

- a תֶּפֶר שאין לו סוף / נתן זך
- t אִסּוּף בַּעֲלֵי־הַחַיִּים / פיטר אוורוויין
- t לִסְפֹּר / פיטר אוורוויין
- t פָּאוֹלוֹ קַסְטֶלְנוּאוֹבוֹ / פיטר אוורוויין
- t הַחֲתֻנָּה / פיטר אוורוויין
- t תְּשׁוּקָה / פיטר אוורוויין
- t לַיְלָה / פיטר אוורוויין
- t מֶרְחָק / פיטר אוורוויין
- t עַל מַצַּב הַדְּבָרִים / פיטר אוורוויין
וְשׁוּב אֲנִי מוֹצֵא אֶת עַצְמִי
עוֹמֵד כְּמוֹ עַל מֵזַח קוֹדֵר, מַחֲזִיק בְּיָדִי
חֶבֶל עָצוּם שֶׁל שְׁתִיקָה.
משוררים רבים שרו את שבחי השתיקה, הקצו לה מקום בשיריהם, העלו אותה על נס, שיבצו אותה בפואטיקה שלהם. רק אצל בודדים, מתי־מעט, אתה מוצא מה שאתה מוצא כאן: שירים כפנינים ספורות, שקולות, מושחלות בזהירות על חוט עצום של שתיקה.
שני קבצים צנומים, לא הרבה שירים. העובדה שהקובץ הראשון (1969, ומאז הדפסות חדשות לא־מעטות) הוכתר בפרס האקדמיה של משוררי אמריקה לשנת 1972, לא הגבירה את הפריון, כנראה גם לא פרצה את מחסומי ההתנזרות. בשנים האחרונות כמעט שנאלם לגמרי. כן, וגם קובץ שלישי, של שירה אינדיאנית – שירה שבעל־פה של בני שבט הנַאהוּאַטְל – בתרגומו (1970).
שירה מוזרה, יחודית. מעלה באוב מרחבים ריקניים באור־לא־אור של ראשית זריחה או דמדומים, פְּרֶרִיות רחבות־ידיים, באופק – גבעות רחוקות מתקמרות. נופים כשל רוברט פרוסט בלא דמויותיו של פרוֹסט, בלא מסורת הבית ובִטחת אדוניו. אפילו בעלי־החיים, שהיו כאן אי־פעם, בעבר לא מפורש, כבר נאספו והוגלו למקום שהוגלו אליו. מה פלא, שעל רקע נופים כאלה נראה האדם גם גדול יותר וגם הרבה יותר קטן משהנו.
הולדת בדֶטרוֹיט, עיר תעשיית המכוניות. ואין לה זכר בשיריו. ילדות ונעורים במערב פנסילבניה, נוֹטינגהֶמְשִיר או וֵילס של צפון־אמריקה, ארץ מכרות הפחם. לשם שייך גם הכפר האיטלקי שעקר לכאן על מחצית תושביו בשנות הרעב והמחסור במולדת הישנה. לכאן שייכת גם האשה, האֵם, מצולמת ברגע שבו היא יורדת מהרכבת לעיר, שאת שמה אינה מסוגלת לבטא, ובידה מכתב ובו הצעת נישואים לגבר, שאותו אינה מכירה. לכאן שייך גם הבית, שממנו זוכרים רק את חוג האור של מנורת לילה חסכנית, שלג נערם בחצר האחורית ורעש עמום ובלתי מוסבר.
אחר־כך באות שנות לימוד והוראה באַיוֹבה ושנה או קצת יותר במקסיקו, לא רחוק מאגם צ’אפּאלה. ולאחרונה – השתקעות בפְרֶזנוֹ, בלב הערבה־המדבר הקאליפורני הלוהט בחום הקיץ, לא הרחק מהרי יוֹסֶמִיתִי האינדיאניים, על מפלי המים הנפלאים שלהם, השלג בפסגות ההרים, עדרי בעלי החיים. נוף בראשית.
כאן תעמיק עוד יותר האהבה לנוף, ההסתייגות מן המדבר העירוני האמיד (פְרֶזְנוֹ היא אחת הערים העשירות בארצות־הברית). אהבה לנוף, שאינה מולידה שירי נוף; אהבה לבעלי־חיים, שאף הם רק עקבותיהם נשתמרו כאן. ממש כדרך שגם האנשים המופיעים בשירים – מרביתם כבר נעלמו ואינם, בתיהם נהרסו עד היסוד, גניהם רוצפו בֶּטוֹן והם מוצאים חיבור לקרקע רק בעת שזו פוערת את פיה לבלוע את קברותיהם.
פיטר אֶוֶרְוַויְן – פְּיֶטְרוֹ קַסְטֶלְנוּאוֹבוֹ. שני שמות שהם אחד. שתי מולדות, שאולי אין בהן ובצירופן אפילו כדי מולדת אחת. מי כמונו יבין זאת! ואז
אֶחָד מְדַבֵּר, אוֹ עוֹמֵד לְדַבֵּר,
לֹא שֶׁזֶּה מְשַׁנֶּה.
מָה שֶׁמְּשַׁנֶּה הוּא זֶה –
עַכְשָׁו עֶרֶב.
לֹא הָיִיתִי כָּאן זְמַן רַב.
מַשֶּׁהוּ מְשׁוֹרֵר בָּעֵשֶׂב.
מְשַנּות רק העובדות, לא מה שאדם רוצה או מתכוון, ובוודאי לא מה שהוא אומר. פאטאליזם של עובדות. וזהו “מצב הדברים”. וזהו מצבה של שירה, שהיא מן המיוחדות־במינן שהצמיחה אמריקה של הדור האחרון. שירה לא עירונית, לא אינטלקטואלית–שכלתנית, לא אידיאולוגית, כמעט לא־מודרנית בהבלעה זו שהיא מבליעה את הטכניקה שלה, את ה’תחבולות'. שירה לא מתחכמת ולא מתוחכמת. אבל חכמה. ועל הכל, דייקנית, דייקנית לפלא גם בדברים שבהם קשה לדייק, שהרי אין להם שיעור.
ובכל זאת, משהו פולחני, ראשוני, אינדיאני חדר ליצירתו של משורר אמריקני־איטלקי זה, דבר־מה מופנם, חגיגי, מדבר בסמלים קמאיים:
אֵשׁ אֲנִי מְצַוֶּה לִילָדַי.
אֲשֶׁר לָאֲוִיר,
תְּנוּ אוֹתוֹ לַבַּז, הוּא רִאשׁוֹן
וְאַחֲרוֹן לַמְּלָכִים.
שירה “מְאַחָה תֶּפֶר שֶאֵין לוֹ סוֹף” בעולם של נֶכֶר, שאין לו שיעור. וכל השאר, כבר לימדַנו הגדול שבגדולים, שתיקה.

יחיאל סגל: פיטר אורווין, רישום עיפרון, 1987
רִאשׁוֹנִים עָזְבוּ הַסּוּסִים אֶת שְׂדוֹת הַמִּרְעֶה,
רוֹקְעִים בְּרַגְלֵיהֶם בַּמַּשָּׂאִית הַיְּשָׁנָה.
אִישׁ לֹא יִתְעוֹרֵר עַכְשָׁו
בַּלַּיְלָה, שׁוֹמֵעַ אֶת פַּטִּישֵׁיהֶם הַקָּשִׁים
הוֹלְמִים בַּקַּרְקַע, אֶת הָרוּחַ
מְטַלְטֶלֶת אֶת אַלִּימוּתָם
אֶל גִּבְעוֹת הָאֶבֶן הַקְּמוּרוֹת.
אַחַר־כָּךְ עַצְמוּ הַטַּוָּסִים
אֶת עֵינֵיהֶם בָּאָבָק.
יוֹם אַחַר יוֹם נָעוּ
בָּעֵשֶׂב הַמֵּת כִּפְלָחִים
שֶׁל הַיָּם, כְּמוֹ אֲבָנִים כְּחֻלּוֹת מְשַׁבְּחוֹת
אֶת פַּחֲמֵי הַשָּׁמַיִם.
לְבַסּוֹף אֲפִלּוּ תַּרְנְגוֹלוֹת הַפְּנִינָה
שֶׁבָּעֲרוּ וְקִרְקְרוּ בָּאַלּוֹן עִם שְׁקִיעָה
נָשְׁרוּ כְּפֵרוֹת אֲפֹרִים
וְנֶאֶסְפוּ גַּם הֵן.
כָּךְ נַעֲשָׂה הַדָּבָר.
יַעַמְדוּ שְׂדוֹת הַמִּרְעֶה בְּרֵיקוּתָם,
יִפֹּל הָאוֹר בְּאֵין מַפְרִיעַ
עַל הַשָּׂדוֹת הָעֵירֻמִּים.
מֶה הָיוּ בַּעֲלֵי־הַחַיִּים זוּלָתֵנוּ,
מַבְהִיקִים־מִתְבַּדְּרִים עִם הָרוּחַ, מְרוּטִים,
פְּשׁוּטִים לְבַסּוֹף – הַחַיִּים
הַמּוֹסִיפִים לַחֲמֹק מֵאִתָּנוּ, וּבְכָל זֹאת נָעִים
בִּצְלָלִים בִּקְצֵה הַשָּׂדֶה, בָּעֵצִים
הַזּוֹרְמִים מֵאִתָּנוּ וָהָלְאָה כְּמַיִם בַּגְּבָעוֹת הָרְחוֹקוֹת.
וְעַל מָה הַקִּינָה וְהַצַּעַר?
הִנֵּה הָעֲקֵבוֹת שֶׁהוֹתִירוּ
בְּמְקוֹם זֶה.
קִיר מִתְמוֹטֵט
זְרוֹעַ מַתְחִילָה לְפַרְפֵּר בָּאֲוִיר
כְּתַרְנְגֹלֶת עֲרוּפַת רֹאשׁ
לְמָּחֳרָת
כְּשֶׁהֵם סוֹרְקִים אֶת הַהֲרִיסוֹת
הֵם מְחַבְּרִים אֶת הָ־1 וְהַ־2
הַ־3
הַחַיִּים אוֹסְפִים אֶת הַסְּפָרוֹת
וּמַמְשִׁיכִים בְּחַיֵּיהֶם
סוֹפְרִים אֶת הַיָּמִים וְהֶחֳדָשִׁים
סוֹפְרִים אֶת הָעֶלְבּוֹנוֹת אֶת הַכַּפִּיּוֹת הַכּוֹכָבִים
אֶת עֲרֵמוֹת הַפְּרוּטוֹת הַמְּגֵרוֹת
הַמֵּתִים הֵם אֵלֶּה
הַהוֹלְכִים וּקְטֵנִים
אָבִי שֶׁאֶת פָּנָיו כִּמְעַט שֶׁאֵינֶנִּי זוֹכֵר
אִבֵּד כַּמָּה אֶצְבָּעוֹת
בִּמְכוֹנָה
לִפְעָמִים אֲנִי סוֹפֵר
כְּשֶׁאֵינֶנִּי יָכוֹל לִישֹׁן
אֶת הַ־2 וְהַ־3
ה־1 הוּא תָּמִיד אֲנִי
מְאַחֶה תֶּפֶר שֶׁאֵין לוֹ סוֹף.
בכל פעם שחמתו בערה בו על הבּוסים, היה חוזר לאיטליה. אחר־כך היה חוזר בו ושב.
הָאִשָּׁה חוֹלֶמֶת עַל סוּפָה
וּמִתְעוֹרֶרֶת לְהַדֵּק אֶת יְסוֹדוֹת הַבַּיִת.
הוּא יוֹרֵק אֶל תּוֹךְ הָרוּחַ, פּוֹנֶה וְהוֹלֵךְ
בַּכִּוּוּן הַמְּנֻגָּד.
כִּבְשְׁנֵי הַסִּיגִים בּוֹעֲרִים יוֹם וָלַיְלָה,
עָשָׁן וַעֲטָרָה שֶׁל קוֹצִים אֲדֻמִּים.
לְכוּ חַרְבֵּנוּ עַל הַשֶּׁמֶשׁ, הוּא אוֹמֵר, וְעוֹזֵב.
הַגְּפָנִים מַשִּׁירוֹת תּוֹלָעִים אֶל תּוֹךְ אַרְנָקוֹ.
רֹאשׁ הָעִיר מִתְהַלֵּךְ לוֹ מִתְהַדֵּר בְּאַבְנֵט יָרֹק.
לְכוּ חַרְבֵּנוּ עַל הַשֶּׁמֶשׁ, הוּא אוֹמֵר, וְעוֹזֵב.
לִפְעָמִים הוּא מַפְלִיג בָּאֳנִיָּה,
לִפְעָמִים בְּחָבִית יַיִן.
הוּא חוֹזֵר בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
וְעוֹמֵד בַּפֶּתַח כְּאָדָם הַמְּרוֹקֵן
אֶת כִּיסָיו. הַדֶּלֶת נִשְׁאֶרֶת נְעוּלָה.
אַחַר כָּךְ הוּא הוֹלֵךְ וְקָטֵן, הוֹלֵךְ וְשַׁח אֶל הַקַּרְקַע,
אַחַר נִכְנַס אֵלֶיהָ.
יִזְרֶה הָרוּחַ אֶת יְסוֹדָיו.
אֲנִי מַעֲלֶה כָּאן עַל הַכְּתָב
אֶת הַצַּוָּאָה שֶׁלֹּא הִשְׁאִיר:
אֲנִי, פָּאוֹלוֹ, נוֹתֵן אֶת אַבְנִי לַכְּמָרִים.
אִמְרוּ לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ אוֹתָהּ לְלֶחֶם.
מַיִם אֲנִי נוֹתֵן לְאֵלֶּה הָאוֹהֲבִים
אֶת זֵעַת אַפָּיו שֶׁל הַכֶּסֶף.
אֵשׁ אֲנִי מְצַוֶּה לִילָדַי.
אֲשֶׁר לָאֲוִיר,
תְּנוּ אוֹתוֹ לַבָּז, הוּא רִאשׁוֹן
וְאַחֲרוֹן לַמְּלָכִים.
הִיא יוֹרֶדֶת מֵהָרַכֶּבֶת
לָעִיר שֶׁאֶת שְׁמָהּ אֵינָהּ מְסֻגֶּלֶת לְבַטֵּא.
גֶּבֶר אֶחָד מֵת. עַכְשָׁו זֶה עוֹמֵד
עַל הָרָצִיף בְּכֻמְתָּה אֲפֹרָה.
הִיא חוֹזֶרֶת וּמְקַפֶּלֶת אֶת הַמִּכְתָּב, אוֹתוֹ
הִיא יוֹדַעַת עַל־פֶּה, הוֹלֶכֶת בְּעִקְבוֹתָיו עַל גֶּשֶׁר.
הַנָּהָר צוֹבֵעַ אֶת הָאֲבָנִים בְּצַהֹב,
כִּמְעַט כְּצֶבַע שְׂעָרָהּ.
הֵם נִכְנָסִים לַחֲנוּת הַמַּכֹּלֶת שֶׁל טוֹנִי מֵרִידוֹן,
בֶּן־כְּפָר מִן הָאָרֶץ הַהִיא שֶׁבָּא לְכָאן לִפְנֵיהֶם.
שָׁם, בַּשִּׂמְלָה אוֹתָהּ לָבְשָׁה יָמִים,
בְּלִי בְּרָכוֹת, בְּלִי פְּרָחִים
הִיא נִשֵּׂאת לוֹ. הִיא נִשֵּׂאת לְשׁוּם, לְיַּיִן,
לְשַׂקֵּי הַמֶּלַח, לָאַרְנָבוֹת הַמֵּתוֹת הַתְּלוּיוֹת
כְּמוֹ שַׁרְווּלִים מֻכְתָּמִים בְּדָם, לְכוֹכַב הַשֶּׁמֶן,
יְרֵחַ הַלֶּחֶם…
פִּי̩נוֹטָה קַסְטֶלָנוּאוֹבוֹ.
הִיא לְעוֹלָם לֹא תִּלְמַד אַנְגְּלִית.
תִּשְׁתַּתֵּף בְּהַרְבֵּה הַלְּוָיוֹת.
הִיא עַצְמָהּ מֵתָה, בֵּיתָהּ נֶהֱרַס
עַד הַיְּסוֹד, גַּנָּהּ מְרֻצָּף בֵּטוֹן.
רַק אָז הִיא נִכְנֶסֶת לַאֲמֶרִיקָה.
כְּגוֹן הָרוּחַ
הַנּוֹטֶשֶׁת אֶת הַכֹּל.
כְּגוֹן זְרִימַת הַכּוֹכָבִים
עַל פְּנֵי הַחַלּוֹן.
מַשֶּׁהוּ מְדֻלְדָּל בְּחַיַּי,
בְּלַיְלָה זֶה הַשּׁוֹכֵב רָפֶה
וְכָבֵד בְּיָדַי.
לִפְנֵי רֶגַע
חָשַׁבְתִּי עַל הַמֵּתִים בִּבְלוֹאֵיהֶם,
רֶגֶל אַחַת בַּקֶּבֶר,
הַשְּׁנִיָּה – הָאִטִּית –
סוֹבֶבֶת כְּשׁוֹר
בְּעִגּוּלָהּ.
עַכְשָׁו בָּא לַיְלָה אַחֵר
מִשָּׁנִים רְחוֹקוֹת:
חֹרֶף. הַשֶּׁלֶג הֶחָדָשׁ נֶעֱרַם גָּבוֹהַּ
בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית, מוּאָר בְּאוֹר הַלְּבָנָה.
יֶלֶד כִּמְעַט נִרְדָּם,
קוֹל רַעַשׁ עָמוּם
עָמֹק בְּתוֹךְ הַבַּיִת.
נוֹפֵל בְּאוֹר הַמְּנוֹרָה
עַל מַפַּת הַשֻּׁלְחָן הַלְּבָנָה,
הַצַּלַּחַת שֶׁלִּי,
כִּכַּר הַשֶּׁקֶט הַזּוֹרֵחַ.
אֲנִי מִתְיַשֵּׁב.
בַּדֶּלֶת הַפְּתוּחָה
כָּל נֶעֱדָרַי הָאֲהוּבִים
בָּאִים
וַאֲנַחְנוּ אוֹכְלִים.
הָאוֹר הַנָּסוֹג מִן הָעֵצִים,
הָעֵצִים הַדּוֹבְרִים בִּצְלָלִים
לְכֹל אֲשֶׁר יִשְׁמַע…
דְּבַר־מָה מָצוּי כְּמוֹ מַיִם
סַב מֵעַל פָּנֵינוּ וּפוֹרֵשׁ.
הַכּוֹכָבִים עוֹלִים מִתּוֹךְ הַגְּבָעוֹת
– מְלָכִים זְקֵנִים וְחַיּוֹת
צוֹעֲדִים בְּמִנְהֲרוֹת הָאוֹר הַצָּרוֹת אֲשֶׁר לָהֶם.
וְשׁוּב אֲנִי מוֹצֵא אֶת עַצְמִי
עוֹמֵד כְּמוֹ עַל מֵזַח קוֹדֵר, מַחֲזִיק בְּיָדַי
חֶבֶל עָצוּם שֶׁל שְׁתִיקָה.
כָּךְ הֵם הַדְּבָרִים –
אֶחָד מֵסֵב אֶת פָּנָיו
וְיוֹצֵא הַחוּצָה אֶל הָעֶרֶב.
סוּס לָבָן בָּעֲרָבָה, אוֹ נַחַל
חוֹמֵק לוֹ בֵּין סְלָעִים קוֹדְרִים.
אֶחָד מְדַבֵּר, אוֹ עוֹמֵד לְדַבֵּר,
לֹא שֶׁזֶּה מְשַׁנֶּה.
מָה שֶׁמְּשַׁנֶּה הוּא זֶה –
עַכְשָׁו עֶרֶב.
לֹא הָיִיתִי כָּאן זְמַן רַב.
מַשֶּׁהוּ מְשׁוֹרֵר בָּעֵשֶׂב.
- בתיה שוורץ
- איילת צנקל
- יוסי לבנון
לפריט זה טרם הוצעו תגיות