זאב יעבץ
חלק שני: מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו G
זאב יעבץ
בתוך: תולדות ישראל (בי"ד כרכים)
m נחלת הכלל
v עיון
כל פריטי סדרה, מחזור, או שער זה זמינים להלן

ע“פ מהדורת תשכ”ג, הוצאת “עם עולם בע”מ", תל אביב.

II. ימי הבית הראשון (תור שני)

II. ימי הבית הראשון (תור שני)

מאת

זאב יעבץ

מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: דרכי בני-ישראל עד מות דוד

מאת

זאב יעבץ

דרכי עבודת השדה הכרם והגן. מרבית העץ והבושם. סדר העבודה ושמות כלי מעשיה. עבודת הרועים ודרכי חייהם. מרבית הבהמה מעשה החלב וגזת הצמר. שמחת הקציר הבציר והגזה. מעשה הדבש. הדיגות. חרושת העץ המתכת המטוה והארג ומעשה הבגדים. הליכות מרום העם. נדיבות ודרכי נעם. אהבת החרות והכבוד. לב אחד לשרים ולעם. האהל והבית. תכונת הבית וכל כליו. המאכל והמשקה. מנחת רֵע והכנסת אורחים.,תלבושת הכהנים והנביאים. הנקיון. הרחיצה. הסיכה. התכבוסת והתספורת. כלכול השער ועדי זהב. תמרוקי הנשים ועדניהן. הארושים והמוהר. החתן והכלה בתפארתם. החופה והחתונה. ערך היופי והאהבה. מעמד האשה, ערכה חובתה ותעודתה בעיני בני ישראל. אהבת הבנים. מלאכת האיש והאשה. הבנים והבנות בבית ובשדה. חלוק זמנים. חפץ קיום המשפחה. היבום. הקנין והעושר המטבע המדה והמשקל. ימי שמחה זבחי הימים חדש ושבת. סדרי אֵבל. תכונות הערים. ארחות המשפט. הזקנים העדות והשבועה. תכונת חומת העיר ומשמרתה. הדרכים ומכשירי הנסיעה. הצבא כלי הנשק ודרכי המלחמה. המחנה המארב והמצור. כבוד הגבורה. אהבת האומה ואחות השבטים. גאון מולדת וזכר קדמוניות. כבוד תורת משה וכבוד הנביאים. דעות העם על הנביאים. כבוד הכהנים. עבודת ה' ומשפט האורים. בית אהרון ובית הלוי. קדושת הארון. נסך מים ואפוד בד. משמרת המצוה. אמונות ודעות. הגורל. כשפים והבלי שוא. מעשי הנביאים. תועלת הכתב. חתום ספר יהושע. חבור ספר שופטים. ספרי שמואל נתן וגד וספר רות ומזמורי דוד.


בימי שאול החלו ימי הגדולה והעושר לישראל, על כן החלו גם כל דרכי העם להשתנות מעט מעט מן המשפט הראשון, אשר היה להם בימי השופטים בהיות עוד למרבית העם רק משלח יד אחד, הלא הוא עבודת האדמה, ובחרושת נמצאו בקרבם רק מעט מזער.

ויזרעו בני ישראל את שדותיהם חטה 1 ושעורה 2 וכֻסמת 3 פול 4 ועדשים 5 קצה וכמון 6 ויטחנו את חטיהם ואת שעוריהם 7 לקמח, או לסולת דקה או לגרש 8או יכתשו אותם בעלי 9 לריפות 10, ויש אשר יקטפו מן החטה מלילות 11 ואכלו אותה כרמל 12, או קלֹה יקלו אותה באש בעודה אביב 13 והיה שמה קלי. ותהי החטה כלה רק למאכל אדם, ומרבית השעורה היתה מספוא לבהמה 14 ותרב ותמלח החטה מאד בארץ ישראל ותהי בימי המלכים למקור עושר גדול, כי המותר אשר הותירו יושבי הארץ מלחם ביתם הוציאו בשפע רב וימכרוהו בכסף מלא לארצות הנכר 15. ולהטי מנית, אשר בעבר הירדן יצא שם בגוים 16.

וירבו בני ישראל לנטוע כרמים, ותגדל בתוכם עבודת הכרם כעבודת השדה ויְטֵיבּוּ מאד את אדמת הכרם מקמשונים ומחרולים 17, ויסקלוה מאבן 18, ויבנו לה ודר אבנים מסביב 19. ויפקדו ויזרו את גפניהם בתבונות כפיהם ותלך הגפן הלוך וטוב, ותהי לשורקה 20ויחצבו יקבים* בתוך הסלע וחקקו להם גת ממעל ליקב, ומלאו את הגת ענבי הגפן, ודרכו אותם ונסחט דם הענבים. וירד ובא התירוש מל היקב, ועמד וקפא שם עד אשר שקעו השמרים ארצה, והיה ליין, וליין טוב, האד קראו חֶמֶר 21. ויש אשר החמיץ איש את יינו, ויהי לחומץ יין, או אשר לא הביא את פרי גפנו אל גתו, כי אם נתן אותו במים או בכל משקה למינה נאיה למשרת ענבים 22 או שטח את הענבים אל השמש ועשה אותם צמוקים 23, ויקראו לעובדי הכרם כורמים ולדורכי הענבים יוגבים 24.

וגם מעשה הזית היה רב בישראל, כי הרבה העם לנטוע זיתים. ויָמֹצו את שמנם. ויצא ברבות הימים שם גדול בגויים לשמן הארץ ההיא. ויצא בשפע רב ארצה צור 25 ומצרימה 26 וגם לארצות הרחוקות 27. והשמן הכתית יקר מאד, ויהי המעט מחלב היצהר, כי היה למאכל ולמאור, ויעשו ממנו גם משחה ומעשה רוקח להריח בו, ותמרוקי עדנים לנשים. אך בכל זאת רבתה עבודת היין מעבודת השמן בכל ימי הבית הראשון, כי לא הרבו העם לאכול את שמנם ככל אשר הרבו לשתות את יינם ולשרות את פתם בו 28, וגם התאנה היתה רבה בארץ. ואכל העם את התאנים כאשר הן, או ידרכו אותן בכלי והיו לדבלים 29, או לשמש ישטחו אותן ועשו אותן קיץ 30.

ויכבד העם בגפן ובזית ובתאנה ויאמרו, כי הגפן בתירושה והזית בדשנו ישמחו אף יכבדו אלהים ואנשים 31. ולאיש אשר ברכו ה' יאמרו בני ישראל בימים ההם, “איש יושב לבטח תחת גפנו ותחת תאנתו” 32. וירבו שלשת העצים האלה מעצי

הרמון התמר והתפוח 33, אך בכל זאת נמצאו בימי המלכים הראשונים לבית דוד פרדסים שכלם רמונים 34, ויוציאו מן הרמון עסיס מתוק וטוב 35ומן התמרים הוציאו דבש. והתפוח היה למשל בריחו המשיב נפש 36, ואת עבודת הַבֶּטְנֶה 37 השָקד 38, והאגוז 39, אשר גם אותם הצמיחה ארץ ישראל, לא הרבה העם לעבוד. וקרוב הוא, כי גם עבודת הירק היתה מעט מזער כל ימי הבית הראשון 40.

והיערים והֵחֶרשים הצמיחו עץ רב למינהו: השקמה 41, האלון הלבנה והאֵלה 42, ארז שטה והדס ועץ שמן ברוש תדהר ותאשור 43 תרזה ואורן 44, ויהיו העצים האלה עצי חפץ ויצלחו למלאכה לבנין ולכלים.

ולמן העת, אשר היתה הרוחה לישראל ויקומו להם מלכים יושבים לכסא, והעושר החל לרוב בארץ, שמו רבים את פניהם גם אל נטעי הנעמנים אל השושנים ואל הסמים לפקדם ולכלכלם ביד חרוצים. ותהי השושנה הנאוה, והחבצלת הרכה והדודאים הענוגים משוש ומחמד עין לרעים אהובים. ותוצא הארץ יבול חמדת עדנים ושפעת ראשי בשמים נרד כרכום, מור אהלות, קנה קנמון, לבונה 45, נטף, שחלת 46 וקדה 47 ומר דרור 48. ויצלח מאד הכפר בעין גדי 49, והצרי הטוב אשר בגלעד היה ברבות הימים למקור עושר רב מאד לישראל 50, ויהיו הרים וגבעות בארץ אבותינו, אשר קראו להם: הר המור גבעת הלבונה 51, ויאצלו נטעי שעשועים אלה רוח הן על נוטיהם וילמדו את אצבעותיהם לטעת את ערוגות הבושם את מגדלות המרקחים 52, בטוב טעם, ולבלתי היות מקום רֵק בחלקת השדה, אשר לא יעשה פרי תבואה, שמו לב אל הסדר גם בזרעם את הדגן. ותוף הארץ הזרועה ותהי כיריעת תשבץ כלה 53.

וחרש כל אזרח בישראל את חלקת שדהו בבקרים ונהג אותם בדרבן 54, אשר יאמר לו מלמד הבקר 55 ודש את דישו בשורים 56 או באופן עגלה 57 או במורג חרוץ 58 וחבט את חביטו 59 במטה או בשבט 60 וזרה את גרגו בָרַחת ובמזרה 61. ועשה את כל המעשים האלה כל איש בעצם ידו, אף כי נערים 62, ונערות 63 היו לנכבדי העם לעשות להם כל עבודה בבית ובשדה. אולם בבוא עת הקציר ורבו הקוצרים העושים במלאכה, ונצב בעל השדה על הקוצרים לאמץ את ידיהם למהר לעשות את מלאכתם ולכלותה. והפקיד עליהם גם את אחד מנעריו 64לנצח עליהם, וקצרו הקוצרים את הקמה ואלמו אותם לאלומות גדולות אשר יאמר להן עמרים 65 או לקטנות, אשר יאמר להן צבתים 66 ושמו את האלומות לערֵמה, וקראו את שם הערמה גדיש. וככלות קציר יתנו את האלומות במעגל רחב ידים בשדה, ופתחו אותן והיה שֵם המעגל גורן, והעבירו על הגורן סביב סביב את השוָרים או את המורגים ונָדושו השבלים. ואחרי הִזָרות הַדָיִש על פני רוח, ונדף המוץ והיה הדגן הנופל ארצה בָּר, לאמר: אֹכל נקי, אשר אין עוד כל עֵרב בו. ושמרו בכל השדות את גרנותיהם בלילות 67 ועשו להם סכות ומלונות ללון בם 68. ונאסף הבר באחרית ימי הקיץ, המה ימי האסיף, אל האֹסם 69 או אל המגורה 70 והיה ללתם הבית, ולמאכל, לבהמת הבית לכל השנה, ולזרע האדמה לשנה הבאה.

ויהיו כלי המעשה לעבודת האדמה, המחרישה והאֵת, הקרדום ושלש הקלשון 71, המעדר 72והחרמש 73, המגל 74 והמזמרה 75, הרחת והמזרה 76. העול, המוסרות והמוטות, אשר על הבקר ביום החריש נקראו בשם אחד “כלי הבקר” 77.

וחלקת השדה נָמֵדה על פי אשר יחרוש האכר בצמדו יום תמים. ותקרא המדה הזאת מענה או צמד שדה 78 או צמד כרם 79.

ןתכָכד עבודת האדמה מאד מאד בעיני אבותינו הראשונים. ויהיו האנשים אשר באו אחר הבקר מן מעשיהם מן השדה בערב, קמו כן למלכים ולנביאים בעמם 80.

וגם אנשי המקנה היו רבים בישראל, רועי צאן ובקר גבורים ואמיצי לב, אשר ילחמו גם באריות גם בדֻבים, אשר פרצו אל עדריהם והוציאו בלעם מפיהם בידם החזקה 81. והרחיקו הרועים נדוד בימי המרעה מעריהם 82, ונטו להם אהלים קלים, אשר יקראו להם אהל רועי 83, נוה 84או משכן הרועים 85. ובבוא רועים רבים אל המרעה אחד, וחלקו את האדמה בינהם, ותקעו אהליהם סביב, ורעו איש את חלקו מבלי בוא בגבול רעהו 86, ויהיו כלי הרועה הילקוט 87, אשר ישים בו את הצדה לדרכו. וראש כלי מלחמתו הוא מקלו וכף הקלע 88, אשר בה יקלע באבן אל השערה מבלי החטֵא.

וכלי האהל המה חֵמת המים 89 ונאד החלב 90 כלים קלים, אשר בהריקו אותם וגָלַם אותם הרועה כבגד ושם אותם על שכמו או על חמורו ולא יכבדו עליו בדרך. והשקו הרועים את עדריהם בשקתות אבן 91 ברהטים 92 עשוים בעץ או באדמה, והרביצו אותם בצהרים 93 וקראו למקום אשר ירביצו שם את צאנם או את בקרם מרבץ צאן 94 רבץ בקר 95 ובערי הרועים ובכפרים בנו גדרות 96 לצאנם, אשר יקראו להם מכלאות צאן 97 ורפתים 98 לבקר. ויקרֵא הבקר אשר רעה באחו בקר רְעי 99.

ויהיו אנשים מן הרועים, אשר אבסו את עגליהם ואת בקרם, ויהיו לעגלי מרבק 100 ולשורם אבוסים 101 ולמריאים 102, וילעיטו את צאנם ויהיו לכרים 103. ולפרי הבשן ולמריאיהם וכריהם יצא שם לתהלה בכל ימי הבית הראשון 104. ויאָמר למגדלי הבקר הבוקרים 105 ולמגדלי הצאן נוקדים 106. ויהי שֵם הצאן והבקר, אשר כלכלו אותם אלפים 107, לאמר מגֻדלים ומלֻמדים 108 ויאכילו אותם בליל חמץ 109, וילמדו אותם לדוש את הגרנות, למען יאכלו בדִשָם ויפושו 110.

ויחלבו הרועים את מקניהם ויוציאו ממיץ החלב חמאה 111, או יתיכו את החלב והקפיאוהו והיה לגבינה 112 ולחריצי חלב 113. ואם מחלב פרה יצאה הגבינה וקראו לה שפות בקר 114. ויהי מעשה החלב רק ללחם הבית 115. אךְ הגזה, אשר יגוזו אנשי המקנה את צאנם, היה למקור עושר לבעליה. והיה בגזוז איש את צאנו, ועשה משתה לגוזזיו ולכל אוהביו. 116. ויהי היום ההוא יום טוב 117 וגם הכורמים יעשו הלולים 118 ושמחה ואכלו ושתו ורגנו ביום כלותם את בציר כרמיהם. ובכל ימי הבציר ירֻנן וירוע בכרמים וביקבים וקראו הדורכים איש אל רעהו מטוב לב “הידד!” 119. ועובדי האדמה יגילו ביום כלות הקציר 120, כי הקציר הבציר והגזה, היו מוצא מחית העם משען לחמו וגם מקור עשרו.

ויהיו הרועים למשל ברחמיהם הרבים, אשר רחמו על עדריהם 121 ותאצל מדמות חיי הרועים רוח חן ונֹעם תֹם ושקט על העם ועל הֲלָך נפשו. ותתכנס הרוח הזאת ותשמר בשירים, אשר יהיו למופת כל ימי הארץ ברוב נעימותיהם ובחמדת שעשועיהם 122

והדבש היה גם הוא רב 123 ובארית ימי הבית הראשון יצא דבש מארץ ישראל בידי סוחרי צור לכל אפסי ארץ 124. אך את דרך כלכלת עבודת הדבש בימי הבית הראשון אין לדעת עוד.

ודַיָגים שטו על פני הימים והנהרות בצנות ובסירות דוגה 125והעלו בחכה או במכמרת את דגיהם 126.

וגם ממלאכת העבודה וממלכת המחשבה לא הרפו אבותינו את ידיהם בימי השופטים. ובני שְריה הקנזי למטה יהודה 127לא היו החרשים האחדים בישראל. ויהיו בתוכם צורפי זהב וכסף 128 וחרשי נחשת וברזל בדיל ועופרת 129, אשר עשו כל כלי נחשת אשר יבשלו בהם: דוד פרור כיור קלחת ומזלג 130 ומֵשרת 131 מחבת 132 ומרחשת 133 ומחתה 134 אגן 135ומדוכה 136, וכל כלי ברזל למלאכת הבית : המאכלת 137 והתער 138, המורה 139 והמלקחים 140. ומלבד הימים אשר הכבידו הפלשתים את ידם עליהם, היו בגבול ישראל חרשי ברזל אשר עשו להם כל כלי מלחמה 141, כל כלי עבודת האדמה וכל כלי מלאכת חרשי העצים: מְגֵרות, חריצי ברזל ומַגְזרות ברזל 142. ובאחריות ימי השופטים, כאשר החל שמואל ללמד את ידי בני הנביאים לנגן, קמו חכמי חרשים אשר כוננו בתכונת כפיהם כל כלי שיר נבל, תוף חליל וכנור 143 שלישים 144 מנענעים צלצלים 145 מצלתים וחצוצרות 146.

ומעשה הבגדים, הלא הוא מלאכת המטוה ומעשה אורג ורוקם עלה בידי ישראל ממצרים 147. וככל אשר היו אז המלאכות האלה, אשר נחשבו לחכמה, בידי הנשים 148 וכן קמו בידיהן כל ימי הבית הראשון 149. וערכו את פשתי העץ על הגג 150 ליֵבשן ועשו בפשתים ובצמר 151 וטוו חוטים וארגו בגדים לכל נפשות הבית, יריעות 152 לאהל, מסך 153 לפתח ומטפחות 154 למעטה ולכל דבר חפץ. ותהיינה נשי חיל, אשר העדיפו לעשות מדי צורך בתיהן ותמכורנה את מותר פרי כפיהן החוצה 155. וגם מן השש, הארגמן 156 ותולעת השני 157לא חשכו את ידן ותארוגנה גם את המטוה היקר הזה לבגדים להן ולנפשות ביתן. ומלבוש השָני נחשב למגן מפני הקרח בימי השלג 158. ויהיה הכלים אשר עשו הנשים בהם את מלאכתם הפלך והכישור 159 יתד הארג 160 ומנור האורגים 161.

וירחב גבול מלאכת המחשבת למן היום אשר החלו לקום מעט מעט אנשים, אשר אמרו להכבד על פני אחיהם בתקפם ובעשרם. ויקראו לנפשם שרים ואדירי עם 162, ולקחו להם השרים בימי השופטים נשים רבות, ויוָלדו להם בנים רבים, ונחשב להם רוב הבנים לכבוד ולתפארת 163, ולבשו רקמת שלל צבעים, והעלו על צואריהם צבע רקמתים 164 וישבו על יריעות יקרות אשר יקראו להן מִדִין 165, ושתו את יינם בכלי חמדה, אשר יאמר לו ספל אדירים 166, ורכבו על אתונות צחורות 167 ואת בניהם הנערים ירכיבו על עירים בני אתונות 168, ולרגלי שרתי אשת השר תלכנה חמש נערות לשרתה 169.

ומשפט נשי הגדולים מימי שאול והלאה ללבוש שני ולהעלות עדי זהב על לבושן 170. ויהיו אנשי השם אשר בעם נדיבי לב 171 אנשי חיל אשר כל דבר נבלה חנף, בצע ואוָן זמות ואמרי שקר 172 היו להם למורת רוח ולחרפה 173 ויקראו לכל איש פורע מוסר “בליעל”, לאמר: איש אשר רק ירוד ירֵד ועלה לא יעלה. וגם אם יעשה להם איש רעה ונשאו לו אם רק בתם לבבו הרע להם 174. אך שִלֻמת רעה תחת טובה נחשבה לנבלה ולחטאת מאין כמוה 175. אולם אם בגוד בגד איש ברעהו אז נֻקה העשוק בהשיבו לו כגמול ידיו והעיד על כל נעלם את ה' לעד 176 ולדֵין 177. ואיש כי ידור נדר לא יהיה דבר, אשר ייקר לו מלשלם נדרו. ויש אשר עברו חוק ומשפט בהעדיפם החמיר בדבר זה 178.

ותהי שפת הנדיב שפת יתר 179, וידברו איש אל רעהו רכות ונעימות, חן ונדיבות. והיה בבוא איש אל אחיו וקרא לו לשלום 180 וענה אותו: “שלום בואך!” 181. ויש אשר ימצא איש את רעהו, וברך אותו לאמר: “ה' עמך גבור החיל!” 182 והשיב לו האיש “יברכך ה'!” 183 ובצאתו מאת פניו, ונפטר בכבוד, ואמר אליו “שלחני” 184 וענה אותו רעהו: “לך לשלום!” 185. וכי ישאל איש רעהו חסד וענה ואמר: “אם נא מצאתי חן בעיניך אדוני 186 ועשית לי את החסד הזה”.

וכי יעשה לו הדבר אשר שאל, והשתחוה האיש השואל ואמר: “אמצא נא חן בעיניך אדוני” 187. ואשה כי תכלכל את דבריה בחן ובכבוד ואמר לה האיש השומע “ברוכה את וברוך טעמך” 188). וכי ידבר איש או אשה לאיש שר וגדול לא יאמרו: אדברה נא או אעשה נא, כי אם כה יאמרו לו “ידבר נא עבדך” 189, תעש נא אמתך 190 או שפחתך 191" וחנן האיש הנכבד את הנפש הקטנה ממנו ודבר אליה רכות וקרא לה בדברו עמה “בני” 192, “בתי” 193.

ויהי כי בחרו נדיבי העם בכבוד, ויאהבו גם את החֵרות מאד, ויאָמר על איש אשר היה נדיב ואדיר כל ימיו:

יָדֶיךָ לֹא-אֲסֻרוֹת וְרַגֶליךָ לֹא-לִנְחֻשְתַּיִם הֻגָּשוּ 194.

ומות האיש אשר שכב בכבוד בביתו 195 או אשר מת במלחמה 196 נחשב למות ישרים. אך מות האיש אשר נפל ביד אורב 197 או ביד אשה 198 נחשב למות נבל.

והגדולה אשר פנות העם 199 לא הרֵעה מאומה, ולא הסיגה גבול איש, כי לא נעלו השרים על אחיהם בכל דבר משפט. על כן לא צרה בהם עין יתר עם הארץ. ויש אשר קראו הנביאים לאיש מקרב העם להתיצב בראש, ויען האיש “הנה אלפי הדל ואנכי הצעיר בבית אבי” 200 ואין זאת כי אהֹב אהב העם את נכבדיו ויבטח בם, כי מעוז הם לעמם, ובישרת לבם עשו להם את כל הכבוד הזה.

וגם בכל חיי הבית היה כמעט דרך אחד לכל העם ופנות העם לא נבדלו מקצות העם 201מעט מזער. ויהי מעון אנשי המקנה באהלים, אשר מיתריהם קשורים אל יתד האהל, אשר יתקעו בארץ במקבת 202. ולאשה היה אהל לבד 203. אך מרבית העם עובדי האדמה ויושבי הערים ישבו בבתים מוצקים. וחדרים היו לפנים מן הבית למעון האשה 204 ולכל דבר סתר 205. והגג העשוי מישור היה למושב ולמהלך לאנשי הבית בעתות השחר 206 והערב 207 להשיב נפש ולשואף רוח. ויהיו כלי הבית מטה 208 שלחן 209 כסא 210 ומנורה להעלות עליה נר 211 להאיר את הלילה. ופרשו על המטה מתחת לשוכב השמלה 212 ומרשותיו ישימו כביר עזים 213 ובשמיכה יתכסה 214 ויאמר לכל היצוע הזה משכב 215. ויהיו עוד

כלי הבית סַפות 216 נחשת וכל כלי הנחושת אשר יבשלו בהֵן. הטנא 217 אשר יתנו בו פרי העץ, והכלוב אשר יתנו בו את תאני הקיץ 218 והמשאֶרת 219אשר ילושו בו את הבצק, והסל אשר בו ישימו את הלחם 220 או גם את הבשר אחרי בֻשל 221, והפרור אשר בו ישימו את המרק 222. וכלי היוצר 223 אשר בבית היו הסירות, אשר יבשלו בהם, נבלי החרש אשר ליין, כד הקמח וצפחת השמש 224, צפחת המים 225 בקבוק הדבש 226 והתנור אשר יאפו בו 227 והכרים 228 אשר יבשלו בהם, והרחים 229 אשר יטחנו בו את החטה לקמח ולסולת.

ויהי מאכל מרבית העם לחם ויין 230 ונזיד מבושל. וגדי עזים 231 נחשב בעיניהם למאכל תאוה. ובני מרום העם יעשו להם מַשְרֵת 232 בִריה ולביבות 233 מעשה מחבת 234 מרחשת 235 מרֻבכת 236 וכל מעשי אופים למינהו. עגות 237, חלות, רקיקים 238 תופנים 239 ולחם שמן 240. ויהי המאפה והמרקחה למלאכת נשים, ותהיינה בבתי השרים רקחות, טבחות ואופות 241. ואיש כי ימהר לעשות הלחם יאפה אותו מצות 242 ובלכת איש בדרך יעשה לו עֻגת רצפים 243 ובעבדו את עבודתו בשדה בימי הקציר לא ישתה שם יין, כי אם יטבול פתו בחומץ 244.

ויהי משפט בני ישראל לקדם איש את רעהו הנכבד בעיניו במנחה 245. ותהי המנחה ככרות לחם 246, חלות לחם 247, נבלי יין 248 או נאדות יין 249, גדיי עזים 250, צאן עשויות 251, קלי 252, צמוקים 253, דבלים 254, קיץ 255, דבש 256, נקודים 257, חמאה שפות בקר 258, וחריצי חלב 259, אשפר ואשישה 260, איש איש כמסת ידו וכנדבת לבו. ומדי סור עובר ארח אל בית האיש, וכלכל האיש בעל הבית גם את האורח בכל מחסוריו וגם את הבהמה, אשר הוא רוכב עליה 261. ויהי אנשים אשר קדמו במנחתם את האיש הנכבד בעינהם ואת כל הגדוד הרב ההולך ברגליו 262.

ולצדקה גדולה נחשבה בעיני ישראל בדורות ההם לקדם את פני הנביא בתשורה ותהי התשורה, אשר הביאו בני העם לנביא ככר לחם לבני הנביאים, אשר התהלכו עמו 263.

ובבגדים אשר לבשו אבותינו בימי הקדם לא נבדלו הרבה בגדי הגבר מבגדי האשה 264 וילבשו על בשרם כתנות 265 ומכנסים 266 ועל רגליהם שמו נעלים 267. והחגורה במתניהם 268. ולכסות 269 אשר התכסו בה ממעל לכל בגדיהם היתה השֵלמה 270, אשר גם שִמלה 271 יאמר לה, כאשר לבשו גם המצרים 272 גם הכנענים 273. ויש אשר עטו סדין דק ממעל לבגדיהם כמשפט הפלשתים 274, והכהנים והנביאים ונכבדי העם יעטו מעיל 275, ועל ראשם ישימו צניף 276 ויקרא לכל הבגדים, אשר ילבש האדם בפעם אחת "חליפות בגדים 277. ולבגדים השונים, אשר ילבש האדם בכל תקופות השנה יאָמר “ערך בגדים” 278. ויהי דבר הבגדים יקר בעיני ישראל ויחשב להם המלבוש ככלי חמדה 279 ובהיות העם מצניע לכת מעודו נמשל לו חוסר הבגד כחוסר הלחם 280 והעֵרום היה בעיניו חרפה ובשת 281, ויזכור תמיד כי ה' בעצם כבודו היה הראשון, אשר הלביש את האדם ואת אשתו ויכס את מערומיהם 282.

ואת הנקיון אהבו אבותינו מאד, והרבו לרחוץ את בשרם במים, וסכו בשמן, והחליפו פעם בפעם את בגדיהם בבגדים אחרים 283 אשר כבסו 284. ויהי אנשים אשר גלחו את שער ראשם. ואנשים היו אשר שערם הנאה היה להם לתפארת ויגדלום ויכלכלום 285 לקוצות 286תלתלים, ויעשו את שפמם 287, והנשים הטיבו את ראשן 288 ותסרוקנה את שערן מעלה אל רום קדקדן 289, ואת צמתן סלסלו סביבות רקותיהן 290, ותעדינה עדי זהב: חח ונזם וטבעת וכומז כמשפט המצריות 291, אצעדה, צמיד, ועגול, כאשר עדו המדיניות 292 ונטיפות פז נוצצו על בגדיהן 293.

והנשים לא הרחיבו את נפשן ולא הרבו לשתות יין. אך לעומת זה היה להם השמן הטוב והרענן גם למעדנים גם לתמרוקים. ויחשב להן לשפע ולברכת הבית: דגן ותירוש, לחם ומים, צמר ופשתים, שמן ושִקוי 294.

ונערה כי תמצא חן בעיני נער וחשק בה לקחתה לו לאשה, ושם את הדבר לפני אביו ואמו 295, והלכו המה אל אבי הנערה 296, ודברו עמו לתת את בתו לבנם. ואם גדול האיש, או אביו אין עמו, ושלח את אוהביו לדבר באשה 297, ואחר יבוא הוא אל ביתה ודבר על לבה. ואם תאבה הנערה להיות לו ואֵרש 298 אותה במתן, אשר יתן לה. והיתה האשה מקֻדשת רק לו, לא תוכל עוד להנשא לאיש אחר והיה הוא לחתן והיא לכלה, והרבה החתן מתנות אשר יאמר להן, “מהר”. ותהי מכסת המהר למרבית העם כחמישים כסף 299. וביום הנשֻאים יעטה החתן פאר 300 ועטר בראשו עטרת עלי זית 301 והכלה תעדה את עדיה 302 ושמה קשורים עשוים בחן ובטוב טעם בשלמותיה 303, ועשרה אנשים יאספו מזקני העיר 304. וברך כל העם והזקנים את החתן ואת הכלה 305 ובא החתן והכלה לעיניהם אל החופה 306 לבושי הוד והדר. והביא החתן את הכלה אל ביתו והיתה לו לאשה לכל משפטיה ולכל חקתיה. ועשה החתן משתה שבעה ימים לכל אוהביו ואוהבי בית אבי הכלה 307 והיה שֵם המשתה הזה חתונה 308. ויהיו הימים האלה ימי ששון ושמחה 309. ויען כי משפט האשה היתה ללכת אחרי האיש, ועל כן אמרו לאיש אשר השיא את בתו, כי שִלח אותה החוצה, ולאיש אשר לקח אשה לבנו, כי הביא בת מן החוץ 310. ויִחשב בית הבעל בעיני האשה אשר אַהִבתהו בבית מנוחה, אשר יעד לה ה' מיום הולדתה 311. והאשה הטובה יקרה מאד בעיני איש ישראל, ויענדֶהָ עטרה לראשו, ותהי בעיניו כמתת אלהים טובה מבית והון ומכל אבן יקרה 312. וירם בעיני ישראל כבוד החן והיפי 313 והאהבה בתענוגים בטהרה 314. וגם את יפי הגברים הוקירו אבותינו מאד ויהי להם הוד הקומה 315 ויפי העינים 316 לראש תפארת גבר. אך בכל זאת רב ערך האשה בישראל

מהיות היופי לבדו כל עצם תהלתה ותפארתה 317. וגם הבנים אשר יקרו מאד בעיני אבותינו מדור דור, לא היו כל עצם יתרון האשה 318. כי אם היתה כל תהלתה: אשת חיל 319 יראת ה' 320 וחֵכמת לב 321. צופיה הליכות ביתה, ושוקדת על קנין הבית להרבותו בחכמתה ובתבונת כפיה 322, עומדת למעוז ולעזר לאישה וגומלת לו רק טוב 323, חוגגת דלים 324 דוברת חסד ונעימות 325 ומכלכלת את דבר ביתה בעֹז והדר 326וקונה בחן ובשכל טוב את לב בעלה ובניה לאהוב ולכבד אותה 327.אך אשה הומיה וסוררת היתה בזויה מאד, וגם יפי אשה סרת טעם נחשב לגעל נפש 328. וזכר אשת מדנים, אשר השקט לא תוכל, היה להגא לכל שומעיו וכל מושל וממשַל לא מצא בפיו די מלין נמרצות לערוך את הדמות הנכונה לצרת הבית הזאת 329. והתלונה הזאת עֵדה היא עד כמה התהלכו בני ישראל בימי הקדם באהבה ובכבוד עם נשותיהם, עד כי נמצאו נשים, אשר ערכו את לבן למרר את חיי בעליהן במִדְיְנֵיהן.

וגם מתוך הזכרונות אשר נשמרו בספר תראה עין הקורא, כי יש אשר האשה היתה האומרת והעושה, והבעל רק הממלא אחריה 330. ותהיינה הנשים הקוראות שם לבניהן בהולדתם 331, ויש אשר הנה יעדו להם את דרך חייהם בילדותם 332. ותלמדנה נשי ישראל את בניהן יראת אלהים ואהבת חסד ומישרים. וַתֵלָוה “תורת האֵם” 333 למוסר האב ויהיו שניהם יחד ליסוד מוסר לצדקת הבנים בהיותם לאנשים. על כן נקשרה נפש הבן הישראלי באמו מאד, ותהי לו למקור רחמים ותנחומים כל ימי חייה 334 ולמקור עצב וגעגועים אחרי מותה 335. והאיש אשר הקל את אמו ואת אביו, היה לחרפה ולקללה בקרב עמו 336.

והנכבד בבית אביו היה הבן הנולד לו ראשונה, אך גם הבן אשר נולד אחריו היה קרוב לו בכבודו. ויאָמר לבן הראשון “בכור” ולבן השני “משנה” 337.

ויעש האיש והאשה והבנים והבנות בחפץ כפים, ולחם עצלות היה לחרפה. ויעבוד האיש את עבודתו בשדה כל היום מן הבקר עד הערב 338 ועבד גם הבן הנער על יד אביו ועזר לו לחרוש את חרישו ולקצור את קצירו. ויחשב הנער השוקד על עבודתו לבן המשכיל, והעצל לבן מביש 339. והאשה תקום בעוד לילה, להכין מאכל לנפשות הבית, ודי עבודה ליום תמים לה לבנותיה ולנערותיה העושות עמה במלאכת המטוה והארג 340. ויען, כי לא כבדה עבודת האשה הנקיה והקלה, כעבודת הגברים הקשה בשדה, יש אשר עשו הנשים את מלאכתן גם בלילה לאור הנר 341. והבנות תצאנה לפנות ערב לשאוב מים, ויהי היום לעבודה והלילה למנוחה. ואכל האדם את מאכלו הטוב ושתה את יין משתהו והטיב לבו בלילה 342.

ויחלקו בני ישראל את היום ואת הלילה. ומספר השעות לא נודע עוד בימים ההם, וישימו את הלילה לשלוש אשמֻרות 343 ותקרא האשמורה האחרונה אשמורת הבקר 344. ומלבד הצהרים יעדו להם שני מועדים ביום את מנחת הבקר 345. בבית ה', ואת עת מנחת הערב 346. ואת השעה הקרובה להוא השמש אשר ישוב העם מפעלו ומעבודתו קרא חנות היום 347 ויחלקו עוד את הימים לשבתות, לחדשים 348ולשנים.

וקרבת המשפחה יקרה מאד וגם הנפשות הנוספות עליה לרגלי הנפש המתחתנת בה, יש אשר דבקו בה עוד באהבה עזה גם אחרי מות הנפש ההיא 349. ואיש כי מת וזרע אין לו, וגם אח אשר ייבם את אשתו לא נותר לו, והתנדב איש מקורביו לשאת את האלמנה לו לאשה אם מצא חן בעיניה, ולקנות את נחלת המת מיד יתר היורשים, ונקרא הנחלה שם בעל האשה הראשון למען יקום “שם המת על נחלתו ולא יכרת מעם אחיו ומשער מקומו” 350, ויקרא לחק הזה גאולה 351. ועל כן קראו לכל שאֵר קרוב גואל 352.

ורכוש העם בימים ההם, היה הקרקע והמקנה. אך יען כי הקרקע נחלק לכל העם חלק כחלק, לא גדל קנין איש על קנין רעהו, ועל כן לא העריך איש את הון העשיר על פי אדמתו, כי אם לפי מספר מקנהו. ויהיו שלשת אלפי צאן ואלף עזים רכוש גדול מאד 353. ושבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות נחשב לעשר רב ועצום, אשר לא ימצא כמוהו בכל הארצות מסביב 354. אך הכסף לא היה רב בדורות ההם, על כן יקר ערכו מאד. ויהיו עשרה כסף ומחיה וערך בגדים שכר טוב לשנה תמימה גם לאיש בעל כשרון 355 ועשרה כסף וחגורה אחת היו מנת כבוד לעושה גדולות במלחמה 356. ותמצא יד איש לשכור בשבעים כסף קהל אנשים ללכת אחריו ולסור למשמעותו מספר ימים לא מעט 357. ומלבד הכסף, השקל ומחצית השקל, אשר התהלכו עוד בימי משה היו בימים ההם גם רבע שקל 358 ואגורת הכסף 359. ויהי השקל עשרים גרה 360. וערך הכסף יתבאר על פי הדברים הנקנים במחירו מחיר סאה סלת שקל, מחיר סאתים קמח שעורים, שקל 361, מחיר גפן טובה ופוריה כסף אחד 362 ובחמישים שקל נקנה גרן וצמד בקר 363. ויהי השקל גם למשקל 364, והמשקל הגדול היה המנה 365 והככר 366, הטפח 367 והזרת 368האמה 369 והגמד 370 היו המדות, אשר מדדו בהן את השדה, הבנין והכלים. המשקה או הבר והקמה נָמֵדו במדות האלה : הכור 371, אשר יכיל שלשים סאה, והסאה 372 אשר תכיל ששה קבים, והקב 373, אשר ארבעה לוגים לו, והלוג 374, והאיפה 375, היא שמונה עשר קב, והעמר 376 הוא עשירית האיפה, אשר יאָמר לו עשרון 377. וההין יכיל שנים עשר לוג 378, ויש אשר קראו לכור חמר 379 ולאיפה בת 380.

והלתך חצי החמר הוא 381 ולבלתי עשות איש עול במשקל עשה לו המלך דוד משקל למופת לכִון על פיהו כל משקלי הארץ, ויקרא לו אבן המלך 382.

ויהי משפט בני ישראל בימי השופטים להטיב את לבם מימים לימים, ומדי היות חג ויצאו הבנות במחולות בסביבות עיר שילה 383. ובשוב העם מהכות את אויביו ויצאו הנשים מכל ערי ישראל, אשר יעבור בהן הצבא בתֻפים ובמחולות, ולתפארת בשירתן 384. ומאחרית ימי השופטים והלאה, היה משפט כל משפחה ומשפחה להעלות מימים ימימה זבחי שלמים וקראו להם זבח משפחה 385, או זבח הימים 386. ובכל מקום אשר יעבור ההולך בית ה' יקדמו פניו בכבוד 387. וטהר האיש את בניו ואת בנותיו ואת כל קרואיו מכל טֻמאה, וקֵדש אותם לבוא לאכול עמו בזבח 388, כי קדש הוא. ובמצוא איש את רעהו ההולך לעשות עולה או זבח וברך אותו ויאמר לו: “ה' אלהיך ירצך!” 389 והיה אחרי אשר יקטרו את חלב השלמים על המזבח 390, ובא האיש הזובח וכל קרואיו אל ביתו וברך הכהן או הנביא או האיש הנכבד אשר יהיה שם את הזבח, אחרי כן יאכלו אותו הקרואים 391. ונתן האיש הזובח לכל קרואיו ולכל נפשות ביתו מנות 392, ואם גדול הזבח והקרואים רבים, וחֵלק הטבח את המנות 393, וכי יש אשר גדל הזבח עד פרוס שלשה איפה אחת קמח ונבל יין 394. ויהי יום הזבח יום שמחה לאיש הזובח ולכל ביתו 395, וברך הכהן את האיש הזובח ואת ביתו 396. ואם בן עיר אחרת האיש, והשכים בבקר ממחרת יום כלותו לאכול את זבחו, והשתחוה עוד הפעם לה' 397, ושב אל עירו ואל ביתו 398. וכי יקריב איש מנחה והביא אותה בכלי טהור 399. ויש אשר יעלה איש אל משכן ה' רק להשתחות בלבד 400מכלי העלות זבח ומנחה.

והשבת 401וראש החדש היו ימי משוש 402 ובאו העם אל בית ה' להשתחוות שמה 403 והלכו אל הנביא, וישבו לפניו לשמוע מפיו דבר ה' 404. ויצאו יושבי הערים אל השדות ואל השדמות אשר מחוץ לעיר, והתהלכו שם להשיב נפש ולשאוף רוח 405. ויום החדש היה יום משתה ושמחה בבית המלך 406, ואולי גם בבתי עשירי עם. ואף כי אין אִסר לעשות מלאכה ביום החדש, היו מרבית העם שובתים בו מכל מלאכת עבודה, וינוחו בו ויטיבו לבם. על כן הבדילו בימי הקדם בין ראש החדש ובין יום המעשה 407 ככל אשר הבדילו בין יום השבת ובין ששת ימי המעשה 408. וקרוב הדבר, כי גם בעת ההיא היו עושים את החדשים חליפות חסר ומלא, על כן היו ירחים, אשר ראשי חדשיהם היו שני ימים 409.

ונפש כי תמות וספרו לה קרוביה וכל מיֻדעיה 410, וקרעו את בגדיהם, ואם גדול ונכבד האיש המת וחגרו שקים 411, וקונן עליו איש מליץ בלשון צחה מלאה נהי 412, והוציאו אותו במטה והאבל הולך אחריה 413, וקברו אותו בכבוד. ונשא כל איש את נפשו להקבר עם קבר אביו ואמו 414 ופתחו הקוברים את המערה, אשר שם אחוזת קברי המשפחה וקברו שם את המת על יד קבר אביו 415. ויש אשר צוו את בניהם לקבור אותם על יד קבר איש ירא אלהים 416. ואת האיש הנכבד מאד בעמו, יש אשר יקברוהו בביתו 417. והמלך כי ימות וקראו לפניו הוי אדון והוי הודו! 418 ועשו לו שרפה גדולה ושרפו את הכלים הקרובים אליו, אשר שרת בם בעצם ידו בעודנו חי 419. והאיש אשר בחטאו מת יקימו עליו גל אבנים גדול 420. ובשוב איש מקבור את מתו יבואו אליו כל אוהביו

לחברותו לחם 421 ולהשקותו כוס תנחומים 422, והביאו את המאכל הזה מביתהם, על כן יאמר לבָרוּת הזאת לחם אנשים 423 לאמר: הלחם אשר יביאו לו אנשים אחרים. אולם בהיות המת שר גדול וצמו כל אֹהביו וכל אבליו עד הערב 424. ובהתרגש רוח העם מאד בנפול מלך במלחמה, יש אשר יצמו שבעה ימים 425 כי שבעה ימים היו ימי האבל הכבד 426. ועד הם שלשים יום מנע ואָבל את לבו מכל שמחה 427. ויש אשר הרבו את ימי האֵבל ימים רבים 428 וכל הימים האלה תלבשנה הנשים בגדי אבל, ושמן לא תָסֹכנה 429, ויש אשר התנודדו ויקרחו קרחה בראשם על נפש מת בחפזם, אף כי לא טוב הדבר בעיני יראי ה' 430. ולא יקח איש אשה, ואשה לא תנשא לאיש בימי אבלם 431. ובימי האבל הכבד ישבו הגברים לבד ונשיהם לבד 432, אולם אחרי עבור האבל נחשבה לחכמה ולצדקה בישראל להעביר רעה מבשרו ולהתענג על טוב ה'. 433

וככל אשר דבקה נפש איש ישראל באהלו ובביתו, כן נקשרה נפשו בעיר מושבו. ותיקרנה מאד ערי ישראל בעיני אבותינו, ותחשבנה בעיניהם כערי אלהים 434 וערי קדש 435. ואם מצאה ידם מנעו את רגליהם מעיר נכר לבלתי נטות בה אף ללון 436. ויושבי עיר גדולה רבתי עם התהללו בה ויקראו לה עיר ואֵם בישראל 437. אך גם אנשי הערים הקטנות אהבו, ויכבדו אותן מאד. ובמות אחד מיושביה ובנים אין לו חשבו מחשבות כל היום לבלתי הכָרת שם המת מעם אחיו יושבי עירו ומשער מקומו 438. ורב היה לאיש או לאשה, כי יצא להם שם טוב בתוך בני עירם, כי אנשי חיל הם, ויאמרו לשער עירם, שער עמם 439.

ושר העיר 440 יעמד בראש כל ישביה אשר על פיו יצא ועל פיו יבוא כל דבר העיר לכל משמרתה. וזקני העיר ישבו בשער, ועלו כל אנשי המקום אליהם השערה למשפט 441. כי פתח שער העיר הוא תוצאותיה אל הארץ כלה, על כן נכבד השער מאד בכל ערי ישראל בימי הקדם. ויהי מקום המשפט ומקום הקהל, וישבו אנשים מזקני העיר פתח השער 442 ונגשו אליהם בעלי הדברים למשפט. וכי יהיה לאיש להקים דבר מכר או קנין, ועלה השערה ושלף המוכר את נעלו, ונתן לקונה, ואמר הקונה לזקנים ולעם אשר בשער: “עדים אתם היום, כי קניתי את הקנין הזה מיד בעליו הראשונים” וענו כל העם והזקנים “עדים” 443 ויקָרא לדבר הזה “תעודה” 444. וכי יפלא דבר המשפט מזקני הערים, ועלו בעלי הדברים אל השופט, אשר יעמד בראש כל העם 445 או אל המלך 446. ותהי התודה, אשר יודה איש על פשעו אל השופטים מתן כבוד לה' 447. והשבועה היתה קדש קדשים גם בדברי הממלכה, וגם בהיות השבועה מֻצֶלת מפי המושל או מפי העם בערמת עם אחר 448.

ותהיינה גם ערים פרזות, אשר להן חומה, אך אלה נחשבו אל ערי השדה והכפרים. והערים הגדולות והטובות בצורות היו, חומה גבוהה, דלתים ובריח 449, וממעל לשער החומה על גג השער 450 היתה בנויה עלית השער 451 אשר שם ישב הצופה להביט מרחוק, ולהזהיר בתֵקע שופר יושבי העיר מפחד אויב הבא פתאֹם בשעריהם 452. וכי יראה הצופה דבר, אשר הוא בנפש העם, או אחד העם הבא מן הדרך, כי יראה דבר, והגיד אל השוער העומד פתח השער, והודיע השוער את הדבר בעיר 453. ומגדלי עֹז היו בערים הבצורות למנוס ולמפלט ליושבי העיר לנשיהם ולטפם מפני כֹבד המלחמה 454. ויען כי גבוהים היו המגדלים מאד, והצופים יעלו שמה ביום מלחמה להריע ולצרוח, למען הודיע לעם את קרבת האויב קראו להם צריח 455.

ודרכים היו סלֻלות מעיר לעיר, ועבר בהן ההלך ברגליו או יחבוש לו את החמור ורכב עליו, כי עבודת החמור היה המרכב והמשא. והאיש אשר תמצא ידו, יקח עמו צמד חמורים 456 חבושים לשאת גם את הצידה 457, אשר הכין לדרכו. ותהי הצידה לחם ויין לַהֵלך, ומספוא לבהמה אשר עמו 458, ובנמלים לא הרבו בני ישראל לעבוד ולנסוע בכל ימי הבית הראשון 459. לעומת זה טענו את נשואותיהם בעגלות אשר יאסרום בעבותות אל הבקר 460. ובימי דוד החל הפרד להיות למרכב המלך וביתו 461, אולם עד מהרה נדחו מפני הסוסים והמרכבות אשר נעשו לבית המלך 462.

אך רכב מלחמה לא היה לבני ישראל כל ימי השופטים וכל ימי שאול. ומי יודע אם הוציא גם דוד למלחמה בימיו את מאת הרכב, אשר הותיר מרכב הדדעזר מלך ארם צובה 463 וגם פרשים לא היו לישראל עד אחרי מות דוד. ולא נראתה במחנה ישראל ביום מלחמה, בלתי אם הבהמות אשר נהגו את הצידה ואת הכבודה 464, ויהי כל צבא ישראל חיל רגלי 465. וילמדו נעריהם את ידיהם לקרב 466 ואת רגליהם לרוץ אורח 467. ובהיות כלם חיל רגלי נחשב להם המרוץ לגבורה 468 וירבו בתוכם אנשי חיל מלֻמדי מלחמה 469 ויהיו בהם עורכי מלחמה בכל כלי מלחמה 470. ואנשים היו בם, אשר עשו חיל רק בכלי נשק אחד או בשנים, נושאי צנה ורמח 471, צנה וחנית 472, או נושאי מגן וחרב ודורכי קשת 473, מימינים ומשמאלים בחצים 474, קולעים אל השערה מבלי החטא 475. וישכילו בני בנימין מכל הקלעים ורומי הקשת בישראל 476. וגם בני אפרים עשו חיל בנשק הקשת 477, ומרבית בני יהודה היו עורכי צנה ורמה 478. ולבש איש החיל בישראל בגדי מלחמה דבקים אל בשרו אשר יאמר להם מַדִים 479, וחגר עליהם את החרב, מצֻמדת על מתניו נתונה בתער 480, ובנצב אשר בראש להבת החרב 481 ישלוף אותה מתערה. ושריון ילבש על בשרו וקובע נחשת ישים בראשו 482, ואת המגן אשר בו יחסה מפני האויב ימשה בשמן למען יחליק ממנו החץ הפוגע בו 483. ויהיו אנשים אשר עשו להם חרבות בעלי שני פיות 484 ושבטי ברזל 485 אשר יכו בהן את הצר הקרב אליהם באפס מקום עוד לשלוף שם חרב. אך הכידון אשר היה בידי אנשי המלחמה בימי יהושע 486 לא נזכר עוד אחרי כן בדברי מלחמות בני ישראל, וקרא איש הצבא לכל הנשק השונה למינהו “כלים” 487 ולמַדיו ולכל כלי המלחמה אשר עליו יקרא “חליצה” 488.

ומפקד העם ערוך היה ביד שוטרי עיר ועיר, כי הרבה העם להתילֵד ולהתיחש למשפחותיו ולשמור את מולדתו בספר 489. ויחלק השבט למשפחות והמשפחה לבתים והבית לגברים 490, והגברים יוצאי צבא שולפי חרב היו לאגודות. וראשי בתי אבותם יתיצבו בראשי גדודיהם והיו להם לשרי חיל 491. ועל פי הדבר הזה נֹח היה לדעת את מספרם ולהסיעם ביום מלחמה קל מהרה לקראת האויב. אך יען כי בכל ימי השלום היו עיניהם אל פעלם ואל עבודתם יעביר המלך או השופט קול מארץ להקהיל את כל העם, ויאמר לקול הזה “הַזְעֵק” 492. או “שַמֵעַ” 493, או בשופר יתקעו 494 או מלאכים ישלחו 495 בכל גבול ישראל. וכי יעצל העם ללכת והפיל עליהם המושל פחד, כי יענוש אותם בקנינם 496. ואחרי אשר יִזָעק מן העם כל איש אשר מלאו ימיו לצאת לצבא 497 ופקדו אותם שרי הצבאות 498 והציגו עמם כל איש חיל בחור, ואת יתר העם ישלחו איש לאהלו לשבת על הכלים 499, לאמר: לשמור את עריהם ואת כל אשר בהן. ושמו על הצבא שרי חיל, שרי גדודים אשר לפי רבות אנשי הצבא הסרים אל משמעתם יגדל כבודם. שרי אלפים, שרי מאות ושרי חמישים 500 וירב מספר הצבא בישראל. ויצאו למלחמת הגבעה ארבע מאות אלף איש שולף חרב 501, ועל נחש מלך בני עמון שלש מאות ושלשים אלף איש 502, ועל אגג מלך עמלק מאתים אלף ועשרת אלפים 503. אך לא רוב החיל היה יקר בעיני ישראל, כי אם אֹמץ לכם הבוטח בה'. על כן היו מלחמות, אשר שִלחו שרי החיל את ההמון הגדול ויחזיקו במעט הצבא אשר נגע אלהים בלבם ויִוָשעו 504.

ונסע מחנה גבורי החיל לראשונה, ויקרא למחנה הזה “חלוץ” 505 או “חלוצי הצבא” 506. וכל ימי היות יהודה וישראל לאחדים היה חיל יהודה החלוץ הנוסע ראשונה 507 ובקרבם אל שדה המלחמה ותקעו את המחנה לאמר: את אהליהם או סבותיהם כגרן עגולה ועל כן יאמרו למחנה מעגל 508. והקימו צופים 509 סביבות המחנה לשמור על החיל החונה שם מאויב מחריד פתאם, ובגשתם אל המערכה 510 לאמר: אל שדה המלחמה וראו את האויב והנה הוא נגש אל מקום אחד ושמו את עם המלחמה שלשה או ארבעה ראשים 511 למען כַּתֵר 512 אותו מסביב. ואם יאמרו להעתיק את עם המלחמה מן העיר וחצו את עם המלחמה לשתי ידות ושלחו את האחד חֳרש בלילה או יצוו להם לסֹב בדרך רחוקה, למען הסתתר מעיני רואים, עד בואם אל העיר והתחבאו שם במסתרים, והתחרשו וישבו למו אֶרב, ויתר אנשי הצבא יחגרו מלחמה ביושבי העיר ונסֹגו מעט מעט מפניהם עד התיקם את אנשי המקום ממסבי העיר. אז יגיח חיל האורב מן המארב ולכד פתאם את העיר הנעזבה מיושביה והעלה האורב משאת עשן גדולה עד לב השמים וראו אנשי המלחמה את האות מרחוק ושבו והפכו פתאם את פניהם והדפו את האויב אל שער עירו. והאורב יוצא לקראתו מזה והיתה המלחמה אל האויב מפנים ומאחור 513. ואם בצורה העיר או עז מאד המחנה ושלחו מרגלים חרש לתור את עיר האויב 514, או מחנהו 515, ונגשו אל העיר הבצורה וצרו עליה ושפכו סוללה והשחיתו להפיל את החומה 516. והמלך או השר אשר ילכוד את העיר הבצורה, והבקיע אליה, ונקראה העיר הנלכדה על שמו 517. ובהנגף האויב ונשאו בני ישראל את שללם, וחלקו אותו חלק כחלק עם העם אשר נשארו בעריהם לשמור את הכלים 518. ויש אשר ירימו ממנו מתנה גם לזקני העם ונכבדיו 519. ועל הארץ הנכבשת ישימו נציב 520 וסר כל העם למשמעת ישראל, והעלו להם מנחה מדי שנה בשנה 521. וככלות המלחמה ותקעו בשופר, ונעלו המחנות איש מעל רעהו ושמו פניהם איש אל עירו ואיש אל אהלו 522. והיה כאשר תעלה יד ישראל על אויביו, ויצאו הנשים והבנות לקראתם מכל עריהן במחולות ובכל כלי שיר 523. וכי ינגף ישראל והתגנבו אנשי הצבא כנכלמים בשובם אל אהליהם 524.

ולא רק בכח הזרוע בלבד עשו בני ישראל מלחמה, כי אם יערימו עצה ותחבולה להפיל פחד פתאם על האויב להכותו בתמהון, עד לבלי מצוא ידיו ורגליו 525. ודבר ישימו שרי הצבאות בפיהם ובפי העם לקרוא אותו הלך וקרֹא למען אַמץ את לבם 526, והמלך יבא גם הוא בתוך המחנה ונלחם כאחד העם, למען חזק את ידיהם בראותם את “פני מלכם הולכים בקרב” 527, ועל כן יוציאו בימי הקדם, גם את ארון הברית אל המלחמה, לחזק את לב אנשי הצבא ולמלא אותם כח ורוח. ובתת ה' התשועה לישראל יקחו את חרב האויב והניחו אותם למשמרת במקום הקדש 528. ובהיות שלום ישראל ועוזו מעֹז לתורת ה‘, אשר בקרבו, נחשבה המלחמה בצוררי ישראל למלחמה ה’ 529 וכל המתנדב לצאת לה – לְבָא לעזרת ה' 530. והעמים המתגרים מלחמה בישראל נחשבו לאויבי ה' 531. ותאָמר לרוח הגבורה אשר לבשה את גבורי ישראל רוח אלהים 532. ותהי הגבורה והעז לכבוד ולתפארת 533 ומֹרך לב, נגף, שבי ומנוסה היו לכלימה 534.

ובכל היות אבותינו גבורי חיל, לא נשאר מעודם את נפשם למלחמה. וגם בעצם המלחמה לא הרבו להתהלל בגבורתם, כי כן הורום מוריהם אנשי האלוהים, לבלתי התפאר ישראל לאמר “ידי הושיעה לי” 535. ויהי להם הקרב רק למחסה מפני האויב ולמעצר לו לבלתי בֹאו אל ארצם ועריהם, אשר לנחלת ה' ולערי אלהים 536 נחשבו בעיניהם, כאשר הן מושב “עם האלוהים” 537, אשר אותו הואיל ה' לעשות לו לעם 538 וכמוהו אין עוד גוי אחר בארץ 539 גוי נקי וצדיק, אשר כל עוד לא סר מדרכו תמים הוא וטהור ואין ברוחו רמיה 540, ועל כן נכבד בעיניהם העם במלואו ובעצם תֻמו, וכל שבט ומשפחה יקרה להם כאישון עינם. וגם בהקרא מלחמה בין שבט לשבט, לא הפרו את אחוָתם 541, ופֶרץ בשבטי ישראל נחשב לאסון, אשר נלאתה רוחם לכלכל אותו 542 ולחסרון אשר לא יוכל להמנות ויהי מספר שנים עשר שבטי ישראל כמנין מלא, אשר ממנו אין לגרוע. ויקדש המספר הזה ככל אשר קדש מספר השבעה 543 ותנתן לו שארית וזכרון גם בקדשי עבודת ה' 544.

ויען כי אהב העם את מולדתו ויתכבד בה, על כן היו זכרונות ראשיתו לנגד עיניו תמיד ויעלו גם בני העם גם נביאיו ומוכיחיו על שפתיהם פעם בפעם גם את הטובות גם את הרעות, אשר מצאו אותם בימים הראשונים, למען אַמץ את לבם או למען הָרִך אותו. ותהי צאת בני ישראל ממצרים למבחר זכרונותיהם 545, וגם הדברים האחרים, אשר מצאו את בני ישראל במצרים ובמדבר 546 נכונו על שפתיהם. וגם דברי ימי השופטים כלליהם ופרטיהם היו נזכרים 547, וכל שבט ומשפחה נצרו מכל משמר את זכרונותיהם ואת שמות אבותיהם הראשונים ויתברכו בם ויתכבדו בם 548. ולא את הגדולות ואת הנכבדות בלבד שִוֹו מוכיחי בני ישראל לנגד עמם, כי גם את הדברים, אשר לא לכבוד היו להם 549. יש אשר ערכו לעיניהם למען הבֵא למוסר לבם. אך מבחר זכרונות העם מימי קדם, היה זכר יום מתן תורה, אשר אותו לא יוכל להזכיר בלי תת בשיר קולם 550.

כי בכל אשר נדחו בני ישראל בימי השופטים אחרי שקוצי העמים אשר מסביב, היו בכל דור ודור אנשים, אשר יקרה להם תורת משה כבבת עינם. וגם אלה אשר נוקשו אחרי תועבות הגוים, הלכו אחרי ההבל רק מחוסר לב. אך גם הם לא בעטו בתורת אבותיהם במרד ובמעל ויוסיפו עוד ליראה יראה גדולה מאד את הנביא הבא להוכיחם בשם ה‘. ויהי הנביא, ומלאך אלהים לאחדים בעיניהם 551. וקרוב הוא כי מעט הנביאים אשר היו בימי השופטים, לא ישבו בתוך העם, ולא נראו אליהם, בלתי אם בעת, אשר ידעו, כי רך לב העם מצרותיו 552, והנפלאות אשר עשו לעיני העם, בנוח עליהם רוח ה’ 553 שמו עליהם מורא ופחד. והנפלאות אשר עשו הנביאים לשמן, כי אם למען הוכיח לעם, כי ה' שלח אותם, כי רואיהם שאלו מהם אותות. ויאמינו כי לא יראֶה איש מלאך אלהים מן השמים, ואם יֵראה לעיני העם וידע הרואה כי קרבו ימיו למות 554, כי מעולם נחשבה לחטאת מות חלל את קדשי הקדשים במראה עיני בשר 555. ויקרא למלאך שר צבא ה', כי כן יחזו אותם במחזה כדמות שר צבא שולף חרב 556, אך שם לא נקבו לו 557.

וגם את הכהן כבדו בן את אביו וישוו את נפשם כבנים מקשיבים לו 558. וגם בעלות רוח מושל עזה על הרצים הנצבים על שאול, לא ערב איש מן האנשים הקשים האלה את לבו לפגוע בהם, כי כהני ה‘, הם, אשר כל הנוגע בם לא ינקה 559. וישמחו גם ההולכים אחרי אלהי הנכר בהתלקט אליהם איש לוי לכהן לפני הבליהם 560. ובמשכן שילה ובגוב ובגבעה שמרו הכהנים את משמרת הקדש, ויעלו נרות על המנורה הטהורה 561 ויערכו ערך להם לפני ה’ על השלחן הטהור 562. ותהי עבודת הכהנים לעלות על מזבח הנחשת להעלות שם זבח ומנחה, להקטיר קטורת על מזבח הזהב אשר בהיכל ה' ולשאת אפוד 563. והכהן אשר לו התהלך בקדושה ובטהרה בכהֻנתו, והזבחים היו בעיניו כבשר תאוה למלא בהם את בטנו נחשב למנאץ את מנחת ה' 564 הבועט בזבחו ובמנחתו 565. והכהן הגדול יֶאפוד את האפוד, ונשא על לבו את האורים ואת התֻמים. ושאל אותו העם, היעשה דבר אם יחדל, היצא למלחמה אם ימנע רגליו ממנה? והשיב לו כמשפט האורים. ואם טובה בעיני האלהים הדרך, אשר אמר העם ללכת ואמר הכהן: “נכח ה' דרככם” 566. ויכָבדו זקני הכהנים ויהיו שרי קדש ושרי האלהים 567. ובית הכהן הגדול נחשב לבית נכבד ונאמן 568, אך גם דלים היו בתוך הכהנים ועניים מרודים מאד 569.

ופקודת הלוים היתה לעדוד את עבודתם לפני הכהנים 570 לשמור משמרת ההיכל 571 ולפתוח דלתות בית ה' בבקר 572. ומיום הֵעתק ארון ה' אל עיר דוד החל השיר להיות ראש עבודת הלוים.

והארון היה ראש קדשי בני ישראל כל ימי השופטים וכל ימי הבית הראשון. ויהיו הכרובים אשר עליו, כדמות כסא ה‘, אשר על כן יאמר "ה’ צבאות יושב הכרובים" 573 והמועד אשר יוָעד ה' אל נביאיו לדבר אליהם 574 ועל כן קראו לו “שם” לאמר: הדבר המודיע את שֵם ה' בארץ 575. ויאמינו, כי בבא הארון אל המערכה וגבר ישראל ונגפו כל אויביו לפניו 576, ובגלל הדבר הזה קדשו גם את האנשים העומדים לפניו 577.

ויהי כאשר החל לב העם להנָהות אחרי ה' ואל עבודתו, ויחדשו להם דרכים לעבוד את ה' מלבד עבודת הכהונה, אשר נאסרה לכל איש, אשר לא מזרע אהרן הוא. ויסיכו נסך מים 578 תחת נסך היין אשר יסיכו הכהנים על המזבח. ויחגרו אפוד בד תחת בגדי הקדש אשר ילבשו רק בני אהרן הכהנים לבדם 579. והנבואה אשר נבדלה מן הכהונה בדבר הזה, כי יכשר לה כל איש חסיד וטהור מכל שבט ומכל משפחה 580 הגביהה את לב העם מקצה בדרכי ה'. ואף בימי השופטים השתמרו מלבד עבודת הכהונה גם יתר חקות התורה בתוך רבים מבני ישראל בכל דורותיהם, ויבדילו בין טמא לטהור 581. ואיש ירא אלהים לא אכל מבשר הבהמה בלתי אם שחטו אותה במשפט 582 ונשי ישראל שמרו מכל משמר את טהרת ביתן 583. והשופטים אשר לבם היה שלם לא הפילו דבר גם מכל חקי המלחמה הכתובים בספר התורה 584 וגם במשפט אשר בין איש לרעהו לא נטו מחקת התורה ימין ושמאל 585.

והכשפים נחשבו בעיני יראי ה' לתועבה, אשר משפט מות לכל עושיהם 586, וישמור כל איש ירא מצוה את ידו מעשות רע, כי האמינו בכל לב, כי ישיב ה' לאיש כגמול ידיו אין נגרע דבר 587, וכי קללת עשוק תבא אל ראש עושקהו 588. וישם כל איש אוהב מוסר את לבו לחשוך גם את יד רעהו מעשות רעה, כי האיש אשר תמצא ידו להשיב את אחיהו מעוֹן והתעלם ממנו ושפט ה' גם אותו 589. ולא נואשו גם בראותם צדיק מט לפני רשע, כי בטחו כי אויבי ה' יאבדו ולאוהביו יֵאור כאור שמש בצאתו בגבורתו 590. והעם או מושלו כי יחטא לה' 591 או לעם אחר ועשה לו עול בלא משפט 592 ויצא הקצף מלפני ה' על הארץ. אך בנושא העם את הענש ובשובו מחטאתו ושב ה' ונעתר אל הארץ 593.

והדבר אשר הורה משה את בני ישראל, כי גם הטוב גם הרע ביד האדם הוא לעשות או לחדול ממנו השתמר בידי לכמי העם וסופריו גם בימי השופטים 594. אך בהרבות האדם לחטוא, וכבד לבו מאד בהמת ה' עליו, לבלתי עשות עוד את הטובה ואת הישרה 595.

וכל קטנה וגדולה אשר תמצא את האדם, האמינו בלב שלם, כי על פי ה' היא 596. ולמען מלט מרעה נפש עמו ויראיו, יש אשר יֵחָלץ גם צבא השמים למלחמה 597. וסוף כל האדם, הלא הוא המות, שלש דרכים לו, יש אשר ימלא ה' את מספר ימי האדם, ויש אשר יגפנו ה' בעונו ומת בלא עתו, ויש איש אשר במלחמה יאסף את נפשו 598. אך גם במות האיש לא אבד נצחו, כי רוחו לא תסוף לעולמים, ונפש הצדיק תתענג על ה' בהיותה צרורה עמו בצרור החיים, ונפש הרשע תעֻנה בכף הקלע עד אשר תנָקה מעונה 599, ועל כן היה משא נפש אוהבי המת לשום לו “שם ושארית” גם בארץ אחרי מותו. ויחשבו את הדבר הזה כחסד אשר עשה ה' עם המתים 600, ויאָמר לאיש אשר מת ונין ונכד ושם ושאר אין לו, כי כבתה נחלתו 601. ויהי כנשמר מנחלת אלהים 602כי נחלת ה' בנים 603.

ותשוקת מרבית האנשים בכל העמים, עזה היתה בימים ההם לדעת את אשר יקרה אותם בימים הבאים. ויהי בהעלם דבר מעיני העדה למשפט מבלי דעת להכריע בין איש לאיש והפילו גורל 604, כאשר יעשו עד היום הזה, כי האמינו בני ישראל, כי הגורל יוכיח תמיד את הנכונה 605. ויהי הגורל לכלי חפץ ביד כל שופט שלום, ולברכה לבעלי ריב בעשותו שלום בינם 606. אך העם בקש לו דרכים לדעת גם את העתידות, ויהי הדבר הזה למקור מרמה למכשפים למעוננים ולקוסמים, אשר רבו בכל הגוים, ולמקור משמרת הבלי שוא לכל העמים וגם לישראל בימים אשר סרו מאחרי תורת משה, כי היו גם בתוכם אובות וידעונים 607עד קום שאול למלך. ולמען הסר את העם ממוקשי אנשי און ומרמה הטו הנביאים את לב עמם לדרוש את הבאות מפיהם. ויד ה' היתה עליהם 608 להשיב לשואליהם בחכמת אלהים אשר בקרבם את אשר ימצא אותם. על כן קראו בימים ההם לנביא “הרואה” 609 לאמר: את אשר לא תראה עין אנוש, תראה עינו. ויאמינו כל האנשים אשר הסירו את אלהי הנכר מקרבם, כי בשלשה אלה יודיע ה' לבני אדם את עתידותיהם בחלומות באורים ובנביאים 610. ויעשו הנביאים גם אותות ונפלאות, למען חזק דבריהם בלב שומעיהם 611, אך לשום שארית לדבריהם לדור דורים היה להם הכתב למכשיר נאמן.

ומעשה הכתב אשר למדו בני ישראל במצרים, לא שכחו עוד בכל הימים הרבים ההם 612 וגם בקרב דלת העם היו תופשי עט 613. ויהי הכשרון הזה לכלי חפץ ביד הנביאים לחפץ דעת ומוסר בתוכם, בתתם להם ספרים להודיע להם את כל העוברות עליהם, למען דעת את נפשם ואת ערכם ואת אשר לפניהם. ויהי למיום קום שמואל לשופט, וישם את לבו להרבות את דעת דברי הימים בישראל, ויחתם את הספר, אשר כתב יהושע במתכֻנתו האחרונה. ויכתוב את דברי ימי השופטים בספר, ואת כל המוצאות את ישראל בימיו כתב על ספר אחר, אשר קרא לו העם “דברי שמואל הרואה” 614, ועל העתים, אשר עברו עליהם למיום מות שמואל עד מות דוד, כתב נתן וגד ספרים אשר נקראו “דברי נתן הנביא ודברי גד החוזה” 615. מלבד הספרים היקרים והנכבדים האלה אשר הנחילו לעם את הדעת את נפשו ואת הרוח המתודעת בכל הליכותיהם ובכל הקורות אותם, כתב שמואל הנביא עוד ספר אחד קטן במדתו ויקר ונעלה מאד מאד ברום ערכו, הלא הוא הספר אשר יקרא לו כיום מגלת רות 616. לענין לספר הזה שָם לו הנביא מקרה אחד אשר קרה למשפחה אחת ממשפחות פרץ בן יהודה בבית לחם ויערוך שם דמות מלאה חליפות אֵבל ונחומים, רוח נכאה ושלות השקט, געגֻעים ונחת. ויעבר בחזון צלמי נעם ועֹז משיבי נפש ומשמחי לב, בנקיון תמתם הזכה. ותהי מגלת רות גם למקור שעשועים לישראל גם לצלם דמות אהבת החסד בכל עצם טהרתה 617. ותחשב למופת ולתבנית מלאכת מחשבת במעשה סופרים בעיני יודעי חן בחכמי העמים עד היום הזה 618.

ויאצלו הספרים האלה רוח עצה וגבורה על ישראל. ושירי דוד נעים זמירות ישראל, ושירי אבות משוררי בית הלוי אשר היו בימיו, אצלו עליהם רוח חן ושכל טוב רוח דעת ויראת ה'.

  1. שופטים ו‘, י“א. ש”א ו’, י“ג. י”ב, י"ז.  ↩

  2. ש“ב י”ד, ל‘. כ"א, ט’. רות א‘, כ"ב ב’, י“ז. ג', ט”ו.  ↩

  3. ישעיה כ“ח, כ”ה.  ↩

  4. ש“ב י”ז, כ"ח.  ↩

  5. שם כ“ג, י”א.  ↩

  6. ישעיה כ“ח, כ”ח.  ↩

  7. במדבר ה‘ ט“ו. מ”ב ד’, מ"ב.  ↩

  8. “גרויפען” “גריעץ” בל“א, (ויקרא ב', י“ד, ט”ז) ובלשון המשנה ”גריסין".  ↩

  9. משלי כ“ז, כ”ב.  ↩

  10. שם.ש“ב י”ז, י"ט.  ↩

  11. דברים כ“ג, כ”ו.  ↩

  12. “בעוד שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה”(ויקרא ב', י“ד, רש”י).  ↩

  13. שם.  ↩

  14. מ"א ה‘, ח’. פסחים ג'.  ↩

  15. דבר זה יבואר בפרקים הבאים.  ↩

  16. יחזקאל כ“ז, י”ז.  ↩

  17. משלי כ“ד, ל”א.  ↩

  18. ישעיה ה‘, ב’.  ↩

  19. משלי שם.  ↩

  20. בראשית מ“ט, י”א. ישעיה ה‘, ב’. ירמיה ב', כ"א.  ↩

  21. דברים ל“ב, י”ד. רש"י.  ↩

  22. במדבר ז‘, ג’  ↩

  23. ש“א כ”ה, י“ח. ל', י”ב. ש“ב ט”ז, א'. דהי“א י”ב, מ"א.  ↩

  24. מ“ב כ”ה, י"ב.  ↩

  25. מ“א ה', כ”ה.  ↩

  26. הושעי"ב, ב'.  ↩

  27. יחזקאל כ“ז, י”ז.  ↩

  28. כשתתבונן בכל המקומות שנזכר השמובמקרא ומצאת, כי רוב תשמישו היה המקדש לסיכת אדם ולהדלקה ומעוטו לאכילה.  ↩

  29. ש“א כ”ה, י“ח. ל', י”ב. מ“ב כ‘, ז’. דהי”א י“ב, מ”א.  ↩

  30. ש“ב ט”ז, א‘. ירמיה מ’, י'.  ↩

  31. שופטים ט‘, ט’. י“ג. * ”הוא הבור שלפני הגת שהיין יורד לתוכו" (רש“י במד' י”ח, כ"ז).  ↩

  32. . מ"א ה‘, ה’. מיכה ד‘, ד’. זכריה ג‘, י’.  ↩

  33. שלשה אלו נזכרו אך מעט בכל ימי הבית הראשון וגם במעט הזה נזכר על פי הרוב התומר לענין יפי הקומה או לענין שם עיריריחו.הרמון לענין תכשיט והתפוח לענין ריח.  ↩

  34. שה“ש ד', י”ג.  ↩

  35. ה‘, ב’.  ↩

  36. ה‘. ז’, ט'.  ↩

  37. בראשית מ“ג, י”א. והיחיד “בטנה” ועיין שביעית ז‘, ה’.  ↩

  38. בראשית שם.במדבר י“ז, כ”ג.  ↩

  39. שה“ש ו', י”א. ושלשת המינים האלה אינם נזכרים במקום אחר במקרא כ"א במקומות הרשומים.  ↩

  40. לעניין מין מזון לא נזכרה מלת “ירק” כ“א שתי פעמים בכל ימי בית ראשון (מ“א כ”א, ב'. משלי ט“ו, י”ז) ופ”א נזכרה מלת “אורות” (מ“ב ד' ל”ט) שלד“ק פירושה ירקות ופ”א “מקשה” (ישעיה א‘, ח’ ) שפירושה שדי קשואים.  ↩

  41. מ“א י', כ”ז.  ↩

  42. הושע ד', י"ג.  ↩

  43. ישעיה מ“א, י”ט. ועץ שמן איננו הזית כ"א עץ אחר הנקרא OLEARIUS.  ↩

  44. מ“ד י”ד.  ↩

  45. שה“ש ר', י”ד.  ↩

  46. שמות ל', ל"ד.  ↩

  47. כ"ד.  ↩

  48. כ"ג.  ↩

  49. שה“ש א', י”ד.  ↩

  50. יחזקאל כ“ז, י”ז. וביוסיפוס בכמה מקומות.  ↩

  51. שה"ש ד‘, ו’.  ↩

  52. ה', י"ג.  ↩

  53. ישעיה כ“ח, כ”ה.  ↩

  54. ש“א י”ג, כ"א.  ↩

  55. שופטים ג', ל"א.  ↩

  56. דברים כ"ד, ד'.  ↩

  57. ישעיהו כ“ה, כ”ז.  ↩

  58. שם מ“א, ט”ו. ש“ב כ”ד, כ"ב.  ↩

  59. שופטים ו' י“א. ”הביט“ הוא שם בתבנית חריש וקציר ודומה לזה מצאנו: ”חבוט חביטך" (ירושלמי יבמות ב‘, ו’). והדיש היה נוהג בזרעים הגסים והדבים בזרעים הדקים (ישעיה כ“ח, כ”ז).  ↩

  60. שם.  ↩

  61. . ישעיה ל' כ"ד.  ↩

  62. שופטים ו‘ כ"ז. ז’, י‘. י"ט, ג’. ש“א ט‘, ג’, כ”ה, י"ט.  ↩

  63. רות ב‘ ח’. משלי ל“א, ט”ו.  ↩

  64. רות ב‘, ה’.  ↩

  65. שם ב‘, ז’.  ↩

  66. ט"ז. (רש"י).  ↩

  67. ירמיה ד', י"ז.  ↩

  68. ישעיהא‘, ח’; איוב כ“ז, י”ח.  ↩

  69. דברים כ"ח, ח‘. משלי ג’, י'.  ↩

  70. יואל א‘ י"ז. דגי ב’, י"ט.  ↩

  71. ש“א י”ג, כ"א.  ↩

  72. ישעיה ז', כ"ה.  ↩

  73. דברים ט“ז, ט'. כ”ג, כ"ו.  ↩

  74. ירמיה ג‘, מ"ז. יואל ד’, י"ג.  ↩

  75. ישעיה ב‘, ד’. י"ח, ה‘. יואל ד’, י‘. מיכה ד’, ג'.  ↩

  76. ישעיה ל‘, כ“ד. ירמיה ט”ו, ז’.  ↩

  77. ש“ב כ”ד, כ“ב. מ”א י“ט, כ”א.  ↩

  78. ש“א י”ד, י"ד.  ↩

  79. ישעיה ה‘, י’.  ↩

  80. ש“א י”א, ה'. מ“א י”ט, י"ט.  ↩

  81. ש“א י”ז, ל“ד – ל”ו. עמוס ג' י"ב.  ↩

  82. ישעיה ל“ח, י”ב. ירמיה ל“א, כ”ג.  ↩

  83. ישעיה שם.  ↩

  84. ש“ב ז‘, ח’. ירמיה ל”ג, י"ב. צפניה ב‘, ו’.  ↩

  85. שה"ש א‘ ח’.  ↩

  86. ירמיה ו‘, ג’.  ↩

  87. ש“א י”ז, מ'.  ↩

  88. שם.  ↩

  89. בראשית כ“א, י”ד.  ↩

  90. שופטים ד', י"ט.  ↩

  91. בראשית כ"ד, כ'.  ↩

  92. ל', ל"ח.  ↩

  93. ישעיה י“ג, כ'. ירמיה ל”ג, י“ב. יחזקאל ל”ד, ט“ו. תהילים כ”ג, ב‘. שה"ש א’, ז'.  ↩

  94. יחזקאל כ"ה, ה'.  ↩

  95. ישעיה ס"ה, י'.  ↩

  96. במדבר ל“ב, כ”ד. ל"ו.  ↩

  97. חבקוק ג‘, י"ז. תהלים ג’, ט‘. ע"ח ע’.  ↩

  98. חבקוק שם.  ↩

  99. מ"א ה‘, ג’.  ↩

  100. ש“א כ”ח, כ“ד. ירמיה מ”ו, כ"א. עמוס ו‘, ד’. מלאכי ג‘, כ’.  ↩

  101. משלי ט“ו, י”ז.  ↩

  102. ש“ב ו', י”ג. מ“א א', י”ט. ישעיה אק, י“א. עמוסה', כ”ב.  ↩

  103. דברים ל“ב, י”ד. עמוס ו‘, ד’.  ↩

  104. שם ד‘, א’. יחזקאל ל“ט, י”ח.  ↩

  105. עמוס ז', י"ד.  ↩

  106. א‘, א’. מ"ב ג‘, ד’.  ↩

  107. דברים ז‘, י"ג. ישעיה ל’, כ"ד. ושם זה נוהג גם בצאן (ירמיה י“א, י”ט).  ↩

  108. ל“א, י”ז. הושע י‘. י’.  ↩

  109. ישעיה שם  ↩

  110. הושע שם.ירמיה ג', י"א.  ↩

  111. משלי ל', ל"ג.  ↩

  112. איוב י‘, י’.  ↩

  113. ש“א י”ז, י"ח.  ↩

  114. ש“ב, י”ז, כ"ט.  ↩

  115. משלי כ“ז, כ”ז.  ↩

  116. ש“א כ”ה, י“א. ל”ו. ש“ב י”ג, כ"ג.  ↩

  117. ש"א שם ה'.  ↩

  118. ויקרא י“ט, כ”ד. שופטים ט', כ"ז.  ↩

  119. ישעיה ט“ז, י'. ירמיה כ”ה, ל'. מ“ח, ל”ג.  ↩

  120. ישעיה ט‘, ב’.  ↩

  121. מ‘, י“א. יחזקאל ל”ד, י“ב. משלי י”ב י’.  ↩

  122. די לקורא לבחון רק את מזמור כ“ג וס' שה”ש ולהכיר את אמתת הדבר.  ↩

  123. שופטים י“ד, ח'. ש”א י“ד, כ”ה. מ“א י”ד, ג‘. שה"ש ה’, א'.  ↩

  124. יחזקאל כ“ז, י”ז.  ↩

  125. עמוס ד‘, ב’.  ↩

  126. חבקוק א' ט"ו.  ↩

  127. דהי“א ד', י”ד. ועיין לעיל פרק ימי השופטים.  ↩

  128. שופטים י"ז, ד'.  ↩

  129. מתכות אלה היו מצוים בישראל מימי מלחמת מדין (במדבר ל“א, כ”ב).  ↩

  130. ש“א ב', י”ד.  ↩

  131. ש“ב י”ג, ט'.  ↩

  132. ויקרא ב‘, ה’.  ↩

  133. ז'.  ↩

  134. שמות כ“ה, ל”ח.  ↩

  135. כ"ד, ו'.  ↩

  136. במדבר י"א, ח'.  ↩

  137. שופטים י“ט, כ”ט.  ↩

  138. במדבר ו‘, ה’.  ↩

  139. שופטים י“ג, ה'. ש”א א', י"א.  ↩

  140. שמות כ“ה, ל”ח.  ↩

  141. שופטים ג', ט"ז.  ↩

  142. ש“ב יב, ף”א.  ↩

  143. ש"א י', ה.  ↩

  144. י"ח, ו'.  ↩

  145. ש"ב ו‘, ה’.  ↩

  146. דהי“א י”ג, ח'. – והעצים אשר בחרו בהם לעשות את כלי השיר העשויים עץ, היו עצי ברשים (שב שם).  ↩

  147. שמותל“ה, כ”ה – כ"ו.  ↩

  148. שם.  ↩

  149. שופטים ט“ז, י”ג. מ“ב כ”ג, ז'. משלי ל“א, י”ג. י“ט. כ”ד. והפסוק שבשופטים מדבר באשה פלשתית, רך יש לנו לדעת כי בדברים שאין בהם נדנוד דעה מיוחדת בדת או במולדת, לא נבדלו ב"י מן העמים אשר סביבותיהם. וביחוד בימי השופטים אשר נפרצו גבולות ישראל פעם בפעם.  ↩

  150. יהושע ב‘, ו’.  ↩

  151. משלי ל“א, י”ג.  ↩

  152. ש"ב ז', ב.  ↩

  153. י“ז, י”ט.  ↩

  154. רות ג' ט"ו.  ↩

  155. משלי ל“א, כ”ד.  ↩

  156. כ"ב.  ↩

  157. כ"א.  ↩

  158. משלי ל“א, כ”א.  ↩

  159. י"ט.  ↩

  160. שופטים ט“ז, י”ד.  ↩

  161. ש“א י”ז, ז'.  ↩

  162. שופטים ה', “י”ג. שרים כאלה נזכרים ביששכר בימי דבורה (ט"ו) בעיר סכות במספר רב שבעים ושבעה איש בימי גדעון (ח', י"ד.) ובגלעד בימי יפתח (י', י"ח.)  ↩

  163. ה‘, ל’. י‘ ד’. י“ב, ט'. י”ג – י"ד.  ↩

  164. ה‘, ל’.  ↩

  165. י.–אין שום ממש לפי הפשט בפירוש מלת “מדין”: דין ומשפט. כי המם הוא מם השרש והנון נון הרבוי.  ↩

  166. כ"ה.  ↩

  167. י'.  ↩

  168. י‘, ד’. י“ב, י”ד.  ↩

  169. ש“א כ”ה, מ"ב.  ↩

  170. ש“ב א', כ”ד. ירמיה ד‘, ל’.  ↩

  171. יתבונן נא הקורא באופיָם של גדעון, בועז, אלקנה, יונתן ואבנר.  ↩

  172. עיין היטב את הדמות אשר ערך הנביא לנדיבי ישראל (ישעיה ל"ב, ה‘ –ח’), ובאנשים הנקובים אנחנו מוצאים את הדמות הזאת במלואה.  ↩

  173. ש“א כ”ה, כ“ה. ש”ב י“ג, י”ג.; ודומה לזה איוב ב‘, י’.  ↩

  174. שופטים ט', י"ט.  ↩

  175. ט“ו, ג'. ש”א כ“ה, כ”א.  ↩

  176. יהושע כ“ב, כ”ב. שופטים י“א, י'. ש”א י"ב, ה'.  ↩

  177. בראשית ט“ז, ה‘. שמות ה’, כ”א. שופטים י“א, כ”ו. ש“א כ”ד, י“ג. ט”ז.  ↩

  178. כמעשה יפתח (שופטים י“א, ל”ה.) ועיין ה"א בספרנו זה.  ↩

  179. משלי י"ז, ז'. עיין שם.  ↩

  180. ש“א כ”ה, ה'.  ↩

  181. ט“ז, ד'. מ”א ב', י"ג.  ↩

  182. שופטים ו', י"ב.  ↩

  183. רות ב‘, ד’.  ↩

  184. ש“א כ', כ”ט. ודומה לזה בראשית כ“ד, נ”ד.  ↩

  185. ש“ב ט”ו, ט‘. ודומה לו שמות ד’, י“ח. ולפטורים בנמוס כבוד זה נאמר ”שלח והלוך בשלום" (ש“ב ג', כ”א – כ"ג).  ↩

  186. שופטים ו', י"ז.  ↩

  187. רות ב‘, י“ג. ש”ב ט"ז, ד’.  ↩

  188. ש“א כ”ה, ל"ג.  ↩

  189. י“ז, ל”ב. כ‘ ח’.  ↩

  190. א', ט"ז.  ↩

  191. י"ח.  ↩

  192. יהושע ז‘, י“ט. ש”א ד’, ט“ז. כ”ד, י“ז. ש”ב י“ח, כ”ב.  ↩

  193. רות ב‘, ח’. ג‘, י’.  ↩

  194. ש“ב ג', ל”ד.  ↩

  195. ישעיה י“ד, י”ח.  ↩

  196. ש“ב א', כ”ב. ופסוק זה שבה הוא לשאול ויונתן שלא חסו על נפשם במלחמתם על שלום עמם.  ↩

  197. ש“ב ג', ל”ג – ל"ד.  ↩

  198. שופטים ט', נ"ד.  ↩

  199. שם כ‘, ב’. ש“א י”ד, ל"ח. ופירושו: ראשי העם, עיין מפרשי המקרא.  ↩

  200. שופטים ו‘, ט“ו. ש”א ט’, כ"א.  ↩

  201. מ“א י”ב, ל“א. י”ג, ל"ג.  ↩

  202. שופטים ד', כ"א.  ↩

  203. ה', כ“ד. ודומה לזה בימי האבות (בראשית כ”ד, ס“ז. ל”א, ל"ג.  ↩

  204. שופטים ט“ו, א'. יואל ב, ט”ז.  ↩

  205. מ"ב ט‘, ב’.  ↩

  206. ש“א ט', כ”ו.  ↩

  207. ש“ב י”א, ב'.  ↩

  208. ש“א י”ט, י“ג. כ”ה, כ"ג.  ↩

  209. כ‘, ל“ד. מ”א י"ג, כ’.  ↩

  210. ש“א א‘, ט’. מ”ב ד‘, י’.  ↩

  211. משלי ל“א, י”ח.  ↩

  212. שמות כ“ב, כ”ו. דברים כ“ב, י”ז.  ↩

  213. ש“א י”ט', י"ג.  ↩

  214. שופטים ד', י"ח.  ↩

  215. ש“ב י”ז, כ"ח.  ↩

  216. ש“ב י”ז, כ"ח.  ↩

  217. דברים כ“ו, ב'. כ”ח, ה. והוא סל נצרים של ערבה קלופה (ביכורים ג‘, ח’).  ↩

  218. עמוס ח‘, א’.  ↩

  219. דברים כ"ח, ה' והוא כלי עץ (ראב“ע שמות י”ב, ל"ד).  ↩

  220. שמות כ"ט, ג'.  ↩

  221. שופטים ו', י"ט.  ↩

  222. י"ט.  ↩

  223. שם.  ↩

  224. ש“ב י”ז, כ"ח.  ↩

  225. ש“א כ”ו, י"ב.  ↩

  226. מ“א י”ד, ג'.  ↩

  227. ויקרא י“א, ל”ה. כ“ו, כ”ו.  ↩

  228. י“א, ל”ה. התנור והכרים בימי הקדם בישראל מטלטלים היו ותכונתם למיניהם השונים אתה מוצא במס‘ שבת פ"ג ובמס’ כלים במקומות הרבה.  ↩

  229. דברים כ"ד, ו'.  ↩

  230. שופטים י“ט, י”ט. תהילים ק“ד, ט”ו.  ↩

  231. שופטים ו', י“ט. י”ג, ט"ו.  ↩

  232. ש“ב י”ג, ט'.  ↩

  233. י'.  ↩

  234. ויקרא ב‘, ה’.  ↩

  235. ז'.  ↩

  236. ו', י"ד.  ↩

  237. במדבר י"א, ה'.  ↩

  238. שמות כ"ט, ב'.  ↩

  239. ויקרא ו', י"ד.  ↩

  240. שמות כ“ט, כ”ג.  ↩

  241. ש“א ח', י”ג.  ↩

  242. שמות י“ב, ל”ט. ש“א כ”ח, כ"ד.  ↩

  243. מ“א י”ט, ו'.  ↩

  244. רות ב', י"ד.  ↩

  245. תחלת מנהג זה אנו מוצאים עוד בימי יעקב אבינו(בראשית ל“ב, י”ד. מ“ג, י”א.)והיה עוד מתקיים בימי חכמי המשנה (ביצה י"דJ.  ↩

  246. ש“א י‘, ד’. ט”ז, כ'. י“ז, י”ז. כ“ה, י”ח.  ↩

  247. ש“ב ו', י”ט.  ↩

  248. ש“א כ”ה, י“ח. ש”ב – ט"ז, א'.  ↩

  249. ש“א ט”ז, כ'.  ↩

  250. שם.שופטים י“ג, ט”ו. ט"ו א'.  ↩

  251. ש“א כ”ה, י"ח.  ↩

  252. שם.י“ז, י”ז. ש“ב י”ז, כ"ח.  ↩

  253. ש“א כ”ה, י“ח. ש”ב ו', י"ט.  ↩

  254. ש"א שם  ↩

  255. ש"ב שם  ↩

  256. י“ז, כ”ט, מ“א י”ד, ג'.  ↩

  257. מ"א שם. והם מאפה תנור דק וקלוי.  ↩

  258. ש"ב שם  ↩

  259. ש“א י”ז, י"ח.  ↩

  260. ש“ב ו', י”ט.  ↩

  261. שופטים י“ט, כ”א. ודומה לזה בראשית כ“ד, ל”א – ל“ב. מ”ג, כ"ד.  ↩

  262. עיין ש“א כ”ה, י“ח. ש”ב ט“ז, א'. י”ז, כ"ח – כ,ט. ודוד כלכל את כל העם ביום העלותו את הארון.  ↩

  263. סתם תשורה כזאת היתה להם ומיני מזון ובאין לחם עם האיש, אז הביא משאת כסף קטנה (ש"א ט‘, ז’ – ח') ומנהג זה התחזק עוד בימי אליהו ואלישבע (מ“ב ד', מ”ב).  ↩

  264. וקרוב הוא, כי גם בימי חכמי התלמוד היו עוד בגדי האיש והאשה דומים(עיון תוס' ד“ה: ”אפילו להבחין" שבת יב)ועל עקר אסור “לא ילבש גבר” עיין ב"ח (יו“ד קפ”ב, ה').  ↩

  265. ש“ב ט”ו, ל"ב.  ↩

  266. שמות כ“ח, מ”ב.  ↩

  267. רות ד‘, ז’. מ“א י”א', כ"ט.  ↩

  268. שם י“ח, מ”ו.  ↩

  269. הבגד העליון נקרא כסות, מפני שהוא מכסה את כל אשר לו מבית והוא לבדו נראה לעיני הרואים וכן הוא העולה ממליצת הכתוב (בראשית ב', ט"ז).  ↩

  270. מ“א י”א, כ"ט.  ↩

  271. יהושע ז‘, ו’.  ↩

  272. שמות י“ב, ל”ה.  ↩

  273. יהושע ט‘, ה’. כ"ב, ח'.  ↩

  274. שופטים י“ד, י”ב.  ↩

  275. כן יעלה מכל הכתובים שנזכר בהם מעיל, כי בגד חשוב לאנשים חשובים היה.  ↩

  276. עיין בכל מקום שנזכר צניף וראית, כי בגד חשוב מאד היה, וספר איוב אף כי נכתב לדעתנו זמן רב אחרי ימי דוד, בכ“ז אין ספק, כי מליצת ”מעיל וצניף" הבאה בו (איוב כ“ט, י”ד) תעיד, כי שני אלה היו באים כאחד.  ↩

  277. בראשית מ“ה, כ”ב‘. שופטים י“ד, י”ב – י“ג. מ”ב ה’, ה'. כ“ב – כ”ג. ופירוש “חליפות בגדים”: “גארגיטור” לאמר בגדים מתחלפים בתשמישם וראוים יחד לתלבושת אדם אחד.  ↩

  278. שופטים י“ז, י'. ועיין רש”י ורד"ק.  ↩

  279. בראשית כ“ד נ”ג. שמות ג‘, כ“ב. יהושע כ”ב, ח’. זכריה י“ד' י”ד. . ועל כבוד הבגדים עיין מאמר ר‘ יוסי בר חנינא (ברכות ס"ב): ומאמר ר’ יוחנן (שבת ק"ג): וברכת מלביש ערומים שאנו מברכים בכל יום.  ↩

  280. בראשית כ“ח, כ‘. דברים י’, י”ח.  ↩

  281. מיכה א', י"א.  ↩

  282. בראשית ג', כ"א.  ↩

  283. ש“ב י”ב, כ‘. רות ג’, ג'.  ↩

  284. ש“ב י”ט, כ"ה.  ↩

  285. תקון השער קרוי כלכול (נזיר ב').  ↩

  286. שה“ש ה' , י”א.  ↩

  287. ש“ב י”ט, כ"ה.  ↩

  288. מ"ב ט‘, ל’.  ↩

  289. שה"ש ז‘, ו’.  ↩

  290. ד‘ ג’.  ↩

  291. שמות ל“ה, כ”ב.  ↩

  292. במדבר ל"א, ג'.  ↩

  293. ישעיה ג', י“ט ודומה שהתקשטו בהן מימות גדעון והלאה משנודעו להם המדינים (שופטים ח' כ"ו) ותרגום נטיפות ”פליטטערן" כי דומות הן לטפות.  ↩

  294. הושע ב‘, ז’. י'.  ↩

  295. שופטים י"ד, ב'.  ↩

  296. י'.  ↩

  297. ש“א כ”ה, ל"ט.  ↩

  298. דברים כ‘, ז’.  ↩

  299. שמות כ“ב, ט”ז. ועיין רש"י שם.  ↩

  300. ישעיה ס"א, י'.  ↩

  301. שה“ש ג', י”א. וברור הוא שלא היתה עטרה זו עטרת מלכות, כ“א עטרת חתונות, כי מנהג זה של ”עטרות חתנים" עוד אנו מוצאים בישראל סמוך לחרבן בית שני (סוטה מ"ט): ומתוך מעשה של ר' ירמיה דשבשב (ירושלמי סוטה מ"ט): אנו למדים שסתם עטרה של זית היתה.  ↩

  302. ישעיה ס“א, י'.ועיין פירוש ”כליה“ יונתן רש”י ורד"ק.  ↩

  303. מ“ט, י”ח. ירמיה ב', ל"ב.  ↩

  304. רות ד‘, ב’. ועיין (כתובות ז').  ↩

  305. רות ד', י“א – י”ב.  ↩

  306. יואל ב‘, ט“ז. תהילים י”ט, ו’.  ↩

  307. שופטים י“ד, י' – י”ב.  ↩

  308. יואל ב‘, ט“ז. תהילים י”ט, ו’.  ↩

  309. שם.ישעיה ס“ב, ה'. תהילים י”ט, ו'.  ↩

  310. שופטים י"ב, ט'.  ↩

  311. רות א‘, ט’. ג‘, א’.  ↩

  312. משלי י,ב, ד‘. י“ח, כ”ב. י“ט, י”ד. ל"א, י’.  ↩

  313. ש“א כ”ה, ג'. משלי י“א, ט”ז.  ↩

  314. ה‘, י,ח– י"ט וס’ שה“ש כלו, ועיין מאמר רבא ”בוא וראה וכו'“ (יבמות ס”גJ  ↩

  315. ש“א ט', ב,'. ט”ז, ז'. ועל חשיבות קומה נאה בישראל יעיד מאמר קדמונינו: “שהקב”ה משתבח בבעלי קומה" (בכורות מ"ה ).  ↩

  316. ש“א ט”ז, י"ב.  ↩

  317. משלי ל"א, ל'.  ↩

  318. ש“א א‘, ח’. רות ד', ט”ו.  ↩

  319. ג‘, י“א. משלי י”ב, ד’. ל“א, י'. כ”ט.  ↩

  320. שם ל"א, ל'.  ↩

  321. י“ד, א'. ל”א, כ“ו. ש”ב י“ד, ב‘. כ’, ט”ז.  ↩

  322. [322] משלי ל“א, י”ג – י“ט. כ”ד – כ"ז.  ↩

  323. י“א – י”ב.  ↩

  324. כ'.  ↩

  325. כ"ו.  ↩

  326. כ“א – כ”ב. כ"ה.  ↩

  327. כ“ה – כ”ט, ל"א.  ↩

  328. י“א, כ”ב.  ↩

  329. י“ט, י”ג. כ“א, ט'. כ”ז, ט“ו – ט”ז.  ↩

  330. שופטים פרשה י“ג. ש”א א‘, כ“ב – כ”ג. מ"ב ל’, ז‘ – כ"ד. שמות ב’, י'.  ↩

  331. שופטים י“ג, כ”ד. ש“א א‘, כ’. ד', כ”א. ודומה לזה בראשית כ“ט, ל”ב – ל“ה. ל‘, ו’ – כ”ד. שמות ב‘, י’.  ↩

  332. ש“א א', כ”ב.  ↩

  333. משלי א‘, ח’. ו‘. כ’.  ↩

  334. ישעיה ס“ו, י”ג.  ↩

  335. תהילים ל“ה, י”ד. ודומה לזה בראשית כ“ד, ס”ז.  ↩

  336. משלי ל', י“א. י”ז.  ↩

  337. ש“א ח‘, ב’. י”ז, י“ג. ש”ב ג‘, ג’. דהי“א ט”ז, ה'.  ↩

  338. תהלים ק“ד, כ”ג.  ↩

  339. משלי י‘, ה’.  ↩

  340. ל“א, ט”ו.  ↩

  341. י"ח.  ↩

  342. שופטים י“ט, ט‘. כ’ – כ”ב. רות ג‘, ז’.  ↩

  343. שופטים ז', י"ט.  ↩

  344. שמות י“ד, כ”ד. ש“א י”א, י"א.  ↩

  345. מ"ב ג‘, כ’.  ↩

  346. מ“א י”ח, כ"ט.  ↩

  347. שופטים י“ט, מ'. ועיין רש”י ורד“ק. והחניה היא ”המנוחה והפסקת הטלטול“ (עיין ראב"ע זכריה מ‘, ה’.) והתרגום הראוי למלת הגות היום בלשון אשכנז ”פייעראבענד".  ↩

  348. עמוס ח‘, ה’.  ↩

  349. רות ד', ט"ו.  ↩

  350. ד‘, י’.  ↩

  351. ו'.  ↩

  352. ג‘, ט’. י“ב. ד‘, א’. ודומה לו ויקרא כ”ה, כ"ה.  ↩

  353. ש“א כ”ה, ב'.  ↩

  354. איוב א‘, ג’.  ↩

  355. שופטים י"ז, י'.  ↩

  356. ש“ב י”ח, י"א.  ↩

  357. שופטים ט‘, ד’.  ↩

  358. ש"א ט‘, ה’.  ↩

  359. ב', ל"ו.  ↩

  360. שמות ל', י"ג.  ↩

  361. מ“ב ז', ט”ז.  ↩

  362. ישעיה ז', כ"ג.  ↩

  363. ש“ב כ”ד, כ"ד.  ↩

  364. ש“א י”ז, ה'. ש“ב י”ד, כ"ו.  ↩

  365. מ“א י', י”ז. ואף כי נזכר בימי שלמה, קרוב כי גם בימי דוד ולפניו נהג משקל זה על דעת כל המפרשים, הכיל מאה שקל.  ↩

  366. שמות כ“ה, ל”ט. ולפי דברי רבותינו מחזיק הככר ששים מנה.  ↩

  367. כ“ה, כ”ח. כעובי ארבעה אצבעות.  ↩

  368. כ“ח, ט”ז. ש“א י”ז, ד'. ולפי דעת ה מפרשים הוא כעובי י"ב אצבעות  ↩

  369. שמות כ“ה, י'. ואורכו כעובי כ”ד אצבעות.  ↩

  370. שופטים ג', ט“ז. והוא קרוב לאמה ועיין רש”י.  ↩

  371. מ"א ה‘, ב’.  ↩

  372. בראשית י“ח, ו'. מ”ב ז‘, א’.  ↩

  373. ו', כ"ה.  ↩

  374. ויקרא י"ד, י'. והוא מדת שש בצים כמפורש במקומות הרבה בתלמוד.  ↩

  375. שמות ט“ז, ל”ו.  ↩

  376. שם.  ↩

  377. כ"ט, מ'.  ↩

  378. מנחות פ"ט.  ↩

  379. ויקרא כ“ז, ט”ז.  ↩

  380. יחזקאל מ“ה, י”א.  ↩

  381. הושע ג‘, ב’.  ↩

  382. ש“ב י”ד, כ"ו.  ↩

  383. שופטים כ“א י”ט – כ"א.  ↩

  384. י“א, ל”ד. ש“א י”ח, ו‘ – ז’.  ↩

  385. כ', כ"ט.  ↩

  386. ב‘, י"ט. כ’, ו'.  ↩

  387. שופטים י“ט, י”ח. ועיין רד"ק.  ↩

  388. ש“א ט”ז, ה'.  ↩

  389. ש“ב כ”ד. כ“ג. ובתרגומו ”יקבל קרבנך ברעוא".  ↩

  390. ש“א ב', ט”ו – ט"ז.  ↩

  391. ט', י"ג.  ↩

  392. א‘, ד’.  ↩

  393. ט', כ"ד.  ↩

  394. א', כ“ד ”קמח לאכל ולהקריב ממנו מנחו. יין לשתות ולהסיך ממנו".(רד"ק).  ↩

  395. עולה מן הכתוב(משלי ז', י"ד.  ↩

  396. ש“א ב‘, כ’. לא נאמר ”ויברך“ אלא ”וברך" ללמדנו, כי ברכה זו מנהג קבוע היתה.  ↩

  397. השתחואה נראה שהיתה תמיד גמר העבודה ועיין פ‘, הרא"ש תמיר ז’, א‘. וע“ב בקש שאול את שמואל ”ושוב עמי והשתחותי לה’" (ש“א ט”ו, ל'.). כי הוא הקריב קרבנות משלל העמלק (כ"א) ובכן חפץ להתכבד נגד זקני עמו בראותם, כי רצה הנביא את קרבנו.  ↩

  398. ש“א א', י”ט. ומנהג זה היה מעין מצות לינה. (דברים ט"ז, ז'.).  ↩

  399. ישעיה ס"ו, כ'.  ↩

  400. ש“ב י”ב, כ‘. ודומה לזה ישעיה ס“ו, כ”ג. ירמיה ז’, ב'.  ↩

  401. מבקרי התורה פחזו בקצר דעתם להחליט, כי השבת הונהגה בישראל באחרית ימי המלכים, ואנחנו כבר בטלנו את כל דבריהם בדרך כלל במוצא דבר “ קדמת התורה ואחדותה”. ובפרט זה יש לנו להוסיף כי “שבת” נזכרה בדברי ימי ממלכת אפרים בימי יורם בן אחאב (מ“ב ד' כ”ג) ובימי ירבעם בן יואש (הושע ב‘, י"ג, עמוס ח’, ה'.). כי נבואת שני הנביאים האלה כמעט מיוחדת היתה רק לבני אפרים לבדם. ועתה היעלה על הדעת כי בני אפרים מקום ע"ז חדשו מדעתם את השבת ראש מוסדות היחוד? או כי קבלו מיהודה שנואת נפשם דבר דת שהתחדש בה אחרי אשר נבאשו בה? או אפילו דבר שהונהג בימי דוד ושלמה אשר בעטו בם וישתדלו בכל עז לחלל את כבודם ואת צדקתם? דבר זה יעיד יותר ממאה עדים בעדות מוכרעת, כי השבת היתה מושרשת בישראל מימות משה על כן לא אבו גם מלכי אפרים לעקור אותה ולבטלה.  ↩

  402. במדבר י‘, י’. הושע ב', י"ג.  ↩

  403. ישעיה א', י“ב – י”ד. ס“ו, כ”ג.  ↩

  404. מ“ב ד', כ”ג.  ↩

  405. כן נראה מישעיה ס“ו, כ”ד.  ↩

  406. ש“א כ‘, ה’. כ”ד.  ↩

  407. י"ט.  ↩

  408. יחזקאל מ“ו, כ”ו.  ↩

  409. ש“א כ', כ”ז. ועיין יונתן רד"ק ופ' רבינו ישעיה.  ↩

  410. בראשית כ“ג, ב'. ש”ב י“א, כ”ו. מ“א י”ג, כ"ט.  ↩

  411. ש“ב ג', ל”א.  ↩

  412. א‘, י"ז. ג’, ל“ג. דהי”ב ל“ה, כ”ה.  ↩

  413. ש“ב ג', ל”א.  ↩

  414. ש“ב י”ט, ל"ח.  ↩

  415. שופטים ט“ז, ל”א, ש“ב י”ז, כ“ג. כ”א, י"ד.  ↩

  416. מ“א י”ג, ל"א.  ↩

  417. ש“א כ”ה, א‘. מ"א ב’. ל“ד. ודומה לו ישעיה י”ד, י"ח.  ↩

  418. ירמיה כ“ב, י”ח.  ↩

  419. ש“א ל”א, י“ב. ירמיה ל”ד, ה'. דהי“ב ט”ז, י“ד. לשון ”לך לו" שבשני הפסוקים האחרונים יוכיח, כי שרפה זו היתה שרפת כלים ולא שרפת גוף, כדברי קדמונינו (ע“ז י”א)  ↩

  420. יהושע ז' כ“ו. ש”ב י“ח, י”ז.  ↩

  421. ש“ב ג', ל”ה.  ↩

  422. ירמיה ט"ז, ז'.  ↩

  423. יחזקאל כ“ד, י”ז.  ↩

  424. ש“ב א', י”ב. ג', ל"ה.  ↩

  425. ש“א ל”א, י"ג.  ↩

  426. ודומה לזה איוב ב', י"ג.  ↩

  427. במדבר כ‘, כ“ט. דברים כ”א, י“ג. ל”ד, ה’.  ↩

  428. בראשית ל“ז, ל”ד. ש“ב י”ג, ל“ז. י”ד, ב'.  ↩

  429. שם.  ↩

  430. ירמיה ט“ז, ז'. ועיין רש”י ורד"ק.  ↩

  431. ש“ב י”א, כ"ז.  ↩

  432. זכריה י“ב, י”ב – י"ד.  ↩

  433. ש“ב י”ב, כ‘ – כ“ג. ודומה לדעה זו עיין ראב”ע ורמב“ן דברים י”ד, א’ – ב'.  ↩

  434. ש“ב י', י”ב. דהי“א י”ט, י"ג.  ↩

  435. ישעיה ס"ד, ט'.  ↩

  436. שופטים י“ט, י”ב.  ↩

  437. ש“ב כ', י”ט.  ↩

  438. רות ד‘, י’.  ↩

  439. ג', י"א.  ↩

  440. שופטים ט‘, ל’. מ“א כ”ב, כ"ו.  ↩

  441. דברים כ“ב, ט”ו. רות ד‘, י’.  ↩

  442. רות ד‘, ב’.  ↩

  443. שם ד‘, ז’ – י"א  ↩

  444. ז'.  ↩

  445. דברים י"ז, ט'.  ↩

  446. ש“ב ט”ו, ב‘ – ו’.  ↩

  447. יהושע ז', י"ט.  ↩

  448. ט', י"ט.  ↩

  449. דברים א‘, כ"ח. ג’, ה'. יהושע י“ד, י”ב.  ↩

  450. ש“ב י”ח, כ"ד.  ↩

  451. י"ט, א'.  ↩

  452. י“ח, כ”ד. יחזקאל ל"ג, ב‘ – ג’.  ↩

  453. ש“ב י”ח, כ“ו, מ”ב ז‘.י’ – י"א.  ↩

  454. שופטים ט', נ“א – נ”ב.  ↩

  455. מ“ו – מ”ט.  ↩

  456. שופטים י“ט, י'. ש”ב ט"ז, א'.  ↩

  457. ש“א כ”ב, י'. ועוד.  ↩

  458. שופטים י“ט, י”ט.  ↩

  459. מימי האבות ועד אחרי ימי הבית הראשון לא נזכרו גמלים בתורת קנין איש וישראל, כי אם פעם אח בימי דוד, אשר הנהיג אצלו את מרבית הנמלים ביד איש ישמעאלי ושמו אוביל (דהי“א כ”ז, ל'.).  ↩

  460. ש“ב ו‘, ג’. ו‘. ישעיה ה’, י”ח. עמוס ב', י"ג. ודומה לזה בדור המדבר (במדבר ז‘, ז’ – ח').  ↩

  461. עד ש“ב י”ג, כ“ט. לא נזכר שם פרד בכל המקרא ושם ש”ב י“ח, ט'. ובמ”א א', ל“ג. ל”ח. מ“ד. נזכר בתורת מרכב לבני דהמע”ה.  ↩

  462. ש“ב ט”ו, א‘. מ"א א’, ה'.  ↩

  463. ש"ב ח‘, ד’.  ↩

  464. “משאות (רש“י שופטים י”ח כ"א). ”כל משא כבד" (רבינו ישעיה שם).  ↩

  465. שופטים ב‘, ב. ש"א ד’, י‘. ט"ו, ד’.  ↩

  466. ש“ב א', י”ח. תהילים י“ח, ל”ה. קמ"ד, א'.  ↩

  467. ש“ב ב', י”ח. תהילים י“ח, ל'. ל”ד. דהי“א י”ב, ט'.  ↩

  468. תהילים י"ט, ו'.  ↩

  469. שה“ש ג‘, ח’. דהי”א ה', י"ח.  ↩

  470. שם י“ב, ל”ד. ל"ח..  ↩

  471. י“ב, כ”ה. דהי“ב י”א, י“ב. י”ד, ז‘. כ"ה, ה’.  ↩

  472. דהי“א י”ב, ל"ה.  ↩

  473. ה', י"ח.  ↩

  474. י"ב, ב'.  ↩

  475. שופטים כ', ט"ז.  ↩

  476. שם.דהי“א ח‘, מ’. י”ב, ב'.  ↩

  477. תהילים ע"ח, ט'.  ↩

  478. עיין מרבית הרשימות בהערה 4 ובפרט דהי“ב י”ד, ז'.  ↩

  479. שופטים ג‘, ט“ז. ש”א ד’, י“ב. י”ז, ל“ח – ל”ט. י"ח, ד'. וכל אלה נאמרו רק באנשי מלחמה.  ↩

  480. ש"ב כ‘, ה’.  ↩

  481. שופטים ג', כ"ב.  ↩

  482. ש“א י”ז, ל“ח. דהי”ב כ“ו, י”ד.  ↩

  483. ש“ב א', כ”א. ודומה לו ישעיה כ"א, ה'.  ↩

  484. שופטים ג', ט"ז.  ↩

  485. ש“ב י”ח, י“ד. ועיין כ”ג, כ"א.  ↩

  486. יהושע ח, י“ח. כ”ו. וביתר מקומות במקרא נזכר כלי זה רק בידי הגוים.  ↩

  487. ש“א כ”א, ט'. ועוד.  ↩

  488. ש“ב ב', כ”א. ודומה לזה שופטים י“ד, י”ט.  ↩

  489. במדבר א‘, י“ח. דהי”א ה’, י"ז. ז‘, ב’. ט‘, מ’.  ↩

  490. יהושע ז‘, י“ד – י”ח. ש"א י’, כ"א.  ↩

  491. דהי“א ה', כ”ד. ז‘, ב’. ז‘, י"א. מ’. י“ב, כ'. כ”ז, א'.  ↩

  492. שופטים ד‘, י’. ש"ב כ‘, ד’ – ה'.  ↩

  493. ש“א ט”ו, ד‘. כ"ג, ח’.ודומה לו בבנין הפעיל מ“א ט”ו, כ"ב.  ↩

  494. שופטים ג‘, כ"ז. ו’, ל“ד. ש”א י"ג, ג'. ודבר זה מבואר היטב (נחמיה ד', י"ד.).  ↩

  495. שופטים ו‘, ל"ה. ז’, כ"ד.  ↩

  496. ש“א י”א, ז'.  ↩

  497. “הגדולים הלכו אחרי שאול”(ש“א י”ז, י"ג.)  ↩

  498. ש“א י”א, ח‘. ט"ו, ד’.  ↩

  499. ש“א כ”ה, י“ג. ל', כ”ד.  ↩

  500. ח‘, י“ב. כ”ב, ז’.  ↩

  501. שופטים כ‘, ב’.  ↩

  502. ש“א י”א, ח'.  ↩

  503. מ"ו, ד'.  ↩

  504. שופטים ז‘, ב’– ה'. ודומה לזה בימי אחאב במלחמתו על ארם (מ“א כ, י”ד – כ'). ושתי מלחמות ונצחונות אלה היו בעצת הנביאים, אשר ידעו, כי הרוח היא מקור הגבורה ולא הזרוע.  ↩

  505. במדבר ל“ב, כ”א. כ“ז, ל”ב. דהי“א יב, כ”ג.  ↩

  506. יהושע ד', י“ג. דהי”א י“ב, כ”ד.  ↩

  507. שופטים א‘, א’ – ב‘. ב’, י“ח. ודבר זה נוהג היה מימות מרע”ה (במדבר ב‘, ט’.) ואולי על כן נמנו מנין מיוחד (ש“א י”א, ה‘. ט"ו, ד’.).  ↩

  508. ש“א י”ז, כ‘. כ"ו, ח’. ז'.  ↩

  509. ש“א י”ד, ט“ז. ט', ל”ד. מ“ג. ש”א י“א, י”א.  ↩

  510. ש“א ד', ט”ז.  ↩

  511. שופטים ז‘, ט"ז. ט’, ל“ד. מ”ג. ש“א י”א, י"א.  ↩

  512. שופטים ב', מ"ג.  ↩

  513. יהושע ה‘, ג’ – כ“ב. שופטים כ', ל”א – מ"ג.  ↩

  514. יהושע ב‘, א’.  ↩

  515. שופטים ז', י“א. ש”א כ“ג, כ”ב – כ"ג.  ↩

  516. ש“ב כ', ט”ו.  ↩

  517. י“ב, כ”ח.  ↩

  518. ש“א ל', כ”ד – כ"ה.  ↩

  519. שם כ"ו.  ↩

  520. ש"ב ה‘, ו’.  ↩

  521. שם.ועיין דהי“ב כ”ז, ה'.  ↩

  522. ש“ב ב', כ”ח. כ', כ“ג מ”א כ“ב, ל”ו.  ↩

  523. שופטים י“א, ל”ד. ש“א י”ח, ו‘ – ז’. ודומה לזה שמות ט“ו כ' – כ”א.  ↩

  524. ש“ב י”ט, ד'.  ↩

  525. שופטים ז', י“ט – כ”א.  ↩

  526. כ‘. ש"ב י’, י“ב. ודומה לזה חשמונאים ב‘ ח’, כ”ט.  ↩

  527. ש“ב י”ז, י"א.  ↩

  528. ש“א כ”א, י'. פסוק זה כפשוטו הוא. וגם בימי בית שני אנו מוצאים בדברי יוסיפוס, כי נשק האויב הנגף היה מסודר מסביב במרום קירות העזרה (את מקומו לא זכרתי כעת).  ↩

  529. ש“א כ”ה, כ"ח.  ↩

  530. שופטים ה', כ"ג.  ↩

  531. ש“א ל', כ”ו. ודומה לזה במדבר י‘, ל“ה. תהלים צ”ב, י’.  ↩

  532. שופטים ג‘, י’. ו‘, ל“ד. י”א, כ“ט. י”ג, כ“ה. ט”ו, י“ד. ש”א, י"א, ו’.  ↩

  533. שופטים ה‘, י“ד – ט”ו. י“ח. ש”א י"ח, ז. משלי כ’, כ"ט.  ↩

  534. ש“א ד', כ”א כ“ב. י”ז, כ“ו. ש”ב י"ט, ד'.  ↩

  535. שופטים ז‘, ב’. ש“א כ”ה, כ“ו. ל”א.  ↩

  536. ש“א כ”ו, י“ט. ש”ב י‘, י"ב. כ’, י"ט.  ↩

  537. שופטים ה‘, י"א. כ’, ב‘. ש"א ב’, כ“ד. ש”ב א‘, י"ב. ו’, כ"א.  ↩

  538. ש“א י”ב, כ"ב.  ↩

  539. ש“ב ז', כ”ג.  ↩

  540. י“ד, י”ג. ודומה לזה צפניה ג', י"ג.  ↩

  541. שופטים כ', כ"ג.  ↩

  542. שופטים כ“א, ט”ו. ועיין כל הפרשה כלה וביחוד פסוק ג‘, ו’. י"ז.  ↩

  543. ויקרא ד‘, ו’. כ“ג, ט”ו. כ"ה, ה'. ועל כלם פסוק: ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים (יהושע ו‘, ד’.) וכהנה רבות  ↩

  544. שמות כ“ח, ט‘ – י’. יהושע ד‘, ה’ – ח'. מ”א י“ח, ל”א.  ↩

  545. שופטים ב‘, א’. ו‘. ח’ – י“ג. י', י”א. י“א, ט”ז. י“ט, ל'. ש”א י‘, י“ח. י”ב, ה’. ש“ב ז‘, ו’. כ”ג.  ↩

  546. יהושע כ“ד, ט. שופטים י”א, י“ז – כ”ב. כ,ה. ש“א ט”ו, ב‘. ו’.  ↩

  547. י“ב, ט'. ש”ב ז', י“א. י”א, כ"א.  ↩

  548. יהושע י“ט מ”ז. שופטים י“ח, כ”ט. ש“א ב', כ”ז – כ“ח. רות ד', י”א – י"ב.  ↩

  549. יהושע כ“ד, ב', י”ד – ט"ו.  ↩

  550. דברים ל“ג, ב‘ – ד’. שופטים ה‘, ד’ – ה'. וזכר מאורע זה היה למופת לנביאים ישעיה ס”ג, י“ט. ס”ד, א‘ – ב’. חבקוק ג‘, ג’ – ד‘. ומשוררי הקדש תהלים ס"ח, ח’ – ט.  ↩

  551. עיין תרגום רש“י רד”ק ורלב“ג שופטים ב‘, א’. ורלב”ג שם ו', י"א.  ↩

  552. אם נתבונן היטב בכל הנבואות המקוצרות שבס' שופטים ומצאנו, כי אומריהם מתגלים פתאם ןמסתלקים ואינם ואין זכר עוד אף לשמותיהם. ודבר זה אי אפשר, אלא אם כן היה משפטם להגזר מן העם ימים ושנים ולבלתי הגלות אלהם בלתי אם בשעת הצורך.  ↩

  553. שופטים ו', כ"א.  ↩

  554. כ“ב – כ”ג. י“ג, כ”ב. ולפי המתקבל על הדעת היתה האמונה הזאת רק בת דורה בלבד, כי יהושע (יהושע ה', י“ג – ט”ו.) לא מצאנו שירא.  ↩

  555. במדבר ד‘, כ’. ש“א ו', י”ט.  ↩

  556. יהושע ה', י"ג.  ↩

  557. שופטים י“ג, י”ח. ודומה לזה בראשית ל“ב, ל. ודברי רש”י בבראשית שם נאמנו אף עמקו מאד.  ↩

  558. שופטים י“ז, י. י”ח, י"ט.  ↩

  559. ש“א כ”ב, י"ז.  ↩

  560. שופטים י“ז, י”ג.  ↩

  561. ש"א ג‘, ג’.  ↩

  562. כ"א, ז'.  ↩

  563. ב', כ"ח.  ↩

  564. י"ז.  ↩

  565. כ"ט.  ↩

  566. שופטים י“ח, ו'. לפי העולה מן הכתוב ”לכו לשלום“ היא ברכה ונכח ה' דרככם” תשובה על שאלת האפוד. ומדברי השקר שבפי כהן מיכה, אתה למד את מליצת האמת מפי כהן נאמן.  ↩

  567. דהי“א כ”ד, ה'.  ↩

  568. ש“א ב', ל”ה.  ↩

  569. ל"ו  ↩

  570. ב‘, י“א. יש לכוון את פסוקי ”והנער [שמואל הלוי] היה משרת את ה’ לפני עלי הכהן“ אל פסוק: ואח”כ באו הלוים לעבוד את עבודתם לפני אהרן ולפני בניו (במדבר ח', כ"ב).  ↩

  571. ש“א ג', ג. ועיין רש”י. ועיין עוד במדבר י"ח, ג‘ – ד’. תמיד א‘, א’ וגמרה שם. מדות א‘, א’.  ↩

  572. ש“א ג', ט”ו.  ↩

  573. שם ד‘, ד’. ש"ב ו‘, ב’.  ↩

  574. שמות כ“ה, כ”ב.במדבר ז' פ"ט.  ↩

  575. ש“ב ו‘, ב’. דבי”א י"ג, ו'.  ↩

  576. ש“א ד‘, ג’.ומקורי במדבר י', ל”ה.  ↩

  577. ש"א ז‘, א’.  ↩

  578. שם, ו'. ש“ב כ”ג, ט"ו.  ↩

  579. ש“א ב', י”ח. ש“ב ו', י”ד.  ↩

  580. דעת הנפש אשר התעוררה מעט מימי שמואל מתפרשת במענה הנמרץ אשר ענה האיש התובע את עלבון שאול באמרו: “ומי אביהם? ”, (ש“א י', י”ב.) לאמר: וכי תלויה הנבואה ורוה“ק בירושה אלא הכל שויון בה. ולדעתנו מזה טעם ”ויפשט גם הוא את בגדיו" (י“ט, כ”ד) שעל כרחנו בגדי מלכות הם, לאמר כי אין שררה וגדולה נוהגת במקום נבואה.  ↩

  581. שופטים י“ג, ז'. י”ד.  ↩

  582. ש“א י”ד, ל“ג – ל”ד. ועיין דברינו על המאורע המובא בפסוקים אלה במקומו.  ↩

  583. ש“ב י”א, ד'.  ↩

  584. שופטים ז‘, ג’. ועיין דברינו על המאורע המובא במקומו.  ↩

  585. ש“ב י”ב, ו'. ועיין שמות כ“א, ל”ז. וראית איך דקדקו בפסקיהם כחוט השערה.  ↩

  586. ש“א כ”ח, ג‘. ט’.  ↩

  587. שופטים ט‘, כ’. נ“ו – נ”ז ש“א כ”ה, ל“ט. ש”ב ט"ז, ח'.  ↩

  588. שופטים ט', נ"ז. ומקורו בתורה (שמות כ“ב, כ”ב. כ"ו).  ↩

  589. ש“א ג', י”ג. ומקור דעת זו בתורה (ויקרא י“ט, י”ז. אינקלוס שם).  ↩

  590. שופטים ה'. ל"א  ↩

  591. במדבר א', נ“ג. דבי”א כ“ז, כ”ד. ועיין מרבית המקומות שנזכר בהם קצף וראית כי בחטא הנוגע לאומה כולה הכתוב מדבר.  ↩

  592. יהושע ט‘, כ’. מ“ב ג', כ”ז.  ↩

  593. ש“ב כ”ד, כ"ה.  ↩

  594. שופטים ג‘, ד’.  ↩

  595. ש“א ב', כ”ה.  ↩

  596. שופטים י“ד, ד. ש”ב י“ז, י”ד.  ↩

  597. יהושע י‘, י“ב –י”ג. שופטים ה’, כ'.  ↩

  598. ש“א כ”ו, י'. וקרוב הוא כי המלחמה נחשבה למיתה שהיא באה לאדם מידי עצמו, כמו שאמרו בצינים פחים, ועיין רד"ק.  ↩

  599. ש“א כ”ה, כ"ט.  ↩

  600. רות ב‘ כ’.  ↩

  601. ש“ב י”ד, ז'.  ↩

  602. ט"ז.  ↩

  603. תהילים קכ"ז, ג'.  ↩

  604. יהושע י“ח, י'. וגם בירור נעל עכן (ז', ט“ז – י”ח) ובחירת שאול (ש“א י‘, כ’ – כ”א) ע”י מין גורל שאין בידינו לעמוד עליו.  ↩

  605. משלי ט“ז, ל”ג.  ↩

  606. י“ח, י”ח.  ↩

  607. ש“א כ”ח, נ‘. ט’.  ↩

  608. ט', ט“ו – י”ז.  ↩

  609. ט‘, ט’.  ↩

  610. כ“ח, ו'. ט”ו.  ↩

  611. שופטים ו‘, י“ז. ש”א י’, ז'.  ↩

  612. יהושע י“ח, ט'. כ”ד, כ“ו. ש”א י‘, כ“ה. ש”ב י’, יד. ט"ו.  ↩

  613. שופטים ה', י“ד. ועתה אחרי ראותנו, כי הכתב היה נוהג גם בימי השופטים וגם בקרב דלת העם, אין כל ספק, כי סדר היה גם לאותיות. ובכן אין שום דבר עומד לשטן, כי גם דהמע”ה ובני דורו שמשו בסדר זה, למען הקל על הזכרון. ואם נתבונן דבר זה יבטלו הרבה מערעורי מבקרי המקרא האומרים לאחר כמה מזמורים מאין טעם אחר, כ“א מהיותם מחוברים בסדר א”ב.  ↩

  614. דהי“א כ”ט, כ"ט  ↩

  615. שם.  ↩

  616. עיין על כל ספרי קדש אלה מוצא דבר “תור הראשון לספרות הנביאים”.  ↩

  617. ומה נכונו ומה נמרצו אמרי רבותינו על מגלה זו: א“ר זערא ”מגלה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא אסור ולא התר ולמה נכתבה? – ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (מדרש רות א‘, ה’).  ↩

  618. עיין ספרנו מירושלם ח"א צד 24 וצד 25.  ↩

מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: מלכות שלמה

מאת

זאב יעבץ

שלמה לפני המזבח בגבעון ולפני הארון בירושלים. עולה על כסאו ועושה משתה. מזמת אדניה. אחריתו ואחרית יואב. סוף כהונת בית עלי. כהונת בית צדוק. מות שמעי. בית שאול יושבים לבטח. חכמת שלמה שיריו ומשליו. משפט וצדקה משאת נפשו. דוד מופת לשלמה. ברית מסחר עם מלך מצרים ועם מלך צר. תולדות הבריתות האלה ועלעלותיהן על המלך ועל העם. התרבות המצרית והצורית בישראל. סוסים ומרכבות. שרי רכב ושרי פרשים. מקוה סוחרי המלך. מסחר הדגן והשמן. עושר ותענוגות בארץ. בית הנשים ושלחן המלך. פקודות שר הבית. שנים עשר נציבים. שרי שלמה. מלחמת פרעה בגזר. חרשת אבן קיר ומלאכת הבנין בישראל. בנין הבית. חנכת הבית. שיר הלוים. מִדְבֶרת שלמה ותפלתו. ערך המקדש. בית שלמה. בית בת פרעה. בית יער הלבנון ובית הנשק. עשרים ערי גבול. אניות הולכות אופירה. הכסא ואולם הכסא ומגני זהב. תענוגות מלכי קדם. מלכי הארצות מביאים מנחה. מלכת שבא. בנין ערים. בצור חומת ירושלים והמלוא. ערי מסכנות. בנין תדמור. דרכים סלולות. תעלות המים. בזבוז וחמדת הגוים. קלקול נשי המלך הנכריות ועלילותיהן. חליפות הרוח. לב הנביאים פונה מעט שלמה. אחיה השלוני ודרך נבואתו. ירבעם בן נבט ומעשה נעוריו. קשרו על שלמה. מנוסתו מצרימה. חליפות הכסא במצרים לרע לשלמה. אדד האדומי ורזון הערמי. ירבעם מתקבל בעין טובה בבית מלך מצרים. מות שלמה. ספרי תולדותיו. ערך שלמה בתולדות ישראל.

2742 – 2782

ויהי אחרי מות דוד ויאסף שלמה את כל נשיאי המטות, את ראשי השופטים ואת שרי החיל.1, וילך עמם גבעונה ויעל שם אלף עולות על הבמה הגדולה. וירא אליו ה' בחלום הלילה, וייקץ שמח וטוב לב. וישב ירושלמה ויעמוד לפני ארון ה', ויעל גם על המזבח, אשר לפני הארון עולות שלמים. ויעל על כסא אביו2, ויעש משתה לכל שריו ועבדיו.

אך לב אדניה עודנו נרגש, כי החל עוד הפעם להנער3 ויתנכל וישאל מאת בת שבע אם המלך שלמה לדבר על לב בנה לתת לו את אבישג השונמית אחת מנשי דוד לו לאשה. ותלך בת שבע אל בנה ויקדם את פניה בכבוד גדול. ותשאל בתמתה את השאלה האחת הקטנה אשר שם בפיה אדוניה. ויהי כשמוע שלמה את דברי אמו ויבן כי גדולה מאד השאלה, אשר הרהיב אדוניה את נפשו לשאול, ויזכור את העצה הנבלה אשר יעץ אחיתפל לאבשלום. כי חק היה למלכי הקדם, כי הבן היושב על כסא אביו הוא ישא את נשי אביו. וירא כי עודנו חורש רעה על ממלכתו וכי עוד ידי יואב ואביתר עמו4, וימלא את יד בניהו בן יהודיע להמית גם את אדוניה גם את יואב ויעש כן. והנה אמת הדבר, כי יהמה לב היודע בשמעו, כי יואב שר הצבא אשר עשה ישועות רבות וגדולות לעמו, מת לעת זקנתו בחרב; אך דרך אחרת לא היתה לשלמה, כי רעה גדולה ומלחמה בשערים נשקפה לו ולעמו מיד יואב, הנוטה אחרי אדוניה. על כן צוה גם דוד את שלמה להיות עיניו פקוחות עליו5. גם מפני שמעי בן גרא השונא לבית דוד האומר להשיב את הממלכה לבית שאול, צוה דוד את שלמה להשמר מאד ולבלתי חוס על שני האנשים האלה, אם תהיה מידם רעה נגד פניו. כי בחרוש איש רעה על המלך היושב לכסא קרוב הוא מאד להדיח את הרעה ההיא על כל המחזיקים בו, לא כן בעמוד אחד העם לשופט הארץ, אשר אין כסא ואין יורש עצר לו, כי בודד הוא, וגם בארוב איש לנפשו לא יקפח העם עמו. ואביתר הכהן נקעה ממנו נפש דוד מעט6, מאז ברחו מפני אבשלום, כי ביום ההוא עשה צדוק הכהן חיל, בעזבו את הגבעה ובאספו את מחנה הלוים ללכת אחרי המלך הגולה. ואביתר הנאמן גם הוא לדוד לא היה אז, כי אם כצל נהלך אחרי צדוק. ובהתנשא אדוניה למלוך נטה אחריו, על כן היתה כהנתו כמוקש בעיני שלמה ויגרשהו אדוניה למלוך נטה אחריו, על כן היתה כהנתו כמוקש בעיני שלמה ויגרשהו שלמה מהיות כהן עוד בירושלים וישיביהו לחלקת שדהו אשר בענתות על יד גֹב7 עיר מגורי אבותיו. וישם המלך את צדוק לבדו לכהן גדול, ולא היו עוד שני ראשי כהנים בישראל, כאשר היו בימי דוד. ויקם דבר איש האלהים, אשר דבר על בית עלי בשילה8, ויבא ביום הדוף שלמה את אביתר ממצבו. ותסֹב הכהונה הגדולה מבית עלי אשר מבני איתמר, ותהי כשמונה מאות שנה ביד בית צדוק אשר מבני אלעזר.

ועל שמעי שם שלמה משמר לשמור את צעדיו, ויצוהו לבנות לו בית בירושלם, ולבלתי צאת מקיר העיר וחוצה, למען ידע את מוצאו ואת מובאו. ויעד בו כי ביום צאתו את העיר ומת, וישבע לו שמעי. ויברחו לשמעי מקץ שלש שנים שני עבדים אל אכיש, ואכיש לא היה אוהב לבית דוד מיום הכניעו את פלשתים. ויהי קרוב הדבר בלב שלמה כי שת שמעי את ידו עם פלשתים לכרות שוחה לבית דוד. וימלא את יד בניהו בן יהוידע להמיתו ויעש לו כן. אז9 נכונה הממלכה ביד שלמה, כי סר למן היום ההוא פחד בית שאול מעל פני בית דוד. ולא הוסיפו עוד בני בנימין לפצות פה על בן ישי וכסאו וביתו. ואין יודע עוד אם גדל כבוד מפיבשת בעיני שלמה ואם היה באוכלי שלחנו, אך זאת נודעה, כי מיכא בנו הוליד ארבעה בנים ויתילדו עוד דורות רבים למיכא בן מפיבשת בספר תולדות בית שאול10.

ושלמה היה איש חכם מאד. וישם לבו את חכמת הקדם ואל חכמת מצרים, ויצא לו שם בכל הגוים מסביב. וישלחו מלכי ארץ את חכמיהם11 אל שלמה לקחת מפיו עצה וחכמה. ובני ישראל אמרו כי גדלה חכמת שלמה גם מחכמת איתן והימן וכלכל ודרדע בני זרח אבות כל חכם בישראל. ויָחַד חידות12 וישר שירים על האהבה בתענֻנים בימי עלומיו, אשר אחד מהם הוא שיר השירים אשר לשלמה, וימשל משלים רבים מאד, וישם את לבו לדעת את הצומח ואת החי לכל תולדותם ולכל חקותם וישם אותם לאותות ולמשלים, ויצינם כמו חיים ויתן בפיהם דברי חכמה להורות את העם מוסר ומישרים דעת ומזמה13. וגם משלי החכמה ואמרי הבינה אשר היו נכונים על שפתי העם מדור לדור, לקט אחד אחד למשמרת14. ויעלו אחרי כן גם המשלים אשר יצאו מלבו, גם אלה אשר לקח מפי העם על ספר משלי שלמה. אך כך משאת נפשו כל היום וגם כל הגיונו בחלום חזיון לילה15 היה לב שומע להבין בין טוב לרע, לשפוט את העם הכבד הנתן על ידו. וייקר בעיניו לב חכם ונבון ודעת משפט מאֹרך ימים מעֹשר ומגבורה16, כי את דוד אביו אשר עשה משפט וצדקה לכל עמו17 שם לו למופת בכל דרכיו18, ויאב ללכת בחקות דוד אביו לאהבה את ה' כמהו19. ויהי ה' עמו ויאר את עיניו להביט אל קרב ולב ולהוציא לאמת משפט20, ומי יודע אם לא גדל כבוד שלמה ככבוד דוד אביו בישראל, לולא ערב את לבו בשלשה דברים לעבור את פי ה' אשר צוה ביד משה עבדו לכל איש יושב על כסא ישראל, כי שעו עיניו אל חמדת הגוים אשר מסביב ויתחתן במלכיהם21. ויכרות ברית עם פרעה מלך מצרים22 וישא את בתו לו לאשה. וגם עם חירם מלך צֹר חִדש את הברית הכרותה בינו ובין דוד אביו. אך תחת אשר דוד שמר רק את בריתו לאוהביו מלכי הארצות ועיניו היו רק אל ארצו פנימה, ודבר לא הטה את לבבו להפיל מדרכי אבותיו דבר, לא הרפה שלמה מן המלכים אנשי בריתו, ויהיו דבריו עמהם תמיד ויט לבבו אל דרכיהם. ויהי בבֹא בת פרעה בסוסיה וברכבה23 עירה דוד, ויעל ויבא עמה גם משפט ארץ מצרים בשערי ציון וילֻזו מנגד עיני המלך החכם הזה, הדברים אשר דבר ה' על אדות המלך ביד משה עבדו לאמר: “רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס”24. ויאסף לו שלמה רכב ופרשים וסוסים הרבה מאד, ויהיו לו אלף ארבע מאות רכב ושנים עשר אלף פרשים. ויבן לו אֻרות סוסים לרוב מאד25, אשר היו לערי רכב וערי פרשים26, ויפקד עליהם שרי רכב ושרי פרשים27, ויכרות שלמה ברית עם פרעה מלך מצרים ויחכֹר28 ממנו את כל מוצא הסוסים, ולא מכר איש מצרי סוס או מרכבה לאיש בלתי אם לעדת אנשי שלמה, אשר ישבו במצרים, ואשר קראו להם בישראל “מקוה סוחרי המלך”. וימכֹר שלמה ואנשיו את הסוסים ואת המרכבות, אשר קנו ממצרים למלכי ארם ולמלכי החתים אשר בצפון, ויעשר שלמה ועמו מאד לרגל המסחר הזה.

ועם חירם כרת המלך שלמה ברית לשלוח לו את עבדיו צידונה וללמד את ידיהם לכרות שם עם עבדי חירם עצים מן הלבנון ולהוריד לו משם הימה עצי ארזים ועצי ברושים ולקשור אותם יחד ולשום אותם רפסֹדות דֹברות29 על פני הים להביאם יפו ולנפצם שם. ושלמה יתן לחירם עשרים אלף כֹר חטים לשנה ועשרים כר שמן כתית. ותהי ארץ ישראל למן העת ההיא למוצא דגן ושמן לעמים רבים, כי נתנו עובדי אדמת ארץ ישראל למן העת ההיא למוצא דגן ושמן לעמים רבים, כי נתנו עובדי אדמת ארץ ישראל לרוכלי צר בכסף מלא, את אשר הותירו מלחם ביתם ומזרע אדמתם וישלחו באניות עד אפסי ארץ. ולא ארכו הימים וישבירו בני ישראל לצר גם דבש גם צרי. וייטב המלך שלמה לישראל בבאו בברית מקנה וקנין עם צר, כי עשה את ארץ ישראל למקור עֹשר ליושבים עליה. וישב ישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו אוכלים ושותים ושמחים. אך לרגלי המצרים והצרים פרצו באו דרכי הנכר בבית המלך ובבית ישראל כלו. וירעו בני הנכר האלה בהביאם גם את תועבותם ואת זמתם30 עמהם לארץ הקדש. ותאחז גם התרבות המצרית והצרית בקרב העם ימים רבים31, ויקח לו שלמה נשים רבות מאד כמשפט מלכי גויי הקדם גם מן הגוים אשר צוה ה' לבלתי התחתן בהם, וירחב את כבוד ביתו מאד מאד. ויהי שלחנו מלא דשן ומעדנים, וגם המלכים אשר באו אל ביתו ויראו את מאכל שלחנו ומשקהו, מושב עבדיו ומעמד משרתיו, השתוממו ולא קמה בהם רוח למראה עיניהם, ויהי כי הגדיל שלמה את תפארת ביתו עד מאד ויוסף על פקודות שרי ממלכתו עוד פקודה אחת, הלא היא פקודת משק בית המלך. ויֵפקד את אחישָר לשר הבית אשר על פיו יצא ועל פיו יבא כל דבר כלכלת בית המלך. ויתן על שכם שר הבית אשר יאמר לו סוכן32 מפתח זהב, אשר נקרא לו מפתח בית דוד33 למען ידעו כל שרי המלך וכל עבדיו, כי אב34 הוא ואדון לכל בית אדוניו. וגם שנים עשר שרי מחלקות הצבא, אשר היו לדוד, אשר שמרו איש ומחלקתו את משמרת הארץ אחד לשנה35, נהפכו בימי מלכות שלמה ויהיו לשנים עשר נציבים, אשר כלכלו איש חדשו את המלך ואת כל הקרב אל שלחנו ואשר המציאו את השעורה ואת התבן אל ערי הרכב לסוסים ולרכש36. וישם שלמה את עזריה בן נתן37 על הנציבים וזכור אחי עזריה היה רֵעה המלך יושב ראשונה במלכות. ובניהו תחת יואב על הצבא. ואחרי מות שְוָא הסופר אשר למלך דוד קמו שני בניו אליחֹרף ואחיה לסופרים. אך יהושפט בן אחילוד המזכיר ואדֹנירם בן עבדא אשר על המס שרי בית דוד עמדו על משמרותיהם גם בימי שלמה.

אך בכל מאויי שלמה, אשר אוה לגדל את כסאו לא שכח את משא נפשו, לבנות בית רם ונשא בירושלים לשם ה'. ויבחר מכל ישראל שלשים אלף איש ויחלקם לעשרת אלפים, ועלו עשרת אלפי איש לבנונה לכרות את העצים עם עבדי חירם חדש אחד ושבו אחרי כן לנוח בבתיהם שני חדשים עד תום שתי עשרות האלפים הנשארים לעבוד עבודתם בלבנון, למען ילמדו גם בני ישראל את ידיהם לכרות עצים כצידונים38. ואת יתר גויי כנען, אשר החיו בני ישראל בעלותם ממצרים, פקד שלמה וימצא אותם מאה וחמישים אלף שלשת אלפים ושש מאות, ויעל אותם למס עובד. וישם שבעים אלף איש מתוכם לנושאי סבל ושמונים אלף חוצבים בהר, להסיע את האבנים לבנין, ושלשת אלפים ושש מאות איש הנארים שם לשרי הנצבים על המלאכה. ולא מרו האנשים האלה את פי שלמה, ויביאו את צוארם בעֻלו, לבד מיושבי עיר גזר אשר באפרים אשר התפרצו מפניו, וישלח פרעה את חילו וילכדה וישרפה באש ויהרוג את כל יושבים ויתנה שלוחים לבתו39. ויכנע שלמה ביום ההוא את הכנענים אשר היו לצנינים בצדי ישראל ימים רבים ויהיו לעבדים ויקראו להם “עבדי שלמה”. אך בכל זאת התהלכו בני ישראל עמם בשלום ובמישור כל הימים ולא הכבידו עליהם את עֻלם40 וידבקו עבדי שלמה בבני ישראל, ולא סרו מעליהם גם בצרתם גם ברַוְחתם. וישכנו “בני עבדי שלמה” לבדד, כי לא התחתנו בהם בני ישראל. והיו למפלגה לבדה, ככל אשר היו הגבעונים אשר קראו להם “נתינים” למפלגת לבדה41.

וילמדו אנשי שלמה מאנשי חירם, את מלאכת חרשת אבן קיר ואת מלאכת הבנין42, ככל אשר למדו אחיהם מהם את מלאכת כריתות העצים מן הלבנון. ויפסלו בוני שלמה ובוני חירם ואנשי ארץ גְבֵל43 או האבנים אשר הסיעו עבדי שלמה לבנות את הבית לה'.

ויחל המלך לבנות את המקדש לאלהי ישראל על הר המוריה בשנה הרביעית למלכו (2745 – 1016) היא שנת שמונים וארבע מאות לצאת בני ישראל מארץ מצרים. ויכלהו לכל דבריו ולכל משפטיו בחדש מרחשון בשנת האחת עשרה למלכו. ויהי ארך הבית ששים אמה, ועשרים אמה רחבו, ושלושים אמה קומתו. וישם את פתח הבית מפאת קדים, ויבן אולם על פניו. ויהי ארכו על פני רחב הבית עשרים אמה, ועשר אמות רחבו מקיר פתח האולם עד קיר פתח הבית. ומסביב לבית מצפון, ממזרח ומדרום, בנה צלעות עד חצי קומתו. ויהי לכל צלע שלש יציעים תחתונה, תיכונה, ושלישית. ויספון את הקירות בלוחות ארז ויפתח על הלוחות פתוחי מקלעות כרובים, תמורים ופטורי ציצים וירקע פחי זהב וַיְרֶד עליהם את הפחים. ויתחקה הזהב הדק הַמְיֻשָר על חקקי לוח הארז המחֻקה, ויֵראו כל צלמי העץ בכל פתחותיהם מבעד לצפוי הזהב. ויבן שלמה קיר ויבדל בין עשרים האמה ארך אשר בירכתי הבית, ובין ארבעים האמה הנותרות, ויקרא לירכתי הבית דביר, וליתר הבית קרא היכל. ויעש בדביר שני כרובים עצי שמן, פורשי כנפים על פני רחב כל הבית, ויצף אותם זהב. ויקדש שלמה את הדביר קדש קדשים לתת שם את ארון ברית ה' אלהי ישראל. ויתן בהיכל עשר מנורות זהב, חמש מימין וחמש משמאל, ואת שלחן הפנים זהב, ואת מזבח הזהב מזבח הקטורת. ויבן את החצר גזית וארז, וישם שם את המזבח העולה. ולאיש צֹרי חֹרש נחשת מלא תבונה ודעת, ושמו חירם החרש ים נחשת אשר קו שלשים אמה יסֹב אותו וייצק שנים עשר בקר נחשת, ויכונן את הים עליהם ויהיו פני כל שלשה שלשה בקר פונים לרוח אחת ואחוריהם אל תחת הים ביתה. ויעש את שפת ים הנחשת כמעשה כוס פרח שושן, ומקלעת פקעים חתחת לשפתו. ויהי הים הזה למיכל המים למלא ממנו את עשרת הכיורות, הנכונים על עשר מכונות נחשת, אשר גם אותם עשה חירם החרש מעשה מלאכת מחשבת, לכהנים לרחצה בם את ידיהם ואת רגליהם בבֹאם אל הקדש. ושני עמודי נחשת עשה החֹרש הצֹרי הזה אל פתח האולם. ויעש להם כותרות ממעל. ויקרא שלמה את שם העמוד הימני יכין, ואת שם העמוד השמאלי בעז, ויצא שם בישראל למלאכת הים והעמודים, ויחשבו להם לסגולה. ואת כל הכלים אשר ישרתו בהם בקדש עשה שלמה זהב טהור. ויעש שלמה אוצרות בבית ה‘, ויתן שמה את כל הקדשים אשר הקדיש דוד אביו, ואת כלי הכסף ואת הזהב ואת כל כלי השרת. ויהי אוצר בית ה’ למן היום ההוא גם לאוצר העם.

ויהי מקץ עשרה חדשים לכלות מלאכת בית ה' לכל חקתו, ויקהל שלמה את כל נשיאי המטות, ואת כל זקני ישראל ירושלמה, להעלות את ארֹן האלהים אל מקומו, אל דביר קדש הקדשים אשר במקדש ה' בהר המוריה. ויקהלו כל עדת בני ישראל ירושלמה (2753 - 1008) ויעלו הכהנים את הארֹן ואת שארית כלי אהל מועד מעיר דוד. ויהי בטרם נפתחו שערי המקדש לאסוף אל תוכו את ארֹן אלהים, ואת כח הקדשים ואת העם הרב, אשר נהרו אחריהם, פצחו הלוים רנה ויתנו קולם בשיר אדיר ומרומם מאד אשר ראשית דבריו אלה הם:

לֵיָי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָה תֵּבֵל וְיֹשְבֵי בָהּ; 44

לאמר קטן הבית הגדול הזה מהכיל את כבוד ה', כי מלאה הארץ את כבודו ואת כחו ואת גבורתו, כי אם למען הודיע, כי שוכן הוא בתוך יריאיו, בחר בבית הזה. וישאלו הלוים המשוררים ברוח רוממה ובחזקת היד;

מִי יַעֲלֶה בְּהַר יְיָ וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשוֹ; 45

לאמר: מי האיש אשר יכון להראות את פני ה' ולבקר בהיכל הנעלה? ויענו ויאמרו:

נְקֵי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב

אֲשֶר לֹא נָשָׂא לַשָׁוְא נַפְשׁוֹ

וְלֹא נִשְבַּע לְמִרְמָה; 46

לאמר: לא בעולות ובזבחים יתרצה איש אל האל הגדול, אשר שמו נקרא על הבית הזה, כי אם באהבת חסד ובלב טהור. ויכלו את דברי השיר הנשגב לאמר:

שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׁאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:

מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְיָ צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה; 47

ויהי המזמור הנעלה הזה למופת למזמורים אחרים, אשר פתח דברם היתה שאלה מעוררת על דרכי האיש, אשר לו המשפט לבקר בהיכל הקדש. ושארית דברם היתה פרשת ארחות משפט צדק ומישרים, אשר רק בעשות איש אותם, יטהר לקדם את פני עושהו48.

אז נפתחו השערים, וארֹן אלהים וכל קדשיו מובאים בידי הכהנים, וכל העם באו אל חצרות המקדש. ויהי בהבא הכהנים את הארֹן אל מקומו, ואל תחת כנפי הכרובים (5753 – 1008), ובני אסף והימן וידותון ואחיהם הנצבים לבושי בוץ למזרח המזבח, בכל כלי שיר פצחו רנה. ומאה ועשרים כהנים תוקעים בחצוצרות, ואין קץ לצאן ולבקר אשר העלה המלך והעם ביום ההוא. וירד ה' בענן, וימָלא כבוד ה' את הבית, ולא יכלו הכהנים לעמד לשרת בהיכל מפני הענן.

אז נשא שלמה המלך את מדברותיו. ויברך את ה‘, אשר מלא בידו את הדבר אשר דבר בפיו, כי יתן לדוד בן יושב על כסאו, אשר יבנה את הבית לשמו. ויתפלל המלך את תפלתו הרוממה באזני כל קהל ישראל, ויוכח כי לא לבית מושב לה’, בנה את הבית, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, כי אם לאות ולנס, לכל נפש ולכל משפחה ולכל שבט בישראל. וגם לכל העם כלו, להכין לנו מעֻזי אל המקום האחד הזה בהתפללו ובשפכו את נפשו לפניו, כי עיני ה' פתוחות לילה ויום אל המקום הזה, אשר אמר, כי שמו יהיה שם עד עולם. והיה לכל העם לב אחד, בנשוא כלם את עינהם ואת לבם אל המקום האחד, להתפלל אל ה' אל אחד. ולא דבר שלמה בתפלתו על דבר עולה וזבח, כי אם על דבר התפלה הזכה ועל התחנה, כי הבית הזה בית תפלה יהיה לכל העמים. וגם את תפלת הנכרי, אשר יקרא אל אלהי כל הארץ בבית הזה, ישמע ה‘, למען דעת כל עמי הארץ, כי ה’ הוא אלהים אין עוד. ויֵזכר שלמה את בני ישראל, כי הם הם העם, אשר הבדיל לנחלה מכל עמי הארץ, ביום הוציאו אותו ממצרים. ויחזק את ידיהם להיות לבבם שלם עם ה' ללכת בחקתיו ולשמור מצותיו כל הימים.

ויהי צדוק בן אחיטוב הכהן הגדול הראשון בבית אשר בנה שלמה, וימת צדוק בימי שלמה גם אחימעץ בנו מת, ויכהן עזריה תחת צדוק אבי אביו49.

ויקדש הבית וההר אשר נבנה עליו קדש הקדשים עד עולם. ויחשב לדור דור כעין העולם ואורו50 ובמקום אשר לא נעלה מעליו כבוד ה' אף רגע51. ותקדש גם ירושלם למן היום ההוא מכל ערי הקדש52 ותקרא נחלת עולמים53.

אך ככל אשר מצא שלמה חן בעיני העם, וישם שארית לממלכתו בדבר הבית אשר בנה לה', כן הסב מעט מעט את לב העם מאחריו, ותעל כרקב בארצו תפארת הבתים הגדולים מאד, אשר בנה לו ולבת פרעה, אשר הכבידו מאד על העם. את כל הבתים בנה אבנים יקרות מגֹררות במגרה, אבני עשר אמות. ויבן בית גדול מאה אמה ארכו וחמשים אמה רחבו, ויקרא את שם הבית ההוא “בית יער הלבנון”, כי על עמודי ארזים היה נכון כלו. ויבן אולם על פני הבית אשר קרא לו אולם העמודים, ויהי ארכו כרחב הבית ושלשים אמה רחבו. ויכונן לו בית אוצר כלי מלחמה על יד בית יער הלבנון54. ויעש עוד בית גדול לשבתו, ובית גדול כמהו לבת פרעה. ועל פתח ביתו עשה תאי הרצים אשר שם יעמדו על משמרתם שרי הרצים לשמור את פתח בית המלך, ויבן את אולם המשפט אשר שם ישב על כסאו לשפוט את העם.

ויתן שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל במחיר מאה ועשרים ככר זהב והארזים והברושים אשר נתן לו חירם לבנין הבתים. ולא הטיב שלמה בעשותו את הדבר הזה, לגרוע נחלה אחת גדולה מאדמת ישראל, ולהסיפה על ארץ צֹר. ויקרא חירם לאדמת הערים האלה כבול על שם עיר כבול55 הגדולה בכלן. ויוָעץ שלמה, כי לא טוב תתו את אדמתו בזהב לחירם. ויעש שלמה אניה על יד אילת ועציון גבר על שפת ים סוף בארץ אדום, ללכת אופירה, אשר על תוצאות נהר הִגְדו בארץ הֹדו. וישלח חירם את עבדיו עם עבדי שלמה, ותקם עצת שלמה המלך החכם להכשיר את בני עמו לאנשי אניות יודעי הים. ויהי עם ישראל העם האחד בימים ההם, מלבד אנשי בבל, אשר סחר אל ארץ הדו הרחוקה מאד. אנשי בבל ישבו על חבל הים אשר בינם ובין הדו. אך לצֹרים ולצידונים היתה דרך הים רחוקה מאד. ויהי להם לעבור את כל הים התיכון לארכו עד באם אל מבואי הים האִתְּלָתִי, ולשום את פניהם הנגבה ולסֹב את כל נגב אפריקא ואת כל נגב ארץ תימן עד באם הדו. אולם למן היום אשר הכניע דוד את אדום ואת עמלק היה לישראל גבול ים סוף מצפון, ותמצא יד המלך שלמה לשלוח משם אניותיו56 ותבא אנית שלמה אחת לשלש שנים מאופיר, ועליה ארבע מאות ועשרים ככר זהב, וכסף רב מאד. וירב הזהב בירושלם, עד כי כסף לא נחשב כמעט למאומה, גם בבית המלך גם בבתי מרום העם, ויעש לו שלמה כסא שן מצֻפה זהב, אשר לא נעשה כן לכל הממלכות, ותהיינה לו ידות מזה ומזה ובשש מעלות יעלו עליו ושני אריות על כל מעלה מימין ומשמאל. ושני אריות אצל ידות הכסא. וכל כלי משקהו וכל כלי בית יער הלבנון זהב סגור. ויעש המלך שלמה לרצים שומרי ראשו מאתים צנה זהב, ושלש מאות מגנים זהב. וגם שנהבים, קופים ותֻכים הביאו אנשי שלמה מאופיר, ויהיו בגן המלך לשחק שם. ויאָמן הדבר על מלך שלמה, כי כל תענֻגות בני אדם, אשר שאלו עיניו לא אצל מהן ולא מנע את לבו מכל שמחה, ואת עליתו אשר עלה בית ה' המלאה הוד והדר ראו המלכים וישתוממו57, כי מדי עלותו להראות את פני ה' שלש פעמים בשנה בחג המצות בחג השבועות ובחג הסכות58, ולהעלות שם עולות ושלמים, יעבור את המסלה ההולכת מבית המלך אל בית ה', אשר מֵסעד עצי אלמוגים יקרים מאד לה מזה ומזה59, ושלש מאות רצים ישאו לפניו שלטי זהב. ומלבד העשר הרב, אשר בא לשלמה ממוצא הסוסים ממצרים ומאניות אופיר, רבו המתנות בכסף ובזהב ובשלמות ובנשק ובסוסים ובפרדים אשר הביאו לו מנחה, גם מלכי הארצות הסרים למשמעותו אשר כבש אותם דוד אביו, גם המלכים אשר באו עמו בברית, או אשר שמעו שֵמע חכמתו, ויבאו ירושלמה להתודע אליו ולכרות עמו ברית אהבה. בתוך המלכים אשר היו באים לשמוע את חכמת שלמה ולהשתעשע עמו, באה גם מלכת שבא מארצות תימן, בחיל כבד ובגמלים נושאים זהב ובשמים ואבן יקרה. ויקדם המלך את פניה בכבוד גדול, ויגד לה את כל חידותיה אשר חדה לו. ותשמע מלכת שבא את דברי לכמתו ואת משפט הצדק אשר ישפוט את עמו, ותרא את עֹשר כבוד ביתו ואת טוב טעמו, ולא היה עוד רוח. ותגד לו בפה מלא, כי לא הֻגד לה החצי מאשר ראו עיניה. ותכבדהו בכל לבה, ותתן לו מנחה מאה ועשרים ככר זהב ואבן יקרה ובשמים אשר לא באו עוד כמהם בארץ ישראל, וגם שלמה נתן לה מתנות ביד המלך ותשב לארצה לשלום.

ואחרי כלות שלמה לבנות את בית ה' ואת בית המלך, בנה ביד עבדיו אשר מיתר הכנעני והאמורי את המלוא וחומה עזה ובצורה לירושלים מסביב60, וערי מסכנות לאצור בהן בר ואת חצר אשר בצפון הארץ, אשר היתה יתד תקועה לישראל בימי ססרא, ואת מגדו אשר למשה, ואת גזר העיר אשר שרף פרעה חתן שלמה על הכנענים באש, ואת בית חורון תחתון אשר על הגבול בין אפרים ובין בנימן, ואת בעלת אשר בנחלת דן. ויחזק שלמה על חמת צובה אשר מצפון ארצו, ויבן שם בצפון את תדמור, במקום עינות מים ועצי תֹמר. על כן נקראה בפי היונים פַּלְמִירָה, כי לתֹמר יאמר פַּלָמָה בשפת יון, וירב לבנות בתי חמדה גם בלבנון. ויבן דרכים סלולות בכל הארץ אשר תצלחנה למהלך סוסים מרכבות ועגלות61. ויבא אל המים מעין עיטם אשר מנגב לירושלים העירה, ויכלכל את הארץ בכל מחסוריה. ויהי שלמה מלך חכם עושה חיל מאין כמהו, וישם את עיניו רק בקרב הארץ פנימה להעשירה ולהצליחה ויאהב לעשות גם משפט וצדקה בקרב עמו כדוד אביו.

אך הבזבוז הרב, התענֻגות וחמדת הגוים אשר נטה לבו אליהם, הביאו קדחה על ממלכתו. ועל כל אלה הכשילו הנשים הנכריות הרבות אשר לקח גם את כה ממלכתו. ועל כל אלה הכשילו הנשים הנכריות הרבות אשר לקח גם את כח מלכותו, כי כבד עֻלן על העם מאד. אף לקחו את טעמו לעת זקנתו, עד כי עיפה להן נפשו, ויתן להן את כל שאלתן מבלי התבונן הטובים מעשיו בעיני עמו ובעיני תופסי תורת אלהיו. ויהי המעט כי נשא לו נשים ופלגשים אין מספר, גם מן העמים אשר לא יבאו בקהל ישראל, וימלא את ידן לבנות במות לאלהיהן ותקֵמנה במות על הר המשחה, הוא הר הזיתים מימין, לעשתֹרת שקוץ צידונים לכמוש שקוץ מואב, ולמלכם תועבת בני עמון, ויסר מאחריו לב הנביאים. והמחשבות אשר עלו על רוחו בימים ההם, והארחות העקלקלות, אשר לרגעים תעה לבו בהן ואשר עד מהרה ישוב מהן אל דרך הישרה, בהיות עצם לבו טהור גם בעת ההיא, עלו על ספר הקהלת62.

ונתן הנביא לא היה עוד בימים ההם, ויהי אחיהו איש שילה לראש הנביאים. הוא החל להוסיף מראה עינים63 על דבר שפתים בהנבאו אל העם. ויהי לחק לנביאים ימים רבים למן היום ההוא, לעשות מעשים רבי עליליה לעיני העם, למען הביע במראה עינים את אמון לבם. ויֵעַרֵץ אחיה השילוני את בית דוד אשר כרת ה' את בריתו עמו, ואת ירושלם אשר בחר בה ה' לשום את שמו שם. אך למראה מעשה נשי המלך הנכריות, אשר דמו להֵבל באולתן ובפחזותן את כל מעשה עלי לשמואל, שאול ודוד, אשר עשו להעביר את האלילים ואת אלהי הנכר מן הארץ, נצתה כאש קנאת ה' צבאות בלב אחיה הנביא. ויבֹא אחיה64 אל שלמה ויוכיחהו תוכחה קשה על בלי שמרו את ברית ה' וחקותיו, ויבא לו, כי קרוע יקרע ה' הממלכה מיד בנו ונתנה לעבדו, ורק שבט אחד ישאר בידו, למען דוד ולמען ירושלם, והיה שמו מלך, וממשלתו ממשלת נשיא. ולא שת שלמה את לבו לדברי הנביא. ובתוך שרי הנצבים אשר לשלמה היה איש, ושמו ירבעם בן נבט לבית אפרים מעיר צררה. וימת עליו אביו בעודנו ילד, ותגדלהו צרועה אמו, ויגדל הילד ויהי לנער, ותנתן לו פקודה מיד שרי המלך לעמוד על הבונים את המלוא הסוגר את פרץ עיר דוד. וירא שלמה את הנער כי גבור חיל עושה מלאכה הוא, ויפקד אותו לנציב על אפרים ומנשה, וימצא חן בעיני העם, כי הטיב את מעשיו. ויהי בצאת אחיה מאת פני שלמה, וימצא את ירבעם יוצא מירושלם, ויקרב אליו, ויתפש בשמלתו החדשה אשר עליו, ויקרעה לשנים עשר קרעים, ויתן את העשרה ביד ירבעם ויאמר: “כה אמר ה' הנני קֹרע את הממלכה מיד שלמה, ולקחתי המלוכה מיד בנו, ונתתי לך את עשרת השבטים, ולבנו אתן שבט אחד למען היות ניר לדוד עבדי בירושלם, העיר אשר בחרתי לי. ואענה את זרע דוד אך לא כל הימים. והיה אם תשמע את כל אשר אצוך והלכת בדרכי והייתי עמך”. אך ראשית מעשה ירבעם היה לבלתי שמוע אל אשר צוה ה' ביד הנביא, כי אך הַפְנֵה הִפנה את שכמו מאתו, וילך ארצה אפרים וירם יד במלך65, ויסת את בני אפרים לפשוע מתחת יד בית דוד בעוד שלמה חי, אף כי דבר הנביא היה אליו, כי מיד בן שלמה תקרע הממלכה ולא מידו. ויט אליו לב בני אפרים, אשר צרה עינם בבית יהודה מאז. וישמע שלמה את הדבר הרע הזה, וישלח את מלאכיו להמיתו וימלט ירבעם ויברח מצרימה.

בימים ההם החלו להֵראות בקיעים בבית ממלכת ישראל, כי מת פרעה חתן שלמה המֹלך בצוען במצרים התחתונה, מבלי להיות לו ניר במצרים עוד, כי לא ישב בנו על כסא אחריו. וימלוך תחתיו איש זר לו, ושמו שישק66 אשר שם כסאו בעיר פִיֶבֶסת, ותרע עינו בממלכת ישראל, אשר לא היתה נופלת בעת ההיא בגדלה וברחבה ממלכת מצרים העתיקה. ויחרוש עליה ועל שלמה מלכה רעה. ויקם שישק את אדר בן מלכי אדום לשמן לשלמה ולארצו. וזה דבר אדר האדומי: בהכות יואב את כל זכר יוצא צבא באדום, ברח אדר בן המלך ואנשים מעבדי אביו עמו, דרך פארן מצרימה, ואדר נער קטן בעת ההיא. ויאסף אותו פרעה, ויתן לו בית ואחזת נחלה ויכלכלהו בכל מחסוריו. ויהי כאשר גדל ויהי לאיש ויתן לו את אחות אשתו לו לאשה, ואת בנו אשר ילדה לו גדל פרעה בתוך בני המלך. ויהי אחרי מות דוד ויואב ויפצר בפרעה לשלחהו אל ארצו, ולא שמע אליו פרעה, כי ידע, כי יהיה למוקש לשלמה חתנו ובעל בריתו, ויעצרהו פרעה עמו כל ימי חייו, ויהי כאשר עלה שישק על כסא מצרים, וישלח את אדר וישליחהו בשלמה איש עברתו. וירא אדר, כי באדום ארץ אבותיו לא יעשה חיל וילך אל ארץ ארם, וישת ידו עם רזון בן אלידע, אשר ברח מאת אדוניו הדרעזר מלך צובה בימי מלחמת דוד, ויהי רזון שר גדוד משוטט בארץ כל ימיו. וימלכו עליה ויהי המעט מארם, כי פשעה מתחת ידי ישראל, ותהי לשטן לשבטי ישראל כל יתר ימי שלמה67.

ויהי בחרוש שישק רעה על שלמה, וישמח לקראת ירבעם בן נבט אשר ברח מצרימה ויאספהו אל ביתו, ויחזק את ידו להתיצב לשטן לו לעת מצוא. וימת שלמה (2782 – 979) בשנת ארבעים למלכו על ישראל, ויקבר עם אביו בעיר דוד ויעלו סופרי הדור ההוא את כל העתים העוברות עליו, ואת רֻבי חכמתו על ספר אשר קראו לו ספר דברי שלמה68. ויכתוב נתן הנביא את דברי ימי שלמה הראשונים, ואחיה השילני ויֶעְדו ההֹזה69 כתבו את דברי ימיו האחרונים. אך הספרים האלה ככתבם וכלשונם אבדו ואינם, ולא נמצאו עוד מדברי ימי המלך הזה בלתי אם הדברים הכתובים בספר המלכים ובספר דברי הימים אשר בכתבי הקדש. ויגדל שם שלמה מאד, וחכמתו הגדולה ושלותו הרבה היתה למופת ולמשל בישראל, לדור דורים. וככל אשר רבו הדורות, כן רבו השמועות הנפלאות בפי העם על גדולתו, על עשרו ועל תפארתו ויצא לו שם בכל גויי הארץ, ככל אשר יצא על אלכסנדר מקדון היוני. אך גם בדבר הזה יֵרָאה מה שונה רוח בני ישראל מרוח בני יון מבחר יתר עמי הארץ. כי תחת אשר אלכסנדר האדיר היוני עשה לו שם בחרבו השנונה אשר בה דכא גוים רבים, ובחרבן אשר החריב מרחבי ארץ, ובשלל העמים אשר נשא, ובחרדת מלכים אדירים אשר רגזו מפניו, עשה לו שלמה שם בשלום הרב אשר היה לו מכל עבריו מסביב, ובטובה אשר הרבה בקרב ארצו ובכשרון המעשה ותבונות כפים אשר למד את יד בני עמו, ובמתנות הגדולות, אשר לא מפחד אויב הביאו לו רזני ארץ, כי אם למען שמוע חכמתו, ובאהבת המלכים אשר מסביב, אשר ששו לבא עמו בברית. ואת ערך המלך החכם הזה הכירו בני עמו, גם מבעד לחטאות אשר בהן העיבו את אור פניו הנשים הנכריות, ויחזיקו, כי “בגוים הרבים לא היה מלך כמהו ואהוב לאלהיו”70, ועל השלום אשר החזיק בו ויתכבד בו כל ימיו, נחשב בעיני הדורות, כמלאך ה' המֹלך בשמו וברוחו, ויאָמר לו: “המלך שלמה: מלך שהשלום שלו”.

  1. דהי"ב א‘, ב’ – ג'.  ↩

  2. בעל דברי הימים חותם את תשובת שלמה בגבעון ובירושלים היתה חגיגת חנכת כסא המלוכה.  ↩

  3. ראשית דברי אדוניה לבת שבע (מ“א ב', ט”ו) תעידנה, כי לא מחל עוד את המלוכה בלב שלם, אף כי בתוך כדי דבור שנה את טעמו.  ↩

  4. דבר זה עולה מדברי שלמה אשר כלל אותו עם אביתר ויואב (כ"ב).  ↩

  5. עיין אברבנאל מ"א ב‘, ה’.  ↩

  6. מן הכתוב (ש“ב ט”ו, כ"ד) עולה ומתבאר עז צדוק ורפיון אביתר, כי צדוק היה עקר ואביתר טפל. ובעל סדר מוסר לנו לאמור "בברוח דוד מפני אבשלום… ונסתלק אביתר מן הכהונה הגדולה ונכנס צדוק תחתיו (ס“ע י”ד) ואם לא נסתלק כל עקר, כי כבר נזכר אחרי כן במספר שמות שרי המלך (ש“ב כ', כ”ה) ברור הוא כי נתמעט מכבודו.  ↩

  7. שני המקומות קרובים הם (נחמיה י“א, ל”ב.  ↩

  8. ש“א ב', כ”ו – ל"ו.  ↩

  9. על כן נסמכה פסקת “והממלכה נכונה ביד שלמה” למיתת שמעי (מ“א ב, מ”ו).  ↩

  10. דהי“א ה', ל”ה – מ‘. ט’, מ“א – מ”ד. ועיין מוצא דבר “יחס בית שאול” בח"א.  ↩

  11. ויוסיפוס (קדמ' 3, 5 ||| V) מודיע בשם מְנַגְדֵר וּדְיוֹ ( ( DIOSסופרי צר הקדמונים כי חכם צר אחר עבידימון שמו היה מן החכמים המתוכחים עם שלמה.  ↩

  12. מ"א י‘, א’.  ↩

  13. וידבר על העצים מן הארז..עד האזוב וידבר על הבהמה וג' (מ“א ה', י”ג) יאמר ממש על המליצה אשר קראו קדמונינו “שיחת עצים ועשבים שיחת חיות ובהמות” (סופרים ט"ז, ט') אשר מנו בתוך שאר מיני שיחות. שיחת הרים וגבעות… שיחת שדים (שם). אך מפסוקנו זה אינו עולה, כי אם שיחת עצים ועשבים ושיחת חיות ובהמות בלבד. ואם נתבונן היטב בכתבי קדשנו, יצא לנו, כי שיחת עצים היתה העתיקה בכל מיני השיחות הנוהגות בישראל, כי כן מצאנו אותה בימי השופטים (שופטים ט‘, ה’ – ט"ו). ובימי המלכים (מ“ב י”ד, ט'. דהי“ב כ”ה, י"ח) ושלמה הרחיב את מין מליצת המשלים. וקרוב הוא מאד, כי ספר משלי שלמה הוא ספר תוצאות המוסר והמשלים האלה, אשר לא נמסרו לנו.  ↩

  14. דבר זה נמצא בכה“ק, כי מלת ”ואזן“ קהלת י”ב, ט', הוא מבנין פִּעל על שרש הַאְזֵן ופירושה הרבה להאזין, שם לב להאזין “משלים הרבה” לבד מאשר חקר ותקן משלים הרבה מדעת עצמו. – על שה"ש משלי קהלת נדבר בהרחבה במקום אחר.  ↩

  15. מ"א ג‘, ה’ – ט'.  ↩

  16. י"א:  ↩

  17. ש“ב ח', ט”ו.  ↩

  18. שם דוד לא זז כמעט מפי שלמה ובדברי שלמה שבספר מלכים נזכר שם דוד שבע עשרה פעמים.  ↩

  19. מ"א ג‘, ג’.  ↩

  20. כ"ח.  ↩

  21. מליצת קדמונינו: אמר שלמה אני ארבה וא אסיר… אני ארבה ולא אשיב… (סנהדרין כ"אJ מסמנת בדיוק נכון ובטוב טעם את מחשבות שלמה אשר ירש לב מלא אהבה לקדשי ישראל מדוד אביו.  ↩

  22. פרעה זה היה נקרא בשמו המיוחד SUSENES ועיר ממלכתו היתה צוען והוא היה האחרון בבית מלכות האחת ועשרים (עיין גראץ 307 הערה).  ↩

  23. מליצת “לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי: נאוו לחייך בתורים” שה"ש א‘, ט’ – י'. הנתונה בפי רועה המים ושאי אפשר לה להאמר על פרעה עצמו היושב בארץ רחוקה, כי אם על רכבי בת פרעה, מביעה את רושם, אשר עשה הפאר הזר בלב העם. והרועה בתמימותו מתלוצץ על רעיתו תמתו, כי בהלקחה לבית המלך ובהנתן עליה עדי עדים, לא נוסף עליה יפי נותן חן, כי אם יפי. סר טעם שאינו נאוה לרועה תמימה ובת חורין.  ↩

  24. דברים י“ז, ט”ז.  ↩

  25. לפי המסופר בספר מלאכים (מ"א ה‘, ו’.) היו ארבעים אלף ולפי המסופר בדברי הימים (דהי“ב ט', כ”ה) היו ארבעת אלפים.  ↩

  26. מ“א ט', י”ט. דהי"ב ה‘, ו’. גראץ (324 ôהערה 2 ישער כי בית המרכבות וחצר סוסיה (יהושע י“ט, ה'. דהי”ב ד', ל"א.) שבערי שמעון היו מערי הרכב של שלמה. אך גם אפשר כי מימות הכנעני אשר ישב שם עוד לפני התנחל ישראל בארץ היה שמם כן. כי לכנעני היושב בעמק היו סוסים שם עוד לפני התנחל ישראל בארץ היה שמם כן. כי לכנעני היושב בעמק היו סוסים ורכב ברזל תמיד ונחלת שמעון ויהודה הלא היו בשפלה בארץ הכנעני  ↩

  27. מ“א ט', כ”ב. דהי"ב ח‘, ט’.  ↩

  28. עיין רש“י רד”ק ורלב“ג מ”א י‘, כ“ח. וברית מסחר זה היה בתחלת מלכותו ולא בסופו, כי אחרי כן שולחה רוח רעה בין מלכות ישראל ומלכות מצרים כאשר נראה אח”כ. ובס’ דבי"ב כתוב דבר זה בפרשה הראשונה.  ↩

  29. בדבי“ב ב', ט”ו. כתוב “רפסודות” ובמ“א ה', כ”ג. כתוב “דברות”. ולפי דעתנו רפסודות הוא שם העצם ודברות הוא שם הלוי ופירוש דוברות: הולכות, שטות, צפות.  ↩

  30. עיין כל “ נכרי ונכריה” בספר משלי ומצאת, כי פירושם אנשי זמה.  ↩

  31. בעניני הבית וביחוד בעיניני הבנין השתמרו גם בימי חכמי התלמוד דרך המצרית ודרך הצריה זו לעצמה וזו לעצמה “הצר הצורית” (מעשרות ג‘, ה’.) “סולם המצרי וסולם הצורי, חלון המצרי וחלון הצורי” (ב“מ נ”ח: ) ואם נדון על פי קרבת המקום, היו נמוסי מצרים נוהגים יותר בדרום ונמוסי צר בצפון.  ↩

  32. ישעיה כ“ב, ט”ו.  ↩

  33. ישעיה כ“ב, כ”ב.  ↩

  34. שם כ“א. ואין ספק, כי גם מלבד משמרת הבית היה כבוד שר הבית גדול בעיני אדוניו ודבריו נשמעים גם בכל דברי הממלכה. וקרוב הוא כי שררה זו באה לבית שלמה מפרעה מלך מצרים חותנו כי גם ביוסף נאמר: ”אתה תהיה על ביתי“ (בראשית מ"א, מ'.) וירכב אותו במרכבה המשנה (מ"ג) וישמיני לאב לפרעה ומושל (מ"ה, ה') ולאדון לכל מצרים (ט') ובשר הבית אשר למלכי יהודה כתוב ”מרכבות כבודך" (ישעיה כ“ב, י”ח) וממשלתך.. לאב ליושב ירושלים ולבית יהודה (כ"א)  ↩

  35. דהי“א כ”ז, א'. ועיין בספרנו לעיל צד 20.  ↩

  36. מ"א ד‘, ז’ – כ‘. ה’, ז‘ – ח’.  ↩

  37. ואולי היו עזריה וזבוד בני נתן הנביא.  ↩

  38. מפסוק מ“א, ה‘, כ’. עולה כי רצה שלמה להנחיל גם את בני עמו את הכשרון לכרות עצים, כי הרבה השתדל המלך החכם הזה לפתוח שערי מחיה ועושר לעמו, ועל כן בחר באחיו לעשות את המלאכה הזאת לטובתם ולא לטובתו. ולחנם המו מעי הסופר גראץ עליהם (313 I) כי עבודתם עבודה קשה מעין עבדות היתה. לא כן הדבר! ”מבני ישראל לא נתן שלמה עבד" (מ“א ט'. כ”ב), ובדברי גראץ בהערתו אין ממש. ולוא עלתה היו על לב שלמה לעשות לגדופים הרבה יותר מדבר הנשים הנכריות.  ↩

  39. קרוב ונראה הוא, כי לא שעבר שלמה את הכנענים עד אשר שת פרעה את ידו עמו להיות לו למעז.  ↩

  40. גראץ (311 I ) עורך לעבודת עבדי שלמה דמות מעין עבדות מצרים ומשתתף בצערם. אך אלו היה ממש כדבר זה, כי עתה לא דבקו בני עבדי שלמה בישראל ולא גלו עמם בימי צדקיהו, כי אם השתתפו עם דלת הארץ, אשר נתנו להם כרמים ויגבים (מ“ב כ”ה, י"ב), ולא התענו עמם אחרי כן לשוב עמם מבבל מתחלת ימי בית שני (עזרא ב‘, נ"ה. נחמיה ז’, נ"ז).  ↩

  41. “הנתינים” (עזרא ב', מ"ג) “בני עבדי שלמה” (נ"ה).  ↩

  42. ברור נאמר כי חירם שלח עם עצי הארזים גם את חרשיו לבנות את הבית לדוד (ש“ב ה', י”א) ובשלמה נסמכו בוני שלמה לבוני חירם (מ“א ח', ל”ב) כי זאת היתה כונת שלמה ללמד לעמו חרושת ומלאכת מחשבת.  ↩

  43. הארץ הזאת מעבר הירדן הוא אצל הלבנון (יהושע י"ג, ה') ולפי הנראה קרוב גבולה אל עמן (תהילים פ"נ, ה' ) ואל הירדן (עיין פסיקתא זוטרתא לר“ט. דברים ג', י”ז) והגבלים עשו חיל בבנין אניות (יחזקאל כ"ז, ט').  ↩

  44. תהלים כ“ד, א/. מעין מליצת ”השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" (ס“א ה', כ”ז) שאמר שלמה בעצם היום ההוא.  ↩

  45. תהילים כ"ד, ג'.  ↩

  46. ד'.  ↩

  47. ט‘ – י’. (תולדות ישראל) ה. 5 ח"כ  ↩

  48. מזמור ט"ו. ודומה לזה בדברי הנביאים (ישעיה ל“ג, ט”ו – י"ז).  ↩

  49. רק בדרך זאת אפשר לישב פרשת שרי שלמה (כ“א ד‘, ב’. ד'. ועיין דבי”א ה', ל"ו, ודברינו (בה"א 180)  ↩

  50. ב“ב ד'. ואת המקראות הרבים העושים את ביהמ”ק לעקר גדול לא נביא כי רבים הם, כי אם מעט הנמצא בענין זה בדברי רבותינו.  ↩

  51. ילקוט מלכים א' רמז קצ"ה.  ↩

  52. כלים א‘ ח’.  ↩

  53. זבחים קי"ט.  ↩

  54. הטיב גראץ להבחין את מליצת “נשק בית היער” (ישעיה כ"ב, ח'.) כי בית יער הלבנון הוא. אך מדוע שנה חכם זה את טעמו לתרגם את “נשק” הנפרט במתנות הבאות אל שלמה (מ“א י', כ”ה) “מאשום” (הערה 3 לגד'י 323 I )לא ידענו אם בשביל שכלי זיין אינם ראוים למתנה (הלא עד היום ראינו, כי נוהגות מתנות כלי המלחמה יקרים בין מלכים ושרים ואם בשביל שבלשון ערבית נקרא מאשום “נשק” יעיין נא מקראות אלה (מ“ב י‘, ב’. יחזקאל ל”ט, ט‘. תהלים ע"ח, ט’. ק“מ, ח‘. איוב כ’, כ”ד. ועוד ועוד) וראה כי נשק כלי מלחמה הוא. ולמה לנו לדחוק ולהתקשות ללכת אחרי המעוט במקום שהרוב מתקבל יותר על הדעת.  ↩

  55. יהושע י“ט, כ”ז. ויוסיפוס אמר כי “כבלון” בלשון צידון דבר שאינו מתקבל (קדמ' 3, 5 IIIV),ממליצה “ולא ישרו בעיניו” מ“א ט', י”ב.) נראה כי לא קבל חירם את הערים מיד שלמה ויוסיפוס (שם) ספר כן בתורה ודאי מוחלט. וקרוב הוא, כי יען כי ערים אלה היו רעועות, בנה אותן שלמה, ויושב בהן את ישראל ועל הערים האלה יכוון הכתוב האומר: “והערים אשר נתן חירם לשלמה בנה שלמה ויושב שם את בני ישראל” (דהי"ב ח‘, ב’) ויהיה פירוש “נתן” והחזיר. ופירוש “בנה”:תקן.  ↩

  56. ועיין גראץ 325 I וטוב מאד הדבר אשר החליט, כי סחורת שלמה אשר הלכה שמה היתה צרי גלעד, אשר כמעט שקלו משקלו זהב בימים ההם, או סחורות צור וצידון אשר קנה שלמה וישלח שמה, כי בחיטים ושמן אין צרך בהדו, כי רבים מינים אלה שם.  ↩

  57. דהי“ב מ‘, ד’. ושם כתוב: ”עליתו “ המפרשת היטב את מלת ”ועלתו" שבמלכים (מ"א י‘, ה’.)  ↩

  58. מ“א ט', כ”ה. ומתבאר היטב בדהי“ב ה', י”ג.  ↩

  59. מ“א י', י”ב. דהי“ב ט'', י”א. ושני מקראות אלה מתפרשים זה מזה.  ↩

  60. יוסיפוס אומר, כי מגדלים בנה שלמה על החומה אשר בצר אותה (קדמ' 1, 6, IIIV).  ↩

  61. קדמ' 4 7 IIIV.  ↩

  62. על ספרי שלמה נדבר בפרקים הבאים.  ↩

  63. קריעת השמלה לשנים עשר קרעים (מ“א י”א, ל'.) היא העלילה הראשונה שנעשתה ע“י נביא בשעת נבואתו ואח”כ רבו העלילות האלה ומעין דוגמה לעלילה הזאת, היתה גם קריעת מעיל שאול.  ↩

  64. עיין רד“ק מ”א, י“א. והיא מדברי רבותינו האומרים ”אחיה אמר לשלמה“. ובאחרונה אמר לו: ”יען אשר היתה זאת עמך“ (ס"ע, כ') וכון את סגנון נבואה קטנה זו אל דברי אחיה (ל“א – ל”ט) ועיין מוצא דבר ג' ”נבואת אחיה והבאים אחריו".  ↩

  65. אין ספק, כי ספור המאורע וזה הדבר וגו' עד סוף דברי אחיה (מ“א י”א, כ“ו – ל”ט) לירבעם, אינו כי אם באור לכפור “וירם יד במלך” (כ"ו) וא“כ היתה” הרמת יד " זו אחרי נבואת אהיה ודבר זה לא היה יכול להיות ביהודה, אשר דבקו בבית דוד גם אחרי שסרו מאחוריו כל שבטי ישראל, כי אם באפרים הצורר לבית יהודה ולבית דוד ואולי בשכם המקום המוכן לפורענות.  ↩

  66. סופרי העמים הקדמונים קראו לו: SEHESCHONK ויש אשר קראו לו ף SESONCHIS.  ↩

  67. “כל ימי שלמה” (מ“א י”א, כ"ה.) אי אפשר להיות כפשוטו, כי כבר כתוב בו “ושלום היה לו מכל עבריו מסביב” (ה, ד') “אין שטן וין פגע רע” (י"ח) וכל כן אני אומר על כרחי, כי “ויהי שטן לישראל כל ימי שלמה”. פירושו: כל יתר ימי שלמה וכל דבר אדר ורזין הסתום מאד בפרשה מתבאר היטב בספר יוסיפוס (קדמ' 6, 7 IIIV) כי כל ימיו היה אדר מפגיע בפרעה לפטרו ולשלחו אל ארץ אבותיו, ולא נעתר לו פרעה,וכשחטא שלמה נעתר פרעה להדר לשלחהו. אך באמת לא פרעה העוצר הוא פרעה המשלח, כי העוצר היה פרעה חותן שלמה והאוהב לו, והמשלח היה שישק השונא את שלמה. וטעם העוצר ביד חותן שלמה והשלוח ביד ששק, מתבאר ועולה מאליו. עוד יספר יוסיפוס שם, כי אדר ראה, כי באדום, אשר שם רב היה המצב, לא תמצא ידו לעשות לישראל מאומה, ועל כן התחבר על רזון וילכדו את המלוכה בארם. ובאמת כתוב כן גם בפרשת “וימלכו בדמשק”. משמע שתחלת לכידת המלוכה היתה מעשה שניהם. ודברי יוסיפוס, כי אדר היה מלך בארם מתקבל מאד, כי גם מלכי ארם שהיו אחרי כן נקראו “הדר” והדר שם אדומי הוא (בראשית ל“ו, ל”ט) ובפרשה שלפנינו נכתב אדר גם בא‘ וגם בה’א. ובאמת יש רמזים כי אדום וארם היו אוהבים ובעלי ברית.  ↩

  68. מ“א י”א, מ"א.  ↩

  69. דהי“ב ט', כ”ט.  ↩

  70. נחמיה י“ג, כ”ו.  ↩

מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי ריב הממלכות

מאת

זאב יעבץ

אפרים. קנאתם העצורה פורצת. השבטים נקהלים בשכם. רחבעם בה שמה. ירבעם ראש המדברים. שאלת העם ומענה רחבעם. עשרת השבטים מורדים בבית דוד. מות אדונירם ומנוסת רחבעם. ירבעם מולך. ממלכת אפרים. יהודה בנימין ושמעון והכהנים דבקים בבית דוד. רחבעם מולך עליהם. ממלכת יהודה. רחבעם מתאזר למלחמה. שמעיה הנביא מונע אותו ממנה. בני השבטים אשר ביהודה. מנורת ירבעם. תועבות ירבעם. עבודת אֵפיס ומנרס. עגלי דן ובית אֵל. דעות עשרת השבטים משתבשות. שמורי הבלי שוא. מצבות ואשרים. כשפים ועבודת המולך. שארית יראת ה' בלב שרידים. במות לשם ה' בארץ אפרים. הכשר כל העם לכהונת העגלים. חג בחדש השמיני. ירבעם כהן גדול לעגלו. העגל כעין אות ברית בין אפרים ומצרים. בנין שכם ופנואל וכונתו. בנין מבצרים ביהודה. אחיה הנביא ויעדו החוזה. הלוים ויראי ה' נאחזים ביהודה. קלקול רחבעם. עצבים וקדש. שישק עולה על יהודה. כבוש ערי המצודות. בזת אוצרות המקדש ובית המלך. תוכחת שמעיה. הרהור תשובה. אָבדן עֹשר דוד ושלמה. בריתם עם מלכי הארצות מופרה. כבושיהם נקרעים. ברית רחבעם עם ארם. אדום לבדה נשארה ליהודה. קרבות בין רחבעם ובין ירבעם. מות רחבעם. ספרי תולדותיו. מלכות אבים. זריזותו. מעכה אשתו ומפלצתה. מלחמתו ונצחונו על אפרים. משכיל לאסף על מלחמה זו. מחלת ירבעם ומות אבים וספר תולדותיו. אסא מלך יהודה. תרצה עיר המלוכה באפרים. מות ירבעם. נדב מלך אפרים. מלחמת גבתון. בעשא הורג את נדב ומולך תחתיו. מלכות אפרים במטה יששכר. שם ירבעם בישראל. מלכות אסא. כסא דוד מתרומם. בנין מבצרים. קון הצבא. מלחמת זרח הכושי. תשועה. שלל ומלקוח. מזמור על התשועה. עזריה בן עודד הנביא. בעור הקדש והשקוצים. חדוש כבוד המקדש. ברית העם ללכת בתורת משה. שרפת המפלצת. מעכה יורדת מגדולתה. הבמות ותולדותיהן הרעות. משפחות וערים מאפרים ומנשה נסבות ליהודה. קנאת בעשא. ברית עם ארם. בעשא וחיל ארם על גבול יהודה. בעשא בונה מבצר ברמה. אסא מטה בשחד את בן הדר. בן הדר נהפך לאויב לבעשא. קורע ערי הצפון ממנו. בנין הרמה נשבה. אסא בונה הגבעה והמצפה. תוכחת חנני הרואה. חרון אף אסא. מתבאש עם הנביאים. לבו נהפך גם אל עמו. מלחמות בינו ובין בעשא. מלוכת בעשא. רשעתו הבליו ורפיונו. תוכחת יהוא בן חוני. מות בעשא. מלוכת אֵלא בנו. מלחמת גבעתון. זמרי הורג את אֵלא ובית אביו ועולה על כסאו. הצבא ממליך את עמרי. חצי העם ממליך את תפני. תבני מת ועמרי מולך. בנין שומרון לעיר ממלכת אפרים. רפיון עמרי לפני מלכי ארם. מעשה עמרי הרעים. מלוכת אחאב באפרים. מחלת אסא ומותו. יהושפט מלך ביהודה. אֵיתן בית יהודה וחולשת בית אפרים.

2782 – 2843


ובני אפרים לא הפילו עוד מדרכם הקשה להתאוות ליום אשר בו יתנשאו לראש כל שבטי ישראל. גם בהיות עוד משכן שילה בתוכם, צרה עינם מאד מדי קום שופט מושיע במטה אחר זולת שבט אפרים 1. ותהי קנאת אפרים בבנימין עצורה כאש בעצמותיהם כל ימי שמואל. כי אז היתה ארץ בנימין משכן לכל קדשי ישראל; וכל ימי שאול, אשר איש מבנימן היה למלך. וביהודה בערה באש קנאת אפרים 2.כל ימי דוד ושלמה. אך בכל הימים ההם אבדה מהם עצה ותָפלא מהם לעשות דבר, כי גדול היה כבוד שמואל בעיני העם. ויד שאול דוד ושלמה חזקה מאד. אך בקום תחת שלמה רחבעם בנו, נער ורך לבב 3 עושה שקר בנפשו ושומע דברי חלקות 4, ובהמצא בתוכם איש גבור חיל כירבעם בן נבט, הרימו בני אפרים ראש, וישובו את רגלי זקני העם מבוא ירושלמה להמליך את רחבעם בן שלמה אשר ילדה לו נעמה העמונית, וישלחו ויקחו את ירבעם ממצרים, וישימו אותו להם לפה. ויקראו את רחבעם אל שכם עירם, אשר שם בא כל העם, ויחזיקו את דבריהם על רחבעם להקל מעליהם, מן העול אשר נתן עליהם שלמה אביו. ויעזב רחבעם את עצת זקני בית אביו, אשר יעצו לו להכנע מפני העם ולדבר אליהם דברים טובים. ויען מקץ שלשת ימים את העם קשה, בדבר אשר שמו בפיו הנערים אשר גדלו אתו ויאמר: “אבי הכביד את עֻלכם ואני אוסיף על עלכם, אבי יסר אתכם בשוטים ואני אוסר אתכם בעקרבים”. ויהי כשמוע העם את הדבר הקשה ויגעשו מאד ויקראו: "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, לאהליך ישראל! ". וירא רחבעם כי הסכיל לעשות וישלח את זקן 5 שרי בית אביו, את אדֹנירם אשר על המס, אל העם לדבר 6 אליהם ולהשיב את לבם אל ממלכות בית אביו, וירגמוהו באבנים וימת, ויהי כפשע גם בין רחבעם ובין המות ויתאמץ, ויעל במרכבה וימלט על נפשו וינס אל ירושלם עירו. ותבא מזמת בני אפרים, כי נטה לב כל שבטי ישראל אחרי ירבעם אחיהם, וימליכו את ירבעם בן נבט (2782 – 979) עליהם. ותקרא הממלכה הזאת למן היום ההוא ממלכת בית אפרים, אך שבט יהודה דבקו בבית דוד וימליכו עליהם את רחבעם. וגם שבט בנימן היו אחרי בית דוד ולא סרו ממנו, כי טוב היה בעיניהם לשית ידם עם בני יהודה אחיהם מנטות אחרי אפרים העז והגאה, כי למיום שבת האֹרן בקרית יערים על גבול בני יהודה ובנימן, היו כמעט שני השבטים האלה לאחדים, ולמן היום האשר היתה ירושלם, אשר על גבול שני המטות האלה לעיר ממלכת ישראל, הוסיפו עוד יהודה ובנימן לדבקה איש ברעהו. ודברי הקושרים המעטים אשר קמו לבנימן בהיותם אחי שאול על בית דוד, הלא המה שבע בן בכרי ושמעי בן גרא שבו ריקם ולא עשו פרי, כי פרי מחשבת מתי מספר היו, על כן נחבא קולם למיום מות שמעי. וקרוב הדבר מאד, כי גם כל בית אהרן הכהנים אשר כל עריהם היו רק בתוך נחלת מטה יהודה בנימין ושמעון 7 התחזקו בכל עז להחזיק את ממלכת בית דוד בשלשת השבטים האלה 8. ויהי "יום סור אפרים

מעל יהודה" לאות ולמועד ולפרק חדש בספר תולדות בני ישראל 9.

ויהי אך עלה עלָה רחבעם על כסא אבותיו, ותהי ראשית מעשיו לצאת למלחמה על השבטים הפושעים בו, ולהשיב אליו את המלוכה כלה. ויקהל את כל בית יהודה ואת שבט בנימן מאה ושמונים אלף איש בחור עושה מלחמה, וישֶב שמעיהו איש האלוהים בדבר ה' אשר בפיו את רגלי רחבעם, ואת רגלי עמו מצאת למלחמה על אחיהם. וישמעו לו וישובו אנשי המלחמה לביתם.


והאנשים בני עשרת השבטים היושבים בערי יהודה לא סרו גם הם מאחרי בית דוד ולא נטו אחרי ירבעם 10. וירא ירבעם ויתכונן, כי המקדש אשר בנה שלמה לה' בהר המוריה, מעֹז הוא לבית דוד, כי אבן חן הוא להטות בהדרת קדשו ובגאון תפארתו את לב כל שבטי ישראל ציונה עיר דוד. ויחשוב מחשבה רעה, אשר שמה את שמו לחרפה לתועבה ולקללה עד דור אחרון. וישֶב הנבל הבליעל הזה, למען הַוֵת נפשו אל גבול ישראל את עבודת אֵפיס ומֶנְדֶס 11 אלהי מצרים, אשר ראה אותה בבית שישק מגִנו. ויכן את עבודת העגל, אשר בער משה איש האלהים בכל עֹז מקרב ישראל. ויעש שני עגלי זהב ויאמר: “רב לכם מעלות ירושלם הנה אלהיך, אשר העלוך מארץ מצרים”. וישם את העגל בבית אל על קצה גבול ארצו מנגב, ואת האחד שם בעיר ליש הוא דן אשר בצפון גבול הארץ. ויערם להטות את לב העם אחרי העגל אשר בדן, למען הסב את עיניהם מאחרי ירושלם, ולהרחיקם מעל גבול יהודה אל ירכתי צפון. והשנית כי ליש יצא לה שם בתרפיה ובכהניה, מאז הקימו בה את פסל מיכה. ותשב עוד הפעם המתכֹנֶת הראשונה, כי יהודה היושבת בנגב היתה למקלט לתורת ה‘. ודן היושבת בצפון היתה לארץ פסלים. ויבן העם במות בכל הערים, ויציבו מצבות ואשרים על כל גבעה גבֹהה ותחת כל עץ רענן. ויש אשר העבירו את פרי בטנם באש למֹלך. ויקסמו וינחשו ויעשו את כל הרעה בעיני ה’. וגם אלה אשר שמרו עוד זער שם את חקות התורה, לא יראו את ה' יראה טהורה “ויהפאו עליו דברים אשר לא כן” 12 וידברו על אלהי עולם כעל אלהי גויי הארצות 13. ושרידים מתי מספר היו, אשר בנו מזבחות לה' אלהי ישראל, ויעלו עליהם זבחים. וייטב דבר הבמות האלה בעיני הנביאים אף כי הבמות בארץ יהודה היו רעות בעיניהם 14. ולמען קנות את לב כל שבטי העם, מאס ירבעם בשבט הלוי, ויעש כהנים מכל העם. וכל הבא מקצות העם בפר בן בקר ושבעה אילים ומלא את ידו לכהן בבית הבמות, אשר עשה ירבעם בן נבט. וגם את נפשו לא שכח ירבעם ויהי הוא לכהן גדול לפסל התועבה אשר הקים ככל אשר היו מלכי כל עמי הקדם כהנים גדולים. ויעש ירבעם גם חג שבעת ימים בחדש השמיני לעמו כחג הסכות אשר יעשו בני ישראל ביהודה בחדש השביעי וייעד את יום החמשה עשר לחדש השמיני לחנוך את המזבח אשר עשה לעגל. ויהי בעלות ירבעם על המזבח לכהן עליו, והנה איש האלהים אשר בא מיהודה, נבא את אחרית המזבח וכהניו בידי מלכי יהודה, וידתם את דבריו לאמר: “זה המופת אשר דבר ה' הנה המזבח נקרע ונשפך הדשן אשר עליו”. ויהי ככלות הנביא לדבר את דבריו ויקרע המזבח ושפך הדשן. ובכל זאת לא שב ירבעם מדרכו, וישב ויעש כהני במות לגלוליו מכל הבאים אליו, למען מצא הן בעיני דלת העם. ויקן גם את לב שישק בשומו את אלהי מצרים לאלהי ארצו. ולמען הקם צרה לירושלם רבת 15 בני יהודה ובנימין בנה את שכם רבת בני אפרים אשר הרס אותה אבימלך בן ירבעל בעברתו 16 וישם אותה ירבעם בן נבט לעיר ממלכת ישראל, ויעבור את הירדן ויבן את פנואל אשר נתץ גדעון 17, וישם שם את אנשיו לבלתי תת שם מבטח לאוהבי יהודה ובנימן במחנים הקרובים לפנואל 18 אשר אספה אל שעריה גם את איש בשת בן שאול המלך הימני במות אביו. גם את דוד אבי מלכי יהודה בברחו מפני אבשלום. ורחבעם ראה, כי חזק ירבעם ממנו ויפתח את אוצרות בית אביו, ויקם ויבן ערי מצור ביהודה ובבנימן למשגב מפני ממלכת אפרים האורבת לבית יהודה, ויפקד על ערי המצֻרות נציבים אשר קרא להם נגידים ויתן בערים ההן מכלת ונשק לרוב למחיה ולמעז לעת צר ומלחמה, וישימו כל מלכי יהודה למן היום את כל לבם להתבצר ולהשגב היטב בארצם.


וִיהוּדָה הִרְבָּה עָרִים בְּצֻרוֹת 19


והלוים אשר הזניח ירבעם מכהן, נאספו מכל עריהם ויעזבו את בתיהם ואת מגרשיהם. ויבאו ויאחזו בתוך יהודה ובנימין. ויבקע עץ ישראל ויהי לשני עצים. לעץ יהודה ובני ישראל חבריו הלא המה שבט שמעון לוי ויהודה ובנימן, ולעץ יוסף משבטי ישראל חבריו הלא זימה אפרים ויתר השבטים 20.


וגם נפש אחיה הנביא הזקן מאד נקעה מירבעם. ויגד לאשת ירבעם הזות קשה, כי מרה תהיה אחרית ביתו. ויהי המשא אשר נשא אחיה על בית ירבעם למופת לכל הנבואות, אשר נבאו הנביאים המתגוררים באפרים, על מלכיה 21. ולמן היום אשר מת אביה בן ירבעם אשר “נמצא בו דבר טוב אל ה' אלהי ישראל” היה בית ירבעם כלו כגפן בוקק בעיני כל יראי ה‘, וינבא גם יעדו ההזה רעה על בית ירבעם בן נבט. וישאו פליטי שרידי יראי אלהים אשר בתוך עשרת השבטים את עיניהם אל יהודה וירושלם, ויהי בית דוד בעיניהם המפלט האחד לתורת ישראל, ויבאו מכל שבטי ישראל האנשים הנאמנים לתורת ה’ ירושלמה ויהיו למעז לרחבעם היושב על כסא דוד. וישא רחבעם את פני הכהנים והלוים ושלומי אמוני העם אשר נאספו עליו, וישמע בקול שמעיה הנביא, וילך בימי ראשית ממלכתו בדרך דוד ושלמה אבותיו, אך לבבו לא היה שלם. ויהי בשנה הרביעית וירא והנה נכונה המלוכה בידו. ויעזב את תורת ה' הוא וכל ישראל עמו, ויעשו הרע בעיני ה' ויבנו להם במות ומצבות לעצבי עמי כנען, העמים אשר כבש שלמה אביו ויתנם לעבדים. ויהי גם קָדֵש בארץ. ויעל שישק מארץ מצרים בשנה החמשית לרחבעם (2787 – 974) באלף ומאתים רכב ובששים אלף פרשים ובחיל רגלי לרוב, לובים, סֻכִּיים וכושים, וילכד את ערי המצֻדות 22. ויחישו להם השרים היושבים בערים מפלט ירושלמה. ויבא שמעיה הנביא אל רחבעם ואל השרים ויוכח אותם על דרכיהם הרעים ויכנעו ויאמרו: צדיק ה‘! ותהי יד ה’ על יהודה ולא כלתה עליה כל הרעה. ולא הכה אותה שישק, כי אם עלה ירושלמה, ויבז את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך, ואת מגני הזהב אשר עשה שלמה, ויעל מעל יהודה וישב אל ארצו, ויחלף כצל כל העֹשר וכל הגדולה אשר נאצרו בה. גם צֹר גם חמת גם מלכי החתים לא יכלו עוד לעמוד עם רחבעם בברית אשר כרתו עם דוד ושלמה, כי ארץ ממלכת אפרים הפרידה בינם ובין ארץ יהודה. וגם הגבורה אשר רבתה בימי דוד נשתה זה כמה גם בימי שלמה, כי בניהו בן יהוידע היה כמעט הגבור האחד בישראל בימי שלמה ובהקרע עשרת השבטים מיד בית דוד, נקרעה עמהם גם מואב אשר כבש, ותהי לבית אפרים, כי קרובה היא לנחלת ראובן, אשר גם היא היתה לאפרים, ורק עם טברימון בן חזיון מלך ארם היושב בדמשק, אשר היתה לישראל בימי דוד ושלמה כרת מלך יהודה ברית 23 ולבית דוד לא נותרה מכל הארצות אשר לכד דוד בלתי אם אדום לבדה. אך בכל זאת לא נואשה יהודה מ מלכת ישראל והמלחמות אשר נלחמה יהודה באפרים לא סרו כל ימי רחבעם. ותכשל יהודה את כחה במלחמתה ולא העלתה מאומה בידה, ותרבינה המהומות על גבול יהודה ואפרים אשר “כֻּתתו איש באחיו” 24. אך בקרב הארץ פנימה עשה רחבעם חיל, רק את דרכו לא הטיב ולא דרש את תורת ה‘. ותהיינה לו שמונה עשרה נשים וששים פילגשים ותלדנה לו עשרים ושמונה בנים וששים בנות. ושם אשתו המלכה מיכיהו בת אוריאל מן הגבעה 25 וימלך שבע עשרה שנה וימת (2699 – 962) בן חמשים ושמונה שנים ויעלו דברי ימיו על ספר בידי שמעיה הנביא ועדו ההֹזה. וימלך תחתיו אבים בנו. ויהי אבים איש גבור חיל ונבון דבר ואיש דברים. ויבן ויפרץ מאד בעוד אביו חי. ויתן לבו אל ערי המצֻרות לבצרן ולהחזיקן ולכלכלן, ולא היה איש רפה ידים כאביו. אך גם הוא הרבה לו נשים ותלדנה לו ארבע עשרה נשיו עשרים ושנים בנים ושש עשרה בנות, בחטאות אביו הלך ולא היה לבבו שלם עם ה’. ואשתו המלכה מעכה בת אבישלום 26התעיבה לעשות הרע בעיני ה' מאד ותעש מפלצת לאשרה 27 ואישה המלך לא כהה בה. אך בכל זאת נמצאו חפץ בדברי ה' לדברי ממלכתו, לא חשך את שפתיו, וידבר על מקדש ה' ועל עבודתו גבֹהה גבֹהה. ויהיו גם ימי אבים כימי רחבעם, “ללא אלהי אמת וללא כהן מורה וללא תורה” 28, אך במלחמותיו לא התרפה אבים כרחבעם אביו ולא כלה כחו מעט מעט. ויתאזר עֹז, ויאסף ארבע מאות אלף איש בחור גבור חיל מיהודה ובנימן. ויסע ויחן הוא וכל חילו על יד צְמָרֵים אשר לבנימן העיר הקרובה לבית אל 29. וישמע ירבעם ויאסף שמונה מאות אלף איש 30 ויסע לקראתו. ואבים לקח עמו את הכהנים וחצוצרות התרועה, למען עורר את האהבה בלב בית אפרים למראה חמדת תפארת ישראל. ויתיצב על ההר וידבר עם מחנה אפרים משפטים על עזבם את בית דוד מלכם ואת בית אלהיהם, ועל הדיחם את כהני ה' מקרבם, ויערוך לפניהם את הדר גאון עבודת הכהנים במקדש אשר בירושלם. עודנו מדבר, ובני יהודה נשאו את עיניהם, והנה שם ירבעם מארב מאחוריהם, למען תת להם את המלחמה פנים ואחור. ויתנו הכהנים קול תרועה בחצוצרותיהם ויתחזקו בני יהודה ויכו בבית אפרים מכה רבה מאד, וירדפו אחריהם בני יהודה וילכדו את בית אל הקרובה לצמרים ואת יְשָנָה ואת עֶפְרֵין. 31 ויזמרו “משכיל” משוררי הקדש מבני אסף 32 על התשועה אשר נתן ה' לבני יהודה בבני אפרים.


בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְקֵי רוֹמֵי־קֶשֶת הָפכְוּ בְיוֹם קְרָב:


ויער המשורר למוסר את אזן העם, כי “ישימו באלהים כסלם ולא ישכחו מעללי אֵל ומצותיו ינצרו”. ויזכירם את חסדי ה' אשר הפליא לעמו מיום הוציאו אותם ממצרים, ואת אֹרך רוחו לכפר להם את כל חטאותיהם אשר חטאו לו. ויעבר בשפה רוממה מאד את כל המוצאות את עמו בימי השופטים ואת חרבן שילה, כי “מאם ה' באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר” ויבחר בשבט יהודה, בבית דוד ובהר ציון וייסד את מקדשו בארץ לעולם.


וירא ירבעם את שברו ויחל ויאָנש ולא נרפא עוד נרפא מחליו זה כל ימי חייו 33. ומי יודע את המכות אשר חלה עוד אבים בממלכת אפרים, לולא בא יומו ועודנו באבו, כי מקץ שלש שנים למלכו שכב עם אבותיו וימלך אסא בנו תחתיו (2802 – 959) ושם אשת אסא המלכה, עזובה בת שלחי 34. ואת דברי אבים העלה עדו הנביא על ספר.


וירבעם חי עוד שתי שנים אחרי מות אבים אויבו אשר הכשיל כחו מאד. ולא שב עוד ירבעם לאיתנו עד יום מותו ממחלתו אשר חלה בימי מלחמת אבים. וימת ירבעם בתרצה 35 אחרי מלכו שתים ועשרים שנה, כי בתרצה העיר היפה מאד 36 שם את כסאו, וישימה לעיר הממלכה ולא הרבה לשבת בשכם 37 וימלך נדב בנו תחתיו (2804 – 957). ויהי נדב נופל מירבעם לעצה ולגבורה, אך מחטאות אביו, לא הפיל דבר ויחטא גם הוא את ישראל. ויהי בשנה השנית למלכו, ותהי לו מלחמה בפלשתים אשר נאחזו בגבתון עיר הלוים 38, אשר בנחלת דן, אחרי נעזבה מן הלוים אשר עזבו את עריהם ויעלו ירושלמה בראשית ימי ירבעם. ויבא נדב וכל עם המלחמה ויצורו על גבתון להבקיע ולהשיבה אליהם ויקשר עליו הגבור 39 בעשא בן אחיה איש יששכר וימיתהו, ויעל על כסאו וימלך תחתיו
(2805 – 956). ויהי בשבתו על כסאו וישמֵר את כל בית ירבעם, ולא השאיר לו כל נשמה. וישב ה' את רעת ירבעם בראשו וימת לו כל זכר מתחת השמים. ויהי שם ירבעם בן נבט לחרפה ולקללה בישראל לדור דורים, ויֵחָשב לראשית כל חטאת. ואף כי ישבו אחריו מלכים לכסא אשר הרבו לחטֹא גם ממנו, נחשבה חטאתו הקשה לעקר וחטאות הבאים אחריו רק לתוספת, כי הוא היה הראשון למלכי ישראל אשר הרים יד בתורת משה, על כן היה ירבעם בן נבט לצלם דמות החטאות והמדווחים כבל אשר היה משה איש האלהים לכליל צדקת ה' ומשפטיו. 40 ויהי במות ירבעם ותסֹב ממלכת אפרים ממטה אפרים אל מטה יששכר.


ובעצם הימים ההם אשר אבד שריד לבית ירבעם, היה ה' עם בית דוד וישב הבית הגדול והנאדר ההוא לעשות חיל, כי אסא אשר מלך תחת אבים היה גם הוא כאביו איש אשר רוח גבורה נוססה בו 41. אך נעלה עליו ביראתו, אשר ירא את ה' באמת ובתמים. ויהי אך עלֹה עלה על כסא אביו, וישם את כל לבו להשיב את לב כל העם אל התורה והמצוה, אך ככל אשר עזב את דרכי רחבעם ואבים אבותיו בכל דבר תורת ה', כן דבק בדרכיהם בכל דבר הממלכה והצבא, וידבר על לב עמו ויתמכו בידו, ויבן עוד ערי מצֻדה ויָסָב את הערים “ומה ומגדלים דלתים ובריח”. וילמד את בני יהודה מלחמה, וירב את צבאו גם מצבא אביו הרב, ויהי לו שלש מאות אלף נושא צנה ורמח ומאתים ושמנים אלף נושא מגן ודורכי קשת. ותעמודנה לו עשר שנות מלכותו הראשונות, אשר שקטה ארצו מכל מלחמה, להגדיל את כח עמו בקרב הארץ. ועם בן הדר מלך ארם חדש את הברית אשר כרתו אבותיו עם טברימון אביו 42. ויהי מקץ עשר שנים 43, ויגיחו הכושים והלובים מירכתי תימן כאלף אלפי איש ושלש מאות רכב להם וזרח הכושי 44 בראשם (2812 – 949). ויבקיעו אל ארץ יהודה ויחנו במָרֵשה. ויצא אסא וכל חילו ויערך לקראתו בגיא צפתה. וישא המלך תפלה ויאסר את המלחמה, וינגפו הכושים לפני אסא ולפני מחנהו, ויפוצו וינוסו, ותפֹל הכבודה ביד בני יהודה וירדף אסא אחריהם, ויהדפם עד גרר, ויך את כל ערי הפלשתים אשר סביבות גרר, אשר נאחזו בהן הכושים ואת אהלי המקנה ויבז אותן, ויכרֵת כל אכל מפי הכושים, וירבו בתוכם חללי הרעב אשר נפלו מאין מחיה כחללי החרב אשר מתו בידי אנשי המלחמה. ויגדל גם המלקֹח אשר בזז העם מן הכושים צאן וגמלים הרבה מאד.

ויעלו משוררי הקדש את תפלת המלך אשר התפלל בצאתו למלחמה ואת דבר הישועה על מזמור נעים מאד 45, ויתנוהו על יד המנצח לאסוף אותו בתוך שירי הקדש אשר ישירו בבית ה'.

ועזריהו בן עודד היה נביא ביהודה בעת ההיא. ותהי לו התשועה הזאת לפתחון פה. ויצא לקראת המלך ולקראת עם המלחמה בשובם מהכות את הכושים ויערוך לפניהם את העמל ואת התלאה אשר מצאו את הארץ כל ימי רחבעם ואבים בעזוב העם את תורת אבותיו ואת התשועה אשר הפליא ה' ביום מלחמת זרח בשובם אל אלוהיהם. וידבר על לבם, להרים את קרן תורת ה' בארץ ממלכתו. וישמע אסא לקול הנביא, ויבצע את הדבר אשר היה עם לבבו מיום היותו למלך. ויעבֵר את הקָדֵש מן הארץ, ואת השקוצים ואת הגלולים אשר נעשו בימי אבותיו, וישם את לבו אל המקדש ה' לגדל את כבודו. ויחדש את המזבח ויקדש כסף וזהב וכלים מאוצרות אביו ומאוצרותיו, ויבֵא אל בית ה‘. וככלותו לטהר את הארץ בשנת חמש עשרה למלכו, הקהיל את כל העם ירושלמה ויכרות עמם ברית בבית ה’ ביום חג השבועות (2817 – 944) ללכת בתורת ה' 46. ויסר את מעכה אֵם המלך מגבירה, על אשר עשתה מפלצת לאשרה, ואת המפלצת הֵדֵק וישרף בנחל קדרון. ויסר אסא את לב העם מאחרי אלהי העמים, ולא עבדו אותם עוד, אך לא מצאה ידו להטות את לב העם לעבוד את ה‘, רק במקדשו האחד. ויזבח העם ויקטר לה’ אלהי ישראל אך איש איש בבמה, אשר הקים לו. ויהי דבר הבמות גם לעון בעיני ה', גם למוקש לכל דבר העם, כי נפוצו למשפחותיהם ולא היה להם לב אחד.


ואנשים היו מאפרים ומנשה אשר רפתה רוחם ממלכת בית אפרים, אחרי אשר נסבה למטה ישככר, ויהי בהכָּרת תומך שבט לבית יוסף' ויבחרו לסור למשמעת מלכי יהודה לבית דוד מלכי הכבוד, מעבוד את בעשא הקושר, אשר זה מעט הורם מן העפר. ובזכרם את בית דוד, זכרו גם את ה' השוכן בציון ויבאו ויגורו בתוכם 47 ויט אסא את ידו גם על ערי אפרים הקרובות אל גבולו 48 ויושביה לא התקוממו לו, כי נקעה נפשם בסתר מבית בעשא. וירא בעשא, כי אסא מלך יהודה הולך וגדל ומרחיב גבולו צפונה, וכי נטו אחריו אנשים גם מבית יוסף, ויכֹרת עם בן הדד בן טברימון מלך ארם ברית 49, ויעל בשנת שש עשרה לאסא 50 (2818 - 943) על יהודה הוא ואנשיו וחיל ארם. ויבן את הרמה לעיר מבצר, למען שים מצב בתוכה, לבלתי תת לאיש מבית אפרים לבא ארצה יהודה, ולאיש מבית יהודה לבא אפרים ומנשה לדבר על לבם לשוב אל בית דוד. ולא יצא אסא לקראתו בחרב שלופה, כי ירא את האדמים, ויִכֶּר אסא מפני בעשא תעלה עמוקה ורחבה למנוע אותו מבא אל ארצו 51. ויקח את אוצרות הכסף והזהב האצורים בבית ה' ובבית המלך, וישלח ביד עבדו מנחה לבן־הדר מלך ארם, וידבר ביד מלאכיו על לב בן הדר להפר את בריתו, אשר כרת זה מקרוב עם בעשא מפני הברית הכרותה מאז בין מלכי ארם ובין מלכי יהודה. וישמע בן הדד אליהם, וישלח את שרי החילים אשר לו ויכו את ערי הצפון אשר לדן ואשר לנפתלי. וישמע בעשא ויעל מעל יהודה, ויחדל מבנות את הרמה. ויקח אסא את אבני הרמה ואת עציה ויבן בהן את גבע ואת המצפה. ויוכה הנני הראה את המלך אסא, על אשר לא נשען הפעם על ה/, אשר נתן לו כח להכות את הכושים, אשר היו רבים מאד ורכב ופרשים להם, וישען על מלך ארם אשר שת ידו עם בעשא מכהו, ולא יצא לקראת שניהם בזרוע נטויה. אף כי חיל שניהם מעטים היו ממספר הכושים וכל אנשיהם רק חיל רגלי המה; כי לוּ התחזק אסא לקראת חיל ארם, ולא התרפס לפני מלכם, כי עתה הכה גם את ארם הצוררת לישראל. אך עתה, כי נכנע מפניו, נתן חרב בידו וביד בעשא להלחם ביהודה למן היום ההוא 52. ויהי המעט מאסא, כי לא שמע לקול הנביא, כי בערה בו חמתו ויתנהו אל בית המהפכת, ויסר לבו מאחרי הנביאים למן היום ההוא 53, ויהפך לבב אסא גם אל עמו למן היום אשר עזב את נביאי ה', ולא היה להם לאב כבראשונה, ויש אשר רצץ אץ העם. ודבר הנביא בא כי קמו מלחמות בין בעשא ובין אסא למן העת ההיא כל ימי שני המלכים האלה 54.


ובעשא השחית את דרכו, וילך בכל חטאות ירבעם ויוכיחהו יהוא בן חנני הנביא תוכחה נמרצה מאד, וינבא לו את הרעה אשר תמצא את ביתו ככל אשר מצאה את בית ירבעם, ויוכיחהו גם על חמתו האכזריה 55 אשר הניח בבית ירבעם. ויהי המעט מבעשא, כי החטיא את ישראל בהבליו ובחטאותיו ותקצר גם ידו בכל דבר הממלכה ולא עצר כח להוציא מיד הפלשתים אף את גבתון הקטנה אשר צרו עליה בני ישראל ביום הכותו את נדב בן ירבעם בקשרו עליו. וימלך בעשא ארבע ועשרים שנה, וימת בשנת עשרים ושש לאסא מלך יהודה. וימלך אֵלה (2828 -932) בנו תחתיו, וילך גם הוא בכל חטאות אביו ולא סר מהם. ויהי בשנה השנית למלכו ועמרי שר הצבא וכל צבא בית אפרים חונים על גבתון, ואֵלה יושב בעיר ממלכתו בתרצה. ויהי היום וילך המלך אֵלה אל בית ארצא שר הבית וישת שם וישכר. ויקשר עליו זמרי שר מחצית הרכב ויכהו שם וימיתהו (2829 – 932), וישב על כסאו וילכֹד את המלוכה בתרצה, וימהר וישמד את כל בית בעשא, ואת כל קרובי המלך ואת כל אוהביו, וישמע עם המלחמה את מעשה זמרי וירע הדבר בעיניהם וימליכו את עמרי 56שר הצבא בתוך המחנה. ויעל עמרי וכל העם מעל גבתון, וימהרו וילכדו את תרצה ביום השביעי למלך זמרי. וירא זמרי, כי כלתה אליו הרעה, ויבֹא אל ארמון בית המלך וישרֹף אותו עליו באש וימֹת. אך גם אחרי מות זמרי לא התחזק עוד עמרי על כסא ישראל, כי לא כל העם שמע לקול שר הצבא, אשר המליכו אנשיו אותו במחנה. ויהי חצי העם אחרי איש ושמו תִכני בן גינת להמליך אותו ורק חצי העם נטה אחרי עמרי. ויֵחַלק העם חמש שנים 57 וימת תכני בשנה החמישית למות אֵלה בן בעשא וזמרי, ותעל יד אנשי עמרי על אנשי תכני ותהי המלוכה לעמרי לבדו (2833 – 928) ויהי מקץ שש שנים אחרי הכות זמרי את בית בעשא, וירא עמרי כי שרף זמרי את ארמון בית מלכי אפרים אשר בתרצה באש, ויקן הר נחמד ומבֹרך מאד אשר יצא לו שם בכרמיו 58 ובפרדסיו 59. וההר רחוק בשתי שעות מעיר שכם ויבן עליו עיר ויקרא את שמה שֹׁמרון 60 ע שם שֶמר אדוני ההר אשר מידו קנהו, ויגדל ויפאר עמרי את שמרון, ויתן בה את כסאו, וישם אותה לעיר ממלכת בית אפרים (2835 – 926). ויהי עמרי מלך גבור 61, רק מפני ארם לא יכול לעמוד, כי לכוד לכד מלך ארם ערים בגבול ישראל ויורש אותן. וגם בשמרון עיר הממלכה שם חֻצות לבני אדם 62, אך בינו ובין אסא מלך יהודה לא היו מלחמות. ומבלעדי זאת לא נבדל עמרי מכל המלכים אשר היו לפניו, כי אם בדבר האחד הזה, כי הרבה עוד הרע מהם, ויוסף עוד על חטאותם 63, ויקראו אחרי כן לדרכו הרעה ולעלילותיו הנשחתות: “חקות עמרי” 64 וימת עמרי אחרי מלכו על עשרת השבטים שתים עשרה שנה וימלך אחאב (2841 – 920) בנו תחתיו.


ואסא מלך עוד על יהודה כשלש שנים אחרי עלות אחאב על כסא אפרים. ויחל אסא את רגליו בשנת השלשים ותשע למלכו, וימת בשנת ארבעים ואחת למלכו. ויקבר בכבוד גדול מאד. וימלך תחתיו יהושפט (2843 – 918) בנו אשר ילדה לו אשתו עזובה בת שלחי. וירא אסא מלך יהודה בימיו ששה מלכים יושבים על כסא אפרים את ירבעם ונדב בנו, את בעשא ואלה בנו, ואת עמרי ואחאב בנו, וירא שני בתי מלוכה בישראל הלא הם בית ירבעם ובית בעשא נשמרים בידי עבדיהם עד בלתי השאיר להם שריד ופליט, וכסא בית דוד נכון, ובכל התלאות העובדות עליו לא נמוט, כי קדש היה בעיני בני יהודה ובנימן ובית הלוי, כסא בית דוד משיח ה‘. ויהי בית ה’ ובית המלך סכוכים יחד על כן היתה שארית לבית המלוכה ביהודה, כי עצם מעצמותם היה ורוח מרוחם, לא כן בתי המלכות באפרים, ומעֻזם הלא הוא עבודת אלהי הנכר כי זמורת זר היו על אדמת ישראל, על כן לא הכו שרש ועל כן נדפו מפני כל רוח.

  1. יזכור נא הקורא את תלונתם על גדעון ועל יפתח.  ↩

  2. קנאת אפרים ביהודה נחשבה לרעה גדולה (ישעיה י“א, י”ג.)  ↩

  3. דהי“ב י”ג, ז.  ↩

  4. “קטני עבה ממתני אבי” (מ“א י”ב, י'.).  ↩

  5. אדונירם הוא שם הדורם או אדורם במלואו והוא היה עוד שר בסוף ימי דוד (ש“ב כ', כ”ד.) ואולי ידע העם, כי הוא היה מראשי זקני בית שלמה, אשר יעצו את רחבעם להכנע מפני העם על כן בטח רחבעם, כי ישאו העם את פניו.  ↩

  6. ועיין רד“ק (מ“א י”ב, י"ח) ורלב”ג (מ"ז)  ↩

  7. יהושע כ"א, ד'.  ↩

  8. אין ספק, כי גם שבט שמעון המוקף בנחלת בני יהודה, לא מרד בבית דוד. ואף כי כתוב בימי אסא “ויקבץ את כל יהודה ובנימין והגרים עמהם מאפרים ומנשה ומשמעון, כי נפלו עליו ישראל לרוב”. (דהי“ב ט”ו, ט') יש לנו לישב פסוק זה על כרחנו, כי פסקת “כי נפלו” חוזרת רק על אפרים ומנשה. ומלת “ומשמעון” אינה משתתפת עמהם. כי אם בפסקת “והגרים עמהם” ולא יותר. כי גרים היו באמת עמהם בתוך נחלת בני יהודה (יהושע י"ט, א') אך לא נפול נפלו על אסא, כי משועבדים ועומדים היו לבית דוד מתחלתם. ואי אפשר בשום פנים להם לנהיות משועבדים לעשרת השבטים. כי רצועה רחבה של ארץ יהודה ובנימין מפסקת ביניהם ובין עשרת השבטים.  ↩

  9. ישע‘ ז’, י"ז.  ↩

  10. מ“א י”ב, י“ז. ועל האנשים האלה אשר לא היו מיהודה ובנימין ודבקים בבית דוד נאמר ”ויתר העם" (כ"ג).  ↩

  11. אפיס היה נעבד בתבנית פר או עגל ומנדס בתבנית שעיר (עיין דהי“ב י”א, ט"ו).  ↩

  12. פרשת הדברים האלה מבוארת מ“ב י”ז, ז' – י"ז.  ↩

  13. “והמה דברו עלי כזבים” (הושע ז', י"ג).  ↩

  14. מ“א י”ט, י,. ואף כי הבמות נאסרו משנבנה ביהמ“ק לא היה כח בידי חסידי מלכי יהודה עד חזקי/ לעכב בידי העם מזבוח לה‘ על הבמות. אך בארץ אפרים היו הבמות, אשר הקריבו לשם ה’ מכשירים נאמנים למנוע ע”ז מישראל, על כן לא מיחו הנביאים בידי עושיה ן (שם י"ח, ל') ורש“י קורא להן ”במות יחיד הנעשות לשם שמים" (רש“י שם י”ט, י').  ↩

  15. “רבה” הוא לפי דברי שד“ל ז”ל ראש הערים “הויפמשטאדט”.  ↩

  16. שופטים ט', מ"ה. מימי אבימלך עד רחבעם אין זכר במקרא לעיר שכם ועל כרחנו כל השנים האלה בהריסותה היתה עומדת.  ↩

  17. ה', י"ז.  ↩

  18. מחנים ופנואל קרובות היו. שתיהן היו חניות תכופות ליעקב אע"ה (בראשית ל“ב, ג', ל”א).  ↩

  19. הושע ה', י"ד.  ↩

  20. יחזקאל ל“ז ט”ו. י"ט.  ↩

  21. עיין מוצא דבר נבואת אחיה והבאים אחריו.  ↩

  22. דהי“ב ב‘, ד’. שמפוליון אחד מחוקרי העמים, מצא בשנת תקפ”ח או תקפ“ט בקרוניק אשר במצרים, המון צורות אדם גלופות באבן לשם זכר גבורת המלך שֶשֶנְק – שישק – אשר כבש ערים רבות בתוך ארצות שונות. ולפי השמות אשר עלה ביד חוקרי העמים לכון אל שמות ערי יהודה וערי דן שעל חוף הים, וערי שמעון ובנימין הנחשבות על מלכות יהודה, נרשמו על הכתובת ההיא הערים האלה: לבאות, גבעון, בית חורון, אילון, מקרה, שוכו, וערערה. [ לא כמו שכתוב בגראֶץ ”ערר“ שלא נזכרה בשום מקום] (גראץ 30 / 429 II) אך דבר אחד נשמט מידיעתם: שם נמנתה בין הערים הנכבשות ”יודהמלך“ וגראץ כון את הנכונה, כי הוא ”יהוד“ (יהושע י“ט, מ”ה) אך מלח ”מלך“ נפלא ממנו לישב. ואת זאת משלימים אנחנו שזכינו לשבת במקום זה כשנה וחצי, כי על יד יהוד כאלף אמה מנגב לה, יש מקום שהערבים קוראים לו ”נבי מלך“ אך הם מיחדים שם זה ביחוד גמור על קבר שנמצא שם. אך לנו אין ספק כי השם קודם לקבר ומלך היה המקום נקרא. ואחרי כן כאשר באו הערבים ומצאו שם קבר, הסמיכו את השם ואת המלכות אל הקבר כמשפטם לחבב את הקברים. אך באמת שם מקום הוא ובעלות שישק על יהודה ובנימין ועל ערי דן שבתוכן, לכד את יהוד ואת המקום הסמוך לו שנקרא. ויקרא לשני המקומות בשם אחר ”יהוד מלך".  ↩

  23. מ“א ט”ז, י“ח – י”ט..  ↩

  24. דהי“ב ט”ו, ה‘ – ו’.  ↩

  25. אֵם יורש העצר היא בכל מקום המלכה והגבירה – ופה יש לנו לקים על כרחנו את השם הנקוב בדהי“ב י”ג, ב‘. כי השם מעכה בת אבישלום הנזכר במ“א ט”ו, ב’. בתורת שם לאשת רחבעם נזכר בסוף תשעה פסוקים בפסוק י‘ גם בתורת שם לאשת אביה. ודבר זה רחוק הוא, כי תהיינה שתי נשים שוות גם בשמותיהן גם בשמות אבותיהן, על כן יש להעמיד על חזקתו רק את שם אשת אבים הנקראה מעכה בת אבישלום, (מ“א ט”ו, י’.( באשר הוא נזכר עוד שתי פעמים (י“ג. דהי”ב ט“ו, ט”ז).  ↩

  26. מ“א ט”ו, י'. ואין אבישלום זה אבשלום בן דוד.  ↩

  27. מ“א ט”ו, י"ג.  ↩

  28. דהי“ב ט”ו, ג.  ↩

  29. יהושע י“ח, כ”ב.  ↩

  30. אלף ומאתים אלפי איש חיל מיהודה ומישראל איננו מוגזם,אם נזכור את מפקד העם שולף חרב בימי דוד,(ש“ב כ”ד, ט'.). ויש לזכור כי מן המפקד ההוא עברו ששים שנה ובכל השנים הרבות ההן התרבה מספר העם ולא התמעט. כי בכל העת ההיא לא היתה כמעט מלחמה בישראל חוץ ממלחמת שישק שלפי הנראה היתה מלחמה בזה ולא מלחמת הרג רב, חוץ מן התגרות הקטנות שבין אנשי יהודה ואפרים על הגבול.  ↩

  31. אולי היא עפרה אשר לבנימין (יהושע י“ח, כ”ג) ואפשר כי גם היא היתה כבושה בידי מלכי אפרים ככל אשר היתה בית אל כבושה בידם (מ“א י”ב, כ"ט).  ↩

  32. תהילים ע“ח, א'. מזמור זה נאמר על מלחמת אבים כאשר יוכיח עליו זלזול שבט אפרים ורוממות שבט יהודה ונטישת משכן שילה ויסוד מקדש ירושלם ומפלת אפרים ומנוסתם וכח עיקר ענין פרשה י”ג שבדהי"ב חוזר ונראה מזמור זה.  ↩

  33. “ולא עצר כח ירבעם עוד בימי אביהו ויגפהו ה' וימת” (דהי“ב י”ג, כ') “לא שמת מיד, אלא הולך וחסר” (רש"י).  ↩

  34. מ“א כ”ב, מ"ב.  ↩

  35. סוף היות תרצה לעיר הממלכה, היא שנת השש לעמרי מלך ישראל (מ“א ט”ז, כ“ג – כ”ד) ותחלת גדולתה היתה מימי ירבעם. כן נשמע מן הכתוב ( י“ד, י”ז).  ↩

  36. שה"ש ו‘, ד’. את מקום העיר אין בידנו לברר אל נכון, אך דומה, כי קרובה הא לשכם.  ↩

  37. לשכם כמעט אין זכר עוד בדברי ימי בית ראשון כי אם פעם אחת בתורת טפל קל (ירמיה מ"א, ה').  ↩

  38. יהושע כ“א, כ”ג.  ↩

  39. מ“א ט”ז, ה'.  ↩

  40. אבות ה', י"ח.  ↩

  41. ט“ו, כ”ג.  ↩

  42. י“ט. דהי”ב ט"ז, ג'.  ↩

  43. עיין דהי“ב י”ג, כ"ג.  ↩

  44. חוקרי ספרות העמים הקדמונים החליטו,כי זרח הוא( OSORKON)המולך תחת שישק מלך מצרים.אך קרוב מזה, כי הכושים הנזכרים בימי מלכות בית דוד הם בני יקטן, אשר התגוררו בימים ההם בגלילות ים סוף, ואשר ברבות הימים נהפך מראיהם במשכנם בדרום אזיא למראה שחור אף כי בני שם היו.  ↩

  45. מזמור כ'. ועיין מוצא דבר “בירורי המאורעות מתוך מזמורי תהלים”.  ↩

  46. דהי“ב ט”ו, י'. ושם כתוב “בחדש השלישי” סתם. אך כבר העירונו לעיל בדברי ימי שלמה, כי פסוק “שלש פעמים בשנה” (מ“א ט', כ”ה) מתבאר במקום אחד “בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות” (דה“יב ח', י”ג.), ובכן מתקבל הדבר גם במקום זה, כי קבוץ שנאמר בו “ויקבצו בירושלם בחדש השלישי”, היה בזמן קהלה לכל הקבוע בחדש זה. שהוא חג שבועות.  ↩

  47. דהי“ב ט”ו, ט'.  ↩

  48. שם ח'.  ↩

  49. מ“א ט”ו, י“ט. דהי”ב ט“ז, ג'. ודבר לכת חיל ארם עם בעשא עולה מפסוק ”על כן נמלט חיל ארם מידך“ (ט"ז, ז') ודבר זה מפורש בסדר עולם ”ובאותה שעה כרתו ברית מלך ישראל ומלך ארם לעלות ולהתגרות באסא" (ס“ע, ט”ז)  ↩

  50. בעל סדר עולם מבקר היטב את הפסוק האומר: “ובשנת שלשים ושש למלכות אסא עלה בעשא” (דהי“ב ט”ז, א'). ומחליט האומר:“בשנת שלשים ושש למלכות אסא: בשנת שש עשרה לאסא. היא שנת שלשים ושש לשלמה משמת” (ס“ע ט”ז). ויהיה פירוש “ למלכות אסא” : למלכות בית דוד המסורה בימים ההם בידי אסא.  ↩

  51. ירמיה מ"א, ט'.  ↩

  52. זהו לפי דעתנו פירוש “ כי מעתה יש עמך מלחמות” (דהי“ב ט”ז, ט').  ↩

  53. מליצה וגם בחליו לא דרש בה' (דהי“ב ט”ז, י"ב) [שדרישה זו בלתי ספק היא על ידי הנביאים] הוכיח כי גם ימים רבים לפני זה לא היה לו דבר עם הנביאים.  ↩

  54. מ“א ט”ו, ל“ב. אך תחלת מלחמות אלה היתה אחרי שנת שלושים ושש לאסא (דהי“ב ט”ו, י"ט) שהיא לדעת התנא בעל סדר עולם שנת ט”ז לאסא (ס“ע ט”ז). ובתחלת מלכותו היה שקט גמור (דהי“ב י”ג, כ"ג).  ↩

  55. “ועל אשר הכה אותו” (מ“א ט”ז, ז') . ועיין רש“י ורד”ק.  ↩

  56. לפי המסורת אשר עלתה ביד קדמונינו יצא עמרי משבט אפרים (תנחומא ויהי). [תולדות ישראל ] ו 6 ח"ב  ↩

  57. עיין רש“י ורד”ק מ“א ט”ז, כ"ג.  ↩

  58. ירמיה ל"א ד'.  ↩

  59. “פרדסות סבסטי” (ערכים י"ד) ואת שמרון קרא הורדוס סבסטי (קדמוניות 5 8 VX).  ↩

  60. היום יקרא המקום בפי העם הערבי “אֵסַבֻּסְתֵּי” על שם סבסטי שקרא לה הורדוס.  ↩

  61. מ“א ט”ז, כ"ז.  ↩

  62. כ', ל"ד.  ↩

  63. ט“ו כ”ח.  ↩

  64. מיכה ו', ט"ז.  ↩

מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי ברית הממלכות

מאת

זאב יעבץ

מלכות יהושפט. חיל רכב ופרשים נציבים ושרי צבא. המלך מכניע את הפלשתים והערבים. משביח את מרבית המקנה. מטהר את ארצו מכל תועבה. הבטות. יהושפט משחר את דעת ההורה. בריתו עם אחאב. אוּפְיֵת אחאב. זדון איזבל. הבעל והאשרה ונביאיהם באפרים. אליהו התשבי ואש קנאתו. רעב באפרים. מטבח בנביאי האמת. דריסות מזבחות ה' אפרים.עובדיה שר הבית. מלוט שרידי הנביאים. אליהו על נחל ברית ובצרפת של צידון. אליהו ואחאב.אליהו בהר הכרמל. אבדן נביאי הבעל וראשית נביאי השקר בשם ה'. אליהו בהר חורב. אלישע נמשח לנביא. בית אחאב ורוב בניו. עושר ורפיון באפרים. מצור ארם על שומרון. רוחב נפש בן הדר. רוח אחאב הנכאה. העזובה בצבאותיו. זרוז הנביאים לאמץ ולמלחמה. מלחמה. מנוסה במחנה ארם ותשועה לישראל. עצת הנביאים להתאזר עוד. מלחמת אפק. מחנה ארם נגף כלו. וַתְּרָנוּת אחאב היתרה. הוכחת הנביא. מות נבות. מעמד מוסר בני אפרים. יהושפט בשמרון. הליכות מיכיהו בן ימלא ונבואתו. מלחמת רמות גלעד. מות אחאב. מלכות אחזיה בנו. יהושפט משחר משפט צדק ביהודה. ממשלת דוד ומסחר שלמה לה למופת. בנין אניות תרשיש. שתופו עם אחזיה. שברון אניות. תוכחת אליעזר ממרשה. ברית מסחר יהושפט ואחזיה מופרת. מות אחזיה ומלכות יהורם. מלחמת יהורם ויהושפט במואב. איבת אדום. איבת צר ומזמתה. עמון מואב ואדום פושטים על יהודה ומפלתם. מות יהושפט. מלכות יהורם בנו. אכזריותו וצרותיו. הערבים והפלשתים מבקיעים ירושלמה. מטבח בבני המלך. מותו מלכות אחזיה בנו. גדודי ארם. מצור ורעב באפרים. ברית מלכי יהודה ואפרים. אלישע מעשיו ודרכיו. מלחמת רמות גלעד. קשר יהוא. מות מלכי יהודה ואפרים בידו. אבדן בית אחאב. יהוא מולך באפרים. מטבח בבית מלך יהודה בידי עתלית. מלכות עתליה. מלכות עתליה ביהודה. פלטת בית דוד.

2843 – 2877

ויהושפט בן שלשים וחמש במלכו, מלא כח עלומים ואיש גבור1 חיל התחזק על כסא אביו ויהי ה' עמו לכונן את לכונן את הממלכה בידו2, ויאהבו כל העם מאד. ויוסף על חיל המצב אשר שמו אבותיו בערי המבצר, ויתן נציבים גם ביהודה ובערי אפרים אשר לכדו אבותיו. וילמד את כל העם מלחמה, ויגדל את כלם ליוצאי צבא. ויהי מספר הגברים אשר בארץ מספר אנשי מלחמתו3, ויהי לו גם סוסים4 ופרשים, ויהיו לו חמשה שרי צבאות מפקדי צבא רב מאד ושמותם עֵדנה לבית יהודה, ועל ידו יהוחנן השר, ועמסיה בן זכרי המתנדב ואלידע שר צבא מטה בנימן ועל ידו יהוזבד השר. ויבן ערי מסכנות ומגדלי עז, ויבצר את הארץ. ויכבד את ידו על הפלשתים ועל הערבים ויהיו לו למס. ויהי לו עֹשר וכבוד5 והביאו לו הפלשתים מנחה משאת כסף רבה, והערבים ישיבו לו מנחה שבעת אלפים ושבע מאות אילים ושבעת אלפים ושבע מאות תישים מדי שנה בשנה. וַיַּרְבַּע בהם את הכבשות ואת העזים אשר בארץ למען הַשְבֵח את מינן, כי אוהב עבודה ומקנה היה6.

ואל תורת ה‘, אשר החל אסא אביו לרומם את קרנה ולא כלה מחרות אפו בנביאים, שם יהושפט את כל לבו. ויירא את ה’ מאד, וילך בתורתו וישמור את מצותיה. ויסר את הבמות ואת האשרים מיהודה, ויבער מן הארץ את יתר הקָדש אשר נשאר בימי אביו, כי למן היום אשר התבאֵש אסא עם חממי הרואה הזניח את משמרת דבר התורה בקרב העם, והאשרים והבמות שבו להראות בארץ. ויקם יהושפט ויכל את אשר החל אביו, ויבער את כל השקוצים האלה מן העם, אך הבמות לא סרו עוד מקרב העם ויהיו עוד מזבחים ומקטרים בבמות לה' ככל אשר הקטירו עליהן לפני הבנות בית ה‘. אך מלבד הדבר הזה אשר לא עלתה בידי יהושפט, שם את כל לבו להשיב את לב העם אל התורה ואל המצוה. ותקטן עוד כל זאת בעיני המלך ויעמק להתבונן, כי בלי דעת דברי התורה לא תִכון משמרת המצוה בקרב העם. ויפקד אנשים מן הכהנים ומן הלוים וישם מתי מספר משריו אל משמעתם ויצו אותם ויסבו יחדו (2845 – 916) בערי יהודה ללמד את קהל העם, את ספר תורת ה’. ומי יודע את הפרי אשר עשה הדבר הגדול הזה לרוח ישראל, לולא קם שטן מעבר מזה וילַקש את קצירו עוד כחמש מאות שנה. כי בכל אשר נטה יהושפט מדרך אביו, וישב את לבו באמת ותמים אל הנביאים מורי הצדק לטוב לו ולרוח עמו, כן נטה מדרכי אבותיו אשר רחקו מעל מלכי בית אפרים, ויֵשלם עם בית אחאב לרע לו ולרוח עמו. ולא ארכו הימים ויתחתן בו ויקח את עתליהו בת אחאב7 ליהורם בנו לאשה, ויהי הדבר הזה למוקש לו ולביתו אחריו.

ואחאב בן עמרי אשר מלך על אפרים לא היה כבד לב ורע מעללים, ונהפוך הוא, כי היה כל ימיו איש שומע עצה ומקבל מוסר8. ויש אשר ירא גם את דבר הנביאים9, ויחרד פן תהיה יד ה' בו ובביתו10. ובדברי הממלכה ידע לכלכל את דברו ולהשיב את חמת אויבו התקיף ממנו במענה רך11, וגם בדבר הזה ידע חק וגבול לבלי תת את נפשו ואת ארצו למרמס12. ויהי גבור במלחמה13, אפס כי נמהר לבו, ויאהב רגע את שפת האמת וישב וישנאה אם לא היה דברה כאשר עם לבבו14, ויהי הפכפך בדרכיו15, ויתעבר כרגע16, וכרגע התרצה וישב מאף, וישמע לקול רעהו, אשר החזיק את דברו עליו17. ומי יודע אם לא הטיב דרכו מעט מעט ויהי למושל טוב וישר, לולא נִתנה בחיקו אשה אכזריה ומרשעת אשר ברוחה העזה משלה ברוחו ותדיחהו מדחי אל דחי. ויהי בראשית מלכו וילך בחטאות ירבעם בן נבט, ויעבד את העגלים וישתחוה להם18. אולם למן היום אשר נתן לו אתבעל מלך צידון את איזבל בתו לאשה הוסיף על חטאו הרבה מאד; כי אשתו המרשעת הזאת אשת הזנונים והכשפים19, הוליכתהו שולל אל כל אשר היה רוחה ללכת.ויתנקש אחרי הבעל אלהי אשתו הצדונית, ויקם לו בית בעל בשמרון ויבן לו בתוכו מזבח. וַיֶזֶן וידח את ישראל אחרי השקוץ השומם הזה, וילך גם אחרי הגלולים אשר עשה האמורי20. ויוסף אחאב בישראל את עון זמה, אשר בו יעבדו הצידונים את הבעל על חטאת הבלי נכר אשר החטיא ירבעם את עמו בשומו להם את העגל אלהי מצרים לאלהים. ויהי ככל אשר החלו להראות בימי שלמה התרבות המצרית והצרית בגבול ישראל לכל דבר מלאכת עבודה ומלאכת מחשבת, כן נראו בימי אחאב בגבול אפרים שקוצי מצרים וצר. ותרא איזבל, כי לא דבק לב העם אחרי הבעל אלהי הבשת ותערם לעשות שקר בנפשו, כי נביאי ה' אויבי אחאב הם21 החורשים עליו רעה22, ותקם את כהני הבעל, אשר העמיד לפניו למאות, לנביאים23 להטות ברוב לקהם את לב העם אל הבעל. ויהיו לה ארבע מאות נביאי הבעל וארבע מאות וחמשים נביאי האשרה אוכלי שלחנה. ויהי כי נלאו להוכיח את אמתת הבעל בדבר פיהם, ויאמרו להכות את רוח העם בתימהון במעשיהם הזרים. ויהי משפטם כמשפט כהני הצידונים להתגודד בחרבות וברמחים עד שפך דם לקנות את לב העם באמת ובתמים. וגם קצות העם אשר נדחו אחריהם היו “פוסחים על שתי הסעפים אם ה' הוא האלהים ואם הבעל”.

למראה השערורה הזאת התנשא כארי איש נביא מלא עז וגבורה בכל דרכיו וקנאת ה' צבאות כאש בוערת בעצמותיו, הלא הוא אליהו התשבי מתושבי גלעד, אשר שם מולדתו ובית אביו לא נודעו עוד. ויֵרָא פתאֹם אל אחאב ויוכח את דרכו על פניו בדברים מעטים עזים ונמרצים וישבע לו, כי לא יהיה טל ומטר על הארץ, כי אם על פי דברו. ויבא דבר אליהו הנביא ויהי הרב על הארץ ויכבד הרעב גם בארץ אפרים, גם בארץ צידון אשר משם נפתחה הרעה24. ותרא איזבל אשת אחאב את יד נביאי ה' כי רבה היא וכי רעה נשקפה מידם לבעל ולכהניו ולנביאיו, כי מלבד אשר לב כל העם לא היה שלם עם הבעל, נוסדו יחד שבעת אלפי איש אשר נדרו נדר לבלתי זנות אחריו25. ותקם ותכרת בחמת אפה את כל בני הנביאים מגבול ממלכת אפרים ותהרגם ותשמידם, ואת המזבחות אשר העלו עליהם השרידים הדבקים בתורת משה עולה וזבחים לה' אלהי ישראל הרסה איזבל26. ולאחאב היה שר הבית ושמו עובדיהו איש ירא אלהים מנעוריו. ויהי כשמוע עובדיהו את הכלה הנחרצה על נביאי ה' מעט איזבל, וישם את נפשו בכפו, ויחבא מאה נביאים חמשים חמשים איש במערה ויכלכלם.

ואליהו מלט את נפשו בדבר ה' ויסתתר על שפת נחל כרית המשתפך אל הירדן, ושתה איש האלהים מן הנחל והעורבים אנשי עֹרְבוּ27 העיר הקרובה לבית שאן אשר בגבול המקום, יביאו לו לחם ובשר בבקר ובערב, ולא ארכו הימים וייבש הנחל ולא היו עוד מים לשתות. ויקם וילך צרפתה אשר לצידון אשר גם שם היה הרעב, וימצא שם אשה אלמנה מבנות צידון ויתגורר עמה וישב בעלית ביתה ותכלכלהו, ויברך ה' את ביתה, ותשבע לחם כל ימי הרעב. וחמת איזבל לא שככה, בהרגה את נביאי ה' ותחזק את דברה על אישה וישלח את מלאכיו אל כל מלכי הארצות אשר מסביב לבקש את אליהו ולעשות בו כלה, ויעש כן וישלח ויבקש ולא מצא את מקומו. ויהי בשנה השלשית לימי החרב והנה אליהו נצב פתאם לפני אחאב בשדה, אשר יצא שמה עם עובדיהו לבקש מרעה לפלטת הסוסים והפרדים, אשר לא מתו עוד מאפם חציר. ויעז אחאב את פניו ויקרא: "האתה זה עוכר ישראל? " ויען אליהו בחזקת היד: אתה ובית אביך הם העוכרים את עם ה' בלכתם אחרי הבעלים. ויהי המעט, כי לא ערב אחאב את לבבו לתפסו ולהמיתו ויאות אל דבר אליהו וישמע לקולו וישלח ויקבוץ את כל נביאי הבעל והאשרה אל הר הכרמל, אשר שם היה מזבח גדול לה' אשר הרסה28 איזבל בעברתה, ויאספו שם גם עם רב מישראל. ויגש אליהו אל העם בכבוד ועֹז ויֵמרץ את דברו וישאלם עד מתי הם פונים על ימין ועל שמאל “אם ה' הוא האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו”. ולא מצא איש את לבבו להשיב אותו דבר, ויקח אליהו שני פרים ויאמר אל נביאי הבעל קחו לכם את הפר הטוב בעיניכם והעלוהו עולה לבעל, ואש לא תשימו, ואת הפר הנשאר אעשה אני עולה לה' אלהי ואֵש לא אשים, והיה האלהים אשר יענה באש, הוא האלהים, וייטב הדבר בעיני העם. ויבחרו להם נביאי הבעל את הפר הטוב בעיניהם ויעשוהו, ויקראו בקול גדול וישתוללו ויתהוללו ויתגעשו כמשפט כהני הצידונים מן הבקר עד הערב, ואין עונה. ויקרא אליהו לכל העם לגשת אליו ולקחת שתים עשרה אבנים כמספר שבטי ישראל ולרפא את המזבח אשר הרסה איזבל. וימהרו ויעשו כן. ויצקו מים סביבות המזבח, על העצים ועל העולה כאשר צוה. ויהי לעת העלות את מנחת הערב בבית ה' בירושלים ויגש אליהו ויאמר: “ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יוָדע, כי אתה הוא אלהים בישראל, ענני ה' ענני!” ויהי ככלותו לדבר, ותפל אש אלהים ותאכל את העולה ואת המזבח, ותלחך את המים אשר סביבותיו. ותצלח רוח ה' על כל העם מקצה ויפלו על פניהם ארצה ויקראו קול אחד: “ה' הוא האלהים!” ויפשטו על נביאי הבעל, כאשר צוה אותם אליהו ויתפשום וימיתום על שפת נחל קישון בדמי נביאי ה‘, אשר ידם היתה עם איזבל להרגם. ולאחאב אמר אליהו: עתה אכול ושתה והטיבה את לבך, כי היום יתן ה’ גשם על פני האדמה ויהי כן. וירד ביום ההוא גשם גדול מאד.

ויפרץ אליהו הנביא ביום ההוא פרץ גדול בנביאי הבעל. ותהי עוד שארית לבעל כל ימי בית אחאב, רק לנביאי הבעל לא היתה עוד כמעט כל תקומה29. אך בעת ההיא קם שטן אחר לשחק בישראל, כי החלו אנשי אָון ונבלה אשר שפתם אתם להגביר ללשונם ולהתאמר לנביאי ה‘30, המה נביאי השקר אשר היו למפגע לנביאי האמת והצדק ולמוקש לישראל עד סתום החזון.וצדקיהו בן כנענה איש עז מצח ודובר שקרים היה אב וראש לכל הנביאים הנבלים ההם. ויעשו נביאי השקר בלהטיהם אותות ומופתים לעיני העם, ויהי המעט לנביאי ה’ מלחמת הרוח אשר נלחמו בעם תועי לבב להשיב את לבם אל ה/ אלהי אבותם, ותהי להם עוד מלחמה גם בנביאי השקר, אשר שמו מכשולים רבים על כל דרכיהם. ולב איזבל כבד מאד ולא לקחה מוסר גם מן הגדולות אשר עשה אליהו הנביא ותתנקש בנפשו להמיתו. וימלט אליהו הנגבה דרך יום מנגב לבאר שבע. ויקץ בחייו מפני הטלטלה אשר הֻטל עוד הפעם מעמו וממולדתו, וישאל את נפשו למות. וילך משם ארבעים יום וארבעים לילה עד באו הר האלהים הרבה, ויהי שם במערה. ויהי דבר ה' אליו שם לקום וללכת מדברה דמשק ולמשוח בסתר מלך אחר תחת בן הדר המולך בארם, ומלך אחר תחת אחאב המולך בישראל ולהקים את אלישע בן שפט תחתיו לנביא. וילך ויבא עירה אָכל-מחולה, אשר לנפתלי וימצא שם את אלישבע חורש בבקרים, וישלך עליו את אדרתו, ויתן מרוחו עליו, וישק אלישע לאביו ולאמו ויקרא לאוהביו לאכל עמו לחם ויעזב את עירו וילך אחרי אליהו.

ואחאב היה מלך עשיר מאד, כי לרגלי הברית, אשר היתה בינו ובין אתבעל מלך צידון חתנו, פרץ סחר הארץ בישראל וירחב את כבוד ביתו מאד ויבן לו היכל שן31. וגם נשים הרבה לו שבעים בנים, רק שלשה מהם נודעו בשמותם עד היום הזה, הלא הם יואש32 יהורם ואחזיהו. וגם ערים רבות בנה בארצו33. אולם רוח העם נבקה וגבורתם נָשְתה למן היום אשר התמכרו מרביתם לעבודת הבעל אשר כלה כח העם ויפרע מוסרו.

ולא ארכו הימים, ויעל בן הדד34, ועמו שנים ושלשים מלך הסרים למשמעותו, בחיל גדול מאד וברכב ובפרשים על שמרון, ויצר עליה להלחם בה. ולא קמה רוח גם במלך גם בעם להתיצב לפניו ויגזרו אל העיר וישגבו בה. וירחב בן הדד את נפשו כשאול, וישלח אל אחאב מלאכים העירה להגיד לו, כי אין לו עוד כל חלק בעשרו וגם בנשיו ובבניו, כי שלל מלך ארם המה. ויכנע אחאב מפניו מיראתו אותו ויאמר: “כדבריך אדוני, לך אני וכל אשר לי”. ותקטן זאת בעיני העריץ הארמי וישב וישלח מלאכיו אל אחאב, כי המעט ממנו, כי חושב הוא את כל קנין אחאב לקנינו, כי אם שלוח ישלח את עבדיו וחפשו את בית המלך ואת בתי כל שריו ועבדיו ולקחו בידם את כל הטוב בעיניהם. לשמע דבר הבליעל הזה, התעודד אחאב ויועץ עם זקני ביתו, וישב דבר למלאכי בן הדד בלשון רכה, כי את הדבר אשר שלח באחרונה לא יוכל לעשות. ויהי כאשר ענה בן הדד את אחאב קשה, ויחזק גם לב אחאב, ויסר פחד ארם מעל פניו ויהי נכון למלחמה. אולם אך יצֹא יצָא מפי מלך ארם דבר השלטון: שימו כלי מפץ על העיר, והנה מבֻכה! כי נבהל אחאב לראות, כי בכל אנשי צבאו, אשר נדחו אחרי איזבל אשתו ואחרי גלוליה אין איש אשר ישאהו לבו להשיב מלחמה לאויב בשער. והנה נביא נגש פתאם אל אחאב ויצוהו בדבר ה' להתיצב בראש נערי שרי המדינות העומדים לפניו ולאסור את המלחמה בכל ההמון הגדול הזה, אשר יתנהו ה' בידו ביום הזה. וישמע אחאב לקול הנביא ויפקוד את יתר העם ולא מצא בם בלתי שבעת אלפים איש חיל אשר נגע אלהים בלבם35 להשליך נפשם על עמם ועל ארצם. ועל לב מלך ארם וחילו לא עלה כי בני ישראל, אשר ידעו את קצר ידם בימים ההם, יתגרו מלחמה בחילו הכבד מאד, וישתו וישכרו לבטח במחנה. ובן הדד צוה בגאוה ובוז מתוך שכרונו לתפוש חי את כל היוצא מן העיר ולהביא אליו למען ענותו ולהתעלל בו. והנה פתאם פשטו נערי שרי המדינות וחיל שבעת האלפים על מחנה האויב ויכו איש אישו, ותהי מהומה במחנה ויחל חיל ארם לנוס, ותחזקנה ידי כל העם36 וירדפו אחריהם. ויעל הדר על סוס ויעלם וימלט הוא ומתי מספר מן הפרשים. ואחאב יצא ויך מכה גדולה את יתר הפרשים ואת כל הרכב וגם בחיל הרגלי37 עשה הרג רב. ויהדפו בני ישראל את האויב מפניהם (2859 – 902) ותשקוט הארץ.

אך הנביא לא נח ולא שקט ויגש אל אחאב ביום התשועה, וייעצהו לאזור את חילו ולהתחזק, כי לא ישא מלך ארם את מכאובו ואת חרפתו, ולתשובת השנה ישוב לעלות עליו. ושרי צבאות ארם בן הדר אשר קצף עליהם אדוניהם המלך על רפיון ידיהם הערימו לעשות שקר בנפשו, כי לא בשלהם היה הנגף במחנה, כי אם באשר אלהי ישראל אלהי הרים הם, על כן חזקו עליהם בני אפרים בהלחמם בם על הרי שמרון. וייעצוהו למנות את חסרון חיל הרכב והסוסים אשר נפלו במלחמה ולהלחם בישראל לשנה הבאה במישור. וייעצוהו עוד להוריד את שנים ושלשים מלכי הארצות הסרות למשמעתו איש מכסאו, ולהקים פחות תחתיהם, למען יהיה כל השלטון ביד המלך האחד לבדו. וישמע לקולם ויעש ככל אשר יעצוהו ולא עלה לתשובת השנה שמרונה ארץ ההרים. ויבא ויחן על אפק אשר לאָשר (2860 – 901)38 אל המקום אשר נקהלו פלשתים להלחם בישראל באחרית ימי שאול. ואפק ארץ מישור היא, וארץ מישור הלא טובה גם למלחמת רכב ופרשים אשר בה עשו בני אדם חיל, גם טובה היתה בעיני בן הדר, כי האמין לדברי עבדיו, כי לא אלהי עמקים ומישור אלהי ישראל. ובני ישראל התאזרו גם הם ויחנו כשני חשפי עזים נכח המון צבא ארם הרב מאד כחול הים. ויגש גם הפעם איש האלהים אשר נוספה לו בעת ההיא על קנאת עם קנאת דת ישראל אשר חרפו הארמים בדברם על ה' כדבר איש על אלהי גויי הארץ, כח אלהי הרים הוא ולא אלהי עמקים. ויחזק את ידי המלך אחאב ואת ידי עמו בשם ה' להתחזק ולהלחם, כי יתן ה' את חיל ארם בידם. ויהי מקץ שבעת ימים לחנות המחנות אלה נכח אלה, ותקרבנה למלחמה ויפלו בני ישראל בחיל הרגלי אשר לארם וישחיתו בהם ארצה מאת אלף איש ביום אחד. ויחישו להם שרידי חיל ארם מפלט בשערי אפק ותפל חומת העיר עליהם וימותו בהם עשרים ושבעה אלף איש. ובן הדר נס ויחבא באחד בתי העיר חדר בחדר, ותחזק יד ישראל על אדם ביום ההוא בהכותם את חיל האויב כמעט עד כלה. ומי יודע אם יספה ארם לשאת עוד ראשה, לולא נפתה אחאב בחלקת לשון מלאכי בן הדד, אשר באו חגורי שקים וחבלים בראשיהם להתחנן על נפשו ועל ממלכתו. ויהי המעט, כי החיה אחאב את בן הדד, ויעלהו אליו אל המרכבה. ויתרפס אליו בן הדד ויאמר כי ישיב לו את הערים אשר לקח אביו מיד עמרי אביהו, וכי יתן לאחאב לשום חֻצות בדמשק, כאשר שם אביו בשמרון. ויפת לב אחאב, ויבא בברית עם אויב עמו, וישלחהו בשלום וישב ויקם בעצם ידו את השטן הזה לישראל אחרי נפלו.

ובעיני הנביאים היה הדבר רע עד מאד.ויחפש איש מבני הנביאים בַאֲפַר על עניו, ויצא אל המלך בעברו לדרכו וישאל אותו כמגיש משפטו אליו לאמר: איש הפקיד בידו בימי המלחמה את שבוי חרבו לשמרו ויעד בו, כי נפשו תהיה תחתיו אם ימלט מידו, ויהי הוא עושה כה וכה והשבוי נעלם ואיננו. ויחרוץ המלך משפטו, כי דרכו בראשו תהיה נפש תחת נפש. ויסר בן הנביאים פתאם את האפר מעל עיניו למען יכירהו המלך וינבא בשם ה', כי יען אשר שלח את צורר עמו מידו, לכן נפשו תחת נפש אויבו תהיה ועמו תחת עמו. ויפן אחאב נרעש ונפעם הביתה.

והגדולות אשר עשו הנביאים, אשר היו בדבר פיהם לרוח גבורה לבית אפרים, ויעוררו באהבתם העזה כמות לעמם ולארצם, לעשות תשועות גדולות לישראל שתי פעמים בארם אויבתו בנפש, לא הפילו דבר ממעללי בית אחאב ומדרכו הקשה אשר התהלך עם אלהים ואנשים. ודבריהם כאש אשר אזרו זקות בו ובעמו לקום במתי מספר על עם עצום ורב לא עמדו לפחת במלך ישראל רוח דעת ויראת ה'39 כאשר עם לבבם.

ויוסף אחאב ללכת בעצת אשתו הצידונית המרשעת. ויהי היום ויאמר אחאב אל איש ושמו נבות לתת לו את כרמו, אשר על יד בית המלך בעיר הגדולה יזרעאל בכל מחיר אשר ישית עליו נבות. ולא אבה האיש למכור את כרמו כי נחלת אבותיו הוא, ויפלו פני אחאב, ותבז לו איזבל ותתנכל, ותקם שני עדי שקר ויעידו לפני השופטים אשר ביזרעאל, כי ברך נבות אלהים ומלך ויסקלוהו וימת. וגם את בני40 נבות, בערה איזבל לבלתי הותר איש דורש משפטו. ויהי כשמוע אחאב כי מת נבות ויקם וירד אל כרמו לרשתו. הוא בא אל תוך הכרם והנה אליהו הנביא אשר נעלם מקומו זה שָנים נצב לקראתו וקורא בקול רעם: הרצחת וגם ירשת! ואחאב נבעת מאד ויקרא: “המצאתני אויבי?” ויאמר אליהו מצאתי! יען התמכרך לעשות הרע בעיני ה'. וינבא לו ולאיזבל את האחרית אשר חזו אחיה השילני ויהוא בן חנני על בית ירבעם ועל בית בעשא.

אך הנבלה הזאת אשר נעשתה בידי איזבל אשר התעוללה על נקי ותרצחהו ותירשהו. תוכיח גם על בית אפרים ועל מלכו, אשר הרע לעשות מכל אשר לפניו ולאחריו. כי לא נבקה עוד מהם כל רוח צדק ומוסר. הן אחאב בחמדו את כרם נבות לו את מחירו בכסף מלא, או לתת לו תחתיו כרם טוב ממנו. ובכן לא נָגיד רב מעשקות היה אחאב. והדבר אשר קרא נבות כמשתומם “חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך”, יענה עד כמה גבה משפט גבר בעיני העם, עד כי מושל אדיר לא יכול לעות אותו. על כן נפלא בעיני אחאב לעשות לנבות מאומה, בלתי אם להתעצב אל לבו ולשאת בשרו בשניו. ועל רוח היושר הזה, אשר נחה כטל מאת ה' על ישראל ועל מושליו, שחקה לעגה איזבל הצידונית בת אלהי הנכר ותתלוצץ ותאמר: “האתה תעשה מלוכה על ישראל? אני אתן לך כרם נבות היזרעאלי”. לאמר, היצלח איש רפה ידים ורך לבב כמוך למלוכה, כי גם בעיניה גם בעיני כל בני הנכר נחשב מוסר לרפיון וצדקה למרך לב. אך בכל זאת יָראה גם היא את חמת העם, ולא גזלה את הכרם לעיני השמש, כי אם התנכלה ותחשב מחשבת בליעל, ותשת ידה במסתרים עם שופטי יזרעאל אשר התמכרו לעשות את הטוב בעיניה, ואת הרע בעיני אלהים ואדם. ואת אזן אחאב לא גלתה את מזמת החמס והדמים אשר חמסה על נבות האֻמלל41. וקרוב הדבר, כי גם אחרי מות נבות עשתה שקר בנפש בעלה המלך, כי אמנם משפט מות היה לנבות, וכל קנינו כפר החטאת הוא, אשר חטא למלך בקללו אותו, כי אמנם יצא שם לאחאב כי מלך חסד42 הוא. ולבו לא היה קשה מאד, כי יש אשר רך לבו ויכנע רגע מפני ה' בהמרץ איש נביא את דברו באזניו43. ומי יודע אם לא עשה אחאב את הישר, לולא היתה לו איזבל לאשה, כי רק הסתה אותו לעשות את הרע לעבוד את הבעל44 ורק מידה מצאה הרעה את נביאי ה'45.

ויהי בשנה השלישית אחרי הכות אחאב את ארם באפק וילך יהושפט ושריו ועבדיו שמרונה לבקר בבית אחאב חותן יהורם בנו, ויעש אחאב משתה גדול ליהושפט ולכל העם אשר ברגליו. ויהי כטוב לב המלכים ביין46, וידבר אחאב על לב יהושפט לשית ידו עמו לצאת למלחמה על ארם לקחת מידה את רמות גלעד אשר לגדי עיר מקלט הרוצח47 בעבר הירדן, אשר קרעה ארם מיד ישראל. כי ככל אשר רבתה העזובה בחיל אחאב, רב המשטר בצבא יהושפט, אשר היה עורך מלחמה בכל עת. וינהו יהושפט בר הלבב “כמוני כמוך כעמי כעמך, כסוסי כסוסיך”, אך נשאלה נא בה‘, הנצא למלחמה הזאת אם נחדל. ויגנב אחאב את לב יהושפט ויקבֹץ ארבע מאות איש נביאי שקר, אשר התאמרו, כי נביאי ה’ המה. ויבאו ויתיצבו כלם לפני מלכי יהודה וישראל, היושבים בהדר כבודם איש על כסאו מלֻבשים בגדי מלכות במושב חצי גֹרן עגֻלה48 פתח שער שמרון, ויתנבאו לפניהם כטוב בעיני אחאב אדוניהם. וצדקיהו בן כנענה ראש הנביאים האלה, איש אשר מצח נחושה לו, עשה לו קרני ברזל ויָזר לדבר שקר בשם ה' לאמר: “כה אמר ה' באלה תנגח את ארם עד כלותם”. אך יהושפט לא נפתה לדברי אחאב, כי נביאי ה' המה, כי ידע להבחין בין נביאי האמת אשר ביהודה ארצו ובין חֶבר הנקלים והנבלים האלה, אשר ישאו את שם ה' לשוא, למען החלק ומצא חן בעיני אדוניהם. וישאל אם אין עוד נביא ה' כאשר עם לבבו. ויגד לו אחאב, כי יש עוד נביא ושמו מיכיהו בן ימלה אך הוא רע בעיניו על התנבאו עליו רק רע. ויוכיחהו מלך יהודה בחן ובשפה רכה, על שנאו איש אלהים דובר אמת. וישלחהו ויקראוהו ויביאוהו ויעמד לפני המלכים, ויעבר הנביא הנעלה הזה בחזון את הרעה אשר תמצא את מלך ישראל לבדו מן המלחמה הזאת, כי מות ימות בה. וירע הדבר בעיני אחאב, כי מנע אותו מיכיהו מצאת למלחמה הזאת, ויט לבו אחרי דברי נביאי השקר. ויפתח מיכיהו במשל פיו ויעבר בחזון נמלץ ונערץ עד מאד את תגברת רוח השקר השמה כיום מוקשי מות לרגלי המלך ברמות גלעד. ויעז צדקיהו הנבל את פניו ויך את הנביא הנשגב והמרומם הזה על הלחי ויכלימהו. ואחאב צוה לשום אותו בבית הכלא עד שובו מן המלחמה, אך לב הנביא לא נפל ויאמר ף “אם שוב תשוב בשלום לא דבר בי ה'”.

ולא שמע אחאב לקול הנביא הנעלב, אשר אמר להציל את נפשו ממות, וילך בעצת בן כנענה ויתר נביאי השקר ויצא למלחמה אל רמות הגלעד, ויתן את שלטון הארץ ביד יואש בנו49. אך בכל זאת הגה לבו אימה לזכר דברי הנביא. ויפשט את בגדי מלכותו וילבש כאחד אנשי הצבא למען התחפש. ולמלך ארם לא היתה לרצון המלחמה הזאת, אחרי אשר כשל כחו מאד במלחמותיו הראשונות באחאב. ויהי דברו אל שרי הרכב אשר אסרו את המלחמה לבלתי הלחם עם איש בלתי עם המלך לבדו ולשוב אחרי כן מאחרי בני ישראל, כי ידע הפעם את כחו, כי דל הוא. ויעשו שרי הרכב כן, וישובו גם מאחרי יהושפט בראותם, כי לא מלך ישראל הוא, וישימו את כל לבם רק אל אחאב לבדן, אך לא הכירוהו, כי התחפש. וימשך איש בקשת לתֻמו וימצא חצו את אחאב מלך ישראל וימחצהו מחץ מות. וימהר הרַכָּב להוציא את המלך במרכבתו מתוך המחנה וימת אחאב בערב. וגם יהושפט וגם שרי הרכב אשר לארם לא הוסיפו עוד להלחם, כי ליהושפט נתעב דבר המלחמה הזאת, אשר לא היתה על פי ה', וגם שרי צבאות ארם לא אבו להלחם עוד, כי ידעו כי כחם דל עוד ולמה להם להתגרות ברעה. ויהי כבא השמש ויעבירו קול במחנה ישראל ובמחנה ארם “איש אל עירו ואיש אל ארצו”, ויעלו המחנות איש מעל אחותה וילכו לדרכם. ויבא דבר מיכיהו אשר דבר עליו. גם דבר הנביא אשר הוכיח את דרכו על פניו על שלחו את בן הדד מידו בא על אחאב, כי הפר בן הדד את בריתו אשר כרת עמו אחאב בחמלתו עליו וישב לו רעה תחת טובה ויצו לכונן רק אל מלך ישראל. אשר עשה לו חסד ויחיהו, וישב לו את ממלכתו. ויקברו את אחאב בשמרן וימלך אחיזיהו (2863 – 898) בנו תחתיו.

ויהי בשוב יהושפט מן המלחמה ויצא לקראתו הנביא הישיש יהוא בן חנני ויוכיחהו על שיתו ידו עם אחאב אשר העמיק לשחת בישראל50. ויהי המעט מיהושפט כי לא השיב חרפה ליהוא הנביא, כאשר השיב אסא אבי יהושפט לחנני אבי יהוא51, ויוסף עוד לעשות את הטוב ואת הישר בעיני ה‘. ויעבור את כל הארץ מבאר שבע קצה נגב יהודה עד הר אפרים צפון גבול ממלכתו, וידבר על לב העם להתחזק ביראת ה’. וישם שופטים בירושלם, ובכל הערים הבצורות, וידבר על לב השופטים דברים נכוחים ונמרצים. ויזכירם את הדבר הגדול אשר דבר משה איש האלהים, כי המשפט לאלהים הוא. ויאמר “יהי פחד ה' עליכם שמרו ועשו כי אין עם ה' אלהינו עולה ומשא פנים ומקח שחד”52. ויחזק גם יהושפט בכל עז בסדרי הממלכה אשר סדר דוד אביו, ויבדל גם הוא בין המלאכה החיצונה לאמר פקודת השופטים והשוטרים53. ותהי פקודת המשפט ביד הלוים והכהנים תופסי התורה בימים ההם, וביד ראשי האבות לבית ישראל היושבים עמם על המשפט. והשוטרים היו רק הלוים54, באשר רק ידם מצאה להעלות כל דבר משפט על הכתב, כי כמעט הם לבדם היו בעלי עט סופר מהיר בימי הקדם, אף כי עצם מלאכת הכתב נפוצה בין כל העם, ולא נחה על גורל המשפט שבט המלך כדבר אשר דבר יהושפט “כי לא לאדם תשפטו כי לה'”. ותִקָרא באמת ובמשפט לפקודת השופטים “המלאכה החיצונה”, כי לא היה לה דבר עם בית המלך. אך כל דבר הכהֻנה והמקדש היה ביד אמריהו אשר כִהן בימים ההם, כי הכהן הגדול היה הראש לכל מלאכת עבודת ה'. וזבדיהו בן ישמעאל הנגיד לבית יהודה היה ראש לכל דבר מלאכת המלך לכל דבר פקודת הצבא ולמשמרת הארץ למלחמה ולשלום ולכל דבר אשר לממלכת יהודה עם הממלכות אשר מסביב.

ויהי המעט מיהושפט, כי כלכל את כחל דברי ממלכתו מבית על פי המתכנת אשר תכן לה דוד, וישם לו גם את שלמה למופת בדבר סחר הארץ עם הארצות הרחקות. ויבן עשר אניות כמשפט אניות תרשיש ללכת אופירה דרך ים סוף לזהב. ואדום הסרה למשמעת מלכי בית דוד היושבת בין יהודה ובין ים סוף לא עמדה לשטן לו.

ותחת אחאב מלך אחזיה בנו על ישראל ויעש גם הוא את הרע ככל אשר עשו אביו ואמו ויֵזֵל מאד ללכת אחרי ההבל ולעבוד את הבעל בכל לבו ולהשתחות לשקוץ השומם הזה. ותקל בעיניו עבודת הבעל אלהי צידון וידרוש גם בבעל זבוב אלהי עקרון אשר לפלשתים, אך בכל זאת לא הפר יהושפט ירא האלהים את בריתו עמו. ויהי לבו שלם עמו ככל אשר היה תמים עם אחאב אביו. ויהי בבנותו את האניות וישתפהו עמו גם בדבר הבנין גם בדבר המסחר. וימלא את ידו לשלוח את עבדי אחזיה עם עבדיו ולאכול את פרי סחר אופיר חלק כחלק, ולא התבונן יהושפט, כי בדבר הזה הוא נותן למלכי בית אפרים מדרך כף רגל ומעבר בארצו ומבוא לעלילותיהם הנשחתות בקרב בני עמו. אך ברית הימים הזאת לא האריכה ימים, כי אך הורד הורידו את האניות בעציון גבר והנה רוח קדים באה ותשברם ותהרסם, ויהי איש נביא במרשה אשר ליהודה ושמו אליעזר בן דוֹדָוָהו ויגל ביום ההוא את אזן המלך את הרעה אשר מצאה באותו בעציון גבר הרחוקה, ויאמר לו “בהתחברך לרשע פרץ ה' את מעשיך”55. ובעיני בני קרח משוררי הקדש אשר ידם נכונה עם הנביאים לא טובה גם ברית מלך יהודה עם מלך בית אפרים גם ברית המרכלת עם הגוים הרחוקים, כי רק ארץ יהודה וירושלם לבדן נחשבו להם למשגב אלהים56 וחומותיהן וארמונותיהן והיכליהן למשכן הכבוד, החיל והעז ולמעון חסדי ה'57. וירע בעיניהם על יהושפט אשר תחת שים לב להתבצר במקומו ולשמור על ארצו58 שם עיניו בקצה הארץ. ויהי כאשר באה השמועה, כי נשברו האניות ויביעו את הגיוני לבם בשיר, וילעגו על קרית מלך רב אשר בצפון הארץ לאמר: על שמרון בעלת ברית מלך ציון הקטנה והנאוה משוש כל הארץ59.

כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נָחְפְּזוּ

רְעָדָה אֲחָזָתַם שָם חִיל כַּיּוֹלֵדָה בְּרוּח קָדִים תְּשַבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ;60

ויהי אחרי כן וידבר אחזיה על לב יהושפט לחדש עמו את ברית המסחר, ולא אבה עוד מלך יהודה לשית ידו עמו בדבר הזה, אך לא חשך את ידו מתמוך את ממלכת בית אחאב, גם אחרי מות אחזיהו, כי לא האריך אחזיהו ימים, כי בשנה השנית למלכו נפל בעד השבכה מן העליה בהיכלו ויחל וימת. וימלך יהורם (2865 – 896) אחיו בן אחאב תחתיו. ויעש גם הוא את הרע אך לא כאביו וכאמו כי את מצבת הבעל הסיר משמרון, ובדברי הממלכה לא היה רפה ידים כאחזיה אחיו אשר ראה את פשע מואב אשר פשעה מתחת יד מלכי אפרים במות אחאב61, ולא התבונן, כי נוקד היה מישע מלך מואב והעלה למלכי אפרים מנחה אלף כדים ומאה אלף אילים מגֻדלי צמר. וימנע מישע את מנחתו למן היום אשר מת אחאב, ואחזיה לא הרים יד. ויהי אך עלה עלה יורם על כסא אחיו ותהי ראשית מעשהו לפקוד את צבאו ביום ההוא62 ולהסיעו על מואב למלחמה. וישלח אל יהושפט לבקש מעז ממנו ויעתר לו, ויעבר מלך אפרים ומלך יהודה את מדבר אדום, ויקח יהושפט גם את הנציב אשר הפקיד על אדום הפרה למשמעת יהודה אשר נתנו לו בני אדום כבוד מלך, ויבאו מקץ שבעת ימים ארצה מואב. והמואבים מקדמים את פניהם על הגבול מכל חוגר חגורה ומעלה לאמר, כל זכר במואב תופש חרב. ויכו בני ישראל את מואב מכה רבה מאד, ויהרסו הם וישיתו ארצם שממה והקלעים הכו לפי חרב את קיר הרשת עיר מואב. וירא מלך מואב, כי לא יכול לבני ישראל ויאמר להבקיע בשבע מאות איש אל מחנה מלך אדום, ולא מצאה ידו גם לזאת, ויחר אפו. ויהי כי עלתה בידו לתפוש את בן מלך אדום63 וישרפהו באש אל החומה לעיני אביו ולעיני כל המחנה. ויגדל מאד עון מלך מואב בעיני נביאי ישראל ימים רבים אחרי כן וינבאו לו אחרית רעה64. ויֻכו כל בני ישראל ובני אדום בתמהון למראה האכזריות הזאת ולא יכלו עוד להלחם וישובו איש לארצו. ותבער חמת מלך אדום למן העת ההיא על בני יהודה, כי לא רבו את ריבו וישמור את הדבר בלבו לעת מצא.

ובני מואב אשר חלו בם בני ישראל מכה רבה מאד, שמרו על כל עברתם ליהושפט על אשר עמד למעז ליורם מלך אפרים. ויהי עוד יהודה יושבת לבטח ובני עמון ומואב חרשו רעה על ישראל להכריתו ולהשמידו עד כלה65.

כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ;

עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֵיךָ;

אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגוֹי וְלֹא –יִזָּכֵר שֵם-יִשְרָאֵל עוֹד;66

ויכרתו ברית בסתר עם ההגרים היושבים מקדם לגלעד, ועם אנשי נבל היושבים בהר גבול שעיר, ועם שארית העמלקים והמעונים והאשורים בני דדן אשר מנגב, וגם הפלשתים הנכנעים בידי יהושפט שתו עמם ידם בסתר בעצת צר, אשר שמרה את עברתה לבית יהודה למן היום אשר השיב יהושפט את פני מלכי בית אחאב מהשתתף בדבר אניות עציון גבר, כי כל ימי היות יד מלכי בית אחאב נכונה עם מלכי יהודה, שמו גם חלק צר בעלת ברית בית אחאב כי בדבר הזה היתה פתוחה גם לה דרך ים עד הֹדו. אך למן היום נדרה יהודה מפניה את דרך עציון גבר היתה לבית ישראל “סלון ממאיר וקוץ מכאיב”67 כל ימיה.

ויקומו העמים האלה, ויסבו חרש את ים המלח, ויפשטו חיש מהר על עין גדי ויהי המחנה כבד ערב רב מאד ויהי בהתבשר פתע ליהושפט כי הבקיע אויב אל לב ארצו, ויהי כאובד עצות, כי לא עלתה כזאת על לבו מתמול שלשום, ועל יושבי ערי יהודה נפל פחד פתאם, ויחישו מפלט להם ולנשיהם ולטפס בירושלם הבצורה. ויהושפט קרא צום ויעל אל בית ה' ויתפלל באזני כל העם מקירות לבו אל ה‘, כי יושיע את עמו. ותצלח רוח אלהים על איש הלוי מן המשוררים בני אסף ושמו יחיזיאל ויאזור את העם חיל בשם ה’, כי יחלצו לקראת האויב, כי ה' ילחם להם. ותחזקנה ידי המלך והעם וישכימו ממחרת בבקר ויתפקדו לגדודיהם ויצאו למדבר תקוע והחלוץ נוסע לפניהם והלוים עוברים לפני החלוץ בכלי שיר אלהים ונושאים רנה ותפלה. כי מימי מלחמת אבים בירבעם היתה לחק ביהודה להוציא את כלי הקדש למלחמה ככל אשר הוציאו בימי הקדם את ארון הברית68 ולהזכיר את עבודת הכהנים והלוים הנעבדת בהיכל הקדש בירושלם69. וה' שלח רוח רעה בין בני עמון ומואב ובין יושבי הר שעיר ותקם ביניהם מלחמה עזה ותעל יד עמון ומואב ויכו בבני שעיר מכת הרג ואבדן, אך גם אחרי כלותם חמתם בעם אשר זה מעט כרתו עמם ברית לא נאספה החרב הנטושה אל תערה. ויפרץ ריב במחנה עמון ומואב ותשכל חרב איש את אחיו בני עמו עצמו ובשרו ותרב ההרגה מאד. ויהי בבא יהושפט וחילו אל המערכה והנה כל המחנה מלא פגרים מתים וכל יתר העם מהרו ויפֻצו איש לעברו, ולא היה עוד ליהושפט איש ריב להלחם בו. ויעט כל העם אל השלל ותהי הבזה רבה ויבזו את המחנה שלשה ימים. ולא היה בתוך מחנה יהודה די חמורים פרדים וגמלים לשאת את כל השלל. ויקהלו כל העם ביום הרביעי אל עמק אחד70 ויברכו שם את ה' ויעלו משם ירושלמה בנבלים וכנורות וחצוצרות ותהי ראשית דרכם אל בית ה‘. ולא הוסיפו עוד העמים אשר מסביב לחשוב מחשבות מלחמה על יהושפט, כי ראו כי ה’ נלחם לו.

וליהושפט היו שבעה בנים ושם בכורו יורם, ויהי כי אהב המלך את כל בניו ויתן לכלם מתנות רבות וישם אותם לנציבים בערי המצֻדות ביהודה ואת הממשלה נתן ליורם בנו כי הוא הבכור וימת בן ששים שנה (2868 – 893) בשנת העשרים וחמש למלכו.

ויהי אך שכֹב שכב יהושפט המלך החסיד והנאמן עם אלהי אבותיו בשנת חמש ליורם מלך אפרים, ותדֹף פתאם כעשן כל הטובה וכל הברכה אשר התענגו עליהן בני יהודה זה ששים ושש שנה כל ימי אסא ויהושפט. כי זרע המר אשר זרעו ידי יהושפט בקחתו את בת אחאב ליורם בנו לאשה, נתן עתה את פריו, כי עתליה המרשעת בת איזבל אשת יורם הרימה עתה את ראשה; ויהי כי צרה עין האשה העזה וכבירת כח הלב הזאת בגדולת תורת משה ובמלכות בית דוד ותתנכל כל ימיה להכרית כל שריד לבית דוד. ויהיו אחי המלך, אשר לא נקשרו בעבותות אהבה, עם בית עמרי ושרי בית חמיה, הנאמנים עם ה'71 ועם בית דוד כקוץ מונד בעיניה. ויקם יורם ויהרוג את כל אחיו הטובים ממנו ואנשים משרי בית אביו, אשר עמדו לפניו. ויהי בשבתו על כסאו ויעזב את תורת אלהי עמו וישם את כל מעשה בית אחאב לחק בארצו, ויעש במות בהרי יהודה וידח את ירושלם ואת יהודה אחרי הבעל, כי גם בעוד יהושפט חי לא היה שלם עוד לב כל העם מקצה עם תורת אבותם72, ומסורת הברית אשר היתה לשתי הממלכות ליהודה ואפרים הרבתה לשחת במסתרים גם ביהודה. ותהיינה ערי הגבול הראשונות אשר החלו ללכת בדרך אפרים, ולזנות אחרי הבלי הנכר. ויֵאָמר ללכיש עיר הגבול “ראשית חטאת לבת ציון”73. ותרא אדום כי כשל כח יהודה מבית ומחוץ, ותפשע ביהודה, ותמלך עליה מלך אשר פרק על מלכי יהודה מעל צואריו. ויסע יהורם בכל חילו וברכבו ויפשט על גבול אדום לילה ויך את אנשי הגבול לפי חרב. אך אל לב הארץ לא יכול להבקיע כי קדמו בני אדום את פניו ויכו את שרי הרכב אשר ליורם ואת כל מחנהו ויפוצו איש לעברו74. וישָׁבר ביום ההוא על יהודה מעל אדום ותהי אדום לממלכה כקדם. ותהי עוד ארץ קטנה סרה למשמעת יהודה ושמה לבנה, ויהי כשמוע לבנה, כי פשעה אדום ותפשע גם היא מתחת יד יהודה. ותהי אדום לאויבת בנפש לישראל, ותזכור את הרעות אשר מצואה מיד יואב, אף כי היא היתה המתגרה אז בראשונה בישראל, ותשמור את עברתה ותשחת את רחמיה ותטרוף באפה כל נפש מישראל אשר נפלה בידה75.

וצֹר ופלשתים אשר נוסדו יחד בימי יהושפט עם בני עמון ומואב לא נחו ולא שקטו גם המה. וישיתו ידם עם אדום ותָפשו את בני ישראל אשר הֻטלו אל ארצותם,והסגירו אותם המונים המונים בידי אדום לעשות בם שפטים76, או מכרו אותם לסוחרי בני יון לעבדים77. ועין ה' היתה לרעה בבית יורם וישב לו כרשעתו. ויהי המעט, כי נקרעו מידו ארץ אדום וארץ לבנה, ותִפָתח עליו הרעה מנגב ומים, אשר נשקפה גם לאסא מיד זרח הכושי גם יהושפט מיד המעונים ויושבי הר שעיר אשר שתו את ידם עם עמון ומואב. ויתקוממו על יהורם גם הפלשתים גם הערבים אשר עבדו את יהושפט אביו וישיבו לו מנחה78 ויוָעצו לב יחדו ויעלו ויפשטו על יהודה מנגב וממערב, ויבקעו את ירושלם ויפרצו אל בית המלך ויבזו את כל רכושו וישבו את נשיו ויהרגו את בניו ולא נשאר לו בלתי אם בן אחד הקטן בכל אחיו. ויבא על המלך הקשה הזה חמס אחיו ושרי בית אביו ודמם. ותשכל חרב זרים את בניו ככל אשר שכלה חרבו את אחיו בני אביו, ובכל זאת לא שב עוד אף ה' ממנו וינפהו בחלאים רבים מאד וימת בתחלואיו הרעים בשנה השמינית למלכו. ומה שונה היה מות המלך הזה ממות אביו הצדיק ומה עצמו ומה רבו התלאות אשר באו עליו בשמונת השנים הרעות שנות ממלכתו. אדום ולבנה אבדו מידו, פלשת וערב הרימו בו יד, נשי בית המלך הלכו שבי ובניו נפלו לפי חרב. והמלך כואב דָוֶה ומחלתו אנושה ומגואלת, ונפש קהל עמו נקעה ממנו ולא עשו לו כבוד במותו ולא נתנו לו קבר בתוך קברות אבותיו המלכים.

וימלך אחזיהו (2876 – 885) השריד האחר לבית יורם, תחת אביו ושם אשתו המלכה צביה מבאר שבע. וירשע ויעש גם הוא את הרע ככל אשר עשה אביו. כי עתליהו אמו היתה יועצת להרשיע, אך תחת אשר אביו לא היה דבק ביורם בן אחאב מלך אפרים ויהי בודד לנפשו79 נִלוֹה נלוָה אחזיה על יורם מלך אפרים, ויהיו שרי ביתו לו ליועצים.

ויורם מלך אפרים אשר התחזק בתחלת מלכותו ויך את מואב לא הוסיף להצליח, כי בן הדד, אשר אחאב אביו שלחו מידו ויחיהו, החליף כח ויצר מאד ליורם בן איש חסדו אשר נתן לו את נפשו ואת ממלכתו לשלל. ויצק לו ויצר עליו פעמים ויפלא ה' את חסדו לישראל ויצילם שתי פעמים מיד ארם80. גם רעב גדול ונורא היה באפרים כשבע שנים81, וימת בן הדד וימלך חזאל תחתיו, הוא הרבה להכביד את ידו על בית אפרים גם מבן הדד. ויהי בהתחדש המלחמה בין אפרים ובין ארם ברמות גלעד ויבא אחזיה מלך יהודה וחילו לעזור את יורם מלך אפרים אחי עתליה אמו. ויֻכה יורם מכה אנושה מאד ביד הארמים, ולא יכול עוד לשבת במחנה. ויטוש את המלחמה ביד שריו פקודי החיל וילך יזרעאלה עירו להתרפא שם. וגם אחזיהו הלך שמה לבקר את דודו החולה.

ואליהו הנביא איננו עוד, כי לקח אותו אלהים, באחרית ימי אחזיהו בן אחאב מלך אפרים. ויקם תחתיו לנביא את אלישע בן שפט אשר משח אותו אליהו בדבר ה' ביום שובו מהר חורב.

ויהי אלישע איש מלא כח ורוח ה‘, איש אשר גבה לבו מאד בדרכי ה’82 וירחב לבו83 ולא חת מפני כל84 ולא נשא פנים לאיש85, ויהי איש חפץ חסד86 שונא מתנות87 ונדיב רוח מאד88, וכל שמץ דבר נבלה היה לו לגעל נפש89.

וככל אשר היתה תוכחתו למלכי בית אחאב קשה ונמרצה כן היה להם לרוח עצה90 ולרוח גבורה במלחמותיהם, אך באחרונה הראהו ה', כי מלכות בית אחאב היתה כרקב לבית ישראל כלו. וינגד גם את בית אפרים גם את יהודה בחטואתיו ובתועבותיו, כי שב גם המלך יהורם גם העם לזנות אחרי הבעל אשר הסיר בתחלת מלכותו את מצבתו מפניו. ואחזיהו מלך יהודה הלך גם הוא בחטאות בית אחאב ולא סר מהן. ותהי רעה גדולה נשקפה לרוח העם ולהורתו. ויקרא אלישע לאחד מבני הנביאים וישלחהו אל המערכה לרמות גלעד למשוח את אחד שרי החיל החונים שם את יהוא בן יהושפט בן נמשי למטה מנשה91 למלך על אפרים. ויהוא איש גיבור חיל אך עז ונמהר מאד ואין איש טוב ממנו להפוך את כסא ממלכת אחאב. ויהי אך משה אותו מן הנביאים, ויתקעו שרי החיל בשופר ויקראו: מלך יהוא! ויוסע יהוא וגדודיו יזרעאל. וישמע יורם מלך אפרים כי נוסע יהוא לקראתו ויהגה אימה כי כלתה אליו הרעה ויאמר לכבדה, למען השב את המת מהסחיט, וישלח מלאכים לקראתו לקדם פניו בברכה. וישב יהוא את פניהם ולא נתנם לשוב אל אדוניהם.ויצא יורם לקראתו הוא ואחזיה איש ברכבו לקרוא לשלום לו. וימלא יהוא את פני יורם קלון, חיך גם את יורם מלך אפרים גם את אחזיה מלך יהודה וימיתם. וישחט בעברתו ובאכזריותו ארבעים ושנים איש ממשפחת המלך אחזיהו ומשרי יהודה, ויהי עד בא יהוא העירה ואיזבל שמעה את דבר המטבח אשר הכין יהוא, ותשם פניה כחלמיש ותיטב את ראשה למען מצא חן בעיני יהוא. ויהי יהוא בא העירה ותשקף בעד החלון ותיטב הזקנה את דרכה לבקש אהבה ותקרא: “השלום זמרי הורג אדוניו!” ויצן יהוא את הסריסים אשר נשקפו אליו מבעד החלונות וישמטוה ארצה ותהי למרמס לרגלי הסוסים. ויפיל יהוא את פחדו על שרי יזרעאל אומני שבעים בני אחאב ויומרץ את פקודתו עליהם, לשלוח לו את ראשי חניככם בדודים, ולא קמה בהם רוח למרות את פיו, ויעשו כן. ויוסף יהוא חיך את הנשארים לבית אחאב וכל שרי ביתו וכל גידוליו וכוהניו ומיודעיו ויאבד כל שריד לבית אחאב, ויבא על בית אחאב הדבר אשר דבר אליהו, וישע יהוא בעקבה וילכד בערמתו את כהני הבעל כולם ולא נפקד מהם איש ויפשטו עליהם הרצים ויכום לפי חרב, לא הותיר מהם איש. ויוצא את מצבת הבעל ויתצֶהָ וישרפה, וישם את הבעל למחראות. ויגדל יהוא לעשות בהשמידו את הבעל מבית אפרים עד עולם, אך אכזריותו הגדולה אשר שהתה את כל רחמי אדם בקרבו השבו לו הנביאים לחטאת לא יוכל כפרה92.

וישתנו פני שני בתי ישראל מן הקצה אל הקצה, כי ככל אשר השמיד יהוא את בית אחאב עד אחד, כן השמידה עתליה אחרי מות בנה את יתר פלטה בית דוד אשר השאירו הערבים והפלשתים ביום החותם את יורם ואשר השאיר יהוא ביום הכותב את בני אחזיה ושריו. ותימלך (2877 – 884) תחת אחזיה בנה, למען הסב ברבות הימים את ממלכת יהודה אל מלכי צידון אחי אמה. אך בהָמֵת המרשעת הזאת את כל זרע הממלכה מלטה והושבע בת המלך יורם בלט את יואש בן אחזיה ילד בן שנה, אותו ואת מינקות ותמלטהו בית ה‘, ותמָלט שמה גם היא, ותתחבא שם היא והוא שש שנים מפני עתליהו. וקרוב הדבר מאד, כי התבצרו הכוהנים שם מפניה כל ימי מלכותה, כי חומות המקדש היו בצֻרות ולא נתנו לה מדרך כף רגל בבית ה’ כל ימי מלכותה. אך בכל זאת נסתה המרשעת הזאת את כחה ותאמר ללכת את בית ה‘, ויפרצו בו אנשיה93 פרצות ולא מצאה ידם להבקיע אותו אליה, אך השג השיגה ידם לבֹז את אוצר בית ה’ ויקחוהו ויעשוהו לבעלים. ולא עלה על לב אשת הדמים הזאת, כי הבית הקדוש המרכז לתורת האלהים היה גם בית מפלט לפליט האחרון מבית דוד, אשר בכל הדם הרב אשר שפכה למען האבידו יעץ ה' כי בֵלֵה יְבֵלָה אותה ואת בית אתבעל אביה ואת צידון עמה והיה עוד בתוך עמו לתפארת ולגאון עולם.

  1. מ“א כ”ב, מ"ו.  ↩

  2. דהי“ב י”ז, ה'.  ↩

  3. אם ישים החוקר אל לבו,כי מדין תורה היו כל בני העם חיבים לעבור על הפקודים,לא יחשב כגוזמה מספר חיל יהושפט הגדול מאד (דהי“ב י”ז, י“ד – י”ח) ואין לשכוח, כי גם אדום היתה או לישראל עוד וצבאותיה יצאו גם הם לרגל צבאות בני יהודה ( מ"ב ג‘, ט’), ומי יודע אם לא נכלל גם מספרם במספר חיל יהושפט הנפרט בדהי"ב.  ↩

  4. מ“א כ”ב, ד'.  ↩

  5. דהי“ב י”ח, א'.  ↩

  6. “ומלאה רבה היה לו” (דהי“ב י”ז, י"ג) ועיין מלת “מלאכה” (בראשית ל“ג, י”ד). ואם כל עצם המס היו אילים ותישים שהם זכרי הכבשים והעזים, על כרחי אני אומר, כי להשביח את המין באו.  ↩

  7. עתליהו בת עמרי (מ“ב ח', כ”ו) תכיפת עתליה לעמרי לאו דוקא. ופירוש המקרא כך הוא עתליה בת אחאב בן עמרי. ודבר זה מוכרע ממקרא אחר שבפרשה זו הקורא לה “בת אחאב” (י"ח) ואפשר לבת הבן להקרא בת, אך בשום פנים אי אפשר לאחות שתקרא בת.  ↩

  8. מ“א כ', י”ד – ט"ו.  ↩

  9. מ"ג.  ↩

  10. כ“א, כ”ז.  ↩

  11. כ‘, ד’. ט'.  ↩

  12. י"א.  ↩

  13. כ"א.  ↩

  14. מ“א כ”ב, ח'. ט“ז, י”ח.  ↩

  15. “אחאב שקט היה” (סנהד' ק"ב:) = “מחצה עונות ומחצה זכיות” (רש"י).  ↩

  16. י“ח, י”ז. כ"א, כ'.  ↩

  17. “שלח קבוץ” (י“ח, י”ט) “וישלח… ויקבץ” (כ').  ↩

  18. כן נשמע ממליצת “ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם… ויקח… את איזבל ויעבוד את הבעל וגו” (ט“ז, ל”א.) כי בתחלת מלכותו עבד רק את העגל ואח"כ עבד גם את הבעל. ומכאן שתי תשובות על הח' גראֶץ האומר, כי השבית אחאב העגלים מפני הבעל (גד, 23 II) והכתוב הזה עושה את הבעל לתוספת על העגל. השנית, כי פסוק זה מעיד כי בהיות אחאב מלך, לקח את איזבל לאשה ואז הנהיג גם את הבעל, תחת אשר עד העת ההיא עבד את העגל לבדו, וגראץ אומר, כי עמרי לקח לאחאב בנו את איזבל לאשה (22).  ↩

  19. מ“ב ט', כ”ב.  ↩

  20. מ“א כ”א, כ"ו.  ↩

  21. כ"א, כ'.  ↩

  22. כ"ב, ח'.  ↩

  23. הדאקטור יוליוס פירסט העיר בתורת חוקר מובהק בקדמוניות העמים, כי מעולם לא קמו בצידון נביאים לאליליהם וכל עצמם של נביאי הבעל בשמרון, לא באו, כי אם להתיש את כח נביאי ישראל. (פירושו כ“א י”ח, מ').  ↩

  24. כן נשמע מהבטחת אליהו לאשה הצרפתית (מ“א י”ז, י"ד) וצרפת היא הארץ צידון (ט') וגם מנגדר הסופר הקדמוני לצידונים יספר, כי רעב גדול היה בצידון בימי אתבעל (מובא בקדמ' 2. 13 IVII).  ↩

  25. מ“א י”ט, י"ח. והמספר הקצוב והמצומצם ילמדנו כי בעין אגודה מסוימת היתה המונה מספר לחבריה.  ↩

  26. מ“א י”ט י. (ועיין פרק קודם).  ↩

  27. בגמרא (חולין ה'.) השתדלו רבותינו האמוראים להוציא את מלת “והעורבים” (מ“א י”ז, ו') ממשמעה הרגיל ולעשותה שם אדם או שם מקום. והנה רבותינו התנאים באים ומושיטים לנו, דבר זה בקנה ואומרים לנו דברים ברורים: “עיר היא בתחום בית שאן ושמע ערבו” (בראשית רבה ל"ג) ותבנית השם הזה לדעתנו כהגגית שם “בוכרו” (דהי“א ח', ל”ח).  ↩

  28. מ“א י”ח, ל'.  ↩

  29. רק פעם אחת נזכרו עוד נביאי הבעל (מ“ב י', י”ט) אך לפי העולה מכלל המאורע אין האמור שם אלא אשגרת לשון בלבד בפי יהוא ובסגנון פקודתו, וכונת הפקודה היתה על כהני הבעל, כי פה כתוב כי כל הנביאים מתו (מ“א י”ט, א') ואין להחזיק כי איזבל חדשה עוד הפעם את נבואת הבעל אחרי אשר היתה לבוז.  ↩

  30. בשנת מות אחאב הננו מוצאים הבל נביאי שקר מתנבאים תרמית לכם בשם ה‘ (כ“ב, י”ב.) ודברי גראץ דברי רוח הם, כי הנביאים האלה תלמידי אליהו היו שרפתה רוחם בעת ההיא ויסבירו פנים לאחאב להנבא לו כטוב בעיניו. אי שמים! המודה בדברי נביאים ( או רק המכבדם יאמר כן? ומה המריצהו לזה? והלא בפירוש שאל יהושפט "האין פה נביא לה’?" (כ"ב, ז.) מכלל שכל הנביאים שהתנבאו לפני אחאב לא היו בני הנביאים נביאי אמת.  ↩

  31. מ“א כ”ב, ל"ט. ואין לברר אם היה רוב בנינו שן, או רק קשוטיו היו שן, אך זה ברור, כי לא בא שן לארץ ישראל, בלתי אם בידי הצדונים אשר סחרו אל ארץ הדו מקום השנהבים בעלי השן.  ↩

  32. כ“ב, כ”ו.  ↩

  33. כ“ב, ל”ט.  ↩

  34. בן הדד זה אינו בן הדד ההוא.אשר היו לו דברים עם אסא (מ“א ט”ו, י"ח.) כי אם בנו אשר בימי עמרי אבי אחאב לא עלה עוד על הכסא, כי בימים ההם היתה עוד המלוכה לאביו (כ', ל"ד).  ↩

  35. “אומר אני, הם שנאמר עליהם: ”כל הברכים אשר לא כרעו לבעל שבעת אלפים“ (רש“י מ”א כ', ט"ו.) והדברים מתקבלים מאד מאד, כי מלבד המנין המסכים בשני המקראות, הנה הרוח החיה במלחמות אחאב בארם, היו נביאי ה‘ (מ“א כ', י”ג. כ“ב. כ”ח. ל“ה. ל”ח.) ובכן אין ספק, כי המתחזקים ההם היו רק שבעת אלפים הנאמנים לה’ (י“ט, י”ח), אשר רק הם לבדם שמעו לקול הנביאים. ואולי יש מעין רמז לזה במליצת ”כל העם כל בני ישראל" (כ', ט"ו) לאמר: האנשים אשר ראוי להם להקרא עם ישראל היו רק הם ולא יותר, כי אי אפשר לאמר כי בכלל העם לא היו יותר משבעת אלפים נפש.  ↩

  36. “וירדפם ישראל” (מ"א כ‘, כ’.).  ↩

  37. נאמר בראשונה “ויך את הסוס ואת הרכב” (כ', כ"א) הרי רכב ופרשים אמור הוא מה אני מקיים “והכה בארם מכה גדולה ” (שם). על כרחו הוא בא לרבות את חיל הרגלי. הסוס: אין משמעו גוף הסוסים כי בזמן ההוא כבר היו הסוסים נחשבים מאד באפרים וביחוד בעיני אחאב (י"ח, ה') והסוסים נחשבו לשלל טוב מאד, כי אם את הפרשים רוכבי הסוסים הכו בני ישראל.  ↩

  38. משנת מלחמת ארם האחרונה נדע לעמוד על שנות המלחמות שלפניה. המלחמה האחרונה היתה שנת מות אחאב שהיא שנת 2863 לימות העולם ולפניה כתוב “שלוש שנים אין מלחמה בין ארם ובין ישראל” (מ“א כ”ב, א') ובכן היתה מלחמת אפק מלפניה בשנת 2860 ומלחמת מצור שמרון הקודמת לה, שנה אחת 2859.  ↩

  39. הנביאים נהגו במדברותיהם אל אחאב בימי תחלת המלחמות, את מנהג משה רבם עם פרעה וישימו את הנפלאות אשר יעשה ה‘ לעמו, למכשיר להפיץ את דעתו ואת אמתו בארץ ויחתמו גם הם את דבריהם "וידעת כי אני ה’" (מ“א כ', י”ג. כ"ח).  ↩

  40. מ“ב ט', כ”ו.  ↩

  41. מן הסתומה שסתמה איזבל את דבריה “אני אתן לך וגו'” עולה ומתבאר כי אמרה לו אני אקבל את דבר קנית הכרם על עצמי ולפניך אביא דבר גמור ולך אל יהי שום עסק בזה. וגם הסתומה השנית “אין נבות חי, כי אם מת! ” מביעה לאמר: מת נבות וכיצד מת אם בדרך זו או זו היא אחת היא, אחרי אשר איננו חי. והמכתב הנעשה לפי דברי המקרא רק בידי איזבל נעשו ושלא מדעתו. ועיין היטב.  ↩

  42. מ“א כ', ל”א.  ↩

  43. שם כ“א, כ”ז – כ"ט.  ↩

  44. ויקח אשה את איזבל ויעבד את הבעל (ט“ז, ל”א).  ↩

  45. י“ח, י”ג. י"ט, ב'.  ↩

  46. דהי“ב י”ח, ב'. כן עולה מן הכתוב.  ↩

  47. דברים ד', מ"ג.  ↩

  48. AMPHITHEATER בלי ובלשנות אירופה (חולין ה'.) וזה הפשט המתקבל, כי אי אפשר לאמר, כי מלך אדיר כאחאב אשר ישב בבית שן יקדם את פני מלך אדיר ומכובד בעיניו מאד בגרן כפשוטו. – גרן איננו בנין בארצות הקדם, כי אם ערמה שבלי הוגן שחשודים סובבים בו במעגל. ומסבה כזו טובה לראות ולהראות לכל העומדים לפניהם. והסנהדרין היו נוהגים לשבת בסדר זה, יען כי פני כל יושב כן, איש אל אחיו, ופני כלם אל שלש שורות של ת"ת היושבים לפניהם. משחקי היונים היו עומדים כן, למען הראות לעיני הקהל הבא להשתעשע במשחקם. ואחאב ויהושפט היו יושבים אגודות בכבודם כן, למען הראות לעיני ארבע מאות הנביאים שהתנבאו לפניהם.  ↩

  49. דבר זה נראה מן הכתוב (מ“א כ”ב, כ"ו).  ↩

  50. דהי“ב י”ט, ב'.  ↩

  51. ט"ז, י'.  ↩

  52. קרוב הוא, כי מזמור לאסף (תהלים פ"ב) על יסוד בתי דינים שבימי יהושפט נאמר, ועיין מוצא דברי באורי מאורעות וכו'.  ↩

  53. עיין דהי“א כ”ו, כ"ט.  ↩

  54. דהי“ב י”ט, י"א.  ↩

  55. דהי“ב כ', ל”ז. והנכונה היא, כי נבואה זו נאמרה בעצם יום השבר האניות ועל כן יתישב היטב מלת “פרץ” הבאה בלי עבר. והפלא היה כי הודיע הנביא אם אשר נעשתה ביום ההוא במרחק כמה וכמה ימים ועל כן קדם ספור הנבואה במקרא לספור במקרא לספור המאורע, ועל פלא זה נאמר “ כאשר שמענו כן ראינו בעיר ה' צבאות” (תהילים מ"ח, ט) בסירוס המקרא כאשר שמענו בעיר ה' צבאות – מפי הנביא – כן ראינו – במעשה.  ↩

  56. ד'.  ↩

  57. י'.  ↩

  58. י“ג – י”ד.  ↩

  59. ג‘. ומלת “הר ציון” הוא סוף מחצית הפסוק הראשונה ופירושו משוש כל הארץ היא רק הר ציון אבל “ירכתי צפון” כלומר שומרון עיר ממלכת אפרים שהיא בצפונה של יהודה וירושלם איננה מָשוֹש כי אם “קִרְיַת מלך רב”. עיר מלך בשר ודם המתגאה בגדולת הקטנה. וכן אנו מוצאים בדברי הנביאים נביא הצדק מטיף על ירושלם "הנני בורא את ירושלם גילה ועמה משוש – ישע’ ס“ה, י”ח – “ואמציה כהן בית אל קורא את עיר ממלכת אפרים ”מקדש מלך ובית ממלכה – עמוס ז', י“ב –”.  ↩

  60. ה‘ – ח’.  ↩

  61. בשנת תר“ל מצאו בעבר הירדן במסכי ים המלח מצבת אבן בתבנית לוח, 113 סנטימטר ארכה 70 רחבה, ושלשים עביה, את מצבת הזכרון הזאת הציב לו מישע מלך מואב בחייו ויחצב בה את זכרון דברי מלחמותיו שהיו לו מלכי ישראל ועל כלם עם עמרי, אך יען כי רבות מאותיותיה אין להכיר, על כן אין להציל מפיה דבר נכון. פתשנן דברי האבן ימצא בפאלאסטינא למונק תרגום אשכנזי של לוי בסוף ה”א.  ↩

  62. מ“ב ג‘, ו’. ומליצת ”ביום ההוא“ אי אפשר לה לחזור על יום פשיעת מלך מואב האמורה בפסוק שלפניו, כי פשיעה זו היתה כשתי שנים לפני זה במות אחאב ככתוב בעצם הפסוק ההוא ובהתחלת מלכות אחזיהו (א‘, א’) ובכן אין מאורע לתלות בו את מליצת ”ביום ההוא" כי אם על יום היות יורם למלך שבו דבר הכתוב.  ↩

  63. עיין מוצא דבר סדר מלחמות יהושפט האחרונות.  ↩

  64. עמוס ב‘, א’ – ג'.  ↩

  65. דהי"ב כ‘, א’.  ↩

  66. תהלים פ"ג, ג' – ה;  ↩

  67. יחזקאל כ“ח, כ”ד.  ↩

  68. דהי“ב י”ג, י“ב. י”ד.  ↩

  69. י‘ – י"א, תהילים כ’, ד'. ועיין דברינו למזמור זה מוצא דבר בירורי המאורעות.  ↩

  70. קרוב הוא כי “עמק ברכה” (דהי“ב כ', כ”ו) הוא עמק יהושפט (יואל ד‘, ב’) ונקרא כן על כי חנה שם יהושפט ומחנהו שבעה ימים מחוץ לירושלם למען התחטא בימי נדה ביום השלישי וביום השביעי (עיין במדבר ל“א, י”ט) כי טמאי מתים היו. כי פשטו את החללים (דהי“ב שם כ”ה) ודרכם הראשונה היה לבית ה‘ (כ"ח) אשר שמה לא יב כל טמא. ונקרא גם עמק ברכה, כי ברכו שם את ה’. כי בדברי תורה ותפלה מותרים טמאי מתים.  ↩

  71. דהי“ב כ”א, י"ג.  ↩

  72. כ', ל"ג.  ↩

  73. מיכה א', י"ג. לכיש היתה עיר מבצר הגבול ליהודה (דהי“ב י”א,ט').על כן חנו עליה חיל אשור (מ“ב י”ח, י“ז. ישעיה ל”ו, ב‘. דהי“ב ל”ב, ט’) וחיל בבל (ירמיה ל"ד, ז') .  ↩

  74. עיין קדמוניות ( 1, 5 X I ) ועיין פי' הרד"ק בשם אביו (מ“ב ח', כ”א).  ↩

  75. עמוס א', י"א.  ↩

  76. ו‘, ט’.  ↩

  77. יואל ד‘, ד’ – ו'.  ↩

  78. דהי“ב י”ז, י“א. [תולדות ישראל] ז 7 ח”ג.  ↩

  79. דבר זה עולה לעיני המתבונן המעמיק מדהי“ב כ”ב, ד'.  ↩

  80. מ“ב ז', י”ח. ז‘, ו’ – ז'.  ↩

  81. ח‘, א’.  ↩

  82. מ"ב ה‘, ח’.  ↩

  83. ב‘, ט’.  ↩

  84. ג', י“ג – י”ד.  ↩

  85. ה‘, י’ – י"א.  ↩

  86. ד‘, ב’. י"ג.  ↩

  87. ה', ט"ז.  ↩

  88. ו', כ"ב.  ↩

  89. מ“ב ה', כ”ו – כ"ז.  ↩

  90. ו‘, ט’ –י'.  ↩

  91. מ"ב ט‘, ב’. ומסורה עלתה בידינו מרבותינו כי בית יהוא משבט מנשה הוא.  ↩

  92. הושע א‘, ד’.  ↩

  93. דהי“ב כ”ד, ז‘. שם כתוב “בניה” ולפי דעתנו בניה פה לאו דוקא ופירושו “נעריה” לאמר עבדיה וחילה, ופי’ הרד“ק: ”בנים לה מאיש אחר לא מן המלך " אינו מתקבל כלל.  ↩

מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי הממלכות הבודדות לנפשן

מאת

זאב יעבץ

מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי הממלכות הבודדות לנפשן / זאב יעבץ


ימים אין חפץ ביהודה. ארם כובשת את הגלעד. רפיון יהוא וחטאותיו. נזירות יהונדב. בית הרכבים. מלכות עתליהו. הבעל וכהניו ביהודה. קשר יהוידע ובית הלוי. בריתם עם הכרי והרצים. עתליהו נהרגת. הילד יואש מולך. ברית בין ה' ובין המלך והעם. שירי עז ותהלה על תשובת הממלכה לבית דוד. פקודות בבית ה'. בדק הבית. מלכות יהואחז באפרים. רפיון ואזלת יד. גבורת יואש בן יהואחז. מלכותו באפרים. מות אלישע הנביא.ויהוידע הכהן. כבוד קבורה יהוידע. קלקול יואש מלך יהודה. חנופת שריו. זכריה בן יהוידע נהרג במקדש. השמועה בישראל על ההרג הזה. אסון יואש מלך יהודה. הארמים בירושלם. הרג בשרי יהודה. קשר עבדי המלך בדמי בני יהוידע. יואש נהרג ונקבר חוץ לקברות המלכים. אמציה בנו מולך. ארם נגפת שלש פעמים לפני יואש בן יהואחז. ישרת אמציה במשפט הקושרים. מאמצי כחו להגדיל את צבאו. חיל שכירי אפרים ביהודה. תשובתם אל ארצם ואכזריותם. אדום נגפת ונכבשת לפני אמציה. קלקולו. אלהי אדום בביתו. גאותו. הגרת אמציה ביואש ומפלתו בבית שמש. בזה שבי ומנוסה. פרץ בחומות ירושלם. אמציה מת בלכיש ביד קושרים. מלכות עזיה ביהודה. מלכות ירבעם בן יואש באפרים. גבורתו. תשובת גלעד לישראל. כבוש דמשק וחמת. גבורת עזיהו. זכריה בן יברכיהו הנביא. כבוש ערי פלשתים. כבוש הערבים בגור בעל וכבוש המעונים. כבוש אילת. בגינה וישובה. סדרי צבאות עזיהו. בצור ירושלם. רום קרן עבודת האדמה ומרבית המקנה ביהודה. עשר בני אפרים וקלקלתם. בזבוז ותענוגות. עשק ועול. עגל בשמרון. במות בגלגל, במצפה, בהר תבור ובגלעד. עלילות כהני האון. עבודת כוכב כיון וסכות. עמוס הנביא ואמציה כהן בית אל. מכות הארץ בימי ירבעם ועזיה. חורב שדפון ירקון ארבה ובצרת. רעש גדול. ירבעם בן יואש מת. זכריה בנו מולך. הנביאים הגדולים ביהודה. עזיה מתנשא לכהן. עז עזריהו הכהן ואחיו. עזיה לוקה בצרעת. נזור מן המלוכה ויותם בנו מושל. רוח רעה בין בית דוד ובין בית אהרן. זכריה בן ירבעם מת בידי שלום. אבדן בית יהוא. שלום מולך ירח ימים.


2877 – 2989

וימי יהוא וימי עתליהו היו ימים אין חפץ גם באפרים גם ביהודה, כי ממלכות שני בתים האלה היו פרי הרגה ומטבח. ויהוא הגבור המהיר מאד לבער את הרעה בשפך דם לרוב בלא חמלה, היה איש רפה ידים להגן על ארצו מאויביה מחוץ. כי בימיו התנערה ארם אשר כשל כחה בימי אחאב, ותהפוך ידה על בית אפרים. ויתחזק בימיו חזאל מלך ארם, אשר מלך תחת בן הדד, ויך את כל גבול הגלעד המערוער ועד הבשן ויעש חזאל מלך ארם תועבת ונבלות גדולות בגלעד וינגוד את יושביה וידש את בשרם בחרֻצות הברזל1 וירטש באכזריות חמתו עוללים ונשים הרות בקע ואת מבצרי גלעד שלח באש2. גם בקרב הארץ לא הוסיף יהוא לעשות תושיה אחרי האבידו של הבעל, כי בכל חטאת ירבעם דבק ולא סר ממנה, ויֶחטא גם הוא ויֵחטא את ישראל ותהיינה עשרים ושמנה שנות ממלכתו שנות עמל ויגון גם מבית גם מחוץ.

ויהי באפרים איש חכם וצדיק בימים ההם ושמו יהונדב בן רכב וירא כי תקותו אשר קוה3 כי יטהר יהוא את העם מכל חטאיו, לא קמה ולא נהיתה וכי סר כח העם ההולך בשרירות לבו והשכרון פרץ מאד בארץ ויקוט בפניו, ויהפך לאויב לתרבות הערים אשר היו לנוה ההבל והרשעה. ויצֶף למרחוק, כי יבא יום ועלה אויב והיתה חמדת הארץ לו למרמס. וישם אל לבו להשיב את כל ביתו לתֻמת אבותיו מעולם, ככל אשר היתה בימי אברהם יצחק ויעקב. ויצב את ביתו להנזר מן היין עד עולם ולצאת מקריה ולעזוב את אחזתם את בתיהם את שדותיהם ואת כרמיהם ולהיות רועי צאן אנשי אהל ומקנה. ואלה דברי המצוה אשר צוה יונדב את בניי השמורים עוד בספר עד היום: “לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו ולא יהיה לכם, כי באהלים תשבו כל ימכם למען תחיו ימים רבים על האדמה אשר אתם גרים שם”4. וישמעו הבנים בקול אביהם ויעשו ככל אשר צוה ויצאו וישבו באהלים וינזרו מן היין ולא הפילו דבר קטן או גדול ממצות אביהם ויצרוה מכל משמר גם כמאתים וחמשים שנה אחרי כן, ויהיו עוד אז למופת לשומרי מצוה5. וקרוב הדבר כי ככל אשר היו הנזירים האלה לרצון לנביאי הצדק, כן היו למורת רוח לבני אפרים וילאום בתעלוליהם ויכבידו במשובתם את ידם עליהם לשתות יין6 ותקרא שם המשפחה הזאת “בית הרכבים”.

ובבית יהודה רבתה עוד העזובה מבית אפרים, כי יהוא השמיד את הבעל מאפרים ועתליהו העמידה את הבעל ביהודה. ועל בית אחאב אשר האביר יהוא לא נעצב העם הרבה, כי לא דבקה נפשו אחרי הבית הזה, אשר היה זר לו בכל דרכיו. וגם זולת זה למדה עין אפרים לראות את כסאות מלכיהם נהפכים מבלי התעורר, כי עוד לא כלו חמש ותשעים שנה ובית המלכות השלישי נשמד ביד עבדים מתפרצים, לא כן בית דוד, אשר זממה עתליהו ברשעתה לאבד כל זכר לו. הבית האדיר והנכבד הזה, היה כחותם על לב כל איש יהודה, ורק בדאבון נפש ראה העם אשת בליעל נכריה, זרה לחוחו מנֵבֶלת את הכסא הקדוש בעניה בשבתה עליו. אל מלבד אשר היה כל עם בני יהודה נאמן לבית מלכו אשר מושל אחר זולתו לא ידע זה מאה חמש ושבעים שנה נעלה על בית אפרים גם בדבר הזה, כי תחת אשר לאפרים עמד גבור מתיאֵש וגזור אחור, הלא הוא יונדב בן רכב, קם לבית יהודה גבור מתחזק הלא הוא יהוידע הכהן הגדול.

לב האיש הזה אשר קראו לו חכמי הדורות “האדם הדומה לצור”7 היה כלבב אלישע. גם הוא היה איש מלא עֹז ורחב לב אשר לא שב מפני כל ונאמן מאד בכל לבבו לבית ה' ולבית דוד. ויהי בשנה השביעית למלוך עתליהו ביהודה, ויאזר חיל הכהנים ואת הלוים אשר עמו בבית ה‘, ויאסוף אליו בלט את שרי המאות לכרי ולרצים אשר היו שומרים משמרת בית דוד כמשפט הכרתי והפלתי8 ויראם את הילד יהואש השריד האחד לבית ישי, ויכרות עמהם ברית בסתר, ויֵשבע אותם בשם ה’ להשליך את נפשם מנגד על בית אדוניהם, ולהשיב לו ביד חזקה את ממלכות בית אביו. וישלחם חרש בכל גבול ארץ יהודה ויבואו עמם את ראשי האבות בברית, ויהי כי יראו מפני עתליהו לאסוף את כל העם ירושלמה ויקבצו רק אנשים מן הלוים לבדם, אשר זה דרכם תמיד לעלות אל בית ה' וגם ראשי האבות נקבצו באו בלט אחד אחד לירושלם, וישם יהוידע את הלוים הנאספים לחיל מצב בבית המקדש. ויועד יהוידע הכהן את הקשר ליום השבת, כי ביום ההוא יבאו משמרות הכהנים והלוים לכֵהן שבוע ימים תחת אחיהם אשר כלו לכהן את השבוע, וישכל יהוידע לעצור גם את משמר הכהנים והלוים יוצאי השבת ולא פטר אותם, למען הרבות בבית ה' אנשים, אשר בם בטח לבו. וישם הכהן הגדול משמר על כל מבואות בית ה' ולא נתן לאיש זר מאנשי עתליה לבא אל המקדש פנימה, ויעמֵד גדוד רצים שולפי חרב נגשים אחד באחד מכתף הבית הימנית עד כתף הבית השמאלית. ויוצא הכהן הגדול את בן המלך ילד בן שבע שנים ויעמידהו על העמוד, כמשפט המלכים וישם את הנזר בראשו. ויתן בידו את העדות הלא היא ספר התורה וימשחהו בשמן משחת הקדש, ויכו כל העם כף ויקראו: “יחי המלך!”. ותשמע עתליה את קול החצוצרות אשר תקעו הרצים עולה מבית ה' ותמהר ותבא שמה, ויהי כראותה את המלך נצב בכבודו והכהנים והשרים סביבותיו ויהי לבה לאבן ותקרע את בגדיה ותקרא: קֶשר קֶשר! ויצו יהוידע את פקודי החיל ויוציאוה מאת פני הקדש ויביאוה דרך מבוא הסוסים אל בית המלך וימיתוה שם, ותסר ביום ההוא מעל ישראל יד צידון ובעליה ועשתרותיה, אשר כבדה עליו זה ארבעים שנה. ותֵבֹק רוח חרשי משחית אשר חרשו רעה על תורת משה ועל כסא דוד לבער את שניהם מן הארץ. ויהי היום ההוא יום תשועה לישראל כי שבה ממלכת יהודה לבית דוד. וכל העם שב אל ה' אלהי אבותיו, כי אך הַמְלֵך המליך העם את יואש (2884 – 877), קם יהוידע הכהן אשר החזיר מלכות בית דוד למקומה, ויכרת ברית בין המלך ובין העם, ויבאו אל בית הבעל ויתצו אותו ואת מזבחותיו ואת צלמיו ויכחידו את זכרו. ואת מתן ראש כהני הבעל הרגו. וגדולי העם הורידו את יואש אל בית המלך דרך שער הרצים וישב על כסא אבותיו וישמחו כל העם והארץ שקטה.

ולרגלי הדבר הגדול הזה התעוררה רוח שירת קדש, ותלד שירי עז אשר שמו את התשועה הזאת לזכר עולם. ויקבעו הלוים את כל דברי ילדות יואש, ואת דבר הישועה אשר הושיע ה' אותו מיד עתליהו, בשיר מלא נחמת לב וחרות ה‘. וימסכו רוח תוגה תנחומים ורוממות גם יחד על ילדותו ועל המפלט אשר מצא בבית ה’ מפלטו:


כִּי יִצְפְּנֵנִי בְֹסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה

יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי 9

כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַיְיָ יַאַסְפֵנִי 10


ויביעו את הבטחון אשר בטח המלך הרך בה' ביום המשחו בדברים האלה:


יְיָ אוֹרִי וְיִשְעִי מִמִּי אִירָא

יְיָ מָעֹז חַיֵּי מִמִּי אֶפְחָד:11

אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא-ייִרָא לִבִּי

אִם תַּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזאֹת אֲנִי בוֹטֵחַ: 12


ועל מפלת עתליהו אשר שטה כנשר אל בית ה' לעשות כלה בשנואי נפשה שרו לאמר:


בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָרִי

צָרַי וְאֹיְבֵי לִי הֵמָּהּ כָּשְלוּ וְנָפְלוּ: 13


וישירו הלוים עוד מזמר מלא הוד והדר וישוו בו את יהוידע הכהן הקורא לו בשם ה' לעלות על כסאו, ולרדות באויבי נפשו במטה העז אשר שלח לו ה' מציון היכל דוד אביו14. ויחזק את לבו בהראותו לו את העם הנאספים אל בית ה' בהדרת הקדש, בהתנדבם להציל אותו ואת כסאו מיד הקמים עליו באהבתם אותו מיום צאתו מרחם אמו ומראשית ילדותו15. והמלך הרך המשוח אשר שם זה מעט את נזר מלכי צדק מלך ירושלם בראשו נשבע בשם ה', כי נותן הוא ליהוידע בריתו שלום, ברית כהונת עולם, על אמונתו לבית מלכו16. הכהן הגדול מברך את המלך, כי יפיל את שונאיו לפניו17 ככל אשר הכשיל את העמונים את בני ארץ רבה לפני יהושפט אביו וכי יעשה לו תמיד נפלאות כאשר עשה למלך הגדול ההוא אשר הציל אותו ואת חילו מצמאון18 וימלטהו ויחיהו.

ואחד ממשוררי הקדש נתן בשיר קולו על התשועה אשר הושיע ה' את עמו ואת משיחו ביום ההוא19 וישא את דעו על עמק מחשבות ה' ועל צדקתו העומדת לעד המתכסה מעיני אנוש רואה לעינים ועל שלות עריצים כי עדי רגע הוא20. ויפצח רנה על רום קרן בן דוד אשר ראתה עינו באויבי ביתו21. וַיְשַו את המלך הרך אשר גדל במקדש לנֵצר אשר עלה כיונק בחצרות בית ה' ויהי שם לארז לבנון אדיר מאד ויעש כתמר פרי חמדה22, ויעתר אל ה‘, כי יאריך את ימי המלך הזה על כסאו23, ותוצאות דברי שיר זה היו כי אין עול במעשה ה’ וכל דרכיו משפט וצדקה24.

ויהי יהוידע הממליך את יואש לאומן ולמורה לו כל ימי חייו, והמלך זכר את חסדי יהוידע ויהי לו כבן מקשיב, ויעש את הטוב כל ימי חיי הכהן הגדול הזה. ויהיו הימים אשר היה יהוידע לרוח עצה ליואש ימי חפץ לבית ה‘, כי הטה את לב המלך הזה להגדיל את כבודו. וישם הכהן הגדול ביום עלות יואש על כסא אבותיו פקודות על בית ה’ ויפקד מן הכהנים והלוים שוטרים אשר ישימו משטרם על המקדש להעמיד איש איש משומרי משמרת הבית על משמרתו ועל עבודתו, למען תהיינה עיניהם פקוחות לדעת היטב אנשי מעשיהם, לבלתי התגנב שמה איש הולך רוח ומשתגע אשר נטה לבו אחרי הבעל להתנבא שם תרמית לבו25, ויקרא ראש שוטרי המקדש פקיד נגיד26. ויבנו בית כלא קטן ממעל לאחד השערים אשר בבית ה‘, אשר נקרא שמו שער בנימין העליון, ויקראו לבית הכלא, מהפכת. ונתנו שמה את כל האיש אשר נבא בשם ה’ באזני באי המקדש דברים אשר לא כן, וכי יכבד עון הנביא מאד ונתנו אותו אל הצינוק27 אשר כוננו שם.ויגדל המלך יואש ויקח לו אשה ושמה יהועדן מבנות ירושלם. וירא יואש את הפרצות אשר פרצו עתליהו ואנשיה בבית ה' וישם “יסוד בית האלהים”28 למחוז חפץ לו בחיים, כי יקר בעיניו הבית הקדוש הזה משנה יקר, באשר היה משגבו ומפלטו מאויבתו המתנקשת בנפשו. ויקבוץ את הכהנים ואת הלוים, וישלחם לערי יהודה לקחת מדי שנה בשנה איש איש מאת מיודעיו את נדבותיהם ואת כסף ערכך29 ואת מחצית השקל אשר יתנו בני ישראל לגלגלותם אשר קראו לה בימים ההם: כסף עובר30 או משאת משה עבד ה‘31, ולחזק בכסף הזה את בדק הבית. ויעשו הכהנים כן32. אך הלוים התרפו ולא מהרו לשית ידם עם הכהנים33. ויהי בשנת העשרים ושלש ליואש ויתרפו גם הכהנים ולא חזקו את בדק הבית ויועץ המלך עם יהוידע ועם שרי הכהנים וישם לחק (2907 854) לבלתי תת העם את נדבותיהם לבדק הבית בידי הכהנים, כי אם ארון אשר חור נקוב בדלתו, שמו בפתח שער המקדש. ובבא איש ונתן שמה את נדרו ואת נדבתו, ובהמלא הארון ועלה הכהן הגדול וסופר המלך ומנו את הכסף וצררוהו והוציאוהו לבדק הבית, ולא היו עוד הכהנים והלוים לבדם הסוכנים לקופת קדשי בדק הבית, כי השתתפו בה מן העת גם שרי המלך. ובכל זאת נדרש יהוידע הכהן אל הדבר הזה בכל לבבו, כי עיניו היו אל טובת בית ה’ ולא אל הבצע, וגם מבראשונה לא נתן הוא ביד הכהנים את פקודת מגבית הכסף, כי אם יואש המלך34. על כן קראו עוד ימים רבים מאד בישראל לכהן איש החיל והנאמן הזה יהודה המתקן35 ויאמר לו “כי עשה טובה בישראל ועם האלהים וביתו”36.

ובשנה ההיא (2907 854), בשנת העשרים ושלש ליואש, מת יהוא. וימלך יהואחז בנו תחתיו. וילך בדרך יהוא אביו ובדרך כל מלכי בית אפרים, ויעבוד את העגלים וגם האשרה עמדה בשמרון. ותהי בו יד חזאל מלך ארם וילחם בו ויאבד את כל עם המלחמה " וישימם כעפר לדוש" ולא נשארו בכל חיל אפרים בלתי אם חמשים פרשים, עשרה רכב ועשרת אלפים איש רגלי. והעמונים הבקיעו אליהם את הרי גלעד וישבו שם וירחיבו את גבולם37 וגם גדודי מואב היו פורצים בארץ מדי שנה בשנה38. וירא ה' בעני עמו ויקם להם למושיע את יואש בן המלך יהואחז איש גבור חיל וגבה לב39, ויחל להדוף עוד בימי אביו את ארם מערי ישראל40, ויחל העם לשבת לבטח באהליו כתמול שלשום וימת יהואחז וישב יואש בנו הגבור על כסא אביו (2921 – 840).

ואלישע חלה את חליו אשר ימות בה, וירד אליו יואש בן יהואחז מלך אפרים ויחזק הנביא את ידו בשם ה' להכות את ארם. וימת אלישע זקן ושבע ימים אחרי היותו אבי בני הנביאים כחמשים שנה41.

בעת ההיא מת גם יהוידע, וישמחו השרים הנוטים בסתר אחרי תועבת הגוים, כי סר הפחד האיתן הזה מעל פניהם וימצאו לבבם להטות אליהם את לב המלך בחוף ובחלקת שפתים, ואיש לא עמד בפניהם. ויבאו וישתחוו לו ויתרפסו לפניו, ויתנו את לבו כלב אלהים42, ויקנו את לבו ויאזן להם. ויעזבו השרים וכל המרעים אשר דבקו בם את ה' ואת ביתו, וישביתו כמעט גם את עבודת בית ה' בידי הכהנים43. ויקומו נביאים רבים44 להשיב את העם אל תורת אבותיהם ולא הקשיבו ולא שמעו. ויהי היום והמלך וכל העם נאספים בחצר בית ה‘, ויתיצב הנביא זכריה בן יהוידע הכהן, ויער את אזני הקהל למוסר, ויוכח אותם וינבא להם אחרית לט טובה, ויוסדו עליו יחד השרים וכל בני הבליעל הנוטים אחריהם. והמלך אשר נתן לבו כלב אלהים למיום החלו השרים החנפים לדבר חלקות ורכות באזניו כל היום, שכח מהר את כל חסדי אלהים אשר עשה לו יהוידע הכהן הנאמן אבי הנביא הזה ואשר מלט אותו ממות, וישלך את נפשו על חייו ועל ממלכת בית אביו. ויהי בדבר הנביא הכהן את דבריו, וימלא יואש ידי בני הבליעל אשר נקהלו עליו וירגמוהו באבנים, וימת הנביא הקדוש הזה (2924 – 837) בבית ה’ בעוד דברו בפיהו. ויהי במותו ויאמר “ירא ה' וידרוש!” וינשלו השרים העריצים גם את יתר בני יהוידע ולא כהה בם יואש45.

והעלילה הזאת אשר עולל לנפש העם, הרֶשע הגדול הזה אשר לא נהיה ולא נשמע עוד כמוהו, לא סר מזכרון הדורות הבאים ימים רבים מאד. ויאָמר בישראל, כי לא פצתה אדמת בית המקדש את פיה לקחת את דמי הנביא הכהן הזה מיד שופכיה, כי רתחו הדמים האלה ולא דמו חמשים ומאתים שנה, עד אשר עלה האויב וישפך דם לרוב מאד וישרף את בית ה' ויכפר בדמי נפשות נקיות לאלפים ולרבבות את הדם הנקי הזה, אשר נשפך כמים במקום הצדק.

ורעת יואש מלך יהודה מהרה מאד46, ויהי לתקופה השנה בעלות חזאל מלך ארם על גת אשר לפלשתים וילכדה, וישם את פניו לעלות ירושלמה על יואש, וישלח לפניו מתי מספר משריו ומחילו וישחיתו ארצה את שרי יהודה, וגם ביואש עשו שפטים וַיָחַל ויפל למשכב, וחזאל אדוניהם המלך העריץ אומר לבא אחריהם. וירא יואש, כי כלתה אליו הרעה, ויקח את כל קדשיו אשר הקדיש אל בית ה' ואת שארית קדשי אבותיו, אשר לא עשתה עתליהו לבעל, ואת כל אוצרות ביתו, וישלחם מנחה לחזאל, ויעל את חילו מעל ירושלם וישב חזאל לדרכו. ויהי בסור פחד השרים הסוררים בנפלם כלם ביד חיל ארם ויתקשרו עליו עבדיו יוזכר בן שמעת ויהוזכר בן שומר, וינקמו ממנו נקמת דמי בני יהוידע איש חסדו, ויכוהו וימיתוהו על מטתו והוא שוכב בבית המִלֹא. ויהי בשמור העם את עברתו למלך על דם זכריהו בן יהוידע, ויקברוהו רק בעיר דוד אך בקברי מלכים לא נתנו לו קבורה. ויהי יואש המלך התשיעי לבית דוד על כסאו, הראשון למלכי בית דור אשר קשרו עליו עבדיו וימיתוהו בשנת המאתים ועשרים ושלש לעלות בית ישי על כסא ישראל, תחת אשר עד עלות משפחת יהוא על כסא אפרים בשנת התשעים וחמש למיום סור אפרים מעל יהודה נשמרו שלש משפחות יושבות לכסא מבלי השאר להן שריד. וגם את הקשר הזה לא קשרו אנשי יהודה על יואש, למען קרוע להם מיד בניו את ממלכתו, כי אם למען נקום נקמת דם כהן ונביא נקי וצדיק, כי האיש מן הקושרים לא עמד בפני אמציהו אשר היה למלך תחת יואש אביו המת, כי כסא בית דוד היה יקר בעיני עם בני יהודה מאד, ועל כן היה בו כח, לעמוד ולהאריך ימים.

גם בית אפרים התנודד כנוד הקנה מפני הקנה מפני רוח מיום היותו ואשר מט מאד לפני חזאל מלך ארם כל ימי יהוא ויהואחז, גם הבית הזה החל להתחזק ולעשות חיל בימי יואש בן יהואחז בן יהוא. ותהי הנקלה כי החל הגבור הזה להושיע את עמו בימי יהואחז אביו בעוד חזאל האדיר מלך בארם, ויתחזק בימי היותו מלך אחרי מות חזאל הארמי וילחם בבן הדד המולך תחת אביו שלש מלחמות, ויכהו וישב לישראל את כל הערים אשר לקח חזאל מיד יהואחז.

וגם אמציה בן יואש מלך יהודה היה מלך (2925 – 836) גבור ואמיץ, איש נועָץ47 וקר רוח ושם אשתו המלכה יכליה מירושלים. ואף כי לא היה לבבו שלם עם תורת עמו בכל זאת שמר את חקותיה בראשית ממלכתו. ויהי אשר חזקה הממלכה בידו ויך את הקושרים אשר המיתו את אביו ויחשוך את ידו מעשות רעה לבני הקושרים כמשפט כל מלכי הקדם בשמו לנגד עיניו את הכתוב בתורת משה “לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות”. ויפקד את צבא יהודה ובנימין וימצאם שלש מאות אלף בחור יוצא צבא אוחז רמה וצנה. וימעט בעיניו מספר החיל הזה אשר לא השיג את מספר צבא יהושפט הרב והעצום וישכֹר מאפרים מאת אלף איש חיל שכיר. וירע הדבר בעיני הנביאים אשר עיניהם היו על טהרת העם לבלתי העברה ברוח בני אפרים. וינח אמציה את השכר אשר נתן בידיהם וישלח אותם לבתיהם ויחר אף האנשים הקשים האלה ויניחו את חמתם בערי יהודה אשר עברו בהן, ויבזו בזה רבה ויכו באכזריותם שלשת אלפי נפש וישמֹר אמציה את הדבר בלבו לעת מצא.

ואמציה זכר את דבר הפשע אשר פשעה אדום באבי אביו, אחרי אשר סרה למשמעת בית יהודה מימי דוד והלאה. וינהג את חילו ויערך לקראת אדום בגיא המלח, ויך בה עשרת אלפים איש, וַיֵשְבְּ ממנה עוד עשרת אלפים איש וילכד את הסלע48 ויקרעה מיד אדום ויוסיפה על ארצו ויקרא את שמה יקתאל. ויכבד ידו על שרי אדום ויתנו את בניהם בהיכלו בירושלם לערבון בידו, כי לא ירמו יד למרד בו. ויקר לבני השרים האלה בני התערֻבות49 לאמר, הבנים הנתונים לערבון. אך מעשי אמציה במלחמה הזאת לא היו לרצון בעיני גדולי ישראל מדור לדור, כי הקשיח המלך את לבו מאד במלחמה ויתעלל בעשרת אלפי שבויי חרב וישליכם מראש הסלע, עד כי רֻטָשו ותחשב לו האכזריות הגדולה הזאת לחטאה50. וגם בתורת אבותיו אשר נאמן היה לה למראה עין עד העת ההיא פשע אחרי הכותו את אדום, ויבֵא את אלהי האדומים עמו לירושלם וישתחו ויקטר להם ויעבדם. ויבא אליו איש נביא ויוכיחהו ולא שמע אליו, ולמיום הביאו שקוצי בני אדום ירושלמה נקעה ממנו בסתר נפש בני יהודה הדבקים בתורת אבותם ויחרשו עליו רעה.

ויהיו הימים הבאים ימי אין חפץ לאמציה, כי בגאותו אשר גאה לבו מיום הכותו את אדום, הביא שואה על עמו ועל עירו בסכסכו לרעתו ולרעת ארצו את שני בתי ישראל איש ברעהו, אשר הלכו מנגד איש לאחיו כל ימי יהוא ויהואחז מלכי אפרים, ואשר זאת היתה הטובה האחת בימים ההם הרעים לשתי הממלכות. כי למיום סור אפרים מעל יהודה. אכלה חרב שתיהן אשה ברעותה כל ימי רחבעם אבים ואסא מלכי יהודה. ואחרי אשר השלים יהושפט עם בית אחאב, הרבה השלום הזה להרע ולשחת ביהודה, מאשר שחתה החרב המשכלת בימי אבותיו. אך בהכות יהוא את שני מלכי יהודה ואפרים, וחזאל המכה את אפרים הסב את עיני יהוא רחב הנפש מעל יהודה, ויהוידע הכהן הטה את לב חניכו המלך יואש אל תוך ארצו פנימה, רחקו ממלכות האלה ותלכנה אשה לדרכה מבלי געת אשה באחותה לטוב לשתיהן, עד אשר שם המלך אמציה את לבו להפיק את זממו, אשר זמם למן היום אשר הכה ביהודה חיל אפרים, אשר השיב לבתיהם אחרי שכרו אותם. כי בימי עשות החיל את הנבלה הזאת, לא יה טוב בעיניו להתבאש עם יואש שכנו האדיר היושב בצפון פן יגיח אל ארצו בלכתו להלחם באדום, אשר בה שם את פניו להשיבה אל ממלכתו מיום עלותו על כסאו. אולם אחרי הכותו את אדום היושבת בנגב, נועץ עם שריו העומדים לפניו וישלח אל יואש מלך אפרים “לכה נתראה פנים” לאמר, הכון לקראתו למלחמה. ויבז יואש הגאה מאד בגבה אפו את אמציה אשר צרה בו עינו על לכדו את הסלע, וישב את פניו במשל מלא גאוה ובוז, אשר שם את בן מלכי בית דוד הנאדר והנכבד לחוח שדה ואת יואש בן יהואחז בן יהוא, לאמר, את נפשו, לארז אשר בלבנון, ויזהירהו לבלתי התגרות ברעה. ויוסף המשל הזה פחם על אֵש חמת אמציה, ויחלץ הוא וחילו ויחן בבית שמש אשר ליהודה. ויסע יואש מלך אפרים לקראתו, ותנגף יהודה לפני אפרים, וינוסו אנשי יהודה איש לאהליו, ואמציה נפל בשבי ביד יואש ויביאהו ירושלמה ויבֹז את כל אֹצרות בית ה' ואת אֹצרות בית המלך ואת בני התערֻבות. ויהי המעט ממנו הנגף אשר נגף אמציה לפניו והשלל הרב אשר נשא שמורנה, לא ידע מעצר לרוחו ויפרוץ ארבע מאות אמה בחומת ירושלם משער אפרים עד שער הפנה.

וימת יואש בשנת החמש עשרה לאמציה וימלך תחתיו ירבעם (2937 – 824) בנו איש גבור חיל אשר עלה בגבורתו ובכח מעשיו על כל מלכי אפרים אשר היו לפניו ואשר קמו אחריו. ואמציה לא סר מדרכו אשר התיצב עליה מיום שובו מאדום. ויהי בשנת החמש עשרה לירבעם בן יואש מלך אפרים ויקשרו עליו בני יהודה הנאמנים לתורת משה. וינס אמציה לכישה וישלחו אחריו וימיתֻהו שם וימלך עזיהו (2954 780) בנו תחתיו נער בן שש עשרה שנה51. ויש אשר קראו לו עזריה ושם אשתו ירושה בת צדוק.

וירבעם בן יואש עשה חיל באחת וארבעים שנות מלכותו, בימיו היה איש נביא לה' בגת החפר אשר בנחלת זבלון ושמו יונה בן אַמתי. ויהי יונה לרוח גבורה למלך אפרים בדבר ה' אשר בפיו. ויתחזק ירבעם בן יואש ויעל על ארם ויך את דמשק וימשל בה52 וישב את כל גבול עבר הירדן לישראל מלבא חמת אשר בין הרי הלבנון עד ים המלח53 כגבול אשר היה לישראל לפני מלחמות חזאל. וקרוב הדבר מאד, כי עזב ירבעם את דרך אביו ואת עברתו למלכי יהודה, וישב לבטח עם עזיהו ויסגר בידו את חמת54.

וגם עזיהו מלך יהודה היה איש רב פעלים ויהי שומר את תורת אבותיו כל עוד אשר שמע בקול זכריהו בן יברכיהו הנביא55 אשר קרא לו העם “זכריהו המבין בראות האלהים”56. וילחם בפלשתים וילכד את גת, את יבנה ואת אשדוד ויפרץ את חומותיהן ויבן לו ערים בפלשתים. וישמחו יראי אלהים, כי היתה דמשק לישראל ככל אשר היתה בימי דוד ויקוו ליום אשר יִשָמע:


מַשָׂא דְבַר-יְיָ בְּאֶרֶץ חַדְרֶךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ

כִּי לַיָי עֵין אָדָם וְכֹל שִבְטֵי יִשְרָאֵל:

וְגַם חֲמָת תִּגְבָּל-בָּהּ 57.


וכי תעבור כוס ארם גם על צר וצידון, הצוררות לישראל58 כאשר עברה על פלשתים בעלת בריתה ביד עזיהו59. ויתאוו ליום אשר יגדיל ה' את שלום עמו, ואשר ירחיב את גבולו כימי שלמה60. כי ככל אשר רחב גבול ישראל מעבר הירדן בהכות ירבעם בן יואש את דמשק, כן פרץ יהודה תימנה בהכות עזיהו את הערבים היושבים בגור בעל ואת המעונים61. ואת אילת אשר על שפת ים סוף אשר היה לשלמה למקום מעמד אניות, ואשר נסבה אחרי מות יהושפט לארם השיב עזיהו ליהודה, ויבן אותה ויושב בה את בני עמו. ותהי הגבורה הזאת ראשית בכורי מעשיו אשר עשה בתחלת עלותו על כסא אבותיו. ויהי לו שלש מאות אלף איש חיל בחור יוצא צבא, ופקודיהם שרי החיל אלפים ושש מאות. ויחלק המלך את צבאו לפקודותיהם ולמספר גלגלותם לגדודים. ויהי חנניהו משרי המלך השר המצביא ויעיאל אחד מן השרים סופר שומר את מפקד הצבא ומעשיהו ראש השוטרים סר גם הוא ואנשיו למשמעת חנניהו שר צבא יהודה. ויכן המלך לכל הצבא מגנים רמחים וכובעים שריונים וקשתות. ואת חומת ירושלם אשר פרץ יואש בהלחמו את אמציה בִצֵר עזיהו מאד, ויבן עליה מגדלים ויתן עליהם חשבנות62 לקלוע בחצים למרחוק וגם במדבר בנה מגדלים למצפה צופים.

ויצלח מאד חיל עזיהו במלחמות אשר נלחם בארצות האלה נגבה תימנה לארץ יהודה, כי ה' נלחם לישראל.


וֵיָי עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כבָּרָק חִצּוֹ

וֵיָי אֱלֹהִים בַּשוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן;

יְיָ צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם וְאָכְלוּ וְכָבְשוּ אַבְנֵי-קֶלַע 63.


ויתחדשו לממלכת יהודה ימי הטובה ימי אסא ויהושפט. ויתן המלך הזה את לבו להרחיב את גבול עבודת האדמה, ולהרים את קרן העבֻדה, וישם את לבו להרבות את המקנה בארץ, ויחצוב בורות רבים בשפלה ובשרון מקום המרעה הטוב, למען השקות את הצאן והבקר הרועים שם. ויתמוך ביד האכרים והכורמים היושבים בהרים וסביבות עיר כרמל אשר ליהודה64 ויושב את בני עמו באילת אשר על שפת ים סוף65 ובערים אשר בנה בארץ פלשתים66.

ולממלכת אפרים היו הימים האלה ימי הגבורה והגדולה בכל דורותיהם. ותקראנה יהודה ואפרים בפי העמים אשר סביבותיהן בימים ההם “ראשית הגוים”67. ובני אפרים התגאו מאד על הגבורה והתשועה אשר עשה להם ירבעם בן יואש מלכם, בהשיבו את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים המלח. ויקחו להם בחזקם קרנים68 ויגאה לבם גם בעשרם, כי למן היום אשר באו מלכי בית אחאב בברית עם צידון, החלה אפרים לשלוח במסחר ידה, ולהיות גם היא ארץ רוכלת עמים69. ותתנשא אפרים, ויגדל סחרה ועשרה בימי מלכה האדיר ירבעם בן יואש, ותהי בארץ צֹר70 גם לשלוה לעֹשר וליֹפי גם לכל התועבות הנעשות בתוכה. ויהי כי העשירו וירחיבו את נפשם וישימו את כל לבם להתעדן ולהתענג ויבנו בתי גזית71. ולבני מרום העם היו ארמונות72, וישבו בדמשק ערש73 וישכבו סרוחים על מטות שן ויאכלו כרים ועגלי מרבק, וישתו יין במזרקים וימשחו ראשית שמנים ויפרטו על פי נבל ויכלו את כל ימיהם בעצלות, בצחוק ובכשרון אשר קראו להם אנשי הלב “מרזה סרוחים”74 ויסר כחם וחבק רוחם ולא נחלו על שבר עמם75. ותחת היטב את דרכם עם אלהיהם ועם עמם בטוב לארצם בימי יואש וירבעם בנו, הטיבו מצבות לגלולי העמים אשר נדחו אחריהם76. וילמדו בני אפרים מבני צר וכנען לאחוז במאזני מרמה, ולדבר בלשון רמיה ולשום בשפת חלקות כל מר למתוק77 ותמלא הארץ אלה וכחש78 רעות רוח79 ושפת שקר80 בצע ומעשקות81. ותהי הנקלה בעיניהם, כי הניחו צדקה לארץ82 ולא ידעו עשות נכוחה83, וירבו גם חמס ושד, וישימו את אחיהם האביון מרמס לכפות רגליהם ויאכלוהו בכל פה. ויעברו את פי ה' ויתנו לעני את כספם בנשך84 ואת אכלם במרבית85. וישבירו לדלת עם באיפה ואיפה86 כל מפל בר נמבזה ונמס. והיה כי תקצר יד העני לשלם לנושהו את משה ידו והתעמר בו ולקח אותו או את בניו לו לעבדים87. ויערכו הנביאים דמות קודרת לעת הרעה הזאת לאמר: “אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ”. כי המעט כי גם בשארית עבודת ה' אשר השתמרה עוד בבמות יחיד88, גם אחרי סור אפרים מעל יהודה, עלו סיגים89, האמינו כי רק בזבח ומנחה יכֻפר כל עון90 וכהניהם ששים לקראת כל חטא אשר יחטא איש, למען יביא את זבחו אליהם91. על כן חרה בהם אף ה‘. ואף כי לא שכחו מועד חדש ושבת92 וישבו בסכות כמשפט93 ויהיו בהם אנשים אשר נשמרו מכל טֻמאה94 מאס ה’ בחגיהם ובעבודתם, כי מאסו את הדעת אותו 95 המה וכהניהם ואת תורתו כמו זר חשבו96 ויריבו בנביאים הגדולים, אשר עמדו בימים ההם לנס עולם בישראל, וישנאום וישימו פה יקוש על כל דרכיהם, וישנאו מאד תוכחתם הנכוחה97. ויתנו את בחירי ה' אלה ללעג ולקלס בעיני עם הארץ ויקראו אחריהם: “אויל הנביא משֻגע איש הרוח!”98. ומדי ערוך הנביאים לנגד עיניהם את הרעה אשר תמצא אותם בחטאותיהם יתלוצצו בם בני אפרים, ושִׂוו את נפשם כמתאַוים את יום ה' ההוא99. וככל אשר הציקו לנביאים, אשר שוו את אחרית עמם לנגדם, כן רדפו באף את כל דַיָן אשר שפט את עמו משפט צדק בלי משא פנים100. ויקומו להם שופטים לוקחי כפר101 הופכים ללעגה משפט102.

ומעללי אפרים לא נתנו אותו לשוב אל הדרך הטובה והישרה, אשר הורה ה' את עמו ביד משה עבדו, כי זנה העם מאחרי ה' וילכו אחרי אלהי הנכר אשר מסביב אשר לקחו את לבם בעבודתם הנכריה המטפת לשכרון ולזמה על כל גבעה גבהה, ותחת כל עץ רענן ואשר הכהֻנה והקדֵש לאחדים הם ביד עובדיהם וכמריהם. הן אמנם כי למיום אבוד ניר לבית אחאב לא היתה עוד כמעט תקומה לבעל103, אך תועבות עובדי הבעל לא סרו עוד. ומכל חטאות ירבעם בן נבט הלא היא עבודת העגל לא סר גם ירבעם בן יואש לבית יהוא104. ומלבד העגלים אשר העמיד ירבעם בן נבט בדן ובבית אל, היה בימים ההם עגל גם בשמרון105 אשר קראו להם הנביאים “אשמת שומרון”106 ובלעדי בית אל, אשר שם נתן ירבעם בן נבט את שקוץ מצרים את העגל, עשו בדורות ההם את הגלגל107 ואת המצפה108, אשר גם הן גם בית אל היו קדש בימי שמואל הנביא, לערי עבודה, למען תת לעם ערי קדש אחרות עתיקות מירושלם. ולשבטי הצפון הלא הם יששכר וזבולון ונפתלי היה הר תבור להר מועד לעבודה וזבח109. ולראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה אשר בעבר הירדן היתה גלעד לקרית מועד110. וחבר כהני הבמות היו תרבות אנשים בני בליעל, ויהיו פה ורשת פרושה למשמרי הבלי שוא העולים שמה111. ועל כל קטנה וגדולה חבלו את בגדיהם, ויתנו עליהם ענש להשקות אותם יין רב. וישטחו להם על יד מזבחותיהם ויסבאו את יין הענושים112 ויעשו זמה עם הקדֵשות המְזַבחות שם גם הן113. ובעבר הירדן בגלעד השחיתו הכהנים הנבלים את דרכם מאד, עד כי יש אשר התגודדו לגדודים ויפשטו על עוברי בטח ויכום ויבֹזו את שללם114. ויוסיפו להם בימים ההם אלהים חדשים על העגל אשר היה פסל אֵפיס אלהי מצרים ויעבדו גם למזלות הלא המה ככב וכיון115 ויזנו גם אחרי סֻכות אלהי בבל116. ויקנאו נביאי ה' למראה התועבות והנבלות האלה. ויבא עמוס הנביא אל בית אל, מקום עבודת העגל אשר מקדש117 מלך הוא, אשר בו יכהנו כל מלכי אפרים מימי ירבעם בן נבט את כהֻנתם הגדולה במקום ההוא118, וינבא שם עמוס בקהל עם את הרעה אשר תמצא את בית המלך ואת כל העם על רוע מעלליהם. וירא אמציה כהן בית אל כי נתן לו העם לדבר את דבריו, ויירא פן תקע נפשם מן הגלולים וכהניהם, ומרה תהיה אחריתו. וישלח את דברו שמרונה אל המלך לאמר: קשר עליך עמוס! ויחפא עליו גם דברים אשר לא דבר הנביא ושם בפי המלאך119, ואת עמוס צוה בגודל לבבו לעזוב את המקום וללכת ארץ יהודה להנבא שם. ויען אותו עמוס בענוה וינבא לו את אחריתו ואת אחרית ביתו הרעה120.

ויהודה אשר שמה שלח כהן בית אל את עמוס, לא הֵרֵעה עוד את דרכיה בימים ההם כארץ אפרים אחותה121. אך בכל זאת לא שמרה גם היא את דרך ה' כאשר היה עם לבב הנביאים122. ויחר אף ה' בישראל ותמצאנה אותם כל הרעות אשר חזו עליהם נביאי הצדק. ויכבד הרעב מאד, כי נעצרו השמים ולא היה מטר123 ותיבש הארץ124 וגם מעט המטר אשר היה זער שם על חלקה אחת לא הצליח ולא הצמיח, כי גם את איפת הרזון אשר עשתה האדמה הכה השדפון והירקון125. ויחרבו המעינות והנחלים וינועו יושבי “שתים שלש ערים אל עיר אחת לשתות מים” ולא שבעו126. ויהיו הימים הרעים ההם לשני בתי ישראל “ימי נקיון שִנַים בכל עריהם וחסר לחם בכל מושבותיהם”127. ובכל הרעה הזאת אשר מצאה אותם לא שבו מדרכם הרעה; על כן לא שב מהם אף ה' ויעל עליהם ארבה כבד מאד128 ויאכל את כל פרי עץ הגן, ואת התאנה ואת הגפן ואת הזית129 ואת המעט מן המעט אשר השאיר השדפון כִּלה הארבה130. ותרב הבצֹרת מאד, עד כי לא היה די סלת ויין בבית ה' למנחה ונסך131, והחֹרב לא חדל עוד, ויהי המעט מן הבהמה כי צמאה למים ולא היה עוד לה למרעה כי גם את כל עשב האדמה אכל הארבה, הגזם, הילק והחסיל132.

אך הרעה הגדולה בכל הרעות האלה היה הרעש אשר בא על אדמת ישראל אשר הרבה את חללי העם133, ויהפך בהם כמהפכת סדום ועמורה134, וימלא “הבית הגדול רסיסים והבית הקטן בקיעים”135 ובתים רבים ספו ויאבדו136, כי עלתה הארץ ותרם ותשקע ותרגז ותמוג כיאור מצרים137. ואש התלקחה בבטן האדמה, ותפרץ בתמרות עשן138 ותעש שמות סביבותיה. ולפני בא היום ההוא חשך השמש והירח נהפך לדם139. וְיֵמֵי הארץ עברו על גדותיהם ויהי לשטף140, וירבו המתים בקרב העם141, וישתוללו כל אבירי לב כי כגבור כחלש היה ביום ההוא, כי מכלם אבד מנוס142 וכל אשר נמלט היה כאוד מוצל משרפה143 אך בירושלם עיר הקדש היתה פליטה144, כי בה לא נגעה לרעה יד הרעש. ויאָמן בימים ההם על הצרות אשר אפפו את ישראל דברי עמוס הנביא אשר דבר לאמר:


כַּאֲשֶר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב

וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל - הַקִּיר וּנְשָכוֹ הַנָּחָש; 145


וכל התלאות האלה אשר עברו על שני בתי ישראל לא הֵרֵכּוֹ את לב בני אפרים ולא שבו מאחרי הבליהם146. אף כי ברעש ואש נשפט ה' את בית אל147, ורנות מזבחות העגל אשר בה נגדעו נפלו לארץ148. אך לא ארכו עוד ימי גדולת אפרים, כי במות ירבעם בן יואש בשנת השלשים ושמונה לעזיהו, אבד האחרון לאדירי מלכי אפרים. תחתיו מלך זכריהו בנו אחרי מלכו עם אביו אחת עשרה שנה (2991 – 770) 149, ולא סר גם הוא מדרכי אבותיו אשר הלכו בכל חטאות ירבעם בן נבט.

ויהודה, אשר בירושלם עיר קדשה לא נחתה יד הרעש, נשאה בימים ההם את לבה ואת נפשה אל אֵל חי השוכן בקרבה. ורוח ה' החלה לפעֵם גם בקצות העם150 ויחלו לקום בימים ההם הנביאים הקדושים והגדולים אשר העלו את דבריהם על ספריהם, אשר היו למקור חיים חכמת אלהים ואהבת חסד לבני ישראל עד עולם151.

אך בעצם הימים אשר החלו בני יהודה לדבקה בתורת משה, שֻלחה רוח רעה בין בית ה' ובין בית המלך. כשלשים ושמונה שנה עברו ליום שֶבת עזיהו על כסא ממלכתו, ומלבד התלאות אשר מצאו את הארץ ואת יושביה מיד הארבה והרעש, ישבה יהודה באיתן בימי עזיהו. ויהי בחזקתו, ויגבה לבו ויאמר לשום גם את נזר הקדש על ראשו. ויקנא עזיהו מלך יהודה בגֹדל לבבו במלכי אפרים, אשר שמו את המלוכה ואת הכהֻנה לאחדים בידם152. וימלאהו לבו להרוס אל היכל ה' אשר לא תדרֹכנה שם בלתי אם רגלי בני אהרן הכהנים לבדם, ויעז ויעל על מזבח הזהב להקטיר קטרת. ויחרד אחריו עזריהו הכהן הגדול ועמו שמונים כהנים בני חיל, וימנעוהו בדברים נמרצים וביד חזקה ולא נתנוהו להקטיר. ויקצוף המלך ודמיו רֻתחו בקרבו פתאם, ותכסהו כרגע הצרעת. ויאיצו בו הכהנים לצאת מאת פני הקֹדש, וגם הוא אץ לעזוב את בית ה' בראותו כי נטמא. ויתעצב המלך מאד אל לבו כי נטמא, וירד מכסאו (2992 - 769) ויצא מהיכלו וישב מחוץ למחנה153. ויותם בן עזיה בן שתים עשרה שנה בעת ההיא, וישכל ויבא לבב חכמה ויכלכל את דברי ממלכת אביו וישפט את העם הכבד ברוח עצה בעודנו רך בשנים.

בעת ההיא כלתה הרעה אל בית יהוא כאשר דבר ה' ביד הושע154 ועמוס155 בעוד ירבעם בן יואש חי. ויהי בחדש ההוא החדש הששי למלוך זכריהו בן ירבעם אחרי מות אביו, ויקשֹר עליו שלום בן יבש, וימיתהו לעיני כל העם וימלך תחתיו (2992 – 769). ביום ההוא אבד ניר לבית יהוא, אשר ממלכתו היתה נכונה בישראל יותר ממאה ועשר שנים, וחמשה מלכים ישבו לו לכסא. ויהי בית המלכות ההוא בית הרביעי לבתי מלכי אפרים, הלא המה בית ירבעם בן נבט, בית בעשא, בית אחאב ובית יהוא.

כל ארבעת הבתים האלה, אף כי סרו מדרך ה' עוד נגלה עליהם דבר האלהים ביד עבדיו הנביאים. והמעט כי היו הנביאים להם לרוח עצה ולרוח גבורה156 יש אשר גם הושב הושיבו אותם לכסא157. אך למן היום אשר עלה שלום בן יבש על כסא אפרים לא הוסיפו עוד הנביאים גם להמליכם גם לנחותם בעצתם בדבר ה'.

הֵם הִמְלִיכוּ וְלֹא מִמֶּנִי הֵשִׂירוּ וְלֹא יָדָעְתִּי 158

ולא ארכו ימי שלום על ממלכתו, כי במלאות לו חדש ימים עלה עליו שמרונה מנחם בן גדי מתרצה וימיתהו וימלך תחתיו (2992 – 769), וירדו בחדש ההוא שלשה מלכים מכסאם הלא המה עזיהו מלך יהודה וזכריהו ושלום מלכי אפרים.


וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶת הָרֹעִים בְּיֶרֵח אֶחָד 159.

  1. עמוס א‘, ג’.  ↩

  2. מ“ב ח', י”ב.  ↩

  3. י', ט"ו.  ↩

  4. ירמיה ל“ה, ו‘ – ז’. שתי כונות אנו רואים בצואה זו. האחת קיום כח הגוף וחזוקו העולה ממליצת ”למען תחיו“. והשנית היא התקימות האומה על אדמתה בהיות בניה חזקים ותמימים, ובאין היות להם מחמדי עין וקנינים יתרים לעורר את קנאת עם זר וחמדתו העולה ממליצת ”תהיו ימים רבים על פני האדמה אשר אתם גרים שם".  ↩

  5. עיין שם כל הפרשה.  ↩

  6. עמוס ב', י"ב. ונזירים אחרים כי יהיו באפרים בימים ההם רחוק הוא מאד.  ↩

  7. ס“ע י”ח.  ↩

  8. גראץ (גד"י 53 II ) שם את “הכרי” (מ“ב י”א, ד'.) לחיל זר הנקרא KARIER שלפי אמדן דעתו, שלח מלך צידון לעתליה. ובאמת אין צרך לזה כי “הכרתי” שומרי ראש מלכי יהודה נקרא גם “כרי” (עיין כתיב ש“ב כ', כ”ג). מלבד זה בטל ברוח פיו את השתתפות הכהנים והלוים בקשר יהוידע. והנה כל אשר מוח בקודקודו יבין כי לא היו כלי חפץ ליהוידע להשיב כבוד בית דוד למקומו כבית הלוי. האחת, כי כל מעוזם מימי ירבעם היה רק בית דוד, והשנית כי מי היו אנשי סוד נאמנים לכה“ג כבית הלוי. ומלבד זה הלא לדעתו היו ”הכרי“ חיל נכרי זרים ישראל בתכלית וכלי משחית ביד עתליה לחבל את יהודה, והלוים והכהנים ראשי אוהבי בית דוד. ובכל זאת לא גלה – לפ”ד גראֶץ – יהוידע את סודו לאחיו הדבקים גם בו גם במלכות דוד ויגל את כל לבו לכרים הזרים? אתמהא! אין זאת כי הוא והכהנים והלוים כוננו את הקשר במסתרים ויכשירוהו, ואחרי כן הפקידו את הדבר בידי הכרים שלא היו “קאֵריער” כי אם הכרתי Uהם… מבני ישראל.  ↩

  9. תהילים כ“ז ה'. ”ותקח יהושבע… את יואש… ויסתירו אותו וגו‘ ועליו תכתוב אומר: כי יצפנני בסכה וגו’“ (מ“ט, י”ח). ועיין רש”י תהילים שם.  ↩

  10. תהילים שם י'.  ↩

  11. א'.  ↩

  12. ג'.  ↩

  13. ב'.  ↩

  14. תהילים ק"י, א‘ – ב’.  ↩

  15. ג'.  ↩

  16. ד'.  ↩

  17. ה'.  ↩

  18. ק“ו, ו‘ – ז’. ועייין מ”ב ג‘, ט’ – כ'.  ↩

  19. תהלים צ"ב, א'. והתשועה הלא היתה ביום השבת ( מ“ב י”א, ה‘ – ט’. ודהי“ב כ”ג, ד‘ – ח’).  ↩

  20. תהילים שם, ב‘ – י’.  ↩

  21. י“א – י”ב.  ↩

  22. י“ג – י”ד.  ↩

  23. מ"ו.  ↩

  24. מ“ז. ועל מזמור זה ומזמור ק”י שהבאנו זה מעט עיין באורי מזמורים להרב מאיר איש שלום (כנסת ישראל תרמ"ז צד 297 ואילך).  ↩

  25. דבר זה הסתום במלכים (מ“ב י”א, י"ח) מתפרש בדברי הימים (דהי“ב כ”ג, י“ח – י”ט) וביחזקאל (מ“ד, ט' – י”א) אלא שעל הכתוב שביחזקאל עוד יש מקום לבעל דין לחלוק ולאמר, כי אינו אלא תקון לעתיד לבא. אלמלא שבא כתוב אחד ולמד, כי גם תקון יהוידע לא היה אלא למנוע את בעל הדעות הנפסדות מבא אל המקדש ומתנבא שם (ירמיה כ“ט, כ”ו) בימי ירמיה הפכו נביאי השקר שידם גברה בזמן ההוא, דבר זה לרועץ לנביאי האמת, כנראה בעצת שמעי הנחלמאי (שם) ובמעשה פשחור בן אמר שגם הוא היה פקיד נגיד בבית ה' (כ‘, א’).  ↩

  26. ירמיה שם.  ↩

  27. ב', כ“ט, כ”ו. ועיין במפרשים.  ↩

  28. דהי“ב כ”ד, כ"ז.  ↩

  29. עיין ויקרא כ"ז.  ↩

  30. לאמר “עובר על הפקודים” בלשון הכתוב – שמות ל', י"ג. (מ“ב י”ב, ה').  ↩

  31. דהי“ב כ”ד, ה'.  ↩

  32. עולה ממאמר “ויהי בשנת כ”ג… ולא חזקו הכהנים" (מ“ב י”ב, ז') שומע אני אבל קודם לכן חזקו.  ↩

  33. דהי“ב כ”ד, ו'.  ↩

  34. מ“ב י”ב, ה‘. דהי“ב כ”ד, ד’ – ה'. במקומות אלה – ביואש הוא המדבר ולא יהוידע.  ↩

  35. ס“ע י”ח.  ↩

  36. דהי“ב שם ט”ז.  ↩

  37. עמוס א', י“ג. ודבר זה לא היה יכול להיות לא בימי ירבעם ולא בימי יואש כ”א בימי יהוא ויהואחז הרעים.  ↩

  38. מ“ב י”ג, כ'. ותחלת צרה זו על כרחה היתה בימי יהואחז, כי בימי מלך תקיף כיואש אשר נצח את ארם, לא ימצא גוי קטן כמואב את לבו להרים ראש.  ↩

  39. מ“ב י”ד, ט'. דהי“ב כ”ה, י"ח.  ↩

  40. מב י“ג, ה'. ועיין דברי רש”י ורד"ק המתקבלים מאד ומתוך סדור הפסוקים נראה כי תחלת הישועה בידי יואש החלה בימי יהואחז אביו.  ↩

  41. צא וחשוב את השגים שמתחלת מלכות יהורם בן אחאב – שאז כבר היה אלישע לראש הנביאים כי “בשנה השניה לאחזיהו בן אחאב נגנז אליהו” (נ“ע י”ז) – עד תחלת ימי יואש בן יהואחז מלך אפרים שמלך בשנת ל“ז ליואש מלך יהודה ומצאה מכפר כזה. ובעל ס”ע מונה ששים שנה לנבואת אלישע (ס“ע י”ט).  ↩

  42. רבותינו מונים את יואש בין ארבעת האנשים “שעשו עצמם אלוהות” ( שמ“ר ח' תנחומא מובא בילקוט ירמיה ש”ל) וספור “וישתחו חמלך ” (דהי“ב כ”ד, י"ז) נותן מקום וחזוק לדעה זו, כי השתחוה זו אי אפשר לה להיות אות קבלת מלכות, כי מלך היה גם קודם לכן.  ↩

  43. דבר זה נרמז בדרך העשיה במליצת “ויעזבו את בית ה'” (דהי“ב כ”ד, י"ח) ומתברר עוד יותר בדרך הדלת במליצה “ויהיו מעלים עולות בבית ה' תמיד כל ימי יהוידע” (י"ד) שהייחוד הזה של “כל ימי יהוידע”, אינו בא על כרחו אלא למעט את הימים שלאחריו.  ↩

  44. “וישלח בהם נביאים להשיבם” (דהי“ב כ”ד, י"ט) והנבואות האלה רבות היו שנאמר “ורב המשא עליו” (כ"ז).  ↩

  45. כן נשמע ממליצת “בדמי בני יהוידע הכהן” (כ"ה).  ↩

  46. מיתת הנביא היתה קודמת למיתת יואש שנה אחת (דהי“ב כ”ד, כ"ג).  ↩

  47. מתון ומיושב, הפך נמהר (משלי י"ג, י') ודבר זה אתה מוצא במתינותו בעונש המכים את אבין וגם בשעת כעסו על הנביא (דהי“ב כ”ה, ט"ז) נוח היה בדבריו מאסא הצדיק באמת (ט"ז, י').  ↩

  48. מדינה היא ושמה פֶּטְרֵאָה בלשונות העמים.  ↩

  49. מ“ד י”ד, י“ד. דהי”ב כ“ה, כ”ד. ואם נתפוש את המועט ולא נגדיל את גדולת אמציה על פי אומר שאין לו רגלים, ויש לנו להחזיק, כי בני הערבות אלה נהנו לו באדום, כי ארץ אחרת לא גלה לנו הכתוב כי כבש. ובדבר זה הסור תמיהת הפירוש המיוחס לרש“י (דהי"ב שם) בני התערבות היו נוהגים בכל העמים בימי הקדם ובימי הבינים ובלשון אשכנז יקרא ”גייזל".  ↩

  50. איכה רבתי פתיחא “ר' חנינה בר פפא פתח: איש חכם משפט”.  ↩

  51. שני מגיני השנים למות אמציה ומלכות עזיהו העולים מפסוק י“ד, י”ז. ופסוק ט“ו, א'. שבמ”ב סותרים זל“ז. ןתכיפת פסוקי י”ז – כ“ג שבפרשת י”ד המתבארת בדברים ברורים ומבוארים מאד, הכריעה את בעל ס“ע רש”י רד“ק הרלב”ג והאברבנאל לעשות את המגין שבפרשה י“ד עקר ולסדר על פיהו את שנות המלכים. ויוסיפוס מפרש ואומר בתורת ודאי גמור שאין לפקפק בו ף ”בשנת ארבע עשרה לירבעם בן יואש מלך עזיהו".(קדמ' 3, 10 XI ) וגֶראץ אשר נטה מדרכם, בא לידי אמדנות פורחים באויר, שאין בהם שום ממש.  ↩

  52. מ“ב י”ד, כ"ח.  ↩

  53. שם כ“ה. ועיין דברים ג', י”ז.  ↩

  54. יונתן רד“ק ואברבנאל בארו את הכתוב (כ”ה* האומר “ויתר דברי ירבעם וכל אשר עשה וגבורתו אשר נלחם ואשר השיב את דמשק ואת חמת ליהודה בישראל..” כי בכח חיל ישראל שהיה נלחם ירבעם ויקח את דמשק ואת חמת מיד ארם אויבתו ויתן את שתיהן ליהודה, ואפשר כי מעשה זה היה כעין כריתת ברית בין שני המלכים התקיפים ופצוי על המכה אשר חלה יואש אביו ביהודה ומעין תחבולה לתוספת חזוק למשמר גבול ארם החזקה שאפשר מאד כי לא הרגיש ירבעם בחילו לבד די כח למשמרת הגדולה הזאת, על כן השלים עם עזיהו אשר צבא רב ערוך מלחמה היה לו. ודברי רבי יהודה ייטלש בעל הבאור המפרש את דמשק ואת חמת ליהודה“ אשר נחשבו על ערי יהודה ואומר ”כי מלכי יהודה כבשו מאז חמת ולקחו מידם ועתה השיבום לישראל והבי“ת בישראל כמו הלמ”ד". אין הדבר כן, כי דוד היה הכובש ודוד לא היה מלך יהודה, כי אם מלך ישראל, ועל כן מתישבים היטב דברי זכריה שנביא עוד מעט בגוף הספר ועוד נחזור על ענין זה להביא עליו ראיה ממקרא מפורש.  ↩

  55. הוא הנזכר ישעיה ה‘, ב’. ועיין מוצא דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד”.  ↩

  56. דהי“ב כ”ו, ה'.  ↩

  57. זכריה ט‘, א’ – ב‘. זכריה בן יברכיהו הנזכר בישעיה הוא בעל שש הפרשיות האחרונות שבס’ זכריה ועיין מוצא דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד”. והנה משא דבר ה‘“ אינו שם לנבואה שלאחריו, כי אילו היה כך היתה מליצת ”ודמשק מנוחתו“ תחלת הנבואה ודבר זה לא יכון גם מצד ו”ו החיבור שאי אפשר לה להאמר בתחלת ענין וגם מצד ו’ הבאה בסוף מלה מנוחתו לסמן גוף נסתר שלא ידענו על מי היא חוזרת. אבל “משא דבר ה'” הוא בכלל דברי הנבואה, לאמר כי נבואת ה‘, עתידה להישמע בחדרך ובדמשק אשר גם שם ינוח כבוד ה’ בשבת שם עמו. ולולא דמסתפינא אמרתי כי מליצת “כי לה' עין אדם” פירושו עין אדם לאמר פני ארץ ארם הנשקפים אל ארץ ישראל, כי הרבה חלופי רי“ש בדל”ת מצויים במקרא. רעואל = דעואל, ראה = דאה וכיו"ב, ויהיה פירושו, כי פני ארץ ארם היא מקום כבוד ה' ככל ארץ ישראל.  ↩

  58. זכריה ט‘, ג’ – ד'.  ↩

  59. ה‘ – ז’. ופסוקים אלה חוזרים על פסוק דהי“ב כ”ו, ו'. ופסוק “וישב ממזר באשדוד” שבזכריה מתפרש “גר” לאמר “ישראל” (עיין יונתן ורש“י שם”).  ↩

  60. כֵוֵן את מקרא: “ודבר שלום לגווים ומשלו מים עד ים ומנהר ועד אפסי ארץ” (זכריה ט‘, י’.) למקראות “ורוב שלום וגו': וירד מים עד ים ומנהר ועד אפסי ארץ”. הנאמרים במזמור “לשלמה” (תהלים ע"ב, ז‘ – ח’).  ↩

  61. דהי“ב כ”ו, ז‘. ועיין מוצא דבר "המעונים וכו’".  ↩

  62. דהי“ב כ”ו, ט"ו. ןפי' השכונות:מאשינען, מעכאנישע אייגריכטוגגען (ועיין הערה 2 דברי ימי העמים ח"ג צד 71 ).  ↩

  63. זכריה ט', י“ד – ט”ו.  ↩

  64. יהושע ט“ו, נ”ה.  ↩

  65. מ“ב י”ד, כ“א. ט”ז, ו‘. דהי“ב כ”ו, ב’.  ↩

  66. זכריה ט‘, ו’ – ז'.  ↩

  67. עמוס ו‘, א’.  ↩

  68. י“ג – י”ד.  ↩

  69. על עושר הזה אשר בא לרגלי התחתן מלך ישראל באיזבל הפרוצה (מ“ב ט', כ”ב) בת צור ארץ הזמה (ישעיה כ“ג, ט”ו – ט"ז). ואשר נסב אל ננוה הפרוצה גם היא (נחום ג‘, ד’) קרא מיכה המורשתי: “מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו”. (מיכה א‘, ז’).  ↩

  70. הושע ט', י"ג.  ↩

  71. עמוס ה', י"א.  ↩

  72. ג‘, י’. ד‘, ג’.  ↩

  73. ג', י"ב. המטות היקרות המובאות מדמשק.  ↩

  74. ו‘, ד’ – ז'.  ↩

  75. ו‘, ו’.  ↩

  76. הושע י‘, א’.  ↩

  77. י"ב, ט'.  ↩

  78. ד‘, ב’.  ↩

  79. י"ב, ב'.  ↩

  80. א'.  ↩

  81. עמוס ב‘, ו’ – ז‘. ג’, ט‘ – י’. ד‘, א’.  ↩

  82. עמוס ה‘, ז’.  ↩

  83. ג‘, י’.  ↩

  84. “ולהגדיל שקל” (ח‘, ה’.)  ↩

  85. שם ה', י“א. ועיין רש”י בשני המקומות.  ↩

  86. “להקטין איפה” “ומפיל בר נשביר” (ח‘, ה’).  ↩

  87. אין ספק כי המליצו? “מכרם בכסף צדיק וביון”.. (ב‘, ו’) “לקנות בכסף דלים” (ח‘, ו’) רומזות על המנהג הרע, אשר כבר נראה באפרים בימי אחאב להתעמר בלוה, אשר אין ידו משגת לשלם את חובו (מ"ב ד‘, א’) וברור הוא כי “עשיר ברשום ימשול ועבד לוה לאיש מלוה” (משלי כ"ב, ז') אינו משל כ"א מחאה למנהג מכוער זה שנהגו הגוים הקדמונים.  ↩

  88. עיין דברים נכונים לרש“י ז”ל (מ“א י”ט, י').  ↩

  89. “הביאו לבקר וגו': ”וקטר מחמץ וגו‘" (עמוס ד‘, ד’ – ה') נאמרו לדעתנו על עבודת ה’ משובשת ולא על עבודת זרה.  ↩

  90. ה‘, כ’ – כ"א.  ↩

  91. הושע ד‘, ח’.  ↩

  92. כי גם באפרים נהגו עוד שבתות, ראש חדשים וימים טובים, עולה מהושע (ב', י"ג) ומעמוס (ח‘, ה’) ומכאן תשובה למאמרי התורה המאחרים נתינת מצות שבת.  ↩

  93. עולה מן המשל “באהלים כימי מועד” (הושע י"ב, י'.) שאין ספק כי כונתו על מצות ישיבת סכה, כי מועד סתם נאמר בכל מקום רק על חג ולא על זמן ארוך ארבעים שנה.  ↩

  94. ט‘, ג’.  ↩

  95. ד‘, ו’.  ↩

  96. הושע ד‘, ו’. ה‘, א’, י"ב.  ↩

  97. ד‘, ד’. עמוס ב', י"ב.  ↩

  98. הושע ט‘, ז’.  ↩

  99. עמוס ה', י"ח.  ↩

  100. הושע ז‘, ז’.  ↩

  101. עמוס ה', י"ב.  ↩

  102. ז'.  ↩

  103. נוטים אנחנו לאמר כי הוכחת הושע “לבעלים יזבחו” (הושע י"א, ב'.) אינה אלא זכרון דברי ימי השופטים ובית אחאב וכן “ויאשם בבעל וימת” (י"ג, א') חוזר לאחרית בית אחאב ונבואת “והסירותי את שמות הבעלים מפיה” (ב', י"ט) אינה עוסקת אלא בשמות ממש, שגם הם היו תועבה בעיני נביא כעדות הפסוק שלפניו. ומליצת “ימי הבעלים” (ב', ט"ו) מוכחת כי כבר היה הזמן הזה חתום ומסוים ודבר זה כמעט הוא מוכרע מתוכו, כי כל תפארת בית יהוא הלא היה דבר אבוד יהוא את הבעלים.  ↩

  104. מ“ב י”ד, כ"ד.  ↩

  105. הושע ח‘ ה’ – ו'.  ↩

  106. עמוס ח', י“ד. הקבלת ”אשמרת שמרון“ אל ”אלהי דן“ שהוא העגל מוכחת על דברינו, כי נכונים הם. ובזה תסור יגיעת הרד”ק בפירוש זה.  ↩

  107. הושע ד‘, ט“ו. י”ב, י"ב. עמוס ד’, ד‘. ה’, ה'.  ↩

  108. הושע ה‘, א’.  ↩

  109. שם  ↩

  110. ו‘, ח’. י“ב, י”ב.  ↩

  111. ה‘, א’.  ↩

  112. עמוס ב‘, ח’.  ↩

  113. הושע ד', י"ד.  ↩

  114. נראה כי פסוק הושע ו‘, ט’. חוזר אל הפסוק שלפניו ומלת “שכמה” אינה חוזרת על עיר שכם ופירושה: שכם אחד, כאשר פירשו יונתן רש“י ראב”ע ורד"ק.  ↩

  115. עמוס ה', כ“ו. ועיין ראב”ע.  ↩

  116. עמוס שם. ועיין מ“ב י”ז, ל'. ואין ספק לנו, כי אליל זה הוא עצם “סכות בנות האמורה שם, שהיא לדעת חוקרי קדמוניות – ווענוס – אלהי הזמה הנעבדת גם בארץ יון העתיקה ומלת ”מלככם“ דומה לדעתנו לשם ”מלכות שמים" (ירמיה ז', י"ח) שלדעת רבים גם היא כנוי לווענוס. ואפשר שהיא כנוי לאליל ADONIS שלפי דברי המהבילים הוא דודה ואהובה, על כן יקרא מלך בלשון זכר.  ↩

  117. עמוס ז', י“ג. אין ספק כי ”מקדש המלך" אינו בית מעון למלך. כי אם מקדש לכהן בו את כהונתו וכן נראה גם מתרגום יונתן.  ↩

  118. מ“א י”ג, א'.  ↩

  119. עיין רש“י ראב”ע ורד“ק. עמוס ז', י”א.  ↩

  120. ז', י“ד – י”ז.  ↩

  121. הושע י“ב, א'. פסוק זה סופו ”ועם קדשים נאמן“ מוכיח על תחלתו על מלת ” רָד“ כי מקבלת היא למלת ”נאמן".  ↩

  122. אם נכון את תוכחת עמוס ליהודה (עמוס ב‘, ד’.) לתוכחתו לאפרים (ו' – י"ב) נראה עד כמה נבדלה יהודה מן האפרים לטובה.  ↩

  123. עמוס ד‘, ח’.  ↩

  124. א‘, ב’.  ↩

  125. עמוס ד‘, ו’. ט'.  ↩

  126. ה‘. הושע ב’, ה'.  ↩

  127. עמוס ד‘, ו’.  ↩

  128. ד‘, ט’. ז‘, א’.  ↩

  129. ד‘, ט’. יואל א‘, ז’. י"ב.  ↩

  130. י' – י"א.  ↩

  131. ט', י“ג. ט”ז.  ↩

  132. י“ז –כ‘. וכל דברי יואל מן פרשה א’ עד ב', י”א, אינו אלא ציור מפורט של הארבה הנורא הנזכר בעמוס רק בשני פסוקים במקומות שונים (ד‘, ט’. ז‘, א’)  ↩

  133. הרעש הזה נזכר עקרו בעמוס (א‘, א’) ובזכריה (י"ד, ה') ופרטיו בפסוקים אחרים בעמוס וביואל.  ↩

  134. עמוס ד', י"א.  ↩

  135. עמוס ו', י"א.  ↩

  136. ג', ט"ו.  ↩

  137. ח‘, ח’. ט‘, ה’.  ↩

  138. ז‘, ד’. יואל ג‘, ג’.  ↩

  139. ד‘ עמוס ח’, ט.  ↩

  140. עמוס ה‘, ח’. ט‘, ו’. אך אין ספק, כי על הים הגדול הדברים האלה אמורים, כי אם על ימי הארץ הפנימיים, כי ים המלח כלו הלא יליד מהפכה הוא.  ↩

  141. ה‘, ג’. ט“ז – י”ז. ט‘ – י’. ח‘, ג’. י'.  ↩

  142. עמוס ב', י“ד – ט”ז.  ↩

  143. ר', י"א.  ↩

  144. יואל ג‘, ה’. – את סדר פורעניות אלה תמצא במלואו בעמוס ד‘, ז’ – י"א.  ↩

  145. עמוס ה', י"ט.  ↩

  146. “ולא שבתם עדי” עמוס ד‘, ו’ – י"א.  ↩

  147. ה‘, ו’.  ↩

  148. ג', י"ד.  ↩

  149. קשה מאד לכון מנין שנות אמציה ועזיהו עם מנין שנות ירבעם בן יואש וזכריהו (עיין רש“י רד”ק, רלב“ג ואברבנאל מ”ב ט"ו, א‘. ח’.) והטובה מכל האומרנות דברי הרד“ק כי ”אחת עשרה שנה מלך זכריהו בימי אביו" ולא ידענו למה, אלא כן נראה לפי החשבון (ח').  ↩

  150. יואל ג‘, א’ – ה‘. ועיין דברי ר’ משה הכהן שהביא הראב"ע כי נבואה זו לשעתה נאמרה.  ↩

  151. עיין מוצא דבר “נביאים שהתנבאו בפרק אחר”.  ↩

  152. עיין על כל מאורע זה ועל כל תולדותיו בימי המלכים הבאים מוצא דבר: “קטגוריא בין בית דוד ובין בית אהרן”.  ↩

  153. “וישב בבית החפשית” מ“ב ט”ו, ה‘. דהי“ב כ”ו, כ“א. מקרא זה מתפרש בפנים הרבה. יונתן במ”ב תרגמו “ויתב בר מן ירושלם”. והתרגום הנקרא תרגומא דרב יוסף בדה“י תרגמו: ”ויתב בבית סגירותא בר מירושלם“ לאמר, בבית בעלי נגעים. ורש”י בשם ירושלמי פירש: “עשה לו בית בבית הקברות” (מ"ב שם) ויוסיפוס כתב (קדמוניות 4, 10 X I ) כי ישב כאחד העם מחוץ לעיר המלוכה וישב מחוץ למחנה. וגם מדרשת רבותינו נראה, כי חפשית נאמר לענין סלוקו מן המלוכה (הוריות י'); ולדעתנו אין ספק, כי מזמור פ"ח עזיהו המלך אמרו, ועיין היטב פסוקי ה’. ו‘. י“א. אשר שוה המשורר את נפשו כמת על שם הדעה המקובלת בישראל, כי ”מצורע חשוב כמת“. בפסוקי י”ב – י"ג ימשיל את בית מושבו לקבר, בפסוקי ט’. י“ט. יתאונן על פרישות חבריו ממנו מפני הטומאה. בפסוק י' יתאונן על חליו ומכאוביו. ומלת ”מנער“ בפסוק ט”ז אין פירושה נעורים כ“א לשון צער (עיין רש“י – ואולי זה פירוש גם פסוק י”ד שבפרשת ל"ו באיוב). מליצת ”עלי סמכה חמתך“ (ח') ומליצת ”עלי עברו חרוניך “ (י"ז) הן דברי צדוק הדין על ענש שענשו ה' על פרצו אל ביהמ”ק.  ↩

  154. הושע א‘, ד’.  ↩

  155. עמוס ז‘, ט’.  ↩

  156. מ“א כ', י”ג – י“ד. כ”ב, כ“ח. מ”ב ו‘, ט’. י“ג, י”ז. י“ד, כ”ח.  ↩

  157. מ“א יא, ל”א. ל“ז. י”ד, י“ד. מ”ב ט‘, א’ – י'.  ↩

  158. הושע ח‘, ד’.  ↩

  159. זכריה י"א, ח'.  ↩

מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי אובדן ממלכת אפריים

מאת

זאב יעבץ

מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי אובדן ממלכת אפריים / זאב יעבץ


קוצר יד יותם בתחלת שלטונו. האחוה בין יהודה ואפרים מופרת. מלחמת יהודה במעונים. נגף ודבר. מלחמת מנחם בתפסח ואכזריותו. אשור קם למטה רשע פול באפרים. מנחם נותן כופר לפול ומעלה מס כבר על עמו. עלילות מנחם ומצוקת עמו. מלוכת מלחיה בנו. קשר פקח ומות פקחיה. מות עזיהו. ספר תולדות עזיהו. ראשית נבואת ישעיה. חכמת יותם וגבורתו. משיב את המעונים למשמעותו. בנין ערים ובירניות. מתכנתו אל הכהונה. הבמות ופרין. מות יותם ומלוכת אחז. ברית פקח עם רצין ומזמותיהם על בית דוד. רשעת אחז ואולתו. קלקול בני יהודה ודלדול כחם. קשר על בית דוד. בן טבאל. אלילי ארם ביהודה. עוז ישעיה ורפיון אחז. רצין ופקח צרים על ירושלים. מצור ירושלים שב ריקם. מורך אחז וחרי אף רצין ופקח. נקמת רצין ביהודה. לוקח מידה את אילת. נקמת פקח. מכה גדולה מאד ביהודה. מעללי זכרי. שביה גדולה. תוכחת עודד הנביא. נדבת חיל אפרים הגדולה. שחרור השבוים. האדומים והפלשתים פורצים ביהודה. ברית אחז עם תגלת פלאסר. רצין נהרג. אבדן ממלכת ארם. גלות זבלון ונפתלי. הות נפש מלכי אשור. חסר לב אחז ופחזותו. עובד את שקוצי ארם. מקים במקדש מזבח כתבנית מזבח דמשק. קורע אליו את הכהונה הגדולה. רפיון אוריהו הכהן. במות לאלילים בכל הארץ. סוגר דלתות האולם. מות פקח בידי הושע בין אלה. חזקיהו בן המלך ודרכיו. קלקול מלכי אפרים ומשובותיהם. ריב בן מנשה ובין אפרים. הרהור תשובה וחפץ עקירת עבודה זרה בלב יהודים. געגועים למקדש ירושלם. בעלי ברית אשור. עגל הזהב. מנחה למלך אשור. בעלי ברית מצרים. גלות הראובני והגדי. מלוכת הושע. דלדול עבודת העגל. מלוכת חזקיהו. עושה שלום בין המלוכה ובין הכהונה. מטהר את המקדש. קורא לכל שבטי ישראל לעשות את הפסח בירושלם. רבים מבני אפרים נספחים על יהודה. בטול הבמות. אוצרות לתרומה ומעשר. נקמת חזקיהו בפלשתים. הושע פושע בסתר באשור ובא בברית עם מצרים. שלמנאסר מלך אשור באפרים. גלות עשרת השבטים. תפוצת פליטי ישראל בכל קצוי הארץ. משא נפש הנביאים לשבות ישראל. הכותים על אדמת אפרים. יהדותם הרפה ושכנותם הרעה לישראל.


2993 – 3040

ובן מלך יהודה, ומנחם בן גדי (2993 – 768) אשר התנשאו למלך על אפרים, לא מלאו את מקום שני אדירי ישראל, הלא המה עזיהו וירבעם בן יואש, אשר תמכו את שבטם ביד חזקה ועז מלך. יותם בן עזיהו היה חכם וצדיק1 אך עודנו נער ורך ולא היה בו עוד כח לתת פחדו ויראתו על פני עמי הנגב, אשר כבש אביו, “עד לבא מצרים”2. וגם רפיון רוח השלום אשר רפתה בין ממלכות יהודה ואפרים, למיום רדת בית אחאב מעל הכסא3, הועיל לשלח את רסן העמים האלה מפני ממלכת יהודה, ויפרו המעונים את ברית משמעתם4 וימרדו. ותשלח יהודה חיל בחור ברכב ובפרשים “בדרך מצרים” להשביח את שאון העם הזה. וינגף חיל יהודה, ותקטן עוד זאת ויעל בְאֹש החללים וסוסיהם וינשא על כנפי רוח, צפונה, ויהי לקטב ומשכלת ליושבי ארץ ישראל5.

ומנחם בן גדי, אשר תפש את ממלכות בית אפרים, היה איש עריץ ואכזרי מאד. ויהי אך הַכה הִכה את שלום, ויעט אל תפסח אשר על נהר פרת ויך את כל יושביה לפי חרב6, ויהי בשובו מן המלחמה הזאת אל עירו אל תרצה7, ויסגור שר העיר את דלתות חומתה מפניו, ויתחזק מנחם וילכדה, ויך אותה ואת כל גבולה מסביב. וישחת האכזרי הזה את רחמיו, וירטש את כל הנשים ההרות, ויעש מעשים אשר לא יעשו. אך בכל התועבות אשר התעיב, לא משלה לו ידו לשום את העם למשמעתו ולהחזיק את הממלכה בידו8. בימים ההם החלה ארץ אשור היושבת משמאל לנהר חדקל להיות לממלכה אדירה נותנת חתיתה בארץ החיים, וכובשת גוים וארצות תחת רגליה. העם הקשה הזה, אשר עד העת ההיא כמעט לא יצא לו שם בארץ9, החל בימי מנחם להיות שבט ברזל לבית אפרים עד כלותו אותו, ולנוח כאבן מעמסה גם על גורל בית יהודה. ויהי אשור הראשון לממלכות אדירות אשר לחצו את ארץ אבותינו, ותדכאנה אותה בכֹבד משאן. על כן מנוּ סופרי הקדש את יום בֹא הגוי העריץ הזה על אדמת ישראל לראשון לכל ימי התלאות אשר מצאנו10, כי הי אשור גוי אכזרי מאד11, אשר לא נשא פני גוי ואלהיו12. שם עיר ממלכתו נינוה העתיקה13 והגדולה מהלך שלשת ימים לה14. ועוד ערים עתיקות היו לאשור הלא הן רחובות עיר וכלח והעיר הגדולה רסן היושבת בין נינוה ובין כלח15 ושם ראש אלהי אשור נסרך16.

בימי מנחם נעור פול מלך אשור ממקומו, וישם פניו נגבה תימנה ויעל על ארץ אפרים, וישלחו אנשי חילו את ידם בבזה בארמונות שרי אפרים17. וישמע מנחם ויירא מפניו, פו יעלה עליו ועשה בו כלה, גם מפני בני אפרים פן יבקשו מעֹז ממנו, למגר את כסאו ולהמליך עליהם מקרב אחיהם מלך אחר, כי ידע כי בדבר הזה יתרצה העם לאויבו, כי כה היה משפט מלכי הקדם בשומם עם אחר למשמעתם, להוריד את המלך המושל מכסאו, ולהמליך תחתיו מלך אחר18, למען יהיה לב המלך החדש נאמן עמם, חלף הגדולה אשר הנחילוהו. ויצא מנחם לקראת פול, ויתן לו אלף ככר כסף להחזיק הממלכה בידו, ולבלתי הלחם עליו. ויקח מלך אשור את הכסף הרב הזה מידו, ויחדל להלחם עליו. אך לא התמהמה עוד בארץ להחזיק ביד מנחם את ממלכתו כאשר שאל ממנו19, וישב אשורה וישם מנחם מס על כל בני ישראל חמשים כסף, לגלגלת או לבית, למען השב אל אוצרו את הכסף הרב והעצום, אשר נתן למלך אשור. וימלא את יד גבורי החיל לנגוש את העם ביד חזקה20 וירֹצו וימֹצו הגבורים האלה את אחיהם עצמם ובשרם וימלאו את הכסף למנחם. ויהי המעט מן המלך הזה, כי הרבתה חרבו לשכל את בני עמו במלחמת תרצה, ויאכל גם את יגיעם במס הכבד אשר נתן עליהם. וישלח את העם איש באחיו במלאו יד פקודי החיל לעשוק ולרוץ את אחיהם, ויחשב העם בעת ההיא “כצאן ההרגה”21.


אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהַרְגֻן וְלֹא יֶאְשָׁמוּ

וּמֹכְרֵיהֶן יֹאמַר בָּרוּךְ יְיָ וַאעְשִיר

וְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן22;


ויאמן דבר הנביא אשר דבר לאמר:


וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא אֶת-הָאָדָם אִיש בְּיַד-רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ

וְכֻתְּתוּ אֶת-הָאָרֶץ וְלֹא אַצִּיל מִיָּדָם23;


ויקראו הנביאים למלך העריץ הזה “רועה אוילי”24 ויערכו לו ולמלכותו דמות קודרת מאד25.

וימלך מנחם עשר שנים וימת26, וימלך פקחיה (757 – 3004) בנו תחתיו, וילך בכל דרכי אביו27 אך לא האריך פקחיה ימים על ממלכתו, כי קשר עליו פקח בן רמליהו שלישו, ויפרץ הוא וחמשים איש גלעד עמו, ויך את פקחיה ואת ביתו וימלך תחתיו (3006 – 755) ויאבד גם ניר מבית מנחם בן גדי הבית החמישי למלכי אפרים. ולא ארכו הימים וימת גם עזיהו (3006 – 755) האמלל מלך יהודה, אשר העלה הנביא ישעיהו בן אמוץ את תולדותיו על ספר28, אך הספר היקר הזה אבד ואיננו. בשנה ההיא החל הנביא הגדול ההוא להגיד לעמו את דבר ה'29.

ויותם המושל ביהודה זה שנים רבות בשם עזיהו, לא שם כתר מלכות בראשו עד מות אביו, אז עלה על כסאו וימלך תחתיו. בן עשרים וחמש שנה היה יותם במות עזיהו. עוד רך בשנים היה המשוח מלך, אך לבו קנה הרבה חכמה ודעת בשנות הרעה אשר עברו עליו למיום נגזר אביו מביתו, ויטוש את כל דבר העם הכבד ואת כל משפטו על יד בנו הנער, אשר כמעט לא מלאו לו עוד בעת ההיא שנות ילדותו. על כן השכיל הבן החכם הזה, ויפק תבונה מכל התלאות אשר מצאוהו בשנות העמל. ויפקח את עיניו ויכן דרכיו על פי שטה ערוכה ושמורה30 ותמצא ידו להתחזק על ממלכתו31, שש עשרה שנות ממשלתו. וישב ויכנע את המעונים32, אשר כבש אביו, ביד חזקה אחרי התפרצם מפניו, ביום רדתו מכסאו. ויחזק יותם עליהם ויתנו לו שלש שנים מדי שנה בשנה מאה ככר כסף ועשרת אלפים כור חטים ועשרת אלפים כור שעורים. ובתוך הארץ מבית היה לו שלום. וגם פקח בן רמליהו מלך אפרים החורש רעה על בית דוד, לא מצאה ידו לבצע את מזמתו, כל ימי היות יותם מלך ביהודה33. ורוח עזיהו אביו אשר אהב לבנות ולכונן, נחה גם על יותם בנו; ויבן גם הוא ערים בהר יהודה, ובֶחָרָשים בנה בירָניות ומגדלים, ובירושלם הרבה לבצר את חמת העופל ויבן בה בנינים רבים. ויבן שער בבית ה' אשר קורא לו “השער העליון”, ויכבד את ה' ואת ביתו, אפס כי לא בא אל הבית הקדוש, כי עגמה נפשו הרחמניה אל אביו אשר נגזר ממנו34. ויהי הדבר הזה למוקש לגוי כלו, כי הרבה העם בימים ההם להוקיר רגליו מבית ה', ויוסף לקטר ולזבח בבמות35. ולא ארכו ימי המלך הזה אשר יצא לו שם בישראל כצדקתו וימלך שש עשרה שנה וימת. וימלך אחז (3022 739) בנו תחתיו, ושם אשתו אביה בת זכריה. ויהי לאחז משנה ושמו אלקנה, ועזריקם היה נגיד הבית.

ופקח בן רמליהו, אשר הכה את בית מנחם בן גדי, התיצב על דרך חדשה אשר לא דרכו בה המלכים אשר לפניו. וישנה את מתכונת אפרים, אל ארם אויבתו מעולם, ממשפטה הראשון, ויכרת ברית עם הממלכה ההיא, אשר הכניעו יואש וירבעם בנו בחרבם הקשה, וישת ידו עם רצין מלכה להתיצב יחד בפני אשור, וקרוב הוא, כי גם צר וצידון ופלשת באו עמם בברית. ולא הלך פקח בדרך מנחם, לקנות את לב הממלכה הגדולה והחזקה ההיא בשחד, ויאמר להלחם בה הוא וארם ושכינהם הקטנים בקצר ידם. ותהי יהודה למוקש על דרכם, כי לא היתה לאל ידם לשום גם אותה אל משמעתם, ולהביא אותה עמם במאסורת הברית. ותתלקח כאש קנאת אפרים לבית יהודה, ואיבת העולם אשר היתה לארם לישראל, נעלתה כלה מעל אפרים, ותנח על יהודה לבדה. אפס כי כל עוד יותם האדיר חי חרשו עליו רעה ויציקו לו במסתרים36, אך לקום עליו למלחמה לא ערבו את לבם. אולם אך שכֹב שכב המלך יותם עם אבותיו, בא היום אשר קווהו, כי אחז המולך תחת אביו היה איש רפה ידים וחסר לב, אשר לא יצלח למלוכה ולעצור בעמו37. וככל אשר רפו ידיו בכל דבר שלטון, כן סר טעמו לדבקה בשקוצי הגויים, אשר הסירו גם בני אפרים, מיום עלות בית יהוא על הכסא. ויחדש אחז את מעשה בית אחאב ואת דרכי האמורי על אדמת יהודה. ויעבר את בנו באש למולך ויעש את הרע בעיני ה', וילך בתועבות עמי כנען, ויבן מזבחות לשמש על עלית בית המלך38, ויפרע מוסר העם מאד39, ויסר גם כח לבם. ויהי המעט מהם כי השחיתו את דרכם, וילכו בדרכי בני אפרים, וישקו דלים, וישימו בכוס עיניהם ולא הצניעו עוד ללכת40. ויהיו בהם גם אנשים, אשר אמרו לשית את ידם עם אויבי עמם, הלא המה מלכי ארם ואפרים. כי נטו רצין ובן רמליהו רעה על בית דוד, ויטו ביד מלאכיהם בסתר את לב אנשים מבני יהודה, לקשור קשר על אחז ולמגר לארץ את כסא דוד הנכבד והנקדש, ולהמליך תחתיו את בחירם איש אשר שמו בן-טבאל41, כי אמרו, כי בהיות המלך החדש יציר כפיהם, יקל להם להביא גם את יהודה בברית ארם ואפרים, למען יתיצבו שלשתם יחד בפני מלך אשור. ויסר לבב רבים מן העם מאחרי מלכם, ויטו אחרי רצין ובן רמליהו עם רב42. ורפיון אחז היה למלאכי מלכי הברית לפתחון פה, לעשות שקר בנפש העם, כי מט בית דוד מזקן וכי על כן הם אומרים לעשות חסד עם יהודה, ויהי למשל בפיהם:


לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶה

שִקְמִים גֻּדָּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִיף43;


ולמען חזק את מוסרות ברית העם עם ארם ואפרים, הטו את לב בני יהודה גם אחרי שקוצי בני ארם. ותהי רוח ה' על ישעיהו הנביא, ויזהר את בני עמו, “מלכת בדרך העם הזה” הפושע באלהיו, הקושר גם על בית מלכו. ויקרא ויאמר: “לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר, ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו! 44 - לאמר: גם את בריתכם עמם לא תכרֹתו, גם את גלוליהם לא תעבדו – וישם לפניהם את הרעה אשר ישקוד ה' להביא על שני העמים אשר יאמרו לכרות עמם ברית, כי יחדו הם צפוים אל חרב אשור.45. ויחזק את לב בני הנביאים “הילדים אשר נתן לו ה' לאתות ולמופתים”, וימלא אותם מרוחו להסב את לב העם מאחרי ארם ומאחרי מלכה ואלהיה, וישם בפיהם דברים נוחים ונכוחים, להוכיח לכל אשר בינת אדם לו את תרמית הגלולים האבות והידעונים, לבלתי הנקש בני יהודה אחריהם לרע גם לנפשם, גם לארץ מולדתם. וקרוב הדבר, כי לא שבו דברי ישעיהו ריקם, ולב העם אשר בירושלם שב להיות נאמן עם בית המלך. אז עלה רצין ופקח על ירושלם למלחמה להבקיענה אליהם, ולהמליך את בן-טבאל בתוכה ביד חזקה. ויקרב חיל ארם ואפרים אל חומת ירושלם העיר הבצורה מאד, אשר בצרו עזיה ויותם כל ימיהם46, ולא יכלו להלחם עליה, בכל זאת חרד המלך וביתו מאד. ומי יודע אם לא רך לבו לפתוח בצרת נפשו את שערי העיר לפני אויב, למען היות לו נפשו לשלל, לולא יצא ישעיהו לקראתו לחזק בדבר ה' את לבו אשר נע “כגזע עצי יער מפני רוח”47 ויגד לו את אשר יקרא לשתי ממלכות הברית בקרב השנים הבאות. והמלכים ראו, כי כל מאמצי כחם שבו ריקם, ויעשן אפם מאד48. ויהי אדרי העלותם מעל ירושלם, ויניחו את כל המתם בעם עברתם, אשר זה מעט ששו עמו, וילחשו באזניו חלקות, כי לחדש את ממלכתו לטובה הם אומרים. ויך חיל ארם ביהודה מכה גדולה בשובם לדמשק49, וישבו שביה גדולה, ויביאו שמה. ואת מקצת חילו שלח רצין הנגבה, ויקחו מיד אחז את אילות, וינשל מתוכה את בני יהודה50 אשר הושיב עזיהו בתוכה זה כשבעים שנה, ויבֵא בה בני ארם51 וישבו בה. ויקח בדבר הזה מיד יהודה מבוא הים אשר היה לה עד הֹדו52. אך פקח בן רמילהו העריץ עוד הרבה להפליא את מכות עם יהודה, ויהרג בהם ביד אנשי צבאו מאה ועשרים אלף איש שולף חרב ביום אחד53. וזכרי גבור אפרים הרג את מעשיהו בן המלך, ואת עזריקם נגיד הבית, ואת אלקנה משנה המלך. ויהי הנקל בעיני פקח הללי אנשי יהודה הרבים, אשר הפילו צבאותיו ויֵשבּ כמאתים אלף נפש מן הטף והנשים54, ויסחבם שמרונה, ויאמר העריץ להתעמר בם ולמכרם לעבדים ולשפחות. בפעם ההיא נגלה לאחרונה גם באפרים, אשר השחית דרכו מאד, כי זרע אברהם יצחק ויעקב הוא, ושביב אש אלהים לא כבה גם בקרבו, וכי גם בו יש אשר תחזק רוח ה' הצרורה בו על זרוע בשר. כי בבא חיל אפרים עליזי גאוה לפני שערי שמרון, ושבי יהודה נהלך אחריהם כצל, יצא בחזקת היד איש נביא מלא כח ורוח ה‘, ושמו עודד, אשר ישב בשמרון, ולא זע ולא חת מפני חיל אבירי הלב ומרי הנפש, ויוכח בלשון רכה את דרך בני אפרים הקשה על פניהם, וישו לנגדם את עברת ה’ השמורה להם, ויכל את תוכחתו בדברים הנמרצים האלה לאמר: “שמעוני והשיבו את השביה אשר שביתם מאחיכם, כי חרון אף ה' עליכם”, ויקומו ארבעה אנשי חסד נדיבי לב מראשי בני אפרים אשר נאמן לבם עם ה‘55, ושמותיהם עזריהו ברכיהו יחזקיהו ועמשא, וימלאו אחרי הנביא, ויקראו אל הצבא בקול מושל "הלאשמת ה’ אתם אומרים להוסיף על חטאותינו?” וישמעו החיל, ולא פצה איש מהם פה, וירפו את ידם מן השביה, וישימו אותה אל משמעת השרים וקהל העיר אשר יצאו לקראתם משמרון. ויקומו ארבעת השרים הנקובים, ויוציאו מן השלל צדה ולבוש, וישיבו את נפשם, ויאכילום וישקום וילבישום ויתנו לכל איש כושל חמור לרכוב עליו, ויפקידו עליהם אנשים וישיבום עד ירֵחו עיר גבול ארץ מולדתם, ותהי הנדיבות הגדולה הזאת במלחמה כמעט יחידה בימות עולם עד היום הזה.

והעמים הקטנים אשר סרו למשמעת יהודה ראו את משבֵתֶיה, וישאו ראש. ויתקוממו בני אדום, אשר הכביד אמציה את ידו עליהם, ויפשטו על יהודה ויכו בה, וישבו ממנה שבי. והפלשתים אשר הכניע עזיהו, פשטו בערי השפלה והנגב וילכדו ערים, ויאחזו בהן. ויערוך ישעיהו הנביא דמות קודרת מאד לימים הרעים ההם.


אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְתִּים מֵאָחוֹר56

מֻכַּף – רֶגֶל וְעַד – רֹאש אֵין בּוֹ מְתֹם…

אַרְצְכֶם שְמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ

אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אוֹתָהּ57


וירושלים העיר האחת אשר נמלטה בעצם תֻמה מן המשמה נותרה


כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוֹנָה בְּמִקְשָה58.


ואחז מלך יהודה ראה, כי לא תהיה לו פליטה מפני שני מלכי הברית, וכי עוד ידם נטויה להכחיד אותו ואת ביתו, ויחץ את הכסף ואת הזהב הנמצא בבית ה' ובביתו ובבתי השרים59, ויתן ביד מלאכיו וישלחם אל תגלת פלאסר מלך אשור לאמר: “עבדך ובנך אני הושיעני מכף מלך ארם ומלך ישראל הקמים עלי”. ולא אֵחר מלך אשור לקחת את השחד מיד מלאכי מלך יהודה, ויֵרָא כגשר ויעל על דמשק וימת רצין וישבת את ארם מממלכה, ויגל את עמה קירה60 אדמת מכורתם. ויבא ביום ההוא דבר ה' אשר דבר ביד עמוס עבדו לאמר:


וְשָבַרְתִּי בְּרִיחַ דַמֶּשֶׂק וְהִכְרַתִּי יוֹשֵב מִבִּקְעַת - אָוֶן

וְתוֹמֵךְ שֵבֶט מִבֵּית עֶדֶן וְגָלוּ עַם – אֲרָם קִיָרה אָמַר יְיָ.61


ותהי ארם למן היום ההוא למדינה אחת ממדינות אשור, על כן קראו לה סופרי העמים “סוריה” לאמר: מדינה אשוריה62.

וגם את אפרים פקד מלך אשור ביום חרון אפו, ויקח מידו את ערי זבלון ונפתלי63 אשר לקח בן הדד מידי בעשא מלך ישראל64 בימי אסא. ויגֶל תגלת פלאסר את יושביהן אשורה, ותהי הגלות הזאת הראשונה לגליות אפרים, והפרץ הראשון אשר נִבעה בה מבלי הסתם עוד. אך לא מאהבתו את יהודה חִלה מלך אשור את מכותיו בצורריה, כי אם למען הבצע, ולמען רשת ארצות לא לו, ובכל הניחו את חמתו באויבי אחז, אשר קרא לו להושיעו מידם, לא עזר אותו ולא תמך בידו מאומה, ויצר גם הצר לו. ולא סר בדבר הזה מדרך פול המולך לפניו, אשר לקח מידם מנחם אלף ככר כסף, למען החזיק הממלכה בידו ואת שאלתו לא עשה. ויגר אחז מאד מפני תגלת פלאסר, פן יבא ירושלמה וראה את תפארתה וחמד אותה. ויאסוף את מרבית כלי השרת ויטמן אותם65 ויקצץ בקֹצר רוחו את כלי חמדת בית ה‘, את המסגרות ואת המכונות, ויסר את שנים עשר בקר הנחשת מתחת הים, ואת מבוא המלך החיצון אשר יעלה מביתו אל בית ה’, הסב אל הבית פנימה, למען העלם את יפיו ואת יקרו מעיני מלך אשור. אך מאת ה' היתה זאת, כי לא בא תגלת פלאסר ירושלמה ולא ראה את פניה, ואחז יצא לקראתו דמשקה. והאיש הזה אשר בכל הליכותיו נדח מרעה אל רעה, צרר גם בדמשק עמל ורעות רוח בכנפיו, ויביאה לירושלם, כי באולתו ובחסר לבו נכנע מפני אלהי ארם, ויקחם עמו ויביאם אל עירו, ויזבח להם, וישכח כי השקוצים האלה היו למוקש לשני בתי ישראל גם לממלכתו, בתת הזונים אחריהם ידם על אויביהם, וגם לממלכת אפרים, אשר על תתה את ידה למלך ארם ולאלוהיה, עלה עליה מלך אשור. וגם על בית ה' אשר הוציא ממנו את כלי חמדתו ואת שאריתם קצץ, השיב המלך הפוחז הזה את ידו, כי בהיותו עוד בדמשק ראה את המזבח אשר לפני גלולי ארם, וייטב בעיניו וישלח את דמותו אל אוריה הכהן, ויצו אותו לבנות מזבח על פי התבנית הזאת לכל מעשהו. ויהי המעט מאוריה, כי שמע לכל דברי אחז ויבן את המזבח כטוב בעיניו עד בואו, ויכנע עוד לפניו וירא את אחז עולה על המזבח להקטיר, ולא מצא עד בואו, ויכנע עוד לפניו וירא את אחז עולה על המזבח להקטיר, ולא מצא את לבבו להתיצב בפני אחז ככל אשר התיצב עזריהו בפני עזיהו, ולא פצה את פיו כי רך לב הכהן החסיד הזה66, ולא מרה את פיהו גם בצות המלך להסיע את המזבח העתיק צפונה, ולעבוד את עבודת בית ה' כטוב בעיניו. ולא הטיב אחז את דרכו גם אחרי אשר הֻכה, ויעש במות לאלהי העמים “בכל פנה בירושלים ובכל עיר ועיר ליהודה”. ואת הרוח הרעה אשר שֻלחה מאז בין בית המלך ובין בית ה' נצר אחז מכל משמר. וגם אחרי אשר עלה על המזבח להקטיר באין מעצור, לא נחה עוד רוחו עד אשר סגר את דלתות האולם67, אשר לפני היכל בית ה'.

ויהיו כל ימי אחז ימי עמל ורֹגז, ימים אין חפץ בם. ורק ניצוץ אחד נראה בם, אשר היה לאור גדול, אך גם הוא לא נֻפח גם בידי המלך גם בידי העם, הלא הוא אבדן ממלכת ארם. התשועה הזאת אשר נעשתה בידי זרים היתה הנחמה האחת לעם יהודה הממֻשך והממורט מאד כל ימי אחז.

הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל

יֹשְבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַח עֲלֵיהֶם;

כִּי אֶת – עֹל סֻבָּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִכְמוֹ

שֵבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ הֵהִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן68;


ואף כי חלו מלכי הברית ביהודה מכה גדולה ונאמנה, הנה שבט מֵכֶּהָ נשבר, וכסא דוד לא נמוט, בדבר ה' אשר דבר ביד בן אמוץ הנביא, אל ממלכות הברית


הְתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ69;

עֻצּוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל70;


ופקח בן רמליהו מלך אפרים המעט ממנו, כי לא בצע את מזמתו להבקיע את ירושלם אליו ולהמליך שם את הטוב בעיניו, הנה גם בביתו ועל כסאו לא ארכו עוד ימי מלכותו, כי קשר עליו הושע בן אלה ויכהו וימיתהו (30260–0735).

ובכל התלאות אשר עברו על בית יהודה עוד עמר טעמה בה. כי גם בכל ימיה הרעים לא נס ליחה, כי תורת ה' אשר תפסו שם הכהנים והנביאים, לא מנעה מהם את דשנה, ותפקוד מתי מספר ותשוקקם גם בעת אשר פשעו מרבית עם הארץ. וגם על יד אחז המלך החלש היושב על כסאו, אשר כציץ נובל היה כל ימיו עלה כיונק צמח דשן ורענן “לצבי ולכבוד” ופריו “לגאון ולתפארת לפליטת ישראל”. כי על שכם חזקיהו בן המלך נתנה המשרה, ויהי הוא המוציא והמביא בבית אביו למיום מות מעשיהו אחיו במלחמה. ועל הבן הנחמד הזה על חזקיהו, נחה רוח נביאי ה' מילדותו, ויהי בחכמתו ובצדקתו לתפארת בית דוד. אך לא כזה היה גורל עשרת השבטים, את תורת ה' עזבו, מדברי נביאיו העלימו אזן, ובית מלכות עתיק ונהדר, אשר יהיה למשא נפש לכל העם כלו, נעדר להם. על כן לא ראתה עינם בלתי אם את פני העוברות עליהם, ולרוח המתרגשת בהן לא היה להם מעיר אזן, כי גם עיני מלכיהם היו רק להחזיק בידם את הכסא אשר גזלו, בהיותם עוד עבדים, מיד אדוניהם. אך עין אחת היתה צופיה על הליכות תולדותיהם, הלא היא עין נביאי האמת. הם התבוננו מבעד ליפעת הטיח החיצון כי סר צל העם הזה, סר כחו.

הֻכָּה אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם יָבֵש פְּרִי בַל-יַעֲשׂוּן71.


כי רקב אוכל בו מימי מנחם בן גדי “הרועה האוילי” אשר הכשיל את כח הארץ ויאכלה ויכֵלֶהָ רק למען החזיק הממלכה בידו, והעם באולתו לא שם לב.


אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ וְהוּא לֹא יָדָע

גַּם-שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע72;


וראשי מסבי הרעה לבית אפרים היו מלכיהם הנמהרים, אשר לא לשלום הארץ היו עיניהם, כי אם אל כסאם, אשר רק בעלילות רשע תקפו בו, ויתחזקו עליו. על כן נבדלו יואש וירבעם בנו לטובה מכל המלכים אשר היו לפניהם ויצליחו. כי בעת יואש למלך, כבר עברו כחמש וארבעים שנה על בית יהוא, וכל שטן ופגע רע לא נשקפו לו מבית, וידע כי יושב הוא על כסאו לבטח. על כן מלאו לבו לשום עיניו אל הארץ, ולהשיב לה את החבלים אשר קרעו ממנה מלכי ארם. וירבעם בנו הוסיף להתחזק בממלכת אבותיו, כי עד מלכו נוספו עוד שש עשרה שנה על ימי בית יהוא. וישאהו לבו להגדיל את מעשיו, ויוסף על גבול ישראל גם את דמשק וחמת מצפון, ויפרוץ עד נחל הערבה מדרום. אך למן היום אשר קרע אליו מנחם בן גדי את הממלכה, החלו ימי המהומה לאפרים, כי לא הנביאים הדבקים באלהיהם ובמולדתם הושיבו את המלכים הנבהלים ההם לכסא. ויהי להם גם דבר ה' גם כבוד האדם ושלומו למשחק, ולבם לא הלך בלתי אם אחרי בצעם ואחרי מזמותיהם, ונפשם לא אהבה בלתי אם הלצון את התפלה ואת השכרון, ושריהם החנפים והנבלים מתחרים להחליק למצא חן בעיני אדוניהם בתעתועיהם ובנכליהם אשר אהבו ובסבאם ובהתוליהם.

בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ – מֶלֶךְ וּבְכַחֲשֵיהֶם שָרִים73;

יוֹם מַלְכֵּנוּ הֶחֱלוּ שָׂרִים

חֲמַת מִיָיִן מָשַךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים74;


ויגדל מאד עון אפרים כי לא בושו לשום את דברי התורה למעז לשרירות לכם הרע וינבלו בלעגם התפל גם את הקֹדש75.

בימים ההם נראתה המלכות העלובה הזאת בכל מרודיה ותלאותיה בכל קצר ידה ובכל רעתה בעיני ה' מיום היותה עד העת ההיא.


כָּל - מַלְכֵּיהֶם נָפָלוּ אֵין – קֹרֵא בָהֶם אֵלָי76;

אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא וְיוֹשִיעֲךָ בְּכָל – עָרֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ..

אֶתֵּן – לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי77;


והמשפט הזה החל בימי בעשא, הראש לקושרים הורגי אדוניהם למען מלוך תחתם, ויהי כמעט לרוח החיה בבית מלכי אפרים, עד יום הכות הושע בן אלה את פקח בן רמליהו. אז החלו ימי העזובה והכליון לממלכה הזאת, וימים רבים עברו מיום מות פקח עד עלות הושע על כסאו78. אז בטלו כל סדרי המלוכה באפרים, כי חלק לב העם ותשֻלח רוח רעה ביניהם, ויתעוררו מדנים גם בין שבט לשבט, ויכלאו רחמיהם איש מאחיו, ויתגלע ריב בין מנשה ובין אפרים79, דבר אשר לא נהיה ולא נראה למיום מלוך מלך בישראל. אך מבעד לכל הרעות האלה נראה גם אות לטובה, כי היו אנשים אשר הרימו יד במזבחותם ובמצבותם80 וימאסו גם בגלוליהם גם במלכיהם81, וירדפו לדעת את ה‘, ויהו אחריו ואחרי בית דוד82, וישימו את פניהם אל היכל הקדש בירושלם, וילכו בצאנם ובבקרם לבקש את ה’83. אך כל חסדם היה כענן בֹקר84 כי מעלליהם אשר היו לחק להם זה מאות בשנים, השמינו את לבם ולא נתנו אותם לשוב אל תורת ה' המזֻקקה והמטוהרה85. ומכל התשובה אשר החלו רבים לשוב אל חקות אבותם לא יצא דבר, כי אם אשר רפתה רוח העם מעבודת גלוליהם, אך גם בה' גם בנפשם לא בטחו. אז באו על אפרים הימים הרעים אשר יבאו אל העם ככלות כחו, הלא הם ימי בַקשו מעז מאויב, כי כאשר נדחה מבני אפרים כל תושיה, וישאו את עיניהם אל הממלכות האדירות להחזיק בידם. ויראו, כי מלך אשור חושךְ את ידו מהרע ליהודה בהיות אחז לו לעבד נושא מנחה86, ויתחזקו לקנות גם הם את לב המלך הזה ולמצא חן בעיניו, כי יחזיק בידם את פליטת הממלכה הנשארה ולא יוסיף להגלותם, ככל אשר הגלה את יושבי צפון הארץ, וכי ירפא את שבריהם. ויקחו את עגל הזהב אשר העמיד ירבעם בבית אל, ויוליכו אותו אשורה ויתנו אותו מנחה למלך העז ההוא87. אך אשור היה פרא בודד לו"88 וככל אשר לקחו מלכיהם הראשונים מתנות גדולות ויקרות מיד מנחם בן גדי מלך אפרים, ומיד אחז מבלי הועל להם, כן לקח מלך אשור גם הפעם מיד אנשי אפרים את אלהי זהבם מבלי עשות להם תושיה. ולוא היו גם עיני אשור לישראל לטובה, כי עתה קצרה ידו לרפא להם89 כי הֻכה קהל הגוי הזה בקיעים מבית, ונפש העם נקעה איש מעל רעהו ויהיו לאגֻדות צוררות אשה את אחותה. ויקומו עוד אנשים אשר שמו את פניהם מצרימה, וירדו שמה לבקש עזרה, ויאמרו לעֹז במעז פרעה מפני מלך אשור, כי רעה מאד עין מצרים, אשר זקנה בעת ההיא, באשור המלא כח עלומים והזומם לגזול את שבטה מידה. ותהי עצת אוהבי מצרים עצה נבערה מאד, כי לא עמדה הממלכה ההיא למעז לדורשיה, ערמתה רבה מאד מעצמתה ומישרת לבבה, ותהי עזרתה למשל בימים ההם ויקראו לה “משענת קנה רצוץ”.90 בכל זאת רבו הנוטים אל מצרים מן הנוטים אל אשור, כי מאז שישק למגן לירבעם בן נבט, היה לב בני אפרים אחרי מצרים, אשר נדחו גם אחרי גלוליה, אחרי העגל שקוץ מצרים. על כן אמרו בימי הרעה למצא מפלט בכנפיה, מפני אשור החורש רעה על כל ארצות אשר מנגב לממלכתו. וירע מאד המשען הרעוע הזה בעיני הנביאים ויקראו למבטח הבוגד הזה “מבטה מזכיר עון”91, כי תועבת מצרים ומדוחי בני ישראל היו מוצאו וראשיתו. ויאמן על אפרים אשר לא הרפה את ידו האחת ממצרים בעודנו שולח את ידו השניה אל אשור, הדבר העז והנמרץ אשר דברו אליו אחד הנביאים הגדולים דורות רבים אחרי כן.


וַתַּעְנֵּג עַל – מְאַהֲבֶיהָ אֶל-אַשׁוּר…

וְאֶת תַּזְנוּתֶיהָ מִמִּצְרַיִם לֹא עָזָבָה…92


וילכו שרי אפרים המונים המונים מצרימה, ויהיו בעיני הרואה כאומרים לשוב אל הארץ אשר משם יצאו אבותיהם93. וישמע שלמנאסר מלך אשור, אשר מלך תחת תגלת פלאסר, כי למצרים אויבתו נתן אפרים יד וימהר ויעל על ארץ אפרים למלחמה. וילכֹד את כל עבר הירדן ואת הגליל העליון ואת גבולות ים כנרת94. ויתעלל העריץ הזה, ויעש נוראות בבית ארבאל, העיר אשר ממערב לים הזה בגבול נפתלי95.ויגל אל ארץ מדי96 כל יושבי עבר הירדן, את הראובני והגדי וחצי שבט המנשי. ושם איש השם האחרון לשבטים האלה באֵרה נשיא ראובן, אשר השתמר עד היום הזה97. ותעבר כוס עבר הירדן גם על מואב שכנו, וישת גם הוא את הכוס החמה מיד מלך אשור98. וידל ביום ההוא כבוד ממלכת אפרים כי לֻקחה מידה מרבית ארצותיה. ויתרצה הושע בן אלה אל שלמנאסר, ויכנע מפניו, ויחזקהו על כסא שמרון. ויכרת הושע ברית עם מלך אשור, וישבע להיות לו עבד נושא מנחה ככל אשר היה אחז.

ומלכות אפרים המדולדלת והמטורפת זה שמונה שנים, נכונה בידו למן היום ההוא (7034 – 727). ולא עשה גם הוא את הטוב ואת הישר, אך בכל זאת הטיב את דרכו מכל המלכים אשר היו לפניו, ויזנח את עבודת אלהי נכר בישראל ולא שם עוד משמר למנוע את רגלי יראי ה/ מעלות ירושלמה להשתחוות ולזבוח לה'99.

אולם אף כי קדם למראה עין עור דק על מחץ אפרים, מֵאֵן שברם להרפא, כי זה ימים רבים אכל בו הרקב באשמת מושליו וכהניו, אשר כלאו כל רוח חיים מפניו, על כן צר כחו לעמוד ביום צרה. לא כן בית יהודה אשר גם בדחת מושל חסר תכונות כאחז את הודו מחוץ, לא מצאה ידו לדכא כלה את רוחו אשר בקרבו. הן אמנם כי ימים רבים עברו עוד, עד אשר שב העם כלו אל ה'. אך יחידים אנשי רוח ואנשי מופת לא חדלו מיהודה מדור דור. ומתי מספר אלה אשר דבר התורה וחזון הנביאים היו להם לקו עמדו תמיד על משמרתם, ויקוו לעת מצא לחדש את רוח העם.

ועל האנשים האלה נחשב גם חזקיהו בן אחז אשר בו חזו נביאי ה' ויראיו את כליל כל חמדת בית דוד ויקראו לו “שר שלום”100 דורש משפט ומהיר צדק101. ויהי אך עלֹה עלה על כסא אבותיו (3038 – 723) אחרי מות אביו, ויתחזק לתת לעמו לב אחד בהשיבו את לב כלם אל תורת אלהי אבותיהם. ותהי ראשית מעשהו להעביר מן הארץ, את הרוח הרעה השלוחה בין בית ה' ובין בית המלך למן היום אשר אמר עזיהו המלך לשום גם את הכהונה ואת המלוכה לאחדים בידו. ויקם ויפתח את דלתות היכל ה' אשר סגר אחז אביו, ויאסוף את העם ויערוך לנגד עיניהם את הרעות, אשר מצאו אותם בימי אביו, בעזבם את הדרך הטובה והישרה. וידבר על לבם דברי מוסר השכל לשוב אל תורת אלהי ישראל. ואת הכהנים ואת הלוים צוה לטהר את בית ה‘, מן הטומאה אשר נטמא בימי מלכות אחז. ויעשו כן הכהנים והלוים, ויכלו את עבודתם בששה עשר לחדש ניסן. ויהי אחרי כן ויעש המלך ושרי ירושלם את חנכת הבית בעולה ובזבחים בחצוצרות ובכלי שיר. ותכון עבודת בית ה’, ויתחדש כבודו כקדם, ולא הוסיפו עוד מלכי בית דוד לבקש להם גם כהונה, ויהי שלום בין בית דוד ובין בית אהרן הכהנים.

וימי טהרת הקדש עברו את יום הארבעה עשר לחדש הראשון, מועד עשות הפסח102 ולא יכלו לעשות עוד את הקרבן הזה במועדו. ויועץ המלך לעשותו בחדש השני, כי ידע המלך החכם כי אבן חן החג הזה והעבודה הזאת להטות לב איש ישראל אל כל קדשיו. ויצו המלך ויעבירו קול בארץ יהודה, לבא לחג את הפסח בירושלם. ואגרות כתובות בהמון לב וברחמים גדולים, שלח המלך חזקיהו אל פליטת בית אפרים, לקרוא גם להם לבא ולחג בתוכם. ויבאו אנשים מאפרים ומנשה מיששכר זבלון ואָשר103, ויבאו בתוכם גם בני עבדי שלמה, הלא המה בני יתר עמי כנען, אשר העלה שלמה למס עובד. ויחגו את חג ה' בתוך אחיהם בני יהודה104. והמלך חזקיהו שם את כל לבו לשמח את בני יהודה וישראל וגם את הגרים בני עבדי שלמה105, וישמח העם מאד על רוח האחוה אשר התעוררה בישראל, כי מימי המלך שלמה לא היתה כזאת בירושלם, כי למיום מותו נחצו שבטי ישראל לשתי ממלכות.

ומשפחות אפרים ומנשה אשר באו לעשות את הפסח, דבקו ביהודה ולא סרו עוד ממנה, ותהיינה עמה לבשר אחד ותעברנה עליהן גם הטובות וגם הרעות אשר חלפו על בית יהודה, ויגלו עמה מקץ ימים רבים בגלותה, וישובו עמה ביום שוב ה' את שבותה106.

ויהי לפני עשות העם את הפסח ויטהרו את ירושלם מן המזבחות ומן הבמות, ובשוב העם איש לאחֻזתו “וישברו את המצבות ויגדעו האשרים וינתצו את הבמות”. ויהי המעט, כי אבד כל זכר לגלולי אחז אשר עשה “מזבחות בכל פנה בירושלם ובכל עיר ועיר ליהודה לקטר לאלהים אחרים”107, וישבת חזקיהו למו היום ההוא גם את הבמות אשר העלו עליהם בני העם עולה לה‘. ויהי בית האלהים אשר בהר המוריה המקדש האחד לאל האחד כאשר צוה ה’ את משה עבדו108. ויצלח ביד חזקיהו הדבר, אשר לא עלה ביד חסידי מלכי בית דוד אשר היו לפניו109.

ויהי הדבר הזה לשיחה גם בפי מלכי העמים ושריהם, אשר לא שמעו מעודם, כי יעבור עם את אלהיו רק במקום אחד לבדו110. ויכתת חזקיהו גם את הנחשתן, הוא נחש הנחשת, אשר עשה משה במדבר לרפא בו את הנשוכים, כי זנה העם אחריו ויקטרו לו. ולמען חזק את עבודת בית המקדש, ולמען תת לאל יד הכהנים והלוים להורות דעת ה' את העם111 החזיק את דברו על העם להביא את התרומה והמעשר מפרי אדמתם, ומעשר הבקר והצאן אל הלשכות אשר הכין בחצרות המקדש, לכלכל את נפשותיהם ואת נפשות ביתם. ואת עולות התמיד והשבתות והמועדים נתן המלך מכספו112, ואת ספי ההיכל צפה זהב113. וישב את הכהנים למשמרותם ולמחלקותם, ונכון הדבר מאד כי בדבר הזה שבה נפש הכהנים והלוים לדבקה בעבודת כהֻנתם, אחרי אשר רפתה רוחם מעליה למן היום אשר צרה בהם עין המלכים114, ויהי בכונן המלך את לבות כל העם אל מרכז אחד, אל אלהי אבותיהם ותורתו ועבודתו, וידבק כל העם ויהי לגוי אחד יצוק ומוצק. ויחזק לב בני יהודה ויצא חזקיהו בראשם, ויך את עזה ואת כל גבולה וישם את הפלשתים אל משמעתו. ויקח את נקמתו מן הפלשתים אשר פשעו מיד אחז אביו בצר לו, ויפשטו בערי השפלה ובנגב וילכדו אותו. אל המלחמה הזאת אזר ישעיהו הנביא את העם חיל בשנת מות המלך אחז115.

ובימים ההם116 אשר החלה יהודה להתנער מן העפר אשר שָפַת אותה אחז מלכה, ירד בית אפרים עשר מעלות אחורנית, עד אשר נטשה לארץ לבלי קום עוד. לוא היו אזני שבטי ישראל אלה פקוחות לדברי הנביאים, אשר הבינו לאחריתם, וידעו כי גם אשור לא לעולם יכֹן, וכי גם יומו קרוב לבא, כי עתה ידעו כי זאת כל חכמתם בעת הרעה ההיא רק להשָקט במקומם ולשמור שארית אונם אל היום אשר ירפה אשור מאליו את ידו מעליהם; לאמר: אל היום אשר יפול ואין מקום לו. אך המה לא העמיקו לראות, כי כח ישראל הוא נצחו היצוק בו וכי לעת צרה כל חכמתו היא הדעת, כי בארך רוחו יבלה את כל הקמים עליו לרעה. וגם בדבר הזה הרעו לנפשם מאד, בסורם מאחרי מוסר תורת ה' ונביאיו, ולא העלו על לב, כי השקר ושפת רמיה הם הגדולים בכל מוקשי עם לבני ישראל. ויעש הושע בן אלה את הרע בעיני ה', וימרֹד במלך אשור אשר כרת עמו ברית, וישלח חרש מלאכים אל סוא117 מלך מצרים, ובידם שפעת שמן טוב לו למנחה, ויכרתו עמו ברית. אז נחרץ הכליון לממלכת אפרים, כי בדבר הרע הזה התעופף גם כבודם, ותסר מהם גם שארית כחם. ויהי העם, אשר עוד זה לפני חמשים שנה היה נקוב “ראשית הגוים”, לחרפה ולקלסה118 לכל יודעיו, כגוי אשר אבד לבו.


וַיְהִי ֶאפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב

מִצְרַיִם קָרָאוּ אַשּׁוּר הָלָכוּ119;


והנביאים אשר עיניהם היו לאמונה גם בכל דברי ממלכות הארצות, הכו את קהל עמם בשבט פיהם על פשע שפתיו.


דִּבְּרוּ דְבָרִים אָלוֹת שָוְא כָּרֹת בְּרִית120

וּבְרִית עִם – אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל121…


וימריצו את דבר תוכחתם בקול מושל לאמר:


לֹא יָשוּב אֶל – אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאַשּׁוּר הוּא מַלְכּוֹ122…


וגם בעצם הדבר, היתה העצה הנמהרה הזאת לאסון מאין כמֹהו, כי הקם הקים לו הושע בן אֵלה, בקשרו אשר קשר, את מלך אשור לאויב איום ונורא מבלי העזר בידי מצרים, אף מעט מזער. ויכֹן מאד משל הנביא אשר המשיל את אפרים “כעֻנה בלי הפוכה”123 אשר את עברה האחד אכלה אש ויהי לפחם ומעבר השני לא קרמו אף פניה. ודבר הקשר אשר קשר הושע בן אֵלה, נגלה עד מהרה למלך אשור, כי בימים ההם קראו אנשי ארצות כנען וצידון לשלמנאסר להושיע להם מיד אֵלוּלֵי מלך צור124 אשר מלך עליהם ביד חזקה. ויהי כי הֻגד למלך אשור דבר הברית אשר כרת מלך אפרים עם סוא, ובראותו כי מנע הושע ממנו את מנחתו, אשר העלה לו מדי שנה בשנה, ויעל על הושע בשנה השביעית למלכו (3041 – 720), בחיל כבד. ויפוצו אנשי צבאו בכל הארץ125, ותאכל ותשכל חרבם הנטושה את יושביה126. ויצא הושע לקראת שלמנאסר ויעצרהו מלך אשור עמו ולא נתנו עוד לשוב אל עירו וישם עליו משמר127, ויתץ בעברתו את במות בית אֵל שארית חטאת אפרים,

וירב שם הרג והרס ואבדן128. ובשרים אשר שבו ממלאכותם מארץ מצרים עשה שפטים ויכס לפי חרב129, ויהרס את כל מבצרי הארץ וישד אותם130, אך שמרון לבדה כלאה ימים רבים את האויב מבא בשעריה. ורבים ממרום עם הארץ ברחו מפני חיל אשור מצרימה ולא שבו עוד לראות את ארץ מולדתם, ועשרם ובתיהם היו לבז131. ויארכו ימי המצור אשר צר מלך אשור על שמרון. אולם בשנה השלישית הבקיע החיל העירה חמיו ויתעב עלילה132. וישרף את העיר באש ויהרסה עד היסוד. ותהי שמרון לעי השדה133, ותשבת אפרים ביום ההוא ממלכה. ויגל שלמנאסר את שארית שבטי בית אפרים, יושבי ארץ כנען אל המקום אשר הגלה את אחיהם שבטי ארץ הגלעד, לחללח וחבור נהר גוזן וערי מדי. ואת הושע המלך האחרון הוליך שלמנאסר שבי ויתנהו בית הכלא. ולא נשארו בארץ, כי אם פליטים מתי מספר זער שם זער שם134.ויהי כי באו בני אפרים בעמים ויתבוללו בתוכם135, ולא היה בהם די כח לב ודעת נפש להנזר אל תוכם לשמור את מולדתם בטהרה, כי את רוח ה' אשר היא היתה נשמה לעמו בקקו בוקקים באפרים, זה כמאתים ושבעים שנה מימי ירבעם בן נבט אשר חטא ויחטא את ישראל, ואשר היה ראש המסבות לאסון הגוי כלו, הוא שם את העם העצום והרב לשני שברים מכלים איש את רעהו. הוא הכחיד בנכליו את עצמת עשרת השבטים, ויוליכם אחרי ההבל, וילמדם להמיר את כבודם בלא יועיל, על כן לא עצרו כח לעמוד ביום התוכחה ולהתחזק ביום צרה; על כן עיפה נפשם ויתרפו ביום הנתשם מעל אדמתם וישכחו את כבודם ואת מולדתם אשר זנחו זה כמה וישכחו גם מלב אחיהם בני יהודה ובנימין136. וכיום הזה אבד כל זכר לממלכה ההיא אשר גדול היה שמה לפנים בישראל, וכל הודה וכבודה המונה ושאונה ירדו דומה.


נִדְמֶה שֹׁמרוֹן מַלְכָּהּ כְּקֶצֶף עַל – פְּנֵי – מָיִם137;


ולמיום עלות שלמנאסר למלחמה הזאת האחרונה, החלו הגלות והתפוצה הגדולה לישראל, כי שרי בית אפרים, אשר הלכו מצרימה אל פרעה לא שבו עוד אל ארץ מולדתם. ומשם יצאו אנשים ויסעו הנגבה ויֻטלו ארצה כוש. ומאשור נפצו גולי בני ישראל ויתגוררו בארץ עילם ושנער. ובני ישראל אשר ישבו בחמת הקרובה לארם, למימי ירבעם בן יואש, נגזרו גם הם מעל אחיהם נבי יהודה ובנימין, אשר הם לבדם נותרו בקרב הארץ אחרי גלות עשרת השבטים. וגם באיי יון138 נמצאו בימים ההם זער שם זער שם בני ישראל למכרם ארצה בני יוון139. וישאו נביאי ישראל למן העת ההיא את לבם ואת נפשם אל היום אשר השיב ה' את נדחי עמו ממצרים ומאשור140, אשר עליהם נחשבו גם יתר הארצות הקרובות אליהן, אשר נדחו שמה גולי אבותינו.

ובימים אשר נפצו בני ישראל לארבע רוחות השמים, הביא מלך אשור גוים פוחזים מארץ מרחק לשבת בשמרון קרית ממלכתם ובעריה. כי כה היה משפט המלכים הערצים בימי קדם להכרית את שם הגוים, אשר כבשו, מעל ארצות נחלתם. על כן יגלו את הגוי אשר לכדו את ארצו לארץ אחרת רחוקה, ולארץ הזאת הנעזבה מיושביה יביאו גוי אחר לשבת להאחז בה, למען הַסַע תקות העם הגולה הזה מלבו, לנשא את נפשו אל ארץ מולדתו. על כן בהגלות שלמנאסר את אפרים אל ערי מדי נתש המון גוים קטנים141 מבבל מכותה מעוא מחמת וספרוים142, ויגלם ביד אחד משרי צבאותיו ויושיבם בשמרון ובעריה ויאחזו בערים הנשמות לגוייהם143, ויביאו עמם גם את עצביהם השונים, ויענדום על הבמות אשר בנו אפרים בערים האלה בשבתם על אדמתם144 ויהיו אליליהם הטובים בדמות חית השדה ועוף השמים. ויעבדו אלה את התרנגול, ואלה את החמור, אלה את התיש ואלה את הכלב. והספרוים העלו את פרי בטנם באש למלך אשר עשו בתבנית סוס ופרד ואשר קראו להם אַדרמלך וענמלך145 ואת ה' לא ידעו ולא יָרַאו. לעמים האלה אשר עוד השתמרה להם שארית פליטה עד היום הזה בעיר שכם, יקראו בני ישראל “כותים” אין זאת כי הרבים מהם היו אנשי כותה.

ויהי בהתחלת שבת הכותים בארץ ישראל ותפרץ בם משלחת אריות146, ויהיו הורגים בהם. ויאמרו בלבם אין זאת, כי אם חרה בהם אף אלהי הארץ, אשר לא ידעו להתהלך עמו ולמצא חן בעיניו, על כן שלח בהם את האריות. וישלחו מלאכים למלך אשור להגיד לו את הדבר הזה, ולבקש מפיו עצה ותושיה. ויצו וישלחו אחד מכהני הבמות אשר הגלו עם גולי אפרים, ויבא ויורם את משפט הקרבנות, אשר יקריבו בני ישראל, ויהיו זובחים את זבחיהם על במותיהם גם לה‘, ויקדישו גם את ספר תורת משה, אשר הביא עמו הכהן מארץ גלותו ויכתבו להם ספר אשר קראו את שמו יהושע ויהי להם הספר הזה ברבות הימים לאוצר רחב ידים לאסוף אליו את כל כזביהם אשר בדו מלבם, לכסות על מולדתם. ולא עלה על לבם לקדש גם את יתר כתבי הקדש, כי ספרי הנביאים אשר קמו אחרי יהושע לא נפצו גם בין עשרת השבטים, אשר משם בא להם הכהן המורה, יען כי רוממו הספרים האלה את בית דוד, אשר בו קנאו מלכי אפרים. אולם בכל היות ביד הכותים תורת משה, עברו עוד דורות רבים ואת אליליהם ואת שקוציהם לא עזבו "את ה’ היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים". אך לישראל היו לצנינים כל ימיהם, וכמעט רמה קרנם היו כל מחשבותיהם להרע לאבותינו, להצר את צעדיהם, ולטמון להם מוקשים בכל אשר ימצאו. ויהי קשה לישראל היום אשר באו הזרים האלה להסתפח בנחלתו.

  1. השמועה המקובלת הפליגה צדקתו מאד (סוכה מ“ה: ורש”י שם. ועיין רש“י דהי”ב כ"ו, ב'.  ↩

  2. דהי“ב כ”ו, ח'.  ↩

  3. זכריה י“א, י”ד. ועיין מוצא דבר: “עזיהו ויותם זכריה שלום ומנחם”. ועל דבר השלום הזה עיין הערתנו לעיל על כבוש דמשק וחמת בידי ירבעם.  ↩

  4. זכריה י“א – י'. ועיין מוצא דבר הנ”ל ומוצא דבר “המעונים”.  ↩

  5. עמוס ד‘, י’.  ↩

  6. מ“ב ט”ו, ט“ז. מתקבל ומסתבר מאד כי תפסח היושבת על נהר פרת שהיתה גבול צפון א”י בימי שלמה היה גבולה גם בימי ירבעם בן יואש ועזיהו שבימיהם היה תחום א“י במלואו. ויען, כי קובה היא לחמת היה המצב אשר בתוכה חיל בני יהודה. כי בתנאי זה השיב ירבעם בן יואש את חמת ליהודה למען יהי חיל עזיהו שומר הגבול מפני הארמים ומנחם בפחזותו אמר לעשות לו שם ולקרוע את ערי הצפון מיד בני יהודה ולהוסיפן על אפרים. כי דבר זה מתברר בתכלית הברור, כי בימי מנחם הופרה האחוה בין יהודה ובין ישראל, ועיין מוצא דבר ”עזיהו ויותם וכ''"  ↩

  7. עיין יוסיפוס (קדמוניות 1, 11, IX ) ותמצא, כי הוא עשה את תרצה למקום עקר מלחמתו ואכזריותו.  ↩

  8. עיין סוף פסוק מ“ב ט”ו, י"ט.  ↩

  9. שם אשור לא נזכר במקרא כ“א פעם א' לענין גבולות גן עדן (בראשית ב', י"ד) שתי פעמים בלוח העמים (י', י“א. כ”ב), ושתי פעמים בדברי בלעם יליד הארץ הקרובה לאשור )במדבר כ”ד, כ“ב. כ”ד), ויש מקומות (בראשית כ“ה, ג'. י”ח. תהילים פ"ג, ט) שאשור הנזכרת שם אינה אלא “שור” אשר מדרום לא"י. אבל אשור הגדולה הצפונית ובמתכונתה לדברי ימי עמנו, נזכרת בפעם הראשונה בעניננו בפרשה זו (מ“ב ט”ו, י"ט)  ↩

  10. ירמיה ג‘, י"ז. נחמיה ט’, ל"ב.  ↩

  11. ישעיה י‘, ה’.  ↩

  12. י' – י“א. ל”ז, י“ט. מ”ב י“ט, י”ח.  ↩

  13. בראשית י', י"א.  ↩

  14. יונה ג‘, ג’.  ↩

  15. בראשית שם י“א י”ב.  ↩

  16. מ“ב י”ט, ל"ז.  ↩

  17. עמוס ג', י“א. מליצת ”צר וסביב הארץ!“ אי אפשר לה להאמר, כי אם על דבר קרוב מאד. ובזה אחרת, קרוב לימי עמוס, ובאפרים, ומצד גוי אחר, אי אפשר לאמור כ”א בגדודי פול.  ↩

  18. כן עשה פרעה נכה שהוריד את יואחז (מ“ב כ”ג, ל"ג) שהוא יוחנן בכור יאשיהו (דהי“א ג', ט”ו) ולו משפט המלוכה וימלך את יהויקים אחיו הקטן ממנו (מ“ב שם ל”ד). ונבוכדנאצר המליך גם הוא את צדקיהו אחי יהויקים (כ“ד, י”ז.) שלא היה לו משפט המלוכה בהיות ליויכין שני בנים (דבי“א שם י”ז).  ↩

  19. זאת היא כונת מאמר “ולא עמד שם בארץ” (מ“ב ט”ו, כ') לאמר: “שם” במקום שהיה למנחם צורך בו להכניע ולהכריע את המורדים בו.  ↩

  20. יוסיפוס (קדמוניות שם) כתב כי חמשים כסף אלה היו לגלגלת מכל ישראל. ואם כן היו גבורי החיל רק הנוגשים. וישוב זה נכון, כי אין לאמר “כי על ישראל על כל גבורי החיל”. הוא כלל ופרט שאין בכלל מה שבפרט. ועל הגבורים לבדם הוטל המס, ראשית כי לא היה אהוב לעמו וחרבו לבדה היתה משגבו, ואיך יעשה את האולת הגדולה הזאת להתבאש עם הגבורים תופשי החרב ואדרבא, כי שת ידו עמם להיות למעוז לו בשכר המגבית שמסר בידם על מנת שיעשירו מפסולת עסק זה.  ↩

  21. זכריה י"א, ד'.  ↩

  22. שם ה‘. “קוניהן” הוא מנחם שנתן בעד ממלכתו כסף למלך אשור. “יהרגון” במלחמותיו שנלחם בבני עמו באכזריתו בתרצה ואולי גם בתפסח. “מוכריהן” הוא פול מלך אשור שהוא היה מוכר ממלכת ישראל בתת לו מנחם כסף בעדה, כאלו היתה שלו. ומליצת "ברוך ה’ ואעשיר“ נכונה וקולעת פה מאד, כי לפי מה שכתבנו נטל פול ממון ולא עשה רצון בעלים. ובכן לא היה לנתינה הגדולה הזאת פרי אחר, כי אם עושר מלך אשור. ”ורועיהם" אלה גבורי החיל שלא חמלו על אחיהם בנגשם אותם.  ↩

  23. ו'.  ↩

  24. זכריה י“א, ט”ו.  ↩

  25. ט“ז. ועוד יותר בפסוק י”ז.  ↩

  26. קרוב הוא מאד, כי מת בתחלואים רעים (י"ז).  ↩

  27. יוסיפוס (קדמוניות שם ) כתב כי גם באכזריותו היה דומה לאביו. ואולי אלה היו מעשיו שכתוב עליהם “וכל אשר עשה” (מ“ב ט”ו, כ"ו).  ↩

  28. דהי“ב כ”ו, כ"ב.  ↩

  29. עיין הערה לתולדות ישעיהו בפרק האחרון לחלק זה.  ↩

  30. יש להחשיב את מלת “דרכיו” השגויה שתי פעמים (דהי“ב כ”ז, ו‘ – ז’) ולהבין, כי מבעת היא שיטה קבועה ומיוחדת.  ↩

  31. ו'.  ↩

  32. ה'. ועיין מוצא דבר “המעונים”.  ↩

  33. עולה מפסוק מ“ב ט”ו, ל"ז.  ↩

  34. דהי“ב כ”ז, ב'. ועיין רד"ק.  ↩

  35. הבמות שנחשבו לחטאת מיום הבנות המקדש בימי כל מלכי יהודה שלא מיחו בה.הרבו להזיק בימים האלה יותר. כי המלך הצדיק הזה היה כתומך בהן. על כן נאמר על דבר זה “ועוד העם משחיתים” (דהי“ב כ”ז, כ'. ועיין רש“י ורד”ק) ומיכה שנבא בימי יותם (מיכה א‘, א’) המריץ את דברו מאד “ומי במות יהודה הלא ירושלם” (ח'), לאמר מי אשם בדבר הבמות המתרבות ביהודה, הלא ירושלם מקום המלכות.  ↩

  36. דבר זה עולה מפסוק מ“ב ט”ו, ל"ז.  ↩

  37. יש להתבונן, כי בימיו התחדשה שררה בביתו אשר לא מצאנוה למלכי יהודה והיא משרת “משנה המלך” (דהי“ב שם י”ט).  ↩

  38. מ“ב כ”ג, י"ב.  ↩

  39. “אחז… הפריע ביהודה וגו'” (דהי“ב שם י”ט).  ↩

  40. הדמות אשר ערך ישעיה לדרכי שרי יהודה (ישעיה ב‘, ו’. עד ה', כ"ג) לא נופלת היא בקדרותה מן הדמות אשר ערכו עמוס והושע, לדרכי בני אפרים. ושחיתות כזאת אי אפשר להיות כ"א בימי אחז.  ↩

  41. ישעיה ז‘, ה’ – ו'. ועל כל דבר אחז עיין מוצא דבר “ימי אחז”.  ↩

  42. ישעיה ח‘ ו’. ועיין יונתן.  ↩

  43. ט‘, ט’.  ↩

  44. ח', י"ב.  ↩

  45. ד‘, כ“ג. י”ז, א’ – ד'.  ↩

  46. דהי“ב כ”ו, ט‘. ט“ו, כ”ז. ג’. ועיין קדמוניות 1, 12 I X.  ↩

  47. ישעיה ז‘, ב’.  ↩

  48. ד'.  ↩

  49. דבר זה מסתבר מעט גם מאליו. גם בפסוק “ויביאו דמשק” (דהי“ב כ”ח, ה') יש קצת רמז כי מלחמה ושביה זו היתה בשובם מן המצור אשר צרו על ירושלם.  ↩

  50. מ“ב ט”ז, ו'. ודבר זה היה סמוך למצור ירושלם, כי מאורע זה מחובר לשלפניו בפסקת “בעת ההיא”.  ↩

  51. יוסיפוס (קדמוניות 1, 12 I X) ויונתן נטו אחרי הכתיב (מ“ב ט”ז, ו') והדעת נותנת כי את המקום הטוב הזה נתן רצין לבני עמו.  ↩

  52. אפשר כי על דבר זה חוזרת נבואת “כי יום לה'… ועל כל אניות תרשיש” (ישעיה ב', י“ב – ט”ז).  ↩

  53. מקום המערכה לא נודע. ויוסיפוס (קדמוניות שם) כותב, כי אחז היה המתגרה במלחמה תחלה ואין בידינו להכריע. על המגפה הגדולה הזאת יכון מאמר “לכן הרחיבה שאול נפשה וגו'” (ישעיה ה', י"ד).  ↩

  54. יוסיפוס כותב, כי כל השביה מבנימין היתה (שם) ועל שביה זו שהגלה פקח יכון לדעתנו הכתוב האומר “לכן גלה עמי מבלי דעת וגו'” (ישעיה ה', י"ג).  ↩

  55. כן עולה מדבריהם “רבה אשמה לנו” (דהי“ב כ”ח, י"ג) כי דברי הנביאים היו על לשונם.  ↩

  56. ישעיה ט', י“א. ”בימי אחז: ארם מקדם ופלשתים מאחור " (מדרש רות א‘, ב’).  ↩

  57. ישעיה א‘, ו’ – ז'.  ↩

  58. ח'.  ↩

  59. דהי“ב כ”ח, כ"א.  ↩

  60. מ“ב ט”ז, ט'.  ↩

  61. עמוס א‘, ה’.  ↩

  62. הסופרים הקדמונים: הרודוט שְטְרָבו ויוסטין בארו כן מלת “סוריא” (ועיין הערת גראץ ד"י 148 II).  ↩

  63. מ“ב ט”ו, כ“ט. ישעיה ח' כ”ג.  ↩

  64. מ“א ט”ו, כ'.  ↩

  65. זאת היא כונת “ויאסוף אחז את כלי בית האלהים” (דהי“ב כג”ח, ב"ד). ומתפרשת בפסקת “מפני מלך אשור” (מ“ב ט”ז, י"ח).  ↩

  66. מדברי ישעיהו (ישעיה ח‘, ב’) יֵרָאֶה כי איש חסיד ונאמן היה אוריה הכהן.  ↩

  67. בעקר מקומו כתוב סתם “ויסגור את דלתות בית ה'” (דהי“ב כ”ח, כ"ד) אך מפי חזקיהו אנו שומעים את הדבר בפרטו “גם סגרו דלתות האולם” (כ"ט, ז') ובכן היה רק ההיכל סגור והעזרה פתוחה, ודבר זה מתפרש עוד יותר בהוסיפו לאמר “ויכבו את הנרות וקטורת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל” (שם) ונרות וקטורת הלא ידענו, כי עבודתם היא בהיכל על המנורה ועל מזבח הזהב הנתונים שם. ועל העולה שסתמה נעשית על המזבח החיצון כתוב פה “בקדש” שכונתו לא על כלל ההקרבה, כי אם על “דם חטאת הכפורים” הנזרק ביוה"כ.  ↩

  68. ישעיה ט‘, א’ – ג'.  ↩

  69. ישעיה ח‘, ט’.  ↩

  70. ט'.  ↩

  71. הושע ט', ט"ז.  ↩

  72. ז‘, ט’.  ↩

  73. הושע ז‘, ג’.  ↩

  74. ה'.  ↩

  75. פרשת י“ב להושע מתחלת ”סבבוני בכחש אפרים ובמרמה“ (א') ומזכרת ”רועה רוח…רודף קדים…כזב ושוד“ (ב'), כל אשר חיך לו לטעום, יבין כי הדברים ”בבטן עקב את אחיו“ אין להם מקום פה בפי הנביא שהיה לו לחוש שמא מתוכם ילמדו לשקר, כי קלי דעת היו. אך באמת לא מפי הנביא יצא מאמר זה בראשונה, כי אם מפי בעלי הכחש והמרמה רועי הרוח ורודפי קדים והוא הוא היה פרי המדוח הרעות האלה, בבא הנביא להוכיח אותם על תרמיהם, השיבו לו עזי פנים ולצנים שבדור, כי העקבה אינה מרה רעה ויתלו את סרחונם באילן גדול באמרם ”בבטן עקב את אחיו“ על זאת השיב להם הנביא כל מה שעשה יעקב אע”ה במצות ה‘ וברצונו עשה, כי הוא היה בחירו כי באזנו שרת את א’: וישר אל מלאך וגו‘ (ד‘ – ה’), ואיכה תערכו את מעשיכם הנבזים אל מעשיו, וכאשר הוכיחם ע לכתם אחרי עיניהם יותר מדי השיבו לו: "ויעבד ישראל באשה וגו’“ (י"ג) ולבלתי ענות אויל באולתו השיא אותם הנביא לדבר אחר לאמר אם זוכרי ימי קדם אתם, הלא יש לכם לזכור כי הנביא שלוחו של מקום הוא ”ובנביא העלה…ובנביא נשמר“. ”יעל שאתם מבזין את הנביאים ומלעגין לדבריהם הלא בנביא וגו‘“ (רש"י) ויסים הנביא בחרי אף: ”הכעיס אפרים תמרורים וגו’“ (ט"ו) ”לבוראו לבזות את נביאיו ולבגוד בו " (רש"י).ולדעתנו זאת היתה כל הכעסתם כי תלו את סרחונם באילן גדול.  ↩

  76. הושע ז‘, ז’.  ↩

  77. י“ג, י' – י”א.  ↩

  78. כתוב אחד אומר “ ”ויקשר… הושע… וימלך תחתיו בשנת עשרים ליותם…“ (מ“ב ט”ו, ל') שהיא שנת ארבע לאחז” (רש"י) וכתוב אחד אומר “ בשנת שתים עשרה לאחז… מלך הושע” (י"ז, א') כיצד יתקימו שני מקראות הללו? אלא על כרחי אני אומר מיום מות פקח עד שנת השתים עשרה לאחז לא נכונה הממלכה ביד הושע, כאשר יתבאר מן הפסוקים שנביא להלן.  ↩

  79. ישעיה ט‘, י"ח – כ’.  ↩

  80. הושע י‘, ב’.  ↩

  81. ג'. יתבונן הקורא במאמר “אין מלך לנו” שהוא לדעתנו הפסקה הגדולה שהיתה בין מלכות פקח למלכות הושע ומאמר “והמלך מה יעשה לנו” מביע את כל יאושם שהתיאשו ממלכי אפרים בכלל הדבר לאמר: וגם אם יעמוד לנו מלך, מעין המלכים שהיו לנו, היושיענו?  ↩

  82. “כי ימים רבים ישבו ב”י אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים“ (ג‘, ד’) פסוק זה לדעתנו לשעתו נאמר ויש בו מעין הפסוקים שהבאנו זה מעט. ופסוק ”אחר ישובו וגו‘" (ה') מביע את הרהורי תשובת יחידי סגולה אל ה’ ואל בית דוד ואל אמנתם בגאולה האחרונה, כי כל מקום שנאמר “באחרית הימים” כונת הנביא לימות המשיח.  ↩

  83. ה‘, ו’.  ↩

  84. ו‘, ד’. בשלשה פסוקים הראשונים לפרשה זו יביע הנביא את הרהורי תשובת רבים מבני אפרים, אשר ישחרו את ה' “בצר להם” (ה', ט"ו).  ↩

  85. ה‘, ד’.  ↩

  86. “וירא אפרים את חליו ויהודה את מזורו וילך אפרים אל אשור וגו'” ( ה', י"ג) חציצת זכרון יהודה בין “וירא אפרים” ובין “וילך אפרים” יכריענו לאמר: כי פירוש הכתוב הוא כך: בעצם הדבר שראה אפרים את חליו ראה יהודה את מזורו, לאמר: את רפואתו. ודבר זה הוא ברית מלך אשור שהיתה כרותה לאחז ולא לבית אפרים. על כן התקנא אפרים באחז וביהודה ויעש גם הוא כמעשיהם “וילך אפרים אל אשור”.  ↩

  87. הושע י‘, ו’. “אשור…יָרֵב ” הנאמרים ה‘, י“ג ונשנים פה יתנו מקום להחזיק, כי שני מקראות אלה מוסרות מאורע אחד הם. ומאמר ”גם אותו“ שבתחלת הפסוק יעיד על אמתת קבלת רבותינו, כי גם העגל שבדן כבר הלך אשורה באמרם: ”בשנת עשרים לפקח בא תגלת וגו’ נטל עגל הזהב שבדן והלך לו“ (ס“ע כ”ב) ומי יודע אם מאמר ”עליו יגילו“ איננו מקרא קצר עומד בפני עצמו. ופירוש כל המקרא כך ”כי אבל עליו עמו וכמריו“ המחזיקים בו מצד זה, וכת אחרת כנגדם ”עליו יגילו“. כי לפי העולה מן הכתובים היו אוהבי אשור נכבדים בעיני הנביאים מאוהבי מצרים. ואפשר כי היו אוהבי מצרים מחזיקים יותר בעגל אלהי מצרים. ואולי גם בשביל הדבר הזה אצו אוהבי אשור לתת את העגל מנחה למלך אשור, ”וכמרו עליו יגילו" קשה להתישב בדרך אחרת.  ↩

  88. ח‘, ט’. “פרא בודד לו” חוזר על כורחנו למלת אשור, כי שלפניו ושלאחריו נאמר על אפרים ובלי רבים ופסקה זו נאמרה בלי יחיד. ועל מדה רעה זו של אשור לטול ממון מבלי עשות רצון בעלים אמר ישעיה “ואשור באפם עשקו” (נ"ב, ד') ולשון עשק נופלת לא על חמס גמור, כ"א על בגידה בעיניני ממון בבעל ברית.  ↩

  89. “והוא לא יוכל לרפא לכם” (הושע ה', י"ג).  ↩

  90. מ“ב י”ח, כ“א. ישעיה ל”ו, ו‘. יחזקאל כ"ט, ו’ – ז'.  ↩

  91. שם ט"ז.  ↩

  92. כ"ג ה‘, ח’.  ↩

  93. על כן קרא הושע להליכה ההיא “תשובה” שהיא חזרה למקום הראשון (הושע ח‘, י"ג. ט’, ג‘. י"א, ה’).  ↩

  94. ישעיה כ‘, כ“ג. דהי”א ה’, כ“ו. ועיין פירוש שד”ל על “דרך הים” (ישעיה שם).  ↩

  95. הושע י‘, י“ד. ועיין ראב”ע ורד"ק בשם אביו, ופי’ רי' ייטלש.  ↩

  96. המקומות הנקובים בדהי“א (ה', כ"ו) נקבו גם במ”ב (י“ז, ו'. י”, י"א) ובשני המקומות האלה מסים “וערי מדי”. בדהי“א שם נמנה גם ”הרא“ לפני נהר גוזן, ולדעתנו ”הרא“ הוא ”חרן“ כי כן נמנתה עם גוזן ”את גוזן ואת חרן“ (מ“ב י”ט, י“ב. ישעיה ל”ו, י"ב), וחרן זו שנמנתה בשני מקומות אלה עם ”בני עדן“ נזכרה עם ”עדן" גם ביחזקאל (כ“ז, כ”ג).  ↩

  97. 97 דהי"א ה‘, ו’.  ↩

  98. ישעיה פרשה ט“ו ופרשה ט”ז.  ↩

  99. “עמד והעביר פרוסדאות שהושיב ירבעם בן נבט על התחומין שלא לעלות לירושלם” (ס“ע, כ”ב) “שבטל הושע בן אלה פרוסדאות שהושיב יב”ג על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר: “לאיזה שירצו יעלו” (תענית ל"ג). “אותן פרוסדאות שהושיב ירבעם על הדרכים, כדי שלא יעלו ישראל לרגל, בא הושע ובטלן ואעפ”כ לא עלו ישראל לרגל“ (גיטיןפ"ח). פרוסדאות PRAESIDIUM שמשמעו לעניננו משמר או מארב. – ואם נבטל את הגירסה האחת מפני השתים היה עקר הגזרה העליה לרגל, ואותה בטל הושע, ודבר זה מסתיע מן המקרא (דהי“ב ל', י”א), ומאמר ”ואעפ“כ לא עלו ישראל לרגל” חוזר על רוב הקהל ולא על כלו.  ↩

  100. ישעיה ט‘, ה’.  ↩

  101. ט"ז ה'.  ↩

  102. לא רחוק הוא, כי מיתת אחז ועלות חזקיהו על כסאו היו סמוכים מאד לניסן, על כן תקפה עליו השעה, להחל את מעשהו ברח ניסן. ואולי יש לפרש בשנה הראשונה “בחודש הראשון למלכו” (דהי“ב כ”ט, ג'): ראשון גם לחדשים גם למלכותו.  ↩

  103. דהי“ב ל', י”א, י"ח.  ↩

  104. עיין הערתנו צד 128 הערה 5 על פסוק הושע ג‘ ה’. [הערה מס' 82 לעיל במהדורת פרויקט בן–יהודה]  ↩

  105. “הגרים” דהי“ב ל' כ”ה. ועיין שם ב‘, ט“ו. ודהי”א כ"ב, ב’. ועיין עוד מ“א ט‘, כ’ – כ”א.  ↩

  106. דהי“א מ‘, ר’ – ג'. דהי”ב ל"ד, ט'.  ↩

  107. שם כ“ח, כ”ד – כ"ה.  ↩

  108. דברים י“ב, י”א – י"ד.  ↩

  109. מ“א ט”ו, י“ד. כ”ב, מ“ד. מ”ב י“ב, ד'. י”ד, ד‘. ט"ו, ד’. ל“ה. י”ח, ד'.  ↩

  110. מ“ב י”ח, כ“ב. ישעיה ל”ו, ז'.  ↩

  111. “למען יחזקו בתורת ה' ” (דהי“ב ל”א, ד').  ↩

  112. דהי“ב ל”א, ג'.  ↩

  113. מ“ב י”ח, ט"ז.  ↩

  114. דבר זה עולה מן הכתוב האומר “והכהנים והלוים נכלמו ויתקדשו וגו'” (דהי“ב ל', ט”ו) וכלימתם זו אין זאת, כי אם כלימת התרשלותם להתקדש בזמן שכל העם הזדרזו בדבר זה. והכהנים התרפו עוד יותר בעבודתם מן הלוים “כי הלוים ישרי לבב להתקדש מהכהנים” (שם כ“ט, ל”ד).  ↩

  115. ישעיה י“ד, כ”ח – ל“ב. ופסוק כ”ט מבואר שם, והדלים והאביונים האמורים בפסוק ל‘ כי “לבטח ירבצו” הם אנשי ערי הנגב והשפלה אשר גרשום הפלשתים מנחלתם בימי אחז. ובימי חזקיהו ישובו לשבת שם לבטח “כי מצפון עשן בא” : מאשור, “ואין בודד במועדיו” (ל"א): לא עם אחד יבא לרגלי אשור, כי אם עמים רבים. “ומה יענו מלאכי גוי”. שליח הגוי הגדול שליח אשור הלא הוא חרתן אשר במצות אדוניו סנחריב נלחם על אשדוד וילכדה (כ‘, א’) היאמר, כי גם את ציון לכד? כי חרתן זה הלא “עלה בחיל כבד גם על ירושלם (מ“ב י”ח, י"ז) לא! – על ציון לא יאמר כן! כי אם כה יאמר: ”כי ה’ יסד ציון וגו'" (ישעיהו י“ד, ל”ב).  ↩

  116. בימי ירידת אפרים היו ימי עלית יהודה. ועיין היטב דברי הנביא (ישעיה כ"ה, ד‘ – ה’ ).  ↩

  117. לפי דברי חוקרי קדמוניות היה סוא זה, כושי שלכד את מצרים וימלך עליה בשנת 2995 עד שנת 3045 ושמו בשפת כושית “שובך” או שַבַּכוֹ SABAKO.  ↩

  118. הושע ח‘, ח’. ט', י"ז.  ↩

  119. ז', י"א.  ↩

  120. י‘, ד’.  ↩

  121. י"ב, ב'.  ↩

  122. י"א, ה'.  ↩

  123. ז‘, ח’.  ↩

  124. קדמ' 2, 14 X I.  ↩

  125. “ויעל מלך אשור בכל הארץ” (מ“ב י”ז, ה')  ↩

  126. הושע י"א, ו'.  ↩

  127. מ“ב שם ד'. הרלב”ג והרבנבאל הרגישו מה קשה לקבוע דבר זה לפני המצור ויוסיפוס קובע אותו לאחר המצור (קדמוניות 1, 14, X I) ולדעתנו יש לחלק פסוק זה לשני חצאים ולהקדים את העצור לפני המצור ולאתר את המאסר לאחריו.  ↩

  128. הושע י‘, ח’. ט“ו. ואם תתבונן היטב וראית, כי בשני הפסוקים אלה נסמך סלוק פתאום, שהוא פירוש ”נדמה“ למפלת בית אל כי ”אֳון“ גם הוא שם לבית אל ואפשר, כי במקום זה פגעו שלמנאסר והושע איש באחיו. והמבאר ר”י ייטלש הטיב לכַוֵן את הפסוקים האלה לעצור הושע (באור הושע ח', ט"ו) ועד פסוק ט“ו דברי הושע נבואה הם, על כן לשונם לעתיד. אך פסוק ט”ו פסוק התקימות הנבואה, על כן לשונו עבר.  ↩

  129. דבר זה מתבאר מן המקרא האומר: “ישובו לא על ” (הושע ז' ט"ז) לא מעולה תהיה תשובתם ממצרים ששם “היו כקשת רמיה” בהיותם שלוחים לדבר עבירה. להפר את שבועת מלכם ולהכשילו ברמיה ושקר. “ובאחריתם יפלו בחרב שריהם” בידי מלך אשור. “מזעם לשונם” בשכר הזעם שהביאו על עמם בלשונם. “זו לעגם בארץ מצרים” זה שכרם הנכון והראוי להם חלף פחזותם ודבריהם הנמהרים הדומים בערכם “ללעג” בחצר היכל פרעה.  ↩

  130. הושע ט‘, ו’.  ↩

  131. י"ד, א'.  ↩

  132. י"ד, א'.  ↩

  133. מיכה א‘ ו’. ומפסוק ז' עולה כי נשרפה.  ↩

  134. ישעיה י“ז, ו'. כ”ד, י“ג. ע”כ אנחנו מוצאים עוד בימי גדליה בן אחיקם “שמונים איש” יראי ה‘ עולים “משכם משלו ומשמרון” ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה’ (ירמ‘ מ"א ה’) ומלבד שמרון שהיא היתה עיר ממלכת אפרים. “ראש אפרים שמרון” (ישע ז‘, ט’.) הלא היו גם שכם גם שילו ערי אפרים ואם אנחנו רואים כמאה וארבעים שנה אחרי גלות עשרת השבטים שמונים איש עולים רק משלש ערים הלא מוכח כי נותרו עוד בימי הגלות בערי אפרים אנשים אשר לא גלו מהן.  ↩

  135. כחזון הנביא (הושע ז‘, ח’)  ↩

  136. נפלא הדבר, כי גם זכר יום חרבנם לא נשמר בספר ובדורות הבאים נחלקו הדעות אם יפקדו עשרת השבטים בתוך אחיהם לאחרית הימים (סנהדרין ק"י:)  ↩

  137. הושע י‘, ז’.  ↩

  138. ישעיה י“א, י”א.  ↩

  139. עמוס א‘, ו’. ט‘. יואל ד’, ו'. ועיין לעיל בימי יהורם בן יהושפט.  ↩

  140. ישעיה כ“ו, י”ג. הושע י“א, י'. י”א. זכריה י‘, י’.  ↩

  141. הטיב התנא בסדר עולם (כ"ב) לפרש את הפסוק “ויבא מלך אשור מבבל וגו'” (מ“ב י”ז, כ"ד.) בפסוק “דִינָאֵי וַאֲפַרְסַתְכָיֵא וגו' ” (עזרא ד‘, ט’.)ששם נפרטו תשעה עמים בשמותיהם מלבד אשר בפסוק הסמוך לו כתב עוד “ושאר אומיא די הגלי וגו‘ בקריה די שמרין וגו’” (י)  ↩

  142. “עוא חמת וספרוים” הן “חמת.. ספרוים.. ועוה..” המנויות בתוך המקומות אשר כבשו מלכי אשור (מ“ב י”ט, י“ג. ישעיה ל”ז, י"ג.) ולפ"ד חכמי התירים: ספרוים צפונית היא לבבל וכותה היא מדרום לספרוים.  ↩

  143. “גוי גוי בעריהם” (מ“ב י”ז, כ"ט).  ↩

  144. עיין רש“י ורד”ק מ“ב י”ז, כ"ט.  ↩

  145. עיין סנהדרין ס"ג: ודבר זה מתברר לחוקרי קדמוניות.  ↩

  146. ברור הדבר, כי את גבול יהודה לא עברה משלחת אריות זו. ע“כ תלו הכותים את הנגע הזה בחסרון דעתם את משפטי אלהי הארץ (מ“ב י”ז, כ"ו) כי ראו כי שומר הוא את בני יהודה יודעי משפטו ואולי על מלוט בני יהודה ממשלחת זו נרמז בחזון הנביא ”וכרתי ברית ביום ההוא עם חית השגה" (הושע ב‘, כ’).  ↩

מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי חזקיהו

מאת

זאב יעבץ

[מראדך־בלאדן ותרחקה עוינים את אשור. חזקיהו פורק עול אשור. פני סנחריב אל מצרים ואל יהודה. מעבר הררי הלבנון. חזקיהו מתבצר ומתאזר. החסות בצל מצרים. חפזון ובהלה. מרך וטפשות לב ביהודה. מזמות שבנא הסוכן. הגות לב חזקיהו ומדברתו. סנחריב בלכיש. ברית בינו ובין חזקיהו. סנחריב מחלל בריתו ושבועתו. רבשקה לפני שערי ירושלם. גדופיו והליכות שרי חזקיהו עמו. עצבון בעיר ובבית המלך. עז ישעיהו. יד אשור בפלשתים בעמון ובמואב. סנחריב בצפון מצרים. שמועת תרהקה. רשעת רבשקה ומדברת ישעיהו. סנחריב מגיס מפני תרהקה את שביו ארצה יהודה. שבויי ערי ישראל. ירושלים במצור. יאוש ואין תקוה. מראה נוראות. תשועה פתאם. רעש אש. מגפה ןמבוסה במחנה האויב. פחד ורעדה. ששון ושמחה בירושלם. מנוסת פליטי אשור. בזה במחנהו. מחלת חזקיהו ורפואתו. חסדו אל שבויי סנחריב. דברי הנביאים ושירי הקדש. מפלת סנחריב. שובע ועושר בארץ. בנין ערים. רום קרן העבודה ומרבית המקנה. בית נכאת. הכסף הזהב ושמן האור. בית הנשק. כבוד חזקיהו בעיני מלכי דורו. מלאכי מראדך־בלאדן. ברית מראדך־בלאדן עם חזקיהו. חזקיהו מגלה כל מצפוניו למלאכי מראדך. הוכחת ישעיהו וחזיונו. חליפות ברוח המלך. רעה נשקפה. תוכחת מיכה המורשתי. תשובה ורוחה. אחרית סנחריב.]

3043 – 3067

ובימים אשר התברך מלך אשור בלבבו להאביד כל זכר לישראל באדמת אפרים בהושיבו עליה פליטי עמי נכר; בעצם הימים ההם החל ה' להקים לממלכה האדירה ההיא אויבים מבית ומחוץ. הן בימי יותם החל נבונאַצר1 נציב בבל לפרק את עֹל מלכי אשור ארץ ממשלתו וידיו לא עשו תושיה. ובכל זאת לא חת מראדך בלאדן המושל בכל בימי חזקיהו, ויֵעוֹר גם הוא להרים יד באדוניו, בסנחריב המֹלךְ תחת שלמנאסר ולהתחזק ולשום את הארץ ההיא אשר היתה לאשור למס, לממלכה כימי קדם. ומצרים אשר כמעט כלה כחה מזֹקן, בראותה כי רצועת הארץ, אשר בינה ובין ממלכת אשור הצעירה ורבת האונים, הולכת הלוך וצר, בקשה מעֹז מן המלך האדיר תרהקה מלך כוש. וישש תרהקה להעתר לשואליו, כי התברך בלבבו, כי בשומו מעצור ביד חזקה לרוח מלכי אשור, ובהדפו אותם אחורנית הרחק מעל גבול מצרים ומעל גבול הארצות הקרובות2, ופרש ידו, הוא, על ארץ מצרים. ולשני אויבי מלך אשור אלה היה דבר עם חזקיהו מלך יהודה3, והמלך אשר בטח בה'4 בכל לבבו ראה את כל המסבות האלה כאצבע אלהים הרומזת לו, כי טוב בעיני אלהי ישראל להסיר מעל עמו את אשור שבט אפו, ככל אשר הסיר מעליו את שבט ארם. ולא הוסיף עוד לעבוד את מלך אשור, ולא השיב לו מנחה. וישמע סנחריב, וישם פניו הנגבה להכות את מצרים ויהודה, ויאסף חיל (3055 - 706) כבד מאד מבני אשור, ומבני קיד אנשי מגן ורמח ומבני עילם מושכי קשת5. ויעש לו שם, ויתהלל מאד בעֻזו ובגבורתו, בהעבירו את כל עם המלחמה, גם את חיל הרכב והפרשים את הררי הלבנון6 המלאים שלג וקרה וחלקלקות על כל מדרך כף רגל, ויעל עד מרום קצו. וירא חזקיהו כי סנחריב הולך וקרב, ויסתם את מוצאי מי גחון העליון, הלא הוא מעין השילוח השוטף בארץ, ויעש בֵרכה חדשה בין החומותים ויחפֹר תעלה, ויסב את מימיו דרך התעלה אל הברכה העירה, למען כלכל את העיר במים, ולמנוע את המים מן חיל אשור הבאים לצור על העיר, ואת כל המעינות, אשר מחוץ לעיר סתם חזקיהו7. ויבצר את חומת עיר דוד אשר הכו אותה רצין ופקח בקיעים8. ויבן עליה מגדלות9 ויחזק את כל בית המלוא ויעש חרבות ומגנים לרוב, ויתן אותם באוצר הנשק אשר בבית יער הלבנון, אשר בנה המלך שלמה10 "ויתן שרי מלחמות על העם ". אך ברכב ופרשים היתה יד חזקיה ועמו על התחתונה, ויבטח העם כי בדבר הזה תחיש להם מצרים עזרה.11

ואת כל העם אשר בירושלם לבשה רוח חפזון ובהלה. לב רבים ממרום העם חלל בקרבם, וימס ויהי למים, ולא בקשו כי אם מחבא או מנוס לנפשם12. ורבים מהם טפש כחלב לבם, ולא נחלו על שכר עמם, וישתו וישכרו ויקראו: אכלו ושתו כי מחר נמות13. ושבנא הסוכן חורש מחשבות אּון לסבב את פני כל הדברים להות נפשו ושרירות לבו14. ואנשי החיל בעם שמו את כל עיניהם ואת כל לבם, רק לבצר את העיר ולהרבות את הנשק. וישכחו דבר אחד, כי לא בחרב לבדה יוָשע עם, כי לב בוטח בה' יאזור את האדם חיל להשליך נפשו מנגד, על עמו ועל קדשיו15. אך חזקיהו ירא האלהים לא שכח את הדבר, ויאסף את העם וידבר את דבריו באזניהם ויחזק את ידם באלהים ויאמר “אל תיראו ואל תחתו מפני מלך אשור ומלפני כל ההמון אשר עמו, כי עמנו רב מעמו, עמו זרוע בשר ועמנו ה' אלהינו לעזרנו ולהלחם מלחמותינו”. ויחזק לב העם וימלאו עז לשמע הדברים הטהורים והנמרצים16. ועד כה ועד כה וסנחריב הולך וכובש את כל ערי יהודה הבצורות, והחיל אשר ברגליו שם את פניו “לשלול שלל ולבז בז” ולשום את כל הארץ “מרמס כחמר חוצות”. ועם הארץ חש לו מפלט באשר ימצא מפחד האויב הנורא. וייראו לצאת השדה לחרוש חרישם ולזרוע את זרעם, ותהי כל הארץ צפויה לרעב17. ויהי בחנות סנחריב על לכיש העיר הבצורה18 “הוא וכל ממשלתו עמו”. ויך לב חזקיהו אותו על אשר התגרה ברעה וישלח את מלאכיו אל סנחריב לאמר: “חטאתי שוב מעלי, את אשר תתן עלי אשא”. וישם סנחריב על חזקיהו שלש מאות ככר זהב וישבע 19 לו כי בהנתן על ידו הכֹפר הזה והשלים עם חזקיהו, ונעלה מעל הארץ. וימהר חזקיהו למלא את הכסף ואת הזהב למלך אשור ויקח את כל הכסף והזהב הנמצא בביתו ובבית ה' וישלחם אל סנחריב לכישה.

ויהי אך לרוח לקח סנחריב את המנחה מיד המלאכים, ויאטֹם את אזנו אל תחנוני חזקיהו, ויפר את שבועתו. וילך בדרך כל מלאכי אשור אשר לפניו, לקחת מנחה ושחד מיד מלכי ישראל ולבלתי עשות את שאלתם. ותחת העתר לחזקיהו להעלות מעל יהודה שלח את תרתן שר צבאו ואת כל סריסיו20 ואת רבשקה בחיל כבד ירושלימה לצור ולהלחם עליה. וימלאו העמקים רכב, והפרשים כוננו את כלי מפצם אל שערי העיר21. ויציבו להם שרי סנחריב יד על יד תעלת הברכה העליונה, וכל העם עלו על גגות הבתים22 ועל החומה23, ולבם הגה אימה למראה האויב הנורא, ושרי אשור קראו את חזקיהו לצאת אליהם. וישלח המלך תחתיו את אליקים בן חלקיהו תחת שבנא לשר הבית24, ואת שבנא הסופר ואת יואח בן אסף המזכיר, ויצו עליהם להטות אזן ולשמוע את דבריהם, אך לבלתי ענות אותם דבר ולבלתי התעבר. וידבר רבשקה יהודית, ויאמר להטות את לב העם היושבים על החומה להכנע מפני מלך אשור, אשר אין בלבו רעה עליהם, כי אם לקחת אותם אל ארץ טובה כארצם, ולהטיב להם שם, ואל שרי יהודה מלאכי חזקיהו דבר רבשקה עזות. ויגֵדל וינשא בגאון עריצים את סנחריב אדוניו ואת כחו ואת גבורתו לבלי חק. וישם לצחוק את חזקיהו ואת חילו ואת קֹצר ידו ברכב ובפרשים, ולמצרים מחסה הכזב ערך דמות כאשר היא, כי מפח נפש היא לכל הבוטחים בה. אך בכל הצחוק והלעג אשר לעג רבשקה כאב לבו על המשגב האחד, אשר לא במהרה תשלוט בו יד רָשע, הלא הוא הלב האחד אשר נתן חזקיהו לכל עמו, מאז הסירו את הבמות; והבטחון אשר בטחו למיום חזק מלכם את לבם, כי יצילם ה' מיד מלך אשור25. אך התוכחות, אשר הוכיח הנכרי הזה בחסר לבו כי לא יוכל ה' להציל את עמו, נתנו אותו לצחוק בעיני קהל שומעיו אנשי יהודה. אך לא עת צחוק היתה העת ההיא להם, וישובו שרי יהודה ויבאו קרועי בגדים אל אדוניהם, ויגידו לו את דברי רבשקה. וישלח המלך אותם ואת זקני הכהנים מתכסים בשקים אל ישעיהו לדרוש את האלהים, והוא עלה בית ה' לשפוך את שיחו. ויאמץ ישעיהו את לב חזקיהו בחזון, אשר חזה על סנחריב. ורבשקה שב אל אדוניו וימצאהו כי נסע מלכיש בֹאַכה ירושלמה, והוא נלחם על לבנה. משם הסיע סנחריב את מרבית צבאו מצרימה ואת שאריתם הציג ביד רבשקה ביהודה להוחיל עד שובו ולכבוש את ירושלם הבצורה שכם אחד26. ולבלתי היות הפלשתים זרוע למצרים שכנתה ואחותה שלח תרתן וילכד אותה27, ויסחף עמו גם את העמונים והמואבים28. וסנחריב בא ארצה, מצרים ויחל להכות בה וישב שביה גדולה מן המצרים ומן הכושים29 המתגוררים בצפון הארץ. הוא עודנו נלחם והנה שמועה באה, כי תרהקה הגבור מלך כוש נוסע לקראתו. ותעש לה השמועה כנפים ותבא גם ארצה יהודה, ויהי לישראל כמים קרים על נפש עיפה. ותרע עין רבשקה בישראל, כי השיבו נפשם רגע ויכתב מכתב אל חזקיהו, אשר שם שנה את כל דברי העמל והאון אשר דבר במו פיו באזני שרי יהודה, וישלחהו אליו ומען הודיעהו, כי עוד ידו נטויה להחרים את ארצו. אז שלח ישעיהו הנביא להגיד לחזקיהו את הדבר, אשר היה אליו מאת ה' לנחמו ולחזק את לבו. וסנחריב ראה, כי תרחקה הולך וקרב, וישב את לבו רק להחזיק את השביה הגדולה בידו. אך מן המלחמה הרפה את ידו וימהר וישב ארצה יהודה וכל השבי נערים וזקנים נהוגים אחריו ערומים ויחפים30 אסורים בזקים. וחיל מלך אשור הרב והעצום מאד שם פניו אל המצור בעצם יום בואו, ויכבד את ידו על בני יהודה יושבי הערים אשר כבש לצור גם הם על ירושלם עיר ממלכתם. ולירושלם לא היתה עוד כל מנוס ומפלט, ועיני העם לא היו נשואות בלתי אם אל ה' לבדו, אשר בשמו חזק ישעיהו את המלך ביום ההוא במשא מלא עֹז וגאון. והנה31 חליפות נראו ברקיע השמים, והמאורות שנו את פניהם ומראיהם, אך מי ישים לב לחליפות כאלה בהיות מגור מסביב. ויהי ערב, ויהי הלילה ותתגורר רוח סערה עזה ויֵּעור נפץ זרם וברד, ויהי לפנות בקר והנה קול רעם אדיר וחזק מאד, ויהי רעש ותרגז הארץ, ויחץ הר הזתים לשנים, ומעינות ונחלים נבקעו פתאם במקומות אשר לא עלה על לב איש, וכל מי הימים אשר בארץ התגעשו ויהמו ויחמרו. ובעמק יהושפט ובגיא בן הנום מקום מחנה מלך אשור פתחה הארץ את פיה ותקיא נהרי נחלי אש ותשרף את כל מחנה חיל המצור.

שָׁמָּה שִׁבֵּר רִשְׁפֵי־קָשֶת

מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶלָה32;


ותהי מהומה וחתת אלהים במחנה, וכל השרידים אשר לא היו למאכולת למוקדי העולם אשר פרצו מבטן שאול, הֻכו בדבר כבד ותמקנה עיניהם ולשונם וימותו. ורבים מהם היו למרמס לכפות רגלי סוסיהם אשר הכו בתמהון ובעורון. ויכחדו ויתמו בלילה ההוא מאה וחמשה ושמונים אלף איש.

אֶשְתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְנָתָם

וְלֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי־חַיִל יְדֵיהֶם;

מִגַּעֲרָתְךָ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס33;

ובירושלם רבה המהומה כל הלילה. חזקיהו המלך החסיד, ישעיהו הנביא וכל העם הדבקים באלהיהם ובמולדתם ראו, כי ה' נלחם לישראל, ואל נפשם לא חדרו ולא שמו לב פן יספו גם הם, אחרי ראותם כי יד ה' הטה באויבי עמם וארצם, אשר יקרה להם מכל חמדה. ואת רכי הלב, אשר עיניהם רק על נפשם ואל רכושם, אחזה רעדה, אך שוא פחדו, כי סככה יד ה' על עירו ועל כל מושבות בני ישראל והרעה לא נגעה אליהם. ומכל החליפות אשר נהיו בליל המהפכה לא התחדש דבר בירושלים הקרובה מאד בלתי עם מקור אחד אשר נפתח בתוך העיר. ויעמוד הרעש מזעפו לעת בקר, אז ידעו כל ישבי ירושלים, כי הגדיל ה' לעשות לעמו.

עַל־כֵּן לֹא־נִירָא בְהָמִיר אָרֶץ

וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים;

יָהֱמוּ מֵימָיו יִרְעֲשׁוּ הָרִים בְּגַאֲוָתוֹ סֶלָה;

נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר־אֱלֹהִים קְדֹש מִשְכְּנֵי עֶלְיוֹן;

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּה בַּל־תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר34;

ויהי בבקר, ויעלו בני ישראל על החומה, ויראו את כל אויביהם פגרים מתים שרופים באש כסוחים ויתבוננו לסדי ה', כי המשמה אשר הֵשֵם את מסבי ירושלם היתה לפליטה גדולה, לדם ולארצה וישמחו35 ורֹנו.

לְכוּ- חֲזוּ מִפְעָלוֹת יְיָ אֲשֶׁר־שָׁם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ;

מַשְבִּית מִלְחָמוֹת עַד־קְצֵה הָאָרֶץ

קֶשֶׁת יְשַׁבַּר וְקִצֵּץ חֲנִית עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵש36;

וירם את לב העם בשמעם כי גם מואב הכה הרעש37, וידעו כי רק אותם הותיר ה' לטובה באהבתו את ישראל.

הָמוּ גוֹיִם מָטוּ מַמְלָכוֹת נָתַן בְּקֹולוֹ תָּמוּג אָרֶץ;

יְיָ צְבָאות עִמָּנוּ מִשְׂגַּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה38;

ותהי התשועה גדולה מאד לישראל, אשר לא היתה כמה מיום עלותו מארץ מצרים. ושערי ירושלם הסגורים מבית והנצורים מחוץ נפתחו והמון יושבי העיר פרצו כשטף מים ויעטו אל שלל מחנה אשור ויהי השלל רב מאד.

אָז חֻלַּק עַד־שָׁלָל מַרְבֶּה פִּסְחִים בָּזְזוּ בַז39;

וסנחריב ופליטי חילו הנחשלים אחריו, נסו מן המחנה בדרך אשר באו משם. וימֹג מאד לב העריצים הקשים בני אשור, ויהי להם ברק חרב שלופה, או מראה נֵס נִשא למחתה ולאימת מות. וישובו הגאים האלה בבושת פנים אל ארצם. ובכל המקום בארץ ישראל אשר הפליטים הנכלמים עוברים, והנה קול ששון ושמחה ושירים, והמון תפים וכנורות כי העם הנס נהפך אל הרודף.

אך בשמוח כל הארץ היה יגון בבית המלך, כי חלה המושל הצדיק הזה, לפני בא יום הישועה, בשחין רע, וחליו היה חזק מאד, ויהי צפוי אל המות. וישמע ה' את תפלתו ואת תפלת בני עמו אשר אהבוהו ויעריצוהו. ויהי בקומו מחליו ויכתב על ספר שיר תודה אשר יאמר לו מכתב לחזקיהו40. המכתב הזה ינחילו כסא כבוד בין משוררי הקדש. ויהי ביום עלותו אל בית ה' להודות לו על אשר הציל נפשו מאויב וממות וישירו הלוים מזמור שיר אשר בו נשנו מרבית דברי המלך אשר העלה על מכתבו41.

ואת שבי מצרים וכוש אשר הביא סנחריב לא יכול עוד להוליכם עמו בהיותו נחפז לנוס ולהמלט על נפשו, וישארו אסורים בזקים במחנה. ויהי המעט מחזקיהו, כי לא התעמר בם, וישלח ויפתח את הזקים מעליהם, וישלחם לשלום לנפשם. ויראו האמללים האלה את חסדי המלך הצדיק, ואת התשועה אשר הפליא לו ה' וישליכו את גלולי אבותם ויעבדו את אלהי ישראל מן היום ההוא והלאה42.

ותרבינה הנבואות אשר נבא ישעיה הנביא על אחרית סנחריב בטרם בוא עוד תבוסתו, והתהלות אשר הלל ה' אחרי נפול העריץ הזה. גם יואל בן פתואל ומיכה המורשתי הנביאים דברו על אודות עלילות מלך אשור ועל הגמול אשר השיב ה' בראשו43. והלוים בני קרח משוררי הקדש אשר היו בימים ההם שרו על עלמות שיר44 ובני אסף שרו בנגינות מזמור שיר45 ויתנו את השירים האלה על יד המנצח, למען יזמרו אותם לפני ה' בחצרות קדשו לזכר עולם.

ולמן היום אשר נשבר על אשור מעל צוארי ישראל ומעל צוארי מלכו התחדשו הימים הטובים ימי אסא ויהושפט, ימי עזיהו ויותם, וירב העשר בקרב הארץ. וילך חזקיהו בדרך אבותיו מלכי החיל, ויבן ערים ביהודה וישם את לבו אל הכלכלה, וישחר את עבודת האדמה ואת מרבית הבהמה למינה. ויֶרב את מקנה הצאן והבקר לרוב מאד בארצו, ויבן “בתי מסכנות לתבואת דגן ותירוש ויצהר”, ומכלאות ורפתים לבהמה. ובירושלים עשה לו אוצר46 חמדה אשר קרא לו בית נכאת47, ויבא אל תוכו את הכסף ואת הזהב ואת הבשם ואת שמן המור הגדֵל ביריחו, אשר לא נמצא כמהו בכל הארצות48 ואבן יקרה וכל כלי חמדה49, ויעש כלי מלחמה ומגנים50, וימלא את בית הנשק הוד והדר51, ויהי המעט כי נתנה מנוחה לחזקיהו למן היום אשר נעלה מעליו מחנה אשור, וינשא מאד גם בעיני הגוים52 ויהי בעיניהם כבחיר אלהים, כי בארצו רב ה' את ריב חרפתו מיד אשר אויבו ויביאו לו מלכי ארצות אשר מסביב מנחה ומגדנות ויאהבובו מאד, כי למיום שוב סנחריב אל ארצו, סר שבט הנוגש גם מעליהם, כי לא שב עוד המלך הזה לשטוף אל הארצות אשר מנגב ללבנון53.

ומכל המלכים אשר מסביב המבקשים קרבת חזקיהו, נכבד מראדך בלאדן אשר זה כמה החל לשלח רסן מפני סנחריב אדוניו ולהרים עול אשור מעל לחיי בבל אשר כבד עליה זה מאות שנים. מראדך בלאדן בשמעו את עֹז חזקיהו, לבלתי ירוא את אשור, ואת אחרית חיל סנחריב על אדמת ישראל חזקו ידיו, ולבו הוסיף אֹמץ. ויכשר בעיניו חזקיהו המלך האמיץ להיות לאיש ברית עמו, לארוב לממלכת אשור ולהכשיל את כחה בכל אשר תמצא ידם. ויהי כי ירא עוד מפני סנחריב לשלוח אנשיו לחזקיהו לכרות עמו ברית לעין כל ויבקש וימצא תֹאנה, ותהי לו מחלת חזקיהו וקומתו לכסות עינים. וישלח מלאכים אשר למראה עין, אין דבר בידם, בלתי אם מכתב ברכה ומנחה למלך ישראל ביום הרפאו, ויבאו ירושלמה ויקדם המלך את פניהם בכבוד גדול, ויראם את בית נכותו אשר עשה, ואת כל מחמדי עין אשר בתוכו, את בית הנשק, ואת כל שכיות החמדה אשר נמצאו בארצו, ואת בריתו נתן לאדוניהם שלום, וַיָשֶת את ידו עמו לצרור את אשור54, וישלחם וילכו וישובו אל ארצם. וחזקיהו שמח מאד על הברית הזאת, כי ראה כי גדולות נכונו לבבל בעלות בריתו. אך לא כאלה הגה ישעיהו הנביא, כי אותו הראה אלהים עוד אחת, כי הממלכה הזאת אשר תגדל, תדכא את ישראל עד עפר, ואת כסא בית חזקיהו תמגר ארצה, ויבא הנביא אליו בדבר ה' ולא כחד את החזון תחת לשונו. וירע הדבר הזה גם בעיני הנביאים אשר קמו לישראל בדורות הבאים55.

ולב חזקיהו גבה מעט אחרי הִוָשעו מיד אשור, ואחרי הכבדו בעיני הגוים ובעיני מלך בבל. ותשעינה עיניו אל תפארת מלכותו, ולא שעו אל משפט העם ואל צעקת הדל מפני עושקו כבראשונה56. ולא ארכו הימים ותתעתד צרה גדולה לבא על חזקיהו ועל כל עמו. ויקם מיכה הנביא המורשתי, ויוכח בדברים קשים את השרים “ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט” וגם את בטחונם בה' חשב להם לעון57 כל עוד לא השליכו את העול אשר בכפיהם. ויכל את דבריו לאמר: "לכו בגללכם צאן שדה תחרש וירושלם עוון תהיה והר הבית לבמות יער58. וירך מאד לב המלך והעם לשמע החזות הקשה הזאת ויכנע חזקיהו ויושבי ירושלים, וינחם ה' על הרעה ולא בא עליהם הקצף59. וסנחריב אשר ישב בננוה לא נָשָה עוד את כלימתו אשר העטתה עליו מלחמתו בחזקיהו ותהי הרעה נשקפה על ישראל עד יום מותו.

ויהי היום והוא משתחוה בבית נסרֹך אלהיו ושראצר ואדרמלך בניו נפלו עליו ויכוהו וימיתוהו, וינוסו שניהם אל ערי אררט. ואסר־חַדֹן אחיהם תפס את המלוכה וימלך תחת סנחריב אביו. ויהודה ישבה לבטח כתמול שלשום60.

  1. NABONASSAR  ↩

  2. עיין דברי ימי העמים שלאססער I בתולדות בבל ואשור  ↩

  3. על מראדך בלאדן, כי בקש אהבת חזקיהו מפורש במקרא (מ“ב כ', י”ב. ישעיה ל“ט, א'. ודהי”ב ל“ב, ל”א)  ↩

  4. מדת הבטחון נזכרה הרבה בחזקיהו (מ“ב י”ח, ה‘. י"ט. כ’, כ“כ. ל. י”ט, י') וכנגדן בישעיה פרשה ל“ו ול”ז.  ↩

  5. ישעיה כ"ב, ו'.  ↩

  6. ל“ז, כ”ד – כ“ה. מ”ב י“ט, כ”ג – כ“ד. כל המתבונן בפסוקים האלה יראה כי היו דברים אלה הנתונים בפי סנחריב דברי תהלת נפשו על גבורתו. ועל מליצת ”ושתיתי מים“ (ישעיה שם) נוספה במלכים מלת ”זרים“ ושם ”מים זרים“ יקרא למי שלג לבנון (ירמיה י“ח, י”ד) ומליצה זו אמר המלך סנחריב: ”אני עשיתי גדולות בעברי בגבורתי את המעבר הקשה והמסוכן הזה את מרומי הלבנון, עד כי זכיתי לשתות את המים האלה, בעצם מקומם. ואם כן היה מסע זה דומה למעבר חניבעל הקרתני בימי קדם, ולמעבר סֻוָרָף הרוסי בדורותינו, את הררי אלף.  ↩

  7. מ“ב כ‘, כ’. ישעיה כ”ב, ט‘. י“א. דהי”ב ל"ב ג’ – ד‘. ל’. ועיין רד“ק דהי”ב ל"ב ד'.  ↩

  8. ישעיה כ"ב, ט‘ – י’.  ↩

  9. “ויעל על המגדלות (דהי"ב שם) תרגם המתרגם הארמי ”ואסק עליה מגדליא“ ובכן פירש ”ויעל עליה מגדלות" לאמר: על החומה.  ↩

  10. ישעיה כ“ב, ח'. דהי”ב ל"ב, ה'.  ↩

  11. ישעיה ל“א, א'. ל”ו, ח‘ – ט’. מ“ב י”ח, כ“ג – כ”ד.  ↩

  12. ישעיה כ"ב, ג'.  ↩

  13. י“ב – י”ג.  ↩

  14. ישעיה כ“ב, ט”ו – י"ט. חטאת שבנא נזכרה בסתמה ולא בפירושה ואין ספק, כי עקר חטאתו היתה כונתו לקנות הנאה או גדולה לעצמו בצרת הכלל.  ↩

  15. ולא הבטתם וגו' (י"א).  ↩

  16. דהי“ב ל”ב, ז‘ – ח’.  ↩

  17. עיין רש“י ורד”ק מ“ב י”ט, כ“ט. וגם פסוק ”ונחן מטר זרעך וגו'“ (ישעיה ל', כ"ג) ”והאלפים ןהעירים… ירעו כר נרחב" (כ"ד) דברי נחמה הם, כי עוד מעט ישובו האכרים והרועים לחרישם ולמערותם.  ↩

  18. עיין ירמיה ל“ד, ז'. דהי”ב י"א, ט'.  ↩

  19. קדמוניות 1, 1 X ועל זה נאמר “הפריברית (ישעיה ל"ג, ח') ”הפך: האויב ברית שכרת לישראל " (רש"י).  ↩

  20. מ“ב י”ח, י“ז. ”רב סריס" לפי הנראה אינו שם מיוחד, כי אם שם הפקודה, ואפשר שרבשקה אינו שם מיוחד, כי אם שם פקודת שר המשקים המתורגם רַב־שָקֵי (אונקלס בראשית מ‘, ב’).  ↩

  21. ישעיה כ"ב, ז'.  ↩

  22. א'  ↩

  23. ל“ו, י”ב. מ“ב י”ח, כ"ו.  ↩

  24. את חזון ישעיהו אשר חזה על שבנא הסוכן, כי יהדף ממצבו ואליקים בן חלקיהו יקום תחתיו (ישעיה כ“ב, י”ט – כ') קים חזקיה באמונה, כי בתוך מלאכיו ששלח לרשבקה אנו מוצאים את אליקים בן חלקיהו בשם “אשר על הבית” (ל“ו, ג'. מ”ב י“ח, י”ח.) ונוטים אנחנו לקבל את דברי גראץ בענין זה. כי שבנא הסופר הנמנה עם אליקים ויואח לא שבנא הסוכן הוא (גראץ 247 II)  ↩

  25. בה‘ אלהי ישראל בטח (מ“ב י”ח, ה') "וכי תאמרון אלי אל ה’ אלהינו בטחנו“ (כ"ב) ”ואל יבטח אתכם חזקיהו… הצל יצילנו ה‘…“ (ל') ”ואל תשמעו אל חזקיהו כי יסית אתכם לאמר ה’ יצילנו “ (ל"ב) ”כי יציל ה' את ירושלם מידי “ (ל"ה) ”אל ישיאך אלהיך אשר אתה בוטח בו " (י"ט, י')  ↩

  26. “ונשאו בדרך מצרים: שהיה דרכו למצרים כי היה הולך לכבוש את מצרים, ובדרכו חשב לכבוש את ארץ יהודה”. (פי‘ שד"ל ישעיה י’, כ"ו) ועיין דברי ימי העמים של שלוסר 70 I.  ↩

  27. ישעיה כ‘, א’. ולדעתנו הטיב ראב“ע לשער, ורד”ק להחליט, כי סרגון הוא סנחריב כי החי“ת והגימ”ל לא רחוקות הן בלשונות בני שם. ואם כן יהי סרגון רוב מנין האותיות של סנחריב ותרתן הוא משרי סנחריב (מ“ב י”ח, י"ז) ופלשת הלא נשאה את עיניה אל מצרים להיות לה למגן (ישעיה כ‘, ה’ – ו');  ↩

  28. “באותה שעה שלח תרתן לאשדוד וכו‘ שטף עמונים ומואבים וכו’ ” (ס“ע כ”ג) ודבר זה הנפרט פה בספר בדרך כלל ככתוב: “ובאסוף בצים עזובות כל הארץ אני אספתי וגו‘ וגו’ ” (ישעיה י', י"ד).  ↩

  29. השביה הזאת שהוליך סנחריב ממצרים היתה לשמועה ולמופת בפי הנביאים כי לא לעולם תוקף. וכי גם על ממלכה אדירה ועתיקה כמצרים תעבור כוס “כוש עצמה ומצרים ואין קצה… גם היא לגולה הלכה בשבי וגו‘ וגו’” (נחום ג‘, ט’ – י' ).  ↩

  30. ישעיה כ‘, ד’.  ↩

  31. על דבר אחרית מחנה אשור וכל תולדותיה וכל התלוי בה עיין מוצא דבר “מפלת סנחריב”.  ↩

  32. תהלים ע"ו, ד'.  ↩

  33. שם ו‘ – ז’.  ↩

  34. תהילים מ"ו, ג‘ – ו’.  ↩

  35. יש להרגיש היטב את טעם העולה ממאמר “וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים” (מ“ב י”ט, ל“ח. ישעיה ל”ז, ל"ו).  ↩

  36. תהילים מ"ו, ט‘ – י’.  ↩

  37. עיין מוצא דבר “מפלת סנחריב”.  ↩

  38. תהלים מ"ו, ז‘ – ח’.  ↩

  39. ישעיה ל“ג, כ”ג.  ↩

  40. ישעיה ל"ח, ט.  ↩

  41. עיין מוצא דבר “בירורי מאורעות וכו'”.  ↩

  42. עיין מוצא דבר “הכנסת גרים בימי חזקיהו”.  ↩

  43. עיין מוצא דבר “מפלת סנחריב”.  ↩

  44. תהלים מ"ו, א'.  ↩

  45. ע"ו, א'.  ↩

  46. “ואוצרות” דהי"ב (ל“ב, כ”ז).  ↩

  47. מ“ב כ', י”ג. ישעיה ל"ט, ב'.  ↩

  48. עיין בשלשת פסוקי מ“ב ישעיה ודהי”ב המובאים לאחרונה ועוין רש“י, רד”ק, רלב"ג, ואברבנאל למלכים.  ↩

  49. דהי"ב שם  ↩

  50. שם.  ↩

  51. “ואת כל בית כליו” (מ"ב וישעיה שם) הטיבו תורגמני אשכנז לתרגם “ציגנהויל” שוא “בית נשק” “ובית כליו” נמנה בין הדברים היקרים שהראה חזקיהו למלאכי בבל.  ↩

  52. דהי“ב ל”ב, כ"ג.  ↩

  53. ישעיה כ"ה, ג‘ – ד’ ומקראות אלה שוו את השבח שמשבחות האומות למקום על הושיעו את עמו הנדכה ובדבר הזה נצולו גם הם מרוח עריצים הדומה לזרם.  ↩

  54. “וישמע אליהם חזקיהו”: “ר”ל ששמע אליהם והסכים עמהם להיותם שונאים ואויבים לכל בית סנחריב" (אברבנאל מ“ב כ', י”ג).  ↩

  55. ירמיה י“ג, כ”א. ועיין ד“א לרש”י ומליצת “נגלו שוליך” (כ"ב) תכון מאד על גלוי מצפוני אוצרות חזקיהו מראדך בלאדן.  ↩

  56. דהי“ב ל”ב כ"ה. מיכה ג'.  ↩

  57. “ואל ה ישענו.. לא תבא עלינו רעה” (י"א)  ↩

  58. י"ב.  ↩

  59. ירמיה כ“ו, י”ח – י“ט. דהי”ב ל“ב, כ”ה – כ"ו.  ↩

  60. לדעתנו היתה הצרה נעלמה הנקראה “הרעה” (ירמיה שם) “קצף (דהי"ב שם) מזמת סנחריב לעלות עוד הפעם על חזקיהו למען התנחם על מפלתו. ואולי נודעה לו ברית מראדך שונאו עם חזקיהו ועל כן בערה בו חמתו. ואם כן היתה מיתת סנחריב המשונה הָרֶוַח שעמד פתאם לישראל שעליו דברו ירמיהו ובעל פ' דה”י. אולם יען כי דבר זה המתקבל מאד, לא הוכרע עוד בידנו, כל צרכו, הזכרנו את הרעה הזאת רק בסתמה., ולא חברנוה אל מיתת סנחריב רק בחבור רפה של סמיכות המאמרים בלבד, אומדן דעתנו זה עוד יתבאר גם בדברי ימי מנשה.  ↩

מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: הנביאים בימי עזיהו יותם אחז חזקיהו ומעשי סוד אנשי חזקיהו מלך יהודה

מאת

זאב יעבץ

הנבואה מתמעטת באפרים בראשית ממלכה. חזון אחיהו למופת לבאים אחריו. נבואת אליהו התשבי. מעשי נפלאות. האותות הנמרצים. אגודת בני הנביאים. עוזם וכח לבם. אהבתם את ארץ מולדתם. אלישע אבי בני הנביאים. סדרי בני הנביאים חוזרים ליושבם כבימי שמואל. כבוד אלישע. ספרי דברי הימים נכתבים בידי הנביאים. מיכיהו בן ימלה ראש נביאי החזון. אֶפיו ולקחו הזך. מעוט הנבואה מימי עתליה ויהוא. הגבורה הנבואה בימי עזיהו. נביאי החזיון פונים אל הקהל העם כלו. מלחמת הנביאים בעבודה זרה בכשפים ובהבלי נכר ובאומרים להתרצות לה' רק בקרבן. תכלית הנבואה חזון אחרית הימים. שתוף הדעות לכל הנביאים והדעה המיוחדת לכל נביא. פתוחי אופית האומה ביד הנביאים. זכריה המבין בראות אלהים ונבואתו. עמוס התקועי. ראשית תולדותיו. דבריו על טיב הנבואה. נבואותיו הראשונות והאחרונות. הדר היקום וצבא השמים. זקת ישראל אל ה‘. שבות יהודה ואפרים. הושע בן בארי נבואותיו הראשונות והאחרונות. מתכונת ישראל אל ה’. מתכונתו זאת למופת בישראל. יושר דרכי ה' וסוף הרשעים. ישעיהו בן אמוץ. כבוד משפחתו וערך גדולתו. כח לבו ולשון למודים. נבואותיו הראשונות. גדולת ה' וקוטן האדם. רוממות המשפט והצדקה. זלזול העושר והתפנוקים. עצת ה' אשר יעץ על העמים. תשועת ישראל במשפט ובצדקה. נבואותיו האחרונות אחרי בוא מלכי מראדך בלאדן. האותיות. עדות חתומה לאחרית הימים. חזון גאולת בבל. וחזון הגאולה העתידה. אחדות ה' ועלמות ישראל. יקר האדם בעיני ה'. תעודת ישראל. ברית עם ואור לגויים. עתידות ישראל ועתידות מין האדם כלו. שלום עולם בין העמים. דעת אלהי אמת ועלוי כל היצור. קץ כל העושק והחמס. תקון עולם במלכות שרי. מיכה המורשתי. חזון הברכה והשקט ושלום העמים באחרית הימים. תורת הסליחה. יואל בן פתואל. אנין חזיונותיו ותפארתם. חזקיהו במשוררי הקודש. מעשיו להגדיל הורה. סוד אנשי חזקיהו מלך יהודה ומעשיהם. ספר חזון ישעיהו. האספה הראשונה לספרי שלמה ומוסרם הנאוה. מזמורי מלכות שמים.


ולמן היום אשר נקרעה ממלכת עשרת השבטים מיד בית דוד עברו חליפות גם על הנבואה. בארץ יהודה היו עוד דברי הנביאים נשמעים כתמול שלשום בכל אשר נשמעו בימי דוד ושלמה; ורחבעם, אף כי לא היה לבבו שלם כלבב אבותיו, שמע בקול שמעיהו איש האלוהים, לבלתי הלחם על בית אפרים. ועזריהו בן עודד היה לרוח עצה וגבורה לאסא מלך יהודה1. אך על בית אפרים נחה רוח אחרת למן היום אשר הסב ירבעם את לב העם מאחרי תורת משה. ועל יד אחיהו הנביא הנאמן, אשר נזור אל שילה עיר מולדתו, למן היום אשר פשע ירבעם2, התנשאו נביאים אשר שם ה' היה בפיהם וקרבם מלא מרמה וכחש3. ולא רחוק הוא, כי במות אחיהו השילוני, תם כל נביא מארץ אפרים, כי גם בעודנו חי, באו מארץ יהודה אנשי אלהים, להוכיח את עשרת השבטים ואת מלכם4, וגם הנביאים אשר הוכיחו את מלכי אפרים עד ימי אחאב, אין זאת כי אם בני יהודה היו5.אך הנבואה אשר נבא אחיהו באזני אשת ירבעם היתה למטבע, אשר ממנה לא שנו כל הנביאים, אשר הוכיחו למלכי אפרים את חטאם עד עלות בית יהוא על הכסא6. וקרוב הדבר כי עד בא איזבל המרשעת לעשות מלוכה בשמרון לא הרבו בני ישראל הָרֵע. ויען כי רוח המוסר והטהרה לא נבקה עוד בימים ההם עד תמה גם בקרב אפרים, רבו לה עוד גואלים כבירי כח לב בארץ ההיא. לא כן בהכבד האשה הצדונית הזאת את ידה על שארית קדשי ישראל, אז פרצה בכח גדול הרוח המדכאה בחזק יד פנימה, ותתלקח ותהי לאש אלהים. מראה האש האוכלת הזאת היא מראה דמות אליהו הנביא אשר לא מיהודה יצא, כי אם מן הגלעד ארץ ממשלת אפרים, הנביא הגדול הזה הוסיף עוד דבר על דרכי הנביאים אשר היו לפניו, וככל אשר החל אחיהו השילוני להוסיף מראה עין על משמע אֹזן, בעשותו מעשים רבי עלילה לעיני שומעיו בהנבאו7, כן הוסיף אליהו הנביא על מראה עינים מעשה נפלאות, אשר נתן ה' בידו לעשות לעיני העם למען יאמינו בו, כי טפש לב אפרים בימים ההם. מאין די כח עוד בדברים נכוחים להוכיח להם את הדרך הטובה והישרה בעיני אלהים ואדם8. וגם האותות אשר עשו הנביאים בימי אליהו

ואלישע מבלי כל מעשה היו נמרצים מתמול שלשום9 ועל כן ערבו אנשים נמהרים, אשר אין יראת אלהים על פניהם, את לבם להתלוצץ ולדבר עליהם תועה10.

ויקומו בימי אליהו עוד נביאים רבים אשר היו לאגֻדות11, ותהיינה אגדות כאלה בבית אל ובירחו12, אך ראש אחד אשר ילכו אחריו לא היה להם, כי אליהו הנביא גולה נודד ובודד כל ימיו13, ואם יש אשר נועדו אליו רבים מן העם14 בבואו באחד המקומות, אחריו לא הלך איש, כי לא היה מנוח לכף רגליו וגבול למחוז חפצו15. ופליטי בני הנביאים, אשר נמלטו מחרב איזבל ואשר נשאו ראש אחרי עשות אליהו שפטים במשנאיהם נביאי הבעל והאשרה16, היו גבורי כח אנשי חיל17 אשר רוח כביר אמרי פיהם18. וירומו אנשי הרוח האלה מאד, ויֵראו כראשי צורים וכהררי עֹז בעת הכוזבה והחנפה, הרפה והרופפת ההיא. והתשועה אשר היתה לאחאב פעמים בארם, עד אשר כמעט כִלה אותה, פרי רוחם היא19, ועל היותם לרוח עצה וגבורה במלחמה קראו לראשיהם “רכב ישראל ופרשיו”20.

בשנה השנית לאחזיהו בן אחאב לֻקח אליהו ואיננו, ובשנה ההיא בקום יהורם תחת אחזיהו רפתה עבודת הבעל21. שני אלה נתנו מקום למעמד הנביאים להפוך את עינו מעט, בני הנביאים נקבצו יחד, וישימו את אלישע לאבי הנביאים תחת אליהו22, אשר השליך אדרתו עליו פעמים לאות, כי אצל מרוחו עליו23. ויחדש אלישע את ימי שמואל, ויתהלכו גם עמו בני הנביאים וישבו להם במקום אחר24, ויאכלו יחדו מאשר לקטו25, או מאשר יביאו להם אנשים יראי אלהים26, ויעשו את מלאכתם בעצם ידיהם, ויחטבו עצים מן היער ויבנו להם בתים לשבת27, אך הטבח המבשל להם את הנזיד היה איש אשר לא מבני הנביאים, ויהי האיש הזה גם נער אלישע ומשרתו28. ובתוך בני הנביאים היו גם אנשים בעלי אשה29 גם זקנים באים30, ויכבדו מאד את אבי הנביאים ויקראו לו גם בני הנביאים גם בני הנביאים גם כל העם גם המלך: “אבי”31.

וגם בדבר הזה הלך אלישע בדרכי שמואל, כי סובב היה את הארץ32 אך ביתו היה חליפות בשומרון33 ובתוך בני הנביאים אשר היה מושבם בראשונה בגלגל34 ואחרי כן על יד הירדן35, ויהי כבודו גדול ודבריו נשמעים בבית המלך36.

מתוך הנביאים האלה, אשר עינהם היו אל המעשה ואל דבר הממלכה37 ואל זכרונות דברי הימים להעלות אותם על ספר 38 ואשר דברי אחיהו ומעשיו היו להם למופת גם בדבריהם גם בהליכותיהם בהמריצם את דברי פיהם במראה עינים ובדבר שפתים, יצא נביא אחד אשר היה אבי כל נביאי החזון לישראל אשר דבריהם נשמרו בספר לדורות עולם, ואשר רבים מדבריהם נבאו לאחרית הימים. וישבתו מעט מעט האותות ומעשי הנפלאות אשר כעבור רגע ואינם מפני החזון אשר הועלה אחרי כן על הספרים העומדים והקימים עדי עד. שם הנביא הזה, הוא מיכיהו בן ימלה היושב בשומרון39, ויהי מיכיהו איש מלא עז40, איש אשר אין לפניו משא פנים41 ודבר ה' אשר בפיו יקר לו מכל42. ויחזק ויאמץ לבו כלבב אליהו ואלישע ויתר הנביאים, אשר לא נודעה עד העת ההיא, היא דרך החזון, אשר בהיותה לאחדים עם הלקח43 הזך מאד, היו למוסדות כל הנבואות, אשר יצאו מפי הנביאים, אשר קמו אחרי כן. הן אבי המליצה הרוממה בכל דבר ה', היה דוד בן ישי, אשר לו היו שירי משה איש האלוהים הכתובים בתורה למופת, אך בחזון, לאמר במערכי מראות אלהים, החל מיכיהו בן ימלה לדבר השפה זכה ונמלצה מאד באזני שומעיו. ויהי החזון הנעלה והנמלץ אשר חזה בשמרון על אחרית אחאב ברמות גלעד לראשית ולתבנית לנבואות הגדולות הנשמרות בספרים, אשר היו למקור חיים לרוח ישראל עד עולם.

אך עוד עברו ימים רבים, עד אשר היה דרך החזון לחק לנביאים, ימי יהוא ויואחז ויואש באפרים, וימי עתליה יואש ואמציה ביהודה, לא היו ימי משאות וחזון, לאלישע לא ישמע עוד דבר בכל הדורות ההם44. וגם ביהודה לא קם נביא נודע בשמו, כי אם זכריהו בן יהוידע הכהן45 אשר לא נשמר ממנו דבר, בלתי אם תוכחה קטנה, וזכר אחריתו הנוראה, ונביאי דור אמציה46 לא נזכרו אף בשמם. וקרוב הוא מאד, כי כל הימים ההם היו סדרי בני הנביאים קימים, כי האריך אלישע ימים עד ימי יואש47. ואלישע היה נכבד בעיני מלכות בית יהוא. ואין להחליט כי בימיו יפל דבר מסדריו ארצה.

אך רוח מיכיהו בן ימלה החלה לתת את פריה ימים רבים אחרי מות אלישע. אז קמו נביאים, אשר מיכיהו בן ימלה היה להם לתבנית בתפארת חזיונותיו, ושמואל הרמתי למופת נאמן בדרכי רוחם, ותחדל הנבואה בימים ההם ליחד את דברה אל מושלי העם לבדם, ולשום את הממלכה לראש עניניה, כמשפט הנביאים, אשר קמו מימי שלמה עד עזיהו, וישימו את פניהם למן העת ההיא אל העולם כלו. ויען כי תורת פיהם לבדה היתה מבחר פרי רוחם, והאותות והנפלאות וחזיון העתידות הקרובות לבא ליחידים כמשפט הראשון, הלך וחסר, על כן החלו להשכח מפי העם השמות הראשונים אשר קראו לחוזים ולא הוסיפו עוד לקרא לנביאים הבאים איש האלהים או הרואה48 ויקראו להם רק “נביא” לאמר: מגיד דבר ה'49. וישימו הנביאים האלה את כל לבם לדבר אל לב העם השכם ודבר דברים, אשר החל שמואל להפיץ בתוך עמו, כי אלהי הגוים תהו והבל המה, אשר לא יועילו ולא יצילו וכי למוקש היו מעולם לבני ישראל אשר נדחו אחריהם.

לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו50:

תִּזְרַם כְּמוֹ דָוָה צֵא תּאֹמַר לוֹ51:

יִשָּׂאֻהוּ עַל-כָּתֵף יִסְבְּלֻהוּ וְיַנִּיחֻהוּ תַחְתָּיו וְיַעְמֹד

מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמִישׁ אַף-יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה

מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִׁיעָנוּ:52

אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַַתָּה וְלָאֶבֶן אַתּ יְלִדְתָּנוּ…53

כְּתֹמֶר מִקְשָה הֵמּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ נָשׂוֹא יִנָּשְׂאוּ, כִּי-לֹא יִצְעָדוּּ54

וְהוּא חָרָש עָשֶׂהוּ וְלֹא אֱלֹהִים הוּא55

וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים

מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הַם אֹמְרִים

זֹבְחֵי אָָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן 56:

הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה

הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וכָל-רוּחַ אֵין בְּקִרְבּו57:

מה מרו ומה נמרצו עוד דברי הבוז על האלילים ודברי הלעג והתוכחה לעושיהם ולעובדיהם ההולכים אחרי ההבל58, וכלם הלא הם פנים שונים לדברי שמואל הנביא59. וגם בדבר הזה החזיקו הנביאים בדרך הנביא הרמתי לתת את הקסמים את הכשפים את האבות ואת התרפים, אשר הוליכו שולל את העם, לשחוק בעיני קהל ישראל, וכי הבלי שוא אלה, פרי השקר התרמית והנבלה, החשיכו מעולם עיני כל העמים וגם עיני ישראל, לבלתי ראות את הנכוחה. על כן שמו הנביאים האחרונים את פניהם באמונה הכוזבת הזאת, אשר שמה תורת משה משפט מות על כל עושיה, להכחידה. וילכו גם בדבר הזה בדבר הזה בדרך אשר הלך שמואל.

וְכִי- יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל-הָאֹבוֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִים

הֲלֹא-עַם אֶל-אֳלֹהָיו יִדְרשׁ! בְּעַד הַחַיִּים אֶל-הַמֵּתִים60?…

מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וקֹסְמִים יְהוֹלֵל61.

עִמְדִי-נָא בַחֲבָרַיִךְ וברֹב כְּשָׁפַיִךְ

אוּלַי תּוּכְלִי הוֹעִיל אוּלַי תַּעֲרוֹצִי:

יַעַמְדו-נַא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָמַיִם

הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִיעִים לֶחֳדָשִים מֵאֲשֶׁר יָבֹאו עָלָיִךְ62:

וְאַתֶּם אַל-תִּשְׁמְעוּ אֶל-נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קֹסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם

וְאֶל-עֹנְגֵיכֶם וְאֶל-כַּשָּׁפֵיכֶם;:

הֲלוֹא מַחֲזַה-שָׁוְא חֲזִיתֶם וּמִקְסַם כָּזָב אֲמַרְְתֶּם63.

עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְאָל וּמַקְלוֹ יַגִיד לוֹ64.

מְשַׁמְְּרִים הַבְלֵי-שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ65:

כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ-אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ ֹשֶקֶר

וַחֲלֹמוֹת הַֹשָּוְא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּּן66.

וַיַעֲשׂוּ לָהֶם מַסַּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים

מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים

זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן67:

הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יורֶה

הִנֵּה הוּא תָּפושׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל-רוּחַ אֵין בְּקִרְבּו:68

מה מרו ומה נמרצו עוד דברי הבוז על האלילים ודברי הלעג והתוכחה לעושיהם ולעובדיהם ההולכים אחרי ההבל69, וכלם הלא הם פנים שונים לדברי שמואל הנביא70. וגם בדבר הזה החזיקו הנביאים בדרך הנביא הרמתי לתת את הקסמים ואת הכשפים את האבות ואת התרפים, אשר הוליכו שולל את העם, לשחוק בעיני קהל ישראל, וכי הבלי שוא אלה, פרי השקר התרמית והנבלה, החשיכו מעולם עיני כל העמים וגם עיני ישראל, לבלתי ראות את הנכוחה. על כן שמו הנביאים האחרונים את פניהם באמונה הכוזבה הזאת, אשר שמה תורת משה משפט מות על כל עושיה, להכחידה. וילכו גם בדבר הזה בדרך אשר הלך שמואל.

וְכִי -יאֹמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל-הָאֹבוֹת וְאֶל-הַיִדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְנִּים

הֲלֹא-עַם אל-אֳלֹהֳיו יִדְרֹשׁ! בְּעַד הַחַיִּים אֶל-הַמֵּתִים 71?…

מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל72

עִמְדִי-נָא בַחֲבָרַיִךְ ובְרֹב כְּשָׁפַיִִךְ

אוּלַי תּוּכְלִי הוֹעִיל אוּלַי תַּעֲרוֹצִי:

יַעַמְדוּ-נַא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם

הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִיעִים לָחֳדָשִים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ73:

וְאַתֶּם אַל-תִּשְמְעוּ אֶל-נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם

וְאֶל-עֹגְנֵיכֶם וְאֶל-כַּשָפֵיכֶם74:

הֲלוֹא מַחֲזֵה-שָוְא חֲזִיתֶם וּמִקְסַם כָּזָב אֲמַרְתֶּם75

עַמִּי בְּעַצוֹ ישְאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ.76

מְשַמְּרִים הֵבְלֵי-שָוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ77:

כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ-אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶקֶר

וַחֲלֹמוֹת הַשָּוְא יְדַבֵּרוּ הֵבֶל יְנַחֵמוּן78.

ויהי המעט מן הנביאים כי נתנו את פניהם להזהיר את העם משני הדברים הזרים, אשר תועבה הם לישראל מן הגלולים ומן הכשפים, וישימו את לבם גם אל התורה להבדיל בה בין המצוה, אשר רק לפרט תחשב, ואשר גם אם לא ירבה האדם לעשותה אין בו חטא, ובין המצוה אשר רוח התורה צרורה בה, ואשר בעזוב איש אותה והפר את כל התורה כלה. ויתנו בקולם על האנשים, אשר אמרו לכפר את פני ה' בצום ובזבח ובמנחה ודעת אלהים זנחו ומשפט וצדקה לארץ הניחו וחסד ורחמים כשחוק בעיניהם.

לָמָּה לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יאֹמר יְיָ

שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלב מְרִאִים

וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי79

וּבְפָרשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעֲלִים עֵינַי מִכֶּם

גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ

יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:

רַחֲצוּ הִזַכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מֵעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ:

לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשוּ מִּשְׁפָּט

אַשְּרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה80:

הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחרֵהוּ

יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ

הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ

הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיָי:?

הֲלוֹא זֶה צוֹם אבְחָרֵהו פַּתַּח חַרְצבּות רֶשַׁע

הַתֵּר אֲגֻדוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים

וְכל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ:

הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ ועֲניִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת

כִּי-תִּרְאֶה עָרֹם וכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְך לא תִתְעַלָּם81:

… וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל-עָנִי וּנְכֵה-רוּחַ וחָרֵד עַל-דְבָרִי:

שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה-אִישׁ זוֹבחֵַ הַשֶּׂה עֹרֶף כֶּלֶב

מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם-חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנה מְברֵךְ אָוֶן

גַם-הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקוּצֵיהֶם נַפְשָם חָפֵצָה82:

לָמָה-זה לִי לְבוֹנָה מִשְׁבָא תָבוֹא וְקָנָה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק

עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן וְזִבְחֵיכֶם לֹא-עָרְבוּ לִי83:

אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר

לאמֹר הֵיכַל יְי הֵיכַל יְי הֵמָּה:

כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ את דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעללֵיכֶם…84

כִּי חֶסֶד חָפַצְתִי וְלֹא-זֶבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת85:

כִּי אִם-תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לא אֶרְצֶה

וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט:

הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁירֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְמָע:

וְיִגַּל כַּמַּים מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן86:

בַּמָּה אַקַּדֵּם יְי אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם

הַאֲקַדְּמֶנוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָנָה:

הֲיִרְצֶה יְי בְאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן

הֲאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִּטְנִי חַטַאת נַפְשִׁי:

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב וּמָה יְי דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ

כִּי אִם-עֲשׂות-מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֳלֹהֶיךָ87

ומשוררי הקדש מלאו אחרי הנביאים ויקראו גם הם בחזקת היד:

לֹא עַל-זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיך לְנֶגְדִּי תָמִיד:

לֹא-אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָּר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים:

כִּי לִי כָל-חַיְתוֹ-יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרי-אָלָף:

יָדַעְתִּי כָּל-עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי:

אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָך כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָה

הֲאוֹכַל בְּשֵׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּודִים אֶשְׁתֶּה88

ומלבד שלשת הדעות האלה דעת האלהים והדעת את הטוב ואת הרע בעיניו, אשר בזה היה שמואל הרמתי להם לעינים, הנחילו לעמם עוד דעה אחת, היא דעת אחרית הימים הנובעת גם ממעמקי מקור תורת משה89 ואשר אותה החלו להביע בפה מלא יעקב אבינו בברכו את בניו, דוד90 ושלמה91 בנו ברוח קדשם. ויגידו הנביאים את אשר יקרא את ישראל באחרית הימים, כי ירוממהו ה' וינשאהו והשיבו אל נוהו, ושלם לו משכֻרתו, בעד כל התלאה הבוז והמכאובים אשר שבע, על התחזקו בה' אלהיו. וגם את אשר יקרא לכל העמים הגידו, כי ישובו כלם לדעת את ה' ואת דרכיו, והלכו כלם לאורו, ואהבו וכבדו והעריצו גם את העם אשר היה למורה נאמן, אשר נתן נפשו על תורת אלהיו ועל מוסר כל משפחות האדם.

I

בַּיָמים הָהֵם תִּוָשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָלַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח

וְזֶה אֲשֶׁר יִקְרָא-לָהּ “יְי צִדְקַנוּ”92:


מֵרָחוֹק יְיָ נִרְאָה לִי ואַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךָ עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חֶסֶד:

עוֹד אָבְנֵך וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְרָאֵל

עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַחֲקִים93

כִּי לֹא-אַלְמָן יִשְרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱלֹהָיו מַיְיָ צְבָאוֹת…94


וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם

וּנְתַתִּים והִרְבּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם:

וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ- לִי לְעָם:

וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְיָ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל

בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם95:


אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי ישְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אתֶ-יְיָ אֱלהֵיהֶם וְאֵת דָוִיד מַלְכָּם

וּפָחֲדוּ אֶל-יְיָ וְאֶל-טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים96:


וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלַם לְדוֹר וָדוֹר97:


וּנְטַעְתִּם עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעלַ אַדְמָתָם

אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ98


וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיוֹן לשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיָי הַמְּלוּכָה99:

וְשַׂמְתִּי אֶת-הַצּוֹלֵעָה לִשְאֵרִית וְהַנַּחֲלָאָה לְגוֹי עָצוּם

וּמָלַך יְיָ עֲלֵיהֶם בְּהַר צִיּון מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם100:


הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵח לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא

לפְנֵי בּוֹא יוֹם יְיָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא101:

II

בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַם כִּסֵּא יְיָ

וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל-הַגּוֹיִם לְשֵׁם יְיָ לִירוּשָׁלָם

וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבָּם הָרָע102.

יְיָ עֻזּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בּיוֹם צָרָה אֵלֶיך גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי-אָרֶץ

ויאֹמְרו אַך-שֶׁקֶר נָחֲלו אֲבוֹֹתֵינוּ הֶבֶל ואֵין-בָּם מוֹעִיל103:

כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת כְּבוֹד יְיָ כַּמַּיִם יְכַסּו עַל-יָם104:

כִּי אָז אֶהְפֹּך אֶל-עַמִּים שָׂפָה בְּרוּרָה

לקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לעָבְדו שְׁכֶם אֶחָד105:

וְנלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל- יְיָ בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם

וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכְֵך וְיָדַעַתְּ כִּי יְיָ צְבָאוֹת שְׁלחַנִי אֵלָיִךְ106:

וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עצוּמִים

לְבַקֵּשׁ אֶת יְיָ צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלַם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יְיָ:

כֹּה-אָמַר יְיָ צְבָאוֹת בַּיּמִים הָהֵמָּה

אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשנוֹת הַגוֹיִם

והֶחֶזִיקוּ בְּכְנַף אִישׁ יהוּדִי לאמֹר

נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם107

וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶך עַל-כָּל הָאָרֶץ

בּיום ההוּא יִהיֶה יְיָ אֶחָד ושְׁמוֹ אֶחָד 108

ואִשׁרוּ אֶתכֶם כָל הגּוים

כִי תִהיו אתֶַּם אָרֶץ חֵפֶץ אָמַר יְיָ צְבָאוֹת 109:

הקול הזה הנותן את שומרי הבלי שוא לחרס ולגדופים, והמרומם דעת אלהים ויראת אלהים הטהורה על כל, והשם את אהבת החסד המשפט והצדקה לאבן הראשה לכל התורה והמצוה, והנבא לדעת ה' ולשלום אין קץ באחרית הימים, הוא הקול האחד העולה מכל הנביאים פה אחד. ובכל הדברים האלה היה להם לעינים שמואל הנביא110 בדברי קדשו וחניכו הנאמן דוד ושלמה בנו במשא נפשם. וגם שמואל דוד ושלמה, וגם כל הנביאים האלה לא חדשו מלכת דבר רק המלץ המליצו את המצוה אשר צוה ה' את בני ישראל בתורת משה. אך מלבד התעודה הזאת המשֻתפת לכל הנביאים כלם יעד ה' לכל נביא תעודה נבדלת111, להעמיק ולהרחיב את אחת הדעות הטהורות המתנוססות בתורת משה112, או גִלה את עיניו להביט אל אחד הפִּתוחים הדקים והנעלים, אשר על פיהם יכיר העם את הדמות הערוכה לו בידי האל היוצר רוחו בקרבו, ואשר על פיהם יכיר העם את הדמות הערוכה לו בידי האל היוצר רוחו בקרבו, ואשר על פיהם יתודע ישראל אל נפשו. וראשי חבל נביאי החזון האלה אשר הטיפו את דבריהם לישראל כשלש מאות שנה, קמו בימי עזיהו יותם אחז וחזקיהו.

לעזיהו מלך יהודה היה יועץ ומורה, איש נביא ושמו זכריהו בן יברכיהו113 אשר קראו לו, “זכריהו המבין בראות אלהים”114, וינבא ביהודה ובאפרים מימי עזיהו עד ימי מצור סנחריב על חזקיהו115. ויארך זכריהו הנביא ימים רבים מאד ויחָק בספר אשר כתב את דברי ימי דורותיו ואת הגדולות ואת הנפלאות אשר נעשו לעמו בימיו במליצה רוממה ובהמון לב116. ויהי חזיונו נאדר117, לשונו רכה ומלאה חגיגה ונחומים בדברו על רוח נבאי לבב. ובשומו את פניו לאויבי עמו, שם את פיו כחרב חדה ולשונו כאש אוכלת118, ותהי שיחתו עליזה119 מפיקה רוח ששון וגבורה120, ומשלו תם ושקט, כי חליפות מראות הרועים ועדריהם ונאות מריעהם121 היו לו למערכי דמות הטובה והרעה. ויקרא ריב על משמרי הבלי שוא השואלים בתרפים וחולמי חלומות122 ועל נביאי השקר123. ויהיו כל אלה בעיניו כצבא ממלכות האליל אשר קרא לה “רוח הטומאה”. וינבא כי יעבור עוד ישראל, אשר אותו בחר ה' לו לעם, בכור ובמצרף עד אשר יזֻקק ככסף צרוף וכזהב טהור124 ונכרתה ממנו רכב וסוס וקשת מלחמה, ומלך צדיק וענו ימלוך עליהם, ודִבּר שלום לגוים125.

ובתחלת ימי זכריהו המבין בראות אלהים, אשר היה נביא מנעוריו, נחה רוח הנבואה על עמוס איש תקוע126 אשר בארץ יהודה127. ועמוס לא גֻדל מנעוריו עם בני הנביאים128, ויהי בוקר ונוקד129 לאמר: בעל עדרי בקר וצאן. ויעש מקנה וקנין בשקמים אשר היה בעיר ההיא לרוב, כי יצא שֵם לתקוע בעצי פריה ובזיתיה130. ותשאהו רוח ה‘, ותקחהו מאחרי הצאן, ותמריצהו להנבא על ישראל131, ועל כן ערך דמות נמרצה אל תקף יד ה’ אשר תהיה על הנביאים132 ויוכח לבני עמו תוכחת עזה, וימרץ אותה ברוב משליו, כי לא יעשה ה' דבר בארץ, בלתי אם גלה סודו על עבדיו הנביאים133. וינבא על כל העמים אשר דבר להם ולישראל, על ארם, על פלשתים, על צֹר, על אדום, על עמון ועל מואב134. וביחוד שם פניו אל בית ישראל להוכיח להם פשעם, להתחנן להם לשוב אל ה‘135, ולהגיד להם את הרעה אשר תמצא אותם אם יוסיפו סרה. אך משני בתי ישראל, בחר לו רק את בית אפרים ליסרם בשבט פיו, ולהשיבם אל הדרך הטובה, ובכל דבריו הקשים לבית הממלכה ההוא, אהב ויכבד אותו, ויקרא לו “בית יוסף”136. ועל יהודה ובית דוד מלכו אשר אהב, ויהמה לו לבו ברחמים גדולים137, לא הרבה חזון138. מתוך מערכת הנבואות אשר נבא עמוס על העמים ועל יהודה ועל אפרים, יֵרָאה סדר תולדות שפה הנבואה, אשר בעת ההיא נחלצה מן המצר אל המרחב. ותהיינה הנבואות אשר התנבא על העמים ועל יהודה כטבועות במטבע אחת, כתפושות בטופס אחד, אשר אין חליפות להן בלתי אם שם העם אשר עליו ידֻבר הפעם139. אולם למן העת, אשר החל להטיף על בית אפרים התפתחה לשונו ממוסרותיה וממסגרותיה, ולא ידע עוד כל מעצור, ותהי שפתו צחה ונכוחה, אך לא השיגה את שפת הנביאים בני דורו בתפארתה, ולא נמלצה, ולא רמה כשפת נביאי הדורות אשר היו לפניו, ומראותיו140 לא נאדרו כמראות יתר הנביאים אשר היו בימיו. וישם את לבו להטות את לב העם אל עושהו, בשותו לנגדם את הדר היקום, ואת גאון צבא השמים, ואת היד הגדולה אשר תֵרָאה בחֻקותיהם ובתֹקף פעולותיהם הנערצות141 וילמדם כי הדעת את ה’ ועשות את הטוב מקור חיים הן לדורשיהן142.

ועל מתכֹנת בני ישראל אל ה‘, הורה עמוס, כי כעבדים ילידי בית יחשבו לו, כי למן היום, אשר העלם ממצרים היו לו לעם נחלה143, ועל כן המשפט לאלהים לבקש מידם משמעת ומשמרת מצותיו. ורק על אהבתו אותם ובחרו בם יפקוד עליהם חטאתם בסורם ממנו144. אפס, כי לא בכליון חרוץ ייסר ה’ את עמו145 כי טוב הוא ונחם על הרעה146, ובנה יבנה לאחרית הימים את בית יהודה כימי עולם147, ושב את שבות ישראל, ונטע אותם על אדמתם מבלי הנָתש עוד148. ולא האריך הנביא הזה ימים, וימת בימי עזיהו מלך יהודה, ורֻבי חזיונותיו כתב בעצם ידו על הספר149.

בימי עמוס התקועי החל גם הושע בן בארי להנבא, וימיו ארכו יותר הרבה מימי עמוס, כי חי עוד בימי חזקיהו150. וישם הושע את פניו רק אל ממלכת אפרים, ועל יהודה היו דבריו מעטים151. ויֵרֶא בחזיונותיו גם דרך הנביאים הראשונים אשר מְִדברָם היה צח ונוח ונכוח לכל מבין, גם דרך נביאי החזון אשר דברו בשפה רוממה ונמלצה152. ויהי מבחר תוכחותיו המון אמרים שנונים ונמרצים153, אשר כל אחד מהם מחֻטב הָדק היטב, אך אינם משֻלבים איש ברעהו, ואין להם דבר לאיש עם אחיו, בלתי אם רוח המוסר המחיה את כלם. ותהי לשונו רכה עגונה ורחמניה מלאה רצון אהבת חסד154 ומוסר אב155. על מליצותיו מרחפת רוח חן ונעם ועדן עלומים156 ויאהב מאד את עדת עמו, וישַו את בתולת בת ישראל, ככלילת יֹפי אשר חשק בה אלהים ויארשה לו לעולם בצדק ובמשפט בחסד וברחמים ובאמונה157. אפס, כי הנוה והמעֻנגה לא השכילה, ותרא זרים ותעגב עליהם, אך לא יארכו הימים והתבוננה מה גואלה, ושה אל אישה הראשון ודבקה בו לעולם158. ותהי הדמות הזאת דמות אהבת ה' את ישראל באהבת דודים, אשר ערך הושע בן ארי159 למופת לכל הנביאים ומשוררי הקדש, וכל אנשי רוח יודעי חן הדבקים באלהיהם ובמולדתם עד היום. ולמען טהר את האהבה הזכה הזאת מכל שמץ דפי ולבלתי יעכרו סיגים את טהרתה, הרחיק את שם בעל מאהבת אלהים זאת, כי שם מזכיר עון ותועבה הוא וישם תחתיו שם איש160. ובאהבת הושע הנביא את בית ישראל כלו, היתה נפשו כמֻקלעת, בדבר אחרית בית אפרים אשר ראה, כי להכרית הוא. יש אשר קלתה נפשו, כי עוד יטיב את דרכו ושב וחיה, ונחם ה' על הרעה אשר אמר להביא עליו, ויקרא בנהמת לבו בשם ה' לאמר:

לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרֹן אַפִּי

לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם

כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ161.

אך לא ארכו לו תנחֻמות שעשועיו, כי עד מהרה ראתה עינו, כי כלה הוא מעם ה' להשבית את אפרים מעם162. אולם בית יהודה, אף כי נוקש גם הוא בחטאות אפרים163, עוד עמד טעמו בו164, על כן תהיה לו אחרית165.ויערך הושע לנגד שומעיו תמיד את זכרונות ימי הקדם, למען ירום לבם בגאון ראשית מולדתם, ושבו אל ה' הרועה אותם מעודם166. וישם נגד פניהם גם את חטאות אבותם ואת התלאות הגדולות אשר מצאו אותם בעונם, למען יתבוננו ויקחו מוסר167, ויֵזכר אותם את הדברים אשר שמעו אבותיהם בהר סיני168. וילמד את עמו, כי לא מיד ה' תבא רעה על גוי ועל אדם, כי דרכי ה' טובות הן לכל ורק האוילים יעותו אותם ברשעתם לרע להם169, וכי באחרית הימים ישובו בית יהודה ובית אפרים להיות גוי אחד170, ואיש מבית דוד יהיה למלך על שניהם171. אז ישיב גם אפרים אל לבו לבלתי התהולל עוד בעצבים, לבלתי שים עוד זרוע בשר מעזו ושב ה' לאהבה אותו ולהטות את חסדו להם לעולמי עד172.

ובשנת (3006 – 755) מות המלך עזיהו173 החל להנבא ישעיהו אשר יאמר עליו, כי אמוץ אביו היה אחי המלך אמציהו174. ויהי ישעיהו הגדול בכל הנביאים175 אשר קמו מימי משה, גם ברוב נבואותיו גם במעוף רוחו, גם בשלטון אשר השליט ה' את עינו לראות עד תכלית אחרית הימים. ויתן לו ה' אֹמץ ורחב לב176 ולשון למודים177, וימלא עֹז ולא שב מפני כל ולא ידע כל פחד בהטיפו

את דבר ה'178, אך בעיניו הוא שפל האיש המרומם והנעלה הזה ויחשב את נפשו כנפש איש מקצות העם ולא האמין כי יצלח לנבואה179.

ותהי תחלת חזון ישעיהו180 נעלה ורוממה עד מאד, עד כי יאמרו עליה גם חכמי הגוים, כי מכתב אלהים היא ולא מעשה חרט אנוש181 ויערך בה מערכה מול מערכה את כבוד ה' אשר לגדולתו ולתבונתו אין חקר182, ואת רפיון האדם וקצר ידו183. ותהי מערכת שני החזיונות האלה, אשר אין מתכנת לאשה אל רעותה, לחוט משוך על כל דברי ישעיהו הנביא.

כָּל הַגּוֹים כְּאַין נֶגְדּוֹ מאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ-לוֹ184:

וְאֶל-מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה-דְּמוּת תֳּעַרְכוּ-לוֹ185:

כִּי גָבְהוּ שָׁמַים מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם

וּמַחְשְׁבוֹתַי מְמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם186:

אך את עצם כבוד ה' לא העריך לפי כחו ולפי גדלו וידו החזקה, כי אם על פי צדקתו ומשפטו אשר גדלו מעל שמים.

וַיִּגְבַּה יְיָ צְבָאוֹת בַּמִּשְפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹש נִקְדַּש בִּצְדָקָה187:

נִשְגָּב יְיָ כִּי שֹכֵן מָרוֹם מִלֵּא צִיּוֹן מִשְפָּט וּצְדָקָה.188:

אך עצם קלון האדם שוה בהקבילו את חסר לבו בכבוד ובחכמה, ואת שפלות ידו במשפט ובצדקה, אל רוב עשרו ועצמת תענוגותיו, עד כי נקלה כבוד העשיר הקטן בכל שפע תפנוקיו הרבים והמון אוצורותיו העצומים. אין ערוך אל תפארת החזון, אשר העביר בו ישעיהו את הפותה בגאות אולתו, הבוטח בהונו בסוסיו וברכבו, במה נחשב הוא בכל המונו ושאונו בבוא יום לה' לפקוד את מעשה יושבי הארץ.

וַתִּמָלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו

וַתִּמָלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו

וַתִּמָלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ

לֵאֲשֶֹר עֲשׂוֹּ אֶצְבְּעֹתָיו:

וַיִשַׁח אָדָם וַיִּשְׂפֵּל אִישׁ189..

ויהלמהו ויפוצצהו בהמון קול רעמו.

בֹּא בֵּצוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר

מִפְּנֵי פַּחַד יְיָ וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ190

ויען כי עצת ה' היא המושלת בגוים וממלכות, וכאשר יעץ כן יהיה ולא יאחר להקימנה191, על כן דבר ישעיהו בחזון על הגוים192 ככל אשר דבר עמוס. אך מה נבדל חזיונו על העמים מחזון הנביא התקועי, תחת אשר טבע נביא הזה את כל משאותיו אל העמים בחותם אחד, שונים משאות בן אמוץ בחליפות מראיהם ובשלל צבעיהם, וכל משא הוא מקור חיי רוח ואוצר חמדה, אשר אין קץ לאמתו וליפיו. אך את כל רוחו יצק על עמו, ולמען רומם את רוחו, ולתת לו תקוה ואחרית, דבר על לבם השכם דבר, להטהר מחטאותיהם לבחור בדרך ה' ללכת בתודתו ולעשות משפט וצדקה193, כי רק בלכת איש בדרך ה' המלאה צדקה וחסד, ימצא חן בעיניו ולא רק בצום194 וזבח195.

ויחלט הנביא הזה, כי לא ירפא ה' את הריסות עמו ולא יגאלנו גאולת עולם בלתי אם בשומו לו לחק לעשות משפט וצדקה196.

וישא ישעיהו את מרבית משאותיו בימי אחז ובימי חזקיהו עד ימי שוב סנחריב בבשת פנים לארצו197, ויטף את לקחו באזני קהל העם, ויעל רבים מדבריו על ספר198, ויש אשר השיב ידו עליהם199. אך למן העת אשר הראהוה‘, כי יגלה ישראל בבלה לאמר, מן היום אשר גלה חזקיהו את כל מצפוני ממלכתו אל שרי מראדך בלאדן, שם ישעיהו את לבו אל הגאולה אשר יגאל ה’ את עמו מיד בבל, ואל גאולת עולם אשר יגאל אותם באחרית הימים מיד כל הלוחצים אותם. וישם את פניו אל הכתב, ויכתב את כל אשר הראהו ה' על ספר200. ולמען חזק את לב בני ישראל להאמין בלב שלם בדבר ה' ביד נביאו, ולמען יעמוד כסלע בלבב ימים לדעת, כי ברית ה' נאמנת עם ישראל עד עולמי עד, הרבה ישעיהו ללמד את הדורות הבאים, כי בדבר אחד ידמה ישראל לאלהים עושהו, כי אלהי עולם ה' 201 וישראל עם עולם הוא202 על כן העיד ה' את העם הזה לעד לאומים כי הוא אל אמת, אל עולם נצב לעד203. וימרץ וישנן את דברו הַמְרֵץ ושנן כי ה' הוא אל אחד יחיד ומיוחד204 ומבלעדיו אין עוד205, הוא הראשון לכל ראשית ואחרון לכל אחרית206, והוא היוצר האחד לכל היקום מקצהו ועד קצהו, ושמים וארץ207 אור וחשך טוב ורע208 מעשי ידי כלם. ובכל כחו הרב ותבונתו אשר נפלאו מדעת אנוש209 יקר בעיניו האדם כליל כל היצורים, ונשמת איש ורוחו וניב שפתיו למיטב כל הנברא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת יחשבו לו210, אך גם הנשמה אף כי בת עולמים היא, בארץ לא תכון לעולם211. וגם גויי הקדם הגדולים והעצומים אשר עשו גדולות ונוראות ויתנו את חתיתם על הארץ לא לעולם יחיו212 כי כלם בני חלוף המה, לבד מן העם האחד, אשר בחר בו ה‘, הוא יכון עדי עד213, כי דבק הוא מיום היותו בה’ אלהיו עד קץ הימים214. ואם גם יסתיר ה' את פניו ממנו לא ישלחהו מעל פניו215. ולא יכלא רחמיו מעם סגולתו, כי זעמו רגע ולאהבתו אין קץ.

בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבְּצֵךְ:

בְּשָׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָּנַי רֶגַע מִמֵּךְ

וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחֵמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵך יְיָ216:

את עם ישראל העמיד לו לעם, ויותירהו לטובה בכל הראות הבאות עליו, לכרות עמו ברית עולם217, ולהיות לו גם לעם קדש218 בחקיו ומשפטיו הצדיקים, אשר יעשה אותם בקרב הארץ, אשר נתן ה' לאבותיו219, גם לאור גוים220 להגיד את כבודו ואת גדלו, ולהודיע את חסדו ואת אמתו בגוים, כי לבעבור זה יצר ה' את העם הזה, לספר את תהלתו ולהודיע בעמים עלילותיו221. ויען כי התעודה הזאת אשר גאון עולם222 היתה לישראל, לא תחדל כל ימי היות אדם על הארץ, על כן לא יחדל גם ישראל מהיות גוי, ורוחו לא תעלה מעליו, ואהבת ה' לא תסור ממנו כל הימים.

וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְיָ

רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶר-שַׂמְתִּי בְּפִיךָ

לֹא-יָמוּשׁוּ מפִּיך וּמִפִּי זַרְעֲך וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ

אָמַר יְיָ מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם223:

כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תּמוּטֶינָה

וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא-תָמוּט

אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְיָ224:

ויען כי ישראל בעל ברית אלהים הוא, עבדו225 ועדו אשר יכון בארץ כל ימי עולם, הגיד לו ה' את אשר יקרא אותו באחרית הימים. הדברים האלה, אשר לרומם ולטהרם אין חקר יחָשבו למודעה חתומה, אשר הפקיד הנביא הנערץ והנקדש, ביד דור אחרון להוכיח מתוכה, כי פקח את עיני חסידיו לראות, את אשר ימצא את עמו ואת כל האדם באחרית השנים; ולאות ולמופת, כי ישראל עמו בחירו הוא226, אשר בו בחר מכל גויי הארץ, בשומו בו את רוח קדשו, ובגלותו רק לאחד מבניו את סודו, אשר העלים מעין כל חי227. על כן העיר ישעיהו הנביא בנבואותיו אלה את אזן עם נולד, לדעת כי התשועה אשר יושיע לו ה' גם בימי אבדן ממלכת בבל, גם לקץ הימים, יעוצה ויעודה היא וערוכה ומתֻכנת מאז מעולם, מימי חזקיהו מלך יהודה, מן הימים אשר כמעט לא עלתה עוד על לב ישראל, כי ינָתש מעל אדמתו, וכי יבָדל גורלו מגורל כל העמים. ועל כן הועיד בן אמוץ את כל גויי הקדם ממקומם למשפט העמים להגיש גם המה את עצמותיהם, ולתת גם הם את עדיהם, היש גם בידם תעודה חתומה, זה דורות אין מספר אשר יאָמנו דבריה באחרית הימים228.

את העתידות האלה, אשר קרא להן ישעיהו “האותיות”229 נבא גם על ישראל, גם על כל משפחות האדמה. וינבא על ישראל, כי לא ישכח ה' את עמו, ולא יטשהו ולא יעזוב ולא יפר את בריתו עמם לעולמים230. כי יבוא יום ונפקחו עיני כל העמים לראות דבר, אשר לא עלה על לבם, כי העם המדֻכא הזה, אשר בזו אותו בלבם וימררוהו וישטמוהו, גוי קדוש הוא מיום היותו עד עולם, מלאך אלהים הוא, אשר מידו להם כל הטובה אשר באה על הארץ, וכי אותו שם ה' למופת לכולם בטהרתו ובצדקתו ובאהבתו את הדרך הטובה והישרה בעיני אלהים ואדם, ואשר לא הביט אל המכאובים אשר השביעוהו אויביו, ולא

סר מדרך ה' ימין ושמאל. והשיבו הגוים אל לבם והבינו, כי טחו עד כה עיניהם מראות את יקר העם הזה, אשר תחת אהבתו הניחו בו את כל חמתם ויחלו בו את כל מכותיהם בעברת זדון, ונחמו אויביהם ממעשיהם והתודו על חטאותיהם, אשר חטאו לו, ושב לבם לאהבה ולכבד אותו

בכל לבם ובכל נפשם ולתתו עליון231 אז ישובו כל נדחו ישראל אל הארץ הטובה, אשר אוה ה‘, למושב לו ולעמו232. למן היום ההוא תהיה ירושלם תהלה בארץ233, כי חטר מגזע ישי יעמוד בראש עמו, אשר לא חרב נוקמת יחגור על ירכו, כי אם צדק ואמונה יהיה אזור מתניו234. ולא ישמע עוד קול נוגש עריץ בארץ, כי כל פקודותה תהיה שלום, ואף נוגשיה אוהבי צדקה וחסד235, אז יהיו כל עם ה’ צדיקים236 וראו כל העמים את כבודם237, ואת צדקתם, וקמו גם הם ושמו את פניהם לעבוד את ה' באמת ובתמים.

כִּי הִנֵּה הַחֹשָׁךְ יְכַסֶּה-אֶרָץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים

וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְיָ וכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה:

וְהָלְכו גוֹיִם לְאורַך וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זרְחַך238:

וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ

לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְיָ אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב

ויוֹרֵנוּ מִדְרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחוֹתָיו

כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-יְיָ מִירוּשָׁלַם239:

והיה השלום ראשית פרי תבואת הרעת, אשר ידעו כל העמים את ה' למקטנם ועד גדולם. ולא עוד תוכיח החרב ביניהם כי ה' אלהי המשפט, הוא יהיה השופט ביניהם, ועל פי דברי תורתו הקדושה תורת החסד והרחמים יצאו ויבאו עמים וממלכות, וחרב ברזל וקשת נחושה תהיה לחרפה ולמחתה.

וְשָׁפַט בֵּין-הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת

לא יִשָּׂא גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה240:

אז תמלא הארץ דעה את ה‘, ושב ה'' לאהבה את כל העמים241 ומלאה ירושלם גילה ומשוש242 ונסו יגון ואנחה ושממה ממדבר וציה243, ורב מאד השבע הרויה והברכה244, ומלא כל החי אהבה ורצון, והשיבו את חמתם מהשחית, ולא ירעו ולא ישחיתו עוד לעולם245 וחדש גם כל היקום את פניו ושנה את דרכו246, ולא יוסיף עוד המות לשחת ולשכל באדם כמשפט הראשון247, והיתה אך ישועה תהלה וצדקה248 חיים ואור נחלת ישראל גם נחלת כל האדם, אחרי אשר יהפך לבבם לאהבה את ה’ וללכת בדרכיו ולא ישמע עוד קול בכי בכל הארץ. כי שמחת עולם תהיה על ראשם249 אחרי אשר ישמר העושק והעול מעל פני האדמה.

לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ

וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמוֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִך תּהִלָּה.

לֹא-יִהְיֶה לָּך עוֹד הַשֶּׁמֶש לְאוֹר יוֹמָם

וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָך

וְהָיָה-לָך יְיָ לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהֵיךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ

לֹא-יָבוֹא עוֹד שִׁמְשַׁךְ וִיֵרַחֵךְ לֹא יֵאָסֵף

כִּי יְיָ יִהְיֶה-לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמו יְמֵי אֶבְלֵךְ:

ועַמֵּךְ כֻּלָם צַדִּיקִים לְעולָם יִיְרשׁוּ אָרֶץ

נֵצֶר מַטָּעֵי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפּאֵר250:

והרוח הזאת, אשר לבשה את ישעיהו251 נחה על מיכה המורשתי, איש מורשת-גת הקרובה לארץ פלשתים, הצעיר לימים מכל הנביאים, אשר נזכרו עד הנה, כי החל להטיף את דברו בימי יותם, ותמשך נבואתו עד אחרית ימי חזקיהו252 וינבא גם על יהודה גם על אפרים253. וישא גם הוא את נפשו אל אחרית הימים, ליום השבר קשת מלחמה, בעצם הדברים אשר דבר ישעיהו254. ויוסף עליהם את חזון הברכה אשר ישבע כל איש, והשקט אשר ישקוט בימי הטובה ההם, אשר לא ישלוט אדם באדם לרע לו וגם ברוחו, ולא יצור גוי אל גוי על דבר מחשבות לבו ומשא נפשו.

וְיָשְׁבוּ אִיש תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד

כִּי-פִי יְיָ צְבָאוֹת דִבֵּר:

כִּי כָּל-הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו

וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם-יְיָ אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד255:

ותהי מליצתו חדה כחרב פיפיות בדברו משפטים בבני עמו ובלבשו רוח נקם על אויביהם, ורכה משמן מדי שעשעו את נפש ישראל בתנחומות אל. מה דשנו ומה ערכו דברי החזון הזה, אשר יחזה לעמו;

וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים

כְּטַל מֵאֵת יְיָ כִּרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב

אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם256:

או מה רבו ומה נוחו דברי תוכחתו אשר יוכיח את עמו אשר אהב ובהזכירו לו חסדי ה' מעולם.

… רִיב לַיְיָ עִם-עַמּוֹ וְעִם-יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח:

עַמִּי מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִּי257:

וכרֹךְ ניב שפתיו על חזיון עמו, כן נעמו אמריו בנשאו את נפשו אל ה' כי רבים רחמיו וכי מרבה הוא לסלוח לשבים אליו בלב טהור. ויהיו דבריו המלאים חמלת ה', תורת חסד לתופשי תורת אלהים258, ולמקור תנחומים ותקוה לכל נפש נכאה בישראל בשובה מחטאותיה לחסות בצל כנפי אלהיה259.

גם יואל בן פתואל נבא בימי עזיהו יותם אחז וחזקיהו, ותהיינה נבואותיו שתים, האחת בימי עזיהו על הארבה הנורא, אשר בא בימיו, והשנית על מצור סנחריב. חזיונות הנביא הזה למופת המה במראותיהם הנאדרות עד מאד260.

ויהי המעט מן הנביאים האלה, כי הרבו חזון בישראל, וישם גם חזקיהו המלך החסיד הנחשב גם הוא על משוררי הקדש261 את לבו להגדיל תורה בקרב עמו. ויהי כי אהב מאד את מוסר אלהים ודעת קדשים, ויועד סוד חכמים לשום שארית לדברי נביאי ישראל ולדברי חכמים, אשר דברו ברוח אלהים. ויקָרא הסוד הזה “אנשי חזקיהו מלך יהודה”262. ויאריכו אנשי חזקיהו ימים רבים אחרי מות אדוניהם המלך263 ויעלו על ספר אחד, את נבואות ישעיהו בן אמוץ, אשר נפוצו הנה והנה, ויקראו לו “חזון ישעיהו”264, גם את המגלות אשר נמצאו עוד בימיו בקרב העם מדברי שלמה, אשר דבר במשל ובשיר העתיקו מן המגלות את המשלים על ספר אחד265 ויקראו לו “משלי שלמה”. הספר הזה הוא כליל אמרות טהורות, אמרי נעם מלאים חן ושכל טוב משֻבצים בפתגמים שנונים, אשר יורו את העם לאחוז בחכמה ולאהבה אותה, כי מפי ה' נִתנה266, וכי יראה ה' היא ראשיתה267, ולכלכל את כל דבריהם בישרת לב, להיות חרוצים אנשי חיל בכל מעשיהם ולשנוא עון ומרמה, רמיה ומדון, סכלות ועצלה, זמה ושכרון בכל שאט נפש. ויתנו דברי הספר הזה את איש הלֵץ ואת חסר הלב ואת האשה ההוללה או את אשת המדנים, ואת הבן המביש והעצל לחרפה ולגדופים. ואת איש תם דרך, ירא אלהים וחרוץ במעשיו, ואת אשת החיל תומכת כבוד, ואת הבן המשכיל נתנו לחן ולכבוד. וילמד הספר הזה את העם גם טוב טעם268 ויתעב בעיניהם את התפל ואת הנלעג269 וישַו את החכמה במראות רמים ונשאים, כי ראשית פרי אלהים, היא שמחת גילו ומקור כל הנמצא;

יְיָ בְּחכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׂמַים בִּתְבוּנָה270

בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחַקִים יִרְעֲפוּ-טָל


ויתן בפיה אמרי שפר להגיד תהלתה בקהל

יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַרְכּו קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז

מֵעוֹלָם נסַכְתּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי-אָרֶץ:

בְּאֵין תְּהוֹמוֹת חוֹלָלְתִּי בְּאֵין מַעְינוֹת נִכְבַּדֵּי-מָיִם.

וָאֶהְיֶה אצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לפָנָיו בְּכָל-עֵת:

מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ ושַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם271:

וישלם הספר הזה את חפץ סופרו המלך החכם. ומכל החמדות, אשר אסף המלך האדיר החכם, היו אמרי בינתו הירושה הקימת היקרה מזהב ומפז, אשר הנחיל את עמו לדורות עולם. ויאמן על הספר הדבר הכתוב בראשו, כי אמנם היה למורה נאמן להורות את העם:

לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה:

לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵשָׁרִים:

לָתֵת לִפְתָאִים עָרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה:

לְהָבִין מָשָל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידוֹתָם272:

וגם אחד מבחירי שיריו, אשר שר שלמה בימי עלומיו273 על האהבה בתענוגים העתיקו אנשי חזקיהו274 ויקראו לו “שיר השירים”. השיר הזה למופת הוא לכל שירי אהבים בניבו הדשן והרענן ובהגיונו הרך והמלא. ויחשבו בני ישראל את שיר השירים מאז ומקדם לשיר קדש קדשים275, המשוה את האהבה הרוממה, אשר יאהב אלהי ישראל את עם סגולתו, ואת האהבה אשר תשיב בתולת בת ישראל המעֻנגה והמעֻשקה אל חיק אלהיה, ככל אשר שִוָה המתכֹנת הזאת הושע בן בארי276 בחזיונותיו.

לעומת הציץ הָרָוֶה הנאוה הזה המלא לשר עלומים, העלו אנשי חזקיהו על הספר גם עָלֶה אשר הצמיחה רוח המלך החכם לעת זקנתו277 הלא היא המון דעות נבוכות ואמרי נואש, אשר עלו על לבו, עת אשר תעה לבבו, אך גם אחרית דבריו אלה היו דברי תוחלת ותקוה ויראת ה'278.

ומרוח הנביאים הושע ישעיהו ומיכה, אשר ראו במחזה את אשר יקרא לישראל ולכל האדם באחרית הימים, נאצל על משוררי הקדש, ויזמרו גם הם מזמורים רמים ונשאים עד מאד, ליום אשר תמלא כל הארץ דעה את ה‘, ליום אשר יהיה ה’ לבדו למלך על כל הארץ279.

ויהיו הימים האלה, ימי אנשי חזקיהו מלך יהודה, אשר האריכו ימים רבים אחריו, הימים אשר יד ממלכת ישראל החלה ללכת הלך ורפה מיום מות המלך החסיד, ימי חפץ לרוח ישראל, אשר בעת ההיא מצאה לה כה, לאזור את עמה לעמוד עוד אלפי שנים, כצור מעז בפני כל הרעות הפוגעות בו בשטף קצפן בהודיעה להן כי הוא העם, אשר לו הראשית ולו האחרית.

תם חלק שני

  1. דהי“ב ט”ו, א‘ – ח’.  ↩

  2. עיין מ“א י”ד, ב' – ט"ז.  ↩

  3. י“ג, י”ח.  ↩

  4. שם א', ואולי על זה וכיוצא בזה יכונו דברי הלעג שלעג אמציה על עמוס לאמר “ ”חוזה! לך ברח אל ארץ יהודה.. ושם תנבא" (עמוס ז‘, י"ב’).  ↩

  5. “יהוא בן חנני” הנביא שהוכיח לבעשא (ט"ז, א') ואשר האריך ימים עד אחרית ימי אחאב (דהי“ב י”ט, ב') “וחנני” אביו (ט"ז, ז') עולה מדה"י ממקראות המובאים בזה. כי אנשי יהודה היו.  ↩

  6. עיין הקבלת כל הנבואות ע“ד יהוא מוצא דבר ”נבואת אחיהו והבאים אחריו".  ↩

  7. עיין לעיל הערה 2 צד 69 בפרק ימי מלכות שלמה בתולדות אחיהו השילוני.  ↩

  8. מאחרית ימי השופטים והלאה אין אנחנו מוצאים נפלאות בימי הנביאים. כי אם מעט מזער (ש“א י”ב, י"ח) ובנתן, גד, אחיהו, שמעי, עזריהו בן עודד, חנני, יהוא, אין אנו מוצאים שום מעשה נפלאות. לעומת זה רבות מאד הנפלאות אשר הפליאו אליהו ואלישע: מעשה הכד והצפחת (מ“א י”ז, ט"ז) תחית בן הצרפתית (כ"ב) האש מן השמים בהר כרמל (י“ח, ל”ח) מעשה שרי החמישים וחמישהם (מ“ב א‘, י’ – י”ב) חצוי מי הירדן (ב‘, ח’) עלית אליהו (י"א) רפוי המים (כ"א) גבים במדבר אדום (ג‘, כ’) ברכת השפע בשמן (ד‘, ה’) תחית בן השונמית (ד', ל"ה) דבר הפקועות (מ"א) ברכת השפע בלחם הבכורים (מ"ד) רפואות נעמן (ה', י"ד) עלית הברזל (ו‘, ו’).  ↩

  9. מ“א כ', ל”ז. מ"ב ט‘, י’.  ↩

  10. שם י"א, הושע ט‘, ז’.  ↩

  11. כן עולה מן הכתוב (מ“א י”ח, ד')  ↩

  12. “בני הנביאים אשר בית אל ” (מ"ב ב‘, כ’) “בני הנביאים אשר בירחו ” (ה').  ↩

  13. כ“א י”ז. ה‘. י’. י“ט, ג‘ – ד’. י”ט. כ“א, י”ח. מ"ב א‘, ג’ – ט‘. ב’, א‘ – ו’.  ↩

  14. “ויתן לעם ויאכלו” (מ“א י”ט, כ"א).  ↩

  15. דבר זה מתבאר היטב בדבר עובדיהו שר הבית: “והיה אני אלך מאתך ורוח ה' ישאך” (מ“א י”ח, י"ב) ובדבר בני הנביאים “פן נשאו רוח ה' וישליכהו באחד ההרים או באחת הגאיות ” (מ“ב ב', ט”ז) ודבר זה היוצא מפי אנשים שונים במקומות שונים, יעיד כי מפורסם היה דבר זה כי דרך אליהו היתה להתעלם מעיני אדם למקום בודד ונעזב כמשפט הנביאים המעטים שהיו בימי השופטים שגם הם נהגו כן כאשר בארנו.  ↩

  16. מ“א י”ח, מ'.  ↩

  17. מ“ב ב', ט”ז.  ↩

  18. יתבונן נא הקורא בתוקף רוח דעת הנפש הנשקפת מתוך דבריהם ומעשיהם (מ“א כ', י”ג – י“ד. כ”ח. מ“א – מ”ב)  ↩

  19. שם י“ג – י”ד. כ"ח.  ↩

  20. מ“ב ב', י”ב. י“ג, י”ד. ודבר יואש בן ירבעם אשר קרא כן לאלישע בבוא לבקש מפיו חזון על מלחמותיו בארם, יעיד כי כן הוא.  ↩

  21. מ"ב ג‘, ב’.  ↩

  22. ב', ט"ו. וזהו טעם השתחויה.  ↩

  23. מ“א י”ט, י“ט. — ועיין אברבנאל שם — מ”ב ב', י"ג.  ↩

  24. ו‘, א’.  ↩

  25. ד', ל"ח – מ.  ↩

  26. מ"ב  ↩

  27. ו‘, א’ – ד'.  ↩

  28. ד', ל“ח. מ”ג.  ↩

  29. מ"ב ד‘, א’.  ↩

  30. ו', ל"ב.  ↩

  31. ב‘, י"ב. י,ב. ו’, כ,א. י“ג, י”ד.  ↩

  32. ב‘, כ"ה. ד’, ח‘ – ט’. ל“ח, ו', י”ג. ח‘, ז’.  ↩

  33. “ומשם שב שמרון” (ב', כ"ה) בא ללמדנו, כי שם היה מושבו הקבוע ושם אנו מוצאים אותו פעמים רבות וכן הוא עולה למתבונן מתוך כמה מקראות.  ↩

  34. ד', ל"ח. ונראה כי גם באחרית ימי אליהו הנביא היה שם כעין מרכז (ב‘, א’).  ↩

  35. ו‘, ב’ – ד'.  ↩

  36. ד', י“ג. י”ג, י"ד. ועברת יהורם עליו (ו', ל"א) לא היתה בלתי אם פרי מרת נפש.  ↩

  37. המושח את יהוא היה אחד מבני הנביאים (מ"ב ט‘, א’ – ו'). בדברנו על חתום כה“ק בימי אכנה”ג נפרוט שם את מעשי הנביאים הראשונים, בדבר משמרת זכרונות דברי ימי דורותיהם.  ↩

  38. ..  ↩

  39. כי מושבו היה בשמרון, עולה מאליו מן הכתוב “עוד איש אחד” (מ“א כ”ב, ח') שהוא מקרא קצר, ומלאו“: ”עוד פה איש אחד“ למען היותו תשובה מספקת על שאלת יהושפט ” האין פה נביא לה'" (ז') והמקום הלא היה שמרון(י).  ↩

  40. כ"ח.  ↩

  41. ח', י"ט.  ↩

  42. י"ד.  ↩

  43. הוא כשרון איש לקחת נפשות ולקנות לבבות במדברו הנעים.והרד“ק בשרשים קורא לו: ”מדע ומחק המאמר“ ובעל אוצה”ש מפרש מלה זו: “למוד או דבור, נאה ומתקבל על הלב במתק מליצת שפתים ” וכשרון זה מפורסם בל“ר בשם ELOQUENTIA ובל”א בשם “בערעדזאמרייט”  ↩

  44. אך המעט הנשמע ממנו,הלא הוא דברו “לשלשלת המלכים” כבר יש בו מעט מעין סגנון החזון של מיכיהו בן ימלה (ע‘ מ"ב ב’, ט“ז – י”ט) אך דבר אלישע ליואש בן יואחז {מ“ב י”ג, ט“ו – י”ט ) הוא מצוה פסוקה ולא נבואה ערוכה.  ↩

  45. דהי“ב כ”ד, כ'.  ↩

  46. כ“ה, ט, ט”ו.  ↩

  47. מ“ב י”ג, י"ד.  ↩

  48. רבותינו בעומק דעתם הנקיה הבחינו זאת ויאמרו “אתה מוצא עשרה שנאמר בהן ”איש האלהים“ ואלה הן ”משה אלקנה ושמואל דור ושמעיה ועדו ואליהו ואלישע מיכה ואמוץ. – שמואל וחנני נקראו הרואים שנאמר בהם הרואה“ (ס"ע כ') ומיכה זה, הוא מיכיהו בן ימלה, כי לדעת בעל ס”ע (שם) הוא בעל הנבואה האמורה לאחאב שנאמר בה איש האלהים ( מ“א כ', כ”ח) ובכן היה מיכיהו בן ימלה ואמוץ אבי ישעיהו האחרונים שנאמר בה איש האלהים (מ“א כ', כ”ח) ובכן היה מיכיהו בן ימלה ואמוץ אבי ישעיהו האחרונים שנאמר בהם “איש האלהים”, וחנני שהיה בימי אסא (דהי“ב ט”ז, ז‘, – י’) היה האחרון שנאמר בו הרואה. ואם כן בטלו שמות אלה בימי ישעיה וחבריו.  ↩

  49. עיין ח“א 110 הערה 8 על הוראת שם ”נביא,.  ↩

  50. ישעיה ב‘, ח’.  ↩

  51. ל', כ"ב.  ↩

  52. מ"ו, ז'.  ↩

  53. ירמיהו ב', כ,ז.  ↩

  54. י‘, ה’.  ↩

  55. הושע ח‘, ו’.  ↩

  56. הושע י"ג, ב'.  ↩

  57. חבקוק ב', י"ט.  ↩

  58. לבד מן הדברים שהבאנו מספרי הנביאים האלה, ימצאו עוד בעצם הספרים ההם ובמזמורי תהלים דברי קנטור ותוכחה על ע“ז ועל עובדיה, וגם ספרי הנביאים שלא הבאנו פה את דבריהם מרבים ללעוג ולהוכיח בלשון קשה חדה ושנונה מאד (יחזקאל ו‘, ג’ – ז'. י”ג. ז‘, כ’. ח‘, ה’ – ט“ז. י”א, כ“א. י”ד, ד‘. ט“ז, י”ז – כ’. כ‘, ל"ב. ועוד רבות. עמוס ב’, ח‘. ה’, ה‘. כ"ו. ח’, י“ד. מיכה א‘, ז’, ה' י”א – י“ב. צפניה א‘ ד’ – ה'. זכריה י”ג, ב'.  ↩

  59. ש“א י”ב, כ“א. ועיין עוד ז‘, ג’ ודברינו ח”א 109.  ↩

  60. ישעיה ה', י"ט.  ↩

  61. מ“ד כ”ה.  ↩

  62. מ“ז, י”ב – י"ג.  ↩

  63. יחזקאל י"ג, ז'.  ↩

  64. הושע ד' י"ב.  ↩

  65. יונה ב‘, ט’.  ↩

  66. זכריהי‘, ב’.  ↩

  67. הושע י"ג, ב'.  ↩

  68. חבקוק ב', י"ט.  ↩

  69. לבד מן הדברים שהבאנו מספרי הנביאים האלה, ימצאו עוד בעצם הספרים ההם ובמזמורי תהלים דברי קנטור ותוכחה על ע“ז ועל עובדיה, וגם ספרו הנביאים שלא הבאנו פה את דבריהם מרבים ללעוג ולהוכיח בלשון קשה חדה ושנונה מאד (יחזקאל ו‘ ג’ – ז'. י”ג. ז‘, כ’. ח‘, ה’ – ט“ז. י”א, כ“א. י”ד, ד‘. ט“ז, י”ז – כ’. כ‘, ל"ב. ועוד רבות. עמוס ב’, ח‘. ה’, ה‘. כ"ו. ח’, י“ד. מיכה א‘, ז’. ה', י”א – י“ב. צפניה א', י”ט.  ↩

  70. ש“א י”ב, כ“א. ועיין עוד ז‘, ג’. ודברינו ח”א 109.  ↩

  71. ישעיה ה', י"ט.  ↩

  72. מ“ד, כ”ה.  ↩

  73. מ“ז, י”ב – י"ג.  ↩

  74. ירמיה כ"ז, ט'.  ↩

  75. יחזקאל י"ג, ז'.  ↩

  76. הושע ד', י"ב.  ↩

  77. יונה ב‘, ט’.  ↩

  78. זכריה י‘, ב’.  ↩

  79. ישעיה א', י"א.  ↩

  80. ט“ו – י”ז.  ↩

  81. נ"ח, ה‘ – ז’.  ↩

  82. ס"ו, ב‘ ג’.  ↩

  83. ירמיה ו‘, כ’.  ↩

  84. ירמיה ז‘, ד’ – ה'.  ↩

  85. הושע ו‘, ו’.  ↩

  86. עמוס ה', כ“ב – כ”ד.  ↩

  87. מיכה ו‘ – ח’.  ↩

  88. תהלים ג‘, ח’ – י"ג.  ↩

  89. חשיבות כל גויי הארץ, והחפץ ה‘ כי יכירהו ואחריתם להכיר כבוד ה’ ולהתברך בזכות ישראל מרומז כמה פעמים בתורה (בראשית ט‘, כ“ז. י”ב, ג’. כ“ב, י”ח. כ“ו, ד'. כ”ה, י“ד. שמות ט', י”ד י‘, ב’. י“ט, ה‘. דברים ד’, ו'. ל”ג, ג'.)  ↩

  90. ש“א י”ז, ט"ו.  ↩

  91. מ“א ה', כ”ג. ס'.  ↩

  92. ירמיה ל“ג, ט”ז.  ↩

  93. ל"א ב‘ – ג’.  ↩

  94. נ"א, ה'.  ↩

  95. יחזקאל ל“ו כ”ו– כ"ח.  ↩

  96. הושע ג‘, ה’.  ↩

  97. יואל ד‘, כ’.  ↩

  98. עמוס ט', ט"ו.  ↩

  99. עובדיה א', כ"א.  ↩

  100. מיכה ד‘, ז’.  ↩

  101. מלאכי ג', כ"ג.  ↩

  102. ירמיה ג', י"ז.  ↩

  103. ט“ז, י”ט.  ↩

  104. חבקוק ב', י"ד.  ↩

  105. צפניה ג‘, ט’.  ↩

  106. זכריה ב', ט"ז.  ↩

  107. ח', כ“ב – כ”ג.  ↩

  108. י"ד, ט.  ↩

  109. מלאכי ג', י"ב – לדברי ישעיה על הגאולה העתידה יחדנו דברנו במשך הפרק הזה ביחוד גמור.  ↩

  110. על רבוי הקרבנות כי לא– עיקר הוא. הורה שמואל (ש“א ט”ו, כ"ב)  ↩

  111. דבר זה הביעו קדמונינו באמרם “סגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד” (סנהדרין פ"ט.) ולדעתנו לא אמרו זה על הסגנון החיצון, שהוא דרך הלשון – כדברי רש“י ז”ל – כ"א על סגנון הפנימי, שהוא דרך המחשבה וכונתם לתעודה המשותפת והמיוחדת שאמרנו.  ↩

  112. ומה עמקו דברי רבותינו על נבואת כל נביא ונביא “שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני ועד אותה שעה לא נתנה לו רשות להתנבאות וכו') (שמ”ר כ"ח*.  ↩

  113. ישעיה ח‘, ב’.  ↩

  114. דהי“ב כ”ו, ה'. ואולי נקרא כן על החילו להנבא במראות ובחזון. ספרו מתחיל זכריה ט. ומסיים בסוף הספר. ועל אודות נביא זה וכל הנביאים, אשר יזכרו אחריו עיין מוצא דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד”.  ↩

  115. עיין חלוקת נבואותיו במוצא דבר הנזכר.  ↩

  116. את גופי זכרונות דה"י שבספרו תמצא בגוף ספרנו בתולדות ימי עזיהו, ובמצור סנחריב ובמפלתו ובפרטי הם תמצאם במוצא דבר הנזכר.  ↩

  117. יתבונן הקורא לדוגמה בחזון זכריה י“א, א‘ – ג’. ובחזון י”ד, א‘ – ז’.  ↩

  118. י"ב, ב‘ – ט’.  ↩

  119. ט‘, ט"ו. י’, ז'.  ↩

  120. ט‘, י“ג – ט”ו. י’, ז'.  ↩

  121. י‘, א’ – ב‘. י"א, ב’, י“ז, י”ג, ז'.  ↩

  122. י‘, ב’.  ↩

  123. י"ג, ב'. ועיין תרגומו.  ↩

  124. י"ג, ח‘ – ט’.  ↩

  125. ט‘, ט’ – י'.  ↩

  126. עמוס א‘, א’.  ↩

  127. אבי אבות יושבי תקוע היו אשחור בן חצרון למטה יהודה (דהי“א ב', כ”ד. ד‘, ה’ ). ורחבעם מלך יהודה בצר בתוך יתר ערי המצודות אשר לו (דהי“ב י”א, ו') ואולי יעלה גם מדברי אמציה הכהן בית אל, כי עמוס איש יהודה היה (עמוס ז', י"ב).  ↩

  128. “בן נביא” (י"ד) הוא ל' יחיד מן “בני הנביאים”  ↩

  129. שם א‘, א’.  ↩

  130. מנחות פ"ה.  ↩

  131. עמוס ז', ט"ו.  ↩

  132. ג‘, ח’.  ↩

  133. ג‘ – ז’.  ↩

  134. א‘, ג’ – ט"ו. ב‘, א’ – ג'.  ↩

  135. ה‘, ד’. י“ד – ט”ו.  ↩

  136. ה‘, ו’. ט"ו. ו‘, ו’.  ↩

  137. ט', י"א.  ↩

  138. פסוקי ד‘ וה’ לפרשה ב' הם כל נבואת עמוס על יהודה.  ↩

  139. לדעתנו יכון על זה מאמר “שה' עמוס בלשונו” (ויקרא רבה י'). ועיין מוסף הערוך ערך עמוס.  ↩

  140. עמוס ז‘, א’ – ט‘. ח’, א‘ – ב’. ט‘, א’.  ↩

  141. ד‘. י"ג. ה’, ח‘. ט’, ו'.  ↩

  142. ה‘, ד’. י“ד – ט”ו. ועל פי הדעה הזאת העושה את דבר ה‘, למזון הרוח ימשיל עמוס את חוסר דבר ה’ לרעב ולצמא (ה', י“א – י”ב).  ↩

  143. ט‘, ז’.  ↩

  144. ג‘, א’ – ב'.  ↩

  145. ט‘, ה’.  ↩

  146. ז‘, ג’. ו'.  ↩

  147. ט', י"א.  ↩

  148. י“ד – ט”ו.  ↩

  149. עיין מוצא דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד”.  ↩

  150. תחלת נבואת הושע ותחלת נבואת עמוס בנות זמן אחד הן, כי בשניהם נאמר “ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל” (עמוס א‘, א’. הושע א‘, א’) אלא שנבואת הושע נמשכה עוד בימי חזקיהו (שם) ולפי הנראה עד לפני מפלת שמרון (י"ד, א').  ↩

  151. מלבד טיב ענין נבואתיו המעידות על עצמן, כי עקרון מיוחד לאפרים, הנה נזכר שם אפרים בספר הושע שלשים ושבע פעמים וישראל בתורת שם מיוחד לממלכת אפרים עוד שש עשרה פעמים בסך הכל חמשים ושלש פעמים, ויהודה לא נזכרה כי אם ארבע עשרה פעמים.  ↩

  152. יתבונן נא הקורא בסגנון הספר ומצא, כי שלש הפרשיות הראשונות נאמרו בלשון פשוטה ואחת עשרה האחרונות בסגנון מרומם.  ↩

  153. עיין לדוגמא שנינות הסגנון מאמר “זובחי אדם עגלים ישקון” (י"ג, ב').  ↩

  154. ב‘, כ“א – כ”ב. כ“ה. י”א, א’. ד‘, ח’. י"ד, ה'.  ↩

  155. ו‘, א’. ג‘. י’. י‘, י“ב. י”ד, ב’. ט'.  ↩

  156. הושע ו‘, ג’ – ד‘. ט’, י‘. י"ד, ו’ – ח'.  ↩

  157. ב', כ“א – כ”ב.  ↩

  158. ט', ט“ז – י”ט.  ↩

  159. ועל כן המשיל הנביא את מתכנת ישראל אל אלהיו גם לטובה גם לרעה במשלי נשיאות אשה ולידת בנים ובנות. ולפי הדעת הנכונה של המתרגם הארמי והמפרשים נשיאות זו משל היתה.  ↩

  160. הושע ב‘, י"ט – כ’.  ↩

  161. י"א, ט.  ↩

  162. הושע א‘, ו’. ט', ט“ו – י”ז. י“ג, י”ב – י"ג.  ↩

  163. ה‘, ה’. י‘. ו’, ד‘. י"ב, ג’.  ↩

  164. י"ב, א'.  ↩

  165. א‘, ז’. ד', ט"ו.  ↩

  166. ט‘, י’. י“א, א'. י”ב, י“ד. י”ג, ה'.  ↩

  167. ו‘, ז’. ט‘, ט’ – י‘. י’, ט'.  ↩

  168. “ואנכי ה' אלהיך מא”מ“ (י“ב, י'. י”ג, ד') היא זכר הדבור הראשון ”אנכי ה' אלהיך אשר הוציאתך מא“מ” (שמות כ‘, כ’); “ואלהים זולתי לא תדע” (הושע שם) הוא זכר דבר שני “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ” (שמות שם, ג') ובכלל הדבר נזהר הנביא הזה לפרוט בזכרונותיו החדים והקצרים את כל הפרטים הדקים שבספורי התורה, עד כי בדברו על יעקב אבינו השתמש במליצת “עקב” (י"ב, ד') להורות על טעם של יעקב (בראשית כ“ה, כ”ו) ובמליצת “שרה” (הושע שם) על טעם שם ישראל (בראשית ל“ב, כ”ט).  ↩

  169. הושע י"ד, י'.  ↩

  170. ב‘, ב’.  ↩

  171. ג‘, ה’. ורש“י ז”ל העמיק לרמוז בפרושו לפסוק “ושמו להם ראש אחד” (ב‘, ב’) במליצת “דוד מלכם” (רש"י שם), כי פסוק ב‘, ב’. ופסוק ג‘, ה’. שניהם נבואה אחת הם.  ↩

  172. י"ד, ד‘ – ט’.  ↩

  173. ישעיה ו‘, א’ – “בשנת מות המלך עזיהו”: “זה היה ראוי להיות תחלת הספר אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה” ( מכילתא שמות ט“ו, ט‘. קהלת רבה א’, י”ב) ואם תכון את פרשה זו אל הפרשיות הראשונות שבירמיה וביחזקאל ומצאת, כי הצד השוה שבכלן ששלשתן ספור חנוכת הנביא הן.  ↩

  174. “א”ר לוי: מסורת בידינו מאבותינו אמוץ ואמציה אחים היו" (מגלה י"ג).  ↩

  175. אגדת בראשית י“ד. והכונה על ערך הספר ולא על מספר דבריו ומדתן, כי ספר ירמיה גדול מספר ישעיה במדתו. ואמרו רבותינו עוד במקום אחר ”ישעיה שהיה שקול כמשה“ (ירש‘ סנהד’ י‘, ב’) ”אין לך גדול בנביאים ממשה וישעיה“ (דבר‘ רב’ ב') ” א“ל הקב”ה: ישעיה.. חייך כל הנביאים קבלו נבואות נביא מן נביא “ויאצל מן הרוח אשר עליו” “נחה רוח אליהו על אלישע” אבל אתה מפי הקב“ה ”רוח ה' עלי“. יען אשר משח אותי” (ויקרא רבה י').  ↩

  176. יתבונן נא הקורא בגערתו הנמרצה אשר גער באחז המלך (ישעיה ו', י"ג) וברוח הגאון והמנוחה השלמה וזלזול העריצים הנשקפים מתוך דבריו. בשעת המצור והסכנה קרא לרצין ופקח “שני זנבות האורים העשנים” (ז‘, ד’) – ובמצור סנחריב קרא לרבשקה וחבריו “נערי מלך אשור ” (ל"ז, ו').  ↩

  177. ישעיה מ“ט, ב‘. ג’, ד'. – ועל אחדות ספר ישעיה מראשו ועד סופו עיין מוצא דבר. ”נביאים שנתנבאו בפרק אחד" והטבלה שבסופו.  ↩

  178. יתבונן הקורא בדמות אשר ערך לנפשו באחרית ימיו (ישעיה ג‘, ה’ – ט').  ↩

  179. שם ו‘, ה’. – ולפי אמתת הפשט לא חטא ישעיה באמרו “בתוך עם טמא שפתים”, כי לא על ישראל בכלל כון כ“א על בני דורו (ועיין ט' ט"ז) ומאמר ”וסר עונך וחטאתך תכופר“ (ו‘, ז’) אינו חוזר על חטא ידוע, כ”א על תוספת מירוק עון לשם הכשר נבואה.  ↩

  180. פרשה ו'.  ↩

  181. ביסון הצרפתי  ↩

  182. ישעיה ו‘, ג’. מ', כ"ח.  ↩

  183. ו‘, ה’.  ↩

  184. מ', י"ז.  ↩

  185. י“ח. ושנוי: כ”ה. ומשולש: מ"ו ח'.  ↩

  186. נ"ה, ט'.  ↩

  187. ה', ט"ז.  ↩

  188. ל"ג, ה'.  ↩

  189. ב‘, ז’ – ט‘. פסוק ט’ השנה בכונתו בפרשה זו פסוק י“א ופסוק י”ז ובסגנונו ממש בפרשה ה' פסוק ט"ז.  ↩

  190. ישעיה ב‘, י’. ושנוי ומשולש בדרך החלטה ולא בדרך צווי י“ט, כ”א.  ↩

  191. י“ד, כ”ו – כ“ז. י”ט, י“ב. י”ז. כ“ג, ח‘ – ט’. מ”ו, י' – י"א.  ↩

  192. י“ג, א'. י”ד, כ“ט. ט”ו, א‘. י"ז, א’. י“ח א'. י”ט, א‘. כ’, א‘. כ"א, א’. י“א, י”ד. כ“ג, א'. ל”ד, א‘. מ"ז, א’.  ↩

  193. א‘, ט“ז – י”ח. ב’, ה‘. ג’, י‘. ה’, י“ז. ל”א, ו‘. ל“ג, ט”ו – ט“ז. מ”ו, י“ב. נ”ה, ו’ – ז‘. נ"ו א’. נ“ה, ו' – י”ד.  ↩

  194. ג‘ – ה’.  ↩

  195. א', י“א – ט”ו.  ↩

  196. א', כז. נ“ד, מ”ד.  ↩

  197. עיין סדור הנבואות למחלקותיהן נמוצא דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד”.  ↩

  198. “ואראה” (ו‘, א’) “ואומר” (ה‘, ח’, י"א). “אלי (ח‘, א’. ג‘, ה’. י"א) ”ואעידה“ (ב') ”ואקרב“ (ג') ”ויסרני“ (י"א) ”אלי (כ“א, ט”ז) כל המלות האלה הנאמרות בלי גוף ראשון יעידו, כי נבואות רבות העלה הנביא הזה בעצם ידו על הספר.  ↩

  199. עיין ט“ז, י”ג – י"ד.  ↩

  200. נהגו החכמים לדרוש את ספר ישעיה עד פרשה מ‘ כלה לשעבר, ומשם והלאה כלה לעתיד, אך באמת נמצאו גם עד פרשה מ’ נבואות שהן כלן לעתיד ואב לכלן פרשה ב‘, ו’ – ז'.  ↩

  201. ישעיה כ“ו, ד‘. מ’, כ”ה.  ↩

  202. מ"ד, ז'.  ↩

  203. ישעיה מ“ג, י”ב. מ"ד, ח'. ולהפך קנטר הנביא את גויי הקדם אשר כציץ השדה צצו ויבולו להיות הם עדים על אליליהם (מ"ד, ט')  ↩

  204. ישעיה מ“ד, כ”ד. מ“ה, ה‘. ו’. י”ד. י“ח. כ”א, כ“ב. מ”ו, ט'.  ↩

  205. מ“ב, ה'. מ”ג, י‘. מ"ד, ו’. ח‘. מ“ח, י”א. ס"ד, ג’.  ↩

  206. מ“א, ד'. מ”ג, י'. מ“ח, י”ב.  ↩

  207. מ“ב, ה'. מ”ד, כ“ד. מה, י”ב. י“ח. מ”ח, י“ג. נ”א, י"ג.  ↩

  208. מ"ה, ז'.  ↩

  209. מ', כ“ו. כ”ח.  ↩

  210. שלש פעמים אנו מוצאים, כי אחרי אשר סדר הנביא שבחו של מקום בבריאת שמים וארץ בדרך כלל, פרט ביהוד בריאת שמים וארץ בדרך כלל, פרט ביחוד בריאת הנשמה והרוח (מ“ב, ה'. מ”ה, י"ב) או בריאת האדם הטוב (ס"ו, ב') ומלבד אלה יעידו על יקר האדם המאמרים הנמרצים: “ונשמות אני עשיתי” (נ“ז, ט”ז) “בורא ניב שפתים” (י"ט).  ↩

  211. ב', כ"ב.  ↩

  212. מ‘, ט“ו. כ”ד. מ“א, י”א – י“ב. נ”א, י“ב – י”ג. ס’, י“ב. ס”ג, י"ג. ו'.  ↩

  213. מ“ח, י”ט. נ“ג, י'. נ”ד, י"ז.  ↩

  214. מ"ו, ג‘ – ד’.  ↩

  215. נ‘ א’.  ↩

  216. נ"ד, ז‘– ח’.  ↩

  217. ס"א, ח'.  ↩

  218. ס“ב, י”ב.  ↩

  219. “לברית עם” _מ“ב ו'. מ”ט, ח').  ↩

  220. מ“ב, ו'. מ”ט, ו'.  ↩

  221. מ“ג, כ”א.  ↩

  222. ס', ט“ו. ונקראה תעודה זו גם ”שם עולם" (ס“ג, י”ב).  ↩

  223. נ“ט, כ”א.  ↩

  224. ישעיה נ"ד, י'.  ↩

  225. ישראל נקרא בפי הנביא הזה בשם “עבד” ביחוד: שם מ“א, ח‘ – ט’. מ”ב, א‘. מ“ד, כ”א. מ"ה, ד’. מ“ט, ג' נ”ב, י“ג. נ”ג, י"א. ויזכור הקורא דבר זה, כי יועיל לו הרבה להבין את הנבואות.  ↩

  226. מ“א, ח‘ – ט’. מ”ב, א‘. מ"ג, כ’. מ“ד, א‘. ב’. מ”ה, ד‘. מח, י’. מ“ט, ז'. ובחירה זו נקראה בפי הנביא גם בשם ”קריאה“ (מ“א, ט'. מ”ב, ו‘. מ"ג, א’. מ“ח, י”ב. מ"ט, א'.) ”החזקה" (מ“א, ט'. י”ג. מ"ב, ו') ואמוץ (מ"א, י') תמיכה (שם מ"ב, א') ועזר (מ“א, י'. י”ג. י“ד. מ”ד, ב‘. מ"ט, ח’) ובגלל בחירה זו נחשב ישראל כבריאה מיוחדת (מ“ג, א'. ט”ו) ויצירה מיוחדת (מ“ג, א'. כ”א. מ“ד, ב'. כ”א. כ“ד. מ”ה, י“א. מ”ט, ח').  ↩

  227. ישעיה מ“ב, ט'. כ”ג. מ“ג, ט‘ – י’. מ”ד, ז‘ – ט’. כ“ו. מ”ו, י. מ“ח, ג‘ – ח’. י”ד. ויען כי נבואת הנביא אות הוא לישראל, כי בחר בם ה', על כן יקרא הנביא לנפשו בשם עמו “ישראל” (מ"ט, ג') ובשם “עבד” (מ“ג, י'. מ”ד, כ“ו. מ”ט, ג‘. ה’ – ו‘. ג’, י').  ↩

  228. מ“א, א'. כ”א – כ“ו. מ”ג, ט‘. מ"ח, כ’ – כ"א.  ↩

  229. “הבאות” משרש “אָתֹה” (מ“א, כ”ג. מ“ד, ז'. מ”ה, י"א).  ↩

  230. מ‘, כ“ז. מ”א, ח’ – ט“ז. מ”ג, א‘ – י“ד. מ”ד, א’ – ה‘. כ“א – כ”ד. מ“ה, י”ז. כ“ח. מ”ו, ג’ – ד‘. מ"ט, ז’ – כ"ו. נ‘, א’. ועוד ועוד  ↩

  231. ישעיה נ“ב, י”ג – ט“ו. נ”ג, א' – י"ב.  ↩

  232. כ“ז, י”ג. מ“ג, ה‘ – ו’. מ”ט, י“ח – כ”ב. נ“ב, י”א – י“ב. ס‘, ד’. ס”ו, ח‘ – ט’. כ'.  ↩

  233. ס"ב, ז'.  ↩

  234. י"א, א‘ – י’.  ↩

  235. ס', י“ז – י”ח.  ↩

  236. מ“ה, כ”ה. ס', כ"א.  ↩

  237. נ“ב, י'. ט”ו.  ↩

  238. ס‘, ב’ – ג'.  ↩

  239. ב‘, ג’.  ↩

  240. ד'.  ↩

  241. י“ט, כ”ח. מ“ה, כ”ג. נ"ו, ז'.  ↩

  242. ס“ה, י”ח.  ↩

  243. ל“ה, א‘. ז’. מ”ב, י“א. נ”א, י"א.  ↩

  244. כ“א, י”ח– י“ט. מ”ג, י“ט– כ'. נ”ד, י“א – י”ב. ס‘, ח’ – ט'. י"ז.  ↩

  245. יא, ו' –ט. ס“ה, מ”ה.  ↩

  246. ישעיה ס“ה, י”ז.  ↩

  247. כ“ה, ח'. ס”ה, כ' – כ"ג.  ↩

  248. ישעיה ס‘, י“ח. ס”ב, ז’.  ↩

  249. ס"א, ז'.  ↩

  250. ס', י“ח – כ”א. סמיכות מליצת “תפארת” לישראל אתה מוצא עוד ארבע פעמים בדברי ישעיה, מלבד סוף פסוק זה (מ“ד, כ”ג. מ“ו, י”ג. מ“ט, ג'. ס”א, ג').  ↩

  251. מלבד פרשה שלמה שבישעיה (ב‘, ב’ – ד') השנויה מלה במלה במיכה ( מיכה ד‘, א’ – ג') ודמיון הרוח העזה והנמרצה שבין שני הנביאים, יתבונן נא הקורא בדמיו, הפנימי שבין ישעיהו למיכה בפסוקים אלה: (ישעיה ב‘, ו’) = (מיכה ה', י"א) ; ישעיה ב‘ ז’) = מיכה ה‘, ט’) ; (ישעיה ב‘, ח’) = (מיכה ה', י"ב); ישעיה ב', ט"ו) = (מיכה ה‘, י’) אלא שבישעיהו מדבר על העון ומיכה על העונש.  ↩

  252. מיכה א‘, א’. “שכלן קדמו את מיכה” (ס"ע כ') ובתולדות חזקיהו ימצא הקורא, כי פרשה ג' שבמיכה נאמרה אחרי מפלת סנחריב.  ↩

  253. א‘, א’.  ↩

  254. ד‘, א’ – ג'.  ↩

  255. ד/ – ה'.  ↩

  256. מיכה ה‘, ו’.  ↩

  257. ו‘, ב’ – ג'.  ↩

  258. ז‘, י"ח – כ’. ועיין ר“ה י”ז ירושלמי פאה א‘, א’.  ↩

  259. סליחות תפלות יוה"כ וקרובותיהן.  ↩

  260. על זמן יואל ועל ענין נבואותיו עיין מוצא דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד”. גם מדברי מדרש תד“א ” שבימי הושע בן בארי ובימי יואל בן פתואל ובימי עמוס ובימי מיכה המורשתי (תנא דבי אליהו רבה ו') נשמע קצת כי רבותינו חשבו את יואל לבן זמנם של הושע עמוס ומיכה.  ↩

  261. ישעיה ל"ח, ט.  ↩

  262. משלי כ"ה, א'.  ↩

  263. מסורת עלתה בידינו מקדמונינו כי “זכו אנשי חזקיה לאריכת ימים” (ילקוט משלי תתקס"א) וגם רש“יפירש: ”חזקיהו וסיעתו שהאריכו ימים אחריו“ (ב“ב ט”ז). ומי יודע אם לא נמשכה הסיעה הזאת כמה דורות דור אחר דור כמו שנמשכה סיעת אכנה”ג בזמנה, כאשר נראה להלן ובדבר הזה תתפרשנה סתומות רבות. ועיין דברי יוליוס פירסט בהקדמתו האשכנזית לספר משלי.  ↩

  264. ב“ב ט”ו.  ↩

  265. שם. משלי שם. להיות מחברת אחת (ראב"ע שם).  ↩

  266. משלי ב‘, ו’.  ↩

  267. א‘, ז’.  ↩

  268. משלי י“א, כ”ב.  ↩

  269. ו‘, י“ב – י”ג. ט"ז, ל’.  ↩

  270. ג‘, י"ט – כ’.  ↩

  271. ח‘, כ“ב – כ”ה. ל’ – ל"א.  ↩

  272. א‘, ב’ –ד‘. ו’.  ↩

  273. שה“ש כתב תחלה ”כשאדם נער אומר דברי זמר" (שה"ש רבה א‘, א’).  ↩

  274. ב“ב ט”ו.  ↩

  275. ידיש ג‘, ה’.  ↩

  276. עיין למעלה צד 156 בדברינו על הושע.  ↩

  277. “וא”כ כתב קהלת… קהלת בסוף אמרו “ ( (ילקוט קהלת תתקס"ה) ”הזקין אומר דברי הבלים" (שה"ש רבה שם) ומי יודע אם לא כונו רבותינו בזכרון זקנה זו לרמוז על הזקנה האמורה במקרא ( מ“א י”א, ד').  ↩

  278. קהלת י"ב, ז'.  ↩

  279. מזמורי צ“ג, צ”ה. צ,ו. צ“ז. צ”ח. צ"ט.  ↩

מוצא דבר

מוצא דבר

מאת

זאב יעבץ

כרך שני: מוצא דבר

מאת

זאב יעבץ

כרך שני: מוצא דבר / זאב יעבץ

סדר התוספות:

א. מלחמת דוד באדום

ב. כיוון שמות גיבורי דוד

ג. התור הראשון לספרי הנביאים

(ד. נבואת אחיהו והבאים אחריו) 1

ה. סדר מלחמות יהושפט

ו. קטגוריא בין בית דוד ובין בית אהרן

ז. עזיהו ויותם = זכריה שלום ומנחם

ח. המעונים

ט. ימי אחז

י. מפלת סנחריב

יא. הכנסת גרים אחרי מפלת סנחריב

יב. נביאים שנתנבאו בפרק אחד

יג. בירורי מאורעות מתוך מזמורי תהלים

א: מלחמת דוד באדום

לדברי המלחמה הזאת יש במקרא ארבעה מקורים הלא הם: א) ש“ב ח', י”ג–י“ד. ב) דהי”א י“ח, י”ב–י“ג. ג) מ”א י“א, י”ד–י“ח. ד) תהלים ס‘, ב’. והנה בספר שמואל נקראה המלחמה על שם דוד ובס' דה”י על שם אבישי ובס' מלכים ותהלים על שם יואב. שוים דברי ס' שמואל ודה“י בשלשה דברים: במקום המלחמה גיא המלח, במספר החללים י”ח אלף ובדבר הנציבים. שוה להם הפסוק השני שבפרשה ס' בתהלים בדבר אחד במקום המלחמה גיא מלח, ושונה ממנו בפרשת מספר החללים י"ב אלף. שוים דברי ס' מלכים לפסוק זה שבתהלים בשם שר הצבא יואב, ומוסיף על שלשתם עוד שלשה דברים: דבר קבורת החללים, השתתפות כל ישראל במלחמה וכריתות כל זכר באדום.

והנה כל הפשטנים התבוננו בפסוק שבשמואל (ש“ב ח', י”ג) כי מקרא קצר הוא, כי העקר חסר ממנו הלא הוא שם אדום, וכי לגוף המאורע אין ללמוד ממנו; כי אמנם יש בשמואל מקראות חסרים כגון פסוק ש“ב ה‘, ח’ שעליו אומר רש”י ז“ל שזה אחד “מן המקראות… שרמזו ולא פירשו”, וכי המקרא הזה הסתום במקומו מתפרש במקום אחר (רש“י בראשית ד', ט”ז, עיין שם) וגם פסוק שאנו עסוקים בו מתפרש במקום אחר בדהי”א (י“ח י”ב) כי שם כתוב אבישי בן צרויה הכה את אדום בגיא המלח, ומליצת ו“אבישי… הכה” המתחלת בו“ו החבור, אחרי מלחמת דוד, נותנת מקום לפרש את הכתוב לאמר: כי בעת הכות דוד את ארם הכה אבישי את אדום. אך במלחמת יואב אי אפשר לאמר כן, כי שם כתוב “בהצותו את ארם וישב ויך את אדום”. ובכן היתה מלחמת יואב אחרי מלחמת ארם. ואין לאמר כי מלחמה אחת נלחמו יואב ואבישי באדום, כי במקום יואב היה תמיד אבישי כנר לגבי אבוקה, ומעולם לא תקרא מלחמה על שם אבישי בהיות יואב אחיו במערכה, ולפי זה יש לישב גם את שנוי מספר החללים הנפרטים במלחמת אבישי ויואב, כי שתי מלחמות היו. ועל מלחמת יואב שהיתה אחרי הכות בני ישראל את ארם נאמרה הפסקה המקוטעת “ויעש דוד שם בשובו מהכות את ארם” (ש“ב ח', י”ג) כי אחרי אשר כלה דוד את מעשיו בארם, היה גם הוא במלחמת אדום (מ“א יא”, ט"ו) וגם כל צבאות ישראל היו שם (ט"ז) עם יואב ששה חדשים אחרי אשר כלו מעשיהם בארם. ואת הדבר הזה, כי שתי מלחמות היו לדוד בארם ביד שני שרי צבאותיו, הרגישו כל המפרשים, השונים פה איש מרעהו בכלכלת המאורעות איש על פי דרכו: רש”י, רד"ק, בן מלך בשם ר' יואל בן שועב המובא בביאור (ש“ב ח', י”ג) וגראץ אשר סרס את סדר המאורעות מאין צרך השכיל להחליט גם הוא, כי שתי מלחמות היו באדם (גד"י 256 I הערה 2).

אחרי אשר עלתה בידינו לחלק את הפסוקים השונים לפי סדר מתישב על המקראות, יש לנו לשאול לסבת המלחמה: מה ראה ככה המלך החסיד השומר את תורת משה בכל לבו להתגרות מלחמה בעם אשר כתוב בו: “לא תתעב אדומי, כי אחיך הוא” (דברים כ"ג, ח',) ואשר הזהיר מרע“ה אזהרה גדולה להשמר מאד לבלתי הצר להם במאומה (ב‘, ג’–ד’); ועל הדבר הזה יש מסורה עתיקה בספרותנו שיש בה עקר היסתורי ואלה דבריה: “כשהלך יואב להלחם עם ארם עמדו עליו בני אדום אמרו לו “הלא כך אמר הכתוב: אל תתגרו בם” השיבם יואב “לא כך אמר הכתוב אתם עוברים בגבול אחיכם? הניחו אותנו לעבור ולא רצו אמר יואב וכו' וכו'” (תנחומא דברים). – ואנחנו העתקנו אותו מתוך הנוסח השמור בפי הרד”ק ששם הוא מחֻוָר יותר, מן האגדה הזאת עולה לנו, כי האדומים התאנו ליואב, כי אומר הוא לעשות להם רעה ולהתגרות בהם מלחמה, והוא בתם לבבו השיב להם, כי חלילה לבני ישראל להתגרות מלחמה באחיהם אשר עליהם הזהירה התורה: אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו… ונשמרתם מאד, ועתה הנה אחיכם אנחנו תנו לנו לעבור, ולא שמעו להם בני אדום וישיבו פניהם ריקם, זהו פירוש האגדה הזאת, ואף כי אין להחזיק, כי עברו בני ישראל, אשר פניהם היו לארם אשר בצפון, את ארץ אדום אשר בדרום, הלא יצא לנו מזה, כי עמוד עמדו בני אדום לשטן לבני ישראל, וגם ר' יואל בן שועב מרגיש, כי “כאשר נלחם דוד בארם פשעה בו אדום” (ביאור ש“ב ח', י”ג), ואף כי מלת “פשעה” אינה מכונת, כי לא היתה משועבדת עוד בעת ההיא לישראל הנה דעתו לאמר, כי נצבה לו כצר, כי ראשית דברי האגדה המובאים בזה, עתיקה היא וכל עין בוחנת תכיר, כי דבריה דברי קבלה הם. ובכן יתבאר מאליו, כי ירא דוד פן יעמדו לו לשטן ולמוקש, ויצג מן העם אשר אות ויתן ביד אבישי, וכאשר הוסיפו להצר לישראל נלחם אבישי באדם ויך מהם שמונה עשר אלף איש, בעצם הזמן אשר נלחם יואב בארם כאשר הבחין הרד”ק: “נראה כי מלחמת אדום היתה כשהיתה מלחמת ארם”. (רד“ק ש”ב ח', י"ג), ואין ספק כי אחרי אשר כבש את אדום וישם בה נציבים, מהר גם הוא עם חילו לארם להושיע את דוד ואת יואב. ועתה הנה יפלא בעינינו אם נצח אבישי את אדום וישם בה נציבים, למה זה עלה יואב עוד הפעם על הארץ ההיא לשחתה? והלא בעת ההיא כבר עבדי דוד היו שמה? – החדה הזאת נפתרה בתשובת שאלה אחרת: בספר מלכים כתוב, כי עלה יואב שר הצבא לקבר את החללים (מ“א י”א, ט"ו) ועתה מי המה החללים האלה? הנה רש“י ורבנו ישעי' אומרים, כי המה החללים אשר הכו ישראל, ושיחה זו נאה היא ולשם מוסר נאמרה, כי נאה לנוצח להכניס לקבורה גם את אויביו, אך לפי הפשט אין רגלים לה, כי קבורה כזאת הלא היתה יכולה להמסר ביד הנציבים, אשר בידם משטר הארץ ומה לשר צבא מלחמה בבית הקברות? ואם נשאו לבו להתנדב לגמול חסר גם עם המתים מה יפלא בעינינו לראות, כי בשעה שהוא עושה מצוה קלה זו למתים, הוא עושה כלה בחיים, והמעט ממנו כי הוא מכה בהם י”ב אלף איש, יושב הוא ו בכל ישראל ששה חדשים ומכרית כל זכר באדום? גמילות חסד של אמת מצד זה והרג ואבדן מצד זה! אלא על כרחנו אנו אומרים, כי הקבורה והמלחמה לא היו שני הפכים, כי אם אב ותולדה, הקבורה הזאת גרמה למלחמה והמלחמה היתה מלחמת נקמת החללים הנקברים. והקבורה הזאת לא היתה יכולה להמסר לנציבים כי הנציבים הם המה היו החללים, כי אחרי צאת אבישי וגדודיו לעזור את ישראל הנלחמים על ארם, נפלו האדומים בטח על הנציבים ועל מעט אנשי המצב אשר הציג שם מבני ישראל, ויהרגום באכזריות חמה, – כדעת גראץ הנכונה בהערתו המובאה לעיל – וגם קבורה לא נתנו להם, על כן לא סר דוד ויואב וכל ישראל אל ביתם בשובם מהכות את אויביהם, וימהרו אל אדום ויקברו בראשונה את אחיהם החללים ואחרי כן נקמו מהורגיהם את נקמת אחיהם חללי ידם וישב להם יואב כגמולם. ובכן לא ישראל היו המתגרים באדום במלחמה הראשונה, כי אם בני אדום, ואחרי אשר הכניע אבישי אותם לא אמרו ישראל לעשות להם עוד רעה, כי אם לשום אותם למשמעתם, ויקומו האדומים ויהרגו את הנציבים אשר ישבו עמם לבטח, על כן לקחו ישראל את נקמתם הגדולה מאדום ויהרגו כל זכר יוצא צבא באדום, כי לא כל זכר ממש הכריתו מאדום, כי אלו היה כן מאין נולדה האומה האדומית שבימי יהושפט הדור החמישי לדוד היתה אומה שלמה ומרובה באוכלוסין? (מ"ב ג‘, ט’).

את הרושם אשר עשתה הריגת הנציבים בידי אדומים בלב העם, אשר נשארו בארץ ישראל בהיות דוד וכל צבאו בארם ואת סדר מלחמת יואב, ישוה לנו “מכתם לדוד” אשר הושר על מלחמת יואב באדום (תהלים ס'), תשועת אבישי לא נחשבה בעיני העם לתשועה, אחרי אשר נגפו אחרי כן הנציבים. ואולי היה בעיניהם כן, יען לא היו הולכים בקרב ההוא פני דוד, אשר יצא לו שם בישראל מנעוריו, כי ה' שומרו על יד ימינו במלחמה (ש“א י”ח, ה‘, י“ב. י”ד. כ"ח ל’.) וגם הארון אשר נראהו אחרי כן במלחמה עם יואב (ש“ב י”א, י"א) היה גם בפעם ההיא עם יואב, ששם היה רוב הקהל ולא עם אבישי באדום. על כן קראו על המלחמה “הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו”. ויהי המעט מהם, כי מרה נפשם על אחיהם המומתים בארץ אדום ויהגו אימה ויראו את האויב האדומי כאלו כבר פרץ גם בשערי ארץ ישראל להרעישה ולהראות את עמה קשה ולהשקותו יין תרעלה, כי בהיות הארון ודוד במערכה מחוץ לארצם, חשבו את ארצם כאלו ה' עזבה. את הרגש המר והקודר הזה הביע המשורר בשלשת הפסוקים הראשונים למזמורו (תהלים ס‘, ג’–ה’). אחרי כן החל לספר את התשועה, אשר עשה דוד בלכתו הוא להכניע את אדום במלחמה מלחמת יואב (ש“ב ח', י”ג. מ“א י”א, ט"ו), בראשונה יְפַיֵט המשורר בדרך כלל את המאמר המסופר בדרך כלל “ויעש דוד שם” (ש"ב שם) במליצת: "נתת ליראך נס " וכל עין תראה, כי “העשיה והנתינה”, “דוד והיראה”, “השם והנס” אחדים הם, והשם הזה או הנס הזה הוא “מפני קשט סלה”. כי דוד הראה גבורתו ומדת דינו לא לשם כבוש גס, כי אם מפני המשפט, כי הוא לא התגרה באדומים, כי אם הם התגרו בו ויכו את אנשיו, אחרי אשר כבר הרפו מהם וישבו לבטח עמם, ואחרי כן החל המשורר לספר את תחלת סדר המלחמה: דוד בשמעו את התלאה אשר מצאה את אנשיו באדום ואת הרעה הנשקפה לבני יהודה מבני אדום שכניהם, שאל במשפט האורים ויקרא: “למען יחלצון ידידיך” בני ישראל מבני אדום, אשר הרימו ראש. “הושיעה ימינך” תושיעני ימינך. “וענני” ביד כהניך הקדושים תהיה מענה אלהים. ויענהו ה‘, כאשר עם לבבו, ויקרא ברוב שמחתו: “אלהים דבר בקדשו” – כי יחזקני על אויבי על כן – “אעלוזה”, "אחלקה שכם " – כי ה’ אמר לי כי אחלק את אדמת אדום בחבל. ועתה יפרוט את מסעו – “ועמק סכות אמדד” – את העמק אשר מעבר לירדן, אשר שם עיר סכות (יהושע י“ג, כ”ז) אמדד בשעלי (ישעיה מ', י"ב) לאמר אעבור (כי לפי המתקבל על הדעת, הלך דוד אל ארם מעבר לירדן מזרחה, כי לוא אמר ללכת שמה דרך ארץ כנען, אשר מעבר הירדן ימה, כי עתה היה על כרחו עבר את ארץ צר וצידון, ואין להחזיק את זאת כי החריד דוד בחילו את חירם מלך הארץ אוהבו וידידו). “לי גלעד ולי מנשה” – כל יושבי עבר הירדן בני ועמי הם ומי יתיצב לי שם לשטן על דרכי. “ואפרים מעז ראשי יהודי מחקקי” כל ראשי שבטי ישראל נאמנים לי, ואם כן מי אירא? הלא – “מואב סיר רחצי” – כי כבר הכנעתיו. (ש"ב ח‘, ב’) “על אדום אשליך נעלי” – אשימהו למס עובד – “עלי פלשת התרועעי” – אולי תתני עלי אַת בקול קרא דוד בלעג. ועתה הוא נושא את לבו אל ה' לאמר: “מי יובילני עיר מצור”? – אל העיר הבצורה, אשר יהיה לי לצור עליה. “מי נחני עד אדום? הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו” כן יאמרו נמהרי לב. אך אני בוטח ואומר – “הבה לנו עזרת מצר” לאמר, תן לנו אתה עזרתך, כי – “שוא תשועת אדם” אני אין דעתי כדעת קטני האמנה כי בלב שלם אני בוטח “כי באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו”. ובכן יעלה בידינו מן המזמור הזה, כי תלה העם את אחרית הרעה של נצחון אבישי על בלי היות הארון במלחמה, וכי פחדם היה גדול פּן יפרצו בני אדום אל גבולם, וכי שאל דוד באורים ותומים, ומענה אלהים היה כאשר עם לבבו, ומסעו לאדום היה דרך העמק, אשר ממערב לערי גלעד ומלחמתו היתה מלחמת מצור.

וגראץ האומר, כי אין לשית לב למזמור זה, כי לא לדוד הוא, הוא לא שת לבו ודבריו מלתא בלא טעמא הם.

בפסוק ש“ב ח', י”ד נראה, כי כפל את דבריו, ובאמת יתבונן כל מעמיק, כי בין “וישם דוד נציבים” ובין “בכל אדום שם נציבים” חסרו דברים. ולדעתנו נמשכה הפסקה הראשונה אל שלפניה, אל מעשה שמונה עשר האלף, שהוא מעשה אבישי. ואחרי כן חסר פה מעשה מלחמת יואב ונקמתו ולא נותר ממנה, כי אם אחרית המלחמה, כי גם הוא שם נציבים, אך שימת הנציבים של יואב, היתה ביתר תוקף משל אבישי, כי פה נוסף “בכל”.

והדד האדומי, אשר ברח בימי מלחמת יואב מצרימה, אמנם היה לשטן לשלמה (מ“א י”א, י"ד) אך מלוכה לא עשה באדום – כי אם שת ידו עם רזון צוררו (כ"ג), כאשר נרמז מעט מפסוק המקוטע (שם כ"ה) כי עוד יאָמר בימי יהושפט: “ומלך אין באדום” (כ“ב, מ”ח) רק אז היה לנציב מעין כבוד מלך בימים ההם, כאמור “נצב מלך” (שם) ומלך אדום הנאמר בימי מלחמת מואב (מ"ב ג‘, ט’) אינו אלא נצב, כי עד ימי יורם בן יהושפט היתה אדום ביד מלכי יהודה, ואז המליכו עליהם מלך גמור (ח‘, כ’), ובכן היה כבוש זה קים בתקפו קרוב למלוכת שבעת מלכי יהודה.

_____

ב: כִּוֻן שמות גבורי דוד בש“ב ובדה”יא

מספר סידורי דהי“א י”א ש“ב כ”ג
1 יושב בשבת תחכמוני.. עדינו תעצני (ח') ישבעם בן חכמוני (י"א)
2 אלעזר בן דודו בן אַחחי (ט') אלעזר בן דודו האחוחי (י"ב )
3 שמה בן אגא הררי (י"א) -
4 ואבישי (י"ח) ואבשי (כ')
5 בניהו בן יהוידע (כ') בניה בן יהוידע (כ"ב)
6 עשהאל אחי יואב (כ"ד) עשהאל אחי יואב (כ"ו)
7 אלחנן בן דודו בית לחם (שם) אלחנן בן דודו מבית לחם (שם)
8 שמה החרודי (כ"ה) שמות ההרורי (כ"ו)
9 אליקא החרודי (שם) -
10 חלץ הפלטי (כ"ו) חלץ הפלוני (כ"ז)
11 עירא בן עקש התקעי (שם) עירא בן עקש התקועי (כ"ח)
12 אביעזר הענתותי (כ"ז) אביעזר הענתותי (שם)
13 מבוני החושתי (שם) סבכי החושתי (כ"ט)
14 צלמון האחוחי (כ"ח) עילי האחוחי (שם)
15 מהרי הנטופתי (שם) מהרי הנטופתי (ל')
16 חלב בן בענה הנטופתי (כ"ט) חלד בן בענה הנטופתי (שם)
17 אתי בן ריבי מגבעת בני בנימן (שם) איתי בן ריבי מגבעת בני בנימן (ל"א)
18 בניהו פרעתוני (ל') בניה הפרעתוני (שם)
19 הדי מנחלי געש (שם) חורי מנחלי געש (ל"ב)
20 אבי-עלבון הערבתי (ל"א) אביאל הערבתי (שם)
21 עזמות הברחומי (שם) עזמות הבחרומי (ל"ג)
22 אליהבא השעלבוני (ל"ב) אליהבא השעלבוני (שם)
23 בני ישן.. (שם) בני השם הגזוני (ל"ד)
24 יהונתן (ל"ב) שמה ההררי (ל"ג) יונתן בן שגי ההררי 2 (שם)
25 אחיאם בן שרר האררי (שם) אחיאם בן שכר ההררי (ל"ה)
26 אליפלט בן אהסבי בן המעכתי (ל"ד) אליפל בן אור (שם)
27 - חפר המכרתי (ל"ו)
28 אליעם בן אחיתפל הגלני (שם) אחיה הפלוני (שם)
29 חצרי הכרמלי (ל"ה) חצרו הכרמלי (ל"ז)
30 פערי הארבי (שם) נערי בן אזבי (שם)
31 יגאל בן נתן מצובה (ל"ז) יואל אחי נתן (ל"ח)
32 בני הגדי (שם) מבחר בן הגדי (שם)
33 צלק העמוני (ל"ז) צלק העמוני (ל"ט)
34 נחרי הבארותי נושא כלי יואב בן צרויה (שם) נחרי הברותי נושא כלי יואב בן צרויה (שם)
35 עירא היתרי (ל"ח) עירא היתרי (מ')
36 גרב היתרי (ל"ח) גרב היתרי (מ')
37 אוריה החתי (ל"ט) אוריה החתי (מ"א)

הספר הזה מסתיים בספר שמואל בחתום זה “כל שלשים ושבעה” (ש“ב כ”ג, ל"ט) ואפשר, כי מספר זה נחתם בימי דוד הראשונים ואחרי כן נוספו על זקני הגבורים עוד ששה עשר אחרים צעירים מהם הרשומים בדהי"א שם (מ“א–מ”ז).

_____

ג: התור הראשון לספרות הנביאים

התור הזה קופל כארבע מאות שנה. ראשיתו היא כניסת ישראל לארץ ואחריתו היא מות דוד, הסופר הראשון לתור זה, הוא יהושע, והאחרונים הם שמואל נתן וגד. אך גם מיד סופרים אשר קמו ביניהם נמסרו לנו מעשי ידי סופרים, הלא המה שירת דבורה חמש פרשיות אחרונות לס' שופטים ושירת חנה כאשר יתבאר בזה.

I

ספר יהושע

בברייתא עתיקה שנינו “יהושע כתב ספרו וכו'” (ב“ב י”ד:) ובגמרא: “והכתיב וימת יהושע? דאסקיה אלעזר, והכתיב ואלעזר בן אהרן מת? דאסקיה פינחס” (ט"ו.). מדברי הברייתא אנו שומעים, כי יהושע היה הכותב את ספרו, ומדברי הגמרא אנו מוסיפים לשמוע, כי רק את עקר הספר כתב יהושע אבל יש בו תוספות מיד גדולי האומה שלאחריו.

אך בראשונה נבאר את דבר מתכונת עקר הספר אל יהושע בעצמו; מפי קדמונינו שמענו: “א”ר שמעון בן יוחאי ס' משנה תורה היה סגנון ליהושע" (ב“ר ו'; ילקוט בראשית רמ”ז י"א) ולדעתנו אין מאמר זה אלא פירוש גמור למקרא המלא האומר: “ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורה אלהים” (יהושע כ“ד, כ”ו). על כל פירושי מקרא זה, הוציא רד“ק משפט לאמר: ולא נראה לפי הפשט לא זה ולא זה והאמת כתרגום יונתן” (רד“ק שם, כ”ה) ואלה דברי המתרגם “וכתב משה ית פתגמיא האלן ואצנעינון בספר אורייתא דה'” (תרגום שם) ודון יצחק אברבנאל ז"ל פירש: “שיהושע כתב ספרו… כדי שיתחבר ספרו ויסמך אל ספר תורת האלהים, כי אחרי תורת משה בא אחריו ס' יהושע ויהי ב' בספר משמש בלשון עם”. (אברבנאל שם).

לפי דברי התנא והמתרגם והמפרש, זקוקים שני הספרים האלה, ס' התורה וס' יהושע בזִקה גדולה ומהודקת החוזרת ונראת גם מתוך דברי חכמי ישראל (נדרים כ"ב:) גם מתוך דברי ימי הכותים, שאין להם כ"א שני ספרם אלה בלבד, תורת משה וספר שהם קוראים לו יהושע, ושזו עדות גמורה, כי גם בימי חזקיהו נחשב ס' יהושע כעין תשלום לס' התורה. ואם נתבונן מעט, נכיר, כי בכמה פנים יראה באמת ס' יהושע כתוספת לחמשה חומשי תורה, ומלבד אשר ראש ס' יהושע נעוץ בסוף משנה תורה, הנה כמעט רוח אחד שרויה על ספר זה ועל תורת משה כלה, כאשר יתבאר במערכה הזאת.

מספר סידורי יהושע משנה תורה
1 כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם לכם נתתיו כאשר דברתי אל משה (א‘, ג’). מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת… ועד הים הגדול… יהיה גבולכם (ד') כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם (דברים י“א, כ”ד)
2 לא יתיצב איש לפניך… לא יתיצב איש בפניכם…(כ"ה)
3 חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם (כ"ג) חזק ואמץ כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם ( ד ברים ל"א, ז). חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם (ו')
4 אהיה עמך לא ארפך ולא אעזבך (ה') וה'… יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך (ח')
5 אל תערץ ואל תחת, כי עמך ה' אלהיך בכל אשר תלך (ט') וה' הוא ההולך לפניך… לא תירא ולא תחת (שם)
6 ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך (י"ו) וישמעו אליו בני ישראל (ל"ד, ט')

מלבד הפסוקים האלה, אשר הם כבריח המבריח את שני הספרים יחד ואשר על זה יכון עקר מאמר רשב"י, כי ספר “משנה תורה נעשה סגנון ליהושע”, יראו ביהושע שתופים בדעות ובמבטאים ובעשיות, גם בכל חומשי תורה, אשר לא נראו כן בשאר ספרי הנביאים והכתובים.

מספר סידורי יהושע משנה תורה
1 ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (ב', י"א) ה' הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (דברים ד', ל"ט)
2 למען תהיה זאת אות בקרבכם (ד‘, ו’) ויהיו לאות לבני ישראל (במדבר י"ז, ג', ועוד ועוד)
3 כי ישאלון בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה לכם (שם). ואמרתם להם.. _(ז'). אשר ישאלון בניכם מחר וגו' (כ"א). והודעתם את בניכם לאמר (כ"ב) כי ישאלך מחר לאמר מה זאת ואמרת וגו' (שמות י“ג, י”ד). כי ישאלך בנך מחר לאמר וגו' (דברים ו‘, כ’). ואמרת לבנך (כ"א)
4 של נעליך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד קדש הוא (ה', ט"ו) של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא (שמות ג‘, ה’)
5 למה העברת העביר את העם וגו' לתת אותנו ביד האמורי להאבידנו (ז‘, ז’) מה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג.. ולכלותם (שמות ל“ב, י”ב). ושמעו מצרים ואמרו.. מבלתי יכולת להביא את העם.. וישחטם במדבר (במדבר י“ד, ט”ז)
6 נגד כל קהל ישראל והנשים והטף והגר (ה' ל"ה) הקהל את העם והאנשים והנשים והטף וגרך (דברים ל“א, י”ב)
7 המקום אשר יבחר (ט', כ"ז) המקום אשר יבחר.. (דברים י"ב, ה'. עוד ועוד)
8 ה' נלחם לישראל (י', י"ד). ה' אלהי ישראל נלחם לישראל (מ"ב) ה' נלחם להם (שמות י“ד, כ”ה)
9 לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו (כ"א) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש וגו' (שמות י"א, ז')
10 וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו (ח', ל"ג). לכל ישראל לזקניו ולראשיו ולשופטיו ולשוטריו (כ"ג, ה'). לזקני ישראל ולראשיו ולשופטיו ולשוטריו (כ"ד, א') ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם (דברים ה‘, כ’). ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל (כ"ט, א'). הקהיל כל זקני שבטיכם ושוטריכם (ל“א, כ”ח)

המקראות האלה שבתורה ושביהושע הדומים גם ברח, אשר תחיה את שניהם בפנים אחדים ובמדה אחת, והמכוונים כמעט בכל פרקיהם ופרטיהם, גם במראיהם החיצון, יעידו לנו עדות מוכרעת מתוכה, כי ספר זה נכתב בימי יהושע, התלמיד המובהק למשה רבנו ע"ה, אשר סמך ידו ויתן מהודו עליו, ובשום פנים לא יכונו דברי אברבנאל האומר בהקדמתו לאחר את הספר כלו עד שמואל הנביא, וכל ראיותיו אשר הביא שמה לענין אחור עקר הספר קלושות הנה. ואמתת הדבר כך הוא: יהושע כתב את קר ספרו הוא ולא אחר, אך אמת הדבר, כי נוספו בו גם אחרי כן דברים מידי סופרי הקדש, שקמו אחריו כאשר דבר אברבנאל. אך הדברים הנוספים מעט מזער הם.

שבע פעמים כתוב ביהושע בצד המאורעות “עד היום הזה”, ומליצה זו שדרכה להאמר ולהכתב אחרי עבור ימים רבים מזמן המאורע האמור או הכתוב, נתנה לאל יד המבקרים החדשים לאחר את חבור הספר כלו, עד כי יש אשר קבעו זמנו באחרית ימי הבית הראשון. אך אם נבקר היטב את הכתובים, נראה כי עקר הספר כבר היה קים בימי יהושע כלו, והתוספות הקטנות אשר חלו בו ושהן בלי ספק מן הדברים הצעירים בכל דברי הספר, מקצתן בנות זמנו או אולי מעשה ידיו היו ומקצתן נוספו בימי השופטים לא אחרי כן, כי מאמר “עד היום הזה” לא דבר עקר בספר הוא. יעיד פסוק כ"ז שבפרשה ט'. עקר פסוק זה נכתב עוד בימים הראשונים שבראשונים לימי הכבוש בטרם הוקבעה עוד שילה למקום המשכן ומקום העתיד לדבר זה נקרא עוד בשמו האלמוני “המקום אשר יבחר” ככל אשר נקרא בתורה, ובכל זאת כתוב שם “עד היום הזה”. הא למדת, כי הספר היה חתום ומסוים בזמן המוסיף ואין לדור מן אחור התוספות על אחור העקר כלל וכלל. ובכן עומד עקר הספר בחזקתו, כי ליהושע הוא, ואנו אין לנו כי אם לקבוע את סוף זמן תוספותיו.

והנה הכתוב האומר: "ולא הורישו את הכנעני היושב בגזר וישב הכנעני בקרב אפרים עד היום הזה " (יהושע ט"ז, י'.) אי אפשר לו להכתב אלא לפני ימי שלמה, כי בימי שלמה לכד פרעה “את גזר וישרפה באש ואת הכנעני היושב בעיר הרג ויתנה שלוחים לבתו אשת שלמה: ויבן שלמה את גזר וגו'” (מ“א ט', ט”ז–י"ז). ואין ספק לכל איש נבון, כי אחרי אשר התעמר בשארית עמי כנען וישעבדם לעבדים (כ’–כ"א) אין מקום עוד למליצת “ולא הורישו וגו'” (יהושע שם) המורה במקומו על קוצר יד ישראל הרפה לגרשם כלה, כאשר תורה מליצה זו השנויה פעמים רבות להלן (שופטים א', כ“ז–ל”ג).

והכתוב אומר "ואת היבוסי תושבי ירושלם לא יכלו בני יהודה להורישם וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה " (יהושע ט“ו, ס”ג) זוקק את ישיבת היבוסי לקוצר יד בני יהודה להורישם, ובכן לא נאמרה ישיבה זאת על זו שבימי דוד, אשר רק ברוחו הנדיבה הטה אליהם חסד ככתוב בגף ספרנו, כי אם על ישיבה הראשונה שבימי השופטים, שקבלו עליהם בני יהודה מאונס ומרפיון יד, ודבר זה, לאמר, בלתי יכולת, אין לו מקום, כי אם עד לכוד דוד את ירושלם (ש"ב ה', ז) בשנה השמינית למלכו.

מליצות “עד היום הזה” הכתובות שתי פעמים במעשה עכן בגל אבניו ובשם מקומו (יהושע ז', כ"ו) ופעם אחת בישיבת “גשור ומעכת בקרב ישראל” (י“ג, י”ג) אין להם שום הכרע ובשבילן אין לנו לאחר אפילו כניסת התוספות ולהוציאן מחזקת קדמותן. לעומת זה נראה, כי פעם אחת נכתב " ע ד היום הזה" בימי יהושע עצמו, האחת "ואת רחב החיה יהושע ותשב בקרב ישראל עד היום הזה ". (יהושע ו', כ"ה) מלת “ותשב” הנאמרת על נקבה יחידה על כרחנו על רחב עצמה חוזרת ובכן אי אפשר לה להכתב אחרי דורה, ודורה הלא דור יהושע הוא.

ובכן יש להחזיק, כי התוספות האחרונות שבאחרונות נכתב בידי שמואל וסיעתו, וכל המקראות, אשר אין להם מקום בימי יהושע, יש לנו לחשוב אותם למעשה דורות השופטים עד ימי שמואל, אך זמן חבור עקר הספר אינו זז ממקומו.

________

II

ספרי שמואל

1 ספר שופטים

שמואל כתב ספרו וספר שופטים וכו' (ב“ב י”ד:) “שכולם קדמו לו ועמד וכתב ספרן ומה שעלתה לישראל בימיהם” (רש"י).

ככל אשר נעץ יהושע, את ראש ספרו בסוף תורת משה, כן נעץ בעל ס' שופטים את ראש ספרו בסוף ספר יהושע ומלבד ששני הספרים האלה דומים בפרט זה, כי תחלת ס' יהושע, הוא: “ויהי אחרי מות משה” ותחלת ספר שופטים: “ויהי אחרי מות יהושע”, תראה עין המבחין כי משולבים שני הספרים האלה בפסוקים שלמים המשותפים לשניהם.

מספר סידורי שופטים יהושע
1 ויאמר כלב אשר יכה וגו' (א', י"ב.) וילכדה עתניאל וגו' (י"ג) ויהי בבואה וגו' (י"ד.) ותאמר.. גֻלוֹת תחתית (ט"ו.) ויאמר כלב אשר יכה (ט“ז, ט”ז.) וילכדה עתניאל וגו' (י"ז) ויהי בבואה (י"ח) ותאמר.. גֻלוֹת תחתיות (י"ט)
2 ואפרים לא הוריש את הכנעני היושב בגזר וגו' (שם כ"ט.) ולא הורישו את הכנעני היושב בגזר וגו' (ט"ז, י'.)
3 וישלח יהושע את העם וילכו איש לנחלתו לרשת את הארץ (ב‘, ו’.) וישלח יהושע את העם איש לנחלתו (כ“ד, כ”ח.)
4 ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע, אשר ראו את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לישראל (שם ז'.) ויעבד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע ואשר ידעו את כל מעשי ה' אשר עשה לישראל (שם ל"א.)
5 וימת יהושע בן נון עבד ה' בן מאת ועשר שנים (שם ה'.) ויהי אחרי הדברים האלה וימת יהושע בן נון עבד ה' בן מאת ועשר שנים (שם כ"ט.)
6 ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס בהר אפרים מצפון להר געש (שם ט'.) ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש (שם ל'.)
7 ואלה הגוים אשר הניח (ג‘, א’). חמשת סרני פלשתים וכל הכנעני והצידוני מהר בעל חרמון עד לבא חמת (ג'.) זאת הארץ הנשארת (י"ג, ב').. חמשת סרני פלשתים.. (ג').. לצידונים (ד) תחת הר חרמון עד לבוא חמת (ה')

אך בכל זאת אינו דומה ספר שופטים בקשורו כספר יהושע, ספר יהושע בקשורו לספר משנה תורה, כי יהושע ומשנה תורה נעוצים עקר בעקר, לא כן שופטים ויהושע שמרבית פסוקיהם המשותפים מן התוספות הן, כי בפרשיות גבולים יש תוספות רבות שהכניסו שם סופרי הקדש אחרי מות יהושע (עיין הקדמת אברבנאל). ועל שבעת הפסוקים האחרונים שבספר יהושע כבר העירו רבותינו, כי מאוחרים המה. אך גם לפרשה ראשונה לספר שופטים ולעשרת הפסוקים הראשונים שבפרשה שניה ולשלשת הראשונים שבפרשה שלישית, אין סדר רצוף וחבורם רופף ואינם עקר עוד בעצם דברי ימי השופטים וכל עצמם אינם, כי אם קבוצת זכרונת בודדים, וקרוב הוא, כי התוספות מדברי שמואל וסיעתו הן, והם עשו אותם חתום לספר יהושע ופתיחה לספר שופטים. ופסוק כ"א והפסוקים האחרונים שבפרשה ראשונה, יעידו כי אחרי מות שמואל אי אפשר לקבוע זמן חלק זה.

וספר שופטים, כאשר הוא בידינו שלשה חלקים לו. החלק הראשון הוא מתחלת הספר עד פסוק ה' לפרשה ג'. החלק השני הוא משם עד פרשה י“ז, אל החלק הזה יחשב על פי סדרם הנאה גם שלשה עשר פסוקים האחרונים שבפרשה שניה. והחלק השלישי הוא מפרשה י”ז עד סוף הספר.

החלק השלישי קודם הוא בזמנו לחלקים הסדורים לפניו, כי בימי הכתבן נקראה עוד ירושלם “יבוס” (שופטים י“ט י'-י”א) משא“כ בחלקים הראשונים ששם נקראת העיר הזאת ירושלם (א‘. ז’. ח. כ"א). ועיין על קדמות המאורעות המסופרים בחלק זה “זמן פסל מיכה ופילגש בגבעה” שבסוף ח”א מספרנו, והדבר ברור, כי שמואל כבר מצא את החלק השלישי הזה כתוב ומונח ולא הוסיף עליו דבר, כי אם תקון לשון במקום אחד “היא ירושלם” (י"ט, י') ומליצית “עד היום הזה” (י“ח, י”ב) ועל כן חבר אותו בעינו וכהויתו בתורת תוספת בסוף ספרו ספר שופטים.

אך עקר מעשה שמואל בספר שופטים הוא החלק השני שתחלתו הוא פסוק ה' או ז' לפרשה ג' וסופו ט“ז, ל”א. כל הפרשיות האלה, מלבד שירת דבורה אשר נמצאה ככתבה וכלשונה ומלבד פסקי הנבואות המקוטעות, כלן דברי שמואל וסיעתו הנה, ואין דבר אשר יכריענו לחשוב אף את “עד היום הזה” (ו‘, כ"ד. י’, ד. ט“ו, י”ט) לתוספות מאורחות, כי אפשר ואפשר להחליט גם אותן לבעל עקר הספר, כי האחרונה שבמליצות “עד היום הזה” בשמשון היא אמורה וגם מימי שמשון עד ימי שמואל הלא עברו כמה דורות.

2 ספר שמואל

בברייתא המובאה שנינו: “שמואל כתב ספרו וכו'” (ב“ב י”ד:) “והכתיב: ושמואל מת? דאסקי גד החוזה ונתן הנביא” (ט"ו). מכלל הדברים האלה אנו רואים, כי יד ספרי הקדש שאחרי שמואל ויד שמואל שוה בו, והתוספת שהוסיפו גד ונתן, מרובה היא על העקר, כי לכל היותר אין לשמואל עצמו, כי אם כ“ד פרשיות הראשונות שבש”א, כי פרשת כ“ה מתחלת “וימת שמואל” והשאר שהם שבע פרשיות האחרונות שבש”א, וכ“ד פרשיות של ש”ב לגד ולנתן הם. ודבר זה מתקבל מאד, כי באמת האריכו שני הנביאים האלה ימים עד תם כל המאורעות שבספר שמואל. את גד החוזה אנו מוצאים קים בסוף ימי דוד בקנותו את הר המוריה מיד ארונה היבוסי (ש“ב כ”ד, י"ט) ונתן הניא עוד זכה למשוח יחדו הוא וצדוק הכהן, את שלמה למלך (מ“א א', מ”ה) ואם בּלוּ הנביאים האלה את כל המאורעות הכתובים בספר שמואל, אין ראוים ומוכשרים מהם לכותבי דברי הימים האלה, כי גד היה המתענה עם המלך דוד בכל נדודיו מתחלת נסו מפני שאול (ש“א כ”ב, ה') ויהי לו לנביא מגיד דבר ה' עד סוף ימיו (ש“ב כ”ד, י"א), ונתן הנביא היה מורה ומוכיחהו ואיש סודו עד יום מותו. ומי כמוהם בקיאים בכל ימי דוד, שבהם לבדם עסק הכתוב מפ' כ“ה שבש”א והלאה. ולענין חלוקת הספר, גם אם נתפוש את המרובה, לא כתב שמואל יותר, כי אם עד ש“א כ”ה. כי שם כתב “וימת שמואל” אשר קרוב הוא, כי זה הוא סמן תחלת דברים לסופר הבא אחרי הסופר הקודם כמו ויהי אחרי מות משה“. (יהושע א' א') “ויהי אחרי מות יהושע”, (שופטים א', א,) כי מבלעדי זאת אין צרך לזכרון מיתה זו (שופטים א' א'). אך גם זאת יש לנו להתבונן, כי מיתת שמואל נזכרת עוד הפעם בספר זה (ש“א כ”א, ג') וגם שם אין צרך לענין הבא אחריו, לזכרון מיתה זו. ועל כן יש לנו להחזיק, כי גם שם זכרון מיתת שמואל אינו אלא תחלת ספר. ואם יש לנו שני ספרים בספר שמואל – מלבד דברי שמואל עצמו – אין לנו לתלותם, כי אם בשני סופרים אלה גד החוזה ונתן הנביא. ואם כן קרוב הוא מאד כי “וימת שמואל” עד “ושמואל מת” הוא לגד החוזה, כי כל אלה הם דברי ימי דוד בגלותו ושם הלא היה עמו גם גד (כ"ב, ה') ומן “ושמואל מת” עד תם כל הספר לנתן הנביא הוא, כי אותו מצאנו נזכר לראשונה בימי מלכות דוד וקרוב הוא, כי נהג גם הוא מנהג בעל ספר דה”י (דהי“א, י', י”א י“ג – י”ד) לפתוח את מלכות בית דוד בחטאת שאול שחטא בבעלת אוב.

מלבד פרשיות אלה אפשר הוא, כי שלשת הפרשיות הראשונות שבש"א כלן או מקצת פסוקים שבהן, כגון “והנער שמואל וגו'” (ש“א ב', כ”ו) “ויגדל שמואל וגו” (ג', י"ט) “וידע כל ישראל וגו'” (כ'.) לא היו מעשה ידי שמואל, ודבר זה ברור לנו כמעט, כי שלשת הנביאים כתבו איש איש את חלקו וכל אחת נפוצה לעצמה בין העם. מגלת שמואל היתה נקראת: “דברי שמואל הרואה”. (דהי“א כ”ט, כ"ט) ומגלת נתן היתה נקראת: “דברי נתן הנביא” (שם) ומגלת גד: “דברי גד החוזה” (שם) “שירמיהו כאשר רצה לכתוב ספר מלכים הכין ספר שמואל הקודם אליו, וקבץ מאמרי הנביאים הנזכרים בספר ואין ספק שהוסיף בו דברים לביאור המאמרים, כפי מה שראה וזה אמרו: עד היום הזה. (ש“א ה‘, ה’. ו', י”ח. כ“ז, ו‘. ל’, כ”ה. ש“ב ו‘, ח’. י”ח) והוא היה מה שכתב: לפנים בישראל וגו', כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה. (ש"א ט‘, ט’) ושאר הפסוקים אשר זכרנו שיורו אחור הזמן כלם היו מפעל המתקן המקבץ ע”ה. (הקדמת אברבנאל לנביאים ראשונים).

אך בכל היות עקר ספר שמואל א' ושופטים בני אב אחד, נפרדים הם איש לעצמו ואין שום שלוב נוהג בהם, תחת אשר ספר שופטים, שעקרו מעשי ידי שמואל משולב בפסוקים משותפים לס' יהושע, שעקרו מעשה ידי יהושע הקודם לו כשלש מאות שנה וספר יהושע משולב לחמשה חומשי תורה, שהוא כלו למשה רבנו ע"ה.

3 ספר רות

את האחרון לשלשת ספרי שמואל מנו רבותינו את ספר רות, ואלה דבריהם בברייתא ההיא: “שמואל כתב ספרו ושופטים ורות” (ב“ב י”ד:) ויען כי עתיק ספר זה וקודם בזמן הכתבו לדור דוד, על כן מנו אותו ראשון לסדר הכתובים ויאמרו: “סדרן של כתובים רות וספר תהלים וכו' וכו'” (שם) והפסוק הראשון שבספר זה ישתף אותו במליצת “ויהי בימי שפוט השופטים” בפירוש עם ספר שופטים, מלבד, כי דברי קדמונינו עומדים תמיד במלא חזקתם, הנה גם כל הרוח השרויה על ספר זה, היא היא הרוח הנסוכה על החלק התיכון שבספר שופטים ועל ספר ש"א, ואם כן מסתבר הוא מאד, כי הוא עצם מעשה ידי שמואל וסיעתו וכמעט אין צרך עוד לראיות אחרות אך בכל זאת הננו לערוך בזה גם לוח מבטאים הבאים בספר זה, אשר ימצאו רק בספר שופטים ושמואל או אשר מרביתם ימצאו בספרים אלה ורק מעוטם ימצא במקום אחר.

רות שופטים ושמואל
יעשה ה' עמכם חסד (א‘, ה’) יעש ה' עמכם חסד (ש"ב ב‘, ו’)
כי יצאה בו יד ה' (י"ג) בכל אשר יצא יד ה' היתה בם (שופטים ב' ט"ו 3
כה יעשה ה' לי וכה יוסיף (י"ז) כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף (ש“א ג', י”ז ועוד חמש פעמים בס' שמואל)
ה' עמכם (ב‘, ד’) ה' עמך (שופטים ו', י"ב)
ברוך הוא לה' (כ') ברוך בני לה' (שופטים י"ז, ב') ברוך אתה לה' (ש“א ט”ו, י"ג)
וילפת (ג‘, ה’) וילפות (שופטים ט“ז, כ”ט)
פלוני אלמוני (ד' א') פלוני אלמוני (ש“א כ”א, ג')

גם על הספר הזה הפך המחבר ספרי שמואל נתן וגד לאחדים, את ידו, ויוסף גם עליו תוספות באור במקום אחד “לפנים בישראל” (רות ד‘, ז’) ככל אשר הוסיף בספר שמואל (ש"א ט‘, ט’).

_______

ה4 : סדר מלחמות יהושפט האחרונות

בין מלחמות יהושפט אנו מוצאים מלחמה אחת, שמלך אדום היה בעל ברת לו ואויב למואב (מ“ב ג', ט’–כ”ז). ומלחמה אחרת אנו מוצאים לו שאדום יושב הר שעיר היה אויב לו ובעל ברית למואב (דהי"ב כ‘, י’). והדעת מכרעת, כי אין להפסיק באמצע את השלשלת הרצופה של זקת אדום ליהודה המושכת והולכת מימי דוד, ולהתחיל אותה עוד הפעם מחדש ולאמר כי בראשונה הפרה אדום את בריתה עם מלך יהודה ותלחם בו היא ומואב, ואח“כ שבה עוד הפעם לבא עם יהודה בברית ולהלחם שתיהן במואב. ויותר הרבה הוא מסתבר להחזיק, כי זקת אדום ליהושפט היתה מושכת עוד מימי דוד, ואחרי כן כאשר נתק החוט, נתק נתיקה עולמית, ואם כן, יש לנו להקדים את מלחמת יהושפט מלך יהודה ויהורם מלך ישראל ומלך אדום במואב, למלחמת מואב ואדום ביהושפט. ומלבד האומד המתישב על הדעת, יתחזק דבר זה עוד יותר בהמצא ובהראות, במלחמת ישראל ואדום במואב, ראשית מקור חרי אף אדום בישראל, והוא דבר הקרבת מישע את בן מלך אדום, וקצפו על בני ישראל, שלא מיחו בידו ולא נקמו את נקמתו. (מ“ב ג', כ”ז. עמוס כ‘, א’–ג’) ועיין רד”ק רלב“ג ואברבנאל בשני המקומות אשר השכילו לכונם יחד ולפרש מלת “בנו” (מ"ב שם) בנו של מלך אדום, ובאמת גדלה חמת אדום על מואב ועל יהודה. אך למען הנקם באחד משני הגוים התחברה בראשונה עם מואב להנקם ביהודה, ואחרי כן אמרה להנקם גם במואב. ושנאת שני העמים, אשר כסו רגע במשאון היתה עזה מאד, עד כי פרצה בטרם הניחם עוד חמתם ביהודה (דהי“ב כ', כ”ג) כי דברי רש”י בשני המקומות ודברי ראב“ע בפירושו לעמוס אינם לפי פשוטו של מקרא, כאשר כתב האברבנאל, ומה רעועים דברי ר”י ייטלש בבאורו לספר מלכים המפרש מלת “בנו” על בנו של מלך מואב ומבאר פסוק “ויהי קצף גדול” לאמר: “ומזה נתעורר קצף גדול בלב אנשי אדום, אשר היו בעוזרי ישראל ויהודה על דבר האכזריות הגדולה הזאת, אשר נסבה מן המלחמה הזאת” – שכח המחבר הזה, כי הקרבת פרי בטן לעולות נחשבה בעיני העמים כמעשים בכל יום, ואיך יתעבר גי על לא דבר, כי אם בשביל קיום מנהג רגיל כזה שאירע בעם אר, ולא על גוף מעשהו, כי אם על גרם רחוק.

ומלבד זה יעיד שתוף שני המקומות בשלשלת גופי פרטיהם: 1) “מואב” שהוא פרט הפועל (מ“ב ג', כ”ו. עמוס ב‘, א’,), 2) “מלך אדום” שהוא פרט הפעול (מ"ב שם. עמוס שם). 3) “ויעלהו עולה” (מ“ב שם כ”ז) “שרפו עצמות וגו'” (עמוס שם) שהוא פרט הפעולה כי שני מקראות שבשני ספרים אלה מאורע אחד ומיוחד הוא, ומה שכתוב בעמוס מלך, ולא בן מלך, אינו אלא להמריץ את הרושם ולהפליג את החטא, כי מלבד אשר המית איש ובן מלך, המית מלך כי הוא היה בן מלך אדום “אשר ימלוך תחתיו” (מ"ב שם). על כן קבע גם בעל סדר עולם את מלחמת יהושפט בעמון ובמואב ובהר שעיר לאחרית מלחמותיו, ושאחרי כן לא חדש עוד דבר, כי אם את מנוי יהורם בנו למלך תחתיו, ואלה דברי התנא: “בשנת ה' ליורם בן אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה, בחזרתן מן המלחמה, מאחר שהרגו עמון ומואב והר שעיר, באו והמליכו את יהורם בן יהושפט על יהודה וכו'” (ס“ע, י”ז) ואם היתה חזרת יהושפט ממלחמתו בעמון ומואב ואדום בשנת ה' ליורם בן אחאב, הלא היתה על כרחנו מאוחרת חמש שנים למלחמת יהושפט ויורם בן אחאב ומלך אדום במואב שהיא היתה לפי העולה מן הכתובים (מ"ב ג‘, ו’–ט’) בימים הראשונים לשנתו הראשונה. ורק אם היתה מלחמתו בעמון ומואב ובשעיר האחרונה לכל מלחמותיו, רק אז יכון הפסוק התכוף לה “ותשקוט מלכות יהושפט וינח לו אלהיו מסביב” (דהי"ב כ‘, ל’) שמתוכו מוכרע, כי לא קמו לו עוד מלחמות בימיו.

ולפי זה המעט ממלחמת יהושפט בעמון ומואב ואדום שהיתה גם היא בימי יורם בן אחאב, כי אם היא היתה עוד מאוחרת מספר שנים אחרי המלחמה, שנלחם הוא ויהושפט ומלך אדום במואב, ובכן היו שתיהן מאוחרות לימי אחזיהו בן אחאב שמלכותו קדמה למלכות יורם אחיו. ויוסיפוס שהקדים את מלחמת יהושפט באדום בימי אחזיה לא דיק, כי חשב את כל הכתוב בדה“י לרצוף בסדר אחד ובמצאו באחרית דברי ימי יהושפט את מליצת “ואחרי כן התחבר יהושפט עם אחזיה” (ל"ה) חשב את כל הקודם לפסוק זה בפרשה, לקודם בענינו בזמן. אך באמת אין סדר המאורעות רצוף, כי אם עד פסוק ל”א, ופסוקי ל“א–ל”ד אינם כיאם נוסח משונה מעט לפסוקי מ“ב–מ”ד ולפסוק מ“ו שבפרשה כ”ב בספר מ“א, כי כן היה דרך בעל ספר דה”י לאסוף אל ספרו כל נוסח אשר מצא (ועיין רש“י דהי”א ב', מ"ב), וכשם שבמ“א נערמו פסקי מאורעות בודדים ארי פסוקי הנוסח המשותף (מ“א כ”ב, מ“ב–מ”ו. דהי“ב כ', ל”א–ל"ד) שאין להם קשור עם שלפניהם כן תכף גם בדה”י מאורע התחברות יהושפט לאחזיה בדבר האניות לנוסח המשותף (דהי“ב כ', ל”ה ל"ז) ומאמר “ואחרי כן” אין ענין למקומו בספרנו כי אם ישנו ענין למקורו הקדמוני אשר ממנו לֻקח.

ולחקר דברי הימים נכבדה מאד הפסקה היקרה הזאת בהקדימנו את שני הפסוקים ראשונים (דהי“ב כ' ל”ה–ל"ו) לפסוק מ“ט שבפרשה כ”ב שבמ"א עד פסקת “ולא הלך” ובהקדימנו את שני הפסוקים האחרונים (דהי“ב שם ל”ו–ל"ז) לפסקת “ולא הלך” המתפרשת בפסוק שלאחריה (מ“א כ”ב, ג').

________

ו: קטגוריא בין בית דוד ובין בית אחר

סלוק עזיהו ממלכותו לרגלי נגעו, נזכר במלכים בתורת מקרה שקרה את המלך האמלל הזה לתֻמו. ואלה דברי הכתוב שם “וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית ויותם בן המלך על הבית שופט את עם הארץ” (מ“ב ט”ו, ה') לא כן בדברי הימים, כי לפני ספור המאורע האמור גם בספר מלכים "ויהי מצורע עד יום מותו, וגו' (דהי“ב כ”ו, כ"א) הקדים בעל הספר חמשה פסוקים שלמים, שתחלת דבריהם הם "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו ויבא אל היכל ה' להקטר על מזבח הקטורת " (ט"ז) ואחרי כן יפרוט בעל הספר את כח לב עזריהו הכהן הגדול ואחיו הכהנים (י"ז) את תוכחתם הנמרצה (י"ח) ואת זעף המלך וענשו עונש הצרעת (י"ט) וגרושו מבית ה' וקבלתו את הדין המרומזת במליצת “וגם הוא נדחף לצאת, כי נגעו ה'” לאמר “אחרי ראותו כי הצטרע ידע כי יד ה' היתה בו וימהר גם הוא לצאת” (כ').

והנה כל עצם המאורע הזה מתחלתו היה פרי גובה לב, שנכשל בו גם המלך הטוב הזה. “כחזקתו” “שאמר נאה למלך לשרת למלך הכבוד” כמליצת בעל הפי' המיוחס לרש"י (דהי“ב כו', ט”ז) מבלי שים לב אל מצות התורה, ואין ספק בדבר כי לענין זה קנא מלך יהודה זה במלכי אפרים, שהיו כהנים גדולים לאלהיהם (מ“א י”ג, א') ושבשביל כהונתם הגדולה על מזבח בית אל נקראה עיר זו “מקדש מלך” (עמוס ז', י"ג) כי שם “מקדש” לא יכון אלא לבית שמשמשים בו בכהונה ולא לדירת אדם. והמאורע הזה לא פסק מהוליד תולדות רעות בדומה לו ימים רבים.

לפי דברי ספר דברי הימים, לא מחלתו וצרעתו היו עקר סבת סלוקו מן המלכות כי אם צערו, או בשתו, על הגרשו מבית המקדש או שמפני הרהור תשובתו ומוסר כליותיו, לא קמה עוד בו רוח למשול בעמו, כי פסקת “כי נגזר מבית ה'” (דהי“ב כ”ו, כ"א.) איננה יכולה להיות טעם אל גוף מאמר “וישב בבית החפשית” שלפניו, כי גם מלבד בית ה' ובית החפשית ישנם עוד בתים, ואם בשביל הצרעת הלא מוטב היה לכתוב לת, טעם לדבר, את דבר הנגע. אך אין זאת, כי אם מאמר “כי נגזר מבית ה'” טעם כולל הוא על המאורע בכללו שעקרו הוא פרישותו מן הממלכה, ודבר זה, הלא תלאה גדולה היתה ליהודה ולבית דוד, כי תחת מלך זקן ורגיל נורא על כל סביביו, עלה ילד רך על הכסא, ולפי דברינו בגוף הספר, הלא היתה גם המלחמה “בדרך מצרים” שסופה היה מפלה ודבר ומגפה, תולדות חליפה זאת בממלכת יהודה.

גם על פני ממלכת יותם הנקי והצדיק, משך מאורע זה חוט זר מאד, כי בכל אהבתו את את בית ה‘, אשר בנה בו את השער העליון (כ"ז, ג') לא מצא את לבבו לדרוך על סף הבית הקדוש והמרומם הזה, אשר היה לו מזכרת חלול כבוד בית אביו "רק לא בא אל היכל ה’" (כ') “בעבור שנכשל בו עזיהו אביו לא רצה להכנס שם להתפלל ולהקריב קרבנותיו” (רד"ק), והדבר הזה היה למוקש לעש, אשר מרכז העבודה בבית ה' היה מסוגל לתת לו גם לב אחד, כי הבמות גברו ותרבינה עד להשחית (עיין רש“י ורד”ק למאמר “ועוד העם משחיתים” – שם) והבמות האלה, אף כי לשמים היו, פרצו דרך לעבודה זרה אחרי שכב המלך עם אבותיו, ואשר על כן המריץ מיכה המורשתי את תוכחתו על “במות יהודה” אשר הן היו בעיניו “כחטאות בית ישראל” (מיכה א‘, ה’), הקלקלה הזאת עלתה עד מרום קצה בימי אחז, כי הדבר, אשר היה קשה לעזיהו בהתיצב עזריה הכהן אמיץ הלב בפניו, וגם הוא הלא היה איש צדיק מימיו, אשר עד מהרה נכנע מפניו, נוח היה ביד אחז אשר עליו אמרו חכמי הדורות “הוא המלך אחז: הוא ברשעו מתחלתו עד סופו” (מגילה י"א). גם הכהן אוריהו אשר היה בימיו, שידענו בו מפי ישעיה הנביא (ישעיה ח‘, ב’) כי חסיד היה, לא מצא את לבבו לעכב בידו, המלך הטפש הזה אמר באולתו למצוא מקום, אשר הניחו לו אבותיו להתגדר בו.. עזיהו אבי אביו אמר לשמש בכהונה והשעה נטרפה עליו, ויותם אביו לא אמר לשמש בכהונה, אך מנוע מנע את רגליו מן המקום הקדוש אשר הכאיב את לבו, והוא בחוסר לבו לא שעה אל המון לב אביו, ויעתק בעברתו את המזבח העתיק ממקומו ויזניחהו (מ“ב ט”ז, י"ד) למען הנקם מן הכהנים אשר קדוש היה בעיניהם, ויעש מזבח חדש כתבנית מזבח אלהי דרמשק, וידרוך ברגל גאוה על המזבח הזה “ויקרב המלך על המזבח ויעל עליו (מ“ב ט”ז, י"ב) ויקטר את עולתו וגו' ויסך את נסכו ויזרוק את דם השלמים וגו'” (י"ג) “ובאחרונה סגר את דלתות האולם” (דהי“ב כ”ח, כ“ד. כ”ט, ז'), זאת היתה אחרית תוצאות הקטגוריא שנפלה בין עזיהו מלך יהודה ובין עזריהו הכהן הגדול, ומי יודע עד כמה ארכה העזובה הזאת לולא קם תחת אחז, מושל צדיק אשר כמעט עלה על כסאו, וישם קץ לדבר הרע הזה, הלא הוא חזקיהו המלך, “הוא בשנה הראשונה למלכו בחדש הראשון פתח את דלתות בית ה' וגו'” (ג') וישב את בית ה' לכבודו ויוסף עוד משמרת למשמרת לקדושתו ככתוב בפרשה ההיא, ומלת “הוא” שבראש הפסוק הנזכר לאחרונה, בא לעורר את לב הקורא, כי בדבר הזה נבדל מאבותיוץ

ומה יפו ומה נכונו דברי רבותינו, אשר שוו לנגד עיני עמם את המאורע הזה לפי דרכם ולפי הטעם הטוב המיוחד להם, הלא זה דברם “ויסב חזקיהו פניו אל הקיר” וגו' (ישעיה ל"ח, ב') לאיזה קיר נשא פניו? – בקירות ביהמ“ק נשא פניו! דכתיב “והקיר ביני וביניהם וגו'” (יחזקאל מ"ג, ח') אמר לפניו “רבש”ע! אבותי בני אדם גדולים היו ולא היו יכולין להתפלל בכל שעה בביהמ"ק אלא היו עומדים בתוך בתיהם ומתפללין והקיר בינם ובין המקדש, ואני כשאני מתפלל אין קיר ביני ובין המקדש עאכו”כ שתנתן לי נפשי וכו'" (ירושלמי ברכות ד‘, ד’. שם סנהד' י‘, ב. קהלת רבה ה’, ו') ואנחנו העתקנוהו מן המדרש, כי שם סגנון המאמר מתבאר יותר.

____

ז: עזיהו ויותם = זכריה שלום ומנחם

במוצאי דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד” נברר מתוך עומק דברי קדמונינו, כי הנבואות הנאמרות מפרשת ט' ואילך בספר זכריה, הן לזכריה המיוחד בשם “המבין בראות אלהים” שהיה בימי עזיהו (דהי“ב כ”ו, ה') ובימי ישעיה הנביא (ישעיה ח‘, ב’) הקודם הרבה לימי זכריה שהיה חבר לחגי הנביא. ובכן תתפרש לנו פרשה סתומה מאד בספר זכריה, ופירושה יפיץ אור גדול על פרק נכבד בדברי הימים על ימי סלוק עזיה ומלוכת יותם ועל אבדן בית יהוא בידי שלום בן יבש, ומעשקות מנחם. ואנחנו תחת הקדם הקדמות כוללות, נחל בגוף הפרשה, ואת פני הקורא נחלה להאמין בנו ולהתנהל על ידנו ולהתבונן במאמרים המקבילים בגופי הפסוקים ובפירושיהם שבצדם.

1 פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך:… גאון הירדן (זכריה י"א, א’–ג') הוא דעתנו על חמת שהכה מנחם עם הפסח, וחמת היא על יד הלבנון, יער הארזים ועל מעינות הירדן.
2 כה אמר ה' רעה את צאן ההרגה (ד') אשר קוניהן יהרגון (ה') ויעל מנחם.. וימלוך (מ“ב ט”ו, י"ד).. אז יכה מנחם.. ויך.. ההרותיה בקע (ט"ז) ועיין יוסיפוס (קדמ' 1 11 IX )
3 ורועיהם לא יחמול עליהן (ת') ויוצא את הכסף על כל גבורי החיל על ישראל (מ“ב ט”ו, כ') ועיין על הטלת מס זה בגוף הספר.
4 ברוך ה' ואעשיר (ה') ויתן לפול אלף ככר כסף (י"ט) ולא עמד שם בארץ (כ') ועין על הליכות פול בגוף הספר.
5 אנכי ממציא את האדם.. וביד מלכו וכתתו את הארץ (ו') ואת גבוליה מתרצה (מ“ב ט”ו, ט"ז).
6 שני מקלות (ז') שני בתי מושלים.
7 נעם (שם) מלכי יהודה של מלכות יהודה לפי שהיו מבית דוד זרע ברך ה' (אברבנאל) "מלכותא בבית דוד דמדבר להון בניה " (יונתן ישעיה ח‘, ו’).
8 חובלים (שם) “מלכי אפרים חובלים: לפי שהיו מלכיהם בנים משחיתים מחבלים וכו'” (אברבנאל שם) ובית יהוא נקראו כן ביחוד מפני נקמת יהוא הקשה בבית אחאב.
9 ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד (ח') 1 " ו ינגע ה' את המלך [עזיהו ] (מ“ב ט”ו, ה') 2 זכריהו.. (ח') ויקשור.. שלום.. וימיתהו (י') וימלוך ירח ימים. 3 ויעל מנחם ויך את שלום וימיתהו (י"ד).
10 וגם נפשם בחלה בי (שם) עזיהו “גבה לבו עד להשחית וימעל”.. (דהי“ב כ”ו ט"ז) זכריה (מ“ב ט”ו, ח') ויעש הרע.. לא סר מחטאות.. (ט') ושלום גם הוא עשה את הרע.
11 .. את נעם ואגדע אותו (י') וינגע ה' את המלך (ה').
12 להפר את בריתי אשר כרתי את כל העמים (שם) “אשר כרתי עליהם עם כל העמים שלא יזיקום שאם ישמרוה… שיהיו חירות וכו'” (רש"י) ובימי דרשו את ה' הצליחו האלהים (דהי“ב כ”ו, ה') ויעזרהו האלהים על פלשתים.. ועל הערבים והמעונים (ז' ויתנו העמונים מנחה לעזיהו וילך שמו עד לבא מצרים וגו' (ח').
13 ותפר ביום ההוא (י"א) ..“בדרך מצרים הרגתי בחרב בחוריכם וגו'” (עמוס ד‘, י’) ועיין בגוף הספר ובמוצא דבר להלן “המעונים ומלחמת בדרך מצרים”.
14 וידעו כן עניי הצאן השומרים אותי כי דבר ה' הוא (שם) “ויתחזק יותם, כי הכין דרכיו לפני ה' אלהיו” (דהי“ב כ”ו, ו')
15 וישקלו את שכרו שלשים כסף (י"ב) "ועבדו את רעותי גברין מקצת " (יונתן) “ויעש [יותם ] הישר… ועוד העם משחיתים” (דהי“ב כ”ז, ב')
16 השליכהו אל היוצר (י"ג) “כתוב דכרן עובדיהון.. ורמי יתיה וכו'” (יונתן)
17 ואגדע.. את החובלים (י"ד) מיתת זכריה האחרון לבית יהוא.
18 להפר את האחוה בין יהודה ובין ישראל (שם) היא הקרבה שנתקרבו מלכי ישראל ויהודה במסור ירבעם בן יואש את דמשק ואת חמת ליהודה (מ“ב י”ד, כ"ח) ואנחנו הוכחנו בגוף הספר, כי מנחם בהכותו את תפסח הקרובה לחמת, הציק גם לבני יהודה שישבו בחמת ודמשק בימי ירבעם ועזיהו.
19 כלי רועה אוילי (ט"ו).. מקים רועה בארץ הנבחרות וגו' (ט"ז) עיין מעשה מנחם בן גדי במלכים וביוסיפוס וידעת, כי בו דבר הכתוב.

הדברים האלה עולים מאליהם בנחת וכדרכם, בלי כל אונס, מתוך הפסוקים והסכמת מליצותיהם אל גופי המאורעות שאירעו בזמן הוא. וציורי הפרטים בנבואה זו, שהם ממלאים בממשם מלוי גמור את חלל מערכי ספורי ספר המלכים הערוכים שם בדרך כלל; והבירור שכל הפרק המסוכסך מתברר בהם, יעידו עדות שלמה על אמתתם ודיוקם. ובכן זכה אותנו הפִשוּט הגדול שסבכי הזמן הזה וכל קמטיו מתפשטים מתוך פרשה זו, להתבונן לשבעה דברים: 1 על אכזריות מנחם בן גדי במלחמותיו בעמו. 2 על רשעתו ורשעת שלוחיו גבורי החיל, אשר עשקו את העם בנגשו ממנו את הכסף, אשר נתן לפול ומצוקת העם. 3 על גבלות פול הנוטל ממון ואינו עושה רצון בעלים. 4 ולמצא ברור מדויק לזמן רדת עזיהו מכסאו שחל להיות בחדש שנהרג בו זכריה בן ירבעם בתחלתו ושלום בן יבש בסופו. 5 ובירור על סמיכות מרידת המעונים לסלוק עזיהו. 6 ולמצא רמז על דרך יותם הטובה. 7 ולעמוד על דבר הפרת ברית יהודה ואפרים בהסתלק עזיהו ובית יהוא מכסאות ממלכותיהם.

_____

ח: המעונים ומלחמת “בדרך מצרים”

על יותם נאמר “והוא נלחם עם בני עמון ויחזק עליהם וגו'” (דהי“ב כ”ז' ה'). על זה קשה: והלא כבר נאמר בעזיהו אביו “ויעזרהו האלהים על פלשתים וגו'” (כ"ו, ז') “ויתנו העמונים מנחה” וגו' (ח') ובכל פרשה זו לא נזכר, כי פרקו העמונים את עול עזיהו מעל צוארם כל ימי שבתו על כסאו, כי כן כתוב “ובחזקתו גבה לבו” (ט"ז) ובכן חזק ותקיף היה כל ימי שבתו על כסאו. ועל כן אנו אומרים על כרחנו, כי אם היתה כאן מרידה, לא היתה אלא אחרי הסתלק עזיהו ממלכותו לשבת בבית החפשית.

אך נבקרה נא היטב בתחלה את ספור כבוש העמונים בימי עזיהו ומתוכו נדע לעמוד על פרטים רבים שבמרד זה: בתחלה כתוב: “ויעזרהו האלהים [לעזיהו] על פלשתים ועל הערבים היושבים בגזר בעל והמעונים” (ז'): “ויתנו כל העמונים מנחה לעזיהו וילך שמו עד לבא מצרים כי החזיק עד למעלה” (ח'). והנה על כל עצם ספור העמונים, יש לנו לשאול כמה שאלות: האחת, והיא הקלה, מדוע לא נמנו עם העמים הנכבשים שנפרטו בפסוק ז‘. והרי אי אפשר לעזיהו להטיל עליהם מס, בלתי אם כבש אותם, או הכביד עליהם ידו תחלה. השנית, הנה יודעים אנחנו, כי הפלשתים ישבו מערבית דרומית לארץ ישראל עד מצרים וגם הערבים הלא ידענו, כי בנגב הם יושבים "על פני מצרים " (בראשית כ“ה, י”ח) והמעונים בני “מעון” שותפו של עמלק (שופטים י', י"ב) היושב בארץ הנגב (במדבר י“ג, כ”ט) הלא ישבו גם הם בארץ הנגב מדרום לבני שמעון הדרומי לכל השבטים (דהי“א ד', מ”א) וקרובים מאד לעמלקים (מ"ג) והנה שלשת אלה קרובים וסמוכים היו למצרים ובכן אם אמר בעל הספר להפליג את תוקף עזיהו במאמר: "וילך שמו עד לבא מצרים " (דהי“ב כ”ו, ח') היה לו להסמיך פסקה זו תכף לסוף פסוק ז’ לאמר: למלת “והמעונים” ולא להפסיק בספור נתינת מס על “העמונים” שמושבם הוא מעבר הירדן מזרחה ורחוקים הם ממצרים ומופסקים מהם, בהיות ארצות מואב ואדום מבדילות ביניהם. והשאלה השלישית והחמורה בכלן, איננה שאלת סגנון היסתורי, כי אם קושיה היסתורית: הלא נחלת בגוב"ר שהיתה למלכי אפרים מבדלת היתה בין יהודה ובין ארץ עמון; ואם כן איך עלה על לב עזיהו לכבוש ארץ, אשר דרך ודריסת הרגל אין לו עליה, ואם אפשר לדחוק בקושי גדול ולאמר, כי ירבעם בן יואש מלך אפרים, שלדעתנו שלום היה בינו ובין עזיהו, נתן לו בארצו מעבר לבני עמון, – שדבר זה אינו מתקבל על הדעת – ואם כן אפשר היה לעזיהו לכבוש את בני עמון, הנה יקשה לנו איך היה אפשר דבר זה בימי פקח בן רמליהו? הגם עינו היתה יפה ביותם?– והלא שונא היה ליותם ולכל בית יהודה? (מ“ב ט”ז, ל"ז).

תקף השאלות החמורות האלה יכריענו לאמר, כי דבר “העמונים” שדחק ונכנס וחצץ בין המעונים ובין “לבא מצרים” שהוא למראית עין, דבר שאין לו מקום פה, אינם בני עמון כלל אלא בני מעון כאשר הרגישו קצת המפרשים. ועתה לא יקשה לנו עוד מאומה כי “העמונים” האמורים הם “המעונים” הנזכרים בסוף פסוק ז', ואם כן הלא כתוב בראשונה, כי הכניעם עזיהו ואחרי כן, כי הנכנעים נתנו לו מנחה ובני מעון הלא סמוכים הם באמת למצרים ואם כן אין פה שום הפסקה ודריסת הרגל ודרך פתוחה הלא היה היתה לעזיהו למעון, כי כל הנגב עד אילות היושבת על ים סוף היה פתוח לפניו (מ“ב י”ד, כ"ב).

ועתה לא יכבד עלינו עוד למצא את זכר המרד הזה שמרדו המעונים, ושגרם ליותם להלחם בם ולשוב ולכבוש אותם בכחו (דהי“ב כ”ז, ה'); ולמצא גם תוצאות מרד זה לבני יהודה.

במקרא, בתוך הפורעניות שמנה עמוס הנביא נמצאה גם פורענות זו. שלחתי בכם דבר בדרך מצרים הרגתי בחרב בחוריכם עם שבי סוסיכם ואעלה באש מחניכם ובאפכם". (עמוס ד‘, י’) מלחמה זו לא יכלה להיות מצד אפרים, שלא היתה שכנה למצרים, כי הפסיקה יהודה בין אפרים ובין עמי הנגב. ובכן היתה המלחמה הזאת על כרחנו מצד יהודה ואנחנו הלא שמענו זה מעט, כי הרחיב עזיהו את ממשלתו עד "לבא מצרים " (דהי“ב כ”ו, ה') ואם כן אין ספק, כי המלחמה הזאת שהיתה לישראל "בדרך מצרים " (עמוס שם) ליהודה היתה ואי אפשר לאמר, כי נלחמה ממלכת יהודה בעבדיה הנאמנים, הנושאים לה מנחה, אלא אם כן מרדו בה. ומרד זה על כרחנו אינו אלא מרד המעונים שנקראו במקרא עמונים, כי אותם אנו מוצאים שנכבשו בידי עזיהו וביד יותם (כ"ז, ה') ולכבוש כפול אין מקום בלתי אם התרגש מרד בינתים.

ומרד זה אירע תכף לסלוק עזיהו ממלכותו, כאשר יעיד הכתוב: ואקח את מקלי ואת נעם ואגדע אותו להפיר את בריתי, אשר כרתי את העמים (זכריה י"א, י') שכבר הוכחנו (במו"ד עזיהו יותם זכריה וכו') כי “נועם” הוא רמז למלכי בית דוד והגדיעה היא סלוק עזיהו מכסא, ואת פירוש פסקת “להפיר את בריתי אשר כרתי את כל העמים” בדרך כלל הבחין יפה מאד רש“י ז”ל באמרו “אשר כרתי עליהם עם כל העמים שלא יזיקום”, ועיין מערכת הפסוקים המקבילים במו"ד הנזכר שמצאנו את דבריו כמעט מפורשים במקרא.

את המעונים האלה, אשר לא יכול יותם לעמוד בפניהם בימי נעוריו, לא נקה בהיותו לאיש, אחרי התחזקו על כסאו (דהי“ב כ”ז, ו') וילחם בם ויחזק עליהם (ה') והם הם “בני עמון” האמורים במקרא שבאמת המעונים בני מעון הם.

________

ט: ימי אחז

מקראות רבים אנו מוצאים בישעיהו, שאי אפשר לישבם ולתלותם במאורע אחר, בלתי אם במלחמת פּקח ורצין באחז, ובמגפה הגדולה שנגפו בני יהודה לפני המלכים האלה (דהי“ב כ”ח, ה'), ובשביה הרבה, אשר הוליכו בני אפרים שמרונה ובתחבלותיהם להכשיל את כת בית דוד, בהמרידם עליו את אנשי יהודה ובתלאות שמצאו את יהודה ובנימין בימי אחז.

מרבית המלואים האלה, שיש לנו למלא את המאורע הזה נאצרו בשמונה פרשיות בישעיהו הלא הנה, חמש הראשונות והשביעית והשמינית והתשיעית. על כן נְכַון פה לפרשיות אלה את פסוקי פרשה ט“ז שבמלכים ב' ואת פסוקי פרשה כ”ה לדברי הימים ב'.

אך לפי דרכנו יש לנו להוציא את הדברים מסדר כתיבתם ולכונם על פי סדר המאורעות.

במות יותם הצדיק ואחז עלה תחתיו על הכסא ויתיצב על דרכו הרעה, הוביש מבט יראי ה' הנאמנים לעמם. וישאו על ירושלם ועל יותם מלכה הטוב ואל אחז בנו, את משל הכרם, אשר היה מתוקן בכל מיני תקון (דהי“ב כ”ו, ט‘. ט“ו. כ”ז, ג’) ובית המלך היה כגפן אדרת “ויטעהו שורק ויבן מגדל 5בתוכו ויקו לעשות [לאמר, כי יעשה המלך הנמשל לשורקה] ענבים ויעש באושים” (ישעיה ה‘, ב’) כי בהשחת המלך את דרכו, עשה גם העם כמעשהו “מאסו את תורת ה' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו” (כ"ד) ויעזבו את דרכי אבותיהם וילכו בדרכי הנכר “כי נטשת עמך וגו' ובילדי נכרים ישפיקו ותמלא ארצו אלילים” (ב‘, ו’. ח'). ותפרוצנה ביהודה כל המדות הרעות שנתגנו בהן בני אפרים מפי עמוס הלא הן: גאות העושר (ג', י“א–י”ב. ט“ז, ט”ו). התענוג הבזבוז והשכרון (ישעי' ב‘, ז’. ט“ז. ג', י”ח–כ“ד. ה', י”א–י“ב. כ”ב) קלקול השרים עושק דלים סלף משפט ומעשה רמיה (שם א‘, ט“ו. י”ז. כ“א–כ”ג. ג’, י“ב–ט”ו. ה', ח. י“ח–כ”ג).

והקלקלה הזאת, אשר רופפה את לב בני יהודה, דלדלה גם את כבודם, עד כי לא כעול נחשב בעיניהם, לבגוד בבית דוד ולתת יד לשונאיהם ומגדיהם, לארם אויבתו מעולם ולאפרים אשר באה עמה בברית. לשתי הממלכות האלה היה בית דוד למוקש, כי לא אבה לשית ידו עמהן להתיצב בפני אשור התקיפה. על כן שלחו בסתר מדנים ביהודה ובירושלם, ויקימו בסתר בוגדים לממלכת יהודה מקרב ביתה, עד “כי מאס העם הזה את מי השלוח… ומשוש את רצין ובן רמליהו” (ישעיה ה‘, ו’) “מי השלוח: מלכותא דבית דוד” (יונתן ורש"י) ויטו אחרי מלכי הברית, אשר אמרו להפוך את כסא דוד ולהמליך תחתיו איש בן בלי שם את “בן טבאל” (ז‘, ו’) “והוא היה איש מבני אפרים” (רד"ק) “שר אחד” (הגר"א) ולמען קנות את לב הפותים ביהודה שמו בפיהם פתגם הממשיל את בית דוד לבית בנוי לבנים ושקמים ואת בית המלך, אשר הם אומרים לכונן ביהודה לבית גזית וארז (ישעיה ט‘, ט’) כל המאורע הזה נשקף בפרטי פרטיו מתוך דברי ישעיהו האומר “לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם קשר” (ח', י"ב) לאמר: אל תלכו בעצת כת המורדים, ועיין תרגומו: “ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו” (שם) “מוראו” זה לא ידענו מה הוא, כשהוא אומר “את ה' צבאות אותו תקדישו הוא מוראכם והוא מעריצכם” (י"ג) למדנו, כי המורא וההערצה שבפסוק שלפניו, הוא הפך גמור מיראת ה' ומה הוא ההפך ממנה? על כרחי אני אומר, כי עבודה זרה היא. אך למען ברר את עניננו יש לנו לדיק היטב את מלת “תעריצו” ומלת “מעריצכם” “ה' צבאות… והוא מעריצכם” פירושו הוא הנותן לכם כבוד ועוז ומליצת אותו.. הוא והוא הבאה למעט וליחד, היא תוספת דיוק במחאת “ואת מוראו.. ולא תעריצו” הבאה להזהיר ולהתרות לבלתי תלות את הכח והעוז בעבודה זרה כמעשה האומרים “כי אלה מלכי ארם הם מעזרים אותם להם אזבח ויעזרוני " (דהי“ב כ”ה, כ"ג) ולפי זה נתפשת עבודה זרה האמורה “אלהי מלכי ארם” בתפושת אחת ליהודה ולירושלם עם “הקשר” ועם “משוש את רצין ובן רמליהו”. ועתה נוסיפה נא להתבונן בפסוקים הסמוכים: “והיה” הקשר ועבודת אלהי מלכי ארם “למקדש” לעבודה זרה “ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל לפח ולמוקש ליושבי ירושלם (ישעיה ח', י"ד) וכשלו בם רבים ונפלו ונשברו ונוקשו ונלכדו” (ט"ו) מקביל אל הכתוב “והם–אלהי ארם–היו לו להכשילו ולכל ישראל " (דהי"ב שם) אך על כרחנו אנו אומרים, כי אחז עבד ע”ז זו בזמן אחד והעם בזמן אחר, כאשר יתבאר להלן, “צר תעודה.. בלמודי” (ישעיה ח', ט"ז) “וחכיתי לה' המסתיר פניו וגו' (י"ז) הנה אנכי והילדים וגו'” (י"ח) הפסוקים האלה ישוו לנגדנו את עבודת הנביא להחזיק בקרב תלמידיו בני הנביאים את רוח התורה, אשר נבקה מיתר בני הדור 6, ולחזק בנפשו ובנפשם את הבטחון בה‘, גם בעת הרעה ההיא “וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות והמצפצפים והמהגים” אם יסיתו אתכם הקושרים לבלתי שמוע אל ה’ ואל נביאיו, כי אם לארם ולקוסיה, והשבותם להם “והלא עם אל אלהיו ידרוש” לתורה ולתעודה ואלהינו אלהים חיים הוא ואיך תבקשו ממנו לדרוש “בעד החיים אל המתים (י"ט) לתורה ולתעודה” לאמר: הלא גם חיי האדם ודעתו וכחו מרובים מחיי ע”ז ודעתה וכחה, כי היא דוממת ממש, ואיך ישתטה ויתבזה האדם החי, לדרוש מן האל המת תורה ותעודה – “לתורה ולתעודה” נמשך לפסוק שלפניו עיין רש“י ולזה הסכים שד”ל – “אם לא יאמרו וגו'” (כ') ל' שבועה היא, כמו: אם לא שויתי וגו' (תהלים קל"א, כ') “ועבר בה” בדרך אשר יסר ה' את הנביא מלכת בה “נקשה ורעב” דומה למליצת הכתוב: “שמלה לך קצין תהיה”… (ישעיה ג‘, ו’) “ופנה למעלה” (כ"א) “ואל ארץ יביט והנה צרה..” (כ"ב) פירושו מלמעלה ומלמטה אין שלום ואין נחת לראשי החורשים רעה על בית דוד “כי לא מועף לאשר מוצק לה” (כ"ג) לא יאמר “מועף” קל ונוח לדבר המוצק הכבד והקשה שבא עליה ומועף ומוצק מקבילים אל “הקל.. הכביד” שבפסוק זה לאמר גלות זבלון ונפתלי היתה קלה למול גלות עבר הירדן והגליל.

כל הנבואה הזאת לא היתה אלא אזהרה לנאמנים עם ה' “לבלתי שית ידם עם רצי ופקח, ולבלתי בגוד בתורת ה'”. ודומה הדבר כי נטית עם הארץ אחרי ארם ואליליה צרעת נושנת היתה בממלכת אפרים. על שבעת האלפים האיש אשר רק הם לבדם נלחמו בימי אחאב בבן הדד מלך ארם ויצליחו (מ“א כ”ו, ט"ו) הרגישו רש“י ורד”ק כי הם הם “שבעת אלפים הברכים אשר לא כרעו לבעל וגו'” (י“ט, י”ח) ואם כן, אם רק הנאמנים האלה היו בעלי המלחמה והנצחון ולא שאר העם עובדי הבעל הלא קרוב הדבר מאד כי כבר אז נפתה לב מרבית העם אחרי ארם ואליליה בימי אחאב ובימי בן הדד מלך ארם ככל אשר נפתה בימי פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם. ועתה נתבונן נא בכתובים המדברים בגוף מלחמת רצין ופקח בפירוש וברמז.

בספר מלכים נזכר רק מצור ירושלם בידי שני המלכים וקוצר ידם לעשות דבר (מ“ב ט”ו, ה') נשול בני יהודה מאילות ביד רצין (ו') בספר ישעיה נשנה קוצר יד המלכים להלחם בירושלם (ישעיהו ז‘, א’) ועליו נוסף פחד אחז ואנשיו (ב') זרוז ישעיהו (ג’–י"א) סרוב אחז לשמוע לקול הנביא (י"ב) תוכחה ונבואה קרובה (י“ג–י”ז) ואנחנו לוא היו בידינו רק שני ספרים אלה, כי עתה אמרנו, כי תולדות מלחמת רצין ופקח למעשה, לא היו בלתי אם נשול בני יהודה מאילות ביד מלך ארם לא יותר, אך בדברי הימים יסופר, כי גדולה היתה המגפה השבי והבזה במחנה יהודה (דהי“ב כ”ה, ה’–ח' עיין שם). והדעת מכרעת, כי סדר המאורעות היה ככה: בתחלה לא אמר רצין ופקח, אלא לקחת את הממלכה מבית דוד, ולתתה לבן טבאל, ולשום בדבר הזה את יהודה אל משמעתם, ולתכלית זאת החליקו אל עם בני יהודה, עד כי נפתו להם וישישו אתם “משוש” (ישעיהו ח‘, ו’) אולם בּראות מלכי הברית כי יד הנאמנים נכונה עם בית דוד, באו ויצורו על ירושלם. אך את כל הדרך עברו בשלום, ולעם לא עשו רעה, כי אמרו, אם לכוד ילכדו את ירושלם והסירו את אחז מכסאו, אז יהיה כל העם אחריהם. אך לא יכלו להלחם על ירושלם (מ“ב ט”ז, ה‘, ישעיהו ז’, א') אז חרה אפם מאד (ד') ויגלו את דעתם ואת שנאתם, אשר כסו במשאון, וישימו את פניהם ביהודה להנקם ולכלות חמתם בה. אז לקח רצין ביד חזקה ובחמה שפוכה את אילות מיהודה וינשל את היהודים היושבים שם (מ"ב שם, ו') על כן נסמך מאורע זה אל דבר המצור. ובספר דה“י כלול מאורע זה במלחמות שעליהם נאמר “ויתנהו – את אחז – ה' אלהיו ביד מלך ארם ויכו בו וישבו ממנו שביה גדולה ויביאו דרמשק” (דהי“ב כ”ח, ה') ואח”כ “וגם ביד מלך ישראל נתן וגו'”. ובכן היו ארבעה פרקים לסכסוך זה. 1 פרק המרמה והמדנים להמריד בת בית יהודה. 2 פרק המצור. 3 פרק מלחמת רצין שבספר מלכים לא פורש ממנה, כי אם כבוש אילות ובדהי“ב ספר עליה יותר. 4 מלחמת פקח. בסדר הזה כלכל גם יוסיפוס (קדמ' 1, 12 IX ) את שלשת המאורעות האחרונים ויודיענו עוד, כי המעט מרצין, כי כבש את אילות, ויך לפי חרב גם את חיל המצב אשר ליהודה בעריה. וקרוב זה מאד, כי מדהי”ב (כ"ח, ה') יש לשמוע, כי מכת רצין ביהודה היתה מרובה בערכה ובתולדותיה מכבוש אילות. אך הדבר, אשר כתב יוסיפיוס, כי אחרי אשר הכה רצין את יהודה ויפרד מעל פקח וישב לדרכו, ראה אחז, כי יוכל הפעם לפקח ולחילו ויתגר בו מלחמה. אם מסורת היא ביד הסופר הקדמון נקבל ואם רק אומד הוא, איננו מתקבל על הדעת, כי יתגרה אחז רפה הידים מלחמה. לעומת זה מסתבר הדבר, העולה מספורו, כי למן היום, אשר נעלו מעל מצור ירושלם רפתה האהבה בין רצין ופקח ויפנו איש לעברו, כי גם בדהי"ב (שם) מפורש, כי ביהודה נלחם רצין לעצמו ופקח לעצמו.

אך אם נאמר לשכלל את דמות המלחמה הזאת, יש לנו להתבונן מעט בדברי ישעיהו הנביא ולזכור, כי בימים אשר נבא ישעיהו לאמר, משנת מות עזיהו עד אחרית ימי חזקיהו לא היתה ביהודה מלחמה אחרת, שסופה היתה מפלה גדולה וכוללת בלתי אם מלחמת רצין ופקח, ועתה הנה כל התאניות שהתאונן הנביא על מפלת יהודה בימיו, אינן חוזרות אלא על מלחמה זו. “ונותרה בת ציון כסכה בכרם כמלונה במקשה כעיר נצורה” (ישעיהו א‘, ח’) "לולא ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו (ט') אמתי נתקים מקרא זה שכל ארץ יהודה שעליה דבר הכתוב (א‘, א’) היתה כמעט חרבה ורק ירושלם לבדה התקימה בתקפה? הוה אומר בימי רצין ופקח! שהרבו נגף ושבי וחרבן בכל הערים, ורק בירושלם לא יכלו להלחם. ומליצת “כעיר נצורה” היא פירוש הנמשל לאחר סדור המשלים, לאמר למה לנו להרבות במליצות “כסכה בכרם כמלונה במקשה” נפרש את הדבר כהויתו, כי היתה ירושלם כאשר היא: “כעיר נצורה” כעיר שהאויב צר עליה ואינו יכול לכבשה ורק היא “השריד” שעמד לה להבדיל לטובה את חרבן יהודה ממהפכת סדום.

“מְתַיִךְ בחרב יפלו וגבורתך במלחמה” (ג', כ"ה) “ואנו ואבלו וגו'” (כ"ו) והחזיקו וגו'" (ד‘, א’) הם תוספות ציור לכתוב המספר “ויהרג פקח.. מאה ועשרים אלף. הכל בני חיל…” (דהי“ב כ”ח, ו').

“… חרה אף ה' בעמו ויט ידו עליו ויכהו וירגזו ההרים וגו'” (ישעיה ה', כ"ה.) בחמת ה'… על יהודה נתנם בידכם ותהרגו בם בזעף וגו' (דהי"ב שם ט').

אך בכל זאת יצאה מן הרעה הגדולה הזאת שעברה על בית יהודה שתי טובות גדולות, כי לרגלי המלחמה הזאת נעקר להם מן העולם אויב מסוכן מאד עקירה עולמית ולבית דוד קם איש, אשר היה לתפארת בעמו ושתי הטובות האלה נאמרו ונשנו לישעיהו ועוד מעט יתבארו לנו.

פרשה כ“ה בדהי”ב העשירה בפרשת מלחמות רצין ופקח באחז עניה היא בדברי מלאכות אחז לתגלת פלאסר. הנה גוף דבר המלאכות (ט"ז) השוחד (כ"א) וגם רשעת מלך אשור לבלתי תמוך בידו (כ) כתוב גם שם, אפס כי אין זכר שם לתולדות המלאכות הזאת, אשר יקרו מאד לבני יהודה. התולדה הגדולה הזאת שמורה היא בספר מלכים שם כתוב לאמר: “וישמע אליו – אל אחז – מלך אשור. ויעל מלך אשור אל דמשק ויתפשה ויגלה קירה ואת רצין המית” (מ“ב ט”ז, ט') ומן הדבר הזה יצאה תשועה גדולה לישראל, כי העם הזה היה ראשון, אשר הכביד את ידו על אבותינו בארצם בימי עתניאל השופט הראשון (שופטים ג‘, ח’) ומימי רזון בן אלידע (מ“א י”א, כ“ג–כ”ה) והלאה כל מלכי יהודה וישראל היתה חרפו שלופה כל הימים על אבותינו. על כן שמחו בני יהודה מאד במפלתו בבא הדבר, אשר חזו להם הנביאים (ישעיה ז‘, ט"ז. ח’. ד‘. ז’. י"ז, א’–ג'.) וישעיהו הנביא ברך את ה' בעליצות לבו (ישעיה ט‘, א’–י’).

מלבד התשועה הזאת, אשר נושעו בני יהודה תשועת עולמים מדי אויב נורא היושב מחוץ לגבולם, הקים להם ה' מושל צדיק בקרב ביתם. הנה שלשה בנים היו לאחז שבהם דבר הכתוב. האחד לא נזכר שמו, אך את גורלו המר והאמלל הודיעו לנו ספרי הקודש, כי אביו באולתו ובאכזריותו וברשעתו העביר אותו באש למולך (מ“ב ט”ז, ג'), הבן השני היה “מעשיהו” אשר יצא עם עזריקם נגיד הבית ועם אלקנה משנה המלך למלחמה על פקח ויהרג גם הוא עמהם בידי זכרי גבור אפרים (דהי“ב כ”ח, ז') והבן השלישי הוא חזקיהו. ולפי העולה מן הכתוב, היה מעשיהו יורש העצר, על כן נמנה בתוך ראשי השרים ויצא למלחמה. וחזקיהו אשר לא נחשב בלתי אם כאחד מבני המלך ישב בביתו ולא יצא אל המערכה. ומתקבל הדבר מאד, כי למיום נגזר עזיהו מביתו, ויותם בנו יורש העצר היה המושל בשמו ובעוד אביו חי, היה לחוק בבית מלכי יהודה, כי יורש העצר, ישתתף בעסקי הממשלה ותקנה זו היתה מפני כבודו של עזיהו. ובגלל הדבר הזה, השתתף מעשיהו יורש העצר גם במלחמה, אך אחרי נפול מעשיהו בחרב, אז נסבה המלוכה לחזקיהו אחיו, ודבר זה מוכרע מתוכו מן המקראות.

כי אחרי הנבא ישעיהו “והחזיקו שבע נשים וגו'” (ישעיה ד‘, א’) שגם לדעת הרד"ק הוא חוזר למפלת בני יהודה בימי פקח, הוא קורא ואומר “ביום ההוא יהיה צמח ה' לצבי ולכבוד וגו'” (ב') והאברבנאל הבחין בטוב טעמו, כי חוזר הוא על חזקיהו, אך אם יהיה החזון הזה לימי מלוכת חזקיהו איך תכון מליצת “ביום ההוא”, אשר יאָמר רק על דבר שזה מעט דברו על אדותיו? אך באמת לא היה כל עצם גדולת חזקיהו, אלא תולדות מפלת בני יהודה בימי פקח, כי לולא מלחמה זאת, לא נהרג מעשיהו ולא נסבה המלוכה מעולם למושל צדיק ירא אלהים זה. ועתה עולה לשון “ביום ההוא” יפה מאד במקומה, כי אחרי התאבל הנביא על המון בני חיל שנפלו במלחמה (ישעיה ג‘, כ“ה–כ”ו. ד’, א'.) הוא מוצא תנחומים, ומנחם את קהל שומעיו בגדולת חזקיהו שנתחדשה בעצם היום ההוא ממש ושהיא תהיה "לצבי ולכבוד… לגאון ולתפארת לפלטת ישראל " אשר נמלטה מחרב רצין ופקח.

את הדבר הזה שנה הנביא עוד הפעם בברכו את ה' בשמחה, על הטובה הגדולה שיצאה מן הרעה, על אבדן ממלכת ארם שהיתה תולדת מלחמת מלכי הברית ביהודה. בהודאה זו, הננו מוצאים ברכה סמוכה לחברתה, אשר למראית עין אין טעם לסמיכותן; עשרה פסוקים הראשונים לפרשה ט' בישעיה הם הודאה והלל לה' על מפלת ארם וסופם הוא “וישגב ה' את צרי רצין עליו וגו'”, וקודם לפסוק זה יזכור עוד הנביא בנהמת לב את גאות אפרים בעל ברית רצין ואת עיניו הרמות לבלוע את יהודה, ואת המשל אשר שם בפי בני יהודה הנפתים. וארבעת הפסוקים הראשונים הלא הם הלל גמור מכֻון ביחוד אל ה' בכבודו ובעצמו, אך מה ענין שני הפסוקים ה‘, ו’ לכאן ומלת “כי” הבאה בתחלתם וסומכת אותם לשלפניהם, הנה כל המפרשים מסכימים פה אחד, כי פסוקים אלה חוזרים אל חזקיהו, ומה לו פה? אך מלבד השאלה הזאת, יקשה לנו עוד דבר: מה טעם למלת “יולד לנו”? וכי עכשיו נולד חזקיהו? והלא תשע שנים לפני עלות אביו על כסא נולד? אך לפי דברינו תעלה יפה גם מליצה זו בפרטה גם הסמיכות בכללה, כי הנביא שמח פה בגדולת חזקיהו ובתעודתו למלכות, וגדולתו זאת הלא תולדה מוכרעת היתה ממיתת מעשיהו, שרק מלחמה זו גרמה לה. על כן ראויה היא שתבוא תיכף למפלת ארם, שגם היא תולדת המלחמה. ויען כי מיתת מעשיהו וגדולת חזקיהו התחדשו פתאם שמש הנביא בלשון “יולד” כי רגיל העברי לאמר לדבר המתחדש פתאם “נולד”.

“ויתנהו.. ביד מלך ארם.. וגם ביד מלך ישראל נתן” (דהי“ב כ”ח, ה') “ועוד אדומים באו (י"ז) ופלשתים פשטו…” (י"ח) פסוקים אלה מתמלאים מפסוקי ישעיהו “מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה וגו'” (ישעיה א' ו') “ארצכם שממה וגו'” (ז') הסר משֻכתי והיה לבער פרץ גדרו והיה למרמס" (ה‘, ה’) “ואשיתהו בתה וגו'” (ו').. “בתים רבים לשמה יהיו וגו'” (ט') “ארם מקדם ופלשתים מאחור ויאכלו את ישראל בכל פה..” (ט', י"א), “ויהי בימי אחז: מה צרה היתה שם? ארם מקדם ופלשתים מאחור” (רות רבה א' ב') ופסוק "ובעתהצר לו ויוסף למעול בה' " (דהי“ב כ”ח, כ"ב) מקביל אל פסוק "על מה תכו עוד תוסיפו סרה " (ישעיה א‘, ה’. ועיין ראב"ע).

“ויזבח לאלהי דרמשק המכים בו ויאמר וגו' והם היו לו להכשילו ולכל ישראל” (דהי“ב שם כ”ג) מקרא זה אומר דרשוני, כי למראית עין עולה מן הכתוב, כי הוא ועמו עבדו את אלהי דרמשק בזמן אחד ואנחנו הלא כבר הוכחנו, כי נוקשו באמת רבים מבני יהודה אחרי ע“ז, אך על כרחנו יש לנו להבדיל פה בין המלך ובין העם ולתן עבודה אחת להם ועבודה אחת לו, כי על הזונים מקרב העם נשא ישעיה משא בעוד אשר אמרו גם “קשר” ודבר זה לא היה יכל להיות, אלא לפני המגפה הגדולה בידי רצין ופקח, כי אחרי כן הכירו בני יהודה את שונאיהם היטב, ולא עלה עוד על לבם להתחבר עמם, ודבר זה יכריענו על כרחנו לקבוע את מכשול העם בע”ז לפני המלחמה וכנגד זה אין לקבוע בשום פנים את זמן עבודת אחז את אלהי ארם, רק אחרי המלחמה: ראשית, כי יש להעמיד את סתם סדר הכתובים על חזקתו. ומקרא זה הלא מאוחר הוא למקרא המספר מפלת בני יהודה בידי ארם, ובעל הספר חש להוסיף על “לאלהי דרמשק”, שפירושו לאלהי מלכי דרמשק, את מלת “המכים בו” ובכן הלא כבר הכו בו. וגם הדעת נותנת, כי בכל היות אחז מלך טפש, אי אפשר להאמין, כי התמכר לשקוצים אלה בשעה שעבודתם הובאה מתחלה לארצו לשם כלי מפץ לביתו ולכסאו, והשנית, כי טעם עבדו אותם היה “כי אלהי מלכי ארם מעזרים אותם” (שם) ואנחנו הלא יודעים, כי מימי יואש לבית יהוא והלאה עד מלחמה זו, זה יותר משמונים שנה היו המה בני אדם הנכנעים והמדוכאים והמוכים ולא המכניעים והמדכאים והמכים “והם היו לו להכשילו ולכל ישראל” מתישבת גם היא היטב, כי במקום זה איננה ספור דברים כי אלו היה כך היה הסגנון כדרכו “ויהי לו להכשילו”, – כי אם דברי תרעומת ותמהון הם על המלך הזה, לאמר: את האלילים האלה עבד וישכח באולתו כי "הם הם היו " למוקש לו ולעמו, כי הם הלא היו מכשירי האחוה בין ארם ובין אפרים אויביו ומכשירי הקשר שקשרו עליו בני עמו.

“ויעש לו מזבחות בכל פנה בירושלם” (כ"ד) “ובכל עיר ועיר ליהודה עשה במות לקטר לאלהים אחרים” (כ"ה) על דבר זה יאמר ישעיה “ותמלא ארצו אלילים וגו'” (ישעיה ב‘, ח’)

בימי אחז ובקלקול העם בימיו מבית, ובדלדולו מחוץ, תעסוקנה מרבית פרשיות ישעיהו עד פרשה י' – חוץ מפרשה ו' שנאמרה בשנת מות עוזיהו – ותשעת הפסוקים לפרשה הראשונה ישוו את מעמד הארץ ההרוס אחרי המלחמה, וכי מפלתם היתה פרי סורם מאחרי ה‘. פסוקי י’–כ’ מגנים מעשי בני יהודה הטובלים ושרץ בידם שקרבנות הם מקריבים ובתשובה אינם חוזרים, ופסוקי כ“א–ל”א דברי מוסר קשה הם על קלקול מוסר העם בכללו ועל קלקלת השרים והשופטים בפרטם.

הפרשה השנית השלישית והרביעית נאמרו לפני מצור ירושלם בידי רצין ופקח, ויען כי ראה הנביא את הצרה קרובה, הקדים לנבואתו הקרובה המלאה קדרות ויגון העשויה לדכא גם רוח הבוטחים בה‘, את הנבואה אשר אין ערוך לקדושתה ולרוממותה, הכלולה בארבעת הפסוקים הראשונים לפרשה ב’ שסופה להתקיים באחרית הימים בימות המשיח (ב‘, א’–ד’) ואחרי כן קרא בפסוק קצר את העם לשוב אל ה' (ה') ויערוך בפסוקי ו’–י"א את הפאר החיצון אשר לדורו ואת נבלותו ואת שפלותו הפנימית, מערכה מול מערכה.

פסוקי י“ב–כ”ב תשלומים הם שלפניהם במערכי מראות הנגעים הנעלמים והמחמדים הנראים, אך בהם נוסף חזון יום הפקודה הממהר לבא. פסוקי א’–י“ב לפרשה ג' יערכו את חלול כבוד העם וזלזולו בעיני עצמו, ונבלות השרים והפקידים העתידה להראות בקרב האומה אחרי מפלתה. פסוקי י”ב–כ“ד הם דברי ריב ותוכחה על השרים עושקי הדלים ועל הבזבוז המופלג שנשיהם ובנותיהם נוהגות בו לדעת העם כלו. פסוקי כ”ה כ"ו לפרשה זו ופסוק א' לפרשה ד' יביעו את המלחמה העתידה ואת אחריתה הנוראה. פסוקי ב’–ו' הם דברי נבואת תנחומים נעלמת 7, כי חזקיהו יעלה לגדולה ובימיו יגן ה' על יהודה וירושלם, כאשר גנן לפנים על עמו בעמוד אש וענן (עיין שד"ל לפסוק ו').

פרשה ה' עד פסוק י‘, היא נבואה אחרת על מפלת בני יהודה בידי פקח וקודמת לה, כי כן נאמרה כלה בל’ עתיד. פסוקי י“א–כ”ה גם הם חוזרים על מאורע זה אך מאוחרים הם לה, כי נאמרו כלם בל' עבר. פסוקי כ"ו–ל' יחזרו לדעתנו אל תגלת פלאסר ובכן יהיה כל פורענות זו לבני ארם ואפרים ורק מעוטה לבני יהודה, שגם בם כתוב “ויצר לו ולא חזקו” (דהי“ב כ”ח, כ') “ולא לעזרה לו” (כ"א).

פרשה ז' מפורש בה, כי נאמרה לאחז פה אל פה ועד פסוק י"ח עקר ענינה מבואר, ומשם ואילך ידובר בתגלת פּלאסר (ועיין פירוש שד"ל) והנביא קורא למלך זה “תער השכירה” “יען אחז שלח לו שחד שיבא לעזרתו” (שד"ל)

פרשה ח' ופרשה ט' עד פסוק י"א פרשנו.

פסוקי י“א–י”ז בפרשה ט' דברי תוכחה הם לבני יהודה שלא לקחו מוסר מצרותיהם ומפלתם. פסוקי י"ח–כ' חוזרים על מבוכת בני אפרים ומהומותיהם מימי תגלת פלאסר והלאה.

_______

י: מפלת סנחריב

תשועת ישראל מיד מלך אשור, אשר היתה לשם לזכרון ולתהלה עד היום הזה, מסופרת היא לשמה ממש בשלשה מקומות, אבל סתומה היא בשלשתם, ואלה דברי המקראות:

1) “ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים: ויסע וילך וישב סנחריב מלך אשור וישב בננוה” (מ“ב י”ט, ל“ה–ל”ו)

2) עצם דבר זה בעקרו, ורק בשנויים קלים בסגנונו, נשנה בס' ישעיהו (ישעיהו ל“ז, ל”ו – ל"ח).

3) “וישלח ה' מלאך ויכחד כל גבור חיל נגיד ושר במחנה מלך אשור וישב בבשת פנים לארצו”… (דהי“ב ל”ב, כ"א).

הנה המלה “מלאך” סתומה מאד ונשמעת לפנים אין מספר, ואינה פורטת אפילו מעט את טיב המכה אשר הכו צבאות אשור, על כן לא התברר הדבר. יוסיפוס אומר כי מגפת מות היתה (קדמ' 5, 1 X ).

אך רבותינו התבוננו בדעתם הברורה, כי המלאך אשר שלח ה' לריב את ריב עמו, הכה בחיל אשור, גם במגפה וגם במכה נפלאה ממגפה, עד כי המגפה לא היתה אלא טפל לה.

נשמעה נא את דבריהם:

“בימי חזקיהו היתה אותה הדבר שעתידה להיות בסוף, כמו שנא‘: "וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה’ את כל העמים אשר צבאו על ירושלם” – זכריה י“ד, י”ב. – שנאמר ויצא מלאך ה'" (תדא“ר י”ז).

במקרא זה איננו כתוב למראית עין, אלא מגפה בלבד, ואנחנו עוד נחזיק לפי שעה, כי כך הוא. אך על דבר אחד נעורר כי במשנת סדר עולם, אשר לפי פשטי הדברים עולה גם משם כי לא היתה שם אלא מגפה פשוטה, שהיא בלשון הכתוב “הרג בידי המלאך” טורח הגר“א ז”ל לישב הדבר כן "ונראה שראשי הגייסות נהרגו, ושאר החיילות נמסו מפני חום האש של המלאך וכן נראה מכמה פסוקים " (ביאור והגהות לס“ע כ”ג) ובכן יש לנו לבקר כמה פסוקים ולראות אם נרמזה שם מכת אש.

אך בטרם נביא את המון הפסוקים העוסקים בענין זה, הננו להביא עוד מאמרי רבותינו.

“סנחריב כשבא על ירושלם לא שפטו הקב”ה אלא במבול של אש " (אגדת בראשית א'). “והיה אור ישראל לאש זה חזקיה; וקדושו ללהבה זה ישעיה ובערה ואכלה שיתו ושמיר; זה סנחריב שיצאה האש מבין שניהם ולהטה אותו” (מדרש שוח“ט מובא בילקוט ישעיהו ד' תט”ו). “סנחריב שנתגאה וכו' לא נדון אלא באש” (ויקרא רבה ז'). אחרי הודע לנו מפי מאמרי רבותינו אלה, כי אש היתה שם נעבוד נא על הפסוקים המדברים במפלת סנחריב, אשר עליהם העיר הגר“א ז”ל, כי מהם נראה, כי הרבתה האש לאכול בחיל סנחריב מאשר אכלה המגפה.

נבואת “הוי אשור שבט אפי… (ישעיהו י‘, ה’) נאמרה כלה על סנחריב, כי כן נאמר “כאשר עשיתי לשמרון.. כן אעשה לירושלם..” (י"א) ופסוקי ח’–י”א. י“ג–י”ד אינם אלא פַיָטָה 8לדברי רבשקה ורוחב פיהו, ונבואת ענשו היתה: “ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש” (ט"ז).

“יחזו ויבושו קנאת עם אף אש צריך תאכלם” (כ“ו, י”א) להלן נוכיח, כי פרשה זו נאמרה על סנחריב “קנאת עם: כשתקנא לעמך..” (רד"ק) ומליצה זו מקבילה אל מליצת “קנאת ה' צבאות תעשה זאת” (מ“ב י”ט, ל"א) שנבא ישעיהו על מפלת אשור.

“והיה כאבק דק המון זריך” (כ"ט, ה') “מעם ה' צבאות תפקד… ולהב אש אוכלת” (ו') “המון זריך: אוכלוסי סנחריב שיהיו למאכולת אש” (רש"י ה').

“הנה שם ה' בא ממרחק.. ולשונו כאש אוכלת” (ל', כ"ז) “והשמיע ה'.. בזעף אף ולהב אש אוכלה” (ל') “שם ה': גבורתו שתהיה לו לשם מה שיעשה בסנחריב” (רש"י).

“כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן העמיק הרחיב מדורתה אש ועצים הרבה נשמת ה' כנחל גפרית בוערת בה” (ל"ג) “למלך הוכן: לצורך סנחריב וחילו” (רש"י) "למלך הוכן: למלך אשור " (רד"ק).

“ונפל אשור וגו' (ל"א, ח').. נאום ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם” (ט') “שם יהיה האש מוכן לשורפם” (רש"י).

“תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלכם” (ל“ג, י”א) “והיו עמים משרפות שיר וגו' באש יצתו” (י"ב) "תהרו חשש: כנגד העמים, אשר במחנה מלך אשור.. והיו עמים: אותם עמים אשר במחנה מלך אשור ".. (רד"ק).

ועוד נאמר בפרשה זו “מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם” (י"ד).

ובמזמור מ“ו, אשר יראה הקורא בגוף הספר, כי צדקו דברי החכמים שהביא ראב”ע, כי נאמר “בימי חזקיהו בשוב סנחריב אחור”, גם במזמור זה כתוב על חרבן מחנהו "עגלות ישרוף באש " (תהלים מ"ו, י').

אבל גם האש לא היתה עוד עקר השורש במכת סנחריב; כי אם תולדה למכה אחרת גדולה ממנה, אשר היתה לאם גם לה, ודבר המכה הזאת עולה ממרבית הפרשיות שמתוכם הוצאנו את הפסוקים האמורים.

אם נקרא את פסוק ישעיהו כ“ט, ו‘, במלואו נמצא כי “להב אש” נמנה ששי בסדר הרעות הנפרטות שם. ואלה דברי הכתוב שם "מעם ה’ צבאות תפקד ברעם ורעש וקול גדול, סופה וסערה ולהב אש אוכלה”. בכל הרעות שמרביתן מצויות, יש לנו להתבונן, כי היתה אחת שאינה מצויה, שהיא הרעש. ומשבאנו לכאן מתבאר הדבר, כי הרעם והקול הגדול לא היו, אלא בני לויתו של הרעש, ותולדתו היתה פרץ להב אש. ובכן נדונו צבאות סנחריב ברעש ואש. ותרגום הארמי לדה"י מתרגם את פסוק “וישלח ה' ויכחד.. במחנה מלך אשור..” (דהי“ב ל”ב, כ"א) לאמור: "ושדר מימרא דה' מיכאל וגבריאל מלאכא ושיצי באשא מנתכא ואוקיד נשמתהון בגותהון.. ועל “אשא מנתרא” יאמר בלשוננו “אש נתכת” והאש הבאה לרגלי רעש, הלא מודעה זאת, כי נתכת ונוזלת היא, ובגלל זה צֵרַף המתרגם את גבריאל, שהוא לדעת הקדמונים שר של אש (פסחים קי"ח). למיכאל התובע עלבון ישראל (דניאל י‘, י“ג, כ”א. י"ב, א’).

ודבר הרעש נפרט בספר (זכריה י"ד, א’–י') שעוד נוכיח במוצא דבר “מנביאים שנתנבאו בפרק אחד”, כי לדעת רבותינו הנכוחה מפרשה ט' והלאה לזכריה הנזכר בישעיה ה‘, ב’. הוא ונבואותיו נאמרו בימי עזיהו יותם אחז חזקיהו.

ומפרשה י"ב ואילך ידבר זכריה רק על מלחמת סנחריב.

נפרש נא בראשונה פרשה י"ד שדברי גאולת ישראל מסנחריב ודברי הגאולה העתידה כלולים ומעורבים בה כדברי רבותינו בתנא דבי אליהו שהבאנו זה מעט. “הנה יום בא לה' וחלק שללך בקרבך” (א'). פסוק זה מקביל לדברי ישעיהו “ועל עם עברתי אצונו לשלול שלל וגו'” (ישעיהו י‘, ו’). “ואספתי את כל הגוים אל ירושלם למלחמה וגו'” (זכריה שם ב') מקביל אל “המון כל הגוים הצובאים על אריאל וגו'” (ישעיהו כ"ט, ז') ונלכדה העיר ונשסו וגו' פירושו קרובה תהיה העיר להלכד והבתים להשוס וכן אתה מוצא בדברי עבד מלך הכושי לצדקיהו על ירמיהו – “השליכו אל הבור וימת תחתיו” (ירמיה ל"ח, ט') שפירוש “וימת” הוא: קרוב הוא למות. ועוד מעט “ונלכדה העיר ונשסו הבתים והנשים תשכבנה”.

"ויצא חצי העיר בגולה " (זכריה שם שם) כמו “כל קציניך נדדו יחד” (ישעיהו כ"ב, ג'). “ויתר העם לא יכרת מן העיר” (זכריהו שם שם) חוזר על העם שישבו בירושלם בימי המצור.

“ויצא ה' ונלחם כיום הלחמו ביום קרב” (זכריה שם ג') “ביום קרב: שבאו המצרים אחרי ישראל להרגם בים ושם כתוב כי ה' נלחם להם במצרים” (ראב"ע) לאמר לא ביד אדם תהיה המלחמה הגדולה הזאת בסנחריב ובחילו, כי אם ביד ה' בכבודו ובעצמו, כדבר ישעיהו הנביא אשר נבא “ונפל אשור בחרב לא איש וחרב לא-אדם תאכלנו וגו'” (ישעיהו ל"א, ח') ומה תהיה המלחמה הזאת “ועמדו רגליו וגו'” (זכריה שם ד' ה') יגע כביכול ויבעט בעוצם כחו בהר הזה “ונבקע הר הזיתים.. גיא גדולה.. ומש חצי ההר..” (שם) “כי יגיע גי הרים אל אָצל” (ה') “יסוב כל הארץ.. וראמה וישבה וגו'” (י') כל אלה הם מעשי הרעש ופעולותיו. “והיה ביום ההוא יצאו מים חיים וגו'” (ח') גם זאת היא אחת מתוצאות הרעש, כי מעינות ונחלים נבקעים פתאום במקומות חדשים ודבר זה מפורש במקום אחר בישעיה בדברו על מפלת אשור “והיה על כל הר גבוה ועל כל גבעה נשאה פלגים יבלי מים”. (ישעיהו ל', כ"ה) ואימתי יהיה הדבר? “ביום הרג רב בנפול מגדלים” (שם) לאמר ביום ההרג חיל אשור בידי הרעש המפיל מגדלים ואולי יש גם בפסוק “ורוחו כנחל שוטף עד צואר יחצה” (כ"ח) ובפסוק “מקום נהרים יאורים רחבי ידים..” (ל“ג, כ”א) ובפסוק “וכל אפיקי יהודה ילכו מים..” (יואל ד', י"ח) “ביום ההוא יהיה מקור נפתח וגו'” (זכריה י"ג, א') רמז לבקוע היאורים בפתאום. “והיה יום אחד.. לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור” (י"ד, ז') פסוקים אלה המודיעים את “הדבר שעתידה להיות בסוף” יודיעו גם את הדבר שהיה “בימי חזקיה” כדברי תנא דבי אלי' שהבאנו, גם פסוקי נבואות אחרות יודיעו כי היו שנויים ממאורות באור ובאויר מעין הנוראות היעודות לעתיד ביום ההוא. ודבר זה עולה עם מדברי ישעיהו בדברו על אחרית חיל סנחריב, הוא אומר “לעת ערב והנה בלהה וגו'” (ישעיהו י“ז, י”ד) “והפרה הלבנה ובושה החמה וגו'” (כ“ד, כ”ג) “והיה אור הלבנה וגו'” (ל', כ"ו) “שמש וירח קדרו” (יואל ד', ט"ו) “יום חליו של חזקיה היתה מפלתו של סנחריב ועמדה לו חמה.. שנאמר… ותשב השמש עשר מעלות..” (ס“ע, כ”ג).

מלבד חזון זכריהו זה ישוה את אחרית המצור ביד סנחריב, ישעיהו הנביא.

בפרשה י' יפתח בדברי מוסר אל העם לשוב מחטאותם פן יסגירם ה' בידי סנחריב העריץ (ישעיהו י‘, א’–ו') אח"כ ישוה את גאות העריץ הזה (ז’–ט"ו) ואת מפלתו (ט“ז–י”ט) ואת הרהור תשובת בני יהודה (כ’–כ"ג). ובפסוקים הבאים יחזק את העם לבלתי נפול לבו מן המכות הקשות, אשר חלה בם מלך אשור בימי היות עוד עיניו מצרימה. “בדרך מצרים” לאמר לפני לכתו שמה (כ"ד), כי עוד מעט תהיה בו יד ה' (כ"ה) כי בדרך אשר שמה הלך ישיבהו ה' ריקם, "בדרך מצרים " ושם תחל מפלתו (כ"ו) ואז ישבר עלו מעל צואר ישראל (כ"ז) סיום פרשה ה' יהיה פחד העם (כ“ח–ל”ב) מגפת סנחריב (ל“ג–ל”ד).

והפסוקים ישעיה י‘, ל“ב ל”ג דומים הם בסדורם לפסוקי זכריה י"ד, א’, ב‘, ג’.

הצרה: עוד היום בנוב לעמוד וגו' (ישעיה י', ל"ב).

" הנה יום לה' בא וחלק שללך וגו‘: ונלכדה העיר וגו’ וגו' (זכריה י"ד, א‘, ב’).

הישועה: הנה האדון ה"צ מסעף פארה וגו' (ל"ג).

" ויצא ה' ונלחם וגו' (ג').

אחרי אשר התאבל הנביא על אבדן עשרת השבטים ואבדן ממלכתם וחרבן שמרון (ישעיהו כ“ד, א’–י”ב) ואחרי התנחמו בפלטת שרידי אפרים, אחר נמלטו ארצה יהודה וישובו אל ה' וישבו לבטח (י“ג–ט”ו) הביע את תנחומות צדיקי גולי אפרים אשר התנחמו הם בשמעם מרחוק את גדולת אחיהם בני יהודה בימי חזקיהו מלכם ויאמרו “מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק” לאמר: ממרחק, מקצה הארץ–כי א"י רחוקה מאד מאשור–שמענו שמועה הערבה על נפשנו כזמירות, כי המלך החסיד המולך על אחינו, לשם ולתהלה הוא. ועל זה יענה הנביא “רזי לי רזי לי אוי לי בוגדים בגדו” (ט"ז) לאמר: הם יודעים רק את הנחמה אבל הצער הוא ידוע רק לי, כי נמצאו בוגדים בעם הזה כשבנא וסיעתו, על כן נענש העם בעון הרשעים שבתוכם והעונש הזה, הוא: “פחד ופחת וגו'” (י"ז) “והיה הנס מקול הפחד וגו'” (י"ח) ואפשר כי הבורחים שבא' בהם “כל קציניך נדדו יחד” (כ"ב, ג') או מבני סיעתו של שבנא שהיו בחיל אשור, נספו גם ברעש. והרעש הזה מפורש בדברי הנביא כי “ארובות ממרום נפתחו” (כ"ד שם) כמו שנאמר להלן “נפץ וזרם ואבן ברד” (ל‘, ל’) “וירעשו מוסדי ארץ” (כ“ד, י”ח) “רוע התרועעה הארץ פור התפוררה ארץ מוט התמוטטה ארץ (י"ט) נוע תנוע ארץ כשכור והתנודדה וגו'” (כ') “והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום” לאמר על צבא השמים, שהם המאורות, אשר שנו את דרכם ביום ההוא כמו שכתוב בסוף פרשה ז' “והפרה הלבנה” שכבר פרשנו. “ועל מלכי האדמה וגו'” (כ"א) כפשוטו. “ואוספו אספה אסיר על בור וגו'” (כ"ב) כי פתחה הארץ פיה ותבלע רבים מהם ותכם עליהם. “כי מלך ה' צבאות בהר ציון וגו'” (כ"ג) דומה לנבואת זכריהו “והיה ה' למלך וגו'” (זכריה י"ד, ט') בהסתלק מורא בשר ודם של רשעי ארץ כסנחריב וחבריו שם שמים מתעלה, ולדעת רבותינו היתה מלכות חזקיהו מעין ימות המשיח, והתחלה לתקון עולם במלכות שדי.

בפרשה כ“ד היתה מעין תאניה על עשרת השבטים ועל יחידים שנספו גם הם ברעש. ואולם פרשה כ”ה כלה ששון ושמחה, תודה ותהלה על הנס הגדול הזה. ואחרי עליצות הנביא בפסוק ראשון ישוה את המהפכה, אשר הפך הרעש (ב') ואת המורא הפחד והכבוד לאלהי ישראל, אשר הטיל מאורע זה על העריצים (ג') ואת ה' יברך, כי הציל את עניי עמו גם מן הרעש ותולדותיו “חורב וזרם” וגם מרוח העריצים, אשר גם הוא מן זרם (ד'). פסוק ה' תשלום הוא לשלפניו. ואת מצור ירושלם בידי העמים הבאים ברגלי אשור, ימשיל כסעודה שתחלתה מתק וסופה תפלה גועל ומכאוב (ו') ומתנבא, כי בסעודה זו תגלה חרפתם וראו כל העמים את קלונם (ז). תהלה לה' המבלע את המות ומוחה דמעה ומחיה מתים במאמרו (ח' – ט') ומודיע, כי הרעש אשר יהיה בהר הזיתים יהיה גם במואב (י’–ב') ומליצת “תנוח יד ה' בהר…” מתאֶמת מאד למליצת “ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים” שבזכריה.

פרשת כ"ו מתחלת בשבח ירושלם, כי היא היתה מבטח עוז סגורה ומסוגרת גם מפני האויב גם מפני הרעה, אשר הביא ה' עליה (כ"ו, א') ועתה הנה היא פתוחה לאסוף אל תוכה את בני ישראל בניה “גוי צדיק”. אך בתוך כדי דבור אומר הנביא לא מבצר ירושלם נצר את היושבים בה, כי אם הדעת התקיפה “יצר סמוך” של חזקיה אשר לא בטח בשום מבטחי כי אם בה' לבדו (ג') ועל כן יועץ הנביא להם לבטוח תמיד בה‘, אשר הוא לבדו “צור עולמים” (ד'), הוא הביא את הרעש על מחנה אשור (ה’–ו'). בשלשת הפסוקים הבאים, מביא את המון לבו אל ה’ (ז’–ט'), בשני הפסוקים הסמוכים מצדיק את הדין על האויב הרשע, אשר גם הוא היה בכלל רחמי ה' לוא רצה להיות צדיק (י' – י"א) ועיין תרגום הארמי לפסוק י‘. ועל כן יתפלל הנביא לה’ להטות חסדו לישראל (י"ב), ומוסיף לשפוך נפשו בזכרון הרעות ובתקות הטובות (י“ב, י”ט), ואחרי כן הוא שב בהלך נפשו אל היום הנורא, ומזהיר את עמו להתחבא כל הלילה מפני המלאך המשחית העובר לנקום את נקמתם מאשור (כ’–כ"א) ככל אשר צוה ה' את אבותיהם לבלתי צאת מפתח ביתם בליל צאתם ממצרים (שמות י“ב, כ”ב–כ"ג) שלדעת רבותינו היו שניהם בלילה אחד בליל ארבעה עשר בניסן.

בפרשה כ"ט העוסקת במפלת אשור, שממנה הבאנו למעלה פסוק ו', כתוב “ושב לבנון לכרמל והכרמל ליער יחשב” (י"ז) וגם דבר זה תולדות רעש ומהפכה הוא, כי יש שעפר קרקע זו משביח מערבוב השתות (עלעמענטע) הבא לרגליהם ועפר קרקע זו מתקלקל, ועל כן קרא המשורר לרעש “בהמיר ארץ” (תהלים מ"ו, ג').

בפרשה ל"ג המדברת גם היא בעניננו, מספר הנביא את פחד החנפים והחטאים שבירושלם מפני הרעש והאש (י"ד) ו את בטחון ישרי לב ומנוחתם, אשר ידעו ויאמינו, כי אצבע אלהים הוא (ט“ו–ט”ז) ומביע את הרוחה שעמדה לבני יהודה בנפול אשור, אשר שבה עינם לראות את מלכם בכבודו ובחירותו, ואת ארץ חמדתם במלוא רחבה, אחרי סור הסוללות והדיק מסביב, אשר האפילו את עין הארץ (י"ז). אחרי הציור הנעים הזה יטעים הנביא עוד רגע את קהל שומעיו מעין טעם רגש האימה, אשר הגה כל לב בישראל למראה האויב (י"ח) למען הגדל אחרי כן את רגש השמחה (י"ט) ובששון לבו יקרא לעמו להתבונן אל ציון עיר קדשו, אשר בה לא נגע הרעש לרעש (כ') ומדוע זכתה להנצל? יען כי ה' שוכן בארץ הזאת (כ"א) שהוא מעוז לעמו (כ"ב).

ובפרשה מ"ג יזכור הנביא את נס קריעת ים סוף (ט"ז) “ואחר שזכר הנס שעשה ה' להם בים סוף, זכר גם כן את הנס שעשה להם בדבר סנחריב.. ואמר המוציא רכב וסוס וחיל ועזוז, יחדו ישכבו בל יקומו דעכו כפשתה כבו (ישעיהו שם י"ז) כלומר כי ברגע מתו כמו הפשתה שדולקת וכבה במהרה” (רד"ק).

יואל אשר עוד יתבאר במוצא דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד”, כי גם הוא היה בימי עזיהו יותם אחז חזקיהו ידבר בפרשה ד‘, על מפלת סנחריב. בראשונה ישוה את קבוץ אשור ובעלי בריתו אל עמק יהושפט, שהוא מחוץ לחומת ירושלם, שאסף ה’ אותם, למען שפוט אותם על הגלותם את עשרת השבטים (ב') ועל תעלוליהם, אשר התעללו בם (ג') ואת הגמול השמור לצור וצידון ופלשת הצוררים לישראל אשר עזרו לרעתו (ד’–ח'). אחרי כן יהיו דבריו כעין זרוז לאשור ולעמים אשר עמו, להתאזר למלחמה (ט’–י"א עד אחר מלת “ונקבצו”) וממלת “שמה” יבוא חזון מפלת אשור (י“א–י”ד) ושנוי האויר והמאורות (ט"ו) ורעש הארץ ומלוט ישראל (ט"ז) וקדושת ירושלם וגאולתה מידי זרים (י"ז). ובהושע לא נאמר דבר על אודות סנחריב, ובמיכה לא נאמרו דברים מפורשים על הרעש, האש והמגפה, כי אם דברים כוללים שמקצתם מבוארים ומקצתם נעלמים, אחרי התנבא מיכה על אחרית הימים על גאולת ישראל האחרונה והכוללת בסגנון ישעיהו ובתוספת מרובה משלו (מיכה ד‘, א’ – ח') חזר לזמנו בנחמה קצרה שיש גם תוכחה גם זרוז (ס') וינבא עוד נבואה קטנה על גאולת ישראל מבבל (י') ואחרי כן חזר עוד לזמנו, וירבה לדבר על מצור סנחריב מעין דברי יואל, שדבר על קבוץ העמים על ירושלם ומשפט ה' בם. (י“א–י”ב) ויזרז את עמו להשיב את ידם על חיל האויב הנגף ולהחרים את שללם לה' (י"ג). ושני הדברים האלה מצאנו גם לשאר נביאי הדור דבר רדיפת העם אחרי הנמלטים “ונס לו מפני חרב..” “וחתו מנס..” (ישעיהו ל"א, ח’–ט') ודבר חרם הבזה (זכריה י“ד, כ’–כ”א) אחרי כן לעג הנביא על הגדוד הנורא, אשר עתה יתגודד, לאמר, אשר עתה ישים קרחה בראשו מרוב צרתו במפלתו. והנביא שמח לאיד הרשעים האלה על בזותם בראשונה את מלך ישראל (מיכה ד', י"ד) אחרי כן ידבר על התעלות חזקיהו אחרי מפלת סנחריב (ה‘, א’–ג’) ועל עונש אשור בדברים שאינם מבוארים עוד לנו בגופי פרטיהם (ד’–ה').

ובני קרח יסדו שיר “על עלמות” (תהלים מ"ו, א') “בימי חזקיהו בשוב סנחריב אחור” (ראב"ע) שם יזכר הרעש ביבשה ובים (ג') בנחלים ובהרים (ד') ומנוחת ירושלם ומי הברֵכה אשר לא כזבה את מימיה, ביום הרעש מחוץ לעיר (ה'), ישועתה בזכות השכינה השורה בתוכה וזמן הישועה בטרם בקר (ו'), פחד ובלהה בגוים (ז') ודברי הודאה (ח' – ט') על קץ המלחמה (י’–י"ב). גם מזמור ע"ו נתיסד על מפלת סנחריב ודבריו מבוארים.

בעיני כל הנביאים היה מלחמת סנחריב בישראל כעין מוקש, אשר טמן ה' לרגליו ולרגלי העמים אשר עמו, ישעיהו המשיל אותה לסעודה מזקת (ישעיהו כ"ה, ו’–ז'). יואל המשיל את עמק יהושפט מקום מחנה סנחריב לבית משפט (יואל ד‘, ב’) ולקמה העומדת להקצר (י"ג) ובדברי מיכה נמשלת ירושלם לגרן, אשר שמה נקבצו כל העמים לדיש (מיכה ד', י“ב–י”ד).

וזכריה ימשיל גם הוא את ירושלם ל“סף רעל” (זכריה י"ב, ב') “ולאבן מעמסה” (ג') “לגויי הארץ” (שם) לאמר לאשור ולחבריו, “וככיור אש בעצים וכלפיד אש בעמוד” (ו') גם פרטים על אודות טבע המגפה ההיא נפרטו שם, כי הֻכו הסוסים “בתמהון ובעורון” (ד') ואנשי הצבא הכו בשגעון (שם) ובעורון (י“ד, י”ב) ובשרם נמק (שם) וגם על דברי ימי המצור נשמר פרט גדול, כי הכביד סנחריב את ידו על שבויי בני ישראל אשר שבה בערים להלחם ולצור על ירושלם עיר ממלכתם “על יהודה יהיה במצור על ירושלם” (זכריה י"ב, ב') “וגם יהודה תלחם בירושלם” (י“ד, י”ד) ועיין יונתן רש“י ראב”ע ורד“ק לשני הפסוקים ויונתן ורש”י לפסוק שני.

גם נחום בהנבא על אחרית אשור הזכיר את מפלת סנחריב ואת הרעש ואת האש (נחום א‘, ה’–ו’) ועל בזת ישראל ועל נקמתם בחיל אשור נשמרו הדברים האלה.

“ואסף שללכם אוסף החסיל וגו'” (ישעיהו ל"ג, ד') “אז חלק שלל עד מרבה פסחים בזזו בז” (כ"ג) “קומי ורושי בת ציון.. והדיקות עמים רבים”.. (מיכה ד', י"ג) “והיה שארית יעקב בגוים.. כאריה.. ככפיר..” (ה‘, ז’) “ואכלו על ימין ועל שמאל” (זכריה י"ב, ו').

_____

יא: הכנסת גרים אחרי מפלת סנחריב

מסורת עתיקה נשמרה בסדר עולם ואלה דבריה: “לאחר מפלתו של סנחריב, עמד חזקיהו פטר את האוכלסים שבאו עמו בקולרין וקבלו עליהם מלכות שמים” (ס“ע, כ”ג).

האוכלסים האלה הם הנזכרים לפי דרכם (ישעיהו כ‘, ד’. ועיין רש"י שם ג') למעלה בסדר עולם בעצם הפרק ההוא “שטף שבנא הסוכן – [שלפי מסורת קדמונינו מרד בחזקיהו ויתחבר לסנחריב] – וסיעתו והלך לכוש ונטל חמדת כל הארצות ובא לו לירושלם לקים מה שנאמר: יגיע מצרים וסחר כוש וגו‘, יגיע מצרים: זה חיל פרעה מלך מצרים, וסחר כוש זה תרחקה מלך כוש וסבאים אנשי מדה אלו חילות שלהן, עליך יעבורו זו ירושלם וכו’ וכו'”.

ולסיעת שבנא ולאוכלסי הגוים השלולים בקולרין, היה דבר ישעיהו לאמצם ברוח קדשו, להכניס תחת כנפי השכינה, את שבויי סנחריב ולהשיב לבצרון את סיעת שבנא.

“הוי כל צמא לכו למים.. ותתענג בדשן נפשכם” (ישעיהו נ"ה, א’–ב') בפסוקים אלה ימשיל את דעת אלהי ישראל, לדברים החביבים ביותר על השבוים העיפים והצמאים, למים ליין לחלב ויוכיח כי דת ישראל נותנת את מחמדיה למבקשיהם בלא כסף ובלא מחיר, כי אם בחן ובחסד וברחמים–בפסוק שאחרי כן יחדל מן המשל ופרש את הנמשל וקורא אותם לבא בברית ישראל ולהנות עמם יחד בצל חסדי המלך היושב על כסא דוד (ג'). ומגיד את שבח בית דוד (ד'), וקורא לסיעת שבנא לחזור, כי עת רצון היא (ו') כי עזיבת החטא מכפרת כפרה שלמה (ז') כי במקום גדולתו של הקב“ה שם אנו מוצאים ענותנותו ואף כי קצרי דעת לא יבינו זאת (ח’–ט'), ומעיר את אזן סיעת שבנא על תקף הנבואה שלא האמינו בה בתחלה, ועכשו הם רואים שנתקימה ומסביר להם, כי אי אפשר לנבואה שלא תתקים (י’–י"א), דברי הנחומים להם ולכלל ישראל לאחרית הימים (י“ב–י”ג) ודברי זרור לאוכלסי השבוים ולסיעת שבנא לשמור מצות שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו (נ"ו א' – ב') ודברי חזוק לגרים, כי חביבים הם בעיני הקב”ה ככל אזרח בישראל. – בתוך השבוים האלה היו גם סריסי בית המלך – ואין בידינו להכריע אם סריסי מלך מצרים או מלך כוש – היו שלולים גם הם בקולרים בתוך השבי – או סריסי סנחריב היו, אשר פגרו מלכת עמו בהיותו נחפש לנוס מן המערכה – גם על הסריסים הגרים האלה, הטה חזקיהו חסד, ויאספם ברחמים גדולים אל עמו. ואת הסריסים האלה, אף כי אין להם שרש מתחת בארץ הזאת, כי נכרים הם פה, וגם פרי לא יוכלו לעשות, כי הסריס לא יוליד בנים; את ידי הסריסים האלה הנעצבים, אשר היו בעיניהם כעץ יבש, חזק ישעיהו ויאמצם (ג') ויבטח להם בשם ה‘, כי בדבקם בתורתו באמת, תהיה להם שארית וזכרון בישראל “טוב מבנים ומבנות” (ד' – ה') ולכל האוכלסים תהיה יד ושם וזכרון גם בבית ה’ רק אם ידבקו בו בכל לבבם (ו’–ז'), חתימה בדברי נבואה לקבוץ כל גולי ישראל (ח') וציור נפלאות ה' המבליג את הטרף על טורפו, לאמר, את ישראל על אשור (ט'). ואפשר הדבר כי גרים אלה חזרו למצרים ועליהם חוזר דבר הנביא על “חמש ערים בא”מ מדברות שפת כנען" ועל “מזבח לה' בתוך א”מ" (ישעי' י“ט, י”ח, י"ט) וכל הנחמות עד פסוק כ"ד.

ומי יודע אם לא היתה נבואה זו שיש בה חזון צירוף כל העמים לעבודת ביהמ“ק (ו’–ז') שאין לו מקום אלא לאחרית הימים המפורש עוד יותר במקום אחר (ס“ו, כ' – כ”א ועיין רש"י) לפתרון פה למלכים המקולקלים שבסוף ימי בית ראשון לשום את הנכרים הערלים לכהנים בביהמ”ק, שעל זה הוכיח הנביא (יחזקאל מ"ד, ז’–ט') ועיין שם תרגום יונתן שתרגם דברים כפשוטם “בני נכר”: “בני עממיא” (ז') “בן נכר”: “בר עממין” (ט').

______

יב: נביאים שהתנבאו בפרק אחד

“ימי עזיהו יותם אחז חזקיהו מלכי יהודה” היו ימי התור השני לספרות הנביאים הקימת עמנו (ישעיהו א‘, א’. הושע א‘, א’. עמוס א‘, א’. מיכה א‘, א’). ודבר זה זכרו רבותינו בדברים האלה “דבר ה' אשר היה וגו' בפרק אחד נתנבאו ארבעה נביאים וגדול שבכולן הושע” שנאמר תחלת דבר ה' בהושע וכו' ואמר ר' יוחנן תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו בפרק ואלו הן הושע ישעיהו עמוס ומיכה (פסחים פ"ז). מקור דברים אלה הוא בברייתא בסדר עולם, אלא ששם נוסף דבר המבטל את גרסת ארבעה נביאים, כי על הארבעה הוא מוסיף שם עוד אחד ואף כי אין התנא מזכיר אותו בשמו, ותחת אשר ראש דבר המאמר בפסחים “דבר ה'” הנה תחלת מאמר משנת ס“ע בלשון זה: “הרי הוא אומר: ונסתם גיא הרי וגו' כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיהו מלך יהודה וגו‘. חזון ישעיהו בן אמוץ וגו’; דבר ה' אשר היה אל הושע וגו‘; דברי עמוס אשר הי’ וגו‘; דבר ה’ אאשר היה אל מיכה המורשתי מלמד שכלן נתנבאו בפרק אחד, אבל אי אתה יודע מי קדם את מי כיון שאמר תחלת דבר ה' בהושע וגו' ובעמוס הוא אומר שנתים לפני הרעש ובישעיהו הוא אומר בשנת מות המלך עזיהו והוא היה ביום הרעש דכתיב וינעו אמות הספים וגו‘, דבר ה’ אשר היה אל מיכה המורשתי בימי יותם אחז מלמד שכלן קדמו את מיכה” (ס"ע כ'). התוספת הזאת של הפסוק שבראש המאמר בס”ע המובא מס' זכריה (זכריה י"ד, ח') תכריענו לאמר, כי בא התנא המעמיק מאד, לצרף את נבואת זכריה הנביא בזמנה, אל זמן נבואת ארבעת הנביאים שנתנבאו בפרק אחד ומדייק את מלת “ונסתם” המדברת לגוף שני בל"ר, אל מעשה שאירע בימיהם ואת דבר הרעש ופסקת “בימי עזיהו מלך יהודה” (שם) הוא מכוון אל פסקת "שנתים לפני הרעש " שבימי עמוס (עמוס א‘, א’) ואל פסקת "בשנת מות המלך עזיהו " (ישעיהו ו‘, א’) שלפי קבלתם נראה חזון זה ביום הרעש, ומשתף בזמן האחד, זמן הרעש לבעל הנבואה הזאת ולישעיהו ועמוס, ומצרף אליהם את הושע, שנאמר גם בו תחלת דבר ה' בהושע ומקדים את ארבעתם לזמן מיכה בחתמו: “מלמד שכלן קדמו את מיכה”.

ובכן בא המאמר הזה ללמד, כי נבואת פרשה י"ד שבזכריה היתה בימי ישעיהו עמוס מיכה והושע ונמצא למד בעקרו, כי היה היה נביא אחד גדול וחשוב, מלבד ארבעת הנביאים האלה, שהתערבו ושנטפלו נבואותיו בנבואת זכריה שנבא מאות בשנים אחרי כן.

לשמע דבר זה תוָלדנה לנו שלש שאלות: א) מה שם הנביא הזה? ב) מה גרם לנבואות שני הנביאים האלה הרחוקים מאד שתתערבנה? ג) איכה נכיר להבדיל בין הנבואות העתיקות שבימי עזיהו יותם אחז וחזקיהו מלכי יהודה ובין הנבואות המאוחרות שבימי דריוש מלך פרס?

והשאלות האלה תתבררנה אשה מרעותה אם נפתח במה שסימנו, אם נעיף עין רגע אחד, על סגנון ספר זכריה ועל הליכות נבואותיו וראינו, כי לא עירוב פרשיות יש שם, כי אם סמיכות שני ספרים, אשר הראשון שבהם נוגע בסופו בראש השני הסמוך לו, מבלי הצטרף כלל. שמונת הפרשיות הראשונות ספר אחד הנה, ושש הפרשיות האחרונות, הן ספר אחר נבדל בעינו בסגנונו ובמדברו, מן הספר הקודם לו, אשר אין לו דבר עמו בלתי אם סמיכות הפרשיות לבד.

והשאלה השנית מה גרם לשני ספרים אלה שיצטרפו? תתישב בישוב השאלה הראשונה השואלת מה שם הנביא הנעלם, אשר את נבואתו הביא בעל ס“ע. אם נשים לב יֵרָאֶה לעינינו, כי ככל אשר אנחנו מוצאים שני מיני נבואות רחוקות תפוסות לנו כיום בכרך אחד, כן נמצא שני נביאים רחוקים בלולים לנו בשם אחד, זכריהו הוא שם לנביא שבימי דריוש וזכריהו הוא שם לנביא גדול שהיה בימי עזיהו, אשר קרא לו “זכריהו המבין בראות אלהים” (דהי“ב כ”ו, ה') ואם נוסיף להתבונן, נמצא במקום אחד בפרק ההוא איש נביא ששמו זכריהו בן יברכיהו (ישעיהו ח‘, ב’). ואם נתפוס את המועט נאמר, כי “זכריהו בן יברכיהו” שבימי אחז הוא הוא “זכריהו המבין בראות אלהים” שבימי עזיהו, כאשר חשב באמת בעל ס”ע נבואת נביא ששם זכריהו נקרא עליה עם ארבעת הנביאים שנתנבאו בפרק אחד. ויען כי הנביא שבימי ישעיהו וחבריו היה דומה בשמו ובשם אביו לנביא שהיה בימי חגי שהם ימי מלכות דריוש זה היה נקרא זכריהו בן יברכיהו וזה היה נקרא זכריהו בן ברכיהו (זכריה א‘, א’) על כן נצטרפו יחד וברכיה בלי יו“ד בראשו, וברכיה בתוספת יו”ד לפניו, שני נוסחאות הם לשם אחד, כמו חזקיהו בלי יו“ד (מ“ב ט”ז, כ') ויחזקיהו בתוספת יו”ד לפניו (כ‘, י’) ששניהם נוסחאות הם לשם אחד של המלך המפורסם בישראל.

דברינו אלה כבר נגלו לאחד מחוקרי דורנו (יש"ר באחד ממאמריו). אך דבר אחד גדול נעלם ממנו, כי כבר קדמוהו רבנן בזה בסדר עולם. והיודע לברר בדברי רבותינו את הפשט והמסורת המדויקת מתוך הדרש והאגדה יודע הוא עד כמה דבריהם, במקום שהם דברי בקרת, מסייעים ומכריעים.

1 ספר זכריה המבין בראות האלהים שש הפרשיות האחרונות שבס' זכריה הן לזכריהו שבימי עזיהו וישעיהו ונבואותיו ארבע:

א) פרשה ט' עוסקת בכבושי ירבעם בן יואש מלך אפרים המסופרים בספר מלכים (מ“ב י”ד, כ“ה. כ”ח) והמרומזים בספר עמוס (עמוס ו', י“ג – י”ד) ובכבושי עזיהו המסופרים בדה"י (דהי“ב כ”ו, ו’–ח') כאשר בארנו בגוף הספר.

ב) פרשה י' מתחלת בעצירת גשמים הנזכרת בעמוס (עמוס ד‘, ז’ – ח') ומסימת בדברי נחומים הדומים לדברי הושע בן בארי.

ג) פרשה י"א מדברת על רשעת מנחם בן גדי כאשר התבאר במוצא דבר “עזיהו יותם – זכריה שלום ומנחם”.

ד) פרשיות י“ב, י”ג, י“ד הן פרשת מלחמת סנחריב ומפלתו כאשר התבאר במוצא דבר: מפלת סנחריב. אך בפרשה י”ד יש דברים רבים שענינם נבואה לאחרית הימים.

כִוֻן נבואת זכריה “המבין בראות אלהים” אל נבואת בני דורו

מספר סידורי זכריה ט'–י"ד שאר הנביאים
1 ותבן צור.. והוא באש תאכל (זכריה ט‘, ג’–ד’) 1 ושלחתי אש בחומת צור ואכלה.. (עמוס א‘, י’)
2 .. ועזה ותחיל וגו' ועקרון כי הוביש מבטה ואבד מלך מעזה ואשקלון לא תשב: וישב ממזר באשדוד והכרתי גאון פלשתים (זכריה ט‘, ה’–ו’) 2 ושלחתי אש בחומת עזה וגו' והכרתי יושב מאשדוד ותומך שבט מאשקלון והשיבותי ידי על עקרון ואבדו שארית פלשתים וגו' (עמוס א‘, ז’–ח’)
3 ועקרון כי הוביש מבטה (ה') 3 אשדודה (ישעיה כ‘, א’) ובושו מכוש מבטם (ה') הנה כה מבטנו (י')
4 מִצָבָה (זכריה ח',) – בנחי ל"ה – 4 צֹבֶיהָ (ישעיהו כ"ט, ז') – בנחי ל"ה –
5 מלכך יבא לך (ט') 5 ממך לי יצא להיות מושל (מיכה ה‘, א’)
6 צדיק ונושע (שם) 6 ורעה בעז ה' (ב‘, ג’)
7 עני (שם) 7 צעיר (א')
8 והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלם (י') 8 והכרתי סוסיך מקרבך והאבדתי מרכבותיך (ט')
9 ודבר שלום לגוים (י') 9 והיה זה שלום (ד')
10 ומשלו מים עד ים ומנהר ועד אפסי ארץ (י') 10 עתה יגדל עד אפסי ארץ (ג')
11 ונכרתה קשת מלחמה (שם) והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלם (שם) 11 וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ (הושע ב‘, כ’) והכרתי סוסיך מקרבך והאבדתי מרכבותיך (מיכה ה‘, ט’)
12 ביום ההוא [י"ח פעמים בו' פרשיות] (ט', ט“ז.–י”ד, כ"א). ביום ההוא [מ"ו פעמים] (ישעיה ב‘, י“א.–נ”ב, ו’.)
13 דגן בחורים ותירוש יגובב בתולות (זכריה ט', י"ז) שאלו מאת ה' מטר בעת מלקוש (ה‘, א’) יתן לאיש עשב בשדה (י‘, א’) יחיו דגן ויפרחו כגפן זכרו כיין לבנון (הושע י"ד, ח') מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר (עמוס ד‘, ז’) והיה אם כלה לאכול את עשב הארץ וגו‘: נחם ה’ על זאת לא תהי' א' ה' (עמוס ז‘, ב’–ג’)
14 וגברתי את בית יהודה ואת בית יוסף אושיע (י‘, ו’) ואת בית יהודה ארחם והושעתים (א‘, ז’)
15 אני ה' אלהיהם ואענם (שם) אני ה' אענם אלהי ישראל לא אעזבם (ישע' מ“א, י”ז) והיה ביום ההוא אענה נאום ה' (הושע ב', כ"ג)
16 והושבותים (שם) והושבתים על בתיהם (י“א, י”א)
17 אשרקה להם ואקבצם (ה') יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור (שם)
18 ובמרחקים יזכרוני (ט') .. באיי הים שם אלהי ישראל (ישעיה כ“ד, ט”ו)
19 וגברתים בה' ובשמו יתהלכו (י"ב) והושעתים בה' אלהיהם (הושע א‘, ז’)
20 נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו (י"ב, א') בורא שמים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה (ישעיה מ"ב, ה')
21 אמצה לי יושבי ירושלם בה' אלהיהם (ה') עיר עז לנו ישועה ישית (כ"ו, א')
22 .. כגבורים בוסים בטיט חוצות (י‘, ה’) אלופי יהודה ככיור אש בעצים כלפיד אש בעמיר (י"ב, ו') שארית יעקב בגוים כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן וגו' (מיכה ה‘, ז’)
23 ואכלו על ימין ועל שמאל (שם) ויגזור על ימין.. ויאכל ועל שמאל.. (ישעיה ט', י"ט)
24 ביום ההוא יהיה מקור נפתח.. (י"ג, א') אכה כל סוס וגו' ועלבית יהודה אפקח עיני וכל סוס העמים אכה וגו ואמרו אלופי יהודה בלבם אמצה לי וגו' בה' אלהיהם (זכר' י"ב, ד‘, ה’). והושיע ה' את אהלי יהודה בראשונה (ז). לא תגדל תפארת ב"ד ותפארת יושבי ירושלם על יהודה (שם) והיה על כל הר גבוה וגו' פלגים יבלי מים (ישעיה ל', כ"ה) כי אם שם אדיר ה' לנו מקום נהרים יאורים רחבי ידים (ל“ג, כ”א) ואת בית יהודה ארחם והושעתים בה' אלהיהם ולא אושיעם וגו' בסוסים (הושע א‘, ז’) עוד אושיבך באהלים כימי מועד (י"ב, י') ויהודה לא יצור וגו' (ישעי' י“א, י”ג)
25 אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד (ב') והסירותי את שמות הבעלים מפיה ולא יזכרו עוד בשמם (הושע ב', י"ט)
26 הך את הרועה ותפוצנה הצאן והשיבותי ידי על הצוערים (ז') הך הכפתור וירעשו הספים וגו' ואחריתם וגו' (עמוס ט‘, א’)
27 והשלישית יותר בה: והבאתי את השלישית באש וצרפתים.. הוא יקרא בשמי וגו' (ח’–ט') ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער… מצבת בם זרע קדש (ישעיה ו', י"ג)
28 ואני אענה אותו (ט') אענה נאום ה' (הושע ב', כ"ג)
29 אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה' אלהי (שם) והיה סחרה ואתננה קדש לה' (ישעיה כ“ג, י”ח)
30 והיה על מצלות הסוס קדש לה' (זכריה י"ד, ב') ואמרתי ללא עמי עמי עמי אתה והוא יאמר אלהי (הושע ב', כ"ה)

מלבד המערכות המקבילות האלה, עיין המערכות שבמוצא דבר “עזיהו יותם – זכריה שלום ומנחם” ובמערכות שבשאר נביאי הפרק הזה ודברינו במוצא דבר “מפלת סנחריב”.

לפי דברינו יתבאר מאליו דבר זכרון עשרת השבטים בתורת ממלכה קימת ובשם אפרים הרגיל בפי הושע ושגור גם על פי הנביא הזה (זכריה ט‘, י’. י"ג. י‘, ז’) ובשם בית יוסף (י‘, ו’,) המצוי בפי עמוס (עמוס ה‘, ו’. ט"ו. ו', ') ובפסקת “בין יהודה ובין ישראל” (זכריה י“א, י”ד) כי אמנם קימת ועומדת היתה עוד מלכות עשרת השבטים בימיו: ועל כן לא יזכרו עוד שמות אלה אפילו ברמז קל מפ' י"ב והלאה, כי בימים ההם כבר גלו עשרת השבטים, ומטעם זה נזכרו אשור ומצרים בפי נביא זה (זכריה י', י’–י"א) במתכונתן שהיו להן בימי ארבעת הנביאים. ובאמת תבחן עין כל מעמיק להתבונן את הקושי הגדול שנתקשו המפרשים בשמות אלה בספר זה.

זכרון “בני יון” יבואר בדברנו על יואל הנביא.

2 דברי עמוס נביא זה נבא לכל המאוחר, לא אחרי חמש ועשרים שנה לפני מות עזיהו, כי כן כתוב על ימי נבואתו “בימי עזיהו מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל” וארבע עשרה שנה מאחת וארבעים שנות מלכות ירבעם נבלעות בשעות אמציה ושבע ועשרים בשנות עזיהו שכל ימיו היו חמשים ושתים, ובכן עודפות היו חמש ועשרים שנה לעזיהו על ירבעם. לפי סגנונו הפשוט והתמים הקרוב לסגנון הנביאים הראשונים, שמועל, נתן ואחיהו, אליהו ואלישע, נראה, כי הוא הקודם לכל חבריו חוץ מזכריהו המבין בראות אלהים, שהוא היה לפי הנראה נביא גם בימי נעורי עזיהו (דהי“ב כ”ו, ה'). הרבה מנבואותיו נכתבו בעצם ידו, באשר תעיד לשון גוף ראשון: “הראני” (ז‘, א’. ד‘. ז. ח’, א') “ראיתי” (ט‘, א’), לעומת זה נכתבה פרשת המאורע, אשר היה לו בבית אל עם אמציה כהן בית אל ביד חבריו או תלמידיו, כי כן תעיד לשון גוף שלישי (ז', י’–י"ד).

3 דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי לפי סגנונו יחלק לשני חלקים. החלק הראשון כולל את שלש הפרשיות הראשונות הכתובות בסגנון רצוף ומשולב והחלק השני כולל את אחת עשרה פרשיות האחרונות הכתובות בסגנון נמלץ. החלק הראשון קרוב הוא, כי נאמר רובו בימי ירבעם בן יואש בעוד אשר היו חטאות אפרים סדורות. והחלק השני נאמר רובו בימי המהפכה, אשר החלו מימי שלום בן יבש והלאה.

סגנון הנביא הזה בכללו המדוקדק והמצוחצח יותר משל עמוס, יטנו להקדים תחלת נבואת עמוס לתחלת נבואתו, וכבר החליטו רש"י וכל המפרשים, כי פשוטו של מקרא “תחלת דבר ה' בהושע” רק ללמדנו הוא, כי קדמה נבואת הושע זו לכל שארנבואות הושע, אבל לא ללמדנו, כי קדמה נבואת הושע לנבואות כל שאר הנביאים.

מפרשה ראשונה ששם נזכר הנביא בגוף שלישי: “וילך.. ויקח” (הושע א‘, ג’) “אליו” (ד') “לו” (ו') נראה, כי לא בעצם ידו העלה את נבואותיו על ספר, אך מפרשה השלישית שנזכר שם בגוף ראשון: “אלי” (ג‘, א’) “וָאֶכְרֶהָ” (ב') “ואמר” (ג') ישמע, כי הוא בעצם ידו כתב את דבריו. בין שני הפכים אלה יש להכריע, כי מקצת ספרו כתב הוא ומקצתו כתבו תלמידיו בני הנביאים.

4 חזון ישעיהו עם זה הוא כלל לכל הספר ופרט לפרשה ראשונה, “הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ וגו'” (ישעיהו ב‘, א’) הוא שם לפרשה ב‘. ג’. ד‘. כי פ’ ג' מחוברת לפ' ב' במלת “כי” (ג‘, א’) ופ' ד' מחוברת לפ' ג' במלת “והחזיקו” (ד‘, א’) שצורתה ומשמעה מעידים עליה שאינה תחלת ענין כ“א תוספת ענין. “אשירה” (ה‘, א’) וכל פרשה ה' אפשר כי נמשכת היא לשלפניה ואפשרי כי היא נבואה לעצמה. ענין פרשה ו' הוא חנוך הנביא. פרשה ז' משוה את פחד בית דוד מפני רצין ופקח (ז', א’–י"ג), חזון אחרית ארם ואפרים (י"ד–כ') ומראה ארץ אפרים בעת ההיא (כ“א–כ”ה). פרשה ה' היא חזון אחרית ארם ואפרים וסכול עצתם (ח‘, א’–י’), השתדלות הנביא לקיים את התורה בימי אחז הרעים (י"א–כ') וחזון אחרית אפרים (כ“א, כ”ג). פרשה ט' היא שמחת מפלת ארם ושמחת תעודת חזקיהו למלכות (ט‘, א’–ו’), חזון קלקול בני אפרים ואחריתם (ז’–כ‘. י’, א’–ד'). כל פרשיות אלה מלבד פרשה ו' נאמרו על ימי אחז, ועיין פירושם במוצא דבר “ימי אחז”. פרשה י', ה’–ל”ד היא נבואה על סנחריב גאותו ומפלתו. פרשה י“א וי”ב היא נבואה שנאמרה רק מעוטה על ימי חזקיהו ורובה לאחרית הימים. משא בבל (י"ג, א') היא פרשה י“ג כלה וי”ד א‘–כ“ג וענינה נבואת גאולת בבל. (י“ד, כ”ד–כ"ז) נבואה על מפלת סנחריב, פסוקי כ”ח–ל“כ\ב נבואה על פלשתים בימי אחז. “משא מואב” הן פרשות ט”ו וט“ז שענינן כמשמען נבואה על מואב, שגם עליה עברה כוס פלשתים, ועיין ס”ע כ“ג. פרשה י”ז היא חזון מפלת דמשק ואפרים (י“ז, א’–י”א), אחרית סנחריב (י“ב–י”ד). פרשה י“ח נראה שיש לה ענין גם עם דבר תרחקה מלך כוש, אך רוב ענינה היא נבואה לימות המשיח. “משא מצרים” פרשה י”ט היא חזון דלדול מצרים בידי הכושים, ובימי המהומה אחרי ימי תרחקה וממשלת שנים עשר המלכים שחיו בה ימים רבים (עיין דברי ימי העמים לשלוסר 70 I ) אך, התערבו בה דברי חזון ישועה לישראל שאי אפשר בידי פשטן לישבם כראוי, ולכונם היטב אל העבר. פרשה כ’ היא נבואה על מכת מצרים בידי סנחריב. “משא מדבר ים” (פ' כ"א) היא נבואה רחוקה למפלת בבל (עיין ס“ע כ”ח). “משא גיא חזיון” (פ' כ"ב) היא דברי מוסר לעם בימי מצור סנחריב (א’–י"ד) ונבואה על שבנא הסוכן הבוגד באדוניו (ט“ו–כ”ה). “משא צור” (פ' כ"ג) נאמר בימי הלחם בה שלמנאסר אשר לכד את העיר ומבחר גבריה עזבוה ויתישבו באי אשר מנגד, ויקראו לה צור החדשה (שלוסר שם 113); ועל התחדש עשרה בימי תחלת ממלכת בבל חזרו דברי הנביא “והיה מקץ שבעים שנה.. ושבה.. וזנתה וגו'” (י“ז–י”ח). פרשה כ“ד תדבר על גלות אפרים (א’–י"א), על פליטיהם המעטים אשר יותרו בארץ אבותיהם (י“ב–ט”ו), על בשורת תשועת יהודה מיד סנחריב אשר תשמע באזני גולי אפרים (ט“ז–כ”ג). פרשות כ”ה. כ“ו. כ”ז, הן דברי תפלה ושמחה ותהלה לה' על מפלת סנחריב. פרשה כ“ח נבואה על גלות אפרים. פרשות כ”ט. ל‘. ל“א. ל”ב. ל“ג. מדברות כלן על מצור סנחריב ומפלתו וכל התלוי בזה. פרשה ל”ד נבואה היא על אדום ועל כל הגויים. פרשה ל“ה היא נבואה לעתיד. פרשות ל”ו. ל“ז. ל”ח. ל"ט, הן ספור מלחמת סנחריב ומפלתו, מחלת חזקיהו ומלאכות מראדך בלאדן כאשר נמצא גם בס’ מלכים ב' פרשה י“ח וי”ט. אולם פה נוסף גם “מכתב לחזקיהו” (ישעיה ל"ח, ט’–כ'). פרשה מ' עד סוף פרשה מ“ח נבואות הן שרוב ענינן הוא גאולת בבל ומעוטן לאחרית הימים. פרשה מ”ט עד סוף פרשה נ“ד כלן נאמרו על אחרית הימים. פרשה נ”ה כלה ומקצת פרשה נ“ו (א’–ח') הן דברי ישעיהו לשרידי שבי סנחריב, עיין מוצא דבר “הכנסת גרים”; וארבעת פסוקים האחרונים שבפרשה דברי ריב הם עם נביאי השקר (ט’–י"ב). פרשה נ”ז ראשיתה דברי מספד על אחד המלכים הכשרים. ולדעתנו על יותם מלך יהודה שמת בימי נעוריו (א’–ב') ודברי ריב ותוכחה לדור הפריץ שקם אחריו (ג’–י"ב), אחרית טובה ונחמה לבעלי תשובה (י“ג–י”ט), רשעת הרשעים ואחריתם הרעה (כ’–כ"א). פרשה נ“ח היא דברי מוסר לרעים לבריות ומתראים כטובים לשמים (א’–ד'), מערכי מעשי יראי ה' באמת ובעלי תשובה גמורים ואחריתם הטובה (ה’–י"ד). פרשה נ”ט באה להוכיח, כי החטא הוא מקור האסון והרעה (א’–ט"ו) וכי פתאם תהיה נקמת ה' מאויביו ותשועתו לאוהביו (ט“ז–י”ט), נבואה לאחרית הימים (כ'–כ"א). פרשות ס‘. ס“א. ס”ב וס“ג (א’–ו') נבואות הן לאחרית הימים בשפה נמלצה וברוח רוממה מאד מאד. וארבע עשרה הפסוקים האחרונים לפרשה ס”ג (ו’–י"ט) וכל פרשה ס“ד דברי קינה הן על מצוקות הגלות. פרשה ס”ה יש בה תוכחת הנביא לבני דורו – ולפי הנראה קרוב אחרי מות חזקיהו – (א’–י"ב) וסומך לענש הרשעים את גמול הצדיקים ומדברי הגמול משתלשל חזון שלום לאחרית הימים (י“ג–כ”ה). פרשה ס"ו עוסקת ביקר יראי אלהים בעיני ה’ ובאפו על עוזביו ועוברת אל דברי תנחומים, אשר אין בידי הפשטן להכריע אם נאמרו על התשועה מידי סנחריב או לאחרית הימים.

רבות מן הנבואות שנבא הגדול שבנביאים הזה, הלא הן מפרשה מ' עד סוף הספר, נמהרו רבים מן הסופרים לגזול אותן, מישעיהו ולתלותן באיש אחר שהיה בימי גלות בבל, אשר גם הם לא ידעו את שמו. והנה כבר קנא הרב שד“ל ז”ל לכבוד נביאי אלהיו וירב את ריב הספר הקדוש הזה מיד הנוהגים בו קלות (כ"ח שנה ז') וכל הרוצה לעמוד על האמת, יקרא את הדברים האלה. ואנחנו אשר בעינינו נראה בקורת נמהרה זו בשקר גמור, שאין רגלים לו כלל וכלל, באנו להראות בטבלאות הבאות את אמתת אחדות הספר מתוך אחדות ענינו וסגנונו; וראה כל מתבונן, כי גבול חלוקת הספר, שקבעו בתחלת פרשה מ' אינו מובהק כלל וכלל, כ“א יען כי הנבואות בבל ל”ט פרשיות רובן לשעתן נאמרו, והנבואות מן פרשיות מ' והלאה לגלות בבל ולימות המשיח נאמרו, על כן משתנות הנה לפי שנוי הענין שנוי קל בסגנון, אך גדול הרבה השתוף ששני סדרי הפרשיות משתתפים, בהיותם פרי רוח נביא אחד מן השנוי הקל שהם משתנים זה מזה, ויען כי רבים מן המבקרים גזרו, כי גם הפרשיות עד מ' אינן כלן לישעיהו, על כן תהיינה לנו ארבע כונות בטבלאות. א) לכון את ענין סגנון של ל"ט הפרשיות הראשונות, בפסוקים משתוים זה אל זה לעצמן; והפרשיות מן מ' ואילך לעצמן. ב) והעקר הגדול לכון ענין סגנון של הפרשיות שלפני מ' אל שלאחריהן. ג) לכון את כלן לשאר נביאי הזמן ההוא. ד) ואל חמשה חומשי תורה.

________

(א)

I
1 גדלתי ורוממתי (ישעיה א‘, ב’);גדלתי… רוממתי (שם כ"ג, ד')
2 גוי חוטא, עם כבד עון;זרע מרעים בנים משחיתים (א‘, ד’)עם מרי הוא, בנים כחשים לא אבו שמוע תורת ה' (ל‘, ט’) קרחה וחגורת שק (ג', כ"ד) ולקרהה ולחגור שק (כ“ב, י”ב)
3 לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר (ד‘, ו’) חמה מזרם צל מחרב… חרב בצל עב… (כ"ה, ד‘-ה’) ושרק לו מקצה הארץ והנה מהרה קל יבא (ה', כ"ו). ישרק וגו' בקצה יאור וגו' בארץ אשור: ובאו (ז', י“ח-י”ט)
4 ועוד בה עשיריה… מצבתה (ו', י"ג);שאר ישוב בו (י', כ"ב)
5 קנאת ה' צבאות תעשה זאת (ט‘, ו’) ;קנאת ה' צבאות תעשה זאת (ל“ז, ל”ב)
6 ראש וזנב כפה ואגמון (ט', י"ג) ; ראש וזנב כפה ואגמון (י“ט, ט”ו)
7 הבוגד בוגד והשודד שודד (כ"א, ב') ; הוי שודד ואתה לא שדוד ; ובוגד לא בגדו בך (ל"ג, א')
8 רוח עריצים כזרם קיר (כ"ה, ד') ; כזרם ברד, שער קטב
9 כזרם מים כבירים שוטפים (כ"ח, ב')
10 וחפרה הלבנה ובושה החמה ואור החמה(כ“ד, כ”ג)
11 והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה וגו' (ל', כ"ו)
II
1 הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו (ט‘, י’) ; הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו (ס“ב, י”א)
2 עבדי… כמלאכי.. (מ“ב, י”ט) ; עבדו… מלאכיו.. (מ“ד, כ”ו)
3 מבטן קראני ממעי אמי הזכיר שמי וישם פי וגו' (מ"ט, א‘-ב’) רוח ה' עלי יען משה אותי לבשר ענוים שלחני וגו' (מ"א, א')
4 גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך (מ“ט, ט”ו) גם שבי גבור יוקח.. ואת יריבך אנכי אריב ואת בניך אנכי מושיע (מ“ט, כ”ה)
5 אנכי אנכי הוא מנחמכם (נ“א, י”ב) ; כן אנכי אנחמכם (ס“ו, י”ג)
6 תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס (נ“ה, י”ג) תחת הנחשת אביא זהב ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל (ס', י"ז) פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל מעטה תהלה תחת רוח כהה (ס"א, ג')
7 בעון בצעו קצפתי ואכהו דרכיו ראיתי וארפאהו (נ“ז, י”ז-י"ח) הן אתה קצפת ונחטא בהם 9 עולם ונושע (ס"ד, ד')

(ב)

1 מליצת “ה' דִבֵּר” במקום “נאום ה”
כי ה' דבר (א‘, ב’)
כי פי ה' דבר (א‘, כ’)
כי ה' אלהי ישראל דבר (כ“א, י”ז)
כי ה' דבר (כ“ב, כ”ח)
כי ה' דבר (כ"ד, ג')
כי ה' דבר (כ"ה, ח')
כי פי ה' דבר (נ“ח, י”ד)
2 מליצת “יאמר” במקום “נאום”
יאמר ה' (א', י"א)
יאמר ה' (א', י"ח)
יאמר ה' (ל"ג, י')
יאמר אלהיכם (מ‘, א’)
יאמר קדוש (מ', כ"ה)
יאמר ה' (מ“א, כ”א)
יאמר מלך יעקב (מ“א, כ”א)
יאמר ה' (מ"ו, ט')
3 קריאה לויכוח
לכו נא ונוכחה (א', י"ח)
נשפטה יחד (מ“ג, כ”ו)
4 כנוי "אֲבִר לה' 10
אביר ישראל (א', כ"ד)
אביר יעקב (מ“ט, כ”ו)
אביר יעקב (ס' ט"ז)
5 “משפט וצדקה” בפסוק אחד
{במשפט… בצדקה (א', כ"ז)
למשפט… לצדקה (ה‘, ז’)
במשפט… בצדקה (ה', ט"ז)
במשפט ובצדקה (ט‘, ו’)
משפט… צדק (ט"ז, ה')
משפט… וצדקה (כ“ח, י”ז)
משפט וצדקה (ל“ב, ט”ז)
משפט וצדקה (ל"ג, ה')
משפט… צדקה (נ"ו, א')
משפט… צדקה (נ"ט, ט')
משפט וצדקה (נ“ט, י”ד)
6 מליצות הבושה 11
יבשו מאילים (א', כ"ט)
ובושו עובדי פשתים (י"ט, ט')
וחתו ובושו מכוש מבטם (כ‘, ה’)
בושי צידון (כ"ג, ד')
וחפרה… ובושה החמה (כ“ד, כ”ג)
יחזו ויבושו (כ“ו, י”א)
לא עתה יבוש יעקב (כ“ט, כ”ב)
לבשת… לכלימה (ל‘, ג’)
כל הוביש (ח')
לבשת וגם לחרפה (שם)
חתו ובשו (ל“ז, כ”ז)
יבושו ויכלמו (מ“א, י”א)
יבושו בשת (מ“ב, י”ז)
למען יבושו (מ"ד, ט')
כל חבריו יבושו (מ“ד, י”א)
יעמודו יפחדו יבושו (מ“ד, י”א)
בושו וגם נכלמו (מ“ה, ט”ז)
לא תבושו ולא תכלמו (ט“ז, י”ז)
ויבושו כל הנחרים בו (ט“ז, כ”ד)
לא יבושו קֹוָי (מ“ט, כ”ג)
כי לא אבוש (נ‘, ז’)
לא תבושי ואל תכלמי… לא תחפירי (נ"ד, ד')
בשת… חרפה… (נ"ד, ד')
בשתכם… וכלמה (ס"א, ז')
ואתם תבושו (ס“ה, י”ג)
והם יבושו (ס"ו, ה')
7 מליצת הגובה
הרמים והנשאים (ב', י"ג)
הרמים הנשאות (י"ד)
גבוה (ט"ו)
רם ונשא (ו‘, א’)
גבה ונשא (כ"ז, ז')
רם ונשא (ט"ו)
8 עדות החטא על עצמו
הכרת פניהם ענתה בם וחטאתם… (ג‘, ט’)
וחטאותינו ענתה בנו (נ“ט, י”ב)
— —- —– —–
9 מליצת “אמירה” הפשוטה בתוך דברי הנבואה הרוממה
ויאמר (ג', ט"ז) ויאמר (ו‘, ה’)
ואָמר (ו‘, ג’) ויאמר (ו‘, ז’)
ואֹמר (ו‘, ח’) האומר (מ“ד, כ”ו)
ואֹמר (ו', י"א האומר (מ“ד כ”ז)
ויאמר (ו', י"א) האומר (" כ"ח)
ואמרת (י"ב, א') ולאמר (" ")
ואמרתם (י"ב, ד') אומר (ס"ה ח')
ואמר (כ"ה, ט') ואמר (נ“ז, י”ד)
ויאמר (כ“ט, י”ג) ואמר (ס"ה, ח')
ואמר (מ‘, ו’)
10 שמות קימים לדברים שאין בהם ממש
מק (ג', כ"ד) ילדי פשע (נ"ז, ד')
נקפה (ג', כ"ד) זרע שקר (" ")
כמסוס נוסס (י', י"ח) בטוח על תהו (נ"ט, ד')
ובשקר נסתרנו (כ“ח, ט”ו) מחסה כזב (כ“ח, י”ז)
בנפת שוא (ל', כ"ח) דבר שוא (נ"ט, ד')
ורסן מתעה (" ") הרו עמל (" ")
קו תהו (ל“ד, י”א) והוליד און (" ")
אבני בהו (" ") וקורי עכביש יארגו
יהיו אפס (ל“ד, י”ב) (נ"ט, ה')
מאפס ותהו (מ', י"ז קוריהם לא יהיו לבגד (נ"ט, ה')
ולא יתכסו במעשיהם (נ"ט, ה') מאין.. מאפע (מ“א, כ”ט)
כלם תהו (מ"ד, ט') אפם.. רוח ותהו (י“א, י”ט)
11 קריאה לשירה ולהודאה
אשירה (ה‘, א’) יושר השיר (כ"ו, א')
אודך (י"ב, א') שירו לה' שיר חדש
הורו (" ד') (מ"ב, י')
מרו (" ה') רני.. פצחי רנה וצהלי
צהלי ורני (י"ב, ו') (נ"ד, א')
12 לשון נופל על לשון
משפט=משפט (ה‘, ז’) למני.. ומניתי (ס"ה
צדקה=צעקה (" ") י“א–י”ב)
דימון=דם (ט"ו, ט')
13 “קול” כנוי לנבואה
מקול הקורא (ו‘, ד’) קול שאון מעיר
קול אדו' אומר (ו' ח') (ס"ו, ו')
קול קורא (מ‘, ג’) קול מהיכל (ס"ו, ו')
קול אומר (" ו') קול ה' (ס"ו, ו')
14 מלכות שמים
המלך ה"צ (ו‘, ח’) ה' מלכנו (ל“ג, כ”ב)
מלך ה"צ (כ“ד, כ”ג) מלך יעקב (מ“א, כ”א)
בורא ישראל מלככם (מ“ג, ט”ו)
כה אמר ה' מלך ישראל (מ"ד, ו')
15 עקשות החוטאים
השטן לב העם ועיניו השע..
פן יראה.. ולבבו יבין ושב ורפא לו (ו‘, י’)
טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם:
ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה (מ“ד, י”ח–י"ט)
16 “רפואה” כנוי לישועה ותשובה
ורפא לו (ו‘, י’) נרפא לנו (נ"ג, ה')
ורפא (י“ט, כ”ב) וארפאהו (נ“ז, י”ח)
ורפאם (י“ט כ”ב) ורפאתיו (נ“ז, י”ט)
ירפא (ל', כ"ו)
17 זירוז לבלתי ירוא בשר ודם
אל תירא (ז‘, ד’) אל תירא (מ"ד, ב')
לא תיראו (ח', י"ב) אל תפחדו ואל תרהו
אל תירא (י', כ"ד)(מ"ד, ח') אל תיראו (נ"א, ז')
אל תירא (ל"ז, ו') מי את ותיראי (נ“א, י”ב)
אל תיראי (מ‘, ט’) מי את ותיראי (נ“א, י”ב)
אל תירא (מ"א, י') אל תיראי (נ"ד, ד')
אל תירא (" י"ג) כי לא תראי (נ“ד, י”ד)
אל תיראי (" י"ד) ואת מי דאגת ותיראי
אל תירא (מ"ג, א') (נ“ז, י”א)
אל תירא (מ"ג, ה')
18 חשיבות קריאת השם
וקראת שמו (ז', י"ד) וקרא לך שם חדש
קרא שמו (ח‘, ג’) (ס"ב, ב')
(ס“ה, ט”ו)
ויקרא שמו (ט‘, ה’) ולעבדיו יקרא שם אחר
19 “למוד” כנוי לתלמיד
בלמודי (ח', ט"ו) למודי (נ“ד, י”ג)
בלמודים (ג‘, ד’)
20 קיום התורה בבני הנעורים
צר תעודה חתום תורה בלמודי (ח', ט"ז)
אנכי והילדים… לאותות ולמופתים (י"ח)
ילדיו… יקדישו שמי (כ“ט, כ”ג)
ובניך למודי ה ' (נ“ד, י”ג)
לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך (נ“ט, כ”א)
21 מליצת “שחר” לטעם וסבה
שחר (ח‘, כ’)/ -/ שחרה (מ“ז, י”א)
22 מליצת “מעתה ועד עולם”
מעתה ועד עולם (ט‘, ו’)
מעתה ועד עולם (נ“ט, כ”א) 12
23 יעקב וישראל בפסוק אחד
ביעקב… בישראל (ט‘, ז’)
ישראל… יעקב (י‘, כ’)
יעקב… בישראל (י"ד, א')
יעקב… ישראל (כ"ז, ו')
יעקב… ישראל (כ“ט, כ”ג)
יעקב… ישראל (מ', כ"ז)
ישראל… יעקב (מ"א, ח')
יעקב… ישראל (" י"ד)
יעקב וישראל (מ“ב, כ”ד)
יעקב… ישראל (מ"ג, א')
יעקב… ישראל (" כ"ב)
יעקב וישראל (" כ"ח)
יעקב… וישראל (מ"ד, א')
יעקב… ישראל (" ה')
יעקב וישראל (" כ"א)
יעקב ובישראל (" כ"ג)
יעקב וישראל (מ"ה, ד')
יעקב… ישראל (מ"ח, א')
יעקב וישראל (" י"ב)
יעקב… וישראל (מ"ט, ה')
יעקב… ישראל (" ו')
24 כיון קצר יד אנוש אל גדולת ה' בדרך משל
היתפאר הגרזן על החוצב בו אם יתגדל המשור על מניפו בהניף שבט את סריסיו כהרים מטה לא עץ (י', ט"ו)
אם כחמר היוצר יחשב, כי יאמר מעשה לעושהו לא עשני ויצר אמר ליוצרו לא הבין (כ“ט, ט”ז)
הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה
היאמר חומר ליוצרו מה תעשה ופעלך אין ידים לו (מ"ה, א')
הוי אומר לאב מה תוליד ולאשה מה תחילין (י' וע' נ“ד, ט”ז)
25 רמות הכליון
מנפש עד בשר יכלה
והיה כמסוס נוסס (י', י"ח)
כבגד יאכלם עש וכצמר יאכלם סס (נ"א, ה),
26 חזון תרבות החיות הדורסות
וגר זאב עם כבש וגו' (י"א, ו')
זאב וטלה ירעו כאחד וגו' (ס“ה, כ”ה)
27 הרע והסכנה בדמות הנחש
משרש נחש יוצא צפע
ופריו שרף מעופף (י“ד, כ”ט)
ביצי צפעוני בקעו..
האוכל מביציהם ימות והזורה תבקע אפעה (נ"ט, ה')
28 תהלת ה' במדבר
על כן באורים כבדו את ה'
באיי הים שם א' ישראל (כ“ד, ט”ו)
שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ
יורדי הים ומלואו איים ויושביהם (מ"ב, י')
ישאו מדבר ועריו וגו' (מ“ב, י”א)
ישימו לה' כבוד ותהלתו באיים יגידו (מ“ב, י”ב)
29 מליצת עונש האש לצרים
אף אש צריך תאכלם (כ“ו, י”א)
תבעה אש להודיע שמך לצריך (ס"ד, א')
30 שם לוי במקום שם המדה
חָזָק (כ"ח, ב') = בְּחָזָק (מ‘, י’)
וְאַמִּץ (" ") = וְאַמִּיץ (" כ"ו)
31 משל החרש והעורון 13
החרשים… עורים (כ“ט, י”ח)
עורים… חרשים (ל"ה, ה')
החרשים… והעורים (מ“ב, י”ח)
עור… וחרש (מ“ב, י”ט)
עור… וחרשים (מ"ג, ח')
32 זכר שם אברהם 14
פדה את אברהם (כ“ט, כ”ב)
זרע אברהם אוהבי (מ"א, ח')
הביטו אל אברהם (נ"א, ב')
אברהם לא ידענו (ס“ג, ט”ז)
33 מליצת “הכתב” על זכרון קים
בא כתבה על לוח (ל‘, ח’)
הנה כתובה לפני (ס"ה, ו')
34 כבוד הלבנון
כבוד הלבנון נתן לה (ל"ה, ה')
כבוד הלבנון אליך יבא (ס', י"ג)
35 סלוק טומאה
לא יעברנו טמא (ל"ה, ח')
לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא (נ"ב, א')
36 שאלת “מי” להגדיל העון
את מי חרפת וגדפת ועל מי הרמות קול ותשא מרום עיניך (ל“ז, כ”ג)
מי מדד בשעלו (מ', י"ג) את מי נועץ (י"ד)
ואל מי תדמיון (י"ח) ואל מי תדמיוני (כ"ה)
מי העיר (מ"א, ב')
על מי תתענגו ועל מי תרחיבו פה
תאריכו לשון (נ"ז, ד')
37 משל אנוש לחציר
ויושביהן חציר גגות (ל“ז, כ”ז)
כל הבשר חציר (ט‘, ו’)
אכן חציר העם (מ‘, ז’)
ומבן אדם חציר ינתן (נ“א, י”ב)

____________

(ג)


מספר סידורי ישעיהו הושע
1 חדש ושבת וגו': חדשיכם ומועדיכם (א' י“ג,י”ד) חדשה ושבתה וכל מועדה (ב', י"ג)
2 שריך סוררים (א', כ"ג) שריהם סוררים (א', ט"ו)
3 וכתתו חרבותם לאתים (ב‘, ד’) וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ (ב‘, כ’)
4 בית יעקב לכו ונלכה באור ה': כי נטשת עמך 15(ב‘, ה’–ו’) אמרו לאחיכם עמי ולאחותכם רוחמה ריבו באמכם וגו' (ב‘, ג’–ד’)
5 מושכי בחבל… ובעבות (א' ז' ח') בחבלי… אמשכם בעבותות (י"א, ג')
6 ומה תעשו ליום וגו' (י‘, ג’) מה תעשו ליום וגו' (ט‘, ה’)
7 ליום פקודתה (שם) ימי הפקודה (ט‘, ז’)
8 מי יצר אל ופסל נסך (מ"ד, י') והוא חרש עשהו ולא אלהים (ח‘, ו’)
8 וחרשים המה מאדם (מ“ד, י”א)
9 ומושיע אין זולתי (מ“ה, כ”א) ומושיע אין בלתי (י"ג, ד')
10 אמכם (ג‘, א’) באמכם (ב‘, ד’)
11 ותשרי למלך בשמן (נ"ז, ט') ושמן למצרים יובל (י"ב, ב')
12 ברב דרכך יגעת (נ"ז, י') בטחת בדרכך ברב גבורים (י', י"ג)
13 ועמק עכור לרבץ בקר (כ"ה, י') ואת עמק עכור לפתח תקוה (ב‘, א’)
14 הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל (ז', י"ד) ותהר ותלד לו בן: – קרא שמו יזרעאל (א‘, ג’. ד'.)
15 ותהר ותלד בן וגו' קרא שמו מהר שלל וגו' (ח‘, ג’) ותהר עוד ותלד בת – קרא שמה לא רחמה (ג')
16 בן נתן לנו וגו' ויקרא שמו פלא יועץ (ט', ה,) ותהר עוד ולתד בן – קרא שמו לא עמי (ח‘, ט’)

מספר סידורי ישעיהו עמוס
1 הוי מושבי וגו' (ח', י"ח) האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה ותקרב ותבואה (ח', י"ט) הוי המתאוים יום ה' (ה', י"ח)
2 וינעו אמות הספים (ו‘, ד’) וירעשו הספים (ט‘, א’)
3 ויאכלו את ישראל בכל פה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה (ט', י"א) ואת אלמנותיו לא ירחם… בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה (שם ט"ז) יחדו המה על יהודה בכל זאת לש שב אפו ועוד ידו נטויה (שם ב') וחסר לחם בכל מקומותיכם ולא שבתם עדי נאם ה' 16(ד‘, ו’) ונעו… לשתות מים ולא ישבעו ולא שבתם עדי נאום ה' (ח') וזיתיכם יאכל הגזם ולא שבתם עדי נאם ה' (ט') ואַעלה באש מחנכם ובאפכם ולא שבתם עדי נאם ה' (י') ותהיו כאוד מצל משרפה ולא שבתם עדי נאם ה' (י"א)
4 הנס מקול הפחד יפל אל הפחת והעולה מתוך הפחת ילכד בפח וגו' (כ“ד, י”ח) כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב ובא הבית וסמך ידו אל הקיר ונשכו הנחש (ה', י"ט)
5 עם זו יצרתי לי (מ“ג, כ”א) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה (ג‘, ב’)
6 כרע בל קרס נבו… עמוסות משא לעיפה (מ"ו, א') נפשם בשבי הלכה (מ"ו, ב') ונשאתם את סכות.. ואת כיון (ה', כ"ו) והגלתי אתכם (ס“ה, כ”ז)
7 הוי כל צמא לכו למים (נ"ה, א') למה תשקלו כסף בלא לחם. שמעו שמוע אלי (נ"ה, ב') לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה' (ח', י"א)

(ד)

מספר סידורי ישעיהו חמשה חומשי תורה
1 שמעו שמים והאזיני ארץ (א‘, ב’) האזינו השמים.. ותשמע הארץ (דברים ל"ב, א')
2 האדון ה' [צבאות] (א‘, כ"ד. ג’. א‘. י’, ט“ז. ל”ג. י"ט. ד') האדון ה' (שמות כ“ג, י”ז. ל“ד, כ”ג)
3 והחזיקו שבע נשים באיש אחד.. (ד‘, א’) ואפו עשר נשים לחמם בתנור אחד (ויקרא כ“ו, כ”ו)
4 אסוף חרפתנו (שם) אסף א' את חרפתי (בראשית ל', כ"ד)
5 ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו (ו‘, ג’) וימלא כבוד ה' את כל הארץ (במדבר י“ד, כ”א)
6 עזי וזמרת יה ה' ותהי לי לישועה (י"ב, ב') עזי וזמרת יה ותהי לי לישועה (שמות ט"ז, ב')
7 בשלש שנים כשני שכיר (ט“ז, י”ד) משנה שכר שכיר עבדך שש שנים (דבר' ט“ז, י”ח)
8 שמען קולי נשי… האזנה אמרתי (ברא' ד' כ"ג) /נשים… שמענה קולי… האזנה אמרתי (ל"ב, ט') האזינו ושמעו קולי תקשיבו ושמעו אמרתי (כ“ח, כ”ג)
9 אלף אחד מפני גערת אחד.. תנוסו (ל', י"ז) איכה ירדף אחד אלף (דברים ל"ב, ל')
10 אביר יעקב (מ“ט, כ”ו. ס', ט"ז) אביר יעקב (בראשית מ“ט, כ”ד)
11 ואתם כהני ה' תקראו (פ"א, ו') ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שמות י"ט, ו')

בדבר הבדות שבדו המבקרים הנמהרים על נבואות ישע' שנבא על מפלת בבל, כי נכתבו אחרי גלות בבל, תעידנה הנבואות עצמן כי בארץ ישראל, ולא אחרי גאולת בבל כי אם לפני החרבן נכתבו, כי בבל הלא נפלה בידי כרש מלך פרס וישע' הנביא המתנבא על המפלה ההיא עודנו קורא לפרס “מדי” (ישע' י“ג, י”ז; כ"א, ב'), יען כי לפני הגלות לא נודע עוד בא"י שם פרס כי אם שם “מדי” ושעל כן לא נזכר בכתבי הקדש שם פרס עד יחזקאל שהוא היה הראשון לנביאי הגולה (יחזק' כ“ו, י'; ל”ח, ה').

5 דבר ה' אשר היה אל מיכה המורשתי

זמן הנביא הזה מפורש בפסוק הראשון לספרו וכבר הבאנו על אדות זמנו, גם את דברי רבותינו בס"ע ובתלמוד. תחלת נבואתו היתה מאוחרת למות עזיהו, ובאיזו שנה משנות יותם החלה אין ביד איש לברר, לעומת זה ברור הוא לנו, כי נמשכה נבואתו עד אחרי מפלת סנחריב, כאשר בררנו בגוף הספר בסוף דברי ימי חזקיהו ובהערה שם. בכל הספר אנו מוצאים רק מלה אחת שהנביא מדבר על נפשו בלשון גוף ראשון: “ואֹמר” (ג‘, א’) ואם על פי המלה היחידה הזאת נשפוט, אפשר להחליט, כי העלה הנביא הזה את נבואותיו בעצם ידו על ספר. ואם מעט היא רק מלה אחת להוציא על פיה משפט, הנה לעומת זה יגדל כחה, כי אין מלה אחרת בספר זה כתובה בגוף שלישי להכריע את הדעת כנגדה.

6 דבר ה' אשר היה אל יואל בן פתואל

מבקרי המקרא אמרו לאחר את ספר יואל בתתם טעם לדבריהם, כי שם עם “היונים” הנזכר בו (יואל ד‘, ו’) מעיד, כי נכתבו בזמן אשר שני העמים, ישראל ויון, באו לידי קרוב כל שהוא. וטעות היא בידם, כי נכתב בצדו “למען הרחיקם מעל גבולם” (שם) ולוא היה בימי הנביא דבר לשני העמים זה עם זה, אין המרחק גדול כל כך ואם היתה “הרחקה” תכליתם, לא היו מוכרים אותם לגוי אשר דבר להם עם ישראל ואשר אולי שיירותיהם מצויות שם. ועל כן נשוב להחלטתנו, כי יואל בימי עוזיהו יותם אחז חזקיהו היה, ודומה בענין נבואותיו לעמוס התקועי ובדורות ההם לא היו היונים ידועים לישראל, כי אם בתורת “גוי רחוק”, לעומת זה היה ידועים “לצור וצידון” (ד') יען כי “יודעי הים ואנשי אניות” היו מעולם וידועים היו היונים גם “לכל גלילות פלשת” (שם) יען כי מקצת שבטי יושבי ארץ פלשתים היו יציאי “כפתור” (ירמי' מ"ז, ד‘. עמוס ט’, ז') שהיא האי היוני “ציפפערן” ומקצתם יציאי “גוי כרתים” (צפנ' ב‘, ה’) שהיא אי Creta וששתיהן איי יון ועומדים בברית עמהן 17, על כן נוח היה לשלשת העמים האלה, צור צידון ופלשתים למכור את שבויי יהודה שמה. ועתה הננו להקביל את ענין נבואת יואל ואת סגנונו לנבואת עמוס.


מספר סידורי עמוס יואל
1 יתר הגזם אכל… (א‘, ד’) /גפני לשמה ותאנתי לקצפה וגו' (ז') .. וכרמיכם ותאניכם.. יאכל הגזם (ד‘, ט’) /.. גובי (ז‘, א’)
2 שֻדַד שדה.. שדד דגן (י') אכל נכרת (ט"ז) בשדפון.. בירקון (ד‘, ט’) /נקיון שנים.. וחסר לחם (ד‘, ו’)
3 הובישו אכרים הילילו כורמים (י"א) וקראו אכר אל אבל (ה', ט"ז)
4 מה נאנחה בהמה.. אין מרעה.. (י"ח) ואבלו נאות הרועים ויבש ראש הכרמל (א‘, ב’)
5 אש אכלה נאות מדבר ולהבה להטה כל עצי השדה (י"ט) /לפניו אכלה אש ואחריו תלהט להבה (ב‘, ג’) קורא לריב באש.. ותאכל את תהום רבה ואכלה את החלק (ז‘, ד’) /כאוד מוצל משרפה (ד', י"א)
6 גם בהמות שדה תערוג, אליך כי יבשו אפיקי מים (א‘, כ’) מנעתי מכם את הגשם (ד‘, ז’) וגעו.. אל עיר אחת לשתות מים ולא ישבעו (ח')
7 יום ה' כי קרוב (ב‘, א’) יום חשך ואפלה (ב') המתאוים יום ה‘.. הוא חשך ולא אור (ה', י"ח) / הלא חשך יום ה’ ולא אור.. ואפל ולא נגה לו (כ')
8 לפניו רגזה ארץ רעשו שמים (י') לפני הרעש (א‘, א’) הפכתי בכם במהפכה.. סדום (ד', י"א) והכה הבית הגדול רסיסים ואת הבית הקטן בקיעים (ו' י"א) העל זאת לא תרגז הארץ (ח‘, ח’) /הך הכפתור וירעשו הספים (ט‘, א’) /הנוגע בארץ ותמוג ועלתה ושקעה (ה')
9 שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם (ב‘, י’. ד', ט"ו) השמש יהפך לחשך והירח לדם (ג‘, ד’) ויום לילה החשיך (ה‘, ח’) והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור (ח' ט')
10 ושובו אל ה' אלהיכם (ב', י"ג) /מי יודע ישוב ונחם (י"ד) שנאו את הרע ואהבו טוב.. אולי יחנן ה' (ה', ט"ו)
11 על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים (ב‘, ו’) ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין (ד‘, ג’)
12 צור וצידון וכל גלילות פלשת (ד') על שלשה פשעי עזה (א‘, ו’,) פלשתים (ח') על הגלותם גלות שלמה להסגיר.. (ו') על ג' פשעי צור על הסגירם גלות שלמה (ט')
13 וה' מציון ישאג ומירושלם יתן קולו (ד', ט"ו) ה' מציון ישאג ומירושלם יתן קולו (א‘, ב’)
14 יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב (י"ח) והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה (ט', י"ג)

אחרי הוכיחנו מתוך דברי ששת הנביאים, שלפי מסקנת בקרתנו נתנבאו כלם בפרק אחד, כי רבים מגופי דבריהם נאמרו לשעתם, או על הדורות הקרובים אליהם, חובה היא על כל חוקר ותיק ונאמן המעמיק להבחין, כי בכל נבואה ונבואה, עוד גנוזים דברים שעתידים להתחדש באחרית הימים, כי ברוח הנצררת והנכבשת בנבואותיהם אנו רואים, כי מלואָה גדוש ומבורך וכחה מכֻוָן ומכוֹנָן ומתוח הרבה הרבה יותר מדי צרכו להיות ענין רק למאורע יחידי, פלוני או פלוני שאירע בזמנים ההם. ומכל דבר מדבריהם יראה, כי כל התשועות שנושעו בני עמם בימיהם, לא היו בעיניהם כי אם מעין דוגמה קטנה לישועה הכוללת והאחרונה השמורה ומזומנת לאחרית הימים כדבר רבותינו אשר הורונו ברוח קדשם כי “כל דבר שעתיד להיות בסוף כבר נעשה מקצתו היום” (תנא דבי אליהו רבא ג'). ומהיות לנגד עיני אנשי כנסת הגדולה העקר הגדול הזה, כִוְנו בכונה מיוחדת, באספם את דברי הנביאים אל תוך כתבי הקדש, להוציא מכלל האסופה [קאנאָן] את כל הנבואות שכל עקרן לא נאמר רק לשעתן לבדה, כי “הרבה נביאים עמדו להם לישראל..” ורק נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה בידי אכנה"ג “ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה (מגילה י"ד). ובכן אין לנו בדברי הנביאים השמורים בידנו, גם כאלה אשר למראית עין נאמרו רק לדורם, או לדור הקרוב, כי אם נבואות שגם תעודות לעתיד לבא נשקפות מתוכן במלא אורן. ועל דברי נביאים אלה שמסרו לנו אכנה”ג אמרו חכמים “כל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא לימות המשיח” (ברכות ל"ד:) לאמר גם הנבואות שיש בידינו שפניהן “מוכיחות” עליהן שיש בהן מעין המאורע בדורות שעברו הנה גם הן, עקרן, כללן ותכלית צביונן הוא לימות המשיח, כי כל נבואה שלא הוצרכה לדורות ושלא היה בה שום שמץ דבר לעתיד לבא לא מסרו לנו. ואנחנו, בכל אשר יש לשוני הלכות להקדים את חקר גוף ההלכה בכל פרטיה הנראים, לחקר הרוח העליונה והכוללת המחיה אותה, כן יש גם לחוקר דברי הימים שבתוכנו לתפוש גם הוא ראשונה את הפרט הנראה מתוך הכלל הנעלם, לאמר, לשום את הצד החיצון והמוחש שבנבואה שהוא המאורע היחידה, ענין למחקרו, ובשובנו לדבר על נבואת הנביא בכללו, אז יש לנו להוכיח את צד הנצח שבו, ועל פי הדרך הזאת כלכלנו אנחנו את דברי חקירתנו.

_______

יג: מבירורי מאורעות מתוך מזמורי תהלים

בטרם בואנו להוציא ממזמורי תהלים את הראוי לחקר דברי ימי עמנו, הננו לשמוע מפי קדמונינו את דעותיהם על דבר כותב הספר הזה. בברייתא עתיקה שנינו: “דוד כתב ספר תהלים ע”י עשרה זקנים “ע”י אדה“ר, ע”י מלכי צדק, וע“י אברהם, וע”י הימן, וע“י ידותון, וע”י אסף, וע"י שלשה בני קרח (ב“ב י”ד:). מזה אנו שומעים, כי עשרה סופרים היו לספר הזה והאחרון בהם היה דוד, שסדר את כל המזמורים ואחריו לא נוסף בספר מאומה.

גם אמוראי ארץ ישראל החליטו, כי התהלים הוא “ספר שאמרו לו פיות הרבה” (שה"ש רב' ד‘, ד’) וגם הם מנו עשרה סופרים באמרם: “עשרה בני אדם אמרו ספר תהלים, אדה”ר, אברהם, משה דוד ושלמה. על אלין חמשה לא אתפלגון, אלין חמשה אחרנייתא מאן אינון? רב ור' יוחנן: רב אמר: אסף והימן וידותון וג' בני קרח ועזרא; ור' יוחנן אמר: אסף הימן וידותון ושלשה בני קרח אחד, ועזרא " (שם) – על ישוב מספר עשרה ועל מה נחלקו רב וריו“ח, עיין במקומו – אולם לעניננו יש לנו להתבונן על חלופי שמות הסופרים. יציאת מלכי צדק וכניסת שלמה במקומו במספר העשרה, מאחרת גם היא את סיום הספר, עד אחרי מות דוד, אך צרוף עזרא על עשרת הזקנים ישנה שנוי רב את כל פני הדבר, כי מלבד אשר לפי זה לא יהיה הספר נחתם לפני מות דוד, שהיא שנת ב' אלפים תשמ”ב, כי אם כחמש מאות ושבעים שנה אח“כ, כי בשנת בוא נחמי' לירושלם שהוא ג' שט”ז, עדיין אנו מוצאים את עזרא קים. עוד הדעת נותנת, כי אם היה עזרא החותם את הספר, אין זאת, כי בכל הימים הרבים מימי דוד עד ימי עזרא היה הספר פתוח לאסוף אל תוכו מזמורי דור דור ומשורריו. ודוד רק על היותו כמעט אבי משוררי הקדש נקרא כל הספר עלשמו, כאשר הביעו רבותינו בשפה ברורה ומפורשת “דוד כתב ספרים דתילים נכתב על שמו (שה"ש רב' א‘, א’) כדברי הראב”ע: “יתכן שזה המזמור חברו אחד מהמשוררים על דוד, ויהי פי' לדוד כמו על דוד כמו: לשלמה א' משפטיך וגו, ואל תתמה על למ”ד לדוד וכו‘." (תהלים כ‘, א’) וכדברי קדמונינו “אע”פ שעשרה ב“א אמרו ספר תהלים מכולהון לא נאמר על שמותם אלא ע”י דוד מלך ישראל" (שה"ש ד‘, ד’) ועל כמה מזמורים אנו מוצאים את חכמינו מחליטים בפירוש, כי המשוררים המאוחרים לדוד חברום. לדעתם חבר שלמה המע“ה את מזמור שיר חנכת הבית ורק על שמו של דוד נקרא אע”פ שלא חברו. (מכילתא שמות ט"ו, א') ועל ששת מזמורי ההלל (תהלים קי“ג–קי”ח) שאלו חכמים “הלל זה מי אמרו” (פסחים קי"ז) וישיבו עליה ששה תנאים איש איש לפי דעתו, והצד השוה שבהם, כי איש מתוכם לא החליט אותו לדוד. וקהל החכמים הסכימו, כי נביאים תקנום ולא דוד. ובשטת רבותינו הקדמונים האלה, החליט כדורנו בתוך שאר הפרשנים גם הגאון מלבים זצ"ל המפורסם באמונתו השלמה, "כי כל עוד התהלך רוח ה’.. הוסיפו זקני דור ודור למלא אסמיו [שלס' תהלים] תבואת הדורות מזמור למנשה בן חזקיהו.. הלל הגדול על נס סנחריב.. עד התפלות שיסדו בגלות בבל על שרפת המקדש ועל הגלות.." (בהקדמתו לפירושו על תהלים) “אין הכרח שיהי הכל בימי דוד, כי כל עוד שהיתה הנבואה בישראל, היה הצינור פתוח, עד חותם הנביאים עד עזרא כל זה לפ”ד הפשט" (בהערה שם) ועל פי שטתו הנכונה הזאת, באר הרבה מן המזמורים. ודבר זה כי יש מזמורים שדוד לא אמרם שמענו גם מתוך מליצת “מי אמרו” (פסח' קי"ז,) שפירושו על כרחנו “מי חברו” “מי יסדו” כי כן נאמר שיר שבתורה “משה וישראל אמרו בשעה שעלו מן הים” (שם) ומשה וישראל לא היו אומריו בלבד כי אם גם מחבריו ויוסדיו. אמור מעתה כי גם שאלת הלל זה “מי אמרו” פירושו מי חברו ויסדו. את כל זה ראינו להקדים בדרך כלל ולפרטיו יתבאר הדבר הזה גם מתוך הפשט המוכרע גם מתוך דברי רבותינו המפרשים דבר דבר במקומו. ועתה נקרבה נא אל עבודתנו לברר גופי מאורעות גדולים ונכבדים מתוך הספר היקר הזה, אשר היה בבואה נאמנה לכל המוצאות אבותינו מאות בשנים.

______

I

משה

מזמור צ' וצ"א

מכל עשרת הזקנים לא תמצא יד כל מבקר לברר שיר אחד מהם לפני דוד בלתי אם את מרע"ה וחלילה לנו לאמר, כי השתבש הסופר הקדוש לרשום בראש מזמור זה שם מדעתו. מזמור זה הוא דוגמא אחת מן התפלות שהתפלל משה ארבעים יום אחרי מעשה העגל (דברים ט', י"ח) על כן נאמרה בו “תפלה למשה”.

בראשונה יביע את דעת תורתנו, כי בחסד נברא העולם (א') כי העולם נברא יש מאין ברצון ה' ומזמן ידוע (ב') כי תכלית יסורים תשובה ומעשים טובים (ג') כי שנות ה' לא יתמו (ד’–ו') זכרון קושי השעבוד במצרים (ז') כי גם יסורים אלו לא היו בלא חטא (ח') זכרון השעבוד שנית (ט') קצור חיי האדם (י') ועומק הדין (י"א). אחרי הקדימו כל אלה יראו מעט כל הליכות משה ומעשיו ומאויו אחרי מעשה העגל.


מספר סידורי תהלים תורה
1 למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה (צ', י"ב) הודיעני נא את דרכיך ואדעך (שמות ל“ג, י”ג)
2 שובה ה' עד מתי (י"ג) שוב מחרון אפך (ל“ב, י”ב)
3 והנחם על עבדיך (שם) והנחם על הרעה לעבדיך (שם)
4 יראה על עבדיך פעלך והדרך וגו' (ט"ז) הראני נא את כבודך (ל“ג, י”ח)
5 ויהי נעם ה' אלהינו עלינו (י"ז) ובמה יודע כי מצאתי חן בעיניך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם וגו' (ט"ז)
6 יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן (צ"א א') פני ילכו והניחותי לך (י"ד)
7 אומר לה' מחסי (צ"א, ב') כי הוא יצילך (ג') אם אין פניך הולכים אל תלעגו (ל“ג, ט”ו)
8 כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (י"א) הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך (כ"ג, כ')
9 כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי (י"ד) יקראני ואענהו וגו' (ט"ז) ארך ימים אשביעהו (ט"ז) ויאמר אני אעביר כל טובי וגו' וקראתי בשם ה'.. וחנותי.. ורחמתי (ל“ג, י”ט)

______

II

דוד

המלך המקֻדש והמרומם הזה, אשר את ראשית דעת הקהל על טיבו ועל ערכו בעודנו רועה, שמענו מפי “אחד הנערים” מעבדי שאול כי “בן לישי בית הלחמי” זה, היה יודע נגן.. “וה' עמו” (ש“א ט”ז, י"ח) ואשר את “דבריו האחרונים” חתמו הנביאים סופרי הקדש בשם “נעים זמירות ישראל” (ש“ב כ”ג, א') וגם בדורות הבאים נחשב הוא לראש משוררי ישראל (עמוס ו‘, ה’); המלך הזה הוא אבי מזמורי מרבית ספר תהלים ואם עלתה מסורת בידי רבותינו או התברר להם מתוך הענין, כי יש מזמורים שיצאו מפי משוררי הקדש שהיו אחריו, הנה נמצאו בזמננו אנשים, אשר יאחרו גם את המזמורים שנאמרו על המאורעות אשר אירעו לדוד ביחוד, ואשר פורש גם המאורע בראשם בלשון צחה מאד, המעידה על קדמת הדברים ואמתתם, שהיא מספרת. מזמורים אלה ארבעה עשר הם: ג‘, ט’, י“ז, י”ח, ל“ד, נ”א, נ“ב, נ”ד, נ“ו, נ”ז, נ“ט, ס', ס”ג, קמ"ב. ועל מזמורים אלה הננו באים להוכיח, כי אין כל יסוד וטעם לדברי המאחרים אותם. –

“מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו” (תהלים ג‘, א’) מתבאר מאליו, וכבר רמזנו על מהלך שיר זה בגוף הספר במקום המאורע.

ומזמור (ז‘, א’) הנקרא “שגיון” אשר כתב עליו “על דברי כוש בן ימיני” הגיד לנו החכם המפורסם רא“ל מאנדעלשטאם ז”ל מספ“ב זה שנים רבות ואחריו מלא המשכיל א”ש לבית יחזקאל, כי מלת “כוש” בערבית פירושה “בליעל”, ובכן יהיה פירוש מקרא זה על דברי הבליעל שדבר “בן-ימיני”. ובן ימיני אשר דבר דברי בלע ובליעל באזני דוד, אינו אלא שמעי בן גרא בימי תקומת אבשלום (ש“ב ט”ז, ה'), ומלת “שגיון” הטיב בעל אצה“ש לתרגם בשם Dytrambé, שהוא שיר הנאמר בעוז רגש מופלג. אחרי תפלה קצרה שהתפלל במשך הגולה אל ה' להושיעו מיד רודפיו (תהלים ז‘, ב’–ג’), קופץ הוא ונשבע בכל עוז רגשת לבו (ז‘, ד’–ו’) אם הוא סבב בנפשות בני שאול המוקעים (ש“ב כ”א, ט') ואם ידו היתה בסתר עם הגבעונים הקשים למע הנקם מבית שאול, ושאול באלה נפשו, כי תבא עליו קללת שמעי כחומה (ז’–ח') אם באמת על פיו היתה שומת להמית אותם, כי אז יהיו חייו וכבודו יחדו למרמס לרגלי רודפיו (תהלים שם ו'). ולא זז עד שהועיד אל נקמות לקום ולהנשא עליו באפו כאשר עם לבב צורריו, המלאים עברה ולעורר עליו את המשפט הראוי על דבר כזה (ז'), אם אמנם יש בידו רעה, כי באמת גלוי ומוכח ומבואר הוא, כי נקי דוד מדמי בית שאול, ולא למען כונן כסאו עשה ח”ו דבר כזה; כי הלא מפיבשת ומיכא בנו, אשר הוא היה יורש עצר בית שאול ואשר משפחה רבה יצאה ממנו (דהי“א ח', ל”ה–מ'), חמל דוד וימלטהו מכף אויבי בית אביו (ש“ב (שם ז') ופסוק “ועדת לאומים.. ועליה למרום שובה” (תהלים שם ח') הקשה מאד לישבו, הוא לדעת ר”י ברי“ל בקשת פרסום משפט צדקו גם לעיני גויי הארץ, ואם כן הוא מתבאר מאליו. ואם יהיה כדעת רש”י וראב“ע בקשת עונש על העמים, תתפרש סתומת הקללה הזאת, שאינה במקומה, ואינה ענין לא לפניה ולא לאחריה, על שבט העם הקשה והאכזרי, העם הגבעוני, אשר בעצם ספור אכזריותם זאת הוציא אותם הסופר הקדוש גם במקום אחר, מכלל ישראל באמרו “והגבעונים לא מבני ישראל המה” (ש"ב שם ב') ועיין מאמר רבותינו על פסוק זה (יבמות ע"ט). אח”כ מוסיף להתפלל לה' לדונו בדבר זה כפי כונתו הרצויה (ט'), לכלות את הרשעה ולכונן את הצדיקים, ומעיד אל דעות על מחשבותיו (י') ועושה את ה' לבדו למגנו (י"א). מפסוק י"ב ואילך היא תפלה ומסירת דין על אחיתפל ראש צורריו (י“ב–י”ד) המתנקש בנפשו (ש“ב י”ז, ב'), והודאה לה' (תהלים שם ט“ו–י”ח) על רשעת אויבו זה, כי היתה למוקש מות לנפשו (ש“ב שם כ”ג).

מזמור ט' “על מות לבן” (תהלים ט‘, א’) יתישב היטב רק אם נתפוש את דעת: “יש אומרים” כי “לבן” הוא “נבל הפוך” (ראב"ע שם) אז יהיו שלשת פסוקי המזמור הראשונים (ב’–ד') ועוד יותר מליצת “כי עשית משפטי ודיני” (ה') פיוט למאמר דוד “ברוך ה' אשר רב את ריב חרפתי מיד נבל” (ש“א כ”ה, ל"ט) מליצות "אבדת רשע שמם מחית " (תהלים ו') דומות למליצת “ויגוף” (ש“א ל”ח) שהצד השוה שבכלן מיתה חטופה שלא כדרכה.

אח"כ נשא המשורר את דעו, כי משפט ה' לבדו, הוא העומד לעד ומפניו לא ימלט העריץ הנותן חתיתו בארץ חיים (תהלים ז’–ט') והשופט הנורא הזה הוא “משגב לדך” (י') ומבטח ליודעי שמו (י"א) על כן יקרא לבני עמו לשיר את תהלת ה' הגומל לצדיק כצדקתו ולרשע כרשעתו, ושש הוא לראות את צדקת השופט העליון בדרך הגמול העושה את הרשעה לפה ולמוקש לבעליה (ט"ז) וכי רק היא המודעת את צדקת משפטו בעולם (י"ז) וגם על נבל לא נחה יד דוד, כי אם בחרדת לבו על מעשהו הרע מת (ש“א ל”ז–ל"ח) ומוסיף לשבח בדבר עוז ובטחון (תהלים י“ח–כ”א). מזמור י' נראה לפי סדר אלף בית המשתף אותו לשלפניו, כי תשלום הוא למזמור הקודם. המזמור הזה מדבר ברשעת הרשע שאפשר לישבה על נבל האיש שנאמר בו “קשה ורע מעללים” (ש"א ג') “בן בליעל” (י"ז) “איש הבליעל… כשמו כן הוא נבל הוא ונבלה עמו” (כ"ה) ובכן אפשר לדמות הקודרת שערך דוד במזמור י' להאמר עליו ממש. אך גם זה אפשר, כי נעים זמירות ישראל בעצמו ובכבודו, השיב ידו על שירי קדשו, בשבתו על כסא מלכותו, אז לא גדל עוד בעיניו דבר נבל בפרטו, וישנה את השיר הזה על כלל אנשי הרשע ויוסף עליו הרבה, ועל כן הכניס במקום שם האיש הזה, אשר כבר כסה חשך על שמו את שם “גוים” (תהלים ט‘, ו’. ט“ז, כ' כ”א) אשר היו אנשי ריב לו ולעמו. ומן העת ההיא נכנסה מלת “ציון” (י"ב) שהיה לה ערך גדול וכולל מיום לכוד אותה המלך דוד, תחת מלה אחרת שהיתה כתובה תחתיה בראשונה, למען הכשיר מזמור זה לכל לב בישראל. ואפשר כי הלוים המשוררים העבירו את ידם על שירי דוד לשנות את תפלת השעה של היחיד לתפלת עולם של האומה כלה, כי את שיריו מסר דוד לשר המשא “למנצח” (א').

סדר אלפא ביתא איננו סמן לאחור הספר כלל וכלל, כאשר בררנו בגוף הספר בפרק “דרכי אבותינו וגו'” כי מעשה הכתב היה ידוע גם בימי השופטים, וגם לאנשים מדלת העם, ובמקום שהכתב נוהג, שם למוד מעשה הכתב נוהג, שכמעט אי אפשר לו בלי סדר קבוע של האותיותץ

על “דברי השירה” אשר דבר דוד לה' “ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומיד שאול” תהלים י"ח, א') ואשר העלו גם על ספר שמואל (ש“ב כ”ב, א') דברנו בגוף הספר.

מזמור “לדוד בשנותו את טעמו” (תהלים ל"ד, א') הודאה הוא על אשר שמע ה' את תפלתו אשר התפלל “באחוז אותו פלשתים בגת” (נ"ו, א') “ויירא דוד מאד מפני אכיש” (ש“א כ”א, י"ד) “וה' שמע ומכל צרותיו הושיעו” (תהלים ל"ד, ז') ומכל מגורותיו הצילהו (ד'). התשועה הזאת היתה לו למקור מוסר ולתוכחת חיים, כי שומר ה' את האדם, אם רק יזכה את דרכו לפניו, כי באמת נפלאה מאד הפלטה, אשר נמלט מאויביו הפלשתים, אשר הכה את גלית גבורם ויפץ את מחניהם וירב את חלליהם (ש“א י”ז, נ’–נ“ב. י”ח, כ“ז. ל'. י”ט, ח') ועתה הנה הוא בידם לעשות כטוב בעיניהם, ובכל זאת נתן ה' רוח בלב אכיש וישלחהו לשלום על כן קרא “חוזה מלאך וגו'” (תהלים ח')

אל מהלך פסוקי מזמור זה עיין ברייתא דל“ב מדות דרבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי מדת ל”א “מוקדם שהוא מאוחר בענין”. וראית נפלאות בכלכלתם את המקרא.

מזמור נ“א “בבא אליו נתן הנביא” כבר זכרנו בגוף הספר. ובהערתנו התרעמנו על גראץ האומר להוציא אותו מחזקתו כדרכו. ופה נוסיף על דברינו ההם, כי מלבד אשר כל מלה וכל הגה מן המזמור יעיד כי דוד אמרו “בבא אליו נתן הנביא” יכריע פסוק אחד לכל בעל דעת ישרה להחליט כן, כי אם נאמר כי איש אחד ממשוררי הקדש חבר זה, ולא דוד המלך, מה ענין בקשתו: “הצילני מדמים א' א' תשועתי” (תהלים נ“א, ט”ז) והלא מלת “דמים” תאמר תמיד על עון האיש השופך את הדמים או על מי שיש לו הכח לשפוך את הדם ולא על אסון האיש שדמיו הם הנשפכים. ועל מי מן המשוררים, יכון יותר להתפלל, כי יצילהו ה' מעון דם נקי, מן המושל התקיף דוד המלך, ואי זו עת תכשר יותר למלך צדיק כמוהו, אשר חיי אדם היו קדש קדשים בעיניו (ש“ב ד', י”א. כ“ג, ט”ז–י"ז), להתפלל בצרת נפשו, כי לא ישוב לחטוא בחטא זה, מזמן התודותו על החטאת אשר הוכיחו נתן הנביא “את אורי החתי הכית בחרב.. ואותו הרגת בחרב בני עמון” (י"ב, ט') ועון ש”ד אפשר להכשל בו גם הצדיק והקדוש שבמושלים תומכי השבט והחרב, וכמעט אי אפשר להכשל בו גם הקשה שבמשוררי הקדש אנשי הרוח תופשי הכנור והעוגב.

במזמור נ“ב “משכיל לדוד בבוא דואג האדומי” יהיו ארבעת הפסוקים הראשונים לגוף המזמור (ג’–ו') ופסוק ט' עמהם, פירוש מספיק לדברי דוד “ידעתי ביום ההוא כי שם דואג האדמי כי הגד יגיד לשאול..” (ש“א כ”ב, כ"ב) לאמר ידוע ידעתי, כי איש אשר כל גבורתו היא “להתהלל ברעה”. (תהלים נ"ב, ג') אשר כל מחשבתו הוות ועשות רמיה (ד') האוהב רע מטוב (ה') כל דברי בלע ולשון מרמה (ו') אשר הותו היא מעזו (ט) כי איש כזה נכון להכות בלשונו השנונה “כתער מלטש” איש נקי וצדיק כאחימלך הכהן הנאמן אשר לא נמצא כל עון בכפו, ולא יירא את האלהים ולא יחשוך את ידו משלוח אותה בכהניו, כי לא את האלהים ישים מעזו, כי משאת נפשו הוא העשר הגדול אשר יעשיר אותו המלך שאול (שם) בהאמינו בו, כי הוא אוהבו האחד הנותר לו מכל אנשיו, אשר לפי דמיונו קשרו עליו כלם (ש“א כ”ב, ח') ועשה בחנופתו וברשעתו דבר (י"ח) אשר איש מעבדי המלך לא הרים ידו לעשותו (י"ז). – “גם אל יתצך לנצח ויחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה” (תהלים נ"ב, ז') דברים אלה נאמרו על העריץ הזה הנכרי הזה אשר בא מארץ אחרת ומעם אחר, מאדום, להאחז בארץ ישראל, לא לשבת לבטח עם יושבי הארץ, כי אם לשפוך בה את דמי בניה בחיריה. המליצה הזאת דומה היא בעצם ענינה אל מליצת ישעיהו אל שבנא הסוכן: “הנה ה' מטלטלך.. ועטך..: צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ..: והדפתיך… והרסך:” (ישעיהו כ“ב, י”ז–י"ט) כי לפי המתקבל (עיין רד"ק) ולפי המקובל היה גם שבנא בן מקום אחר כמאמר ר' ברכיה “מהדא סכני–שם מקום–הוה ועלה ונתמנה קומוס ואפרכוס בירושלם”, הוא שהנביא מקנתרו ואומר לו: “מה לך פה ומי לך פה? גלואי בר גלואי! איזה בית בנית כאן? איזה עמוד העמדת כאן? איזה מסמר קבעת כאן?..” (ויקרא רב' ה', ילקוט ישעיהו תכ"ג) מליצת ישעיהו על שבנא, מעינה על חברתה הדומה לה שבתהלים עדות נאמנה שעל דואג הזר הנכרי נאמרה, פסוק “ואני כזית רענן בבית א' בטחתי בחס' א' עולם ועד” (תהלים נ"ב, י') אמר לדעתנו כלפי עצמו וכלפי שאול, כי אין ספק, כי למן היום שנהרגו כהני נוב הכה לב שאול אותו, הארון והמזבח והאורים והכהנים, אשר בכללם נקראו יחד בית א', לא היו עוד למלך האומלל למבטח, כי אם למזכיר עון, כמאמר קדמונינו על דברי שאול לשמואל המת, ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות: למה לא אמר לו באורים ותומים – כאמור בענין (ש“א כ”ח, ו') – א”ר יצחק: לב יודע מרת נפשו “על שהרג נוב עיר הכהנים” (ילקוט שמואל קל"ט) על כן ברך דוד את ה‘, כי בדבר הזה יש לו יתרון על שאול, כי בית ה’ לאמר הכהנים ומשפט האורים למעז הם לו ולא למחתה, ומלת הדיוק להפך הזה היא מלת “ואני”.

“למנצח בנגינות משכיל לדוד: בבוא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו” (תהלים נ"ד, א’–ב'). הנה הזיפים השתדלו שתי פעמים להסגיר את דוד בידי שאול פעם אחת אחרי הושיעו את קעילה (ש“א כ”ג, י"ט), ושאול שמח לקראתם וילך אחריהם ויהי קרוב מאד אל מחנה דוד. אך שמועה הבהילה את שאול כי פלשתים פשטו על הארץ ויעל מאחרי דוד' אולם אך כלה שאול מעשהו בפלשתים וישב וירדף אחרי דוד אשר נטה את מחנהו במדבר עין גדי (כ"ד ב’–ג'). שם היה מקום לדוד להראות את נדבת לבו לשאול אויבו אשר נפל בידו ולא נגע בו לרעה (ז') ולהוכיח לרודפו המלך את דרכו עמו על פניו (י’–ט"ז), ולהפרד איש מרעהו בשלום. אולם הזיפים המרעים לא שקטו ולא נחו ויבאו עוד הפעם אל שאול להגיד לו את מקום דוד ולדבר על לבו לצאת בראש גדודיו ולתפשו, אך גם בעת ההיא הצליח דוד המשכיל בכל דרכיו להראות לשאול את אמונת לבו אליו, הגדולה מאמונת שומרי ראש המלך (כ“ו, ט”ו – ט"ז), ולהוכיח עוד הפעם בכבוד ועוז למלך את דרכו על פניו (י“ח–כ'. כ”ג–כ"ד) ולהטות אליו עוד הפעם את לב המושל האומלל, עד כי השיב אמרות רכות וטובות בלב שלם (י“ז; כ”א) ויגל אליו בצרת נפשו את לבו, כי יודע הוא כי האחרית לא לביתו היא, כי אם לדוד (כ"ה) ומני אז חדלו רדיפות שאול (כ"ז א’–ב').

מספר סידורי תהלים נ"ד ש"א
1 בשמך הושיעני ובגבורתך תדינני (ג') ישפט ה' ביני ובינך (כ“ד, י”ב) /והיה לה' לדין ושפט ביני ובינך וירב את ריבי וישפטני מידך (ט"ו)
2 זדים קמו עלי ועדת עריצים בקשו נפשי (ה') ויעלו זיפים.. לאמר (כ“ג, י”ט) /ולנו הסגירו ביד המלך (כ') /ויבאו הזיפים (כ"ו, א')
3 לא שמו אלהים לנגדם סלה (שם) (פירושו: חטאו לאלהים חטאת גדולה להכות בלשון את הגבור אשר הושיע זה מעט את עמו) (כ"ג, ה')
4 הנה אלהים עוזר לי (ו') וה' ישיב לאיש את צדקתו ואת אמונתו (כ“ו, כ”ג)
5 אדני בסומכי נפשי (שם) כן תגדל נפשי בעיני ה' (כ"ד)
6 ישיב הרע לשוררי באמתך הצמיתם (ז') אם.. הסיתך בי.. ואם בני האדם ארורים הם.. (י"ט)
7 בנדבה אזבחה לך (ח') ירח מנחה (שם)
8 כי מכל צרה הצילני (ט') ויצילני מכל צרה (כ"ד)
9 ובאויבי ראתה עיני (שם) (אולי הוא מוסב על נבל שמת בימי התגרות הזיפים עם דוד שבהיותו קרוב להם כמו שנאמר “מעון כרמל וזיף”) (יהושע ט“ו, נ”ה) אפשר שגם ידו היתה עם הזיפים. שמץ מזה תקח אזנינו מדבריו על דוד “היום רבו העבדים המתפרצים” (ש“א כ”ח, י')

מזמור נ“ו קדם בזמנו למזמור ל”ד אשר שר אחרי הנצלו. כי מזמור נ“ו תפלה הוא שהתפלל “באחז אותו פלשתים בגת”. (תהלים נ"ו, א') אך בכל זאת מקבילים שני מזמורים אלה במליצותיהם, ובהרגשה האחת המחיה את שניהם, ועל כן הנני לכון קצת פסוקי מזמור נ”ו לפסוק מזמור ל“ד ולפסוקי ש”א כ"א.

מספר סידורי מזמור נ"ו מזמור ל“ד וש”א
1 שאפני אנוש לוחם ילחצני (ב') /שאפו שוררי.. רבים לוחמים (ג') עלי כל מחשבותם לרע (ו') יגורו יצפונו.. עקבי ישמרו.. קוו לנפשי (ז') ויטל שאול את החנית.. אכה בדוד (ש“א י”ח, י"א) ויאמר שאול אתננה לו.. ותהי בו יד פלשתים (כ"א) ויבקש שאול להכות בחנית בדוד (י"ט, י') וישלח שאול מלאכים.. לשמרו ולהמיתו (י"א) העלו אותו במטה אלי להמיתו (ט"ו) וישלח שאול מלאכים לקחת את דוד (כ') מלאכים אחרים (כ"א) וילך גם הוא (כ"ב) וקח אותו אלי כי בן מות הוא (כ', ל"א)
2 יום אירא (ד') ויירא מאד מפני אכיש מלך גת (כ“א, י”ג) מכל מגורותי (תהלים ל"ד, ה')
3 אליך אבטח (שם) באלהים בטחתי (ה', י"ב) אשרי הגבר יחסה בו (תהלים ט')
4 באלהים אהלל דברו (ה') /באלהים אהלל דבר בה' אהלל דבר (י"א) בה' תתהלל נפשי (ל"ד, ג')
5 באף עמים הורד א' (ח') כפירים רשו (י"א) פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם (י"ז) תמותת רשע רעה (כ"ב). ולדעתנו כל הפסוקים האלה חוזרים על הפלשתים שתפשוהו.
6 נודי ספרתה אתה 18שימה דמעתי בנאדך (ט') דרשתי את ה' וענני (ה') זה עני קרא וה' שמע (ז') צעקו וה' שמע (י"ח)
7 אז ישובו אויבי אחור ביום אקרא וגו' (י') דרשתי את ה'… ומכל מגורותי הצילני (ה'). ולדעתנו חוזרים פסוקים אלה על הפלשתים התופסים את דוד שהרפו ממנו על כרחם בפקודת אכיש (ש“א כ”א, ט“ו–ט”ז)
8 כי הצלת נפשי ממות (י"ד) וילך דוד משם וימלט (ש“א כ”ב, א')

מזמור נ“ז שאמרו דוד “בברחו מפני שאול במערה” (תהלים נ"ז, א') חוזר על המאורע שכתוב בו “ודוד ואנשיו בירכתי המערה יושבים” (ש“א כ”ד, ג') ושאול שם פניו אל “מצדות עין גדי” (א') ודוד שמע כי נוסע הוא לצור על המצודה עזב דוד אותה ויחבא במערה לפי שעה “עד יעבר הוות” (תהלים נ"ז, ב) לאמר עד אשר יתיאש שאול למצוא אותו ושב אל ביתו ריקם, ועל כן התפלל כי יושיעהו ה' “חרף שאפי” (ד') וקרוב הוא בעינינו כי מליצת חרף במקרא זה הוא מעין מליצת “בושה” הדומה לה (ישעיהו ל‘, ה’) ומלת בושה היא משמשת למבוכת האיש שתאותו לא באה לו (איוב ו‘, כ’. וכהנה רבות). ובכן יתפלל דוד כי יבוש שאול משברו אשר שבר הפעם לפשוט עליו בטח ולהאביד ממנו כל מנוס בעזרת הזיפים אשר שתו ידם עמו לארוב לדוד (ש“א כ”ג, כ’–כ"ג). פסוק ו' שבמזמור אפשר כי הוא חוזר על הזיפים, ואפשר עוד כי חוזר הוא על אבישי ושאר אנשיו אשר בערה חמתם בם כעדת “לבאים.. לוהטים” אשר “שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה” (תהלים נ"ז, ה') לקחת את נפש שאול אויב אדוניהם, ואשר ברב כח חשך דוד את ידם מן הרעה (ש“א כ”ד, ד’–ז') “רשת הכינו לפעמי” (תהלים ז') תלונה היא על הזיפים. “נפלו בתוכה סלה: סופן ליפול בתוכה” (רש"י שם) ולפי פירוש זה הנכון אין פסוק זה ספור מאורע לשעבר כ”א תפלה להבא. שאר הפסוקים הם דברי הודאה שלפי הסברה נאמרו אחרי העלות שאול מעליו בשלום.

“אל תשחת לדוד מכתם בשלוח שאול וישמרו את הבית להמיתו” (תהלים נ"ט, א') מפורש יפה בדברי רש“י וראב”ע. ואת דבר קראו את רודפיו “כלב” (ז' ט"ו), הטיב ראב"ע להסביר, כי רמז על שומרי הבית (ראב"ע ז') אשר באמונתם היתרה לאדוניהם, נכונים היו לעשות מעשה החיה הזאת לנשוך ולנגוף איש, אשר לא טוב הוא בעיני נותן לחמה, אף כי עול בכפו לא נמצא. ואולי קרא להם ברמז למדה זו של חיה זו “עַזִים” (ד') לאמר “עזי נפש” (ישעיהו נ“ו, י”א). ויש להתבונן כי במזמור זה כורך הוא בכריכה אחת את רודפיו ואת הגוים. וקרוב הוא בעינינו, כי על הפלשתים כון, אשר בהם נלחם מלחמת עמו, ואשר התשועה הזאת (ש“א י”ט, ח') המעט, כי לא השיבה אליו לב שאול, כי אם הסב הסבה אותו מאחריו, עד כי מרה עליו נפשו לעשות בו כלה (ט’–י') ובהודע לו הפעם, כי למן היום ההוא והלאה תבצר ממנו להלחם באויבי עמו ביד רמה, בהיותו אנוס לברוח ולהסתר מפני שאול קרא “ואתה ה' א' צבאות א' ישראל הקיצה לפקוד כל הגוים וגו'” (תהלים נ"ט, ו') לאמר היה אתה הפעם בעל מלחמתם בעצמך ובכבודך, כי אני עבדך אשר בידי עשית את התשועה באויבי ישראל גולה ממקומו ונדח מארצו. ויען כי הוא מוסר כביכול לה' את מטה עזו, אשר נתן בידו לרדות בקרב אויביו, ומחזירו בעצם תמו בלי שום חלול ופגם, הוא קורא “עזו אליך אשמורה” (י') לאמר את “עזו” ותקפו של ישראל שהפקדת בידי הנני מחזיר “אליך” שמור במלואו, כי לא חללתי אותו ומעתה היה אתה מעוזם “כי” אתה “אלהים משגבי” כי גם לי שהייתי למגן להם רק אתה מגן ומשגב היית לי.

מזמור ס' כבר התבאר לפּרטי פרטיו במו"ד מלחמות דוד באדום.

מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה (תהלים ס"ג, א') נאמר גם הוא ברדוף אותו שאול בעזרת הזיפים ובהנצלו ממנו פעמים ומתבאר כלו כהתכונו אל דברי פרשה כ“ד וכי' שבש”א.

מספר סידורי תהלים ס"ג ש“א כ”ד
1 ודוד יושב במדבר (ג') .. דוד במדבר עין גדי (כ"ד, ב') /–וע"ג היתה ביהודה (יהושע ט“ו, ס”ב)– /.. דוד במדבר זיף (ש“א כ”ו, ב') /–וזיף היתה ביהודה (יהושע ט“ו, נ”ה)–
2 אלהים אלי אתה (ב') –אף כי – בני אדם.. גרשוני.. לאמר.. לך עבוד אלהים אחרים (כ“ו, י”ט) /– אני מחזיק בתומתי – /מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה (א')
3 צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו' (שם) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' (שם) /–ואני תאב ומגעגע לשוב שמה–
4 כי טוב חסדך (ד') וה' ישיב לאיש את צדקתו (כ"ג)
5 כי היית עזרתה לי (ח') ויאמר שאול לא ארע לך עוד (כ"א) /– ובכן עזרו ה' מיד שאול –
6 והמה לשואה יבקשו נפשי יבאו בתחתיות ארץ (י') יגירהו וגו' מנת שועלים וגו' ואם בני אדם ארורים הם (י"ט)
7 (י"א) והמלך ישמח בא' יתהלל כל הנשבע בו (י"ב) לא אשלח ידי באדוני. כי משיח ה' הוא (כ"ד, ו') גדלה נפשך… בעיני (כ“ו, כ”ד)
8 סכר פי דוברי שקר (שם) למה תשמע דברי אדם… –דוד מבקש רעתך (כ"ד, י')

“משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה” (תהלים קמ"ב, א') כלו מתבאר מאליו. ועיין ספרנו ח"א 122 ובהערה שם כי “במערה” היא “מערת עדולם” (ש“א כ”ב, א')

נבואת נתן 19וקצת צואת דוד מפויטת.

אף כי מזמור פ“ט וקל”ב נאמרו על מאורעות שאירעו לאבותינו דורות רבים אחרי מות דוד, כאשר יתבאר אי“ה במקומו, יקר הוא מאד להתבונן מתוכם, כי דברי נבואת נתן, אשר היא היתה ברית העולם אשר כרת ה' עם בית דוד, הם הם החוט שנחרזו עליו שירי הקדש הנזכרים. אך יש לנו לדעת, כי המלך דוד בכבודו ובעצמו הזכיר דברים מדברי הברית הזאת שמקומם נפקד בעצם מקורם, ושמורים הם עד היום באחד משירי הקדש, על כן נכון פה את נבואת נתן בצירוף קצת דברי דוד אל מזמור פ”ט ואל מזמור קל"ב.

מספר סידורי נבואת נתן (ש"ב ז') וצואת דוד (מ"א ב') מזמור פ"ט
1 לקחתיך מן הנוה… להיות לנגיד (ש"ב ז‘, ח’) הרימותי בחור מעם (כ') /מצאתי דוד עבדי (כ"א)
2 ואכריתה את כל אויביך מפניך (ט') וכתותי מפניו צריו ומשנאיו אגוף (כ"ד)
מספר סידורי ש"ב ז' מ"א ב' מזמור פ"ט מזמור קל"ב
— —- — —
3 ………… ובשמי תרום קרנו (כ"ה) שם אצמיח קרן לדוד (י"ז)
4 ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ (ש"א) .. אתנהו עליון למלכי ארץ (כ"ח) …………
5 ושמתי מקום לעמי ונטעתיו.. ושכן ולא ירגז ………… זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה
6 ולא יוסיפו בני עולה לענותו (י') ובן עולה לא יעננו (כ"ג) …………
7 והקימותי אתזרעיך אחריך.. ושמתי לעד זרעו (ל') זרעו לעולם יהיה (ל"ז) מפרי בטנך
8 והכינותי את ממלכתו (י"ב) וכסאו כשמש (שם) אשית לכסא לך (י"א)
9 אני אהיה לו לאב הוא יקראני אבי אתה וגו' …………
10 והוא יהיה לי לבן (י"ד) אף אני בכור אתנהו כ“ז–כ”ח) …………
11 אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך (י"ב) אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם ובכל נפשם לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל (מ"א ב‘, ד’) …………
12 אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים (ש“ב ז', י”ד) ופקדתי בשבט פשעם …………
13 ובנגעי בני אדם (שם) ובנגעים עונם (ל"ג) …………

דמיון מזמור קמ“ד למזמור י”ח

באחרונה יש לנו עוד להעיר את אזן הקורא המבין, כי מזמור קמ“ד דומה הוא ברוב בנינו אל “דברי השירה” הכתובה בס' שמואל (ש“ב כ”ב, א') ושנויה בתהלים במזמור י”ח.

מספר סידורי מזמור קמ"ד מזמור י"ח
1 המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה (א') מלמד ידי למלחמה (ל"ח)
2 ה' צורי (א') חסדי ומצודתי משגבי ומפלטי לי מגני ובו חסיתי (ב') ה' חזקי (ב') סלעי ומצודתי ומפלטי אלי צורי אחסה בו מגני וקרן ישעי משגבי (ג')
3 הרודד עמים תחתי (שם) וידבר עמים תחתי מ"ח)
4 הט שמיך ותרד גע בהרים ויעשנו (ה') ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו (י')
5 ברוק ברק ותפיצם שלח חציך ותהמם (ו') וישלח חציו ויפיצם וברקים רב ויהמם (ט"ו)
6 שלח ידך ממרום פצני והצילני ממים רבים.. (ז') ישלח ממרום יקחני ומשניממים רבים (י"ז)
7 שיר חדש אשירה לך בנבל עשור אזמרה לך (ט') אודך בגוים ה' ולשמך אזמרה (נ')
8 הנותן תשועה למלכים (י') מגדיל ישועות מלכו (נ"א)
9 הפוצה את דוד עבדו (שם) ועושה חסד למשיחו לדוד וגו' (שם)

______

II

בימי שלמה

“לשלמה” (תהלים ע"ב, א') כלו מבואר ונאה ומתקבל ביחוד לימי שלמה. וגם “לה' הארץ ומלואה” (כ"ד, א') נאמר בימיו ביום חנכת ביהמ“ק כדברי רבותינו: כשבנה שלמה את ביהמ”ק בקש להכניס ארון לבית קה“ק… פתח ואחר שאו שערים וכו'”. (שבת ל') ועיין דברינו בגוף הספר, ואולי יתישב גם “שיר ידידות” (תהלים מ"ח, א') על נשואי המלך הזה עם אחת מבנות צר (י"ג).

III בימי אבִיָם

“משכיל לאסף” (ע"ח, א') המגנה את בני אפרים (ט'. ס"ז) והמזכיר את חרבן משכן שילה (ס’–ס"ד) בשם “אהל יוסף” (ס"ז) בתורת עונש על חטאות השבט הזה, והמיחד את כל הגדולה לשבט יהודה ולהר ציון (ס"ח) ולמקדשו (ס"ט) ולדוד אשר בו בחר ה' להמליכו (ע’–ע"ב) מזמור זה נאמר על מלחמת אבים המסופרת (בדהי“ב י”ג, ג’–י"ט). ועיין על אדותיו דברינו במקומם בגוף הספר.

IV בימי אסא

מזמור כ' נאמר בימי אסא על מלחמת זרח הכושי (דהי“ב י”ד, ח’–י"ד). וששת פסוקי הראשונים הם דברי תפלה לפני המלחמה ובשעתה. ושלשה פסוקים שלאחריהם הם דברי הודאה על הישועה, והפסוק האחרון יש בו מעין תפלה ומעין הודאה כאחד, דוגמת “אנא ה' הושיעה נא” (תהלים קי“ח, כ”ה) שיש בו תפלה ויש בו מעין הלל והודאה. וקדמונינו הטיבו להתבונן, כי חתימה מעין פתיחה היא באמרם: “המזמור הזה ראשו בענָיה וסופו בעניה” (מדרש תהלים) לאמר פותח הוא: יענך ה' וחותם: המלך יעננו – מתוך ראשית דברי המזמור הזה עולה סגנון דברי אבים אבי אסא, כי בזכות עבודת בית המקדש יוצאים ישראל למלחמה ונוצחים, ומתוך שאר דברי המזמור נשקפים ספור המלחמה ותפלת אסא (דהי"ב שם).

מספר סידורי תהלים דהי"ב
1 יענך ה' ביום צרה (כ‘, ב’) עזרנו ה' אלהינו (י"ד, י')
2 ישלח עזרך מקדש (כ‘, ג’) והנה עמנו בראש האלהים וכהניו.. אל תלחמו עם ה'.. כי לא תצליח (י“ג, י”ב)
3 יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה (ד') ואנחנו.. וכהנים משרתים (י') ומקטירים לה' עולות.. וקטורת ומערכת לחם.. ומנורת הזהב ונרותיה.. שומרים אנחנו את משמרת ה' אלהינו.. (י"א)
4 יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא (ה') /ימלא ה' כל משאלותיך (ו') כי עליך נשענו (י"ד, י')
5 עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו.. (ז') ויגוף ה' את הכושים לפני אסא (י"א)
6 אלה ברכב ואלה בסוסים (ח') ויצא אליהם זרח הכושי בחיל אלף אלפים ומרכבות שלש מאות… (ח')
7 ואנחנו בשם אלהינו נזכיר (ח') /ישגבך שם אלהי יעקב (ב') /ובשם אלהינו נדגול (ו') ובשמך באנו על כל ההמון הזה (י')
8 המה כרעו ונפלו (ט') ויפל מכושים.. כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו (י"ב)

V בימי יהושפט

“שיר מזמור לבני קרח”. (תהלים מ"ח, א'), נאמר על שברון אניות תרשיש בעציון גבר, שבהן השתתף יהושפט מלך יהודה עם אחזיה מלך אפרים (מ“א כ”ב, מ“ט. דהי”ב כ', ל“ה–ל”ז) ומזמור זה התבאר לפרטיו בגוף הספר.

שיר מזמור לאסף" (תהלים פ"ג, א'), נאמר על מלחמת יהושפט בבני עמון ובמואב ומעון 20ובבני שעיר ועוד המון עמים שבאו על יהודה בעין גדי (דהי"ב כ‘, א’ – ל'), ועיין בגוף הספר.

VI בימי יהורם

בימי יהורם מלך יהודה אבדה כרגע כל הטובה אשר עשו לעמם המלכים הצדיקים אסא ויהושפט. וידוף כעשן כל מעשה הצדקה והמשפט אשר כונן יהושפט, כי הרוג הרג יהורם את ששת אחיו “הטובים ממנו”. (דהי“ב כ”א, י"ג) “וגם משרי ישראל” (ד') הנאמנים לבית דוד הרג העריץ הזה, באשמת אשתו עתליהו המרשעת אשר שנאתה לבית דוד היתה כאש עצורה בעצמותיה. לפי העולה מן הכתובים, אשר נביא עוד מעט בזה, נטה יהורם את ידו בעצת אשתו האכזריה גם על השופטים אשר העמיד אביו החסיד “בכל ערי יהודה הבצורות לעיר ועיר” (י"ט, ה'), ויהרוג גם אותם בחרב בתוך יתר שרי ישראל הדבקים בתורת משה ובכסא דוד. ואף כי היו בתוכם אנשים אשר סרו מן התורה, ולא הורו עוד משפט צדק, לא עמד להם הדבר הזה למעוז ויספו, עם השרים הנאמנים, בחרב יהורם. – על תעודת השופטים הקדושה שיעד להם יהושפט החסיד, ועל אחריתם ביד יהורם בנו הרשע, ירמוז לנו “מזמור לאסף” (תהלים פ"ב, א'). ארבעת הפסוקים הראשונים הם כמעט משנה דברי ימי יהושפט הצדיק ביום הפקידו אותם; הפסוק החמישי רומז על קלקול מקצת אנשים מהם; הפסוק הששי והשביעי ירמזו על אחריתם הרעה, והפסוק השמיני שהוא האחרון הוא חותם בתפלה.

מספר סידורי תהלים פ"ב דהי“ב י”ט
1 אלהים נצב בעדת אל (א') לא לאדם תשפטו כי לה' (ו')
2 בקרב אלהים ישפוט (שם) ועמכם בדבר משפט (שם) 21
3 עד מתי תשפטו עול (ב') כי אין עם ה' אלהינו עולה (ז')
4 ומשא פנים (שם) ופני רשעים תשאו סלה (שם)
5 שפטו.. הצדיקו (ג') פלטו.. הצילו (ד) ראו מה אתם עושים (ו') יהי פחד ה' עליכם שמרו ועשו (ז') כה תעשון ביראת ה' באמונה ובלבב שלם (ט') חזקו ועשו (י"א)

“לא ידעו ולא יבינו” (תהלים פ"ב, ה'), פסוק זה קובל על השופטים שלא נהגו על פי התעודה היעודה להם במקראות הקודמים “אני אמרתי א' אתם ובני עליון כלכם” (ו') שמעשיכם הרעים יעמדו לכם למעוז בפני המושל הרשע לבלתי פקדו עליכם את עון צדקת שופטי ישראל, אשר כחטאת לא יוכל איש כפרה, נחשבה בעיני עתליהו המרשעת וכבדה אתכם כפסילי אלהיה צלמי הבושת והעול אשר אהבה נפשה "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפלו (ז') לאמר דרכיכם הרעות לא חשכו את נפשכם מן המות אשר המית יורם את הכשרים “משרי ישראל” (דהי“ב כ”א, ד') פסוק ח' הוא מסירת דין לשמים.

VII בימי יואש

על עלותו למלכותו נאמר מזמור “ה' אורי וישעי” (תהלים כ"ו, א') “מזמור שיר ליום השבת” (צ"ב, א') “נאם ה' לאדוני” (ק"י א'), ועיין פירוש מרבית דברי מזמורים אלה במקומם בגוף הספר ובהערותיו.

VIII בימי עזיהו

“שיר מזמור לבני קורח.. על מחלת לענות..” (פ"ח, א') נאמר על היותו נגזר מבית ה', ועיין בהערה בגוף הספר.

IX בימי חזקיהו

בגוף הספר הבאנו את שיר “על עלמות” (תהלים מ"ו, א') “מזמור לאסף שיר” (ע"ו, א') אשר נאמרו בימי חזקיהו על מפלת סנחריב. ועתה הננו להוכיח כי דברי “מכתב לחזקיהו בחלותו ויהי מחליו” (ישעיהו ל"ח, ט') הם הם כל עצם הענין למזור ו' ולמזמור ל‘. ואחרי כן נברר מתוך כון הפסוקים המדוקדק, כי דעת ר’ אלעזר בן עזריה כי חזקיהו וסיעתו אמרו את ההלל מוכרעת היא מתוך עמק פשט הכתובים וכי מזמור ס"ו נאמר גם הוא על נס חזקיהו.

______

מכתב לחזקיהו שנוי במזמורי תהלים

כל האיש אשר עין פקוחה ולב מבין לו לכון דבר אל דבר, יכיר כי הדברים האמורים במכתב לחזקיהו, הם הם הדברים שנאמרו במזמור ו' “למנצח בנגינות על השמינית” (תהלים ו') ובמזמור שיר חנכת הבית לדוד (ל').

מספר סידורי ישעיה תהלים ו' תהלים ל'
1 אני אמרתי (ל"ח, י') ………… ואני אמרתי (ו')
2 אמרתי לא אראה יה (י"א) ………… והסתרת פניך (ח')
3 מיום עד לילה תשלימני (י"ב) אשחה בכל לילה מטתי וגו' (ז') בערב ילין בכי (ו')
4 שויתי: “נחמה” (תרגום) /לאמר: שועתי יגעתי באנחתי.. (שם) שועתי אליך (ג')
5 עד בקר ………… ולבקר רנה (ו')
6 כארי כן ישבר כל עצמותי וגו' (י"ג נבהלו עצמי (ג') …………
7 כסוס עגור כן אצפצף אהגה כיונה ………… אליך ה' אקרא.. אתחנן (ט')
8 ערבני (י"ד) ………… והנני (י"א)
9 ותחלימני ותחייני (ט"ז) רפאני ה' (ג') ותרפאני (ג')
10 ואתה חשקת נפשי משחת בלי (י"ז) חצלה נפשי ה' העלית מן שאול נפשי חייתני מירדי בור (ד)
11 כי לא שאול תודך בשאול מי יודה לך (ו') היודך עפר (י')
12 מות יהללך ………… כי אין במות זכרך (שם)
13 לא ישברו יורדי בור אל אמתך (י"ח) ………… היגיד אמתך (שם) מה בצע בדמי ברדתי אל שחת (שם)
14 חי חי הוא יודך (י"ט) ………… זמרו לה' חסידיו: והודו לזכר קדשו (ה')
15 אב לבנים יודיע אל אמתך (י"ט) ………… ארוממך (ב') לעולם אודך (י"ג)
16 ה' להושיעני הושיעני (ה') ה' היה עוזר לי (י"א)
17 ונגינותי ננגן כל ימי חיינו (כ') ………… יזמרך כבוד ולא ידום (י"ג)
18 ………… ונפשי נבהלה מאד (ד') הייתי נבהל (ח')
19 שמעתי את תפלתך (ל"ח,ה') ה' תפלתי יקח (י') …………
20 ראיתי את דמעתך (שם) שמע ה' קול בכיי (ט) …………

“ת”ר: הלל זה מי אמרו?.. ר' אלעזר בן עזריה אמר: חזקיהו וסיעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב… הם אמרו “לא לנו” וגו' (פסחים קי"ז). הדעת הנכונה והקולעת הזאת מסתיעת מִכִוֻן פסוקי ההלל אל שאר מקראות המדברים בענין זה, ומבאורם הפשוט ולפני הקבילנו את הפסוקים, יש לנו להעיר את אזן הקורא, כי היו לנגד עיני משוררי הקדש חזקיהו וסיעתו, מזמור נ“ו אשר שר דוד מלך ישראל “באחוז אותו פלשתים בגת” (תהלים נ"ו), ועיין וכון ביחוד ובדיוק פסוק נ”ו, ה‘. י“ב. קי”ח, ו’. נ“ו, י”ג. קט“ז, י”ד. י“ז. י”ח. נ“ו, י”ד. קט“ז, ח' – ט'. ועיין ח”א 121 הערה 3 וראית כי גם מאורע של דוד עם אכיש בגת שעקר מקומו במזמור נ“ו התבאר עוד ביתר באור במזמור קט”ז שבהלל.

מספר סידורי הלל שאר מקראות ובאורים בענין זה
1 כי לשמך תן כבוד וידעו כל ממלכות הארץ כי אתה ה' לבדך (ישעיה ל"ו, כ')
2 .. ועל אמתך (תהלים קט"ו, א') אמתך (ל“ח, י”ח–י"ט)
3 למה יאמרו הגוים הטה ה' אזנך ושמע.. את כל דברי סנחריב אשר שלח לחרף א' חי (ל“ז, י”ז)
4 איה נא אלהיהם (ב') ויאמר.. רבשקה (ל"ו, ד') וכי תאמר.. אל ה‘.. בטחנו (ז') ההצילו אלהי הגוים איש את ארצו (י"ח) כי יציל ה’ את ירושלם מידי (כ')
5 ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה (ג') ה' צבאות אלהי ישראל.. אתה הוא האלהים לבדך לכל ממלכות הארץ אתה עשית את השמים ואת הארץ (ל“ז, ט”ז)
6 עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם (ד') אלהיהם.. מעשה ידי אדם עץ ואבן (י"ט).
7 כמוהם יהיו עושיהם (ח') אולי יש בזה מעין רמז כפול על דמון מפלת סנחריב שהיתה באש (עיין מוצא דבר מפלת סנחריב) ולשרפת עצבי הגוים באש “ונתון את אלהיהם באש.. ויאבדום” (ישעיה ל“ז, י”ט)
8 בית ישראל בטחו בה' עזרם ומגנם הוא: /בית אהרן בטחו בה' עזרם ומגנם הוא: /יראי ה' בטחו בה' עזרם ומגנם הוא: (ט', י"א) זרוז זה נאה לחזקיהו ביותר שהטובה במדותיו הטובות היתה מדת הבטחון (מ“ב י”ח, ה'). /ועי' דברינו בגוף הספר ובמו"ד “מפלת סנחריב” על חוזר מדה זאת במלך החסיד הזה.
9 יברך את בית ישראל.. את בית אהרן (י"ב) יחוד בית אהרן מתוך כל בית ישראל נאה גם הוא לחזקיהו ביותר בהיות ראשית מעשה מלכותו לרומם את כבוד המקדש והכהונה (דהי“ב כ”ט, ד')
10 עושה שמים וארץ (ט"ו) אתה עשית את השמים ואת הארץ (ישעיה ל“ז, ט”ז)
11 לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה (י"ז) לא שאול תודך מות יהללך לא ישברו יורדי בור אל אמתך (ל“ח, י”ח)
12 ואנחנו נברך יה.. (י"ח) חי חי הוא יודוך כמוני.. (י"ט)
13 נברך.. מעתה ועד עולם הללו יה (שם) אב לבנים יודיע (י"ט) ונגינותי ננגן כל ימי חיינו (כ')
14 כי ישמע ה' את קולי תחנוני (קט"ז, א') שמע ה' תחנתי (י') – ועיין במערכה הקודמת ספירה 19 – שמע ה' קול בכיי (תהלים ו‘, ט’)
15 ובימי אקרא (ב') אדדה כל שנותי (ישעיה ל“ח, ט”ו) ננגן כל ימי חיינו.
16 אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא (ג') קפדתי כאורג חיי מדלה וגו' (י"ב) /שויתי.. תשלימני (י"ג)
17 ובשם ה' אקרא (ד') אצפצף אהגה.. דלו עיני למרום (י"ד)
18 אנא ה' מלטה נפשי (שם) חלצה נפשי (תהלים ו‘, ה’) – ועיין מערכה הקודמת ספירת 10 –
19 חלצת נפשי ממות (ח') חשקת נפשי משחת בלי (ישעיה י"ז)
20 את עיני מדמעה (שם) ראיתי את דמעתך (ה')
21 את רגלי מדחי (שם) – מלכת שבי לפני סנחריב –
22 אתהלך לפני ה' בארצות החיים (ט') אראה יה בארץ החיים (ל“ח, י”א)
23 יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (ט"ו) הנני יוסיף על ימיך (ה')
24 הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האמים כי גבר עלינו חסדו (קי"ז, א’–ב') על כן יכבדוך עם עז קרית גוים עריצים ייראוך: כי היית מעז לדל.. (ישעיה כ"ה, ג’–ד')
25 הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.. /יאמרו נא יראי ה' וגו' (קי"ח, א’–ד') – הם פסוקי הודאה על הנס –
26 מן המצר קראתי.. ענני במרחב יה (ה') “לפני מפלתו של סנחריב חלה חזקיהו שלשה ימים” (ס“ע כ”ג) ובכן התפלל על חליו בימי המצור “מן המצר” ורפואתו היתה אחרי הישועה “במרחב יה”
27 ה' לי (ו') ה' לי בעוזרי (ז') והיה ה' עמו בכל אשר יצא ישכיל (מ“ב י”ח, ז')
28 מה יעשה לי אדם (ו') וימרד במלך אשור ולא עבדו (ז')
29 טוב לחסות בה' מבטוח באדם (ח').. בנדיבים (ט) –חוזר אל המסוימת שבמדות חזקיהו מדת הבטחון–
30 כל גוים סבבוני.. (י') סבוני גם סבבוני.. (י"א) סבוני כדבורים.. (י"ב –חוזר על חיל הגוים של מחנה סנחריב הצרים על ירושלים וסובבים אותה–
31 דעכו כאש קוצים (שם) –רמז על ענש האש במחנה סנחריב–
32 דחה דחיתני לנפול (י"ג) יסור יסרני יה (י"ח) אמרתי בדמי ימי אלכה בשערי שאול (ישעיה ל"ח, י') לא אביט אדם עוד (י"א) דודי נסע ונגלה (י"ב)
33 וה' עזרני (י"ג) ולמות לא נתנני (י"ח) ויחי מחליו (ט)
34 קול רנה וישועה.. (ט"ו) ימין ה' רוממה (ט"ז) ונגינותי ננגן (כ')
35 לא אמות כי אחיה (י"ז) ויסב חזקיה וגו' (ב') ויאמר אנה ה' וגו' (ג')
36 ואספר מעשי יה (שם) כמוני היום.. יודיע אל אמתך (י"ט)

@@@

הפסוקים הבאים מדברים על עלית חזקיה “ביום השלישי בית ה'” (מ"ב כ‘, ח’)

ולדעתנו גם מזמור ס"ו שכתוב “למנצח שיר מזמור” (תהלים ס"ו, א') על מפלת סנחריב רפואת חזקיהו הוא מדבר. בראשונה (א’–ד') יקרא המשורר הקדוש לכל העמים להודות לה' על התשועה אשר עשה לישראל כעין הקריאה שבהלל (תהלים קי"ז, א') וכדבר הנביא (ישעיהו כ"ה, ג'), המתבאר היטב מתוך הכתוב בדברי הימים: “ורבים מביאים מנחה לה' לירושלים” (דהי“ב ל”ב, כ"ג) שלפי העולה ממקומו על הגויים הוא נאמר, שגם הם נחלצו מצרה בנפול סנחריב, וקריאה זו לגוים במתכונתה אל תשועת ישראל מפורשת עוד יותר “ברכו עמים אלהינו וגו'” השם נפשנו בחיים וגו' (תהלים ס"ו, ח’–ט').

מספר סידורי מזמור ס"ו שאר מקראות המדברים בענין זה
1 לכו ראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם (ה') לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ (מ"ו, ט')
2 הפך ים ליבשה (ו') בהמיר ארץ (ג')
3 שם נשמחה בו (שם) ונשמחה בו (קי“ח, כ”ד)
4 ברכו עמים אלהים וגו': השם נפשנו בחיים (ה‘, ט’) הללו את ה' כל גוים וגו': כי גבר עלינו חסדו (תהל' קי"ז, א‘, ב’)
5 ולא נתן למוט רגלנו (ט') אלהים בקרבה בל תמוט (מ"ו, ו,)
6 הבאתנו במצודה שמת מועקה (י"א) מן המצר (קי"יח, ה')
7 הרכבת אנוש לראשנו (י"ב) כל גוים סבבוני.. סבוני כדבורים (י’–י"ב)
8 באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה (שם) עיין מו"ד “מפלת סנחריב”
9 אבוא ביתך (י"ג) פתחו לי שערי צדק אבא בם (קי“ח,קי”ט)
10 .. בעולות (שם) עולות מחים.. עם קטרת אלים.. בקר עם עתודים (ט"ו) לך אזבח (קט“ז, י”ז) אסרו חג (קי“ח כ”ז)
11 פצו שפתי ודבר פי בצר לי (י"ד) מן המצר קראתי (ה')
12 אשלם לך נדרי (י"ג) נדרי לה' אשלם (קט“ז, י”ד–י"ח)
13 ואספרה כל יראי א' אשר עשה לנפשי (ט"ז) כי אחיה ואספר מעשי יה (קי“ח, י”ז)
14 אליו פי קראתי (י"ז) ובשם ה' אקרא (קט“ז, ד’–י”ג)
15 און אם ראית בלבי (י"ח) ולא כגמול עליו השיב חזקי' כי גבה לבו (דהי“ב ל”ב כ"ה)
16 לא ישמע ה' (שם) ולא בא עליהם קצף בימי חזקי' (דהי“ב ל”ב כ"ו) וינחם ה' על הרעה אשר דבר עליהם (ירמ' כ“ו, י”ט)
17 אכן שמע א' הקשיב בקול תפלתי (י"ט) ויחל את פני ה' וינחם וגו' (שם) /כי ישמע ה' את קולי תחנוני (א')

ולפי דעתנו יתפרשו לנו שני פסוקים סתומים במזמור ס“ו ובמזמור קט”ז. הנה רבותינו פירשו לפי דרכם את הפסוק הסתום “אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב”, על המלך האומלל, אשר החל לפקפק באמתת דברי הנביא בהיותו בעיניו כאיש אשר כלתה אליו הרעה, ולא האמין עוד בטוב (ילקוט שמואל קל“ג רש”י. וראב“ע תהלים קט”ז, י"א) ועל דבר כזה העולה על לב בעת צרה יאמר חזקיה בשירתו “און אם ראיתי בלבי לא ישמע אדני” (ס“ו, י”ח) ואולי יהי' פסוק זה רצוי למאורע זה (עיין 143 הערות 4–8)

_______

מזמור שיר לעתיד לבא

למען קים את החלטתנו בסוף ח“ב כי מזמורי צ”ח–צ"ט שבתהלים נאמרו ברוח הנביאים הגדולים ישעיהו ובני דורו ובימיהם; ולמען הרעות, כי לא נכונו דברי קצת מבקרים חדשים מקרוב באו, האומרים לשום את הנביאים ואת הלוים משוררי הקדש לשתי כתות נבדלות בתעודתן, הננו להקביל את קצת פסוקי מזמורים אלה אל פסוקי ישעיהו ולהוכיח מתוכם, כי שניהם נאמרו לאחרית הימים וענינם הוא תקון עולם במלכות שדי.

מספר סידורי תהלים. ישעיהו
1 שירו לה' שיר חדש שירו לה' כל הארץ (צ"ו' א') שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ (ישעיה מ"ב, י')
2 ספרו בגוים כבודו בכל העמים נפלאותיו (ג') ישימו לה' כבוד ותהלתו באיים יגידו (י"ב)
3 ישמחו השמים ותגל הארץ (י"א) אז ירננו כל עצי יער (י"ב) רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ (מ“ד, כ”ג) רנו שמים וגילי ארץ (מ“ט, י”ג) /יער וכל עץ בו (מ"ד שם)
4 יבושו כל עובדי פסל (צ"ז, ז') /יבשו בשת הבטחים בפסל (מ“ב, י”ז) יוצרי פסל כלם תהו.. למען יבושו (מ"ד, ט') מי יצר אל ופסל נסך (י') כל חבריו יבשו וחרשים וגו' יבושו יחד (י"א) בושו.. חרשי צירים (מ“ה, ט”ז)
5 כי בא לשפט הארץ ישפט תבל.. ועמים.. (צ“ו, י”ג. צ"ח, ט') איים.. ולאומים.. למשפט נקרבה (מ"א, א')
6 הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו (צ"ח, א') ותושע לי זרועי (ס"ג, ה')
7 הודיע ה' ישועתו לעיני הגוים גלה צדקתו (צ"ח, ב') וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו (ג') חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים (נ"ב, י') וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו (שם)
8 פצחו ורננו (ד') פצחו רננו (ט')
9 ירעם הים ומלאו (צ“ו, י”א. צ"ח, ז') יעלז שרי וכל אשר בו (צ“ו, י”ב) תבל ויושבי בה (צ"ח שם) נהרות ימחאו כף יחד הרים ירננו (ח') ישאו מדבר ועדיו.. ירנו יושבי סלע (מ“ב, י”א) פצחו הרים רנה (מ“ד, כ”ג. מ“ט, י”ג) ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף (נ“ה, י”ד).

___________

  1. סעיף זה מופיע בתוכן העניינים במקור המודפס, אך אינו קיים בחיבור עצמו.הותרנו את הכותרת, ואת סדר הסעיפים, על כנם, על מנת להקל על המעיין לפי מראי מקום.[הערת פרויקט בן–יהודה]  ↩

  2. אולי יש שתוף בין שמה ההררי (ש“ב כ”ג, ל"ג) ושגי ההררי (דהי“א י”א, ל"ד) ובין שמס בן אגא הררי (ש“ב כ”ג, י"א) שבדהי"א נפקד מקומו.  ↩

  3. דמיון זה הביא בסדר עולם פ' י"ב.  ↩

  4. אין סעיף ד' במקור המודפס, וראה הערה בראש הטקסט. [הערת פרויקט בן–יהודה]  ↩

  5. אולי יש במליצת המגדל רמז לתקוני עוז יותם בא"י שמכללם היו גם פרט של בנין מגדלים.  ↩

  6. עיין סנהדרין ק"ג: ורות רבה א‘, ב’ ומלאת, כי קדמונינו קבעו את זמן נבואה זו בימי אחז.  ↩

  7. נבואה כזאת לא נאמרה לעולם במלוא פירושה, כי אלו נתפרשה כל צרכה, כי עתה לא יצא מעשיהו למלחמה ולא נסבה המלכות לחזקיהו.  ↩

  8. פאעטיפיצירונג.  ↩

  9. “בדרכיך”שכתוב בעצם פסוק זה “שש ועושס צדק בדרכיך יזכרוך”.  ↩

  10. מליצה זו לא נמצאה בספרי נביאים כלל וכלל כ"א פעם אחת בתורה (בראשית מ“ט, כ”ד) ובתהלים (קל"ב ב‘, ה’)  ↩

  11. ס‘ ישעיה הוא כחלק אחד מששה עשר בכל המקרא ובכל כה"ק נמצאו מאה וחמשים פעם שרש בושה ובס’ זה שבע ועשרים פעמים.  ↩

  12. מלבד שני מקראות לא תמצא מליצה זו, כי אם במיכה בן דור הנביא הזה ובתהלים.  ↩

  13. יש להתבונן כי מלת “חרש” נמצאה בכל המקרא תשע פעמים ומהם בישעיה חמש. ומלת “עור” בשם לוי עשרים ושש פעמים ומהם בישעיה אחת עשרה.  ↩

  14. ושוים עוד פסוק שבפ‘ כ"ט לפסוק שבפ’ ס"ג בצירוף שם אברהם ושם יעקב ובדלוג שם יצחק.  ↩

  15. יש להתבונן בנבואה זו של ישעיה ושכנגדה של הושע, כי שתיהן פותחות בנחמת גאולה העתידה בתורת הקדמה לתוכחתם על מעשי דורם הרעים.  ↩

  16. בעמוס נאמר, כי אחרי הצרות הנפרעות לא חזרו ב“י בתשובה: ”ולא שבתם עדי“; ובישעיה נאמר, כי אחרי הצרות הנפרעות עוד יד ה' נטויה להביא עליהם עוד צרות: מפני מה? ”יען והעם לא שב עד המכהו“ (ישעיה ט', י"ב) שהוא מקביל אל ”ולא שבתם עדי" שבעמוס, ובכן סגנון אחד עולה לשני נביאים אלה בסדרי הפורענויות שאירעו בימי כל אחד מהם.  ↩

  17. על ידיעת יון את פלשתים בימי הקדם בעוד אשר לא ידעו אף את שם ישראל יעיד שם ארץ ישראל אשר קראו היונים, לא על שם ישראל הגוי הגדול השוכן בכל הארץ, כי אם על שם הגוי הקטן הפלשתי היושב רק על חוף הים והידוע להם Palästina “פלשתינא” ושם זה קראו לארץ אבותינו רק היונים ואחריהם נמשכו העמים המאוחרים.  ↩

  18. פירושו אין אתה מתעלם ח"ו מצרותי כי רואה אתה וסופך לרחם עלי.  ↩

  19. “אז דברת בחזון לחסידיך: נתן הנביא וכו'”(כש“י תהלים פ”ט, כ').  ↩

  20. “מהעמונים”(דהי"ב כ‘, א’) ועיין מוצא דבר “המעונים”.  ↩

  21. ועיין כון זה במדרש תהלים פ"ב.  ↩

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

לפריט זה טרם הוצעו תגיות