל, חתן, אהוב – מילא אם הכל יסתיים בכי טוב… (רק אין מודיעים על הריון אם יש סיכוי לסיום מוצלח. דרך אגב, למרות הכל סיפרה לה, ורק לה) הרי אין בעיות.

לטפל, לטפל, לטפל בשתיקה. חייבת אהובה לנוח, לטייל – היתה שם בירושלים ממש בקו האש – לקרוא. בחינות.

האם לא תסיים את לימודיה? מילא, זה ענין פרטי שלה ואין לתחוב את האף. למדה על חשבונה והרויחה את פת לחמה. איך?

מכל מקום בבחינה תעמוד רוזה בארי ולא אהובה. מילא, עוד בחינה. קשה במקצת. הריונה של בת הרי זו בחינת בגרות לאם, כלומר לא כל האמהות ולא כל הריון. כמובן, ישנן בנות מזל שחייהן אינם מסתבכים ואינם מתעקמים ואינם מתפתלים ואמהותיהן אינן נתקלות במבחנים. הבנות נישאות ויולדות… לא כן רוזה בארי… עליה ללכת לצרכניה. עוד לא הוכן שום דבר והתור ארוך.

בשעתה היתה רוזה מרבה לאכול דג מלוח בימי הריונה. בימינו לועגים הרופאים לקשר שבין הריון לדג מלוח. גם דוקטור שטיינר לועג. מילא, יש הרבה דברים שהרופאים לועגים להם, ביחוד דוקטור שטיינר. אם רק יהיה בצרכניה דג מלוח יש לקנותו לארוחת ערב. דבורה פינקלמן אומרת כי בני ביתה אינם יושבים לאכול ארוחת ערב אלא אם כן יש דג מלוח על השולחן. ואם תהיה הרווחה יש לקנות מקלט רדיו ויהי מה. אפשר יהיה לעבוד ולהאזין למוסיקה. יש די מקום. דבורה פינקלמן קנתה והיא נהנית…

3    🔗

אותה שנה היה החורף גשום מן הרגיל, והים סוער מן הרגיל והרוח מייללת ומשתוללת כאילו ניסתה לעקור מן השורש את הקוביות הלבנות שצמחו בחולות. דומה היה כי עלולה היא לבצע את זממה אלמלא ההר שבלם את מעופה. זועף וגועש היה החורף ממש כחורפה של ירושלים, אלא שלמזלם של תושבי ההר והשפלה לא ארך ימים רבים וכבר באמצעו של שבט זרחה השמש ורגע הים ותושבי הבתים הלבנים הופיעו במרפסותיהם ונהנו מהאביב שהקדים לבוא ומקרני החמה שעדיין גנזו את עיקר להטם לימות הקיץ.

כל תושבי השכונה כך, אהובה על אחת כמה וכמה. נעמו לה ליטופיה הרכים של השמש וכל עצמה דמתה בימים ההם ללטאה הרובצת בחול ומתענגת בקרני החמה: אבריה רפויים, חושיה קהויים ומוחה מעורפל ומטומטם. ואפשר שהלטאה יש בה פעילות יתרה מזו שבאהובה. לוא, למשל, הרגישה בסכנה כל שהיא האורבת לה היתה וודאי בורחת על נפשה או משקיעה עצמה בעומקו של החול עד יעבור זעם; ואילו אהובה ספק גדול הוא, אם היתה מטרידה עצמה לפעול אפילו בשעת סכנה. מן הסתם היתה מוסיפה להיות שרועה בכיסא הנוח שבמרפסת, אצבעותיה עושות מיכנית במלאכת הסריגה ועיניה – אם תימצי לומר עיני רוחה – נעוצות בדוק הפרוש סביבה והחוצץ בינה לבין כל העולם כולו. רק אי–שם בנבכי ישותה הגופנית חשה בהתהוותם של חיים חדשים, בגידול, בצמיחה, בנביטה, ולא היה בתחושה זו משום הרגשה אלא משום חישה פיסיולוגית מלאה שיש עמה סיפוק מרגיע עד כדי קהיון וכהות. ודאי כך, ממש כך, חש רגב האדמה הראשון ששקע בו באקראי הזרע הראשון הוא הזרע שהיה עתיד להצמיח את הצמח הראשון.

באקראי?

הגביהה אהובה מבטה מעל לסריגה וראתה כי עמרם אחיה קרב והולך אל המרפסת. החזיק ממחטה בידו והיה מקרבה אל חוטמו ומקנח אותו תכופות.

כתמים אדומים נימרו את הממחטה. משהגיע אל המרפסת השעין מרפקו אל המעקה וכיסה בממחטה את מחצית פניו. אף־על־פי־כן היה סיפק בידי אהובה לראות כי אפו זב דם ושפתו שסועה.

– שוב מכות?

שתק ולא ענה לה.

גדֵל הנער. מתבגר מיום ליום. עתיד הוא להיות בחור כהלכה.

– מדוע אתה מתגרה בהם?

– במי אני מתגרה?

– בחבריך?

– הם מתגרים בי.

– תמיד הם? ואתה שותק?

– אני לא שותק, אני מרביץ בהם.

– מי שאינו מעלה חמתם של אחרים אין מתגרים בו. כפי הנראה אתה מרגיז אותם.

הנער החריש.

“אני יושבת לי שלווה כמו בודהא, ודם ניגר מפניו של הנער. יש לקום ולעשות דבר–מה”.

עמרם שאל:

– אמא בבית?

– כן. דאגת לה לעבודה. אל תבהילנה. מדוע הם מתגרים בך?

הנער סילק את הממחטה מפניו. בכוח סילק כמי שמנתק איסלפנית שדבקה אל העור. עיניו הירוקות הבריקו והוא סינן מבין שינים הדוקות:

– בגללך.

– מה בגללי?

– בגללך הם מתגרים בי.

– בגללי?

– כן, בגללך, הם אומרים שאַת זונה.

– לך, אתה שומע? לך מיד אל אמא ואמור לה שתרחץ ותחבוש את שפתך.

עמרם נכנס הביתה.

אהובה הניחה את הסריגה על ברכיה ונתהרהרה. היתה מהרהרת ותמהה. לא על רוגזו של עמרם תמהה, לא על ילדי השכונה ועל העלבון שבדבריהם: על עצמה תמהה. על שכל הדברים הללו אין בכוחם להוציא אותה משלוותה ולהפר את רגעונה הקהה. לוא אירע דבר זה לפני שנה, לוא פגעו אז באשה אחרת היתה מרעישה עולמות, נואמת נאומים ושופכת קיתונות של בוז על אנשי הריאקציה המוגבלים, השפלים, הנמושות הללו. ואילו עכשיו הסתפקה במלה אחת ויחידה, שספק נאמרה בלבה וספק נהגתה בשפתיה:

– עיירה.

ושוב נפרש הדוק לנגד עיניה ואצבעותיה פיזזו בזריזות מופרזת על פני חוטי הצמר – נעוץ ועקור את המסרגות. אף־על־פי־כן כעבור שעה קלה קמה במאמץ־מה, הזדקפה, הניחה את הסריגה על כיסא הנוח ונכנסה אל תוך הבית.

המבוי נראה לה אפל מן הרגיל. החדר שמימין דלתו היתה סגורה. מאימתי סוגרים דלתות בבית זה? ועוד בשבת, כשכל המשפחה נמצאת בבית. עמדה על יד הדלת והצמידה אזנה אל חור המנעול: אין קול ואין רחש ואין תנועה. לחצה על הידית ופתחה קמעה את הדלת. איש לא הגיב. מן הסדק שנתהווה פרץ סילון דק של עשן, הכחיל כהרף עין ונתמסמס באויר. תחושה מתוקה של זכר מימי הילדות, זכר מוכר, מורגל, אולי אפילו אהוב, הציפה לפתע את כל ישותה. פתחה את הדלת לרווחה ונכנסה אל תוך החדר. ליד השולחן ישב מנחם, ראשו מוטה קמעה הצדה ונשען על אחד ממרפקיו. בפיו היתה נעוצה סיגריה.

– אבא! שוב אתה מעשן!

פניו של בארי, הסמוקות גם בלאו הכי, האדימו עוד יותר.

– בצנעה, בתי, בצנעה. לא איש כמוני יעשן בפרהסיה – עיקם פניו והקמטים שמסביב לשפתיים נתכווצו כדי חיוך סחוט – בפרהסיה… בשבת – הוסיף לפתע.

אהובה ישבה על הכיסא שממולו. שוב עלה ריח הטאבק באפה ודומה היה כי אותו חוט של קרבה בינה לבין אביה, שניתק בשובה מירושלים, מתקשר מחדש, נפתל ומזדחל בעקבות הריח כמשיחתה של אריאדנה. אכן, יש תקוה כי עכשיו תוכל לצאת מן המבוך לקראת אביה. והמינוטארוס? הוא מת. אין כל ספק בכך: הערבים הרגוהו במדבר.

– הרופאים אסרו עליך, אבא.

– מילא על איסורם של הרופאים מוכן אני לעבור. אבל נזהר אני מלצער את אמא. אין לה לאמא מחסור בצער.

הוציא ממחטה מכיסו וקינח את אפו. אותה שעה היה דומה לעמרם שעמד שעון על מעקה המרפסת. חטמו לא זב דם, והממחטה נשארה נקיה כשהיתה. עיניו לא התיזו ניצוצות ירוקים. והנה דוקא עכשיו, באין דם וניצוצות וכינויים הפוגעים בכבודה, דוקא עכשיו זע משהו בקרבה. דומה היה זיע זה לאותה תזוזה פיסית בפנימיותה שזה כמה ימים מעוררת בה הרגשת עדנה כל אימת שהיא מתרחשת ואל העדנה נלווה שיעור־מה של כאב. אלא שהפעם נלוותה העצבות: עמוקה, גדולה, אינסופית, תהומית. ידוע ידעה כי בא הרגע. שומה עליה לבטא את הדברים במלים (אח! המלים הללו! מה עלובות הן, שטחיות, נטולות משמעות של ממש). עליה לנסות, להעיז, להלביש במשפטים את כל המאורעות והחוויות שבמשך שנים התחמקה מלהגדירם אפילו לעצמה. עתה חייבת היא לעשות דבר זה בפני אביה. אין מפלט.

מנחם בארי מצץ את הסיגריה, פלט תימורי עשן ושתק. שעה ארוכה התבוננה אהובה בעיניו הדהויות ולבסוף אמרה:

– אתה כועס עלי, אבא?

– לא.

– מכאיב לך מאד, אבא?

– כן.

– מדוע?

“מדוע אני מענה אותו?”

הוא שתק. גם היא החרישה שעה קלה.

– האם אינך רוצה להיות סבא?

– איני רוצה.

– מדוע?

– משום שנסעת ירושלימה ללמוד ולא לזכותני בנכד, ממש לפני גמר הלימודים.

– ולוא היה נוֹשא אותי לאשה? נושא כדת וכדין.

– מי?

– אביו של נכדך.

– אני לא חקרתיך, אהובה, אל נא תחקריני גם אַת. דומה שרשאי אני, זכאי אני להיות החוקר ולא הנחקר. אני יודע את הכל. לא היום נולדתי. אדם מתקדם אני, מהפכן, כן, אני הוא המהפכן ולא אַת. כל ימי לחמתי בעד שינוי סדרי החברה… עוד לפני שאַת נולדת. אבל דבר זה שאַת עשית אינו מלחמה, אינו מהפכה, זוהי קלוּת דעת, פריקת עוֹל, שטחיוּת, זולות…

– לא, לא, אבא. רק לא שטחיות. הכל, הכל, רק לא שטחיות. שלוש שנים הייתי יחד עמו ולא סיפרתי לכם דבר עליו, כשם שלא סיפרתי לו דבר עליכם. מעולם לא שאלני, מעולם לא סיפר לי על עצמו. זרים אנו זה לזה. זרים לאחר שלוש שנות חיים משותפים. ייתכן שנהרג, כמעט בטוחה אני שהוא נהרג במדבר.

– ובכן, הוא יתום… הנכד.

– אינני יודעת. לא התעניינתי. אולי נהרג ואולי לא נהרג. שער בנפשך, אבא, לא התעניינתי. אם רצונך בכך, יתום הילד. יתום הוא אף אם אביו עודנו בחיים. לעולם לא יבוא לחפש אותו, למצוא אותו, לא אותו ולא אותי. כזה הוא האיש. ובכל זאת סבורה אני כי הילד לא יהיה יתום אף אם אביו מוטל חלל במדבר. יום אחד – בסוף השנה הראשונה לבואי ירושלימה – טיילנו בהרים חבורה של סטודנטים וסטודנטיות. פתאם שמענו חריקת כינור צורמת, איומה, מחרידה. זו היתה נגינתו של האב. נעימה שאין בה שמץ ממה שמתקרא מוסיקה… אדרבה, ניגודה הגמור, ההפך ממוסיקה… הוא לא ידע לנגן ולא היה בו כל כשרון לכך. לאחר שנכשל בנסיונותיו אסרתי עליו את הניגון והוא הקפיד על האיסור: לא נגע בכינור. היו לנו תכניות, תכניות שודאי היו מוצאות חן בעיניך, אבא. עשוי היית לשבוע נחת מבתך. מוכנים היינו ללכת יחד לקיבוץ, אך המאורעות עיכבו בעדנו. אבל לא זה העיקר. פתאם רצה שוב לנגן. אזי ידעתי שילך, רציתי שילך, אף כי לכאורה התנגדתי לכך. התחננתי לפניו שיישאר, למענך, אבא, התחננתי.

מנחם קפץ ממקומו. עיניו נמלאו דם. דומה היה כי עוד רגע יזנק על בתו ויטרפנה.

– מי הוא? מה שמו? אני חייב לדעת את שמו ולראותו. אַת… אַת… – נשימתו נתקטעה. נשף באפו וחרחר בגרונו. אי־אלה רגעים נעתקו המלים מפיו.

– אַת תאמרי לי את שמו והיכן הוא עכשיו, במדבר או על המארס – אני אשיגנו! חי או מת…

– חי או מת אין בכך חשיבות, אבא. ואין כל חשיבות לשמו. ולא איכפת לי היכן הוא עכשיו. העיקר הוא שאותו ניגון מתנגן עתה בקרבי, בפנים, בבטן בקרביים, במעיים, בקיבה, ברחם… והנה כשהוא בפנים אינו צורם, אינו מכוער, אדרבה: יפה הוא, הארמוני, מוסיקה, ממש מוסיקה… ואולי גם אצלו בפנימיותו היה הניגון יפה… אני מודה, אבא. ייתכן כי… אבא! אבא! האם תבין! – ייתכן כי לאחר שייצא, ייפלט, יבוצע, יוצא לאויר העולם, יושמע באזניהם של הבריות וייראה לעיניהם של בני אדם, יהיה גם הוא מכוער, צורם, מבחיל… אך כל עוד נמצא הוא בפנים, הרי הוא נפלא, אבא… ואין לך רשות לגזול אותו ממני.

החוט של אריאדנה לא עזר. אדרבה, לא זו בלבד שאהובה לא נחלצה מן המבוך אלא שניסתה לגרור אל תוכו גם את אביה. מנחם בארי עמד בפתחו וסירב להיכנס פנימה. ואולי לא יכול היה להיכנס ולא ידע כיצד נכנסים. ואולי לא היה טעם בכניסתו שהרי המינוטארוס מת ונשארה האגדה והזרע שזרעה אותה מפלצת־חיה־אדם־אלהים.

על־כל־פנים אותה שעה לא היה מנחם בארי דומה לתיסיאוס כל עיקר. לאיטו קרב אל השולחן, מעך את הסיגריה במאפרה ויצא את החדר דומם.

תימור עשן אחרון התחלזן באויר ונמוג. שוב לא היה בחדר ריח של עשן, כי אם ריח של אפר שנדף מן הסיגריה הכבויה. אהובה נטלה את המאפרה והלכה אל המטבח להריקה.

 

פרק שני    🔗

1    🔗

משחר ילדותה לא הכירה אהובה אלא אנשים טובים בלבד. אביה היה טוב ואמה היתה טובה וכל הילדים והמבוגרים שמסביבה טובים היו. משלמדה אלף־בית התחילה קוראת סיפורים ואגדות על מכשפים ועל רשעים, על יסורים ועל סבל. יום אחד ישבה על ברכי אביה ושאלה:

– אבא! האם באמת יש אנשים רעים בעולם?

– יש ויש, בתי – השיב לה אביה – ואפילו רעים מאלה שבספריך.

– איפה הם?

– בכל מקום.

– מדוע לא ראיתי אותם?

– הלואי שלא תראי אותם לעולם.

אהובה הקטנה לא נרגעה. הרהרה רגע ושוב שאלה:

– איך זה יכול להיות שיש אנשים רעים?

מפי אביה לא קיבלה תשובה. ואם קיבלה נשתכחה תשובה זו ממנה. לימים קיבלה תשובה מפי מדריכים בתנועת נוער, ותשובה זו לא נתשכחה ממנה לעולם. נתברר לה שאין אנשים רעים מטבעם, והרע בעולמו של הקדוש ברוך הוא אינו אלא תולדה של יחסים כלכליים, חלוקת נכסים בלתי צודקת וניצול מעמד העמלים. לכשייעלמו כל אלה ייעלם גם הרע עמם. וכדי שהם ייעלמו יש צורך במהפכה לבל ירדה העשיר בעני ובעל הנכסים בפועל. חייב איפוא מעמד העמלים לתפוס את השלטון, להשמיד את הרכושנות העולמית ולחלק את הנכסים בין מייצריהם, כלומר בין העמלים עצמם. ישנה ארץ, ארץ רחבת ידיים, שבה כבר נעשה הדבר ונתגשם גן העדן עלי אדמות. אמנם, גן עדן זה עדיין אינו מושלם, כיון שאותה ארץ נמצאת בתקופת מעבר והיא מוקפת אויבים קאפיטליסטים החורשים מזימות עליה, אך לא ייצאו ימים מעטים (בקנה מידה היסטורי, כמובן) והמטרה תושג שם במלוא שגבה. או אז יזרח הצדק בכל זוהר תפארתו. ועד לאותם הימים לא נותר לאהובה ולכל באי עולם הדרים מחוץ לאותה ארץ אלא לעשות כמעשיה ולהפוך את סדרי החברה כהפיכתם בארץ ההיא.

אכן, הכל היה מחוור, מלובן וברור כשמש. ולא הלכה אהובה ללמוד אלא כדי להעמיק ולהרחיב את התורה הידועה גם בלאו הכי וכדי לדעת כיצד יש להחדיר תורה זו במוחותיהם של אחרים. מתוך כך בחרה – בין השאר – בפילוסופיה, בחינת צא וראה כמה טעויות ותעיות עברו על הרוח האנושית (שאף הן תולדה של הכרח היסטורי שנבע משלבי התפתחות שונים בכלכלה האנושית הנוהגת על–פי תורת הניגודים של הדיאלקטיקה עד הגיעה אל הסינתזה העליונה של חברה אל־מעמדית) עד שהשיגה את האמת הגדולה.

משהתחילה אהובה ללמוד פילוסופיה נתקלה במימרתו המפורסמת של אבי אבות הפילוסופיה החדשה רנה די–קארט: Cogito ergo sum, כלומר – מכיון שאני חושב, הריני קיים. מעולם לא היתה אהובה תמימת דעים עם חכמי הפילוסופיה האידיאליסטית ואלמלא החוט, שהוליך מדי־קארט לקאנט, מקאנט להגל ומהגל למארכס, לא היתה כל התורה הזאת ראויה אף לקורטוב של תשומת לב. אולם עכשיו, משעברו עליה ששת החדשים המוזרים ביותר שבחייה, חדשים שמוחה מסוגל לפענח עוד פחות משהוא מסוגל להבהיר את שלוש השנים שקדמו להם, עכשיו גברה התנגדותה שבעתיים. אמנם, בימים אלה לא נתנה את דעתה על הפילוסופיה האידיאליסטית כשלעצמה, אך בכל לבה ונפשה כפרה במימרה אווילית זו של מחוללה. נסיונה האישי כפה עליה את הכפירה. מעולם לא הרגישה אהובה שהיא חיה וקיימת כפי שהרגישה בכך באותם הימים. מעולם לא היו תחושותיה כה עשירות, כה חדות, כבאותם ששת החדשים. מעולם לא היו הריחות כה ניחוחיים, הרחשים כה צליליים, הטעמים כה עסיסיים והצבעים כה מנומרים כפי שהיו בימים ההם. מעולם לא חשה את מלוא עומק ההוויה של עצמה כבמחצית שנה זו. אף־על־פי־כן, מעולם לא היו רסיסי מחשבותיה כה רפויות וכה דלות כבאותה תקופה. לאמיתו של דבר לא היו לה מחשבות כלל ועיקר: מוחה קפא, שכלה ניטמטם וכוח החשיבה ניטל ממנה. גדולה מזו: דוקא הבריות שבמחיצתה איבדו את גשמיותם ואת ממשותם והיו לצללים. הם נעו ואהובה פינתה להם דרך, הם דיברו ואהובה השיבה להם, אלא שכל אותם המדברים והנעים לא היו אלא צללים. ברגע שזז האוטובוס שהביאה מירושלים לחיפה הפכה לצל דמותו של אותו אדם, דמותו של גבר גבוה, חולמני, רחב־גרם המתפשט על פני כל ארבע רוחות השמים. משחזרה לחיפה נפגשה עם חברותיה ורעותיה מימי הילדות והנעורים, והנה גם הם צללים. ברבות הימים היו לצללים גם אלה שבדל"ת אמותיה: אבא, אמא, עמרם. אבא־צל, אמא־צל, עמרם־צל. כל מה שמחוצה לה היה לצל ורק בתוך תוכה היתה הממשות. ממשות ללא מחשבות. איני חושבת לפיכך אני קיימת. קיימת קיום של ממש.

ברם, לילה אחד התעוררה אהובה והנה היא הוגה מחשבות, מחשבות פשוטן כמשמען, וחשיבתה צלולה, ברורה, קולעת והיא ניתנת להגדרה כמעט בנוסחאות ולהבעה במלים של ממש.

המהפכה הקומוניסטית סיגלה לעצמה את עקרון ההגדרה העצמית של העמים כפי שהיא מנוסחת בכתביו של לנין. עם ישראל יגיע לידי הגדרה עצמית אך ורק בדרך של ריכוז טריטוריאלי. ריכוז טריטוריאלי זה ייתכן בכל מקום אלא שהסטיכיה ההיסטורית – כדבריו של בר בורוכוב – מכוונת אותו לארץ ישראל. ההגיון והמציאות יאלצו את ברית המועצות להכיר בכך. אין מנוס מחוקי הברזל של המטריאליזם ההיסטורי. הואיל וכלכלתה של ארץ ישראל יוצאת דופן מבחינת ההתפתחות ההיסטורית רשאים אנו לפסוח על כמה שלבים של תהליך ההשתלשלות החברתית. כשם שרוסיה דילגה על השלב הקאפיטליסטי והגשימה את המהפכה בארץ פיאודלית למחצה, כך נפסח אנו על כמה דרגות ונכונן את הסוציאליזם בקפיצת הדרך: מן הטפחות. ואין טפחות אלא קיבוצים: איים בודדים של חיי שיתוף ללא קנין פרטי וללא ניצול מעמדי – אות לכל העולם כולו ומופת לקומוניזם מתוך רצון טוב. כל קיבוץ צעד נוסף לגאולת העם והעולם. היה עליה איפוא לעמוד בבחינות וללכת לקיבוץ. דבר זה לא נעשה ולפיכך נסתיים הכל, נגמר.

– נגמר?

לא, לא, לא, ל־א־א! לא נגמר! עכשיו, ברגע זה התחיל הדבר! התחיל, התחיל, התחיל!

חוט המחשבה ניתק כלעומת שבא, בדומה לכוכב שנדלק פתאום ברקיע, הבזיק בו קו אור מעוקם ושקע תהומה. לכאורה לא השאיר אחריו דבר, כנשר בשמים, כנחש עלי צור, כאניה בלב ים… אולם החתך שבאפלת שמי לילה לא נתרפא אלא למראית עין. אי־שם זועזעו מעמקי הרקיע בכאב מחריד. אהובה ידעה לשאת כאבים. ישבה בקצה מיטתה, נתכרבלה בשמיכתה, נצטנפה, נתכווצה, נשכה שפתה התחתונה ושתקה עד שחשה זרימה משונה בנפשה… בגופה… מחוץ לגופה…

– א־מ־א!

בבית קמה מהומה. מנחם בארי אץ לקרוא מונית. רוֹזה חיבקה את אהובה ולחשה באזניה. עמרם התרוצץ מחדר לחדר ובלי שנתבקש הביא כוס מים בידו האחת ובשניה את מעילה של אהובה. הכאבים גברו. קורנס גדול חדר לבטן והתחיל הולם בו מבפנים. לחשה של רוזה לא נקלט. ההברות לא הצטרפו למלים, והמלים לא התלכדו למשפטים. ערפל לח מערפילי שעות הלילה האחרונות שלפני עלות השחר, הגיח מן הים והמיס את החוף. ההר ניצב על אהובה כחומה. היא גנחה. עיניה היו עצומות. פקחתן רגע וראתה את אביה יושב במונית סמוך אליה. רצתה לומר לו שאז, בשבת, בשעת השיחה לא עלה בידה להגיד לו את האמת, בכל לבה התכוונה לומר לו את האמת, אך האמת לא ניתנה להיאמר, על־כל־פנים, לא בפה ולא במלים. נאמר שקר. שקט מוחלט. אין מתנגן בקרבי דבר. אין ניגון. צרימה ותוּ לא. צרימה עד כדי כאב. כאב איום ונורא שאין לסבלו ואין לשאתו. כאב וסבל ויסורים, והיסורים אינם מטהרים, והסבל אינו מרפא. אף זה שקר. המצאה אידיוטית של דוסטויבסקי.

את כל אלה רצתה אהובה לומר ולא אמרה כיון שלא היה סיפק בידה לומר. עד שעמדה לפתוח את פיה נמצאה בתוך מעלית. יצאה ממנה ושמעה את קול הנשיקה שנישק אותה אבא (כיצד ייתכן ששומעים קול נשיקה ואין מרגישים בנשיקה עצמה?). לאחר מכן שמעה קול ענות ייסורים: אנחות ואנקות, גניחות וצעקות שנתמלטו מפיותיהן של נשים. את הנשים לא ראתה כיון ששוב עצמה את עיניה. וכשחזרה ופקחה אותן לא ראתה אלא גבר לבוש חלוק לבן. הגבר קרע את גופה לגזרים: לאט, באכזריות ובקפידה. משסיים את מלאכת הקריעה פלטה אהובה מפיה (ואולי לא מפיה כי אם מפיו של יצור אחר) צעקה חדה אחרונה (ואולי ראשונה?) ולאחריה נשתררה דממה עמוקה עד חידלון.

לוא היה מיכאל על ידה עשוי היה אותה שעה לספר לה אגדה רוסית. אפשר שהיה מספר ואפשר שלא היה מספר. מכל מקום, זו לשון האגדה:

פעם אחת יצא בן המלך למסעותיו. פגעו בו אנשים רעים וחטאים. אותו הרגו לפי חרב ואת גויתו גזרו לשנים עשר גזרים. עבר הקוסם הטוב וראה את בן המלך מוטל בשדה. התיז עליו מי מות – נתלכדו הגזרים והיו לבשר אחד. התיז עליו מי חיים – קם המלך וחילץ עצמותיו פיהק ואמר:

– ארכה שנתי הפעם.

2    🔗

הישוב, על שתי שורותיו: השורה השמאלית והשורה הימנית, הבליג והתגונן. השורה השמאלית עדיין (או כבר) לא נתקראה בפי הבריות בשם ארגון ההגנה והשורה הימנית עדיין לא נתקראה בפיהם בשם הארגון הצבאי הלאומי.

כך נראו הדברים על פני השטח ואילו במעמקים התחוללה תסיסה, ובשתי השורות גם יחד.

בשורה השמאלית הופיע “האנגלי המטורף” וינגייט, קצין צבא בריטי, שואף קרבות, הוזה שלא שעה למצווֹת עשה שבתורה ואף לא למצווֹת לא תעשה אפילו כלולות הן בעשרת הדברות. אך לעומת זאת הירבה לעיין בספר שופטים, ביחוד בפרשת גדעון והיה חדור הרגשת הקשר החי שבין התנ"ך לארץ ישראל ובין ארץ ישראל לעם ישראל. הוא אירגן פלוגות שדה מבין יושבי הקיבוצים שבגליל, אימן אותן, חדר עמהם אל תוך מרכזי הכנופיות ועשה בהם שמות.

אשר לשורה הימנית הרי באותה תקופה הופיע בארץ מפקד קן בית“ר שבשנגהאי אשר בקצוי המזרח הרחוק. יהודי ענק, קצין בצבא ברוסיה הצארית לשעבר, שמן, מסורבל, זולל וסובא. וינגייט האנגלי ידע את התנ”ך. היהודי הרוסי משנגהאי לא הכיר צורת אות עברית, אך שמעו של התנ"ך הגיע גם לאזניו וידוע ידע שכתובים בו דברי דת קדושים המיועדים לאלה שמאמינים באלהים. הוא אמר ברוסית: אם מכים אותך השב מנה אחת אפיים. לוא ידע עברית היה ודאי מביא את המימרה התלמודית הבא להרגך השכם להרגו. במחיצתו היו רבים יודעי עברית. הם חלמו על בר־כוכבא ועל יהודה המכבי והעריצו את זאב ז’בוטינסקי הגולה בפאריס – לוחם עברי, מנהיג יהודי ומשורר רוסי. השורה הימנית התפלגה. מרבית חבריה עברו לשורה השמאלית ומיעוטם נשארו נאמנים לז’בוטינסקי. הענק משנגהאי מונה מפקדם. הוא נפגש עם ז’בוטינסקי בפאריס והוחלט ברוסית: бить, כלומר להכות.

בפינת הרחובות יפו־המלך ג’ורג', טבורה של ירושלים היהודית התפוצצה פצצה. בעצם הלילה ההוא התפוצצה פצצה בבית קפה ערבי ברוממה. “הועם זיו הטוהר המוסרי שנתלווה עד כה לנשק העברי”.

הזדעזעה המשטרה, הזדעזע הצבא הבריטי, הזדעזעו מנהיגי הישוב העברי.

לא תרצח!

היהודי הרוסי חזר לשנגהאי ומת מהתקפת לב שאירעה כתוצאה מעודף בולט של שומן. מעטים זוכרים אותו ומעטים מהם מזכירים אותו בעשרות ספרי זכרונות והיסטוריה שיצאו לאור מאז. אך הרצועה הותרה. אבטובוסים ערביים הותקפו ברחובות, ערבים עוברים ושבים נורו מן המארב, מכונות תופת פרימיטיביות התפוצצו בשווקים וגופות מרוסקות הועפו באויר.

החוק הטיל עונש מוות על כל נושא נשק בלי רשיון בין להגנה ובין להתקפה. הקירות נומרו בכרוזים.

לא נירתע! נמשיך!

פורעים פאשיסטיים משתוללים בתוך הישוב העברי. נעקרם מן השורש!

דם יהודי לא יהיה הפקר!

לא נסבול בקרבנו רוצחי נשים וילדים חפים מפשע. לא יוכתם דגלנו הטהור.

דם תחת דם!

3    🔗

בני הזוג – בחור ובחורה שנכנסו לאחת החנויות הערביות ברחוב המלכים אשר בחיפה – לא הכירו את אהובה ואפילו לא ידעו על קיומה. לא כל שכן שלא יכלו לדעת, כי נולד לאהובה בן וכי בסמוך לבית חולים עומדת מונית, כדי להסיע את הרך הנולד ואת אמו אל אחת השכונות שבדרך אל המפרץ.

ניתנה האמת להיאמר: אף לוא ידעו על קיומה של אהובה ואף לוא הכירו את הנסיבות המשפחתיות לא היו הללו מונעים בעדם מלבצע את אשר נצטווּ לעשות. נסיבות משפחתיות – אפילו של בני הזוג עצמם – חשיבותן ניטלה באותה שעה. אפשר שבערפל צפו לנגד עיניהם דמויות קרובות ויקרות של אב או אם אי־שם במזרח אירופה הדואגים לבתם, החרדים לבנם – אותו בן ובת, שרוח תזזית נכנסה בם ומספסל הלימודים אצו “לחטוב עצים ולשאוב מים בארץ ישראל”. אפשר שהבחור, שאנו משיחים בו, היה מבכר לחבק את הבחורה במתניה, להובילה אל שפת הים, לטבול במים, להשתרע על החול ולהתענג על העדנה השופעת על ישותו מישותה, משערותיה הבהירות, משמלת התכלת העוטפת את גופה, ואפילו מן הארנק המשתלשל מזרועה, אותו ארנק שעתיד הוא בעקיפין לזעזע את הארץ כולה בעוד כך וכך רגעים.

כן, מות בארנק.

השנים נכנסו לחנות והם שלובי זרוע. מאחוריהם התנהל נער ערבי כבן חמש עשרה. על גבו נשא ארגז. אף הוא נכנס לחנות, פרק את משאו, הניח את הארגז על הרצפה והמתין. הזוג קנה כלי מטבח, סירים, פרימוס, פתילה, מחבתות וכיוצא באלה. הכל עשוי מתכת כבדה ומוצקה. הבחור דיבר ערבית רצוצה ועמד על המקח. הזבּן הערבי נשבע בכל הקדוש לו ולאבותיו ולאבות אבותיו מימי מוחמד הנביא, שאין הוא מוכר הפעם אלא בהפסד ורק להם, לזוג צעיר ונפלא כמותם, מוכן הוא להקריב קרבן כה יקר. הבחורה התערבה בשיחה, נגעה קלילות בזרועו של הערבי ופישקה שפתיה בחיוך מקסים. הזבן נכנע. הבחור שלה ארנק מכיסו ושילם את המחיר שהוסכם עליו. הארגז נתמלא סחורות. הנער הסבל התכופף. הזבן והבחור הגביהו את הארגז הכבד והעמיסוהו על גבו. הנער יצא והזוג אחריו.

ליד הצטלבות הרחובות נפרדו. הנער פסע קדימה בפסיעות איטיות של אדם העמוס לעייפה. השעה היתה אחת עשרה וחמישים וחמש דקות.

כעבור עשרים דקה החרידה התפוצצות אדירה את חיפה הערבית. כמאה ערבים נהרגו.

הזוג ביצע בדייקנות את המשׂימה שהוטלה עליו. קרקעית כפולה היתה לארגז שהובא לחנות. ובין קרקעית לקרקעית היתה טמונה פצצת שעון המכוּונת לשעה שתים עשרה וחמש עשרה דקות בדיוק.

בשעה שתים עשרה וחמש עשרה דקות בדיוק הועפה באויר מעצמת ההדף מכונית, שהובילה את אהובה ואת בנה מבית החולים לבית משפחת בארי. מדוע בחר הנהג בדרך הסמוכה אל השוק הערבי בשעה שהרבה דרכים אחרות היו פתוחות לפניו? על שאלה זו אין בכוחנו להשיב. ייתכן שכוח שיפוטו של הנהג היה פגום, אולם אין לחלוק על זריזותו, על יכולת השליטה שלו ועל כשרו להתמצא בנסיבות קשות ומפתיעות. ברגע שהמכונית התרוממה כדי מטר ומחצה מעל פני האדמה הספיק לכבות את המנוע. כסוס מרוץ מאומן, הקופץ בנקל מעבר לכל מכשול חזרה המכונית אל הקרקע כלעומת שהתרוממה, חבטה בה בכל ארבעת גלגליה והמשיכה בנסיעתה עד אשר הופעלו מעצוריה. משהופעלו מעצוריה נעצרה בו במקום.

לולא היתה זו מכונית, אלא בעל חיים, היה וודאי ממשש באבריו לבדוק אם לא התרסקו. כיון שזו היתה מכונית עמדה בלי נוע – שחורה ודוממת – ולא זעה ממקומה.

4    🔗

אהובה שמעה את קול החריקה שהשמיע דוקטור שטיינר כל אימת שהיה עושה צעד ברגליו. החום היה גדול. כל החלונות והדלתות שבדירה היו פתוחים לרווחה. רוח משיבת נפש נשבה מן הים.

נעליו של דוקטור שטיינר השמיעו חריקה מיוחדת במינה מיום שאהובה זוכרת את דוקטור שטיינר, והיא זוכרת את דוקטור שטיינר מיום שהיא זוכרת את עצמה, אף־על־פי־כן מעולם לא היתה מטה אזנה לחריקת נעליו ולא היתה קשובה אליה באותה מידה שהיא קשובה אליה בימים אלה.

שמא חיפשה בחריקה זו מעין בת קול לחריקה אחרת שחדרה בלי משים אל תוך חייה ונפשה? תחילה ניסתה להפוך אותה חרקה להארמוניה, למוסיקה (“על־כל־פנים, אני לומדת ואתה אינך לומד. סתם עומד ומנגן, אונס את הכינור”. “וכי גם אני צריך ללמוד לדעתך”? “וודאי”). לאחר מכן רצתה לעקרה מן השורש (“תלוש, מנותק, מנוּון. האם אינך יכול להיות אדם, פועל יהודי? לבנות יחד עמנו את העתיד?”). היה נדמה לה כי החריקה נעקרה מן השורש, ואילו למעשה נעתקה מנפשה אל גופה (“אתה לא תלך, מיכאל”. “מדוע לא אלך?” “משום שאני הרה”. “הרה”… יש בכך משום חוקיות עילאית וצדק נשגב. את הרית, ואני אלך"). מוטל הוא עכשיו במדבר (“אתה לגדולות נוצרת, מיכאל. עדיין לא מאוחר”) וכדור של בידואי נעוץ בגולגלתו. והחריקה? את החריקה משמיעות נעליו של דוקטור שטיינר. אלא שהחריקה ההיא צרמה וזו אינה צורמת. אף־על־פי־כן יש משום עקביות אכזרית במעבר זה מחריקת נעליו של דוקטור שטיינר בימי הילדות דרך חריקת כינורו של מיכאל בימי ההתבגרות חזרה אל חריקת נעליו של דוקטור שטיינר בימי הבגרות.

אהובה לא זזה ממקומה. ישבה על הכיסא הסמוך לעריסה וקיפלה את החיתולים שהורדו לפני שעה קלה מן החבל שבחצר. את מלאכתה עשתה בקפידה: הידקה באצבעותיה הדק היטב כל קיפול וקיפול, פרשה אותו על ברכיה, קיפלתו בשניה ובשלישית, העבירתו משמאלה לימינה והניחתו על שולחן קטן, מרובע ולבן, שעמד על יד דפנת העריסה ועליו צנצנות, בקבוקים וקופסאות המכילות משחות, סמים ואבקות.

הרופא נעצר בפתח ושאל:

– יכול אני להיכנס?

– בבקשה, דוקטור שטיינר, היכנס.

הרופא – הוא דוקטור שטיינר – היה אדם קטן קומה, קרח למחצה, שׂרידי שערותיו מסורקות בקפידה, חטמו ארוך וחטור ומכופף כלפי מטה, משקפיו עגולים ומסגרתם בהירה, צווארו נטוי במקצת קדימה, לבושו הדור ונעליו מצוחצחות עד כדי ברק. פניו פני תימני, מבטאו גרמני ומוצאו רוסי. בשעה שהיה מדבר היה נוהג להתמתח ולהתרומם על בהונות רגליו.

ידיד משפחה ותיק היה דוקטור שטיינר.

הוא קרב אל העריסה, נעץ מבטו בתינוק והתרומם קמעה על בהונות רגליו. אהובה קמה מכסאה.

– הוא ישן, מיד אעירנו.

– לא, לא, אין צורך, אהובה. הניחי לו – הוא שלה את ממחטתו וקינח את קצות שפתיו. ריח בשמים נתפשט בחדר. – שבי, אהובה, שבי. שבי כפי שישבת קודם.

– ומה יקרה אם אשב אחרת?

– ה־ה־ה – צחוקו היה רפוי ומעושה – ה ה, לא יקרה מאומה, אף־על־פי־כן מוטב שתשבי. לא באתי לערוך בדיקה הפעם. התינוק יוסיף לישון ואַת תשבי אהובה. תשבי ותקשיבי.

אהובה ישבה בכסאה. הרופא הסיר את משקפיו העגולים (עגולים היו יתר על המידה. יותר עגולים מכל זוג משקפיים שראתה אהובה בימי חייה. אפשר שלעומת חטמו הארוך נראו כה עגולים) וניגבן בממחטה שבידו. תוך כדי ניגוב התחיל פוסע בחדר אילך ואילך.

– ובכן, אהובה יקירתי, לא באתי לערוך בדיקה הפעם. באתי לקיים שיחה. ויפה עשיתי שכיוונתי את השעה ואין איש בבית. רצוני לשוחח בגילוי לב. אסור לרמות את האם ולעורר בה תקוות שוא. האם חייבת לדעת את האמת, את כל האמת ורק את האמת. שומה עליה להיות הקונפידנט של בר בטנה (דוקטור שטיינר מוצאו מרוסיה, מבטאו גרמני ודיבורו מתובל במלים אנגליות). ואם כמוך ראויה להיות הקונפידנט של בנה. אני מכיר אותך מיום שנולדת, אהובה, ומובטחני שתעמדי בנסיון כשם שהצלחת לעבור בראש זקוף את התקופה הפרלימינארית… סלחי לי על שאני מרהיב עוז בנפשי לרמוז על תהליכי נפש אינטימיים ביותר. אנו הרופאים כיון שמטפלים אנו בעניני גוף סמויים מעין רואה הרינו נוטלים לעצמנו חירות יתרה כלפי לקוחותינו אף בעניני נפש. כאדם העוקב מן הצד – ואולי לאו דוקא מן הצד – אחרי כל שלבי התבגרותך חייב אני להודות שאני גאה בך. גאה אני בך יותר משגאים בך אפילו בני משפחתך… ובכן, כשם שידעת לצרוף עצמך בכור ההריון ובמאורעות שקדמו להריון כן תתגברי גם על שאר המכשולים, העלולים לעמוד בדרכה של אם. אפשר שאבני הנגף שנערמו על נתיבך גדולות הן מן המהמורות הרגילות שכל אם נתקלת בהן בדרכה. אולם, כאן אנוס אני לחרוג ממסגרת מקצועי ולחלק עמך אי־אלה הרהורים שעלו על לבי. מצויים בעולם בריות בלתי רגילות. קיימים אנשים וקיימים אישים. הללו ראשיהם מזדקרים מעל משטח ההמון האפור – דוקטור שטיינר נעצר והתרומם קמעה על בהונות רגליו – בקיצור, משכמם ומעלה כמאמר המשורר הרוסי: אש כוחם התפרצה מסוגר המתכונת. כל זה חל גם על נשים. יש אשה ויש אישיות. האישיות אין די לה בהסתגלות לחיים. היא יוצרת את חייה, מה גם שתפקידה הביאולוגי של אישיות־אשה ליצור גם חיי זולת ולעולם יש ביצירה מתכונת הטראגיות. לא כן, אהובה? בכל יצירה. אחת היצירות הראשונות של הרוח האנושית – אם לא הראשונה שבהן – היא הטראגדיה. בבוא הזמן נשוחח על כך בפרוטרוט. לפי שעה דייני בהבעת הרעיון כשלעצמו. את מעצבת את גורלך. ויש חוקיות מסוימת, אכזרית ככל חוקיות באשר היא חוקיות, בסבל הצפוי לך. ועכשיו נחזור אל המקצוע. אני עומד לומר את האמת. את האמת, את כל האמת ורק את האמת, כנהוג בבתי משפט, ואין מעמדי ברגע זה אחראי פחות ממעמדו של עד בבית משפט. ובכן, אהובה, חייב אני להודיעך – דוקטור שטיינר הרכיב את משקפיו – ש… ש… את משערת וודאי…

אהובה לא שיערה. היא ידעה בבירור מה יאמר לה הרופא. ידוע ידעה דבר זה מאז שובה לבית מבית החולים, למן הרגע שבו הועפה המכונית באויר. לכאורה איש לא נפגע באותה שעה. אבל אהובה ידעה. ידעה את העובדה עצמה וידעה כי יבוא יום ותהא אנוסה לשמוע – או מה שגרוע יותר – לבטא את העובדה בקול ובמלים. אין מנוס מיום זה ומרגע זה. מוטב איפוא שיגיע מהר ככל שאפשר. לפיכך חשה אפילו מעין הנאה של סגפן כשזקפה ראשה, צמצמה עיניה ברופא ופלטה לאיטה את המלים, שכל אחת מהן צרבה את בשרה כמכה של שוט:

– רגליו של כרמי תהיינה משותקות לכל ימי חייו.

– לא, לא. דבר זה לא אמרתי… לא את זה רציתי לומר – אדרבה, אַת מגזימה. המשפט הוא משפט היפרבולי. אמנם, לפי שעה אין לו תרופה, אך יכולני לומר כמעט בביטחה כי יש תקוה בעתיד. ברגע זה חסרת אונים היא הרפואה. תורת הרפואה חסרת אונים ואילו החיים אינם חסרי אונים. החיים אינם מכירים בחולים חשוכי מרפא. הם מלאי געש–ועוז ותעצומות וצופנים בחובם הפתעות לאין ספור. הפתעות מקווֹת והפתעות שלאחר יאוש. סיבת המחלה ברורה: השיתוק נגרם על־ידי זעזוע נפשי, פסיכי! אני מדגיש: פסיכי, שכן אסור לזלזל בפסיכיקה של תינוק. אחת החוויות הראשונות של יצור חי היוצא לאויר העולם הוא הפחד. ואבי הפחדים הוא החשש להישאר ללא משענת. הזעזוע אירע ברגע שהמכונית התעופפה באויר. התינוק נשאר ללא משענת… בחיים, אם מותר לי להתבטא כך, קיבלתי דין וחשבון מפורט מבית החולים. הילד נולד בריא בהחלט. וכיון שהמחלה נגרמה בשל זעזוע מקרי הרי עשויה היא גם לחלוף בשל זעזוע מקרי. I begot you and I shall kill you כדברי טאראס בולבה – הקוֹזאק של גוגול (להביא מובאה מתוך טאראס בולבה של גוגול דוקא באנגלית – הרי זה רק אחד מגילויי רוחו הפרוורטית של דוקטור שטיינר) אלא שהפעם עלינו להפוך את הקערה, כלומר את המימרה, על פיה: אני הרגתיך ואני אולידך שוב. אולם, מחובתי להזהירך, אהובה: אין ליצור את הזעזוע באורח מלאכותי. חייב הוא לבוא מבפנים, ממעמקים, זעזוע שלא יפול בשיעור קומתו הפסיכית מאותו פחד תהומי, היולי, ששרשיו בתוהו ובוהו ללא משענת של עולם מגובש. והוא יבוא א…א…א… אם יבוא. דרושה מידה רבה של פאטליזם ו… סבלנות. לחכות, לחכות, לחכות…

מאז פתח דוקטור שטיינר את פיו בשניה חזרה אהובה אל מלאכת קיפול החיתולים. עכשיו סיימה לקפל את החיתול האחרון. הניחתו על השולחן, קמה, הזדקפה ואמרה:

– אני אחכה, דוקטור שטיינר.

דוקטור שטיינר שאל:

– אמא בבית?

– לא, אין איש בבית – השיבה אהובה.

– אם כן, שלום.

הוא הושיט לה את ידו.

– שלום.

לחצה את ידו ונתלוותה עמו עד הדלת. לאחר מכן חזרה לחדר וגחנה מעל לכרמי בנה. התינוק פרץ בבכי. אהובה לא הרגיעה אותו. בעוד קול בכיו מנסר בחלל ניגשה אל החלון והשקיפה החוצה. רוח מערבית החלה נושבת מן הים. קצף לבן ליחך את החוף. החולות היו ריקים מאדם.

מצטערת אהובה על שהחולות ריקים מאדם. לוא היו המונים מצטופפים, נדחקים ושורצים עליהם היתה היא, אהובה, בורחת מן הבית, חודרת אל תוך הגוש השרצני, רואה ואינה נראית, כנחש, פתן, צפעוני… תמירה היא… גמישה, דקת־גו, נפתלת כנחש המסתנן חלקלקות בין הבריות, בצנעה, בזחילה, באין רואים… ופתע זוקף מחצית גוו כעמוד המנומר בכתב החרטומים… (ח. נ. ביאליק “מתי מדבר” עבודה סמינריונית על הנושא: “הדימויים הפלאסטיים ביצירתו של ביאליק”)… לוחש, מכיש, נושך, עוקץ, מטיל חמה וארס. “חייב אתה להקדיש עצמך לבנין, ליצירה, לחברה, לאנושות, לעם… פה, לנגד עיניך מפריחים שממה, מחיים עם, בונים חברה חדשה, עולם חדש. עולם חדש, יפה נפלא, מאושר, עולם של צדק ושויון ואחווה ורווחה”…

נפנתה מן החלון, קרבה במרוצה אל הדלת שממול וטרקה אותה בתנופה. הבית הקטן נרעד מעצמת המהלומה.

“וכיון שהמחלה נגרמה בשל זעזוע מקרי הרי עשויה היא גם לחלוף בשל זעזוע מקרי. אולם, מחובתי להזהירך אהובה: אין ליצור את הזעזוע באורח מלאכותי”. חזרה אל התינוק ונטלה אותו בזרועותיה.

“גבר מבוגר, גדול, חזק, קשיש פי שניים ממני חולם חלומות וחורק בכינור, תלוש, מנותק מנוּון”.

התינוק התייפח. גרונו ניחר וקולו צרם את האוזן.

5    🔗

הפעמון צלצל. אהובה סירבה להיענות לצלצול כל זמן שהתינוק לא נרגע. אולם, התינוק נרגע לאחר הצלצול השני. אהובה השכיבה אותו בעריסתו והלכה לפתוח את הדלת. הדלת נפתחה לרווחה. רוח חזקה נשבה מן הים ועם הרוח פרצה אל המבוי הדסה ונפלה על צווארה בקריאות גיל ובתרועות שמחה.

הדסה היתה הטובה שבחברותיה בכל ימי שהותה בירושלים. אהובה שמחה בלב שלם. החזירה לה נשיקות וגיפופים והוליכתה לחדר. עמדו השתיים זו מול זו, התבוננו זו בזו, צחקו וכרכרו.

– בחיי… אני… כמעט ששכחתי על קיומך.

– אַת חזירה.

– לא, דווקא אַת.

– למה לא כתבת לי?

– מי היתה צריכה לכתוב ראשונה?

– נבחנת?

–נבחנתי.

הדסה השיחה בהתלהבות, בחיפזון ובפרוטרוט על השאלות שניתנו בבחינות, על התשובות שלה, על ההרגשה של כולן, על השקט היחסי השורר בירושלים, על התכניות לגבי הקיבוץ העתידות להתגשם בימים אלה ועל… שמעון אמיר שאף הוא…

– מי הוא שמעון אמיר?

– השתגעת? שימיק הארוך…

הדסה נבוכה והשתתקה. לאחר זמן־מה התחילה ממלמלת:

– נו, זה ש… ש…

שימיק הארוך היה אותו סטודנט משופם, שבחברתו טיילה אהובה בהרי ירושלים ביום שהכירה את מיכאל.

נתגמגמה הדסה והיתה דומה לגחלת אדומה הלוחשת ומבעבעת בשעה ששופכים עליה מים. מרובעת, כבדת אברים, אדמונית ומנומשת עמדה במרכז החדר ומצמצה בעיניה החומות.

דומה היה כי אהובה נהנית ממבוכת חברתה. היא ישבה על הכיסא שעמד סמוך לעריסה והסתכלה כיצד מעבירה הדסה מרגל לרגל את משקל גופה הכבד.

– רוצה אַת לראות את בני?

פניה של הדסה נסתמקו עד כדי לעורר חשש שמא יקלח זרם דם מלחייה התפוחות. אך טוב־לבה גבר על מבוכתה. עד מהרה התאוששה וניתרה בקפיצה קלילה לעבר המיטה.

“מנין הקלילות לגוף מסורבל זה?” – אהובה עקבה אחריה במבט ירקרק־עוין.

גחנה הדסה מעל לעריסה ושוב פרצה בקריאות התפעלות:

– חמוד! באמת, אהובה, איזה חמד! – צווחה בעליזות – אני נשבעת לך, אהובה, שהוא ממש חביב…

עליצותה הקניטה את אהובה. קולה היה צרחני יתר על המידה. ואף־על־פי שידעה, כי העליצות כנה והקול קולה של הדסה, נצרמה אזנה. שוב צרימה. פישקה שפתיה – פישוק מאולץ קמעה כדרכה – ואמרה בנחת:

– הוא משותק.

הדסה השתייכה אל סוג הבריות שאינן מוכנות לעולם להשלים עם בשורה רעה.

– מי משותק?

– בני.

– אוי! – נתמלטה גניחת כאב מפיה של הדסה ופניה נתעוותו.

אהובה פתחה בהתקפת מצח ולא הניחה לאויבה־ידידתה לשאוף רוח.

– ראית את מיכאל?

– כ…כן… זאת אומרת… לא… לא אני… אחי ראה… על־כל־פנים הוא חזר.

– והיכן הוא עכשיו?

– מאז לא שמעתי עליו דבר וחצי דבר.

– ולא שאלת את אחיך?

– לא.

– מתוך טאקט?

הדסה נתבלבלה סופית. חיפשה תשובה ולא מצאה. שתקה ונשכה בעצבנות את שפתיה העבות.

– ובכן, מתוך טאקט לא דיברת על מיכאל עם… עם… אחיך הקטן… ח־ח־ח!… מתוך טאקט.

– אהובה, אנא אהובה, בחייך אל תשתגעי… אולי יש לך סיבות להיות מרת נפש, אבל… אבל מעולם לא היית היסטרית… בואי, בואי… אתנו… אתי ועם שמעון… אם אין בדעתך להיבחן ולקבל תעודה תלכי לקיבוץ… מחכים לך שם, לך ול… לתינוק זה. זה כבר דיברתי…

– דיברת?

– דיברתי ואמרו לי שאותך יקבלו בשמחה יחד עם…

– מיכאל?

– לא, לא עם מיכאל… על מיכאל לא שאלתי. איני מאמינה באהבתך לו, מעולם לא האמנתי. זה היה טירוף ארעי, נגררת אחרי… אני יודעת מה? העיקר שהכל חלף, ואין כל סיבה שדוקא עכשיו תסרבי ללכת יחד עם כולנו. תעבדי ותשכחי… והילד…

– אני אוהבת את מיכאל. אמנם, הוא נטש אותי, אך לוא באמת היית חברה מסורה ונאמנה, היית רצה אליו, מתפלשת בעפר רגליו, מתחננת לפניו ומפצירה בו שיחזור בו, שיקחנו, אותי ואת בנו, שנבוא בברית הנשואין ונקיים משפחה בישראל…

– אהובה… ואני… אני סבורה הייתי שאת… את עזבת אותו. הן כך, בפירוש כך אמרת לי אז כשמסרת לי את המפתח… איני מבינה… אולי אני באמת מבולבלת… הרי יכולת לכתוב לו… בטוחני שהיה משנס מתניו ורץ אליך. אבל אם אַת רוצה, אני מוכנה… אינני בטוחה אם הוא עדיין נמצא… דומני שעקר משם. בכל אופן אחפש אותו ואם אמצאנו מוכנה אני…

– אם תראי אותו ביום מן הימים ותעֵזי להוציא מפיך הגה אחד עלי… אוי ואבוי לך. אַת שומעת? אוי ואבוי! אף מלה אחת! הוא איננו. הוא מת. הוא לא חי מעולם.

בחורה פשוטה היתה הדסה. טבעית, נלהבת, מתפעלת בנקל, נוחה לכעוס ונוחה לרצות. בשל תכונות אלו אהבתה אהובה בימים ההם, ותכונות אלו הן הן שהשניאוה עליה עכשיו.

חימה זה הרקידה את אבריה של הדסה, עיוותה את פניה, הרחיבה עד כדי אימה את סדקי עיניה. היא רקעה ברגלה וצווחה:

– מטורפת! מה אַת חושבת? כל אחד חייב לסבול את תעלוליך? לכל הרוחות. לא אתן להתעלל בי. היסטרית, סאדיסטית! מאז ומתמיד מענה אַת בני אדם בכוונה תחילה. צר לי על החבוב הקטן, שיסבול ממך כל ימי חייך! ועוד מתיימרת להיות דמות אידיאלית של המרכסיזם! בורגנית זולה! שלום לך! הלואי שלא אתראה לעולם לא אתך ולא עם הבטלן המיסתורי, שזכית ללדת לו בן. טפוי! – רקקה לעברה של אהובה וברחה מן הבית.

6    🔗

אסון כי יקרה לאדם מיד הופך הוא מנודה בעיניו. אפשר שנידוי זה אינו אלא פרי דמיונו שלו, והוא כופהו על עצמו מרצונו הטוב.

מיום שחייה של אהובה יצאו מן המסלול הרגיל נעשו רוב פעולותיה מרצונה הטוב. רובן, אך לא כולן. לא היא שגרמה להתלקחות המאורעות בארץ ישראל ולא היא העיפה באויר את המכונית שהסיעתה מבית החולים. ברם היא שבאה אל מיכאל באותו לילה ונשארה בביתו, היא שנטשה את הבית העזוב בהרי ירושלים וחזרה אל בית אבא, היא שילדה את כרמי והיא שגירשה את הדסה מעל פניה.

דרכי החיים כיון שהן משתבשות שוב אין להן תקנה. מתוך הרגשה זו עשתה אהובה את כל אשר ביכלתה שישתבשו וילכו.

כלום לא יכלה אז לרדוף אחרי הדסה, להשיגה ולהחזירה? כלום לא יכלה גם עכשיו לארוז את חפציה, ליטול את תינוקה ולחזור אל מיכאל לאחר שנודע לה כי הוא חי וקיים… חי וקיים… חי וקיים… האומנם חי וקיים הוא?

ניסתה להעלות את דמות דיוקנו לנגד עיני רוחה ולא עלה הדבר בידה. אימצה מוחה להיזכר במראה פניו. בגון עיניו, בקשיות ידיו המלטפות את זרועותיה ובתחושת גופו הצמוד לגופה – ולא יכלה. גוש ערפילי מטושטש, גדול, רחב, צללי ניצב לנגד עיניה ועל אף מאמציה לא נתגבש לגוף חי. אף לא לחומר דומם ממשי. מיכאל אגרוב לא היה ולא נברא אלא משל היה. אין לה אל מי לחזור.

והקיבוץ?

הכל, הכל היו שמחים בבית, לוא פרקה את עולה מעל צווארם והלכה לקיבוץ יחד עם תינוקה.

הכל.

בעוד שעה קלה יחזרו. תחילה יחזור אבא. החבר מנחם בארי קדקדו התקרח סופית, והשיבה הגבירה חיילים ברקותיו. ישליך תיקו על הרצפה – מתחת לקולב וילך להתקלח. לאחר מכן יאכל במטבח ולא ייכנס אל חדרה של אהובה אלא לאחר שיסיים את ארוחתו ויהא מוכן ומזומן לצאת. אספות, ישיבות, הסקציה המקצועית, המפלגה, הפועלים. החבר מנחם בארי נעשה אדם טרוד מאד בחדשים האחרונים. לכשיהיה מוכן לילך יציץ אל תוך החדר, ינפנף לאהובה בידו ויפטיר “מה שלומך, חביבתי?” ויחייך בשפתיו. אותה שעה תהיינה עיניו נוגות מאד ואצבעותיו תפרפרנה מעל לעריסה ותשמענה קול של פיצוח כדי לצאת ידי חובת סבא בישראל. לפני שיפרוש יקנח אפו ויאמר: “אדם יש לו נכד לעת זקנה, ואין הוא יכול להקדיש לו זמן (מנחם בארי היה בסך הכל בן חמישים). מילא, כולנו ננוח פעם ולאו דוקא בקבר, אולי עוד קודם לכן” ועד שתיסגר הדלת אחריו יישמע “ח־ח־ח” יבש, צרוד, סחוט ומחורחר. יודעת אהובה כי בעטיה אין הוא יכול לשהות בביתו ובעטיה הפך עסקן ציבורי נלהב.

לכשיבוא עמרם יגש אל כרמי, יתפוס ברגליו וינענעו. שמאל ימין, שמאל ימין, שמאל ימין, שמאל ימין, שמאל. התינוק אינו חש מאומה כשמנענעים את רגליו, אך משום־מה נהנה הוא מן התרגיל, צוחק ומנפנף בידיו. אז תבוא אמא מן המטבח ועמרם ירפה מכרמי, יירתע כתינוק שנתפס בקלקלתו ימלמל דבר־מה בפיו ויצא.

אמא תאכיל את כרמי. כרמי אינו אוהב את סבתו. תוחבת היא כפית אל תוך פיו והוא יורק את האוכל ופולטו. אהובה תאמר:

– אל תכריחי אותו בכוח, אמא.

רוֹזה תטיל בה מבט תוכחה אילם, תקנח במפית את סנטרו של כרמי, תאסוף את הכף ואת הספל ותשוב אל המטבח. ואהובה תקבל בפעם האלף החלטה נחושה שאין לה הסבר:

– לא אלך לקיבוץ. לא אזוז מכאן אפילו יתהפך כל העולם כולו.

7    🔗

עובדה היא כי יום השלושה בספטמבר 1939 היה יום הולדתו של דוקטור שטיינר, ואף־על־פי שבאותו יום היו כל באי עולם צמודים למקלטיהם, לא ויתר דוקטור שטיינר על החגיגה הצנועה שערך בביתו. לחגיגה הוזמנה כל משפחת בארי: מנחם, רוֹזה, אהובה, עמרם ואפילו כרמי. דוקטור שטיינר עמד בתוקף על הזמנתו ובני המשפחה לא ראו עצמם בני חורין לסרב.

מנחם הקדים לחזור מעבודתו ובשעות הצהריים יצאה המשפחה מן הבית. כיון שלא רצו להידחק באבטובוס עם עגלת ילדים, הלכו ברגל. מלמעלה זרחה שמש של שלהי קיץ וקרניה עדיין צורבות בשעות הצהריים. מלמטה הכחיל כביש שזה עתה נסלל ומשני צדדיו הצהיבו חולות. הים היה נוח ושקט. הוא קיבל בקור רוח את ההכרזה על המלחמה שהיתה עתידה להיפך לטבח הגדול ביותר בתולדות האנושות. אך מתי מספר נזדמנו להם בדרכם, והם כולם נרגשים ומבוהלים.

אף משפחת בארי מצב רוחה היה מרומם. כרמי ישב בעגלת תינוקות, ועמרם הוביל אותה. סמוך לעגלה הלכה אהובה ואחריהם מנחם ורוֹזה. שמלתה הירוקה של רוזה נתהדקה על גופה העגלגל ועשאתה צעירה מכפי שנראתה בבית. משום־מה רבצה על פניה הבעת מבוכה או ביישנות ומדי פעם בפעם היטיבה את תסרקתה. מנחם חבש את מגבעתו החדשה. זו לו הפעם הראשונה שקנה מגבעת בארץ – עד כה היה נוהג לחבוש כובעים שונים ומשונים כגון כומתות, כובע־טמבל וכיוצא באלה, ואף אלה רק בשעות של דחק וצורך מיוחד. עכשיו כשקרחתו הגיעה לממדים רציניים ביותר גמר אומר לכסותה במגבעת של קבע.

דוקטור שטיינר קידם את פניהם במאור פנים והוליכם לחדר מרווח ומטופח. וילונות אדומים נשתלשלו מעל פני החלונות. על־יד ספת העור הצבעונית עמד שולחן נמוך ועליו שני אגרטלים – באחד מהם שושנים ובשני גלאדיוֹלוֹת – וסביבו ארבע כורסות שגונן תכלת. על הכונניות ועל אדני החלונות ניצבו פסלים ואנדרטות, רובם קטנים: דמויות של בני אדם עשויות ארד בתנועות ריקוד שונות וגושי גבס עדיני צורה ונטולי תוכן. על הקירות היו תלויות תמונות: מהן של ציירים מודרניים ביותר ומהן רפרודוקציות מיצירות עתיקות. ליד פסנתר שצבעו חום־בהיר עמד כיסא עגול שמושבו סובב על צירו.

דוקטור שטיינר הושיב את כרמי בכורסה ונתן לו קובית סוכר. התינוק הריע ונגס בשיניו הקדמיות. לאחר מכן הושיב את שאר האורחים איש איש בכורסתו פרט לאהובה שישבה על הספה. דוקטור שטיינר עצמו ישב בכיסא שליד הפסנתר.

– לא הזמנתי איש מלבדכם, חברים. היה בדעתי לציין את המאורע ההיסטורי הגדול המתבטא בעובדה אסטרונומית זו, שכדור הארץ סיים כך וכך סיבובים מאז נולד עבדכם הנאמן, במסיבה משפחתית־אינטימית, והפעם לא כאורח אלא כמארח.

רק עכשיו ראה צורך מנחם בארי להסיר את מגבעתו החדשה שהיתה עדיין חבושה לראשו. תפסה והניחה על השולחן. אחד האגרטלים נפל והתנפץ.

– סליחה – הפטיר מנחם והלך לתלות את כובעו על הקולב שבפרוזדור. רוֹזה גחנה והתחילה אוספת את הרסיסים. משחזר מנחם צלצל הפעמון. דוקטור שטיינר יצא לפתוח את הדלת וחזר בלווית בחור צעיר, גבוה, בהיר שיער, מגולח עד כדי ברק בלחייו ולבוש חליפה כחולה.

– בבקשה להכיר: מיסטר גריי.

מיסטר גריי לחץ את ידו של כל אחד מן המסובים, אפילו את ידו של כרמי, וישב על הספה. מפקידה לפקידה היה מלכסן מבט לעברה של אהובה.

דוקטור שטיינר הביא בקבוק יין וגביעים. מזג את היין וחילק את הגביעים. משהגיע אל רוֹזה ראה כי רסיסי האגרטל עדיין נמצאים בכף ידה הקמוצה.

– אנא, גברת בארי, הרסיסים עלולים לפצוע את ידך.

רוֹזה הסמיקה. זו לה הפעם הראשונה, שאהובה ראתה את אמה מסמיקה, ושמא כבר ראתה אי־פעם ונשתכח הדבר מלבה.

דוקטור שטיינר יצא וחזר כשבידו סל ניירות משרדי. הטיל את רסיסי האגרטל אל תוך הסל ונטל את גביעו. לאחר מכן התמתח, התרומם על בהונות רגליו כדרכו, הגביה את הגביע ופתח בפאתוֹס:

– אני שותה למען העבר, ההווה והעתיד.

פנה אל הצעיר בהיר השיער ותרגם דבריו לאנגלית.

הכל גמעו מן היין והשתררה דומיה. שוב ליכסן מיסטר גריי את מבטו לעברה של אהובה. לבסוף זקף עיניו ופנה אליה במישרין.

– נדמה לי שנפגשנו אי–פעם.

דמותו של בחור מצומק וכחול שפתיים, שניסה לשכנעה בצדקת תורתו של ז’בוטינסקי, צפה ועלתה לנגד עיניה. עדיין לא ידעה לקשר בין דמות זו לבין הבחור היושב נכחה.

– בירושלים? – שאלה אותו.

– That’s right.

נזכרה אהובה באותו בוקר שבו נרצח מנהיג ציוני, במיכאל שהכאיב לה בידה, בפתק שהובא לביתם, אך לא נזכרה בפרצופו של זה. אפשר שהיתה נזכרת אלמלא רוֹזה, שזינקה לפתע אל הפסנתר, הרימה את מכסהו ופתחה בנגינה. מעולם לא ידעה אהובה שאמה פורטת על פסנתר. עשתה אזנה כאפרכסת והקשיבה. למרבה ההפתעה גם מנחם בארי קם על רגליו ונתן קולו בשיר. הוא שר רוֹמאנס ספק רוסי ספק צועני ובקולו נצטלצל שרידי טנור נעים. אבא שר, אמא מנגנת… לא יאמן.

הנעימה געשה, הפסנתר נשתלהב. עמרם קפא בכורסתו ופקח עיניו לרווחה. מיסטר גריי פער את פיו. דוקטור שטיינר נטל את כרמי בזרועותיו וקירבו אל הפסנתר, התינוק מחא כפיים ופלט קולות בקצב המנגינה.

 

פרק שלישי    🔗

1    🔗

רוזה פרטה על פסנתר. על־אף התדהמה שעובדה זו עוררה בלב בתה למעשה לא היה תימה בדבר.

אי־אז בחוץ לארץ לא היתה רוזה אלא רוקדת, פורטת על פסנתר, שרה ומדקלמת. רוקדת ריקודי־עם וריקודי טרקלין, שרה את שירי שוברט ומדקלמת את שילר ואת פושקין. אין כל צורך לנקוב בשם את מקום היוולדה ולתאר את הסביבה החברתית שבה גדלה וחונכה, כיון שלכל אלה לא היה תפקיד מכריע בעיצוב אפיה ודמותה ולא היתה להם השפעה אלא על כמה גילויים חיצוניים: לוא, למשל, נולדה בפאריס היתה מדקלמת את ורלן ולא את פושקין ומנגנת את יצירותיו של בֶּרליוז ולא של שוברט ותו לא.

בת סוחר אמיד היתה, נאה, ערה, גלוית לב ורגש, עגלגלת (בימים ההם לא יתר על המידה), מוכשרת (את הגימנסיה סיימה בהצטיינות ובלי כל מאמץ) והשקפת עולמה לא היתה שונה מזו של פרפר בן יומו המבלה עיתותיו הקצרות במעוף בין פרח לפרח. ברם לפרפר עדנדן ומרחף קדם זחל דורסני וזולל, המתמיד בעקשנות עקבית במלחמת הקיום, קדמו לו חילופי צבעים וגונים, קדם לו, גולם רדום שהעולם ממנו והלאה – כל הגלגולים הללו היו עברו של הפרפר. ואילו רוזה תקופת הפרפר קדמה אצלה לכל שאר התקופות, והגלגולים המשונים היו צפויים לה דוקא בעתיד. ספק אם הפרפר יפה התואר מכיר בעברו המכוער, אך אין ספק, שרוזה לא ניחשה את עתידה. הפרפר חייו נמשכים יום אחד ורוזה חיתה ימים רבים. באחד הימים פגשה את מנדל ברקוביץ, הוא מנחם בארי לעתיד לבוא. בחור בעל בלורית ושפם, נלהב, פעלתני, שר, חוצב להבות אש בנאומיו ומיטיב לרקוד. בתחילה לא נתנה לבה אל התוכן שבדבריו ונהנתה מקולו, מתנועותיו וממחיאות הכפיים הסוערות שהיה קוצר באספות. במרוצת הימים הבינה כי רצונו הוא שכל היהודים יסעו לארץ ישראל ויעבדו שם את האדמה. עדיין לא היה ביטחון כי אמנם בכובד ראש נאמרים הדברים עד שיום אחד בא אליה ואמר: עת לעשות! הוא עצמו ישמש דוגמה חיה ויעלה לארץ ישראל לעבוד את האדמה. צחקה ואמרה שאף היא תסע יחד עמו.

שוב ננאמו נאומים ונרקדו ריקודים וזומרו שירים, אך לא יצאו ימים מעטים ורוזה ומנחם נמצאו שרויים באוהל בסביבות ים כינרת בתוך קבוצה של צעירים וצעירות. היה חם והיתה קדחת והיו מדווים ותחלואים ואנחות וגניחות ומעל לכל עבודה קשה ומפרכת. רוזה הוסיפה לצחוק והשקיפה על סביבתה כעל אופּרה שהיא ממלאת בה אחד התפקידים. חבשה שביס כחול לראשה, לבשה מכנסיים קצרים ועבדה בכל עבודה קשה, כשם שרקדה ושרה בחוץ לארץ. וכשם שבלי מאמץ התגברה על הלימודים בגימנסיה כן הסתגלה לתנאים החדשים. רוחה היתה טובה עליה ומעולם לא חלתה. לא כן מנחם. שרוי היה בדיכאון ומתייגע מן העבודה. השמש שדפה את דמו. גופו נתכסה פצעים וסופו של דבר דבקה בו הקדחת. רוזה טיפלה בו כראוי עד שקם מחליו. ומשקם מחליו נסעה לחיפה העיר, התייצבה לפני בעל בית חרושת – גוי גרמני גבה קומה ובריא בשר – וביקשה עבודה לבעלה. אולי שיחק לה המזל, ורוחו של הגרמני היתה טובה עליו באותו יום ואולי רוזה היא שהשרתה עליו רוחה טובה – על־כל־פנים, בעל התעשיה נענה לבקשתה והסכים לקבל את בעלה לעבודה.

מיד עקרו דירתם לחיפה ונשתכנו בה. מנחם עבד בבית החרושת, ורוזה היתה טרודה במשק ביתה. חדרם היה קטן ורהיטיו מועטים, רובם עשויים ארגזים ומכוסים נייר צבעוני, אלא שהכל היה קבוע במקומו, נקי, מצוחצח, מתוקן ומרנין עינו של כל רואה.

מנחם חזר לאיתנו ורוזה ילדה בת.

2    🔗

בימים ספורים הביסו הגרמנים את פולניה וחילקוה בין גרמניה לבין בעלת בריתה מן הימים ההם: ברית המועצות. לא יצאה שנה אחת וכמעט כל אירופה כולה היתה נתונה לשלטונו של היטלר. יומם ולילה הפציצו מטוסיו את בירתה של בריטניה.

צוללותיהן של גרמניה ואיטליה במזרח התיכון ניתקו כמעט כליל את התחבורה עם הודו דרך תעלת סואץ, והתעשיה במטרופולין היתה חסרת אונים לספק את הביקוש. מתוך סתירה למדיניותה בימי שלום חיפשה בריטניה מקורות אספקה למוצרי תעשיה ברחבי הקיסרות. מאין ברירה עודדה מפעלי תעשיה במושבות ובארצות חסות. נבנו בנינים, נסללו כבישים, הוקמו מחנות צבא. הצבא של הוד מלכותו העסיק עשרות אלפי עובדים: פועלים, פקידים, בעלי מקצוע מכל הסוגים. המשכורות היו גבוהות והאינפלציה עדיין לא גילתה את טלפיה.

הגיאות הכלכלית לא פסחה על משפחת בארי. לאחר שהיטלר עלה לשלטון נפטר פטרונו הגרמני ובנו הנאצי פיטר או כפה התפטרות על פועליו היהודים. מנחם בארי מצא לו עבודה בבית חרושת לסבון שהיה אחד ממפעליה של ההסתדרות. בימים ההם היתה התעשיה היהודית בארץ נאבקת קשה על קיומה. השכר היה ירוד והעבודה מעטה. עכשיו נשתנו פני הדברים. הצבא צרך סבון. בית החרושת נתרחב, נשתפר ועבד במלוא הקיטור. בארי היה למנהל עבודה ומשכורתו שולמה בעין יפה. רוזה הרפתה את מושכות תקציבה המדוקדק. בדירה ניצבו איתן רהיטים של ממש. שנקנו בחנויות ונעשו בידי נגרים מומחים תחת הקרשים הישנים שברובם הגדול צורפו בידי מנחם וצובעו בידי רוזה. השיכון שעל שפת הים נשתפץ. המשכנתא נפרעה, הדירה נתרחבה, נבנה עוד חדר אחד ונתוסף מרתף־מחסן.

מרתף זה היתה נודעת לו חשיבות מיוחדת כיון ששימש מקלט בשעת התקפות אויר. מפקידה לפקידה היו מטוסיו של מוסוליני פוקדים את שמיה של חיפה ומטילים פצצות.

משפחת בארי היתה יורדת למרתף. תחילה זמזמו הפצצות, אחר שרקו ולבסוף היה קול נפץ מזעזע את כל הסביבה. כל בני המשפחה היו מתוחים כלפי פנים ושקטים כלפי חוץ. אפילו כרמי לא בכה. מגלגל היה עיניים עמוקות־בוהות – עיני תינוק בעל מום – מרכין את ראשו לאחר כל התפוצצות. עמרם היה מתמרד. טוען היה כי נחנק הוא במרתף והשתוקק לעלות על הגג להשקיף על הפצצות הנופלות לדבריו הימה. מיד היה מנחם פותח את פיו ומטיף מוסר במקצת לבני משפחתו ובמקצת לעצמו:

– מלחמה היא מלחמה. מלחמה אינה שעשוע. אל לנו להתאונן. אנו, ברוך השם, לא זו בלבד שלא נפגענו אלא, הס מלהזכיר… אנו נהנים מן המלחמה. לא באשמתנו חס וחלילה. וודאי שכל אחד מאתנו היה מוותר על הנאה זו. אך אין להכחיש עובדות. האמת היא אמת וכיון שזאת היא האמת חייבים אנו גם בתשלום, כלומר גם אנו חייבים בתשלום. כולנו, ברוך השם, נמצאים יחד, כל המשפחה בצוותא, איש לא נעדר. לוא היה עמרם בן י"ח היה ודאי… מילא, בימי מלחמת העולם הראשונה היתה אמא לבדה. גלמודה היתה ללא נפש חיה על ידה, מלבד התינוקות.

3    🔗

בימי מלחמת העולם הראשונה היתה רוזה גלמודה. ללא נפש חיה על ידה לבד התינוקות… ואילו במלחמת העולם השניה… במלחמת העולם השניה יושבת היא במרתף. שכל לבנה מלבנותיו שייכת לה… הים מכה גליו וסואן. וכל אימת שהוא חדל להכות גליו ולסאון מתפוצצת פצצה באויר ומזעזעת את כל היקום, משום שמלחמה משתוללת בעולם. מלחמת העולם השניה. ובמלחמת העולם השניה, להבדיל ממלחמת העולם הראשונה, בקרב עמה היא יושבת. רוזה בארי שרויה בחוג משפחתה, אותה משפחה שהיא עצמה יצרה לעצמה. מנחם, אהובה, עמרם, כרמי – כולם יציריה הם, מי במישרין ומי בעקיפין. אף־על־פי־כן יש שנדמה לה משום־מה – ומי יכפר על חטאה זה – כי במלחמת העולם השניה גלמודה היא… ואולי אפילו יותר משהיתה גלמודה במלחמת העולם הראשונה. אפשר שכך נדמה לה משום שבימים ההם צעירה היתה ורעננה, עכשיו עייפה היא, יגעה ולאה. רגליה אינן רגליים וידיה אינן ידיים. שמא כדאי לה להיוועץ בדוקטור שטנייר? הבלים! זיקנה ותוּ לא. עייפות שבזיקנה ואין היא, רוזה, צריכה אלא מנוחה. זיקנה – פירושה סיכום. שומה עליה למתוח קו ולסכם. אלא שגם לסיכום דרוש כוח. כן, כוח פיסי, גופני פשוטו כמשמעו. ופנאי… הרבה פנאי. ולה אין כוח ואין פנאי. עד שהיה לה כוח לא היה צורך לחשוב ולסכם. היתה רוזה מסגלת עצמה לסביבה, לכל סביבה, כל סביבה היתה מסגלת עצמה אליה, אל רוזה. אך מאותו יום שחזרה אהובה נתעורר הצורך לחשוב. לחשוב ממש… לא להרהר, כי אם לחשוב. עד לאותו יום חיתה בחוסר מחשבה, מאותו יום ואילך חיתה באימת המחשבה. משהתחילה הזיקנה קופצת (מי בדה מלבו ביטוי מטופש זה? הזיקנה אינה קופצת, היא באה לאיטה, בעצלתיים, בזחילה כובשת איבר אחרי איבר) נעשו הידיים כבדות, הרגליים כואבות בלי הרף, המחשבות מתחלפות במראות והמראות בחזיונות. רוב בני האדם חולמים בשחר ימיהם ומיעוטם בערוב יומם. רוזה חלמה בערוב ימיה ועל־פי־רוב חלמה עם שחר. הנה ייפסק רעם הפצצות, ידום טרטור המטוסים, דממה דקה תשתרר בכל, דממה שבעתייים עמוקה מזו שקדמה לבואם של המטוסים, אחרי הדממה שוב ישמע קצבו הגלי של הים. משפחת בארי תשהה עוד שעה קלה במרתף, תקשיב לדכיים של הגלים הלופתים את החול עד שיתנער מנחם, יזדקף יחלץ עצמותיו ויתן אות ליציאה. הראשון יגיח מן המרתף עמרם. כחץ מקשת יזנוק אל הפתח. מנחם יצא אחריו, אהובה תיטול את תינוקה בזרועותיה ותסתלק אף היא, רוזה תשהה עוד מעט לאחר שתיווכח שכולם כבר יצאו תקום בכבדות ותעלה לאיטה במדרגות הצרות. צינה לילית תרעיד קמעה את אבריה. אף־על־פי־כן תיעצר רוזה שעה קלה ותסקור בעיניה את הקירות לראות אם נגרם נזק לבית. בשעה שאדם נמצא במרתף נדמה לו שכל פצצה ופצצה נופלת ממש על ראשו. ואם לא על ראשו הרי לפחות על גג ביתו. משעולה אדם ממקלטו הרי הוא מופתע ממראה עיניו: הבית על מכונו עומד ואף אבן אחת לא פגעה בו. כל הבתים שמסביב גם הם ניצבים כתמול שלשום. במזרח, מקום שם הכרמל נועץ את פסגתו ברקיע מחוויר פס של תכלת מתבהרת בתוך כחול כהה וסמיך. שחר שלֵו מבשר את בוא הבוקר ומבקיע לו דרך, ואם השחר כה שלו אות הוא כי העיר לא נפגעה. דומה שצדק עמרם וכל הפצצות נפלו הימה כי הים ורק הים לבדו רוגש בכל הסביבה השקטה.

מנחם כבר נרדם במיטתו. רוזה מצטנפת בסמוך לו ואף היא מנסה להירדם. אך השינה לא באה. מנחם נוחר – סימן מובהק לעייפות. מתייגע הוא מעמל היום ומלילות שימורים. התריסים מוגפים והחדר שרוי באפלה. אין רואים אפילו את צלליות הרהיטים. וכיון שהיא סותמת את אזניה לבל תשמע את קול נחירתו של מנחם הרי אפילו אותו רחש עמום ואטום הממלא את החלל לפני עלות השחר אינו מסתנן אל תוך אזניה. ניתק המגע עם העולם החיצוני. לבדה היא. גלמודה ערירית, וכיון שהיא ערירית וגלמודה ולבדה וניתק הקשר בינה לבין העולם החיצוני קולטים חושיה את הקולות שבפנים. מקשיבה רוזה רב קשב ונמצאת מאזינה לשירתה של סולוויג. בשכבר הימים היתה רוזה מיטיבה לבצע את שירת סולוויג על גבי הפסנתר. ומה שהיה הוא אשר הווה. אף עכשיו מנגנת היא. ולא עוד אלא שהיא שרה, ולא עוד אלא שהיא היא סולוויג. יושבת היא ומצפה ואין בינה לבין סולוויג אלא הבדלים קלים, דברים של מה בכך, גיווני תפאורה, וואריאציות של גילויים חיצוניים. סולוויג ישבה בבקתה ורוזה יושבת בארמון מפואר, שאולמות רבים בו ופרוזדורים ארוכים נמשכים לכל העברים, מסתעפים, מסתבכים והופכים מבוך שאין מוצא ממנו. פסלי ענק מוצבים לאורך הקירות. פסלי שיש ואנדרטות. ארד וחיתוכי עץ. מעל לפסלים תמונות… סולוויג טווה והיא אינה טווה. אין לה פלך ואין לה כוח. עייפה היא. ו… זקנה. סולוויג צעירה היתה ומלאה און עלומים לפחות כשהתחילה במלאכת הטויה, ורוזה יש לה כבר נכד. לפיכך אין היא עושה דבר, אלא שרה… בקתתה של סולוויג שכנה בהרים וארמונה של רוזה בנוי על שפת הים. יושבת היא ליד החלון ומשקיפה על פני הים. וכמו סולוויג הרי היא (כיצד נוהגת היא לשיר לנכדה?) מחכה ומצפה למי, למי, למי…

4    🔗

בסוף ימיה של מלחמת העולם הראשונה, בעצם ימי ההתלהבות מהצהרת בלפור ומהגדוד העברי, התגייס מנחם לגדוד והשאיר את רוזה לבדה, גלמודה ללא נפש חיה מלבד התינוקות. עכשיו לאחר שחלפו עשרים ושלוש שנים, מודה מנחם כי השאיר את רוזה לבדה בימי המלחמה הקודמת, ואילו אז סירב להודות בכך. אדרבה, כיון שראה עצמו חייל העומד לצאת לקרב למען מולדתו שאמנם נכבשה כבר בידי האנגלים הבליט את חזהו ודרש לפניה:

– אינך נשארת בעיר, רוזה. בקרב בני עמך את יושבת. אהובה’לה נמצאת על־ידך להפיג את בדידותך וגם דוקטור שטיינר הבטיח לי לדאוג לך ולבקרך תכופות. מובטחני שיקיים את הבטחתו.

ואכן דוקטור שטיינר קיים את הבטחתו והיה מבקר לעתים קרובות בביתה של רוזה. היה צעיר בשנים ממנחם, כמעט נער, ואף־על־פי־כן בינו לבין דוקטור שטיינר של היום, שחגג את יום הולדתו ה“כך־וכך”, אין ולא כלום. היה אז מבוגר ברוחו מכפי גילו ועכשיו צעיר הוא ברוחו מכפי גילו ולא נשתנה במראהו החיצוני. מכוער, ארך אף, שחרחר, קטן־קומה, ממושקף. עדיין לא היתה לו קרחת, אך אין לומר בשום פנים שהיה בעל בלורית. אדרבה, כבר אז היו שערותיו דלילות, שחורות, ארוכות, חלקות מסורקות בקפידה. על־כל־פנים, בלוריתו האדמונית של מנחם היתה שבעתיים יפה. כעתה כן אז נוהג היה להזדקף, להתמתח, להתרומם על בהונות רגליו. כעתה כן אז היה רופא לפי מקצועו ותחביבו איסוף דברי אמנות, עתיקות ומוסיקה. לעתים מזומנות היה נוסע מן הארץ, שוהה בבירותיה של אירופה ומשם מביא עמו אלבומים חדשים. בשנות המלחמה נבצר ממנו לבקר באירופה, אף־על־פי־כן לא אחת הצליח לקבל מחוץ־לארץ קבצי אמנות משל גדולי הציירים ותקליטים משל גדולי המוסיקאים, למרות הקרבות שהשתוללו בעולם ועל אף הקשיים בתחבורה שנשתבשה. את תולדות חייו לא ידעה רוזה על פרטיהם. מפי מנחם שמעה, כי בעודנו נער יצא עם הוריו מרוסיה לגרמניה, מגרמניה הגר לצרפת, מצרפת לאנגליה, מאנגליה לאיטליה, מאיטליה למצרים וממצרים לארץ ישראל. ובארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה, היה מבקר תכופות בביתה של רוזה לפי בקשתו של מנחם שהתגייס אל הגדוד העברי.

רוזה היתה מרבה להסתכל בתמונות שדוקטור שטיינר היה מביא לה והיתה מקשיבה רב קשב לדבריו ברוסית מלאכותית, מילונית, שופעת מובאות משירה ופרוזה קלאסית ומתובלת במלים זרות עד לאין ספור. יש שהיתה מסיחה דעתה מן התוכן שבדבריו, מאזינה למשפטיו הארוכים והמלוטשים ומדמה כי אחד פלי ניצב עליה ועודה עדיים: משחיל טבעת זרועת יהלומים על כל אחת מאצבעותיה, עונד צמידי זהב על זרועותיה, עונב על צווארה רביד עשוי אלמוגים ונועץ באזניה עגילים־אבני־חן. אלא שלשם כך יש צורך ברציעת תנוך האוזן והמרצע מכאיב. לפיכך היתה רוזה מרתיעה את ראשה אחורה ועם הרתיעה היתה ננערת ומתעוררת. משהיתה מתעוררת היתה חוזרת ומקשיבה לדבריו של דוקטור שטיינר על היופי שהאדם ידע למצוא ולעצב מימי איש המערות עד היום הזה.

ערב אחד הביא דוקטור שטיינר ציור מיתולוגי מתקופת מצרים העתיקה. לפני שהראה לה את הציור הקדים דברי הסבר על אמונותיהם ודעותיהם של המצרים הקדמונים. סח לה שהמצרים ראו את הרקיע כאֵלָה הגחונה מעל לאדמה והשמש צפה על בטנה ועל חזה. כל אימת שהשמש מגיעה אל פיה בולעתה האלה לקרבה ועם בוקר חוזרת היא ויולדת את השמש מחדש. מאחר שאין האלה יכולה לעמוד לעולם גחונה מעל האדמה, ויש חשש שמא תרפינה ידיה ורגליה והיא תתמוטט ותיפול חלילה על הארץ, חש לעזרתה אל האויר והריהו תומך בה בשתי ידיו. לאחר שסיים את הסברו נטל את התמונה ופרשה לנגד איניה של רוזה. הסתכלה בה רוזה וראתה אשה־ענק כפופה מעל פני האדמה, ידיה ורגליה נעוצות בקרקע, גבה קמור ועכוזה משלים את הקשת. מתחת לקשת ניצב אדם קטן־קומה, שחרחר, ארך אף, מכוער ובשתי זרועותיו תומך באשה לבל תמעדנה רגליה. כף ידו האחת אצבעותיה פשוקות ונוגעות בשדי האשה, והכף השניה אצבעותיה הדוקות והיא נעוצה בערוותה. כוכבי לילה מבהיקים על החזה ועל הבטן.

שעה ארוכה התבוננה רוזה בציור ולפתע (מעולם לא יכלה להסביר לעצמה כיצד קרה דבר זה. אפשר שמעולם לא ניסתה להסביר) נטלה אותו בידיה ובהנאה אכזרית קרעתו לגזרים. פיזרה את הגזרים על פני הרצפה, שיכלה ידיה והישירה מבטה בדוקטור שטיינר.

ספק אם ראה דוקטור שטיינר את האתגר שבאותו מבט. הוא ניצב במרכזו של החדר הקטן, מתוח – אפילו להתרומם על עקביו שכח באותו רגע – כאילו כפאו שד. הוא לא זינק אל רוזה, לא אץ להציל מידיה את הציור יקר הערך, רק לאחר שהגזרים נתפזרו על פני הרצפה חוורו פניו, ובעודו עומד במקום שעמד ואינו מש ממנו, פישק שפתיו ושאל:

– מה עשית?

רוזה החרישה.

עברו כמה דקות עד שזז ממקומו, פסע שתי פסיעות ונתקרב אליה. נטל את זרועה והידקה באצבעותיו הגרמיות. צעקה נתמלטה מפיה ומיד נבלמה. רחש חוזר בקע מן העריסה שאהובה ישנה בה. דוקטור שטיינר קירב את חטמו אל פניה של רוזה ושוב שאל בלחישת שרף:

– מדוע עשית זאת?

– משום שרוצה אני שתתמוך בי כשם שהוא תומך בה. כשם שאל האויר תומך באלת השמים. משום שאין לי משענת ורגלי מועדות. משום שאני אוהבת אותך.

היא לא צעקה ואף לא דיברה בלחש. דבריה שלה נקלטו באזניה כדקלום הבא ממרחקים. הייתכן כי מלים הפורצות מן הלב כלבה מהר געש ייאמרו בדרך של דקלום?

נתכרכמו פניו של דוקטור שטיינר וחוורונן הפך ארגמן. הירפה מזרועה של רוזה, הסיר משקפיו והתחיל פוסע בחדר אילך ואילך. גם הוא דיקלם.

– אני יודע. אינך הראשונה ואינך האחרונה. נשים רבות אהבוני אהבת נפש. רבות אוהבות אותי עד היום הזה. להיטותן של הנשים אחרי כיעור הרי זו תופעה מופלאה, אני מבשרי חזיתיה. כן, נעלה מכל ספק הוא: נשים אוהבות כיעור. לא כן הגברים. גברים אוהבים יופי. היופי האמיתי ההארמוני, האציל, הגופני־רוחני, העמוק עד אין חקר מצוי אצל הגברים. ולא אלילות יון מגלמות את היופי אלא קדושיו של מיכאל אנג’לו. ההארמוניה הצורנית העילאית גלומה בשריריו של הגבר. באברי גופו, בידיו, ברגליו. אני נמנה עם כוהני אפולו ולא עם מעריציה של פאלס אתנה. נשים אוהבות כיעור. אני איני יכול לאהוב אלא רק את היופי. יופי נשגב, צרוף, עילאי, יופי עליון מסוג היופי המתואר במשתה של אפלטון. לגבי הנשים הן בבחינת קישוט, עדי, פרח… מעין מעבר מהעדר היופי אל היופי האמיתי. אין דעתי נתונה לנשים, גברת רוזה בארי… מי יתנני כאח לך… גם אח יכול לתמוך באחותו.

רוזה לא ירדה לסוף דעתו של דוקטור שטיינר. בימים ההם לא ידעה עדיין מה הוא הפירוש שיש לתת לדבריו. צער גדול מילא את כל ישותה, צער על כל מה שהתרחש בנפשה, צער על כי כל מה שהתרחש פרץ החוצה, צער על כי כל מה שפרץ החוצה לא היה אלא התפרצות עקרה. דמעות נקשרו בעיניה.

ישב הדוקטור שטיינר בסמוך אליה, חיבק את כתפיה, שלה את ממחטתו (ריח בושם נדף ממנה) והתחיל מקנח את דמעותיה.

כל אותה שעה היו עיניה של רוזה עצומות. משפקחתן ראתה לפתע את אהובה בתה. התינוקת עמדה זקופה בעריסתה, ידה האחת אחזה בדופן העריסה והשניה היתה סמוכה אל פיה. דומם מצצה את אגודלה והשקיפה על דוקטור שטיינר ועל רוזה.

רוזה אצה אל העריסה.

– לישון, לישון, לישון אהובה, לישון, קטנה, לישון…

נשקה לה, השכיבתה, כיסתה אותה בשמיכה וגחנה מעל לדפנות. אהובה צייתה. דומם נשתכבה בעריסתה והפכה פניה אל הקיר. רוזה חזרה וישבה על הספה. כעבור שעה ארוכה ניגשה שוב אל העריסה והציצה בעיניה של אהובה. העיניים הירוקות היו פקוחות.

5    🔗

השמש עלתה. האור הבקיע לו דרך אל חדרי הבתים פנימה. חדר מבעד לחרכי התריסים המוגפים, נח ברכות על התקרה, פשט על פני הכתלים, התרסק בזויותיהם הישרות של הרהיטים החדשים, נגע נגיעת רפרוף בעפעפיה של רוזה ופגע בעיניה: בקרנית, בקשתית וברשתית. רוזה היתה ערה למחצה במשך כל הלילה. היא שמעה את נקישותיו של החלבן בדלת, הרגישה היאך קם מנחם ממיטתו והלך לפתוח לו, ידעה כי העיתון היה כבר מקופל בידית של הדלת. אזניה קלטו רחשושים מן המטבח – אות הוא כי מנחם מכין לו ארוחת בוקר ומעיין בעתון. לאחר מכן הוא מתגלח, מתרחץ, מתלבש, אוכל ארוחת בוקר ותוך כדי כך חוזר ומעיין בעיתון. בסופו של דבר נסגרת הדלת להודיע לרוזה כי מנחם יצא את הבית.

כעשר דקות שוררת דומיה בבית ואחר כך נשמעים רחשים חדשים. עמרם ניעור משנתו. בצעדים חפוזים הולך הוא אל בית השימוש ושוהה שם שעה ארוכה למדי. מנחם מעיר אותו לפני צאתו עם שהוא פורש על פניו את “דבר” – עתון פועלי ארץ ישראל. שעה קלה מחלץ עמרם את עצמותיו עד שהוא משמט את העיתון ותוך כדי כך מתעורר סופית. מיד נוטל הוא שוב את העיתון בידיו, מתחיל לקרוא בו במיטה ומסיים בבית שימוש. משם פונה הוא למטבח. בעל טוב יש לה ובן טוב יש לה. שניהם הולכים על בהונות רגליהם מחשש שמא יעירוה משנתה. במו ידיהם מרתיחים מים, פורסים לחם ומכינים לעצמם ארוחת בוקר, אוכלים ומתלבשים בלי להשמיע רעש, הכל למענה.

לאחר שעמרם פורש לבית הספר שוב משתררת דומיה אלא שהפעם יש משמעות לדומיה זו – אות הוא כי הגיע תורה של רוזה לקום. החנות, המיטות, התינוק, הארוחה, התיקונים – (תענוג הוא שיש לה עכשיו מכונת תפירה בבית)… מה טוב היה אילו היה בא אחד אלמוני ומקימה על רגליה… קרב אל המיטה, גורר את השמיכה. לוא מנחם היה בבית חזקה עליו שהיה עושה כך לפי בקשתה. אלא שמנחם אינו יכול לעבוד בבית החרושת ולגרור שמיכות בבית בעת ובעונה אחת. מישהו אחר חייב איפוא לעשות זאת. ואם יגרור אותו אדם את השמיכה יראה כותונת לילה שצבעה תכלת וכפות רגליים מזדקרות מתוכה. כיון שכך יכרע על ברכיו, יטול את נעלי הבית וינעל בהן את רגליה של רוזה. הואיל ורוזה תוסיף לשכב ימשוך אותה בזרועה בשובה ונחת ובידו השניה יקיף את מתניה. וידו תהיה משום מה קרה, והקור יחדור מבעד לבד הדק של כתונת התכלת ויצרוב את קיפולי עורה, כיון שעורה מתקפל על הבטן, על הפנים, על הצוואר… ובעיקר על הצוואר. צווארה של רוזה מכוסה קמטים ומחוספס ואילו צווארה של אהובה יפה להפליא. לבן, לעולם אינו משתזף ודומה לצווארו של ברבור. אהובה כולה דומה היא לצווארו של ברבור… גמישה, תמירה, נפתלת כנחש אציל… נחש אציל ח־ח־ח! זוהי השפעתו של דוקטור שטיינר.

על־כל־פנים אותו פלאי ינעיל רגליה, יחבק מתניה ויקימנה… הצוואר מתקפל וברגליים משקלות כבדים… נפוחות הן במקצת… עוד שלוש דקות: אחת, שתיים, שלוש!… זאת אומרת, אחת שתיים! כלומר: אחת!

מי פוסע במבוי? האם אהובה היא שהשכימה קום הבוקר?

כן, אהובה. היא השכימה קום, לבשה בגדים נאים ונכנסה לחדרה של רוזה. שמלתה הידקה הדוק היטב את המחצית העליונה של גופה והתרחבה כלפי מטה. שערה עשוי, עיניה הירוקות מבהיקות, ובבהק ניצוץ של עליצות. שפתיה – שהיו הדוקות אפילו בשעת דיבור פרט לקצה השפה העליונה שהיתה נפשלת קמעה – היו הפעם פשוקות לרווחה וכל שיניה הלבנות, הישרות המוצבות כל אחת במקומה הנכון לה נתחשפו.

– אמא – אמרה אהובה רכות – אני מניחה שלא תתנגדי ולא תכעסי אם אסתלק מן הבית ואשאיר את כרמי בידיך היום.

– מתי תשובי?

– איני יודעת. אך אם תעמדי כל כך מוכנה אני להישאר.

מאז שובה מירושלים לא נהגה אהובה לצאת מן הבית. אפילו לקולנוע לא הלכה אלא להצגה ראשונה בחברתו של אחיה.

– לאן, אהובה?

– האם זה משנה לך, אמא? – בשל הרכות הלטפנית שבה נאמרו הדברים ניטל עוקצה של החוצפה שבתשובה זו.

– לא, לא. אין זה משנה.

– חן־חן לך, אמא.

אהובה דיברה עברית יפה ורהוטה. צברית… וארבע שנות אוניברסיטה. ורוזה עד היום הזה לא למדה לדבר עברית כהלכה.

אהובה יצאה.

אחת, שתים ו…ש־ל־וש!

להתרחץ, להתלבש, להכין ארוחת בוקר לכרמי, לסדר את המיטות, לאכול ארוחת בוקר (להציץ בעיתון) לכבד את הרצפה, להסיר את האבק, להדיח את הכלים, לקנות ירקות, לקנות בשר, לקנות לחם, לקנות מלח, לקנות ביצים, לקנות… להבעיר אש בפרימוס, לחתוך, לרחוץ, לשטוף, לשפות, לבחוש, לבשל, להזדרז (העופרת שברגליים מותכת כל אימת שמניעים את הרגליים), למהר כך שישאר עוד זמן לשבת על־יד כרמי ולהשתעשע עמו. לספר לו סיפור או לשיר לו שיר. גלמוד הילד. בדידות אלהית נגזרה עליו (דוקטור שטיינר). בתחילה לא אהב כרמי את סבתו ועכשיו דומה שהוא אוהב אותה יותר משהוא אוהב את אמו. כפי הנראה על שום שסבתא שרה לו שירים שאמא אינה שרה. אוהב כרמי לשמוע שירים ומתוך כך אוהב הוא את סבתא, כלומר את רוזה. ואילו רוזה אוהבת את עמרם. כן, את עמרם היא אוהבת ואת כרמי אינה אוהבת. אין דרך להעלים אמת זו. המרצע יצא מן השק ודוקר את עיניו הסופגות, העמוקות של תינוק נכה, בעל מום. דקירה זו היא הממלאה את לבה של רוזה רגש אשמה כבדה מנשוא. שהרי בדידות אלהית נגזרה על כרמי (דוקטור שטיינר). רק האלהים היהודי גזר על עצמו בדידות שכזאת, בדידות גאה ומוחלטת (דוקטור שטיינר). אלמלא רגש האשמה שבקרבנו לא היינו יוצרים את האלהים (דוקטור שטיינר). עיקר תפקידו של האלהים הוא העונש ואין אדם נפטר מרגש אשמה על־יד העונש (דוקטור שטיינר). פוקד עוון אבות על בנים או… איך הוא אומר? ואלת הרקיע של דוקטור שטיינר אינה אלהים יהודי. מצרית היא ולפיכך אינה גלמודה. נשענת היא על זרועותיו של אל האויר. וכיון שיש לה משענת הרי היא מסוגלת ללדת שמשות מדי בוקר בבקרו. ואילו רוזה היא עצמה ילדה לעצמה את המשענת לעתיד לבוא: עמרם יגדל ויהיה לה למשענת. גבוה, חסון, עליז, פוסע בצעדים גדולים ותמיד בדרך המלך – גבר, כל אימת שהוא חוזר הביתה ממלא קולו את כל הבית כולו:

– אמא! אני רעב כמו כלב!

הכל אוהבים את עמרם: חבריו והורי חבריו, ואפילו מוריו אוהבים אותו, אף כי אינו נמנה עם התלמידים המצטיינים, אפילו כרמי אוהב אותו אהבה עזה ואין תימה בדבר: עמרם הוא היחיד מכל בני הבית שמרכיב אותו על כתפיו ומתרוצץ אתו בבית ובחוץ. גם הנערות מעריצות אותו. הנה באה רותי והיא כבת שלוש עשרה, מתייצבת על יד הדלת, מסיטה קמעה את ראשה, משפילה עיניה ושואלת בבישנות:

– עמרם בבית?

אין זאת אלא אהבה, והרי רותי אינה ביישנית מטבעה.

– שלום לך, רותי. עמרם בחצר משחק עם כרמי.

רותי אינה נכנסת לדירה. עוקפת היא את הבית והולכת לחצר.

כעבור דקות מספר באה רבקה דנציגר וסלסילת הקניות בידיה.

– אני חושבת שרותי נמצאת אצלכם.

רוצה רוזה לשאול אותה מדוע הרשתה לרותי לגזוז את צמותיה – צמות יפות, עבותות וארוכות היו לה – ואינה שואלת. ורבקה דנציגר מטרטרת כדרכה בחיפזון ובנעימה של קרבת נפשות יתרה ומתבלת דבריה במלים אידיות:

– מעריצה, אני אומרת לך. רותי שלי, אני אומרת לך, מעריצה את עמרם שלך, ממש מעריצה. מי יודע? אולי נזכה להיות מחותנים ביום מן הימים… אז גאט וויל… דרך אגב, קיבלתי עבודה… פקידה, לעת זקנה. הילדים גדולים. הגיעה השעה לצאת לאויר העולם, אקח עוזרת. אויס באלאבוסטה. מייעצת גם לך.

רוזה רוצה לומר שהיא, רוזה, אחרה כבר את המועד ואין היא מתאוה לצאת מן הבית. אך אין היא אומרת ולא כלום. נדה בראשה לפסוקיה הקטועים של רבקה דנציגר ותוך כדי כך נזכרת שאהובה פרשה הבוקר מן הבית ולא חזרה עדיין. השמש קרבה אל הים. אולי יצאה אהובה לחפש לה עבודה, ואולי מצאה כבר עבודה והתחילה בה הבוקר.

רבקה דנציגר הסתלקה.

בעוד שרוזה מדיחה כלים רואה היא מבעד לחלון במטבח כיצד הנער והנערה והתינוק צועדים לקראת הים. ביתר דיוק: עמרם ורותי צועדים עם כרמי רכוב על כתפיו של עמרם.

בדידות אלהית נגזרה על כרמי זה. דוקטור שטיינר מגזים, והכל בגלל להיטותו הגנדרנית אחרי המליצה. הנה רכוב כרמי על כתפי דוד וודאי שאין בו ברגע זה אף קורטוב של הרגשת בדידות. דוקטור שטיינר הוא שהבדידות נגזרה עליו. לא בדידות אלהית, כי אם בדידות אנושית. ולא רק עליו: עליו ועל אהובה ועל רוזה בכבודה ובעצמה.

עליו משום שלעולם לא היו לו בנים ובנות.

על אהובה משום שיש לה בן.

ועל רוזה משום שיושבת היא בארמון מפואר, שאולמות רבים בו ופרוזדורים מסתעפים לכל העברים. משתרגים, מסתבכים והופכים מבוך שאין מוצא ממנו. הארמון בנוי על שפת הים. רוזה משקיפה על הים מבעד לחלון ושרה את שירת סולוויג.

עמרם צועד לקראת הים ומתרחק מעיניה. וככל שהוא מתרחק מתגמדת דמותו, קטנה והולכת.

ואהובה הלכה מן הבית ועדיין לא חזרה.

6    🔗

ים מכה גליו בזעף, לובן קצף מתרסס, על חולות של חוף רוגע אט זוחלת עלטה. שמש אדומה יורדת וטובלת את פניה עד מחצית והלאה הלאה בתכלתו של ים רוגש. באופק שם אהובה על סוסה צחורה, דוהרת, חבוקת אֶיָל בזרוע של

אביר־חלוֹם.

טוב לה, טוב לאהובה הדוהרת שם באופק, אופק ארגמן ותכלת, בזרועות אביר לבה אל חופים שלא נודעו עוד, לשחקים ולרקיע, לתהומות שאול אין חקר, מרחבים ללא תכלה.

7    🔗

יחסי הגומלין שבין רוזה לאהובה היו מורכבים ומסובכים עד מאד. אפשר להקדיש להם רומן שלם, הרומן עשוי להיות מרתק או משעמם הכל לפי כשרונו של הכותב ולפי טעמו של הקורא. אפשר לערוך גם חקר פסיכואנליטי, והמחקר עשוי להיות מאלף או נטול משמעות, הכל לפי יכולתו של הפסיכואנליטיקן ולפי תפיסתו של הקורא.

ברם, ישנה עוד דרך לעמוד על טיבם של היחסים והיא: לראות את אהובה ואת אמה, אם תמצי לומר, את רוזה ואת בתה כשתי תופעות בטבע הפועלות זו על זו. לשם כך שומה עלינו לתאר בדמיוננו כי אין הן שתי דמויות חיות, אלא שני יצורים דוממים. והמופלא שבדבר הוא שברגע שבו אנו נוטלים מהן את חיוּתן, אנו משלבים אותן במערכת כללית של חוקי הטבע. יש לנו סיכוי יפה למצוא את ההסבר ליחסיהן בעבר, בהווה ואולי גם בעתיד, או לפחות למצוא להם ביטוי בדימויים מעניינים.

נניח, איפוא, לרוזה ולבתה אהובה ונפנה אל שני גופים דוממים. נבחר לנו שתי מראות שטוחות ונציגן זו מול זו. ברווח שבין שתיהן נכניס כל חפץ שהוא: לשם נוחיות הניסוי נעמיד כאן אנדרטה. חוקי הפיסיקה קובעים שמספר בבואותיה של האנדרטה שתיוצרנה בשתי המראות אין לו סוף, מאחר שכל מראה תשקף את הבבואות שבמראה השניה, וזו תחזור ותשקף את הבבואות שבראשונה ובכללן בבואות המשנה שנשתקפו בה מן השניה וחוזר חלילה.

נניח שהחלפנו את האנדרטה בבני אדם חיים וברווח שבין שתי המראות הצבנו את דוקטור שטיינר ואת מיכאל אגרוב, את שניהם יחד או כל אחד מהם לחוד. כהרף עין פרו השניים ורבו ומספרם הגיע לאין סוף. הנחנו להם והצבנו את כרמי, והנה היינו עדים לתופעה מופלאה: דמותו של כרמי לא נקלטה אלא בראי אחד בלבד, וכיון שכך ראינו רק בבואה אחת ויחידה. הראי השני סירב לקלוט את כרמי.

רבות הסיבות, שהיו עשויות לגרום לתופעה זו, אפשר לפנינו הדגמה נאה להערתו של פראנסיס בקון בדבר כשרו של כל גוף לקלט את הנעים לו ולהרחיק את הדוחה אותו. ואולי אירעה כאן תקלה טכנית ולאחר השימוש המופרז בניסויים שמושאיהם היו אנדרטה או אגרוב או שטיינר, נשתחק שטחה האחורי של אחת המראות. הצבע, לוח העץ או ריקוע המתכת נתקלף והמראה הפכה זכוכית רגילה, שאינה מחזירה את קרני האור אלא מעבירה אותן הלאה ומתירה להן להתפזר בחללו של עולם בלי שיצרו בבואות. תהיה הסיבה אשר תהיה – אנו מעוניינים בתוצאה. התוצאה היא שברגע שאחת המראות חדלה להחזיר את קרני האור נפסק משחק השתקפויות הגומלין, וכרמי הקטן ניצב יחידי נוכח בבואתו היחידה. אולי ברבות הימים ימצא לו כרמי מראה חדשה, אלא שיש לנו חשש מבוסס למדי, שמראה זו תהא מראה עקומה, ואילו כל האמור לעיל אינו חל אלא על מראות שטוחות בלבד. אשר למראות עקומות הרי אין קץ ואין תכלה לבעיות האופטיות המתעוררות בהן, ואין מספר לדמויות ולצירופי דמויות: לבבואות, לבבואות דבבואות, לעקימותיהן, לסילופיהן, למיעוכי צורה וריסוקי צלם שאנו מוצאים בהן. חלילה לנו לצלול לתהום זו.

אף־על־פי־כן בדין שנציין כאן, כי חוקיה של תורת האור קובעים, שדוקא במראות עקומות נוצרת הבבואה הקרויה דמות ממשית על אף הסילופים בצורתה, ואילו במראות השטוחות, המשקפות את הנתון בפניהם כמות שהוא לעולם תהא הדמות מדומה בלבד.

8    🔗

ביוני 1941 פלשו צבאותיו של היטלר לרוסיה.

מכיון שזה עתה הזכרנו ראי עקום מן הראוי שנביא כאן קטעים מתוך האנציקלופדיה הסובייטית המקוצרת, הדנים במלחמת העולם השניה. לא היינו עושים דבר זה אלמלא ידענו שכל הנאמר בקטעים אלה ודרך הפרשנות ההיסטורית שבהם השפיעו השפעה עמוקה על מהלך חייה של אחת מבנות משפחת בארי.

"…באביב 1939 פתחו אנגליה וצרפת במשא־ומתן עם ברית המועצות כדי להסיח את דעת הקהל העולמית. בעת ובעונה אחת ניהלו משא ומתן עם גרמניה ההיטלראית בדבר חלוקה חדשה של העולם על חשבונה של ברית המועצות ועל חשבונן של מדינות אחרות: ממשלות אנגליה וצרפת השתדלו לכוון את התוקפנות הגרמנית נגד ברית המועצות ופולניה. באבגוסט 1939 הציעה גרמניה לברית המועצות לחתום על חוזה אי־התקפה. בנסיבות הבינלאומיות שנוצרו קיבלה ברית המועצות הצעה זו מתוך מגמה של הגנה עצמית, כדי להרויח זמן ולהכשיר את כוחותיה להדיפת ההקפה, שהתוקפן כלול היה לפתוח בעתיד. חתימת חוזה אי־התקפה עם גרמניה הפכה על פיהן את תכניותיהם של מחרחרי המלחמה ממחנה מעצמות המערב, שתכליתן היתה לשסות את ברית המועצות בגרמניה ולגררה למלחמה בתנאים של בידוד מוחלט, וכן מנעה הקמת חזית אחידה של כל המדינות הרכושניות. צעד נבון זה במדיניות החוץ הסובייטית, צעד שהיה בו מראיית הנולד, סייע לאותן התוצאות של מלחמת העולם השניה, שהיו רצויות לברית המועצות ולכל העמים שוחרי החופש…

…ברית המועצות השיבה על התקפתה של גרמניה הפאשיסטית במלחמת המולדת הגדולה. מלחמת המולדת הגדולה של ברית המועצות היתה מלחמת צדק, מלחמת שחרור של ארץ הסוציאליזם המנצח נגד פלישה פאשיסטית אימפריאליסטית. בהתמודדות ענקים עם כוחות הריאקציה הפאשיסטית הבינלאומית הגן העם הסוביטי על כבודה, על חירותה ועל עצמאותה של המולדת הסוציאליסטית. זו היתה מלחמה למען הצלת הציביליזציה האנושית, שחרור העמים מעול הפאשיזם, להשמדת מוקדי התוקפנות הפאשיסטית. לקול קריאתה של המפלגה הקומוניסטית ולקול קריאתה של ממשלת ברית המועצות נחלץ העם הסוביטי למלחמת הקודש למען השחרור".

בספטמבר 1941 התגיסה אהובה לחיל הנשים המלכותי הבריטי ונשלחה לארץ מצרים.

9    🔗

באחד הלילות נשתהה דוקטור שטיינר בביתה של משפחת בארי עד חצות. מכתב ארוך קיבל מאהובה וקראו וחזר וקראו באזניהם של בני המשפחה. אהובה לא פינקה את משפחתה במכתבים, אך משום מה הרבתה לכתוב דוקא אל דוקטור שטיינר. תחילה תמהו על כך בני בארי, אך במרוצת הימים חדלו לתמוה והיו מקבילים את פניו של דוקטור שטיינר בתופים ובמחולות, כל אימת שהיה מביא את בשורתו, בשורת המכתב.

משסיים דוקטור שטיינר את הקריאה הירצה הרצאה ארוכה על כלי המלחמה כגורם להתקדמותה של האנושות. לחיזוק דבריו הביא ראיות וסימוכים עד אין ספור: החץ והקשת, סכיני צור, גלגלי רכב, אבק שריפה, מטוס וכו' וכו' וכו'. לדבריו היו כל הכלים הללו בשעתם גורם מהפכני בתולדות האנושות. הוסיף ואמר כי למין האנושי צפויה עוד התפתחות ציביליזציונית מסחררת ושוב כתוצאה מגילויי נשק חדישים. דבר זה מעציב הוא כמובן, אך אין מנוס ממנו. דוקא הגורם השלילי הוא הוא המניע והדחף לחיים יפים. ואילו הגורם החיובי אינו מביא אלא לריאקציה, דיכוי ושפיכות דמים. אהבת האנוש שבתורת הנצרות יצרה את האינקביזיציה ואבק השרפה יצר את הכימיה המודרנית המעדנת והמשכללת חייהם של בני אדם…

עמרם התנער מנמנומו ואמר:

– אח! כמה שאני מקנא באהובה.

דוקטור שטיינר קיטע את נאומו, נפרד מבני המשפחה והלך…

רחשי הגלים חדרו אל תוך הדומיה. הים נשם עמוקות ברציפות מוסיקאלית קצובה. רוזה ישבה בארמונה והשקיפה על עמרם שעמד על שפת הים. היא שרה את שירת סולוייג. עמרם פסע פסיעה לקראת הגלים, ואז פרצה המנגינה. בתחילה זו מנגינת ליווי לשירתה של רוזה, אך כעבור שעה קלה הפכה ללחן עצמאי. רוזה נשתתקה. עמרם הלך והתרחק, חצה במים ושירבט בגלים שאפפוהו. ככל שהתרחק עמרם גברה המנגינה. עמרם התרחק והמנגינה גוברת אות הוא כי לא עמרם הוא המנגן.

מי מנגן?

מנגן כרמי. יושב הוא מאחורי רוזה, רגליו המאובנות משתלשלות מן הכיסא ובידו כלי נגינה. תוך כדי נגינה פותח הוא את פיו ואומר:

– כן, סבתא, אני הוא המנגן. עמרם הולך משום שהוא יכול ללכת, ואני יושב משום שאין אני יכול ללכת. יושב אני ומנגן.

– ובכן אתה הוא המנגן?

– כן, סבתא, אני. אך לא אני בלבד. הים מנגן והיבשה מנגנת והיקום כולו מנגן. ואַת מנגנת והוא מנגן והאנושות כולה מנגנת. כולם, כולם עד אחד מנגנים, שרים ופוצחים רינה. יום אל יום יביע נגן ולילה לילה יחווה שירה. שירת הצפיה הגדולה של סולוויג.

– אתה טועה, כרמי. שירתה של סולוויג נדמה, זוהי נעימה אחרת…

– זוהי נעימה אחרת כיון שאהובה אינה יודעת לצפות בסולוויג והיא דוחקת את הקץ, ועמרם יכול ללכת, לפיכך הולך הוא לקראת הקץ. אני, כיון שאין אני יכול ללכת, יושב אני ואורג מנגינה עד שישמע ויבוא.

– מי? פר גינט?

– כן, פר גינט של העולם כולו: הגואל.

– מי הוא הגואל?

– אורפיאוס.

– מי סיפר לך, כרמי, את זאת? דוקטור שטיינר?

– כן. כשהיה אורפיאוס מנגן היה כל החי והצומח והדומם מאזין לו. כשכל החי והצומח והדומם מנגן אורפיאוס מקשיב.

– אבל כל החי והדומם והצומח אינו מנגן, כרמי. אתה, אתה מנגן, אתה היחיד מנגן.

– אני היחיד מנגן משום שאהובה דוחקת את הקץ, ועמרם מקנא בה (הרי שמעת הערב), ולפיכך הולך הוא לקראת הקץ?

– לאן הוא הולך?

– לקראת הקץ.

– לאן?

– מקנא הוא באהובה והולך לקראת הקץ.

הצמידה רוזה מצחה אל החלון ולא ראתה דבר.

עמרם טבע בים.

זעקת אימים החרידה את הבית.

מנחם עמד גחון מעל מיטתה של רוזה ובקציה של צפית השמיכה קינח את הזיעה מפניה. הלילה היה קריר. גופו רטט וידיו רעדו.

– מה היה לך, רייזלה?

שמשום מה קראה רייזלה. בדרך כלל היה אומר רוזוצ’קה כל אימת שרצה לנקוט לשון חיבה. מיום ליום מרבה מנחם לשבץ בלשונו מלים ופסוקים באידיש.

– לא כלום… טוב שעוררתני… חלום רע. סיוט.

– סיוט?

– כבה את האור, מנחם.

ניסה מנחם לכבות את האור, אך אצבעותיו החטיאו את המטרה ולא פגעו בכפתור המנורה. רוזה שלחה ידה, לחצה על הכפתור והאור כבה. מנחם שכב לידה ונתכסה בשמיכה. כרכה רוזה זרועה סביב צווארו והצמידה פניה אל ברקני לחייו.

 

פרק רביעי    🔗

1    🔗

מנחם בארי היה נוהג להשכים קום. אפילו בשבתות ובימים טובים לא היה מרבה לשהות במיטה. מימיו לא השתמש בשעון מעורר, מאידך גיסא מימיו לא בלע גלולות שינה. כל ימיו היה מתעורר בשעה קבועה בין שהקדים ובין שאיחר לעלות על משכבו.

ראשו נתרומם מן הכר וידו נשתלחה אל השעון. הציץ ונוכח שלא דייק הפעם והקדים להקיץ. אפילו עושה הוא את כל מעשיו בנחת עוד יש בידו לפחות חמש עשרה דקות של שהות, מכל שכן שהעיתון וודאי לא הגיע עדין.

החזיר ראשו אל הכר והתהפך על צידו. מתיקות נעימה פשטה באבריו. משל לאדם שאכל לשובע ממטעמים הערבים לחיכו, לגם מיינות המשמחים לבב אנוש, ועתה שקוע הוא בכורסתו ומעשן מקטרת ממולאת טבק ניחוחי. רגע פשט ידו אל שולחן הלילה כדי לטול סיגריה, אך מיד חזר בו לפי שהרופא אסר עליו את העישון. אף־על־פי שלא ציית לו ציות מוחלט משתדל הוא למעט בעישון ככל שאפשר – על אחת כמה וכמה בהשכמת הבוקר כשקיבתו ריקה. משך ידו מן הסיגריה, עצם את עיניו והתמכר כולו לאותה הרגשה של מתיקות. תוך כדי כך התחיל תוהה מנין באה לו מתיקות זו, וכיוון שהתחיל תוהה פקח את עיניו.

רוזה ישנה. מיום שנולדה אהובה נקבעו מקומות השינה במיטה ולא שונו עד היום הזה. מאחר שרוזה נהגה לקום בלילה ולטפל בילדים היה מנחם שוכב לצד הקיר. עכשיו כיון שהתהפך על צידו ופקח את עיניו ראה את רוזה.

אשה טובה היא רוזה זו, רעיה נאמנה מאז ומתמיד. בכל נסיונותיו נתנסתה ובכל יסוריו נתייסרה. ניתנה האמת להיאמר: אף הוא לא בגד בה מימיו. ועתה באה עיתם לקצור ברינה את אשר זרעו בדמעה. כן, כן, הזורעים בדמעה ברינה יקצרו.

שולחן זה שהלכָה מבריקה עליו והכורסה שריפודה ססגוני ומנומר, מושבה רך ומשענה נוח, והשיכון כולו… מילא, מעולם לא היו לו דרישות מופרזות לגבי הנוחיות שבחיים. ואלמלא היה כופר בעיקר היה נותן שבח והודיה לבורא עולם. אלא שמנחם בארי כופר בעיקר ועוד משחר ילדותו נתפס ל“ביכילאך” ולציונות ופרק עול מצוות (עול תורה לאו דוקא) חוץ למצוה אחת שהיא שקולה כנגד כולן: מצות יישוב ארץ ישראל. ומכיון שהוא כופר בעיקר אין הוא מוכן לתת גדולה ליוצר בראשית, שכן יודע הוא שלא הקדוש ברוך הוא אינה לו את כל החיל הזה – את השיכון ואת הרהיטים והכורסה, הכורסה בכללם, אלא הוא, מנחם בארי בכבודו ובעצמו. בזכות עצמו הגיע למה שהגיע: כוחו ועוצם ידו. זה לו העשור הששי שהוא מהלך עלי אדמות כשני שלישים של הזמן עובד הוא, עובד, עמל, פועל, פועל ממש, להבדיל מאחרים שכיתתו כלי עבודתם לעטים נובעים והפכו קבלנים ופקידים, הוא, מנחם בארי, לא בגד ביעודו הפועלי, שהרי לא בא הנה אלא לבנות את הארץ ולהיבנות בה. תוך שהוא בונה הוא נבנה ותוך שהוא נבנה בונה הוא, וכיון שמעמד הפועלים הוא שבנה את הארץ עד כה והוא שיוסיף לבנותה בעתיד, הרי הוא פועל עד היום הזה. אמנם, בימים אלה שוב אין הוא עובד עבודה גופנית מפרכת, אך מי ימלאו לבו לומר שמנהל עבודה אינו בגדר של פועל. אדרבה, ברוסיה למשל מנהל העבודה הוא ה… יכין בועז, הסטכנוביץ, עמוד התווך של מעמד הפועלים כולו, סלתו ומשנו… כל הייצור כולו תלוי בו. אפילו הזקן ז"ל, שלדידו עבודה פירושה עמל כפיים ודוקא בחיק הטבע ולא בסדנה…

הזקן. פעם אחת ויחידה נזדמן לו למנחם לראות את פניו של פטריארכוס זה. מוטל היה על ערש דווי, רוחו שבורה, נפשו רצוצה וגופו נגוע בשפטים ובמדווים, והנה האי נברא רבא נכנס האוהלה. פרקו נאה וזקנו מגודל, הילוכו בנחת ודיבורו כמי השילוח הולכים לאט… לא ארכה השיחה ביניהם, כיון שמנחם היה מתהפך במכאוביו, השתכחו ממנו רוב הדברים שנאמרו באותה שיחה. ברם, זכור לו היטב היאך הושיט הזקן את ידו אל מנחם הצעיר ואמר:

– רואה אני בך, בחור, כי יודע ספר אתה.

אותה שעה נשתמעו הדברם כמחמאה, אך מאז הפכו לצו: לא ימוש… והגית בו. בא. ד. גורדון, וי. ח. ברנר ובברל כצנלסון ואפילו מבר בורוכוב אל תנח ידך. אין צריך לומר מכתביהם של גדולי אומות העולם. ובהתעטף עליך נפשך אל נא תבוש ותן עיניך באותיות הקטנות. עוד יש ערים נכחדות.

אלא שהזמן קצר והעבודה מרובה. לא נותרו לו לאדם עובד – עבודת הפרט ועבודת הכלל, עבודת חול ועבודת קודש – לא נותרו לו עתים לתורה המרחיבה את דעתו אלא בשעות הלילה.

אתא בוקר וגם לילה. ויש מפרשים וגם לילה, והדין עמם, שהרי אין הבוקר בא אלא לאחר שהלילה נס, וכיון שהלילה נָס חייב אדם לקום ממשכבו. אדם לעמל יּלד.

2    🔗

משגמע מנחם מן התה החם (הרופא אסר עליו גם את הקפה) שם עיניו בעיתון שהיה פרוש על ברכיו. מיד סרה ממנו הרגשת השלוה והביטחון, והמתיקות שפשטה באבריו קודם לכן נתחלפה בדכדוך נפש ובתחושת מועקה קשה עד כדי שנק בגרון.

– מה יהיה? ריבונו של עולם, מה יהיה?

חש עצמו כעכבר שהוציא ראשו מן החור וראה עדת חתולים עטים עליו מכל עבר.

גמע גמיעה נוספת מן התה ונכווה ברותחין. הרחיק את הכוס, מרח פת במרגרינה ושם עליה פרוסת גבינה צהובה. המתין עד שהתה יצטנן קמעה ושוב שיקע עצמו בעיתון.

לא טוב, לא טוב.

באל־עלמין, מהלך פרסאות ספורות מן הארץ התקדמו חילותיו של הצורר בחולות המדבר המערבי. האויב בשערי הארץ.

מאין יבוא עזרנו?

“כל איש יהודי חגור נשק”!

“אל יהיה משתמט בקרבנו”.

“לצבא, לנוטרות, לשירות לאומי!”.

כרוזים, כרזות, הודעות, מודעות, מאמרים: מאמרים ראשיים ושטניים.

"מול השנאה שלא היתה כמותה אפילו בדברי ימי עמנו למוד היסורים והסבל נשנן בגאווה את דברי הנביא: בזה לך, לעגה לך בתולה בת ציון, אחריך ראש הניעה בת ירושלים וגו' וגו‘… שמתי חחי באפיך ומתגי בשפתיך והשיבותיך בדרך אשר באת בה וגו’ וגו‘… יבוא אל העיר הזאת ולא יורה בה חץ וגו’ וגו'…

גם הללו נוטלים מן המוכן: מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים. מן המשנה, מן הגמרא ומן המדרשים… ואחינו בני ישראל מובלים כצאן לטבח. מיליונים, מיליונים, מיליונים… האומנם לית דין ולית דיין?

ריבונו של עולם! עמך ישראל נשחט ונתלה ונשרף ומעונה ואתה מחריש.

מחריש כבאותו ליל שבת – להבדיל אלף הבדלות – בשעה שאביו של מנחם, פרנס הקהילה רבי צבי הירש ברקוביץ היה מסב על שולחנו, ובנו מנחם, שיצא לתרבות רעה וכפר בעיקר, שאכל נרות חֵלב בבית המדרש נגדה נא לכל עמו (עוד עכשיו חש מנחם הרגשת קבס משנזכר הוא באותה אכילה שהפכה את קרביו), ושחילל את השבת בפרהסיה ונתפס לציונות – מנחם זה היה עושה מעשי אפיקורוס להכעיס מתוך שסירב לקחת חלק בסעודת ליל שבת, היה מטייל ברחובותיה העקומים של העיירה השקועה במנוחת השבת. תחילה בקע קול הקידוש מן החלונות הנמוכים ולאחר מכן היתה משתררת דומיה. דומית מות. עוף לא פרח… ציפור לא צייץ.

והקרבות בסטאלינגראד נמשכים בכל עוזם.

והקדושה אופפת…

אנית מעפילים הגיעה ארצה וחזרה ללב ים.

קיפל את העיתון ותחבו לכיסו. מן הכיס השני שלה ממחטה וקינח בה את זויות עיניו (זה כמה שבועות דומעות עיניו כל אימת שהוא מאמצן בקריאה), בשתי גמיעות שתה את התה שהצטנן, מזג כוס שניה, נגס מפיתו והתחיל לועס בחיפזון.

מעש, מעש, מעש… אל בכות, לא ספוד… עת לעשות לה'!

ראשית חכמה: פרודוקטיביזציה. יש להמשיך במפעל ובנין ויהי מה.

והשנית: יש להעלות את דרישותינו הצודקות לעליה, התישבות ולמדינה.

הספר הלבן ייקרע לגזרים על־ידי המציאות עצמה. ציבור הפועלים – ועובדי התעשיה הכימית בכלל זה – חייב להזדהות עם תכנית בלטימור ועם שאר הסעיפים של הפרוגראמה. לא ניגרר אחרי מליצותיהם הנבובות של מהרסים מבפנים.

אנגליה נלחמת באויב הגדול ביותר שקם לישראל מיום היותו לעם.

גיוס והגברת המאמץ המלחמתי.

מעש, מעש, מעש… כלומר גדול העושה יותר מן המעשה.

ואם הוא ינאם – ישמעו לו. ישמעו לו ויישמעו לו, שהרי הכל יודעים כי אין הוא נואם שמלאכתו בכך. הוא, מנחם בארי, לא זז מן הסדנה. פועל הוא ולא עסקן ציבורי, רחמנא לצלן. ואם פעיל הוא במפלגה לעתים אף נושא דברו אל ציבור הפועלים, יודע כל בר־בי־רב כי ידו השניה היא העושה במלאכה, מלאכת הקודש, ואילו ידו הראשונה עדיין לא המירה את הפטיש בעט נובע. לפיכך דבריו בנחת נשמעין אף אם חוצב הוא להבות אש.

אין זה בגדר סוד, שהחבר מנחם בארי מקריב את כל אשר לו למען המאמץ המלחמתי. אין חלקו עם אנשי הלהג. נאה דורש הוא ונאה מקיים. את בתו שלח לקרב, אף־על־פי שהיא עצמה אם בישראל.

האורינטציה היא אך ורק על עצמנו ועל כוחותינו.

הלאה המליצות בדבר אורינטציה על כוחות המחר. אנחנו, בנינו ובנותינו הם כוחות המחר.

רבונו של עולם! האומנם לית דין ולית דיין?

3    🔗

כלל גדול קבע לעצמו מנחם: בבוקר היה הולך ברגל למקום עבודתו. ראשית משום שרצה לנצל את צינת הבוקר ולספוג את רוח הים שלא הורגש כל עיקר בשעות הצהריים החמות. ושנית משום שבית החרושת לא היה מרוחק ביותר ממקום מגוריו,

השמים בהירים היו ותכלתם צלולה ועמוקה. האויר היה עדיין ספוג לחותו של לילה. פועלים הלכו לעבודתם כתמול שלשום. כמעט כולם בגיל העמידה. צעירים לא נראו ברחובות. רובם היו מגויסים: מי בצבא הבריטי ומי בתפקידים מיוחדים. אלה שלא היו מגויסים נמנעו מלהתהלך ברחובות.

גם אהובה היתה בצבא. אי־שם במצרים. פנים אל פנים עם האויב.

אהובה’לה – ילדת המלחמה, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה הודיעה לו רוזה על הריונה. מילא, כל אשה דינה להרות וללדת, ואשה נשואה – נשואה כדת וכדין – על אחת כמה וכמה. הידיעה לא גרמה לי כל נחת רוח. אדרבה, כמעט שעיקם את אפו לשמע הבשורה, ואם לא עיקם את אפו אלא מעט הרי רק מתוך חשש שמא יפגע ברוזה. נתחייך ככל שיכול ואמר: בשעה טובה ומוצלחת. לימים נתכערה רוזה. נסתרבלה ונתנפחה וכל אימת שתלה בה את מבטו היו רחמיו נכמרים עליה, עד שיום אחד הביאוה לבית חולים ללדת בת.

– בת?

כל ענין ההריון היה בעיניו גזרה שנגזרה עליו מלמעלה, אך לבו היה סמוך ובטוח שבכורו יהיה בן. דוקא בן. בן זכר שיגדלו לתורה ולמעשים טובים. לתורה – שלא יהיה עם הארץ ושהלשון העברית תהא שגורה בפיו. מעשים טובים – שיעמול בארץ האבות וישקוד לעבדה ולשמרה.

לפיכך נדהם ונחרד משנודע לו, כי הנולד אינו בן אלא בת. שאל את האחות המבשרת אם אין טעות בידה ולאחר שהאחות חזרה על הודעתה בשניה “צבט את לחייו כדי שיעמוד הצבע” והלך לברך את רוזה. בשעה שישב על ידה ושוחח עמה, הגישו לה את התינוקת ליניקה. תלה מנחם מבטו ברך הנולד והנה זע משהו בקרבו. אותה בריה פעוטה, אדמונית־שחורה, שראשה דומה לכדור משחק עטור שערות שחורות־ארוכות ושתי נקודות ירקרקות נעוצות לה בעיגול המתקרא פנים – אותו יצור עלוב ומשונה הסעיר את נפשו ורוחו.

כוח זכרונו של מנחם העמיד לרשותו מלאי של פסוקים השגורים בפיו מגירסא דינוקתא ושל משפטים שלמים השאובים מנאומים, עיתונים ומספרים. כל מחשבה או חויה היתה מיד מושבצת במיטת סדום זו או אחרת, שהוצאה מן המלאי לצורך השעה.

זאת הפעם עצם מעצמי בשר מבשרי, לא, לא… הפסוק לא הביע את הסערה שנתחוללה בקרבו. אף לא שמץ מנהו. עצם מעצמי בשר מבשרי… ושמא אבר מן החי. אבר שלם מגופו או מנפשו של מנחם, תקעו בו שתי אבני חן ירקרקות והגישוהו לו: הרי שלך לפניך. נתבלבלו חושיו ולא ידע נפשו. עמד והביט בעיניים בוהות על רוזה ועל היצור חליפות עד שפתחה הבריה את פיה. פניה נתכרכמו והיא פרצה בבכי.

יצא מנחם מבית החולים והלך לביתו. נטל את ספר הספרים והתחיל לחפש בו שם נאה לבתו. משנתקל בפסוק “עזה כמוות אהבה” נתחוור כי הרגש החדש שנתעורר בלבו היום אינו אלא אהבה, ולפיכך תיקרא בתו האהובה – אהובה.

משהובאה הבת מבית החולים, נתפשט בחדר אותו ריח של סבון מהול בשתן ולא התנדף ימים ולילות. נתחבב על מנחם ומשנדמה לו כי אין הוא חש בו היה קם ממיטתו אפילו בלילה, מתקרב אל העריסה, מצמיד אוזנו אל חזה של התינוקת ומקשיב לנשימתה והלמות לבה ולא היה חוזר למיטתו אלא לאחר שנוכח לדעת כי הלב הולם והחזה מתרומם והאויר נשאף ונפלט.

לימים התגייס אל הגדוד העברי וכשחזר שוב לא היה הריח בחדר, אך היתה תינוקת שדיברה והתרוצצה, שאלה שאלות ושיחקה במשחקים והרנינה את לב כל רואיה. היו לה עיניים ירוקות ושערות שחורות ואפילו דוקטור שטיינר שאלפי ילדים עברו לפניו כבני מרון, היה משבח את יפיה ואת חין ערכה וביחוד את חכמתה ואת תבונתה. היה מנחם מרכיבה על כתפיו בטיולים ארוכים. מעתיר עליה נשיקות עד שהיתה צווחת: “אבא! די! אתה מגרד אותי!” (אכן לא היה מנחם מן המהדרין בעניני גילוח), מספר לה סיפורים ארוכים על ילדים עניים וטובים ועל ילדים עשירים ורעים ובערבים כורע על ברכיו לפני עריסתה ושר לה שירי ערש:

ניטשו צללים, דום ציפרים,

נומה בני אפרוחי!

אל מצללי אפול תגור

אתך הן אנכי…

ואם יקומו נושאי דגל

אל תמעלה מעל.

את כלי זינך בגיבורים

עת שמשנו יעל.

משהיה מסיים את שירו היתה אהובה פוקחת עיניה, מוציאה אגודלה מפיה, פולטת מלה אחת יחידה: “עוד”, ומיד עוצמת שוב את העיניים וחוזרת ומוצצת את אגודלה במשנה מרץ. היה מנחם נרגש עד כדי דמעות ופותח בשיר אידי שהושר משום מה כמעט בלחש:

שלאף מיין פייגעלע

מאך צוּ דיין אייגעלע

א־טרייסט לעבן ועסטו מיר דאך זיין

עם סופו של השיר היתה אהובה’לה שקועה בשינה עמוקה; נשימתה קצובה וידיה פשוקות מעל לראשה. אף־על־פי־כן לא היה מנחם זז מן העריסה וכטוב לבו בשיר היה מוסיף ומזמר:

יד ענוגה היתה לה

איש לא העז געת בה…

ויהי בימים ההם ותגדל אהובה ותצא אל אחיה ותרא סבלותם…

לא, עדיין לא יצאה אהובה אל אחיה ולא ראתה בסבלותם. כל זה בא אחר כך. לפי שעה גדלה קמעה ותו לא. ואם יצאה אל החברים הרי לא יצאה כדי לראות בסבלותם אלא כדי להשתתף במשחקיהם. ילדים לא חסרו מסביב: ילדי שכנים וילדי מכרים. יום אחד בשעה שהיתה שרויה במשחק עם חבריה קראה מנחם לטייל עמו כדרכם לפנות ערב, זקפה אהובה את עיניה הירוקות, הטילה בו מבט אמהי־אפיסרופסי ואמרה:

– משעמם לי אתך, אבא.

עד היכן הגיעו הדברים! עדיין לא יכלה לבטא שי"ן כהלכה אמרה “מסמם” במקום “משעמם” וכבר תולה היא מבט אמהי־אפיטרופסי באביה.

מנחם נפגע. אך כיון שהפגיעה באה מפיה של ילדה בת ארבע פרץ בצחוק גדול ונהנה מחכמתה ומגילוי לבה של בתו. הוסיף לנשקה ולספר לה סיפורים, לשיר שירים ולהרכיבה על כתפיו, אלא שהמבט האפיטרופסי היה חוזר ומנצנץ בעיניה של הילדה. וככל שגדלה תכפו והלכו המבטים.

למדה אהובה קרוא וכתוב וחדלה לשמוע את סיפוריו. התקדמה בלימודים וחדלה לשאול אותו שאלות, נכנסה לתנועת נוער וחדלה לטייל עמו. שירי הערש פסקו מאליהם. אהובה לא נזדקקה להם, כיון שהיתה נרדמת בלעדיהם לאחר יום לימודים ועמל ומנחם התמכר לעניני ציבור ביחוד מיום שנבחר כציר ועידת היסוד של הסתדרות העובדים. לא נותרו אלא הנשיקות. לימים התחילו מתביישים שניהם בנשיקות וחדלו מהן.

משל למה הדבר דומה?

לאדם שהיה לו יהלום קטן והמירו בתמונה גדולה. כל זמן שהיה לו היהלום הקטן מחזיקו בידו מקרבו לעיניו ונהנה מנצנוציו, באה התמונה מתרחק ממנה כדי לראותה וליהנות מיפיה.

מנחם נהנה מבתו מרחוק. מיפיה ומחכמתה, מטוהר נשמתה ומצלילות דעתה, מאישיותה ומהצלחותיה, ממסירותה לתנועה (מרחיקים לכת הללו – אף־על־פי־כן תנועה פועלית־חלוצית). מכשרונותיה ומהישגיה בלימודים.

עד שנסעה ירושלימה ובא חורבן הבית.

אותו רשע מרושע ירושלמי, מסית ומדיח – לוא נזדמן לו לראותו פעם אחת ויחידה בחייו היה עושו גל של עצמות.

אותו יצור משותק – גלעד לעוון ופשע – הכופה עליו שנאה לתינוק תמים על חטא שלא חטא.

ואותם חיילים בריטיים שיכורים ששפמיהם ועיניהם בהירות ונפשותיהם חשוכות, ואהובה נמצאת בחברתם…

רבונו של עולם! האומנם לית דין ולית דיין?

אמר לנין: המהפכה דורשת קרבנות. על אחת כמה וכמה מלחמה.

ושבעתיים גדול הקרבן כשעם שלם מובל כשה לטבח.

ומצינו בפרשת העקדה.

וישם אותו על המזבח – עיני אברהם בעיני יצחק ועיני יצחק בשמי השמים, שהרי אין לך אב שלא התנסה בעקדת יצחק.

בשעה שהניח לבתו לצאת מן העריסה, בשעה שנתנה לחצות את הכביש, בשעה ששלחה לגן, לבית ספר, לאוניברסיטה, ללידה, לצבא…

וכל אותה שעה היו עיניו של מנחם בעיני אהובה ועיני אהובה בשמי השמים.

כן, כאן נעוץ הקוץ: עיני אהובה היו בשמי השמים.

4    🔗

מנחם בארי לא היה כימאי. אף על פי שעבד שנים רבות בתעשיית הסבון ספק אם הכיר את הנוסחאות הכימיות שלפיהן יוצר הסבון. לעומת זאת היטיב להכיר את התהליכים המעשיים וגם את אלה ידע מתוך חובבות ומתוך שנתברך במוח ער ולאו דוקא מתוך שהיה אנוס להכירם. לא היה לו צורך בכך, כיון שעיקר תפקידו של מנחם הצטמצם בשלבים האחרונים של היצור, כלומר בשלבי החיתוך. סוקר היה בעיניו כיצד ננעצים חוטי הברזל בגופו החדיר של הסבון, כיצד הופכים גושים ללוחות, לוחות לרצועות ורצועות לחתיכות. היה מנחם מפקח על הפועלים, מודד את גודל החתיכות, שוקלן, מונן, ובודקן ומקפיד על כך שחותמת בית החרושת תוטבע במקום המיועד לכך ותיראה לעין כיאות. רושם, מחשב מוסר דוחות. בקיצור, ידיו היו מלאות עבודה,. קצתו של היום ישב שקוע בניירותיו “במשרדו”, כלומר ליד שולחן מרובע קטן, שעמד בפינת חדר האריזה, מרביתו של היום התרוצץ אנה ואנה בחדר החיתוך, ממשש את הסבון החתוך, טופח לפלוני על שכמו ומעיר הערות על דרך החיתוך ועל צורתה של החתיכה. מנחם לא היה איסטניס, לפחות פעם אחת ביום היה סר אל חדר הבישול. אינו נרתע מן החום האיום, אינו חושש מפני הרעש ואינו בוחל בריחות, אף־על־פי שלא היה זה מתפקידו לבקר בחדר זה. אף שם היה חוטף שיחה קלה או מפטיר מלת חיבה כלפי אחד משלהם. לפיכך היה חוזר ונבחר לועד הפועלים, אף שלמעשה היה כבר מנהל העבודה. הפועלים אהבוהו וההנהלה העריכה את יעילותו, את מסירותו, את אישיותו ואת מידותיו התרומיות. לפיכך היה מנחם עולה בדרגה ובמשכורת בקצב שאין לו תקדים.

על־פי־רוב היתה רוח טובה שורה על מנחם בבית החרושת: היה זריז ללא עצבנות ותקיף ללא גסות רוח. משפתיו לא מש החיוך, מפניו לא סר המאור ולשונו תמיד מוכנה ומזומנה למלתא דבדיחותא.

במה דברים אמורים? בימים כתיקונם, בימים שאינם כתיקונם היו פני הדברים משתנים מן הקצה אל הקצה.

יום זה היה מן הימים שאינם כתיקנם. בפתח בית החרושת נתקל אחד הפועלים החדשים, יהודי בן 40–35, צנום, גבה קומה, קרח, עיניו בוערות ויוצאות מחוריהן, שיניו דקות וארוכות כגפרורים שהוצבו במאונך ואחת מהן – דוקא אחת הקדמיות – חסרה. הלה נתקבל לעבודה במקומו של פועל אחר שהתגייס לצבא. פליט היה, אוד מוצל ממחנות ההסגר של הנאצים באירופה. הוא הוכה, עונה ועד למשרפות הגאז הגיע. בדרך נס עלה בידו להימלט ולהפליג לארץ ישראל באחת מאניות המעפילים. משנראתה באופק אדמת הקודש, קפץ מסיפון האניה, שחה והגיע עד החוף. שמו היה מנחם פרלשטיין ומוצאו מסלובאקיה.

אדם זה היה ראוי להערצה: השמד, העפלה, קידוש השם, אך דא עקא: מנחם לא העריץ את פרלשטיין. אדרבה, כל אימת שנתקל בו היה חש מין רוגזה משונה. שאין לה הסבר. לכאורה חייב היה לכרוע לפניו ברך, ואילו הוא רגז עליו. ככל שרגז עליו. ככל שרגז מנחם על פרלשטיין כן שהתמרמר על עצמו וככל שהתמרמר על עצמו כן רגז על פרלשטיין.

אף הפעם ניעורה בו אותה רוגזה תמוהה משנתקל בפרלשטיין בפתח הדלת. כל עצמותיו של פרלשטיין אמרו… אמרו הרבה מאד והעלו את חמתו: רזונו, עיניו הבוערות היוצאות מחוריהן, שיניו הארוכות והחור החום במקומה של השן החסרה.

כלום לא יכול אדם להתקין לעצמו שן תותבת?

נבל, איסטניס, בן־בליעל! אדם ניצל מאשו של גהינום ואתה בא עמו בטרוניה של שן אחת שחסרה לו?

פרלשטיין ברכו לשלום. מנחם השים עצמו כלא רואה. חמק ממנו ונתיישב ליד שולחנו הקטן שבחדר האריזה. אתמול לא היה סיפק בידו להכין את הדו“ח, לפיכך ניגש עכשיו ישר לעבודה. פתח את המגרה ופשפש בצדה הימני כדי למצוא את הפתק שעליו רשם אתמול כמה מספרים הדרושים לו להכנת הדו”ח. פשפש, משמש, סקר ולא מצא. מיד קם ממקומו והלך לחדר הבישול.

מדוע לחדר הבישול דוקא?

משום שידע כי בכל חדר וחדר נסבה השיחה על המצב המדיני ועל סכנת הפלישה לארץ, ואין הוא בן־חורין לאטום אזניו משמוע, ואילו בחדר הבישול נמוגות המלים בחום וברעש, באדים ובריחות, ואין קולן נשמע. זאת ועוד: עד כמה שזכור לו שהה באותו חדר אתמול לפני שיצא מבית החרושת, ואפשר שהפתק נשר מכיסו ויימצא שם.

רעש, חום, אדים וריחות מילאו את החדר, אך המלים לא נמוגו בתוכם. המלים ניסרו בחלל, הבקיעו את הרעש ואת החום, את האדים ואת הריחות, הגיעו לאוזן וחדרו לתוך ההכרה. דובר, כמובן, על המצב המדיני, על צבאות גרמניה המתקרבים אל גבולות הארץ, על אחרית הימים ועל קץ התקווֹת. במרכז החדר עמד מנחם פרלשטיין, נפנף במרחשת ברזל ארוכה ונאם בקול גדול. כיון שחסרה לו שן אחת ננעץ קצה לשונו באותו חור חום, וטיפות רוק מרוססות ניתזו מבין השפתיים העבות, הנפוחות. הוא דיבר אידיש. המלים נפלטו מפיו חטופות וחפוזות, והעיצורים סמוכים זה לזה והתנועות מובלעות.

– סבון! הם עמדו לעשות סבון משומן היהודים. תחילה עקרו שיני זהב – הוא הורה באצבעו על פיו – עקרו שיני זהב, אני אומר לכם. ואחר כך עשו נסיונות לתעשיית סבון. קראו לי כמומחה. תוכל לעשות סבון מחלב בני עמך? – שאלוני – Juden Seife. ביחוד, אמרו, מן השמנים, מן הכחושים המצומקים אין להפיק שמנים…

מנחם בארי איבד את עשתונותיו. זינק לעברו של פרלשטיין במלוא תנופת זרועו סטר באגרופו על פניו…

פרלשטיין השתתק ופער את פיו. המהלומה ניתכה עליו כחתף ויותר משהיה דהום מן המכה היה מוכה תדהמה מן המאורע. רצועת אודם צרה בקעה בשפתו התחתונה ובסילון דקיק נפתלה על פני הסנטר.

5    🔗

אלמלא היה זה אדם אחר ולא מנחם בארי שעשה מה שעשה, היה הענין מסתיים במשפט לינץ' או במשפט פלילי או לפחות במשפט חברים. מכל מקום לא היה אותו אדם יוצא פטור בלא כלום. כיון שמה שאירע אירע למנחם בארי, שהיה אהוב על הבריות ומחובב על הפועלים ועל המנהלים כאחד, טושטשו הדברים עוד בעצם היום ההוא. התערבו פועלים והתערבו מנהלים. מנחם התנצל בפני פרלשטיין, והלה קיבל את התנצלותו ברוח טובה. הפרשה חוסלה איפוא ועד לסיום העבודה נשתכחה מן הלב לפחות למראית עין.

אכן למראית עין בלבד, שכן לבו של מנחם היה מלא על גדותיו. עדיין הציקתו החימה על פרלשטיין. לא המכה ולא ההתנצלות, ולא פיסנותו של פרלשטיין, אף לא העוול שנגרם לאותו מסכן, עוול שהוא עצמו הכיר בו – כל אלה לא היה בהם כדי לשכך את זעמו. אפילו רוח־הערבּיים שנשבה רכות מן הים בשעה שיצא מבית החרושת והלך לאיטו הביתה, אף היא לא ציננה את כעסו.

– שקר, שקר, שקר! – רטן לעצמו תוך כדי הליכה – שקר וכזב. אין עושים סבון מחלב בני אדם. אפילו הנאצים לא עשו כן. פרלשטיין זה – חלאת המין האנושי הוא. נאצי מוסווה, מרגל. הוא, מנחם בארי, מוכן להישבע בכל אשר יקר לו שאין הוא יהודי, וכל סיפורי המעשיות על עינויים ועל בריחות, על מחנות ועל ספינות לא היו ולא נבראו. אין עושים סבון מבני אדם! לא מיהודים ולא מגויים! אין עושים סבון! ריבונו של עולם! אין עושים דבון!

– מנחם! האתה הוא זה?

בסמוך לו פסע על פני המדרכה רבינוביץ'. אי־אז עלה ארצה ביחד עמו ועכשיו נמנה הוא עם קבלני הבנין הגדולים בארץ. מקים הוא מחנות לצבא הבריטי, מהלך בסתיו במכנסיים קצרים ובחולצת חאקי, מתעשר וזורח, הוא חיבק את מתניו של מנחם.

– ובכן, אתה הוא! מנחם בארי, איש החזון והמעש! ואני מהלך ותוהה: מי הוא זה שעומד באמצע המדרכה ופורש כפיו לשמים.

שוב נשתחררו הקפיצים במנגנונו הנפשי של מנחם, ממש כמו בחדר הבישול. הוא פרץ בצעקה היסטרית:

– כן! לפרוש כפיים לשמים! לפרוש כפיים לאבינו שבשמים! אוי לנו! אוי לנו לכולנו שלא עשינו זאת עד כה! שלא התעטפנו בטליתות ובתפילין ולא שיטחנו תחינתנו לפני מי שאמר והיה העולם! שלא היכינו על חטא: ריבונו של עולם! אשמנו, בגדנו! סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו! תירצה תפילתנו לפניך ואל תנהג בנו על־פי שורת הדין. כי הנה קמו עלינו לכלותנו, לכ־ל־ו־ת־נו! ספרי תורה נשרפים על לומדיהם. דמנו נשפך כמים מחלבנו מקטירים לך קטורת! דשן נשים ותינוקות. סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו!

עוברים ושבים העיפו מבטים תמוהים. פניו של שלמה רבינוביץ' חוורו קמעה, אך רק כדי הרף עין בלבד. עד מהרה חזר אליהם זיום השמנוני. שפתיו נתפשקו בחיוך:

– אפשר שצדקת, מנחם, אבל אחרת את המועד. אנו מתקרבים לחנוכה, לוא אמרת לי מה שאמרת לפני יום הכיפורים הייתי מהרהר בדבר… אולי אפילו מנסה… ח… ח… עכשיו אין לי פנאי… עלי לרוץ.

לחץ לחיצה קלה בקצות אצבעותיו של מנחם ופנה בחיפזון לסימטה צדדית.

6    🔗

חש מנחם דקירה חדה בצדו השמאלי ובו ברגע נשתכח ממנו הכל: פרלשטיין, הגרמנים, המדבר המערבי, ההשמדה. אפילו פרצופו השמנוני של שלמה רבינוביץ ניטשטש בהכרתו כשם שניטשטש כל הסובב אותו: חובותיו של פרבר חיפני, הגברים, הנשים והטף, ההר והים. נותר מנחם לבדו עם לבו הדווי. לבו הדווי פשוטו כמשמעו: אותו שריר פעלתני המתכווץ והולם ופולט סילוני דם ומקומו בחזהו של מנחם. אלא שבחזהו של מנחם אין הוא מתכווץ כראוי ואינו הולם כיאות ואינו פולט את סילוני הדם בדרך שהוא חייב לפלוט אותם על־פי דעתם של הרופאים. עוד יום אחד כזה והלב יחדל לפעום כל עיקר. עמוד יעמוד. מילא, במוקדם או במאוחר – דרך כל בשר. כי עפר אתה ואל עפר תשוב. גזרה היא ואין מנוס ממנה. וכיון שבין כך ובין כך אין מנוס רשאי אדם להוציא סיגריה מכיסו ולהרווֹת את ריאותיו בעשנה. להירגע, לנוח לרפות את העצבים בעשן הכחול. כל דבר כחול מרגיע. אפילו אותו בקבוק המכיל תרופת הרגעה, שדוקטור שטיינר הביא לו – אף הוא כחול. זכוכית כחולה מתוצרת הארץ – בית החרושת פניציה. אין לך דבר בעולם שאין מייצרים אותו כיום בארץ. אפילו זכוכית כחולה. אלא שמנחם אינו נוהג להשתמש בו. אין זה ממנהגו לרגוש ולסעור. אדרבה, שומר הוא על עצביו ואינו נזקק לתרופה שבבקבוק הכחול. רק היום… מי נביא וידע שצפוי לו יום כזה? מילא, גם העשן הכחול מרגיע. כל דבר כחול מרגיע. השמים, הים, כן, כן הים.

שומה עליו לגשת אל שפת הים. לשבת על החול ולהשקיף על הים. התרופה הטובה ביותר בעולם: להשקיף על הים ותו לא.

מנחם בארי, איש החזון והמעש (רבינוביץ' מתעשר מיום ליום) יושב לו ביום סתיו צונן על שפת הים ומביט נכחו… כאשה רגשנית, או להבדיל… ככלי מלא בושה. מילא, אם מנחם בארי לא בוש לסטור על לחייו של פועל (שקרן נבזה חדל אישים) ולא בוש לצווח באמצע הרחוב (רבונו של עולם! סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו!) הרי יכול הוא גם לישב בנחת על שפת הים ולהשקיף על הגלים, אפילו להזין עיניו בשמש הטובלת בים. לשם הרגעה, מנוחת הנפש… רפאות.

מנחם שם פעמיו אל הים. חצה שתי סימטאות ונתקל במשב רוח צוננת. נעצר, הגיף שולי מעילו, רכס כפתוריו, כיסה את צווארו בתנועה חדה פנה פתאום לאחוריו והלך הביתה בצעדים חפוזים.

7    🔗

השולחן במטבח היה ערוך לסעודה. מימי הצפיפות שמרה המשפחה על מסורת אכילה במטבח אף־על־פי שהיה לה עכשיו חדר אוכל מרווח למדי. על קיומה של מסורת זו עמד בתוקף מנחם עצמו. ליד השולחן ישב עמרם, ורוזה עמדה ליד תנור הגאז (נרכש בהזדמנות לפני כמה שבועות מידיו של זוג חשוך בנים, ששניהם התגיסו לצבא) ועסקה בחימום ובבחישה.

מה היום מיומיים?

כל משפחה מסובה לשולחן בשעה שכזאת. כלומר, לא כל המשפחה כולה, שהרי אהובה בצבא (אי־שם במזרח התיכון) וכרמי עדיין אינו משתתף בסעודת המבוגרים.

ט־ט־ט! הרי ערב שבת היום! יום הששי! כיצד נשמטה ממוחו עובדה חשובה זו? יום משונה, משונה מאד. יום הששי הקצר. לאמיתו של דבר לא היה יום ששי זה כה קצר. אדרבה, בכל יום ויום חוזר הוא בעונה זו כמעט עם החשכה והיום עדיין לא שקעה השמש. בכל ימות השבוע אוכל הוא לבדו, ואילו ביום הששי, כיון שהוא מקדים לבוא, סועד הוא עם כל בני המשפחה בצוותא. למען הדיוק: עם מרביתם של בני המשפחה, כלומר עם אשתו ועם בנו. ממתינים הם לו ואינם מתחילים בסעודה בלעדיו. ובכן, ערב שבת…

משהו מאותה החמימות שמילאה את עורקיו בהשכמת הבוקר שעה שהיה שכוב במיטתו סמוך לרוזה אשתו, התחיל שוב משתפך בכל אבריו. גבה של רוזה היה מופנה אליו, שוליה של חולצת הצמר הכחולה (כל דבר כחול מרגיע) נתרוממו קמעה מעל מתניה וחישפו פס ורוד של שמלה תחתונית. חיבק מנחם את מתניה של אשתו וטפח טפיחת חיבה על גבה.

– מה הענינים אבא?

פנה מנחם אחורה ונעץ מבט פליאה בבנו.

– מה הענינים? מה פירוש מה הענינים?

– כבר חצי שעה אנחנו מחכים… שוב איזה פאנצ’ר בבית החרושת?

– לא, לא… לאו דוקא… עיכבו בעדי… ענינים…כן, כן מה הענינים, אתה אומר? אין ענינים. אפשר לשבת ולסעוד פת צהריים.

נער זה ששערותיו בהירות וישרות ושיניו לבנות ושפתיו דקות ופשוקות תדיר כשפתיו של האדם הצוחק, לסתותיו רחבות ואפו מורם קמעה. עיניו ספק ירוקות (כעיניה של אהובה) וספק תכולות, – קולו פעמים של גבר ופעמים של אשה, מבטאו קשה וחורק, והרי’שִין שלו משונות – לא רי’ש גרונית של יהודי ולא רי’ש חכית של גוי – נער זה כלום באמת ובתמים בנו הוא?

כאחד הצברים הללו הגדלים במדבר. מילא, השוואה זו יש בה מן השגרה. לאו דוקא כצברים, כעשב השדה… שאין אתה משקה אותו ואי אתה מטפל בו, הוא צומח, וכל אימת שאתה מביט בו תוהה אתה כיצד זה גדל… כעשב השדה… כן, עשב השדה ולא כצבר… על שום ששדה שאי אתה מטפל בו חזקה שמישהו אחר יטפל בו… רוזה. היא שטיפלה בו וטיפחה אותו וחינכתו. ואילו הוא, מנחם, היה בכל שנה מגלה אותו מחדש. לפני שנתיים מלאו לו י"ג שנותיו והיה בר־מצוה… ללא תפילין וללא הפטרה… אף־על פי־כן בחור כהלכה. בנו הוא. בנו ממש כשם שאהובה היא בתו. אלא שמנחם לא נתן דעתו עליו כפי שנתן דעתו על אהובה. לא שר לו שירי ערש ולא סיפר לו סיפורים. אפשר ששר וסיפר ונשתכח ממנו הדבר. משום שבימים שזה נולד וגדל היה כבר מנחם טרוד מאד ושקוע עד צוארו בעסקי פרנסה ובעסקי ציבור… את החינוך הטיל על שכמה של רוזה. אפשר לסמוך על רוזה. אשה למופת ואם למופת. והא ראיה: אין להתבייש בבחור זה. אלא שאביו של מנחם שבעה ילדים היו לו (הילד ההוא… השובב בכורסת הנכים אינו בנו… של מנחם… בנו של… של… בנה של אהובה הוא), ואף־על־פי־כן היה בכל שבת הולך עם בניו לבית כנסת ומקדש על היין ומזמר זמירות ומספר עמם בפרשת השבוע ומתרץ קושיותיו של כל אחד מן הבנים. הוא מתרץ והם מקשים והוא חוזר ומתרץ.

עד שבאו הללו… כלומר, לא הם עצמם, אלא כתביהם: תחילה יהודה ליב גורדון ופרץ סמולנסקין ואחר כך יוסף חיים ברנר ומיכה יוסף ברדיצ’בסקי. הללו באו והקשו, שוב אי אפשר היה לתרץ.

מנחם, בנו של צבי הירש, פרנס הקהילה, אפיקורס להכעיס ואכל נר חלב בבית הכנסת… נגדה נא לכל עמו.

טפו… חלב!

ופרלשטיין שהוא צנום וגבוה וקרח ועיניו בוערות ויוצאות מחוריהן ושיניו ארוכות כגפרורים ואחת מהן חסרה, ולשונו ננעצת בתוך החור ורוק ניתז מפיו כל אימת שהוא פוסק שפתיו, פרלשטיין זה טוען כי סבון מייצרים מחֵלב, מכל חֵלב שהוא. כאילו מנחם עצמו אינו יודע שמכל חלב אפשר לייצר סבון. לייצר, לבשל, להרתיח, לשאוב, לערבל, לחתוך למסור דין וחשבון, שהרי כל אדם עתיד לתת דין וחשבון… על הכל… על מספר החתיכות ועל כמות החמרים, כלומר השמנים. ושמנים הבאים מן החי קוראים חלבים.

מבכורות הצאן ומחלביהם. ואם תמצא לומר מחלבי הצאן ומבכוריהם, מ־ב־כ־ו־ר־י־ה־ם. קדש לי כל בכור.

טוב שעמרם אינו הבכור, אהובה היא הבכורה, אין הבת חייבת במצווֹת. משום כך לא היה צורך בפדיון הבן. איש אינו מעלה בדעתו להנהיג טקס של פדיון הבת כשם שהנהיגו כאן חגיגות בת מצוה.

כן, עמרם אינו הבכור. מילא. מאי נפקא מינה? אפילו היה הבכור הרי הוא בנו של אפיקורוס ומתוך כך פטור הוא ממצווֹת. שיחק לו המזל ומצוות המילה עדין לא בוטלה אפילו בין האפיקורסים בישראל. ונער זה הוכנס בשעתו בבריתו של אברהם אבינו כדת וכדין… אלמלא כך היה ספק גדול מתעורר בלבו של אדם אם יש בו מן היהודי בנער זה ששערותיו בהירות וישרות ושיניו לבנות ושפתיו דקות ופשוקות תדיר כשפתיו של האדם הצוחק ולסתותיו רחבות ואפו מורם קמעה ועיניו ספק ירוקות (כעיניה של אהובה) וספק תכולות, וקולו פעמים של גבר ופעמים של אשה ומבטאו קשה וחורק, והרי’שין שלו משונות – לא רי’ש גרונית של יהודי ולא רי’ש חכית של גוי. ואף־על־פי־כן משמגיע ערב שבת, אף הוא בא ומקשה קושיות.

“מה הענינים, אבא?”.

ובדין הוא שאבא, כלומר מנחם, בנו של ר' צבי הירש, פרנס הקהילה, יטול טליתו וסידורו ויוליך את בנו אל בית הכנסת ויקדש על היין וידרוש בפרשת השבוע ויתרץ את הקושיה.

“שאלה גדולה שאלת, בני. מה הענינים, אבא?”.

אלא שמנחם בארי אינו בין חורין לעשות ככל עולה על רוחו. יום ששי הוא היום. וליל השבת ממשמש ובא. ועליו, על מנחם, הוטלה המשימה לשאת את דברו הערב בסניף המפלגה.

נאום פרוגראמטי בעל חשיבות מדרגה ראשונה.

בעד מדינה עברית (אפילו בחלקה של ארץ־ישראל. רב לנו לסמוך על חסדי הגויים!). בעד מפלגה אחידה וביטול נסיעות (מהרסיך ומחריביך ממך יצאו), בעד הגיוס לצבא הבריטי, בעד הגברת המאמץ המלחמתי.

נגד אורינטציה על כוחות המחר (אין כוחות המחר, אלא אנו עצמנו), נגד גיוס פנימי של יחידות פרטיזניות מפוקפקות, נגד מנדט בינלאומי, נגד ניצול תנועת הפועלים.

נצח ישראל לא ישקר

כאלה הם הענינים, בני.

8    🔗

לאחר שסיים מנחם את נאומו באו אנשי הסיעה והטיחו כנגדו טענות שונות ומשונות. האשימוהו בבגידה הן ביעוד הלאומי והן ביעוד הסוציאליסטי ואמרו דברים בוטים נגד המדינה ונגד המאמץ המלחמתי במסגרת הצבא הבריטי. בעד האורינטציה על כוחות המחר ונגד הכת השלטת בהסתדרות ששוב אינה לוחמת את מלחמתו של מעמד הפועלים. מיד קם מנחם ונטל את רשות הדיבור בשניה, השיב מלחמה שערה, סתם את פי המשטינים ונתכבד במחיאות כפיים סוערות ובלחיצות ידיים נאמנות. ואפילו כשנסתיימה האספה לא נרגעו הרוחות וחבורה שלמה יצאה ללוותו בדרך. בעיצומו של הויכוח ירד היורה והחבילה נתפרדה. בא אבטובוס. מנחם קפץ לתוכו והוא רטוב עד העצמות. ריח של לחות נדף גם משאר הנוסעים. ברם, עד שהגיע האבטובוס לשכונה נתבהרו השמים והבהיקו הכוכבים ולא נותרה מן הסגריר אלא רוח לחה שנשבה מן הים.

אם מן הרוח ואם מן הגשם, אם מעמל היום ואם ממתיחות הערב עייפות מפרכת נפלה על מנחם. בשעה שפתח את דלת ביתו חש בראשו ובצדו השמאלי, העלה אור בחדר וראה שרוזה איננה. נכנס לחדר השני ונוכח לדעת, שגם עמרם אינו בבית. הציץ בשעונו וראה שקרבה שעת חצות. מילא, הנער מאחר בנשף־נערות, ענינים, תנועת נוער, – אף־על־פי שלא היה מזיק לנער בן ט"ו להימצא בביתו בחצות הלילה, אבל רוזה? לאן הלכה רוזה בשעה כה מאוחרת? עדיין לא היה סיפק בידו לאכול פת ערבית, הציץ במטבח וראה כי ארוחת הערב מוכנה ומזומנה לו ומונחת על השולחן. כפי הנראה רוזה לא אכלה עדיין, ואם יאכל עכשיו בלעדיה תוותר זו על ארוחת ערב. לעולם לא תעשה מאמץ למען עצמה, אך ורק למען זולתה. לעולם יהא אדם מבטל את רצונו מפני רצונם של אחרים. מילא, לא בדיוק כך, שהרי לא בביטול הרצון עסקינן.

חזר לחדר, הציע את המיטה, פשט את בגדיו הרטובים, נתעטף בחלוקו ושכב על השמיכה ולא מתחתה כדי להמתין לרוזה. רצה לעיין בחוברת שמישהו תחב לכיסו לאחר האספה והעלה אור במנורה שעל יד המיטה. פתאום ראה שעדיין לא האפילו על החלונות. שלח ידו וכיבה את המנורה. השתרר חושך. הניח מנחם את החוברת על שולחן הלילה ושם שתי כפות ידיו מאחורי קדקדו, אולי התנמנם ואולי לא התנמנם. על־כל־פנים, אזניו שמעו בבירור קול שקשוק של טיפות על גבי שמשות החלון. אות הוא כי הגשם התחיל יורד שנית. לאחר שעה קלה נתוסף לקול השקשוק קולו של כרמי מן החדר הסמוך:

– סבתא, סבתא!

אימץ מנחם את שארית כוחותיו וצעק ממשכבו:

– ס־ב־ת־א א־י־נ־נ־ה!

אותה שעה הבזיק הברק והציף את כל החדר באור ירקרק־צהוב. מנחם הסתנוור. קולו של כרמי הפך ליללה:

– סבתא!

קם מנחם ממשכבו ופסע אל חדרו של כרמי. הילד שכב פרקדן במיטתו וטפח באגרופיו על חזהו.

– מה אתה רוצה?

– איפה סבתא?

– איננה.

– איפה היא?

– איננה. איני יודע.

– איפה סבתא?

– אינני יודע. אתה מבין? אינני יודע איפה סבתא. רק עכשיו באתי. היא לא היתה בבית כשנכנסתי…

הילד התייפח.

– מה אתה רוצה?

כרמי לא ענה.

– מה אתה רוצה?

– כלום.

– למה קראת לסבתא?

– אני רוצה את סבתא.

רעם הרטיט את השמשות והתרסס על פני הקירות בריבועי הדים.

– סבתא איננה.

שמיכתו של כרמי נתגלגלה על הרצפה. גחן מנחם, הרימה וכיסה בה את כרמי.

הילד השתתק, מנחם המתין רגעים מספר וזז לעבר הדלת. משהיה כבר בחדר הסמוך שמע שוב את קולו של כרמי.

– סבא?

– מה יש?

– אני רוצה את החליל.

– איזה חליל באמצע הלילה?

הרעם הרעים בשניה.

– ח־ל־י־ל!

– איפה החליל? איפה הוא מונח? שתוק רגע! רבונו של עולם, בית משוגעים! איפה מונח החליל שלך?

– במגרה, שם! – כרמי הושיט ידו בתנופה מהירה ושוב נתגלגלה השמיכה על הרצפה.

מנחם פתח את המגרה. הוציא את החליל ותחבו בידיו של הילד.

– קח!

החליל יילל, הרעם רעם, הגשם שקשק, הרוח שרקה.

קונצרט מטורף.

עייף היה מנחם, עייף עד מות. השתרע על מיטתו ושקע בתרדמה עמוקה על אפה ועל חמתה של השתוללות הקולות השטנית.

ספק בחלום ספק במציאות חש בגופה החם של רוזה. ספק מתוך שינה ספק בהקיץ שאל אותה היכן היתה הלילה.

דומה, רוזה השיבה לו שהיתה אצל גרטרוד, זו שבנה נמצא בפלמ"ח, במחלקה הגרמנית, כלומר מתחפש הוא לגרמני ועובר את קוי האויב.

גרמנים, רוסים, אנגלים – היינו הך. גויים הם הצעירים הללו, גויים ותו לא… היום גרמנים מחר רוסים. מחרתיים אנגלים ואיש לא יכירם – ערלים לכל דבר. ערלי בשר וערלי לב… מאחרים בלילות ושואלים מה הענינים… אין להם לא חול ולא קודש… מחללים, מחללים בחלילים ומחללים את השם.

חיבק מנחם את אשתו וטמן ראשו בחיקה.

פלמ“ח, פלמ”ח, פלמ“ח – עמרם לא ילך לפלמ”ח. עמרם ישא אשה. בן י"ח לחופה, כמו שעשו אבותינו עליהם השלום… יתארס ולא ילך… דין מפורש הוא: מי האדם אשר ארשׂ אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה. מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו…

הכרם לך, שלמה! א, רוזה, מה דעתך? שמא היה שמו של אותו איש שנטע כרם, כלומר נטע את כרמי… ולא… חללו… הנה הוא מחלל… כרמי… את קודש אלהים חילל…

ובת איש כהן תחלל לזנות…

אהובה נשלחה לשרת בקודש ותחלל… ל… קודש, בעיר הקודש.

המבדיל בין קודש לחול.

– א, רוזה, כלומר רוזוצ’קה!

– טוב לישון בחיקך, רייזלה.

 

פרק חמישי    🔗

1    🔗

– כבר? מחר?

– כן.

– מחר בבוקר?

– בשש.

– בחייך?

– בחיי.

– עמי! זה עצום! אני מקנאה בך…

– אל תקנאי, אחד קינא ו…

ניסה עמרם “להרביץ חכמה”, אך כל כוח דמיונו וזריזות שכלו לא עמדו לו כדי להמציא כהרף עין מאורע מבדח שאירע לאחד שקינא. הפך את כוסית הקוניאק אל אל פיו וכל קרביו נכווּ. ניסה לטשטש את העווית שפשטה על פניו והמאמץ שיווה לפרצופו הילדותי ארשת של רצינות מוגזמת: עיניו נזדעפו ושפתו התחתונה נשתרבבה כשפתו של תינוק העומד לפרוץ בבכי.

ורדה צחקה. הצמידה מרפקיה אל השולחן, הניחה ראשה על כפות ידיה והשקיפה על עמרם בעיניים צוחקות, רכות, לחות, אמהיות. עמרם הצית גפרור, הדליק סיגריה ופלט את עשנה לעברה של ורדה. פניה נבלעו בערפל כחלחל. כל בית הקפה כולו היה שקוע בערפל ללא מפלט: עשן סיגריות, אדי משקאות, הבל פה.

– אני אדפוק אותה – גמר אומר בלבו – עוד הערב אדפוק אותה ויהי מה.

העשן שעלף את פניה של ורדה התפזר קמעה. עדיין היו מרפקיה שעונות על השולחן וראשה נתון בכפות ידיה. עדיין הסתכלה בו באותן העיניים.

“מביטה כמו… אני חייב… הלילה אותה”… – הפעם לא ביטא את הדברים עד הסוף אפילו במחשבותיו.

– עמי! תגיד את האמת: רועד אצלך?

– מה רועד?

– אתה מפחד?

– ממה?

– מן הפלמ"ח.

– אני מפחד? שהערבים יפחדו. מה יש לפחד? את כמו אמא שלי, בחיית אללה, בדיוק. כל הג’מעא כבר שם, את מבינה? עושים כייף כמו כלום…

עמרם פחד. מעולם לא היה מוכן להודות אפילו בפני עצמו שאותו גל משונה המגיח מדי פעם בפעם השד יודע מהיכן, מתרכז בחזהו עד כדי עצירת הנשימה ואפילו צף ועולה אל הגרון וחונק אותו – הוא הוא הפחד, כשם שאין הוא מוכן להודות כי הערב – דווקא הערב – אין הוא חושק בורדה ואין הוא נכסף אלא להניח את ראשו על ברכיה, לספוג את חמימות בגדיה ולהריח את ריח הניחוח הנודף ממנה.

– כמו אמא את בדיוק…

ורדה לא היתה דומה לאמא. דומה היתה לאהובה. עיניה ירוקות, שפתיה דקות, פניה מוארכות, אלא שנמוכה היתה מאהובה ושמנה ממנה. מה זה חשוב? גם את אהובה דפק מישהו בירושלים… ובצבא… אח! כולן זונות. כולן רוצות אותו דבר. די! כבר לא תינוק הפלמ’חניק עמרם בארי. צריכים לדפוק אותה עוד הלילה, ומחר – אין עמרם. הלך להביא…

הרבה סיבות היו להחלטה נועזת זו של עמרם. אולם, סיבת הסיבות היתה זו, שעמרם עדיין לא טעם טעם אשה, ומחר פלמ“ח… חשש עמרם שמא… שמא ייכשל… לחבק, לנשק, להשתלהב, אפילו לחדור באצבעות רוטטות אל מתחת לחזיה או ללטף שוק וירך… הרי זה דבר אחד… ואילו הפעולה עצמה… מוטב לנסות הערב… ולמחרת פלמ”ח. גמרנו עם החיים האלה.

ורדה עמדה על שלה:

– נראה אותך מכייף שם…

שימטה מרפקה וארנקה נפל על הרצפה. גחן עמרם להרים את הארנק מתחת לשולחן והחליק בידו על שוק רגליה. ורדה קפצה מכסאה. כולן… כולן כאלה, מעמידות פני בתולות… סתם, כדי לגרות עוד יותר.

יצא מתחת לשולחן, הזדקף והחזיר לה את הארנק. ורדה עמדה זקופה ומתוחה והתבוננה במרחק. היתמם עמרם ושאל:

– מה יש? מה קרה שם?

ורדה לא השגיחה בו. הגביהה ידה ונפנפה בה למישהו שנמצא בקצהו השני של בית הקפה. לבסוף פרצה בקריאה:

– נורית! נורית! בואי הנה!

האשמה שהטיל בה עמרם היתה אשמת שוא. ורדה לא העמידה פנים. היא קפצה ממקומה משום שראתה את חברתה נורית, שנכנסה לבית הקפה. עמרם הוא שהעמיד פנים, פני תם וחף מפשע, ואף זאת, דומה, ללא כל צורך. נראה כי ורדה אפילו לא הרגישה באותה לטיפה.

– ורדה! עמי! אתם כאן?

– לא, אנחנו שם – השיב עמרם בזעף.

נטלה נורית כיסא שעמד ליד השולחן הסמוך והצטרפה אליהם.

– עמי הולך מחר – אמרה ורדה.

– אני יודעת.

– מי סיפר לך?

– עוזי.

– גם הוא הולך?

– כן.

– מַשויץ?

– עוד איך? ועמי?

עמי לא השיב. השיבה ורדה. היא אמרה דבר־מה עליו, על עמרם, אלא שבאותו רגע פרץ הפאטיפון בצלילי טאנגו גבוהים. מכאן ואילך שוב לא קלטה אזנו את שיחתן של שתי החברות. תחילה ניסה להקשיב, אך בסופו של דבר נתייאש. גמע עוד כוסית קוניאק, קם והכריז בקול רם שגבר על צלילי הפאטיפון:

– אנחנו הולכים.

– מי הולך?

– אנחנו. אני וורדה.

ורדה פקחה לרווחה את עיניה וסקרה אותו במבט ספק של תמיהה ספק של לגלוג.

הלך עמרם לחפש את המלצר. בדי עמל מצא אותו ושילם לו את מחיר המשקאות. משחזר אל השולחן שוב לא מצא את שתי החברות: לא ורדה ולא נורית. הביט על סביבותיו: אינן. נעלמו. חמקו.

דמעות נתקשרו בעיניו. הזמין עוד משקה ושתה שתי כוסיות בזו אחר זו. אותו גל משונה ששינק את גרונו קודם לכן ירד עכשיו מטה מטה ונהפך לקבס. אני אדפוק אותה… אותן… את שתיהן… הסתלקו להן ודי… אני אשיג אותן… לא יעזור להן שום דבר… אשיג אותן כמו כלום…

זינק מכסאו וגח החוצה. הר הכרמל חסם לו את הדרך. צמח ההר מנבכי האדמה, קם ועמד לפניו שחור, גבוה, מאיים, ראשו בשמיים וגופו עטור אורות הכרך.

– אני מצפצף עליו. על כל ההר. על כל ההרים. אפרוץ אותו, אבקע אותו, אמעך אותו כמו כינה… מוכנים, היכון, רוץ!

נסוג צעדים מספר ונעצר. שעה קלה עמד בלי נוע ולפתע פרץ בצעקה:

– עליהום! ע־ל־י־ה־ו־ם!

2    🔗

עמרם הוטל אל תוך מערבולת. לא היתה בידו השהוּת להשקיף על סביבותיו, לראות, לעכל, להתבונן, לספוג, להסתגל… נסחוף נסחף במפל שוצף של מאורעות וטבע בשטף חוויות והרגשות שחלפו ובאו בזו אחר זו בבהילות מסחררת, בקדחתנות, ללא מעצור אף כהרף עין, כדי לשאוף רוח ולווסת את הנשימה הנעצרת.

גרון צרוד פלט שירים על מיתר אחרון… רגליים כושלות קפצו מג’יפּ לקוֹמאנד־קאר ומקומאנד־קאר לטנדר… הכל דהר… על גבעות ועל סלעים, על טרשים ועל חולות – לא בכדי הומצא כלי רכב כל יכול זה ששמו ג’יפּ. ונקל היה לצווח “הוי הבט נא איזה לילה איזה לילה מסביב” מלשהות רגע קט ולנעוץ עיני בשר ורוח בלילה שמסביב.

הים געש. הגלים חבטו בחוף ונשתצפו בלובן ירקרק… ענן אפרפר־סמיך בלע את השמים על כל צבאם. “עת אל ענן אמריא על כנף הרוח”. הרוח שרקה. טרטור המקלעים נדם. קול השירה ניתק. אפשר שסאון גלי הים החרישוה. המים היו רטובים מאד.

– חברה, הוא אומר שהמים רטובים!

– קרים, אמרתי.

– קר! פחד אלהים!

– המולדת בסכנה, חברה! אני רטוב עד הביצים!

– המ’ם־מ’ם אמר להשאיר את הנשק על החוף!

– איזה נשק?

– נשק סודי!

– הביצים.

– בלי צחוק, חברה. מי שלא התפרק שיתפרק, אסור להרטיב את הרימונים. עמרם היה שקוע עד מתניו, אצבעותיו הקפואות לפתו חבל עבה ולח. להלכה משך עמרם את החבל ולמעשה החבל החזיק אותו. אלמלא החבל היה עמרם מכבר נגרף אל החוף על־ידי הגלים. פלוני שעמד לפניו קבע את קצב משיכת החבל ופלט גניחות פיקוד קולניות:

– אי־או־או־או־ו־ו! אי־או־או־או־ו־ו…

מאחוריו אחד אלמוני סחט משהו מעין שיר רוסי מקרבו:

– איי אוּחְנֶם!

מי זה? אבא?

הפך פניו ולא ראה דבר פרט לקצפם של הגלים באפלה דביקה.

דבר־מה הבהיק באופק השחור. בתחילה במורך־לב הססני ואחר כך בבטחון־מה. נקודת אור פחדה ורחבה ולבשה צורה. אצבעותיו של עמרם נתאבנו ושוב לא חש בחבל כל־עיקר. דומה שכל כולו נתאבן וקפא וחושיו ניטלו ממנו לשעה קלה. ואפשר שלא היתה זו שעה קלה אלא שעה ארוכה… שכן משחזרה אליו התחושה חש חמימות בצווארו. כן, דוקא בצווארו. והיה באותה הרגשה יותר מחמימות, יותר מחימום, יותר מחום גרידא, יותר מהעלאת הטמפראטורה. היה בה להט גופו של אנוש. ולאחר מכן היו קולות אנוש וצעקות, ודמויות רבות נהרו אל החוף, השתטחו על החול, נישקו את העפר, בכו, צהלו, גנחו, נאנחו, זעקו, הריעו. אשה היתה רכובה על צווארו של עמרם. הוא נאבק בגלים. כרע תחת משקל גופה, הזדקף בשארית כוחותיו, רץ אל החוף כושל, מתנודד, הטיל את מטענו על החול ושוב חזר אל הים… בתוך לוע פעור שחור משחור הבהבו אורותיה של ספינה. צלליות רחשו מסביב. מלחי הים גירו את הגרון, צרבו את העיניים, והדמעות נתמהלו במים מלוחים. שוב לא ידע עמרם אם הענן הוא שהדליח את השמים והכהה את הכוכבים או הדוק שנפרשׂ על עיניו. רץ, נאבק, שחה, העמיס, כשל, קם והטיל על חולו של החוף גופים חמים, גונחים, נאנחים, זועקים, צוהלים, מריעים. וכל אלה נבלעו בערפל שחרחר־אפרפר וזמזמו כעדת יתושים שנתעלפה בעשנה של המדורה. אין עשן בלי אש. הילה של זרקור נתבזקה לפתע והציפה את היקום בצהבת מסנוורת ובחלוף הסנוורים נשתררה אפלה סמיכה שבעתיים. שוב נתלקח הזרקור ושוב זרחה השמש בעיצומו של לילה. כהרף עין נדם הכל: הקולות, הזמזומים, הגניחות והתרועות. דומה כי הים והרוח אף הם נשתתקו. ובדממה נשמע לחשו התקיף של המ’ם־מ’ם:

– ס־ל־יק! חברה! לזוז מיד!

ולאחר הלחש טרטורי מנועים ושירי פלמ"ח ותסיסת אושר שמעבר לכל שיאי העייפות, וגעש חלומי הפורץ גבולות והורס מחיצות ומתרסס בהדי התפוצצות אדירה על פני כל היקום.

3    🔗

בבית בארי נתקבלה ידיעה מעמרם לאמור: “אולי אבוא ביום גימ’ל”.

ביום גימ’ל אפתה רוזה עוגה וציפתה לבואו.

עמרם לא בא. לעומת זאת בא דוקטור שטיינר. יום ג' היה יום הביקור השבועי. לאחר שבדק את כרמי בדיקה שגרתית והמהם מה שהמהם נתכבד בתה ובעוגה.

– לכבוד מי העוגה הנאה ביום חול?

– לכבוד עמרם.

– הוא עומד לבוא היום?

– כך הודיעו לי, אך עדיין לא בא.

דוקטור שטיינר גמע מן התה אך לא נגע בעוגה. רוזה לא הפצירה בו.

– מה שלומו של עמרם?

– אינני יודעת.

– מתי היה כאן באחרונה?

– לפני שבועיים.

– בחור יפה עמרם.

– כן.

– גבוה, חסון, גמיש, תכול עיניים, Resolute.

דוקטור שטיינר לא שינה ממנהגו. כל משפט ארוך היה מתובל לפחות במלה אנגלית אחת. רוזה דיברה ספק אל עצמה ספק אל דוקטור שטיינר:

– מוזר הוא בימים אלה… שתקן… עצבני… שתקן וצעקן כאחד. עייף ואין לו סבלנות לנוח… כל הענין הוא אכזרי… בארצנו.

– גם בארצות אחרות. מאז ומקדם. המאבק הוא, רוזה, בין ספרטה לאתוּנה. אני כשלעצמי הריני מחסידיה של אתונה, כלומר מחסידי סוקראטס, אפלטוֹן, אריסטוֹ. עם כל השוני שביניהם קוסם לי הקו המשותף שבשלושתם: העדפת הצורה, כלומר האידיאה io est הרוח על החומר. מכאן האפלטוניות, האהבה האפלטונית. You have heard about it, have not you? ידועה לך האהבה האפלטונית.

– ידועה לי האהבה האפלטונית.

– הרי גם האידיאה האפלטונית אינה אלא צורה, design, מדגם… והעולם נברא מתוהו ובוהו או כפי שהגדיר זאת אריסטוֹ, אם אינני טועה, מן החומר ההיולי, הכאוטי! הכאוס הוא אין. והאין הפך יש רק לאחר שכפו עליו הר כגיגית, לאחר שהטביעו בו את הרוח, הרעיון, האידיאה, הצורה. והר היה להר, שמים לשמים, כוכב לכוכב, עץ לעץ, אדם לאדם…

– כלפי מה אתה אומר לי את כל אלה?

– כלפי עמרם. עד גיל מסוים נראה העולם כתוהו ובוהו, כמערבולת כאוטית. ועם ההתבגרות הוא מקבל צורה, עצמים בודדים מזדקרים מן התוהו. עצם עצם וצורתו המגובשת… השלמה, החטובה, המושכלת…

– עוד כוס תה?

– ברצון.

רוזה הביאה כוס שניה. פרסה עוד פרוסה מן העוגה והניחתה בצלחתו של שטיינר, אף־על־פי שעדיין לא נגע בפרוסה הראשונה.

– טעם מן העוגה, דוקטור שטיינר. השעה מאוחרת. חוששני שעמרם לא יבוא עוד הערב, ומנחם אינו אוכל עוגות.

דוקטור שטיינר נענה בהתלהבות. נגס מן העוגה, לעס, בלע, שינה ושילש בגרגרנות מפתיעה. תוך כדי לעיסה אמר:

– ואכן, ייתכן מאד כי אנו עצמנו כופים את הצורות הללו על אשדות המציאות הזורמת.

4    🔗

תחילה לבש צורה עמרם בארי עצמו. לא אחת תהה על רגליו של עצמו, רגליים ארוכות וחטובות להפליא המתמשכות ממכנסי החאקי הקצרים. לא אחת עם אור החמה, משהיה מחלץ את עצמותיו וקופץ ממיטתו להתעמלות בוקר, חש בחזהו כוחות אדירים שהישירו את הכתפיים עד לחריקת תפרי הגופיה. ולא אחת תפס את מבטה של כל אחת משלוש הבנות וידע כי אל תלתלי בלוריתו ואל ירקות עיניו מכוּונים המבטים הללו. אכן, ידוע ידע שקיים עמרם. בחור בריא ויפה שפניו מפיקות… השד יודע מה מפיקות הפנים. בכל אופן. הפנים הם בסדר גמור.

ולאחר שעמרם לבש את צורתו התחילו גם כל שאר בני הג’מעא ללבוש את צורותיהם.

יוסקה השויצר הזורק רימון למרחק של ארבעים מטר וחש בקיבתו כל אימת שחייב הוא לצאת לעבודה. אולם, כל אימת שעולה באפו ריח פעולה או סיור הריהו מחלים כהרף עין.

עוזי השחרחר שאין כמוהו לקומזיצים, לחכמות, למזמוז בנות ולכיף. אורי הקרח והצנום שכל הימים טיפל בשערותיו הנושרות ולבו מלא דאגה לעתידו לאור קרחתו של אביו בן הארבעים (בן ארבעים, אתם מבינים, לא בן שמונים) שלפי דבריו הבהיקה כירח בלילה. אורי זה היה במשך היום מהלך לאיטו וגורר רגליו בעצלתיים, מוכן ומזומן לנמנום קל בשדה ובאוהל, על כל הר גבוה ותחת כל עץ רענן, ואילו בלילה היו עיניו פקוחות כעיניו של חתול או של ינשוף ומבטו חודר אל תוך החשכה, מנקר באפלה ומבחין בין אבן לבין חרק. פה אחד החליטה הג’מעא כי קרחתו של אביו היא שמאירה לו בלילות.

וסעדיה הסנחן הטוען כי הוא מספסף על כל הפלמ"ח, משום שהוא בא לכאן כדי לרסוח ערבים ולא כדי לעשות אימונים ולסחסח סוסים בקיבוס.

וחיימקה המשורר, המתרגש בנקל. מחבר שירים וגונזם ומרביץ ציונות בכל הזדמנות.

מכבר חדלו כל אלה להיות אך מיטה באוהל. כל אחד מהם נעשה בן לוויה בלתי נמנע, וכל אימת שנעדר היה חסרונו מורגש על כל מדרך כף רגל.

ומדרי אהלו של עמרם לשוכני שאר האהלים. בשעת מסדר הבוקר, כשהיה המ’ם־כף עורך את הביקורת (“אורי”! – “כן!” “רמי!” – “כן!”.) היו עם כל “כן ו”כן" מצטיירות לנגד עיניו של עמרם דמויות מוכרות ויקרות עם שׂפם ובלי שׂפם, עם משקפיים ובלי משקפיים, לחיי נעורים תפוחות ושפתיים כחלחלות מצינת בוקר. ומודעת מכולן היתה דמותה של נירה החייכנית שירכיה נתבלטו במכנסיים הקצרים בחינת “אלא לראותן בלבד”, כיון שעוזי שניסה פעם אחת את מזלו נתכבד בסטירת לחי ראויה לשמה, שצלצלה באזניה של כל המחלקה כולה.

ולאחר שהג’מעא לבשה צורה לבשו צורה גם כמה מחברי הקיבוץ. ביחוד אלה שהשגיחו בשבע עיניים על הפלמחניקים הללו, המסוכנים יותר מן הארבה, וידוע ידעו, כי אם נשמע בלילה קול ענות קומזיץ, בדין לפשפש בדיר או בלול ולמצוא את החסר. אלא שגם בין המשגיחים בשבע עיניים היו מחמירים והיו מקלים. יש שהמקלים היו אפילו מצטרפים לקומזיץ, ביחוד משהיה מזדמן אחד הגדולים ומספר על ישקה ועל אברשקה משל הימים היפים ההם.

עמרם מונה עגלון – וגם סוסו לבש צורה של ממש ונתחבב עליו ברעמתו, ברגליו, בשערו ובאופיו.

ואפילו הנוף שמסביב נצטייר בעיניו בקווים בולטים, ברורים וחטובים: בין שהיה עולה אל פסגת ההר ומשקיף על הבתים שבמורד ועל ריבועי השדות שכל משעול ממשעוליהם נהיר לו על גבשושיותיו ועל מהמורותיו ובין שהיה יורד אל השביל, זוקף ראשו ומתבונן בבתים שבמעלה ההר ובפסגתו הטובלת בדם שקיעה, שכל אבן וכל קוץ בה הטביעו שרטות וצלקות בגופו בשעת זחילה על בטן באַ"ש לילה, באימוני יום ובתמרונים.

הכל היה מואר, מלוטש, חד, גלוי, ידוע, מוחש ומובן. ומעל לכל תת־מקלע צונן, שחור, מתכתי, חלקלק, שכל בורג וזיז, כל מיצד וכל בליטה היו לעצם מעצמיו ובשר מבשרו של עמרם.

ואם נותר עוד אי־שם במעמקים קורטוב של הזיה חלומית הרי היה זה הבית הורדרד (האומנם ורדרד הוא הבית? – יש לוודא את גונו באחד מימי החופש) שבאחת מקריותיה של חיפה, בית שנבנה אי־פעם על חולות צהובים ונראה כאילו עומד הוא על שפת הים, ועכשיו אינו אלא אחד הבתים הרבים שבאחד הרחובות. סמוך הוא לאחד הכבישים ושפעת בנינים מפרידה בינו לבין הים, ושפת הים ממנו והלאה.

5    🔗

הירח הציץ מבין העלים וקרחת החורשה הפכה מיד פסיפס צהבהב של אורות וצללים.

איש לא ידע כיצד נתהוותה קרחת קסמים זו בחורשת הארנים המטפסת הרה. אף הוותיקים שבמקום לא ידעו לספר על כך. היו שאמרו כי דליקה פרצה במקום, והאש אכלה חלק מן הארנים, והיו שטענו כי הקרחת היא פועל כפיהם של ערבים שבימי המאורעות תרצ“ו – תרצ”ט התגנבו לחורשה וכרתו כמה מאילנותיה. איש לא זכר את הכריתה ואף לא את הדליקה.

על־כל־פנים, קסם מסתורי היה שפוך על מקום זה ושורת ההגיון חייבה שיהא מועד למדורות ולפינג’נים מששת ימי בראשית.

עד שלא באו הבחורים והבחורות היה פסיפס האורות והצללים משתרע על פני השטח בלבד. משהגיעו הללו התחיל מתפשט בשלושה ממדים. הבהובי האורות היו ללשונות אש שנישאו מן המדורה וצללי העלים הרוטטים לדמויות שחורות־אדמדמות שישבו בחצי גורן עגולה בעיצומו של קומזיץ.

– ואני אומר, חברה, כי הגיע הזמן להרביץ.

– מה להרביץ?

– כדור בישבן…

– כדור בישבן של האנגלים.

– לא יעזור…

– מה? היום נולדת? שמעת שהזקן אמר…

– הזקן יודע מה שהוא אומר…

– שהטירור אינו פותר שום שאלה. מעולם לא פתר הטירור בעיות היסטוריות. עוד לנין כתב…

– אל תבלבל את המוח, אתה שומע? איכפת לי מה שלנין כתב? טירור או לא טירור. אתה לא תרביץ לי ציונות עם לנין שלך. אני יודע שהאנגלים שולחים מעפילים לקפריסין. הכלניות המטונפות משתוללות בכל הארץ, ואנחנו פה מתמזמזים בקורסים ובסיורים. מאבק רצוף, מאבק חצוף, טירור – איכפת לי השמות? העיקר הגיע הזמן להרביץ – ודי.

– להרוג חיילים אנגלים, א? אולי תהרוג את כל החיילים בקיסרות הבריטית?

– א־מ־מ־ה!

– חמור, בחיי. האנגלים עושים קציצה מתל־אביב ביום אחד.

– שיעשו קציצה מתל־אביב. עיר מסריחה של ספסרים.

– קודם כל, הם לא יעשו קציצה, ושנית כל מי שאומר שצריך להרוג אנגלים… אני אומר שצריך לפוצץ את מחנות הצבא שלהם, להתקיף בגלוי בזמן שהם מורידים מעפילים. זה מה שצריך לעשות. מחלקה אחת משלנו שוה גדוד משלהם… הם בעצמם אינם יודעים למה הם מסריחים כאן, ואנחנו…

– אנחנו יודעים בעד מה אנו לוחמים.

– בעד מה?

– בעד עליה חפשית ובעד…

– מי נלחם? אתה נלחם? קורס, סיור, קומזיץ, פינג’אן, פלחה… זה נקרא מלחמה?

– תראו אותו! אתה חושב שצבא סדיר נלחם כל הזמן? מיסדרים, אימונים, הצדעות – מה אתה יודע! יש חיילים שמגייסים אותם בהתחלת המלחמה ועד סופה הם יושבים באיזה שהוא משלט ולא פולטים כדור.

– אנחנו לא צבא סדיר. אנחנו פלוגות מחץ… אנחנו צריכים לפעול. ולא איכפת לי אם תקראו לזה טרור…

– לך ללח"י. שם תפעל. מה אתה עושה כאן?

– באמת. אני לא יודע מה אני עושה כאן.

– ככה מדבר פלמחניק בעל הכרה?

– נשמע, נשמע קצת ציונות…

– קורסים, סיורים… אתה חושב שקורסים וסיורים זה סתם? סתם מאמנים אותך? סתם מבזבזים עליך זמן וכסף?

– כסף? הו־הו, כסף! מתי ראית כסף? הסוכנות בכלל לא רוצה אותה ולא נותנת לך כסף.

– זה בשביל לרסוח ערבים, חברה!

– ח־ח־ח! בראווֹ עלק, סעדיה.

– צחוק בצד. סעדיה צודק. אחרי ככלות הכל תהיה המלחמה הממשית עם הערבים.

– עם הערבים? מה הם מפריעים לך עכשיו? סתם בובות בידי האנגלים. דחליל בריטי.

– הערבים הם אויב מספר אחד!

– מי אמר זאת? אם חוש שמיעתי אינו מטעני נצטלצל באזני קול עדנדן שניתק משפתיה החכליליות של נציגת המין היפה שבקרבנו…

– גדול משוררי המשמרת הצעירה נושא את דברו! הקהל מתבקש לא להתעטש.

– מי אמרה שהערבים מסוכנים?

– נירה.

– אתון בלעם!

– תפסיק.

– חברים! אל יהיה דברה של נירה קל בעיניכם. יש משום סכנה רצינית בנוכחותם של הערבים בארץ הזאת. ביחוד כשערבים אלה מטיילים לאור הירח בשעה שנירה יוצאת אל המעין…

– סרגוסה, יא מוחמד, סרגוסה.

– בלי נרקוזה, יא מוחמד, בלי נרקוזה.

– הו־הו־הו!

– השאלה היא למה יוצאת נירה אל המעין באור ירח.

– תסתום כבר את הפה!

– סרגוסה, יא מוחמד, סרגוסה,

– בלי נרקוזה, יא מוחמד, בלי נרקוזה.

– הלואי שהיו עושים לכולכם מה שעשו למוחמד.

– סלמתק, נירה!

– אחד אפס!

– יללה, המשורר! פזמון על המקום: אימ־פרו־בי־ז־צי־יה!

אורי הוא בחור פיקח

אך חסֵרה לו חתיכה,

ונירה בלילות ירח

יושבת ובוכה.

אִמרו: מדוע היא בוכה,

אם בעצמה היא חתיכה!?

­– ועוד איזו!

– איפה האקורדיון?

– שותק.

– חסרה לו חתיכה.

– אצלנו לא חסרות חתיכות. אנחנו פלמ"ח. או הכל או כלום. או שנחסר כולנו או שלא תחסר אף חתיכה.

– מה אתה מקשקש שם?

– הוא יודע מה שהוּא מדבּר. תשמעו…

– רוצים לשמוע אקורדיון ולא דיבורים.

– תנו לו לדבר, חברה. רוּסְקָה דוּשָׁה. יללה תתחיל: כשאנחנו באנו ארצה היה הכל שממה… רקדנו הורה.

– שתוק, חמור! גדולים ממך רוצים לדבר.

– אל תשים לב עליו: סתם חצוף…

– אני חושש, חברים, שזהו הקומזיץ האחרון.

– זה יהיה קומזיץ אחרו־ו־ן!

במלחמת פלמ"ח.

– תסתום את הג’וֹרה, משוגע. זה לא מצ’זבּט אף פעם.

– אתה רוצה שאעמיד את כולכם בשורה דום?

– זה לא צבא בריטי, יא חבוּב, זה פלמ"ח. כבר ראינו מפקדים כמוך…

– שקט, שקט!

– מדוע זה קומזיץ אחרון!

– אני דיברתי עם סרוליק.

– עם סרוליק?

– כן, אתמול נפגשנו. נחתם הסכם בין ההגנה לבין הפורשים.

– ימח שמם…

– מעכשיו יקראו לכל שלושת הארגונים בשם “תנועת המרי”. וכולנו נפעל.

– טירור.

– לא, לא טירור, מאבק רצוף: בארץ ובחוץ לארץ, בים וביבשה, במשק ובנשק.

– אבל מה אנחנו נעשה? שוב נביא מעפילים?

– אנחנו נפעל. תהיינה גם פעולות חבלה. נהלום במיתקנים ובגופים הקשורים בהעפלה ונפרוץ את המצור בכוח הנשק.

– אהלן וסהלן!

– חלס! לא יהיה זמן לקומזיצים.

הרוח נושבת קרירה,

נוסיפה קיסם למדורה…

– באמת, חברה, המדורה כמעט שכבתה… צריך להוסיף…

איש לא קם להוסיף את הקיסם. גם השיר עצמו רעד ונתעמם עד שנתרסק לקולות בודדים ולבסוף נשתתק כליל. הירח נעלם. במרכזה של קרחת החורשה רמצו גחלי המדורה הכבויה. ריח בשר חרוך נתפשט באויר.

6    🔗

בשורה ערפית, בצעידה מהירה, מתוחה־מאופקת, בדומיה מוחלטת פסעה הכיתה ולא השמיעה קול. נעלי הסיירים דממו, משא הדינמית החריש, המקלעים החשו. הלילה – ליל אביב צונן־יבש־חמסיני – נתרווה בתחושת המשׂימה הגדולה ועמעם את רחשיו. בבהק נרגש נוצצו הכוכבים מתוך יריעת שחור נטולת ירח – עתים באור אדמדם כסומק הפורח בלחיים ועתים בנוגה ירקרק כברק הניתז מעיניים.

המ’ם־כף הפך ראשו לאחוריו ובלי שנעצר לחש לעברו של הבחור שצעד אחריו:

– היפקד.

– היפקד… היפקד… היפקד… היפקד – חלפה איושה על פני השורה כמשב רוח בין צמרות העצים.

– אחד. שנים. שלושה. ארבעה. חמישה. ששה. שבעה. שמונה. תשעה. עשרה. אחד־עשר.

נתזי הרחש המקוטע הושחלו על חוט מסתורי. האיושה חזרה על עקביה והדממה שבה על מכונה.

שנים־עשר בחורים צעדו בשורה ערפית רווּחה וארוכה.

עמרם צעד האחרון. גניחה נמלטה מפיו. מישהו הגיב ב“ש־ש־ש” נמוך ותקיף. עמרם נשך את שפתו. כף הרגל השמאלית כאבה עד אין נשוא. אלהים, אלהים! לא עכשיו, בחייך אלהים! לא עכשיו, לא ברגע זה! אתה לא תעשה לי את זה… זה יעבור… אלהים, אני מבקש אותך, אני מתפלל: לא עכשיו! בפעם אחרת, כל פעם שתרצה – א־מ־א – רק לא עכשיו… תעשה שזה לא יהיה נקע… תעשה שזה לא יהיה נקע… תעשה שזה לא יהיה נקע… רק לא נקע… רק לא נקע…

זה היה נקע. הכאב גבר והלך מדריכה לדריכה.

עמרם עמד מלכת.

הם יצטרכו לסחוב אותו. הוא מחרבן את כל הפעולה. עליו להסתלק בשקט ודי. שאיש לא ירגיש. אסור שירגיש.

השורה התקדמה.

לאט לאט בלי להשמיע קול שימט את תת־המקלע מכתפו ונשען עליו.

השורה התרחקה. שרשרת צלליות נבלעה באפלה.

עמרם פרק את משאו. יש להם חומר נפץ די והותר, לקחו רזרבה. ישב על הקרקע. הכאב נתקהה קמעה. יישר כתפיו וחש רווחה מפורקן המשא הכבד.

הם יזחלו, הם יניחו את החומר, הם יפוצצו את הגשר, והוא ירבץ כאן כמו נבלה סרוחה.

התפרקד על הקרקע והתחיל מונה את הכוכבים. אחת, שתים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע. הדובה הגדולה הבהבה בשלושת כוכבי הידית המתעגלת של קערתה. הדובה מכשכשת בזנבה. מה יקרה אם ידרוך עליו? דריכה של ממש… ברגל הבריאה. וודאי תתחיל לנצנץ ותנהם. הלא דובה היא.

עמרם פרץ בצחוק. קולות משונים מילאו את האפלה הדוממת והילכו עליו אימים. כלום מפיו נפלטו הקולות הללו? הדי צחוק.

צמרמורת הרטיטה את גופו.

הדובה הגדולה. מתח קו ישר בזוית של תשעים מעלות מן הכוכב האחרון שבידית הקערה ותגיע אל כוכב הצפון המבריק באור ירקרק־חיוור. נכון, הם הלכו לשם. כולם שם. גם נירה. רק אתה, זונה בן זונה. מתחבא כאן כאחד מוג לב. פעולה ממשית ראשונה. גם נירה שם. סתם פחדן בזוי אתה, אתה יכול להגיע, אתה יכול לעזור, להושיע, לפוצץ, לתת חיפוי.

השעין את ה“תת” למתנו הימני ופתח בזחילה נואשת. זחל לפי כל כללי הזחילה הצבאית. נדחף ברגל שמאל ונסתייע במרפק ימין, נסתייע במרפק שמאל ונדחק ברגל ימין… נדחף ברגל ימין, נדחף במלוא כוחה של הרגל הימנית. הרי שהרגל הימנית בריאה היא, ואם הרגל הימנית בריאה יכול הוא – לכל העזאזלים שבעולם – יכול הוא לקום ולרוץ. להשיג אותם ולהצטרף אליהם. הזדקף ועמד. עמד על רגלו השמאלית ואת הימנית השאיר תלויה באויר. לדרוך או לא לדרוך? אחת, שתים, שלוש! כף הרגל הימנית נחתה על הקרקע. כו־כו־אב! עמרם דרך. כואב מאד! כואב נורא! אמא’לה! בחיי, כואב… אי־אפשר לדרוך. אי־אפשר! בשום אופן… לא… אני לא יכול… האמינו לי שאין אני יכול… אני אזחל, בכל כוחי, בשארית כוחי.

שוב השתרע על הקרקע ושוב זחל. האדמה חרקה, הבגדים חרקו, ה“תת” חרק. התנשם, הזיע, המרפקים כאבו, כפות הידים נשרטו, הרגליים נתאבנו. מכנסי החאקי הקצרים המבליטים את ירכיה הבשרניים של נירה נסתמנו בבירור מתוך האפלה. מה זה? נירה השתגעה לגמרי? במכנסי חאקי קצרים יוצאת בחורה לפעולת חבלה? לא, עמרם הוא שהשתגע. לא ירכיים ולא נירה, סתם מכנסיים ודוקא ארוכים. ומעל למכנסיים חולצה ומעל לחולצה צוואר ומעל לצוואר ראש. ראשו של אורי!

– מי שם?

הסיסמה פרחה מראשו של עמרם.

– מי שם? עמוד!

– אורי, זה אתה?

– עמרם?

– כן.

– לאן נעלמת?

– נקעתי רגל.

– מצאת זמן…

– אני אשיג אתכם… בזחילה.

– אל תבלבל. איך נקעת?

– מי שלח אותך?

– מישקה. למה לא אמרת, חמור?

– לא רציתי לעכב. אני אשיג אתכם בזחילה. קח את התרמיל.

– אל תהיה חמור, אתה שומע? אתה תישאר כאן. בדרך חזרה ניקח אותך. שכב כאן ותחכה.

– אני אזחל.

– אתה תחכה לנו, זאת פקודה.

צלל בתוך החשכה ולא נודע כי בא אל קרבה.

כבש עמרם פניו בחול ושילב כפות ידיו על ערפו. שעה ארוכה שכב בלי נוע. לטאה מסריחה, לא, גרוע מזה: אבן, סתם בול עץ. הגביה ראשו קמעה וראה שהאופק חיוור. זריחה. אלהים! עוד מעט יעלה השחר… מה להם שם? שוב נתן ראשו בחול ושוב שכב על בטנו דרוך, מצפה, מתוח, דומם, נטול תחושה וללא צל של הרהור… עד שהרעים קול נפץ והתפוצצות אדירה החרידה את כל הסביבה. ומשהרעים קול נפץ והתפוצצות אדירה החרידה את כל הסביבה קפץ על רגליו, על שתי רגליו ורץ.

והרגל?

הרגל כאבה, אבל עמרם רץ. הרוח פרעה את שערותיו, המקלע הכביד על ידו, החשכה נחצתה לשניים לפניו וסגרה עליו מאחוריו. חשכה צמיגה, נטולת ירח ונקובת כוכבים. השחר לא עלה. המזרח לא נתבהר אף כמלוא נימה. מה שראה עמרם בהגביהו את ראשו (מתי לפי שעה, לפני מאה שנה?) לא ראה אלא בדמיונו. והרגל?

הוא רץ.

שני פנסים הבקיעו את העלטה. נשמע בבירור טרטורו של מנוע מתקרב. החול התחוח שוב לא עיכב בעד הריצה. המכונית נעצרה. אנגלים?! – נתבזקה מחשבת אימה. מילא, אין מה להפסיד. הצמיד את המקלע לירכו, קרב אל המכונית והציץ בתאו של הנהג. תודה לאל. מזל. יהודים.

– לאן אתה רוצה?

והקול קול נמוך, צרוד, קולו של גבר כבן חמישים, כקולו של אבא, ממש כקולו של מנחם בארי בשעה שהיה מנסה לחפות על התרגשותו במסווה של אדישות ושויון נפש.

– לאן אתה רוצה?

עמרם לא היה מוכן לשאלה זו. הוא השיב מיכנית.

– לחיפה.

– עלה.

המשאית היתה ריקה, ללא נוסעים וללא מטען פרט לצמיג גדול שהיה מונח במרכזה. עמרם ישב על הצמיג, הרגל כאבה.

– משתמט, עריק, טינופת, חלאת המין האנושי.

את מילות הגנאי פלט עמרם בקול רם ואלמלא טרטור המכונית שהחרישן היו נשמעות מסוף העולם ועד סופו, אך כיון שנבלעו ברעש לא קלטה אותן אפילו אזנו של עמרם.

– אח! מה זה שווה לקלל. בין כך הכל אבוד, הכל.

המכונית שלחה לפניה שני פסי אור צהבהבים. היכן ראה שני פסי אור צהבהבים? לא, לא צהבהבים, חאקי. שני פסי חאקי ארוכים השטוחים על הארץ ועוד שני פסים הנמשכים למעלה, כמכנסיו של אורי שצמחו פתאום מן האדמה.

הד עמום של קול נפץ הגיע לאזניו. עוד התפוצצות אחת… עוד אחת… שתים… שלוש… ארבע… ארבע התפוצצויות בזו אחר זו. עמומות, מרוחקות, נירה המטורפת יצאה לפעולה במכנסיים קצרים. מילא, מה זה משנה? הכל אבוד, הכל… גם ורדה ברחה כמו כלבה…. עוד אז… צריך לסדר אותה. כולן רוצות אותו הדבר, גם אהובה… יולדת תינוק ואינה חוזרת לאחר שנשתחררה מן הצבא… באירופה היא… שליחות, תפקיד, משימה… אח, שטויות הכל… סתם מתמזמזת עם האנגלים. מזל… שאלה במכונית אינם אנגלים. יהודים טובים הם. מבינים הכל ואינם שואלים דבר. ולחיפה נוסעים הם דוקא דרך הקריות. עוד מעט יעמדו סמוך לבית שלו. עוד רגע. בית לבן, לא ורדרד, כזה שקט…

עמרם התחיל מנקש בחזקה על דופן מושבו של הנהג. המכונית נעצרה.

– כאן אני יורד.

מה יעשה במקלע? מילא, בין כך ובין כך הכל אבוד.

נטל את המקלע וירד.

– תודה.

– יישר כוחך – בקע קולו של אבא מן המכונית. לא רק הקול היה של אבא. גם הסגנון, המבטא, חיתוך הדיבר.

הקיש עמרם כמה נקישות קלילות בדלת ולא יסף. הרגל כאבה. נשען אל הקיר בסמוך לדלת והמתין. באחד החלונות בקע אור והטיל פס צהבהב על הרחוב האפל. פס אחד בלבד. עמרם חיפש את הפס השני. נקוע, כנראה – לחש לעצמו ונתחייך. ידע כי חיוכו חיוך אוילי.

צעדיה החפוזים של אמא נשמעו בפרוזדור. החיוך האוילי קפא על פניו.

– עמרם!

– אל תיבהלי, אמא. לא קרה שום דבר. היתה לי הזדמנות להסתלק לכמה שעות.

– לכמה שעות?

– כ…כ…כן… עד הבוקר.

– היכנס. אכין לך משהו… ארתיח תה… קפה…. במקרר יש…

– לא, לא. לא נחוץ, אמא.

– עמרם? עם הרובה?

– מילא… לכמה שעות… הזדמנות… מחר אני חוזר… ואת התת אשׂים בתרמיל… בתיק של אבא. לא צריך, אמא. לא רוצה שום דבר. אני רוצה לישון, רק לישון.

הוא נכנס לחדר. המיטה היתה מוצעת.

– איפה אבא?

– בבית הבראה. יצא הבוקר לעשרה ימים. קיבל מקום. עמרם! אתה צולע!

– זה לא כלום, אמא. אפילו לא שריטה. תראי – הוא הפשיל את מכנסו.

רוזה גחנה והתבוננה ברגל. שום סימן חיצוני לא היה נראה לעין. היא נרגעה. עמרם פשט בגדיו, שכב במיטה ונתכסה בשמיכה מעל לראש.

השמיכה היתה עדיין חמה ומן הכר נדף ריח אמהי, משכר, מלטף, מרדים. נים־לא־נים מלמל עמרם דברי התנצלות מבולבלים:

– אוי, אמא… זאת היא מיטה שלך… אני כבר הולך… רק כמה שעות… חם פה, מתעצל ללכת למיטה שלי… עוד מעט ואני קם… עוד מעט…

– אין דבר, עמרם, אין דבר. יכול אתה לישון פה… בכל מקום… שכב במנוחה, עמרם.

7    🔗

ביום 29 ביוני 1946 נכלאו כל מנהיגי הישוב העברי בארץ. הצבא הבריטי ערך חיפושים נרחבים ומדוקדקים בערים ובכפרים ובעיקר בקיבוצים. על כל הערים העבריות הוטל עוצר שלא הוסר אלא לפנות ערב, ואף זאת לשתי שעות בלבד כדי לאפשר לתושבים להצטייד במצרכים.

רוזה בארי יצאה מביתה. בצרכניה נודע לה שכל הגברים באותה נקודה שבה נמצא עמרם נעצרו ונשלחו ללטרון. רוזה הלכה אל דוקטור שטיינר.

דוקטור שטיינר פתח לה את הדלת בכבודו ובעצמו.

– גברת בארי! איזו הפתעה! ביום כזה! יום היסטורי! כל ביקור שלך הרי הוא ממש היסטוריה. דומני כי אחרון הביקורים אירע ביום פרוץ מלחמת העולם. Well, you cannot deny שגם היום יום היסטורי. כלום ישנה כאן התלכדות מקרית של מסיבות או חוקיות מסתורית, עילאית. ושמא, If, I may say so, הביקורים עצמם הם שהופכים את הימים האפורים לימים היסטוריים. בבקשה להיכנס, רוזוצ’קה.

דוקטור שטיינר היה שיכור.

– אין לי פנאי. עוד מעט ויוטל שוב עוצר.

– אין דאגה. בידי תעודת מעבר… מן הסתם ידוע לך כי רופא אני לפי מקצועי.

–באתי לבקש ש… שתעזור לי. עמרם נאסר. כפי הנראה נמצא הוא בלטרון. אני רוצה שתשחרר אותו.

– אני?

– כן, אתה. דוקטור שטיינר, אתה חייב לעשות לי דבר זה.

– חייב?

– יש לך קשרים יפים, כלומר, קשרים מצוינים עם חוגי המשטרה והצבא. דוקטור שטיינר התרומם על בהונות רגליו.

– אני מצטער, רוזה, מצטער מאד. יש כאן Misinterpretation, כלומר – פירוש מסולף של עובדות ורשמים ושל… שיחות. למעשה מיסאינטרפרטציה של שיחה אחת שנתקיימה בינינו, כלומר ביני ובינך. לפני כשלושים שנה.

– שטיינר! עצור בך! מה אתה מדבר?

– כן, כן. של שיחה שנסבה על הנושא: יופי. אשר לעובדות ורשמים, סבורני שאַת מסתמכת על נוכחותו של קצין משטרה בריטי במסיבה שנתקיימה בדירתי זו במלאת כך וכך שנים לצאתי לאויר העולם. מובטחני שאין בידיך הוכחות אחרות על קשרי עם חוגי הצבא הבריטי והממשלה המנדטורית. ואין אני חושד בך, גברת רוזה בארי, שהסקת את מסקנותיך על פי ה Idioms האנגליים שאני משלב בדיבורי מדי פעם בפעם. מדוע אנו עומדים בפרוזדור? היכנסי נא, גברת רוזה בארי.

– לא, תודה.

– ובכן, As I said,. זאת ועוד: אני סולד בכל נימי נפשי ממרחץ דמים זה ומתנגד בכל תוקף וללא הסתייגות לכל טירור על כל צורותיו. מאבק זה יוליכנו אל תהום האבדון: תהום מוסרית ואבדון פיסי. ולדעתי חייב כל אדם נבון – לא כל שכן יהודי נבון – לתת את ידו למאמצם של הבריטים להפסיק דבר זה אחת לתמיד. צר לי, רוזה, שעקרונותי המוסריים מונעים בעדי מלהתחשב ברגשותי האישים, ואני נאלץ להשיב את פניך ריקם. לטובת כולנו: לטובתי, לטובתך ובטווח ארוך אף לטובתו של עמרם.

– שלום.

רוזה הספיקה לחזור לביתה לפני שנסתיימה הפוגת העוצר.

כרמי ישב במיטתו וחילל בחלילו. מנחם ישב ליד המקלט.

– היכן היית?

– עמרם נמצא בלטרון.

– חכי, חכי, רוזה. מחר, מחרתיים… לכשיוסר העוצר נראה מה אפשר לעשות.

שיחק לה המזל ולא נזקקה לחכות עד שיוסר העוצר. בחצות הלילה העירוה השכנים שמעבר לכביש: טלפון. רוצים את רוזה.

– מותר לעבור את הכביש?

– אין אף כלב אנגלי אחד ברחוב.

כל בני משפחת השכן היו ערים ולטשו עיניהם על רוזה. רוזה נטלה את השפופרת:

– האלו! מדברת רוזה.

קול צרוד, זר ובלתי מוכר השיב לה:

– רוזוצ’קה חביבה. בנך החוקי מיסטר עמרם בארי ישוחרר בסוף השבוע. Upon my word of honour. על מנת שישעשע את הוריו לעת זקנתם… ח־ח־ח… בעיקר את אמו… ואמהות אחרות או… או… את אלה העתידות פעם להיות אמהות, ללדת בנים על מנת שיילחמו… ח־ח־ח… י־י־ל־ח־מ־ו… את מלחמת העם… מלח… מלח… מלח האדמה… מלח… מת… מלחמת הקודש ועל מנת שישעשעו אמהות לעתיד לבוא.

נדמה לה לרוזה כי ריח חריף של כוהל נדף מן השפופרת.

– רוזוצ’קה, I mean, גברת בארי תדע מעתה להעריך את עקרונותיו של דוקטור שטיינר ותפרסם קבל עם ועדה היאך מקיים הוא את הבטחותיו. עמרם ישוחרר השבוע – ויהי מה.

– תודה.

תלתה רוזה את השפופרת והתנצלה בפני השכנים על הטרדה שנגרמה להם בחצי הלילה.

8    🔗

עמרם הציץ בראי: מכנסי חאקי ארוכים מגוהצים בקפידה (שתחיה אמא מאה ועשרים שנה: הקמט עשוי לחתוך את האויר), חולצה כחולה עם צווארון גבוה ורקום, ממש כשל קיבוצניק ותיק, אלא שאצל קיבוצניק משתלשלת החולצה מעל למכנסיים ואילו עמרם, לאחר שנמלך בדעתו תחב את שוליה אל תוך המכנסיים. שערותיו הלבקוניות, שנתבהרו עוד יותר מחמת השמש הפלמ"חית (“שמש פלמ”חית" – לא צחוק), ארוכות, ישרות ומסורקות אחורה.

– מאה אחוז – סיכם עמרם והגיף את דלת הארון.

הראי נעלם יחד עם בבואתו. נתקרב עמרם אל מיטתו, נטל את מכנסיו הישנים, המקומטים והתחיל שולה מכיסיהם תעודות, עט נובע, ממחטה ואולר.

ליד החלון ישב כרמי בכורסה ועקב אחרי תנועותיו.

איזה מין חיים יש לו לזה… כל ימי חייו יושב בכורסה ומביט בחלון… כשהיה קטן אפשר היה להרכיבו על כתפיים ולספר לו סיפורים. ועכשיו… מסכן, בחיי מסכן. מחלל בחליל… אבא צודק: בעצם הוא גם קצת טמבל… המוח שלו לא בסדר… גם הפרצוף משונה… חלק כזה וחיוור, השיניים יוצאות קדימה, הקול סתום כזה, והשפה התחתונה עבה… בכלל, דומה לסוס… שעמרם טיפל בו בנקודה… סוס נפלא… עמרם אהב אותו… וגם את זה הוא אוהב. תמיד אהב אותו. ואולי אבא אינו צודק. הסוס לא דיבר ולא חילל ולא קרא בספרים, וזה קורא ספרים ומחלל… פעם היה גם מדבר הרבה, בזמן האחרון נעשה שתקן. אולי מתגעגע לאמא שלו… לאהובה…. סוף סוף בנה היחיד. אם זו לא ילדה עוד בנים שם, באירופה.

– עמרם תחב את תעודותיו בכיס האחורי של מכנסיו.

– לאן, עמרם?

– לירושלים.

– למה?

– הסיזון.

– איזה סיזון?

– עכשיו נתלבש על אצ“ל ולח”י. די. נחסל אותם.

– לא תחסלו.

– תראו אותו! טירוריסט חדש! מה זאת אומרת “לא נחסל”. נחסל אותם כמו כלום.

– אתה משוגע.

– תשתוק, חבוב. עוד לא גדלת מספיק כדי ללמד אותי. מה אתה מבין בענינים אלה?

– לח“י ואצ”ל גיבורים. הם הורגים אנגלים ואתם ברחתם כמו כלבים.

– מה אמרת?

– ברחתם כמו כלבים.

– תגיד עוד פעם!

– ברחתם כמו כלבים.

– איזה דיבורים! ממש כמו גדול. לוא היית באמת גדול היית מקבל סטירות לחי בעד דיבורים כאלה.

– פה אתה גיבור, והם הורגים אנגלים, זורקים פצצות ועוד מעט יגרשו את כל האנגלים.

– אתה, כרמי, מוטב שלא תתערב בענינים שאינך מבין. הם מפריעים, אתה מבין, הם מפריעים לנו במאבקנו. קונץ גדול להרוג אנגלים. כשתגדל תבין שהדברים מסובכים. צריך מאבק מתוכנן, יא־חביבי. יש גדולים ממך וממני. האנגלים יכולים ביום אחד להחריב את כל הארץ, ושלום על ישראל. צריך לעבוד בשכל. אתה חושב שבן־גוריון סתם יושב בלונדון ומדבר עמהם? אלה הורסים לנו את כל התכניות. ויש, חביבי, תכניות גדולות למאבק רצוף כזה שאתה לא חלמ… אח! מה יש לדבר אתך… תינוק.

– אתה בעד האנגלים, עמי?

– מי בעד האנגלים? מי בעד האנגלים… אח, לעזאזל… בעד האנגלים. הם בעד האנגלים. הם נותנים להם פתחון פה בפעולותיהם… איך להסביר לך… הענינים מסובכים. מוטב שתסמוך עלי שאני בסדר.

– אתה לא בסדר.

– טוב. לא בסדר. אני לא בסדר, והם, המשוגעים האלה, בסדר. ואתה בסדר. עכשיו הכל בסדר… כן? אתה מבסוט?

יצא את החדר וסגר את הדלת בתנופה.

מאבא נפרד עוד הבוקר. מאמא זה עתה, לפני צאתה. יכול הוא ללכת ישר אל האבטובוס. הטינופת הקטנה הזאת: יושב כל היום בבית, אינו מוציא אפו החוצה ומחווה דעות. גם כן בן־אדם… לך ותסביר לו שהטירור של כמה פורשים מטונפים הוא בעוכרינו… שהישוב צריך לשמור על כוחותיו… שההעפלה… לעזאזל, לאן שׂמה אמא את התרמיל? ראיתי אותו לפני רגע. איפה? על המיטה.

לא היה לו חשק לחזור לחדר. מוכן היה לצאת אפילו בלי תרמיל.

– מה אני מפחד? מפני מי? מפני התינוק הזה?

פתח בשריקה ונכנס לחדר. שרק וקשר את התרמיל.

– עמרם?

– מה יש?

– אתה תמסור אותם למשטרה כדי שהאנגלים יהרגו אותם?

עמרם שרק.

• מה אתה שורק עמרם?

• מה אני שורק בעצם?

פיו־פיו־פיו־פיו־פיו־פיו־פיו־פיו־פיו־פיו – לפקודה תמיד אנחנו תמיד – אולי את זה יבין?

– תראה, כרמי… פלמ“ח זה צבא. ובצבא אין חכמות. יש פקודות. אם תחלים פעם, תהיה חייל ותקבל פקודה לירות, למשל, בי, תחכה ל”אש!" – וחלס. תהרוג אותי כמו כלום. הלא אתה קורא בלי נקודות?

– כן.

– כשאחזור אביא לך ספר נהדר. “אנשי פאנפילוב”. תראה מה שזה צבא. כשאחזור…

 

פרק ששי    🔗

1    🔗

עמרם לא הביא לכרמי את “אנשי פאנפילוב”. מיום צאתו לירושלים עדיין לא ביקר בבית אפילו פעם אחת. אולם, לכרמי לא חסרו ספרים. באותם הימים קרא את “טרזן” ואת “רובין הוד”, ומוחו היה ספוג דמויות רומנטיות של גיבורים אדירים הממגרים רשע ועוול בחרבם ומשכינים אמת וצדק בזרוע עוזם. הוא ציפה לפגישה עמם. ידוע ידע כי נבצר ממנו לבוא אליהם, ולפיכך היה לבו סמוך ובטוח כי הם – או לפחות אחד מהם – יבואו אליו.

ואכן, אחד מהם בא.

אותה שעה ישב כרמי בכיסא־נוע מיוחד, שנקנה לו לפני שבועות מספר, והשקיף החוצה. עננים אפורים כיסו את פני השמים והרעיפו טיפות בודדות, טיפות יורה גדולות, עגולות וכבדות. מבין הבתים שמעבר לכביש הציצה תכלתו המתקצפת של הים. בחור גבה־קומה ורחב כתפיים פסע על פני הכביש. לבוש היה חליפה כחולה, חולצה לבנה ומכנסיים מגוהצים למשעי. צווארו ענוב עניבה, מגבעת חבושה לראשו ורגליו נעולות נעליים מצוחצחות־מבריקות. כתפיו נעו עם כל פסיעה ופסיעה. הטיפות תכפו. הכביש היה שומם; פרט לאותו בחור לא נראה בו אלא ילד אחד בלבד שישב על המדרכה שממול ושיחק בגולת זכוכית אחת ויחידה. הבחור עמד מלכת. תחב ידו לכיס הפנימי של מקטורנו, הוציא פנקס מתוכו ועיין בו. לאחר מכן נתקרב אל הילד ופתח בשיחה עמו. כרמי לא שמע את דבריהם.

קירב כרמי את חלילו אל פיו והשמיע קול הדומה לשריקה.

הבחור נפנה מן הילד, חיצה את הכביש, נשתהה קמעה ליד מפתן בית בארי, הביט על סביבותיו ולחץ על כפתור הפעמון.

רוזה פתחה את הדלת. כרמי שׂם את אזנו כאפרכסת. נשמע קול מוזל, מחוספס, בלתי רגיל:

– כאן גרה משפחת בארי?

– כן.

– אני בא מירושלים.

– כן… היכנס בבקשה.

– נתבקשתי למסור דרישת שלום…

– מעמרם?

– כן, מעמרם.

– היכנס בבקשה.

– תודה.

הם פסעו אל חדר האורחים. בעודם בפרוזדור נשמע קולה של רוזה:

– מדוע עמרם אינו כותב?

מיד לאחר מכן נסגרה הדלת ואזנו של כרמי שוב לא קלטה מאומה.

לבו הלם בחזקה. הוא בא, הוא בא, הוא בא…

שוב השמיע שריקה והמתין.

דממה.

מדוע אין הוא בא?

הרגעים דמו לנצחים.

סוף סוף!

הדלת של חדר האורחים נפתחה וצעדים ארוכים ורכים הלכו והתקרבו אל חדרו.

נשימתו של כרמי נעצרה.

הוא בא.

אותן הכתפיים, שניסו להבקיע את החליפה הכחולה, הנעליים המצוחצחות, העניבה, המגבעת. לא, המגבעת היתה נתונה בידו וראשו היה מגולח. מצחו של האיש היה נמוך, אפו רחב וממועך, לסתותיו בולטות, שפתיו עבות ועיניו קטנות־חומות.

הוא היה מכוער.

“ואני חשבתי שתהיה יפה”.

אכזבתו של כרמי נתפוגגה קמעה לאחר שהבחור נתחייך. החיוך שבה את לבו.

– אתה הוא אחיו הקטן של עמרם?

– אני לא אחיו.

– וכי לא אתה הוא כרמי?

– אני.

– עמרם אמר לי שהוא הבטיח לך דבר־מה לפני צאתו לירושלים.

– נכון.

– הוא קיים את הבטחתו.

– איפה זה?

– מה?

– הספר.

– איזה ספר?

– שהבטיח לי. פילוב או וילוב, מה שמו?

– לא. לא ידוע לי על שום ספר. בכל אופן, הוא שלח לא ספר, אלא פתק. הבחור תחב את כף ידו בכיס האחורי של מכנסיו, שלה מתוכו פתק מקופל ומסרו לכרמי.

כרמי קרא:

"שלום, חבוב!

עשיתי מה שביקשת ממני. תשתדל שהבחור הזה יהיה בבית שלנו כמה שאפשר. אם אבא ואמא ירצו פעם לגרשו, תחלל בחליל, תדפוק באגרופים, תצעק, תבכה: אל תתן! הוא בחור מצוין ויספר לך מה שמותר לספר לך. עכשיו אתה מבסוט?

עמרם".

הוא בא. טרזן, רובין הוד… הוא בא.

– אתה מ“אצ”ל" או מ“לח”י"?

– לא חשוב. העיקר הוא שעמרם שלח אותי אליך.

– הוא היה צריך למסור אותך למשטרה…

– נכון. אני רואה שאתה בחור נבון. עמרם היה חייב למסור אותי למשטרה. אך במקום זה שלח אותי הנה. אתה מבין?

– כן.

– ואם אתה מבין הרי וודאי יודע אתה גם לשתוק?

– כן.

– ואם אתה יודע לשתוק הרי וודאי תשתוק. תשתוק ולא תוציא הגה מפיך אפילו לאבא ואמא.

– אין לי אבא, ואמא שלי…

– לא חשוב… לשום אדם. לסבא, לסבתא, למי שלא יהיה. אתה שותק, נכון?

– נכון.

– נשבע?

– נשבע.

– ובכן, שמך הוא כרמי?

– ושמך?

– שמי יונתן. נעים מאד להכירך.

הבחור פרץ בצחוק עליז ולחץ את ידו של כרמי. שוב לא נראה כה מכוער כבתחילה.

אותה שעה נכנסה רוזה והיא שמחה וקורנת כפי שלא ראה כרמי מימיו.

ראתה היאך מציג הבחור את עצמו לפני כרמי ולוחץ את ידו, ואף היא פרצה בצחוק.

– אתה כבר בן בית כאן, יונתן.

– אומר לך את האמת, גברת בארי…

אתה יכול לקרוא לי פשוט רוזה. אל תשׂים לב לגילי.

– אומר לך את האמת, רוזה – המשיך יונתן בפשטות (בחור נהדר! – קבע כרמי את עמדתו הסופית) – אני מעונין להיות כאן בן־בית… באתי ללמוד פה בטכניון, ועמרם אמר לי שאוכל ללון בביתכם כמה שבועות… עד שאמצא חדר.

רוזה הבזיקה מבט על מיטתו של עמרם. כרמי צווח:

– כן, כן! אני רוצה שיונתן יהיה כאן.

– אתה רואה? כבר הספקת לרכוש לך ידיד. לחבריו של עמרם יש תמיד מקום בביתנו.

2    🔗

בלילה ההוא נדדה שנתו של כרמי. עוד לפני שעלה השחר פקח את עיניו ושלח ידו לטול ספר מן השולחן הסמוך למיטתו. מיד ראה כי יונתן עומד כבר על־יד מיטתו שלו והוא לבוש כל בגדיו.

– כבר קמת?

– כן.

– אתה הולך לפעולה?

יונתן לא ענה דבר. נתקרב אל מיטתו של כרמי והציץ בספר שבידו.

– מה אתה קורא?

– את דוֹן קישוֹט.

שוב הופיע על פניו אותו חיוך שובה לב.

– שלום, כרמי.

– שלום.

יונתן יצא. כרמי הרהר שעה קלה, נד בראשו ושקע בקריאה.

לא יצאו כשתי שעות ושורה של התפוצצויות נשמעה מבחוץ. הדף האויר הרעיד את הקירות. בחדר הסמוך התנפצו השמשות. כרמי הועף באויר ונפל, אלא שלמזלו היתה הנפילה נפילת חזרה אל תוך מיטתו. חש כאילו סטר מישהו על לחיו. הספר התגלגל על הרצפה.

סבא וסבתא הופיעו בחדר, שניהם בהולים, מזועזעים, יחפים ולבושים בגדי לילה. סבתא בכותונת וסבא בפיז’מה.

– מה קרה?

– הספר נפל.

סבא העיף מבט על מיטתו הריקה של יונתן.

– היכן הבחור הזה?

– לא יודע.

– הוא היה כאן אמש, לא כן?

– לא יודע.

– מתי הלך?

– לא יודע.

סבתא התערבה.

– מה אתה רוצה מהילד? הרי הוא חיוור כמו סיד?

– אני רוצה את הספר! – צווח כרמי.

סבא גחן, נטל את הספר ומסרו לכרמי. סבתא שוטטה בחדר ופשפשה בפינותיו. לבסוף קרבה אל החלון ופתחה אותו לרווחה.

– תתכסה היטב – הפטירה ויצאה.

סבא הלך אחריה הלוך וטפוף ברגליו היחפות. לאחר זמן־מה פרץ מטר סוחף. בעיצומו של הגשם חזר יונתן והוא כולו רטוב. אותה שעה לא היה איש בבית מלבד כרמי. מנחם בארי הלך לעבודה ורוזה יצאה לקניותיה.

יונתן החזיק שׂק בידו. שאל כרמי:

– מה יש בתוך השׂק?

יונתן הסיר את מגבעתו וניער את טיפות הגשם מעליה.

– בשׂק כלבה – אמר.

– כלבה? – תמה כרמי.

– כן, כלבה. הייתי מוכרח לסלק אותה. נדמה לי שהיא הרה ועוד מעט תמליט. איכפת לך אם תמליט כאן?

– לי לא איכפת, אבל סבתא…

– סבתא תרשה. ניתן לה להמליט כאן ואחר כך נסלק אותה יחד עם הגורים.

הריק את השׂק ועל הרצפה הופיע יצור קטן, חום־לבן: בטנו צבה, אזניו נתונות אחורה, עיניו מבקשות רחמים, שיניו חרוקות וגופו רוטט מרטיבות. יונתן פרשׂ את השׂק בפינת החדר, נטל את הכלבה הקטנה והניחה על גבי השׂק. הכלבה גחנה ונאנחה עמוקות ויונתן גהר בסמוך אליה וליטף את פרוותה הרטובה. משהפכו אנחותיה ליללות פרש ממנה והתחיל פושט את בגדיו. לאחר מכן תלה את הבגדים על משען הכיסא כדי לייבשם, והוא עצמו שכב במיטה ונתכסה בשׂמיכה.

עד שהיו יונתן גהור על־יד הכלבה הסתירה מעיניו של כרמי. עכשיו כשפרש ממנה יכול היה כרמי לעקוב אחריה.

הכלבה חדלה מיילל, נשתתקה ונצטנפה כמין עיגול. קרבה את פיה סמוך לזנבה וחרקה בשיניה. לפתע פרץ מתוכה גוש שחור ורטוב. החזיקה בו הכלבה בשיניה, נגסה מה שנגסה והתחילה מקלפת את הגוש כקלוף תפוח זהב. היא בלעה את הקליפה ולעיניו של כרמי נתגלה גור לבן: קטן, פעוט, זערורי. הכלבה ליקקה אותו עד שהבהיק בצחורו והסמיכה אותו אל בטנה. הגור נצמד לאחת הפטמות וינק.

שוב נצטנפה הכלבה כמין עיגול, אלא שהפעם היה מוסתר בתוך העיגול גור לבנבן, זערורי ומבהיק. עד שהגור ינק חזרה הכלבה וקירבה שיניה סמוך לזנבה, ושוב פרץ מתוכה במפתיע גוש שחור ורטוב. שוב נגסה הכלבה מה שנגסה, שוב קילפה את הגוש ושוב נתגלה יצור זעיר בצורת גור… יצור שני, שלישי, רביעי… הכלבה עשתה את מלאכתה בקפידה ובכובד ראש: נגסה, קלפה, ליקקה, הניקה…

כרמי לא גרע עין ממנה.

3    🔗

הכלבה המליטה חמישה גורים ומתה. לפי דרישתו הנמרצת של כרמי הושאר אחד הגורים בבית בארי ונתקרא בשם כושי על אף לובנו המבהיק או דווקא בשל הלובן הזה. וראה פלא: יחסים של חיבת גומלין גדולה ביותר נתקשרו דווקא בין כושי לבין מנחם בארי.

כל אימת שהיה מנחם חוזר לביתו היה הכלבלב מקדם את פניו בכשכושי זנב, בקפיצות, בלקיקות ובענות חדווה. היה מנחם מחזיר לו חיוך שבהנאה, מלטף את פרוותו, שורק לו ומשתעשע עמו. בשעת הארוחות היה הכלבלב מתרומם על רגליו האחוריות, שׂם ראשו על ברכיו של מנחם ועוקב בעיניו אחרי כל תנועה מתנועות ידיו ושפתיו בשעת האכילה, ומנחם מחלק לו מפקידה לפקידה מפיתו ומפזיל מבט על רוזה שמא ראתהו בקלקלתו.

רוזה ראתה. על־פי־רוב היתה משׂימה עצמה כלא רואה, אך לפעמים לא יכלה להבליג והיתה מעירה ברוגזה מאופקת:

– מנחם, אל תרגיל את הכלב להפריענו בשעת הארוחה.

ימוֹת העוצר התכופים היו ארוכים ומשעממים. הסעודות נתמשכו עד אין קץ, העצבים היו מתוחים. אותיות העיתון או הספר לא נצטרפו כדי מלים, ואם נצטרפו לא נקלטו המלים עצמן. לא היתה איפוא ברירה אלא להשתעשע עם כושי הקטן או לנהל שיחה בטלה עם רוזה. ואף ששיחה זו לא סיפקה את הצורך של מנחם בדיבור, נמנע מכל שיח ושיג עם יונתן או עם כרמי, אלא אם כן היה בכך צורך מעשי.

בימי העוצר היה יונתן, מאין ברירה, סועד יחד עם כל בני המשפחה.

באחד הימים האלה, לאחר שנסתיימה הארוחה קם יונתן ממקומו, הודה בנימוס כדרכו, הסיע את כרמי לחדרו ולא חזר משם. מנחם ורוזה נשארו מסובים אל השולחן. מנחם טבל פרוסת לחם ברוטב שנשתייר בצלחתו ולאחר שהרוטב נסתפג הושיט את הפרוסה לכושי. הכלבלב תפס את הפרוסה בפיו ורץ מן המטבח לאחד החדרים. נטפי שומן חומים נשרו על השטיח שבפרוזדור.

רוזה נתרתחה.

– עד מתי יתרוצץ כאן יצור זה ויטנף את כל אשר בבית?

מנחם חייך:

– מילא. מצויים עוד כמה וכמה יצורים המתרוצצים בבית זה ומטנפים אותו. יש שאינם מתרוצצים ואף־על־פי־כן מטנפים הם, כיון שעצם קיומם הוא מעין…

פניה של רזה חוורו. מנחם צידד מבטו והמשיך:

– אין לך דבר הננעץ בזכרונו של אדם כגירסא דינקותא. אין זו מיטשטשת אלא טשטוש ארעי בלבד. עם התקרב הזיקנה חוזרת היא ומזדקרת. צאי וראי: עשרות שנים לא נתתי עיני בספר הזוהר ועדיין זכורים לי פסוקים מתוכו. למשל, הפסוקים על אדם ועל חוה ועל הנחש הקדמוני שבא על חוה והטיל בה זוהמה.

– מ־נ־ח־ם!

– מילא, מילא, רייזלה. אל דאגה. איני מתכוון, חס ושלום, לאותו אדם… אך כיון שפתחת בכלבלב ראיתי צורך לומר שישנם יצורים שונים ומשונים… מהם מתרוצצים ומהם רתוקים למקומותיהם… מהם ילידי בית ומהם… ח־ח־ח… באים מן החוץ. הבחור הזה… מה שמו? יונתן. כמה זמן ישהה עוד כאן הבחור הזה?

– אינני יודעת.

– חשוד הוא בעיני… כלומר, בחור טוב, אבל אני חושש…

– עמרם שלח אותו.

– אני יודע… וכאן באמת התסבוכת. אפשר שאסא לירושלים לחפשׂ את עמרם?

– אני אסע.

– אַת או אני. שאלת את יונתן על עמרם?

– כן.

– מה הוא אומר?

– הוא אומר שגם לו אין כל ידיעה על עמרם.

– חשוד… חשוד מאד… נחש אנו מחממים בחיקנו.

– עמרם שלח אותו.

– כן, כן, עמרם שלח אותו, אני יודע. אבל גם עמרם אינו אלא בשר ודם… והוא בירושלים. אף אהובה איבדה את עולמה בירושלים. ומי יודע מה עלתה לו לעמרם שם, בירושלים, רחמנא ליצלן. בנים גידלתי ורוממתי. ואת הבחור הזה – מה שמו? יונתן – את הבחור הזה יש להוציא מכאן ויהי־מה. מן הפורשים הוא ואין להחזיקו בבית. לא בביתי. שואה הוא ימיט עלינו על כולנו. על כולנו ימיטו הללו שואה ולא ייבצר מהם להרוס ביום אחד מה שבנינו בימי דור שלם. מהרסיך ומחריביך ממך יצאו…

– כרמי קשור אליו מאד…

– כרמי קשור… כלומר, כרוך אחריו… אני יודע שכרמי קשור. וכי כל ימי חיי חייב אני להתחשב בקשריו של כרמי?

– עמרם שלח אותו. אנו הוריו של עמרם…

– אנו הוריו של עמרם. נכון מאד. צדקת. הוריו של עמרם אנחנו. גם לשני הסרג’נטים היו הורים ועכשיו שכולים הם. שוב לא אסבול את הבחור הזה בביתי. כל הישוב נחלץ למלחמה בטירור, ואני, מנחם בארי, מחזיק טירוריסט בבית. אין לי כל ספק בכך.

– רצונך למסור אותו למשטרה?

– למשטרה? חס ושלום.

– להגנה?

– להגנה… מנחם נתהרהר – להגנה… אַת אומרת להגנה. הערבים, רוזה, יש להם הווי משלהם, מסורת, נימוסים, מנהגים.

– על מה אתה מדבר?

– על הערבים. לפעמים כדאי לנו ללמוד מהם. למשל, יחסם אל האורחים. לעולם לא יפגעו באדם כל עוד הוא מתארח בביתם. ויהיה זה אפילו אויב בנפש. ברם, מיד לאחר שהאורח מסתלק, רשאי המארח לארוב לו ולנעוץ סכין בגבו. שַאני. כיון שיונתן נמצא עדיין בביתי אי אני רשאי לנעוץ סכין בגבו. וודאי גם לו יש הורים.

– סבורה אני שאין לו. הוא עלה מפולניה לבדו.

– מתי?

– לפני שתים עשרה או חמש עשרה שנה. יש להניח שהוריו אינם בחיים.

– הבחור הוא כבן שלושים. אם אין לו הורים אפשר שיש לו אשה וילדים. אחים, אחיות, קרובים, גואלים, שארי בשר. שהם ידאגו. מדוע אני חייב לדאוג?

– אינך חייב לדאוג.

– וודאי שאיני חייב. עוד היום אשוחח עמו.

– על מה?

– על הכל.

– גם על עמרם?

– אפשר שגם על עמרם. לא. אל עמרם אסע אני. בכבודי ובעצמי אסע.

– מתי?

– בקרוב?

כושי חזר למטבח. נתיישב סמוך לרגלו של מנחם, הגביה ראשו, זקף צווארו והישיר מבט תובעני בעיניו של אדונו. מנחם הושיט את ידו והכלבלב ליקק את אצבעותיו.

– אולי… אולי כדאי לדחות את הכל עד שהאו"ם יקבל החלטה.

– האו"ם?

– כלומר ועדת האו"ם? אולי לאחר ההחלטה ישתנו פני הדברים ושוב לא יהיה צורך בשיחה עם הבחור ואף לא בנסיעה לירושלים. אין אני מחבב את ירושלים. אימתי ביקרתי שם, רוזה? לפני עשרים שנה? לא. לפני… לפני ארבע עשרה שנה, או שמא חמש עשרה. כשעמדה אהובה לנסוע על מנת ללמוד באונברסיטה. אַת היא שאמרת אז על ירושלים: קרה, אפורה, יבשה, קודרת. פיך ענה בך, רוזה.

הכלבלב פתח ביללה שמשמעה קוצר־רוח. מנחם טבל עוד פרוסה בשארית הרוטב ומסרה לו. רוזה קמה והתחילה נוטלת את הכלים מן השולחן ומסדרתם בכיור.

מנחם ליטף את הכלבלב. הפעם נמנע הכלבלב מן הריצה לחדר, לעס את הפרוסה ובלעה בו במקום.

– האם סיפרתי לך את מה ששטיינר סח לי אתמול בטלפון?

מנחם השׂיח את הדברים לרוזה עוד אתמול וזכר היטב כי אכן השׂיחם לה, אלא שמשום־מה נתאווה לחזור עליהם שנית. אהובה עומדת לחזור בימים הקרובים.

– סיפרת.

– גם הפעם כתבה כדרכה לשטיינר ולא לנו. אמרת לכרמי?

– אמרתי.

4    🔗

כרמי הכריז בפניו של יונתן:

– אני קוסם. אם אקח חליל ואתן שריקה חזקה, תבוא אמא שלי.

יונתן שכב פרקדן במיטתו. כפות ידיו שלובות על הכר וראשו נשען עליהם.

– אמא או סבתא?

– אמא.

– איפה נמצאת אמא שלך?

– בצרפת, אני חושב. או באיטליה. אני לא יודע בדיוק.

יונתן התהפך על צדו והסב פניו לעברו של כרמי. את מרפקו השעין אל הכר ואת לחיו הצמיד אל כף ידו. המיטה חרקה תחת כובד גופו.

– ואני יכול לחלל יומם ולילה ולשרוק כמו צפירת אזעקה – אבי ואמי לא יבואו.

– הם מתו?

– נהרגו. אבי ואמי ואחי ואחיותי – כולם נהרגו. וגם סבא וסבתא היו לי. – סומק מאיים הקיף במעגל את אישוניו של יונתן. דומה היה שעוד מעט יקלח סילון דם מתוך עיניו. – ואפילו אשתי לא תבוא לקול השריקה.

– יש לך אשה?

– כן.

– איפה היא?

– בבית לחם.

– איפה?

– בבית לחם. יושבת בבית הסוהר.

– מה? גם נשים לוקחים לבית הסוהר?

– את הנשים שלנו לוקחים. וגם נורית הקטנה לא תבוא.

– יא! יש לך גם בת? למה לא סיפרת?

– למה לספר. גם היא לא תבוא. אפילו להלוויתי לא תבוא. אין עורכים לנו הלוויות גדולות. אותנו קוברים כמו כלבים וקוראים לנו אברהם בן אברהם. וכל בני ישראל יושבים במאורותיהם ואינם מוציאים אפם החוצה. גם אני… גם אני איני מוציא אפי החוצה… אסור.

אתה יודע, יונתן. גם לי אין אבא. אבא שלי מת או הלך לאיבוד – אני לא יודע בדיוק – לפני שנולדתי. אני חושב שהערבים הרגו אותו. אתה הרגת ערבים?

– הרגתי.

– הרבה?

– הרבה.

– מתי? עכשיו?

– לא. לפני הרבה שנים. לפני כ… עשר שנים. הרגתי ופצעתי בבת אחת יותר ממאה ערבים?

– יותר מ־מ־א־ה?

– כן, זה היה כאן, בחיפה. נשלחתי הנה עם נחמה.

– עם נחמה. עם אשתי, זאת אומרת אז היא עוד לא היתה אשתי, אבל היא אהבה אותי כבר אז, ואני אהבתי אותה זמן רב לפני כן. נכנסנו לחנות שלובי זרוע. מאחורינו שרך את דרכו נער ערבי כבן שלוש עשרה. על גבו נשא ארגז. הנער אף הוא נכנס אל החנות פרק את משאו, הניח את הארגז על הרצפה והמתין. קנינו כלי מטבח: סירים, פרימוסים, פתילות, מחבתות וכיוצא באלה. הכל עשוי מתכת כבדה ומוצקה. דיברתי אז ערבית רצוצה ועמדתי על המקח. הזבן הערבי נשבע בכל הקדוש לו ולאבותיו מימות מוחמד הנביא שאין הוא מוכר אלא בהפסד, ורק לנו, כיון שאנו זוג צעיר ונפלא. מוכן הוא להקריב קרבן כה יקר. נחמה התערבה בשיחה, נגעה קלילות בזרועו של הערבי ופישקה שפתיה בחיוך מקסים. שליתי ארנק מכיסי ושילמתי את המחיר שהוסכם עליו. הארגז נתמלא סחורות. הנער־הסבל התכופף. הזבן ואני הגבהנו את הארגז הכבד והעמסנוהו על גבו. הנער יצא ואנו, כלומר נחמה ואני, אחריו.

– ליד הצטלבות הרחובות נפרדנו. הנער פסע קדימה בפסיעות איטיות של אדם העמוס לעייפה. השעה היתה אחת עשרה וחמש דקות.

– כעבור עשרים דקות החרידה התפוצצות אדירה את חיפה הערבית. כמאה ערבים נהרגו ונפצעו.

– ביצענו בדייקנות את המשׂימה שהוטלה עלינו. קרקעית כפולה היתה לארגז שהובא לחנות. ובין קרקעית לקרקעית היתה טמונה פצצת שעון המכוּונת לשעה שתים־עשרה וחמש־עשרה דקות בדיוק.

כושי הכלבלב נתקרב אל מיטתו של יונתן, שׂם את שתי כפותיו הקדמיות על הכר וברמזי זנב, בתנועות אזניים עם תחנוני עיניים הפציר שיעלוהו למיטה.

– אני רוצה אותו – אמר כרמי.

יונתן קם מן המיטה, נטל את הכלבלב והושיטו אל כרמי. כושי צלל מתחת לשמיכה ולקלק בשקידה את כפות רגליו של הילד, אך כרמי לא הרגיש דבר, לפי שעצבי רגליו סירבו להעביר את גירוייהם של מרכזי החושים שבמוח ולא יצרו את הרושם המתקרא תחושה.

5    🔗

אהובה לא חיכתה לצפירת חלילו של כרמי. לאחר חצות הלילה הגיעה לביתה. את מטענה השאירה בנמל פרט לתיבה שחורה אחת שהכילה מפוחית־יד, אקורדיון המיועד לכרמי. שאר המתנות, ובתוכן מקטרת משובחת תוצרת בריטניה – שי לאבא, היו מפוזרות בשלוש מזוודות, שהיו עתידות לעבור את בדיקת המכס למחרת היום. אמא כתבה לה שכרמי מרבה לחלל בחליל, לפיכך קנתה לו אקורדיון והחליטה ללמדו נגן. היא לא הודיעה מראש על המועד המדויק של בואה אפילו לא לדוקטור שטיינר. שׂכרה מונית והגיעה לביתה.

אפילו באשון הלילה ניכרים היו השינויים שחלו בשכונה. שוב אין זו שכונה בחולות, כי אם עיר קטנה, קריה שברחובותיה סלולים כבישים, על בתיה מתנוססים מספרים וליד לוחות המודעות תקוע עמוד ועליו פנס.

תחילה ההורים: נשיקות ודמעות של אבא, חיבוקי עצבות מאופקים של אמא. שתיקת תדהמה, עיניים נבוכות ממצמצות, מבטים חודרים, בוחנים וביישניים כאחד. מצב רוח מרומם שעל פני אותו שטח הפקר מסתורי המשתרע בין חדווה לצער.

ניערה אהובה ראשה ופתחה את פיה דרך חירות מעושה, מודגשת, מוגזמת.

– עדיין צעירים! ואני הזדקנתי, לא כן?

אותה הפשלה קמצנית של קצה השפה העליונה, אלא שבזויות הפה נתהווּ גומות שלא היו בהן קודם לכן.

אפשר שאמא ואבא ענו לה דבר־מה ואפשר שלא ענו דבר. מכל מקום, אם ענו, אהובה לא שמעה את תשובתם. בסערה פרצה אל חדרו של כרמי. העלתה אור, ישבה על מיטתו, נטלה את התיבה השחורה, פתחה אותה והוציאה מתוכה את האקורדיון.

כרמי ניעור.

– מה זה?

– זה אקורדיון בשבילך, כרמי, שתלמד לנגן. מאמך. מאמא שלך.

– אַת אמא שלי?

– כן, אני אמא שלך.

כרעה על ברכיה וקירבה שפתיה אל פיו לנשקו. כרמי נטל בשתי כפות ידיו את ראשה והרחיקו ממנו. שעה ארוכה התבונן בה בעודו מחזיק את ראשה ולבסוף פסק בנעימה של שופט המוציא גזר דין שאין לערער עליו:

– אַת יפה.

שימט ידיו, אך היא לא נשקה לו. נטלה את רצועת האקורדיון ומשום־מה נפנפה בה לנגד עיניו:

– רואה אתה? הבאתי לך אקורדיון. לך.

כסבורה היתה אהובה שכרמי יפשוט את שתי זרועותיו הקטנות, ימחא כפיים והיא תזמר לו:

– מחא, מחא כפיים.

אך בינתיים היה כרמי ילד בן עשר שנים ושוב לא מחא כף. האקורדיון צנח על הרצפה והשמיע צליל ארוך, מדנדן וסמיך.

מן המיטה השניה בקעה אנחה. יונתן פקח את עיניו ומיד חזר ועצמן. מילט עוד גניחה מפיו ולאחר מכן הפך פניו אל הקיר והשתתק.

שאלה אהובה:

– מי זה? עמרם?

– לא. זה חבר של עמרם, אמ… אמא.

– והיכן עמרם?

– בירושלים.

– מדוע זה ישן כאן?

– אמא, אַת היית בשליחות בכל העולם. אַת יודעת לשמור סוד.

אהובה צחקה. שוב קירבה פניה אל כרמי לנשקו ושוב הרחיקו כרמי בנימוס ובחן אלגנטי של גבר מבוגר.

– יודעת או לא יודעת?

– יודעת, ובכן…

– ובכן, אמא, זה גיבור. גיבור גדול. עמרם היה צריך למסור אותו להגנה או למשטרה ובמקום זה שלח אותו הנה. ומאז הוא פה, אצלנו בחיפה. אבל לא בפעם הראשונה, לפני עשר שנים הוא היה כבר פה והרג מאה ערבים. מאה ערבים! הוא שׂם פצצת שעון בארגז, שכר ערבי ואמר לו שיביא את הארגז לשוק, והפצצה היתה מכוּונת לשעה שתים עשרה ורבע בדיוק. בדי־י־וק! אבל זה היה לפני עשר שנים. עכשיו הוא…

בתחילה חוורו פניה של אהובה, אחר כך נצטהבו, אחר כך הפכו ירוקות ונתמזגו בגון של עיניה. קיטע כרמי את דיבורו ונעץ בה מבט ספק של תמיהה ספק של הערצה.

– אַת יפה, אמא! – פסק שנית, הפעם בנעימה נלהבת.

אהובה הזדקפה. המחצית העליונה של גופה נשתרבבה כלפי מעלה בנפתול נחשי.

היא עמרה:

– ובכן, עמרם לא הסגיר אותו לא למשטרה ולא להגנה?

– כן.

– ואבא ואמא יודעים?

– לא.

– רק אתה יודע. עוד לפני שנסע ביקשתי אותו שלא ימסור אף אחד. אז הוא כתב לי ש…

– אתה ביקשת? אתה? אתה, אתה, אתה ביקשת? אתה שלפני עשר שנים בשעה שתים עשרה ורבע בדיוק… אתה ביקשת! ביקשת ש… ש… ש… את הבחור הזה שהרס את חייך… את כל חייך… אתה שומע הבחור הזה החריב את כל חייך! פושע הוא! מה שלא עשה עמרם אעשה אני. פושע הוא. אני אסגיר אותו למשטרה! יחד נסגיר אותו: אני ואתה, כרמי. זוהי חובה, כרמי, חובה קדושה שלי ושלך.

מאחורי גבה של אהובה צמח לפתע יונתן במלוא קומתו. גבוה היה מאהובה ורחב ממנה פי שנים. רגע נראו שניהם כתבליט של דקל העשוי בגוש בהט. יונתן הספיק כבר ללבוש את כל בגדיו: המקטורן הכחול המהדק את הכתפיים, העניבה ואפילו מגבעת הלבד.

שפתיו העבות נתרחבו יותר מן הרגיל, נשתרבבו ונעו לכל הצדדים. בועות קצף לבנות הופיעו בזויות הפה, התנפחו, נבקעו ושוב הופיעו.

– חובתנו הקדושה להסגיר אותו למשטרה. מלאי חובתך, זונה! מלאי… את חייך הרסתי! את חייו של זה הרסתי! בת בליעל! לא את חייכם הרסתי! את חיי – הקשיבי היטב, אשת החובה הקדושה – את חיי שלי החרבתי עד היסוד! את חיי ואת חיי אשתי ואת חיי בתי הפקרתי למענכם. למענך… כדי שתהיה לך מדינה בעוד כמה חדשים, שתוכלי לירוק בפני ולמלא את חובתך הקדושה. כדי שתבנו כאן את קיבוציכם ותשלחי בי את הכדור הראשון שיהיה בידיכם, אם האנגלים לא ידאגו לכך ואם אני לא אעשה דבר זה לפני שתזכי לתענוג שכזה. נו?! מה אַת עומדת?! מהרי! קראי למשטרה.

פשט ידו והדפה בכוח רב. אהובה נפלה על המיטה. כהרף עין זינק יונתן אל החלון, פתחו וקפץ מתוכו החוצה.

מנחם ורוזה הופיעו בחדר. רוזה בכותונת לילה ומנחם בפיג’אמה – מבוהלים ונרעשים עמדו בפתח הדלת ומצמצו בעיניהם.

כרמי פרץ בצחוק. אהובה ניתרה מן המיטה ואצה אל החלון הפתוח; שירבבה מחצית גופה החוצה וצווחה:

– גנב! גנב! תפסוהו!

צחוקו של כרמי הפך להיסטריה.

משהגיעו השכנים שהוחרדו מקול צעקותיה של אהובה מצאו את כל שלושת המבוגרים שנותרו במשפחת בארי טורחים קשה להרגיע את הילד.

 

פרק שביעי    🔗

1    🔗

כרמי קיבל כמה שיעורי נגינה באקורדיון וחדל מהם. הצלילים הסמיכים לא קסמו לו. גדולה מזו: מיום שנמצא אקורדיון ברשותו משך ידו גם מחלילו וחדל להשמיע את צפירות הפרא.

מאז נמלט יונתן חדרה הדממה אל תוך הבית ולא הופרה אף בנוכחותה של אהובה. אלא שדממה זו היתה דחוסת קולות וטעונת צלילים. קולות וצלילים נתמשכו מכל עבריה של הדומיה, זחלו, רמשו, שרצו, פרו, רבו, נתגבבו, נתלכדו, נדחסו והתרכזו כהתרכז זרם חשמלי על חודו של חרוט כדי לפרוץ, להתלקח ולהתפוצץ בשביב של קֶצֶר.

2    🔗

דומיה שׂררה ביקום.

זה עתה עלתה השמש כדי לבשׂר יום צח ורענן – אחד מאותם ימי הזוהר המעטים שהחורף אינו מרבה לפנק בהם את הריה של ירושלים.

עמרם בארי היה לבוש מדי חייל בריטי. כומתה אדומה התנוססה על ראשו ובכל אחת מכפות ידיו היה נתון קצהו של חוט חשמל. השקט שהקיפו חדר גם אל נפשו פנימה. משׂימה אחראית הוטלה עליו ואף־על־פי־כן לא חש אף קורטוב של מתיחות בקרבו. אמנם, הוא עצמו היה כבר מחוץ לתחום הסכנה. המוקש הונח והרכבת עדיין לא עברה. ממקום תצפיתו נקל היה לראות היאך היא מתקרבת. הפעם לא יהיו חכמות, לא נקיעות רגליים ולא נסיעות הביתה. הביתה… למיטה של אמא.

ניער ראשו כסוס המגרש זבוב והתחיל שואף לקרבו את ניחוחה הצונן של הסביבה. קימורי ההרים מילאו את החלל קשתות רכות מאופק עד אופק, ובאויר השקוף, הצלול, הכחלחל נדמה היה שכל קימור אינו אלא חיקוי לכיפת השמים כולה. שמש רעננה נשתקפה באגמי הגיאיות – אגמים שלא היו ולא נבראו.

רכבת פעוטה – ממש כאותו צעצוע שקיבל בימי ילדותו מדוקטור שטיינר – התפתלה במורד. חוטי הברזל אף־על־פי שמכוסים היו שכבת גומי־בידוד דגדגו את כפות הידיים. בתנועות איטיות, מתונות, מחושבות קירב עמרם את הקמיצה ואת הזרת של ידו הימנית אל הקמיצה ואל הזרת של ידו השמאלית. קצות החוטים נגעו זה בזה.

תחילה ירדה הרכבת מן הפסים ואחר כך נשמעה התפוצצות. שעה ארוכה הדהד קול הנפץ עד שנדם והשתררה דומיה. ועד כדי כך סמיכה ועמוקה היתה הדומיה שעמרם לא מלאהו לבו להניד איבר מחשש שמא תופר הדממה ולא תשוב לקדמותה. ומחשש שמא תופר הדממה ולא תשוב לקדמותה נתלכד עם הטבע הדומם שמסביבו, וכאחד מטרשי ההרים דבק ביקום ויהיו – הוא והיקום – לבשר אחד.

אולם, הדממה הופרה. מטר יריות ניתך על פסגת ההר, ובהישמע היריה הראשונה נידרדר גופו של עמרם כאבן שנעקרה מראש ההר.

הכדור פגע בצדו השמאלי, פלח את לבו ויצא מן הכתף הימנית.

3    🔗

שעונו של כרמי נעצר. אור השמש הציף כבר את החדר, אך המחוג הקטן עדיין הורה על שלוש.

בתוך הדממה זחלה מנגינה, מנגינה של ממש. לא התפרצות קולות ולא פסיפס צלילים, לא שריקת קריאה לאמא ולא צווחת חליל צורמת. סתם נעימה. כאחד השירים ששרה לו סבתא בעודו תינוק. כאחד המנגינות שהמורה לאקורדיון ניסה ללמדו, כאחת הנעימות שהושמעו בראדיו, ואף־על־פי־כן דבר־מה השונה תכלית שינוי מכל השירים והמנגינות הללו.

רצון עז תקפהו להשמיעה, לבצעה על גבי המנענעים של האקורדיון.

התיבה השחורה היתה מונחת על מיטתו של יונתן – היא מיטתו של עמרם.

לקרוא לסבתא? לאמא?

לא. חס וחלילה. אסור להשמיע קול. כל צליל, כל נקישה, כל מגע עלול לפגוע בנעימה ולהעבירה מן העולם. אסור להוציא הגה מן הפה.

אין ברירה.

כרמי קם ממיטתו שלו, ניגש אל מיטתו של עמרם, פתח את התיבה, הוציא את האקורדיון השחיל את זרועותיו ברווח שבין הרצועות לבין המנענעים. הרצועות נצמדו אל כתפיו והאקורדיון נמצא תלוי על בטנו. תמך בו כרמי בשתי כפות ידיו כדי להפחית מלחץ המשקל על הכתפיים והתחיל פוסע חזרה אל מיטתו. וכשפסע חזרה אל מיטתו גילה לפתע כי פוסע הוא חזרה אל מיטתו. פוסע בשתי רגליו, ברגל שמאל וברגל ימין, ברגל שמאל וברגל ימין, שמאל ימין, שמאל ימין, שמאל ימין…

הדממה הושבה על כנה. המנגינה פרחה מלבו ונשתכחה. בפנים, בחוץ, בתבל, בחדר, בלב, בבטן הכל נאלם דום. רגליו היו יחפות ולא השמיעו קל. הוא פסע ופסע ללא הפוגה, ללא מעצור, ללא רתיעה. הגביה רגל ודרך, הגביה רגל ודרך, הגביה ודרך, דרך והגביה ודומה כי הדרך ממיטתו של עמרם אל מיטתו שלו אין לה תכלה.

שמאל ימין, שמאל ימין, שמאל ימין, שמאל…

חלק שלישי

 

פרק ראשון    🔗

1    🔗

אנו חיים בעולם של שלושה ממדים. ייתכן שקיימים יצורים החיים בעולם של ארבעה ממדים. אנו משמיעים צלילים ואין הם מגיעים לאזניהם, מאחר שצלילינו אינם מסוגלים לחרוג מתחום עולמנו המוגבל. אנו מקימים מחיצות ומסתגרים מעיני בני מיננו, אך גלויים וחשׂוּפים אנו לעיניהם של היצורים מעולם ארבעת הממדים. אך דא עקא; יצורים אלה יצורים שתקנים הם: אין הם פוצים את פיהם ואינם אומרים לנו דבר, אף לא את דבר עצם קיומם.

אפשר שביום מן הימים יתגלו לנו ואפשר ששתיקתם אלם־עד היא, ממש כשתיקתנו אנו כלפי יצורי העולם הדו־ממדי.

טולסטוי ניסה להתקרב אל בעיה זו בנסחו אותה בפתגם: “אלהים רואה את האמת, אך אינו אץ לאמרה”, אלא שהסופר הדגול היה שרוי בתחום המוסר ולא בתחום הגיאומטריה. לפיכך אין פתגמו אלא שם של סיפור מעשה באדם שנאשם ברצח ונדון לעבודת פרך על לא עוול בכפו. רק ימים מספר לפני מותו נזדמן לו הרוצח שביצע את הפשע והודה בפניו על מעשהו.

2    🔗

– שמאל ימין, שמאל ימין! שמאל ימין, שמאל! שמאל, שמאל, שמאל ימין שמאל!

בדמדומי יום חמסין לוהט שרכה שורת נערים את דרכה בשביל המתפתל במורדו של אחד מהרי יהודה הסמוכים לירושלים, בירתה של מדינת ישראל. שמש שוקעת הטילה צללי אלכסון מוארכים, רוטטים, מתנהלים לאיטם. חרולי שרב איוושו בחריקת שידפון מיובשת. שיחים בודדים, עקשים וקשי עורף, שמרו ברעדה על שרידי ירקותם האביבית.

– קבוצה־ה־ה־ה־מוד!

– אחרי פקודת “חפשים” נעשה מנוחה קצרה. על המקום! לא להתפזר! ח־ו־ו־פ־שים!

כרמי השתרע על העשב במלוא קומתו. עייף היה ומאושר. עייף משום שהיה זה נסיונו הראשון במסע ארוך ומייגע ומאושר על שום שעמד בו. הוא, כרמי בארי, שאת חלק הארי של ימי חייו בילה בשכיבה ובישיבה, לקח חלק במסע הגדנ“ע ועד לירושלים הגיע, ולא עוד אלא שאף לא נמנה עם המפגרים והנחשלים. בשרבו של יום יוקד צעד בסך מהר־טוב ועד למבואות בית”ר.

אין ככרמי בארי נער קל רגליים! יחי כרמי בארי! הידד! יחי כרמי בארי, הידד! יחי כרמי בארי!

יחי! יחי! יחי!

יחי כרמי בארי!

תחילה צהל וצווח רק כרמי בארי לבדו. כעבור שעה קלה הצטרפו אליו כל שאר הגדנעים, ואף הם צעקו: יחי כרמי בארי! לאחר מכן צווחו החרולים הצהובים והשיחים הירוקים. לבסוף רעמו ההרים: יחי כרמי בארי!

מעצמת הרעש אטם כרמי את אזניו ונרדם. ולאחר שנרדם נאטמו אזניו לא רק לגבי תשואות ההרים אלא לגבי כל הקולות והצלילים שבעולמו של הקדוש ברוך הוא: לגבי קריאתו של המפקד המצווה לקום, לגבי רחש הגדנעים המתנערים, הד הנעליים המסומרות הדורכות בכבדות על פני אדמת הטרשים, קצב צעידתם היגעה של נערים שהתרחקו והלכו ונמוגו, איושת הלילה שגח מפאתי רקיע ונשתפל בבקעות.

על הפסגות נדלקו אורותיהם של ישובי משלט.

היקום נתכחל. חרמש צהבהב נזדקר בין קמרוני הרים. ירח פגום, מרוכך, ממוסמס, נימוק במקפה השרב, טייל בהתמדה עיקשת על פניו של כרמי, ולא זז מהם עד שכרמי ניעור משנתו. ומשניעור כרמי תלה עיניו בירח ולא המישן ממנו.

כל שרירי גופו כאבו. במאמץ־מה הגביה את זרועותיו ושילב את כפות ידיו מתחת לערפו. מכאן ואילך שכב פרקדן ולא הניד איבר.

בדל מאור צהבהב עמד משוטו וזויות חרמשו נתעקמו כדי חיוך דהה.

אותה שעה דמתה הלבנה לשפתה העליונה של אהובה.

3    🔗

זה כארבע שנים מהלך כרמי על שתי רגליו. תחילה הילך בבית, אחר כך שוטט בחוצות הקריה ולבסוף טייל בחיפה העיר. טיפס ועלה על הכרמל, ירד לעמק שמאחורי הכרמל ולא חדל מלהניע את שתי רגליו.

בימים כתיקנם היה היום, שבו קם כרמי ממיטתו והניע את שתי רגליו, יום חג ומועד לכל המשפחה כולה. אולם לא שיחק לו המזל והיום היה ליום אבל כבד. עמרם נפל חלל. בשורת איוב זו הגיעה אל המשפחה עוד באותו יום, אך עד היום הזה לא ידע איש את קבורתו.

באדמת טרשים שבהרי יהודה בואכה ירושלימה נקבר אלמוני בשם אברהם בן אברהם ובבית קטן – אי שם בסביבות חיפה – התאבלו ארבעה ילודי אשה על עמרם בארי שנפל על משמרתו. ובדומית האבל הכבד כמעט שלא הרגישו כי עוד דבר נפל ביניהם: ילד שעד כה היה כל ימי חייו רתוק למיטתו ולכסאו קם לפתע והתחיל לנוע בין כתלי הבית ומחוצה לו.

ימים מספר לאחר שנודע לה על מותו של עמרם, שכבה רוזה לישון ושוב לא התעוררה לעולם. קהל גדול בא ללוותה בדרכה האחרונה ומנחם מרר בבכי בשעה שאמר קדיש על קברה. אף בין הקהל היו רבים שדמעות נתקשרו בעיניהם.

לא יצאו שבועות מעטים ופרצה מלחמת העצמאות. קמה המדינה ומנחם בארי נתמנה מנהל מחלקה באחד ממשרדי הממשלה. עקר דירתו לתל־אביב ולא פקד את חיפה אלא בעניני משׂרתו.

הבית הלבן נמכר. אהובה נישאה לדוקטור שטיינר ועברה לגור בדירתו יחד עם כרמי בנה, אלא שכעבור ימים מספר נסעה שוב בשליחות לחוץ־לארץ.

כרמי נשאר עם דוקטור שטיינר.

באותם הימים היה כרמי נער ככל הנערים בני גילו, ולא נבדל מהם אלא במידה שכל פרט נבדל מכל פרט אחר אפילו בכלל אחד. הוא למד בבית ספר – אמנם לא זו בלבד שלא היה בין המצטיינים אלא שלאמיתו של דבר נמנה בין המפגרים, אך לא עם המפגרים נטולי תקוה – טייל, קרא בספרים ושיחק עם חברים. אהובה כתבה לו מכתבים מאירופה. דוקטור שטיינר אימצהו לבן לו, חינכהו וכל מחסורו היה עליו. אף לבריאותו דאג הן כאב חורג והן כרופא: היה בודק אותו תכופות והשׂיא לו עצות רפואיות.

ערב צאתו למסע הגדנ"ע ירושלימה ערך לו דוקטור שטיינר בדיקה רפואית יסודית. לאחר שנסתיימה הבדיקה אימצהו אל לבו, חיבקהו, נישקהו, גיפפהו וכה אמר לו:

– בחור נאה אתה, כרמי. בחור נאה ובריא. ואם כליותיך מייסרות אותך, הרי אין כל הצדקה לכך. דבר זה מיותר, מיותר בהחלט. לי, למשל, אין כל מוסר כליות.

– איני מבין – תהה כרמי.

דוקטור שטיינר המשיך:

– היה מי שאמר כי המצפון הוא חיה בעלת ציפרניים המגודדת את הלב. מגודדת, שורטת, ומגרדת, ידידי הצעיר. אך דא עקא: חיה זו נועצת את ציפרניה כעיוור באפלה, שהרי אור הדעת לא נגה על החיות, והיא מכלה חוטא וישר ותספה צדיק עם רשע The righteous and the sinner. אך דבר הבל הוא לקשור את תנועתך הארעית במנוחתו הנצחית של עמרם. אין כל קשר בין שני המאורעות: לא קשר סיבתי ולא קשר מקרי. לפני שנים רבות – ואתה אז בן שבועיים – אמור אמרתי לאמך: ביום מן הימים יבוא ה Shock. הזעזוע. זעזוע פנימי. הן לא ידעת על מותו של עמרם בשעה שקמת ממיטתך והלכת על רגליך.

– לא ידעתי.

– ובכן, כאמור: Shock פנימי. זעזוע שבא מן המעמקים. ואילו… גורלו של עמרם נחתך מבחוץ. He was doomed – כלה ונחרצה. אלמלא נהרג אז, היה מוצא את מותו במלחמת העצמאות. מרבית חבריו נספו במלחמה. זו היא עובדה מעציבה אך אין קשר בינה לבין מצבך. ואם קיים קשר… לא, אין הוא קיים. הקשר הוא מחוץ לעמרם. ההתרחשות הנפשית שבעצם הוויתך היא מחוץ לעמרם. דור חדש… דור יפה מבחינה גופנית…

דוקטור שטיינר נעץ בו מבט חד. המבט הכאיב לכרמי. חש כאילו מישהו מחטט במחט בעורו.

דוקטור שטיינר ניסה להמשיך:

– אשר למוסר… הוא נתגמגם ונשתתק שוב.

לא היה זה מדרכו של דוקטור שטיינר להתגמגם, להפסיק שיחה באמצע, לוותר על סיום אלגנטי של משפט.

הוא פתח את מגרתו, הוציא מחברת מתוכה והושיטה לכרמי.

– יש לי הסבר, הסבר שמלי. ואפילו העליתיו על הכתב. מבחינה רפואית־תראפית היית לי שפן ניסיון, וניסיון גורר ניסיון. מהשהועלה על הכתב הוא למעשה ניסיון אמנותי. כן, כן, שווה בנפשך: ניסיתי את כוחי באמנות הסיפור, ביתר דיוק בהגדת אגדות. תמיסה של אבקת הגות ראציונלית בחומצת התעתוע. הרבה דמיון, הרבה אמת ומעט כישרון. הרבה עבר, מעט עתיד ושום הווה. המלה האנגלית Present פירושה גם הווה וגם מתנה. כדאי לתהות אי־פעם על דו־משמעות זו. לפי שעה ננצל את המשמעות השניה בלבד: מתנה. חוברת זו היא מתנת של דוקטור שטיינר לכרמי בארי.

אותה שעה שנא כרמי את דוקטור שטיינר, אך הלה לא הרגיש בכך. ספק אם בכלל הרגיש בנוכחותו של כרמי, אף כי לכאורה היו דבריו מכוּונים אליו ורק אליו. הוא פסע בחדר הלוך ושוב עד שנעצר במרכזו, ניצב בתנוחה פתטית, שירבב ידו ופתח בדיבור שהוא ספק הרצאה ספק דקלום:

– אנו עומדים כאן על עברי פי המוסיקה. אני כשלעצמי איני איש מוסיקה. מעדיף אני אמנויות פלאסטיות כגון ציור ופיסול. גדולה מזו: אין אני סבור כל עיקר שהמוסיקה היא אמנות. לדעתי המוסיקה היא דבר פחות מאמנות ונעלה מאמנות – פחות ונעלה כאחד. שהרי מוסיקה אינה אלא אחת מתופעות הטבע, חלק מחיי יום יום, כמוה כתזונה, כנשימה, כפריה ורביה. להווה ידוע לך, כרמי ידידי הצעיר, שהכל הוא ענין של ניסוח. יכול אדם להשתמש בניסוח צנוע ויכול הוא לנסח את הדברים בדרך יומרנית, יכול אדם לומר: “תופעה טבעית” ויכול לומר גם התרחשות קוסמית. הכל נתון לפיו של האדם ולרצונו. מקימי מעפר דל ובאשפות יטיל רוזן. שני מלומדים הודיים, למשל, חקרו ומצאו שהמוסיקה משפיעה על גידול הצמחים. והודים שאינם מלומדים ידעו מאז ומתמיד לאלף נחשים בצלילי חליליהם. יתר על כן, בני: נתונים המבוססים על ניסויים מדעיים שנערכו בקפידה, מוכיחים בצורה הנעלה מכל ספק כי המוסיקה משפיעה על תנובת הפרות. ח־ח… עם הפאסטוֹראלית של בטהובן כך וכך ליטרים חלב, בלי הפאסטוראלית כך וכך ליטרים פחות… כן, הכל תלוי בהגדרה. ואין אני יודע כיצד אגדיר את יצירתי: היא אינה אגדה משום שהיא מציאות, היא אינה מציאות, משום שהיא אגדה. ההגדרה נתונה בידיך. הפוך בה, לא בהגדרה אלא ביצירה, הפוך בה והפוך בה כי כולך בה.

כרמי לקח את המחברת מידיו של דוקטור שטיינר ויצא מן החדר. מיד לאחר שיצא נכנס אל המטבח, קרעה לגזרים והשליכה בפח האשפה.

4    🔗

כרמי לא קרא איפוא את דברי האגדה של דוקטור שטיינר, וגם אנו לא נספרה כאן לקורא. אף־על־פי־כן כל מה שיסופר להלן ובמידה ידועה אף כל מה שסופר לפני כן, אינו אלא דוגמא אחת מני אלף הבאה להראות בעליל כיצד מתגשמת בחייו של פלוני אגדה שנולדה ברוחו של אלמוני עם כל השינויים הנובעים מהעברה זו מכלי אל כלי: דהיינו מכלי הדמיון אל כלי המציאות.

5    🔗

קדים בא ממזרח ושדף את ניצני הלחות הלילית שבקעו באוירו של השרב. כרמי נשתנק גרונו. נטל את מימייתו, קירבה אל פיו ונוכח לדעת כי ריקה היא.

היכן כל החבריא?

כרמי קפץ על רגליו. משנתברר לו המצב נתחלחל תחילה, אך עד מהרה חזר ונרגע. כשהפלוגה תגיע העירה יגלו את היעדרו ויחזרו על עקבותיהם לחפשו. אין הוא חייב אלא להישאר במקום ולהמתין להם. חזקה שקול מצעדיהם יגיע אל אזניו ומיד יצעק או יאותת להם. חיפש ומצא לו אבן. ישב עליה, הוציא כריך מילקוטו ונגס בו. גבר צמאונו והציק לו.

משמאל, למטה, במרחק של שלוש מאות מטר בקירוב, הבהב אור בודד. מה משמעם של הנצנוצים הללו?

וודאי סוכתו של שומר או ביקתתו של… של מי?

כרמי ניסה לאמוד את המרחק:

– מהלך… עשר דקות הלוך וחזור… אבקש ממנו מים, אשתה ואחזור. אם החברה יבואו אראה אותם מלמטה.

זקף אזניו ודרך שמיעתו. רגע נדמה לו כי שומע הוא צעדים מתקרבים והולכים, אך כעבור שניות מספר נבלעו הצעדים ברחשושי הלילה. לאחר מכן נשתררה דומיה אך כעבור דקה אחת או שתיים שוב נשמעו קולות: ספק איושת עלים ספק דריכת נעליים.

מילא, אף אם הם באים הנה אספיק עוד לרדת ולחזור.

שביל צר הוליך אל מקורו של האור. דומה היה כי בדל הירח שבשמים לא נוצר אלא כדי לשפוך את אורו על שביל זה, ועל שביל זה בלבד – עד כדי כך נסתמנה בהירותו באפלה.

כרמי הלך בשביל.

עד מהרה עמד על הטעות שבאומדנו. המרחק היה גדול מכפי ששיער. במחצית הדרך נעצר ונמלך בדעתו: לילך או לחזור? שרירי רגליו כאבו. יקל עליו לרדת מאשר לעלות. מלמעלה לא נשמע כל רחש: החברים לא הגיעו עוד. יש זמן. הוא הוסיף לרדת. השביל התחיל מתחלזן; נטה ימינה, חזר ונטה שמאלה ושוב פנה ימינה והסתיר את האור מעיניו. כרמי פסע הלאה. לאחר כמה פיתולים נוספים הישיר השביל והאור נתגלה שנית.

שלוש מדרגות הוליכו אל בית אבנים קטן. מחלונות הבית בקע האור ועמו קול מנגינה.

כוכבים נישקו את פסגות ההרים. צלליות כהות נעו באופק. הרקיע חייך ספקנית בקצות זויותיו של חרמש הירח.

כרמי לא מש ממקומו.

אותה שעה היה דומה לפסל שהוצב על מפתנו של מקדש עתיק בהררי קדם.

 

פרק שני    🔗

1    🔗

אדם רגיל לחשוב כי בראי רואה הוא את דמות דיוקנו, אבל באמת אין הוא רואה אלא בבואה מסולפת של דמות דיוקנו, שהרי בראי ימינו שמאלו ושמאלו ימינו. נניח שהוא רוצה להזדהות, ולהתמזג עם בבואתו כך ששמאלו תתלכד עם שמאלה וימינו עם ימינה. לכאורה לא יתכן דבר זה לעולם. ברם, אם ננסה להסיק מסקנות עקיבות מכל האמור לעיל על כרחנו נאמר כי לשם כך חייב אדם לחרוג מעולם שלושת הממדים לעולם של ארבעה ממדים, כשם שהנקודה חרגה מאל־מימד למימד ראשון, הקו למימד שני, המשולש למימד שלישי. והנה חכמים אומרים לנו היום כי המימד הרביעי בעולם הגשמי הוא הזמן.

אנו עומדים איפוא בפרשת הזמן.

מה לומר על הזמן ולא אמרו עוד?

אמרו עליו שהוא זורם בלי הרף. אמרו שקופא הוא על שמריו ואנו זורמים בתוכו, כי משול הוא לתקוות חוט השני שקצותיה טמונות בנצח. אמרו כי משול הוא לכדור שלג המידרדר במורד וככל שהוא מידרדר כן גדלים ממדיו, כיון שהוא גורף עמו את שלגי המורד ומתעטף בהם.

אמרו כי הוא יוצר אותנו כמים היוצרים את הגלים. אמרו כי אנו יוצרים אותו כל הרף עין של חיינו, והזמן לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה למלא אנחנו ותודעתנו,

מה יתן איפוא ומה יוסיף אם גם אנו נאמר את דברנו על הזמן. יהא טיבו מה שיהא שומה עלינו למדדו באמות מידה, ומי אנו כי נתיימר ליצור אמות מידה חדשות לא שיערום אבותינו?

לפיכך נפתח את פינו ונאמר בשפה ברורה ובלשון שאינה משתמעת לשני פנים: עברו חמש עשרה שנה מיום שעזבנו את מיכאל אגרוב עומד ליד ביתו שבהרים ומטיח זעקות יאוש אל תוך האפלה: א־ה־ו־ב־ה!

מאז לא נשתנה מראהו של מיכאל אף כמלוא נימה. אפילו שערות שׂיבה לא נתוספו על אלה שכבר אז הלבינו ברקותיו. אדרבה, יש סבורים שעכשיו הוא צעיר יותר מכפי שנראה כשפגשנוהו לראשונה רכוב על דבשת הגמל. עם שאנו מציינים עובדה זו הרינו מתקרבים שוב אל עברי פי התהום המעמיקה חקר במהותו של הזמן. אולם, הפעם לא נתפתה ונעבור על פניה בלי שנציץ אל תוכה.

אף־על־פי־כן אין אנו פטורים מלהזכיר כי יחסים מיוחדים במינם שררו בין מיכאל לבין הזמן, יחסים שבגללם נתייחד לו מקום מיוחד בין בני מינו. כל בשר ודם עברו מאחוריו ועתידו לפניו וככל שהוא תמיד בקיומו גדל העבר ומצטמצם העתיד. אפשר שכלל זה חל בעיקרו גם על מיכאל ואפשר שאין הוא חל עליו. על־כל־פנים זכור לנו כי לגבי העבר לא הכל היה כשורה בחייו: עברו נעלם ממנו ועקבותיו לא נודעו. אלא שבינתיים נצטבר באמתחתו עבר חדש, מוכר, מודע, שמור וזכור. מוטב איפוא שנמשוך ידנו מן הנסתר ונתרכז בגלוי.

2    🔗

עד אור הבוקר שכב במיטתו ועיניו פקוחות נעוצות בתקרה. משהאיר הבוקר רחץ בשרו במים צוננים ואכל פת שחרית. החמסין נשבר. צלילות ירושלמית נתנסכה בחללו של עולם, האויר ניטהר מערפילי השרב והפך כחלחל־שקוף. רוח בוקר נשבה ממערב. הרקיע קימר את תכלתו באפיטרופסות אבהית. השמש זרחה. עדיין לא פגו בה שרידי סומקו של השחר.

ליובה, אוקטיברינה, מוררה, מרים ו…אהובה. כן, אהובה היתה לאחת מהן. נטל מטאטא כיבד בו את רצפת החדר. את שברי הכינור הטיל לפח אשפה. גילח זקנו, החליף בגדיו, יצא החוצה ושוב לא חזר אלא לאחר זמן רב.

באותו יום שוטט ברחובות ירושלים ובלילה סר למסעדה ומתוך התלכדות מסיבות שאין לנו שליטה עליהן הצטרף לחבורתם של שלושה חוצבים שישבו בצוותא, שתו משקאות, סעדו את לבם ושוחחו בקול רם. החוצב הראשון היה אברשקה הענק, איש קרים, שאין לך חלוץ ותיק בישוב שלא נתקל בו אי־פעם באחת מפינות הארץ. החוצב השני היה ינקל המצומק שמוצאו מעיירות פולין ושמע גבורתו נישא על פני ארץ ישראל, והחוצב השלישי היה רסל יליד העיר העתיקה ובנו של קצב מיוצאי עיראק, שהתעקש וקרא את בנו דוקא בשם הרצל. לימים נשתבש השם לרסל ונושאו מאס בקצבות והלך לחיצוב, אלא שכתוספת לפרנסה זו גבה מס עסקים פרטי ממרבית החנויות שבשוק מחנה יהודה. לזכותו ייאמר כי המס היה פרטי רק להלכה, למעשה נהנה ממנו גם הציבור, אם כי ציבור מצומצם בהחלט: המס התחלק בין כל שלושת החוצבים והיה כולו קודש לאכילה, לשתיה ולעסקי נשים.

בלילה ההוא היה מיכאל לחוצב הרביעי ומכאן ואילך לא זז משלושת חבריו. ביום עבד עמהם ובלילה שיתף עצמו בהילולותיהם ולן באכסניות שהם בחרו לעצמם ולו. יש שהיו מתכתשים עם חיילים או שוטרים בריטיים ויש שעגבו על נשים. הנשים היו מכל המינים ומכל הסוגים: מהן כפרחים באיבן ומהן כפירות בשלים שעל סף רקב, מהן ערביות ויוניות וארמניות ואנגליות ומהן יהודיות החל מבנות רחביה וכלה בבנות מאה שערים, מהן בנות ישראל כשרות וצנועות למראית עין ומהן חלוצות המלאות אידיאלים וחזונות כרימון.

ליובה, מוררה, מרים ואהובה לא היו ביניהן.

משפרצה מלחמת העולם, התגייס מיכאל לצבא הבריטי, אברשקה, ינקל ורסל לא התגייסו. אברשקה היה פעיל ב“הגנה”, ינקל נפסל בשל כיב קיבה ורסל סירב להתגייס. בצבא בדקו את מיכאל בדוק היטב, חקרוהו בדבר גילו, נענעו בראשים, לימדוהו לנהוג במכונית ושלחוהו תחילה למצרים ואחר כך לאיטליה. לאחר שהוקמה הבריגדה היהודית הגיש מיכאל בקשה ודרש משלטונות הצבא שיעבירוהו ליחידה לוחמת. תחילה סירבו מתוך התחשבות בגילו, אחר כך נתרצו לו מתוך התחשבות בכושרו ולבסוף זכה מיכאל לקחת חלק בשלושה קרבות. החיילים מיעוטם כינוהו בשם “זקן” ורובם בשם “פרטיזן”. במרוצת הזמן נשתכח “הזקן”, אך “הפרטיזן” האריך ימים עד מלחמת העצמאות ולא הירפה ממיכאל כל ימי המצור על ירושלים. בבתי מאנדלבוים וברמת רחל, בנוטרדאם ובעין כרם – בכל חזיתות ירושלים – הכירו, הוקירו והעריכו את הפרטיזן בן החמישים.

מיכאל לא היה מימיו פרטיזן. על־כל־פנים לא מיום שהוא זוכר את עצמו (ואנו נדרנו נדר להתעלם מעברו הבלתי זכור). אולם את מלאכתו בצבא הגנה לישראל עשה אמונה והיה צולף ברובהו, מדייק בידו האמונה ואינו מחטיא את המטרה.

בימי ההפוגה הראשונה פגש מיכאל את שלושת החוצבים, ההפוגה עמדה כבר להסתיים והמצוקה היתה לשפע. הוגש קוניאק ונערך משתה כדת וכדין. תחילתו של המשתה היתה בערב וסופו למחרת בבוקר. ההפוגה נסתיימה והמשתה נמשך. פגז חדר לחדר והתפוצץ. אברשקה נהרג בו במקום, רסל נפצע ומת מפצעיו בבית חולים, ינקל נפצע קל ונשאר בחיים, מיכאל לא נפגע.

בעשרת ימי הקרבות נכבשה עין־כרם. יום אחד הלך מיכאל מעין כרם לירושלים ובדרכו סטה קמעה הצידה וסר אל מעונו. לתמהונו נוכח לדעת שביתו עומד כשעמד ולא חלו בו שינויים כלל ועיקר: מבחוץ לא נפגע ומבפנים לא נפגם כאילו יום אחד – ולא למעלה מתריסר שנים – עברו מאז יצא מפתחו.

הוציא מיכאל מכיסו את פנקס הבנק, שהיה מצוי אצלו מאז שובו מן הבריגדה, הציץ במספר האחרון שבטור היתרה. מצבו הכלכלי היה איתן למדי לפי מושגיו ודרישותיו בימים ההם. קנה לו פסנתר מן הרכוש הנטוש ושב אל ביתו שבהרי יהודה סמוך אל בירת הנצח.

משחזר לביתו חזרה אליו גם נעימתו־מנגינתו לאחר הפוגה של ארבע־עשרה שנה.

אלא שהפעם בוצעה לא על ארבעה מיתרים אלא על חמישים ושניים מנענעים, שכל אחד מהם הפעיל פטיש המקיש בשלושה מיתרים בבת אחת. אין להניח כי לשם ביצוע מנגינתו הפשוטה נזקק מיכאל לכל המנענעים שבפסנתר. מכל מקום, מאה וחמישים וששה מיתרים עמדו לרשותו.

רבי טרפון אמר: “לא עליך המלאכה לגמור ואי־אתה בן־חורין להיבטל ממנה”.

מיכאל אגרוב לא היה בקיא בפרקי אבות ולא ידע את פסוקו של רבי טרפון. הוא ישב ליד הפסנתר, פרט עליו ימים ולילות ולא הטריד את עצמו אלא בחששות שהלכו וגברו מפני היום שבו יאזל כספו.

ואף־על־פי שכך עברו עליו שנתיים ימים הזדרז יום זה לבוא והקדים את כל חישוביו.

3    🔗

מיכאל מנה בקפידה את המטבעות שבארנקו: ארבעים וחמישה גרושים. לעזאזל, הכסף מאבד את ערכו. מה אפשר כבר לקנות בארבעים וחמישה גרשים?

בחוץ שרר שרב. בבית היה קריר. קירות האבן העבים שימשו תריס בפני החום והטחב שנספג בהם במשך שנים ואולי אף דורות של עזובה נסך אדים לחים המרעננים וחונקים גם יחד. מאז הבוקר לא פתח מיכאל את החלונות מפחד השרב.

ארבעים וחמישה גרשים משמע הליכה של קילומטר וחצי, ריחות טיגון, מגישות מתנשפות ומזיעות וצלחת עם מנת דג פילה וירקות מבושלים.

הרגשת קבס צפה ועלתה מקיבתו ושינקה את גרונו. אולם הרעב לא חדל להציק לו. נזכר שבמטבח מצוי עוד סל ובו כמה תפוחי זהב. הלך למטבח, הביא את הסל והפכו על השולחן. כארבעה תפוזים נפוצו על פניו. נטל סכין ופתח בקילוף. היה משיר את הקליפות אל תוך הסל ונותן בפיו פלחים בזה אחר זה. העונה עונת שלהי אביב ותחילת הקיץ, ותפוחי הזהב מתוקים מדי, בשרניים ונטולי מיץ. היה מיכאל מעקם את פניו עם כל בליעה עד שכילה לאכול. לאחר מכן החזיר את הסל למטבח, אסף את שיירי סעודתו, קינח את השעוונית הפרושה על השולחן והשתטח במיטתו. אותה שעה נשמעה נקישה בדלת, מיכאל עצם עיניו ונתן צעקה:

– פ־ת־ו־ח!

הדלת חרקה בהיפתחה. מיכאל הגביה את שמורותיו ונתן עינו הפקוחה למחצה באדם שנכנס לחדרו.

היה זה בחור שחרחר ששערו מסופר כדרך החיילים, מכנסיו אפורים, חולצתו ירוקה, עיניו שחורות ושפמו הקצרצר מסתיר את שפתו העליונה ומבליט בהק שיניים זעירות־לבנבנות.

הבחור סגר את הדלת אחריו וניסה לסקור את החדר. הטחב שׂם מחנק לגרונו. הוא התעטש ופלט כמה שיעולים מקוטעים. לאחר זמן־מה התאושש וחזר לסקור את החדר. חיוך של ביטול ריצד מתחת לשפמו. מבטו נח על מיכאל. הוא כבש את חיוכו ופתח את פיו:

– הוגד לי כי אוכל למצוא כאן את הפרטיזן מיכאל. – את השם “מיכאל” ביטא מלרע ולא מלעיל כפי שהכל הגוהו.

עכשיו פקח מיכאל לרווחה את שתי עיניו.

– מימי לא הייתי פרטיזן – השיב ולא מש ממקומו.

– אין בכך משום חשיבות לגבי הענין שלשמו באתי. אף אם אין המושג פרטיזן אלא כינוי בלבד, יש בו כדי לזהותך, ואם שוגה אני אנא העמידני על משוגתי.

הבחור דיבר עברית צחה, לטושה ומצוחצחת. הידר בהגיות גרוניות והטעים את הדגשים. אף־על־פי־כן ניכר היה שאינו מעדות המזרח.

אמר מיכאל:

– שמי מיכאל אגרוב.

ענה הבחור:

– שמי יובל ראמות.

– איך?

– יובל ראמות.

– מה זה? עברית או מה?

– עברית צחה. יובל הוא שם נודע בשערים ומובטחני כי גם עדיך הגיע שמעו. הוא היה אבי כל תופש כינור ועוגב. ראמות אינה אלא אבן חן יקרה שאובה מדבריו של הנביא יחזקאל, פרק כ“ז, פסוק ט”ז. אם יש את נפשך לשמוע אביא את הפסוק כולו כלשונו במקרא.

– לא, לא. אין צורך. אני מאמין לך.

הבחור קרב אל המיטה.

– אולי תרשני לשבת על מנת שאוכל לגלגל שיחה עמך על כמה דברים העומדים ברומו של עולמנו?

מיכאל קם.

– לא, לא, מר אגרוב. יטיב לעשות אם תוסיף להיות מסובה למחצה כפי שהיית עד כה. אדיר חפצי למנוע ממך כל טרחה. במו ידי אמלא את כל משאלות לבי.

נטל כיסא ונשתפל עליו. מיכאל ישב על מיטתו והשעין את גבו אל הקיר, הוא תהה על קנקנו של האורח. צורת דיבור זו בלווית חיוך הפורץ ונכבש חליפות היתה דומה ללעג, להיתול, להתעללות, במי?

הבחור הוציא מקטרת מכיס חולצתו ומכיס מכנסיו שלה נרתיק. גרר את רוכסנו של הנרתיק, שיקע את בית קיבולה של המקטרת בטבק וגרפו באצבעותיו הלוך וגרוף. לאחר שנתמלאה המקטרת החזיר את הנרתיק לכיסו ואת המקטרת נתן בפיו, הידק את הטבק הדק היטב, נטל מצת, העלה בו אש והתחיל מדליק את מקטרתו עם שהוא חוזר ומהדק את הטבק במכשיר מיוחד. פולחן זה של העישון גרם משום־מה הנאה למיכאל, אף תנועותיו של הבחור, תנועות זריזות וקצובות הסבו לו קורת רוח. כלי העישון נעלמו בכיסים. יובל ראמות פשט את רגליו, נתרווח בכיסא כמי ששקוע בכורסת פאר ותוך כדי נשיפות שבהרחבת דעת פתח ואמר:

– אדון אגרוב, מתאווה אני לקחת דברים עמך, אפס כי בטרם אבצע זממי, אנוס אני לשאלך שאלה אחת.

שאל

– האמת הוא הדבר כי אינך יהודי!?

– מי אמר לך?

– שמועה שמענו.

– כלום מפי שמועה אתה חי?

– שמועה טובה תדשן עצם.

– מה הטוב בשמועה זו?

– בזאת תיווכח בהמשך הדברים. לפי שעה נפשי יוצאת למענה על שאלתי. כי לא מסקרנות עקרה שאלתי את אשר שאלתי.

– ובכן…

– אם כן, יהודי אתה או אינך יהודי?

– אינני יודע.

– נפלאת היא בעיני. הן לא ייבצר לדעת זאת על־פי מנהג דתי שהיכה שרשים בקרב היהודים.

וכי מנהג זה הוא הקובע?

ראמות התיר את הרצועה והחיוך פשט על כל פניו.

– רואה אני כי על נקלה נגיע לעמק השווה, אכן, סבורני – ואף חברי סבורים כן – כי אין הדבר קובע אף כמלוא נימה. הנה אני יושב לנגד עיניך נמול הנני. אפס כי אינני יהודי.

– אינך יהודי?

– לא.

– אם כן ערבי אתה?

– אף לא ערבי.

– נוצרי?

– עברי אנכי, אשר לדת הריני בן בלי דת.

– יליד הארץ?

– אמנם כן. יליד הארץ. עברי, יליד ארץ העברים. רואה אתה, מר אגרוב… דרך אגב, פליאה דעת ממני מדוע לא עיברת את שמך עד כה? אינך צריך אלא להחליף אות אחת במשנֶהָ והנה נושא אתה שמו של חבל ארגוב הנודע לתהילה… זאת, כמובן, דרך אגב. אם כן רואה אתה, מר אגרוב, אני הנני אחד מבני הנעורים הגורסים כי פה, בארץ זאת מתהווה לאום חדש, הלאום העברי, אשר דבר אין לו עם היהדות ועם הציונות, ועם כל אותן המצאות שהמציאו חלקי עמים שונים ומשונים המאוחדים בדת אחת. אין אנו באים חלילה לשלול את היהדות כשם שאין אנו שוללים דתות אחרות. ובכן, מתהווה פה לאום חדש, הנוער העברי הוא גרעין הלאום העברי. ארצו העברית נכבשה בדמו העברי. האומה העברית הזאת מעותדת להיות חיל החלוץ, שרתי בעמים, כוח מדרבן וגורם אחד של כל שאר העמים הרבים היושבים בחבל ארץ זה, הוא המזרח התיכון, הנאבקים תחת שבט הנוגש הערבי־מוסלמי כגון: דרוזים, מארוניתים, אשורים, קופטים – ארוכה הרשימה. כל אלה הם עמים עתיקים אשר שמרו על תרבותם הטרום־מוסלמית והטרום־נוצרית. אין זה מקרה כי אנו כאן מחיים עתה את תרבותנו העתיקה, העברית־כנענית, הטרום־יהודית. והנה כשם שעמים אלה חייבים לפרוק מעליהם את עול הנצרות והאיסלאם כן מוטל עלינו להשתחרר מנטל היהדות והציונות. ועתה לא נבצר ממך להבין על מה ולמה תיקר דמותך בעינינו, דמות לוחם עברי, אזרח ארץ העברים, עברי נאמן לעמו ולמולדתו שאינו יהודי ומעולם לא היה יהודי.

שאל מיכאל:

– שמך… שמך… מה שמך… אמרת?

– יובל ראמות.

– יובל, אמרת, אבי כל תופש כינור ועוגב, לא כן?

– כן.

– ואתה… אמור נא לי… אתה אינך תופשׂ כלי מעין זה?

– אם הכוונה למוסיקה… עלי לומר כי אין אני מנגן על שום כלי נגינה.

– ושירים למשל, אינך כותב?

סומק פרח בלחייו של ראמות. בעיניו הרוהבות בצבץ קורטוב של ביישנות.

– שירים… המ… שירים… לפעמים. עד מהרה התאושש – כן, אני כותב שירים – הוסיף נמרצות.

– אולי תקרא לפני אחד משיריך?

– איני רואה מה הקשר בין שיחתנו לבין שירי… אף כי… אם נרד לעומקו של הענין ייתכן כי נמצא קשר־מה. מכל מקום, איני נוהג לקרוא את שירי לפני… לפני…

– לפני זריך?

– אף לא לפני חברים. אני מדפיסם מדי פעם בפעם… זאת אומרת מפרסם אותם בכתבי עת ואפילו בספר ומסתפק בכך.

– איני קורא שירים, אבל את שיריך רוצה אני לשמוע. קרא.

שוב עלה הסומק בלחייו של ראמות, אלא שהפעם חזר הלעג ונצנץ בעיניו.

– אם אתה עומד על כך אני מוכן.

– הוא הרכין את ראשו. בשפתיו שהיו כמעט קמוצות חטב מפיו בקצב מתכתי:

אַרְיֶה

רַעָם

וְשַאָג

וְגֶאֶה

סָעוּר

קָמוּר

וְסָמוּר

כְּפִיר

יַדְבִּיר

מִדְבָּר

יִפְשֹׁט צַוָּאר

לְזֶנֶק

וַיָּבוֹא חֶנֶק.

וְאֹדֶם הִלָּה

בָאֹפֶק

וְחוֹל מִתְגַּרְגֵּר

כַּדֹּפֶק

וְלֶהַט

יוֹקֵד לְלֹא הֵד –

אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ לְלֹא עֵץ נֶחֶרָד

כִּי הַיּוֹם רַד,

הַיּוֹם רַד

אֶמֶשׁ

וּמָחָר

תְסֻנְוַר

בְּשֶׁמֶשׁ,

כֳּי הַצַּוָּאר

נִפְשַׁט

לְזְנִיקָה

כִּי הַמִדְבָּר

נֶחֱרַד

בְּעָקָּה

כִּי הַכִּכָּר

זָהַר

בְּצוּקָה

מְרוּקָה,

יְרֹקָה

כּבָרֶקֶת,

כִּי זָנְקָה הֶעָקָה בְּצוּקָה מְמָרֶקֶת.

מיכאל זינק אל הפסנתר.

– שמע – פנה אל ראמות – הסכת ושמע.

ראמות קם מכסאו.

– אין לי כל זיקה למוסיקה.

– בלי זיקה, שמע!

מיכאל ניגן.

אותה המנגינה. מנגינתה של אהובה מאז. מנגינתה האהובה, השנואה, המנגינה שבזכותה קנה את אהובה ובגללה איבדה לנצח. אולם אז נתמתחו ארבעה מיתרים כדי לגשר על פני התהום. כדי לקשור את שחור עברו הסתום בחידת עתידו הנעלם, ועתה לבלבו חמישים ושנים מנענעים לבנים. צלילים נדרדרו כגרגירי חול במדבר, נתהדקו ונתחספסו בין עמים וארצות. בין ימים ויבשות, חוטים נתמשכו מאדם לאדם, ממקום למקום. חוטים של חול שרוף, נטול צורה, לוהט וחם. אז חרק הכינור וצרם את האוזן ועתה… נפרצה הדלת ורוח גדולה באה, נער לבוש חולצת חאקי ומכנסיים קצרים ונושא תרמיל על גבו עמד בפתח ולטש את עיניו הפקוחות לרווחה. היתה לו לסת תחתונה בולטת ושפה תחתונה עבה ופנים ארוכים ומבט בוהה ומתעתע… נדמה כי נכפה הוא, עוד רגע יכרע ויפול תחתיו וריר יטפטף מזויות שפתיו. אולם הנער לא נפל. הוא עמד בפתח קפוא, הלום ומוכה תדהמה. הוא שתק. גם יובל שתק. הבית שתק. הרי יהודה שתקו. ירושלים שתקה. מיכאל שתק. הפסנתר שתק.

רוח רפאים ניצבה בפתח ביתו של מיכאל והטילה עליו אימה ופחד ומורא גדול. רצה לברוח ולא יכול: מרותק היה לכסאו.

יובל ראמות גרף ביעה זערורי את אפר מקטרתו, לאחר מכן הקיש בה בעקבי נעליו, נתנה בכיסו יחד עם שאר מכשיריו וקם ממושבו.

– עלי ללכת. הוזמנתי למסיבונת בעשר שעות.

דיבור אחד, צליל אחד, הגה אחד הנורה אל תוך הדממה די היה בו שיפלו כבליו של מיכאל. גם הוא קם מכסאו ואמר:

– אני אילווה אליך.

הם פסעו אל הדלת, הרוח לא גזה. אדרבה היא פתחה את פיה ואמרה:

– אני רוצה ללכת עמכם.

– מדוע לא? – הסכים ראמות – נלך שלשתנו. מובטחני כי יקבלונו בסבר פנים יפות.

הנער נשען אל מזוזות הדלת. הוא אמר:

– אני צמא.

ראמות נתחייך. הפעם לא היה בחיוכו אפילו קורטוב של לעג.

– הגמיאהו נא, מר אגרוב.

מיכאל יצא אל המטבח, חזר והביא לנער ספל מלא מים. הנער שתה בצמא.

– עוד! – אמר כתינוק המבקש תוספת למנתו.

מיכאל מילא את הספל בשניה והגישו לנער. לאחר שהנער הריק גם ספל זה, שימט ילקוטו משכמו והניחו על הרצפה.

– אוכל להשאירו כאן?

יובל ראמות נעץ מבט שאלה במיכאל. הנער זקף את גופו, השעין את גבו אל מזוזות הדלת והפשיל ראשו לאחור – ספק נלאה ויגע ספק חולם בהקיץ. מיכאל לא ענה דבר. צמצם עצמו, נתכווץ ונדחק לפתח בעוד הנער עומד שעון על המזוזה.

מיכאל יצא ראשון. אחריו יצא ראמות ואחרי ראמות הנער.

4    🔗

פניהם של כל הנוכחים היו מוכרים למיכאל אגרוב. מיעוטם בעלי זקן, מרביתם משופמים ואך מעטים מן המעטים מגולחים. אותם ושכמותם רגיל היה לראות במדי צבא, מהם זונקים להתקפה עם נשק ביד ומהם כפופים מעל למפה הגיאוגרפית. את שמותיהם לא הכיר ולא ידע מי הם. גדולה מזו: בעיניו היו כולם דומים זה לזה עד כי התקשה להבחין בתוכם אישיות אחת, יחידה, בולטת, וכולם יחד נראו לו כגוש חאקי אחיד המעפיל הרה, כלומר בניגוד לכל חוקי הפיסיקה מתגלגל ממרגלות ההר אל פסגתו. משום־מה היה הגוש חביב על מיכאל, וכל אימת שנצטיירה בדמיונו אותה גלישה הפוכה מלמטה למעלה היה לבו מתמלא חרדה וחושש היה שמא יחלוף הנס לפתע והגוש ידרדר תהומה.

הפעם נתפורר הגוש, חלקיקיו התפזרו על פני חדר גדול ומרווח מסוג חדרי האורחים שבתים ערביאים לשעבר באחת השכונות הכבושות של ירושלים. במרכז החדר עמד פסנתר־כנף וליד הקירות כורסות עמוקות, רחבות, רכות, נוחות, מרופדות. הרצפה היתה כולה מכוסה שטיחים. זעיר שם היו פזורים שולחנות קטנים ועליהם בקבוקי משקאות. בכורסות ועל השטיחים היו שרועים בחורים ובחורות לאו דוקא זוגות־זוגות. למרות ליל השרב היו מרבית הבחורות לבושות מכנסיים ארוכים־כהים. מהם שחורים ומהם כחולים. היו המכנסיים צרים והולכים כלפי מטה ומתרחבים כלפי מעלה, עוטפים ירך ומבליטים עכוז.

מיכאל סקר את הפרצופים.

ליובה מוררה, מרים – אף אחת מהן לא היתה כאן.

ואין תימה בדבר. אדרבה, היה זה פלא אילו נמצאה כאן אחת מהן.

מרים מתה. במו עיניו ראה היאך הסיעוה בעגלה מחדר הניתוחים.

מוררה… עשרים שנה חלפו מאז. ודאי בידואית זקנה היא. ילדה חמישה עשר ילדים מהם תריסר הלכו לעולמם. בלוּיה, מצומקת, נגועה, סחוטה. עדיי נחושת מצלצלים על פניה. ואולי מתה, נהרגה או… פליטה ברצועת עזה.

ליובה… פנים ארוכות, נוקשות, מתוחות… אם לא נספתה בשוֹאת אירופה הרי היא ממש זקנה. לא בידואית שהזדקנה בלא עיתה, אלא אשה בת חמישים או ששים. קשישה היא ממנו.

אהובה? ייתכן שאהובה נמצאת כאן.

שוב זקף עיניו ושוב סקר את פני הנוכחים. סקר לאט, שהה על כל קו כמי שמאמין באמת ובתמים כי אמנם עשוי הוא למצוא את פניה של אהובה.

לפתע ננעץ מבטו באחד הפרצופים ושוב לא עקר ממנו. צמרמורת חלפה בגופו. נדמה לו כי פניה של אהובה נגלו לנגד עיניו, בקעו מתוך מעבה ערפילי ונצטיירו בבהירות יתרה. עיניים ירוקות, שפתיים קמוצות, העליונה מופשלת קמעה, אולם, כל אותה ההתגלות לא נמשכה אלא שניות ספורות בלבד. הפנים נגוזו, ביתר דיוק, לא נגוזו אלא נתחלפו בפנים אחרות. פנים אחרות אלו לא היו בהן משל אהובה אלא העיניים הירוקות בלבד. כל שאר הקווים היו שונים תכלית שינוי: הפה פעור, השפתיים עבות ופשוקות והתחתונה משורבבת כלפי מטה, השערות לבקוניות, ישרות ומסורקות כלפי מעלה, מצח קטן, נמוך משופע.

היה זה הנער שעמד בפתח ביתו ונתלווה אליו למסיבה.

אותו פחד טמיר שאחזו למראה הנער בפעם הראשונה ניעור בו עתה שנית. מנין הגיע נער זה למחיצתו? על שום מה מפיל הוא אימה עליו? ולאן מביט הוא בעיניה של אהובה? אכן, רק העיניים היו של אהובה. המבט כשלעצמו היה מבטו של הנער: קהה, מטושטש עם קורטוב של טמטום.

בחור גבוה ומגולח למשעי הסתיר את הנער מעיניו. הוא ניגש אל מיכאל ולחץ את ידו.

– פרטיזן. אינך זוכר אותי?

– פניו היו מוכרות, אך לא יותר מפניהם של כל השאר.

– צבי – אמר הבחור – שמי צבי, אינך זוכר?

– צבי… צבי… – מלמל מיכאל ולא נזכר.

– סחבת אותי על גבך כשנפצעתי בהר ציון.

מיכאל נשא על גבו חייל שנפצע בהר ציון. יתכן מאד ששמו של החייל היה צבי.

– מה שלומך? כפי הנראה החלמת, ועכשיו אתה בריא.

– אתה הצלת את חיי. כשהם הפגיזו אחרי…

הבחור פתח בסיפור ארוך, אלא שאזנו של מיכאל לא קלטה את דבריו. אותה שעה פרץ רעם של קריאות, צעקות, מחיאות כפיים ותשואות. דמות אדם שיכור, משולהב, פרוע נפנפה בבקבוק ריק וצווחה:

– חברים! אנו שותים היום לכבודו של הפסל הנודע בשערים – שער הגיא ושער מטבע חוץ – עוזי קרן אשר נוסע לפאריס כדי לכער, סליחה, כדי לכייר פסלים ציוניים. אנו עורכים לו בזה הלוויה שהוא ראוי לה. ככל אזרח הגון במדינה גורס פסלנו היקר כי הגיע הזמן להתחלף בתפקידים. עד כה הקרבנו אנו את חיינו למען המדינה, עכשיו תקריב המדינה את חייה למעננו. משום כך, חברים, צריך לשתות. לשתות לחיי הפיסול, הפסלים הפוסלים ובכלל לחיי כל הפסולת באשר היא שם. מתוך שלא לשמה נבוא לשמה – הוא קירב את הבקבוק אל פיו ומצץ מתוכו את שארית המשקה – מתוך שנשתה למען האמנות נבוא לשתיה למען השתיה עצמה. כיצד אומר הפתגם?

רעם התשואות והצווחות נתחדש ביתר עוז. הבחור שלדבריו הציל מיכאל את חייו, גח לקראת הנואם. רק עכשיו ראה מיכאל שהוא צולע. הנואם נטל בקבוק אחר, בקבוק מלא, הגיש לצולע כוס ומילאה בתנועה אלגנטית. שניהם התחבקו ושתו: זה מן הכוס וזה מן הבקבוק. בסמוך להם ישב בכורסה יובל ראמות. הוא מצץ את מקטרתו וסקר את שניהם במבטו הלגלגני.

עד מהרה התרוקן בקבוקו של הנואם. מחציתו של המשקה ניגרה ארצה. הנואם עצמו קרב אל כורסתו של ראמות, גחן מעליו ולחש דבר־מה באזנו. הצולע השתרך אחריו. בידו האחת החזיק את כוסו ובשניה הורה על ראמות:

– וישנובצקי! וישנובצקי! כוהן הבעל חיים וישנובצקי!

אותה שעה עברה בסמוך לכורסה אשה מסורבלת ובריאת בשר. בידיה החזיקה מגש ועליו כוסות. הנואם הוציא את המגש מידיה והניחו על הרצפה. נטל את האשה בזרועותיו והרימה למעלה. היא פרצה בצעקה ספק מתוך אימה ספק מתוך משובה. שוקיים דשנות התנפנפו באויר. הנואם כרע על ברכיו בעודו מחזיק את האשה בזרועותיו:

– לא, טעות, חברים, טעות! לא לבעל הוא עובד כי אם לעשתורת. תחי העשתורת המיניקה. הפורה, רכת הדדים! אלת שגר האלפים של חיים וישנובצקי!

הצולע נעלם.

ראמות נחלץ מן הכורסה, פסע לעברו של מיכאל וישב על ידו.

שאל מיכאל:

– כל אלה אנשיך הם?

לא ולא. עיניך הרואות: כולם יהודים, ציונים, סוציאליסטים, בני חלוצים שילשים וריבעים. אפס כי באחרית הימים היה יהיו לאנשי. לפניך פאר אנשי הרוח של הדור הצעיר, ודוקא המקובלים על הכל. הנה, למשל, המשורר הנודע אפר.

הצולע חזר וכל המסובים פרצו בצחוק אדיר: הוא הוביל בידו כלבה מגזע זאבים. שחורה, שמנה ומסורבלת. כפי הנראה המליטה הכלבה זה לא כבר ופטמוטתיה מלאות היו כבדות ונשתלשלו למטה.

– לא רכת דדים, כי אם רבת דדים! – צווח הצולע – המשורר משה אפר קרא עתה את שירו המוקדש לנציגה נקבית של הפעילות הביאולוגית של הטבע.

נשתרר שקט. הכלבה ישבה על אחד השטיחים, זקפה ראשה, פערה פיה, חרצה לשונה ונשמה בכבדות. על ידה התייצב הנואם. הוא שלה גליון נייר מכיסו ופתח בדקלום. סומק השכרות ירד מלחייו ונתחלף בחיוורון. שפתיו רטטו קמעה.

5    🔗

מיכאל חמק מן המסיבה לפני שהמשורר הצעיר כילה את דקלומו. משקרב אל ביתו ראה שהבית כותר בשרשרת אורות מהבהבים. אמנם מאז חזר אל ביתו־חורבתו לאחר הפסקה של שנים רבות הסכין לאורות שנתוספו בסביבה. שוב לא היה הבית בודד כבימים עברו. ישובים חדשים צצו בהרים, שכונות חדשות נבנו במרחק־מה ובנינים הוקמו בקרבת מקום. אלא שכל אלה עדיין לא הגיעו ממש למחיצתו. מרחק ניכר הפריד עוד בינו לבין כל בית אחר שבסביבה. אף הבהוביו של הלילה הזה עדיין לא נצמדו ממש אל ביתו. מהלך כך וכך צעדים נותר עוד בינו לבין האור הקרוב ביותר. אולם, היה משהו חשוד בהבהובים החדשים, באורות המנצנצים ורבים בהפסקות קצרות מן הרגיל, ולא עוד אלא שאל האורות נילווּ קולות: כפי הנראה שוטטו כאן בני אדם שהחזיקו פנסים וחיפשו דבר־מה.

מישהו החזיק בזרועו של מיכאל ונצמד אליה.

– מי אתה?

– תן לי להכנס לביתך. אחר־כך אספר. הם מחפשים אותי… הביאני לביתך, אנא…

מיכאל פתח את דלת ביתו. צללית כהה חמקה בפתח ונכנסה פנימה. מיכאל נכנס אחריה. העלה אור בחדר וראה אותו הנער, שפרץ אל ביתו בשעה שהשמיע את מנגינתו ליובל ראמות, ניצב עליו שנית – שפתו התחתונה, העבה משורבבת, עיניו – עיני אהובה שמבטן נתקהה – נעוצות במיכאל וכל גופו מרטט.

– מדוע חזרת הנה?

הנער השיב תשובה שלא מן הענין:

– הם יבואו הנה. ראו אור ויבואו… גם אני ראיתי אז אור ובאתי.

– מה שמך?

– שמי כרמי, אבל זה לא חשוב… אחר־כך אספר לך את הכל. אני אומר לך שהם יבואו, הם באים.

מבחוץ נשמעו צעדים. שוב תפס הנער את זרועו של מיכאל ונצמד אליה. חש מיכאל בניחוח שדות מהול בריחות של זיעה. הריחות ערבו לו כריחות של תבשיל העולים באפו של רעב.

מיכאל היה רעב. אחז בידו של הנער והוליכו למטבח.

אותה שעה הקישו בדלת. מיכאל אזר לחדרו.

– פתח.

הבחור משׂופם, לבוש בגדי חאקי עמד בפתח.

כן?

– סליחה. אולי ראית כאן בסביבה נער אחד, גדנעי…?

– לא ראיתי.

– לבוש חאקי, עם תרמיל.

– לא ראיתי.

– אולי הוא נכנס הנה במקרה?

נדמה לו למיכאל כי המפקד המשופם, השזוף, השופע גבורה עומד לפרוץ בבכי. רחמיו נכמרו על הצעיר, אף־על־פי־כן הפטיר קצרות:

– לא נכנס.

– סליחה.

אך נסגרה הדלת אחרי הבחור וכרמי חזר כולו קורן מאושר.

– מה שמך? – שאל מיכאל.

– כבר אמרתי לך: כרמי.

– ובכן, כרמי, ניצלת הפעם. עוד לא ברור לי ממה וממי, אבל ניצלת. בעוד שעה תוכל לחזור לביתך.

כרמי ישב על הכיסא והליט פניו בכפות ידיו.

כך, או כמעט כך, ישבה במקום זה אהובה לפני כשש־עשרה שנה.

הוא אמר:

לא אלך מפה. אשאר פה, אתך, לנצח.

כך, או כמעט כך, דברה אהובה לפני שש עשרה שנה. כרמי המשיך:

– ואתה תנגן את המנגינה ששמעתי בבואי הנה. תנגן, תנגן ולא תחדל.

אהובה לא ביקשה דבר זה. אדרבה, היא גזרה עליו אלם ודיברה גבוהה גבוהה על חברה, אנושות ואומה.

כרמי דיבר עוד ספק עם עצמו ספק עם מיכאל. הוא הטעים כל מלה ומלה, כמעט דיקלם:

– אתה תנגן ואני אשמע. אשב ואאזין עד שגם אני אלמד לנגן מנגינה זו. גם אז כשקמתי על רגלי רציתי לנגן, כמעט שעמדתי להשמיע את המנגינה באקורדיון, רק בשביל זה קמתי, רק בשביל זה הלכתי ורק בשביל זה הולך אני עד היום. אבל עמרם נהרג ואני שכחתי את המנגינה. עכשיו שמעתי אותה ואתה חייב ללמדני לנגנה. אתה תלמדני.

המשפט האחרון לא נאמר בשאלה. המשפט האחרון קבע עובדה קיימת. אם עובדה זו עדיין אינה קיימת בהווה חזקה שתהא קיימת בעתיד.

כל זמן שהיה מדבר היו פניו נתונות בכפות ידיו. עכשיו כשנשתתק זקף את ראשו ושלח במיכאל את מבטו הקהה, מבט ירקרק־בהיר שנצטהב קמעה לאור שלהבתה של המנורה.

– אין לי עכשיו אקורדיון – פלט לפתע בעצבות.

אמר מיכאל אגרוב:

– אל תדאג, יהיה לך אקורדיון.

6    🔗

בלילה ההוא ירדה אגדתו של דוקטור שטיינר לחייו של מיכאל אגרוב, חייו של מיכאל אגרוב התחילו מעקמים את אגדתו של דוקטור שטיינר.

כרמי איבד את אישיותו ואת עצמיותו והפך מכשיר־מתווך ממצע, מדיום בין אגדתו של זה לבין חייו של זה.

יש סבורים כי החברה האנושית כולה אינה אלא מתווך וממצע בין אגדת אלהים לבין חיי הטבע ויש טוענים שעם אחד בלבד נועד לכך. רבים, רבים מאד ייחדו יעוד זה לאדם אחד ויחיד.

מיכאל פרץ דלת באחת החנויות לממכר כלי נגינה והוציא מתוכה אקורדיון. עד ששהה בחנות פישפש במגרות, מצא שטרי כסף ונתן בכיסיו. מימיו לא שיער כי אין לך בעולם דבר קל יותר מפריצת חנות וגניבת אקורדיון וכסף. קל מבחינת הביצוע וקל מבחינת המצפון. עוד באותו לילה לימד את כרמי להשמיע את מנגינתו באקורדיון. כרמי למד במהירות מפליאה. למחרת היום פגע מיכאל ביובל ראמות. הלה עבר על פניו ולא בירכו לשלום. אפשר שלא הכירו ואפשר שהכירו אך התנכר לו במתכוין. ברם, מיכאל ידע את אשר לפניו. עצר את ראמות וביקשו שיתן לו בכתב את השיר שדיקלם אמש. ראמות ניסה להתחמק, אך מיכאל הפציר בו מאד. ראמות הביע את תמיהתו על ההתעניינות הרבה שמיכאל מגלה בשירו ולאחר שפלט כמה משפטים בעברית צחה ונמלצת ובהטעמת הגרוניות (מיכאל לא ירד לסוף דעתו ולא הבין את משמעות דבריו), שלה מכיסו פיסת נייר מקופלת ומסרה למיכאל. מיכאל יישר את הנייר, קרא בו ונוכח לדעת כי אמנם השיר המבוקש בידו. הודה לראמות והלך לו.

בכסף שנשדד בחנות קנה מאכל ומשקה: חמאה, ביצים, ירקות, לחם, קופסת בשר ובירה. לפני שחזר לביתו סר אל הספר וביקשהו לגלח את שערות ראשו. תוך כדי גילוח נתגלגלה שיחה ונתברר כי הספר אינו ספר בעלמא אלא מאפר, ולא עוד אלא ששנים רבות שימש מאפרה היחיד של השחקנית הידועה אננה פאבלובה. לא יצאה שעה קלה ועל סנטרו של מיכאל התנוסס זקן אדמוני, עבות ומסולסל. על חוטמו הורכבו משקפיים.

משחזר לביתו ערך יחד עם כרמי סעודה כיד המלך. לאחר שאכלו ושתו והיטיבו לבם, נטל כרמי את האקורדיון וניגן. בפעם הראשונה בחייו שמע מיכאל את יצירתו “מבוצעת” בידי זולתו. הוא נהנה מאד. גם כרמי נהנה. פניו קרנו ועיניו הבריקו. ניכר היה שבשעות היעדרו של מיכאל התאמן כרמי ושיכלל את דרכי הביצוע. טפח מיכאל על שכמו והפטיר כמה דברי עידוד. לאחר מכן שלה מכיסו קווצת שערות דבוקות וחתיכת בד והצמידן אל מתחת לחטמו של כרמי. עוד מימיה של אהובה היה ראי מוצמד לאחת מדלתות הארון. מיכאל פתח את הארון. כרמי הציץ בראי ופרץ בצחוק עליז. חליפה הוצאה מן הארון וכרמי לבש אותה. החליפה היתה מהוהה, ארוכה ורחבה מכפי מידותיו של כרמי. שולי המכנסיים נגררו על הרצפה, כפות הידיים נבלעו בשרווּלים, המקטורן השתלשל כמעט עד הברכיים. מיכאל תלה את האקורדיון על בטנו של כרמי, הידק את הרצועות מאחורי כתפיו ושאל:

– נוח?

– נוח.

אנו יוצאים לדרך.

כרמי ניגן ומיכאל שר. בתחילה היה מיכאל מחזיק לנגד עיניו את פיסת הנייר שקיבל מראמות, אך במרוצת הימים למד את השיר בעל־פה.

שני מוסיקאים נודדים – אחד נער ואחד מזדקן – שוטטו בחוצות ירושלים וברחובותיה. על־פי־רוב הקיפום ילדים, אך לא אחת משכו אחריהם גם סקרנים מבוגרים. הללו נדחפו והבקיעו להם דרך כדי לחטוף מבט על דוּאט מוזר ומשונה: זמר גבה־קומה, גזוז שיער, שזקנו אדמוני ומסולסל ואקורדיוניסט משופם ששׂפתו התחתונה משורבבת, מבטו בוהה ובגדיו ארוכים ורחבים ונדמה כי עוד רגע ישרו ממנו.

תחילה היו מופיעים גם ברחובות ראשיים, אלא שפעם אחת נתאסף סביבם קהל וחסם את התנועה התקינה ברחוב. מיד באו השוטרים, פיזרו את הקהל וגירשו את שני המנגנים.

מאז לא שוטטו אלא בשכונות וברחובות צדדיים. יום בשכונה זו ויום בשכונה הסמוכה עד שהיו מקיפים את כל העיר וחוזרים חלילה. ואף שלא השמיעו אלא לחן אחד ויחיד היו רבים הסבורים שמאזינים הם לזמר ולמוסיקאי שירדו מגדולתם ונידרדרו במדרון החיים. לפיכך, כל אימת שעבר על פניהם אדם, שגם הוא קבר במהלך חייו הרבה חלומות ומאוויים. היה נעצר על ידם ומשלשל מטבע לקופתם. כיון שרבו בימינו בני אדם מסוג זה היו המטבעות מצטברות לכדי סכום ניכר ועם רדת החשכה היה לחמם מובטח להם מדי יום ביומו.

7    🔗

תחילה שודרה בראדיו ידיעה על הנער כרמי שטיינר שיצא מביתו ביום מסוים ועדיין לא חזר. ניתן תיאור מפורט של הנער. לאחר מכן נתפרסמה ידיעה בעיתונות. כעבור חודש ימים הוקדש מאמר ראשי באחד העיתונים לענין היעלמו של הנער כרמי שטיינר. המאמר הוכתר בכותרת מרעישה וגילה גילויים סנסאציוניים מפרי עטו של כתב מיוחד. תוארו בו פרטים ופרטי פרטים על מסיבות המקרה המסתורי. בעקבות מאמר זה פורסמו מאמרים גם בשאר העיתונים. מהם התריעו על מצב הביטחון הפרוע באיזור ירושלים ודרשו להגביר את השמירה בגבולות ומהם הוקיעו את חוסר האחריות של המדריכים הצעירים בתנועות נוער ובגדנ"ע ותבעו ועדת חקירה. ועדת חקירה הורכבה ופרסמה את מסקנותיה. המקרה היה לשיחה בפי הבריות. המשטרה העמיקה את חקירותיה והגבירה את מאמציה למצוא את הנער האבוד. באחד הלילות הופיע בביתו של מיכאל בחור משופם, גבוה וחסון. אותה שעה היו מיכאל וכרמי שכובים במיטותיהם.

מראהו של הבחור היה כשל אדם גס ושחצן, אך חרף מראהו זה נהג בנימוס ובאדיבות מפליאה. בראש וראשונה ביקש את סליחתם על שמדריך הוא את מנוחתם בחצות הלילה (השעה היתה 10.30). לדבריו לא היה מעז לעשות כן, אלמלא אנוס היה לחזור עוד הלילה לחיפה, אין הוא יכול לחזור אלא אם כן יקיים תחילה את הבטחתו, והיא: למסור דרישת שלום חמה ולבבית לאמו של כרמי שטיינר שחזרה זה עתה מחוץ לארץ. כן, לכרמי שטיינר.

שאל מיכאל:

– מי הוא כרמי שטיינר?

הבחור פסע כמה פסיעות בחדר וישב על מיטתו של כרמי. כרמי השׂים עצמו כמי ששקוע בשינה עמוקה.

– אינך יודע מי הוא כרמי שטיינר? כל הארץ מדברת על כרמי שטיינר, ואתה אינך יודע?

– איני יודע מי הוא כרמי שטיינר.

– מוזר. מוזר מאד. אמנם, משלח ידך הנו תמוה ביותר, אף־על־פי־כן אינך דומה לאדם שאינו מציץ בעיתון מדי פעם בפעם.

– אני קורא עיתונים.

– אם קורא אתה עיתונים מן הסתם קלטו עיניך ידיעה על נער שנעלם בעת מסע של גדוד גדנ"ע כאן בסביבה זו.

– כן, קראתי על פרשה זו. אבל לא ידעתי ששמו של הנער הוא כרמי שטיינר. פשוט לא שמתי לב לכך.

הבחור התעלם מהערתו של מיכאל. הוא המשיך:

– בסביבות הבית שלך. על־פי הידיעות שבידינו נעלם הנער במרחק של כמה עשרות מטרים מביתך, ועקבותיו לא נודעו. כלומר, עד כה לא נודעו.

מיכאל נתהרהר כמי שמאמץ זכרונו כדי לדלות מתוכו מאורע שנשתכח ממנו. הוא אמר:

– יי ־ ת ־ כן! זכורני לילה אחד ביקרו כאן בחורים מן הגדנ"ע וחיפשו נער. נכון… נכון… כרמי… הם אמרו לי אפילו את שמו.

הבחור פרץ בצחוק שופע טוב לב.

– לא, מר אגרוב. לא ייתכן. לוא אמרו לך את שמו חזקה עליך שהיית זוכר אותו. שם כזה ננעץ בזיכרון. הנה, למשל, בזכרוני תקוע השם ממש כיתד. הוא כרע על ברכיו לפני מיטתו של כרמי, קירב פניו אל הכר ולחש:

– כרמי… כרמי… כרמי…

כרמי פקח את עיניו.

הבחור הזדקף.

– שלום לך, כרמי. טוב עשיתה שהתעוררת. שמעני, כרמי. אביך ואמך… כלומר אמך ואביך דורשים בשלומך.

שעה ארוכה שף כרמי את עיניו. לאחר מכן התיישב על המיטה.

הבחור המשיך בנעימה של התרגשות:

– כרמי שטיינר! דרישת שלום לך מאמך… מאביך.

עיניו העגולות של כרמי הביעו תמיהה גדולה.

– הבאתי לך דרישת שלום מחיפה.

– מחיפה? – שאל כרמי בעצלתיים.

– כן, כן, מחיפה.

– ממי? – כרמי משך את ההברות ופער את פיו.

הבחור הירפה ממנו ונתהרהר. לפתע הגיח אל הדלת והסתלק בלי ברכת פרידה.

כרמי ומיכאל נשמו לרווחה. אולם שנתם נדדה כל הלילה. מיכאל התהפך מצד אל צד ושמע כיצד כרמי מתהפך מצד אל צד. עם זריחת החמה יצא החוצה. כרוח רפאים שצמחה מן האדמה ניצבה לפניו דמותו של יובל ארמות.

חיורון פשט על פניו של מיכאל. אף־על־פי־כן העלה בת־צחוק על שפתיו וניסה להתלוצץ:

– למי חייב אני תודה על ביקור משונה זה בהשכמת הבוקר?

ראמות לא גילה כל נטיה ללצון. פניו הפיקו זעם. קירבן אל מיכאל ואמר:

– אני מוכן לשתוק אבל בתנאי אחד.

שעה קלה שתקו שניהם. מיכאל שאל:

– מה התנאי?

– חדל לטנף את שירי!

מיכאל החשה.

אם לא תחדל לפלוט מגרונך הנאלח את מילות שירי ולהשמיעם בכל סימטה מגואלת, עוד היום תיכלא בבית האסורים.

לכאורה דיבר ראמות בנחת, אך נשימתו היתה קצרה מחמת התרגשות עצורה.

– אולם אם תחדל, ארפה ממך ואשׂים מחסום לפי. אין לי ענין במעשיך, יכול אתה לחטוף נערים כאוות נפשך, ואני מוכן להבטיחך כי לא אגע בך לרעה ולא אגלה דבר לאיש. אך לפני כן תתן אתה את הבטחתך.

הרי ירושלים הבהיקו ברביבי בוקר.

מיכאל הושיט ידו לראמות:

– אני מבטיח.

8    🔗

מיכאל קיים את הבטחתו. באותו יום היה כרמי מנגן ומיכאל שותק. כיון שקהל המאזינים היה רגיל גם לשירה עוררה שתיקתו תמיהה ואי־רצון. מספר האנשים שנתקבצו הפעם היה גדול מהרגיל. נשמעו קריאות: תשיר, תשיר!

מיכאל שתק. דומה היה לחיה שכלאוה בסוגר. עיניו שוטטו בחוריהן והאימה נצנצה בהן. הקהל לא נרגע:

– למה אתה שותק?

כרמי ניגן, והמנגינה מנגינתו של מיכאל. אולם הקהל דרש בתוקף גם את השיר. נדמה היה לו כי שרשרת קסמים מתהדקת סביבו. אף־על־פי־כן לא פצה את פיו. עיניו המשוטטות סקרו את הנוכחים.

יהודי זקן שפאותיו מסולסלות והוא לבוש חלוק ארוך נעץ בו מבט בוחן. היכרות ותיקה נתבזקה במבט זה. מיכאל הסיט עיניו ממנו, אך בו ברגע נשמעה קריאה:

– שקט! שקט!

כרמי חדל לנגן. הקהל השתתק. היהודי קרב אל מיכאל, נטלו בידו ופנה אליו בשאלה.

– אינך מכירני?

מיכאל נענע בראשו.

– לא.

– אתה לא הכרתני ואני הכרתיך, אף־על־פי ששינית את טעמך כדויד המלך בשעתו. אלא שאותה שעה עמד דויד המלך בפני אכיש מלך גת ושר את מזמור ל"ד שבתהלים. ואילו אתה אינך פוצה פה ועומד אתה בפני רבי משה צימרמן.

– צימרמן.

“איפורו” של צימרמן היה טבעי, אף־על־פי־כן נשתנה עד לבלי הכירו: זקן לבן, פיאות, מגבעת שחורה רחבת שוליים.

הילדים הקיפו את צימרמן, הם צעקו באידיש:

– רבי משה! רבי משה! אלה הם שני המשוגעים. תגיד לו שישיר, רבי משה!

צימרמן היסה את הזאטוטים וחילץ מידיהם את מיכאל ואת כרמי.

– בצל קורתי תנוחו, בצל קורתי.. בצל קורתי – מלמל צימרמן עם שהוא גורר את מיכאל בידו. כרמי הלך אחריהם. לאחר שנתרחקו קמעה ממקום פגישתם התחיל צימרמן לספר את סיפורו באידיש מתובלת בפסוקים עברים. מסתבר כי לאחר כל תעתועיו נתחוור לו לצימרמן שאין לו לעם ישראל אלא נשמת אפו התורה הקדושה, לפיכך חזר למוטב. התורה היא חיינו ואורך ימינו. כיון שכך מכר צימרמן את רכושו, נשתקע במאה שערים ואין הוא עוסק עכשיו אלא בתורה, במצווֹת ובמעשים טובים. משה צימרמן חזר בתשובה. ובמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים. להוה ידוע לו, למיכאל, שכל בעל תשובה חייב להחזיר בתשובה גם אחרים. והוא, צימרמן, שומה עליו להחזיר את מיכאל למוטב. מאז ומתמיד ידע כי מיכאל זה עתיד להיות ירא שמים וסר מרע. הן יראת אלקים היא חכמה וסור מרע בינה. אין סור מרע אלא תורה ומצוות. הוא, צימרמן, נתנסה בכל אשר יכול אדם להתנסות. אך בסופו של דבר חזר אל צור מחצבתו: אל תורתנו הקדושה. וכשם שהוא חזר אף מיכאל עתיד לחזור. והא ראיה: זקן משתלשל לו מסנטרו, הרי שיש דברים בגו. כי לא בשמים היא. הנסתרות לאלקים והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. לנו, לבנינו ולבני בנינו.

– מי זה? שאל פתאום והורה על כרמי.

מיכאל היסס רגע.

– בני – השיב לבסוף.

צימרמן הסיר את כובעו, מישש את הכיפה שנתגלתה על קרחתו ושוב חבש את כובעו. החליק זקנו וסקר את כרמי. פתאום הפשיל את שולי חלוקו, שלה ממחטה מכיס מכנסיו וקינח את עיניו.

– משה… משה חתני קיפח את חייו בימי המצור. שמעת?

– לא.

– כן, משה נהרג – צימרמן החזיר את ממחטתו ושוב סקר את כרמי – זה הקטן בנך… – מלמל – בנך… זה הקטן גדול יהיה. גדול בתורה, גדול במצווֹת וגדול במעשים טובים.

שוב זז ממקומו והלך. סימטאותיה המעוקלות של שכונת מאה שערים הסבירו פניהן לרבי משה צימרמן על רוכליהן ועל חנווניהן. בחורי ישיבה, תלמידי חכמים, הולכי בטל – כולם בירכוהו לשלום. צימרמן נעצר ליד בית בן שתי קומות מוקף מרפסות ארוכות. עלה במדרגות ורמז למיכאל ולכרמי שילכו אחריו. פסע על פני המרפסת ונעצר סמוך לאחת הדלתות. שוב הפשיל את שולי חלוקו, שוב תחב ידו בכיס מכנסיו, אלא שהפעם הוציא מתוכו צרור מפתחות. נעץ אחד המפתחות בחור המנעול, פתח את הדלת והזמינם לבוא.

– ברוכים הבאים – אמר – כל המקיים נפש אחת בישראל כאילו קיים עולם מלא. על אחת כמה וכמה שתי נפשות.

 

פרק שלישי    🔗

1    🔗

מיכאל וכרמי נאספו לביתו של רבי משה צימרמן.

רבי משה צימרמן היה איש נכבד ונשוא פנים בשכונה, אך לא היה גדול בתורה. מתוך כך היה מדי בוקר משכים לפתחו של בית המדרש לשמוע תורה מפיו של רבי שלמה איצקוביץ. מיכאל נלווה אליו.

מימיו לא עשה רבי שלמה איצקוביץ תורתו קרדום לחפור בו. כחז“ל בשעתם התפרנס מאומנות, כלומר מכריכת ספרים אף שהיו שגרסו כי אין כמוהו גדול בתורה בכל עיה”ק תובב“א. באומנותו עסק בלילה, וביום הרביץ תורה לכל הצמא לדבר אלקים. גימ”ל שעות בין שחרית למנחה וגימ’ל שעות בין מנחה למעריב. חנוונים ותגרים, בעלי מלאכה ופועלים שנתפנו מעיסוקיהם, היו יושבים על ספסלי בית המדרש ושותים בצמא את דבריו. מיעוטם קלטום בשכלם ורובם השתדלו לקלטם. קימטו מצחותיהם, פערו פיותיהם, פקחו עיניהם לרווחה ושׂמו אזניהם כאפרכסת. היו שנימנמו בנחת לקול ניגונו הערב.

מיכאל השתייך אל שני הסוגים גם יחד. הוא היה מקמט את מצחו, פוער פיו, פוקח עיניו לרווחה ושׂם אזנו כאפרכסת, אך בסופו של דבר היה נרדם לקול ניגונו הערב של רבי שלמה.

ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאדך. מקרא זה דרשו רבי שלמה לאמור: בכל לבבך – זו תורה בכתב, בכל נפשך זו תורה שבעל־פה, ובכל מאדך אלה פרקי אבות.

משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושוע, יהושוע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, והם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה.

ונקראו אנשי כנסת הגדולה לפי שהחזירו עטרה ליושנה, שמשה אמר: האל הגדול הגיבור והנורא…

ויהא מורא שמים עליכם.

ונתתי שמיכם נחושת וארצכם ברזל.

כי המדבר נחרד בעקה

כי הכיכר זהר כצוקה…

עין רואה ואוזן שומעת

ולהט יוקד ללא הד

וכפור המקפיא את הדם, ולובן שלגים ללא קץ וענבל המכה בפעמון ארוך ומוצק וגמיש כאהובה.

סעור וקמור וסמור

פעמון נחושתו של רקיע

דין… דין… דין…

היה זה הצליל היחיד שהשמיע אותו הר מרובע, תלול, הר מיוחד בין הרים. רוב ימות השנה היה ההר מכוסה שלג ולוא אף דרכה עליו כף רגלו של אדם או פרסת חיה לא היו צעדיהן נשמעים. אך גם בימי קיץ לא נשמע קול צעדה בהר זה. כי מבריק ההר בימות הקיץ ובימות החורף כאחד: חורף בשלגו בקיץ בקרחתו.

כל ההרים שמסביבו מיוערים הם: חורשות עבותות מכסות את פניהם. ארנים ואשוחים מאמירים מששת ימי בראשית, וירקות צמרותיהם ננעצת בתכלתו של הרקיע. נהר מפכה מימיו בביתרון שלמרגלות ההר, אך ההר עצמו קרח, צחיח, שומם ועקר – צלקת על פני הנוף המרהיב עין.

רק קול אחד ויחיד משמיע ההר, וחולש הקול על כל הסביבה כולה:

– דין – דין – דין, דין־דין־דין.

מוצק, מתכתי, סמיך.

לפני שנים רבות הגיע נזיר לפינה נידחת זו, טיפס ועלה על ההר והקים עליו מקדש נוצרי קטן. מני אז מיטלטל הענבל, הולם בדפנות הנחושת ופולט דין־דין מוצק, מתכתי וסמיך.

וזולתו אין קול ואין עונה.

ודורות על דורות ינקופו.

עד אשר נחרדה הארץ ועקבותיהם הקלילים של מגפי לבד הופיעו על פני השלג. עקבות רבים ומרובים מתלכדים ומתערבבים זה בזה הטביעו את חריקת רגליהם הדורכות בכפור. אלפים נהרו אל ההר. והיו אלפים דומים לאחד שהוכפל אלפי פעמים, כי לא ניתן להבחין בין איש לאיש ובין אדם לחברו בגוש הסגינים האפורים הממולאים מוכין, מגפי לבד, כובעי פרווה ושׂפמים מכוסים רביבי כפור צחורים.

משהגיעו אל פסגת ההר נעצרו והצטופפו בחצי גורן עגולה נוכח המקדש הפעוט. שניים עמדו בפתח המקדש: אחד לבוש גלימת נזירים שחורה והשני לבוש ככל השאר סגין אפור, מגפי לבד וכובע פרווה, אלא שבמקום שפם שחור מכוסה רביבי כפור צחורים בצבצו מתחת לכובע פניו של אנוש, ילוד אשה, פני עלם צעיר תכול עיניים. חיוורון עדנדן נתנסך בפנים אלו ספק מטבע ברייתם ספק מחמת הקור.

הפנים החיוורים פישקו את שפתיהם ודיברו על לבו של גוש הסגינים האפורים:

– חברים! אל תרשו לו להשפיע עליכם בדברי בלע! אל תניחו לו להרדים את הכרתכם בצלילי הפעמון. הנחושת דרושה לנו כדי לעשות ממנה כדורים! חברים! כמספר הצלצולים הארורים מספר הכדורים הברוכים וכמספר הכדורים הברוכים מספר החללים שנפיל מקרב שליחי הבורגנות, האצולה והצאר. ואם אנו לא נהרגם יהרגו הם אותנו. האם רוצים אתם למות ברעב או בקרב לקול צלילי הפעמון הארור הזה כפי שעשיתם עד כה? אמרו לי: רוצים או לא? כן או לא? ענו!

הסגינים האפורים, כובעי הפרווה, מגפי הלבד, השפמים המכוסים רביבי כפור – כולם כאחד פרצו בשאגות אימים. הנזיר השחור הגביה ידו. חומת הסגינים נתפרדה לכמה צריחים קטנים. אחד מהם קרב אל הנזיר. אף הצריח נתפורר לכמה סגינים בודדים. שוב לא היו אלה סגינים ומגפיים וכובעים ושפמים, אלא בני אדם, ילודי אשה. הם שירבבו את ידיהם אל הנזיר והקיפוהו מכל צד. הנזיר צנח והשתרע על הקרקע מלוא קומתו. רצועת ארגמן זחלה על שחור הגלימה, נקטעה, נתרססה לטיפות, נתלכדה שוב, ושוב התפתלה על לבנו של השלג. עננים אפורים כיסו את כיפת המקדש, ולא היתה אפרורית זו אלא אפרוריותם של הסגינים. גוש נחושת צהובה ניתק מלמעלה וצנח ארצה. מפאת משקלו הכבד שקע בשלג כדי מחצית גודלו.

שוב נשמע צליל מתכתי מוצק, סמיך, כבד וממושך. הצליל האחרון שאין אחריו אלא דומיה.

דממו השמים, דממה הארץ ודמם הכפור שבין שמים לארץ.

דמם הנזיר, דממו הסגינים, הכובעים, המגפיים והשפמים, דמם העלם תכול העיניים ולבן הפנים.

הכל דרכו את חוש שמיעתם לקלוט את הצליל המת.

שמחה גדולה מילאה את נפשו של מיכאל על שהצליל מת ושוב אין לו תקומה.

אולם, את מקומו של הצליל תפס הריח.

ריח של שוק עלה באף. רחוב רצוף חנויות ומרוצף אבנים שולח שלוחות־סימטאות לכל העברים. מדרגות מתפתלות מעל לחנויות, יהודים מזוקנים לבושי חלוקים אפורים מתרוצצים אנה ואנה – פאותיהם הארוכות משתלשלות מצדעיהם ומיטלטלות לצדדים. הם מנענעים בראשיהם, מנפנפים בידיהם, מחייכים, מחליקים זקניהם ואין קולם נשמע.

ריח שום כובש את השוק ומפלס לו נתיב מיוחד בכליל הריחות. המדרגות מובילות אל מרפסת ארוכה המקיפה בית רב־ממדים. משמאל מעקה ומימין דלתות. הדלתות פתוחות לרווחה, ומתוך הפתח נראים חדרים. בכל חדר שלושה שולחנות ארוכים בצורת חי’ת ושולחן אחד קטן במרכז. ליד השולחנות ישובים תינוקות בית רבן. בראשיהם המגולחים כיפות שחורות, ברקותיהם פיאות מסולסלות וברגליהם פוזמקאות ארוכים. במרכז יושב הרבי ומרביץ תורה. התלמידים ספרי החומש פתוחים לפניהם, ואף הם מנענעים ראשיהם, מסלסלים בפאותיהם מקמטים מצחותיהם ואין קולם נשמע.

אחד החדרים גדול ורחב ידיים. במרכזו בימה. לכל אורכו של אחד הקירות צמוד לוח גדול ועליו חרותים שמותיהם של נדבנים מעבר לים באותיות זהב בעברית ובאנגלית. ראשים כפופים מעל לגמרות. כובעים, פיאות, זקנים נעים, מסתלסלים, מתחככים באותיות שחורות ובדפים צהובים. הריח משנה את טעמו והופך ניחוח גוילים בלים רווּי טחב של מאות שנים. הנחירים מתרחבים, השפתיים נעות, אך קולן אינו נשמע.

ואף־על־פי־כן שוב אין זו דומיה כשהיתה. מירכתי בית המדרש חודר ניגון אל קרבה. ניגון הססני, דקיק, ניגון שכמעט אינו נקלט באוזן. בקרן זוית יושב נער שזקנו לא צימח עדיין. ידו מונחת על הגמרא. פניו החיוורות יש בהם ארשת של טמטום־מה, שפתו התחתונה משורבבת ועיניו עינים ירוקות־אפרפרות־חלומות – מביטות נכחן ופולחות את אוירו הדחוס של בית המדרש. שפתיו אינן נעות, אך הן הן מבעו של הניגון, ניגון חרישי, עיקש, פתלתול, קשה עורף, מרדני, ניגון התקוממותו של היחיד נגד דממת הכלל.

מיכאל מתחייך: מוכר לו הנער ונהיר לו הניגון.

*

לאחר שנסתיים השיעור קרב מיכאל אל רבי שלמה ושאלו:

– מדוע לומדים בניגון?

רבי שלמה קינח שפמו בממחטה אדומה והשיב לו:

– שאלה גדולה שאלת, בני. קושיה היא ועלי לתרצה. על שום מה שונים בניגון? על שום שהתורה ניתנה בניגון בהר סיני. כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אפנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו ויצאה בת קול. אין בת קול אלא ניגון דכתיב שבתם וקימתם הביטה אני מנגינתם. היתה תבל ומלואה זוקפת אזניה ומקשיבה לניגון התורה שנאמר: תורת השם תמימה משיבת נפש.

– רבי שלמה, מי ערב לנו כי הניגון שבו אתה מרביץ תורתך הוא אותו ניגון עצמו?

רבי שלמה לא ענה דבר, המתין מיכאל שעה קלה ומשלא נענה פנה ללכת. בית המדרש נתרוקן ולא נותרו בו אלא שלושה אנשים בלבד: רבי שלמה, מיכאל והשמש.

בפתח עצר רבי שלמה את מיכאל, פתח ואמר:

– מי ערב לנו שהניגון הוא אותו הניגון? וכל העם רואים את הקולות. מה הוא קולות? והרי קול אחד היה. אלא שהקול נהפך לשבעה קולות ושבעה קולות היו לשבעים קול. שבעים למה? כדי שישמעו כל האומות. לימים נבנה בית המקדש ונתרבו האומות, לפיכך הביאו מגרפה אל בית המקדש. עשרה נקבים היו בה, כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר. ועוד נתרבו האומות ומשום כך שנו: כל נקב מוציא מאה מיני זמר, נמצאת המגרפה כולה מוציאה אלף מיני זמר, וכולם ניגון אחד, דכתיב השם אחד ושמו אחד.

מיכאל שאל שנית:

– מנין לנו כי הניגון הוא הוא הניגון שבפיך?

רבי שלמה השׂים עצמו כלא שומע. הוא המשיך:

– משחרב בית המקדש נדם קולה של המגרפה ונשתכח הניגון. צא ולמד. יש ארבה שהתורה התירה אכילתו ויש ארבה האסור מן התורה. התימנים מסורת נתקיימה בידם, לפיכך אוכלים הם את המותר ונזהרים באסור. אנו שהמסורת השתכחה מאתנו בעוונותינו הרבים מדירים עצמנו מכל המינים. אלא שאינו דומה ארבה לניגון ולא הרי דינו של זה כדינו של זה. ארבה שנשתכח מישראל ישראל מדירין עצמם מן האכילה. ניגון שנשתכח כל ניגון הערב לאוזן כשר ללימוד התורה. דכתיב כי קולך ערב… ושנינו: כל ישראל ערבים זה לזה. ללמדך שכל ניגון הערב לאוזן רשאי אדם ללמד בו את התורה. עד מתי? עד שייתקע בשופרו של המשיח. דכתיב: עד שיבוא שילה ולו יקהת עמים. שאותו קול שופר יהיה נגיגונו כבת קול וכקול המגרפה וישתמע באלף מיני זמר, וכל העמים יתבסמו מן הקול וייגאלו.

אמר מיכאל:

– לי יש ניגון משלי. רצונך לשמוע?

– חס ושלום – הפטיר רבי שלמה ויצא את בית המדרש.

2    🔗

לפני שנים רבות ניסה מיכאל ללמוד את תורת הנגינה בכינור. נזדמן לו מורה בשם אדלברט שטרן. הלה לעג לו והתעלל בו.

מאז ימיו של אדלברט שטרן לא נזדמן למיכאל ללמוד אלא מפיו של רבי שלמה, אולם, רבי שלמה לא לעג לו ולא התעלל בו. הוא אמר:

“כל ניגון הערב לאוזן כשר ללימוד תורה דכתיב כי קולך ערב… ושנינו: כל ישראל ערבים זה לזה. ללמדך שכל ניגון הערב לאוזן רשאי אדם ללמד בו את התורה. עד מתי? עד שייתקע שופרו של המשיח. דכתיב: עד שיבוא שילה ולו יקהת עמים. שאותו קול שופר יהיה ניגונו כבת קול וכקול המגרפה וישתמע כאלף מיני זמר. וכל העמים יתבסמו מן הקול וייגאלו.”

ומשסח לו מיכאל שיש לו ניגון משלו ואף הציע להשמיעו הפטיר רבי שלמה “חס ושלום” ויצא את בית המדרש.

אף־על־פי־כן לא יצאו ימים מעטים והוא עצמו הזמין את מיכאל לסעודה של שבת. רבי שלמה לא הזכיר את דבר הניגון ואף לא הזמין את כרמי. אולם מיכאל נטל עמו את כרמי ואפילו את האקורדיון.

הסעודה היתה דלה ולא השתתפו בה אלא שלושת הגברים ואשה אחת, היא אשתו של רבי שלמה. לפני הסעודה קידש רבי שלמה על היין ואחרי הסעודה בירכו במזומן. אשתו של רבי שלמה, ישישה צנומה וקטנת קומה, הטילה מבטי אימה באקורדיון שהיה מונח בפינה. רבי שלמה עצמו אף לא הציץ באותו צד.

לאחר ברכת המזון נטל מיכאל את האקורדיון ותלאו על כתפיו של כרמי. קשר את הרצועות והידק את האבזמים הדק היטב. הזקנה פניה חוורו. רבי שלמה תופף באצבעותיו על השולחן.

כרמי ניגן ומיכאל שר. הפעם הפר את הבטחתו ליובל ראמות.

3    🔗

שני בחורי ישיבה עברו לתומם ברחוב ושמעו קול נגינה ושירה בוקע מחלונות דירתו של רבי שלמה. נעצרו והאזינו. לאחר מכן הציצו פנימה ולבותיהם נתמלאו חימה ותמיהה כאחד: בביתו של רבי שלמה, בעיצומו של יום שבת קודש עמד נער וניגן באקורדיון ולידו איש יהודי צווח צווחות משונות על אריות ועל מדבריות.

אוי לאזניים שכך שומעות ואוי לעיניים שכך רואות.

שני אנשים הנעצרים בטבורו של רחוב והם עומדים ותמהים על משהו הנראה תמוה בעיניהם משולים לשתי אמיבות בטיפה שנשאבה מתוך שלולית. הם מתרבים במהירות מסחררת ובטור גיאומרטי. שניים הופכים ארבעה, ארבעה הופכים שמונה, שמונה – ששה עשר וכו'.

עד מהרה דמה הקטע של הרחוב הסמוך לביתו של רבי שלמה לפיסת רקיע שנתכסתה עננים שחורים בצהרי יום קיץ. המונים צבאו על פתח הבית. חלוקי השבת הבהיקו במשיין לאור קרני השמש הלוהטות ופרוותיהם של השטריימלים היו דומים לעדר כבשים המצטופף בצלו של אילן.

כל ההמון פרץ בשאגה אדירה:

– שאבּעס!

רבי שלמה תופף באצבעותיו על השלחן. הזקנה הצנומה הוליכה את מיכאל ואת כרמי אל הפרוזדור ופתחה דלת צדדית המובילה לחצר. הם ברחו על נפשם במנוסת בהלה. הקהל רדף אחריהם. כרמי התייגע הראשון. רגליו וכתפיו כאבו. התיר את רצועות האקורדיון והשליכו ארצה. אלא שגם תחבולה זו היתה ללא הועיל. כעבור שעה קלה מעדו רגליו ונפל.

גל שחור גח מן הרחוב והציפו. ההמון המשולהב השׂתער על כרמי ועל האקורדיון.

לוא ראה מיכאל מחזה זה, חזקה שהיה חש לעזרתו של כרמי ומנסה לחלצו מן המיצר. אלא שאותה שעה נמצא כבר במרחק רב ממקום המעשה. אזניו לא שמעו דבר פרט לשאגת “שאבּעס” ולא חדל מריצתו עד שנדמה השאגה. משנדמה השאגה צנח על ספסל ראשון שנזדמן בדרכו ונרדם.

בבת אחת, בלי דמדומי שקיעה, בלי משחקי אורצל צנחה החשכה על ירושלים עיר הקודש.

יום השבת הגיע לקצו.

4    🔗

כרמי!

מיכאל התעורר כמו ממהלומה וקפץ מהספסל.

היכן כרמי?

שחר צונן הסתמק במזרח.

מיכאל נתן ידו בכיסי מכנסיו.

רוח קרירה נשבה ממערב.

לסתותיו של מיכאל רעדו ושיניו נקשו. הוא היה רעב.

כרמי!

מיכאל הלך אל צימרמן. איש לא פגע בו בדרך. יהודים בודדים הלכו לבתי כנסיות – מן המשכימים למנין הראשון. הם לא השגיחו בו.

מיכאל עלה במדרגות והקיש על דלתו של צימרמן. שעה ארוכה המתין עד שנפתחה הדלת ומשנפתחה לא נפתחה אלא כדי שיעור סדק ומיד נסגרה שוב. ברי: צימרמן סירב לקבלו אל ביתו.

מיכאל צעק:

– היכן כרמי?

מבעד לדלת הסגורה נשמע קולו של צימרמן המורם יתר על המידה:

– בבית החולים “צדקת מאור”.

מיכאל הלך לבית החולים. השוער לא הניח לו להיכנס. מיכאל היה רעב. הניף ידו ועמד לסטור לו לשוער בפניו. אלא שאותה שעה צמחה אחות רחמניה מן האדמה והחזיקה בזרועו. היא אמרה בנחת:

– שעת הביקורים היא בין שתיים לשלוש.

מיכאל שוטט ברחובות. הבריות פסעו במהירות. הזמן זחל בעצלתיים. בין שתיים לשלוש חזר אל בית־החולים.

כרמי שכב במסדרון. ליד המיטה שמשמאלו עמד זוג: גבר ואשה. האשה היתה מסורבלת, רחבת לסתות, מנומשת ואדומת שיער. עיני התכלת הזעירות נזדקרו מתום הנמשים.

ידיו ופניו של כרמי היו חבושות. משראה את מיכאל נשתרבבה שפתו התחתונה וזיק של חיוך נסתמן בעיניו. כרע מיכאל על ברכיו והליט פניו בכרו של כרמי.

אותה שעה עברה בין המיטות האחות שהחזיקה בבוקר בזרועו. היא נעצרה על ידו, גחנה בסמוך לו וסחה לו בקול נמוך אך לא בלחש:

– מצבו של הנער משביע רצון. פגיעות חיצוניות בלבד. אין כל סיבה לדאגה. מחרתיים יוכל לצאת מכאן.

האחות אמרה מה שאמרה והסתלקה. מיכאל הזדקף. משנזדקף חש במבט נוקב שקולעות בו עיני התכלת הזעירות המזדקרות מתוך נמשיה של אותה אשה מסורבלת. אדומת שיער, קטנת קומה, שעמדה ליד המיטה הסמוכה למיטתו של כרמי.

הכיר את פניה של האשה ואמר בלחש:

– הדסה…

עיניה של הדסה נתקשרו דמעות. היא גמגמה:

– מי… מי… מיכאל אגרוב?

– כן.

– חברה של אהובה בארי לשעבר?

כרמי זע במיטתו. המיטה חרקה. הנער ניסה להתהפך על משכבו ולא יכול.

מיכאל סייע בידו. כשסיים החזיר פניו אל הדסה ואמר:

– כן.

נראה כי גרונה נשתנק. חנוקות וקטועות יצאו המלים מפיה:

– מן החאן שבהרים?

– כן.

דמעותיה זלגו בגלוי, ללא מעצור. זרמו על לחייה והישקו נמשים עגולים, חומים גדולים.

מיכאל השפיל עיניו וסקר את המכנסיו האפורים שלא הגיעו אלא מעל קרסוליו, את גרביו השחורים, את חלוקו הארוך והמהוה. אצבעותיו מרטו עצבנית קווצת שיער שעל רקתו השמאלית אף שעדיין רב היה המרחק בין קווצת שיער זו לבין פיאה נוסח מאה שערים.

5    🔗

אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. רחמיה של הדסה נכמרו על מיכאל ועל כרמי. היא לא הרבתה בשאלות, לא חקרה ולא דרשה. השיחה על עצמה שבאה לבקר את דודה השוכב בבית החולים, הציגה בפני מיכאל את בעלה־חברה, בחור גבוה רחב גרם, פרוע שיער ושחור עיניים, והזמינה את מיכאל ואת כרמי להתארח ימים מספר בקיבוץ נוה ברוך.

לא יצאו ימים מעטים וכרמי מצא אקורדיון באחד מבתי הילדים שבקיבוץ. לפיכך שהה כל הימים באותו בית ילדים ולא זז מכלי הנגינה, ואילו מיכאל היה משוטט בשבילים שבין המדשאות, משתרע בחורשה בצל ענפי הארנים, נהנה ממתיקות המנוחה הצוננת, התענג על מראה בתיהם של הוותיקים ביותר – בתים בני שתי קומות שנבנו זה עתה – נד בראשו על הביתנים של הוותיקים פחות שנבנו לפני עשרים שנה וריחם על תושביהם של הצריפים השחורים של האהלים הלבנים.

לאחר מכן ביקר ברפת וסקר את הלול, ביקר במסגריה וסקר את המכונות החקלאיות. באורוה ליטף סוס וספג את ריח הזבל.

את לבושו החליף בבגדי חאקי ונראה כבן־משק לכל דבר. בימים היו מארחיו טרודים ועזבוהו לנפשו ובערבים כיבדוהו בתה בחדרם הפרטי או הוליכוהו אל חדר האוכל.

באחד הערבים נתקיימה בחדר האוכל אספה כללית. חברי נוה ברוך ישבו על אדני החלונות ועל קצות השולחנות, על כיסאות ועל ספסלים. בפניהם של הגברים בלט השיזוף ובפניהן של הנשים בלטו הקמטים. מזכיר הפנים עמד ליד השולחן וסקר את הבעיה העומדת על הפרק. הגברים נעצו בו את מבטיהם כדי להתגבר על התנומה שאחזה בעפעפיהם. הנשים סרגו.

לאחר האספה נתלווה מיכאל אל מארחיו והלך יחד עמם לדירתם. כיון שהדסה ובעלה נמנו עם הוותיקים התגוררו בבתים חדשים, בתים ירוקים בני שתי קומות. דירתם מנתה חדר מגורים, חדר אמבטיה ומרפסת.

טרודים היו מאוד הבוקר ועדיין לא היה סיפק בידם לבקר ביום זה בחדרם. לפיכך נטלה הדסה את המטאטא והתחילה מכבדת את החדר, אף שהשעה היתה קרובה לחצות. מיכאל ישב על כיסא מתקפל שנמצא עומד במרפסת. שמעון הרתיח מים בקומקום חשמלי, מזג תה בשתי כוסות והוציאן אל המרפסת.

– הדסה? גם אַת רוצה תה?

– לא, תודה. אולי אחר כך.

ישב שמעון מול מיכאל ופתח עמו בשיחה על הנוער שבקיבוץ. אף־על־פי שמעולם לא שוחח עם מיכאל בענין זה לפני כן, היתה דרך דיבורו כזו של אדם הממשיך בשיחה שזה עתה נפסקה.

הבעיה היא – אמר – שהנוער שלנו בוחל בעבודות פשוטות. כולם משתוקקים למכונות. רוצים להיות טראקטוריסטים, קומבייניסטים… אף אחד מהם אינו מוכן לרכב על סוס פרט לילדים בני שבע…

אמר מיכאל:

– אני דוקא אוהב לרכב על סוס…

– רצונך להישאר כאן? – הזדרז שמעון לשאול.

מיכאל לא השיב לו.

– דרוש לנו אדם המבין בסוסים… אתה מבין… בולמוס המכונות תקף את כולם. רצונך בכך… כמובן, אני מניח שאינך חבר מק"י או תנועת החרות… כלומר… מבחינה אידיאולוגית… אין אנו בודקים בציציות. אין צורך להיות חבר מפלגה, אבל, מבין אתה, קרבה אידיאולוגית מסויימת הרי זה דבר שבלעדיו אי אפשר.

– האידיאולוגיה לא תעמוד למכשול…

– ודאי – השיב שמעון בחיפזון – אמנם, לא תוכל להשתכן בבנינים החדשים… אלה מיועדים לוותיקים ורק לבעלי משפחה. גם בבתים שאנו עומדים לבנות קשה קצת. החברים מחכים בתור כבר שנים. אבל אתה לא תגור בצריף, בבתים הישנים תגור. זה… בנך או… מה שמו? כרמי… ילמד…

קולה של הדסה בקע מן החדר:

– שמעון!

– מה יש?

– שמעון! אני חושבת שמוטב לתלות את התמונה מעל המיטה. מה אתה חושב?

שמעון הלך לחדר.

מן המרפסת ראה מיכאל רק פינה אחת של החדר, פינה חמימה, בעל־ביתית. נברשת גנדרנית במקצת שירבבה שני קנים מתוך הקיר כאדם הפושט את זרועותיו. כל קנה נסתיים בגביע בכל גביע היתה נתונה נורה. לאורן של הנורות הבהיק ארון בהיר־תמריט שנמצא משמאלה של הנברשת מימינה נתנמר קצה מכסה צבעוני של מיטה. שמעון חלץ את נעליו, עלה על המיטה והתחיל תולה תמונה על הקיר שמנגד – תמונת היהודי המעופף מעל לבתיה של עיירה מושלגת. מארק שאגל. אימץ מיכאל את מוחו וניסה להיזכר אם אין זו אותה התמונה שהיתה תלויה על מיטתם – מיטתו שלו ומיטתה של אהובה – בבית בודד שבהרי ירושלים. אכן, זו היא התמונה.

אימתי נעלמה מן הבית תמונה זו?

עד שהרהר בדבר נתחמץ לבו על שאותו בית נגזר עליו להיות נטוש מאין יושב.

6    🔗

בערב שבת קושט חדר האוכל ואוירת חג נשתררה בו, ציפו לקבלת שבת יוצאת מגדר הרגיל. החבר קרני עמד למסור סקירה על המדיניות העולמית, החברה עדנה מהמחזור הראשון לילידי הקיבוץ שהתגייסו לצבא נמצאת עתה בחופשה והיא תספר על רשמיה בצבא, והחבר אפלבוים שחזר מן הפסטיבל ברומניה ימסור דין וחשבון. לאחר מכן תיערך תכנית אמנותית.

החבר קרני לא האריך בדיבור. הוא גינה בחריפות את האימפריאליזם האמריקני ושיבח את מאמציה של ברית המועצות להשכנת השלום בעולם. אלמלא מדיניותה הנואלת של ממשלת ישראל היינו בלי כל ספק זוכים להבנה ולהערכה בארצות הדמוקרטיה העממית.

איש לא מחה כף.

החברה עדנה היתה יפהפיה, אלא שקולה לא נשמע בדברה. ראה מיכאל את תנועות שפתיה, אך לא עלה בידו לקלוט אפילו מלה אחת מדבריה. כפי הנראה זכו כל השאר לשמוע יותר ממנו, שכן לאחר שעדנה ירדה מן הבמה פרץ רעם של תשואות ומחיאות כפיים סוערות.

החבר אפלבוים הכביר מלים. לאחר שהביע את התפעלותו מן המשטר ברומניה ואת התרגשותו למראה כיסופיה של גולת רומניה לגאולה סיים בזו הלשון:

– עלה בידינו להוכיח לכל עולם הקדמה ולכל האומות שוחרות השלום כי אנו הננו הקומוניסטים האמיתיים במדינת ישראל ולא אותו נפל יוצא דופן המתכחש לעמו והמתקרא המפלגה הקומוניסטית הישראלית. ואני מעז לומר לכם במלוא האחריות כי לא רחוק היום בו תובן עובדה זו גם במוסקבה.

בתכנית האמנותית שרה זמרת ידועת שם שירים של אלתרמן־זעירא וחפר־אברמוביץ בליווי של פסנתר.

אותה שעה נשברבבה שפתו התחתונה של כרמי ועל עיניו נפרש דוק של שומן. מיכאל קרץ לו קריצה של מתק־סוד וכרמי נתחייך, נשתופף מיכאל אל שמעון שישב בסמוך לו ולחש באזניו:

– האם אפשר להביא לכאן אקורדיון מבית הנערים?

– אני מניח שאפשר – החזיר הלה לחישת תמיהה.

– אם תביא אקורדיון נהיה מוכנים גם אנחנו, כלומר כרמי ואני, להשתתף בתכנית. מקווה אני שציבורכם יהנה. אני אשיר וכרמי ינגן.

– את התכנית עורך המורה שלנו למוסיקה. אני מוכן להודיע לו על כך.

הזמרת סיימה לשיר את אחרון שיריה, אך מתוך היענות לתשואות הקהל פתחה בהדרן.

שמעון קם ממקומו והתחיל משרך דרכו בין השורות. מיכאל עקב אחריו עד שנעלם מעיניו. בינתיים פרצו שוב מחיאות הכפיים, הזמרת החוותה קידה, ירדה מן הבימה וחזרה ועלתה, שוב החוותה קידה, שוב ירדה ושוב עלתה עד שהקהל השתתק והזמרת ירדה סופית, על הבמה עלה ישיש קטן־קומה ארך אף שגולגלתו מחציתה קרחת ומחציתה בלורית.

נשימתו של מיכאל נפסקה ולבו עמד מדפוק. לא היה ישיש זה אלא מורהו של מיכאל לכינור: מר אדלברט שטרן. מפאת המרחק שהפריד בין מיכאל לבין הבימה נבצר ממנו לראות את הבעת פניו של שטרן אך קולו (קול זה לא נשתנה במשך כל השנים הללו) נשמע ברור בדברו:

– חברים! כמורה ותיק למוסיקה, הריני מתכבד להציג לפניכם אחד מתלמידי העתיקים ביותר, שלאשרנו ולמזלנו – מזל יוצא מן הכלל – מתארח עתה בנוה ברוך. שמו מיכאל אגרוב. מוסיקאי גדול זה התחיל את הקריירה שלו ככנר. עד היום הזה מצלצלים באזני צלילי הקסם שהשמיע כינורו לפני כך וכך שנים בשעת קונצרט צנוע שנערך בירושלים הבירה. וכשם שזכורה לי המנגינה זכורה לי אף התגובה המיוחדת במינה שעורר כנר זה בקהל מאזיניו, כי רבת פנים היא המוסיקה ואף רבת צלילים. אין תימה איפוא, חברים, שהחבר אגרוב שינה את כלי הביטוי לסערת רוחו המוסיקאלית. אני שומע, חברים, שמר אגרוב נטש את מיתרי כינורו והחליפם במיתרי קולו. פיאודור שאליאפין או יאשה חפץ – מאי נפקא מינה, חברים! ובכן חברים, מיכאל אגרוב יזמר בלווית נער עול ימים, אשר במשך התקופה הארוכה…

אדלברט שטרן המשיך לנאום אך אותה שעה עשו כבר מיכאל וכרמי דרכם בחשכה בין שדותיה ופרדסיה של נוה ברוך.

7    🔗

כרמי לא נפרד מן האקורדיון. איש לא רדף אחריהם ולא היה כל צורך לנטוש את כלי הנגינה ולהפקירו, אף שגם הפעם היתה קשה ההליכה בתלמי השדות החרושים.

ענני סתיו כיסו את השמים. אחרוני האורות שבישובי הסביבה נצנצו בהבהוב פרידה וכבו.

אמר מיכאל:

– נשב, כרמי, ננוח.

כרמי ציית.

מיכאל צנח במקום שעמד ושאף רוח.

– בן חמישים ושתיים שנה אני, כרמי. כן, עתה נזכרתי לפתע כי בן חמישים ושתיים שנה אני. נשימתי הזכירתני עובדה זו, רגלי הזכירוני… עוד דבר הזכירני: לפני שלושים שנה נסעתי ברכבת וחציתי את לבנוֹ של השלג שמסביבי. חציתי בשלג ויכולתי לו. אמנם, עזר לי מי שעזר, או ביתר דיוק עזרה לי מי שעזרה. על־כל־פנים יכולתי אז. ועתה רוצה אני לחצות את השחור ואיני יכול. אמנם, יש הסבר לדבר. אז עשו את מלאכתי גלגלי הרכבת, עתה חייב אני לעשותה ברגליים, ברגלי שלי. הכל בשל השיר הזה, שבגללו נטרפה דעתנו, בשל הלחן הארור שהכריענו. כן, דעתי נטרפה ודעתך נטרפה. דעתו של זקן ודעתו של נער. פתחתי בלובן ובגלגלים וסיימתי בשחור וברגליים. פתחתי במישור חלק וסיימתי באדמת חתחתים. ואתה, כרמי לך, לך מעלי. לך! הימלט על נפשך כל עוד לא אחרת את המועד. הן רואה אתה: מחשכים, אין קרן אור, אין שביל, אין דרך.

קול נחרה הגיע אל אזניו. כרמי היה שרוע על הקרקע וישן שנת צדיקים. נשתתק מיכאל ונעץ עיניו באפלה.

היקום קפא.

אפשר שנתנמנם מיכאל אפשר שלא נתנמנם. על־כל־פנים לפתע חש כי היקום נלאה מקפאונו. עמוד השחר עלה, חרץ לשון של זהורית לעלטה והתחיל מדלל את האפלה בהתמדה עקשנית. עד מהרה העיר הבוקר.

לא הרחק ממיכאל וכרמי היה מקום ישוב. מעברת שביב ציון רמזה להם בפחוניה, בצריפוניה ובבדוניה.

אותה שעה היה נדמה כי כל הדרכים חסומות בפניהם פרט לדרך אחת יחידה המובילה על מעברה זו.

עשרים וחמש שנות חייו של מיכאל אגרוב בארץ ישראל היו כלא היו. עליו להתחיל מבראשית כשם שהללו מתחילים מבראשית בפחוניהם, בצריפוניהם ובבדוניהם.

8    🔗

אשה תלתה כבסים על חבל. חצאית רחבה ומנומרת התנפנפה ברוח. ריבועי פח, מלבני בד, צריפי עץ הפיצו ריח של בישול. ילדים יחפים, ערומים למחצה התפלשו בעפר. ישיש עבדקן פסע אל בית השימוש שליד אחד הפחונים. בעודו בדרך נלאה מהילוכו והטיל מימיו בלי שהגיע אל בית השימוש. שתי נערות אחזו בקצותיו של מקל שהושחל באזנה של חבית. מטלטולי הדרך גאו המים שבחבית ומדי פעם נשפכו ארצה. בסמוך לאחד הצריפים כרע על ברכיו בחור צעיר ושתל שתילים באדמה. גבו – גב שרירי ושחום – היה כולו חשׂוּף וזהרורי זיעה שחורה הבהיקו בקרני השמש. מבעד לחלון של צריף, חלון ללא שמשה, נשקפה דמותו של אדם בגיל העמידה ועל מצחו טוטפת תפילין שחורה. מכתפיו נשתלשלו פסי טלית – תכלת ולובן שימשו בה בערבוביה.

רוכל דחף את דוכנו, הגלגלים חרקו. על גבי הדוכן רעדו שקשקו מסרקים, פיות עישון, מברשות, בובות וקופסות.

מונית עמדה מתחת לשלט גדול: “הסוכנות היהודית לארץ ישראל. מחלקת קליטה. בית התרבות”.

סמוך לשלט התנפנף פס קרוע עשוי בד אדום ועליו אותיות שחורות. תחילה לא ניתן להבחין אלא באחדות מהן: חי’ת, מי’ם, דלת, ה’א – חמדה.

בחור גבה קומה וצנום פשט את ידו. על זורועו החשופה היו חרותות ספרות ירוקות. שהצטרפו למספר: 108339. רגע קט האפילו הספרות על השלט.

היד אחזה בבד האדום ופרשתו על פני השלט. מיד נגלו כל שאר האותיות שלא נראו לעין כל עוד היה הבד מגולל. שוב לא נצטרפה מהם המלה “חמדה”. הבד האדום נשא סיסמא שחורה: לחם ועבודה.

בליל של הצבעים, צורות, מלבושים ולשונות גח מכל העברים.

9    🔗

ימים רבים שהה מיכאל במעברת שביב ציון, ואף־על־פי־כן ספק אם ידע לכנות בשמו אחד מתושביה ואם נחרת בזכרונו קלסתר פנים או דמות אחת. רובו של היום היה ישן בצריפונו או בצלו של עץ הדר שבאחד הפרדסים הסמוכים למעברה. היה מי שדאג לצרכיו ולמזונותיו. תימניות שחומות פנים בשמלותיהן המנומרות, עלמות ממזרח אירופה משוחות שפתיים, עקרות בית ואמהות ללא גושפנקה של ארץ מוצא נטלו עליהם את כל מחסורו ומיכאל לא בחל בחסדן. לבש את הבגדים המכובסים והמגוהצים וסעד לבו במטעמים עשויים על־פי מיטב טעמיהם של מערב אסיה, צפון אפריקה ומזרח אירופה.

שלוש יבשות.

וכמיכאל כן כרמי, אף הוא נהנה מחייו במעברה, אלא שלא כמיכאל היטיב כרמי להכיר כמעט כל אחד ואחד מתושבי המעברה. בלי ששמע את לשונותיהם הירבה לשוחח עמם. היה מעורב ביניהם, רכש לו ידידים וידידות בקרב הנוער ולא אחת אפילו הלך עמם העירה.

– כיב, כרמי, אל יום? – היתה שחרחורת אחת יורה בו שני חצים מתוך עיניה.

– מבסוט חאלס, יא סאמוכה – היה כרמי פושק שפתיו ומתחייך בחיוך של גבר נהנה מעצמו הנאה מרובה.

ובערב עם רדת החשכה היה כרמי נוטל את האקורדיון ויוצא יחד עם מיכאל אל הרחבה שבקצה המעברה על מנת לגמול חסד של צלילים לערב רב זה המקיים אותם ומעריצם. מיכאל שר וכרמי נגן וכל תושבי המעברה מזקן ועד נער מפזמים, רוקדים, מוחאים כף ומרננים.

מדי ערב בערבו נערך הקונצרט. מיכאל וכרמי עמדו על בימה שהוקמה ברחבה וביצעו את יצירתם המוסיקאלית בקול אנוש ובצלצלי אקורדיון. חכמים מתימן, פועלים מבולגריה, סוחרים מרומניה ורוכלים ממרוקו הקשיבו רב קשב. תינוקות בית רבן, יצאניות בלויות, עקרות בית מטופלות בבנים מחאו כף וצעקו הדרן.

מיכאל וכרמי היו גיבוריה של המעברת שביב ציון. ולא היה כל חשש שמא יבוא יובל ראמות ויאסור על השימוש במלות השיר שחיבר מכוח הזכות המסורה בידיו על פי החוק, כיון שלא היה ממנהגו של יובל ראמות לבקר במעברות.

אולם, נציג אחר של החוק הופיע באחד הלילות, דוקא בשעת הקונצרט. אותה שעה הביע הקהל הערכתו לאמניו בתשואות סוערות. כרמי לחש באזנו של מיכאל:

– המשׂוּפם נמצא כאן.

– איזה משופם?

– זה שביקרנו בירושלים בבית… בהרים… בלילה.

מיכאל לא הכיר כאמור את אנשי המעברה. נעץ איפוא מבטו בקהל וניסה להבחין בדמות אחת ברורה, מבודדת, יחידה, אולם כל עמלו היה לשוא. הגוש סירב לבתפורר. אחד היה הגוש על כל אנשיו הרבים בדומה לנחש־הידרה אגדי.

המשופם המתין להם סמוך לפתח צריפם. הפעם לא הירבה בגינוני נימוס ובתחבולות הסוואה. הוא דיבר גלויות:

– נעים לי מאד לפגוש מכרים ותיקים – שיניו הלבנות הארוכות הבהיקו לאור הירח – לילה זה מתעתד אני לבלות בצל קורתכם. לעומת זאת מקווה אני שמחר – או ביתר דיוק: עוד היום עם עלות השחר – אוכל להחזיר לכם מידה של הכנסת אורחים. כן, רבותי, חושש אני שהפעם תהיו אורחי באחד מבתי המלון, שהממשלה נוהגת להעמיד לרשות אזרחיה… כלומר לרשות אותם האזרחים שהיא רואה אותם כראויים לבתי הארחה מסוג זה. כן, רבותי, הגיעה השעה לדבר גלויות.

עד שדיבר הישהה ידיו בכיסי מכנסיו. משסיים דבריו הוציא יד ימינו הצמידה אל ירכו. קרני הירח ליטפו רכות מתכת אפורה, לועו של אקדח כוּון מול חזהו של מיכאל.

כהרף עין הורם האקורדיון בידיו של כרמי ובכוח עצום הוטח בראשו של המשופם. המשופם התנודד ונפל ארצה. יריה נפלטה מן האקדח. הכדור זמזם באויר. מיכאל תפס זרועו של המשופם והוציא את האקדח מידו. כרמי זינק עליו מאחור. המשופם נאבק עמו. מיכאל כרע על ברכיו, הצמיד את לוע האקדח אל מפרקתו של המשופם וירה שתי יריות. הזרועות שלפתו את גופו של כרמי נתרפו, והמשופם נתמתח על הקרקע בפישוט ידיים ורגליים. מיכאל פישפש בכיסיו של ההרוג: הם היו מלאים שטרות כסף לעשרות, למאות ואולי אפילו לאלפים.

מיכאל קם מעל מתו וראה כי נתון הוא במעגל. כל תושבי המעברה נזעקו אל פתח הצריף. איש מהם לא הוציא הגה מפיו. מיכאל צעד בתוך המעגל. ועד כדי כך עמוקה היתה הדומיה שקול צעדיו הדהד בחלל משל לא על פני חול פסע כי אם על פני רצפת פארקט. ואולי היה זה הד צעדיו של כרמי שצעד בעקבותיו.

פרץ נבעה בחומת המעגל: אנשי מעברת שביב ציון פינו דרך למיכאל ולכרמי.

שוב יצאו השנים אל תוך החשכה, אלא שהפעם היו כיסיו של מיכאל מלאים שטרות כסף.

 

פרק רביעי    🔗

1    🔗

משהפציע שחרו הרענן של יום סתיו בתל־אביב נתפשט ריח מליחות רטובה ברחובות הסמוכים אל הים. מן הרחובות חדר הריח גם אל החדרים.

מיכאל השכים קום כדרכו. מבעד לתריסים המוגפים עדיין לא נסתנן אורה של שחרית אל תוך חדרו שבמלון, אך מחשש להעיר את כרמי נמנע מיכאל מלהעלות אור במנורה שעמדה למראשותיו על שולחן הלילה. לבש בגדיו בחשכה למחצה, נטל ידיו, רחץ פניו בכיור שבחדר ויצא אל חדר האוכל. הוא היה הראשון. המלצר הגיש לו עיתון ולאחר שעה קלה גם ארוחת בוקר. חדר האוכל היה מואר.

סעד מיכאל את לבו, סקר ברפרוף את כותרות העיתון, הציץ בשעונו וחזר לחדרו. התריסים המוגפים שוב לא מנעו מן החדר את קרני השמש. אמנם, התריסים ריככו את הקרניים ועשאון מעומעמות קמעה ונעימות לעין. מתוך כך לא ניעור כרמי וישן את שנתו.

מיכאל גילח את זקנו. לאחר מכן החליף את בגדיו, לבש חליפת בד אנגלי אפור־בהיר וחבש את כובעו. בזהירות בלי שהשמיע קול הגיף את הדלת וירד במדרגות.

המלון נמצא בקצה צפונה של תל־אביב ומקום עבודתו על גבול תל־אביב־יפו. אף־על־פי־כן לעתים קרובת למדי נהג מיכאל לעשות דרכו ברגל.

רחובותיה של תל־אביב עדיין לא ניעורו במלוא עוצמתם השוקקה. מתי מספר הילכו על פני המדרכות, ואף אלה קורי השינה עוד נחו על פניהם. לעומת קצבה הרגיל של תל־אביב נדמה היה כי מהלכים הם לאיטם – רובם בבגדי עבודה. כלי רכב מעטים נעו בכבישים – מרביתם משאיות. החנויות היו עדיין סגורות. בתי הקפה והמסעדות נפתחו והלכו.

כיכר צינה עמדה שוממה. המזרקות ריססו את מימיהן.

מיכאל הלך.

ליד בניני ביטון מפוארים השחירו כעתיקות צריפי העץ שבקצה רחוב דיזנגוף. בית הבימה התעגל והבריק בקשתותיו.

בתים, גינות, שדרות.

קרני השמש נצנצו, הבהיקו וריצדו על פני שלט המורכב מארבע ספרות: 5000 – מפעל הפיס. מיכאל הוסיף ללכת.

משנמצא השלט מאחוריו הירפו קרני השמש מן הספרות והתחילו קופחות על גבו של מיכאל. רצה מיכאל לחצות את הכביש ולעבור אל צדו המוצל של הרחוב, אך בינתיים נעשה הדבר קשה כקריעת ים סוף. עד שהגיע למקום נתמלאו הכבישים כלי רכב. מיכאל נעצר ליד מעבר החצייה והמתין לאות מן הרמזורים. עד מהרה נמצא עומד בתוך קבוצת אנשים בהולים, עצבניים, נדחקים.

האות ניתן והרחוב נחצה. המדרכה שכנגד שקקה בני אדם עד מחנק. תורים ארוכים התפתלו ליד תחנות האבטובוסים. ניטל קסמו של טיול הבוקר.

מיכאל פשט מעילו, קיפלו ותלאו על זרועו. עמד בקצה של אחד הזנבות והמתין לאבטובוס. לא יצאו דקות מעטות והוא נמצא עומד במרכזו של התור, אשה חשׂוּפת גב נגסה כריך מלפניו. מאחוריו עמד גברתן בלבוש חאקי וקרא בעיתון.

2    🔗

אכן, נשתנתה תל־אביב העיר מיום שמיכאל ביקר בה לראשונה לפני עשרים וחמש שנה. אף המלון שהתאכסן בו יחד עם כרמי לא היה דומה לאותו מלון קטן, צנוע ומסתורי שלן בו בהגיעו ארצה.

כיסיו היו מלאים שטרות כסך כשיצא מן המעברה ולבו סמוך ובטוח כי אנשי המעברה ישמרו את סודו. לפיכך בחר לו בית מלון ראוי לשמו. אמנם, לא היה זה מן המלונות המפוארים ביוֹתר, אך גם מן הצנועים לא היה.

בערב הראשון לבואם, בשעה שסעדו פת ערבית בחדר האוכל, נתקרב אל שולחנם איש חסון ורחב גרם. שעה ארוכה נקב את כרמי במבטו. אף כרמי סקר אותו בתשומת לב עד שפתאום אורו פניו ושניהם פרצו בצעקה:

– כרמי!

– יונתן!

– לא יאמן כי יסופר!

– י־ו־נ־ת־ן!

בעיניו של כרמי נצנצו דמעות. הוא קם מכסאו, נצמד אל יונתן ונשקו. יונתן אף הוא היה נרגש. סקר את כרמי מכף רגל ועד ראש כאב שפגש את בנו אחרי תקופה ארוכה של פרידה. לאחר שנרגע קמעה קירב כיסא אל שולחנם וישב עליו.

שאל כרמי:

– מה שלומך, יונתן?

– שלומי לא רע.

סדקי עיניו הצרות הבריקו כלכה. הסב ראשו, שלח מבט במיכאל ומשום־מה בא במבוכה.

מיכאל הושיט לו את ידו.

– אגרוב.

יונתן נתרומם קמעה ממושבו ולחץ את היד המושטת.

– דרור. יונתן דרור. נעים מאד.

במבטו של יונתן נשתקפה תמיהה קלה. אולם מבט זה לא הושהה על מיכאל. מיד חזר ופנה אל כרמי בגמגום־מה:

– אתה…אתה… כלומר, אתה… בעצמך… ממש בעצמך… אתה הולך

– כן, נרפאתי.

יונתן היה מאושר.

– אתה מהלך… ברגליים… ממש כמונו?

– כן.

– ומה שלום סבתא?

– מתה.

יונתן נשתתק. לאחר שעה קלה שאל כרמי:

– על עמרם שמעת?

– שמעתי, חושש אני ששמעתי לפניך.

שתיקה כבדה נשתררה מסביב לשולחן. יונתן הפֵרה הראשון:

– וסבא?

– לא ראיתיו זמן רב.

– ואמא?

– אני חושב שהיא בחוץ־לארץ.

– שוב בחוץ־לארץ?

– אינני בטוח. אני חושב כך.

יונתן נאנח.

– כן, היו זמנים.

דומה היה ששקע בזכרונות. נתהרהר לשעה קלה. אך עד מהרה נתנער. הפזיל במצודד עוד מבט חטוף על מיכאל ושאל את כרמי:

– ומה אתה…זאת אומרת… אתם עושים כאן?

מיכאל נזדרז להשיב:

– אני מחפש עבודה, והוא רוצה ללמוד נגינה.

– אתם קרובים?

– כן.

– מה מקצועך?

מיכאל הרהר רגע.

– פקיד – השיב ונתחייך.

– פקיד, פקיד…

כרמי נכנס לתוך דבריו:

– ומה אתה עושה כאן?

– אני? סוחר אני. כלומר, יבואן של חמרי רפואה… ברוך השם, לא

רע. פקיד, אתה אומר. שמע, כרמי, הרופא ההוא מה שמו היה? זה השחור הקטן שהיה נכנס ויוצא בביתכם. עכשיו הוא פקיד בכיר בממשלה… קובע שם בעניני רפואות. יש לי קשרים עמו. שמו עכשיו ניר. דוקטור ניר. מה היה שמו קודם?

פניו של כרמי חוורו. השפיל עיניו וסינן מבין שיניו:

– שטיינר.

דומה כי יונתן הרגיש במבוכתו. לפיכך הסב ראשו בתנועה חדה לעברו של מיכאל:

– אני אמצא לך עבודה. טלפן לי באחד הימים. – הוא שלה כרטיס ביקור מן הכיס החיצוני הסמוך לדש מעילו. – כאן תמצא גם את מספר הטלפון שלי.

לא יצאו ימים מעטים ומיכאל נתקבל לעבודה באותה מחלקה ממשלתית, שבראשה עמד דוקטור ניר, וכרמי נשלח אל מורה והתחיל לומד את מלאכת הנגינה בפסנתר בכובד ראש ובהתמדה. שעות ארוכות שהה צמוד אל פסנתרו ועשה חיל בלימודיו. תרגילים, סולמות, אטיודים והנה יושב כרמי ליד הפסנתר ומשמיע את בטהובן, את ברהמס ואת באך.

לכאורה נשתכחה מנגינתו של מיכאל, על־כל־פנים שניהם נמנעו מלהזכירה. אף־על־פי־כן היה לבו של מיכאל סמוך ובטוח כי תבוא גם שעתה של זו. אדרבה, עתה ידע כי בבוא היום תבוצע מנגינתו בידי פסנתרן דגול ומפורסם ואולי אפילו על־ידי תזמורת בניצוחו של מוסיקאי ידוע שם, שהרי ידו של כרמי היתה עוד נטויה.

אשר לשירו של יובל ראמות נתחוור למיכאל, כי שוב אין לו כל צורך וכל ענין בו. לא בשירו של ראמות ולא בשום שיר אחר. מנגינתו אינה זקוקה למלים.

3    🔗

מקום עבודתו של מיכאל לא היה בקריה אלא באחד הבתים שבתוך העיר: בית ענק, שפרוזדוריו ארוכים וחדריו מרובים ועל כל דלת מדלתותיו דבוקה טבלה ועליה חרותים שמותיהם של הפקידים הנמצאים באותו חדר. מיכאל עלה במדרגות אל הקומה השלישית ופסע בפרוזדור חשוך למחצה עד שנעצר ליד אחת הדלתות. קרא את שמו על גבי אחת הטבלות (עדיין היתה קריאה זו גורמת לו הנאה), פתח את הדלת ונכנס לחדרו.

חדרו היה קטן וצר, אלא שדוקא בקטנותו זו היתה גדולתו, שכן בשל שטחו המצומצם של החדר לא יכול לשכון בו אלא פקיד אחד בלבד. החדר היה איפוא חדרו של מיכאל ורק של מיכאל.

משנכנס תלה מעילו על מסעד הכסא וישב ליד השולחן. מימינו נמצא מגש עץ ועליו דבוקה הכתובת: “יוצא”. משמאלו נמצא מגש עץ ועליו דבוקה הכתובת: “נכנס”. המגש שמימינו היה ריק. המגש שמשמאלו היה מלא תיקים.

נוסף על המגשים נמצאו על השולחן עוד כמה וכמה מכשירי פקידוּת:

לוח־שנה, עפרון, מנקב, כַּן המיועד לעט נובע וכמה חוברות מכורכות. בקיר שמאחורי כסאו של מיכאל נקבע צוהר שאדנו כפול: מחציתו מדף היוצא אל חדרו ומחציתו השניה מדף היוצא לחדר הסמוך. על המדף שבחדרו עמד הטלפון המשותף לשני החדרים יחד.

הקיר שמשמאלו היה כולו זכוכית – ספק דלת ספק חלון. התריסים היו עוד מוגפים.

מיכאל הוציא עט נובע מכיסו והניחו על השולחן. לאחר מכן קם מכסאו ופתח את התריס. סימטה צרה הפרידה בין חדרו לבין הבנין הסמוך. מיכאל שירבב ראשו מן החלון לראות את הנעשה באחד החדרים שבאותו בנין. לעיניו נתגלתה קרחת של אדם שפוף מעל שולחן כתיבה. פס צר של שׂרידי שׂיער עלובים עטר את הגולגולת.

מיכאל הגביה את זרועו והחליק בכף ידו על קדקדו. זה כמה שנים חושש הוא שמא נתגלו סימני קרחת על ראשו. חששו היה חשש שוא. במידה שאפשר היה לסמוך על חוש המישוש שלו עדיין לא נשקפה לו סכנה זו. אפילו השׂיבה שהלבינה ברקותיו עוד לפני כחמש־עשרה שנה עדיין לא פשתה בשׂער ראשו.

חזר מיכאל וישב בכסאו. נטל תיק מן ה“נכנס” והתחיל מעיין בו.

ראה חתימה מוכרת בראשי תיבות בגליון המרשמים ונזכר באחת הפקידות הצעירות שבאה אליו אתמול מן הארכיון לראות אם אין בידו תיק של מוסד פלוני. עיניה היו ירוקות וחולצתה אדומה. שמה אורה והיא… בת שבע עשרה שנה. כן, בת שבע עשרה שנה בלבד. חניכה היא. ואין אדם נמצא במעמד של חניך אלא עד גיל שמונה עשרה. הרי שהיא בת שבע עשרה והיא לובשת חצאית כחולה. בשעת שיחה משפילה היא את עיניה ומקמטת מצחה. נערה נחמדה. אולי אפילו יפה. מה היה מספרו של התיק שביקשה? חבל שלא רשם לפניו את המספר.

נתן מבטו ב“יוצא” ושוב נוכח כי ריק הוא. נתחייך, שלה מכיסו ממחטה וקינח את הזיעה מפניו.

ישנם דברים המעידים על גילו של אדם יותר מקרחת ושערות שיבה.

ומוררה… למשל… היכן היא עכשיו? 1929–1952. עשרים ושלוש שנה.

נכדיה של מוררה – תינוקות מזוהמים משבטי הבידואים. משוטטים בנגב או בסיני או בעבר הירדן, עיניהן מלאות מורסה ואין מי שירחצן במי מעין זכים.

הטלפון צלצל.

– האלו!

– האלו, רוצים את מארקוביץʹ.

הציץ מיכאל מבעד לצוהר שמאחוריו וראה כי החדר הסמוך היה עדיין ריק מאדם.

– עוד לא בא.

4    🔗

מארקוביץʹבא לאחר שעה. מששמע מיכאל את קול צעדיו בחדר הסמוך הקיש באצבעותיו על מדף הטלפון ונתן קול צעקה בלי שקם מכסאו ובלי שהיפנה את ראשו.

– מארקוביץ́?

– כן.

– עכשיו נזכרת לבוא?

– ראשית, אשתי חולה ושנית אין זה ענינך. כשתהיה מזכיר המחלקה תתחוב את אפך בענינים אלה.

– היה טלפון בשבילך.

– ממי?

– לא שאלתי. שאל את הטלפונאית.

מארקוביץ́ לא שאל את הטלפונאית. הוא נכנס לחדרו של מיכאל, ישב נכחו ונעץ בו מבט בוחן.

מארקוביץ́ היה יהודי נמוך קומה, כבן ארבעים, שערו מכסיף אך סמיך ומסולסל, עיניו שקועות עמוק בחוריהן ועטורות חוגים־חריצים כחולים־עמוקים.

אגלי זיעה כיסו את מצחו הקמוט. הוא שאל את מיכאל:

– מה אתה מביט בי כך?

מיכאל לא המיש עיניו מן התיק שלפניו. שאלתו של מארקוביץ́ לא היתה במקומה והתמיהתו מאד.

– איני מביט בך. דומני שאתה הוא המביט בי.

– כן, נכון. צדקת הפעם. אני הוא המביט בך. אמור לי. בן כמה אתה?

– ראשית, בן חמישים ושלוש ושנית אין זה ענינך. כשתהיה ממונה על המנגנון תשאל אותי.

– וכמה זמן אתה בארץ?

– עשרים ושש שנה.

– וכל השנים האלה לא יצאת ממנה?

– לא.

– אתה בטוח?

– בטוח. מדוע אתה שואל?

– משום שאתה נראה כמו… ממש כשתי טיפות מים… אתה דומה… אתה יודע למי אתה דומה?

– למי?

רגש חלחלה חלף בנפשו של מיכאל.

– אתה נראה… – מארקוביץ́ התנשם – כקאפו שלי באושבנצים.

החלחלה הפכה צמרמורת שהרטיטה רגע את כל גופו.

• אל תפחד חביבי, אל תפחד. אני בטוח שאינך קאפו. וגם לוא היית קאפו לא היה איכפת לי עכשיו. ה… ה… אז חשבתי שאהרוג אותך, זאת אומרת, אותו, אם יזדמן לי לראותו מחוץ למחנה, ועכשיו… עכשיו לא איכפת לי. הייתי… הייתי מזמין את הקאפו לביתי ומכבדו בכוס תה… כן, אתה שומע? את הקאפו שלי הייתי מזמין לביתי ומכבדו בכוס תה… למרות המכות שספגתי ממנו… כי… אתה מבין… איך פארשטייט מיין טייערער… – מארקוביץ́ עבר משום מה לאידיש – כשאני חושב עכשיו על כל הענין אינני בטוח כיצד הייתי נוהג לוא אני עשאוני קאפו… כולנו, כולנו, ידידי, לא היינו אז בני אדם. כולנו… אתה מבין… פעם אחת טבע אדם בצוֹאה לנגד עיני… ממש לנגד עיני… ואני לא משיתי אותו, לא עזרתי לו… לא צעקתי, לא הוצאתי הגה מפי. שתקתי כמו דג. אתה מבין…היה שם בור גדול ורחב ומעליו לוחות עץ… גהרנו על הלוחות ועשינו את צרכינו… והיה על ידי הולנדי אחד.. יהודי מומר, אדם מצוין. דוקטור… לפילוסופיה נדמה לי. פתאום אני רואה: הוא איננו. נפל. יכולתי לצעוק, לקרוא לעזרה. רק שנינו היינו על אותו לוח. שאר הלוחות היו רחוקים. ואני לא עשיתי דבר, שתקתי. הבור היה עמוק ומלא צוֹאה. והוא טבע מיד: הוא לא השמיע קול… ואתה אומר: למה אחרתי, א? אחרתי, ידידי, משום שאשתי חולה. חום גבוה.

שלה מארקוביץ́ ממחטה מכיסו, קינח את אגלי הזיעה מעל מצחו וחזר לחדרו.

5    🔗

סמוך לשעת הצהרים נשמעה נקישה בדלת.

– כן.

נכנס אדם חסון, לבוש חולצת חאקי, מכנסי חאקי ארוכים וכובע “טמבל”. לבוש זה היה יוצא דופן בתקופה שלאחר חגי הסתיו.

– מר אגרוב?

– כן.

האיש צנח על הכיסא בכבדות־מה. פניו היו שזופות והתכלת שבעיניו נתבלטה בבהירות יתרה מתוך הרקע השחום.

– כן, אדוני?

– שמי… שמי… בעצם – הוא נתחייך וחישׂף שני טורי שיניים לבנות וישרות שהבהיקו כשיניו של כושי – בעצם, מה זה חשוב: מה שמי… העיקר הוא שאני בא בתלונה עליך.

– עלי?

– אגרוב, לא כן? המכתב היה חתום: מ.אגרוב. אם כן, עליך התלונה. אינך מאשר לנו את המכסה הדרושה…

– אנא, אדוני. אמור לי מה הענין ומה מספר התיק ואטפל בדבר.

– מה הענין, א? מה מספר התיק? אומר לך דבר אחר, מר אגרוב, דבר אחר לגמרי. את האמת אומר לך וישר בפנים: פקידון אתה, מר אגרוב, פקידון עלוב ותו לא.

חיוך נתפשט על פניו של מיכאל. סרט נע של תמונות חיות חלף לעיניו כבראי־נוע: שלג, רכבת, עיר גרמנית, אניה, נגב, מחנה בידואים, סוס דוהר, כביש, ירושלים, כינור, מדבר יהודה, צבא בריטי, צבא עברי, פגזים, פסנתר, פריצת חנות, “שאבּעס”!, נוה ברוך, שביב ציון, רצח… “פקידון עלוב”.

כפי הנראה לא ציפה האיש לתגובה של חיוך. תמיהה סקרנית נסתמנה בפניו, אך עד מהרה חזרה אליהן הבעתן הקודמת ושוב חישׂף את שיניו הלבנות.

– סלח לי… חייב אתה להבין: אתם יושבים כאן במשרדים, טובלים בניירות, כותבים מכתבים. ואנחנו שם, בנגב… היית פעם בנגב? ראית איך סוללים כבישים, קודחים קידוחים, חוצבים מחצבים… בונים, וקצת למעלה… זאת אומרת בנגב הצפוני זורעים, קוצרים… באילת היית? במכתשים היית? אתם כאן נרקבים ושם כור היתוך. את עתידנו מתיכים שם. בשדה בוקר היית? ראית כיצד הזקן רועה את צאנו? ומנוף ראית בימי חייך? ודחפור החותך מחצית של הר בבת אחת… אם ארצה, אם רק ארמוז לדחפוראי שלי יהפוך את כל הבית הזה לעי מפולת… וכשאנו זקוקים לרפואות שם במחנה אתה כותב לי מכתב שגרתי “בהתאם לתקנות הגנה (כספים)”. איזה הגנה? אילו כספים? אתה תגן עלי? אתה תתן לי כספים? חנוק אתה וחונק אחרים. מדוע, לדעתך, נמצא אני בנגב? משום ששם מרחב, מרחבים. אין בכל הארץ מרחבים כאלה. בג́יפּ שלי מגמא אני… מאה ועשרים קילומטר לשעה.

– עיניו של מיכאל היו פקוחות לרווחה. הוא לא ראה את איש הנגב ולא שמע את דיבורו הקטוע והנרגש. הוא ראה שמש שוקעת וראה סוס דוהר לקראתה… ומוררה זכת עינים… כנערה זו שבארכיון… שחולצתה אדומה וחצאיתה כחולה… מתייקת ניירות. מוציאה תיקים ומחזירתם למקומותיהם.

– אדוני – נכנס מיכאל לתוך דבריו של השזוף – עם כל רצוני הטוב לעזור לך, לא אוכל לעשות דבר אלא אם כן אראה את התיק. ולשם כך חייב אני לדעת את מספרו. המכתב בידך? זה שלפי דבריך היה חתום על ידי.

האיש פשפש בכיסי חולצתו – כיסים גדולים, רחבים ועמוקים. היו בהם סיגריות, כמה פתקים, מצת, תעודת זהות ורשיון נהיגה. לאחר שנתייאש מכיסי החולצה תחב ידו אל הכיס האחורי שבמכנסיו. הוציא צרור ניירות, חיטט בהם והושיט למיכאל מכתב. מיכאל קרא את המכתב ורשם דבר־מה על הדף הפתוח של הלוח שעל שולחנו.

– כמה זמן תישאר בתל אביב, אדוני?

– עד מחר.

– תוכל להתקשר עמי בעוד שעה?

– שעה?

– כן.

– אחכה כאן.

– דייך אם תטלפן.

האיש קם ממקומו.

– באמת, אני רעב. אצלצל אליך בעוד שעה. עוד לא אכלתי ארוחת בוקר.

ליד הדלת נעצר, נמלך בדעתו וחזר אל השולחן.

– שמי בר־און, מהנדס.

הוא הושיט למיכאל את ידו. אותה שעה לבשו פניו הגבריים־גרמיים ארשת של תינוק שסרח והוא מנסה לתקן את המעוּוות.

6    🔗

את התיק המבוקש הביאה אורה. חולצתה היתה אדומה, אך החצאית היתה היום ירוקה ולא כחולה. לעומת זאת נתכחלו עיניה.

שׂמה את התיק בתוך המגש ופנתה ללכת.

מיכאל עיכבה.

– רגע אחד, אורה.

– כן, מר אגרוב.

מיכאל דפדף בתיק ואמר:

– נדמה לי שטעית…

– במה, מר אגרוב?

– במספר.

הציצה אורה בפתק שבידה ואמרה:

– אמרת לי אל́ ́ף רי ́ש 8435.

– אַת בטוחה?

– כך שמעתי.

– נדמה לי שאמרתי… אַת תל־אביבית, אורה?

תימהון נשתקף בעיניה של הנערה.

– כן.

– נולדת בתל־אביב?

– כן.

– מה עושה אביך?

– יש לו בית מלאכה.

– למַה?

– לעבודות נגרות.

– ומדוע את אינך לומדת נגרות?

אורה הסמיקה.

– מדוע הסמקת, אורה? אני הוא שהייתי צריך להסמיק. שאלתי שאלת שטּות.

– אני יכולה ללכת?

– בעצם, כן… התיק שהבאת הוא התיק הדרוש. השאירי אותו כאן… וללמוד מקצוע אחר אינך רוצה?

– מה אתה רוצה ממני? – פרצה הנערה בשאלת רוגז ועיניה נתברקו.

בלבו של מיכאל נתגבשה תשובה בזו הלשון:

רוצה אני להריח את ריח גופך, גוף עלומים צעיר ורענן, משום שאני מזדקן ואַת מתבגרת. וכיון שאני עומד על סף הזקנה ואַת על סף הבגרות מתאווה אני להחליק בכף ידי על חולצתך האדומה, לחוש את שדיך הזקופים, הקטנים, המלאים, להפשיל את שולי החצאית הכחולה ולנשק את ירכיך…

אותה שעה צלצל הפעמון המותקן בחדרו של מארקוביץ‘. שתי פעמים צלצל הפעמון אות הוא כי לא למרקוביץ’ קורא המנהל אלא למיכאל.

מיכאל קם מכסאו והלך אל חדרו של המנהל.

7    🔗

חדרו של דוקטור ניר היה מרווח ומואר כהלכה. ארונות גדושי ספרים עמדו סמוך לקירות ושולחן נמוך ורחב נמצא כמעט במרכזו של החדר. דוקטור ניר עצמו היה שקוע עמוק בכורסתו. דלת חדרו היתה פתוחה לרווחה. בכניסתו ראה מיכאל כי דוקטור ניר מחזיר בתנועה חטופה את שפורפרת הטלפון למקומה.

דוקטור ניר הסביר פניו למיכאל.

– בבקשה לשבת, מר אגרוב.

מיכאל קרב אל השולחן וישב בקצה של אחת מחמש הכורסות שהקיפו שולחן זה.

דוקטור ניר קם ממקומו, פסע לעבר הדלת וסגרה.

גופו הקטן והגמיש היה נתון בלבוש מושלם: חליפה אפורה־כהה, תפורה כמיטב יכולתו של חייט אמן, נעליים בצבע אפרורי, חולצה צחורה ועניבה אדומה. שרידי שערותיו מסורקים היו בקפידה רבה. אלמלא החוטם הארוך שבלט בפניו היתה כל דמותו עושה רושם של מבנה פרופורציונלי להפליא על אף קומתו הנמוכה של דוקטור ניר.

הוא פשט את ידו והתרומם על בהונות רגליו.

– עיינתי בתיקך האישי, מר אגרוב.

מיכאל העיף מבט על השולחן. תיק עבה למדי היה מונח עליו ועל עטיפתו של התיק סומן מספר והתנוסס שמו באותיות קידוש לבנה: “מיכאל אגרוב”.

דוקטור ניר התחיל מהלך בחדר. מדי פעם בפעם נעצר והתרומם על בהונות רגליו.

תחילה פלט משפט באנגלית, אך מיכאל לא קלט את תכנו.

– סליחה… סליחה… – סח דוקטור ניר – דומני כי הלשון האנגלית אינה נמנית עם הלשונות שעל השליטה בהן הודעת בשאלונך האישי.

– כן, ידיעותי באנגלית מועטות ולא ראיתי צורך להזכירן.

– או! אני מעריך מאד את כנותך, מר אגרוב. אין לך תכונה יקרה לאדם המשרת את הציבור ככנות ומצפון טהור. שים לב, מר אגרוב, אמרתי: אדם המשרת את הציבור, ולא אמרתי: פקיד ממשלתי. כביכול נמנעתי מלכנות את הילד בשמו I have my own reasons, כלומר, טעמי ונימוקי עמי. שכן סבור אני כי לפקיד – ולאו כל אדם המשרת את הציבור פקיד הוא – דרושה תכונה נוספת, שחשיבותה אינה פחותה מזו שדיברתי עליה זה עתה. נשמע נא, מה היא, לדעתך, תכונה זו?

מיכאל לא השיב.

– להווי ידוע לך, מר אגרוב, כי בראש וראשונה דורש אני מפקידי ש… ש… – דוקטור ניר פישק רגליו והתייצב בתנוחה תיאטרלית. הוא הניף יד ימינו ושיווה צורה של קשת לזרועו – שלא… לבל יהיה פקיד – סיים בנעימה כמעט פאתטית.

לאחר מכן החשה שעה קלה ופרץ בצחוק.

– ח־ח־ח־ח־! מפתיע?! מדהים?! אם כן, מר אגרוב, מוכן אני לפרש פאראדוכס זה ולהסבירו בעזרת דוגמא מעשית. אני מניח שידוע לך כי אני הנני רופא לפי מקצועי. אולם, יותר משאני מתעניין במקצועי מתעניין אני במיתולוגיה. ביתר דיוק: כיון שאני טובל בימה של האמנות העתיקה הריני נמצא ממילא שקוע גם במיתולוגיה, שהרי אמנות עתיקה ומיתוֹס חד הוא. ואם רצונך שאהיה גלוי לב, אומר לך, כי כל אמנות היא מיתוֹס. אוי לה לאמנות שאין בה מן המיתוס…א א א, מר אגרוב, בקשה לי אליך: אל נא תניחני לסטות מן הנושא. צרה היא זו, צרה צרורה. כל אימת שאני פותח את פי ומשׂיח על מיתוס ואמנות, או ביתר דיוק על אמנות שאינה אלא מיתוס, שוב אין לרוחי מעצור… ובכן, אמרתי לך כי רופא אני לפי מקצועי, אך מעייני נתונים לאמנות של ימי הקדם. וראה פלא… מר אגרוב: לעולם לא הייתי מגיע להשגים כה חשובים במקצועי, מקצוע הרפואה, אלמלא התעניינתי במיתוס. רואה אני כי עדיין סתומים לך הדברים… אלא שאין אני הראשון האומר דברים מעין אלה… כיון שאני מתעניין במיתולוגיה לא פסחתי גם על המיתולוגיה היהודית. למען האמת אנוס אני להודות כי לא שׂמתי עליה עין אלא בשנים האחרונות, נאמר, מאז קום המדינה. והא ראיה, מר אגרוב: בספריה זו שרואות עיניך ובספריתי הפרטית לא כל שכן – מצוי ספר האגדה מאת חיים נחמן ביאליק.

דוקטור ניר ניגש אל אחד המדפים, הוציא מתוכו ספר, נשען במצודד על דופן הכוננית ודפדף בו. לאחר שמצא את מבוקשו פתח ואמר:

– אני מבקש כמה רגעי הקשבה מאומצת, תשומת לב ו… ריכוז מה. ובכן: “יותר שהיה קוהלת חכם עוד לימד דעת את העם, איזן וחיקר, תיקן משלים הרבה… רבי יוסי אמר: לקופה גדולה מלאה פירות ולא היו לה אזניים, ולא היתה יכולה להיטלטל, ובא פיקח אחד ועשה לה אזניים והתחילה להיטלטל על־ידי אזניה. כך עד שלא עמד שלמה לא היה אדם יכול להשכיל דברי תורה, וכיון שעמד שלמה התחילו הכל סוברין דברי תורה. רבי שילא אמר: לקיתון גדול שהוא מלא רותחים ולא היתה לו אוזן להיטלטל, ובא אחד ועשה לו אוזן, והתחיל להיטלטל על־ידי אזנו, רבי חנינא אמר: לבאר עמוקה מלאה מים, והיו מימיה צוננים ומתוקים וטובים ולא היתה בריה יכולה לשתות ממנה. בא אדם אחד וקשר חבל בחבל, משיחה במשיחה, דלה ממנה ושתה. כך מדבר לדבר, ממשל למשל עמד שלמה על סודה של תורה” דברים נפלאים, לא כן?

אף על שאלה זו לא השיב מיכאל ולא כלום. דוקטור ניר המשיך:

– ואחת היא משמעותם. כל אדם הרוצה לטפל במשהו חייב לגשת אל נושאו מן הצד, מן החוץ, ממרחק מה, מכיווּן אחר… שוה בנפשך, מר אגרוב – אני משתמש בדוגמאות שציטטתי – כי אותו אדם פיקח שקוע בקיתון וטובל בתוך הבאר, ברור לי – ואני מקווה שגם לך ברור – כי התוצאה עלולה להיות רק אחת, או ביתר דיוק שתי תוצאות עלולות להיות: טביעה או כוויה ברותחין. דרוש מרחק, מר אגרוב, מנוף, דיסטאנץ… עכשיו סבור אני כי מובן לך על שום מה עושה אני חיל ברפואה. על שום שאני עוסק במיתולוגיה. המיתולוגיה היא היא האוזן, החבל, המשיחה לגבי הרפואה. ומתוך גישה זו גורס אני כי פקיד, למשל, חייב לעסוק ב… מוסיקה. אל נא תחייך, מר אגרוב. לוא בי היה תלוי הדבר הייתי מחייב כל פקיד מדרגה, נניח, עשר לעסוק במוסיקה. לנגן, לשמוע… להתעניין.

אמר מיכאל:

– בני עוסק במוסיקה.

– בנך? What a coincdencel פלאי פלאים! – דוקטור ניר היה נרגש מאד. הוא התרוצץ בחדר במהירות עצומה. – זה עתה הגיע לידי חוזר מטעם משרד החינוך והתרבות בדבר סטיפנדיות למוסיקאים צעירים, הרוצים להשתלם בחוץ־לארץ. אמנם, עוסק אני באמנות של ימי הקדם, אך גם למוסיקה אין אזני חרשת. אדרבה… ואם בנך יימצא ראוי, נפתחים לפניו כל השערים וכל הדרכים. אנו נוסעים אל מעונך, מר אגרוב. ותיכף ומיד. אני מעונין לשמוע. אני חייב לשמוע, אני משתוקק לשמוע… אני מסיע אותך במכונית שלי. אל לנו לאבד אפילו רגע אחד. כל שאר העניינים דחיפותם פגה. אנו נוסעים בזה הרגע. נוסעים, נוסעים, נוסעים.

התלהבותו של דוקטור ניר היתה מלאכותית, כוזבת, מעושה, בלתי טבעית. על־כל־פנים, תמוהה היתה, כמעט מדהימה. אף־על־פי־כן דבקה גם במיכאל. תחילה ניסה עוד להתחמק בתירוץ מגומגם, אך מיד נשתתק. חש כי הדם זורם אל ראשו, עיניו מבהיקות ולחייו בוערות.

יחד עם דוקטור ניר ירד במרוצה מן המדרגות וקפץ אל תוך המכונית. לבו הלם בחזקה.

8    🔗

כרמי ניגן. בתחילה האזין לו רק דוקטור ניר בלבד, כיון שאיש מלבדו לא היה בחדר וצלילי המנגינה לא חרגו מתחומיו. ברם, משנתפשטו הצלילים על פני כל המלון כולו התקבצו כל דרי המלון ועובדיו ועשו אזנם כאפרכסת. נתעצמה המנגינה ונתעזזו הצלילים, הבקיעו את קירות הבנין ונפוצו בחלל אוירה של תל־אביב. נטש הפועל את סדנתו, החנווני את חנותו, הפקיד את משרדו, הסופר את עטו, המלומד את ספרו, עקרת הבית את כיריה, תינוקות בית רבן נטשו את ספסלי לימודיהם, עוללים את עריסותיהם – זקפו הכל אזניהם, שירבבו צוואריהם והאזינו. כיון שראה כרמי כך הפך את פסנתרו לתזמורת בת אלפי כלים ורבבות מנגנים, והוא עצמו נטל את שרביט המנצח. נתקבצו כל באי עולם מכל קצווי ארץ, עמדו והאזינו, והיו ביניהם סינים והודים ושוודים ונורבגים, אינדיאנים ואמריקנים, סאמוידים וטונגוזים, ניאם־ניאם ובושמנים, כושים וערבים. שחורים, לבנים, צהובים, מן הצפון ומן הדרום, מן המזרח ומן המערב. ההנאה קרנה בעיניהם ועונג זרח על פניהם. ראו כל שאר ברואיו של הקדוש־ברוך־הוא את הנאתם וענגם של בני האדם ונתקנאו בהם. אף הם הגיחו ממאורותיהם ומיערותיהם, מימיהם ומסובכיהם, ממדבריותיהם ומנהרותיהם. זקפו אזניהם מתחו גפיהם וקפאו מתוך הקשבה. מן הפיל כבד התנועה ועד העוף הפורח ומן הקרנף ועד לתולעת. נענעו האילנות בצמרותיהם, לבלבו הפרחים בגביעיהם, הרטיטו העשבים גבעוליהם וספגו אל תוכם את הצלילים. ומשירדה החשכה נתקמרו השמים, וכל צבאם הזוהר ברבבות נצנוציו נצטופף סביב כרמי בחצי גורן עגולה ושאלה־הילה פרצה מן המאורות לממשלת הלילה והוטחה בחללו של עולם:

– היכן הוא? היכן מחוללה הדגול והצנוע של מנגינת פלאים זו?

9    🔗

בת צחוק ריחפה על שפתיו של מיכאל.

מכוניתו של דוקטור ניר הגיעה ביעף אל המלון. כיון שעקפה את הרחובות הראשיים ניצלה מן הפקקים שבהצטלבויות הרחובות וליד מעברי החצייה להולכי רגל, ועוד לפני שהספיק מיכאל לנער מעצמו את חלומותיו ניצבה סמוך לכניסה אל המלון.

דוקטור ניר פתח את הדלת, קפץ בזריזות אל המדרכה ועלה במרוצה במדרגות. משם פנה והלך ישר לחדרם. בלי שהקיש על הדלת פתחה ונכנס פנימה. החדר היה ריק. מלמטה, מן האולם בקעו צלילי הנוקטורן של שופן.

אמר מיכאל:

– הוא מתאמן למטה, באולם, קיבלנו רשות מיוחדת מבעל המלון.

הם ירדו אל האולם. בדרך כלל היה האולם ריק בשעות אלה ומשום כך הורשה כרמי להתאמן בו. אך הפעם היה מלא. ליד כל שולחן ישב גבר אחד. בכל כורסה מן הכורסות הסמוכות לקיר ישב גבר אחד. אף־על־פי־כן לא חדל כרמי מנגינתו עד שנכנסו מיכאל וניר. משנכנסו מיכאל וניר הסב הנער את ראשו, פניו נתיירקו ומפיו פרצה צעקת אימים.

בבת אחת קמו כל היושבים מכסאותיהם ומכורסותיהם, בבת אחת הצמידו את זרועותיהם הימניות אל צלעותיהם ובבת אחת כיוונו את לועי אקדוחיהם כלפי מיכאל.

מיכאל גח אל החלון ובו ברגע נשמעה יריה. יריה בודדת, אחת ויחידה, יריית הפחדה בלבד.

על הכביש סמוך למכוניתו של דוקטור ניר עמדה מכונית משטרה. על־ידה ניצב שוטר ובידו מקלע. על פני המדרכה נעו כובעים כחולים עם מצחיות.

עופרת נמסכה בעורקי זרועותיו של מיכאל וכל אחת מכפות ידיו נתוסף לה משקל של כך וכך טונות.

הוא הרים את ידיו.

 

פרק חמישי    🔗

1    🔗

בלילה ההוא נדדה שנתו של השופט יצחק מנור. כל אימת שעצם את עיניו קמו וניצבו לפניו דמויות מימי הנעורים הסוערים ומראות אימים מתקופת המהפכה ברוסיה. מאסר, מלחמת אזרחים, שבי, נדודים… ואחר כך הספק שהתחיל מכרסם בלבו ומערער את קדושתו של האידיאל. אלמלא ספק זה לא היה נשאר בגרמניה ואלמלא נשאר בגרמניה לא היה שוב נפגש עם בת לוויתו הנאמנה השכובה עתה לצדו… ואלמלא נפגש שוב עמה לא היה מעולם מעלה בדעתו ללמוד דוקא את תורת המשפט ולא היה הופך עורך דין ולא היה עולה ארצה ומתמנה שופט ולא היה זוכה לחיי רווחה, במידה שמצויים חיי רווחה במדינה זו, ולעמדת כבוד בארץ זו שהגיע אליה באקראי ממוראו של היטלר ו… ו… יש להודות נתקשר אליה בעבותות חיבה כנה והיכה בה שרשים… אפילו לשון זו שלמדה בילדותו ושכחה בבחרותו, נזכר בה בגיל העמידה ובעזרת גירסא דינקותא השתלט עליה… ולפני זמן־מה זכה אפילו לכמה וכמה מחמאות על הסגנון הנאה של פסקי הדין שלו. וכל אלה ראשיתם באותו ספק שכירסם… נמצא שנהנה הוא מן הספק… כן, נהנה מן הספק. – in dubio pro reo – הגה פתאום בקול.

מיד התיישב במיטתו, נתן כפות רגליו בתוך נעליו ויצא מן החדר על בהונות רגליו. בדרך נתקל ברהיט ונחבט קמעה, לפי שלא העלה אור מחשש שמא תתעורר אשתו.

הוא פסע בפרוזדור החשוך. In dubio pro reo – אמר ספק בלבו ספק במלמול פה – אלא שבמקרה שלפני אין כל dubio. בר־נש מוזר זה, עבדקן וגבה־קומה, שעיניו התכולות מבהיקות כעיני תינוק, והוא עצמו דומה לז’אן וולז’אן של ויקטור הוגו – לא ייהנה מן הספק. חרף התנהגותו המשונה מצאו הרופאים המומחים כי בריא הוא ו… שפוי בדעתו. וחוות דעתו של מומחה כמוהו כפסק דין במקרה זה. סעיף 14 לא יחול עליו. מאסר עולם… מאסר עולם. ואף זאת אך ורק משום שבוטל עונש מות, שאלמלא כן היה גזר הדין: מות. מילא… כולנו נלך בדרך כל בשר. אפילו השופטים אינם חסינים בפני חוק זה. לא בפני חוק זה ולא בפני חוק אחר. אדרבה, אין לך אדם הכפוף לחוק כשופט. אפילו בניגוד למצפונו… השופט דן על־פי החוק ותו לא. הסעיפים 214 – 216 מגדירים בפירוש את המושג רצח. והעונש הוא: מות בעד

1. הריגת אב, אם, סב או סבה בכוונת הריגה.

2. הריגה על מנת לבצע עברה אחרת.

3. הריגה על מנת להימלט מביצוע עברה אחרת.

4. הריגה בכוונה תחילה.

In dubio pro reo, אבל כאן אין ספק. המקרה הנדון הוא מקרה “ג” – ואין מנוס. ומדוע צריך הוא לחפש מנוס? וכי דעתו משוחדת לטובתו של הנאשם? חס וחלילה. ואפילו כך הוא, אין חשש לעיווּת הדין. אין הוא דן יחיד. באותו משפט יושבים עוד שני שופטים.

כך וכך סעיפים בכתב האשמה:

1. רצח שוטר

2. פריצת חנות לכלי נגינה וגנבת אקורדיון.

3. ………..

בתחילה היה הסעיף ב' סעיף ג' והסעיף ב' האשים את הנאשם ב“חטיפת נער מבית אבותיו”, אלא שבמהלך החקירה נתברר כי אותו נער היה בנו של הנאשם וכדי להימנע מסיבוכים בוטל סעיף ב' וסעיף ג' בא במקומו וסומן כ“ב”. ואלמלא התנאי המגביל שבסעיף 3 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) המבטל כשירותו של בן הנאשם לעדות, היה אותו נער עשוי להיות עד קטגוריה ראשי, מעין עד המדינה.

השופט מנור נכנס לחדר עבודתו והעלה אור במנורת השולחן. ישב בכורסתו, פתח אחת המגירות, הוציא תיק מתוכה והתחיל מעיין בעדויות שנרשמו בעצם ידו (אימתי יבוטל אנאכרוניזם זה של כתיבת העדויות בעצם ידו של השופט?) השעה היתה שעת לילה מאוחרת, דעתו היתה מבולבלת, עיניו לא קלטו את האותיות ומוחו לא תפס את משמעות המילים. לעומת זאת העדים עצמם ניצבו כחיים לנגד עיניו.

בראש וראשונה העד בכוח: הנער. נער זה עמידתו רפויה, שפתו התחתונה עבה ומשורבבת, עיניו דהויות ומבטו נעוץ בקרקע. אמו (שהיא כפי שנתברר היתה בעבר אשתו הבלתי־חוקית של הנאשם) – אשה כבת ארבעים, גבוהה, צנומה, חיוורת, גופה משתרבט עצבנית כלפי מעלה, שערותיה מכסיפות, עיניה ירוקות־בוערות ושפתיה דקות וצמודות בחזקה. אמן מוסיקאי קטן קומה, קרח, ששרידי בלורית שיבה מתנפנפים בשולי קרחתו – זקן, בוהמי וציניקן, שמשום מה איווה לו מושב דוקא את אחד הקיבוצים. רופא נושא משרה בממשלה – גוץ ושחצן, שדיבורו רהוט וגנדרני והוא עצמו מתנפח ומתפרכס…

מדוע לא הביאה התביעה אף עד ראיה אחד מהמעברה שבה בוצע הפשע? מילא, אין זה תפקידו של שופט להקל על התביעה. יש להניח להליך המשפטי שיתפתח מאליו. האנגלים תבוא עליהם ברכה על שהתקינו נוהל משפטי שכזה. חזקה שמושגי הצדק מושרשים עמוק בתודעתה של אומה זו. אשרינו שלא סטינו מן השיטה הבריטית גם לאחר שעזבונו האנגלים.

השופט יצחק מנור כיבה את האור במנורה, הפשיל ראשו לאחור והשעינו על מסעד כורסתו.

2    🔗

בית הדין ישב בהרכב של שלושה: מנור, פרת, ובויארסקי. מנור חש בראשו והכאב לא פסק אפילו לאחר שבלע שתי גלולות מרפא. בשעה ששלושת השופטים פסעו בפרוזדור פנה בויארסקי אל מנור ואמר לו:

• פניך רעים היום, מנור.

מנור לא היה סיפק בידו להשיב דבר, שכן באותה שעה נמצאו כבר עומדים בפתח האולם של בית המשפט, והשמש הכריז בקול גדול:

– בית המשפט!

מיד נדם הרחש באולם והקהל הרב עמד על רגליו. מנור ושני חבריו ישבו בכורסותיהם הגבוהות. לאחר שהכל חזרו וישבו על ספסליהם נזדקרה גלימה אחת שנשארה זקופה, וזו היתה גלימתו של עורך דין סירקין, סנגורו של הנאשם.

עורך דין סירקין נטל רשות מן השופט והודיע כי הנאשם אינו מוכן להעיד ואף לא להצהיר הצהרה. לעומת זאת רוצה הוא להביע משאלה. ייתכן שהמשאלה תיראה כמוזרה במקצת בעיניהם של כבוד השופטים, אך הוא, עורך דין סירקין, אינו רואה בה כל פגם לגבי ההליך המשפטי, והוא מקווה שגם התובע לא יתנגד לכך.

שאל מנור:

– מהי המשאלה?

סירקין הורה על הנאשם:

– בבקשה, מר אגרוב.

“ז’אן וולז’אן. ז’אן וולז’אן” – איוושה הרוח במוחו של מנור.

בתא הנאשמים הזדקף העבדקן הגבוה בעל העיניים המאירות. מבטו נישא למרחק מעל לראשיהם של השופטים. הוא אמר:

– כיון שאני עומד בפני אנשי חוק ומשפט רוצה אני לספר על עסקת חליפין אחת העשויה לענין את בית המשפט. בעצם, אין זו עסקת חליפין אלא עסקת חילופין.

– איני זוכר אם היו אלה חילופין מרצון או מאונס.

– שעה ארוכה עמדתי ליד סוגרו של האריה ופתע ראיתי כי דלת הסוגר אינה נעולה. פתחתי אותה ושיחררתי את האריה. הוא יצא. לי נדמה שאף החווה קידה, אלא שאיני זוכר אם עשה דבר זה לפני צאתו או לאחר מכן.

– נכנסתי אל הסוגר במקומו של האריה. קהל המבקרים של גן החיות הסתגל לשינוי בלי כל קושי. גברים ונשים, זקנים ונערים תלו בי מבט שיש בו משום תערובת של תמיהה בטמטום. ממש באותו מבט התבוננו לפני כן באריה.

– לעת ערב הביאו לי ראש חמור להאכלה. זה עתה נערף החמור והדם ניגר על פני כל רצפת הסוגר. מובן מאליו: לא נגעתי במאכל זה.

– למחרת היום הביאו לי כמחצית של סיח. אף אוכל זה סירבתי לאכול. עשרים וחמישה ימים שהיתי בסוגר, ועשרים וחמישה ימים לא בא אוכל אל פי.

– מפאת הרעב תש כוחי.

– ביום העשרים וששה חזר האריה.

– כיון שחזר האריה בדין היה שאפנה לו את המקום, אך מפאת חולשתי שכבתי באחת מפינות הסוגר ולא הניעותי אבר.

– בנסיבות אלה לא היה זה אלא טבעי שהאריה נתקרב אלי ונעץ בי את שיניו. הרעב הציק לי, ולפני שנטרפתי עלה בידי להרגיש – ולוא אך בהרף עין אחד בלבד – מעין סיפוק על שעומד אני להשביע יצור חי.

– כיון שפתחתי בעסקת חליפין אולי מוטב שאחליף את המלה העברית “סיפוק” במלה הלועזית “סאטיספאקציה”.

הנאשם נשתתק וישב במקומו.

אכן, אין כל ספק שהוא משׂים עצמו כמי שאינו שפוי בדעתו. אם סירקין הוא שנקט בקו הגנה זה אין הדבר מוסיף לו כבוד.

השופט מנור אמר:

– הסניגור הודיע זה עתה, כי אין בדעתו של הנאשם לתת עדות ואף לא להצהיר הצהרה אלא להביע משאלה בלבד. אמנם, אין לראות את דבריו של הנאשם כעדות, אף אין לקבלם כהצהרה, אלא שגם משאלה לא היתה בהם. מה היא איפוא המשאלה?

הנאשם חייך והורה באצבעו על הנער שישב בין הקהל על אחד הספסלים הקדמיים. כל העיניים רותקו אל הספסל ההוא.

– משאלתי היא – פתח הנאשם בעוד בת־צחוק שובבה מרחפת על שפתיו – שנער זה יטול אקורדיון וישמיע לי… בעצם, לנו, לכולנו, את כל העולה על רוחו…

דממה השתררה באולם. רק כעבור כמה דקות הופרה הדממה בקול צחוק. צחק אותו כנר קטן־קומה, המורה למוסיקה, שהעיד בישיבה הקודמת על אפיו של הנאשם. איש מלבדו לא צחק.

מנור השמיע צלצול בפעמון שעמד על השולחן ונתן מבטו בתובע: הלה לא מש ממקומו. דומה היה כי שקוע הוא במחשבות. השופט בויארסקי משך בכתפיו לאות תמיהה. השופט פרת נד בראשו.

מנור שאל:

– האם אפשר להשיג אקורדיון ולהביאו לאולם בית המשפט?

הנער קפץ ממושבו והכריז:

– יש לי חליל.

פניה הצמוקות־חיוורות של אמו חוורו עד כדי גון של תכלת שקופה ושפתיה נתהדקו ביתר שאת. דומה היה כי עצמות גולגלתה נשקפו מבעד לעור המתוח עליה ושתי השפתיים היו לאחת – משיחה דקה מן הדקה.

– שיהא חליל – הפטיר הנאשם.

רחש חלף בקרב הקהל. שוב צלצל מנור בפעמון ופנה אל עורך דין סירקין:

– מבוקשו של הנאשם ניתן לו.

בידו של הנער נמצאה חלילית ולא חליל. הוא הקריבה אל פיו.

3    🔗

עוד גלולה אחת בלע מנור במהלך המשפט, אך כאב ראשו לא הירפה ממנו. אדרבה, הכאב גבר והלך.

משנסתיימה הישיבה נקבע תאריך לישיבה הבאה. נזדרז ויצא החוצה.. ויתר על המכונית והלך ברגל. תוך כדי הליכה נמלך בדעתו ועלה לאוטובוס. נערה אחת קפצה על רגליה ופינתה לו את מקומה. תחילה סירב השופט לשבת, אך לאחר זמן מה נתרצה לה וישב במקומה. משישב התחיל מיצר על כך: קרני השמש הציפו את המקום והכוו את לחיו השמאלית. נתעצם הכאב בראשו ולבו נצבט. מיד נזכר כי זו לו הצביטה השניה במשך אותו יום. אימתי נצבט הלב לראשונה?

הלב נצבט לראשונה בשעה שהנער השמיע את מנגינתו. היתה זו מנגינה פרימיטיבית, בלתי הארמונית, שצליליה לא נתקשרו זה בזה. חלילית של תינוקות בית רבן קולותיה דלים ומהוהים. אף־על־פי־כן שׂררה דומיה באולם וכל הקהל הקשיב קשב רב. אף השופטים ועורכי הדין הקשיבו. אפשר שלא בגין המנגינה אלא בגין המעמד כולו, שהיה בו מן הדרמטי, הטראגי, מכל מקום מן הגרוטסקי. ייתכן שאף הלב נצבט בשל מעמד זה ולא בשל המנגינה. אלא שאם מדובר בגרוטסקה הרי גם במנגינה היה משהו מן הגרוטסקה. ואפשר שגם משהו יותר מגרוטסקה. היה בה, למשל, קצב. שאלמלא כן כיצד מסתבר שאבטובוס זה מטרטר ומרמרם ממש באותו הקצב?

משירד מן האבטובוס עבר על פניו אדם לבוש בגדים בלים. אותו אדם הציץ בשופט מנור ונצטעק:

– בגדים ישנים לקנות!

היתה זו ספק צעקה ספק זמרה. אך בין שהיתה צעקה ובין שהיתה זמרה הובעה בקצב מנגינתו של הנער. ניער מנור ראשו כסוס המגרש זבוב טרדן מעצמו ותלה עיניו באשה שהלכה וגררה כלבלב אסור ברצועה. מיד נוכח לדעת, כי האשה והכלבלב שניהם מהלכים באותו הקצב. מנור הגיע אל פתח הכניסה לביתו והתחיל מטפס ועולה במדרגות באותו הקצב עצמו.

בבית היתה צפויה לו הפתעה נעימה. בחדר האוכל ישבה בתו. לפני שעה קלה באה מתל־אביב. את בעלה שילחה אל בית הבראה, את ילדיה הפקידה בקייטנה, והיא עצמה באה אל הוריה. מנור שמח שמחה גדולה. חיבק את בתו ונשק לה. כיון שהשולחן היה ערוך ישב בראשו והקשיב לשיחה ולשיגה של בתו. אלא שתוך כדי הקשבה חש כי דבר־מה מדריך את מנוחתו, ואותו “דבר־מה” נעוץ באופן דיבורה, בדרך דיבורה, בקצב… כן, כן, בקצב דיבורה. הקצב הוא אותו הקצב. חדוה בתו דיברה בקצב המנגינה.

אותה שעה נכנסה אשתו ובידיה מגש מהביל. פניה השחומות הביעו הנאה מרובה, עיניה השחורות קרנו, והאדים היו עולים ומיתמרים ומתלכדים בלובנו של שיער השיבה. אלא שבהילוכה היה דבר־מה יוצא דופן. מפתח הדלת ועד לשולחן עשתה דרכה בקצב מנגינתו של הנער.

השופט מנור עצם את עיניו וסתם את אזניו. נתן ראשו בכפות ידיו והשעין מרפקיו על השולחן.

נתחלחלו שתי הנשים ועטו עליו בבהלה.

– איזיה, מה קרה?

– מה לך, אבא?

– לא כלום, לא כלום, אל תשימו לב. סחרחורת קלה, עייפות.

– רופא!

– מים!

– לא. לא. אין צורך.

– זקף מנור ראשו ופרץ בצחוק.

– אין אדם מתמיד בנעוריו… סופו להזדקן… ח… ח… הזיקנה יש לה סממנים משלה.

– כיון שראוהו צוחק נרגעו שתי הנשים. חדוה שאלה:

– סממנים? מה ענין סממנים לכאן?

אשתו מזגה את המרק. נעץ מנור את הכף בצלחתו ופנה אל אשתו:

– אמרי נא, ליובה, מה היה שמו של אותו בחור פצוע שהופקד בידיך בסיביריה ונלווה אליך לגרמניה?

חדווה קפצה בראש:

– אני זוכרת אותו. גבוה וטוב לב… גם שמו זכור לי עד היום: מיכאל.

– ושם משפחתו?

שוב השיבה חדוה:

– רצונך שאזכור גם את זאת? בת כמה הייתי אז?

– אולי אגרוב?

– נכון. אגרוב. – אמרה ליובה ולא יספה.

דומיה השתררה בחדר. אך גם בדומיה שלט הקצב. אותו הקצב – קצבה של המנגינה שהשמיע בחלילית הנער עכור המבט.