פייר דה רוֹנְסָאר (1524–1585) וז’ואקים דו בְּלֶה (1522–1560) הם שתי הדמויות המרכזיות בחבורת ה“פְּלֵיָאד” (“קבוצת כוכבי העיִש”), שחידשה את פניה של השירה הצרפתית במאה השש-עשרה, ובמידה רבה עיצבה את דמותה למשך מאות השנים הבאות. ארבעת השירים המובאים להלן בתרגומו של יהושע קנז הם מן המוכרים והמצוטטים ביותר בתולדות שירת צרפת. סונֶטה כ“ד מתוך “הספר השני של הסונטות להֶלֶן” (“כי תהיי זקנה”) ושיר כ”ה מתוך “אהבת קסנדרה” (“חמדה, נלך אל השושן”) מאת רונסאר הם שתי וריאציות מופתיות לרעיון הנושן של ה“קַרְפֶּה דִיאֶם” – “קטוף את היום”, או “אכול ושתה כי מחר נמות”. השירים מופנים לשתיים מהמוזות הפרוטוטיפיות של רונסאר – מחד גיסא, הנערה האיטלקייה קסנדרה, שרונסאר פגש פגישה חטופה בעת שהיתה כבת שלוש־עשרה, ומאידך גיסא, הלן, גבירת חצר צרפתייה ידועה, שאהבתו לה נותרה ככל הנראה אפלטונית. המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס כתב ברבות הימים גרסה משלו לראשון מבין שני השירים, וגרסתו היתה, בתורהּ, לאבן דרך בשירה האנגלו־סקסית של המאה העשרים. שתי הסונטות של דו בלה נטולות מן הקובץ “הגעגועים”, שנכתב בעת שהמשורר שהה בחצרו של האפיפיור ברומא. זהו, מבחינות רבות, ספר היסוד של הסונטה הצרפתית, הוא מתאפיין בהשפעה לטינית ואיטלקית מובהקת, וניכרת בו השראתו של הקַנְצוֹנִיֶרֶה, קובץ הסונטות הקלסי של פטררקה. מבחר נרחב של תרגומים עבריים למשוררי הפליאד, בצירוף הערות ומבואות מאירי עיניים, ניתן למצוא בספרו של עמינדב דיקמן “שירת הכוכבים”, שראה אור בהוצאת כרמל ב־1996.

כִּי תִּהְיִי זְקֵנָה, יוֹשֶׁבֶת לְאוֹר נֵר,

בָּעֶרֶב מוּל הָאָח, יָדֵךְ אֶל הַכִּישׁוֹר,

אַתְּ תְּזַמְרִי שִׁירַי וְתִשְׁתָּאִי לֵאמֹר:

“הֲלֹא בַּעֲלוּמַי רוֹנְסָאר יָפְיִי שׁוֹרֵר.”

וְאַף נַעֲרָתֵךְ הָעֲיֵפָה, אֲשֶׁר

שָׁבְתָה מֵעֲמָלָהּ, לְקוֹל גְבִרְתָּהּ תְּעוֹר,

לְשֵׁמַע שֵׁם רוֹנְסָאר הֵקִיצָה וַתִּקְשׁר

לָךְ זֵר בִּרְכוֹת עוֹלָם וְתִשְׁבְּחוֹת פְּאֵר.

אֲנִי אֶשְׁכֹּן עָפָר וּנְתִיבוֹתַי אָשִׂים

עִם הַצְלָלִים הָעֲטוּרִים זֵר הָדַסִּים;

וְאַתְּ תֵּשְׁבִי לִפְנֵי הָאָה, מֵצֶרֶת

עַל חֹם אַהֲבָתִי וְעַל גַּבְהוּת לִבֵּךְ.

שִׁמְעִי לַעֲצָתִי, חֲיִי אֶת שְׁעָתֵךְ,

אֶת שׁוֹשַׁנֵּי יוֹמֵךְ קִטְפִי עַד בּוֹא הָעֶרֶב.

חֶמְדָּה, נֵלֵךְ אֶל הַשּׁוֹשָׁן

אֲשֶׁר פָּרַשׂ כְּסוּת אַרְגָּמָן

כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ, וְאַרְאֵךְ

אִם לֹא בָּלוּ לְעֵת עַרְבִית

קִפְלֵי כְּסוּתוֹ הָאַדְמוֹנִית

הַהֲדוּרָה כְּגוֹן עוֹרֵךְ.

אֲבוֹי, חֶמְדָּה, עַד כֹּה וָכֹה,

קָמַל יָפְיוֹ וְנָס לֵחוֹ,

אֲבוֹי! כֻּלוֹ נִשְׁחַת פִּתְאוֹם.

קְשֶׁה־לֵב הַטֶּבַע, אָב אַכְזָר,

אִם עַל שׁוֹשָׁן כָּזֶה נִגְזַר

לגְוֹעַ בַּעֲרֹב הַיּוֹם.

עַל כֵּן, חֶמְדָּה, קוֹלִי שִׁמְעִי,

כָּל עוֹד זִיו עֲלוּמִים תֵּדְעִי

עוֹלֶה כְּפֶרַח רַעֲנָן,

קִטְפִי, קִטְפִי אֶת אֲבִיבֵךְ

כִּי הַזִּקְנָה תּוֹבִישׁ יָפְיֵךְ

כִּנְבֹל יָפְיוֹ שֶׁל הַשּׁוֹשָן.

אַשְׁרֵי הָאִישׁ צָלַח לוֹ מַסָּעוֹ וְשָׁב

מִמֶּרְחַקִּים כְּאוֹדִיסֶאוּס אוֹ יָסוֹן¹,

רַב עֲלִילוֹת, מְלֵא תְּבוּנָה וְנִסָיוֹן,

לָשֶׁבֶת עִם בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ עַד סוֹף יָמָיו!

אֲבוֹי, מָתַי אֶרְאֶה עֲשַׁן הָאַרֻבָּה

עוֹלֶה מִתּוֹךְ כְּפָרִי, וְאֵימָתַי אוּכַל

לִרְאוֹת כְּלְפָנִים חֲצַר בֵּיתִי הַדַּל,

שֶׁבְּעֵינַי יָקְרָה מִכָּל אֶרֶץ רַבָּה?

אֹהַב קוֹרַת הַגַּג שֶׁיַּד אָבוֹת בָּנְתָה

יוֹתֵר מֵרוֹמָא עִם כָּל רַהַב תִּפְאַרְתָּהּ:

יוֹתֵר מִשַּׁיִשׁ עַז אֹהֵב דַּף שֶׁל צִפְחָה,

הַלּוּאָר הַגָּלִי טוֹב מִטִּיבֶּר הַלָּטִינִי,

וְהַר לִירֶה שֶׁלִי מֵרוּם הַפָּלָטִינִי²,

וַחֲמִימוּת אַנְז’וּ מֵרוּחַ יָם לַחָה.

צָרְפַת, אֵם אֻמָּנֻיּוֹת, גְבִירַת צְבָאוֹת וָחֹק,

רַבּוֹת חָלַצְתְּ לִי שָׁד, יָנַקְתִּי חֲלָבֵךְ,

אַךְ כְּטָלֶה שָׁמַע קוֹל מֵינְקְתּוֹ אֵלֵךְ

בַּיְעָרוֹת וּבַנְקִיקִים אֶת שְׁמֵךְ לִצְעֹק.

הֵן לִפְעָמִים הוֹדֵית כִּי פְּרִי בִּטְנֵךְ אֲנִי,

מַדּוּעַ תַּאַטְמִי אָזְנֵךְ לִי, אַכְזָרִית?

צָרְפַת, צָרְפַת, עֲנִי לְצַעֲקַת שִׁבְרִי.

אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה, רַק הֵד יַעֲנֵנִי.

בֵּין זְאֵבִים טוֹרְפִים אָנוּדָה בַּמֶּרְחָב,

הִנֵּה הַחֹרֶף בָּא, מֵפִיחַ מַשָּׁבָיו,

בְּרַעַד שֶׁל אֵימָה יִסְמֹר בְּשָׂרִי מִכְּפוֹר.

כָּל שֶׁה אַחֵר הֵן לֹא יֶחְסַר, וְלֹא יִירָא

זְאֵב טוֹרֵף, צִנָּה וְרוּחַ סְעָרָה,

וְאַךְ אֲנִי מִכָּל עֶדְרֵךְ שָׁחֹר מִשְׁחוֹר?