

חלק ראשון: מראשית ימי האבות עד אחרית מלכות שאול
מאתזאב יעבץ
תולדות ישראל: הקדמה
מאתזאב יעבץ
הקדמה לחלקים הראשונים
ספר תולדות ישראל. ערוך במידה גדולה, מסודר בסדר רציף, ומבוקר כהלכתו, בשפת העם הזה וברוחו, צרך גדול הוא לכל איש משכיל נאמן בקרב אחינו, וצרך זה לא זז מנגד עינינו זה כשלש ועשרים שנה.
הנה יש ויש ספרים כתובים במקצוע זה בלשונות אחרות לישראל ולעמים, אך מרבית הספרים ההם המעט כי לא הרוו אותנו, הגדל הגדילו את צמאנו ונעזוב את הבארות החצובים ונשם פנינו אל מקור המים החיים, אל ספרותנו העתיקה אשר משם נובעת רוח ישראל במלא שטפה, ואחרי כלותנו לשאב די צרכנו שבנו ונבחן גם את הליכות התעלות העקלקלות אשר בהן אמרו חכמי עמי ארופה להטות את תולדותינו. ואשר לדעתנו התנהלו על ידן גם סופרינו הגדולים, ונטעם ונרא כי טעם מימי המקור הראשון השתנה הרבה בהאספם אל הספרות הנכריה, והטעם המשונה הזה לא לשבח הוא.
הנה משפט חכמי יון היה לערוך להם בכל דבר חכמה דמות מתקבלת על דעתם לפתח אותה הדק היטב ולקבוע אותה בלבם ולשום רק אותה לבדה למדה וקצב למוד ולקצוב על פיה את כל העולם כלו, ומשפט זה נוהג והולך עד היום, וכל עצם ספר תולדות הפלוסופה מראשיתה עד היום הזה הוא ספור חליפות ערכי דמות הזאת אשר ערך כל פלסוף איש לפי דעתו, ותכונה זאת המוטבעת ברוח חכמי עמי ארופה גברה כל כך עד כי בקום אריסטוטלס בימי הקדם לשום את חקר גופי הדברים על פי תורת החקר (לוניק) לקו, ובבא קאנט בדורות האחרונים לשום את הבקרת לעקר, הפכו מהר החכמים הבאים אחריהם גם את דעותיהם לדמיונות כטוב בעיניהם והדמיונות הבטלים האלה היו לשופטים על ההויה המוחשת המלאה עצמה ותישיה ואת פי הנדון את הטבע עצמו לא שאלו ולא דרשו, על כן מלאה תורת דעת הטבע עד זה לפני מאה שנים דמיונות וצללי תהו, ולמן היום אשר היה חקר דברי הימים למדע נהנו חכמי ארופה גם בו ככל אשר נהנו המה ורבותיהם היונים, בתורת החכמה בכללה, וישימו את דעותיהם הקודמות לקו ולמשקלת לכלכלת דברי ימי עם ועם וכל דעתם כלתה אל דברי ימי עמנו הרגיל ללקות בכל דבר. לכל חוקרי העמים, גם לאלה אשר עשו את חקר דברי ימי עמנו קבע, קדמה להם הרבה הרבה ידיעתם את תולדות עמי הנכר אשר נבלעה בדמם, לידיעתם את תולדות ישראל, וישליטו את הדעות הנקנות להם מדברי ימי שאר הגוים גם על דברי ימינו: אם נוי נוי מעמי הקדם לא יצר לו שטה שלמה ומסוימת וערוכה בכל, לא התישבה על לבם כי נתנה לישראל תורה שלמה נתונה מרועה אחד, אם נוי נוי קלט את מרבית תרבותו מעמים אחרים עתיקים, לא כלכלה רוחם, כי כל מבחר תרבות ישראל עצם פרי רוחו יהיה. אלה שמו למופת לתורת ישראל הצחה והברה את תורות מצרים צדון או ארם אף כי טמאות הנה, ויש אשר אמרו כי בת היא לתורת הודו אף כי רחוקה היא מאד ממנה, גם במקום מוצאה גם בדרכה, ויש אשר החליטו כי בת תורת פרס היא אשר נעלה היתה על יתר תורות עמי קדם. את כל הדעות הנמהרות האלה אשר אין להן שחר, בטל אחד מראשי חוקרי דורותינו, החכם שטיינהיים בספריו היקרים והעמוקים, ויוכח את זיופן מתוכן חקירתו, הצלולה והשנונה מאד מאד, אך מתקו בפי חכמי העמים שמותיהם אשר יצרו לשחק בהן, להתגדר ולהתגדל בהן, וירעמו פנים על האיש העברי אשר בא להפריעם מן הצחוק אשר צחקו במגדליהם הקלים והנבובים אשר הפריחו באויר, ומשעשועיהם לא הפילו דבר, וקהל משכילי העמים אשר למדו להלל ולהעריץ את יון על כל, ולהאמין כי הוא העם הנקי והטהור אשר זכה וזכך את כל משפחות האדמה בחכמתו, ואולי גם בצדקתו, לא יתנם לבם לנשא את ישראל על העם הזה; ועל כן תציקם רוחם לאחר את תרבות אבותינו ולעשות את תורתנו קרעים קרעים מעשי ידי סופרים שונים, ופרי דורות שונים, ככל אשר קרעה הבקרת לגזרים את ספרי הומר וחבריו, ועל לבם לא יעלה כי אפשר להיות לאחד העמים יתרון בקדמות תרבותו ובדיוק ספריו על העם היוני, וגם אלה מחכמי העמים אשר מחבת הקדש לא יגעו בתורה העתיקה תורת הישראלים הקדמונים להזיזה ממקומה, יראו להם חובה מטעם ידוע להבדיל ולהפריד בינה וביו תורת היהודים, הלא היא תורה שבעל פה; ולעשות פלסתר את כל פרי רוח חכמי ישראל מיום סתום החזון, ולהותיר מהם לטובה רק את דמיונות סופרי אלכסנדריא בימי בית שני, וכל מגמתם היא להקטין את פרי הרוח אשר הבשיל עץ ישראל מימי בית שני עד היום הזה ולמעט את דמותו ככל אשר תמצא ידם, ובדבר הזה מכרו להם מוצא גדול לתולדותינו שגופי תורתן וידיעת אמתת ערכן נובעות ממקור אחד ממקור ישראל. סוף דבר! מרבית חקרי חכמי העמים עד היום בדברי ימי ישראל בהליכות רוחו משובשים ומחוסרים הם ברב או במעט, מצד חסרון ידיעה, או, מצד דעות קודמות אשר לא תחנה לידיעת ישראל להאסף ולהשתמר ברוחם בעצם טהרתה מבלי קלוט שמץ מטעם ומריח דעותיהם הפונם ומזֳיף אותה מאד.
וגם רבים מחכמי אחינו המובהקים שבארץ אשכנז, אף כי לב מרביתם נאמן את עמם ואת פרי רוחו, נוקשו גם הם בקצת דברים אחרי חכמי העמים בכלכלת דברי ימינו. כי בכל בקיאותם הרבה והעמוקה בספרותנו היתה גם להם דעת דברי ימי עמי הנכר בגרסת חכמי האומות ובשיטתם ידיעת בית רב; וכאשר באה אחרי כן בלבם ידיעת תולדות ישראל לפרטיהן, לא יכלו גם החכמים האלה להמיש את צוארם מעול תורת מוריהם הפרופיסורים האריים המשתבשים הרבה, בהיותם מורדים במדה אחת, וקוראים בשם אחד, לכל המראות ולכל המעשים, לכל הדורות ולכל המקומות, לכל הנפשות ולכל הגוים, וישכחו חכמי עמנו בארץ אשכנז את מחאת רבם, הסופר הראשון לבני שם בשפת אשכנז אשר מחה בידי המשתפים את היהדות ודבר אחר בשם אחר כולל והמכלכלים אותם בכלכלה אחת: " מדוע זה תבקשו שם המין, לדבר אשר הוא יחיד בעולמו! לדעת אשר לא תתאים ולא תקביל אל דעה אחרת? שם הדבר הזה תורת משה" 1). והדבר הזה היה לנו לעיניים למיום החלנו לעסוק בחקר דברי ימינו, את רוח ישראל ואת הליכותיה ואת תולדותיה בקרנו מתוכה ומתוך ספרתה שהיא מיטב תמציתה, ותעל בידינו כי בכל חליפות השמלות אשר נראתה בהם אומתנו מימי האבות עד היום הזה לא הפכה את עינה וצביון אחר לה מראשה ועד סופה; וכל עוד אשר לא ימצא הקורא הישראלי בספר תולדות עמו את הליכות רוח תורתו שהיא נשמתו לא יעמוד לעולם על אפיה של אומתו כדבר המבקר הגדול רי“ט צונץ ז”ל: " שלא נגיע להשכיל דרכנו אם נתרשל בלמוד התורה הכללי, ספרי תורה שבכתב ושבעל פה נאחזים איש ברעהו, אין נביא ואין חכם עומד בפני עצמו וככה אין מאמר ואין מדרש יושב בדד, אך יובנו הפרטים על ידי הכלל, והכלל על ידי השכלת הפרטים“2. על כן היה בעינינו דברי ימינו כגוף אחד אשר אין תחומים במעיו, וכענין אחר שכל דבריו נדרשים מראשם לסופם ומסופם לראשם, וככל אשר העמקנו לדייק ולדקדק בכל פסוק ובכל תיבה בספרי המקרא, שהם המקור האחד לתולדות ישראל בתקופות הראשונות, כן הוספנו לראות פעם בפעם ניצוץ קטן אחד של אמת יוצא ושורף גלי גלים של דברי המבקרים מדעתם את המקרא, ומרבית ניצוצות כאלה שמורים ומשומרים זה אלפי שנים תחת האפר. מבלי הראות כמעט לעין הקורא. ולא עצם המקראות בלבד יעידו על דבריהם עדות ברורה ומבוררת שאין להרהר אחריה עוד, כי אם גם אלה ממפרשי המקרא התמימים, אשר התורה לבדה היתה החלב שינקו משדי אמם, ונשמת אפם אשר שאפו כל ימי חייהם; יש אשר בפרשם את הפסוקים לתמם גלוּ עמוקות מני חשך, עמוקות כמשמען, מבלי דעת כי החדושים המסולאים בפז, אשר חדשו תרומה גדולה מאד הם לדברי הימים. ומה יפלא הדבר כי לענין חקר דברי הימים, קלעו אל השערה רבותינו חכמי אשכנז וצרפת ותלמידיהם ההולכים בעקבותם, יותר מחכמי ספרד ואיטליה. וטובים לחקר תולדותנו דברי רמב”ן יותר מדברי הראב“ע, ודברי הרד”ק אשר רוב עמקו היה בתורת ישראל מדברי הרלב“ג וספורנו העוסקים בפלסופת זמנם, אף כי גם בדבריהם נמצאו דברים נכונים וטובים. מכל אלה טובים הם דברי רש”י, במקום אשר חקר את פשט הכתוב, ורשב"ם נכדו, אשר יש כי יזרק דבר קל מפיהם אשר יפיץ אור גדול מאד על ענין סתום, וכלל גדול היא בידינו כי קצרה יד הבינה החריפה לכלכל לבדה דברי ימי עם, אם ישתתף אליה רגש האומה המתודע בעומק לב יחידי סגולה מבניה החכמים, אשר פרי רוח עמם היה להם לסם החיים אשר ממנו נזונו כל ימיהם, מבלי שמץ תערובת אחרת, ויהיה להם לרוח דוברת מתוך גרונם בקול הברה פשוטה מאד, שהיא שפת הטבע התמימה הנשמעת היטב לאזני האדם, שדעתו בריאה ותמימה, אף כי הטבע אינו בא ללמד ולהשמיע דבר.
הדבר הזה אשר נראה לנו זעיר שם זעיר שם בדברי מפרשינו יראה במדה מרובה בדברי רבותינו התנאים והאמורים בעלי המשנה התלמוד והמדרש, והאיש אשר חננו ה' עין חדה להבדיל בין האגדות הנאמרות לשעתן לשם מוסר ושיחה נאה, ובין מאמרים שנאמרו לשמם ממש, ימצא בדברי רמזים יקרים מכל יקר, בכלכלת תולדותינו. הן הסופר המובהק גרץ ז“ל כבר פקח את עיני הקהל על האוצר הגדול הספון בספר הקטן מגלת תענית. אך לא הספר הזה הוא האחד לנו. גם סדר עולם הכתוב בידי ר” יוסי המצוי ביד כל אדם מאיר עינים הוא במאורעות רבים בתולדותינו עד ימי אלכסנדר מוקדן. ומלבד אוצרות נופי תולדותינו האצורים בספרי רבותינו אשר בכר אותם גם החוקר גרץ לפני דברי יוסיפוס, הנה בדעות אשר הוו על דברי ימי בית ראשון ועל הליכות תולדותינו בכללן יש אשר תמצא פלפלת אחת חריפה בתוכן, הנותנת טעם מכמה וכמה ערמות דשא עשב אשר קצרו לנו חכמי אירופה על אדמת נכר.
ויען כי תוצאות עומק פשטי הכתובים, בקור דברי מפרשיהם וצחצוח מקצת מאמרי קדמונינו, מצרף הנה לאמתת המאורעות מתכנתן והליכותיהן עד סתום החזון, וסתם מחקר כזה דורש עיון רב וקבוע על כן ספחנו בסוף כל חלק וחלק ספר שלם בשם “מוצא דבר”, אשר כל פרק ממנו מברר ומלבן בבקורת מדוקדקת ונפרטת, מאורע סתום הצריך באור, ואם יבא מאמר כזה בתוך הספר יפסיק בין הענינים המשולבים היטב איש אל אחיו, וגם נתון יתן לקורא למוד קשה תחת ספור מושך את הלב, כי את נוף הספר בכל רבות החדושים בו טרחנו בכל מאמצי כוחנו לעשותו שוה לכל נפש וראוי לכל קהל העם אשר לשון אבותינו שגורה להם, ורוב הקהל באים לקרוא ולשמוע דברים מבוררים ועומדים ולא לחקור ולבקר, ליַשב ולפרק; אך בכל זאת שמנו את כל לבנו להרך גם את קשי מחקרינו אלה, במוצא דבר, ככל האפשר. וענינים חמורים ועמוקים שענפיהם מרובים ומסובכים מאד, ענינים שהעסיקו אותנו ימים ושנים סדרנו במוצא דבר בסדר נוח ההולך מן הקל אל החמור, בלשון רכה ומתקבלת עד כי מסתברים הם בפרטיהם ובדקדוקיהם, גם לכל משכיל בינוני מבלי הרגש כמה יגיעות יגענו בהם; ומוצא דבר זה, מלבד אשר כשמו כן הוא, מחשוף מקור ספורי מאורעותינו, יש פרקים בתוכו אשר בכל קוטן מדתם מאמרים מסוימים הם אשר כל אחד מהם יכיל לעצמו ענין היסתורי שלם משוכלל ומפורט Monographie" " כאשר יראה הקורא בשמות פרקי מוצא דבר הרשומים בראש הספר. בתקופות תולדותינו מימות אאע"ה עד מות שאול אין לקבוע בדיוק את ציוני מספר השנים. ואם יאמר אדם, כי יודע הוא לכון את השנים כדקדוקן בתקופות אלה, אינו לדעתנו אלא טועה. אך לעמת זה אפשר לכון בדיוק גדול ברור ומבורר את סדרי הדורות, על כן ערכנו בסוף החלק הראשון את מגלות היחס האצורות במקרא, ונסדר אותן במערכותיהן. על פי הסדר המתלקט מיהם ראשי כהונה ולויה, סדר השופטים וסדר מלכות בית דוד המלמדנו כי ששה וארבעים דור עברו לישראל מימי השבטים עד ימי אלכסנדר מוקדון, את הפרי הגדול אשר ישוה סדור המגלות המקוטעות האלה לבקור כל תולדותינו, יתכונן הקורא החוקר במקומו; אך מלבד התועלה הכוללת הזאת, תצא לנו התועלת המיוחדת לתקופות הכלולות בחלק הראשון הסתומות בפרטי מנין שנותיהן, אשר יפלא מכל חוקר לכון את שנות כל שופט בפרטיהן,אל המנינים הכוללים הנזכרים בס' שופטים (י“א, כ”ו) ומלכים (ו‘,א’) ואם אין לנו כרונולוגיא של שנים מדויקת הלא טובה לנו כרונולוגיא של דורות המתבקרת ומתבררת בדיוק גמור. ודבר זה יצדיקנו על בלי תתנו את פרטי השנים כצמצום, בחלק ראשון. וטרם צאתי את פני קהל עמי, אחלה את פני צור ישראל אשר לתפארת עמו הקדשתי כל כחי ורוחי, כי יחזקני לכלות את הפועל הגדול אשר החלותי. ויהי נעם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.
ירושלים ר“ח שבט תרנ”ד המחבר.
הקדמה למהדורה שניה של חלק ראשון ושני
תורה אחות ומשפט אחר לספור תולדות איש יחיד ולספור תולדות אומה שלמה. יש חליפות נראות העוברות על אדם, אשר העומד מרחוק ידע לספר אותן כתקונן יותר מן האיש אשר אותו קרו הדברים ההם, כי בעוד אשר בעל הדברים נפעם מתקף יד המסבות המתהפכות, אשר היתה בו, עומד האיש הניצב מנגד ומכון ורואה בארך רוח דבר דבר מכל צדדיו ובכל דקדוקיו, באין רושם אז עובר את רוחו השוקטת. אולם לעצם העלילה, אשר עוללו הפגעים החיצונים לנפשו פנימה, לקשי מכאובו או לרוך הגיגו, לא ידע איש לערוך דמות, בלתי אם בעל הדבר לבדו, אשר בו חלו הפגעים ובלבו חוללו את המראות, אשר עוד כל ימי עולם לא ירָאו החוצה, כמשפט איש, משפט עם כלו לענין זה; התולדות החיצונות הנראות רק לעיני בשר, יש אשר ימצא הקורא סדורות כהלכתן בספר תולדות עמו, אף אם נכתב גם בידי בן עם נכר, אם רק חושו חד, לבחון כל שרטוט דק במראות החיצונים, אך מי האיש, אשר ישאהו לבו להאזין את נהמת לב עמו המתפעמת בקול דממה דקה מאד, יש לו להטות אזן אל סוד שיח המתלחש בזכרונות תולדות עמו, כתובות ביד עמו וברוח עמו.
ואיזה היא הדרך, אשר בחרנו לנו אנחנו בספרנו זה? – את שתיהן! – את נופי המאורעות המוחשים טרחנו לפרוט בכל פרטי פרטיהם, כאשר יראה הקורא בחמשת חלקי הספר שיצאו לאור עד הנה. במלחמות החשמונאים (בח"ד), במלחמת החרבן (בח"ה) ובפרקי “דרכי אבותינו” (פרק ב' לח“ב ופרק ד' לח”ד). אך הסמנים המובהקים למלאכתנו זו, שבהם היא מתיחדת, שנים הם: הסמן האחד, הוא בקור הרושם הפנימי, שעשו בנו המקרים החיצונים, שפגעו בנו על כרחנו, והסמן השני הטובע את פעלנו כחותם מיוחד, ואשר אותו עשינו לנו לעקר גדול, הוא בקור טבע התולדות הגדולות המיוחדות במינן, שילדה רוח ישראל מתוכה ובכחה, במקום שאין יד זרה שולטת בו. התולדות האלה שבהן הסתֲימה היהדות ותהי לחטיבה אחת בעולם, רוקמו בסתר ולא נגלו מעולם לעיני זרים אלא מגבן רק את גלמן ראו עיניהם, אולם את עָצמן הפנימי, המתראה בכל פתוחי יצירתן הדקה והמחוטבת, אשר פניה אל תוכה, לא תשור עין בשר ואת המון הזעזועים, אשר תעורר כל רוח עוברת, לא תקשיב אזן נכריה, כי אם הלב האחד, לב האומה ההורה וההונה, הוא ירגישם והוא ידעם ידיעה העולה בתקף כחה ובוַדָאָה על מראה עין ועל משמע אזן. והכרה ברורה זו, היא כל עצם פרי הסתוריה, ובלעדה היא עץ יבש, אשר כל לֵח וכל חיים אין בו. ואם כן הוא הדבר, אם אין היסתוריא נערכת, אלא לפי שפע החיים המתרגשים בה, לא לפי רוב מספר המאורעות שהתרגשו לבא בעולמה, עשירה ההיסתוריא הישראלית עושר פנימי מאין כמוה, בהיות לה מקור חיים אשר לא יכזבו לעד, הלא היא הנבואה, הקופלת תחתיה את כל הדורות, בהיות מוצאה מקדמי קדומים ועינה אל קץ כל הקצים, והאגדה, אשר פטר מימיה החל להגיח בימי הנביאים האחרונים ותהי למעין הולך ומתגבר ומתחדש בכל דור ודור (ע' ח"ג 75 ומאמרנו “המקרא והאגדה” בראש ספרנו “שיחות מני קדם”). בדברי הנבואה והאגדה, שכל עצמן אינן אלא עצמת רוח ישראל והמון זרמת גלי חייה, יהגה לב האומה את הגיוניה הרכים והדקים עד מאד בכל עמקי תעלומותיהם, ותחוש את סתרי אוניה הספונים וטמונים בתהום רוחה בכל עזוז תעצומותיהם, והרגשותיה אלה וכוחותיה אלה אינם מתודעים, בלתי אם לבניהם אשר בשר מבשרם מבשרם ורוח מרוחם המה, ועל כן שמתי אני את לבי בעבודתי לפרוט כל פרט קטן מנופי המאורעות בכל דקדוקין, עד כדי מצוא ידי. אך עוד יותר שמתי אל לבי, לבלתי גשת אל עבודת הקדש, עד אם טבלה נפשי במקוה טהרה, במקור מים חיים של הנבואה והאגדה, כי רק אז אדע, כי לא רוחי, רוח היחיד, כי אם רוח עמי, עם העולם היא, הדוברת בי והתומכת עמי בידי, ובבואי הפעם להוציא מהדורה מגודלת ומתוקנת, לא במאורעות חדשים גדלתיה ותקנתיה, כי אם בהוסיפי חיים במאורעות המסופרים, בתוספת מאמרי קדמונינו המרבים עצמה לרוח המחיה את פעל ידי, ולאיש היודע להכיר ולהוקיר את רוח עמו גם בכלכלת ספרי תולדותיו, יקר יתרון זה מאד. ואולי על היות רוח האומה מתרגשת בנבואה ובאגדה נשמת תולדותינו, שמו רבותינו את אליהו הנביא, שר הנבואה והאגדה, למלאך הממונה על תולדותיהן של ישראל באמרם – סדר עולם י"ז – “נגנז אליהו ולא נראה – ועכשיו הוא כותב מעשי הדורות כלם”.
ווילנא, ז" טבת תרס"ה. המחבר
תולדות ישראל: ישראל בארצו
מאתזאב יעבץ
א) ראשית הארץ ויושביה
קצור ערך הארץ. ארץ הרפאים. ארץ הכנענים.
ושלושה מעינות יוצאים מנגב להרי הלבנון והשתפכו אל נחל אחד, והיה לנהר שוטף, נהר הירדן. ועבר הירדן את מי מרום ואת ים כנרת עד בואו אל ים המלח, והשקה הנהר ארץ טובה ופוריה. ושני טורי הרים יוצאים מהררי הלבנון ועברו שני עברי הירדן לארך הנהר מזה ומזה עד קצה נגב הארץ. הטור האחד העובר מעבר הירדן מערבה הוא הר האמרי; והרי הטור מעבר הירדן מזרחה, המה הר הבשן, הר הגלעד והר העברים. ונפרדו הטורים האלה לראשים רבים מימין ומשמאל. ושמו את הארץ הזאת לארץ הרים ובקעות, וגבול הארץ ממערב, הים הגדול, אשר יאמר לו כיום, הים התיכון; ומדבר ערב גבולה מקדם, הרי הלבנון מצפון ונחל מצרים מנגב.
והשרון הוא חוף הים התיכון עד הר האמרי. והערבה, היא שפת הירדן, מים עד ההר ההוא. ולשפת הירדן מקדם, עד הרי הגלעד והעברים יאמר העמק1, ולחבל הארץ אשר מעבר להרים ההם קדמה, יקרא מישור2.
לפנים ישבו בארץ הזאת עמים רבים, רמי קומה וגבורי כוח3. בעבר הירדן מזרחה, אשר יאמר לו ארץ הגלעד, ישבו הרפאים ואשר על שמם נקראה גם הארץ ארץ הרפאים4. ויהי מושבם מעשתרות קרנים5 עד מקדם לים כנרת באכה שעירה. ויקראו לרפאים היושבים מצפון נחל היבוק זמזומים, ולרפאים אשר מנגב לנחל קראו אֵמים, כי נפלה אימת הרפאים על כל רואיהם. ומנגב לים המלח ישבו בני שעיר החורי, ומעבר הירדן ימה ישבו שבעה גוים בני כנען בן חם; ואלה שמותם: החתי, היבוסי, האמורי, הגרגשי, הכנעני החוי והפרזי; ויהי גבול שבעת הגוים האלה, מצידון אשר בצפון עד גרר אשר בנגב לארך חוף הים, ומעזה באכה סדום לרחבה6 על כן יקרא לארץ אשר מעבר הירדן ימה ארץ כנען. ומעזה עד חֲצֵרים אשר מנגב לנחל הבשור, המשתפך אל הים התיכון, שכנו העוים7.
וישבו מרבית בני חת על נהר פרת מצפון למוצאי הירדן, ויהיו שם לממלכה גדולה כאחת הממלכות האדירות בימי קדם, ודבר לא היה לבני חת אשר בצפון ולארץ הירדן, ויקראו להם „החתים“; אך שבט אחד נפרד מהם ויקרא לו „החתי“, וישב בהרי 8ארץ כנען ותהי לו חברון לנחלה9. וליבוסי יושב ההר10 היתה רק ירושלים לבדה אשר נקראה לפנים יבוס על שמו, ויהי גיא בן הנם גבול היבוסי מנגב11. וגבולות האמורי היושב על ההר הנקרא על שמו, המה הסלע ממעלה העקרבים12 וקדש ברנע13 אשר בדרום עד אפקה14 הקרובה לחברון. ותהי לו גם עין גדי15 אשר על שפת ים המלח מים, ולמקום הגרגשי בארץ לא נשאר כל זכר בספר. ומושב החוי בהר הלבנון מהר בעל חרמון עד לבוא חמת16 ועל יד מבצר צר17. ותהי להם גבעון ובנותיה18 אשר מצפון לירושלם וימשלו בשכם19. וישבו כל העמים האלה בהרי הארץ, אך הכנעני לבדו בחר לו את עמקי הארץ20 לשבת. ויהי מושבו בנגב הארץ מן השיחור הוא נחל מצרים עד גבול עקרון וערים היו לו גם בטבור הארץ. ויהי מושבו איתן על יד הררי הלבנון. והפרזי יושב ההר היה בעל ברית לכנעני כל ימיו ושכן לשבטי הרפאים21 אשר באו מארץ הגלעד לשבת בארץ כנען. אך מושבות הפרזי למקומותיו לא נודעו. ויקראו לארץ אשר מעבר הירדן מזרחה ארץ הגלעד ולארץ אשר מעבר הירדן ימה ארץ כנען22.
ויורש ה' את יושבי הארצות האלה מפני העם אשר בו בחר ה' עד עולם. ותקראנה שתי הארצות למן היום ההוא ארץ ישראל כשם העם אשר נשבע ה' לאבותיו לתת אותה לו, ובני ישראל יוצאי ירך העברים מבני שם המה.
ב) העברים
עמי בני שם, בית עבר, משפחת הפלגי, ומשפחת היקטני, בני יקטן נוסעים תימנה, קרבת בני פלג לאשור ולארם, עמים עברים, לשון עברית קדמוניה, מדרש שם ועבר, בני עבר בקלקולם, משפחת התרחי באור כשדים, תרח ואברם, שרי ולוט הולכים חרנה.
וממשפחות בני שם נפרדו ארבעה גוים גדולים ועצומים, ואלה שמותם: עילם ואשור ולוד וארם23. ויקחו את נחלתם סביבות הרי הלבנון על נהר פרת וחדקל. וירבו הימים ויחלו גם בני עבר ממשפחת ארפכשד להיות לגוי. ויחץ בית עבר לשתי משפחות למשפחת הפלגי ולמשפחת היקטני. ויקומו בני יקטן והמה הרבים ויעזבו את מקומם ואת מולדתם ויתנחלו בנגב ערב24. ויתערבו בגויי בני חם עד כי כמעט לא הבדילו רואיהם בינם ובין משפחת בני חם. ויקראו בני יקטן שמות למשפחותם ולנחלתם כשמות אשר קראו בני חם למשפחותם ולנחלתם25. ובני פלג בן עבר נאחזו בתוך אחיהם בתוך בני אשור וארם גויי בני שם הגדולים והעתיקים. על כן יקרא לפנים העברי, ארמי26. ובני אשור ובני עבר נחשבו בעיני העמים כגוי אחד אשר גורל אחד להם27. ויש אשר קראו גם לשפת בני ישראל צאצאי העברים, אשורית28.
וירבו הימים ויצאו ממעי העברים עמים רבים גדולים וקטנים29. ויפוצו העמים למשפחותם ללשנותם בארצותם ויהיו לגוים ולממלכות. ועם עבר אשר ממנו נפרדו הגוים ההם היה גוי קטן כל ימיו. אך שארית היתה לו עוד באחרית ימי האלף הרביעי. וגם לשונו הנבדלת מלשון בני ישראל, שמורה עוד בפיו בימים ההם30. אפס כי מדברי ימיהם ותולדות עמם לא נשאר אף זכר, לבד מסורת קטנה שעלתה בידי אבותינו, כי רוח ה' אלהי שם נחה על עבר. על כן יקראו חכמי ישראל לראשית דעת אלהים בארץ, בית מדרש שם ועבר. אך עוד לא מלאו ארבעה דורות וישחיתו בני עבר את דרכם ויעבדו אלהים אחרים31.
בימים ההם גר איש עברי באור כשדים בארם נהרים ושמו תרח בן נחור בן שרוג בן רעו בן פלג. ויולד האיש לעת זקנתו שלשה בנים את אברם את נחור ואת הרן. ויגדלו הבנים ויהיו לאנשים ויוָלד להרן בן ויקרא שמו לוט. ושתי בנות יֻלדו לו שם האחת מלכה ושם השניה יסכה. ותהי מלכה לנחור אחי אביה לאשה. ואברם הלך ויקח לו אשה מבנות העברים32 ושמה שרי. ולא האריך הרן ימים וימת על פני תרח אביו. ויאמר תרח אל לבו הנה הרן בני מת ואברם ונחור באים בימים וזרע אין להם33, ועתה מי יקים את שמי אחרי מותי אלכה נא ואקחה את לוט בן הרן בני והיה לי לבן ולא יכרת שמי מעל פני האדמה ויעש כן34.
ורוח בני עבר האוהבים לנוע הנגבה35 היתה על תרח. ויקם ויקח את אברם ואת שרי ואת לוט בן בנו ויצאו ללכת ארצה כנען. ונחור בנו לא הלך עמו ויבא תרח וכל אשר לו חרנה וייטב המקום בעיניו וישבו שם ויפרצו שם האנשים36 ויהי להם צאן ובקר עבדים ושפחות37.
-
יהושע י“ג, כ”ז. ועיין גרץ I צד 78. ↩
-
דברים ג‘, י’, ד‘, מ“ג. יהושע י”ג, ט’. ז', י“ז, כ”א. ירמיה, מ“ח כ”א. ועיין על המפה שמות כל המקומות הנקובים בפרשיות אלה ומצאת כי כלם ממזרח להרי הגלעד הם. ולפי זה עולה יפה מליצת ירמיהו על מואב „ואבד העמק ונשמר המישור“ (מ"ח, ח'). ↩
-
במדבר י“ג, ל”ג. דברים ב‘, י’ – י"א. עמוס ב‘, פ’. ↩
-
דברים ב‘, כ’. ↩
-
עיין מוצא דבר א'. ↩
-
בראשית י', י"ט. ↩
-
דברים ב', כ"ג. ↩
-
במדבר י“ג, כ”ט. יהושע י"א, ג'. ↩
-
בראשית כ"ג. ↩
-
במדבר י“ג, כ”ט. יהושע י"א, ג'. ↩
-
יהושע ט"ו, ח'. ↩
-
שופטים א', ל"ו. ↩
-
דברים א‘, י"ט – כ’. ↩
-
יהושע י"ג, ד'. ↩
-
בראשית י“ד, ז'. ועיין דהי”ב כ‘, ב’. ↩
-
שופטים ג‘, ג’. ↩
-
ש“ב כ”ד, ז'. ↩
-
יהושע ט‘, ז’. ט"ז. ↩
-
בראשית ל"ד, ב'. ↩
-
במדבר י“ג, כ”ט. יהושע ה‘, א’. ↩
-
יהושע י“ז, ט”ו. ↩
-
שם כ"ב, ט'. ↩
-
בראשית י', כ"ב. ↩
-
רב סעדיה בתרגומו העברי יתרגם „ממשא… ספרה“ (בראשית י‘, ל’) „מֶכָּא ומדינה“ שהן ערי מכורת העם הערבי. ↩
-
שבא [או סבא] וחבילה שמות הם לשתי משפחות בני חם (בראשית י‘, ז’). וגם שמות הם לשתי משפחות יקטניות (שם שם, כ“ח – כ”ט). ↩
-
ראב“ע ורשב”ם דברים כ"ו, ה'. ↩
-
במדבר כ“ד, כ”ד. ↩
-
„אשורית: לשון הקדש“ (רש"י מגילה ח':). ופשט המשנה מוכיח, כי על הלשון ידובר שם, ולא על הכתב. ועיין ירושלמי מגילה ב‘, א’, ותמצא, כי אשורית לשון הוא ולא כתב. ↩
-
כל האנשים היחידים מצאצאי עבר (כגון רעו שרוג) עברים הם, והעמים אשר יצאו מבני עבר עברים הם כגון עמון ומואב, בני לוט בן הרן, והישמעאלים בני הגר אשת אברם והמדינים בני קטורה והאדומים בני עשו על פי מולדתם עברים הם כי מבני עבר יצאו. ↩
-
„קרא [את המגילה]… עברית… לא יצא“ (מגילה י"ח). ועברית ההיא איננה לה“ק כי אם לשון בני עבר ע”ש. ↩
-
יהושע כ"ד, ב'. ↩
-
בראשית כ', י“ב, ועיין ראב”ע בראשית י“א, כ”ט. ↩
-
מוצא דבר ב'. ↩
-
עיין שם. ↩
-
כמעשה בני יקטן בני עבר. ↩
-
„ואת כל רכושם אשר רכשו… בחרן“ (בראשית י"ב, ה'). ↩
-
„ואת הנפש אשר עשו בחרן“ (שם). ↩
I. קדמת ישראל
מאתזאב יעבץ
I. קדמת ישראל
מאתזאב יעבץ
קדמת ישראל: מעשה אבות
מאתזאב יעבץ
קדמת ישראל: מעשה אבות / זאב יעבץ
רוח אברהם ודרכיו, נוסע ע"פ ה' לכנען ולוט עמו, בונה שם מזבחות וקורא בשם ה', יורד מצרימה מפני הרעב, תעלולי פרעה, אברהם ולוט מתפרדים, לוט הולך סדומה ואברהם חברונה, אברהם מציל את סדום ובנותיה ואת לוט מיד מלך עילם, נוער כפיו מן השלל, ברית בין הבתרים, הגר וישמעאל, תולדות דעת אלהים עד אברהם, שם הקדש אל שדי, מצות המילה, הדעת הנשגבה של אברהם אבינו, מהפכת סדום, ראשית עמון ומואב, אברהם הולך ארצה פלשתים, יצחק נולד, ראשית הישמעאלים, באר שבע, אשל אברהם, עקדת יצחק וערכה, קדושת הר המוריה, מיתת שרה וקבורתה, מערת המכפלה, רבקה בת בתואל נשאת ליצחק, בני קטורה וראשית המדינים, מיתת אברהם וקבורתו, יעקב ועשו לידתם ודרכיהם, עשו מוכר בכורתו ליעקב, ערך הבכורה, יצחק בגרר, עבודת אדמתו, עשרו, רוח רעה בינו ובין הפלשתים, בריתו עם מלך פלשתים, יצחק אומר לברך את עשו ומברך את יעקב, שנאת עשו ליעקב, יעקב בורח חרנה, עובד את לבן ברחל בתו, יושב שם עשרים שנה ומוליד אחד עשר בנים ובת אחת, שב לארץ מולדתו, יעקב ועשו נפגשים, שֵם ישראל, בנין בית ועבודת אדמה, בנין מזבח לאל אלהי ישראל, מלחמת שמעון ולוי בשכם, לידת בנימין, מיתת רחל וקבורתה בדרך אפרת, מושב יעקב בחברון, מיתת יצחק וקבורתו במערת המכפלה, תרבות יושבי ארץ כנען ונימוסיהם בימי האבות, אחי יוסף מקנאים בו ומשליכים אותו הבורה בדותן, המדינים גונבים אותו ומוכרים אותו מצרימה, צדקתו ועניו, חכמתו וגדולתו, קם למשנה למלך במצרים, שבע ורעב שם, יוסף מתודע אל אחיו מקץ שתים ועשרים שנה, מביא את אביו ואת ביתו מצרימה, געגועי יעקב על ארץ כנען, יעקב ובניו לפני פרעה, יעקב ובניו מתישבים בארץ גשן.
ואברם ידע את ה' מנעוריו וימאס בכל גלולי בית אביו ובשקוצי כל הגוים ותגעל נפשו באלילים האלמים. ויבז בלבו את משמרי הבלי שוא המתהוללים באימים ויעבוד את ה' אל אמת ויאהבהו בכל לבבו ובכל נפשו. ויחכם ויצדק וילך בדרכי ה' ויעש משפט וצדקה הרבה מאד. וירא ה' את אברם כי כמוהו לא היה עוד קדוש וטהור מיום היות אדם על הארץ ויבחר בו להקים מזרעו עם קדוש שומר אמונים. ויאמר אליו לך לך מבית אביך והיית לאב לגוי גדול בארץ אשר אֹמַר אליך. ויקח את אשתו ואת לוט בן אחיו ואת הנפש ואת כל הרכוש אשר ברגליו וילך ארצה כנען. ויבא עד אלון מורה הוא המקום אשר נבנתה עליו אחרי כן עיר שכם1. ויסע מאלון מורה כי לא אבה לשבת עם הכנעני היושב שם. וירא אליו כבוד ה' ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת. ויהי מחנהו הראשון בין בית אל ובין העי אך פניו היו הנגבה. ויבן אברם מזבחות בכל המקומות אשר חנה בארץ כנען לאות ולעד לה' הנראה אליו. ויקרא בשם ה' ויודע את חסדו ואת אמתו בקהל רב.
ולא ארכו הימים לשבת אברם בארץ ויבא רעב כבד מאד. וירד אברם ולוט עמו מצרימה והמצרים והפלשתים אשר יצאו מהם אנשים רעים מאד וגם מעט המוסר אשר נהלו היה מוסר אכזרי מלא דמים. ויהי כי הצניעו לכת מעבר מזה בדרך הישרה לבלתי נגוע איש באשת רעהו וישחיתו את דרכם הַתְעֵב והשחת מעבר מזה להמית את האיש בעל האשה אשר ישרה בעיניהם למען התירה להם ואברם ידע את הדבר ויצו את אשתו לאמר כי אחותו היא2.
ויהי כבואם מצרימה וכראות המצרים אותה ויקחוה ביתה פרעה. ויבא ה' נגעים גדולים על פרעה ועל ביתו ויירא את ה' וישלח את אברם ואת אשתו ברכוש גדול.
וישב אברם ולוט ההולך עמו אל מקומו הראשון אשר בין בית אל ובין העי. ויתגלע ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה בינינו כי אנשים אחים אנחנו. הפרד נא מעלי אם טובה בעיניך ארץ השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה. וישמע לוט לקול אברם ויפרד מעליו ומעל ביתו וישם פניו קדמה ויאָחז בסדום אשר בעמק השדים, והארץ טובה מאד בימים ההם כגן ה‘. וירא ה’ אל אברם לנחמו ולחזק את לבו אחרי הפרד ממנו לוט השריד האחד לבית אביו ויאמר להרבות זרעו ולתת להם את הארץ הזאת עד עולם.
ולא טובו בעיני אברם הכנעני והפריזי יושבי המקום ויסע הנגבה וישב בקרית ארבע היא חברון, וישמחו לקראתו ענר אשכל וממרא נשיאי האמרי יושב הארץ ויכרתו עמו ברית וישב באלוני ממרא האמרי.
בימים ההם פשעו מלכי סדום ובנותיה מתחת יד כדרלעמר מלך עילם אחרי עבדם אותו שתים עשרה שנה. ויבא הוא ושלשה מלכים אתו ויך את הרפאים ואת האימים אשר בעבר הירדן מזרחה ואת החורי היושב בהר שעיר מנגב לארץ כנען. ויסב ויבא אל עבר הירדן ימה ויך את עין גדי אשר לאמרי3. ויך גם את סדום ואת בנותיה וַיִשְבּ ממנה שביה גדולה ולוט בן אחי אברם בשֶבי. וַיַסַּע משם כדרלעמר את מחנהו וישם פניו אל מקומו צפונה. ויֻגד לאברם כי נשבה אחיו ויקם ויאסוף את עבדיו ילידי ביתו שלש מאות ושמונה עשר. ויחזק גם את ענר אשכל וממרא ויאספו גם הם את אנשיהם4 וילכו אחריו וירדף אברם את כדרלעמר וישיגהו משמאל לדמשק ויכהו מכה רבה. ויצֵל מידו גם את לוט ואת כל קנינו וגם את שבי סדום ואת כל רכושה. ויצאו מלכי סדום ובנותיה לקראת אברם לברכו ויתן מלך סדום לאברם את כל הרכוש אשר הצילה ידו מיד כדרלעמר. וירם אברם את ידו לה' ויאמר חלילה לי לקחת מחוט ועד שרוך נעל לבד מן הצֵּדה אשר אכלו נערי מן השלל המושב. ויקחו רק נשיאי אמורי את חלקם מן השלל ואברם לא לקח מאומה. ויצא לקראתו גם מלכי צדק מלך שלם היא ירושלם והוא מבני שם5. ויהי כי גדל מלכי צדק על כל אנשי הדור בדעת אלהים ויהי להם לכהן ויברך את אברם בשם אלהי שם ויכבדהו אברם ויתן לו מעשר מכל. ויכָּבד אברם בעיני יושב הארץ ויהי כנשיא אלהים בתוכם6 ותהי המלחמה הזאת אשר נלחם אבינו הראשון במלך עילם למען הצדק. למלט עשוקים מיד עריצים, מבלי קחת מן השלל מחוט ועד שרוך נעל, לתפארת ולזכרון לימי עולם.
מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח? / צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ!
יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם / וּמְלָכִים יַרְדְּ..
מִי פָעַל וְעָשָׂה? / קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ7..
אך ככל אשר גדל אברם העשר ובכבוד כן דוה לבו בראותו כי הולך הוא ערירי כי סגר ה' את רחם שרי אשתו. ושרי כשמה כן היא שרתי8 בכל דרכיה יפת מראה ויראת אלהים ואברהם אֲהֵבָהּ וה' מנע ממנה פרי בטן. ותקח שרי את הגר שפחתה המצרית ותתנֶהָ לאברם לאשה כי אמרה אולי אִבנה ממנה. ותלד הגר לאברם בן ותקרא שמו ישמעאל הוא אבי כל בני ערב, ואברם בן שמונים שנה ושש שנים בעת ההיא.
אחר הדברים האלה כרת ה' את אברם ברית לתת לו זרע אמת משרי אשתו ולתת לו את הארץ הזאת מנהר מצרים אשר בנגב ועד נהר פרת אשר בצפון. ותקרא הברית ההיא ברית בין הבתרים כי עבר מראה דמות כבוד ה' כתנור עשן ולפיד אש בין בתרי עגלה עז ואיל אשר בתר אברם על פי ה‘. ויראהו ה’ במחזה את הרעות אשר תמצאנה את זרעו בארץ לא להם ואת הגאולה אשר יגאלם ה' מכף נוגשיהם. ותהי הברית בין הבתרים לאות לעם ישראל כי עם עולם הוא, עם התעודה אשר ידע ה' את כל מעשיו ואת כל תולדותיו מראש בטרם נוצר עוד.
ואלה הדברים אשר יספרו חכמי ישראל על אדות דעת אלהים הנודעת בארץ מימי אדם אבי כל חי עד הגלות דבר ה' אל אברם אבי כל בני ישראל לאמר: רוח ה' אשר נחה על האדם נעלה מעל קין בנו בהרגו את הבל אחיו. ויולד האדם בשנת השלשים ומאה לימי חייו בן ויקרא את שמו שת הוא החל לקרוא בשם ה'9. ויוָלד לשת בן ויקרא את שמו אנוש. בימיו החלו בני האדם ללכת אחרי מראה עיניהם, וישאו את עיניהם השמימה ויראו את כל צבאה את כל הצומח ואת כל החי אשר עליה. ויבינו אל לב האדם והנה רוח האהבה תשוה עליו חן, ורוח הגבורה תאזרנו עז.
וישכחו את רוח אלהים חיים המחיה את כלם ויערכו דמות לרוח רוח לבדה ולכל היצורים למיניהם אשר ראו עיניהם לבדם. ויפסלו להם את הדמות אשר חזה לבם בעץ ובאבן וישתחוו לפסילים אשר עשו אצבעותיהם ויקטרו להם ויזבחו להם ויאמרו אלהים אתם. ותמלא כל הארץ אלילים ויעבדו כל הגוים את מראה עיניהם ואת מעשה ידיהם. ויעבוד הכושי את הרמש הנבזה אשר תגעל בו כל נפש. והיוני עבד את תבנית האדם המחוטבת הדק היטב תאוה לעינים. וילכו כלם יחד אחרי ההבל גוי גוי אחר שקוצי עיניו ויש אשר לא סרו מאחריהם עד היום הזה. ויהי כי נדחו העמים ללכת אחרי אלהים אחרים מעשה ידי אדם ויקומו אנשים ויעשו שקר בנפש העמים ויאמרו כי כהנים הם לאמר אנשים העומדים לפני אלהים ההם לשרתם. ויתעום בכזביהם ובפחזותם ויורו אותם לעבוד את אלהיהם אשר עשו להם, בזמה ובדמים ובהבלי שוא. ותשחת הארץ ותמלא תועבה עול ונבלה, וגם אנשי הצדק אשר קמו בכל דור ודור לא מצאה ידם להטות את העם אל הדרך הטובה והישרה כי אל המראות אשר יֵרָאו בקרב הארץ שעו עיני העמים וישימו את המראות לאלהים. על כן היו בעיניהם גם הזמה והדמים הנראים גם הם בארץ דרכי אלהים וילכו בהן. ויהיו אנשים ממשפחות בני שם וישא אותם לבם בחכמה ויעמיקו להתבונן כי שרש אחד לכל היקום וכל מעשיו תמים יחדו אל ראש אחד. וישאו עיניהם אל אֵל אחד ויתנוהו עליון10 וישביתו מפניהם יחידי סגולת בני שם את האלהים הרבים ויקדישו אל אחד. ויביע השם הזה שם אֵל, את החפץ האחד המחיה את כל ככל אשר הביע השם אלהים11 את היד הגדולה והחזקה המושלת בכל והנראה בכל. ויחשב היקום בעיני האדם כבית חמר לרוח אלהים כאשר יחשב הבשר לגויה לרוח האדם. ויער ה' את רוח אברם אשר לפניו לא היה כמהו איש אשר רוח אלהים בו, וילמד תועים בינה כי היקום לא גו לרוח אלהים כי אם קנין בידו. ויקראו לאלהים אדני12 לאמר שליט בעולמו לעשות בו כטוב בעיניו.
וירא ה' אל אברם בשנת התשעים ותשע לימי חייו ויאמר לו אני אל שדי13 לאמר אל שֶׁדַּי לי גם בלא יקום ובלא תבל, ולתבל אין די בלעדיו14. ויכרות ה' ביום ההוא, ביום הודעו לו באל שדי, ברית לו ולזרעו לדורות עולם להיות לו לאלהים, מלבד הברית הראשונה אשר כרת עמו בין הבתרים על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ. ויבדל אברם הוא וזרעו קדש קדשים בהודיע לו אלהים את שם קדשו אשר לא עשה כן לכל גוי. ויהי ביום קדש ה' את אברם להקים לו מזרעו גוי קדוש ויקרא לאברם ולאשתו שם חדש ויקרא לאברם אברהם ולשרי שרה למען דעת כי חדש ה' את רוח אבות עמו בהגלותו עליהם בשם קדשו ויצוהו למול כל זכר מזרעו לדורותיו לאות ברית קדש. ויאמר ה' הנה שרה יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקימותי את הברית אשר כרתי עמך לו ולזרעו לברית עולם. ויקם אברהם וימל את בשר ערלתו ואת ישמעאל בנו ואת כל זכר באנשי ביתו.
וחטאת סדום ובנותיה כבדה מאד לפני ה' ויאמר ה' לשחתה. ויהי כי ידע אברהם את דרכי ה' כי חסד ורחמים המה, ויתחנן ויקרא: חלילה לך להמית צדיק עם רשע השופט כל הארץ לא יעשה משפט? ויהי המאמר הקדוש והנעלה הזה אשר יצא מפי אברהם אבינו למקור תורת חסד15 בארץ כי כל גויי הקדם וכל חכמיהם לא ידעו בלתי אם אלהי חמה וחוזק יד אשר לא ידעו רחם. ויאמר ה' אם ימצאון עשרה צדיקים ונשאתי לכל המקום בעבורם.
ואדם אין צדיק בסדום ועמורה אדמה וצבוים וימטר ה' עליהן גפרית ואש ויהפוך אותן ואת כל הככר, ויהי עמק השדים לים המלח עד היום הזה. ויזכור ה' את אברהם וימלט את לוט אחיו מן ההפכה. ויולדו ללוט שני בנים שם האחד מואב ושם השני עמון. וירבו הימים ויהיו עמון ומואב לגוים וילכו המואבים ויכו את האימים הלא המה הרפאים היושבים מנחל הערבים עד נחל יבק וישמידום וישבו תחתם16. ובני עמון הכו את הזמזומים המה הרפאים אשר מעבר לנחל יבק צפונה וירשו את ארצם17.
ויסע אברהם מחברון גררה אשר לפלשתים והפלשתים בני שבט מצרי המה18. ויהי אברהם בן מאה שנה ויתן לו ה' את שאלתו ותלד שרה לאברהם בן ותקרא את שמו יצחק וימל אותו אברהם בן שמונת ימים ויגדל הילד ויהי לנער ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק את בנה וירע הדבר בעיניה כי יראה פן יסיר הנער את לב בנה. ותדבר על לב אברהם לשלחהו וירע בעיניו על אדות ישמעאל בנו. ויאמר אליו ה' כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע. ויקם אברהם וישלחהו וישב במדבר פארן ויגדל ויהי רבה קשת. ויהיו לו שנים עשר בנים וישכנו מנגב לארץ כנען על פני ארץ מצרים, ויחזיקו אנשים מן הישמעאלים בדרכי עם כנען ויהיו גם הם לסוחרים עושי מקנה וקנין. ויהי כאשר ישבו בין ארצות כנען והגלעד ובין ארץ מצרים, ותהיינה ארחותיהם באות הגלעדה וקנו ונשאו משם על גמליהם נכאת צרי ולוט והורידו מצרימה19 ויפרצו הישמעאלים הנגבה. ויהי מקץ ימים רבים מאד ויגיעו עד ירכתי תימן ויהיו המה ובני יקטן בן עבר השוכנים שם לגוי אחד עצום ורב הלא הוא עם בני ערב.
ויחפור אברהם באר מקדם לעיר גרר ויתן לאבימלך מלך גרר שבע כבשות בעבור תהיה לאברהם לעדה כי לא הבאר. ויכרתו שניהם ברית ויקרא אברהם שם המקום באר שבע. ויטע שם אשל ויהי מקום האשל בית מועד לאדם רב ויקרא אברהם באזניהם בשם ה' אל עולם.
וה' אמר אל אברהם קח את יצחק בנך יחידך והעלהו לי לעולה על הר המוריה. וילך אברהם שמה ויעקד את בנו וישלח ידו לשחוט אותו. וקול ה' האלהים קורא אליו מן השמים אל תשלח ידך אל הנער כי רק לבעבור הודיע את אשר בלבבך צויתי לך לעשות הדבר הזה ולמען יתברכו בזרעך כל גויי הארץ וידעו כי שמעת בקולי. ויקח אברהם את האיל אשר מנגד הנאחז בסבך ויעלהו לעולה תחת בנו, למען דעת כל שוכני ארץ, כי מעביר את בנו באש לאלהיו תועבת ה' הוא20. ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, לאמור ירא ה' ויזכור את עקדת יצחק. ויקדש ההר הזה אשר הוא קדמת עיר ירושלם, קדש עולמים, כי הוא המקום אשר בחר ה' לשכן בו שמו ולהיות עיניו ולבו שם עד עולם.
ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בת שבע ועשרים ומאה שנה. ויספוד לה אברהם ויבך אותה, ויתנו בני חת אנשי המקום את מבחר קבריהם לאברהם כי לנשיא אלהים נחשב בעיניהם. ולא אבה אברהם לקחת מתנת חנם מידם, ויקן מיד עפרון החתי את מערת המכפלה לאחֻזת קבר בארבע מאות שקל כסף ויקבור שמה את שרה אשתו. ותהי מערת המכפלה הנחלה הראשונה לאבינו הראשון בארץ כנען.
ויהי אחרי מות שרה וישלח אברהם את אליעזר עבדו זקן ביתו ארם נהרים אל בית אביו לקחת מבנות אחיו אשה לבנו ולהביאה אל ביתו כי לא היה טוב בעיני אברהם להתחתן בבנות עם כנען. ויבא אליעזר אל בית בתואל אשר ילדה מלכה לנחור. וירא את רבקה בתו כי טובת מראה וטובת עין היא וידבר על לב אחיה ואמה לתתה לאשה ליצחק. וישאלו את פי הנערה ותוֹאֶל להנשא לו. ויקח העבד את רבקה לאשה לבן אדוניו ותלך רבקה ודבורה מינקתה21 ונערותיה ותבאנה ארצה כנען. והנערה טובת מראה מאד תמה וברה, טובת טעם וטובת שכל.
ומלבד יצחק וישמעאל היו עוד ששה בנים לאברהם אשר ילדה לו קטורה אשר היתה לו לאשה אחרי מות שרה. ויהי מדין הבן הרביעי לקטורה הוא אבי עם המדינים הרוכבים על הגמלים22 והנוסעים בעדר אשר היו להם ערים23 בקדמת ארץ מואב. ויהיו בתוכם גם אנשים סוחרים עושי מקנה וקנין כמשפט בני עמי כנען24. ויהי לפני מות אברהם ויתן לכל בניו מתנות וישלחם ארץ הקדם ואת כל אשר לו נתן ליצחק בנו. ויחי אברהם חמש ושבעים ומאת שנה וימת בשיבה טובה ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה.
ויצחק ישב עם באר לחי ראי אשר בין קדש ובין ברד בנגב הארץ. ותלד לו רבקה תואמים מקץ עשרים שני לקחתו. ויקראו את שם הבכור עשו ואת שם השני קרא יעקב. ויגדלו שניהם ויהיו נבדלים בכל דרכיהם ובכל מעשיהם. ויהי עשו איש יודע ציד ויעקב איש תם רועה צאן.
ויצחק איש תם וישר, ועמל לא ראה מעודו כי בבית אביו ראה אך טוב וחסד וכל חבר רע הרחיקו אביו ואמו ממנו. ויהי כאשר הערים עשו לדבר חלקות באזני אביו ולהביא לו מצידו ויאמן בו אביו ויאהב יצחק את עשו מיעקב, ורבקה אשת חן ושכל טוב אוהבת את יעקב בנה בכל לבבה ובכל נפשה כי אִמֵנו הרכה וטובת הטעם אשר גָדלה בבית אביה כשושנה בין החוחים ראתה הרע ותבחנהו ותדע להבדיל בין רע לטוב. וילך עשו אחרי עיניו ויעקב שם לב ויבן לאחריתו וירא יעקב את אחיו כי בשרירות לבו הוא הולך וכי בזויה בכורתו בעיניו – והבכור בימים ההם היה גם כהן-מורה ואיש מופת לכל נפשות בית אביו – וידבר יעקב על לב אחיו וימכור לו עשו את בכורתו בכסף ויאכילהו נזיד עדשים לקים את דבר המכר25.
ויהי רעב בארץ ויאמר יצחק ללכת מצרימה וירא ה' אליו ויחדש עמו את הברית אשר כרת את אברהם אביו ויברכהו ויצו עליו לבלתי רדת מצרימה. ויצא יצחק מעם באר לחי ראי וישב בגרר ויהי לו גם מקנה רב ועבֻדָּה רבה26 וַיָחֶל יצחק לשלוח את ידו גם אל עבודת האדמה וגם מן המקנה לא הניח ידו. ויהי הוא הראשון לאבותינו אשר עָבַד עָבוד את האדמה אשר נשבע אלהים לתתה לו ויצלח לו בעבודתו וימצא מאה שערים. ותצר בו עין הפלשתי יושב הארץ ויסתמו את הבארות אשר חפר אברהם אביו. ויאמר לו מלך פלשתים צא לך מזה כי עצמת ממנו. ויצא יצחק מגרר ויחן בנחל גרר ויציקו לו הפלשתים ויסתמו את הבארות אשר חפרו עבדיו שם ויפן משם קדמה וישב בבאר שבע. ויבא אליו שמה מלך פלשתים אחרי כן ויחדש עמו את הברית אשר כרת המלך אשר לפניו במקום ההוא עם אברהם אביו27.
ועיני יצחק כהו מִשֵּׂבו ויהי היום ויקרא אל עשו ויאמר לו צא נא השדה והביאה לי ציד ואכלתי וברכתיך בטרם אמות. ותשמע רבקה ותמהר ותעש מטעמים ותתן ביד יעקב להביא אליו למען ישא הוא את הברכה מאת אביו. וימאן יעקב התם להיות כמתעתע ולגנוב את לב אביו. ויחזק עליו דבר אמו ולא מְלָאוֹ לבו למרות את פיה ויבא אל אביו וישק לו ויברכהו. וישב עשו וירא והנה לקח יעקב את הברכה ויחר אפו בן ויתנכל להמיתו. ויֻגד לרבקה ותקרא ותדבר על לבו לברוח אל לבן אחיה חרנה. ותצר לה מאד פן יוָּדע הדבר ליצחק והתעצב אל לבו וקרהו אסון. ותבוא אל יצחק בחכמתה ותאמר אם לוקח יעקב אשה מבנות חת הכנעניות כאשר לקח עשו למה לי חיים. ויקרא יצחק ליעקב ויברכהו בשם אל שדי אשר נראה לאברהם וישלחהו פדנה ארם אל לבן אחי רבקה לקחת מבנותיו אשה. ותקם עצת רבקה למלט את יעקב מידי עשו ולהסתיר עמל מעיני יצחק.
וילך יעקב פדנה ארם הוא ארם נהרים. ויבא יעקב לוזה אשר מים לעי וילן שם. וישכם בבוקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה. ויקרא יעקב את שם המקום בית אל כי אלהים נראה לו שם בחלום הלילה ויברכהו. ויבא יעקב שדה חרן וימצא את רחל בת לבן אחי אמו בשדה ברעותה את צאן אביה. וַיִרְאֶהָ ותדבק נפשו בה ויאהבֶהָ אהבה עזה מאד. ויצא לבן לקראתו וישק לו וישב יעקב אמו חדש ימים. ויאמר יעקב ללבן תנה לי את רחל בתך לאשה אשר אהבתי בעבודה אשר אעבדך שבע שנים ויאות לבן. ולבן איש מחליק לשון ובעל מזמות. ויהי מקץ שבע שנים ויתן את לאה בתו ליעקב באמרו לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה, ועתה אם תעבוד עמי עוד שבע שנים לא אמנע גם את רחל ממך. ויתן לבן את רחל בתו ליעקב. ויעבוד יעקב את לבן עוד שבע שנים. וירא ה' כי אהב יעקב את רחל מלאה ויתן ללאה בנים ורחל עקרה. ותלד לאה ליעקב את ראובן ואת שמעון את לוי ואת יהודה. ותקנא רחל בלאה ותתן את בלהה שפחתה ליעקב לאשה למען תבָנה ממנה. ותלד בלהה ליעקב את דן ואת נפתלי. ותת גם לאה את זלפה שפחתה ליעקב לאשה ותלד לו את גד ואת אשר. ותלד עוד לאה את יששכר ואת זבלון ואת דינה אחותם. ואחרי כן ילדה רחל בן ליעקב ותקרא את שמו יוסף. ויעבד יעקב את לבן עוד שש שנים ויתן לו לבן בעבודתו את כל שה נקוד וטלוא בכשבים ובעזים אשר ילדו הצאן. ויהי מקץ עשרים שנה וישב אל ארץ מולדתו אל יצחק אביו.
ועשו נחם על הרעה אשר חרש על אחיו ויהי בשמעו כי יעקב בא וירא כי לא תוכל הארץ לשאת גם את מקנהו גם את מקנה יעקב אחיו. ויקח את כל נפשות ביתו ואת כל קנינו ויסע הנגבה וישב בהר שעיר אשר ים המלח נגבה מזרחה לו. וישכח עשו את איבתו28 ליעקב ויסע וילך לקראתו וארבע מאות איש עמו ולא האמין יעקב לעשו ויירא מפניו ויחץ את העם ואת הרכוש אשר אתו לשני מחנות ויתפלל לה‘. וישלח לעשו מלאכים ודברים טובים בפיהם ומנחה בידם מקנה בקר וצאן גמלים וחמורים לכפר את פניו. ויעקב העביר כל נפשות ביתו את נחל היבק וימצאהו איש פלאי ויאבק עמו ותקע כף ירך יעקב בהאבקם יחד ויגד האיש ליעקב כי מלאך ה’ הוא ויקרא את שמו ישראל ויברכהו. ויקרא יעקב שם המקום פניאל לאמר את פני אל ראיתי. ויסע יעקב משם ועשו בא לקראתו וירץ עשו לקראת יעקב ויפל על צואריו ויבכו שניהם. ולא אבה עשו לקחת את המנחה מיד יעקב ויפצר בו ויקח ויפרדו איש מעל אחיו בשלום ביום ההוא. וישב עשו לדרכו ארצה שעיר. ויעקב העתיק צפונה ויבן לו בית. ויהי הוא ראש לבוני בתים בבית אביו בארץ ככל אשר היה יצחק הראשון בבית אביו לעובדי אדמת הארץ הזאת29. ויעש סכות למקנהו ויקרא שם המקום סכות. ויבא עד שכם ויקן חלקת שדה מיד בני חמור החוי לעבוד את האדמה כאשר עבד יצחק אביו ויט לו שם אהלו ויבן שם מזבח ויקרא בשם אל אלהי ישראל.
ולחמור החוי נשיא הארץ בֵּן ושמו שכם. ותדבק נפש שכם בן חמור בדינה בת יעקב ויקחה אל ביתו ויענהָ. ויצא חמור אבי שכם אל יעקב אל חלקת שדהו וידבר על לבו לתת את בתו לבנו לאשה ולהיות עם עמו לגוי אחד ולסחור עמהם את הארץ. וידברו בני יעקב אל חמור בערמה ויאמרו אך בזאת נאות לתת לך את אחותנו בהמול לכם כל זכר כמנו. וידברו חמור ושכם אל אנשי עירם וישמעו להם כי עיני עמי כנען ועמי חם היו להרבות את המסחר בארץ30 וימלו כל זכר באנשי העיר. ויהי ביום השלישי ויקומו שמעון ולוי וינקמו את נקמת אחותם ויהרגו כל זכר ואת חמור ואת שכם ויוציאו את דינה מבית שכם. ויבוזו את אשר בשדה ואת אשר בעיר ואת כל אשר בבית וַיֵרַע הדבר בעיני יעקב מאד לפקוד עון איש אחד על כל יושבי העיר. ויהי כאשר ירא יעקב לשבת עוד במקום הזה ויקם וילך על פי ה' לוזה היא בית אל אל המקום אשר נגלה לו אלהים בלכתו חרנה. ויבן שם מזבח לאל העונה אותו ביום צרתו אשר היה עמו בכל הדרך אשר הלך ואשר נתן חתַּת אלהים על הכנעני והפרזי יושב הארץ לבלתי נקום מידו נקמת אחיהם. וירא אליו ה' באל שדי במקום הזה ויברך אותו. ויהי בנסוע יעקב מבית אל בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה ותלד רחל ותקש בלדתה. ותרא רחל כי מתה היא ותקרא את שם בנה בן אוני ואביו קרא לא בנימין. ויקבור אותה יעקב בדרך בית לחם ויצב עליה מצבה ולא מש זכר רחל האם הרחמניה מכל זרע יעקב. ותהי בעיניהם כאם בישראל המבכה על בניה בצר להם31. ויבא יעקב אל יצחק אביו חברונה ויגר שם. ויחי יצחק מאה ושמונים שנה וימת ויקברו אותו בניו בקבר אביו ואמו במערת במכפלה ובמערה ההיא נקברה גם רבקה אשתו32.
וארץ כנען היתה ארץ נושבת אשר לא חסר כל בה. ויפרץ בה גם עשר הכסף והזהב, מלבד עשתרות מקנה הצאן והבקר ותבואת האדמה אשר עצמו בה מאז. ותהי המטבע מהלכת בארץ הכסף או שקל הכסף33 והבקע34 הזהב35 והקשיטה36. ותעודה כתובה ואמָנָה כתובה לא ידעו עוד בימים ההם, והיה בקנות איש נחלה מיד רעהו והיתה המקנה לעיני כל באי שער עירו37 למען יהיו כל אנשי המקום עדים ולמען שים זכרון לדבר, או מתנה יתן לאדוני הארץ בעבור תהיה לו לעדה38, כי לו נסבה הנחלה הזאת. ובתים לא נמצאו עוד בארץ כי באהלים ישבו. אך בנגב הארץ היו בתים39, וגם לסוסים לפרדים ולמרכבות לא היה זכר עוד. ויעשו מרבית בני העם את דרכם ברגליהם והיה מדי סור האורח אל בית איש ונתנו לפניו מים ורחץ את רגליו מאבק הדרך40 ויש אשר עבדו בחמור ובגמל גם עבודת מֻרכב41 מלבד עבודת המשא אשר עברו בם כל יושבי הארץ. ומאכל העם היה עגות מצות42 אפיות קמח או סלת43 חמאה וחלב44 נזיד45 גם יין46 ושמן47 ובשר הציד48 או צלי גדי עזים49 נחשב למטעמים50. ובטוב לב איש ועשה משתה לאוהביו51 וילבשו גדולי העם בגדי חמודות52 שָׁני53 וכתנות פסים54 ויחגרו חרב55 וקשת56 וישימו פתילים על צניפיהם אשר בראשיהם וטבעות מפֻתחות פתוחי חותם על אצבעותיהם57 והנשים תתכסינה בצעיף58 ושמו נזם זהב על אפן וצמידים על ידיהן59. ובנשוא איש אשה מבנות נכבדי ארץ והרבה לה מהר ומתן60 כלי כסף כלי זהב ובגדים. ומגדנות יתן לכל בית אביה61 ואסף אל ביתו גם אותה גם את מינקתה62 גם את נערותיה63 לעמוד לפניה ולשרתה. ובמות להם נפש וקברוה אל אחֻזת הקבר אשר למשפחתה64. ויהיו בני תרבות בכל דבר דרך ארץ אך הצנע לכת לא ידעו ויהי קָדֵש בארץ65. ונערה אשר לא ידעה איש יקרה היתה בימים ההם66. ובכל זאת לא עלתה עוד רעתם לפני ה' כי עיני איש היו אל מעשהו ואל עבודתו67 ולא הרבו עוד לשחת את דרכם. ויען כי לא שלם עוד עון האמורי68 לא לֻקחה עוד מידם הארץ ולא נתנה בעת ההיא לזרע יעקב. ויקם ה' את דברו אשר דבר אל אברהם במחזה להביא את זרעו אל ארץ אחרת ולתת להם את ארץ כנען ביום אשר תקיא את יושביה69 מפני חטאתם אשר תכבד מאד. וישם ה' את יוסף לראש מסִבי הדבר הגדול הזה דבר רֶדֶת אבותינו מצרימה.
ויוסף היה נזיר אחיו יפה מראה וחכם לב, ואביו אֲהֵבו כי בן זקונים הוא. ויגבה לב יוסף על אחיו ויספר להם את חלומותיו אשר חלם, כי מושל הוא עליהם ויקנאו בו. ויהי היום וירעו בני יעקב בשכם ויחרד לב אביהם פן יפקדו עליהם יושבי המקום דמי אחיהם אנשי שכם70. וישלח את יוסף מעמק חברון לראות את שלומם וילך וימצאם בדותן אשר מצפון לשכם. ויהי בראותם את יוסף מרחוק בא אליהם ויאמרו אנשים מהם להמיתו. וראובן בכור יעקב היה איש טוב ורחום מאד אף כי לא היה מושל ברוחו71. ויתחנן להם ראובן ויאמר להם אל תחטאו בילד72 ויהי כאשר הכבידו אזנם ויאמר אליהם בערמה השליכוהו הבורה כי אמר בלבו ישוב נא אפם והשיבותיהו אל אביו. ויהי כבוא יוסף ויפשטו אחיו את כתנתו וישליכוהו הבורה. הם יושבים אל הלחם ומתיעצים והנה סוחרים מדינים עוברים וימשכו המדינים את יוסף מן הבור וימכרוהו לארחת הישמעלים בעשרים כסף ואחי יוסף לא ראו73. ויקם ראובן מתוך אחיו ויסר אל הבור לראות והנה יוסף איננו ויקרע את בגדיו. ויטבלו את כתנת הפסים אשר ליוסף בדם שעיר עזים וישלחו אל אביהם ויקרא יעקב כתנת בני היא! חיה רעה אכלתהו! וימאן יעקב להתנחם ויתאבל ימים רבים.
והישמעאלים הביאו את יוסף מצרימה וימכרוהו לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים וימצא חן בעיני אדוניו. ויהי ה' את יוסף ויפקדהו פוטיפר על כל אשר לו ויברך ה' את בית המצרי בגללו. ותשא אשת פוטיפר את עיניה ותאמר למשכו ברשתה וימאן יוסף הַצָנוּעַ ויאמר הן אדוני לא חשך ממני מאומה כי אם אותך ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים. ויחר לה עד מות ותהפך לו לאוֹיֶבֶת ותתנקש בנפשו ותשם לו עלילות דברים כי שָׁת הוא מוקשים לתֻמתה. ויאמן לה פוטיפר ויחר אפו ביוסף ויקחהו ויתנהו אל בית הסהר אשר למלך. ויתן ה' את חנו בעיני שר בית הסהר ויתן את משמרת כל בית הסהר ביד יוסף.
ויהי מקץ שנתים ימים ויחלום פרעה חלום והנה שבע פרות דלות בולעות שבע פרות בריאות ושבע שבלים שדופות בולעות שבע שבלים מלאות ומכל חרטֻמי מצרים אין פותר את החלום לפרעה. וידבר שר המשקים אל פרעה הנה לשר הטבחים עבד נער עברי יודע חלום לפתור אותו. וישלח פרעה ויביאו את יוסף ויספר לז פרעה את חלומו ויפתר יוסף את דבר מראות הלילה אשר ראה פרעה בחלומו לאמר הנה שָׂבָע גדול בא על מצרים שבע שנים וקמו אחריו שבע שני רעב והשכיחו את כל שנות השבע וכי אות הוא החלום מעם ה' לפרעה כי יצבור אכל בערים והיה לפקדון לשבע שני הרעב. וייטב הדבר מאד בעיני פרעה וימצא הנער העברי חן בעיניו מאד כי המלכים המושלים בימים ההם במצרים מבני שם היו. להם יקראו סופרי מצרים הקדמונים מלכי הרועים74.
ויתן פרעה את טבעתו על יד יוסף ויפקידהו למשנה על כל ארץ מצרים ויקרא את שמו צפנת פענח. ויצלח יוסף מאד ויעש חיל ויהי לברכה לממלכת אדוניו. ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה ותלד לו אשתו אסנת בת פוטיפרע כהן און, אשר נתן לו פרעה, שני בנים את מנשה ואת אפרים. ויצבור יוסף בר כחול הים בשני השבע. ותכלינה שני השבע ויכבד הרעב מאד בארץ צידון בארץ כנען ובארץ ערב75 וישבור יוסף בר לכל הארצות ההן. ויבואי בני יעקב עשרה לשבור בר ואת בנימין לא שלח יעקב עמם. ויכר יוסף אותם והם לא הכירוהו ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות למען דעת את אשר בלבבם. וישאל להם היש לכם אח ויאמרו אחינו הקטן את אבינו והאחד איננו. ויאמר להם לא תשובו לראות פני אם אחיכם הקטן אין אתכם ויתן להם את שברם וישלחם וילכו ולמען ישובו עוד הפעם עצר את שמעון אחיהם במצרים. ויהי כאשר כלו לאכול את שברם בבתיהם בארץ כנען ויפצרו ביעקב מאד ויתן להם את בנימין וירדו מצרימה. ויהי בבואם וישאל יוסף לשלום אביהם ויגש לבנימין ויאמר אלהים יחנך בני. וימהר יוסף החדרה ויבך כי נכמרו רחמיו אל בן אמו אשר אהב בכל לבבו ויצא ויתאפק ויקרא לאחיו אל הלחם ויאכלו וישתו עמו.
ויצב יוסף לשים את גביע הכסף באמתחת הבר אשר לבנימין. ויהי בצאתם את העיר וירדפם האיש אשר על בית יוסף וישיגם ויחפש וימצא הגביע באמתחת בנימין ויבהלו ויקרעו כלם שמלותם ויבאו לפני יוסף. ויאמר יוסף לכו כלכם לשלום והאיש אשר נמצא בידו הגביע יהיה לי עבד. ויגש יהודה וידבר אל יוסף בלשון למודים דברים נכוחים ונמרצים ויכל את דבריו ויקרא ויאמר איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי.
והמון רחמי יוסף אשר התאפקו נכמרו כרגע ויתן קולו בבכי גדול ויקרא אני יוסף העוד אבי חי? ותפול חתת אלהים על אחיו ולא יכלו להשיב אותו דבר. ויגש אליהם ויפול על צואריהם וישק להם ויבך וידבר להם דברים טובים ונחומים. וימהר וישלח את אחיו בעגלות להביא את אביהם ואת בתיהם וילכו ויבאו ארצה כנען ויגידו ליעקב אביהם כי עוד יוסף בנו חי. ויפג לבו ויקרא האמנם עוד בני חי! ובשוב רוחו אליו קרא בהמון לבו רב לי! עוד יוסף בני חי! אלכה ואראנו בטרם אמות!
ויסע יעקב וכל אשר לו מחברון מצרימה. ויבא באר שבע ותהי עליו שם יד ה' לחזק את לבו לאמר אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, כי כל געגועי אבינו הזקן לבן שעשועיו לא עמדו לו להסב עיניו מנגד הארץ אשר נשבע ה' לתת לו ולהפיר יראתו אשר ירא מרדה מצרימה. ויהי כאשר קרב לבא ויצא יוסף לקראת אביו ויפול על צוארו ויבך בכי גדול מאד. ויעקב אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי. וישם יוסף את לבו להטות את לב מלך מצרים להושיב את אחיו בארץ גשן למען יוכלו ללכת בדרכי אבותיהם באין מכלים דבר. ויקח מאחיו חמשה אנשים וישם דברו בפיהם ויציגם לפני פרעה. וישמח פרעה לקראתם ויצו את יוסף להושיבם בטוב בעיניהם אף אמר לשומם לו לשרי מקנה. ויהי יוסף כלא שומע את הכבוד ואת החסד אשר אמר פרעה באחרונה לעשות לאחיו כי גם הוא גם הם דבקו באלהיהם ובמולדתם ויבחרו לשבת לבדם לבלתי הִנָקֵש בניהם אחרי הַמִצְריִים ולבלתי היות עמם לעם אחד. אחרי כן העמיד יוסף את יעקב אביו לפני פרעה ויאר פרעה פניו אליו ויברכהו יעקב ויצא מלפניו.
-
„עד מקום שכם“ (בראשית י"ב, ו'). ↩
-
עיין רמב“ן בראשית י”ב, י"א. ↩
-
בראשית י“ד, ז'. ועיין דהי”ב כ‘, ב’. ↩
-
מוצא דבר ג'. מלחמת כדרלעמר. ↩
-
לדעתנו, זאת היא כונת רבותינו האומרים: מלכי צדק, זה שם בן נח. ↩
-
בראשית כ"ג, ו'. ↩
-
ישעיה מ“א, ב‘ – ד’. והפסוקים אלה חוזרים על אאע”ה ולא על אחר, כאשר יסתייע מפסוק ח‘, ט’ שם „אברהם“ אוהבי: אשר החזקתיך מקצות הארץ [כפל לשון על „מי העיר ממזרח“] „קראתיך“ [כפל לשון למלת יקראהו]. ↩
-
ב“ר ריש מ”ז. ↩
-
בראשית ד', כ"ו. המאמר „ולשת גם הוא ילד בן ויקרא את שמו אנוש“ הוא מאמר מיסגר, ומלת „גם הוא“ מוכחת על זאת, ובכן חוזר „אל הוחל“ עד דור שת ופרושו לפי פשוטו תחלה ולא חלול. ↩
-
מלכי צדק זה שם אמרו רבותינו וכונתם: בן שם, כמו שאמרו בלשונם „ישראל“ לכל בן ישראל ומפיו שמענו לראשונה שם „אל“ ושם „עליון“ (בראשית י“ד, י”ט) והוא היה כהן לו וא"א תקן שם זה, בהקדימו אליו שם נעלה ממנו כעין שם הויה – כי שם הויה נמסר למשה – ומחסידי בני שם בא מין דת עליון, שאולי השתבשה ובאה אחרי כן, גם לצידון גם לקרתגו לפי דברי פילון האלכסנדרוני. ↩
-
„אלהים השם שהיה נודע בעולם לפני משה שהכל מודים בו“ (ראב“ע שמות י”ח, א') „אלהים בעל הכחות כלם“ (רמב"ן בראשית א‘, א’). ונבנה שם זה בלשון קבוץ, בעבור מה שהיו נוהגים בין האומות שהיו עושים צלמים, והיו מאמינים שכ"א מהם יחולו בו כחות… והיו קוראים כללם אלהים וכו' (כוזרי ד‘, א’). ↩
-
בראשית ט"ו, ב‘. ברכות ז’. ↩
-
בראשית י“ז, א'. ופירוט מנין שנות אאה”ע בעל ההיא תעיד על גדולת ערך הענין בעיני התורה. ↩
-
מורה נבוכים א', ס"ג. ↩
-
רבותינו התבוננו היטב במקרא זה ובערכו הגדול.עיין דבריהם בראשית רבה, ע"ט. ↩
-
דברים ב‘, ט’ – י"ב. ↩
-
שם י“ט – כ”א. ↩
-
בראשית י', י"ד. ↩
-
שם ל“ז, כ”ח. ↩
-
רמז גדול רמזה לנו תורה בשמשה בכל דברי ספור הנסיון בשם אלהים ובדברי ספור ההצלה בשם ההויה.ועיין מיכה ו‘, ז’. ירמיה י"ט, ה‘. ועיין פי’ פסוק זה שבירמיה במאמר המדובר של רבותינו (תענית ד'.). ↩
-
בראשית ל"ה, ח'. ↩
-
שופטים ו‘, ה’. ז‘, י"ב. ח’, כ“א, כ”ו. ישעיה ס‘, ו’. ↩
-
במדבר ל"א, י'. ↩
-
בראשית ל“ז, כ”ח. ↩
-
עי' רשב"ם וספורנו (בראשית כ“ה, ל”ג – ל"ד). ↩
-
שלשה פרטים יש בפסוק זה (בראשית כ“ו, י”ד) „מקנה בקר, מקנה צאן ועבֻדה רבה“. שומע אני מזה, כי עבדה פרט שלישי היא לשני הפרטים שלפניה והוא“ו המחברת מוכחת כן על כן תרגם אונקלוס: פלחנא. ורש”י פי‘ בל’ צרפת Ourage ובדעתו העמוקה הוא מרגיש, כי עבודה בחולם, היא עבודה אחת, ובקבוץ היא פעולה רבה, ווירטהשאפט בל“א, רש”י שם. ורשב"ם מפרש: עבודת שדה וכרם. ↩
-
עיין מוצא דבר, ה'. ↩
-
„ויקח עשו..וילך אל ארץ מפני יעקב“ (בראשית ל"ו, ו') „שפינה את כל כליו מפני יעקב אחיו“ (פרקי דר“א ל”ח) „ועל דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו, והעד: ויבכו“ (ראב“ע בראשית ל”ב, ל"ג) „זה הוא עקר פשוטו“ (רשב“ם בראשית ל”ב, ז'). ↩
-
מעיו רמז של מדרגות הישוב בימי האבות במאמר זה: „לא כאברהם שכתוב בו הר.. ולא כיצחק שכתוב בו שדה, אלא כיעקב שכתוב בו בית“ (פסחים פ"ח.). ↩
-
מוצא דבר, ו'. ↩
-
ירמיה ל“א, י”ד. ↩
-
בראשית מ“ט, ל”א. ↩
-
שם כ“ג, ט”ו. ↩
-
שם כ“ד, כ”ב. והוא מחצית השקל כמפורש (שמות ל“ח, כ”ו). ↩
-
בראשית כ“ד, כ”ב. והוא מין מטבע, ותרגומו: סלעין דרהבא. ↩
-
שם ל“ג, י”ט. ולפי העולה מאיוב מ“ב, י”א, מטבע יקרה היתה. ↩
-
כ“ג, י”ח. ↩
-
כ"א, ל'. ↩
-
בגרר נזכר „חלון“ כ"ו, ח'. וחלון אינו מצוי כלל באהל, ובסדום יסופר, כי נגשו לשבור את הדלת (י"ט, ט'), וכי נסבו על הבית ולא יכלו לפרוץ אל תוכו וזאת אי אפשר אלא בבית אבנים. ↩
-
י"ט, ב'. ↩
-
בראשית כ“ב, ג'. כ”ד, ס"א. ↩
-
י"ט, ג'. ↩
-
י"ח, ו'. ↩
-
שם ח'. ↩
-
כ“ה, כ”ט. ↩
-
כ“ז, כ”ה. ↩
-
כ“ח, י”ח. ↩
-
כ"ז, ג'. ↩
-
שם ט'. ↩
-
שם שם. ↩
-
י“ט, ג'. כ”א, ח‘. כ"ו, ל’. כ“ט, כ”ב. ↩
-
כ“ז, ט”ו. ↩
-
ל“ח, כ”ח. ↩
-
ל"ז, ג'. ↩
-
ל“ד, כ”ה. ↩
-
כ"ז, ג'. ↩
-
„החותמת והפתילים“ (ל“ח כ”ה) והפתיל נהוג עד היום אצל הערבים (ועיין אוצה"ש). ↩
-
כ“ד, ס”ה. ל“ח, י”ד. ↩
-
כ“ד, כ”ב. ↩
-
ל“ך, י”ב. ↩
-
ב“ר, נ”ג. מגדנות הם ממתקים משרש מגד. ↩
-
שם נ"ט. ↩
-
שם ס"א. ↩
-
כ"ג, ד'. ↩
-
ל“ח, ט”ו. ↩
-
י"ט, ח'. ↩
-
„עסוקין בשעת הגיבוש ובעידור בשעת העידור“ (בראשית רבה ל"ט). ↩
-
ט“ו, ט”ז. ↩
-
ויקרא י“ח, כ”ד – כ"ה. ↩
-
רשב“ם בראשית ל”ז, י"ג. ↩
-
בראשית ל“ה, כ”ב. מ"ט, ד'. ↩
-
מ“ב, כ”ב. ↩
-
עי‘ מוצא דבר, ז’. ↩
-
Hyksos ועיין בספרנו דברי ימי העמים ח"א 13. ↩
-
„בכל הארצות, בשלש ארצות: בפיניקא בערביא ובפליסטיני“ (ב“ר צ'. רמב”ן בראשית מ“א, נ”ד). ↩
קדמת ישראל: מושב ישראל במצרים
מאתזאב יעבץ
קדמת ישראל: מושב ישראל במצרים / זאב יעבץ
משפחות יעקב עושות חיל. שנות יעקב האחרונות וערכן. בניו. לפלגות רוחם ודרכיהם. דעת יעקב על הבכורה וסדור עניני משפחתו על פיה. שירת ברכתו. מותו. קבורתו במערת המכפלה. יוסף מנחם את אחיו. ערך ימי האבות בתולדותינו. המשפחה היתה לעם. ישראל שם האומה. חוק זכרון לכבוד יעקב. ראשית עבודת הסופרים. איתן ואחיו בני זרח אבות המחוקקים. הכתב. חזון. סמני גדולת העם בשמות בניו. בני שלה אבות עושי מלאכה בישראל. כבוד המלאכה. רבים מישראל מתישבים בערי מצרים. הדעות והמדות נפסדות. גובה לב. רבוי נשים. הבלי נכר. מלחמת בני אפרים. שנאת מצרים לישראל. געגועי יוסף לארץ אבותיו ביום מותו. השבעתו את אחיו. בני יעקב מתו. עבודת אפיס ואמון. מוכיחים קמו בישראל. מרי. קשי ערף ובטול המילבה. מלכי הרועי נגרשים. מלכי בני חם מושלים. שנאת מלכי בני חם לישראל. חסדי יוסף נשכחים. גזרת מס. בנין פתום ורעמסס. עבודת פרך. גזרות כליה. לידת משה. הצלתו. גדולו בבית המלך. רום ערכו לעולמי עד. המון לבו לאחיו. גבורת מעשי נעוריו. מנוסתו לארץ מדין. רעואל-יתרו. משה נושא את צפורה ומוליד את גרשם. רועה צאן חותנו. יתרון שבט הלוי. אהרן הנביא ומרים הנביאה. שנוי לרעה בשטת השעבוד. נוגשים ושוטרים. הרהור תשובה. גלוי שכינה למשה ותעודתו. שם הויה. משה ואהרון נפגשים. אוספים זקני ישראל במצרים. עומדים לפני פרעה. הגזרות מתרבות. תלונת העם. דברי אוהבי מצרים. מכות. פרעה מבטיח וחוזר ומלא חרטות. משה עומד על דעתו. גמר דברי משה אל פרעה. מצות פסח. כבוד משה בעיני מצרים. מכת בכורות. בכור פרעה מת. פרעה מתחנן למשה ולישראל. גאולה. יציאת מצרים וערכה. מספר היוצאים. עצמות יוסף. ערב רב. ניסן ראש חדשים. חג המצות. קדוש בכורים. תפילין.
ויושב יוסף כל בית אביו שבעים נפש בארץ גשן אשר ברעמסס במיטב הארץ. ויכלכל אותם יוסף לחם לפי הטף כי כבד עוד הרעב בארץ ויעשו בני יעקב חיל בשבתם שם וירבו ויפרו מאד.
והימים אשר ישב יעקב בארץ גשן היו האחרונים והנכבדים בכל הפרק הראשון לתולדותינו בכל ימי האבות. כי בשבע עשרה שנה ההן שם את לבו לצוות את בניו אחריו ולהגיד להם מה יהיה משפטם בהיות המשפחה לעם. ויהיו ימי חיי יעקב בעיני בניו אחריו למראה דמות תולדות הגוי הגדול אשר יצא מחלציו אשר נפתולי אלהים נפתל כל ימיו עם כל סביביו גם יכול להם.
בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו
וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת-אֱלֹהִים
וַיָּשַׂר אֶל-מַלְאָךְ וַיּוּכָל…1
ועין אלהים היתה על אבינו על יעקב להבין אל קרב לב בניו ולדעת ולהורותם את דרך הרוח אשר יאחז איש איש מהם2. אף משלח יד ונחלה בארץ הורה לכל אחד מבניו לפי רוחו ולפי ערכו. וירא את ראובן בכורו, האיש הרך והטוב אשר שם את כל לבו להציל את יוסף מרעתו. כי אין מעצר לרוחו ולא שאַת3 לו ולא עז. ושמעון ולוי לא זכו בעיניו על אפם ועל עברתם כי מהירי חמה היו ויצו להפיץ את שבטי שמעון ולוי ולחלקם בתוך אחיהם ולבלתי תת חלק ונחלה בארץ להם לבדם. אך ביהודה בטח לבו כי בעזו ובגבורתו ובכח לבו יהיה לראש אחיו. וליששכר איש מנוחה וארך רוח נבא נחת ושקט מבית וקוצר יד במלחמה על פני חוץ וייעצהו לשום את כל לבו אל עבודת אדמתו. ואת זבלון האוהב לנוע שם לעובר ארחות ימים וישם את גבולו לחוף ימים מנגד לצידון. ואת גד ואת נפתלי ואת בנימן ראה כי רוח גבורה בם וינבא להם כי יצליחו במלחמותיהם. וינחם את דן אשר רק בן אחד היה לו כי יעשה גם הוא חיל וכי יהיה לכבוד כאחד שבטי ישראל. אך את כל ברכותיו ברכות שמים מַעָל ברכות תהום רובצת תחת יצק על ראש יוסף נזיר אחיו.
בעת ההיא שב יעקב ללכת בדרך אשר החזיק בילדותו להעביר את הבכורה מפטר רחם4 ולתת לאיש אשר לו יתרון הכשר חכמה. ויקח את הבכורה מיד ראובן5 ויתן לנזיר אחיו ליוסף6, ואת יהודה שם לראש7 כי אמיץ וכביר כח לב הוא. וגם בבית יוסף אשר שם לשני בתים בִּכֵּר את אפרים הצעיר על פני מנשה הבכור כי גדול היה שבט אפרים משבט מנשה בעֹז ובדעת נפש. ויהי שני ליהודה בכבודו בישראל. את כל המצות האלה אשר צוה את בניו אחריו שם בשירה צחה ורוממה אשר דבר באזני בניו לפני מותו. ותהי השירה הזאת המלאה רחמי אב, חכמת אלהים, תוכחות מוסר וברכות הורים, לספר המצוה לכל זרע יעקב. ותיקר ותקדש בעיניהם מאד כי היא אחרית דברי יעקב וראשית זמירות ישראל. וככלותו לדבר את דברי השירה אסף את רגליו אל המטה ויאסף אל עמיו.
ויחנטו עבדי יוסף את יעקב כמשפט אשר יעשה למלכי מצרים ושריהם יעשו לו גם המצרים מספד כבד. ויעל יוסף על פי פרעה הוא וכל אחיו וזקני בית פרעה את יעקב ארצה כנען חברונה כאשר השביעו. ויעלו עמם רכב ופרשים מחנה כבד מאד. ויקברו בני יעקב את אביהם אל מערת המכפלה אל המקום אשר קבר יעקב גם את לאה אשתו אשר מתה בעודנו בארץ כנען. ויהי בשובם מצרימה ויראו אחי יוסף כי אביהם אין עוד עמם וַתֵּצֶר להם מאד. ויהיו בעיניהם כאנשים אשר סר צלָּם מעליהם וייראו מאד פן ישיב להם יוסף את גמולם ויפלו לפניו ויאמרו לו אביך צוה לפני מותו לאמר אנא שא נא לפשע אחיך כי אמנם רעה נמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. ורחמי יוסף נכמרו מאד ויבך וינחם אותם וידבר על לבם.
ויהיו ימי יוסף אשר חי אחרי מות יעקב אביו ארבע וחמשים שנה. ויהיו הימים ההם ימי טובה וכבוד לכל נפשות בית יעקב. ויפרו וירבו כככבי שמים. ורוח חדשה החלה להתפעם בתוכם, רוח עָם, כי כל הימים אשר אביהם חי היו תַמים יחדו אל ראש אחד, ראש בית אביהם. אולם אחרי לֻקח אביהם מעל ראשם נפרדו לשנים עשר שבט והשבטים האלה אשר ידע איש איש כחו וערכו שבו ויהיו לאחדים לגוי אחד.
וימלאו במות יעקב הפרק הראשון לתולדותינו, פרק ימי האבות, כי עד העת ההיא קם רק איש אחד לדור איש אחד לדור לכלכל את הרוח הנאצלת ממרום לתת נשמה לעם אשר יצא מחלציהם. אברהם יצחק ויעקב אבותינו אשר בידם הפקיד ה' את הרוח הבשילו את פרי הרוח הזאת את דעת אלהים ואהבת חסד ויטפחו ויחַיו שלשת האבות את הרוח הזאת ויצרוה מכל משמר עד אשר קמו להם יורשים נאמנים. אז מת יעקב, ויתמו ימי האבות, ויקומו הרבים תחת היחידים והעם תחת המשפחה.
בעת ההיא החלו יוצאי ירך יעקב, לקרוא להם שֵׁם חדש שם ישראל אשר נקרא יעקב אביהם עת שרה את מלאך אלהים בשובו מארץ ארם. ויהי שֵׁם ישראל שם תפארת לגוי כֻלו עד היום הזה, כי לא היה נכון עוד בעיני עם, אשר כח ורוח בו, להקרא על שם עבר הקטון בגוים. ויהי עם עבר בעיניהם כַּנֵּץ אחרי אשר גמל הפרי. והמצרים והפלשתים ויתר גויי חם קראו לבני ישראל עברים כל הימים8 ויעשו בני ישראל זכר לנפלאות9 אשר הפליא ה' לאביהם בהאבקו עם האיש הפֶּלְאִי בפניאל וישימו להם לחוק לבלתי אֲכול את גיד הנשה כי נגע המלאך בכף ירך יעקב בהאבקו עמו.
וראשית בִּכּוּרֵי הדור הראשון הנולד במצרים היתה קדש לה' כי אך הָחל הֵחל ישראל להיות לעם הקים מבחוריו לנביאים, ותראינה עוד עיני אבינו הזקן ארבעה מילדיו, והנה מעשה ידיו בקרבם, ורוחו עומדת בתוכם. שם הילדים האלה, איתן והימן כלכֹּל ודרדע בני זרח בן יהודה. ויברך ויקרא לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו וכי הם היו אבות כל מושך שבט בישראל10. ומשפט הסופרים לא היה עוד בימים ההם לכתוב את דבריהם על הגליון בקנה רק ויחוֹקו חקקי לבם בשבט ברזל על לוח אבן. על כן קראו לסופרים ההם מחוקקים על שם מלאכתם. וחכמי ישראל קראו להם נביאי מצרים כי רוח ה' לְבָשָׁתֵם. המה אבות החכמה אשר יצאה להם שֵׁם עולם בחכמתם לדור דור. ויעשו להם שֵׁם גם בחכמת בני קדם ובחכמת מצרים. ויהי להם יוסף לעינים אשר נטה לבו גם הוא אחר חכמת מצרים בילדותו בעודו בבית אביו11 וילמדו המחוקקים לעמם את מעשה הכתב בארץ מצרים. וחכמי העמים בדורות האחרונים יחליטו כי אבותינו במצרים העבירו את גְלוֹפֵי12 מצרים מפני כתב אותיות. והגלופים המה המראות אשר ערכו החרטומים כותבי מצרים מראה לדבר מראה לדבר. ויהי מספר הגלופים כמספר הדברים אשר יהגה האדם רב ועצום מאד. ויפלא מכל אדם ללמוד את הכתב ההוא כלו עד תמו. ויקומו המחוקקים וישימו תחתם עשרים ושתים אותיות אשר הן כיום מוסדות כל דבר וכל מלה.
ויקחו חוקקי ישראל את הטוב מיד החרטומים תופשי החרט ואת הרע לא לקחו. וישימו להם לחוק להודיע ולהפיץ בקרב העם את דעת אלהים ולא הלכו בדרכי חרטומי מצרים אשר שמו להם לקו להעלים בלטיהם את חכמתם מעיני העם. על כן יאמרו חכמי ישראל בני זרח התנבאו13 במצרים. וימנו אותם ראשונים לכל נביאי ישראל. אף במשפחת רם14 למטה יהודה קמו בימים ההם חכמי לב אנשי אלהים. וישימו סופרי הקדש ימים רבים אחרי כן את אחד מהם את אליהוא בן ברכאל הבוזי15 למליץ לתורת ישראל המזוקקה למול מליצי תורת שם ועבר המטֻשטשה.
ויהי ימי המחוקקים ימי משאות וחזון לישראל. ויוָּדע ה' להם בארץ מצרים וישא ידו להם לאמר הלא אני ה‘. הלא היא כתובה על ספר חזון יחזקאל הנביא16 ויעלו את דבריהם על מגלות גומא אשר נפרצו לרוב בארץ ההיא ותהיינה לשעשועים לכל העם17. ורבים היו הדברים בעת ההיא אשר נקדשו בעיני העם תולדות אברהם יצחק יעקב ויוסף וברכת יעקב אביהם. ותנח בימים ההם על בני ישראל רוח יראת ה’ וגאון מולדת. ויקדשוּ את בניהם מרחם לה' ולישראל בשמות אשר קראו להם, ויקראו לבניהם כשמות האלה עֻזי-אֵל צורי-שדי דעו-אל אלי-צור שדי-אור ואלי-אב, לאמר: אלי-צור שדי-אורי אל-אבי עמי-נדב עם-רם עמי-שדי עמי-אל עמי-הוד לאמר עמי-הודי.
ובני שלה בן יהודה עשו חיל במלאכת מחשבת ובכל חרושת אשר יד ושם להן במצרים18. ויהיו כל מרבית בית אַשְׁבֵּעַ בן שלה עובדי בוץ ויהי להם בית עבודה. ויעשו בני שלה במלאכת כלי יוצר בנטיעה ובבנין ויצא להם שם במלאכתם ויקרא להם מלך מצרים לשבת עמו בעיר הממלכה. וילמדו בני ישראל את אצבעותיהם לעשות בזהב ובכסף ובנחשת בחרושת אבן ובחרושת עץ ובפתוחי חותם ובכל מלאכת חרש וחושב ואורג ורוקם. ויגדל כבוד המלאכה בעיני בני ישראל19 ויחלו אנשים רבים לעזוב את גשן ולבא אל הערים לשבת בהן ולמכור את פרי כפיהם ליושביהן, כי גשן היתה מקום מרעה ודבר אין לה עם דרכי מצרים. וישבו בערים אשר המלך והשרים יושבים שם. ויהי כי עצמו בני ישראל ויעשירו וירם לבם וילכו בדרכי מצרים וישאו להם המון נשים ופלגשים כמשפט ושרי מצרים20 וידחו ללכת אחרי אלהי מצרים ויטמאו בגלוליהם ובשקוציהם ויגבה לבם מאד. ולא זכרו כי גרים הם בארץ לא להם ויחפצו קרבות. ויקומו שותלח ועזר ואֶלְעָד בני אפרים בן יוסף ויתגרו מלחמה בפלשתים הגרים בארץ וירדו לקחת מקניהם ויודע בפעם ההיא לראשונה העֹז אשר ילין בשבט אפרים כי הוא העׁז בכל שבטי ישראל כל ימיו. והפלשתים צאצאי המצרים המה ולא נשאו פנים לבני יוסף המשנה למלך ויכום וימיתום. ולא רחוק הדבר כי למן העת ההיא החלו המצרים לחרוש על העברים רעה21 ויתאבל אפרים על בניו ימים רבים וינֻדו לו כל בית אביו. ולא חי עוד יוסף בעת ההיא ולא ראו עיניו את שֶׁבֶר בנו22. וימת בן מאה ועשר שנים וישימוהו בניו בארון וקבור לא קברוהו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי אתכם אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב. ותהי ארץ חמדת ישראל כחותם על לב יוסף המשנה למלך מצרים כל ימי חייו. וישא עיניו ולבו גם ביום מותו אל אדמת הקדש אשר הטל ממנה זה שלש ותשעים שנה. וימותו כל אחיו וכל הדור ההוא ויוָתר רק לוי לבדו אשר האריך ימים אחרי כלם. וידחו רבים מן העם ללכת אחרי אפיס אלהי מצרים ויזבחו את זבחיהם על פני השדה לשעירים כמעשה ארץ מצרים23 וישכחו את ה' אלהיהם ואת ארץ אבותיהם וידבקו במצרים ובדרכיה24. ויקם ה' להם מוכיחים להשיבם אל אלהיהם ואל מולדתם וידברו אל העם בשם ה' לאמר איש איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו אני ה' אלהיכם. ולא אבו שמוע ולא הפילו ממעלליהם ומדרכם הרעה25 ויפֵרו את הברית אשר כרת ה' עם אברהם ולא מלו את ערלת הבנים הילודים להם26. ויאמר ה' לשפך חמתו עליהם ולכלותם ויבא עליהם את הרעה ויסכסך את מצרים במצרים. ויקומו מלכי בני חם המולכים בגיא ובמוף אשר במצרים התחתונה אשר ישבו בה בני ישראל וימלכו עליה27.
וירא המלך החדש כי עצמו בני ישראל ויעשירו וכי אנשי חיל רבי פעלים הם28. ויגר המלך החדש מפניהם פן ישמרו את אמונתם למלכים הראשונים יוצאי ירך שם ונוספו ונלוו עליהם ועלו29 ממצרים התחתונה ובאו אל מצרים העליונה ונלחמו בם להשיב את הממלכה למלכי הרועים בני מכורתם. ויתנכל המלך החדש להפוך את לב העם לשנוא את בני ישראל ולא זכר להם את חסדי יוסף. ויצלח הדבר בידו מאד כי בזו המצרים בגובה אפם מעולם את העברים גם בעוד יוסף מושל30 רק חסדי המושלים בני שם עמדו ליוסף ולעמו להנחיל להם גדולה וכבוד. ויבז פרעה את היכל יוסף ויבא את כל אוצרות ביתו אל בית פרעה31 ויערם פרעה סוד לרושש אותם להכשיל את כחם לדכא את רוחם ולחלל את כבודם. ויעל עליהם מס כבד מאד ויטל עליהם לבנות את ערי המסכנות את פתום ואת רעמסס. וירא כי לא כשל כחם בעול המסים אשר נטל עליהם ויתנם ביד מצרים32 ויעבידום בפרך. וימררו חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים ויתעמרו המצרים בבני ישראל ויעבדו בהם עבודת עבד. ויכרו בני ישראל תְעָלוֹת להשיב אליהן את מימי יאור מצרים ביום עלותם למען אשר לא יציפו את הערים. ויבנו דָיֵק על התעלות וחומות לערים מסביב33. וירא פרעה כי גם באלה לא יוכל לישראל וכי לא דֻכאָה רוחם עד כה וַיִוָעֵץ לכלות ולהשמיד אותם מעל פני האדמה34. ויצו פרעה לשפרה ולפועה המילדות העבריות להמית את כל בן זכר הנולד בישראל. ויהי כי לא הקימו המילדות את דברו ויצו את כל בני עמו להשליך את כל הילוד בישראל היאורה.
ותהי עת צרה ומצוקה לישראל ותָּחָש כל אשה יולדה מפלט לפרי בטנה באשר מצאה. בעת ההיא ילדה יוכבד בת לוי לעמרם בן קהת בן לוי בֵן. ותקח יוכבד תבת גומא ותתן בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאור. ויהי היום ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור ותרא את התבה ותפתחֶהָ והנה ילד בוכה ותחמול עליו. ומרים הילדה הקטנה אחות הילד נצבת מרחוק ולבה חרד לאחרית אחיה. ותמהר ותבא את אמה אל בת פרעה ותשם בת פרעה אותה למינקת לו. ויינק הילד את שדי אמו ויגדל הילד ותביאהו אמו אל בת פרעה ויהי לה לבן ותקרא את שמו משה כי אמרה מן המים משיתיהו.
ומעם ה' היתה סבה לגדל בבית המלך את הילד אשר בידו יתן תשועת עולמים לעם עולם. ויגדל הנער ויהי לאיש הגדול והקדוש בישראל ובאדם אשר לפניו לא היה כמוהו ואחריו לא יהיה כן. ויָאצל ה' אלהים עליו מהודו ויחסרו מעט מאלהים וימלא כח את רוח ה‘. ויהי כל הגיון להו חסד ורחמים, כל דרכיו צדק ומשפט וכל מעשיו גבורה ועוז. ולולא הועיל עם בני ישראל מאומה בארץ בלתי אם בהקימו גבר כזה מקרב בניו כי עתה רב לו להכריע בערכו ובכבודו את כל גויי הארץ את חכמיהם את חסידיהם ואת אדיריהם גם יחד. הן חכמת עמים גדולים ועצומים נסרחה ברבות הימים, חסדם נבל כציץ השדה ולגבורתם ולנוראותיהם אין זכר עוד ועל כל גדוליהם אבד כלח זה כמה ורק האדם הגדול בענקים הזה הוא האחד בכל בני איש אשר לא סר כחו ולא נס ליחו. עודנו עומד בין ה’ ובינינו רגליו על הר סיני וראשו בשמים, הוא אור העולם אשר יאיר לישראל ולכל האדם עד דור אחרון וספר התורה אשר בזרועו הוא נר התמיד לרגלי כל אוהב אלהים ואדם ולכל אוהב משפט וצדקה תורת חיים ותורת חסד.
וישקף משה בעודנו נער ממכון שבתו במרום היכל פרעה וירא בעיני אחיו ויהמה לבו להם וירד אליהם לראות בסבלותם. ויהי היום וירא והנה איש מצרי מכה איש עברי וירא כי אין עוזר וירם ידו ויך את הרשע המצרי בזרוע עזו וימיתהו ויטמנהו בחול. ויהי כי נודע הדבר בבית פרעה ויאמר להרגו. ויברח משה ארצה מדין אשר מצפון למצרים בעבר הירדן קדמה. ויהי בבואו שמה וירא והנה עדת רועים עריצים מגרשים בזדון לבם שבע נערות רועות. ויתאזר משה עוז ויָרֶב בצדקתו ובגבורתו את ריב הבנות הרכות מיד הרועים הקשים החזקים מהן ויושיען וישק את צֹאנן. ותביאנה אותו אל אביהן רעואל הקיני כהן מדין איש חכם ונשוא פנים מאד. ויתן רעואל את צפורה בתו למשה ותלד לו בן ויקרא את שמו גרשום, וישב משה עם חותנו ימים רבים ויהי רועה את צאנו.
ושבט הלוי נצר את תורת אלהי אברהם יצחק ויעקב מכל משמר, כי לוי בן יעקב אשר האריך ימים אחרי יוסף ואחיו כשלש ועשרים שנה לא נתן לבניו לתעות מעל ה' כאשר תעו כל בני ישראל. ויורם את תורת אלהי אלהי יעקב עת אשר אבות יתר השבטים כבר לקחו מעל ראש משפחותיהם זה כמה, ולא היה להם עוד אב ומורה אשר את פניו ישאו ובקולו ישמעו להשיב את רגליהם מדרכי מצרים הנשחתות. ויהיו הלוים שומרי משמרת דעת אלהים בישראל ונוצרי רוח מולדתו כל ימי היות ישראל במצרים ויהי ה' עמם ולא הכבידו מלכי מצרים את עֻלם עליהם מאד35. ולמשה אח שמו אהרן אשר ילדה יוכבד לעמרם הלוי שלש שנים לפני לדת משה. ותהי על אהרן רוח ה' ויורה את בני ישראל את הדרך אשר ילכו בה. ויתן ה' לאהרן לשון למודים ויתנבא על בני ישראל במצרים. ויאהב אותו כל בית ישראל מאד וישמעו בקולו. ויספרו הנביאים האחרונים את מעשיו לאמר תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו בפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא36. וחכמי ישראל ערכו דמות לאהרן כי הוא היה כהן מורה ואיש מופת לכל איש מישראל להיות אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה37. וגם מרים הנביאה אחות אהרן קראה בשם ה' באזני ישראל38.
ומלך מצרים מת ותהי עת צרה לישראל כי הָקֵל הֵקֵל המלך אשר לפניו מעט את ידו מעליהם בראותו כי אין פחד לנגד עיניו פן ישיתו ידם את אויביו39. ויקם תחתיו מלך אחר איש צר עין עושק דל אשר עיניו היו רק אל הבצע ויוֹסֶף על העול אשר נתן אביו על ישראל ויכבד עליהם את עבודתם מאד מאד. ויקם עליהם שוטרים מקרב אחיהם לנצֵח עליהם ולבלתי הרפות מהם רגע. ויפקד עליהם אנשים נוגשים מצרים לנגוש בם ולרדות בם בשבט נוגש ובמקל חובלים. ויפל לבם ויסר כחם אשר היה להם לפנים ותקצר רוחם מן העבודה הקשה אשר עֻבד בם. ויהיו ימי המלך הזה ימי קצר רוח ועבודה קשה לבני ישראל ויחלו להשיב לבם אל ה' ויצעקו אל אלהי אבותיהם.
ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וַיֵרא בלבת אש מתוך הסנה אל משה ברעותו צאן חותנו בהר חורב וישלחהו אל פרעה להוציא את בני ישראל ממצרים. ולא עמד לב משה ללכת אל פרעה כי ענו היה מאד ויקטן בעיניו מהיות לאל ידו להטות לב מלך קשה ואדיר לשמוע בקולו. אף נבצרה ממנו לקרוא באזני בני עמו בשם אלהים אמת בשם אשר לא חללוהו עוד מורי שקר בהבלי נכר. גם לא ידע במה יטה את לבם להאמין בו כי ה' שלחו ושפת מצרים נשכחה ממנו כי ארכו הימים מאד למיום עזבו את הארץ40 וינח ה' את רוחו ויודיעהו את שמו הנכבד והנורא אשר לא נודע עד היום ההוא41 שם הֲוָיָה המודיע לבני האדם כי הוא היה הוה ויהיה וכי הוא לבדו צור העולמים. וימלא ידו לעשות לפני בני ישראל אותות ומופתים למען יאמינו לו ואת אהרן אחיו היודע שפת מצרים שם אלהים למשה לפה ולנביא. וישָב משה אל חותנו וישֶב לו את צאנו וישלחהו חותנו לשלום. ויצא משה לדרכו ואהרן יצא לקראתו המדברה וילכו שניהם ויבאו יחדיו מצרימה.
ויאסוף משה את בני ישראל וידבר להם אהרן את כל דברי ה' ויעש לעיניהם את האותות ויאמינו זקני ישראל וישתחוו לה' ותעבור השמועה בין העם וירבו לדבר בה42 ותחי רוחם.
ומשה התאזר עז ויעט גאון ה' ויבא אל פרעה מלך מצרים הוא ואהרן ויאמר כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר. וישב העריץ את פניהם ריקם בגאווה ובוז אך אל נפשם לא ערב את לבו לשלוח יד. ויסָּער לב פרעה ולב עבדיו מאד על בני ישראל. ויאסוף פרעה ביום ההוא את הנוגשים ואת השוטרים ויצו עליהם לבלתי תת עוד לעם קש ללבון הלבנים כי המה יקוששו בידיהם את הקש וממתכנת הלבנים אשר הם עושים יום יום אל יפילו דבר, למען תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר. וישם העריץ ביום ההוא לאחדים בידו את שטתו שטת העשק והבצע ואת שטת אבותיו לדכא רוח בני ישראל ולהכשיל את כחם פן ימרודו. ותהי מהומה ותלונה. ובני העם נפוצים לקושש קש. הנוגשים אצים והשוטרים מֻכים בידיהם. ותֵכַה רוח העם מאד ושוטריו נלונו על משה בצרת נפשם על הוסיפו להחרות בם אף פרעה ועבדיו מבראשונה. ותצר למשה ויחזקהו ה' וילך עוד אל בני ישראל ולא שמעו אליו עוד ולא שמחו עוד לקראת משה כבראשונה והאנשים השכחים את אלהיהם ואת מולדתם ואשר דבקו במצרים ובגלוליה דברו אליו לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר.
וירא ה' כי כבד לב פרעה וַיַפלא את מכות ארצו מכות גדולות ונאמנות ורֶוַח יהיה בין מכה למכה, ובא משה ואהרן להעיד בפרעה לאמר כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדוני. ויהפכו את כל מימי מצרים לדם ותמת דגתם ויבאש היאור ולא שת פרעה את לבו. וישרוץ היאור צפרדעים ותכס הצפרדע את כל מצרים. אז קרא למשה ולאהרן ויאמר לשלח את העם לזבוח לה' אם רק יסורו הצפרדעים. אולם אך היתה הרוחה והנה הקשה פרעה את לבו כתמול שלשום. ויוסף ה' את ידו ויך את עפר הארץ ויהי לכנים באדם ובבהמה ויבא ערוב כבד ותשחת כל הארץ מפניו. אז החל פרעה לדבר על לב משה כי יזבחו בני ישראל את זבחיהם בתוך הארץ. ולא סר משה מדברו הראשון ויעתר פרעה לשלח אותם. ויהי אך סר הערוב ויוסף להכביד את לבו ולא שלח את ישראל וימת כל מקנה מצרים בדבר וממקנה בני ישראל לא מת אחד. וכל הנפש אשר במצרים הֻכתה בשחין פורח אבעבועות. וימטר ה' ברד כבד ויך את האדם ואת הבהמה את העץ ואת כל העשב. ובארץ גשן אשר שם בני ישראל לא היה הברד.
מן המכה הגדולה הזאת נפקחו מעט עיני פרעה ויקרא חטאתי! ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים! ויחדל הברד ויחזק לב פרעה ולא זכר את דברו אשר דבר זה מעט בצר לו. וידברו עבדיו על לבו ויפצרו בו לשלח את ישראל לעבוד את אלהיהם ויקראו הטרם תדע כי אבדה מצרים! ויאות פרעה לשלח רק את הגברים לבדם ולהציג את נשיהם את טפם ואת מקניהם בארץ ומשה לא נטה מדברו ימין ושמאל ויאמר בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך ויחד אף פרעה מאד. וינהג ה' רוח קדים ויעל ארבה כבד מאד אשר כמהו לא היה עוד ויאכל את יתר הפליטה הנשארת מן הברד ויתן ה' חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים. וַיֵרַך עוד לב פרעה ויאות לשלח עם בני ישראל גם את הטף אך את מקניהם לא אבה לתת להם לקחת. ויהי כי מאן משה להפיל דבר מכל אשר שאל ויחזק את דברו לאמור גם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה וימלא העריץ חמה ויאמר לו לך מעלי אל תוסף ראות פני פן תמות. וירם משה את ראשו ויאמר לו כן דברת אנכי לא אוסיף עוד ראות פניך כי אם עבדיך אלה ירדו אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא ויסוב משה ויצא בחרי אף. וילך וישם פניו הוא ואהרן אל עדת בני ישראל ויכן אותם ויצו אותם להתקדש ולהיות כלם נכונים לקראת הגאולה אשר יגאלם ה' מכף רודפיהם ונוגשיהם באותות ובמופתים ובמוראים גדולים. ויצום לקחת שה לבית למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש ולאכלו בלילה צלי אש על מצות ומרורים, פסח הוא לה' כי נגוף ינגף ה' את כל בכור בארץ מצרים בלילה ההוא ועל כל בכורי ישראל פסוח יפסח. על כן יהיו בני ישראל נכונים בלילה ההוא, מתניהם חגורים נעליהם ברגליהם ומקלם בידם. וישמעו בני ישראל ויעלוץ לבם בה' ויפלו על פניהם ויקדו וישתחוו אל אל מושיעם ולא קצרה עוד רוחם כבראשונה כי ראה ראו עיניהם כי אמנם ראה ה' בענים. גם לב המצרים נהפך למן היום אשר החל ה' לשלח את מגפותיו אל לב פרעה ואל מצרים ולא הוסיפו עוד להבזות את בני ישראל כבראשונה. ויכבדו המצרים גם הם גם שריהם את משה מאד ויעריצוהו וייראו מפניו43.
ובני ישראל קמו וילכו ויכינו את זבח חג הפסח כאשר צוה ה' את משה. ויהי בחמשה עשר לחדש הראשון בחצי הלילה וה' יצא ממקומו לפקוד דמֵי עם נדיב על ממלכת גוי עריץ אשר בזדונה וּבְהַוָתָה עבד שמתהו ותעשקהו ותרוצצהו. ויעבור בארץ מצרים בלילה ההוא ויך את כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה רק בבתי בני ישראל לבדם לא היה נגף. וימת גם בכור פרעה היושב על כסאו אחריו למלא דבר ה' אשר דבר אל פרעה ביד משה לאמור כה אמר ה' בני בכורי ישראל ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך. וימת לב פרעה בקרבו ויקם בלילה הוא וכל עבדיו וימהרו אל משה ואל אהרן ויפגיעו בבני ישראל אשר ישבו בלילה ההוא ספונים בבתיהם כגאולי ה' וישמחו וישירו חסדי ה'. וישאילו המצרים את בני ישראל כלי כסף וכלי זהב ושמלות ויאיצו בהם ללכת לשלום לדרכם כי אמרו כלנו מתים.
בלילה ההוא שבר ה' את עול מצרים מעל צואר עמו ויוציאהו מתוכם לחרות עולם44. וממחרת בעצם היום יצאו חמושים ביד רמה כל צבאות בני ישראל מכור הברזל מבית העבדים לבוא לרשת את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיהם. ארץ חמדה טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש.
ויצא ישראל ממצרים בדור הרביעי לבואו שמה למלא דבר ה' אשר דבר אל אברהם אבינו בין הבתרים לאמר ודור רביעי ישובו הנה45.
ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה בחמשה עשר לחדש ניסן כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מנשים וטף ומשה איש האלהים בראשם ומטה האלהים בידו. ויקח משה את עצמות יוסף עמו ויעל עמם ערב רב אספסוף מבני מצרים וכל מקנה בני ישראל צאן ובקר רב מאד. וישם ה' לחק לישראל לעשות את הפסח במועדו בארבעה עשר לחדש הראשון ובחמשה עשר בו חג שבעת ימים מצות יאכלו כי לא חמץ הבצק אשר אפו בני ישראל בצאתם ממצרים ויאכלֻהו עגות מצות. ויהי להם החדש ניסן ראש חדשים ראשון לחדשי השנה, אף כי ראש ימי השנה הוא הראשון לחדש השביעי הוא חדש תשרי46. וזכרו בני ישראל את צאתם מארץ מצרים כל ימי חייהם. כי למיום ברוא אלהים אדם על הארץ לא נסה עוד ה' לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי באותות ובמופתים ככל אשר עשה ה' אלהים לאבותינו כי לא בחיל ולא בכח ולא בחרב ובחנית עלתה יד משה איש האלהים על פרעה המלך הקשה כי אם מפני דבר ה' אשר בפיו ומפני רוח קדשו אשר שָׂם בקרבו נחתה קשת גבורתו על כן נחשב דבר הפסח לישראל כראשית מצות ה‘. למען יזכרו בני ישראל לדורותם כי הרוג הרג ה’ את כל בכור במצרים וכל בכור בישראל החיה. ויצונו ה' לכתוב את הדברים על מגלות ספר אשר יאמר להן היום תפלין47 לאות על ידנו ולזכרון בין עינינו כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים.
-
הושע י"ב, ד‘ – ה’. ↩
-
בראשית מ“ט, א' – כ”ז. ↩
-
ערנסטהאפטינקייט.עיין פי' מלה זו בחוברתנו גאון הארץ ח"א צד 47. ↩
-
בראשית כ“ה, ל”א. ↩
-
מ“ט, ד'. דהי”א ה‘, א’. ↩
-
דהי“א שם א‘ – ב’ „אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי“ (בראשית מ"ח, ה') ועיין רשב”ם וראב“ע „ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך“ (מ“ח, כ”ב) ועיין רמב”ן. ↩
-
מ“ט, ח'. דהי”א ה‘, ב’. ↩
-
עיין מוצא דבר ח'. ↩
-
בראשית ל“ב, כ”ה „א"ר יהודה: והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה“ (חולין ק') ולפי הפשט זאת היא הנכונה. ↩
-
עיין מוצא דבר ט'. ↩
-
כאשר יעיד על זה כשרונו לפתור חלומות. ↩
-
Hieroglyphen עיין הערה בספרנו דברי ימי העמים צד 12 ח"א. ↩
-
סדר עולם כ'. ותעודת הנביא הלא היתה מעולם לדבר באזני הקהל. ↩
-
דהי"א ב‘, י’. ↩
-
איוב ל"ב, ב'. ובבואנו לזמן חבור ספר איוב יתבאר דבר זה לפרטיו. ↩
-
יחזקאל כ‘, ה’. עיין מוצא דבר י'. ↩
-
עיין מו"ד ט'. ↩
-
עיין מוצא דבר י"א. ↩
-
שמות כ“ח, ג'. ל”א, ג‘. ל"ו, א’. אבות א‘, י’. אדר“נ י”א. נדרים מ"ט: ↩
-
עיין מוצא דבר י"ב. ↩
-
דהי“א ז‘, כ’ – כ”ג. אנו מוצאים בפרקי דר“א מ”ח מסורת זו „כל אותן השנים שהיו בני ישראל יושבין במצרים היו יושבין בטח ושאנן עד שבא.. מבני בניו של אפרים.. בני אפרים שהיו מזרע המלוכה וגבורי כח במלחמה“ וכו‘ וכו’. ולאחר נכיון כמה דברים סתומים שבאו לשנות מעט את פני המאורע למען השתמש בו לתורת מוסר שלא ידחקו ישראל את הקץ, יעלה בידנו, כי מאז התחילה איבת מצרים לישראל להתגלות ולפרוץ. ↩
-
דהי“א ז', כ”ב. בין הבאים לנחם את אפרים לא נזכר עוד אביו כי אם אחיו. ↩
-
ויקרא י"ז, ז'. גם ממעשה ירבעם בן נבט שחדש עבודה זרה, אנו למדים עבודת Apis העגל ואמון השעיר Amun Mendes היו באות כאחת, ככתוב „ולשעירים ולעגלים“ (דהי“ב י”א, ט"ו). ↩
-
עיין מוצא דבר י"ג. ↩
-
יחזקאל כ‘, ז’ ח'. ↩
-
מסורת עתיקה היא: „כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהיה כמצרים“ (שמות רבה א'). ↩
-
מאורע זה מפורסם בזכרונות מצרים.ויוסיפוס יספר בקדמוניות היהודים ספר שני ט‘, א’, כי סבת השעבּוד היתה העתקת המלוכה ממשפחה למשפחה, ותרגום השבעים יתרגמו מלך חדש – מלכות חדשה. והפרופיסור פירסט הוכיח בפירושו האשכנזי לתורה בדיוק גדול, כי שנת מות יוסף היתה שנת גלות מלכי הרועים. ↩
-
קדמוניות שם. ↩
-
זהו עצם פשוטו של „ועלה מן הארץ“. ↩
-
בראשית מ“ג, ל”ב. ↩
-
פרקי דר"א מ'. ומסורת זו קרובה ומתקבלת מאד. ↩
-
שמות א', י"ג „ויעבידו“ בלשון רבים יוכיח כי מלבד שנמסרו למלכות נמסרו רבים מהם ליחידים. ↩
-
קדמוניות שם. ↩
-
לפי העולה מפסוק י“א, י”ג, ט"ו, שבפרשה ראשונה לס' שמות גזרה מצרים שלש מיני גזרה: ראשונה כזרת מס, שניה גזרת עבודת פרך, שלישית גזרת כליה. ↩
-
עיין מוצא דבר י"ג. ↩
-
מלאכי ב‘, ו’ – ז'. ↩
-
אבות א', י“ב. אדר”נ י"ב. ↩
-
שמות ט"ו, כ'. ומיכה הנביא מונה אותה שלישית למשה ואהרן במעשה הגאולה (מיכה ו‘, ד’). ↩
-
עיין מוצא דבר י"ד. ↩
-
רשב"ם שמות ד‘, י’. ↩
-
„ושמי ה‘ לא אודעית להון“ (אונקלוס שמות ו‘, ג’) „לא נתגליתי להם בעקר השם אלא באל שדי “ (רשב"ם שמות ו‘, ג’) „ורב ישועה אמר כי אברהם ויעקב לא ידעו זה השם“ (ראב"ע שם) ועיין קדמוניות ס’ שני י“ב, ד'. ומאמרנו החטיטות והחקיקות 19/20 בסוף ח”ג לספרנו זה. ↩
-
„הם צועקים לאמר נלכה“… (שמות ה‘, ח’) „ואל ישעו בדברי שקר“ (ט') „והם אומרים נלכה…“ (י"ז). ↩
-
שמות י“א, ג', רמב”ם שם. ↩
-
ויקרא כ“ה, מ”ב, נ"ה. ↩
-
בראשית ט“ו, ט”ז. ועיין בפרשה ט“ו, ח' – כ”ה ומצאת, כי בני בניו של יעקב, שהוא הדור השני ליעקב, באו מארץ כנען לארץ מצרים. ובכן הדור השלישי ליעקב, הוא הדור הראשון לאבותינו במצרים. ואם תדקדק היטב במגלות היחס שבסוף ספרנו זה וראית, כי נחשון בן עמינדב, כלב בן יפונה, אורי בן חור, צלפחד ופינחס שהיו אנשים בחצי ימיהם בצאתם ממצרים כלם בני דור ששי ליעקב היו, שהוא הדור הרביעי הנולד במצרים. ↩
-
קדימת חדש ניסן לא היתה אלה קדימה של כבוד, ולא נתנה לה שארית אלא במנין שנות מלכים ורגלים.אך לשמיטין וליובלות שהן עקר למנין השנים ראש השנה שלהם בא' בתשרי (ר"ה ב‘. קדמוניות ס’ ראשון ג‘, נ’.) אלא שבקדמוניות מדבר שם על מרחשון בתורת חדש שני ואח"כ שם אב אל תשרי החודש שלפניו מבלי הזכר את שמו. ועיין בירור דבר זה מן המקרא (ראב“ע שמות י”ב, ב‘. ויקרא כ"ה, ט’) ↩
-
דהי“ב ל‘, א’. מ”ב כ“ג, כ”ג. עזרא ו', י“ט – כ”ב. ↩
II. ימי הבית הראשון
מאתזאב יעבץ
II. ימי הבית הראשון
מאתזאב יעבץ
ימי הבית הראשון: הכיבוש והחילוק
מאתזאב יעבץ
[יהושע בן נון ומעשי נעוריו. החלוץ. קציני אנשי המלחמה. עברת הירדן וביאת הארץ. מחנה ישראל בגלגל. מילה. פסח ועומר. שביתת המן. קול קורא. הצרעה. כבוש יריחו. מעשה עכן. כבוש העי ובית אל. מזבח בהר עיבל. הברכה והקללה. ערמת הגבעונים וברית ישראל עמם. מלחמה במלכי האמורי. בעלי ברית הנגב. כבוש מקדה. לבנה וגזר. מלחמת בני יהודה בירושלים. כבוש חברון בידי כלב ומלחמתו בבני הענקים. כבוש דביר בידי עתניאל ומלחמתו בבני הענקים. מלחמת מלכי הכנעני בעלי ברית הצפון. סוף מלחמות הכבוד ופרין. תחלת חלוק הארץ. בני יהודה ובני יוסף מתנחלים. טבע סגולת נחלתם. תרעומת בני יוסף. ותשובתם ריקם. המשכן בשילה. עבודת בית ה' נקבעת. טבע ארץ ישראל וקדושתה. רפיון רוח העם אחרי המלחמות. זירוז יהושע. כתיבת ערך הארץ על ספר. גורל שבעת החלקים וחלוקתם לשאר השבטים. ערי מקלט בארץ כנען. ערי הכהנים והלוים למקומותם. שלוח הראובני והגדי לנחלתם הגלעדה. מזבח בגלילות הירדן. חשד של שוא ובטולו. מדברות יהושע לעמו. חק ומשפט בשכם. מצבת זכרון. מות יהושע וקבורתו. משמרת התורה עד אחרי מותו.]
והושע בן נון למטה אפרים משרת משה היה איש גבור חיל איש אשר רוח בו1. הוא הכה את עמלק ברפידים בצאת ישראל ממצרים. ויהי חרד מאד על כבוד משה2 ויהי תמיד עמו ולא מש מאהלו כל הימים. ויאהבהו משה מאד ויקרא לו יהושע3.
ובשלוח אותו משה לתור את הארץ היה רק הוא תמים דעות עם כלב אשר חזקו ידי העם לבלתי שמוע אל מוציאי דבת הארץ על כן קם לראש בישראל אחרי מות משה. ויהי לבו תמים מאד עם תורת משה אשר לא מָשה מפיו כל ימי חייו. וידבק בה ויעש ככל הכתוב בה ולא סר ממנה ימין ושמאל ויהי לוקח נפשות אנשי החיל בדברו הנמרץ4 ויט את לב העם כפלגי מים אל חפצו. וישמע העם אליו ככל אשר שמעו אל משה אף כי גדול היה משה ממנו הרבה מאד5.
פְּנֵי משֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה
פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּפְנֵי לְבָנָה6
ויכבדו את יהושע על גבורתו ועל מעשיו אשר עשה לארץ אבותיו ככל אשר כבדו את משה על רוח אלהים אשר בקרבו. כי בעת ההיא אשר החל העם להסתעף על פי דרכו כדרך כל העמים החלו לו ימי הגבורה אשר הם ימי הילדות7 לכל גוי גדול. ויעשו להם בדורות ההם הגבורים ושרי צבא המלחמה שם גדול בישראל.
ויתמו ימי אבל משה בשבעה לחדש הראשון. ויצו יהושע את העם ביד שוטריו לאמר: בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן לרשת את הארץ אשר ה' נותן לכם. ויאסוף את הראובני ואת הגדי ויזכירם את התנאי אשר התנה עמם משה. ויקראו כולם קול אחד: אל כל אשר תשלחנו נלך ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך. וישם יהושע קציני אנשי מלחמה בראש הצבאות. ויקָּראו שרי צבאות ישראל קצינים8 כל ימי השופטים ויסעו בני ישראל מן השטים ויעברו מקץ שלשה ימים את הירדן וארון ברית אלהים הולך לפניהם והראובני והגדי וחצי שבט המנשה עובר כארבעים אלף איש חלוץ לפניהם ככל אשר צוה להם משה.
ויבאו בני ישראל בעשור לחודש הראשון אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם אל ארץ כנען ויחנו בערבות יריחו. וישם יהושע את מחנהו בגלגל אשר מקדם ליריחו. וַיַצֶב שם מצבת שתים עשרה אבנים למספר שבטי בני ישראל לזכרון לבניהם אחריהם ליום עברם את הירדן, ליום דרוֹך רגלם ראשונה על אדמת ארץ ישראל. ויהי כי כלו בגלגל מסעי בני ישראל וישם יהושע את לבו להקים בארץ הנושבת את כל דברי התורה אשר לא מצאה יד העם לעשותם במדבר. וימל שם את כל העם הילוֹדים במדבר כי לא מלו ישראל את בניהם כל ימי לכתם במדבר. ויעשו בני ישראל בשנה ההיא את הפסח במועדו בארבעה עשר לחדש. ויחֹגו את חג המצות בחמשה עשר בו כי לא עשו בני ישראל את הפסח למן היום אשר נסעו ממדבר סיני9 ויניפו את העומר למחרתו כאשר צוה ה' את משה ואחרי כן אכלו מצות וקלוי מעבור הארץ10 וישבות המן בעצם היום ההוא.
ויהושע העביר קול בארץ לאמור: שלש אני נוטל עליכם עמי כנען! ועתה בחרו לכם: השלימו עמי והייתם לי למס ולא אגע בנפשכם ובקִנְיַנְכֶם לרעה או עזבו את הארץ מפני. ואם שתי אלה לא תעשו הכּוֹנו לקראתי למלחמה11. ויקומו אנשים מבני העמים ויעזבו את עריהם מפני בני ישראל12. וגם הצרעה13 באה בעת ההיא ויברחו מפניה שני מלכי האמורי ושבטיהם אף יתר כל העמים לא שמעו לקול יהושע.
וַיָסבוּ בני ישראל את יריחו שבעת ימים ושבעת כהנים תוקעים בשופרות עוברים לפני ארון הברית ההולך לפניה. ויריעו ביום השביעי כל העם תרועה גדולה וילכדו את העיר ותפול החומה ויעשוה תל עולם14. ותגדל מאד התשועה ביום לכוד ישראל את יריחו אשר לה יאמר שער הארץ15. ואת הכסף ואת הזהב ואת הנחשת ואת הברזל אשר בה החרימו ויתנוהו אוצר בית ה'. וימעל עכן בן כרמי למטה יהודה בחרם ויקח מן הזהב ומן הכסף ויטמן באהלו ויעש בו יהושע משפט קשה וירגמו אותו באבן וישרפו את כל רכושו16. וילכו משם ויכו את העי עיר אשר שנים עשר אלף נפש בה וישרפוה באש ויבזו את כל שללה.
ויכו בית יוסף את בית אל ויירשוה17. ויבן יהושע מזבח בהר עיבל ויכתוב שם על האבנים את משנה התורה וישימו מחצית שבטי ישראל את פניהם אל הר גריזים ומחציתם אל הר עיבל וזקני העם ךושופטיו ונושאי הארון עומדים בתָּוֶך מזה ומזה לארון הברית ויהפכו הלוים את פניהם אל הר גריזים ויברכו את כל עושי הטוב והישר בעיני ה' ויהפכו פניהם אל הר עיבל ויאֹרו את כל עושי הרע בעיניו. ויקרא יהושע בספר התורה ויזבחו שלמים וישמחו שם ביום ההוא ויעשו ככל אשר צוה משה.
ואימת ישראל נפלה על כל יושבי הארצות אשר מסביב. ויהי היום ויבאו אל יהושע ואל הנשיאים עדת אנשים ויאמרו מארץ רחוקה באנו לשם ה' אלהיכם אשר עשה לכם את כל אשר שמעו אזנינו ועתה כרתו לנו ברית. ויכרות להם יהושע ונשיאי העדה ברית וישבעו להם להחיותם. ויהי ביום השלישי וישמע יהושע כי בני החוי יושבי גבעון הם הקרובים אל הגלגל מקום המחנה. וגבעון עיר גדולה כאחת ערי הממלכה בימים ההם וכל אנשיה גבורים. ויתנם יהושע לחוטבי עצים ולשואבי מים לעדה ולבית ה' על כן קראו בני ישראל לגבעונים נתינים, לאמר נתונים לעבודת העם. ותהיינה עריהם הלא הן גבעון, הכפירה, בארות וקרית יערים לבני ישראל. אך מלבד הגבעונים היו עוד בני חוי בצפון הארץ לרגלי הרי החרמון והלבנון18.
וחמשת מלכי האמורי מלכי נגב הארץ הלא הם אדוני צדק מלך ירושלם הוהם מלך חברון פראם מלך ירמות יפיע מלך לכיש ודביר מלך עגלון שמעו כי השלימו הגבעונים את ישראל ויכרתו ברית ויעלו יחדו על גבעון למלחמה. וישלחו הגבעונים מלאכים אל יהושע הגלגלה ויעל ויך את המלכים ואת כל מחניהם מכה גדולה. ויהי בנוסם מפני בני ישראל ותפלנה אבני הברד מן השמים וירב מספר המתים בברד ממספר המתים במלחמה. ויסר ביום ההוא מעל בני ישראל הפחד אשר פחדו מפני האמורי19 ויאמרו בני ישראל על המלחמה הזאת כי ה' נלחם לישראל. ויהי היום ההוא לזכרון בפי הנביאים ויאמרו:
וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם
אֲשֶׁר כְּגֹבַה אֲרָזִים גָּבְהוֹ
וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל
וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת20
ויעלו המושלים21 את דברי המלחמה ההיא על ספר הישר22 ככל אשר העלו את מלחמות עבר הירדן על ספר מלחמות ה'23. וילכד יהושע את מקדה ואת לבנה, ויהי בהכותו את לכיש ויתחזק הורם מלך גזר ויקם ויעל לעזור אותו ויך יהושע גם אותו ואת עמו ויך את עגלון ויירשה ואת ירושלם24 שרפו בני יהודה באש אפס כי לא יכלו להוריש את יושביה. וכלב פן יפונה נשיא בני יהודה נגש אל יהושע ויזכירהו את הדבר אשר דבר עליו משה. וימלא יהושע את ידיו לרשת את שדה חברון. ויתיצב כלב בראש מטה בית אבותיו ויעל וילכד את חברון ויורש משם את בני הענקים25 אשר היו למחתה לאנשים ההולכים עמו לתור את הארץ. וכלב בן שמונים וחמש שנים בלכדו את חברון אשר נקראה על שם בנו26 כי שם העיר מלפנים קרית ארבע אך עודנו מלא חיל וכי. ואחי כלב בן אמו עתניאל בן קנז לכד את קרית ספר וַיַכֶּהָ ויכרת את הענקים אשר בקרבה ויקרא שמה דביר. ויתן לו כלב לשכר גבורתו את בתו עכסה היפה לאשר וארץ גֻּלוֹת מים לנחלה. ותעש גם הפעם יהודה את דרכה לבדה ותלחם לבדה היא וכלב ועתניאל בראשה וכל שבטי ישראל נלחמו לבדם ויהושע בראשם. אך לכל דבר העדה היה יהושע הראש האחד לכל העם.
וילכדו בני ישראל את כל הנגב והשפלה והערבה והאשדות מקדש ברנע עד עזה ועד גבעון ויהי כל נגב ארץ כנען לישראל ותשקוט ארץ הנגב ממלחמה.
ויקומו מלכי צפון הארץ ומלכי נגב כנרות ויבין מלך חצור ראש כל הממלכות האלה ויכרתו גם הם ברית ויוָּעדו על מי מרום להלחם עם ישראל. ולהם סוס ורכב ברזל אשר לא היה כן ליושבי ההר27. ויתנם ה' ביד יהושע וביד ישראל ויפל יהושע ועמו עליהם פתאום ויהמם מהומה גדולה ויכום לפי חרב ויירשו את ארצותם ואת חצור שרפו באש.
ויך יהושע את כל עמי ארץ כנען מן ההר החלק העולה שעירה אשר בנגב עד בעל גד אשר בבקעת הלבנון תחת הר חרמון בצפון הארץ. וישב את ידו על עיר ענק וכל הר האמורי אשר בנגב28 ויזנב את יתר פלטת הענקים אשר לא הכריתו כלב ועתניאל מארץ ישראל. ותהי עוד שארית לענקים בעזה בגת ובאשדוד ערי הפלשתים.
ויחלק יהושע את הארץ בגורל לתשעת השבטים וחצי שבט המנשה כי הראובני והגדי וחצי שבט המנשה לקחו נחלתם מיד משה בעבר הירדן מזרחה. ויהי בצאת גורל בני יהודה ובני אפרים ומנשה וימהרו ויאחזו בגורל נחלתם אשר הפיל להם יהושע.
ויהי הגורל למטה בני יהודה מגבול נגב האמורי הלא הוא צפון מדבר צן ממעלה עקרבים וקדש ברנע לכל אֹרך ים המלח מפאת קדים עד ים הגדול מערבה. ויירש יהודה את כל נגד הכנעני מן השיחור עד גבול עקרון צפונה ואת כל הר האמורי עד ירושלם. ויקרא למן היום ההוא להר האמורי, אשר בגבול בני יהודה, הרי יהודה. ולכלב בן יפונה נתן יהושע את כל שדה חברון כאשר דבר לו משה. ויהי הר יהודה מקום מטע כרמים. והשרון29 והשפלה30 היו ארץ מרעה.
ותקם ברכת יעקב אשר ברך את יהודה לאמר:
אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ
כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה
חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב31
והגורל השני יצא לבני יוסף ויהי בירדן גבולם מקדם וים הגדול ממערב ונחל קנה המשתפך אל הים עובר בתוך הגבול. ויתנחל אפרים מנגב לנחל ומצפון לנחל התנחל חצי שבט המנשה. ויפלו חבלי מנשה עשרה ויהיו הששה לשש משפחות בני גלעד בן מכיר ולבנות צלפחד בתוכם והארבעה לבני אשריאל בן מנשה. כי משפחת הפרשי והשרשי לקחו את נחלתם בארץ הגלעד והבשן32 מעבר לירדן. ויקרא הר האמורי אשר מצפון גבול יהודה והלאה הר אפרים על שם מטה אפרים היושב עליו.
ויהושע היה איש חיל בר לבב ולא בִכֵּר את מטה אבותיו בית יוסף על יתר שבטי ישראל. ויתן לשניהם לאפרים ולמנשה גורל אחד בתוך שבטי ישראל בזכרו כי לחצי שבט המנשה נתנה נחלה בעבר הירדן. וירע הדבר בעיני אפשרים ומנשה ויתאוננו באזניו כי צר הר אפרים מהכיל את כל המתנחלים כי עם רב הם. ובעמק לא יוכלו להרחיב גבולם כי שם איתן מושב הכנעני אשר רכב ברזל לו. ולא נשא יהושע את פניהם ויען להם כי אמנם יודע הוא מספרם כי לא ימָּצא להם גורל אחד אך יודע הוא גם את כחם כי רב הוא לְבָרֵא את היער אשר בארץ הפרזי והרפאים הקרובה להם גם להוריש את הכנעני יושב העמק אף כי רכב ברזל לו.
ויהי אחרי הנחל יהושע ואלעזר הכהן הגדול וראשי המטות לבית יהודה ולבית יוסף את נחלתם ויקהלו כל עדת בני ישראל ויעלו את אהל מועד מן הגלגל שילה וישם שם יהושע את מחנהו ותהי שילה למקום הקדוש. ויהי כי כלו לאהל מועד ביום הוסדו בשילה כל מסעותיו ויסירו את קרשי המשכן ויבנו בית אבנים33 מוצק אך קָרֵה לא קֵרוהו ויפרשו את יריעות המשכן על הבית מלמעלה. ותכון עבודת בית ה' בזבח ובמנחה ובקטורת בידי הכהנים בני אהרן ומשמרת הבית בידי הלוים למן היום ההוא לחק ולא יעבור, כי כל ימי שבת ישראל במדבר לא היתה עוד העבודה לחקת משפט כי לא היה עוד מכון למקדש ה' בו ובבֹאם הגלגלה העלו העם את זבחיהם על הבמות. אך שילה היה המקום הראשון אשר בחר בו ה‘, על כן נאסרו הבמות ביום אשר הוקם בו המשכן בשילה34 ותהי שילה למרכז לכל בני ישראל. ולמן העת ההיא היתה ארץ ישראל לאדמת קדש לנחלת ה’ לארץ אשר ה' שוכן בה אשר בהתעֵב יושביה את עלילותיהם והשחיתו את דרכם לשפוך דם35 או לעשות תבל וכל דבר זמה36 את מקדש ה' הם מטמאים וקאה הארץ אותם. ואמת הדבר כי כל פני הארץ הזאת לכל מראֶהָ ולכל תכונתה יכשירו את האדם למשול ברוחו ולתת לה את המשקולת הנכונה, כי מראות האיתנים השונים למיניהם אשר יֵרָאו בארץ הזאת כלם נאדרים ונערצים, אך בחליפותיהם ובהפכיהם לא יתנו לאיש מהם לעולל לבדו לנפש האדם ולתפוש אותו בלבו כלו, כי כלם יחד יתאימו למתכנת רוממה אחת אשר כלם מתפשרים בה לכלל אחד אשר כל הפרטים עוברים ובטלים מפניו; הקרח הנורא הנטוי על ראשי הררי הלבנון מצפון והחום הלוהט בערבות יריחו מנגב יכריעו אלה את אלה והוכיחו כי שניהם רק קצות הנה לתָוֶך אחד37, והשממה והדממה אשר תָּאבַל על ים המלח והחֹרב והרזון אשר סביבותיו מקצה הירדן מזה וחמדת הנעם השפוכה על ים כנרת והשבע הגדול אשר סביבותיו מקצהו מזה יעידו כי גבול נִתן גם לטובה גם לרעה מיד האדיר במרום אשר מפיהו יצאו שתיהן.
הארץ הזאת אשר אזיא מאחוריה ואירופא מימינה ואפריקא משמאלה ארץ התָּוֶךְ היא יען כי היא כמעט הארץ האחת אשר לה יאמר ארץ הגבול, אשר בין הים ובין היבשה, כי אין בכל חלקי התבל מרחב ארץ יצוקה וקלוטה אשר אין ים בתוכה כרחב חבל היבשה המושך והולך מאדמת הארץ הזאת עד אפסי קדמת ארץ הקיני38. ואין לאחת הארצות דרך ים רחוקה פתוחה ומפולשת אשר אין מֵזח ואין מעצור לפניה כדרך הים ההולכת אשר ממערב לארץ הזאת עד קדמת אמריקא ועל כן יאמר בשפת העם יושב הארץ ההיא לפאת מערב – פאת ים. סוף דבר בארץ הקטנה הזאת יֵרָאה כי לכל מראה עינים יש חק וגבול אשר גבל להם אל עליון על כל ונעלם מכל אשר עין לא תשורהו ויד לא תמושהו. וכל האיתנים ומצוקי ארץ אשר היו לאלהים לכל משפחות האדמה רק עבדים אלמים המה לו. וַתֵּחָשֵׁבְנָה כל ארצות תבל לארצות חול39 בעיני ישראל ורק הארץ הזאת לבדה היא נחלת אלהים40 ארץ אחוזת ה'41 אדמת הקדש42.
ולמן היום אשר כבשו בני ישראל את הארץ רפתה רוחם ולא מהרו להתנחל בה ולא ישב עוד איש משבטי ישראל על אדמתו בלתי אם הראובני והגדי וחצי שבט המנשה בארץ הגלעד ויהודה ואפרים וחצי שבט המנשה בארץ כנען. וירע הדבר בעיני יהושע ויוכח את העם על הדבר הזה ויקח יהושע שלשה אנשים לשבט וישלחם ויתהלכו בארץ ויכתבוה למקומותיה ולגבולותיה לשבעה חלקים על ספר וישובו אליו שילה. וישלך שם יהושע גורל ויצא לבנימין חבל הארץ אשר בין יהודה ובין אפרים. ותהי ירושלם מערי גבולו מנגב, בעל חצור קצה גבולו מצפון, ירדן מקדם והים ממערב. ותהיינה לבנימין גם עשרים ושש ערים וחצריהן ובתוכן גם יריחו העיר המבורכת ובית אל העתיקה וארבע ערי הגבעונים.
ולשמעון נִתנו שבע עשרה ערים בנחלת יהודה ובאר שבע העתיקה בתוכן. וליששכר מצפון לנחלת מנשה ערים שש עשרה וחצריהן, ויהי לו הר הגלבוע הר תבור ועמק יזרעאל הדָּשן מאד. ותהי ארצו ארץ שוקטה ארץ שדות וכרמים.
וַיַרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה43
ומצפון לנחלת יששכר נתנו ערים שתים עשרה למטה זבלון, ותהי ארץ זבלון ארץ הרים וגבעות אשר פריה מעט אך עפרה זכוכית זכה ויקרה. והחלזון הלא הוא תולעת התכלת ותולעת השני רבה בה על כן היתה למקור עֹשר לבעליה האוהבים לנוע, ויהי זבלון הסוחר האחד בכל שבטי ישראל בימי הקדם.
שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל44
ולנפתלי נתנה נחלה מצפון לנחלת זבלון ויהיו ים כנרת ומי מרום גבולות נפתלי מקדם, ותהיינה לו תשע עשרה ערים ושפלת גנוסר הממהרת לבכר את פרי מגדיה אשר יצא להם שם בימי קדם, על כן יאמר עליו:
נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת יְיָ45
ולאשר נתנו עשרים ושתים עיר מיָם לארץ נפתלי ויהי הים הגדול גבולו ממערב ותהיינה לו גם עכו וכזיב ערי החוף ומרבית ארץ הכרמל, ותהי נחלת אָשר מקור השמן והתפנוקים ומקום מולדת בנות היופי46 בכל ארץ ישראל.
בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֶׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ47
מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ48
ולדן נתן חבל ארץ צר מיָם לנחל יהודה ובנימין וחמש עשרה ערים בתוכו.
ויהי אחרי אשר חלקו יהושע ואלעזר וראשי המטות את הארץ לשבטי ישראל וישאל יהושע ויתנו לו את תמנת חרס אשר בהר אפרים לנחלה ולאלעזר הכהן נתנו את גבעת פינחס בהר ההוא. ויקברו את עצמות יוסף בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם. ויבדל יהושע את קדש אשר בהר נפתלי ואת שכם אשר בהר אפרים ואת חברון בהר יהודה לערי המקלט מלבד שלש הערים אשר הבדיל משה בעבר הירדן. ולכהנים בני אהרן נתנו שלש עשרה ערים ומגרשיהן מנחלת יהודה שמעון ובנימן. ולבני קהת הנותרים נתנו בתוך אפרים דן ומנשה. ולבני גרשון ומררי נתנו בתוך שבטי עבר הירדן ובתוך שבטי צפון הארץ. ותהיינה כל ערי הכהנים והלוים ארבעים ושמונה ערים ומגרשיהן וששת ערי המקלט בתוכן. אך מלבד ערי מושב ומגרש אלפים אמה לכל עיר מסביב לבהמתם לא נתנה להם נחלה בתוך בני ישראל.
ויאסוף יהושע את הראובני ואת הגדי ואת חצי שבט המנשה עירה שילה49 ויגש להם את תהלתם בפניהם ויודם על אשר שמרו את כל אשר צוה להם משה ולא עזבו את אחיהם כל ימי המלחמה וימלא את ידיהם לבא על שכרם ולהתנחל בארץ הגלעד וידבר על לבם לעשות את מצות ה' בלב שלם ולעבדו בכל לבבם ובכל נפשם ויברכם בכל לב וישלחם לשלום לאהליהם.
וישובו שני המטות וחצי המטה אל ארץ נחלתם אל הגלעד ושלל רב עמם הביאו כי נתן להם יהושע חלק בשלל תשעת המטות אשר בזזו בארץ כנען50 ויהי בטרם51 עברו את שפת הירדן ויבנו שם מזבח גדול למראה, וַיֻגַּד לבני ישראל לאמר הנה מעלו בני ראובן ובני גד מעל בה' ויבנו להם מזבח מלבד המזבח אשר לכל ישראל לפני ה' בשילה. וירע הדבר מאד בעיני העם ויקהלו שילה לעלות עליהם למלחמה, ויוָּעצו וישלחו את גבור החיל את פינחס הכהן ועשרה נשיאים עמו לחקור את הדבר. ויבאו הגלעדה ויוכח פינחס את בני ראובן ואת בני גד וַיְשַׁו בעיניהם את עֲוֹן המזבח כעון פעור וכמעל אשר מעל עכן בחרם. ויעידו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה עליהם את אל אלהים ה' כי לא לעולה ולא לזבח ומנחה בנו את המזבח כי אם לאות ולעד כי ה' הוא אלהיהם לבלתי אמור בני תשעת השבטים מחר לבניהם אין לכם חלק בה' כי גבול נתן ה' ביניכם ובינינו את הירדן. וייטב הדבר בעיני פינחס ובעיני נשיאי העדה וידברו להם טובות וישובו לשלום למקומם.
ויחי עוד יהושע ימים רבים52 אחרי חלקו את הארץ ויעל בימים הרבים ההם את דבריו על ספר53 ויאסוף את כל ישראל ויזכירם את כל צדקות ה' אשר עשה להם. ויחזק את לבם בתורתו ויעד בם לבלתי התערב בגוים פן יהיו להם לפח ולמוקש וינבא להם את הרעה אשר תמצא אותם אם ידבקו בגויים ההם והתחתנו בם. אחרי כן אסף עוד הפעם את העם שכמה ויזכר גם שם את כל חסדי ה' ואת מפלאות ראשית תולדות ישראל. וינסם לדעת את אשר בלבבם ויאמר להם לא תוכלו לעבוד את ה' כי אל קנוא הוא. ויען כל העם לא כי את ה' נעבוד. ויכרות להם ברית וישם חק ומשפט בשכם54 והחק והמשפט הזה אין זאת כי אם פָּרָשַׁת עשרת התנאים הם שהתנה יהושע עם בני ישראל55 הכתובים בספרי התלמוד. ויורם את חקי ה' ואת משפטיו בשכם ויצב שם מצבת זכרון. וימת יהושע בן מאה ועשר שנה ויקבר בעירו בתמנת סרח. ולא קם עוד בדורות ההם איש אשר ישמעו אליו כל ישראל ככל אשר שמעו למשה וליהושע. וילך העם בתורת ה' ולא סרו מן התורה ימין ושמאל כל ימי יהושע56.
-
במדבר כ“ז, י”ח. ↩
-
י“א, כ”ח – כ"ט. ↩
-
י“ג, ט”ז. ↩
-
יהושע אי“ג – ט”ו. ג‘, ה’. ט‘ – י"ג. ד’, ה‘ – ז’. כ“א – כ”ד. י‘, י“ב. כ”ב, ב’ – ה‘. ח’. כ“ג, ב' – ט”ו. –?–, ב‘ – ט“ו. י”ט, כ’. כ“ב – כ”ג. כ"ז, ועיין קדמוניות (28, VI). ↩
-
רמז גדול עולה לנו ממאמר רבותינו: “נשתכחו ממנו [מיהושע] ש‘ הלכות וכו’ א”ל הקב"ה לומר אי אפשי הלך וטרדם במלחמה (תמורה ט"ז). ↩
-
ב“ב ע”ה. ↩
-
וזה הוא עקר כונת דברי קדמונינו שאמרו “ויהי אחרי מות משה: חזר העולם לאחוריו” ב“ר ס”ב). כי תורת משה היא בתכלית העלוי שאין למעלה הימנה ואחרי מותו החלו ימי הילדות לעם. ↩
-
יהושע י‘, כ“ד. שופטים י”א. ו’. י"א. ובשאר המקומות לא תמצא מלה זו אלא במליצה רוממה. ↩
-
מכילתא שמות י“ב, כ”ה. ועיין רש“י עה”ת שם ויש להחזיק כי הקדים יהושע למול את הבנים לפני הפסח מפני שמילת זכריו מעכבתו לאכול בפסח (פסחים צ"ו.). ↩
-
עיין רלב“ג יהושע ה', י”א. ↩
-
ירושלמי שביעית ו‘, א’. ואין מסורת זו אגדה סתם, כי מתפרשת היא פירוש גמור ומחוור ממקרא מלא האומר: "לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל וגו‘ (יהושע י“א, י”ט). כי מאת ה’ היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם לבלתי היות להם תחנה. כי למען השמידם וגו' (כ') ובכן היה הדבר תלוי ביד האומות להשלים ולהציל נפשם. ↩
-
ישעי‘ י"ז, ט’. “כנען עמד ופנה” (מכילתא שמות י“ג, י”א). גרגשי פנה והלך (ירושלמי שביעית ו‘, א’). ואין צורך כלל לשבש את הפסוק שבישעיה על פי תרגום הדיוט ומשובש כאשר עשה גרץ בהערתו. ↩
-
“צרעה”היא מין צרעת ממיתה (ראב“ע שמות כ”ג, כ"ח), והיא המפורשת ביהושע (כ“ד, י”ב) כי היתה במלחמת כנען בימי יהושע, ולא במלחמת סיחון ועוג בימי משה, כאשר יעיד סדר הכתובים: “ותעברו את הירדן ותבאו יריחו וילחמו וגו' (י"א) ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמורי (י"ב) ולפי נבואת משה היו הבורחים האלה מפני הצרעה מבני ”החוי, הכנעני והחתי" (שמות כ“ג, כ”ח). שהם לא עמי הגלעד הם, כי אם עמי כנען. ואם נעלה על לב, כי החוי היה מושל בשכם (בראשית ל"ד, ב'), יתבאר היטב מדוע לא נזכרה מלחמת שכם בספר יהושע ושופטים, כי ברחו יושביה. ↩
-
דמיון הריסות יריחו וקללת יהושע על האיש הבונה אותה מחדש,תמצא גם בדברי ימי העמים בהריסות עיר Veji הרומית ועיר Korinrhהיונית בידי הרומים. ↩
-
“יריחו היתה נגרה של א”י" (ילקוט יהושע רמז ל"ב). ↩
-
רבותינו מוצאים דין זה קשה מאד לפי פשוטו של מקרא ושלא כדין תורה ושואלים: “אם הוא חטא אשתו ובניו מה חטאו?” ומפרשים, כי לא סקלו בלתי אם אותו, ולא שרפו בלתי אם רכושו, ובניו ובנותיו וכל ישראל לא העלה יהושע, כי אם למען ישמעו וייראו (סנהדרין מ"ד). ↩
-
בית אל השתתפה עם העי במלחמה(יהושע ה', י"ז). ואין ספק כי לא נקו אותם בני ישראל. וכבר נמנה מלך בית אל בין ל"א מלכים (י“ב, ט”ז). על כן נכונו מאד דברי גרץ (61 I, בהערה 1), כי חמשה פסוקים שבשופטים (שופטים א' כ“ב – כ”ו), אינם אלא פרשת דברי מלחמה זו שנעשתה בימי יהושע. ↩
-
יהושע י“א, ג‘. שופטים ג’, ג'. ש”ב כ"ד, ז'. ↩
-
דברים א‘, כ"ז. יהושע ז’, ז'. ↩
-
עמוס ב‘, ט’. ↩
-
במדברכ“א, כ”ז. ↩
-
יהושע י', י"ג. ↩
-
במדבר כ“א, י”ד. ↩
-
שופטים א‘, ח’. ועיין מוצא דבר כ"ב. ↩
-
על מעשה גבורת כלב ועתניאל עיין מוצא דבר שם. ↩
-
דהי“א ב', מ”ג. ↩
-
בכל המקומות שלפני כן,שמרביתם היו על ההרים,אין זכר לסוס ורכב,כי אם במלחמת יבין(יהושע י"א, ד'). בבית שאן ובבנותיה ובעמק יזרעאל (י“ז, ט”ז), ובארץ העמק בכלל (שופטים א', י"ט) וגם ליבין מלך חצור שבימי דבורה היו תשע מאות רכב ברזל (ד‘, ג’). ↩
-
עיין מוצאדבר כ"ב. ↩
-
ישעיה ס“ה, י'. דהי”א כ“ז, כ”ט. ↩
-
ירמיה ל“ג, י”ג. ↩
-
בראשית מ“ט, י”א – י"ב. ↩
-
עיין דברינו למגלת היחס מנשה בסוף הספר. ↩
-
זבחים קי“ב: ומסורת זו עתיקה מאד. ומליצת ”מזוזת היכל ה' “ (ש"א א‘, פ’), תעיד גם היא על אמתתה, כי מלבד אשר היכל יאמר לבנין מוצק, הנה מזוזה יאמר על פצימי עץ או אבן קבועים ומחוברים לקרקע הנושאים עליהם משקוף קבוע וקים וכמוהו לא היה במשכן שעשה משה. ומזוזה היא משורש ”זיז" המצוי הרבה בתלמוד שמשמעו גם הוא מוט של עץ או של ברזל מוצק קבוע בבנין. ↩
-
זבחים שם. ↩
-
במדבר ל“ה, ל”ג – ל"ד. ↩
-
ויקרא י“ח, כ”ח. ↩
-
החוקר Arago הצרפתי מוכיח כי אי אפשר לשום אקלים לגדל גפנים בלתי אם בארץ שאין מזג חומה מגיע לשמונים וארבעFahreheitוככה אי אפשר לשום אקלים לגדל תמרים בלתי אם בארץ שמזג חומה הוא למעלה מ– 84 מעלות Fahreheit וארץ ישראל היא ארץ הפלאות המגדלת את שני המינים כאחד. (ע' Schleiden the Plant lecture XI ). ↩
-
כינה ↩
-
יהושע כ“ב, י”ט. עמוס ז', י"ז. ↩
-
ש“א כ”ו, י“ט. ש”ב י“ד, ט”ז. כ‘, י“ט. כ”א, ג’. ↩
-
יהושע שם. ↩
-
זכריה ב', ט"ז. ↩
-
בראשית מ“ט, ט”ו. ↩
-
דברים ל“ג, י”ט. “זבולון סרסר לאחיו: לוקח מאחיו ומוכר לגוים ומן הגוים ומוכר לאחיו” (ספרי דברים שנ"ד) והילקוט גורס כנענים ולא גוים, וגרסא זו מתישבת לפי המקום והזמן. ↩
-
דברים ל“ג, כ”ג. ↩
-
ב“ר ע”א. ↩
-
דברים ל“ג, כ”ד. ↩
-
בראשית מ"ט, כ'. ↩
-
“משילה”(יהושע כ"ב, ט'). ↩
-
ח'. פסוק זה יש בו מעין ברכה ויש בו מעין מעשה. ↩
-
“ויבאו אל גלילות הירדן אשר בארץ כנען ויבנו… מזבח…”(י). ↩
-
יהושע כ“ג, א'. ולפי דברי רבותינו היו ימי הכבוש והחלוק ארבע עשרה שנה. ”שבע שכבשו ושבע שחלקו“. והתנא בעל סדר עולם מוסר לנו, כי ביחד פרנס יהושע את ישראל כ”ח שנה (ס“ע, י”ב) ובעל הילקוט גורס “שלשים ושמונה שנה” (ילקוט יהושע רמז ל"ה) ויוסיפוס מונה ליהושע עשרים שנה אחרי שקוט הארץ ממלחמה (קדמוניות VI, 27 ). אך לעומת זה עולה מדבריו, כי לדעתו לא היו שנות הכבוש והחלוק אלא חמש ומנין זה מועט הוא לפי ערך העבודה. ↩
-
זאת היא כונת פסוק כ“ו פרשה כ”ד. ופי' בספר תורת אלהים. כי נתקדש בקדושה קרובה לקדושת תורת משה (נדרים כ"ב), והימים אשר האריך אחרי הכבוש הספיקו לו לכתוב הרבה. ועל קדמות ספר יהושע ועל היותו כעין תשלום לתורת משה יעיד גם הדבר שהשומרונים אשר אין להם ספרי הנביאים יש להם ספר יהושע, ועל הספר בכללו עוד נדבר להלן. ↩
-
יהושע כ“ד, כ”ה. ↩
-
ב"ק פ': ↩
-
דברים ל“ד, פ'. יהושע מל את ישראל לפני הפסח לבלתי עבור על ”וכל ערל לא יאכל בו“ (שמות י“ב, מ”ה). העם לא אכל מלחם הארץ עד ממחרת הפסח לקיים מצות עומר (ויקרא כ“ג, י”ד). את נבלת מלך העי (יהושע ח', כ"ט), ואת פגרי חמשת המלכים (י', כ"ז) הורידו מן העץ לבלתי עבור על לא תלין נבלתו על העץ (דברים כ“א, כ”ג). מזבח בהר עיבל הברכה והקללה וכתיבת התורה על האבנים (יהושע ח‘, ל’ – ל"ה) הם קיום מצות פרשה כ”ז שבמשנה תורה, ועיין יהושע י“א, ט”ו. חג הסוכות שעשו בימי יהושע מפורסם היה עוד בימי נחמיה (נחמי‘ ח’, י"ז). ↩
ימי הבית הראשון: ימי השופטים
מאתזאב יעבץ
[רפיון הרוח. העם נפוץ לשבטיו. יתרון בני יהודה. בריתם עם בני שמעון. מלחמתם בכנעני ובפרזי בבזק. מלחמתם בפלשתים. יהודה יושבת לבטח. קצר יד השבטים להוריש את יושבי הארץ. אזלת יד שבטי הצפון. שכנות הפלשתי מנגב והחוי מצפון. אלעזר מת ופינחס מכהן. דור חדש. מעשי משה ויהושע נשכחים. זיוף הדעות. חיתון בעמי כנען. אפוד וטרפים. נחושתן. תערובת תורת ה' בהבלי נכר, פסל מיכה. עבודת הבעלים והעשתרות. שמות הבעלים. משכן שילה הולך ונעזב. שומים. עתניאל שופט. ארם מושלת בישראל. התשועה בידי עתניאל. מצוקת בני דן בגבול נחלתם. כבוש לֶשם בידיהם בצפון הארץ. עיר דן. הפסל וכהניו בעיר לשם. תקף בני הימיני. הנבלה בגבעה. השבועה במצפה. מלחמת כל שבטי ישראל בבנימין. תגברת בני הימיני בראשונה ומפלתם באחרונה. ערי בנימין לשרפה. פרץ בשבטי ישראל. נחם. גורל יבש גלעד. ברית שלום בסלע רמון. ירושת פלטה לבנימין. המחוללות. יעבץ. משפחות סופרים. משפחת החרשים בני יואב בן שריה. ראשי בתי האבות ביהודה. יהודה גזורה אל תוכה. מחוקקים במנשה בזבולן ובראובן. בנין ערי בנימן. אלפעל ובניו. רוח נכונה מתחדשת בבנימן. מואב לוחצת את ישראל. עמון ועמלק בגבול ישראל. בני מואב ואָפים הוד בן הימיני מכה את מואב ומושיע את ישראל. אהוד שופט. גבורת שמגר. לחץ שבטי הצפון בידי יבין וסיסרא. דבורה הנביאה שופטת. ברק בן אבינעם. המחוקקים מעוררים את העם. רפיון ואומץ בשבטי ישראל. מתנדבים. מלחמה ותשועה על נחל קישון. מות סיסרא בידי יעל. שקט בישראל. העמלקי והמדיני פושטים על הארץ. איש נביא. גדעון העפרתי משמיד את הבעל. מחנה מדין בעמק. גאות אפרים וענות גדעון. גדעון שופט. נוער כפיו מן המלוכההנתונה לו. מות גדעון. אבימלך בנו ואכזריותו. תעלולי אנשי שכם. משל יותם. פחזות אבימלך. משובתו ומותו. ימי תולע. ימי יאיר. עבודה זרה במדה גסה. צרות מתרבות. עמון ופלשתים מציקים. מוכיחים עומדים. הרהור תשובה. יפתח הגלעדי. כשרונו ומעלליו. מלחמה ותשועה בידו בעמון. נדר יפתח. נזירות מן הבטן. מלחמת יפתח בבני אפרים. ימי אבצן. ימי אילון. ימי עברון. הפלשתים. שמשון, גבורתו ומעשיו.]
ויהי אחרי מות והושע ויפן איש לשבטו ולנחלתו ולא עשו בני ישראל אֵבֶל ליהושע ככל אשר עשו למשה ולאהרן. כי לא היה עוד לעם לב אחד כבראשונה כי עיניהם היו איש לכרמו ואיש לזיתו ודבר העם כלו לא נגע אל לבם1. ויהי כי נפוצו לתפוצותיהם ויסר כחם מעליהם ולא יכלו להוריש את יושבי הארץ לפניהם.
ויתחזק יהודה לבדו ויעל בתחלה ויהי לראש שבטי ישראל ויכרות ברית עם שמעון אחיו ויכו שניהם את הכנעני ואת הפרזי כעשרת אלפים איש ואת אדוני בזק מלכם האכזרי הכו בבזק עירו ויגמלו לו כרשעתו. ויכו בני יהודה גם את עזה את אשקלון ואת עקרון אך עד מהרה שבו הערים האלה אל בעליהן הראשונים אל הפלשתים אך את הכנעני הורישו בני יהודה מחבל נחלתם. ויהי יהודה השבט האחד אשר לא נתן לאיש מעמי כנען לשבת בקרבו. ותשב רק יהודה לבדה לבטח כמעט כל ימי השופטים ולא נגעה בהם הרעה אשר עברה מיד עמי כנען ושכניהם על יתר שבטי ישראל. ויאמן על יהודה חזון יעקב אבינו אשר חזה לפני מותו לאמר:
כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ2
ויהי איתן מושב בני ישראל בארץ הנגב אך ככל אשר קרבו צפונה כן עלתה יד העמים על יד בני ישראל בכל ימי השופטים. ולא יכלו בני בנימין אשר מצפון ליהודה להוריש את היבוסי מירושלם וישב גם היבוסי גם בנימן בעיר ההיא. ואפרים היושב מצפון לבנימן לא מצאה ידו להוריש את הכנעני היושב בגזר ויהי הכנעני למס עובד. ומנשה היושב מצפון לאפרים לא הוריש את הכנעני היושב בבית שאן ביִבְלְעָם בדֹאר ובעין דור בתענך ובמגדו. ולא חזקה יד מנשה על יושבי הערים האלה ככל אשר חזקה יד אפרים אחיו על יושבי גזר. ויהי כי גברה יד מנשה ויהי לו הכנעני למס וכאשר מטה ידו ויתפרץ הכנעני מפניו. וזבלון לא הוריש את יושבי קטרון ונהלול ונפתלי ואָשֵׁר היושבים בצפון היו כמעט כגרים בקרב הכנעני. והאמורי נאחז בשלש ערים מערי דן וילחצוהו ההרה ולא נתנוהו לרדת העמק ויצר גבולו מאד.
והפלשתי היושב על חוף הים בנגב והכנעני והחוי יושבי הר הלבנון היו לצנינים בצדי ישראל מנגב ומצפון3.
ולא רבו הימים וימת גם אלעזר הכהן הגדול ויקברו אותו בגבעת פינחס בנו אשר נתנו לו בהר אפרים. גם כל זקני הדור ההוא מתו. ויקם דור אחר תחתיו אשר לא ידעו את ה' ולא ראו את מעשיו ביד משה ויהושע. ויהי המעט מן הדור ההוא כי לא היה להם לב אחד ודרך אחד בכל מעשיהם ויתערבו גם בגוים ויכרתו להם ברית ויעזבו את תורת ה' ואת מצותיו ויעשו את הרע בעיניו. אך מכל חטאותיהם אשר חטאו הֵרֵעו לעַמָם בעברם את פי ה' להתחתן בעמי כנען כי עד מהרה נטו אחרי כל תועבותיהם וידבקו בהן. וַיָּחֵלו בקטן ובגדול כלו ותהי הנקלה בעיניהם לשאל באלהים מפי כהן חגור אֵפֹד ויעשו להם תרפים4 כמשפט הגוים. והתרפים תבנית אדם5 להם. ויהי למן העת ההיא אפֹד ותרפים לאחדים בידי משמרי הבלי שוא ויהיו עוד תרפים גם בבתי שומרי אמונים גם בימים אשר השליכו מידם את אלהי הנכר כי לא חשבו את התרפים לאלילים6 ואת נחש הנחשת אשר עשה משה במדבר לרפא בו את הנשוכים עשו להם לאלהים ויעבדוהו ויקטרו לו ויקראו שמו נחֻשתָּן7. ויהי בהתערב ישראל בגוים ותתערב להם עבודת אלהים אמת בעבודת אלהי העמים ויהיו לערב זר מאד. ויִדַּחו אנשים מבני ישראל לעשות פסל ומסכה לשם ה' אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו. ויעש איש מהר אפרים ושמו מיכה פסל ומסכה לשם ה' ויבן לו בית אלהים וישם שם את הפסל ויעש לו אפד ותרפים ויקרא לו לאיש לוי לכַהן לפני הפסל אשר עשה. ולא ארכו הימים ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות שקוצי עמי כנען ויזבחו להם ויקטרו להם ויקראו את בניהם ואת בנותיהם בשמות הבעלים אשר לא סרו מפיהם גם כאשר החלו לשוב אל ה'8.
ויהי כאשר נטה לב העם אחרי עמי כנען ואחרי אלהיהם ותחדל שילה להיות הנס האחד לכל מטות בני ישראל ויפוצו איש לביתו. ויהיו כעדה נעזבה אשר מושל אין לה ויבאו שוסים וישוסו אותם ולא יכלו לעמוד בפניהם ויסר כחם ויהיו כגרים בארץ אשר לכדו אבותם ביד חזקה. וישפוט עתניאל בן קנז נשיא בני יהודה את ישראל אחרי מות יהושע. ופינחס כִּהן תחת אלעזר אביו אך לא נחה עוד רוח גבורה על שני גבורי המלחמה האלה לעצור בעמם ולשום את שבטי ישראל לאחדים ככל אשר נחה על משה ויהושע. ויקם ה' לשטן לישראל את עם ארם אשר עלה מקיר9 וישב על יד הלבנון ויהי לשבט נוגש לישראל כל ימיו10 ויחקעל ישראל כושן רשעתים מלך ארם נהרים שמונה שנים. ותהי רוח ה' על עתניאל ויך במתי מספר את המצב אשר שׂם כושן בערי הארץ. וישמע העם את התשועה אשר החל להושיע את ישראל ויתלקטו אליו אנשי חיל וילך העם אשר עמו הלוך ורב ויך עתניאל את כושן ואת עמו וירדפם ויהדפם מפניו עד מעבר לנהר פרת11.
ויהי כאשר עלו הארמים מעל הארץ ויאספו אל ארצם וירוח לבני ישראל. ויראו בני דן כי צר להם מאד כי גברה עליהם יד האמורי אשר לחצום ההרה ולא נתנום לרדת אל העמק וישימו את פניהם לבקש להם רוחה בצפון הארץאשר זה מעט גֹרשו הארמים משם. ויקומו כשש מאות איש גבור חיל ויסעו מצרעה ואשתאֹל ערי בני דן וילכו ויבאו לָיְשָׁה היא לֶשֶׁם אשר בעמק בית רחוב על יד הר הלבנון וילכדוה ויקראו את שמה דן. ותהי לבני דן ארץ רחבת ידים בצפון, מלבד גורל נחלתם, אשר נתן להם יהושע בשרון. ובעבור בני דן מצֹרעה ומאשתאֹל לישה חנו אחרי קרית יערים, על כן יקרא למקום ההוא מחנה דן. ויהי בחנותם שם וישלחו חמשה אנשים מהם אל בית מיכה אשר בהר אפרים ויקחו מביתו בחזקה את הפסל ואת הכהן ויביאום עמם לָיְשָׁה12 ויכהן יהונתן הלוי הזזה הוא ובניו ויזנו בני דן אחרי הפסל הזה כל ימי משכן שילה.
ותהי ליש למיום התנחל בה שבט הדני לקצה גבול הצפון לארץ ישראל. והיה באמור איש מדן ועד באר שבע וידע השומע כי על כל גבול הארץ מצפונה עד דרומה ידבר האיש.
אך גם דן היושב על צפון הארץ גם יהודה יושב הנגב נאספו שניהם אל תוכם וכמעט לא היה להם דבר עם יתר שבטי ישראל. וגם עתניאל השופט הגבור נשיא בני יהודה נזור אל שבטו פנימה ולא הוסיף לצאת ולבוא לפני כל העם. ויעש כל איש את כל הישר בעיניו וַיֵאָמר לימים ההם אשר אין מלך ושופט לישראל.
ובני הימיני היו אנשי חיל גבורים רומי קשת ויהיו בהם שבע מאות איש אטר יד ימינו וגם אלה קלעו אל השערה ולא החטיאו13 ויבריחו מעליהם כל אויב הבא בשעריהם14 ויאמן עליהם דברי יעקב אבינו:
בִּנְיָמִן זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָּלָל15
אך אוהבי קרבות היו אנשים מהם ויִגלו את אחיהם יושבי גבע אל מָנַחַת16 אשר ליהודה ואנשים מבני הימיני בתנשאו ויהיו לראשים ליושבי אילון אשר מערי הלוים בנחלת בני דן17. ויהי היום ויסר איש לוי עובר אורח ללון בגבעה אשר לבנימן הוא ופלגשו ויסבו אנשי העיר על הבית ויתעללו בפלגשו ויענוה ותמות ויקח האיש את עצמות אשתו וישלח בכל גבול ישראל. ויקנא העם קנאה גדולה וישכחו את פלגותיהם לשבטיהם ויזכרו כי גוי אחד הם וכי יש להם לשום נפשם בכפם ולגול מעל עמם את החרפה אשר העטו עליו בני הגבעה כי עשו זמה ונבלה בישראל.
ויקהלו כארבע מאות אלף איש רגלי שולף חרב מכל ישראל מדן ועד באר שבע וכל ארץ הגלעד אל המצפה אשר לבנימן. וישלחו שרי המלחמה מלאכים אל בני בנימן לאמר: תנו לנו את עושי הנבלה ושפטנום ונבערה רעה מישראלועלינו מעליכם בשלום. ולא אבו בני הימיני לשמוע בקול אחיהם להסגיר בידם את עושי הרעה ויחלצו מהם עשרים ושש אלף איש שולף חרב למלחמה על ישראל. וַיָפֵרו בני ישראל את בריתם עם בנימן וַיִשָּׁבעו כל העם במצפה לבלתי תת מבנותיהם לבנימן לאשר וישבעו עוד לאמר: כל איש מבני ישראל אשר לא יעלה המצפתה לדרוש את הדם הנקי מות יומת. ויעלו בני יהודה גם במלחמה ההיא בתחלה ויערכו כל שבטי ישראל לקראת בנימן על הגבעה וינגפו בני ישראל לפני בני בנימן. ויפלו מישראל כארבעים אלף איש בשני הימים הראשונים ויפל לב בני ישראל ותרפינה ידיהם. ויעלו גם ביום הראשון וגם ביום השני בית אל ויצומו ויזבחו זבחים לפני ארון הברית אשר העלו שמה בצאתם למלחמה. ויחזק פינחס את ידי בני ישראל וישאל להם באלהים ויאמר להם ביום השני לאמר כה אמר ה' עלו למלחמה כי מחר אתננו בידך. ויהי ביום השלישי ויצאו בני ישראל ויכו בבני בנימן מכה רבה מאד ויפלו מהם עשרים וחמשה אלף איש וישרפו את כל ערי בנימן באש. ויהי אחרי כן ויזכרו בני ישראל אהבת אחים ויהמו רחמיהם אל אחיהם בני בנימן וישלחו אל בני הימיני אשר בסלע רמון ויקראו להם לשלום. ויך לב העם על השבעם לבלתי תת מבנותיהם לבנימן אשר ויבכו לפני ארון ה' בבית אל ויקראו במר נפשם: למה ה' אלהי ישראל היתה כזאת להפקד היום מישראל שבט אחד. ויועצו ראשי העם ויתנו לבנימן ארבע מאות נערה בתולה אשר היו מנשי יושבי יבש גלעד אשר הכום על בלי שמרם את השבועה הגדולה לעלות בתוך אחיהם במצפה למלחמה. וימעט מספר בנות יבש גלעד ממספר נערי בני בנימן. ויהי חג בשילה ותצאנה בנות ישראל במחולות ויצאו בחורי בני בנימן בעצת זקני ישראל, ויחטפו איש איש נערה ותהי לו לאשה ותהיינה נשים לבני בנימן ובני ישראל לא הפרו את שבועתם כי לא המה נתנו את בנותיהם. ויָשב בנימן וַיֵּחַד בין שבטי ישראל כבראשונה. על כן היה לחק לבנות ישראל ימים רבים לצאת במחול בחמשה עשר לחדש החמישי ויצאו בחיריהן ביום ההוא וחטפו איש את אשתו כי הוא היום אשר שבו בני בנימן לבא בקהל ה‘18. ותהי הרוח אשר לבשה את כל בית ישראל מקצהו להנקם נקמת ה’ מיד עושי זמה ונבלה ולבער את עושי הרעה מקרבם ונחומיהם אשר נכמרו להם אחרי אשר השיבו להם כגמול ידיהם לאות ולעד כי תורת משה נתנה את פריה בקרב העם ותַּבשל בו גם פרי משפט ומוסר גם פרי צדקה וחסד גם בימי הרעה ההם ימי הגבעה אשר היו למשל ולשנינה בפי העם ימים רבים.
הֶעֱמִיקוּ שִׁחֵתוּ כִּימֵי הַגִּבְעָה…19
מִימֵי הַגִּבְעָה חָטָאתָ יִשְׂרָאֵל…20
וגם בימים הרעים ההם קם איש אשר הורה את תורת ה' בקהל עם ויעבץ שמו21 למטה יהודה. ויהי יעבץ נכבד מאחיו וטוב לפני אלהים ויהי כל משא נפשו להפיץ תורת ה' בקרב עמו. וינהרו אליו אנשים מערי יהודה וגם מחמת אשר לנפתלי באו אליו וישבו לפניו משפחות משפחות לקחת תורה מפיו. ויקרא להם “משפחות סופרים” המה המחוקקים אשר הורו תורת אלהים וחקיו לישראל מימי יעקב והלאה וכל ימי השופטים.
ויעשו בני יהודה חיל בימים ההם גם בחרושת ובמלאכה. ויהיו מרבית בית יואב בן שריה חרשים. ושריה אחי עתניאל השופט הוא, ויקרא יואב בן שריה לנחלתו “גיא חרשים”22. וינזרו בני יהודה אחרי מלחמת הגבעה אל תוך גבולם ביתה. ותעבורנה שנים רבות מאד ולא היה להם דבר אל יתר שבטי עמם וילכו בדרכי אבותיהם וישכנו בעריהם למשפחותיהם וישמעו לקול ראשי בתי אבותם וזקניהם23. וקרוב הדבר מאד כי לא סרו מדרך ה' ולא הלכו אחרי אלהי עמי כנען כי הורישו אותם מקרבם ולא השאירו להם שריד בתוכם. וירם גם בדבר הזה יתרון נגב הארץ על הצפון, כי יהודה היושב בקצה הנגב היה ראש שומרי אמונים בשבטי ישראל ודן יושב הצפון היה השבט האחד אשר דבק בפסל אשר הקים לו ולא סר ממנו מאות בשנים. וגם אֳפִי24 שבט בני יהודה להיות בודד לנפשו כל ימיו עמד לו לבלתי לכת בדרכי עמי הנכר. ויהי שלום לשבט הזה מבית ומחוץ. ולא רחוק הוא כי קמו להם עוד מורי צדק כיעבץ אשר הדריכו את העם בדרך הישרה וחרשים וחושבים כבני יואב בן שריה, כי החרושת היתה מורשת לבני יהודה מימי בני שֵׁלָה אשר עשו להם שֵׁם במצרים ומימי בצלאל בן אורי. אולם אין זכר כמעט לשבט יהודה אשר שִׁכֵּן בטח בדד בדברי ימי השופטים ימי הפרעות והתלאות25 בדורות הראשונים ההם היו עוד גם במנשה בזבלון ובראובן מחוקקים ומושכים בשבט סופר26.
ועתניאל מת ומבניו חתת ומעוֹנוֹתי27 לא קם איש תחתיו לשופט בישראל כי נזורה יהודה אל תוכה. ובני בנימן התעודדו ויבנו את עריהם אשר נשרפו במלחמת הגבעה28 ואלפעל הימיני ובניו בָּנו את אנו ואת לוֹד ואת בנותיה29. ותתחדש רוח נכונה בתוכם ויקומו בהם למן העת ההיא אנשים אשר היו לישועה בתוך עמם ואשר הצילו את ישראל מיד אויביו30.
ויהי אחרי מות עתניאל ויאסוף עגלון מלך מואב את עמו ואת בני עמון ועמלק ויירש את יריחו עיר התמרים אשר לבנימן. ואנשים מן העמלקי באו וישבו בתוך אפרים בפרעתון על כן קראו להר ההוא הר העמלקי31. ומואב הרודה בעת ההיא בישראל היה עם שוקט על שמריו32 שמן ובריא בשר33 כבד מאד במקנה34 ובשפע היין הטוב35 אך גאה וגבה לב36 היה העם הזה מאד וימשול מואב בבני ישראל שמונה עשרה שנה. ויחזק ה' את אהוד בן גרא בן הימיני איש אטר יד ימינו ויך את עגלון מלך מואב בחדרו בהקריבו לו את המנחה אשר שלחו בידו בני ישראל. ויתחמק משם בלאט ויבא אל המקום אשר שמו שעורה ויתקע בשופר ויקבצו אליו עם רב מהר אפרים. וילכוד את מעברות הירדן ולא נתן לבני מואב לנוס מיריחו אל ארצם ויך בהם כעשרת אלפים איש. אחריו היה עוד גבור בארץ ושמו שמגר בן ענת ויושע את ישראל בהכותו שש מאות פלשתים במלמד הבקר. אך בצפון הארץ היו ימי שמגר ימים אין חפץ בם. ואחרי מות אהוד החלו הכנענים ללחוץ את ישראל ולא נתנו להם לשאת ראש לחגור חרב או לתפוש חנית ותהיינה כל דרכי הארץ שוממות.
בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת.. חָדְלוּ אֳרָחוֹת
וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת37
חָדְלוּ פְּרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ… 38
מָגֵן אִם יֵרָאֶה וָרֹמַח
בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל39
וילחץ יבין מלך כנען, אשר מלך בחצור אחרי מות אהוד, את ישראל עשרים שנה. וחצור היתה עוד ראש כל הממלכות ככל אשר היתה בימי יהושע. ושם שר צבא יבין סיסרא. ודבורה הנביאה אשת חיל כבירת כח לב שופטה את ישראל בגבול בנימין בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים.
ובימים ההם נפרד חבר הקיני מבני הקיני חותן משה השוכנים בנגב ערד במדבר יהודה אשר נקרא על שמם נגב הקיני40 ויט אהלו עם קדש נפתלי, ויָעֵל אשת חבר אשת חיל. ויהי שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקיני.
ודבורה שלחה ותקרא לברק בן אבינעם מקדש נפתלי ותהי לו לרוח גבורה ותלך עמו קַדשה. וַיַזְעַק עשרת אלפים איש מבני זבולן ומבני נפתלי ויעלל ויחן על הר תבור, וישמע סיסרא כי הנה ישראל על הר תבור ויזעק את כל מחנהו תשע מאות רכב ברזל וכל מלכי כנען נלוו עמו41 ויועדו אל נחל קישון. וירד ברק והעם אשר אתו ויערך לקראת סיסרא. ודבר מחוקקי ישראל היה אל העם לזכור את אלהיהם ואת עמם ולצאת אחרי ברק. וירבו המתנדבים בעם ויקהלו אל ברק בני בנימין בני אפרים ובני מנשה וישששכר ותצלח רוח ה' על ברק ועל מחנהו ויך החיל הרגלי אשר לישראל את כל מחנה כנען ואת כל רכב הברזל ואת הפרשים42 לפי חרב ולא השאירו מהם נפש. וסיסרא נס ברגליו וימלט אל חבר ויתחבא באהל יעל אשת חבר אשת חיל וחכמת לב ותאספהו ותשקהו ותישנהו. ויהי כי נרדם ותגש אליו בלאט ותתקע את יתד האהל ברקתו ותך במקבת אשר בידה ותמיתהו. ותעז יד ישראל על יבין ויכרתו את ממלכתו מן הארץ. ותהי המלחמה הזאת מלחמת כנען האחרונה עם ישראל. ולא הוסיפו למן היום ההוא הכנעני והאמורי להלחם בישראל עוד ותלך ידם הלוך ומטה עד כי מעטו וַיָשׂחוּ מאד. ותשר דבורה וברק שירת עז לה' ותברך את יעל ואת חוקקי ישראל כי חכמי העם וסופריו עשו גדולות במלחמה ההיא. ותברך את כל שבטי ישראל אשר שמעו בקולם. ותוכח בשירתה את ראובן ואת דן ואת כל יושבי ארץ הגלעד על אשר “לא באו לעזרת ה' בגבורים”. ואת יהודה לא הזכירה כי למן היום אשר מת עתניאל שכן יהודה לבדד ודבר לא היה לו עם יתר שבטי ישראל.
ותשקוט הארץ ארבעים שנה למיום הכות ישראל את אויביו בצפון. ויקם ה' לשטן לעמו את העמלקי ואת המדיני ואת בני קדמה הישמעאלים43 היושבים מנגב לארץ. ולא יעשו העמים האלה מלחמה בישראל כי אם עלה יעלו מדי שנה בשנה לעת הקציר הם וגמליהם ומקניהם ואכלו את כל יבול הארץ ואיש לא יעמוד בפניהם כי רב ועצום מספרם כדי ארבה לרוב. וידל ישראל וַיִוָרֵש מאד מאד. ויעשו בני ישראל מערות ומטמונים בארץ להניס מפני מדין ויהיו חייהם תלואים להם מנגד. ויזכרו את אלהי אבותם בצר להם ויזעקו אל ה‘. ויבא איש האלהים ויוכח את דרכם הרעה על פניהם ויזכירם חסדי ד’ מקדם. וילך44 משם עירה עָפְרָה אשר למנשה אל גדעון בן יואש אבי העזרי איש בר לבב וטהר ידים מאד ותארו כתאר בן מלך45, וגדעון חובט חטים בעת ההיא להניס מפני מדין. ויבא עמו בדברים וירא את נהמת לבו לשבר בת עמו ויחזק את ידי הענָו הזה הבורח מפני הכבוד להתיצב בראש העם להושיע את ישראל מכף מדין. ותחזקנה ידי גדעון ויבן מזבח לה' ויקרא לו ה' שלום. ובלילה היתה עליו רוח ה' וישם נפשו בכפו ויהרוס את מזבח הבעל אשר לאביו ויכרות את האשרה אשר עליו. ויאמרו יושבי עפרה להמיתו ויצילהו אביו מידם לאמר האתם תריבון לבעל אם אלהים הוא ירב לו על כן קראו לגדעון ירֻבַּעל. וַיַשְׁמֵד גדעון את הבעל מישראל כל ימיו. ויקם גדעון ויתקע בשופר ויצא אחריו כל בית אביעזר וכל מנשה. ומלאכים שלח וַיַזְעֱק את אשר ואת נפתלי ואת זבלון לעלות על מדין ועמלק ובני קדם אשר זה מעט פשטו בעמק ישרעאל. וַיַרַךְ עוד לב גדעון כי שפל רוח היה ולא האמין בנפשו ובכחו וישאל אותות מעם ה' ויהי כי באו האותות וימלא כח ויתחזק ויעש חיל. ויבא הוא והעם אשר אתו שנים ושלשים אלף על עין חרוד אשר בעמק יזרעאל ומחנה מדין היה לו מצפון. ואיש האלהים אשר בא עמו צוה את גדעון לעשות ככתוב בתורת משה ולקרא בקרב המחנה מי האיש הירא ורך הלבב46 ילך וישוב לביתו. ויעש כן וישב מן העם למקומו שנים ועשרים אלף איש. ויהי דבר איש האלהים אליו לצרוף את העם שני וינַס אותם גדעון וישלח את כל העם ולא הותיר מהם כי אם שלש מאות איש אנשי לב בני חיל ויתן בידם שופרות וכדים ריקים ולפידים בתוכם. ויבא הוא ואנשיו באישון לילה בלט אל מחנה מדין אשר בעמק יזרעאל ויתקע פתאום בשופר וינפצו את הכדים ארצה ויקראו קול אחד חרב לה' ולגדעון. ושלש מאות לפידים נראו לעיניהם הנלכדון עוד בחבלי שנה ותהי חרדתל אלהים בתוך המחנה מהומה ומבוסה וחרב איש ברעהו. וינוסו מנוסת מות עד הצרדה אשר לאפרים ועד אבל מחולה אשר בעמק יזרעאל ויתחזקו בני אָשר ונפתלי ומנשה אשר זה מעט רך לבם וירדפום ויכום וישמידו מהם מאה ועשרים איש שולף חרב ויחן עוד מחנה למדין בנחלת גד מעבר לירדן. וישלח גדעון מלאכים הֶרָה אפרים וימהר איש אפרים וילכדו את הירדן לבלתי תת להם לעבור את הירדן להושיע את עמם. ויהרגו בני אפרים שני שרי מדין את עורב בצור עורב ואת זאב ביקב זאב. ויביאו את ראשי עורב וזאב אל גדעון. ועין אנשי אפרים צרה בהתבוננם כי נעתקה הגדולה במות עתניאל מיהודה לבנימין ומבנימין למנשה בקום גדעון תחת אהוד שמגר ודבורה ובתוכם לא קם איש עומד בפרץ ויקנאו בגדעון ויתאַנו לו. וידברו אתו אנשי אפרים קשות על בלי קראוֹ אותם למלחמה כי לא טוב היה בעיני השבט גבה לב הזה לראות את שבט המנשה מתרומם עליו. וידבר אליהם גדעון דברי כבוד דברים טובים אז רפתה רוחם. ויעבר גדעון את הירדן ויך את הנותרים ממחנה בני קדם חמשה עשר אלף איש וילכוד את זבח ואת צלמונע מלכי מדין בעבר הירדן. וַיְיַסֵּר גדעון את אנשי פנואל ואת אנשי סכות על עינם הצרה לבלתי תת לצבא מלחמם. וישב גדעון אל ביתו ויבא עמו את זבח ואת צלמונע ויאמר לעשות להם חסד ולהחיותם. ויחקור אותם ויודע לו כי הרגו את אחיו בהר תבור ויהרגם בעצם ידו בדמי אֶחיו. ויעש גדעון בתֻמו את הזהב אשר בזז לאפוד לה' ויהי לו למוקש כי זנו אחריו העם ויעבדוהו ככל אשר עבדו את נחש הנחשת אשר עשה משה. אך את הבעלים לא עבדו בני ישראל כל ימי גדעון47.
בעת ההיא החלה להתפעם בישראל רוח חפץ להקים עליהם מלך יושב על כסא אשר יעצור בעמו מִבַּיִת וגנן עליהם מחוץ ביד חזקה. ויאמרו בני ישראל להמליך עליהם את גדעון ויען להם בענותו לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם ה' ימשול בכם. ויהי לגדעון שבעים בנים ויהי הוא הראשון בשופטי ישראל אשר הרבה לו נשים ושם בכורו יֶתֶר. וישפוט את ישראל ארבעים שנה וימת בשיבה טובה. ולא יספו עוד בני מדין לשאת את ראשם ולא היה להם עוד דבר עם ישראל עד עולם48 ויהי יום מדין49 ומכת מדין בצור עורב50 לזכר עולם בישראל והיה בקום גוים עריצים להרע לאבותינו והתפללו לפני ה' לאמר:
שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב
וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל-נְסִיכֵמוֹ51
ויהי אך שכוב שכב גדעון עם אבותיו וישב העם ויזנו אחר הבעל. ויזנו אנשי שכם אחרי בעל ברית וישכחו מהר גם את גדעון ואת חסדיו. ולגדעון בן אשר ילדה לו פלגשו אשר בשכם ושמו אבימלך וַיִּתְאַו בן האמה הזאת בגאותו אל המלוכה אשר לא אבה אביו בענותו לקחת מיד בני עמו. וידבר על לב אנשי שכם עיר אמו וישיתו ידם עמו כי בני אפרים היו ותצר עינם בכבוד אביו גדעון המנשי ויבחרו מכל בניו באבימלך אשר אמו היתה בת אפרים. ויתנו לו אנשי שכם כסף וישכור אנשים ריקים ופוחזים וילכו עמו בֵּיְתָה אביו עפרתה ויהרג שם אבימלך העריץ האכזרי את כל בני אביו. וַיִוָּתֵר יותר בן גדעון הקטן כי נחבא. ויתיצב יותם איש מליץ חכם ובר לבב בראש ההר ויוכח על פניהם את דרכי בעלי שכם ואת הליכותיהם עם בית אביו במשל נמלץ מאד בִּמְשַל העצים אשר המליכו עליהם את האטד אשר לא יצלח כי אם להיות לבער ולשום גם את כל אשר לו מסביב לשרפה מאכלת אש, ויחזה גם להם גם לאבימלך חזות קשה וינס וילך בארה אשר לבנימין וישב שם.
ואבימלך עשק וירץ את העם הוא וזבול פקידו שלש שנים. ויבא איש ושמו געל בן עבד הוא ואחיו שכמה וילעג על אבימלך וידבר על לב אנשי שכם כי לא נאוה לבני אפרים לעבוד את בן ירובעל52 המנשי. ויקן את לבם ויבגדו באבימלך וישימו את געל לראש ולא טובו דרכי געל מדרכי אבימלך וימלאו גם הם הארץ חמס. וילחמו בני שכם באבימלך ותעל ידו עליהם ויתץ בעברתו את העיר ויהרג את יושביה ויזרעה מלח. וימלטו כאלף איש ואשה אל מגדל53 בית בעל ברית וישרף עליהם את המגדל באש. ויבא חמס בני גדעון ודמם הנקי על בעלי שכם מיד הבן המביש אשר חזקו את ידו להרוג אותם. וילכד אבימלך גם את תבץ ויהי בגשתו לשרוף גם שם את המגדל אשר שמה נמלטו כל אנשי העיר ותשלך אשה פלח רכב וַתָּרִץ את גלגלתו. וירא כי לא יהיה עוד ויצו את נערו למהר להמיתו פן יאמרו אשה הרגתהו וידקרהו הנער וימות.
אחריו קם לשופט איש יששכר היושב בשמיר בהר אפרים ושמו תולע בן פואה בן דודו54 וישפט את ישראל עשרים ושלש שנה. ואחריו קם יאיר הגלעדי בארץ הגלעד לשופט וישפט את ישראל עשרים ושתים שנה. ויהיו ליאיר שלשים בנים ותהיינה להם שלשים ערים בארץ הגלעד ויתהללו בהן ויקראו להן על שם אביהם חַוֹת יאיר ככל אשר קראו העם חות יאיר לששים העיר אשר לכד יאיר בן שגוב בארץ הבשן בימי משה.
ולמן היום אשר מת גדעון שבו בני ישראל ויעבדו את הבעלים ואת אלהי כל העמים אשר סביבותיהם וירעו מאבותיהם ויעזבו גם שארית עבודת ה' ולא עבדוהו. ויהיו הימים ההם הרעים בכל ימי השופטים55 ויקומו בני עמון מקדם פלשתים מים לצנינים בצדיהם ויציקו לישראל מאד, ויהי בצר להם ויזכרו את ה' ויצעקו אליו מפני לוחציהם. אז קמו לישראל מוכיחים רבים56 ויערכו לעיניהם את רוע מעלליהם ויאמרו להם למה תזעקו אל האלהים אשר עזבתם לכו וזעקו אל האלהים אשר בחרתם בם המה יושיעו לכם בעת צרתכם. ותפקחנה עיניהם ויקחו מוסר ויחלו להסיר את אלהי הנכר מקרבם ולשוב מעט מעט אל אלהי אבותם אלהי מעזם בעת צרה וילחצו בני עמון את יושבי ארץ הגלעד מאד כי שכניהם היו. ויהי המעט מהם כי הציקו לראובני ולגדי בעבר הירדן ויעיזו ויעברו את הירדן להלחם ביהודה ובבנימן ובאפרים. ויועדו הזקנים אל מצפה גלעד לפקוד שר צבא בראשם. ואיש היה שם ושמו גלעד ולו בן ושמו יפתח ותרע ביפתח עין אחיו ויגרשוהו מבית אביהם. וילך אל ארץ טוב הקרובה אל גבול המעכתי ויהי שם לראש גדוד וישוטט עמם בארץ. ויהי בבוא בני עמון וישלחו זקני גלעד ויקחו את יפתח הגלעדי ויביאוהו מארץ טוב המצפתה וישמוהו לראש. ויפתח היה גבור חכם ומליץ אך איש קשה וּכְבַד לב. אך ככל אשר היה עז בכל דרכיו כן החל את דבר מלחמת בני עמון במועצות ובנחת. ויערך לפני זקני עמו במצפה את דבר המשפט אשר בו יכלכל את ממשלתו. וישלח אל בני אפרים לשית ידם עמו במלחמת בני עמון ולא שמעו לו57 וגם על מחנה בני עמון לא פשט פתאום. וישלח מלאכים אל מלך בני עמון להשפט אתו על בֹאו בגבולו ארץ לא לו. וישב לו המלך כי מיד בני עמון לקח ישראל את הארץ בעלותו ממצרים. ויוכח לו יפתח כאָחד החכמים יודעי העתים ביד מלאכים כי לא מידו לקח ישראל את הארץ כי אם מיד סיחון מלך האמורי. ויהי כי הכביד מלך בני עמון את אזנו מדברי יפתחו גם הפעם וימהר יפתח ויקם ויעבור את הגלעד ואת מנשה וַיַבְקַע ארצה בני עמון ויך בהם מכה רבה מאד עשרים עיר מערוער עד אבל כרמים ויעש תשועה גדולה לבני ישראל. וידר יפתח נדר לאמר בשובי בשלום והיה היוצא לקראתי והעליתיהו עולה. ויהי בשובו והנה בתו היחידה יוצאת לקראתו בתפים ובמחולות ויקרע יפתח את בגדיו ויצר לו מאד. ובתו היתה בת חיל ואוהבת את עמה ואת מולדתה מנפשה ותדבר בתו על לבו לבלתי יַחֵל דברו אחרי אשר עשה ה' בתשועה הגדולה לעמו. ויעל יפתח מקץ שני חדשים את בתו לעולה58 ויהי לחק לבנות ישראל ללכת ולתנות לבת יפתח ארבעה ימים בשנה. וירע הדבר הזה אשר עשה יפתח לבתו בעיני חכמי ישראל מדור דור ויבוזו לו ולכל ראשי דורו כי נעשתה נבלה כזאת בימיהם לזבוח זבחי אדם לה' אל רחום וחנון.
גם בדבר הרע הזה יֵרָאֶה עד כמה נעלו בני ישראל על בני יון מבחר כל יתר העמים. הן גם בתוכם קרו כאלה כי העלה מלך אחד את בתו לעולה ואין קץ למורא ולכבוד אשר ישַׁוו משוררי יון מדור דור על המעשה הזה. וחכמי ישראל המעט מהם כי לא למצוה ולא לצדקה חשבו את מעשה יפתח כי היתה בעיניהם אולת וחטאת מות וחרפה אשר לא תִמָּחֶה. וַיֵּאָמֵן הדבר אשר דבר אחד סופרי העמים לאמר כל הגוים עמי רוחות היו וישראל לבדו הוא עם הרוח.
ויראו זקני ישראל והנה נטה לב העם אל משפט אלהי הגוים ויראו פן יוסיפו לעשות כן גם לאלהיהם להעלות פרי בטנם כאשר עשה יפתח הגלעדי. וישימו לחק לאמר מי האיש אשר ידבנו לבו לקדש את בנו לה' ושם אותו לנזיר אלהים מן הבטן ומורה לא יעלה על ראשו למען אשר לא יעלה על לב איש להעלות את בנו לעולה כאשר עשה יפתח. ויהיו למן העת ההיא נזירי אלהים מן הבטן בקרב ישראל.
ואנשי אפרים גבוהי רוח היו מעולם ותרע עינם בכל גבורה ותשועה אשר עשה איש אשר לא ממטה אביהם הוא. ויזכרו את מעשי אבותיהם בימי גדעון ויתאנו ליפתח ויריבו עמו בחזקה על אשר לא קרא להם להלחם בבני עמון ויאמרו לשרפו באש. אך יפתח לא היה ארך רוח כגדעון ויחר לו מאד כי אמנם קרוֹא קרא להם והם לא הלכו אחריו. ויקבוץ את אנשי גלעד וילחם על אפרים ויך בם ארבעים ושנים אלף איש. וימת יפתח אחרי שפטו את ישראל שש שנים וישפט אחריו אבצן מבית לחם את ישראל שבע שנים ךוישפוט אחריו אילוֹן הזבולני באַיָלון אשר לזבולון עשר שנים. ואחריו שפט עבדון בן הלל הפרעתוני שמנה שנים.
ויהי בהכות יפתח את בני עמון בארצם ויכנעו מפני בני ישראל וֹיַּעָלו גם מיהודה ומאפרים ומבנימין59 אך הפלשתים לא חדלו להיות לשוטטים ולצנינים לישראל60. והפלשתים עבדו את דגון אלהיהם צלם דמות אדם אשר מחצי מתניו ולמטה תבנית דג לו וכהניהם היו קוסמים ומעוננים. ויהיו הפלשתים למועקה במתני אבותינו מימי שמגר בן ענת והלאה אך מימי יאיר הגלעדי החלו ללחוץ את ישראל מאד ותחזק ידם על ישראל ארבעים שנה. ויהי אחרי מות עבדון השופט ויקם שמשון בן מנוח הַצָּרְעָתִי61 למטה דן למגור ולמחתה לפלשתים. ושמשון נזיר מן הבטן רב אונים מאד מבין חידות62 ושנון ונמרץ בכל דבריו63 אך איש הולך אחרי עיניו. ויבקש וימצא תמיד תוֹאנה להרבות חללים באויבי עמו בכח ידיו ולעשות להם תועה. אך למלחמה לא יצא עליהם כי רך לב העם מאד בימיו. ויהי בשנה העשרים לשפטו את ישראל ותסגירהו דלילה אשתו הפלשתית ביד סרני פלשתים וינקרו את עיניו וינקם שמשון בפלשתים ויסע בזרוע כחו את שני עמודי הַתָּוֶך אשר בבית דגון. וַיַפֵּל את הבית על שלשת אלפי פלשתים הנאספים שם לראות בשחוק שמשון. וימת גם הוא בתוכם על שמשון דברי יעקב אבינו אשר דבר לפני מותו לאמר:
דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל
יְהִי דָן נָחָש עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפוֹן עֲלֵי אֹרַח
הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר64
-
עיין מוצא דבר כ"ד דעת קדמונינו על ימי השופטים. ↩
-
בראשית מ"ט, ט'. ↩
-
שופטים ג‘, ג’. ↩
-
י"ז, ה'. ↩
-
ש“א י”ט, י"ג. ↩
-
שם. ↩
-
מ“ב י”ח. ↩
-
עיין היטב פירוש המיוחס לרש“י דהי”א פ', ל"ט. ↩
-
עמוס ט‘, ז’. וקיר הוא נהר בארץ ארמניא. ↩
-
העם הזה הקרוב לישראל בהיותו מבני שם (בראשית י', כ"ב) היה צורר גדול לעמנו מדור דור. ולא “זזו להיות סוטנים לישראל עד ימי אחז” (ס“ע, פ”ז) שאז נפלו בידי תגלת פלאסר מלך אשור שם. ↩
-
קדמוניות 3,3,V. ↩
-
על זמן פסל מיכה ופילגש בגבעה עיין ס“ע י”ב. קדמוניות 3, 2, V, ומוצא דבר כ"ח. ↩
-
שופטים כ', ט"ז. ↩
-
דהי“א ח', י”ג. ↩
-
בראשית מ"ט, כ"ו. ↩
-
דהי"א ח‘, ו’ – ז'. ומנחת היתה ליהודה, כי כן נמנתה בין ערי יהודה (ב', נ"ד). וגם הגולים גם המגלים היו בני ימיני ככתוב ונעמן ואחיה וגרא הוא הגלם (דהי"א שם) והם הם הנקובים קודם לכן: ונעמן ואחיה וגרא (ד‘ – ה’). ↩
-
ח', י"ג ואילון היא מטה דן (יהושע י“טף מ”ב. שופטים א', ל"ה) מערי הלוים (יהושע כ“א, כ”ד). ↩
-
“יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל”(תענית ל'). ↩
-
הושע ט‘, ט’. ↩
-
י‘, מ’. ↩
-
עיין מוצא דבר: “ראשית עבודת הסופרים בישראל”. ↩
-
דהי“א ד', י”ד. ועיין מוצא דבר: “קדמות המלאכה בישראל”. ↩
-
בארבע פרשיות הראשונות בספר דהי“א תמצא ביחס בני יהודה תמיד את שם הכבוד ”אבי" מקום פלוני או פלוני. ↩
-
“קאראקטער”כאשר בארנו מלה זו במקום אחר. ↩
-
רק בימי יאיר הגלעדי (שופטים י‘, ט’) ובימי שמשון (ט“ו, ט' – י”א) נזכר שם יהודה וגם שם רק בתורת טפל. ↩
-
עיין שירת דבורה. ↩
-
דהי“א ד', י”ג. ועיין מגלת היחס שבסוף הספר. ↩
-
שופטים כ“א, כ”ג. ↩
-
דהי“א ח', י”ב. ועיין מגלה ד'. ↩
-
אהוד השופט המושיע, אשר קם אחרי עתניאל בן ימיני היה (שופטים ג', ט"ו). ושמגר בן ענת נראה על פי שם אביו, כי בן ימיני היה, כי כן אנו מוצאים שם זה נוהג בבנימן. “ענתות” היה אחד מבני “בכר” בן בנימן (דהי"א ז‘, ח’). ואין ספק כי על שם ראש בית אב זה נקראה גם עיר הכהנים אשר בבנימן ענתות (יהושע כ“א, י”ח). ועוד אחד מצאנו בימי השופטים בשם “ענתותיה” (דהי“א ח', כ”ד). ויען כי בנימן סמוכה לפלשתים על כן הראה שמגר את ידו החזקה לפלשתים (שופטים ג', ל"א). וגם דבורה הנביאה נראה לפי מקומה בין בית אל ובין הרמה (ד‘, ה’), ששתיהן ערי בנימן היו, כי גם היא היתה בת ימיני, ואם נזכור כי שמונים שנה (ג‘, ל’) וארבעים שנה (ה', ל"א) קפלו אהוד שמגר ודבורה תחתם ועלה לנו כי מאה ועשרים שנה עמדו שופטים מבית בנימן בראש העם. ↩
-
“ועמלק”(שופטים ג', י"ג) “אפרים שרשם בעמלק” (ה', י"ד) “כפרעתון בארץ אפרים בהר העמלקי” (י“ב, ט”ו). ↩
-
ירמיהמ“ח, י”א. ↩
-
שופטים ג', י“ז כ”ט. ↩
-
מ“ב ג‘, ד’. ישעיה פ”ז, א'. ↩
-
ז‘ – י’. ירמיה מ“ח, ל”ב – ל"ג. ↩
-
ישעיה ט“ז, ו'. ירמיה מ”ח, כ"ו ↩
-
שופטים ה‘, ו’. ↩
-
ז'. ↩
-
שופטים ה‘, ח’. המספר הקצוב “ארבעים אלף” יעיד כי לא על כל ישראל כבדה כי אם על מקצתם, על שבטי הצפון הקרובים לחצור. ↩
-
ש“א כ”ז, י'. ↩
-
שופטים ה', י"ט. ↩
-
כ"ב. ↩
-
“בני הקדם”(שופטים ו‘, ג’). הם בני “קדמה” (בראשית כ“ה, ט”ו. דהי“א א', ל”א). שהוא השבט האחרון בשנים עשר שבטי ישמעאלים ועליהם נאמר בענין “כי ישמעאלים הם” (שופטים ח', כ"ד). וגם יוסיפוס קורא לעם הנקוב פה בני קדם: ערבים (קדמוניות 1, 6, I) וע‘ דברי מדרש "בניו של ישמעאל קדר נקראו וכו’ וקדמה נקראו בני קדם" (פדר"א ל'). ↩
-
“ויבא מלאך ה' הוא הנביא (רלב“ג שופטים ו', י”א). ולפ”ז עולה יפה פסוק “ויאמר ה' אל גדעון” הנאמר ונשנה כמה פעמים בפרשת גדעון, אף כי גדעון לא היה נביא מעולם, כי הנביא הזה אשר הוכיח את העם, הוא הלך אל גדעון והוא היה לו מול אלהים, כאשר יתבאר עוד. ↩
-
שופטים ח', י"ח. ↩
-
יכון הקורא שני מקראות אלה: “ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב”… (דברים כ‘, ח’). “קרא באזני העם לאמר מי ירא וחרד ישב” (שופטים ז‘, ג’). ↩
-
שופטים ח', ל“ג. ע”ש. ↩
-
לא נזכר עוד מן היום ההוא והלאה בכל המקרא שום סכסוך לישראל עם מדין. ↩
-
ישעיה ט‘, ג’. תהלים פ“ג, י' – י”א. ↩
-
ישעיה י', כ"ו. ↩
-
תהלים פ“נ, י”ב. ↩
-
שנאת בני אפרים לשופט אשר קם ממטה אחר ראינו בימי גדעון, ועוד נשוב נראה בימי יפתח. אך בעלי שכם בני אפרים נפתו לאבימלך לזכור לו את מולדת אמו(שופטים ט‘, ב’). וגעל בא להעיר את עיניהם, כי דבר אין לאבימלך ולשכם “מי אבימלך ומי שכם”? לאמר: מה לו ולשכם? הלא שכם עיר אפרים היא ואבימלך הלא בן ירבעל המנשי הוא ואחת היא לבני אפרים לעבוד את שופט בן מנשה או חמור אבי שכם הנשיא ההוי, ע"ש. ↩
-
“צריח”(שופטים ט', מ"ו). על כרחנו מגדל הוא, כדברי הרד“ק והרלב”ג, שעליו עומד הצופה וצועק וצורח (צפני‘ א’, י“ד. ישעיה מ”ב, י"ג) להודיע כי האויב בא למען יקהל העם לעמוד על נפשו ומגדל כזה מהיותו גבוה היה מוצק מאד, על כן היה תמיד למקום מחבוא ומפלט להשגב בו, ולו יהיה צריח חפירה בקרקע כאשר יפרשו אחרים, כי עתה לא שלטה בו שרפה, כי אין חלל נשרף והכתוב אומר “ויציתו עליהם את הצריח באש”. ↩
-
“דודו”שם איש כדברי רש“י רד”ק והמתרגם הארמי (שופטים י‘, א’). ועוד ארבע פעמים נמצא שם זה במקרא (ש“ב כ”ג, ט'. כ“ד. דהי”א י“א, י”ב. כ"ו). ופעם אחת נקרא “דודי”. גם בשם “דודי” (דהי“א כ”ז, ד'). ושם זה היה נוהג בישראל גם בימי הגאונים (עיין דהי“א לעם בנ”י דפוס ווארשא צד 66) עוד נמצא במקרא שם “דדוהו” (דהי“בכ', ל”ז), והוא“ו המנוקדת והמודגשת שלפני הה”א תעיד גם על הוא“ו האחרונה שבשם ”דודו" כי מן השרש היא. ↩
-
דבר זה התבוננו קדמונינו היטב, כי דור זה היה הגרוע בכל ימי השופטים ועל שבעה מיני ע“ז המנוים בפרשה בחתימת פסוק ”ויעזבו את ה‘ ולא עבדוהו“ (שופטים י‘, ו’) קראו לאמר ”אמר הקב"ה אפילו כתורמוס הזה ששולקין אותו ז’ פעמים ואוכלים אותו בקנוח סעודה לא עשאוני בני (ביצה כ"ד) ולא עבדוהו אפילו בשותפות (פתיחתא איכה רבתי), כי עד העת ההיא, היתה גם בע"ז שעבדו מעין שתוף ועתה בזמן הזה סר אפילו השתוף הדק הזה. ↩
-
“ויאמר ה' אל בני ישראל”(שופטים י', י"א) מורה כי רבו אז המוכיחים, כי כל מקום שלא התעורר אלא מוכיח אחד, הוא נזכר בלשון יחיד (ב‘, א’ ד‘. ו’, ח'). ↩
-
שופטים י"ב, ב'. ↩
-
עיין מוצא דבר כ"ו: נדר יפתח ונזירות שמשון. ↩
-
“ויכנעו בני עמון מפני בני ישראל”(שופטים י“א, ל”ג) משמע מפני כלם. ↩
-
“ארבעים שנה”(י"ג, א') הנאמרות פה נמשכו לפי הנראה משנות יאיר האחרונות עד תחלת ימי שמשון. ויפתח, אבצן, אילון, ועבדון קפלו תחתיהם רק שלשים שנה ויותר, ועשר שנים הנותרות נבלעו בימי יאיר שלפניהם או בימי שמשון שלאחריהם או מקצתן בימי זה ומקצתן בימי זה. ↩
-
שופטים י"ג, ב'. ↩
-
י“ד, י”ד. ↩
-
“לולא חרשתם…”(י"ח)“בלחי החמור חמור חמורותים” (ט“ו, ט”ו) “נקם אחת משתי עיני” (ט“ז, כ”ח). ↩
-
בראשית מ“ט, ט”ז – י"ז. ↩
ימי הבית הראשון: רוח חדשה; חורבן שילה ותחית הנבואה
מאתזאב יעבץ
[מעוט הגבורה אחרי מות שמשון. תגבורת המוסר על הכח. עלי הכהן שופט. אֳפי עלי. משכן שילה נפקד. ערך שילה עד העת ההיא. הכהונה הגדולה בבית איתמר. התורה מתחזקת. המדות מזדככות. דרכי נעם. נפשות יקרות. אלקנה מרומם כבוד שילה במעשיו. חנה, לבה ורוחה, תפלתה. התפלה בישראל. דעת יתרון הצדק על הזרוע. תחית הנבואה בפי חנה. ראשית שירת בני קרח. ראשית שם ה' צבאות. הכהונה ודלדולה. שמואל נביא. מלחמת פלשתים באפק. ישראל נגף. בני עלי נופלים. הארון נשבה. עלי מת. חרבן שילה. נציבי פלשתים בישראל. חרשי חרב וחנית נשבתים. הארון בארץ פלשתים. טחורים ועכברים בפלשתים. הארון מושב ביתה שמש. תמותה בבית שמש. תפוצת קדשי ישראל. הארון בקרית יערים. חשן המשפט ושארית כלי המשכן בנוב. מזבחות בגלגל במצפה ובבית אל. מרכז ישראל נעתק מאפרים אל גבול בנימין ויהודה. יהודה מתאחדת עם שבטי ישראל. שבט דן חוזר בתשובה. הערך הגדול של שמואל הנביא. מושבו ברמה. מזבח ברמה. מסעותיו בארץ לשפוט את העם. שבטי ישראל מתאחדים. אמונת העם בשמואל ובצדקתו. תורת טהרת דעת ה' בפיו. תורת נצח ישראל. תורת מלכות ה'. הנבואה המקוטעת בימי השופטים. הנבואה הרצופה מימי שמואל. הניות ברמה. בני הנביאים. דעת קדושים. טיב הנבואה. האחדות מחזקת את האומה. שלום עם האמורי.]
וגם בימים אשר חי שמשון היה רק הוא לבדו הגבור בארץ ובכל העם לא קמה כל רוח מפני הפלשתים. ויהי המעט מן העם כי לא ערבו את לבם לעמוד לימינו וירדו עוד שלשת אלפים איש מיהודה אליו בצרת נפשם להסגירו בידי פלשתים לאמר “הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים”. אך כל עוד אשר הוא חי, כי אך למען אהבתו לעמו נתן לבני יהודה לשום עבותים על ידו, עשה בפלשתים נקמות, ויה עוד פחד איש אחד מבני ישראל על פניהם, אך למן היום אשר מת שמשון לא היה עוד גם איש לב גם איש זרוע בעם לתת חתיתו על צורריו הפלשתים. אז נפקחו עיני העם לראות כי אם תִּבוק מישראל הרוח אשר שם ה' בקרבו אז גם זרועו יָבש תִּבַש וכי יען אשר עזבו את ה' אל אחד על כן לא היה להם לב אחד ועל כן נפוצו לשבטיהם ויסר כחם. ויהפך לב העם ולא נתנו עוד עיניהם באיש תופש חרב מכה באלפיו וברבבותיו, וישימו פניהם באיש נושא את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד. ויקימו תחת שמשון הגבור האמיץ לשופט את עלי הכהן הגדול איש חסיד ועָנו מאד ובן נאמן לאהרן כי גם “בשפתיו לא נמצא עול ובשלום ובמישור הלך ורבים השיב מֵעָוֹן”. ויפקדו בני ישראל גם את משכן שילה מרוב ימים וישימוהו לבית מועד לכל שבטי ישראל אחרי נשכח מלבם זה ימים רבים מאד.
כי ימים רבים מימי פינחס בן אלעזר הכהן לא בא זכר שילה ומשכנה וכהונתה בספר, אין זאת כי לא דרש העם את משכן ה' בשילה. וגם אלה אשר לא תעו מעל ה' היו מזבחים ומקטרים בבמות, ותנזר כהונת בני אהרן אל עיר שילה לבדה. ויהיו רק הכהנים והלוים שומרי משמרת משכן ה', אך לא ארכו שם ימי הכהונה הגדולה לבית אלעזר הכהן ותסב למשפחת בית איתמר אשר עליה נחשב גם עלי הכהן אשר היה אחרי מות שמשון לשופט1.
ובני ישראל החלו זה ימים רבים מימי יאיר הגלעדי להשליך מעט מעט אל אלילי העמים ולשוב אל אלהי אבותיהם. ויהיו מלים את בניהם והערלה היתה חרפה בעיניהם2 ותקע נפשם מכל איש המתחתן בבת נכר3. ויחלו לקום בימי עלי נפשות בישראל, אשר היו לחן ולכבוד בנדבת רוחן בנעם דרכיהן ובאהבתם העזה, אשר אהבו את אלהיהן ואת עמן. ויהי בימים ההם ברמה בהר אפרים איש יְקַר רוח וטהר לב ושמו אלקנה בן ירוחם למשפחת הקרחי4 מבני לוי. ויתאמץ אלקנה בכל עז לגדל את כבוד משכן שילה ולתתו למקדש לכל שבטי ישראל ויעל להשתחות ולזבוח לה' מימים ימימה אל משכן ה' אשר בשילה. ויהי אלקנה למופת לעמו בחסדיו בצדקתו ובאהבתו את ה' ואת מקדשו5. ויהי כי ילדה חנה התמה לאלקנה אישה, אשר אֲהֵבָהּ כנפשו, בֵּן אחרי היותה עקרה ימים רבים ותקרא את שמו שמואל ותשימהו לנזיר אלהים מן הבטן. ותתנהו באהבתה את משכן שילה, ביום גמלה אותו אל עלי הכהן לשבת כל ימיו לפני ה' ויד אלקנה אישה עמה בדבר הזה6. ותהי חנה אֵם שמואל אשר היה לאבי הנביאים בישראל גם לאם הנבואה. והתפלה אשר התפללה לה' ביום גמלה אותו היתה ראשית לדברי הנביאים ומשוררי הקדש לדור דור. וַיִשָּׁמעו מפי חנה הנביאה, בקול שירה, הדברים הנעלים אשר נשמעו מפי משה איש האלהים בהר סיני ובערבות מואב. וככל אשר מלאה שירת דבורה הנביאה רוח גבורה, כן מלאה שירת חנה הנביאה ענות צדק ודומיה לאלהים עושה משפט לעשוקים.
קֶשֶת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל
רַגְלֵי חֲסִידָיו יֵשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמוּ
כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ7
ותרומם חנה את עבודת ה' בהוסיפה עליה את התפלה הזכה, ותהי למופת ברוך הגיון לבה ובנעם הליכותיה לכל בעלי תפלות ותחנונים בישראל8.
והדעת הזאת כי לא בכח יגבר איש החלה מעט מעט לנוח על כל עם ה' למיום אשר שבו מדרכי העמים השובבים. וישובו אל דרכי תורת ה' האוסרת את הנקמה ואת הנטירה גם לאויב ויקדש בעיניהם המשפט לבדו. “ובֹא בדמים והושע ידו לו” היה בעיניהם עון פלילי9. הן לכל העמים יחשב עד היום הזה חזק יד לכבוד גבר ובישראל היה זה שלשת אלפי שנה למשל שגור בפי העם “מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך”10.
ותהי שירת חנה קול ענות הגבורה אשר התגברה בקרב ישראל רוח תורת אל רחום אשר נתן ה' למשה על תועבות עמי הנכר, וראשית צליל קול שירי הקדש אשר החלו למן העת ההיא. על כן יאמרו חכמי ישראל עדת קרח היתה שוקעת ויורדת ותבא חנה ותעלֶהָ בתפלתה. ויחלו בני קרח לשיר שירי עז וחדוה לה‘11. וישָׁמע מפיה לראשונה שם ה’ צבאות12 לאמר המושל בשמים ךובארץ ובכל צבאם למען דעת כל העם כי צבא השמים, אשר עבדו להם עמי הקדם עבודת אלהים, יצירי כפיו הם וכי היקום כלו עבד דומם הוא לה' עושהו.
ותגמל חנה את בנה שמואל ותעלהו בית ה' לשבת שם כי נזיר אלהים שמוהו הוריו מן הבטן. ויהי עוטה מעיל קטן ואפוד בד חגור עליו. ויהיו לשמואל לאומנים חנה אמו הנביאה בילדותו ועלי הכהן בנעוריו. ויגדל הנער שמואל עם ה' ויקדש וַיִגָלֶה עליו דבר ה' בעודנו ילד13. וינבא חזות קשה על חפני ופינחס בני עלי אשר חללו את כהונתם וינאצו את מנחת ה' בעשותם את הרע בעיניו. ויער הכהן החסיד את אזן בניו למוסר בלשון רכה מלאה חנינה ודאבון ולא הטו את אזנם. ויבא איש האלהים ויוכח את עלי על עון בניו תוכחת נמרצה על אשר לא כִהה בבניו ברוח כביר וינבא אחרית לא טובה לשני בניו ולכל ביתו וכי תסוב הכהונה הגדולה מבית אביו מבית איתמר אל בית אלעזר14 וכי נגיד יעמד לישראל אשר יעצר בעמו בעז ובמשפט15. ותקע נפש העם מבני עלי הכהנים כי רוח חדשה החלה להתפעם בעם כלו מיום היות עלי לשופט וידעו לבחור בטוב ולמאוס ברע. ולא הטה עוד משכן שילה את לב העם אשר החל לשאת אליו את עיניהם בימי עלי הכהן אחרי אשר השחיתו בני עלי את דרכם וישימו את עיניהם בנער בשמואל ההולך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים. ויהי שמואל לנביא לה' וישמעו אליו כל ישראל מדן ועד באר שבע16.
ורוח חדשה לבשה את שבטי ישראל ויהיו לאחדים ויקֻצו בעול פלשתים וימהרו לפרוק אותו מעל צוארם ויצאו למלחמה על אבן העזר אשר על יד המצפה וינגפו לפני פלשתים אשר שמו את מחניהם באפק אשר ליהודה. ויפלו מישראל כארבעת אלפים איש. וישלח העם שילה ויביאו חפני ופינחס את ארון הברית אל המחנה ותחי רוח צבאות ישראל ויריעו לקראת הארון תרועה גדולה. ויבהלו הפלשתים מאד כי אמרו בא אלהים אל המחנה, כי עד העת ההיא לא הוציאו בני ישראל את ארון הברית בהלחמם עם הפלשתים17. ויחתו הפלשתים כי בהיותם בני שבט מצרי ידעו את המכות אשר חלה אלהי ישראל במצרים. ויתחזקו פלשתים ויתאזרו עז ויכו בישראל מכה רבה שלשים אלף איש. וישבו את הארון וחפני ופינחס מתו במלחמה. ויהי כשמוע עלי הכהן, היושב פתח העיר, בלב חרד על ארון האלהים כי מתו בניו וכי נשבֹּה נשבה גם ארון אלהים ויפול מכסאו אחורנית ותשבר מפרקתו וימת בן תשעים ושמונה שנה אחרי שפטו את ישראל ארבעים שנה.
וכלתו אשת פינחס אשת חיל יראת אלהים מלאו ימיה ללדת ותשמע את דבר מות חמיה ואישה ואת שבי ארון אלהים. ויהפכו עליה ציריה ותכרע ותלד בן ותקרא לו אי כבוד לאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון ברית ה'18 ותמות. גם האשה הזאת מופת היא לבנות ישראל באהבתה לעמה העזה כמוֶת בדור ההוא ככל אשר היתה בת יפתח בדורה. ומי יודע את ערך התרומה אשר הרימו נשי ישראל כחנה וכאשת פינחס להשיב לב בניהן אל תורת אלהיהםאל עמם ואל מולדתם.
ובעיני פלשתים היה הנקל לקחת את הארון בשבי ויבאו שילה ויהרסו את משכן ה' ויעשוהו שממה וישביתו מקדש מישראל19. ויערך אחד משוררי הקדש ימים רבים אחרי כן דמות מלאה נהי לחרבן שילה לאמר:
וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם
וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְּיַד צָר
וַיָּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָּתוֹ הִתְעַבָּר
בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ20 וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ
כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה21
ויכבידו הפלשתים את ידם על בני ישראל מאד. וישימו נציב בגבעה למשל בארץ22 וישביתו כל חרש ברזל מישראל פן יעשו העברים חרב או חנית23 ואת הארון לא השיבו למקומו ויקחוהו ויביאוהו אשדודה ויגבה לבם וישכחו את הפחד אשר פחדו בבֹא הארון אל המחנה.
אך לא ארכו הימים ויראו כי לא מגורת שוא היתה מגורתם אשר יגורו מפני האלהים אשר הכה את מצרים ואשר עשה באלהיהם שפטים. כי מיום שבת הארון בארץ פלשתים היתה יד ה' בהם ובאלהיהם ויפל דגון אלהי פלשתים ארצה וישבר. ומחלה רעה מאד עברה על אנשי אשדוד ויֻּכו יושביה בטחורים הלא היא מכה טריה בבית הסתרים אנושה מאד. וישלחו משם את הארון עירה גב ויֻּכו גם הם במכה ההיא וישלחוהו עקרונה ותכבד גם שם יד אלהים ותהי מהומת מות בכל גבול פלשת. והמון עכברים עלו וישחיתו את יבול הארץ. ויתאספו סרני פלשתים וקוסמיהם ויועצו ויעשו צלמי טחוריהם ועכבריהם זהב וישימו בארגז ויתנו את ארון הברית על העגלה החדשה אשר עשו וישימו מצדו את הארגז, אשר בו כלי הזהב, מנחה לאלהי ישראל לכפר את פניו וישיבו את הארון עירה בית שמש אשר על גבול ישראל. ויהי כי מתו בבית שמש אנשים רבים אשר ראו בארון וייראו לאסוף אותו אליהם וישלחו מלאכים ויבאו אנשי קרית יערים ויעלו אותו אל עירם.
ומרכז כל קדשי ישראל אשר היה בשילה כל ימי היות שם משכן ה' נפוץ כלו. עבודת בית ה' התפוצצה עוד הפעם לרסיסים כי תחת המזבח האחד אשר היה פתח אהל מועד בשילה ואשר התחדש כבודו בימי עלי ואלקנה קמו בָמות בגלגל24 במקום אשר שכן שם משכן ה' כל ימי מלחמת יהושע25, ובמצפה26 ובבית אל27. והכהונה כמעט חדלה28 ויפוצו הכהנים לעריהם. וימלט אחיטוב29 בן פינחס בן עלי הכהן את האפוד ואת חשן המשפט ואת האורים והתומים ומעט מכלי אהל מועד30 מתוך ההפכה בשילה. וינס אל נוב אשר על יד עיר ענתות31 וישב שם הוא וכל וכל בית אביו הכהנים ויהיו כלם חגורים אפוד בד לאות ולזכרון לשארית חמדת בית אביהם32. ויכהנו שם הכהנים האלה ויערכו גם את לחם הפנים על השלחן הטהור וישמרו את נפשם ואת כל הבא לגעת בקדשיהם מכל טומאה33 ויהי המקום ההוא קדש. ויבאו שמה אנשים34 לשבת שם ימים מספר להעצר לפני ה'.
ובכן נפוצו קדשי ישראל לנפוצותיהם כי ארון ה' היה בקרית יערים והכהן הנושא על לבו את האורים ואת התומים והמכהן לפני ה' ישב בעיר נוב. והמזבחות היו בבית אל ובגלגל ובמצפה. ותהי התפוצה הזאת למגנת לב לכל איש אוהב עמו.
אך עצם הדבר הזה אשר הכאיב את לב כל רואה לעינים היה למרפא לדורות הבאים ולמקור ברכה וחיים לישראל עד היום הזה בהחל אז שבטי ישראל לשוב להיות לאחדים לגוי אחד. כי ביום חרבן שילה יצא מן אפרים השבט העז, אשר התנשא תמיד על אחיו, כל הדרו. ויבא לשכון כבוד בנחלת בנימן, כי קרית יערים, נוב, בית אל, הגלגל והמצפה ערי בנימן כלן. ויחלו להאָמן בעת ההיא דברי משה איש האלהים אשר דבר ביום מותו על בנימן:
בִּנְיָמִן יְדִיד יְיָ יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו
חֹפֵף עָלָיו כָּל-הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן35
וקרית יערים עיר בנימן על גבול יהודה36 היא יושבת, על כן היה ארון האלהים אשר ישב שם לאבן חן להוציא את בני יהודה מִמְצָרֵי גבולם אשר נָזֹרו אל תוכו מימי עתניאל בן קנז מבלי היות להם דבר עם אחיהם. ויחלו מעט מעט לשוב אל אחיהם ולהלָּוֹת עליהם. הן אמנם כי עוד ימים רבים נמנו בני יהודה לנפשם ויתר שבטי ישראל לנפשם37. אך בכל זאת השתתף למן היום ההוא בכל דבר העם. ויהיו שני השבטים האלה יהודה ובנימן לבדם הנאמנים לה' ולעמו בכל שבטי ישראל בכל דורותיהם. ויחשבו גדולי העם את הדבר הזה לטובה גדולה לישראל כי חדל אפרים להיות לראש בישראל ותחתיו קמו בנימן ויהודה אשר ברבות הימים היו לאחדים ויקָּראו יחד אחרי כן בית יהודה.
וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר
וַיִּבְחַר אֶת-שֵׁבֶט יְהוּדָה…38
ויהי כי ישב ארון ה' בקרית יערים בין בנימן ובין יהודה וינהו כל בית ישראל אחרי ה‘. ולא הוסיף עוד שבט יהודה להיות בודד לנפשו ויוסף עם ישראל עצמה מיום שוב יהודה על יתר אחיו. גם בני שבט הדני השליכו בימים ההם מידם את פסל מיכה אשר העמידו בקצה צפון הארץ בעיר לַיִש ביום לכדם אותה וישובו גם הם לה’39 וישמעו גם הם לקול שמואל הנביא40 ככל אשר שמעו אליו כל ישראל.
ושמואל אשר היה ראש כל העם מדן ועד באר שבע בעוד מורהו עלי הכהן חי, היה בדור ההוא למרכז לכל העם כלו הרבה יותר מאשר היה משכן שילה בכל דורותיו41. ויקם שמואל אחרי היות משכן שילה לשממה וישם את משכנו ברמה ויבן שם מזבח לה' ויעלו אליו כל ישראל למשפט. ומדי שנה בשנה יָסוֹב את בית אל הגלגל והמצפה שלשת ערי הקדש בעת ההיא ושפט שם את העם. ויהי שמואל הראשון מיום מות יהושע אשר בו שמו כל העם מקצה את עיניהם “וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'” וכי איש אלהים הוא נכבד מאד וכל אשר ידבר בא יבא42. ותיקר גם בעיניו התפלה הזכה ככל אשר יקרה בעיני אמו חנה הנביאה, ויאמינו כל העם כי קרוב ה' אליו בכל עת קראו אליו43 ויפגעו בו תמיד להתחנן בעדם אל ה‘44. ויהי בדבר הזה לב העם כפלגי מים בידו45 וגם הוא האמין בה’ כי שומע הוא את שועתו46 ויחשוב לו לעָוֹן לבלתי התפלל על עמו47. אך את כל תעודתו שם להורותם בדרך הטובה והישרה. ויהי הוא שני למשה בדבר הזה כי גם הוא שם את לבו להדריך את העם לבלתי הנקש אחרי מראה עיניהם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב48. ותהי טהרת דעת ה' ראשית תורתו אשר הורה את עמו וכל סיג נחשב בעיניו כעובר את כלה49. ויוכח להם כי המעט מאלהי הגוים אשר זנו אחריהם כי תהו המה אשר לא יועילו ולא יצילו50, הנה גם כל הרעה הבאה על ישראל פרי הבלי הנכר היא51. וַיַעֲמֵק שמואל ויכר וידע כי ישראל עם עולם, כי רוח ה' היא נשמת חייו52 ועל כן לא יסוף ולא יכלה, כי רוח ההוא לא תסור ממנו עד עולם.
כִּי לֹא יִטּשׁ יְיָ אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְּמוֹ הַגָּדוֹל
< כִּי הוֹאִיל יְיָ לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם53
ותהיינה תוצאות תורת שמואל כי ה' לבדו הוא מלך ישראל54 באשר חקת תורתו היא חקת ארצו, ומצותו היא הרוח החיה והמושלת בו והמעמדת אותו לעולמי עד. ועל כן אף כי העלה גם שמואל עולות וזבחים הורה לעם כי לא בזבח ומנחה ימצא איש חן בעיני ה‘, כי המשמעות לחקי אלהים היא ראשית מצות ה’ ומקור כל אמת וכל חסד וכל דעת אלהים, ומרי ראשית כל חטאת ומקור כל עמל ותלאה והבלי שוא.
שְׁמוֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אִילִים
כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצֵר…55
ויגדל שם שמואל לתהלה ולתפארת מאד בישראל לדור דור ויהי משנה בכבודו למשה ולאהרן56. כי אמנם הלֹך הלך שמואל בדרך משה ויחזק בחֶבל אשר נפל מיד איש האלהים ביום מותו וישם את לבו להקים את הנבואה בישראל אשר אליה נשא משה את לבו כל ימיו מיום מתן התורה57. אך יקר מאד היה דבר ה' כל ימי השופטים וגם בימי עלי לא היה חזון נפרץ58. ואם יש אשר עמדו בימי השופטים זעיר שם זעיר שם נביאים לישראל לא עמדו דבריהם להשיב את לב שבטי ישראל איש אל אחיו ולב העם כלו אל תורת אלהיו. נבואותיהם אשר נשמרו בספר כמעט מדה אחת ופנים אחדים להן, כי ראשית כלן דבר צאת ישראל ממצרים ותוכחה קצרה ומקוצרת מאד תכופה להן59 וגם הנביאים האלה היו רק מתי מספר מאד ונבואתם מעט מזער עד כי לא נשאר אף לאחד מהם שם וזכרון. ותהי רוח ה' על שמואל וירא כי באין חזון יפרע עם וישם את לבו להקים מבחורי ישראל לנביאים. וקרוב הדבר מאד כי הנזירים מן הבטן אשר רבו בעת ההיא התלקטו אל שמואל הנזיר ויהיו המה ראשי הטירונים60 לנבואה61. ויבן שמואל בעירו ברמה את הנָיוֹת62 ויאסוף שמה כל נער אשר רוח בו ויקרא להם בני הנביאים. ויורם תורת ה' ודעת קדושים ויאלפם לקח זך ושכל טוב משל ומליצה שפה ברורה ולשון למודים63. וילמד את אצבעותיהם לנגן בנבל וכנור64 והיה מדי נגן המנגן ותנח עליהם הרוח ויתנבאו ויגידו את דבר ה‘65. ותהי להקת הנביאים נִבְּאִים ושמואל עומד נצב עליהם66. ותאָצל הדרת קדש מאת ה’ על הנביאים ועל כל דבר פיהם ועל כל הליכותיהם. ותפקחנה עיניהם לראות במראות אלהים את אשר יקרה באחרית הימים67. והיה האיש הרואה אותם מדי הנבאָם וצלחה עליו רוח אלהים ונהפך לאיש אחר68 ויש אשר תנוח גם על הרואה הרוח והתנבא גם הוא69. ויהי דבר ה' אשר בא אל הנביא לשמחת לבב70 וכדבש בפיו למתוק71. אך יש אשר יהיה הנביא שלוח קשה אל העם או אל מושליו וגם אז לא יכחיד את דבר ה' תחת לשונו כי עצור יהיה בעצמותיו כאש בוערת72 ולא יעצור כח להכיל רוחו בקרבו עד אם שפך אותה אל חיק שומעיו ונפל עליו פחד ה' וחזקה עליו ידו להגיד את אשר צֻוה.
אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא יְיָ דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא73
ויקומו גם בימי השופטים זעיר שם זעיר שם בקרב העם משוררים ומִמֵשְׁלִים ויודעי העתים. והיתה שירת דבורה לעדה על רוח השיר אשר נחה בימים ההם על ישראל, ומשל יותם בן ירבעל יהיה לאות על דעת משל ומליצה, ודברי יפתח למלך עמון על הדעת את העתים.
והמחוקקים היו נוצרי התורה בישראל כל ימי השופטים אך לב העם לא דבק גם במעט בתורת ה' חכמה ודעת אשר הורו מתי מספר אלה. כי גם דרכי העמים אשר בתוכם ישבו גם המלחמות אשר סבבום הסבו עיניהם מנגדה. אף דבר ה' היה יקר מאד אך למן היום אשר קם שמואל לשופט ולנביא החלה רוח אחרת להתפעם בעם הלא היא רוח הנביאים, כי בני הנביאים בצאתם מן הנָּיות היו לנביאים ויהי דברם כאש לבער כל רשע ונבלה וכפטיש יפוצץ סלע74 וימלאו כח ורוח ומשפט וגבורה להגיד לעמם את פשעו ואת חטאתו75. על כן גדלו אנשי הקדש אלה מכל בני האדם אשר על פני האדמה כי אותם שם ה' לאומנים לעם אשר הקים למופת לכל משפחות הארץ.
ויהי כי הורו בני הנביאים לישראל את דבר אלהים וילך לב העם הלוך וטהור וינהו בני יהודה ובני ישראל יחדו אחרי ה‘. ותקל יד הפלשתים מעל ישראל כי למיום המלחמה הגדולה באפק כבדה על פלשתים יד ה’76 ולא יכלו להמיש את צואריהם ממנה ותהי רוָחה ומחיה מעט לישראל. ואף כי משלו עוד נציבי הפלשתים בישראל הלך העם הלוך וחזק כי יד יהודה השבט האדיר היתה עמם לכל דבר. ולמען התחזק לעת מצוא על הפלשתים כרתו ברית שלום גם עם יתר האמורי אשר נותר עוד בארץ77.
ויהי מקץ עשרים שנה לשבת הארון בקרית יערים וירא שמואל כי נכונה רוח העם בקרבו ויוכח את העם. ויסירו את שארית פלטת הגלולים מתוכם ויעבדו את ה' לבדו. ויאסוף את כל ישראל המצפתה ויקראו צום ויסכו נסך מים והנה פלשתים נאספים למלחמה. ויתפלל שמואל ויעל עולה וה' נתן קולות וברקים ויחתוּ הפלשתים ותהי מהומה במחניהם. ויחזק ה' את ישראל ויכו בפלשתים מכה רבה בעצם המקום ההוא אשר הֻכו בני ישראל מידם זה עשרים שנה78 ויקחו ביד חזקה את כל עריהם אשר גזלו מהם פלשתים מעקרון עד גת. ולא יספו עוד פלשתים כל ימי היות שמואל לשופט לבא בגבול ישראל למחלמה אך את נציביהם לא הסירו מן הארץ וחרשי ברזל לא נתנו עוד לקום בישראל. ויצב שמואל מצבת אבן על יד המצפה ויקרא שמה אבן העזר לאמר: עד הנה עזרנו ה' וינח לישראל וישבו כמעט בטח79. אך בעצם העת אשר הונח לישראל מעט מן הפלשתים נגבה מערבה נעור מפאת מזרחה צפונה העמוני אשר קם לחבר לפלשתים לערוץ את ישראל מימי יאיר הגלעדי וישם את פניו בארץ ישראל לרשתה. ושמואל שם את לבו אל קרב הארץ להעמיד אותה במשפט. אך לעת זקנתו לא היה בו עוד כח לסוב בכל גבול הארץ. וישם את יואל ואת אביה בניו לשופטים בבאר שבע בקצה נגב יהודה.
-
עיין מגלת היחס לכהנים גדולים שבסוף הכרך,בהערה לתולדות בני איתמר. ↩
-
שופטים י"ד, ג'. ונפלא הוא, כי ביותר נתגנו בערלה הפלשתים (ט“ו, י”ח. ש“א י”ד, ו‘. י“ז, כ”ו, ל“ו. י”ח כ“ה ל”א, ד’. ש"ב, א‘, כ’. ועוד) וגם יתר בני חם נתגנו בה וביחוד מצרים (יהושע ה‘, ט’. ישעיה כ‘, ד’. יחזקאל ט“ו, כ”ו), וקרוב הוא כי יש בגנוי זה קצת רמז למעשה חם בן נח (בראשית ט', כ"ב). ↩
-
שופטים י"ד, ג'. ↩
-
דהי“א ו', י”ח – כ"ב. ↩
-
עיין דברים יפים ומתקבלים תד"א רבה ח'. ↩
-
ש“א א', כ”ג. ↩
-
ש"א ב‘, ד’, ט'. ↩
-
ברכות ל“א. וע' רש”י ד'ה מפני מה תקנו (סוטה ל"ב). ↩
-
ש“א כ”ה, ל“א ל”ג. ↩
-
כ“ד, י”ד. ↩
-
סנהדרין ק“י. וביתר באור בר”ר צ"ח. ↩
-
ברכות ל"א: ועיין קונקורדנציא זראית כי אמנם לא נזכר שם זה קודם לכן. ↩
-
לפי דברי הקדמוניות(4 10, V)היה שמואל בימי נבואתו הראשונה בן שתים עשרה שנה. ↩
-
“והקימותי לי כהן נאמן והתהלך לפני משיחי: זהו צדוק הכהן לפני דוד המלך”(תדא“ר י”א)ובאמת נטלה כהונה ונתנה לצדוק(מ“א ב', ל”ה)ואביתר היה מבית עלי(כ"ז)ואת אחימלך בן אביתר אתה מוצא,כי מבני איתמר הוא(דהי“א כ”ד, ג')וצדוק היה מבני אלעזר(שם). ↩
-
במלת“משיחי”(ש“א ב', ל”ה)נרמזה מלכות,ובכן אנו מוצאים גלוי דעת זה באומה פעם שלישית: בימי גדעון (שופטים ח', כ"ב), בימי אבימלך (ט‘, ו’) ובנבואה זו. ↩
-
“שמואל מורה הלכה בפני רבו היה”(ברכות ל"א:)לפי עצם פשוטו של עקר מסורת זו פירושה,כי בעוד עלי חי כבר היה שמואל לשופט (ועיין רלב“ג ש”א ג', כ"א) והפסוקים המובאים בגמרא שם אינם מעיקר המסורת אלא אסמכתא, ואברבנאל והרלב“ג הטיבו להחזיר את פסקת ”ויהי דבר שמואל" שבראש פרשה ד‘ לשלפניה, לסוף פרשה ג’, כי אי אפשר לסופר הקדוש ליחד את שם שמואל על מלחמה, שסופה היתה מפלה וחורבן. ↩
-
“כי לא היתה כזאת אתמול שלשום”(ש"א ד‘, ז’). ↩
-
פסוק כ"ב בא להודיענו, כי עקר צערה וגרם מיתתה היה שבי הארון. ↩
-
ירמיה ז‘, י“ב. י”ד. כ"ו, ו’. ט'. ↩
-
מכאן יש לשמוע,כי שרפו את המשכן או את העיר באש. ↩
-
תהלים ע“ח, ס' – ס”ד. ועיין מדרש תהלים תרגום יונתן רש“י וראב”ע. ↩
-
ש"א י', ה,. ↩
-
י“ג, י”ט. ומנוי הנציבים וגזרת אסור עשית כלי נשק לא היה אפשר להיות, כי אם במלחמה זו, כי ממלחמה זאת ועד אחרית ימי שאול היתה יד הפלשתים על התחתונה במלחמותיהם כאשר יתבאר להלן. ↩
-
ש“א י‘, ח’. י”א, ט“ו. ט”ו, כ"א. ↩
-
יהושע ה‘, י’. ↩
-
עולה ממליצת “אל ה' המצפה” (ש“א י', י”ז) ומן הצום, אשר קרא שמה שמואל ונסוך המים והקרבן (ז‘, ו’. ט). ↩
-
עולה ממליצת עולים אל האלהים בית אל (י‘, ג’) ובזמן ההוא היו הבמות מותרות: באו לנוב וגבעון הותרו הכמות (זבחים קי"ב). ↩
-
ר‘ יהודה אומר אין מנחה בבמה וכוהן ובגדי שרת וכלי שרת וכו’ (קי"ג). ודבר זה מתקבל מאד, כי לולא כן, לא הקריב שמואל הלוי בעצם ידו את קרבנותיו. ↩
-
אחיה בן אחיטוב–אחי אי כבוד–בן פינחס בן עלי הכהן (ש“א י”ד, ג') הוא אחימלך בן אחיטוב (כ“ב, י”א) היה בעל האפוד (כ"א, י') והשואל בו באלהים (ב"ב, י') והנושא את האפוד גם במלחמה (י"ד, ג'), ובמות אחימלך ביד דואג האדומי ורק בן אחד נמלט לו, מלט הנער הזה את האפוד, אשר היה תפארת בית אביו. ↩
-
מ"א, ח‘, ד’. ↩
-
נחמי' י“א, ל”ב. ↩
-
אפוד בד,אשר חגר גם שמואל הלוי(ש“א ב', י”ח)גם דוד למטה יהודה (ש“ב ו', י”ד) לא נחשב על בגדי כהונה כי לכהן הדיוט לא היה אפוד כלל ולכה"ג היה חשן ואפוד, אשר בו ישאלו את משפט האורים. ↩
-
ש“א כ”א, ה‘ – ז’. ↩
-
ח'. ↩
-
דברים ל“ג, י”ב. ועיין מאמר ר' חיים רבה לר“ש ברבי (ירושלמי מגלה א', י"ב) ועיין זבחים קי”ח: ↩
-
“והיא היתה גבול בין יהודה ובנימן” (במדבר רבה, ד'). ועל כן נחשבה גם בתוך ערי יהודה (יהושע ט"ו ס') גם בתוך ערי בנימן (י“ח, כ”ח. נחמיה ז', כ"ט). ↩
-
ש“א י”א, ח‘. ש“ב כ”ד, ט’. ↩
-
תהלים ע“ח ס”ו – ס"ח. ↩
-
כן עולה מן הכתוב(שופטים י“ח, ל”א). ↩
-
ש"א ג‘, כ’. ↩
-
על זאת תעיד מליצת“מדן ועד באר שבע”(ש"א ג‘, כ’). ↩
-
ט‘, ו’. ↩
-
תהלים צ"ט, ו'. ↩
-
ש“א, ז‘, ח’. י”ב, י"ט. ↩
-
שם. ↩
-
י"ז. ↩
-
כ"ג. ↩
-
ט"ז, ז'. ↩
-
בכל לבבכם. ועבדוהו לבדו (ז‘, ג’) בכל לבבכם (י"ב, כ') באמת בכל לבבכם (כ"ד). ↩
-
ש“א י”ב, כ"א. ↩
-
הסירו את אלהי הנכר… ויציל אתכם מידי פלשתים (ז‘, ג’. עיין י“ב, י”ד–ט"ו). ↩
-
ט“ו, כ”ט. ועיין הרלב"ג. ↩
-
י“ב, כ”ב. ↩
-
י"ב. ↩
-
ט“ז, כ”ב–כ"ג. ↩
-
ירמיה ט“ו, א'. תהלים צ”ט, ו'. ↩
-
במדבר י“א, כ”ט. דברים י“ח, ט”ו–י"ח. ↩
-
ש"א ג‘, א’. ↩
-
שופטים ב‘, א’–ג‘. ו’, ח‘–י’. י', י“א–י”ד. ↩
-
בשמות רבה ג' קראו רבותינו למתחיל המתחנך להיות נביא “טירון” לנבואה… והמלה רומית, ובלשונות אירופה יקרא כיום Candidat. ↩
-
עמוס ב‘, י"א. דבר הנזירות לא נמצא במקרא, כי אם בפרשת נזירים בחומש הפקודים (במדבר ל’, ובשמשון ובשמואל, ואם כן נסמכה בעמוס הקמת נזירים לנביאים, אין זאת כי אם בימי שמואל הכתוב מדבר, כי רבן של הנביאים הרצופים ודאי היהשמואל ולא אחר, כאשר השכילו קדמונינו לקרא לו “שמואל רבן של נביאים” (ירושלמי חגיגה ב‘, א’) ונזירות האמורה באיכה ד‘, ז’ פירושה שררה, כי בפסוק ההוא ידובר על העדנה המופלגת ולא על הפרישות. ↩
-
“בית אולפנא” (תרגום ש“א י”ט, י"ח) וכן פירש רש“י ורד”' ורלב"ג. ↩
-
רש“י קורא לנביא: פרעדיגער, (שמות ז‘, א’) ורשב”ם קורא לו: דברן (שם) ולהלן הוא קורא את הנביא: “בעל דברי שבח ותוכחות” (פ"ו, כ'). ↩
-
ש“א י‘, ה’. דהי”א כ"ה, א'. ↩
-
מ“ב ג', ט”ו. ↩
-
ש“א י”ט, כ'. ↩
-
ישעיה ב‘, ב’. יחזקאל ל“ח, ח'. ט”ז. הושע ג‘, ה’. מיכה ד‘, א’. ועיין גרץ I נאטע 2. ↩
-
ש"א י‘, ו’. ↩
-
י“ט, כ'–כ”ד. ↩
-
ירמיה ט“ו, ט”ז. ↩
-
יחזקאל ג‘, ג’. ↩
-
ירמיה כ‘, ט’. ↩
-
עמוס ג‘, ח’. ↩
-
ירמיה כ“ג, כ”ט. ↩
-
מיכה ג‘, ח’. ↩
-
ש“א ז', י”ג. ונראה כי מכות מדינה היו בהם רעב ודבר ומחלה. ↩
-
ש“א ז', י”ד. ↩
-
ש“א ד‘, א’. ז', י”ב. ↩
-
י“ב, י”א. ↩
ימי הבית הראשון: ראשית המלוכה
מאתזאב יעבץ
[קלקלת בני שמואל. העם מבקשים מלך. שאול בן קיש הימיני. מולדתו, כשרונו ודרכיו. שמואל ממליך אותו. נטות שאול אל הנבואה. קהל העם במצפה. מימינים ומשמאילים במלוכת שאול. התשועה בבני עמון בידי שאול. תגבורת המימינים על המשמאילים. חדוש המלוכה בגלגל. מדברת שמואל. צבא תמיד. אבנר בן נר שר הצבא. יונתן בן שאול. יקרת רוח יונתן. גבורתו ואמץ לבו. התשועה בפלשתים במכמש. מלחמות שאול באדום ובמואב ובמלכי צובה. מלחמות הראובני והגדי בשבטי ההגרים ותשועתם. כבוד בית המלך. חרדת שאול לדברי התורה. עקירת האובות והידעונים. כובד ידו על הגבעונים. קנאתו היתרה. מלחמתו בעמלק במצות שמואל ותשועתו. חמלתו על אגג האכזרי נחשבת לו לחטאה. תוכחת שמואל את שאול. דוד בן ישי נמשח בסתר למלך, רוח רעה על שאול. דוד בבית שאול. טיב דוד ואפיו ודרכי רוחו. מלחמת פלשתים בעמק האלה. ארבעת בני הרפא. גלית הפלשתי ומוראו, נופל ביד דוד. התשועה בידי דוד. דוד נושא כלי המלך. אהבת דוד ויונתן. דוד ראש על אנשי המלחמה. כבודו בעיני העם ובעיני השרים. שיר הנשים. קנאת שאול בדוד. דוד מתמנה לשר אלף ומשתלח מבית המלך. אהבת דוד ומיכל. מיכל נתנה לדוד לאשה. מנוסתו ברמה בנוב ובגת. ארבע מאות איש חיל מתלקטים אל דוד במערת עדלם. אביו ואמו באים אליו. אבישי, אחימלך החתי, גד החוזה. דוד ואנשיו במצפה מואב. עלילות דברים על אחימלך וכהני נוב ומותם ביד דואג במצות שאול. חרבן נוב. גבעון עיר הכהנים תחת נוב. אביתר בן אחימלך נמלט אל דוד. כהן ואפוד במחנה דוד. תשועת יושבי קעילה בפלשתים בידי דוד. חדוש ברית יונתן ודוד בסתר. שאול ודוד נפגשים במדבר עין גדי. שאול נופל ביד דוד ודוד חס עליו. שאול נעלה מעליו בשלום. דוד במדבר פארן. מיכל נתנה בחיק איש אחר. שאול ודוד בגבעת החבילה. שאול נופל ביד דוד עוד הפעם. דוד חס עליו ושאול עולה מעליו בשלום. נסיבות דוד. דוד בגת ובצקלג. אכיש בוטח בדוד והפלשתים חושדים אותו. שרפת צקלג ביד עמלק. נקמת דוד מן העמלקים. מלחמת הגלבוע. ישראל נגף. אחרית שאול ושלשת בניו. נדבת רוח אנשי יבש גלעד ואמץ לבם.]
ובני שמואל לא הלכו בדרכי אביהם ויטו אחרי הבצע. וירע הדבר בעיני העם ויתקבצו זקני ישראל אל שמואל הרמתה ויאמרו: הנה בניך לא הלכו בדרכיך ועתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, וילחם את מלחמותינו גם בנחש העמוני1 גם בכל הקמים עלינו לרעה. וירע הדבר בעיני שמואל אשר הורה את העם כל ימיו כי ה' לבדו הוא המלך בישראל ומשפט תורתו הוא משפט המלוכה. ויערוך לעיניהם את העול הכבד אשר יתן עליהם המלך ולא שמעו בקולו.
וישמע שמואל בקול העם ויבחר בשאול בן קיש בן אביאל איש ימיני ממשפחת המטרי2 להיות למלך על כל ישראל. ושאול בן נכבדי עם כי קיש אביו היה איש עשיר ואביאל אבי אביו ראש בית אב לבני הימיני יושבי גבעון3. ושאול איש חמֻדות וגבור חיל ומראהו נכבד מאד וגבוה משכמו ומעלה מכל העם ובכל גבול ישראל לא נמצא איש יפה תאר כמוהו. ויהי ענו מאד וחרד לדבר ה' ולא סר מן התורה אשר צוה משה ימין ושמאל4. ויהי היום ויסר שאול לתמו הרמתה בלכתו לבקש את האתונות האובדות לאביו. ויצא שמואל לקראתו ויביאהו אל הזבח אשר הכין ויתן לו מקום בראש הקרואים ויכבדהו מאד מאד. ויפלא הדבר בעיני שאול כי קטן היה בעיניו מכל הכבוד הזה. ויהי בבקר בהשכם שאול לדרכו וישלחהו שמואל ויצא עמו את העיר ויצק על ראשו את שמן המשחה וישקהו ויקרא: הנה משחך ה' על נחלתו לנגיד! ותדבק נפש שמואל מאד בשאול כי רוח אלהים נוססה בו, ויהי בפגעו בחבל נביאים וצלחה גם עליו רוח ה' והתנבא גם הוא על כן היתה למשל הגם שאול בנביאים. ויהי בהפרד שאול מעל שמואל ויהפוך לו אלהים לב אחר כי שמואל אצל עליו מרוחו הרוממה בדברו עמו. וכל האותות אשר דבר שמואל באו לשאול בדרך אשר הלך לשוב אל בית אביו. ויהי בן כפר זה לבעל בעמיו אשר גורל עמו לימים הבאים מבחר הגיוניו הוא. בכל זאת לא גבה לבו להיות לנגיד על עמו ולא גלה אזן איש מבית אביו על דבר המלוכה. אך שמואל הזעיק את העם אל המצפה ויוֹכח את העם על שאלם להם מלך. וַיַפֵּל גורלות וילכד שאול בן קיש ויבקשוהו והנה הוא נחבא אל הכלים ויוציאהו משם ויצג אותו שמואל לפני העם ויקרא כל העם יחי המלך! וישלחו לו נכבדי העם מנחה ויהי שאול למלך על ישראל. וידבר שמואל אל העם את המשפט אשר למלך מאת העם ולעם מאת המלך ויכתבהו בספר וינח אותו במקום קדוש. ויהי בשוב שאול אל ביתו הגבעתה וילוו עליו אנשי החיל יראי האלהים וילכו עמו וישימו את נפשם אל משמעתו. ואנשי בליעל היו בקרב העם אשר המעט מהם כי לא הביאו לו מנחה ויבזוהו ויאמרו מה יושיענו זה. ועל נטות רוחו אל הנבואה קראו אחריו “הגם שאול בנביאים”.
אך שאול בענוָתו היה כלא שומע וגם אחרי אשר המליכוהו כל ישראל במצפה לא התהדר ולא התכבד. ויפן אל חרישו ואל עבודתו בשדה וילך אחרי הבקר כתמול שלשום. ויהי היום ויבא ממעשהו מן השדה והנה קול בכי בעיר וישאל ויֻגד לו כי באו אנשי יבש גלעד לאמר: הנה נחש מלך בני עמון האכזרי אומר לנקור כל עין ימין ליושבי העיר למען שים חרפה על ישראל. ותצלח רוח אלהים על שאול ויתנשא כארי וישכח כרגע את כל עַנְוָתו ויתאזר פתאֹם עֹז מלך ויוֹצא דבר שלטון וינתח את בקרו אשר לפניו וַיְשַׁלַח בכל גבול ישראל לאמר כל אשר איננו יוצא אחרי שמואל ואחרי שאול כה יעשה לבקרו. ויאספו אליו שלש מאות אלף איש מישראל ושלשים אלף איש יהודה ויעברו את הירדן. וישם שאול את העם שלשה ראשים ויכו את עמון מאשמורת הבקר עם חום היום מכה גדולה ויפיצום לכל רוח. ורוח עז לבשה את העם למראה התשועה הזאת ויקנאו מאד לכבוד שאול מושיעם ויאמרו להמית את בני הבליעל אשר בזו את שאול המלך ביום המלֵך אותו שמואל במצפה ויצילם שאול ולא נתן בענותו לגעת באויביו אלה לרעה.
ושמואל ראה כי החנֻכה אשר חנך את שאול במצפה לא עוללה דַיָּהּ לנפש העם. ויקהל את כל העם הגלגלה, אשר נחשבה גם היא בימים ההם לעיר קדש, לחדש שם את המלוכה בכבוד ובתפארת. וימליכו שם את שאול עוד הפעם ויזבח העם זבחי שלמים וישמח שם כל העם מאד.
וידבר שמואל את דבריו לפני העם ויעד את ה' ואת משיחו ואת כל העם על דרכו אשר התהלך עם העם ועל נקיון כפיו כל ימי היותו להם לשופט. ויעבר לפניהם את המוצאות את ישראל מיום בואם מצרים עד היום ההוא. ויער אזנם למוסר לבלתי סור עוד מאחרי ה' ללכת אחרי התהו ואז יהיו גם הם גם המלך אחרי ה'. ויגד לעם כי גם אחרי אשר חדל מהיות לשופט לא יחדל מהיות מורה להם להורותם את הדרך הטובה והישרה ומהיות להם לפה לפני אלהים. ותהי הַמִדְבֶּרֶת הנמרצה הזאת מתן שבט מושלים מיד השופט האחרון ליד המלך הראשון.
אך בכל היות שאול איש גבור חיל וענו ראה בו שמואל כי ינוע לבו כנוד הקנה במים ואין לרוחו מעצר. ויאמר לנחותו בדבר ה' אשר בפיו לבלתי סור שאול מדבריו ימין ושמאל. ויצו לו להוחיל לו בגלגל שבעת ימים עד אשר יבא הוא והעלה שם זבח שלמים אז יודיעהו בשם ה' את אשר יעשה5.
וראשית מעשה שאול היתה לכונן לו צבא תמיד ויהי בטרם שִלח6 לאהליו את העם אשר נאסף בגלגל ויבחר מהם שלשת אלפים איש בחור להיות עמו תמיד. וישם לו לחק לאסוף אליו כל איש גבור חיל וכל איש חיל להוסיף אותם על חילו7. וישם את בן אחי אביו את אבנר בן נר לשר צבא ישראל. ויהי אבנר איש חסד ואוהב שלום. אולם בגבורה ובתחבולות מלחמה לא עשה לו שם גדול8 .
ויונתן בן שאול איש נוח וטוב עין מאד נחמד וטהר לב אוהב דבק מאח וכל דרכיו חן ונדיבות. אך ככל אשר היו דרכיו דרכי נעם בימי שלום כן היה אמיץ לב בגבורים אדיר ונאור ביום מלחמה. ויֵאָמן בו הדבר הנמרץ מאד אשר דבר דוד עליו ועל שאול אביו:
מִנְּשָׁרִים קַלּוּ וּמֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ9
ויהי יונתן ראש גבורי ישראל בדור ההוא ויגדל בגבורתו גם על שאול אביו גם על אבנר. ושאול ידע את אמץ לב בנו ויתן בידו אלף איש בחור משלשת אלפי האיש אשר הביא עמו מן הגלגל. ושאול הוחיל עד היום השביעי לשבתו בגלגל וירא כי לא בא שמואל ותקצר נפשו ויעל הוא את העולה ואת השלמים. ויהי ככלות שאול להעלות את העולה והנה שמואל בא ויוכיחהו שמואל על בלי היותו שליט ברוחו לשמוע אל דבר ה' אשר ידבר אליו הנביא וינבא לו כי ממלכתו לא תקום.
ויונתן בן המלך ראה כי במעט החיל אשר עמו לא תקום רוח בעם להרים יד בפלשתים ויתחכם למצוא תחבולה להכריע ביד חזקה את כל העם מקצה לפרוק עֹל פלשתים מעל צואריו פעם אחת. ויהי היום וישם את נפשו בכפו וילך אל נציב פלשתים היושב לבטח בגבע ויכהו וימיתהו, ויפשע בדבר הזה מתחת יד פלשתים לעיני השמש. וימהר שאול ויתקע בשופר בכל הארץ כי פשע ביד רמה מתחת יד פלשתים. וישמע העם את הדבר הזה כי נבאש בן מלך ישראל בפלשתים וכי אין להם כל תקוה עוד להנצל מכף אויביהם ויקהלו הגלגלה אל שאול. ויעברו גם בני גד וחצי שבט המנשה את הירדן ויחרדו גם הם אחרי שאול. ופלשתים שמעו כי פשעו בהם ישראל ויאספו את מחניהם שלשים אלף בעלי רכב10 וששת אלפים פרשים ויחנו במכמש אשר מצפון לגלגל. ויהי כאשר קרבו הפלשתים לבא אל מכמש ויצר המקום לישראל ויתנגשו מאד ויתחבאו במערות ובסלעים ויחתוּ ויפל לבם בראותם את הרכב ואת הפרשים במחנה ולהם אין חרב ואין חנית כי לא נתנו הפלשתים חרש ברזל לשבת בגבולם ורבים מן העם נפוצו. ויעבר שאול מן הגלגל אל גבעת בנימין אשר חנה שם יונתן בנו. ומצב הפלשתים אשר לא היה להם עוד תקומה למיום הכות יונתן את אדונם את נציב פלשתים עברו אל מכמש אל מחנה אחיהם11. ויונתן ראה כי נפל לב העם ויחשב מחשבה לאמץ את לבם באמץ לבו ככל אשר עשה בראשונה. ויתגנב מן המחנה הוא ונושא כליו ויעבור מן הגבעה אל המכמש במעבר המלא מעקשים כֵּפים ונקיקים אשר בין שְׁני שִׁנֵי הסלע בין בוצץ ובין סֶנֶה ויעל בידיו וברגליו ויפל בהם פתאם כאריה משחית ויך כעשרים איש. ויקם שאון רב ומהומה גדולה במחנה פלשתים “ותרגז הארץ” ותהי כל המחנה “לחרדת אלהים”. וישמע שאול ויקם גם הוא וכל העם אשר אתו וימהרו גם המה אל מחנה האויב ותהי המהומה גדולה מאד בפלשתים ויבהלו ויחפזו ותהי חרב איש ברעהו וכל העם המתחבאים שמעו את הגבורה ואת התשועה אשר עשה יונתן ויצאו ממחבואיהם וירדפו גם הם אחרי פלשתים ויהדפום ימה עד בית אָון. ויתחזקו עוד בני ישראל ויכו בהם מכה רבה וירדפו אותם רדוֹף והכה עד איָלוֹן אשר בקצה גבול דן. ויגרשו ביום ההוא את הפלשתים מגבולם וישביתום מהיות מושלים בם, וילכד שאול את המלוכה בישראל12. ויהי הוא המושל בעמו תחת הערלים אשר רדו בם. ויפרוק שאול מעל צוארי בני ישראל את עֹל בני עמון ואת על פלשת אשר כבד עליהם מאד מימי יאיר הגלעדי. אך בכל זאת נסו עוד הפלשתים פעם בפעם לשאת ראש והמלחמות בין פלשתים ובין ישראלל לא סרו כל ימי שאול13.
ותהיינה לשאול מלחמות גם באדום אשר מנגב ארץ כנען גם במואב אשר מנגב ארץ הגלעדי14. ובני הראובני15 הגדי וחצי שבט המנשה נלוו יחד ארבעה וארבעים אלף איש יוצאי צבא “נושאי מגן וחרב דורכי קשת ולמודי מלחמה”16, ויתאזרו עוז בימי שאול ויכו את ההגרים הלא הם הישמעאלים השוכנים מקדם לגלעד ואת יטור ונפיש ונודב וירחיבו את גבולם מקדם. וקרוב הדבר כי שאול היה עוזר להם, כי שמרו את בריתם לבית שאול גם אחרי מותו, וגם לשבטי הצפון הלא המה נפתלי ואָשר היתה רוָחה כי נלחֹם נלחם שאול במלכי צובה אשר בצפון הארץ ויצלח17.
ויהי כי נכונה המלוכה ביד שאול וירחֵב את כבוד ביתו למען גדל את כבוד המלוכה בעיני העם. וַיִקָדֵש בעיניהם ויחשב למשיח ה' וכל השולח ידו בו לא ינקהו ה' אשר משח אותו בשמן קדשו18 וישם נזר על ראשו ואצעדה על זרועו19 וחנית היתה בידו תמיד20 תחת שבט מלכות. וישם את קיש אביו ואת נר אחי אביו לראשי השרים21. ויעמד עליו גדוד רצים לשומרי ראשו22 וכי יבא איש לפני המלך או בצאתו מאת פניו וקרא האיש יחי המלך23. ובדברו עמו לא יקרא לו בשמו כי אם יאמר לו אדוני המלך24. ויאהב שאול לשבת תחת עץ רענן25 ועבדים נצבים עליו וילבשו בני המלך מעילים וחגורות וחרב מצמדת על ירכם26 ותהיינה אומנות בבית שאול27 אשר גדלו את ילדי בית המלך. אך נשים לא הרבה שאול המלך לקחת28 כמשפט מלכי הגויים או כמשפט גדעון אבצן ועבדון השופטים. ותהי לו רק אשה אחת אשר נשא בטרם היה עוד למלך הלא היא אחינעם בת אחימעץ29 ויגדל כבוד המלך מאד גם בעיני מרום העם ותהי משפחתו נעלה מאד, ויאָמר: “הנקלה התחתן במלך”30. וירבו אנשי בית המלך להכנע מפניו ולשים נפשם כעפר31 כמשפט העומדים לפני מלכי הקדם. והאיש אשר מצא חן בעיניו ועשה אותו לשר מאה או לשר אלף32. ואיש כי יעשה תשועה לעמו במלחמה ועשה המלך את ביתו חפשי לאמר לבית שרים33 ולאשר ייטב בעיניו יתן שדות וכרמים34. וביום החדש יעשה משתה לכל שריו ועבדיו וישב איש איש על מושבו וכאשר יפקד האיד והיה מושבו ריק. וירב מקנה שאול מן המלקוח הרב אשר עלה בחלקו וַיַפְקֵד על רועי מקנהו איש אדומי ושמו דואג לאביר הרועים35 ומן השלל אשר נשא שאול הקדיש כסף וזהב רב אל אוצר בית ה'36 אשר לֻקח אחרי כן לבנין המקדש. אך את כל לבו שם שאול אל מצות התורה להקים אותה לכל חקותיה, ויהי כאשר הֻגד לו במלחמה כי חוטא העם לאכול על הדם וירגז מאד ויקרא: בגדתם! ולא הרפה מן העם עד אשר הביאו לו את בהמתם וישחטן כמשפט37. ואת האובות ואת הידעונים העביר מן הארץ38 וישם משפט מות על מעונן ומנחש ומכשף39. אך מעט מעט החלה ענותו ללכת הלוך וחסור ותלבשהו רוח עזה ותפעמהו גם בדברי התורה והמצוה גם בדברי הממלכה. ויכבד את ידו על הגבעונים ויאמר להשמידם בקנאתו יען כי סבבו אבותיהם בכחש את יהושע ואת ישראל. ויהי כי המית מתי מספר מהם ויקומו ויברחו על נפשם וייראו להתיצב בכל גבול ישראל. ותרע הקנאה היתרה הזאת בעיני יראי אלהים ותהי אחרי כן למוקש לבית שאול40 ויש אשר גזר שאול על עם המלחמה גזרות אשר נלאו לעמוד בהן וירע הדבר בעיני יונתן בנו הנוח והעניו41.
ויהי אחרי אשר פרק שאול מעל צואר עמו את עֹל בני עמון מקדם ואת עֹל הפלשתים מים, ויהי דבר ה' אליו ביד שמואל לשום פניו הנגבה ולאַבד כל זכר לעמלק אשר היה לשוטט בצדי ישראל ולבלתי השאיר לו כל שריד ולהחרים את כל אשר לו. כי עזה מאד מאד היתה איבת העם ההוא הקטן והבזוי בגוים לישראל למן היום אשר יצא ממצרים, ויהי שת את ידו תמיד עם כל אויביו ורודפיו. ויַסע שאול מאתים אלף ועשרת אלפים איש רגלי מבני ישראל ומבני יהודה אל נגב יהודה ויפקדם בטלאים, היא טֶלֶם אשר על קצה גבול אדום42. וישלח מלאכים אל בני הקיני חותן משה היושבים בתוך העמלקי להחלץ מתוכם פן יסופו עמו. וישמעו אליו בני הקיני ויעתיקו משם וימלטו, ושאול עבר את הגבול ויבא עיר עמלק וילחם עמו בנחל ויך את העם מכה רבה מאד וַיִּשְׁבְּ ממנו שביה גדולה. אפס כי לא הקים את דברי שמואל ויחמול על אגג מלך עמלק הַמְרַצֵּחַ הצורר הגדול לבני ישראל43 ואת העם לא החרים כלו. ויאמר שאול לכפר את חטאתו, אשר עבר את מצות שמואל הנביא, בהעלותו בגלגל זבח גדול לה' מן המלקוח אשר נהג מן העמלקי. ויצא שמואל לקראת שאול הגלגלה ויער את אזנו כי הענוה הרכה הנאוה מאד לאַחַד העם יש אשר לא טובה היא למושל44. ויוכיחו בדברים נמרצים מאד על אשר עבר את מצות ה' אשר צוה ביד משה ולא הכרית את השטן הזה האורב לישראל, ועל אשר אמר לכפר את החטאת הזאת אשר חטא לעמו בעולה ובזבח45. ויכל את תוכחתו בדבר הקשה והמר הזה לאמר: “יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך”. וילך עוד שמואל עם שאול להשתחות עמו לה' למען כבדהו נגד זקני עמו ולמען העלם מן העם את הדברים הקשים אשר דבר לו, ואת אגג אשר הרבה חללים כל ימי חייו המיתו על פי שמואל בגלגל. ויקח שמואל עגלת בקר וילך ביתה לחם אשר ליהודה למען שים לו כסות עינים לאמר לזבוח לה' בא שמה. וימשח שם בסתר את הנער דו בן ישי בית הלחמי, ממשפחת נחשון בן עמינדב נשיא בני יהודה46, למלך אשר ימלוך על ישראל אחרי שכב המלך שאול עם אבותיו. ולמן היום אשר הוכיח שמואל את שאול על דבר אגג לא נכונה עוד רוח המלך בקרבו ותבעתהו לרגעים רוח רעה. ויבקשו לו עבדיו איש יודע נגן למען ירוח לו בשמעו קול כנור נעים. וימצאו את דוד בן ישי בית הלחמי ויביאֻהו לפני המלך ויאהבהו שאול מאד. ושאול לא ידע כי הנער הרועה הזה נמשח תחתיו זה מעט למלך על עמו.
ויהי דוד, האיש אשר בחר בו ה‘, נער רועה צאן, ככל אשר היו אברהם ויעקב אבותינו ומשה איש האלהים. ותהי תֻּמת הרועים הטהורה הזאת נשקפת מכל דבריו ומכל מעשיו אשר דבר ואשר עשה בהיותו לאיש, וַייף תארו מאד וימלאו סופרי הדורות ההם את פיהם תהלת יפי מראהו וזרוע כחו. ויאמרו לו: אדמוני יפה עינים טוב רואי47 ואיש תאר48. ויגדל כחו ויהי איש גבור חיל ואיש מלחמה49 אשר לבו כלב האריה50. כי בעודנו נער ורך הכה בזרוע עזו את הארי ואת הדוב הבא אל צאן בית אביו לשאת שה מהעדר51. ובתמתו נבחר לו בימי בחֻרותיו גם ביום מלחמה הַקֶּלע מן הקשת וילקוט רועים מלא חלוקי אבנים מאשפה מלאה חצים שנונים52 ויהי קולע באבן אל השערה ולא יחטיא53. ובלבשו בפעם הראשונה מַדי איש צבא מִהר ויסירם מעליו באמרו לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי54 ובכל זאת עשה גדולות ונפלאות במלחמתו הראשונה. אך בכל משושו אשר שש בכח ידיו לא בטח מעודו גם בזרוע בשר גם בחרב ברזל כי אם בשם ה’55. ויאמן בלב שלם כי לה' המלחמה56 כי הוא הדַין אשר ישפוט בין העשוק ובין העושק57 ואשר ישיב לאיש את צדקתו58 ולעושה הרעה ישלם כרעתו59. והאיש אשר תיקר נפש רעהו בעיניו, תיקר נפשו בעיני ה‘60. וכי יעֻנֶּה איש בידי רעהו על לא חמס בכפו וראה ה’ בעָניוֹ והשיב לו טובה תחת הרעה אשר באה עליו61. על כן התחזק דוד בה' אלהיו62 ולא נואש בבא עליו צרה. וביראתו את ה' מאד לא גבה לבו גם בעצם רום תפארתו63. וידבר טובות ורכות לאנשים אשר סרו אל משמעתו גם בבואם לעשות את הדבר אשר לא ישר בעיניו64. ואם עשה לו איש פעם אחת חסד לא שכח עוד כל ימיו להשיב לו את גמולו בעין טובה ובכבוד גדול65. ומדי הוכיח איש צדיק את דרכו על פניו גם אחרי עלותו על כסא ישראל וקרא ואמר חטאתי66 העויתי67 נסכלתי68 ותכבד כמשא כבד על לבו הדעת כי בשלו נאספה נפש נקי אף כי לא ידיו שפכו את הדם ולא באשמתו נעשתה זאת69. ויָגל מאד גם ברעש המלחמות אשר שסבבוהו בהצל ה' אותו מבא בדמים70 ומשלוח ידו ברעה71, כי חיי האדם היו קדש קדשים בעיני גבור מלחמה זה72. על כן דבקה בו נפש כל איש טהר לב לאהבה אותו כנפשו73, ובינתו הרבה74 ותבונות כפיו לנגן בכנור ומתק שפתיו לשיר בשירים הוסיפו עליו לוית חן.
אלה הן קצות דרכי האיש אשר בחר בו ה' לשבת על כסא עמו ולהיות לאב לכל מלכי ישראל ולמופת לכל אדיריו ומושיעיו עד אחרית הימים.
ולא ארכו הימים וַיּקָרֶה דבר אשר נתן ידים לבן ישי להושיע את ישראל ולהודיע את ראשית גבורתו ואת ידו החזקה לאויבי עמו. כי הפלשתים אשר הכו בידי שאול במכמש לא נחו ולא שקטו, ויראו כי ברוב חיל לא יוכלו עוד לישראל כי רוח שמואל ושאול קבצו את כל שבטיהם מדן ועד באר שבע וישראל ויהודה היו לגוי אחד, וכל צבאותיהם מלומדי מלחמה חמושים כובע ושריון חרב וקשת, ויערימו להפיל על עם המלחמה את פחד הרפאים אשר שמם היה למחתה לכל העמים. ובעיר גת ישבו ארבעה אחים ממשפחת הרפאים אשר גבה ארזים גבהם, ויהי שֵׁם ארבעת האחים ילידי הרפא75 אשר בגת לחגא גם בימי שאול ככל אשר היה שֵׁם שלשת האחים בני הענק אחימן ששי ותלמי אשר בחברון בימי משה ויהושע76. ויקחו הפלשתים את גלית אחיהם הגדול איש אשר קומתו שש אמות וזרת וישימוהו להם לראש. ויאַספו את מחניהם אל אפס דמים אשר בין שׂכֹה ובן עזקה בשפלה אשר ליהודה77. ושאול וחילו חנו בעמק האלה ויעמדו פלשתים וישראל ארבעים יום אלה נוכח אלה. ובכל יום ויום גלית יוצא ומחרף את מערכות ישראל וקורא בגאוה ובוז לאיש גבור מבני ישראל אשר יבא להלחם עמו אחד בְּאֶחָד. ולא מצא איש את לבבו להתגרות ברעה, גם לב שאול ויונתן הגבורים לא עמד להתגרות בענק הזה. ויעבר המלך קול במחנה לאמר: מי האיש אשר יכה את הפלשתי הזה ונתן לו המלך את בתו לאשה והעשיר אותו המלך עשֶׁר רב ואת כל בית אביו ישים לבית שרים בישראל. ולא מצא איש את לבבו להרים יד ולהניד רגל לקראת הפלשתי. ויהי היום ויבא דוד בן ישי מבית לחם אשר שמה שב לרעות את צאן אביו ביום צאת המלך אל המערכה. ויבא עד המלך ויתנדב להלחם בפלשתי הערל הזה. וירא שאול כי לא תעלה בידו להזהירו מהשלך נפשו מנגד ויצו לשום על דוד מַדי איש מלחמה כובע שריון וחרב ולא מצא הרועה התמים את ידיו ואת רגליו בנשק הכבד ויסירם מעליו. ויצא מאת פני המלך וירץ אל הנחל ויבחר לו חלוקי אבנים ויתן בילקוטו ויוצא וישם אחת מהן בקלע ויצא לקראת הפלשתי הגס והמוצק וישב לו את חרפתו ברוח גבורה ובאמץ לב יודע את כחו ובוטח בה'. ויהי ככלותו את דבריו ויקַלַע את האבן אשר בידו אל ראש הפלשתי ותטבע האבן במצחו ויפל מלא קומתו ארצה. וימהר דוד וישלוף את חרב הפלשתי מתערה ויכרות בה את ראשו ותהי מהומת מות במחנה פלשתים וינוסו ויפוצו. ובני ישראל הריעו וירדפו אחריהם עד גת ועד עקרון וירבו את חלליהם וישֹׁסו את מחניהם. ולא ידע שאול כי יצא דוד למלחמה על גלית אחרי אשר הסיר דוד הנשק מעליו וילך. ויהי בראותו מרחוק נער יוצר לקראת הפלשתי וישאל את אבנר בן מי הוא, וגם על לב אבנר לא עלה כי דוד הוא. אך אחרי אשר הכה דוד את הפלשתי הביא אבנר את דוד לפני שאול וראש הפלשתי בידו. ושאול אשר רוח רעה בעתתוּ הֻכה מעט בתמהון בבֹא התשועה פתאֹם ולא הכיר כרגע את דוד. ביום ההוא יצא שם דוד לגבור בישראל ושאול לא נתנו עוד לשוב אל בית אביו ויהי לו לנושא כלים78 ונפש יונתן דבקה בו מאד ויכרות עמו ברית אהבת עולם.
ויהי כאשר הצליח דוד במלחמות אשר הוסיפו הפלשתים להתגרות בישראל וישימהו שאול לראש על אנשי המלחמה ויגדל כבודו מאד בעיני העם ובעיני השרים.
ויהי היום ויערוך שאול לקראת פלשתים ויפלֵא דוד את מכותיהם. ותצאנה הנשים בתפים ובמחולות לקראת המלך בשובו מן המלחמה ותענינה ותאמרנה: הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו. ויבא השיר הזה כרצח בעצמות המלך כי נפקחו עיניו לראות כי נעלה עליו דוד בעיני עמו ויהָפך לאויב לדוד מן היום ההוא והלאה. ויהי ממחרת ותצלח עליו רוח רעה וַיָטֶל בחמתו את חניתו על דוד להמיתו ויסוב דוד מפניו וינצל. ויפטר שאול את דוד וישם אותו לשר אלף וישלחהו מפניו ויצא ויבא לפני העם ולא ישב עוד בבית המלך.
ויֻגד לשאול כי דבקה נפש מיכל בתו הנערה בדוד ויצו את עבדיו לדבר על לבו לאמור: במאה חללי פלשתים תתחתן במלך, כי אמר בלבו יתגרה נא ברעה ונפל בידם, ויתחזק דוד ויך בפלשתים מאתים איש. ולא יכול שאול להשיב עוד את דברו ויתן את מיכל בתו לדוד לאשה, ויוסף עוד לשנוא אותו ולירא מפניו. ויהי מדי סור מעליו הרוח הרעה ודִבֶּר יונתן טובות על דוד באזני אביו והוכיח את צדקתו. ויהי היום וַיִשָּׁבע שאול בתֹם לבבו לבלתי התנקש עוד בנפשו וישמח יונתן מאד וַיָבֵא את דוד אל בית המלך ויהי טוב בעיניו וישכח את קנאתו, ודו ינגן לפניו ורָוַח לשאול כתמול שלשום. ולא ארכו הימים ותקם עוד מלחמה בפלשתים ויצא דוד ויכם מכה רבה ויפיצם ויניסם. ותוסף רוח קנאה לעבור על שאול ותצלח עליו הרוח הרעה וישכח את שבועתו. וַיָּשָׁב וַיָּטֶל עליו את חניתו להכותו נפש וימלט דוד מפניו וחמת שאול לא שככה. וישלח שאול מלאכים בלילה ההוא להמית את דוד בביתו ותמלטהו מיכל אשתו ותורידהו בעד החלון ויברח אל שמואל הרמתה. וירדף שאול אחריו וינס דוד גם משם וַיִּוָּעֵד עם יונתן בשדה. וַיְחַו יונתן את דעתו כי לא שונא שאול לדוד תכלית שנאה, וכל חמת אביו רק פרי רוח עוברת היא, פרי רוח רעה אשר תבעתהו, ודוד החליט בכל תוקף כי שומה היא מעם שאול להמיתו79. וייעץ יונתן את דוד להחבא אצל אבן האזל הקרובה לגבעת שאול, ולבלתי בא ביום החודש לאכול לחם על שולחן המלך ואז יחקור את אביו לדעת את אשר עם לבבו ויעש דוד כן. ויהי ביום החדש וַיְנַס יונתן דבר אל אביו ותצלח כאש חמת שאול וידבר אליו קשות ונאצות ויפקוד עליו בקול מושל: שלח וקח אותו אלי כי בן מות הוא. ויתחנן יונתן ויקרא: למה יומת מה עשה? ויחר אף המלך מאד ויטל עליו את החנית. ויקם יונתן נעצב ונכלם וילך אל דוד ויפלו שניהם איש על צוארי רעהו ויבכו ויחדשו עוד הפעם את ברית אהבתם. וישלח יונתן את רעהו לשלום. אז החלו לדוד ימי טלטלה ונדודים.
וישם דוד את פיו אל אחימלך הכהן אשר בנוב ויבא אליו וישאל ממנו לחם וחרב ויתן לו את חרב גלית הפלשתי אשר היתה לוטה בשמלה אחרי האפוד וישאל לו באורים. ואחימלך לא ידע כי מלפני חותנו המלך בורח דוד.
וילך דוד אל גת להמלט שם מפני שאול. ויֻגד לאכיש מלך גת כי דוד המכה בפלשתים בא אל ארצו ויתפשוהו80 עבדי אָכיש. וירא דוד כי אבדה עצה ממנו למלט נפשו ויתהולל וישתגע בידם ויקצוף אָכיש על עבדיו ויאמר: הנה תראו איש משתגע למה תביאו אותו אלי? ויגרש81 אָכיש את דוד מארצו וילך דוד משם וימלט אל מערת עדֻלם אשר בשפלה הקרובה אל עזֵקה ואל שׂכֹה82 אשר שם הכה דוד את גלית הפלשתי. ויהי תועה ובודד, גולה ונרדף, בעצם המקום, אשר עשה תשועה לכל ישראל בזרוע תפארתו. וישפוך נפשו לפני ה' בתפלה זכה כי יצילהו מרודפיו אשר אָמצו ממנו ואשר טמנו פח לו על כל ארחותיו ויקרא בצר רוחו:
הַבֵּט יָמִין וּרְאֵה וְאֵין לִי מַכִּיר
אָבַד מָנוֹס מִמֶּנִּי אֵין דּוֹרֵשׁ לְנַפְשִׁי83
וישמע ה' אל תפלתו ויתקבצו אליו ארבע מאות איש מצוק ומר נפש וַיָּסֹכּו בנפשותם למן היום ההוא לראשו ויהי להם לשר. וישמע שאול כי רבו האנשים המתחזקים עם דוד ותעל חמתו עד להשחית. וייראו בני משפחת דוד לשבת עוד בבית לחם עירם, וירדו אל דוד. ויהיו בתוך אחי דוד הבאים אליו גם בני צרויה אחותו, הגבורים אשר יצא להם אחרי כן שם גדול בישראל. ויהי אבישי בכור האחים מעוז לראש דוד למן היום ההוא ונאמן לו מאד מאד כל הימים, ויהי נכון בכל רגע להשליך נפשו מנגד על כבוד דוד ועל שלומו ולעשות כלה כרגע בכל הקרב לנגוע בו לרעה. וירע הדבר בעיני דוד וגער בו והחזיק עליו דבריו תמיד להשיב חמתו מהשחית ולמנוע חרבו מדם. ויעש לו אבישי שם גדול בגבורתו כי עורר עת חניתו על שלש מאות חלל84. ויהי עוד איש מן האנשים האלה אשר היה נכבד בעיני דוד ושמו אחימלך החתי85. ומלבד האנשים האלה אנשי הזרוע נלוָה אל דוד גם איש מאנשי הרוח הלא הוא גד הנביא86. וקרוב הדבר מאד כי שמואל שלחו אליו להיות לו לרוח עצה בכל דרכיו. ויהי כי נגלה דבר אלהים בפי גד פעם בפעם אל דוד ויקרא העם לגד אחרי כן חוזה דוד87. ויתהלכו כל האנשים האלה ברגלי דוד, אך את אביו ואת אמו88 אשר באו אליו לא אבה דוד להניע ללכת עמו למסעיו כי ירא פן יקרם אסון, כי זקנים היו באים בימים89. ויביאם אל מלך מואב ויחל את פניו כי יתנם לשבת במצפה מואב, ודוד ואנשיו ישבו בארץ מואב באחת המצדות. ויהי בשבת דוד במואב בעבר הירדן ויבאו ממטה גד אליו אל המצודה אחד עשר איש גבורי חיל אנשי צבא למלחמה עורכי צנה ורומח ופני אריה פניהם וכצבאים על ההרים למהר90 וגם מיהודה ובנימין באו שרי חילים ושָׁלִשים להלָּוֹת על גדודיו ולא האמין בהם דוד, וַיַּבַּע להם את מגוֹרתוֹ ויאמר: ירא אלהי אבותינו ויוכח. ותלבש הרוח את עמשי ראש השלישים ויקרא: לך דוד ועמך בן ישי! ויאספם דוד אליו ויתן גם אותם בראשי הגדוד וילָּוו אל דוד ואל אנשיו וישימם דוד אחרי כן לשרי מאות ושרי אלפים. ויהי דבר גד הנביא אל דוד לצאת משם ולבא ארצה יהודה כי לא שלם עמו לב מלך מואב91 וישמע דוד בקולו ויבא יער חרת92. ושאול שמע כי התלקטו אל דוד ארבע מאות איש גבורי חיל93 וַתֵּכה רוחו מאד כי אמר עוד מעט ופשע בי כל עמי. ויזעף לבו ויבט און גם באנשיו בני הימיני העומדים לפניו וישם את כל האשמה בראש יונתן בנו ויקרא במר נפשו: כלכם קשרתם עלי ואין גֹלה את אזני בִכְרָת בני עם בן ישי ואין חולה מכם עלי כי הקים בני את עבדי עלי לאורב. ודואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול היה בתוך הנצבים על שאול בעת ההיא. ויך דואג את אחימלך הכהן בלשון ויספר לשאול כי ראה את דוד בא אליו, ואחימלך תומך בידו בצדה ובנשק וגם במשפט האורים. וימלא שאול חֵמה וישלח ויבא את אחימלך ואת כל בית אביו הכהנים. ויגד אחימלך הכהן התמים לפני המלך בדברי תום וישר את צדקתו כי ביום היות דוד בביתו לא ידע דבר גדול וקטן כי מלפני המלך הוא בורח, ולא שעה שאול אליו ואל דברי תחנוניו וישם את לבו כחלמיש ויחרץ משפט ויקרא: מות תמות אחימלך אתה וכל בית אביך. ויצו לרצים הנצבים עליו להמיתם ולא אבו הרצים לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה‘. וישם שאול את פניו אל דואג ויקם האדומי עז המצח האכזרי הזה וימת ביום ההוא את אחימלך הכהן הנאמן והתמים ואת כל בית אביו שמונים וחמשה כהנים נקיים אשר לא נמצא כל אָון בידיהם וְעַולה בשפתיהם. ותקטן עוד זאת בעיני שאול וישלח את עבדו האדומי עירה נוב ויך שם מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק ושום ושה וחמור. ההרג האכזרי הזה אשר עולל במצות המלך אשר חָמַל על אגג ראש צוררי ישראל עד נאמן הוא, כי דבר ה’ בפי שמואל אמת כי לא יצלח שאול למלוכה כי אין מעצור לרוחו, רגע יֵרַך לבו ורחם על האכזרים צוררי עמו, ורגע תעבור עליו רוח קנאה ושחת רחמיו על אנשים צדיקים טהורי לב ונקיי כפים. ותחרב נוב עיר הכהנים בידי דואג, ואת שארית כלי משכן ה' הביאו אנשי המלך גבעונה. ויבן שם שאול במה גדולה94 ותהי גבעון למן העת ההיא לעיר מקדש תחת נוב95. וימלט בן אחד לאחימלך הכהן האומלל ושמו אביתר, וינצל מדואג האדומי וימלט את האפוד שארית תפארת בית אביו ככל אשר נצל אחיטוב אבי אביו וימלט את האפוד מן הפלשתים אשר החריבו את שילה. ויברח אביתר וירץ אחרי דוד וימצאהו בקעילה96 אשר ליהודה אשר שמה הלך להושיע את יושביה מיד הפלשתים אשר פשטו עליהם וַיָּשֹׁסוּ את גרנותיהם. ויגד אביתר לדוד את אשר קרה את בית אביו ויהמה לב דוד ותצר לו מאד כי בשלו באה הרעה הגדולה הזאת על כהני הצדק. ויאסוף דוד את אביתר הכהן אל קהל אנשיו, ויגדל כבודם כי גם נביא גם כהן, בן כהנים משוחים, היו להם לעינים. ודוד הכה בפלשתים השוסים את הגרנות מכה רבה ויקח מהם את מקניהם ויעש תשועה ליושבי קעילה. וקעילה היא עיר דלתים ובריח97, ונַחַם הגַּרְמִי98 למטה יהודה יסד אותה בראשית ימי השופטים ויצא לה שם בתאֵניה ובדבליה אשר שִׁכרו את אוכליהן כאשר ישֶׁכֵּר היין והשֵּׁכָר את שותיו99. וידרוש דוד באורים אשר ביד אביתר הכהן ויגד לו כי יצא מהמקום הזה כי שאול יצא לצור עליו על העיר ואנשי קעילה יבגדו בו והסגירוהו בידו. ויצא דוד משם ויתהלך ממקום אל מקום למען אשר לא ידע שאול את מקומו ויחדל שאול לצאת אחריו. וילך דוד מדבר זיף100 אשר ליהודה ומספר העם אשר עמו בעת ההיא נוסף ויעל עד שש מאות איש. וישבו במצדות סלעים בגבעת החכילה בחורש ויקם לו שאול אורבים וילאו לבקשו כי מלט ה' אותו מידם. ויונתן האוהב את דוד בכל נפשו לא שעה אל מעשי אביו ויבא אל דוד החורשה בסתר ויחזקהו וינחמהו ויחדש את בריתו עמו, וַיִּגָל את אזנו בלאט כי גם שאול אביו יודע כי תסוב המלוכה לבית דוד.
והזיפים עלו אל גבעת שאול וידברו על לבו לרדוף אחרי דוד וישיתו ידם עמו להסגיר אותו בידו. וישמח שאול לקראתם ויברכם וישמע להם וירדף אחרי דוד. ויֻּגד לדוד ואנשיו וילכו מפניו אל מדבר מעון. ויקרבו אנשי שאול אל דוד ואנשיו לעטור אליהם לתפשם. והנה מלאך בא ומבשר לאמר פשטו פלשתים על הארץ ויעל שאול מעל לדוד לערוך מלחמה לקראת פלשתים ויקראו שם המקום סלע המחְלקות.
ויסע דוד משם קדמה, ויחן במצדות סלע בעין גדי אשר על פני ים המלח.
ושאול כלה את מעשהו בפלשתים וַיָּשָׁב לרדוף אחרי דוד ויעבר על פני הכֵּפים השנונים המצוקים שם, אשר יאמר להם צוקי היעלים. ודוד ואנשיו יושבים בירכתי מערה רחבת ידים מאד ושאול לא ידע, ויסר אל המערה ההיא להסך את רגליו. ויפגיעו אנשי דוד בדוד לעשות כלה באויבו המבקש נפשו לאמור: הנה היום אשר אמר ה' אליך הנני נותן את אוֹיְבְךָ בידך, וישאפו האנשים לפגוע בו ולקחת נפשו כרגע. ויאַמץ דוד את כל כח שפתיו ולא נתן את האנשים מרי הנפש האלה לקום ממקומם ויאמר: חלילה לי לשוח יד באדוני כי משיח ה' הוא. ויקרב לבדו בלט ויכרות את כנף הבגד אשר לשאול ויך אחרי כן לבו גם על עשותו את הדבר הזה לשאול. ויהי בצאת המלך מן המערה וילך ויקרא אחריו ויפן שאול אליו ויקד דוד וישתחו ויראֵהו את כנף מעילו אשר כרת ויוכח לו כי בידו היה ובכל זאת לא שלח ידו לנגוע בו. ויעזוב עליו שיחו וידבר אליו במר נפשו דברים נכוחים מאד. ורחמי שאול נכמרו וישא קולו ויבך ויקרא: הקולך זה בני דוד? וַיֵּהָפך לבו רגע לשוב ולאהבה את דוד באמת כבראשונה וירומם מאד על לשונו את צדקת דוד את נדיבות לבו ואת חסדו בחוסו על נפש אויבו ויגד לו כי יודע גם לבו כי בידו תקום ממלכת ישראל. ויַּשבע את דוד כי לא ישלח את ידו לרעה בבית שאול אחרי מלכו ויעל שאול מעליו. ודוד לא האמין עוד בשאול, ויירא לשבת בגבול ישראל ויָשט במדבר פארן וישמע שאול ויתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש מגלים אשר לבנימין. ויקח לו דוד אשה מעיר יזרעאל101 אשר ליהודה ושמה אחינועם. ואחרי מות נבל הכרמלי אשר שלם לו רעה תחת טובה לקח דוד גם את אביגיל אשתו, אשה טובת שכל ויפת תאר, לו לאשה. ויצר לדוד מאד להתגורר בארץ הנכר102 וישב הוא ואנשיו בלאט ויסתתר עוד הפעם בגבעת החבילה וישובו הזיפים וישיתו ידם עם שאול וילכו ויודיעֻהו את מקום דוד. ויקח שאול שלשת אלפים איש בחור וירדוף אחריו. ויבא שאול וכל האם אשר אתו עיפים ויגעים וישכבו ויתנו שנה לעיניהם. ושאול שוכב במעגל בתָּוֶך ואבנר והעם סביבותיו. ויקח דוד את אבישי ויבאו שניהם בלאט במעגלה ויפצר אבישי בדוד למלא ידו להמיתו ויגער בו דוד ויאמר: מי שלח ידו במשיח ה' ונקה. ויקרב דוד בלאט ויקח את חנית שאול המעוכה בארץ מראשותיו ואת צפחת המים וימהר ויצא מן המחנה ויעמד על ראש ההר מרחוק ויקרא בקול גדול. ויקיצו כל העם וייקץ גם המלך ויירא את דוד, ויכמרו רחמיו עוד הפעם. ויוכיחהו דוד גם בפעם הזאת ויתאונן מרה באזניו על האנשים אשר הסיתו את מלכם בו לרדפו ולגרשהו מהסתפח בנחלת ה' לנוע במדבר פארן ולהיות בעיניו כבן נכר עובד אלהים אחרים. ויהמה לב שאול בדַבֵּר דוד את הדברים האלה ויקרא בנהמת לבו: חטאתי, הסכלתי ואשגה הרבה מאד, שוב בני דוד כי לא ארע לך עוד תחת אשר יקרה נפשי בעיניך היום הזה.
ואמנם מה גבהו ומה נעלו דרכי דוד עם שאול אשר שתי פעמים הטיל עליו את החנית להכותו וישַׁלַח עליו אורבים לשמור עליו את הבית להמיתו ויגזל ממנו אשת חיקו אשר אהבת נפש אהבתהו ויתנה בחיק איש זר ולכף רגלו לא נתן מנוח. ובכל זאת לא שלח דוד את ידו לנגוע בו ויאַמץ את כל כחו למנוע את האנשים הקשים אשר עמו לבלתי עשות לו כל רע, אף כי ידע כי שם שמואל את נזר שמן משחת אלהיו על ראשו, וכל ישראל ויהודה אהבוהו, וכי נקעה נפש העם מעם שאול למן היום אשר שלח ידו בכהני ה‘, וכי גם שאול ויונתן ידעו כי לא להם תהיה המלוכה, וגם בגוים אשר מסביב יצא לו שם כי הוא מלך הארץ103. ועתה לוּ שלח דוד את ידו בשאול כי עתה לא פצה איש פה כי כהנה וכהנה קרו בימי הקדם גם מידי אנשי רֶשע למלכי חסד, ודוד הלא היה טוב בעיני העם מאד ושאול נבאש בעיני עמו. אך דוד היה איש חסיד והוֹשֵׁעַ ידו לו היה תועבה בעיניו, על כן גלל על ה’ דרכו וישם אותו לשופט בינו ובין צוררי נפשו104 ואת ידו חשך מרעה.
ודוד ראה כי לא תהיה לו תקומה בארץ אבותיו כל ימי מלוך שאול, ויקם דוד וביתו ואנשיו וילכו אל אַכיש מלך גת ויאספם אל עירו. וישאל דוד לתת לו אחת מערי השדה למושב לו ולאנשיו ויתן להם אכיש את צקלג עיר קטנה על גבול מטה בני שמעון אשר היתה בעת ההיא לפלשתים, וישב שם דוד ואנשיו איש וביתו. ויהי אך נמלט דוד מחמת שאול וישב לבטח בארץ פלשתים. ויאָמנו דברי המלך שאול אשר חדש כי גם בקרב אחיו בני הימיני נמצאו אנשים אשר ידם עם דוד, כי אמנם באו אליו אנשים ממשפחת שאול גבורים נושקי קשת מימינים ומשמאילים באבנים ובחצים105 וישיתו ידם עמו ויבֹאו עמם אנשים גם מן הקרחים106 ממשפחת שמואל אשר רבים מהם הקים שמואל לנביאים ולמשוררים.
ויקו אָכיש כי יד דוד תכון עמו להכשיל את כח ישראל107 אשר המלך שאול צודה את נפשו, וכי יפשוט דוד ואנשיו הגבורים על ערי יהודה הקרובות לצקלג והכה אותם ונהג את מקניהם ואת שללם מנחה למלך פלשתים. ויערם דוד ויפשַט על שבטי העמלקי המשוטטים במדבר שור והכה אותם ונשא את שללם אל אכיש מלך גת ואמר: על נגב יהודה פשטנו היום על נגב הירחמאלי ועל נגב הקיני.
ופלשתים קבצו את מחניהם עירה אפק אשר בנחלת אָשר108 לצאת למלחמה על בני ישראל, אשר תקעו גם הם את מחניהם בעַיִן אשר ביזרעאל בגבול בני יששכר109. ויקרא אָכיש אל דוד ואנשיו שמה ללכת עמו כי האמין אכיש כי הבאיש דוד בעמו ויהי לו לעבד עולם. אך סרני פלשתים הטיבו העמיקו לראות מאדוניהם ויאיצו בו להשיב את האיש הזה למקומו פן יהיה להם לשטן במלחמה באמרם: במה יתרצה זה אל אדוניו הלא בראשי האנשים ההם. וירע הדבר מאד בעיני אָכיש אך לא יכול לעבור את פי סרני פלשתים וישלח את דוד ואת אנשיו וישובו צקלג. ויהי בעברו על פני ארץ מנשה וַיִּלָּוו עליו שבעה גבורי חיל שרי אלפים וישימו את נפשם אל משמעתו וישם אותם אחרי כן לשרים בצבא110.
המה באים למחוז חפצם והנה צקלג שרופה באש וכל הבהמה וכל הרכוש אשר בתוכה נָדדו הלכו כי פשט העמלקי על נגב הכרֵתי אשר לפלשתים111 ועל נגב כלב אשר ליהודה בימי היות דוד בגת, ואת צקלג שָׂרְפו וַיִּשְׁבּוּ את כל הנפש ואת כל הרכוש אשר בתוכה וינהגו וילֵכו. ותהי המעט מדוד כל הרעה אשר מצאה את אנשיו ואת ביתו כי גם אחינועם ואביגל לֻקחו ממנו ויזעף עוד לב אנשי דוד על אדוניהם מאד, ויאמרו לסקלו כי מרה נפשם על בניהם ועל בנותיהם. ויתחזק דוד באלהיו ויקרא לאביתר וישאל לו באורים וירדפו וישיגו את גדודי העמלקי נטושים על פני השדה אוכלים ושותים ומטיבים את לבם בשלל. ויפל דוד עליהם ויכם ולא הותיר מהם איש בלתי אם ארבע מאות פלטים אשר נסו על נפשם ויָּשֶׁב דוד את כל הנפש ואת כל הרכוש אשר בזז העמלקי וַיָּבָז גם את מקנה עמלק ויחלק בין אנשיו. ומשלל העמלקי שלח מנחה לזקני ערי יהודה אשר התהלך שם בימי עניו.
והפלשתים העתיקו ממקומום מאפֵק ויסעו ויתקעו את מחניהפ על יד עיר שוּנֵם אשר ליששכר. ויעתיקו גם ישראל ויחנו בהר גלבֹּעַ, באמרם כי בהרים לא יוכלו הפלשתים למצוא ידיהם ברכבם ובפרשיהם. וירא שאול את מחנה פלשתים ויחרד לבו מאד. ושמואל מת ומן הנביאים אשר דרש שאול בצר לו לא מצא חזון, והאורים והתומים אין עוד במחנהו למן היום אשר השם את נוב ויהי בעיניו כאיש אשר נסתרה דרכו מה'. ויתמכר בצרת נפשו לעשות דבר אשר שַׂם משפט מות על כל עושהו וידרש בבעלת אוב. אך גם בחזון הזה לא מצא המלך האומלל תנחומים לנפשו ויהי במלחמה ותהי רוחו ורוח כל העם סרה מאד. ויהי אך הָחֵל הֵחֵלו הפלשתים להפיל חללים במערכה בגלבע וישיגו הפלשתים את שאול ואת בניו ויכו את יונדב ואת אבינדב ואת מלכישוע בני המלך. ויקרבו בעלי הקשתות אל שאול וַיְחָל מאד פן תהיה ידם בו והתעללו בו ויצו את נושא כליו לדקרהו ולא אבה האיש לשלוח יד במלכו וימהר שאול ויִּפֹּל על חניתו וַיָּמֹת. ונושא כליו הנאמן ראה כי מת אדוניו וישלח גם הוא יד בנפשו וימת גם הוא. ויראו בני ישראל כי מת המלך ובניו וַיֵחַתו ויבהלו וינוסו מן המערכה ותהי המנוסה גדולה מן המגפה112.
ויהי ממחרת בבֹא הפלשתים לפשט את החללים וימצאו בתוכם גם את גְוִיַּת שאול ואת גְוִיּוֹת בניו ויכרתו את ראש שאול וישימו את כליו בבתי אלהיהם ואת גְוִיָּתוֹ הוקיעו113 בחומת בית שאן אשר למנשה. ויחרפו אנשי יבש גלעד את נפשם למות כי זכרו את חסד אלהים אשר עשה להם שאול בהצילו אותם מחרב נחש העמוני114. ויבאו ביתה שאן ויקחו משם את גְוִיּוֹת שאול ובניו ויביאום יָבֵשָׁה וישרפו אותם שם ויקברום בכבוד ויצומו שבעה ימים.
כן היתה אחרית הגבור הנדיב והטהור, אשר לוּ היה כאחד העם כי עתה היה בצדקתו ובענותו לתפארת באדם ולמופת לעמו. אך לשלטון וגדולה לא הצליח. ויהי המעט ממנו כי המלוכה לא רוממה את רוחו כי עכור עכרה את טהרתה. אך בכל זאת כבדו הדורות הבאים אותו מאד ויחליטו כי לא חסרונו כי אם יתרונו ונקיונו115 עמדו לו לשטן על דרך המלוכה. ותהי אחרית מלחמת פלשתים בגלבוע רעה לישראל ככל אשר היתה אחרית מלחמתם בראשית ימי שמואל בימי חרבן שילה כי הערים בעבר הירדן אשר עזבו אותם בני ישראל מפחד האויב אשר הכה את מלכם, באו אנשים מן הפלשתים וַיֵּאָחזו בהן. ותֹּאבדנה בימים מספר116 ותחלופנה כצל עובר כל התשועות אשר עשה שאול בגבורתו לישראל כל ימי מלכותו. אך גואל ישראל היה חי, הלא הוא דוד בן ישי אשר אותו הקים ה' להושיע את ישראל מיד כל אויביו.
תם חלק ראשון
-
ש“א י”ב, י"ב. ↩
-
ש“א י', כ”א. ↩
-
דהי“א ה', כ”ט–ל“ג. ט', ל”ה–ל“ט. ועיין מוצא דבר כ”ז “יחס בית שאול”. ↩
-
יתבאר להלן. ↩
-
מצוה זו נאמרה לו ביום המשחו אך תחלת שבעת הימים היה יום בואו הגלגלה. ↩
-
כן נשמע מסדר הכתוב: ויבחר לו… ויתר העם שלח לאהליו (ש“א י”ג, ב'). המאורע הסמוך לו לפניו הלא הוא חדוש המלוכה בגלגל. ↩
-
“ותהי המלחמה חזקה כל ימי שאול וראה שאול וגו'”(י“ד, נ”ב)גם צרוף שני המאורעות,גם מליצת“וראה”המורה על עבר נמשךיוכיחו כי כן היה מנהגו הקבוע. ↩
-
כל זה עולה ממעשהו עם דוד בהביא שר צבא זה את הנער הרועה בלי שום קנאה ובעין טובה אל אדוניו המלך (י“ז, נ”ז) ומדבריו לעשהאל (ש“ב ב', כ”א–כ"ב) וליואב (כ"ו) ודברי גרץ כי היה חרב מבתקת “הוידענען” לא זכינו למצא מקורם גם גבורה יתרה אין אנו מוצאים בו. ובכלל הדבר יזכר שם אבנר רק מעט מזער כל ימי שאול. ↩
-
ש“ב א', כ”ג. ↩
-
דעתנו פי שלשים אלף רכב: שלשים אלף כלי רכב כי שלשים אלף רכב כפשוטו גוזמא גדולה מאד. [הכיתוב במקור לא ברור – הערת פב"י] ↩
-
ש“א י”ג, כ"ג. ↩
-
ש“א י”ד, מ“ז. ופירושו לפי עומק פשוטו ”לכד את ממלכת ישראל מיד נציב פלשתים" ובכן היה חדוש המלוכה בגלגל אחרי מלחמת עמון, ולכידת המלוכה מיד הפלשתים היתה אחרי מלחמת פלשתים ולפי זה היה החדוש והלכידה שני מאורעות נפרדים, ונמצאו דברי גרץ שסרס את סדר הפרשיות בהקדימו מלחמת פלשתים למלחמת בני עמון, בטלים מאליהם. ↩
-
ש“א י”ד, נ"ב. ↩
-
מ"ז. ↩
-
דהי"א ה‘, י’. ↩
-
י“ח – כ”ב. ↩
-
ש“א י”ד, מ"ז. ↩
-
ש“א כ”ד, ז‘. י“א. כ”ו, ט’. ש“ב א', י”ד. ט"ז. ↩
-
ש"ב א‘, י’… ↩
-
ש“א י”ח, י‘. י"ט, ט’. כ"ב, ו'. ↩
-
ועל כן נמנו אחר אבנר בתוך גדולי בית המלך(י“ד, נ”א). ↩
-
כ“ב, י”ז. ↩
-
ש“ב ט”ז, ט"ז. ↩
-
ש“א כ”ד, ט'. ועוד ועוד. ↩
-
“תחת הרמון” (י"ד, ב'). “תחת האשל” “כ”ב, ו'). ↩
-
י"ח, ד'. ואין ספק, כי מתנת בגדים וכלים האמורים שם סמן גדול היתה בהיותם מיוחדים רק לבני המלך. ↩
-
ש"ב ד‘, ד’. ↩
-
רבותינו הטיבו לבאר את פסוק“ואתנה את בית אדוניך ואת נשי אדוניך”(ש“ב י”ב, ח'), כעין: נשי בית אדוניך לאמר מיכל שהיא מבנות המלך (סנהדרין י"ט:). ↩
-
ש“א י”ד, נ'. ↩
-
י“ח, כ”ג. ↩
-
כ“ד, ט”ו. כ“ו, כ'. ש”ב ט‘, ח’. י“ט, כ”ט. ↩
-
ש“א כ”ב, ז'. ↩
-
י“ז, כ”ה. ↩
-
כ"ב, ז'. ↩
-
כ"א, ח'. ↩
-
דהי“א כ”ו, כ"ח. ↩
-
ש“א י”ד, ל“ב–ל”ד. ↩
-
כ"ח, ג'. ↩
-
ט'. ↩
-
ש“ב כ”א, א‘–ה’. כתוב אחד אומר “אשר המית את הגבעונים” וכתוב אחד אומר “ויבקש שאול להכותם” והכתוב השלישי בא ואומר “נשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל” כיצד יתקיימו שלשה מקראות אלו? שאול בקש להשמיד את כלם אך אחרי אשר המית בפעל מתי מספר מהם ברחו כלם מגבול ישראל. ↩
-
ש“א י”ד, כ“ד–כ”ט. ↩
-
יהושע ט“ו, כ”ד. ↩
-
“כאשר שכלה נשים חרבך”(ש“א ט”ו, ל"ג). ↩
-
“הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה”(י"ז). ↩
-
כ"ב. ↩
-
גרץ אומר להוכיח מספר מיכה (ה‘, א’) כי דוד היה ממשפחה שפלה, ותחת למוד מן המפורש על הסתום למד חכם זה מן הסתום על המפורש, כי יחס דוד לנחשון הופרט בדהי“א ב‘, ח’–ט”ו. ובספר ר“ת ד', י”ח–כ“ב. אינו נאמן כי אינו אלא יפוי לבית דוד ”נלאראפיקאטציאן“ (געשיכטע דער יודען 195, I הערה 1). על זה יערב לבנו לשאול: אם אמנם אמרו סופרי הקדש ליפות את מוצא בית דוד ח”ו בזיופים גסים, מדוע בחרו דוקא בגיורת מואבית, לשומה לאם הבית הנכבד הזה. בגיורת מן העם, שנאמר בו גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם? אתמהה! ↩
-
ש“א ט”ז, י“ב. י”ז, מ"ב. ↩
-
ט“ז, י”ח. ↩
-
שם. ↩
-
ש“ב י”ז, י'. ↩
-
ש“א י”ז, ל"ד. ↩
-
ש“א י”ז, מ'. ↩
-
מ"ט. ↩
-
ל"ט. ↩
-
ש“א י”ז, מ"ה. ↩
-
מ"ז. ↩
-
כ“ד, י”ג. ט"ז. ↩
-
כ“ו, כ”ג. ↩
-
ש“ב ג', ל”ט. ↩
-
ש“א כ”ו, כ"ד. ↩
-
ש“ב ט”ז, י"ב. ↩
-
ש"א ל‘, ו’. ↩
-
ש“ב ו', כ”ב. ↩
-
ש“א ל', כ”ג–כ"ד. ↩
-
ש“ב ט‘, א’–ג‘. י’, ב'. י”ט, ל“ד. ל”ט. ↩
-
י“ב, י”ג. כ“ד, י'. י”ז. ↩
-
שם. ↩
-
י'. ↩
-
ש“א כ”ב, כ"ב. ↩
-
כ“ה, ל”ג. ש“ב ג', כ”ח. ↩
-
ש“א כ”ד, י“ב. כ”ה, ל"ט. ↩
-
ש“ב ד' י”א. כ“ג, י”ז. ↩
-
ש“א ט”ז, כ“א. י”ח, א‘. ג’. ט"ז, כ'. ↩
-
“ונבון דבר”(ט“ז י”ח). ↩
-
עיין היטב ש“ב (כ“א, ט”ו–כ"ב). וכון היטב פסוקים אלה לפסוקי דהי”א (כ‘, ד’–ח'). ותן את האמור של זה בזה, ויצא לך יחס גלית הגתי ודבר ילידי הרפה. בדברי הימים נכתב הרפא באלף והוא הנכון בהיות שם זה לשון יחיד ממלת רפאים. והרפאים ענקים (דבריםג', י"א) וגלית ואחיו ילידי הרפא, היושבים בגת היו ממשפחות הענקים אשר נותרו מימי יהושע “בעזה” בגת ובאשדוד (יהושע י“א, כ”ב). ↩
-
במדבר י“ג, כ”ב. יהושע ט“ו, י”ד. שופטים א‘, י’. ↩
-
יהושע ט“ו, ל”ג. ל"ה. ↩
-
ש“א ט”ז, כ"א. ואם אינו ענין למקומו שהרי לא יצא עם שאול במלחמה תנהו ענין לכאן. ↩
-
אין ספק כי לא הכחיש יונתן את גוף מעשה רדיפת שאול את דוד ואת דבר הטלת החנית עליו כי אם בדעתו את רוח אביו הנדיבה,תלה את המעשים האלה רק ברוח הרעה ולא בשנאה כבושה,ויקו“להטיב אל אביו את הרעה”(ש“א כ', י”ג)הטבת עולם, ככל אשר הטיב פעם אחת רק לזמן מועט (י"ט, ו'). ↩
-
עולה ממאמר “ויתהולל בידם” (כ“א, י”ד) למה תביאו אותו (ט"ו), באחוז אותו פלשתים בגת (תהלים נ"ו, א'). ↩
-
תהלים ל“ד, א'. על מזמור נ”ו שבתהלים נרשם: “כאחוז אותו פלשתים בגת” ופסוק אחרון שבו נשנה עוד הפעם במזמור אחר (קט"ו, ז‘–ח’), ולפי הנראה יש גם במזמור האחר עוד רמזים על המאורע שאירע לדוד בגת. שם נאמר תחת “באור החיים”: “בארצות החיים” שהטיבו רבותינו לפרש “זו ארץ ישראל” כי אחרי אשר נצל מיד פלשתים שמח על שובו לא"י. ועל זה כון את רגלי מדחי לאמר: מגלות ועל אשר עמדה לו תחבולת השתגעו אמר: שומר פתאים ה' (קט"ו, ו'). ↩
-
יהושע ט“ו, ל”ג–ל"ה. ↩
-
תהלים קמ“ב, ה'. ועיין כל דברי המזמור. ומזמור זה אי אפשר לו להאמר על המערה במדבר עין גדי (ש“א כ”ד, ב') כי אם על כרחו הוא נאמר על מערת עדולם. כי בימי שבתו בעין גדי לא יכול לאמר ”אין דורש לנפשי“ בהיות עמו ”שש מאות איש“ (כ“ג, י”ג) אשר נתנו נפשותם תחת נפשו ואשר ברוב כח חשך אותם מבא בדמים ולשלוח יד שאול. לא כן במערת עדלם אז נאמנו דבריו ”אין לי מכיר" בבואו שמה, כי שם החלו להתקבץ אליו בית אביו וארבע מאות איש (כ"ב, א‘–ב’). ↩
-
כ“ג, י”ח. ↩
-
ש“א כ”ו, ו'. ומי יודע אולי אחימלך החתי ואוריה החתי שני שמות הם לאדם אחד. ↩
-
כ"ב, ה'. ↩
-
ש“ב כ”ד, י“א. דהי”א כ"א, ט'. ↩
-
מסורת עלתה בידי אבותינו,כי שם אם דוד מלך ישראל“נצבתבת עדיאל”(ב“ב צ”א). ↩
-
ישי… בימי שאול זקן (ש“א י”ז, י"ב). ↩
-
דהי“א י”ב, ט“ו–י”ז. זמן התחברות בני גד ובני בנימין ויהודה אלה לדוד לא יוכל להיות, כי אם בשבתו במצודה במואב כי כתוב בבני גד נבדלו “למצד” לאמר “למצודה” ונחלת גד הלא קרובה למואב, המקום המוכשר ביותר להתחברות זו. ↩
-
ידע גם כי היה רוצה מלך מואב למסרו ביד שאול,ואמר לו שילך לארץ יהודה ששם קרוביו ולא ימסרהו(רבינו ישעיה ש“א כ”ב, ה'), והדברים מתקבלים ומתישבים היטב על פי המאורעות הבאים. ↩
-
את מקום היער הזה לא ידענו לכון אך שמו יעיד על טבעו,כי מראה עציו היה שחור,כי כן אנו מוצאים “חרת” שם לשחרורית (נדה י"ט) ויהיה תרגומו: שווארצוואלד. ↩
-
עיין רד“ק ש”א כ"ב, ו'. ↩
-
דהי“א כ”א, כ"ט. ↩
-
“חרבה נוב ובאו לגבעון”(זבחים קי"ח:). ↩
-
ש“א כ”ג, ו'. ↩
-
שם כ"ג, ז'. ↩
-
דהי“א ד', י”ט. ↩
-
נזיר ד'. ↩
-
זיף זאת היא המנויה בספר יהושע (ט“ו, נ”ה) ולא זו המנויה שם קודם לכן (כ"ד) כי בפסוק נ“ה נסמכו אליה מעון כרמל. ודוד הלא הלך ”ממדבר זיף אל מדבר מעון" (ש“א כ”ג, כ"ד) ויתגורר בין מעון ובין עיר הכרמל (כ"ה, ב'), ואין להחליף עיר כרמל זאת שבקצה נגב יהודה בהר הכרמל אשר מצפון בנחלת אשר. ↩
-
יהושע ט“ו, נ”ו. ↩
-
ש“א כ”ו, י"ט. ↩
-
שםכ“א, י”ב. ↩
-
ש“א כ”ד, י“ג ט”ו. ↩
-
דהי“א י”ב, ב'. ↩
-
ז'. ↩
-
ש“א כ”ז, י"ב. ↩
-
יהושע י"ט ל'. ↩
-
גרץ יחליט כי בעין אשר ביזרעאל(ש“א כ”ט, א')הוא “עין דאר” דוקא אך אפשר כי הוא “עין גנים” או “עין חדה” (יהושע י“ט, כ”א) כי ארץ הגליל ויזרעאל ומסביה מרובים הם במעינות. ↩
-
דהי“א י”ב, כ'–כ ↩
-
ש“א ל', ט”ו. ↩
-
ויראו… כי מתו שאול ובניו… וינוסו (ש“א ל”א, ז'). נס העם… וגם הרבה נפל (ש"ב א‘, ד’). ↩
-
תקעו(ש“א ל”א, י')תרגם יונתן“צלבו”. ↩
-
אמרו אנשי יבש גלעד האיש שהצילנו מחרפת בני עמון אין אנו חייבים לגמול לו חסד?ועמדו כל הגבורים שלהם… (פר“א י”ז). ↩
-
המנין המתמיה של ימי חייו בתחלת מלכותו ומשך ימי מלכותו: בן שנה שאול במלכו ושתי שנם מלך על ישראל (ש“א י”ג, א') אי אפשר לו להתישב ולהתקבל על הדעת. אך קבלה היתה ביד הראשונים כי בן חמשים ושתים היה במלכו ואחת עשרה שה מלך וכו' (רב סעדי‘ אבן דנאן ת’ הרמב“ם דפ' ליפסיא ס”ד) וטיבה ומקורה של קבלה זו לא זכינו לדעת. ↩
-
מן היום אשר שלח אכיש על כרחו את דוד מן המחנה,עד בא העמלקי לבשר את דוד כי מת שאול לא עברו בלתי אם ימים מעטים,כי כן כתוב ביום הפרד דוד מעל אכיש: וישכם דוד… לשוב… (ש“א כ”ט, י"א) ואח“כ כתוב ויהי בבוא דוד ואנשיו צקלג ביום השלישי (ל‘, א’) ימי מושב דוד בצקלג בשובו מאכיש ומלחמתו בעמלק היו ימים מעטים מאד, כי דוד היה ממהר המלחמה למען השך מעליו תלונת אנשיו והמלחמה לא נמשכה כ”א שני ימים מהנשף ועד הערב למחרתם (ל', י"ז) ואחרי מלחמת עמלק לא ארכו ימי שבתו בצקלג עד בא אליו שמועת מות שאול כי אם שני ימים (ש"א א‘, א’). ↩
תולדות ישראל: כרך א': מוצא דבר / זאב יעבץ
סדר התוספות:
ד. החיתון בבנות כנען בימי האבות
ה. ברית מלכי פלישתים עם אברהם ויצחק
ז. מכירת יוסף
יד. קושי השעבוד
טו. פרשת משפטים
טז. מעשה עגל
יז. הבכורה והלויה
יח. העבודה במדבר ובארץ עד בנין ביהמ"ק
יט. משפחת הקיני
כא. כיבושי יחיד של יהודה ובית יוסף
כג. דעת קדמונינו על ימי השופטים
כו. יחס בית שאול
כז. הערה כוללת לסדר השופטים, יחוס הקרחי, ויחס בית דוד וכהנים גדולים
א: יושבי הארץ מלפנים
- הרפאים. גבולות ארץ הרפאים הם גבולות ארץ עמון מצפון וארץ מואב מדרום, כי שני העמים האלה כבשו את הארץ ההיא: אלה לקחו את הצפון ואלה לקחו את הדרום (דברים ב'), ולפי העולה היה שם “רפאים” שם מיוחד לעם אחד, ושם כולל לעמים רבים, לכל העמים היושבים ממזרח הירדן ככל אשר היה שם הכנעני שם כולל לשבעת העמים: הרפאים הגמורים שבבנו על גבול הצפון, ומשם ועד היבוק שכנו הזמזומים שלדעתנו נקראו גם “זוזים” (בראשית י"ד, ה') גם צמים (איוב ה‘, ה’. י"ח, ט'. כי בספר איוב נמצא גם את רפאים גם את האימים בתורת צלמי בלהות), ובנגב שכנו האימים. וגם שני העמים האלה היו אחים לרפאים ונקראים בשמם. ויען כי לעמונים היו הזמזומים שהם רפאי הצפון עקר, כי אותם כבשו ובמקומם התישבו, על כן קראו לכל הרפאים זמזומים (דברים ב‘, כ’) והמואבים שלהם היו האימים, שהם רפאי הדרום עקר, כי בהם נלחמו המואבים ואותם כבשו, על כן קראו לכל הרפאים אימים (י"א). ודבר זה מסתייע היטב ממעשה כדרלעמר, שכתוב בו “ויכו את רפאים בעשתרות קרנים ואת הזוזים בהם ואת האימים בשוה קריתים” (בראשית י"ד, ה'). ושתים שמענו ממקרא זה: האחת כי “הרפאים” שם מיוחד לאומה מיוחדת (מלבד שהוא שם כולל גם לזמזומים גם לאימים כמפורש בספר דברים), ועל כן מנה הכתוב בפסוק זה שבבראשית את הרפאים הגמורים לבד ואת האימים לבד; והשנית כי לא רק בפי המואבים בלבד נקראו הרפאים הדרומים אימים, כי אם גם בפי כל, וגם בפי נותן התורה בכבודו ובעצמו, רק בפי המואבים נקראו כל הרפאים כלם אימים. וכי קריתים מושב האימים היא בדרום, ונחשבת על ערי מואב ונמנית עמהן, מתפרש בחמשה מקומות במקרא (במדבר ל“ב, ל”ז. יהושע י“ג, י”ט. ירמיה מ“ח, א'. כ”ג. יחזקאל כ"ה, ט'). וכך היה סדר מסעי כדרלעמר הבא משנער מן הצפון: בתחלה פגע בקצה גבול הרפאים הגמורים הנקראים רפאים סתם, אשר לפי דברינו יושבים הם בצפון, ואחרי כן עבר בגבול הזוזים שהם לפי דעתנו הזמזומים, השוכנים מצפון נחל יבק, אשר לכדו אחרי כן העמונים, ומשם עבר כדרלעמר אל רפאי הדרום שהם עם האימים, ומשם יצא את גבול ארץ הרפאים ויבא אל “החרי בהררם שעיר”.
ואע"פ שהיה עקר מושב הרפאים מעבר הירדן מזרחה עברו מעטים מהם את הירדן ויאחזו בעבר הירדן ימה (יהושע י“ז, ט”ו). ועל שמם נקרא גם שם העמק, אשר מנגב לירושלים, עמק רפאים (ט"ו, ח').
חצרים. שהוא הגבול הצפוני למושב העוים (דברים ב', כ"ג) תקרא רפיח (אונקלוס שם) ובלשון העמים Raphia, אשר עשתה לה שם בימי מלחמת מלכי בית תלמי ומלכי בית סלק בימי בית שני.
הכנענים ובארץ עבר הירדן ימי נאחזו משפחות בני כנען הנמנה רביעי לבני חם בלוח העמים [פאֶלקערטאפעל, הלא היא הפרשה העשירית שבס' בראשית] (בראשית י‘, ו’) ושם בפרשה נפרטו המשפחות האלה לשמותיהן: צידון חת (ט"ו) היבוסי האמורי הגרגשי (ט"ז) החוי הערקי הסיני (י"ז) הארודי הצמרי החמתי (י"ח). מלבד הפרשה הפורטת הזאת נמצאה עוד פרטת אחרת הדומה אליה במקצתה ולא בכלה. הלא היא פרשת ברית בין הבתרים המבטחת לאאע"ה לתת לזרעו את ארצות הכנעני, שם נפרטו: הקיני, הקנזי, הקדמוני (ט“ו, י”ט) החתי הפרוי הרפאים (כ) האמורי הכנעני הגרגשי והיבוסי (כ"א). השמות הדומים שבשתי הפרשיות אלה הם: החתי היבודי האמורי הגרגשי. והנה בדברים היוצאים מפי משה והנביאים על גויי כנען שארצותיהם היו לנחלה לישראל, נזכרו רק שבעה גוים ששמותיהם מתלקטים מתוך שתי הפרשיות הנזכרות ואלה הם החתי, היבוסי, האמורי, הגרגשי, החוי, הכנעני והפרזי. [לפעמים נשמט שם אחד או שנים מהם] (שמות ג‘, ח’. י“ז. י”ג, ה‘. כ“ג, כ”ג. ל"ג, ב’. ל“ד, י”א. דברים ז‘. א’. כ‘, י"ז. יהושע ג’, י‘. ט’, א‘. ג’. י“ב ח'. כ”ד, י“א. שופטים ג‘. ה’. מ”א ט‘, כ’. עזרא ט‘. א’. נחמיהט‘, ח’). ובכן לא נחשב צידון הרשום ראשונה בפרשה ראשונה כלל לענין הכבוש בשום מקום, כי אם חמשת הגוים הסמוכים לו, וגם חמשת האחרונים לא נזכרו כלל. ומן הפרשה השניה לא נזכרו לעולם שלשת הגוים הראשונים והדעות רבו עליהם גם בין הקדמונים (ב“ב, ג”ו). גם נשמט ממנו החוי הנמנה בפרשה ראשונה, והמנוי בתוך עמי הכבוש, וכנגדו נוסף הפרזי אשר לא נמנה בפרשה ראשונה, והמנוי גם הוא בתוך עמי הכבוש, וגם הרפאים שעקר משכנם היה בארץ הגלעד נמנו רק בפרשה שניה, ובפרשה ראשונה לא נמנו.
מנין הכנעני שהוא לכל האומות הנמנה גם בתורת פרט לאומה מיוחדת מן המתמיהים הוא. וכל מאמצי המבארים לישבו ישובו ריקם. והאחד אשר מצא את הנכונה בדבר הוא הראב"ע האומר: “ועשתי עשר בנים היו לכנען ואחרי שהזכיר הששה יאמר הכנעני על הנשארים” (ראב“ע בראשית ט”ו, י"ט) ומעתה אין עוד כנעני אלא שם כולל רק לעממים הקטנים הערקי, הסיני, הארודי, הצמרי והחמתי (בראשית י', י“ז-י”ח), אבל העמים האחרים המנוים נעשו כל אחר מהם פרט לעצמו, ולא יקראו עוד על שם אביהם.
ועתה נדברה נא על שבעת העמים האלה לפרטיהם.
א. חת היה הבן השני לכנען (בראשית י', ט"ו) ויהי עקר מושב בני חת על נהר פרת, על כן נמנתה ארצם בין גבולות א“י מצפון (יהושע א‘, ד’) ויהיו שם לממלכה גדולה כאחת הממלכתו האדירות בימי קדם. את פרשת דברי הגוי העתיק תמצא במאמר “החתים” לחכם מר אליהו ספיר (הארץ 161). ויהיו נקראים בני חת יושבי הצפון “החתים” בל”ר (יהושע שם. שופטים א‘, כ“ו. מ”א, י’, כ“ט. מ”ב, ז‘. ו’. דהי“ב א', י”ז) ומאלה נפרד שבט אחד בני חת, ויבא ארצה כנען ויהי עם יושב הרים (במדבר י“ג, כ”ט. יהושע י"א, ג'). ויקרא השבט הזה “החתי” בל' יחיד למען הבדילו מעקר האומה היושבת בצפון. לבני החתי היתה חברון לנחלה בימי האבות (בראשית כ"ג). מן העם הזה לא נזכרה כל מלחמה, בס' יהושע ושופטים, בישראל. אך את מרביתו גרשה הצרעה עם שני מלכי האמורי (יהושע כ“ד, י”ב) כי כן נזכר בתורה (שמות כ“ג, כ”ח) וקרוב הוא כי מן העם הזה קבלו ב"י גרים, כי שני שרי צבאות ישראל נקראו בשם “החתי”: אחימלך בימי שאול (ש“א כ”ו, ו') ואוריה בימי דוד (ש“ב כ”ג, ל"ט).
ב . היבוסי הבן השלישי לכנען (בראשית י', ט"ז) היה גם הוא עם יושב הרים (במדבר י“ג, כ”ט. יהושע י"א, ג') אך עם קטן מאד ולא היתה לו בלתי ירושלם לבדה.
ג. האמורי הבן הרביעי לכנען (בראשית י', ט"ז) עם גבוה “כארזים וחסון כאלונים” (עמוס ב‘, ט’) היה ראש העמים יושבי ההרים. ושם ההר גדול העובר מרבית הארץ, אשר נקרא אחרי כן הר יהודה ואפרים נקרא בימי משה הר האמורי.
ד . לגרגשי הבן החמישי לכנען (בראשית י', ט"ז) הנמנה שבע פעמים במקרא בתוך שאר אחיו, אין רמז ואין זכר גם למעשיו גם למקום מושבו. ולפי מסורת קדמונינו (ירושלמי שביעית ו‘, א’) “פנה והלך לו לאפריקי” כשנכנסו ישראל לארץ.
ה. החוי הבן הששי לכנען (בראשית י', י"ז). מבניו היה נשיא הארץ בשכם בימי יעקב אע"ה (ל"ד, ב') ובימי יהושע היתה גבעון ובנותיה לבני החוי. וישלימו את בני ישראל (יהושע י“א, י”ט) ואת יתר החוי גרשה הצרעה (כ“ד, י”ב. שצות כ“ג, כ”ח).
ו. הכנעני. על שם כנען אבי כל יתר העמים האלה יקראו הערקי הסיני (בראשית י', י"ז). הארודי הצמרי והחמתי (י"ח). וישב רק המעט מהם בהרים, אך מרביתם ישבו בעמקי הארץ (במדבר י“ד, כ”ה) בערבה (דברים י"א, ל') ובשרון על יד הים (יהושע ה‘, א’. במדבר י“ג, כ”ט) ועל יד הירדן (במדבר שם) ממזרח ומים (יהושע י"א, ג') לאמר על יד הירדן ועל חוף ים הגדול. ויהי איתן מושבו בצפון הארץ כאשר יתבאר במקומו בגוף הספר.
ז . הפרזי לא נמנה בין בני כנען בלוח העמים (בראשית י'). אך נמנה עמהם בברית בין הבתרים (ט"ו, כ') סמוך אל הרפאים, אשר היה קרוב להם גם במקום, אשר יער גדול היה עליו (יהושע י“ז, ט”ו) וגם הוא היה מיושבי ההרים (י"א, ג') וטפל תמיד לכנעני (בראשית י“ג, ז'. ל”ד, ל‘. שופטים א’, ד‘. ה’).
ב: חוט משוך בטבע משפחת אברהם
פקידת אברהם ושרה בבן לעת זקנתם המפורשת בדברים ברורים בתורה מסתייעת היא בכללה מאליה בלי שום כונת ספור גם מתולדות רבים מקרובי אאע“ה, כי כלם היו קשים בנעוריהם להוליד וללדת. והנה על יצחק רבקה ורחל כי עקרים היו, הלא ידענו ברור מפי הכתובים (בראשית כ“ה, כ”א. כ“ט, ל”א). אך גם תרח גם נחור גם מלכה אשתו בת הרן היו מטבעם קשים להוליד בנעוריהם. מארפכשד עד תרח היו שבעה דורות וכלם הולידו בני שלשים ובני חמש ושלשים. ותרח הוליד בן שבעים שנה (י“א, כ”ו) וגם נחור ומלכה אשתו החלו להוליד בנים בימי זקנתם אחרי לדת שרה את יצחק לאברהם, על כן שמח אבינו זה בשמחת קרוביו כי “ילדה מלכה גם היא " (כ"ב, כ') בבאה בימים. ואם תאמר כי רק היא אחרה ללדת, אבל נחור בעלה הוליד בנים מאשה אחרת? הרי כבר נאמר “את עוץ בכורו” (כ"א) לאמר בכורו של נחור, ובכן לא היה קודם לכן שום בן או בת גם לו גם לה, וכדברי רמב”ן “והנה אברהם בצאתו מחרן בן ע”ה שנה וגם נחור זקן ואשתו איננה בחורה אבל עשה להם ה' נס שנפקדו בימי הזקנה וזה טעם מלכה גם היא” (רמב“ן שם כ”ב, כ'). ולפ"ז יתבאר היטב, מדוע דבקה גם נפש תרח גם נפש אברהם בלוט בן הרן, אין זאת כי אם יען אשר הוא היה בימי צאת אברהם מהרן השריד האחד לכל בית תרח, כי הרן אבי לוט מת ואברהם ונחור כבר הזקינו זניהם ובנים לא היו להם.
ג: מלחמת כדרלעמר
מלחמת א“א בכדרלעמר לא סופרה בתורת נס, כ”א בדרך הטבע. על כן יפלא מאד כי עלתה ביד שלש מאות ושמונה עשר איש להכות את ארבעת המלכים אר הכו את כל עבר הירדן ואת שעיר ואת סדום ועמורה אדמה וצבוים, ועוד יותר יפלא כי גם מעט האנשים האלה נחלקו לשני מחנות ככתוב “ויחלק עליהם” (בראשית י“ד, ט”ו). אולם אם נתבונן היטב במקרא יצא לנו, כי אאע“ה היה המעורר הראשון והשר והמצביא במלחמה וחניכיו ילידי ביתו היו הראשונים באנשי המלחמה, אך לא היחידים כי גם ענר אשכול וממרא וכל עמם נלוו עמו, וסדר הכתובים כך הוא: “ויבא הפליט ויגד לאברם… והוא שוכן באלוני ממרא” וסמוך לו “אחי אשכל ואחי ענר והם בעלי ברית אברם”. וטעם הסמיכות הוא לאמר: על מנת כן שכנו יחדו להיות לעזר ולמעוז איש לאחיו ביום מלחמה. ולולא זאת הנה הדברים מיותרים במקומם והם שמרו את הברית וילכו עמו הם וכל אנשי מקום. ודבר זה מסתייע ומוכרע מדברי א”א במחלו למלכים את השלל אשר אמרו לתת לו. כה היו דבריו “בלעדי” לאמר: חלילה לי מחלל את ידי בקחתי שלל, “רק אשר אכלו הנערים” ההולכים ברגלי מן הצדה את זאת תמחל להם למפרע, אך יותר לא תתן להם כי לי המה. וככל אשר אני אינני רוצה ליהנות כן אינני רוצה כי יהנו גם הם, אבל “וחלק האנשים אשר הלכו אתי” לאמר אנשי ענר אשכל וממרא בהם נוהג דין אחר, כשם שמחלתם לנערי את אכילתם במלחמה, כן יש לכם לתן להם חלק גם בשלל. וגם “ענר אשכל וממרא” בעצמם הם יקחו חלקם הגדול מחלק אנשיהם, באשר הם ראשי הגדודים המפקדים אותם ומושליהם, כי אני אוכל למחול רק על חלקי וחלק עבדי אשר לי הם, אך חלק האנשים אשר לא ברשותי הם לא נתן לי למחול.
ד: החתון בבנות כנען בימי האבות
האסור הראשון לחתון בבנות כנען, שאסרה תורה (דברים ז‘, ג’) היה אאע"ה (בראשית כ"ד, ג'), ועשו כי נשא מבנות הכנעני עשה מורת רוח ליצחק ולרבקה (כ“ו, ל”ד-ל"ה) ויצחק ורבקה שמו את לבם לבלתי יכשל יעקב בנם בעון זה (כ“ו, מ”ו. ח"ח, א‘. ו’) וגם עשו שם לכפר את דבר התחתנו בבנות כנען הרעות בעיני אביו (כ"ח, ח‘-ט’) ובכן היה אסור זה חמור בימי אבות, אבל בימי השבטים לא נזהרו בו (ל“ח, ב'. מ”ו, י‘. ועיין ראב“ע שם. רש”י ג’, י"ג) ורבי נחמיה אומר על נשי בני יעקב, כי כנעניות היו (ודבר זה נשמט ממקומו ממדרש ב“ר פ”ד ונמצא בילקוט בראשית קמ“ג ומובא ברש”י בראשית ל“ז, ל”ה. וברמב“ן בראשית ל”ה, ב').
ה: ברית מלכי פלשתים עם אברהם ויצחק
מבקרי כתבי הקדש השמחים לזיף את ספר תורתנו, מצאו להם תאנה להוציא את דבר ברית אבימלך עם יצחק (בראשית כ"ו) מידי חזקת מאורע עומד בפני עצמו ולשומו רק לנוסח שני לדבר אברהם עם אבימלך (שם פרשה כ‘. וי"ג פסוקים האחרונים לפ’ כ"א). ואלה הן הראיות אשר הביאו:
- דמיון שם אבימלךופיכול בשתי הפרשיות. 2. דמיון הספור של אמירת האבות על נשיהם כי אחיותיהם הן. 3. כריתות הברית שבשתיהן. 4. דבר ריב הבארות שבשתי הפרשיות. 5. וטעם קריאת באר שבע שבזו ובזו, ומדברי רוח קדים אלה וכאלה הקלו דעתם להחליט, כי אברהם ויצחק היו שני שמות לאיש אחד. בטרם נבטל את הטענות האלה לפרטיהן נתבונן נא על שתי הפרשיות האלה בכללן ונכוון אותם אחת כנגד אחת. לפי טענת המבקרים הנמהרים האלה אין כל עצמה של פרשה זו אלא ספור אחד, שבפי שני מספרים או ביד שני סופרים רחוקים זה מזה שנשתנה רק בעקר אחד, שזה ספר אותו על אברהם וזה על יצחק. וימים רבים אחרי כן נמצאו שני הנוסחות האלה ובתמימות גדולה הכניס כותב התורה את הנוסח התולה ספור זה באברהם בתולדות אברהם והנוסח התולה את הספור ביצחק בשל יצחק.
דברי שקר כאלה יכולים להתקים, כל זמן שתורת המבקרים החדשה תורה היא לנו. וכל זמן שאנחנו מאמינים בה אמונה שלמה, מבלי להרהר אחריה. לא כן כשאנו מסתכלים בתורתנו העתיקה המעידה על עצמה, כי פרשה כ“ו לא נוסח שני הוא, כי אם חלק שני הוא למאורע שתחלתו היה בימי אברהם. ועל כן מלבד אשר נזכר בפרשה זו של יצחק שם “אבהם” ארבע פעמים בדבר ה' אליו העושים את גדולת אברהם וצדקתו תנאי לזכות בנו (שם פסוק ג‘, ה’. ושתי פעמים בפסוק כ"ד) הנה נזכר בפרשה זו שם אברהם פעם אחת בפסוק הראשון המכוון בפרוש, את כלל מאורע עקירת מקום של יצחק לארץ פלשתים למאורע דומה שאירע לאברהם, וכשם שירד אברהם למצרים מפי הרעב הראשון, כך עקר יצחק את רגליו לרדת מצרימה מפני הרעב השני אלא שנתעכב ע”פ הדבור. ובכן מפסוק זה יתברר לנו, כי מושב יצחק בגרר איננו צל דמיון חולם של ישיבת אברהם בגרר, אבל עכבת יצחק בגרר מאורע מלא הוא לעצמו, ותולדה מוכרעת היא מן הרעב שהיה בימיו, ככל אשר היתה ירידת אברהם אבינו למצרים מאורע מלא לעצמו ותולדה מוכרעת מן הרעב שהיה בימיו של זה. ובכן מונעת הפרשה בתחלת דבריה שום שתוף לישיבת גרר של שני האבות בשומה את עקירת יצחק דוגמה שלמה לעקירת אברהם, כי שניהם כוונו למצרים אלא שנגלה הקב"ה על יצחק ויאמר “אל תרד מצרימה, גור בארץ הזאת” ועל אברהם לא נגלה במצוה זאת, על כן היו שני האבות שוים רק ברצונם נבדלים במעשיהם לענין ירידת מצרים. ומלבד זה שנזכר אברהם בפסוק הראשון שבתחלת המאורע להודיע את טעם העקירה, הנה נזכר שמו עוד שלש פעמים (בפסוק ט“ו וי”ח) המוציאות את מעשי יצחק מדמיון תועה ועושים אותו לתוספת ולתשלום למאורע אחד בתולדות אברהם. ובסַפר הכתוב כי שב יצחק “ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו” הננו רואים כי יש כאן אב חופר ראשון שחפר בארות למקנהו במקום זה, ויש כאן בן חופר שני אשר רב את ריב ירושתו מיד עושקיו וכי גם השמות אשר קרא הבן לבארות אשר חפר אביו ויסתמום פלשתים בעברת זדונם הם הם השמות אשר קרא להן אביו. ובכן יש כאן ידיעה ברורה ומבוררת היודעת להבדיל בין אברהם האב ליצחק הבן ואם יש כאן טעות הרי היא של מבקרי החול ולא של הסופר הקדוש. ועתה נבוא נא אל הפרטים.
כריתות ברית אברהם ומלך פלשתים היתה בימי לדת יצחק לפי העולה מן הכתובים. ואז היה אברהם בן מאה שנה וכריתות ברית יצחק היתה עם מלך פלשתים כחמש ושבעים שנה אחרי כן “אחרי מות אברהם” (בראשית כ“ו, י”ח). ועתה הנה קשה מאד בעיני המבקר אם אפשר, כי יהיו שני מלכים בעלי שם אחד או שני שרי צבאות בעלי שם אחד. על זאת נשיב אנחנו כשם שאנחנו מאמינים בני מאמינים לסופרי החול כי היו שני Cornellius Scipio לרומים, כך אנו מאמינים לסופר הקדוש כי שני אבימלך ושני פיכול היו לפלשתים. וכשם שאין אנו מהרהרים ח“ו על הקסר קלודיוס ונירון קיסר ואין אנחנו אומרים עליהם כי לא היו ולא נבראו כי אם שני דמיונות של הקונסול Claudius Nero שהיה ברומי בימי מלחמת הפונים השנית, כך אין אנו מפקפקים על אבימלך ופיכול שבימי יצחק לאמר עליהם כי שני דמיונות הם לבעלי השמות ההם שבימי אברהם אלא אומרים אנו שהשם אחד והגופים מחולקים. ומלבד זה הנה השם אבימלך איננו שם מיוחד כלל לאדם אחד כי אם שם כולל לכל מלכי פלשתים, כשם שהיה פרעה שם כולל לכל מלכי מצרים וגם מלך פלשתים שבימי שאול שידדענו בו, כי שמו המיוחד אכיש (ש“א כ”א, י"א) נקרא גם הוא בשמו הכולל “אבימלך” (תהלים ל"ד, א') ועיין רש”י שם.
דמיון אמירת יצחק על אשתו כי אחותו היא מתפרש מאליו, כי הסכנה לא חדלה עוד, ומפריצות עמי בני חם שגם הפלשתים מכללם לא נפל עוד דבר, אך בכלל הדבר שונים שני המאורעות תכלית שנוי, כי אבימלך שבימי אברהם הביא את שרה לרשותו, וה' נקם את נקמתה בהביאו תחלואים על אבימלך ואשתו ואמהותיו ולא נצל אלא בתפלת אברהם ובימי אבימלך שבימי יצחק לא היה שום דבר רק בהודע לו כי רבקה היא אשת יצחק ולא אחותו התרעם עליו על אמרו אחותי היא ויעבר קול כי כל הנוגע בו ובאשתו יומת.
גם הבריתות היו שונות שנוי גדול: לפני אברהם שם אבימלך הראשון מכבר את כל ארצו לשבת כטוב בעיניו, וכריתות הברית לא היתה אלא תוספת קשור. ואבימלך השני כמעט גרש את יצחק וביאת אבימלך וכריתות בריתו היו פיוס בראותו, כי לא טוב להיות לו אויב תקיף כיצחק אשר אמר לו “ראו ראינו כי היה ה' עמך”.
גם דבר ריב הבארות לא היה שוה בשני הזמנים. כי בימי אברהם רק גזול גזלו עבדי אבימלך הראשון ורק באר אחת ואחרי הוכיח אברהם אותו מהר וישב אותה לו. ובימי יצחק לא גזלו עבדי אבימלך השני ולא באר אחת כי אם הפלשתים סתמו את כל הבארות אשר חפר אברהם אביו ויצחק שב ויחפור אותם ביד חזקה. וגם על שתי הבארות “עשק ושטנה” אשר חפר מחדש היה ריב. ואבימלך השני לא דרש את משפטו ולא חדל הריב עד כי הוסיף יצחק להרחיק מהם “ויעתק משם”.
ובקריאת שם באר שבע יש הפרש גדול בין שני המקומות: בפרשת אברהם (כ“א, ל”א) שם העיר באר שבע הוא עקר, וטעם השם הוא מתן שבע הכבשות שנתן אברהם לאבימלך הראשון לשם שבועה1, ובפרשת יצחק (כ“ו, ל”ג) שם הבאר “שבעה” הוא העיקר, והטעם שם הבאר הוא שם המקום שנקרא עוד מימי אברהם “באר שבע”. וכך הוא פירוש הכתוב: ויקרא אותה [את הבאר החדשה] שבעה [ומאיזה פעם?] על כן [כמו “כי על כן”] “שם העיר באר שבע”. ועי' לשון זה איוב ל“ד, כ”ז. ובכן קרא את שם הבאר החדשה בשם העיר וחסרון פעל “קרא” לפני מלת שם העיר מוספת ראיה מכרעת לדברינו.
ו: המסחר בימי האבות
לפי המסורת העברית היה נמרוד בן חם הראשון לבעלי המלחמה אשר שמו את חרבם מעוזם. ובכן יצאה שיטת הכבוש הקשה מבני חם. אך על צאת שיטת הכבוש הרך, לאמר, דבר המסחר מבני חם, יש מקרא מפורש: “וכנען ילד את צידון” (בראשית י', ט"ו) ואת העם הצידוני ידענו, כי אבות הסוחרים היו. אך לא הצידונים בלבד היו סוחרים כי אם כל הכנענים סוחרים, כאשר יעיד שם כנעני המורה גם על איש סוחר (ישעיה כ"ג, ח‘. איוב מ’, ל'). הנה מצאנו בימי א"א בחברון אצל בני חת שקל כסף עובר לסוחר (בראשית כ“ג, ט”ז). בני שכם החוים מסרו נפשם גם בשביל בנותיהם של העברים. גם בשביל תקותם למצא אנשים בעלי ברית מסחר (ל“ד, כ”א), גם המצרים בני חם היו נוחים מאד להרבות מספר בעלי ברית מסחר (מ“ב, ל”ד). אך לב בני ישראל לא נטה אל המסחר ויהיו הישמעאלים “השוכנים על פני מצרים” (כ“ה, י”ח) הראשונים במשפחות העברים אשר שלחו במסחר ידיהם “ויהיו גמליהם נושאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה” (ל“ז, כ”ה) וגם בקרב המדינים השוכנים עמהם היו “סוחרים” (כ"ח).
ז: מכירת יוסף
בפרשת מכירת יוסף היו סתומות רבות לפי הפשט הפשוט עד שבא הגדול בכל פשטני הדורות הלא הוא הרשב“ם ויאר עינינו בבאור פרשה זו. אך לדאבון לבנו מעטים הם האנשים בקרבנו אשר שמו לב לבאורו היקר הזה, אשר בגללו החשך מפני האור בענינו, גולל הוא גם חרפה גדולה מעל אבות עמנו. אך הרשב”ם בחכמתו הגדולה נהג את מנהג רש“י זקנו לכתוב רק את התשובה ואת הפתרון ולא את השאלה ואת החידה; אך אנחנו הננו להציע את הזרות ואת הקשות שבפרשה זו לפי דעת כל הפרשנים בטרם השמענו את דעת הרשב”ם.
הראב“ע אמר לפרש כי המדינים והישמעאלים הנזכרים בערבוביה גדולה שני שמות הם לאומה אחת ויבא ראיה מן הכתוב שבספר שופטים (ח', כ"ד) שנאמר שם על המדינים “כי ישמעאלים הם”. והנה מלבד אשר אי אפשר כי בדור השני לישמעאל ולמדין יתערבו שני העמים ויהיו לעם אחד; ומלבד אשר גם אלו היה כן לא נהפך הכותב בלשונו לקרא אותם בפרשה אחת ובספור אחד פעם בשם זה ופעם בשם זה, כי אם היה בוחר לו שם אחד לאומה זו אם ישמעאלים בלבד או מדינים בלבד לבלתי בלבל את הקורא על לא דבר. הנה הטיב הרמב”ן להוכיח כי העם המדיני הידוע והמפורש היטב בשמו לא נקרא מעולם בשם אומה אחרת ומאמר “כי ישמעאלים הם” שבספר שופטים איננו חוזר על המדינים כי אם על הימעאלים אשר נמצאו בערב הרב של העמים שלא נתפרשו בשמותיהם המיוחדים ושנקראו רק בשם כולל “בני קדם” (שופטים ו', ל"ג). יען כי שלח אברהם את כל בני הפילגשים שגם ישמעאל בתוכם אל ארץ קדם (בראשית כ"ה, ו'), אשר באו עם מדין ועמלק למלחמה. ובכן אמר הרמב“ן להחליט, כי הישמעאלים היו בעלי הגמלים, והמדינים היו בעלי הסחורה ובני יעקב מכרו את יוסף להמדינים והמדינים לא מכרו כי אם מסרו אותו לישמעאלים שלוחיהם להוליכו מצרימה ולמכרו שם. ובדבר הזה מתישב המקרא האומר כי פוטיפר קנה את יוסף “מיד הישמעאלים” (בראשית ל"ט, א'). כי לדעת הרמב”ן לא הלכו המדינים עם שלוחיהם הישמעאלים ובכן לא קנה פוטיפר את יוסף מן המדינים מיד ליד כי אם מיד הישמעאלים, אך לעמת זה העקר חסר מן המקרא המספר את מכירת יוסף. כי מאמר “וימכרו את יוסף לישמעאלים” הוא מפרש על מסירת המדינים הסוחרים את יוסף לשלוחיהם שדבר זה באמת אינו אלא טפל, ועקר הספור הלא הוא גוף המכירה שמכרו אותו אחיו לקוניו נותני מחירו. ועוד אם נוציא את מלת וימכרו מראשית משמעה שהיא מכירה בדמים ונפרשה “וימסרו”, הנה תקפה עלינו השאלה מה ענין מסירה לסכום של ממון שכתוב שם? כי נאמר וימסרו את יוסף לשלוחיהם בעשרים כסף? ולדברי רש“י המפרש כי אחי יוסף מכרוהו לישמעאלים וישמעאלים למדינים הלא יקשה לנו מדוע נזכרו בפסוק זה המדינים לפני הישמעאלים ובאמת הלא מאוחרים הם לישמעאלים בסדר המכירות לפי דעת רש”י. וגם דבר המכירות הרבות אשר החזיק בו רש“י לפי מדרש האגדה קשה מעט, ודעת הרמב”ן לא התישבה בזה באמרו “והנכון לפי הפשט מה שאמרנו” אבל רבותינו אמרו שנמכר פעמים “רבות”.
מלבד זאת יש עוד קושיה גדולה לפי הפשט הפשוט. הנה לפי העולה מן הכתובים לא זזה יד ראובן מיד אחיו, כי עצת הבור הלא ממנו יצאה למען תמצא ידו להצילו, ועתה אם יעשה כדבר הזה לעזבו ולהניחו ביד המתנכלים להמיתו, מה הועיל בתקנתו? אלא על כרחנו אנחנו אומרים כי ישב עם אחיו ולא מש מהם, וכאשר שב אל הבור קם מתוך אחיו. גם ממשמעות הכתוב מוכח ומוכרע כי הדרשה כי ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו או כי בא יומו בינתים לשמש את אביו אינו מתישב על סדר המקראות כלל וכלל, כי דברי הפסוק “וישב ראובן אל הבור” ודברי הפסוק הסמוך לו “וישב את אחיו” מוכיח כי תכופים היו הדברים, כי תיכף אחרי בא ראובן מן הבור בראשונה לא הלך ראובן הליכה אחרת כי אם לאכל לחם עם אחיו ותיכף אחרי כלותו לאכול לא הלך הליכה אחרת כי אם אל הבאר. ובין ביאה זו לשיבה זו לא הפסיקו הליכות אחרות, אך עתה הלא יקשה לנו שבעתים מדוע נבהל ראובן ומדוע קרע בגדיו הלא בהיותו עם אחיו ביחד הלא ידע את אשר עשו ליוסף? ומה היה לו, כי חרד זה עתה את כל החרדה הזאת?
אחרי כל הקושיות האלה נשמע נא את דברי הרשב“ם. אלה הם דבריו בפירושו: ויעברו אנשים מדינים: ובתוך שהיו יושבים לאכול לחם… וממתינים היו לישמעאלים שראו, וקודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדינים אחרים דרך שם “וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדינים לישמעאלים, וי”ל שהאחים לא ידעו. ואע”פ אשר כתב “אשר מכרתם אותי מצרימה” יש לאמר שהגרמת מעשיהם סייע במכירתו. וזה נראה לפי עומק דרך פשוטו של מקרא כי “ויעברו אנשים מדינים” משמע ע“י מקרה והם מכרוהו לישמעאלים (רשב“ם בראשית ל”ז, כ"ח) ואנחנו אומרים כי פסוק “אשר מכרתם אותי” הנה דומה לפסוק “ואותו הרגת בחרב בני עמון” שהביא הרמב”ן בפרשה זו שפירושו אתה גרמת. מה עמוק טעם הרשב“ם אשר הבחין בדעתו הנקיה את עומק פשוטו של מקרא כי “ויעברו אנשים מדינים” משמע ע”י מקרה כי באמת לפי דעת כל הפרשנים הנה מקרא זה הוא דבר שאין לו מקום פה. אך לפי הרשב"ם הכל עולה יפה. והננו לסדר עתה את המכירה על סדר הפסוקים.
בראובן נאמר לאמר “ויאמר לא נכנו נפש. ויאמר אליהם ראובן… “השליכו אותו אל הבור” (בראשית ל“ז, כ”א-כ"ב) ויאמר, ויאמר הסמוכים ששניהם לראובן בלי שום מענה מאחיו בינתים מן המתמיהים הם. אך אין ספק כי הסכמת ראובן להשליכו אל הבור היתה על כרחו, כי מתחלה נסה להציל אותו בלי שום תנאי וכאשר לא שמעו לו, העיר למוסר אזנם ויאמר להם “אל תחטאו בילד” (מ“ב, כ”ב) וכאשר הוסיפו להכביד אזנם הסכים גם הוא עמהם ולא מטעמם כ”א למען הציל אותו מידם. ובכן היו כמה שאלות ותשובות בין ויאמר לויאמר. ומאמר “אל תחטאו בילד” אי אפשר להאמר בשעת מכירה כי לדברי הרשב“ם לא ראה אף אחד מן האחים את מכירת יוסף וראובן לא ראה את מכירת יוסף אפילו לדברי כל המפרשים. ואחר שהשליכו את יוסף אל הבור לא שככה עוד חמת שמעון ולוי. וירא יהודה איש אמיץ לב ויועץ נדיבות, כי תחבלות אחיו ראובן הרך לא תעמדנה להציל את נפש אחיו אף כי ידע את עברת שמעון ולוי כי קשתה. ידע בהם כי אנשי כבוד הם והרוג יהרגו את אחיהם, אך בכסף נמאס לא ימכרו נפש, על כן יעץ להם למכרו לישמעאלים. “וישמעו אחיו” ויחרישו ולא ידעו לחרוץ משפט. בתוך כך עברו אנשים סוחרים מדינים וימשכוהו המדינים אשר אותם לא ראו בני יעקב וימכרוהו המדינים לישמעאלים ובני יעקב לא ראו את המכירה ולא ידעו אותה, כאשר ספר יוסף עצמו אחרי כן “כי גנב גנבתי מארץ העברים” (ברא' מ', ט"ו) כלומר איש ממשפחתי לא ידע כי הוצאתי משם על כרחי. על המכירה הזאת כתוב אחרי כן והמדינים מכרו אותו “אל מצרים” וע”כ נאמר “אל” ולא “ל” מבכל“ם ככל מכירות שבמקרא, ופירושו פה בל”א “נאך מצרים” לאמר לישמעאלים ההולכים מצרימה, כי בימים ההם היתה מצרים מטרופולין לכל מיני סחורה וגם לבחורת נפש אדם. ויען כי כל האחים היו טרודים במועצותיהם ובשיחתם לא ראו את מעשה המשיכה והמכירה. ועל כן בקום ראובן הרחמני מתוך אחיו לראות את שלום יוסף והנה איננו נבעת ויבהל ויקרע את בגדיו וגם אחיו נבהלו לשמוע דבר זה אשר לא פללו ועל כן עלה זה עתה על לבם לטבול את הכתונת בדם ולא קודם לכן, כי זה עתה נודע להם הדבר הזה מפי ראובן.
ח: האומה ושמותיה
שם ישראל היה שם כבוד לעמנו מיום היותו לגוי וסופרי אומתנו לא חדלו לשמש בו כל ימי הבית הראשון. ומימי אנשי כנה"ג עד אחרוני הפוסקים. ובשם ישרון, יעקב, יהודה ויוסף שמשו תמיד רק בדרך הפיוט. אך בשם עברים לא השתמשו סופרי עמנו מעולם כל עקר, אם לא בשוותם לנגדו את בני עמי חם בדברם על בני ישראל או בספר סופרינו דבר אשר היה בו לנו ולבני העמים האלה צד שתוף אז יקראו לנו גם סופרי קדשנו בשם עברים. וביחוד גמור נוהג דבר זה, בשומם את דבריהם בפי המצרים והפלשתים, או בדברם אל אודותם ועל אדותינו בענין אחד. ומשלשים ושלש פעמים שנמצאו במקרא ל' עברי עבריה, עברים עבריות אתה מוצא חמש ועשרים במקראות המדברים על המצרים או על הפלשתים: פעם אחת במקרא מדבר על האמורי (בראשית י“ד, י”ג) שגם הוא ממשפחת כנען בן חם (בראשית י', ט"ו) ופעם אחת בפי יונה הנביא (יונה א‘, ט’) אשר הגיד את מולדתו לאנשי האניה אשר יצאה מיפו אשר היתה לצידון וצידון הלא היה בכור כנען בן חם (בראשית י', ט"ז). וזולת עשרים ושבעה מקראות לא נמצא במקרא שם “עברי” יוצא מפי כל איש בתורת שם האומה הישראלית.
כי אם שש פעמים אנו מוצאים אותו בתורת שם לוָי לבן ישראל הנמכר לבן ישראל אחיו לעבד או בבת ישראל הנמכרת לו לשפחה. ולא רחוק הוא כי למען גנות את העבדות השנואה מאד בתורתנו הקדושה קראו את העבד הישראלי עברי לרמוז כי כל המתעמר באחיו מישראל מעשה מצרים הוא עושה, שגם הם השתעבדו בישראל אשר נקראו בפיהם עברים.
ולעומת זה אנחנו מוצאים עוד אחת ושמונים פעם את השם יהודי, יהודים לעמנו (במ' מ"ב, ירמיה, זכריה, אסתר, דניאל, עזרא ונחמיה) ושמונים מהם נאמרו אחרי גלות עשרת השבטים, ויען כי נחצו לשני חלקים היו צריכים העמים לשום לכל חלק שם לבד, למען הבדל בין איש ובין רעהו, ויקראו לעשרת השבטים ישראל ולבני שבט יהודה יהודים. ועל כן לא תמצא זה בכל הספרים האחרים. ורק פעם אחת נקרא לבני ישראל יהודים בימי אחז לפני גלות עשרת השבטים בפסוק זה: בעת ההיא השיב רצין וגו' וינשל את היהודים מאילות (מ“ב ט”ז, ו') אך גם זה לא יקשה לנו מאומה כי בעל ברית היה רצין לפקח מלך ישראל ואויב לאחז מלך יהודה. ובכן בא הכתוב להשמיענו כי לא מהיותם מזרע ישראל גרש אותם מן העיר אשר לכד, כי הם בני עם בעל בריתו, כי אם מהיותם מבני שבט יהודה עם עברתו. ובשם זה החזיקו ביותר הבבלים והפרסים הבאים אחריהם. ודבר זה הרגיש רש“י ז”ל בטוב טעמו כי “כל אותן שגלו עם מלכי יהודה היו קרוים יהודים בין הגוים ואפילו משבט אחר הם” (רש"י אסתר ב‘, ה’). וכל סופרי הקדש שבישראל שספרו מאורעות שאירעו לנו עם העמים האלה קראו אותנו בספוריהם אלה יהודים, ככל אשר קראו סופרי הקדש הקדמונים אותנו עברים בשעה שהיו מדברים עלינו ועל בני חם כאחד, ובמקרא השני שבס' מ“ב (כ“ה, כ”ה) ובששה פסוקים מן השבעה שבירמי' שנזכר שם יהודים ידובר על עם ישראל עם הכשדים בענין אחד. ורק פעם אחת יש בירמיה (ל"ד, ט) אשר ידבר שם רק על ישראל לעצמו ובכל זאת יקרא את הישראלי יהודי: לבלתי עבד ביהודי אחיהו איש. אך קרוב הדבר מאד כי חיך הנביא הבחינה את השם הזה אשר יקראו לנו הכשדים אויבינו החדשים וישתמש בו למען גנות בו את העבדות, ככל אשר גנה אותה משה רבינו וירמיה בעצמו בעצם הפסוק בשם “העברי והעבריה” שקראו לנו המצרים אויבינו הקדמונים. ודניאל עזרא נחמיה ואסתר המספרים רק מה שאירע לנו בפרס ירבו לקרא לנו יהודים, אך גם ישראל יקראו לנו סופרי הקדש האלה בדברם עלינו דבר אשר אין בו שתוף עם פרס. בעזרא ימצא שם ישראל שתים וארבעים פעמים. בנחמיה עשרים. ובדניאל ארבע פעמים. ודמיון שם עברי שנהג בזמן מצרים ופלשת לשם יהודי שנהג בזמן הכשדים והפרסים ואחריהם עד היום הזה, מסתיע מטוב טעם ממתרגמי ספרי קדשנו לארמית אשר הבחינו את הנכונה ויתרגמו תמיד שם עברי: “יהודי” או “יהודאה” (שמות א‘, ט“ו. ט”ז. י"ט. ב’, ו‘. ז’. י“א, י”ג. ג‘, י"ח. ה’, ג‘. ז’, ט“ז. ט‘, א’. י”ג. ש“א ד‘, ו’. ט'. י”ג, ג‘. ז’. י“ט. י”ד, י“א. כ”א. כ"ט, ג‘. יונה א’, ט'). חוץ מבספר בראשית שתרגם אונקלוס עברי: “עבראה”, והדבר פשוט מפני שאז לא היו עוד אבותינו לעם ולא היו כי אם יוצאי ירך עבר, על כן היה אז שם הזה מעין שם עצם פרטי שאינו מתרגם, לא כן אחרי היות אבותינו לאומה במות יעקב אבינו, וישראל היה להם לשם האומה אז היה שם “עברי” לשם מזכיר רק גרות וגלות ופזור. ואת הריח הנודף מהוראה זו לא מצא המתרגם לשוות בשם נכון משם “יהודי” שם הגרות והגלות לעמנו בפי כל העמים עד היום הזה. לבד מעבד עברי ואמה עבריה תרגמו תמיד בר ישראל ובת ישראל לבלתי תת מקום לטעות (שמות כ“א, ב'. דברים ט”ו, י“ב. ירמיה ל”ד, ט'. י"ד) ואנשי כנה”ג בסדר תפלתם ורבותינו בדברי המשנה והתלמוד ומפרשיהם ופוסקיהם עד היום הזה, וכל המחברים שרוב קריאתם היתה בספרי ישראל שמשו תמיד בשם הכבוד ישראל ולא בשם אחר כידוע לכל בקי מעט בספריהם. ואם יש אשר יזָּכר בספרי התלמוד והרבנים יהודי אין זאת כי אם יציגו שם איש נכרי מדבר עלינו או כי ידברו הם עלינו ועל העמים כאחד כמו שנוהג דבר זה במלת עברי במקרא כאשר בררנו.
אך סופרי העמים אשר צרה עינם בנו לקרא עלינו שם ישראל שם תפארתנו יקראו לנו יהודים למען השכיח רגע את קהל קוראיהם, כי בני הגוי העתיק והקדוש אנחנו בני ישראל, על כן ישתדלו לשנות שמנו למען רמוז כי נשתנינו וכי נתקלקלנו, על כן יחלקו גם את דברי ימינו לשני חצאים לפרקי דברי ימינו, אשר גם הם חיבים בכבודם יקראו דברי ימי ישראל ולשאר פרקי דברי ימינו יקראו דברי ימי היהודים. אך חכמי עמים אחרים אשר מרביתם רוחנו זרה להם כי יעשו כן, מה לנו ולהם כי נלין עליהם; אך אם חכמים גדולים באמת מקרב עמנו כסופרים הגדולים גרץ וקאסעל ז"ל נדחו אחריהם להפריד בינינו ובין אבותינו לקרא לדברי ימינו העתיקים דברי ימי ישראל ולדברי ימי הדורות שלאחריהם דברי היהודים ידאב מאד כל לב מרגיש את כבוד עמו מאד.
ט: ראשית עבודת הסופרים בישראל2
כל היודע לערוך את דברי חכמי ישראל במלא ערכם, הלא ידע כי רבים במאמריהם אשר בראשית השמעם הם דומים עלינו כקורי עכביש יחזקו והיו למטילי ברזל אחרי אשר נוסיף להתבונן בם.
במדרש רבה אמרו: ואל ישעו בדברי שקר וגו‘, מלמד שהיו בידן מגלות שהיו משתעשעין בהן וכו’ (שמות רבה ה').
אם אמנם כי פעל שעה הבא בסמיכות ב' בכל"ם מורה על הגיון ולמוד כמו: “ואשעה בחקיך תמיד” האמור בתהלים, בכל זאת אין למהר להוציא משפט, כי משמעות הלשון לבדה, דיה להעיד על מאורע אשר לא באה עליו עדות אחרת.
אך כל מקום שאנחנו מוצאים מאמר מוסמך לאחד הכתובים, יש לנו לדעת כי גוף המאמר עקר וקודם בזמן והמסמך טפל ומאוחר לו. וכל עצמה של אסמכתא איננה באה כי אם לתת שארית למאמר בזכרון השומע, יען כי לא היה משפט קדמונינו להעלות דבריהם על הכתב. ויש אשר מוצא הענין הוא מסורת שעלתה בידם מאבותיהם אשר לא תמצא עוד יד חוקרי זמננו לברר בדרך הבקרת, או תוצאות עומק פשט המקרא אשר אם נזכה נעמוד עליו.
והנה דברי ימי אבותינו וסדרי חייהם במצרים מיום רדתם אליה עד יום עלותם ממנה, לא נכתבו בספר לשם דברי הימים כי אם ספור יצ"מ בלבד. על כן כבד מאד להציל דבר מדברי ימי הפרק ההוא. אולם אם נטה אזן לקול הברכה אשר ברך יעקב את בניו יגונב אלינו מצלצלי ברכת השיר כל הראוי לנו, כי מקרא מלא יספר לנו את הדבר ההוא אשר אמרו חכמי ישראל להכריע ממשמעות הלשון, כאשר ברך יעקב את יהודה בנו קרא: “לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו”. נפרק נא את הפסוק הזה לפרקיו. ברכת “לא יסור” ראויה היא שתאמר על המצוי ולא על המבוקש, על המוחזק ולא על הראוי, כי לו היתה בברכה זו מעין בקשה על העתיד כי יעלה רצון מלפני ה' לחדש את הקנינים האלה ולהנחיל אותם לנו באחרית הימים לבני יהודה, היה לו לאמר: “וקם שבט ביהודה ומחוקק יצא מבין רגליו”. אולם השבט והמחוקק כבר היו ליהודה לנחלה, על כן התפלל יעקב על הקנינים האלה כי יאריכו ימים בקרב בניו ולא יסורו מהם.
“שבט ומחוקק” הם שמות סתומים במקומם ומתפרשים ממקום אחד, מן הפסוק האומר “מני מכיר ירדו מחוקקים ומזבלון מושכים בשבט סופר” (שופטים ה', י"ד) גם שם נרדף “מחוקק” עם “שבט”. אך מלת שבט הבאה בתוספת “מושכים” לפניה ו"סופר " לאחריה תעיד על עצמה ועל חברתה, כי גם שבט האמורה בברכת יעקב מורה על העט ועל הקולמס, ומחוקק הוא כפל ענין לסופר כאשר היטיבו מתרגמי ארמית לתרגם תמיד מלת מחוקק “ספרא, ספר דתא” – “מבין רגליו” הוא כמו מזרעו מביתו וממשפחתו (דברים כ“ח נ”ז).
ובכן למדנו מן הכתוב כי זכה יעקב אבינו לראות בבני יהודה בנו “סופרים” אשר נקראו בעת ההיא "מחוקקים " על שם מלאכתם, כי בעת ההיא לא היו עוד מכשירי הכתב מעובדים כל צרכם, לא בקנה כתבו את דבריהם על הגליון כי אם בעט ברזל ועופרת פתחו על לוחות אבנים את פתוחיהם או חקקו את חקקי לבם. ושם סופרים שנתחדש אחרי כן אינו מורה על גוף מלאכת הכתיבה והחקיקה כי אם על כשרון סדור הענינים. ואף כי בימי משה השתלמו מכשירי הכתב, בכל זאת היה שם מחוקקים לכנוי לכל הסופרים אשר קמו מימות יעקב עד ימי שמואל ודוד. ובמליצת השיר אשר דרכה לחבב את הקדמוניות, ימצא גם בימי הנביאים פעל “חקוק” נרדף עם כתוב "מי יתן ויכתבון מלי מי יתן בספר ויוחקו " (איוב י“ט, כ”ג), ועתה בא כתבה על לוח אתם ועל ספר “חקה " (ישעיה ל‘, ח’) אף כי באמת אין פעל חקק נופל כי אם על חוצב באבן, כמו “חקקי בסלע מסכן לו” (ישעיה כ“ב, ט”ז). מלבד אשר אמתת דברינו נכרת מתוך הפסוק עצמו, נמצאה בין מגלות היחס השלמות והמקוטעות, אשר אספו אנשי כנסת הגדולה אל ספרי דברי הימים, פרשה קטנה המספקת לנו את כל הצריך לעניננו. בהעבירה לפנינו אנשים מבני יהודה סמוכים מאד לדור יעקב, אשר כל המעלה זכרון שמותיהם על לבו יודה על כרחו כי אין ראויים לברכת יעקב ואין בישראל מפורסמים בחכמתם כמהם. ואלה דברי הפרשה: “ובני זרח (בן יהודה) זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרע כלם חמשה” (דהי"א ב‘, ו’). חמשת האחים האלה היו מן הדור הראשון הנולד במצרים, כי זרח אביהם מבאי מצרים היה (בראשית מ“ו, י”ב). הן אמנם כי במקום הזה לא יזכיר הכתוב בלתי אם גופי שמותיהם אך מי בקי בכתבי הקדש ולא יתעורר על השמות האלה העניים במקומם ועשירים במקום אחר? כי כאשר אמר הסופר הקדוש להפליג את חכמת שלמה מלך ישראל כתב עליו כדברים האלה “ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם” ולא מחכמת כל ב”ק בלבד כי אם “ויחכם מכל האדם” מכל יחידי הסגולה אנשי השם, עד כי גדלה חכמתו “מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע” (מ“א ה‘, י’-י”א). ובלי ספק לא פרט הכתוב את שמות ארבעת בני זרח האחרונים לפני קהל קוראיו עם בני ישראל לולא התפרסמו בקרבם לחכמים מופלגים מדור דור. ועתה אם נקרב לאחדים בידינו את קדמות הדור ההוא הסמוך לדור יעקב אל התיחשם ליהודה, הלא יצא הדבר מידי אפשר ויתעלה לודאי גמור, כי עליהן כוון יעקב אבינו את דברי ברכתו, ובכן היו הם ראשי המחוקקים בישראל.
בטרם נעשה את דרכנו הלאה הננו לבקר את דבר פירוש דה“י המיוחס לרש”י הסותר לדברינו, ואף כי יש אשר דברים נכונים וקולעים אל המטרה נמצאו בפירוש זה, יעיד גם הענין אשר לפנינו כי לא לרש"י הדיקן הגדול הוא, כי לא תמיד העמיק פירוש זה לראות דבר לאמתו. על פסוק “ובני זרח וגו'” פירש “כלם בימי דוד ובימי שלמה היו וכו' ומה שאמר (במ"א) האזרחי מזרח יצא, ובהרבה מקומות נכנסת הא' בתיבה ואינה נקראת וכו'”. כאשר טובו דבריו האחרונים בדקדוק הלשון כן אין שחר לדבריו הראשונים בסדרי הדורות, אך תחת דברי פינו נקרא לשלשת הפסוקים יעמדו נא ויעידו על עצמם.
“ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרע כלם חמשה”. מלבד שסתם הכתוב מוכיח, כי חמשה אלה אחים היו חזר וסיים במספר כלם חמשה לפרש כי אחים בני אב אחד היו, כי המספר בסוף פסוקי מגלות היחס מורה תמיד על זה. וראיה לדבר: בני יהודה ער ואונן ושלח שלשה נולד לו וגו' “כל בני יהודה חמשה”. “אבישי ויואב ועשהאל שלשה” האמורים בפרשה. ואם נשאל מדוע לא סמך הכתוב על הסתם? ולמה זה הוסיף את המספר לחזק את הדבר כי אחים היו? יש לנו להשיב כי יען אשר לא התפרסם זמרי הבכור בחכמתו כמוהם נשכח שמו לרגלי פרסום שמות אחיו, על כן חזר הכתוב וכללו עמם3. “ובני כרמי עכר עוכר ישראל אשר מעל בחרם”. כרמי זה לא ידענו מי הוא, כי לא נסמך לשום אחד מחמשת האחים אך בא הפסוקשלאחריו ולמד עליו: “יבני איתן עזריה”. הפסוק הזה האחרון המסיים בתולדות איתן השני בסדר תולדות האחים מבלי דבר עוד דבר על אחיו הצעירים ממנו יוכיח כי לא התקים זכרון שמותיהם על כן חדל הכתוב מיחס משפחת בני זרח ויאחז דרכו ליחס תולדות פרץ הידועים לו. ועתה אם הקדים הכתוב וחצץ בין פסוק ו' לפסוק ח' ביחוס בני כרמי על כרחי אני אומר, כי כרמי מתיחס לזמרי בכור זרח. ועל כן הקדימו בסדר הפסוקים תולדותיו לתולדות איתן אחיו הקטן ממנו. ועתה נתבונן נא במקרה זה: “ובני כרמי עכר עוכר ישראל אשר מעל בחרם" ונמצא כי עכר זה הוא עכן האמור בספר יהושע (ז', א). בפסוקים הכוללים שם את רוב בנין הפסוק אשר לפנינו. “וימעלו בני ישראל מעל בחרם ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה” (שם). “ויעלו אותם עמק עכור (כ"ד) ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה'” (כ"ה). מן הפסוקים שבדה”י וביהושע המכוונים אלה כנגד אלה תראה כל עין כי הוא עכן הוא עכר ועל שם עכרו את ישראל נקרא גם הוא גם מקום הרגמו “עכר”. ופרשת דברי מעלו בחרם הנזכר בדה“י נפרטה לפרטיה בספר יהושע ויחוסוּ הנפרט בס' יהושע דומה הוא ברובו ליחוסו בדה”י, “עכן בן כרמי” גם “זרח בן יהודה” נמצא בדה“י, כי אם הדור התיכון בין כרמי לזרח הנקרא בס' יהושע “זבדי” חסר למראית עין בדה”י, אך מי מן הקוראים אשר עיניו בראשו לא יתבונן כי זבדי שבספר יהושע הוא זמרי שבס' דה"י, גם לולא הוכרע זה מקדימת פסוק “לבני כרמי” לפסוק “ובני איתן” כאשר העירו באמת כל הפשטנים כי הוא זמרי הוא זבדי (רד"ק וחבריו).
ועתה אם ידענו כי עכן היה לכל הפחות דור שלישי לחמשת בני זרח, ואותו הלא ידענו כי בימי יהושע היה, היעלה על לב אדם כי קדם חמש מאות שנה לאבות אבותיו? כי הוא היה בימי יהושע וזמרי אבי אביו בימי שלמה מלך ישראל? ובכן בטלו דברי הפירוש מאליהם. ואם נכון הדבר כי עכן היה בן דור יהושע, ברור הוא כי כרמי היה בדור משה, זמרי או זבדי וארבעת אחיו בדור עמרם, או אולי מעט קודמים לו4. ואם כן נכונה היא דעת חכמי ישראל, כי מגלות היו בידי אבותינו במצרים מגלות וספרים, כי המחוקקים סופרים הם, ומבלי עשות ספר לא יהיה איש לסופר. וראשי המחוקקים היו בני זרח הנקובים בפי קדמונינו נביאי מצרים כדברי ר' יוסי בסדר עולם “ובני זרח וגו' אלו שנתנבאו במצרים” (ס"ע, כ') או “איתני עולם ואלו הן בני זרח זמר ואיתן והימן וכלכל ודרע” (במד“ר י”ד, ד' לייפציג 460).
מבני זרח החלה שלשלת גדולה של סופרים אשר נקראו בעת ההיא “מחוקקים”. שלשלת מושכת והולכת עד ימי שמואל ודוד אשר ספיחי ספיחיהם נראו עוד בימי ישעיהו הנביא. המחוקקים האלה אשר קמו בישראל בין ימי האבות לימי הנביאים דומים בכמה פנים לסופרים אשר קמו בקרבנו בין ימי הנביאים לימי התנאים, כי שניהם היו ימי יצירת הולד וההריון לימי הנביאים, ולימי התנאים הבאים אחריהם שהם היו ימי הלדה והגידול לרוח אשר התחוללה בעם אחרי כן, את שניהם נמנו גדולי דורותיהם. עזרא הכהן היה ראש הסופרים ומשה איש האלהים היה גדול המחוקקים כדברי קדמונינו (ב“ב ט”ו). “ומשה הוא דאקרי מחוקק”. אך לעומת זה יתרון למחוקקים על הסופרים כי נותר לנו לפלטה זכרון שמות גדולי המחוקקים תחת אשר מפרק הסופרים עד ימי שמעון הצדיק לא נודע לנו בלתי אם שם עזרא הסופר הראשון, ומפרי מעשיהם ומחשבותם לא יראה דבר עד עמוד התנאים תחתם. לא כן המחוקקים כי בימיהם ובקרבם עמד איש ויקם דבר אשר זכרו לא יסוף לעולם, כי בידי משה נתנה תורה לישראל. בימיו היה כבוד המחוקקים גדול בעיני העם כאשר תעיד שירת הבאר, כי עם שרים ונדיבי עם היה חלקם (במדבר כ“א, י”ח). עד כי בברך משה את בני ישראל לפני מותו, תלה את יתרון בני גד על אחיהם בגבורה בצדק ובמשפט, ובמחוקקים אשר היו בתוכו “כי שם חלקת מחוקק ספון” לאמר: שם מושב הקבוע (כחלקת איש ונחלתו) למחוקק הנכבד ונשוא הפנים5 הבא יחד עם ראשי העם לעשות צדקת ה' ומשפטיו עם ישראל.
והכוכבים האלה אשר הזהירו בצאת השמש בגבורתו כאשר קרן אור פני משה לא כהו לנוגה הירח בהיות פני יהושע הולכים בקרב העם, ולא אספו נגהם גם אחרי האסף המאורות האלה, כי אחרי אשר נאספו יהושע וכל הדור ההוא אל אבותיו ויקם דור אחר אשר לא ידעו את ה' גם אז מצאה עבודת הסופרים מפלט לה, כי משפחות משפחות הקדישו את ימיהם לעבודת הרוח.
יסוד המאורע הזה קים ועומד בתקפו, כי בדור הראשון או בדורות הראשונים לשבת ישראל על אדמתו היו משפחות ביהודה אשר על שם עבודתם נקראו “משפחות סופרים” (דהי“א ב', נ”ה). שתי מלין אלה לבדן אשר מתחלתן לא לשם ספור נכתבו לוא גם התקימו רק בכללן ובסתמן דיין להעיד, כי לא שבת הרוח בישראל בימים ההם. ומה יגדל כחן בעלות ביד החוקר לפרוט את הכללות ולפרש את הסתומות. כי לא ברוב עמל תמצא ידנו לחיות מערמת המפלת את שברי לוחות היחס ואת שברי שבריהם האצורים בס' דה“י, אשר לפי הנראה דבקו רבים מהם מרוב קטנם ויהיו לאחדים מבלי היות דבר לאיש עם אחיו. ואף כי יש אשר יחסמו העיים האלה את העוברים, בכ”ז אין די תודה בפינו לאנשי כנסת הגדולה אשר ידעו להוקיר גם את רסיסי כלי כמדת ימי הקדם, ויאספום אל תשע הפרשיות הראשונות שבס' דה“י אשר אותם שמו בית משמרת לעתיקות המוצלות ממהפכת העתים. שברים ודבקי שברים כאלה נערמו גם בסוף פרשת השנית בס' דה”י אשר שם אנחנו אומרים ללקט אותיות כדי צרוף פרשה קטנה בספר תולדות ישראל. שתי המלין אשר אמרנו הן תחלת הפסוק האחרון לפרשה השניה, ואלה דברי הפסוק: “משפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים שובתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב”. את עקר הדבר, כי משפחות שלמות התעסקו בעבודת הסופרים לא תזוז כל רוח ממקומו. ועל כן אין לנו לשוב ולהפוך ידנו בשתי המלין הראשונות כי אם דברי הפסוק הנשארים נפרק לפרקיהם ונראה היעמדו יחד אם לא. אך ראשונה הננו לבקר את דברי המפרשים הנוטים מדרכנו האומרים, כי “יעבץ” שם עיר “הבאים” יוצרי ירך מ“חמת” שם אדם “אבי בית רכב” מוסב על חמת. ובכן יעלה בידיהם, כי משפחות סופרים יושבי עיר יעבץ היו שלש, אשר כל אחת התיחדה בשמה המיוחד לה, וכלן יחד השתתפו בשם כולל לשלשתן “הקינים”, ואב לכלן “חמת” אשר היה “אב” גם ל“בית רכב”.
לפירוש זה אין כל יסוד כי אם נחזור על כל המקרא לא נמצא עיר ששמה יעבץ, לעומת זה נמצא בפרשה ד' עוד שלש פעמים איש מפורסם בישראל ששמו יעבץ, הבאים מחמת “יוצאי ירך חמת” מלבד כי אין חמת שם אדם כי אם שם עיר (יהושע י“ט, ל”ה), לא מצאנו מעולם במקרא לשון ביאה כנוי להתיחסות בנים אל אבותיהם כי אם לשון יציאה ממנה הפך גמור. “המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב” אם נאמר כי שלש המשפחות הסתעפו ממשפחה אחת כוללת קודמת להם, והמשפחה הקודמת מתיחסת אל ראש בית אב, הלא ירבו הדורות ולכל מי שיש טעם בחכו יתברר, כי משפחות סופרים האמורות קדמו מאד.
על כן נפרש יושבי יעבץ היושבים לפני יעבץ לקחת תורה מפיו – כי הרבה אנחנו מוצאים בדברי הנביאים פעל “ישב” מורה על עכבה לצורך גבוה בכלל ועל שמוש חכמים ונביאים בפרט6, ולפי זה יהיו יושבים כנוי לתלמידים, ומזה נשתלשל שם הקבוץ ישיבה לכלל התלמידים שהנפרד ממנו “יושב”, “תלמיד יושב לפני רבו”. שלשת המשפחות היו “תרעתים שמעתים שובתים”. יש מן המשפחות האלה אשר ישבו לפנים בעיר “קינה” (יהושע ט“ו, כ”ב). או “הקין” (יהושע ט“ו, נ”ז) אשר ליהודה, ויש משלש המשפחות אשר באג מחמת אשר לנפתלי (שם י“ט, ל”ה). כי לפני החלק הארץ לשבטיה היה דרך בני ישראל כי כל איש “יגור באשר ימצא” (שופטים י"ז, ח'), כאשר נראה בראשית ימי השופטים, כגון “איש מהר אפרים והוא גר בגבעה” (י“ט, ט”ז), על כן לא יפלא בעינינו, כי בני משפחות שבט זה היו גרים בעת ההיא בנחלת שבט זה. המשפחות ההן באו ליעבץ ללמוד תורה ויעבץ זה היה “אבי בית רכב” לאמר מיעבץ יצאה המשפחה המפורסמת בישראל בשם “בית הרכבים”.
כעין מלואים לעניננו התקימו שני פסוקים (דהי"א ד‘, ט’-י'), אשר מראיהם יענה בם כי נעקרו מספר או מענין שלט אשר התעסק בתולדות יעבץ. גם אותם הצילו אנשי כנסת הגדולהויזרקו אל בין גרוטותיהם אל אוצר ספר דה“י ואף כי לא בעצם תמם באו לידינו, כי בין מלת “עצבי” למלת “ויבא” נשמטו דברים7 בכל זאת נשמרה הפלטה הנשארת במלא טהרתה. הפסוקים אינם צריכים באור, הראשון מהם מספר כבוד יעבץ וטעם קריאת שמו והשני מספר כי קרא לאלהיו ויענו, ולמבד כי איש דובר צחות (כנראה מתפלתו) אשר יצא טבעו לאהוב לאלהיו ולנכבד בעמו ראוי הוא להורות דעה לחברים מקשיבים; ומלבד כי על שפתי אבותינו היה נכון תמיד שם “יעבץ ובית דינו” אשר “יעץ ורבץ תורה בישראל” יוכיחו גם דברי תפלתו “והרבית את גבולי” כי כל חפצו היה להעמיד תלמידים רבים. כי במקום אשר מלת גבול מורה על שלטון ועושר או על שטח ומידה נוהג בה תמיד פעל “הרחב”. אולם פעל “הרבות” מורה על המספר. ובמקרא לא נמצאהו אף פעם אחת נוהג במלת גבול זולתי בפסוק שלפנינו. אולם בדור מאוחר מאד בזמן אשר העקר “והעמידו תלמידים הרבה” היה לעינים לכל חכמי ישראל מצאנו את דרך המבטא הזה מחדש נעוריו בתפלת אחד ראשי האמוראים ר' אלעזר: “יר”מ ה' או”א שתשכן בפורנו אהבה ואחוה ושלום ורעות ותרבה גבולנו בתלמידים " (ברכות ט"ז:) ובכן קרוב הדבר כי “הרבות גבול” היה תמיד פעל מורה על רבוי התלמידים ובאמת מצאנו את התנא ר' נתן המפרש כן. וגם “ועשית מרעה… יפרש ר' נתן רֵעים. שיזדמנו לי רעים כמותי” (תמורה ט"ז). ועל כן תרגם המתרגם הארמי יושבי יעבץ “תלמידיא דיעבץ " וגם הפירוש המיוחס לרש”י פירש: “סיעת יעבץ שהיה מושל עליהם כדכתיב למטה ויהי יעבץ נכבד מאחיו”.
על פי הדברים האלה יש עוד צד שוה במחוקקים שלפני הנביאים ובסופרים שלאחריהם. שניהם שמו פניהם להרבות גבולם בתלמידים, שניהם הקדישו את ימיהם להציג בשער משפט. אלה אמרו: “הוו מתונים בדין” ועל אלה נאמר “צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל”. אולם אין להחליט, כי עשו המחוקקים פרי להפיץ תורה ודעת בישראל כאשר צלחה בידי הסופרים להרביץ תורה ויראת ה' בין כל העם מקצה, כי שאון כלי הנשק והמלחמות אשר היו בני ישראל נלחמים בשכניהם תמיד החריש את אזניהם משמוע תורה.
אך בכל זאת היו המחוקקים גם אז לכבוד בתוך עמם, בימי דבורה וברק הראה כי כמעט כל שבט ושבט העמיד מחוקקים. וחוקקי ישראל אלה התנדבו לצאת בראש אחיהם לעזרת ה' בגבורים “מני מכיר ירדו מחוקקים ומזבולון מושכים בשבט סופרים”. אולם מחוקקי הראובני עמדו מנגד, על כן לעגה להם הנביאה המשוררת על “חקרי לב” או על “חקקי לב” הגדולים, אשר בפלגות ראובן היושבים בין המשפתים לשמוע שריקות עדרים. מן העת ההיא גברו המלחמות והפרעות בעם ולא נוכל להציל עוד דבר על עבודת הרוח בישראל עד עמוד שמואל ודוד. ואין ספק כי נדחו המחוקקים לפני הנביאים כאשר נדחו הסופרים לפני התנאים, אך בכל זאת התהלל דוד במטה בית אבותיו כי מחוקקים בתוכו. “יהודה מחוקקי” (תהלים מ‘, ט’). ועד כמה גדול כבוד המחוקק בישראל נראה מדברי ישעיהו הנביא כאשר רצה להביע לעמו כי רק בה' תשועת ישראל ולשוא תשועת אדם, קרא כדברים האלה: “ה' שופטנו, ה' מחוקקנו, ה' מלכנו הוא יושיענו” (ישעיה ל“ג, כ”ב). אך בכ"ז רק את גדולתם מימי קדם זכר להם הנביא הזה, וקרוב הוא כי בימיו גלה מהם כבוד כי שרידיהם השחיתו את דרכם, ועל כן קרא עליהם הנביא לריב (שם י‘, א’). כי הנביאים היו גדולים בחכמה ובמנין ועל המחוקקים כבר אבד כלח בימים ההם.
אולם אף כי נופלים היו המחוקקים מן הנביאים, כי מהם לא יצאה תורה לדורות הבאים אחריהם עד כי לא ידענו את הדרך אשר הלכו בה ואת הרוח אשר נוססה בתורת פיהם – כי תורתנו הקדושה שנתנה למשה ראש מחוקקינו נעלה ורוממה היא מקבוע עליה חותם כת סופרים פלונית בזמן פלוני, – בכ"ז עלינו לדעת כי הם רק הם הכשירו את ישראל להקים מבחוריהם לנביאים, כי רוח המחוקקים נאצלה על הנביאים הבאים אחריהם. ולולא הם שקדמו לדור דוד ושמואל, מי יודע אם קמו בדור ההוא אנשים אשר היו למופת בישראל לדור דור.
י: הנבואה הכבושה
בסימן ט' הוכחנו בראיות מאוששות מאד, כי מבני בניו של יהודה החלה שלשלת של סופרים, וכי איתן ואחיו ראשיהם היו נביאים לפי מסורת קדמונינו בסדר עולם פרק כ‘, וככל אשר בספר ס"ע קראו רבותינו בשם לנביאי ישראל במצרים, כן מצאו רבותיהו במקום אחר נבואה אחת שנאמרה לאבותינו במצרים: בפרק ד’ לברייתא היקרה מאד ל“ד מדות דר”א בנו של ריה“ג, במקום שהיא באה לפי דרכה להוכיח כי נבואת מרים ואהרן קדמה לנבואת משה, לומדת היא כי אהרן נביא היה מפסוק שנאמר לעלי הכהן “הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים” (ש“א ב', כ”ו) ואחר כן יגלה לנו התנא נבואה שנאמרה במצרים לפני משה ושעקרה עוד שמור לנו בספר יחזקאל (כ‘, ז’) בפסוק איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו” “ושהיתה נבואה זו כבושה ששמונה מאות שמונים ושש שנה עד שבא יחזקאל והזכירה” (ל"ב מדות מדה ד'). לפפי סדר המאמרים שבברייתא ההיא האומרת: “ומנין שנדבר עם אהרן קודם משה? שנאמר הנגלה נגלתי והיתה נבואה כבושה וכו' עד שבא יחזקאל וכו'” יעלה בידנו לפי הנראה כי תלו רבותינו הנבואה הכבושה באהרן. אך באמת אפשר לחלק בין המאמרים ולאמר, כי שני דברים תשמיענו הברייתא: האחת, כי קדימת נבואת אהרן לשל משה עולה מן הכתוב, והשנית, כי מלבד נבואת מרים ואהרן שקדמה לנבואת משה קדמה לו גם נבואה אחרת, ונבואה זו כבושה היתה וכו‘. וקצת ראיה יש לפרושנו: אלו נאמר על נבואת אהרן היה לו לאמר והיתה “הנבואה” כבושה, לאמר: הנבואה שדברנו בה זה מעט, עכשיו שנאמר והיתה “נבואה” סתם בלי ה"א הידיעה, נראה כי על נבואה אחרת ידובר. אך לא הדקדוק הקל הזה יכריענו לסלק את הנבואה הזאת מאהרן ולהקדימה לשלפניו כי אם הפרשה השלמה שביחזקאל בעלת ששת הפסוקים, המהתלת בפסוק ה’ המספרת לנו פרק שלם בדברי ימינו. בפסוק ה' יספר הנביא דבר בחירת ה' בישראל והודעו להם במצרים. בפסוק ו' יספר את דבר הסכמת ה' לגאול את ישראל. פסוק ז' הוא עקר הנבואה הכבושה. בפסוק ח' יסופר סרוב בני ישראל לשמוע בדברי נביאיהם ועון ע“ז והסכמת ה' לעשות בהם כלה. בפסוק ט' הסכמת ה' לגאלם לא בצדקתם כ”א למען שמו הגדול. ובפסוק י' יסופר מעשה יציאת מצרים. בכל הספורים האלה אין לנו ספור מפורסם ומוחש שזמנו קבוע כספור יצ“מ שבפסוק אחרון, על כן יש לנו לעשות אותו למעמד שעליו נעמוד וממנו נתבונן על הדברים המפורסמים בשאר הפסוקים. ועתה אם מאורע של יצ”מ אחרון בסדר המאורעות, אין ספק כי כל הקודם לו בפרשה קודם לו בזמן, ובכן תעתק על כרחנו הנבואה הכבושה לזמן קודם לאהרן. הנה הנביא יספר לנו כי ליציאת מצרים קדמה כונת ה' להוציאם לא בזכותם, כי זכות לא היתה להם כי אם לבלתי החל שמו לעיני הגוים. ובכן היתה בכונת הקב“ה הנאמרת בפסוק זה מעין חרטה כביכול, והחרטה היתה מן ההסכמה המסופרת בפסוק ח' “לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים”. ואלו היה דבר זה בהסכמה בלבד ולא בא לידי מעשה, כי עתה לא היה שום מקום לחלול ה' בעיני הגוים, כי מחשבות ה' לא יוכל האדם לדעת. אמור מעתה כי הסכמת ה' לשפוך חמתו עליהם באה לידי מעשה גדול ונראה מאד לעיני הגוים. והנה מעשה אחר של הסתר פנים במצרים אין בידנו למצא כי אם את שעבוד מצרים עצמו8. ועתה אם אין דרך אחרת לפרש פסוק ח', כ”א על השעבוד, עולה הדבר מאליו, כי דבר המרי המפורש במחצית הראשונה שבפסוק ח' היה לפני התחלת השעבוד והנבואה הכבושה קודמת גם לה. ואם כן אי אפשר שתאמר הנבואה הכבושה הזאת לאהרן שנולד גם הוא בעצם שנות השעבוד, כי רק בשלש שנים היה גדול ממשה. ואם נתבונן בפסוק ו' נמצא כי בפה מלא ודברים מפורשים יספר לנו הכתוב כי כבר התרגשה רוח יצ"מ לפני תחלת השעבוד, על כן יש לנו להקדים לקבוע את זמן הנבואה הכבושה הזאת בדור בני זרח הנקובים לנביאי מצרים. ובכן זכינו להעלות מתהום הנשיה גם את שם הנביאים גם את עקר הנבואה אשר היתה בימים ההם.
יא: קדמות המלאכה בישראל9
עוד הפעם נשלח ידנו אל הערכי הישנה של קדמוניותינו, אל תשע הפרשיות הראשונות שבס' דברי הימים, ולברר מתוך פרשה קטנה שבתוכן כי לא רק בחכמה ובמוסר קנו אבותינו להם שם כי אם גם בדרך ארץ עשו חיל, כי עד מהרה נחלו את כל כשרון המעשה הנוהג במצרים בימים ההם. ובאחרית ימי יוסף היו בבני יהודה חרשים ועושי מלאכת מחשבת, אשר יצא להם שם בתבונות כפיהם, עד כי הפקידם פרעה על מלאכתו, ולרגלי משלח יד כזה החלו לעזוב מעט מעט את גושן “ותמלא הארץ אותם”.
הפרשה אשר ממנה למדנו דברים אלה, היא בעלת שלשה פסוקים (דהי“א ד', כ”א-כ"ג). אך יתבונן נא הקורא בהם ואחר ישמע את דברינו: “בני שלה בן יהודה ער אבי לכה, ולעדה אבי מרשה ומשפחות בית עבודת הבוץ לבית אשבע”. אף כי סתם פסוקי היחס בחזקתם עומדים, צריך כל אוהב אמת החושש אף גם למיעוט, לבדוק היטב אם סמיכות הדורות במקרא אות נאמן הוא על תכיפתם זה לזה, כי מעט מן המעט יש אשר נשמט דור אחד או כמה דורות מסדרי היחס, אך הפסוק הזה מעיד על עצמו, כי הדורות הנזכרים בו תכופים ורצופים הם. ער היה בן לשלה ושמו נאה לו כאשר מצאנו (בראשית ל"ח, ה') כי כל מאויי יהודה היו להקים זרע לער בכורו, ואחרי מות אונן המיבם הראשון נתן יהודה את עיניו בשלה בנו אשר היה עוד ילד בעת ההיא (י"א), כי יבנה הוא את בית אחיו. ואם אולי יש להחליט כי משום מעשה שהיה נתבטל אז היבום כהלכתו (כ"ו) גם אז קרוב הדבר מאד, כי למען עשות נחת רוח לאביו או מאהבתו לאחיו הבכור, קרא הוא לבכורו “ער” כשם אחיו. כי אף אם אין להחזיק כי פעל “הקם שם” הנוהג בתורת יבום, מורה כפשוטו על קריאת שם ממש, בכל זאת רומזת המליצה ההיא, כי לוא גם לא היתה קריאת שם הלכה, מכל מקום מנהג היה. ובכן יש לנו ראיה נוסף על החזקה, כי ער היה דור ראשון לשלה.
“ולעדה אבי מרשה” גם הוא בחזקתו עומד, כי היה אח מבטן לער ודור ראשון לשלה. ועל כל פנים שמו מוכיח עליו, כי מיושבי מצרים היה, כי עוד שש פעמים אנחנו מוצאים שם זה (בשנוי ה“א לנו”ן) ללבני בן גרשון בן לוי, אשר היה ממש בדור זה, בדור הראשון הנולד במצרים; ועוד פעם אחת לבן אפרים בן יוסף (דהי“א ז', כ”ו) הנקרא קודם לזה גם בשם אלעדה ואלעד וגם הוא היה בדור זה.
“ומשפחות בית עבודת הבוץ לבית אשבע”. אשבע אשר לפי הסדר הוא הצעיר בבית אביו, לא זכו בניו, לפי הנראה מן הכתוב, להתנחל בארץ ישראל בערים מיוחדות להם לבדם, כבני אחיו הגדולים. על כן לא כתוב בו ואשבע אב משפחות בית עבודת וגו' ככתוב בכל אחיו.
“ויוקים ואנשי כזבא ויואש ושרף אשר בעלו למואב וישֻבי לחם”. מאחת משפחות ההן. או ממקצתן או מכולן יצאו האנשים האלה, אשר שהיו בדור המדבר, בשבת ישראל בשטים וישבי לחם נמנה לבדו, כי לא היה לו חלק בזה.
“והדברים עתיקים” הם רמז למעשה השטים, אשר לא רצה הכתוב לפורטן מפני הכבוד.
“המה היוצרים וישבי נטעים וגדרה”, “המה” מוסב על בני שלה כלם או מקצתם האמורים בפרשה שלש האומניות האלה, אשר אם נשתמש בלשון הפירוש המיוחס לרש“י ונפרשם “יושצרי חומר… וגם קדרות” “וישבי נטעים שהיו עוסקים בנטיעות”. “וגדרה אומנים גודרי גדר” ונצרף לזה פירוש הרד”ק “למשפחות בית עבודת הבוץ” “עובדי פשתים” ועלה מהר על לבנו כי ארבע המלאכות האלה היו החשובות בעיני מצרים מאד עד כי בהן עשו להם שם עולם.
“עם המלך במלאכתו ישבו שם” כל איש אשר אזנו מלין תבחן יבין לדעת, כי על כל פנים הדברים עתיקים מאד, לפני מלך מלך בישראל. ובכן אי אפשר כי תהיה כונת הכתוב על אחד מלכי ישראל ויהודה. – ועתה עם איזה מלך היה דבר לאבותינו הראשונים? הוה אומר עם מלכי מצרים ודרך המלכים לבית פרעה היתה באמת להגן על חרשת המעשה ומלאכת מחשבת ולסעדה בכל כחם.
“ישבו שם”. מלת שם, המורה תמיד על המצא הדבר במקום אחר זולת הקבוע לו מעיקרו, ללמדנו היא באה, כי לא בארץ גושן המיוחדת להם לבדם לשבת שם ולרעות את צאנם, ישבו האנשים ההם, כי חוץ למקומם יצאו. והדבר הזה נכון מאד ומענינו הוא למד, כי אין דרך רועים לשבת בערים, ולו עשו כזאת כי עתה לא יכלו להיות עוד רועי צאן עד צאתם מארץ מצרים (שמות ט‘, ד’. ז‘. י’, כ"ו) כי תועבת מצרים כל רועה צאן. לא כן חכמי חרשים, אשר לרגלי מלאכתם דבר היה להם עם מלך ושרים, הם לא היו יכולים להיות דבקים באדמת גשן, ועל כרחך עליהם ועל כיוצא בהם הוא אומר “ותמלא הארץ אותם”.
חסד מלכי מצרים לחרשי בני ישראל לא היה יכול להמשך יותר מאחת ושבעים שנה לשבתם במצרים, כל הימים אשר עוד יוסף חי, כי אחרי כן קם תחת המלכים הראשונים אוהבי יוסף ועמו – מלכי הרועים – מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. אולם גם אחרי אשר אספו המלכים את חסדם מהם, לא אספו בני ישראל את ידיהם אל חיקם, וכאשר יענו את בית ישראל כן ירבה וכן יפרוץ מעשה ידיו בארץ. ולא הצטמצמו בעבודות ההן, במלאכת כלי יוצר, בנטיעה ובבנין בלבד, כי קמו בהם “חרש וחושב ורוקם”, “חושבי מחשבות לעשות בזהב בכסף ובנחושת ובחרושת אבן ובחרושת עץ”, עד כי כאשר פקד ה' את עמו, ויעל אותם מארץ מצרים, העלו אתם את החכמה התבונה והדעת בכל מלאכה, אשר הספיקו בידם לבנות במדבר משכן מלא הוד ותפארת בידי בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה המלא רוח אלהים וביד אהליאב בן אחיסמך למטה דן “וביד כל איש חכם לב”, “וביד כל אשר חכמת לב”. ושמות חבה וכבוד אלה לחכמי חרשים דים להורות על תפוצות מלאכת מחשבת וכבודה בין בני ישראל בימים ההם.
ולא עזבו בני ישראל בדרך במדבר את המלאכה בצאתם ממצרים, כי אחרי בואם אל המנוחה ואל הנחלה נטעוה בתוכם. ובימי השופטים היו בני משפחה נכבדה בני יואב בן שריה אחי השופט עתניאל בן קנז נאחזים באחוזה אחת, אשר קראו את שמה “גיא חרשים” על כי כלם חרשים היו (דהי“א ד', י”ד).
יב: רבוי הנשים בישראל
במצרים נשאו ב“י בדורות הראשונים נשים רבות ודבר זה עולה מן הפרשיות הראשונות שבדהי”א. ודבר זה לא מנהג ישראל היה, כי ליצחק לא היתה לאשה בלתי אם רבקה לבדה. גם לאברהם היתה רק שרה לאשה, והיא רק למען הבנות ממנה נתנה לו את הגר. ואת נטורה לא נשא כ“א אחרי מותה. ויעקב גם הוא לא אמר לקחת כ”א את רחל לבדה, ולכן נתן לו בערמה את לאה. ושתי נשי יעקב אלה נתנו בחיקו אל בלהה ואת זלפה למען הבנות מהן, אך עקר רבוי הנשים החל בישראל במצרים, וגם בימי השופטים לא חדל מנהג זה מישראל. כאשר אנחנו רואים ברבוי הבנים של גדעון (שופטים ח‘, ל’) ושל יאיר (י‘, ד’) של אבצן (י"ב, ט') ושל עבדון (י"ד) ובימי המלכים חזק עוד מנהג זה. ולפי הנראה היה זה כעין סמן גדול, כאשר הוא עד היום בארצות הקדם. ואם כן היה רבוי הנשים מצוי ביותר בין גדולי העם. אך בימי בית שני התמעט ובימי בעלי המשנה והתלמוד חדל כמעט כלו, כי לאלפי החכמים הנזכרים בספרי התלמוד והמדרשות לא נזכר לפי ידיעתנו אף אחד שהיו לו שתי נשים, ודינים רבים מעידים, כי רבוי הנשים לא לפי רוח עמנו הם. אבא שאול אסר כמעט את היבום אסור גמור (יבמות ל"ט:) ורבותינו אסרו פה אחד יבום שתי נשים “בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים” (מ"ד), ונשיאת שתי נשים נאסרה לכ“נ במאמר “וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים” (יומא י"ג). ומשל שגור היה בימי התלמוד על הנושא שתי נשים “זו אשתו וזו זוגתו” (כתובות ס"ב:) המעיד עדות ברורה ומספקת, כי מנהג זה זר הוא לרוחנו, וגם בקהלות הספרדים שתקנת רגמ”ה לא חלה עליהם אין נשיאת שתי נשים מצויה אלא מעט מזעיר ויותר מנשיאת שתי נשים אין מצוי כל עקר. ואחד מחכמי הגולה התבונן גם הוא, כי ברית אבות היא שלא לבגוד באשתו כי אברהם אבינו אע“פ שלא היו לו בנים משרה לא בגד בה שישא אשה אחרת עליה עד שהיא מרצונה אמרה לו בא אל שפחתי וגו' וכן יצחק אבינו אע”פ שהיתה רבקה עקרה לא נשא אחרת עליה וכן יעקב אבינו לא נשא מרצונו אשה על נשיו עד שהן נתנו לו רשות מדעתן (רד"ק מלאכי ב‘, י’).
יג: לאֻמים ומתבוללים במצרים.
מסורת עתיקה עלתה ביד אבותינו: “כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהיה כמצרים " (שמות רבה, א'). כנגד הזלזול הכפול של הדת והמולדת כאחת המקובל ומסופר לנו במסורת הזאת, נמצא בדברי הנבואה הכבושה חבוב כפול של שתיהן “ואשא ידי להם לאמר אני ה'” (יחזקאל כ‘, ה’) נשאתי ידי להוציאם מארץ מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש (ו'). אך נבואה זו לא הועילה לשעתה ככתוב “לא אבו לשמוע”… איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו” (ז'). ופסוק זה בכללו פירוש מספיק הוא למסורת הנזכרת בה, ונכון הדבר מאש, כי ע“ז זו, שנכשלו בה אוהבי סרכי מצרים, היתה עבודת אפים שהיא עבודת העגל, ומעבודה זרה זו קשה היה להם לפרוש (מכילתא שמות י"ב) עד כי גם אחרי מתן תורה נכשלו בה, ורבותינו הרגישו כי טורח גדול היה למשה רבנו להסיע את הכת הזאת ממצרים ומגלוליה גם אחרי קריעת ים סוף (מכילתא שמות ט"ו, א'). וכת זו אשר שכחה ברית אלהיה ותדבק בגלולי מצרים דבקה גם בדרכי מצרים. והיא שאמרה למשה בבאו לגאול את עמו “חדל ממנו, כי טוב לנו עבוד את מצרים” (שמות י“ד, י”ב) ועל אנשי כת זו נזכר עוד שתים עשרה פעמים בתורה כי מאסו בגאולת ארץ אבותיהם ויבחרו בגלות בארץ הנכר (שמות ה‘, כ"א. ו’, ט‘. י“ב. ט”ז, ג’. במדבר י“א, ה'. י”ח. כ‘. י"ד, ד’. ט“ז, י”ג. כ‘, ה’. כ“א, ה‘. דברים א’, כ”ז). וגדולי העם היו מראשי הכת ההיא. ומדרש קדמונינו, כי בעלי הערעור הראשון על גאולת משה ואהרן (שמות ה‘, כ’-כ"א) היו דתן ואבירם (נדרים ס“ד, ועיין ר”ן ורא"ש שם) קרוב הוא לפשט כי הם היו שאמרו למשה בהקהל עליו עדת קרח: “המעט עי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש” (במדבר ט“ז, י”ג) אך בכ”ז אין ספק כי המתבוללים האלה רק כת היו, אף כי אין ספק כי גדולה היתה הכת הזאת. ולעומתה נמצאה כת חשובה של הנאמנים לאלהיהם ולמסורת אבותם אשר “פקוד יפקוד” היה הפתגם הקרוב בפיהם ובלבם. וברור הדבר כי גם הקלקול הגדול גם השעבוד הכבד היה רק בבני הערים ועל יושבי ארץ גשן לא כבד עול השעבוד, ויוסיפו להיות רועי צאן ואנשי תום ככל אבותיהם, כי לו היו כלם משועבדים כי עתה לא יכלו להיות רועי צאן ובקר. ודבר זה אנחנו מוצאים בכמה מקומות (שמות ט‘, ד’. י‘, ט’. כ“ד. י”ב, ל“ב. ל”ח) וכל בעלי דעת העומדים על אפיו של יהושע כלב ופינחס רואה כי לא לב אנשים משועבדים היה לבם. וכבר התבונן הרמב“ן (שמות ה‘, ד’) שלא היו כל עם בני ישראל עובדים כל הימים לפרעה בחמר ובלבנים וכו'. ופסוק ט”ו לפרשה הראשונה שבס' שמות ראיה לדברינו, כי רק על יושבי הערים חל עקר השעבוד והגזרות כי בכלל ופרט של “למילדות העבריות, אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה”, רואים אנחנו כי אין בכלל אלא מה שבפרט, ואם כן לא היו יותר משתי מילדות. ועתה האפשר כי שתי מילדות תספקנה לכל העם הרב והעצום שבמצרים ושבגשן? ועוד אנו מוצאים כי רבים מבני ישראל התהלכו עם המצרים העשירים כמיודעים (שמות י“ב, ל”ה) אמור מעתה, כי על יושבי גשן לא תקפו הגזרות כל כך.
אך אם נשאל מי היו הדבקים באלהיהם ובעמם, אשר לפי דברינו לא קשה עליהם גם עול השעבוד? על זה תשבנה לנו שתי מסורות שעלו בידינו מרבותינו אשר בתחלתן הן דומות כפורחות באויר וכאשר נתבונן היטב נראה כי מאוששות ומקוימות הן: “אמר ר' יהושע בן לוי שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך” (שמות רבה ה'). “אמר רב יהודה שבטו של לוי לא עבד ע”ז" (יומא ס"ו:). הן אמנם כי יודע כל בקי מעט בתלמוד ובמדרשות כי ריב“ל העלה בידו תמיד מסורות עתיקות, ורב יהודה קבל גם הוא מרב ושמואל רבותיו דברים נכבדים נכונים ונאמנים בדברי ימינו כאשר התבונן על זה ר”נ קרוכמל ז“ל במונה”ז. אך לחידת מעמד שבט הלוי הנבדל משאר השבטים יש לנו פתרון גדול גם במקראות מפורשים שבתורה. הנה כבר הרגישו הראשונים והאחרונים כי השעבוד התחיל במות יוסף וקרוב וסמוך למותו מתו כל אחיו (שמות א‘, ו’). ודבר זה מתקבל מאד, כי כל אחד עשר בני יעקב הראשונים לא היו גדולים איש מאחיו או קטנים איש מאחיו כ“א בשש שנים רק בנימין לבדו היה קטן גם מצעיר אחיו שש שנים. כאשר סתם התנא “כל השבטים נולדו בשבע שנים חוץ מבנימן” (ס"ע ב') כי שבע שנים עבד יעקב ברחל ואח”כ נתן לו לבן את לאה ואת רחל בשבוע אחד ותלד לו לאה בשנה הראשונה ליום נשואיה, שהיא השנה השמינית לשבת יעקב בחרן את ראובן בכורה ובשנה השביעית לנשואי רחל ולאה שהיא שנת הארבע עשרה לשבת יעקב בחרן נולד יוסף “ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני” (בראשית ל', כ"ה). ואז התפשר עם לבן לעבדו עוד שש שנים בצאנו ככתוב “עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך” (ל“א, מ”א) ובכן ברור הדבר, כי נולד יוסף בשנת הארבע עשרה, היא השנה הששית ללדת ראובן בכור יעקב. ודרך הנולדים בפרק אחד למות בפרק אחד אם הגיעו כלם לזקנה. על כן כתוב “וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא” לאמר בני דור אחד היו וכלם מתו מחמת זקנה. אך אין למדים מן הכללות ופסוק "וכל אחיו " שנאמר פה אין משמעו אלא מרבית אחיו כי מוצאים אנו את לוי (אשר היה גדול מיוסף לפי חשבוננו, העולה מפרשה ל' שבס' בראשית רק בארבע שנים. ובכן היה בשנת מות יוסף בן מאה וארבע עשרה) שהאריך ימים אחרי יוסף שלש ועשרים שנה שנאמר: “ושני חיי לוי שבע ושלשים ומאת שנה” (שמות ו', ט"ז). ואין ספק כי ראש בית אב – פאטריארך - האחד אשר נותר מכל אחיו ואשר “האריך ימים על כלם” (רש"י), היה מכובד בעיני בניו ודבריו נשמעים להם מאד. ועל כן עלתה בידו לקיים ביד בניו את תורת אבותיו בכל עז. ואין ספק כי בראותו כי מרבית עמו בני אחיו המתים עזבו את דרכי אלהי אבותיהם הרבה עוד להתחזק ביתר שנותיו לקים בידי בניו את דת אלהי אביו בעת אשר לשבטים האחרים לא עמדו עוד אבותיהם בראשם. כי גבור היה האיש בילדותו כאשר ידענוהו עוד מימי שכם, וכביר כח לב ועשוי לבלי חת היה גם ביתו אחריו, כאשר ערך משה רבנו דמות לשבטו העומד על דעתו עושה מעשה ואינו חושש ואינו חוזר לאחוריו (דברים ל"ג, ט‘-י’). ורק בדבר הזה תתבאר המעלה העליונה אשר עלה השבט הזה אשר יעקב אבינו לא אהב אותו כלל וכלל (בראשית ל“ד, ל', מ”ט, ה') ולא הזכיר שמו לשבח גם ביומו האחרון. ודבר זה מסתיע הרבה מאד מן הזכרון היקר מכל יקר השמור לנו במקרא כי נביאים קמו בבית הלוי במצרים: “הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה” (ש“א ב', כ”ז וע' דברינו לעיל סמן י' הנבואה הכבושה).
יד: קושי השעבוד
מות מלך מצרים (שמות ב', כ"ג) קובע פרק בדברי ימי השעבוד, כי המלך אשר קם תחתיו הכביד את עלו על ישראל יותר הרבה מאביו. אך עצם התוספת והחדוש שהוסיף על גזרת אביו ושחדש בה סתום בפרשה ב' פרשת מיתת המלך בעלת שלשת הפסוקים ומתפרש מפרשה ג' הסמוכה לה, על כן נפרק נא את הפסוקים הדומים שבזו ובזו ונערוך אותם מערכה מול מערכה:
פרשה ב' פרשה ג'
ויזעקו ותעל שועתם (שמות ב', כ"ג). 1. צעקת בני ישראל באה אלי (ג' ט').
וישמע אלהים את נאקתם (ב', כ"ד). 2. ואת צעקתם שמעתי (ג‘, ז’).
ויזכור אלהים את בריתו את אברהם ואת יצחק ואת יעקב (ב', כ"ד). 3. אנכי אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב (ג‘, ו’).
וירא ה' את… בני ישראל (ב', כ"ה). 4. ראה ראיתי את עני עמי (ג‘, ז’). ראיתי את הלחץ (ג‘, ט’).
וידע אלהים… (ב', כ"ה). 5. כי ידעתי את מכאוביו (ג‘, ז’).
מחמשת המערכות האלה יתברר כי מה ששכתוב בפרשה זו כתוב בזו: אלא שמשתי המערכות האחרונות יעלה לנו, כי בפסוקי פרשה ב' יש אשר יחסר העקר והפרשה ג' באה וממלאה אותו (ואנחנו נקדנו את מקום החסרון והמלואה פזרנו האותיות) ועקר כל הספור שהוא עצם התוספת והחדוש שהוסיף ושחדש פרעה השני על גזרת אביו חסר מן פרשה ב' ומתפרש מפרשה ג' ודבר זה עולה ממערכה שניה ב'. אם נתבונן עליה במלואה.
וישמע אלהים את נאקתם… (ב', כ"ד). ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו (ג', ז).
ובכן ברור הדבר כי הגזרה הרעה שחדש המלך הזה ואשר בשבילה החלו לחזור בתשובה “ויזעקו אל ה'” היתה גזרת הנוגשים שהעמיד על ישראל, ואשר בימי אביו לא היה זכר לה. גזרה זו מתבארת מכל דברי המלך הקשה הכילי צר העין הזה אשר לא נתן לישראל לבלוע את רוקם. וברוב בצעו והות נפשו היתה כל עבודתם הקשה כאין בעיניו: “למה תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלותיהם (ה‘, ד’). והשבתם אותם מסבלותם (ה') נרפים הם נרפים (ח') תכבד העבודה… ואל ישעו בדברי שקר (ט') נרפים אתם נרפים (י"ז) לכו עבדו” (י"ה). מכל הדברים האלה ישמע קול נוגש גדול מאד. ולפי העולה מכלל הדברים היו בימי המלך הזה ימי כשלון כח לישראל וירך לבם, אשר לא נענה ולא נכנע מפני העול, אשר נתן עליהם פרעה הראשון (א', י"ב). ובימיו החלו להם ימי "קצר רוח ועבודה קשה (ו‘, ט’).
מפרשה ב' וג' אנו למדים, כי נכונו דברי רבותינו, כי רק מאתים ועשר שנים ישבו אבותינו במצרים (ס"ע, ג'). או מאתים וחמש עשרה לדברי פר“א ולדברי יוסיפוס בקדמוניות היהודים (ספר ב' ט"ו, ג'). ואם ננכה 71 שנות הטובה בימי יוסף לא נשארו וכי אם 139, כי בימי פרעה הראשון אנו רואים רק בקשת תחבולות להכניע את גאון העם הקשה, אשר רעה נשקפה ממנו לממלכה מאהבתו הנאמנה למלכי הרועים (שמות א‘, י’). ופחד כזה אי אפשר להתרגש אחרי עבור מאות שנים מימי כבוש מלכי הרועים. כי אם לכל היותר בדור שני או שלישי לו, כל זמן שימי מלכות זו היו עוד נזכרים ולא יותר. ובשנת לדת משה, היא שנת המאה ושלשים לבוא יעקב למצרים שהיא שנת חמשים ותשע לתחלת השעבוד ולגלת מלכי הרועים עוד התרגש פחד זה בלב מלכי מצרים כנראה מגזרותיו. ומלידת משה עד יצ”מ הלא יתברר לכל רואה כי לא מלכו כ“א שני מלכים המלך שבביתו גדל משה, אשר לפי העולה האריך ימים עד שנות מספר לפני שוב משה ממדין מצרימה, כאשר יעלה ממליצת הכתוב: ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים (ב', כ"ג) ואת בשורת מיתת מלך זה בשר ה' למשה בצותו אותו לשוב מצרימה (ד', י“ט. ועיין רשב”ם, ראב"ע וספורנו שם וקדמוניות II, 12, 1) והמלך החדש שמלך תחתיו היה האחרון למשעבדי ישראל, כי כל קורא יראה, כי רק עם מלך אחד עסק משה מיום שובו ממדין עד יצ”מ. ואם נצרף תשע וחמשים שנות השעבוד שלפני משה, רק אל ימי שני מלכים שלאחר לדתו, לא נוכל לפי אומד מתקבל להרבות את מספר השנים יותר מן 210 או 215. המלך החדש החליף את שפת אביו. כל מגמת אביו היתה רק להתיש כחם למען הכרת בהם כל שריד עוזר למלכי הרועים, ועל גזרותיו שגזר עליהם לא היו למען התעשר מהם כי אם למען התש את כחם. ודבר זה מפורש הוא במקרא מלא “וישימו עליו שרי מסים” – לא למען הכסף שזה סתם תכלית מטילי מסים כי אם לשם תכלית אחרת – "למען ענותו בסבלותם ". וכאשר ראה כי לא דוכאו בזה, החל לענותם ולהעבידם בפרך. וכאשר עמד בם כחם גם אז לא שוה עוד בנזק המסים והעבודה, ויחשוב מחשבות לאבדם ויצו להמית כל הבן הילוד להם. אך כאשר רבו הימים וירא כי אין עוד פחד לנגד עיניו, הקל ידו מעט מעליהם ולא הוסיף עוד לענותם כאשר בראשונה, וירוח להם מעט כי עיני פרעה זה היו רק אל הבטחון ולא אל הבצע. ומי יודע אם לא קלה עוד מעל ישראל יד מלכי מצרים כל עקר, לוא היה לבם כלב המלך הזה, אך לרעתם קם תחתיו מלך אשר הבצע היה כל מזמתו. הוא הכביד את ידו על ישראל מאד ויפקד עליהם נוגשים, לבלתי נתן להם לשאף רוח ולבלוע רוקם על כן צר להם מאד ויזעקו ותעל שועתם אל אלהים.
טו: פרשת משפטים
הן אמנם כי כלל גדול הוא, כי אין מוקדם ומאוחר בתורה אך בכל זאת אין לעקור פרשה ממקומה ולקבעה במקום אחר, בלתי אם במקום שהפשט מכריע לזה. והנה פ' משפטים מלבד שנסמכה במקומה לפ' מתן תורה, הנה התבוננו כל הפשטנים כי סמוכה ותכופה היתה לה גם בזמן. הרשב“ם אומר: “משה נגש אל הערפל אשר שם אלהים (תפס הרשב“ם את לשון הפסוק שהוא סיום הספור של מתן תורה, שמות כ', כ”א). “ויאמר ה' אל משה כה תאמר10 כל הפרשיות הללו עד כאן אל בני ישראל ביום ששמעו עשרת הדברים. ואל משה אמר לבדו בשעת ירידתו. בו ביום עלה אל ה' למחר אתה ואהרן… מיד ירד משה ויספר להם את כל דברי ה' וגו‘… ולמחר בנה מזבח וכו’…” (רשב“ם שמות כ”ד, א'). ורמב”ן מושך ידו במקום זה מרש”י ונותנה לראב“ע בעל מחלוקתו ואומר: “הטוב לראות ר”א שפירש הענין כסדרו ואמר: כי עד הנה ס' הברית והנה הפרשיות כלן באות כהוגן, כי אחרי מתן תורה מיד בו ביום אמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וגו' והתחיל לחזור ולהזהיר על ע”ז לא תעשון אתי וצוה אותו ואלה המשפטים, וכל המצות הבאות אח“כ והשלים באזהרת ע”ז ואמר לו: אחרי צותך זה להם עלה אלי אתה ואהרן וכו' וכו‘. והנה משה כתב ביום ההוא בספר כל מה שנצטוה חוקים ומשפטים ותורות השכים בבקר ממחרת וכו’ ובנה מזבח וזבח הזבחים וכו' ולקח הספר וקרא באזניהם וכו‘" (רמב"ן שם). ובכן יעלה לנו כי יום מתן תורה היה יום קבלת משה את פרשת המשפטים ופ’ לא תעשון אתי שלפניה מפי הגבורה. ומחרת יום מ“ת היה יום בנין מזבח ושתים עשרה מצבה זריקת דם ותחלת קריאת התורה ועלית אהרן נדב ואביהוא וזקני ישראל והשתחויתם. ופסוק “ויחזו את האלהים” אין ספק, כי חוזר הוא על מראה האש האוכלת הנזכרת (י"ז). והנה כל דברי שלשת הפשטנים הרשב”ם הראב“ע והרמב”ן עולים הם מפשט הפרשה המתפרשת עוד יותר ממקום אחר, כי תכופה היתה פ' משפטים לעשרת הדברות.
ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות את עשרת הדברים וגו' ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים וגו' (דברים ד', י“ג-י”ד).
ויהי בשמעכם את הקול וגו‘: ותאמרו הן הראנו ה’ וגו‘: וישמע ה’ וגו' ויאמר ה' אלי שמעתי וגו‘: לך אמור להם שובו לכם לאהליכם: ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה החקים והמשפטים וגו’ (ה‘, כ’-כ"ח).
ואם נתבונן היטב נראה כי פ' משפטים ופרשת לא תעשון אתי שלפניה ברובן ובעקרן, הן הרחבה לעשרת הדברות:
עשרת הדברות | פ‘ משפטים ופ’ “לא תעשון אתי” |
---|---|
1. אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים (כ‘, ב’). “כטעם כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים” (רמב"ן). | 1. יצא לחפשי (כ"א, ב'). ויצאה אשתו עמו (ג'). לא תצא כצאת העבדים (ז'). ויצאה חנם (י"א). |
2. לא יהיה לך אלהים אחרים. | 2. לא תעשון אתי אלהי כסף (כ', כ"ג). זובח לאלהים יחרם (כ“ב, י”ט). לא תשתחווה לאלהיהם ולא תעבדם (כ“ג, כ”ד). לא תכרות להם ולאלהיהם ברית (ל"ב). |
3. לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. | 3. לא תשא שמע שוא (כ"ג, א'). מדבר שקר תרחק (ז'). |
4. זכור את יום השבת. | 4. ושש שנים תזרע וגו'. והשביעית תשמטנה (י'-י"א). וביום השביעי תשבות (י"ב). שלש רגלים תחוג לי (י"ד). |
5. כבד את אביך. | 5. ומכה אביו (כ“א, ט”ו). ומקלל אביו (י"ז). אלהים לא תקלל ונשיא וגו' (כ“ב, כ”ז). |
6. לא תרצח. | 6. ומכה איש (כ“א, י”ב). וכי יזיד (י"ד). ואם אסון יהיה (כ"ג). וכי יגח שור את איש (כ"ח). |
7. לא תנאף. | 7. וכי יפתה (כ“ב, ט”ו). מכשפה לא תחיה11 (כ“ב, י”ז). כל שוכב עם בהמה (י"ח). |
8. לא תגנוב. | 8. וגונב איש12 (כ“א, ט”ז). כי יגנוב איש (ל"ז). אם במחתרת (כ"ב, א'). הלכות שומרים, נזיקין וכל דיני ממונות האמורים בפרשה. |
9. לא תענה. | 9. אל תשת ידך… להיות עד חמס (כ"ג, א'). |
10. לא תחמוד. | 10. כל המצות שבין אדם לחבירו בדברים המסורים ללב האמורים בפרשה זו. |
טז: מעשה עגל
דבר זה מפורש הוא בתורה, כי משחטאו ישראל בעגל, נטלה הכהונה מבכוריהם ונתנה לשבט הלוי, השבט האחד שלא התגאל בעבודה זרה זו. ועתה מה יקשה בעיני כל בעל דעת אם אמת הדבר כי אהרן עשה ח“ו את העגל, איך נתנה הכהונה לדורות עולם דוקא לעושה העגל לו לעצמו ולזרעו? מן המשתחוים לע”ז נטלה ולעושה אותה נתנה?? והלא העשיה קשה מהשתחוויה, והעם ראה ושתק? ואבלי שלשת אלפי האיש ראו ושתקו? ואנחנו יודעים את הדור היוצא ממצרים, כי נקהלו על משה ועל אהרן לחלוק גם בדברים שמסרו נפשותם עליהם, ובדבר כזה אשר לוא ח"ו היה כפשוטו לא היה כמוהו לרשע, ראה ושתקו? וקרח ועדתו אשר בקשו תנואות על משה ואהרן ידעו דבר זה ושתקו? אך תשובה על כל הפלאות האלה היא חקר הדבר לאמתו, לאמר: בקרת כל הכתובים המדברים על מעשה העגל לפי הכלל העולה מהם ולא לפי גופי אותיותיהם, הן רגילים אנחנו להתבונן בשני פסוקים אלה בפסוק “ויצר אותו בחרט ויעשהו” (שמות ל"ב, ד') ובפסוק “אשר עשה אהרן” (ל"ה). ורואים אנחנו ומתפלאים ומישבים הדבר ברמז, ובאין לנו ישוב אחר, אנוסים אנו להניח את רוחנו בזה ושוכחים כי יש כמה וכמה פסוקים האומרים בפירוש, כי רק העם עשה את העגל: שחת עמך וגו'. עשו להם עגל מסכה (ח'). ויקח את העגל אשר עשו (כ'). חטא העם… ויעשו להם אלהי זהב (ל"א). העם על אשר עשו את העגל (ל"ה), עשו להם מסכה (דברים ט', י"ב), עשיתם לכם עגל (ט"ז). עשיתם את העגל (כ"א), יעשו עגל בחורב (תהלים ק“ו, י”ט). עשו להם עגל (נחמיה ט', י"ח). הרי יש לנו תשעה פסוקים המעידים לנו, כי גם העובדים גם העושים היו מבני העם ולא אהרן. ובכן אין לנו אלא לברר עד כמה היתה אחריות דבר זה על אהרן.
והנה רבותינו חולקים את המקור הראשון למאורע זה את פרשת ל“ב שבס' שמות לשני חלקים: לעשרים פסוקים הראשונים הם קוראים “מעשה עגל הראשון” ומתירים לתרגם אותו בצבור כשאר כל התורה ואינם חוששין לכבוד הדור ההוא ומפסוק כ”א ואילך הם קוראים “מעשה עגל השני” ואוסרים לתרגם אותו בצבור (מגלה כ"ה), והרי“ף ז”ל והתוספות פירשו, כי אסרו לתרגם מעשה עגל השני משום כבודו של אהרן, ובכן עולה מדבריהם, כי בעשרים פסוקים הראשונים אין שום זכר בגנאי לאהרן כי אם לדור המדבר, ועל כבוד הדור ההוא לא חסו, אבל בפסוקים האחרונים שיש חלול כבוד לאהרן אסרו את התרגום מפני כבודו.
על דבר זה ישאל כל איש: וכי משא פנים יש בדבר?
אך אם נתבונן היטב במשנתנו ובגמרא שעליה נראה, כי לא חסו רבותינו על גדולינו “מעשה תמר ויהודה, מעשה אמנון ותמר נקראין ומתרגמין”, אף כי יהודה היה ראש שבטי ישראל, ואמנון בכור דוד היה. ואימתי אסרו לתרגם את הפסוק המדבר בגנות גדולים שחטאו? בזמן שנזכר עמם בעצם הפסוק ההוא גדול אחר שלא חטא. הנה יהודה היה גדול מראובן בעיני תורתנו, בראובן נאמר “אל תותר” (בראשית מ"ט, ד') וביהודה נאמר “אתה יודוך אחיך” (ח') ודבר זה פירש עוד יותר בדהי“א ה‘, א’-ב-. ובכ”ז הורו רבותינו: “מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם” יען כי בפסוק ההוא נזכר שתי פעמים שם “ישראל” אביו וגם נזכר כי בלהה היתה פלגש אביו. ובכן לא על כבודו חסו רבותינו, כי אם על כבוד אביו הטהור. וראיה לדברינו דברי תלמודנו: “מעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין, והאמרת מעשה אמנון ותמר נקקרא ומתרגם? לא קשוא! הא דכתיב אמנון בן דוד הא דכתיב אמנון סתמא” (מגלה שם). ומזה אנו רואים, כי בכל מקום שחטא אחד מגדולינו לא כסו עליו אלא במקום שהיה גנאי לאחרים אבל במקום שלא היה גנאי אלא לעצמו התירו, וכבר הרגיש בעל כ“מ, כי דעת הרמב”ם ז“ל לתרגם מעשה דוד ובת שבע (כ“מ רמב”ם הל' תפלה י“ב, י”ב) ועתה אם חסו על כבודו של אהרן, אין זאת כי ברור הדבר בעיניהם, כי לא אהרן עשה ח”ו את העגל כי אם אנשים מבני העם, על כן על כבוד האנשים ההם לא חסו, כי המה החוטאים ואל כבודו חסו יען כי היה נקי.
ואם רבותינו אוסרי התרגום מפני כבודו של אהרן במעשה עגל השני, לא אסרוהו במעשה העגל הראשון, שהוא עשרים פסוקים הראשונים, אין זאת, כי אם ברור הדבר שבעיניהם לא נמצא שום שמץ לעז על אהרן בעשרים פסוקים הראשונים. ועתה נפרוט נא את תולדות מעשה העגל לפרטיהן, מבלי הזכר עוד שם עושיו, ומצאנו כי היתה שם תרעומת (שמות ל"ב, א'), מצות פריקת נזמים (ב'), מעשה הפריקה, ההבאה (ג'), הלקיחה, צרירה בחרט (ד'), השלכה באש (כ"ד), עשית העגל (ד'), או יציאת העגל (כ"ד), ואמירת אלה אלהיך (ד'), ואנו אין לנו לברר עד כמה היתה יד אהרן באמצע. והנה לפי המפורש בתורה היתה מצות הפריקה והלקיחה והצרירה וההשלכה לאהרן. ולפי הנראה בסקירה הראשונה גם העשיה לאהרן ורק מן אמירת אלה אלהיך ואילך היתה לבני העם. אך לוא היתה באמת גם העשיה לאהרן מה מקום לדבר הפסוק “וירא אהרן " של אחריו? מה ראה עכשיו שלא ראה קודם לכן? הלא הם אמרו לו, כי יעשה להם אלהים והוא עשה להם ומה לו עוד? ומה מקום לדברי הפסוק “ויצא העגל הזה?” הנה משה רבינו חכם שבחכמים ויודע כי לא מעצמו יצא ההבל הזה כי אם ידי אדם עשוהו? אך באמת יש לנו לשום לב, כי אהרן מפורסם הוא בעמנו לאיש חסיד עובד ה' אוהב את הבריות, אוהב שלום ורודף שלום, אך כח לב לא היה לו, כאשר היה לאחיו למרע”ה, וע“כ הפקיד משה את חור עמו בעלותו ההרה. ומסורה עלתה בידנו, כי חור התיצב באמת בפני האספסוף ויהרגוהו, ואהרן ראה כי לא בכח יגבר להם התחכם להשלות אותם כי גם הוא יתן ידו להם בדבר זה, ויצום להביא את זהבם לו למען לא יעשו הם ע”ז, וכאשר הביאוהו לו צרר אותו בחרט ויתן אותו לצורפים להשליכהו באש לעשות אותו למוצק אחד ולהאריך ביציקתו ובצריפתו, כי אמר בין כה ובין כה ישוב משה. והצורפים מעלו וימהרו ויעשו את העגל שלא מדעתו, ודבר זה פירש רש“י ז”ל “ויצא העגל: ולא ידעתי שיצא העגל הזה ויצא” (רש“י כ”ד). ועתה יכון דבר הפסוק “וירא אהרן” כי באמת ראה דבר, שלא עלה על לבו, כי הוא אמר לדחותם מרגע לרגע, עד שוב משה והנה לדאבון לבו נעשה הדבר אשר ירא ממנו “ויצא העגל הזה”. ופסוק ויצא העגל הזה בא ולמד על חבירו כי בפסוק “ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה” יש לנו לראות תבת “ויעשהו” כאלו היה שורוק נקוד תחת השין והיה כתוב ויעשֻהו. ובכן היתה ההשלכה, המעשה האחרון שנעשה כרצון אהרן. והרשב“ם הפשטן המובהק מונה את הצרירה לאחרית מעשה אהרן ובכן היתה העשיה ע”י אחרים, ואומר: “ויצר אותו בחרט, הזהב לקח [אהרן] מיד כל אחד וקבץ אותו וקשר [אהרן] את כלם בבגד13 עד שעשו [אנשים מן העם] דפוס של חומר ושל שעוה כדרך המתיכין ועשו בו צורת העגל והשליכו הזהב בתוכו ונעשה העגל כדכתיב ואשליכהו ויצא העגל הזה”: (רשב“ם שמות ל”ב, ד') והרב ספורנו הסובר כי גם ההשלכה היתה בידי אהרן אומר: “ואשליכהו באש” בקשתי לאחר את הדבר, והשלכתי את הזהב באש בזולת תחבולות הצורפים וכו' ויצא העגל הזה, בלתי פעולת השתדלות ולא המתינו שאעשהו אני כדבריהם, כי אמנם באמרו “ויעשהו עגל מסכה” לא אמר זה על אהרן אבל רצונו עשה אותו העושה כענין וסמך את ידו ושחט שרצונו וסמך המקריב ושחט השוחט וכו‘" (ספורנו שמות ל“ב, כ”ד). ולא רחוקה היא דעת בעלי המדרש שהמעט מהם שהם מנקים את אהרן מעון זה אלא שתולים הם את הסרחון בערב רב ודבריהם קרובים מאד לפשט הכתוב: "רבי הונא ור’ איבו בשם רש“ב נחמן: מוצלים היו ישראל מאותו מעשה שאלו עשו ישראל את העגל היה להם לאמר אלה אלהינו אלא הגרים שעלו עמהם ממצרים עשוהו והם מונים לישראל ואומרים אלה אלהיך ישראל” (ויק“ר כ”ז). ודעה זו המתלקטת מדברי רש“י ורשב”ם וספורנו היא היתה דעת רבותינו, כי גם הם פירשו ויעשהו: “עשה אותו העושה” או כי קרא את תבת “ויעשהו: ויעשוהו” (כי גם שנויים קלים בקריאה מצאנו מימות רש"י עד ימינו גם באותיות “מדהבה ומרהבה” (רש“י ישעיה י”ד, ד'). גם ספקות בתבות שלמות “צדק: ארץ” (מנחת שי משלי ח', ט"ז) ואף כי בנקוד, אשר לפי המסקנה האחרונה הוקבעו סמניו בימי הגאונים) ולפי זה עד פסוק כ“א המספר את דברי התוכחה שהוכיח משה את אהרן אין זכר לפי דעת רבותינו, כי חטא אהרן וע”כ לא אסרו לתרגם אלא משם והלאה.
וגם משם והלאה אין לנו בכל מעשה עגל השני, אלא מלה אחת קשה והיא מלת אשר עשה אהרן ובמקום זה תלה הכתוב את הסרחון בו על אשר הסביר להם פנים בתחלה, עד כי מסר אותו לצורפים, כי לאיש כמהו היה לעמוד בפרץ בשעה רעה כזאת. ועל כן מעלה עליו הכתוב כאלו עשה, ויען כי הקב“ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה, “התאנף ה' מאד להשמידו” (דברים ט‘, כ’). אבל באמת אחרי התפרש מלה הקשה הזאת משלפניה מתרככת היא הרבה מקשיה. נפתח נא במה שסיים הכתוב ונסיים במה שפתח וראינו, כי בפסוק האחרון כלולים העם ואהרן בפסוק אחד לאמר: ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן (שמות ל“ב, ל”ה). ובכן יש כאן עשיה לעם ועשיה לאהרן, אך אם נחזור כעשרה פסוקים לאחורינו, נראה מה בין העשיה של העם לעשיה של אהרן, “וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן וגו'” (כ"ה), פירושו הוא כי יצא העם מידי סדורו הנמרץ שסדרו משה לתרבות רעה. ומי חייב בדבר? כי פרעו אהרן! כי יד אהרן, אשר לא ידע רק חסד ושלום, לא היתה חזקה כיד משה האומר יקוב הדין את ההר, ועל כן שובב העם בארבעים ימי ממשלתו משובה נצחת, והוא לא יכול לעצור בם ובכן לא עשיה היתה אשמת אהרן, כי אם חדלה אשר חדל להחזיק את ידו על הרעים בעם וליסרם, ואת החדלה הזאת צרף הקב”ה לאהרן למעשה, אבל באמת לא היה שם אלא גרם. ודבר זה מפורש ומבורר עוד יותר בפסוק ראשון שבמעשה עגל בדבר התרעומת שהתרעם משה על אהרן “מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה” (כ"א). פעל “הבא” שבמקרא תרגום מלא הוא לפעל “גרום” שבמשנה שפרושו: עשה מעשה שלעצמו אינו רע, אבל הוא מוליד רע לאחרים. למשל אאע"ה ויצחק אמרו לנשיהם אחותי היא, בדבר זה לעצמו אין חטא, אבל יכול היה להביא אחרים לידי חטא. בשני מקומות אלה כתוב “הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה” (בראשית כ‘, ט’) “והבאת עלינו אשם” (כ"ו, י'). ומשמע שני פסוקים אלה לאמר: אתה לא חטאת ולא אשמת מאומה, אך מתוך מעשיך שלעצמם אינם רעים גרמת חטאה ואשם לאחרים. אף משה אומר לאהרן כן מתוך דרכיך שאין בהם רע ושאין בהם מעשה כלל, אלא רפיון שלא נתן להמחל הבאת על העם חטאה גדולה לאמר, גרמת להם לחטוא חטא חמור, כי היה לך למחות ולא מחית, ועתה מעלה אני עליך כאלו עשית אף כי נקי וצדיק אתה.
יז: הבכורה והלויה
מסורת נאמנה ועתיקה מאד מסרה לנו משנתנו, אשר ראשית דבריה אלה הם: “עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים” (זבחים קיב:) ואחרי כן הולכת המסורה ופורטת בדקדוק גדול את תולדות אסור הבמות והתרן שנאסרו וחזרו והותרו עד בנין ביהמ"ק על הר המוריה, שאז נאסרו אסור עולם. והנה כל חליפות האיסור וההיתר אינן אלא תולדות שנוי מקום, חוץ מן האסור הראשון שנאסרו גם הבמות גם הבכורות המכהנים עליהם, שהיה תולדות שנוי גדול הרבה משנוי מקום.
והנה השנוי הגדול הזה מתלקט מן המאורעות ומן המאמרים שבפסוקי התורה אשר נביא עוד מעט את כלם. אך יען כי גם בהקבץ גם הפסוקים האלה למקום אחד עוד יחסר הדבק ביניהם, נביאה נא ראשונה מאמרים אחדים לקדמונינו המבררים מאד את הענין הזה. הלא אלה דבריהם: “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים: ראוין היו כל ישראל לאכול בקדשים עד שלא עשו את העגל נטלו ונתנו לכהנים” (מכילתא שמות י"ט, ו'). ובכן הטיבו קדמונינו להתבונן ולראות כי הכונה הראשונה של נותן התורה היתה לקדש את כל משפחות יעקב, בהכשירו את בכורי כל העם מקצה לכהונה ולאכילת קדשים. אך יען כי קלקלו במעשה העגל נכנסו תחתיהם הלוים, אשר “לא נשתתפו במעשה העגל ומסרו עצמן על קדושת השם שנאמר ויאספו אליו כל בני לוי… אבל הבכורות הם ריחקו עצמן מן הקב”ה והם הקריבו לפני העגל לכך ריחקן הקב“ה”. (במדבר רבה ד') “אמר לו האלהים אני נתתי פרוקפי14 לבכורות ועשיתי אותן גדולים בעולם וכפרו בי ועמדו והקריבו לפני העגל, הרי אני מוציא את הבכורות ומכניס את בני לוי” (שם). שלשת מאמרי קדמונינו המובאים בזה הם הדבק בין המקראות המפוזרים שבמקרא, המספרים את הדבר הזה איש איש במקומו. ועתה נסדרה נא אנחנו את המאורע הזה בכל חליפותיו מתחלתו ועד סופו בזכרון כל הכתובים המדברים עליו.
תיכף למכת בכורות נצטוה משה לקדש את הבכורים לכהונה, שנאמר וידבר ה' וגו‘: קדש לי כל בכור וגו’ (שמות י"ג) ודבר זה המפורש במקומו חוזר ונזכר במקראות אלה… “ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל (במדבר ג', י"ג). כי לי כל בכור בבני ישראל… ביום הכותי כל בכור בא”מ הקדשתי אותם לי (ח', י"ז). והבכורים האלה נקראו כהנים כדברי רש“י, רשב”ם וראב"ע (שמות י“ט, כ”ב) בשעת מתן תורה, ובכהונתם זו עמדו עד שקלקלו במעשה העגל. ואם נעלה על לב כי עד אחרי פרשת משפטים ידובר רק על המאורעות שאירעו ועל המצוות שנצטוו ישראל קודם מעשה העגל, יש לנו להחליט כי כל האמור בפרשיות ההן מתוכן הוא אל עבודת הבכורים. ובאמת אנו מוצאים את מעשה קדוש הבכורים לכהונה בפרשה זו בפסוק “וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו'” (כ"ד, ה'), שפירושו: “בכורות” (אונקלוס, רש“י רשב”ם ורמב"ן שם).
מכל אלה שמענו כי עד שלא הוקם המשכן היתה עבודה בבכורות אך כי הבמות היו מותרות לא שמענו. אולם בטרם נברר דבר זה נביאה נא ברייתא אחת המוספת עוד קולות על סדר העבודה שנהג עד שלא הוקם המשכן, ואלה דבריה: “עד שלא הוקם המשכן הבמות מותרות, ועבודה בבכורות והכל כשרין ליקרב בהמה חיה ועוף זכרים ונקבות תמימין ובעלי מומין וכו'” (זבחים קט"ו:). לפי זה נוספו על הכשר בכורים לכהונה והיתר במות למזבח השנוים במשנה, גם התר חיה טהורה ובעלי מומין לקרבן והכשר נקבה אפילו לעולה והכשר זכר אפילו לחטאת15. ובכן רואים אנחנו כי לפי דעת רבותינו הברורה היתה העבודה בימי כהונת הבכורים קלה מאד ופשוטה מאד ולא נהגו בה כל הדקדוקים הדקים מאד מאד שנאמרו למשה בתורת כהנים אחרי אשר הוקם המשכן.
ואם נשים לב אל הפרשה “לא תעשון אתי” הסמוכה למתן תורה לאחריה ונתבונן בדברי הפשטנים וברמזיהם הנמרצים, יצא לנו כי לפי עמק הפשט, נאמרה פרשה זו רק על העבודה המכוונת בראשיתה, לאמר על עבודת בכורי ישראל בבמות יחיד, ולא על העבודה שנהגה אחרי כן בידי בני אהרן. והכהונה המכוונת פשוטה היתה מאד ולא חובה היתה כי אם רשות.
והנה המצוה הראשונה שבפרשה זו התכופה לעשרת הדברות היא זכרון מעמד הר סיני, שהוא טעם מספיק ומכריע לאסור עבודה זרה (שמות כ', כ“ב. כ”ה). ושניה לה מצות בנין מזבח, אלא ששתי המצוות האלה הקרובות מאד במקומן, רחוקות ונבדלות מאד אשה מרעותה בערכן. אסור ע“ז הוא חובה חמורה מאד השקולה כנגד כל התורה כלה ומצות בנין מזבח אדמה האמורה שם קלה היא מאד, ולא היתה אז אלא רשות ועל הפסוק “מזבח אדמה תעשה לי” (כ"ד), פירש הרמב”ן ז"ל בטוב טעמו: “אני מתיר לכם לתעשו מזבח לי” (רמב“ן שם כ”ב) ובכן אין מצוה זו גזרת חיוב אלא התר ונתינת רשות.
והראב“ע השכיל לברר במקרא זה לפי אמתת פשוטו ויפרד בחכמתו בין גוף מצות מתן אדמה במזבח הנחשת, שהיא הלכה רוחת בישראל ובין המצוה העולה מן המקרא הזה לפי עקר פשוטו, ואלה דבריו “וקדמונינו אמרו כי הטעם (של פסוק מזבח אדמה תעשה לי) לשום אדמה במזבח הנחשת. ואמת אמרו כי כן עשו, רק שמו זה הפסוק לזכר ואסמכתא ואין זה פשוטו וכו' וכו' וכו‘. והנה פי’ מזבח אדמה כמשמעו עשוי מאדמה וזהו שכתוב שם (שמות כ"ד, ד') ויבן מזבח תחת ההר” (ראב“ע שמות כ', כ”א). ובכן עולה לנו מן הכתוב הזה, לפי דברי הראב”ע, כי עד שלא חטאו ישראל בעגל לא רצה הקב“ה אלא מזבח אדמה דל ופשוט מאד, וגם זאת רק בתורת רשות ולא בתורת חובה, כדברי הרמב”ן, או מזבח אבנים. ומתוך סדר הכתובים וממליצת “ואם” יעלה עוד בידנו, כי מזבח אדמה היה מצוה מן המובחר כי חבה ואהבה דרש ה' מיד עמו ולא פאר ויקר כדברי הרב ר“ע ספורנו ז”ל “לא תצטרך לעשות ךהיכלות של כסף ושל זהב ושל אבנים יקרות למען אקרב עליכם, אבל יספיק מזבח אדמה” (ספורנו כ‘, כ"א וע’ רש"י תהלים מ‘, כ’). ולפי דברים אלה אי אפשר בשום פנים לפסוק זה להאמר על המשכן והמקדש, כי הם הלא היה היו היכלות של כסף ושל זהב ושל אבנים יקרות. ובכן למדנו גם מפי פרשן מובהק זה כי לפי הפשט הגמור נאמרה פרשת מזבח אדמה על העבודה בבכורים ולא על עבודת הכהנים שנתחדשה אחרי מעשה העגל; וכי גם מזבח אדמה הדל הזה לא היה חובת צבור אלא רשות לכל יחיד אשר נשאו לבו. ודבר זה מתבאר היטב מן המליצה המסימת פסוק זה לאמר “בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך” (כ', כ"ד). שהבחינוה רבותינו בטוב טעמם כי נאמרה על היחיד ולא על הצבור כמאמרם הרגיל “ומנין אפילו אחד שנאמר בכל המקום וגו'” (ברכות ו‘. אבות ג’, ו').
אך לדעתנו לא נתקימה מצוה זו בישראל אלא פעם אחת (לדברי הראב"ע שזכרנו) בידי משה רבנו בכבודו ובעצמו ממחרת יום מתן תורה (כ"ד, ד'). שאז החלה העבודה בנערי בני ישראל הבכורים (ה'). ומקץ ארבעים יום ליום הקדוש והנעלה בכל ימי העולם קלקלו ישראל בעגל בעצת הערב הרב, והבכורים יותר מכלם, לפי דברי המסורת שעלתה בידי רבותינו שאמרו: “שבר ה' מטה רשעים, אלו הבכורות שהקריבו לעגל תחלה " (ירושלמי מגלה א', י"א). ואז קרא משה ברדתו מן ההר “מי לה' אלי” ויאספו אליו כל בני לוי, ויאמר וגו' ויעשו וגו‘, ויאמר משה מלאו ידכם היום לה’ וגו' (שמות ל“ב, כ”ו-כ"ט), ופי' רש”י “בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום” (רש“י כ”ט), וזהו “בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי” (ראב"ע שם), ופסוק זה שהביא הראב"ע נאמר בספר דברים (י‘, ח’). וחוזר על מעשה העגל שהרחיב משה לספר שם בפרשה ההיא ובפרשה שלפניה, ועל מאורע זה נאמר “ואני לקחתי את הלוים… תחת כל בכור… מבני ישראל וגו'” (במדבר ג', י"ב). “ולקחת את הלוים לי… תחת כל בכור בבני ישראל וגו' (מ"א). “קח הלוים תחת כל בכור בבני ישראל וגו'” (מ"ה). “ואקח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל” (ח', י"ח). על פי הדברים האלה נטלה הכהונה מן הבכורים ונתנה לשבט הלוי ביום מעשה העגל. ויום זה הוא לפי חשבון רבותינו המתקבל מאד בשבעה עשר בתמוז, אך יסוד המשכן ומזבח הצבור תחת הבמות היה כשמונים יום אחרי כן לפי המסורת העתיקה האומרת “ירד – מרע”ה – בעשרה בתשרי והוא היה יום הכפורים, ובשרם שנתרצה לפני המקום. ויהי ברדת משה וגו‘… וישובו אליו וגו’: ואח”כ נגשו כל בני ישראל ויצום וגו‘. מה צום? – צום לעשות את המשכן, התחילו לעשות במלאכת המשכן ויבא כל איש אשר נשאו לבו וגו’… " (ס"ע ו').
על הפסול הזה שנפסלו בכורי ישראל מן הכהונה הצטערו גדולי ישראל מעולם ואת צער זה הביע יחזקאל הנביא באמרו: “יען משפטי מאסו… ואחרי גלולי אבותם היו עיניהם: וגם אני נתתי להם חקים לא טובים וגו‘: ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם " (יחזקאל כ', כ“ד-כ”ו). ופי’ גלולי אבותם הוא ע”ז שנכשלו בה במצרים אחרי מות יוסף ועבודה זו היא על כרחה העגל, “בהעביר כל פטר רחם”, “במתנותם” הוא מצות פדיון בכורים כי פדיון זה מעיד עליהם שהם נגואלו מן הכהונה, ועל כן לא טובים להם החוקים, כי מוכיחים הם עליהם את פסולם לעבודה, שבתחלה היו כשרים לה, “ומשפטים לא יהיו בהם” כי המעט מכל בכורי העם שבטלה כהונתם, למן הזמן שנבחרו הלוים. אלא שנגזר עליהם "והזר הקרב יומת (במדבר א', נ"א). ואסור זה היה בתחלתו קשה ומסוכן מאד בעיני ישראל (י“ז, כ”ז-כ"ח).
והחריץ העמוק אשר חרץ מעשה העגל בתולדות בני ישראל נראה ונכר היטב בפרשיות התורה. בפרשת משפטים, האמורה ביום מתן תורה ארבעים יום קודם למעשה העגל, נאמר “בכור בניך תתן לי” (שמות כ“ב, כ”ה), שמשמעו כפשוטו: אותו ולא את פדיונו. ובפרשה האמורה מפיו ביום שנצטוה על הלוחות השניות אחרי מעשה העגל נאמר “כל בכור בניך תפדה " (ל"ד, כ'). ולדעתנו אין שום ספק בדבר, כי פרשת “קדש לי כל בכור” (י"ג, ב') נאמרה תיכף אחרי יצ”מ, כי לפי אמתת פשט הכתוב הוקש שם בכור אדם לבכור בהמה, לומר לך כשם שקדושת בכור בהמה קדושת הגוף היא ואין שום פדיון מוציאה מידי קדושתה, כך קדושת בכור אדם קדושת הגוף היא ואין שום פדיון מוציאו מידי קדושתו. ודבר זה אי אפשר אלא לפי הכוונה הראשונה שיהיו הבכורים הכהנים המקודשים בישראל. ומשה רבנו ע"ה בכתבו את כל דברי התורה אחרי מתן תורה (כ"ד, ד'), כתב גם פרשה זו במקומה הראוי לה לפי זמנה, ומשחטאו ישראל בעגל ונכנסו לוים תחת בכורים הניחה תורה פרשה ראשונה במקומה אלא שהוסיפה לה פרשת “והיה כי יביאך” בשביל דבר שנתחדש בה. שהוא קדושת דמים שנכנסה תחת קדושת הגוף לאמר: בשביל פדיון בכורים שנתחדש אחרי מעשה העגל. ובפרשה שניה אין כתוב עוד “קדש לי כל בכור” שהוא קדושת הגוף כי אם "וכל בכור אדם בבניך תפדה " (י“ג, י”ג), "וכל בכור בני אפדה " (ט"ו), שהוא קדושת דמים. ופה לא הוקש עוד בכור אדם לבכור בהמה כי אם נבדל ממנו הבדלה גמורה ורק לפי דעתנו זאת תכון סמיכת פרשת “והיה כי יביאך” לפרשת “קדש” שלפניה הנפרדה ממנה בפתיחה, להורות כי אינה תשלום לשלפניה, כי אם ענין מחודש ומיוחד לעצמו.
יח: העבודה במדבר ובארץ עד בנין ביהמ"ק
בפי המסורת העתיקה על דבר העבודה במדבר, אנו מוצאים שני דברים משונים ומתמיהים. מצד זה נאסר בדור המדבר משהוקם המשכן גם בשר חולין המותר לישראל בכל הדורות, ולא הותר לאבותינו במדבר בשר בכלל אלא אם כן היה קרב שלמים, ומצד זה גם העבודה שנעשתה חובה בכל הדורות שביהמ"ק היה קים, לא היתה אלא רשות במדבר גם משהוקם המשכן.
ועל פטור שנפטרו ישראל מעבודת צבור נאמרו דברי הנביא “הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל” (עמוס ה', כ"ה). ועתה נביאה נא את דברי קדמונינו המדברים בענין זה, אשר לפי דרכם יתבארו ויתחזקו היטב מדברי הנביא.
על הקרבן הראשון, שהקריבו ישראל בשעת צאתם ממצרים, לאמר: בליל פסח מצרים. כתוב בתורה: “והיה כי תבאו אל הארץ… ושמרתם את העבודה הזאת” (שמות י“ב, כ”ה). ועל זה אמרו רבותיהו “תלה הכתוב לעבודה זו מביאתן לארץ ולהלן” (מכילתא שם), “ולא נתחיבו במדבר אלא בפסח אחד שעשו בשנה השנית על פי הדבור” (רש"י שמות שם).
וגם התמיד שהקריבו ישראל בארץ יום יום לא קרב במדבר כדתניא: “עולת תמיד העשויה בהר סיני. ר' אלעזר אומר: מעשיה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה”16 (חגיגה ו':). “וג”כ אינו חייב להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומעשר שני. והנה לא יבא בחיוב במשכן כלל ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא לשם, וכן אחרי זריקת הדם והקטר החלב בשלמים יאכל אותם במדבר בכל מקום שירצה וכו' והנה אין להם בכל הקרבנות חובה" (רמב“ן דברים י”ב, ח').
את הדבר הזה אשר הרמב“ן ז”ל הרב המובהק גם בבקורת המקרא, גם בחקר דברי קדמונינו גם בדעת ישרה מאד, החליט גם הראב“ע ז”ל בפירושו (שמ' כ“ט, מ”ב. עמוד ה', כ"ה). אך טעמו שנתן לדבר אינו מתקיים כלל, כי הוא תולה את פטור זה בחוסר צאן ובקר שחסר להם עד שנת הארבעים “ששללו המדינים והאמוריים” (בפירושו לעמוס שם). וזה אינו, כי מוצאים אנחנו את העם כבד במקנה צאן ובקר גם בימי ענים במצרים, גם בכל שנות לכתם במדבר (שמות ט‘, ו’. י‘, כ“ו. י”ב, ל“ח. י”ז, ג’. במדבר ג‘, מ N" ה. כ’, ד‘. ח’. י“א. י”ט. ועי' ספרי במדבר סוף פ"ו). וכל אלה הלא היו לפני מלחמות המדינים והאמורים, ואלו מתו במדבר כל המקנה הכבד אשר הוציאו מארץ גשן כדברי הראב“ע, אין ספק כי התלוננו העם מאד, ואנחנו הן לא מצאנו אף שמץ תלונה כזאת. ואלו היה המקנה אשר היה לישראל בשנת הארבעים שלל מדין ואמורי, כי עתה לא היה חלק בגוב”ר גדול משל שאר השבטים (במדבר ל"ב, א'). כי במלחמת מדין יצאו “אלף למטה לכל מטות ישראל” (במדבר ל"א, ד‘-ה’) וגם במלחמת סיחון ועוג הלא נלחמו כל ישראל בשוה. ועתה אם תלוי הדבר בגִדול אפשר כי שבטים אלה הצליחו או השכילו במרבית הבהמה וגִדולה יותר מאחיהם ועל כן הגדילו לעשות חיל מהם. אך אם תלוי הדבר בשלל מה מקום ליתרון שבט על רעהו אם כלם נלחמו בשוה? ובכן בטל הטעם שנתן הראב“ע, אבל העקר קים, כי נפטרו ישראל מכל מיני עבודה שבמקדש כל ימי היותם במדבר וכל עבודתם לא היתה אלא רשות גמורה כדברי הרמב”ן ז"ל האומר "ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן כלל (רמב“ן דברים י”ב, ח').
אבל במאמר זה שיש בו קולה גדולה לענין חובת קרבן יש בו חומרה גדולה לענין אכילת בשר חולין שנאסרה לישראל במדבר, אם לא קרב שלמים על גבי המזבח. ועיקר אסור חמור זה נאמר בפרשה י"ז בס' ויקרא (י"ז, ג‘-ו’). וטעמו מבואר בפסוק ז' שם ומתבאר בגוף ספרנו, אלא שיש חלוקי דעות בדברי קדמונינו ובדברי מפרשי התורה. ואלה דבריהם: "תניא: כי ירחיב ה' את גבולך… בכל אות נפשך תאכל בשר (דברים י"ב, כ') ר' ישמעאל אומר: לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה, שבתחלה17 נאסר להם בשר תאוה, משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה (חולין ט"ז:).
ותניא אידך "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך… וזבחת מבקרך ומצאנך… ואכלת (דברים שם כ"א) ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה18 שבתחלה הותר להן בשר נחירה, משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה (חולין י"ז).
לפי דברי שתי הברייתות האלה מדייק ר' עקיבא את מלת “וזבחת” לאמר: מעתה, משתכנס לארץ, לא תאכל עוד בשר נחירה כאשר הורגלת, כי אם זבוח תזבח ואחר תאכל. ובכן תהיה השחיטה חומרה מחודשת לבאי הארץ, שלא נהגה כל ימי היותם במדבר. והנה לבד שמליצת “בכל אות נפשך” האמורה שתי פעמים בשני פסוקים אלה, מוכחת יותר על היתר מאסור, הנה קשה דבר זה בעצמו, מה נפשך אם טעם מצות שחיטה לצרף בה את הבריות (ב“ר מ”ד), במה נבדלו או נגרעו אנשי דור המדבר שלא ניתנה מצוה זו גם להם? ואם לא ניתנה שחיטה אלא להוציא את הדם, הלא תתוסף על השאלה הכוללת הזאת עוד שאלה מיוחדת, הלא בפירוש שמענו שנצטוו אנשי דור המדבר על הדם (ויקרא ג‘, י"ז. ז’, כ“ו. כ”ז. י“ז, י'. י”ב) ועוד מה ענין ביאת הארץ ורחוק מקום למקדש לאסור נחירה, ומדבר וקרוב מקום להתרה? והשאלות האלה התוקפות עלינו תכרענה אותנו להחזיק בדברי ר' ישמעאל שלדעתו היה אסור בשר תאוה נוהג במדבר ומשנכנסו ישראל לארץ הותר להם אסור זה. ובאמת מעיד כל הסגנון העולה משני פסוקים אלה, כי קולה ולא חומרה באה תורה לחדש פה. ופסוק שני בא לבאר את נחיצות ביטול איסור בשר תאוה שאי אפשר להתקיים עוד ברחוק מקום כמו שבארוהו רבותינו: “מעיקרא מאי טעמא איתסר, משום דהוו מקרבי למשכן ולבסוף מ”ט אשתרו משום דהוו מרחקי ממשכן" (חולין ט"ז:).
ודעת ר' ישמעאל, שנאסר בשר תאוה לישראל במדבר, המתקימת במקומה בפסוקים אלה שבמשנה תורה, שבאו להתיר אסור זה בכניסת ישראל לארץ, מתקימת גם ממקום אחר מפרשה שבתורת כהנים, שהיא עצם מקור האסור זה לדור המדבר. פרשה זו האומרת לאמר: “איש איש אשר ישחט שור וגו‘: ואל פתח אהל מועד לא הביאו קרבן… ונכרת וגו’: למען אשר וגו'” וזבחו זבחי שלמים לה' אותם: וזרק וגו‘: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים וגו’ (ויקרא י"ז, ג‘-ז’). ואת הדבר הזה באר היטב הרמב“ן בפירושו לתורה לאמר… והנכון בפרשה מה שהזכירו רבותינו שנאמר בשר תאוה לישראל במדבר ולא יאכלו רק שלמים שיעשו על מזבח ה'” (רמב“ן ויקרא י”ז, ב'), אך בכ“ז לא נטו לישב פרשה זו באסור בשר תאוה קצת גדולינו כגון רש”י בפירושו לתורה באמרו: “במוקדשין הכתוב מדבר שנאמר להקריב קרבן” (ויקרא י"ז, ג') ותוספות ד“ה “שבתחלה”, באמרן “דההוא קרא לא איירי אלא בקדשים ובשחוטי חוץ” (חולין ט"ז.), מפני שהצריכו פרשה זו לדבר אחרף לאסור שחוטי חוץ במוקדשין, שהכל מודים בו, ושכולם לא למדו את עקר אסורו אלא ממנה19. אך הרמב”ן ז“ל ברוב חכמתו הבחין כי פרשה זו כוללת בתוכה שני אסורים, אסור שעה ואסור דורות. אסור בשר תאוה במדבר, ואסור קדשים בחוץ לדורות עולם. ואלה דבריו: “והקרוב בלשון הכתוב כי מתחלה חייב כרת כל שוחט בחוץ אפילו החולין והוא האוסר בבשר תאוה ואח"כ הזהיר שלא יעשה מזבח לה' בחוץ ויקריב עליו”. את דעתו זאת סיים הרמב”ן בדברים המכריעים האלה, “וזוהי דעתו של ר' ישמעאל בפרשיות הללו, דרך ישוב המקראות על אופניהם ודרך חכמים באגדות וברוב המקומות כמו שפרשנו”. ויוסף ויאמר “והנה רִקן20 כל השחיטות בחולין ובמוקדשין להיות כלן בפנים, ולכך נאמר במשנה תורה: ועברתם את הירדן וישבתם בארץ והיה המקום אשר יבחר ה' שמה תביאו עולותיכם וזבחיכם, ואומר: השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום וגו' להיות אסור שחוטי חוץ עומד במקומו בשעת בית הבחירה אבל התיר אותו בחולין וזהו שאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגו‘, לאמר שלא תתנהג בארץ המניעה הנאמרת כאן, שלא ישחוט חולין כלל ושיעשה הכל זבחי שלמים על מזבח ה’ וכו‘, אבל אחרי שירחיב גבולם יאכלו בשר תאוה וישחטו בשעריהם אך לא המוקדשין וכו’ והוא הנאות בכתוב”. ובכן מצא הרמב“ן ז”ל את מקור אסור בשר תאוה הנוהג רק במדבר, בצד מקור אסור שחוטי חוץ הנוהג לדורות. ועל בשר תאוה בא ההיתר במשנה תורה (דברים י"ב, כ'). אך אסור שחוטי חוץ במוקדשים קים ועומד לדורות ועליו הוא אומר “חקת עולם תהיה זאת להם לדורותם " (ויקרא י"ז, ז'). ועל ישוב מקראות אלה באסור בשר תאוה וכדברי ר' ישמעאל, כתב גם הפשטן המובהק רגה”ו “והיא הקרובה לפשט הכתוב” (באור שם ג). ולדעתנו גם פסוק “וזבחו זבחי שלמים לה' אותם " (ה') מוכיח כי באסור בשר תאוה הכתוב מדבר, על כן הוא יועץ את העם לזבוח את בהמתם שלמים, למען הוציאם מידי אסור בשר תאוה ולהתירם לאכילה ולא עולות שאין בהן תקנה של כלום לאכילת אדם באשר העולה כולה לגבוה. ומלבד שפסוק זה מוכיח כן, הנה מלת “אותם " שבסופו מכריע כי אי אפשר בשום פנים לישב פרשה זאת בדרך אחרת, כנוי הרומז של מלת “אותם” חוזרת על כרחה אל “שור או כשב או עז” (ג'). ועתה אלו עסק הכתוב בקדשים בלבד איך יגזור הכתוב כי יקריבו את כל הקדשים רק שלמים? והלא אחרי הנדר או הנדבה או החובה הכל הולך. נדר או נדב עולה מקריב עולה, שלמים מקריב שלמים הכל לפי נדרו ולפי נדבתו. התחיב חטאת או אשם, מקריב חטאת או אשם הכל לפי חובתו. ואיך יאמר הכתוב כי יקריב את הכל שלמים? ועוד הלא שלמים קדשים קלים הם ומרבית הקרבנות האחרים קדשי קדשים ואיך יוריד הכתוב קדושה חמורה לקדושה קלה? אמור מעתה, כי “שור או כשב או עז” האמורים בפרשה, חולין גמורים הם, אין שום תקנה לאוכלם בחוליהם, על כן יועץ הכתוב להוציאם מידי אסורם בזבוח “אותם” לאמר: לזבוח את החולין ההם לשם שלמים אז יותרו לאכילת אדם. ובפירושו למשנה תורה ולמס' חולין חזר גם רש”י להודות לנוטים אחרי דעת ר' ישמעאל, באמרו: “אבל במדבר נאסר להם בשר חולין אא”כ מקדישה ומקריבה שלמים” (דברים י"ב, כ'). ובפירושו למס' חולין חזר להודות כי מקור אסור זה הוא בפרשה שבת“כ באמרו: “נאסר להם בשר תאוה שאין יכולים לאכול אלא בשר שלמים ואם היו שוחטין בלא קרבן היו ענושים כרת כדכתיב (ויקרא י"ז) ואל פתח אוהל מועד וגו'” (רש“י חולין ט”ז!). ואף התוספות שהקשו על רש”י הודו במקצת לדבריו באמרן “מדאצטריך קרא להתיר להם בשר תאוה דייק מכלל דמעיקרו אסור” (תוס' שם ד"ה “שבתחלה”). עיין שם היטב. אלא שאין לעמוד על דברי בעלי התוספות אלה אם רק דברי רש"י הם מישבים או אם חזרו להודות כדברי ר' ישמעאל.
סוף דבר העולה לנו מדברינו, כי לא היתה שום חובת עבודה נוהגת במשכן כל ימי היות ישראל במדבר אלא רשות גמורה. לעומת זה נאסרה משהוקם המשכן שחיטת חולין אסור גמור, ולא היה היתר לאכילת בשר אלא אם כן הקדישו בעלים את הבהמה לזבחי שלמים. גם הבמות נאסרו משהוקם המשכן אף לשחיטת קדשים.
אך משהותר בשר תאוה בכניסתן לארץ הותרו גם הבמות. אולם בשר תאוה הותר היתר עולם שאין אחריו אסור. והבמות לא הותרו אלא כל ימי היות המשכן בגלגל. ואלה דברי היתר הבמות ואסורן עד ימי בנין ביהמ“ק בירושלים: “ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים, קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מחנה ישראל. באו לגלגל הותרו הבמות. ק”ק נאכלים לפמה”ק וקק“ל ומעשר שני בכל הרואה, באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות, ק”ק נאכלין לפמה“ק וקק”ל ומע“ש בכל ערי ישראל. באו לירושלם נאסרו הבמות ולא היה להן עוד היתר והיא היתה נחלה, ק”ק נאכלין לפמה“ק וקק”ל ומע“ש לפנים מן החומה” (זבחים קי"ב:).
ובכן נאסרו הבמות, במדבר משהוקם המשכן ובימי משכן בשילה ומשנבנה ביהמ"ק בירושלם, עד עולם, והותרו הבמות עד שלא הוקם המשכן ובימי הגלגל ובימי נוב וגבעון. אך גם בשעת היתר הבמות היו כמה יתרונות לבמת הצבור, אשר קראו לה במה גדולה, על במות היחיד אשר קראו לה במה קטנה, והיתרונות האלה נפרטים בדברי רבותינו (תוספתא קרבנות י“ג, ה‘. ח’. מגלה ט'. זבחים קי”ז). ועל במה גדולה אמרו רבותינו: “איזו היא במה גדולה בשעת היתר הבמה? אהל מועד נטוי כדרכו אין הארון נתון שם21 ואיזו היא במה קטנה בשעת היתר הבמה? עושה אדם במה על פתח חצרו ועל פתח גינתו וכו'” (תוספתא שם ח'). “בראש גגו” (זבחים שם). והיתרון הגדול שיש לבמה גדולה על במה קטנה הנוגע לעניננו זה הוא כי בבמה גדולה היתה עבודה כשרה רק בכהנים לבדם, על כן זכיות הכהנים קימות במלא תקפן בבמה גדולה (תוספתא שם) ובמה קטנה “מקריב עליה הוא ובנו ועבדו ובתו ושפחתו” (שם ח‘, ת"כ אחרי מות ט’, ז'). ואין מנחה22 בבמה וכהון ובגדי שרת וכלי שרת… ומחיצה בדמים וריחוץ ידים ורגלים (זבחים קי"ג) וסמיכה ושחיטת צפון ומתן סביב ותנופה והגשה (שם). תניא: קרן וכבש ורביע ויסוד מעכבים בבמה גדולה ואין מעכבין בבמה קטנה (זבח' ק"ח).
וכל המסורות האלה מדויקות הן מאד מאד, כי הכהנים אשר מפיהם הן לנו היו בקיאים מאד מאד בתולדות עבודת הקודש ובדברי ימיה מתחלתה ועד סופה, כי הכהנים היו נוצרי תורת דברי הימים בישראל (חשמ“א ט”ז, כ"ה), ואין ספק כי דייקו ביותר ויותר בעבודה המיוחדת רק להם ונוגעת בם ביחוד.
יט: משפחת הקיני
מאמר רבותינו על יתרו שהוא רעואל, שבעה שמות נקראו לו: יתר, יתרו, חובב, רעואל, חבר, פוטיאל, קיני (מכילתא שמות י"ח, א'), לא בא אלא לדרשה למצוא סניפים להרבות בשבח הגר הצדיק הזה. אבל לפי הפשט אין לפוטיאל ענין כלל לא ליתרו ולא למשפחתו (ראב“ע שמות ו', כ”ה). וגם הרמב“ן נוטה לזה. חבר הוא שם לאחד מבני בניו בדור דבורה וברק. קיני הוא שם למשפחת יתרו בכללה כאשר יתבאר להלן. ובכן אין ליתרו אלא שלשת שמות שהן שנים, כי יתר אינו אלא קצור לשון של יתרו, והוא יתרו הוא רעואל כי רבים היו בימי קדם שני שמות נקראים לאיש אחד כמו “כלאב” (ש"ב ג‘, ג’) ו”דניאל" (דהי"א ג‘, א’), ששניהם שמות לבן אחד שילדה אביגיל לדוד וכמו “לבני” (שמות ו', י"ז) ו“לעדן” (דהי“א כ”ג, ז'), שהם שני שמות לבן גרשון בן לוי, “יאשיהו” (זכר' ו‘, י’) “לחן” (י"ד) ששניהם שמות הן לבן צפניה וכיו“ב. ויתרו ורעואל הם שני שמות לאדם אחד שהיה כהן מדין בימי משה, ואת צפורה בת כהן מדין בעל שני השמות לקח משה לאשה. וחובב לא היה יתרו כי אם בן ליתרו, שהוא רעואל, כדברי הראב”ע האומר: “והנה חובב הוא בן רעואל והנה הוא אחי צפורה” (ראב“ע במדבר י', כ”ט). ואם נזכר בספר שופטים (ד', י"א) חובב חותן משה אין זאת כי אם חסרה שם בינתים מלה זעירא “בן” וכונתו “חובב בן חותן משה”. ודבר זה שחותן משה אבי צפורה היה יתרו, שהוא רעואל, וחובב היה בן לו ואח לצפורה מסתייע מן הכתובים ומוכרע מתוכם. הנה מצאנו, כי שאול אמר לבני חותן משה: “ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים” (ש“א ט”ו, ו'). ועל כרחנו אנו אומרים, שחסד זה היה החסד שנתרצה חובב למשה רבינו ע“ה ללכת עם המחנה ולהיות לו לעינים, כדברי הרמב”ן האומר “ועל דעתי כי נתרצה עליו בזה” (רמב“ן במדבר י', כ”ט). ועתה אם יהיו חובב ויתרו שני שמות לאדם אחד הרי כבר נאמר “וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו” (שמות י“ח, כ”ז). אלא על כרחנו אנו אומרים, כי יתרו וחובב שני בני אדם היו, אב ובן, ויתרו אבי חובב ואבי צפורה שב אל ארצו, וחובב בנו אחי צפורה הלך עם בני ישראל ויהי להם לעינים.
ומשפחת יתרו היתה נקראת “הקין” (שופטים ד', י"א). ועל כן נקראו בני המשפחה הזאת משפחת “הקיני” (שופטים ד‘, י“א. י”ז. ה’, כ“ד. ש”א ט“ו, ו'. כ”ז, י‘. ל’, כ"ט). אך עוד ספק בדבר אם היה הקין שבט ומשפחה במדין ועל כן יקרא יתרו רעואל המדיני (במדבר י', כ"ט) או אם היה הקין אומה לעצמה והיא הנזכרת (בראשית ט“ו, י”ט). אך מכל מקום היתה ברית בין הקין ובין מדין וידם משפחה או יחס קרבת מקום עם מדין ועמלק בתורת שכנים וקרובים. בלעם ראה את העמלקי ואת הקיני וינבא עליהם בשעה אחת (במדבר כ“ד, כ”א כ"ב). דוד בפשטו על העמלקי (ש“א כ”ז, ח') הגיד לאכיש מלך פלשתים כי פשט על הקיני (י') מפני שקרובים היו, ושאול במלחמתו על עמלק צוה על הקיני לסור מתוך עמלק (ש“א ט”ו, ו').
ובני ישראל גמלו לבני הקיני את החסד אשר עשו עמם “בעלותם ממצרים” (ש“א ט”ו, ו'), בהיותם להם “לעינים” ויטיבו להם מן הטוב אשר הטיב ה' עמם כדבר משה (במדבר י', ל“א-ל”ב). ויתנו להם נחלה בתוכם ברשתם את הארץ. וישבו בתוך בני יהודה במדבר יהודה בנגב ערד (שופטים א', ט"ז) ויבנו שם ערים (ש“א ל', כ”ט) על יד נחלת משפחת הירחמאלי למטה יהודה, ויקרא מושב הקיני אשר בנגב “נגב הקיני” ועל קרבתו אל נחלת הירחמאלי נזכרו יחד “על נגב הירחמאלי ועל נגב הקיני” (ש“א כ”ז, י'). ולאשר בערי הירחמאלי ואשר בערי הקיני (ל', כ"ט).
בימי דבורה וברק נפרד חבר הקיני מקין (שופטים ד', י"א), לאמר מנגב הקיני ויאחז בצפון הארץ עם אלון בצנענים על יד קדש נפתלי ויהי נכבד כי ברית שלום היתה בינו ובין יבין מלך חצור (י"ז) ואשתו יעל עשתה תשועה גדולה בישראל (כ"א).
בימי מלחמת שאול בעמלק הפרו הקינים את בריתם עם עמלק ויסורו מתוכם (ש“א ט”ו, ו').
מתרגמי ארמית יתרגמו “הקיני, שלמאה”.
יחס יונדב בן רכב ובית הרכבים ליתרו אין לו כל יסוד (עיין לעיל מוצא דבר ט' ראשית עבודת הסופרים בישראל).
כ: ראשית אדום ועמלק
I
לעשו, הנקרא אדום על דבר נזיד העדשים (בראשית כ"ה, ל') ילדו שלש נשיו חמשה בנים. עדה או בשמת (כ“ו, ל”ד) בת אילון החתי ילדה לו את אליפז (ל"ו, ד'). בשמת או מחלת (כ"ח, ט') ילדה לו את רעואל (ל"ו, ד'). ואהליבמה בת ענה בת צבעון החוי ילדה לו את יעוש את יעלם ואת קרח (ה'). ויפרץ עשו מאד בארץ כנען בימי שבת יעקב בבית לבן בארץ ארם נהרים (ו'). ויהי בשמעו כי יעקב שב מארם נהרים ומקנה רב עם עמו, וידע כי לא תוכל ארץ כנען לשאת את שניהם “מפני סקניהם” (ז') ויעזב את ארץ כנען “מפני יעקב אחיו”. (ו') ובעת ההיא היה עשו איש עשיר ונשוא פנים “וארבע מאות איש” עבדיו ואנשי ביתו (ל"ב, ז'). ותהי גם עליו רוח בני עבר, ויסע הנגבה וישב בהר שעיר לפאת נגבה מזרחה לים המלח.
ושעיר היתה בימים ההם לעם החורי, אשר שבעה שבטים היו להם ושבעה אלופים מושלים בראשם אלוף לשבט (ל“ו, כ'-כ”א. כ"ט-ל') ויבא עשו ואנשיו וישב לבטח עמם ויתחתנו בם, כי אשת עשו אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי היא ואבותיה בני החורי היו. והחוי שבסוף פסוק ל"ו, ב‘, אינו אלא קצור לשון החורי, כי כן כתוב בפרשת יחס החורי "אלה בני שעיר החורי וגו’ וצבעון (כ')… בני צבעון… וענה הוא ענה וגו' (כ"ד) ובני ענה דישון ואהליבמה בת ענה (כ"ח). ותמנע אחות לוטן בן שעיר החורי (כ"ב) היתה פילגש לאליפז בן עשו ותלד לו עת עמלק (י"ב).
ועל כרחנו אנו אומרים, כי יצא עשו לארץ אדום מעט לפני שוב יעקב לארץ כנען כי יעקב בשובו כבר שלח מלאכיו אליו ארצה שעיר (ל"ב, ד'). והרבה לפני שוב יעקב אין לקבוע את מועד צאתו מארץ כנען, כי כן כתוב “וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו: כי היה רכושם רב” (ל"ז, ו‘-ז’) ובאבינו ביעקב ידענו, כי במקלו עבר את הירדן בהפרדו מעל עשו (ל“ב, י”א). וארבע עשרה שנה הראשונות לשבת יעקב בארם לא היה עוד ליעקב מאומה, עד כי שאל “מתי אעשה גם אנכי לביתי” (ל' ל'). ותשובת יעקב לארץ כנען אחרי רכשו את הרכוש היתה פתאם לפי העולה מפרשה ל"א, ובכן אי אפשר לאמר כי יצא עשו מארץ כנען “מפני יעקב אחיו”, לאמר מפני רכושו הרב בעת אשר לא היה ליעקב רכוש כלל או בעת אשר לא עלה עוד על לבו לצאת מארם נהרים, ובכן אין לאחר ואין להקדים אל מועד צאת עשו להר שעיר בלתי אם לקבוע אותו חדשי מספר לפני שוב יעקב אל ארץ אבותיו.
מפרשה ל"ו שבבראשית יעלה בידנו, כי ישב עשו כל ימי חייו לבטח עם בני שעיר החורי יושב הארץ מלפנים ככל אשר ישבו אברהם יצחק ויעקב לבטח בארץ כנען עם משפחות הכנעני יושב הארץ.
אך ככל אשר נלחמו בני אברהם יצחק ויעקב, אחרי מות אבותיהם, במשפחות הכנעני ויירשום, כן נלחמו בני עשו אחרי מות אביהם בבני שעיר החורי ויירשום. וכותב התורה מכוון את שני המאורעות שבשני העמים האחים ואומר “ובשעיר ישבו החורים… ובני עשו יירשום וישמידום… וישבו תחתם, כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו”… (דברים ב', י"ב). וכתוב עוד "כאשר עשה – ה' – לבני עשו אשר השמיד החורי מפניהם ויירשום וישבו תחתם (כ"ב). אולם תחת אשר לישראל עברו ימים רבים מיום מות יעקב אבינו עד רשתם את הארץ, ירשו בני עשו את הר שעיר קל מהרה (יהושע כ"ד, ד').
מדברי יהושע נשמע, כי ימי רדת יעקב למצרים וימי רשת עשו – לאמר בני עשו – את הר שעיר היו קרובים מאד. ובכן קודמת היתה קוממיות אדום לקוממיות ישראל, אשר החלה אחרי עבור ישראל את ים סוף, כי רק אז היה ישראל לגוי, ומשה היה הראש האחד לכלו. ובכן היו חבל מושלים באדום לפני המושל הראשון לישראל ושמות מושלי אדום האלה, אשר מלכים היו נשמרו לנו בפרשה (בראשית ל“ו, ל”א מ"ג). אך לא יורשי עצר היו איש מולך תחת אביו.
והנה בעלי בקורת המקרא השמחים לאחר זמן כתיבת התורה, התגוללו על פרשה זו, כי מאוחרת היא, וכי שמונת המלכים התכופים איש לרעהו במלת “תחתיו” היו קודמים רק לשאול מלך ישראל הראשון. ודבר זה עולה להם מדברי הכתוב אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך בישראל (ל"א). ואם נאמר מלך ממש הלא אין מלך בישראל קודם לשאול.
נבקרה נא דבר זה.
הנה שמונה מלכים נקובים בפרשה וכלם תכופים איש לרעהו כעדות הכתוב “וימת” פלוני וימלוך תחתיו פלוני, ועתה אם נאמר, כי אחרון שבהם היה בדור שלפני שאול ואנחנו הלא הוכחנו במגלות היחס כי שאול היה דור 21 לדור השבטים, ובכן היה האחרון שבשמונת מלכי אדום בדור 20 לאמר: בדור שמואל, והראשון שבהם בלע בן בעור על כרחו בדור 13 היה, לאמר: בדור יאיר הגלעדי, ובאמת הלא כבר מצאנו מלך אדום באחרית ימי משה (במדבר כ', י"ד) שהוא דור 6 לשבטים, ובכן קודם הוא שבעה דורות למלך הראשון וקודם לראשון הלא דבר שאין לו שחר הוא.
על כן אין לנו לפרש בפרשה זו, אלא המלכים שמלכו לפני משה כדברי הרשב“ם והראב”ע הנאמנים לנו לפשטנים גדולים. ושמונת המלכים בימי ארבעה דורות: לוי, קהת, עמרם, משה לא יקשה לנו מאומה כי משה נעשה פרנס על ישראל בשנת השמונים לימי חייו. ודור זה לא היה עוד דור רביעי כי אם דור ששי (דור נחשון בן עמינדב, אורי בן חור ואבי בצלאל, כלב בן יפונה, אלישמע בן עמיהוד, יהושע בן נון, וצלפחד) ושמונה מלכים בששה דורות אפשר ואפשר. ואף כי במלכים שאינם מולכים בן תחת אביו אפשר הוא מאד, כי קשר איש על אחיו ויהרגהו וימלך תחתיו בדמי ימיו או היו “זקנים בעת שהמליכו אותם ולא האריכו ימים” כדברי הרמב“ן. וקרובים מאד דברי הרב הזה “שאלו כלם בימי משה כבר עברו” ואז קמו אלופים למשול תחתם איש במקומו וע”כ יסמן הכתוב את אלופי עשו, שאחרי המלך השמיני במלין אלה “למשפחותם למקומותם " (מ') “למושבותם בארץ אחוזתם " (מ"ג) למען הבדילם מן האלופים, שנזכרו לפני פרשת המלכים, שלא היו אלא אלופי יחס בלבד. וראיה לדבר זה, כי בדברי הימים פרשת אלופי בני עשו הראשונה אינה נזכרת כלל, כי אם אלופי פרשה שניה לבד (רשב“ם בראשית ל”ו, מ). ורש”י בחכמתו אומר: “ואלה שמות אלופי עשו שנקראו על שם מדינותיהם לאחר שמת הדד ופסקה מהם מלכות והראשונים הנזכרים למעלה הם שמות תולדותם וכן מפורש בדה”י וימת הדד ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע”. ובקרת רש“י ורשב”ם אמת היא ופשט גמור ומסתיעת היטב מפרשה א' שבדהי“א. ודברי הרמב”ן על שמונת המלכים “שאלו כלם בימי משה כבר עברו” מוצאים להם כעין סעד בשירת הים בפסוק “אז נבהלו אלופי אדום” הוא קצת רמז כי אלופים ולא מלכים עמדו בתחלת דור המדבר בראש עם אדום, ונראים דברי הרמב"ן על האלופים “שהיתה ממשלתם בזמן מועט”. בשנת הארבעים כבר אנו מוצאים ששלח משה רבנו מלאכים למלך אדום (במדבר כ', י“ד. שופטים י”א, י"ז).
נמצאת אומר כי ארבע חליפות חלפו על בית עשו עד התנחל ישראל בארץ כנען:
א) קרוב לפני שוב יעקב מארם נהרים לארץ כנען “פנה עשו את כליו מפני יעקב אבינו” (פר“א ל”ה) וילך שעירה וישב לבטח עם החורי יושב הארץ ויהיו בניו אלופים ראשי בתי אבות, אך לא אלופים מושלים.
ב) אחרי מות עשו וקרוב אחרי רדת יעקב ובניו מצרימה, השמידו בני עשו את החורים ויירשום וישבו להם שמונה מלכים לכסא.
ג) בתחלת דור המדבר לא היה עוד מלך באדום וימשלו אלופים איש במקומו.
ד) בסוף דור המדבר כבר חזרה המלוכה לאדום.
II
ותמנע הפלגש החורית ילדה לאליפז בן עשו האדומי את עמלק הצעיר בכל בית אביו (בראשית ל“ו, י”ב). והנמנה אחרון לשבעת אלופי אליפז (שם שם, ט“ז. דהי”א א', ל"ו). ויפרדו העמלקים מעל אחיהם וישוטטו במדבר קדם מנגב ים המלח (במדבר י“ג, כ”ט), גם בעמק (י“ד, כ”ה), גם בהר (מ"ה), ובעמק או בנחל (ש“א ט”ו, ה'). וקרוב לו היתה בנויה קרית ממלכתם “עיר עמלק” (שם) ויהי גבול שדה העמלקי (בראשית י"ד, ז') מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים (ש“א ט”ו, ז‘. כ"ז, ח’). ופני הארץ נראים לכל עומד בראש ערי מואב (במדבר כ"ד, כ'). אך לא לעמלק לבדו היתה הארץ ההיא, כי גם הגשורי והגזרי ישבו או שוטטו שם (ש“א כ”ז, ח'). ועמלק היה אויב גדול לישראל, הוא היה הראשון אשר נלחם בהם ברפידים (שמות י"ז, ח') וכאשר מרו בני ישראל את פי משה ויתגרו מלחמה בכנעני, וישיתו גם העמלקים את ידם עמם ויכו ויכתו את בני ישראל (במדבר י“ד, מ”ה). והוא נלוה על מואב ועל עמון להכות את ישראל בימי עגלון (שופטים ג', י"ג), ויתקע לו יתד באפרים אשר לא משה עוד בימי דבורה וברק (שופטים ה', י"ד). עד כי נקרא בפרעתון בארץ אפרים הר אחד על שמם הר העמלקי (י“ב, ט”ו). אחרי מות דבורה שת עמלק את ידו עם מדין ובני קדם לעלות על ישראל ולשחתם (ו‘, ג’). ע"כ שמו ישראל לבם לכלותם (שמות י“ז, י”ד-ט“ז. דברים כ”ה, י“ח-י”ט). וישבר שאול את קשת גבורתם (ש“א ט”ו) ובני שמעון הכו את שארית הפלטה לעמלק (דהי“א ד', מ”ג).
כא: כבושי יחיד של יהודה ובית יוסף
הסופר החכם גרץ ז“ל (435, I ) הבחין היטב, כי פסוק י”ז שבפרשה ראשונה בספר שופטים איננו ענין לזמנו, לשנת מות יהושע. ויתנהו ענין למלחמת הכנעני מלך ערד האמורה בתורה (במדבר כ“א, א‘-ג’. ל”ג, מ'). ואם נתבונן היטב נראה כי שתי הפרשיות הראשונות שבשופטים אין להן סדר רציף ויש בהן דברים שנאמרו בס' יהושע (יהושע ט“ו, ט”ו-י“ט. כ”ד, כ“ח-ל”ב. שופטים א‘, י“א-ט”ו. ב’, ו‘-ט’). ועל כן לא יפלא בעינינו, כי נאספה אל הפרשה המלוקטת הזאת פסקה אחת ממלחמה שהיתה באחרית ימי משה, ומקומה יכירנה מאד בפרשה זו המדברת בגבורת שבט יהודה, כאשר נראה עוד מעט.
למען שכלל המאורע הנכבד הזה הננו להאריך מעט במקום שקצר הסופר הח' הנ"ל ולסדר את שלשת הפסוקים מכוונים לפרקיהם.
וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב… וילחם בישראל…: וידר…: וישמע ה' בקול ישראל… ויחרם… ויקרא שם המקום חרמה: (במדבר כ"א, א‘-ג’).
וישמע הכנעני מלך ערד והוא יושב בנגב בארץ כנען בבוא בני ישראל: (במדבר ל"ג, מ'). ובני קיני… עלו מעיר התמרים את בני יהודה אשר בנגב ערד… וילך יהודה את שמעון… ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקראו את שם העיר חרמה (שופטים א', ט“ז-י”ז).
הצד השוה שבשלשת המקומות שנזכר בהם: א) הכנעני; ב) ערד; ג) הנגב. אך פסוק שבפרשה ל“ג שבס' במדבר אינו אלא תחלת ספור ע”כ לא נזכר שם יותר. כנגד זה בשתי פרשיות הנותרות יש עוד צד השוה שנזכר בשניהם: 1) ויחרם – ויחרימו; 2) שם המקום חרמה – שם העיר חרמה. אך לעומת זה יש בפרשה ל"ג שבספר במדבר מלה אחת יקרה לנו מאד המבררת את כל המאורע, והמלה הזאת היא "בארץ כנען ", שממנה למדנו כי בהחרם ישראל את ערי הכנעני מלך ערד הבקיעו על כרחם אל ארץ כנען, מקום הערים האלה. ובכן זכינו לדון, כי נכנסו רבים מישראל לארץ בטרם עבור עוד כלם את הירדן.
I
כבושי יהודה
- מלחמת ערד. אך מי מבני ישראל היו הנכנסים? דבר זה סתום בעיקר מקומו בתורה ומתפרש מפסוק שבשופטים, כי בני יהודה היו ועליהם נלוו בני שמעון (שופטים א', י"ז) ובני הקיני (ט"ז) ובאמת היתה חרמה עיר בנגב יהודה. ועין כי בני יהודה ובני שמעון לכדוה יחד היתה לשניהם יחד או עיר הגבור בין שניהם (יהושע ט“ו, ל'. י”ט, ד').
ומן הדבר זה יתבאר לנו מדוע גדלה תפארת בית יהודה על כל שבטי ישראל, עד כי נשמע תמיד “יהודה יעלה!” (שופטים א‘, ב’). “יהודה בתחלה!” (כ', י"ח). אין זאת כיי אם יען אשר הוא היה השבט, אשר נלחם המלחמה הראשוה באויבי ישראל והוא היה הראשון שנכנס לארץ. ומי יודע אם אין רמז למאורע זה בדברי רבותינו על קריעת ים סוף “מתוך שהיו [שבטים] נוטלים עצה אלו עם אלו קפץ נחשון ושבטו אחריו… לפיכך זכה יהודה למלכות” (מכילתא שמות י“ד, כ”ב). אך בכל הטובה הזאת היתה מעין רעה, כי החל שבטו זה להתנשא על אחיו.
ואם נעלה על לבנו, כי לפי מסקנת דברינו יפורש “וידר ישראל” (במדבר כ"א, ב'): וידר יהודה; וישמע ה' בקול ישראל (ג'): בקול יהודה, יתבאר לנו מקרא סתום מאד, אשר יפיץ לנו אור יקר על המון לב משה רבנו לפני השיבו את רוחו לאלהים באמרו “שמע ה' קול יהודה”, לאמר ככל אשר שמעת קולו במלחמת ערד, כן תשמע את קולו תמיד, “ידיו” יהיו תמיד רב לו ועזר מצריו תהיה תמיד כאשר היית לו אז, אך עוד אחת אשאל: “ואל עמו תביאנו” תאמר השיבהו נא לכלל אומתו ולא יהיה שבט זה לאומה בפני עצמה, כי לדאבון נפש איש האלהים, היה שבט יהודה בודד לנפשו שואף להפרד. ואם אמנם מעשי אבות סימן לבנים כי הננו מוצאים חוט זה משוך גם על אבי השבט “וירד יהודה מאת אחיו” (בראשית ל"ח, א'). ומה יפלא הדבר בעינינו, כי בעצם הפסוק הזה משתדלים רבותינו למצוא גם ברכה לשבט שמעון, כי לפי מסקנת דברינו אלה נרמז בברכה מעשה שהיה שמעון שותף בו (ל“ב מדות כ', ילקוט תתקנ”ד).
הח' גרץ העיר, כי עיר התמרים האמורה בשופטים איננה יריחו ודברו נכון הוא, אך לעומת זה החלטתו שהחליט, כי צוער היא עיר התמרים איננה נכונה, כי במקרא אין אנו מוצאים שם זה לצוער. הן אמנם מוצאים אנחנו בדברי רבותינו: “אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער " (פסחים נ"ג) אך עוד החכם ההוא מסופק בקביעת מקום העיר ההיא. ובכן מוטב לנו להניח דבר זה בסתמו, כי רבו התמרים במקומות הדרומיים לא”י ואפשר כי היו שם ערים אחדות שנקראו עיר התמרים גם מלבד יריחו וגם מלבד צוער.
- מלחמות חברון ודביר. מלבד מלחמת ערד אשר נלחמו בני יהודה לבדם בימי משה, נלחמו בני יהודה לעצמם גם בימי יהושע ברצון יהושע וברשותו (יהושע י“ד, ו'-י”ג). ויש מלחמות אשר נזכרו במקום אחד סתם וכל הרואה אומר, כי ליהושע ולכל ישראל הן. ומקרא אחר בא ומפרש, כי בני יהודה וכלב ועתניאל ראשיהם עשו אותן, כאשר נראה מן המקראות המקבילים המובאים בזה:
חברוֹן | דביר |
---|---|
1. ויעל יהושע וכל ישראל… חברונה… (יהושע י', ל"ו). וילכדוה… (ל"ז). | 1. וישב יהושע וכל ישראל… דבירה… (ל"ח) וילכדה (ל"ט). |
2. וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון… ויכו את ששי (שופטים א‘, י’). | 2. וילך יהודה משם אל יושבי דביר… (ל"א) וילכדה עתניאל (י"ג). |
3. ..חברון: (יהושע ט“ו, י”ג). ויורש משם כלב את שלשה בני הענק את ששי (י"ד). | 3. ויעל משם אל יושבי דביר (ט"ו) ויאמר כלב אשר יכה… (ט"ז) וילכדה עתניאל (י"ז). |
אם נתבונן בסדר שלש השורות האלה יעלה לנו מתוך הראשונה, כי יהושע וישראל כבשו תחלה את חברון, ותיכף לה את דביר, ואין בין מלחמות אלה ובין המלחמות הראשונות ולא כלום. אך מן השורה השניה תעלה לנו אחרת, כי שונות המלחמות האלה משלפניהן, בהיות הראשונות כל ישראל משתתפים בהן ובמלחמת חברון ובמלחמת דביר התכופה לה לא עסקו אלא בני יהודה בלבד ובמלחמת דביר נפרט גם שם שר צבא המלחמה מי הוא, כי הוא היה עתניאל בן קנז אחי כלב. אך מי היה שר צבא מלחמת חברון לא ידענו עוד, עד שבאה השורה האחרונה ופירשה, כי כלב היה המוריש את שלשת בני ענק. ואל יאמר איש, כי רק את שלשת בני הענק הוריש הוא ואת כל יושבי חברון הכו אחרים לפניו. אין הדבר כן, כי מן השורה השנית אנו למדים כי ההולכים ללכוד את דביר הם הם המכים את בני הענק, אלא שבשורה השנית עושה הכתוב את עם המלחמה עקר ובשורה השלישית הוא עושה את שר צבא המלחמה עקר. ומלבד זה הנה הכתוב, ביהושע י‘, ל“ט, המובא פה בשורה הראשונה במלחמת דביר, אומר “וילכדה… לא השאיר בה שריד”. ואם לא נשארה בה נפש להכות בה שנית הרי מוכרע הדבר מתוכו, כי עתניאל, שלכד אותה לא לכד והכה אותה אלא הלכידה וההכאה האחת המפורשת בספר יהושע, ואם היתה מלחמת חברון תכופה לפניה, אין זאת כ”א היא היא המפורשת ביהושע (שם ל"ה). והיא היא השנויה בס’ שופטים א‘, י’. ושני הפסוקים לא אמרו אלא דבר אחד אלא שספר יהושע (י') עושה את מלכה ואת הנפש בה עקר וספר שופטים (א‘, י’) תופש את דבר הענקים לעקר.
למען ברר דבר זה עוד יותר יש לנו להקביל איש אל רעהו את המקראות המדברים במלחמת הענקים ונראה, כי דבר זה, שאמרנו בכלל מלחמת חברון חוזר ונראה ומתקיים מאד גם בפרט של הענקים, כי גם שם תלה הכתוב ביהושע ובכל ישראל את מלחמות כלב ועתניאל נשיאי יהודה.
א. | ב. |
---|---|
1. ויבא יהושע… ויכרת את הענקים מן ההר (יהושע י“א, כ”א). | 1. ויאמר… כלב (י"ד, ו'). תנה לי את ההר… כי ענקים שם… והורשתים. (י"ב) ויברכהו יהושע ויתן את חברון לכלב (י"ג). |
2. מן חברון (שם). | 2. ולכלב… נתן…. חברון: (ט“ו, י”ג). ויורש משם… את שלשת בני הענק (י"ד). |
3. מן דביר (שם). | 3. ויעל משם אל יושבי דביר… (ט"ו) ויאמר כלב… (ט"ז) וילכדה עתניאל (י"ז). |
מן העמוד הראשון א אנו שומעים, כי כריתת הענקים מן ההר מן חברון ומן דביר נעשתה בידי יהושע. והנה בא העמוד השני ָָב ומודיע לנו בשורה הראשונה 1 כי כלב שאל מאת יהושע לתת לו את הר חברון אשר שם הענקים והוא יורישם, ויהושע נתן לו את שאלתו בכל לב. בשורה 2 יודענו עמוד ב כי אמנם כלב היה המוריש את הענקים מחברון, ואין לאמר כי יהושע הוריש ענקים והותיר, ואת הנותרים הוריש כלב. אי אפשר לאמר כן, כי ביהושע כתוב “לא נותר ענקים בכל ארץ בני ישראל” (י“א, כ”ב). אלא על כרחי אני אומר כי כלב הגומר את כריתת הענקים מהר חברון, הוא היה גם המתחיל, ולא נקראה כריתה זו על שם יהושע אלא מפני שהיתה ברשותו וגם בברכתו (י“ד, י”ג). ושורה 3 בעמוד ב המודיעתנו, כי תכופה היתה לכידת דביר ללכידת חברון ולכידה זו לא היתה אלא אחת כאשר הוכחנו זה מעט באה ללמדנו על שורה 3 שבעמוד א כי כריתת הענקים בדביר לא נעשתה בידי יהושע עצמו כי אם ברשותו ובמצותו. וביד מי? ביד שליח שלוחו, הלא הוא עתניאל שליח כלב כי שר צבא אחר זולתו לא הטפל בלכידת דביר.
ובכן זכינו לדין, כי לא יהושע לבדו וכל העם ביחד לכדו את הארצות, כי שבט יהודה נפרד ממנו, וישם את כלב ואת עתניאל ראשי שבטו בראשו ויעשו מלחמה ויצליחו.
ולפ“ז יש לנו לחלק את שבעה עשר הפסוקים הראשונים שבספר שופטים לשלשה חלקים וכל הקודם בפרשה מאוחר בזמן. שבעת הפסוקים הראשונים יספרו את מלחמות בני יהודה בכנעני ובפרזי ובאדוני בזק אחרי מות יהושע. שמונת הפסוקים שלאחריהם יספרו את מלחמת בני יהודה שלפני זה בעוד יהושע חי כאשר בררנו למעלה, ושני הפסוקים האחרונים עד פסוק י”ח המספרים את מלחמות בני יהודה באים להודיענו, כי שמעון היה בעל ברית ליהודה גם בימי משה ואחרי מות יהושע רק חדש חדשו את בריתם.
- מלחמת ירושלם. ואחרי שזמן מלחמת חברון קבוע לנו, כי בימי מלחמת יהושע בחמשת המלכים היה וקודם למלחמה זו כתוב "וילחמו בני יהודה בירושלם וילכדו אותה ויכוה (שופטים א', ח) ותיכף לה כתוב ואחר ירדו בני יהודה וגו' (ט') וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון ויכו וגו' (שופטים א‘, י’). ובכן עולה לנו מסדר הפרשיות, כי כבוש ירושלם ושרפתה בידי יהודה היתה גם היא בימי יהושע. ודבר זה הוא פרק חשוב במלחמות חמשת מלכי האמורי אשר אדוני צדק מלך ירושלם היה ראש בעלי המלחמה, ואין ספק כי לא נקו אותו בני ישראל, ובאמת רשום הוא שלישי למלכי הארץ אשר הכה יהושע (יהושע י"ב, י'). ואף כי לא יכלו בני יהודה להוריש את היבוסי מירושלם בכך זאת הלא תקעו להם שם יתד (ט“ו, ס”ג) ובכן אין זאת כי אם מלחמה קדמה להם שם. ואחרי מות יהושע הננו רואים אותם מביאים את אדוני בזק שמה. ובכן אין זאת כי אם תפיסת יד היתה להם שם.
ועל פי הדברים האלה הוסיפה שלשלת מלחמות בני יהודה חוליה אחת חשובה מאד מאד ושם החוליה ההיא “ירושלם”. ובכן כבשו בני יהודה את ירושלם ראשונה ואת חברון אחריה ואת דביר לאחרונה בימי יהושע.
כבוש עזה אשקלון ועקרון האמור בס' שופטים (א', י"ח) היה בלי ספק אחרי מות יהושע. כי אחרי כלות כל המלחמות בימי יהושע נחשבו חמשת סרני פלשתים בתוך הארץ הנשארת הרבה לרשתה (יהושע י"ג, ב‘-ג’).
II
כבוש בית יוסף
גם בני אפרים ומנשה נפרדו לנפשם וילכדו את בית אל (שופטים א', כ"ה), ואין ספק, כי גם כבוש זה היה בימי יהושע בהלחמו על העי ובהשתתף גם בני בית אל במלחמה (יהושע ח', י"ז) כי כן נמנה מלך בית אל בתוך ל"א מלכים (י“ב, ט”ז).
ובכלל הדבר היה יהושע נוח מאד לתת רשות לכל שבט להלחם ולכבוש לעצמו, כאשר יתבאר מתשובתו, אשר השיב לבני יוסף (יהושע י“ז, ט”ו-י"ח).
כב: קדמות התורה ואחדותה
מיום אשר שמה בקורת המקרא לה לחוק להכחיש את המפורסמות, להטיל ספק בודאות ולשנות את הידוע, בטל הכלל הקדמוני האומר: “כל דבר בחזקתו הוא עומד, עד שיודע לך במה הורע”, ונהפוך הוא, כי כל המחזיק בשלו עליו הראיה, כל המשנה ידו על העליונה. טענת “לא ראינו” היא היא ראיה גמורה שאין להרהר אחריה, וכל המרבה לשבש הרי זה משובח. ואע"פ שספרי חול נאמנים להעיד על עצמם, ספרי קדש אינם נאמנים כל זמן שאינם מביאים עדים מן השוק. כי במקום שהבקורת החדשה פוסלת את ספרי קדשנו אשר קול צלול וטעם בריא עולה מכלם וחיי רוח וכח מתרגשים בם שם שם היא היא מכשרת לערים את שברי לוחות אשור, בבל ומצרים ובלויי מגלותיהם אשר הוציאום רולינסון שראדר אופרט ואברם מקברותיהם. העמים האלה וסופריהם גם בחייהם היו קרוים מתים קל וחומר במיתתם ואת ספריהם מלאו קדים עמל ורעות רוח ואת האובות המצפצפים והמהנים העלגים והמגמגמים האלה הכשירו מבקרי המקרא החדשים לעדים להעיד על תורתנו נביאינו וכתובינו. הטובה עדות זו מעדות חרש שוטה וקטן או מעדות ישן רואה בחלום או גוסס שדעתו מטורפת עליו על אדם ער זריז ופקח? חלילה לנו להקל בכבוד החכמים הנקובים בשמותיהם האומרים להציל דבר מפי עדי עץ ואבן אלה על תולדות הגוים ההם, אשר זולתם אין להם מוצא אחר לתולדותיהם. אך אולת היא לשאול בתרפים האלה על כתבי הקדש, אשר לא פסקה מהם חיתם המלאה והבריאה עד היום הזה, על הדבר הזה תכון תלונת ישעיה הנביא: הלא עם אל אלהיו ידרש! בעד החיים את המתים?
מלבד קדמוניות עמי הקדם אשר חטטו החוקרים הנקובים מעיי הערים העתיקות שנעשה למקור בקורת המקרא, היתה גם הלשון העברית למקור בקורת כזו בידי חוקרים אשר יש בתוכם אנשים שעליהם דומה לשון זו גם היא כלוחות אשור ומגלות מצרים, בהיותה בעיניהם יבשה צנומה ודוממה מבלי דעתם אותה אל נכון ומבלי הרגש את רוח החיים המתפעמת בכתבי קדשיה ומבלי התרגש מהם. אבות הבקורת הזאת הם חכמי העמים, אשר בראותם כי חרב הבקורת נטושה על ספרים קדמונים השתדלו בכל עז לתת גם את ספרי קדש ישראל למאכל לפי החרב הזאת, למען אשר לא תגדל תפארתם על ספרים אחרים, אשר יקרו להם. ומרבית חכמי הגוים ההם, א, כי עשו חיל מאד בדקדוק הלשון בבירור שמות המקומות הנקנים בידיעת המדעים הנוהגים, אשר פשטו בזמננו, הנה רואים אנחנו, והמובהק שבחכמי פרשני דורותינו הרב שד“ל ז”ל העיד “כי לא הועילונו כלום בהבנת המקראות, אבל בדו להם פירושים רחוקים מאד מדרכי הדבור העברי והרעיון העברי” (שד"ל אוצר נחמד 203) “וגם פירושיהם הטובים לקוחים הם רובם מן המפרשים שלנו… וכאשר נטו מאחרי חכמי ישראל לא אמרו על הרוב אלא דברים בטלים” (שד"ל הקדמתו לישעיה). עדות חכם וצדיק זה, אשר כל ימיו לא יצא דבר שוא מפיו ואשר מומחה הוא להעמיק בידיעת כתבי קדשנו מאין כמוהו מתקימת ומתבארת מאד לכל רואה פירושי חכמי הגוים ודברי בקרתם במקומם, וכדברי החכם הזה נאמר גם אנחנו “ובראותי רבים מבני עמנו… טועים אחריהם ומקבלים דבריהם בלי הבחנה, והדעות הכוזבות החלו להכנס במחנה העברים, מצאתי עצמי מחויב להביא אותן במצרף כדי לפקוח עיניהם ולהצילם מהיות גם הם נפתים אחריהן” (שם).
הנה המבקרים הנאמנים הוכיחו את קדמות התורה ואחדותה מן דרך הכתיבה המיוחדת לה המעידה על פשטות עתיקה מאד, שאינה נמצאה אלא בה ולא בנו"כ.
בימים הקדמונים מאד לא נבדלו עוד שמות הלשון הבדלה קוצצת ופוסקת בין זכר ולנקבה, כי היו שמות העצם ושמות הַלְוָאי משותפים, ועקבות דבר זה אנו מוצאים רק בחמשה חמשי תורה תבדם: “הוא” יאמר לזכר ונקבה בכל התורה כלה, חוץ מאחת עשרה פעמים אשר כתוב לנקבה “היא” ביוד. “הנער” יאמר בכל התורה כלה לזכר ולנקבה, ונערה בהא לא תמצא בלתי אם פעם אחת. ואין סימן בין הוא והיא או בין נער לנערה בלתי אם בנקוד בלבד, שבמקום אשר מלת הוא משמשת בלשון נקבה נקדו את ההא בחיריק אע“פ שו”ו כתובה אחריה ובמקום אשר תיבת נער משמשת בלשון נקבה נקדו את הריש בקמץ.
ואנחנו מצאנו, כי יש גם מלין שלמות שתשמיש משמען בתורה אינו דומה לתשמיש משמען בספרי הקדש המאוחרים. כגון “העדה” היא שם קבוץ לאומה הישראלית בלשון התורה, ובלשון הנביאים לא יבוא שם זה בלשון הפשוטה, כי אם בדרך הפיוט. אך מלת העדה נוהגת גם ביהושע גם בשתי פרשיות האחרונות שבס' שופטים הקדמוניות מאד.
אך בכל היות הראיות האלה נכונות, עודן רק תרומה קטנה לבירור קדמות תורתנו ואחדותה ולא תספקנה להכריע בהן את אנשי ריבנו להעבירם מדעתם הקבועה.
למען עלות בידנו דבר זה יש לנו לעקור את הדעה הזאת מעקרה ולהוכיח מה דקו ומה רפו שרשיה.
הן צר גבול מאמר זה מהשיב על כל סעיף קטן מדברי מבקרי המקרא, על כן נשים פנינו אל השרשים.
קדמות עמנו ותורתו העתיקה היתה למפגע גם לסופרי יון באחרית ימי הבית השני ולכל תלמידיהם בוזי עמנו עד היום הזה וגם לקצת אחינו הרואים בענותם היתרה את חכמי עם אחר כמקור כל חכמה ובינה גם בדברי תורתנו פרי רוח עמנו. כי צרה בישראל עין סופרי יון ותלמידיהם ויזכרו את תורת אמם כי קֵדמוס הצידוני היה מורה הכתב באחרית ימי האלף השלישי וישאלו שאלה חמורה מאד: איך נכתבה התורה בידי משה כחמש מאות שנה לפני ימי קדמוס? וישכחו בחריפותם הגדולה, כי קדמוס היה רק המביא את הכתב מארצות הקדם אל היונים הבוערים עוד בימים ההם, ומשה הלא היה במצרים. החוקרים הבאים אחריהם השתבשו גם הם למנות את ימי כתב האותיות מקדמוס והלאה וימודו במדה היונית את כל העולם כלו, אך עתה כבר התברר הדבר לחכמי חוקרי קדמוניות באמת, כי כתב האותיות עתיק הוא מאד, וכי ידעו אבותינו את כתב האותיות במצרים לפני הולד מרע“ה. עיין מוצא דבר 6 “ראשית עבודת הסופרים בישראל”. וגם החוקרים המובהקים האחרים קובעים את ארץ מולדת כתב האותיות בתוך עמי בני שם; ויש מהם אשר יחשבו את זמנו משנת תש”ס לאלף השני, לאמר 2000 לפני מנין הרגיל. ומעתה אין עוד תשובה על קדמות התורה מצד מציאות הכתב.
מלבד התופסים עלינו מצד זמן הולדת הכתב קמו קצת חוקרים, אשר לא התישב על לבם דבר יציאת עם רב כבני ישראל מאב אחד. ובכן חשבו את ספר התורה כחזון לב סופר מאוחר.
המהדרים שבמהדרים במבקרים האלה אומרים, כי עזרא הסופר כתב את התורה מדעתו ויתלה אותה במשה המוציא את ישראל ממצרים למען תת כבוד קדמות לחקיו.
על זה נערב את לבנו לשאול שאלות אחדות:
אם כתב עזרא את התורה מדוע לא הזכיר את פרס הגדולה בימיו מכל הממלכות בלוח העמים לאמר בספר בראשית פרשה י'?
הלא מודעת היא, כי גם ביד הכותים נמצאים חמשה חמשי תורה וספר יהושע, ואלו היה עזרא כותב התורה ההיו הכותים אויבי עזרא ושונאי כל פרי רוחו מאמינים לו לקבל מידו תורה אשר לפנים לא ידעוה ולא היה זכר לה? והקושיה הגדולה שבכלן הנה יש אתנו מסורות נאמנות משיחות לפי תמן, אשר כל מבקר בקורת לאמתה לא יוכל לכפור באמתתן המתבארת מתוכן ובקדמותן העתיקה מאד, כי מראשית ימי הבית השני הן. נשמע נא מה בפיהן. האחת אומרת: “אין בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצוות” (מגלה ט':); והשנית: “חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים ושכינה ורוה”ק ואורים ותומים" (יומא כ"א:). “משנגנז הארון נגנזה עמו צלוחית של שמן המשחה וכו'” (שם נ"ב:).
והנה שלשת המסורות מפרשות זו את זו ומתפרשות זו מזו והכלל העולה מכלן, כי הארון כבר היה נגוז – לאמר: חסר בכל ימי הבית השני ועמו נגנז גם שמן המשחה גם האורים והתומים ובלא שמן המשחה לא היה עוד כהן משוח כי אם כהן מרובה בגדים ומרובה בגדים לא היה כשר לעשות “פר הבא על כל המצוות” והוא הפר האמור בחומש הפקודים (במדבר ט“ו, כ”ב-כ"ו). ואם כן הלא יקשה לנו, אם תמצא לאמר כי עזרא כתב את התורה ומדעתו, למה זה צוה מצוה זו שאי אפשר לקימה כלל וכלל? ולמה כתב את פרשת הארון ואורים ותומים ושמן המשחה, אשר לא היה להם עוד מקום בימיו? מלבד קושיה זו מהלכות עבודה האמורות בתורה שאינן ראויות כלל וכלל לזמן עזרא, הלא יקשה לנו גם מסדרי האומה שנשתנו מן ההפך מימות משה עד ימות עזרא: חזרת קרקעות לבעליהן ביובל וכל התלוי בה שנהגו, ושיכלו לנהוג רק בימי בית ראשון, לא נהגו מעולם בארץ בימי בית שני כלל וכלל, מפני הטעם המספיק מאד “בזמן שכל יושביה עליה”. ועתה אם עזרא כתב את התורה ומדעתו, למה צוה לריק דברים שאי אפשר לקימם?
ומה מקום היה אז לשנון הגדול ששנן נותן התורה לישראל את מצות אהבת הגרים והלא בעת ההיא היה ישראל הגר בארץ אבותיו, והגרים הלא המה העממים הקטנים שנאחזו בארץ ועל כלם השמרונים היו משנאיהם ומנדיהם. ואז הלא היה לישראל לקים מצות אהבת גר בעצמו, כי הוא היה הגולה והנרדף.
ובכן באים דיני עבודת בית המקדש ודיני נחלה ודיני המוסר, ומעידים על עצמם כי התורה לא בת דור עזרא היא.
אך יש מבקרים הנוחים מעט מאלה, ואומרים כי סופרים מן הכהנים ומבית לוי כתבו את התורה בימי הבית הראשון, וישימו את נוצרי התורה האלה גם ליוצרי התורה, אשר כתבו אותה מדעתם, ומטעמים רבים, שהאחד מהם הוא לשוות על קדמות עמם הוד והדר ביחסם אותו אל אב אחד, ודבר זה אי אפשר לדעת המבקרים, ששכחו כי דבר יחוס האומה לאב אחד רחוק הוא רק בעמים האריים הנוחים להטמע ולהזדוג ולהתערב בשאינו מינם ולשכוח את גזעם, קרוב הוא מאד בעמי בני שם השומרים את יחש מולדתם מכל משמר. והדבר אשר היה קשה בראשית ימי התרבות באירופה למשפחה מרובה באוכלסים לשמור את כינוסה מפני האקלים הקשה, המכביד את ידו, להנטש על פני הארץ לבקש לו איש איש מפלט מקרח ולבנות איש איש בנין מוצק, הקולטו במקומו ואינו נותן לו עוד לנסוע לדגל משפחת בית אבותיו, הדבר הזה קל היה לבני אזיז הנוחה באקלימה, אשר קרח אין לה כלל לבחור להם מקום רחב ידים בערבות הרחבות מאד, ולכונן להם אהלים קלים למסתר רק מזרם ולהעתיקם ולחנות ולנסוע תמיד לדגל אחיהם בני אביהם. ודבר זה נשמר באמת עד היום בסדר בתי אבות – פאטריארכאליסמוס – הקים עוד במלואו בתוך הבידוינים הערבים בהיותם בני שם רועי צאן ויושבי אזיא הנוחה באקלימה. ומתוך השגיאה הזאת, באו לבקר מומים במאורעות, שאירעו את שלשת אבותינו ולהוכיח מתוכם, כי לא מעשים שהיו המה, כי אם פרי רוח מליצים, ויתנו את האמור של זה בזה, ועד כמה נכונו דבריהם, כבר הוכחנו במוצא דבר סימן ה' “ברית מלכי פלשתים עם אברהם ויצחק”. אך עוד יש לנו לשאול אם אמת הדבר, כי מעשה אבות לא היה ולא נברא אלא משל היה, שיצרו להם סופרים מאוחרים, לרומם ולקדש את מולדת עמם ולעשותה לחטיבה אחת בעולם, מי המריץ את הסופרים ההם לעשות את אברהם גם לאבי העמים בני הגר וקטורה ולעשות את יצחק גם לאבי עשו? והרי מן הסופר הבודה מלבו דברים שאין להם שום עקר של ממש, לא תבצר ליחד את קדושיו, שיצר לו בדמיונו, ביחוד גמור לאבות עמו בלבד, אשר רק ביקרם הוא חפץ ואותה הוא מבקש, ולא לשתף בגדולה זאת עמים אחרים אשר צוררים היו לו בימי הבית הראשון. ואם ישיב איש, כי ידוע ומפורסם היה כי קרובים היו בני הגר וקטורה ובני עשו לישראל, ולא היה עוד אפשר לסופר להכחיד את הדבר תחת לשונו? הלא אפשר היה לסופר ליחשם להרן ולנחור שתולדותם לא נתקדשו עוד, ככל אשר היו עמון ומואב? ועוד אם היו כל הנפשות והמאורעות שבס' בראשית רק יצירי דמיון ח"ו, שלא נוצרו אלא לברוא לנו אבות, אשר יֵאמר להם אילי הצדק, למה היה לסופרים לבדא מלבם דברים אשר גם ראשי חסידי ישראל תפשו עליהן (רמב“ן בראשית י”ב, י‘. שם שם ט"ז, ו’).
הדברים האלה דים להוכיח, כי מעשי אבות גופי מאורעות קימים הם, אשר אי אפשר לשבץ ולכרכב בם כטוב בעיני הסופר ולהחליקם ולמרטם, למען היות להם ברק, כי אם לשוות אותם כהויתם.
מלבד הפסול הזה, אשר אמרו להטיל באמתת קדמות התורה אמרו למצא בה עוד סימן של איחור בפרשת תולדות מלכי אדום (בראשית ל“ו, ל”א-מ"ג). אך מתברכים אנחנו בלבבנו, כי במוצא דבר סימן כ"א “ראשית אדום ועמלק” עלתה בידנו לעקור ערעור זה מעקרו.
על כל תולדות יוסף ומעשיו במצרים ענה הפילולוג פרופיסור יוליוס פירסט המובהק בחקרי תולדות העמים הקדמונים, כי לפי הבקיאות העמוקה והמדוקדקת בדרכי מצרים והליכותיהם, הנשקפת מן הפרשיות ההן, אי אפשר להן להכתב, כי אם לפני משה. ואם הוא תפש את המרובה להקדים את חבור פרשיות אלה לפני מרע“ה, הלא יעלה בידנו, כי לכל הפחות אי אפשר לאהרן מימות מרע”ה.
וככל אשר החליט הח' פירסט כי תולדות יוסף עתיקות הן מאד, כן החליט החכם מונק כי ברכת יעקב לבניו פרי רוח יעקב היא.
גם במעשה מלאכת המשכן אמרו המבקרים הפסלנים למצא כדי תפיסת יד להוציא את הפרשיות ההן מחזקת קדמותן, כי לא התקבלה על דעתם, כי ימצא כסף וזהב בידי יוצאי מצרים במדה רבה כזאת וכי יהיו חרשים וחושבים בתוך אבותינו בימים ההם וכי ימצאו עצים במדבר. ויבאו לכלל החלטה כי לא נכתבה כי אם בימי המקדש, למען הוסיף עליו תוספת קדושה ומורא בעיני העם, בשמעם, כי גם משה עשה מקדש. והנה על דבר הכסף והזהב, אם גם נתפוס את המרובה שבמסקנת החוקרים בערך ככר הזהב ובערך ככר הכסף ונכוונם אל הטלנטים היונים, הנה יהיה כבר הזהב 16200 פרנק וככר הכסף 9375 פרנק. ולפי חשבון זה אם נחלק את תשע ועשרים ככרי הזהב (שמות ל“ח, כ”ד) ואת מאת ככרי הכסף (כ"ה) אשר הרימו בני ישראל למלאכת המשכן על שש מאות אלף הגברים יעלה כשני פרנק ושליש לאחד, שהם 58 קאפ' רוסי בכסף לגלגולת. ועתה גם אם נשכח את דבר הנצול (שמות י“ב, ל”ו) ואת מלחמת עמלק, שקדמה להקמת המשכן, שגם לה לא היה אפשר בלא בִזה, היחשב סך מצער כזה אפילו לעושר כל שהוא? וככל אשר לא היה להם מעצור לבנות משכן במדבר סיני ממחסור זהב וכסף, כן לא עמד מחסור העצים לשטן לבנין זה, כי רבים הם עצי השטים בסביבות הר סיני והערבים יקראו לעץ זה “שנט” (והנון הנבלעת כמו בת-בנת, חטה-חנטה), ואת דבר היות חרשים העושים בכל מלאכה בישראל, בהיותם עוד במצרים הלא בררנו במו“ד סימן י”א: “קדמות המלאכה בישראל” ממקראות, אשר גם העזים שבמבקרים לא יערבו את לבם לאמר, כי נכתבו למען התהלל, כי דרך המתהללים להשמיע את דבריהם בקולי קולות באזני דורם ולא לספר בסגנון קשה קטוע וסתום ובפרשה נעזבה, אשר שנים לאלפים תעבורנה עד אשר ימצאו חוקרים, אשר יתבוננו עליה והוציאוה ובררוה ברוב עמל ויגיעה.
ובכן בטלו טענות מחסור הזהב העצים וחכמי חרשים, ועתה נשיבה נא אנחנו את האופן על המבקרים ונשאל גם אנחנו אותם דבר אחד: לוא היה כדבריהם, כי המשכן כתמכונתו, אשר הוא כתוב בתורה אינו אלא דבר שבדו להם הלוים למען הגדיל בעיני העם את תפארת המקדש, אשר הוא היה כבודם ומעזם, קול בין העם, כי גם משה רבינו כבר בנה מקדש במדבר, כי עתה נפלא הדבר מאד, מדוע לא ערכו למשכן את דמות המקדש בעינו ממש? ולמה שינו בו שנויים רבים וגדולים? מדוע לא נתנו גם למשכן עשרה שלחנות (דהי"ב ד‘, ח’) ועשר מנורות (שם שם, ז‘. מ"א ז’, מ"ט) וכיורת עשרה (ל"ח) אולם (ו‘, ג’) כרובי עץ מחופים זהב מלבד הכרובים שעל הכפורת (כ"ג) ים הנחושת (ז', כ“ג-כ”ו) והמכונות (כ“ו-ל”ו).
אם אמר הסופר הלוי להוסיף כבוד קדוה על המקדש, בערכו לו בדמיון הקהל דמות, במשכן שעשה משה, מדוע לא ערך את דמותו בכל פרטיו ודקדוקיו, הלא מבעלי הדמיון לא יבצר מאומה. ואחרי כל אלה, אם כתבו הלוים את התורה מדעתם ולתכליתם, מדוע זה כתבו פרשת “לא תעשון אתי” המוכחת, כי לולא חטאו ישראל בעגל כי עתה היתה עבודה בבכורים ובמזבח אדמה דל ופשוט מאד, עיין מו“ד י”ח “הבכורה והלויה”. והדבר הזה הלא פוגם מעט בגדולתם, אשר לפי זה לא היתה מכוונת מתחלתה, כי אם באב בתורת אונס על כרחה כביכול.
ובכן אין תקוה למבקרינו ממעשה מלאכת המשכן לשפתם.
אך המעט מהם כי כל טענותיהם לאחר את התורה מפרשיות אלה, שבו ריקם, עוד יעיד מעשה העגל הסמוך להן, אשר לדעתנו לא לשבחם של ישראל נאמר, כי לא למען התהלל נכתב בתורה רפיון אהרן במעשה העגל, עד כי העלה עליו הכתוב כאלו הוא ח"ו עשאו, הראיה הזאת תוכיח למדי כי לא הכהנים והלוים כתבוהו.
ובכלל הדבר אולת רבה היא להחליט, כי נכתבה אפילו פרשה אחת בתורה, או ביתר כתבי הקדש, למען התהלל, כי מלבד מעשה העגל יש עוד דברים בתורה בנביאים ובכתובים, המעידים, כי כתבי קדשנו לא לשם תהלה נכתבו, כגון פרשיות “הנקראין ומתרגמין נקראין ולא מתרגמין” השנויות והמנויות במס' מגלה (כ"ה), אשר רבותינו שמו לבם לעיין בדבר, אם אין סכנה לכבוד התורה ולכבוד גדולי האומה, מפרסומם, עד שבאו לכלל החלטה ויקראו “אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם-” איוב ט“ו, י”ח, (ירוש' מגל' ד', י"א). ועל ספרים, שבאו בם דברים, שיש בם חשש גנוי לאומה, הלא יודה כל איש אשר מוח בקדקדו, כי הפך גמור הם לספרי סופרים שבחנים בדאים ועד כמה הגיעה אמתת סופרי קדשנו אשר לא חפו גם על כבוד האיש הקדוש והנעלה, יעלה לנו ממקרא אחד שבספר שופטים (י“ח, ל'. ועיין רש”י שם). והמעט מכל מבקר בקורת לאמתה, המעמיק לחקור רוח תורתנו, כי רחוק הוא מחשד שוא כזה, כי עוד יודה כי אמת הדבר, אשר קראו רבותינו על נביאינו וסופרי קדשנו, כי לא ישאו פנים כביכול גם להקב"ה בכבודו ובעצמו באמרם “יודעין הנביאים באלהיהם, שהוא אמתי והן מחניפין לו” (ירוש' מגל' ג', ז,). והמבקרים הללו באים בחול שעל גבי רגליהם ובבגדי חול שעל בשרם למוד את הקדש במדה שמדדו זה מעט לספרי האמער היוני וחבריו. אי שמים: עד מתי תמודו טפחות טפחות, דבר אשר לא ימד באמת איש קטנה שבידכם.
עוד מפגע אחד מצאו המבקרים בספר התורה, הלא הוא חזון הגלות אשר חזה משה איש האלהים על ישראל כאלף שנה לפניה. לו לא היתה דעתם צוננת, יבשה וצנומה, ושולטת רק בדברים גסים, שיד הכל ממשמשת בהם, כי עתה התברר להם כי הנבואה, אף כי פלא היא, היא היתה בישראל ומדבריה לא נפל ארצה, כאשר הודו רבים גם מקטני אמנה שבחוקרים, כי אף כי דבר סתום היא אין להכחיש בשום פנים את הויתה ואת כחה הישראל בימי הקדם, אולם אם גם לא יעלה על לבנו לבקש אמונה מיד מבקרי כתבי הקדש, בלא בצדק נוכל לבקש מהם מתינות וישוב הדעת בחקירתם, ולהבחין כי גם אם אי אפשר לעם היושב מעולם בארצו, לכלכל את דבר הגלות, כי אחרת לא יוכל לדמות בנפשו; הלא יוכל לדמות דבר זה מאד מאד, עם אשר לא נולד בארץ זאת, כי כשם שבא הוא ויגרש את היושבים הראשונים, כן אפשר לעם אחר לבא עליו ולגרש אותו.
מרבית מבקרי כה"ק אומרים לקבוע את זמן כתיבת התורה בימי יאשיהו ואת מציאת חלקיהו הכהן את ספר התורה ישוו הם לכתיבת התורה בחשאי ומסירתה בגלוי בתורת ספר עתיק ליד יאשיהו. על זה נשאל, אם נכתבה תורה בימי יאשיהו, איך שם אמציהו המלך כתוב אחד מספר דברים (כ“ד, ט”ו) לנגד עיניו, בהנקמו נקמת אביו כמאתים שנה לפני הכתבו (מ“ב י”ד, ו'). וכל מבקר מבקש אמת יודה, כי זה לתמו נכתב.
ואם נעמיק מעט להתבונן ומצאנו, כי לוא שמו המבקרים לב, כי עתה הודו גם הם, כי אי אפשר לתורה להכתב אחרי בנין בית המקדש, כי מתברר ועולה מתוכה ברור כשמש, כי בימי הכתבה לא היה עוד מלך מושל בישראל, כי כבוד המלך היה גדול מעולם בישראל מכבוד כהן גדול, והנה לפי העולה ממדרגת הקרבנות אנו רואים, כי בימי הכתב התורה גדול היה כבוד כ“ג מכבוד המושל, כי קרבן כ”ג היה פר, שנשרף מחוץ למחנה (ויקרא ד‘, ג’-י"ב) שהוא קרבן מעולה מאד וקרבן המושל לא היה כי אם שעיר עזים הקרוב מאד לקרבן אחד העם (כ“ב-כ”ג). ואלו כתבו הלוים מדעתם את התורה מה עכב בידם מבכר את המושל על פני הכהן הגדול?
שתי מצוות אנחנו מוצאים מפורשות בתורה, בדברי הממשלה “אתם עוברים… בגבול אחיכם בני עשו… אל תתגרו בם וגו'” (דברים ב‘, ה’) “אל תצר את מואב… כי לא אתן לך מארצו” (ט'). ועתה אלו נכתבה תורה בימי דוד או אחריו מה מקום היה למצות שלום אלה, אשר לדוד לא היה אפשר לעמוד בהן (עיין ש“ב ח‘, ב’. י”ד).
ולוא היו הלוים כותבים מדעתם את התורה, כי עתה השתדלו לזכור את ירושלם בתורה, למען הוסיף לה קדושה וכבוד בעיני העם ואם לא עשו כן ברור הדבר, כי נכתבה תורה לפני שים דוד את כסאו בירושלם. ומה הכריע את הלוים לוא היו הם כותבים את התורה ובודים מלבם את דבריה לתת לאם לשבט לוי ויהודה שבטי הכהונה והמלוכה המחזיקים בתורה את לאה שלא היתה אהובה ליעקב אבי האומה ולתת לאפרים שבט ממלכות האליל את רחל האהובה לאם?
אך לא לדוד לבד קדמה תורה, כי אם גם לשאול, כאשר תעיד המשמרת המדוקדקת, שהיה שאול המלך הראשון שומר את מצות “לא תאכלו על הדם”. ופרסום אסור זה בין העם (ש“א י”ד, ל“ג-ל”ד) וקיום מצות “מכשפה לא תחיה” (כ"ח, ג‘, ט’) ודקדוקי הלכות בטומאה וטהרה בימים ההם (כ"א, ה‘-ז’). כלם יחד יעידו עדות ברורה, כי קדמה תורה גם לימי שאול המלך הראשון, שסוף ממלכתו היה כחמשים שנה לפני כלות מלאכת ביהמ"ק, ובקיאות יפתח המפורטת מאד במלחמת סיחון ועוג, שאי אפשר לה להיות ידועה בכל פרטיה ודקדוקיה משך שלש מאות שנה, בלתי אם בהיותה בכתב (שופ' י“א, ט”ח-כ"ב), תתן גם היא עדיה, כי קדמה תורה גם ליפתח.
ומלבד כי לפני ימי יפתח וכל ימי השופטים, לא היו ימים מוכשרים לכתוב ספר גדול ונכבד כספר התורה, בהיות הימים ההם ימי מלחמה נדודים וטלטלה, אי אפשר להחליט, בכלל הדבר, כי הלוים היו סופרי התורה בשום זמן, כי לוא היו המה הכותבים, מי הכריעם לספר את כעס יעקב על לוי אביהם (בראשית ל"ד, ל') ואת קללתו אותו (מ"ט, ה‘-ז’) ואת מחלוקת קרח הלוי אבי שמואל ואבי כל בני קרח (במדבר ט"ו, א') ומחלוקת כל בני לוי (ז'-י"א) על משה, וערעורם על כהונת אהרן ואחריתם הנוראה. הלכבוד הוא להם, כי העלו זאת על ספר לזכר עולם בישראל?
והנה החכם מונק הודה גם הוא, כי אי אפשר לאחר את כתיבת התורה כמתכונתה, כאשר היא בידנו מימי יהושע. על זאת נשאל: היעלה על דעת איש בעל דעה, כי בספר אשר נכתב בארץ נושבת בארץ ישראל, יוחקו חוקים, אשר אין מקום להם בלתי אם בדור המדבר לבדו, ושאינם עתידים לחזור עוד, כל ימי עולם. והלא ידענו, כי פרשת אסור בשר תאוה נאמרה רק לדור המדבר לבדו ולא לשום דור אחר בעולם, ואשר הותר משנכנסו לארץ, היתר שאין אחריו אסור, כאשר בררנו במוצא דבר י“ט “העבודה במדבר ובגלגל עד בנין ביהמ”ק”. ואם תועלת אין בה כלל וכלל, לא לזמנה ולא לעתיד לבא ולהיות, למה נכתב גם אסורה (ויקרא י"ז, א‘-ט’)? גם התרה (דברים י“ב, כ”א)? לא כן אם נחזיק את הדבר, כאשר הוא באמת, כי משה רבנו ע"ה כתב את תורתנו, אז נכון הדבר מאד, כי בתחלה משהוקם המשכן כשנאסר בשר תאוה העלה את האסור הזה על ספר התורה בשביל דור המדבר, שגם להם נתנה תורה, ומשבאו לארץ ובשר תאוה הותר להם לא זזה פרשה ראשונה ממקומה, ככל אשר לא זזה פרשת מצות קדוש בכורים ממקומה, גם אחרי אשר נסבה הכהונה לבית הלוי.
סוף דבר: אם לא ינקש החוקר הישראלי אחרי חכמי העמים האחרים, הנופלים הרבה מחכמי עמו בידיעת ספרי תורת ישראל ונביאיו, ונשען על בינתו במקרא היצוקה כמעט ברוחו מיום הולדו, אם לא יסלף אותה בהתחכמות שלא כדרכה, יתברר לו כשמש בצהרים כי תורת ה' תמימה ועתיקה היא, וכי כלה נתנה מרועה אחד על פי ה' ביד משה. והמעט ממנו, כי רק אז יהיה לבו שלם עם התורה הזאת ללכת בה, מה שאי אפשר בשום פנים כלל וכלל בהעשותה ח"ו קרעים קרעים ביד מבקרי מומים, שרק מומי עצמם עאינם רואים ואינם מבקרים, כי גם בחקר דברי ימי עמם ילכו לבטח דרכם ולא יכשלו בשגיאות, אשר השגו גם את נפשם, גם את כל קהל החוקרים על לא דבר, כי אם מחמת התשוקה המשתוקקת בלב תינוקות אשר “דביתא דידהו תבירי מאני”. ואשר מן הילדים הרכים נאצלה גם על הגברים הקשים, אשר זאת היא גבורתם לנתוש ולנתוץ להרוס ולהאביד מאין לאל ידם לבנות ולנטוע.
כג: דעת קדמונינו על ימי השופטים
רבותינו המרגישים עמוק עמוק והמבחינים את תולדות עמם הבחנה דקה מן הדקה, התבוננו בפרק ימי השופטים, כי הוא הפרק הדל והגרוע בכל תולדות בני ישראל.
ויען כי דברי רבותינו יאירו כל עין חוקר דברי ימי עמנו, הננו להעביר אותם אחד אחד.
“… שנתעצלו לעשות גמ”ח [של אמת, כלומר: הספד] ליהושע… באותה שעה נחלקה א"י והיתה חלוקה חביבה עליהם יותר מדאי והיו ישראל עוסקין במלאכתן, זה עוסק בשדהו וזה עוסק בכרמו וזה עוסק בזיתיו וזה עוסק בפוצמו (בבנינו) וכו'.
שנתעצלו ישראל מלעשות תשובה בימי שופ'.
שהיו מרמים להקב“ה מהם עובדין לע”ז, ומהם עובדים להקב“ה” (רות רבה א‘, ב’).
“שה'… לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע – ופנחס בן אלעזר עמהם – … לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם, ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל… וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה, בשתים ובשלש עד שיתישבו ישראל בארצם… והם לא עשו כן, אלא כשנכנסו ישראל לארצם כאו”א מהם נכנס לכרמו, ליינו ולשדהו ואומר: שלום עליך נפשי!… כדי שלא להרבות… את הטרח… כשעשו בני בנימין דברים מכוערין…" (תנא דבי אלי' רבה י"א).
“אוי לדור ששפטו את שופטיהם ואוי לדור שצריכין להשפט”.
“שמשון הלך אחרי עיניו, גדעון וכו'” (ר"ת רבה).
“איזה הוא דור שכלו הבל? הוה אומר זה דורו של שפוט השופטים” (ב“ב ט”ו:).
“את ירובעל את בדן ואת יפתח… בדן זה שמשון… שקל הכתוב שלשה קלי עולם… אלא לומר לך וכו'” (ר“ה כ”ה).
“בראשונה שהיתה תורה משתכחת מישראל וכו' שנאמר והנה בועז בא וגו'” (תוספתא ברכות ו', כ"ט).
“תחת תומר מה תומר זה צלו מועט אף ת”ח שבאותו הדור היו מועטין" (ילקוט שופטים ד‘, ה’).
“מטייל ואזל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי… דכתיב ויתלקטו אל יפתח וגו'” (בבא קמא צ"ב:).
“ויהי בימי שפוט השופטים: הדיין אומר לאדם טול קיסם מבין שניך והוא אומר טול קורה מבין עיניך” (ילקוט רות תקצ"ז).
“בימי שפוט השופטים הי' אדם מישראל עובד ע”ז, והי' הדיין מבקש להעביר עליהם מדת הדין והי' בא ומלקה את הדיין וכו'" (ב“ר מ”ב).
“יפתח הגלעדי דכתיב והיה היוצא וגו' והעליתיהו עולה – שופט' י”א ל“א – והיינו דקאמר להו נביא לישראל: הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם כי מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי” – ירמיה ח‘, י"ב – תענית ד’.
כד: זמן פסל מיכה ופילגש בגבעה
מעשה פסל מיכה ומעשה פילגש בגבעה קרובים הם בפרשה ודומים הם בפסוק הכוללים יחד “בימים ההם אין מלך בישראל” (שופטים י“ז, ו'. י”ח, א‘. י"ט, א’. כ“א, כ”ה). והפסוק “איש הישר בעיניו יעשה” (י“ז, ו', כ”א, כ"ה). ואף כי בפרשה הם כתובים בסוף הספר עקר אותם התנא בעל סדר עולם ממקומם ויקבע את זמנם בראשית ימי השופטים, ואלה דבריו: “עתניאל… מ' שנה, צא מהן שנוי שעבוד של כושן רשעתים ח' שנים בימי כושן רשעתים הי' פסלו של מיכה… ובימיו היתה פלגש בגבעה” (העי' תרא“ר י”א).
(ס“ע, י”ת) וגם יוסיפוס קובע את זמן מלחמת הגבעה אחרי מות יהושע ואחרי כן מלחמת בני דן בלשם. עיין קדמוניות (12–9, 2, V ).
קביעות זמן זו מתקימת ומתאשרת מצדי צדדם.
הלוי הולך “לגור באשר ימצא” (שופטים י"ז, ח').
“שבט הדני מבקש לו נחלה” (י"ח, א').
שני אלה יעידו כי החלוקה בכללה וחלוקת ערי הלוים בפרטה לא נגמרה עוד.
ירושלם נקראה עוד בפי הסופר “יבוס”, כי “היא ירושלם” (י"ט, י'). תקון סופרים היא של אכנה“ג או שלפניהם, ושם “יבוס” נשתקע אח”כ כלו מישראל.
עוד היתה יד בני הימני רפה בירושלם מאד, עד כי נחשבה ל“עיר נכרי” ובאחרית ימי השופטים בימי אביו של שאול, כבר אנו מוצאים ראשי אבות לבני הימיני בירושלם (דבהי“א ח', כ”ח. ל"ב).
“כל ימי היות בית אלהים בשילה” (שופטים י“ח, ל”א). לאמר מראשית זמן זה עד סופו ובכן היתה תחלת עבודת פסל מיכה בדן בתחלת ימי שילה ולא בסופם.
“יונתן בן גרשום בן מנשה” (ל') הלא ידענו כי הנון התלויה אינה אלא לכבוד של מרע"ה ובכן הי' בן דוד עתניאל.
“ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן עומד לפניו [לפני הארון] בימים ההם” (כ', כ"ח). ובכן היה דור זה תכוף לדור יהושע.
שם “העדה” סתם בתורת שם פשוט לכלל ישראל לא ימצא חוץ מחמשת חומשי תורה וספר יהושע אלא פעם אחת בכל המקרא (מ“א י”ב, כ'). ובימי הגבעה אתה מוצא שם “העדה” ארבע פעמים (שופטים כ‘, א’. כ“א, י'. י”ג, ט"ז).
ואנחנו סדרנו את מלחמת עתניאל בכושן ראשונה, ואת כבוש לשם בידי בני דן אחריה, כי בימי כושן היה עקר מחנה הארמים בצפון הארץ הקרובה לארצם, ואז לא היה אפשר בשום פנים לבני דן לנצח שם ביד רמה.
מלחמת פלגש בגבעה אין ספק, כי היתה אחרי מלחמת דן, כי כך היא סדורה בפרשה ובסדר עולם ובה כתוב “למדן ועד באר שבע” ודן זו הלא היא דן הצפונית, שלפני מלחמת בני דן לא היתה ולא נבראה עוד.
כה: נדר יפתח ונזירות שמשון
בדבר נדר יפתח וקיומו רבו הדעות. רבותינו חכמי התלמוד והמדרש מבארים את הדבר כפשוטו, כי העלה אותה לעולה ממש, ודבר זה מסתיע מן הכתוב האומר “ויעש לה את נדרו” (שופ' י“א, ל”ט) ונדרו הלא ידענו, כי היה לאמר: “והיה היוצא וגו' והעליתיהו עולה” (ל"א). והראב“ע והרד”ק בשם אביו החליטו, כי קיום נדרו לא היה אלא הפרשת בתו פרישות עולם לבלתי היות לאיש כל ימי חייה, כי אם להיות בתולה ציילנית כמשפט הנשים הנזירות אשר בעמים. וחשש המבארים האלה לכבוד עמם, לבלתי התחללו בתועבת זבחי אדם המריצם להחליט כזאת. אך באמת לא גוף מעשה איש יחיד הוא המכבד או המנבל את האומה בכללה, כי אם הרושם, שעשה מעשה זה לדורות, הוא הבָחון לבחון על פיהו את רוח העם ואת דעותיו, ואת הרושם הזה נראה עוד מעט.
אך נשמע נא דברי הרמב“ן, אשר הבחין מאורע זה בטוב טעמו לאמר: “ואל תהי נפתה בהבלי ר”א – ב”ע – האומר: והעליתיהו עולה, לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה יהיה לה' קדש, שיהי' פרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפלה ובודוים לאלהים… ועשה בית לבתו מחוץ העיר והתבודדה שם ואיש לא ידעה והיתה בתו צרורה. ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו ונתתיהו לה' והיה משרת בבית ה' לא פרוש וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי ביתו שיהיו פרושים כאשר אין בידו להעלותם עולה… אבל הדבר כפשוטו“. על הדברים הנמרצים האלה מוסיף אני עוד משלי ושואל: אם אמנם אמת בפירוש הראב”ע והרד"ק בשם אביו מה מקום יש לדברי בת יפתח: “יעשה לי הדבר הזה הרפה ממני שנים חדשים”? מה מעשה יש כאן? והלא פרישות “שב ואל תעשה” היא? ומה ענין שני החדשים? מדוע לא תתחיל למנות ימי פרישותה מיום הראשון לתשובת אביה מן המערכה אחרי כי גם עד העת ההיא לא היתה לאיש כעדות הכתוב? ואין תשובה מלשון "ואבך על בתולי " וגו' כי כשם שמלת “בחורות” (קהלת י"א, ט') שם מיוחד לנעורי הזכר, כן מלת “בתולים” כנוי לנעורי הנקבה. ודרך האדם להזכיר את אבדן ימי הנעורים ולקונן עליהם, בראותו איש מת, או הולך למות, בנעוריו, כמו: “הקצרת ימי עלומיו” “אני אמרתי בדמי ימי אלכה” וגו' שכוונת שני הפסוקים על המיתה ולא על משבתי משוש דודים ואהבים. ומלבד זה לשון עשיה הנזכר שלש פעמים בפרשה המורה תמיד על מעשה בפעל ומדת “דבר שהוא שנוי” Repetitio בפסוק "נדרו אשר נדר " הבאה תמיד לחזק ולקים דברים ככתבם וכמשמעם יכריעו מצדי צדדים, כי אין הדברים יוצאים מידי פשוטם.
ועתה נסורה נא לראות את הרושם, אשר עשה יפתח במעשהו על הדורות הבאים. לא למצוה ולא לצדקה, כי אם לחטאת ואולת חשבו לו חכמי ישראל את הדבר הזה, וכה אמרו: “אשר לא צויתי: זה בנו של מישע מלך מואב, ולא דברתי זה יפתח” וכו' (תענית ד'), “על שלא היה יפתח בן תורה אבד את בתו” (תנחומא) וגם שמועה, המקובלת באומה דנה את יפתח בנשילת איברים, ותספר כי סרה רוח ה' מעל הכהן אשר היה בימים ההם על אשר לא כהה בשופט. בפי העם נולד היה יפתח למשל: מנא הא מילתא דאמרי אנשי מטייל ואזיל דיקלא בישא לגבי קינא דשרכי… דכתיב ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים וגו' (ב“ק צ”ב:) עמל הכסילים תיגענו זה יפתח וכו' (קהלת רבה י', ט"ו).
הדבר הזה גורם לחזיון חדש למנהג אשר סמכו ראשי הדת את ידיהם עליו ובכ“ז לא נמצאהו בא לידי מעשה בפעל, כי אם בפרק ההוא. כי בראות חכמי הדור, כי אין להשיב את העם מדרך הגוים לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש, עמדו ותקנו גזירות תחת שרפה, כי מהיות ישראל לגוי עד היום הזה, לא מצאנו אב ואם מקדשים מבטן את בניהם לנזירים, אם בימים ההם: שמשון בן מנוח במצות איש אלהים “נביא דה'” (תרגום שופטים י"ג, ו') ושמואל הרמתי ברצון עלי הכהן. ועל כן כאשר עמד שמואל לנביא ויקם מבחורי ישראל לנביאים, וקרן התורה רמה בכבוד, לא מצאנו עוד במקרא מנהג זה, והפרש גדול יש בין איש נודר בנזיר מרצונו הטוב, שהוא דבר תורה, ובין מדיר את בנו לנזיר. ובשמשון ושמואל היו אמותיהם המדירות, והאבות רק טפלים בדבר. וכלל גדול הוא בפי קדמונינו “אין אשה מדרת בנה בנזיר”. וגם מה שאמרו “האיש מדיר בנו בנזיר” (נזיר כ"ח) קלושה וחלושה הנזירות הזאת, עד כי הבן יכול למחות אפילו בעודנו קטן ואין צריך לומר כשיגדל, כי אז פוקעת הנזירות ובטלה מאליה. וגם שאר קרובים, אשר בכל מקום הורע כחם לגבי האב, לענין מדיר בנו יכולין למחות אעפ”י שהאב מדיר והבן שותק. ואת רפיון הלכה זו הביע הרמב“ם בפירושו למשנה ההיא ואלה דבריו: “הוא ענין שבא מפי הקבלה אין לו סמך בתורה ולא רמז”. ועל כן קרא לנזיר כזה אע”פ שהוא מקבל את הנזירות בלי שום מחאה וערעור “נזיר שאינו גמור” (רמב“ם גזירות ג', י”ג) ומטעם זה קלה בעיני חכמי ישראל נזירות שמשון… "ר' יהודה אומר: נזיר שמשון מטמא למתים שכן מצאנו בשמשון שנטמא, ר' שמעון אומר: האומר נזיר שמשון, לא אמר כלום שלא מצינו שמשון שהוציא נזירות מפיו… ושמשון לא נזיר הוא והכתיב, כי נזיר אלהים יהי' הנער מן הבטן? התם מלאך הוא דקאמר… " (נזיר ד') ובירושלמי שם: "כן יעשה על תורת נזרו יצאה נזירות שמשון שאינה תורה… ".
מן המעט הזה נוכח, כי לו היתה נזירות שמשון אלא מנהג וזמן גורם למנהג שיבוא.
כו: יחס בית שאול
יחס שאול המלך נפרט בספר שמואל בדרך פשוטה ורצופה. מבן לאב חמשה דורות וז"ל: "ויהי איש מבן ימין ושמו קיש בן אביאל בן צרור בן בכורת בן אפיח וגו‘: ולו היה בן ושמו שאול וגו’: (ש"א ט‘, א’-ב'). ובספר דברי הימים נשמרה לנו מגלת יחס של אבות שאול המלך וצאצאיו בשני נוסחות: הנוסח האחד כולל שנים עשר פסוקים (דהי“א ה', כ”ט-מ'). והנוסח השני כולל עשרה פסוקים (ט', ל“ה-מ”ד). הנוסח הראשון במקומו הוא קבוע במגלת יחס בני בנימין ולאחר שפרט בה הכתוב את ראשי האבות לבנימין אשר ישבו את היבוסי בירושלים (עיין שופטים א', כ"א) סיים ואמר: “אלה ראשי אבות לתולדותם ראשים אלה ישבו בירושלים” (דהי“א ה', כ”ח). ואחרי כן שם הכתוב את פניו אל ראשי אבות גבעון אשר בימי שאול היתה היא ממלכת ישראל. ופרשה שלאחריה אחרי גמרה את כל מגלות היחס שבספר חזרה עוד הפעם על יחס בני שאול לשם הקדמה לדברי אחרית ימי שאול וראשית ימי דוד (רד“ק דהי”א ט', ל"ה). והננו לערוך את שני הנוסחות פסוקים פסוקים כדי ליתן את האמור של זה בזה:
1 | ובגבעון ישבו אבי גבעון – – ושם אשתו מעכה (דהי“א ח', כ”ט). |
ובגבעון ישבו אבי גבעון יעיאל ושם אשתו מעכה (דהי“א ט', ל”ה). | |
מן הפסוק הזה זכינו לדעת כי רק ראש בית אב אחד היה לעדת גבעון ולדעת את שמו ואת שם אשתו. | |
2 | ובנו הבכור עבדון וצור וקיש ובעל – ונדב: וגדור ואחיו וזכר – –: ומקלות הוליד את שמאה ואף המה נגד אחיהם ישבו בירושלים עם אחיהם" דהי“א ח‘, ל’-ל”ב. |
ובנו הבכור עבדון וצור וקיש ובעל ונר ונדב: וגדור ואחיו וזכריה ומקלות: ומקלות הוליד את שמאם ואף הם נגד אחיהם ישבו בירושלים עם אחיהם: דהי“א ט', ל”ו-ל"ח. | |
מפסוקים אלה למדנו כי בני שמאה או שמאם יצאו ויאחזו גם הם בירושלים עם ראשי האבות הנקובים עד פסוק כ"ח שבפרשה ח'. | |
3 | ונר הוליד את קיש וקיש הוליד את שאול וגו' (דהי“א ח', ל”ג). |
ונר הוליד את קיש וקיש הוליד את שאול וגו' (דהי“א ט', ל”ט). |
והנה המפרשים מצאו במגלות יחס אלה סתירה גדולה, ליחס שאול שבס' שמואל. כי בשמואל כתוב, כי קיש היה בן אביאל, ועל נר כתוב, כי נר היה אחי קיש ובן לאביאל אביו (ש“א י”ד, נ'-נ"א), ובדברי הימים כתוב, כי נר היה אבי קיש אבי שאול ולאביאל אין זכר. אך אם נעמיק מעט להתבונן, נמצא כי אין שום סתירה כלל. ואמת נכון הדבר, כי אביאל אבי אביו של שאול ופסוק ח‘, ל"ג, ופסוק ט’, ל“ט, שבדה”י אינם סותרים לזה כלל וכלל. נבארה נא את דברינו: בשלשת הפסוקים ט‘, ל“ו-ל”ח שרשמנו פה בתורת שורה שניה למסגרת 2 נקבו עשרת בני יעיאל במלואם. שם השלישי קיש ושם החמישי שבהם נר ושם העשירי מקלות, ובכן זכינו למצוא הדמיון בספר ראשון לדברי הימים לדברי ספר שמואל (ש“א י”ד, נ'-נ"א). כי היו במשפחת שאול שני אחים, אשר שם האחד קיש ושם השני נר. אך תחת כי בשמואל כתוב כי אביאל היה אבי קיש ונר, כתוב פה כי יעיאל היה אביהם. והנה מלבד כי יעיאל ואביאל קרובים מאד במבטא הנה קרובים הם גם במשמע, כי פירוש אביאל הוא אבי אל לאמר: הוא מגינו ושומרו. ולפי מסקנת חכמי לשונות בני שם הנה גם פירוש יעיאל האיש אשר ה’ שומרו (עיין מירושלים א', 31). ובכן אין לנו עתה, כי אם קושיה אחת לאמר: אמת הדבר, כי יעיאל אביאל הוא וקיש ונר שניהם בניו היו, אבל קיש זה אבי שאול, שהי' לפי דברי ס' שמואל בן אביאל שאנחנו קורים לו גם יעיאל, קיש זה לפי דברי ס' דה"י לא בן יעיאל או אביאל היה, כי אם בן נר ככתוב “ונר הוליד את קיש וקיש הוליד את שאול” (עיין מסגרת 3). על זה אין לנו, כי אם להתבונן מעט בסדרי פסוקי היחס שבפרשה זו, את יחס משפחות עשרת בני יעיאל התחיל מן הקטן מן מקלות “ומקלות הוליד את שמאם”, כי שמאם היה איש מפורסם. כי בני משפחתו, אשר לא נקבו פה בשמותיהם ישבו בירושלים. ואחרי כן מדלג הכתוב ופוסע על ארבעה מאחיו שלא היתה בם סבה מיוחדת ליחסם, ומתחיל ליחס את נר, שהיה שר גדול בימי המלך שאול ואבי אבנר (ש“א י”ד, נ"א), אך אינו יחס פה, כי אם בן אחד לנר, ככל אשר לא יחס גם למקלות אלא בן אחד ואינו אומר אלא ונר הוליד את קיש וזה קיש אח גדול לאבנר היה. ואחרי כן פוסק גם יחס נר ודולג עוד על האחד מבני יעיאל ששמו “בעל” ומיחס את תולדות “קיש” אבי שאול ופותח ואומר “וקיש הוליד את שאול” ומיחס אחריו שבעה דורות. ובכן עלתה בידנו כי קיש שנאמר עליו בדברי הימים “וקיש הוליד את שאול” איננו קיש התכוף לו לפניו, כי קיש שלפניו הוא נכד יעיאל, ואביו הוא נר בן יעיאל, וקיש אבי שאול הוא בן יעיאל יוצא חלציו מלדה ומבטן, בלי דור אמצעי ביניהם כלל. ובכן יהי יחס שאול העולה מספר שמואל ומדברי הימים בסדר הזה:
אפיה
בכורת
צרור
אביאל = יעיאל (ואשתו מעכה) אביאל = יעיאל –
קיש נר – מקלות
שאול קיש II אבנר שמאה או שמאם
יונתן
מריב בעל או מפיבשת
מיכה
אחז
זמרי
מוצא
בנעא
רפה, רפיה = אלעשא ואָצל ספק הוא אם אבות ובנים הם או אחים.
הערה כוללת לסדר השופטים יחוס הקרחי ויחס בית דוד וכהנים גדולים
משלשלות היחס של הימן בן יואל ושל השופטים התואמות יחדו ושלשלת היחס של מלכי יהודה המתחלת במקום שפסקו הן, יצא לנו כי ארבעים וששה דורות היו מדור השבטים ועד דור אלכסנדר מוקדן. ועל פיהם תחלקנה השלשלות הקצרות מהן לחלקים חלקים, כגון שלשלת יחס בית דוד עד יהודה אבי השבט אין בה אלא אחד עשר דורות, ובשלשלת הימן בן יואל, בן דור דוד, עד לוי אבי השבט אחי יהודה יש עשרים ושנים דורות. ובכן אין ספק כי נשמטו ממנה אחד עשר דור, ולא עוד אלא שיש בידנו להבדיל בין סדרי הדורות התכופים לסדרים המופסקים. מכירים אנו את ששת הדורות הראשונים ליחס זה, יהודה פרץ חצרון רם עמינדב נחשון, ויודעים אנחנו כי היה נחשון דור ששי ליהודה ובן דור לכלב, אשר גם הוא היה ששי ליהודה, ובן דור לאלישמע אשר גם הוא היה ששי ליוסף אחי יהודה. ובכן קבועים הם ששת הדורות האלא במקומם ואין להזיז אותם ולאחרם. ומכירים אנחנו גם שני הדורות האחרונים הלא הם ישי ודוד, ויודעים אנחנו באיזה זמן הם קבועים ואי אפשר לנו להזיז גם אותם ולהקדימם כי דור ישי שהוא דור שאול הלא דור 21 הוא, ובכן אין לנו בין הדור הששי שהוא דור נחשון ובין דור האחד ועשרים שהוא דור ישי – שהוא רוח של ארבעה עשר דורות של שופטים ושל בני לוי אבות הימן בן יואל – כי אם שלשה דורות של שלמא בועז ועובד שלא נדע לקבוע זמנם ועל כן כתבנום בשורות מרוחקות ומובדלות בשני קוים זקופים מלפניהם ומאחריהן לסמן כי אין בידנו להוכיח אם תכופים הם לדורות הראשונים או לאחרונים? אם רצופים הם ואם מפוזרים? –
גם את שלשלת יחס בני אלעזר בן אהרן עד יהוצדק דהי“א ה‘, ל’-מ‘, אשר דורותיה הם רק שנים ועשרים, הנה ראשיתה דור 6 וסופה דור 40. ובכן יחסרו גם בה ארבעה עשר דור, על כן ראינו לחלק את השלשלת הזאת לשלשה חלקים אשר שבעת הדורות הראשונים העמדנו על חזקתם כי רצופים הם, יען כי נשנו ונשתלשו בסדר זה גם שם (ו', ל“ה-ל”ח) גם בס’ עזרא ז', ומן דור מריות יש בעזרא הפסק גדול של ששה דורות אשר בדהי”א ה' נקובים הם כלם בשמותם. אך באמת אם נתבונן היטב נראה כי גם אם נקים את ששת הדורות, עוד יחסרו לנו שבעה דורות לפני הששה ההם, כי מכירים אנחנו את אחימעץ וצדוק שהיו בימי דוד ואבשלום. ובכן היה אחיטוב בימי שמואל ונוטים אנחנו להחליט כי אמריה היה אבי אחיטוב, כי מיוחסי כהונה ולויה היו שומרים סדרי שמותיהם לדורותיהם, וכך אנו מוצאים גם את אמריה השני אב לאחיטוב השני, ואחיטוב השני אב לצדוק השני. ובכן היו בין אמריה הראשון בן דור אלקנה שהוא דור 19 עד מריות בן דור השופט אבימלך שהוא דור 11 שבעה דורות שלמים. ולהשמטת דורות אלה יש טעם מתקבל, כי כל ימי היות הכהונה הגדולה בבית איתמר לא נשמר יחס בני אלעזר כהוגן, כי עלי היה מבני איתמר ככתוב “ואחימלך מן בני איתמר” (דהי“א כ”ד, ג'). ואחימלך הלא היה אבי אביתר בן בית עלי (מ“א ב', כ”ז). – עזריה הנמנה ראשון לאחימעץ על כרחנו בנו היה ופסוק “הוא אשר כהן בבית אשר בנה שלמה” אין ספק כי עליו הוא חוזר, לפי העולה מסדר הדורות אף כי סמוך הוא אל עזריה השני, ואת יוחנן התכוף לעזריה הראשון יש למנות לבן לו. אך את עזריה השני יש לנו לעקור ממקומו ולמנות את היחס למפרע שריה כ“ג בן דורו של צדקיה ואחיו; עזריה השלישי אביו, בן דורו של יאשיהו; חלקיהו כ”ג בן דורו של אמון אשר האריך ימים עוד בתחלת ימי יאשיהו. ועלה בידיו בדיוק גדול כי עזריה השני הוא עזריהו שהוציא אל עוזיהו המלך מן ההיכל כשנכנס להקטיר קטורת (דהי“ב כ”ו, י"ז). כי דור שריה וצדקיהו הוא דור 39, ועזריה ועוזיהו קודמים להם – לפי שתי מגלות היחס של בית אהרן ושל בית דוד – שבעה דורות ודור שניהם הוא דור 32. ובכן עולה יחס הכהנים יפה מאד.
סוף דבר: ארבע מגלות הנקובות בראש הערתנו מבררות הנה אשה את רעותה וארבעתן יחד הן הן כל עצם בירור כל מגלות היחס הבאות אשר מלבד כי גדול ערכן לעצמן בכל דברי ימי ששה וארבעים דורות אלה הנה רק הן הן המשמשות לנו בפרשת שמות דורותיהן לכרונולוגיא גינאלוגית (של דורות) בעשרים ואחד הדורות הראשונים שהכרונולוגיא של מספר השנים מפוקפקת ומסופקת מאד.
-
אפשר כי בימיהם היה רמז לשבועה במספר שבעה על כן לשון זה נופל על לשון זה. ↩
-
מאמרי זה נדפס בשחר תרמ"ב חוברת א'. ↩
-
וכן אתה מוצא בשאר הפסוקים האמורים“ער ואונן ושלה שלשה”בא הכתוב לצרף את ער ואונן לשלה, כי הראשונים מתו בלי בנים ובנעוריהם ולא יצא טבעם בישראל כשלה אחיהם, כיוצא בדבר אתה אומר“כל בני יהודה חמשה”יען כי פרץ וזרח בני אם אחרת היו, אשר היתה אשה לער ואונן.ובכן קרוב היחוס ועלול להתבלבל, על כן הודיע הכתוב כי כלם בני יהודה הם.גם אבישי ויואב ועהאל נכללו כלם יחד במספר, יען כי אבישי ויואב עשו להם שם בגבורתם וכבודם ועשהאל מת בימי נעוריו. ↩
-
כי קרוב הדבר, כי לא היה דור כרמי תכוף לדור זבדי ואפשר שחסר דור אחר בין זבדי או זמרי לכרמי, ועל כן לא יחס הכתוב להדיא את כרמי לזמרי ולא אמר כדרכו“ובני זמרי כרמי”, ואין להקשות מס' יהושע המיחס את תולדות “עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח” כי רצופים היו ולא נשמטו מביניהם דור או דורות. כי שם (כ"ב, כ') מצאנו כי בין עכן לזרח נשמטו דור כרמי ודור זבדי. אך תפסת מרובה לא תפסת. ↩
-
אף כי מקובל באומה כי מרע“ה נקרא מחוקק, אין להחליט כי אסמכתא על פסוק ”כי שם חלקת וגו‘“ היתה לבד מקור הקבלה ההיא. האחת כי אין דרך העניו מכל אדם לאשר במו פיו את השבט אשר עצמותיו ינוחו בנחלתו, השנית כי הקברות בכללם לא היו חשובים בעיני התורה, והשלישית כי לו היתה הכוונה על קבורת משה המרומזת במלת חלקת היה להכתב ספונה בל”נ, עכשיו שכתוב “ספון” הכונה על המחוקק ולא על החלקה, ויען כי מחוקקים נחלו כבוד, כאשר נראה כמעט בכל מקום הזכרם, יהיה פירוש “ספון” נשוא פנים כמו “העת לשבת בבתיכם ספונים (חגי א‘, ד’). אי מאן השיב מאן ספון מאן רקיע (מ“ק כ”ח). גם בדברי חז”ל עצמם מצאנו, כי התקשו על הפירוש הרגיל "היכן מת משה? בחלקו של ראובן, דכתיב ובני ראובן בנו וגו’ ואת נבו" (סוטה י"ג). ↩
-
שופטים כ‘, כ“ו. ש”ב ז’, י“ח. מ”ב ד‘, ל“ח. ישעיה כ”ג, י"ח. יחזקאל ח’, א. י“ד. ב‘, א’. ל”ג, ל“א. זכריה ג‘, ח’. תהלים כ”ז, ד‘. ס"א, ח’. פ“ד, ה'. ק”מ, י“ד. דהי”א י“ז, ט”ז. ↩
-
בתמורה ט“ז השתמרו מלואים בין מלת ”עצבי“ למלת ”ויבא“ העושה את הפסוק מלא ושלם ואלה דברי המלואים: ואם לא תהיה ידך עמי וירדתי בעוצב שאולה. ובגוף דברי התלמוד ”ואם לאו הריני יורד בנסיסי לשאול“. והמאמר הזה אשר הוא כלו כעין קרי ולא כתיב, עושה את הפסוק הקטוע שלם ומלת ”נסיסי“ שהוא בארמית תרגום ”בעצבי" מחזקת עוד יותר את הפסוק ומטעמת תוספת טעם את פתרון השם. ↩
-
ואין להשיב מדברי רבותינו על “וחמושים” (שמות י“ג, י”ח) כי גם רש“י לא יחשבהו אלא למדרש אגדה, והוא ואונקלוס רשב”ם ראב“ע ורמב”ן יפרשוהו חלוצים מזוינים. ↩
-
עקר מאמרנו זה נדפס בס' “מליץ אחד מני אלף” פטרבורג תרמ"ה. ↩
-
כונתו על פ' אתם ראיתם של אחר מות (כ', כ"ב). ולא על זו שלפני מות (י"ט, ד'). ↩
-
עיין ראב"ע. ↩
-
דעת רבותינו. ↩
-
הרשב“ם מפרש היטב: חרט, בנר והיא הנכונה כאשר תסתיע מן הכתוב ”ויצר אותו בחרט“ (שמות ל"ב, ד'). ”ויצר ככרים כסף בשני חריטים“ (מ“ב ה', כ”ג). ותמה אני מה הביא את המפרשים וגם את אונקלוס בתוכם לתרגם ”חרט, כלי אומנות“ אחרי אשר עוד שתי פעמים יאמר על חרט מטפחת (ישעיה ג', כ"ב) ועוד פעם אחת יש לנהוג בו גם פעל צרירה… ורק פ”א יש במקרא (ישעיה ח‘, א’) “חרט” וגם זה לא לכלי פוסלים וחורצים כי אם לעט רך על גליון רך. ↩
-
גדולה, כבוד. ↩
-
לפי מסקנת הגמרא הראה, כי מאמר “והכל קרבו עולות” שבבריתא לאו דוקא הוא. ועל כן יתישב היטב הכשר זכרים ונקבות, שבאמת היו כשרים גם משהוקם המשכן, אלא שאחרי כן לא הוכשרו לעולות אלא זכרים בלבד ולחטאות נקבות בלבד ועד שלא הוקם היו זכרים ונקבות כשרים בשוה לעולה ולחטאת. ↩
-
הדעת שכנגד ר' אלעזר האומרת “קרבה ושוב לא פסקה” אינה מסכמת היטב עם הפסוק שבעמוס (עיין חגיגה שם). ↩
-
“שבתחלה: כשהיו במדבר משהוקם המשכן” (רש"י שם). ↩
-
כל הריגה אחרת חוץ משחיטה קרויה פה נחירה ועקר משמע מלה זו דקירה. ↩
-
בפרק השוחט והמעלהבמס' זבחים, שכולו אינו עוסק אלא באסור שחוטי חוץ במוקדשין תמצא כי רבותינו מביאים פרשה זו שבת"כ (ויקרא י"ז) תשע עשרה פעמים וזו שבמשנה תורה אינם מביאים אלא ארבע פעמים. ↩
-
פי' גזר גזרה אחת כוללת. ↩
-
ברייתא זו נראה שהיא מוציאה מכלל דבריה את ימי הגלגל, כי בימים ההם הלא היה היה הארון נתון שם.והנפלא כי גם רש“י ז”ל מפרש במה גדולה “זה מזבח של משה בעודו בנוב וגבעון” (פירושו מגל‘ ט’:) ומוציא מכללו את ימי הגלגל. – סמוכות לפי רש"י תמצא במקרא (דהי“א כ”א, כ“ט. ודבהי”ב א‘, ג’). ↩
-
על דבר “מנחה עיין תוספות ד”ה “אין מנחה” (זבחים קי"ט:). ↩
דרכי עבודת השדה הכרם והגן. מרבית העץ והבושם. סדר העבודה ושמות כלי מעשיה. עבודת הרועים ודרכי חייהם. מרבית הבהמה מעשה החלב וגזת הצמר. שמחת הקציר הבציר והגזה. מעשה הדבש. הדיגות. חרושת העץ המתכת המטוה והארג ומעשה הבגדים. הליכות מרום העם. נדיבות ודרכי נעם. אהבת החרות והכבוד. לב אחד לשרים ולעם. האהל והבית. תכונת הבית וכל כליו. המאכל והמשקה. מנחת רֵע והכנסת אורחים.,תלבושת הכהנים והנביאים. הנקיון. הרחיצה. הסיכה. התכבוסת והתספורת. כלכול השער ועדי זהב. תמרוקי הנשים ועדניהן. הארושים והמוהר. החתן והכלה בתפארתם. החופה והחתונה. ערך היופי והאהבה. מעמד האשה, ערכה חובתה ותעודתה בעיני בני ישראל. אהבת הבנים. מלאכת האיש והאשה. הבנים והבנות בבית ובשדה. חלוק זמנים. חפץ קיום המשפחה. היבום. הקנין והעושר המטבע המדה והמשקל. ימי שמחה זבחי הימים חדש ושבת. סדרי אֵבל. תכונות הערים. ארחות המשפט. הזקנים העדות והשבועה. תכונת חומת העיר ומשמרתה. הדרכים ומכשירי הנסיעה. הצבא כלי הנשק ודרכי המלחמה. המחנה המארב והמצור. כבוד הגבורה. אהבת האומה ואחות השבטים. גאון מולדת וזכר קדמוניות. כבוד תורת משה וכבוד הנביאים. דעות העם על הנביאים. כבוד הכהנים. עבודת ה' ומשפט האורים. בית אהרון ובית הלוי. קדושת הארון. נסך מים ואפוד בד. משמרת המצוה. אמונות ודעות. הגורל. כשפים והבלי שוא. מעשי הנביאים. תועלת הכתב. חתום ספר יהושע. חבור ספר שופטים. ספרי שמואל נתן וגד וספר רות ומזמורי דוד.
בימי שאול החלו ימי הגדולה והעושר לישראל, על כן החלו גם כל דרכי העם להשתנות מעט מעט מן המשפט הראשון, אשר היה להם בימי השופטים בהיות עוד למרבית העם רק משלח יד אחד, הלא הוא עבודת האדמה, ובחרושת נמצאו בקרבם רק מעט מזער.
ויזרעו בני ישראל את שדותיהם חטה 1 ושעורה 2 וכֻסמת 3 פול 4 ועדשים 5 קצה וכמון 6 ויטחנו את חטיהם ואת שעוריהם 7 לקמח, או לסולת דקה או לגרש 8או יכתשו אותם בעלי 9 לריפות 10, ויש אשר יקטפו מן החטה מלילות 11 ואכלו אותה כרמל 12, או קלֹה יקלו אותה באש בעודה אביב 13 והיה שמה קלי. ותהי החטה כלה רק למאכל אדם, ומרבית השעורה היתה מספוא לבהמה 14 ותרב ותמלח החטה מאד בארץ ישראל ותהי בימי המלכים למקור עושר גדול, כי המותר אשר הותירו יושבי הארץ מלחם ביתם הוציאו בשפע רב וימכרוהו בכסף מלא לארצות הנכר 15. ולהטי מנית, אשר בעבר הירדן יצא שם בגוים 16.
וירבו בני ישראל לנטוע כרמים, ותגדל בתוכם עבודת הכרם כעבודת השדה ויְטֵיבּוּ מאד את אדמת הכרם מקמשונים ומחרולים 17, ויסקלוה מאבן 18, ויבנו לה ודר אבנים מסביב 19. ויפקדו ויזרו את גפניהם בתבונות כפיהם ותלך הגפן הלוך וטוב, ותהי לשורקה 20ויחצבו יקבים* בתוך הסלע וחקקו להם גת ממעל ליקב, ומלאו את הגת ענבי הגפן, ודרכו אותם ונסחט דם הענבים. וירד ובא התירוש מל היקב, ועמד וקפא שם עד אשר שקעו השמרים ארצה, והיה ליין, וליין טוב, האד קראו חֶמֶר 21. ויש אשר החמיץ איש את יינו, ויהי לחומץ יין, או אשר לא הביא את פרי גפנו אל גתו, כי אם נתן אותו במים או בכל משקה למינה נאיה למשרת ענבים 22 או שטח את הענבים אל השמש ועשה אותם צמוקים 23, ויקראו לעובדי הכרם כורמים ולדורכי הענבים יוגבים 24.
וגם מעשה הזית היה רב בישראל, כי הרבה העם לנטוע זיתים. ויָמֹצו את שמנם. ויצא ברבות הימים שם גדול בגויים לשמן הארץ ההיא. ויצא בשפע רב ארצה צור 25 ומצרימה 26 וגם לארצות הרחוקות 27. והשמן הכתית יקר מאד, ויהי המעט מחלב היצהר, כי היה למאכל ולמאור, ויעשו ממנו גם משחה ומעשה רוקח להריח בו, ותמרוקי עדנים לנשים. אך בכל זאת רבתה עבודת היין מעבודת השמן בכל ימי הבית הראשון, כי לא הרבו העם לאכול את שמנם ככל אשר הרבו לשתות את יינם ולשרות את פתם בו 28, וגם התאנה היתה רבה בארץ. ואכל העם את התאנים כאשר הן, או ידרכו אותן בכלי והיו לדבלים 29, או לשמש ישטחו אותן ועשו אותן קיץ 30.
ויכבד העם בגפן ובזית ובתאנה ויאמרו, כי הגפן בתירושה והזית בדשנו ישמחו אף יכבדו אלהים ואנשים 31. ולאיש אשר ברכו ה' יאמרו בני ישראל בימים ההם, “איש יושב לבטח תחת גפנו ותחת תאנתו” 32. וירבו שלשת העצים האלה מעצי
הרמון התמר והתפוח 33, אך בכל זאת נמצאו בימי המלכים הראשונים לבית דוד פרדסים שכלם רמונים 34, ויוציאו מן הרמון עסיס מתוק וטוב 35ומן התמרים הוציאו דבש. והתפוח היה למשל בריחו המשיב נפש 36, ואת עבודת הַבֶּטְנֶה 37 השָקד 38, והאגוז 39, אשר גם אותם הצמיחה ארץ ישראל, לא הרבה העם לעבוד. וקרוב הוא, כי גם עבודת הירק היתה מעט מזער כל ימי הבית הראשון 40.
והיערים והֵחֶרשים הצמיחו עץ רב למינהו: השקמה 41, האלון הלבנה והאֵלה 42, ארז שטה והדס ועץ שמן ברוש תדהר ותאשור 43 תרזה ואורן 44, ויהיו העצים האלה עצי חפץ ויצלחו למלאכה לבנין ולכלים.
ולמן העת, אשר היתה הרוחה לישראל ויקומו להם מלכים יושבים לכסא, והעושר החל לרוב בארץ, שמו רבים את פניהם גם אל נטעי הנעמנים אל השושנים ואל הסמים לפקדם ולכלכלם ביד חרוצים. ותהי השושנה הנאוה, והחבצלת הרכה והדודאים הענוגים משוש ומחמד עין לרעים אהובים. ותוצא הארץ יבול חמדת עדנים ושפעת ראשי בשמים נרד כרכום, מור אהלות, קנה קנמון, לבונה 45, נטף, שחלת 46 וקדה 47 ומר דרור 48. ויצלח מאד הכפר בעין גדי 49, והצרי הטוב אשר בגלעד היה ברבות הימים למקור עושר רב מאד לישראל 50, ויהיו הרים וגבעות בארץ אבותינו, אשר קראו להם: הר המור גבעת הלבונה 51, ויאצלו נטעי שעשועים אלה רוח הן על נוטיהם וילמדו את אצבעותיהם לטעת את ערוגות הבושם את מגדלות המרקחים 52, בטוב טעם, ולבלתי היות מקום רֵק בחלקת השדה, אשר לא יעשה פרי תבואה, שמו לב אל הסדר גם בזרעם את הדגן. ותוף הארץ הזרועה ותהי כיריעת תשבץ כלה 53.
וחרש כל אזרח בישראל את חלקת שדהו בבקרים ונהג אותם בדרבן 54, אשר יאמר לו מלמד הבקר 55 ודש את דישו בשורים 56 או באופן עגלה 57 או במורג חרוץ 58 וחבט את חביטו 59 במטה או בשבט 60 וזרה את גרגו בָרַחת ובמזרה 61. ועשה את כל המעשים האלה כל איש בעצם ידו, אף כי נערים 62, ונערות 63 היו לנכבדי העם לעשות להם כל עבודה בבית ובשדה. אולם בבוא עת הקציר ורבו הקוצרים העושים במלאכה, ונצב בעל השדה על הקוצרים לאמץ את ידיהם למהר לעשות את מלאכתם ולכלותה. והפקיד עליהם גם את אחד מנעריו 64לנצח עליהם, וקצרו הקוצרים את הקמה ואלמו אותם לאלומות גדולות אשר יאמר להן עמרים 65 או לקטנות, אשר יאמר להן צבתים 66 ושמו את האלומות לערֵמה, וקראו את שם הערמה גדיש. וככלות קציר יתנו את האלומות במעגל רחב ידים בשדה, ופתחו אותן והיה שֵם המעגל גורן, והעבירו על הגורן סביב סביב את השוָרים או את המורגים ונָדושו השבלים. ואחרי הִזָרות הַדָיִש על פני רוח, ונדף המוץ והיה הדגן הנופל ארצה בָּר, לאמר: אֹכל נקי, אשר אין עוד כל עֵרב בו. ושמרו בכל השדות את גרנותיהם בלילות 67 ועשו להם סכות ומלונות ללון בם 68. ונאסף הבר באחרית ימי הקיץ, המה ימי האסיף, אל האֹסם 69 או אל המגורה 70 והיה ללתם הבית, ולמאכל, לבהמת הבית לכל השנה, ולזרע האדמה לשנה הבאה.
ויהיו כלי המעשה לעבודת האדמה, המחרישה והאֵת, הקרדום ושלש הקלשון 71, המעדר 72והחרמש 73, המגל 74 והמזמרה 75, הרחת והמזרה 76. העול, המוסרות והמוטות, אשר על הבקר ביום החריש נקראו בשם אחד “כלי הבקר” 77.
וחלקת השדה נָמֵדה על פי אשר יחרוש האכר בצמדו יום תמים. ותקרא המדה הזאת מענה או צמד שדה 78 או צמד כרם 79.
ןתכָכד עבודת האדמה מאד מאד בעיני אבותינו הראשונים. ויהיו האנשים אשר באו אחר הבקר מן מעשיהם מן השדה בערב, קמו כן למלכים ולנביאים בעמם 80.
וגם אנשי המקנה היו רבים בישראל, רועי צאן ובקר גבורים ואמיצי לב, אשר ילחמו גם באריות גם בדֻבים, אשר פרצו אל עדריהם והוציאו בלעם מפיהם בידם החזקה 81. והרחיקו הרועים נדוד בימי המרעה מעריהם 82, ונטו להם אהלים קלים, אשר יקראו להם אהל רועי 83, נוה 84או משכן הרועים 85. ובבוא רועים רבים אל המרעה אחד, וחלקו את האדמה בינהם, ותקעו אהליהם סביב, ורעו איש את חלקו מבלי בוא בגבול רעהו 86, ויהיו כלי הרועה הילקוט 87, אשר ישים בו את הצדה לדרכו. וראש כלי מלחמתו הוא מקלו וכף הקלע 88, אשר בה יקלע באבן אל השערה מבלי החטֵא.
וכלי האהל המה חֵמת המים 89 ונאד החלב 90 כלים קלים, אשר בהריקו אותם וגָלַם אותם הרועה כבגד ושם אותם על שכמו או על חמורו ולא יכבדו עליו בדרך. והשקו הרועים את עדריהם בשקתות אבן 91 ברהטים 92 עשוים בעץ או באדמה, והרביצו אותם בצהרים 93 וקראו למקום אשר ירביצו שם את צאנם או את בקרם מרבץ צאן 94 רבץ בקר 95 ובערי הרועים ובכפרים בנו גדרות 96 לצאנם, אשר יקראו להם מכלאות צאן 97 ורפתים 98 לבקר. ויקרֵא הבקר אשר רעה באחו בקר רְעי 99.
ויהיו אנשים מן הרועים, אשר אבסו את עגליהם ואת בקרם, ויהיו לעגלי מרבק 100 ולשורם אבוסים 101 ולמריאים 102, וילעיטו את צאנם ויהיו לכרים 103. ולפרי הבשן ולמריאיהם וכריהם יצא שם לתהלה בכל ימי הבית הראשון 104. ויאָמר למגדלי הבקר הבוקרים 105 ולמגדלי הצאן נוקדים 106. ויהי שֵם הצאן והבקר, אשר כלכלו אותם אלפים 107, לאמר מגֻדלים ומלֻמדים 108 ויאכילו אותם בליל חמץ 109, וילמדו אותם לדוש את הגרנות, למען יאכלו בדִשָם ויפושו 110.
ויחלבו הרועים את מקניהם ויוציאו ממיץ החלב חמאה 111, או יתיכו את החלב והקפיאוהו והיה לגבינה 112 ולחריצי חלב 113. ואם מחלב פרה יצאה הגבינה וקראו לה שפות בקר 114. ויהי מעשה החלב רק ללחם הבית 115. אךְ הגזה, אשר יגוזו אנשי המקנה את צאנם, היה למקור עושר לבעליה. והיה בגזוז איש את צאנו, ועשה משתה לגוזזיו ולכל אוהביו. 116. ויהי היום ההוא יום טוב 117 וגם הכורמים יעשו הלולים 118 ושמחה ואכלו ושתו ורגנו ביום כלותם את בציר כרמיהם. ובכל ימי הבציר ירֻנן וירוע בכרמים וביקבים וקראו הדורכים איש אל רעהו מטוב לב “הידד!” 119. ועובדי האדמה יגילו ביום כלות הקציר 120, כי הקציר הבציר והגזה, היו מוצא מחית העם משען לחמו וגם מקור עשרו.
ויהיו הרועים למשל ברחמיהם הרבים, אשר רחמו על עדריהם 121 ותאצל מדמות חיי הרועים רוח חן ונֹעם תֹם ושקט על העם ועל הֲלָך נפשו. ותתכנס הרוח הזאת ותשמר בשירים, אשר יהיו למופת כל ימי הארץ ברוב נעימותיהם ובחמדת שעשועיהם 122
והדבש היה גם הוא רב 123 ובארית ימי הבית הראשון יצא דבש מארץ ישראל בידי סוחרי צור לכל אפסי ארץ 124. אך את דרך כלכלת עבודת הדבש בימי הבית הראשון אין לדעת עוד.
ודַיָגים שטו על פני הימים והנהרות בצנות ובסירות דוגה 125והעלו בחכה או במכמרת את דגיהם 126.
וגם ממלאכת העבודה וממלכת המחשבה לא הרפו אבותינו את ידיהם בימי השופטים. ובני שְריה הקנזי למטה יהודה 127לא היו החרשים האחדים בישראל. ויהיו בתוכם צורפי זהב וכסף 128 וחרשי נחשת וברזל בדיל ועופרת 129, אשר עשו כל כלי נחשת אשר יבשלו בהם: דוד פרור כיור קלחת ומזלג 130 ומֵשרת 131 מחבת 132 ומרחשת 133 ומחתה 134 אגן 135ומדוכה 136, וכל כלי ברזל למלאכת הבית : המאכלת 137 והתער 138, המורה 139 והמלקחים 140. ומלבד הימים אשר הכבידו הפלשתים את ידם עליהם, היו בגבול ישראל חרשי ברזל אשר עשו להם כל כלי מלחמה 141, כל כלי עבודת האדמה וכל כלי מלאכת חרשי העצים: מְגֵרות, חריצי ברזל ומַגְזרות ברזל 142. ובאחריות ימי השופטים, כאשר החל שמואל ללמד את ידי בני הנביאים לנגן, קמו חכמי חרשים אשר כוננו בתכונת כפיהם כל כלי שיר נבל, תוף חליל וכנור 143 שלישים 144 מנענעים צלצלים 145 מצלתים וחצוצרות 146.
ומעשה הבגדים, הלא הוא מלאכת המטוה ומעשה אורג ורוקם עלה בידי ישראל ממצרים 147. וככל אשר היו אז המלאכות האלה, אשר נחשבו לחכמה, בידי הנשים 148 וכן קמו בידיהן כל ימי הבית הראשון 149. וערכו את פשתי העץ על הגג 150 ליֵבשן ועשו בפשתים ובצמר 151 וטוו חוטים וארגו בגדים לכל נפשות הבית, יריעות 152 לאהל, מסך 153 לפתח ומטפחות 154 למעטה ולכל דבר חפץ. ותהיינה נשי חיל, אשר העדיפו לעשות מדי צורך בתיהן ותמכורנה את מותר פרי כפיהן החוצה 155. וגם מן השש, הארגמן 156 ותולעת השני 157לא חשכו את ידן ותארוגנה גם את המטוה היקר הזה לבגדים להן ולנפשות ביתן. ומלבוש השָני נחשב למגן מפני הקרח בימי השלג 158. ויהיה הכלים אשר עשו הנשים בהם את מלאכתם הפלך והכישור 159 יתד הארג 160 ומנור האורגים 161.
וירחב גבול מלאכת המחשבת למן היום אשר החלו לקום מעט מעט אנשים, אשר אמרו להכבד על פני אחיהם בתקפם ובעשרם. ויקראו לנפשם שרים ואדירי עם 162, ולקחו להם השרים בימי השופטים נשים רבות, ויוָלדו להם בנים רבים, ונחשב להם רוב הבנים לכבוד ולתפארת 163, ולבשו רקמת שלל צבעים, והעלו על צואריהם צבע רקמתים 164 וישבו על יריעות יקרות אשר יקראו להן מִדִין 165, ושתו את יינם בכלי חמדה, אשר יאמר לו ספל אדירים 166, ורכבו על אתונות צחורות 167 ואת בניהם הנערים ירכיבו על עירים בני אתונות 168, ולרגלי שרתי אשת השר תלכנה חמש נערות לשרתה 169.
ומשפט נשי הגדולים מימי שאול והלאה ללבוש שני ולהעלות עדי זהב על לבושן 170. ויהיו אנשי השם אשר בעם נדיבי לב 171 אנשי חיל אשר כל דבר נבלה חנף, בצע ואוָן זמות ואמרי שקר 172 היו להם למורת רוח ולחרפה 173 ויקראו לכל איש פורע מוסר “בליעל”, לאמר: איש אשר רק ירוד ירֵד ועלה לא יעלה. וגם אם יעשה להם איש רעה ונשאו לו אם רק בתם לבבו הרע להם 174. אך שִלֻמת רעה תחת טובה נחשבה לנבלה ולחטאת מאין כמוה 175. אולם אם בגוד בגד איש ברעהו אז נֻקה העשוק בהשיבו לו כגמול ידיו והעיד על כל נעלם את ה' לעד 176 ולדֵין 177. ואיש כי ידור נדר לא יהיה דבר, אשר ייקר לו מלשלם נדרו. ויש אשר עברו חוק ומשפט בהעדיפם החמיר בדבר זה 178.
ותהי שפת הנדיב שפת יתר 179, וידברו איש אל רעהו רכות ונעימות, חן ונדיבות. והיה בבוא איש אל אחיו וקרא לו לשלום 180 וענה אותו: “שלום בואך!” 181. ויש אשר ימצא איש את רעהו, וברך אותו לאמר: “ה' עמך גבור החיל!” 182 והשיב לו האיש “יברכך ה'!” 183 ובצאתו מאת פניו, ונפטר בכבוד, ואמר אליו “שלחני” 184 וענה אותו רעהו: “לך לשלום!” 185. וכי ישאל איש רעהו חסד וענה ואמר: “אם נא מצאתי חן בעיניך אדוני 186 ועשית לי את החסד הזה”.
וכי יעשה לו הדבר אשר שאל, והשתחוה האיש השואל ואמר: “אמצא נא חן בעיניך אדוני” 187. ואשה כי תכלכל את דבריה בחן ובכבוד ואמר לה האיש השומע “ברוכה את וברוך טעמך” 188). וכי ידבר איש או אשה לאיש שר וגדול לא יאמרו: אדברה נא או אעשה נא, כי אם כה יאמרו לו “ידבר נא עבדך” 189, תעש נא אמתך 190 או שפחתך 191" וחנן האיש הנכבד את הנפש הקטנה ממנו ודבר אליה רכות וקרא לה בדברו עמה “בני” 192, “בתי” 193.
ויהי כי בחרו נדיבי העם בכבוד, ויאהבו גם את החֵרות מאד, ויאָמר על איש אשר היה נדיב ואדיר כל ימיו:
יָדֶיךָ לֹא-אֲסֻרוֹת וְרַגֶליךָ לֹא-לִנְחֻשְתַּיִם הֻגָּשוּ 194.
ומות האיש אשר שכב בכבוד בביתו 195 או אשר מת במלחמה 196 נחשב למות ישרים. אך מות האיש אשר נפל ביד אורב 197 או ביד אשה 198 נחשב למות נבל.
והגדולה אשר פנות העם 199 לא הרֵעה מאומה, ולא הסיגה גבול איש, כי לא נעלו השרים על אחיהם בכל דבר משפט. על כן לא צרה בהם עין יתר עם הארץ. ויש אשר קראו הנביאים לאיש מקרב העם להתיצב בראש, ויען האיש “הנה אלפי הדל ואנכי הצעיר בבית אבי” 200 ואין זאת כי אהֹב אהב העם את נכבדיו ויבטח בם, כי מעוז הם לעמם, ובישרת לבם עשו להם את כל הכבוד הזה.
וגם בכל חיי הבית היה כמעט דרך אחד לכל העם ופנות העם לא נבדלו מקצות העם 201מעט מזער. ויהי מעון אנשי המקנה באהלים, אשר מיתריהם קשורים אל יתד האהל, אשר יתקעו בארץ במקבת 202. ולאשה היה אהל לבד 203. אך מרבית העם עובדי האדמה ויושבי הערים ישבו בבתים מוצקים. וחדרים היו לפנים מן הבית למעון האשה 204 ולכל דבר סתר 205. והגג העשוי מישור היה למושב ולמהלך לאנשי הבית בעתות השחר 206 והערב 207 להשיב נפש ולשואף רוח. ויהיו כלי הבית מטה 208 שלחן 209 כסא 210 ומנורה להעלות עליה נר 211 להאיר את הלילה. ופרשו על המטה מתחת לשוכב השמלה 212 ומרשותיו ישימו כביר עזים 213 ובשמיכה יתכסה 214 ויאמר לכל היצוע הזה משכב 215. ויהיו עוד
כלי הבית סַפות 216 נחשת וכל כלי הנחושת אשר יבשלו בהֵן. הטנא 217 אשר יתנו בו פרי העץ, והכלוב אשר יתנו בו את תאני הקיץ 218 והמשאֶרת 219אשר ילושו בו את הבצק, והסל אשר בו ישימו את הלחם 220 או גם את הבשר אחרי בֻשל 221, והפרור אשר בו ישימו את המרק 222. וכלי היוצר 223 אשר בבית היו הסירות, אשר יבשלו בהם, נבלי החרש אשר ליין, כד הקמח וצפחת השמש 224, צפחת המים 225 בקבוק הדבש 226 והתנור אשר יאפו בו 227 והכרים 228 אשר יבשלו בהם, והרחים 229 אשר יטחנו בו את החטה לקמח ולסולת.
ויהי מאכל מרבית העם לחם ויין 230 ונזיד מבושל. וגדי עזים 231 נחשב בעיניהם למאכל תאוה. ובני מרום העם יעשו להם מַשְרֵת 232 בִריה ולביבות 233 מעשה מחבת 234 מרחשת 235 מרֻבכת 236 וכל מעשי אופים למינהו. עגות 237, חלות, רקיקים 238 תופנים 239 ולחם שמן 240. ויהי המאפה והמרקחה למלאכת נשים, ותהיינה בבתי השרים רקחות, טבחות ואופות 241. ואיש כי ימהר לעשות הלחם יאפה אותו מצות 242 ובלכת איש בדרך יעשה לו עֻגת רצפים 243 ובעבדו את עבודתו בשדה בימי הקציר לא ישתה שם יין, כי אם יטבול פתו בחומץ 244.
ויהי משפט בני ישראל לקדם איש את רעהו הנכבד בעיניו במנחה 245. ותהי המנחה ככרות לחם 246, חלות לחם 247, נבלי יין 248 או נאדות יין 249, גדיי עזים 250, צאן עשויות 251, קלי 252, צמוקים 253, דבלים 254, קיץ 255, דבש 256, נקודים 257, חמאה שפות בקר 258, וחריצי חלב 259, אשפר ואשישה 260, איש איש כמסת ידו וכנדבת לבו. ומדי סור עובר ארח אל בית האיש, וכלכל האיש בעל הבית גם את האורח בכל מחסוריו וגם את הבהמה, אשר הוא רוכב עליה 261. ויהי אנשים אשר קדמו במנחתם את האיש הנכבד בעינהם ואת כל הגדוד הרב ההולך ברגליו 262.
ולצדקה גדולה נחשבה בעיני ישראל בדורות ההם לקדם את פני הנביא בתשורה ותהי התשורה, אשר הביאו בני העם לנביא ככר לחם לבני הנביאים, אשר התהלכו עמו 263.
ובבגדים אשר לבשו אבותינו בימי הקדם לא נבדלו הרבה בגדי הגבר מבגדי האשה 264 וילבשו על בשרם כתנות 265 ומכנסים 266 ועל רגליהם שמו נעלים 267. והחגורה במתניהם 268. ולכסות 269 אשר התכסו בה ממעל לכל בגדיהם היתה השֵלמה 270, אשר גם שִמלה 271 יאמר לה, כאשר לבשו גם המצרים 272 גם הכנענים 273. ויש אשר עטו סדין דק ממעל לבגדיהם כמשפט הפלשתים 274, והכהנים והנביאים ונכבדי העם יעטו מעיל 275, ועל ראשם ישימו צניף 276 ויקרא לכל הבגדים, אשר ילבש האדם בפעם אחת "חליפות בגדים 277. ולבגדים השונים, אשר ילבש האדם בכל תקופות השנה יאָמר “ערך בגדים” 278. ויהי דבר הבגדים יקר בעיני ישראל ויחשב להם המלבוש ככלי חמדה 279 ובהיות העם מצניע לכת מעודו נמשל לו חוסר הבגד כחוסר הלחם 280 והעֵרום היה בעיניו חרפה ובשת 281, ויזכור תמיד כי ה' בעצם כבודו היה הראשון, אשר הלביש את האדם ואת אשתו ויכס את מערומיהם 282.
ואת הנקיון אהבו אבותינו מאד, והרבו לרחוץ את בשרם במים, וסכו בשמן, והחליפו פעם בפעם את בגדיהם בבגדים אחרים 283 אשר כבסו 284. ויהי אנשים אשר גלחו את שער ראשם. ואנשים היו אשר שערם הנאה היה להם לתפארת ויגדלום ויכלכלום 285 לקוצות 286תלתלים, ויעשו את שפמם 287, והנשים הטיבו את ראשן 288 ותסרוקנה את שערן מעלה אל רום קדקדן 289, ואת צמתן סלסלו סביבות רקותיהן 290, ותעדינה עדי זהב: חח ונזם וטבעת וכומז כמשפט המצריות 291, אצעדה, צמיד, ועגול, כאשר עדו המדיניות 292 ונטיפות פז נוצצו על בגדיהן 293.
והנשים לא הרחיבו את נפשן ולא הרבו לשתות יין. אך לעומת זה היה להם השמן הטוב והרענן גם למעדנים גם לתמרוקים. ויחשב להן לשפע ולברכת הבית: דגן ותירוש, לחם ומים, צמר ופשתים, שמן ושִקוי 294.
ונערה כי תמצא חן בעיני נער וחשק בה לקחתה לו לאשה, ושם את הדבר לפני אביו ואמו 295, והלכו המה אל אבי הנערה 296, ודברו עמו לתת את בתו לבנם. ואם גדול האיש, או אביו אין עמו, ושלח את אוהביו לדבר באשה 297, ואחר יבוא הוא אל ביתה ודבר על לבה. ואם תאבה הנערה להיות לו ואֵרש 298 אותה במתן, אשר יתן לה. והיתה האשה מקֻדשת רק לו, לא תוכל עוד להנשא לאיש אחר והיה הוא לחתן והיא לכלה, והרבה החתן מתנות אשר יאמר להן, “מהר”. ותהי מכסת המהר למרבית העם כחמישים כסף 299. וביום הנשֻאים יעטה החתן פאר 300 ועטר בראשו עטרת עלי זית 301 והכלה תעדה את עדיה 302 ושמה קשורים עשוים בחן ובטוב טעם בשלמותיה 303, ועשרה אנשים יאספו מזקני העיר 304. וברך כל העם והזקנים את החתן ואת הכלה 305 ובא החתן והכלה לעיניהם אל החופה 306 לבושי הוד והדר. והביא החתן את הכלה אל ביתו והיתה לו לאשה לכל משפטיה ולכל חקתיה. ועשה החתן משתה שבעה ימים לכל אוהביו ואוהבי בית אבי הכלה 307 והיה שֵם המשתה הזה חתונה 308. ויהיו הימים האלה ימי ששון ושמחה 309. ויען כי משפט האשה היתה ללכת אחרי האיש, ועל כן אמרו לאיש אשר השיא את בתו, כי שִלח אותה החוצה, ולאיש אשר לקח אשה לבנו, כי הביא בת מן החוץ 310. ויִחשב בית הבעל בעיני האשה אשר אַהִבתהו בבית מנוחה, אשר יעד לה ה' מיום הולדתה 311. והאשה הטובה יקרה מאד בעיני איש ישראל, ויענדֶהָ עטרה לראשו, ותהי בעיניו כמתת אלהים טובה מבית והון ומכל אבן יקרה 312. וירם בעיני ישראל כבוד החן והיפי 313 והאהבה בתענוגים בטהרה 314. וגם את יפי הגברים הוקירו אבותינו מאד ויהי להם הוד הקומה 315 ויפי העינים 316 לראש תפארת גבר. אך בכל זאת רב ערך האשה בישראל
מהיות היופי לבדו כל עצם תהלתה ותפארתה 317. וגם הבנים אשר יקרו מאד בעיני אבותינו מדור דור, לא היו כל עצם יתרון האשה 318. כי אם היתה כל תהלתה: אשת חיל 319 יראת ה' 320 וחֵכמת לב 321. צופיה הליכות ביתה, ושוקדת על קנין הבית להרבותו בחכמתה ובתבונת כפיה 322, עומדת למעוז ולעזר לאישה וגומלת לו רק טוב 323, חוגגת דלים 324 דוברת חסד ונעימות 325 ומכלכלת את דבר ביתה בעֹז והדר 326וקונה בחן ובשכל טוב את לב בעלה ובניה לאהוב ולכבד אותה 327.אך אשה הומיה וסוררת היתה בזויה מאד, וגם יפי אשה סרת טעם נחשב לגעל נפש 328. וזכר אשת מדנים, אשר השקט לא תוכל, היה להגא לכל שומעיו וכל מושל וממשַל לא מצא בפיו די מלין נמרצות לערוך את הדמות הנכונה לצרת הבית הזאת 329. והתלונה הזאת עֵדה היא עד כמה התהלכו בני ישראל בימי הקדם באהבה ובכבוד עם נשותיהם, עד כי נמצאו נשים, אשר ערכו את לבן למרר את חיי בעליהן במִדְיְנֵיהן.
וגם מתוך הזכרונות אשר נשמרו בספר תראה עין הקורא, כי יש אשר האשה היתה האומרת והעושה, והבעל רק הממלא אחריה 330. ותהיינה הנשים הקוראות שם לבניהן בהולדתם 331, ויש אשר הנה יעדו להם את דרך חייהם בילדותם 332. ותלמדנה נשי ישראל את בניהן יראת אלהים ואהבת חסד ומישרים. וַתֵלָוה “תורת האֵם” 333 למוסר האב ויהיו שניהם יחד ליסוד מוסר לצדקת הבנים בהיותם לאנשים. על כן נקשרה נפש הבן הישראלי באמו מאד, ותהי לו למקור רחמים ותנחומים כל ימי חייה 334 ולמקור עצב וגעגועים אחרי מותה 335. והאיש אשר הקל את אמו ואת אביו, היה לחרפה ולקללה בקרב עמו 336.
והנכבד בבית אביו היה הבן הנולד לו ראשונה, אך גם הבן אשר נולד אחריו היה קרוב לו בכבודו. ויאָמר לבן הראשון “בכור” ולבן השני “משנה” 337.
ויעש האיש והאשה והבנים והבנות בחפץ כפים, ולחם עצלות היה לחרפה. ויעבוד האיש את עבודתו בשדה כל היום מן הבקר עד הערב 338 ועבד גם הבן הנער על יד אביו ועזר לו לחרוש את חרישו ולקצור את קצירו. ויחשב הנער השוקד על עבודתו לבן המשכיל, והעצל לבן מביש 339. והאשה תקום בעוד לילה, להכין מאכל לנפשות הבית, ודי עבודה ליום תמים לה לבנותיה ולנערותיה העושות עמה במלאכת המטוה והארג 340. ויען, כי לא כבדה עבודת האשה הנקיה והקלה, כעבודת הגברים הקשה בשדה, יש אשר עשו הנשים את מלאכתן גם בלילה לאור הנר 341. והבנות תצאנה לפנות ערב לשאוב מים, ויהי היום לעבודה והלילה למנוחה. ואכל האדם את מאכלו הטוב ושתה את יין משתהו והטיב לבו בלילה 342.
ויחלקו בני ישראל את היום ואת הלילה. ומספר השעות לא נודע עוד בימים ההם, וישימו את הלילה לשלוש אשמֻרות 343 ותקרא האשמורה האחרונה אשמורת הבקר 344. ומלבד הצהרים יעדו להם שני מועדים ביום את מנחת הבקר 345. בבית ה', ואת עת מנחת הערב 346. ואת השעה הקרובה להוא השמש אשר ישוב העם מפעלו ומעבודתו קרא חנות היום 347 ויחלקו עוד את הימים לשבתות, לחדשים 348ולשנים.
וקרבת המשפחה יקרה מאד וגם הנפשות הנוספות עליה לרגלי הנפש המתחתנת בה, יש אשר דבקו בה עוד באהבה עזה גם אחרי מות הנפש ההיא 349. ואיש כי מת וזרע אין לו, וגם אח אשר ייבם את אשתו לא נותר לו, והתנדב איש מקורביו לשאת את האלמנה לו לאשה אם מצא חן בעיניה, ולקנות את נחלת המת מיד יתר היורשים, ונקרא הנחלה שם בעל האשה הראשון למען יקום “שם המת על נחלתו ולא יכרת מעם אחיו ומשער מקומו” 350, ויקרא לחק הזה גאולה 351. ועל כן קראו לכל שאֵר קרוב גואל 352.
ורכוש העם בימים ההם, היה הקרקע והמקנה. אך יען כי הקרקע נחלק לכל העם חלק כחלק, לא גדל קנין איש על קנין רעהו, ועל כן לא העריך איש את הון העשיר על פי אדמתו, כי אם לפי מספר מקנהו. ויהיו שלשת אלפי צאן ואלף עזים רכוש גדול מאד 353. ושבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות נחשב לעשר רב ועצום, אשר לא ימצא כמוהו בכל הארצות מסביב 354. אך הכסף לא היה רב בדורות ההם, על כן יקר ערכו מאד. ויהיו עשרה כסף ומחיה וערך בגדים שכר טוב לשנה תמימה גם לאיש בעל כשרון 355 ועשרה כסף וחגורה אחת היו מנת כבוד לעושה גדולות במלחמה 356. ותמצא יד איש לשכור בשבעים כסף קהל אנשים ללכת אחריו ולסור למשמעותו מספר ימים לא מעט 357. ומלבד הכסף, השקל ומחצית השקל, אשר התהלכו עוד בימי משה היו בימים ההם גם רבע שקל 358 ואגורת הכסף 359. ויהי השקל עשרים גרה 360. וערך הכסף יתבאר על פי הדברים הנקנים במחירו מחיר סאה סלת שקל, מחיר סאתים קמח שעורים, שקל 361, מחיר גפן טובה ופוריה כסף אחד 362 ובחמישים שקל נקנה גרן וצמד בקר 363. ויהי השקל גם למשקל 364, והמשקל הגדול היה המנה 365 והככר 366, הטפח 367 והזרת 368האמה 369 והגמד 370 היו המדות, אשר מדדו בהן את השדה, הבנין והכלים. המשקה או הבר והקמה נָמֵדו במדות האלה : הכור 371, אשר יכיל שלשים סאה, והסאה 372 אשר תכיל ששה קבים, והקב 373, אשר ארבעה לוגים לו, והלוג 374, והאיפה 375, היא שמונה עשר קב, והעמר 376 הוא עשירית האיפה, אשר יאָמר לו עשרון 377. וההין יכיל שנים עשר לוג 378, ויש אשר קראו לכור חמר 379 ולאיפה בת 380.
והלתך חצי החמר הוא 381 ולבלתי עשות איש עול במשקל עשה לו המלך דוד משקל למופת לכִון על פיהו כל משקלי הארץ, ויקרא לו אבן המלך 382.
ויהי משפט בני ישראל בימי השופטים להטיב את לבם מימים לימים, ומדי היות חג ויצאו הבנות במחולות בסביבות עיר שילה 383. ובשוב העם מהכות את אויביו ויצאו הנשים מכל ערי ישראל, אשר יעבור בהן הצבא בתֻפים ובמחולות, ולתפארת בשירתן 384. ומאחרית ימי השופטים והלאה, היה משפט כל משפחה ומשפחה להעלות מימים ימימה זבחי שלמים וקראו להם זבח משפחה 385, או זבח הימים 386. ובכל מקום אשר יעבור ההולך בית ה' יקדמו פניו בכבוד 387. וטהר האיש את בניו ואת בנותיו ואת כל קרואיו מכל טֻמאה, וקֵדש אותם לבוא לאכול עמו בזבח 388, כי קדש הוא. ובמצוא איש את רעהו ההולך לעשות עולה או זבח וברך אותו ויאמר לו: “ה' אלהיך ירצך!” 389 והיה אחרי אשר יקטרו את חלב השלמים על המזבח 390, ובא האיש הזובח וכל קרואיו אל ביתו וברך הכהן או הנביא או האיש הנכבד אשר יהיה שם את הזבח, אחרי כן יאכלו אותו הקרואים 391. ונתן האיש הזובח לכל קרואיו ולכל נפשות ביתו מנות 392, ואם גדול הזבח והקרואים רבים, וחֵלק הטבח את המנות 393, וכי יש אשר גדל הזבח עד פרוס שלשה איפה אחת קמח ונבל יין 394. ויהי יום הזבח יום שמחה לאיש הזובח ולכל ביתו 395, וברך הכהן את האיש הזובח ואת ביתו 396. ואם בן עיר אחרת האיש, והשכים בבקר ממחרת יום כלותו לאכול את זבחו, והשתחוה עוד הפעם לה' 397, ושב אל עירו ואל ביתו 398. וכי יקריב איש מנחה והביא אותה בכלי טהור 399. ויש אשר יעלה איש אל משכן ה' רק להשתחות בלבד 400מכלי העלות זבח ומנחה.
והשבת 401וראש החדש היו ימי משוש 402 ובאו העם אל בית ה' להשתחוות שמה 403 והלכו אל הנביא, וישבו לפניו לשמוע מפיו דבר ה' 404. ויצאו יושבי הערים אל השדות ואל השדמות אשר מחוץ לעיר, והתהלכו שם להשיב נפש ולשאוף רוח 405. ויום החדש היה יום משתה ושמחה בבית המלך 406, ואולי גם בבתי עשירי עם. ואף כי אין אִסר לעשות מלאכה ביום החדש, היו מרבית העם שובתים בו מכל מלאכת עבודה, וינוחו בו ויטיבו לבם. על כן הבדילו בימי הקדם בין ראש החדש ובין יום המעשה 407 ככל אשר הבדילו בין יום השבת ובין ששת ימי המעשה 408. וקרוב הדבר, כי גם בעת ההיא היו עושים את החדשים חליפות חסר ומלא, על כן היו ירחים, אשר ראשי חדשיהם היו שני ימים 409.
ונפש כי תמות וספרו לה קרוביה וכל מיֻדעיה 410, וקרעו את בגדיהם, ואם גדול ונכבד האיש המת וחגרו שקים 411, וקונן עליו איש מליץ בלשון צחה מלאה נהי 412, והוציאו אותו במטה והאבל הולך אחריה 413, וקברו אותו בכבוד. ונשא כל איש את נפשו להקבר עם קבר אביו ואמו 414 ופתחו הקוברים את המערה, אשר שם אחוזת קברי המשפחה וקברו שם את המת על יד קבר אביו 415. ויש אשר צוו את בניהם לקבור אותם על יד קבר איש ירא אלהים 416. ואת האיש הנכבד מאד בעמו, יש אשר יקברוהו בביתו 417. והמלך כי ימות וקראו לפניו הוי אדון והוי הודו! 418 ועשו לו שרפה גדולה ושרפו את הכלים הקרובים אליו, אשר שרת בם בעצם ידו בעודנו חי 419. והאיש אשר בחטאו מת יקימו עליו גל אבנים גדול 420. ובשוב איש מקבור את מתו יבואו אליו כל אוהביו
לחברותו לחם 421 ולהשקותו כוס תנחומים 422, והביאו את המאכל הזה מביתהם, על כן יאמר לבָרוּת הזאת לחם אנשים 423 לאמר: הלחם אשר יביאו לו אנשים אחרים. אולם בהיות המת שר גדול וצמו כל אֹהביו וכל אבליו עד הערב 424. ובהתרגש רוח העם מאד בנפול מלך במלחמה, יש אשר יצמו שבעה ימים 425 כי שבעה ימים היו ימי האבל הכבד 426. ועד הם שלשים יום מנע ואָבל את לבו מכל שמחה 427. ויש אשר הרבו את ימי האֵבל ימים רבים 428 וכל הימים האלה תלבשנה הנשים בגדי אבל, ושמן לא תָסֹכנה 429, ויש אשר התנודדו ויקרחו קרחה בראשם על נפש מת בחפזם, אף כי לא טוב הדבר בעיני יראי ה' 430. ולא יקח איש אשה, ואשה לא תנשא לאיש בימי אבלם 431. ובימי האבל הכבד ישבו הגברים לבד ונשיהם לבד 432, אולם אחרי עבור האבל נחשבה לחכמה ולצדקה בישראל להעביר רעה מבשרו ולהתענג על טוב ה'. 433
וככל אשר דבקה נפש איש ישראל באהלו ובביתו, כן נקשרה נפשו בעיר מושבו. ותיקרנה מאד ערי ישראל בעיני אבותינו, ותחשבנה בעיניהם כערי אלהים 434 וערי קדש 435. ואם מצאה ידם מנעו את רגליהם מעיר נכר לבלתי נטות בה אף ללון 436. ויושבי עיר גדולה רבתי עם התהללו בה ויקראו לה עיר ואֵם בישראל 437. אך גם אנשי הערים הקטנות אהבו, ויכבדו אותן מאד. ובמות אחד מיושביה ובנים אין לו חשבו מחשבות כל היום לבלתי הכָרת שם המת מעם אחיו יושבי עירו ומשער מקומו 438. ורב היה לאיש או לאשה, כי יצא להם שם טוב בתוך בני עירם, כי אנשי חיל הם, ויאמרו לשער עירם, שער עמם 439.
ושר העיר 440 יעמד בראש כל ישביה אשר על פיו יצא ועל פיו יבוא כל דבר העיר לכל משמרתה. וזקני העיר ישבו בשער, ועלו כל אנשי המקום אליהם השערה למשפט 441. כי פתח שער העיר הוא תוצאותיה אל הארץ כלה, על כן נכבד השער מאד בכל ערי ישראל בימי הקדם. ויהי מקום המשפט ומקום הקהל, וישבו אנשים מזקני העיר פתח השער 442 ונגשו אליהם בעלי הדברים למשפט. וכי יהיה לאיש להקים דבר מכר או קנין, ועלה השערה ושלף המוכר את נעלו, ונתן לקונה, ואמר הקונה לזקנים ולעם אשר בשער: “עדים אתם היום, כי קניתי את הקנין הזה מיד בעליו הראשונים” וענו כל העם והזקנים “עדים” 443 ויקָרא לדבר הזה “תעודה” 444. וכי יפלא דבר המשפט מזקני הערים, ועלו בעלי הדברים אל השופט, אשר יעמד בראש כל העם 445 או אל המלך 446. ותהי התודה, אשר יודה איש על פשעו אל השופטים מתן כבוד לה' 447. והשבועה היתה קדש קדשים גם בדברי הממלכה, וגם בהיות השבועה מֻצֶלת מפי המושל או מפי העם בערמת עם אחר 448.
ותהיינה גם ערים פרזות, אשר להן חומה, אך אלה נחשבו אל ערי השדה והכפרים. והערים הגדולות והטובות בצורות היו, חומה גבוהה, דלתים ובריח 449, וממעל לשער החומה על גג השער 450 היתה בנויה עלית השער 451 אשר שם ישב הצופה להביט מרחוק, ולהזהיר בתֵקע שופר יושבי העיר מפחד אויב הבא פתאֹם בשעריהם 452. וכי יראה הצופה דבר, אשר הוא בנפש העם, או אחד העם הבא מן הדרך, כי יראה דבר, והגיד אל השוער העומד פתח השער, והודיע השוער את הדבר בעיר 453. ומגדלי עֹז היו בערים הבצורות למנוס ולמפלט ליושבי העיר לנשיהם ולטפם מפני כֹבד המלחמה 454. ויען כי גבוהים היו המגדלים מאד, והצופים יעלו שמה ביום מלחמה להריע ולצרוח, למען הודיע לעם את קרבת האויב קראו להם צריח 455.
ודרכים היו סלֻלות מעיר לעיר, ועבר בהן ההלך ברגליו או יחבוש לו את החמור ורכב עליו, כי עבודת החמור היה המרכב והמשא. והאיש אשר תמצא ידו, יקח עמו צמד חמורים 456 חבושים לשאת גם את הצידה 457, אשר הכין לדרכו. ותהי הצידה לחם ויין לַהֵלך, ומספוא לבהמה אשר עמו 458, ובנמלים לא הרבו בני ישראל לעבוד ולנסוע בכל ימי הבית הראשון 459. לעומת זה טענו את נשואותיהם בעגלות אשר יאסרום בעבותות אל הבקר 460. ובימי דוד החל הפרד להיות למרכב המלך וביתו 461, אולם עד מהרה נדחו מפני הסוסים והמרכבות אשר נעשו לבית המלך 462.
אך רכב מלחמה לא היה לבני ישראל כל ימי השופטים וכל ימי שאול. ומי יודע אם הוציא גם דוד למלחמה בימיו את מאת הרכב, אשר הותיר מרכב הדדעזר מלך ארם צובה 463 וגם פרשים לא היו לישראל עד אחרי מות דוד. ולא נראתה במחנה ישראל ביום מלחמה, בלתי אם הבהמות אשר נהגו את הצידה ואת הכבודה 464, ויהי כל צבא ישראל חיל רגלי 465. וילמדו נעריהם את ידיהם לקרב 466 ואת רגליהם לרוץ אורח 467. ובהיות כלם חיל רגלי נחשב להם המרוץ לגבורה 468 וירבו בתוכם אנשי חיל מלֻמדי מלחמה 469 ויהיו בהם עורכי מלחמה בכל כלי מלחמה 470. ואנשים היו בם, אשר עשו חיל רק בכלי נשק אחד או בשנים, נושאי צנה ורמח 471, צנה וחנית 472, או נושאי מגן וחרב ודורכי קשת 473, מימינים ומשמאלים בחצים 474, קולעים אל השערה מבלי החטא 475. וישכילו בני בנימין מכל הקלעים ורומי הקשת בישראל 476. וגם בני אפרים עשו חיל בנשק הקשת 477, ומרבית בני יהודה היו עורכי צנה ורמה 478. ולבש איש החיל בישראל בגדי מלחמה דבקים אל בשרו אשר יאמר להם מַדִים 479, וחגר עליהם את החרב, מצֻמדת על מתניו נתונה בתער 480, ובנצב אשר בראש להבת החרב 481 ישלוף אותה מתערה. ושריון ילבש על בשרו וקובע נחשת ישים בראשו 482, ואת המגן אשר בו יחסה מפני האויב ימשה בשמן למען יחליק ממנו החץ הפוגע בו 483. ויהיו אנשים אשר עשו להם חרבות בעלי שני פיות 484 ושבטי ברזל 485 אשר יכו בהן את הצר הקרב אליהם באפס מקום עוד לשלוף שם חרב. אך הכידון אשר היה בידי אנשי המלחמה בימי יהושע 486 לא נזכר עוד אחרי כן בדברי מלחמות בני ישראל, וקרא איש הצבא לכל הנשק השונה למינהו “כלים” 487 ולמַדיו ולכל כלי המלחמה אשר עליו יקרא “חליצה” 488.
ומפקד העם ערוך היה ביד שוטרי עיר ועיר, כי הרבה העם להתילֵד ולהתיחש למשפחותיו ולשמור את מולדתו בספר 489. ויחלק השבט למשפחות והמשפחה לבתים והבית לגברים 490, והגברים יוצאי צבא שולפי חרב היו לאגודות. וראשי בתי אבותם יתיצבו בראשי גדודיהם והיו להם לשרי חיל 491. ועל פי הדבר הזה נֹח היה לדעת את מספרם ולהסיעם ביום מלחמה קל מהרה לקראת האויב. אך יען כי בכל ימי השלום היו עיניהם אל פעלם ואל עבודתם יעביר המלך או השופט קול מארץ להקהיל את כל העם, ויאמר לקול הזה “הַזְעֵק” 492. או “שַמֵעַ” 493, או בשופר יתקעו 494 או מלאכים ישלחו 495 בכל גבול ישראל. וכי יעצל העם ללכת והפיל עליהם המושל פחד, כי יענוש אותם בקנינם 496. ואחרי אשר יִזָעק מן העם כל איש אשר מלאו ימיו לצאת לצבא 497 ופקדו אותם שרי הצבאות 498 והציגו עמם כל איש חיל בחור, ואת יתר העם ישלחו איש לאהלו לשבת על הכלים 499, לאמר: לשמור את עריהם ואת כל אשר בהן. ושמו על הצבא שרי חיל, שרי גדודים אשר לפי רבות אנשי הצבא הסרים אל משמעתם יגדל כבודם. שרי אלפים, שרי מאות ושרי חמישים 500 וירב מספר הצבא בישראל. ויצאו למלחמת הגבעה ארבע מאות אלף איש שולף חרב 501, ועל נחש מלך בני עמון שלש מאות ושלשים אלף איש 502, ועל אגג מלך עמלק מאתים אלף ועשרת אלפים 503. אך לא רוב החיל היה יקר בעיני ישראל, כי אם אֹמץ לכם הבוטח בה'. על כן היו מלחמות, אשר שִלחו שרי החיל את ההמון הגדול ויחזיקו במעט הצבא אשר נגע אלהים בלבם ויִוָשעו 504.
ונסע מחנה גבורי החיל לראשונה, ויקרא למחנה הזה “חלוץ” 505 או “חלוצי הצבא” 506. וכל ימי היות יהודה וישראל לאחדים היה חיל יהודה החלוץ הנוסע ראשונה 507 ובקרבם אל שדה המלחמה ותקעו את המחנה לאמר: את אהליהם או סבותיהם כגרן עגולה ועל כן יאמרו למחנה מעגל 508. והקימו צופים 509 סביבות המחנה לשמור על החיל החונה שם מאויב מחריד פתאם, ובגשתם אל המערכה 510 לאמר: אל שדה המלחמה וראו את האויב והנה הוא נגש אל מקום אחד ושמו את עם המלחמה שלשה או ארבעה ראשים 511 למען כַּתֵר 512 אותו מסביב. ואם יאמרו להעתיק את עם המלחמה מן העיר וחצו את עם המלחמה לשתי ידות ושלחו את האחד חֳרש בלילה או יצוו להם לסֹב בדרך רחוקה, למען הסתתר מעיני רואים, עד בואם אל העיר והתחבאו שם במסתרים, והתחרשו וישבו למו אֶרב, ויתר אנשי הצבא יחגרו מלחמה ביושבי העיר ונסֹגו מעט מעט מפניהם עד התיקם את אנשי המקום ממסבי העיר. אז יגיח חיל האורב מן המארב ולכד פתאם את העיר הנעזבה מיושביה והעלה האורב משאת עשן גדולה עד לב השמים וראו אנשי המלחמה את האות מרחוק ושבו והפכו פתאם את פניהם והדפו את האויב אל שער עירו. והאורב יוצא לקראתו מזה והיתה המלחמה אל האויב מפנים ומאחור 513. ואם בצורה העיר או עז מאד המחנה ושלחו מרגלים חרש לתור את עיר האויב 514, או מחנהו 515, ונגשו אל העיר הבצורה וצרו עליה ושפכו סוללה והשחיתו להפיל את החומה 516. והמלך או השר אשר ילכוד את העיר הבצורה, והבקיע אליה, ונקראה העיר הנלכדה על שמו 517. ובהנגף האויב ונשאו בני ישראל את שללם, וחלקו אותו חלק כחלק עם העם אשר נשארו בעריהם לשמור את הכלים 518. ויש אשר ירימו ממנו מתנה גם לזקני העם ונכבדיו 519. ועל הארץ הנכבשת ישימו נציב 520 וסר כל העם למשמעת ישראל, והעלו להם מנחה מדי שנה בשנה 521. וככלות המלחמה ותקעו בשופר, ונעלו המחנות איש מעל רעהו ושמו פניהם איש אל עירו ואיש אל אהלו 522. והיה כאשר תעלה יד ישראל על אויביו, ויצאו הנשים והבנות לקראתם מכל עריהן במחולות ובכל כלי שיר 523. וכי ינגף ישראל והתגנבו אנשי הצבא כנכלמים בשובם אל אהליהם 524.
ולא רק בכח הזרוע בלבד עשו בני ישראל מלחמה, כי אם יערימו עצה ותחבולה להפיל פחד פתאם על האויב להכותו בתמהון, עד לבלי מצוא ידיו ורגליו 525. ודבר ישימו שרי הצבאות בפיהם ובפי העם לקרוא אותו הלך וקרֹא למען אַמץ את לבם 526, והמלך יבא גם הוא בתוך המחנה ונלחם כאחד העם, למען חזק את ידיהם בראותם את “פני מלכם הולכים בקרב” 527, ועל כן יוציאו בימי הקדם, גם את ארון הברית אל המלחמה, לחזק את לב אנשי הצבא ולמלא אותם כח ורוח. ובתת ה' התשועה לישראל יקחו את חרב האויב והניחו אותם למשמרת במקום הקדש 528. ובהיות שלום ישראל ועוזו מעֹז לתורת ה‘, אשר בקרבו, נחשבה המלחמה בצוררי ישראל למלחמה ה’ 529 וכל המתנדב לצאת לה – לְבָא לעזרת ה' 530. והעמים המתגרים מלחמה בישראל נחשבו לאויבי ה' 531. ותאָמר לרוח הגבורה אשר לבשה את גבורי ישראל רוח אלהים 532. ותהי הגבורה והעז לכבוד ולתפארת 533 ומֹרך לב, נגף, שבי ומנוסה היו לכלימה 534.
ובכל היות אבותינו גבורי חיל, לא נשאר מעודם את נפשם למלחמה. וגם בעצם המלחמה לא הרבו להתהלל בגבורתם, כי כן הורום מוריהם אנשי האלוהים, לבלתי התפאר ישראל לאמר “ידי הושיעה לי” 535. ויהי להם הקרב רק למחסה מפני האויב ולמעצר לו לבלתי בֹאו אל ארצם ועריהם, אשר לנחלת ה' ולערי אלהים 536 נחשבו בעיניהם, כאשר הן מושב “עם האלוהים” 537, אשר אותו הואיל ה' לעשות לו לעם 538 וכמוהו אין עוד גוי אחר בארץ 539 גוי נקי וצדיק, אשר כל עוד לא סר מדרכו תמים הוא וטהור ואין ברוחו רמיה 540, ועל כן נכבד בעיניהם העם במלואו ובעצם תֻמו, וכל שבט ומשפחה יקרה להם כאישון עינם. וגם בהקרא מלחמה בין שבט לשבט, לא הפרו את אחוָתם 541, ופֶרץ בשבטי ישראל נחשב לאסון, אשר נלאתה רוחם לכלכל אותו 542 ולחסרון אשר לא יוכל להמנות ויהי מספר שנים עשר שבטי ישראל כמנין מלא, אשר ממנו אין לגרוע. ויקדש המספר הזה ככל אשר קדש מספר השבעה 543 ותנתן לו שארית וזכרון גם בקדשי עבודת ה' 544.
ויען כי אהב העם את מולדתו ויתכבד בה, על כן היו זכרונות ראשיתו לנגד עיניו תמיד ויעלו גם בני העם גם נביאיו ומוכיחיו על שפתיהם פעם בפעם גם את הטובות גם את הרעות, אשר מצאו אותם בימים הראשונים, למען אַמץ את לבם או למען הָרִך אותו. ותהי צאת בני ישראל ממצרים למבחר זכרונותיהם 545, וגם הדברים האחרים, אשר מצאו את בני ישראל במצרים ובמדבר 546 נכונו על שפתיהם. וגם דברי ימי השופטים כלליהם ופרטיהם היו נזכרים 547, וכל שבט ומשפחה נצרו מכל משמר את זכרונותיהם ואת שמות אבותיהם הראשונים ויתברכו בם ויתכבדו בם 548. ולא את הגדולות ואת הנכבדות בלבד שִוֹו מוכיחי בני ישראל לנגד עמם, כי גם את הדברים, אשר לא לכבוד היו להם 549. יש אשר ערכו לעיניהם למען הבֵא למוסר לבם. אך מבחר זכרונות העם מימי קדם, היה זכר יום מתן תורה, אשר אותו לא יוכל להזכיר בלי תת בשיר קולם 550.
כי בכל אשר נדחו בני ישראל בימי השופטים אחרי שקוצי העמים אשר מסביב, היו בכל דור ודור אנשים, אשר יקרה להם תורת משה כבבת עינם. וגם אלה אשר נוקשו אחרי תועבות הגוים, הלכו אחרי ההבל רק מחוסר לב. אך גם הם לא בעטו בתורת אבותיהם במרד ובמעל ויוסיפו עוד ליראה יראה גדולה מאד את הנביא הבא להוכיחם בשם ה‘. ויהי הנביא, ומלאך אלהים לאחדים בעיניהם 551. וקרוב הוא כי מעט הנביאים אשר היו בימי השופטים, לא ישבו בתוך העם, ולא נראו אליהם, בלתי אם בעת, אשר ידעו, כי רך לב העם מצרותיו 552, והנפלאות אשר עשו לעיני העם, בנוח עליהם רוח ה’ 553 שמו עליהם מורא ופחד. והנפלאות אשר עשו הנביאים לשמן, כי אם למען הוכיח לעם, כי ה' שלח אותם, כי רואיהם שאלו מהם אותות. ויאמינו כי לא יראֶה איש מלאך אלהים מן השמים, ואם יֵראה לעיני העם וידע הרואה כי קרבו ימיו למות 554, כי מעולם נחשבה לחטאת מות חלל את קדשי הקדשים במראה עיני בשר 555. ויקרא למלאך שר צבא ה', כי כן יחזו אותם במחזה כדמות שר צבא שולף חרב 556, אך שם לא נקבו לו 557.
וגם את הכהן כבדו בן את אביו וישוו את נפשם כבנים מקשיבים לו 558. וגם בעלות רוח מושל עזה על הרצים הנצבים על שאול, לא ערב איש מן האנשים הקשים האלה את לבו לפגוע בהם, כי כהני ה‘, הם, אשר כל הנוגע בם לא ינקה 559. וישמחו גם ההולכים אחרי אלהי הנכר בהתלקט אליהם איש לוי לכהן לפני הבליהם 560. ובמשכן שילה ובגוב ובגבעה שמרו הכהנים את משמרת הקדש, ויעלו נרות על המנורה הטהורה 561 ויערכו ערך להם לפני ה’ על השלחן הטהור 562. ותהי עבודת הכהנים לעלות על מזבח הנחשת להעלות שם זבח ומנחה, להקטיר קטורת על מזבח הזהב אשר בהיכל ה' ולשאת אפוד 563. והכהן אשר לו התהלך בקדושה ובטהרה בכהֻנתו, והזבחים היו בעיניו כבשר תאוה למלא בהם את בטנו נחשב למנאץ את מנחת ה' 564 הבועט בזבחו ובמנחתו 565. והכהן הגדול יֶאפוד את האפוד, ונשא על לבו את האורים ואת התֻמים. ושאל אותו העם, היעשה דבר אם יחדל, היצא למלחמה אם ימנע רגליו ממנה? והשיב לו כמשפט האורים. ואם טובה בעיני האלהים הדרך, אשר אמר העם ללכת ואמר הכהן: “נכח ה' דרככם” 566. ויכָבדו זקני הכהנים ויהיו שרי קדש ושרי האלהים 567. ובית הכהן הגדול נחשב לבית נכבד ונאמן 568, אך גם דלים היו בתוך הכהנים ועניים מרודים מאד 569.
ופקודת הלוים היתה לעדוד את עבודתם לפני הכהנים 570 לשמור משמרת ההיכל 571 ולפתוח דלתות בית ה' בבקר 572. ומיום הֵעתק ארון ה' אל עיר דוד החל השיר להיות ראש עבודת הלוים.
והארון היה ראש קדשי בני ישראל כל ימי השופטים וכל ימי הבית הראשון. ויהיו הכרובים אשר עליו, כדמות כסא ה‘, אשר על כן יאמר "ה’ צבאות יושב הכרובים" 573 והמועד אשר יוָעד ה' אל נביאיו לדבר אליהם 574 ועל כן קראו לו “שם” לאמר: הדבר המודיע את שֵם ה' בארץ 575. ויאמינו, כי בבא הארון אל המערכה וגבר ישראל ונגפו כל אויביו לפניו 576, ובגלל הדבר הזה קדשו גם את האנשים העומדים לפניו 577.
ויהי כאשר החל לב העם להנָהות אחרי ה' ואל עבודתו, ויחדשו להם דרכים לעבוד את ה' מלבד עבודת הכהונה, אשר נאסרה לכל איש, אשר לא מזרע אהרן הוא. ויסיכו נסך מים 578 תחת נסך היין אשר יסיכו הכהנים על המזבח. ויחגרו אפוד בד תחת בגדי הקדש אשר ילבשו רק בני אהרן הכהנים לבדם 579. והנבואה אשר נבדלה מן הכהונה בדבר הזה, כי יכשר לה כל איש חסיד וטהור מכל שבט ומכל משפחה 580 הגביהה את לב העם מקצה בדרכי ה'. ואף בימי השופטים השתמרו מלבד עבודת הכהונה גם יתר חקות התורה בתוך רבים מבני ישראל בכל דורותיהם, ויבדילו בין טמא לטהור 581. ואיש ירא אלהים לא אכל מבשר הבהמה בלתי אם שחטו אותה במשפט 582 ונשי ישראל שמרו מכל משמר את טהרת ביתן 583. והשופטים אשר לבם היה שלם לא הפילו דבר גם מכל חקי המלחמה הכתובים בספר התורה 584 וגם במשפט אשר בין איש לרעהו לא נטו מחקת התורה ימין ושמאל 585.
והכשפים נחשבו בעיני יראי ה' לתועבה, אשר משפט מות לכל עושיהם 586, וישמור כל איש ירא מצוה את ידו מעשות רע, כי האמינו בכל לב, כי ישיב ה' לאיש כגמול ידיו אין נגרע דבר 587, וכי קללת עשוק תבא אל ראש עושקהו 588. וישם כל איש אוהב מוסר את לבו לחשוך גם את יד רעהו מעשות רעה, כי האיש אשר תמצא ידו להשיב את אחיהו מעוֹן והתעלם ממנו ושפט ה' גם אותו 589. ולא נואשו גם בראותם צדיק מט לפני רשע, כי בטחו כי אויבי ה' יאבדו ולאוהביו יֵאור כאור שמש בצאתו בגבורתו 590. והעם או מושלו כי יחטא לה' 591 או לעם אחר ועשה לו עול בלא משפט 592 ויצא הקצף מלפני ה' על הארץ. אך בנושא העם את הענש ובשובו מחטאתו ושב ה' ונעתר אל הארץ 593.
והדבר אשר הורה משה את בני ישראל, כי גם הטוב גם הרע ביד האדם הוא לעשות או לחדול ממנו השתמר בידי לכמי העם וסופריו גם בימי השופטים 594. אך בהרבות האדם לחטוא, וכבד לבו מאד בהמת ה' עליו, לבלתי עשות עוד את הטובה ואת הישרה 595.
וכל קטנה וגדולה אשר תמצא את האדם, האמינו בלב שלם, כי על פי ה' היא 596. ולמען מלט מרעה נפש עמו ויראיו, יש אשר יֵחָלץ גם צבא השמים למלחמה 597. וסוף כל האדם, הלא הוא המות, שלש דרכים לו, יש אשר ימלא ה' את מספר ימי האדם, ויש אשר יגפנו ה' בעונו ומת בלא עתו, ויש איש אשר במלחמה יאסף את נפשו 598. אך גם במות האיש לא אבד נצחו, כי רוחו לא תסוף לעולמים, ונפש הצדיק תתענג על ה' בהיותה צרורה עמו בצרור החיים, ונפש הרשע תעֻנה בכף הקלע עד אשר תנָקה מעונה 599, ועל כן היה משא נפש אוהבי המת לשום לו “שם ושארית” גם בארץ אחרי מותו. ויחשבו את הדבר הזה כחסד אשר עשה ה' עם המתים 600, ויאָמר לאיש אשר מת ונין ונכד ושם ושאר אין לו, כי כבתה נחלתו 601. ויהי כנשמר מנחלת אלהים 602כי נחלת ה' בנים 603.
ותשוקת מרבית האנשים בכל העמים, עזה היתה בימים ההם לדעת את אשר יקרה אותם בימים הבאים. ויהי בהעלם דבר מעיני העדה למשפט מבלי דעת להכריע בין איש לאיש והפילו גורל 604, כאשר יעשו עד היום הזה, כי האמינו בני ישראל, כי הגורל יוכיח תמיד את הנכונה 605. ויהי הגורל לכלי חפץ ביד כל שופט שלום, ולברכה לבעלי ריב בעשותו שלום בינם 606. אך העם בקש לו דרכים לדעת גם את העתידות, ויהי הדבר הזה למקור מרמה למכשפים למעוננים ולקוסמים, אשר רבו בכל הגוים, ולמקור משמרת הבלי שוא לכל העמים וגם לישראל בימים אשר סרו מאחרי תורת משה, כי היו גם בתוכם אובות וידעונים 607עד קום שאול למלך. ולמען הסר את העם ממוקשי אנשי און ומרמה הטו הנביאים את לב עמם לדרוש את הבאות מפיהם. ויד ה' היתה עליהם 608 להשיב לשואליהם בחכמת אלהים אשר בקרבם את אשר ימצא אותם. על כן קראו בימים ההם לנביא “הרואה” 609 לאמר: את אשר לא תראה עין אנוש, תראה עינו. ויאמינו כל האנשים אשר הסירו את אלהי הנכר מקרבם, כי בשלשה אלה יודיע ה' לבני אדם את עתידותיהם בחלומות באורים ובנביאים 610. ויעשו הנביאים גם אותות ונפלאות, למען חזק דבריהם בלב שומעיהם 611, אך לשום שארית לדבריהם לדור דורים היה להם הכתב למכשיר נאמן.
ומעשה הכתב אשר למדו בני ישראל במצרים, לא שכחו עוד בכל הימים הרבים ההם 612 וגם בקרב דלת העם היו תופשי עט 613. ויהי הכשרון הזה לכלי חפץ ביד הנביאים לחפץ דעת ומוסר בתוכם, בתתם להם ספרים להודיע להם את כל העוברות עליהם, למען דעת את נפשם ואת ערכם ואת אשר לפניהם. ויהי למיום קום שמואל לשופט, וישם את לבו להרבות את דעת דברי הימים בישראל, ויחתם את הספר, אשר כתב יהושע במתכֻנתו האחרונה. ויכתוב את דברי ימי השופטים בספר, ואת כל המוצאות את ישראל בימיו כתב על ספר אחר, אשר קרא לו העם “דברי שמואל הרואה” 614, ועל העתים, אשר עברו עליהם למיום מות שמואל עד מות דוד, כתב נתן וגד ספרים אשר נקראו “דברי נתן הנביא ודברי גד החוזה” 615. מלבד הספרים היקרים והנכבדים האלה אשר הנחילו לעם את הדעת את נפשו ואת הרוח המתודעת בכל הליכותיהם ובכל הקורות אותם, כתב שמואל הנביא עוד ספר אחד קטן במדתו ויקר ונעלה מאד מאד ברום ערכו, הלא הוא הספר אשר יקרא לו כיום מגלת רות 616. לענין לספר הזה שָם לו הנביא מקרה אחד אשר קרה למשפחה אחת ממשפחות פרץ בן יהודה בבית לחם ויערוך שם דמות מלאה חליפות אֵבל ונחומים, רוח נכאה ושלות השקט, געגֻעים ונחת. ויעבר בחזון צלמי נעם ועֹז משיבי נפש ומשמחי לב, בנקיון תמתם הזכה. ותהי מגלת רות גם למקור שעשועים לישראל גם לצלם דמות אהבת החסד בכל עצם טהרתה 617. ותחשב למופת ולתבנית מלאכת מחשבת במעשה סופרים בעיני יודעי חן בחכמי העמים עד היום הזה 618.
ויאצלו הספרים האלה רוח עצה וגבורה על ישראל. ושירי דוד נעים זמירות ישראל, ושירי אבות משוררי בית הלוי אשר היו בימיו, אצלו עליהם רוח חן ושכל טוב רוח דעת ויראת ה'.
-
שופטים ו‘, י“א. ש”א ו’, י“ג. י”ב, י"ז. ↩
-
ש“ב י”ד, ל‘. כ"א, ט’. רות א‘, כ"ב ב’, י“ז. ג', ט”ו. ↩
-
ישעיה כ“ח, כ”ה. ↩
-
ש“ב י”ז, כ"ח. ↩
-
שם כ“ג, י”א. ↩
-
ישעיה כ“ח, כ”ח. ↩
-
במדבר ה‘ ט“ו. מ”ב ד’, מ"ב. ↩
-
“גרויפען” “גריעץ” בל“א, (ויקרא ב', י“ד, ט”ז) ובלשון המשנה ”גריסין". ↩
-
משלי כ“ז, כ”ב. ↩
-
שם.ש“ב י”ז, י"ט. ↩
-
דברים כ“ג, כ”ו. ↩
-
“בעוד שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה”(ויקרא ב', י“ד, רש”י). ↩
-
שם. ↩
-
מ"א ה‘, ח’. פסחים ג'. ↩
-
דבר זה יבואר בפרקים הבאים. ↩
-
יחזקאל כ“ז, י”ז. ↩
-
משלי כ“ד, ל”א. ↩
-
ישעיה ה‘, ב’. ↩
-
משלי שם. ↩
-
בראשית מ“ט, י”א. ישעיה ה‘, ב’. ירמיה ב', כ"א. ↩
-
דברים ל“ב, י”ד. רש"י. ↩
-
במדבר ז‘, ג’ ↩
-
ש“א כ”ה, י“ח. ל', י”ב. ש“ב ט”ז, א'. דהי“א י”ב, מ"א. ↩
-
מ“ב כ”ה, י"ב. ↩
-
מ“א ה', כ”ה. ↩
-
הושעי"ב, ב'. ↩
-
יחזקאל כ“ז, י”ז. ↩
-
כשתתבונן בכל המקומות שנזכר השמובמקרא ומצאת, כי רוב תשמישו היה המקדש לסיכת אדם ולהדלקה ומעוטו לאכילה. ↩
-
ש“א כ”ה, י“ח. ל', י”ב. מ“ב כ‘, ז’. דהי”א י“ב, מ”א. ↩
-
ש“ב ט”ז, א‘. ירמיה מ’, י'. ↩
-
שופטים ט‘, ט’. י“ג. * ”הוא הבור שלפני הגת שהיין יורד לתוכו" (רש“י במד' י”ח, כ"ז). ↩
-
. מ"א ה‘, ה’. מיכה ד‘, ד’. זכריה ג‘, י’. ↩
-
שלשה אלו נזכרו אך מעט בכל ימי הבית הראשון וגם במעט הזה נזכר על פי הרוב התומר לענין יפי הקומה או לענין שם עיריריחו.הרמון לענין תכשיט והתפוח לענין ריח. ↩
-
שה“ש ד', י”ג. ↩
-
ה‘, ב’. ↩
-
ה‘. ז’, ט'. ↩
-
בראשית מ“ג, י”א. והיחיד “בטנה” ועיין שביעית ז‘, ה’. ↩
-
בראשית שם.במדבר י“ז, כ”ג. ↩
-
שה“ש ו', י”א. ושלשת המינים האלה אינם נזכרים במקום אחר במקרא כ"א במקומות הרשומים. ↩
-
לעניין מין מזון לא נזכרה מלת “ירק” כ“א שתי פעמים בכל ימי בית ראשון (מ“א כ”א, ב'. משלי ט“ו, י”ז) ופ”א נזכרה מלת “אורות” (מ“ב ד' ל”ט) שלד“ק פירושה ירקות ופ”א “מקשה” (ישעיה א‘, ח’ ) שפירושה שדי קשואים. ↩
-
מ“א י', כ”ז. ↩
-
הושע ד', י"ג. ↩
-
ישעיה מ“א, י”ט. ועץ שמן איננו הזית כ"א עץ אחר הנקרא OLEARIUS. ↩
-
מ“ד י”ד. ↩
-
שה“ש ר', י”ד. ↩
-
שמות ל', ל"ד. ↩
-
כ"ד. ↩
-
כ"ג. ↩
-
שה“ש א', י”ד. ↩
-
יחזקאל כ“ז, י”ז. וביוסיפוס בכמה מקומות. ↩
-
שה"ש ד‘, ו’. ↩
-
ה', י"ג. ↩
-
ישעיה כ“ח, כ”ה. ↩
-
ש“א י”ג, כ"א. ↩
-
שופטים ג', ל"א. ↩
-
דברים כ"ד, ד'. ↩
-
ישעיהו כ“ה, כ”ז. ↩
-
שם מ“א, ט”ו. ש“ב כ”ד, כ"ב. ↩
-
שופטים ו' י“א. ”הביט“ הוא שם בתבנית חריש וקציר ודומה לזה מצאנו: ”חבוט חביטך" (ירושלמי יבמות ב‘, ו’). והדיש היה נוהג בזרעים הגסים והדבים בזרעים הדקים (ישעיה כ“ח, כ”ז). ↩
-
שם. ↩
-
. ישעיה ל' כ"ד. ↩
-
שופטים ו‘ כ"ז. ז’, י‘. י"ט, ג’. ש“א ט‘, ג’, כ”ה, י"ט. ↩
-
רות ב‘ ח’. משלי ל“א, ט”ו. ↩
-
רות ב‘, ה’. ↩
-
שם ב‘, ז’. ↩
-
ט"ז. (רש"י). ↩
-
ירמיה ד', י"ז. ↩
-
ישעיהא‘, ח’; איוב כ“ז, י”ח. ↩
-
דברים כ"ח, ח‘. משלי ג’, י'. ↩
-
יואל א‘ י"ז. דגי ב’, י"ט. ↩
-
ש“א י”ג, כ"א. ↩
-
ישעיה ז', כ"ה. ↩
-
דברים ט“ז, ט'. כ”ג, כ"ו. ↩
-
ירמיה ג‘, מ"ז. יואל ד’, י"ג. ↩
-
ישעיה ב‘, ד’. י"ח, ה‘. יואל ד’, י‘. מיכה ד’, ג'. ↩
-
ישעיה ל‘, כ“ד. ירמיה ט”ו, ז’. ↩
-
ש“ב כ”ד, כ“ב. מ”א י“ט, כ”א. ↩
-
ש“א י”ד, י"ד. ↩
-
ישעיה ה‘, י’. ↩
-
ש“א י”א, ה'. מ“א י”ט, י"ט. ↩
-
ש“א י”ז, ל“ד – ל”ו. עמוס ג' י"ב. ↩
-
ישעיה ל“ח, י”ב. ירמיה ל“א, כ”ג. ↩
-
ישעיה שם. ↩
-
ש“ב ז‘, ח’. ירמיה ל”ג, י"ב. צפניה ב‘, ו’. ↩
-
שה"ש א‘ ח’. ↩
-
ירמיה ו‘, ג’. ↩
-
ש“א י”ז, מ'. ↩
-
שם. ↩
-
בראשית כ“א, י”ד. ↩
-
שופטים ד', י"ט. ↩
-
בראשית כ"ד, כ'. ↩
-
ל', ל"ח. ↩
-
ישעיה י“ג, כ'. ירמיה ל”ג, י“ב. יחזקאל ל”ד, ט“ו. תהילים כ”ג, ב‘. שה"ש א’, ז'. ↩
-
יחזקאל כ"ה, ה'. ↩
-
ישעיה ס"ה, י'. ↩
-
במדבר ל“ב, כ”ד. ל"ו. ↩
-
חבקוק ג‘, י"ז. תהלים ג’, ט‘. ע"ח ע’. ↩
-
חבקוק שם. ↩
-
מ"א ה‘, ג’. ↩
-
ש“א כ”ח, כ“ד. ירמיה מ”ו, כ"א. עמוס ו‘, ד’. מלאכי ג‘, כ’. ↩
-
משלי ט“ו, י”ז. ↩
-
ש“ב ו', י”ג. מ“א א', י”ט. ישעיה אק, י“א. עמוסה', כ”ב. ↩
-
דברים ל“ב, י”ד. עמוס ו‘, ד’. ↩
-
שם ד‘, א’. יחזקאל ל“ט, י”ח. ↩
-
עמוס ז', י"ד. ↩
-
א‘, א’. מ"ב ג‘, ד’. ↩
-
דברים ז‘, י"ג. ישעיה ל’, כ"ד. ושם זה נוהג גם בצאן (ירמיה י“א, י”ט). ↩
-
ל“א, י”ז. הושע י‘. י’. ↩
-
ישעיה שם ↩
-
הושע שם.ירמיה ג', י"א. ↩
-
משלי ל', ל"ג. ↩
-
איוב י‘, י’. ↩
-
ש“א י”ז, י"ח. ↩
-
ש“ב, י”ז, כ"ט. ↩
-
משלי כ“ז, כ”ז. ↩
-
ש“א כ”ה, י“א. ל”ו. ש“ב י”ג, כ"ג. ↩
-
ש"א שם ה'. ↩
-
ויקרא י“ט, כ”ד. שופטים ט', כ"ז. ↩
-
ישעיה ט“ז, י'. ירמיה כ”ה, ל'. מ“ח, ל”ג. ↩
-
ישעיה ט‘, ב’. ↩
-
מ‘, י“א. יחזקאל ל”ד, י“ב. משלי י”ב י’. ↩
-
די לקורא לבחון רק את מזמור כ“ג וס' שה”ש ולהכיר את אמתת הדבר. ↩
-
שופטים י“ד, ח'. ש”א י“ד, כ”ה. מ“א י”ד, ג‘. שה"ש ה’, א'. ↩
-
יחזקאל כ“ז, י”ז. ↩
-
עמוס ד‘, ב’. ↩
-
חבקוק א' ט"ו. ↩
-
דהי“א ד', י”ד. ועיין לעיל פרק ימי השופטים. ↩
-
שופטים י"ז, ד'. ↩
-
מתכות אלה היו מצוים בישראל מימי מלחמת מדין (במדבר ל“א, כ”ב). ↩
-
ש“א ב', י”ד. ↩
-
ש“ב י”ג, ט'. ↩
-
ויקרא ב‘, ה’. ↩
-
ז'. ↩
-
שמות כ“ה, ל”ח. ↩
-
כ"ד, ו'. ↩
-
במדבר י"א, ח'. ↩
-
שופטים י“ט, כ”ט. ↩
-
במדבר ו‘, ה’. ↩
-
שופטים י“ג, ה'. ש”א א', י"א. ↩
-
שמות כ“ה, ל”ח. ↩
-
שופטים ג', ט"ז. ↩
-
ש“ב יב, ף”א. ↩
-
ש"א י', ה. ↩
-
י"ח, ו'. ↩
-
ש"ב ו‘, ה’. ↩
-
דהי“א י”ג, ח'. – והעצים אשר בחרו בהם לעשות את כלי השיר העשויים עץ, היו עצי ברשים (שב שם). ↩
-
שמותל“ה, כ”ה – כ"ו. ↩
-
שם. ↩
-
שופטים ט“ז, י”ג. מ“ב כ”ג, ז'. משלי ל“א, י”ג. י“ט. כ”ד. והפסוק שבשופטים מדבר באשה פלשתית, רך יש לנו לדעת כי בדברים שאין בהם נדנוד דעה מיוחדת בדת או במולדת, לא נבדלו ב"י מן העמים אשר סביבותיהם. וביחוד בימי השופטים אשר נפרצו גבולות ישראל פעם בפעם. ↩
-
יהושע ב‘, ו’. ↩
-
משלי ל“א, י”ג. ↩
-
ש"ב ז', ב. ↩
-
י“ז, י”ט. ↩
-
רות ג' ט"ו. ↩
-
משלי ל“א, כ”ד. ↩
-
כ"ב. ↩
-
כ"א. ↩
-
משלי ל“א, כ”א. ↩
-
י"ט. ↩
-
שופטים ט“ז, י”ד. ↩
-
ש“א י”ז, ז'. ↩
-
שופטים ה', “י”ג. שרים כאלה נזכרים ביששכר בימי דבורה (ט"ו) בעיר סכות במספר רב שבעים ושבעה איש בימי גדעון (ח', י"ד.) ובגלעד בימי יפתח (י', י"ח.) ↩
-
ה‘, ל’. י‘ ד’. י“ב, ט'. י”ג – י"ד. ↩
-
ה‘, ל’. ↩
-
י.–אין שום ממש לפי הפשט בפירוש מלת “מדין”: דין ומשפט. כי המם הוא מם השרש והנון נון הרבוי. ↩
-
כ"ה. ↩
-
י'. ↩
-
י‘, ד’. י“ב, י”ד. ↩
-
ש“א כ”ה, מ"ב. ↩
-
ש“ב א', כ”ד. ירמיה ד‘, ל’. ↩
-
יתבונן נא הקורא באופיָם של גדעון, בועז, אלקנה, יונתן ואבנר. ↩
-
עיין היטב את הדמות אשר ערך הנביא לנדיבי ישראל (ישעיה ל"ב, ה‘ –ח’), ובאנשים הנקובים אנחנו מוצאים את הדמות הזאת במלואה. ↩
-
ש“א כ”ה, כ“ה. ש”ב י“ג, י”ג.; ודומה לזה איוב ב‘, י’. ↩
-
שופטים ט', י"ט. ↩
-
ט“ו, ג'. ש”א כ“ה, כ”א. ↩
-
יהושע כ“ב, כ”ב. שופטים י“א, י'. ש”א י"ב, ה'. ↩
-
בראשית ט“ז, ה‘. שמות ה’, כ”א. שופטים י“א, כ”ו. ש“א כ”ד, י“ג. ט”ז. ↩
-
כמעשה יפתח (שופטים י“א, ל”ה.) ועיין ה"א בספרנו זה. ↩
-
משלי י"ז, ז'. עיין שם. ↩
-
ש“א כ”ה, ה'. ↩
-
ט“ז, ד'. מ”א ב', י"ג. ↩
-
שופטים ו', י"ב. ↩
-
רות ב‘, ד’. ↩
-
ש“א כ', כ”ט. ודומה לזה בראשית כ“ד, נ”ד. ↩
-
ש“ב ט”ו, ט‘. ודומה לו שמות ד’, י“ח. ולפטורים בנמוס כבוד זה נאמר ”שלח והלוך בשלום" (ש“ב ג', כ”א – כ"ג). ↩
-
שופטים ו', י"ז. ↩
-
רות ב‘, י“ג. ש”ב ט"ז, ד’. ↩
-
ש“א כ”ה, ל"ג. ↩
-
י“ז, ל”ב. כ‘ ח’. ↩
-
א', ט"ז. ↩
-
י"ח. ↩
-
יהושע ז‘, י“ט. ש”א ד’, ט“ז. כ”ד, י“ז. ש”ב י“ח, כ”ב. ↩
-
רות ב‘, ח’. ג‘, י’. ↩
-
ש“ב ג', ל”ד. ↩
-
ישעיה י“ד, י”ח. ↩
-
ש“ב א', כ”ב. ופסוק זה שבה הוא לשאול ויונתן שלא חסו על נפשם במלחמתם על שלום עמם. ↩
-
ש“ב ג', ל”ג – ל"ד. ↩
-
שופטים ט', נ"ד. ↩
-
שם כ‘, ב’. ש“א י”ד, ל"ח. ופירושו: ראשי העם, עיין מפרשי המקרא. ↩
-
שופטים ו‘, ט“ו. ש”א ט’, כ"א. ↩
-
מ“א י”ב, ל“א. י”ג, ל"ג. ↩
-
שופטים ד', כ"א. ↩
-
ה', כ“ד. ודומה לזה בימי האבות (בראשית כ”ד, ס“ז. ל”א, ל"ג. ↩
-
שופטים ט“ו, א'. יואל ב, ט”ז. ↩
-
מ"ב ט‘, ב’. ↩
-
ש“א ט', כ”ו. ↩
-
ש“ב י”א, ב'. ↩
-
ש“א י”ט, י“ג. כ”ה, כ"ג. ↩
-
כ‘, ל“ד. מ”א י"ג, כ’. ↩
-
ש“א א‘, ט’. מ”ב ד‘, י’. ↩
-
משלי ל“א, י”ח. ↩
-
שמות כ“ב, כ”ו. דברים כ“ב, י”ז. ↩
-
ש“א י”ט', י"ג. ↩
-
שופטים ד', י"ח. ↩
-
ש“ב י”ז, כ"ח. ↩
-
ש“ב י”ז, כ"ח. ↩
-
דברים כ“ו, ב'. כ”ח, ה. והוא סל נצרים של ערבה קלופה (ביכורים ג‘, ח’). ↩
-
עמוס ח‘, א’. ↩
-
דברים כ"ח, ה' והוא כלי עץ (ראב“ע שמות י”ב, ל"ד). ↩
-
שמות כ"ט, ג'. ↩
-
שופטים ו', י"ט. ↩
-
י"ט. ↩
-
שם. ↩
-
ש“ב י”ז, כ"ח. ↩
-
ש“א כ”ו, י"ב. ↩
-
מ“א י”ד, ג'. ↩
-
ויקרא י“א, ל”ה. כ“ו, כ”ו. ↩
-
י“א, ל”ה. התנור והכרים בימי הקדם בישראל מטלטלים היו ותכונתם למיניהם השונים אתה מוצא במס‘ שבת פ"ג ובמס’ כלים במקומות הרבה. ↩
-
דברים כ"ד, ו'. ↩
-
שופטים י“ט, י”ט. תהילים ק“ד, ט”ו. ↩
-
שופטים ו', י“ט. י”ג, ט"ו. ↩
-
ש“ב י”ג, ט'. ↩
-
י'. ↩
-
ויקרא ב‘, ה’. ↩
-
ז'. ↩
-
ו', י"ד. ↩
-
במדבר י"א, ה'. ↩
-
שמות כ"ט, ב'. ↩
-
ויקרא ו', י"ד. ↩
-
שמות כ“ט, כ”ג. ↩
-
ש“א ח', י”ג. ↩
-
שמות י“ב, ל”ט. ש“א כ”ח, כ"ד. ↩
-
מ“א י”ט, ו'. ↩
-
רות ב', י"ד. ↩
-
תחלת מנהג זה אנו מוצאים עוד בימי יעקב אבינו(בראשית ל“ב, י”ד. מ“ג, י”א.)והיה עוד מתקיים בימי חכמי המשנה (ביצה י"דJ. ↩
-
ש“א י‘, ד’. ט”ז, כ'. י“ז, י”ז. כ“ה, י”ח. ↩
-
ש“ב ו', י”ט. ↩
-
ש“א כ”ה, י“ח. ש”ב – ט"ז, א'. ↩
-
ש“א ט”ז, כ'. ↩
-
שם.שופטים י“ג, ט”ו. ט"ו א'. ↩
-
ש“א כ”ה, י"ח. ↩
-
שם.י“ז, י”ז. ש“ב י”ז, כ"ח. ↩
-
ש“א כ”ה, י“ח. ש”ב ו', י"ט. ↩
-
ש"א שם ↩
-
ש"ב שם ↩
-
י“ז, כ”ט, מ“א י”ד, ג'. ↩
-
מ"א שם. והם מאפה תנור דק וקלוי. ↩
-
ש"ב שם ↩
-
ש“א י”ז, י"ח. ↩
-
ש“ב ו', י”ט. ↩
-
שופטים י“ט, כ”א. ודומה לזה בראשית כ“ד, ל”א – ל“ב. מ”ג, כ"ד. ↩
-
עיין ש“א כ”ה, י“ח. ש”ב ט“ז, א'. י”ז, כ"ח – כ,ט. ודוד כלכל את כל העם ביום העלותו את הארון. ↩
-
סתם תשורה כזאת היתה להם ומיני מזון ובאין לחם עם האיש, אז הביא משאת כסף קטנה (ש"א ט‘, ז’ – ח') ומנהג זה התחזק עוד בימי אליהו ואלישבע (מ“ב ד', מ”ב). ↩
-
וקרוב הוא, כי גם בימי חכמי התלמוד היו עוד בגדי האיש והאשה דומים(עיון תוס' ד“ה: ”אפילו להבחין" שבת יב)ועל עקר אסור “לא ילבש גבר” עיין ב"ח (יו“ד קפ”ב, ה'). ↩
-
ש“ב ט”ו, ל"ב. ↩
-
שמות כ“ח, מ”ב. ↩
-
רות ד‘, ז’. מ“א י”א', כ"ט. ↩
-
שם י“ח, מ”ו. ↩
-
הבגד העליון נקרא כסות, מפני שהוא מכסה את כל אשר לו מבית והוא לבדו נראה לעיני הרואים וכן הוא העולה ממליצת הכתוב (בראשית ב', ט"ז). ↩
-
מ“א י”א, כ"ט. ↩
-
יהושע ז‘, ו’. ↩
-
שמות י“ב, ל”ה. ↩
-
יהושע ט‘, ה’. כ"ב, ח'. ↩
-
שופטים י“ד, י”ב. ↩
-
כן יעלה מכל הכתובים שנזכר בהם מעיל, כי בגד חשוב לאנשים חשובים היה. ↩
-
עיין בכל מקום שנזכר צניף וראית, כי בגד חשוב מאד היה, וספר איוב אף כי נכתב לדעתנו זמן רב אחרי ימי דוד, בכ“ז אין ספק, כי מליצת ”מעיל וצניף" הבאה בו (איוב כ“ט, י”ד) תעיד, כי שני אלה היו באים כאחד. ↩
-
בראשית מ“ה, כ”ב‘. שופטים י“ד, י”ב – י“ג. מ”ב ה’, ה'. כ“ב – כ”ג. ופירוש “חליפות בגדים”: “גארגיטור” לאמר בגדים מתחלפים בתשמישם וראוים יחד לתלבושת אדם אחד. ↩
-
שופטים י“ז, י'. ועיין רש”י ורד"ק. ↩
-
בראשית כ“ד נ”ג. שמות ג‘, כ“ב. יהושע כ”ב, ח’. זכריה י“ד' י”ד. . ועל כבוד הבגדים עיין מאמר ר‘ יוסי בר חנינא (ברכות ס"ב): ומאמר ר’ יוחנן (שבת ק"ג): וברכת מלביש ערומים שאנו מברכים בכל יום. ↩
-
בראשית כ“ח, כ‘. דברים י’, י”ח. ↩
-
מיכה א', י"א. ↩
-
בראשית ג', כ"א. ↩
-
ש“ב י”ב, כ‘. רות ג’, ג'. ↩
-
ש“ב י”ט, כ"ה. ↩
-
תקון השער קרוי כלכול (נזיר ב'). ↩
-
שה“ש ה' , י”א. ↩
-
ש“ב י”ט, כ"ה. ↩
-
מ"ב ט‘, ל’. ↩
-
שה"ש ז‘, ו’. ↩
-
ד‘ ג’. ↩
-
שמות ל“ה, כ”ב. ↩
-
במדבר ל"א, ג'. ↩
-
ישעיה ג', י“ט ודומה שהתקשטו בהן מימות גדעון והלאה משנודעו להם המדינים (שופטים ח' כ"ו) ותרגום נטיפות ”פליטטערן" כי דומות הן לטפות. ↩
-
הושע ב‘, ז’. י'. ↩
-
שופטים י"ד, ב'. ↩
-
י'. ↩
-
ש“א כ”ה, ל"ט. ↩
-
דברים כ‘, ז’. ↩
-
שמות כ“ב, ט”ז. ועיין רש"י שם. ↩
-
ישעיה ס"א, י'. ↩
-
שה“ש ג', י”א. וברור הוא שלא היתה עטרה זו עטרת מלכות, כ“א עטרת חתונות, כי מנהג זה של ”עטרות חתנים" עוד אנו מוצאים בישראל סמוך לחרבן בית שני (סוטה מ"ט): ומתוך מעשה של ר' ירמיה דשבשב (ירושלמי סוטה מ"ט): אנו למדים שסתם עטרה של זית היתה. ↩
-
ישעיה ס“א, י'.ועיין פירוש ”כליה“ יונתן רש”י ורד"ק. ↩
-
מ“ט, י”ח. ירמיה ב', ל"ב. ↩
-
רות ד‘, ב’. ועיין (כתובות ז'). ↩
-
רות ד', י“א – י”ב. ↩
-
יואל ב‘, ט“ז. תהילים י”ט, ו’. ↩
-
שופטים י“ד, י' – י”ב. ↩
-
יואל ב‘, ט“ז. תהילים י”ט, ו’. ↩
-
שם.ישעיה ס“ב, ה'. תהילים י”ט, ו'. ↩
-
שופטים י"ב, ט'. ↩
-
רות א‘, ט’. ג‘, א’. ↩
-
משלי י,ב, ד‘. י“ח, כ”ב. י“ט, י”ד. ל"א, י’. ↩
-
ש“א כ”ה, ג'. משלי י“א, ט”ז. ↩
-
ה‘, י,ח– י"ט וס’ שה“ש כלו, ועיין מאמר רבא ”בוא וראה וכו'“ (יבמות ס”גJ ↩
-
ש“א ט', ב,'. ט”ז, ז'. ועל חשיבות קומה נאה בישראל יעיד מאמר קדמונינו: “שהקב”ה משתבח בבעלי קומה" (בכורות מ"ה ). ↩
-
ש“א ט”ז, י"ב. ↩
-
משלי ל"א, ל'. ↩
-
ש“א א‘, ח’. רות ד', ט”ו. ↩
-
ג‘, י“א. משלי י”ב, ד’. ל“א, י'. כ”ט. ↩
-
שם ל"א, ל'. ↩
-
י“ד, א'. ל”א, כ“ו. ש”ב י“ד, ב‘. כ’, ט”ז. ↩
-
[322] משלי ל“א, י”ג – י“ט. כ”ד – כ"ז. ↩
-
י“א – י”ב. ↩
-
כ'. ↩
-
כ"ו. ↩
-
כ“א – כ”ב. כ"ה. ↩
-
כ“ה – כ”ט, ל"א. ↩
-
י“א, כ”ב. ↩
-
י“ט, י”ג. כ“א, ט'. כ”ז, ט“ו – ט”ז. ↩
-
שופטים פרשה י“ג. ש”א א‘, כ“ב – כ”ג. מ"ב ל’, ז‘ – כ"ד. שמות ב’, י'. ↩
-
שופטים י“ג, כ”ד. ש“א א‘, כ’. ד', כ”א. ודומה לזה בראשית כ“ט, ל”ב – ל“ה. ל‘, ו’ – כ”ד. שמות ב‘, י’. ↩
-
ש“א א', כ”ב. ↩
-
משלי א‘, ח’. ו‘. כ’. ↩
-
ישעיה ס“ו, י”ג. ↩
-
תהילים ל“ה, י”ד. ודומה לזה בראשית כ“ד, ס”ז. ↩
-
משלי ל', י“א. י”ז. ↩
-
ש“א ח‘, ב’. י”ז, י“ג. ש”ב ג‘, ג’. דהי“א ט”ז, ה'. ↩
-
תהלים ק“ד, כ”ג. ↩
-
משלי י‘, ה’. ↩
-
ל“א, ט”ו. ↩
-
י"ח. ↩
-
שופטים י“ט, ט‘. כ’ – כ”ב. רות ג‘, ז’. ↩
-
שופטים ז', י"ט. ↩
-
שמות י“ד, כ”ד. ש“א י”א, י"א. ↩
-
מ"ב ג‘, כ’. ↩
-
מ“א י”ח, כ"ט. ↩
-
שופטים י“ט, מ'. ועיין רש”י ורד“ק. והחניה היא ”המנוחה והפסקת הטלטול“ (עיין ראב"ע זכריה מ‘, ה’.) והתרגום הראוי למלת הגות היום בלשון אשכנז ”פייעראבענד". ↩
-
עמוס ח‘, ה’. ↩
-
רות ד', ט"ו. ↩
-
ד‘, י’. ↩
-
ו'. ↩
-
ג‘, ט’. י“ב. ד‘, א’. ודומה לו ויקרא כ”ה, כ"ה. ↩
-
ש“א כ”ה, ב'. ↩
-
איוב א‘, ג’. ↩
-
שופטים י"ז, י'. ↩
-
ש“ב י”ח, י"א. ↩
-
שופטים ט‘, ד’. ↩
-
ש"א ט‘, ה’. ↩
-
ב', ל"ו. ↩
-
שמות ל', י"ג. ↩
-
מ“ב ז', ט”ז. ↩
-
ישעיה ז', כ"ג. ↩
-
ש“ב כ”ד, כ"ד. ↩
-
ש“א י”ז, ה'. ש“ב י”ד, כ"ו. ↩
-
מ“א י', י”ז. ואף כי נזכר בימי שלמה, קרוב כי גם בימי דוד ולפניו נהג משקל זה על דעת כל המפרשים, הכיל מאה שקל. ↩
-
שמות כ“ה, ל”ט. ולפי דברי רבותינו מחזיק הככר ששים מנה. ↩
-
כ“ה, כ”ח. כעובי ארבעה אצבעות. ↩
-
כ“ח, ט”ז. ש“א י”ז, ד'. ולפי דעת ה מפרשים הוא כעובי י"ב אצבעות ↩
-
שמות כ“ה, י'. ואורכו כעובי כ”ד אצבעות. ↩
-
שופטים ג', ט“ז. והוא קרוב לאמה ועיין רש”י. ↩
-
מ"א ה‘, ב’. ↩
-
בראשית י“ח, ו'. מ”ב ז‘, א’. ↩
-
ו', כ"ה. ↩
-
ויקרא י"ד, י'. והוא מדת שש בצים כמפורש במקומות הרבה בתלמוד. ↩
-
שמות ט“ז, ל”ו. ↩
-
שם. ↩
-
כ"ט, מ'. ↩
-
מנחות פ"ט. ↩
-
ויקרא כ“ז, ט”ז. ↩
-
יחזקאל מ“ה, י”א. ↩
-
הושע ג‘, ב’. ↩
-
ש“ב י”ד, כ"ו. ↩
-
שופטים כ“א י”ט – כ"א. ↩
-
י“א, ל”ד. ש“א י”ח, ו‘ – ז’. ↩
-
כ', כ"ט. ↩
-
ב‘, י"ט. כ’, ו'. ↩
-
שופטים י“ט, י”ח. ועיין רד"ק. ↩
-
ש“א ט”ז, ה'. ↩
-
ש“ב כ”ד. כ“ג. ובתרגומו ”יקבל קרבנך ברעוא". ↩
-
ש“א ב', ט”ו – ט"ז. ↩
-
ט', י"ג. ↩
-
א‘, ד’. ↩
-
ט', כ"ד. ↩
-
א', כ“ד ”קמח לאכל ולהקריב ממנו מנחו. יין לשתות ולהסיך ממנו".(רד"ק). ↩
-
עולה מן הכתוב(משלי ז', י"ד. ↩
-
ש“א ב‘, כ’. לא נאמר ”ויברך“ אלא ”וברך" ללמדנו, כי ברכה זו מנהג קבוע היתה. ↩
-
השתחואה נראה שהיתה תמיד גמר העבודה ועיין פ‘, הרא"ש תמיר ז’, א‘. וע“ב בקש שאול את שמואל ”ושוב עמי והשתחותי לה’" (ש“א ט”ו, ל'.). כי הוא הקריב קרבנות משלל העמלק (כ"א) ובכן חפץ להתכבד נגד זקני עמו בראותם, כי רצה הנביא את קרבנו. ↩
-
ש“א א', י”ט. ומנהג זה היה מעין מצות לינה. (דברים ט"ז, ז'.). ↩
-
ישעיה ס"ו, כ'. ↩
-
ש“ב י”ב, כ‘. ודומה לזה ישעיה ס“ו, כ”ג. ירמיה ז’, ב'. ↩
-
מבקרי התורה פחזו בקצר דעתם להחליט, כי השבת הונהגה בישראל באחרית ימי המלכים, ואנחנו כבר בטלנו את כל דבריהם בדרך כלל במוצא דבר “ קדמת התורה ואחדותה”. ובפרט זה יש לנו להוסיף כי “שבת” נזכרה בדברי ימי ממלכת אפרים בימי יורם בן אחאב (מ“ב ד' כ”ג) ובימי ירבעם בן יואש (הושע ב‘, י"ג, עמוס ח’, ה'.). כי נבואת שני הנביאים האלה כמעט מיוחדת היתה רק לבני אפרים לבדם. ועתה היעלה על הדעת כי בני אפרים מקום ע"ז חדשו מדעתם את השבת ראש מוסדות היחוד? או כי קבלו מיהודה שנואת נפשם דבר דת שהתחדש בה אחרי אשר נבאשו בה? או אפילו דבר שהונהג בימי דוד ושלמה אשר בעטו בם וישתדלו בכל עז לחלל את כבודם ואת צדקתם? דבר זה יעיד יותר ממאה עדים בעדות מוכרעת, כי השבת היתה מושרשת בישראל מימות משה על כן לא אבו גם מלכי אפרים לעקור אותה ולבטלה. ↩
-
במדבר י‘, י’. הושע ב', י"ג. ↩
-
ישעיה א', י“ב – י”ד. ס“ו, כ”ג. ↩
-
מ“ב ד', כ”ג. ↩
-
כן נראה מישעיה ס“ו, כ”ד. ↩
-
ש“א כ‘, ה’. כ”ד. ↩
-
י"ט. ↩
-
יחזקאל מ“ו, כ”ו. ↩
-
ש“א כ', כ”ז. ועיין יונתן רד"ק ופ' רבינו ישעיה. ↩
-
בראשית כ“ג, ב'. ש”ב י“א, כ”ו. מ“א י”ג, כ"ט. ↩
-
ש“ב ג', ל”א. ↩
-
א‘, י"ז. ג’, ל“ג. דהי”ב ל“ה, כ”ה. ↩
-
ש“ב ג', ל”א. ↩
-
ש“ב י”ט, ל"ח. ↩
-
שופטים ט“ז, ל”א, ש“ב י”ז, כ“ג. כ”א, י"ד. ↩
-
מ“א י”ג, ל"א. ↩
-
ש“א כ”ה, א‘. מ"א ב’. ל“ד. ודומה לו ישעיה י”ד, י"ח. ↩
-
ירמיה כ“ב, י”ח. ↩
-
ש“א ל”א, י“ב. ירמיה ל”ד, ה'. דהי“ב ט”ז, י“ד. לשון ”לך לו" שבשני הפסוקים האחרונים יוכיח, כי שרפה זו היתה שרפת כלים ולא שרפת גוף, כדברי קדמונינו (ע“ז י”א) ↩
-
יהושע ז' כ“ו. ש”ב י“ח, י”ז. ↩
-
ש“ב ג', ל”ה. ↩
-
ירמיה ט"ז, ז'. ↩
-
יחזקאל כ“ד, י”ז. ↩
-
ש“ב א', י”ב. ג', ל"ה. ↩
-
ש“א ל”א, י"ג. ↩
-
ודומה לזה איוב ב', י"ג. ↩
-
במדבר כ‘, כ“ט. דברים כ”א, י“ג. ל”ד, ה’. ↩
-
בראשית ל“ז, ל”ד. ש“ב י”ג, ל“ז. י”ד, ב'. ↩
-
שם. ↩
-
ירמיה ט“ז, ז'. ועיין רש”י ורד"ק. ↩
-
ש“ב י”א, כ"ז. ↩
-
זכריה י“ב, י”ב – י"ד. ↩
-
ש“ב י”ב, כ‘ – כ“ג. ודומה לדעה זו עיין ראב”ע ורמב“ן דברים י”ד, א’ – ב'. ↩
-
ש“ב י', י”ב. דהי“א י”ט, י"ג. ↩
-
ישעיה ס"ד, ט'. ↩
-
שופטים י“ט, י”ב. ↩
-
ש“ב כ', י”ט. ↩
-
רות ד‘, י’. ↩
-
ג', י"א. ↩
-
שופטים ט‘, ל’. מ“א כ”ב, כ"ו. ↩
-
דברים כ“ב, ט”ו. רות ד‘, י’. ↩
-
רות ד‘, ב’. ↩
-
שם ד‘, ז’ – י"א ↩
-
ז'. ↩
-
דברים י"ז, ט'. ↩
-
ש“ב ט”ו, ב‘ – ו’. ↩
-
יהושע ז', י"ט. ↩
-
ט', י"ט. ↩
-
דברים א‘, כ"ח. ג’, ה'. יהושע י“ד, י”ב. ↩
-
ש“ב י”ח, כ"ד. ↩
-
י"ט, א'. ↩
-
י“ח, כ”ד. יחזקאל ל"ג, ב‘ – ג’. ↩
-
ש“ב י”ח, כ“ו, מ”ב ז‘.י’ – י"א. ↩
-
שופטים ט', נ“א – נ”ב. ↩
-
מ“ו – מ”ט. ↩
-
שופטים י“ט, י'. ש”ב ט"ז, א'. ↩
-
ש“א כ”ב, י'. ועוד. ↩
-
שופטים י“ט, י”ט. ↩
-
מימי האבות ועד אחרי ימי הבית הראשון לא נזכרו גמלים בתורת קנין איש וישראל, כי אם פעם אח בימי דוד, אשר הנהיג אצלו את מרבית הנמלים ביד איש ישמעאלי ושמו אוביל (דהי“א כ”ז, ל'.). ↩
-
ש“ב ו‘, ג’. ו‘. ישעיה ה’, י”ח. עמוס ב', י"ג. ודומה לזה בדור המדבר (במדבר ז‘, ז’ – ח'). ↩
-
עד ש“ב י”ג, כ“ט. לא נזכר שם פרד בכל המקרא ושם ש”ב י“ח, ט'. ובמ”א א', ל“ג. ל”ח. מ“ד. נזכר בתורת מרכב לבני דהמע”ה. ↩
-
ש“ב ט”ו, א‘. מ"א א’, ה'. ↩
-
ש"ב ח‘, ד’. ↩
-
“משאות (רש“י שופטים י”ח כ"א). ”כל משא כבד" (רבינו ישעיה שם). ↩
-
שופטים ב‘, ב. ש"א ד’, י‘. ט"ו, ד’. ↩
-
ש“ב א', י”ח. תהילים י“ח, ל”ה. קמ"ד, א'. ↩
-
ש“ב ב', י”ח. תהילים י“ח, ל'. ל”ד. דהי“א י”ב, ט'. ↩
-
תהילים י"ט, ו'. ↩
-
שה“ש ג‘, ח’. דהי”א ה', י"ח. ↩
-
שם י“ב, ל”ד. ל"ח.. ↩
-
י“ב, כ”ה. דהי“ב י”א, י“ב. י”ד, ז‘. כ"ה, ה’. ↩
-
דהי“א י”ב, ל"ה. ↩
-
ה', י"ח. ↩
-
י"ב, ב'. ↩
-
שופטים כ', ט"ז. ↩
-
שם.דהי“א ח‘, מ’. י”ב, ב'. ↩
-
תהילים ע"ח, ט'. ↩
-
עיין מרבית הרשימות בהערה 4 ובפרט דהי“ב י”ד, ז'. ↩
-
שופטים ג‘, ט“ז. ש”א ד’, י“ב. י”ז, ל“ח – ל”ט. י"ח, ד'. וכל אלה נאמרו רק באנשי מלחמה. ↩
-
ש"ב כ‘, ה’. ↩
-
שופטים ג', כ"ב. ↩
-
ש“א י”ז, ל“ח. דהי”ב כ“ו, י”ד. ↩
-
ש“ב א', כ”א. ודומה לו ישעיה כ"א, ה'. ↩
-
שופטים ג', ט"ז. ↩
-
ש“ב י”ח, י“ד. ועיין כ”ג, כ"א. ↩
-
יהושע ח, י“ח. כ”ו. וביתר מקומות במקרא נזכר כלי זה רק בידי הגוים. ↩
-
ש“א כ”א, ט'. ועוד. ↩
-
ש“ב ב', כ”א. ודומה לזה שופטים י“ד, י”ט. ↩
-
במדבר א‘, י“ח. דהי”א ה’, י"ז. ז‘, ב’. ט‘, מ’. ↩
-
יהושע ז‘, י“ד – י”ח. ש"א י’, כ"א. ↩
-
דהי“א ה', כ”ד. ז‘, ב’. ז‘, י"א. מ’. י“ב, כ'. כ”ז, א'. ↩
-
שופטים ד‘, י’. ש"ב כ‘, ד’ – ה'. ↩
-
ש“א ט”ו, ד‘. כ"ג, ח’.ודומה לו בבנין הפעיל מ“א ט”ו, כ"ב. ↩
-
שופטים ג‘, כ"ז. ו’, ל“ד. ש”א י"ג, ג'. ודבר זה מבואר היטב (נחמיה ד', י"ד.). ↩
-
שופטים ו‘, ל"ה. ז’, כ"ד. ↩
-
ש“א י”א, ז'. ↩
-
“הגדולים הלכו אחרי שאול”(ש“א י”ז, י"ג.) ↩
-
ש“א י”א, ח‘. ט"ו, ד’. ↩
-
ש“א כ”ה, י“ג. ל', כ”ד. ↩
-
ח‘, י“ב. כ”ב, ז’. ↩
-
שופטים כ‘, ב’. ↩
-
ש“א י”א, ח'. ↩
-
מ"ו, ד'. ↩
-
שופטים ז‘, ב’– ה'. ודומה לזה בימי אחאב במלחמתו על ארם (מ“א כ, י”ד – כ'). ושתי מלחמות ונצחונות אלה היו בעצת הנביאים, אשר ידעו, כי הרוח היא מקור הגבורה ולא הזרוע. ↩
-
במדבר ל“ב, כ”א. כ“ז, ל”ב. דהי“א יב, כ”ג. ↩
-
יהושע ד', י“ג. דהי”א י“ב, כ”ד. ↩
-
שופטים א‘, א’ – ב‘. ב’, י“ח. ודבר זה נוהג היה מימות מרע”ה (במדבר ב‘, ט’.) ואולי על כן נמנו מנין מיוחד (ש“א י”א, ה‘. ט"ו, ד’.). ↩
-
ש“א י”ז, כ‘. כ"ו, ח’. ז'. ↩
-
ש“א י”ד, ט“ז. ט', ל”ד. מ“ג. ש”א י“א, י”א. ↩
-
ש“א ד', ט”ז. ↩
-
שופטים ז‘, ט"ז. ט’, ל“ד. מ”ג. ש“א י”א, י"א. ↩
-
שופטים ב', מ"ג. ↩
-
יהושע ה‘, ג’ – כ“ב. שופטים כ', ל”א – מ"ג. ↩
-
יהושע ב‘, א’. ↩
-
שופטים ז', י“א. ש”א כ“ג, כ”ב – כ"ג. ↩
-
ש“ב כ', ט”ו. ↩
-
י“ב, כ”ח. ↩
-
ש“א ל', כ”ד – כ"ה. ↩
-
שם כ"ו. ↩
-
ש"ב ה‘, ו’. ↩
-
שם.ועיין דהי“ב כ”ז, ה'. ↩
-
ש“ב ב', כ”ח. כ', כ“ג מ”א כ“ב, ל”ו. ↩
-
שופטים י“א, ל”ד. ש“א י”ח, ו‘ – ז’. ודומה לזה שמות ט“ו כ' – כ”א. ↩
-
ש“ב י”ט, ד'. ↩
-
שופטים ז', י“ט – כ”א. ↩
-
כ‘. ש"ב י’, י“ב. ודומה לזה חשמונאים ב‘ ח’, כ”ט. ↩
-
ש“ב י”ז, י"א. ↩
-
ש“א כ”א, י'. פסוק זה כפשוטו הוא. וגם בימי בית שני אנו מוצאים בדברי יוסיפוס, כי נשק האויב הנגף היה מסודר מסביב במרום קירות העזרה (את מקומו לא זכרתי כעת). ↩
-
ש“א כ”ה, כ"ח. ↩
-
שופטים ה', כ"ג. ↩
-
ש“א ל', כ”ו. ודומה לזה במדבר י‘, ל“ה. תהלים צ”ב, י’. ↩
-
שופטים ג‘, י’. ו‘, ל“ד. י”א, כ“ט. י”ג, כ“ה. ט”ו, י“ד. ש”א, י"א, ו’. ↩
-
שופטים ה‘, י“ד – ט”ו. י“ח. ש”א י"ח, ז. משלי כ’, כ"ט. ↩
-
ש“א ד', כ”א כ“ב. י”ז, כ“ו. ש”ב י"ט, ד'. ↩
-
שופטים ז‘, ב’. ש“א כ”ה, כ“ו. ל”א. ↩
-
ש“א כ”ו, י“ט. ש”ב י‘, י"ב. כ’, י"ט. ↩
-
שופטים ה‘, י"א. כ’, ב‘. ש"א ב’, כ“ד. ש”ב א‘, י"ב. ו’, כ"א. ↩
-
ש“א י”ב, כ"ב. ↩
-
ש“ב ז', כ”ג. ↩
-
י“ד, י”ג. ודומה לזה צפניה ג', י"ג. ↩
-
שופטים כ', כ"ג. ↩
-
שופטים כ“א, ט”ו. ועיין כל הפרשה כלה וביחוד פסוק ג‘, ו’. י"ז. ↩
-
ויקרא ד‘, ו’. כ“ג, ט”ו. כ"ה, ה'. ועל כלם פסוק: ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים (יהושע ו‘, ד’.) וכהנה רבות ↩
-
שמות כ“ח, ט‘ – י’. יהושע ד‘, ה’ – ח'. מ”א י“ח, ל”א. ↩
-
שופטים ב‘, א’. ו‘. ח’ – י“ג. י', י”א. י“א, ט”ז. י“ט, ל'. ש”א י‘, י“ח. י”ב, ה’. ש“ב ז‘, ו’. כ”ג. ↩
-
יהושע כ“ד, ט. שופטים י”א, י“ז – כ”ב. כ,ה. ש“א ט”ו, ב‘. ו’. ↩
-
י“ב, ט'. ש”ב ז', י“א. י”א, כ"א. ↩
-
יהושע י“ט מ”ז. שופטים י“ח, כ”ט. ש“א ב', כ”ז – כ“ח. רות ד', י”א – י"ב. ↩
-
יהושע כ“ד, ב', י”ד – ט"ו. ↩
-
דברים ל“ג, ב‘ – ד’. שופטים ה‘, ד’ – ה'. וזכר מאורע זה היה למופת לנביאים ישעיה ס”ג, י“ט. ס”ד, א‘ – ב’. חבקוק ג‘, ג’ – ד‘. ומשוררי הקדש תהלים ס"ח, ח’ – ט. ↩
-
עיין תרגום רש“י רד”ק ורלב“ג שופטים ב‘, א’. ורלב”ג שם ו', י"א. ↩
-
אם נתבונן היטב בכל הנבואות המקוצרות שבס' שופטים ומצאנו, כי אומריהם מתגלים פתאם ןמסתלקים ואינם ואין זכר עוד אף לשמותיהם. ודבר זה אי אפשר, אלא אם כן היה משפטם להגזר מן העם ימים ושנים ולבלתי הגלות אלהם בלתי אם בשעת הצורך. ↩
-
שופטים ו', כ"א. ↩
-
כ“ב – כ”ג. י“ג, כ”ב. ולפי המתקבל על הדעת היתה האמונה הזאת רק בת דורה בלבד, כי יהושע (יהושע ה', י“ג – ט”ו.) לא מצאנו שירא. ↩
-
במדבר ד‘, כ’. ש“א ו', י”ט. ↩
-
יהושע ה', י"ג. ↩
-
שופטים י“ג, י”ח. ודומה לזה בראשית ל“ב, ל. ודברי רש”י בבראשית שם נאמנו אף עמקו מאד. ↩
-
שופטים י“ז, י. י”ח, י"ט. ↩
-
ש“א כ”ב, י"ז. ↩
-
שופטים י“ז, י”ג. ↩
-
ש"א ג‘, ג’. ↩
-
כ"א, ז'. ↩
-
ב', כ"ח. ↩
-
י"ז. ↩
-
כ"ט. ↩
-
שופטים י“ח, ו'. לפי העולה מן הכתוב ”לכו לשלום“ היא ברכה ונכח ה' דרככם” תשובה על שאלת האפוד. ומדברי השקר שבפי כהן מיכה, אתה למד את מליצת האמת מפי כהן נאמן. ↩
-
דהי“א כ”ד, ה'. ↩
-
ש“א ב', ל”ה. ↩
-
ל"ו ↩
-
ב‘, י“א. יש לכוון את פסוקי ”והנער [שמואל הלוי] היה משרת את ה’ לפני עלי הכהן“ אל פסוק: ואח”כ באו הלוים לעבוד את עבודתם לפני אהרן ולפני בניו (במדבר ח', כ"ב). ↩
-
ש“א ג', ג. ועיין רש”י. ועיין עוד במדבר י"ח, ג‘ – ד’. תמיד א‘, א’ וגמרה שם. מדות א‘, א’. ↩
-
ש“א ג', ט”ו. ↩
-
שם ד‘, ד’. ש"ב ו‘, ב’. ↩
-
שמות כ“ה, כ”ב.במדבר ז' פ"ט. ↩
-
ש“ב ו‘, ב’. דבי”א י"ג, ו'. ↩
-
ש“א ד‘, ג’.ומקורי במדבר י', ל”ה. ↩
-
ש"א ז‘, א’. ↩
-
שם, ו'. ש“ב כ”ג, ט"ו. ↩
-
ש“א ב', י”ח. ש“ב ו', י”ד. ↩
-
דעת הנפש אשר התעוררה מעט מימי שמואל מתפרשת במענה הנמרץ אשר ענה האיש התובע את עלבון שאול באמרו: “ומי אביהם? ”, (ש“א י', י”ב.) לאמר: וכי תלויה הנבואה ורוה“ק בירושה אלא הכל שויון בה. ולדעתנו מזה טעם ”ויפשט גם הוא את בגדיו" (י“ט, כ”ד) שעל כרחנו בגדי מלכות הם, לאמר כי אין שררה וגדולה נוהגת במקום נבואה. ↩
-
שופטים י“ג, ז'. י”ד. ↩
-
ש“א י”ד, ל“ג – ל”ד. ועיין דברינו על המאורע המובא בפסוקים אלה במקומו. ↩
-
ש“ב י”א, ד'. ↩
-
שופטים ז‘, ג’. ועיין דברינו על המאורע המובא במקומו. ↩
-
ש“ב י”ב, ו'. ועיין שמות כ“א, ל”ז. וראית איך דקדקו בפסקיהם כחוט השערה. ↩
-
ש“א כ”ח, ג‘. ט’. ↩
-
שופטים ט‘, כ’. נ“ו – נ”ז ש“א כ”ה, ל“ט. ש”ב ט"ז, ח'. ↩
-
שופטים ט', נ"ז. ומקורו בתורה (שמות כ“ב, כ”ב. כ"ו). ↩
-
ש“א ג', י”ג. ומקור דעת זו בתורה (ויקרא י“ט, י”ז. אינקלוס שם). ↩
-
שופטים ה'. ל"א ↩
-
במדבר א', נ“ג. דבי”א כ“ז, כ”ד. ועיין מרבית המקומות שנזכר בהם קצף וראית כי בחטא הנוגע לאומה כולה הכתוב מדבר. ↩
-
יהושע ט‘, כ’. מ“ב ג', כ”ז. ↩
-
ש“ב כ”ד, כ"ה. ↩
-
שופטים ג‘, ד’. ↩
-
ש“א ב', כ”ה. ↩
-
שופטים י“ד, ד. ש”ב י“ז, י”ד. ↩
-
יהושע י‘, י“ב –י”ג. שופטים ה’, כ'. ↩
-
ש“א כ”ו, י'. וקרוב הוא כי המלחמה נחשבה למיתה שהיא באה לאדם מידי עצמו, כמו שאמרו בצינים פחים, ועיין רד"ק. ↩
-
ש“א כ”ה, כ"ט. ↩
-
רות ב‘ כ’. ↩
-
ש“ב י”ד, ז'. ↩
-
ט"ז. ↩
-
תהילים קכ"ז, ג'. ↩
-
יהושע י“ח, י'. וגם בירור נעל עכן (ז', ט“ז – י”ח) ובחירת שאול (ש“א י‘, כ’ – כ”א) ע”י מין גורל שאין בידינו לעמוד עליו. ↩
-
משלי ט“ז, ל”ג. ↩
-
י“ח, י”ח. ↩
-
ש“א כ”ח, נ‘. ט’. ↩
-
ט', ט“ו – י”ז. ↩
-
ט‘, ט’. ↩
-
כ“ח, ו'. ט”ו. ↩
-
שופטים ו‘, י“ז. ש”א י’, ז'. ↩
-
יהושע י“ח, ט'. כ”ד, כ“ו. ש”א י‘, כ“ה. ש”ב י’, יד. ט"ו. ↩
-
שופטים ה', י“ד. ועתה אחרי ראותנו, כי הכתב היה נוהג גם בימי השופטים וגם בקרב דלת העם, אין כל ספק, כי סדר היה גם לאותיות. ובכן אין שום דבר עומד לשטן, כי גם דהמע”ה ובני דורו שמשו בסדר זה, למען הקל על הזכרון. ואם נתבונן דבר זה יבטלו הרבה מערעורי מבקרי המקרא האומרים לאחר כמה מזמורים מאין טעם אחר, כ“א מהיותם מחוברים בסדר א”ב. ↩
-
דהי“א כ”ט, כ"ט ↩
-
שם. ↩
-
עיין על כל ספרי קדש אלה מוצא דבר “תור הראשון לספרות הנביאים”. ↩
-
ומה נכונו ומה נמרצו אמרי רבותינו על מגלה זו: א“ר זערא ”מגלה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא אסור ולא התר ולמה נכתבה? – ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (מדרש רות א‘, ה’). ↩
-
עיין ספרנו מירושלם ח"א צד 24 וצד 25. ↩
שלמה לפני המזבח בגבעון ולפני הארון בירושלים. עולה על כסאו ועושה משתה. מזמת אדניה. אחריתו ואחרית יואב. סוף כהונת בית עלי. כהונת בית צדוק. מות שמעי. בית שאול יושבים לבטח. חכמת שלמה שיריו ומשליו. משפט וצדקה משאת נפשו. דוד מופת לשלמה. ברית מסחר עם מלך מצרים ועם מלך צר. תולדות הבריתות האלה ועלעלותיהן על המלך ועל העם. התרבות המצרית והצורית בישראל. סוסים ומרכבות. שרי רכב ושרי פרשים. מקוה סוחרי המלך. מסחר הדגן והשמן. עושר ותענוגות בארץ. בית הנשים ושלחן המלך. פקודות שר הבית. שנים עשר נציבים. שרי שלמה. מלחמת פרעה בגזר. חרשת אבן קיר ומלאכת הבנין בישראל. בנין הבית. חנכת הבית. שיר הלוים. מִדְבֶרת שלמה ותפלתו. ערך המקדש. בית שלמה. בית בת פרעה. בית יער הלבנון ובית הנשק. עשרים ערי גבול. אניות הולכות אופירה. הכסא ואולם הכסא ומגני זהב. תענוגות מלכי קדם. מלכי הארצות מביאים מנחה. מלכת שבא. בנין ערים. בצור חומת ירושלים והמלוא. ערי מסכנות. בנין תדמור. דרכים סלולות. תעלות המים. בזבוז וחמדת הגוים. קלקול נשי המלך הנכריות ועלילותיהן. חליפות הרוח. לב הנביאים פונה מעט שלמה. אחיה השלוני ודרך נבואתו. ירבעם בן נבט ומעשה נעוריו. קשרו על שלמה. מנוסתו מצרימה. חליפות הכסא במצרים לרע לשלמה. אדד האדומי ורזון הערמי. ירבעם מתקבל בעין טובה בבית מלך מצרים. מות שלמה. ספרי תולדותיו. ערך שלמה בתולדות ישראל.
2742 – 2782
ויהי אחרי מות דוד ויאסף שלמה את כל נשיאי המטות, את ראשי השופטים ואת שרי החיל.1, וילך עמם גבעונה ויעל שם אלף עולות על הבמה הגדולה. וירא אליו ה' בחלום הלילה, וייקץ שמח וטוב לב. וישב ירושלמה ויעמוד לפני ארון ה', ויעל גם על המזבח, אשר לפני הארון עולות שלמים. ויעל על כסא אביו2, ויעש משתה לכל שריו ועבדיו.
אך לב אדניה עודנו נרגש, כי החל עוד הפעם להנער3 ויתנכל וישאל מאת בת שבע אם המלך שלמה לדבר על לב בנה לתת לו את אבישג השונמית אחת מנשי דוד לו לאשה. ותלך בת שבע אל בנה ויקדם את פניה בכבוד גדול. ותשאל בתמתה את השאלה האחת הקטנה אשר שם בפיה אדוניה. ויהי כשמוע שלמה את דברי אמו ויבן כי גדולה מאד השאלה, אשר הרהיב אדוניה את נפשו לשאול, ויזכור את העצה הנבלה אשר יעץ אחיתפל לאבשלום. כי חק היה למלכי הקדם, כי הבן היושב על כסא אביו הוא ישא את נשי אביו. וירא כי עודנו חורש רעה על ממלכתו וכי עוד ידי יואב ואביתר עמו4, וימלא את יד בניהו בן יהודיע להמית גם את אדוניה גם את יואב ויעש כן. והנה אמת הדבר, כי יהמה לב היודע בשמעו, כי יואב שר הצבא אשר עשה ישועות רבות וגדולות לעמו, מת לעת זקנתו בחרב; אך דרך אחרת לא היתה לשלמה, כי רעה גדולה ומלחמה בשערים נשקפה לו ולעמו מיד יואב, הנוטה אחרי אדוניה. על כן צוה גם דוד את שלמה להיות עיניו פקוחות עליו5. גם מפני שמעי בן גרא השונא לבית דוד האומר להשיב את הממלכה לבית שאול, צוה דוד את שלמה להשמר מאד ולבלתי חוס על שני האנשים האלה, אם תהיה מידם רעה נגד פניו. כי בחרוש איש רעה על המלך היושב לכסא קרוב הוא מאד להדיח את הרעה ההיא על כל המחזיקים בו, לא כן בעמוד אחד העם לשופט הארץ, אשר אין כסא ואין יורש עצר לו, כי בודד הוא, וגם בארוב איש לנפשו לא יקפח העם עמו. ואביתר הכהן נקעה ממנו נפש דוד מעט6, מאז ברחו מפני אבשלום, כי ביום ההוא עשה צדוק הכהן חיל, בעזבו את הגבעה ובאספו את מחנה הלוים ללכת אחרי המלך הגולה. ואביתר הנאמן גם הוא לדוד לא היה אז, כי אם כצל נהלך אחרי צדוק. ובהתנשא אדוניה למלוך נטה אחריו, על כן היתה כהנתו כמוקש בעיני שלמה ויגרשהו אדוניה למלוך נטה אחריו, על כן היתה כהנתו כמוקש בעיני שלמה ויגרשהו שלמה מהיות כהן עוד בירושלים וישיביהו לחלקת שדהו אשר בענתות על יד גֹב7 עיר מגורי אבותיו. וישם המלך את צדוק לבדו לכהן גדול, ולא היו עוד שני ראשי כהנים בישראל, כאשר היו בימי דוד. ויקם דבר איש האלהים, אשר דבר על בית עלי בשילה8, ויבא ביום הדוף שלמה את אביתר ממצבו. ותסֹב הכהונה הגדולה מבית עלי אשר מבני איתמר, ותהי כשמונה מאות שנה ביד בית צדוק אשר מבני אלעזר.
ועל שמעי שם שלמה משמר לשמור את צעדיו, ויצוהו לבנות לו בית בירושלם, ולבלתי צאת מקיר העיר וחוצה, למען ידע את מוצאו ואת מובאו. ויעד בו כי ביום צאתו את העיר ומת, וישבע לו שמעי. ויברחו לשמעי מקץ שלש שנים שני עבדים אל אכיש, ואכיש לא היה אוהב לבית דוד מיום הכניעו את פלשתים. ויהי קרוב הדבר בלב שלמה כי שת שמעי את ידו עם פלשתים לכרות שוחה לבית דוד. וימלא את יד בניהו בן יהוידע להמיתו ויעש לו כן. אז9 נכונה הממלכה ביד שלמה, כי סר למן היום ההוא פחד בית שאול מעל פני בית דוד. ולא הוסיפו עוד בני בנימין לפצות פה על בן ישי וכסאו וביתו. ואין יודע עוד אם גדל כבוד מפיבשת בעיני שלמה ואם היה באוכלי שלחנו, אך זאת נודעה, כי מיכא בנו הוליד ארבעה בנים ויתילדו עוד דורות רבים למיכא בן מפיבשת בספר תולדות בית שאול10.
ושלמה היה איש חכם מאד. וישם לבו את חכמת הקדם ואל חכמת מצרים, ויצא לו שם בכל הגוים מסביב. וישלחו מלכי ארץ את חכמיהם11 אל שלמה לקחת מפיו עצה וחכמה. ובני ישראל אמרו כי גדלה חכמת שלמה גם מחכמת איתן והימן וכלכל ודרדע בני זרח אבות כל חכם בישראל. ויָחַד חידות12 וישר שירים על האהבה בתענֻנים בימי עלומיו, אשר אחד מהם הוא שיר השירים אשר לשלמה, וימשל משלים רבים מאד, וישם את לבו לדעת את הצומח ואת החי לכל תולדותם ולכל חקותם וישם אותם לאותות ולמשלים, ויצינם כמו חיים ויתן בפיהם דברי חכמה להורות את העם מוסר ומישרים דעת ומזמה13. וגם משלי החכמה ואמרי הבינה אשר היו נכונים על שפתי העם מדור לדור, לקט אחד אחד למשמרת14. ויעלו אחרי כן גם המשלים אשר יצאו מלבו, גם אלה אשר לקח מפי העם על ספר משלי שלמה. אך כך משאת נפשו כל היום וגם כל הגיונו בחלום חזיון לילה15 היה לב שומע להבין בין טוב לרע, לשפוט את העם הכבד הנתן על ידו. וייקר בעיניו לב חכם ונבון ודעת משפט מאֹרך ימים מעֹשר ומגבורה16, כי את דוד אביו אשר עשה משפט וצדקה לכל עמו17 שם לו למופת בכל דרכיו18, ויאב ללכת בחקות דוד אביו לאהבה את ה' כמהו19. ויהי ה' עמו ויאר את עיניו להביט אל קרב ולב ולהוציא לאמת משפט20, ומי יודע אם לא גדל כבוד שלמה ככבוד דוד אביו בישראל, לולא ערב את לבו בשלשה דברים לעבור את פי ה' אשר צוה ביד משה עבדו לכל איש יושב על כסא ישראל, כי שעו עיניו אל חמדת הגוים אשר מסביב ויתחתן במלכיהם21. ויכרות ברית עם פרעה מלך מצרים22 וישא את בתו לו לאשה. וגם עם חירם מלך צֹר חִדש את הברית הכרותה בינו ובין דוד אביו. אך תחת אשר דוד שמר רק את בריתו לאוהביו מלכי הארצות ועיניו היו רק אל ארצו פנימה, ודבר לא הטה את לבבו להפיל מדרכי אבותיו דבר, לא הרפה שלמה מן המלכים אנשי בריתו, ויהיו דבריו עמהם תמיד ויט לבבו אל דרכיהם. ויהי בבֹא בת פרעה בסוסיה וברכבה23 עירה דוד, ויעל ויבא עמה גם משפט ארץ מצרים בשערי ציון וילֻזו מנגד עיני המלך החכם הזה, הדברים אשר דבר ה' על אדות המלך ביד משה עבדו לאמר: “רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס”24. ויאסף לו שלמה רכב ופרשים וסוסים הרבה מאד, ויהיו לו אלף ארבע מאות רכב ושנים עשר אלף פרשים. ויבן לו אֻרות סוסים לרוב מאד25, אשר היו לערי רכב וערי פרשים26, ויפקד עליהם שרי רכב ושרי פרשים27, ויכרות שלמה ברית עם פרעה מלך מצרים ויחכֹר28 ממנו את כל מוצא הסוסים, ולא מכר איש מצרי סוס או מרכבה לאיש בלתי אם לעדת אנשי שלמה, אשר ישבו במצרים, ואשר קראו להם בישראל “מקוה סוחרי המלך”. וימכֹר שלמה ואנשיו את הסוסים ואת המרכבות, אשר קנו ממצרים למלכי ארם ולמלכי החתים אשר בצפון, ויעשר שלמה ועמו מאד לרגל המסחר הזה.
ועם חירם כרת המלך שלמה ברית לשלוח לו את עבדיו צידונה וללמד את ידיהם לכרות שם עם עבדי חירם עצים מן הלבנון ולהוריד לו משם הימה עצי ארזים ועצי ברושים ולקשור אותם יחד ולשום אותם רפסֹדות דֹברות29 על פני הים להביאם יפו ולנפצם שם. ושלמה יתן לחירם עשרים אלף כֹר חטים לשנה ועשרים כר שמן כתית. ותהי ארץ ישראל למן העת ההיא למוצא דגן ושמן לעמים רבים, כי נתנו עובדי אדמת ארץ ישראל למן העת ההיא למוצא דגן ושמן לעמים רבים, כי נתנו עובדי אדמת ארץ ישראל לרוכלי צר בכסף מלא, את אשר הותירו מלחם ביתם ומזרע אדמתם וישלחו באניות עד אפסי ארץ. ולא ארכו הימים וישבירו בני ישראל לצר גם דבש גם צרי. וייטב המלך שלמה לישראל בבאו בברית מקנה וקנין עם צר, כי עשה את ארץ ישראל למקור עֹשר ליושבים עליה. וישב ישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו אוכלים ושותים ושמחים. אך לרגלי המצרים והצרים פרצו באו דרכי הנכר בבית המלך ובבית ישראל כלו. וירעו בני הנכר האלה בהביאם גם את תועבותם ואת זמתם30 עמהם לארץ הקדש. ותאחז גם התרבות המצרית והצרית בקרב העם ימים רבים31, ויקח לו שלמה נשים רבות מאד כמשפט מלכי גויי הקדם גם מן הגוים אשר צוה ה' לבלתי התחתן בהם, וירחב את כבוד ביתו מאד מאד. ויהי שלחנו מלא דשן ומעדנים, וגם המלכים אשר באו אל ביתו ויראו את מאכל שלחנו ומשקהו, מושב עבדיו ומעמד משרתיו, השתוממו ולא קמה בהם רוח למראה עיניהם, ויהי כי הגדיל שלמה את תפארת ביתו עד מאד ויוסף על פקודות שרי ממלכתו עוד פקודה אחת, הלא היא פקודת משק בית המלך. ויֵפקד את אחישָר לשר הבית אשר על פיו יצא ועל פיו יבא כל דבר כלכלת בית המלך. ויתן על שכם שר הבית אשר יאמר לו סוכן32 מפתח זהב, אשר נקרא לו מפתח בית דוד33 למען ידעו כל שרי המלך וכל עבדיו, כי אב34 הוא ואדון לכל בית אדוניו. וגם שנים עשר שרי מחלקות הצבא, אשר היו לדוד, אשר שמרו איש ומחלקתו את משמרת הארץ אחד לשנה35, נהפכו בימי מלכות שלמה ויהיו לשנים עשר נציבים, אשר כלכלו איש חדשו את המלך ואת כל הקרב אל שלחנו ואשר המציאו את השעורה ואת התבן אל ערי הרכב לסוסים ולרכש36. וישם שלמה את עזריה בן נתן37 על הנציבים וזכור אחי עזריה היה רֵעה המלך יושב ראשונה במלכות. ובניהו תחת יואב על הצבא. ואחרי מות שְוָא הסופר אשר למלך דוד קמו שני בניו אליחֹרף ואחיה לסופרים. אך יהושפט בן אחילוד המזכיר ואדֹנירם בן עבדא אשר על המס שרי בית דוד עמדו על משמרותיהם גם בימי שלמה.
אך בכל מאויי שלמה, אשר אוה לגדל את כסאו לא שכח את משא נפשו, לבנות בית רם ונשא בירושלים לשם ה'. ויבחר מכל ישראל שלשים אלף איש ויחלקם לעשרת אלפים, ועלו עשרת אלפי איש לבנונה לכרות את העצים עם עבדי חירם חדש אחד ושבו אחרי כן לנוח בבתיהם שני חדשים עד תום שתי עשרות האלפים הנשארים לעבוד עבודתם בלבנון, למען ילמדו גם בני ישראל את ידיהם לכרות עצים כצידונים38. ואת יתר גויי כנען, אשר החיו בני ישראל בעלותם ממצרים, פקד שלמה וימצא אותם מאה וחמישים אלף שלשת אלפים ושש מאות, ויעל אותם למס עובד. וישם שבעים אלף איש מתוכם לנושאי סבל ושמונים אלף חוצבים בהר, להסיע את האבנים לבנין, ושלשת אלפים ושש מאות איש הנארים שם לשרי הנצבים על המלאכה. ולא מרו האנשים האלה את פי שלמה, ויביאו את צוארם בעֻלו, לבד מיושבי עיר גזר אשר באפרים אשר התפרצו מפניו, וישלח פרעה את חילו וילכדה וישרפה באש ויהרוג את כל יושבים ויתנה שלוחים לבתו39. ויכנע שלמה ביום ההוא את הכנענים אשר היו לצנינים בצדי ישראל ימים רבים ויהיו לעבדים ויקראו להם “עבדי שלמה”. אך בכל זאת התהלכו בני ישראל עמם בשלום ובמישור כל הימים ולא הכבידו עליהם את עֻלם40 וידבקו עבדי שלמה בבני ישראל, ולא סרו מעליהם גם בצרתם גם ברַוְחתם. וישכנו “בני עבדי שלמה” לבדד, כי לא התחתנו בהם בני ישראל. והיו למפלגה לבדה, ככל אשר היו הגבעונים אשר קראו להם “נתינים” למפלגת לבדה41.
וילמדו אנשי שלמה מאנשי חירם, את מלאכת חרשת אבן קיר ואת מלאכת הבנין42, ככל אשר למדו אחיהם מהם את מלאכת כריתות העצים מן הלבנון. ויפסלו בוני שלמה ובוני חירם ואנשי ארץ גְבֵל43 או האבנים אשר הסיעו עבדי שלמה לבנות את הבית לה'.
ויחל המלך לבנות את המקדש לאלהי ישראל על הר המוריה בשנה הרביעית למלכו (2745 – 1016) היא שנת שמונים וארבע מאות לצאת בני ישראל מארץ מצרים. ויכלהו לכל דבריו ולכל משפטיו בחדש מרחשון בשנת האחת עשרה למלכו. ויהי ארך הבית ששים אמה, ועשרים אמה רחבו, ושלושים אמה קומתו. וישם את פתח הבית מפאת קדים, ויבן אולם על פניו. ויהי ארכו על פני רחב הבית עשרים אמה, ועשר אמות רחבו מקיר פתח האולם עד קיר פתח הבית. ומסביב לבית מצפון, ממזרח ומדרום, בנה צלעות עד חצי קומתו. ויהי לכל צלע שלש יציעים תחתונה, תיכונה, ושלישית. ויספון את הקירות בלוחות ארז ויפתח על הלוחות פתוחי מקלעות כרובים, תמורים ופטורי ציצים וירקע פחי זהב וַיְרֶד עליהם את הפחים. ויתחקה הזהב הדק הַמְיֻשָר על חקקי לוח הארז המחֻקה, ויֵראו כל צלמי העץ בכל פתחותיהם מבעד לצפוי הזהב. ויבן שלמה קיר ויבדל בין עשרים האמה ארך אשר בירכתי הבית, ובין ארבעים האמה הנותרות, ויקרא לירכתי הבית דביר, וליתר הבית קרא היכל. ויעש בדביר שני כרובים עצי שמן, פורשי כנפים על פני רחב כל הבית, ויצף אותם זהב. ויקדש שלמה את הדביר קדש קדשים לתת שם את ארון ברית ה' אלהי ישראל. ויתן בהיכל עשר מנורות זהב, חמש מימין וחמש משמאל, ואת שלחן הפנים זהב, ואת מזבח הזהב מזבח הקטורת. ויבן את החצר גזית וארז, וישם שם את המזבח העולה. ולאיש צֹרי חֹרש נחשת מלא תבונה ודעת, ושמו חירם החרש ים נחשת אשר קו שלשים אמה יסֹב אותו וייצק שנים עשר בקר נחשת, ויכונן את הים עליהם ויהיו פני כל שלשה שלשה בקר פונים לרוח אחת ואחוריהם אל תחת הים ביתה. ויעש את שפת ים הנחשת כמעשה כוס פרח שושן, ומקלעת פקעים חתחת לשפתו. ויהי הים הזה למיכל המים למלא ממנו את עשרת הכיורות, הנכונים על עשר מכונות נחשת, אשר גם אותם עשה חירם החרש מעשה מלאכת מחשבת, לכהנים לרחצה בם את ידיהם ואת רגליהם בבֹאם אל הקדש. ושני עמודי נחשת עשה החֹרש הצֹרי הזה אל פתח האולם. ויעש להם כותרות ממעל. ויקרא שלמה את שם העמוד הימני יכין, ואת שם העמוד השמאלי בעז, ויצא שם בישראל למלאכת הים והעמודים, ויחשבו להם לסגולה. ואת כל הכלים אשר ישרתו בהם בקדש עשה שלמה זהב טהור. ויעש שלמה אוצרות בבית ה‘, ויתן שמה את כל הקדשים אשר הקדיש דוד אביו, ואת כלי הכסף ואת הזהב ואת כל כלי השרת. ויהי אוצר בית ה’ למן היום ההוא גם לאוצר העם.
ויהי מקץ עשרה חדשים לכלות מלאכת בית ה' לכל חקתו, ויקהל שלמה את כל נשיאי המטות, ואת כל זקני ישראל ירושלמה, להעלות את ארֹן האלהים אל מקומו, אל דביר קדש הקדשים אשר במקדש ה' בהר המוריה. ויקהלו כל עדת בני ישראל ירושלמה (2753 - 1008) ויעלו הכהנים את הארֹן ואת שארית כלי אהל מועד מעיר דוד. ויהי בטרם נפתחו שערי המקדש לאסוף אל תוכו את ארֹן אלהים, ואת כח הקדשים ואת העם הרב, אשר נהרו אחריהם, פצחו הלוים רנה ויתנו קולם בשיר אדיר ומרומם מאד אשר ראשית דבריו אלה הם:
לֵיָי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָה תֵּבֵל וְיֹשְבֵי בָהּ; 44
לאמר קטן הבית הגדול הזה מהכיל את כבוד ה', כי מלאה הארץ את כבודו ואת כחו ואת גבורתו, כי אם למען הודיע, כי שוכן הוא בתוך יריאיו, בחר בבית הזה. וישאלו הלוים המשוררים ברוח רוממה ובחזקת היד;
מִי יַעֲלֶה בְּהַר יְיָ וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשוֹ; 45
לאמר: מי האיש אשר יכון להראות את פני ה' ולבקר בהיכל הנעלה? ויענו ויאמרו:
נְקֵי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב
אֲשֶר לֹא נָשָׂא לַשָׁוְא נַפְשׁוֹ
וְלֹא נִשְבַּע לְמִרְמָה; 46
לאמר: לא בעולות ובזבחים יתרצה איש אל האל הגדול, אשר שמו נקרא על הבית הזה, כי אם באהבת חסד ובלב טהור. ויכלו את דברי השיר הנשגב לאמר:
שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׁאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:
מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְיָ צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה; 47
ויהי המזמור הנעלה הזה למופת למזמורים אחרים, אשר פתח דברם היתה שאלה מעוררת על דרכי האיש, אשר לו המשפט לבקר בהיכל הקדש. ושארית דברם היתה פרשת ארחות משפט צדק ומישרים, אשר רק בעשות איש אותם, יטהר לקדם את פני עושהו48.
אז נפתחו השערים, וארֹן אלהים וכל קדשיו מובאים בידי הכהנים, וכל העם באו אל חצרות המקדש. ויהי בהבא הכהנים את הארֹן אל מקומו, ואל תחת כנפי הכרובים (5753 – 1008), ובני אסף והימן וידותון ואחיהם הנצבים לבושי בוץ למזרח המזבח, בכל כלי שיר פצחו רנה. ומאה ועשרים כהנים תוקעים בחצוצרות, ואין קץ לצאן ולבקר אשר העלה המלך והעם ביום ההוא. וירד ה' בענן, וימָלא כבוד ה' את הבית, ולא יכלו הכהנים לעמד לשרת בהיכל מפני הענן.
אז נשא שלמה המלך את מדברותיו. ויברך את ה‘, אשר מלא בידו את הדבר אשר דבר בפיו, כי יתן לדוד בן יושב על כסאו, אשר יבנה את הבית לשמו. ויתפלל המלך את תפלתו הרוממה באזני כל קהל ישראל, ויוכח כי לא לבית מושב לה’, בנה את הבית, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, כי אם לאות ולנס, לכל נפש ולכל משפחה ולכל שבט בישראל. וגם לכל העם כלו, להכין לנו מעֻזי אל המקום האחד הזה בהתפללו ובשפכו את נפשו לפניו, כי עיני ה' פתוחות לילה ויום אל המקום הזה, אשר אמר, כי שמו יהיה שם עד עולם. והיה לכל העם לב אחד, בנשוא כלם את עינהם ואת לבם אל המקום האחד, להתפלל אל ה' אל אחד. ולא דבר שלמה בתפלתו על דבר עולה וזבח, כי אם על דבר התפלה הזכה ועל התחנה, כי הבית הזה בית תפלה יהיה לכל העמים. וגם את תפלת הנכרי, אשר יקרא אל אלהי כל הארץ בבית הזה, ישמע ה‘, למען דעת כל עמי הארץ, כי ה’ הוא אלהים אין עוד. ויֵזכר שלמה את בני ישראל, כי הם הם העם, אשר הבדיל לנחלה מכל עמי הארץ, ביום הוציאו אותו ממצרים. ויחזק את ידיהם להיות לבבם שלם עם ה' ללכת בחקתיו ולשמור מצותיו כל הימים.
ויהי צדוק בן אחיטוב הכהן הגדול הראשון בבית אשר בנה שלמה, וימת צדוק בימי שלמה גם אחימעץ בנו מת, ויכהן עזריה תחת צדוק אבי אביו49.
ויקדש הבית וההר אשר נבנה עליו קדש הקדשים עד עולם. ויחשב לדור דור כעין העולם ואורו50 ובמקום אשר לא נעלה מעליו כבוד ה' אף רגע51. ותקדש גם ירושלם למן היום ההוא מכל ערי הקדש52 ותקרא נחלת עולמים53.
אך ככל אשר מצא שלמה חן בעיני העם, וישם שארית לממלכתו בדבר הבית אשר בנה לה', כן הסב מעט מעט את לב העם מאחריו, ותעל כרקב בארצו תפארת הבתים הגדולים מאד, אשר בנה לו ולבת פרעה, אשר הכבידו מאד על העם. את כל הבתים בנה אבנים יקרות מגֹררות במגרה, אבני עשר אמות. ויבן בית גדול מאה אמה ארכו וחמשים אמה רחבו, ויקרא את שם הבית ההוא “בית יער הלבנון”, כי על עמודי ארזים היה נכון כלו. ויבן אולם על פני הבית אשר קרא לו אולם העמודים, ויהי ארכו כרחב הבית ושלשים אמה רחבו. ויכונן לו בית אוצר כלי מלחמה על יד בית יער הלבנון54. ויעש עוד בית גדול לשבתו, ובית גדול כמהו לבת פרעה. ועל פתח ביתו עשה תאי הרצים אשר שם יעמדו על משמרתם שרי הרצים לשמור את פתח בית המלך, ויבן את אולם המשפט אשר שם ישב על כסאו לשפוט את העם.
ויתן שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל במחיר מאה ועשרים ככר זהב והארזים והברושים אשר נתן לו חירם לבנין הבתים. ולא הטיב שלמה בעשותו את הדבר הזה, לגרוע נחלה אחת גדולה מאדמת ישראל, ולהסיפה על ארץ צֹר. ויקרא חירם לאדמת הערים האלה כבול על שם עיר כבול55 הגדולה בכלן. ויוָעץ שלמה, כי לא טוב תתו את אדמתו בזהב לחירם. ויעש שלמה אניה על יד אילת ועציון גבר על שפת ים סוף בארץ אדום, ללכת אופירה, אשר על תוצאות נהר הִגְדו בארץ הֹדו. וישלח חירם את עבדיו עם עבדי שלמה, ותקם עצת שלמה המלך החכם להכשיר את בני עמו לאנשי אניות יודעי הים. ויהי עם ישראל העם האחד בימים ההם, מלבד אנשי בבל, אשר סחר אל ארץ הדו הרחוקה מאד. אנשי בבל ישבו על חבל הים אשר בינם ובין הדו. אך לצֹרים ולצידונים היתה דרך הים רחוקה מאד. ויהי להם לעבור את כל הים התיכון לארכו עד באם אל מבואי הים האִתְּלָתִי, ולשום את פניהם הנגבה ולסֹב את כל נגב אפריקא ואת כל נגב ארץ תימן עד באם הדו. אולם למן היום אשר הכניע דוד את אדום ואת עמלק היה לישראל גבול ים סוף מצפון, ותמצא יד המלך שלמה לשלוח משם אניותיו56 ותבא אנית שלמה אחת לשלש שנים מאופיר, ועליה ארבע מאות ועשרים ככר זהב, וכסף רב מאד. וירב הזהב בירושלם, עד כי כסף לא נחשב כמעט למאומה, גם בבית המלך גם בבתי מרום העם, ויעש לו שלמה כסא שן מצֻפה זהב, אשר לא נעשה כן לכל הממלכות, ותהיינה לו ידות מזה ומזה ובשש מעלות יעלו עליו ושני אריות על כל מעלה מימין ומשמאל. ושני אריות אצל ידות הכסא. וכל כלי משקהו וכל כלי בית יער הלבנון זהב סגור. ויעש המלך שלמה לרצים שומרי ראשו מאתים צנה זהב, ושלש מאות מגנים זהב. וגם שנהבים, קופים ותֻכים הביאו אנשי שלמה מאופיר, ויהיו בגן המלך לשחק שם. ויאָמן הדבר על מלך שלמה, כי כל תענֻגות בני אדם, אשר שאלו עיניו לא אצל מהן ולא מנע את לבו מכל שמחה, ואת עליתו אשר עלה בית ה' המלאה הוד והדר ראו המלכים וישתוממו57, כי מדי עלותו להראות את פני ה' שלש פעמים בשנה בחג המצות בחג השבועות ובחג הסכות58, ולהעלות שם עולות ושלמים, יעבור את המסלה ההולכת מבית המלך אל בית ה', אשר מֵסעד עצי אלמוגים יקרים מאד לה מזה ומזה59, ושלש מאות רצים ישאו לפניו שלטי זהב. ומלבד העשר הרב, אשר בא לשלמה ממוצא הסוסים ממצרים ומאניות אופיר, רבו המתנות בכסף ובזהב ובשלמות ובנשק ובסוסים ובפרדים אשר הביאו לו מנחה, גם מלכי הארצות הסרים למשמעותו אשר כבש אותם דוד אביו, גם המלכים אשר באו עמו בברית, או אשר שמעו שֵמע חכמתו, ויבאו ירושלמה להתודע אליו ולכרות עמו ברית אהבה. בתוך המלכים אשר היו באים לשמוע את חכמת שלמה ולהשתעשע עמו, באה גם מלכת שבא מארצות תימן, בחיל כבד ובגמלים נושאים זהב ובשמים ואבן יקרה. ויקדם המלך את פניה בכבוד גדול, ויגד לה את כל חידותיה אשר חדה לו. ותשמע מלכת שבא את דברי לכמתו ואת משפט הצדק אשר ישפוט את עמו, ותרא את עֹשר כבוד ביתו ואת טוב טעמו, ולא היה עוד רוח. ותגד לו בפה מלא, כי לא הֻגד לה החצי מאשר ראו עיניה. ותכבדהו בכל לבה, ותתן לו מנחה מאה ועשרים ככר זהב ואבן יקרה ובשמים אשר לא באו עוד כמהם בארץ ישראל, וגם שלמה נתן לה מתנות ביד המלך ותשב לארצה לשלום.
ואחרי כלות שלמה לבנות את בית ה' ואת בית המלך, בנה ביד עבדיו אשר מיתר הכנעני והאמורי את המלוא וחומה עזה ובצורה לירושלים מסביב60, וערי מסכנות לאצור בהן בר ואת חצר אשר בצפון הארץ, אשר היתה יתד תקועה לישראל בימי ססרא, ואת מגדו אשר למשה, ואת גזר העיר אשר שרף פרעה חתן שלמה על הכנענים באש, ואת בית חורון תחתון אשר על הגבול בין אפרים ובין בנימן, ואת בעלת אשר בנחלת דן. ויחזק שלמה על חמת צובה אשר מצפון ארצו, ויבן שם בצפון את תדמור, במקום עינות מים ועצי תֹמר. על כן נקראה בפי היונים פַּלְמִירָה, כי לתֹמר יאמר פַּלָמָה בשפת יון, וירב לבנות בתי חמדה גם בלבנון. ויבן דרכים סלולות בכל הארץ אשר תצלחנה למהלך סוסים מרכבות ועגלות61. ויבא אל המים מעין עיטם אשר מנגב לירושלים העירה, ויכלכל את הארץ בכל מחסוריה. ויהי שלמה מלך חכם עושה חיל מאין כמהו, וישם את עיניו רק בקרב הארץ פנימה להעשירה ולהצליחה ויאהב לעשות גם משפט וצדקה בקרב עמו כדוד אביו.
אך הבזבוז הרב, התענֻגות וחמדת הגוים אשר נטה לבו אליהם, הביאו קדחה על ממלכתו. ועל כל אלה הכשילו הנשים הנכריות הרבות אשר לקח גם את כה ממלכתו. ועל כל אלה הכשילו הנשים הנכריות הרבות אשר לקח גם את כח מלכותו, כי כבד עֻלן על העם מאד. אף לקחו את טעמו לעת זקנתו, עד כי עיפה להן נפשו, ויתן להן את כל שאלתן מבלי התבונן הטובים מעשיו בעיני עמו ובעיני תופסי תורת אלהיו. ויהי המעט כי נשא לו נשים ופלגשים אין מספר, גם מן העמים אשר לא יבאו בקהל ישראל, וימלא את ידן לבנות במות לאלהיהן ותקֵמנה במות על הר המשחה, הוא הר הזיתים מימין, לעשתֹרת שקוץ צידונים לכמוש שקוץ מואב, ולמלכם תועבת בני עמון, ויסר מאחריו לב הנביאים. והמחשבות אשר עלו על רוחו בימים ההם, והארחות העקלקלות, אשר לרגעים תעה לבו בהן ואשר עד מהרה ישוב מהן אל דרך הישרה, בהיות עצם לבו טהור גם בעת ההיא, עלו על ספר הקהלת62.
ונתן הנביא לא היה עוד בימים ההם, ויהי אחיהו איש שילה לראש הנביאים. הוא החל להוסיף מראה עינים63 על דבר שפתים בהנבאו אל העם. ויהי לחק לנביאים ימים רבים למן היום ההוא, לעשות מעשים רבי עליליה לעיני העם, למען הביע במראה עינים את אמון לבם. ויֵעַרֵץ אחיה השילוני את בית דוד אשר כרת ה' את בריתו עמו, ואת ירושלם אשר בחר בה ה' לשום את שמו שם. אך למראה מעשה נשי המלך הנכריות, אשר דמו להֵבל באולתן ובפחזותן את כל מעשה עלי לשמואל, שאול ודוד, אשר עשו להעביר את האלילים ואת אלהי הנכר מן הארץ, נצתה כאש קנאת ה' צבאות בלב אחיה הנביא. ויבֹא אחיה64 אל שלמה ויוכיחהו תוכחה קשה על בלי שמרו את ברית ה' וחקותיו, ויבא לו, כי קרוע יקרע ה' הממלכה מיד בנו ונתנה לעבדו, ורק שבט אחד ישאר בידו, למען דוד ולמען ירושלם, והיה שמו מלך, וממשלתו ממשלת נשיא. ולא שת שלמה את לבו לדברי הנביא. ובתוך שרי הנצבים אשר לשלמה היה איש, ושמו ירבעם בן נבט לבית אפרים מעיר צררה. וימת עליו אביו בעודנו ילד, ותגדלהו צרועה אמו, ויגדל הילד ויהי לנער, ותנתן לו פקודה מיד שרי המלך לעמוד על הבונים את המלוא הסוגר את פרץ עיר דוד. וירא שלמה את הנער כי גבור חיל עושה מלאכה הוא, ויפקד אותו לנציב על אפרים ומנשה, וימצא חן בעיני העם, כי הטיב את מעשיו. ויהי בצאת אחיה מאת פני שלמה, וימצא את ירבעם יוצא מירושלם, ויקרב אליו, ויתפש בשמלתו החדשה אשר עליו, ויקרעה לשנים עשר קרעים, ויתן את העשרה ביד ירבעם ויאמר: “כה אמר ה' הנני קֹרע את הממלכה מיד שלמה, ולקחתי המלוכה מיד בנו, ונתתי לך את עשרת השבטים, ולבנו אתן שבט אחד למען היות ניר לדוד עבדי בירושלם, העיר אשר בחרתי לי. ואענה את זרע דוד אך לא כל הימים. והיה אם תשמע את כל אשר אצוך והלכת בדרכי והייתי עמך”. אך ראשית מעשה ירבעם היה לבלתי שמוע אל אשר צוה ה' ביד הנביא, כי אך הַפְנֵה הִפנה את שכמו מאתו, וילך ארצה אפרים וירם יד במלך65, ויסת את בני אפרים לפשוע מתחת יד בית דוד בעוד שלמה חי, אף כי דבר הנביא היה אליו, כי מיד בן שלמה תקרע הממלכה ולא מידו. ויט אליו לב בני אפרים, אשר צרה עינם בבית יהודה מאז. וישמע שלמה את הדבר הרע הזה, וישלח את מלאכיו להמיתו וימלט ירבעם ויברח מצרימה.
בימים ההם החלו להֵראות בקיעים בבית ממלכת ישראל, כי מת פרעה חתן שלמה המֹלך בצוען במצרים התחתונה, מבלי להיות לו ניר במצרים עוד, כי לא ישב בנו על כסא אחריו. וימלוך תחתיו איש זר לו, ושמו שישק66 אשר שם כסאו בעיר פִיֶבֶסת, ותרע עינו בממלכת ישראל, אשר לא היתה נופלת בעת ההיא בגדלה וברחבה ממלכת מצרים העתיקה. ויחרוש עליה ועל שלמה מלכה רעה. ויקם שישק את אדר בן מלכי אדום לשמן לשלמה ולארצו. וזה דבר אדר האדומי: בהכות יואב את כל זכר יוצא צבא באדום, ברח אדר בן המלך ואנשים מעבדי אביו עמו, דרך פארן מצרימה, ואדר נער קטן בעת ההיא. ויאסף אותו פרעה, ויתן לו בית ואחזת נחלה ויכלכלהו בכל מחסוריו. ויהי כאשר גדל ויהי לאיש ויתן לו את אחות אשתו לו לאשה, ואת בנו אשר ילדה לו גדל פרעה בתוך בני המלך. ויהי אחרי מות דוד ויואב ויפצר בפרעה לשלחהו אל ארצו, ולא שמע אליו פרעה, כי ידע, כי יהיה למוקש לשלמה חתנו ובעל בריתו, ויעצרהו פרעה עמו כל ימי חייו, ויהי כאשר עלה שישק על כסא מצרים, וישלח את אדר וישליחהו בשלמה איש עברתו. וירא אדר, כי באדום ארץ אבותיו לא יעשה חיל וילך אל ארץ ארם, וישת ידו עם רזון בן אלידע, אשר ברח מאת אדוניו הדרעזר מלך צובה בימי מלחמת דוד, ויהי רזון שר גדוד משוטט בארץ כל ימיו. וימלכו עליה ויהי המעט מארם, כי פשעה מתחת ידי ישראל, ותהי לשטן לשבטי ישראל כל יתר ימי שלמה67.
ויהי בחרוש שישק רעה על שלמה, וישמח לקראת ירבעם בן נבט אשר ברח מצרימה ויאספהו אל ביתו, ויחזק את ידו להתיצב לשטן לו לעת מצוא. וימת שלמה (2782 – 979) בשנת ארבעים למלכו על ישראל, ויקבר עם אביו בעיר דוד ויעלו סופרי הדור ההוא את כל העתים העוברות עליו, ואת רֻבי חכמתו על ספר אשר קראו לו ספר דברי שלמה68. ויכתוב נתן הנביא את דברי ימי שלמה הראשונים, ואחיה השילני ויֶעְדו ההֹזה69 כתבו את דברי ימיו האחרונים. אך הספרים האלה ככתבם וכלשונם אבדו ואינם, ולא נמצאו עוד מדברי ימי המלך הזה בלתי אם הדברים הכתובים בספר המלכים ובספר דברי הימים אשר בכתבי הקדש. ויגדל שם שלמה מאד, וחכמתו הגדולה ושלותו הרבה היתה למופת ולמשל בישראל, לדור דורים. וככל אשר רבו הדורות, כן רבו השמועות הנפלאות בפי העם על גדולתו, על עשרו ועל תפארתו ויצא לו שם בכל גויי הארץ, ככל אשר יצא על אלכסנדר מקדון היוני. אך גם בדבר הזה יֵרָאה מה שונה רוח בני ישראל מרוח בני יון מבחר יתר עמי הארץ. כי תחת אשר אלכסנדר האדיר היוני עשה לו שם בחרבו השנונה אשר בה דכא גוים רבים, ובחרבן אשר החריב מרחבי ארץ, ובשלל העמים אשר נשא, ובחרדת מלכים אדירים אשר רגזו מפניו, עשה לו שלמה שם בשלום הרב אשר היה לו מכל עבריו מסביב, ובטובה אשר הרבה בקרב ארצו ובכשרון המעשה ותבונות כפים אשר למד את יד בני עמו, ובמתנות הגדולות, אשר לא מפחד אויב הביאו לו רזני ארץ, כי אם למען שמוע חכמתו, ובאהבת המלכים אשר מסביב, אשר ששו לבא עמו בברית. ואת ערך המלך החכם הזה הכירו בני עמו, גם מבעד לחטאות אשר בהן העיבו את אור פניו הנשים הנכריות, ויחזיקו, כי “בגוים הרבים לא היה מלך כמהו ואהוב לאלהיו”70, ועל השלום אשר החזיק בו ויתכבד בו כל ימיו, נחשב בעיני הדורות, כמלאך ה' המֹלך בשמו וברוחו, ויאָמר לו: “המלך שלמה: מלך שהשלום שלו”.
-
דהי"ב א‘, ב’ – ג'. ↩
-
בעל דברי הימים חותם את תשובת שלמה בגבעון ובירושלים היתה חגיגת חנכת כסא המלוכה. ↩
-
ראשית דברי אדוניה לבת שבע (מ“א ב', ט”ו) תעידנה, כי לא מחל עוד את המלוכה בלב שלם, אף כי בתוך כדי דבור שנה את טעמו. ↩
-
דבר זה עולה מדברי שלמה אשר כלל אותו עם אביתר ויואב (כ"ב). ↩
-
עיין אברבנאל מ"א ב‘, ה’. ↩
-
מן הכתוב (ש“ב ט”ו, כ"ד) עולה ומתבאר עז צדוק ורפיון אביתר, כי צדוק היה עקר ואביתר טפל. ובעל סדר מוסר לנו לאמור "בברוח דוד מפני אבשלום… ונסתלק אביתר מן הכהונה הגדולה ונכנס צדוק תחתיו (ס“ע י”ד) ואם לא נסתלק כל עקר, כי כבר נזכר אחרי כן במספר שמות שרי המלך (ש“ב כ', כ”ה) ברור הוא כי נתמעט מכבודו. ↩
-
שני המקומות קרובים הם (נחמיה י“א, ל”ב. ↩
-
ש“א ב', כ”ו – ל"ו. ↩
-
על כן נסמכה פסקת “והממלכה נכונה ביד שלמה” למיתת שמעי (מ“א ב, מ”ו). ↩
-
דהי“א ה', ל”ה – מ‘. ט’, מ“א – מ”ד. ועיין מוצא דבר “יחס בית שאול” בח"א. ↩
-
ויוסיפוס (קדמ' 3, 5 ||| V) מודיע בשם מְנַגְדֵר וּדְיוֹ ( ( DIOSסופרי צר הקדמונים כי חכם צר אחר עבידימון שמו היה מן החכמים המתוכחים עם שלמה. ↩
-
מ"א י‘, א’. ↩
-
וידבר על העצים מן הארז..עד האזוב וידבר על הבהמה וג' (מ“א ה', י”ג) יאמר ממש על המליצה אשר קראו קדמונינו “שיחת עצים ועשבים שיחת חיות ובהמות” (סופרים ט"ז, ט') אשר מנו בתוך שאר מיני שיחות. שיחת הרים וגבעות… שיחת שדים (שם). אך מפסוקנו זה אינו עולה, כי אם שיחת עצים ועשבים ושיחת חיות ובהמות בלבד. ואם נתבונן היטב בכתבי קדשנו, יצא לנו, כי שיחת עצים היתה העתיקה בכל מיני השיחות הנוהגות בישראל, כי כן מצאנו אותה בימי השופטים (שופטים ט‘, ה’ – ט"ו). ובימי המלכים (מ“ב י”ד, ט'. דהי“ב כ”ה, י"ח) ושלמה הרחיב את מין מליצת המשלים. וקרוב הוא מאד, כי ספר משלי שלמה הוא ספר תוצאות המוסר והמשלים האלה, אשר לא נמסרו לנו. ↩
-
דבר זה נמצא בכה“ק, כי מלת ”ואזן“ קהלת י”ב, ט', הוא מבנין פִּעל על שרש הַאְזֵן ופירושה הרבה להאזין, שם לב להאזין “משלים הרבה” לבד מאשר חקר ותקן משלים הרבה מדעת עצמו. – על שה"ש משלי קהלת נדבר בהרחבה במקום אחר. ↩
-
מ"א ג‘, ה’ – ט'. ↩
-
י"א: ↩
-
ש“ב ח', ט”ו. ↩
-
שם דוד לא זז כמעט מפי שלמה ובדברי שלמה שבספר מלכים נזכר שם דוד שבע עשרה פעמים. ↩
-
מ"א ג‘, ג’. ↩
-
כ"ח. ↩
-
מליצת קדמונינו: אמר שלמה אני ארבה וא אסיר… אני ארבה ולא אשיב… (סנהדרין כ"אJ מסמנת בדיוק נכון ובטוב טעם את מחשבות שלמה אשר ירש לב מלא אהבה לקדשי ישראל מדוד אביו. ↩
-
פרעה זה היה נקרא בשמו המיוחד SUSENES ועיר ממלכתו היתה צוען והוא היה האחרון בבית מלכות האחת ועשרים (עיין גראץ 307 הערה). ↩
-
מליצת “לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי: נאוו לחייך בתורים” שה"ש א‘, ט’ – י'. הנתונה בפי רועה המים ושאי אפשר לה להאמר על פרעה עצמו היושב בארץ רחוקה, כי אם על רכבי בת פרעה, מביעה את רושם, אשר עשה הפאר הזר בלב העם. והרועה בתמימותו מתלוצץ על רעיתו תמתו, כי בהלקחה לבית המלך ובהנתן עליה עדי עדים, לא נוסף עליה יפי נותן חן, כי אם יפי. סר טעם שאינו נאוה לרועה תמימה ובת חורין. ↩
-
דברים י“ז, ט”ז. ↩
-
לפי המסופר בספר מלאכים (מ"א ה‘, ו’.) היו ארבעים אלף ולפי המסופר בדברי הימים (דהי“ב ט', כ”ה) היו ארבעת אלפים. ↩
-
מ“א ט', י”ט. דהי"ב ה‘, ו’. גראץ (324 ôהערה 2 ישער כי בית המרכבות וחצר סוסיה (יהושע י“ט, ה'. דהי”ב ד', ל"א.) שבערי שמעון היו מערי הרכב של שלמה. אך גם אפשר כי מימות הכנעני אשר ישב שם עוד לפני התנחל ישראל בארץ היה שמם כן. כי לכנעני היושב בעמק היו סוסים שם עוד לפני התנחל ישראל בארץ היה שמם כן. כי לכנעני היושב בעמק היו סוסים ורכב ברזל תמיד ונחלת שמעון ויהודה הלא היו בשפלה בארץ הכנעני ↩
-
מ“א ט', כ”ב. דהי"ב ח‘, ט’. ↩
-
עיין רש“י רד”ק ורלב“ג מ”א י‘, כ“ח. וברית מסחר זה היה בתחלת מלכותו ולא בסופו, כי אחרי כן שולחה רוח רעה בין מלכות ישראל ומלכות מצרים כאשר נראה אח”כ. ובס’ דבי"ב כתוב דבר זה בפרשה הראשונה. ↩
-
בדבי“ב ב', ט”ו. כתוב “רפסודות” ובמ“א ה', כ”ג. כתוב “דברות”. ולפי דעתנו רפסודות הוא שם העצם ודברות הוא שם הלוי ופירוש דוברות: הולכות, שטות, צפות. ↩
-
עיין כל “ נכרי ונכריה” בספר משלי ומצאת, כי פירושם אנשי זמה. ↩
-
בעניני הבית וביחוד בעיניני הבנין השתמרו גם בימי חכמי התלמוד דרך המצרית ודרך הצריה זו לעצמה וזו לעצמה “הצר הצורית” (מעשרות ג‘, ה’.) “סולם המצרי וסולם הצורי, חלון המצרי וחלון הצורי” (ב“מ נ”ח: ) ואם נדון על פי קרבת המקום, היו נמוסי מצרים נוהגים יותר בדרום ונמוסי צר בצפון. ↩
-
ישעיה כ“ב, ט”ו. ↩
-
ישעיה כ“ב, כ”ב. ↩
-
שם כ“א. ואין ספק, כי גם מלבד משמרת הבית היה כבוד שר הבית גדול בעיני אדוניו ודבריו נשמעים גם בכל דברי הממלכה. וקרוב הוא כי שררה זו באה לבית שלמה מפרעה מלך מצרים חותנו כי גם ביוסף נאמר: ”אתה תהיה על ביתי“ (בראשית מ"א, מ'.) וירכב אותו במרכבה המשנה (מ"ג) וישמיני לאב לפרעה ומושל (מ"ה, ה') ולאדון לכל מצרים (ט') ובשר הבית אשר למלכי יהודה כתוב ”מרכבות כבודך" (ישעיה כ“ב, י”ח) וממשלתך.. לאב ליושב ירושלים ולבית יהודה (כ"א) ↩
-
דהי“א כ”ז, א'. ועיין בספרנו לעיל צד 20. ↩
-
מ"א ד‘, ז’ – כ‘. ה’, ז‘ – ח’. ↩
-
ואולי היו עזריה וזבוד בני נתן הנביא. ↩
-
מפסוק מ“א, ה‘, כ’. עולה כי רצה שלמה להנחיל גם את בני עמו את הכשרון לכרות עצים, כי הרבה השתדל המלך החכם הזה לפתוח שערי מחיה ועושר לעמו, ועל כן בחר באחיו לעשות את המלאכה הזאת לטובתם ולא לטובתו. ולחנם המו מעי הסופר גראץ עליהם (313 I) כי עבודתם עבודה קשה מעין עבדות היתה. לא כן הדבר! ”מבני ישראל לא נתן שלמה עבד" (מ“א ט'. כ”ב), ובדברי גראץ בהערתו אין ממש. ולוא עלתה היו על לב שלמה לעשות לגדופים הרבה יותר מדבר הנשים הנכריות. ↩
-
קרוב ונראה הוא, כי לא שעבר שלמה את הכנענים עד אשר שת פרעה את ידו עמו להיות לו למעז. ↩
-
גראץ (311 I ) עורך לעבודת עבדי שלמה דמות מעין עבדות מצרים ומשתתף בצערם. אך אלו היה ממש כדבר זה, כי עתה לא דבקו בני עבדי שלמה בישראל ולא גלו עמם בימי צדקיהו, כי אם השתתפו עם דלת הארץ, אשר נתנו להם כרמים ויגבים (מ“ב כ”ה, י"ב), ולא התענו עמם אחרי כן לשוב עמם מבבל מתחלת ימי בית שני (עזרא ב‘, נ"ה. נחמיה ז’, נ"ז). ↩
-
“הנתינים” (עזרא ב', מ"ג) “בני עבדי שלמה” (נ"ה). ↩
-
ברור נאמר כי חירם שלח עם עצי הארזים גם את חרשיו לבנות את הבית לדוד (ש“ב ה', י”א) ובשלמה נסמכו בוני שלמה לבוני חירם (מ“א ח', ל”ב) כי זאת היתה כונת שלמה ללמד לעמו חרושת ומלאכת מחשבת. ↩
-
הארץ הזאת מעבר הירדן הוא אצל הלבנון (יהושע י"ג, ה') ולפי הנראה קרוב גבולה אל עמן (תהילים פ"נ, ה' ) ואל הירדן (עיין פסיקתא זוטרתא לר“ט. דברים ג', י”ז) והגבלים עשו חיל בבנין אניות (יחזקאל כ"ז, ט'). ↩
-
תהלים כ“ד, א/. מעין מליצת ”השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" (ס“א ה', כ”ז) שאמר שלמה בעצם היום ההוא. ↩
-
תהילים כ"ד, ג'. ↩
-
ד'. ↩
-
ט‘ – י’. (תולדות ישראל) ה. 5 ח"כ ↩
-
מזמור ט"ו. ודומה לזה בדברי הנביאים (ישעיה ל“ג, ט”ו – י"ז). ↩
-
רק בדרך זאת אפשר לישב פרשת שרי שלמה (כ“א ד‘, ב’. ד'. ועיין דבי”א ה', ל"ו, ודברינו (בה"א 180) ↩
-
ב“ב ד'. ואת המקראות הרבים העושים את ביהמ”ק לעקר גדול לא נביא כי רבים הם, כי אם מעט הנמצא בענין זה בדברי רבותינו. ↩
-
ילקוט מלכים א' רמז קצ"ה. ↩
-
כלים א‘ ח’. ↩
-
זבחים קי"ט. ↩
-
הטיב גראץ להבחין את מליצת “נשק בית היער” (ישעיה כ"ב, ח'.) כי בית יער הלבנון הוא. אך מדוע שנה חכם זה את טעמו לתרגם את “נשק” הנפרט במתנות הבאות אל שלמה (מ“א י', כ”ה) “מאשום” (הערה 3 לגד'י 323 I )לא ידענו אם בשביל שכלי זיין אינם ראוים למתנה (הלא עד היום ראינו, כי נוהגות מתנות כלי המלחמה יקרים בין מלכים ושרים ואם בשביל שבלשון ערבית נקרא מאשום “נשק” יעיין נא מקראות אלה (מ“ב י‘, ב’. יחזקאל ל”ט, ט‘. תהלים ע"ח, ט’. ק“מ, ח‘. איוב כ’, כ”ד. ועוד ועוד) וראה כי נשק כלי מלחמה הוא. ולמה לנו לדחוק ולהתקשות ללכת אחרי המעוט במקום שהרוב מתקבל יותר על הדעת. ↩
-
יהושע י“ט, כ”ז. ויוסיפוס אמר כי “כבלון” בלשון צידון דבר שאינו מתקבל (קדמ' 3, 5 IIIV),ממליצה “ולא ישרו בעיניו” מ“א ט', י”ב.) נראה כי לא קבל חירם את הערים מיד שלמה ויוסיפוס (שם) ספר כן בתורה ודאי מוחלט. וקרוב הוא, כי יען כי ערים אלה היו רעועות, בנה אותן שלמה, ויושב בהן את ישראל ועל הערים האלה יכוון הכתוב האומר: “והערים אשר נתן חירם לשלמה בנה שלמה ויושב שם את בני ישראל” (דהי"ב ח‘, ב’) ויהיה פירוש “נתן” והחזיר. ופירוש “בנה”:תקן. ↩
-
ועיין גראץ 325 I וטוב מאד הדבר אשר החליט, כי סחורת שלמה אשר הלכה שמה היתה צרי גלעד, אשר כמעט שקלו משקלו זהב בימים ההם, או סחורות צור וצידון אשר קנה שלמה וישלח שמה, כי בחיטים ושמן אין צרך בהדו, כי רבים מינים אלה שם. ↩
-
דהי“ב מ‘, ד’. ושם כתוב: ”עליתו “ המפרשת היטב את מלת ”ועלתו" שבמלכים (מ"א י‘, ה’.) ↩
-
מ“א ט', כ”ה. ומתבאר היטב בדהי“ב ה', י”ג. ↩
-
מ“א י', י”ב. דהי“ב ט'', י”א. ושני מקראות אלה מתפרשים זה מזה. ↩
-
יוסיפוס אומר, כי מגדלים בנה שלמה על החומה אשר בצר אותה (קדמ' 1, 6, IIIV). ↩
-
קדמ' 4 7 IIIV. ↩
-
על ספרי שלמה נדבר בפרקים הבאים. ↩
-
קריעת השמלה לשנים עשר קרעים (מ“א י”א, ל'.) היא העלילה הראשונה שנעשתה ע“י נביא בשעת נבואתו ואח”כ רבו העלילות האלה ומעין דוגמה לעלילה הזאת, היתה גם קריעת מעיל שאול. ↩
-
עיין רד“ק מ”א, י“א. והיא מדברי רבותינו האומרים ”אחיה אמר לשלמה“. ובאחרונה אמר לו: ”יען אשר היתה זאת עמך“ (ס"ע, כ') וכון את סגנון נבואה קטנה זו אל דברי אחיה (ל“א – ל”ט) ועיין מוצא דבר ג' ”נבואת אחיה והבאים אחריו". ↩
-
אין ספק, כי ספור המאורע וזה הדבר וגו' עד סוף דברי אחיה (מ“א י”א, כ“ו – ל”ט) לירבעם, אינו כי אם באור לכפור “וירם יד במלך” (כ"ו) וא“כ היתה” הרמת יד " זו אחרי נבואת אהיה ודבר זה לא היה יכול להיות ביהודה, אשר דבקו בבית דוד גם אחרי שסרו מאחוריו כל שבטי ישראל, כי אם באפרים הצורר לבית יהודה ולבית דוד ואולי בשכם המקום המוכן לפורענות. ↩
-
סופרי העמים הקדמונים קראו לו: SEHESCHONK ויש אשר קראו לו ף SESONCHIS. ↩
-
“כל ימי שלמה” (מ“א י”א, כ"ה.) אי אפשר להיות כפשוטו, כי כבר כתוב בו “ושלום היה לו מכל עבריו מסביב” (ה, ד') “אין שטן וין פגע רע” (י"ח) וכל כן אני אומר על כרחי, כי “ויהי שטן לישראל כל ימי שלמה”. פירושו: כל יתר ימי שלמה וכל דבר אדר ורזין הסתום מאד בפרשה מתבאר היטב בספר יוסיפוס (קדמ' 6, 7 IIIV) כי כל ימיו היה אדר מפגיע בפרעה לפטרו ולשלחו אל ארץ אבותיו, ולא נעתר לו פרעה,וכשחטא שלמה נעתר פרעה להדר לשלחהו. אך באמת לא פרעה העוצר הוא פרעה המשלח, כי העוצר היה פרעה חותן שלמה והאוהב לו, והמשלח היה שישק השונא את שלמה. וטעם העוצר ביד חותן שלמה והשלוח ביד ששק, מתבאר ועולה מאליו. עוד יספר יוסיפוס שם, כי אדר ראה, כי באדום, אשר שם רב היה המצב, לא תמצא ידו לעשות לישראל מאומה, ועל כן התחבר על רזון וילכדו את המלוכה בארם. ובאמת כתוב כן גם בפרשת “וימלכו בדמשק”. משמע שתחלת לכידת המלוכה היתה מעשה שניהם. ודברי יוסיפוס, כי אדר היה מלך בארם מתקבל מאד, כי גם מלכי ארם שהיו אחרי כן נקראו “הדר” והדר שם אדומי הוא (בראשית ל“ו, ל”ט) ובפרשה שלפנינו נכתב אדר גם בא‘ וגם בה’א. ובאמת יש רמזים כי אדום וארם היו אוהבים ובעלי ברית. ↩
-
מ“א י”א, מ"א. ↩
-
דהי“ב ט', כ”ט. ↩
-
נחמיה י“ג, כ”ו. ↩
אפרים. קנאתם העצורה פורצת. השבטים נקהלים בשכם. רחבעם בה שמה. ירבעם ראש המדברים. שאלת העם ומענה רחבעם. עשרת השבטים מורדים בבית דוד. מות אדונירם ומנוסת רחבעם. ירבעם מולך. ממלכת אפרים. יהודה בנימין ושמעון והכהנים דבקים בבית דוד. רחבעם מולך עליהם. ממלכת יהודה. רחבעם מתאזר למלחמה. שמעיה הנביא מונע אותו ממנה. בני השבטים אשר ביהודה. מנורת ירבעם. תועבות ירבעם. עבודת אֵפיס ומנרס. עגלי דן ובית אֵל. דעות עשרת השבטים משתבשות. שמורי הבלי שוא. מצבות ואשרים. כשפים ועבודת המולך. שארית יראת ה' בלב שרידים. במות לשם ה' בארץ אפרים. הכשר כל העם לכהונת העגלים. חג בחדש השמיני. ירבעם כהן גדול לעגלו. העגל כעין אות ברית בין אפרים ומצרים. בנין שכם ופנואל וכונתו. בנין מבצרים ביהודה. אחיה הנביא ויעדו החוזה. הלוים ויראי ה' נאחזים ביהודה. קלקול רחבעם. עצבים וקדש. שישק עולה על יהודה. כבוש ערי המצודות. בזת אוצרות המקדש ובית המלך. תוכחת שמעיה. הרהור תשובה. אָבדן עֹשר דוד ושלמה. בריתם עם מלכי הארצות מופרה. כבושיהם נקרעים. ברית רחבעם עם ארם. אדום לבדה נשארה ליהודה. קרבות בין רחבעם ובין ירבעם. מות רחבעם. ספרי תולדותיו. מלכות אבים. זריזותו. מעכה אשתו ומפלצתה. מלחמתו ונצחונו על אפרים. משכיל לאסף על מלחמה זו. מחלת ירבעם ומות אבים וספר תולדותיו. אסא מלך יהודה. תרצה עיר המלוכה באפרים. מות ירבעם. נדב מלך אפרים. מלחמת גבתון. בעשא הורג את נדב ומולך תחתיו. מלכות אפרים במטה יששכר. שם ירבעם בישראל. מלכות אסא. כסא דוד מתרומם. בנין מבצרים. קון הצבא. מלחמת זרח הכושי. תשועה. שלל ומלקוח. מזמור על התשועה. עזריה בן עודד הנביא. בעור הקדש והשקוצים. חדוש כבוד המקדש. ברית העם ללכת בתורת משה. שרפת המפלצת. מעכה יורדת מגדולתה. הבמות ותולדותיהן הרעות. משפחות וערים מאפרים ומנשה נסבות ליהודה. קנאת בעשא. ברית עם ארם. בעשא וחיל ארם על גבול יהודה. בעשא בונה מבצר ברמה. אסא מטה בשחד את בן הדר. בן הדר נהפך לאויב לבעשא. קורע ערי הצפון ממנו. בנין הרמה נשבה. אסא בונה הגבעה והמצפה. תוכחת חנני הרואה. חרון אף אסא. מתבאש עם הנביאים. לבו נהפך גם אל עמו. מלחמות בינו ובין בעשא. מלוכת בעשא. רשעתו הבליו ורפיונו. תוכחת יהוא בן חוני. מות בעשא. מלוכת אֵלא בנו. מלחמת גבעתון. זמרי הורג את אֵלא ובית אביו ועולה על כסאו. הצבא ממליך את עמרי. חצי העם ממליך את תפני. תבני מת ועמרי מולך. בנין שומרון לעיר ממלכת אפרים. רפיון עמרי לפני מלכי ארם. מעשה עמרי הרעים. מלוכת אחאב באפרים. מחלת אסא ומותו. יהושפט מלך ביהודה. אֵיתן בית יהודה וחולשת בית אפרים.
2782 – 2843
ובני אפרים לא הפילו עוד מדרכם הקשה להתאוות ליום אשר בו יתנשאו לראש כל שבטי ישראל. גם בהיות עוד משכן שילה בתוכם, צרה עינם מאד מדי קום שופט מושיע במטה אחר זולת שבט אפרים 1. ותהי קנאת אפרים בבנימין עצורה כאש בעצמותיהם כל ימי שמואל. כי אז היתה ארץ בנימין משכן לכל קדשי ישראל; וכל ימי שאול, אשר איש מבנימן היה למלך. וביהודה בערה באש קנאת אפרים 2.כל ימי דוד ושלמה. אך בכל הימים ההם אבדה מהם עצה ותָפלא מהם לעשות דבר, כי גדול היה כבוד שמואל בעיני העם. ויד שאול דוד ושלמה חזקה מאד. אך בקום תחת שלמה רחבעם בנו, נער ורך לבב 3 עושה שקר בנפשו ושומע דברי חלקות 4, ובהמצא בתוכם איש גבור חיל כירבעם בן נבט, הרימו בני אפרים ראש, וישובו את רגלי זקני העם מבוא ירושלמה להמליך את רחבעם בן שלמה אשר ילדה לו נעמה העמונית, וישלחו ויקחו את ירבעם ממצרים, וישימו אותו להם לפה. ויקראו את רחבעם אל שכם עירם, אשר שם בא כל העם, ויחזיקו את דבריהם על רחבעם להקל מעליהם, מן העול אשר נתן עליהם שלמה אביו. ויעזב רחבעם את עצת זקני בית אביו, אשר יעצו לו להכנע מפני העם ולדבר אליהם דברים טובים. ויען מקץ שלשת ימים את העם קשה, בדבר אשר שמו בפיו הנערים אשר גדלו אתו ויאמר: “אבי הכביד את עֻלכם ואני אוסיף על עלכם, אבי יסר אתכם בשוטים ואני אוסר אתכם בעקרבים”. ויהי כשמוע העם את הדבר הקשה ויגעשו מאד ויקראו: "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, לאהליך ישראל! ". וירא רחבעם כי הסכיל לעשות וישלח את זקן 5 שרי בית אביו, את אדֹנירם אשר על המס, אל העם לדבר 6 אליהם ולהשיב את לבם אל ממלכות בית אביו, וירגמוהו באבנים וימת, ויהי כפשע גם בין רחבעם ובין המות ויתאמץ, ויעל במרכבה וימלט על נפשו וינס אל ירושלם עירו. ותבא מזמת בני אפרים, כי נטה לב כל שבטי ישראל אחרי ירבעם אחיהם, וימליכו את ירבעם בן נבט (2782 – 979) עליהם. ותקרא הממלכה הזאת למן היום ההוא ממלכת בית אפרים, אך שבט יהודה דבקו בבית דוד וימליכו עליהם את רחבעם. וגם שבט בנימן היו אחרי בית דוד ולא סרו ממנו, כי טוב היה בעיניהם לשית ידם עם בני יהודה אחיהם מנטות אחרי אפרים העז והגאה, כי למיום שבת האֹרן בקרית יערים על גבול בני יהודה ובנימן, היו כמעט שני השבטים האלה לאחדים, ולמן היום האשר היתה ירושלם, אשר על גבול שני המטות האלה לעיר ממלכת ישראל, הוסיפו עוד יהודה ובנימן לדבקה איש ברעהו. ודברי הקושרים המעטים אשר קמו לבנימן בהיותם אחי שאול על בית דוד, הלא המה שבע בן בכרי ושמעי בן גרא שבו ריקם ולא עשו פרי, כי פרי מחשבת מתי מספר היו, על כן נחבא קולם למיום מות שמעי. וקרוב הדבר מאד, כי גם כל בית אהרן הכהנים אשר כל עריהם היו רק בתוך נחלת מטה יהודה בנימין ושמעון 7 התחזקו בכל עז להחזיק את ממלכת בית דוד בשלשת השבטים האלה 8. ויהי "יום סור אפרים
מעל יהודה" לאות ולמועד ולפרק חדש בספר תולדות בני ישראל 9.
ויהי אך עלה עלָה רחבעם על כסא אבותיו, ותהי ראשית מעשיו לצאת למלחמה על השבטים הפושעים בו, ולהשיב אליו את המלוכה כלה. ויקהל את כל בית יהודה ואת שבט בנימן מאה ושמונים אלף איש בחור עושה מלחמה, וישֶב שמעיהו איש האלוהים בדבר ה' אשר בפיו את רגלי רחבעם, ואת רגלי עמו מצאת למלחמה על אחיהם. וישמעו לו וישובו אנשי המלחמה לביתם.
והאנשים בני עשרת השבטים היושבים בערי יהודה לא סרו גם הם מאחרי בית דוד ולא נטו אחרי ירבעם 10. וירא ירבעם ויתכונן, כי המקדש אשר בנה שלמה לה' בהר המוריה, מעֹז הוא לבית דוד, כי אבן חן הוא להטות בהדרת קדשו ובגאון תפארתו את לב כל שבטי ישראל ציונה עיר דוד. ויחשוב מחשבה רעה, אשר שמה את שמו לחרפה לתועבה ולקללה עד דור אחרון. וישֶב הנבל הבליעל הזה, למען הַוֵת נפשו אל גבול ישראל את עבודת אֵפיס ומֶנְדֶס 11 אלהי מצרים, אשר ראה אותה בבית שישק מגִנו. ויכן את עבודת העגל, אשר בער משה איש האלהים בכל עֹז מקרב ישראל. ויעש שני עגלי זהב ויאמר: “רב לכם מעלות ירושלם הנה אלהיך, אשר העלוך מארץ מצרים”. וישם את העגל בבית אל על קצה גבול ארצו מנגב, ואת האחד שם בעיר ליש הוא דן אשר בצפון גבול הארץ. ויערם להטות את לב העם אחרי העגל אשר בדן, למען הסב את עיניהם מאחרי ירושלם, ולהרחיקם מעל גבול יהודה אל ירכתי צפון. והשנית כי ליש יצא לה שם בתרפיה ובכהניה, מאז הקימו בה את פסל מיכה. ותשב עוד הפעם המתכֹנֶת הראשונה, כי יהודה היושבת בנגב היתה למקלט לתורת ה‘. ודן היושבת בצפון היתה לארץ פסלים. ויבן העם במות בכל הערים, ויציבו מצבות ואשרים על כל גבעה גבֹהה ותחת כל עץ רענן. ויש אשר העבירו את פרי בטנם באש למֹלך. ויקסמו וינחשו ויעשו את כל הרעה בעיני ה’. וגם אלה אשר שמרו עוד זער שם את חקות התורה, לא יראו את ה' יראה טהורה “ויהפאו עליו דברים אשר לא כן” 12 וידברו על אלהי עולם כעל אלהי גויי הארצות 13. ושרידים מתי מספר היו, אשר בנו מזבחות לה' אלהי ישראל, ויעלו עליהם זבחים. וייטב דבר הבמות האלה בעיני הנביאים אף כי הבמות בארץ יהודה היו רעות בעיניהם 14. ולמען קנות את לב כל שבטי העם, מאס ירבעם בשבט הלוי, ויעש כהנים מכל העם. וכל הבא מקצות העם בפר בן בקר ושבעה אילים ומלא את ידו לכהן בבית הבמות, אשר עשה ירבעם בן נבט. וגם את נפשו לא שכח ירבעם ויהי הוא לכהן גדול לפסל התועבה אשר הקים ככל אשר היו מלכי כל עמי הקדם כהנים גדולים. ויעש ירבעם גם חג שבעת ימים בחדש השמיני לעמו כחג הסכות אשר יעשו בני ישראל ביהודה בחדש השביעי וייעד את יום החמשה עשר לחדש השמיני לחנוך את המזבח אשר עשה לעגל. ויהי בעלות ירבעם על המזבח לכהן עליו, והנה איש האלהים אשר בא מיהודה, נבא את אחרית המזבח וכהניו בידי מלכי יהודה, וידתם את דבריו לאמר: “זה המופת אשר דבר ה' הנה המזבח נקרע ונשפך הדשן אשר עליו”. ויהי ככלות הנביא לדבר את דבריו ויקרע המזבח ושפך הדשן. ובכל זאת לא שב ירבעם מדרכו, וישב ויעש כהני במות לגלוליו מכל הבאים אליו, למען מצא הן בעיני דלת העם. ויקן גם את לב שישק בשומו את אלהי מצרים לאלהי ארצו. ולמען הקם צרה לירושלם רבת 15 בני יהודה ובנימין בנה את שכם רבת בני אפרים אשר הרס אותה אבימלך בן ירבעל בעברתו 16 וישם אותה ירבעם בן נבט לעיר ממלכת ישראל, ויעבור את הירדן ויבן את פנואל אשר נתץ גדעון 17, וישם שם את אנשיו לבלתי תת שם מבטח לאוהבי יהודה ובנימן במחנים הקרובים לפנואל 18 אשר אספה אל שעריה גם את איש בשת בן שאול המלך הימני במות אביו. גם את דוד אבי מלכי יהודה בברחו מפני אבשלום. ורחבעם ראה, כי חזק ירבעם ממנו ויפתח את אוצרות בית אביו, ויקם ויבן ערי מצור ביהודה ובבנימן למשגב מפני ממלכת אפרים האורבת לבית יהודה, ויפקד על ערי המצֻרות נציבים אשר קרא להם נגידים ויתן בערים ההן מכלת ונשק לרוב למחיה ולמעז לעת צר ומלחמה, וישימו כל מלכי יהודה למן היום את כל לבם להתבצר ולהשגב היטב בארצם.
וִיהוּדָה הִרְבָּה עָרִים בְּצֻרוֹת 19
והלוים אשר הזניח ירבעם מכהן, נאספו מכל עריהם ויעזבו את בתיהם ואת מגרשיהם. ויבאו ויאחזו בתוך יהודה ובנימין. ויבקע עץ ישראל ויהי לשני עצים. לעץ יהודה ובני ישראל חבריו הלא המה שבט שמעון לוי ויהודה ובנימן, ולעץ יוסף משבטי ישראל חבריו הלא זימה אפרים ויתר השבטים 20.
וגם נפש אחיה הנביא הזקן מאד נקעה מירבעם. ויגד לאשת ירבעם הזות קשה, כי מרה תהיה אחרית ביתו. ויהי המשא אשר נשא אחיה על בית ירבעם למופת לכל הנבואות, אשר נבאו הנביאים המתגוררים באפרים, על מלכיה 21. ולמן היום אשר מת אביה בן ירבעם אשר “נמצא בו דבר טוב אל ה' אלהי ישראל” היה בית ירבעם כלו כגפן בוקק בעיני כל יראי ה‘, וינבא גם יעדו ההזה רעה על בית ירבעם בן נבט. וישאו פליטי שרידי יראי אלהים אשר בתוך עשרת השבטים את עיניהם אל יהודה וירושלם, ויהי בית דוד בעיניהם המפלט האחד לתורת ישראל, ויבאו מכל שבטי ישראל האנשים הנאמנים לתורת ה’ ירושלמה ויהיו למעז לרחבעם היושב על כסא דוד. וישא רחבעם את פני הכהנים והלוים ושלומי אמוני העם אשר נאספו עליו, וישמע בקול שמעיה הנביא, וילך בימי ראשית ממלכתו בדרך דוד ושלמה אבותיו, אך לבבו לא היה שלם. ויהי בשנה הרביעית וירא והנה נכונה המלוכה בידו. ויעזב את תורת ה' הוא וכל ישראל עמו, ויעשו הרע בעיני ה' ויבנו להם במות ומצבות לעצבי עמי כנען, העמים אשר כבש שלמה אביו ויתנם לעבדים. ויהי גם קָדֵש בארץ. ויעל שישק מארץ מצרים בשנה החמשית לרחבעם (2787 – 974) באלף ומאתים רכב ובששים אלף פרשים ובחיל רגלי לרוב, לובים, סֻכִּיים וכושים, וילכד את ערי המצֻדות 22. ויחישו להם השרים היושבים בערים מפלט ירושלמה. ויבא שמעיה הנביא אל רחבעם ואל השרים ויוכח אותם על דרכיהם הרעים ויכנעו ויאמרו: צדיק ה‘! ותהי יד ה’ על יהודה ולא כלתה עליה כל הרעה. ולא הכה אותה שישק, כי אם עלה ירושלמה, ויבז את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך, ואת מגני הזהב אשר עשה שלמה, ויעל מעל יהודה וישב אל ארצו, ויחלף כצל כל העֹשר וכל הגדולה אשר נאצרו בה. גם צֹר גם חמת גם מלכי החתים לא יכלו עוד לעמוד עם רחבעם בברית אשר כרתו עם דוד ושלמה, כי ארץ ממלכת אפרים הפרידה בינם ובין ארץ יהודה. וגם הגבורה אשר רבתה בימי דוד נשתה זה כמה גם בימי שלמה, כי בניהו בן יהוידע היה כמעט הגבור האחד בישראל בימי שלמה ובהקרע עשרת השבטים מיד בית דוד, נקרעה עמהם גם מואב אשר כבש, ותהי לבית אפרים, כי קרובה היא לנחלת ראובן, אשר גם היא היתה לאפרים, ורק עם טברימון בן חזיון מלך ארם היושב בדמשק, אשר היתה לישראל בימי דוד ושלמה כרת מלך יהודה ברית 23 ולבית דוד לא נותרה מכל הארצות אשר לכד דוד בלתי אם אדום לבדה. אך בכל זאת לא נואשה יהודה מ מלכת ישראל והמלחמות אשר נלחמה יהודה באפרים לא סרו כל ימי רחבעם. ותכשל יהודה את כחה במלחמתה ולא העלתה מאומה בידה, ותרבינה המהומות על גבול יהודה ואפרים אשר “כֻּתתו איש באחיו” 24. אך בקרב הארץ פנימה עשה רחבעם חיל, רק את דרכו לא הטיב ולא דרש את תורת ה‘. ותהיינה לו שמונה עשרה נשים וששים פילגשים ותלדנה לו עשרים ושמונה בנים וששים בנות. ושם אשתו המלכה מיכיהו בת אוריאל מן הגבעה 25 וימלך שבע עשרה שנה וימת (2699 – 962) בן חמשים ושמונה שנים ויעלו דברי ימיו על ספר בידי שמעיה הנביא ועדו ההֹזה. וימלך תחתיו אבים בנו. ויהי אבים איש גבור חיל ונבון דבר ואיש דברים. ויבן ויפרץ מאד בעוד אביו חי. ויתן לבו אל ערי המצֻרות לבצרן ולהחזיקן ולכלכלן, ולא היה איש רפה ידים כאביו. אך גם הוא הרבה לו נשים ותלדנה לו ארבע עשרה נשיו עשרים ושנים בנים ושש עשרה בנות, בחטאות אביו הלך ולא היה לבבו שלם עם ה’. ואשתו המלכה מעכה בת אבישלום 26התעיבה לעשות הרע בעיני ה' מאד ותעש מפלצת לאשרה 27 ואישה המלך לא כהה בה. אך בכל זאת נמצאו חפץ בדברי ה' לדברי ממלכתו, לא חשך את שפתיו, וידבר על מקדש ה' ועל עבודתו גבֹהה גבֹהה. ויהיו גם ימי אבים כימי רחבעם, “ללא אלהי אמת וללא כהן מורה וללא תורה” 28, אך במלחמותיו לא התרפה אבים כרחבעם אביו ולא כלה כחו מעט מעט. ויתאזר עֹז, ויאסף ארבע מאות אלף איש בחור גבור חיל מיהודה ובנימן. ויסע ויחן הוא וכל חילו על יד צְמָרֵים אשר לבנימן העיר הקרובה לבית אל 29. וישמע ירבעם ויאסף שמונה מאות אלף איש 30 ויסע לקראתו. ואבים לקח עמו את הכהנים וחצוצרות התרועה, למען עורר את האהבה בלב בית אפרים למראה חמדת תפארת ישראל. ויתיצב על ההר וידבר עם מחנה אפרים משפטים על עזבם את בית דוד מלכם ואת בית אלהיהם, ועל הדיחם את כהני ה' מקרבם, ויערוך לפניהם את הדר גאון עבודת הכהנים במקדש אשר בירושלם. עודנו מדבר, ובני יהודה נשאו את עיניהם, והנה שם ירבעם מארב מאחוריהם, למען תת להם את המלחמה פנים ואחור. ויתנו הכהנים קול תרועה בחצוצרותיהם ויתחזקו בני יהודה ויכו בבית אפרים מכה רבה מאד, וירדפו אחריהם בני יהודה וילכדו את בית אל הקרובה לצמרים ואת יְשָנָה ואת עֶפְרֵין. 31 ויזמרו “משכיל” משוררי הקדש מבני אסף 32 על התשועה אשר נתן ה' לבני יהודה בבני אפרים.
בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְקֵי רוֹמֵי־קֶשֶת הָפכְוּ בְיוֹם קְרָב:
ויער המשורר למוסר את אזן העם, כי “ישימו באלהים כסלם ולא ישכחו מעללי אֵל ומצותיו ינצרו”. ויזכירם את חסדי ה' אשר הפליא לעמו מיום הוציאו אותם ממצרים, ואת אֹרך רוחו לכפר להם את כל חטאותיהם אשר חטאו לו. ויעבר בשפה רוממה מאד את כל המוצאות את עמו בימי השופטים ואת חרבן שילה, כי “מאם ה' באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר” ויבחר בשבט יהודה, בבית דוד ובהר ציון וייסד את מקדשו בארץ לעולם.
וירא ירבעם את שברו ויחל ויאָנש ולא נרפא עוד נרפא מחליו זה כל ימי חייו 33. ומי יודע את המכות אשר חלה עוד אבים בממלכת אפרים, לולא בא יומו ועודנו באבו, כי מקץ שלש שנים למלכו שכב עם אבותיו וימלך אסא בנו תחתיו (2802 – 959) ושם אשת אסא המלכה, עזובה בת שלחי 34. ואת דברי אבים העלה עדו הנביא על ספר.
וירבעם חי עוד שתי שנים אחרי מות אבים אויבו אשר הכשיל כחו מאד. ולא שב עוד ירבעם לאיתנו עד יום מותו ממחלתו אשר חלה בימי מלחמת אבים. וימת ירבעם בתרצה 35 אחרי מלכו שתים ועשרים שנה, כי בתרצה העיר היפה מאד 36 שם את כסאו, וישימה לעיר הממלכה ולא הרבה לשבת בשכם 37 וימלך
נדב בנו תחתיו (2804 – 957). ויהי נדב נופל מירבעם לעצה ולגבורה, אך מחטאות אביו, לא הפיל דבר ויחטא גם הוא את ישראל. ויהי בשנה השנית למלכו, ותהי לו מלחמה בפלשתים אשר נאחזו בגבתון עיר הלוים 38, אשר בנחלת דן, אחרי נעזבה מן הלוים אשר עזבו את עריהם ויעלו ירושלמה בראשית ימי ירבעם. ויבא נדב וכל עם המלחמה ויצורו על גבתון להבקיע ולהשיבה אליהם ויקשר עליו הגבור 39 בעשא בן אחיה איש יששכר וימיתהו, ויעל על כסאו וימלך תחתיו
(2805 – 956). ויהי בשבתו על כסאו וישמֵר את כל בית ירבעם, ולא השאיר לו כל נשמה. וישב ה' את רעת ירבעם בראשו וימת לו כל זכר מתחת השמים. ויהי שם ירבעם בן נבט לחרפה ולקללה בישראל לדור דורים, ויֵחָשב לראשית כל חטאת. ואף כי ישבו אחריו מלכים לכסא אשר הרבו לחטֹא גם ממנו, נחשבה חטאתו הקשה לעקר וחטאות הבאים אחריו רק לתוספת, כי הוא היה הראשון למלכי ישראל אשר הרים יד בתורת משה, על כן היה ירבעם בן נבט לצלם דמות החטאות והמדווחים כבל אשר היה משה איש האלהים לכליל צדקת ה' ומשפטיו. 40 ויהי במות ירבעם ותסֹב ממלכת אפרים ממטה אפרים אל מטה יששכר.
ובעצם הימים ההם אשר אבד שריד לבית ירבעם, היה ה' עם בית דוד וישב הבית הגדול והנאדר ההוא לעשות חיל, כי אסא אשר מלך תחת אבים היה גם הוא כאביו איש אשר רוח גבורה נוססה בו 41. אך נעלה עליו ביראתו, אשר ירא את ה' באמת ובתמים. ויהי אך עלֹה עלה על כסא אביו, וישם את כל לבו להשיב את לב כל העם אל התורה והמצוה, אך ככל אשר עזב את דרכי רחבעם ואבים אבותיו בכל דבר תורת ה', כן דבק בדרכיהם בכל דבר הממלכה והצבא, וידבר על לב עמו ויתמכו בידו, ויבן עוד ערי מצֻדה ויָסָב את הערים “ומה ומגדלים דלתים ובריח”. וילמד את בני יהודה מלחמה, וירב את צבאו גם מצבא אביו הרב, ויהי לו שלש מאות אלף נושא צנה ורמח ומאתים ושמנים אלף נושא מגן ודורכי קשת. ותעמודנה לו עשר שנות מלכותו הראשונות, אשר שקטה ארצו מכל מלחמה, להגדיל את כח עמו בקרב הארץ. ועם בן הדר מלך ארם חדש את הברית אשר כרתו אבותיו עם טברימון אביו 42. ויהי מקץ עשר שנים 43, ויגיחו הכושים והלובים מירכתי תימן כאלף אלפי איש ושלש מאות רכב להם וזרח הכושי 44 בראשם (2812 – 949). ויבקיעו אל ארץ יהודה ויחנו במָרֵשה. ויצא אסא וכל חילו ויערך לקראתו בגיא צפתה. וישא המלך תפלה ויאסר את המלחמה, וינגפו הכושים לפני אסא ולפני מחנהו, ויפוצו וינוסו, ותפֹל הכבודה ביד בני יהודה וירדף אסא אחריהם, ויהדפם עד גרר, ויך את כל ערי הפלשתים אשר סביבות גרר, אשר נאחזו בהן הכושים ואת אהלי המקנה ויבז אותן, ויכרֵת כל אכל מפי הכושים, וירבו בתוכם חללי הרעב אשר נפלו מאין מחיה כחללי החרב אשר מתו בידי אנשי המלחמה. ויגדל גם המלקֹח אשר בזז העם מן הכושים צאן וגמלים הרבה מאד.
ויעלו משוררי הקדש את תפלת המלך אשר התפלל בצאתו למלחמה ואת דבר הישועה על מזמור נעים מאד 45, ויתנוהו על יד המנצח לאסוף אותו בתוך שירי הקדש אשר ישירו בבית ה'.
ועזריהו בן עודד היה נביא ביהודה בעת ההיא. ותהי לו התשועה הזאת לפתחון פה. ויצא לקראת המלך ולקראת עם המלחמה בשובם מהכות את הכושים ויערוך לפניהם את העמל ואת התלאה אשר מצאו את הארץ כל ימי רחבעם ואבים בעזוב העם את תורת אבותיו ואת התשועה אשר הפליא ה' ביום מלחמת זרח בשובם אל אלוהיהם. וידבר על לבם, להרים את קרן תורת ה' בארץ ממלכתו. וישמע אסא לקול הנביא, ויבצע את הדבר אשר היה עם לבבו מיום היותו למלך. ויעבֵר את הקָדֵש מן הארץ, ואת השקוצים ואת הגלולים אשר נעשו בימי אבותיו, וישם את לבו אל המקדש ה' לגדל את כבודו. ויחדש את המזבח ויקדש כסף וזהב וכלים מאוצרות אביו ומאוצרותיו, ויבֵא אל בית ה‘. וככלותו לטהר את הארץ בשנת חמש עשרה למלכו, הקהיל את כל העם ירושלמה ויכרות עמם ברית בבית ה’ ביום חג השבועות (2817 – 944) ללכת בתורת ה' 46. ויסר את מעכה אֵם המלך מגבירה, על אשר עשתה מפלצת לאשרה, ואת המפלצת הֵדֵק וישרף בנחל קדרון. ויסר אסא את לב העם מאחרי אלהי העמים, ולא עבדו אותם עוד, אך לא מצאה ידו להטות את לב העם לעבוד את ה‘, רק במקדשו האחד. ויזבח העם ויקטר לה’ אלהי ישראל אך איש איש בבמה, אשר הקים לו. ויהי דבר הבמות גם לעון בעיני ה', גם למוקש לכל דבר העם, כי נפוצו למשפחותיהם ולא היה להם לב אחד.
ואנשים היו מאפרים ומנשה אשר רפתה רוחם ממלכת בית אפרים, אחרי אשר נסבה למטה ישככר, ויהי בהכָּרת תומך שבט לבית יוסף' ויבחרו לסור למשמעת מלכי יהודה לבית דוד מלכי הכבוד, מעבוד את בעשא הקושר, אשר זה מעט הורם מן העפר. ובזכרם את בית דוד, זכרו גם את ה' השוכן בציון ויבאו ויגורו בתוכם 47 ויט אסא את ידו גם על ערי אפרים הקרובות אל גבולו 48 ויושביה לא התקוממו לו, כי נקעה נפשם בסתר מבית בעשא. וירא בעשא, כי אסא מלך יהודה הולך וגדל ומרחיב גבולו צפונה, וכי נטו אחריו אנשים גם מבית יוסף, ויכֹרת עם בן הדד בן טברימון מלך ארם ברית 49, ויעל בשנת שש עשרה לאסא 50 (2818 - 943) על יהודה הוא ואנשיו וחיל ארם. ויבן את הרמה לעיר מבצר, למען שים מצב בתוכה, לבלתי תת לאיש מבית אפרים לבא ארצה יהודה, ולאיש מבית יהודה לבא אפרים ומנשה לדבר על לבם לשוב אל בית דוד. ולא יצא אסא לקראתו בחרב שלופה, כי ירא את האדמים, ויִכֶּר אסא מפני בעשא תעלה עמוקה ורחבה למנוע אותו מבא אל ארצו 51. ויקח את אוצרות הכסף והזהב האצורים בבית ה' ובבית המלך, וישלח ביד עבדו מנחה לבן־הדר מלך ארם, וידבר ביד מלאכיו על לב בן הדר להפר את בריתו, אשר כרת זה מקרוב עם בעשא מפני הברית הכרותה מאז בין מלכי ארם ובין מלכי יהודה. וישמע בן הדד אליהם, וישלח את שרי החילים אשר לו ויכו את ערי הצפון אשר לדן ואשר לנפתלי. וישמע בעשא ויעל מעל יהודה, ויחדל מבנות את הרמה. ויקח אסא את אבני הרמה ואת עציה ויבן בהן את גבע ואת המצפה. ויוכה הנני הראה את המלך אסא, על אשר לא נשען הפעם על ה/, אשר נתן לו כח להכות את הכושים, אשר היו רבים מאד ורכב ופרשים להם, וישען על מלך ארם אשר שת ידו עם בעשא מכהו, ולא יצא לקראת שניהם בזרוע נטויה. אף כי חיל שניהם מעטים היו ממספר הכושים וכל אנשיהם רק חיל רגלי המה; כי לוּ התחזק אסא לקראת חיל ארם, ולא התרפס לפני מלכם, כי עתה הכה גם את ארם הצוררת לישראל. אך עתה, כי נכנע מפניו, נתן חרב בידו וביד בעשא להלחם ביהודה למן היום ההוא 52. ויהי המעט מאסא, כי לא שמע לקול הנביא, כי בערה בו חמתו ויתנהו אל בית המהפכת, ויסר לבו מאחרי הנביאים למן היום ההוא 53, ויהפך לבב אסא גם אל עמו למן היום אשר עזב את נביאי ה', ולא היה להם לאב כבראשונה, ויש אשר רצץ אץ העם. ודבר הנביא בא כי קמו מלחמות בין בעשא ובין אסא למן העת ההיא כל ימי שני המלכים האלה 54.
ובעשא השחית את דרכו, וילך בכל חטאות ירבעם ויוכיחהו יהוא בן חנני הנביא תוכחה נמרצה מאד, וינבא לו את הרעה אשר תמצא את ביתו ככל אשר מצאה את בית ירבעם, ויוכיחהו גם על חמתו האכזריה 55 אשר הניח בבית ירבעם. ויהי המעט מבעשא, כי החטיא את ישראל בהבליו ובחטאותיו ותקצר גם ידו בכל דבר הממלכה ולא עצר כח להוציא מיד הפלשתים אף את גבתון הקטנה אשר צרו עליה בני ישראל ביום הכותו את נדב בן ירבעם בקשרו עליו. וימלך בעשא ארבע ועשרים שנה, וימת בשנת עשרים ושש לאסא מלך יהודה. וימלך אֵלה (2828 -932) בנו תחתיו, וילך גם הוא בכל חטאות אביו ולא סר מהם. ויהי בשנה השנית למלכו ועמרי שר הצבא וכל צבא בית אפרים חונים על גבתון, ואֵלה יושב בעיר ממלכתו בתרצה. ויהי היום וילך המלך אֵלה אל בית ארצא שר הבית וישת שם וישכר. ויקשר עליו זמרי שר מחצית הרכב ויכהו שם וימיתהו (2829 – 932), וישב על כסאו וילכֹד את המלוכה בתרצה, וימהר וישמד את כל בית בעשא, ואת כל קרובי המלך ואת כל אוהביו, וישמע עם המלחמה את מעשה זמרי וירע הדבר בעיניהם וימליכו את עמרי 56שר הצבא בתוך המחנה. ויעל עמרי וכל העם מעל גבתון, וימהרו וילכדו את תרצה ביום השביעי למלך זמרי. וירא זמרי, כי כלתה אליו הרעה, ויבֹא אל ארמון בית המלך וישרֹף אותו עליו באש וימֹת. אך גם אחרי מות זמרי לא התחזק עוד עמרי על כסא ישראל, כי לא כל העם שמע לקול שר הצבא, אשר המליכו אנשיו אותו במחנה. ויהי חצי העם אחרי איש ושמו תִכני בן גינת להמליך אותו ורק חצי העם נטה אחרי עמרי. ויֵחַלק העם חמש שנים 57 וימת תכני בשנה החמישית למות אֵלה בן בעשא וזמרי, ותעל יד אנשי עמרי על אנשי תכני ותהי המלוכה לעמרי לבדו (2833 – 928) ויהי מקץ שש שנים אחרי הכות זמרי את בית בעשא, וירא עמרי כי שרף זמרי את ארמון בית מלכי אפרים אשר בתרצה באש, ויקן הר נחמד ומבֹרך מאד אשר יצא לו שם בכרמיו 58 ובפרדסיו 59. וההר רחוק בשתי שעות מעיר שכם ויבן עליו עיר ויקרא את שמה שֹׁמרון 60 ע שם שֶמר אדוני ההר אשר מידו קנהו, ויגדל ויפאר עמרי את שמרון, ויתן בה את כסאו, וישם אותה לעיר ממלכת בית אפרים (2835 – 926). ויהי עמרי מלך גבור 61, רק מפני ארם לא יכול לעמוד, כי לכוד לכד מלך ארם ערים בגבול ישראל ויורש אותן. וגם בשמרון עיר הממלכה שם חֻצות לבני אדם 62, אך בינו ובין אסא מלך יהודה לא היו מלחמות. ומבלעדי זאת לא נבדל עמרי מכל המלכים אשר היו לפניו, כי אם בדבר האחד הזה, כי הרבה עוד הרע מהם, ויוסף עוד על חטאותם 63, ויקראו אחרי כן לדרכו הרעה ולעלילותיו הנשחתות: “חקות עמרי” 64 וימת עמרי אחרי מלכו על עשרת השבטים שתים עשרה שנה וימלך אחאב (2841 – 920) בנו תחתיו.
ואסא מלך עוד על יהודה כשלש שנים אחרי עלות אחאב על כסא אפרים. ויחל אסא את רגליו בשנת השלשים ותשע למלכו, וימת בשנת ארבעים ואחת למלכו. ויקבר בכבוד גדול מאד. וימלך תחתיו יהושפט (2843 – 918) בנו אשר ילדה לו אשתו עזובה בת שלחי. וירא אסא מלך יהודה בימיו ששה מלכים יושבים על כסא אפרים את ירבעם ונדב בנו, את בעשא ואלה בנו, ואת עמרי ואחאב בנו, וירא שני בתי מלוכה בישראל הלא הם בית ירבעם ובית בעשא נשמרים בידי עבדיהם עד בלתי השאיר להם שריד ופליט, וכסא בית דוד נכון, ובכל התלאות העובדות עליו לא נמוט, כי קדש היה בעיני בני יהודה ובנימן ובית הלוי, כסא בית דוד משיח ה‘. ויהי בית ה’ ובית המלך סכוכים יחד על כן היתה שארית לבית המלוכה ביהודה, כי עצם מעצמותם היה ורוח מרוחם, לא כן בתי המלכות באפרים, ומעֻזם הלא הוא עבודת אלהי הנכר כי זמורת זר היו על אדמת ישראל, על כן לא הכו שרש ועל כן נדפו מפני כל רוח.
-
יזכור נא הקורא את תלונתם על גדעון ועל יפתח. ↩
-
קנאת אפרים ביהודה נחשבה לרעה גדולה (ישעיה י“א, י”ג.) ↩
-
דהי“ב י”ג, ז. ↩
-
“קטני עבה ממתני אבי” (מ“א י”ב, י'.). ↩
-
אדונירם הוא שם הדורם או אדורם במלואו והוא היה עוד שר בסוף ימי דוד (ש“ב כ', כ”ד.) ואולי ידע העם, כי הוא היה מראשי זקני בית שלמה, אשר יעצו את רחבעם להכנע מפני העם על כן בטח רחבעם, כי ישאו העם את פניו. ↩
-
ועיין רד“ק (מ“א י”ב, י"ח) ורלב”ג (מ"ז) ↩
-
יהושע כ"א, ד'. ↩
-
אין ספק, כי גם שבט שמעון המוקף בנחלת בני יהודה, לא מרד בבית דוד. ואף כי כתוב בימי אסא “ויקבץ את כל יהודה ובנימין והגרים עמהם מאפרים ומנשה ומשמעון, כי נפלו עליו ישראל לרוב”. (דהי“ב ט”ו, ט') יש לנו לישב פסוק זה על כרחנו, כי פסקת “כי נפלו” חוזרת רק על אפרים ומנשה. ומלת “ומשמעון” אינה משתתפת עמהם. כי אם בפסקת “והגרים עמהם” ולא יותר. כי גרים היו באמת עמהם בתוך נחלת בני יהודה (יהושע י"ט, א') אך לא נפול נפלו על אסא, כי משועבדים ועומדים היו לבית דוד מתחלתם. ואי אפשר בשום פנים להם לנהיות משועבדים לעשרת השבטים. כי רצועה רחבה של ארץ יהודה ובנימין מפסקת ביניהם ובין עשרת השבטים. ↩
-
ישע‘ ז’, י"ז. ↩
-
מ“א י”ב, י“ז. ועל האנשים האלה אשר לא היו מיהודה ובנימין ודבקים בבית דוד נאמר ”ויתר העם" (כ"ג). ↩
-
אפיס היה נעבד בתבנית פר או עגל ומנדס בתבנית שעיר (עיין דהי“ב י”א, ט"ו). ↩
-
פרשת הדברים האלה מבוארת מ“ב י”ז, ז' – י"ז. ↩
-
“והמה דברו עלי כזבים” (הושע ז', י"ג). ↩
-
מ“א י”ט, י,. ואף כי הבמות נאסרו משנבנה ביהמ“ק לא היה כח בידי חסידי מלכי יהודה עד חזקי/ לעכב בידי העם מזבוח לה‘ על הבמות. אך בארץ אפרים היו הבמות, אשר הקריבו לשם ה’ מכשירים נאמנים למנוע ע”ז מישראל, על כן לא מיחו הנביאים בידי עושיה ן (שם י"ח, ל') ורש“י קורא להן ”במות יחיד הנעשות לשם שמים" (רש“י שם י”ט, י'). ↩
-
“רבה” הוא לפי דברי שד“ל ז”ל ראש הערים “הויפמשטאדט”. ↩
-
שופטים ט', מ"ה. מימי אבימלך עד רחבעם אין זכר במקרא לעיר שכם ועל כרחנו כל השנים האלה בהריסותה היתה עומדת. ↩
-
ה', י"ז. ↩
-
מחנים ופנואל קרובות היו. שתיהן היו חניות תכופות ליעקב אע"ה (בראשית ל“ב, ג', ל”א). ↩
-
הושע ה', י"ד. ↩
-
יחזקאל ל“ז ט”ו. י"ט. ↩
-
עיין מוצא דבר נבואת אחיה והבאים אחריו. ↩
-
דהי“ב ב‘, ד’. שמפוליון אחד מחוקרי העמים, מצא בשנת תקפ”ח או תקפ“ט בקרוניק אשר במצרים, המון צורות אדם גלופות באבן לשם זכר גבורת המלך שֶשֶנְק – שישק – אשר כבש ערים רבות בתוך ארצות שונות. ולפי השמות אשר עלה ביד חוקרי העמים לכון אל שמות ערי יהודה וערי דן שעל חוף הים, וערי שמעון ובנימין הנחשבות על מלכות יהודה, נרשמו על הכתובת ההיא הערים האלה: לבאות, גבעון, בית חורון, אילון, מקרה, שוכו, וערערה. [ לא כמו שכתוב בגראֶץ ”ערר“ שלא נזכרה בשום מקום] (גראץ 30 / 429 II) אך דבר אחד נשמט מידיעתם: שם נמנתה בין הערים הנכבשות ”יודהמלך“ וגראץ כון את הנכונה, כי הוא ”יהוד“ (יהושע י“ט, מ”ה) אך מלח ”מלך“ נפלא ממנו לישב. ואת זאת משלימים אנחנו שזכינו לשבת במקום זה כשנה וחצי, כי על יד יהוד כאלף אמה מנגב לה, יש מקום שהערבים קוראים לו ”נבי מלך“ אך הם מיחדים שם זה ביחוד גמור על קבר שנמצא שם. אך לנו אין ספק כי השם קודם לקבר ומלך היה המקום נקרא. ואחרי כן כאשר באו הערבים ומצאו שם קבר, הסמיכו את השם ואת המלכות אל הקבר כמשפטם לחבב את הקברים. אך באמת שם מקום הוא ובעלות שישק על יהודה ובנימין ועל ערי דן שבתוכן, לכד את יהוד ואת המקום הסמוך לו שנקרא. ויקרא לשני המקומות בשם אחר ”יהוד מלך". ↩
-
מ“א ט”ז, י“ח – י”ט.. ↩
-
דהי“ב ט”ו, ה‘ – ו’. ↩
-
אֵם יורש העצר היא בכל מקום המלכה והגבירה – ופה יש לנו לקים על כרחנו את השם הנקוב בדהי“ב י”ג, ב‘. כי השם מעכה בת אבישלום הנזכר במ“א ט”ו, ב’. בתורת שם לאשת רחבעם נזכר בסוף תשעה פסוקים בפסוק י‘ גם בתורת שם לאשת אביה. ודבר זה רחוק הוא, כי תהיינה שתי נשים שוות גם בשמותיהן גם בשמות אבותיהן, על כן יש להעמיד על חזקתו רק את שם אשת אבים הנקראה מעכה בת אבישלום, (מ“א ט”ו, י’.( באשר הוא נזכר עוד שתי פעמים (י“ג. דהי”ב ט“ו, ט”ז). ↩
-
מ“א ט”ו, י'. ואין אבישלום זה אבשלום בן דוד. ↩
-
מ“א ט”ו, י"ג. ↩
-
דהי“ב ט”ו, ג. ↩
-
יהושע י“ח, כ”ב. ↩
-
אלף ומאתים אלפי איש חיל מיהודה ומישראל איננו מוגזם,אם נזכור את מפקד העם שולף חרב בימי דוד,(ש“ב כ”ד, ט'.). ויש לזכור כי מן המפקד ההוא עברו ששים שנה ובכל השנים הרבות ההן התרבה מספר העם ולא התמעט. כי בכל העת ההיא לא היתה כמעט מלחמה בישראל חוץ ממלחמת שישק שלפי הנראה היתה מלחמה בזה ולא מלחמת הרג רב, חוץ מן התגרות הקטנות שבין אנשי יהודה ואפרים על הגבול. ↩
-
אולי היא עפרה אשר לבנימין (יהושע י“ח, כ”ג) ואפשר כי גם היא היתה כבושה בידי מלכי אפרים ככל אשר היתה בית אל כבושה בידם (מ“א י”ב, כ"ט). ↩
-
תהילים ע“ח, א'. מזמור זה נאמר על מלחמת אבים כאשר יוכיח עליו זלזול שבט אפרים ורוממות שבט יהודה ונטישת משכן שילה ויסוד מקדש ירושלם ומפלת אפרים ומנוסתם וכח עיקר ענין פרשה י”ג שבדהי"ב חוזר ונראה מזמור זה. ↩
-
“ולא עצר כח ירבעם עוד בימי אביהו ויגפהו ה' וימת” (דהי“ב י”ג, כ') “לא שמת מיד, אלא הולך וחסר” (רש"י). ↩
-
מ“א כ”ב, מ"ב. ↩
-
סוף היות תרצה לעיר הממלכה, היא שנת השש לעמרי מלך ישראל (מ“א ט”ז, כ“ג – כ”ד) ותחלת גדולתה היתה מימי ירבעם. כן נשמע מן הכתוב ( י“ד, י”ז). ↩
-
שה"ש ו‘, ד’. את מקום העיר אין בידנו לברר אל נכון, אך דומה, כי קרובה הא לשכם. ↩
-
לשכם כמעט אין זכר עוד בדברי ימי בית ראשון כי אם פעם אחת בתורת טפל קל (ירמיה מ"א, ה'). ↩
-
יהושע כ“א, כ”ג. ↩
-
מ“א ט”ז, ה'. ↩
-
אבות ה', י"ח. ↩
-
ט“ו, כ”ג. ↩
-
י“ט. דהי”ב ט"ז, ג'. ↩
-
עיין דהי“ב י”ג, כ"ג. ↩
-
חוקרי ספרות העמים הקדמונים החליטו,כי זרח הוא( OSORKON)המולך תחת שישק מלך מצרים.אך קרוב מזה, כי הכושים הנזכרים בימי מלכות בית דוד הם בני יקטן, אשר התגוררו בימים ההם בגלילות ים סוף, ואשר ברבות הימים נהפך מראיהם במשכנם בדרום אזיא למראה שחור אף כי בני שם היו. ↩
-
מזמור כ'. ועיין מוצא דבר “בירורי המאורעות מתוך מזמורי תהלים”. ↩
-
דהי“ב ט”ו, י'. ושם כתוב “בחדש השלישי” סתם. אך כבר העירונו לעיל בדברי ימי שלמה, כי פסוק “שלש פעמים בשנה” (מ“א ט', כ”ה) מתבאר במקום אחד “בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות” (דה“יב ח', י”ג.), ובכן מתקבל הדבר גם במקום זה, כי קבוץ שנאמר בו “ויקבצו בירושלם בחדש השלישי”, היה בזמן קהלה לכל הקבוע בחדש זה. שהוא חג שבועות. ↩
-
דהי“ב ט”ו, ט'. ↩
-
שם ח'. ↩
-
מ“א ט”ו, י“ט. דהי”ב ט“ז, ג'. ודבר לכת חיל ארם עם בעשא עולה מפסוק ”על כן נמלט חיל ארם מידך“ (ט"ז, ז') ודבר זה מפורש בסדר עולם ”ובאותה שעה כרתו ברית מלך ישראל ומלך ארם לעלות ולהתגרות באסא" (ס“ע, ט”ז) ↩
-
בעל סדר עולם מבקר היטב את הפסוק האומר: “ובשנת שלשים ושש למלכות אסא עלה בעשא” (דהי“ב ט”ז, א'). ומחליט האומר:“בשנת שלשים ושש למלכות אסא: בשנת שש עשרה לאסא. היא שנת שלשים ושש לשלמה משמת” (ס“ע ט”ז). ויהיה פירוש “ למלכות אסא” : למלכות בית דוד המסורה בימים ההם בידי אסא. ↩
-
ירמיה מ"א, ט'. ↩
-
זהו לפי דעתנו פירוש “ כי מעתה יש עמך מלחמות” (דהי“ב ט”ז, ט'). ↩
-
מליצה וגם בחליו לא דרש בה' (דהי“ב ט”ז, י"ב) [שדרישה זו בלתי ספק היא על ידי הנביאים] הוכיח כי גם ימים רבים לפני זה לא היה לו דבר עם הנביאים. ↩
-
מ“א ט”ו, ל“ב. אך תחלת מלחמות אלה היתה אחרי שנת שלושים ושש לאסא (דהי“ב ט”ו, י"ט) שהיא לדעת התנא בעל סדר עולם שנת ט”ז לאסא (ס“ע ט”ז). ובתחלת מלכותו היה שקט גמור (דהי“ב י”ג, כ"ג). ↩
-
“ועל אשר הכה אותו” (מ“א ט”ז, ז') . ועיין רש“י ורד”ק. ↩
-
לפי המסורת אשר עלתה ביד קדמונינו יצא עמרי משבט אפרים (תנחומא ויהי). [תולדות ישראל ] ו 6 ח"ב ↩
-
עיין רש“י ורד”ק מ“א ט”ז, כ"ג. ↩
-
ירמיה ל"א ד'. ↩
-
“פרדסות סבסטי” (ערכים י"ד) ואת שמרון קרא הורדוס סבסטי (קדמוניות 5 8 VX). ↩
-
היום יקרא המקום בפי העם הערבי “אֵסַבֻּסְתֵּי” על שם סבסטי שקרא לה הורדוס. ↩
-
מ“א ט”ז, כ"ז. ↩
-
כ', ל"ד. ↩
-
ט“ו כ”ח. ↩
-
מיכה ו', ט"ז. ↩
מלכות יהושפט. חיל רכב ופרשים נציבים ושרי צבא. המלך מכניע את הפלשתים והערבים. משביח את מרבית המקנה. מטהר את ארצו מכל תועבה. הבטות. יהושפט משחר את דעת ההורה. בריתו עם אחאב. אוּפְיֵת אחאב. זדון איזבל. הבעל והאשרה ונביאיהם באפרים. אליהו התשבי ואש קנאתו. רעב באפרים. מטבח בנביאי האמת. דריסות מזבחות ה' אפרים.עובדיה שר הבית. מלוט שרידי הנביאים. אליהו על נחל ברית ובצרפת של צידון. אליהו ואחאב.אליהו בהר הכרמל. אבדן נביאי הבעל וראשית נביאי השקר בשם ה'. אליהו בהר חורב. אלישע נמשח לנביא. בית אחאב ורוב בניו. עושר ורפיון באפרים. מצור ארם על שומרון. רוחב נפש בן הדר. רוח אחאב הנכאה. העזובה בצבאותיו. זרוז הנביאים לאמץ ולמלחמה. מלחמה. מנוסה במחנה ארם ותשועה לישראל. עצת הנביאים להתאזר עוד. מלחמת אפק. מחנה ארם נגף כלו. וַתְּרָנוּת אחאב היתרה. הוכחת הנביא. מות נבות. מעמד מוסר בני אפרים. יהושפט בשמרון. הליכות מיכיהו בן ימלא ונבואתו. מלחמת רמות גלעד. מות אחאב. מלכות אחזיה בנו. יהושפט משחר משפט צדק ביהודה. ממשלת דוד ומסחר שלמה לה למופת. בנין אניות תרשיש. שתופו עם אחזיה. שברון אניות. תוכחת אליעזר ממרשה. ברית מסחר יהושפט ואחזיה מופרת. מות אחזיה ומלכות יהורם. מלחמת יהורם ויהושפט במואב. איבת אדום. איבת צר ומזמתה. עמון מואב ואדום פושטים על יהודה ומפלתם. מות יהושפט. מלכות יהורם בנו. אכזריותו וצרותיו. הערבים והפלשתים מבקיעים ירושלמה. מטבח בבני המלך. מותו מלכות אחזיה בנו. גדודי ארם. מצור ורעב באפרים. ברית מלכי יהודה ואפרים. אלישע מעשיו ודרכיו. מלחמת רמות גלעד. קשר יהוא. מות מלכי יהודה ואפרים בידו. אבדן בית אחאב. יהוא מולך באפרים. מטבח בבית מלך יהודה בידי עתלית. מלכות עתליה. מלכות עתליה ביהודה. פלטת בית דוד.
2843 – 2877
ויהושפט בן שלשים וחמש במלכו, מלא כח עלומים ואיש גבור1 חיל התחזק על כסא אביו ויהי ה' עמו לכונן את לכונן את הממלכה בידו2, ויאהבו כל העם מאד. ויוסף על חיל המצב אשר שמו אבותיו בערי המבצר, ויתן נציבים גם ביהודה ובערי אפרים אשר לכדו אבותיו. וילמד את כל העם מלחמה, ויגדל את כלם ליוצאי צבא. ויהי מספר הגברים אשר בארץ מספר אנשי מלחמתו3, ויהי לו גם סוסים4 ופרשים, ויהיו לו חמשה שרי צבאות מפקדי צבא רב מאד ושמותם עֵדנה לבית יהודה, ועל ידו יהוחנן השר, ועמסיה בן זכרי המתנדב ואלידע שר צבא מטה בנימן ועל ידו יהוזבד השר. ויבן ערי מסכנות ומגדלי עז, ויבצר את הארץ. ויכבד את ידו על הפלשתים ועל הערבים ויהיו לו למס. ויהי לו עֹשר וכבוד5 והביאו לו הפלשתים מנחה משאת כסף רבה, והערבים ישיבו לו מנחה שבעת אלפים ושבע מאות אילים ושבעת אלפים ושבע מאות תישים מדי שנה בשנה. וַיַּרְבַּע בהם את הכבשות ואת העזים אשר בארץ למען הַשְבֵח את מינן, כי אוהב עבודה ומקנה היה6.
ואל תורת ה‘, אשר החל אסא אביו לרומם את קרנה ולא כלה מחרות אפו בנביאים, שם יהושפט את כל לבו. ויירא את ה’ מאד, וילך בתורתו וישמור את מצותיה. ויסר את הבמות ואת האשרים מיהודה, ויבער מן הארץ את יתר הקָדש אשר נשאר בימי אביו, כי למן היום אשר התבאֵש אסא עם חממי הרואה הזניח את משמרת דבר התורה בקרב העם, והאשרים והבמות שבו להראות בארץ. ויקם יהושפט ויכל את אשר החל אביו, ויבער את כל השקוצים האלה מן העם, אך הבמות לא סרו עוד מקרב העם ויהיו עוד מזבחים ומקטרים בבמות לה' ככל אשר הקטירו עליהן לפני הבנות בית ה‘. אך מלבד הדבר הזה אשר לא עלתה בידי יהושפט, שם את כל לבו להשיב את לב העם אל התורה ואל המצוה. ותקטן עוד כל זאת בעיני המלך ויעמק להתבונן, כי בלי דעת דברי התורה לא תִכון משמרת המצוה בקרב העם. ויפקד אנשים מן הכהנים ומן הלוים וישם מתי מספר משריו אל משמעתם ויצו אותם ויסבו יחדו (2845 – 916) בערי יהודה ללמד את קהל העם, את ספר תורת ה’. ומי יודע את הפרי אשר עשה הדבר הגדול הזה לרוח ישראל, לולא קם שטן מעבר מזה וילַקש את קצירו עוד כחמש מאות שנה. כי בכל אשר נטה יהושפט מדרך אביו, וישב את לבו באמת ותמים אל הנביאים מורי הצדק לטוב לו ולרוח עמו, כן נטה מדרכי אבותיו אשר רחקו מעל מלכי בית אפרים, ויֵשלם עם בית אחאב לרע לו ולרוח עמו. ולא ארכו הימים ויתחתן בו ויקח את עתליהו בת אחאב7 ליהורם בנו לאשה, ויהי הדבר הזה למוקש לו ולביתו אחריו.
ואחאב בן עמרי אשר מלך על אפרים לא היה כבד לב ורע מעללים, ונהפוך הוא, כי היה כל ימיו איש שומע עצה ומקבל מוסר8. ויש אשר ירא גם את דבר הנביאים9, ויחרד פן תהיה יד ה' בו ובביתו10. ובדברי הממלכה ידע לכלכל את דברו ולהשיב את חמת אויבו התקיף ממנו במענה רך11, וגם בדבר הזה ידע חק וגבול לבלי תת את נפשו ואת ארצו למרמס12. ויהי גבור במלחמה13, אפס כי נמהר לבו, ויאהב רגע את שפת האמת וישב וישנאה אם לא היה דברה כאשר עם לבבו14, ויהי הפכפך בדרכיו15, ויתעבר כרגע16, וכרגע התרצה וישב מאף, וישמע לקול רעהו, אשר החזיק את דברו עליו17. ומי יודע אם לא הטיב דרכו מעט מעט ויהי למושל טוב וישר, לולא נִתנה בחיקו אשה אכזריה ומרשעת אשר ברוחה העזה משלה ברוחו ותדיחהו מדחי אל דחי. ויהי בראשית מלכו וילך בחטאות ירבעם בן נבט, ויעבד את העגלים וישתחוה להם18. אולם למן היום אשר נתן לו אתבעל מלך צידון את איזבל בתו לאשה הוסיף על חטאו הרבה מאד; כי אשתו המרשעת הזאת אשת הזנונים והכשפים19, הוליכתהו שולל אל כל אשר היה רוחה ללכת.ויתנקש אחרי הבעל אלהי אשתו הצדונית, ויקם לו בית בעל בשמרון ויבן לו בתוכו מזבח. וַיֶזֶן וידח את ישראל אחרי השקוץ השומם הזה, וילך גם אחרי הגלולים אשר עשה האמורי20. ויוסף אחאב בישראל את עון זמה, אשר בו יעבדו הצידונים את הבעל על חטאת הבלי נכר אשר החטיא ירבעם את עמו בשומו להם את העגל אלהי מצרים לאלהים. ויהי ככל אשר החלו להראות בימי שלמה התרבות המצרית והצרית בגבול ישראל לכל דבר מלאכת עבודה ומלאכת מחשבת, כן נראו בימי אחאב בגבול אפרים שקוצי מצרים וצר. ותרא איזבל, כי לא דבק לב העם אחרי הבעל אלהי הבשת ותערם לעשות שקר בנפשו, כי נביאי ה' אויבי אחאב הם21 החורשים עליו רעה22, ותקם את כהני הבעל, אשר העמיד לפניו למאות, לנביאים23 להטות ברוב לקהם את לב העם אל הבעל. ויהיו לה ארבע מאות נביאי הבעל וארבע מאות וחמשים נביאי האשרה אוכלי שלחנה. ויהי כי נלאו להוכיח את אמתת הבעל בדבר פיהם, ויאמרו להכות את רוח העם בתימהון במעשיהם הזרים. ויהי משפטם כמשפט כהני הצידונים להתגודד בחרבות וברמחים עד שפך דם לקנות את לב העם באמת ובתמים. וגם קצות העם אשר נדחו אחריהם היו “פוסחים על שתי הסעפים אם ה' הוא האלהים ואם הבעל”.
למראה השערורה הזאת התנשא כארי איש נביא מלא עז וגבורה בכל דרכיו וקנאת ה' צבאות כאש בוערת בעצמותיו, הלא הוא אליהו התשבי מתושבי גלעד, אשר שם מולדתו ובית אביו לא נודעו עוד. ויֵרָא פתאֹם אל אחאב ויוכח את דרכו על פניו בדברים מעטים עזים ונמרצים וישבע לו, כי לא יהיה טל ומטר על הארץ, כי אם על פי דברו. ויבא דבר אליהו הנביא ויהי הרב על הארץ ויכבד הרעב גם בארץ אפרים, גם בארץ צידון אשר משם נפתחה הרעה24. ותרא איזבל אשת אחאב את יד נביאי ה' כי רבה היא וכי רעה נשקפה מידם לבעל ולכהניו ולנביאיו, כי מלבד אשר לב כל העם לא היה שלם עם הבעל, נוסדו יחד שבעת אלפי איש אשר נדרו נדר לבלתי זנות אחריו25. ותקם ותכרת בחמת אפה את כל בני הנביאים מגבול ממלכת אפרים ותהרגם ותשמידם, ואת המזבחות אשר העלו עליהם השרידים הדבקים בתורת משה עולה וזבחים לה' אלהי ישראל הרסה איזבל26. ולאחאב היה שר הבית ושמו עובדיהו איש ירא אלהים מנעוריו. ויהי כשמוע עובדיהו את הכלה הנחרצה על נביאי ה' מעט איזבל, וישם את נפשו בכפו, ויחבא מאה נביאים חמשים חמשים איש במערה ויכלכלם.
ואליהו מלט את נפשו בדבר ה' ויסתתר על שפת נחל כרית המשתפך אל הירדן, ושתה איש האלהים מן הנחל והעורבים אנשי עֹרְבוּ27 העיר הקרובה לבית שאן אשר בגבול המקום, יביאו לו לחם ובשר בבקר ובערב, ולא ארכו הימים וייבש הנחל ולא היו עוד מים לשתות. ויקם וילך צרפתה אשר לצידון אשר גם שם היה הרעב, וימצא שם אשה אלמנה מבנות צידון ויתגורר עמה וישב בעלית ביתה ותכלכלהו, ויברך ה' את ביתה, ותשבע לחם כל ימי הרעב. וחמת איזבל לא שככה, בהרגה את נביאי ה' ותחזק את דברה על אישה וישלח את מלאכיו אל כל מלכי הארצות אשר מסביב לבקש את אליהו ולעשות בו כלה, ויעש כן וישלח ויבקש ולא מצא את מקומו. ויהי בשנה השלשית לימי החרב והנה אליהו נצב פתאם לפני אחאב בשדה, אשר יצא שמה עם עובדיהו לבקש מרעה לפלטת הסוסים והפרדים, אשר לא מתו עוד מאפם חציר. ויעז אחאב את פניו ויקרא: "האתה זה עוכר ישראל? " ויען אליהו בחזקת היד: אתה ובית אביך הם העוכרים את עם ה' בלכתם אחרי הבעלים. ויהי המעט, כי לא ערב אחאב את לבבו לתפסו ולהמיתו ויאות אל דבר אליהו וישמע לקולו וישלח ויקבוץ את כל נביאי הבעל והאשרה אל הר הכרמל, אשר שם היה מזבח גדול לה' אשר הרסה28 איזבל בעברתה, ויאספו שם גם עם רב מישראל. ויגש אליהו אל העם בכבוד ועֹז ויֵמרץ את דברו וישאלם עד מתי הם פונים על ימין ועל שמאל “אם ה' הוא האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו”. ולא מצא איש את לבבו להשיב אותו דבר, ויקח אליהו שני פרים ויאמר אל נביאי הבעל קחו לכם את הפר הטוב בעיניכם והעלוהו עולה לבעל, ואש לא תשימו, ואת הפר הנשאר אעשה אני עולה לה' אלהי ואֵש לא אשים, והיה האלהים אשר יענה באש, הוא האלהים, וייטב הדבר בעיני העם. ויבחרו להם נביאי הבעל את הפר הטוב בעיניהם ויעשוהו, ויקראו בקול גדול וישתוללו ויתהוללו ויתגעשו כמשפט כהני הצידונים מן הבקר עד הערב, ואין עונה. ויקרא אליהו לכל העם לגשת אליו ולקחת שתים עשרה אבנים כמספר שבטי ישראל ולרפא את המזבח אשר הרסה איזבל. וימהרו ויעשו כן. ויצקו מים סביבות המזבח, על העצים ועל העולה כאשר צוה. ויהי לעת העלות את מנחת הערב בבית ה' בירושלים ויגש אליהו ויאמר: “ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יוָדע, כי אתה הוא אלהים בישראל, ענני ה' ענני!” ויהי ככלותו לדבר, ותפל אש אלהים ותאכל את העולה ואת המזבח, ותלחך את המים אשר סביבותיו. ותצלח רוח ה' על כל העם מקצה ויפלו על פניהם ארצה ויקראו קול אחד: “ה' הוא האלהים!” ויפשטו על נביאי הבעל, כאשר צוה אותם אליהו ויתפשום וימיתום על שפת נחל קישון בדמי נביאי ה‘, אשר ידם היתה עם איזבל להרגם. ולאחאב אמר אליהו: עתה אכול ושתה והטיבה את לבך, כי היום יתן ה’ גשם על פני האדמה ויהי כן. וירד ביום ההוא גשם גדול מאד.
ויפרץ אליהו הנביא ביום ההוא פרץ גדול בנביאי הבעל. ותהי עוד שארית לבעל כל ימי בית אחאב, רק לנביאי הבעל לא היתה עוד כמעט כל תקומה29. אך בעת ההיא קם שטן אחר לשחק בישראל, כי החלו אנשי אָון ונבלה אשר שפתם אתם להגביר ללשונם ולהתאמר לנביאי ה‘30, המה נביאי השקר אשר היו למפגע לנביאי האמת והצדק ולמוקש לישראל עד סתום החזון.וצדקיהו בן כנענה איש עז מצח ודובר שקרים היה אב וראש לכל הנביאים הנבלים ההם. ויעשו נביאי השקר בלהטיהם אותות ומופתים לעיני העם, ויהי המעט לנביאי ה’ מלחמת הרוח אשר נלחמו בעם תועי לבב להשיב את לבם אל ה/ אלהי אבותם, ותהי להם עוד מלחמה גם בנביאי השקר, אשר שמו מכשולים רבים על כל דרכיהם. ולב איזבל כבד מאד ולא לקחה מוסר גם מן הגדולות אשר עשה אליהו הנביא ותתנקש בנפשו להמיתו. וימלט אליהו הנגבה דרך יום מנגב לבאר שבע. ויקץ בחייו מפני הטלטלה אשר הֻטל עוד הפעם מעמו וממולדתו, וישאל את נפשו למות. וילך משם ארבעים יום וארבעים לילה עד באו הר האלהים הרבה, ויהי שם במערה. ויהי דבר ה' אליו שם לקום וללכת מדברה דמשק ולמשוח בסתר מלך אחר תחת בן הדר המולך בארם, ומלך אחר תחת אחאב המולך בישראל ולהקים את אלישע בן שפט תחתיו לנביא. וילך ויבא עירה אָכל-מחולה, אשר לנפתלי וימצא שם את אלישבע חורש בבקרים, וישלך עליו את אדרתו, ויתן מרוחו עליו, וישק אלישע לאביו ולאמו ויקרא לאוהביו לאכל עמו לחם ויעזב את עירו וילך אחרי אליהו.
ואחאב היה מלך עשיר מאד, כי לרגלי הברית, אשר היתה בינו ובין אתבעל מלך צידון חתנו, פרץ סחר הארץ בישראל וירחב את כבוד ביתו מאד ויבן לו היכל שן31. וגם נשים הרבה לו שבעים בנים, רק שלשה מהם נודעו בשמותם עד היום הזה, הלא הם יואש32 יהורם ואחזיהו. וגם ערים רבות בנה בארצו33. אולם רוח העם נבקה וגבורתם נָשְתה למן היום אשר התמכרו מרביתם לעבודת הבעל אשר כלה כח העם ויפרע מוסרו.
ולא ארכו הימים, ויעל בן הדד34, ועמו שנים ושלשים מלך הסרים למשמעותו, בחיל גדול מאד וברכב ובפרשים על שמרון, ויצר עליה להלחם בה. ולא קמה רוח גם במלך גם בעם להתיצב לפניו ויגזרו אל העיר וישגבו בה. וירחב בן הדד את נפשו כשאול, וישלח אל אחאב מלאכים העירה להגיד לו, כי אין לו עוד כל חלק בעשרו וגם בנשיו ובבניו, כי שלל מלך ארם המה. ויכנע אחאב מפניו מיראתו אותו ויאמר: “כדבריך אדוני, לך אני וכל אשר לי”. ותקטן זאת בעיני העריץ הארמי וישב וישלח מלאכיו אל אחאב, כי המעט ממנו, כי חושב הוא את כל קנין אחאב לקנינו, כי אם שלוח ישלח את עבדיו וחפשו את בית המלך ואת בתי כל שריו ועבדיו ולקחו בידם את כל הטוב בעיניהם. לשמע דבר הבליעל הזה, התעודד אחאב ויועץ עם זקני ביתו, וישב דבר למלאכי בן הדד בלשון רכה, כי את הדבר אשר שלח באחרונה לא יוכל לעשות. ויהי כאשר ענה בן הדד את אחאב קשה, ויחזק גם לב אחאב, ויסר פחד ארם מעל פניו ויהי נכון למלחמה. אולם אך יצֹא יצָא מפי מלך ארם דבר השלטון: שימו כלי מפץ על העיר, והנה מבֻכה! כי נבהל אחאב לראות, כי בכל אנשי צבאו, אשר נדחו אחרי איזבל אשתו ואחרי גלוליה אין איש אשר ישאהו לבו להשיב מלחמה לאויב בשער. והנה נביא נגש פתאם אל אחאב ויצוהו בדבר ה' להתיצב בראש נערי שרי המדינות העומדים לפניו ולאסור את המלחמה בכל ההמון הגדול הזה, אשר יתנהו ה' בידו ביום הזה. וישמע אחאב לקול הנביא ויפקוד את יתר העם ולא מצא בם בלתי שבעת אלפים איש חיל אשר נגע אלהים בלבם35 להשליך נפשם על עמם ועל ארצם. ועל לב מלך ארם וחילו לא עלה כי בני ישראל, אשר ידעו את קצר ידם בימים ההם, יתגרו מלחמה בחילו הכבד מאד, וישתו וישכרו לבטח במחנה. ובן הדד צוה בגאוה ובוז מתוך שכרונו לתפוש חי את כל היוצא מן העיר ולהביא אליו למען ענותו ולהתעלל בו. והנה פתאם פשטו נערי שרי המדינות וחיל שבעת האלפים על מחנה האויב ויכו איש אישו, ותהי מהומה במחנה ויחל חיל ארם לנוס, ותחזקנה ידי כל העם36 וירדפו אחריהם. ויעל הדר על סוס ויעלם וימלט הוא ומתי מספר מן הפרשים. ואחאב יצא ויך מכה גדולה את יתר הפרשים ואת כל הרכב וגם בחיל הרגלי37 עשה הרג רב. ויהדפו בני ישראל את האויב מפניהם (2859 – 902) ותשקוט הארץ.
אך הנביא לא נח ולא שקט ויגש אל אחאב ביום התשועה, וייעצהו לאזור את חילו ולהתחזק, כי לא ישא מלך ארם את מכאובו ואת חרפתו, ולתשובת השנה ישוב לעלות עליו. ושרי צבאות ארם בן הדר אשר קצף עליהם אדוניהם המלך על רפיון ידיהם הערימו לעשות שקר בנפשו, כי לא בשלהם היה הנגף במחנה, כי אם באשר אלהי ישראל אלהי הרים הם, על כן חזקו עליהם בני אפרים בהלחמם בם על הרי שמרון. וייעצוהו למנות את חסרון חיל הרכב והסוסים אשר נפלו במלחמה ולהלחם בישראל לשנה הבאה במישור. וייעצוהו עוד להוריד את שנים ושלשים מלכי הארצות הסרות למשמעתו איש מכסאו, ולהקים פחות תחתיהם, למען יהיה כל השלטון ביד המלך האחד לבדו. וישמע לקולם ויעש ככל אשר יעצוהו ולא עלה לתשובת השנה שמרונה ארץ ההרים. ויבא ויחן על אפק אשר לאָשר (2860 – 901)38 אל המקום אשר נקהלו פלשתים להלחם בישראל באחרית ימי שאול. ואפק ארץ מישור היא, וארץ מישור הלא טובה גם למלחמת רכב ופרשים אשר בה עשו בני אדם חיל, גם טובה היתה בעיני בן הדר, כי האמין לדברי עבדיו, כי לא אלהי עמקים ומישור אלהי ישראל. ובני ישראל התאזרו גם הם ויחנו כשני חשפי עזים נכח המון צבא ארם הרב מאד כחול הים. ויגש גם הפעם איש האלהים אשר נוספה לו בעת ההיא על קנאת עם קנאת דת ישראל אשר חרפו הארמים בדברם על ה' כדבר איש על אלהי גויי הארץ, כח אלהי הרים הוא ולא אלהי עמקים. ויחזק את ידי המלך אחאב ואת ידי עמו בשם ה' להתחזק ולהלחם, כי יתן ה' את חיל ארם בידם. ויהי מקץ שבעת ימים לחנות המחנות אלה נכח אלה, ותקרבנה למלחמה ויפלו בני ישראל בחיל הרגלי אשר לארם וישחיתו בהם ארצה מאת אלף איש ביום אחד. ויחישו להם שרידי חיל ארם מפלט בשערי אפק ותפל חומת העיר עליהם וימותו בהם עשרים ושבעה אלף איש. ובן הדר נס ויחבא באחד בתי העיר חדר בחדר, ותחזק יד ישראל על אדם ביום ההוא בהכותם את חיל האויב כמעט עד כלה. ומי יודע אם יספה ארם לשאת עוד ראשה, לולא נפתה אחאב בחלקת לשון מלאכי בן הדד, אשר באו חגורי שקים וחבלים בראשיהם להתחנן על נפשו ועל ממלכתו. ויהי המעט, כי החיה אחאב את בן הדד, ויעלהו אליו אל המרכבה. ויתרפס אליו בן הדד ויאמר כי ישיב לו את הערים אשר לקח אביו מיד עמרי אביהו, וכי יתן לאחאב לשום חֻצות בדמשק, כאשר שם אביו בשמרון. ויפת לב אחאב, ויבא בברית עם אויב עמו, וישלחהו בשלום וישב ויקם בעצם ידו את השטן הזה לישראל אחרי נפלו.
ובעיני הנביאים היה הדבר רע עד מאד.ויחפש איש מבני הנביאים בַאֲפַר על עניו, ויצא אל המלך בעברו לדרכו וישאל אותו כמגיש משפטו אליו לאמר: איש הפקיד בידו בימי המלחמה את שבוי חרבו לשמרו ויעד בו, כי נפשו תהיה תחתיו אם ימלט מידו, ויהי הוא עושה כה וכה והשבוי נעלם ואיננו. ויחרוץ המלך משפטו, כי דרכו בראשו תהיה נפש תחת נפש. ויסר בן הנביאים פתאם את האפר מעל עיניו למען יכירהו המלך וינבא בשם ה', כי יען אשר שלח את צורר עמו מידו, לכן נפשו תחת נפש אויבו תהיה ועמו תחת עמו. ויפן אחאב נרעש ונפעם הביתה.
והגדולות אשר עשו הנביאים, אשר היו בדבר פיהם לרוח גבורה לבית אפרים, ויעוררו באהבתם העזה כמות לעמם ולארצם, לעשות תשועות גדולות לישראל שתי פעמים בארם אויבתו בנפש, לא הפילו דבר ממעללי בית אחאב ומדרכו הקשה אשר התהלך עם אלהים ואנשים. ודבריהם כאש אשר אזרו זקות בו ובעמו לקום במתי מספר על עם עצום ורב לא עמדו לפחת במלך ישראל רוח דעת ויראת ה'39 כאשר עם לבבם.
ויוסף אחאב ללכת בעצת אשתו הצידונית המרשעת. ויהי היום ויאמר אחאב אל איש ושמו נבות לתת לו את כרמו, אשר על יד בית המלך בעיר הגדולה יזרעאל בכל מחיר אשר ישית עליו נבות. ולא אבה האיש למכור את כרמו כי נחלת אבותיו הוא, ויפלו פני אחאב, ותבז לו איזבל ותתנכל, ותקם שני עדי שקר ויעידו לפני השופטים אשר ביזרעאל, כי ברך נבות אלהים ומלך ויסקלוהו וימת. וגם את בני40 נבות, בערה איזבל לבלתי הותר איש דורש משפטו. ויהי כשמוע אחאב כי מת נבות ויקם וירד אל כרמו לרשתו. הוא בא אל תוך הכרם והנה אליהו הנביא אשר נעלם מקומו זה שָנים נצב לקראתו וקורא בקול רעם: הרצחת וגם ירשת! ואחאב נבעת מאד ויקרא: “המצאתני אויבי?” ויאמר אליהו מצאתי! יען התמכרך לעשות הרע בעיני ה'. וינבא לו ולאיזבל את האחרית אשר חזו אחיה השילני ויהוא בן חנני על בית ירבעם ועל בית בעשא.
אך הנבלה הזאת אשר נעשתה בידי איזבל אשר התעוללה על נקי ותרצחהו ותירשהו. תוכיח גם על בית אפרים ועל מלכו, אשר הרע לעשות מכל אשר לפניו ולאחריו. כי לא נבקה עוד מהם כל רוח צדק ומוסר. הן אחאב בחמדו את כרם נבות לו את מחירו בכסף מלא, או לתת לו תחתיו כרם טוב ממנו. ובכן לא נָגיד רב מעשקות היה אחאב. והדבר אשר קרא נבות כמשתומם “חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך”, יענה עד כמה גבה משפט גבר בעיני העם, עד כי מושל אדיר לא יכול לעות אותו. על כן נפלא בעיני אחאב לעשות לנבות מאומה, בלתי אם להתעצב אל לבו ולשאת בשרו בשניו. ועל רוח היושר הזה, אשר נחה כטל מאת ה' על ישראל ועל מושליו, שחקה לעגה איזבל הצידונית בת אלהי הנכר ותתלוצץ ותאמר: “האתה תעשה מלוכה על ישראל? אני אתן לך כרם נבות היזרעאלי”. לאמר, היצלח איש רפה ידים ורך לבב כמוך למלוכה, כי גם בעיניה גם בעיני כל בני הנכר נחשב מוסר לרפיון וצדקה למרך לב. אך בכל זאת יָראה גם היא את חמת העם, ולא גזלה את הכרם לעיני השמש, כי אם התנכלה ותחשב מחשבת בליעל, ותשת ידה במסתרים עם שופטי יזרעאל אשר התמכרו לעשות את הטוב בעיניה, ואת הרע בעיני אלהים ואדם. ואת אזן אחאב לא גלתה את מזמת החמס והדמים אשר חמסה על נבות האֻמלל41. וקרוב הדבר, כי גם אחרי מות נבות עשתה שקר בנפש בעלה המלך, כי אמנם משפט מות היה לנבות, וכל קנינו כפר החטאת הוא, אשר חטא למלך בקללו אותו, כי אמנם יצא שם לאחאב כי מלך חסד42 הוא. ולבו לא היה קשה מאד, כי יש אשר רך לבו ויכנע רגע מפני ה' בהמרץ איש נביא את דברו באזניו43. ומי יודע אם לא עשה אחאב את הישר, לולא היתה לו איזבל לאשה, כי רק הסתה אותו לעשות את הרע לעבוד את הבעל44 ורק מידה מצאה הרעה את נביאי ה'45.
ויהי בשנה השלישית אחרי הכות אחאב את ארם באפק וילך יהושפט ושריו ועבדיו שמרונה לבקר בבית אחאב חותן יהורם בנו, ויעש אחאב משתה גדול ליהושפט ולכל העם אשר ברגליו. ויהי כטוב לב המלכים ביין46, וידבר אחאב על לב יהושפט לשית ידו עמו לצאת למלחמה על ארם לקחת מידה את רמות גלעד אשר לגדי עיר מקלט הרוצח47 בעבר הירדן, אשר קרעה ארם מיד ישראל. כי ככל אשר רבתה העזובה בחיל אחאב, רב המשטר בצבא יהושפט, אשר היה עורך מלחמה בכל עת. וינהו יהושפט בר הלבב “כמוני כמוך כעמי כעמך, כסוסי כסוסיך”, אך נשאלה נא בה‘, הנצא למלחמה הזאת אם נחדל. ויגנב אחאב את לב יהושפט ויקבֹץ ארבע מאות איש נביאי שקר, אשר התאמרו, כי נביאי ה’ המה. ויבאו ויתיצבו כלם לפני מלכי יהודה וישראל, היושבים בהדר כבודם איש על כסאו מלֻבשים בגדי מלכות במושב חצי גֹרן עגֻלה48 פתח שער שמרון, ויתנבאו לפניהם כטוב בעיני אחאב אדוניהם. וצדקיהו בן כנענה ראש הנביאים האלה, איש אשר מצח נחושה לו, עשה לו קרני ברזל ויָזר לדבר שקר בשם ה' לאמר: “כה אמר ה' באלה תנגח את ארם עד כלותם”. אך יהושפט לא נפתה לדברי אחאב, כי נביאי ה' המה, כי ידע להבחין בין נביאי האמת אשר ביהודה ארצו ובין חֶבר הנקלים והנבלים האלה, אשר ישאו את שם ה' לשוא, למען החלק ומצא חן בעיני אדוניהם. וישאל אם אין עוד נביא ה' כאשר עם לבבו. ויגד לו אחאב, כי יש עוד נביא ושמו מיכיהו בן ימלה אך הוא רע בעיניו על התנבאו עליו רק רע. ויוכיחהו מלך יהודה בחן ובשפה רכה, על שנאו איש אלהים דובר אמת. וישלחהו ויקראוהו ויביאוהו ויעמד לפני המלכים, ויעבר הנביא הנעלה הזה בחזון את הרעה אשר תמצא את מלך ישראל לבדו מן המלחמה הזאת, כי מות ימות בה. וירע הדבר בעיני אחאב, כי מנע אותו מיכיהו מצאת למלחמה הזאת, ויט לבו אחרי דברי נביאי השקר. ויפתח מיכיהו במשל פיו ויעבר בחזון נמלץ ונערץ עד מאד את תגברת רוח השקר השמה כיום מוקשי מות לרגלי המלך ברמות גלעד. ויעז צדקיהו הנבל את פניו ויך את הנביא הנשגב והמרומם הזה על הלחי ויכלימהו. ואחאב צוה לשום אותו בבית הכלא עד שובו מן המלחמה, אך לב הנביא לא נפל ויאמר ף “אם שוב תשוב בשלום לא דבר בי ה'”.
ולא שמע אחאב לקול הנביא הנעלב, אשר אמר להציל את נפשו ממות, וילך בעצת בן כנענה ויתר נביאי השקר ויצא למלחמה אל רמות הגלעד, ויתן את שלטון הארץ ביד יואש בנו49. אך בכל זאת הגה לבו אימה לזכר דברי הנביא. ויפשט את בגדי מלכותו וילבש כאחד אנשי הצבא למען התחפש. ולמלך ארם לא היתה לרצון המלחמה הזאת, אחרי אשר כשל כחו מאד במלחמותיו הראשונות באחאב. ויהי דברו אל שרי הרכב אשר אסרו את המלחמה לבלתי הלחם עם איש בלתי עם המלך לבדו ולשוב אחרי כן מאחרי בני ישראל, כי ידע הפעם את כחו, כי דל הוא. ויעשו שרי הרכב כן, וישובו גם מאחרי יהושפט בראותם, כי לא מלך ישראל הוא, וישימו את כל לבם רק אל אחאב לבדן, אך לא הכירוהו, כי התחפש. וימשך איש בקשת לתֻמו וימצא חצו את אחאב מלך ישראל וימחצהו מחץ מות. וימהר הרַכָּב להוציא את המלך במרכבתו מתוך המחנה וימת אחאב בערב. וגם יהושפט וגם שרי הרכב אשר לארם לא הוסיפו עוד להלחם, כי ליהושפט נתעב דבר המלחמה הזאת, אשר לא היתה על פי ה', וגם שרי צבאות ארם לא אבו להלחם עוד, כי ידעו כי כחם דל עוד ולמה להם להתגרות ברעה. ויהי כבא השמש ויעבירו קול במחנה ישראל ובמחנה ארם “איש אל עירו ואיש אל ארצו”, ויעלו המחנות איש מעל אחותה וילכו לדרכם. ויבא דבר מיכיהו אשר דבר עליו. גם דבר הנביא אשר הוכיח את דרכו על פניו על שלחו את בן הדד מידו בא על אחאב, כי הפר בן הדד את בריתו אשר כרת עמו אחאב בחמלתו עליו וישב לו רעה תחת טובה ויצו לכונן רק אל מלך ישראל. אשר עשה לו חסד ויחיהו, וישב לו את ממלכתו. ויקברו את אחאב בשמרן וימלך אחיזיהו (2863 – 898) בנו תחתיו.
ויהי בשוב יהושפט מן המלחמה ויצא לקראתו הנביא הישיש יהוא בן חנני ויוכיחהו על שיתו ידו עם אחאב אשר העמיק לשחת בישראל50. ויהי המעט מיהושפט כי לא השיב חרפה ליהוא הנביא, כאשר השיב אסא אבי יהושפט לחנני אבי יהוא51, ויוסף עוד לעשות את הטוב ואת הישר בעיני ה‘. ויעבור את כל הארץ מבאר שבע קצה נגב יהודה עד הר אפרים צפון גבול ממלכתו, וידבר על לב העם להתחזק ביראת ה’. וישם שופטים בירושלם, ובכל הערים הבצורות, וידבר על לב השופטים דברים נכוחים ונמרצים. ויזכירם את הדבר הגדול אשר דבר משה איש האלהים, כי המשפט לאלהים הוא. ויאמר “יהי פחד ה' עליכם שמרו ועשו כי אין עם ה' אלהינו עולה ומשא פנים ומקח שחד”52. ויחזק גם יהושפט בכל עז בסדרי הממלכה אשר סדר דוד אביו, ויבדל גם הוא בין המלאכה החיצונה לאמר פקודת השופטים והשוטרים53. ותהי פקודת המשפט ביד הלוים והכהנים תופסי התורה בימים ההם, וביד ראשי האבות לבית ישראל היושבים עמם על המשפט. והשוטרים היו רק הלוים54, באשר רק ידם מצאה להעלות כל דבר משפט על הכתב, כי כמעט הם לבדם היו בעלי עט סופר מהיר בימי הקדם, אף כי עצם מלאכת הכתב נפוצה בין כל העם, ולא נחה על גורל המשפט שבט המלך כדבר אשר דבר יהושפט “כי לא לאדם תשפטו כי לה'”. ותִקָרא באמת ובמשפט לפקודת השופטים “המלאכה החיצונה”, כי לא היה לה דבר עם בית המלך. אך כל דבר הכהֻנה והמקדש היה ביד אמריהו אשר כִהן בימים ההם, כי הכהן הגדול היה הראש לכל מלאכת עבודת ה'. וזבדיהו בן ישמעאל הנגיד לבית יהודה היה ראש לכל דבר מלאכת המלך לכל דבר פקודת הצבא ולמשמרת הארץ למלחמה ולשלום ולכל דבר אשר לממלכת יהודה עם הממלכות אשר מסביב.
ויהי המעט מיהושפט, כי כלכל את כחל דברי ממלכתו מבית על פי המתכנת אשר תכן לה דוד, וישם לו גם את שלמה למופת בדבר סחר הארץ עם הארצות הרחקות. ויבן עשר אניות כמשפט אניות תרשיש ללכת אופירה דרך ים סוף לזהב. ואדום הסרה למשמעת מלכי בית דוד היושבת בין יהודה ובין ים סוף לא עמדה לשטן לו.
ותחת אחאב מלך אחזיה בנו על ישראל ויעש גם הוא את הרע ככל אשר עשו אביו ואמו ויֵזֵל מאד ללכת אחרי ההבל ולעבוד את הבעל בכל לבו ולהשתחות לשקוץ השומם הזה. ותקל בעיניו עבודת הבעל אלהי צידון וידרוש גם בבעל זבוב אלהי עקרון אשר לפלשתים, אך בכל זאת לא הפר יהושפט ירא האלהים את בריתו עמו. ויהי לבו שלם עמו ככל אשר היה תמים עם אחאב אביו. ויהי בבנותו את האניות וישתפהו עמו גם בדבר הבנין גם בדבר המסחר. וימלא את ידו לשלוח את עבדי אחזיה עם עבדיו ולאכול את פרי סחר אופיר חלק כחלק, ולא התבונן יהושפט, כי בדבר הזה הוא נותן למלכי בית אפרים מדרך כף רגל ומעבר בארצו ומבוא לעלילותיהם הנשחתות בקרב בני עמו. אך ברית הימים הזאת לא האריכה ימים, כי אך הורד הורידו את האניות בעציון גבר והנה רוח קדים באה ותשברם ותהרסם, ויהי איש נביא במרשה אשר ליהודה ושמו אליעזר בן דוֹדָוָהו ויגל ביום ההוא את אזן המלך את הרעה אשר מצאה באותו בעציון גבר הרחוקה, ויאמר לו “בהתחברך לרשע פרץ ה' את מעשיך”55. ובעיני בני קרח משוררי הקדש אשר ידם נכונה עם הנביאים לא טובה גם ברית מלך יהודה עם מלך בית אפרים גם ברית המרכלת עם הגוים הרחוקים, כי רק ארץ יהודה וירושלם לבדן נחשבו להם למשגב אלהים56 וחומותיהן וארמונותיהן והיכליהן למשכן הכבוד, החיל והעז ולמעון חסדי ה'57. וירע בעיניהם על יהושפט אשר תחת שים לב להתבצר במקומו ולשמור על ארצו58 שם עיניו בקצה הארץ. ויהי כאשר באה השמועה, כי נשברו האניות ויביעו את הגיוני לבם בשיר, וילעגו על קרית מלך רב אשר בצפון הארץ לאמר: על שמרון בעלת ברית מלך ציון הקטנה והנאוה משוש כל הארץ59.
כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נָחְפְּזוּ
רְעָדָה אֲחָזָתַם שָם חִיל כַּיּוֹלֵדָה בְּרוּח קָדִים תְּשַבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ;60
ויהי אחרי כן וידבר אחזיה על לב יהושפט לחדש עמו את ברית המסחר, ולא אבה עוד מלך יהודה לשית ידו עמו בדבר הזה, אך לא חשך את ידו מתמוך את ממלכת בית אחאב, גם אחרי מות אחזיהו, כי לא האריך אחזיהו ימים, כי בשנה השנית למלכו נפל בעד השבכה מן העליה בהיכלו ויחל וימת. וימלך יהורם (2865 – 896) אחיו בן אחאב תחתיו. ויעש גם הוא את הרע אך לא כאביו וכאמו כי את מצבת הבעל הסיר משמרון, ובדברי הממלכה לא היה רפה ידים כאחזיה אחיו אשר ראה את פשע מואב אשר פשעה מתחת יד מלכי אפרים במות אחאב61, ולא התבונן, כי נוקד היה מישע מלך מואב והעלה למלכי אפרים מנחה אלף כדים ומאה אלף אילים מגֻדלי צמר. וימנע מישע את מנחתו למן היום אשר מת אחאב, ואחזיה לא הרים יד. ויהי אך עלה עלה יורם על כסא אחיו ותהי ראשית מעשהו לפקוד את צבאו ביום ההוא62 ולהסיעו על מואב למלחמה. וישלח אל יהושפט לבקש מעז ממנו ויעתר לו, ויעבר מלך אפרים ומלך יהודה את מדבר אדום, ויקח יהושפט גם את הנציב אשר הפקיד על אדום הפרה למשמעת יהודה אשר נתנו לו בני אדום כבוד מלך, ויבאו מקץ שבעת ימים ארצה מואב. והמואבים מקדמים את פניהם על הגבול מכל חוגר חגורה ומעלה לאמר, כל זכר במואב תופש חרב. ויכו בני ישראל את מואב מכה רבה מאד, ויהרסו הם וישיתו ארצם שממה והקלעים הכו לפי חרב את קיר הרשת עיר מואב. וירא מלך מואב, כי לא יכול לבני ישראל ויאמר להבקיע בשבע מאות איש אל מחנה מלך אדום, ולא מצאה ידו גם לזאת, ויחר אפו. ויהי כי עלתה בידו לתפוש את בן מלך אדום63 וישרפהו באש אל החומה לעיני אביו ולעיני כל המחנה. ויגדל מאד עון מלך מואב בעיני נביאי ישראל ימים רבים אחרי כן וינבאו לו אחרית רעה64. ויֻכו כל בני ישראל ובני אדום בתמהון למראה האכזריות הזאת ולא יכלו עוד להלחם וישובו איש לארצו. ותבער חמת מלך אדום למן העת ההיא על בני יהודה, כי לא רבו את ריבו וישמור את הדבר בלבו לעת מצא.
ובני מואב אשר חלו בם בני ישראל מכה רבה מאד, שמרו על כל עברתם ליהושפט על אשר עמד למעז ליורם מלך אפרים. ויהי עוד יהודה יושבת לבטח ובני עמון ומואב חרשו רעה על ישראל להכריתו ולהשמידו עד כלה65.
כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ;
עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֵיךָ;
אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגוֹי וְלֹא –יִזָּכֵר שֵם-יִשְרָאֵל עוֹד;66
ויכרתו ברית בסתר עם ההגרים היושבים מקדם לגלעד, ועם אנשי נבל היושבים בהר גבול שעיר, ועם שארית העמלקים והמעונים והאשורים בני דדן אשר מנגב, וגם הפלשתים הנכנעים בידי יהושפט שתו עמם ידם בסתר בעצת צר, אשר שמרה את עברתה לבית יהודה למן היום אשר השיב יהושפט את פני מלכי בית אחאב מהשתתף בדבר אניות עציון גבר, כי כל ימי היות יד מלכי בית אחאב נכונה עם מלכי יהודה, שמו גם חלק צר בעלת ברית בית אחאב כי בדבר הזה היתה פתוחה גם לה דרך ים עד הֹדו. אך למן היום נדרה יהודה מפניה את דרך עציון גבר היתה לבית ישראל “סלון ממאיר וקוץ מכאיב”67 כל ימיה.
ויקומו העמים האלה, ויסבו חרש את ים המלח, ויפשטו חיש מהר על עין גדי ויהי המחנה כבד ערב רב מאד ויהי בהתבשר פתע ליהושפט כי הבקיע אויב אל לב ארצו, ויהי כאובד עצות, כי לא עלתה כזאת על לבו מתמול שלשום, ועל יושבי ערי יהודה נפל פחד פתאם, ויחישו מפלט להם ולנשיהם ולטפס בירושלם הבצורה. ויהושפט קרא צום ויעל אל בית ה' ויתפלל באזני כל העם מקירות לבו אל ה‘, כי יושיע את עמו. ותצלח רוח אלהים על איש הלוי מן המשוררים בני אסף ושמו יחיזיאל ויאזור את העם חיל בשם ה’, כי יחלצו לקראת האויב, כי ה' ילחם להם. ותחזקנה ידי המלך והעם וישכימו ממחרת בבקר ויתפקדו לגדודיהם ויצאו למדבר תקוע והחלוץ נוסע לפניהם והלוים עוברים לפני החלוץ בכלי שיר אלהים ונושאים רנה ותפלה. כי מימי מלחמת אבים בירבעם היתה לחק ביהודה להוציא את כלי הקדש למלחמה ככל אשר הוציאו בימי הקדם את ארון הברית68 ולהזכיר את עבודת הכהנים והלוים הנעבדת בהיכל הקדש בירושלם69. וה' שלח רוח רעה בין בני עמון ומואב ובין יושבי הר שעיר ותקם ביניהם מלחמה עזה ותעל יד עמון ומואב ויכו בבני שעיר מכת הרג ואבדן, אך גם אחרי כלותם חמתם בעם אשר זה מעט כרתו עמם ברית לא נאספה החרב הנטושה אל תערה. ויפרץ ריב במחנה עמון ומואב ותשכל חרב איש את אחיו בני עמו עצמו ובשרו ותרב ההרגה מאד. ויהי בבא יהושפט וחילו אל המערכה והנה כל המחנה מלא פגרים מתים וכל יתר העם מהרו ויפֻצו איש לעברו, ולא היה עוד ליהושפט איש ריב להלחם בו. ויעט כל העם אל השלל ותהי הבזה רבה ויבזו את המחנה שלשה ימים. ולא היה בתוך מחנה יהודה די חמורים פרדים וגמלים לשאת את כל השלל. ויקהלו כל העם ביום הרביעי אל עמק אחד70 ויברכו שם את ה' ויעלו משם ירושלמה בנבלים וכנורות וחצוצרות ותהי ראשית דרכם אל בית ה‘. ולא הוסיפו עוד העמים אשר מסביב לחשוב מחשבות מלחמה על יהושפט, כי ראו כי ה’ נלחם לו.
וליהושפט היו שבעה בנים ושם בכורו יורם, ויהי כי אהב המלך את כל בניו ויתן לכלם מתנות רבות וישם אותם לנציבים בערי המצֻדות ביהודה ואת הממשלה נתן ליורם בנו כי הוא הבכור וימת בן ששים שנה (2868 – 893) בשנת העשרים וחמש למלכו.
ויהי אך שכֹב שכב יהושפט המלך החסיד והנאמן עם אלהי אבותיו בשנת חמש ליורם מלך אפרים, ותדֹף פתאם כעשן כל הטובה וכל הברכה אשר התענגו עליהן בני יהודה זה ששים ושש שנה כל ימי אסא ויהושפט. כי זרע המר אשר זרעו ידי יהושפט בקחתו את בת אחאב ליורם בנו לאשה, נתן עתה את פריו, כי עתליה המרשעת בת איזבל אשת יורם הרימה עתה את ראשה; ויהי כי צרה עין האשה העזה וכבירת כח הלב הזאת בגדולת תורת משה ובמלכות בית דוד ותתנכל כל ימיה להכרית כל שריד לבית דוד. ויהיו אחי המלך, אשר לא נקשרו בעבותות אהבה, עם בית עמרי ושרי בית חמיה, הנאמנים עם ה'71 ועם בית דוד כקוץ מונד בעיניה. ויקם יורם ויהרוג את כל אחיו הטובים ממנו ואנשים משרי בית אביו, אשר עמדו לפניו. ויהי בשבתו על כסאו ויעזב את תורת אלהי עמו וישם את כל מעשה בית אחאב לחק בארצו, ויעש במות בהרי יהודה וידח את ירושלם ואת יהודה אחרי הבעל, כי גם בעוד יהושפט חי לא היה שלם עוד לב כל העם מקצה עם תורת אבותם72, ומסורת הברית אשר היתה לשתי הממלכות ליהודה ואפרים הרבתה לשחת במסתרים גם ביהודה. ותהיינה ערי הגבול הראשונות אשר החלו ללכת בדרך אפרים, ולזנות אחרי הבלי הנכר. ויֵאָמר ללכיש עיר הגבול “ראשית חטאת לבת ציון”73. ותרא אדום כי כשל כח יהודה מבית ומחוץ, ותפשע ביהודה, ותמלך עליה מלך אשר פרק על מלכי יהודה מעל צואריו. ויסע יהורם בכל חילו וברכבו ויפשט על גבול אדום לילה ויך את אנשי הגבול לפי חרב. אך אל לב הארץ לא יכול להבקיע כי קדמו בני אדום את פניו ויכו את שרי הרכב אשר ליורם ואת כל מחנהו ויפוצו איש לעברו74. וישָׁבר ביום ההוא על יהודה מעל אדום ותהי אדום לממלכה כקדם. ותהי עוד ארץ קטנה סרה למשמעת יהודה ושמה לבנה, ויהי כשמוע לבנה, כי פשעה אדום ותפשע גם היא מתחת יד יהודה. ותהי אדום לאויבת בנפש לישראל, ותזכור את הרעות אשר מצואה מיד יואב, אף כי היא היתה המתגרה אז בראשונה בישראל, ותשמור את עברתה ותשחת את רחמיה ותטרוף באפה כל נפש מישראל אשר נפלה בידה75.
וצֹר ופלשתים אשר נוסדו יחד בימי יהושפט עם בני עמון ומואב לא נחו ולא שקטו גם המה. וישיתו ידם עם אדום ותָפשו את בני ישראל אשר הֻטלו אל ארצותם,והסגירו אותם המונים המונים בידי אדום לעשות בם שפטים76, או מכרו אותם לסוחרי בני יון לעבדים77. ועין ה' היתה לרעה בבית יורם וישב לו כרשעתו. ויהי המעט, כי נקרעו מידו ארץ אדום וארץ לבנה, ותִפָתח עליו הרעה מנגב ומים, אשר נשקפה גם לאסא מיד זרח הכושי גם יהושפט מיד המעונים ויושבי הר שעיר אשר שתו את ידם עם עמון ומואב. ויתקוממו על יהורם גם הפלשתים גם הערבים אשר עבדו את יהושפט אביו וישיבו לו מנחה78 ויוָעצו לב יחדו ויעלו ויפשטו על יהודה מנגב וממערב, ויבקעו את ירושלם ויפרצו אל בית המלך ויבזו את כל רכושו וישבו את נשיו ויהרגו את בניו ולא נשאר לו בלתי אם בן אחד הקטן בכל אחיו. ויבא על המלך הקשה הזה חמס אחיו ושרי בית אביו ודמם. ותשכל חרב זרים את בניו ככל אשר שכלה חרבו את אחיו בני אביו, ובכל זאת לא שב עוד אף ה' ממנו וינפהו בחלאים רבים מאד וימת בתחלואיו הרעים בשנה השמינית למלכו. ומה שונה היה מות המלך הזה ממות אביו הצדיק ומה עצמו ומה רבו התלאות אשר באו עליו בשמונת השנים הרעות שנות ממלכתו. אדום ולבנה אבדו מידו, פלשת וערב הרימו בו יד, נשי בית המלך הלכו שבי ובניו נפלו לפי חרב. והמלך כואב דָוֶה ומחלתו אנושה ומגואלת, ונפש קהל עמו נקעה ממנו ולא עשו לו כבוד במותו ולא נתנו לו קבר בתוך קברות אבותיו המלכים.
וימלך אחזיהו (2876 – 885) השריד האחר לבית יורם, תחת אביו ושם אשתו המלכה צביה מבאר שבע. וירשע ויעש גם הוא את הרע ככל אשר עשה אביו. כי עתליהו אמו היתה יועצת להרשיע, אך תחת אשר אביו לא היה דבק ביורם בן אחאב מלך אפרים ויהי בודד לנפשו79 נִלוֹה נלוָה אחזיה על יורם מלך אפרים, ויהיו שרי ביתו לו ליועצים.
ויורם מלך אפרים אשר התחזק בתחלת מלכותו ויך את מואב לא הוסיף להצליח, כי בן הדד, אשר אחאב אביו שלחו מידו ויחיהו, החליף כח ויצר מאד ליורם בן איש חסדו אשר נתן לו את נפשו ואת ממלכתו לשלל. ויצק לו ויצר עליו פעמים ויפלא ה' את חסדו לישראל ויצילם שתי פעמים מיד ארם80. גם רעב גדול ונורא היה באפרים כשבע שנים81, וימת בן הדד וימלך חזאל תחתיו, הוא הרבה להכביד את ידו על בית אפרים גם מבן הדד. ויהי בהתחדש המלחמה בין אפרים ובין ארם ברמות גלעד ויבא אחזיה מלך יהודה וחילו לעזור את יורם מלך אפרים אחי עתליה אמו. ויֻכה יורם מכה אנושה מאד ביד הארמים, ולא יכול עוד לשבת במחנה. ויטוש את המלחמה ביד שריו פקודי החיל וילך יזרעאלה עירו להתרפא שם. וגם אחזיהו הלך שמה לבקר את דודו החולה.
ואליהו הנביא איננו עוד, כי לקח אותו אלהים, באחרית ימי אחזיהו בן אחאב מלך אפרים. ויקם תחתיו לנביא את אלישע בן שפט אשר משח אותו אליהו בדבר ה' ביום שובו מהר חורב.
ויהי אלישע איש מלא כח ורוח ה‘, איש אשר גבה לבו מאד בדרכי ה’82 וירחב לבו83 ולא חת מפני כל84 ולא נשא פנים לאיש85, ויהי איש חפץ חסד86 שונא מתנות87 ונדיב רוח מאד88, וכל שמץ דבר נבלה היה לו לגעל נפש89.
וככל אשר היתה תוכחתו למלכי בית אחאב קשה ונמרצה כן היה להם לרוח עצה90 ולרוח גבורה במלחמותיהם, אך באחרונה הראהו ה', כי מלכות בית אחאב היתה כרקב לבית ישראל כלו. וינגד גם את בית אפרים גם את יהודה בחטואתיו ובתועבותיו, כי שב גם המלך יהורם גם העם לזנות אחרי הבעל אשר הסיר בתחלת מלכותו את מצבתו מפניו. ואחזיהו מלך יהודה הלך גם הוא בחטאות בית אחאב ולא סר מהן. ותהי רעה גדולה נשקפה לרוח העם ולהורתו. ויקרא אלישע לאחד מבני הנביאים וישלחהו אל המערכה לרמות גלעד למשוח את אחד שרי החיל החונים שם את יהוא בן יהושפט בן נמשי למטה מנשה91 למלך על אפרים. ויהוא איש גיבור חיל אך עז ונמהר מאד ואין איש טוב ממנו להפוך את כסא ממלכת אחאב. ויהי אך משה אותו מן הנביאים, ויתקעו שרי החיל בשופר ויקראו: מלך יהוא! ויוסע יהוא וגדודיו יזרעאל. וישמע יורם מלך אפרים כי נוסע יהוא לקראתו ויהגה אימה כי כלתה אליו הרעה ויאמר לכבדה, למען השב את המת מהסחיט, וישלח מלאכים לקראתו לקדם פניו בברכה. וישב יהוא את פניהם ולא נתנם לשוב אל אדוניהם.ויצא יורם לקראתו הוא ואחזיה איש ברכבו לקרוא לשלום לו. וימלא יהוא את פני יורם קלון, חיך גם את יורם מלך אפרים גם את אחזיה מלך יהודה וימיתם. וישחט בעברתו ובאכזריותו ארבעים ושנים איש ממשפחת המלך אחזיהו ומשרי יהודה, ויהי עד בא יהוא העירה ואיזבל שמעה את דבר המטבח אשר הכין יהוא, ותשם פניה כחלמיש ותיטב את ראשה למען מצא חן בעיני יהוא. ויהי יהוא בא העירה ותשקף בעד החלון ותיטב הזקנה את דרכה לבקש אהבה ותקרא: “השלום זמרי הורג אדוניו!” ויצן יהוא את הסריסים אשר נשקפו אליו מבעד החלונות וישמטוה ארצה ותהי למרמס לרגלי הסוסים. ויפיל יהוא את פחדו על שרי יזרעאל אומני שבעים בני אחאב ויומרץ את פקודתו עליהם, לשלוח לו את ראשי חניככם בדודים, ולא קמה בהם רוח למרות את פיו, ויעשו כן. ויוסף יהוא חיך את הנשארים לבית אחאב וכל שרי ביתו וכל גידוליו וכוהניו ומיודעיו ויאבד כל שריד לבית אחאב, ויבא על בית אחאב הדבר אשר דבר אליהו, וישע יהוא בעקבה וילכד בערמתו את כהני הבעל כולם ולא נפקד מהם איש ויפשטו עליהם הרצים ויכום לפי חרב, לא הותיר מהם איש. ויוצא את מצבת הבעל ויתצֶהָ וישרפה, וישם את הבעל למחראות. ויגדל יהוא לעשות בהשמידו את הבעל מבית אפרים עד עולם, אך אכזריותו הגדולה אשר שהתה את כל רחמי אדם בקרבו השבו לו הנביאים לחטאת לא יוכל כפרה92.
וישתנו פני שני בתי ישראל מן הקצה אל הקצה, כי ככל אשר השמיד יהוא את בית אחאב עד אחד, כן השמידה עתליה אחרי מות בנה את יתר פלטה בית דוד אשר השאירו הערבים והפלשתים ביום החותם את יורם ואשר השאיר יהוא ביום הכותב את בני אחזיה ושריו. ותימלך (2877 – 884) תחת אחזיה בנה, למען הסב ברבות הימים את ממלכת יהודה אל מלכי צידון אחי אמה. אך בהָמֵת המרשעת הזאת את כל זרע הממלכה מלטה והושבע בת המלך יורם בלט את יואש בן אחזיה ילד בן שנה, אותו ואת מינקות ותמלטהו בית ה‘, ותמָלט שמה גם היא, ותתחבא שם היא והוא שש שנים מפני עתליהו. וקרוב הדבר מאד, כי התבצרו הכוהנים שם מפניה כל ימי מלכותה, כי חומות המקדש היו בצֻרות ולא נתנו לה מדרך כף רגל בבית ה’ כל ימי מלכותה. אך בכל זאת נסתה המרשעת הזאת את כחה ותאמר ללכת את בית ה‘, ויפרצו בו אנשיה93 פרצות ולא מצאה ידם להבקיע אותו אליה, אך השג השיגה ידם לבֹז את אוצר בית ה’ ויקחוהו ויעשוהו לבעלים. ולא עלה על לב אשת הדמים הזאת, כי הבית הקדוש המרכז לתורת האלהים היה גם בית מפלט לפליט האחרון מבית דוד, אשר בכל הדם הרב אשר שפכה למען האבידו יעץ ה' כי בֵלֵה יְבֵלָה אותה ואת בית אתבעל אביה ואת צידון עמה והיה עוד בתוך עמו לתפארת ולגאון עולם.
-
מ“א כ”ב, מ"ו. ↩
-
דהי“ב י”ז, ה'. ↩
-
אם ישים החוקר אל לבו,כי מדין תורה היו כל בני העם חיבים לעבור על הפקודים,לא יחשב כגוזמה מספר חיל יהושפט הגדול מאד (דהי“ב י”ז, י“ד – י”ח) ואין לשכוח, כי גם אדום היתה או לישראל עוד וצבאותיה יצאו גם הם לרגל צבאות בני יהודה ( מ"ב ג‘, ט’), ומי יודע אם לא נכלל גם מספרם במספר חיל יהושפט הנפרט בדהי"ב. ↩
-
מ“א כ”ב, ד'. ↩
-
דהי“ב י”ח, א'. ↩
-
“ומלאה רבה היה לו” (דהי“ב י”ז, י"ג) ועיין מלת “מלאכה” (בראשית ל“ג, י”ד). ואם כל עצם המס היו אילים ותישים שהם זכרי הכבשים והעזים, על כרחי אני אומר, כי להשביח את המין באו. ↩
-
עתליהו בת עמרי (מ“ב ח', כ”ו) תכיפת עתליה לעמרי לאו דוקא. ופירוש המקרא כך הוא עתליה בת אחאב בן עמרי. ודבר זה מוכרע ממקרא אחר שבפרשה זו הקורא לה “בת אחאב” (י"ח) ואפשר לבת הבן להקרא בת, אך בשום פנים אי אפשר לאחות שתקרא בת. ↩
-
מ“א כ', י”ד – ט"ו. ↩
-
מ"ג. ↩
-
כ“א, כ”ז. ↩
-
כ‘, ד’. ט'. ↩
-
י"א. ↩
-
כ"א. ↩
-
מ“א כ”ב, ח'. ט“ז, י”ח. ↩
-
“אחאב שקט היה” (סנהד' ק"ב:) = “מחצה עונות ומחצה זכיות” (רש"י). ↩
-
י“ח, י”ז. כ"א, כ'. ↩
-
“שלח קבוץ” (י“ח, י”ט) “וישלח… ויקבץ” (כ'). ↩
-
כן נשמע ממליצת “ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם… ויקח… את איזבל ויעבוד את הבעל וגו” (ט“ז, ל”א.) כי בתחלת מלכותו עבד רק את העגל ואח"כ עבד גם את הבעל. ומכאן שתי תשובות על הח' גראֶץ האומר, כי השבית אחאב העגלים מפני הבעל (גד, 23 II) והכתוב הזה עושה את הבעל לתוספת על העגל. השנית, כי פסוק זה מעיד כי בהיות אחאב מלך, לקח את איזבל לאשה ואז הנהיג גם את הבעל, תחת אשר עד העת ההיא עבד את העגל לבדו, וגראץ אומר, כי עמרי לקח לאחאב בנו את איזבל לאשה (22). ↩
-
מ“ב ט', כ”ב. ↩
-
מ“א כ”א, כ"ו. ↩
-
כ"א, כ'. ↩
-
כ"ב, ח'. ↩
-
הדאקטור יוליוס פירסט העיר בתורת חוקר מובהק בקדמוניות העמים, כי מעולם לא קמו בצידון נביאים לאליליהם וכל עצמם של נביאי הבעל בשמרון, לא באו, כי אם להתיש את כח נביאי ישראל. (פירושו כ“א י”ח, מ'). ↩
-
כן נשמע מהבטחת אליהו לאשה הצרפתית (מ“א י”ז, י"ד) וצרפת היא הארץ צידון (ט') וגם מנגדר הסופר הקדמוני לצידונים יספר, כי רעב גדול היה בצידון בימי אתבעל (מובא בקדמ' 2. 13 IVII). ↩
-
מ“א י”ט, י"ח. והמספר הקצוב והמצומצם ילמדנו כי בעין אגודה מסוימת היתה המונה מספר לחבריה. ↩
-
מ“א י”ט י. (ועיין פרק קודם). ↩
-
בגמרא (חולין ה'.) השתדלו רבותינו האמוראים להוציא את מלת “והעורבים” (מ“א י”ז, ו') ממשמעה הרגיל ולעשותה שם אדם או שם מקום. והנה רבותינו התנאים באים ומושיטים לנו, דבר זה בקנה ואומרים לנו דברים ברורים: “עיר היא בתחום בית שאן ושמע ערבו” (בראשית רבה ל"ג) ותבנית השם הזה לדעתנו כהגגית שם “בוכרו” (דהי“א ח', ל”ח). ↩
-
מ“א י”ח, ל'. ↩
-
רק פעם אחת נזכרו עוד נביאי הבעל (מ“ב י', י”ט) אך לפי העולה מכלל המאורע אין האמור שם אלא אשגרת לשון בלבד בפי יהוא ובסגנון פקודתו, וכונת הפקודה היתה על כהני הבעל, כי פה כתוב כי כל הנביאים מתו (מ“א י”ט, א') ואין להחזיק כי איזבל חדשה עוד הפעם את נבואת הבעל אחרי אשר היתה לבוז. ↩
-
בשנת מות אחאב הננו מוצאים הבל נביאי שקר מתנבאים תרמית לכם בשם ה‘ (כ“ב, י”ב.) ודברי גראץ דברי רוח הם, כי הנביאים האלה תלמידי אליהו היו שרפתה רוחם בעת ההיא ויסבירו פנים לאחאב להנבא לו כטוב בעיניו. אי שמים! המודה בדברי נביאים ( או רק המכבדם יאמר כן? ומה המריצהו לזה? והלא בפירוש שאל יהושפט "האין פה נביא לה’?" (כ"ב, ז.) מכלל שכל הנביאים שהתנבאו לפני אחאב לא היו בני הנביאים נביאי אמת. ↩
-
מ“א כ”ב, ל"ט. ואין לברר אם היה רוב בנינו שן, או רק קשוטיו היו שן, אך זה ברור, כי לא בא שן לארץ ישראל, בלתי אם בידי הצדונים אשר סחרו אל ארץ הדו מקום השנהבים בעלי השן. ↩
-
כ“ב, כ”ו. ↩
-
כ“ב, ל”ט. ↩
-
בן הדד זה אינו בן הדד ההוא.אשר היו לו דברים עם אסא (מ“א ט”ו, י"ח.) כי אם בנו אשר בימי עמרי אבי אחאב לא עלה עוד על הכסא, כי בימים ההם היתה עוד המלוכה לאביו (כ', ל"ד). ↩
-
“אומר אני, הם שנאמר עליהם: ”כל הברכים אשר לא כרעו לבעל שבעת אלפים“ (רש“י מ”א כ', ט"ו.) והדברים מתקבלים מאד מאד, כי מלבד המנין המסכים בשני המקראות, הנה הרוח החיה במלחמות אחאב בארם, היו נביאי ה‘ (מ“א כ', י”ג. כ“ב. כ”ח. ל“ה. ל”ח.) ובכן אין ספק, כי המתחזקים ההם היו רק שבעת אלפים הנאמנים לה’ (י“ט, י”ח), אשר רק הם לבדם שמעו לקול הנביאים. ואולי יש מעין רמז לזה במליצת ”כל העם כל בני ישראל" (כ', ט"ו) לאמר: האנשים אשר ראוי להם להקרא עם ישראל היו רק הם ולא יותר, כי אי אפשר לאמר כי בכלל העם לא היו יותר משבעת אלפים נפש. ↩
-
“וירדפם ישראל” (מ"א כ‘, כ’.). ↩
-
נאמר בראשונה “ויך את הסוס ואת הרכב” (כ', כ"א) הרי רכב ופרשים אמור הוא מה אני מקיים “והכה בארם מכה גדולה ” (שם). על כרחו הוא בא לרבות את חיל הרגלי. הסוס: אין משמעו גוף הסוסים כי בזמן ההוא כבר היו הסוסים נחשבים מאד באפרים וביחוד בעיני אחאב (י"ח, ה') והסוסים נחשבו לשלל טוב מאד, כי אם את הפרשים רוכבי הסוסים הכו בני ישראל. ↩
-
משנת מלחמת ארם האחרונה נדע לעמוד על שנות המלחמות שלפניה. המלחמה האחרונה היתה שנת מות אחאב שהיא שנת 2863 לימות העולם ולפניה כתוב “שלוש שנים אין מלחמה בין ארם ובין ישראל” (מ“א כ”ב, א') ובכן היתה מלחמת אפק מלפניה בשנת 2860 ומלחמת מצור שמרון הקודמת לה, שנה אחת 2859. ↩
-
הנביאים נהגו במדברותיהם אל אחאב בימי תחלת המלחמות, את מנהג משה רבם עם פרעה וישימו את הנפלאות אשר יעשה ה‘ לעמו, למכשיר להפיץ את דעתו ואת אמתו בארץ ויחתמו גם הם את דבריהם "וידעת כי אני ה’" (מ“א כ', י”ג. כ"ח). ↩
-
מ“ב ט', כ”ו. ↩
-
מן הסתומה שסתמה איזבל את דבריה “אני אתן לך וגו'” עולה ומתבאר כי אמרה לו אני אקבל את דבר קנית הכרם על עצמי ולפניך אביא דבר גמור ולך אל יהי שום עסק בזה. וגם הסתומה השנית “אין נבות חי, כי אם מת! ” מביעה לאמר: מת נבות וכיצד מת אם בדרך זו או זו היא אחת היא, אחרי אשר איננו חי. והמכתב הנעשה לפי דברי המקרא רק בידי איזבל נעשו ושלא מדעתו. ועיין היטב. ↩
-
מ“א כ', ל”א. ↩
-
שם כ“א, כ”ז – כ"ט. ↩
-
ויקח אשה את איזבל ויעבד את הבעל (ט“ז, ל”א). ↩
-
י“ח, י”ג. י"ט, ב'. ↩
-
דהי“ב י”ח, ב'. כן עולה מן הכתוב. ↩
-
דברים ד', מ"ג. ↩
-
AMPHITHEATER בלי ובלשנות אירופה (חולין ה'.) וזה הפשט המתקבל, כי אי אפשר לאמר, כי מלך אדיר כאחאב אשר ישב בבית שן יקדם את פני מלך אדיר ומכובד בעיניו מאד בגרן כפשוטו. – גרן איננו בנין בארצות הקדם, כי אם ערמה שבלי הוגן שחשודים סובבים בו במעגל. ומסבה כזו טובה לראות ולהראות לכל העומדים לפניהם. והסנהדרין היו נוהגים לשבת בסדר זה, יען כי פני כל יושב כן, איש אל אחיו, ופני כלם אל שלש שורות של ת"ת היושבים לפניהם. משחקי היונים היו עומדים כן, למען הראות לעיני הקהל הבא להשתעשע במשחקם. ואחאב ויהושפט היו יושבים אגודות בכבודם כן, למען הראות לעיני ארבע מאות הנביאים שהתנבאו לפניהם. ↩
-
דבר זה נראה מן הכתוב (מ“א כ”ב, כ"ו). ↩
-
דהי“ב י”ט, ב'. ↩
-
ט"ז, י'. ↩
-
קרוב הוא, כי מזמור לאסף (תהלים פ"ב) על יסוד בתי דינים שבימי יהושפט נאמר, ועיין מוצא דברי באורי מאורעות וכו'. ↩
-
עיין דהי“א כ”ו, כ"ט. ↩
-
דהי“ב י”ט, י"א. ↩
-
דהי“ב כ', ל”ז. והנכונה היא, כי נבואה זו נאמרה בעצם יום השבר האניות ועל כן יתישב היטב מלת “פרץ” הבאה בלי עבר. והפלא היה כי הודיע הנביא אם אשר נעשתה ביום ההוא במרחק כמה וכמה ימים ועל כן קדם ספור הנבואה במקרא לספור במקרא לספור המאורע, ועל פלא זה נאמר “ כאשר שמענו כן ראינו בעיר ה' צבאות” (תהילים מ"ח, ט) בסירוס המקרא כאשר שמענו בעיר ה' צבאות – מפי הנביא – כן ראינו – במעשה. ↩
-
ד'. ↩
-
י'. ↩
-
י“ג – י”ד. ↩
-
ג‘. ומלת “הר ציון” הוא סוף מחצית הפסוק הראשונה ופירושו משוש כל הארץ היא רק הר ציון אבל “ירכתי צפון” כלומר שומרון עיר ממלכת אפרים שהיא בצפונה של יהודה וירושלם איננה מָשוֹש כי אם “קִרְיַת מלך רב”. עיר מלך בשר ודם המתגאה בגדולת הקטנה. וכן אנו מוצאים בדברי הנביאים נביא הצדק מטיף על ירושלם "הנני בורא את ירושלם גילה ועמה משוש – ישע’ ס“ה, י”ח – “ואמציה כהן בית אל קורא את עיר ממלכת אפרים ”מקדש מלך ובית ממלכה – עמוס ז', י“ב –”. ↩
-
ה‘ – ח’. ↩
-
בשנת תר“ל מצאו בעבר הירדן במסכי ים המלח מצבת אבן בתבנית לוח, 113 סנטימטר ארכה 70 רחבה, ושלשים עביה, את מצבת הזכרון הזאת הציב לו מישע מלך מואב בחייו ויחצב בה את זכרון דברי מלחמותיו שהיו לו מלכי ישראל ועל כלם עם עמרי, אך יען כי רבות מאותיותיה אין להכיר, על כן אין להציל מפיה דבר נכון. פתשנן דברי האבן ימצא בפאלאסטינא למונק תרגום אשכנזי של לוי בסוף ה”א. ↩
-
מ“ב ג‘, ו’. ומליצת ”ביום ההוא“ אי אפשר לה לחזור על יום פשיעת מלך מואב האמורה בפסוק שלפניו, כי פשיעה זו היתה כשתי שנים לפני זה במות אחאב ככתוב בעצם הפסוק ההוא ובהתחלת מלכות אחזיהו (א‘, א’) ובכן אין מאורע לתלות בו את מליצת ”ביום ההוא" כי אם על יום היות יורם למלך שבו דבר הכתוב. ↩
-
עיין מוצא דבר סדר מלחמות יהושפט האחרונות. ↩
-
עמוס ב‘, א’ – ג'. ↩
-
דהי"ב כ‘, א’. ↩
-
תהלים פ"ג, ג' – ה; ↩
-
יחזקאל כ“ח, כ”ד. ↩
-
דהי“ב י”ג, י“ב. י”ד. ↩
-
י‘ – י"א, תהילים כ’, ד'. ועיין דברינו למזמור זה מוצא דבר בירורי המאורעות. ↩
-
קרוב הוא כי “עמק ברכה” (דהי“ב כ', כ”ו) הוא עמק יהושפט (יואל ד‘, ב’) ונקרא כן על כי חנה שם יהושפט ומחנהו שבעה ימים מחוץ לירושלם למען התחטא בימי נדה ביום השלישי וביום השביעי (עיין במדבר ל“א, י”ט) כי טמאי מתים היו. כי פשטו את החללים (דהי“ב שם כ”ה) ודרכם הראשונה היה לבית ה‘ (כ"ח) אשר שמה לא יב כל טמא. ונקרא גם עמק ברכה, כי ברכו שם את ה’. כי בדברי תורה ותפלה מותרים טמאי מתים. ↩
-
דהי“ב כ”א, י"ג. ↩
-
כ', ל"ג. ↩
-
מיכה א', י"ג. לכיש היתה עיר מבצר הגבול ליהודה (דהי“ב י”א,ט').על כן חנו עליה חיל אשור (מ“ב י”ח, י“ז. ישעיה ל”ו, ב‘. דהי“ב ל”ב, ט’) וחיל בבל (ירמיה ל"ד, ז') . ↩
-
עיין קדמוניות ( 1, 5 X I ) ועיין פי' הרד"ק בשם אביו (מ“ב ח', כ”א). ↩
-
עמוס א', י"א. ↩
-
ו‘, ט’. ↩
-
יואל ד‘, ד’ – ו'. ↩
-
דהי“ב י”ז, י“א. [תולדות ישראל] ז 7 ח”ג. ↩
-
דבר זה עולה לעיני המתבונן המעמיק מדהי“ב כ”ב, ד'. ↩
-
מ“ב ז', י”ח. ז‘, ו’ – ז'. ↩
-
ח‘, א’. ↩
-
מ"ב ה‘, ח’. ↩
-
ב‘, ט’. ↩
-
ג', י“ג – י”ד. ↩
-
ה‘, י’ – י"א. ↩
-
ד‘, ב’. י"ג. ↩
-
ה', ט"ז. ↩
-
ו', כ"ב. ↩
-
מ“ב ה', כ”ו – כ"ז. ↩
-
ו‘, ט’ –י'. ↩
-
מ"ב ט‘, ב’. ומסורה עלתה בידינו מרבותינו כי בית יהוא משבט מנשה הוא. ↩
-
הושע א‘, ד’. ↩
-
דהי“ב כ”ד, ז‘. שם כתוב “בניה” ולפי דעתנו בניה פה לאו דוקא ופירושו “נעריה” לאמר עבדיה וחילה, ופי’ הרד“ק: ”בנים לה מאיש אחר לא מן המלך " אינו מתקבל כלל. ↩
מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי הממלכות הבודדות לנפשן / זאב יעבץ
ימים אין חפץ ביהודה. ארם כובשת את הגלעד. רפיון יהוא וחטאותיו. נזירות יהונדב. בית הרכבים. מלכות עתליהו. הבעל וכהניו ביהודה. קשר יהוידע ובית הלוי. בריתם עם הכרי והרצים. עתליהו נהרגת. הילד יואש מולך. ברית בין ה' ובין המלך והעם. שירי עז ותהלה על תשובת הממלכה לבית דוד. פקודות בבית ה'. בדק הבית. מלכות יהואחז באפרים. רפיון ואזלת יד. גבורת יואש בן יהואחז. מלכותו באפרים. מות אלישע הנביא.ויהוידע הכהן. כבוד קבורה יהוידע. קלקול יואש מלך יהודה. חנופת שריו. זכריה בן יהוידע נהרג במקדש. השמועה בישראל על ההרג הזה. אסון יואש מלך יהודה. הארמים בירושלם. הרג בשרי יהודה. קשר עבדי המלך בדמי בני יהוידע. יואש נהרג ונקבר חוץ לקברות המלכים. אמציה בנו מולך. ארם נגפת שלש פעמים לפני יואש בן יהואחז. ישרת אמציה במשפט הקושרים. מאמצי כחו להגדיל את צבאו. חיל שכירי אפרים ביהודה. תשובתם אל ארצם ואכזריותם. אדום נגפת ונכבשת לפני אמציה. קלקולו. אלהי אדום בביתו. גאותו. הגרת אמציה ביואש ומפלתו בבית שמש. בזה שבי ומנוסה. פרץ בחומות ירושלם. אמציה מת בלכיש ביד קושרים. מלכות עזיה ביהודה. מלכות ירבעם בן יואש באפרים. גבורתו. תשובת גלעד לישראל. כבוש דמשק וחמת. גבורת עזיהו. זכריה בן יברכיהו הנביא. כבוש ערי פלשתים. כבוש הערבים בגור בעל וכבוש המעונים. כבוש אילת. בגינה וישובה. סדרי צבאות עזיהו. בצור ירושלם. רום קרן עבודת האדמה ומרבית המקנה ביהודה. עשר בני אפרים וקלקלתם. בזבוז ותענוגות. עשק ועול. עגל בשמרון. במות בגלגל, במצפה, בהר תבור ובגלעד. עלילות כהני האון. עבודת כוכב כיון וסכות. עמוס הנביא ואמציה כהן בית אל. מכות הארץ בימי ירבעם ועזיה. חורב שדפון ירקון ארבה ובצרת. רעש גדול. ירבעם בן יואש מת. זכריה בנו מולך. הנביאים הגדולים ביהודה. עזיה מתנשא לכהן. עז עזריהו הכהן ואחיו. עזיה לוקה בצרעת. נזור מן המלוכה ויותם בנו מושל. רוח רעה בין בית דוד ובין בית אהרן. זכריה בן ירבעם מת בידי שלום. אבדן בית יהוא. שלום מולך ירח ימים.
2877 – 2989
וימי יהוא וימי עתליהו היו ימים אין חפץ גם באפרים גם ביהודה, כי ממלכות שני בתים האלה היו פרי הרגה ומטבח. ויהוא הגבור המהיר מאד לבער את הרעה בשפך דם לרוב בלא חמלה, היה איש רפה ידים להגן על ארצו מאויביה מחוץ. כי בימיו התנערה ארם אשר כשל כחה בימי אחאב, ותהפוך ידה על בית אפרים. ויתחזק בימיו חזאל מלך ארם, אשר מלך תחת בן הדד, ויך את כל גבול הגלעד המערוער ועד הבשן ויעש חזאל מלך ארם תועבת ונבלות גדולות בגלעד וינגוד את יושביה וידש את בשרם בחרֻצות הברזל1 וירטש באכזריות חמתו עוללים ונשים הרות בקע ואת מבצרי גלעד שלח באש2. גם בקרב הארץ לא הוסיף יהוא לעשות תושיה אחרי האבידו של הבעל, כי בכל חטאת ירבעם דבק ולא סר ממנה, ויֶחטא גם הוא ויֵחטא את ישראל ותהיינה עשרים ושמנה שנות ממלכתו שנות עמל ויגון גם מבית גם מחוץ.
ויהי באפרים איש חכם וצדיק בימים ההם ושמו יהונדב בן רכב וירא כי תקותו אשר קוה3 כי יטהר יהוא את העם מכל חטאיו, לא קמה ולא נהיתה וכי סר כח העם ההולך בשרירות לבו והשכרון פרץ מאד בארץ ויקוט בפניו, ויהפך לאויב לתרבות הערים אשר היו לנוה ההבל והרשעה. ויצֶף למרחוק, כי יבא יום ועלה אויב והיתה חמדת הארץ לו למרמס. וישם אל לבו להשיב את כל ביתו לתֻמת אבותיו מעולם, ככל אשר היתה בימי אברהם יצחק ויעקב. ויצב את ביתו להנזר מן היין עד עולם ולצאת מקריה ולעזוב את אחזתם את בתיהם את שדותיהם ואת כרמיהם ולהיות רועי צאן אנשי אהל ומקנה. ואלה דברי המצוה אשר צוה יונדב את בניי השמורים עוד בספר עד היום: “לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו ולא יהיה לכם, כי באהלים תשבו כל ימכם למען תחיו ימים רבים על האדמה אשר אתם גרים שם”4. וישמעו הבנים בקול אביהם ויעשו ככל אשר צוה ויצאו וישבו באהלים וינזרו מן היין ולא הפילו דבר קטן או גדול ממצות אביהם ויצרוה מכל משמר גם כמאתים וחמשים שנה אחרי כן, ויהיו עוד אז למופת לשומרי מצוה5. וקרוב הדבר כי ככל אשר היו הנזירים האלה לרצון לנביאי הצדק, כן היו למורת רוח לבני אפרים וילאום בתעלוליהם ויכבידו במשובתם את ידם עליהם לשתות יין6 ותקרא שם המשפחה הזאת “בית הרכבים”.
ובבית יהודה רבתה עוד העזובה מבית אפרים, כי יהוא השמיד את הבעל מאפרים ועתליהו העמידה את הבעל ביהודה. ועל בית אחאב אשר האביר יהוא לא נעצב העם הרבה, כי לא דבקה נפשו אחרי הבית הזה, אשר היה זר לו בכל דרכיו. וגם זולת זה למדה עין אפרים לראות את כסאות מלכיהם נהפכים מבלי התעורר, כי עוד לא כלו חמש ותשעים שנה ובית המלכות השלישי נשמד ביד עבדים מתפרצים, לא כן בית דוד, אשר זממה עתליהו ברשעתה לאבד כל זכר לו. הבית האדיר והנכבד הזה, היה כחותם על לב כל איש יהודה, ורק בדאבון נפש ראה העם אשת בליעל נכריה, זרה לחוחו מנֵבֶלת את הכסא הקדוש בעניה בשבתה עליו. אל מלבד אשר היה כל עם בני יהודה נאמן לבית מלכו אשר מושל אחר זולתו לא ידע זה מאה חמש ושבעים שנה נעלה על בית אפרים גם בדבר הזה, כי תחת אשר לאפרים עמד גבור מתיאֵש וגזור אחור, הלא הוא יונדב בן רכב, קם לבית יהודה גבור מתחזק הלא הוא יהוידע הכהן הגדול.
לב האיש הזה אשר קראו לו חכמי הדורות “האדם הדומה לצור”7 היה כלבב אלישע. גם הוא היה איש מלא עֹז ורחב לב אשר לא שב מפני כל ונאמן מאד בכל לבבו לבית ה' ולבית דוד. ויהי בשנה השביעית למלוך עתליהו ביהודה, ויאזר חיל הכהנים ואת הלוים אשר עמו בבית ה‘, ויאסוף אליו בלט את שרי המאות לכרי ולרצים אשר היו שומרים משמרת בית דוד כמשפט הכרתי והפלתי8 ויראם את הילד יהואש השריד האחד לבית ישי, ויכרות עמהם ברית בסתר, ויֵשבע אותם בשם ה’ להשליך את נפשם מנגד על בית אדוניהם, ולהשיב לו ביד חזקה את ממלכות בית אביו. וישלחם חרש בכל גבול ארץ יהודה ויבואו עמם את ראשי האבות בברית, ויהי כי יראו מפני עתליהו לאסוף את כל העם ירושלמה ויקבצו רק אנשים מן הלוים לבדם, אשר זה דרכם תמיד לעלות אל בית ה' וגם ראשי האבות נקבצו באו בלט אחד אחד לירושלם, וישם יהוידע את הלוים הנאספים לחיל מצב בבית המקדש. ויועד יהוידע הכהן את הקשר ליום השבת, כי ביום ההוא יבאו משמרות הכהנים והלוים לכֵהן שבוע ימים תחת אחיהם אשר כלו לכהן את השבוע, וישכל יהוידע לעצור גם את משמר הכהנים והלוים יוצאי השבת ולא פטר אותם, למען הרבות בבית ה' אנשים, אשר בם בטח לבו. וישם הכהן הגדול משמר על כל מבואות בית ה' ולא נתן לאיש זר מאנשי עתליה לבא אל המקדש פנימה, ויעמֵד גדוד רצים שולפי חרב נגשים אחד באחד מכתף הבית הימנית עד כתף הבית השמאלית. ויוצא הכהן הגדול את בן המלך ילד בן שבע שנים ויעמידהו על העמוד, כמשפט המלכים וישם את הנזר בראשו. ויתן בידו את העדות הלא היא ספר התורה וימשחהו בשמן משחת הקדש, ויכו כל העם כף ויקראו: “יחי המלך!”. ותשמע עתליה את קול החצוצרות אשר תקעו הרצים עולה מבית ה' ותמהר ותבא שמה, ויהי כראותה את המלך נצב בכבודו והכהנים והשרים סביבותיו ויהי לבה לאבן ותקרע את בגדיה ותקרא: קֶשר קֶשר! ויצו יהוידע את פקודי החיל ויוציאוה מאת פני הקדש ויביאוה דרך מבוא הסוסים אל בית המלך וימיתוה שם, ותסר ביום ההוא מעל ישראל יד צידון ובעליה ועשתרותיה, אשר כבדה עליו זה ארבעים שנה. ותֵבֹק רוח חרשי משחית אשר חרשו רעה על תורת משה ועל כסא דוד לבער את שניהם מן הארץ. ויהי היום ההוא יום תשועה לישראל כי שבה ממלכת יהודה לבית דוד. וכל העם שב אל ה' אלהי אבותיו, כי אך הַמְלֵך המליך העם את יואש (2884 – 877), קם יהוידע הכהן אשר החזיר מלכות בית דוד למקומה, ויכרת ברית בין המלך ובין העם, ויבאו אל בית הבעל ויתצו אותו ואת מזבחותיו ואת צלמיו ויכחידו את זכרו. ואת מתן ראש כהני הבעל הרגו. וגדולי העם הורידו את יואש אל בית המלך דרך שער הרצים וישב על כסא אבותיו וישמחו כל העם והארץ שקטה.
ולרגלי הדבר הגדול הזה התעוררה רוח שירת קדש, ותלד שירי עז אשר שמו את התשועה הזאת לזכר עולם. ויקבעו הלוים את כל דברי ילדות יואש, ואת דבר הישועה אשר הושיע ה' אותו מיד עתליהו, בשיר מלא נחמת לב וחרות ה‘. וימסכו רוח תוגה תנחומים ורוממות גם יחד על ילדותו ועל המפלט אשר מצא בבית ה’ מפלטו:
כִּי יִצְפְּנֵנִי בְֹסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה
יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי 9
כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַיְיָ יַאַסְפֵנִי 10
ויביעו את הבטחון אשר בטח המלך הרך בה' ביום המשחו בדברים האלה:
יְיָ אוֹרִי וְיִשְעִי מִמִּי אִירָא
יְיָ מָעֹז חַיֵּי מִמִּי אֶפְחָד:11
אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא-ייִרָא לִבִּי
אִם תַּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזאֹת אֲנִי בוֹטֵחַ: 12
ועל מפלת עתליהו אשר שטה כנשר אל בית ה' לעשות כלה בשנואי נפשה שרו לאמר:
בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָרִי
צָרַי וְאֹיְבֵי לִי הֵמָּהּ כָּשְלוּ וְנָפְלוּ: 13
וישירו הלוים עוד מזמר מלא הוד והדר וישוו בו את יהוידע הכהן הקורא לו בשם ה' לעלות על כסאו, ולרדות באויבי נפשו במטה העז אשר שלח לו ה' מציון היכל דוד אביו14. ויחזק את לבו בהראותו לו את העם הנאספים אל בית ה' בהדרת הקדש, בהתנדבם להציל אותו ואת כסאו מיד הקמים עליו באהבתם אותו מיום צאתו מרחם אמו ומראשית ילדותו15. והמלך הרך המשוח אשר שם זה מעט את נזר מלכי צדק מלך ירושלם בראשו נשבע בשם ה', כי נותן הוא ליהוידע בריתו שלום, ברית כהונת עולם, על אמונתו לבית מלכו16. הכהן הגדול מברך את המלך, כי יפיל את שונאיו לפניו17 ככל אשר הכשיל את העמונים את בני ארץ רבה לפני יהושפט אביו וכי יעשה לו תמיד נפלאות כאשר עשה למלך הגדול ההוא אשר הציל אותו ואת חילו מצמאון18 וימלטהו ויחיהו.
ואחד ממשוררי הקדש נתן בשיר קולו על התשועה אשר הושיע ה' את עמו ואת משיחו ביום ההוא19 וישא את דעו על עמק מחשבות ה' ועל צדקתו העומדת לעד המתכסה מעיני אנוש רואה לעינים ועל שלות עריצים כי עדי רגע הוא20. ויפצח רנה על רום קרן בן דוד אשר ראתה עינו באויבי ביתו21. וַיְשַו את המלך הרך אשר גדל במקדש לנֵצר אשר עלה כיונק בחצרות בית ה' ויהי שם לארז לבנון אדיר מאד ויעש כתמר פרי חמדה22, ויעתר אל ה‘, כי יאריך את ימי המלך הזה על כסאו23, ותוצאות דברי שיר זה היו כי אין עול במעשה ה’ וכל דרכיו משפט וצדקה24.
ויהי יהוידע הממליך את יואש לאומן ולמורה לו כל ימי חייו, והמלך זכר את חסדי יהוידע ויהי לו כבן מקשיב, ויעש את הטוב כל ימי חיי הכהן הגדול הזה. ויהיו הימים אשר היה יהוידע לרוח עצה ליואש ימי חפץ לבית ה‘, כי הטה את לב המלך הזה להגדיל את כבודו. וישם הכהן הגדול ביום עלות יואש על כסא אבותיו פקודות על בית ה’ ויפקד מן הכהנים והלוים שוטרים אשר ישימו משטרם על המקדש להעמיד איש איש משומרי משמרת הבית על משמרתו ועל עבודתו, למען תהיינה עיניהם פקוחות לדעת היטב אנשי מעשיהם, לבלתי התגנב שמה איש הולך רוח ומשתגע אשר נטה לבו אחרי הבעל להתנבא שם תרמית לבו25, ויקרא ראש שוטרי המקדש פקיד נגיד26. ויבנו בית כלא קטן ממעל לאחד השערים אשר בבית ה‘, אשר נקרא שמו שער בנימין העליון, ויקראו לבית הכלא, מהפכת. ונתנו שמה את כל האיש אשר נבא בשם ה’ באזני באי המקדש דברים אשר לא כן, וכי יכבד עון הנביא מאד ונתנו אותו אל הצינוק27 אשר כוננו שם.ויגדל המלך יואש ויקח לו אשה ושמה יהועדן מבנות ירושלם. וירא יואש את הפרצות אשר פרצו עתליהו ואנשיה בבית ה' וישם “יסוד בית האלהים”28 למחוז חפץ לו בחיים, כי יקר בעיניו הבית הקדוש הזה משנה יקר, באשר היה משגבו ומפלטו מאויבתו המתנקשת בנפשו. ויקבוץ את הכהנים ואת הלוים, וישלחם לערי יהודה לקחת מדי שנה בשנה איש איש מאת מיודעיו את נדבותיהם ואת כסף ערכך29 ואת מחצית השקל אשר יתנו בני ישראל לגלגלותם אשר קראו לה בימים ההם: כסף עובר30 או משאת משה עבד ה‘31, ולחזק בכסף הזה את בדק הבית. ויעשו הכהנים כן32. אך הלוים התרפו ולא מהרו לשית ידם עם הכהנים33. ויהי בשנת העשרים ושלש ליואש ויתרפו גם הכהנים ולא חזקו את בדק הבית ויועץ המלך עם יהוידע ועם שרי הכהנים וישם לחק (2907 854) לבלתי תת העם את נדבותיהם לבדק הבית בידי הכהנים, כי אם ארון אשר חור נקוב בדלתו, שמו בפתח שער המקדש. ובבא איש ונתן שמה את נדרו ואת נדבתו, ובהמלא הארון ועלה הכהן הגדול וסופר המלך ומנו את הכסף וצררוהו והוציאוהו לבדק הבית, ולא היו עוד הכהנים והלוים לבדם הסוכנים לקופת קדשי בדק הבית, כי השתתפו בה מן העת גם שרי המלך. ובכל זאת נדרש יהוידע הכהן אל הדבר הזה בכל לבבו, כי עיניו היו אל טובת בית ה’ ולא אל הבצע, וגם מבראשונה לא נתן הוא ביד הכהנים את פקודת מגבית הכסף, כי אם יואש המלך34. על כן קראו עוד ימים רבים מאד בישראל לכהן איש החיל והנאמן הזה יהודה המתקן35 ויאמר לו “כי עשה טובה בישראל ועם האלהים וביתו”36.
ובשנה ההיא (2907 854), בשנת העשרים ושלש ליואש, מת יהוא. וימלך יהואחז בנו תחתיו. וילך בדרך יהוא אביו ובדרך כל מלכי בית אפרים, ויעבוד את העגלים וגם האשרה עמדה בשמרון. ותהי בו יד חזאל מלך ארם וילחם בו ויאבד את כל עם המלחמה " וישימם כעפר לדוש" ולא נשארו בכל חיל אפרים בלתי אם חמשים פרשים, עשרה רכב ועשרת אלפים איש רגלי. והעמונים הבקיעו אליהם את הרי גלעד וישבו שם וירחיבו את גבולם37 וגם גדודי מואב היו פורצים בארץ מדי שנה בשנה38. וירא ה' בעני עמו ויקם להם למושיע את יואש בן המלך יהואחז איש גבור חיל וגבה לב39, ויחל להדוף עוד בימי אביו את ארם מערי ישראל40, ויחל העם לשבת לבטח באהליו כתמול שלשום וימת יהואחז וישב יואש בנו הגבור על כסא אביו (2921 – 840).
ואלישע חלה את חליו אשר ימות בה, וירד אליו יואש בן יהואחז מלך אפרים ויחזק הנביא את ידו בשם ה' להכות את ארם. וימת אלישע זקן ושבע ימים אחרי היותו אבי בני הנביאים כחמשים שנה41.
בעת ההיא מת גם יהוידע, וישמחו השרים הנוטים בסתר אחרי תועבת הגוים, כי סר הפחד האיתן הזה מעל פניהם וימצאו לבבם להטות אליהם את לב המלך בחוף ובחלקת שפתים, ואיש לא עמד בפניהם. ויבאו וישתחוו לו ויתרפסו לפניו, ויתנו את לבו כלב אלהים42, ויקנו את לבו ויאזן להם. ויעזבו השרים וכל המרעים אשר דבקו בם את ה' ואת ביתו, וישביתו כמעט גם את עבודת בית ה' בידי הכהנים43. ויקומו נביאים רבים44 להשיב את העם אל תורת אבותיהם ולא הקשיבו ולא שמעו. ויהי היום והמלך וכל העם נאספים בחצר בית ה‘, ויתיצב הנביא זכריה בן יהוידע הכהן, ויער את אזני הקהל למוסר, ויוכח אותם וינבא להם אחרית לט טובה, ויוסדו עליו יחד השרים וכל בני הבליעל הנוטים אחריהם. והמלך אשר נתן לבו כלב אלהים למיום החלו השרים החנפים לדבר חלקות ורכות באזניו כל היום, שכח מהר את כל חסדי אלהים אשר עשה לו יהוידע הכהן הנאמן אבי הנביא הזה ואשר מלט אותו ממות, וישלך את נפשו על חייו ועל ממלכת בית אביו. ויהי בדבר הנביא הכהן את דבריו, וימלא יואש ידי בני הבליעל אשר נקהלו עליו וירגמוהו באבנים, וימת הנביא הקדוש הזה (2924 – 837) בבית ה’ בעוד דברו בפיהו. ויהי במותו ויאמר “ירא ה' וידרוש!” וינשלו השרים העריצים גם את יתר בני יהוידע ולא כהה בם יואש45.
והעלילה הזאת אשר עולל לנפש העם, הרֶשע הגדול הזה אשר לא נהיה ולא נשמע עוד כמוהו, לא סר מזכרון הדורות הבאים ימים רבים מאד. ויאָמר בישראל, כי לא פצתה אדמת בית המקדש את פיה לקחת את דמי הנביא הכהן הזה מיד שופכיה, כי רתחו הדמים האלה ולא דמו חמשים ומאתים שנה, עד אשר עלה האויב וישפך דם לרוב מאד וישרף את בית ה' ויכפר בדמי נפשות נקיות לאלפים ולרבבות את הדם הנקי הזה, אשר נשפך כמים במקום הצדק.
ורעת יואש מלך יהודה מהרה מאד46, ויהי לתקופה השנה בעלות חזאל מלך ארם על גת אשר לפלשתים וילכדה, וישם את פניו לעלות ירושלמה על יואש, וישלח לפניו מתי מספר משריו ומחילו וישחיתו ארצה את שרי יהודה, וגם ביואש עשו שפטים וַיָחַל ויפל למשכב, וחזאל אדוניהם המלך העריץ אומר לבא אחריהם. וירא יואש, כי כלתה אליו הרעה, ויקח את כל קדשיו אשר הקדיש אל בית ה' ואת שארית קדשי אבותיו, אשר לא עשתה עתליהו לבעל, ואת כל אוצרות ביתו, וישלחם מנחה לחזאל, ויעל את חילו מעל ירושלם וישב חזאל לדרכו. ויהי בסור פחד השרים הסוררים בנפלם כלם ביד חיל ארם ויתקשרו עליו עבדיו יוזכר בן שמעת ויהוזכר בן שומר, וינקמו ממנו נקמת דמי בני יהוידע איש חסדו, ויכוהו וימיתוהו על מטתו והוא שוכב בבית המִלֹא. ויהי בשמור העם את עברתו למלך על דם זכריהו בן יהוידע, ויקברוהו רק בעיר דוד אך בקברי מלכים לא נתנו לו קבורה. ויהי יואש המלך התשיעי לבית דוד על כסאו, הראשון למלכי בית דור אשר קשרו עליו עבדיו וימיתוהו בשנת המאתים ועשרים ושלש לעלות בית ישי על כסא ישראל, תחת אשר עד עלות משפחת יהוא על כסא אפרים בשנת התשעים וחמש למיום סור אפרים מעל יהודה נשמרו שלש משפחות יושבות לכסא מבלי השאר להן שריד. וגם את הקשר הזה לא קשרו אנשי יהודה על יואש, למען קרוע להם מיד בניו את ממלכתו, כי אם למען נקום נקמת דם כהן ונביא נקי וצדיק, כי האיש מן הקושרים לא עמד בפני אמציהו אשר היה למלך תחת יואש אביו המת, כי כסא בית דוד היה יקר בעיני עם בני יהודה מאד, ועל כן היה בו כח, לעמוד ולהאריך ימים.
גם בית אפרים התנודד כנוד הקנה מפני הקנה מפני רוח מיום היותו ואשר מט מאד לפני חזאל מלך ארם כל ימי יהוא ויהואחז, גם הבית הזה החל להתחזק ולעשות חיל בימי יואש בן יהואחז בן יהוא. ותהי הנקלה כי החל הגבור הזה להושיע את עמו בימי יהואחז אביו בעוד חזאל האדיר מלך בארם, ויתחזק בימי היותו מלך אחרי מות חזאל הארמי וילחם בבן הדד המולך תחת אביו שלש מלחמות, ויכהו וישב לישראל את כל הערים אשר לקח חזאל מיד יהואחז.
וגם אמציה בן יואש מלך יהודה היה מלך (2925 – 836) גבור ואמיץ, איש נועָץ47 וקר רוח ושם אשתו המלכה יכליה מירושלים. ואף כי לא היה לבבו שלם עם תורת עמו בכל זאת שמר את חקותיה בראשית ממלכתו. ויהי אשר חזקה הממלכה בידו ויך את הקושרים אשר המיתו את אביו ויחשוך את ידו מעשות רעה לבני הקושרים כמשפט כל מלכי הקדם בשמו לנגד עיניו את הכתוב בתורת משה “לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות”. ויפקד את צבא יהודה ובנימין וימצאם שלש מאות אלף בחור יוצא צבא אוחז רמה וצנה. וימעט בעיניו מספר החיל הזה אשר לא השיג את מספר צבא יהושפט הרב והעצום וישכֹר מאפרים מאת אלף איש חיל שכיר. וירע הדבר בעיני הנביאים אשר עיניהם היו על טהרת העם לבלתי העברה ברוח בני אפרים. וינח אמציה את השכר אשר נתן בידיהם וישלח אותם לבתיהם ויחר אף האנשים הקשים האלה ויניחו את חמתם בערי יהודה אשר עברו בהן, ויבזו בזה רבה ויכו באכזריותם שלשת אלפי נפש וישמֹר אמציה את הדבר בלבו לעת מצא.
ואמציה זכר את דבר הפשע אשר פשעה אדום באבי אביו, אחרי אשר סרה למשמעת בית יהודה מימי דוד והלאה. וינהג את חילו ויערך לקראת אדום בגיא המלח, ויך בה עשרת אלפים איש, וַיֵשְבְּ ממנה עוד עשרת אלפים איש וילכד את הסלע48 ויקרעה מיד אדום ויוסיפה על ארצו ויקרא את שמה יקתאל. ויכבד ידו על שרי אדום ויתנו את בניהם בהיכלו בירושלם לערבון בידו, כי לא ירמו יד למרד בו. ויקר לבני השרים האלה בני התערֻבות49 לאמר, הבנים הנתונים לערבון. אך מעשי אמציה במלחמה הזאת לא היו לרצון בעיני גדולי ישראל מדור לדור, כי הקשיח המלך את לבו מאד במלחמה ויתעלל בעשרת אלפי שבויי חרב וישליכם מראש הסלע, עד כי רֻטָשו ותחשב לו האכזריות הגדולה הזאת לחטאה50. וגם בתורת אבותיו אשר נאמן היה לה למראה עין עד העת ההיא פשע אחרי הכותו את אדום, ויבֵא את אלהי האדומים עמו לירושלם וישתחו ויקטר להם ויעבדם. ויבא אליו איש נביא ויוכיחהו ולא שמע אליו, ולמיום הביאו שקוצי בני אדום ירושלמה נקעה ממנו בסתר נפש בני יהודה הדבקים בתורת אבותם ויחרשו עליו רעה.
ויהיו הימים הבאים ימי אין חפץ לאמציה, כי בגאותו אשר גאה לבו מיום הכותו את אדום, הביא שואה על עמו ועל עירו בסכסכו לרעתו ולרעת ארצו את שני בתי ישראל איש ברעהו, אשר הלכו מנגד איש לאחיו כל ימי יהוא ויהואחז מלכי אפרים, ואשר זאת היתה הטובה האחת בימים ההם הרעים לשתי הממלכות. כי למיום סור אפרים מעל יהודה. אכלה חרב שתיהן אשה ברעותה כל ימי רחבעם אבים ואסא מלכי יהודה. ואחרי אשר השלים יהושפט עם בית אחאב, הרבה השלום הזה להרע ולשחת ביהודה, מאשר שחתה החרב המשכלת בימי אבותיו. אך בהכות יהוא את שני מלכי יהודה ואפרים, וחזאל המכה את אפרים הסב את עיני יהוא רחב הנפש מעל יהודה, ויהוידע הכהן הטה את לב חניכו המלך יואש אל תוך ארצו פנימה, רחקו ממלכות האלה ותלכנה אשה לדרכה מבלי געת אשה באחותה לטוב לשתיהן, עד אשר שם המלך אמציה את לבו להפיק את זממו, אשר זמם למן היום אשר הכה ביהודה חיל אפרים, אשר השיב לבתיהם אחרי שכרו אותם. כי בימי עשות החיל את הנבלה הזאת, לא יה טוב בעיניו להתבאש עם יואש שכנו האדיר היושב בצפון פן יגיח אל ארצו בלכתו להלחם באדום, אשר בה שם את פניו להשיבה אל ממלכתו מיום עלותו על כסאו. אולם אחרי הכותו את אדום היושבת בנגב, נועץ עם שריו העומדים לפניו וישלח אל יואש מלך אפרים “לכה נתראה פנים” לאמר, הכון לקראתו למלחמה. ויבז יואש הגאה מאד בגבה אפו את אמציה אשר צרה בו עינו על לכדו את הסלע, וישב את פניו במשל מלא גאוה ובוז, אשר שם את בן מלכי בית דוד הנאדר והנכבד לחוח שדה ואת יואש בן יהואחז בן יהוא, לאמר, את נפשו, לארז אשר בלבנון, ויזהירהו לבלתי התגרות ברעה. ויוסף המשל הזה פחם על אֵש חמת אמציה, ויחלץ הוא וחילו ויחן בבית שמש אשר ליהודה. ויסע יואש מלך אפרים לקראתו, ותנגף יהודה לפני אפרים, וינוסו אנשי יהודה איש לאהליו, ואמציה נפל בשבי ביד יואש ויביאהו ירושלמה ויבֹז את כל אֹצרות בית ה' ואת אֹצרות בית המלך ואת בני התערֻבות. ויהי המעט ממנו הנגף אשר נגף אמציה לפניו והשלל הרב אשר נשא שמורנה, לא ידע מעצר לרוחו ויפרוץ ארבע מאות אמה בחומת ירושלם משער אפרים עד שער הפנה.
וימת יואש בשנת החמש עשרה לאמציה וימלך תחתיו ירבעם (2937 – 824) בנו איש גבור חיל אשר עלה בגבורתו ובכח מעשיו על כל מלכי אפרים אשר היו לפניו ואשר קמו אחריו. ואמציה לא סר מדרכו אשר התיצב עליה מיום שובו מאדום. ויהי בשנת החמש עשרה לירבעם בן יואש מלך אפרים ויקשרו עליו בני יהודה הנאמנים לתורת משה. וינס אמציה לכישה וישלחו אחריו וימיתֻהו שם וימלך עזיהו (2954 780) בנו תחתיו נער בן שש עשרה שנה51. ויש אשר קראו לו עזריה ושם אשתו ירושה בת צדוק.
וירבעם בן יואש עשה חיל באחת וארבעים שנות מלכותו, בימיו היה איש נביא לה' בגת החפר אשר בנחלת זבלון ושמו יונה בן אַמתי. ויהי יונה לרוח גבורה למלך אפרים בדבר ה' אשר בפיו. ויתחזק ירבעם בן יואש ויעל על ארם ויך את דמשק וימשל בה52 וישב את כל גבול עבר הירדן לישראל מלבא חמת אשר בין הרי הלבנון עד ים המלח53 כגבול אשר היה לישראל לפני מלחמות חזאל. וקרוב הדבר מאד, כי עזב ירבעם את דרך אביו ואת עברתו למלכי יהודה, וישב לבטח עם עזיהו ויסגר בידו את חמת54.
וגם עזיהו מלך יהודה היה איש רב פעלים ויהי שומר את תורת אבותיו כל עוד אשר שמע בקול זכריהו בן יברכיהו הנביא55 אשר קרא לו העם “זכריהו המבין בראות האלהים”56. וילחם בפלשתים וילכד את גת, את יבנה ואת אשדוד ויפרץ את חומותיהן ויבן לו ערים בפלשתים. וישמחו יראי אלהים, כי היתה דמשק לישראל ככל אשר היתה בימי דוד ויקוו ליום אשר יִשָמע:
מַשָׂא דְבַר-יְיָ בְּאֶרֶץ חַדְרֶךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ
כִּי לַיָי עֵין אָדָם וְכֹל שִבְטֵי יִשְרָאֵל:
וְגַם חֲמָת תִּגְבָּל-בָּהּ 57.
וכי תעבור כוס ארם גם על צר וצידון, הצוררות לישראל58 כאשר עברה על פלשתים בעלת בריתה ביד עזיהו59. ויתאוו ליום אשר יגדיל ה' את שלום עמו, ואשר ירחיב את גבולו כימי שלמה60. כי ככל אשר רחב גבול ישראל מעבר הירדן בהכות ירבעם בן יואש את דמשק, כן פרץ יהודה תימנה בהכות עזיהו את הערבים היושבים בגור בעל ואת המעונים61. ואת אילת אשר על שפת ים סוף אשר היה לשלמה למקום מעמד אניות, ואשר נסבה אחרי מות יהושפט לארם השיב עזיהו ליהודה, ויבן אותה ויושב בה את בני עמו. ותהי הגבורה הזאת ראשית בכורי מעשיו אשר עשה בתחלת עלותו על כסא אבותיו. ויהי לו שלש מאות אלף איש חיל בחור יוצא צבא, ופקודיהם שרי החיל אלפים ושש מאות. ויחלק המלך את צבאו לפקודותיהם ולמספר גלגלותם לגדודים. ויהי חנניהו משרי המלך השר המצביא ויעיאל אחד מן השרים סופר שומר את מפקד הצבא ומעשיהו ראש השוטרים סר גם הוא ואנשיו למשמעת חנניהו שר צבא יהודה. ויכן המלך לכל הצבא מגנים רמחים וכובעים שריונים וקשתות. ואת חומת ירושלם אשר פרץ יואש בהלחמו את אמציה בִצֵר עזיהו מאד, ויבן עליה מגדלים ויתן עליהם חשבנות62 לקלוע בחצים למרחוק וגם במדבר בנה מגדלים למצפה צופים.
ויצלח מאד חיל עזיהו במלחמות אשר נלחם בארצות האלה נגבה תימנה לארץ יהודה, כי ה' נלחם לישראל.
וֵיָי עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כבָּרָק חִצּוֹ
וֵיָי אֱלֹהִים בַּשוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן;
יְיָ צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם וְאָכְלוּ וְכָבְשוּ אַבְנֵי-קֶלַע 63.
ויתחדשו לממלכת יהודה ימי הטובה ימי אסא ויהושפט. ויתן המלך הזה את לבו להרחיב את גבול עבודת האדמה, ולהרים את קרן העבֻדה, וישם את לבו להרבות את המקנה בארץ, ויחצוב בורות רבים בשפלה ובשרון מקום המרעה הטוב, למען השקות את הצאן והבקר הרועים שם. ויתמוך ביד האכרים והכורמים היושבים בהרים וסביבות עיר כרמל אשר ליהודה64 ויושב את בני עמו באילת אשר על שפת ים סוף65 ובערים אשר בנה בארץ פלשתים66.
ולממלכת אפרים היו הימים האלה ימי הגבורה והגדולה בכל דורותיהם. ותקראנה יהודה ואפרים בפי העמים אשר סביבותיהן בימים ההם “ראשית הגוים”67. ובני אפרים התגאו מאד על הגבורה והתשועה אשר עשה להם ירבעם בן יואש מלכם, בהשיבו את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים המלח. ויקחו להם בחזקם קרנים68 ויגאה לבם גם בעשרם, כי למן היום אשר באו מלכי בית אחאב בברית עם צידון, החלה אפרים לשלוח במסחר ידה, ולהיות גם היא ארץ רוכלת עמים69. ותתנשא אפרים, ויגדל סחרה ועשרה בימי מלכה האדיר ירבעם בן יואש, ותהי בארץ צֹר70 גם לשלוה לעֹשר וליֹפי גם לכל התועבות הנעשות בתוכה. ויהי כי העשירו וירחיבו את נפשם וישימו את כל לבם להתעדן ולהתענג ויבנו בתי גזית71. ולבני מרום העם היו ארמונות72, וישבו בדמשק ערש73 וישכבו סרוחים על מטות שן ויאכלו כרים ועגלי מרבק, וישתו יין במזרקים וימשחו ראשית שמנים ויפרטו על פי נבל ויכלו את כל ימיהם בעצלות, בצחוק ובכשרון אשר קראו להם אנשי הלב “מרזה סרוחים”74 ויסר כחם וחבק רוחם ולא נחלו על שבר עמם75. ותחת היטב את דרכם עם אלהיהם ועם עמם בטוב לארצם בימי יואש וירבעם בנו, הטיבו מצבות לגלולי העמים אשר נדחו אחריהם76. וילמדו בני אפרים מבני צר וכנען לאחוז במאזני מרמה, ולדבר בלשון רמיה ולשום בשפת חלקות כל מר למתוק77 ותמלא הארץ אלה וכחש78 רעות רוח79 ושפת שקר80 בצע ומעשקות81. ותהי הנקלה בעיניהם, כי הניחו צדקה לארץ82 ולא ידעו עשות נכוחה83, וירבו גם חמס ושד, וישימו את אחיהם האביון מרמס לכפות רגליהם ויאכלוהו בכל פה. ויעברו את פי ה' ויתנו לעני את כספם בנשך84 ואת אכלם במרבית85. וישבירו לדלת עם באיפה ואיפה86 כל מפל בר נמבזה ונמס. והיה כי תקצר יד העני לשלם לנושהו את משה ידו והתעמר בו ולקח אותו או את בניו לו לעבדים87. ויערכו הנביאים דמות קודרת לעת הרעה הזאת לאמר: “אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ”. כי המעט כי גם בשארית עבודת ה' אשר השתמרה עוד בבמות יחיד88, גם אחרי סור אפרים מעל יהודה, עלו סיגים89, האמינו כי רק בזבח ומנחה יכֻפר כל עון90 וכהניהם ששים לקראת כל חטא אשר יחטא איש, למען יביא את זבחו אליהם91. על כן חרה בהם אף ה‘. ואף כי לא שכחו מועד חדש ושבת92 וישבו בסכות כמשפט93 ויהיו בהם אנשים אשר נשמרו מכל טֻמאה94 מאס ה’ בחגיהם ובעבודתם, כי מאסו את הדעת אותו 95 המה וכהניהם ואת תורתו כמו זר חשבו96 ויריבו בנביאים הגדולים, אשר עמדו בימים ההם לנס עולם בישראל, וישנאום וישימו פה יקוש על כל דרכיהם, וישנאו מאד תוכחתם הנכוחה97. ויתנו את בחירי ה' אלה ללעג ולקלס בעיני עם הארץ ויקראו אחריהם: “אויל הנביא משֻגע איש הרוח!”98. ומדי ערוך הנביאים לנגד עיניהם את הרעה אשר תמצא אותם בחטאותיהם יתלוצצו בם בני אפרים, ושִׂוו את נפשם כמתאַוים את יום ה' ההוא99. וככל אשר הציקו לנביאים, אשר שוו את אחרית עמם לנגדם, כן רדפו באף את כל דַיָן אשר שפט את עמו משפט צדק בלי משא פנים100. ויקומו להם שופטים לוקחי כפר101 הופכים ללעגה משפט102.
ומעללי אפרים לא נתנו אותו לשוב אל הדרך הטובה והישרה, אשר הורה ה' את עמו ביד משה עבדו, כי זנה העם מאחרי ה' וילכו אחרי אלהי הנכר אשר מסביב אשר לקחו את לבם בעבודתם הנכריה המטפת לשכרון ולזמה על כל גבעה גבהה, ותחת כל עץ רענן ואשר הכהֻנה והקדֵש לאחדים הם ביד עובדיהם וכמריהם. הן אמנם כי למיום אבוד ניר לבית אחאב לא היתה עוד כמעט תקומה לבעל103, אך תועבות עובדי הבעל לא סרו עוד. ומכל חטאות ירבעם בן נבט הלא היא עבודת העגל לא סר גם ירבעם בן יואש לבית יהוא104. ומלבד העגלים אשר העמיד ירבעם בן נבט בדן ובבית אל, היה בימים ההם עגל גם בשמרון105 אשר קראו להם הנביאים “אשמת שומרון”106 ובלעדי בית אל, אשר שם נתן ירבעם בן נבט את שקוץ מצרים את העגל, עשו בדורות ההם את הגלגל107 ואת המצפה108, אשר גם הן גם בית אל היו קדש בימי שמואל הנביא, לערי עבודה, למען תת לעם ערי קדש אחרות עתיקות מירושלם. ולשבטי הצפון הלא הם יששכר וזבולון ונפתלי היה הר תבור להר מועד לעבודה וזבח109. ולראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה אשר בעבר הירדן היתה גלעד לקרית מועד110. וחבר כהני הבמות היו תרבות אנשים בני בליעל, ויהיו פה ורשת פרושה למשמרי הבלי שוא העולים שמה111. ועל כל קטנה וגדולה חבלו את בגדיהם, ויתנו עליהם ענש להשקות אותם יין רב. וישטחו להם על יד מזבחותיהם ויסבאו את יין הענושים112 ויעשו זמה עם הקדֵשות המְזַבחות שם גם הן113. ובעבר הירדן בגלעד השחיתו הכהנים הנבלים את דרכם מאד, עד כי יש אשר התגודדו לגדודים ויפשטו על עוברי בטח ויכום ויבֹזו את שללם114. ויוסיפו להם בימים ההם אלהים חדשים על העגל אשר היה פסל אֵפיס אלהי מצרים ויעבדו גם למזלות הלא המה ככב וכיון115 ויזנו גם אחרי סֻכות אלהי בבל116. ויקנאו נביאי ה' למראה התועבות והנבלות האלה. ויבא עמוס הנביא אל בית אל, מקום עבודת העגל אשר מקדש117 מלך הוא, אשר בו יכהנו כל מלכי אפרים מימי ירבעם בן נבט את כהֻנתם הגדולה במקום ההוא118, וינבא שם עמוס בקהל עם את הרעה אשר תמצא את בית המלך ואת כל העם על רוע מעלליהם. וירא אמציה כהן בית אל כי נתן לו העם לדבר את דבריו, ויירא פן תקע נפשם מן הגלולים וכהניהם, ומרה תהיה אחריתו. וישלח את דברו שמרונה אל המלך לאמר: קשר עליך עמוס! ויחפא עליו גם דברים אשר לא דבר הנביא ושם בפי המלאך119, ואת עמוס צוה בגודל לבבו לעזוב את המקום וללכת ארץ יהודה להנבא שם. ויען אותו עמוס בענוה וינבא לו את אחריתו ואת אחרית ביתו הרעה120.
ויהודה אשר שמה שלח כהן בית אל את עמוס, לא הֵרֵעה עוד את דרכיה בימים ההם כארץ אפרים אחותה121. אך בכל זאת לא שמרה גם היא את דרך ה' כאשר היה עם לבב הנביאים122. ויחר אף ה' בישראל ותמצאנה אותם כל הרעות אשר חזו עליהם נביאי הצדק. ויכבד הרעב מאד, כי נעצרו השמים ולא היה מטר123 ותיבש הארץ124 וגם מעט המטר אשר היה זער שם על חלקה אחת לא הצליח ולא הצמיח, כי גם את איפת הרזון אשר עשתה האדמה הכה השדפון והירקון125. ויחרבו המעינות והנחלים וינועו יושבי “שתים שלש ערים אל עיר אחת לשתות מים” ולא שבעו126. ויהיו הימים הרעים ההם לשני בתי ישראל “ימי נקיון שִנַים בכל עריהם וחסר לחם בכל מושבותיהם”127. ובכל הרעה הזאת אשר מצאה אותם לא שבו מדרכם הרעה; על כן לא שב מהם אף ה' ויעל עליהם ארבה כבד מאד128 ויאכל את כל פרי עץ הגן, ואת התאנה ואת הגפן ואת הזית129 ואת המעט מן המעט אשר השאיר השדפון כִּלה הארבה130. ותרב הבצֹרת מאד, עד כי לא היה די סלת ויין בבית ה' למנחה ונסך131, והחֹרב לא חדל עוד, ויהי המעט מן הבהמה כי צמאה למים ולא היה עוד לה למרעה כי גם את כל עשב האדמה אכל הארבה, הגזם, הילק והחסיל132.
אך הרעה הגדולה בכל הרעות האלה היה הרעש אשר בא על אדמת ישראל אשר הרבה את חללי העם133, ויהפך בהם כמהפכת סדום ועמורה134, וימלא “הבית הגדול רסיסים והבית הקטן בקיעים”135 ובתים רבים ספו ויאבדו136, כי עלתה הארץ ותרם ותשקע ותרגז ותמוג כיאור מצרים137. ואש התלקחה בבטן האדמה, ותפרץ בתמרות עשן138 ותעש שמות סביבותיה. ולפני בא היום ההוא חשך השמש והירח נהפך לדם139. וְיֵמֵי הארץ עברו על גדותיהם ויהי לשטף140, וירבו המתים בקרב העם141, וישתוללו כל אבירי לב כי כגבור כחלש היה ביום ההוא, כי מכלם אבד מנוס142 וכל אשר נמלט היה כאוד מוצל משרפה143 אך בירושלם עיר הקדש היתה פליטה144, כי בה לא נגעה לרעה יד הרעש. ויאָמן בימים ההם על הצרות אשר אפפו את ישראל דברי עמוס הנביא אשר דבר לאמר:
כַּאֲשֶר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב
וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל - הַקִּיר וּנְשָכוֹ הַנָּחָש; 145
וכל התלאות האלה אשר עברו על שני בתי ישראל לא הֵרֵכּוֹ את לב בני אפרים ולא שבו מאחרי הבליהם146. אף כי ברעש ואש נשפט ה' את בית אל147, ורנות מזבחות העגל אשר בה נגדעו נפלו לארץ148. אך לא ארכו עוד ימי גדולת אפרים, כי במות ירבעם בן יואש בשנת השלשים ושמונה לעזיהו, אבד האחרון לאדירי מלכי אפרים. תחתיו מלך זכריהו בנו אחרי מלכו עם אביו אחת עשרה שנה (2991 – 770) 149, ולא סר גם הוא מדרכי אבותיו אשר הלכו בכל חטאות ירבעם בן נבט.
ויהודה, אשר בירושלם עיר קדשה לא נחתה יד הרעש, נשאה בימים ההם את לבה ואת נפשה אל אֵל חי השוכן בקרבה. ורוח ה' החלה לפעֵם גם בקצות העם150 ויחלו לקום בימים ההם הנביאים הקדושים והגדולים אשר העלו את דבריהם על ספריהם, אשר היו למקור חיים חכמת אלהים ואהבת חסד לבני ישראל עד עולם151.
אך בעצם הימים אשר החלו בני יהודה לדבקה בתורת משה, שֻלחה רוח רעה בין בית ה' ובין בית המלך. כשלשים ושמונה שנה עברו ליום שֶבת עזיהו על כסא ממלכתו, ומלבד התלאות אשר מצאו את הארץ ואת יושביה מיד הארבה והרעש, ישבה יהודה באיתן בימי עזיהו. ויהי בחזקתו, ויגבה לבו ויאמר לשום גם את נזר הקדש על ראשו. ויקנא עזיהו מלך יהודה בגֹדל לבבו במלכי אפרים, אשר שמו את המלוכה ואת הכהֻנה לאחדים בידם152. וימלאהו לבו להרוס אל היכל ה' אשר לא תדרֹכנה שם בלתי אם רגלי בני אהרן הכהנים לבדם, ויעז ויעל על מזבח הזהב להקטיר קטרת. ויחרד אחריו עזריהו הכהן הגדול ועמו שמונים כהנים בני חיל, וימנעוהו בדברים נמרצים וביד חזקה ולא נתנוהו להקטיר. ויקצוף המלך ודמיו רֻתחו בקרבו פתאם, ותכסהו כרגע הצרעת. ויאיצו בו הכהנים לצאת מאת פני הקֹדש, וגם הוא אץ לעזוב את בית ה' בראותו כי נטמא. ויתעצב המלך מאד אל לבו כי נטמא, וירד מכסאו (2992 - 769) ויצא מהיכלו וישב מחוץ למחנה153. ויותם בן עזיה בן שתים עשרה שנה בעת ההיא, וישכל ויבא לבב חכמה ויכלכל את דברי ממלכת אביו וישפט את העם הכבד ברוח עצה בעודנו רך בשנים.
בעת ההיא כלתה הרעה אל בית יהוא כאשר דבר ה' ביד הושע154 ועמוס155 בעוד ירבעם בן יואש חי. ויהי בחדש ההוא החדש הששי למלוך זכריהו בן ירבעם אחרי מות אביו, ויקשֹר עליו שלום בן יבש, וימיתהו לעיני כל העם וימלך תחתיו (2992 – 769). ביום ההוא אבד ניר לבית יהוא, אשר ממלכתו היתה נכונה בישראל יותר ממאה ועשר שנים, וחמשה מלכים ישבו לו לכסא. ויהי בית המלכות ההוא בית הרביעי לבתי מלכי אפרים, הלא המה בית ירבעם בן נבט, בית בעשא, בית אחאב ובית יהוא.
כל ארבעת הבתים האלה, אף כי סרו מדרך ה' עוד נגלה עליהם דבר האלהים ביד עבדיו הנביאים. והמעט כי היו הנביאים להם לרוח עצה ולרוח גבורה156 יש אשר גם הושב הושיבו אותם לכסא157. אך למן היום אשר עלה שלום בן יבש על כסא אפרים לא הוסיפו עוד הנביאים גם להמליכם גם לנחותם בעצתם בדבר ה'.
הֵם הִמְלִיכוּ וְלֹא מִמֶּנִי הֵשִׂירוּ וְלֹא יָדָעְתִּי 158
ולא ארכו ימי שלום על ממלכתו, כי במלאות לו חדש ימים עלה עליו שמרונה מנחם בן גדי מתרצה וימיתהו וימלך תחתיו (2992 – 769), וירדו בחדש ההוא שלשה מלכים מכסאם הלא המה עזיהו מלך יהודה וזכריהו ושלום מלכי אפרים.
וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶת הָרֹעִים בְּיֶרֵח אֶחָד 159.
-
עמוס א‘, ג’. ↩
-
מ“ב ח', י”ב. ↩
-
י', ט"ו. ↩
-
ירמיה ל“ה, ו‘ – ז’. שתי כונות אנו רואים בצואה זו. האחת קיום כח הגוף וחזוקו העולה ממליצת ”למען תחיו“. והשנית היא התקימות האומה על אדמתה בהיות בניה חזקים ותמימים, ובאין היות להם מחמדי עין וקנינים יתרים לעורר את קנאת עם זר וחמדתו העולה ממליצת ”תהיו ימים רבים על פני האדמה אשר אתם גרים שם". ↩
-
עיין שם כל הפרשה. ↩
-
עמוס ב', י"ב. ונזירים אחרים כי יהיו באפרים בימים ההם רחוק הוא מאד. ↩
-
ס“ע י”ח. ↩
-
גראץ (גד"י 53 II ) שם את “הכרי” (מ“ב י”א, ד'.) לחיל זר הנקרא KARIER שלפי אמדן דעתו, שלח מלך צידון לעתליה. ובאמת אין צרך לזה כי “הכרתי” שומרי ראש מלכי יהודה נקרא גם “כרי” (עיין כתיב ש“ב כ', כ”ג). מלבד זה בטל ברוח פיו את השתתפות הכהנים והלוים בקשר יהוידע. והנה כל אשר מוח בקודקודו יבין כי לא היו כלי חפץ ליהוידע להשיב כבוד בית דוד למקומו כבית הלוי. האחת, כי כל מעוזם מימי ירבעם היה רק בית דוד, והשנית כי מי היו אנשי סוד נאמנים לכה“ג כבית הלוי. ומלבד זה הלא לדעתו היו ”הכרי“ חיל נכרי זרים ישראל בתכלית וכלי משחית ביד עתליה לחבל את יהודה, והלוים והכהנים ראשי אוהבי בית דוד. ובכל זאת לא גלה – לפ”ד גראֶץ – יהוידע את סודו לאחיו הדבקים גם בו גם במלכות דוד ויגל את כל לבו לכרים הזרים? אתמהא! אין זאת כי הוא והכהנים והלוים כוננו את הקשר במסתרים ויכשירוהו, ואחרי כן הפקידו את הדבר בידי הכרים שלא היו “קאֵריער” כי אם הכרתי Uהם… מבני ישראל. ↩
-
תהילים כ“ז ה'. ”ותקח יהושבע… את יואש… ויסתירו אותו וגו‘ ועליו תכתוב אומר: כי יצפנני בסכה וגו’“ (מ“ט, י”ח). ועיין רש”י תהילים שם. ↩
-
תהילים שם י'. ↩
-
א'. ↩
-
ג'. ↩
-
ב'. ↩
-
תהילים ק"י, א‘ – ב’. ↩
-
ג'. ↩
-
ד'. ↩
-
ה'. ↩
-
ק“ו, ו‘ – ז’. ועייין מ”ב ג‘, ט’ – כ'. ↩
-
תהלים צ"ב, א'. והתשועה הלא היתה ביום השבת ( מ“ב י”א, ה‘ – ט’. ודהי“ב כ”ג, ד‘ – ח’). ↩
-
תהילים שם, ב‘ – י’. ↩
-
י“א – י”ב. ↩
-
י“ג – י”ד. ↩
-
מ"ו. ↩
-
מ“ז. ועל מזמור זה ומזמור ק”י שהבאנו זה מעט עיין באורי מזמורים להרב מאיר איש שלום (כנסת ישראל תרמ"ז צד 297 ואילך). ↩
-
דבר זה הסתום במלכים (מ“ב י”א, י"ח) מתפרש בדברי הימים (דהי“ב כ”ג, י“ח – י”ט) וביחזקאל (מ“ד, ט' – י”א) אלא שעל הכתוב שביחזקאל עוד יש מקום לבעל דין לחלוק ולאמר, כי אינו אלא תקון לעתיד לבא. אלמלא שבא כתוב אחד ולמד, כי גם תקון יהוידע לא היה אלא למנוע את בעל הדעות הנפסדות מבא אל המקדש ומתנבא שם (ירמיה כ“ט, כ”ו) בימי ירמיה הפכו נביאי השקר שידם גברה בזמן ההוא, דבר זה לרועץ לנביאי האמת, כנראה בעצת שמעי הנחלמאי (שם) ובמעשה פשחור בן אמר שגם הוא היה פקיד נגיד בבית ה' (כ‘, א’). ↩
-
ירמיה שם. ↩
-
ב', כ“ט, כ”ו. ועיין במפרשים. ↩
-
דהי“ב כ”ד, כ"ז. ↩
-
עיין ויקרא כ"ז. ↩
-
לאמר “עובר על הפקודים” בלשון הכתוב – שמות ל', י"ג. (מ“ב י”ב, ה'). ↩
-
דהי“ב כ”ד, ה'. ↩
-
עולה ממאמר “ויהי בשנת כ”ג… ולא חזקו הכהנים" (מ“ב י”ב, ז') שומע אני אבל קודם לכן חזקו. ↩
-
דהי“ב כ”ד, ו'. ↩
-
מ“ב י”ב, ה‘. דהי“ב כ”ד, ד’ – ה'. במקומות אלה – ביואש הוא המדבר ולא יהוידע. ↩
-
ס“ע י”ח. ↩
-
דהי“ב שם ט”ז. ↩
-
עמוס א', י“ג. ודבר זה לא היה יכול להיות לא בימי ירבעם ולא בימי יואש כ”א בימי יהוא ויהואחז הרעים. ↩
-
מ“ב י”ג, כ'. ותחלת צרה זו על כרחה היתה בימי יהואחז, כי בימי מלך תקיף כיואש אשר נצח את ארם, לא ימצא גוי קטן כמואב את לבו להרים ראש. ↩
-
מ“ב י”ד, ט'. דהי“ב כ”ה, י"ח. ↩
-
מב י“ג, ה'. ועיין דברי רש”י ורד"ק המתקבלים מאד ומתוך סדור הפסוקים נראה כי תחלת הישועה בידי יואש החלה בימי יהואחז אביו. ↩
-
צא וחשוב את השגים שמתחלת מלכות יהורם בן אחאב – שאז כבר היה אלישע לראש הנביאים כי “בשנה השניה לאחזיהו בן אחאב נגנז אליהו” (נ“ע י”ז) – עד תחלת ימי יואש בן יהואחז מלך אפרים שמלך בשנת ל“ז ליואש מלך יהודה ומצאה מכפר כזה. ובעל ס”ע מונה ששים שנה לנבואת אלישע (ס“ע י”ט). ↩
-
רבותינו מונים את יואש בין ארבעת האנשים “שעשו עצמם אלוהות” ( שמ“ר ח' תנחומא מובא בילקוט ירמיה ש”ל) וספור “וישתחו חמלך ” (דהי“ב כ”ד, י"ז) נותן מקום וחזוק לדעה זו, כי השתחוה זו אי אפשר לה להיות אות קבלת מלכות, כי מלך היה גם קודם לכן. ↩
-
דבר זה נרמז בדרך העשיה במליצת “ויעזבו את בית ה'” (דהי“ב כ”ד, י"ח) ומתברר עוד יותר בדרך הדלת במליצה “ויהיו מעלים עולות בבית ה' תמיד כל ימי יהוידע” (י"ד) שהייחוד הזה של “כל ימי יהוידע”, אינו בא על כרחו אלא למעט את הימים שלאחריו. ↩
-
“וישלח בהם נביאים להשיבם” (דהי“ב כ”ד, י"ט) והנבואות האלה רבות היו שנאמר “ורב המשא עליו” (כ"ז). ↩
-
כן נשמע ממליצת “בדמי בני יהוידע הכהן” (כ"ה). ↩
-
מיתת הנביא היתה קודמת למיתת יואש שנה אחת (דהי“ב כ”ד, כ"ג). ↩
-
מתון ומיושב, הפך נמהר (משלי י"ג, י') ודבר זה אתה מוצא במתינותו בעונש המכים את אבין וגם בשעת כעסו על הנביא (דהי“ב כ”ה, ט"ז) נוח היה בדבריו מאסא הצדיק באמת (ט"ז, י'). ↩
-
מדינה היא ושמה פֶּטְרֵאָה בלשונות העמים. ↩
-
מ“ד י”ד, י“ד. דהי”ב כ“ה, כ”ד. ואם נתפוש את המועט ולא נגדיל את גדולת אמציה על פי אומר שאין לו רגלים, ויש לנו להחזיק, כי בני הערבות אלה נהנו לו באדום, כי ארץ אחרת לא גלה לנו הכתוב כי כבש. ובדבר זה הסור תמיהת הפירוש המיוחס לרש“י (דהי"ב שם) בני התערבות היו נוהגים בכל העמים בימי הקדם ובימי הבינים ובלשון אשכנז יקרא ”גייזל". ↩
-
איכה רבתי פתיחא “ר' חנינה בר פפא פתח: איש חכם משפט”. ↩
-
שני מגיני השנים למות אמציה ומלכות עזיהו העולים מפסוק י“ד, י”ז. ופסוק ט“ו, א'. שבמ”ב סותרים זל“ז. ןתכיפת פסוקי י”ז – כ“ג שבפרשת י”ד המתבארת בדברים ברורים ומבוארים מאד, הכריעה את בעל ס“ע רש”י רד“ק הרלב”ג והאברבנאל לעשות את המגין שבפרשה י“ד עקר ולסדר על פיהו את שנות המלכים. ויוסיפוס מפרש ואומר בתורת ודאי גמור שאין לפקפק בו ף ”בשנת ארבע עשרה לירבעם בן יואש מלך עזיהו".(קדמ' 3, 10 XI ) וגֶראץ אשר נטה מדרכם, בא לידי אמדנות פורחים באויר, שאין בהם שום ממש. ↩
-
מ“ב י”ד, כ"ח. ↩
-
שם כ“ה. ועיין דברים ג', י”ז. ↩
-
יונתן רד“ק ואברבנאל בארו את הכתוב (כ”ה* האומר “ויתר דברי ירבעם וכל אשר עשה וגבורתו אשר נלחם ואשר השיב את דמשק ואת חמת ליהודה בישראל..” כי בכח חיל ישראל שהיה נלחם ירבעם ויקח את דמשק ואת חמת מיד ארם אויבתו ויתן את שתיהן ליהודה, ואפשר כי מעשה זה היה כעין כריתת ברית בין שני המלכים התקיפים ופצוי על המכה אשר חלה יואש אביו ביהודה ומעין תחבולה לתוספת חזוק למשמר גבול ארם החזקה שאפשר מאד כי לא הרגיש ירבעם בחילו לבד די כח למשמרת הגדולה הזאת, על כן השלים עם עזיהו אשר צבא רב ערוך מלחמה היה לו. ודברי רבי יהודה ייטלש בעל הבאור המפרש את דמשק ואת חמת ליהודה“ אשר נחשבו על ערי יהודה ואומר ”כי מלכי יהודה כבשו מאז חמת ולקחו מידם ועתה השיבום לישראל והבי“ת בישראל כמו הלמ”ד". אין הדבר כן, כי דוד היה הכובש ודוד לא היה מלך יהודה, כי אם מלך ישראל, ועל כן מתישבים היטב דברי זכריה שנביא עוד מעט בגוף הספר ועוד נחזור על ענין זה להביא עליו ראיה ממקרא מפורש. ↩
-
הוא הנזכר ישעיה ה‘, ב’. ועיין מוצא דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד”. ↩
-
דהי“ב כ”ו, ה'. ↩
-
זכריה ט‘, א’ – ב‘. זכריה בן יברכיהו הנזכר בישעיה הוא בעל שש הפרשיות האחרונות שבס’ זכריה ועיין מוצא דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד”. והנה משא דבר ה‘“ אינו שם לנבואה שלאחריו, כי אילו היה כך היתה מליצת ”ודמשק מנוחתו“ תחלת הנבואה ודבר זה לא יכון גם מצד ו”ו החיבור שאי אפשר לה להאמר בתחלת ענין וגם מצד ו’ הבאה בסוף מלה מנוחתו לסמן גוף נסתר שלא ידענו על מי היא חוזרת. אבל “משא דבר ה'” הוא בכלל דברי הנבואה, לאמר כי נבואת ה‘, עתידה להישמע בחדרך ובדמשק אשר גם שם ינוח כבוד ה’ בשבת שם עמו. ולולא דמסתפינא אמרתי כי מליצת “כי לה' עין אדם” פירושו עין אדם לאמר פני ארץ ארם הנשקפים אל ארץ ישראל, כי הרבה חלופי רי“ש בדל”ת מצויים במקרא. רעואל = דעואל, ראה = דאה וכיו"ב, ויהיה פירושו, כי פני ארץ ארם היא מקום כבוד ה' ככל ארץ ישראל. ↩
-
זכריה ט‘, ג’ – ד'. ↩
-
ה‘ – ז’. ופסוקים אלה חוזרים על פסוק דהי“ב כ”ו, ו'. ופסוק “וישב ממזר באשדוד” שבזכריה מתפרש “גר” לאמר “ישראל” (עיין יונתן ורש“י שם”). ↩
-
כֵוֵן את מקרא: “ודבר שלום לגווים ומשלו מים עד ים ומנהר ועד אפסי ארץ” (זכריה ט‘, י’.) למקראות “ורוב שלום וגו': וירד מים עד ים ומנהר ועד אפסי ארץ”. הנאמרים במזמור “לשלמה” (תהלים ע"ב, ז‘ – ח’). ↩
-
דהי“ב כ”ו, ז‘. ועיין מוצא דבר "המעונים וכו’". ↩
-
דהי“ב כ”ו, ט"ו. ןפי' השכונות:מאשינען, מעכאנישע אייגריכטוגגען (ועיין הערה 2 דברי ימי העמים ח"ג צד 71 ). ↩
-
זכריה ט', י“ד – ט”ו. ↩
-
יהושע ט“ו, נ”ה. ↩
-
מ“ב י”ד, כ“א. ט”ז, ו‘. דהי“ב כ”ו, ב’. ↩
-
זכריה ט‘, ו’ – ז'. ↩
-
עמוס ו‘, א’. ↩
-
י“ג – י”ד. ↩
-
על עושר הזה אשר בא לרגלי התחתן מלך ישראל באיזבל הפרוצה (מ“ב ט', כ”ב) בת צור ארץ הזמה (ישעיה כ“ג, ט”ו – ט"ז). ואשר נסב אל ננוה הפרוצה גם היא (נחום ג‘, ד’) קרא מיכה המורשתי: “מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו”. (מיכה א‘, ז’). ↩
-
הושע ט', י"ג. ↩
-
עמוס ה', י"א. ↩
-
ג‘, י’. ד‘, ג’. ↩
-
ג', י"ב. המטות היקרות המובאות מדמשק. ↩
-
ו‘, ד’ – ז'. ↩
-
ו‘, ו’. ↩
-
הושע י‘, א’. ↩
-
י"ב, ט'. ↩
-
ד‘, ב’. ↩
-
י"ב, ב'. ↩
-
א'. ↩
-
עמוס ב‘, ו’ – ז‘. ג’, ט‘ – י’. ד‘, א’. ↩
-
עמוס ה‘, ז’. ↩
-
ג‘, י’. ↩
-
“ולהגדיל שקל” (ח‘, ה’.) ↩
-
שם ה', י“א. ועיין רש”י בשני המקומות. ↩
-
“להקטין איפה” “ומפיל בר נשביר” (ח‘, ה’). ↩
-
אין ספק כי המליצו? “מכרם בכסף צדיק וביון”.. (ב‘, ו’) “לקנות בכסף דלים” (ח‘, ו’) רומזות על המנהג הרע, אשר כבר נראה באפרים בימי אחאב להתעמר בלוה, אשר אין ידו משגת לשלם את חובו (מ"ב ד‘, א’) וברור הוא כי “עשיר ברשום ימשול ועבד לוה לאיש מלוה” (משלי כ"ב, ז') אינו משל כ"א מחאה למנהג מכוער זה שנהגו הגוים הקדמונים. ↩
-
עיין דברים נכונים לרש“י ז”ל (מ“א י”ט, י'). ↩
-
“הביאו לבקר וגו': ”וקטר מחמץ וגו‘" (עמוס ד‘, ד’ – ה') נאמרו לדעתנו על עבודת ה’ משובשת ולא על עבודת זרה. ↩
-
ה‘, כ’ – כ"א. ↩
-
הושע ד‘, ח’. ↩
-
כי גם באפרים נהגו עוד שבתות, ראש חדשים וימים טובים, עולה מהושע (ב', י"ג) ומעמוס (ח‘, ה’) ומכאן תשובה למאמרי התורה המאחרים נתינת מצות שבת. ↩
-
עולה מן המשל “באהלים כימי מועד” (הושע י"ב, י'.) שאין ספק כי כונתו על מצות ישיבת סכה, כי מועד סתם נאמר בכל מקום רק על חג ולא על זמן ארוך ארבעים שנה. ↩
-
ט‘, ג’. ↩
-
ד‘, ו’. ↩
-
הושע ד‘, ו’. ה‘, א’, י"ב. ↩
-
ד‘, ד’. עמוס ב', י"ב. ↩
-
הושע ט‘, ז’. ↩
-
עמוס ה', י"ח. ↩
-
הושע ז‘, ז’. ↩
-
עמוס ה', י"ב. ↩
-
ז'. ↩
-
נוטים אנחנו לאמר כי הוכחת הושע “לבעלים יזבחו” (הושע י"א, ב'.) אינה אלא זכרון דברי ימי השופטים ובית אחאב וכן “ויאשם בבעל וימת” (י"ג, א') חוזר לאחרית בית אחאב ונבואת “והסירותי את שמות הבעלים מפיה” (ב', י"ט) אינה עוסקת אלא בשמות ממש, שגם הם היו תועבה בעיני נביא כעדות הפסוק שלפניו. ומליצת “ימי הבעלים” (ב', ט"ו) מוכחת כי כבר היה הזמן הזה חתום ומסוים ודבר זה כמעט הוא מוכרע מתוכו, כי כל תפארת בית יהוא הלא היה דבר אבוד יהוא את הבעלים. ↩
-
מ“ב י”ד, כ"ד. ↩
-
הושע ח‘ ה’ – ו'. ↩
-
עמוס ח', י“ד. הקבלת ”אשמרת שמרון“ אל ”אלהי דן“ שהוא העגל מוכחת על דברינו, כי נכונים הם. ובזה תסור יגיעת הרד”ק בפירוש זה. ↩
-
הושע ד‘, ט“ו. י”ב, י"ב. עמוס ד’, ד‘. ה’, ה'. ↩
-
הושע ה‘, א’. ↩
-
שם ↩
-
ו‘, ח’. י“ב, י”ב. ↩
-
ה‘, א’. ↩
-
עמוס ב‘, ח’. ↩
-
הושע ד', י"ד. ↩
-
נראה כי פסוק הושע ו‘, ט’. חוזר אל הפסוק שלפניו ומלת “שכמה” אינה חוזרת על עיר שכם ופירושה: שכם אחד, כאשר פירשו יונתן רש“י ראב”ע ורד"ק. ↩
-
עמוס ה', כ“ו. ועיין ראב”ע. ↩
-
עמוס שם. ועיין מ“ב י”ז, ל'. ואין ספק לנו, כי אליל זה הוא עצם “סכות בנות האמורה שם, שהיא לדעת חוקרי קדמוניות – ווענוס – אלהי הזמה הנעבדת גם בארץ יון העתיקה ומלת ”מלככם“ דומה לדעתנו לשם ”מלכות שמים" (ירמיה ז', י"ח) שלדעת רבים גם היא כנוי לווענוס. ואפשר שהיא כנוי לאליל ADONIS שלפי דברי המהבילים הוא דודה ואהובה, על כן יקרא מלך בלשון זכר. ↩
-
עמוס ז', י“ג. אין ספק כי ”מקדש המלך" אינו בית מעון למלך. כי אם מקדש לכהן בו את כהונתו וכן נראה גם מתרגום יונתן. ↩
-
מ“א י”ג, א'. ↩
-
עיין רש“י ראב”ע ורד“ק. עמוס ז', י”א. ↩
-
ז', י“ד – י”ז. ↩
-
הושע י“ב, א'. פסוק זה סופו ”ועם קדשים נאמן“ מוכיח על תחלתו על מלת ” רָד“ כי מקבלת היא למלת ”נאמן". ↩
-
אם נכון את תוכחת עמוס ליהודה (עמוס ב‘, ד’.) לתוכחתו לאפרים (ו' – י"ב) נראה עד כמה נבדלה יהודה מן האפרים לטובה. ↩
-
עמוס ד‘, ח’. ↩
-
א‘, ב’. ↩
-
עמוס ד‘, ו’. ט'. ↩
-
ה‘. הושע ב’, ה'. ↩
-
עמוס ד‘, ו’. ↩
-
ד‘, ט’. ז‘, א’. ↩
-
ד‘, ט’. יואל א‘, ז’. י"ב. ↩
-
י' – י"א. ↩
-
ט', י“ג. ט”ז. ↩
-
י“ז –כ‘. וכל דברי יואל מן פרשה א’ עד ב', י”א, אינו אלא ציור מפורט של הארבה הנורא הנזכר בעמוס רק בשני פסוקים במקומות שונים (ד‘, ט’. ז‘, א’) ↩
-
הרעש הזה נזכר עקרו בעמוס (א‘, א’) ובזכריה (י"ד, ה') ופרטיו בפסוקים אחרים בעמוס וביואל. ↩
-
עמוס ד', י"א. ↩
-
עמוס ו', י"א. ↩
-
ג', ט"ו. ↩
-
ח‘, ח’. ט‘, ה’. ↩
-
ז‘, ד’. יואל ג‘, ג’. ↩
-
ד‘ עמוס ח’, ט. ↩
-
עמוס ה‘, ח’. ט‘, ו’. אך אין ספק, כי על הים הגדול הדברים האלה אמורים, כי אם על ימי הארץ הפנימיים, כי ים המלח כלו הלא יליד מהפכה הוא. ↩
-
ה‘, ג’. ט“ז – י”ז. ט‘ – י’. ח‘, ג’. י'. ↩
-
עמוס ב', י“ד – ט”ז. ↩
-
ר', י"א. ↩
-
יואל ג‘, ה’. – את סדר פורעניות אלה תמצא במלואו בעמוס ד‘, ז’ – י"א. ↩
-
עמוס ה', י"ט. ↩
-
“ולא שבתם עדי” עמוס ד‘, ו’ – י"א. ↩
-
ה‘, ו’. ↩
-
ג', י"ד. ↩
-
קשה מאד לכון מנין שנות אמציה ועזיהו עם מנין שנות ירבעם בן יואש וזכריהו (עיין רש“י רד”ק, רלב“ג ואברבנאל מ”ב ט"ו, א‘. ח’.) והטובה מכל האומרנות דברי הרד“ק כי ”אחת עשרה שנה מלך זכריהו בימי אביו" ולא ידענו למה, אלא כן נראה לפי החשבון (ח'). ↩
-
יואל ג‘, א’ – ה‘. ועיין דברי ר’ משה הכהן שהביא הראב"ע כי נבואה זו לשעתה נאמרה. ↩
-
עיין מוצא דבר “נביאים שהתנבאו בפרק אחר”. ↩
-
עיין על כל מאורע זה ועל כל תולדותיו בימי המלכים הבאים מוצא דבר: “קטגוריא בין בית דוד ובין בית אהרן”. ↩
-
“וישב בבית החפשית” מ“ב ט”ו, ה‘. דהי“ב כ”ו, כ“א. מקרא זה מתפרש בפנים הרבה. יונתן במ”ב תרגמו “ויתב בר מן ירושלם”. והתרגום הנקרא תרגומא דרב יוסף בדה“י תרגמו: ”ויתב בבית סגירותא בר מירושלם“ לאמר, בבית בעלי נגעים. ורש”י בשם ירושלמי פירש: “עשה לו בית בבית הקברות” (מ"ב שם) ויוסיפוס כתב (קדמוניות 4, 10 X I ) כי ישב כאחד העם מחוץ לעיר המלוכה וישב מחוץ למחנה. וגם מדרשת רבותינו נראה, כי חפשית נאמר לענין סלוקו מן המלוכה (הוריות י'); ולדעתנו אין ספק, כי מזמור פ"ח עזיהו המלך אמרו, ועיין היטב פסוקי ה’. ו‘. י“א. אשר שוה המשורר את נפשו כמת על שם הדעה המקובלת בישראל, כי ”מצורע חשוב כמת“. בפסוקי י”ב – י"ג ימשיל את בית מושבו לקבר, בפסוקי ט’. י“ט. יתאונן על פרישות חבריו ממנו מפני הטומאה. בפסוק י' יתאונן על חליו ומכאוביו. ומלת ”מנער“ בפסוק ט”ז אין פירושה נעורים כ“א לשון צער (עיין רש“י – ואולי זה פירוש גם פסוק י”ד שבפרשת ל"ו באיוב). מליצת ”עלי סמכה חמתך“ (ח') ומליצת ”עלי עברו חרוניך “ (י"ז) הן דברי צדוק הדין על ענש שענשו ה' על פרצו אל ביהמ”ק. ↩
-
הושע א‘, ד’. ↩
-
עמוס ז‘, ט’. ↩
-
מ“א כ', י”ג – י“ד. כ”ב, כ“ח. מ”ב ו‘, ט’. י“ג, י”ז. י“ד, כ”ח. ↩
-
מ“א יא, ל”א. ל“ז. י”ד, י“ד. מ”ב ט‘, א’ – י'. ↩
-
הושע ח‘, ד’. ↩
-
זכריה י"א, ח'. ↩
מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי אובדן ממלכת אפריים / זאב יעבץ
קוצר יד יותם בתחלת שלטונו. האחוה בין יהודה ואפרים מופרת. מלחמת יהודה במעונים. נגף ודבר. מלחמת מנחם בתפסח ואכזריותו. אשור קם למטה רשע פול באפרים. מנחם נותן כופר לפול ומעלה מס כבר על עמו. עלילות מנחם ומצוקת עמו. מלוכת מלחיה בנו. קשר פקח ומות פקחיה. מות עזיהו. ספר תולדות עזיהו. ראשית נבואת ישעיה. חכמת יותם וגבורתו. משיב את המעונים למשמעותו. בנין ערים ובירניות. מתכנתו אל הכהונה. הבמות ופרין. מות יותם ומלוכת אחז. ברית פקח עם רצין ומזמותיהם על בית דוד. רשעת אחז ואולתו. קלקול בני יהודה ודלדול כחם. קשר על בית דוד. בן טבאל. אלילי ארם ביהודה. עוז ישעיה ורפיון אחז. רצין ופקח צרים על ירושלים. מצור ירושלים שב ריקם. מורך אחז וחרי אף רצין ופקח. נקמת רצין ביהודה. לוקח מידה את אילת. נקמת פקח. מכה גדולה מאד ביהודה. מעללי זכרי. שביה גדולה. תוכחת עודד הנביא. נדבת חיל אפרים הגדולה. שחרור השבוים. האדומים והפלשתים פורצים ביהודה. ברית אחז עם תגלת פלאסר. רצין נהרג. אבדן ממלכת ארם. גלות זבלון ונפתלי. הות נפש מלכי אשור. חסר לב אחז ופחזותו. עובד את שקוצי ארם. מקים במקדש מזבח כתבנית מזבח דמשק. קורע אליו את הכהונה הגדולה. רפיון אוריהו הכהן. במות לאלילים בכל הארץ. סוגר דלתות האולם. מות פקח בידי הושע בין אלה. חזקיהו בן המלך ודרכיו. קלקול מלכי אפרים ומשובותיהם. ריב בן מנשה ובין אפרים. הרהור תשובה וחפץ עקירת עבודה זרה בלב יהודים. געגועים למקדש ירושלם. בעלי ברית אשור. עגל הזהב. מנחה למלך אשור. בעלי ברית מצרים. גלות הראובני והגדי. מלוכת הושע. דלדול עבודת העגל. מלוכת חזקיהו. עושה שלום בין המלוכה ובין הכהונה. מטהר את המקדש. קורא לכל שבטי ישראל לעשות את הפסח בירושלם. רבים מבני אפרים נספחים על יהודה. בטול הבמות. אוצרות לתרומה ומעשר. נקמת חזקיהו בפלשתים. הושע פושע בסתר באשור ובא בברית עם מצרים. שלמנאסר מלך אשור באפרים. גלות עשרת השבטים. תפוצת פליטי ישראל בכל קצוי הארץ. משא נפש הנביאים לשבות ישראל. הכותים על אדמת אפרים. יהדותם הרפה ושכנותם הרעה לישראל.
2993 – 3040
ובן מלך יהודה, ומנחם בן גדי (2993 – 768) אשר התנשאו למלך על אפרים, לא מלאו את מקום שני אדירי ישראל, הלא המה עזיהו וירבעם בן יואש, אשר תמכו את שבטם ביד חזקה ועז מלך. יותם בן עזיהו היה חכם וצדיק1 אך עודנו נער ורך ולא היה בו עוד כח לתת פחדו ויראתו על פני עמי הנגב, אשר כבש אביו, “עד לבא מצרים”2. וגם רפיון רוח השלום אשר רפתה בין ממלכות יהודה ואפרים, למיום רדת בית אחאב מעל הכסא3, הועיל לשלח את רסן העמים האלה מפני ממלכת יהודה, ויפרו המעונים את ברית משמעתם4 וימרדו. ותשלח יהודה חיל בחור ברכב ובפרשים “בדרך מצרים” להשביח את שאון העם הזה. וינגף חיל יהודה, ותקטן עוד זאת ויעל בְאֹש החללים וסוסיהם וינשא על כנפי רוח, צפונה, ויהי לקטב ומשכלת ליושבי ארץ ישראל5.
ומנחם בן גדי, אשר תפש את ממלכות בית אפרים, היה איש עריץ ואכזרי מאד. ויהי אך הַכה הִכה את שלום, ויעט אל תפסח אשר על נהר פרת ויך את כל יושביה לפי חרב6, ויהי בשובו מן המלחמה הזאת אל עירו אל תרצה7, ויסגור שר העיר את דלתות חומתה מפניו, ויתחזק מנחם וילכדה, ויך אותה ואת כל גבולה מסביב. וישחת האכזרי הזה את רחמיו, וירטש את כל הנשים ההרות, ויעש מעשים אשר לא יעשו. אך בכל התועבות אשר התעיב, לא משלה לו ידו לשום את העם למשמעתו ולהחזיק את הממלכה בידו8. בימים ההם החלה ארץ אשור היושבת משמאל לנהר חדקל להיות לממלכה אדירה נותנת חתיתה בארץ החיים, וכובשת גוים וארצות תחת רגליה. העם הקשה הזה, אשר עד העת ההיא כמעט לא יצא לו שם בארץ9, החל בימי מנחם להיות שבט ברזל לבית אפרים עד כלותו אותו, ולנוח כאבן מעמסה גם על גורל בית יהודה. ויהי אשור הראשון לממלכות אדירות אשר לחצו את ארץ אבותינו, ותדכאנה אותה בכֹבד משאן. על כן מנוּ סופרי הקדש את יום בֹא הגוי העריץ הזה על אדמת ישראל לראשון לכל ימי התלאות אשר מצאנו10, כי הי אשור גוי אכזרי מאד11, אשר לא נשא פני גוי ואלהיו12. שם עיר ממלכתו נינוה העתיקה13 והגדולה מהלך שלשת ימים לה14. ועוד ערים עתיקות היו לאשור הלא הן רחובות עיר וכלח והעיר הגדולה רסן היושבת בין נינוה ובין כלח15 ושם ראש אלהי אשור נסרך16.
בימי מנחם נעור פול מלך אשור ממקומו, וישם פניו נגבה תימנה ויעל על ארץ אפרים, וישלחו אנשי חילו את ידם בבזה בארמונות שרי אפרים17. וישמע מנחם ויירא מפניו, פו יעלה עליו ועשה בו כלה, גם מפני בני אפרים פן יבקשו מעֹז ממנו, למגר את כסאו ולהמליך עליהם מקרב אחיהם מלך אחר, כי ידע כי בדבר הזה יתרצה העם לאויבו, כי כה היה משפט מלכי הקדם בשומם עם אחר למשמעתם, להוריד את המלך המושל מכסאו, ולהמליך תחתיו מלך אחר18, למען יהיה לב המלך החדש נאמן עמם, חלף הגדולה אשר הנחילוהו. ויצא מנחם לקראת פול, ויתן לו אלף ככר כסף להחזיק הממלכה בידו, ולבלתי הלחם עליו. ויקח מלך אשור את הכסף הרב הזה מידו, ויחדל להלחם עליו. אך לא התמהמה עוד בארץ להחזיק ביד מנחם את ממלכתו כאשר שאל ממנו19, וישב אשורה וישם מנחם מס על כל בני ישראל חמשים כסף, לגלגלת או לבית, למען השב אל אוצרו את הכסף הרב והעצום, אשר נתן למלך אשור. וימלא את יד גבורי החיל לנגוש את העם ביד חזקה20 וירֹצו וימֹצו הגבורים האלה את אחיהם עצמם ובשרם וימלאו את הכסף למנחם. ויהי המעט מן המלך הזה, כי הרבתה חרבו לשכל את בני עמו במלחמת תרצה, ויאכל גם את יגיעם במס הכבד אשר נתן עליהם. וישלח את העם איש באחיו במלאו יד פקודי החיל לעשוק ולרוץ את אחיהם, ויחשב העם בעת ההיא “כצאן ההרגה”21.
אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהַרְגֻן וְלֹא יֶאְשָׁמוּ
וּמֹכְרֵיהֶן יֹאמַר בָּרוּךְ יְיָ וַאעְשִיר
וְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן22;
ויאמן דבר הנביא אשר דבר לאמר:
וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא אֶת-הָאָדָם אִיש בְּיַד-רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ
וְכֻתְּתוּ אֶת-הָאָרֶץ וְלֹא אַצִּיל מִיָּדָם23;
ויקראו הנביאים למלך העריץ הזה “רועה אוילי”24 ויערכו לו ולמלכותו דמות קודרת מאד25.
וימלך מנחם עשר שנים וימת26, וימלך פקחיה (757 – 3004) בנו תחתיו, וילך בכל דרכי אביו27 אך לא האריך פקחיה ימים על ממלכתו, כי קשר עליו פקח בן רמליהו שלישו, ויפרץ הוא וחמשים איש גלעד עמו, ויך את פקחיה ואת ביתו וימלך תחתיו (3006 – 755) ויאבד גם ניר מבית מנחם בן גדי הבית החמישי למלכי אפרים. ולא ארכו הימים וימת גם עזיהו (3006 – 755) האמלל מלך יהודה, אשר העלה הנביא ישעיהו בן אמוץ את תולדותיו על ספר28, אך הספר היקר הזה אבד ואיננו. בשנה ההיא החל הנביא הגדול ההוא להגיד לעמו את דבר ה'29.
ויותם המושל ביהודה זה שנים רבות בשם עזיהו, לא שם כתר מלכות בראשו עד מות אביו, אז עלה על כסאו וימלך תחתיו. בן עשרים וחמש שנה היה יותם במות עזיהו. עוד רך בשנים היה המשוח מלך, אך לבו קנה הרבה חכמה ודעת בשנות הרעה אשר עברו עליו למיום נגזר אביו מביתו, ויטוש את כל דבר העם הכבד ואת כל משפטו על יד בנו הנער, אשר כמעט לא מלאו לו עוד בעת ההיא שנות ילדותו. על כן השכיל הבן החכם הזה, ויפק תבונה מכל התלאות אשר מצאוהו בשנות העמל. ויפקח את עיניו ויכן דרכיו על פי שטה ערוכה ושמורה30 ותמצא ידו להתחזק על ממלכתו31, שש עשרה שנות ממשלתו. וישב ויכנע את המעונים32, אשר כבש אביו, ביד חזקה אחרי התפרצם מפניו, ביום רדתו מכסאו. ויחזק יותם עליהם ויתנו לו שלש שנים מדי שנה בשנה מאה ככר כסף ועשרת אלפים כור חטים ועשרת אלפים כור שעורים. ובתוך הארץ מבית היה לו שלום. וגם פקח בן רמליהו מלך אפרים החורש רעה על בית דוד, לא מצאה ידו לבצע את מזמתו, כל ימי היות יותם מלך ביהודה33. ורוח עזיהו אביו אשר אהב לבנות ולכונן, נחה גם על יותם בנו; ויבן גם הוא ערים בהר יהודה, ובֶחָרָשים בנה בירָניות ומגדלים, ובירושלם הרבה לבצר את חמת העופל ויבן בה בנינים רבים. ויבן שער בבית ה' אשר קורא לו “השער העליון”, ויכבד את ה' ואת ביתו, אפס כי לא בא אל הבית הקדוש, כי עגמה נפשו הרחמניה אל אביו אשר נגזר ממנו34. ויהי הדבר הזה למוקש לגוי כלו, כי הרבה העם בימים ההם להוקיר רגליו מבית ה', ויוסף לקטר ולזבח בבמות35. ולא ארכו ימי המלך הזה אשר יצא לו שם בישראל כצדקתו וימלך שש עשרה שנה וימת. וימלך אחז (3022 739) בנו תחתיו, ושם אשתו אביה בת זכריה. ויהי לאחז משנה ושמו אלקנה, ועזריקם היה נגיד הבית.
ופקח בן רמליהו, אשר הכה את בית מנחם בן גדי, התיצב על דרך חדשה אשר לא דרכו בה המלכים אשר לפניו. וישנה את מתכונת אפרים, אל ארם אויבתו מעולם, ממשפטה הראשון, ויכרת ברית עם הממלכה ההיא, אשר הכניעו יואש וירבעם בנו בחרבם הקשה, וישת ידו עם רצין מלכה להתיצב יחד בפני אשור, וקרוב הוא, כי גם צר וצידון ופלשת באו עמם בברית. ולא הלך פקח בדרך מנחם, לקנות את לב הממלכה הגדולה והחזקה ההיא בשחד, ויאמר להלחם בה הוא וארם ושכינהם הקטנים בקצר ידם. ותהי יהודה למוקש על דרכם, כי לא היתה לאל ידם לשום גם אותה אל משמעתם, ולהביא אותה עמם במאסורת הברית. ותתלקח כאש קנאת אפרים לבית יהודה, ואיבת העולם אשר היתה לארם לישראל, נעלתה כלה מעל אפרים, ותנח על יהודה לבדה. אפס כי כל עוד יותם האדיר חי חרשו עליו רעה ויציקו לו במסתרים36, אך לקום עליו למלחמה לא ערבו את לבם. אולם אך שכֹב שכב המלך יותם עם אבותיו, בא היום אשר קווהו, כי אחז המולך תחת אביו היה איש רפה ידים וחסר לב, אשר לא יצלח למלוכה ולעצור בעמו37. וככל אשר רפו ידיו בכל דבר שלטון, כן סר טעמו לדבקה בשקוצי הגויים, אשר הסירו גם בני אפרים, מיום עלות בית יהוא על הכסא. ויחדש אחז את מעשה בית אחאב ואת דרכי האמורי על אדמת יהודה. ויעבר את בנו באש למולך ויעש את הרע בעיני ה', וילך בתועבות עמי כנען, ויבן מזבחות לשמש על עלית בית המלך38, ויפרע מוסר העם מאד39, ויסר גם כח לבם. ויהי המעט מהם כי השחיתו את דרכם, וילכו בדרכי בני אפרים, וישקו דלים, וישימו בכוס עיניהם ולא הצניעו עוד ללכת40. ויהיו בהם גם אנשים, אשר אמרו לשית את ידם עם אויבי עמם, הלא המה מלכי ארם ואפרים. כי נטו רצין ובן רמליהו רעה על בית דוד, ויטו ביד מלאכיהם בסתר את לב אנשים מבני יהודה, לקשור קשר על אחז ולמגר לארץ את כסא דוד הנכבד והנקדש, ולהמליך תחתיו את בחירם איש אשר שמו בן-טבאל41, כי אמרו, כי בהיות המלך החדש יציר כפיהם, יקל להם להביא גם את יהודה בברית ארם ואפרים, למען יתיצבו שלשתם יחד בפני מלך אשור. ויסר לבב רבים מן העם מאחרי מלכם, ויטו אחרי רצין ובן רמליהו עם רב42. ורפיון אחז היה למלאכי מלכי הברית לפתחון פה, לעשות שקר בנפש העם, כי מט בית דוד מזקן וכי על כן הם אומרים לעשות חסד עם יהודה, ויהי למשל בפיהם:
לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶה
שִקְמִים גֻּדָּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִיף43;
ולמען חזק את מוסרות ברית העם עם ארם ואפרים, הטו את לב בני יהודה גם אחרי שקוצי בני ארם. ותהי רוח ה' על ישעיהו הנביא, ויזהר את בני עמו, “מלכת בדרך העם הזה” הפושע באלהיו, הקושר גם על בית מלכו. ויקרא ויאמר: “לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר, ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו! 44 - לאמר: גם את בריתכם עמם לא תכרֹתו, גם את גלוליהם לא תעבדו – וישם לפניהם את הרעה אשר ישקוד ה' להביא על שני העמים אשר יאמרו לכרות עמם ברית, כי יחדו הם צפוים אל חרב אשור.45. ויחזק את לב בני הנביאים “הילדים אשר נתן לו ה' לאתות ולמופתים”, וימלא אותם מרוחו להסב את לב העם מאחרי ארם ומאחרי מלכה ואלהיה, וישם בפיהם דברים נוחים ונכוחים, להוכיח לכל אשר בינת אדם לו את תרמית הגלולים האבות והידעונים, לבלתי הנקש בני יהודה אחריהם לרע גם לנפשם, גם לארץ מולדתם. וקרוב הדבר, כי לא שבו דברי ישעיהו ריקם, ולב העם אשר בירושלם שב להיות נאמן עם בית המלך. אז עלה רצין ופקח על ירושלם למלחמה להבקיענה אליהם, ולהמליך את בן-טבאל בתוכה ביד חזקה. ויקרב חיל ארם ואפרים אל חומת ירושלם העיר הבצורה מאד, אשר בצרו עזיה ויותם כל ימיהם46, ולא יכלו להלחם עליה, בכל זאת חרד המלך וביתו מאד. ומי יודע אם לא רך לבו לפתוח בצרת נפשו את שערי העיר לפני אויב, למען היות לו נפשו לשלל, לולא יצא ישעיהו לקראתו לחזק בדבר ה' את לבו אשר נע “כגזע עצי יער מפני רוח”47 ויגד לו את אשר יקרא לשתי ממלכות הברית בקרב השנים הבאות. והמלכים ראו, כי כל מאמצי כחם שבו ריקם, ויעשן אפם מאד48. ויהי אדרי העלותם מעל ירושלם, ויניחו את כל המתם בעם עברתם, אשר זה מעט ששו עמו, וילחשו באזניו חלקות, כי לחדש את ממלכתו לטובה הם אומרים. ויך חיל ארם ביהודה מכה גדולה בשובם לדמשק49, וישבו שביה גדולה, ויביאו שמה. ואת מקצת חילו שלח רצין הנגבה, ויקחו מיד אחז את אילות, וינשל מתוכה את בני יהודה50 אשר הושיב עזיהו בתוכה זה כשבעים שנה, ויבֵא בה בני ארם51 וישבו בה. ויקח בדבר הזה מיד יהודה מבוא הים אשר היה לה עד הֹדו52. אך פקח בן רמילהו העריץ עוד הרבה להפליא את מכות עם יהודה, ויהרג בהם ביד אנשי צבאו מאה ועשרים אלף איש שולף חרב ביום אחד53. וזכרי גבור אפרים הרג את מעשיהו בן המלך, ואת עזריקם נגיד הבית, ואת אלקנה משנה המלך. ויהי הנקל בעיני פקח הללי אנשי יהודה הרבים, אשר הפילו צבאותיו ויֵשבּ כמאתים אלף נפש מן הטף והנשים54, ויסחבם שמרונה, ויאמר העריץ להתעמר בם ולמכרם לעבדים ולשפחות. בפעם ההיא נגלה לאחרונה גם באפרים, אשר השחית דרכו מאד, כי זרע אברהם יצחק ויעקב הוא, ושביב אש אלהים לא כבה גם בקרבו, וכי גם בו יש אשר תחזק רוח ה' הצרורה בו על זרוע בשר. כי בבא חיל אפרים עליזי גאוה לפני שערי שמרון, ושבי יהודה נהלך אחריהם כצל, יצא בחזקת היד איש נביא מלא כח ורוח ה‘, ושמו עודד, אשר ישב בשמרון, ולא זע ולא חת מפני חיל אבירי הלב ומרי הנפש, ויוכח בלשון רכה את דרך בני אפרים הקשה על פניהם, וישו לנגדם את עברת ה’ השמורה להם, ויכל את תוכחתו בדברים הנמרצים האלה לאמר: “שמעוני והשיבו את השביה אשר שביתם מאחיכם, כי חרון אף ה' עליכם”, ויקומו ארבעה אנשי חסד נדיבי לב מראשי בני אפרים אשר נאמן לבם עם ה‘55, ושמותיהם עזריהו ברכיהו יחזקיהו ועמשא, וימלאו אחרי הנביא, ויקראו אל הצבא בקול מושל "הלאשמת ה’ אתם אומרים להוסיף על חטאותינו?” וישמעו החיל, ולא פצה איש מהם פה, וירפו את ידם מן השביה, וישימו אותה אל משמעת השרים וקהל העיר אשר יצאו לקראתם משמרון. ויקומו ארבעת השרים הנקובים, ויוציאו מן השלל צדה ולבוש, וישיבו את נפשם, ויאכילום וישקום וילבישום ויתנו לכל איש כושל חמור לרכוב עליו, ויפקידו עליהם אנשים וישיבום עד ירֵחו עיר גבול ארץ מולדתם, ותהי הנדיבות הגדולה הזאת במלחמה כמעט יחידה בימות עולם עד היום הזה.
והעמים הקטנים אשר סרו למשמעת יהודה ראו את משבֵתֶיה, וישאו ראש. ויתקוממו בני אדום, אשר הכביד אמציה את ידו עליהם, ויפשטו על יהודה ויכו בה, וישבו ממנה שבי. והפלשתים אשר הכניע עזיהו, פשטו בערי השפלה והנגב וילכדו ערים, ויאחזו בהן. ויערוך ישעיהו הנביא דמות קודרת מאד לימים הרעים ההם.
אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְתִּים מֵאָחוֹר56
מֻכַּף – רֶגֶל וְעַד – רֹאש אֵין בּוֹ מְתֹם…
אַרְצְכֶם שְמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ
אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אוֹתָהּ57
וירושלים העיר האחת אשר נמלטה בעצם תֻמה מן המשמה נותרה
כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוֹנָה בְּמִקְשָה58.
ואחז מלך יהודה ראה, כי לא תהיה לו פליטה מפני שני מלכי הברית, וכי עוד ידם נטויה להכחיד אותו ואת ביתו, ויחץ את הכסף ואת הזהב הנמצא בבית ה' ובביתו ובבתי השרים59, ויתן ביד מלאכיו וישלחם אל תגלת פלאסר מלך אשור לאמר: “עבדך ובנך אני הושיעני מכף מלך ארם ומלך ישראל הקמים עלי”. ולא אֵחר מלך אשור לקחת את השחד מיד מלאכי מלך יהודה, ויֵרָא כגשר ויעל על דמשק וימת רצין וישבת את ארם מממלכה, ויגל את עמה קירה60 אדמת מכורתם. ויבא ביום ההוא דבר ה' אשר דבר ביד עמוס עבדו לאמר:
וְשָבַרְתִּי בְּרִיחַ דַמֶּשֶׂק וְהִכְרַתִּי יוֹשֵב מִבִּקְעַת - אָוֶן
וְתוֹמֵךְ שֵבֶט מִבֵּית עֶדֶן וְגָלוּ עַם – אֲרָם קִיָרה אָמַר יְיָ.61
ותהי ארם למן היום ההוא למדינה אחת ממדינות אשור, על כן קראו לה סופרי העמים “סוריה” לאמר: מדינה אשוריה62.
וגם את אפרים פקד מלך אשור ביום חרון אפו, ויקח מידו את ערי זבלון ונפתלי63 אשר לקח בן הדד מידי בעשא מלך ישראל64 בימי אסא. ויגֶל תגלת פלאסר את יושביהן אשורה, ותהי הגלות הזאת הראשונה לגליות אפרים, והפרץ הראשון אשר נִבעה בה מבלי הסתם עוד. אך לא מאהבתו את יהודה חִלה מלך אשור את מכותיו בצורריה, כי אם למען הבצע, ולמען רשת ארצות לא לו, ובכל הניחו את חמתו באויבי אחז, אשר קרא לו להושיעו מידם, לא עזר אותו ולא תמך בידו מאומה, ויצר גם הצר לו. ולא סר בדבר הזה מדרך פול המולך לפניו, אשר לקח מידם מנחם אלף ככר כסף, למען החזיק הממלכה בידו ואת שאלתו לא עשה. ויגר אחז מאד מפני תגלת פלאסר, פן יבא ירושלמה וראה את תפארתה וחמד אותה. ויאסוף את מרבית כלי השרת ויטמן אותם65 ויקצץ בקֹצר רוחו את כלי חמדת בית ה‘, את המסגרות ואת המכונות, ויסר את שנים עשר בקר הנחשת מתחת הים, ואת מבוא המלך החיצון אשר יעלה מביתו אל בית ה’, הסב אל הבית פנימה, למען העלם את יפיו ואת יקרו מעיני מלך אשור. אך מאת ה' היתה זאת, כי לא בא תגלת פלאסר ירושלמה ולא ראה את פניה, ואחז יצא לקראתו דמשקה. והאיש הזה אשר בכל הליכותיו נדח מרעה אל רעה, צרר גם בדמשק עמל ורעות רוח בכנפיו, ויביאה לירושלם, כי באולתו ובחסר לבו נכנע מפני אלהי ארם, ויקחם עמו ויביאם אל עירו, ויזבח להם, וישכח כי השקוצים האלה היו למוקש לשני בתי ישראל גם לממלכתו, בתת הזונים אחריהם ידם על אויביהם, וגם לממלכת אפרים, אשר על תתה את ידה למלך ארם ולאלוהיה, עלה עליה מלך אשור. וגם על בית ה' אשר הוציא ממנו את כלי חמדתו ואת שאריתם קצץ, השיב המלך הפוחז הזה את ידו, כי בהיותו עוד בדמשק ראה את המזבח אשר לפני גלולי ארם, וייטב בעיניו וישלח את דמותו אל אוריה הכהן, ויצו אותו לבנות מזבח על פי התבנית הזאת לכל מעשהו. ויהי המעט מאוריה, כי שמע לכל דברי אחז ויבן את המזבח כטוב בעיניו עד בואו, ויכנע עוד לפניו וירא את אחז עולה על המזבח להקטיר, ולא מצא עד בואו, ויכנע עוד לפניו וירא את אחז עולה על המזבח להקטיר, ולא מצא את לבבו להתיצב בפני אחז ככל אשר התיצב עזריהו בפני עזיהו, ולא פצה את פיו כי רך לב הכהן החסיד הזה66, ולא מרה את פיהו גם בצות המלך להסיע את המזבח העתיק צפונה, ולעבוד את עבודת בית ה' כטוב בעיניו. ולא הטיב אחז את דרכו גם אחרי אשר הֻכה, ויעש במות לאלהי העמים “בכל פנה בירושלים ובכל עיר ועיר ליהודה”. ואת הרוח הרעה אשר שֻלחה מאז בין בית המלך ובין בית ה' נצר אחז מכל משמר. וגם אחרי אשר עלה על המזבח להקטיר באין מעצור, לא נחה עוד רוחו עד אשר סגר את דלתות האולם67, אשר לפני היכל בית ה'.
ויהיו כל ימי אחז ימי עמל ורֹגז, ימים אין חפץ בם. ורק ניצוץ אחד נראה בם, אשר היה לאור גדול, אך גם הוא לא נֻפח גם בידי המלך גם בידי העם, הלא הוא אבדן ממלכת ארם. התשועה הזאת אשר נעשתה בידי זרים היתה הנחמה האחת לעם יהודה הממֻשך והממורט מאד כל ימי אחז.
הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל
יֹשְבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַח עֲלֵיהֶם;
כִּי אֶת – עֹל סֻבָּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִכְמוֹ
שֵבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ הֵהִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן68;
ואף כי חלו מלכי הברית ביהודה מכה גדולה ונאמנה, הנה שבט מֵכֶּהָ נשבר, וכסא דוד לא נמוט, בדבר ה' אשר דבר ביד בן אמוץ הנביא, אל ממלכות הברית
הְתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ69;
עֻצּוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל70;
ופקח בן רמליהו מלך אפרים המעט ממנו, כי לא בצע את מזמתו להבקיע את ירושלם אליו ולהמליך שם את הטוב בעיניו, הנה גם בביתו ועל כסאו לא ארכו עוד ימי מלכותו, כי קשר עליו הושע בן אלה ויכהו וימיתהו (30260–0735).
ובכל התלאות אשר עברו על בית יהודה עוד עמר טעמה בה. כי גם בכל ימיה הרעים לא נס ליחה, כי תורת ה' אשר תפסו שם הכהנים והנביאים, לא מנעה מהם את דשנה, ותפקוד מתי מספר ותשוקקם גם בעת אשר פשעו מרבית עם הארץ. וגם על יד אחז המלך החלש היושב על כסאו, אשר כציץ נובל היה כל ימיו עלה כיונק צמח דשן ורענן “לצבי ולכבוד” ופריו “לגאון ולתפארת לפליטת ישראל”. כי על שכם חזקיהו בן המלך נתנה המשרה, ויהי הוא המוציא והמביא בבית אביו למיום מות מעשיהו אחיו במלחמה. ועל הבן הנחמד הזה על חזקיהו, נחה רוח נביאי ה' מילדותו, ויהי בחכמתו ובצדקתו לתפארת בית דוד. אך לא כזה היה גורל עשרת השבטים, את תורת ה' עזבו, מדברי נביאיו העלימו אזן, ובית מלכות עתיק ונהדר, אשר יהיה למשא נפש לכל העם כלו, נעדר להם. על כן לא ראתה עינם בלתי אם את פני העוברות עליהם, ולרוח המתרגשת בהן לא היה להם מעיר אזן, כי גם עיני מלכיהם היו רק להחזיק בידם את הכסא אשר גזלו, בהיותם עוד עבדים, מיד אדוניהם. אך עין אחת היתה צופיה על הליכות תולדותיהם, הלא היא עין נביאי האמת. הם התבוננו מבעד ליפעת הטיח החיצון כי סר צל העם הזה, סר כחו.
הֻכָּה אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם יָבֵש פְּרִי בַל-יַעֲשׂוּן71.
כי רקב אוכל בו מימי מנחם בן גדי “הרועה האוילי” אשר הכשיל את כח הארץ ויאכלה ויכֵלֶהָ רק למען החזיק הממלכה בידו, והעם באולתו לא שם לב.
אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ וְהוּא לֹא יָדָע
גַּם-שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע72;
וראשי מסבי הרעה לבית אפרים היו מלכיהם הנמהרים, אשר לא לשלום הארץ היו עיניהם, כי אם אל כסאם, אשר רק בעלילות רשע תקפו בו, ויתחזקו עליו. על כן נבדלו יואש וירבעם בנו לטובה מכל המלכים אשר היו לפניהם ויצליחו. כי בעת יואש למלך, כבר עברו כחמש וארבעים שנה על בית יהוא, וכל שטן ופגע רע לא נשקפו לו מבית, וידע כי יושב הוא על כסאו לבטח. על כן מלאו לבו לשום עיניו אל הארץ, ולהשיב לה את החבלים אשר קרעו ממנה מלכי ארם. וירבעם בנו הוסיף להתחזק בממלכת אבותיו, כי עד מלכו נוספו עוד שש עשרה שנה על ימי בית יהוא. וישאהו לבו להגדיל את מעשיו, ויוסף על גבול ישראל גם את דמשק וחמת מצפון, ויפרוץ עד נחל הערבה מדרום. אך למן היום אשר קרע אליו מנחם בן גדי את הממלכה, החלו ימי המהומה לאפרים, כי לא הנביאים הדבקים באלהיהם ובמולדתם הושיבו את המלכים הנבהלים ההם לכסא. ויהי להם גם דבר ה' גם כבוד האדם ושלומו למשחק, ולבם לא הלך בלתי אם אחרי בצעם ואחרי מזמותיהם, ונפשם לא אהבה בלתי אם הלצון את התפלה ואת השכרון, ושריהם החנפים והנבלים מתחרים להחליק למצא חן בעיני אדוניהם בתעתועיהם ובנכליהם אשר אהבו ובסבאם ובהתוליהם.
בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ – מֶלֶךְ וּבְכַחֲשֵיהֶם שָרִים73;
יוֹם מַלְכֵּנוּ הֶחֱלוּ שָׂרִים
חֲמַת מִיָיִן מָשַךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים74;
ויגדל מאד עון אפרים כי לא בושו לשום את דברי התורה למעז לשרירות לכם הרע וינבלו בלעגם התפל גם את הקֹדש75.
בימים ההם נראתה המלכות העלובה הזאת בכל מרודיה ותלאותיה בכל קצר ידה ובכל רעתה בעיני ה' מיום היותה עד העת ההיא.
כָּל - מַלְכֵּיהֶם נָפָלוּ אֵין – קֹרֵא בָהֶם אֵלָי76;
אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא וְיוֹשִיעֲךָ בְּכָל – עָרֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ..
אֶתֵּן – לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי77;
והמשפט הזה החל בימי בעשא, הראש לקושרים הורגי אדוניהם למען מלוך תחתם, ויהי כמעט לרוח החיה בבית מלכי אפרים, עד יום הכות הושע בן אלה את פקח בן רמליהו. אז החלו ימי העזובה והכליון לממלכה הזאת, וימים רבים עברו מיום מות פקח עד עלות הושע על כסאו78. אז בטלו כל סדרי המלוכה באפרים, כי חלק לב העם ותשֻלח רוח רעה ביניהם, ויתעוררו מדנים גם בין שבט לשבט, ויכלאו רחמיהם איש מאחיו, ויתגלע ריב בין מנשה ובין אפרים79, דבר אשר לא נהיה ולא נראה למיום מלוך מלך בישראל. אך מבעד לכל הרעות האלה נראה גם אות לטובה, כי היו אנשים אשר הרימו יד במזבחותם ובמצבותם80 וימאסו גם בגלוליהם גם במלכיהם81, וירדפו לדעת את ה‘, ויהו אחריו ואחרי בית דוד82, וישימו את פניהם אל היכל הקדש בירושלם, וילכו בצאנם ובבקרם לבקש את ה’83. אך כל חסדם היה כענן בֹקר84 כי מעלליהם אשר היו לחק להם זה מאות בשנים, השמינו את לבם ולא נתנו אותם לשוב אל תורת ה' המזֻקקה והמטוהרה85. ומכל התשובה אשר החלו רבים לשוב אל חקות אבותם לא יצא דבר, כי אם אשר רפתה רוח העם מעבודת גלוליהם, אך גם בה' גם בנפשם לא בטחו. אז באו על אפרים הימים הרעים אשר יבאו אל העם ככלות כחו, הלא הם ימי בַקשו מעז מאויב, כי כאשר נדחה מבני אפרים כל תושיה, וישאו את עיניהם אל הממלכות האדירות להחזיק בידם. ויראו, כי מלך אשור חושךְ את ידו מהרע ליהודה בהיות אחז לו לעבד נושא מנחה86, ויתחזקו לקנות גם הם את לב המלך הזה ולמצא חן בעיניו, כי יחזיק בידם את פליטת הממלכה הנשארה ולא יוסיף להגלותם, ככל אשר הגלה את יושבי צפון הארץ, וכי ירפא את שבריהם. ויקחו את עגל הזהב אשר העמיד ירבעם בבית אל, ויוליכו אותו אשורה ויתנו אותו מנחה למלך העז ההוא87. אך אשור היה פרא בודד לו"88 וככל אשר לקחו מלכיהם הראשונים מתנות גדולות ויקרות מיד מנחם בן גדי מלך אפרים, ומיד אחז מבלי הועל להם, כן לקח מלך אשור גם הפעם מיד אנשי אפרים את אלהי זהבם מבלי עשות להם תושיה. ולוא היו גם עיני אשור לישראל לטובה, כי עתה קצרה ידו לרפא להם89 כי הֻכה קהל הגוי הזה בקיעים מבית, ונפש העם נקעה איש מעל רעהו ויהיו לאגֻדות צוררות אשה את אחותה. ויקומו עוד אנשים אשר שמו את פניהם מצרימה, וירדו שמה לבקש עזרה, ויאמרו לעֹז במעז פרעה מפני מלך אשור, כי רעה מאד עין מצרים, אשר זקנה בעת ההיא, באשור המלא כח עלומים והזומם לגזול את שבטה מידה. ותהי עצת אוהבי מצרים עצה נבערה מאד, כי לא עמדה הממלכה ההיא למעז לדורשיה, ערמתה רבה מאד מעצמתה ומישרת לבבה, ותהי עזרתה למשל בימים ההם ויקראו לה “משענת קנה רצוץ”.90 בכל זאת רבו הנוטים אל מצרים מן הנוטים אל אשור, כי מאז שישק למגן לירבעם בן נבט, היה לב בני אפרים אחרי מצרים, אשר נדחו גם אחרי גלוליה, אחרי העגל שקוץ מצרים. על כן אמרו בימי הרעה למצא מפלט בכנפיה, מפני אשור החורש רעה על כל ארצות אשר מנגב לממלכתו. וירע מאד המשען הרעוע הזה בעיני הנביאים ויקראו למבטח הבוגד הזה “מבטה מזכיר עון”91, כי תועבת מצרים ומדוחי בני ישראל היו מוצאו וראשיתו. ויאמן על אפרים אשר לא הרפה את ידו האחת ממצרים בעודנו שולח את ידו השניה אל אשור, הדבר העז והנמרץ אשר דברו אליו אחד הנביאים הגדולים דורות רבים אחרי כן.
וַתַּעְנֵּג עַל – מְאַהֲבֶיהָ אֶל-אַשׁוּר…
וְאֶת תַּזְנוּתֶיהָ מִמִּצְרַיִם לֹא עָזָבָה…92
וילכו שרי אפרים המונים המונים מצרימה, ויהיו בעיני הרואה כאומרים לשוב אל הארץ אשר משם יצאו אבותיהם93. וישמע שלמנאסר מלך אשור, אשר מלך תחת תגלת פלאסר, כי למצרים אויבתו נתן אפרים יד וימהר ויעל על ארץ אפרים למלחמה. וילכֹד את כל עבר הירדן ואת הגליל העליון ואת גבולות ים כנרת94. ויתעלל העריץ הזה, ויעש נוראות בבית ארבאל, העיר אשר ממערב לים הזה בגבול נפתלי95.ויגל אל ארץ מדי96 כל יושבי עבר הירדן, את הראובני והגדי וחצי שבט המנשי. ושם איש השם האחרון לשבטים האלה באֵרה נשיא ראובן, אשר השתמר עד היום הזה97. ותעבר כוס עבר הירדן גם על מואב שכנו, וישת גם הוא את הכוס החמה מיד מלך אשור98. וידל ביום ההוא כבוד ממלכת אפרים כי לֻקחה מידה מרבית ארצותיה. ויתרצה הושע בן אלה אל שלמנאסר, ויכנע מפניו, ויחזקהו על כסא שמרון. ויכרת הושע ברית עם מלך אשור, וישבע להיות לו עבד נושא מנחה ככל אשר היה אחז.
ומלכות אפרים המדולדלת והמטורפת זה שמונה שנים, נכונה בידו למן היום ההוא (7034 – 727). ולא עשה גם הוא את הטוב ואת הישר, אך בכל זאת הטיב את דרכו מכל המלכים אשר היו לפניו, ויזנח את עבודת אלהי נכר בישראל ולא שם עוד משמר למנוע את רגלי יראי ה/ מעלות ירושלמה להשתחוות ולזבוח לה'99.
אולם אף כי קדם למראה עין עור דק על מחץ אפרים, מֵאֵן שברם להרפא, כי זה ימים רבים אכל בו הרקב באשמת מושליו וכהניו, אשר כלאו כל רוח חיים מפניו, על כן צר כחו לעמוד ביום צרה. לא כן בית יהודה אשר גם בדחת מושל חסר תכונות כאחז את הודו מחוץ, לא מצאה ידו לדכא כלה את רוחו אשר בקרבו. הן אמנם כי ימים רבים עברו עוד, עד אשר שב העם כלו אל ה'. אך יחידים אנשי רוח ואנשי מופת לא חדלו מיהודה מדור דור. ומתי מספר אלה אשר דבר התורה וחזון הנביאים היו להם לקו עמדו תמיד על משמרתם, ויקוו לעת מצא לחדש את רוח העם.
ועל האנשים האלה נחשב גם חזקיהו בן אחז אשר בו חזו נביאי ה' ויראיו את כליל כל חמדת בית דוד ויקראו לו “שר שלום”100 דורש משפט ומהיר צדק101. ויהי אך עלֹה עלה על כסא אבותיו (3038 – 723) אחרי מות אביו, ויתחזק לתת לעמו לב אחד בהשיבו את לב כלם אל תורת אלהי אבותיהם. ותהי ראשית מעשהו להעביר מן הארץ, את הרוח הרעה השלוחה בין בית ה' ובין בית המלך למן היום אשר אמר עזיהו המלך לשום גם את הכהונה ואת המלוכה לאחדים בידו. ויקם ויפתח את דלתות היכל ה' אשר סגר אחז אביו, ויאסוף את העם ויערוך לנגד עיניהם את הרעות, אשר מצאו אותם בימי אביו, בעזבם את הדרך הטובה והישרה. וידבר על לבם דברי מוסר השכל לשוב אל תורת אלהי ישראל. ואת הכהנים ואת הלוים צוה לטהר את בית ה‘, מן הטומאה אשר נטמא בימי מלכות אחז. ויעשו כן הכהנים והלוים, ויכלו את עבודתם בששה עשר לחדש ניסן. ויהי אחרי כן ויעש המלך ושרי ירושלם את חנכת הבית בעולה ובזבחים בחצוצרות ובכלי שיר. ותכון עבודת בית ה’, ויתחדש כבודו כקדם, ולא הוסיפו עוד מלכי בית דוד לבקש להם גם כהונה, ויהי שלום בין בית דוד ובין בית אהרן הכהנים.
וימי טהרת הקדש עברו את יום הארבעה עשר לחדש הראשון, מועד עשות הפסח102 ולא יכלו לעשות עוד את הקרבן הזה במועדו. ויועץ המלך לעשותו בחדש השני, כי ידע המלך החכם כי אבן חן החג הזה והעבודה הזאת להטות לב איש ישראל אל כל קדשיו. ויצו המלך ויעבירו קול בארץ יהודה, לבא לחג את הפסח בירושלם. ואגרות כתובות בהמון לב וברחמים גדולים, שלח המלך חזקיהו אל פליטת בית אפרים, לקרוא גם להם לבא ולחג בתוכם. ויבאו אנשים מאפרים ומנשה מיששכר זבלון ואָשר103, ויבאו בתוכם גם בני עבדי שלמה, הלא המה בני יתר עמי כנען, אשר העלה שלמה למס עובד. ויחגו את חג ה' בתוך אחיהם בני יהודה104. והמלך חזקיהו שם את כל לבו לשמח את בני יהודה וישראל וגם את הגרים בני עבדי שלמה105, וישמח העם מאד על רוח האחוה אשר התעוררה בישראל, כי מימי המלך שלמה לא היתה כזאת בירושלם, כי למיום מותו נחצו שבטי ישראל לשתי ממלכות.
ומשפחות אפרים ומנשה אשר באו לעשות את הפסח, דבקו ביהודה ולא סרו עוד ממנה, ותהיינה עמה לבשר אחד ותעברנה עליהן גם הטובות וגם הרעות אשר חלפו על בית יהודה, ויגלו עמה מקץ ימים רבים בגלותה, וישובו עמה ביום שוב ה' את שבותה106.
ויהי לפני עשות העם את הפסח ויטהרו את ירושלם מן המזבחות ומן הבמות, ובשוב העם איש לאחֻזתו “וישברו את המצבות ויגדעו האשרים וינתצו את הבמות”. ויהי המעט, כי אבד כל זכר לגלולי אחז אשר עשה “מזבחות בכל פנה בירושלם ובכל עיר ועיר ליהודה לקטר לאלהים אחרים”107, וישבת חזקיהו למו היום ההוא גם את הבמות אשר העלו עליהם בני העם עולה לה‘. ויהי בית האלהים אשר בהר המוריה המקדש האחד לאל האחד כאשר צוה ה’ את משה עבדו108. ויצלח ביד חזקיהו הדבר, אשר לא עלה ביד חסידי מלכי בית דוד אשר היו לפניו109.
ויהי הדבר הזה לשיחה גם בפי מלכי העמים ושריהם, אשר לא שמעו מעודם, כי יעבור עם את אלהיו רק במקום אחד לבדו110. ויכתת חזקיהו גם את הנחשתן, הוא נחש הנחשת, אשר עשה משה במדבר לרפא בו את הנשוכים, כי זנה העם אחריו ויקטרו לו. ולמען חזק את עבודת בית המקדש, ולמען תת לאל יד הכהנים והלוים להורות דעת ה' את העם111 החזיק את דברו על העם להביא את התרומה והמעשר מפרי אדמתם, ומעשר הבקר והצאן אל הלשכות אשר הכין בחצרות המקדש, לכלכל את נפשותיהם ואת נפשות ביתם. ואת עולות התמיד והשבתות והמועדים נתן המלך מכספו112, ואת ספי ההיכל צפה זהב113. וישב את הכהנים למשמרותם ולמחלקותם, ונכון הדבר מאד כי בדבר הזה שבה נפש הכהנים והלוים לדבקה בעבודת כהֻנתם, אחרי אשר רפתה רוחם מעליה למן היום אשר צרה בהם עין המלכים114, ויהי בכונן המלך את לבות כל העם אל מרכז אחד, אל אלהי אבותיהם ותורתו ועבודתו, וידבק כל העם ויהי לגוי אחד יצוק ומוצק. ויחזק לב בני יהודה ויצא חזקיהו בראשם, ויך את עזה ואת כל גבולה וישם את הפלשתים אל משמעתו. ויקח את נקמתו מן הפלשתים אשר פשעו מיד אחז אביו בצר לו, ויפשטו בערי השפלה ובנגב וילכדו אותו. אל המלחמה הזאת אזר ישעיהו הנביא את העם חיל בשנת מות המלך אחז115.
ובימים ההם116 אשר החלה יהודה להתנער מן העפר אשר שָפַת אותה אחז מלכה, ירד בית אפרים עשר מעלות אחורנית, עד אשר נטשה לארץ לבלי קום עוד. לוא היו אזני שבטי ישראל אלה פקוחות לדברי הנביאים, אשר הבינו לאחריתם, וידעו כי גם אשור לא לעולם יכֹן, וכי גם יומו קרוב לבא, כי עתה ידעו כי זאת כל חכמתם בעת הרעה ההיא רק להשָקט במקומם ולשמור שארית אונם אל היום אשר ירפה אשור מאליו את ידו מעליהם; לאמר: אל היום אשר יפול ואין מקום לו. אך המה לא העמיקו לראות, כי כח ישראל הוא נצחו היצוק בו וכי לעת צרה כל חכמתו היא הדעת, כי בארך רוחו יבלה את כל הקמים עליו לרעה. וגם בדבר הזה הרעו לנפשם מאד, בסורם מאחרי מוסר תורת ה' ונביאיו, ולא העלו על לב, כי השקר ושפת רמיה הם הגדולים בכל מוקשי עם לבני ישראל. ויעש הושע בן אלה את הרע בעיני ה', וימרֹד במלך אשור אשר כרת עמו ברית, וישלח חרש מלאכים אל סוא117 מלך מצרים, ובידם שפעת שמן טוב לו למנחה, ויכרתו עמו ברית. אז נחרץ הכליון לממלכת אפרים, כי בדבר הרע הזה התעופף גם כבודם, ותסר מהם גם שארית כחם. ויהי העם, אשר עוד זה לפני חמשים שנה היה נקוב “ראשית הגוים”, לחרפה ולקלסה118 לכל יודעיו, כגוי אשר אבד לבו.
וַיְהִי ֶאפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב
מִצְרַיִם קָרָאוּ אַשּׁוּר הָלָכוּ119;
והנביאים אשר עיניהם היו לאמונה גם בכל דברי ממלכות הארצות, הכו את קהל עמם בשבט פיהם על פשע שפתיו.
דִּבְּרוּ דְבָרִים אָלוֹת שָוְא כָּרֹת בְּרִית120
וּבְרִית עִם – אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל121…
וימריצו את דבר תוכחתם בקול מושל לאמר:
לֹא יָשוּב אֶל – אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאַשּׁוּר הוּא מַלְכּוֹ122…
וגם בעצם הדבר, היתה העצה הנמהרה הזאת לאסון מאין כמֹהו, כי הקם הקים לו הושע בן אֵלה, בקשרו אשר קשר, את מלך אשור לאויב איום ונורא מבלי העזר בידי מצרים, אף מעט מזער. ויכֹן מאד משל הנביא אשר המשיל את אפרים “כעֻנה בלי הפוכה”123 אשר את עברה האחד אכלה אש ויהי לפחם ומעבר השני לא קרמו אף פניה. ודבר הקשר אשר קשר הושע בן אֵלה, נגלה עד מהרה למלך אשור, כי בימים ההם קראו אנשי ארצות כנען וצידון לשלמנאסר להושיע להם מיד אֵלוּלֵי מלך צור124 אשר מלך עליהם ביד חזקה. ויהי כי הֻגד למלך אשור דבר הברית אשר כרת מלך אפרים עם סוא, ובראותו כי מנע הושע ממנו את מנחתו, אשר העלה לו מדי שנה בשנה, ויעל על הושע בשנה השביעית למלכו (3041 – 720), בחיל כבד. ויפוצו אנשי צבאו בכל הארץ125, ותאכל ותשכל חרבם הנטושה את יושביה126. ויצא הושע לקראת שלמנאסר ויעצרהו מלך אשור עמו ולא נתנו עוד לשוב אל עירו וישם עליו משמר127, ויתץ בעברתו את במות בית אֵל שארית חטאת אפרים,
וירב שם הרג והרס ואבדן128. ובשרים אשר שבו ממלאכותם מארץ מצרים עשה שפטים ויכס לפי חרב129, ויהרס את כל מבצרי הארץ וישד אותם130, אך שמרון לבדה כלאה ימים רבים את האויב מבא בשעריה. ורבים ממרום עם הארץ ברחו מפני חיל אשור מצרימה ולא שבו עוד לראות את ארץ מולדתם, ועשרם ובתיהם היו לבז131. ויארכו ימי המצור אשר צר מלך אשור על שמרון. אולם בשנה השלישית הבקיע החיל העירה חמיו ויתעב עלילה132. וישרף את העיר באש ויהרסה עד היסוד. ותהי שמרון לעי השדה133, ותשבת אפרים ביום ההוא ממלכה. ויגל שלמנאסר את שארית שבטי בית אפרים, יושבי ארץ כנען אל המקום אשר הגלה את אחיהם שבטי ארץ הגלעד, לחללח וחבור נהר גוזן וערי מדי. ואת הושע המלך האחרון הוליך שלמנאסר שבי ויתנהו בית הכלא. ולא נשארו בארץ, כי אם פליטים מתי מספר זער שם זער שם134.ויהי כי באו בני אפרים בעמים ויתבוללו בתוכם135, ולא היה בהם די כח לב ודעת נפש להנזר אל תוכם לשמור את מולדתם בטהרה, כי את רוח ה' אשר היא היתה נשמה לעמו בקקו בוקקים באפרים, זה כמאתים ושבעים שנה מימי ירבעם בן נבט אשר חטא ויחטא את ישראל, ואשר היה ראש המסבות לאסון הגוי כלו, הוא שם את העם העצום והרב לשני שברים מכלים איש את רעהו. הוא הכחיד בנכליו את עצמת עשרת השבטים, ויוליכם אחרי ההבל, וילמדם להמיר את כבודם בלא יועיל, על כן לא עצרו כח לעמוד ביום התוכחה ולהתחזק ביום צרה; על כן עיפה נפשם ויתרפו ביום הנתשם מעל אדמתם וישכחו את כבודם ואת מולדתם אשר זנחו זה כמה וישכחו גם מלב אחיהם בני יהודה ובנימין136. וכיום הזה אבד כל זכר לממלכה ההיא אשר גדול היה שמה לפנים בישראל, וכל הודה וכבודה המונה ושאונה ירדו דומה.
נִדְמֶה שֹׁמרוֹן מַלְכָּהּ כְּקֶצֶף עַל – פְּנֵי – מָיִם137;
ולמיום עלות שלמנאסר למלחמה הזאת האחרונה, החלו הגלות והתפוצה הגדולה לישראל, כי שרי בית אפרים, אשר הלכו מצרימה אל פרעה לא שבו עוד אל ארץ מולדתם. ומשם יצאו אנשים ויסעו הנגבה ויֻטלו ארצה כוש. ומאשור נפצו גולי בני ישראל ויתגוררו בארץ עילם ושנער. ובני ישראל אשר ישבו בחמת הקרובה לארם, למימי ירבעם בן יואש, נגזרו גם הם מעל אחיהם נבי יהודה ובנימין, אשר הם לבדם נותרו בקרב הארץ אחרי גלות עשרת השבטים. וגם באיי יון138 נמצאו בימים ההם זער שם זער שם בני ישראל למכרם ארצה בני יוון139. וישאו נביאי ישראל למן העת ההיא את לבם ואת נפשם אל היום אשר השיב ה' את נדחי עמו ממצרים ומאשור140, אשר עליהם נחשבו גם יתר הארצות הקרובות אליהן, אשר נדחו שמה גולי אבותינו.
ובימים אשר נפצו בני ישראל לארבע רוחות השמים, הביא מלך אשור גוים פוחזים מארץ מרחק לשבת בשמרון קרית ממלכתם ובעריה. כי כה היה משפט המלכים הערצים בימי קדם להכרית את שם הגוים, אשר כבשו, מעל ארצות נחלתם. על כן יגלו את הגוי אשר לכדו את ארצו לארץ אחרת רחוקה, ולארץ הזאת הנעזבה מיושביה יביאו גוי אחר לשבת להאחז בה, למען הַסַע תקות העם הגולה הזה מלבו, לנשא את נפשו אל ארץ מולדתו. על כן בהגלות שלמנאסר את אפרים אל ערי מדי נתש המון גוים קטנים141 מבבל מכותה מעוא מחמת וספרוים142, ויגלם ביד אחד משרי צבאותיו ויושיבם בשמרון ובעריה ויאחזו בערים הנשמות לגוייהם143, ויביאו עמם גם את עצביהם השונים, ויענדום על הבמות אשר בנו אפרים בערים האלה בשבתם על אדמתם144 ויהיו אליליהם הטובים בדמות חית השדה ועוף השמים. ויעבדו אלה את התרנגול, ואלה את החמור, אלה את התיש ואלה את הכלב. והספרוים העלו את פרי בטנם באש למלך אשר עשו בתבנית סוס ופרד ואשר קראו להם אַדרמלך וענמלך145 ואת ה' לא ידעו ולא יָרַאו. לעמים האלה אשר עוד השתמרה להם שארית פליטה עד היום הזה בעיר שכם, יקראו בני ישראל “כותים” אין זאת כי הרבים מהם היו אנשי כותה.
ויהי בהתחלת שבת הכותים בארץ ישראל ותפרץ בם משלחת אריות146, ויהיו הורגים בהם. ויאמרו בלבם אין זאת, כי אם חרה בהם אף אלהי הארץ, אשר לא ידעו להתהלך עמו ולמצא חן בעיניו, על כן שלח בהם את האריות. וישלחו מלאכים למלך אשור להגיד לו את הדבר הזה, ולבקש מפיו עצה ותושיה. ויצו וישלחו אחד מכהני הבמות אשר הגלו עם גולי אפרים, ויבא ויורם את משפט הקרבנות, אשר יקריבו בני ישראל, ויהיו זובחים את זבחיהם על במותיהם גם לה‘, ויקדישו גם את ספר תורת משה, אשר הביא עמו הכהן מארץ גלותו ויכתבו להם ספר אשר קראו את שמו יהושע ויהי להם הספר הזה ברבות הימים לאוצר רחב ידים לאסוף אליו את כל כזביהם אשר בדו מלבם, לכסות על מולדתם. ולא עלה על לבם לקדש גם את יתר כתבי הקדש, כי ספרי הנביאים אשר קמו אחרי יהושע לא נפצו גם בין עשרת השבטים, אשר משם בא להם הכהן המורה, יען כי רוממו הספרים האלה את בית דוד, אשר בו קנאו מלכי אפרים. אולם בכל היות ביד הכותים תורת משה, עברו עוד דורות רבים ואת אליליהם ואת שקוציהם לא עזבו "את ה’ היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים". אך לישראל היו לצנינים כל ימיהם, וכמעט רמה קרנם היו כל מחשבותיהם להרע לאבותינו, להצר את צעדיהם, ולטמון להם מוקשים בכל אשר ימצאו. ויהי קשה לישראל היום אשר באו הזרים האלה להסתפח בנחלתו.
-
השמועה המקובלת הפליגה צדקתו מאד (סוכה מ“ה: ורש”י שם. ועיין רש“י דהי”ב כ"ו, ב'. ↩
-
דהי“ב כ”ו, ח'. ↩
-
זכריה י“א, י”ד. ועיין מוצא דבר: “עזיהו ויותם זכריה שלום ומנחם”. ועל דבר השלום הזה עיין הערתנו לעיל על כבוש דמשק וחמת בידי ירבעם. ↩
-
זכריה י“א – י'. ועיין מוצא דבר הנ”ל ומוצא דבר “המעונים”. ↩
-
עמוס ד‘, י’. ↩
-
מ“ב ט”ו, ט“ז. מתקבל ומסתבר מאד כי תפסח היושבת על נהר פרת שהיתה גבול צפון א”י בימי שלמה היה גבולה גם בימי ירבעם בן יואש ועזיהו שבימיהם היה תחום א“י במלואו. ויען, כי קובה היא לחמת היה המצב אשר בתוכה חיל בני יהודה. כי בתנאי זה השיב ירבעם בן יואש את חמת ליהודה למען יהי חיל עזיהו שומר הגבול מפני הארמים ומנחם בפחזותו אמר לעשות לו שם ולקרוע את ערי הצפון מיד בני יהודה ולהוסיפן על אפרים. כי דבר זה מתברר בתכלית הברור, כי בימי מנחם הופרה האחוה בין יהודה ובין ישראל, ועיין מוצא דבר ”עזיהו ויותם וכ''" ↩
-
עיין יוסיפוס (קדמוניות 1, 11, IX ) ותמצא, כי הוא עשה את תרצה למקום עקר מלחמתו ואכזריותו. ↩
-
עיין סוף פסוק מ“ב ט”ו, י"ט. ↩
-
שם אשור לא נזכר במקרא כ“א פעם א' לענין גבולות גן עדן (בראשית ב', י"ד) שתי פעמים בלוח העמים (י', י“א. כ”ב), ושתי פעמים בדברי בלעם יליד הארץ הקרובה לאשור )במדבר כ”ד, כ“ב. כ”ד), ויש מקומות (בראשית כ“ה, ג'. י”ח. תהילים פ"ג, ט) שאשור הנזכרת שם אינה אלא “שור” אשר מדרום לא"י. אבל אשור הגדולה הצפונית ובמתכונתה לדברי ימי עמנו, נזכרת בפעם הראשונה בעניננו בפרשה זו (מ“ב ט”ו, י"ט) ↩
-
ירמיה ג‘, י"ז. נחמיה ט’, ל"ב. ↩
-
ישעיה י‘, ה’. ↩
-
י' – י“א. ל”ז, י“ט. מ”ב י“ט, י”ח. ↩
-
בראשית י', י"א. ↩
-
יונה ג‘, ג’. ↩
-
בראשית שם י“א י”ב. ↩
-
מ“ב י”ט, ל"ז. ↩
-
עמוס ג', י“א. מליצת ”צר וסביב הארץ!“ אי אפשר לה להאמר, כי אם על דבר קרוב מאד. ובזה אחרת, קרוב לימי עמוס, ובאפרים, ומצד גוי אחר, אי אפשר לאמור כ”א בגדודי פול. ↩
-
כן עשה פרעה נכה שהוריד את יואחז (מ“ב כ”ג, ל"ג) שהוא יוחנן בכור יאשיהו (דהי“א ג', ט”ו) ולו משפט המלוכה וימלך את יהויקים אחיו הקטן ממנו (מ“ב שם ל”ד). ונבוכדנאצר המליך גם הוא את צדקיהו אחי יהויקים (כ“ד, י”ז.) שלא היה לו משפט המלוכה בהיות ליויכין שני בנים (דבי“א שם י”ז). ↩
-
זאת היא כונת מאמר “ולא עמד שם בארץ” (מ“ב ט”ו, כ') לאמר: “שם” במקום שהיה למנחם צורך בו להכניע ולהכריע את המורדים בו. ↩
-
יוסיפוס (קדמוניות שם) כתב כי חמשים כסף אלה היו לגלגלת מכל ישראל. ואם כן היו גבורי החיל רק הנוגשים. וישוב זה נכון, כי אין לאמר “כי על ישראל על כל גבורי החיל”. הוא כלל ופרט שאין בכלל מה שבפרט. ועל הגבורים לבדם הוטל המס, ראשית כי לא היה אהוב לעמו וחרבו לבדה היתה משגבו, ואיך יעשה את האולת הגדולה הזאת להתבאש עם הגבורים תופשי החרב ואדרבא, כי שת ידו עמם להיות למעוז לו בשכר המגבית שמסר בידם על מנת שיעשירו מפסולת עסק זה. ↩
-
זכריה י"א, ד'. ↩
-
שם ה‘. “קוניהן” הוא מנחם שנתן בעד ממלכתו כסף למלך אשור. “יהרגון” במלחמותיו שנלחם בבני עמו באכזריתו בתרצה ואולי גם בתפסח. “מוכריהן” הוא פול מלך אשור שהוא היה מוכר ממלכת ישראל בתת לו מנחם כסף בעדה, כאלו היתה שלו. ומליצת "ברוך ה’ ואעשיר“ נכונה וקולעת פה מאד, כי לפי מה שכתבנו נטל פול ממון ולא עשה רצון בעלים. ובכן לא היה לנתינה הגדולה הזאת פרי אחר, כי אם עושר מלך אשור. ”ורועיהם" אלה גבורי החיל שלא חמלו על אחיהם בנגשם אותם. ↩
-
ו'. ↩
-
זכריה י“א, ט”ו. ↩
-
ט“ז. ועוד יותר בפסוק י”ז. ↩
-
קרוב הוא מאד, כי מת בתחלואים רעים (י"ז). ↩
-
יוסיפוס (קדמוניות שם ) כתב כי גם באכזריותו היה דומה לאביו. ואולי אלה היו מעשיו שכתוב עליהם “וכל אשר עשה” (מ“ב ט”ו, כ"ו). ↩
-
דהי“ב כ”ו, כ"ב. ↩
-
עיין הערה לתולדות ישעיהו בפרק האחרון לחלק זה. ↩
-
יש להחשיב את מלת “דרכיו” השגויה שתי פעמים (דהי“ב כ”ז, ו‘ – ז’) ולהבין, כי מבעת היא שיטה קבועה ומיוחדת. ↩
-
ו'. ↩
-
ה'. ועיין מוצא דבר “המעונים”. ↩
-
עולה מפסוק מ“ב ט”ו, ל"ז. ↩
-
דהי“ב כ”ז, ב'. ועיין רד"ק. ↩
-
הבמות שנחשבו לחטאת מיום הבנות המקדש בימי כל מלכי יהודה שלא מיחו בה.הרבו להזיק בימים האלה יותר. כי המלך הצדיק הזה היה כתומך בהן. על כן נאמר על דבר זה “ועוד העם משחיתים” (דהי“ב כ”ז, כ'. ועיין רש“י ורד”ק) ומיכה שנבא בימי יותם (מיכה א‘, א’) המריץ את דברו מאד “ומי במות יהודה הלא ירושלם” (ח'), לאמר מי אשם בדבר הבמות המתרבות ביהודה, הלא ירושלם מקום המלכות. ↩
-
דבר זה עולה מפסוק מ“ב ט”ו, ל"ז. ↩
-
יש להתבונן, כי בימיו התחדשה שררה בביתו אשר לא מצאנוה למלכי יהודה והיא משרת “משנה המלך” (דהי“ב שם י”ט). ↩
-
מ“ב כ”ג, י"ב. ↩
-
“אחז… הפריע ביהודה וגו'” (דהי“ב שם י”ט). ↩
-
הדמות אשר ערך ישעיה לדרכי שרי יהודה (ישעיה ב‘, ו’. עד ה', כ"ג) לא נופלת היא בקדרותה מן הדמות אשר ערכו עמוס והושע, לדרכי בני אפרים. ושחיתות כזאת אי אפשר להיות כ"א בימי אחז. ↩
-
ישעיה ז‘, ה’ – ו'. ועל כל דבר אחז עיין מוצא דבר “ימי אחז”. ↩
-
ישעיה ח‘ ו’. ועיין יונתן. ↩
-
ט‘, ט’. ↩
-
ח', י"ב. ↩
-
ד‘, כ“ג. י”ז, א’ – ד'. ↩
-
דהי“ב כ”ו, ט‘. ט“ו, כ”ז. ג’. ועיין קדמוניות 1, 12 I X. ↩
-
ישעיה ז‘, ב’. ↩
-
ד'. ↩
-
דבר זה מסתבר מעט גם מאליו. גם בפסוק “ויביאו דמשק” (דהי“ב כ”ח, ה') יש קצת רמז כי מלחמה ושביה זו היתה בשובם מן המצור אשר צרו על ירושלם. ↩
-
מ“ב ט”ז, ו'. ודבר זה היה סמוך למצור ירושלם, כי מאורע זה מחובר לשלפניו בפסקת “בעת ההיא”. ↩
-
יוסיפוס (קדמוניות 1, 12 I X) ויונתן נטו אחרי הכתיב (מ“ב ט”ז, ו') והדעת נותנת כי את המקום הטוב הזה נתן רצין לבני עמו. ↩
-
אפשר כי על דבר זה חוזרת נבואת “כי יום לה'… ועל כל אניות תרשיש” (ישעיה ב', י“ב – ט”ז). ↩
-
מקום המערכה לא נודע. ויוסיפוס (קדמוניות שם) כותב, כי אחז היה המתגרה במלחמה תחלה ואין בידינו להכריע. על המגפה הגדולה הזאת יכון מאמר “לכן הרחיבה שאול נפשה וגו'” (ישעיה ה', י"ד). ↩
-
יוסיפוס כותב, כי כל השביה מבנימין היתה (שם) ועל שביה זו שהגלה פקח יכון לדעתנו הכתוב האומר “לכן גלה עמי מבלי דעת וגו'” (ישעיה ה', י"ג). ↩
-
כן עולה מדבריהם “רבה אשמה לנו” (דהי“ב כ”ח, י"ג) כי דברי הנביאים היו על לשונם. ↩
-
ישעיה ט', י“א. ”בימי אחז: ארם מקדם ופלשתים מאחור " (מדרש רות א‘, ב’). ↩
-
ישעיה א‘, ו’ – ז'. ↩
-
ח'. ↩
-
דהי“ב כ”ח, כ"א. ↩
-
מ“ב ט”ז, ט'. ↩
-
עמוס א‘, ה’. ↩
-
הסופרים הקדמונים: הרודוט שְטְרָבו ויוסטין בארו כן מלת “סוריא” (ועיין הערת גראץ ד"י 148 II). ↩
-
מ“ב ט”ו, כ“ט. ישעיה ח' כ”ג. ↩
-
מ“א ט”ו, כ'. ↩
-
זאת היא כונת “ויאסוף אחז את כלי בית האלהים” (דהי“ב כג”ח, ב"ד). ומתפרשת בפסקת “מפני מלך אשור” (מ“ב ט”ז, י"ח). ↩
-
מדברי ישעיהו (ישעיה ח‘, ב’) יֵרָאֶה כי איש חסיד ונאמן היה אוריה הכהן. ↩
-
בעקר מקומו כתוב סתם “ויסגור את דלתות בית ה'” (דהי“ב כ”ח, כ"ד) אך מפי חזקיהו אנו שומעים את הדבר בפרטו “גם סגרו דלתות האולם” (כ"ט, ז') ובכן היה רק ההיכל סגור והעזרה פתוחה, ודבר זה מתפרש עוד יותר בהוסיפו לאמר “ויכבו את הנרות וקטורת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל” (שם) ונרות וקטורת הלא ידענו, כי עבודתם היא בהיכל על המנורה ועל מזבח הזהב הנתונים שם. ועל העולה שסתמה נעשית על המזבח החיצון כתוב פה “בקדש” שכונתו לא על כלל ההקרבה, כי אם על “דם חטאת הכפורים” הנזרק ביוה"כ. ↩
-
ישעיה ט‘, א’ – ג'. ↩
-
ישעיה ח‘, ט’. ↩
-
ט'. ↩
-
הושע ט', ט"ז. ↩
-
ז‘, ט’. ↩
-
הושע ז‘, ג’. ↩
-
ה'. ↩
-
פרשת י“ב להושע מתחלת ”סבבוני בכחש אפרים ובמרמה“ (א') ומזכרת ”רועה רוח…רודף קדים…כזב ושוד“ (ב'), כל אשר חיך לו לטעום, יבין כי הדברים ”בבטן עקב את אחיו“ אין להם מקום פה בפי הנביא שהיה לו לחוש שמא מתוכם ילמדו לשקר, כי קלי דעת היו. אך באמת לא מפי הנביא יצא מאמר זה בראשונה, כי אם מפי בעלי הכחש והמרמה רועי הרוח ורודפי קדים והוא הוא היה פרי המדוח הרעות האלה, בבא הנביא להוכיח אותם על תרמיהם, השיבו לו עזי פנים ולצנים שבדור, כי העקבה אינה מרה רעה ויתלו את סרחונם באילן גדול באמרם ”בבטן עקב את אחיו“ על זאת השיב להם הנביא כל מה שעשה יעקב אע”ה במצות ה‘ וברצונו עשה, כי הוא היה בחירו כי באזנו שרת את א’: וישר אל מלאך וגו‘ (ד‘ – ה’), ואיכה תערכו את מעשיכם הנבזים אל מעשיו, וכאשר הוכיחם ע לכתם אחרי עיניהם יותר מדי השיבו לו: "ויעבד ישראל באשה וגו’“ (י"ג) ולבלתי ענות אויל באולתו השיא אותם הנביא לדבר אחר לאמר אם זוכרי ימי קדם אתם, הלא יש לכם לזכור כי הנביא שלוחו של מקום הוא ”ובנביא העלה…ובנביא נשמר“. ”יעל שאתם מבזין את הנביאים ומלעגין לדבריהם הלא בנביא וגו‘“ (רש"י) ויסים הנביא בחרי אף: ”הכעיס אפרים תמרורים וגו’“ (ט"ו) ”לבוראו לבזות את נביאיו ולבגוד בו " (רש"י).ולדעתנו זאת היתה כל הכעסתם כי תלו את סרחונם באילן גדול. ↩
-
הושע ז‘, ז’. ↩
-
י“ג, י' – י”א. ↩
-
כתוב אחד אומר “ ”ויקשר… הושע… וימלך תחתיו בשנת עשרים ליותם…“ (מ“ב ט”ו, ל') שהיא שנת ארבע לאחז” (רש"י) וכתוב אחד אומר “ בשנת שתים עשרה לאחז… מלך הושע” (י"ז, א') כיצד יתקימו שני מקראות הללו? אלא על כרחי אני אומר מיום מות פקח עד שנת השתים עשרה לאחז לא נכונה הממלכה ביד הושע, כאשר יתבאר מן הפסוקים שנביא להלן. ↩
-
ישעיה ט‘, י"ח – כ’. ↩
-
הושע י‘, ב’. ↩
-
ג'. יתבונן הקורא במאמר “אין מלך לנו” שהוא לדעתנו הפסקה הגדולה שהיתה בין מלכות פקח למלכות הושע ומאמר “והמלך מה יעשה לנו” מביע את כל יאושם שהתיאשו ממלכי אפרים בכלל הדבר לאמר: וגם אם יעמוד לנו מלך, מעין המלכים שהיו לנו, היושיענו? ↩
-
“כי ימים רבים ישבו ב”י אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים“ (ג‘, ד’) פסוק זה לדעתנו לשעתו נאמר ויש בו מעין הפסוקים שהבאנו זה מעט. ופסוק ”אחר ישובו וגו‘" (ה') מביע את הרהורי תשובת יחידי סגולה אל ה’ ואל בית דוד ואל אמנתם בגאולה האחרונה, כי כל מקום שנאמר “באחרית הימים” כונת הנביא לימות המשיח. ↩
-
ה‘, ו’. ↩
-
ו‘, ד’. בשלשה פסוקים הראשונים לפרשה זו יביע הנביא את הרהורי תשובת רבים מבני אפרים, אשר ישחרו את ה' “בצר להם” (ה', ט"ו). ↩
-
ה‘, ד’. ↩
-
“וירא אפרים את חליו ויהודה את מזורו וילך אפרים אל אשור וגו'” ( ה', י"ג) חציצת זכרון יהודה בין “וירא אפרים” ובין “וילך אפרים” יכריענו לאמר: כי פירוש הכתוב הוא כך: בעצם הדבר שראה אפרים את חליו ראה יהודה את מזורו, לאמר: את רפואתו. ודבר זה הוא ברית מלך אשור שהיתה כרותה לאחז ולא לבית אפרים. על כן התקנא אפרים באחז וביהודה ויעש גם הוא כמעשיהם “וילך אפרים אל אשור”. ↩
-
הושע י‘, ו’. “אשור…יָרֵב ” הנאמרים ה‘, י“ג ונשנים פה יתנו מקום להחזיק, כי שני מקראות אלה מוסרות מאורע אחד הם. ומאמר ”גם אותו“ שבתחלת הפסוק יעיד על אמתת קבלת רבותינו, כי גם העגל שבדן כבר הלך אשורה באמרם: ”בשנת עשרים לפקח בא תגלת וגו’ נטל עגל הזהב שבדן והלך לו“ (ס“ע כ”ב) ומי יודע אם מאמר ”עליו יגילו“ איננו מקרא קצר עומד בפני עצמו. ופירוש כל המקרא כך ”כי אבל עליו עמו וכמריו“ המחזיקים בו מצד זה, וכת אחרת כנגדם ”עליו יגילו“. כי לפי העולה מן הכתובים היו אוהבי אשור נכבדים בעיני הנביאים מאוהבי מצרים. ואפשר כי היו אוהבי מצרים מחזיקים יותר בעגל אלהי מצרים. ואולי גם בשביל הדבר הזה אצו אוהבי אשור לתת את העגל מנחה למלך אשור, ”וכמרו עליו יגילו" קשה להתישב בדרך אחרת. ↩
-
ח‘, ט’. “פרא בודד לו” חוזר על כורחנו למלת אשור, כי שלפניו ושלאחריו נאמר על אפרים ובלי רבים ופסקה זו נאמרה בלי יחיד. ועל מדה רעה זו של אשור לטול ממון מבלי עשות רצון בעלים אמר ישעיה “ואשור באפם עשקו” (נ"ב, ד') ולשון עשק נופלת לא על חמס גמור, כ"א על בגידה בעיניני ממון בבעל ברית. ↩
-
“והוא לא יוכל לרפא לכם” (הושע ה', י"ג). ↩
-
מ“ב י”ח, כ“א. ישעיה ל”ו, ו‘. יחזקאל כ"ט, ו’ – ז'. ↩
-
שם ט"ז. ↩
-
כ"ג ה‘, ח’. ↩
-
על כן קרא הושע להליכה ההיא “תשובה” שהיא חזרה למקום הראשון (הושע ח‘, י"ג. ט’, ג‘. י"א, ה’). ↩
-
ישעיה כ‘, כ“ג. דהי”א ה’, כ“ו. ועיין פירוש שד”ל על “דרך הים” (ישעיה שם). ↩
-
הושע י‘, י“ד. ועיין ראב”ע ורד"ק בשם אביו, ופי’ רי' ייטלש. ↩
-
המקומות הנקובים בדהי“א (ה', כ"ו) נקבו גם במ”ב (י“ז, ו'. י”, י"א) ובשני המקומות האלה מסים “וערי מדי”. בדהי“א שם נמנה גם ”הרא“ לפני נהר גוזן, ולדעתנו ”הרא“ הוא ”חרן“ כי כן נמנתה עם גוזן ”את גוזן ואת חרן“ (מ“ב י”ט, י“ב. ישעיה ל”ו, י"ב), וחרן זו שנמנתה בשני מקומות אלה עם ”בני עדן“ נזכרה עם ”עדן" גם ביחזקאל (כ“ז, כ”ג). ↩
-
97 דהי"א ה‘, ו’. ↩
-
ישעיה פרשה ט“ו ופרשה ט”ז. ↩
-
“עמד והעביר פרוסדאות שהושיב ירבעם בן נבט על התחומין שלא לעלות לירושלם” (ס“ע, כ”ב) “שבטל הושע בן אלה פרוסדאות שהושיב יב”ג על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר: “לאיזה שירצו יעלו” (תענית ל"ג). “אותן פרוסדאות שהושיב ירבעם על הדרכים, כדי שלא יעלו ישראל לרגל, בא הושע ובטלן ואעפ”כ לא עלו ישראל לרגל“ (גיטיןפ"ח). פרוסדאות PRAESIDIUM שמשמעו לעניננו משמר או מארב. – ואם נבטל את הגירסה האחת מפני השתים היה עקר הגזרה העליה לרגל, ואותה בטל הושע, ודבר זה מסתיע מן המקרא (דהי“ב ל', י”א), ומאמר ”ואעפ“כ לא עלו ישראל לרגל” חוזר על רוב הקהל ולא על כלו. ↩
-
ישעיה ט‘, ה’. ↩
-
ט"ז ה'. ↩
-
לא רחוק הוא, כי מיתת אחז ועלות חזקיהו על כסאו היו סמוכים מאד לניסן, על כן תקפה עליו השעה, להחל את מעשהו ברח ניסן. ואולי יש לפרש בשנה הראשונה “בחודש הראשון למלכו” (דהי“ב כ”ט, ג'): ראשון גם לחדשים גם למלכותו. ↩
-
דהי“ב ל', י”א, י"ח. ↩
-
עיין הערתנו צד 128 הערה 5 על פסוק הושע ג‘ ה’. [הערה מס' 82 לעיל במהדורת פרויקט בן–יהודה] ↩
-
“הגרים” דהי“ב ל' כ”ה. ועיין שם ב‘, ט“ו. ודהי”א כ"ב, ב’. ועיין עוד מ“א ט‘, כ’ – כ”א. ↩
-
דהי“א מ‘, ר’ – ג'. דהי”ב ל"ד, ט'. ↩
-
שם כ“ח, כ”ד – כ"ה. ↩
-
דברים י“ב, י”א – י"ד. ↩
-
מ“א ט”ו, י“ד. כ”ב, מ“ד. מ”ב י“ב, ד'. י”ד, ד‘. ט"ו, ד’. ל“ה. י”ח, ד'. ↩
-
מ“ב י”ח, כ“ב. ישעיה ל”ו, ז'. ↩
-
“למען יחזקו בתורת ה' ” (דהי“ב ל”א, ד'). ↩
-
דהי“ב ל”א, ג'. ↩
-
מ“ב י”ח, ט"ז. ↩
-
דבר זה עולה מן הכתוב האומר “והכהנים והלוים נכלמו ויתקדשו וגו'” (דהי“ב ל', ט”ו) וכלימתם זו אין זאת, כי אם כלימת התרשלותם להתקדש בזמן שכל העם הזדרזו בדבר זה. והכהנים התרפו עוד יותר בעבודתם מן הלוים “כי הלוים ישרי לבב להתקדש מהכהנים” (שם כ“ט, ל”ד). ↩
-
ישעיה י“ד, כ”ח – ל“ב. ופסוק כ”ט מבואר שם, והדלים והאביונים האמורים בפסוק ל‘ כי “לבטח ירבצו” הם אנשי ערי הנגב והשפלה אשר גרשום הפלשתים מנחלתם בימי אחז. ובימי חזקיהו ישובו לשבת שם לבטח “כי מצפון עשן בא” : מאשור, “ואין בודד במועדיו” (ל"א): לא עם אחד יבא לרגלי אשור, כי אם עמים רבים. “ומה יענו מלאכי גוי”. שליח הגוי הגדול שליח אשור הלא הוא חרתן אשר במצות אדוניו סנחריב נלחם על אשדוד וילכדה (כ‘, א’) היאמר, כי גם את ציון לכד? כי חרתן זה הלא “עלה בחיל כבד גם על ירושלם (מ“ב י”ח, י"ז) לא! – על ציון לא יאמר כן! כי אם כה יאמר: ”כי ה’ יסד ציון וגו'" (ישעיהו י“ד, ל”ב). ↩
-
בימי ירידת אפרים היו ימי עלית יהודה. ועיין היטב דברי הנביא (ישעיה כ"ה, ד‘ – ה’ ). ↩
-
לפי דברי חוקרי קדמוניות היה סוא זה, כושי שלכד את מצרים וימלך עליה בשנת 2995 עד שנת 3045 ושמו בשפת כושית “שובך” או שַבַּכוֹ SABAKO. ↩
-
הושע ח‘, ח’. ט', י"ז. ↩
-
ז', י"א. ↩
-
י‘, ד’. ↩
-
י"ב, ב'. ↩
-
י"א, ה'. ↩
-
ז‘, ח’. ↩
-
קדמ' 2, 14 X I. ↩
-
“ויעל מלך אשור בכל הארץ” (מ“ב י”ז, ה') ↩
-
הושע י"א, ו'. ↩
-
מ“ב שם ד'. הרלב”ג והרבנבאל הרגישו מה קשה לקבוע דבר זה לפני המצור ויוסיפוס קובע אותו לאחר המצור (קדמוניות 1, 14, X I) ולדעתנו יש לחלק פסוק זה לשני חצאים ולהקדים את העצור לפני המצור ולאתר את המאסר לאחריו. ↩
-
הושע י‘, ח’. ט“ו. ואם תתבונן היטב וראית, כי בשני הפסוקים אלה נסמך סלוק פתאום, שהוא פירוש ”נדמה“ למפלת בית אל כי ”אֳון“ גם הוא שם לבית אל ואפשר, כי במקום זה פגעו שלמנאסר והושע איש באחיו. והמבאר ר”י ייטלש הטיב לכַוֵן את הפסוקים האלה לעצור הושע (באור הושע ח', ט"ו) ועד פסוק ט“ו דברי הושע נבואה הם, על כן לשונם לעתיד. אך פסוק ט”ו פסוק התקימות הנבואה, על כן לשונו עבר. ↩
-
דבר זה מתבאר מן המקרא האומר: “ישובו לא על ” (הושע ז' ט"ז) לא מעולה תהיה תשובתם ממצרים ששם “היו כקשת רמיה” בהיותם שלוחים לדבר עבירה. להפר את שבועת מלכם ולהכשילו ברמיה ושקר. “ובאחריתם יפלו בחרב שריהם” בידי מלך אשור. “מזעם לשונם” בשכר הזעם שהביאו על עמם בלשונם. “זו לעגם בארץ מצרים” זה שכרם הנכון והראוי להם חלף פחזותם ודבריהם הנמהרים הדומים בערכם “ללעג” בחצר היכל פרעה. ↩
-
הושע ט‘, ו’. ↩
-
י"ד, א'. ↩
-
י"ד, א'. ↩
-
מיכה א‘ ו’. ומפסוק ז' עולה כי נשרפה. ↩
-
ישעיה י“ז, ו'. כ”ד, י“ג. ע”כ אנחנו מוצאים עוד בימי גדליה בן אחיקם “שמונים איש” יראי ה‘ עולים “משכם משלו ומשמרון” ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה’ (ירמ‘ מ"א ה’) ומלבד שמרון שהיא היתה עיר ממלכת אפרים. “ראש אפרים שמרון” (ישע ז‘, ט’.) הלא היו גם שכם גם שילו ערי אפרים ואם אנחנו רואים כמאה וארבעים שנה אחרי גלות עשרת השבטים שמונים איש עולים רק משלש ערים הלא מוכח כי נותרו עוד בימי הגלות בערי אפרים אנשים אשר לא גלו מהן. ↩
-
כחזון הנביא (הושע ז‘, ח’) ↩
-
נפלא הדבר, כי גם זכר יום חרבנם לא נשמר בספר ובדורות הבאים נחלקו הדעות אם יפקדו עשרת השבטים בתוך אחיהם לאחרית הימים (סנהדרין ק"י:) ↩
-
הושע י‘, ז’. ↩
-
ישעיה י“א, י”א. ↩
-
עמוס א‘, ו’. ט‘. יואל ד’, ו'. ועיין לעיל בימי יהורם בן יהושפט. ↩
-
ישעיה כ“ו, י”ג. הושע י“א, י'. י”א. זכריה י‘, י’. ↩
-
הטיב התנא בסדר עולם (כ"ב) לפרש את הפסוק “ויבא מלך אשור מבבל וגו'” (מ“ב י”ז, כ"ד.) בפסוק “דִינָאֵי וַאֲפַרְסַתְכָיֵא וגו' ” (עזרא ד‘, ט’.)ששם נפרטו תשעה עמים בשמותיהם מלבד אשר בפסוק הסמוך לו כתב עוד “ושאר אומיא די הגלי וגו‘ בקריה די שמרין וגו’” (י) ↩
-
“עוא חמת וספרוים” הן “חמת.. ספרוים.. ועוה..” המנויות בתוך המקומות אשר כבשו מלכי אשור (מ“ב י”ט, י“ג. ישעיה ל”ז, י"ג.) ולפ"ד חכמי התירים: ספרוים צפונית היא לבבל וכותה היא מדרום לספרוים. ↩
-
“גוי גוי בעריהם” (מ“ב י”ז, כ"ט). ↩
-
עיין רש“י ורד”ק מ“ב י”ז, כ"ט. ↩
-
עיין סנהדרין ס"ג: ודבר זה מתברר לחוקרי קדמוניות. ↩
-
ברור הדבר, כי את גבול יהודה לא עברה משלחת אריות זו. ע“כ תלו הכותים את הנגע הזה בחסרון דעתם את משפטי אלהי הארץ (מ“ב י”ז, כ"ו) כי ראו כי שומר הוא את בני יהודה יודעי משפטו ואולי על מלוט בני יהודה ממשלחת זו נרמז בחזון הנביא ”וכרתי ברית ביום ההוא עם חית השגה" (הושע ב‘, כ’). ↩
[מראדך־בלאדן ותרחקה עוינים את אשור. חזקיהו פורק עול אשור. פני סנחריב אל מצרים ואל יהודה. מעבר הררי הלבנון. חזקיהו מתבצר ומתאזר. החסות בצל מצרים. חפזון ובהלה. מרך וטפשות לב ביהודה. מזמות שבנא הסוכן. הגות לב חזקיהו ומדברתו. סנחריב בלכיש. ברית בינו ובין חזקיהו. סנחריב מחלל בריתו ושבועתו. רבשקה לפני שערי ירושלם. גדופיו והליכות שרי חזקיהו עמו. עצבון בעיר ובבית המלך. עז ישעיהו. יד אשור בפלשתים בעמון ובמואב. סנחריב בצפון מצרים. שמועת תרהקה. רשעת רבשקה ומדברת ישעיהו. סנחריב מגיס מפני תרהקה את שביו ארצה יהודה. שבויי ערי ישראל. ירושלים במצור. יאוש ואין תקוה. מראה נוראות. תשועה פתאם. רעש אש. מגפה ןמבוסה במחנה האויב. פחד ורעדה. ששון ושמחה בירושלם. מנוסת פליטי אשור. בזה במחנהו. מחלת חזקיהו ורפואתו. חסדו אל שבויי סנחריב. דברי הנביאים ושירי הקדש. מפלת סנחריב. שובע ועושר בארץ. בנין ערים. רום קרן העבודה ומרבית המקנה. בית נכאת. הכסף הזהב ושמן האור. בית הנשק. כבוד חזקיהו בעיני מלכי דורו. מלאכי מראדך־בלאדן. ברית מראדך־בלאדן עם חזקיהו. חזקיהו מגלה כל מצפוניו למלאכי מראדך. הוכחת ישעיהו וחזיונו. חליפות ברוח המלך. רעה נשקפה. תוכחת מיכה המורשתי. תשובה ורוחה. אחרית סנחריב.]
3043 – 3067
ובימים אשר התברך מלך אשור בלבבו להאביד כל זכר לישראל באדמת אפרים בהושיבו עליה פליטי עמי נכר; בעצם הימים ההם החל ה' להקים לממלכה האדירה ההיא אויבים מבית ומחוץ. הן בימי יותם החל נבונאַצר1 נציב בבל לפרק את עֹל מלכי אשור ארץ ממשלתו וידיו לא עשו תושיה. ובכל זאת לא חת מראדך בלאדן המושל בכל בימי חזקיהו, ויֵעוֹר גם הוא להרים יד באדוניו, בסנחריב המֹלךְ תחת שלמנאסר ולהתחזק ולשום את הארץ ההיא אשר היתה לאשור למס, לממלכה כימי קדם. ומצרים אשר כמעט כלה כחה מזֹקן, בראותה כי רצועת הארץ, אשר בינה ובין ממלכת אשור הצעירה ורבת האונים, הולכת הלוך וצר, בקשה מעֹז מן המלך האדיר תרהקה מלך כוש. וישש תרהקה להעתר לשואליו, כי התברך בלבבו, כי בשומו מעצור ביד חזקה לרוח מלכי אשור, ובהדפו אותם אחורנית הרחק מעל גבול מצרים ומעל גבול הארצות הקרובות2, ופרש ידו, הוא, על ארץ מצרים. ולשני אויבי מלך אשור אלה היה דבר עם חזקיהו מלך יהודה3, והמלך אשר בטח בה'4 בכל לבבו ראה את כל המסבות האלה כאצבע אלהים הרומזת לו, כי טוב בעיני אלהי ישראל להסיר מעל עמו את אשור שבט אפו, ככל אשר הסיר מעליו את שבט ארם. ולא הוסיף עוד לעבוד את מלך אשור, ולא השיב לו מנחה. וישמע סנחריב, וישם פניו הנגבה להכות את מצרים ויהודה, ויאסף חיל (3055 - 706) כבד מאד מבני אשור, ומבני קיד אנשי מגן ורמח ומבני עילם מושכי קשת5. ויעש לו שם, ויתהלל מאד בעֻזו ובגבורתו, בהעבירו את כל עם המלחמה, גם את חיל הרכב והפרשים את הררי הלבנון6 המלאים שלג וקרה וחלקלקות על כל מדרך כף רגל, ויעל עד מרום קצו. וירא חזקיהו כי סנחריב הולך וקרב, ויסתם את מוצאי מי גחון העליון, הלא הוא מעין השילוח השוטף בארץ, ויעש בֵרכה חדשה בין החומותים ויחפֹר תעלה, ויסב את מימיו דרך התעלה אל הברכה העירה, למען כלכל את העיר במים, ולמנוע את המים מן חיל אשור הבאים לצור על העיר, ואת כל המעינות, אשר מחוץ לעיר סתם חזקיהו7. ויבצר את חומת עיר דוד אשר הכו אותה רצין ופקח בקיעים8. ויבן עליה מגדלות9 ויחזק את כל בית המלוא ויעש חרבות ומגנים לרוב, ויתן אותם באוצר הנשק אשר בבית יער הלבנון, אשר בנה המלך שלמה10 "ויתן שרי מלחמות על העם ". אך ברכב ופרשים היתה יד חזקיה ועמו על התחתונה, ויבטח העם כי בדבר הזה תחיש להם מצרים עזרה.11
ואת כל העם אשר בירושלם לבשה רוח חפזון ובהלה. לב רבים ממרום העם חלל בקרבם, וימס ויהי למים, ולא בקשו כי אם מחבא או מנוס לנפשם12. ורבים מהם טפש כחלב לבם, ולא נחלו על שכר עמם, וישתו וישכרו ויקראו: אכלו ושתו כי מחר נמות13. ושבנא הסוכן חורש מחשבות אּון לסבב את פני כל הדברים להות נפשו ושרירות לבו14. ואנשי החיל בעם שמו את כל עיניהם ואת כל לבם, רק לבצר את העיר ולהרבות את הנשק. וישכחו דבר אחד, כי לא בחרב לבדה יוָשע עם, כי לב בוטח בה' יאזור את האדם חיל להשליך נפשו מנגד, על עמו ועל קדשיו15. אך חזקיהו ירא האלהים לא שכח את הדבר, ויאסף את העם וידבר את דבריו באזניהם ויחזק את ידם באלהים ויאמר “אל תיראו ואל תחתו מפני מלך אשור ומלפני כל ההמון אשר עמו, כי עמנו רב מעמו, עמו זרוע בשר ועמנו ה' אלהינו לעזרנו ולהלחם מלחמותינו”. ויחזק לב העם וימלאו עז לשמע הדברים הטהורים והנמרצים16. ועד כה ועד כה וסנחריב הולך וכובש את כל ערי יהודה הבצורות, והחיל אשר ברגליו שם את פניו “לשלול שלל ולבז בז” ולשום את כל הארץ “מרמס כחמר חוצות”. ועם הארץ חש לו מפלט באשר ימצא מפחד האויב הנורא. וייראו לצאת השדה לחרוש חרישם ולזרוע את זרעם, ותהי כל הארץ צפויה לרעב17. ויהי בחנות סנחריב על לכיש העיר הבצורה18 “הוא וכל ממשלתו עמו”. ויך לב חזקיהו אותו על אשר התגרה ברעה וישלח את מלאכיו אל סנחריב לאמר: “חטאתי שוב מעלי, את אשר תתן עלי אשא”. וישם סנחריב על חזקיהו שלש מאות ככר זהב וישבע 19 לו כי בהנתן על ידו הכֹפר הזה והשלים עם חזקיהו, ונעלה מעל הארץ. וימהר חזקיהו למלא את הכסף ואת הזהב למלך אשור ויקח את כל הכסף והזהב הנמצא בביתו ובבית ה' וישלחם אל סנחריב לכישה.
ויהי אך לרוח לקח סנחריב את המנחה מיד המלאכים, ויאטֹם את אזנו אל תחנוני חזקיהו, ויפר את שבועתו. וילך בדרך כל מלאכי אשור אשר לפניו, לקחת מנחה ושחד מיד מלכי ישראל ולבלתי עשות את שאלתם. ותחת העתר לחזקיהו להעלות מעל יהודה שלח את תרתן שר צבאו ואת כל סריסיו20 ואת רבשקה בחיל כבד ירושלימה לצור ולהלחם עליה. וימלאו העמקים רכב, והפרשים כוננו את כלי מפצם אל שערי העיר21. ויציבו להם שרי סנחריב יד על יד תעלת הברכה העליונה, וכל העם עלו על גגות הבתים22 ועל החומה23, ולבם הגה אימה למראה האויב הנורא, ושרי אשור קראו את חזקיהו לצאת אליהם. וישלח המלך תחתיו את אליקים בן חלקיהו תחת שבנא לשר הבית24, ואת שבנא הסופר ואת יואח בן אסף המזכיר, ויצו עליהם להטות אזן ולשמוע את דבריהם, אך לבלתי ענות אותם דבר ולבלתי התעבר. וידבר רבשקה יהודית, ויאמר להטות את לב העם היושבים על החומה להכנע מפני מלך אשור, אשר אין בלבו רעה עליהם, כי אם לקחת אותם אל ארץ טובה כארצם, ולהטיב להם שם, ואל שרי יהודה מלאכי חזקיהו דבר רבשקה עזות. ויגֵדל וינשא בגאון עריצים את סנחריב אדוניו ואת כחו ואת גבורתו לבלי חק. וישם לצחוק את חזקיהו ואת חילו ואת קֹצר ידו ברכב ובפרשים, ולמצרים מחסה הכזב ערך דמות כאשר היא, כי מפח נפש היא לכל הבוטחים בה. אך בכל הצחוק והלעג אשר לעג רבשקה כאב לבו על המשגב האחד, אשר לא במהרה תשלוט בו יד רָשע, הלא הוא הלב האחד אשר נתן חזקיהו לכל עמו, מאז הסירו את הבמות; והבטחון אשר בטחו למיום חזק מלכם את לבם, כי יצילם ה' מיד מלך אשור25. אך התוכחות, אשר הוכיח הנכרי הזה בחסר לבו כי לא יוכל ה' להציל את עמו, נתנו אותו לצחוק בעיני קהל שומעיו אנשי יהודה. אך לא עת צחוק היתה העת ההיא להם, וישובו שרי יהודה ויבאו קרועי בגדים אל אדוניהם, ויגידו לו את דברי רבשקה. וישלח המלך אותם ואת זקני הכהנים מתכסים בשקים אל ישעיהו לדרוש את האלהים, והוא עלה בית ה' לשפוך את שיחו. ויאמץ ישעיהו את לב חזקיהו בחזון, אשר חזה על סנחריב. ורבשקה שב אל אדוניו וימצאהו כי נסע מלכיש בֹאַכה ירושלמה, והוא נלחם על לבנה. משם הסיע סנחריב את מרבית צבאו מצרימה ואת שאריתם הציג ביד רבשקה ביהודה להוחיל עד שובו ולכבוש את ירושלם הבצורה שכם אחד26. ולבלתי היות הפלשתים זרוע למצרים שכנתה ואחותה שלח תרתן וילכד אותה27, ויסחף עמו גם את העמונים והמואבים28. וסנחריב בא ארצה, מצרים ויחל להכות בה וישב שביה גדולה מן המצרים ומן הכושים29 המתגוררים בצפון הארץ. הוא עודנו נלחם והנה שמועה באה, כי תרהקה הגבור מלך כוש נוסע לקראתו. ותעש לה השמועה כנפים ותבא גם ארצה יהודה, ויהי לישראל כמים קרים על נפש עיפה. ותרע עין רבשקה בישראל, כי השיבו נפשם רגע ויכתב מכתב אל חזקיהו, אשר שם שנה את כל דברי העמל והאון אשר דבר במו פיו באזני שרי יהודה, וישלחהו אליו ומען הודיעהו, כי עוד ידו נטויה להחרים את ארצו. אז שלח ישעיהו הנביא להגיד לחזקיהו את הדבר, אשר היה אליו מאת ה' לנחמו ולחזק את לבו. וסנחריב ראה, כי תרחקה הולך וקרב, וישב את לבו רק להחזיק את השביה הגדולה בידו. אך מן המלחמה הרפה את ידו וימהר וישב ארצה יהודה וכל השבי נערים וזקנים נהוגים אחריו ערומים ויחפים30 אסורים בזקים. וחיל מלך אשור הרב והעצום מאד שם פניו אל המצור בעצם יום בואו, ויכבד את ידו על בני יהודה יושבי הערים אשר כבש לצור גם הם על ירושלם עיר ממלכתם. ולירושלם לא היתה עוד כל מנוס ומפלט, ועיני העם לא היו נשואות בלתי אם אל ה' לבדו, אשר בשמו חזק ישעיהו את המלך ביום ההוא במשא מלא עֹז וגאון. והנה31 חליפות נראו ברקיע השמים, והמאורות שנו את פניהם ומראיהם, אך מי ישים לב לחליפות כאלה בהיות מגור מסביב. ויהי ערב, ויהי הלילה ותתגורר רוח סערה עזה ויֵּעור נפץ זרם וברד, ויהי לפנות בקר והנה קול רעם אדיר וחזק מאד, ויהי רעש ותרגז הארץ, ויחץ הר הזתים לשנים, ומעינות ונחלים נבקעו פתאם במקומות אשר לא עלה על לב איש, וכל מי הימים אשר בארץ התגעשו ויהמו ויחמרו. ובעמק יהושפט ובגיא בן הנום מקום מחנה מלך אשור פתחה הארץ את פיה ותקיא נהרי נחלי אש ותשרף את כל מחנה חיל המצור.
שָׁמָּה שִׁבֵּר רִשְׁפֵי־קָשֶת
מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶלָה32;
ותהי מהומה וחתת אלהים במחנה, וכל השרידים אשר לא היו למאכולת למוקדי העולם אשר פרצו מבטן שאול, הֻכו בדבר כבד ותמקנה עיניהם ולשונם וימותו. ורבים מהם היו למרמס לכפות רגלי סוסיהם אשר הכו בתמהון ובעורון. ויכחדו ויתמו בלילה ההוא מאה וחמשה ושמונים אלף איש.
אֶשְתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְנָתָם
וְלֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי־חַיִל יְדֵיהֶם;
מִגַּעֲרָתְךָ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס33;
ובירושלם רבה המהומה כל הלילה. חזקיהו המלך החסיד, ישעיהו הנביא וכל העם הדבקים באלהיהם ובמולדתם ראו, כי ה' נלחם לישראל, ואל נפשם לא חדרו ולא שמו לב פן יספו גם הם, אחרי ראותם כי יד ה' הטה באויבי עמם וארצם, אשר יקרה להם מכל חמדה. ואת רכי הלב, אשר עיניהם רק על נפשם ואל רכושם, אחזה רעדה, אך שוא פחדו, כי סככה יד ה' על עירו ועל כל מושבות בני ישראל והרעה לא נגעה אליהם. ומכל החליפות אשר נהיו בליל המהפכה לא התחדש דבר בירושלים הקרובה מאד בלתי עם מקור אחד אשר נפתח בתוך העיר. ויעמוד הרעש מזעפו לעת בקר, אז ידעו כל ישבי ירושלים, כי הגדיל ה' לעשות לעמו.
עַל־כֵּן לֹא־נִירָא בְהָמִיר אָרֶץ
וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים;
יָהֱמוּ מֵימָיו יִרְעֲשׁוּ הָרִים בְּגַאֲוָתוֹ סֶלָה;
נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר־אֱלֹהִים קְדֹש מִשְכְּנֵי עֶלְיוֹן;
אֱלֹהִים בְּקִרְבָּה בַּל־תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר34;
ויהי בבקר, ויעלו בני ישראל על החומה, ויראו את כל אויביהם פגרים מתים שרופים באש כסוחים ויתבוננו לסדי ה', כי המשמה אשר הֵשֵם את מסבי ירושלם היתה לפליטה גדולה, לדם ולארצה וישמחו35 ורֹנו.
לְכוּ- חֲזוּ מִפְעָלוֹת יְיָ אֲשֶׁר־שָׁם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ;
מַשְבִּית מִלְחָמוֹת עַד־קְצֵה הָאָרֶץ
קֶשֶׁת יְשַׁבַּר וְקִצֵּץ חֲנִית עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵש36;
וירם את לב העם בשמעם כי גם מואב הכה הרעש37, וידעו כי רק אותם הותיר ה' לטובה באהבתו את ישראל.
הָמוּ גוֹיִם מָטוּ מַמְלָכוֹת נָתַן בְּקֹולוֹ תָּמוּג אָרֶץ;
יְיָ צְבָאות עִמָּנוּ מִשְׂגַּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה38;
ותהי התשועה גדולה מאד לישראל, אשר לא היתה כמה מיום עלותו מארץ מצרים. ושערי ירושלם הסגורים מבית והנצורים מחוץ נפתחו והמון יושבי העיר פרצו כשטף מים ויעטו אל שלל מחנה אשור ויהי השלל רב מאד.
אָז חֻלַּק עַד־שָׁלָל מַרְבֶּה פִּסְחִים בָּזְזוּ בַז39;
וסנחריב ופליטי חילו הנחשלים אחריו, נסו מן המחנה בדרך אשר באו משם. וימֹג מאד לב העריצים הקשים בני אשור, ויהי להם ברק חרב שלופה, או מראה נֵס נִשא למחתה ולאימת מות. וישובו הגאים האלה בבושת פנים אל ארצם. ובכל המקום בארץ ישראל אשר הפליטים הנכלמים עוברים, והנה קול ששון ושמחה ושירים, והמון תפים וכנורות כי העם הנס נהפך אל הרודף.
אך בשמוח כל הארץ היה יגון בבית המלך, כי חלה המושל הצדיק הזה, לפני בא יום הישועה, בשחין רע, וחליו היה חזק מאד, ויהי צפוי אל המות. וישמע ה' את תפלתו ואת תפלת בני עמו אשר אהבוהו ויעריצוהו. ויהי בקומו מחליו ויכתב על ספר שיר תודה אשר יאמר לו מכתב לחזקיהו40. המכתב הזה ינחילו כסא כבוד בין משוררי הקדש. ויהי ביום עלותו אל בית ה' להודות לו על אשר הציל נפשו מאויב וממות וישירו הלוים מזמור שיר אשר בו נשנו מרבית דברי המלך אשר העלה על מכתבו41.
ואת שבי מצרים וכוש אשר הביא סנחריב לא יכול עוד להוליכם עמו בהיותו נחפז לנוס ולהמלט על נפשו, וישארו אסורים בזקים במחנה. ויהי המעט מחזקיהו, כי לא התעמר בם, וישלח ויפתח את הזקים מעליהם, וישלחם לשלום לנפשם. ויראו האמללים האלה את חסדי המלך הצדיק, ואת התשועה אשר הפליא לו ה' וישליכו את גלולי אבותם ויעבדו את אלהי ישראל מן היום ההוא והלאה42.
ותרבינה הנבואות אשר נבא ישעיה הנביא על אחרית סנחריב בטרם בוא עוד תבוסתו, והתהלות אשר הלל ה' אחרי נפול העריץ הזה. גם יואל בן פתואל ומיכה המורשתי הנביאים דברו על אודות עלילות מלך אשור ועל הגמול אשר השיב ה' בראשו43. והלוים בני קרח משוררי הקדש אשר היו בימים ההם שרו על עלמות שיר44 ובני אסף שרו בנגינות מזמור שיר45 ויתנו את השירים האלה על יד המנצח, למען יזמרו אותם לפני ה' בחצרות קדשו לזכר עולם.
ולמן היום אשר נשבר על אשור מעל צוארי ישראל ומעל צוארי מלכו התחדשו הימים הטובים ימי אסא ויהושפט, ימי עזיהו ויותם, וירב העשר בקרב הארץ. וילך חזקיהו בדרך אבותיו מלכי החיל, ויבן ערים ביהודה וישם את לבו אל הכלכלה, וישחר את עבודת האדמה ואת מרבית הבהמה למינה. ויֶרב את מקנה הצאן והבקר לרוב מאד בארצו, ויבן “בתי מסכנות לתבואת דגן ותירוש ויצהר”, ומכלאות ורפתים לבהמה. ובירושלים עשה לו אוצר46 חמדה אשר קרא לו בית נכאת47, ויבא אל תוכו את הכסף ואת הזהב ואת הבשם ואת שמן המור הגדֵל ביריחו, אשר לא נמצא כמהו בכל הארצות48 ואבן יקרה וכל כלי חמדה49, ויעש כלי מלחמה ומגנים50, וימלא את בית הנשק הוד והדר51, ויהי המעט כי נתנה מנוחה לחזקיהו למן היום אשר נעלה מעליו מחנה אשור, וינשא מאד גם בעיני הגוים52 ויהי בעיניהם כבחיר אלהים, כי בארצו רב ה' את ריב חרפתו מיד אשר אויבו ויביאו לו מלכי ארצות אשר מסביב מנחה ומגדנות ויאהבובו מאד, כי למיום שוב סנחריב אל ארצו, סר שבט הנוגש גם מעליהם, כי לא שב עוד המלך הזה לשטוף אל הארצות אשר מנגב ללבנון53.
ומכל המלכים אשר מסביב המבקשים קרבת חזקיהו, נכבד מראדך בלאדן אשר זה כמה החל לשלח רסן מפני סנחריב אדוניו ולהרים עול אשור מעל לחיי בבל אשר כבד עליה זה מאות שנים. מראדך בלאדן בשמעו את עֹז חזקיהו, לבלתי ירוא את אשור, ואת אחרית חיל סנחריב על אדמת ישראל חזקו ידיו, ולבו הוסיף אֹמץ. ויכשר בעיניו חזקיהו המלך האמיץ להיות לאיש ברית עמו, לארוב לממלכת אשור ולהכשיל את כחה בכל אשר תמצא ידם. ויהי כי ירא עוד מפני סנחריב לשלוח אנשיו לחזקיהו לכרות עמו ברית לעין כל ויבקש וימצא תֹאנה, ותהי לו מחלת חזקיהו וקומתו לכסות עינים. וישלח מלאכים אשר למראה עין, אין דבר בידם, בלתי אם מכתב ברכה ומנחה למלך ישראל ביום הרפאו, ויבאו ירושלמה ויקדם המלך את פניהם בכבוד גדול, ויראם את בית נכותו אשר עשה, ואת כל מחמדי עין אשר בתוכו, את בית הנשק, ואת כל שכיות החמדה אשר נמצאו בארצו, ואת בריתו נתן לאדוניהם שלום, וַיָשֶת את ידו עמו לצרור את אשור54, וישלחם וילכו וישובו אל ארצם. וחזקיהו שמח מאד על הברית הזאת, כי ראה כי גדולות נכונו לבבל בעלות בריתו. אך לא כאלה הגה ישעיהו הנביא, כי אותו הראה אלהים עוד אחת, כי הממלכה הזאת אשר תגדל, תדכא את ישראל עד עפר, ואת כסא בית חזקיהו תמגר ארצה, ויבא הנביא אליו בדבר ה' ולא כחד את החזון תחת לשונו. וירע הדבר הזה גם בעיני הנביאים אשר קמו לישראל בדורות הבאים55.
ולב חזקיהו גבה מעט אחרי הִוָשעו מיד אשור, ואחרי הכבדו בעיני הגוים ובעיני מלך בבל. ותשעינה עיניו אל תפארת מלכותו, ולא שעו אל משפט העם ואל צעקת הדל מפני עושקו כבראשונה56. ולא ארכו הימים ותתעתד צרה גדולה לבא על חזקיהו ועל כל עמו. ויקם מיכה הנביא המורשתי, ויוכח בדברים קשים את השרים “ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט” וגם את בטחונם בה' חשב להם לעון57 כל עוד לא השליכו את העול אשר בכפיהם. ויכל את דבריו לאמר: "לכו בגללכם צאן שדה תחרש וירושלם עוון תהיה והר הבית לבמות יער58. וירך מאד לב המלך והעם לשמע החזות הקשה הזאת ויכנע חזקיהו ויושבי ירושלים, וינחם ה' על הרעה ולא בא עליהם הקצף59. וסנחריב אשר ישב בננוה לא נָשָה עוד את כלימתו אשר העטתה עליו מלחמתו בחזקיהו ותהי הרעה נשקפה על ישראל עד יום מותו.
ויהי היום והוא משתחוה בבית נסרֹך אלהיו ושראצר ואדרמלך בניו נפלו עליו ויכוהו וימיתוהו, וינוסו שניהם אל ערי אררט. ואסר־חַדֹן אחיהם תפס את המלוכה וימלך תחת סנחריב אביו. ויהודה ישבה לבטח כתמול שלשום60.
-
NABONASSAR ↩
-
עיין דברי ימי העמים שלאססער I בתולדות בבל ואשור ↩
-
על מראדך בלאדן, כי בקש אהבת חזקיהו מפורש במקרא (מ“ב כ', י”ב. ישעיה ל“ט, א'. ודהי”ב ל“ב, ל”א) ↩
-
מדת הבטחון נזכרה הרבה בחזקיהו (מ“ב י”ח, ה‘. י"ט. כ’, כ“כ. ל. י”ט, י') וכנגדן בישעיה פרשה ל“ו ול”ז. ↩
-
ישעיה כ"ב, ו'. ↩
-
ל“ז, כ”ד – כ“ה. מ”ב י“ט, כ”ג – כ“ד. כל המתבונן בפסוקים האלה יראה כי היו דברים אלה הנתונים בפי סנחריב דברי תהלת נפשו על גבורתו. ועל מליצת ”ושתיתי מים“ (ישעיה שם) נוספה במלכים מלת ”זרים“ ושם ”מים זרים“ יקרא למי שלג לבנון (ירמיה י“ח, י”ד) ומליצה זו אמר המלך סנחריב: ”אני עשיתי גדולות בעברי בגבורתי את המעבר הקשה והמסוכן הזה את מרומי הלבנון, עד כי זכיתי לשתות את המים האלה, בעצם מקומם. ואם כן היה מסע זה דומה למעבר חניבעל הקרתני בימי קדם, ולמעבר סֻוָרָף הרוסי בדורותינו, את הררי אלף. ↩
-
מ“ב כ‘, כ’. ישעיה כ”ב, ט‘. י“א. דהי”ב ל"ב ג’ – ד‘. ל’. ועיין רד“ק דהי”ב ל"ב ד'. ↩
-
ישעיה כ"ב, ט‘ – י’. ↩
-
“ויעל על המגדלות (דהי"ב שם) תרגם המתרגם הארמי ”ואסק עליה מגדליא“ ובכן פירש ”ויעל עליה מגדלות" לאמר: על החומה. ↩
-
ישעיה כ“ב, ח'. דהי”ב ל"ב, ה'. ↩
-
ישעיה ל“א, א'. ל”ו, ח‘ – ט’. מ“ב י”ח, כ“ג – כ”ד. ↩
-
ישעיה כ"ב, ג'. ↩
-
י“ב – י”ג. ↩
-
ישעיה כ“ב, ט”ו – י"ט. חטאת שבנא נזכרה בסתמה ולא בפירושה ואין ספק, כי עקר חטאתו היתה כונתו לקנות הנאה או גדולה לעצמו בצרת הכלל. ↩
-
ולא הבטתם וגו' (י"א). ↩
-
דהי“ב ל”ב, ז‘ – ח’. ↩
-
עיין רש“י ורד”ק מ“ב י”ט, כ“ט. וגם פסוק ”ונחן מטר זרעך וגו'“ (ישעיה ל', כ"ג) ”והאלפים ןהעירים… ירעו כר נרחב" (כ"ד) דברי נחמה הם, כי עוד מעט ישובו האכרים והרועים לחרישם ולמערותם. ↩
-
עיין ירמיה ל“ד, ז'. דהי”ב י"א, ט'. ↩
-
קדמוניות 1, 1 X ועל זה נאמר “הפריברית (ישעיה ל"ג, ח') ”הפך: האויב ברית שכרת לישראל " (רש"י). ↩
-
מ“ב י”ח, י“ז. ”רב סריס" לפי הנראה אינו שם מיוחד, כי אם שם הפקודה, ואפשר שרבשקה אינו שם מיוחד, כי אם שם פקודת שר המשקים המתורגם רַב־שָקֵי (אונקלס בראשית מ‘, ב’). ↩
-
ישעיה כ"ב, ז'. ↩
-
א' ↩
-
ל“ו, י”ב. מ“ב י”ח, כ"ו. ↩
-
את חזון ישעיהו אשר חזה על שבנא הסוכן, כי יהדף ממצבו ואליקים בן חלקיהו יקום תחתיו (ישעיה כ“ב, י”ט – כ') קים חזקיה באמונה, כי בתוך מלאכיו ששלח לרשבקה אנו מוצאים את אליקים בן חלקיהו בשם “אשר על הבית” (ל“ו, ג'. מ”ב י“ח, י”ח.) ונוטים אנחנו לקבל את דברי גראץ בענין זה. כי שבנא הסופר הנמנה עם אליקים ויואח לא שבנא הסוכן הוא (גראץ 247 II) ↩
-
בה‘ אלהי ישראל בטח (מ“ב י”ח, ה') "וכי תאמרון אלי אל ה’ אלהינו בטחנו“ (כ"ב) ”ואל יבטח אתכם חזקיהו… הצל יצילנו ה‘…“ (ל') ”ואל תשמעו אל חזקיהו כי יסית אתכם לאמר ה’ יצילנו “ (ל"ב) ”כי יציל ה' את ירושלם מידי “ (ל"ה) ”אל ישיאך אלהיך אשר אתה בוטח בו " (י"ט, י') ↩
-
“ונשאו בדרך מצרים: שהיה דרכו למצרים כי היה הולך לכבוש את מצרים, ובדרכו חשב לכבוש את ארץ יהודה”. (פי‘ שד"ל ישעיה י’, כ"ו) ועיין דברי ימי העמים של שלוסר 70 I. ↩
-
ישעיה כ‘, א’. ולדעתנו הטיב ראב“ע לשער, ורד”ק להחליט, כי סרגון הוא סנחריב כי החי“ת והגימ”ל לא רחוקות הן בלשונות בני שם. ואם כן יהי סרגון רוב מנין האותיות של סנחריב ותרתן הוא משרי סנחריב (מ“ב י”ח, י"ז) ופלשת הלא נשאה את עיניה אל מצרים להיות לה למגן (ישעיה כ‘, ה’ – ו'); ↩
-
“באותה שעה שלח תרתן לאשדוד וכו‘ שטף עמונים ומואבים וכו’ ” (ס“ע כ”ג) ודבר זה הנפרט פה בספר בדרך כלל ככתוב: “ובאסוף בצים עזובות כל הארץ אני אספתי וגו‘ וגו’ ” (ישעיה י', י"ד). ↩
-
השביה הזאת שהוליך סנחריב ממצרים היתה לשמועה ולמופת בפי הנביאים כי לא לעולם תוקף. וכי גם על ממלכה אדירה ועתיקה כמצרים תעבור כוס “כוש עצמה ומצרים ואין קצה… גם היא לגולה הלכה בשבי וגו‘ וגו’” (נחום ג‘, ט’ – י' ). ↩
-
ישעיה כ‘, ד’. ↩
-
על דבר אחרית מחנה אשור וכל תולדותיה וכל התלוי בה עיין מוצא דבר “מפלת סנחריב”. ↩
-
תהלים ע"ו, ד'. ↩
-
שם ו‘ – ז’. ↩
-
תהילים מ"ו, ג‘ – ו’. ↩
-
יש להרגיש היטב את טעם העולה ממאמר “וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים” (מ“ב י”ט, ל“ח. ישעיה ל”ז, ל"ו). ↩
-
תהילים מ"ו, ט‘ – י’. ↩
-
עיין מוצא דבר “מפלת סנחריב”. ↩
-
תהלים מ"ו, ז‘ – ח’. ↩
-
ישעיה ל“ג, כ”ג. ↩
-
ישעיה ל"ח, ט. ↩
-
עיין מוצא דבר “בירורי מאורעות וכו'”. ↩
-
עיין מוצא דבר “הכנסת גרים בימי חזקיהו”. ↩
-
עיין מוצא דבר “מפלת סנחריב”. ↩
-
תהלים מ"ו, א'. ↩
-
ע"ו, א'. ↩
-
“ואוצרות” דהי"ב (ל“ב, כ”ז). ↩
-
מ“ב כ', י”ג. ישעיה ל"ט, ב'. ↩
-
עיין בשלשת פסוקי מ“ב ישעיה ודהי”ב המובאים לאחרונה ועוין רש“י, רד”ק, רלב"ג, ואברבנאל למלכים. ↩
-
דהי"ב שם ↩
-
שם. ↩
-
“ואת כל בית כליו” (מ"ב וישעיה שם) הטיבו תורגמני אשכנז לתרגם “ציגנהויל” שוא “בית נשק” “ובית כליו” נמנה בין הדברים היקרים שהראה חזקיהו למלאכי בבל. ↩
-
דהי“ב ל”ב, כ"ג. ↩
-
ישעיה כ"ה, ג‘ – ד’ ומקראות אלה שוו את השבח שמשבחות האומות למקום על הושיעו את עמו הנדכה ובדבר הזה נצולו גם הם מרוח עריצים הדומה לזרם. ↩
-
“וישמע אליהם חזקיהו”: “ר”ל ששמע אליהם והסכים עמהם להיותם שונאים ואויבים לכל בית סנחריב" (אברבנאל מ“ב כ', י”ג). ↩
-
ירמיה י“ג, כ”א. ועיין ד“א לרש”י ומליצת “נגלו שוליך” (כ"ב) תכון מאד על גלוי מצפוני אוצרות חזקיהו מראדך בלאדן. ↩
-
דהי“ב ל”ב כ"ה. מיכה ג'. ↩
-
“ואל ה ישענו.. לא תבא עלינו רעה” (י"א) ↩
-
י"ב. ↩
-
ירמיה כ“ו, י”ח – י“ט. דהי”ב ל“ב, כ”ה – כ"ו. ↩
-
לדעתנו היתה הצרה נעלמה הנקראה “הרעה” (ירמיה שם) “קצף (דהי"ב שם) מזמת סנחריב לעלות עוד הפעם על חזקיהו למען התנחם על מפלתו. ואולי נודעה לו ברית מראדך שונאו עם חזקיהו ועל כן בערה בו חמתו. ואם כן היתה מיתת סנחריב המשונה הָרֶוַח שעמד פתאם לישראל שעליו דברו ירמיהו ובעל פ' דה”י. אולם יען כי דבר זה המתקבל מאד, לא הוכרע עוד בידנו, כל צרכו, הזכרנו את הרעה הזאת רק בסתמה., ולא חברנוה אל מיתת סנחריב רק בחבור רפה של סמיכות המאמרים בלבד, אומדן דעתנו זה עוד יתבאר גם בדברי ימי מנשה. ↩
הנבואה מתמעטת באפרים בראשית ממלכה. חזון אחיהו למופת לבאים אחריו. נבואת אליהו התשבי. מעשי נפלאות. האותות הנמרצים. אגודת בני הנביאים. עוזם וכח לבם. אהבתם את ארץ מולדתם. אלישע אבי בני הנביאים. סדרי בני הנביאים חוזרים ליושבם כבימי שמואל. כבוד אלישע. ספרי דברי הימים נכתבים בידי הנביאים. מיכיהו בן ימלה ראש נביאי החזון. אֶפיו ולקחו הזך. מעוט הנבואה מימי עתליה ויהוא. הגבורה הנבואה בימי עזיהו. נביאי החזיון פונים אל הקהל העם כלו. מלחמת הנביאים בעבודה זרה בכשפים ובהבלי נכר ובאומרים להתרצות לה' רק בקרבן. תכלית הנבואה חזון אחרית הימים. שתוף הדעות לכל הנביאים והדעה המיוחדת לכל נביא. פתוחי אופית האומה ביד הנביאים. זכריה המבין בראות אלהים ונבואתו. עמוס התקועי. ראשית תולדותיו. דבריו על טיב הנבואה. נבואותיו הראשונות והאחרונות. הדר היקום וצבא השמים. זקת ישראל אל ה‘. שבות יהודה ואפרים. הושע בן בארי נבואותיו הראשונות והאחרונות. מתכונת ישראל אל ה’. מתכונתו זאת למופת בישראל. יושר דרכי ה' וסוף הרשעים. ישעיהו בן אמוץ. כבוד משפחתו וערך גדולתו. כח לבו ולשון למודים. נבואותיו הראשונות. גדולת ה' וקוטן האדם. רוממות המשפט והצדקה. זלזול העושר והתפנוקים. עצת ה' אשר יעץ על העמים. תשועת ישראל במשפט ובצדקה. נבואותיו האחרונות אחרי בוא מלכי מראדך בלאדן. האותיות. עדות חתומה לאחרית הימים. חזון גאולת בבל. וחזון הגאולה העתידה. אחדות ה' ועלמות ישראל. יקר האדם בעיני ה'. תעודת ישראל. ברית עם ואור לגויים. עתידות ישראל ועתידות מין האדם כלו. שלום עולם בין העמים. דעת אלהי אמת ועלוי כל היצור. קץ כל העושק והחמס. תקון עולם במלכות שרי. מיכה המורשתי. חזון הברכה והשקט ושלום העמים באחרית הימים. תורת הסליחה. יואל בן פתואל. אנין חזיונותיו ותפארתם. חזקיהו במשוררי הקודש. מעשיו להגדיל הורה. סוד אנשי חזקיהו מלך יהודה ומעשיהם. ספר חזון ישעיהו. האספה הראשונה לספרי שלמה ומוסרם הנאוה. מזמורי מלכות שמים.
ולמן היום אשר נקרעה ממלכת עשרת השבטים מיד בית דוד עברו חליפות גם על הנבואה. בארץ יהודה היו עוד דברי הנביאים נשמעים כתמול שלשום בכל אשר נשמעו בימי דוד ושלמה; ורחבעם, אף כי לא היה לבבו שלם כלבב אבותיו, שמע בקול שמעיהו איש האלוהים, לבלתי הלחם על בית אפרים. ועזריהו בן עודד היה לרוח עצה וגבורה לאסא מלך יהודה1. אך על בית אפרים נחה רוח אחרת למן היום אשר הסב ירבעם את לב העם מאחרי תורת משה. ועל יד אחיהו הנביא הנאמן, אשר נזור אל שילה עיר מולדתו, למן היום אשר פשע ירבעם2, התנשאו נביאים אשר שם ה' היה בפיהם וקרבם מלא מרמה וכחש3. ולא רחוק הוא, כי במות אחיהו השילוני, תם כל נביא מארץ אפרים, כי גם בעודנו חי, באו מארץ יהודה אנשי אלהים, להוכיח את עשרת השבטים ואת מלכם4, וגם הנביאים אשר הוכיחו את מלכי אפרים עד ימי אחאב, אין זאת כי אם בני יהודה היו5.אך הנבואה אשר נבא אחיהו באזני אשת ירבעם היתה למטבע, אשר ממנה לא שנו כל הנביאים, אשר הוכיחו למלכי אפרים את חטאם עד עלות בית יהוא על הכסא6. וקרוב הדבר כי עד בא איזבל המרשעת לעשות מלוכה בשמרון לא הרבו בני ישראל הָרֵע. ויען כי רוח המוסר והטהרה לא נבקה עוד בימים ההם עד תמה גם בקרב אפרים, רבו לה עוד גואלים כבירי כח לב בארץ ההיא. לא כן בהכבד האשה הצדונית הזאת את ידה על שארית קדשי ישראל, אז פרצה בכח גדול הרוח המדכאה בחזק יד פנימה, ותתלקח ותהי לאש אלהים. מראה האש האוכלת הזאת היא מראה דמות אליהו הנביא אשר לא מיהודה יצא, כי אם מן הגלעד ארץ ממשלת אפרים, הנביא הגדול הזה הוסיף עוד דבר על דרכי הנביאים אשר היו לפניו, וככל אשר החל אחיהו השילוני להוסיף מראה עין על משמע אֹזן, בעשותו מעשים רבי עלילה לעיני שומעיו בהנבאו7, כן הוסיף אליהו הנביא על מראה עינים מעשה נפלאות, אשר נתן ה' בידו לעשות לעיני העם למען יאמינו בו, כי טפש לב אפרים בימים ההם. מאין די כח עוד בדברים נכוחים להוכיח להם את הדרך הטובה והישרה בעיני אלהים ואדם8. וגם האותות אשר עשו הנביאים בימי אליהו
ואלישע מבלי כל מעשה היו נמרצים מתמול שלשום9 ועל כן ערבו אנשים נמהרים, אשר אין יראת אלהים על פניהם, את לבם להתלוצץ ולדבר עליהם תועה10.
ויקומו בימי אליהו עוד נביאים רבים אשר היו לאגֻדות11, ותהיינה אגדות כאלה בבית אל ובירחו12, אך ראש אחד אשר ילכו אחריו לא היה להם, כי אליהו הנביא גולה נודד ובודד כל ימיו13, ואם יש אשר נועדו אליו רבים מן העם14 בבואו באחד המקומות, אחריו לא הלך איש, כי לא היה מנוח לכף רגליו וגבול למחוז חפצו15. ופליטי בני הנביאים, אשר נמלטו מחרב איזבל ואשר נשאו ראש אחרי עשות אליהו שפטים במשנאיהם נביאי הבעל והאשרה16, היו גבורי כח אנשי חיל17 אשר רוח כביר אמרי פיהם18. וירומו אנשי הרוח האלה מאד, ויֵראו כראשי צורים וכהררי עֹז בעת הכוזבה והחנפה, הרפה והרופפת ההיא. והתשועה אשר היתה לאחאב פעמים בארם, עד אשר כמעט כִלה אותה, פרי רוחם היא19, ועל היותם לרוח עצה וגבורה במלחמה קראו לראשיהם “רכב ישראל ופרשיו”20.
בשנה השנית לאחזיהו בן אחאב לֻקח אליהו ואיננו, ובשנה ההיא בקום יהורם תחת אחזיהו רפתה עבודת הבעל21. שני אלה נתנו מקום למעמד הנביאים להפוך את עינו מעט, בני הנביאים נקבצו יחד, וישימו את אלישע לאבי הנביאים תחת אליהו22, אשר השליך אדרתו עליו פעמים לאות, כי אצל מרוחו עליו23. ויחדש אלישע את ימי שמואל, ויתהלכו גם עמו בני הנביאים וישבו להם במקום אחר24, ויאכלו יחדו מאשר לקטו25, או מאשר יביאו להם אנשים יראי אלהים26, ויעשו את מלאכתם בעצם ידיהם, ויחטבו עצים מן היער ויבנו להם בתים לשבת27, אך הטבח המבשל להם את הנזיד היה איש אשר לא מבני הנביאים, ויהי האיש הזה גם נער אלישע ומשרתו28. ובתוך בני הנביאים היו גם אנשים בעלי אשה29 גם זקנים באים30, ויכבדו מאד את אבי הנביאים ויקראו לו גם בני הנביאים גם בני הנביאים גם כל העם גם המלך: “אבי”31.
וגם בדבר הזה הלך אלישע בדרכי שמואל, כי סובב היה את הארץ32 אך ביתו היה חליפות בשומרון33 ובתוך בני הנביאים אשר היה מושבם בראשונה בגלגל34 ואחרי כן על יד הירדן35, ויהי כבודו גדול ודבריו נשמעים בבית המלך36.
מתוך הנביאים האלה, אשר עינהם היו אל המעשה ואל דבר הממלכה37 ואל זכרונות דברי הימים להעלות אותם על ספר 38 ואשר דברי אחיהו ומעשיו היו להם למופת גם בדבריהם גם בהליכותיהם בהמריצם את דברי פיהם במראה עינים ובדבר שפתים, יצא נביא אחד אשר היה אבי כל נביאי החזון לישראל אשר דבריהם נשמרו בספר לדורות עולם, ואשר רבים מדבריהם נבאו לאחרית הימים. וישבתו מעט מעט האותות ומעשי הנפלאות אשר כעבור רגע ואינם מפני החזון אשר הועלה אחרי כן על הספרים העומדים והקימים עדי עד. שם הנביא הזה, הוא מיכיהו בן ימלה היושב בשומרון39, ויהי מיכיהו איש מלא עז40, איש אשר אין לפניו משא פנים41 ודבר ה' אשר בפיו יקר לו מכל42. ויחזק ויאמץ לבו כלבב אליהו ואלישע ויתר הנביאים, אשר לא נודעה עד העת ההיא, היא דרך החזון, אשר בהיותה לאחדים עם הלקח43 הזך מאד, היו למוסדות כל הנבואות, אשר יצאו מפי הנביאים, אשר קמו אחרי כן. הן אבי המליצה הרוממה בכל דבר ה', היה דוד בן ישי, אשר לו היו שירי משה איש האלוהים הכתובים בתורה למופת, אך בחזון, לאמר במערכי מראות אלהים, החל מיכיהו בן ימלה לדבר השפה זכה ונמלצה מאד באזני שומעיו. ויהי החזון הנעלה והנמלץ אשר חזה בשמרון על אחרית אחאב ברמות גלעד לראשית ולתבנית לנבואות הגדולות הנשמרות בספרים, אשר היו למקור חיים לרוח ישראל עד עולם.
אך עוד עברו ימים רבים, עד אשר היה דרך החזון לחק לנביאים, ימי יהוא ויואחז ויואש באפרים, וימי עתליה יואש ואמציה ביהודה, לא היו ימי משאות וחזון, לאלישע לא ישמע עוד דבר בכל הדורות ההם44. וגם ביהודה לא קם נביא נודע בשמו, כי אם זכריהו בן יהוידע הכהן45 אשר לא נשמר ממנו דבר, בלתי אם תוכחה קטנה, וזכר אחריתו הנוראה, ונביאי דור אמציה46 לא נזכרו אף בשמם. וקרוב הוא מאד, כי כל הימים ההם היו סדרי בני הנביאים קימים, כי האריך אלישע ימים עד ימי יואש47. ואלישע היה נכבד בעיני מלכות בית יהוא. ואין להחליט כי בימיו יפל דבר מסדריו ארצה.
אך רוח מיכיהו בן ימלה החלה לתת את פריה ימים רבים אחרי מות אלישע. אז קמו נביאים, אשר מיכיהו בן ימלה היה להם לתבנית בתפארת חזיונותיו, ושמואל הרמתי למופת נאמן בדרכי רוחם, ותחדל הנבואה בימים ההם ליחד את דברה אל מושלי העם לבדם, ולשום את הממלכה לראש עניניה, כמשפט הנביאים, אשר קמו מימי שלמה עד עזיהו, וישימו את פניהם למן העת ההיא אל העולם כלו. ויען כי תורת פיהם לבדה היתה מבחר פרי רוחם, והאותות והנפלאות וחזיון העתידות הקרובות לבא ליחידים כמשפט הראשון, הלך וחסר, על כן החלו להשכח מפי העם השמות הראשונים אשר קראו לחוזים ולא הוסיפו עוד לקרא לנביאים הבאים איש האלהים או הרואה48 ויקראו להם רק “נביא” לאמר: מגיד דבר ה'49. וישימו הנביאים האלה את כל לבם לדבר אל לב העם השכם ודבר דברים, אשר החל שמואל להפיץ בתוך עמו, כי אלהי הגוים תהו והבל המה, אשר לא יועילו ולא יצילו וכי למוקש היו מעולם לבני ישראל אשר נדחו אחריהם.
לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו50:
תִּזְרַם כְּמוֹ דָוָה צֵא תּאֹמַר לוֹ51:
יִשָּׂאֻהוּ עַל-כָּתֵף יִסְבְּלֻהוּ וְיַנִּיחֻהוּ תַחְתָּיו וְיַעְמֹד
מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמִישׁ אַף-יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה
מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִׁיעָנוּ:52
אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַַתָּה וְלָאֶבֶן אַתּ יְלִדְתָּנוּ…53
כְּתֹמֶר מִקְשָה הֵמּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ נָשׂוֹא יִנָּשְׂאוּ, כִּי-לֹא יִצְעָדוּּ54
וְהוּא חָרָש עָשֶׂהוּ וְלֹא אֱלֹהִים הוּא55
וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים
מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הַם אֹמְרִים
זֹבְחֵי אָָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן 56:
הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה
הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וכָל-רוּחַ אֵין בְּקִרְבּו57:
מה מרו ומה נמרצו עוד דברי הבוז על האלילים ודברי הלעג והתוכחה לעושיהם ולעובדיהם ההולכים אחרי ההבל58, וכלם הלא הם פנים שונים לדברי שמואל הנביא59. וגם בדבר הזה החזיקו הנביאים בדרך הנביא הרמתי לתת את הקסמים את הכשפים את האבות ואת התרפים, אשר הוליכו שולל את העם, לשחוק בעיני קהל ישראל, וכי הבלי שוא אלה, פרי השקר התרמית והנבלה, החשיכו מעולם עיני כל העמים וגם עיני ישראל, לבלתי ראות את הנכוחה. על כן שמו הנביאים האחרונים את פניהם באמונה הכוזבת הזאת, אשר שמה תורת משה משפט מות על כל עושיה, להכחידה. וילכו גם בדבר הזה בדבר הזה בדרך אשר הלך שמואל.
וְכִי- יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל-הָאֹבוֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִים
הֲלֹא-עַם אֶל-אֳלֹהָיו יִדְרשׁ! בְּעַד הַחַיִּים אֶל-הַמֵּתִים60?…
מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וקֹסְמִים יְהוֹלֵל61.
עִמְדִי-נָא בַחֲבָרַיִךְ וברֹב כְּשָׁפַיִךְ
אוּלַי תּוּכְלִי הוֹעִיל אוּלַי תַּעֲרוֹצִי:
יַעַמְדו-נַא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָמַיִם
הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִיעִים לֶחֳדָשִים מֵאֲשֶׁר יָבֹאו עָלָיִךְ62:
וְאַתֶּם אַל-תִּשְׁמְעוּ אֶל-נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קֹסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם
וְאֶל-עֹנְגֵיכֶם וְאֶל-כַּשָּׁפֵיכֶם;:
הֲלוֹא מַחֲזַה-שָׁוְא חֲזִיתֶם וּמִקְסַם כָּזָב אֲמַרְְתֶּם63.
עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְאָל וּמַקְלוֹ יַגִיד לוֹ64.
מְשַׁמְְּרִים הַבְלֵי-שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ65:
כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ-אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ ֹשֶקֶר
וַחֲלֹמוֹת הַֹשָּוְא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּּן66.
וַיַעֲשׂוּ לָהֶם מַסַּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים
מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים
זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן67:
הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יורֶה
הִנֵּה הוּא תָּפושׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל-רוּחַ אֵין בְּקִרְבּו:68
מה מרו ומה נמרצו עוד דברי הבוז על האלילים ודברי הלעג והתוכחה לעושיהם ולעובדיהם ההולכים אחרי ההבל69, וכלם הלא הם פנים שונים לדברי שמואל הנביא70. וגם בדבר הזה החזיקו הנביאים בדרך הנביא הרמתי לתת את הקסמים ואת הכשפים את האבות ואת התרפים, אשר הוליכו שולל את העם, לשחוק בעיני קהל ישראל, וכי הבלי שוא אלה, פרי השקר התרמית והנבלה, החשיכו מעולם עיני כל העמים וגם עיני ישראל, לבלתי ראות את הנכוחה. על כן שמו הנביאים האחרונים את פניהם באמונה הכוזבה הזאת, אשר שמה תורת משה משפט מות על כל עושיה, להכחידה. וילכו גם בדבר הזה בדרך אשר הלך שמואל.
וְכִי -יאֹמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל-הָאֹבוֹת וְאֶל-הַיִדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְנִּים
הֲלֹא-עַם אל-אֳלֹהֳיו יִדְרֹשׁ! בְּעַד הַחַיִּים אֶל-הַמֵּתִים 71?…
מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל72
עִמְדִי-נָא בַחֲבָרַיִךְ ובְרֹב כְּשָׁפַיִִךְ
אוּלַי תּוּכְלִי הוֹעִיל אוּלַי תַּעֲרוֹצִי:
יַעַמְדוּ-נַא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם
הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִיעִים לָחֳדָשִים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ73:
וְאַתֶּם אַל-תִּשְמְעוּ אֶל-נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם
וְאֶל-עֹגְנֵיכֶם וְאֶל-כַּשָפֵיכֶם74:
הֲלוֹא מַחֲזֵה-שָוְא חֲזִיתֶם וּמִקְסַם כָּזָב אֲמַרְתֶּם75
עַמִּי בְּעַצוֹ ישְאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ.76
מְשַמְּרִים הֵבְלֵי-שָוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ77:
כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ-אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶקֶר
וַחֲלֹמוֹת הַשָּוְא יְדַבֵּרוּ הֵבֶל יְנַחֵמוּן78.
ויהי המעט מן הנביאים כי נתנו את פניהם להזהיר את העם משני הדברים הזרים, אשר תועבה הם לישראל מן הגלולים ומן הכשפים, וישימו את לבם גם אל התורה להבדיל בה בין המצוה, אשר רק לפרט תחשב, ואשר גם אם לא ירבה האדם לעשותה אין בו חטא, ובין המצוה אשר רוח התורה צרורה בה, ואשר בעזוב איש אותה והפר את כל התורה כלה. ויתנו בקולם על האנשים, אשר אמרו לכפר את פני ה' בצום ובזבח ובמנחה ודעת אלהים זנחו ומשפט וצדקה לארץ הניחו וחסד ורחמים כשחוק בעיניהם.
לָמָּה לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יאֹמר יְיָ
שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלב מְרִאִים
וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי79
וּבְפָרשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעֲלִים עֵינַי מִכֶּם
גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ
יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:
רַחֲצוּ הִזַכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מֵעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ:
לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשוּ מִּשְׁפָּט
אַשְּרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה80:
הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחרֵהוּ
יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ
הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ
הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיָי:?
הֲלוֹא זֶה צוֹם אבְחָרֵהו פַּתַּח חַרְצבּות רֶשַׁע
הַתֵּר אֲגֻדוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים
וְכל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ:
הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ ועֲניִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת
כִּי-תִּרְאֶה עָרֹם וכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְך לא תִתְעַלָּם81:
… וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל-עָנִי וּנְכֵה-רוּחַ וחָרֵד עַל-דְבָרִי:
שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה-אִישׁ זוֹבחֵַ הַשֶּׂה עֹרֶף כֶּלֶב
מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם-חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנה מְברֵךְ אָוֶן
גַם-הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקוּצֵיהֶם נַפְשָם חָפֵצָה82:
לָמָה-זה לִי לְבוֹנָה מִשְׁבָא תָבוֹא וְקָנָה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק
עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן וְזִבְחֵיכֶם לֹא-עָרְבוּ לִי83:
אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר
לאמֹר הֵיכַל יְי הֵיכַל יְי הֵמָּה:
כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ את דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעללֵיכֶם…84
כִּי חֶסֶד חָפַצְתִי וְלֹא-זֶבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת85:
כִּי אִם-תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לא אֶרְצֶה
וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט:
הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁירֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְמָע:
וְיִגַּל כַּמַּים מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן86:
בַּמָּה אַקַּדֵּם יְי אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם
הַאֲקַדְּמֶנוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָנָה:
הֲיִרְצֶה יְי בְאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן
הֲאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִּטְנִי חַטַאת נַפְשִׁי:
הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב וּמָה יְי דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ
כִּי אִם-עֲשׂות-מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֳלֹהֶיךָ87
ומשוררי הקדש מלאו אחרי הנביאים ויקראו גם הם בחזקת היד:
לֹא עַל-זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיך לְנֶגְדִּי תָמִיד:
לֹא-אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָּר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים:
כִּי לִי כָל-חַיְתוֹ-יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרי-אָלָף:
יָדַעְתִּי כָּל-עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי:
אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָך כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָה
הֲאוֹכַל בְּשֵׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּודִים אֶשְׁתֶּה88
ומלבד שלשת הדעות האלה דעת האלהים והדעת את הטוב ואת הרע בעיניו, אשר בזה היה שמואל הרמתי להם לעינים, הנחילו לעמם עוד דעה אחת, היא דעת אחרית הימים הנובעת גם ממעמקי מקור תורת משה89 ואשר אותה החלו להביע בפה מלא יעקב אבינו בברכו את בניו, דוד90 ושלמה91 בנו ברוח קדשם. ויגידו הנביאים את אשר יקרא את ישראל באחרית הימים, כי ירוממהו ה' וינשאהו והשיבו אל נוהו, ושלם לו משכֻרתו, בעד כל התלאה הבוז והמכאובים אשר שבע, על התחזקו בה' אלהיו. וגם את אשר יקרא לכל העמים הגידו, כי ישובו כלם לדעת את ה' ואת דרכיו, והלכו כלם לאורו, ואהבו וכבדו והעריצו גם את העם אשר היה למורה נאמן, אשר נתן נפשו על תורת אלהיו ועל מוסר כל משפחות האדם.
I
בַּיָמים הָהֵם תִּוָשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָלַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח
וְזֶה אֲשֶׁר יִקְרָא-לָהּ “יְי צִדְקַנוּ”92:
מֵרָחוֹק יְיָ נִרְאָה לִי ואַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךָ עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חֶסֶד:
עוֹד אָבְנֵך וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְרָאֵל
עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַחֲקִים93
כִּי לֹא-אַלְמָן יִשְרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱלֹהָיו מַיְיָ צְבָאוֹת…94
וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם
וּנְתַתִּים והִרְבּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם:
וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ- לִי לְעָם:
וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְיָ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל
בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם95:
אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי ישְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אתֶ-יְיָ אֱלהֵיהֶם וְאֵת דָוִיד מַלְכָּם
וּפָחֲדוּ אֶל-יְיָ וְאֶל-טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים96:
וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלַם לְדוֹר וָדוֹר97:
וּנְטַעְתִּם עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעלַ אַדְמָתָם
אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ98
וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיוֹן לשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיָי הַמְּלוּכָה99:
וְשַׂמְתִּי אֶת-הַצּוֹלֵעָה לִשְאֵרִית וְהַנַּחֲלָאָה לְגוֹי עָצוּם
וּמָלַך יְיָ עֲלֵיהֶם בְּהַר צִיּון מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם100:
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵח לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא
לפְנֵי בּוֹא יוֹם יְיָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא101:
II
בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַם כִּסֵּא יְיָ
וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל-הַגּוֹיִם לְשֵׁם יְיָ לִירוּשָׁלָם
וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבָּם הָרָע102.
יְיָ עֻזּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בּיוֹם צָרָה אֵלֶיך גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי-אָרֶץ
ויאֹמְרו אַך-שֶׁקֶר נָחֲלו אֲבוֹֹתֵינוּ הֶבֶל ואֵין-בָּם מוֹעִיל103:
כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת כְּבוֹד יְיָ כַּמַּיִם יְכַסּו עַל-יָם104:
כִּי אָז אֶהְפֹּך אֶל-עַמִּים שָׂפָה בְּרוּרָה
לקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לעָבְדו שְׁכֶם אֶחָד105:
וְנלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל- יְיָ בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם
וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכְֵך וְיָדַעַתְּ כִּי יְיָ צְבָאוֹת שְׁלחַנִי אֵלָיִךְ106:
וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עצוּמִים
לְבַקֵּשׁ אֶת יְיָ צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלַם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יְיָ:
כֹּה-אָמַר יְיָ צְבָאוֹת בַּיּמִים הָהֵמָּה
אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשנוֹת הַגוֹיִם
והֶחֶזִיקוּ בְּכְנַף אִישׁ יהוּדִי לאמֹר
נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם107
וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶך עַל-כָּל הָאָרֶץ
בּיום ההוּא יִהיֶה יְיָ אֶחָד ושְׁמוֹ אֶחָד 108
ואִשׁרוּ אֶתכֶם כָל הגּוים
כִי תִהיו אתֶַּם אָרֶץ חֵפֶץ אָמַר יְיָ צְבָאוֹת 109:
הקול הזה הנותן את שומרי הבלי שוא לחרס ולגדופים, והמרומם דעת אלהים ויראת אלהים הטהורה על כל, והשם את אהבת החסד המשפט והצדקה לאבן הראשה לכל התורה והמצוה, והנבא לדעת ה' ולשלום אין קץ באחרית הימים, הוא הקול האחד העולה מכל הנביאים פה אחד. ובכל הדברים האלה היה להם לעינים שמואל הנביא110 בדברי קדשו וחניכו הנאמן דוד ושלמה בנו במשא נפשם. וגם שמואל דוד ושלמה, וגם כל הנביאים האלה לא חדשו מלכת דבר רק המלץ המליצו את המצוה אשר צוה ה' את בני ישראל בתורת משה. אך מלבד התעודה הזאת המשֻתפת לכל הנביאים כלם יעד ה' לכל נביא תעודה נבדלת111, להעמיק ולהרחיב את אחת הדעות הטהורות המתנוססות בתורת משה112, או גִלה את עיניו להביט אל אחד הפִּתוחים הדקים והנעלים, אשר על פיהם יכיר העם את הדמות הערוכה לו בידי האל היוצר רוחו בקרבו, ואשר על פיהם יכיר העם את הדמות הערוכה לו בידי האל היוצר רוחו בקרבו, ואשר על פיהם יתודע ישראל אל נפשו. וראשי חבל נביאי החזון האלה אשר הטיפו את דבריהם לישראל כשלש מאות שנה, קמו בימי עזיהו יותם אחז וחזקיהו.
לעזיהו מלך יהודה היה יועץ ומורה, איש נביא ושמו זכריהו בן יברכיהו113 אשר קראו לו, “זכריהו המבין בראות אלהים”114, וינבא ביהודה ובאפרים מימי עזיהו עד ימי מצור סנחריב על חזקיהו115. ויארך זכריהו הנביא ימים רבים מאד ויחָק בספר אשר כתב את דברי ימי דורותיו ואת הגדולות ואת הנפלאות אשר נעשו לעמו בימיו במליצה רוממה ובהמון לב116. ויהי חזיונו נאדר117, לשונו רכה ומלאה חגיגה ונחומים בדברו על רוח נבאי לבב. ובשומו את פניו לאויבי עמו, שם את פיו כחרב חדה ולשונו כאש אוכלת118, ותהי שיחתו עליזה119 מפיקה רוח ששון וגבורה120, ומשלו תם ושקט, כי חליפות מראות הרועים ועדריהם ונאות מריעהם121 היו לו למערכי דמות הטובה והרעה. ויקרא ריב על משמרי הבלי שוא השואלים בתרפים וחולמי חלומות122 ועל נביאי השקר123. ויהיו כל אלה בעיניו כצבא ממלכות האליל אשר קרא לה “רוח הטומאה”. וינבא כי יעבור עוד ישראל, אשר אותו בחר ה' לו לעם, בכור ובמצרף עד אשר יזֻקק ככסף צרוף וכזהב טהור124 ונכרתה ממנו רכב וסוס וקשת מלחמה, ומלך צדיק וענו ימלוך עליהם, ודִבּר שלום לגוים125.
ובתחלת ימי זכריהו המבין בראות אלהים, אשר היה נביא מנעוריו, נחה רוח הנבואה על עמוס איש תקוע126 אשר בארץ יהודה127. ועמוס לא גֻדל מנעוריו עם בני הנביאים128, ויהי בוקר ונוקד129 לאמר: בעל עדרי בקר וצאן. ויעש מקנה וקנין בשקמים אשר היה בעיר ההיא לרוב, כי יצא שֵם לתקוע בעצי פריה ובזיתיה130. ותשאהו רוח ה‘, ותקחהו מאחרי הצאן, ותמריצהו להנבא על ישראל131, ועל כן ערך דמות נמרצה אל תקף יד ה’ אשר תהיה על הנביאים132 ויוכח לבני עמו תוכחת עזה, וימרץ אותה ברוב משליו, כי לא יעשה ה' דבר בארץ, בלתי אם גלה סודו על עבדיו הנביאים133. וינבא על כל העמים אשר דבר להם ולישראל, על ארם, על פלשתים, על צֹר, על אדום, על עמון ועל מואב134. וביחוד שם פניו אל בית ישראל להוכיח להם פשעם, להתחנן להם לשוב אל ה‘135, ולהגיד להם את הרעה אשר תמצא אותם אם יוסיפו סרה. אך משני בתי ישראל, בחר לו רק את בית אפרים ליסרם בשבט פיו, ולהשיבם אל הדרך הטובה, ובכל דבריו הקשים לבית הממלכה ההוא, אהב ויכבד אותו, ויקרא לו “בית יוסף”136. ועל יהודה ובית דוד מלכו אשר אהב, ויהמה לו לבו ברחמים גדולים137, לא הרבה חזון138. מתוך מערכת הנבואות אשר נבא עמוס על העמים ועל יהודה ועל אפרים, יֵרָאה סדר תולדות שפה הנבואה, אשר בעת ההיא נחלצה מן המצר אל המרחב. ותהיינה הנבואות אשר התנבא על העמים ועל יהודה כטבועות במטבע אחת, כתפושות בטופס אחד, אשר אין חליפות להן בלתי אם שם העם אשר עליו ידֻבר הפעם139. אולם למן העת, אשר החל להטיף על בית אפרים התפתחה לשונו ממוסרותיה וממסגרותיה, ולא ידע עוד כל מעצור, ותהי שפתו צחה ונכוחה, אך לא השיגה את שפת הנביאים בני דורו בתפארתה, ולא נמלצה, ולא רמה כשפת נביאי הדורות אשר היו לפניו, ומראותיו140 לא נאדרו כמראות יתר הנביאים אשר היו בימיו. וישם את לבו להטות את לב העם אל עושהו, בשותו לנגדם את הדר היקום, ואת גאון צבא השמים, ואת היד הגדולה אשר תֵרָאה בחֻקותיהם ובתֹקף פעולותיהם הנערצות141 וילמדם כי הדעת את ה’ ועשות את הטוב מקור חיים הן לדורשיהן142.
ועל מתכֹנת בני ישראל אל ה‘, הורה עמוס, כי כעבדים ילידי בית יחשבו לו, כי למן היום, אשר העלם ממצרים היו לו לעם נחלה143, ועל כן המשפט לאלהים לבקש מידם משמעת ומשמרת מצותיו. ורק על אהבתו אותם ובחרו בם יפקוד עליהם חטאתם בסורם ממנו144. אפס, כי לא בכליון חרוץ ייסר ה’ את עמו145 כי טוב הוא ונחם על הרעה146, ובנה יבנה לאחרית הימים את בית יהודה כימי עולם147, ושב את שבות ישראל, ונטע אותם על אדמתם מבלי הנָתש עוד148. ולא האריך הנביא הזה ימים, וימת בימי עזיהו מלך יהודה, ורֻבי חזיונותיו כתב בעצם ידו על הספר149.
בימי עמוס התקועי החל גם הושע בן בארי להנבא, וימיו ארכו יותר הרבה מימי עמוס, כי חי עוד בימי חזקיהו150. וישם הושע את פניו רק אל ממלכת אפרים, ועל יהודה היו דבריו מעטים151. ויֵרֶא בחזיונותיו גם דרך הנביאים הראשונים אשר מְִדברָם היה צח ונוח ונכוח לכל מבין, גם דרך נביאי החזון אשר דברו בשפה רוממה ונמלצה152. ויהי מבחר תוכחותיו המון אמרים שנונים ונמרצים153, אשר כל אחד מהם מחֻטב הָדק היטב, אך אינם משֻלבים איש ברעהו, ואין להם דבר לאיש עם אחיו, בלתי אם רוח המוסר המחיה את כלם. ותהי לשונו רכה עגונה ורחמניה מלאה רצון אהבת חסד154 ומוסר אב155. על מליצותיו מרחפת רוח חן ונעם ועדן עלומים156 ויאהב מאד את עדת עמו, וישַו את בתולת בת ישראל, ככלילת יֹפי אשר חשק בה אלהים ויארשה לו לעולם בצדק ובמשפט בחסד וברחמים ובאמונה157. אפס, כי הנוה והמעֻנגה לא השכילה, ותרא זרים ותעגב עליהם, אך לא יארכו הימים והתבוננה מה גואלה, ושה אל אישה הראשון ודבקה בו לעולם158. ותהי הדמות הזאת דמות אהבת ה' את ישראל באהבת דודים, אשר ערך הושע בן ארי159 למופת לכל הנביאים ומשוררי הקדש, וכל אנשי רוח יודעי חן הדבקים באלהיהם ובמולדתם עד היום. ולמען טהר את האהבה הזכה הזאת מכל שמץ דפי ולבלתי יעכרו סיגים את טהרתה, הרחיק את שם בעל מאהבת אלהים זאת, כי שם מזכיר עון ותועבה הוא וישם תחתיו שם איש160. ובאהבת הושע הנביא את בית ישראל כלו, היתה נפשו כמֻקלעת, בדבר אחרית בית אפרים אשר ראה, כי להכרית הוא. יש אשר קלתה נפשו, כי עוד יטיב את דרכו ושב וחיה, ונחם ה' על הרעה אשר אמר להביא עליו, ויקרא בנהמת לבו בשם ה' לאמר:
לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרֹן אַפִּי
לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם
כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ161.
אך לא ארכו לו תנחֻמות שעשועיו, כי עד מהרה ראתה עינו, כי כלה הוא מעם ה' להשבית את אפרים מעם162. אולם בית יהודה, אף כי נוקש גם הוא בחטאות אפרים163, עוד עמד טעמו בו164, על כן תהיה לו אחרית165.ויערך הושע לנגד שומעיו תמיד את זכרונות ימי הקדם, למען ירום לבם בגאון ראשית מולדתם, ושבו אל ה' הרועה אותם מעודם166. וישם נגד פניהם גם את חטאות אבותם ואת התלאות הגדולות אשר מצאו אותם בעונם, למען יתבוננו ויקחו מוסר167, ויֵזכר אותם את הדברים אשר שמעו אבותיהם בהר סיני168. וילמד את עמו, כי לא מיד ה' תבא רעה על גוי ועל אדם, כי דרכי ה' טובות הן לכל ורק האוילים יעותו אותם ברשעתם לרע להם169, וכי באחרית הימים ישובו בית יהודה ובית אפרים להיות גוי אחד170, ואיש מבית דוד יהיה למלך על שניהם171. אז ישיב גם אפרים אל לבו לבלתי התהולל עוד בעצבים, לבלתי שים עוד זרוע בשר מעזו ושב ה' לאהבה אותו ולהטות את חסדו להם לעולמי עד172.
ובשנת (3006 – 755) מות המלך עזיהו173 החל להנבא ישעיהו אשר יאמר עליו, כי אמוץ אביו היה אחי המלך אמציהו174. ויהי ישעיהו הגדול בכל הנביאים175 אשר קמו מימי משה, גם ברוב נבואותיו גם במעוף רוחו, גם בשלטון אשר השליט ה' את עינו לראות עד תכלית אחרית הימים. ויתן לו ה' אֹמץ ורחב לב176 ולשון למודים177, וימלא עֹז ולא שב מפני כל ולא ידע כל פחד בהטיפו
את דבר ה'178, אך בעיניו הוא שפל האיש המרומם והנעלה הזה ויחשב את נפשו כנפש איש מקצות העם ולא האמין כי יצלח לנבואה179.
ותהי תחלת חזון ישעיהו180 נעלה ורוממה עד מאד, עד כי יאמרו עליה גם חכמי הגוים, כי מכתב אלהים היא ולא מעשה חרט אנוש181 ויערך בה מערכה מול מערכה את כבוד ה' אשר לגדולתו ולתבונתו אין חקר182, ואת רפיון האדם וקצר ידו183. ותהי מערכת שני החזיונות האלה, אשר אין מתכנת לאשה אל רעותה, לחוט משוך על כל דברי ישעיהו הנביא.
כָּל הַגּוֹים כְּאַין נֶגְדּוֹ מאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ-לוֹ184:
וְאֶל-מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה-דְּמוּת תֳּעַרְכוּ-לוֹ185:
כִּי גָבְהוּ שָׁמַים מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם
וּמַחְשְׁבוֹתַי מְמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם186:
אך את עצם כבוד ה' לא העריך לפי כחו ולפי גדלו וידו החזקה, כי אם על פי צדקתו ומשפטו אשר גדלו מעל שמים.
וַיִּגְבַּה יְיָ צְבָאוֹת בַּמִּשְפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹש נִקְדַּש בִּצְדָקָה187:
נִשְגָּב יְיָ כִּי שֹכֵן מָרוֹם מִלֵּא צִיּוֹן מִשְפָּט וּצְדָקָה.188:
אך עצם קלון האדם שוה בהקבילו את חסר לבו בכבוד ובחכמה, ואת שפלות ידו במשפט ובצדקה, אל רוב עשרו ועצמת תענוגותיו, עד כי נקלה כבוד העשיר הקטן בכל שפע תפנוקיו הרבים והמון אוצורותיו העצומים. אין ערוך אל תפארת החזון, אשר העביר בו ישעיהו את הפותה בגאות אולתו, הבוטח בהונו בסוסיו וברכבו, במה נחשב הוא בכל המונו ושאונו בבוא יום לה' לפקוד את מעשה יושבי הארץ.
וַתִּמָלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו
וַתִּמָלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו
וַתִּמָלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ
לֵאֲשֶֹר עֲשׂוֹּ אֶצְבְּעֹתָיו:
וַיִשַׁח אָדָם וַיִּשְׂפֵּל אִישׁ189..
ויהלמהו ויפוצצהו בהמון קול רעמו.
בֹּא בֵּצוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר
מִפְּנֵי פַּחַד יְיָ וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ190
ויען כי עצת ה' היא המושלת בגוים וממלכות, וכאשר יעץ כן יהיה ולא יאחר להקימנה191, על כן דבר ישעיהו בחזון על הגוים192 ככל אשר דבר עמוס. אך מה נבדל חזיונו על העמים מחזון הנביא התקועי, תחת אשר טבע נביא הזה את כל משאותיו אל העמים בחותם אחד, שונים משאות בן אמוץ בחליפות מראיהם ובשלל צבעיהם, וכל משא הוא מקור חיי רוח ואוצר חמדה, אשר אין קץ לאמתו וליפיו. אך את כל רוחו יצק על עמו, ולמען רומם את רוחו, ולתת לו תקוה ואחרית, דבר על לבם השכם דבר, להטהר מחטאותיהם לבחור בדרך ה' ללכת בתודתו ולעשות משפט וצדקה193, כי רק בלכת איש בדרך ה' המלאה צדקה וחסד, ימצא חן בעיניו ולא רק בצום194 וזבח195.
ויחלט הנביא הזה, כי לא ירפא ה' את הריסות עמו ולא יגאלנו גאולת עולם בלתי אם בשומו לו לחק לעשות משפט וצדקה196.
וישא ישעיהו את מרבית משאותיו בימי אחז ובימי חזקיהו עד ימי שוב סנחריב בבשת פנים לארצו197, ויטף את לקחו באזני קהל העם, ויעל רבים מדבריו על ספר198, ויש אשר השיב ידו עליהם199. אך למן העת אשר הראהוה‘, כי יגלה ישראל בבלה לאמר, מן היום אשר גלה חזקיהו את כל מצפוני ממלכתו אל שרי מראדך בלאדן, שם ישעיהו את לבו אל הגאולה אשר יגאל ה’ את עמו מיד בבל, ואל גאולת עולם אשר יגאל אותם באחרית הימים מיד כל הלוחצים אותם. וישם את פניו אל הכתב, ויכתב את כל אשר הראהו ה' על ספר200. ולמען חזק את לב בני ישראל להאמין בלב שלם בדבר ה' ביד נביאו, ולמען יעמוד כסלע בלבב ימים לדעת, כי ברית ה' נאמנת עם ישראל עד עולמי עד, הרבה ישעיהו ללמד את הדורות הבאים, כי בדבר אחד ידמה ישראל לאלהים עושהו, כי אלהי עולם ה' 201 וישראל עם עולם הוא202 על כן העיד ה' את העם הזה לעד לאומים כי הוא אל אמת, אל עולם נצב לעד203. וימרץ וישנן את דברו הַמְרֵץ ושנן כי ה' הוא אל אחד יחיד ומיוחד204 ומבלעדיו אין עוד205, הוא הראשון לכל ראשית ואחרון לכל אחרית206, והוא היוצר האחד לכל היקום מקצהו ועד קצהו, ושמים וארץ207 אור וחשך טוב ורע208 מעשי ידי כלם. ובכל כחו הרב ותבונתו אשר נפלאו מדעת אנוש209 יקר בעיניו האדם כליל כל היצורים, ונשמת איש ורוחו וניב שפתיו למיטב כל הנברא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת יחשבו לו210, אך גם הנשמה אף כי בת עולמים היא, בארץ לא תכון לעולם211. וגם גויי הקדם הגדולים והעצומים אשר עשו גדולות ונוראות ויתנו את חתיתם על הארץ לא לעולם יחיו212 כי כלם בני חלוף המה, לבד מן העם האחד, אשר בחר בו ה‘, הוא יכון עדי עד213, כי דבק הוא מיום היותו בה’ אלהיו עד קץ הימים214. ואם גם יסתיר ה' את פניו ממנו לא ישלחהו מעל פניו215. ולא יכלא רחמיו מעם סגולתו, כי זעמו רגע ולאהבתו אין קץ.
בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבְּצֵךְ:
בְּשָׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָּנַי רֶגַע מִמֵּךְ
וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחֵמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵך יְיָ216:
את עם ישראל העמיד לו לעם, ויותירהו לטובה בכל הראות הבאות עליו, לכרות עמו ברית עולם217, ולהיות לו גם לעם קדש218 בחקיו ומשפטיו הצדיקים, אשר יעשה אותם בקרב הארץ, אשר נתן ה' לאבותיו219, גם לאור גוים220 להגיד את כבודו ואת גדלו, ולהודיע את חסדו ואת אמתו בגוים, כי לבעבור זה יצר ה' את העם הזה, לספר את תהלתו ולהודיע בעמים עלילותיו221. ויען כי התעודה הזאת אשר גאון עולם222 היתה לישראל, לא תחדל כל ימי היות אדם על הארץ, על כן לא יחדל גם ישראל מהיות גוי, ורוחו לא תעלה מעליו, ואהבת ה' לא תסור ממנו כל הימים.
וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְיָ
רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶר-שַׂמְתִּי בְּפִיךָ
לֹא-יָמוּשׁוּ מפִּיך וּמִפִּי זַרְעֲך וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ
אָמַר יְיָ מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם223:
כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תּמוּטֶינָה
וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא-תָמוּט
אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְיָ224:
ויען כי ישראל בעל ברית אלהים הוא, עבדו225 ועדו אשר יכון בארץ כל ימי עולם, הגיד לו ה' את אשר יקרא אותו באחרית הימים. הדברים האלה, אשר לרומם ולטהרם אין חקר יחָשבו למודעה חתומה, אשר הפקיד הנביא הנערץ והנקדש, ביד דור אחרון להוכיח מתוכה, כי פקח את עיני חסידיו לראות, את אשר ימצא את עמו ואת כל האדם באחרית השנים; ולאות ולמופת, כי ישראל עמו בחירו הוא226, אשר בו בחר מכל גויי הארץ, בשומו בו את רוח קדשו, ובגלותו רק לאחד מבניו את סודו, אשר העלים מעין כל חי227. על כן העיר ישעיהו הנביא בנבואותיו אלה את אזן עם נולד, לדעת כי התשועה אשר יושיע לו ה' גם בימי אבדן ממלכת בבל, גם לקץ הימים, יעוצה ויעודה היא וערוכה ומתֻכנת מאז מעולם, מימי חזקיהו מלך יהודה, מן הימים אשר כמעט לא עלתה עוד על לב ישראל, כי ינָתש מעל אדמתו, וכי יבָדל גורלו מגורל כל העמים. ועל כן הועיד בן אמוץ את כל גויי הקדם ממקומם למשפט העמים להגיש גם המה את עצמותיהם, ולתת גם הם את עדיהם, היש גם בידם תעודה חתומה, זה דורות אין מספר אשר יאָמנו דבריה באחרית הימים228.
את העתידות האלה, אשר קרא להן ישעיהו “האותיות”229 נבא גם על ישראל, גם על כל משפחות האדמה. וינבא על ישראל, כי לא ישכח ה' את עמו, ולא יטשהו ולא יעזוב ולא יפר את בריתו עמם לעולמים230. כי יבוא יום ונפקחו עיני כל העמים לראות דבר, אשר לא עלה על לבם, כי העם המדֻכא הזה, אשר בזו אותו בלבם וימררוהו וישטמוהו, גוי קדוש הוא מיום היותו עד עולם, מלאך אלהים הוא, אשר מידו להם כל הטובה אשר באה על הארץ, וכי אותו שם ה' למופת לכולם בטהרתו ובצדקתו ובאהבתו את הדרך הטובה והישרה בעיני אלהים ואדם, ואשר לא הביט אל המכאובים אשר השביעוהו אויביו, ולא
סר מדרך ה' ימין ושמאל. והשיבו הגוים אל לבם והבינו, כי טחו עד כה עיניהם מראות את יקר העם הזה, אשר תחת אהבתו הניחו בו את כל חמתם ויחלו בו את כל מכותיהם בעברת זדון, ונחמו אויביהם ממעשיהם והתודו על חטאותיהם, אשר חטאו לו, ושב לבם לאהבה ולכבד אותו
בכל לבם ובכל נפשם ולתתו עליון231 אז ישובו כל נדחו ישראל אל הארץ הטובה, אשר אוה ה‘, למושב לו ולעמו232. למן היום ההוא תהיה ירושלם תהלה בארץ233, כי חטר מגזע ישי יעמוד בראש עמו, אשר לא חרב נוקמת יחגור על ירכו, כי אם צדק ואמונה יהיה אזור מתניו234. ולא ישמע עוד קול נוגש עריץ בארץ, כי כל פקודותה תהיה שלום, ואף נוגשיה אוהבי צדקה וחסד235, אז יהיו כל עם ה’ צדיקים236 וראו כל העמים את כבודם237, ואת צדקתם, וקמו גם הם ושמו את פניהם לעבוד את ה' באמת ובתמים.
כִּי הִנֵּה הַחֹשָׁךְ יְכַסֶּה-אֶרָץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים
וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְיָ וכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה:
וְהָלְכו גוֹיִם לְאורַך וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זרְחַך238:
וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ
לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְיָ אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב
ויוֹרֵנוּ מִדְרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחוֹתָיו
כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-יְיָ מִירוּשָׁלַם239:
והיה השלום ראשית פרי תבואת הרעת, אשר ידעו כל העמים את ה' למקטנם ועד גדולם. ולא עוד תוכיח החרב ביניהם כי ה' אלהי המשפט, הוא יהיה השופט ביניהם, ועל פי דברי תורתו הקדושה תורת החסד והרחמים יצאו ויבאו עמים וממלכות, וחרב ברזל וקשת נחושה תהיה לחרפה ולמחתה.
וְשָׁפַט בֵּין-הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים
וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת
לא יִשָּׂא גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה240:
אז תמלא הארץ דעה את ה‘, ושב ה'' לאהבה את כל העמים241 ומלאה ירושלם גילה ומשוש242 ונסו יגון ואנחה ושממה ממדבר וציה243, ורב מאד השבע הרויה והברכה244, ומלא כל החי אהבה ורצון, והשיבו את חמתם מהשחית, ולא ירעו ולא ישחיתו עוד לעולם245 וחדש גם כל היקום את פניו ושנה את דרכו246, ולא יוסיף עוד המות לשחת ולשכל באדם כמשפט הראשון247, והיתה אך ישועה תהלה וצדקה248 חיים ואור נחלת ישראל גם נחלת כל האדם, אחרי אשר יהפך לבבם לאהבה את ה’ וללכת בדרכיו ולא ישמע עוד קול בכי בכל הארץ. כי שמחת עולם תהיה על ראשם249 אחרי אשר ישמר העושק והעול מעל פני האדמה.
לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ
וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמוֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִך תּהִלָּה.
לֹא-יִהְיֶה לָּך עוֹד הַשֶּׁמֶש לְאוֹר יוֹמָם
וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָך
וְהָיָה-לָך יְיָ לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהֵיךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ
לֹא-יָבוֹא עוֹד שִׁמְשַׁךְ וִיֵרַחֵךְ לֹא יֵאָסֵף
כִּי יְיָ יִהְיֶה-לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמו יְמֵי אֶבְלֵךְ:
ועַמֵּךְ כֻּלָם צַדִּיקִים לְעולָם יִיְרשׁוּ אָרֶץ
נֵצֶר מַטָּעֵי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפּאֵר250:
והרוח הזאת, אשר לבשה את ישעיהו251 נחה על מיכה המורשתי, איש מורשת-גת הקרובה לארץ פלשתים, הצעיר לימים מכל הנביאים, אשר נזכרו עד הנה, כי החל להטיף את דברו בימי יותם, ותמשך נבואתו עד אחרית ימי חזקיהו252 וינבא גם על יהודה גם על אפרים253. וישא גם הוא את נפשו אל אחרית הימים, ליום השבר קשת מלחמה, בעצם הדברים אשר דבר ישעיהו254. ויוסף עליהם את חזון הברכה אשר ישבע כל איש, והשקט אשר ישקוט בימי הטובה ההם, אשר לא ישלוט אדם באדם לרע לו וגם ברוחו, ולא יצור גוי אל גוי על דבר מחשבות לבו ומשא נפשו.
וְיָשְׁבוּ אִיש תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד
כִּי-פִי יְיָ צְבָאוֹת דִבֵּר:
כִּי כָּל-הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו
וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם-יְיָ אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד255:
ותהי מליצתו חדה כחרב פיפיות בדברו משפטים בבני עמו ובלבשו רוח נקם על אויביהם, ורכה משמן מדי שעשעו את נפש ישראל בתנחומות אל. מה דשנו ומה ערכו דברי החזון הזה, אשר יחזה לעמו;
וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים
כְּטַל מֵאֵת יְיָ כִּרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב
אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם256:
או מה רבו ומה נוחו דברי תוכחתו אשר יוכיח את עמו אשר אהב ובהזכירו לו חסדי ה' מעולם.
… רִיב לַיְיָ עִם-עַמּוֹ וְעִם-יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח:
עַמִּי מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִּי257:
וכרֹךְ ניב שפתיו על חזיון עמו, כן נעמו אמריו בנשאו את נפשו אל ה' כי רבים רחמיו וכי מרבה הוא לסלוח לשבים אליו בלב טהור. ויהיו דבריו המלאים חמלת ה', תורת חסד לתופשי תורת אלהים258, ולמקור תנחומים ותקוה לכל נפש נכאה בישראל בשובה מחטאותיה לחסות בצל כנפי אלהיה259.
גם יואל בן פתואל נבא בימי עזיהו יותם אחז וחזקיהו, ותהיינה נבואותיו שתים, האחת בימי עזיהו על הארבה הנורא, אשר בא בימיו, והשנית על מצור סנחריב. חזיונות הנביא הזה למופת המה במראותיהם הנאדרות עד מאד260.
ויהי המעט מן הנביאים האלה, כי הרבו חזון בישראל, וישם גם חזקיהו המלך החסיד הנחשב גם הוא על משוררי הקדש261 את לבו להגדיל תורה בקרב עמו. ויהי כי אהב מאד את מוסר אלהים ודעת קדשים, ויועד סוד חכמים לשום שארית לדברי נביאי ישראל ולדברי חכמים, אשר דברו ברוח אלהים. ויקָרא הסוד הזה “אנשי חזקיהו מלך יהודה”262. ויאריכו אנשי חזקיהו ימים רבים אחרי מות אדוניהם המלך263 ויעלו על ספר אחד, את נבואות ישעיהו בן אמוץ, אשר נפוצו הנה והנה, ויקראו לו “חזון ישעיהו”264, גם את המגלות אשר נמצאו עוד בימיו בקרב העם מדברי שלמה, אשר דבר במשל ובשיר העתיקו מן המגלות את המשלים על ספר אחד265 ויקראו לו “משלי שלמה”. הספר הזה הוא כליל אמרות טהורות, אמרי נעם מלאים חן ושכל טוב משֻבצים בפתגמים שנונים, אשר יורו את העם לאחוז בחכמה ולאהבה אותה, כי מפי ה' נִתנה266, וכי יראה ה' היא ראשיתה267, ולכלכל את כל דבריהם בישרת לב, להיות חרוצים אנשי חיל בכל מעשיהם ולשנוא עון ומרמה, רמיה ומדון, סכלות ועצלה, זמה ושכרון בכל שאט נפש. ויתנו דברי הספר הזה את איש הלֵץ ואת חסר הלב ואת האשה ההוללה או את אשת המדנים, ואת הבן המביש והעצל לחרפה ולגדופים. ואת איש תם דרך, ירא אלהים וחרוץ במעשיו, ואת אשת החיל תומכת כבוד, ואת הבן המשכיל נתנו לחן ולכבוד. וילמד הספר הזה את העם גם טוב טעם268 ויתעב בעיניהם את התפל ואת הנלעג269 וישַו את החכמה במראות רמים ונשאים, כי ראשית פרי אלהים, היא שמחת גילו ומקור כל הנמצא;
יְיָ בְּחכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׂמַים בִּתְבוּנָה270
בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחַקִים יִרְעֲפוּ-טָל
ויתן בפיה אמרי שפר להגיד תהלתה בקהל
יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַרְכּו קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז
מֵעוֹלָם נסַכְתּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי-אָרֶץ:
בְּאֵין תְּהוֹמוֹת חוֹלָלְתִּי בְּאֵין מַעְינוֹת נִכְבַּדֵּי-מָיִם.
וָאֶהְיֶה אצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לפָנָיו בְּכָל-עֵת:
מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ ושַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם271:
וישלם הספר הזה את חפץ סופרו המלך החכם. ומכל החמדות, אשר אסף המלך האדיר החכם, היו אמרי בינתו הירושה הקימת היקרה מזהב ומפז, אשר הנחיל את עמו לדורות עולם. ויאמן על הספר הדבר הכתוב בראשו, כי אמנם היה למורה נאמן להורות את העם:
לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה:
לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵשָׁרִים:
לָתֵת לִפְתָאִים עָרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה:
לְהָבִין מָשָל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידוֹתָם272:
וגם אחד מבחירי שיריו, אשר שר שלמה בימי עלומיו273 על האהבה בתענוגים העתיקו אנשי חזקיהו274 ויקראו לו “שיר השירים”. השיר הזה למופת הוא לכל שירי אהבים בניבו הדשן והרענן ובהגיונו הרך והמלא. ויחשבו בני ישראל את שיר השירים מאז ומקדם לשיר קדש קדשים275, המשוה את האהבה הרוממה, אשר יאהב אלהי ישראל את עם סגולתו, ואת האהבה אשר תשיב בתולת בת ישראל המעֻנגה והמעֻשקה אל חיק אלהיה, ככל אשר שִוָה המתכֹנת הזאת הושע בן בארי276 בחזיונותיו.
לעומת הציץ הָרָוֶה הנאוה הזה המלא לשר עלומים, העלו אנשי חזקיהו על הספר גם עָלֶה אשר הצמיחה רוח המלך החכם לעת זקנתו277 הלא היא המון דעות נבוכות ואמרי נואש, אשר עלו על לבו, עת אשר תעה לבבו, אך גם אחרית דבריו אלה היו דברי תוחלת ותקוה ויראת ה'278.
ומרוח הנביאים הושע ישעיהו ומיכה, אשר ראו במחזה את אשר יקרא לישראל ולכל האדם באחרית הימים, נאצל על משוררי הקדש, ויזמרו גם הם מזמורים רמים ונשאים עד מאד, ליום אשר תמלא כל הארץ דעה את ה‘, ליום אשר יהיה ה’ לבדו למלך על כל הארץ279.
ויהיו הימים האלה, ימי אנשי חזקיהו מלך יהודה, אשר האריכו ימים רבים אחריו, הימים אשר יד ממלכת ישראל החלה ללכת הלך ורפה מיום מות המלך החסיד, ימי חפץ לרוח ישראל, אשר בעת ההיא מצאה לה כה, לאזור את עמה לעמוד עוד אלפי שנים, כצור מעז בפני כל הרעות הפוגעות בו בשטף קצפן בהודיעה להן כי הוא העם, אשר לו הראשית ולו האחרית.
תם חלק שני
-
דהי“ב ט”ו, א‘ – ח’. ↩
-
עיין מ“א י”ד, ב' – ט"ז. ↩
-
י“ג, י”ח. ↩
-
שם א', ואולי על זה וכיוצא בזה יכונו דברי הלעג שלעג אמציה על עמוס לאמר “ ”חוזה! לך ברח אל ארץ יהודה.. ושם תנבא" (עמוס ז‘, י"ב’). ↩
-
“יהוא בן חנני” הנביא שהוכיח לבעשא (ט"ז, א') ואשר האריך ימים עד אחרית ימי אחאב (דהי“ב י”ט, ב') “וחנני” אביו (ט"ז, ז') עולה מדה"י ממקראות המובאים בזה. כי אנשי יהודה היו. ↩
-
עיין הקבלת כל הנבואות ע“ד יהוא מוצא דבר ”נבואת אחיהו והבאים אחריו". ↩
-
עיין לעיל הערה 2 צד 69 בפרק ימי מלכות שלמה בתולדות אחיהו השילוני. ↩
-
מאחרית ימי השופטים והלאה אין אנחנו מוצאים נפלאות בימי הנביאים. כי אם מעט מזער (ש“א י”ב, י"ח) ובנתן, גד, אחיהו, שמעי, עזריהו בן עודד, חנני, יהוא, אין אנו מוצאים שום מעשה נפלאות. לעומת זה רבות מאד הנפלאות אשר הפליאו אליהו ואלישע: מעשה הכד והצפחת (מ“א י”ז, ט"ז) תחית בן הצרפתית (כ"ב) האש מן השמים בהר כרמל (י“ח, ל”ח) מעשה שרי החמישים וחמישהם (מ“ב א‘, י’ – י”ב) חצוי מי הירדן (ב‘, ח’) עלית אליהו (י"א) רפוי המים (כ"א) גבים במדבר אדום (ג‘, כ’) ברכת השפע בשמן (ד‘, ה’) תחית בן השונמית (ד', ל"ה) דבר הפקועות (מ"א) ברכת השפע בלחם הבכורים (מ"ד) רפואות נעמן (ה', י"ד) עלית הברזל (ו‘, ו’). ↩
-
מ“א כ', ל”ז. מ"ב ט‘, י’. ↩
-
שם י"א, הושע ט‘, ז’. ↩
-
כן עולה מן הכתוב (מ“א י”ח, ד') ↩
-
“בני הנביאים אשר בית אל ” (מ"ב ב‘, כ’) “בני הנביאים אשר בירחו ” (ה'). ↩
-
כ“א י”ז. ה‘. י’. י“ט, ג‘ – ד’. י”ט. כ“א, י”ח. מ"ב א‘, ג’ – ט‘. ב’, א‘ – ו’. ↩
-
“ויתן לעם ויאכלו” (מ“א י”ט, כ"א). ↩
-
דבר זה מתבאר היטב בדבר עובדיהו שר הבית: “והיה אני אלך מאתך ורוח ה' ישאך” (מ“א י”ח, י"ב) ובדבר בני הנביאים “פן נשאו רוח ה' וישליכהו באחד ההרים או באחת הגאיות ” (מ“ב ב', ט”ז) ודבר זה היוצא מפי אנשים שונים במקומות שונים, יעיד כי מפורסם היה דבר זה כי דרך אליהו היתה להתעלם מעיני אדם למקום בודד ונעזב כמשפט הנביאים המעטים שהיו בימי השופטים שגם הם נהגו כן כאשר בארנו. ↩
-
מ“א י”ח, מ'. ↩
-
מ“ב ב', ט”ז. ↩
-
יתבונן נא הקורא בתוקף רוח דעת הנפש הנשקפת מתוך דבריהם ומעשיהם (מ“א כ', י”ג – י“ד. כ”ח. מ“א – מ”ב) ↩
-
שם י“ג – י”ד. כ"ח. ↩
-
מ“ב ב', י”ב. י“ג, י”ד. ודבר יואש בן ירבעם אשר קרא כן לאלישע בבוא לבקש מפיו חזון על מלחמותיו בארם, יעיד כי כן הוא. ↩
-
מ"ב ג‘, ב’. ↩
-
ב', ט"ו. וזהו טעם השתחויה. ↩
-
מ“א י”ט, י“ט. — ועיין אברבנאל שם — מ”ב ב', י"ג. ↩
-
ו‘, א’. ↩
-
ד', ל"ח – מ. ↩
-
מ"ב ↩
-
ו‘, א’ – ד'. ↩
-
ד', ל“ח. מ”ג. ↩
-
מ"ב ד‘, א’. ↩
-
ו', ל"ב. ↩
-
ב‘, י"ב. י,ב. ו’, כ,א. י“ג, י”ד. ↩
-
ב‘, כ"ה. ד’, ח‘ – ט’. ל“ח, ו', י”ג. ח‘, ז’. ↩
-
“ומשם שב שמרון” (ב', כ"ה) בא ללמדנו, כי שם היה מושבו הקבוע ושם אנו מוצאים אותו פעמים רבות וכן הוא עולה למתבונן מתוך כמה מקראות. ↩
-
ד', ל"ח. ונראה כי גם באחרית ימי אליהו הנביא היה שם כעין מרכז (ב‘, א’). ↩
-
ו‘, ב’ – ד'. ↩
-
ד', י“ג. י”ג, י"ד. ועברת יהורם עליו (ו', ל"א) לא היתה בלתי אם פרי מרת נפש. ↩
-
המושח את יהוא היה אחד מבני הנביאים (מ"ב ט‘, א’ – ו'). בדברנו על חתום כה“ק בימי אכנה”ג נפרוט שם את מעשי הנביאים הראשונים, בדבר משמרת זכרונות דברי ימי דורותיהם. ↩
-
.. ↩
-
כי מושבו היה בשמרון, עולה מאליו מן הכתוב “עוד איש אחד” (מ“א כ”ב, ח') שהוא מקרא קצר, ומלאו“: ”עוד פה איש אחד“ למען היותו תשובה מספקת על שאלת יהושפט ” האין פה נביא לה'" (ז') והמקום הלא היה שמרון(י). ↩
-
כ"ח. ↩
-
ח', י"ט. ↩
-
י"ד. ↩
-
הוא כשרון איש לקחת נפשות ולקנות לבבות במדברו הנעים.והרד“ק בשרשים קורא לו: ”מדע ומחק המאמר“ ובעל אוצה”ש מפרש מלה זו: “למוד או דבור, נאה ומתקבל על הלב במתק מליצת שפתים ” וכשרון זה מפורסם בל“ר בשם ELOQUENTIA ובל”א בשם “בערעדזאמרייט” ↩
-
אך המעט הנשמע ממנו,הלא הוא דברו “לשלשלת המלכים” כבר יש בו מעט מעין סגנון החזון של מיכיהו בן ימלה (ע‘ מ"ב ב’, ט“ז – י”ט) אך דבר אלישע ליואש בן יואחז {מ“ב י”ג, ט“ו – י”ט ) הוא מצוה פסוקה ולא נבואה ערוכה. ↩
-
דהי“ב כ”ד, כ'. ↩
-
כ“ה, ט, ט”ו. ↩
-
מ“ב י”ג, י"ד. ↩
-
רבותינו בעומק דעתם הנקיה הבחינו זאת ויאמרו “אתה מוצא עשרה שנאמר בהן ”איש האלהים“ ואלה הן ”משה אלקנה ושמואל דור ושמעיה ועדו ואליהו ואלישע מיכה ואמוץ. – שמואל וחנני נקראו הרואים שנאמר בהם הרואה“ (ס"ע כ') ומיכה זה, הוא מיכיהו בן ימלה, כי לדעת בעל ס”ע (שם) הוא בעל הנבואה האמורה לאחאב שנאמר בה איש האלהים ( מ“א כ', כ”ח) ובכן היה מיכיהו בן ימלה ואמוץ אבי ישעיהו האחרונים שנאמר בה איש האלהים (מ“א כ', כ”ח) ובכן היה מיכיהו בן ימלה ואמוץ אבי ישעיהו האחרונים שנאמר בהם “איש האלהים”, וחנני שהיה בימי אסא (דהי“ב ט”ז, ז‘, – י’) היה האחרון שנאמר בו הרואה. ואם כן בטלו שמות אלה בימי ישעיה וחבריו. ↩
-
עיין ח“א 110 הערה 8 על הוראת שם ”נביא,. ↩
-
ישעיה ב‘, ח’. ↩
-
ל', כ"ב. ↩
-
מ"ו, ז'. ↩
-
ירמיהו ב', כ,ז. ↩
-
י‘, ה’. ↩
-
הושע ח‘, ו’. ↩
-
הושע י"ג, ב'. ↩
-
חבקוק ב', י"ט. ↩
-
לבד מן הדברים שהבאנו מספרי הנביאים האלה, ימצאו עוד בעצם הספרים ההם ובמזמורי תהלים דברי קנטור ותוכחה על ע“ז ועל עובדיה, וגם ספרי הנביאים שלא הבאנו פה את דבריהם מרבים ללעוג ולהוכיח בלשון קשה חדה ושנונה מאד (יחזקאל ו‘, ג’ – ז'. י”ג. ז‘, כ’. ח‘, ה’ – ט“ז. י”א, כ“א. י”ד, ד‘. ט“ז, י”ז – כ’. כ‘, ל"ב. ועוד רבות. עמוס ב’, ח‘. ה’, ה‘. כ"ו. ח’, י“ד. מיכה א‘, ז’, ה' י”א – י“ב. צפניה א‘ ד’ – ה'. זכריה י”ג, ב'. ↩
-
ש“א י”ב, כ“א. ועיין עוד ז‘, ג’ ודברינו ח”א 109. ↩
-
ישעיה ה', י"ט. ↩
-
מ“ד כ”ה. ↩
-
מ“ז, י”ב – י"ג. ↩
-
יחזקאל י"ג, ז'. ↩
-
הושע ד' י"ב. ↩
-
יונה ב‘, ט’. ↩
-
זכריהי‘, ב’. ↩
-
הושע י"ג, ב'. ↩
-
חבקוק ב', י"ט. ↩
-
לבד מן הדברים שהבאנו מספרי הנביאים האלה, ימצאו עוד בעצם הספרים ההם ובמזמורי תהלים דברי קנטור ותוכחה על ע“ז ועל עובדיה, וגם ספרו הנביאים שלא הבאנו פה את דבריהם מרבים ללעוג ולהוכיח בלשון קשה חדה ושנונה מאד (יחזקאל ו‘ ג’ – ז'. י”ג. ז‘, כ’. ח‘, ה’ – ט“ז. י”א, כ“א. י”ד, ד‘. ט“ז, י”ז – כ’. כ‘, ל"ב. ועוד רבות. עמוס ב’, ח‘. ה’, ה‘. כ"ו. ח’, י“ד. מיכה א‘, ז’. ה', י”א – י“ב. צפניה א', י”ט. ↩
-
ש“א י”ב, כ“א. ועיין עוד ז‘, ג’. ודברינו ח”א 109. ↩
-
ישעיה ה', י"ט. ↩
-
מ“ד, כ”ה. ↩
-
מ“ז, י”ב – י"ג. ↩
-
ירמיה כ"ז, ט'. ↩
-
יחזקאל י"ג, ז'. ↩
-
הושע ד', י"ב. ↩
-
יונה ב‘, ט’. ↩
-
זכריה י‘, ב’. ↩
-
ישעיה א', י"א. ↩
-
ט“ו – י”ז. ↩
-
נ"ח, ה‘ – ז’. ↩
-
ס"ו, ב‘ ג’. ↩
-
ירמיה ו‘, כ’. ↩
-
ירמיה ז‘, ד’ – ה'. ↩
-
הושע ו‘, ו’. ↩
-
עמוס ה', כ“ב – כ”ד. ↩
-
מיכה ו‘ – ח’. ↩
-
תהלים ג‘, ח’ – י"ג. ↩
-
חשיבות כל גויי הארץ, והחפץ ה‘ כי יכירהו ואחריתם להכיר כבוד ה’ ולהתברך בזכות ישראל מרומז כמה פעמים בתורה (בראשית ט‘, כ“ז. י”ב, ג’. כ“ב, י”ח. כ“ו, ד'. כ”ה, י“ד. שמות ט', י”ד י‘, ב’. י“ט, ה‘. דברים ד’, ו'. ל”ג, ג'.) ↩
-
ש“א י”ז, ט"ו. ↩
-
מ“א ה', כ”ג. ס'. ↩
-
ירמיה ל“ג, ט”ז. ↩
-
ל"א ב‘ – ג’. ↩
-
נ"א, ה'. ↩
-
יחזקאל ל“ו כ”ו– כ"ח. ↩
-
הושע ג‘, ה’. ↩
-
יואל ד‘, כ’. ↩
-
עמוס ט', ט"ו. ↩
-
עובדיה א', כ"א. ↩
-
מיכה ד‘, ז’. ↩
-
מלאכי ג', כ"ג. ↩
-
ירמיה ג', י"ז. ↩
-
ט“ז, י”ט. ↩
-
חבקוק ב', י"ד. ↩
-
צפניה ג‘, ט’. ↩
-
זכריה ב', ט"ז. ↩
-
ח', כ“ב – כ”ג. ↩
-
י"ד, ט. ↩
-
מלאכי ג', י"ב – לדברי ישעיה על הגאולה העתידה יחדנו דברנו במשך הפרק הזה ביחוד גמור. ↩
-
על רבוי הקרבנות כי לא– עיקר הוא. הורה שמואל (ש“א ט”ו, כ"ב) ↩
-
דבר זה הביעו קדמונינו באמרם “סגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד” (סנהדרין פ"ט.) ולדעתנו לא אמרו זה על הסגנון החיצון, שהוא דרך הלשון – כדברי רש“י ז”ל – כ"א על סגנון הפנימי, שהוא דרך המחשבה וכונתם לתעודה המשותפת והמיוחדת שאמרנו. ↩
-
ומה עמקו דברי רבותינו על נבואת כל נביא ונביא “שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני ועד אותה שעה לא נתנה לו רשות להתנבאות וכו') (שמ”ר כ"ח*. ↩
-
ישעיה ח‘, ב’. ↩
-
דהי“ב כ”ו, ה'. ואולי נקרא כן על החילו להנבא במראות ובחזון. ספרו מתחיל זכריה ט. ומסיים בסוף הספר. ועל אודות נביא זה וכל הנביאים, אשר יזכרו אחריו עיין מוצא דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד”. ↩
-
עיין חלוקת נבואותיו במוצא דבר הנזכר. ↩
-
את גופי זכרונות דה"י שבספרו תמצא בגוף ספרנו בתולדות ימי עזיהו, ובמצור סנחריב ובמפלתו ובפרטי הם תמצאם במוצא דבר הנזכר. ↩
-
יתבונן הקורא לדוגמה בחזון זכריה י“א, א‘ – ג’. ובחזון י”ד, א‘ – ז’. ↩
-
י"ב, ב‘ – ט’. ↩
-
ט‘, ט"ו. י’, ז'. ↩
-
ט‘, י“ג – ט”ו. י’, ז'. ↩
-
י‘, א’ – ב‘. י"א, ב’, י“ז, י”ג, ז'. ↩
-
י‘, ב’. ↩
-
י"ג, ב'. ועיין תרגומו. ↩
-
י"ג, ח‘ – ט’. ↩
-
ט‘, ט’ – י'. ↩
-
עמוס א‘, א’. ↩
-
אבי אבות יושבי תקוע היו אשחור בן חצרון למטה יהודה (דהי“א ב', כ”ד. ד‘, ה’ ). ורחבעם מלך יהודה בצר בתוך יתר ערי המצודות אשר לו (דהי“ב י”א, ו') ואולי יעלה גם מדברי אמציה הכהן בית אל, כי עמוס איש יהודה היה (עמוס ז', י"ב). ↩
-
“בן נביא” (י"ד) הוא ל' יחיד מן “בני הנביאים” ↩
-
שם א‘, א’. ↩
-
מנחות פ"ה. ↩
-
עמוס ז', ט"ו. ↩
-
ג‘, ח’. ↩
-
ג‘ – ז’. ↩
-
א‘, ג’ – ט"ו. ב‘, א’ – ג'. ↩
-
ה‘, ד’. י“ד – ט”ו. ↩
-
ה‘, ו’. ט"ו. ו‘, ו’. ↩
-
ט', י"א. ↩
-
פסוקי ד‘ וה’ לפרשה ב' הם כל נבואת עמוס על יהודה. ↩
-
לדעתנו יכון על זה מאמר “שה' עמוס בלשונו” (ויקרא רבה י'). ועיין מוסף הערוך ערך עמוס. ↩
-
עמוס ז‘, א’ – ט‘. ח’, א‘ – ב’. ט‘, א’. ↩
-
ד‘. י"ג. ה’, ח‘. ט’, ו'. ↩
-
ה‘, ד’. י“ד – ט”ו. ועל פי הדעה הזאת העושה את דבר ה‘, למזון הרוח ימשיל עמוס את חוסר דבר ה’ לרעב ולצמא (ה', י“א – י”ב). ↩
-
ט‘, ז’. ↩
-
ג‘, א’ – ב'. ↩
-
ט‘, ה’. ↩
-
ז‘, ג’. ו'. ↩
-
ט', י"א. ↩
-
י“ד – ט”ו. ↩
-
עיין מוצא דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד”. ↩
-
תחלת נבואת הושע ותחלת נבואת עמוס בנות זמן אחד הן, כי בשניהם נאמר “ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל” (עמוס א‘, א’. הושע א‘, א’) אלא שנבואת הושע נמשכה עוד בימי חזקיהו (שם) ולפי הנראה עד לפני מפלת שמרון (י"ד, א'). ↩
-
מלבד טיב ענין נבואתיו המעידות על עצמן, כי עקרון מיוחד לאפרים, הנה נזכר שם אפרים בספר הושע שלשים ושבע פעמים וישראל בתורת שם מיוחד לממלכת אפרים עוד שש עשרה פעמים בסך הכל חמשים ושלש פעמים, ויהודה לא נזכרה כי אם ארבע עשרה פעמים. ↩
-
יתבונן נא הקורא בסגנון הספר ומצא, כי שלש הפרשיות הראשונות נאמרו בלשון פשוטה ואחת עשרה האחרונות בסגנון מרומם. ↩
-
עיין לדוגמא שנינות הסגנון מאמר “זובחי אדם עגלים ישקון” (י"ג, ב'). ↩
-
ב‘, כ“א – כ”ב. כ“ה. י”א, א’. ד‘, ח’. י"ד, ה'. ↩
-
ו‘, א’. ג‘. י’. י‘, י“ב. י”ד, ב’. ט'. ↩
-
הושע ו‘, ג’ – ד‘. ט’, י‘. י"ד, ו’ – ח'. ↩
-
ב', כ“א – כ”ב. ↩
-
ט', ט“ז – י”ט. ↩
-
ועל כן המשיל הנביא את מתכנת ישראל אל אלהיו גם לטובה גם לרעה במשלי נשיאות אשה ולידת בנים ובנות. ולפי הדעת הנכונה של המתרגם הארמי והמפרשים נשיאות זו משל היתה. ↩
-
הושע ב‘, י"ט – כ’. ↩
-
י"א, ט. ↩
-
הושע א‘, ו’. ט', ט“ו – י”ז. י“ג, י”ב – י"ג. ↩
-
ה‘, ה’. י‘. ו’, ד‘. י"ב, ג’. ↩
-
י"ב, א'. ↩
-
א‘, ז’. ד', ט"ו. ↩
-
ט‘, י’. י“א, א'. י”ב, י“ד. י”ג, ה'. ↩
-
ו‘, ז’. ט‘, ט’ – י‘. י’, ט'. ↩
-
“ואנכי ה' אלהיך מא”מ“ (י“ב, י'. י”ג, ד') היא זכר הדבור הראשון ”אנכי ה' אלהיך אשר הוציאתך מא“מ” (שמות כ‘, כ’); “ואלהים זולתי לא תדע” (הושע שם) הוא זכר דבר שני “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ” (שמות שם, ג') ובכלל הדבר נזהר הנביא הזה לפרוט בזכרונותיו החדים והקצרים את כל הפרטים הדקים שבספורי התורה, עד כי בדברו על יעקב אבינו השתמש במליצת “עקב” (י"ב, ד') להורות על טעם של יעקב (בראשית כ“ה, כ”ו) ובמליצת “שרה” (הושע שם) על טעם שם ישראל (בראשית ל“ב, כ”ט). ↩
-
הושע י"ד, י'. ↩
-
ב‘, ב’. ↩
-
ג‘, ה’. ורש“י ז”ל העמיק לרמוז בפרושו לפסוק “ושמו להם ראש אחד” (ב‘, ב’) במליצת “דוד מלכם” (רש"י שם), כי פסוק ב‘, ב’. ופסוק ג‘, ה’. שניהם נבואה אחת הם. ↩
-
י"ד, ד‘ – ט’. ↩
-
ישעיה ו‘, א’ – “בשנת מות המלך עזיהו”: “זה היה ראוי להיות תחלת הספר אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה” ( מכילתא שמות ט“ו, ט‘. קהלת רבה א’, י”ב) ואם תכון את פרשה זו אל הפרשיות הראשונות שבירמיה וביחזקאל ומצאת, כי הצד השוה שבכלן ששלשתן ספור חנוכת הנביא הן. ↩
-
“א”ר לוי: מסורת בידינו מאבותינו אמוץ ואמציה אחים היו" (מגלה י"ג). ↩
-
אגדת בראשית י“ד. והכונה על ערך הספר ולא על מספר דבריו ומדתן, כי ספר ירמיה גדול מספר ישעיה במדתו. ואמרו רבותינו עוד במקום אחר ”ישעיה שהיה שקול כמשה“ (ירש‘ סנהד’ י‘, ב’) ”אין לך גדול בנביאים ממשה וישעיה“ (דבר‘ רב’ ב') ” א“ל הקב”ה: ישעיה.. חייך כל הנביאים קבלו נבואות נביא מן נביא “ויאצל מן הרוח אשר עליו” “נחה רוח אליהו על אלישע” אבל אתה מפי הקב“ה ”רוח ה' עלי“. יען אשר משח אותי” (ויקרא רבה י'). ↩
-
יתבונן נא הקורא בגערתו הנמרצה אשר גער באחז המלך (ישעיה ו', י"ג) וברוח הגאון והמנוחה השלמה וזלזול העריצים הנשקפים מתוך דבריו. בשעת המצור והסכנה קרא לרצין ופקח “שני זנבות האורים העשנים” (ז‘, ד’) – ובמצור סנחריב קרא לרבשקה וחבריו “נערי מלך אשור ” (ל"ז, ו'). ↩
-
ישעיה מ“ט, ב‘. ג’, ד'. – ועל אחדות ספר ישעיה מראשו ועד סופו עיין מוצא דבר. ”נביאים שנתנבאו בפרק אחד" והטבלה שבסופו. ↩
-
יתבונן הקורא בדמות אשר ערך לנפשו באחרית ימיו (ישעיה ג‘, ה’ – ט'). ↩
-
שם ו‘, ה’. – ולפי אמתת הפשט לא חטא ישעיה באמרו “בתוך עם טמא שפתים”, כי לא על ישראל בכלל כון כ“א על בני דורו (ועיין ט' ט"ז) ומאמר ”וסר עונך וחטאתך תכופר“ (ו‘, ז’) אינו חוזר על חטא ידוע, כ”א על תוספת מירוק עון לשם הכשר נבואה. ↩
-
פרשה ו'. ↩
-
ביסון הצרפתי ↩
-
ישעיה ו‘, ג’. מ', כ"ח. ↩
-
ו‘, ה’. ↩
-
מ', י"ז. ↩
-
י“ח. ושנוי: כ”ה. ומשולש: מ"ו ח'. ↩
-
נ"ה, ט'. ↩
-
ה', ט"ז. ↩
-
ל"ג, ה'. ↩
-
ב‘, ז’ – ט‘. פסוק ט’ השנה בכונתו בפרשה זו פסוק י“א ופסוק י”ז ובסגנונו ממש בפרשה ה' פסוק ט"ז. ↩
-
ישעיה ב‘, י’. ושנוי ומשולש בדרך החלטה ולא בדרך צווי י“ט, כ”א. ↩
-
י“ד, כ”ו – כ“ז. י”ט, י“ב. י”ז. כ“ג, ח‘ – ט’. מ”ו, י' – י"א. ↩
-
י“ג, א'. י”ד, כ“ט. ט”ו, א‘. י"ז, א’. י“ח א'. י”ט, א‘. כ’, א‘. כ"א, א’. י“א, י”ד. כ“ג, א'. ל”ד, א‘. מ"ז, א’. ↩
-
א‘, ט“ז – י”ח. ב’, ה‘. ג’, י‘. ה’, י“ז. ל”א, ו‘. ל“ג, ט”ו – ט“ז. מ”ו, י“ב. נ”ה, ו’ – ז‘. נ"ו א’. נ“ה, ו' – י”ד. ↩
-
ג‘ – ה’. ↩
-
א', י“א – ט”ו. ↩
-
א', כז. נ“ד, מ”ד. ↩
-
עיין סדור הנבואות למחלקותיהן נמוצא דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד”. ↩
-
“ואראה” (ו‘, א’) “ואומר” (ה‘, ח’, י"א). “אלי (ח‘, א’. ג‘, ה’. י"א) ”ואעידה“ (ב') ”ואקרב“ (ג') ”ויסרני“ (י"א) ”אלי (כ“א, ט”ז) כל המלות האלה הנאמרות בלי גוף ראשון יעידו, כי נבואות רבות העלה הנביא הזה בעצם ידו על הספר. ↩
-
עיין ט“ז, י”ג – י"ד. ↩
-
נהגו החכמים לדרוש את ספר ישעיה עד פרשה מ‘ כלה לשעבר, ומשם והלאה כלה לעתיד, אך באמת נמצאו גם עד פרשה מ’ נבואות שהן כלן לעתיד ואב לכלן פרשה ב‘, ו’ – ז'. ↩
-
ישעיה כ“ו, ד‘. מ’, כ”ה. ↩
-
מ"ד, ז'. ↩
-
ישעיה מ“ג, י”ב. מ"ד, ח'. ולהפך קנטר הנביא את גויי הקדם אשר כציץ השדה צצו ויבולו להיות הם עדים על אליליהם (מ"ד, ט') ↩
-
ישעיה מ“ד, כ”ד. מ“ה, ה‘. ו’. י”ד. י“ח. כ”א, כ“ב. מ”ו, ט'. ↩
-
מ“ב, ה'. מ”ג, י‘. מ"ד, ו’. ח‘. מ“ח, י”א. ס"ד, ג’. ↩
-
מ“א, ד'. מ”ג, י'. מ“ח, י”ב. ↩
-
מ“ב, ה'. מ”ד, כ“ד. מה, י”ב. י“ח. מ”ח, י“ג. נ”א, י"ג. ↩
-
מ"ה, ז'. ↩
-
מ', כ“ו. כ”ח. ↩
-
שלש פעמים אנו מוצאים, כי אחרי אשר סדר הנביא שבחו של מקום בבריאת שמים וארץ בדרך כלל, פרט ביהוד בריאת שמים וארץ בדרך כלל, פרט ביחוד בריאת הנשמה והרוח (מ“ב, ה'. מ”ה, י"ב) או בריאת האדם הטוב (ס"ו, ב') ומלבד אלה יעידו על יקר האדם המאמרים הנמרצים: “ונשמות אני עשיתי” (נ“ז, ט”ז) “בורא ניב שפתים” (י"ט). ↩
-
ב', כ"ב. ↩
-
מ‘, ט“ו. כ”ד. מ“א, י”א – י“ב. נ”א, י“ב – י”ג. ס’, י“ב. ס”ג, י"ג. ו'. ↩
-
מ“ח, י”ט. נ“ג, י'. נ”ד, י"ז. ↩
-
מ"ו, ג‘ – ד’. ↩
-
נ‘ א’. ↩
-
נ"ד, ז‘– ח’. ↩
-
ס"א, ח'. ↩
-
ס“ב, י”ב. ↩
-
“לברית עם” _מ“ב ו'. מ”ט, ח'). ↩
-
מ“ב, ו'. מ”ט, ו'. ↩
-
מ“ג, כ”א. ↩
-
ס', ט“ו. ונקראה תעודה זו גם ”שם עולם" (ס“ג, י”ב). ↩
-
נ“ט, כ”א. ↩
-
ישעיה נ"ד, י'. ↩
-
ישראל נקרא בפי הנביא הזה בשם “עבד” ביחוד: שם מ“א, ח‘ – ט’. מ”ב, א‘. מ“ד, כ”א. מ"ה, ד’. מ“ט, ג' נ”ב, י“ג. נ”ג, י"א. ויזכור הקורא דבר זה, כי יועיל לו הרבה להבין את הנבואות. ↩
-
מ“א, ח‘ – ט’. מ”ב, א‘. מ"ג, כ’. מ“ד, א‘. ב’. מ”ה, ד‘. מח, י’. מ“ט, ז'. ובחירה זו נקראה בפי הנביא גם בשם ”קריאה“ (מ“א, ט'. מ”ב, ו‘. מ"ג, א’. מ“ח, י”ב. מ"ט, א'.) ”החזקה" (מ“א, ט'. י”ג. מ"ב, ו') ואמוץ (מ"א, י') תמיכה (שם מ"ב, א') ועזר (מ“א, י'. י”ג. י“ד. מ”ד, ב‘. מ"ט, ח’) ובגלל בחירה זו נחשב ישראל כבריאה מיוחדת (מ“ג, א'. ט”ו) ויצירה מיוחדת (מ“ג, א'. כ”א. מ“ד, ב'. כ”א. כ“ד. מ”ה, י“א. מ”ט, ח'). ↩
-
ישעיה מ“ב, ט'. כ”ג. מ“ג, ט‘ – י’. מ”ד, ז‘ – ט’. כ“ו. מ”ו, י. מ“ח, ג‘ – ח’. י”ד. ויען כי נבואת הנביא אות הוא לישראל, כי בחר בם ה', על כן יקרא הנביא לנפשו בשם עמו “ישראל” (מ"ט, ג') ובשם “עבד” (מ“ג, י'. מ”ד, כ“ו. מ”ט, ג‘. ה’ – ו‘. ג’, י'). ↩
-
מ“א, א'. כ”א – כ“ו. מ”ג, ט‘. מ"ח, כ’ – כ"א. ↩
-
“הבאות” משרש “אָתֹה” (מ“א, כ”ג. מ“ד, ז'. מ”ה, י"א). ↩
-
מ‘, כ“ז. מ”א, ח’ – ט“ז. מ”ג, א‘ – י“ד. מ”ד, א’ – ה‘. כ“א – כ”ד. מ“ה, י”ז. כ“ח. מ”ו, ג’ – ד‘. מ"ט, ז’ – כ"ו. נ‘, א’. ועוד ועוד ↩
-
ישעיה נ“ב, י”ג – ט“ו. נ”ג, א' – י"ב. ↩
-
כ“ז, י”ג. מ“ג, ה‘ – ו’. מ”ט, י“ח – כ”ב. נ“ב, י”א – י“ב. ס‘, ד’. ס”ו, ח‘ – ט’. כ'. ↩
-
ס"ב, ז'. ↩
-
י"א, א‘ – י’. ↩
-
ס', י“ז – י”ח. ↩
-
מ“ה, כ”ה. ס', כ"א. ↩
-
נ“ב, י'. ט”ו. ↩
-
ס‘, ב’ – ג'. ↩
-
ב‘, ג’. ↩
-
ד'. ↩
-
י“ט, כ”ח. מ“ה, כ”ג. נ"ו, ז'. ↩
-
ס“ה, י”ח. ↩
-
ל“ה, א‘. ז’. מ”ב, י“א. נ”א, י"א. ↩
-
כ“א, י”ח– י“ט. מ”ג, י“ט– כ'. נ”ד, י“א – י”ב. ס‘, ח’ – ט'. י"ז. ↩
-
יא, ו' –ט. ס“ה, מ”ה. ↩
-
ישעיה ס“ה, י”ז. ↩
-
כ“ה, ח'. ס”ה, כ' – כ"ג. ↩
-
ישעיה ס‘, י“ח. ס”ב, ז’. ↩
-
ס"א, ז'. ↩
-
ס', י“ח – כ”א. סמיכות מליצת “תפארת” לישראל אתה מוצא עוד ארבע פעמים בדברי ישעיה, מלבד סוף פסוק זה (מ“ד, כ”ג. מ“ו, י”ג. מ“ט, ג'. ס”א, ג'). ↩
-
מלבד פרשה שלמה שבישעיה (ב‘, ב’ – ד') השנויה מלה במלה במיכה ( מיכה ד‘, א’ – ג') ודמיון הרוח העזה והנמרצה שבין שני הנביאים, יתבונן נא הקורא בדמיו, הפנימי שבין ישעיהו למיכה בפסוקים אלה: (ישעיה ב‘, ו’) = (מיכה ה', י"א) ; ישעיה ב‘ ז’) = מיכה ה‘, ט’) ; (ישעיה ב‘, ח’) = (מיכה ה', י"ב); ישעיה ב', ט"ו) = (מיכה ה‘, י’) אלא שבישעיהו מדבר על העון ומיכה על העונש. ↩
-
מיכה א‘, א’. “שכלן קדמו את מיכה” (ס"ע כ') ובתולדות חזקיהו ימצא הקורא, כי פרשה ג' שבמיכה נאמרה אחרי מפלת סנחריב. ↩
-
א‘, א’. ↩
-
ד‘, א’ – ג'. ↩
-
ד/ – ה'. ↩
-
מיכה ה‘, ו’. ↩
-
ו‘, ב’ – ג'. ↩
-
ז‘, י"ח – כ’. ועיין ר“ה י”ז ירושלמי פאה א‘, א’. ↩
-
סליחות תפלות יוה"כ וקרובותיהן. ↩
-
על זמן יואל ועל ענין נבואותיו עיין מוצא דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד”. גם מדברי מדרש תד“א ” שבימי הושע בן בארי ובימי יואל בן פתואל ובימי עמוס ובימי מיכה המורשתי (תנא דבי אליהו רבה ו') נשמע קצת כי רבותינו חשבו את יואל לבן זמנם של הושע עמוס ומיכה. ↩
-
ישעיה ל"ח, ט. ↩
-
משלי כ"ה, א'. ↩
-
מסורת עלתה בידינו מקדמונינו כי “זכו אנשי חזקיה לאריכת ימים” (ילקוט משלי תתקס"א) וגם רש“יפירש: ”חזקיהו וסיעתו שהאריכו ימים אחריו“ (ב“ב ט”ז). ומי יודע אם לא נמשכה הסיעה הזאת כמה דורות דור אחר דור כמו שנמשכה סיעת אכנה”ג בזמנה, כאשר נראה להלן ובדבר הזה תתפרשנה סתומות רבות. ועיין דברי יוליוס פירסט בהקדמתו האשכנזית לספר משלי. ↩
-
ב“ב ט”ו. ↩
-
שם. משלי שם. להיות מחברת אחת (ראב"ע שם). ↩
-
משלי ב‘, ו’. ↩
-
א‘, ז’. ↩
-
משלי י“א, כ”ב. ↩
-
ו‘, י“ב – י”ג. ט"ז, ל’. ↩
-
ג‘, י"ט – כ’. ↩
-
ח‘, כ“ב – כ”ה. ל’ – ל"א. ↩
-
א‘, ב’ –ד‘. ו’. ↩
-
שה“ש כתב תחלה ”כשאדם נער אומר דברי זמר" (שה"ש רבה א‘, א’). ↩
-
ב“ב ט”ו. ↩
-
ידיש ג‘, ה’. ↩
-
עיין למעלה צד 156 בדברינו על הושע. ↩
-
“וא”כ כתב קהלת… קהלת בסוף אמרו “ ( (ילקוט קהלת תתקס"ה) ”הזקין אומר דברי הבלים" (שה"ש רבה שם) ומי יודע אם לא כונו רבותינו בזכרון זקנה זו לרמוז על הזקנה האמורה במקרא ( מ“א י”א, ד'). ↩
-
קהלת י"ב, ז'. ↩
-
מזמורי צ“ג, צ”ה. צ,ו. צ“ז. צ”ח. צ"ט. ↩
כרך שני: מוצא דבר / זאב יעבץ
סדר התוספות:
(ד. נבואת אחיהו והבאים אחריו) 1
ו. קטגוריא בין בית דוד ובין בית אהרן
ז. עזיהו ויותם = זכריה שלום ומנחם
ח. המעונים
ט. ימי אחז
י. מפלת סנחריב
יא. הכנסת גרים אחרי מפלת סנחריב
יג. בירורי מאורעות מתוך מזמורי תהלים
א: מלחמת דוד באדום
לדברי המלחמה הזאת יש במקרא ארבעה מקורים הלא הם: א) ש“ב ח', י”ג–י“ד. ב) דהי”א י“ח, י”ב–י“ג. ג) מ”א י“א, י”ד–י“ח. ד) תהלים ס‘, ב’. והנה בספר שמואל נקראה המלחמה על שם דוד ובס' דה”י על שם אבישי ובס' מלכים ותהלים על שם יואב. שוים דברי ס' שמואל ודה“י בשלשה דברים: במקום המלחמה גיא המלח, במספר החללים י”ח אלף ובדבר הנציבים. שוה להם הפסוק השני שבפרשה ס' בתהלים בדבר אחד במקום המלחמה גיא מלח, ושונה ממנו בפרשת מספר החללים י"ב אלף. שוים דברי ס' מלכים לפסוק זה שבתהלים בשם שר הצבא יואב, ומוסיף על שלשתם עוד שלשה דברים: דבר קבורת החללים, השתתפות כל ישראל במלחמה וכריתות כל זכר באדום.
והנה כל הפשטנים התבוננו בפסוק שבשמואל (ש“ב ח', י”ג) כי מקרא קצר הוא, כי העקר חסר ממנו הלא הוא שם אדום, וכי לגוף המאורע אין ללמוד ממנו; כי אמנם יש בשמואל מקראות חסרים כגון פסוק ש“ב ה‘, ח’ שעליו אומר רש”י ז“ל שזה אחד “מן המקראות… שרמזו ולא פירשו”, וכי המקרא הזה הסתום במקומו מתפרש במקום אחר (רש“י בראשית ד', ט”ז, עיין שם) וגם פסוק שאנו עסוקים בו מתפרש במקום אחר בדהי”א (י“ח י”ב) כי שם כתוב אבישי בן צרויה הכה את אדום בגיא המלח, ומליצת ו“אבישי… הכה” המתחלת בו“ו החבור, אחרי מלחמת דוד, נותנת מקום לפרש את הכתוב לאמר: כי בעת הכות דוד את ארם הכה אבישי את אדום. אך במלחמת יואב אי אפשר לאמר כן, כי שם כתוב “בהצותו את ארם וישב ויך את אדום”. ובכן היתה מלחמת יואב אחרי מלחמת ארם. ואין לאמר כי מלחמה אחת נלחמו יואב ואבישי באדום, כי במקום יואב היה תמיד אבישי כנר לגבי אבוקה, ומעולם לא תקרא מלחמה על שם אבישי בהיות יואב אחיו במערכה, ולפי זה יש לישב גם את שנוי מספר החללים הנפרטים במלחמת אבישי ויואב, כי שתי מלחמות היו. ועל מלחמת יואב שהיתה אחרי הכות בני ישראל את ארם נאמרה הפסקה המקוטעת “ויעש דוד שם בשובו מהכות את ארם” (ש“ב ח', י”ג) כי אחרי אשר כלה דוד את מעשיו בארם, היה גם הוא במלחמת אדום (מ“א יא”, ט"ו) וגם כל צבאות ישראל היו שם (ט"ז) עם יואב ששה חדשים אחרי אשר כלו מעשיהם בארם. ואת הדבר הזה, כי שתי מלחמות היו לדוד בארם ביד שני שרי צבאותיו, הרגישו כל המפרשים, השונים פה איש מרעהו בכלכלת המאורעות איש על פי דרכו: רש”י, רד"ק, בן מלך בשם ר' יואל בן שועב המובא בביאור (ש“ב ח', י”ג) וגראץ אשר סרס את סדר המאורעות מאין צרך השכיל להחליט גם הוא, כי שתי מלחמות היו באדם (גד"י 256 I הערה 2).
אחרי אשר עלתה בידינו לחלק את הפסוקים השונים לפי סדר מתישב על המקראות, יש לנו לשאול לסבת המלחמה: מה ראה ככה המלך החסיד השומר את תורת משה בכל לבו להתגרות מלחמה בעם אשר כתוב בו: “לא תתעב אדומי, כי אחיך הוא” (דברים כ"ג, ח',) ואשר הזהיר מרע“ה אזהרה גדולה להשמר מאד לבלתי הצר להם במאומה (ב‘, ג’–ד’); ועל הדבר הזה יש מסורה עתיקה בספרותנו שיש בה עקר היסתורי ואלה דבריה: “כשהלך יואב להלחם עם ארם עמדו עליו בני אדום אמרו לו “הלא כך אמר הכתוב: אל תתגרו בם” השיבם יואב “לא כך אמר הכתוב אתם עוברים בגבול אחיכם? הניחו אותנו לעבור ולא רצו אמר יואב וכו' וכו'” (תנחומא דברים). – ואנחנו העתקנו אותו מתוך הנוסח השמור בפי הרד”ק ששם הוא מחֻוָר יותר, מן האגדה הזאת עולה לנו, כי האדומים התאנו ליואב, כי אומר הוא לעשות להם רעה ולהתגרות בהם מלחמה, והוא בתם לבבו השיב להם, כי חלילה לבני ישראל להתגרות מלחמה באחיהם אשר עליהם הזהירה התורה: אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו… ונשמרתם מאד, ועתה הנה אחיכם אנחנו תנו לנו לעבור, ולא שמעו להם בני אדום וישיבו פניהם ריקם, זהו פירוש האגדה הזאת, ואף כי אין להחזיק, כי עברו בני ישראל, אשר פניהם היו לארם אשר בצפון, את ארץ אדום אשר בדרום, הלא יצא לנו מזה, כי עמוד עמדו בני אדום לשטן לבני ישראל, וגם ר' יואל בן שועב מרגיש, כי “כאשר נלחם דוד בארם פשעה בו אדום” (ביאור ש“ב ח', י”ג), ואף כי מלת “פשעה” אינה מכונת, כי לא היתה משועבדת עוד בעת ההיא לישראל הנה דעתו לאמר, כי נצבה לו כצר, כי ראשית דברי האגדה המובאים בזה, עתיקה היא וכל עין בוחנת תכיר, כי דבריה דברי קבלה הם. ובכן יתבאר מאליו, כי ירא דוד פן יעמדו לו לשטן ולמוקש, ויצג מן העם אשר אות ויתן ביד אבישי, וכאשר הוסיפו להצר לישראל נלחם אבישי באדם ויך מהם שמונה עשר אלף איש, בעצם הזמן אשר נלחם יואב בארם כאשר הבחין הרד”ק: “נראה כי מלחמת אדום היתה כשהיתה מלחמת ארם”. (רד“ק ש”ב ח', י"ג), ואין ספק כי אחרי אשר כבש את אדום וישם בה נציבים, מהר גם הוא עם חילו לארם להושיע את דוד ואת יואב. ועתה הנה יפלא בעינינו אם נצח אבישי את אדום וישם בה נציבים, למה זה עלה יואב עוד הפעם על הארץ ההיא לשחתה? והלא בעת ההיא כבר עבדי דוד היו שמה? – החדה הזאת נפתרה בתשובת שאלה אחרת: בספר מלכים כתוב, כי עלה יואב שר הצבא לקבר את החללים (מ“א י”א, ט"ו) ועתה מי המה החללים האלה? הנה רש“י ורבנו ישעי' אומרים, כי המה החללים אשר הכו ישראל, ושיחה זו נאה היא ולשם מוסר נאמרה, כי נאה לנוצח להכניס לקבורה גם את אויביו, אך לפי הפשט אין רגלים לה, כי קבורה כזאת הלא היתה יכולה להמסר ביד הנציבים, אשר בידם משטר הארץ ומה לשר צבא מלחמה בבית הקברות? ואם נשאו לבו להתנדב לגמול חסר גם עם המתים מה יפלא בעינינו לראות, כי בשעה שהוא עושה מצוה קלה זו למתים, הוא עושה כלה בחיים, והמעט ממנו כי הוא מכה בהם י”ב אלף איש, יושב הוא ו בכל ישראל ששה חדשים ומכרית כל זכר באדום? גמילות חסד של אמת מצד זה והרג ואבדן מצד זה! אלא על כרחנו אנו אומרים, כי הקבורה והמלחמה לא היו שני הפכים, כי אם אב ותולדה, הקבורה הזאת גרמה למלחמה והמלחמה היתה מלחמת נקמת החללים הנקברים. והקבורה הזאת לא היתה יכולה להמסר לנציבים כי הנציבים הם המה היו החללים, כי אחרי צאת אבישי וגדודיו לעזור את ישראל הנלחמים על ארם, נפלו האדומים בטח על הנציבים ועל מעט אנשי המצב אשר הציג שם מבני ישראל, ויהרגום באכזריות חמה, – כדעת גראץ הנכונה בהערתו המובאה לעיל – וגם קבורה לא נתנו להם, על כן לא סר דוד ויואב וכל ישראל אל ביתם בשובם מהכות את אויביהם, וימהרו אל אדום ויקברו בראשונה את אחיהם החללים ואחרי כן נקמו מהורגיהם את נקמת אחיהם חללי ידם וישב להם יואב כגמולם. ובכן לא ישראל היו המתגרים באדום במלחמה הראשונה, כי אם בני אדום, ואחרי אשר הכניע אבישי אותם לא אמרו ישראל לעשות להם עוד רעה, כי אם לשום אותם למשמעתם, ויקומו האדומים ויהרגו את הנציבים אשר ישבו עמם לבטח, על כן לקחו ישראל את נקמתם הגדולה מאדום ויהרגו כל זכר יוצא צבא באדום, כי לא כל זכר ממש הכריתו מאדום, כי אלו היה כן מאין נולדה האומה האדומית שבימי יהושפט הדור החמישי לדוד היתה אומה שלמה ומרובה באוכלוסין? (מ"ב ג‘, ט’).
את הרושם אשר עשתה הריגת הנציבים בידי אדומים בלב העם, אשר נשארו בארץ ישראל בהיות דוד וכל צבאו בארם ואת סדר מלחמת יואב, ישוה לנו “מכתם לדוד” אשר הושר על מלחמת יואב באדום (תהלים ס'), תשועת אבישי לא נחשבה בעיני העם לתשועה, אחרי אשר נגפו אחרי כן הנציבים. ואולי היה בעיניהם כן, יען לא היו הולכים בקרב ההוא פני דוד, אשר יצא לו שם בישראל מנעוריו, כי ה' שומרו על יד ימינו במלחמה (ש“א י”ח, ה‘, י“ב. י”ד. כ"ח ל’.) וגם הארון אשר נראהו אחרי כן במלחמה עם יואב (ש“ב י”א, י"א) היה גם בפעם ההיא עם יואב, ששם היה רוב הקהל ולא עם אבישי באדום. על כן קראו על המלחמה “הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו”. ויהי המעט מהם, כי מרה נפשם על אחיהם המומתים בארץ אדום ויהגו אימה ויראו את האויב האדומי כאלו כבר פרץ גם בשערי ארץ ישראל להרעישה ולהראות את עמה קשה ולהשקותו יין תרעלה, כי בהיות הארון ודוד במערכה מחוץ לארצם, חשבו את ארצם כאלו ה' עזבה. את הרגש המר והקודר הזה הביע המשורר בשלשת הפסוקים הראשונים למזמורו (תהלים ס‘, ג’–ה’). אחרי כן החל לספר את התשועה, אשר עשה דוד בלכתו הוא להכניע את אדום במלחמה מלחמת יואב (ש“ב ח', י”ג. מ“א י”א, ט"ו), בראשונה יְפַיֵט המשורר בדרך כלל את המאמר המסופר בדרך כלל “ויעש דוד שם” (ש"ב שם) במליצת: "נתת ליראך נס " וכל עין תראה, כי “העשיה והנתינה”, “דוד והיראה”, “השם והנס” אחדים הם, והשם הזה או הנס הזה הוא “מפני קשט סלה”. כי דוד הראה גבורתו ומדת דינו לא לשם כבוש גס, כי אם מפני המשפט, כי הוא לא התגרה באדומים, כי אם הם התגרו בו ויכו את אנשיו, אחרי אשר כבר הרפו מהם וישבו לבטח עמם, ואחרי כן החל המשורר לספר את תחלת סדר המלחמה: דוד בשמעו את התלאה אשר מצאה את אנשיו באדום ואת הרעה הנשקפה לבני יהודה מבני אדום שכניהם, שאל במשפט האורים ויקרא: “למען יחלצון ידידיך” בני ישראל מבני אדום, אשר הרימו ראש. “הושיעה ימינך” תושיעני ימינך. “וענני” ביד כהניך הקדושים תהיה מענה אלהים. ויענהו ה‘, כאשר עם לבבו, ויקרא ברוב שמחתו: “אלהים דבר בקדשו” – כי יחזקני על אויבי על כן – “אעלוזה”, "אחלקה שכם " – כי ה’ אמר לי כי אחלק את אדמת אדום בחבל. ועתה יפרוט את מסעו – “ועמק סכות אמדד” – את העמק אשר מעבר לירדן, אשר שם עיר סכות (יהושע י“ג, כ”ז) אמדד בשעלי (ישעיה מ', י"ב) לאמר אעבור (כי לפי המתקבל על הדעת, הלך דוד אל ארם מעבר לירדן מזרחה, כי לוא אמר ללכת שמה דרך ארץ כנען, אשר מעבר הירדן ימה, כי עתה היה על כרחו עבר את ארץ צר וצידון, ואין להחזיק את זאת כי החריד דוד בחילו את חירם מלך הארץ אוהבו וידידו). “לי גלעד ולי מנשה” – כל יושבי עבר הירדן בני ועמי הם ומי יתיצב לי שם לשטן על דרכי. “ואפרים מעז ראשי יהודי מחקקי” כל ראשי שבטי ישראל נאמנים לי, ואם כן מי אירא? הלא – “מואב סיר רחצי” – כי כבר הכנעתיו. (ש"ב ח‘, ב’) “על אדום אשליך נעלי” – אשימהו למס עובד – “עלי פלשת התרועעי” – אולי תתני עלי אַת בקול קרא דוד בלעג. ועתה הוא נושא את לבו אל ה' לאמר: “מי יובילני עיר מצור”? – אל העיר הבצורה, אשר יהיה לי לצור עליה. “מי נחני עד אדום? הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו” כן יאמרו נמהרי לב. אך אני בוטח ואומר – “הבה לנו עזרת מצר” לאמר, תן לנו אתה עזרתך, כי – “שוא תשועת אדם” אני אין דעתי כדעת קטני האמנה כי בלב שלם אני בוטח “כי באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו”. ובכן יעלה בידינו מן המזמור הזה, כי תלה העם את אחרית הרעה של נצחון אבישי על בלי היות הארון במלחמה, וכי פחדם היה גדול פּן יפרצו בני אדום אל גבולם, וכי שאל דוד באורים ותומים, ומענה אלהים היה כאשר עם לבבו, ומסעו לאדום היה דרך העמק, אשר ממערב לערי גלעד ומלחמתו היתה מלחמת מצור.
וגראץ האומר, כי אין לשית לב למזמור זה, כי לא לדוד הוא, הוא לא שת לבו ודבריו מלתא בלא טעמא הם.
בפסוק ש“ב ח', י”ד נראה, כי כפל את דבריו, ובאמת יתבונן כל מעמיק, כי בין “וישם דוד נציבים” ובין “בכל אדום שם נציבים” חסרו דברים. ולדעתנו נמשכה הפסקה הראשונה אל שלפניה, אל מעשה שמונה עשר האלף, שהוא מעשה אבישי. ואחרי כן חסר פה מעשה מלחמת יואב ונקמתו ולא נותר ממנה, כי אם אחרית המלחמה, כי גם הוא שם נציבים, אך שימת הנציבים של יואב, היתה ביתר תוקף משל אבישי, כי פה נוסף “בכל”.
והדד האדומי, אשר ברח בימי מלחמת יואב מצרימה, אמנם היה לשטן לשלמה (מ“א י”א, י"ד) אך מלוכה לא עשה באדום – כי אם שת ידו עם רזון צוררו (כ"ג), כאשר נרמז מעט מפסוק המקוטע (שם כ"ה) כי עוד יאָמר בימי יהושפט: “ומלך אין באדום” (כ“ב, מ”ח) רק אז היה לנציב מעין כבוד מלך בימים ההם, כאמור “נצב מלך” (שם) ומלך אדום הנאמר בימי מלחמת מואב (מ"ב ג‘, ט’) אינו אלא נצב, כי עד ימי יורם בן יהושפט היתה אדום ביד מלכי יהודה, ואז המליכו עליהם מלך גמור (ח‘, כ’), ובכן היה כבוש זה קים בתקפו קרוב למלוכת שבעת מלכי יהודה.
_____
ב: כִּוֻן שמות גבורי דוד בש“ב ובדה”יא
מספר סידורי | דהי“א י”א | ש“ב כ”ג |
---|---|---|
1 | יושב בשבת תחכמוני.. עדינו תעצני (ח') | ישבעם בן חכמוני (י"א) |
2 | אלעזר בן דודו בן אַחחי (ט') | אלעזר בן דודו האחוחי (י"ב ) |
3 | שמה בן אגא הררי (י"א) | - |
4 | ואבישי (י"ח) | ואבשי (כ') |
5 | בניהו בן יהוידע (כ') | בניה בן יהוידע (כ"ב) |
6 | עשהאל אחי יואב (כ"ד) | עשהאל אחי יואב (כ"ו) |
7 | אלחנן בן דודו בית לחם (שם) | אלחנן בן דודו מבית לחם (שם) |
8 | שמה החרודי (כ"ה) | שמות ההרורי (כ"ו) |
9 | אליקא החרודי (שם) | - |
10 | חלץ הפלטי (כ"ו) | חלץ הפלוני (כ"ז) |
11 | עירא בן עקש התקעי (שם) | עירא בן עקש התקועי (כ"ח) |
12 | אביעזר הענתותי (כ"ז) | אביעזר הענתותי (שם) |
13 | מבוני החושתי (שם) | סבכי החושתי (כ"ט) |
14 | צלמון האחוחי (כ"ח) | עילי האחוחי (שם) |
15 | מהרי הנטופתי (שם) | מהרי הנטופתי (ל') |
16 | חלב בן בענה הנטופתי (כ"ט) | חלד בן בענה הנטופתי (שם) |
17 | אתי בן ריבי מגבעת בני בנימן (שם) | איתי בן ריבי מגבעת בני בנימן (ל"א) |
18 | בניהו פרעתוני (ל') | בניה הפרעתוני (שם) |
19 | הדי מנחלי געש (שם) | חורי מנחלי געש (ל"ב) |
20 | אבי-עלבון הערבתי (ל"א) | אביאל הערבתי (שם) |
21 | עזמות הברחומי (שם) | עזמות הבחרומי (ל"ג) |
22 | אליהבא השעלבוני (ל"ב) | אליהבא השעלבוני (שם) |
23 | בני ישן.. (שם) | בני השם הגזוני (ל"ד) |
24 | יהונתן (ל"ב) שמה ההררי (ל"ג) | יונתן בן שגי ההררי 2 (שם) |
25 | אחיאם בן שרר האררי (שם) | אחיאם בן שכר ההררי (ל"ה) |
26 | אליפלט בן אהסבי בן המעכתי (ל"ד) | אליפל בן אור (שם) |
27 | - | חפר המכרתי (ל"ו) |
28 | אליעם בן אחיתפל הגלני (שם) | אחיה הפלוני (שם) |
29 | חצרי הכרמלי (ל"ה) | חצרו הכרמלי (ל"ז) |
30 | פערי הארבי (שם) | נערי בן אזבי (שם) |
31 | יגאל בן נתן מצובה (ל"ז) | יואל אחי נתן (ל"ח) |
32 | בני הגדי (שם) | מבחר בן הגדי (שם) |
33 | צלק העמוני (ל"ז) | צלק העמוני (ל"ט) |
34 | נחרי הבארותי נושא כלי יואב בן צרויה (שם) | נחרי הברותי נושא כלי יואב בן צרויה (שם) |
35 | עירא היתרי (ל"ח) | עירא היתרי (מ') |
36 | גרב היתרי (ל"ח) | גרב היתרי (מ') |
37 | אוריה החתי (ל"ט) | אוריה החתי (מ"א) |
הספר הזה מסתיים בספר שמואל בחתום זה “כל שלשים ושבעה” (ש“ב כ”ג, ל"ט) ואפשר, כי מספר זה נחתם בימי דוד הראשונים ואחרי כן נוספו על זקני הגבורים עוד ששה עשר אחרים צעירים מהם הרשומים בדהי"א שם (מ“א–מ”ז).
_____
ג: התור הראשון לספרות הנביאים
התור הזה קופל כארבע מאות שנה. ראשיתו היא כניסת ישראל לארץ ואחריתו היא מות דוד, הסופר הראשון לתור זה, הוא יהושע, והאחרונים הם שמואל נתן וגד. אך גם מיד סופרים אשר קמו ביניהם נמסרו לנו מעשי ידי סופרים, הלא המה שירת דבורה חמש פרשיות אחרונות לס' שופטים ושירת חנה כאשר יתבאר בזה.
I
ספר יהושע
בברייתא עתיקה שנינו “יהושע כתב ספרו וכו'” (ב“ב י”ד:) ובגמרא: “והכתיב וימת יהושע? דאסקיה אלעזר, והכתיב ואלעזר בן אהרן מת? דאסקיה פינחס” (ט"ו.). מדברי הברייתא אנו שומעים, כי יהושע היה הכותב את ספרו, ומדברי הגמרא אנו מוסיפים לשמוע, כי רק את עקר הספר כתב יהושע אבל יש בו תוספות מיד גדולי האומה שלאחריו.
אך בראשונה נבאר את דבר מתכונת עקר הספר אל יהושע בעצמו; מפי קדמונינו שמענו: “א”ר שמעון בן יוחאי ס' משנה תורה היה סגנון ליהושע" (ב“ר ו'; ילקוט בראשית רמ”ז י"א) ולדעתנו אין מאמר זה אלא פירוש גמור למקרא המלא האומר: “ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורה אלהים” (יהושע כ“ד, כ”ו). על כל פירושי מקרא זה, הוציא רד“ק משפט לאמר: ולא נראה לפי הפשט לא זה ולא זה והאמת כתרגום יונתן” (רד“ק שם, כ”ה) ואלה דברי המתרגם “וכתב משה ית פתגמיא האלן ואצנעינון בספר אורייתא דה'” (תרגום שם) ודון יצחק אברבנאל ז"ל פירש: “שיהושע כתב ספרו… כדי שיתחבר ספרו ויסמך אל ספר תורת האלהים, כי אחרי תורת משה בא אחריו ס' יהושע ויהי ב' בספר משמש בלשון עם”. (אברבנאל שם).
לפי דברי התנא והמתרגם והמפרש, זקוקים שני הספרים האלה, ס' התורה וס' יהושע בזִקה גדולה ומהודקת החוזרת ונראת גם מתוך דברי חכמי ישראל (נדרים כ"ב:) גם מתוך דברי ימי הכותים, שאין להם כ"א שני ספרם אלה בלבד, תורת משה וספר שהם קוראים לו יהושע, ושזו עדות גמורה, כי גם בימי חזקיהו נחשב ס' יהושע כעין תשלום לס' התורה. ואם נתבונן מעט, נכיר, כי בכמה פנים יראה באמת ס' יהושע כתוספת לחמשה חומשי תורה, ומלבד אשר ראש ס' יהושע נעוץ בסוף משנה תורה, הנה כמעט רוח אחד שרויה על ספר זה ועל תורת משה כלה, כאשר יתבאר במערכה הזאת.
מספר סידורי | יהושע | משנה תורה |
---|---|---|
1 | כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם לכם נתתיו כאשר דברתי אל משה (א‘, ג’). מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת… ועד הים הגדול… יהיה גבולכם (ד') | כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם (דברים י“א, כ”ד) |
2 | לא יתיצב איש לפניך… | לא יתיצב איש בפניכם…(כ"ה) |
3 | חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם (כ"ג) | חזק ואמץ כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם ( ד ברים ל"א, ז). חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם (ו') |
4 | אהיה עמך לא ארפך ולא אעזבך (ה') | וה'… יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך (ח') |
5 | אל תערץ ואל תחת, כי עמך ה' אלהיך בכל אשר תלך (ט') | וה' הוא ההולך לפניך… לא תירא ולא תחת (שם) |
6 | ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך (י"ו) | וישמעו אליו בני ישראל (ל"ד, ט') |
מלבד הפסוקים האלה, אשר הם כבריח המבריח את שני הספרים יחד ואשר על זה יכון עקר מאמר רשב"י, כי ספר “משנה תורה נעשה סגנון ליהושע”, יראו ביהושע שתופים בדעות ובמבטאים ובעשיות, גם בכל חומשי תורה, אשר לא נראו כן בשאר ספרי הנביאים והכתובים.
מספר סידורי | יהושע | משנה תורה |
---|---|---|
1 | ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (ב', י"א) | ה' הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (דברים ד', ל"ט) |
2 | למען תהיה זאת אות בקרבכם (ד‘, ו’) | ויהיו לאות לבני ישראל (במדבר י"ז, ג', ועוד ועוד) |
3 | כי ישאלון בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה לכם (שם). ואמרתם להם.. _(ז'). אשר ישאלון בניכם מחר וגו' (כ"א). והודעתם את בניכם לאמר (כ"ב) | כי ישאלך מחר לאמר מה זאת ואמרת וגו' (שמות י“ג, י”ד). כי ישאלך בנך מחר לאמר וגו' (דברים ו‘, כ’). ואמרת לבנך (כ"א) |
4 | של נעליך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד קדש הוא (ה', ט"ו) | של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא (שמות ג‘, ה’) |
5 | למה העברת העביר את העם וגו' לתת אותנו ביד האמורי להאבידנו (ז‘, ז’) | מה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג.. ולכלותם (שמות ל“ב, י”ב). ושמעו מצרים ואמרו.. מבלתי יכולת להביא את העם.. וישחטם במדבר (במדבר י“ד, ט”ז) |
6 | נגד כל קהל ישראל והנשים והטף והגר (ה' ל"ה) | הקהל את העם והאנשים והנשים והטף וגרך (דברים ל“א, י”ב) |
7 | המקום אשר יבחר (ט', כ"ז) | המקום אשר יבחר.. (דברים י"ב, ה'. עוד ועוד) |
8 | ה' נלחם לישראל (י', י"ד). ה' אלהי ישראל נלחם לישראל (מ"ב) | ה' נלחם להם (שמות י“ד, כ”ה) |
9 | לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו (כ"א) | ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש וגו' (שמות י"א, ז') |
10 | וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו (ח', ל"ג). לכל ישראל לזקניו ולראשיו ולשופטיו ולשוטריו (כ"ג, ה'). לזקני ישראל ולראשיו ולשופטיו ולשוטריו (כ"ד, א') | ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם (דברים ה‘, כ’). ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל (כ"ט, א'). הקהיל כל זקני שבטיכם ושוטריכם (ל“א, כ”ח) |
המקראות האלה שבתורה ושביהושע הדומים גם ברח, אשר תחיה את שניהם בפנים אחדים ובמדה אחת, והמכוונים כמעט בכל פרקיהם ופרטיהם, גם במראיהם החיצון, יעידו לנו עדות מוכרעת מתוכה, כי ספר זה נכתב בימי יהושע, התלמיד המובהק למשה רבנו ע"ה, אשר סמך ידו ויתן מהודו עליו, ובשום פנים לא יכונו דברי אברבנאל האומר בהקדמתו לאחר את הספר כלו עד שמואל הנביא, וכל ראיותיו אשר הביא שמה לענין אחור עקר הספר קלושות הנה. ואמתת הדבר כך הוא: יהושע כתב את קר ספרו הוא ולא אחר, אך אמת הדבר, כי נוספו בו גם אחרי כן דברים מידי סופרי הקדש, שקמו אחריו כאשר דבר אברבנאל. אך הדברים הנוספים מעט מזער הם.
שבע פעמים כתוב ביהושע בצד המאורעות “עד היום הזה”, ומליצה זו שדרכה להאמר ולהכתב אחרי עבור ימים רבים מזמן המאורע האמור או הכתוב, נתנה לאל יד המבקרים החדשים לאחר את חבור הספר כלו, עד כי יש אשר קבעו זמנו באחרית ימי הבית הראשון. אך אם נבקר היטב את הכתובים, נראה כי עקר הספר כבר היה קים בימי יהושע כלו, והתוספות הקטנות אשר חלו בו ושהן בלי ספק מן הדברים הצעירים בכל דברי הספר, מקצתן בנות זמנו או אולי מעשה ידיו היו ומקצתן נוספו בימי השופטים לא אחרי כן, כי מאמר “עד היום הזה” לא דבר עקר בספר הוא. יעיד פסוק כ"ז שבפרשה ט'. עקר פסוק זה נכתב עוד בימים הראשונים שבראשונים לימי הכבוש בטרם הוקבעה עוד שילה למקום המשכן ומקום העתיד לדבר זה נקרא עוד בשמו האלמוני “המקום אשר יבחר” ככל אשר נקרא בתורה, ובכל זאת כתוב שם “עד היום הזה”. הא למדת, כי הספר היה חתום ומסוים בזמן המוסיף ואין לדור מן אחור התוספות על אחור העקר כלל וכלל. ובכן עומד עקר הספר בחזקתו, כי ליהושע הוא, ואנו אין לנו כי אם לקבוע את סוף זמן תוספותיו.
והנה הכתוב האומר: "ולא הורישו את הכנעני היושב בגזר וישב הכנעני בקרב אפרים עד היום הזה " (יהושע ט"ז, י'.) אי אפשר לו להכתב אלא לפני ימי שלמה, כי בימי שלמה לכד פרעה “את גזר וישרפה באש ואת הכנעני היושב בעיר הרג ויתנה שלוחים לבתו אשת שלמה: ויבן שלמה את גזר וגו'” (מ“א ט', ט”ז–י"ז). ואין ספק לכל איש נבון, כי אחרי אשר התעמר בשארית עמי כנען וישעבדם לעבדים (כ’–כ"א) אין מקום עוד למליצת “ולא הורישו וגו'” (יהושע שם) המורה במקומו על קוצר יד ישראל הרפה לגרשם כלה, כאשר תורה מליצה זו השנויה פעמים רבות להלן (שופטים א', כ“ז–ל”ג).
והכתוב אומר "ואת היבוסי תושבי ירושלם לא יכלו בני יהודה להורישם וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה " (יהושע ט“ו, ס”ג) זוקק את ישיבת היבוסי לקוצר יד בני יהודה להורישם, ובכן לא נאמרה ישיבה זאת על זו שבימי דוד, אשר רק ברוחו הנדיבה הטה אליהם חסד ככתוב בגף ספרנו, כי אם על ישיבה הראשונה שבימי השופטים, שקבלו עליהם בני יהודה מאונס ומרפיון יד, ודבר זה, לאמר, בלתי יכולת, אין לו מקום, כי אם עד לכוד דוד את ירושלם (ש"ב ה', ז) בשנה השמינית למלכו.
מליצות “עד היום הזה” הכתובות שתי פעמים במעשה עכן בגל אבניו ובשם מקומו (יהושע ז', כ"ו) ופעם אחת בישיבת “גשור ומעכת בקרב ישראל” (י“ג, י”ג) אין להם שום הכרע ובשבילן אין לנו לאחר אפילו כניסת התוספות ולהוציאן מחזקת קדמותן. לעומת זה נראה, כי פעם אחת נכתב " ע ד היום הזה" בימי יהושע עצמו, האחת "ואת רחב החיה יהושע ותשב בקרב ישראל עד היום הזה ". (יהושע ו', כ"ה) מלת “ותשב” הנאמרת על נקבה יחידה על כרחנו על רחב עצמה חוזרת ובכן אי אפשר לה להכתב אחרי דורה, ודורה הלא דור יהושע הוא.
ובכן יש להחזיק, כי התוספות האחרונות שבאחרונות נכתב בידי שמואל וסיעתו, וכל המקראות, אשר אין להם מקום בימי יהושע, יש לנו לחשוב אותם למעשה דורות השופטים עד ימי שמואל, אך זמן חבור עקר הספר אינו זז ממקומו.
________
II
ספרי שמואל
1 ספר שופטים
שמואל כתב ספרו וספר שופטים וכו' (ב“ב י”ד:) “שכולם קדמו לו ועמד וכתב ספרן ומה שעלתה לישראל בימיהם” (רש"י).
ככל אשר נעץ יהושע, את ראש ספרו בסוף תורת משה, כן נעץ בעל ס' שופטים את ראש ספרו בסוף ספר יהושע ומלבד ששני הספרים האלה דומים בפרט זה, כי תחלת ס' יהושע, הוא: “ויהי אחרי מות משה” ותחלת ספר שופטים: “ויהי אחרי מות יהושע”, תראה עין המבחין כי משולבים שני הספרים האלה בפסוקים שלמים המשותפים לשניהם.
מספר סידורי | שופטים | יהושע |
---|---|---|
1 | ויאמר כלב אשר יכה וגו' (א', י"ב.) וילכדה עתניאל וגו' (י"ג) ויהי בבואה וגו' (י"ד.) ותאמר.. גֻלוֹת תחתית (ט"ו.) | ויאמר כלב אשר יכה (ט“ז, ט”ז.) וילכדה עתניאל וגו' (י"ז) ויהי בבואה (י"ח) ותאמר.. גֻלוֹת תחתיות (י"ט) |
2 | ואפרים לא הוריש את הכנעני היושב בגזר וגו' (שם כ"ט.) | ולא הורישו את הכנעני היושב בגזר וגו' (ט"ז, י'.) |
3 | וישלח יהושע את העם וילכו איש לנחלתו לרשת את הארץ (ב‘, ו’.) | וישלח יהושע את העם איש לנחלתו (כ“ד, כ”ח.) |
4 | ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע, אשר ראו את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לישראל (שם ז'.) | ויעבד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע ואשר ידעו את כל מעשי ה' אשר עשה לישראל (שם ל"א.) |
5 | וימת יהושע בן נון עבד ה' בן מאת ועשר שנים (שם ה'.) | ויהי אחרי הדברים האלה וימת יהושע בן נון עבד ה' בן מאת ועשר שנים (שם כ"ט.) |
6 | ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס בהר אפרים מצפון להר געש (שם ט'.) | ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש (שם ל'.) |
7 | ואלה הגוים אשר הניח (ג‘, א’). חמשת סרני פלשתים וכל הכנעני והצידוני מהר בעל חרמון עד לבא חמת (ג'.) | זאת הארץ הנשארת (י"ג, ב').. חמשת סרני פלשתים.. (ג').. לצידונים (ד) תחת הר חרמון עד לבוא חמת (ה') |
אך בכל זאת אינו דומה ספר שופטים בקשורו כספר יהושע, ספר יהושע בקשורו לספר משנה תורה, כי יהושע ומשנה תורה נעוצים עקר בעקר, לא כן שופטים ויהושע שמרבית פסוקיהם המשותפים מן התוספות הן, כי בפרשיות גבולים יש תוספות רבות שהכניסו שם סופרי הקדש אחרי מות יהושע (עיין הקדמת אברבנאל). ועל שבעת הפסוקים האחרונים שבספר יהושע כבר העירו רבותינו, כי מאוחרים המה. אך גם לפרשה ראשונה לספר שופטים ולעשרת הפסוקים הראשונים שבפרשה שניה ולשלשת הראשונים שבפרשה שלישית, אין סדר רצוף וחבורם רופף ואינם עקר עוד בעצם דברי ימי השופטים וכל עצמם אינם, כי אם קבוצת זכרונת בודדים, וקרוב הוא, כי התוספות מדברי שמואל וסיעתו הן, והם עשו אותם חתום לספר יהושע ופתיחה לספר שופטים. ופסוק כ"א והפסוקים האחרונים שבפרשה ראשונה, יעידו כי אחרי מות שמואל אי אפשר לקבוע זמן חלק זה.
וספר שופטים, כאשר הוא בידינו שלשה חלקים לו. החלק הראשון הוא מתחלת הספר עד פסוק ה' לפרשה ג'. החלק השני הוא משם עד פרשה י“ז, אל החלק הזה יחשב על פי סדרם הנאה גם שלשה עשר פסוקים האחרונים שבפרשה שניה. והחלק השלישי הוא מפרשה י”ז עד סוף הספר.
החלק השלישי קודם הוא בזמנו לחלקים הסדורים לפניו, כי בימי הכתבן נקראה עוד ירושלם “יבוס” (שופטים י“ט י'-י”א) משא“כ בחלקים הראשונים ששם נקראת העיר הזאת ירושלם (א‘. ז’. ח. כ"א). ועיין על קדמות המאורעות המסופרים בחלק זה “זמן פסל מיכה ופילגש בגבעה” שבסוף ח”א מספרנו, והדבר ברור, כי שמואל כבר מצא את החלק השלישי הזה כתוב ומונח ולא הוסיף עליו דבר, כי אם תקון לשון במקום אחד “היא ירושלם” (י"ט, י') ומליצית “עד היום הזה” (י“ח, י”ב) ועל כן חבר אותו בעינו וכהויתו בתורת תוספת בסוף ספרו ספר שופטים.
אך עקר מעשה שמואל בספר שופטים הוא החלק השני שתחלתו הוא פסוק ה' או ז' לפרשה ג' וסופו ט“ז, ל”א. כל הפרשיות האלה, מלבד שירת דבורה אשר נמצאה ככתבה וכלשונה ומלבד פסקי הנבואות המקוטעות, כלן דברי שמואל וסיעתו הנה, ואין דבר אשר יכריענו לחשוב אף את “עד היום הזה” (ו‘, כ"ד. י’, ד. ט“ו, י”ט) לתוספות מאורחות, כי אפשר ואפשר להחליט גם אותן לבעל עקר הספר, כי האחרונה שבמליצות “עד היום הזה” בשמשון היא אמורה וגם מימי שמשון עד ימי שמואל הלא עברו כמה דורות.
2 ספר שמואל
בברייתא המובאה שנינו: “שמואל כתב ספרו וכו'” (ב“ב י”ד:) “והכתיב: ושמואל מת? דאסקי גד החוזה ונתן הנביא” (ט"ו). מכלל הדברים האלה אנו רואים, כי יד ספרי הקדש שאחרי שמואל ויד שמואל שוה בו, והתוספת שהוסיפו גד ונתן, מרובה היא על העקר, כי לכל היותר אין לשמואל עצמו, כי אם כ“ד פרשיות הראשונות שבש”א, כי פרשת כ“ה מתחלת “וימת שמואל” והשאר שהם שבע פרשיות האחרונות שבש”א, וכ“ד פרשיות של ש”ב לגד ולנתן הם. ודבר זה מתקבל מאד, כי באמת האריכו שני הנביאים האלה ימים עד תם כל המאורעות שבספר שמואל. את גד החוזה אנו מוצאים קים בסוף ימי דוד בקנותו את הר המוריה מיד ארונה היבוסי (ש“ב כ”ד, י"ט) ונתן הניא עוד זכה למשוח יחדו הוא וצדוק הכהן, את שלמה למלך (מ“א א', מ”ה) ואם בּלוּ הנביאים האלה את כל המאורעות הכתובים בספר שמואל, אין ראוים ומוכשרים מהם לכותבי דברי הימים האלה, כי גד היה המתענה עם המלך דוד בכל נדודיו מתחלת נסו מפני שאול (ש“א כ”ב, ה') ויהי לו לנביא מגיד דבר ה' עד סוף ימיו (ש“ב כ”ד, י"א), ונתן הנביא היה מורה ומוכיחהו ואיש סודו עד יום מותו. ומי כמוהם בקיאים בכל ימי דוד, שבהם לבדם עסק הכתוב מפ' כ“ה שבש”א והלאה. ולענין חלוקת הספר, גם אם נתפוש את המרובה, לא כתב שמואל יותר, כי אם עד ש“א כ”ה. כי שם כתב “וימת שמואל” אשר קרוב הוא, כי זה הוא סמן תחלת דברים לסופר הבא אחרי הסופר הקודם כמו ויהי אחרי מות משה“. (יהושע א' א') “ויהי אחרי מות יהושע”, (שופטים א', א,) כי מבלעדי זאת אין צרך לזכרון מיתה זו (שופטים א' א'). אך גם זאת יש לנו להתבונן, כי מיתת שמואל נזכרת עוד הפעם בספר זה (ש“א כ”א, ג') וגם שם אין צרך לענין הבא אחריו, לזכרון מיתה זו. ועל כן יש לנו להחזיק, כי גם שם זכרון מיתת שמואל אינו אלא תחלת ספר. ואם יש לנו שני ספרים בספר שמואל – מלבד דברי שמואל עצמו – אין לנו לתלותם, כי אם בשני סופרים אלה גד החוזה ונתן הנביא. ואם כן קרוב הוא מאד כי “וימת שמואל” עד “ושמואל מת” הוא לגד החוזה, כי כל אלה הם דברי ימי דוד בגלותו ושם הלא היה עמו גם גד (כ"ב, ה') ומן “ושמואל מת” עד תם כל הספר לנתן הנביא הוא, כי אותו מצאנו נזכר לראשונה בימי מלכות דוד וקרוב הוא, כי נהג גם הוא מנהג בעל ספר דה”י (דהי“א, י', י”א י“ג – י”ד) לפתוח את מלכות בית דוד בחטאת שאול שחטא בבעלת אוב.
מלבד פרשיות אלה אפשר הוא, כי שלשת הפרשיות הראשונות שבש"א כלן או מקצת פסוקים שבהן, כגון “והנער שמואל וגו'” (ש“א ב', כ”ו) “ויגדל שמואל וגו” (ג', י"ט) “וידע כל ישראל וגו'” (כ'.) לא היו מעשה ידי שמואל, ודבר זה ברור לנו כמעט, כי שלשת הנביאים כתבו איש איש את חלקו וכל אחת נפוצה לעצמה בין העם. מגלת שמואל היתה נקראת: “דברי שמואל הרואה”. (דהי“א כ”ט, כ"ט) ומגלת נתן היתה נקראת: “דברי נתן הנביא” (שם) ומגלת גד: “דברי גד החוזה” (שם) “שירמיהו כאשר רצה לכתוב ספר מלכים הכין ספר שמואל הקודם אליו, וקבץ מאמרי הנביאים הנזכרים בספר ואין ספק שהוסיף בו דברים לביאור המאמרים, כפי מה שראה וזה אמרו: עד היום הזה. (ש“א ה‘, ה’. ו', י”ח. כ“ז, ו‘. ל’, כ”ה. ש“ב ו‘, ח’. י”ח) והוא היה מה שכתב: לפנים בישראל וגו', כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה. (ש"א ט‘, ט’) ושאר הפסוקים אשר זכרנו שיורו אחור הזמן כלם היו מפעל המתקן המקבץ ע”ה. (הקדמת אברבנאל לנביאים ראשונים).
אך בכל היות עקר ספר שמואל א' ושופטים בני אב אחד, נפרדים הם איש לעצמו ואין שום שלוב נוהג בהם, תחת אשר ספר שופטים, שעקרו מעשי ידי שמואל משולב בפסוקים משותפים לס' יהושע, שעקרו מעשה ידי יהושע הקודם לו כשלש מאות שנה וספר יהושע משולב לחמשה חומשי תורה, שהוא כלו למשה רבנו ע"ה.
3 ספר רות
את האחרון לשלשת ספרי שמואל מנו רבותינו את ספר רות, ואלה דבריהם בברייתא ההיא: “שמואל כתב ספרו ושופטים ורות” (ב“ב י”ד:) ויען כי עתיק ספר זה וקודם בזמן הכתבו לדור דוד, על כן מנו אותו ראשון לסדר הכתובים ויאמרו: “סדרן של כתובים רות וספר תהלים וכו' וכו'” (שם) והפסוק הראשון שבספר זה ישתף אותו במליצת “ויהי בימי שפוט השופטים” בפירוש עם ספר שופטים, מלבד, כי דברי קדמונינו עומדים תמיד במלא חזקתם, הנה גם כל הרוח השרויה על ספר זה, היא היא הרוח הנסוכה על החלק התיכון שבספר שופטים ועל ספר ש"א, ואם כן מסתבר הוא מאד, כי הוא עצם מעשה ידי שמואל וסיעתו וכמעט אין צרך עוד לראיות אחרות אך בכל זאת הננו לערוך בזה גם לוח מבטאים הבאים בספר זה, אשר ימצאו רק בספר שופטים ושמואל או אשר מרביתם ימצאו בספרים אלה ורק מעוטם ימצא במקום אחר.
רות | שופטים ושמואל |
---|---|
יעשה ה' עמכם חסד (א‘, ה’) | יעש ה' עמכם חסד (ש"ב ב‘, ו’) |
כי יצאה בו יד ה' (י"ג) | בכל אשר יצא יד ה' היתה בם (שופטים ב' ט"ו 3 |
כה יעשה ה' לי וכה יוסיף (י"ז) | כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף (ש“א ג', י”ז ועוד חמש פעמים בס' שמואל) |
ה' עמכם (ב‘, ד’) | ה' עמך (שופטים ו', י"ב) |
ברוך הוא לה' (כ') | ברוך בני לה' (שופטים י"ז, ב') ברוך אתה לה' (ש“א ט”ו, י"ג) |
וילפת (ג‘, ה’) | וילפות (שופטים ט“ז, כ”ט) |
פלוני אלמוני (ד' א') | פלוני אלמוני (ש“א כ”א, ג') |
גם על הספר הזה הפך המחבר ספרי שמואל נתן וגד לאחדים, את ידו, ויוסף גם עליו תוספות באור במקום אחד “לפנים בישראל” (רות ד‘, ז’) ככל אשר הוסיף בספר שמואל (ש"א ט‘, ט’).
_______
ה4 : סדר מלחמות יהושפט האחרונות
בין מלחמות יהושפט אנו מוצאים מלחמה אחת, שמלך אדום היה בעל ברת לו ואויב למואב (מ“ב ג', ט’–כ”ז). ומלחמה אחרת אנו מוצאים לו שאדום יושב הר שעיר היה אויב לו ובעל ברית למואב (דהי"ב כ‘, י’). והדעת מכרעת, כי אין להפסיק באמצע את השלשלת הרצופה של זקת אדום ליהודה המושכת והולכת מימי דוד, ולהתחיל אותה עוד הפעם מחדש ולאמר כי בראשונה הפרה אדום את בריתה עם מלך יהודה ותלחם בו היא ומואב, ואח“כ שבה עוד הפעם לבא עם יהודה בברית ולהלחם שתיהן במואב. ויותר הרבה הוא מסתבר להחזיק, כי זקת אדום ליהושפט היתה מושכת עוד מימי דוד, ואחרי כן כאשר נתק החוט, נתק נתיקה עולמית, ואם כן, יש לנו להקדים את מלחמת יהושפט מלך יהודה ויהורם מלך ישראל ומלך אדום במואב, למלחמת מואב ואדום ביהושפט. ומלבד האומד המתישב על הדעת, יתחזק דבר זה עוד יותר בהמצא ובהראות, במלחמת ישראל ואדום במואב, ראשית מקור חרי אף אדום בישראל, והוא דבר הקרבת מישע את בן מלך אדום, וקצפו על בני ישראל, שלא מיחו בידו ולא נקמו את נקמתו. (מ“ב ג', כ”ז. עמוס כ‘, א’–ג’) ועיין רד”ק רלב“ג ואברבנאל בשני המקומות אשר השכילו לכונם יחד ולפרש מלת “בנו” (מ"ב שם) בנו של מלך אדום, ובאמת גדלה חמת אדום על מואב ועל יהודה. אך למען הנקם באחד משני הגוים התחברה בראשונה עם מואב להנקם ביהודה, ואחרי כן אמרה להנקם גם במואב. ושנאת שני העמים, אשר כסו רגע במשאון היתה עזה מאד, עד כי פרצה בטרם הניחם עוד חמתם ביהודה (דהי“ב כ', כ”ג) כי דברי רש”י בשני המקומות ודברי ראב“ע בפירושו לעמוס אינם לפי פשוטו של מקרא, כאשר כתב האברבנאל, ומה רעועים דברי ר”י ייטלש בבאורו לספר מלכים המפרש מלת “בנו” על בנו של מלך מואב ומבאר פסוק “ויהי קצף גדול” לאמר: “ומזה נתעורר קצף גדול בלב אנשי אדום, אשר היו בעוזרי ישראל ויהודה על דבר האכזריות הגדולה הזאת, אשר נסבה מן המלחמה הזאת” – שכח המחבר הזה, כי הקרבת פרי בטן לעולות נחשבה בעיני העמים כמעשים בכל יום, ואיך יתעבר גי על לא דבר, כי אם בשביל קיום מנהג רגיל כזה שאירע בעם אר, ולא על גוף מעשהו, כי אם על גרם רחוק.
ומלבד זה יעיד שתוף שני המקומות בשלשלת גופי פרטיהם: 1) “מואב” שהוא פרט הפועל (מ“ב ג', כ”ו. עמוס ב‘, א’,), 2) “מלך אדום” שהוא פרט הפעול (מ"ב שם. עמוס שם). 3) “ויעלהו עולה” (מ“ב שם כ”ז) “שרפו עצמות וגו'” (עמוס שם) שהוא פרט הפעולה כי שני מקראות שבשני ספרים אלה מאורע אחד ומיוחד הוא, ומה שכתוב בעמוס מלך, ולא בן מלך, אינו אלא להמריץ את הרושם ולהפליג את החטא, כי מלבד אשר המית איש ובן מלך, המית מלך כי הוא היה בן מלך אדום “אשר ימלוך תחתיו” (מ"ב שם). על כן קבע גם בעל סדר עולם את מלחמת יהושפט בעמון ובמואב ובהר שעיר לאחרית מלחמותיו, ושאחרי כן לא חדש עוד דבר, כי אם את מנוי יהורם בנו למלך תחתיו, ואלה דברי התנא: “בשנת ה' ליורם בן אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה, בחזרתן מן המלחמה, מאחר שהרגו עמון ומואב והר שעיר, באו והמליכו את יהורם בן יהושפט על יהודה וכו'” (ס“ע, י”ז) ואם היתה חזרת יהושפט ממלחמתו בעמון ומואב ואדום בשנת ה' ליורם בן אחאב, הלא היתה על כרחנו מאוחרת חמש שנים למלחמת יהושפט ויורם בן אחאב ומלך אדום במואב שהיא היתה לפי העולה מן הכתובים (מ"ב ג‘, ו’–ט’) בימים הראשונים לשנתו הראשונה. ורק אם היתה מלחמתו בעמון ומואב ובשעיר האחרונה לכל מלחמותיו, רק אז יכון הפסוק התכוף לה “ותשקוט מלכות יהושפט וינח לו אלהיו מסביב” (דהי"ב כ‘, ל’) שמתוכו מוכרע, כי לא קמו לו עוד מלחמות בימיו.
ולפי זה המעט ממלחמת יהושפט בעמון ומואב ואדום שהיתה גם היא בימי יורם בן אחאב, כי אם היא היתה עוד מאוחרת מספר שנים אחרי המלחמה, שנלחם הוא ויהושפט ומלך אדום במואב, ובכן היו שתיהן מאוחרות לימי אחזיהו בן אחאב שמלכותו קדמה למלכות יורם אחיו. ויוסיפוס שהקדים את מלחמת יהושפט באדום בימי אחזיה לא דיק, כי חשב את כל הכתוב בדה“י לרצוף בסדר אחד ובמצאו באחרית דברי ימי יהושפט את מליצת “ואחרי כן התחבר יהושפט עם אחזיה” (ל"ה) חשב את כל הקודם לפסוק זה בפרשה, לקודם בענינו בזמן. אך באמת אין סדר המאורעות רצוף, כי אם עד פסוק ל”א, ופסוקי ל“א–ל”ד אינם כיאם נוסח משונה מעט לפסוקי מ“ב–מ”ד ולפסוק מ“ו שבפרשה כ”ב בספר מ“א, כי כן היה דרך בעל ספר דה”י לאסוף אל ספרו כל נוסח אשר מצא (ועיין רש“י דהי”א ב', מ"ב), וכשם שבמ“א נערמו פסקי מאורעות בודדים ארי פסוקי הנוסח המשותף (מ“א כ”ב, מ“ב–מ”ו. דהי“ב כ', ל”א–ל"ד) שאין להם קשור עם שלפניהם כן תכף גם בדה”י מאורע התחברות יהושפט לאחזיה בדבר האניות לנוסח המשותף (דהי“ב כ', ל”ה ל"ז) ומאמר “ואחרי כן” אין ענין למקומו בספרנו כי אם ישנו ענין למקורו הקדמוני אשר ממנו לֻקח.
ולחקר דברי הימים נכבדה מאד הפסקה היקרה הזאת בהקדימנו את שני הפסוקים ראשונים (דהי“ב כ' ל”ה–ל"ו) לפסוק מ“ט שבפרשה כ”ב שבמ"א עד פסקת “ולא הלך” ובהקדימנו את שני הפסוקים האחרונים (דהי“ב שם ל”ו–ל"ז) לפסקת “ולא הלך” המתפרשת בפסוק שלאחריה (מ“א כ”ב, ג').
________
ו: קטגוריא בין בית דוד ובין בית אחר
סלוק עזיהו ממלכותו לרגלי נגעו, נזכר במלכים בתורת מקרה שקרה את המלך האמלל הזה לתֻמו. ואלה דברי הכתוב שם “וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית ויותם בן המלך על הבית שופט את עם הארץ” (מ“ב ט”ו, ה') לא כן בדברי הימים, כי לפני ספור המאורע האמור גם בספר מלכים "ויהי מצורע עד יום מותו, וגו' (דהי“ב כ”ו, כ"א) הקדים בעל הספר חמשה פסוקים שלמים, שתחלת דבריהם הם "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו ויבא אל היכל ה' להקטר על מזבח הקטורת " (ט"ז) ואחרי כן יפרוט בעל הספר את כח לב עזריהו הכהן הגדול ואחיו הכהנים (י"ז) את תוכחתם הנמרצה (י"ח) ואת זעף המלך וענשו עונש הצרעת (י"ט) וגרושו מבית ה' וקבלתו את הדין המרומזת במליצת “וגם הוא נדחף לצאת, כי נגעו ה'” לאמר “אחרי ראותו כי הצטרע ידע כי יד ה' היתה בו וימהר גם הוא לצאת” (כ').
והנה כל עצם המאורע הזה מתחלתו היה פרי גובה לב, שנכשל בו גם המלך הטוב הזה. “כחזקתו” “שאמר נאה למלך לשרת למלך הכבוד” כמליצת בעל הפי' המיוחס לרש"י (דהי“ב כו', ט”ז) מבלי שים לב אל מצות התורה, ואין ספק בדבר כי לענין זה קנא מלך יהודה זה במלכי אפרים, שהיו כהנים גדולים לאלהיהם (מ“א י”ג, א') ושבשביל כהונתם הגדולה על מזבח בית אל נקראה עיר זו “מקדש מלך” (עמוס ז', י"ג) כי שם “מקדש” לא יכון אלא לבית שמשמשים בו בכהונה ולא לדירת אדם. והמאורע הזה לא פסק מהוליד תולדות רעות בדומה לו ימים רבים.
לפי דברי ספר דברי הימים, לא מחלתו וצרעתו היו עקר סבת סלוקו מן המלכות כי אם צערו, או בשתו, על הגרשו מבית המקדש או שמפני הרהור תשובתו ומוסר כליותיו, לא קמה עוד בו רוח למשול בעמו, כי פסקת “כי נגזר מבית ה'” (דהי“ב כ”ו, כ"א.) איננה יכולה להיות טעם אל גוף מאמר “וישב בבית החפשית” שלפניו, כי גם מלבד בית ה' ובית החפשית ישנם עוד בתים, ואם בשביל הצרעת הלא מוטב היה לכתוב לת, טעם לדבר, את דבר הנגע. אך אין זאת, כי אם מאמר “כי נגזר מבית ה'” טעם כולל הוא על המאורע בכללו שעקרו הוא פרישותו מן הממלכה, ודבר זה, הלא תלאה גדולה היתה ליהודה ולבית דוד, כי תחת מלך זקן ורגיל נורא על כל סביביו, עלה ילד רך על הכסא, ולפי דברינו בגוף הספר, הלא היתה גם המלחמה “בדרך מצרים” שסופה היה מפלה ודבר ומגפה, תולדות חליפה זאת בממלכת יהודה.
גם על פני ממלכת יותם הנקי והצדיק, משך מאורע זה חוט זר מאד, כי בכל אהבתו את את בית ה‘, אשר בנה בו את השער העליון (כ"ז, ג') לא מצא את לבבו לדרוך על סף הבית הקדוש והמרומם הזה, אשר היה לו מזכרת חלול כבוד בית אביו "רק לא בא אל היכל ה’" (כ') “בעבור שנכשל בו עזיהו אביו לא רצה להכנס שם להתפלל ולהקריב קרבנותיו” (רד"ק), והדבר הזה היה למוקש לעש, אשר מרכז העבודה בבית ה' היה מסוגל לתת לו גם לב אחד, כי הבמות גברו ותרבינה עד להשחית (עיין רש“י ורד”ק למאמר “ועוד העם משחיתים” – שם) והבמות האלה, אף כי לשמים היו, פרצו דרך לעבודה זרה אחרי שכב המלך עם אבותיו, ואשר על כן המריץ מיכה המורשתי את תוכחתו על “במות יהודה” אשר הן היו בעיניו “כחטאות בית ישראל” (מיכה א‘, ה’), הקלקלה הזאת עלתה עד מרום קצה בימי אחז, כי הדבר, אשר היה קשה לעזיהו בהתיצב עזריה הכהן אמיץ הלב בפניו, וגם הוא הלא היה איש צדיק מימיו, אשר עד מהרה נכנע מפניו, נוח היה ביד אחז אשר עליו אמרו חכמי הדורות “הוא המלך אחז: הוא ברשעו מתחלתו עד סופו” (מגילה י"א). גם הכהן אוריהו אשר היה בימיו, שידענו בו מפי ישעיה הנביא (ישעיה ח‘, ב’) כי חסיד היה, לא מצא את לבבו לעכב בידו, המלך הטפש הזה אמר באולתו למצוא מקום, אשר הניחו לו אבותיו להתגדר בו.. עזיהו אבי אביו אמר לשמש בכהונה והשעה נטרפה עליו, ויותם אביו לא אמר לשמש בכהונה, אך מנוע מנע את רגליו מן המקום הקדוש אשר הכאיב את לבו, והוא בחוסר לבו לא שעה אל המון לב אביו, ויעתק בעברתו את המזבח העתיק ממקומו ויזניחהו (מ“ב ט”ז, י"ד) למען הנקם מן הכהנים אשר קדוש היה בעיניהם, ויעש מזבח חדש כתבנית מזבח אלהי דרמשק, וידרוך ברגל גאוה על המזבח הזה “ויקרב המלך על המזבח ויעל עליו (מ“ב ט”ז, י"ב) ויקטר את עולתו וגו' ויסך את נסכו ויזרוק את דם השלמים וגו'” (י"ג) “ובאחרונה סגר את דלתות האולם” (דהי“ב כ”ח, כ“ד. כ”ט, ז'), זאת היתה אחרית תוצאות הקטגוריא שנפלה בין עזיהו מלך יהודה ובין עזריהו הכהן הגדול, ומי יודע עד כמה ארכה העזובה הזאת לולא קם תחת אחז, מושל צדיק אשר כמעט עלה על כסאו, וישם קץ לדבר הרע הזה, הלא הוא חזקיהו המלך, “הוא בשנה הראשונה למלכו בחדש הראשון פתח את דלתות בית ה' וגו'” (ג') וישב את בית ה' לכבודו ויוסף עוד משמרת למשמרת לקדושתו ככתוב בפרשה ההיא, ומלת “הוא” שבראש הפסוק הנזכר לאחרונה, בא לעורר את לב הקורא, כי בדבר הזה נבדל מאבותיוץ
ומה יפו ומה נכונו דברי רבותינו, אשר שוו לנגד עיני עמם את המאורע הזה לפי דרכם ולפי הטעם הטוב המיוחד להם, הלא זה דברם “ויסב חזקיהו פניו אל הקיר” וגו' (ישעיה ל"ח, ב') לאיזה קיר נשא פניו? – בקירות ביהמ“ק נשא פניו! דכתיב “והקיר ביני וביניהם וגו'” (יחזקאל מ"ג, ח') אמר לפניו “רבש”ע! אבותי בני אדם גדולים היו ולא היו יכולין להתפלל בכל שעה בביהמ"ק אלא היו עומדים בתוך בתיהם ומתפללין והקיר בינם ובין המקדש, ואני כשאני מתפלל אין קיר ביני ובין המקדש עאכו”כ שתנתן לי נפשי וכו'" (ירושלמי ברכות ד‘, ד’. שם סנהד' י‘, ב. קהלת רבה ה’, ו') ואנחנו העתקנוהו מן המדרש, כי שם סגנון המאמר מתבאר יותר.
____
ז: עזיהו ויותם = זכריה שלום ומנחם
במוצאי דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד” נברר מתוך עומק דברי קדמונינו, כי הנבואות הנאמרות מפרשת ט' ואילך בספר זכריה, הן לזכריה המיוחד בשם “המבין בראות אלהים” שהיה בימי עזיהו (דהי“ב כ”ו, ה') ובימי ישעיה הנביא (ישעיה ח‘, ב’) הקודם הרבה לימי זכריה שהיה חבר לחגי הנביא. ובכן תתפרש לנו פרשה סתומה מאד בספר זכריה, ופירושה יפיץ אור גדול על פרק נכבד בדברי הימים על ימי סלוק עזיה ומלוכת יותם ועל אבדן בית יהוא בידי שלום בן יבש, ומעשקות מנחם. ואנחנו תחת הקדם הקדמות כוללות, נחל בגוף הפרשה, ואת פני הקורא נחלה להאמין בנו ולהתנהל על ידנו ולהתבונן במאמרים המקבילים בגופי הפסוקים ובפירושיהם שבצדם.
1 | פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך:… גאון הירדן (זכריה י"א, א’–ג') | הוא דעתנו על חמת שהכה מנחם עם הפסח, וחמת היא על יד הלבנון, יער הארזים ועל מעינות הירדן. |
2 | כה אמר ה' רעה את צאן ההרגה (ד') אשר קוניהן יהרגון (ה') | ויעל מנחם.. וימלוך (מ“ב ט”ו, י"ד).. אז יכה מנחם.. ויך.. ההרותיה בקע (ט"ז) ועיין יוסיפוס (קדמ' 1 11 IX ) |
3 | ורועיהם לא יחמול עליהן (ת') | ויוצא את הכסף על כל גבורי החיל על ישראל (מ“ב ט”ו, כ') ועיין על הטלת מס זה בגוף הספר. |
4 | ברוך ה' ואעשיר (ה') | ויתן לפול אלף ככר כסף (י"ט) ולא עמד שם בארץ (כ') ועין על הליכות פול בגוף הספר. |
5 | אנכי ממציא את האדם.. וביד מלכו וכתתו את הארץ (ו') | ואת גבוליה מתרצה (מ“ב ט”ו, ט"ז). |
6 | שני מקלות (ז') | שני בתי מושלים. |
7 | נעם (שם) | מלכי יהודה של מלכות יהודה לפי שהיו מבית דוד זרע ברך ה' (אברבנאל) "מלכותא בבית דוד דמדבר להון בניה " (יונתן ישעיה ח‘, ו’). |
8 | חובלים (שם) | “מלכי אפרים חובלים: לפי שהיו מלכיהם בנים משחיתים מחבלים וכו'” (אברבנאל שם) ובית יהוא נקראו כן ביחוד מפני נקמת יהוא הקשה בבית אחאב. |
9 | ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד (ח') | 1 " ו ינגע ה' את המלך [עזיהו ] (מ“ב ט”ו, ה') 2 זכריהו.. (ח') ויקשור.. שלום.. וימיתהו (י') וימלוך ירח ימים. 3 ויעל מנחם ויך את שלום וימיתהו (י"ד). |
10 | וגם נפשם בחלה בי (שם) | עזיהו “גבה לבו עד להשחית וימעל”.. (דהי“ב כ”ו ט"ז) זכריה (מ“ב ט”ו, ח') ויעש הרע.. לא סר מחטאות.. (ט') ושלום גם הוא עשה את הרע. |
11 | .. את נעם ואגדע אותו (י') | וינגע ה' את המלך (ה'). |
12 | להפר את בריתי אשר כרתי את כל העמים (שם) | “אשר כרתי עליהם עם כל העמים שלא יזיקום שאם ישמרוה… שיהיו חירות וכו'” (רש"י) ובימי דרשו את ה' הצליחו האלהים (דהי“ב כ”ו, ה') ויעזרהו האלהים על פלשתים.. ועל הערבים והמעונים (ז' ויתנו העמונים מנחה לעזיהו וילך שמו עד לבא מצרים וגו' (ח'). |
13 | ותפר ביום ההוא (י"א) | ..“בדרך מצרים הרגתי בחרב בחוריכם וגו'” (עמוס ד‘, י’) ועיין בגוף הספר ובמוצא דבר להלן “המעונים ומלחמת בדרך מצרים”. |
14 | וידעו כן עניי הצאן השומרים אותי כי דבר ה' הוא (שם) | “ויתחזק יותם, כי הכין דרכיו לפני ה' אלהיו” (דהי“ב כ”ו, ו') |
15 | וישקלו את שכרו שלשים כסף (י"ב) | "ועבדו את רעותי גברין מקצת " (יונתן) “ויעש [יותם ] הישר… ועוד העם משחיתים” (דהי“ב כ”ז, ב') |
16 | השליכהו אל היוצר (י"ג) | “כתוב דכרן עובדיהון.. ורמי יתיה וכו'” (יונתן) |
17 | ואגדע.. את החובלים (י"ד) | מיתת זכריה האחרון לבית יהוא. |
18 | להפר את האחוה בין יהודה ובין ישראל (שם) | היא הקרבה שנתקרבו מלכי ישראל ויהודה במסור ירבעם בן יואש את דמשק ואת חמת ליהודה (מ“ב י”ד, כ"ח) ואנחנו הוכחנו בגוף הספר, כי מנחם בהכותו את תפסח הקרובה לחמת, הציק גם לבני יהודה שישבו בחמת ודמשק בימי ירבעם ועזיהו. |
19 | כלי רועה אוילי (ט"ו).. מקים רועה בארץ הנבחרות וגו' (ט"ז) | עיין מעשה מנחם בן גדי במלכים וביוסיפוס וידעת, כי בו דבר הכתוב. |
הדברים האלה עולים מאליהם בנחת וכדרכם, בלי כל אונס, מתוך הפסוקים והסכמת מליצותיהם אל גופי המאורעות שאירעו בזמן הוא. וציורי הפרטים בנבואה זו, שהם ממלאים בממשם מלוי גמור את חלל מערכי ספורי ספר המלכים הערוכים שם בדרך כלל; והבירור שכל הפרק המסוכסך מתברר בהם, יעידו עדות שלמה על אמתתם ודיוקם. ובכן זכה אותנו הפִשוּט הגדול שסבכי הזמן הזה וכל קמטיו מתפשטים מתוך פרשה זו, להתבונן לשבעה דברים: 1 על אכזריות מנחם בן גדי במלחמותיו בעמו. 2 על רשעתו ורשעת שלוחיו גבורי החיל, אשר עשקו את העם בנגשו ממנו את הכסף, אשר נתן לפול ומצוקת העם. 3 על גבלות פול הנוטל ממון ואינו עושה רצון בעלים. 4 ולמצא ברור מדויק לזמן רדת עזיהו מכסאו שחל להיות בחדש שנהרג בו זכריה בן ירבעם בתחלתו ושלום בן יבש בסופו. 5 ובירור על סמיכות מרידת המעונים לסלוק עזיהו. 6 ולמצא רמז על דרך יותם הטובה. 7 ולעמוד על דבר הפרת ברית יהודה ואפרים בהסתלק עזיהו ובית יהוא מכסאות ממלכותיהם.
_____
ח: המעונים ומלחמת “בדרך מצרים”
על יותם נאמר “והוא נלחם עם בני עמון ויחזק עליהם וגו'” (דהי“ב כ”ז' ה'). על זה קשה: והלא כבר נאמר בעזיהו אביו “ויעזרהו האלהים על פלשתים וגו'” (כ"ו, ז') “ויתנו העמונים מנחה” וגו' (ח') ובכל פרשה זו לא נזכר, כי פרקו העמונים את עול עזיהו מעל צוארם כל ימי שבתו על כסאו, כי כן כתוב “ובחזקתו גבה לבו” (ט"ז) ובכן חזק ותקיף היה כל ימי שבתו על כסאו. ועל כן אנו אומרים על כרחנו, כי אם היתה כאן מרידה, לא היתה אלא אחרי הסתלק עזיהו ממלכותו לשבת בבית החפשית.
אך נבקרה נא היטב בתחלה את ספור כבוש העמונים בימי עזיהו ומתוכו נדע לעמוד על פרטים רבים שבמרד זה: בתחלה כתוב: “ויעזרהו האלהים [לעזיהו] על פלשתים ועל הערבים היושבים בגזר בעל והמעונים” (ז'): “ויתנו כל העמונים מנחה לעזיהו וילך שמו עד לבא מצרים כי החזיק עד למעלה” (ח'). והנה על כל עצם ספור העמונים, יש לנו לשאול כמה שאלות: האחת, והיא הקלה, מדוע לא נמנו עם העמים הנכבשים שנפרטו בפסוק ז‘. והרי אי אפשר לעזיהו להטיל עליהם מס, בלתי אם כבש אותם, או הכביד עליהם ידו תחלה. השנית, הנה יודעים אנחנו, כי הפלשתים ישבו מערבית דרומית לארץ ישראל עד מצרים וגם הערבים הלא ידענו, כי בנגב הם יושבים "על פני מצרים " (בראשית כ“ה, י”ח) והמעונים בני “מעון” שותפו של עמלק (שופטים י', י"ב) היושב בארץ הנגב (במדבר י“ג, כ”ט) הלא ישבו גם הם בארץ הנגב מדרום לבני שמעון הדרומי לכל השבטים (דהי“א ד', מ”א) וקרובים מאד לעמלקים (מ"ג) והנה שלשת אלה קרובים וסמוכים היו למצרים ובכן אם אמר בעל הספר להפליג את תוקף עזיהו במאמר: "וילך שמו עד לבא מצרים " (דהי“ב כ”ו, ח') היה לו להסמיך פסקה זו תכף לסוף פסוק ז’ לאמר: למלת “והמעונים” ולא להפסיק בספור נתינת מס על “העמונים” שמושבם הוא מעבר הירדן מזרחה ורחוקים הם ממצרים ומופסקים מהם, בהיות ארצות מואב ואדום מבדילות ביניהם. והשאלה השלישית והחמורה בכלן, איננה שאלת סגנון היסתורי, כי אם קושיה היסתורית: הלא נחלת בגוב"ר שהיתה למלכי אפרים מבדלת היתה בין יהודה ובין ארץ עמון; ואם כן איך עלה על לב עזיהו לכבוש ארץ, אשר דרך ודריסת הרגל אין לו עליה, ואם אפשר לדחוק בקושי גדול ולאמר, כי ירבעם בן יואש מלך אפרים, שלדעתנו שלום היה בינו ובין עזיהו, נתן לו בארצו מעבר לבני עמון, – שדבר זה אינו מתקבל על הדעת – ואם כן אפשר היה לעזיהו לכבוש את בני עמון, הנה יקשה לנו איך היה אפשר דבר זה בימי פקח בן רמליהו? הגם עינו היתה יפה ביותם?– והלא שונא היה ליותם ולכל בית יהודה? (מ“ב ט”ז, ל"ז).
תקף השאלות החמורות האלה יכריענו לאמר, כי דבר “העמונים” שדחק ונכנס וחצץ בין המעונים ובין “לבא מצרים” שהוא למראית עין, דבר שאין לו מקום פה, אינם בני עמון כלל אלא בני מעון כאשר הרגישו קצת המפרשים. ועתה לא יקשה לנו עוד מאומה כי “העמונים” האמורים הם “המעונים” הנזכרים בסוף פסוק ז', ואם כן הלא כתוב בראשונה, כי הכניעם עזיהו ואחרי כן, כי הנכנעים נתנו לו מנחה ובני מעון הלא סמוכים הם באמת למצרים ואם כן אין פה שום הפסקה ודריסת הרגל ודרך פתוחה הלא היה היתה לעזיהו למעון, כי כל הנגב עד אילות היושבת על ים סוף היה פתוח לפניו (מ“ב י”ד, כ"ב).
ועתה לא יכבד עלינו עוד למצא את זכר המרד הזה שמרדו המעונים, ושגרם ליותם להלחם בם ולשוב ולכבוש אותם בכחו (דהי“ב כ”ז, ה'); ולמצא גם תוצאות מרד זה לבני יהודה.
במקרא, בתוך הפורעניות שמנה עמוס הנביא נמצאה גם פורענות זו. שלחתי בכם דבר בדרך מצרים הרגתי בחרב בחוריכם עם שבי סוסיכם ואעלה באש מחניכם ובאפכם". (עמוס ד‘, י’) מלחמה זו לא יכלה להיות מצד אפרים, שלא היתה שכנה למצרים, כי הפסיקה יהודה בין אפרים ובין עמי הנגב. ובכן היתה המלחמה הזאת על כרחנו מצד יהודה ואנחנו הלא שמענו זה מעט, כי הרחיב עזיהו את ממשלתו עד "לבא מצרים " (דהי“ב כ”ו, ה') ואם כן אין ספק, כי המלחמה הזאת שהיתה לישראל "בדרך מצרים " (עמוס שם) ליהודה היתה ואי אפשר לאמר, כי נלחמה ממלכת יהודה בעבדיה הנאמנים, הנושאים לה מנחה, אלא אם כן מרדו בה. ומרד זה על כרחנו אינו אלא מרד המעונים שנקראו במקרא עמונים, כי אותם אנו מוצאים שנכבשו בידי עזיהו וביד יותם (כ"ז, ה') ולכבוש כפול אין מקום בלתי אם התרגש מרד בינתים.
ומרד זה אירע תכף לסלוק עזיהו ממלכותו, כאשר יעיד הכתוב: ואקח את מקלי ואת נעם ואגדע אותו להפיר את בריתי, אשר כרתי את העמים (זכריה י"א, י') שכבר הוכחנו (במו"ד עזיהו יותם זכריה וכו') כי “נועם” הוא רמז למלכי בית דוד והגדיעה היא סלוק עזיהו מכסא, ואת פירוש פסקת “להפיר את בריתי אשר כרתי את כל העמים” בדרך כלל הבחין יפה מאד רש“י ז”ל באמרו “אשר כרתי עליהם עם כל העמים שלא יזיקום”, ועיין מערכת הפסוקים המקבילים במו"ד הנזכר שמצאנו את דבריו כמעט מפורשים במקרא.
את המעונים האלה, אשר לא יכול יותם לעמוד בפניהם בימי נעוריו, לא נקה בהיותו לאיש, אחרי התחזקו על כסאו (דהי“ב כ”ז, ו') וילחם בם ויחזק עליהם (ה') והם הם “בני עמון” האמורים במקרא שבאמת המעונים בני מעון הם.
________
ט: ימי אחז
מקראות רבים אנו מוצאים בישעיהו, שאי אפשר לישבם ולתלותם במאורע אחר, בלתי אם במלחמת פּקח ורצין באחז, ובמגפה הגדולה שנגפו בני יהודה לפני המלכים האלה (דהי“ב כ”ח, ה'), ובשביה הרבה, אשר הוליכו בני אפרים שמרונה ובתחבלותיהם להכשיל את כת בית דוד, בהמרידם עליו את אנשי יהודה ובתלאות שמצאו את יהודה ובנימין בימי אחז.
מרבית המלואים האלה, שיש לנו למלא את המאורע הזה נאצרו בשמונה פרשיות בישעיהו הלא הנה, חמש הראשונות והשביעית והשמינית והתשיעית. על כן נְכַון פה לפרשיות אלה את פסוקי פרשה ט“ז שבמלכים ב' ואת פסוקי פרשה כ”ה לדברי הימים ב'.
אך לפי דרכנו יש לנו להוציא את הדברים מסדר כתיבתם ולכונם על פי סדר המאורעות.
במות יותם הצדיק ואחז עלה תחתיו על הכסא ויתיצב על דרכו הרעה, הוביש מבט יראי ה' הנאמנים לעמם. וישאו על ירושלם ועל יותם מלכה הטוב ואל אחז בנו, את משל הכרם, אשר היה מתוקן בכל מיני תקון (דהי“ב כ”ו, ט‘. ט“ו. כ”ז, ג’) ובית המלך היה כגפן אדרת “ויטעהו שורק ויבן מגדל 5בתוכו ויקו לעשות [לאמר, כי יעשה המלך הנמשל לשורקה] ענבים ויעש באושים” (ישעיה ה‘, ב’) כי בהשחת המלך את דרכו, עשה גם העם כמעשהו “מאסו את תורת ה' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו” (כ"ד) ויעזבו את דרכי אבותיהם וילכו בדרכי הנכר “כי נטשת עמך וגו' ובילדי נכרים ישפיקו ותמלא ארצו אלילים” (ב‘, ו’. ח'). ותפרוצנה ביהודה כל המדות הרעות שנתגנו בהן בני אפרים מפי עמוס הלא הן: גאות העושר (ג', י“א–י”ב. ט“ז, ט”ו). התענוג הבזבוז והשכרון (ישעי' ב‘, ז’. ט“ז. ג', י”ח–כ“ד. ה', י”א–י“ב. כ”ב) קלקול השרים עושק דלים סלף משפט ומעשה רמיה (שם א‘, ט“ו. י”ז. כ“א–כ”ג. ג’, י“ב–ט”ו. ה', ח. י“ח–כ”ג).
והקלקלה הזאת, אשר רופפה את לב בני יהודה, דלדלה גם את כבודם, עד כי לא כעול נחשב בעיניהם, לבגוד בבית דוד ולתת יד לשונאיהם ומגדיהם, לארם אויבתו מעולם ולאפרים אשר באה עמה בברית. לשתי הממלכות האלה היה בית דוד למוקש, כי לא אבה לשית ידו עמהן להתיצב בפני אשור התקיפה. על כן שלחו בסתר מדנים ביהודה ובירושלם, ויקימו בסתר בוגדים לממלכת יהודה מקרב ביתה, עד “כי מאס העם הזה את מי השלוח… ומשוש את רצין ובן רמליהו” (ישעיה ה‘, ו’) “מי השלוח: מלכותא דבית דוד” (יונתן ורש"י) ויטו אחרי מלכי הברית, אשר אמרו להפוך את כסא דוד ולהמליך תחתיו איש בן בלי שם את “בן טבאל” (ז‘, ו’) “והוא היה איש מבני אפרים” (רד"ק) “שר אחד” (הגר"א) ולמען קנות את לב הפותים ביהודה שמו בפיהם פתגם הממשיל את בית דוד לבית בנוי לבנים ושקמים ואת בית המלך, אשר הם אומרים לכונן ביהודה לבית גזית וארז (ישעיה ט‘, ט’) כל המאורע הזה נשקף בפרטי פרטיו מתוך דברי ישעיהו האומר “לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם קשר” (ח', י"ב) לאמר: אל תלכו בעצת כת המורדים, ועיין תרגומו: “ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו” (שם) “מוראו” זה לא ידענו מה הוא, כשהוא אומר “את ה' צבאות אותו תקדישו הוא מוראכם והוא מעריצכם” (י"ג) למדנו, כי המורא וההערצה שבפסוק שלפניו, הוא הפך גמור מיראת ה' ומה הוא ההפך ממנה? על כרחי אני אומר, כי עבודה זרה היא. אך למען ברר את עניננו יש לנו לדיק היטב את מלת “תעריצו” ומלת “מעריצכם” “ה' צבאות… והוא מעריצכם” פירושו הוא הנותן לכם כבוד ועוז ומליצת אותו.. הוא והוא הבאה למעט וליחד, היא תוספת דיוק במחאת “ואת מוראו.. ולא תעריצו” הבאה להזהיר ולהתרות לבלתי תלות את הכח והעוז בעבודה זרה כמעשה האומרים “כי אלה מלכי ארם הם מעזרים אותם להם אזבח ויעזרוני " (דהי“ב כ”ה, כ"ג) ולפי זה נתפשת עבודה זרה האמורה “אלהי מלכי ארם” בתפושת אחת ליהודה ולירושלם עם “הקשר” ועם “משוש את רצין ובן רמליהו”. ועתה נוסיפה נא להתבונן בפסוקים הסמוכים: “והיה” הקשר ועבודת אלהי מלכי ארם “למקדש” לעבודה זרה “ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל לפח ולמוקש ליושבי ירושלם (ישעיה ח', י"ד) וכשלו בם רבים ונפלו ונשברו ונוקשו ונלכדו” (ט"ו) מקביל אל הכתוב “והם–אלהי ארם–היו לו להכשילו ולכל ישראל " (דהי"ב שם) אך על כרחנו אנו אומרים, כי אחז עבד ע”ז זו בזמן אחד והעם בזמן אחר, כאשר יתבאר להלן, “צר תעודה.. בלמודי” (ישעיה ח', ט"ז) “וחכיתי לה' המסתיר פניו וגו' (י"ז) הנה אנכי והילדים וגו'” (י"ח) הפסוקים האלה ישוו לנגדנו את עבודת הנביא להחזיק בקרב תלמידיו בני הנביאים את רוח התורה, אשר נבקה מיתר בני הדור 6, ולחזק בנפשו ובנפשם את הבטחון בה‘, גם בעת הרעה ההיא “וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות והמצפצפים והמהגים” אם יסיתו אתכם הקושרים לבלתי שמוע אל ה’ ואל נביאיו, כי אם לארם ולקוסיה, והשבותם להם “והלא עם אל אלהיו ידרוש” לתורה ולתעודה ואלהינו אלהים חיים הוא ואיך תבקשו ממנו לדרוש “בעד החיים אל המתים (י"ט) לתורה ולתעודה” לאמר: הלא גם חיי האדם ודעתו וכחו מרובים מחיי ע”ז ודעתה וכחה, כי היא דוממת ממש, ואיך ישתטה ויתבזה האדם החי, לדרוש מן האל המת תורה ותעודה – “לתורה ולתעודה” נמשך לפסוק שלפניו עיין רש“י ולזה הסכים שד”ל – “אם לא יאמרו וגו'” (כ') ל' שבועה היא, כמו: אם לא שויתי וגו' (תהלים קל"א, כ') “ועבר בה” בדרך אשר יסר ה' את הנביא מלכת בה “נקשה ורעב” דומה למליצת הכתוב: “שמלה לך קצין תהיה”… (ישעיה ג‘, ו’) “ופנה למעלה” (כ"א) “ואל ארץ יביט והנה צרה..” (כ"ב) פירושו מלמעלה ומלמטה אין שלום ואין נחת לראשי החורשים רעה על בית דוד “כי לא מועף לאשר מוצק לה” (כ"ג) לא יאמר “מועף” קל ונוח לדבר המוצק הכבד והקשה שבא עליה ומועף ומוצק מקבילים אל “הקל.. הכביד” שבפסוק זה לאמר גלות זבלון ונפתלי היתה קלה למול גלות עבר הירדן והגליל.
כל הנבואה הזאת לא היתה אלא אזהרה לנאמנים עם ה' “לבלתי שית ידם עם רצי ופקח, ולבלתי בגוד בתורת ה'”. ודומה הדבר כי נטית עם הארץ אחרי ארם ואליליה צרעת נושנת היתה בממלכת אפרים. על שבעת האלפים האיש אשר רק הם לבדם נלחמו בימי אחאב בבן הדד מלך ארם ויצליחו (מ“א כ”ו, ט"ו) הרגישו רש“י ורד”ק כי הם הם “שבעת אלפים הברכים אשר לא כרעו לבעל וגו'” (י“ט, י”ח) ואם כן, אם רק הנאמנים האלה היו בעלי המלחמה והנצחון ולא שאר העם עובדי הבעל הלא קרוב הדבר מאד כי כבר אז נפתה לב מרבית העם אחרי ארם ואליליה בימי אחאב ובימי בן הדד מלך ארם ככל אשר נפתה בימי פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם. ועתה נתבונן נא בכתובים המדברים בגוף מלחמת רצין ופקח בפירוש וברמז.
בספר מלכים נזכר רק מצור ירושלם בידי שני המלכים וקוצר ידם לעשות דבר (מ“ב ט”ו, ה') נשול בני יהודה מאילות ביד רצין (ו') בספר ישעיה נשנה קוצר יד המלכים להלחם בירושלם (ישעיהו ז‘, א’) ועליו נוסף פחד אחז ואנשיו (ב') זרוז ישעיהו (ג’–י"א) סרוב אחז לשמוע לקול הנביא (י"ב) תוכחה ונבואה קרובה (י“ג–י”ז) ואנחנו לוא היו בידינו רק שני ספרים אלה, כי עתה אמרנו, כי תולדות מלחמת רצין ופקח למעשה, לא היו בלתי אם נשול בני יהודה מאילות ביד מלך ארם לא יותר, אך בדברי הימים יסופר, כי גדולה היתה המגפה השבי והבזה במחנה יהודה (דהי“ב כ”ה, ה’–ח' עיין שם). והדעת מכרעת, כי סדר המאורעות היה ככה: בתחלה לא אמר רצין ופקח, אלא לקחת את הממלכה מבית דוד, ולתתה לבן טבאל, ולשום בדבר הזה את יהודה אל משמעתם, ולתכלית זאת החליקו אל עם בני יהודה, עד כי נפתו להם וישישו אתם “משוש” (ישעיהו ח‘, ו’) אולם בּראות מלכי הברית כי יד הנאמנים נכונה עם בית דוד, באו ויצורו על ירושלם. אך את כל הדרך עברו בשלום, ולעם לא עשו רעה, כי אמרו, אם לכוד ילכדו את ירושלם והסירו את אחז מכסאו, אז יהיה כל העם אחריהם. אך לא יכלו להלחם על ירושלם (מ“ב ט”ז, ה‘, ישעיהו ז’, א') אז חרה אפם מאד (ד') ויגלו את דעתם ואת שנאתם, אשר כסו במשאון, וישימו את פניהם ביהודה להנקם ולכלות חמתם בה. אז לקח רצין ביד חזקה ובחמה שפוכה את אילות מיהודה וינשל את היהודים היושבים שם (מ"ב שם, ו') על כן נסמך מאורע זה אל דבר המצור. ובספר דה“י כלול מאורע זה במלחמות שעליהם נאמר “ויתנהו – את אחז – ה' אלהיו ביד מלך ארם ויכו בו וישבו ממנו שביה גדולה ויביאו דרמשק” (דהי“ב כ”ח, ה') ואח”כ “וגם ביד מלך ישראל נתן וגו'”. ובכן היו ארבעה פרקים לסכסוך זה. 1 פרק המרמה והמדנים להמריד בת בית יהודה. 2 פרק המצור. 3 פרק מלחמת רצין שבספר מלכים לא פורש ממנה, כי אם כבוש אילות ובדהי“ב ספר עליה יותר. 4 מלחמת פקח. בסדר הזה כלכל גם יוסיפוס (קדמ' 1, 12 IX ) את שלשת המאורעות האחרונים ויודיענו עוד, כי המעט מרצין, כי כבש את אילות, ויך לפי חרב גם את חיל המצב אשר ליהודה בעריה. וקרוב זה מאד, כי מדהי”ב (כ"ח, ה') יש לשמוע, כי מכת רצין ביהודה היתה מרובה בערכה ובתולדותיה מכבוש אילות. אך הדבר, אשר כתב יוסיפיוס, כי אחרי אשר הכה רצין את יהודה ויפרד מעל פקח וישב לדרכו, ראה אחז, כי יוכל הפעם לפקח ולחילו ויתגר בו מלחמה. אם מסורת היא ביד הסופר הקדמון נקבל ואם רק אומד הוא, איננו מתקבל על הדעת, כי יתגרה אחז רפה הידים מלחמה. לעומת זה מסתבר הדבר, העולה מספורו, כי למן היום, אשר נעלו מעל מצור ירושלם רפתה האהבה בין רצין ופקח ויפנו איש לעברו, כי גם בדהי"ב (שם) מפורש, כי ביהודה נלחם רצין לעצמו ופקח לעצמו.
אך אם נאמר לשכלל את דמות המלחמה הזאת, יש לנו להתבונן מעט בדברי ישעיהו הנביא ולזכור, כי בימים אשר נבא ישעיהו לאמר, משנת מות עזיהו עד אחרית ימי חזקיהו לא היתה ביהודה מלחמה אחרת, שסופה היתה מפלה גדולה וכוללת בלתי אם מלחמת רצין ופקח, ועתה הנה כל התאניות שהתאונן הנביא על מפלת יהודה בימיו, אינן חוזרות אלא על מלחמה זו. “ונותרה בת ציון כסכה בכרם כמלונה במקשה כעיר נצורה” (ישעיהו א‘, ח’) "לולא ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו (ט') אמתי נתקים מקרא זה שכל ארץ יהודה שעליה דבר הכתוב (א‘, א’) היתה כמעט חרבה ורק ירושלם לבדה התקימה בתקפה? הוה אומר בימי רצין ופקח! שהרבו נגף ושבי וחרבן בכל הערים, ורק בירושלם לא יכלו להלחם. ומליצת “כעיר נצורה” היא פירוש הנמשל לאחר סדור המשלים, לאמר למה לנו להרבות במליצות “כסכה בכרם כמלונה במקשה” נפרש את הדבר כהויתו, כי היתה ירושלם כאשר היא: “כעיר נצורה” כעיר שהאויב צר עליה ואינו יכול לכבשה ורק היא “השריד” שעמד לה להבדיל לטובה את חרבן יהודה ממהפכת סדום.
“מְתַיִךְ בחרב יפלו וגבורתך במלחמה” (ג', כ"ה) “ואנו ואבלו וגו'” (כ"ו) והחזיקו וגו'" (ד‘, א’) הם תוספות ציור לכתוב המספר “ויהרג פקח.. מאה ועשרים אלף. הכל בני חיל…” (דהי“ב כ”ח, ו').
“… חרה אף ה' בעמו ויט ידו עליו ויכהו וירגזו ההרים וגו'” (ישעיה ה', כ"ה.) בחמת ה'… על יהודה נתנם בידכם ותהרגו בם בזעף וגו' (דהי"ב שם ט').
אך בכל זאת יצאה מן הרעה הגדולה הזאת שעברה על בית יהודה שתי טובות גדולות, כי לרגלי המלחמה הזאת נעקר להם מן העולם אויב מסוכן מאד עקירה עולמית ולבית דוד קם איש, אשר היה לתפארת בעמו ושתי הטובות האלה נאמרו ונשנו לישעיהו ועוד מעט יתבארו לנו.
פרשה כ“ה בדהי”ב העשירה בפרשת מלחמות רצין ופקח באחז עניה היא בדברי מלאכות אחז לתגלת פלאסר. הנה גוף דבר המלאכות (ט"ז) השוחד (כ"א) וגם רשעת מלך אשור לבלתי תמוך בידו (כ) כתוב גם שם, אפס כי אין זכר שם לתולדות המלאכות הזאת, אשר יקרו מאד לבני יהודה. התולדה הגדולה הזאת שמורה היא בספר מלכים שם כתוב לאמר: “וישמע אליו – אל אחז – מלך אשור. ויעל מלך אשור אל דמשק ויתפשה ויגלה קירה ואת רצין המית” (מ“ב ט”ז, ט') ומן הדבר הזה יצאה תשועה גדולה לישראל, כי העם הזה היה ראשון, אשר הכביד את ידו על אבותינו בארצם בימי עתניאל השופט הראשון (שופטים ג‘, ח’) ומימי רזון בן אלידע (מ“א י”א, כ“ג–כ”ה) והלאה כל מלכי יהודה וישראל היתה חרפו שלופה כל הימים על אבותינו. על כן שמחו בני יהודה מאד במפלתו בבא הדבר, אשר חזו להם הנביאים (ישעיה ז‘, ט"ז. ח’. ד‘. ז’. י"ז, א’–ג'.) וישעיהו הנביא ברך את ה' בעליצות לבו (ישעיה ט‘, א’–י’).
מלבד התשועה הזאת, אשר נושעו בני יהודה תשועת עולמים מדי אויב נורא היושב מחוץ לגבולם, הקים להם ה' מושל צדיק בקרב ביתם. הנה שלשה בנים היו לאחז שבהם דבר הכתוב. האחד לא נזכר שמו, אך את גורלו המר והאמלל הודיעו לנו ספרי הקודש, כי אביו באולתו ובאכזריותו וברשעתו העביר אותו באש למולך (מ“ב ט”ז, ג'), הבן השני היה “מעשיהו” אשר יצא עם עזריקם נגיד הבית ועם אלקנה משנה המלך למלחמה על פקח ויהרג גם הוא עמהם בידי זכרי גבור אפרים (דהי“ב כ”ח, ז') והבן השלישי הוא חזקיהו. ולפי העולה מן הכתוב, היה מעשיהו יורש העצר, על כן נמנה בתוך ראשי השרים ויצא למלחמה. וחזקיהו אשר לא נחשב בלתי אם כאחד מבני המלך ישב בביתו ולא יצא אל המערכה. ומתקבל הדבר מאד, כי למיום נגזר עזיהו מביתו, ויותם בנו יורש העצר היה המושל בשמו ובעוד אביו חי, היה לחוק בבית מלכי יהודה, כי יורש העצר, ישתתף בעסקי הממשלה ותקנה זו היתה מפני כבודו של עזיהו. ובגלל הדבר הזה, השתתף מעשיהו יורש העצר גם במלחמה, אך אחרי נפול מעשיהו בחרב, אז נסבה המלוכה לחזקיהו אחיו, ודבר זה מוכרע מתוכו מן המקראות.
כי אחרי הנבא ישעיהו “והחזיקו שבע נשים וגו'” (ישעיה ד‘, א’) שגם לדעת הרד"ק הוא חוזר למפלת בני יהודה בימי פקח, הוא קורא ואומר “ביום ההוא יהיה צמח ה' לצבי ולכבוד וגו'” (ב') והאברבנאל הבחין בטוב טעמו, כי חוזר הוא על חזקיהו, אך אם יהיה החזון הזה לימי מלוכת חזקיהו איך תכון מליצת “ביום ההוא”, אשר יאָמר רק על דבר שזה מעט דברו על אדותיו? אך באמת לא היה כל עצם גדולת חזקיהו, אלא תולדות מפלת בני יהודה בימי פקח, כי לולא מלחמה זאת, לא נהרג מעשיהו ולא נסבה המלוכה מעולם למושל צדיק ירא אלהים זה. ועתה עולה לשון “ביום ההוא” יפה מאד במקומה, כי אחרי התאבל הנביא על המון בני חיל שנפלו במלחמה (ישעיה ג‘, כ“ה–כ”ו. ד’, א'.) הוא מוצא תנחומים, ומנחם את קהל שומעיו בגדולת חזקיהו שנתחדשה בעצם היום ההוא ממש ושהיא תהיה "לצבי ולכבוד… לגאון ולתפארת לפלטת ישראל " אשר נמלטה מחרב רצין ופקח.
את הדבר הזה שנה הנביא עוד הפעם בברכו את ה' בשמחה, על הטובה הגדולה שיצאה מן הרעה, על אבדן ממלכת ארם שהיתה תולדת מלחמת מלכי הברית ביהודה. בהודאה זו, הננו מוצאים ברכה סמוכה לחברתה, אשר למראית עין אין טעם לסמיכותן; עשרה פסוקים הראשונים לפרשה ט' בישעיה הם הודאה והלל לה' על מפלת ארם וסופם הוא “וישגב ה' את צרי רצין עליו וגו'”, וקודם לפסוק זה יזכור עוד הנביא בנהמת לב את גאות אפרים בעל ברית רצין ואת עיניו הרמות לבלוע את יהודה, ואת המשל אשר שם בפי בני יהודה הנפתים. וארבעת הפסוקים הראשונים הלא הם הלל גמור מכֻון ביחוד אל ה' בכבודו ובעצמו, אך מה ענין שני הפסוקים ה‘, ו’ לכאן ומלת “כי” הבאה בתחלתם וסומכת אותם לשלפניהם, הנה כל המפרשים מסכימים פה אחד, כי פסוקים אלה חוזרים אל חזקיהו, ומה לו פה? אך מלבד השאלה הזאת, יקשה לנו עוד דבר: מה טעם למלת “יולד לנו”? וכי עכשיו נולד חזקיהו? והלא תשע שנים לפני עלות אביו על כסא נולד? אך לפי דברינו תעלה יפה גם מליצה זו בפרטה גם הסמיכות בכללה, כי הנביא שמח פה בגדולת חזקיהו ובתעודתו למלכות, וגדולתו זאת הלא תולדה מוכרעת היתה ממיתת מעשיהו, שרק מלחמה זו גרמה לה. על כן ראויה היא שתבוא תיכף למפלת ארם, שגם היא תולדת המלחמה. ויען כי מיתת מעשיהו וגדולת חזקיהו התחדשו פתאם שמש הנביא בלשון “יולד” כי רגיל העברי לאמר לדבר המתחדש פתאם “נולד”.
“ויתנהו.. ביד מלך ארם.. וגם ביד מלך ישראל נתן” (דהי“ב כ”ח, ה') “ועוד אדומים באו (י"ז) ופלשתים פשטו…” (י"ח) פסוקים אלה מתמלאים מפסוקי ישעיהו “מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה וגו'” (ישעיה א' ו') “ארצכם שממה וגו'” (ז') הסר משֻכתי והיה לבער פרץ גדרו והיה למרמס" (ה‘, ה’) “ואשיתהו בתה וגו'” (ו').. “בתים רבים לשמה יהיו וגו'” (ט') “ארם מקדם ופלשתים מאחור ויאכלו את ישראל בכל פה..” (ט', י"א), “ויהי בימי אחז: מה צרה היתה שם? ארם מקדם ופלשתים מאחור” (רות רבה א' ב') ופסוק "ובעתהצר לו ויוסף למעול בה' " (דהי“ב כ”ח, כ"ב) מקביל אל פסוק "על מה תכו עוד תוסיפו סרה " (ישעיה א‘, ה’. ועיין ראב"ע).
“ויזבח לאלהי דרמשק המכים בו ויאמר וגו' והם היו לו להכשילו ולכל ישראל” (דהי“ב שם כ”ג) מקרא זה אומר דרשוני, כי למראית עין עולה מן הכתוב, כי הוא ועמו עבדו את אלהי דרמשק בזמן אחד ואנחנו הלא כבר הוכחנו, כי נוקשו באמת רבים מבני יהודה אחרי ע“ז, אך על כרחנו יש לנו להבדיל פה בין המלך ובין העם ולתן עבודה אחת להם ועבודה אחת לו, כי על הזונים מקרב העם נשא ישעיה משא בעוד אשר אמרו גם “קשר” ודבר זה לא היה יכל להיות, אלא לפני המגפה הגדולה בידי רצין ופקח, כי אחרי כן הכירו בני יהודה את שונאיהם היטב, ולא עלה עוד על לבם להתחבר עמם, ודבר זה יכריענו על כרחנו לקבוע את מכשול העם בע”ז לפני המלחמה וכנגד זה אין לקבוע בשום פנים את זמן עבודת אחז את אלהי ארם, רק אחרי המלחמה: ראשית, כי יש להעמיד את סתם סדר הכתובים על חזקתו. ומקרא זה הלא מאוחר הוא למקרא המספר מפלת בני יהודה בידי ארם, ובעל הספר חש להוסיף על “לאלהי דרמשק”, שפירושו לאלהי מלכי דרמשק, את מלת “המכים בו” ובכן הלא כבר הכו בו. וגם הדעת נותנת, כי בכל היות אחז מלך טפש, אי אפשר להאמין, כי התמכר לשקוצים אלה בשעה שעבודתם הובאה מתחלה לארצו לשם כלי מפץ לביתו ולכסאו, והשנית, כי טעם עבדו אותם היה “כי אלהי מלכי ארם מעזרים אותם” (שם) ואנחנו הלא יודעים, כי מימי יואש לבית יהוא והלאה עד מלחמה זו, זה יותר משמונים שנה היו המה בני אדם הנכנעים והמדוכאים והמוכים ולא המכניעים והמדכאים והמכים “והם היו לו להכשילו ולכל ישראל” מתישבת גם היא היטב, כי במקום זה איננה ספור דברים כי אלו היה כך היה הסגנון כדרכו “ויהי לו להכשילו”, – כי אם דברי תרעומת ותמהון הם על המלך הזה, לאמר: את האלילים האלה עבד וישכח באולתו כי "הם הם היו " למוקש לו ולעמו, כי הם הלא היו מכשירי האחוה בין ארם ובין אפרים אויביו ומכשירי הקשר שקשרו עליו בני עמו.
“ויעש לו מזבחות בכל פנה בירושלם” (כ"ד) “ובכל עיר ועיר ליהודה עשה במות לקטר לאלהים אחרים” (כ"ה) על דבר זה יאמר ישעיה “ותמלא ארצו אלילים וגו'” (ישעיה ב‘, ח’)
בימי אחז ובקלקול העם בימיו מבית, ובדלדולו מחוץ, תעסוקנה מרבית פרשיות ישעיהו עד פרשה י' – חוץ מפרשה ו' שנאמרה בשנת מות עוזיהו – ותשעת הפסוקים לפרשה הראשונה ישוו את מעמד הארץ ההרוס אחרי המלחמה, וכי מפלתם היתה פרי סורם מאחרי ה‘. פסוקי י’–כ’ מגנים מעשי בני יהודה הטובלים ושרץ בידם שקרבנות הם מקריבים ובתשובה אינם חוזרים, ופסוקי כ“א–ל”א דברי מוסר קשה הם על קלקול מוסר העם בכללו ועל קלקלת השרים והשופטים בפרטם.
הפרשה השנית השלישית והרביעית נאמרו לפני מצור ירושלם בידי רצין ופקח, ויען כי ראה הנביא את הצרה קרובה, הקדים לנבואתו הקרובה המלאה קדרות ויגון העשויה לדכא גם רוח הבוטחים בה‘, את הנבואה אשר אין ערוך לקדושתה ולרוממותה, הכלולה בארבעת הפסוקים הראשונים לפרשה ב’ שסופה להתקיים באחרית הימים בימות המשיח (ב‘, א’–ד’) ואחרי כן קרא בפסוק קצר את העם לשוב אל ה' (ה') ויערוך בפסוקי ו’–י"א את הפאר החיצון אשר לדורו ואת נבלותו ואת שפלותו הפנימית, מערכה מול מערכה.
פסוקי י“ב–כ”ב תשלומים הם שלפניהם במערכי מראות הנגעים הנעלמים והמחמדים הנראים, אך בהם נוסף חזון יום הפקודה הממהר לבא. פסוקי א’–י“ב לפרשה ג' יערכו את חלול כבוד העם וזלזולו בעיני עצמו, ונבלות השרים והפקידים העתידה להראות בקרב האומה אחרי מפלתה. פסוקי י”ב–כ“ד הם דברי ריב ותוכחה על השרים עושקי הדלים ועל הבזבוז המופלג שנשיהם ובנותיהם נוהגות בו לדעת העם כלו. פסוקי כ”ה כ"ו לפרשה זו ופסוק א' לפרשה ד' יביעו את המלחמה העתידה ואת אחריתה הנוראה. פסוקי ב’–ו' הם דברי נבואת תנחומים נעלמת 7, כי חזקיהו יעלה לגדולה ובימיו יגן ה' על יהודה וירושלם, כאשר גנן לפנים על עמו בעמוד אש וענן (עיין שד"ל לפסוק ו').
פרשה ה' עד פסוק י‘, היא נבואה אחרת על מפלת בני יהודה בידי פקח וקודמת לה, כי כן נאמרה כלה בל’ עתיד. פסוקי י“א–כ”ה גם הם חוזרים על מאורע זה אך מאוחרים הם לה, כי נאמרו כלם בל' עבר. פסוקי כ"ו–ל' יחזרו לדעתנו אל תגלת פלאסר ובכן יהיה כל פורענות זו לבני ארם ואפרים ורק מעוטה לבני יהודה, שגם בם כתוב “ויצר לו ולא חזקו” (דהי“ב כ”ח, כ') “ולא לעזרה לו” (כ"א).
פרשה ז' מפורש בה, כי נאמרה לאחז פה אל פה ועד פסוק י"ח עקר ענינה מבואר, ומשם ואילך ידובר בתגלת פּלאסר (ועיין פירוש שד"ל) והנביא קורא למלך זה “תער השכירה” “יען אחז שלח לו שחד שיבא לעזרתו” (שד"ל)
פרשה ח' ופרשה ט' עד פסוק י"א פרשנו.
פסוקי י“א–י”ז בפרשה ט' דברי תוכחה הם לבני יהודה שלא לקחו מוסר מצרותיהם ומפלתם. פסוקי י"ח–כ' חוזרים על מבוכת בני אפרים ומהומותיהם מימי תגלת פלאסר והלאה.
_______
י: מפלת סנחריב
תשועת ישראל מיד מלך אשור, אשר היתה לשם לזכרון ולתהלה עד היום הזה, מסופרת היא לשמה ממש בשלשה מקומות, אבל סתומה היא בשלשתם, ואלה דברי המקראות:
1) “ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים: ויסע וילך וישב סנחריב מלך אשור וישב בננוה” (מ“ב י”ט, ל“ה–ל”ו)
2) עצם דבר זה בעקרו, ורק בשנויים קלים בסגנונו, נשנה בס' ישעיהו (ישעיהו ל“ז, ל”ו – ל"ח).
3) “וישלח ה' מלאך ויכחד כל גבור חיל נגיד ושר במחנה מלך אשור וישב בבשת פנים לארצו”… (דהי“ב ל”ב, כ"א).
הנה המלה “מלאך” סתומה מאד ונשמעת לפנים אין מספר, ואינה פורטת אפילו מעט את טיב המכה אשר הכו צבאות אשור, על כן לא התברר הדבר. יוסיפוס אומר כי מגפת מות היתה (קדמ' 5, 1 X ).
אך רבותינו התבוננו בדעתם הברורה, כי המלאך אשר שלח ה' לריב את ריב עמו, הכה בחיל אשור, גם במגפה וגם במכה נפלאה ממגפה, עד כי המגפה לא היתה אלא טפל לה.
נשמעה נא את דבריהם:
“בימי חזקיהו היתה אותה הדבר שעתידה להיות בסוף, כמו שנא‘: "וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה’ את כל העמים אשר צבאו על ירושלם” – זכריה י“ד, י”ב. – שנאמר ויצא מלאך ה'" (תדא“ר י”ז).
במקרא זה איננו כתוב למראית עין, אלא מגפה בלבד, ואנחנו עוד נחזיק לפי שעה, כי כך הוא. אך על דבר אחד נעורר כי במשנת סדר עולם, אשר לפי פשטי הדברים עולה גם משם כי לא היתה שם אלא מגפה פשוטה, שהיא בלשון הכתוב “הרג בידי המלאך” טורח הגר“א ז”ל לישב הדבר כן "ונראה שראשי הגייסות נהרגו, ושאר החיילות נמסו מפני חום האש של המלאך וכן נראה מכמה פסוקים " (ביאור והגהות לס“ע כ”ג) ובכן יש לנו לבקר כמה פסוקים ולראות אם נרמזה שם מכת אש.
אך בטרם נביא את המון הפסוקים העוסקים בענין זה, הננו להביא עוד מאמרי רבותינו.
“סנחריב כשבא על ירושלם לא שפטו הקב”ה אלא במבול של אש " (אגדת בראשית א'). “והיה אור ישראל לאש זה חזקיה; וקדושו ללהבה זה ישעיה ובערה ואכלה שיתו ושמיר; זה סנחריב שיצאה האש מבין שניהם ולהטה אותו” (מדרש שוח“ט מובא בילקוט ישעיהו ד' תט”ו). “סנחריב שנתגאה וכו' לא נדון אלא באש” (ויקרא רבה ז'). אחרי הודע לנו מפי מאמרי רבותינו אלה, כי אש היתה שם נעבוד נא על הפסוקים המדברים במפלת סנחריב, אשר עליהם העיר הגר“א ז”ל, כי מהם נראה, כי הרבתה האש לאכול בחיל סנחריב מאשר אכלה המגפה.
נבואת “הוי אשור שבט אפי… (ישעיהו י‘, ה’) נאמרה כלה על סנחריב, כי כן נאמר “כאשר עשיתי לשמרון.. כן אעשה לירושלם..” (י"א) ופסוקי ח’–י”א. י“ג–י”ד אינם אלא פַיָטָה 8לדברי רבשקה ורוחב פיהו, ונבואת ענשו היתה: “ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש” (ט"ז).
“יחזו ויבושו קנאת עם אף אש צריך תאכלם” (כ“ו, י”א) להלן נוכיח, כי פרשה זו נאמרה על סנחריב “קנאת עם: כשתקנא לעמך..” (רד"ק) ומליצה זו מקבילה אל מליצת “קנאת ה' צבאות תעשה זאת” (מ“ב י”ט, ל"א) שנבא ישעיהו על מפלת אשור.
“והיה כאבק דק המון זריך” (כ"ט, ה') “מעם ה' צבאות תפקד… ולהב אש אוכלת” (ו') “המון זריך: אוכלוסי סנחריב שיהיו למאכולת אש” (רש"י ה').
“הנה שם ה' בא ממרחק.. ולשונו כאש אוכלת” (ל', כ"ז) “והשמיע ה'.. בזעף אף ולהב אש אוכלה” (ל') “שם ה': גבורתו שתהיה לו לשם מה שיעשה בסנחריב” (רש"י).
“כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן העמיק הרחיב מדורתה אש ועצים הרבה נשמת ה' כנחל גפרית בוערת בה” (ל"ג) “למלך הוכן: לצורך סנחריב וחילו” (רש"י) "למלך הוכן: למלך אשור " (רד"ק).
“ונפל אשור וגו' (ל"א, ח').. נאום ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם” (ט') “שם יהיה האש מוכן לשורפם” (רש"י).
“תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלכם” (ל“ג, י”א) “והיו עמים משרפות שיר וגו' באש יצתו” (י"ב) "תהרו חשש: כנגד העמים, אשר במחנה מלך אשור.. והיו עמים: אותם עמים אשר במחנה מלך אשור ".. (רד"ק).
ועוד נאמר בפרשה זו “מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם” (י"ד).
ובמזמור מ“ו, אשר יראה הקורא בגוף הספר, כי צדקו דברי החכמים שהביא ראב”ע, כי נאמר “בימי חזקיהו בשוב סנחריב אחור”, גם במזמור זה כתוב על חרבן מחנהו "עגלות ישרוף באש " (תהלים מ"ו, י').
אבל גם האש לא היתה עוד עקר השורש במכת סנחריב; כי אם תולדה למכה אחרת גדולה ממנה, אשר היתה לאם גם לה, ודבר המכה הזאת עולה ממרבית הפרשיות שמתוכם הוצאנו את הפסוקים האמורים.
אם נקרא את פסוק ישעיהו כ“ט, ו‘, במלואו נמצא כי “להב אש” נמנה ששי בסדר הרעות הנפרטות שם. ואלה דברי הכתוב שם "מעם ה’ צבאות תפקד ברעם ורעש וקול גדול, סופה וסערה ולהב אש אוכלה”. בכל הרעות שמרביתן מצויות, יש לנו להתבונן, כי היתה אחת שאינה מצויה, שהיא הרעש. ומשבאנו לכאן מתבאר הדבר, כי הרעם והקול הגדול לא היו, אלא בני לויתו של הרעש, ותולדתו היתה פרץ להב אש. ובכן נדונו צבאות סנחריב ברעש ואש. ותרגום הארמי לדה"י מתרגם את פסוק “וישלח ה' ויכחד.. במחנה מלך אשור..” (דהי“ב ל”ב, כ"א) לאמור: "ושדר מימרא דה' מיכאל וגבריאל מלאכא ושיצי באשא מנתכא ואוקיד נשמתהון בגותהון.. ועל “אשא מנתרא” יאמר בלשוננו “אש נתכת” והאש הבאה לרגלי רעש, הלא מודעה זאת, כי נתכת ונוזלת היא, ובגלל זה צֵרַף המתרגם את גבריאל, שהוא לדעת הקדמונים שר של אש (פסחים קי"ח). למיכאל התובע עלבון ישראל (דניאל י‘, י“ג, כ”א. י"ב, א’).
ודבר הרעש נפרט בספר (זכריה י"ד, א’–י') שעוד נוכיח במוצא דבר “מנביאים שנתנבאו בפרק אחד”, כי לדעת רבותינו הנכוחה מפרשה ט' והלאה לזכריה הנזכר בישעיה ה‘, ב’. הוא ונבואותיו נאמרו בימי עזיהו יותם אחז חזקיהו.
ומפרשה י"ב ואילך ידבר זכריה רק על מלחמת סנחריב.
נפרש נא בראשונה פרשה י"ד שדברי גאולת ישראל מסנחריב ודברי הגאולה העתידה כלולים ומעורבים בה כדברי רבותינו בתנא דבי אליהו שהבאנו זה מעט. “הנה יום בא לה' וחלק שללך בקרבך” (א'). פסוק זה מקביל לדברי ישעיהו “ועל עם עברתי אצונו לשלול שלל וגו'” (ישעיהו י‘, ו’). “ואספתי את כל הגוים אל ירושלם למלחמה וגו'” (זכריה שם ב') מקביל אל “המון כל הגוים הצובאים על אריאל וגו'” (ישעיהו כ"ט, ז') ונלכדה העיר ונשסו וגו' פירושו קרובה תהיה העיר להלכד והבתים להשוס וכן אתה מוצא בדברי עבד מלך הכושי לצדקיהו על ירמיהו – “השליכו אל הבור וימת תחתיו” (ירמיה ל"ח, ט') שפירוש “וימת” הוא: קרוב הוא למות. ועוד מעט “ונלכדה העיר ונשסו הבתים והנשים תשכבנה”.
"ויצא חצי העיר בגולה " (זכריה שם שם) כמו “כל קציניך נדדו יחד” (ישעיהו כ"ב, ג'). “ויתר העם לא יכרת מן העיר” (זכריהו שם שם) חוזר על העם שישבו בירושלם בימי המצור.
“ויצא ה' ונלחם כיום הלחמו ביום קרב” (זכריה שם ג') “ביום קרב: שבאו המצרים אחרי ישראל להרגם בים ושם כתוב כי ה' נלחם להם במצרים” (ראב"ע) לאמר לא ביד אדם תהיה המלחמה הגדולה הזאת בסנחריב ובחילו, כי אם ביד ה' בכבודו ובעצמו, כדבר ישעיהו הנביא אשר נבא “ונפל אשור בחרב לא איש וחרב לא-אדם תאכלנו וגו'” (ישעיהו ל"א, ח') ומה תהיה המלחמה הזאת “ועמדו רגליו וגו'” (זכריה שם ד' ה') יגע כביכול ויבעט בעוצם כחו בהר הזה “ונבקע הר הזיתים.. גיא גדולה.. ומש חצי ההר..” (שם) “כי יגיע גי הרים אל אָצל” (ה') “יסוב כל הארץ.. וראמה וישבה וגו'” (י') כל אלה הם מעשי הרעש ופעולותיו. “והיה ביום ההוא יצאו מים חיים וגו'” (ח') גם זאת היא אחת מתוצאות הרעש, כי מעינות ונחלים נבקעים פתאום במקומות חדשים ודבר זה מפורש במקום אחר בישעיה בדברו על מפלת אשור “והיה על כל הר גבוה ועל כל גבעה נשאה פלגים יבלי מים”. (ישעיהו ל', כ"ה) ואימתי יהיה הדבר? “ביום הרג רב בנפול מגדלים” (שם) לאמר ביום ההרג חיל אשור בידי הרעש המפיל מגדלים ואולי יש גם בפסוק “ורוחו כנחל שוטף עד צואר יחצה” (כ"ח) ובפסוק “מקום נהרים יאורים רחבי ידים..” (ל“ג, כ”א) ובפסוק “וכל אפיקי יהודה ילכו מים..” (יואל ד', י"ח) “ביום ההוא יהיה מקור נפתח וגו'” (זכריה י"ג, א') רמז לבקוע היאורים בפתאום. “והיה יום אחד.. לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור” (י"ד, ז') פסוקים אלה המודיעים את “הדבר שעתידה להיות בסוף” יודיעו גם את הדבר שהיה “בימי חזקיה” כדברי תנא דבי אלי' שהבאנו, גם פסוקי נבואות אחרות יודיעו כי היו שנויים ממאורות באור ובאויר מעין הנוראות היעודות לעתיד ביום ההוא. ודבר זה עולה עם מדברי ישעיהו בדברו על אחרית חיל סנחריב, הוא אומר “לעת ערב והנה בלהה וגו'” (ישעיהו י“ז, י”ד) “והפרה הלבנה ובושה החמה וגו'” (כ“ד, כ”ג) “והיה אור הלבנה וגו'” (ל', כ"ו) “שמש וירח קדרו” (יואל ד', ט"ו) “יום חליו של חזקיה היתה מפלתו של סנחריב ועמדה לו חמה.. שנאמר… ותשב השמש עשר מעלות..” (ס“ע, כ”ג).
מלבד חזון זכריהו זה ישוה את אחרית המצור ביד סנחריב, ישעיהו הנביא.
בפרשה י' יפתח בדברי מוסר אל העם לשוב מחטאותם פן יסגירם ה' בידי סנחריב העריץ (ישעיהו י‘, א’–ו') אח"כ ישוה את גאות העריץ הזה (ז’–ט"ו) ואת מפלתו (ט“ז–י”ט) ואת הרהור תשובת בני יהודה (כ’–כ"ג). ובפסוקים הבאים יחזק את העם לבלתי נפול לבו מן המכות הקשות, אשר חלה בם מלך אשור בימי היות עוד עיניו מצרימה. “בדרך מצרים” לאמר לפני לכתו שמה (כ"ד), כי עוד מעט תהיה בו יד ה' (כ"ה) כי בדרך אשר שמה הלך ישיבהו ה' ריקם, "בדרך מצרים " ושם תחל מפלתו (כ"ו) ואז ישבר עלו מעל צואר ישראל (כ"ז) סיום פרשה ה' יהיה פחד העם (כ“ח–ל”ב) מגפת סנחריב (ל“ג–ל”ד).
והפסוקים ישעיה י‘, ל“ב ל”ג דומים הם בסדורם לפסוקי זכריה י"ד, א’, ב‘, ג’.
הצרה: עוד היום בנוב לעמוד וגו' (ישעיה י', ל"ב).
" הנה יום לה' בא וחלק שללך וגו‘: ונלכדה העיר וגו’ וגו' (זכריה י"ד, א‘, ב’).
הישועה: הנה האדון ה"צ מסעף פארה וגו' (ל"ג).
" ויצא ה' ונלחם וגו' (ג').
אחרי אשר התאבל הנביא על אבדן עשרת השבטים ואבדן ממלכתם וחרבן שמרון (ישעיהו כ“ד, א’–י”ב) ואחרי התנחמו בפלטת שרידי אפרים, אחר נמלטו ארצה יהודה וישובו אל ה' וישבו לבטח (י“ג–ט”ו) הביע את תנחומות צדיקי גולי אפרים אשר התנחמו הם בשמעם מרחוק את גדולת אחיהם בני יהודה בימי חזקיהו מלכם ויאמרו “מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק” לאמר: ממרחק, מקצה הארץ–כי א"י רחוקה מאד מאשור–שמענו שמועה הערבה על נפשנו כזמירות, כי המלך החסיד המולך על אחינו, לשם ולתהלה הוא. ועל זה יענה הנביא “רזי לי רזי לי אוי לי בוגדים בגדו” (ט"ז) לאמר: הם יודעים רק את הנחמה אבל הצער הוא ידוע רק לי, כי נמצאו בוגדים בעם הזה כשבנא וסיעתו, על כן נענש העם בעון הרשעים שבתוכם והעונש הזה, הוא: “פחד ופחת וגו'” (י"ז) “והיה הנס מקול הפחד וגו'” (י"ח) ואפשר כי הבורחים שבא' בהם “כל קציניך נדדו יחד” (כ"ב, ג') או מבני סיעתו של שבנא שהיו בחיל אשור, נספו גם ברעש. והרעש הזה מפורש בדברי הנביא כי “ארובות ממרום נפתחו” (כ"ד שם) כמו שנאמר להלן “נפץ וזרם ואבן ברד” (ל‘, ל’) “וירעשו מוסדי ארץ” (כ“ד, י”ח) “רוע התרועעה הארץ פור התפוררה ארץ מוט התמוטטה ארץ (י"ט) נוע תנוע ארץ כשכור והתנודדה וגו'” (כ') “והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום” לאמר על צבא השמים, שהם המאורות, אשר שנו את דרכם ביום ההוא כמו שכתוב בסוף פרשה ז' “והפרה הלבנה” שכבר פרשנו. “ועל מלכי האדמה וגו'” (כ"א) כפשוטו. “ואוספו אספה אסיר על בור וגו'” (כ"ב) כי פתחה הארץ פיה ותבלע רבים מהם ותכם עליהם. “כי מלך ה' צבאות בהר ציון וגו'” (כ"ג) דומה לנבואת זכריהו “והיה ה' למלך וגו'” (זכריה י"ד, ט') בהסתלק מורא בשר ודם של רשעי ארץ כסנחריב וחבריו שם שמים מתעלה, ולדעת רבותינו היתה מלכות חזקיהו מעין ימות המשיח, והתחלה לתקון עולם במלכות שדי.
בפרשה כ“ד היתה מעין תאניה על עשרת השבטים ועל יחידים שנספו גם הם ברעש. ואולם פרשה כ”ה כלה ששון ושמחה, תודה ותהלה על הנס הגדול הזה. ואחרי עליצות הנביא בפסוק ראשון ישוה את המהפכה, אשר הפך הרעש (ב') ואת המורא הפחד והכבוד לאלהי ישראל, אשר הטיל מאורע זה על העריצים (ג') ואת ה' יברך, כי הציל את עניי עמו גם מן הרעש ותולדותיו “חורב וזרם” וגם מרוח העריצים, אשר גם הוא מן זרם (ד'). פסוק ה' תשלום הוא לשלפניו. ואת מצור ירושלם בידי העמים הבאים ברגלי אשור, ימשיל כסעודה שתחלתה מתק וסופה תפלה גועל ומכאוב (ו') ומתנבא, כי בסעודה זו תגלה חרפתם וראו כל העמים את קלונם (ז). תהלה לה' המבלע את המות ומוחה דמעה ומחיה מתים במאמרו (ח' – ט') ומודיע, כי הרעש אשר יהיה בהר הזיתים יהיה גם במואב (י’–ב') ומליצת “תנוח יד ה' בהר…” מתאֶמת מאד למליצת “ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים” שבזכריה.
פרשת כ"ו מתחלת בשבח ירושלם, כי היא היתה מבטח עוז סגורה ומסוגרת גם מפני האויב גם מפני הרעה, אשר הביא ה' עליה (כ"ו, א') ועתה הנה היא פתוחה לאסוף אל תוכה את בני ישראל בניה “גוי צדיק”. אך בתוך כדי דבור אומר הנביא לא מבצר ירושלם נצר את היושבים בה, כי אם הדעת התקיפה “יצר סמוך” של חזקיה אשר לא בטח בשום מבטחי כי אם בה' לבדו (ג') ועל כן יועץ הנביא להם לבטוח תמיד בה‘, אשר הוא לבדו “צור עולמים” (ד'), הוא הביא את הרעש על מחנה אשור (ה’–ו'). בשלשת הפסוקים הבאים, מביא את המון לבו אל ה’ (ז’–ט'), בשני הפסוקים הסמוכים מצדיק את הדין על האויב הרשע, אשר גם הוא היה בכלל רחמי ה' לוא רצה להיות צדיק (י' – י"א) ועיין תרגום הארמי לפסוק י‘. ועל כן יתפלל הנביא לה’ להטות חסדו לישראל (י"ב), ומוסיף לשפוך נפשו בזכרון הרעות ובתקות הטובות (י“ב, י”ט), ואחרי כן הוא שב בהלך נפשו אל היום הנורא, ומזהיר את עמו להתחבא כל הלילה מפני המלאך המשחית העובר לנקום את נקמתם מאשור (כ’–כ"א) ככל אשר צוה ה' את אבותיהם לבלתי צאת מפתח ביתם בליל צאתם ממצרים (שמות י“ב, כ”ב–כ"ג) שלדעת רבותינו היו שניהם בלילה אחד בליל ארבעה עשר בניסן.
בפרשה כ"ט העוסקת במפלת אשור, שממנה הבאנו למעלה פסוק ו', כתוב “ושב לבנון לכרמל והכרמל ליער יחשב” (י"ז) וגם דבר זה תולדות רעש ומהפכה הוא, כי יש שעפר קרקע זו משביח מערבוב השתות (עלעמענטע) הבא לרגליהם ועפר קרקע זו מתקלקל, ועל כן קרא המשורר לרעש “בהמיר ארץ” (תהלים מ"ו, ג').
בפרשה ל"ג המדברת גם היא בעניננו, מספר הנביא את פחד החנפים והחטאים שבירושלם מפני הרעש והאש (י"ד) ו את בטחון ישרי לב ומנוחתם, אשר ידעו ויאמינו, כי אצבע אלהים הוא (ט“ו–ט”ז) ומביע את הרוחה שעמדה לבני יהודה בנפול אשור, אשר שבה עינם לראות את מלכם בכבודו ובחירותו, ואת ארץ חמדתם במלוא רחבה, אחרי סור הסוללות והדיק מסביב, אשר האפילו את עין הארץ (י"ז). אחרי הציור הנעים הזה יטעים הנביא עוד רגע את קהל שומעיו מעין טעם רגש האימה, אשר הגה כל לב בישראל למראה האויב (י"ח) למען הגדל אחרי כן את רגש השמחה (י"ט) ובששון לבו יקרא לעמו להתבונן אל ציון עיר קדשו, אשר בה לא נגע הרעש לרעש (כ') ומדוע זכתה להנצל? יען כי ה' שוכן בארץ הזאת (כ"א) שהוא מעוז לעמו (כ"ב).
ובפרשה מ"ג יזכור הנביא את נס קריעת ים סוף (ט"ז) “ואחר שזכר הנס שעשה ה' להם בים סוף, זכר גם כן את הנס שעשה להם בדבר סנחריב.. ואמר המוציא רכב וסוס וחיל ועזוז, יחדו ישכבו בל יקומו דעכו כפשתה כבו (ישעיהו שם י"ז) כלומר כי ברגע מתו כמו הפשתה שדולקת וכבה במהרה” (רד"ק).
יואל אשר עוד יתבאר במוצא דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד”, כי גם הוא היה בימי עזיהו יותם אחז חזקיהו ידבר בפרשה ד‘, על מפלת סנחריב. בראשונה ישוה את קבוץ אשור ובעלי בריתו אל עמק יהושפט, שהוא מחוץ לחומת ירושלם, שאסף ה’ אותם, למען שפוט אותם על הגלותם את עשרת השבטים (ב') ועל תעלוליהם, אשר התעללו בם (ג') ואת הגמול השמור לצור וצידון ופלשת הצוררים לישראל אשר עזרו לרעתו (ד’–ח'). אחרי כן יהיו דבריו כעין זרוז לאשור ולעמים אשר עמו, להתאזר למלחמה (ט’–י"א עד אחר מלת “ונקבצו”) וממלת “שמה” יבוא חזון מפלת אשור (י“א–י”ד) ושנוי האויר והמאורות (ט"ו) ורעש הארץ ומלוט ישראל (ט"ז) וקדושת ירושלם וגאולתה מידי זרים (י"ז). ובהושע לא נאמר דבר על אודות סנחריב, ובמיכה לא נאמרו דברים מפורשים על הרעש, האש והמגפה, כי אם דברים כוללים שמקצתם מבוארים ומקצתם נעלמים, אחרי התנבא מיכה על אחרית הימים על גאולת ישראל האחרונה והכוללת בסגנון ישעיהו ובתוספת מרובה משלו (מיכה ד‘, א’ – ח') חזר לזמנו בנחמה קצרה שיש גם תוכחה גם זרוז (ס') וינבא עוד נבואה קטנה על גאולת ישראל מבבל (י') ואחרי כן חזר עוד לזמנו, וירבה לדבר על מצור סנחריב מעין דברי יואל, שדבר על קבוץ העמים על ירושלם ומשפט ה' בם. (י“א–י”ב) ויזרז את עמו להשיב את ידם על חיל האויב הנגף ולהחרים את שללם לה' (י"ג). ושני הדברים האלה מצאנו גם לשאר נביאי הדור דבר רדיפת העם אחרי הנמלטים “ונס לו מפני חרב..” “וחתו מנס..” (ישעיהו ל"א, ח’–ט') ודבר חרם הבזה (זכריה י“ד, כ’–כ”א) אחרי כן לעג הנביא על הגדוד הנורא, אשר עתה יתגודד, לאמר, אשר עתה ישים קרחה בראשו מרוב צרתו במפלתו. והנביא שמח לאיד הרשעים האלה על בזותם בראשונה את מלך ישראל (מיכה ד', י"ד) אחרי כן ידבר על התעלות חזקיהו אחרי מפלת סנחריב (ה‘, א’–ג’) ועל עונש אשור בדברים שאינם מבוארים עוד לנו בגופי פרטיהם (ד’–ה').
ובני קרח יסדו שיר “על עלמות” (תהלים מ"ו, א') “בימי חזקיהו בשוב סנחריב אחור” (ראב"ע) שם יזכר הרעש ביבשה ובים (ג') בנחלים ובהרים (ד') ומנוחת ירושלם ומי הברֵכה אשר לא כזבה את מימיה, ביום הרעש מחוץ לעיר (ה'), ישועתה בזכות השכינה השורה בתוכה וזמן הישועה בטרם בקר (ו'), פחד ובלהה בגוים (ז') ודברי הודאה (ח' – ט') על קץ המלחמה (י’–י"ב). גם מזמור ע"ו נתיסד על מפלת סנחריב ודבריו מבוארים.
בעיני כל הנביאים היה מלחמת סנחריב בישראל כעין מוקש, אשר טמן ה' לרגליו ולרגלי העמים אשר עמו, ישעיהו המשיל אותה לסעודה מזקת (ישעיהו כ"ה, ו’–ז'). יואל המשיל את עמק יהושפט מקום מחנה סנחריב לבית משפט (יואל ד‘, ב’) ולקמה העומדת להקצר (י"ג) ובדברי מיכה נמשלת ירושלם לגרן, אשר שמה נקבצו כל העמים לדיש (מיכה ד', י“ב–י”ד).
וזכריה ימשיל גם הוא את ירושלם ל“סף רעל” (זכריה י"ב, ב') “ולאבן מעמסה” (ג') “לגויי הארץ” (שם) לאמר לאשור ולחבריו, “וככיור אש בעצים וכלפיד אש בעמוד” (ו') גם פרטים על אודות טבע המגפה ההיא נפרטו שם, כי הֻכו הסוסים “בתמהון ובעורון” (ד') ואנשי הצבא הכו בשגעון (שם) ובעורון (י“ד, י”ב) ובשרם נמק (שם) וגם על דברי ימי המצור נשמר פרט גדול, כי הכביד סנחריב את ידו על שבויי בני ישראל אשר שבה בערים להלחם ולצור על ירושלם עיר ממלכתם “על יהודה יהיה במצור על ירושלם” (זכריה י"ב, ב') “וגם יהודה תלחם בירושלם” (י“ד, י”ד) ועיין יונתן רש“י ראב”ע ורד“ק לשני הפסוקים ויונתן ורש”י לפסוק שני.
גם נחום בהנבא על אחרית אשור הזכיר את מפלת סנחריב ואת הרעש ואת האש (נחום א‘, ה’–ו’) ועל בזת ישראל ועל נקמתם בחיל אשור נשמרו הדברים האלה.
“ואסף שללכם אוסף החסיל וגו'” (ישעיהו ל"ג, ד') “אז חלק שלל עד מרבה פסחים בזזו בז” (כ"ג) “קומי ורושי בת ציון.. והדיקות עמים רבים”.. (מיכה ד', י"ג) “והיה שארית יעקב בגוים.. כאריה.. ככפיר..” (ה‘, ז’) “ואכלו על ימין ועל שמאל” (זכריה י"ב, ו').
_____
יא: הכנסת גרים אחרי מפלת סנחריב
מסורת עתיקה נשמרה בסדר עולם ואלה דבריה: “לאחר מפלתו של סנחריב, עמד חזקיהו פטר את האוכלסים שבאו עמו בקולרין וקבלו עליהם מלכות שמים” (ס“ע, כ”ג).
האוכלסים האלה הם הנזכרים לפי דרכם (ישעיהו כ‘, ד’. ועיין רש"י שם ג') למעלה בסדר עולם בעצם הפרק ההוא “שטף שבנא הסוכן – [שלפי מסורת קדמונינו מרד בחזקיהו ויתחבר לסנחריב] – וסיעתו והלך לכוש ונטל חמדת כל הארצות ובא לו לירושלם לקים מה שנאמר: יגיע מצרים וסחר כוש וגו‘, יגיע מצרים: זה חיל פרעה מלך מצרים, וסחר כוש זה תרחקה מלך כוש וסבאים אנשי מדה אלו חילות שלהן, עליך יעבורו זו ירושלם וכו’ וכו'”.
ולסיעת שבנא ולאוכלסי הגוים השלולים בקולרין, היה דבר ישעיהו לאמצם ברוח קדשו, להכניס תחת כנפי השכינה, את שבויי סנחריב ולהשיב לבצרון את סיעת שבנא.
“הוי כל צמא לכו למים.. ותתענג בדשן נפשכם” (ישעיהו נ"ה, א’–ב') בפסוקים אלה ימשיל את דעת אלהי ישראל, לדברים החביבים ביותר על השבוים העיפים והצמאים, למים ליין לחלב ויוכיח כי דת ישראל נותנת את מחמדיה למבקשיהם בלא כסף ובלא מחיר, כי אם בחן ובחסד וברחמים–בפסוק שאחרי כן יחדל מן המשל ופרש את הנמשל וקורא אותם לבא בברית ישראל ולהנות עמם יחד בצל חסדי המלך היושב על כסא דוד (ג'). ומגיד את שבח בית דוד (ד'), וקורא לסיעת שבנא לחזור, כי עת רצון היא (ו') כי עזיבת החטא מכפרת כפרה שלמה (ז') כי במקום גדולתו של הקב“ה שם אנו מוצאים ענותנותו ואף כי קצרי דעת לא יבינו זאת (ח’–ט'), ומעיר את אזן סיעת שבנא על תקף הנבואה שלא האמינו בה בתחלה, ועכשו הם רואים שנתקימה ומסביר להם, כי אי אפשר לנבואה שלא תתקים (י’–י"א), דברי הנחומים להם ולכלל ישראל לאחרית הימים (י“ב–י”ג) ודברי זרור לאוכלסי השבוים ולסיעת שבנא לשמור מצות שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו (נ"ו א' – ב') ודברי חזוק לגרים, כי חביבים הם בעיני הקב”ה ככל אזרח בישראל. – בתוך השבוים האלה היו גם סריסי בית המלך – ואין בידינו להכריע אם סריסי מלך מצרים או מלך כוש – היו שלולים גם הם בקולרים בתוך השבי – או סריסי סנחריב היו, אשר פגרו מלכת עמו בהיותו נחפש לנוס מן המערכה – גם על הסריסים הגרים האלה, הטה חזקיהו חסד, ויאספם ברחמים גדולים אל עמו. ואת הסריסים האלה, אף כי אין להם שרש מתחת בארץ הזאת, כי נכרים הם פה, וגם פרי לא יוכלו לעשות, כי הסריס לא יוליד בנים; את ידי הסריסים האלה הנעצבים, אשר היו בעיניהם כעץ יבש, חזק ישעיהו ויאמצם (ג') ויבטח להם בשם ה‘, כי בדבקם בתורתו באמת, תהיה להם שארית וזכרון בישראל “טוב מבנים ומבנות” (ד' – ה') ולכל האוכלסים תהיה יד ושם וזכרון גם בבית ה’ רק אם ידבקו בו בכל לבבם (ו’–ז'), חתימה בדברי נבואה לקבוץ כל גולי ישראל (ח') וציור נפלאות ה' המבליג את הטרף על טורפו, לאמר, את ישראל על אשור (ט'). ואפשר הדבר כי גרים אלה חזרו למצרים ועליהם חוזר דבר הנביא על “חמש ערים בא”מ מדברות שפת כנען" ועל “מזבח לה' בתוך א”מ" (ישעי' י“ט, י”ח, י"ט) וכל הנחמות עד פסוק כ"ד.
ומי יודע אם לא היתה נבואה זו שיש בה חזון צירוף כל העמים לעבודת ביהמ“ק (ו’–ז') שאין לו מקום אלא לאחרית הימים המפורש עוד יותר במקום אחר (ס“ו, כ' – כ”א ועיין רש"י) לפתרון פה למלכים המקולקלים שבסוף ימי בית ראשון לשום את הנכרים הערלים לכהנים בביהמ”ק, שעל זה הוכיח הנביא (יחזקאל מ"ד, ז’–ט') ועיין שם תרגום יונתן שתרגם דברים כפשוטם “בני נכר”: “בני עממיא” (ז') “בן נכר”: “בר עממין” (ט').
______
יב: נביאים שהתנבאו בפרק אחד
“ימי עזיהו יותם אחז חזקיהו מלכי יהודה” היו ימי התור השני לספרות הנביאים הקימת עמנו (ישעיהו א‘, א’. הושע א‘, א’. עמוס א‘, א’. מיכה א‘, א’). ודבר זה זכרו רבותינו בדברים האלה “דבר ה' אשר היה וגו' בפרק אחד נתנבאו ארבעה נביאים וגדול שבכולן הושע” שנאמר תחלת דבר ה' בהושע וכו' ואמר ר' יוחנן תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו בפרק ואלו הן הושע ישעיהו עמוס ומיכה (פסחים פ"ז). מקור דברים אלה הוא בברייתא בסדר עולם, אלא ששם נוסף דבר המבטל את גרסת ארבעה נביאים, כי על הארבעה הוא מוסיף שם עוד אחד ואף כי אין התנא מזכיר אותו בשמו, ותחת אשר ראש דבר המאמר בפסחים “דבר ה'” הנה תחלת מאמר משנת ס“ע בלשון זה: “הרי הוא אומר: ונסתם גיא הרי וגו' כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיהו מלך יהודה וגו‘. חזון ישעיהו בן אמוץ וגו’; דבר ה' אשר היה אל הושע וגו‘; דברי עמוס אשר הי’ וגו‘; דבר ה’ אאשר היה אל מיכה המורשתי מלמד שכלן נתנבאו בפרק אחד, אבל אי אתה יודע מי קדם את מי כיון שאמר תחלת דבר ה' בהושע וגו' ובעמוס הוא אומר שנתים לפני הרעש ובישעיהו הוא אומר בשנת מות המלך עזיהו והוא היה ביום הרעש דכתיב וינעו אמות הספים וגו‘, דבר ה’ אשר היה אל מיכה המורשתי בימי יותם אחז מלמד שכלן קדמו את מיכה” (ס"ע כ'). התוספת הזאת של הפסוק שבראש המאמר בס”ע המובא מס' זכריה (זכריה י"ד, ח') תכריענו לאמר, כי בא התנא המעמיק מאד, לצרף את נבואת זכריה הנביא בזמנה, אל זמן נבואת ארבעת הנביאים שנתנבאו בפרק אחד ומדייק את מלת “ונסתם” המדברת לגוף שני בל"ר, אל מעשה שאירע בימיהם ואת דבר הרעש ופסקת “בימי עזיהו מלך יהודה” (שם) הוא מכוון אל פסקת "שנתים לפני הרעש " שבימי עמוס (עמוס א‘, א’) ואל פסקת "בשנת מות המלך עזיהו " (ישעיהו ו‘, א’) שלפי קבלתם נראה חזון זה ביום הרעש, ומשתף בזמן האחד, זמן הרעש לבעל הנבואה הזאת ולישעיהו ועמוס, ומצרף אליהם את הושע, שנאמר גם בו תחלת דבר ה' בהושע ומקדים את ארבעתם לזמן מיכה בחתמו: “מלמד שכלן קדמו את מיכה”.
ובכן בא המאמר הזה ללמד, כי נבואת פרשה י"ד שבזכריה היתה בימי ישעיהו עמוס מיכה והושע ונמצא למד בעקרו, כי היה היה נביא אחד גדול וחשוב, מלבד ארבעת הנביאים האלה, שהתערבו ושנטפלו נבואותיו בנבואת זכריה שנבא מאות בשנים אחרי כן.
לשמע דבר זה תוָלדנה לנו שלש שאלות: א) מה שם הנביא הזה? ב) מה גרם לנבואות שני הנביאים האלה הרחוקים מאד שתתערבנה? ג) איכה נכיר להבדיל בין הנבואות העתיקות שבימי עזיהו יותם אחז וחזקיהו מלכי יהודה ובין הנבואות המאוחרות שבימי דריוש מלך פרס?
והשאלות האלה תתבררנה אשה מרעותה אם נפתח במה שסימנו, אם נעיף עין רגע אחד, על סגנון ספר זכריה ועל הליכות נבואותיו וראינו, כי לא עירוב פרשיות יש שם, כי אם סמיכות שני ספרים, אשר הראשון שבהם נוגע בסופו בראש השני הסמוך לו, מבלי הצטרף כלל. שמונת הפרשיות הראשונות ספר אחד הנה, ושש הפרשיות האחרונות, הן ספר אחר נבדל בעינו בסגנונו ובמדברו, מן הספר הקודם לו, אשר אין לו דבר עמו בלתי אם סמיכות הפרשיות לבד.
והשאלה השנית מה גרם לשני ספרים אלה שיצטרפו? תתישב בישוב השאלה הראשונה השואלת מה שם הנביא הנעלם, אשר את נבואתו הביא בעל ס“ע. אם נשים לב יֵרָאֶה לעינינו, כי ככל אשר אנחנו מוצאים שני מיני נבואות רחוקות תפוסות לנו כיום בכרך אחד, כן נמצא שני נביאים רחוקים בלולים לנו בשם אחד, זכריהו הוא שם לנביא שבימי דריוש וזכריהו הוא שם לנביא גדול שהיה בימי עזיהו, אשר קרא לו “זכריהו המבין בראות אלהים” (דהי“ב כ”ו, ה') ואם נוסיף להתבונן, נמצא במקום אחד בפרק ההוא איש נביא ששמו זכריהו בן יברכיהו (ישעיהו ח‘, ב’). ואם נתפוס את המועט נאמר, כי “זכריהו בן יברכיהו” שבימי אחז הוא הוא “זכריהו המבין בראות אלהים” שבימי עזיהו, כאשר חשב באמת בעל ס”ע נבואת נביא ששם זכריהו נקרא עליה עם ארבעת הנביאים שנתנבאו בפרק אחד. ויען כי הנביא שבימי ישעיהו וחבריו היה דומה בשמו ובשם אביו לנביא שהיה בימי חגי שהם ימי מלכות דריוש זה היה נקרא זכריהו בן יברכיהו וזה היה נקרא זכריהו בן ברכיהו (זכריה א‘, א’) על כן נצטרפו יחד וברכיה בלי יו“ד בראשו, וברכיה בתוספת יו”ד לפניו, שני נוסחאות הם לשם אחד, כמו חזקיהו בלי יו“ד (מ“ב ט”ז, כ') ויחזקיהו בתוספת יו”ד לפניו (כ‘, י’) ששניהם נוסחאות הם לשם אחד של המלך המפורסם בישראל.
דברינו אלה כבר נגלו לאחד מחוקרי דורנו (יש"ר באחד ממאמריו). אך דבר אחד גדול נעלם ממנו, כי כבר קדמוהו רבנן בזה בסדר עולם. והיודע לברר בדברי רבותינו את הפשט והמסורת המדויקת מתוך הדרש והאגדה יודע הוא עד כמה דבריהם, במקום שהם דברי בקרת, מסייעים ומכריעים.
1 ספר זכריה המבין בראות האלהים שש הפרשיות האחרונות שבס' זכריה הן לזכריהו שבימי עזיהו וישעיהו ונבואותיו ארבע:
א) פרשה ט' עוסקת בכבושי ירבעם בן יואש מלך אפרים המסופרים בספר מלכים (מ“ב י”ד, כ“ה. כ”ח) והמרומזים בספר עמוס (עמוס ו', י“ג – י”ד) ובכבושי עזיהו המסופרים בדה"י (דהי“ב כ”ו, ו’–ח') כאשר בארנו בגוף הספר.
ב) פרשה י' מתחלת בעצירת גשמים הנזכרת בעמוס (עמוס ד‘, ז’ – ח') ומסימת בדברי נחומים הדומים לדברי הושע בן בארי.
ג) פרשה י"א מדברת על רשעת מנחם בן גדי כאשר התבאר במוצא דבר “עזיהו יותם – זכריה שלום ומנחם”.
ד) פרשיות י“ב, י”ג, י“ד הן פרשת מלחמת סנחריב ומפלתו כאשר התבאר במוצא דבר: מפלת סנחריב. אך בפרשה י”ד יש דברים רבים שענינם נבואה לאחרית הימים.
כִוֻן נבואת זכריה “המבין בראות אלהים” אל נבואת בני דורו
מספר סידורי | זכריה ט'–י"ד | שאר הנביאים |
---|---|---|
1 | ותבן צור.. והוא באש תאכל (זכריה ט‘, ג’–ד’) | 1 ושלחתי אש בחומת צור ואכלה.. (עמוס א‘, י’) |
2 | .. ועזה ותחיל וגו' ועקרון כי הוביש מבטה ואבד מלך מעזה ואשקלון לא תשב: וישב ממזר באשדוד והכרתי גאון פלשתים (זכריה ט‘, ה’–ו’) | 2 ושלחתי אש בחומת עזה וגו' והכרתי יושב מאשדוד ותומך שבט מאשקלון והשיבותי ידי על עקרון ואבדו שארית פלשתים וגו' (עמוס א‘, ז’–ח’) |
3 | ועקרון כי הוביש מבטה (ה') | 3 אשדודה (ישעיה כ‘, א’) ובושו מכוש מבטם (ה') הנה כה מבטנו (י') |
4 | מִצָבָה (זכריה ח',) – בנחי ל"ה – | 4 צֹבֶיהָ (ישעיהו כ"ט, ז') – בנחי ל"ה – |
5 | מלכך יבא לך (ט') | 5 ממך לי יצא להיות מושל (מיכה ה‘, א’) |
6 | צדיק ונושע (שם) | 6 ורעה בעז ה' (ב‘, ג’) |
7 | עני (שם) | 7 צעיר (א') |
8 | והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלם (י') | 8 והכרתי סוסיך מקרבך והאבדתי מרכבותיך (ט') |
9 | ודבר שלום לגוים (י') | 9 והיה זה שלום (ד') |
10 | ומשלו מים עד ים ומנהר ועד אפסי ארץ (י') | 10 עתה יגדל עד אפסי ארץ (ג') |
11 | ונכרתה קשת מלחמה (שם) והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלם (שם) | 11 וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ (הושע ב‘, כ’) והכרתי סוסיך מקרבך והאבדתי מרכבותיך (מיכה ה‘, ט’) |
12 | ביום ההוא [י"ח פעמים בו' פרשיות] (ט', ט“ז.–י”ד, כ"א). | ביום ההוא [מ"ו פעמים] (ישעיה ב‘, י“א.–נ”ב, ו’.) |
13 | דגן בחורים ותירוש יגובב בתולות (זכריה ט', י"ז) שאלו מאת ה' מטר בעת מלקוש (ה‘, א’) יתן לאיש עשב בשדה (י‘, א’) | יחיו דגן ויפרחו כגפן זכרו כיין לבנון (הושע י"ד, ח') מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר (עמוס ד‘, ז’) והיה אם כלה לאכול את עשב הארץ וגו‘: נחם ה’ על זאת לא תהי' א' ה' (עמוס ז‘, ב’–ג’) |
14 | וגברתי את בית יהודה ואת בית יוסף אושיע (י‘, ו’) | ואת בית יהודה ארחם והושעתים (א‘, ז’) |
15 | אני ה' אלהיהם ואענם (שם) | אני ה' אענם אלהי ישראל לא אעזבם (ישע' מ“א, י”ז) והיה ביום ההוא אענה נאום ה' (הושע ב', כ"ג) |
16 | והושבותים (שם) | והושבתים על בתיהם (י“א, י”א) |
17 | אשרקה להם ואקבצם (ה') | יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור (שם) |
18 | ובמרחקים יזכרוני (ט') | .. באיי הים שם אלהי ישראל (ישעיה כ“ד, ט”ו) |
19 | וגברתים בה' ובשמו יתהלכו (י"ב) | והושעתים בה' אלהיהם (הושע א‘, ז’) |
20 | נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו (י"ב, א') | בורא שמים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה (ישעיה מ"ב, ה') |
21 | אמצה לי יושבי ירושלם בה' אלהיהם (ה') | עיר עז לנו ישועה ישית (כ"ו, א') |
22 | .. כגבורים בוסים בטיט חוצות (י‘, ה’) אלופי יהודה ככיור אש בעצים כלפיד אש בעמיר (י"ב, ו') | שארית יעקב בגוים כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן וגו' (מיכה ה‘, ז’) |
23 | ואכלו על ימין ועל שמאל (שם) | ויגזור על ימין.. ויאכל ועל שמאל.. (ישעיה ט', י"ט) |
24 | ביום ההוא יהיה מקור נפתח.. (י"ג, א') אכה כל סוס וגו' ועלבית יהודה אפקח עיני וכל סוס העמים אכה וגו ואמרו אלופי יהודה בלבם אמצה לי וגו' בה' אלהיהם (זכר' י"ב, ד‘, ה’). והושיע ה' את אהלי יהודה בראשונה (ז). לא תגדל תפארת ב"ד ותפארת יושבי ירושלם על יהודה (שם) | והיה על כל הר גבוה וגו' פלגים יבלי מים (ישעיה ל', כ"ה) כי אם שם אדיר ה' לנו מקום נהרים יאורים רחבי ידים (ל“ג, כ”א) ואת בית יהודה ארחם והושעתים בה' אלהיהם ולא אושיעם וגו' בסוסים (הושע א‘, ז’) עוד אושיבך באהלים כימי מועד (י"ב, י') ויהודה לא יצור וגו' (ישעי' י“א, י”ג) |
25 | אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד (ב') | והסירותי את שמות הבעלים מפיה ולא יזכרו עוד בשמם (הושע ב', י"ט) |
26 | הך את הרועה ותפוצנה הצאן והשיבותי ידי על הצוערים (ז') | הך הכפתור וירעשו הספים וגו' ואחריתם וגו' (עמוס ט‘, א’) |
27 | והשלישית יותר בה: והבאתי את השלישית באש וצרפתים.. הוא יקרא בשמי וגו' (ח’–ט') | ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער… מצבת בם זרע קדש (ישעיה ו', י"ג) |
28 | ואני אענה אותו (ט') | אענה נאום ה' (הושע ב', כ"ג) |
29 | אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה' אלהי (שם) | והיה סחרה ואתננה קדש לה' (ישעיה כ“ג, י”ח) |
30 | והיה על מצלות הסוס קדש לה' (זכריה י"ד, ב') | ואמרתי ללא עמי עמי עמי אתה והוא יאמר אלהי (הושע ב', כ"ה) |
מלבד המערכות המקבילות האלה, עיין המערכות שבמוצא דבר “עזיהו יותם – זכריה שלום ומנחם” ובמערכות שבשאר נביאי הפרק הזה ודברינו במוצא דבר “מפלת סנחריב”.
לפי דברינו יתבאר מאליו דבר זכרון עשרת השבטים בתורת ממלכה קימת ובשם אפרים הרגיל בפי הושע ושגור גם על פי הנביא הזה (זכריה ט‘, י’. י"ג. י‘, ז’) ובשם בית יוסף (י‘, ו’,) המצוי בפי עמוס (עמוס ה‘, ו’. ט"ו. ו', ') ובפסקת “בין יהודה ובין ישראל” (זכריה י“א, י”ד) כי אמנם קימת ועומדת היתה עוד מלכות עשרת השבטים בימיו: ועל כן לא יזכרו עוד שמות אלה אפילו ברמז קל מפ' י"ב והלאה, כי בימים ההם כבר גלו עשרת השבטים, ומטעם זה נזכרו אשור ומצרים בפי נביא זה (זכריה י', י’–י"א) במתכונתן שהיו להן בימי ארבעת הנביאים. ובאמת תבחן עין כל מעמיק להתבונן את הקושי הגדול שנתקשו המפרשים בשמות אלה בספר זה.
זכרון “בני יון” יבואר בדברנו על יואל הנביא.
2 דברי עמוס נביא זה נבא לכל המאוחר, לא אחרי חמש ועשרים שנה לפני מות עזיהו, כי כן כתוב על ימי נבואתו “בימי עזיהו מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל” וארבע עשרה שנה מאחת וארבעים שנות מלכות ירבעם נבלעות בשעות אמציה ושבע ועשרים בשנות עזיהו שכל ימיו היו חמשים ושתים, ובכן עודפות היו חמש ועשרים שנה לעזיהו על ירבעם. לפי סגנונו הפשוט והתמים הקרוב לסגנון הנביאים הראשונים, שמועל, נתן ואחיהו, אליהו ואלישע, נראה, כי הוא הקודם לכל חבריו חוץ מזכריהו המבין בראות אלהים, שהוא היה לפי הנראה נביא גם בימי נעורי עזיהו (דהי“ב כ”ו, ה'). הרבה מנבואותיו נכתבו בעצם ידו, באשר תעיד לשון גוף ראשון: “הראני” (ז‘, א’. ד‘. ז. ח’, א') “ראיתי” (ט‘, א’), לעומת זה נכתבה פרשת המאורע, אשר היה לו בבית אל עם אמציה כהן בית אל ביד חבריו או תלמידיו, כי כן תעיד לשון גוף שלישי (ז', י’–י"ד).
3 דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי לפי סגנונו יחלק לשני חלקים. החלק הראשון כולל את שלש הפרשיות הראשונות הכתובות בסגנון רצוף ומשולב והחלק השני כולל את אחת עשרה פרשיות האחרונות הכתובות בסגנון נמלץ. החלק הראשון קרוב הוא, כי נאמר רובו בימי ירבעם בן יואש בעוד אשר היו חטאות אפרים סדורות. והחלק השני נאמר רובו בימי המהפכה, אשר החלו מימי שלום בן יבש והלאה.
סגנון הנביא הזה בכללו המדוקדק והמצוחצח יותר משל עמוס, יטנו להקדים תחלת נבואת עמוס לתחלת נבואתו, וכבר החליטו רש"י וכל המפרשים, כי פשוטו של מקרא “תחלת דבר ה' בהושע” רק ללמדנו הוא, כי קדמה נבואת הושע זו לכל שארנבואות הושע, אבל לא ללמדנו, כי קדמה נבואת הושע לנבואות כל שאר הנביאים.
מפרשה ראשונה ששם נזכר הנביא בגוף שלישי: “וילך.. ויקח” (הושע א‘, ג’) “אליו” (ד') “לו” (ו') נראה, כי לא בעצם ידו העלה את נבואותיו על ספר, אך מפרשה השלישית שנזכר שם בגוף ראשון: “אלי” (ג‘, א’) “וָאֶכְרֶהָ” (ב') “ואמר” (ג') ישמע, כי הוא בעצם ידו כתב את דבריו. בין שני הפכים אלה יש להכריע, כי מקצת ספרו כתב הוא ומקצתו כתבו תלמידיו בני הנביאים.
4 חזון ישעיהו עם זה הוא כלל לכל הספר ופרט לפרשה ראשונה, “הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ וגו'” (ישעיהו ב‘, א’) הוא שם לפרשה ב‘. ג’. ד‘. כי פ’ ג' מחוברת לפ' ב' במלת “כי” (ג‘, א’) ופ' ד' מחוברת לפ' ג' במלת “והחזיקו” (ד‘, א’) שצורתה ומשמעה מעידים עליה שאינה תחלת ענין כ“א תוספת ענין. “אשירה” (ה‘, א’) וכל פרשה ה' אפשר כי נמשכת היא לשלפניה ואפשרי כי היא נבואה לעצמה. ענין פרשה ו' הוא חנוך הנביא. פרשה ז' משוה את פחד בית דוד מפני רצין ופקח (ז', א’–י"ג), חזון אחרית ארם ואפרים (י"ד–כ') ומראה ארץ אפרים בעת ההיא (כ“א–כ”ה). פרשה ה' היא חזון אחרית ארם ואפרים וסכול עצתם (ח‘, א’–י’), השתדלות הנביא לקיים את התורה בימי אחז הרעים (י"א–כ') וחזון אחרית אפרים (כ“א, כ”ג). פרשה ט' היא שמחת מפלת ארם ושמחת תעודת חזקיהו למלכות (ט‘, א’–ו’), חזון קלקול בני אפרים ואחריתם (ז’–כ‘. י’, א’–ד'). כל פרשיות אלה מלבד פרשה ו' נאמרו על ימי אחז, ועיין פירושם במוצא דבר “ימי אחז”. פרשה י', ה’–ל”ד היא נבואה על סנחריב גאותו ומפלתו. פרשה י“א וי”ב היא נבואה שנאמרה רק מעוטה על ימי חזקיהו ורובה לאחרית הימים. משא בבל (י"ג, א') היא פרשה י“ג כלה וי”ד א‘–כ“ג וענינה נבואת גאולת בבל. (י“ד, כ”ד–כ"ז) נבואה על מפלת סנחריב, פסוקי כ”ח–ל“כ\ב נבואה על פלשתים בימי אחז. “משא מואב” הן פרשות ט”ו וט“ז שענינן כמשמען נבואה על מואב, שגם עליה עברה כוס פלשתים, ועיין ס”ע כ“ג. פרשה י”ז היא חזון מפלת דמשק ואפרים (י“ז, א’–י”א), אחרית סנחריב (י“ב–י”ד). פרשה י“ח נראה שיש לה ענין גם עם דבר תרחקה מלך כוש, אך רוב ענינה היא נבואה לימות המשיח. “משא מצרים” פרשה י”ט היא חזון דלדול מצרים בידי הכושים, ובימי המהומה אחרי ימי תרחקה וממשלת שנים עשר המלכים שחיו בה ימים רבים (עיין דברי ימי העמים לשלוסר 70 I ) אך, התערבו בה דברי חזון ישועה לישראל שאי אפשר בידי פשטן לישבם כראוי, ולכונם היטב אל העבר. פרשה כ’ היא נבואה על מכת מצרים בידי סנחריב. “משא מדבר ים” (פ' כ"א) היא נבואה רחוקה למפלת בבל (עיין ס“ע כ”ח). “משא גיא חזיון” (פ' כ"ב) היא דברי מוסר לעם בימי מצור סנחריב (א’–י"ד) ונבואה על שבנא הסוכן הבוגד באדוניו (ט“ו–כ”ה). “משא צור” (פ' כ"ג) נאמר בימי הלחם בה שלמנאסר אשר לכד את העיר ומבחר גבריה עזבוה ויתישבו באי אשר מנגד, ויקראו לה צור החדשה (שלוסר שם 113); ועל התחדש עשרה בימי תחלת ממלכת בבל חזרו דברי הנביא “והיה מקץ שבעים שנה.. ושבה.. וזנתה וגו'” (י“ז–י”ח). פרשה כ“ד תדבר על גלות אפרים (א’–י"א), על פליטיהם המעטים אשר יותרו בארץ אבותיהם (י“ב–ט”ו), על בשורת תשועת יהודה מיד סנחריב אשר תשמע באזני גולי אפרים (ט“ז–כ”ג). פרשות כ”ה. כ“ו. כ”ז, הן דברי תפלה ושמחה ותהלה לה' על מפלת סנחריב. פרשה כ“ח נבואה על גלות אפרים. פרשות כ”ט. ל‘. ל“א. ל”ב. ל“ג. מדברות כלן על מצור סנחריב ומפלתו וכל התלוי בזה. פרשה ל”ד נבואה היא על אדום ועל כל הגויים. פרשה ל“ה היא נבואה לעתיד. פרשות ל”ו. ל“ז. ל”ח. ל"ט, הן ספור מלחמת סנחריב ומפלתו, מחלת חזקיהו ומלאכות מראדך בלאדן כאשר נמצא גם בס’ מלכים ב' פרשה י“ח וי”ט. אולם פה נוסף גם “מכתב לחזקיהו” (ישעיה ל"ח, ט’–כ'). פרשה מ' עד סוף פרשה מ“ח נבואות הן שרוב ענינן הוא גאולת בבל ומעוטן לאחרית הימים. פרשה מ”ט עד סוף פרשה נ“ד כלן נאמרו על אחרית הימים. פרשה נ”ה כלה ומקצת פרשה נ“ו (א’–ח') הן דברי ישעיהו לשרידי שבי סנחריב, עיין מוצא דבר “הכנסת גרים”; וארבעת פסוקים האחרונים שבפרשה דברי ריב הם עם נביאי השקר (ט’–י"ב). פרשה נ”ז ראשיתה דברי מספד על אחד המלכים הכשרים. ולדעתנו על יותם מלך יהודה שמת בימי נעוריו (א’–ב') ודברי ריב ותוכחה לדור הפריץ שקם אחריו (ג’–י"ב), אחרית טובה ונחמה לבעלי תשובה (י“ג–י”ט), רשעת הרשעים ואחריתם הרעה (כ’–כ"א). פרשה נ“ח היא דברי מוסר לרעים לבריות ומתראים כטובים לשמים (א’–ד'), מערכי מעשי יראי ה' באמת ובעלי תשובה גמורים ואחריתם הטובה (ה’–י"ד). פרשה נ”ט באה להוכיח, כי החטא הוא מקור האסון והרעה (א’–ט"ו) וכי פתאם תהיה נקמת ה' מאויביו ותשועתו לאוהביו (ט“ז–י”ט), נבואה לאחרית הימים (כ'–כ"א). פרשות ס‘. ס“א. ס”ב וס“ג (א’–ו') נבואות הן לאחרית הימים בשפה נמלצה וברוח רוממה מאד מאד. וארבע עשרה הפסוקים האחרונים לפרשה ס”ג (ו’–י"ט) וכל פרשה ס“ד דברי קינה הן על מצוקות הגלות. פרשה ס”ה יש בה תוכחת הנביא לבני דורו – ולפי הנראה קרוב אחרי מות חזקיהו – (א’–י"ב) וסומך לענש הרשעים את גמול הצדיקים ומדברי הגמול משתלשל חזון שלום לאחרית הימים (י“ג–כ”ה). פרשה ס"ו עוסקת ביקר יראי אלהים בעיני ה’ ובאפו על עוזביו ועוברת אל דברי תנחומים, אשר אין בידי הפשטן להכריע אם נאמרו על התשועה מידי סנחריב או לאחרית הימים.
רבות מן הנבואות שנבא הגדול שבנביאים הזה, הלא הן מפרשה מ' עד סוף הספר, נמהרו רבים מן הסופרים לגזול אותן, מישעיהו ולתלותן באיש אחר שהיה בימי גלות בבל, אשר גם הם לא ידעו את שמו. והנה כבר קנא הרב שד“ל ז”ל לכבוד נביאי אלהיו וירב את ריב הספר הקדוש הזה מיד הנוהגים בו קלות (כ"ח שנה ז') וכל הרוצה לעמוד על האמת, יקרא את הדברים האלה. ואנחנו אשר בעינינו נראה בקורת נמהרה זו בשקר גמור, שאין רגלים לו כלל וכלל, באנו להראות בטבלאות הבאות את אמתת אחדות הספר מתוך אחדות ענינו וסגנונו; וראה כל מתבונן, כי גבול חלוקת הספר, שקבעו בתחלת פרשה מ' אינו מובהק כלל וכלל, כ“א יען כי הנבואות בבל ל”ט פרשיות רובן לשעתן נאמרו, והנבואות מן פרשיות מ' והלאה לגלות בבל ולימות המשיח נאמרו, על כן משתנות הנה לפי שנוי הענין שנוי קל בסגנון, אך גדול הרבה השתוף ששני סדרי הפרשיות משתתפים, בהיותם פרי רוח נביא אחד מן השנוי הקל שהם משתנים זה מזה, ויען כי רבים מן המבקרים גזרו, כי גם הפרשיות עד מ' אינן כלן לישעיהו, על כן תהיינה לנו ארבע כונות בטבלאות. א) לכון את ענין סגנון של ל"ט הפרשיות הראשונות, בפסוקים משתוים זה אל זה לעצמן; והפרשיות מן מ' ואילך לעצמן. ב) והעקר הגדול לכון ענין סגנון של הפרשיות שלפני מ' אל שלאחריהן. ג) לכון את כלן לשאר נביאי הזמן ההוא. ד) ואל חמשה חומשי תורה.
________
(א)
I | ||
---|---|---|
1 | גדלתי ורוממתי (ישעיה א‘, ב’);גדלתי… רוממתי (שם כ"ג, ד') | |
2 | גוי חוטא, עם כבד עון;זרע מרעים בנים משחיתים (א‘, ד’)עם מרי הוא, בנים כחשים לא אבו שמוע תורת ה' (ל‘, ט’) קרחה וחגורת שק (ג', כ"ד) ולקרהה ולחגור שק (כ“ב, י”ב) | |
3 | לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר (ד‘, ו’) חמה מזרם צל מחרב… חרב בצל עב… (כ"ה, ד‘-ה’) ושרק לו מקצה הארץ והנה מהרה קל יבא (ה', כ"ו). ישרק וגו' בקצה יאור וגו' בארץ אשור: ובאו (ז', י“ח-י”ט) | |
4 | ועוד בה עשיריה… מצבתה (ו', י"ג);שאר ישוב בו (י', כ"ב) | |
5 | קנאת ה' צבאות תעשה זאת (ט‘, ו’) ;קנאת ה' צבאות תעשה זאת (ל“ז, ל”ב) | |
6 | ראש וזנב כפה ואגמון (ט', י"ג) ; ראש וזנב כפה ואגמון (י“ט, ט”ו) | |
7 | הבוגד בוגד והשודד שודד (כ"א, ב') ; הוי שודד ואתה לא שדוד ; ובוגד לא בגדו בך (ל"ג, א') | |
8 | רוח עריצים כזרם קיר (כ"ה, ד') ; כזרם ברד, שער קטב | |
9 | כזרם מים כבירים שוטפים (כ"ח, ב') | |
10 | וחפרה הלבנה ובושה החמה ואור החמה(כ“ד, כ”ג) | |
11 | והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה וגו' (ל', כ"ו) | |
II | ||
1 | הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו (ט‘, י’) ; הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו (ס“ב, י”א) | |
2 | עבדי… כמלאכי.. (מ“ב, י”ט) ; עבדו… מלאכיו.. (מ“ד, כ”ו) | |
3 | מבטן קראני ממעי אמי הזכיר שמי וישם פי וגו' (מ"ט, א‘-ב’) רוח ה' עלי יען משה אותי לבשר ענוים שלחני וגו' (מ"א, א') | |
4 | גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך (מ“ט, ט”ו) גם שבי גבור יוקח.. ואת יריבך אנכי אריב ואת בניך אנכי מושיע (מ“ט, כ”ה) | |
5 | אנכי אנכי הוא מנחמכם (נ“א, י”ב) ; כן אנכי אנחמכם (ס“ו, י”ג) | |
6 | תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס (נ“ה, י”ג) תחת הנחשת אביא זהב ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל (ס', י"ז) פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל מעטה תהלה תחת רוח כהה (ס"א, ג') | |
7 | בעון בצעו קצפתי ואכהו דרכיו ראיתי וארפאהו (נ“ז, י”ז-י"ח) הן אתה קצפת ונחטא בהם 9 עולם ונושע (ס"ד, ד') |
(ב)
1 | מליצת “ה' דִבֵּר” במקום “נאום ה” | ||
כי ה' דבר (א‘, ב’) | |||
כי פי ה' דבר (א‘, כ’) | |||
כי ה' אלהי ישראל דבר (כ“א, י”ז) | |||
כי ה' דבר (כ“ב, כ”ח) | |||
כי ה' דבר (כ"ד, ג') | |||
כי ה' דבר (כ"ה, ח') | |||
כי פי ה' דבר (נ“ח, י”ד) | |||
2 | מליצת “יאמר” במקום “נאום” | ||
יאמר ה' (א', י"א) | |||
יאמר ה' (א', י"ח) | |||
יאמר ה' (ל"ג, י') | |||
יאמר אלהיכם (מ‘, א’) | |||
יאמר קדוש (מ', כ"ה) | |||
יאמר ה' (מ“א, כ”א) | |||
יאמר מלך יעקב (מ“א, כ”א) | |||
יאמר ה' (מ"ו, ט') | |||
3 | קריאה לויכוח | ||
לכו נא ונוכחה (א', י"ח) | |||
נשפטה יחד (מ“ג, כ”ו) | |||
4 | כנוי "אֲבִר לה' 10 | ||
אביר ישראל (א', כ"ד) | |||
אביר יעקב (מ“ט, כ”ו) | |||
אביר יעקב (ס' ט"ז) | |||
5 | “משפט וצדקה” בפסוק אחד | ||
{במשפט… בצדקה (א', כ"ז) | |||
למשפט… לצדקה (ה‘, ז’) | |||
במשפט… בצדקה (ה', ט"ז) | |||
במשפט ובצדקה (ט‘, ו’) | |||
משפט… צדק (ט"ז, ה') | |||
משפט… וצדקה (כ“ח, י”ז) | |||
משפט וצדקה (ל“ב, ט”ז) | |||
משפט וצדקה (ל"ג, ה') | |||
משפט… צדקה (נ"ו, א') | |||
משפט… צדקה (נ"ט, ט') | |||
משפט וצדקה (נ“ט, י”ד) | |||
6 | מליצות הבושה 11 | ||
יבשו מאילים (א', כ"ט) | |||
ובושו עובדי פשתים (י"ט, ט') | |||
וחתו ובושו מכוש מבטם (כ‘, ה’) | |||
בושי צידון (כ"ג, ד') | |||
וחפרה… ובושה החמה (כ“ד, כ”ג) | |||
יחזו ויבושו (כ“ו, י”א) | |||
לא עתה יבוש יעקב (כ“ט, כ”ב) | |||
לבשת… לכלימה (ל‘, ג’) | |||
כל הוביש (ח') | |||
לבשת וגם לחרפה (שם) | |||
חתו ובשו (ל“ז, כ”ז) | |||
יבושו ויכלמו (מ“א, י”א) | |||
יבושו בשת (מ“ב, י”ז) | |||
למען יבושו (מ"ד, ט') | |||
כל חבריו יבושו (מ“ד, י”א) | |||
יעמודו יפחדו יבושו (מ“ד, י”א) | |||
בושו וגם נכלמו (מ“ה, ט”ז) | |||
לא תבושו ולא תכלמו (ט“ז, י”ז) | |||
ויבושו כל הנחרים בו (ט“ז, כ”ד) | |||
לא יבושו קֹוָי (מ“ט, כ”ג) | |||
כי לא אבוש (נ‘, ז’) | |||
לא תבושי ואל תכלמי… לא תחפירי (נ"ד, ד') | |||
בשת… חרפה… (נ"ד, ד') | |||
בשתכם… וכלמה (ס"א, ז') | |||
ואתם תבושו (ס“ה, י”ג) | |||
והם יבושו (ס"ו, ה') | |||
7 | מליצת הגובה | ||
הרמים והנשאים (ב', י"ג) | |||
הרמים הנשאות (י"ד) | |||
גבוה (ט"ו) | |||
רם ונשא (ו‘, א’) | |||
גבה ונשא (כ"ז, ז') | |||
רם ונשא (ט"ו) | |||
8 | עדות החטא על עצמו | ||
הכרת פניהם ענתה בם וחטאתם… (ג‘, ט’) | |||
וחטאותינו ענתה בנו (נ“ט, י”ב) | |||
— | —- | —– | —– |
9 | מליצת “אמירה” | הפשוטה בתוך דברי הנבואה הרוממה | |
ויאמר (ג', ט"ז) | ויאמר (ו‘, ה’) | ||
ואָמר (ו‘, ג’) | ויאמר (ו‘, ז’) | ||
ואֹמר (ו‘, ח’) | האומר (מ“ד, כ”ו) | ||
ואֹמר (ו', י"א | האומר (מ“ד כ”ז) | ||
ויאמר (ו', י"א) | האומר (" כ"ח) | ||
ואמרת (י"ב, א') | ולאמר (" ") | ||
ואמרתם (י"ב, ד') | אומר (ס"ה ח') | ||
ואמר (כ"ה, ט') | ואמר (נ“ז, י”ד) | ||
ויאמר (כ“ט, י”ג) | ואמר (ס"ה, ח') | ||
ואמר (מ‘, ו’) | |||
10 | שמות קימים לדברים שאין בהם ממש | ||
מק (ג', כ"ד) | ילדי פשע (נ"ז, ד') | ||
נקפה (ג', כ"ד) | זרע שקר (" ") | ||
כמסוס נוסס (י', י"ח) | בטוח על תהו (נ"ט, ד') | ||
ובשקר נסתרנו (כ“ח, ט”ו) | מחסה כזב (כ“ח, י”ז) | ||
בנפת שוא (ל', כ"ח) | דבר שוא (נ"ט, ד') | ||
ורסן מתעה (" ") | הרו עמל (" ") | ||
קו תהו (ל“ד, י”א) | והוליד און (" ") | ||
אבני בהו (" ") | וקורי עכביש יארגו | ||
יהיו אפס (ל“ד, י”ב) | (נ"ט, ה') | ||
מאפס ותהו (מ', י"ז | קוריהם לא יהיו לבגד (נ"ט, ה') | ||
ולא יתכסו במעשיהם (נ"ט, ה') | מאין.. מאפע (מ“א, כ”ט) | ||
כלם תהו (מ"ד, ט') | אפם.. רוח ותהו (י“א, י”ט) | ||
11 | קריאה לשירה ולהודאה | ||
אשירה (ה‘, א’) | יושר השיר (כ"ו, א') | ||
אודך (י"ב, א') | שירו לה' שיר חדש | ||
הורו (" ד') | (מ"ב, י') | ||
מרו (" ה') | רני.. פצחי רנה וצהלי | ||
צהלי ורני (י"ב, ו') | (נ"ד, א') | ||
12 | לשון נופל על לשון | ||
משפט=משפט (ה‘, ז’) | למני.. ומניתי (ס"ה | ||
צדקה=צעקה (" ") | י“א–י”ב) | ||
דימון=דם (ט"ו, ט') | |||
13 | “קול” כנוי לנבואה | ||
מקול הקורא (ו‘, ד’) | קול שאון מעיר | ||
קול אדו' אומר (ו' ח') | (ס"ו, ו') | ||
קול קורא (מ‘, ג’) | קול מהיכל (ס"ו, ו') | ||
קול אומר (" ו') | קול ה' (ס"ו, ו') | ||
14 | מלכות שמים | ||
המלך ה"צ (ו‘, ח’) | ה' מלכנו (ל“ג, כ”ב) | ||
מלך ה"צ (כ“ד, כ”ג) | מלך יעקב (מ“א, כ”א) | ||
בורא ישראל מלככם (מ“ג, ט”ו) | |||
כה אמר ה' מלך ישראל (מ"ד, ו') | |||
15 | עקשות החוטאים | ||
השטן לב העם ועיניו השע.. | |||
פן יראה.. ולבבו יבין ושב ורפא לו (ו‘, י’) | |||
טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם: | |||
ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה (מ“ד, י”ח–י"ט) | |||
16 | “רפואה” כנוי לישועה ותשובה | ||
ורפא לו (ו‘, י’) | נרפא לנו (נ"ג, ה') | ||
ורפא (י“ט, כ”ב) | וארפאהו (נ“ז, י”ח) | ||
ורפאם (י“ט כ”ב) | ורפאתיו (נ“ז, י”ט) | ||
ירפא (ל', כ"ו) | |||
17 | זירוז לבלתי ירוא בשר ודם | ||
אל תירא (ז‘, ד’) | אל תירא (מ"ד, ב') | ||
לא תיראו (ח', י"ב) | אל תפחדו ואל תרהו | ||
אל תירא (י', כ"ד)(מ"ד, ח') | אל תיראו (נ"א, ז') | ||
אל תירא (ל"ז, ו') | מי את ותיראי (נ“א, י”ב) | ||
אל תיראי (מ‘, ט’) | מי את ותיראי (נ“א, י”ב) | ||
אל תירא (מ"א, י') | אל תיראי (נ"ד, ד') | ||
אל תירא (" י"ג) | כי לא תראי (נ“ד, י”ד) | ||
אל תיראי (" י"ד) | ואת מי דאגת ותיראי | ||
אל תירא (מ"ג, א') | (נ“ז, י”א) | ||
אל תירא (מ"ג, ה') | |||
18 | חשיבות קריאת השם | ||
וקראת שמו (ז', י"ד) | וקרא לך שם חדש | ||
קרא שמו (ח‘, ג’) | (ס"ב, ב') | ||
(ס“ה, ט”ו) | |||
ויקרא שמו (ט‘, ה’) | ולעבדיו יקרא שם אחר | ||
19 | “למוד” כנוי לתלמיד | ||
בלמודי (ח', ט"ו) | למודי (נ“ד, י”ג) | ||
בלמודים (ג‘, ד’) | |||
20 | קיום התורה בבני הנעורים | ||
צר תעודה חתום תורה בלמודי (ח', ט"ז) | |||
אנכי והילדים… לאותות ולמופתים (י"ח) | |||
ילדיו… יקדישו שמי (כ“ט, כ”ג) | |||
ובניך למודי ה ' (נ“ד, י”ג) | |||
לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך (נ“ט, כ”א) | |||
21 | מליצת “שחר” לטעם וסבה | ||
שחר (ח‘, כ’)/ -/ שחרה (מ“ז, י”א) | |||
22 | מליצת “מעתה ועד עולם” | ||
מעתה ועד עולם (ט‘, ו’) | |||
מעתה ועד עולם (נ“ט, כ”א) 12 | |||
23 | יעקב וישראל בפסוק אחד | ||
ביעקב… בישראל (ט‘, ז’) | |||
ישראל… יעקב (י‘, כ’) | |||
יעקב… בישראל (י"ד, א') | |||
יעקב… ישראל (כ"ז, ו') | |||
יעקב… ישראל (כ“ט, כ”ג) | |||
יעקב… ישראל (מ', כ"ז) | |||
ישראל… יעקב (מ"א, ח') | |||
יעקב… ישראל (" י"ד) | |||
יעקב וישראל (מ“ב, כ”ד) | |||
יעקב… ישראל (מ"ג, א') | |||
יעקב… ישראל (" כ"ב) | |||
יעקב וישראל (" כ"ח) | |||
יעקב… וישראל (מ"ד, א') | |||
יעקב… ישראל (" ה') | |||
יעקב וישראל (" כ"א) | |||
יעקב ובישראל (" כ"ג) | |||
יעקב וישראל (מ"ה, ד') | |||
יעקב… ישראל (מ"ח, א') | |||
יעקב וישראל (" י"ב) | |||
יעקב… וישראל (מ"ט, ה') | |||
יעקב… ישראל (" ו') | |||
24 | כיון קצר יד אנוש אל גדולת ה' בדרך משל | ||
היתפאר הגרזן על החוצב בו אם יתגדל המשור על מניפו בהניף שבט את סריסיו כהרים מטה לא עץ (י', ט"ו) | |||
אם כחמר היוצר יחשב, כי יאמר מעשה לעושהו לא עשני ויצר אמר ליוצרו לא הבין (כ“ט, ט”ז) | |||
הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה | |||
היאמר חומר ליוצרו מה תעשה ופעלך אין ידים לו (מ"ה, א') | |||
הוי אומר לאב מה תוליד ולאשה מה תחילין (י' וע' נ“ד, ט”ז) | |||
25 | רמות הכליון | ||
מנפש עד בשר יכלה | |||
והיה כמסוס נוסס (י', י"ח) | |||
כבגד יאכלם עש וכצמר יאכלם סס (נ"א, ה), | |||
26 | חזון תרבות החיות הדורסות | ||
וגר זאב עם כבש וגו' (י"א, ו') | |||
זאב וטלה ירעו כאחד וגו' (ס“ה, כ”ה) | |||
27 | הרע והסכנה בדמות הנחש | ||
משרש נחש יוצא צפע | |||
ופריו שרף מעופף (י“ד, כ”ט) | |||
ביצי צפעוני בקעו.. | |||
האוכל מביציהם ימות והזורה תבקע אפעה (נ"ט, ה') | |||
28 | תהלת ה' במדבר | ||
על כן באורים כבדו את ה' | |||
באיי הים שם א' ישראל (כ“ד, ט”ו) | |||
שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ | |||
יורדי הים ומלואו איים ויושביהם (מ"ב, י') | |||
ישאו מדבר ועריו וגו' (מ“ב, י”א) | |||
ישימו לה' כבוד ותהלתו באיים יגידו (מ“ב, י”ב) | |||
29 | מליצת עונש האש לצרים | ||
אף אש צריך תאכלם (כ“ו, י”א) | |||
תבעה אש להודיע שמך לצריך (ס"ד, א') | |||
30 | שם לוי במקום שם המדה | ||
חָזָק (כ"ח, ב') = בְּחָזָק (מ‘, י’) | |||
וְאַמִּץ (" ") = וְאַמִּיץ (" כ"ו) | |||
31 | משל החרש והעורון 13 | ||
החרשים… עורים (כ“ט, י”ח) | |||
עורים… חרשים (ל"ה, ה') | |||
החרשים… והעורים (מ“ב, י”ח) | |||
עור… וחרש (מ“ב, י”ט) | |||
עור… וחרשים (מ"ג, ח') | |||
32 | זכר שם אברהם 14 | ||
פדה את אברהם (כ“ט, כ”ב) | |||
זרע אברהם אוהבי (מ"א, ח') | |||
הביטו אל אברהם (נ"א, ב') | |||
אברהם לא ידענו (ס“ג, ט”ז) | |||
33 | מליצת “הכתב” על זכרון קים | ||
בא כתבה על לוח (ל‘, ח’) | |||
הנה כתובה לפני (ס"ה, ו') | |||
34 | כבוד הלבנון | ||
כבוד הלבנון נתן לה (ל"ה, ה') | |||
כבוד הלבנון אליך יבא (ס', י"ג) | |||
35 | סלוק טומאה | ||
לא יעברנו טמא (ל"ה, ח') | |||
לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא (נ"ב, א') | |||
36 | שאלת “מי” להגדיל העון | ||
את מי חרפת וגדפת ועל מי הרמות קול ותשא מרום עיניך (ל“ז, כ”ג) | |||
מי מדד בשעלו (מ', י"ג) את מי נועץ (י"ד) | |||
ואל מי תדמיון (י"ח) ואל מי תדמיוני (כ"ה) | |||
מי העיר (מ"א, ב') | |||
על מי תתענגו ועל מי תרחיבו פה | |||
תאריכו לשון (נ"ז, ד') | |||
37 | משל אנוש לחציר | ||
ויושביהן חציר גגות (ל“ז, כ”ז) | |||
כל הבשר חציר (ט‘, ו’) | |||
אכן חציר העם (מ‘, ז’) | |||
ומבן אדם חציר ינתן (נ“א, י”ב) |
____________
(ג)
מספר סידורי | ישעיהו | הושע |
---|---|---|
1 | חדש ושבת וגו': חדשיכם ומועדיכם (א' י“ג,י”ד) | חדשה ושבתה וכל מועדה (ב', י"ג) |
2 | שריך סוררים (א', כ"ג) | שריהם סוררים (א', ט"ו) |
3 | וכתתו חרבותם לאתים (ב‘, ד’) | וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ (ב‘, כ’) |
4 | בית יעקב לכו ונלכה באור ה': כי נטשת עמך 15(ב‘, ה’–ו’) | אמרו לאחיכם עמי ולאחותכם רוחמה ריבו באמכם וגו' (ב‘, ג’–ד’) |
5 | מושכי בחבל… ובעבות (א' ז' ח') | בחבלי… אמשכם בעבותות (י"א, ג') |
6 | ומה תעשו ליום וגו' (י‘, ג’) | מה תעשו ליום וגו' (ט‘, ה’) |
7 | ליום פקודתה (שם) | ימי הפקודה (ט‘, ז’) |
8 | מי יצר אל ופסל נסך (מ"ד, י') | והוא חרש עשהו ולא אלהים (ח‘, ו’) |
8 | וחרשים המה מאדם (מ“ד, י”א) | |
9 | ומושיע אין זולתי (מ“ה, כ”א) | ומושיע אין בלתי (י"ג, ד') |
10 | אמכם (ג‘, א’) | באמכם (ב‘, ד’) |
11 | ותשרי למלך בשמן (נ"ז, ט') | ושמן למצרים יובל (י"ב, ב') |
12 | ברב דרכך יגעת (נ"ז, י') | בטחת בדרכך ברב גבורים (י', י"ג) |
13 | ועמק עכור לרבץ בקר (כ"ה, י') | ואת עמק עכור לפתח תקוה (ב‘, א’) |
14 | הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל (ז', י"ד) | ותהר ותלד לו בן: – קרא שמו יזרעאל (א‘, ג’. ד'.) |
15 | ותהר ותלד בן וגו' קרא שמו מהר שלל וגו' (ח‘, ג’) | ותהר עוד ותלד בת – קרא שמה לא רחמה (ג') |
16 | בן נתן לנו וגו' ויקרא שמו פלא יועץ (ט', ה,) | ותהר עוד ולתד בן – קרא שמו לא עמי (ח‘, ט’) |
מספר סידורי | ישעיהו | עמוס |
---|---|---|
1 | הוי מושבי וגו' (ח', י"ח) האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה ותקרב ותבואה (ח', י"ט) | הוי המתאוים יום ה' (ה', י"ח) |
2 | וינעו אמות הספים (ו‘, ד’) | וירעשו הספים (ט‘, א’) |
3 | ויאכלו את ישראל בכל פה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה (ט', י"א) ואת אלמנותיו לא ירחם… בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה (שם ט"ז) יחדו המה על יהודה בכל זאת לש שב אפו ועוד ידו נטויה (שם ב') | וחסר לחם בכל מקומותיכם ולא שבתם עדי נאם ה' 16(ד‘, ו’) ונעו… לשתות מים ולא ישבעו ולא שבתם עדי נאום ה' (ח') וזיתיכם יאכל הגזם ולא שבתם עדי נאם ה' (ט') ואַעלה באש מחנכם ובאפכם ולא שבתם עדי נאם ה' (י') ותהיו כאוד מצל משרפה ולא שבתם עדי נאם ה' (י"א) |
4 | הנס מקול הפחד יפל אל הפחת והעולה מתוך הפחת ילכד בפח וגו' (כ“ד, י”ח) | כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב ובא הבית וסמך ידו אל הקיר ונשכו הנחש (ה', י"ט) |
5 | עם זו יצרתי לי (מ“ג, כ”א) | רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה (ג‘, ב’) |
6 | כרע בל קרס נבו… עמוסות משא לעיפה (מ"ו, א') נפשם בשבי הלכה (מ"ו, ב') | ונשאתם את סכות.. ואת כיון (ה', כ"ו) והגלתי אתכם (ס“ה, כ”ז) |
7 | הוי כל צמא לכו למים (נ"ה, א') למה תשקלו כסף בלא לחם. שמעו שמוע אלי (נ"ה, ב') | לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה' (ח', י"א) |
(ד)
מספר סידורי | ישעיהו | חמשה חומשי תורה |
---|---|---|
1 | שמעו שמים והאזיני ארץ (א‘, ב’) | האזינו השמים.. ותשמע הארץ (דברים ל"ב, א') |
2 | האדון ה' [צבאות] (א‘, כ"ד. ג’. א‘. י’, ט“ז. ל”ג. י"ט. ד') | האדון ה' (שמות כ“ג, י”ז. ל“ד, כ”ג) |
3 | והחזיקו שבע נשים באיש אחד.. (ד‘, א’) | ואפו עשר נשים לחמם בתנור אחד (ויקרא כ“ו, כ”ו) |
4 | אסוף חרפתנו (שם) | אסף א' את חרפתי (בראשית ל', כ"ד) |
5 | ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו (ו‘, ג’) | וימלא כבוד ה' את כל הארץ (במדבר י“ד, כ”א) |
6 | עזי וזמרת יה ה' ותהי לי לישועה (י"ב, ב') | עזי וזמרת יה ותהי לי לישועה (שמות ט"ז, ב') |
7 | בשלש שנים כשני שכיר (ט“ז, י”ד) | משנה שכר שכיר עבדך שש שנים (דבר' ט“ז, י”ח) |
8 | שמען קולי נשי… האזנה אמרתי (ברא' ד' כ"ג) /נשים… שמענה קולי… האזנה אמרתי (ל"ב, ט') | האזינו ושמעו קולי תקשיבו ושמעו אמרתי (כ“ח, כ”ג) |
9 | אלף אחד מפני גערת אחד.. תנוסו (ל', י"ז) | איכה ירדף אחד אלף (דברים ל"ב, ל') |
10 | אביר יעקב (מ“ט, כ”ו. ס', ט"ז) | אביר יעקב (בראשית מ“ט, כ”ד) |
11 | ואתם כהני ה' תקראו (פ"א, ו') | ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שמות י"ט, ו') |
בדבר הבדות שבדו המבקרים הנמהרים על נבואות ישע' שנבא על מפלת בבל, כי נכתבו אחרי גלות בבל, תעידנה הנבואות עצמן כי בארץ ישראל, ולא אחרי גאולת בבל כי אם לפני החרבן נכתבו, כי בבל הלא נפלה בידי כרש מלך פרס וישע' הנביא המתנבא על המפלה ההיא עודנו קורא לפרס “מדי” (ישע' י“ג, י”ז; כ"א, ב'), יען כי לפני הגלות לא נודע עוד בא"י שם פרס כי אם שם “מדי” ושעל כן לא נזכר בכתבי הקדש שם פרס עד יחזקאל שהוא היה הראשון לנביאי הגולה (יחזק' כ“ו, י'; ל”ח, ה').
5 דבר ה' אשר היה אל מיכה המורשתי
זמן הנביא הזה מפורש בפסוק הראשון לספרו וכבר הבאנו על אדות זמנו, גם את דברי רבותינו בס"ע ובתלמוד. תחלת נבואתו היתה מאוחרת למות עזיהו, ובאיזו שנה משנות יותם החלה אין ביד איש לברר, לעומת זה ברור הוא לנו, כי נמשכה נבואתו עד אחרי מפלת סנחריב, כאשר בררנו בגוף הספר בסוף דברי ימי חזקיהו ובהערה שם. בכל הספר אנו מוצאים רק מלה אחת שהנביא מדבר על נפשו בלשון גוף ראשון: “ואֹמר” (ג‘, א’) ואם על פי המלה היחידה הזאת נשפוט, אפשר להחליט, כי העלה הנביא הזה את נבואותיו בעצם ידו על ספר. ואם מעט היא רק מלה אחת להוציא על פיה משפט, הנה לעומת זה יגדל כחה, כי אין מלה אחרת בספר זה כתובה בגוף שלישי להכריע את הדעת כנגדה.
6 דבר ה' אשר היה אל יואל בן פתואל
מבקרי המקרא אמרו לאחר את ספר יואל בתתם טעם לדבריהם, כי שם עם “היונים” הנזכר בו (יואל ד‘, ו’) מעיד, כי נכתבו בזמן אשר שני העמים, ישראל ויון, באו לידי קרוב כל שהוא. וטעות היא בידם, כי נכתב בצדו “למען הרחיקם מעל גבולם” (שם) ולוא היה בימי הנביא דבר לשני העמים זה עם זה, אין המרחק גדול כל כך ואם היתה “הרחקה” תכליתם, לא היו מוכרים אותם לגוי אשר דבר להם עם ישראל ואשר אולי שיירותיהם מצויות שם. ועל כן נשוב להחלטתנו, כי יואל בימי עוזיהו יותם אחז חזקיהו היה, ודומה בענין נבואותיו לעמוס התקועי ובדורות ההם לא היו היונים ידועים לישראל, כי אם בתורת “גוי רחוק”, לעומת זה היה ידועים “לצור וצידון” (ד') יען כי “יודעי הים ואנשי אניות” היו מעולם וידועים היו היונים גם “לכל גלילות פלשת” (שם) יען כי מקצת שבטי יושבי ארץ פלשתים היו יציאי “כפתור” (ירמי' מ"ז, ד‘. עמוס ט’, ז') שהיא האי היוני “ציפפערן” ומקצתם יציאי “גוי כרתים” (צפנ' ב‘, ה’) שהיא אי Creta וששתיהן איי יון ועומדים בברית עמהן 17, על כן נוח היה לשלשת העמים האלה, צור צידון ופלשתים למכור את שבויי יהודה שמה. ועתה הננו להקביל את ענין נבואת יואל ואת סגנונו לנבואת עמוס.
מספר סידורי | עמוס | יואל |
---|---|---|
1 | יתר הגזם אכל… (א‘, ד’) /גפני לשמה ותאנתי לקצפה וגו' (ז') | .. וכרמיכם ותאניכם.. יאכל הגזם (ד‘, ט’) /.. גובי (ז‘, א’) |
2 | שֻדַד שדה.. שדד דגן (י') אכל נכרת (ט"ז) | בשדפון.. בירקון (ד‘, ט’) /נקיון שנים.. וחסר לחם (ד‘, ו’) |
3 | הובישו אכרים הילילו כורמים (י"א) | וקראו אכר אל אבל (ה', ט"ז) |
4 | מה נאנחה בהמה.. אין מרעה.. (י"ח) | ואבלו נאות הרועים ויבש ראש הכרמל (א‘, ב’) |
5 | אש אכלה נאות מדבר ולהבה להטה כל עצי השדה (י"ט) /לפניו אכלה אש ואחריו תלהט להבה (ב‘, ג’) | קורא לריב באש.. ותאכל את תהום רבה ואכלה את החלק (ז‘, ד’) /כאוד מוצל משרפה (ד', י"א) |
6 | גם בהמות שדה תערוג, אליך כי יבשו אפיקי מים (א‘, כ’) | מנעתי מכם את הגשם (ד‘, ז’) וגעו.. אל עיר אחת לשתות מים ולא ישבעו (ח') |
7 | יום ה' כי קרוב (ב‘, א’) יום חשך ואפלה (ב') | המתאוים יום ה‘.. הוא חשך ולא אור (ה', י"ח) / הלא חשך יום ה’ ולא אור.. ואפל ולא נגה לו (כ') |
8 | לפניו רגזה ארץ רעשו שמים (י') | לפני הרעש (א‘, א’) הפכתי בכם במהפכה.. סדום (ד', י"א) והכה הבית הגדול רסיסים ואת הבית הקטן בקיעים (ו' י"א) העל זאת לא תרגז הארץ (ח‘, ח’) /הך הכפתור וירעשו הספים (ט‘, א’) /הנוגע בארץ ותמוג ועלתה ושקעה (ה') |
9 | שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם (ב‘, י’. ד', ט"ו) השמש יהפך לחשך והירח לדם (ג‘, ד’) | ויום לילה החשיך (ה‘, ח’) והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור (ח' ט') |
10 | ושובו אל ה' אלהיכם (ב', י"ג) /מי יודע ישוב ונחם (י"ד) | שנאו את הרע ואהבו טוב.. אולי יחנן ה' (ה', ט"ו) |
11 | על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים (ב‘, ו’) | ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין (ד‘, ג’) |
12 | צור וצידון וכל גלילות פלשת (ד') | על שלשה פשעי עזה (א‘, ו’,) פלשתים (ח') על הגלותם גלות שלמה להסגיר.. (ו') על ג' פשעי צור על הסגירם גלות שלמה (ט') |
13 | וה' מציון ישאג ומירושלם יתן קולו (ד', ט"ו) | ה' מציון ישאג ומירושלם יתן קולו (א‘, ב’) |
14 | יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב (י"ח) | והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה (ט', י"ג) |
אחרי הוכיחנו מתוך דברי ששת הנביאים, שלפי מסקנת בקרתנו נתנבאו כלם בפרק אחד, כי רבים מגופי דבריהם נאמרו לשעתם, או על הדורות הקרובים אליהם, חובה היא על כל חוקר ותיק ונאמן המעמיק להבחין, כי בכל נבואה ונבואה, עוד גנוזים דברים שעתידים להתחדש באחרית הימים, כי ברוח הנצררת והנכבשת בנבואותיהם אנו רואים, כי מלואָה גדוש ומבורך וכחה מכֻוָן ומכוֹנָן ומתוח הרבה הרבה יותר מדי צרכו להיות ענין רק למאורע יחידי, פלוני או פלוני שאירע בזמנים ההם. ומכל דבר מדבריהם יראה, כי כל התשועות שנושעו בני עמם בימיהם, לא היו בעיניהם כי אם מעין דוגמה קטנה לישועה הכוללת והאחרונה השמורה ומזומנת לאחרית הימים כדבר רבותינו אשר הורונו ברוח קדשם כי “כל דבר שעתיד להיות בסוף כבר נעשה מקצתו היום” (תנא דבי אליהו רבא ג'). ומהיות לנגד עיני אנשי כנסת הגדולה העקר הגדול הזה, כִוְנו בכונה מיוחדת, באספם את דברי הנביאים אל תוך כתבי הקדש, להוציא מכלל האסופה [קאנאָן] את כל הנבואות שכל עקרן לא נאמר רק לשעתן לבדה, כי “הרבה נביאים עמדו להם לישראל..” ורק נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה בידי אכנה"ג “ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה (מגילה י"ד). ובכן אין לנו בדברי הנביאים השמורים בידנו, גם כאלה אשר למראית עין נאמרו רק לדורם, או לדור הקרוב, כי אם נבואות שגם תעודות לעתיד לבא נשקפות מתוכן במלא אורן. ועל דברי נביאים אלה שמסרו לנו אכנה”ג אמרו חכמים “כל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא לימות המשיח” (ברכות ל"ד:) לאמר גם הנבואות שיש בידינו שפניהן “מוכיחות” עליהן שיש בהן מעין המאורע בדורות שעברו הנה גם הן, עקרן, כללן ותכלית צביונן הוא לימות המשיח, כי כל נבואה שלא הוצרכה לדורות ושלא היה בה שום שמץ דבר לעתיד לבא לא מסרו לנו. ואנחנו, בכל אשר יש לשוני הלכות להקדים את חקר גוף ההלכה בכל פרטיה הנראים, לחקר הרוח העליונה והכוללת המחיה אותה, כן יש גם לחוקר דברי הימים שבתוכנו לתפוש גם הוא ראשונה את הפרט הנראה מתוך הכלל הנעלם, לאמר, לשום את הצד החיצון והמוחש שבנבואה שהוא המאורע היחידה, ענין למחקרו, ובשובנו לדבר על נבואת הנביא בכללו, אז יש לנו להוכיח את צד הנצח שבו, ועל פי הדרך הזאת כלכלנו אנחנו את דברי חקירתנו.
_______
יג: מבירורי מאורעות מתוך מזמורי תהלים
בטרם בואנו להוציא ממזמורי תהלים את הראוי לחקר דברי ימי עמנו, הננו לשמוע מפי קדמונינו את דעותיהם על דבר כותב הספר הזה. בברייתא עתיקה שנינו: “דוד כתב ספר תהלים ע”י עשרה זקנים “ע”י אדה“ר, ע”י מלכי צדק, וע“י אברהם, וע”י הימן, וע“י ידותון, וע”י אסף, וע"י שלשה בני קרח (ב“ב י”ד:). מזה אנו שומעים, כי עשרה סופרים היו לספר הזה והאחרון בהם היה דוד, שסדר את כל המזמורים ואחריו לא נוסף בספר מאומה.
גם אמוראי ארץ ישראל החליטו, כי התהלים הוא “ספר שאמרו לו פיות הרבה” (שה"ש רב' ד‘, ד’) וגם הם מנו עשרה סופרים באמרם: “עשרה בני אדם אמרו ספר תהלים, אדה”ר, אברהם, משה דוד ושלמה. על אלין חמשה לא אתפלגון, אלין חמשה אחרנייתא מאן אינון? רב ור' יוחנן: רב אמר: אסף והימן וידותון וג' בני קרח ועזרא; ור' יוחנן אמר: אסף הימן וידותון ושלשה בני קרח אחד, ועזרא " (שם) – על ישוב מספר עשרה ועל מה נחלקו רב וריו“ח, עיין במקומו – אולם לעניננו יש לנו להתבונן על חלופי שמות הסופרים. יציאת מלכי צדק וכניסת שלמה במקומו במספר העשרה, מאחרת גם היא את סיום הספר, עד אחרי מות דוד, אך צרוף עזרא על עשרת הזקנים ישנה שנוי רב את כל פני הדבר, כי מלבד אשר לפי זה לא יהיה הספר נחתם לפני מות דוד, שהיא שנת ב' אלפים תשמ”ב, כי אם כחמש מאות ושבעים שנה אח“כ, כי בשנת בוא נחמי' לירושלם שהוא ג' שט”ז, עדיין אנו מוצאים את עזרא קים. עוד הדעת נותנת, כי אם היה עזרא החותם את הספר, אין זאת, כי בכל הימים הרבים מימי דוד עד ימי עזרא היה הספר פתוח לאסוף אל תוכו מזמורי דור דור ומשורריו. ודוד רק על היותו כמעט אבי משוררי הקדש נקרא כל הספר עלשמו, כאשר הביעו רבותינו בשפה ברורה ומפורשת “דוד כתב ספרים דתילים נכתב על שמו (שה"ש רב' א‘, א’) כדברי הראב”ע: “יתכן שזה המזמור חברו אחד מהמשוררים על דוד, ויהי פי' לדוד כמו על דוד כמו: לשלמה א' משפטיך וגו, ואל תתמה על למ”ד לדוד וכו‘." (תהלים כ‘, א’) וכדברי קדמונינו “אע”פ שעשרה ב“א אמרו ספר תהלים מכולהון לא נאמר על שמותם אלא ע”י דוד מלך ישראל" (שה"ש ד‘, ד’) ועל כמה מזמורים אנו מוצאים את חכמינו מחליטים בפירוש, כי המשוררים המאוחרים לדוד חברום. לדעתם חבר שלמה המע“ה את מזמור שיר חנכת הבית ורק על שמו של דוד נקרא אע”פ שלא חברו. (מכילתא שמות ט"ו, א') ועל ששת מזמורי ההלל (תהלים קי“ג–קי”ח) שאלו חכמים “הלל זה מי אמרו” (פסחים קי"ז) וישיבו עליה ששה תנאים איש איש לפי דעתו, והצד השוה שבהם, כי איש מתוכם לא החליט אותו לדוד. וקהל החכמים הסכימו, כי נביאים תקנום ולא דוד. ובשטת רבותינו הקדמונים האלה, החליט כדורנו בתוך שאר הפרשנים גם הגאון מלבים זצ"ל המפורסם באמונתו השלמה, "כי כל עוד התהלך רוח ה’.. הוסיפו זקני דור ודור למלא אסמיו [שלס' תהלים] תבואת הדורות מזמור למנשה בן חזקיהו.. הלל הגדול על נס סנחריב.. עד התפלות שיסדו בגלות בבל על שרפת המקדש ועל הגלות.." (בהקדמתו לפירושו על תהלים) “אין הכרח שיהי הכל בימי דוד, כי כל עוד שהיתה הנבואה בישראל, היה הצינור פתוח, עד חותם הנביאים עד עזרא כל זה לפ”ד הפשט" (בהערה שם) ועל פי שטתו הנכונה הזאת, באר הרבה מן המזמורים. ודבר זה כי יש מזמורים שדוד לא אמרם שמענו גם מתוך מליצת “מי אמרו” (פסח' קי"ז,) שפירושו על כרחנו “מי חברו” “מי יסדו” כי כן נאמר שיר שבתורה “משה וישראל אמרו בשעה שעלו מן הים” (שם) ומשה וישראל לא היו אומריו בלבד כי אם גם מחבריו ויוסדיו. אמור מעתה כי גם שאלת הלל זה “מי אמרו” פירושו מי חברו ויסדו. את כל זה ראינו להקדים בדרך כלל ולפרטיו יתבאר הדבר הזה גם מתוך הפשט המוכרע גם מתוך דברי רבותינו המפרשים דבר דבר במקומו. ועתה נקרבה נא אל עבודתנו לברר גופי מאורעות גדולים ונכבדים מתוך הספר היקר הזה, אשר היה בבואה נאמנה לכל המוצאות אבותינו מאות בשנים.
______
I
משה
מזמור צ' וצ"א
מכל עשרת הזקנים לא תמצא יד כל מבקר לברר שיר אחד מהם לפני דוד בלתי אם את מרע"ה וחלילה לנו לאמר, כי השתבש הסופר הקדוש לרשום בראש מזמור זה שם מדעתו. מזמור זה הוא דוגמא אחת מן התפלות שהתפלל משה ארבעים יום אחרי מעשה העגל (דברים ט', י"ח) על כן נאמרה בו “תפלה למשה”.
בראשונה יביע את דעת תורתנו, כי בחסד נברא העולם (א') כי העולם נברא יש מאין ברצון ה' ומזמן ידוע (ב') כי תכלית יסורים תשובה ומעשים טובים (ג') כי שנות ה' לא יתמו (ד’–ו') זכרון קושי השעבוד במצרים (ז') כי גם יסורים אלו לא היו בלא חטא (ח') זכרון השעבוד שנית (ט') קצור חיי האדם (י') ועומק הדין (י"א). אחרי הקדימו כל אלה יראו מעט כל הליכות משה ומעשיו ומאויו אחרי מעשה העגל.
מספר סידורי | תהלים | תורה |
---|---|---|
1 | למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה (צ', י"ב) | הודיעני נא את דרכיך ואדעך (שמות ל“ג, י”ג) |
2 | שובה ה' עד מתי (י"ג) | שוב מחרון אפך (ל“ב, י”ב) |
3 | והנחם על עבדיך (שם) | והנחם על הרעה לעבדיך (שם) |
4 | יראה על עבדיך פעלך והדרך וגו' (ט"ז) | הראני נא את כבודך (ל“ג, י”ח) |
5 | ויהי נעם ה' אלהינו עלינו (י"ז) | ובמה יודע כי מצאתי חן בעיניך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם וגו' (ט"ז) |
6 | יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן (צ"א א') | פני ילכו והניחותי לך (י"ד) |
7 | אומר לה' מחסי (צ"א, ב') כי הוא יצילך (ג') | אם אין פניך הולכים אל תלעגו (ל“ג, ט”ו) |
8 | כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (י"א) | הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך (כ"ג, כ') |
9 | כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי (י"ד) יקראני ואענהו וגו' (ט"ז) ארך ימים אשביעהו (ט"ז) | ויאמר אני אעביר כל טובי וגו' וקראתי בשם ה'.. וחנותי.. ורחמתי (ל“ג, י”ט) |
______
II
דוד
המלך המקֻדש והמרומם הזה, אשר את ראשית דעת הקהל על טיבו ועל ערכו בעודנו רועה, שמענו מפי “אחד הנערים” מעבדי שאול כי “בן לישי בית הלחמי” זה, היה יודע נגן.. “וה' עמו” (ש“א ט”ז, י"ח) ואשר את “דבריו האחרונים” חתמו הנביאים סופרי הקדש בשם “נעים זמירות ישראל” (ש“ב כ”ג, א') וגם בדורות הבאים נחשב הוא לראש משוררי ישראל (עמוס ו‘, ה’); המלך הזה הוא אבי מזמורי מרבית ספר תהלים ואם עלתה מסורת בידי רבותינו או התברר להם מתוך הענין, כי יש מזמורים שיצאו מפי משוררי הקדש שהיו אחריו, הנה נמצאו בזמננו אנשים, אשר יאחרו גם את המזמורים שנאמרו על המאורעות אשר אירעו לדוד ביחוד, ואשר פורש גם המאורע בראשם בלשון צחה מאד, המעידה על קדמת הדברים ואמתתם, שהיא מספרת. מזמורים אלה ארבעה עשר הם: ג‘, ט’, י“ז, י”ח, ל“ד, נ”א, נ“ב, נ”ד, נ“ו, נ”ז, נ“ט, ס', ס”ג, קמ"ב. ועל מזמורים אלה הננו באים להוכיח, כי אין כל יסוד וטעם לדברי המאחרים אותם. –
“מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו” (תהלים ג‘, א’) מתבאר מאליו, וכבר רמזנו על מהלך שיר זה בגוף הספר במקום המאורע.
ומזמור (ז‘, א’) הנקרא “שגיון” אשר כתב עליו “על דברי כוש בן ימיני” הגיד לנו החכם המפורסם רא“ל מאנדעלשטאם ז”ל מספ“ב זה שנים רבות ואחריו מלא המשכיל א”ש לבית יחזקאל, כי מלת “כוש” בערבית פירושה “בליעל”, ובכן יהיה פירוש מקרא זה על דברי הבליעל שדבר “בן-ימיני”. ובן ימיני אשר דבר דברי בלע ובליעל באזני דוד, אינו אלא שמעי בן גרא בימי תקומת אבשלום (ש“ב ט”ז, ה'), ומלת “שגיון” הטיב בעל אצה“ש לתרגם בשם Dytrambé, שהוא שיר הנאמר בעוז רגש מופלג. אחרי תפלה קצרה שהתפלל במשך הגולה אל ה' להושיעו מיד רודפיו (תהלים ז‘, ב’–ג’), קופץ הוא ונשבע בכל עוז רגשת לבו (ז‘, ד’–ו’) אם הוא סבב בנפשות בני שאול המוקעים (ש“ב כ”א, ט') ואם ידו היתה בסתר עם הגבעונים הקשים למע הנקם מבית שאול, ושאול באלה נפשו, כי תבא עליו קללת שמעי כחומה (ז’–ח') אם באמת על פיו היתה שומת להמית אותם, כי אז יהיו חייו וכבודו יחדו למרמס לרגלי רודפיו (תהלים שם ו'). ולא זז עד שהועיד אל נקמות לקום ולהנשא עליו באפו כאשר עם לבב צורריו, המלאים עברה ולעורר עליו את המשפט הראוי על דבר כזה (ז'), אם אמנם יש בידו רעה, כי באמת גלוי ומוכח ומבואר הוא, כי נקי דוד מדמי בית שאול, ולא למען כונן כסאו עשה ח”ו דבר כזה; כי הלא מפיבשת ומיכא בנו, אשר הוא היה יורש עצר בית שאול ואשר משפחה רבה יצאה ממנו (דהי“א ח', ל”ה–מ'), חמל דוד וימלטהו מכף אויבי בית אביו (ש“ב (שם ז') ופסוק “ועדת לאומים.. ועליה למרום שובה” (תהלים שם ח') הקשה מאד לישבו, הוא לדעת ר”י ברי“ל בקשת פרסום משפט צדקו גם לעיני גויי הארץ, ואם כן הוא מתבאר מאליו. ואם יהיה כדעת רש”י וראב“ע בקשת עונש על העמים, תתפרש סתומת הקללה הזאת, שאינה במקומה, ואינה ענין לא לפניה ולא לאחריה, על שבט העם הקשה והאכזרי, העם הגבעוני, אשר בעצם ספור אכזריותם זאת הוציא אותם הסופר הקדוש גם במקום אחר, מכלל ישראל באמרו “והגבעונים לא מבני ישראל המה” (ש"ב שם ב') ועיין מאמר רבותינו על פסוק זה (יבמות ע"ט). אח”כ מוסיף להתפלל לה' לדונו בדבר זה כפי כונתו הרצויה (ט'), לכלות את הרשעה ולכונן את הצדיקים, ומעיד אל דעות על מחשבותיו (י') ועושה את ה' לבדו למגנו (י"א). מפסוק י"ב ואילך היא תפלה ומסירת דין על אחיתפל ראש צורריו (י“ב–י”ד) המתנקש בנפשו (ש“ב י”ז, ב'), והודאה לה' (תהלים שם ט“ו–י”ח) על רשעת אויבו זה, כי היתה למוקש מות לנפשו (ש“ב שם כ”ג).
מזמור ט' “על מות לבן” (תהלים ט‘, א’) יתישב היטב רק אם נתפוש את דעת: “יש אומרים” כי “לבן” הוא “נבל הפוך” (ראב"ע שם) אז יהיו שלשת פסוקי המזמור הראשונים (ב’–ד') ועוד יותר מליצת “כי עשית משפטי ודיני” (ה') פיוט למאמר דוד “ברוך ה' אשר רב את ריב חרפתי מיד נבל” (ש“א כ”ה, ל"ט) מליצות "אבדת רשע שמם מחית " (תהלים ו') דומות למליצת “ויגוף” (ש“א ל”ח) שהצד השוה שבכלן מיתה חטופה שלא כדרכה.
אח"כ נשא המשורר את דעו, כי משפט ה' לבדו, הוא העומד לעד ומפניו לא ימלט העריץ הנותן חתיתו בארץ חיים (תהלים ז’–ט') והשופט הנורא הזה הוא “משגב לדך” (י') ומבטח ליודעי שמו (י"א) על כן יקרא לבני עמו לשיר את תהלת ה' הגומל לצדיק כצדקתו ולרשע כרשעתו, ושש הוא לראות את צדקת השופט העליון בדרך הגמול העושה את הרשעה לפה ולמוקש לבעליה (ט"ז) וכי רק היא המודעת את צדקת משפטו בעולם (י"ז) וגם על נבל לא נחה יד דוד, כי אם בחרדת לבו על מעשהו הרע מת (ש“א ל”ז–ל"ח) ומוסיף לשבח בדבר עוז ובטחון (תהלים י“ח–כ”א). מזמור י' נראה לפי סדר אלף בית המשתף אותו לשלפניו, כי תשלום הוא למזמור הקודם. המזמור הזה מדבר ברשעת הרשע שאפשר לישבה על נבל האיש שנאמר בו “קשה ורע מעללים” (ש"א ג') “בן בליעל” (י"ז) “איש הבליעל… כשמו כן הוא נבל הוא ונבלה עמו” (כ"ה) ובכן אפשר לדמות הקודרת שערך דוד במזמור י' להאמר עליו ממש. אך גם זה אפשר, כי נעים זמירות ישראל בעצמו ובכבודו, השיב ידו על שירי קדשו, בשבתו על כסא מלכותו, אז לא גדל עוד בעיניו דבר נבל בפרטו, וישנה את השיר הזה על כלל אנשי הרשע ויוסף עליו הרבה, ועל כן הכניס במקום שם האיש הזה, אשר כבר כסה חשך על שמו את שם “גוים” (תהלים ט‘, ו’. ט“ז, כ' כ”א) אשר היו אנשי ריב לו ולעמו. ומן העת ההיא נכנסה מלת “ציון” (י"ב) שהיה לה ערך גדול וכולל מיום לכוד אותה המלך דוד, תחת מלה אחרת שהיתה כתובה תחתיה בראשונה, למען הכשיר מזמור זה לכל לב בישראל. ואפשר כי הלוים המשוררים העבירו את ידם על שירי דוד לשנות את תפלת השעה של היחיד לתפלת עולם של האומה כלה, כי את שיריו מסר דוד לשר המשא “למנצח” (א').
סדר אלפא ביתא איננו סמן לאחור הספר כלל וכלל, כאשר בררנו בגוף הספר בפרק “דרכי אבותינו וגו'” כי מעשה הכתב היה ידוע גם בימי השופטים, וגם לאנשים מדלת העם, ובמקום שהכתב נוהג, שם למוד מעשה הכתב נוהג, שכמעט אי אפשר לו בלי סדר קבוע של האותיותץ
על “דברי השירה” אשר דבר דוד לה' “ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומיד שאול” תהלים י"ח, א') ואשר העלו גם על ספר שמואל (ש“ב כ”ב, א') דברנו בגוף הספר.
מזמור “לדוד בשנותו את טעמו” (תהלים ל"ד, א') הודאה הוא על אשר שמע ה' את תפלתו אשר התפלל “באחוז אותו פלשתים בגת” (נ"ו, א') “ויירא דוד מאד מפני אכיש” (ש“א כ”א, י"ד) “וה' שמע ומכל צרותיו הושיעו” (תהלים ל"ד, ז') ומכל מגורותיו הצילהו (ד'). התשועה הזאת היתה לו למקור מוסר ולתוכחת חיים, כי שומר ה' את האדם, אם רק יזכה את דרכו לפניו, כי באמת נפלאה מאד הפלטה, אשר נמלט מאויביו הפלשתים, אשר הכה את גלית גבורם ויפץ את מחניהם וירב את חלליהם (ש“א י”ז, נ’–נ“ב. י”ח, כ“ז. ל'. י”ט, ח') ועתה הנה הוא בידם לעשות כטוב בעיניהם, ובכל זאת נתן ה' רוח בלב אכיש וישלחהו לשלום על כן קרא “חוזה מלאך וגו'” (תהלים ח')
אל מהלך פסוקי מזמור זה עיין ברייתא דל“ב מדות דרבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי מדת ל”א “מוקדם שהוא מאוחר בענין”. וראית נפלאות בכלכלתם את המקרא.
מזמור נ“א “בבא אליו נתן הנביא” כבר זכרנו בגוף הספר. ובהערתנו התרעמנו על גראץ האומר להוציא אותו מחזקתו כדרכו. ופה נוסיף על דברינו ההם, כי מלבד אשר כל מלה וכל הגה מן המזמור יעיד כי דוד אמרו “בבא אליו נתן הנביא” יכריע פסוק אחד לכל בעל דעת ישרה להחליט כן, כי אם נאמר כי איש אחד ממשוררי הקדש חבר זה, ולא דוד המלך, מה ענין בקשתו: “הצילני מדמים א' א' תשועתי” (תהלים נ“א, ט”ז) והלא מלת “דמים” תאמר תמיד על עון האיש השופך את הדמים או על מי שיש לו הכח לשפוך את הדם ולא על אסון האיש שדמיו הם הנשפכים. ועל מי מן המשוררים, יכון יותר להתפלל, כי יצילהו ה' מעון דם נקי, מן המושל התקיף דוד המלך, ואי זו עת תכשר יותר למלך צדיק כמוהו, אשר חיי אדם היו קדש קדשים בעיניו (ש“ב ד', י”א. כ“ג, ט”ז–י"ז), להתפלל בצרת נפשו, כי לא ישוב לחטוא בחטא זה, מזמן התודותו על החטאת אשר הוכיחו נתן הנביא “את אורי החתי הכית בחרב.. ואותו הרגת בחרב בני עמון” (י"ב, ט') ועון ש”ד אפשר להכשל בו גם הצדיק והקדוש שבמושלים תומכי השבט והחרב, וכמעט אי אפשר להכשל בו גם הקשה שבמשוררי הקדש אנשי הרוח תופשי הכנור והעוגב.
במזמור נ“ב “משכיל לדוד בבוא דואג האדומי” יהיו ארבעת הפסוקים הראשונים לגוף המזמור (ג’–ו') ופסוק ט' עמהם, פירוש מספיק לדברי דוד “ידעתי ביום ההוא כי שם דואג האדמי כי הגד יגיד לשאול..” (ש“א כ”ב, כ"ב) לאמר ידוע ידעתי, כי איש אשר כל גבורתו היא “להתהלל ברעה”. (תהלים נ"ב, ג') אשר כל מחשבתו הוות ועשות רמיה (ד') האוהב רע מטוב (ה') כל דברי בלע ולשון מרמה (ו') אשר הותו היא מעזו (ט) כי איש כזה נכון להכות בלשונו השנונה “כתער מלטש” איש נקי וצדיק כאחימלך הכהן הנאמן אשר לא נמצא כל עון בכפו, ולא יירא את האלהים ולא יחשוך את ידו משלוח אותה בכהניו, כי לא את האלהים ישים מעזו, כי משאת נפשו הוא העשר הגדול אשר יעשיר אותו המלך שאול (שם) בהאמינו בו, כי הוא אוהבו האחד הנותר לו מכל אנשיו, אשר לפי דמיונו קשרו עליו כלם (ש“א כ”ב, ח') ועשה בחנופתו וברשעתו דבר (י"ח) אשר איש מעבדי המלך לא הרים ידו לעשותו (י"ז). – “גם אל יתצך לנצח ויחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה” (תהלים נ"ב, ז') דברים אלה נאמרו על העריץ הזה הנכרי הזה אשר בא מארץ אחרת ומעם אחר, מאדום, להאחז בארץ ישראל, לא לשבת לבטח עם יושבי הארץ, כי אם לשפוך בה את דמי בניה בחיריה. המליצה הזאת דומה היא בעצם ענינה אל מליצת ישעיהו אל שבנא הסוכן: “הנה ה' מטלטלך.. ועטך..: צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ..: והדפתיך… והרסך:” (ישעיהו כ“ב, י”ז–י"ט) כי לפי המתקבל (עיין רד"ק) ולפי המקובל היה גם שבנא בן מקום אחר כמאמר ר' ברכיה “מהדא סכני–שם מקום–הוה ועלה ונתמנה קומוס ואפרכוס בירושלם”, הוא שהנביא מקנתרו ואומר לו: “מה לך פה ומי לך פה? גלואי בר גלואי! איזה בית בנית כאן? איזה עמוד העמדת כאן? איזה מסמר קבעת כאן?..” (ויקרא רב' ה', ילקוט ישעיהו תכ"ג) מליצת ישעיהו על שבנא, מעינה על חברתה הדומה לה שבתהלים עדות נאמנה שעל דואג הזר הנכרי נאמרה, פסוק “ואני כזית רענן בבית א' בטחתי בחס' א' עולם ועד” (תהלים נ"ב, י') אמר לדעתנו כלפי עצמו וכלפי שאול, כי אין ספק, כי למן היום שנהרגו כהני נוב הכה לב שאול אותו, הארון והמזבח והאורים והכהנים, אשר בכללם נקראו יחד בית א', לא היו עוד למלך האומלל למבטח, כי אם למזכיר עון, כמאמר קדמונינו על דברי שאול לשמואל המת, ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות: למה לא אמר לו באורים ותומים – כאמור בענין (ש“א כ”ח, ו') – א”ר יצחק: לב יודע מרת נפשו “על שהרג נוב עיר הכהנים” (ילקוט שמואל קל"ט) על כן ברך דוד את ה‘, כי בדבר הזה יש לו יתרון על שאול, כי בית ה’ לאמר הכהנים ומשפט האורים למעז הם לו ולא למחתה, ומלת הדיוק להפך הזה היא מלת “ואני”.
“למנצח בנגינות משכיל לדוד: בבוא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו” (תהלים נ"ד, א’–ב'). הנה הזיפים השתדלו שתי פעמים להסגיר את דוד בידי שאול פעם אחת אחרי הושיעו את קעילה (ש“א כ”ג, י"ט), ושאול שמח לקראתם וילך אחריהם ויהי קרוב מאד אל מחנה דוד. אך שמועה הבהילה את שאול כי פלשתים פשטו על הארץ ויעל מאחרי דוד' אולם אך כלה שאול מעשהו בפלשתים וישב וירדף אחרי דוד אשר נטה את מחנהו במדבר עין גדי (כ"ד ב’–ג'). שם היה מקום לדוד להראות את נדבת לבו לשאול אויבו אשר נפל בידו ולא נגע בו לרעה (ז') ולהוכיח לרודפו המלך את דרכו עמו על פניו (י’–ט"ז), ולהפרד איש מרעהו בשלום. אולם הזיפים המרעים לא שקטו ולא נחו ויבאו עוד הפעם אל שאול להגיד לו את מקום דוד ולדבר על לבו לצאת בראש גדודיו ולתפשו, אך גם בעת ההיא הצליח דוד המשכיל בכל דרכיו להראות לשאול את אמונת לבו אליו, הגדולה מאמונת שומרי ראש המלך (כ“ו, ט”ו – ט"ז), ולהוכיח עוד הפעם בכבוד ועוז למלך את דרכו על פניו (י“ח–כ'. כ”ג–כ"ד) ולהטות אליו עוד הפעם את לב המושל האומלל, עד כי השיב אמרות רכות וטובות בלב שלם (י“ז; כ”א) ויגל אליו בצרת נפשו את לבו, כי יודע הוא כי האחרית לא לביתו היא, כי אם לדוד (כ"ה) ומני אז חדלו רדיפות שאול (כ"ז א’–ב').
מספר סידורי | תהלים נ"ד | ש"א |
---|---|---|
1 | בשמך הושיעני ובגבורתך תדינני (ג') | ישפט ה' ביני ובינך (כ“ד, י”ב) /והיה לה' לדין ושפט ביני ובינך וירב את ריבי וישפטני מידך (ט"ו) |
2 | זדים קמו עלי ועדת עריצים בקשו נפשי (ה') | ויעלו זיפים.. לאמר (כ“ג, י”ט) /ולנו הסגירו ביד המלך (כ') /ויבאו הזיפים (כ"ו, א') |
3 | לא שמו אלהים לנגדם סלה (שם) | (פירושו: חטאו לאלהים חטאת גדולה להכות בלשון את הגבור אשר הושיע זה מעט את עמו) (כ"ג, ה') |
4 | הנה אלהים עוזר לי (ו') | וה' ישיב לאיש את צדקתו ואת אמונתו (כ“ו, כ”ג) |
5 | אדני בסומכי נפשי (שם) | כן תגדל נפשי בעיני ה' (כ"ד) |
6 | ישיב הרע לשוררי באמתך הצמיתם (ז') | אם.. הסיתך בי.. ואם בני האדם ארורים הם.. (י"ט) |
7 | בנדבה אזבחה לך (ח') | ירח מנחה (שם) |
8 | כי מכל צרה הצילני (ט') | ויצילני מכל צרה (כ"ד) |
9 | ובאויבי ראתה עיני (שם) | (אולי הוא מוסב על נבל שמת בימי התגרות הזיפים עם דוד שבהיותו קרוב להם כמו שנאמר “מעון כרמל וזיף”) (יהושע ט“ו, נ”ה) אפשר שגם ידו היתה עם הזיפים. שמץ מזה תקח אזנינו מדבריו על דוד “היום רבו העבדים המתפרצים” (ש“א כ”ח, י') |
מזמור נ“ו קדם בזמנו למזמור ל”ד אשר שר אחרי הנצלו. כי מזמור נ“ו תפלה הוא שהתפלל “באחז אותו פלשתים בגת”. (תהלים נ"ו, א') אך בכל זאת מקבילים שני מזמורים אלה במליצותיהם, ובהרגשה האחת המחיה את שניהם, ועל כן הנני לכון קצת פסוקי מזמור נ”ו לפסוק מזמור ל“ד ולפסוקי ש”א כ"א.
מספר סידורי | מזמור נ"ו | מזמור ל“ד וש”א |
---|---|---|
1 | שאפני אנוש לוחם ילחצני (ב') /שאפו שוררי.. רבים לוחמים (ג') עלי כל מחשבותם לרע (ו') יגורו יצפונו.. עקבי ישמרו.. קוו לנפשי (ז') | ויטל שאול את החנית.. אכה בדוד (ש“א י”ח, י"א) ויאמר שאול אתננה לו.. ותהי בו יד פלשתים (כ"א) ויבקש שאול להכות בחנית בדוד (י"ט, י') וישלח שאול מלאכים.. לשמרו ולהמיתו (י"א) העלו אותו במטה אלי להמיתו (ט"ו) וישלח שאול מלאכים לקחת את דוד (כ') מלאכים אחרים (כ"א) וילך גם הוא (כ"ב) וקח אותו אלי כי בן מות הוא (כ', ל"א) |
2 | יום אירא (ד') ויירא מאד מפני אכיש מלך גת (כ“א, י”ג) | מכל מגורותי (תהלים ל"ד, ה') |
3 | אליך אבטח (שם) באלהים בטחתי (ה', י"ב) | אשרי הגבר יחסה בו (תהלים ט') |
4 | באלהים אהלל דברו (ה') /באלהים אהלל דבר בה' אהלל דבר (י"א) | בה' תתהלל נפשי (ל"ד, ג') |
5 | באף עמים הורד א' (ח') | כפירים רשו (י"א) פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם (י"ז) תמותת רשע רעה (כ"ב). ולדעתנו כל הפסוקים האלה חוזרים על הפלשתים שתפשוהו. |
6 | נודי ספרתה אתה 18שימה דמעתי בנאדך (ט') | דרשתי את ה' וענני (ה') זה עני קרא וה' שמע (ז') צעקו וה' שמע (י"ח) |
7 | אז ישובו אויבי אחור ביום אקרא וגו' (י') | דרשתי את ה'… ומכל מגורותי הצילני (ה'). ולדעתנו חוזרים פסוקים אלה על הפלשתים התופסים את דוד שהרפו ממנו על כרחם בפקודת אכיש (ש“א כ”א, ט“ו–ט”ז) |
8 | כי הצלת נפשי ממות (י"ד) | וילך דוד משם וימלט (ש“א כ”ב, א') |
מזמור נ“ז שאמרו דוד “בברחו מפני שאול במערה” (תהלים נ"ז, א') חוזר על המאורע שכתוב בו “ודוד ואנשיו בירכתי המערה יושבים” (ש“א כ”ד, ג') ושאול שם פניו אל “מצדות עין גדי” (א') ודוד שמע כי נוסע הוא לצור על המצודה עזב דוד אותה ויחבא במערה לפי שעה “עד יעבר הוות” (תהלים נ"ז, ב) לאמר עד אשר יתיאש שאול למצוא אותו ושב אל ביתו ריקם, ועל כן התפלל כי יושיעהו ה' “חרף שאפי” (ד') וקרוב הוא בעינינו כי מליצת חרף במקרא זה הוא מעין מליצת “בושה” הדומה לה (ישעיהו ל‘, ה’) ומלת בושה היא משמשת למבוכת האיש שתאותו לא באה לו (איוב ו‘, כ’. וכהנה רבות). ובכן יתפלל דוד כי יבוש שאול משברו אשר שבר הפעם לפשוט עליו בטח ולהאביד ממנו כל מנוס בעזרת הזיפים אשר שתו ידם עמו לארוב לדוד (ש“א כ”ג, כ’–כ"ג). פסוק ו' שבמזמור אפשר כי הוא חוזר על הזיפים, ואפשר עוד כי חוזר הוא על אבישי ושאר אנשיו אשר בערה חמתם בם כעדת “לבאים.. לוהטים” אשר “שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה” (תהלים נ"ז, ה') לקחת את נפש שאול אויב אדוניהם, ואשר ברב כח חשך דוד את ידם מן הרעה (ש“א כ”ד, ד’–ז') “רשת הכינו לפעמי” (תהלים ז') תלונה היא על הזיפים. “נפלו בתוכה סלה: סופן ליפול בתוכה” (רש"י שם) ולפי פירוש זה הנכון אין פסוק זה ספור מאורע לשעבר כ”א תפלה להבא. שאר הפסוקים הם דברי הודאה שלפי הסברה נאמרו אחרי העלות שאול מעליו בשלום.
“אל תשחת לדוד מכתם בשלוח שאול וישמרו את הבית להמיתו” (תהלים נ"ט, א') מפורש יפה בדברי רש“י וראב”ע. ואת דבר קראו את רודפיו “כלב” (ז' ט"ו), הטיב ראב"ע להסביר, כי רמז על שומרי הבית (ראב"ע ז') אשר באמונתם היתרה לאדוניהם, נכונים היו לעשות מעשה החיה הזאת לנשוך ולנגוף איש, אשר לא טוב הוא בעיני נותן לחמה, אף כי עול בכפו לא נמצא. ואולי קרא להם ברמז למדה זו של חיה זו “עַזִים” (ד') לאמר “עזי נפש” (ישעיהו נ“ו, י”א). ויש להתבונן כי במזמור זה כורך הוא בכריכה אחת את רודפיו ואת הגוים. וקרוב הוא בעינינו, כי על הפלשתים כון, אשר בהם נלחם מלחמת עמו, ואשר התשועה הזאת (ש“א י”ט, ח') המעט, כי לא השיבה אליו לב שאול, כי אם הסב הסבה אותו מאחריו, עד כי מרה עליו נפשו לעשות בו כלה (ט’–י') ובהודע לו הפעם, כי למן היום ההוא והלאה תבצר ממנו להלחם באויבי עמו ביד רמה, בהיותו אנוס לברוח ולהסתר מפני שאול קרא “ואתה ה' א' צבאות א' ישראל הקיצה לפקוד כל הגוים וגו'” (תהלים נ"ט, ו') לאמר היה אתה הפעם בעל מלחמתם בעצמך ובכבודך, כי אני עבדך אשר בידי עשית את התשועה באויבי ישראל גולה ממקומו ונדח מארצו. ויען כי הוא מוסר כביכול לה' את מטה עזו, אשר נתן בידו לרדות בקרב אויביו, ומחזירו בעצם תמו בלי שום חלול ופגם, הוא קורא “עזו אליך אשמורה” (י') לאמר את “עזו” ותקפו של ישראל שהפקדת בידי הנני מחזיר “אליך” שמור במלואו, כי לא חללתי אותו ומעתה היה אתה מעוזם “כי” אתה “אלהים משגבי” כי גם לי שהייתי למגן להם רק אתה מגן ומשגב היית לי.
מזמור ס' כבר התבאר לפּרטי פרטיו במו"ד מלחמות דוד באדום.
מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה (תהלים ס"ג, א') נאמר גם הוא ברדוף אותו שאול בעזרת הזיפים ובהנצלו ממנו פעמים ומתבאר כלו כהתכונו אל דברי פרשה כ“ד וכי' שבש”א.
מספר סידורי | תהלים ס"ג | ש“א כ”ד |
---|---|---|
1 | ודוד יושב במדבר (ג') | .. דוד במדבר עין גדי (כ"ד, ב') /–וע"ג היתה ביהודה (יהושע ט“ו, ס”ב)– /.. דוד במדבר זיף (ש“א כ”ו, ב') /–וזיף היתה ביהודה (יהושע ט“ו, נ”ה)– |
2 | אלהים אלי אתה (ב') | –אף כי – בני אדם.. גרשוני.. לאמר.. לך עבוד אלהים אחרים (כ“ו, י”ט) /– אני מחזיק בתומתי – /מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה (א') |
3 | צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו' (שם) | כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' (שם) /–ואני תאב ומגעגע לשוב שמה– |
4 | כי טוב חסדך (ד') | וה' ישיב לאיש את צדקתו (כ"ג) |
5 | כי היית עזרתה לי (ח') | ויאמר שאול לא ארע לך עוד (כ"א) /– ובכן עזרו ה' מיד שאול – |
6 | והמה לשואה יבקשו נפשי יבאו בתחתיות ארץ (י') יגירהו וגו' מנת שועלים וגו' | ואם בני אדם ארורים הם (י"ט) |
7 | (י"א) והמלך ישמח בא' יתהלל כל הנשבע בו (י"ב) | לא אשלח ידי באדוני. כי משיח ה' הוא (כ"ד, ו') גדלה נפשך… בעיני (כ“ו, כ”ד) |
8 | סכר פי דוברי שקר (שם) | למה תשמע דברי אדם… –דוד מבקש רעתך (כ"ד, י') |
“משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה” (תהלים קמ"ב, א') כלו מתבאר מאליו. ועיין ספרנו ח"א 122 ובהערה שם כי “במערה” היא “מערת עדולם” (ש“א כ”ב, א')
נבואת נתן 19וקצת צואת דוד מפויטת.
אף כי מזמור פ“ט וקל”ב נאמרו על מאורעות שאירעו לאבותינו דורות רבים אחרי מות דוד, כאשר יתבאר אי“ה במקומו, יקר הוא מאד להתבונן מתוכם, כי דברי נבואת נתן, אשר היא היתה ברית העולם אשר כרת ה' עם בית דוד, הם הם החוט שנחרזו עליו שירי הקדש הנזכרים. אך יש לנו לדעת, כי המלך דוד בכבודו ובעצמו הזכיר דברים מדברי הברית הזאת שמקומם נפקד בעצם מקורם, ושמורים הם עד היום באחד משירי הקדש, על כן נכון פה את נבואת נתן בצירוף קצת דברי דוד אל מזמור פ”ט ואל מזמור קל"ב.
מספר סידורי | נבואת נתן (ש"ב ז') וצואת דוד (מ"א ב') | מזמור פ"ט | |
---|---|---|---|
1 | לקחתיך מן הנוה… להיות לנגיד (ש"ב ז‘, ח’) | הרימותי בחור מעם (כ') /מצאתי דוד עבדי (כ"א) | |
2 | ואכריתה את כל אויביך מפניך (ט') | וכתותי מפניו צריו ומשנאיו אגוף (כ"ד) | |
מספר סידורי | ש"ב ז' מ"א ב' | מזמור פ"ט | מזמור קל"ב |
— | —- | — | — |
3 | ………… | ובשמי תרום קרנו (כ"ה) | שם אצמיח קרן לדוד (י"ז) |
4 | ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ (ש"א) | .. אתנהו עליון למלכי ארץ (כ"ח) | ………… |
5 | ושמתי מקום לעמי ונטעתיו.. ושכן ולא ירגז | ………… | זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה |
6 | ולא יוסיפו בני עולה לענותו (י') | ובן עולה לא יעננו (כ"ג) | ………… |
7 | והקימותי אתזרעיך אחריך.. | ושמתי לעד זרעו (ל') זרעו לעולם יהיה (ל"ז) | מפרי בטנך |
8 | והכינותי את ממלכתו (י"ב) | וכסאו כשמש (שם) | אשית לכסא לך (י"א) |
9 | אני אהיה לו לאב | הוא יקראני אבי אתה וגו' | ………… |
10 | והוא יהיה לי לבן (י"ד) | אף אני בכור אתנהו כ“ז–כ”ח) | ………… |
11 | אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך (י"ב) | אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם ובכל נפשם לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל (מ"א ב‘, ד’) | ………… |
12 | אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים (ש“ב ז', י”ד) | ופקדתי בשבט פשעם | ………… |
13 | ובנגעי בני אדם (שם) | ובנגעים עונם (ל"ג) | ………… |
דמיון מזמור קמ“ד למזמור י”ח
באחרונה יש לנו עוד להעיר את אזן הקורא המבין, כי מזמור קמ“ד דומה הוא ברוב בנינו אל “דברי השירה” הכתובה בס' שמואל (ש“ב כ”ב, א') ושנויה בתהלים במזמור י”ח.
מספר סידורי | מזמור קמ"ד | מזמור י"ח |
---|---|---|
1 | המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה (א') | מלמד ידי למלחמה (ל"ח) |
2 | ה' צורי (א') חסדי ומצודתי משגבי ומפלטי לי מגני ובו חסיתי (ב') | ה' חזקי (ב') סלעי ומצודתי ומפלטי אלי צורי אחסה בו מגני וקרן ישעי משגבי (ג') |
3 | הרודד עמים תחתי (שם) | וידבר עמים תחתי מ"ח) |
4 | הט שמיך ותרד גע בהרים ויעשנו (ה') | ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו (י') |
5 | ברוק ברק ותפיצם שלח חציך ותהמם (ו') | וישלח חציו ויפיצם וברקים רב ויהמם (ט"ו) |
6 | שלח ידך ממרום פצני והצילני ממים רבים.. (ז') | ישלח ממרום יקחני ומשניממים רבים (י"ז) |
7 | שיר חדש אשירה לך בנבל עשור אזמרה לך (ט') | אודך בגוים ה' ולשמך אזמרה (נ') |
8 | הנותן תשועה למלכים (י') | מגדיל ישועות מלכו (נ"א) |
9 | הפוצה את דוד עבדו (שם) | ועושה חסד למשיחו לדוד וגו' (שם) |
______
II
בימי שלמה
“לשלמה” (תהלים ע"ב, א') כלו מבואר ונאה ומתקבל ביחוד לימי שלמה. וגם “לה' הארץ ומלואה” (כ"ד, א') נאמר בימיו ביום חנכת ביהמ“ק כדברי רבותינו: כשבנה שלמה את ביהמ”ק בקש להכניס ארון לבית קה“ק… פתח ואחר שאו שערים וכו'”. (שבת ל') ועיין דברינו בגוף הספר, ואולי יתישב גם “שיר ידידות” (תהלים מ"ח, א') על נשואי המלך הזה עם אחת מבנות צר (י"ג).
III בימי אבִיָם
“משכיל לאסף” (ע"ח, א') המגנה את בני אפרים (ט'. ס"ז) והמזכיר את חרבן משכן שילה (ס’–ס"ד) בשם “אהל יוסף” (ס"ז) בתורת עונש על חטאות השבט הזה, והמיחד את כל הגדולה לשבט יהודה ולהר ציון (ס"ח) ולמקדשו (ס"ט) ולדוד אשר בו בחר ה' להמליכו (ע’–ע"ב) מזמור זה נאמר על מלחמת אבים המסופרת (בדהי“ב י”ג, ג’–י"ט). ועיין על אדותיו דברינו במקומם בגוף הספר.
IV בימי אסא
מזמור כ' נאמר בימי אסא על מלחמת זרח הכושי (דהי“ב י”ד, ח’–י"ד). וששת פסוקי הראשונים הם דברי תפלה לפני המלחמה ובשעתה. ושלשה פסוקים שלאחריהם הם דברי הודאה על הישועה, והפסוק האחרון יש בו מעין תפלה ומעין הודאה כאחד, דוגמת “אנא ה' הושיעה נא” (תהלים קי“ח, כ”ה) שיש בו תפלה ויש בו מעין הלל והודאה. וקדמונינו הטיבו להתבונן, כי חתימה מעין פתיחה היא באמרם: “המזמור הזה ראשו בענָיה וסופו בעניה” (מדרש תהלים) לאמר פותח הוא: יענך ה' וחותם: המלך יעננו – מתוך ראשית דברי המזמור הזה עולה סגנון דברי אבים אבי אסא, כי בזכות עבודת בית המקדש יוצאים ישראל למלחמה ונוצחים, ומתוך שאר דברי המזמור נשקפים ספור המלחמה ותפלת אסא (דהי"ב שם).
מספר סידורי | תהלים | דהי"ב |
---|---|---|
1 | יענך ה' ביום צרה (כ‘, ב’) | עזרנו ה' אלהינו (י"ד, י') |
2 | ישלח עזרך מקדש (כ‘, ג’) | והנה עמנו בראש האלהים וכהניו.. אל תלחמו עם ה'.. כי לא תצליח (י“ג, י”ב) |
3 | יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה (ד') | ואנחנו.. וכהנים משרתים (י') ומקטירים לה' עולות.. וקטורת ומערכת לחם.. ומנורת הזהב ונרותיה.. שומרים אנחנו את משמרת ה' אלהינו.. (י"א) |
4 | יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא (ה') /ימלא ה' כל משאלותיך (ו') | כי עליך נשענו (י"ד, י') |
5 | עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו.. (ז') | ויגוף ה' את הכושים לפני אסא (י"א) |
6 | אלה ברכב ואלה בסוסים (ח') | ויצא אליהם זרח הכושי בחיל אלף אלפים ומרכבות שלש מאות… (ח') |
7 | ואנחנו בשם אלהינו נזכיר (ח') /ישגבך שם אלהי יעקב (ב') /ובשם אלהינו נדגול (ו') | ובשמך באנו על כל ההמון הזה (י') |
8 | המה כרעו ונפלו (ט') | ויפל מכושים.. כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו (י"ב) |
V בימי יהושפט
“שיר מזמור לבני קרח”. (תהלים מ"ח, א'), נאמר על שברון אניות תרשיש בעציון גבר, שבהן השתתף יהושפט מלך יהודה עם אחזיה מלך אפרים (מ“א כ”ב, מ“ט. דהי”ב כ', ל“ה–ל”ז) ומזמור זה התבאר לפרטיו בגוף הספר.
שיר מזמור לאסף" (תהלים פ"ג, א'), נאמר על מלחמת יהושפט בבני עמון ובמואב ומעון 20ובבני שעיר ועוד המון עמים שבאו על יהודה בעין גדי (דהי"ב כ‘, א’ – ל'), ועיין בגוף הספר.
VI בימי יהורם
בימי יהורם מלך יהודה אבדה כרגע כל הטובה אשר עשו לעמם המלכים הצדיקים אסא ויהושפט. וידוף כעשן כל מעשה הצדקה והמשפט אשר כונן יהושפט, כי הרוג הרג יהורם את ששת אחיו “הטובים ממנו”. (דהי“ב כ”א, י"ג) “וגם משרי ישראל” (ד') הנאמנים לבית דוד הרג העריץ הזה, באשמת אשתו עתליהו המרשעת אשר שנאתה לבית דוד היתה כאש עצורה בעצמותיה. לפי העולה מן הכתובים, אשר נביא עוד מעט בזה, נטה יהורם את ידו בעצת אשתו האכזריה גם על השופטים אשר העמיד אביו החסיד “בכל ערי יהודה הבצורות לעיר ועיר” (י"ט, ה'), ויהרוג גם אותם בחרב בתוך יתר שרי ישראל הדבקים בתורת משה ובכסא דוד. ואף כי היו בתוכם אנשים אשר סרו מן התורה, ולא הורו עוד משפט צדק, לא עמד להם הדבר הזה למעוז ויספו, עם השרים הנאמנים, בחרב יהורם. – על תעודת השופטים הקדושה שיעד להם יהושפט החסיד, ועל אחריתם ביד יהורם בנו הרשע, ירמוז לנו “מזמור לאסף” (תהלים פ"ב, א'). ארבעת הפסוקים הראשונים הם כמעט משנה דברי ימי יהושפט הצדיק ביום הפקידו אותם; הפסוק החמישי רומז על קלקול מקצת אנשים מהם; הפסוק הששי והשביעי ירמזו על אחריתם הרעה, והפסוק השמיני שהוא האחרון הוא חותם בתפלה.
מספר סידורי | תהלים פ"ב | דהי“ב י”ט |
---|---|---|
1 | אלהים נצב בעדת אל (א') | לא לאדם תשפטו כי לה' (ו') |
2 | בקרב אלהים ישפוט (שם) | ועמכם בדבר משפט (שם) 21 |
3 | עד מתי תשפטו עול (ב') | כי אין עם ה' אלהינו עולה (ז') |
4 | ומשא פנים (שם) | ופני רשעים תשאו סלה (שם) |
5 | שפטו.. הצדיקו (ג') פלטו.. הצילו (ד) | ראו מה אתם עושים (ו') יהי פחד ה' עליכם שמרו ועשו (ז') כה תעשון ביראת ה' באמונה ובלבב שלם (ט') חזקו ועשו (י"א) |
“לא ידעו ולא יבינו” (תהלים פ"ב, ה'), פסוק זה קובל על השופטים שלא נהגו על פי התעודה היעודה להם במקראות הקודמים “אני אמרתי א' אתם ובני עליון כלכם” (ו') שמעשיכם הרעים יעמדו לכם למעוז בפני המושל הרשע לבלתי פקדו עליכם את עון צדקת שופטי ישראל, אשר כחטאת לא יוכל איש כפרה, נחשבה בעיני עתליהו המרשעת וכבדה אתכם כפסילי אלהיה צלמי הבושת והעול אשר אהבה נפשה "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפלו (ז') לאמר דרכיכם הרעות לא חשכו את נפשכם מן המות אשר המית יורם את הכשרים “משרי ישראל” (דהי“ב כ”א, ד') פסוק ח' הוא מסירת דין לשמים.
VII בימי יואש
על עלותו למלכותו נאמר מזמור “ה' אורי וישעי” (תהלים כ"ו, א') “מזמור שיר ליום השבת” (צ"ב, א') “נאם ה' לאדוני” (ק"י א'), ועיין פירוש מרבית דברי מזמורים אלה במקומם בגוף הספר ובהערותיו.
VIII בימי עזיהו
“שיר מזמור לבני קורח.. על מחלת לענות..” (פ"ח, א') נאמר על היותו נגזר מבית ה', ועיין בהערה בגוף הספר.
IX בימי חזקיהו
בגוף הספר הבאנו את שיר “על עלמות” (תהלים מ"ו, א') “מזמור לאסף שיר” (ע"ו, א') אשר נאמרו בימי חזקיהו על מפלת סנחריב. ועתה הננו להוכיח כי דברי “מכתב לחזקיהו בחלותו ויהי מחליו” (ישעיהו ל"ח, ט') הם הם כל עצם הענין למזור ו' ולמזמור ל‘. ואחרי כן נברר מתוך כון הפסוקים המדוקדק, כי דעת ר’ אלעזר בן עזריה כי חזקיהו וסיעתו אמרו את ההלל מוכרעת היא מתוך עמק פשט הכתובים וכי מזמור ס"ו נאמר גם הוא על נס חזקיהו.
______
מכתב לחזקיהו שנוי במזמורי תהלים
כל האיש אשר עין פקוחה ולב מבין לו לכון דבר אל דבר, יכיר כי הדברים האמורים במכתב לחזקיהו, הם הם הדברים שנאמרו במזמור ו' “למנצח בנגינות על השמינית” (תהלים ו') ובמזמור שיר חנכת הבית לדוד (ל').
מספר סידורי | ישעיה | תהלים ו' | תהלים ל' |
---|---|---|---|
1 | אני אמרתי (ל"ח, י') | ………… | ואני אמרתי (ו') |
2 | אמרתי לא אראה יה (י"א) | ………… | והסתרת פניך (ח') |
3 | מיום עד לילה תשלימני (י"ב) | אשחה בכל לילה מטתי וגו' (ז') | בערב ילין בכי (ו') |
4 | שויתי: “נחמה” (תרגום) /לאמר: שועתי | יגעתי באנחתי.. (שם) | שועתי אליך (ג') |
5 | עד בקר | ………… | ולבקר רנה (ו') |
6 | כארי כן ישבר כל עצמותי וגו' (י"ג | נבהלו עצמי (ג') | ………… |
7 | כסוס עגור כן אצפצף אהגה כיונה | ………… | אליך ה' אקרא.. אתחנן (ט') |
8 | ערבני (י"ד) | ………… | והנני (י"א) |
9 | ותחלימני ותחייני (ט"ז) | רפאני ה' (ג') | ותרפאני (ג') |
10 | ואתה חשקת נפשי משחת בלי (י"ז) | חצלה נפשי ה' | העלית מן שאול נפשי חייתני מירדי בור (ד) |
11 | כי לא שאול תודך | בשאול מי יודה לך (ו') | היודך עפר (י') |
12 | מות יהללך | ………… | כי אין במות זכרך (שם) |
13 | לא ישברו יורדי בור אל אמתך (י"ח) | ………… | היגיד אמתך (שם) מה בצע בדמי ברדתי אל שחת (שם) |
14 | חי חי הוא יודך (י"ט) | ………… | זמרו לה' חסידיו: והודו לזכר קדשו (ה') |
15 | אב לבנים יודיע אל אמתך (י"ט) | ………… | ארוממך (ב') לעולם אודך (י"ג) |
16 | ה' להושיעני | הושיעני (ה') | ה' היה עוזר לי (י"א) |
17 | ונגינותי ננגן כל ימי חיינו (כ') | ………… | יזמרך כבוד ולא ידום (י"ג) |
18 | ………… | ונפשי נבהלה מאד (ד') | הייתי נבהל (ח') |
19 | שמעתי את תפלתך (ל"ח,ה') | ה' תפלתי יקח (י') | ………… |
20 | ראיתי את דמעתך (שם) | שמע ה' קול בכיי (ט) | ………… |
“ת”ר: הלל זה מי אמרו?.. ר' אלעזר בן עזריה אמר: חזקיהו וסיעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב… הם אמרו “לא לנו” וגו' (פסחים קי"ז). הדעת הנכונה והקולעת הזאת מסתיעת מִכִוֻן פסוקי ההלל אל שאר מקראות המדברים בענין זה, ומבאורם הפשוט ולפני הקבילנו את הפסוקים, יש לנו להעיר את אזן הקורא, כי היו לנגד עיני משוררי הקדש חזקיהו וסיעתו, מזמור נ“ו אשר שר דוד מלך ישראל “באחוז אותו פלשתים בגת” (תהלים נ"ו), ועיין וכון ביחוד ובדיוק פסוק נ”ו, ה‘. י“ב. קי”ח, ו’. נ“ו, י”ג. קט“ז, י”ד. י“ז. י”ח. נ“ו, י”ד. קט“ז, ח' – ט'. ועיין ח”א 121 הערה 3 וראית כי גם מאורע של דוד עם אכיש בגת שעקר מקומו במזמור נ“ו התבאר עוד ביתר באור במזמור קט”ז שבהלל.
מספר סידורי | הלל | שאר מקראות ובאורים בענין זה |
---|---|---|
1 | כי לשמך תן כבוד | וידעו כל ממלכות הארץ כי אתה ה' לבדך (ישעיה ל"ו, כ') |
2 | .. ועל אמתך (תהלים קט"ו, א') | אמתך (ל“ח, י”ח–י"ט) |
3 | למה יאמרו הגוים | הטה ה' אזנך ושמע.. את כל דברי סנחריב אשר שלח לחרף א' חי (ל“ז, י”ז) |
4 | איה נא אלהיהם (ב') | ויאמר.. רבשקה (ל"ו, ד') וכי תאמר.. אל ה‘.. בטחנו (ז') ההצילו אלהי הגוים איש את ארצו (י"ח) כי יציל ה’ את ירושלם מידי (כ') |
5 | ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה (ג') | ה' צבאות אלהי ישראל.. אתה הוא האלהים לבדך לכל ממלכות הארץ אתה עשית את השמים ואת הארץ (ל“ז, ט”ז) |
6 | עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם (ד') | אלהיהם.. מעשה ידי אדם עץ ואבן (י"ט). |
7 | כמוהם יהיו עושיהם (ח') | אולי יש בזה מעין רמז כפול על דמון מפלת סנחריב שהיתה באש (עיין מוצא דבר מפלת סנחריב) ולשרפת עצבי הגוים באש “ונתון את אלהיהם באש.. ויאבדום” (ישעיה ל“ז, י”ט) |
8 | בית ישראל בטחו בה' עזרם ומגנם הוא: /בית אהרן בטחו בה' עזרם ומגנם הוא: /יראי ה' בטחו בה' עזרם ומגנם הוא: (ט', י"א) | זרוז זה נאה לחזקיהו ביותר שהטובה במדותיו הטובות היתה מדת הבטחון (מ“ב י”ח, ה'). /ועי' דברינו בגוף הספר ובמו"ד “מפלת סנחריב” על חוזר מדה זאת במלך החסיד הזה. |
9 | יברך את בית ישראל.. את בית אהרן (י"ב) | יחוד בית אהרן מתוך כל בית ישראל נאה גם הוא לחזקיהו ביותר בהיות ראשית מעשה מלכותו לרומם את כבוד המקדש והכהונה (דהי“ב כ”ט, ד') |
10 | עושה שמים וארץ (ט"ו) | אתה עשית את השמים ואת הארץ (ישעיה ל“ז, ט”ז) |
11 | לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה (י"ז) | לא שאול תודך מות יהללך לא ישברו יורדי בור אל אמתך (ל“ח, י”ח) |
12 | ואנחנו נברך יה.. (י"ח) | חי חי הוא יודוך כמוני.. (י"ט) |
13 | נברך.. מעתה ועד עולם הללו יה (שם) | אב לבנים יודיע (י"ט) ונגינותי ננגן כל ימי חיינו (כ') |
14 | כי ישמע ה' את קולי תחנוני (קט"ז, א') | שמע ה' תחנתי (י') – ועיין במערכה הקודמת ספירה 19 – שמע ה' קול בכיי (תהלים ו‘, ט’) |
15 | ובימי אקרא (ב') | אדדה כל שנותי (ישעיה ל“ח, ט”ו) ננגן כל ימי חיינו. |
16 | אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא (ג') | קפדתי כאורג חיי מדלה וגו' (י"ב) /שויתי.. תשלימני (י"ג) |
17 | ובשם ה' אקרא (ד') | אצפצף אהגה.. דלו עיני למרום (י"ד) |
18 | אנא ה' מלטה נפשי (שם) | חלצה נפשי (תהלים ו‘, ה’) – ועיין מערכה הקודמת ספירת 10 – |
19 | חלצת נפשי ממות (ח') | חשקת נפשי משחת בלי (ישעיה י"ז) |
20 | את עיני מדמעה (שם) | ראיתי את דמעתך (ה') |
21 | את רגלי מדחי (שם) | – מלכת שבי לפני סנחריב – |
22 | אתהלך לפני ה' בארצות החיים (ט') | אראה יה בארץ החיים (ל“ח, י”א) |
23 | יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (ט"ו) | הנני יוסיף על ימיך (ה') |
24 | הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האמים כי גבר עלינו חסדו (קי"ז, א’–ב') | על כן יכבדוך עם עז קרית גוים עריצים ייראוך: כי היית מעז לדל.. (ישעיה כ"ה, ג’–ד') |
25 | הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.. /יאמרו נא יראי ה' וגו' (קי"ח, א’–ד') | – הם פסוקי הודאה על הנס – |
26 | מן המצר קראתי.. ענני במרחב יה (ה') | “לפני מפלתו של סנחריב חלה חזקיהו שלשה ימים” (ס“ע כ”ג) ובכן התפלל על חליו בימי המצור “מן המצר” ורפואתו היתה אחרי הישועה “במרחב יה” |
27 | ה' לי (ו') ה' לי בעוזרי (ז') | והיה ה' עמו בכל אשר יצא ישכיל (מ“ב י”ח, ז') |
28 | מה יעשה לי אדם (ו') | וימרד במלך אשור ולא עבדו (ז') |
29 | טוב לחסות בה' מבטוח באדם (ח').. בנדיבים (ט) | –חוזר אל המסוימת שבמדות חזקיהו מדת הבטחון– |
30 | כל גוים סבבוני.. (י') סבוני גם סבבוני.. (י"א) סבוני כדבורים.. (י"ב | –חוזר על חיל הגוים של מחנה סנחריב הצרים על ירושלים וסובבים אותה– |
31 | דעכו כאש קוצים (שם) | –רמז על ענש האש במחנה סנחריב– |
32 | דחה דחיתני לנפול (י"ג) יסור יסרני יה (י"ח) | אמרתי בדמי ימי אלכה בשערי שאול (ישעיה ל"ח, י') לא אביט אדם עוד (י"א) דודי נסע ונגלה (י"ב) |
33 | וה' עזרני (י"ג) ולמות לא נתנני (י"ח) | ויחי מחליו (ט) |
34 | קול רנה וישועה.. (ט"ו) ימין ה' רוממה (ט"ז) | ונגינותי ננגן (כ') |
35 | לא אמות כי אחיה (י"ז) | ויסב חזקיה וגו' (ב') ויאמר אנה ה' וגו' (ג') |
36 | ואספר מעשי יה (שם) | כמוני היום.. יודיע אל אמתך (י"ט) |
@@@
הפסוקים הבאים מדברים על עלית חזקיה “ביום השלישי בית ה'” (מ"ב כ‘, ח’)
ולדעתנו גם מזמור ס"ו שכתוב “למנצח שיר מזמור” (תהלים ס"ו, א') על מפלת סנחריב רפואת חזקיהו הוא מדבר. בראשונה (א’–ד') יקרא המשורר הקדוש לכל העמים להודות לה' על התשועה אשר עשה לישראל כעין הקריאה שבהלל (תהלים קי"ז, א') וכדבר הנביא (ישעיהו כ"ה, ג'), המתבאר היטב מתוך הכתוב בדברי הימים: “ורבים מביאים מנחה לה' לירושלים” (דהי“ב ל”ב, כ"ג) שלפי העולה ממקומו על הגויים הוא נאמר, שגם הם נחלצו מצרה בנפול סנחריב, וקריאה זו לגוים במתכונתה אל תשועת ישראל מפורשת עוד יותר “ברכו עמים אלהינו וגו'” השם נפשנו בחיים וגו' (תהלים ס"ו, ח’–ט').
מספר סידורי | מזמור ס"ו | שאר מקראות המדברים בענין זה |
---|---|---|
1 | לכו ראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם (ה') | לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ (מ"ו, ט') |
2 | הפך ים ליבשה (ו') | בהמיר ארץ (ג') |
3 | שם נשמחה בו (שם) | ונשמחה בו (קי“ח, כ”ד) |
4 | ברכו עמים אלהים וגו': השם נפשנו בחיים (ה‘, ט’) | הללו את ה' כל גוים וגו': כי גבר עלינו חסדו (תהל' קי"ז, א‘, ב’) |
5 | ולא נתן למוט רגלנו (ט') | אלהים בקרבה בל תמוט (מ"ו, ו,) |
6 | הבאתנו במצודה שמת מועקה (י"א) | מן המצר (קי"יח, ה') |
7 | הרכבת אנוש לראשנו (י"ב) | כל גוים סבבוני.. סבוני כדבורים (י’–י"ב) |
8 | באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה (שם) | עיין מו"ד “מפלת סנחריב” |
9 | אבוא ביתך (י"ג) | פתחו לי שערי צדק אבא בם (קי“ח,קי”ט) |
10 | .. בעולות (שם) עולות מחים.. עם קטרת אלים.. בקר עם עתודים (ט"ו) | לך אזבח (קט“ז, י”ז) אסרו חג (קי“ח כ”ז) |
11 | פצו שפתי ודבר פי בצר לי (י"ד) | מן המצר קראתי (ה') |
12 | אשלם לך נדרי (י"ג) | נדרי לה' אשלם (קט“ז, י”ד–י"ח) |
13 | ואספרה כל יראי א' אשר עשה לנפשי (ט"ז) | כי אחיה ואספר מעשי יה (קי“ח, י”ז) |
14 | אליו פי קראתי (י"ז) | ובשם ה' אקרא (קט“ז, ד’–י”ג) |
15 | און אם ראית בלבי (י"ח) | ולא כגמול עליו השיב חזקי' כי גבה לבו (דהי“ב ל”ב כ"ה) |
16 | לא ישמע ה' (שם) | ולא בא עליהם קצף בימי חזקי' (דהי“ב ל”ב כ"ו) וינחם ה' על הרעה אשר דבר עליהם (ירמ' כ“ו, י”ט) |
17 | אכן שמע א' הקשיב בקול תפלתי (י"ט) | ויחל את פני ה' וינחם וגו' (שם) /כי ישמע ה' את קולי תחנוני (א') |
ולפי דעתנו יתפרשו לנו שני פסוקים סתומים במזמור ס“ו ובמזמור קט”ז. הנה רבותינו פירשו לפי דרכם את הפסוק הסתום “אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב”, על המלך האומלל, אשר החל לפקפק באמתת דברי הנביא בהיותו בעיניו כאיש אשר כלתה אליו הרעה, ולא האמין עוד בטוב (ילקוט שמואל קל“ג רש”י. וראב“ע תהלים קט”ז, י"א) ועל דבר כזה העולה על לב בעת צרה יאמר חזקיה בשירתו “און אם ראיתי בלבי לא ישמע אדני” (ס“ו, י”ח) ואולי יהי' פסוק זה רצוי למאורע זה (עיין 143 הערות 4–8)
_______
מזמור שיר לעתיד לבא
למען קים את החלטתנו בסוף ח“ב כי מזמורי צ”ח–צ"ט שבתהלים נאמרו ברוח הנביאים הגדולים ישעיהו ובני דורו ובימיהם; ולמען הרעות, כי לא נכונו דברי קצת מבקרים חדשים מקרוב באו, האומרים לשום את הנביאים ואת הלוים משוררי הקדש לשתי כתות נבדלות בתעודתן, הננו להקביל את קצת פסוקי מזמורים אלה אל פסוקי ישעיהו ולהוכיח מתוכם, כי שניהם נאמרו לאחרית הימים וענינם הוא תקון עולם במלכות שדי.
מספר סידורי | תהלים. | ישעיהו |
---|---|---|
1 | שירו לה' שיר חדש שירו לה' כל הארץ (צ"ו' א') | שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ (ישעיה מ"ב, י') |
2 | ספרו בגוים כבודו בכל העמים נפלאותיו (ג') | ישימו לה' כבוד ותהלתו באיים יגידו (י"ב) |
3 | ישמחו השמים ותגל הארץ (י"א) אז ירננו כל עצי יער (י"ב) | רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ (מ“ד, כ”ג) רנו שמים וגילי ארץ (מ“ט, י”ג) /יער וכל עץ בו (מ"ד שם) |
4 | יבושו כל עובדי פסל (צ"ז, ז') /יבשו בשת הבטחים בפסל (מ“ב, י”ז) | יוצרי פסל כלם תהו.. למען יבושו (מ"ד, ט') מי יצר אל ופסל נסך (י') כל חבריו יבשו וחרשים וגו' יבושו יחד (י"א) בושו.. חרשי צירים (מ“ה, ט”ז) |
5 | כי בא לשפט הארץ ישפט תבל.. ועמים.. (צ“ו, י”ג. צ"ח, ט') | איים.. ולאומים.. למשפט נקרבה (מ"א, א') |
6 | הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו (צ"ח, א') | ותושע לי זרועי (ס"ג, ה') |
7 | הודיע ה' ישועתו לעיני הגוים גלה צדקתו (צ"ח, ב') וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו (ג') | חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים (נ"ב, י') וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו (שם) |
8 | פצחו ורננו (ד') | פצחו רננו (ט') |
9 | ירעם הים ומלאו (צ“ו, י”א. צ"ח, ז') יעלז שרי וכל אשר בו (צ“ו, י”ב) תבל ויושבי בה (צ"ח שם) נהרות ימחאו כף יחד הרים ירננו (ח') | ישאו מדבר ועדיו.. ירנו יושבי סלע (מ“ב, י”א) פצחו הרים רנה (מ“ד, כ”ג. מ“ט, י”ג) ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף (נ“ה, י”ד). |
___________
-
סעיף זה מופיע בתוכן העניינים במקור המודפס, אך אינו קיים בחיבור עצמו.הותרנו את הכותרת, ואת סדר הסעיפים, על כנם, על מנת להקל על המעיין לפי מראי מקום.[הערת פרויקט בן–יהודה] ↩
-
אולי יש שתוף בין שמה ההררי (ש“ב כ”ג, ל"ג) ושגי ההררי (דהי“א י”א, ל"ד) ובין שמס בן אגא הררי (ש“ב כ”ג, י"א) שבדהי"א נפקד מקומו. ↩
-
דמיון זה הביא בסדר עולם פ' י"ב. ↩
-
אין סעיף ד' במקור המודפס, וראה הערה בראש הטקסט. [הערת פרויקט בן–יהודה] ↩
-
אולי יש במליצת המגדל רמז לתקוני עוז יותם בא"י שמכללם היו גם פרט של בנין מגדלים. ↩
-
עיין סנהדרין ק"ג: ורות רבה א‘, ב’ ומלאת, כי קדמונינו קבעו את זמן נבואה זו בימי אחז. ↩
-
נבואה כזאת לא נאמרה לעולם במלוא פירושה, כי אלו נתפרשה כל צרכה, כי עתה לא יצא מעשיהו למלחמה ולא נסבה המלכות לחזקיהו. ↩
-
פאעטיפיצירונג. ↩
-
“בדרכיך”שכתוב בעצם פסוק זה “שש ועושס צדק בדרכיך יזכרוך”. ↩
-
מליצה זו לא נמצאה בספרי נביאים כלל וכלל כ"א פעם אחת בתורה (בראשית מ“ט, כ”ד) ובתהלים (קל"ב ב‘, ה’) ↩
-
ס‘ ישעיה הוא כחלק אחד מששה עשר בכל המקרא ובכל כה"ק נמצאו מאה וחמשים פעם שרש בושה ובס’ זה שבע ועשרים פעמים. ↩
-
מלבד שני מקראות לא תמצא מליצה זו, כי אם במיכה בן דור הנביא הזה ובתהלים. ↩
-
יש להתבונן כי מלת “חרש” נמצאה בכל המקרא תשע פעמים ומהם בישעיה חמש. ומלת “עור” בשם לוי עשרים ושש פעמים ומהם בישעיה אחת עשרה. ↩
-
ושוים עוד פסוק שבפ‘ כ"ט לפסוק שבפ’ ס"ג בצירוף שם אברהם ושם יעקב ובדלוג שם יצחק. ↩
-
יש להתבונן בנבואה זו של ישעיה ושכנגדה של הושע, כי שתיהן פותחות בנחמת גאולה העתידה בתורת הקדמה לתוכחתם על מעשי דורם הרעים. ↩
-
בעמוס נאמר, כי אחרי הצרות הנפרעות לא חזרו ב“י בתשובה: ”ולא שבתם עדי“; ובישעיה נאמר, כי אחרי הצרות הנפרעות עוד יד ה' נטויה להביא עליהם עוד צרות: מפני מה? ”יען והעם לא שב עד המכהו“ (ישעיה ט', י"ב) שהוא מקביל אל ”ולא שבתם עדי" שבעמוס, ובכן סגנון אחד עולה לשני נביאים אלה בסדרי הפורענויות שאירעו בימי כל אחד מהם. ↩
-
על ידיעת יון את פלשתים בימי הקדם בעוד אשר לא ידעו אף את שם ישראל יעיד שם ארץ ישראל אשר קראו היונים, לא על שם ישראל הגוי הגדול השוכן בכל הארץ, כי אם על שם הגוי הקטן הפלשתי היושב רק על חוף הים והידוע להם Palästina “פלשתינא” ושם זה קראו לארץ אבותינו רק היונים ואחריהם נמשכו העמים המאוחרים. ↩
-
פירושו אין אתה מתעלם ח"ו מצרותי כי רואה אתה וסופך לרחם עלי. ↩
-
“אז דברת בחזון לחסידיך: נתן הנביא וכו'”(כש“י תהלים פ”ט, כ'). ↩
-
“מהעמונים”(דהי"ב כ‘, א’) ועיין מוצא דבר “המעונים”. ↩
-
ועיין כון זה במדרש תהלים פ"ב. ↩
[ילדות מנשה, אָפיוֹ. השרים ובני המלך. חדוש הבמות. הריסות המזבח. עבודת המולך. חדוש מעשה בית אחאב. עבודת הבעל החמנים וצבא השמים. פסל האשרה בבית ה'. גלולים בכל הארץ. המשתחוים על הגגות, מרכבות השמש. הכמרים. המתקדשים והמטהרים בגגות. אשרה על יד מזבח ירבעם בן נבט. במות לעשתורת, לכמוש ולמלכום. מלכת השמים והכונים. המעוננים, האובות והידעונים. הקדֵשות. פרעות בעם. מעל הכהנים והלוים. אמונת הכהנים בני צדוק. אכזריות מנשה. שפיכות דמים. שרים סוררים ושופטי און. קנאת הנביאים והרֵגתם בידי מנשה. שרי צבא אשור בירושלים. שַמות בארץ. כותים חדשים נוספים על הראשונים. מנשה מובא באזיקים בבלה. תשובתו ותפלתו. נחום האלקושי. מנשה שב אל ארצו ומטיב דרכו. תקון המזבח. בנין חומה ועופל. נציבים בערי המבצר. ספר דברי חוזי. פרי חטאת מנשה. מותו וקבורתו. מלוכת אמון בנו וחטאתיו. הקשר אשר עליו, מותו וקבורתו. מלכות יאשיהו.]
3067–3123
והימים אשר חי חזקיהו אחרי הֵעָלוֹת סנחריב מעליו, חמש עשרה שנה. ויהי במותו ויספדו לו כל בית ישראל ויעשו לו כבוד גדול ויקברוהו במעלה קברי בני דָוִד. ולא לריק התאבלו כל יהודה ויושבי ירושלים על מלכם זה, כי ימי מלכותו היו כמעט אחרית ימי הטובה בתור ימי הבית הראשון, כי על כסאו עלה מנשה (3067–693) בנו, נער בן שתים עשרה שנה. והמלך הצעיר הזה, היה שונה מחזקיהו אביו מן הקצה אל הקצה, ודומה בכל דרכיו אל אחז אבי אביו, אשר לפניו לא קם עוד כמהו בכל מלכי יהודה. ויהי המעט, כי חִדש בעצת שריו וקרוביו בני המלך1 הנוטים אחרי דרכי הנכר את הבמות, אשר הסיר חזקיהו אביו, ויהרוס את מזבח העולה2 וישבת עבודת בית ה‘, ויעבר גם את בנו באש למולך ויחדש במֶרְיוֹ ובאִוַלְתו את כל הבלי הנכר, אשר נראו בימי החשך ביהודה ובאפרים, ואשר בערו אחריהם אבותיו חסידי מלכי בית דוד וישביתום, וישם את אחאב מלך אפרים למופת לו, ויקם מזבחות לבעל ולאשרה3, וישם חמנים מעל למזבחות הבעלים4. ויָרע עוד לעשות מכל אשר היה לפניו, כי שם את בית ה’ הנעלה והמרומם למרכז לתועבות הנכר בשֻמו שם מקום לפסל האשרה5. ותקטן עוד בעיניו עבודת הבעל והאשרה וישם גם את כל צבא השמים, אשר עבדו להם הכנעני והאמורי לאלהים, ויבן גם לַשקוצים ההם מזבחות בחצרות בית ה‘6. ויהפוך המלך הכסיל הזה את כל הארץ אשר שֵם ה’ נקרא עליה, לארץ פסילים. ותחת אשר העמיד ירבעם, את שני עגליו בשני גבֻלות ארצו “בדן ובבית אל” מִלא מנשה את כל ארץ יהודה מקציה ועד קציה "מגבע ועד באר שבע7 במות ומצבות בעלים ואשרים. ויבן במות על השערים בירושלים8, ויכונן מזבחות לצבא השמים על עלית גג בית אחז9, ועלו משַמרי הבלי השוא גם על כל גגות הבתים הגבוהים, והסיכו נסכים וקטרו והשתחוו לצבא השמים10 לשמש ולירח ולמזלות, אשר עבודתם היתה לאחדים ביד הדור ההוא, עם עבודת הבעל והאשרה11. ומלבד עלית גג אחז וגגות הבתים, אשר בנו שם מזבחות לבעל ולשמש ולכל צבא השמים, נתן מנשה סוסים ויעש מרכבות, אשר בהן יֵצאו לקדם את פני השמש בעלותה, וישם את בית ה' גם למוצא סוסי מרכבות השמש12. ויתן מנשה על עבודת צבא השמים חבר כהנים, אשר קראו להם כמרים13 וגם עבודת האשרה פרצה מאד בארץ, ויהי משפט הזונים אחריה לעבוד אותה בגגות14 ולהקים את מצבתה בטבור הגן בתָוֶך15, ואֵלִים16 רעננים נטועים סביבותיה. ויהי המעט מעובדי המפלצת הזאת, כי עבודתם בצל האלים היתה מלאה תועבת זמה ושפך דמי ילדים נקיים17 אשר יסמר את שערת השומע, ויתקדשו ויטהרו עוד המרעים האלה החנפים בדם ובנִאופים, בגשתם אל עבודתם המגאֶלת והאכזיה, וַיִשָמרו מכל מגע איש נקי, אשר לא בא בסודם פן יטמא אותם18. ולבלתי השכח מלב העם כל הבל וכל חטאת, חִדש מנשה גם את המזבח והבמה, אשר עשה ירבעם בבית אל ויעש שם אשרה19. וישב ויבן על הר המשחה, הוא הר הזיתים את הבמות הנהרסות, אשר בנו נשי שלמה הנכריות לעשתֹּרת שקוץ צידונים ולכמוש שקוץ מואב ולמלכֹּם תועבת בני עמון, על כן קראו שלומי אמוני ישראל בימים ההם להר המשחה “הר המשחית”20.
ומלבד כל הגלולים, אשר זנו אחריהם לעין כל, עבדו בבתיהם את מלֶכת השמים אשר זנו אחריה המצרים והצידונים21 וירב העם לזנות אחרי התועבה הזאת בהאמינם, כי בידה להשביע לכל דורשיה לחם וכל טובה, ולכלות בחמת אפה בחרב וברעב, את כל אשר ימנעו ממנה את עבודתם את קטָרתם ואת נסכיהם22. וידרו נדרים לקטר ולהסך לה23. ותהי מלֶכת השמים נעבדת ביד כל אנשי הבית למקטן ועד גדול, האנשים והנשים והטף, אך כהונת הנשים גדלה על כהונת האנשים והטף ויהיו אלה רק מכשירי כהונה ועבודת הנסך והקטרת היתה רק בידי הנשים לבדן, על כן דבקו הנשים בעבודה הזאת מאד24 וגם במעשה “הַכַּוָנִים” אשר עשו לה, לאמר בדמות אשר ערכו לה במעשה אופים, היו הנשים עקר והגברים והטף רק טפלים להן ויהיו “הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כוָנים למלכת השמים”25.
והתרבות הרעה והחטאה הזאת, תרבות גלולי כנען, אשר השבית מנשה מפניה את תורת ה' אשר ביד משה, נתנה את פריה הרע והמר, כי שחֵר המלך הכסיל גם את הבלי הנַחַש, הכשפים, האובות והידעונים26 וילכו כל העם אחרי ההבל ויהבלו. ואחרי אשר מִלא מושל רשע את רוח החכמה והמוסר שכרון, ויפל עליה תרדמת מות, עורר את חושי הבשר, וַירתח אותם לתאוה ותשוקה, וירב את הַקָדֵש בארץ מאד מאד, וישם גם לזֻלות הזאת מקום במקדש העלוב והמחֻלל27. ותמלא הארץ זוללים וסובאים העורכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך28. ויתע מנשה את העם וישחיתו את דרכם גם משבעת עמי כנען, אשר היו למשל בתועבותיהם. וגם הכהנים והלוים סרו מאחרי ה' וירחקו מעליו, וילכו אחרי ההבל למען מצוא חן בעיני מלכם. ויהיו רק הכהנים בני צדוק לבדם נאמנים עם תורת אלהי אבותיהם וישמרו את משמרת קדשם וישימו נפשם בכפם, ויכהנו את כהונתם במקדש בסתר, בתעות הלוים וכל העם אחרי הגלולים ותחשב להם אמונתם לצדקה רבה מאד29.
ויוסף מנשה על חטאת אחז, כי הרבה לשפוך דם נקי, עד אשר מלא את ירושלים דמים, וימלא את הארץ, באשמתו ובאשמת שריו הסוררים, אשר לא ידעו בשת, חמס, עשק, רשע וגזל משפט30 “ואת בית המלך חמס ומרמה”31. ותשכל חרבו את נביאי האמת, אשר הוכיחו דרכו על פניו32.
אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית33
ובכל זאת לא חתו הנביאים מפניו, אף כי עריץ שופך דם היה. אולם בדברים, אף כי דברי אלהים הם, לא יוָסֵר איש כמנשה, על כן הקים לו ה' מוכיח קשה מאד, אשר מפניו נחת מלך יהודה זה, כי שמור שמרו מלכי אשור את עברתם למלכי ישראל, בזכרם את מפלת עמם לפני ירושלים, ואת המרד, אשר מרד חזקיהו בסנחריב ואת בריתו, אשר כרת עם מראדך בלאדן אויבו, להצמית את ממלכתו. ויהי בפרוע מנשה פרעות, ויכשל את כח עמו, ותהי לאסר חדון מלך אשור, המולך בעת ההיא, עת מצא לבצור את רוח מלך ישראל, וישלח את שרי צבאו ירושלימה ויעשו בה שמות34.
בְּקָקוּם בֹּקְקִים וּזְמֹרֵיהֶם שִׁחֵתוּ35.
ויעלו עִמּם עוד המון עמים ויושיבום בארץ, וַיָּקֶם אסר חדון בדבר הזה לישראל אורבים מתוך ביתו36. ויאסרו את מנשה בנחושתים ויוליכֻהו בבלה. אז הֻכה כעשב וייבש לבו37. ותלאותיו וֶעֱנותו אשר שבע בדרך38, עד אשר כמעט קרבה לשחת נפשו39 וחרפת שוביו ההוללים, אשר לא חשכוּ מפניו כל בוז40 פקחה את עיניו לראות, כי לא ברית עולם לאנוש רמה, עם הטובה והגדולה, ויחדל לתת לבו כלֵב אלהים ויִּכָּנע מאד מלפני אלהי אבותיו41. וישפוך שיחו לפני ה' בהתעטף עליו נפשו בצר לו:
אַל-תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי42.
מִפְּנֵי-זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי.
יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׁב אִיבָשׁ.
וְאַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב
וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר43
ותערוג נפשו על ציון נָוֵהוּ מאד44.
ובארץ ישראל קם אז נביא, ושמו נחום האלקושי45. ויחזק את לב העם בהזכירו להם את חסדי ה' ואת גבורותיו, ואת המגפה אשר נגף סנחריב מלך אשור ברעש ואש46 וינחמם, כי לא תקום להם עוד צרה מיד מלכי אשור47.
וישמע ה' לקול תחנוני מנשה48 ויט לו שלום, ולא כבדה עליו יד מלך אשור וישב מנשה לביתו ולמולדתו. ויהי בבואו ויסר את פסל התועבה מבית ה‘, ויבער מן העיר את כל השקוצים, אשר שם בה. וישב ויבן את מזבח העולה, אשר הרס במשובתו, ויתן אל לבו לשום את עבודת ה’ על פי תורת משה לחק כבראשונה. וישליכו רבים מן העם את אליליהם, אך את הבמות אשר שם חזקיהו את כל לבו, להשבית, לא עלה על לב מנשה להסיר, גם אחרי שובו אל דרכי אבותיו49. ולמיום החלו לשוב מחטאתו, שם את עיניו, לשקוד לטובה על עמו ועל ארצו, ויבן חומה חיצונה לעיר דוד, ואת העופל הגביה מאד, וישם שרי חיל בערי המבצר50 ויתחדשו עוד הפעם פני ירושלם, ויגדל כבודה כבימי מלכי הצדק.
כִּי-בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ51.
ויעלו סופרי הקדש על ספר דברי הימים למלכי ישראל, גם את חטאות מנשה לכל דבריהן, גם את דברי הנביאים, אשר הוכיחוהו, וגם את תשובתו מדרכו הרעה. ואחד מסופרי הקדש חוֹזַי שמו, כתב ספר על דבר מנשה, אשר קורא לו “דברי חוֹזָי”52. אך גם ספר דברי הימים למלכי ישראל, גם ספרי דברי חוזי אָבָדוּ ומלבד הדברים הכתובים בספר המלכים ודברי הימים, אשר בספרי הנביאים והכתובים, השתמר עוד מזמור אשר ראשיתו תפלת מנשה וקינה על שביו ועל צרותיו וסופו רנה ותודה על שובו לממלכתו. המזמור הזה נתן על ידי משוררי בית ה', לזמרו שם לזכר עולם.
תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל-יָהּ53.
אך בכל הרפואות, אשר שם מנשה את לבו, לחבוש את שבר עמו, לא העלה לו עוד ארוכה, כי המכות והתחלואים, אשר חִלָה בישראל בימי רשעו, הֵמַקוּ את ממלכת יהודה ויחליאוה לאין מרפא עוד54 ויאכלו את כח יהודה בכל פה ויזרקו בה שֵבה ותזקן ותחלש בלא עִתה. ומה נמרצו דברי הנביא, אשר ערך דמות לפרי חטאת מנשה כחמשים שנה אחרי מות המלך הזה:
בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר-שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ
וּבְגִלּוּלַיִךְ, אֲשֶׁר-עָשִׂית טָמֵאת
וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ55.
וימת מנשה בשנת החמשים וחמש למלכו, ויקברו אותו בגן ביתו, אשר קראו לו גן עֻזא וימלוך (3121–639) אמין בנו תחתיו, איש בן שתים ועשרים שנה, ושם אשתו ידידה בת עדיה מבצקת. ויהי במלכו ויעש את כל הרע אשר עשה מנשה אביו, ויחדש את כל התועבות, אשר התעיב אביו, ואת הגלולים, אשר החל אביהו לבער מן המקדש ומן העיר, השיב למקומם56. וירע עוד לעשות וישם את כל לבו לבער אחרי תורת משה57 אך ימי המלך הזה לא ארכו לו, כי בשנה השנית למלכו, קשרו עליו עבדיו וימיתוהו (3122–638) בביתו ויקברו גם אותו אל אביו בגן עזא הקרוב מאד לבית ה'. וירע הדבר מאד בעיני הנביאים, על אשר טמא העם את מקדשם בדבר הזה58. וַיִקוֹם עם הארץ את נקמת מלכו מיד הורגיו וימליכו את יאשיהו בנו, ילד בן שמונה שנים תחתיו.
-
“השרים ובני המלך”(צפני' א, ח) היו מושלים ברוח המלכים מימי מנשה. ובני המלך כנוי לכל זרע המלוכה הנקראים בל"א פרינצען. ↩
-
“מנשה… והרס את המזבח”(סנהד' קג:) ודבר זה מסתַיַע אח“כ מפסוק המספר את פרטי תשובתו ”ויבן את מזבח ה'…“ (דה"ב לג, טז) ויוסיפוס מביע את דבר זה לאמר: ”אחרי אשר רִפא את הריסות המזבח…" (קדמו'.2.3 X). ↩
-
מ"ב כא, ג. ↩
-
דה"ב לד, ד. ↩
-
מ“ב כא, ז. הוא פסל הסמל (דה"ב לג, ז) ועשיַת המרכז לע”ז מגונה זו, את המקדש, הוציאה את סופרי הקדש מידי סגנונם הצלול, ותעבֵר עליהם רוח קנאה (שם ומ"ב שם). ↩
-
מ“ב כא, ה; כג, יב. דה”ב לג, ה. ↩
-
מ"ב כג, ח. ↩
-
שם. ↩
-
י“ב. ואפשר, כי עליה זו היתה מקום ”מעלות אחז“ (מ"ב כ, יא) העשויות להורות את השעות. ואולי היה גם בימי אחז שם מקום לע”ז שבטלה חזקיהו ומנשה חזר וחדשה. ↩
-
ירמי‘ יט, יג; לב, כט. צפני’ א, ה. ועוד נשאר בסתר מע"ז זו בימי צדקי' (יחז' ח, ט"ז). ↩
-
“לבעל ולכל צבא השמים”(מ"ב כג, ד) “לבעל ולשמש ולירח ולמזלות ולכל צבא השמים” (ה) ובאמת היתה עבודת צבא השמים, שקראו לה הקדמונים “צאבה” (עיין מו"ג במקומות שונים) תולדה ראויה לעבודת הבעל שהוא נחשב בעיני עובדיו לאליל השמש. ↩
-
מ"ב כג, יא. ↩
-
ה. צפני' א, ד. ואע“פ, כי נמצא בדברי נביאינו שם כמרים גם לכהני סתם ע”ז (הושע י, ה) בכ"ז ישמש עקר שם זה לכהני צבא השמים. ↩
-
ישעי' א כט; סה, ג. ↩
-
סו, יז. ↩
-
א, כט. ↩
-
נז, ה. ↩
-
“אל תגש בי כי קדשתיך”(סה, ה) ואולי נקראה העבודה הנתעבה הזאת “קדֵש” על נהגם מין קדושה בטומאה זו. ↩
-
מ"ב כג, טו. ויש לזכור, כי מלכי יהודה פרשו את ידם על ארצות אפרים, אשר נשַמו מיושביהן. ↩
-
י"ג. ולפי הפשט אין שם ספק, כי אסא ויהושפט בערו ויהרסו את הבמות האלה ומנשה חזר ובנה אותן במקומן. ↩
-
המצרים קראו לה Nait והצידונים קראו לה Tanet.ועיין פירוש האשכנזי יוליוס פירסט ירמי' ז, יח. ↩
-
ירמי' מד, יז–יח. ↩
-
כ"ה. ↩
-
שם ושם. ↩
-
ז, יח.“כונים”(שם) הנכונה היא כפירש“י ”דפוס כוכב“, לאמר דמות ע”ז זו. ומלת “להעציבה” (מד, יט) שפירושה “דפוסים” (רש"י) “לעשות דמותה. והפעול ממנו ידיך עצבוני”. (ייטליש) “אבבילדונגען” (תרגום ייטליש). ועיין דברי יוליוס פירסט בתרגומו ובפירושו האשכנזי. ↩
-
מ“ב, כא, ו. דה”ב לג, ו. ↩
-
מ“ב כג, ז. ומכשירי ע”ז זו היו “צלמי התועבה” (יחז' ז, ב) המפורשים בכל גועל עבודתם (טז, יז). ↩
-
ישעי' סה, י“א… ”מני" היתה הירח ועבודתה שכרון. ↩
-
יחז' מ, מז; מג, יט; מד, י, יג. טו; מח. יא. ↩
-
הדמות הקודרת שערך צפני‘ לשופטי דורו ולשריו (צפני' ג, ג–ד) ויקרא עליהם “ולא יודע עול בשת” (ה', ועיין רש"י) “השחיתו כל עלילותם” (ז) וכל תלונותיו על “המכשלות את הרשעים” (א, ג) חוזרות על שופטי ימי מנשה, שהיו דנים את העם בימיו ובימי אמון בנו, עד ימי תשובת יאשי’ שבימיו נבא צפני'. ורוב מזמורי תהלים הצועקים חמס על השופטים הרשעים נאמרו על זמן מנשה, אשר לא היה כמוהו לרוע. ↩
-
צפני' א, ט. ↩
-
קדמו'.1.3 X ↩
-
ירמי' ב, ל. ↩
-
דה“ב לג, י”א. קדמו'.2 3 X ↩
-
נחום ב, ג. ↩
-
עזרא ד, ב. ↩
-
תהלים קב, ה.רבותינו ילמדונו, כי “כלפי מנשה אמרו: ”תפלה לעני“ (מדרש תהלים קב) ”פנה אל תפלת הערער זה מנשה וכו'" (שם). ↩
-
תהל' ק"ב, כד. ↩
-
“ועצמותי כמוקד נחרו…”(ד) “ימי כצל נטוי…” (יב). “קצר ימי” (כד) “אל תעלני בחצי ימי…” (כה). ↩
-
ט. ↩
-
דה"ב לג, יב. ↩
-
תהלים שם ג. ↩
-
יא–יג. ↩
-
יד – טו. ↩
-
“נחום… נתנבאו בימי מנשה”(ס"ע, כ) “על זרעו של סנחריב נבא בימי מנשה” (רש"י נחום א, ב) ופרשה ראשונה נאמרה עוד לפני חרבן נינוה, כי כל דברי‘ נאמרו בל’ עתיד. ↩
-
נחום א–י. ↩
-
לדעתנו תמשך פסקת “כלה הוא עושה” לשלמעלה והיא תשלום השאלה לאמר “מה תחשבון אל ה'”? כלה הוא עושה בישראל? – לא! לא תקום פעמים צרה!: התלאות שמצאו את יהודה בימי סנחריב לא תמצאנה אותם מיד מלכי אשור שאחריו. כי כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים“: ”שלמין בעיצה וסגיאין באתמניותא“. (תרגום יונתן) ”וכן נגוזו ועבר“: וגם אם תראה, כי שרי הצבא, אשר למלך אשור, הם ומלך יהודה שבוי חרבם כבר ”גזו את הדקל ועברו את פרת“ (רש"י) ובכ”ז “וענתִך” רק פעם אחת “לא אענך עוד” (נחום א, יב) לא אוסיף עוד לענותך פעם שנית בידי אומה זו. ↩
-
תהלים קב, יח.דה"ב לג, יג. ↩
-
לפי דברי קדמונינו לא היתה תשובת מנשה תשובה שלמה… "מנשה… ויעשה תשובה אפילו במרמה (אגדת בראשית ט). ↩
-
דה"ב לג, יד. ↩
-
תהלים קב, יז.יוסיפוס מספר, כי הֵשמו שרי צבא מלך אשור את הארץ (קדמו' שם) וקרוב הוא, כי כל דברי ימי הממלכה היו עזובים בבא שרי אשור ומצב לא היה בערים, ע"כ ברפא מנשה את שבר עמו, שם לבו אל החיל ואל ערי המבצר ואל העיר, לחזק את חומתה, אחרי אשר הכו בא שרי אשור פרצים. ↩
-
דה"ב לג, יט. ↩
-
תהלים קב, יט. ↩
-
מ"ב כג, כו; כד, ג–ד; ירמי' טו, ד. ↩
-
יחז' כב, ד. ↩
-
גראֶץ הכחיש כדרכו את תשובת מנשה (גד"י 284 II) ודבר זה מתקיים, מלבד עקר מקורו (דה"ב לג, יב–יג) גם ממקראות אחרות. צפני‘ הזכיר בראשית ימי יאשי’ שכל תועבות אמון, היו עוד קימות, רק “את שאר הבעל” (צפני' א, ד) ובכן מי בטל את רובו ואת עקרו עד כי לא נותר ממנו, כי אם “שאר”. אמון לא מִעט את ע“ז הנוהגת, כי אם שמר אותה בעצם תמה (מ"ב כא, כ–כא) ועוד הוסיף עליה (דה"ב לג, כג) ובכן אין זאת, כי מנשה החל לבער אחרי הבעל בימי תשובתו ולא כלה, ואמון בימיו המעטים לא הספיק עוד לגדל אותו כאשר עם לבבו. ויען כי אמון לא היה רק יורש לבד לעבודה זרה שהנהיג, כי אם החוזר ומנהיג אותה, אחרי שהתחילה להבטל, שִתפו אותו סופרי הקדש עם אביו בכל מנהגי ע”ז שהנהיגו ולא קראו אותם על שֵם מלך יהודה יחיד, כ“א על שם ”מלכי יהודה“ (מ"ב כג, ה. יא–יב) שמעוטם שנים הלא הם מנשה ואמון, ועל מלך קודם להם, כגון אחז אי אפשר שיכוֵן הכתוב, כי ע”ז שבימיו בער חזקיהו. ↩
-
“כי הוא אמון, הרבה אשמה: בער תורה מישראל”. (ס"ע כד) ובגמרא “אמון שרף את התורה” (סנהד' קד:) ולדעתנו מאמר הגמרא נדרש לעצמו. אך “בעור” זה איננו שרפה דוקא, כי אם אבוד והשכחה. ואולי זהו פירוש “ויעזוב את ה‘ וגו’ ולא הלך בדרך ה'”. (מ"ב כא, כב) שאי אפשר להאמר, כי הוא תוספת על הראשונות, כי עזיבת הטוב והחדלה לעשות אותו אינו אלא ראשית הרעו, ותחלתו הוא, ולא סופו. ↩
-
יחז‘ מג, ז–ט. והנביאים מצאו צד דמיון לחטאה הזאת, חטאת חברותא כלפי שמיא עם חטאת “בתי הקדשים” אשר שמו מנשה ואמון בעזותם בבית ה’ (מ"ב כג, ז) וכנגדם אמר הנביא "עתה ירחקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני (יחז' מג, ט). ↩
ימי פרס: הֵעָלוּת הַגוֹלָה / זאב יעבץ
רושם מפלת בבל. דניאל בהיכל כרש. כרש קם למושיע לישראל. זרובבל מתמנה לנשיא עמו. הדכרונה והמכתב. כלי הקדש מושבים לישראל. קהל העולים הנשארים בבבל תומכים בידיהם. “אוצר המלאכה” מתכונן. סוד “ראשי העם” נוסד, וזרובבל בראשם. יהושע בן יהוצדק נועד לכהן גדול. מספר העולים למחלקותיהם. בהמתם וקנינם. מעמד ארץ ישראל בימים ההם. דלדול העמים שכני יהודה. מטמוט ממלכות צור וצידון. רפיון מצרים. חוזק הכותים. “עמי הארצות” ושֵׁם “גוים” או “גר”. תגרה בין הכותים, ובין עולי בבל. העולים מתנחלים בערי אבותיהם. בקור ספרי היחש. זרובבל פחה בארץ ישראל. שררת “התרשתא”. נדבת לב זרובבל וטוב טעמו. מנדה בלו והלך. בית דוד ובית אהרן. זריזות הכהנים ורפיון הלוים. חנוכת המזבח. תחלת מלאכת בנין בית המקדש. הלוים מנצחים על עושי המלאכה. יסוד הבית בתרועה ושיר. שמחה ונהי. הכותים באים לגנוב לב ישראל כמשתתפים עמם, וזרובבל משיב פניהם ריקם. ברית הכותים עם גויי הארצות להרע לישראל. תחבולותיהם ומזמותיהם. איבת הכותים ורפיון ידים במעשה הבנין. מות כרש ומלכות כמכיז. צוררי היהודים היו לאגודה. בשלם מתרדת וטבאל. השטנה. המלאכה נִשְבֶּתֶת. רוח כהה ומרך לב. רזון וחורב. ריש ופרעות. קור רוח וקפאון בקרב העם. ספר איוב וערכו. אבדן ממלכת מצרים העתיקה.
3224–3238
ומקול “נתפשה בבל” נרעשה כל הארץ וכל יושבי תבל שמעו תמהו:
אֵיךְ נִגְדַּע וַיֵּשָּׁבֵר פַּטִּישׁ כָּל-הָאָרֶץ
אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם1
היה הקול העובר בכל הארצות מסביב. אך מכלם העמיק דבר המהפכה הזאת לנגוע בלב בני ישראל העשוקים, כי המה שתו מצו מיד ה' את קבעת “כוס הזהב המשכרת כל הארץ” את חמת בבל. על כן רצו מהם רצים מעיר המלוכה הנהרסה לבשר לאחיהם במושבותם2 את נקמת ה‘. ודבר ה’ אשר היה בפי הנביאים שכבר מתו, לעזוב את בבל ארץ גלותם ולשוב אל ארץ קדשם3, נֵעור ויהי לרוח חיים באף רבים משלומי אמוני ישראל.
וגם על המלך האדיר על כּרש הנורא למלכי ארץ, חזקה יד ה‘, אשר לא ידעה עד בואו בבלה4 להשלים את עצתו, אשר גלה על עבדיו הנביאים, ויתן ה’ את חן עם בני ישראל בעיניו, וייטב דניאל בעיני כרש וישב בהיכלו בשנה הראשונה למפלת בבל5. ותצלח בידו להטות את לב מלך החסד הזה, ככל אשר הטה את לב נבוכדראצר הקשה, לכבד את אלהי ישראל6 ויקח כרש את זרובבל בן פדיה7 בן שאלתיאל בן המלך יהויכין, אשר קראו לו הכשדים ששבצר8, וישימהו לנשיא על עמו9, וישא את ראשו בין הפַחות10 ויאר את פניו אל בני ישראל וימלא את ידם לשוב אל ארץ אבותיהם, ולבנות שם בית לה' ויכתוב בשפה ארמית כדברים האלה.
“בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם בֵּית-אֱלָהָא בִירוּשְׁלֶם בַּיְתָא יִתְבְּנֵא אֲתַר דִּי-דָבְחִין דִּבְחִין וְאֻשּׁוֹהִי מְסוֹבְלִין רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁתִּין: נִדְבָּכִין דִּי-אֶבֶן גְּלָל תְּלָתָא וְנִדְבָּך דִּי-אָע חֲדַת וְנִפְקְתָא מִן-בֵּית מַלְכָּא תִּתְיְהֵב: וְאַף מָאנֵי בֵית-אֱלָהָא דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא דִּי נְבוּכַדְנֶצַר הַנְפֵּק מִן-הֵיכְלָא דִי-בִירוּשְׁלֶם וְהֵיבֵל לְבָבֶל יַהֲתִיבוּן וִיהַךְ לְהֵיכְלָא דִי-בִירוּשְׁלֶם לְאַתְרֵהּ וְתַחֵת בְּבֵית אֱלָהָא”11
וינח כורש את “הדכרונה”12 הזאת למשמרת בבית גנזי המלך אשר במדי, ולבני ישראל אשר בכל מדינות מלכותו, העביר קול וישלח ספרים ככתבם וכלשונם וברוחם לאמר:
“כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא-פָקַד עָלַי לְבְנוֹת-לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת-בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: וְכָל-הַנִּשְׁאָר מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר-הוּא גָר-שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם-הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם”13
וימהר המלך כרש, ויקם את דברו ויצו את מתרדת שר האוצר, ויוצא לזרבבל את חמשת האלפים וארבע המאות כלי הכסף והזהב, אשר הביא נבוכדראצר מבית ה' אשר בירושלם בבלה14, ויתן על ידו רשיון לכרות עצי ארזים מן הלבנון לבנין הבית15. ויקומו ראשי האבות ליהודה ולבנימן, וראשי אבות הכהנים והלוים, ויחזקו את העם לעלות עמהם ארצה ישראל. ויתנדבו אנשים רבים לעלות, אך רבו מהם האנשים אשר חסה עינם על רכושם, אשר רכשו בבבל, ותערב עליהם ארץ גלותם ולא עזבוה, אך גם אלה אשר נשארו בבבל תמכו בידי אחיהם בעין טובה מאד, בכסף ובצדה לדרכם, ובבהמות לרכוֹב ולטעון עליהן16. וראשי האבות כוננו את “אוצר המלאכה” להביא שמה איש איש, את נדבתו לבנין הבית. ויביאו הם את ראשית נדבתם עשרים אלף דרכמוני זהב, ואלפַּיִם ומאתים מָנִים כסף וכמספר הזה נתנו יתר העם. ויתיצבו עשרה אנשים מזקני ראשי האבות17 בראש העם, ויתנו עליהם את זרבבל הנשיא לבית דוד, ויקדשו לכהן גדול את יהושע בן יהוצדק, בֵן לשריה הכהן הראש אשר המית נבוכדראצר ברבלה18 ויתאספו עליהם ארבעים ושנים אלף ושלש מאות וששים נפש מישראל ומן הכהנים ומן המשוררים והשוערים, אשר מבני הלוים, ומן הנתינים ומבני עבדי שלמה, המה בני שארית העם הנותר מן הכנעני והאמורי, מלבד עבדים ושפחות שבעת אלפים שלש מאות ושלשים נפש, ומאתים משוררים ומשוררות, בתוך המחנה. ויעל עם קהל הגולה כשמונת עלפי נפש בהמה, סוסים ופרדים, חמורים וגמלים, וישאו העולים עליהם את נשיהם ואת טפם ואת קנינם.
וארץ ישראל, אשר נָשַׁמָה מיושביה כל הימים האלה למיום גלות שארית יהודה19 מעליה, לא היתה נופלת בגורלה המר מכל הארצות אשר סביבותיה. כי כוס החמה אשר מסך ירמיהו להשקות את הגוים20, עברה על שכני יהודה הרעים רק שנות מספר אחרי גְלוֹת העלובה הזאת מארצה. ומרביתם שתו וישכרו ויקיאו ויפלו ולא הוסיפו קום עוד לעולם כדבר, אשר חזה להם הנביא21. ועמון הקטן בגוים, אשר התנשא לרשת את ישראל ויצר את שארית יהודה בנכליו, ויסב בנפש גדליה בן אחיקם, ומואב אחיו שתו את הכוס לראשונה, כי בעבור נבוכדראצר ומחנהו מצרימה, בשנה החמשית לגלות צדקיהו הכה שתי הממלכות הקטנות ההן22. ויראו בני הקדם הנוסעים בעדר, כי כשל כחן מאד, ויפשטו על חרבותיהן כרדת העיט על הפגרים, וישיתו אותן לבז ולמשסה וישבו בהן ויירשוה23. וישמד מואב מעם24 ושם עמון לא נזכר עוד בגוים25. ותהי לו עוד שארית נדחה ברבת בני עמון אשר היתה למוקש ולמארב לישראל עוד ימים רבים. גם ממלכת פלשת, אשר הכשיל פרעה נכה את כחה26, היתה למבוסה ולמרמס לחיל הכשדים השוטף בארץ בימי מלחלמותיהם בצור ובמצרים וַתִּשְׁבַּת מגוי וממלכה27. ותהי אשדוד העיר האחרונה אשר ישבו בה שרידי הפלשתים, עד כי נקראו הפלשתים למן היום ההוא “אשדודים” ושפת פלשת אשדודית"28 ותהי שארית פלטי הגוים לאספסוף נבזה, אשר לו שם לו בעמים.
וצור הרוכלת הנוכלת, אשר באין עיניה ולבה בלתי אם אל הבצע, שמחה לאיד בת יהודה, באמרה לרשת את סחרה, לא נהרסה עוד ממעמדה, אך גם כבודה גם כחה סר מעליה. כי עוד לא נרפאה מן המכות, אשר חלו בה מלכי אשור, והנה נבוכדראצר שם עיניה בה, ויפרץ בה פרץ על פני פרץ בהלחמו בה שלש עשרה שנה, עד כי היתה למסוס נוסס. ובדעתה את רפיונה, שמה את עֹל כרש מלך פרס על שכמה ותשבות מהיות גבירה, ותהי למדינה אחת בתוך המדינות הרבות אשר לפרס, ולא הוסיפה עוד להשמיע קולה בסוד העמים29. ומצרים, אשר הֻכתה מכות גדולות ונאמנות מיד נבוכדראצר, וכל עוד נפשה בה, היו עיניה רק אל תוכה. ובכן מתו או דלו כל העמים השאטים את ישראל מסביב. ולוא שכנו רק המה ופלטיהם בסביבות הארץ וגם בתוכה, כי עתה לא נפלאה מחמשים אלף בני הגולה לעלות על הארץ הנשמה הזאת בטח, ולרשתה ולא מצאה יד שכניהם לחבל את מעשה בני ישראל. אך גוי קטן מאֻסף מגולי המון עמים שונים, אשר הושיבו שלמנאסר ואסר הדון מלכי אשור באפרים, ואשר יקָרא בפי ישראל בשם הכותים קם לשטן לישראל בשמעו, כי הולך הוא וְקָרֵב לרשת את נחלת אבותיו. העם הזה היה שוקט על שמריו, כי החזיקו הכותים בעיר שמרון ויבנו חומה בצורה סביבותיה, ויחזיקו גם בערים רבות אחרות הקרובות אליה ויאחזו בהן וישבו בהן30 ויעשו חיל ויעשירו מאד בימי שבתם בארץ אבותינו31. וישם הגוי הקטן את לבו, לשית את ידו עם האספסוף, הלא הוא המון פליטי עמון, מואב ופלשת ובני קדר המתגורר בארץ להיות לצנינים לישראל על כל מדרך כף רגל. וירבו הימים מאד, עד אשר נתן ה' כח לישראל, להכריע את האויב הזה תחתיו.
ויען כי היו המון הנכרים המשוטטים בארץ ילידי גוים שונים, קראו בני ישראל למן העת ההיא לנכרים “גוים” ולאיש אחד מהם “גוי”.
ויבאו בני ישראל קהל הגולה את הארץ הקדושה, אשר נשאו את נפשם אליה זה כמה (3224–536) ואיש לא התיצב לפניהם לשטן, בלתי אם הכותים, אשר לא נתנום עבור את גבולם32. ואין עוד יודע כיום אם פרצו אבותינו להם דרך ביד חזקה או שטו מעליהם ויעבורו. אך למן היום הוא ידעו שבי הגולה, כי האנשים האלה צרי יהודה ובנימן הם, ולא נתנו להם לגנוב את לבם בחלקת שפתם ובערמתם. ויבאו בני ישראל ויאחזו מנחל מצרים, אשר בקצה גבול נגב הארץ עד כזיב33, היושבת על חוף הים בין עכו ובין צור. ויתילדו בה למשפחותם ותשב משפחה ומשפחה במקום אשר ישבו בה אבותיה לפני גלות הארץ34. וישמרו את טהרת מולדתם מאד35, ולא נמצאו בתוך כל הקהל בלתי אם כשש מאות וחמשים נפש, אשר לא יכלו להגיד בית אבותם36. ויקרא לבני ישראל אשר נאחזו בארץ בבואם מגלות בבל: “עולי בבל”, ולאבותיהם אשר נאחזו בימי יהושע בן נון “עולי מצרים”37. ויהי זרבבל לפחה ולראש לכל בני עמו יושבי ארץ אבותיו ויקרא שם פקודתו זאת בפי מלכי פרס ושריהם “הַתִּרְשָׁתָא”38. ויהי זרבבל איש נדיב לב וירם לאוצר המלאכה, אשר לבנין הבית, אלף דרכמוני זהב וחמשים מזרקי כסף וזהב ובגדי קדש לחמש מאות ושלשים כהנים39. וגם איש חכם לב היה, חרוץ ומבין חידות היודע להתהלך עם מלכים ושרים40. וימשול זרבבל על ישראל בשם מלך פרס, אשר לא בקש מהם דבר, בלתי אם להיות נאמנים לו, ולהעלות לו בידי הפחה, את המסים מדי שנה שנה. והמִסִים אשר שמה פרס על עבדיה, שלשה היו, ושמותם “מִנְדָה, בְּלוֹ וַהֲלָךְ”41 אך לכל דבר העם פנימה, יסד לו זרבבל סוד “ראשי האבות”42 אשר הוא ויהושע בן יהוצדק היו בו היושבים ראשונה. וגם טבע העדה השבה מבבל, הכריע להנחיל לכהן הגדול, כסא כבוד על יד המושל, כי בדכרונה הארמית והמכתב העברי, אשר הם הם מקור כל דברי החסד, אשר הטה כורש לבני ישראל, לא נזכר בלתי אם רשיון עבודת האלהים לקהל הגולה כטוב בעיניהם, במקום הקדוש להם. ובאחוזה אשר עבודת אלהים היא כל ראשיתה ואחריתה, הלא תהיה יד הכהן ראשונה. אך על זרבבל לא גדלה תפארתו, יען כי זרבבל היה גדול בעיני המלך, וגם בעיני העם לא גדל כבוד בית אהרן על כבוד בית דוד. וַיֵּחָשֵׁב גם בעיני הנביאים אשר קמו אחרי שוב ישראל על אדמת אבותיו, זרבבל התרשתא לראש, ויהושע בן יהוצדק הכהן למשנהו. ויהי כי נמשל קהל הגולה למנורת זהב, וידמו את זרבבל ואת יהושע לשני זיתים הנטועים לה מזה ומזה, ויאמר לזרבבל הזית, אשר מימין המנורה וליהושע הזית אשר משמאלה43. ויהיו שני השרים האלה כשני ראשי העם, אשר משמרותיהם חבוקות ודבוקות יחד כתאמי-בטן: “זרבבל בן שאלתיאל פחת יהודה ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול”44 ויאָמֵר עליהם “שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ”45.
ומכשירי עבודת הכהונה, הלא היו הכהנים והלוים. אפס כי מן הכהנים לא עלו בלתי אם ארבעה משמרות, הלא המה בני ידעיה, חרים, פשחור ואִמֵר46, ועשרים משמרות נשארו בארץ גלותם בבבל. ויהי מספר הכהנים העולים ארבעת אלפים מאתים ושמונים ותשעה47 ויתילדו גם הם למשפחותם ולבית אבותם, כי הכהנים, אשר לא מצאו את כתבם המתיחש נְגואלו מן הכהונה ויאסר עליהם לאכול מקדש הקדשים48. ומן הלוים לא עלו בלתי אם שלש מאות וחמשים נפש49, אין זאת כי רוח הלוים, אשר רפתה מעל עבודת ה' בימי מנשה מלך יהודה50 לא שבה אליהם עוד, ותהי כרוח תרדמה נסוכה עליהם. אך במתי מעט אלה היו נפשות יקרות מאד, הלא המה המשוררים לבית אסף51. ותהי המתכנת זרה מאד, כי מן הכהנים, אשר הלוים היו רבים מהם במספרם מעולם פי כמה וכמה, רבו מספר העולים על מספר עולי הלוים, שתים עשרה ידות. וגם הנתינים נוספו על הכהנים ועל הלוים, לעבוד את העבודה הגסה בבית המקדש, אחרי הבנותו, לחטוב עצים ולשאוב מים52.
ויהי אך תקעו משפחות שבי הגולה איש את יתֵדו בעירו, וימהרו כלם ויאספו כאיש אחד ירושלמה, ויקם יהושע הכהן ואחיו הכהנים וזרבבל הנשיא ואחיו, ויבנו בעצם ידיהם את המזבח על הר הבית במקום, אשר היה בנוי בידי שלמה מלך ישראל53, כאשר הורו להם הנביאים אשר עלו עמהם, כי יעלו לרצון זבחיהם, אך כי לא נבנה עוד הבית לה‘54. ויחנכו את המזבח ביום מקרא קדש באחד לחדש השביעי55, הוא יום ראש השנה (3225–535) וישימו להם לחק, להעלות יום יום את עולת התמיד בבֹקר ובערב ולחדשים ולכל מועדי ה’. וישמרו להקריב במועדם בחג הסכות את העולות במספרם כמשפטם, ותכון עבודת המזבח56.
ואחרי עבור ימי החג שמו ראשי העם את לבם, להכין את כל צרכי בנין הבית ויפתחו את אוצר המלאכה וישכרו חוצבים חרשים. ויבאו בברית עם הצורים והצידונים להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפו, על פי רשיון המלך כרש אשר בידם. ויתנו להם בשכרם חטים יין ושמן ככל אשר נתן שלמה לחירם מכֹלת תחת כסף57, כי מעולם נחשב הדגן התירוש והיצהר בעיני הצידונים למיטב סחר ארץ ישראל, ובהם היתה משכרתם רבה58 על כן נבחרה להם הסחורה הזאת מכסף.
ואת החדש השני הוא חדש אִיָר, אשר בו יסד שלמה מלך ישראל את הבית הראשון59, יעדו עולי הגולה ליסד את הבית השני. ויפקידו את הלוים, אשר לא נמנו את המשוררים ואת השוערים60 מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על עושי המלאכה. ויהי ביום הִוָסֵד בית ה‘, ויעמידו את הכהנים בבגדי קדשם ובחצצרות, ואת המשׁוררים בני אסף הלוים במצלתים להלל את ה’ בשירי דוד. וזרבבל ויהושע ירו את האבן הראשה61, ויריעו כל העם תרועה גדולה מאד, כי זכו לראות את ישראל שב לכבודו מימי קדם. אך שמחת בני הנעורים ערבה מאד לקול בכי הזקנים, אשר ראו עוד את הבית הראשון בתפארתו, ותהי כל התכונה הזאת דלה בעיניהם מאד62.
והקול נשמע עד למרחוק, כי בונים בני ישראל היכל גדול לאלהיהם. אז נבהלו “צרי יהודה ובנימן” הלא המה הכותים כי ראו כי תרום יד העם, אשר לו המשפט בארץ הזאת. הן גם בכוֹנֵן בני ישראל את המזבח, התנכלו הגוים הקטנים האלה להפיל עליהם אימה ופחד63, אך בכל זאת לא גדלה עוד חמתם, כי אמרו במה קטנה היא, אשר כמוה תרבינה בכל הארצות, מבלי תת הוד והדר על המזַבחים עליה. אך בשמעם כי היכל גדול הם בונים, חרה להם עד מות. ותהי ראשית עצתם לעלות ירושלמה ולהחליק לשון אל ראשי האבות לתתם לשית עמם ידם בבנין הבית, באשר גם הם עובדים את אלהי ישראל, כי אמרו בלבם תהי נא ידנו בבנין וידענו לחבל את מעשה בני ישראל. אך עצתם לא עמדה להם, כי זכרו בני ישראל את איבתם בעברם דרך ארצם64, ובדברים מעטים וברורים פטרו אותם זרבבל ויהושע וראשי האבות וישיבו פניהם ריקם. ויראו הכותים, כי בחלקת פיהם לא יוכלו לישראל, וישיתו ידם עם פלטי הגוים, אשר פשטו על הארץ בימי הָשַׁמָה ויתהפכו צרי יהודה בתחבלותיהם, יש אשר התלקטו איש איש אל מיֻדעו מבני ישראל, להרך את לבו, למען רַפּוֹת מעט מעט את ידי כל הקהל, ויש אשר הערימו עצה להבהיל אותם פעם בפעם בפחד פתאום. אך את כל לבם שמו להטות בשחד, את לב האחשדרפנים ואת יתר שרי המלך, אשר בארץ הזאת הנקראה בפי מלך בבל “עבר הנהר”65, לבלתי מהר למלא את פקודת כרש, אשר פקד עליהם לחזק את ידם בבנין הבית66. והמלך הנדיב הזה, היה אז תפוש במלחמותיו הרבות, מבלי היות אזנו פקוחה לשמוע ריב עמים. ותקצר יד בני ישראל לבנות את הבית מפני המכשולים, אשר שמו צרי יהודה ובנימן על דרכם ותעשה המלאכה ברפיון ידים. בכל זאת לא אספו בני ישראל את ידיהם אל חיקם ויבנו את העיר ואת חומתה67 כי בכל המוקשים, אשר שתו להם אויביהם, לא ערבו את לבם להפריע אותם ממעשיהם ביד רמה, בדעתם, כי המלך מגן להם.
אך בשנה השמינית ליסוד בית ה', מת המלך כרש (3230–530), ובנו אחשורש, אשר יקראו לו סופרי העמים כמביז, עלה על כסא אביו; אז נשאו צרי יהודה ראש, כי ככל, אשר היה כרש נדיב ורחב לב, כן היה כמביז בנו צר עין. וידעו הכותים, כי הפעם תצלח בידם להכות את בני ישראל בשוט לשון מכה רבה. ויוסדו צוררי ישראל לאגודה וישימו בראשם שלשה אנשים ושמם בִּשְלָם, מתרדת וטבאל, ויכתבו בשפת ארם שטנה אל המלך כמביז בידי רְחום וְשִׁמְשַׁי בשם כל המון פלטי העמים הקטנים, אשר תלאה לשון הקורא להביע את שמותיהם המבוהלים. ויערכו לישראל דמות עם בוגד ופושע וישימו נגד פני המלך את הרעה הצפויה אל ממלכתו מידם. ותצלח מזמתם הרעה, כי הטה המלך הקשה את אזנו אליהם, וימלא את ידם להפריע את בני ישראל ממעשיהם. ויהי בבא דבר המלך ובהקראו לפני רחום ושמשי, ויצאו דחופים ומבוהלים, ויבאו לירושלם וישביתו את בני ישראל מעבודתם ביד חזקה ותשבות העבודה ומים רבים.
למראה התעלולים האלה, אשר עוללו הגוים ברשיון מלך פרס, כהתה רוח העם מאד. וצוררי ישראל הריעו ויקחו להם קרנים ויתברכו בלבבם, כי בא היום אשר קוו. ויכבידו הגוים הקטנים, הנקלים והנבזים האלה את ידם הקשה על בני ישראל, עד כי “איש לא נשא ראשו”. ויחשבו מחשבות כל היום לזרות את קהל הגולה ולגרשם מן הארץ68 ויציקו לבני ישראל ויצרו את צעדיהם בארץ אבותיהם, ככל אשר מצאה ידם. ויארבו להם בדרכים ותהי יד גוי בגוי. וירב החמס בארץ69. ותאצל רוח כהה מאד על העם ותרפינה ידיהם. ותהי המשכרת מעט מאד, ולא היה שכר לאדם ולבהמה70 ולא ברכה בכל יגיע כפים71, והאיש אשר השתכר, השתכר אל צרור נקוב72. גם השנים היו שנות רזון וחורב, הזרע היה רב והקציר מעט, כי המעט כי כלאו שמים מטל, הֻכתה הארץ בשדפון ובירקון ובברד. הגפן חדלה את תירושה, והעת לא נתן את פריו, במקנה הצאן והבקר רבה המשכלת והגזה לא הצליחה73 והריש והעוני פרעו מוסר ויהיו אנשים, אשר השחיתו דרכם בימים ההם74. וחכמי העם הבינו בספר דברי ירמיהו, והנה לא מלאו עוד שבעים שנה מיום גלות הארץ75 ויאמן כל העם, כי לא באה עוד עת בית ה' להבנות76, ויתעלמו מן הדבר הקדוש, אשר נשאו אליו כל לבם ונפשם בראשונה ויתעו איש לעברו77. וראשי העם וגדוליו נָזֹרו איש אל ביתו וידיהם לא עשו תושיה78 ויהיו כל ימי כמביז, גם ימי כרש למן היום אשר החלו צוררי ישראל לחבל את מעשה ידיהם, ימי אין חפץ ואין מעשה.
אך רוח ישראל לא שקטה גם בעת ההיא79 כי איוב האחד משלשת אנשי המופת בגלות בבל80, כתב ספר, אשר אין כמהו לחכמה ולתפארת. וייצר ברוח קדשו צלמי נפשות וישם בפיהם דברים להוכיח, כי נעלה חכמת שֵׁם ועבר81 מאד, אפס כי אין ערוך גם לה אל תורת החסד, אשר נתן ה' לבני אברהם, יצחק ויעקב. ויעבר בחזון דמות צדיק כביר מימי קדם, יושב בארץ עוץ איוב שמו, ירא את אלהים מאד ומלא ברכת ה‘. כי מימי נעוריו היו לאחדים בידו, עשר וחכמה, גדולה וצדקה, כי ברך ה’ את מעשהו ומקנהו פרץ בארץ82 ויקן בכסף מלא גם שדות וכרמים83 ויעשר מכל בני קדם84 ויהי ביתו מלא דשן ומעדנים85. ובכל זאת היה המעט ממנו, כי נער כפיו מכל בצע, אשר לא כרת הוא, ובכל עשר נעלה נפשו ויהי טהר ידים וטהור עינים מאין כמוהו86 כי גם בעֹשר, אשר עשה בנקיון כפיו לא גבה לבו ולא שם את הונו מעוזו ומשושו87 ויהי כל ימיו “איש תם וישר, ירא אלהים וסר מרע”88 וישמור את תֹם דרכו מכל משמר ולא הרפה ממנה כל ימי חייו89. ותתעב נפשו כל דבר עולה שוא ורמיה90 ויצור את לשונו מכל רע ולא חטא בשפתיו גם בבוא עליו צרה, אשר כשל כחו לעמוד בה91 ויחשוב לנבלה ולחטאת לא יוכל כפרה, לשלוח פיו ברעה ביום צרה92. ויעצור ברוחו לבלתי לכת אחרי עיניו ואחרי לבו. ויטהר הגיון לבו מאד93. וישם את לבו לשמור את בניו ואת בנותיו העליזים מחטוא גם בקרב לבם94. וצדקתו הרבה לא היתה רק מקירות לבו וביתה, כי המו מעיו אל כל קשה יום ואיש מצוק95. ויהי למעוז ולמחסה לעני, אב לאביון ויתום ומגן לאלמנה, עינים לעִוֵר ורגלים לְפִסֵחַ96. ויהי שלחנו ערוך לרעב ומלתחתו פתוחה לערום, ומעונו בית מרבית ליתום97 ומלון לאורח98. ויוקר מכל יקר את כבוד משפט כל האדם, באשר הוא אדם, וַיִכָּבֵד בעיניו העבד והאמה כהכבד האדון והגבירה ויחשוב לעון פלילי ולגאות גסה לאיש להתנשא עליהם במאומה, ויתן להם גם להועיד אותו למשפט, בהיות להם ריב עמו.
אִם-אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִיבָם עִמָּדִי.
הֲלֹא-בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכוּנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד99
ותפג לו גם מרת המות בזכרו, כי בכל רעתו נמצא בו דבר טוב, כי שם הוא קץ לשלטון האדם באדם לרגז הרשעים ולעמל האמללים, לבתי הכלא ולנוגשים, לאכזריות ולעבדות100. ובהיות הצדק נעלה בעיניו, הרבה מאד מכבוד נפשו ומשלומה, לא שנא את משנאיו ולא חרש עליהם רעה101 ולא גדלה נפשו בעיניו לכסות את פשעה102. על כן כבדו אותו אנשי מקומו מאד, וישתו בצמא את דבריו, ויהי להם ליועץ103 ולשופט יושב ראש104. ויכבד את ידו החזקה על עושקי דלים רוצצי אביונים וייסרם כדי רשעתם105 ויהי מושבו נכון ליד שערים לפי קרת וכל העם מקטן ועד גדול, מנער ועד זקן, נגיד ושר נצבים לפניו חרדים אל דברו מבלי הוצא הגה מפיהם106. וגם בְּהָאֵר איוב את פניו אל הנצבים עליו, לא ערבו את לבם להאמין, כי יעלה בגורלם כבוד גדול כזה107.
ויהי היום ויתן ה' את איוב עבדו ביד השטן למען נסותו היחזיק בתֻמתו בבוא אליו צרה אם לא? ויבא עליו השטן שכול, ריש וחלאים רעים, ויהי בראותו את הרעה הגדולה, אשר באה עליו, ויפל ארצה וישתחו ויקרא: “ערם יצאתי מבטן אמי וערם אשוב שמה, ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מברך”108 ויגער בשאתו על בלי ברכה את ה' על הרעה הבאה מידו ככל אשר יברך איש על הטוב, אשר יתן לו ה'109. והתחלואים, אשר חלו בו לא מהרו לסור ממנו, כי הלכו הלוך ופשה, פניו חמרמרו110 עורו רגע וימאס111 עינו כהתה112 מעיו רֻתחו113 עצמו דבקה בעורו114 וכליותיו כמעט כלו בחיקו115. לרגלי המכאובים האלה הֻכה גם לבו, כי נתקו זמותיו116 ורוחו חֻבלה117, עד כי נדדה כל שנה מעיניו, ויהיו גם לילותיו עמל ונדודים118, ומדי עבור תנומה קלה על עיניו, החלו חלומות וחזיונות להציקו119 ולערוך לנגדו בעותי אֱלֹהַּ120, עד כי בחר מחנק לנפשו121. ויהי המעט ממנו כל המכאובים והמצוקות האלה, אשר עכרו את שארו ואת רוחו, והנה צרה קמה עליו גם מחוץ גם מבית, כי האנשים הרעים, אשר מפיהם השליך טרף ויצל עשוקים מידם, בהיותו שר ושופט, קמו עתה לצחק להתל ולהתעלל בו122 ויבאו אליו אגֻדות אגדות כאלה, ויחנו על יד אהלו ויעיקו ויציקו לו123. ובזויי עם אשר קנאו בעוד קרנו רמה בגאון מולדתו, מצאו להם ידים בימי עניו, לשום עליו את חתיתם גם המה124. ובעוד חברי הפוחזים מְצֵרים ומריעים לו מחוץ, פשעו בו עבדיו ואמהותיו מבית ויגדילו עליו עקב125 ויפרדו מעליו כל אוהביו ורעיו, ויהפכו לו לבוזי צלמו126, וקרוביו ואחיו, עצמו ובשרו, גם הם עזבוהו וישכחוהו127 וגם נפש אשתו בחלה בו128. ותקטן עוד כל זאת, ויבאו לאיוב “הגדול מכל בני קדם” ימי עֹני129, כי מקנהו הלא מת כֻּלו ואדמתו הוציאה “תחת חטה חוח ותחת שעורה באשה”130, ואת מעט היבול אשר נתנו, פשטו אויבי איוב ויבוזו וישוסו אותו וילדיו הקטנים, אשר נותרו לו, רָעֵבו131, ואויביו המרעים הצרו לאֻמלל הזה ככל אשר יכולו, וישלחו את ידם אל כבוד ביתו לחללו132, על כן רך לבו מאד ויהי נבהל ונפעם כל היום133 כי גם שבר רוח נוסף לו על מכאובי בשר.
ויהי כשמוע שלשת רעי איוב, אנשי שם חכמי לב, את הרעה אשר באה עליו, ויחרדו אליו איש מארצו ומעירו, לבא לנוד לו ולנחמו, ויתנו קולם בבכי ויקרעו את בגדיהם בראותם אותו ולא מצאו מלים בפיהם לנסות אליו דבר נחומים. ויהי מקץ שבעת ימים לשבתם עם איוב על הארץ, מבלי דבר איש דבר, פתח איוב את פיו ויקלל את יום הִוָלדו, וישא את משלו בשפה רוממה מאין כמוה על דבר המות עד כמה הוא נבחר מחיים, בהיות גבול החיים מהומה ומכאובים, חמס ומעשקות והמות בית מנוחה הוא לכל יגעי כח, ויתאונן באזני רעיו, כי לא הֻנח לו כל ימיו, כי גם בימי הטובה הגה אימה, כי יבא לו יום צרה וחשכה, אשר ישים קץ לכל טובו ומגורתו הנה באה לו.
דברי הקללה, אשר קלל איוב בקוצר רוחו את יומו, והדבר אשר התמלט מפיו, כי שבע נדודים ומגור כל ימיו, פן תבואהו רעה נתנו אותו בעיני רעיו, אשר רחוקים היו ממנו ימים רבים, לאיש אשר כל צדקתו היתה רק מן השפה ולחוץ ובקרבו יסרוהו כליותיו ויכהו לבו על חטאותיו. ולא האמינו עוד בלב שלם אל שמע חסדיו הרבים, אשר שמעו איש במקומו מפי עוברי דרך, אשר מלאו פיהם תהלתו. ויט לבם אל דברי “הָעֲולים” הרשעים, אשר הרימו קרנם ביום נפלו וינקמו ממנו על “שברי מתלעותם ועל השליכו משניהם טרף”, ויהפכו גם באזני רעיו הנאמנים את כל מעשי צדקתו לרשע ויאמינו להם רעי איוב134 על כן לא הוסיפו עוד רעי איוב להתפלא על אחריתו הרעה135. ויהי ככלות איוב לדבר את ראשית דבריו, ויפתחו רעיו גם הם את פיהם ויתוַכחו עמו. וישאו משליהם חליפות על דרכי ה' וישפכו ארבעתם מעט מעט את רוחם, וילך דברם הלוך וקשה, עד כי היו התנחומות כמעט לדברי ריב. ויהי דבר אליפז התימני הראשון לדברי שלשת הרעים. ואליפז איש אשר חכמתו, וחכמת שני רעיו, גדלה מאד בעיניו. וַיְשַו אליפז את נפשו כאיש, אשר שפכו עליו חכמי הקדם את רוחם, ובדבר הזה הורישו לו גם תבל ומלואה136 ועל כן קלה בעיניו חכמת איוב137 הצעיר ממנו ומשני רעיו גם לימים138 וַיַכְבֵּד עליו כמעט את ידו לקחת מפיו את חקרי הקיונו, כאשר יקח התלמיד את תורת מורהו מפיו, מבלי הֵימִין ומבלי הַשְׂמֵאל139. ותהי ראשית שיחתו תוכחה רבה ונמרצה גם יחד, כי לא נאוה לאיש חיל להתרפות ביום צרה140, וכי יש לצדיק לחסות בצדקתו כי לא תכלה אליו הרעה כתֻמה141. אך ראשי דברו, אשר אותם המריץ בכל עז, שנים הם, האחת כי כל הרעה הבאה על איש, רק פרי חטאתו היא, והאיש אשר צדיק הוא באמת, לא תאֻנה לו כל רעה לעולם, ועל פי הדברים האלה יעיד אסון איש ושברו על רשעתו142, והשנית, כי גדול ה' ולגדֻלתו אין חקר, אך ברוב גדלו לא זכו גם שחקים בעיניו אף כי שוכני בתי חמר, אשר בעפר יסודם, כי נבזו נקלו מאד בקטנם וברפיונם בעיני אלהים, משום עליהם לב אם יאבדו וְיֻכַּתּוּ וִידֻכָּאוּ143, על כן שוא לגבר לצעוק אל ה' בצר לו144, כי אז נסתרה לו כל דרך מה‘. ולמען חזק את דברו, כי הצרה הבאה על איוב פרי דרכו הרעה היא, שם את מגורת איוב אשר יגור כל ימיו, לעֵד על דברו, כי אין זאת, כי לא ישרה נפש איוב בו145. וגם תלאותיו הרבות עודן מעט, ולא גדלו די העונש הראוי על חטאותיו146, אשר חטא, בהתברכו בלבבו כי עין אלהים לא תראה את מזמותיו ואת עלילותיו147. ותהי העצה האחת לאליפז אשר יעץ לאיוב, כי ישוב מדרכו הרעה, אז יקל ה’ את ידו מעליו, ושב עוד לראות טוב148.
ודברי בלדד השוחי, אשר דבר גם הוא בשם חכמי הקדם וברוחם149, היו דומים לדברי אליפז התימני, בהמריצו גם הוא את דבר קוטן האדם וזעֵר ערכו בעיני האלהים150, ובשומו גם הוא את מגורת איוב לאות על דרכיו כי לא טובו151, ויען כי נקל האדם בעיני האלהים, חרה אפו באיוב על התגעשו מאד על צרותיו, כי במה נחשב האדם ותענגותיו ומכאוביו, כי יערב את לבו, להרגיז ארץ עליהם152; אך לעֻמת זה הרבה בלדד להוכיח בשפה ברורה משפת אליפז רעהו, כי טובת האדם ורעתו, פרי צדקתו או רשעתו היא153 וישא משלו על שַׁלְוַת הרשעים כי לפני כל חציר תיבש, וכל מבטחו בית עכביש הוא154.
וצפר הנעמתי היה קרוב בדעותיו אל בלדד השוחי. וישם גם הוא את צדקת איש או רשעתו למקור כל המוצאות אותו בחייו155, וישא גם הוא משלו על “רננת רשעים” כי מקרוב היא “ושמחתו עדי רגע”156; אך הוא פקח את עיניו להתבונן גם אל הדבר הזה, כי הרעה אשר תשיג את האדם, תורת מוסר היא לאיש אשר רוח בו לקנות לב157. ולאיוֹב השכיל לענות על ריבות שפתיו כי כל תלונותיו, אשר בעיניו הן מוצקות כהררי עד, כצל תחלופנה, לוא רק פתוח יפתח ה' את שפתיו עמו, כי עין אנוש לא תבחן תעלומות דרכי חכמתו, כי גדלה וגבהה עצמת משפטי ה' ודרכיו מן הדמות אשר יערוֹך אדם להם158.
את הדברים האלה דברו שלשת הרעים אל איוב, ברוח קשה, ובאמרם לקנא לה‘, אשר התאונן איוב רע באזניו, לא שמו לב לדבר רכות לאיש, אשר מכאוביו נתנו את דבריו בפיו. על הדבר הזה חרה מאד אף איוב, אשר בכל צרותיו לא שחה עוד רוחו בקרבו159. ויהי כשמעו את ראשית דברי אליפז ויהיו בעיניו, רעיו, אשר באו לנחמו ולשמחו מיגונו כנחל בוגד וכמוצא מים, אשר קוה אליו הנודד הצמא, ובגשתו אליו והנה כזבו מימיו160. ויחשוב אותם לאנשים אשר בגאותם מנעו מרעיהם חסד161 וַיִבז בלבו להעלות על רוחו, כי מידם תבא לרוחו הנדכאה עזרה ותושיה162 כי רק דבריו, אשר דבר הוא ממעמקי לבו, נחשבו לו לאמרי יושר, אשר אין בהם דופי ועולה163 ודברי רעיו, ללעג164 והתולים165, אשר הוכח לא יוכיחו מאומה166 רק הכלם יכלימו איש נעלב כמהו167, ודכא ידכאו את רוחו הנכאה168. וַיֵלֶא מאד לשאת את גאותם אשר התגאו להתנשא עליו בחכמתם, וּלְשַׁוֹתוֹ כנער אשר לא למד חכמה מעודו, ויגד להם על פניהם, כי המעט ממנו, כי לא נופל הוא מהם בחכמתו ובדעתו169, כי גם רואה הוא, כי צפן ה’ את לבם משכל, על כן לא רומם לבם170 ולא טהר, לדעת נפש נענה ואת מכאוביה, וכי כל אמריהם משלי אפר הם, אשר אין רוח בם171, וכל חכמתם, אשר בה תמצא ידם להתכבד באמת, היא רק להחריש172, והחכמה הזאת לא תקשה עליהם אחרי כי לא רוח אמת173 מלאה עוז, תציקם להביע את דבריהם, וגם לאיש לא תצא רעה במנעם את פרי תבונתם, כי כל בער לא יחכם בה174, ולנפשו אל נא ישיתו לב אם שוגה הוא בדעותיו, כי כל משגהו אליו ישוב, והם לא ישאו בעונו175. וגם יראת ה' אשר היתה על פניהם בהוכיחם לו את דרכו, היתה בעיניו כדברי חנף ומשא פנים, אשר פיהם ידבר, ולבם לא כן יחשוב. וירגז ויקנא מאד לזכר הדבר הזה, כי יערב לבם להתהלך עם אלהים כהתהלך איש חנף עם רעהו176, ויוסף ויאמר בלבו, ואם גם לה' ידברו אנשים אלה רימה, מדוע זה יישרו לכת עם איש נגוע כמהו בדרך תמים, על כן אין גם תנחומותיהם בלתי אם עמל177 הבל ומעל178, אשר לא יקשה גם לאיש כְּבַד לב לשַׁוֹת כמוהן, לאמר, להעתיר במו פיו תנחומים אין מספר, ולבו לא יהגה ולא יהמה מאומה לנפש, אשר אותה ינחם179. וקצף גדול קצף איוב על אליפז התימני אשר הוא הרבה לחרף אותו מכל רעיו וימשל אותו לעֵד העומד על ימינו לשטנו, ולהעיד עליו את עֲוֹנוֹ לפני ה' השופט ומיסר אותו180. הדמות הזאת אשר ערך לרעיו ומערכי לבם, הרגיזה אותו מאד ותגע את לבו בקרבו לרגעים. יש אשר מרה נפשו, וַיַשְׁפֵּל את רעיו ויתנשא עליהם בדעתו את בור לבבו, ויבדל בין נהמת לבו ותאות נפשו ובין השאון, אשר העלו הם בדבריהם, ויקרא בגדל לבב: “אולם אני אל שדי אדבר והוכח אל אל אחפץ ואולם אתם טופלי שקר רופאי אלל כלכם”181 ויזכירם את יד ה‘, כי נטויה היא על כל דוברי רעה182, ויש אשר כרגע נהפך לבו וירך, ויחנן קולו ויקרא: “מְלִיצַי רֵעָי”183 “חנוני חנוני אתם רעי, כי יד אלוה נגעה בי” ויתחנן אליהם להרפות ממנו ולבלתי יוסיפו להכאיב את לבו הרך והמֻכה בדבריהם הקשים והשנונים184. ויש אשר נסה להצטדק לפניהם על קוצר רוחו ולבקש מהם רק את החסד האחד, לתת לו, לשום מעט קט רוָחה לשפוך את שיחו מבלי הפרע אוֹתו185. אך כל זאת לא הועילה לְהָשֵׁך את תלונותיהם מעליו, ויוסף להאמין מיום ליום, כי אמנם נכונה מחשבתו, כי צדקתו וענותו היא היא הַשמה אותו, בעיני רעיו הערומים והשאננים ממנו, לשחוק ולבוז186 וכי אוהביו אלה, הם הכורים שוחה לרגלו187. המחשבות האלה אשר חשב על רעיו אשר באהבתם בטח בראשונה, ותהי לו לאכזב המריצו עוד את תלונותיו על ה’. ויהי ככלות אליפז לדבר את דבריו הראשונים188, וישא איוב את נפשו רק אל הטובה האחת אשר תמצא את האדם בחיים, הלא היא המות189. וישא משלו על ימי החיים כי מעט ורעים המה190, וכי עמל האדם בחיים עבודת פרך היא, ועל כן יחשבו ימי חיי האדם לימי צבא “שנות שכיר”, ויום מלאת ימיו, יום רצון191 על כן נכסף מאד אל המות, כאשר יכסוף איש לבא ולהגיע אל מחוז חפצו192. ותהי רק זאת תקותו האחת193 בהיות המות החֻפשה הנִתֶּנת לו מעצבו ומרגזו ומעבודתו הקשה, אשר יעבידהו קשי יומו. ויתעצב מאד על גורל האדם הנקלה והנבזה, כי ישים אליו האלהים הגדול והנורא את עיניו לגדלו ולנסותו, למען ענותו וליסרו194, ולבקש מידו גדולות אשר נעלו נשגבו ממנו195, עד כי נבדל הוא לרעה מכל היקום: לעץ מיער יש אחרית ותקוה, ורק לאנוש אין אחרית ואין תקוה196 וכל חייו הם רק למפגע ולמשא197. ויחלט כי שלטון ה' באדם הוא ממשלת חוזק יד וחמת כח, אשר רחמים משחק לה198, ועינה רעה בכבוד האדם199 ובצדקתו200 ובשלותו201 וכל משוש דרכה הוא, להודיע לבני אדם את קשי כחה, ואת ידה החזקה בהפליאה את מכותיו202, מבלי הבט הצדיק הוא או רשע203 ומי יתיצב לפני הגבורה הנאזרת הזאת, אשר זרועה נטויה תמיד ואין כל מעצור לעֻזה ולתקפה204. ובמקום אשר הכח לבדו הוא ראש כל מסבי השלטון, ולא המשפט, גם כי יצעק העשוק חמס לא יענה205 כי הדבר הזה יפלא כמעט כי ימצא לו שם אזן קשבת206. הן אמנם כי אם ירשע האדם יענש קשה, אך גם אם יזכה גבר את ארחו לא ינצל מרעה207. כי הארץ נתנה ביד השטן אשר הסית את ה' לתת את איוב בידו208, והוא ירגל בכל איש נקי וצדיק כי צר ואויב הוא לה‘, וידו תִמָלֵא להרע לו כהרע לאיש צר ואויב209. ויען כי תקפו על איוב בצר לו דעות כאלה, אשר לא התאימו עם צדקתו ובור לבבו, היה לו למשא נפש רק הדבר האחד הזה לבא במשפט עם ה’ ולהתוכח עמו פנים בפנים כי תם לבבו ונקיון כפיו, היה בעיניו כאיתן לא ימוט ולבו היה סמוך בטוח כי יצא צדיק בהשפטו210, ובלבבו התברך, כי את צדקתו יתַנו אלהים211 ואנשים עד דור אחרון212. ויט להאמין כי אך אם קרוב יקרב למשפט, והיה ה' בעל משפטו לו לְדַיָן, והוציא הוא בעצם כבודו את צדקתו לאור213. ועל כן התכנסו לו הפעם כל הרעות אשר מצאו אותו, רק ברעה האחת הזאת, כי לא תמצא יד אנוש הדלה להועיד את האל התקיף למשפט214. תאות נפש זאת להשפט עם ה' ולשמוע את מענהו מפיו, אשר היתה לראש מַאֲוַיֵי איוב, החלה ללכת הלוך וגדול למן העת אשר ראה, כי גם בלדד גם צופר לא יענוהו דברים כאשר עם לבבו215, ותוחלתו נכזבה לשמוע מפי רעיו החכמים דברים נכונים, אשר יוכיחו לו את הליכות ה' עמו. ויען כי המעט מרעיו, כי לא הוכיחו לו דבר כאשר עם לבבו, כי אם גם הרעם הרעימו אותו, חם גם לבו בקרבו, ויסר כל מחסום מפיו בהתאוננו רע באזני ה‘, ויבטא דברים קשים במרי שיחו216 וינהום לבו כנהמת ים מדי ענותו את רעיו כל עוד לא רפתה רוחם מעליו. אך בעלות דברי ריב אליפז, במענהו האחרון, עד מרום קצם217 והמליץ התימני הזה ראה, כי העתיר את דבריו, וכי הרבה לפגוע בלבו הנמחץ, ויתחזק לכלות את דבריו בברכה ונחמה, אז קמה מעט גם סערת לב איוב לדממה, ויחל לדבר את דבריו בנחת. וכאשר שמע את מענה בלדד אחרי כן, כי חדל מריב, וירא את צופר כי חשך את פיו ולא דבר עוד כל מאומה, חדל גם הוא מעט מעט רוגז, ואמרותיו לא היו עוד כהמון גלי ים סוער, כי אם כפלגי שמן ההולכים לאט218 בדברים אשר דבר למן העת, אשר שבתו שלשת האנשים מענות אותו החלו הרעות, אשר נולדו לו בימי צרתו ללכת הלך ושקוע והדעות הזכות והטהורות, אשר היו לו למאורות כל ימי חייו, שבו לעלות ולהראות, ואף כי עוד לא שככה רוחו על שלות הרשעים219, אשר יגדילו עקב על הצדיקים, בכל זאת החל להעיר אזן על אחריתם, כי מרה היא, כי כל טובם להם לפח ובבוא יום פקודתם, כשבר נבל יוצרים יְנֻפָּצו220, וכי גם בעוד הרשע מתעדן ופושה בדשן מרעהו, דל חלקו בחיים, אף גם מחלק העני המדֻכא, כי כל תענגותיו מאפס ותהו הם, אם יפלא ממנו התענוג האחד, אשר אין ערוך אליו להתענג על ה’ ולאור באור פניו221. ואם כל עצם טובו איננו בלתי אם כח ידיו ועשרו, הלא טובה כזאת כחלום תעוף222, והאנשים הרעים האלה, הם המה הבוערים המוליכים שולל את העם בדרך כסל ורשע, הם הם מורדי האור223 כי החכמה האחת הנאמנה, היא יראת ה' וסור מרע224 אשר אותה לא ידעו ולא שמו לב לדעת. והדברים אשר האריך איוב לדבר על דברי ימי חייו בשלותו, הם מקור חכמה ומוסר ואמרי נעם, אך בכל זאת לא הרפה עוד מראש מאוייו, להוכיח את צדקו ולגלות ריבו לעיני אלהים ואדם. ובדעתו כי לא יוכל להשפט עם ה' היושב בשמים, התאוה מאד, כי ימצא לו בארץ בן אדם כמהו, איש חכם וצדיק, אשר יטה אזן בנחת ובארך רוח לשמע שיחו וְשֶׁפֶךְ לבו225, כי למן העת אשר חדלו רעיו לריב עמו, עמדו ולא ענו עוד אותו מטוב עד רע, כי לא מצאו מענה וירשיעוהו ולא יספו לדבר עמו.
אז קם אליהו בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם בן חצרון למטה יהודה226, איש צעיר לימים, אשר לא גרע עין מאיוב ומרעיו ולא העלים אזן מדבריהם, כל ימי התוַכחם עמו, למוכיח אוהב לאיוב ולמליץ ולמגן לו מפני רעיו, אשר הרשיעוהו בקוצר רוחם, כי עד העת ההיא התאפק אליהו ולא פצה פיו, אף כי הציקתהו רוחו המלאה מלים227, יען כי הוא איש צעיר, ורעי איוב ישישים, ויאמן בחכמתם באמרו, כי “רוב שנים יודיעו חרמה”228, אך בשמעו את כל שיחותיהם עד תֻמן, כי נלאו להשיב לאיוב על דבריו בטוב טעם ודעת, ויצא משפט, כי יש אשר יתן בלב עול ימים, חכמה רבה ומזקנים ימנעֶהָ229. וישם את לבו לבלתי הכחד את דבריו תחת לשונו, למען שאת פנים לרעי איוב230, וישא דעו על כל הגדולות, אשר דבר עליהן איוב ורעיו וידבר עליהן בטעם תורת אלהי אברהם וברוחו. ויוכח גם הוא את איוב, אך בשפה רכה, ורק “על צדקו נפשו מאלהים”231. אך על לבו לא עלה להרשיע את הצדיק הכביר הזה, ולחפא עליו דברי רשע, אשר לא היו ולא נבראו. ומלבד הדבר האחד אשר בו נדמה במדברותיו אל איוב ורעיו, בשֻׂמו גם הוא את היקום למקור חכמה ובינה232, נבדל מהם בכל דרכי רוחו. ותהי תחלת מעשהו, לערות עד היסוד ולהפוך משֹׁרש את ראשית תורת איוב ורעיו וכל חכמי הנכר בימי הקדם, כי האדם הוא כאין בעיני האלהים. ויהי אך החל לשאת מדברותיו וימרץ דברו על אדות רוח האדם, כי בת אלהי עולם הוא:
אָכֵן רוּחַ-הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם233
רוּחַ-אֵל עָשָׂתְנִי וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּחַיֵּנִי234
ועל פי היסוד המוסד הזה, כי יקר האדם בעיני ה' מאד מאד, בהיות נשמתו רוח מרוחו, החל להורות את איוב דעה כי שגה הרבה מאד, במשפטו אשר הוציא, כי נסתם כל חזון לגבר מה‘, עד כי התגעש מרוב שיחו וכעסו, להועיד את אֵל צדיק למשפט, כי יענהו על שאלותיו, אשר ישאלהו וכי יורהו את הדרך, אשר יתהלך עמו. ויוכח לו אליהוא, כי בטרם יקרא האדם, יענהו ה’, ואך החל יחל איש מנטות מני אורח, יקדים ה' להורות אותו בשפה נמרצה מאד, את הדרך הטובה והנכונה. ויקרא אליהוא אל איוב ויאמר: “מדוע אליו ריבות, כי כל דבריו לא יענה”235 ויוכיחהו כי אומן נאמן ה' לאדם וכאב את בן ידריכהו ויורהו “ומי כמהו מורה”?236. כי באין אמר ובאין דברים, כי אם במחשבות איש, יתודע ה' אל לב האדם פנימה ובשעפים וחזיונות ידבר אליו באישון לילה, לכלא את רגליו מדרך רעה ולעשות את הטוב והישר237. ואם לא תקח אזן האיש את קול הדממה הדקה הזאת, אשר ישמיעהו אלהי הרוחות לכל בשר מתוך מעמקי לבו, ישנה לו את תוכחתו עוד הפעם238. אך אם כבד מאד לב האדם, ואל מוסר אשר ייסרוהו כליותיו בלילות, לא ישעה ולא ישמע, אז יחזק עליו דבר ה‘, ולא יוסיף לדבר אליו רכות מתוך רחשי לב, כי קשות תהיינה תוכחות מוסרו, אשר יתודע אליו במכאובים ובחלאים רעים239 או בכלא ובשבי240 או בעוני ובחוסר כל241 אך “חלילה לאל מרשע ושדי מעול” ומעשות כל אלה מֵאַוַת נקם, כי כל הרעות הבאות מידו תוכחת חיים הן לבעליהן. וַיְשַׁו אליהוא את הדמות, אשר ערך לדרכי ה’ עם האדם, לנגד עיני שומעיו, כאשר הרה והגה אותה מראשית מוצאה עד אחרית תוצאותיה. ותהי תמצית תורת פיו כדברים האלה, כי אמנם אם יתבונן גבר רק אל גבורות ה‘, ואל גדלו ואל ידו החזקה, לא יפלא ממנו להחזיק, כי האדיר התקיף הזה יְעַוֵת משפט, כי הלא הכל מידו והכל מעשי ידיו242 אחרי כי אל אוצר הגמול, אשר ממנו יקח להטיב לאחד מיצוריו, או להרע לו, לא הרים איש תרומה קטנה אף כמר מדלי243, ואיככה יצוהו פעלו כה תעשה בי, וככה אל תעש, או כזאת וכזאת תתן לי וכזה אל תתן לי. אך האמנם יֵאָמֵר כן לשליט אשר כל עין תראה בו, כי שופט צדק הוא244. הוא בצדקתו לא יכביד עֻלו על איש, עד כי תצר לו לזעוק עליו חמס245. ומעולם לא נשא איש ענש על עון אשר לא העוה246, כי כל דרכיו משפט, אשר על פיהו ידין גוי247 ואדם248. ואם יש אשר למען שמור את נפש הצדיק ממוקשים ומדוחים האורבים לאיש אשר מלא ספקו, יצר ה’ את צעדיו והצק יציק לו, תהיה התלאה הזאת העוברת עליו, לישע ולמשען לו249, כי תשמרהו כל ימיו מחטאה, הרעה מכל הרעות אשר תמצאנה את האדם בכל ימי חייו250. כי כל חפץ ה‘, הוא לזכות את האדם להושיעו, לשמחו ולהצליחו, וחסדו גבר הרבה מאד על קשי משפטו. והדרך הטובה הזאת, אשר בה יחפוץ ה’ להדריך את האדם, לא תתן ולא תוסיף לה' מאומה, כי כל רשעת אנוש וכל צדקתו, תמצא רק את רעהו אם לרעה ואם לטובה251. ורק על כן יתודע ה' לדבר אליו רכות מתוך המון לבו, אשר יכהו על כל אָוֶן אשר עשה, או מתוך מכאוב ומחלה, זקים ושבי, למען ישוב מחטאתו והתענג על טוב ה' באור החיים. ומה זכו ומה טהרו דברי אליהוא, אשר נשא, על המליצה הנוחה והנמרצה, אשר בה ידבר ה' אל האדם להצילו מרעתו ועל פִּרְיָהּ לאיש, אשר ידע להבין אותה ועל חסדי ה', אשר גברו מאד:
כִּי-בְאַחַת יְדַבֶּר-אֵל וּבִשְׁתַּיִם לֹא יְשׁוּרֶנָּה:252
לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי-שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים:253
וְאִם-אֲסוּרִים בַּזִקִּים יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי-עֹנִי.
וַיַּגֵּד לָהֶם פָּעֳלָם וּפִשְׁעֵיהֶם כִּי יִתְגַּבָּרוּ:
וַיִּגֶל אָזְנָם לַמּוּסָר וַיֹּאמֶר כִּי-יְשׁוּבוּן מֵאָוֶן
אִם-יִשְׁמְעוּ וְיַעֲבֹדוּ יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב
וּשְׁנֵיהֶם בַּנְּעִימִים:254
יְחַלֵּץ עָנִי בְעָנְיוֹ וְיִגֶל בַּלַּחַץ אָזְנָם:255
ויהי לנס לתופשי תורת אמת, והדבר אשר הורה בן ברכאל הבוזי בשפה ברורה ושנונה, כי גברה דרך חסדי ה' לבני אדם, אלף פעמים על דרך הדין הקשה:
אִם-יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי-אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ:
וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר:256
בדבר הזה הגביר את דעת אלהי אברהם, על דעת אלהי הנכר החשכה והקודרה, וחכמת ימי הקדם הקשה המלאה בלהות וחתחתים. וישב לאדם את ששון ישעו, אשר לקחו ממנו כהני האָון ומורי השקר, מדור דורים, אשר בצר עינם ולבם, נלאתה רוחם לכלכל, כי רוח אלהים תשא יחד את העזו, ואת הרחמים, אשר כשני הפכים ממעטים איש את אחיו, נדמו בעיניהם. ויען כי הכח נראה להם על כל מדרך כף רגל, על כן חשבו את רחמי ה' כדבר אשר לא יוכל לעלות גם על לב. על התורה האכזריה הזאת, התקומם אליהוא ותהי ראשית ואחרית דבריו, כי תכלית גדולת אלהי עולם וגבורתו ועזוזו ותכלית רחמיו טובו וחסדיו, תהיינה בידו לאחדים.
הֶן-אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס257
ויכל אליהוא את מדברותיו בדברים האלה הנעלים מאד מאד:
שַׁדַי לֹא-מְצָאנֻהוּ שַׂגִיא כֹחַ
וּמִשְׁפָּט וְרָב-צְדָקָה לֹא יְעַנֶּה:258
כאשר רך לב איוב לשמע דברי אליהוא ולא מצא מענה בפיו להשיב אותו דבר, אז נגלה ה' אל איוב מן הסערה ויעבר על פניו את כל מערכות צבא השמים והארץ בכל מעשה נפלאותיהם. אין ערוך ליפעת המראות ולהדר גאונם ואין קץ לרוח החיים, העוז והאורה השופעת והשוטפת מכל אומר ומכל הגה. האיש אשר ישים לב למליצה הרוממה ההיא, אשר אין דומה לה בכח ובהדר, יאזין קולות אלהים, רֹן כוכבי בקר משמים ממעל, קולות מים אדירים מתחת, יביט מרחבים ומרחקים, מרומים ומעמקים, המין תועפות ושפעת אוצרות, מערכי איתנים ורגשת חיים, חיל וצבאות, אשר תלאה רוח האדם להכיל אותם, אזנו תחרש לשאון קולם ועינו תכהה לברק נגהם. החזיונות האלה פקחו את עיני איוב, להתבונן גם אל גדולת ה' אשר אין קץ ואין גבול לה, וגם אל חסדו, אשר הוא מפליא אל כל קטון יצוריו, ותקל בעיניו כל חכמתו אשר היתה לו עד העת ההיא, ותהי לו כשמועה מארץ מרחק.
לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ: 259
ויבוש ויכלם מאד, כי ערב את לבו לדבר קשות על אדון כל, אשר גם לעֻזו גם לטובו אין קץ. ויען איוב את ה', אך לא ברוח כביר דבר עוד את דברו, כי אם בבשת פנים וברוח נכאה התודה על הדברים הנמרצים, אשר יצאו מפיו בימי התוַכחו וישפל קולו ויאמר:
הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע:260
ויתכנסו כל נחומיו, אשר נחם על שיחו, אשר עזב עליו, וכל העליליה אשר עולל לנפשו גאון ה' בדברו מן הסערה, בפתגם אחד “קַלּוֹתִי!”261.
וירא ה' כי נכנע איוב מפניו, ויפקד את נפשו בידו לעשות בה כטוב בעיניו, ולבלתי התאונן עוד עליו כל ימיו262. וינחם ה' על הרעה, אשר הביא עליו. אך ברעיו חרה אפו, על כי לא ידעו להתהלך עם נפש נענה, ויאמרו למצא חן בעיני ה' בהוסיפם מכאוב על מכאובי הנפש, אשר הואיל לנסותה263. וה' שם עוד ידים לצדקת איוב לצאת כנוֹגַה, כי הגיד לאליפז ולרעיו, כי רק בהתפלל איוב עליהם, ישא את עונם, ולא אֵחר איוב להעתיר אל ה' בכל לבו בעד האנשים אשר הרעימו אותו מאד בימי עניו. אז השיב ה' את שבות איוב, ויברך את אחריתו מראשיתו ויתן לו בנים ובנות כלילי יופי, וישב לו את כל העשר, אשר היה לו, פי שנים, ויוסף לו גם מספר ימיו כפלים ויחי עוד שבעים שנה פעמַיִם למן היום, אשר שב ה' את שבותו.
ויהי ספר איוב, אשר אין דומה לו ביפיו לספר זכרון מזכיר את כל איש ישראל ההולך בדרכי אברהם אביו ומשה מורהו, לבלתי מדוד את מעשה ה' הגדול והנורא, באמת איש קטנה אשר בידו, וגם על העוברות על נפשו בימי חייו לא יוציא משפט על פי הטעם אשר יטעמו חושיו, אשר אינם יודעים דבר בלתי אם את המוצאות אותם, התערבנה עליהם אם לא, כי אם אל ה' אבי כֹל ומחולל כֹל ישא עיניו וזכר כי אף כי “אֵל ישגיב בכחו”264 בכל זאת אין כחו כלי החפץ האחד בידו, כי ככל אשר דרכו להשליט את כחו על כל מעשהו הדומם, ככה משפטו הוא להדריך את יצירו הנעלה, את האדם, על פי המוצאות אותו. אשר “ימציאם אם לשבט אם לחסד” ובזכור האיש הנגוע את התורה הנשגבה הזאת, ורוח לו, ורפו מכאוֹביו וה' יושיעהו.
ומלבד התורה האחת הזאת היוצאת מן הספר הזה, אשר מקור חיים ומוסר היא לדורשיה גם בימי רעה גם בימי טובה, אין ערוך לדברי תהלת ה' ועזוזו ונפלאותיו, אשר הביע איוב ושלשת רעיו, בהתוכחם. אין די מלין עוד כיום הזה בפי אנוש, לחשוף את תעלומות יפי מראות היקום במשכיות חמד, אשר שבצו ידי המליצים האלה במסגרות מלין צרות מאד. וגבוהה מעל כל גבוהה היא מִדבֶרת איוב, בבקשו את החכמה מאין מוצאה ומה הן שתותיה ומוסדותיה, ובשאלו את כל האיתנים ומצוקי ארץ למקומה, ובהודע לו מפי כל אדירי היקום, כי לא בחקר תהום ונבכי ים, ולא בחקרי תולדות החיה והעוף, אשר בהם יתהללו יודעיהם, תִּמָצֵא חכמת גבר, כי כל אלה, רק מכשירי חכמה המה, אך מבחר פרי תבואתה, אשר רק בו יראה האדם פרי בחיים, אותו ידע לו ה' התוכן את רוחו, וישם את מקומה בקרב לבו,
וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרַע בִּינָה:265
המאמר המלא והנאמן הזה, אשר הוא קְדוֹשׁ דברי איוב יֵחָשֵׁב לראש פתחי שערים לדעת האלהים, אשר הורה אברהם העברי. אך בכל יקרת תפארתו, איננו בלתי אם מבוא לתורת אברהם אבינו ומשה רבנו, כי איוב אף כי זך וטהור היה מאד, וכל מעשהו צדק ומישרים, לא ידע בלתי אם פחד ה'266, אולם לשום את היראה ליסוד לאהבת ה' ולכליון נפש אל טובו, אל חסדו ואל אמתו, יעד ה' את אברהם267 ואת זרעו, ואת משה ואת תורתו268. ויהי איוב ואברהם למופתים, לשתי כִּתֵּי עובדי ה‘; איוב היה למופת לעובדי ה’ מיראתם את גדלו ואת ידו החזקה, ואברהם היה לנס לעובדי ה' מאהבתם אותו בכל נפשם ובכל מאדם269. אך בכל זאת כבדו בני ישראל את ספר איוב מאד מאד ויחשבוהו לקדש קדשים. ויהי בעיניהם כפֵתח דבר לספר התורה, עד כי האמינו, כי משה איש האלהים כתב את הספר הזה ככל אשר כתב את התורה270.
ככל אשר היתה תורת משה לְמַחָאַת עולם, על עבודת הגלולים והשקוצים, ועל מפשטי העול והאכזריות, אשר נדחו אחריהם כל גויי הארץ, כן היה גם חזון איוב ורעיו הנאדר מאד, למחאה לתעתֻעי רגש האדם, אשר החל להתודע בדורות ההם בקרב עם חכם בארץ מרחק, ברב חֵן ונעם מאין כמוהו, אך ככל אשר גדל חִנוֹ וככל אשר עָצמו נעימותיו, כן הרבה להוליך שולל את אנשי הטעם, אשר נוקשו אחריו. בארץ יון אשר חָכְמָה מאד, ואשר לא היה לה דבר עוד בימים ההם עם בני ישראל, נוצרה בעת ההיא שירת עצבון271 אשר פרקיה הם, שיחות נתונות בפי אנשים, אשר יאמר להם מעוללים272, לְשַׁוֹת בהן על הבמה, בהתוכחם לעיני הקהל, מקרה יקר ונכבד, אשר נקרה בימי קדם, ולעולל לנפש הנאספים עליליה רבה, כאלו ראו עיניהם את עצם המקרה. לענין לשירה כזאת שָׂמוּ תמיד מחזה איש אמיץ לב, אשר יתפרץ ויתקומם מפני האלהים האדירים, אשר רחם לא ידעו, ואינם רעה בשלות אנוש, והאמיץ, אשר לא יוכל שאת את עשקם ואת רשעתם, לא יחת ולא ישוב מפניהם, עד נָפלוֹ שדוד לפני הָאֵלִים החזקים ממנו. ומראה עז הנפש הזאת, היא הלוקחת, נפשות קהל הנאספים, בהדר גאונה.
על שירת העצבון הזאת, אשר לא לאמת ולא לצדקה גברה בארץ, בהצדיקה את האדם בריבו, בשומה דרכי האלהים לדרכי רשע ועושק, ובלמדה לאדם להתיאש ולטרוף נפשו בכפו ובשַׁוֹתה את כל עמל איש לבב, לזכות את ארחו, לכליון עינים ללא פרי, ואת כל צדקתו ואת כל גדולתו לזרע קנאות מצמיח קנאת האלהים האדירים הקשה משאול, ובשומה את אחרית כל איש צדיק ואיש חיל, כשלון וכליון, ופרי גמול אלהים אליו, איבת עולם וחמת נקם; על שירת העצבון המכלה את מוסר האדם, ואת כח לבו, מנפש עד בשר, ואשר היא פרי תורת אלהים הרבים, אשר כל יסודתה היא בחזון קנאה וצר עין, אשר תצר עין כל אֱלֹהַּ גם ברעהו; על השירה הזאת היה ספר איוב, פרי חכמת עובדי אֵל אחד, למחאה נערצה ונמרצה עד מאד, בהוכיחה, כי כל תלונת אנוש, אך פרי קצר רוח היא, אשר תפלא ממנה להתבונן, אף אל קצות גדולת ה' וחכמתו וחסדיו ורחמיו, וכי הרעה העוברת על איש, לא מעשה חמה ונקמה היא, כי אם מוסר אב רחום, אשר ייסר את בנו להטיב לו באחריתו וכי אמנם ייטיב ה' לטובים ולישרים. הספר הקדוש הזה ינחם את האדם בימי עָנְיוֹ, יאמץ את לבו וחִזק את ידיו בימי רפיונו, וישמחהו וימלאהו חיל בימי שמחה וטוב לבב.
עד כמה עולל לנפש הדור ההוא הנדכה, הספר הנעלה הזה, אשר היה למקור חכמה לכל משכיל דורש אלהים, אין לדעת עוד. אך דבר אחד נקרה בימים ההם, אשר פקח את עיני בחירי העם להתבונן כי עם קטן ודל כמהו בכל עניו וצרותיו, יבלה גוים עצומים וממלכות אדירות, אשר לא האמין איש, כי יבא להן קץ. מצרים הגדולה והרחבה, העתיקה והאדירה, אשר דמות תפארת עֻזה במלא גדלה, לא משה מנגד עיני ישראל מיום גיחו מרחם, נשברה לפני כמביז ולפני מחנהו כשבר נבל יוצרים (3233–527), וישראל העשוק והרצוץ קם אחרי נפלו, ומתגבר בכל כחו לשוב להיות לעם, מאין פנות אל התנואות ואל התלאות, אשר כתרוהו מסביב, אין זאת, כי אם כח רוחו רב ועצום בקרבו מאד273.
-
ירמי' נ, כג. ↩
-
כח.ומלת “בציון” אם איננה ענין לציון ממש, שהיתה חרבה בעת ההיא, תנהו ענין לקהל הגולה. ↩
-
ישעי‘ מח, כ. ירמי’ נ, ח; נא, ו. מה. ↩
-
ישעי' מה, ד–ה. ↩
-
דניאל א, כא. ↩
-
עולה ממליצת “והוא פקד עלי לבנות לו בית” (עזרא א, ב. דהי"ב לו, כג). ↩
-
זהו יחוסו המלא (דהי"א ג, יט) וקרוב הוא כי פדיה מת בנעוריו על פני אביו וזרבבל התגדל בבית שאלתיאל אבי פדיה אביו, על כן יקרא זרבבל בן שאלתיאל בשאר המקראות ↩
-
יש להתבונן כי גם שמות בבלים עלו עם אבותינו כגון: שנאַצַר (דהי"א ג, יח) שַראֶצר (זכרי' ז, ב) ששבַצַר (עזרא א, ח) כי “אצר” הוא שם בבלי כגון “נבוכדנאצר בלשאצר וגם מרדכי” (אסתר ב, ה. עזרא ב, ב.) נגזר משם מראדך" (ישעי‘ לט, א; ירמי’ נ, ב.). ↩
-
עזרא א, ח. יא. ↩
-
ה, יד. ↩
-
עזרא ו, ג–ה. ↩
-
ב.ופירושו ספר זכרון “מעמאראנדום דענקשריפט”. ↩
-
עזרא א, ב–ד.ובפסוק האחרון שבדהי"ב לא נשמרה בלתי אם ראשית דברי המכתב. ↩
-
ז–יא. ה. יד–טו. ↩
-
ג, ז. ↩
-
נחמי' ז, עא–עב. ↩
-
הנפרטים במלואים ז, ז. ↩
-
עיין מ"ב כה, יח; ירמי' נב, יד. ↩
-
דהי"ב לו, כא. ↩
-
ירמי' כה, טו. ↩
-
שם. ↩
-
קדמניות 7, 9 X. ↩
-
יחזקאל כה, ד–יא. ↩
-
ירמי' מח, מב. ובאמת לא נזכרה עוד מואב בדברי הימים הבאים. ↩
-
יחזקאל כה, י. ↩
-
עיין ירמי' מז ואת דברינו בימי יאשיהו. ↩
-
יחזקאל כה, טז. ↩
-
נחמי' ד, א; יג, כג–כד. ↩
-
עיין פרשה כו וכז וכח.ביחזקאל ועיין בספר דברי ימי העמים לשלוסר 114 I. ↩
-
“באו לים בוסטי (?) וישבו אותה והקיפוה עיר הומה ונסמכו לה עירות הרבה מישראל”(מגילת תענית ח') תחת “לים בוסטי” צריך להכתב ל“סבסטי” (עיין ערכין יד.) והיא “שומרון” שקרא לה הורדוס “סבסטי” לכבוד אוגוסטוס קיסר רומי 5, 8 XV ועל שם עיר שמרון נקראו הכותים בפי הגוים: שמרונים. ↩
-
קדמ' 9. 4. XI. ↩
-
“כשעלתה גלות הראשונה הלכו להם למטלות של כותים ולא הניחום”. (מג"ת שם) והמאורע הזה היה סבה מספקת לחזקת היותם “צרי יהודה ובנימן” (עזרא ד, א) שהוחזקו בה בעיני ישראל בראשית היות להם דבר עמם. ↩
-
שביעית ו. א. ↩
-
“וישובו לירושלם ויהודה איש לעירו”. (עזרא ב, א. נחמ'י ז, ו). ↩
-
משנת “עשרה יוחסין” (קדושין סט) וגמרא בבלית וירושלמית שעליה מקור גדול ומדויק הן לתולדות חלוקי היחס בכללו ולמעמדו בימי זרבבל עד ימי עזרא בפרטו. ↩
-
עזרא ב, נט–ס.נחמי' ז, סא–סב. ↩
-
שביעית שם. ↩
-
עזרא ב, סג.ועיין ראב“ע. ולפי המוכרע מחשבון השנים המדויק ”התרשתא" זה והנזכר בנחמי‘ ז, ע. זרבבל היה וגם נחמי’ נקרא כן (נחמ' ח, ט; י, ב.) מפני הצד השוה שבנחמי' ובזרובבל ששניהם היו פחות בישראל איש בזמנו. ↩
-
נחמי' ז, ע. ↩
-
דבר זה למדנו מן השמועה המסֻפרת עליו, כי בשאול מלך פרס את חכמיו מה הוא הדבר החזק מכל והמכריע מכל בכל הארץ, זה שם את תאות הנשים לראש כל תקף וזה את היין, עמד זרבבל על רגליו וַיַפְלֵג בשפת יתר בשבח האמת וברוב עזה (קדמ' 5, 3 XI, לקוח מספר האפוקריפי הנקרא ספר עזרא השלישי) ואף כי אין ממש היסתורי בעצם השמועה, תענה אמונת העם, אשר תלה את חכמתו בזרבבל, כי חכם מפורסם היה. ↩
-
עזרא ד, יג. כ; ז, כד.. ועיין על זה פירוש קדמונינו (ב"ב ח.) ולדעתנו “מִנְדָה” היא “מדת המלך” (נחמי' ה, ד) שנסמכה שם “שדותינו וכרמינו” לאמר המס שאדם משלם מקרקעו לפי מדתו וגדתו. ובאמת נקרא מס זה במקום אחד גם בארמית “מִדָה” (עזרא ד, כ) ואולי מדת המלך זו, היא “מנת המלך” שאמרו רבותינו (ב"ב) שם. “בלו” הוא המס המוטל על הדברים הנאכלים מלשון “בָלה” והתעכל ובלשון עמי אירופה יאמר למס זה Accis או Consumtion ועיין אצה“ש. – ”הלך“ הוא המס המוטל על עוברי דרכים. וקרוב הוא, כי מס זה נהג במדינות פרס ביותר, כי הם שמו לב ביותר לתקון עוברי דרכים, הם התקינו סדרי דואר ועליהם נזכר גם בדברי קדמונינו על הפרסים ”הרבה גשרים גשרנו“ (ע"ז ב:) ונסמכה לו ”תקנתם גשרים ליטול מהם מכס" וזהו הֲלָךְ. ↩
-
עזרא ד, ב. ↩
-
זכרי' ד, ג. ↩
-
חגי א, א. יב. יד; ב, ב. ד. ↩
-
זכרי' ד, יד. ועיין ראב“ע ורד”ק. ↩
-
עזרא ב, לו–לט.נחמי' ז, לט–מב. תענית כז, א. תוספתא ב, א. ↩
-
מספר זה עולה מצרופי המספרים של פסוקי עזרא ונחמי' המובאים בהערה הקודמת. ↩
-
עזרא ב, סא–סג.נחמי' ז, סג–סה. ↩
-
יען כי עוצם המעוט גוזמה היא במקום זה, על כן תפשנו פה את מספר המרובה (נחמי' ז, מג–מה) העודף בתשע עשרה נפשות על שלעזרא (עזרא ב, מ–מב). ↩
-
יחזקאל מד, י; מח, יא.ועיין דברינו בימי מנשה. ↩
-
עזרא ב, מא.נחמי' ז, מד. ↩
-
כן אנחנו מוצאים אותם נמנים עם הכהנים הלוים המשוררים והשוערים בכלל עובדי בית האלהים “פלחי בית אלהא” (עזרא ז, כד). ↩
-
עזרא ג, ב. ↩
-
זבחים סב. ↩
-
עזרא ג, ו. ↩
-
ד.ויען כי עקר עבודת יום הכפורים נעשה לפני ולפנים ובית לא היה, על כן לא נזכרה עבודת יה“כ, במקום שעבודת ר”ה וסכות נזכרה. ↩
-
עיין מ"א ה, כד–כה. ↩
-
יחזקאל כז, יז. ↩
-
מ"א ו, א. ↩
-
אם יתבונן הקורא היטב בשלשת הפסוקים (עזרא ב, מ–מב. נחמי' ז, מג–מה) וראה, כי הפסוק השני שבשני המקומות, מונה את משפחות המשוררים והשלישי את משפחות השוערים. והראשון אינו מזכיר אלא “הלוים” סתם וכנגדם אתה מוצא בפסוק המספר את מנוי הלוים “לנצח על עושי המלאכה” את ישוע וקדמיאל ובתיהם, ששניהם נזכרו בספר היחש בתורת סתם לוים, גם את בני חֵנָדד הנזכרים עמם אין ספק כי מקורבי ישוע וקדמיאל הם ומסתם לוים כי כן נמנה אחד מבניו בימי נחמי' הלא הוא “בנוי בן חנדד” (נחמי' ג, כד) בין “ישוע” ובין “קדמיאל” הלוים (י, י) וגם בני “יהודה” הנזכרים בין המנצחים (עזרא ג, ט) אינם לדעתנו בשום פנים בני שבט יהודה כי אם בני הודַוְיָה (ב, מ) המנוי גם הוא בין סתם לוים. ↩
-
זכרי‘ ג, ט. ועיין רש"י זכרי’ ד, ז. ↩
-
חגי ב, ג; עזרא ג, יב. ↩
-
ג, ג. ↩
-
עיין למעלה ודברי מג"ת המובאה שם. ↩
-
“עבר נהרא”לאמר עבר הדרומי לנהר פרת (עזרא ד, י. ↩
-
כה באר יוסיפוס את מליצת “וסוכרים עליהם יועצים להפר עצתם” שבעזרא (קדמ' 1, 2 X). ↩
-
עזרא ד, יב. ↩
-
זכרי' ב, ד. ↩
-
יב, ח. י. ↩
-
שם. ↩
-
חגי א, יא. ↩
-
ה. אין זאת כי פחות “עֲבַר=נהָרא” עשקו את העם בראותם, כי סר מעליהם צל מלך פרס אדוניהם ↩
-
חגי א, ו. ט–יא; ב, טז–יט. ↩
-
זכרי' ה, ג–ד. ↩
-
עיין דניאל ט, ב. ↩
-
חגי א, ב. ↩
-
ט. ↩
-
ד. ↩
-
פסוקי כ–ל בפרשה ל"ד שבאיוב נראים שהם מדברים על מפלת בבל, כאשר יתבאר למתבונן המעמיק, על כן קבענו את חבור זה אחרי מפלת בבל ↩
-
יחזקאל יד, יד. כ.הפסוקים האלה יעידו על איוב עצמו, כי גוף של ממש היה, ולא יציר דמיון. וגם מאמר ר‘ יוחנן ור’ אלעזר “איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא היה” (ב"ב טו:) גם הוא אין עקרו נדחה בקש. ומאמר זה והברייתא האומרת: “וחכ”א איוב בימי כשדים היה“: לא רחוקים הם בקביעות זמנו מיחזקאל, שגם הוא היה בימי כשדים, וזמן עולי גולה היה סמוך מאחריו והמאמר היקר של ”ההוא מדרבנן“ שהוא ר' שמעון בן לקיש (ירוש' סוטה ה, ו) ”איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה“ (ב"ב טו.) ”איוב לא היה ולא עתיד להיות“ (ירוש' שם), המתקבל מאד על דעת כל איש טעם, לא יצדק בלתי אם על מעשה איוב ולא על עצמו, כאשר בארו בחכמתם: ”הוא [איוב] היה ויסורין לא היו“, (ירוש' שם) והמלות הערביות הנמצאות בספר זה יותר מבכל כה”ק, יען כי כשדים ארץ גלות ישראל, ששם היה גם איוב, היתה על גבול ערב (עיין בפרק גלות בבל ובהערה שם). ↩
-
איוב ורעיו בני שֵם ועבר הם על פי סמני מקומותם: “עוץ” (איוב א, א) היא נחלת עוץ בן ארם בן שֵם (בראשית י, כב–כג) או נחלת עוץ בן נחור בן תרח מבני עבר (כב, כ–כא; אליפז התימני (איוב ב, יא) אדומי הוא בשמו וכנויו (בראש' לו, יא) ובלדד השוחי (איוב שם) מבני שוח בן קטורה, אשר ילדה לאברהם (ברא' כה, ב) והשמות הקדושים “שדי, אל, אלוה” יעידו כי נכתב בטעם הימים הקדמונים בטרם נתגלה עוד ה' למשה בש הוי"ה. ↩
-
איוב א, י. ↩
-
עיין לא, לח–לט.ועל זה נאמר ועבֻדה רבה מאד“ (א, ג) שכבר בררנו, כי פירוש מלה זו לאנדווירטהשאפֿט” (ח"א 18). ↩
-
שם ↩
-
כט, ו. ↩
-
טז, יז; לא, ז. לט–לט. ↩
-
לא, כד–כה. ↩
-
א, א. ח; ב, ג, ↩
-
ב, ג; כג, יא; כז, ה; לא, ה–ו. ↩
-
כז, ד. ↩
-
א, כב; ב, י. ↩
-
ט. ↩
-
לא, א. ט; טז, יז. ↩
-
א, ה. ↩
-
ל, כה. ↩
-
כט, יב–טז. ↩
-
לא, טז–כ.. ↩
-
לב. ↩
-
לא, יג. טו. ↩
-
ג, יז–יט. ↩
-
לא, כט–ל. ↩
-
לג. ↩
-
כט, כא–כג. ↩
-
טז, כה. ↩
-
יז. ↩
-
כט, ז–י. ↩
-
כד.“יַפילון”הוא לדעתנו כמו “יאפילון”לאמר: יחשיכו–ודבר זה מסכים יותר למליצת “ואור פני” (שם) ועיין רעב“ע ורלב”ג. ↩
-
א, כא. ↩
-
ב, י. ↩
-
טז, טז. ↩
-
ז, ה. ↩
-
יז, ז. ↩
-
ל, כז. ↩
-
יט, כ. ↩
-
כז. ↩
-
יז, יא. ↩
-
א. ↩
-
ז, ג–ד; ל, יז. ↩
-
ז, יד. ↩
-
ו, ד. ↩
-
ז, טו. ↩
-
יט, יח; ל, א. ח–יד. ↩
-
על ימיןפרחח יקומו.. ויסלו עלי ארחות אידם “כפרץ רחב יאתיו” (שם)=יחד יבאו גדודיו ויסלו עלי דרכם ויחנו סביב לאהלי (יט, יב). ↩
-
לא, לד. ↩
-
יט, טו–יז. ↩
-
יט. ↩
-
יג–יד.ואחים אלה אחים ממש הם, כי אחים ואחיות היו לו (מב, יא). ↩
-
יט, יח.“וחנותי לבני בטני”לדעתי ענין בפ“ע הוא וכך פירוש הכתוב ”רוחי זרה לאשתי" ובעוד שהדבר הזה מרעימני מאד, יציקוני געגועי לבָנַי לאמר, לבניו שמתו. ↩
-
ל, טז. כז. ↩
-
לא, מ. ↩
-
ח. ↩
-
י. ↩
-
כג, טו–טז. ↩
-
“וירשיעו את איוב”. ↩
-
לכל קורא ספר איוב ודברי תהלת צדקתו, יקשה מאד איך עלה על לב רעיו לחרף את הצדיק הזה על פניו, ולאמר לו: “רשע אתה” בתחלה בשפה רפה, ואחרי כן בדברים שנונים כמדקרות חרב (איוב כב, ה–ט). ענין זה יתבאר משני דברים: דבר נדודיו שהתנודד כל ימיו אשר הגיד להם: “כי פחד פחדתי–ויבא רגז” (ג, כה–כו) הרעו את חזקתו בעיניהם, ויחשבוהו כאיש אשר עונותיו הרבים לא נתנו דמי לו (טו, כ–כה ועוד) כאשר יתבאר במשך דברינו ודבר “הָעֲוִילִים” אשר הרבה איוב להתאונן עליהם, הם הוציאו עליו דבה, כי כל מעשה איוב היה רק רע. ויהי הדבר הזה לפתרון לרעי איוב על הרעה הבאה עליו, ככל אשר היא צריכה לבא על כל הרשעים באחריתם. ואיוב הבין זאת ויאמר “הן ידעתי מחשבותיכם ומזמות עלי תחמוסו: כי תאמרו איה בית נדיב ואיה אהל משכנות רשעים” (כא, כח–כט) “בשביל הרעה אשר באתני אתם אומרים ראו איה ביתו של זה שהיה נדיב? ואיה אהל משכנות רשעים? כלומר: כמוהו כמוהם ברשעו אבד ביתו” (רש"י). על זה אני משיב: למה תטו אזן לדברי אויבי יושבי מקומי, אשר הטו את לבבכם לחשוב עלי ככה, “הלא שאלתם עוברי דרך” שהם לא ספרו בגנותי כ“א בשבחי ”ואותותם לא תנכרו“ (איוב שם ל) ”כי ליום איד יחשך רע וגו‘" (לא) כן צריך להיות, כי רק הרשע יהיה מזומן לפורענות. וכי תאמרו אם כן מדוע ייסר ה’ אותי, אין זאת כי גם אני רשע, על זאת אשיב “מי יגיד על פניו דרכו” (לא) מי יוכיח את ה' על מעשיו והוא יעשה מה שירצה. וגם רבותינו החזיקו, כי שוה בעל הספר את איוב הצדיק בכל דרכיו לשופט מטיל אימה יתרה (ר“ה יז. ועיין רש”י איוב לז, לד) ומדה זו היה כלי חפץ ביד “העוילים” להוציא עליו שם, כי רשע הוא. ↩
-
ועיין היטב איוב טו, יז–יט. ↩
-
“מה ידעת ולא נדע תבין ולא עמנו הוא”. (ט). ↩
-
י. ↩
-
“הנה זאת חקרנוה כן היא שמענה ואתה דע לך”(ה, כז) “אחוך שמע לי וזה חזיתי ואספרה” (טו, יז.). ↩
-
ד, ב–ה. ↩
-
ו. ↩
-
ז–יא; ה, ו. ↩
-
ד. יח–כא; טו, יד–טז. ↩
-
דבר זה מתבאר מן הפסוקים הסמוכים אל שני סדרי הפסוקים המובאים באחרונה: לסדר הפסוקים הראשון סמוך מאחריו פסוק: “קרא נא! היש עונך?” (ה, א) ולסדר הפסוקים השני המדבר בענין קוטן האדם יקדמו שני פסוקים אלה: “מה יקחך לבך וגו', כי תשיב אל אל רוחך והוצאת מפיך מלין” (טו יב–יג). ↩
-
טו, כ–לה. ↩
-
כב, ד–י. ↩
-
יא–יז. ↩
-
ה, יז–כו; כב, כא–ל. ↩
-
ח, ח–י. ↩
-
כה, ד–ו. ↩
-
יח, יא–כא, ↩
-
ד. ↩
-
ח, ד–ז. כ–כב. ↩
-
יא–כ; יח, ה–כא. ↩
-
יא, יג–כ. ↩
-
כ, ד–כא. ↩
-
“ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד”. (יא, יב ועיין רש"י). ↩
-
ד–ט.ומלת “כפלים” (ו) אין פירושה דוקא: פי שנים, כי משמשת היא גם ליתרון גדול לאין שעור; “לתושיה” פירושה: לעצמת הדבר כאשר היא. ותושיה הוא תמיד שם לעצם ההויה ולממשה הפך מן הדמיון. ↩
-
כאמרו: “כי לא נצמתי מפני חשך” (כג, יז). ↩
-
ו, טו–כ. ↩
-
יד. ועיין תרגום ורש"י. ↩
-
“האם אין עזרתי בי? ותושיה נדחתה ממני: למס מרעהו חסד וגו'”(יג–יד) ושני פסוקים אלה יש לחשוב לענין אחד ויהיה פירושו “נדחה ממני למס מרעהו” לאמר: יצאה ממני, לאיש המונע חסדו מרעהו. ↩
-
איוב ו, כה. כח–ל. ↩
-
כא, ג. ↩
-
יז, ב.. ↩
-
ו, כה. ↩
-
יט. ג. ↩
-
ב. ↩
-
יב ג; יג, ב. ↩
-
יז, ד. ↩
-
יג, יב. ↩
-
ה.ומי יודע אם לא כִון הסופר הקדוש אל משל הקדמוני שבמשלי שלמה (משלי יז, כח). ↩
-
איוב טז, ג. ↩
-
כו, ג. ↩
-
יט, ד. ↩
-
יג, ז–י. ↩
-
טז, ב. ↩
-
כא, לד. ↩
-
טז, ד–ו. ↩
-
על דברי אליפז אשר חזקו מאד בפרשה ט“ו יחזרו דברי איוב (טז, ז–י. ואולי ז–יד) שתחלתם ”אך עתה הלאני“ (ז) לאמר: עד עתה יכולתי עוד לעמוד בגדפותיהם ובנאצותיהם, אבל עכשו הכשיל אליפז כחי מלעמוד עוד בהן, אחרי כן יהפוך פניו אל ה' להתאונן לפניו ואומר: ”ותקמטני (ח): אתה ה' קמטתני לאמר: יסרתני במשפטיך “לעד” היה (שם) והוא אליפז התנשא להיות לעוזר לך במעשה משפטיך ולעד מגיד פשע “ויקם בי” המציא את נפשו להיות קטגור כנגדי ופורט את חטאותי “כחשי בפני יענה” (שם). ↩
-
יג, ג–ד. ↩
-
יט, כט. ↩
-
טז, כ. ↩
-
ו. כד. כח; יט, כא–כב. כח. ↩
-
כא, ב–ד. ↩
-
יב, ד–ה. ↩
-
ו, כז. ↩
-
יש להתבונן, כי בפרשה ו–ז שהיא המענה הראשון לאיוב על דברי אליפז הראשונים, מגעגע איוב מאד אל המות (ו, ח=ז, כא) ודברי הגעגועים האלה אינם פוסקים עוד גם בכל הפרשיות האחרונות. ↩
-
ו, ח–ט. יג. טו. ↩
-
ז, ו–י. טז; ט, כה–כו. יד, א–ב. כ–כב; טז, כב. ↩
-
ז, א–ב; יד, ו. יד.ואם נתבונן היטב נמצא כי מליצת “רצון” הנאמרת על “השכיר” (יד, ו) נוהגת גם על “הצבא” המקביל עמו בדרך כפל לשון (ז, א). והצבא הזה מצאנו במקום אחר, כי הוא זמן ענש עבודה קשה, וענוי על עון ויום מלאת זמן הצבא, הוא יום רצון שפירושו כפרת העון “מלאה צבאה נרצה עונה”. (ישעי' מ, ב). ↩
-
איוב יד, יג; יז, יד. ↩
-
יג, טו. ↩
-
ז, יז–כא; י, ד–ו; יג, כה. ↩
-
יד, ד.ועיין ראב“ע ופירוש ”לא אחד" אין כח ואיתן בעולם שיוכל לעשות כזאת. ↩
-
“כי יש לעץ תקוה”(יד, ז)=ותקות אנוש האבדת" (יט). ↩
-
ז, כא. ↩
-
ט, כג. ↩
-
י, טו. ↩
-
ט, ל–לא; י, ו. ↩
-
ז, יז. ↩
-
ט, יג; יז–יח. ↩
-
כב. ↩
-
ט, ד–יב. יט; י, ז. ↩
-
יט, ז. ↩
-
ט, טז. ↩
-
י, טו. ↩
-
ט, כד. ↩
-
יג, כה; יט, יא.ודברים אלה חוזרים על קטרוג השטן (א, ט–יא; ב, ד–ה.). ↩
-
י, ז; יג, יח; כג, י; כד, כה. ↩
-
טז, יט; לה, לה. ↩
-
יט, כג–כה. ↩
-
יג, טז; כג, ו–ז. ↩
-
ט, יט. לא–לה; יג, כא–כב. כד; טז, כ–כא; כג, ג–ה. ↩
-
יתבונן נא הקורא כי בפרשה ט ובפרשה י שהן מענה איוב לבלדד, החלו להשמע דברי שאלתו זאת ובפרשיות מענה איוב שלאחריהן דברי בקשה זו מתרבים ומתחזקים, ועד פרשה ט אין זכר להם ↩
-
ט, כט; י, א; יג, יד–טו. ↩
-
כב, ה–ט. ↩
-
יתבונן נא הקורא בדברי איוב מפרשה כ“ג והלאה, ועוד יותר מפרשה כ”ו והלאה, ויכַוְנֵם אל דבריו עד פרשה כג, וראה כי האחרונים נאמרו בנחת ובענוה רבה, אף כי עודם מלאים תאניה ומכאוב והראשונים נאמרו ברוח עזה ונמרצה. ↩
-
כד, ב–כב.ודומה פרשה זו בענינה לפרשה כא, ח–לג שאותה השיב לצופר הנעמתי, אשר הפליג ברעת הרשעים בעה“ז. וישב לו איוב, כי לרשעים טוב מאד בעה”ז ודברי צופר תנחומים של הבל הם (לד) ופרשת כ"T היתה תאניה על רבות טוב הרשעים הדשנים מטובת הצדיקים הדלים בחייהם וביום המיתה שניהם שוים (כג–כו). ↩
-
כד, כג–כד; לא, ב–ג.ומלת “רמו” (כד, כד) היא בלשון ערבית: חַכּוּ. ↩
-
כז, ז–י. ↩
-
יג–כג. ↩
-
כג, יג. ↩
-
כח, כח. ↩
-
לא, לה–לז. ↩
-
רם הוא בן חצרון מבני יהודה, מבני בניהם של יעקב אבינו מדור מצרים (רות ד, יט. דהי"א ב, ט) ועיין ראב“ע איוב לב, ב. ד”ה “ממשפחת רם”. וזהו לפי פשוטו. ורבותינו, אשר רצו להאיר עין בדברי אליהוא, כי הם מים טהורים ממקור ישראל, אמרו על אליהוא: “זה יצחק… ממשפחת רם: בן אברם” (ירוש' סוטה ה, ו) ואחריהם נמשך המתרגם “מן גנֵסת אברהם” (תרגום איוב שם ורש"י) ודרש זה מוכיח, כי הבחינו רבותינו, כי דעות אליהוא עבריות הנה. ↩
-
לב, יח–יט. ↩
-
ז. ↩
-
לב, ו–ט. ↩
-
כא–כב. ↩
-
לב, ב; לד, ה–ט. לה–לז; לה, טז. ↩
-
לה, יא; לו, כד–לג; לז, א–יח. ↩
-
לב, ח. ↩
-
לג, ד. ↩
-
לג, יג. ↩
-
לו, כב. ↩
-
לג, טו–יז.“ובמוסרם יחתם”(טז) פירושו: ובחבל אשר הוא מוליכם יכלא אותם, ולא יתנם ללכת שובב בשרירות לבם, כאדם המונע את בהמתו מלכת בדרך שאין בה צורך, ומושך את החבל הכרוך על צוארה אליו, כי פירוש “מוֹסָר”: חבל כי כן נקודה המם בחולם “וחתום” פירושו: מנוע וכַלוא (ועיין רלב"ג לז, ז). ↩
-
לג, יד.ופירוש “לא ישורנה”: הוא “ללא ישורנה” לאמר, לאיש אשר לא הקשיב את דבר ה‘ הדובר אליו בלבו בפעם הראשונה. ודבר המפרשים, כי רק פעם אחת ידבר ה’, ובפעם השנית לא ירצה עוד להביט אליו, מלבד שהוא סותר לשטת המוסר הישראלית, סותר הוא לפסוק מפורש שבפרשה זו עצמה (כט). ↩
-
יט–כב. ↩
-
לו, ח. ↩
-
יד. ↩
-
יתבונן הקורא היטב בפסוקים אלה לד, יב–טו.וביחוד במליצת “מי פקד עליו ארצה” (י"ג) השנויה עוד ביתר באור, במקרא אחר בדברי אליהוא “מי פקד עליו דרכו ומי אמר פעלת עולה” (לו, כג). ↩
-
לד, לג.ועיין רש“י וראב”ע. ↩
-
יז–ל.ומאד נמרץ פסוק טז, שהוא הקדמה לפסוקים הנ“ל, האומר ”ואם בינה שמעה זאת" לאמר: ואם יש לך בינה רבה מזאת, שים לבך לדברים הנכוחים שאני אומר לך על דבר צדקת ה'. ↩
-
כג. ועיין רש"י. ↩
-
וזהו פירוש, כי אל אֵל האמר נשאתי לא אחבל“. (ל"א) כלומר: היוכל איש להתאונן באזני הקב”ה, כי נשא וסבל ענש על דבר שלא חטא. – “אחבל” לשון חטא והפרת מצוה. (עיין ראב"ע נחמ' א, ז ועיין דניאל ו, כג). ↩
-
לו, לא. ↩
-
לה, יד. ↩
-
לו, יז.ועיין רש"י. ↩
-
“כי חמה פן יסיתך בשפק”(י"ח) לאמר חמה ורעה רבה היא, אם יסיתך יצרך לחטוא מרוב כל ומשפע תפנוקים, כי פירוש “שפק” היא שפע וספוק שביד העשיר לעשות כל מה שלבו חפץ (כ, כא). ↩
-
לב, ד, ח. ↩
-
לג, יד. ↩
-
ל. ↩
-
לו, ח–יא. ↩
-
טו. ↩
-
לג, כג–כד. ↩
-
לו, ה.ועיין תרגום ורש"י. ↩
-
לז, כג.ופסוק זה פרשוהו רבותינו חכמי ישראל בחכמתם הגדולה והטהורה לאמתו: “לא מצינו כח גבורתו של הקב”ה עם בריותיו שאין הקב“ה בא עם בריותיו בטרחות, לא בא על האדם אלא לפי כחו” (שמ"ר לד) וכן פירשוהו תרגום, רש“י, ראב”ע, רמב“ן וספורנו. – ”לכן יראוהו אנשים“ (כ"ד) מתפרש היטב ממקום אחר מפסוק ”כי עמך הסליחה למען תִּוָרֵא“ (תהלים קל, ד. ועיין ראב"ע שם) ”לא יראה כל חכמי לב“ (איוב שם) ”לא יראה כל חכמי לב המתחכמים אליו, כי אין חכמתם בעיניו כלום" (רש"י) וחוזר על רעי איוב. ↩
-
איוב מב, ה. ↩
-
ג. ↩
-
מ, ד. ↩
-
ד–ה. ↩
-
מב, ז.ועיין רש“י היטב. וחטא זה הוא שחטא אליפז ורעיו לפי דעת איוב (יג, ח–ט ועיין רש"י שם) ובדבר הזה, כִּוֵן הסופר הקדוש ללמד לעמו את המדה הטובה, ובלתי התקדש בצרת חברו לאמר: לבלתי הוכיח את יראת עצמו בזה שהוא מצדיק דין על רעהו הנגוע ומכה האלהים ועל מדה רעה זו כבר התאונן המשורר הקדוש ”כי אתה אשר הכית רדפו ואל מכאוב חלליך יספרו" (תהלים סט, כז). ↩
-
נעלה ומרומם עד אין קץ, פסוק זה “הן אל ישגיב בכחו” ובכל זאת “מי כמהו מורה” (לו, כב) לבני אדם את חובתם בעולם. ובדבר זה מבדיל הוא את האדם מתוך שאר היצורים, כי עליו אינו משליט את כחו המוחלט, כי אם את מדת טובו. ↩
-
כח, כח. ↩
-
יג, יא; לא, יד. כג.ועל כן היה ריב“ז דורש כל ימיו ”שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה" (סוטה כז:). ↩
-
"ישעי' מא, ח. ↩
-
דברי' ו, ד; יא, א ועוד. ↩
-
ירוש' ברכות, ט, ה. ↩
-
בבא בתרא טו.Tragodie ↩
-
Acteure ↩
-
?????????????????????????????????????????????????? ↩
-
על אבדן מצרים בידי כמביז ואיי היונים אחריו בימי דריוש, נאמרו לדעתנו דברי חגי הנביא (חגי ב, ו–ז), כי מלחמות אלה, היו גם בים גם בחרבה, וגם סוף דבריו (כא–כג) נאמרו על מלחמות אלה. ↩
א. תשובת דור ישעיהו
היום אשר כרת יאשיהו ברית בביהמ"ק עם כל בני עמו “ללכת אחרי ה'” (מ“ב כ”ג, ג. דה"ב לד, לא.) היה יום גדול ומסוים מאד בתולדותינו, כי בו ביום נעקרה עבודה זרה מארצנו מהיות שלטת ביד רמה. ואף כי נעבדה עוד במסתרים זעיר שם זעיר שם, לא היתה לה עוד תקומה בגלוי, והדבר הזה יאיר עינינו אור חדש בשארית ימי הבית הראשון. אך יען כי התשובה הזאת לא היתה תשובה שלמה, עד ימי חנניה מישאל ועזריה. והקלקלה המדוכאת בחזקת היד, התפרצה עוד פעמים רבות להרים ראש, יש לנו להעלות את עצם המאורע הזה הנבלע בכתובים הרבה המשוקעים במקרא עד כמעט לבלי הראות, לצחצחו היטב ולהציגו אותו ואת כל חליפותיו לעיני הקורא.
בימי יאשיהו מתאונן ירמי' לאמר: וגם בכל זאת לא שבה… יהודה בכל לבה תוכה כברה. ימים רבים אחרי כן מעורר ירמי' את העם לשמוע את “דברי הברית” (יא, ב) הכרותה ועומדת בהר סיני ומחודשת בימי יאשיהו וקובל, כי נמצא קשר באיש יהודה וביושבי ירושלים: “שבו על עונות אבותם הראשונים וגו' וגו'” (ט) “ונבואה זו נאמרה בימי יהויקים וזהו שאמר נמצא קשר כלומר מרדו בו אחרי ששבו בימי יאשיהו” (רד"ק) “שאחרי ששבו בתשובה בימי יאשיהו חזרו למרדם” (אברבנאל) ובכל זאת אין אנו שומעים מפי הנביאים תרעומת ע“ז על יהויקים, אין זאת כי מחטא זה נקי היה גם המלך הפושע הזה. בשנה השישית לגלות יויכין שהיא שנה ששית לצדקיהו עורך יחזקאל דמות אל הקלקלה המסותרת הנעשית בירושלים בביהמ”ק, כי במסתרים עבדו את עבודת “רמש ובהמה” (יחז' ח, י): עבודת התמוז (יד) ועבודת השמש (טז). וביותר עבדו את העבודות המגונות האלה רק מקצת החשובים שבעם, כגון השרים והכהנים ונביאי השקר אשר זנו אחרי דרכי הנכר. ועל הדבר הזה תעיד מליצת “זקני ישראל” האמורה ושגויה שם בפרשה. ועל העבודה הזאת במקום הקודש, כוֵן ירמי' בקראו על הכהנים והנביאים " גם בביתי מצאתי רעתם" (ירמ' כג, יא). אך נכון הדבר כי בגלוי ובראש כל חוצות, לא עבדו גם הם ע“ז, כי אם “בחשך איש בחדרי משכיתו” (יחז' ח, יב). ובין דלת העם השתמרה עבודת הנכר ביותר בין הנשים (ירמ' מד, טו. כ. כד) אשר עבדו “מלכת השמים” בנסכים וב”כונים" (יז – יט) והמעט מן האנשים כי לא מיחו בידי נשותיהם (יט) עוד עזרו על ידן (ז, יח). אך קרוב הוא כי הרבוי והפרסום לא היה גדול ומליצת “האינך רואה” (יז) תעיד על זה. ואולי גם המעט הזה לא היה מצד מרי, כי אם מצד שטות, כי תלו את “הבצרות” (יד, א) אשר רבו באחרית ימי בית ראשון בבטול עבודת המזלות שבטל יאשיהו (מ“ד, י”ז – י"ח).
ויען כי עקר עבודה זרה נעקר ולא נשארו ממנו, כי אם סעיפים, מצא העם את לבבו להתהלל בתשובתו ששב בימי יאשיהו. ויתגאו מרביתם לאמר “לא נטמאתי אחרי הבעלים לא הלכתי” (ב, כג) “נקתי אך שב אפו ממני… לא חטאתי” (לה) וגם הנביא אשר הוכיח את דרכם הרעה על פניהם ויקרא להם “הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי” (שם) ואשר המריץ את דברו אל העם “כי לא שב חרון אף ה' ממנו” (ד, ח), הודה להם כי מעון ע“ז כמעט נקיים הם, אלא שהם מלוכלכים בעבירות אחרות. עזבו אבותיכם אותי נאום ה'” וילכו אחרי אלהים אחרים ויעבדום וגו‘: ואתם הרעותם לעשות מאבותיכם והנכם הולכים איש אחרי שרירות לבו הרע וגו’ (טז, יא – יב) וגם על נביאי השקר, אשר בם חרה אף ירמיהו מאד, הודה בפה מלא, כי את עבודת הנכר עזבו ורק בדברים אחרים הם חוטאים “ובנביאי שמרון ראיתי תפלה הנבאו בבעל וגו‘: ובנביאי ירושלם ראיתי שערורה נאוף והלוך בשקר וחזקו ידי מרעים וגו’” (כג, יג – יד). וגם יחזקאל עושה את החמס אשר נעשה בגלוי לחטאת רצופה ובאה מימים רבים, ואת עון ע“ז שבסתר לחטאת שכמעט פסקה ועכשו חזרה באמרו “וישובו להכעיסני” (יחז' ח' י"ז) ומדי דבר הנביא אל העם לא הוכיחם על עזבם את דעת ה' בגלוי, כי אם על עזבם אותו בסתר “ואם חי ה' יאמרו לכן לשקר ישבעו” (ירמי' ה, ב) ופירוש “לכן” במקום זה “בכן” (תרגום רד"ק) – ובכל זאת שמח ירמי' על התחדש עוד הפעם השבועה הזאת בישראל גם באשר היא ויתאו ליום אשר ילמדוה גם יתר העמים (יב, טז). ואם אמנם המשל אשר נמשל בישראל על עון הראשונים ועל צרת האחרונים “אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה” (ירמ' לא, כט. יחז' יח, ב) לא היה טוב בעיני הנביאים, בכל זאת התמלטה גם מפי המקונן הקדוש תרעומת זו גם במר רוחו “אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו” (איכה ה, ז) ועון הזה שנתמעט באחרית ימי הבית הראשון, על כרחנו איננו אלא עון ע”ז ברבים ובגלוי.
מכל אלה יש לנו ללמוד, כי התוכחות שהוכיח ירמיה ויחזקאל את ישראל לפעמים על עון ע“ז, לא היו כ”א על זו שנעבדה במדה דקה מאד, וכמעט בסתר, או על ע"ז שנעבדה בימי אחז מנשה ואמון, אשר אותה לא יכלו הנביאים לשכוח, אחרי שהיא היתה מקור כל הרעה (מ"ב כג, כו; כד, ד. ירמ' טו, ד).
וגם קדמונינו החזיקו, כי בימי יאשיהו לא נעשו מעשים מכוערים בגלוי, כי אם בסתר באמרם, "ובשביל הרעה שהיו ישראל עושים בסתר נאסף הצדיק [יאשי' ] (ילקוט מלכים ר"א).
העקירה השלמה לע“ז אף בסתר, נהיתה בימי גלות בבל ולפי דברי רבותינו הנכונים אחרי מעשי המו”ע (סנהד' צג:).
למן העת ההיא כאשר הצטללה דעת העם מקטן ועד גדול, לא נהגו עוד חכמי העם וסופריו לקרא לאלילים “אלהים אחרים”, כי גם על הדמיון לא התקבל עוד שום צד שתוף בין האלוהות ובין האלילים האלמים. ויקראו בדורות הבאים לכלל עצבי הגוים “עבודה זרה” וישימו תחת שם “אלהים” “עבודה” ותחת מלת “אחרים” “זרה” וחליפת המליצה הזאת, תעיד על החליפה הגדולה בתקון הרוח.
ב. בני יאשיהו לשמותם ולשנותיהם
למען ישב היטב את סדר מלכי יהודה האחרונים שמלכו אחרי יאשיהו, יש לנו לשום למוצא לבירור זה את דברי הפסוק המפורש, הפורט את ארבעת בני המלך הזה כדברים האלה: “ובני יאשיהו הבכור יוחנן השני יויקים השלישי צדקיהו הרביעי שלום” (דה"א ג, טו) ולהסמיך להם פסקה אחרונה ממאמר ר' יוחנן האומר “הוא יוחנן הוא יואחז” (הוריות יא: ירוש' שקלל' ו, א) כי באמת דומה שֵם יואחז כמבטאו ובאותיותיו אל יוחנן, יותר משהוא דומה לשמות שלשת אחיו הנותרים. אך עוד תקשה מלת “הבכור” שנוספה על שֵם יוחנן ומלת “השני” שנוספה על שֵם יויקים (דה"א שם). כי אם נאמר כי יואחז הוא יוחנן, הרי מצינו כי בעצם השנה שהיה יואחז שלדעתנו הוא הבכור עשרים ושלש שנה (מ“ב כג, לא. דה”ב לו, ב) כבר היה יויקים משנהו בן עשרים וחמש (ה. מ"ב כג, לו) על זאת השיבו קדמונינו “לעולם יהויקים קשיש ומאי בכור? בכור למלכות!” (הוריות שם) ומלבד שיש קצת סמך למליצת “בכור” לכבוד מלכות מן המקרא (תהל' פט, כ"ח) הנה יש להתבונן כי לעניננו אפשר להיות בכורת יואחז בכורה ממש, אף כי היה לו את גדול ממנו, כי בכור היה לאמו “חמוטל בת ירמ' מלבנה” (מ"ב כג, לא) וקרוב הוא כי היא היתה המלכה הגבירה, על כן יעד אביו רק את בנה אשר תלד היא למלך, ויהויקים אשר ילדה לו ראשונה “זבודה בת פדיה” אשתו (לו) נועד להיות רק כאחד מבני המלך. ועל כן לפני הולד יורש העצר לא יעד יאשיהו ליויקים בנו שום גדולה. אל אחרי הולד לו בכור חמוטל אשתו המלכה האהובה לו, או החשובה בעיניו ביותר, שם את בנו יויקים למשנה לו (ועיין פ“ב לח”ב מספרנו זה, כי כבוד משנה האחים היה קרוב בבית לכבוד הבכור ובבית המלך עאכו"כ) ויען כי ידעו זאת עם הארץ כי ביואחז בחר המלך האהוב למלוך תחתיו, קמו ומשחו אותו (ל) ולא שתו לב אל “יהויקים שהיה גדול ממנו שתי שנים” כי ידעו ביויקים “דלאו ממלא מקום אבותיו היה” (הוריות שם) האחת כי אביו החסיד לא רצה להנחיל לו את כסא כבודו, והשנית כי רשע גדול היה. ואף כי גם יואחז לא עשה את הטוב, מסתבר הוא, כי יויקים היה גרוע ממנו הרבה בהיותו ההפך הגמור מאביו (ירמ' כב, טו – יז. דה"ב לו, ח) ואולי היתה רשעתו זאת ורוחו הזרה לעמו, תחלת זכותו לפני פרעה נכה. ויען כי בית המלך הזה בן זבודה בת פדיה היה יציר כפי פרעה נכה, השכיל נבוכדראצר להוריד אותו מכסא ישראל ולהושיב תחתיו את הבן השני לחמוטל הגבירה, הלא הוא צדקיהו, אשר היה בן שלש עשרה שנה, בעלות יואחז אחיו הגדול, בן אמו על כסא אבותיו – למען קנות גם את לבו גם את לב עמו, אשר בעיניהם היה משפט המלוכה לבני חמוטל.
ושלום בן הרביעי ליאשיהו (דה"ב ג, טו) קשר לדעתנו על יויקים, כי התנשא בלבו, כי אחרי גלות יואחז אחיו מצרימה (מ"ב כג, לד) ראוי הוא למלוך תחת יאשיהו אביו הצדיק מיהויקים אחיו הרע בעיני אלהים וישראל. ולא ערב יויקים את לבו להמיתו, מיראתו את חמת העם ויגלהו אל מצרים, ארץ מגנו בעל בריתו התקיף פרעה נכה, ובימי גלותו באה הבשורה הרעה ממצרים כי מת שם יואחז בארץ גלותו (שם). אז העיר ירמי' כי על שלום הגולה החי, אשר אמר למלוך תחת אביו1 יש להרבות מספד מעל יואחז אחיו המת, כי יכבידו שם מאד את נחשתו ולא יתנוהו עוד לראות את ארץ מולדתו (ירמ' כב, י – יב).
לפי דברינו אלה מתישב גם מנין הארבעה של בני יאשיהו. ומנין שנותיהם בעלותם איש איש מהם על כסא אביהם אינו מקולקל במאומה.
ג. גולי בבל הראשונים
את דניאל וחבריו הצגנו בתורת גולי בבל הראשונים שגלו בשנה השלישית או הרביעית למלכות יויקים שהיא השנה הראשונה לנבוכדראצר. ויען כי מאורע זה מתלקט ממקומות שונים, הננו לסדר אותו בזה לפי סדר הפסוקים המפוזרים המדברים עליו.
“בשנה הרביעית ליהויקים וגו' היא השנה הראשונית לנבוכדנאצר” (ירמ' כה, א) “דבר ירמי' הנביא” (ב) “ולקחתי… נבוכדראצר… והבאתים על הארץ הזאת וגו'” (ט). החזון הזה בא: “בימיו [של ויקים] עלה נבוכדראצר מלך בבל ויהי לו יהויקים עבד וגו'” (מ"ב כד, א) על דברי בעל ס' מלכים האומר “עליו עלה ג”נ“, הוסיף בעל ס' דה”י להודיע לאמר: “ויאסרהו בנחשתים להוליכו בבלה” (דה"ב לו, ו) לאמר על מנת להוליכו. ועל מאורע זה שאירע ליהויקים ידבר יחזקאל הנביא (יחזקאל יט, ט) כי מפליג הוא בעון שפיכות דמים של המלך השבוי הזה (ו- ז) והפלגה זו אינה מתישבת בלתי אם על יויקים העז והקשה (עיין ירמי' כב, יז) ולא על יהויכין וצדקי' הנוחים והרכים. אך באמת לא הובא יהויקים לבבל “שלא הביא נבוכדנאצר ליהויקים בבלה, אך הוא יצא אליו ואסר אותו ואמר להוליכו וקבל על עצמו לעבוד אותו: רוצה לומר, לתת לו מס להניחו לשוב למלכותו” (רלב“ג לד”ה מובא בפי' אברבנאל מ“ב, כ”ד) והוא שכתוב בס' מלכים “ויהי לו יהויקים עבר”. עוד הוסיף בעל סדה“י להודיע דברים אלה: “ומכלי בית ה' הביא נבוכדראצר לבבל ויתנם בהיכלו בבבל” (דה”ב(לו, ז) את דבר זה פירש בעל ס' דניאל: “בשנת שלש למלכות יהויקים… בא נבוכדנאצר”.. ויצר עליה: “ויתן ה' בידו את יהויקים… ומקצת כלי בית אלהים….. הביא בית אוצר אלהיו: " (דניאל א' א – ב) אך הדבר החדש שהודיע בעל ספר זה, הוא המאמר הבא: “ויאמר המלך… להביא מבני ישראל ומזרע המלוכה וגו‘: ילדים וגו’ לעמד בהיכל המלך וגו'” (ג – ד) “ויהי בהם… דניאל חנני' מישאל ועזרי” (ו) כאשר נבא ישע' לחזקי' המלך: “ומבניך….. יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל” (ישע' לט, ז) אך לפי הדיוק הנכון העולה מן הכתוב “ויהי בהם מבני יהודה” (דניאל א, ו) נראה, כי דניאל חמו”ע לא היו מזרע המלוכה. (ועיין סנהד' צג).
קרוב הדבר, כי עקירת נבוכדנאצר ממקומו היתה בסוף שנת שלש ובואו לא“י ושעבוד יהויקים בחדשים הראשונים לשנה הרביעית, על כן ימנה ס' דניאל שנת שלש ליהויקים וירמ' שנה רביעית. או אפשר, כי אחד מהם מונה לשנות מלכות עצמו של יהויקים והאחד מונה לאחד בניסן שהוא ר”ח למלכים.
מכל האמור זכינו למצא, כי הילדים המובאים בידי אשפני (דניאל א' ג') בשנת שלש או ארבע ליהויקים שהמסתימים שבהם דניאל חמו"ע הם הראשונים לגולי בבל.
אך לא הם לבדם היו הגולים הראשונים, כי המכתב ששלח ירמ' אל בבל ביד השרים אלעשה וגמרי' (ירמ' כט, א – ג) היה על כרחנו תכף לגלות יויכין, כי כן כתוב “אחרי צאת המלך יכני” (ב') ומכתב זה מלבד שהיה שלוח “אל הכהנים ואל הנביאים ואל כל העם, אשר הגלה נבוכדראצר מירושלם בבלה”.(א') שהם כלל גלות יויכין כלה נשלח בראש “אל יתר זקני הגולה”. ועל פי העולה מסדר המנין, היתה היתרה הזאת קודמת לכל הכלל כלו. ולפי המתקבל על הדעת אין לשון “יתר” נופלת בחתי אם על פלטה נשארת מכת שלמה שהתקימה בכללה זמן חשוב במקומה ואחרי כן הלכה הלוך וחסור עד שלא נותרה ממנה בלתי אם שארית. ודבר זה אינו מתישב לאמתו אלא על גולי שנה הרביעת או השלישית ליויקים ולאנשים שהיו כלם זקנים, אפשר מאד שבזמן שבע שנים לא נותרה מהם באמת בלתי אם שארית, ובכן גלו גם זקנים עם הילדים. ולפי הדברים האלה היו גולי בכל הראשונים מעט מזקני ישראל הנקראים בפי ירמ' זקני הגולה והילדים שהביא אשפנז “מבני ישראל ומזרע המלוכה ומן הפרתמים” (דניאל א, ג).
ולפי דברי ברוסי הכשדי, נלחם נבוכדראצר בפרעה נכו ואחרי כן בא ירושלמה על ויקים, בשנה האחרונה לחיי פלאסר אביו שהיא נחשבת השנה הראשונה למלכות עצמו. וכשמעו כי מת אביו מסר את שבויי יהודה וכנען ארם ומצרים לאוהביו להוליכם ביד חזקה לבבל והוא מהר לרוץ שמה להחזיק בממלכת אביו. (עיין דבריו מובאים בספר ריב יוסף עם אפיון 19 I) ובכן למדנו גם מדברי הסופר הקדמוני הזה, כי בשנה הרביעית ליויקים הובאו שבויי יהודה בבלה.
ד. יויכין וצדקיהו בעיני הגולה
בפרשה י“ז ישוה יחזקאל הנביא לנגדנו את גלות יויכין בידי נבוכדראצר שהמליך תחתיו את צדקיהו ושהשביע אותו לעבדו. הפרשה הזאת (יחז' יז, ג – כד) בעלת שלשה פרקים היא: עד פסוק י”א משל, משם עד כ"ב נמשל, ומשם עד סוף הפרשה נבואה. שני הפרקים הראשונים מפרשים זה לזה ומתפרשים זה מזה וראוים לדון כפרק אחד שהם שנים, אך הפרק האחרון עומד בפני עצמו.
ואותו אנו אומרים לפרש כעין פירוש רש“י ורד”ק במעט תוספות באור: “ולקחתי אני (כב): דיוק “אני” הוא הפך מליקחת הנשר הגדול (ג) שהוא נבוכדראצר. “מצמרת האר” (כב) ובגוי לזרע המלוכה (עיין ג וי"ב) “ונתתי “: ל' הנחה וקביעות. מראש יונקותיו”: הוא ראש “יניקותיו” של פסוק ד' החוזר אל יהויכין “מראש”: חלק ממנו שהוא זרובבל בן שאלתיאל בן יויכין “בהר מרום ישראל” (כג) כנוי לא”י. “ונשא ענף וגו'”, יצליח בממשלתו. “וידעו כל עצי השדה” (כד): בני ישראל או העמים “השפלתי עץ גבוה… הובשתי עץ לח”: זה צדקי' המולך שנאמר בו למעלה “קח על מים רבים צפצפה שמו” (ה) הגבהתי עץ שפל… והפרחתי עץ יבש” (יחז' שם כד) זה יהויכין הגולה.
למען שכלל ענין זה הננו לתפוש עוד חמשה פסוקים מפרשה כ“א ולפרשם. כל הפרשה ההיא דומה בענינה לפרשתנו. שתיהן מעבירות בחזון את מפלת צדק' ושתיהן מתרעמות על מרדו במלך “אשר השביעו באלהים”. ואלה דברי הנביא בפרשה ההיא: “והיה להם: (יחז' כא, כ"ה): לבני ירושלם ולצדקיהו מלכם “כקסם שוא בעיניהם”:כדבר רק. “שבעי שבעות להם”: השבועות החמורות והוא: נבוכדראצר “מזכיר עון”: מעלה תמיר את עון זה על לבו ומרבה לכעוס עליו: “להתפש”: והיא שגרמה לירושלם לפול בידי בבל, כאשר יעידו דברי סופרי הקדש במקומות אחרים: (מ“ב כה, ו. ירמ' לט, ה. נ”ב, ט) כי במשפט בא עמו נבוכדראצר על עברו את שבועותו וע”כ עלה עליו ויגלהו. “ואתה חלל רשע” (יחז' כא, ל): ע”ש שחלל את שבועותו או ע“ש שאינו ראוי למלכות כחלל הזה שאינו ראוי לכהונה, קורא אותו הנביא כך. " אשר בא יומו”: אשר פסקו ימי מלכותו הקצובים לו, כי על דעת הנביא לא ה' צדק' ראוי למלוך, כי ברדת יויכין מעל כסאו היה לבנו למלוך תחתיו, כי היו לו בנים (ירמ' כב, כח – ל): אך מיד נבוכדראצר נסבה המלוכה לצדקי‘. ובמעול צדקיהו במלך הממליך אותו, אבדה זכותו, וזכות בני יויכין חזרה למקומה: “בעת עון קץ” (יחזק' שם) חרבן ירושלם נקרא כן בפי הנביא. “הסיר המצנפת והרם העטרה” (לא) צניף מלוכת צדקי’ וכתרו: “זאת”: הדברים כהויתם “לא זאת”: לא בדין הם, כי אם “השפלה” משפחת יויכין “הגבה”: לה תשוב הממשלה “והגבול השפיל”. צדקי' יגלה ומליצה זו דומה למליצת הנביא (יז, כד) המובאת למעלה. “עוה עוה עוה” (כא, לב): לשון עות יקלקלה. “גם זאת לא היה”: הדברים כהויתם לא היה להם שם צרך ותועלת וזכות וקיום של ממש לאמר מלכות צדקיה לא היתה מלכות של קבע, כי אם עראי היתה. “עד בא אשר לו המשפט”: עד אשר יקום איש מזרע יויכין אשר יצלח למלוכה “ונתתיו”: אותו ואת כסאו אכין לפני. נתינה לשון הנחה וקביעות היא ועיין מליצת הנביא בעצם ענין זה, (יז, כב) המובאה למעלה.
ואין ספק, כי שטת הנביא הזאת על דבר כושר יויכין ופסול צדק', היה לדעת קבועה לכל הגולה, אשר הגלתה עם יויוכין אחרי אשר הנביאים בכרו אותה על “שארית ירושלם” שמלך עליה צדקיהו ואשר גם הוא היה כלול בעיני הנביאים בתוך השארית העלובה הזאת (ירמ' כד, ה – י ועיין ביחוד פסוק ח,) ואף כי למן היום אשר הרשיעו אנשי און בירושלם לשלוח רוח רעה בין “שארית ירושלם” ובין הגולה (יחז/ יא, ט"ז) אין ספק, כי העסיקה עוד הדעה הזאת להקבע בלב כל בני הגולה.
ה. שער שושן
פרשה ט' שבדהי“א משנה היא לפרשה י”א שבנחמ' כאשר יתבאר במקומו. ושם נזכרו שמות השוערים הלוים השומרים במקדש “בשער המלך מזרחה” (דהי“א ט' י”ח) והשער הזה הוא “שער המזרחי שעליו שושן הבירה צורה” (מדות א, ג) ואת שער הר הבית זה, היו הלוים שומרים בתוך ארבעת שערי הר הבית הנשארים (דהי"א שם, מדות שם, א) ויען כי את השער הזה עשו בפקודת מלכי פרס “כדי שתהא אימת מלכות עליהן” (מנחות צח) או מרצונם עשו אותו “כדי שידעו מהיכן באו” (שם) ויתנו הודאה למלכות" (רש"י) ועיר המלכות היתה מצוירת עליו, על כן קראו לו “שער המלך”.
ו. סדור משמרות כהונה ולויה ומושבותם לעריהם בימי בית שני
לספור חנכת בית שני, נסמכו דברים אלה: “והקימו כהניא בפלגתהון ולויא במחלקתהון וגו' (עזר' ו, יח) הדבר הזה מתבאר ברחבה בברייתא עתיקה מאד, שנשנתה בשלשה מקומות, בנוסח אחד בקצת שנויי לשון קלים, ואלה דבריה: “ארבעה משמרות עלו מן הגולה: ידעי' חרים פשחור ואמר, עמדו נביאים שבירושלים ועשאום עשרים וארבעה וכו'” (תענית כו. ערכין יב: תוספתא תעני' א, ב, ועין שם). מספר ארבעת המשמרות שעלו מבבל ושמותיהם נזכרו במקרא (עזרא ב, לו – לט. נחמ' ז, לט – מב), אך עד הבנות ביהמ”ק, וגם ביום חנוכתו עמד מנין הארבעה בעינו ולא התחלק, כי עד תחלת העבודה לא היה צרך בכהנים ולא בסדרי משמורותיהם וביום חנוכת הבית ביום שמחת כל ישראל עבדו כל הכהנים שכם אחד כדין שלש רגלים שהי' “כל המשמרות שוות” (סכ' נה:) וביום מחנוכת בית ראשון שכתוב בו “כל הכהנים הנמצאים התקדשו אין לשמור למחלקות” (דהי"ב ה, יא), אך תכף לחנכת הבית, בהחל העבודה המסודרת, הוצרכו מיד לחלוק משמרות ע"כ תכפו את סדור המשמרות למעשה החנוכה, כאשר יראה סדר המעשים מסדר הכתובים: “והקריבו לחנכת בית אלהא גו' (עזר' ו, יז) והקימו כהניא בפלגתהון וגו'” (יח) אך מי היו המקימים המחלקים והמסדרים? את זאת הודיעה לנו הברייתא “עמדו נביאים שבירושלם!” (תענית ערכין ותוספתא שם) והנביאים האלה מי המה? - דבר זה חוזר ומתפרש מן הכתוב, כי על כרחנו חגי וזכריה הם. “נביאיה די אלהא” שהם היו הרוח החיה בכל מעשה הבנין (עזר' ה, א – ב; ו, יד) וכאשר יראה כל קורא בספרי שני הנביאים האלה והם היו מורי עבודת הכהונה (חגי ב, יא). ועיין דבר זה ביתר בירור בגוף ספרנו. ובכן זכינו לדעת, כי ארבעה משמרות כהונה שעלו מבבל נתחלקו לעשרים וארבעה משמרות כבימי בית ראשון (דהי"א כד, ז – יט) תכף לחנכת בית שני בידי חגי וזכרי' הנביאים.
אך אימתי התחלק כל משמר ומשמר לבתי אבות? וביד מי? דבר זה לא נזכר בנוסח הברייתא שבגמרא תענית וערכין, כי נשמט משני המקומות הזכרון היקר, שנשמר לנו בתוספתא שם כתוב: “עמדו ראשי משמרות וקבעו עצמן בבתי אבות” (תוספתא תענית שם).
מספר המשמרות היה מכון כמעט כנגד חצי מספר השבעות שבכל שנה, למען יעבוד כל משמר את שבתו, לאמר את שבעת ימיו פעמים בשנה, וברגלים תהיינה כל המשמרות שוות (עיין סכה שם), ובכן היו כל המשמרות כלם ברגל למשמר אחד, לפי תקנת הנביאים המרומזה עוד במקרא (דהי"ב ה, יא). בעקבותיהם הלכו גם ראשי המשמרות וככל אשר חלקו הנביאים את הכהנים למספר שבועות תחול, כן חלקו ראשי המשמרות את משמרותיהם למספר ימי החול; “ששה בתי אבות” (מנחות קז:) “כנגד ששה ימי שבוע, זה עובד יומו וזה עובד יומו, ובשבת כלן שוין” (רש"י) ובכן היו כל ששת בתי האבות ביום השבת לבית אב אחד, ככל אשר היו כל המשמרות ברגל למשמר אחד.
חלוק משמרות הלוים נזכר בפסקת “ולויא במחלוקותהון” (עזר' ו, י"ח) ובמשנה (תעני' כו.) ובברייתא (כז.) ותכיפת מגוי השוערים לחנכת הבית נזכר גם בדברי יוסיפוס (קדמ' 7, IX).
וככל אשר נשמר הסדר העתיק כחלוק משמרות כהונה ולויה, כן השתנו מקומות מושבותם בימי עולי בבל, מאשר היו בימי עולי מצרים: הן גם בימי רחבעם וירבעם התרוקנו ערי הלוים שהנחיל להם יהושע בנחלת עשרת השבטים “כי עזבו הלוים את מגרשיהם ואחוזתם וילכו ליהודה ולירושלם”. (דהי"ב יא, יד) ולא נשארו בישובן הראשון, כי אם ערי הכהנים שבנחלת יהודה ובנימן, כי ביהודה ובנימן לא היו ערי לוים, כ"א ערי כהנים (יהוש' כ"א, יא – יט). ובהתנחל עולי בבל הלא בטלו כל סדרי המושב הראשון שסדרה תורה רק “בזמן שכל יושביה עליה”. ועל כן נתנו ערי מושב לכהנים וללוים לא על פי חלוקת עולי מצרים, כי אם על פי הראוי והאפשר בזמן ההוא, ואין ספק כי נחמי/ האיש “המשיב את ישראל איש לעירו ולאחוזתו " (ס"ע, ל) יחד ערים גם לכהנים וללוים. אך מה שם הערים אשר נתנו להם? – את זאת יודיעו לנו רבותינו, כי עקר מושב הכהנים והלוים היה בירחו וסביבותיה (תענית כו‘; ירו’ ד, ב). מלבד ירחו נזכרו, עוד כמה ערי כהנים שלפי הנראה ישבו בהם גם לוים, במקור קדמוני שמוצאו נעלם מדורותינו ושהיה עוד נגד הקליר המונה אותן לשמותיהן באחת מקינותיו לתשעה באב, ואלה הן: צפורים [ היא צפורי הידועה הנקראה בירושלמי “צפורין”] עיתה-לו, בית – לחם, יודפת, עילבו, כפר עוזיאל, ארבל, כבול, צפת, מעון, נצרת, מגדל נוניה, בית חוביה, כפר – יוחנה, צלמין או צלמון, (קינת איכה ישבה חבצלת השרון) בקינה הזאת המתוקנת על פי ברייתא עתיקה שאבדה ממנו, נזכרו גם שמות משמרות כהונה ולויה שישבו שם הלא הם: “אלקנה” שלפי המתקבל הוא משמר לוי “ישֵבב” הוא משמר הכהנים הנקרא “ישבאב” (דהי"א כד, יג) “מעריה” הוא משמר הכהנים הנקרא מעזיהו (יח' נחמ' י, ט) מעדיה (שם יב, ה) או מועדיה (יז) “וגנתון” (י, יז. יב, ד, יז) היושב בצלמון, מלבד הערים האלה, היתה עיר מירון, הידועה שלדעתנו היא הנקראה בימי השופטים “שמרון מראן” (יהושע יב, כ) עיר מושב למשמר יהויריב ולמשמר ידעיה ועמוק (עיין נחמ' יב, ז, כ) ור' לוי הבקי הגדול בקדמוניותינו ור' ברכיה מסרו לנו פסקה מקוטעת המספרת לנו מאורע חשוב, שאירע לפני חרבן בית שני לאמר: “אמר ר' לוי יהויריב גברה מירון קרתה מסרביי מסר בייתא לשנאיא. א”ר ברכי,: יהויריב יה הריב עם בניו על שמרו וסרבו בו. ידעי' עמוק צפורים, ידע יה עצה עמוקה שבלבם והגלם לציפורן (ירו' תענית ד, ה).הפסקה הזאת תודיענו כי “מירון” היתה עיר סורבה “קרתה מסרביי” ושבעונה נמסר בית המקדש לשונאינו כי משמר יהויריב היושב בעיר הזאת וידו תקיפה בה, מרה וסרב בה' וכי ידעיה ועמוק הגלו על כרחם ממירון לצפור ין ור' אלעזר הקליר יפרש את ספור המאורע הזה, שהוא עושהו ענין לקינתו ואומר ברוח ר' לוי ור' ברכי' כי בעון אשר “נעו ממשמרותם כהנים בני אהרן” הלא הם משמר ידעי' ועמוק " ונדו כצפרים כהני צפורים” לאמר: הכהנים שגלו לצפורי “נמסר הבית במסרבי מרון” (הקינה הנ"ל) לאמר, נמסר בית המקדש לשונאינו כדבר ר' לוי האומר, כי בעון “מירון קרתה מסרביי מסר ביתא לשנאיא” ובכן יש לקרוא בקנה תחת כמסרביי: “במסרבי” לאמר בעון מסרבי ותחת מרון “מירון” או “מראן”.
סוף דבר מלבד המאורע הזה היוצא מפסקת הירושלמי, יעלה לנו מכל דברינו שהבאנו פה, כי מושב הכהנים והלוים היה בירחו וסביבותיה ובחמש עשרה הערים המנויות ובעיר מירון.
ז. ראשית כת הפרושים
השכילו חכמי הבקרת בזמננו להכיר, כי “הנבדלים” הנזכרים בעזרא ונחמ' הם אבות כת הפרושים שהם עקר האומה עד היום כי “נבדל” בלשון המקרא, תרגומו בלשון המשנה “פרוש”. על מלת “ויבדל” (בראשית א, ד) תרגם אונקלוס “ואפרש”. ואם נקבל את הדעה הזאת יעלה בידנו לסמן בדיוק גמור את ימי המולד הכת הנכבדה. את זמנה ואת חדשה וכמעט את ימיה.
אך נבקרה נא ראשונה את דעת הגדולים הרחוקים מדעה זו ונראה היעמדו דבריהם: שם “הנבדל” בתורת שם לויי. נזכר שתי פעמים: פעם אחת בתוספת “מטומאה גויי הארץ אליהם לדרוש לה' אלהי ישראל” (עזרא ו, כא): ופעם אחת בתוספת “מעמי הארצות אל תורת האלהים” (נחמ/ י. כט). את הפסוקים האלה פירש רש“י לאמר: “וכל הנבדל: הם דנרים שנבדלו מטומאת ע”ז להדבק בישראל” (רש"י עזרא שם) “וכל הנבדל: הם הגרים שנבדלו מתורת ע”ז להיות דבוקים ומחוברים אל תורתו של הקב“ה וכו” (רש"י נחמיה שם) וגם הראב“ע פירש בלשון ראשון: וכל הנבדל: הם הגרים שנבדלו מטומאת גויי הארץ וכו” (ראב"ע עזרא שם) אלא שהראב“ע מפקפק בתוך כדי דבורו בלשונו הראשון ואומר בלשון אחרון “או הנבדל מישראל שנבדל מטומאת גויי הארצות” (שם) ובכן יש לנו שתי דעות הפוכות אשה מרעותה, האחת הוא דעת רש”י בשני מקומות והראב“ע במקום אחד בלשון ראשון כי “נבדל” או “גר” שהיה נכרי מעקרו ונתגייר, [ וכנראה קצת שהיא גם דעת הבבלי (קדושין ע, ע"א) והירושלמי שם), שהסמיכו מלת גירי שבמשנה שם לפסוקים של “הנבדלים” שאנו עוסקים בהם בזה; אבל לדעתנו הנה גוף כל הלכה פלא לבדו העקר נקודם הרבה לחסמכת הפסוקים כענין שאמרו: “גמרא גמיר להסמכות אקרא”. וע' דעתנו בענין זה (ח"א). ועי/ מהרש”א (קדושין שם) בד“ה גירי חרורי]: והשנית, היא דעת הראב”ע בלשון אחרון כי “הנבדל” הוא מישראל" לאמר, ישראל מעקרו אלא “שנבדל”, לאמר, שישראל זה נבדל מטומאת גויי הארצות, ואם באנו להכריע בין שני פירושים אלה, אין לנו, כי אם להתבונן בתולדות השם הזה ודרך יצירתו, לאמר: אל הפעל אשר נגזר ממנו, כי הכרת השם הזה, תענה בו, כי לכל הדעות בין שפירושו נכרי מעקרו, או ישראל מעקרו, פעולה קדמה לקביעות השם והפעולה, היא הבדלת האיש מחברתו הקודמת שעשתה אותו הנבדל.
והנה את זכרון מעשה ההבדלה הזאת אנו מוצאים בשלשה מקומות 1) במאמר שרי ישראל לעזרא לאמר: “לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות בתועבותיהם” (עזרא ט, א). המקרא הזה מחלק את העם לשלש מחלקותיו: ישראל כהנים ולוים, ובשלשה אלה אין מקום להגרירות כלל. ובכן מצאנו פעל “נבדלו” נאמר על ישראל מעקרו, ולא על נכרי שנתגיר, ולאלה אמר עזרא: 2) “ועתה תנו תודה לה' אלהי אבותיכם ועשו רצונו והבדלו מעמי הארץ” (י, יא) ועל כן בחר עזרא לשון רכה יורדת חדרי לב, בהוכיחו את האנשים, שהיו ישראל מעקרם בשם אלהי אבותיהם. ומליצה זאת אינה שיכת בגרים כל עקר. ובימי נחמיה כתוב בפירוש: 3) “ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר” (נחמי' ט' ב) ועתה אם אנחנו רואים בכל המקומות שנזכר בהם פעל ההבדלה שנאמר על ישראל מעקרו, מוכרע הוא מתוכו כי שם “הנבדל” שהוא עציר ההבדלה הזאת, על כרחו על ישראל מעקרו נאמר ולא על נכרי שנתגיר.
ואם כן אין לנו דרך אחרת, בלתי אם להחזיק בדעה הברורה והמבקרת, כי הנבדלים פרושים היו, ומעתה יעלה בידנו למצא גם את ראשית לידת הכת היקרה הזאת, כי בין חנכת הבית השני שהיה ביום ג' אדר ג' אלפים רמ“ר ובין י”ד ניסן לשנה ההיא נוצרה ראשית כת הפרושים, כי כן כתוב על פסח ראשון שחל להיות אחד וארבעים יום אחרי חנכת הבית “ויאכלו בני ישראל השבים מהגולה וכל הנבדל מטומאת גויי הארץ אליהם” (עזרא ו, כא).
ובידנו אין ספק, כי החלוקה שבפסוק זה המונה את “בני ישראל” לעצמם “וכל נבדל” לעצמם, הטתה את קצת גדולינו לאמר, כי הנבדלים אינם מעקרם מבני ישראל, כי אלו היו ישראל גמורים, הלא נמגו במחצית הפסוק הראשון ואם כן על כרחנו גרים הם. אך באמת תשובה נצחת בידנוע“ז ותשובה זאת היא מלת “השבים מהגולה” שאינה שום ענין לכאן, כי הלא כל ישראל היו בכללם שבים מהגולה, ואם כן מה בא מקרא זה להשמיענו? אך באמת הרבה בא מקרא זה להודיענו, כי עקר האנשים אשר חרדו לטהרת התורה והאומה בתוך העם, היו העולים החדשים, אשר באו בעצם ימי בנין הבית מבבל הנקראים גם בפי הנביא “גולה” ביחוד (זכרי' ו, י) והם לא כהתה רוחם ולא רפתה ידם באחרית ימי כרש, ובכל ימי כמביז, ולא עיפה נפשם לאויביהם, על כן היתה רוחם שמורה בקרבם בכל טהרה ויתחזקו וידברו על אנשי הלב מבני הגולה להבדל “אליהם מטומאת גויי הארץ” לאמר כי ישיתו אחיהם ידם עמם ולהיות כמוהם נבדלים ופרושים מטומאת הגוים שהיו שרוים אז בא”י ולשום את כל לבם “לדרוש לה' אלהי ישראל”. ובמשך דברינו בגוף הספר נראה, כי גדולי ישראל בבבל בדורות ההם, המה נתנו לבם “לדרוש לה' אלהי ישראל”. וכבר התבונן אחד מרבותינו בא“י, כי מגלות בית ראשון והלאה היתה בבל מקור התחיה לתורה ומשם הסתפקה א”י “שבתחלה שנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה וכו” (סוכה כ.) ולפי העולה מפסוק זה שאנו עוסקים בו, היו “השבים מהגולה” לאמר הגולה שבאה בימי דרויש שראשיה, צפניה בן יאשיהו ורעיו, ראשי מיסדי כת הפרושים.
הטהרה הנזכרה במקרא (עזרא ו, כ – כא) היתה מעולם בעיני הפרושים, ראש מכשירי הפרישות, כי נאמר “וישמרו משמרת אלהיהם ומשמרת הטהרה” (נחמי' יב, מה. ועיין חגיגה יח:) וטהרה הזאת שנהגו בה הפרושים, היא שנקרא בפי קדמונינו בשם מיוחד “טהרת פרישות” (טהרות ד' יב).
בראשית הוסר עדת הנבדלים, היתה כת דלה ורפה, ובימי הפחות הראשונים שמשלו אחרי זרבבל, בהתנשא העשירים ואוהבי הגוים השכנים לשרים וסגנים מטה ידם, אך ככל אשר קצרה ידם על פני חוץ, כן הוסיפו לאמץ את לבם בקרבם ולחזק את ידיהם באלהים. בימי בא עזרא החלה קרנם לרום, אך לא ארכו הימים והרם יד הכותים על ישראל ותכבד יד הנכרים ואוהביהם הסגנים על הנבדלים (עיין מ"ד: בירורי מאורעות וכו' “המניא אפי”) אולם למיום בא נחמיה הלכו וחזקו עד כי ביום הוסד אנכה“ג היתה כמעט כל האומה לנבדלים. על היום הגדול ההוא כתיב " ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר” (נח מי' ט, ב) לאמר כי כמעט נעשה העם כלו לנבדלים. ויען כי המסוכנים מכל הגוים לטמיעת בני ישראל ולזיוף דעותם היו הכותים, כל כן היה כל עקר ההבדלה מהם, ועל ההבדלה הזאת נשמרו בידי קדמונינו הדברים האלה:
“מה עשה עזרא וכו? קבצו את כל ה קהל אל היכל ה' והביאו שלש מאות כהנים ושלש מאות תינוקות ושלש מאות שופרות ושלש מאות ספרי תורה בידם והיו תוקעין והלוים משוררים ומזמרין ומגדין את הכותים” (פרקי דר“א ל”ח ובתנחומא וישב ובילקוט נביאים רל"ד נוספו עוד דברים)
פסקת “קבצו את כל הקהל” (שם) מקבלת אל פסוק “ויקם על מעלה הלוים וגו‘. ויאמרו הלוים וגו’”. (נחמיה ט, ד – ה) כי עקר מעשה יום יסוד כנה"ג היתה ההבדלה מעמי הנכר שבראש כלם היו הכותים (ב; י, כט – לא).
עד יסוד אכנה“ג היו הנבדלים לכת כנוסה אל תוכה, למיום יסוד אנכה”ג היו לבעלי מחלקתם, האנשים, אשר לא נבדלו מן הכותים ומן הגוים, אשר על שם שדבקו בטומאת גויי הארץ קראו להם העם “עמי הארץ”. אך מחלוקת זו לא היתה אלא מחולקת של פלגות דרכי החיים והמעשה, אך מאחרי מות אנטיגונס איש סוכו והלאה למיום קום הצדוקים, היו הצדוקים לאנשי מחלקתם, אז החלה כעין מלחמת דעות בין הפרושים ובין הצדוקים.
דעות הפרושים תתבארנה בגוף הספר ותולדותיהם מימי הצדוקים והלאה יתבארו בזמנם.
ח. דבר הפורים
I. אמתת המאורע
רבים מסופרי דורותינו, אשר חזון לבם יקר בעיניהם מכבוד כתבי הקדש, הקלו את דעתם במגלת אסתר, ויערבו את לבבם לאמר, כי כל המאורע המספר בה, בדוי הוא מעקרו, אחרי כי איננו נמצא בספר דה“י הקדמונים לשאר העמים הנראים להם נאמנים יותר מספרי קדשנו. על הבטול הנמהר וסר הטעם הזה, כבר הרים קולו ראש מבקרי דורותינו, הרה”ג רש“י ראפפאפורט ז”ל לאמר: “יש לתמוה על האיש אשר כמשתאה ישאל: למה לא נמצא דבר מכל הספור הזה בדה”י לעם פרס? כי מלבד אשר לא היו להם אז סופרים נכונים ומזכירים כל הנעשה, ואין בידנו שום ספר שלם, אשר יכלול כל קורותם בעת ההיא, הנה גם לא נגע דבר זה להם, כ“א לנו. והמה לא מצאו במסופר במגלה איזה ענין נפלא ומתמיה מצד עצמו וכו‘. כל בני קדם הורגלו בזה, כי מלכם יבחר לו מארמון נשיו, האשה אשר תיטב בעיניו, מבלי להביט על עמה ועל מולדתה; ועוד גם היום אין איש מהם שם על לב אם המלך הודו או פרס לקח לו אשה מארץ מצרים או מטשירקאסיא, וגם להשמיד עם נכנע ומוזר מארץ אחרת, או להנחם מזה ולהחיותם, אין חדש העת ההיא ובארצות ההן, וכמה אומות נהרגו ונשמדו ויאבד כל זכר למו וכו’” (בכה“ע תקפ”ח צד 177).
“לא על איזה מחכמי העמים תלונתי, כי מה להם ולנו, וכבר הכה הח' הנוצרי ראזענמיללער על קדקדם בחבורו על הקדמוניות בתנ”ך והראה להם מכל הספור האמת הנראה מתוכו, ואין בו שום ענין בלתי נאות אל הזמן והמקום, אך על אחד מבני עמי אתעק חמס, ושמו בל אשא על שפתי, כמו שלמדנו רבינו הקדוש בסוף עדויות כפי הערת הרמב“ם שם היקרה מאוד” (הערה שם)
ראזענמיללער הראה לדוגמא, כי מתררת המלך פונטוס פקד בסוד, לכל שרי המדינות להרוג ביום אחד את כל הרומים בארצו איש ואשה מבלי השאיר אף אחד וכן עשו, והיה זה בימי ציצערא, אשר יזכיר זאת רק כלאחר יד במדברותיו". (הערה שניה שם)
על הדברים הנכוחים האלה אנו מוסיפים שאלתנו וכי איך אפשר לאמר, כי אנשי כנה“ג שסוף זמנם היה תחלת ימי שמעון הצדיק שהוא שנת 3541 האמינו בדבר בדוי שלדעת מספריו לא עברו עליו יותר ממאתים וחמשים ושלש שנים, כי גם נס פורים הלא היה בשנת 3288 לכל הקודם, ובאמת הלא יתבאר בספרנו, כי אסיפת בה”ק בידי אכנה“ג והכנסת ספר אסתר אל תוכם, היה בימי הדור הראשון לאכנה”ג בימי עזרא ונחמי', ולפי החשבון הברור לא עברו בין זמן המאורע ובין קדוש מגלת אסתר, כי אם שמונה עשרה שנה.
אך באמת אם יש בקרבנו אנשים שאין עדות מגלת אסתר הצלולה והמדויקת מספקת להם, הנה אמתת המאורע עולה מאליה גם ממקום אחר הלא הוא מזמור כ“ב שבתהלים שהרד”ק הרגיש בו, כי לא על דברי ימי בית ראשון נתחחסד, כי אם “נאמר על כנסת ישראל שהיו בגלות בבל” (רד"ק תהלים כב, א) אך באמת אסתר אמרה אותו כדעת רבותינו המתבקרת והמתבררת מתוך הכתובים עצמם (מגילה טו;) כאשר נברר בזה.
אולם בטרם נבוא לפרק את ההמזמור ההוא לפרקיו, נוכיח כי גם מחלום מרדכי שבאפוקריפא שנתחבר בימי בית שני, יש להביא ראיה, כי מזמור זה לאסתר הוא, כי מאמרם רבים שבתפלת אסתר שם, לקוחים ממזמור זה:
מס' סידורי | תפלת אסתר שבחלום מרדכי | מזמור כב |
---|---|---|
1. | אתה לבדך מלכנו (ה, ו) | כי לה' המלוכה ומושל בגוים (כט) |
2. | אין מושיע בלתך וראה בצרתי כי קרובה היא (ה, ו) | כי צרה קרובה כי אין עזר (יב) |
3. | כי בחרת את ישראל מכל העמים להיות לך לעם נחלה (ז) | ואתה קדוש יושב תהלות ישראל (ד) |
4. | וגם הקימות בריתך את אבותינו (שם) | בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו (ה) |
5. | נשבעו באלהיהם למחות את שמֵנו (ט) | עדת מרעים הקיפנו וגו' (יז) יחלקו בגדי להם וגו' (יט) |
6. | אל תתן… לבני הבל ללעוג לענינו (יא) | כל רואי ילעיגו לי (ח) |
7. | החש מפלט לנו (יג) | אילותי לעזרתי חושה (יט) |
מן הצד השוה שבפסוקי תהלים ושבפסוקי תפלת אסתר, אנו למדים, כי גם היהודים האלכסנדרים שחברו את האפוקריפא הזאת (חלום מרדכי א, א) ידעו כי מזמור כ"ב לאסתר הוא ועל כן פִּיְטו רבים מדבריו.
ועתה נבקרה נא את עצם המזמור הזה, בהקבילנו אל רבים מפסוקיו את פסוקי מגלת אסתר וראינו, כי אמת דברי רבותינו כי אסתר מזמור זה שחֶצְיו צעקה, על צרת עמה וחֶצְיו הודאה על גאולתם.
מס' סידורי | מזמור כ"ב | מגלת אסתר |
---|---|---|
1. | על אילת השחר (א) | אסתר (ב, ז) [על שֵם אסתהר (מגילה יג) כוכב הנוגה (ילקוט אסתר)] |
2. | חרפת אדם ובזוי עם (ז) | ויבז… כי הגידו לו את עם מרדכי (אסתר ג, ו) |
3. | כל רואי… יניעו ראש (ח) | ויאמרו עבדי המלך… (ג). לראות היעמדו דברי מרדכי (ד) |
4. | יפלטהו יצילהו כי חפץ בו (ט) | אם מזרע היהודים מרדכי….לא תוכל לו… (י, יג) |
5. | אתה גחי מבטן (י) עליך השלכתי מרחם מבטן אמי אלי אתה (יא) | כי אין לה אב ואם (ב, ז) |
6. | כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי היה לבי כדונג נמס בתוך מעי (טו) | ותתחלחל המלכה מאד (ד, ו) |
7. | יבש כחרש כחי ולשוני מדבק (טז) | ואני… אצום כן (ד, טז) |
8. | יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל (יט) אספרה שמך לאחי (כג) | ושללם לבוז (ג, יג) |
9. | – - - - | וישלח ספרים אל כל היהודים (ט, כ) |
10. | יראי ה' יהללוהו (כד) | מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב (יב) |
11. | ולא שקץ ענות עני (כה) | וצומו עלי (ד, טז) |
12. | יאכלו ענוים וישבעו (כז) | ימי משתה ושמחה (ט, כב) |
13. | יחי לבבכם לעד (שם) | ימי הפורים לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם (כח) |
14. | וישובו אל ה' כל אפסי ארץ וישתחוו לפניו כל משפחות גוים (כח) | ורבים מעמי הארץ מתיהדים (ח, יז) |
15. | אכלו וישתחוו כל דשני ארץ לפניו יכרעו כל יורדי עפר (ל) | וכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן (ג, ב) |
16. | ונפשו לא חיה (שם) | ויתלו את המן (ז, י) |
17. | זרע יעבדנו (לא) | קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם (ט, כז) |
18. | יספר לה' לדור (שם) 1) ויגידו צדקתו לעם נולד (לב) | והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור (כח) |
ועל מליצה דומה למליצת “עם נולד”, היא מליצת “ועם נברא” אמרו רבותינו (תהלים קב, יט) “זה דור של מרדכי שנברא ברית חדשה” (מדרש תהלים ק"ב)
על אמתת מקור מזמור זה לא עמדו אלא רבותינו וחכמי עמנו האלכסנדרים, ככל אשר בארנו וכאשר יראה מדבריהם כמדרש תהלים ובילקוט למזמור זה. שאותו עשו אנו רואים כמזמור ההוא, כי את הדבר אשר הרגיש הרד“ק רגש סתום התבוננו בו קדמונינו כינה ברורה, כן אנחנו רואים דבר זה גם במזמור אחר הלא הוא מזמור קכ”ד שגם שם פירש הרד"ק “יאמר נא ישראל: בהגלות… בקום עלינו אדם: בקום עלינו אויבים בגלות לכלתינו” (רד"ק תהל' קכד, א). אך גם שם הבחינו רבותינו כי גלות זו לא על הגלות הגמורה נאמרה לי אם על ימי פרס הקרובים לגלות כבר מאחריה והצרה והישועה הנאמרות שם, הן צרת המן ותשועת ישראל ביד מרדכי ואסתר. וזה דבר קדמונינו “בקום עלינו אדם תהל' קכד ב –ארס ולא מלך” (מגלה יא) ומאמר זה אינו שיחה נאה בלבד כי אם אמת לאמתה הוא כי “שירי המעלות” לא נתחברו לפי מסקנת הבקרת הדיקנית אלא בימי חמשת המלכים הראשונים לפרס, ואימתי היתה בימים ההם גזרה קשה, גזרה כליה ממש שאפשר לאמר עליה “אזי חיים בלעונו” (תהל' קכד ג) “עכר על נפשנו” (ד – ה) ואימתי היתה בימים ההם פקידה גלויה ומפורסמת. אשר יאמר עליה “לולא ה' שהיה לנו” (א – ב) “ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם” (ו) ונס גלוי אשר יאמר עלי “נפשנו כצפור נמלטה.. הפה נשבר..” (ז') אם לא במעשה המן אשר הגזרה היתה גזרת מיתת גוי כלו והפקידה היתה שנוי דעת המושל מן הקצה אל הקצה ושבירת הפח היתה מיתת המן.
המזמורים האלה הם שפעת רוח יראת ה' המחיה את נס פורים, שעקרו שמור במגלת אסתר שאינה מוסרת לנו בלתי אם סדור גופי המאורעות כהויתם המוחשת. עד כי גם שם שמים לא נזכר בכל המגלה ההיא. וגם דרך סגנונה המשונה מסגנון שאר כתבי הקדש, יענה עליה, כי הדיוק ואמתת המאורע היה לה עקר. מלבד כל אלה יתבונן הקורא בספור ובהערותיו, כי אמתת הענין מתישבת ישוב גמור מצדי צדדים ומשתלבת בפרטים רבים ושונים לכלל אחד שלם מתכן ומשוכלל.
II. תקון הפורים וקדוש המגלה בתוך כה"ק
בתלמוד בבלי ובירושלמי שמורים לנו בכל אחד, שנים שנים מאמרים, אשר כל עין מבקרת תכיר את מלוא אמתת היסתוריותם. המאמרים הראשונים שבשני התלמודים, יודיעו את מאמצי מרדכי ואסתר לקבוע את ימי הפורים לימים טובים. והמאמרים השניים שבשניהם, יודיעו את מאמצי כחם לקדש את המגלה בקדושת כה“ק, כי בכל היות מרדכי רצוי לרוב אחיו, ואסתר המלכה מכבדת מאד ודבריהם נשמעים לכל ישראל, בכל זאת היו בעת ההיא כל ישראל זקוקים לירושלים שביהמ”ק שבתוכה וכהן הגדול ובית דינו, היו למרכז לכל האומה. על כן נח היה למרדכי ואסתר להטות את לב העם בשושן ובסביבותיה, במקום אשר היה כבודם גדול מאד, לקבוע את הפורים לתקנה קבועה, אך כל עוד, אשר לא שמו אותה זקני ירושלם לחוקת עולם, לא נתקדשה תקנה זו, על כן פנה מרדכי אל זקני ירושלם, כי יקדשו הם את המועד הזה, אך הזקנים האלה לא במהרה נדרשו לשאלת מרדכי. ומכתבים היו הולכים ובאים, עד אשר קבלו גם זקני עיר הקדש את ימי הפורים עליהם ועל זרעם. ורק אחרי קים הם את דבר הפורים, היה קיום זה לחוק “ולא יעבור” בכל תפוצות ישראל, ככל אשר היה בראשונה רק בשושן ובסביבותיה לבדה, כדבר רב שמואל בר יהודה האומר “בהתחלה קבעוה בשושן ולבסוף בכל העולם כלו” (מגל' ז), וטעם הפיסוק בין זמן קביעותה בשושן לקביעותה בכל העולם, פירש גם חכם אחד בתלמוד בבלי, גם חכם אחר בתלמוד ירושלמי במאמרים מתפרשים זה מזה שלפי הנראה הם שניהם שרידי ברייתא אחת עתיקה.
מס' סידורי | בבלי | ירושלמי |
---|---|---|
אמר רב שמואל בר יהודה: | רב ירמי' בשם שמואל בר יצחק: | |
1. | שלחה להם אסתר "קבעוני לדורות" | מה עשו מרדכי ואסתר כתבו אגרת ושלחו לרבותינו שכן אמרו להם "מקבלים אתם שני ימים הללו בכל שנה?" |
2. | שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האמות" | אמרו להן: "לא דַיֵנו הצרות הבאות עלינו אלא שאתם רוצין להוסיף עוד צרתו של המן?" |
3. | שלחה להם "כבר כתובה אני על דה"י למלכי מדי ופרס" (מגלה ז) | חזרו וכתבו להם אגרת שניה הה"ד לקים וגו' אגרת הפורים הזאת השנית… "אם מדבר זה אתם מתיראין הרי היא כתובה ומעלה בארכיים " (ירוש' מגלה א, ה) |
את תוצאות הדברים שאמתתם נכרת מתוכם, בארנו בגוף ספרנו. אך זאת יש לנו להעיר כי למען כון את מאמרים אלה לפסוקי המגלה, יש לנו לאמר כי “שלחה להם אסתר” שבבלי ומאמר “ומה עשו מרדכי ואסתר” שבירושלמי, לאו דוקא אסתר בעצמה, אלא ע"י מרדכי שלוחה, כי באגרת הפורים הראשונה, לא נזכר בלתי אם מרדכי לבדו (אסתר ט, לב) לאמר, אחרי שהמלכה המושיעה הזאת חתמה בעצמה ובכבודה, קימו זקני ירושלים את הפורים.
ושתי המלין הסמוכות לפסוק זה: “ונכתב בספר” שפירושן כי נתקבלה מגלת אסתר בין כתבי הקדש (עיין רש"י) הן ענין בפני עצמו שנעשה ימים רבים אחרי קיום ימי הפורים בירושלם, שאין ספק שהיה שנים מעטות אחרי הנס. וקבול המגלה בתוך הכתובים לא היה יכול להיות אלא אחרי ימי יסוד כנה“ג מסדרי כה”ק שהיא שנת עשרים ואחת למלך ההוא, כאשר יתבאר המקומו, ודבר זה, היה עשרים ושבע שנה אחרי הנס, כי לפי העולה מחסדי ארתחשסתא הגדולים לישראל, יש לשמוע, כי מכבד היה המלך הזה מאד את אסתר אשת אביו, ואת מרדכי דודה, כי באחרית אביו ראה, כי כת מרדכי הם אוהבי בית אביו הנאמנים, כאשר יבואר בספרנו. וגם אם נאמר, כי השתדלות אסתר בדבר קדוש המגלה היתה בשנת העשרים ואחת לארתחשסתא, מתקבל הוא לפי סדר הזמנים, כי לפי הסברה הפשוטה היתה אסתר כבת שמונה עשרה בעת נשואיה, שהיא שנת שבע למלכות אחשורוש (אסתר ב, טז) ועתה גם אם נוסיף על שמונה עשרה אלה עוד שלש עשרה לאחשורוש ועוד עשרים ואחת ל ארתחשסתא בנו, לא היו עוד בימים ההם ימי אסתר יותר מחמשים ושתים שנה, וקרוב הוא מאד, כי היתה עוד קימת בעצם כבודה ובמלא כח לבה. ואז היה המעט לה, כי ימי הפורים הוקבעו למועד, ותשאל, כי גם מגלת דברי ימי הפורים, תחד בין כתבי הקדש; ואלה דברי המאורע הזה בבבלי ובירושלמי.
מס' סידורי | בבלי | ירושלמי |
---|---|---|
רב ורבי חנינא ור' יוחנן ורב חביבא [ר' יונתן] מתני: | ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן | |
1. | שלחה להם אסתר "כתבוני לדורות". | – - - - |
2. | שלחו לה: "הלא כתבתי לכם שלשים – ולא רביעים" | חמשה ושמונים זקנים ומהם שלשים וכמה נביאים מצטערים על הדבר הזה, אמרו "כתוב: אלה המצות שנצטוינו מפי משה כך אמר לנו משה אין נביא עתיד לחדש דבר מעתה ומרדכי ואסתר מבקשין לחדש לנו דבר" |
3. | עד שמצאו לו מקרא כתוב זאת זכרון בספר וכו' ע"ש (מגלה ז) | ולא זזו משם נושאין ונותין עד שהאור הקב“ה את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתנ”ך הרה"ד. כתוב זאת זכרון בספר (ירוש' מגל' א, ה) |
ועל הפסוק המובא במערכה 2 “הלא כתבתי לך שלשים וגו'” (משלי כב, כ) עוד יהיה לנו מקום להוכיח אי“ה, בדברנו על חתום המקרא, כי כל עצמו של פסוק זה לא נאמר לדעת רבותינו הנאמנת והמבוקרת אלא על חלוקת כה”ק לשלשה חלקים תורה, נביאים וכתובים.
ככה התקבלו ימי הפורים בישראל, אשר שני מוסדותיהם הם המגלה והשמחה. ואת קריאת המגלה ואת חגיגת ימי הפורים קראו בשני שמות “זכריה ועשיה” (מגלה ב:) על שם הכתוב (אסתר ט, כח) “נזכרים בקריאה ונעשים בסעודה” (ירוש' מגלה א, א).
ט. מלאכי הנביא ועזרא הסופר
על דבר מלאכי האחרון לכל הנביאים, יש מחלקת בדברי קדמונינו: רב נחמן אומר: מלאכי זה מרדכי וכו' (מגל' טו) אך הדעה הזאת מתבטלת בידי ברייתא המונה את מלאכי ואת מרדכי לשני אנשים נבדלים. וברייתא אחרת מביאה את דעת ר' יהושע בן קדחה האומר “מלאכי זה עזרא”, ולעומתה את דעת כל אגודת החכמים הנכונה והפשוטה האומרת: “מלאכי שמו” לאמר מלאכי לבדו היה שם הנביא ולא היה שם אחר, לא מרדכי ולא עזרא. ורב נחמן אשר בִטֵל את דעתו מפני דעת התנאים בעלי הברייתא, בחר אח“כ בדעת ריב”ק ואמר: מסתברא כמאן דאמר מלאכי זה עזרא דכתיב בנביאות מלאכי: בגדה יהודה וגו' ובעל בת אל נכר ומאן אפריש נשים נכריות? עזרא! וכו' (שם).
ובאמת קרוב מאד להחזיק, כי אם שונה דעת ריב“ק מדעת החכמים שהיא לבדה המתקבלת והמתישבת, אין שתי הדעות האלה רחוקות אשר מאחותה מאד מאד, כי אם אין לשתף שם המיוחד של מלאכי ושם המיוחד של עזרא לגוף אדם אחד, הנה תראה כל עין מבקרת, כי שני האנשים הנבדלים גם בשמותיהם, השתתפו שתוף אחד בדבר גדול לאמור תקון “מעל הגולה”: מלאכי הנביא היה האומר והמדבר ועזרא הסופר העושה והמקים, ככל אשר נראה גם ממאמר ר' נחמן, כי הנביאות נקראה על שם מלאכי, וההפרשה על שם עזרא. כי מלאכי היה איש נביא חבר ליראי ה' בירושלים, אשר כחם לא היה אלא בפיהם ובלבם הטהור, כאשר יתבאר ממאמר הנביא “אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו” (מלאכי ג, טז) שמשמעו, כי לא עשתה ידם תושיה מחוץ לאגודתם, על כן חכו ליום אשר יבוא איש טוב מאד בעיני ה‘, אשר ישלחהו להקים את בריתו ואדון תקיף יהיה, אשר עז מלך בידו החזקה להכריע את הפריצים הסוררים למשמעותו. והאיש הזה אשר איש האלהים הוא ואדון כאחד, אשר כלתה אליו נפש יראי ה’ קהל שומעי דבר מלאכי, יבא תכף ובימיהם. כי כה היו דבריו “ופתאם יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים בו הנה בא” (ג, א) ומי בא מהר מאד? הלא עזרא; ועל מי נאמר “ומי מכלכל יום בואו” ומי העומד בהראותו, כי הוא כאש מצרף וגו'” (ב')? הלא על עזרא: כי כל הסגנים והכהנים ההולכים בשרירות לבם אשר לא פתרו מפני הנביא נבהלו מפני האיש, אשר דבר מלך שלטון בידו חתום ביד מושל אדיר “וכל די לא להוא עבד דתא די אלהיך וגו'. דינא להוא מתעבד הן למות הן לשרושי, הן לענש נכסין ולאסורין” (עזרא ז, כו) וכאשר העביר קול: “וכל אשר לא יבא לשלשת הימים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה” (י, ח) ומיד “ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימן” וגו' (ט') ועליו נאמר “וישב מצרף ומטהר כסף” (מלאכ' שם ג) כי הוא צרף ויטהר את “זרע הקדש” מסיגי “עמי הארצות” (עזר' ט, ב וכל פרשה י) “וטהר את בני לוי וזקק אותם כזהב וככסף” (מלאכי שם) התקים בידי עזרא (עזר' י, יח – כד). ובאמת מתברר דבר זה לודאי גמור ומוחלט בקראנו בתוך פרשנן הנשתון אשר נתן המלך ארתחשסתא לעזרא, כי כתוב עליו “די מן קדם מלכא ושבעת יעטוה שליח לבקרה על יהוד וירושלם בדת אלהך די בידך” (עזר' ז, יד) ובכן היה שלוח מסור המלך ויועציו, אשר נועדו לועד גדול ונכבד לשלוח את עזרא בכל תקף “לבקרה על יהוד”; “כדי לדרוש ולבדוק על היהודים, אשר בירושלם אם הם עוסקים בתורתו של הקב”ה אשר בידך“. (רש"י) “כדת אלהך: בעבור דת אלהיך אשר בידך שלחתיך” (ראב"ע), וכל אשר טעם בחכו, יבין כי אין זה מעסקי מלך פרס לדאוג לטובת משמרת הדת הישראלית בירושלם ועל כן אין על כרחנו דרך אחרת, כי אם להחזיק, כי יראי ה' שבירושלם קראו לעזרא לבא ולהושיע את התורה מיד הבוגדים בה והוא בקש כזאת מיד המלך שהיה איש חסדו והמלך עשה את רצונו וישם את הדבר לפני יועציו וימלא את יד עזרא לעשות ולתקן בירושלם את כל התקנות הטובות אשר בקש ועל זה הוא אומר “ויתן לו המלך… כל בקשתו” (עזר' ז, ו.) ויש להתבונן כי “צרף וטהר” (מלאכ' ג, ג) היא תרגום מפויט למלת “לבקרה” (עזר' ז, יד) בסגנון הפשוט ומלת “שליח” (שם) תרגם מלא היא למלת “מלאך” (מלאכ' ג, א) ואם כן אפשר כי גם מאמר כריב”ק “מלאכי זה עזרא” לא נאמר מעקרו על שם המיוחד של הנביא (מלאכ' א, א) כי אם על שם הכבוד “מלאכי” (ג, א) הנזכר בדבריו מלאכות של הקב"ה ושלוחו ושאין כונת מקרא זה אלא עזרא. והוא נקרא “מלאך הברית” (שם) כי הוא היה מלאך שלוח בדבר נביא האלהים ובידי המלך לכרות ברית (עזר' י, ג) לטהר את האומה מסיגיה וכבר אמרו רבותינו: “ויאמר חגי מלאך ה': אתה מוצא שהנביאים קרוים מלאכים” (ילקוט חגי תקס"ז) ולכהן צדק מתלמידיו של אהרן קרא גם מלאכי הנביא: מלאך ה' צבאות (מלאכי ב, ח).
י. הכתב העברי והאשורי והתרגום הארמי.
מאורע גדול ונכבד מאד השתמר לנו בפי רבותינו התנאים והאמוראים המתקים ומתפרש גם לנו בני הדור הזה במראה עינים ממש והוא דבר חלוק גופן2 של בני ישראל מזה של הכותים בימי עזרא. נשמע נא את דבריהם.
במקום אחד סתמו קדמונינו את דבריהם על דבר הכתב שהיה נהוג בס"ת לאבותינו בימי הקדם ויאמרו “משנה תורה: שעתידה להשתנות” (ספרי דברים ק"ס).
המאמר הסתום הזה מתפרש בשלשה מקומות בפי התנאים והאמוראים.
דברי התנאים.
מס' סידורי | תוספתא סנהדרין ד‘, ה’ | ירושלמי מגילה א‘, ט’ | סנהדרין כ“א: כ”ב |
---|---|---|---|
1. | ר' יוסי אמר | תני ר' יוסי אומר: | תני ר' יוסי אומר |
2. | ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו וכו' | ראוי ה‘… על ידו וכו’ | . ראוי הי' עזרא שתנתן תורה על ידו וכו' |
3. | ואף הוא נתן על ידו כתב ולשון | אע"פ שלא נתנה התורה נתן כתב ולשון על ידו | ואע"פ שלא נתנה תורה על ידו נשתנתה על ידו הכתב |
4. | שנאמר וכתב הנשתון כתוב ארמית ומתורגם ארמית (עזר' ד, ז) | . כתב הגשתון כתוב… ומתורגם ארמית | שנאמר וכתב הגשתון כתוב ארמית ומתורגם ארמית |
5. | מה תרגומו ארמית אף כתוב ארמית | – - - - | - - - – |
6. | ואומר ולא כהלין כתבא למקרא וגו' (דניאל ה, ח) | ולא כהלין כתבא למקרא וגו' | וכתיב ולא כהלין כתבא… להודעא למלכא |
7. | מלמד שבאותו היום נתן | מלמד שבו ביום נתן | - - - – |
8. | - - - - – | רבן גמליאל אומר ברעץ נתנה התורה ואתיא כר' יוסי | - - - – |
9. | ואומר וכתב לו משנה התורה הזאת: תורה שעתידה להשתנות | וכתב לו משנה התורה: כתב שהוא עתיד להשתנות | וכתיב: וכתב לו את משנה התורה: כתב הראוי להשתנות |
10. | למה נקרא שמו אשורי על שום שעלה עמהן מאשור | - - - – | למה נקרא אשורי, שעלה עמהם מאשור |
11. | רבי אומר | רבי אומר | תני רבי אומר: |
12. | בכתב אשורי נתנה תורה לישראל וכשחטאו נהפכה להן לשון וכששבו בימי עזרא חזרה להן האשורית | אשורית נתנה התורה וכשחטאו נהפך להם לרועץ וכשזכו בימי עזרא נהפך להן לאשורית | בתחל' בכתב זה נתנה תורה לישראל כיון שחטאו נהפך להם לרועץ כיון שחזרו בהם החזירו להם |
13. | שנאמר שובו לבצרון וגו' | [שנאמר] גם היום מגיד משנה וגו' | שנאמר שובו לבצרון… מגיד משנה אשים לך |
14. | שמעון בן אלעזר אומר משום ר“א בן פרטה שאמר משום ר”א המודעי | ר“ש בן אלעזר אמר משום רא”ב פרט שאמר משום ר' לעזר המודעי | רשב“א אומר משום ראב”פ שאמר משום ר"א המודעי: |
15. | בכתב זה נתנה תורה לישראל שנאמר | כתב אשורי נתנה תורה לישראל | כתב זה לא נשתנה כל עקר |
16. | ווי העמודים (שמות כז, י) ווין שהן דומין לעמודים | ומה טעמא: “ווי העמודים” שיהו ווים של תורה דומין לעמודים | שנאמר ווי העמודים מה עמודים לא נשתנו אף ווים לא נשתנו |
17. | ואומר “ואל היהודים ככתבם וכלשונם” (אסתר ח, ט) | – - - - | ואומר ואל היהודים ככתבם וכלשונם |
18. | מה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה | - - - – | מה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה |
19. | למה נקרא שמו אשורי ע"ש שהוא מאושר בכתבו | ולמה נקרא שמו אשורי שהוא מאושר בכתבו | למה נקרא אשורית שמאושרת בכתב3 |
דברי האמוראים.
מס' סידורי | ירושלמי מגלה א', ט | סנהדרין כ"א: כב |
---|---|---|
1. | א"ר יונתן דבית גוברין: אשורי יש לו כתב ואין לו לשון, כברי יש לו לשון ואין לו כתב. | אמר מר זוטרא ואתימא מר עוקבא בתחלה נתנה תורה לישראל בכתב עברי לזר' ונתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמית. |
2. | בחרו להם כתב אשורי ולשון עברי | ביררו להן לישראל כתב אשורית ולה"ק והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמית מאן הדיוטות? א"ר חסדא: כותאי! מאי כתב עברית? א"ר חסדא: כתב לבואנה |
3. | א"ר לוי: על שם שעלה בידם מאשור: אמר ר' לוי למאן לרעץ נתנה תורה עיין מעשה ניסים מאן דאמר אשורי נתנה תורה סמך מעשה ניסים. | - - - – |
כל הבקי מעט בדברי רבותינו, ידע כי כל הפסוקים המובאים במאמריהם שבזה אינם אלא לאסמכתא, ולא הפסוקים האלה הולידו את הדעות והמעשים, כי אם בעלי הדעות והמעשים בקשו את הפסוקים לסעד להם. ואנו אין לנו להתבונן אלא בגופי דעותיהם לדברי ר' יוסי האומר שנשתנה הכתב, מסכים גם רבן גמליאל באמרו “ברעץ נתנה התורה”, ואף כי לא עמד איש על עקר שרש מלה זו שומעים אנחנו מפי הסדרן של התלמוד הירושלמי הממלא אחרי דברי כ“ג לאמר “ואתיא כר' יוסה” ובכן שמענו, כי שניהם מסכימים לדעה אחת שבדברי ר' יוסי מפורשת היא. וגם מדברי התוספתא שבמקום רעץ שבגירסת הברייתא שבבלי ובירושלמי כתוב שם סתם לשון יש ללמוד כי רעץ הוא קרוב מאד לשם עבר העתיקה. גם מדברי ר' לוי האמורא שמענו עוד יותר, כי מלת “רעץ” היא שם מיוחד, או כגוי קרוב לכתב העתיק שאיננו נוהג עוד כיום בישראל באמרו כי לדעת האומר ברעץ נתנה תורה אות העין שבכתב ההוא סתומה היא ועיין צורת כתב זה במאור עינים נ”ו וראית מה נכונו דברי ר' לוי. ואנחנו נקרא לכתב זה “כתב לבונאה” כאשר קראו רב חסדא. ומלבד אשר מדברי ר' לוי מתפרשים לנו דברי רבן גמליאל הנה גלה לנו גם הוא את דעתו כי הכתב שבידינו עלה מדברי ר' לוי מתפרשים לנו דברי רבן גמליאל הנה גלה לנו גם הוא את דעתו כי הכתב שבידינו עלה בידי אבותינו עולי בבל מאשור ועל שלשת החכמים האלה שעליהם נוסף הרביעי שהוא תנא סתימתאה שבספרי לא נמצא חולק גמור כ“א אחד הלא הוא ר”א המודעי. בין שתי הדעות החלוקות אומר רבינו הקדוש להכריע בדברים האלה, כי אמנם עקר כתב התורה ה' האשורי, וכשחטאו ישראל נהפך להם לכתב לבונאה ובימי עזרא שבו וזכו ישראל בכתב האשורי, אך יד הפשטן לא תמצא לברר דבר זה איככה ואימתי, החליפו ישראל בימי חטאם שהם על כרחם ימי הבית הראשון את כתבם והלא בימי חטאם נתנו כתף סוררת לתורה ואיך ישימו את לבם אליה לשנות כתבה. ובכן סתומה לנו ראשית דברי רבי מבלי דעת לישבם בדרת המתקבלת. לעומת זה בראותנו את המעבר מראשית דבריו אל אחירתם, הלא יצא לנו שגם הוא מודה, כי סמוך לימי עזרא לפניו היתה התורה הכתובה “ברעץ” שהיא כתב לבונאה, שאין אנו משמשים בו עוד ועזרא שנה את הכתב הזה לאשורית ובכן יסכים גם רבנו הקדוש לר' יוסי ולר' גמליאל ולתנא דספרי בעקר הדבר. ומלבד שלשת התנאים האלה עלתה מסורת עתיקה בידי ר' אליעזר בן יעקב כי “שלשה נביאים עלו מן הגולה, אחד שהעיד וכו' ואחד וכו' ואחד שהעיד להם על תורה שתכתב אשורית” (זבח' ס"ב) ואם בא להעיד, הלא על דבר חדש שלפנים לא היה בא להעיד, ובכן נוסף גם התנא הקדמוני הזה שהי' עוד בימי הבית ושמשנתו קב ונקי (גטין סז) ושהיה מפורסם בישראל למומחה בקדמוניות (יומא טז) על התנא שבספרי ועל ר“י ור”ג ור“י הנשיא המחליטים פה אחד, עי עזרא העביר את כתב לבונאה מפני האשורי שעלה עמהם מבבל, ואנחנו מלבד אשר דברי ר”א המודעי דברי יחיד הם, הנה גם טעמו על שם “אשורי” שנקרא כן ע"ש שהוא מאושר בכתבו לא ישיג בדיוקו את הטעם הבריא שאמתת פשוטו נכרת מתוכו שנתן ר' יוסי ור' לוי לאמר: “למה נקרא אשורי על שעלה עמהם מאשור”.
אולם גם המקראות שהביא ר' יוסי, אינם אלא אסמכתא וסמן לדבר לא יותר, ככל אשר נהגו רבותינו הקדמונים בכל מקום להסמיך את דברם למקרא כתוב לבלתי השכחו וסמיכות זו היתה תמיד מאוחרת לחדושם או לעצם למודם. אך מקרא אחד מן המקראות האלה והוא פסוק “וכתב לו את משנה התורה” נראה, כי גם עזרא וסיעתו שלפי דברי קדמונינו, היו בהם נביאים, שמו אותו ליתד לתלות עליו את תקנת שנוי הכתב, לפני הנהיגם אותו עוד. ולפי העולה לעיני מעמיק להתבונן, דומה מאמר ראב“י האומר, כי נביא העיד להם “על תורה שתכתב אשורית” ביושנו ובטעם זקנים העולה ממנו למאמר “פ”ה זקנים ומהם שלשים וכמה נביאים… אמרו… אמר לנו משה אין נביא עתיד לחדש דבר ומרדכי ואסתר מבקשין לחדש לנו דבר עד שהאיר הקב”ה את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתנ“ך הה”ד “כתוב זאת זכרון בספר” (ירוש' מגל' א, ה ועיין בבלי מגל' ז ומוצא דבר “דבר פורים”) מזה נראה כי בימים הקדמונים ההם ימי חתום כה“ק ותחלת פרסום לתושבע”פ, היו הגדולים שהיו בהם כמה נביאים נוהגים למצוא לתקוניהם ולחדושיהם סמוכות באחד מפסוקי התורה. ואם כן יש להחזיק, כי באור מקרא "וכתב לו את משנה התורה: “כתב שעתיד להשתנות” יצא מפי עזרא וסיעתו בכבודם ובעצמם, כאשר תעיד ברייתא דר' יוסי בשלשת נוסחותיה בתוספתא בירוש' מגלה ובסנהד' בבלי ומלבד אלה גם בספרי.
אך עוד יקשה לנו איך העביר עזרא את הכתב העתיק המיוחד לישראל בכתב חדש. דבר זה יתברר לנו בנטותנו אזן לדברי רבותינו האמוראים, ר' יוחנן דבית גוברין, אשר דבריו יעידו על בקיאותו הגדולה, ועל טוב טעמו, בדברי הלשונות לחליפות טבעיהן ותכונותיהן, אשר יוכלו עוד להיות למופת לחכמי הלשונות גם בזמן הזה (ירוש' מגלה א, ט), ילמדנו, כי לאשור היה הכתב קנין גמור מעקרו והלשון טפלה לט, לאמר ראשית לשונם היתה שאולה להם מעמים אחרים, ולעברי היתה הלשון קנין גמור מעקרו והכתב טפל לו לאמר שאול מעם אחר. ודבר זה יביע מאמרו “אשורי יש לו כתב ואין לו לשון ועברי יש לו לשון ואין לו כתב” (שם) מליצה שהביעו קדמונינו במדה מרובה על רומי העתיקה בקדמותה (ע"ז י), שהטיב רש“י ז”ל לפרשה בשכל טוב: “כתב ולשון של רומיים מאומה אחרת באה להם, אחרים תקנו להם כל ספריהם” (רש"י שם), ושני דברים אלה אמת היסתורית הם, כי רומי שנטלה גדולה לעצמה, קבלה את לשונה הלטינית הנמרצה בדיוקה ובזקוקה, מיד לַטְיוּם שְכֶנְתָּה אשר כבשה ואת ספריהם תקנו להם אחרים, כי עד דורותיהם האחרונים הועלו דברי מלחמותיהם על ספר, רק בידי הסופרים היונים כפוליביוס וחבריו, ולא בעצם ידי הרומיים (עיין דיה"ע של וֶבֶר 323 I) וגם סופרי הרומים שקמו להם אח"כ, לא נטו ימין ושמאל מדרך סופרי היונים שהיו להם למופת (322) ואין ספק כי בקיאות קדמונינו בתולדות ספרות עמם היתה גדולה מבקיאותם בתולדות ספרות יון ורומי, אשר גם בה אנו רואים כי ידענו את סדר תולדותיה.
ולדברי רבותינו ההם, לא היה כתב לבונאה מיוחד לעברים הקדמונים שבארנו את ענינם בראש ספרנו, כי גם הם לא היו ישראל ממש כ“א בני פלג בן עבר, אבות העם שיצא ממנו אאע”ה (ע"ש) ובכן לא אבותינו הולידו את הכתב העברי העתיק, כי אם בא לנו מקרובינו מעם אחד של עמי בני שֵם וגם העם הזה לא הוליד את הכתב, כי אם שאול היה בידו מעם אחר, אשר לא ידענו אף את שמו ובכן לא היה הכתב העברי העתיק הזה השאול לנו מקרובינו, ראוי לנו יותר מן הכתב האשורי המיוחד לבני אשור הקרוב לנו במולדתו גם הוא, כי בן לשם היה (ברא' י, כב) ויתרון גדול לכתב זה כי היה פרי רוחם ולא כתב שאול מיד עם, אשר לא ידענו מי הוא.
אך בכל זאת אין טעם זה מספיק לאנשי קדש כעזרא וסיעתו, לפסול פתאם כתב שנתקדש מימות משה רבנו, ולהנהיג אחר תחתיו, לולא הכריע אותם צורך משמרת יינה של תורה לשבור את החבית העתיקה, שצלולה היתה עד העת ההיא, פן יבאו זרים ועכרוה.
והדבר הזה היה בימי הכותים, אשר פרצו תמיד על אף אבותינו ועל חמתם אל קדשיהם להשתתף עמם לרע לבני ישראל מאד, על כן עזב עזרא וסיעתו מפניהם את הכתב העתיק והמקודש כדברי רבותינו האמוריאים מר זוטרא או מר עוקבא “והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמי” וכפירוש רב חסדא הנכון “מאן הדיוטות? בתאי!” (ועיין פרקי דר“א ל”ח ובאור הגאון המבקר ר' דוד לוריא ז“ל סמן קנ”ד). וכל גדולי ישראל הקדמונים הסכימו עם חמשת התנאים החולקים על האחד ועם האמוראים מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא, ורב חסדא שבבלי, ור' יונתן דביח גוברין ור' לוי שבירושלמי, על התורה הכתובה אשורית בידנו “שמתחלה נתנה להם [לישראל] בכתב עברי כתב לבונאה”. (רש"י זבחים סב) “וכתב עברי… נשאר לכותים” (רמב"ן בחתימת פירושו על התורה) – שלשון זה הוא ממש לשון רבותינו והניחו להדיוטות שהם הכותים – וכן כתב הרב ר“י אלבו ז”ל (העקרים ג, טז) אלא שנתן טעם קלוש לזה, כי קבלו כתב ני לזכר גאולתם השנית – מבבל – ומלבד כל אלה נאמנה לנו עדות המציאות המוחשת, כי כתב זה עודנו קים עוד גם בימינו בידי הכותים משנות דור ודור ויודעים אנחנו את טבעם מאד, כי הם לא התנכרו לנו רק לעיני התקיף, אשר הכביד ידו עלינו אז אמרו, כי דבר אין להם ולדתנו, ובשעת שלום ביתה כל מזמתם להבקיע אלינו בהיות ידם תקיפה או להתגנב אלינו בשעת כשלונם למען ארוב לנו, למען תרום ידם עלינו (עזרא ד, ז. נחמ' ו, ב. קדמוני' 3, 14 IX, 6, 8 IX) ודבר תקון הכתב לתורה בקרב הכותים, אי אפשר לו להיות כ"א בזמן שלא התנכרו אליה, ובזמן כזה, היו המה המשתוים והמתקרבים לנו על כרחנו, ואנחנו המשתנים מהם והמתרחקים מעליהם. ואם כן, אם יש שנוי, הלא היה רק מצדנו, למען התרחק מהם, לא מצדם.
מתוך דברי מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא עולה לנו עוד דבר גדול, כי בעת ההיא החל התרגום הארמי להיות למשנה ולסגן לתורה, ושני דברים גרמו לו שיבא, האחד, הוא שפת הארמית, אשר היתה לשפת דלת העם מימי גלותם, והשני הוא צרך באור התורה להלכותיה, שאז החלו להתפרסם ולהיות לקנין העם כלו. ובאור זה צריך להרחבת הלשון יותר ממליצת הכתוב המצומצמת מאד; על כן השכילו רבותינו להבחין בעמק דעתם ולבאר את מלת “מפרש” (נחמ' ח, ח) “זה תרגום” (מגל' ג, נדרים לז1) כי התרגום היה המפרש הראשון לתורה והקשר הראשון לתורה שבכתב המצויה בידי האומה כלה, מימות משה ולתורה שבע“פ שהיתה בכל הדורות הרבים שמורה רק בידי הכהנים והלוים, ושנתפרסמה לכל העם בימי עזרא בלשון השגורה להם בארמית. ובכן כורך האמורא בקצרה, את כל דברי ימי התורה מימות משה ועד עזרא במאמר אחד: “בהתחלה” – לאמר: בימי משה “נתנה תורה לישראל בכתב עברי” – לבונאה – “ולשון הקדש, חזרה ונתנה להם בימי עזרא בכתב אשורי ולשון ארמית”. מלת חזרה מורה פה על דברים שנתחדשו והדברים האלה שנים היו, הראשון דחוי כתב לבונאה מפני האשורי והשני השמעת דברי תורה שבע”פ ע“י תורגמן בשעת קריאת תורה בלשון הארמית השגורה בפיהם. ומשספר האמורא את דברי ימי תולדות תורת עמו וחדוש הכתב והתרגום בימי עזרא, ראש מכשיר פרסום תושבע”פ, חוזר אל מתכנת שבין ישראל לכותים, למן העת ההיא. ויען כי לא היה שום צד שתוף לשני העמים בתושבע“פ, כי אם בתורה שבכתב, חוזר רק אל תורה שבכתב לבד ומשוה את הפירוד, שעשה שנוי הכתב בין שני העמים, בדברים האלה: “ביררו להם ישראל כתב אשור ולשון הקדש” – לאמר משני הכתבים הקרובים להם בשוה העברי [ שלא היה עברי ממש כ”א שאול מעם אחד כאשר אמרנו, והאשורי שגם הוא היה פרי רוח בני שֵם] בחרו להם את האשורי. ובכן העבירו את הכתב העתיק ולעומת זאת החזיקו בלשונם העתיקה והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמית. – מאן הדיוטות? א“ר חסדא: כותאי! (ובכן קמה עצת עזרא ובית דינו להפריד פרידה גמורה בין ספר התורה שביד ישראל ובין זה שביד הכותים גם בכתב גם בלשון. ומלת “לשון ארמית” שבפסקת “חזרה ונתנה” אי אפשר לה בשום לחזור על תורה שבכתב, ראשית כי ידענו כי כי ראשית תעודת עזרא, היתה המשמרת הנאמנה מאד לכל אות שבתורה ולכל קוץ וקוץ שבה. והשנית מה היה מועיל בתקנתו לוא נכתבה התורה ארמית, הלא הוא אמר להפריש את ישראל מן הכותים ובפי הכותים הלא הלשון הארמית השגורה בפי ארצות צפון א”י, שהן אדמת מכורתם, מחודדת יותר מן הלשון הישראלית. ולוא החליף את הלשון העברית בארמית, הלא היה מקרבם עוד יותר אל הכותים, ובכן אין מאמר “ונתנה להם… ולשון ארמית”. המדברת אז בפי מרבית העם, והתרגום הלא נאמר הוא בעל פה ואינו נשמר בלב השומע בטופס קים, כי על הכתב היה אסור לעלות (ועיין שבת קטו, ופסק הרמב"ם הל' שבת כג, כו) ואם כן לא היה בתרגום שום חשש קירוב וערוב עם הכותים.
ויען כי לפי מסקנת דברינו, היה התרגום הארמי, ראש מכשירי הפרסום לתושבע"פ, הכלולה והכבושה בתורה שבכתב, על כן הקדישו אותה גדולי התורה מאד והגאונים רב נטרונאי ורב עמרם מסרו לנו, כי נתן התרגום מסיני (סדר רב עמרם גאון צד כ“ט וב”י טור א“ח רפ”ה) ועל יחס תרגום אונקולוס לתרגום העתיק לפי אמונת קדמונינו עיין (מגל' ג.).
יא. השבי והבזה לפני בא נחמיה.
ספר עזרא ונחמ' הנחשבים לנו לספר אחד, מופסק הוא במקומות רבים ועשוי להתמלא בהפסוקותיו בספרי קדש אחרים: בין פרשה ד' ובין פרשה ה' שבעזרא, יש לחוקר להפסיק ולשום את לבו לספר חגי וזכרי‘; בין המסופר בפרשה ו’ למסופר בפרשה ז‘, עברו לפי חשבון מלכי פרס חמשים ושמונה שנה. ואם באנו לדעת את כל העוברות על אבותינו בזמן הזה, יש לנו להגות במגלת אסתר, ובספר מלאכי. גם בין סוף עזרא לתחלת נחמי’ ששניהם נחשבו לספר אחד, יש לנו לשום פנינו לספר אחר שבכתבי קדשנו, למען יתבררו לנו פסוק שני ושלישי שבפרשה א' שבנחמי' המספרים לנו מאורע גדול ומכריע, אך בטרם העזרנו ממקום אחל, יש לנו ללקט אותיות בגוף הספר לשכלל את המאורע.
מספר נחמי' עולה לנו, כי במדינה לאמר בערים אשר בארץ – לבד מירושלם – היה 1 שֶבִי (נחמ' א, ב - ג) ופסוק ב' ממעט את עיר ירושלם מן השבי באמרו “אשר נשארו מן השבי ועל ירושלם” ובכן הוא עושה את צרת ירושלם לשני פרטים נבדלים הממעטים זה את זה. 2 כי פרצו גדולות בחומת ירושלם (ג; ב, יכ) 3 כי שרפו את שערי חומת ירושלם (א, ג1 ב, ג. יג. יז). 4 כי לרגל הפרץ ושרפת השערים חרבה כמעט העיר. (ב, ג_ ה. יז). 5 כי שרפו גם במקדש את שער הבירה, שהוא הבנין הבנוי מזרחית צפונית במקדש (יומא ב.) כי בבקשת נחמי' את ארתחשסתא לתת לו עצים לקרות שערי חומת העיר, הקדים לשערים “את שערי הבירה אשר לבית” (ב, ח). 6 לרגלי כל אלה רבתה הרעה בישראל (א, ג; ב, יז). 7 והחרפה (א, ג; ב, יז) אשר חרפו אותם ארביהם.
המאורע הזה שאירע לאבותינו אחרי סתום החזון מתפרש ומתפרט בשני מזמורי תהלים, אשר חבר אחד מבני אסף ברוח קדשו האחד הוא מזמור הנקרא “משכיל לאסף” (תהל' עד, א) אשר בו מתאונן המשורר “אין עוד נביא” (ט).
המשורר הקדוש מקנן עלהשבי אשר שבו ויולכו את עניי ישראל כפרס טורף נפש יונה תמה (י"ט) על החרבן “משואות נצח” אשר החריבו את הארץ (ג') על שלוח אש במקדש (ז') על הרעה אשר “הרע אויב בקדש” (ג') ובכל הארץ במלאם את הארץ חמס (כ') ועוני (כ"א) ויותר מכל אלה התאונן על החרפה אשר חרף האויב (י. יח. כב) כל אלה הם באורים לחמשה פרטי הצרה, אשר רשמנו אותם בסמן 1. 4. 5. 6. 7.
ומלבד אלה נוסף פה עוד זכרון כמה פרטים נוספים על שבעת הרשומים.
8 נחוש מצד האויבים: “שמו אותותם אותות” (ד')
9 קלקול מעשה הצעצועים שבמקדש בעברת זדון (ו')
10 שרפת בתי כנסיות “שרפו כל מועדי אל בארץ” (ח') “מקומות שהיה מתועד [ שהיו מתועדים] לתפלה לקדש את שמו ולהמליכו עלינט” (מדרש תהלים) “מקומות שהיה שמך מתועד” (ילקוט תהלים תת"י) ומקומות מיוחדים בעקרם לתפלה ולקדוש השם ולקבלת מלכות שמים, הם בתי כנסיות, כי ביהמ“ק עקרו לעבודת הכהנים ורש”י שפי' פסוק זה על חרבן ביהמ“ק הבחין בדעתו הנקיה, כי פשוטו של מועדי אל” הם “בתי ועד שלו” (רש"י תהל' שם) כתרגומן “מערעיא” שהוא גם תרגום “מקדש קדש” (אונקלס שמות יב, טז) שפירושו קבוץ “המקום… שנקראים שם העדה לפני החכמים” (רד"ק ישעי' ד, ה) הכלל העולה מכל אלה, כי מועדי אל הם “המקומות המיועדים לה' ביהכ”נ וביהמ"ד (מצ"ד תהל' שם).
המשורר הקדוש הזה, חבר עוד מזמור על הצרה הזאת הדומה לו גם בסגנונו ושמו “עדות לאסף” (תהל' פ, א)
מס' סידורי | תהילים פ' | תהילים ע"ד |
---|---|---|
1. | רועה ישראל… נוהג כצאן יוסף (ב) | בצאן מרעיתך (א') |
2. | הופיעה [ב'] עוררה את גבורתך (ג') | קומה א' ריבה ריבך |
3. | ה' אלקים צבאות עד מתי עשנת… (ה') | למה אלקים זנחת לנצח יעשן אפך (א') |
4. | ואויבינו ילעגו (ז') | יחרף צר ינאץ אויב (י') |
5. | גפן ממצרים תסיע (ט') | מלכי מקדם פועל ישועות (י"ב) |
המזמור הזה קורא לה' כי יצא להושיע את “אפרים ובנימן ומנשה” (תהל' פ, ג) ואימתי היו שלשת השבטים משתתפים בצרה אחת? והלא כל ימיהם מכלות ימי השופטים והלאה היו בלועים בתוך שאר שבטי ישראל. ועל כן על כרחנו אנו אומרים, כי לא בשבטים שלמים הכתוב מדבר, כי אם במשפחות יחידות ואותן אנחנו מוצאים מנויות יחד בתוך יושבי ירושלם בתחלת ימי בית שני (דהי"א ט, ג) ואנשיהן היו מן “היושבים הראשונים” (ב') ועליהן קשתה מאד יד הכותים בפרצם את חומת ירושלם “פרצת גדריה” (תהל' פ, יג) ובשרפם את שעריה באש “שרופה באש” (י"ג) ושתי אלה הן פרטי הצרה 2. 3.
פסוק י“ח נראה שהיא תפלה על חיי עזרא הסופר שלא ימציאהו כל פגע ופסוק י”ט הוא נדר גדול והסכמה בלב לבלתי התרפות ביום צרה ולבלתי לעזוב את התקנות הטובות שתקן עזרא זה לא כביר למשמרת התורה.
יב. צדקת ס' דברי הימים וערכו4.
שגגה יצאה מפי מפרש קדמוני לספר דברי הימים, ותהי למוקש למבקרים החדשים לנהוג כעין קלות בספר הקדוש והנכבד הזה ואנחנו כבר נלחמנו מלחמת מצוה בבקורת הזאת, וה' היה עמנו לעקור אחד אחד כל פרט ופרט מטענותיה, כל החפץ לקרוא את דברינו בענין זה, ימצאם במאמרנו “אגרת בקור הבקורת” (הבקר אור תרמ"ו חוברת א – ב ווארשא) אך יען כי צד גבולנו ניחד פה את הדבור רק על הפרט, שהוא עקר הגדול למבקרים החדשים. ואותו נבקר לעיני הקוראים בזה. התלונה הכוללת על ספר דה“י היא, כי מהפך היה בעל הספר בזכותו של דוד וביתו ומטה בית אבותיו, ועל כל פשעיו כסה באהבה, ואת כל אשר עמד לשטן לבית דוד ולשבט יהודה, גנה ויזלזל, כי היו למבקרים לעינים, דברי המפרש המיוחס בטעות לרש”י (עיין תוס' ד“ה: “ולא שמשו” יומא ט. ומצאתי כי פירוש דה”י כתבו תלמידי חכם אחד צרפתי ששמו ר' סעדיה.) הפירוש הזה אומר על ספר דה“י כי “אינו מספר כ”א מפלתו של שאול וכאשר בא לספר מעשה דוד אינו מספר זילותו אלא גבורתו וגדולתו” (דה"א י, יא) על זה אנו משיבים, כי לוא היתה באמת מגמת פני הסופר הקדוש להטות משפט ולקלקל מאהבה או משנאה את שורת הדין ולוא חפץ להרבות בגנות, כי עתה היה ספרו שונה מן הקצה אל הקצה מאשר הוא כיום, כי עתה ספר את מעשה גוב עיר הכהנים, ולא הספיק שתי נוסחאות מספר יחס משפעת שאול (דהי“א ח, כט – מ; ט, לה, מ”ד) המודיעות כי אבי אביו היה אבי גבעון ואֵם אביו היתה בעלת שם, ולא פרט לנו את יחס בניו אחריו שבעו דורות, ולא הודיענו, כי גם בדור השביעי לשאול היו בניו גבורי חיל ונשואי פנים במטה בנימן הנלוה על שבט יהודה (דהי"א ח, מ) ולעמת זה היה מספר והולך את מלחמת עמלק, כי מאס שאול את דבר ה', וימאסהו ממלך ככתוב בספר שמואל פעמַיִם (ש"א טו, כג כו); וכי עתה הזכיר את תשובת דוד אל מיכל בת שאול, המביעה בדברים נמרצים, את יתרון בית דוד על בית שאול, כי לפי ספר דה"י (דהי"א טו,כט) לא גדלה עוד רעת בת שאול כאשר תגדל בעיני הקורא את השיחה, אשר נשמרה בספר שמואל (ש"ב ו, כ – כב) ואנחנו רואים, כי עבר בעל הספר על הרוח הרעה, אשר נחה על שאול ככתוב בספר שמואל ולא הזכירו.
ועתה נאה נא: אם אמת נכון הדבר, כי שם לו בעל הספר לקו להפריז תמיד מדת גדולת דוד צדקתו וגבורתו, מדוע זה העלים את נצחונו על גלית ואת אהבת ישראל ויהודה אליו לפני מלכו (ש"א יח, טז)? והלא כל הדברים האלה ראוים הם באמת להגדיל כבוד בית דוד מאין כמוהם, ובכל זאת לא העלם על ספרו ולא הזכירם.
אך אם נטיב להתבונן, נראה את ההפך הגמור והמוחלט מדעת המבקרים ומצאנו, כי אדרבא ואדרבא: כל סופרי הקדש חפו יותר על כבוד בית דוד ומולדתו מבעל ספר דברי הימים. ועל דברינו אלה נביא ראיות ברורות;
על דבר עמשא בן יתר נאמר בשמואל (ש"ב יד, כג) “ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי” אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אֵם “יואב” מלת “ישראלי זרה מאד והלא סתם אבות ובניהם מישראל הם? וגם “כן איש אשר בא” מן המתמיהים הוא, אולם מפני שחס בעל ספר שמואל על כבוד דוד, אשר היה אח גם לצרויה גם לאביגיל (דהי"א ב, טז) עקם את האותיות לספר בלשון נקיה. לא כן בעל ספר דה”י, כי לא סר מדרכו ימין ושמאל (שם יז) ואולי הרגיש בדומה לזה המפרש בכתבו על בעל הספר “כל מה שיכול לספר בגנות מספר” (רש“י דהי”א) משפט נכון בכללו, אך בכלל זה לא נתמעט גם בית דוד.
על שלשה נצחונות אשר לפי העולה מספר שמואל נצח דוד בעצמו, בא ספר דה“י והודיע, כי לא לדוד הם כי אם לשני שרי צבאותיו. בשמואל (ש"ב ה, ח) כתוב: “ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבוסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העודים שנואי נפש דוד – על כן יאמרו עוד ופסח לא יבא אל הבית וישב דוד” וגו'. בין פסוק “ויאמר דוד” לפסוק “וישב דוד” האמורים גם בדהי”א (יא, ו – ז) חסרו דברים כי כל הענין הסתום של העורים והפסחים לא נאמר שם, אך לעמת זה אין פסוקי דה“י מקוטעים כפסוקי שמואל, כי תנאי דוד “כל מכה יבוסי” אשר לא נשלם בשמואל נגמר בדה”י בדברים האלה: “כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר” ועל התנאי הזה נוסף המעשה והגמול “ויעל בראשונה, יואב בן צרויה ויהי לראש ולשר” ועל התנאי הזה נוסף המעשה והגמול “ויעל בראשונה, יואב בן צרויה ויהי לראש” ובכן גלה ס' דה"י את אשר כסה ס' שמואל, כי לא דוד לכד את ירושלם, כי אם יואב ועל כן עלה לגדולתו.
עוד כתוב (ש"ב ח, יג – יד) “ויעש דוד שֵם בשובו מהכות את ארם בגיא מלח שנים עשר אלף וישב באדום וגו‘, בכל אדום וגו’, ויהיה כל אדום וגו'” כי ארם האמורה היא אדום יתבאר ממקום המלחמה “גיא מלח” אשר בקרבת אדום ומשלש פעמים “אדום” שבפסוק הסמוך ומס' תהלים (ס', ב) ועל כלם מס' דהי“א (יח, יב) אך בהפרש זה, כי תחת אשר מספר שמואל יש לשמוע, כי דוד היה הלוכד על כן עשה לו הוא שֵם בשובו מפורש בדה”י “ואבשי בן צרויה הכה את אדום בגיא מלח שמונה עשר אלף וישב כאדום וגו' ויהיו כל אדום וגו'”.
גם לעמת “ויאסף דוד את כל העם וילך רבתה וילחם בה וילכדה” האמור בשמואל (ב, יב כט) נאמר בדהי"א (כ, א) ויך יואב את רבה ויהרסה.
עוד דבר אשר לא חשב בעל ספר שמואל לדוד המלך ע“ה לחטאה, פסל לפי דה”י את המלך הנקדש בעיני כל איש ישראל, מבנות בית לשם ה' (דהי"א כב, ח; כח ג).
בספור מנין העם חזקו מאד דברי בעל ס' דה"י ותחת מליצת שמואל הנוחה: “ויעמוד שטן על ישראל ויסת את דוד” וגו' (דהי"א כא, א) ואחרי כן יספר “כי נתעב דבר המלך את יואב” (ו).
בספר בעל הס' את צדקת המלך יהושפט, כי הלך בדרכי דוד אביו (דהי"ב יז, ג) הוסיף על דבריו את המלה: “הראשונים” וכבר התבוננו המפרש והרד"ק והנמשכים אחריהם במלה זאת.
ובכן הכלל שמסר המפרש, כי בעל הספר “איננו מספר כי אם מפלתו של שאול וכאשר בא לספר מעשה דוד אינו מספר זילותו אלא גדולתו וגבורתו " איננו מספר כי אם מפלתו של שאול וכאשר בא לספר מעשה דוד אינו מספר זילותו אלא גדלותו וגבורתו” איננו מספיק בשום פנים וגם הדעת אשר חוה המפרש על המשפט בעל הס' עם שאר המשפחות “שכל מה שיכול לספר בגנות מספר” (רש“י דהי”ב ב, ז) בטל ומבוטל מעקרו, כי לא ירבה בגנות בית שאול ולא יפיג בשבח בית דוד.
גפן נא עתה לראות היעמדו דברי המפרש כי “כל הספר נכתב מפני כבודו של דוד וזרעו” (רש“י דהי”א ג, ח).
משפט שלמה, גדולתו, שמות הנצבים, שלות העם בימיו, רוחב גבול ממשלתו ושלומו מבית ומבחוץ הממלאים ל“ח פסוקים (מ"א ג, טו – כה; ד, א כ; ה, א – ה). גם פרשת דברי חכמתו המופלגת (ה, ט) חסרו בס' דה”י. גם למאה ועשרים ככר זהב, אשר נתן חירם לשלמה (ט, יד) אין זכר בדה“י. מלאכת המקדש נפרטת יותר בס' מלכים ובנין בית ממלכתו לא נפרט מאומה בספר דה”י. ספר “דברי שלמה” הנזכר במלכים (מ"א, יא. מא) לא נזכר בדה"י.
כאשר ילמד בעל הס' חובה על דור רחבעם, עושה הוא אותו לעקר הקלקלה באמרו: “וכחזקתו עזב את תורת ד' וכל ישראל עמו” (דהי"ב יב, א) ויעש הרע, כי לא הכין לבו וגו' (י"ד) ובלמדו זכות על הדור עושה אותו טפל קל לשרים ולעם. “ויכנעו שרי ישראל והמלך ויאמרו וגו‘, וכראות ה’ כי נכנעו וגו' נכנעו לא אשחיתם ונתתי להם וגו' כי יהיו לו לעבדים וידעו” וגו‘, (ו – ח). הרבוי הנוהג בשלשת הפסוקים מוסב על השרים; ומשבח את העם ואומר “וגם ביהודה היה דברים טובים” (י"ב) לעמת זה נגולה כל האשמה בספר מלכים על ראש העם: "ויעש יהודה הרע וגו’ ויבנו וגו' וגם וגו' עשו ככל התועבות" וגו' (מ"א יד, כב) תחת אשר על המלך לא דבר שם דבר.
ספר מלכין הפליג יותר בשבח המלך אסא באמרו: “ויעש אסא הישר בעיני ה' כדוד אביו” (מ“א ט”ו, יא) ובדה"י נשמטו המלות “כדוד אביו” (דהי"ב ד, א) בעל הספר חשב לחטאה את אשר בקש מעוז ממלך ארם ויאסוף אל ספרו את תוכחת חנני הרואה, אשר הוכיח את המלך בדברים קשים: “ולא נשענת על ה' אלהיך נסכלת” (דהי"ב טז, ז-ט) ואת זעף המלך, עד כי נתן את הנביא “אל בית המהפכת” וכי “רצץ מן העם בעת ההיא” (י') ומכל אלה אין זכר בספר מלכים. על דבר חליו, “אשר לעת זקנתו חלה את רגליו” (מ"א טו, כג) הוסיף בעל הספר כדברים האלה: “וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים” (דהי"ב טז, יב) את התוכחות הקשות, אשר הוכיחו נביאי הדור את המלך החסיד יהושפט על הברית, אשר בין מלך יהודה ובין מלכי ישראל, לא הכחיד הסופר הנאמן תחת לשונו. (יט, ב. כ, לז) אף כי בס' מלכים אין זכר להן.
הנבלה הגדולה אשר עשה יהורם בקומו על אחיו ועל שרי בית אביו בחרב, הבמות אשר עשה ויזן וידח; המכתב הקשה אשר בא מאליהו הנביא “מלחמת הפלשתים והערבים, השבי והבזה בבית המלך, ותחלואיו הרעים ומותו בלי חמדה (דהי"ב כא ד-כ) את כל אלה לא יזכיר ספר מלכים כי אם בעל ס' דה”י אשר לפי דעת המפרש: “אינו מספר זילותו אלא גדולתו וגבורתו (של דהמע"ה) כי הס' שלו ולמלכי יהודה” (רש“י דהי”א י, א) “שהרי כל הספר נכתב מפני כבודו של דוד וזרעו” (שם ג, י) אמנם כי בעל דה"י אוהב היה לבית דוד, אך אהבתו לא היתה תלויה בדבר ומעולם לא קלקלה את השורה.
באחזיה כתוב במלכים “ויקברו אותו בקבורתו עם אבותיו בעיר דוד” (מ"ב ט, כח), המורה על קבורה בכבוד מלכים ובדה"י כתוב ויביאהו אל יהוא וימיתהו ויקברהו (דהי"ב כב, ט) הנראה כקבורת הרוגי מלכות.
כי שמע המלך יואש אל השרים, אשר באו וישתחוו לו אחרי מות יהוידע הכהן, ויעבדו את האשרים ואת העצבים, וכי במצות המלך רגמו בחצר בית ה' את הנביא זכריה בן יהוידע הכהן על תוכחתו הנכוחה, ולא זכר המלך להנביא את חסדי אביו ואמו, אשר הפליאו לו ויצילו ממות נפשו ותנוהו מלך על יהודה, לא הזכיר בעל ס' מלכים, כי אם בעל ספר דה"י “המהפך תמיד בזכותו של דוד וזרעו” (כד, יז – כב).
בעל ס' מלכים מספר את אחרית יואש בדברים האלה: “ויקומו עבדיו ויקשרו קשר ויכו את יואש וגו' ויוזבד בן שמעת ויהוזבד בן שומר עבדיו הכוהו וימת ויקברו אותו עם אבותיו בעיר דוד” (מ"ב יב, כב). מהספור הזה עולה, כי עבדים התפרצו מפני אדוניהם ויהרגו איש צדיק ונקי; אך נפש העם היתה מרה, ויקברו אותו עם אבותיו בעיר דוד. ובעל הספר מוסר לנו הדברים האלה בשנוים קטנים המסבבים את כל פני הדבר. מלות “ויקומו עבדיו ויקשרו קשר” שבמלכים מרהיב בדברים האלה: “התקשרו עליו עבדיו בדמי בני יהוידע הכהן” ומדבר הקבורה השמיט את הדברים: “עם אבותיו” ולעמתם הוסיף: ולא קברוהו בקברות המלכים". (שם) ובכן לא מזדון לב קשרו על יואש. כי אם למען נקום נקמת דם כהן ונביא, והעם השלים את מעשיהם במנעם ממנו כבוד מלכים במותו.
בספר מלכים נכנס אמציה בשלום ויצא בשלום, ובעל דה"י לא פטר אותו, עד אשר הגיד את אשר ידע, כי השתחוה המלך ויקטר לאלהי שעיר ויעמידם לו לאלהים, וכי מלא קלון את פני הנביא אשר הוכיחו (דהי"ב כה, יד – טו).
את דבר עזיהו המלך כי בא אל היכל ה' להקטיר ואת תוכחת הכהנים אשר הבהילוהו לצאת משם: “ואשר על כן נגעו ה' ואשר על כן קברוהו רק בשדה הקבורה אשר למלכים, כי אמרו מצורע הוא” אשר כל אלה לא הודיע בעל ס' מלכים, פרסם בעל הספר בלי משא פנים. (כו, טז–כ).
הסופר הזה שכל מה שיכול לספר בגנות, מספר בדברו על משפחות שאינן מבית דוד (רש“י דה”י) לפי דברי המפרש והמבקרים. יספר את נדבת ראשי בני אפרים לשבויי בני יהודה, בימי רצין ופקח בעצת עודד הנביא, דבר אשר לא נשמע עוד כן בדברי ימי המלחמות ולא נראה כמוהו (דהי"ב כח, יב – טו). שפלות אחז לזבח לאלהי דרמשק המכים בו (כ"ג) ודבר קבורתו הבזויה (כז) נודעו לנו רק מפי בעל הספר. במב (לז ג) כתוב במעשה אחז “את בנו העביר באש” בלשון יחיד ובדהי"ב (כח, ג) כתוב “ויבער את בניו באש” בלשון רבים.
גם את פני המלך הצדיק חזקיה, אשר הרבה בעל הספר בשבחו מאד מאד, לא הכיר במשפט בכתבו עליו: “ולא כגמול עליו השיב חזקיהו, כי גבה לבו” (שם לב, כה).
את מלחמת סנחריב ומחלת חזקיהו ומלאכות מראדך בלאדן הממלאים במלכים פ“א פסוקים (מ"ב יח, יג. עד כ, יט) ובישעיה צ פסוקים (לו א עד לט, ח) יספר בדה”י בכ“ה פסוקים (דהי"ב לב, א – כד. לא) ולו היה עם לבב בעל הספר להפליג ולגזם היש לו שעה מוכשרת ומסוגלת למלאכת הגוזמא מזאת? גם במנשה כתוב במלכים והעביר את בנו באש” (מ"ב כא, ו) בלשון יחיד ובדה“י: “והוא העביר את בניו באש” (דהי"ב לג, ו) בל”ר.
מדברי ספר מלכים על מות יאשיהו ביד פרעה נכה, קרוב לשמוע, כי בזדון הרג מלך מצרים את המלך החסיד הזה (מ"ב כג, כט) ובעל ספר דברי הימים, אשר קדוש ונעלה מלך זה, יגיד בפה מלא, כי לא עלה על לב פרעה להרגו וכי יאשיהו התגרה בו מלחמה וכי גם אחרי דבר אליו פרעה נכה דברי שלום “לא הסב יאשיהו פניו ממנו” ולא שמע אל דברי נכו מפי אלהים ויבא להלחם" (דהי"ב לה, כב).
על פסוק: ויתר דברי יהויקים וגו' האמור במלכים (מ"ב כד, ה) נוסף בדברי הימים מלת: "ותועבותיו " (דהי"ב לו, ח).
זרובבל, אשר אותו שמו הנביאים האחרונים חגי וזכריה ליתד נאמן לתלות עליו כל כבוד בית דוד אביו, נזכר רק פעם אחת בדברי הימים, וגם הפעם ההיא רק בתורת חוליה בשלשלת היחס אשר לפיהו לא היה בן מבטן לשאלתיאל בן המלך, כי אם בן "פדיה בן שאלתיאל ובכן דור רביעי למלך (דהי"א ג, יט).
אך אם נחפוץ לדעת את טעם השגוים אשר הוא משנה את ספוריו מספר שמואל ומלכים, יש לנו להכיר תחלה את עצם השנוים ולהתבונן בהם: אם נעביר עין על ספורי דברי מלכי בית דוד בספר הזה, ונערכם לקראת אלה שבשמואל ומלכים, נמצא כי ממעט הוא במאורעות דוד ושלמה, ומרבה במאורעות של שאר המלכים, והשנויים האלה אינן כי אם תולדות מוטבעות בשרש הספרים השונים זה מזה: ספר שמואל, אשר על דעת קדמונינו הנכונה והישרה גד ונתן הנביאים השלימוהו, הוא כמעט ספר תולדות דוד, כי הוא עושה את עסקי עצמו ומשפחתו של דוד קבע ופורט אותם לכל פרטי פרטיהם. את דבר המשחו בסתר, עמדו לפני שאול, אהבת יונתן ומיכל אליו, מנוסתו, תשועת יושבי קעלה בידו, שיחתו עם שאול פעמים, שיחתו עם אביגיל, שבתו בצלג, הרושם אשר עשה בו מות שאול, איש בושת ואבנר, חסדו למפיבשת, מעשה דוד ובת שבע, אמנון ותמר, מעשה דוד ואבשלום, דברי האשה התקועית, שירת דוד ונאם דוד בן ישי. את כל אלה יספר ספר שמואל עד תמם, עד כי אין צרך לו לחתום את דבריו לאמר: ויתר דברי דוד, כי לא הניח דבר קטן ודבר גדול שלא אמרו. אולם בעל ספר דה“י אשר עיניו אל מלכות דוד בכללה ושאר עסקי האומה כתולדות התקנות בסדרי משמרות כהונה ולויה, לא פרט את כל נדברים הנאמרים בשמואל, אך כמשפט כל סופר נאמן, להזכיר את הסופרים המומחים ולעורר את קהל קוראיו לקרא בם, כתב: ויתר דברי דוד המלך הראשונים והאחרונים הנם כתובים על דברי שמואל הרואה ועל דברי נתן הנביא ועל דברי גד החזה (דהי"א כט, כט) ששלתם לדעת קדמונינו (כב, טו) ספר אחד הם, ספר שמואל המצוי בידינו. ועיין על דבר ספר שמואל מוצא דבר “תור הראשון לספרות הנביאים” בסוף ח”כ.
הצורה הביוגרפית (ר"ל תולדות היחיד) הדוחקת ובולטת בכל ספר שמואל פותחת והולכת בס' מלכים, אך עודנה נכרת, עד כי יש פרשיות שלמות העוסקות בתולדות יחידים: אליהו ואלישע, על כן לא יפלא אם במעשה שלמה יש שם דברים יתרים על אלה שבדה“י כמו מעשה הנשים הנכריות; ובנין בית המלכות הכולל במלכים י”ב פסוקים (מ"א ז, א – יב) ובדה"י (דהי"ב א, יח) שתי מלין.
מימי רחבעם והלאה שני הסופרים את מדותיהם, המאריך החל לקצר והמקצר היה כמעט למאריך, אך גם דבר זה מטבע ענינו הוא למד: ס' מלכים בהיותו עוסק בדברי ימי כלל האומה עושה את האומה ברוב מנינה, לאמר: את עשרת השבטים עקר, אף כי מלכיהם כלם הם כעשן בעיניו, ואת שבט יהודה טפל, אף כי את מרבית מלכיו יכבד בכל לבו ובכל נפשו: על כן הוא מקצר ועולה מקצר ויורד בדברי ממלכת השבט הזה, עד כי מן 855 פסוקים אשר בין “ויפשעו ישראל וגו'” (מ"א יב, יט) עד “ויהי בשנת וגו' מלך חזקיהו וגו'” (מ"ב יח, א) הכוללים את כל ימי מלכות אפרים מתחלתה ועד סופה לא נמצא כי אם קס“ג פסוקים ביחד העוסקים בדברי יהודה, לא כן בעל דה”י, הוא יחד ספרו לשבט יהודה לבדו, על כן העלה ספרו את כל העתים, אשר עברו עליהם, את דרכי מלכיהם ואת מעשיהם והכל בפרוטרוט.
ובכן תמים ספר דברי הימים וטהור ונקי מכל דופי. וכל בקורת מעמקת ומדיקת, רק הוסף תוסיף להוכיח ולהכריע את אמתתו כי הוא מקור נאמן מאין כמוהו לתולדות ישראל. ולא הוא, כי אם הבקורת הקפויה והקלושה, הפוחזת והנמהרת, המקדמת פה לעין, היא היא הצריכה בקור.
יג. גורל ספרי שלמה.
שתי מסורות עתיקות יש לנו על דבר ראשית תפוצת שלשת ספרים אלה, שנראות כסותרות וא“ז, ואינן אלא משלימות זא”ז, ואלה הן:
בברייתא של “סדרן של נביאם” שנינו: “חזקי וסיעתו כתבו… משלי שה”ש וקהלת" (ב"ב טו) “דכתיב בס' משלי אשר העתיקו אנשי חזקיהו מלך יהודה” – משלי כה, א – (רש"י) “דכתבו רחמוי דחזקי” (תרגום משלי שם)
מן הדברים האלה נראה, כי בימי חזקיהו היו דברי שלמה המקובלים בפי האומה לשלושה ספרים קבועים וקימים.
והנה מסורת אחת קדמוניה גם היא באה ואומרת: “בראשונה היו אומרים משלי ושה”ש וקהלת גנוזים היו, שהם היו אומרים משלות ואינן מן הכתובים ועמדו וגנזו אותם עד שבאו אכנה“ג וכו'” (אדר"ג א').
מתוך דברים אלה יעלה, כי רק מימי אכנה“ג נפוצו הספרים האלה בישראל ולא קודם לכן. ואנחנו הלא יודעים, כי מאתים וחמשים שנה עברו משנת מות חזקיהו עד יסוד כנה”ג ושתי תחלות לענין אחד, הלא דבר שאי אפשר הוא.
אך אם נתכונן היטב בשני מאמרים אלה, נראה כי הברייתות מספרות שני מאורעות שונים שאירעו לספרים אלה בשני זמנים רחוקים איש מחברו. ברייתא דב“ב מספרת את דבר הכתיבה לאמר, את יצירת דברי שלמה שהיא חבור מגלותיהם המפוזרות לשלשה ספרים – כדברי הראב”ע האומר, כי מעשה אנשי חזקיהו היה, לקבץ את דברי כל ספר “להיות למחברת אחת” (ראב"ע משלי שם)-. וברייתא דאדר“ג מספרת את הוצאת שלשת ספרים הקימים והעומדים האלה, מידי גניזתם. ובכן הצילו סוד אנשי חזקיהו את דברי שלמה מידי שכחה הצפויה להם באין שם על לב לתת להם שארית וזכרון. ואכנה”ג הוציאו אותם מיד גניזה שנתנו כת אנשים לב לגנזם ולהשכיח להם כל זכרון. ואם כן היתה לסוד אנשי חזקיהו מלחמה ברפיון העם, שהתרפו ויתעלמו מספרות עמם, ולאכנה“ג ביתה מלחמה בזריזות יתרה שהזדרזו לכבוש ביד חזקה את הספרים האלה ורפיון וזריזות הלא שני הפכים הם. והמלחמות כנגד כל אחת מהן שונות מאד, ואי אפשר להן בשום פנים להתחלף אשה ברעותה. אולם כרבות קוממיות כל מאורע משני מאורעות אלה לעצמו, כן יתברר לנו חוסר מאורע אחד בינתים, הנה את מאורע חבור הספרים האלה תודיע לנו ברייתא דב”ב, ואת מאורע הוצאתם מידי גניזתם תודיע לנו ברייתא דאדר“נ, אך ברייתא דאדר”נ היא היא המוכחת לנו, כי על כרחה קדמה גניזה עצמה להוצאה מידי גניזה, כי אם אין גניזה הוצאה מה זו עושה?
ואנו אם באנו לקבוע זמן לגניזה, תגדל מבוכתנו מאד, כי שנת מות חזקיהו היתה: 3067 ושנת יסוד כנה“ג היתה 3317 ואימתי היה זמן הגניזה, שעל כרחה לא קדמה לאנשי חזקי' ולא אחרת לאכנה”ג? – על השאלה הזאת מתוספת עוד שאלה. מי ומי היו הגונזים אותם? ומי הוא זה ואיזהו, אשר מלאו לבו לבטל דבר אשר בית דינו של חזקיהו נמנו עליו וקימוהו?
השאלה האחרונה תפתר לנו אם נעמיק מעט להתבונן בסגנון דברי הברייתא עצמה. שם נאמר “ועמדו וגנזו אותה” לשון “ועמדו” מורה לכל הרגיל במשנת חכמים, שעסק גדול היה שם, כי בית דין גדול נמנה לבטל דברי בית דין חברו.
אך מי הוא ב“ד הגדול בחכמה ובמנין כבית דינו של חזקיהו גם את זאת נמצא אם נבקר לטעם אשר נתנו הגונזים למעשיהם “שהם אומרים משלות” – לאמר שהגונזים היו חושבים אותם למשלי אדיוטות – “ואינן מן הכתובים”: על כן אין כדי להכניסם בכתבי הקדש. מפי הדברים האלה יִוָדַע לנו זמן הגניזה, כי אספה הראשונה לכה”ק שלפני אספת אכנה"ג אימתי היתה? הוה אומר בזמן “סוד העם וכתב בית ישראל” (יחזקאל יג, ועיין דברינו בפרק גלות בבל) אמור מעתה שיחזקאל ובית דינו, נמנו לבטל את דברי בית דינו של חזקיהו, וגנזו את ס' שלמה עד שבא עזר' ובית דינו ונמנו לקים את דברי חזקי' וסיעתו במקומם, ועמדו וקדשו ספרים אלה בקודשת עולם.
ובכן עברו ארבע תקופות על ספרי שלמה. א. משלמה עד חזקי' היו שגורים על פה ונפוצים במגלות מגלות. ב. סוד “אנשי חזקיהו” אספו ויחברו אותם. ג. יחזקאל ובית דינו דנו אותם בגניזה. ד. עזרא וסיעתו שהם אנשי כנה"ג הוציאום מידי גניזתם.
ועתה אחרי דעתנו את כל העתים העוברות על שלשת הספרים האלה עד אכנה“ג, נחקרה נא מה היה מעשה אכנה”ג שהוציאו אותם מידי חזקת פסולם ושהוא היה עילה לטהרם ולהכשירם למקרא לכל הקהל, ולקדשם קדושה שניה לדורות מבד קדושת חזקי' וסיעתו שלא קדשה אלא לשעתה.
המעשה הזה מפורש הוא בברייתא “עד שבאו אכנה”ג ופירשו אותם" והפירוש הזה לא היה בספר בפ“ע, כי אם ברור דברים בדרך תקון סופרים שתקנו אכנה”ג בלשונם, כי כן אנו מוצאים כי על שמם העלו רבותינו דברים מכה“ק, כי היו בהם “שלשים וכמה נביאים” (ירוש' מגלה א, ה) ולשון זה אנחנו מוצאים גם בדברי קדמונינו “פרושי קמפרש” לאמר: הרחב הרחיב את דבריו ויוסף עליהם ויתקן אותם ויכשר אותם, כי יהיו נוחים להבין. גם את ספרי שלמה הרחיבו ברוח קדשם ויתקנו מעט בתקון סופרים. והנה לפי הידוע לנו, היה בעיני קדמונינו שה”ש זך ונקי וקהלת ספר טעון בקור מאד וספר משלי שלמה בינוני (עיין ידים ג, ה) ולפי הדברים האלה מסרו לנו אכנה“ג את שה”ש כנתינתו ובעצם תמו ואת ס' משלי רצו לבקר ולא בקרוהו כי אם מעט ואת קהלת תקנו בתקון מרובה. את ספר קהלת מצאו “שדבריו סותרים זה את זה” (שבת ל: וע"ש) ושהן נוטמן לצד מינוח (קהל' רבה א, ג) והפסוק אשר מצאו שם את עקר החשד יענה כי פירוש מלת “פירושו” הוא: תקנו והרחיבו, כי אלה הם דברי רבותינו: “בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת ע”י שמצאו בו דברים שמטין בן לצד מינות אמרו כל חכמתו של שלמה כך שאמר: שמח בחור וגו' והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך". ומשה אמר: ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו' הותרה הרצועה ~ לית דין ולית דין! כיון שאמר: ודע כי על כל אלה יביאך הא' במשפט אמרו יפה אמר “שלמה” (קהלת רב' א, ג).
אם נקבל את הדברים האלה בגוף פשטם ונאמר, כי בטרם הגיעו רבותינו לסוף פסוק, נחפזו ח“ו לפסול את הספר כלו משום תחלתו, הלא יקשה לכל משכיל מדוע לא בקשו לגנוז את ספר יהושע שכתוב בו: “ואם רע בעיניכם לעבוד את ה‘, בחרו לכם היום את מי תעבדון אם את אלהים, אשר עבדו אבותיכם אשר בעבר הנהר ואם את אלהי האמורי וגו’ (יהושע כד, טו) ומדוע לא בקשו לגנוז את ספר עמוס שכתוב בו: “באו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשוע” וגו' (עמוס ד, ד) ואם תאמר כי בשביל זה לא עלה על לבם לגונזם מפני שסופם מוכיח על תחלתם, כי לשם שמים נאמרו, והלא גם סוף פסוק שבקהלת מוכיח כן, אלא על כרחנו אנחנו אומרים, כי לא מצאו לשלמה את פסקת “ודע כי על כל אלה” על כן היו מחכמינו חוששים שמא יאמרו, כי ח”ז אמר שלמה באמת להתיר את הרצועה. ועל כן ראו אנשי כנה”ג כי יש צרך להוסיף את פירושו בצדו ויפרשו את דבריו “ודע כי על כל אלה יביאך הא' במשפט”. לאמר, לא על פי דעותי אני יועץ לך, נער פוחז! ללכת בשרירות לבך, כ"א על פי דעותיך הנמהרות ובסגנון חבריך החושבים כמוך הנני לועג ויועץ לך כן – כמו שאמרו: הבא לטמא פותחין לו – אך על פי דעותי הנני אומר סור לך בני מדרך זאת וממעשים אלה, כי על כל אלה יביאך הא' במשפט. ובכן יהיה פי' “כיון שאמר ודע כי על כל אלה אמרו יפה אמר שלמה” לאמר: כיון שאמר האומר, לאמר: פירש המפרש בתקון סופרים “ודע כי על כל אלה” אז אמרו הכל, עכשו הכל יהיו מודים כי יפו דברי שלמה, וכי לא יוסיף איש עוד לגלות בהם פנים שלא כהגן.
ועקבות “תקון סופרים” שחל בס' זה במדה מרובה, גרם לסגנונו שיהיה קרוב יותר ללשון המשנה, שהוא היה שגור בפי אכנה“ג, מסגנון כל כה”ק, ומכאן תשובה למבקרי דורנו, כי אין ראיה מסגנון ספר זה, כלל וכלל על אחור זמנו.
למען קים את דברינו יש לנו לבקר את אמתת גירסת ברייתא דאדר"נ שכל דבריהם מוכרעים ומאירים עיני החוקר ולכון אותה כנגד גירסה אחרת הנראת דומה לה במדרש משלי.
תחת המאמר המלא והמבואר שבאדר“נ, נמצאה במדרש משלי מאמר זה: “אשר העתיקו אנשי חזקיהו, למה נאמר? שאני אומר משלות ושה”ש וקהלת גנוזין עד שנכתבין”. אם נאמר להחזיק מאמר זה למסורת פשוטה ומדויקת או ללמוד פשט גמור המוכרע מתוך הכתוב, לא נמצא את ידינו, כי באור “שאני אומר” התכוף לפסוק “אשר העתיקו” אין אנו יודעים מה ענינו וכיצד מתפרשת כפשוטה מלת “העתיקו” במאמר זה ועל מליצת “שאני אומר” ואין לדעת על מי נאמר “אני” כי לא נזכר שום בעל מאמר. גם “גנוזין עד שנכתבין” אין להבין הלא כל זמן שלא נכתב ספר, אינו נמצא, ואיך תחול גניזה בספר שלא בא לעולם כלל. מלבד זה חסר מאמר זה שבמדרש ראש וסוף ונתינת טעם, לא כן באדר"נ, כי שם ספר מאורע שלם לכל פרקיו הלא הם: גמר בית דין לגונזם וטעם גניזתם ומעשה גניזתם ומעשה הוצאתם מידי גניזתם וטעם גניזתם היה “שהם היו אומרים: משלות [הם] ואינן מן הכתובים” ודבר זה מתפרש גם ממקום אחר, כי גם בדור מאוחר מאד, פקפק עוד ר' שמעון בן מנסיא בן דורו של רבנו הקדוש בקדושת ס' קהלת, שהוא היה עקר הנדון, מטעם זה “מפני שחכמתו של שלמה היא” (תוספתא ידים ב, ו. מגל' ז) אך באמת אין מאמר שבמדרש פשוטו של מקרא, כי אם דברי דרש ורמז על גזרת הגניזה שנגזרה על ספרי שלמה.
ולמען הבדל, בין המדרש שדרשו חכמינו לשם מוסר או לשם רמז ואסמכתא במקרא על העובדות על הספרים האלה, ובין עקר מאורעות הספרים האלה, שספרו לנו, יש להתבונן כי “בראשונה היו” שבאדר“נ הוא תחלת ברייתא, שהביא אבא שאול להוכיח, כי אין פירוש מלת העתיקו: “המתינו” כי אם “פירושו” ומדבריו אלה יעלה לנו, כי פסוק “ידע כי על כל אלה” וגו' הי תקון ובאור גם לפסוקים שבמשלי ושה”ש ועל פי זה הוא אומר למצא במלת “העתיקו” הוראת “פירושו” כי בעלי האגדה היו דורשים את מלת “העתיקו” לשון מתינות “ולא שהעתיקו אלא שהמתינו”, ולדעתנו היה להם לסעד פסוק שבאיוב (איוב לב, טו) ששם “העתיקו” לשון שתיקה הוא. אך באמת הסמך הזה הנאה לענינו ללמוד מדת המתינות על פשוטו של מקרא אינו מתישב כלל, כי אין פירושו שתיקה אלא לפי מקומו במאמר ולא לפי משמעות עצם המלה, כי לולא נכתב אחרי מלת “העתיקו” מלת “מהם מלים” לא היה משמעה “שתיקה” כלל וכלל. ויש אשר מצאו רמז במלת “העתיקו” על הגניזה שנגזרה על ס' שלמה “אשר העתיקו: מלמד שגנוזים היו” (ילקוט משלי רמז תתקס"א) ואת רמז זה הביא גם בעל מדרש משלי, אלא תחת “מלמד” שבילקוט כתב הוא “שאני אומר” אך ענין המאמר הוא זה שבילקוט בתוספת דברים: “אשר העתיקו: למה נאמר? שאני אומר משלות ושה”ש וקהלת גנוזין וכו'" ובכן לא בא בעל המדרש לספר לנו מסורת עתיקה, כי אם למצא לה רמז למעשה הגניזה במליצת המקרא, אך עוד יותר משאינו מתישב לפי הפשט לשון מתינות על מליצת העתיקו, אין לשון גניזה מתישב עליה, כי לשון מתינות על מליצת העתיקו, אין לשון גניזה מתישב עליה, כי לשון מתינות הוא אסמכתא ולשון גניזה היא אסמכתא לאסמכתא, כי אין סעד למשמע זה לדעתנו, כי אם דרש אחר שדרשו על פסוק “למכסה עתיק” (ישעי' כג, יח) “זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין” (פסחים קיט) ובכן אין לשון גניזה נופלת שם על מלת "עתיק שהוא שם כגוי שלכבוד כלפי מעלה אלא על מלת “למכסה” שהוא באמת לשון גניזה, ובכן אין שום דבר ללשון גניזה ולמלת “העתיקו” על פי הפשט.
עוד יש דרש אחד, אשר דרשו על “הגניזה” ממלת העתיקו, אך המליצה אחרת “אין העתיקו אלא פירושו” (מדרש משלי שם וילקוט שם) אך אין “פירושו” זה לשון פתרון כ“א לשון “סלוק” כי כן הוא אומר בד”א ויעתק משם ההרה (בראש' יב, ח) ואצ"ל המעתיק הרים (איוב ט, ה) (שם ושם) שפירושם סלוק אדם או דבר ממקומו.
אך דרש זה אינו בא למצא רמז במלת “העתיקו” לעצם מעשה הגניזה, כי אם לתולדותיה ותכליתה כי העתיקו וסלקו ופירשו והפרישו את הספרים האלה מן העם במעשה הגניזה. ובכן יש להבדיל בין “פירושו” שפירושה “פתרון” שבעקר שבברייתא דבאדר"נ המתחלת “בראשונה” שהוא עקר המאורע וגופו ובין “פירשו” שבמדרש ובילקוט. שהם דברי דרשה רמז או באור פרט אחר בלבד.
למען הוכיח, כי שלשת ספרי שלמה הנראים שונים בסגנונם ובצביונם, בני אב אחד הם, בני שלמה, הנני להוכיח פה בדרך כון הפסוקים, כי ברחם אחד כוננו, וכי שה"ש וקהלת דומים בכמה שרטוטים למשלי וליתר דברי שלמה.
מס' סידורי | שה"ש | משלי |
---|---|---|
1. | גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום (ד, יב) | יהי לך לבדך ואין זרים אתך (ה, יז) |
2. | מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון (טו) | שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך (טו) |
3. | וקנמון… מור ואהלות | מור אהלים וקנמון (ז, יז) |
4. | ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופילגשים ויהללוה (ו, ט) | קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה (לא, כח) |
5. | וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים (ז, י) | יין כי יתאדם וגו' יתהלך במישרים (כג, לא) |
6. | שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך (ח, ו) | קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך (ז, ב) |
7. | כי עזה כמות אהבה וגו' רשפיה רשפי אש שלהבת יה (ח, ו) | היתחתה איש אש בחיקו וגו‘: אם יהלך איש על גחלים וגו’: כן הבא אל אשת וגו' (ו כז – כח) |
8. | קשה כשאול קנאה (ח, ו) | כי קנאה חמת גבר ולא יחמול (ו, לד) |
9. | אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו (ח, ז) | לא יבוזו וגו': את כל הון ביתו יתן (ו, ל – לא) |
מס' סידורי | קהלת | משלי |
---|---|---|
1. | וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח (ד, יז) | זבח רשעים תועבת ה' ותפלת ישרים רצונו (טו, ח) רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע (כ"ט) |
2. | עיר קטנה וגו': ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט הוא את העיר בחכמתו (ט, יד – טו) | עיר גבורים עלה חכם ויורד עז מבטחה (כא, כב) |
מס' סידורי | קהלת | תפלת שלמה |
---|---|---|
1. | כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (ז, כ) | כי אין אדם אשר לא יחטא (מ"א ח, מו) |
יד. רמזי חתום כה"ק בגוף המקראות.
יען כי ספרי שלמה היו האחרונים לכניסה אל תוך האספה, על כן הסכימו נביאים, שבתוך אכנה"ג, אליהם את דבריהם על דבר האספה. ואת הדברים היקרים האלה אנחנו מוצאים גם בס' משלי גם בספר קהלת.
כבר הבאנו במוצא דבר את המסורת העתיקה שעלתה בידי קדמונינו לאמר: “שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות – שלחו לה: הלא כתבתי לך שלישים [משלי כב כ] שלשים: ולא רביעים” (מגל' ז) לאמר: שלשים: “תורה משולשת: תורה נביאים וכתובים” (תנחומא יתרו) שלשים: תורה נביאים וכתובים (רש"י משלי כב, כ) ובכן השיבו אכנה“ג, כי כבר נחתמו כה”ק בשלשה חלקים שעליהם אין עוד להוסיף חלק רביעי. וגם במקום אחר פירשו קדמונינו את כל הפסוקים האלה על אכנה“ג, שהיו אלכסנדרוס מוקדון ואחריו באמרן:”עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוה“ק מיכן ואילך: הט אזנך ושמע דברי חכמים” שנא' כי נעים, כי תשמרם בבטנך יכונו יחדו על שפתיך להיות בה' מבטחך ונאמר הלא כתבתי לך שלשים וגו' להודיעך קושט וגו' (משלי כב, יז – כא) וכן הוא אומר: שאל אביך ויגדך זקנך וגו' יכול זקני השוק ת"ל ויאמרו לך הא למדת זקן זה שקנה חכמה " (סדר עולם ל').
ובכן באו הכתובים האלה ללמדנו, כי משפסקה הנבואה נחתמו כל ספרי המקרא לתורה שבכתב, שיש בה שלשה חלקים: תורה נביאים וכתובים, ועליהם הוא אומר “הלא כתבתי לך שלישים” “מיכן ואילך הט אזנך” לאמר משנתפרסמה (משכשיו תושבע"פ), אין די עוד בעין הרואה בספר התורה כי אם: הט אזנך ושמע דברי חכמים יש לך לשמוע את הדברים שאינם מפורשים בכתב, כי אם יוצאים מפי החכמים ואותם צריך לשמרם בלב ולזכרם בפה " תשמרם בבטנך יכנו" כי אם אינם נזכרים ונשמעים הרי הם הולכים ומשתכחים, כי אין להם משמרת בכתב, כי אם בזכרון. ובכן יש פה זרוז לנצור מכל משמר את “השלשים” הכתובים בעינם ובמלואם, לבלתי הוסף עליהם ולבלתי גרוע מהם ולשמוע “דברי חכמים” מורי תושבע“פ המקובלת ובאה מימות מרע”ה שרמז על זה: שאל אביך ויגדך וגו'"
והמבקר החריף בעל מנה“ז הבחין בטוב טעמו חתום כזה לכה”ק בסוף ספר קהלת. אך שני דברים חסר בחקירתו, האחת, כי את פירוש הפסוקים האחרונים לא פרט כראוי על פי פירושם שפירשוהו רבותינו המכריעים אותנו לבחון ולהכיר, כי גם קדמונינו חשבו, את פסוקי סוף קהלת לרמז על החתום כה“ק. ועתה נביא ראשונה את מאמריהם על פסוקים אלה וראה, כל קורא, כי לפי דעתם הנאמנה, נאמרו על קדושת תורה שבכתב ועל שמירתה ועל למוד תושבע”פ, ששתיהן אחת ושתיהן נתחזקו בידי כגה"ג;
1 דברי חכמים כדרבנות: ככדור של בנות. מה כדור זה מקלטת מיד ליד וסופו לנוח ביד אחד [נוסח אחד מתכדר מיד ליד ואינה נופלת וכו'], כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לכנה"ג (ירוש' סנהד' י‘, א קהל’ רבה יב, יא).
2 ויותר מהמה בני הזהר: שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס בתוך ביתו, כגון ס' בן סירא וס' בן תגלא (רבה שם יב).
3 ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ: בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה וכו' שמא תאמר אם יש בהם ממש מפני מה לא נכתבו? עשות ספרים הרבה אין קץ (ערובין כא:)
- ולהג הרבה: מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים וכו' (שם).
5 בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אספות אספות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין וכו'. שמא יאמר אדם אחד איך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר;
6 כולם נתנו מרועה אחד: אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ב"ה. (חגיגה ג: אדר“ג י”ח).
7 השומע מפי חכם כשומע מפי סנהדרין שנאמר בעלי אספות וכתיב אספה לי שבעים איש והשומע מפי סנהדרין כשומע מפי משה שנאמר נתנו מרועה אחד ד“א מרועה אחד זה הקב”ה שנאמר רועה ישראל האזינה (ספרי מובא בילקוט קהלת).
8 במשמרות נטועים אנו קוראים מסמרות בסמך ואין כתיב אלא משמרות [בשין] אלא מה משמרות כהונה עשרים וארבעה אף ספרי תורה עשרים וארבעה וכל י שקורא ספר חוץ מעשרים וארבעה כאלו קורא בספרים חיצונים שאמרה התורה יותר מהמה בני הזהר (פסקתא ג).
אם נטיב להתבונן בדרשות אלה הנדרשות על הפסוקים האחרונים שבקהלת, נמצא כי כלם חשבו פסוקים אלה להזהרה לישראל להחזיק:
א. כי רק עשרים וארבע ספרים שקדשו אכנה"ג המה מקודשים לא יותר (מאמר 2 ומאמר 8) כדברי רבותינו שלישים ולא רביעים (ס"ע ל').
ב וכי רק ספרי המקרא נתנו להכתב ולא תושבע“פ “ודברים שבע”פ אי אתה רשאי לאמרן בכתב” (מאמר 3) כדבריהם “עד כאן נביאים מתנבאים ברוה”ק מיכן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים" (ס"ע שם).
ג וכי יש להאמין אמונה שלמה בדברי תושבע“פ שנאמרה למשה מסיני מפי הגבורה כתורה שבכתב ממש, כי היא שלשלת רצופה מושכת והולכת מימות משה עד אכנה”ג שמסרוה לכל ישראל וכל המקל דעתו בה כאלו זלזל ח"ו בתורת משה (מאמר 1. 4. 5. 6. 7.) כדבריהם: "וכן הוא אומר שאל אביך ויגדך זקניך יכול זקני השוק וכו' (ס"ע שם).
ועתה אחרי אשר הוכחנו, כי לקדמונינו נחשבו פסוקים אלה לרומזים על סיום התורה שבכתב, והתחלת התורה שבע"פ ככל אשר נחשבה להם פרשת “הט אזנך”. הננו להוכיח בזה, כי דבריהם היקרים לא רק לשם דרש נאמרו, כי אם בתורת פשט גמור.
אך בבואנו לבקר פסוקים אלה, יש לנו להתחיל מפסוק “ויותר שה' קהלת” (קהל' יב, ט) כי לדעתנו כלו דברי קהלת בפסוק “הבל הבלים אמר קהלת” (ח) שהוא החרוז הראשון והחוזר בספר זה, כי הפסוק האחרון שלפני החרוז הזה הוא “וישוב העפר והרוח תשוב וגו'” (ז) הוא סוף דברי קהלת ופסוק הבל הבלים אינו אלא חתימה מעין פתיחה. מעתה יצדק מאד מאמר קדמונינו האומר: “ומפני מה לא גנזוהו [לס' קהלת] מפני שתחלתו דברי תורה וסופו ד”ת דכתיב סוף דבר וגו‘" (שבת ל'). ובאמת קשה מאד מאמר זה וכי אין ד"ת אלא ראשו וסופו ופסוק, כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה וגו’ ולחוטא נתן ענין וגו' אינו דברי תורה? ופסוק “את הכל עשה יפה בעתו” אינו ד“ת? ופסוק ולא “ימלט רשע את בעליו” או פסוק “וטוב לא יהי' לרשע” אינם ד”ת? וכמה וכמה פסוקים יקרים מפז ישנם בספר זה, אשר לפי ראות עינינו טעם משלי שלמה עומד בם בעצם כחו ואיך יחליטו רבותינו, כי רק שני פסוקים אלה הם ד“ת לאמר דברי מוסר תורתנו, לא יותר? אך באמת ד”ת שזכרו רבותינו כאן, הם דברי אמונה יקרה מאד, שהיתה גנוזה ומשוקעת במקומות
הרבה בתורה שבכתב, כמו שתושבע“פ היתה גנוזה ומשוקעת בה; ושנתפרסמה ונעשתה לעקר קבוע, בזמן שנתפרסמה תושבע”פ ונעשתה לעקר קבוע לאמר, בימי עזרא וסיעתו אכנה“ג. והאמונה הזאת, הלא היא אמונת שכר ועונש, שהיתה גם היא חלק תושבע”פ שנמסרה למשה מסיני, ושעל כן לא היו הצדוקים מודים בה.
ואת האמונה הזאת מצאו מפורשת בספר קהלת ועל זה אמרו דבי רבי ינאי “תחת השמש הוא ראין לו קודם שמש יש לו " (שבת שם) ומאמר זה מתפרש ממקום אחר “עמלו תחת השמש ואוצר לו למעלה מן השמש” (קהל' רב' א, ג) אך דברי תורה אלה הנאמרים בפסוק ג' שהוא הפסוק הראשון, שאחרי החרוז החוזר רק בדרך רמז רפה, נאמרו בצורה בולטת ומפורשת בפסוק האחרון שלפני החרוז החוזר ובתורת מסקנה לכל חלופי הרעות שבפסוקי קהלת בדברים ברורים ומבוררים מאד מאד, לאמר “וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה” (קהל יב, ז) ואין כל ספק, כי פסוק זה האחרון שלפני החרוז החוזר הבא באחרונה, המביע בשפה ברורה את הרמז שמצאו רבותינו בפסוק “מה יתרון” שהוא הפסוק הראשון שאחרי החרוז החוזר הבא בראשונה, הוא המאסף לכל פסוקי הספר. ומאמר דבי רבי ינאי “סופר ד”ת סוף דבר” אין כונתו על פסוק “סוף דבר” כצורתו כ“א על פסוק “וישוב העפר” שבשבילו הכניסו את ס' קהלת לתוך ספרי הקדש ושבשביל האמונה המפורשת בו, לא חתמו את כה”ק אלא בספר זה, כי רק בהיות האמונה הזאת רְוַחַת בישראל אפשר לאמר “סוף דבר הכל נשמע”. וגם פסוק “כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט” מתברר רק בהאמן איש בעולם הגמול.
ובאמת הרוח, אשר יפיק מאמר רבותינו בשבת ובקהלת רב' תנחנו בדרך ישרה, להחליט החלטה קימת, כי רק בשביל אמונת עוה“ב המתפרשת בספר זה יותר מבשאר כה”ק קדשוהו אכנה"ג.
ואחרי אשר התברר לדעתנו, כי פסוק ח' שבפרשה י“ב, הוא פסוק אחרון לדברי קהלת. מוכרע הוא, כי הפסוקים הבאים אחריהם דברי אכנה”ג הם ופסוק ט' ופסוק י' הם מכלל פירושם שנאמר בם באדר“ג “ופירשו אותם” ובפסוק ט' באו להודיע כי זקקו ספר זה, ולא את כל דבריו מסרו לקהל, כי הוא למד הרבה ולמד הרבה דברים שלא העלו אכנה”ג על ספר זה (ועיים רש"י שם) וראש פסוק “בקש קהלת למצא דברי חפץ” הוא לדעתנו כעין למוד זכות על קהלת אף על הדברים שהוציאו אכנה"ג מתוך הספר, כי גם בם היתה כונתו לשם שמים, אך רצה להסתכל במה שלמעלה ממנו ורק בשביל זה לא יכלו כל דבריו להתקבל ומעין זה תמצא רמז בדרי רבותינו (מדרש קהלת שם, ור“ה כ”א)
ובדבריהם אלה יחליטו כי פסקת “וכתוב יושר דברי אמת” דבר לעצמו הוא. ולדעתנו פסקה ראשונה שבפסוק זה “בקש קהלת למצא דברי חפץ” נמשכת היא למעלה שממנה ונחשבת על דברי הפרוש שלפי משנת אר“ג פירושו אכנה”ג את ס' קהלת ופסקת “וכתוב יושר דברי אמת” נמשכת למטה ממנה לפסוקי חתום כה"ק כלם.
ואם נערוך את פסוקי חתום זה לפסוקי חתום שבמשלי שהובאו במשנת ס"ע נמצא כי מקבילים הם.
מס' סידורי | קהלת י"ב | משלי כ"ב |
---|---|---|
1. | וכתוב יושר דברי אמת (י) | הלא כתבתי וגו' (כ') להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת (כ"א) |
2. | דברי חכמים (י"א) | הט אזנך ושמע דברי חכמים (י"ז) |
3. | כדרבנות… כמשמרות נטועים (שם) | כי תשמרם… יכונו (י"ח) |
4. | ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ (י"ב) | הלא כתבתי לך שלשים (כ') שלישים ולא רביעים (מגלה ז) |
5. | את האלהים ירא (י"ג) | להיות בה' מבטחך (י"ט) |
ודרש שדרשו רבותינו על פסוק: “דברי חכמים וגו' נתנו מרועה אחד” שבקהלת (יב, יא): “אל אחד אמרן וכו' (חגיגה ג;) מקביל לדרשתם שדרשו פסוק “שמע דברי חכמים ולבך תשית לרעתי שבמשלי (משלי כב יז). לדעתם לא נאמר אלא “לדעתי” (חגיגה טו;) לאמר לא בשביל שהם דעת חכם פלוני ופלוני תשית לבך לדבריהם כ”א בשביל שהם **דברי תורתו של הקב”ה**.
טו. מנין שנות בית שני ודריוש המדי ודניאל שבפרשה ו'.
כלל גדול כללו לנו רבותינו: “שני כתובים, אחד מקיים עצמו ומקיים את חברו, ואחד מקיים עצמו ומבטל את חברו, תופסים זה שמקיים עצמו ומקיים את חברו ומניחים זה שמקיים עצמו ומבטל חברו”. (תורת כהנים ויקר' ו, ז) ובכלל זה יש לשמש גם במנין שנות בית שני. הנה בסדר עולם נמצאו שתי דעות שונות על מנין שנות מלכי פרס. דעת הרבים לאמר דעת כל קהל החכמים ודעת היחיד של ר' יוסי המונה לפרס רק שלשים וארבעה שנה (ס"ע ל') ודעת ר' יוסי יען כי הובאה בתלמוד (ע"ז, ט) פשטה מאד בישראל, ומרבית הדורות מנו על פיה. אך אם נעמיק להתבונן מעט, נמצא כי המאמר הזה מקיים עצמו ומבטל את חברו, ולא חברו, כי אם כתובים מפורשים בנחמ' ובדה“י (עיין מאור עינים פרק ל“ז ופרק ל”ט) ומלבד שאי אפשר לו להתישב ולהסכים עם מנין שנות מלכות פרס, המתבאר ומתברר מכמה מקומות, כי יותר הרבה ממאתים שנה היה, ושהוא סותר לדברי יוסיפוס ופילון וחבריהם המומחים לדבר זה, הנה אין קץ לשגיאות ששגו בגלל דבר זה גם חכמים גדולים וטובים בכלכלת הדורות הראשונים לימי הבית השני, עד כי יש לקרוא מעין הקריאה שקראו קדמונינו על כיוצא בזה: “מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים וכהה מאור עיניהם” (פסחים סב:) על כן יש לנו להניח מאמר זה “שמקיים עצמו ומבטל חברו ולתפוס מאמר אחר שמקיים עצמו ומקיים את חברו”. ולא את חברו, כי אם את הכתובים ושהוא מסכים אל המנין המפורסם ואל דברי יוסיפוס ופילון וכל חכמי אלכסנדריא. והמאמר הזה לא דעת יחיד הוא, כי אם דעת הרבים לאמר דעת תנא סתימתאה ואלה דבריו “כל שני מלכי מדי ופרס חמשים ומאתים שנה” (ס"ע ל') הדעת הזאת מספקת לששת דורות של כהנים גדולים שהיו בימי פרס” לפי המקראות המפורשים (נחמ' יב, י-יא, כב-כג. כו) לכהן ימים רבים דור אחרי דור, ונותנות די שנים לזרובבל לצאת ממנו דורות אשר לפי הנראה ששה או שבעה היו (דהי"א ג, יט-כד) ורק על פי הדעה הזאת אפשר, כי “חטוש” אשר קרוב הוא, כי היה דור שלישי או דור רביעי לזרובבל (כ"ב) עלה עם עזרא מבבל בתורת שר גדול מבית דוד (עזר' ח, ב) ואשר לפי המתקבל אין שררה כזאת נתנת, כי אם לאיש בא בימים. ואחרי כל אלה נותנת הדעת הזאת די שנים למלכי פרס הרבים, אשר כל איש חוקר שדעתו צלולה ומיושבת עליו, לא יוכל לעקור את מציאותם ולהכחיש את פרסומם. ומנין זה קרוב הוא מאד למנין כל סופרי הקדם, שהיו עוד כמעט בני דור למלכי פרס האחרונים.
אך למען קיים דברי חכמים במקומם, נראה לנו לישב גם את עקר מאמר ר' יוסי, אם רק נשנה שנוי קל את גירסתו, בשומנו במלה אחת ממאמרו ל' בכל“ם, תחת ב' בכל”ם וקראנו: “מלכות פרס לפני הבית שלשים וארבע שנה” והדבר הזה עולה יפה, כי מלכות כורש בכפה החלה כמעט בשנת 3210 אחרי כבשו את ארץ לוד ומאז ועד שנת כלות בנין הבית בימי דריוש, שהיא שנת 3244 הלא עברו שלשים וארבע שנה. ואפשר מאד, כי עקר מאמר ר' יוסי, בס“ע ובמס' ע”ז, לא בא מתחלתו לצרף את מניני השנים שמנה לכלל אחד, כי אם מילי מילי קתני ועקר תכליתו היה לקבוע את זמן החרבן שעל זמנו אין ספק ושהוא היה לתאריך Aera אשר ממנו יהיו ישראל מונים בא“י את שנותיהם (עיין רש“י ד”ה “צא וחשוב” ע"ז ט) כדרך שמנו יושבי ארצות הגולה בימים ההם למנין מלכי היונים כדבריו “מכאן ואילך צא וחשוב לחרבן הבית, ובגולה כותבין בשטרות למנין יונים” (ס"ע, ל') – ובמס' ע”ז חסרו חמש תבות האחרונות – וכשבא הענין ליד ר' יוסי לדבר במנין השנים, הזכיר את כל פרטי הענין אשר ידע. ואפשר הוא מאד, כי על כן השמיט את מנין שנות מלכי פרס מבנין הבית, עד ימי היונים, כי על הדורות ההם לא קבל דבר ברור מרבותיו ובשם ספרי דברי הימים לבדם, לא למד לתלמידיו, כי כן אנו שומעים מפי יוסיפוס, כי לא אמונת כל בני ישראל גדלה בספרי דברי ימיהם שנכתבו אחרי ימי ארתחשסתא, כאשר גדלה בספריהם שנכתבו לפני הימים ההם (ריב יוסף עם אפיון) וקהל החכמים שהם קבלו מרבותיהם, או שסמכו על ס' דברי הימים, מסרו לתלמידיהם את המנין הרצוף במלואו, כי כל שני פרס ומדי חמשים ומאתים שנה.
בדברנו על מנין הימים, יש לנו להעיר את אזן הקורא, כי יוסיפוס טעה בסדר המעשים ויקדם את המאוחר ואת הקודם אֵחר, בהקדימו את עזרא ונחמיה בדור קשרקשש, ואותו הוא עושה לארתחשסתא שבכה"ק ובאחרו את מרדכי ואסתר לדור ארתקשרקשש, שאותו הוא עושה לאחשורוש. הדבר הזה טעות גמור הוא, כי עזרא ונחמיה היו על כרחנו בימי ארתקשרקשש ורק הוא ארתחשסתא שמבקרא, כי רק עליו יוכל להאמר “בשנת שלשים ושתים לארתחשסתא… באתי אל המלך” (נחמי' יג, ו) ולהוסיף על זה “ולקץ ימים נשאלתי מן המלך” (שם) אשר הוכחנו, כי אי אפשר לזמן זה להיות פחות משבע או שמונה שנים, כי ימי ממלכתו היו שלש וארבעים שנה, אך איך ימנו שלשים ושתים או ארבעים שנה למלכות קשרקשש, אשר כל ימי מלכותו, לא היו, כי אם עשרים שנה. על כן יקדימו הסופרים הדיקנים לקבוע את דור מרדכי ואסתר בימי מלכות קשרקשש ואת דור עזרא ונחמי' יקבעו בימי מלכות ארתקשרקשש. ולבד מאשר יתישב דבר זה מצד סדרי המאורעות, כאשר יראה הקורא בגוף הספר, הנה ידוע וברור היה דבר זה לקדמונינו, כי מרדכי ואסתר קדמו לעזרא ונחמי' כמאמרם “ומרדכי ואסתר מתקינים על מה שעזרא עתיד להתקין?” (ירוש' מגל' א, א) הרי שמרדכי ואסתר קדמו לעזרא במעשיהם ובגדולתם.
ועתה נשימה נא פנינו אל עוד מלך אחד ממלכי פרס, אשר נבוכו רבים בשמו וכנויו, הלא הוא “דריוש המדי”:
מכלל שנאמר “בדריוש המדי” (דניאל יא, ב) “עוד שלשה מלכים עומדים לפרס והרביעי… יעיר את הכל את מלכות יון. ועמד מלך גבור וגו‘; וכעמדו תשבר מלכותו ותחץ לארבע וגו’” (ב-ד). שומע אני, כי בדריוש נותוש Nothus הכתוב מדבר, ושלשת המלכים שלאחריו הם המלך ארתקשרקשש תנינא, המלך ארתקשרקשש תליתאה והמלך ארשֵש והרביעי הוא דריוש האחרון הקרוי קדמונוש, שבא עליו אלכסנדר מוקדון, ואלכסנדר שהוא המלך הגבור שנחלקה ממלכתו לארבע מלכיות. וקרוב הדבר מאד, כי שם הלְוי הַמדי, הוא כנוי של כבוד כלפי המלך הזה, שקראו לו נותוש Nothus לאמר “פסול”, כי משמלך כרש הפרסי, נפסלו כל משפחות שרי מדי למלוכה כמפורסם בספריהם.
ולפי זה כל האמור “בדריוש מָדָיִא” (ו, א) שהוא תרגום ארמי לשם “דריוש המדי”, ידבר במלך הנקרא בפי העמים דריוש נותושי ואם נרצה לעמוד על מנין ששים ושתים שנות דריוש המדי, ביום עלותו על כסאו (שם), יסתַיֵע גם מזה, כי הוא דריוש נתושי, כי יש לנו לחשוב את שנות בנו ארתקשרקשש תנינא שמת בן תשעים וארבע שנה (דיה"ע שלוסר 326 II) צא משנות ארתקשרקשש תנינא זה ארבעים ושתים שנה למלכותו, ותשע עשרה שנה למלכות אביו דריוש המדי, שבו אנו עסוקים הרי ששים ואחת וכשתנכה אחת וששים שנה משנות ארתקשרקשש, היה הוא בעלות אביו דריוש המדי על הכסא בן שלשים ושלש שנה, ואביו לפי הכתוב בדניאל היה אז בן ששים ושתים, ויתרון עשרים ותשע שנים לאב על בנו, הוא כמעט היתרון המצוי.
תולדות הכרע זה יפיצו אור חדש על מתכונת המלך הזה, דריוש המדי, לישראל. הנה לפי החשבון המדוקדק עלה דריוש נותוש על כסא פרס בשנת 3337 לימות עולם, שהיא שנת המאה וחמש עשרה לכבוש בבל ביד כרש, שהיא שנת 3222 ודניאל הגלה בשנת שלש או ארבע ליויקים, שהיא שנת ששים ושבע לפני כבוש כרש. ואם נתבונן כי דעת דניאל היתה מיושבת עליו בבאו להיכל מלך בבל, על כי כל המחמדים והתענוגות לא הטו את לבבו מתורת אבותיו, אף כי אין איש מבני עמו אתו בהיכל נבוכדראצר אשר יורהו הדרך הישרה, נראה כי אפשר להחליט, כי היה דניאל בשנת גלותו פחות מבן חמש עשרה שנה או שלש עשרה. ובכן היה דניאל בן שמונים, או שמונים ושתים, בשנת בא כרש, שהיא מנויה לישראל “שנת אחת לכרש” (עזר' א, א. דהי"ב לו, כב). בשנת ג' לכרש שהיה אז עוד קים (דני' י, א) בן פ“ג או פ”ה, ועתה אם נוסיף על שמונים שנה אלה עוד מאה וחמש עשרה שנה שעברו מכבוש כרש עד דריוש המדי, הלא יהיה דניאל בן מאה ותשעים וחמש ביום עלות דריוש המדי על כסא, מלבד השנים אשר חי אח“כ. ודבר כזה אינו מתקבל על הדעת הצלולה כלל וכלל, על כן יכונו מאד דברי הכתוב: “ויהי דניאל עד שנת אחת לכרש המלך”. (דניאל א, כא) לאמר עד העת ההיא, עד בא כרש עמד בכבודו ובגדולתו שכבדו והגדילו נ”נ ועוד נמצא אותו חי גם בשלש שנים אח"כ (י, יא), כי זקנה כזאת מצויה היא.
ועתה אם אומרים אנחנו, כי דניאל שגלה בימי יויקים מת בימי כרש יהיה על כרחנו דניאל הנזכר בימי דריוש המדי, איש אחר. כי שם “דניאל” היה מצוי בישראל מלבד דניאל הראשון גם בבני אהרן (עזר' ח, ב. נחמי' י, ז), גם בבית דוד (דהי"א ג, א), אך קרוב הוא מאד, כי מלבד דמיון דניאל זה לדניאל שלפניו גם בשמו גם בצדקתו, היתה לו עוד מתכנת אחרת קרובה אליו מאד, כי היה מבני בניו. – כי יש לדעת כי דניאל חמו“ע לא היו, לפי העולה מן הכתובים סריסים ממש, ולא נתחבלו בגופם, כי בכל ספר דניאל אנו מוצאים אותם עומדים רק לפני המלך ולא בבית הנשים, וגם ממאמר ר' חנינא על חמו”ע (סנהד' צג.(נראה שגם דעתו היתה כן (ועיין דעה זו לר' יוחנן (סנהד' צג.) האומר על חמו“ע “עלו לא”י ונשאו נשים והולידו בנים ובנות”) ובכן היה דניאל הראשון בימי מלכי בבל, מנבוכדנאצר הגדול שבהם, עד בלשאצר האחרון שבהם, ודניאל השני היה בימי הששי למלכי פרס.
אם באנו לחזור אחרי פרטים בימי דניאל השני הזה, מלבד ספור הנס, אין אנו מוצאים כמעט, כי אם את מדת ארך ימי שַלְוָתוֹ מתחלתם ועד סופם: בשנה הראשונה למלכות “דריוש בן אחשורוש5 מזרע מדי” (דניאל ט, א) ערך “תפלה ותחנונים בצום ושק ואפר” (ג') אחרי התבוננו על דבר הקץ בספר ירמיה (ב'). כי גאולת בבל בידי כרש לא היתה בעיניו גאולה שלמה. והמקדש אשר בנה זרבבל היה כאין בעיניו כמקדש שמֵם (י"ז) ודבר זה אי אפשר להיות בימי דריוש חסתספש שאחריו כמביז כי חסתספש לא היה מלך בן מלך ובשנה הראשונה למלכו לא היה מקום למליצת “מקדשך השמם”, כי לא היה עוד בנין כלל, כי יסוד הבית שלפני דריוש חסתספש לא נחשב ליסוד כל עקר, כי רק היסוד שנוסד בכ“ד כסלו בשנה השנית למלך זה, נחשב ליסוד גמור (חגי, י, יח) ואיך ידבר דניאל על מקדש קים בשנה האחת לדריוש הראשון, אלא על כרחנו פרשה זו נאמרה בפי אחד מבני בניו של דניאל, בימי דריוש המדי. ואפשר כי השנה הזאת, שנת הָמַר ארץ בעבור ארבעה מלכים על כסא פרס ארתחשסתא, קשרקשש השני, סוג דין ודריוש המדי, היתה קשה לישראל שכל חליפות הרוח מזיקות לו, על כן התפלל לה' להחיש את הגאולה העתידה ולא חשב את גאולת בבל לגאולה שלמה, כאשר לא חשב אותה גם מלאכי הנביא (מלאכי ג כג) גם זרבבל עצמו (עזרא ב, סג ועיין תוספתא יג, ב) וגם מספר בן סירא עולה, כי לא חשבו בימי בית שני גאולת בבל לגאולה שלמה כאשר נשמע דבר תפלתו, שהתפלל לאמר “קבץ נפוצות שבטי יעקב למען יהיו עם נחלתך כבראשונה” (בן סירא לו, י) “חדש בריתך לעם סגולתך והקם נביאיך כקדם” (י"ד) מכל אלה יצא לנו, כי גןם בעוד שביהמ”ק הי' קים בבית שני, היו עוד עיני אבותינו לגאולה השלמה (עיין תשמ"א יד, מה).
גם הפסוק האומר: “ודניאל דנה הצלח במלכות דריוש ובמלכות כרש פרסיא” (ו, כט) אי אפשר לישבו בשום פניםכי חוזר הוא על דניאל שגלה בימי יהויקים, כי מלבד שנאמר “ויהי דניאל עד שנות אחת לכרש” (א, כא) ושני קצים לאדם אחד אי אפשר ודברי המפרשים שנתקשו על הפסוק הזה, הלא יראה כל איש, ולפי מעמד ידיעת תולדות פרס כיום, ברור כשמש, כי כרש ולא אחר כבש את בבל, ודניאל, כי היה עד הלילה האחרון למלכות בבל בבבלי, הלא ידוע גם הוא, ובכן יצא ממשלת בבל תכף לממשלת פרס ואיך הזדקר דריוש (דני' ו, כט) בינות שתי ממלכות בלשאצר וכרש התכופות זו לזו בלי שום ריוח כמלא נימה. אלא על כרחנו אנו אומרים, כי דריוש האמור בפרשה ו' אינו דריוש הראשון אלא דריוש השני שהגוים קוראים לו נותוש. והוא היה באמת קודם למושל ששמו כרש, אך לא לכרש הראשון, כי אם לכרש השני, שהיה בן לדריוש נותוש זה, ושמרד אחרי מות אביו באחיו ארתקשרקשש השני בסתר ובגלוי, ויתנשא גם הוא למלך שלש שנים עד נפלו בחרב אחיו. ובכן היה דניאל גדול בעיני דריוש נותוש בתשע עשרה שנות ממלכתו, ובעיני בנו כרש השני בשלש שנות התנשאו. ואולי יען, כי היה כרש השני בעיני ישראל הבן הכשר למלוכה קראו לו “פַּרְסְיָא” (שם) לאמר הפרסי להורות על כושרו ככל אשר קראו לאביו “שֵם מִדָיָא” או “המדי” לרמוז על פסולו. גם “סרכין תלתא” (ג') הנזכרים בדריוש המדי מקבילים מאד לשלשת השרים התקיפים שהיו לדריוש נותוש שעל פיהם עשה כל מעשיו (דיה"ע שלוסר 24 II).
מלבד דברינו, כי דניאל זה היה שני לדניאל הראשון, ואולי מבני בניו, מוכיח הכתוב על זה, בהבדילו את דניאל שבפרשה זו בשם “דניאל דנה” (דני' ו, ד. ו. כט) לאמר דניאל זה ובשום פרשה אחרת לא ימצא מבטא זה.
פרי חקירתנו היא, כי לב דריוש נותוש וגם לב כרש בנו שמת בימי עלומיו, היה טוב לישראל כלבב כרש הראשון, דריוש חסתספש וארתחשסתא, וכי בבית שני המלכים, היה דניאל השני גדול ונכבד, דבר אשר נשא בלי ספק פרי לעמו.
לדברי יוסיפוס (קדמ' 4, II X) כי מלך מדי שהיה שותף לכרש בכבוש בבל, לקח את דניאל אל היכלו ולממלכתו אין רגלים, האחת כי היא שותפות מפוקפקת מאד בעיני יודעי העתים מדור דור, וגם יוסיפוס עצמו לא ידע לעמוד על שֵם מלך מדי זה. השנית, כי מאה ועשרים מדינות היו לדריוש המדי הנזכר ואנחנו יודעים, כי את חלוקת המדינות לעשרים אחשדרפנים הנהיג דריוש המלך הראשון, שהוא השלישי לפרס ולא שום מלך מדי או פרס שקדם לו. ואין צרך לאמר, כי בעשרים ומאה אחשדרפנים לא הקדימו איש. והשלישית, כי שלש פעמים נזכרה מדי=ופרס בשם ממלכה אחת בפרשה שלפנינו (דני' ו, ט. יג, טז) ומימות כרש והלאה לא היתה מעולם הממשלה למדי ופרס ביחד, כי אם ביד מושל פרסי, ולא ביד מושל מדי. ואם גם נאמר, כי מלך מדי היה, הלא גם אז לא היתה לו כ"א מדי לבדה ולא מדי ופרס.
וגם מדברי תפלת דניאל שהתפלל בשנת אחת “לדריוש בן אחשורוש מזרע מדי” יש להכריע, כי אי אפשר לדריוש זה להיות שותפו של כרש, כי שם כתוב “לאיש יהודה וןיושבי ירושלם… אשר מעלו בך” (דניאל ט, ז) ודבר זה אי אפשר להאמר בשום פנים בשנה למלך ההוא שעל כרחנו היתה גם הראשונה לכבוש כורש ולגאולת ישראל. ובשנה זאת מלבד שלא חטאו יושבי יהודה וירושלים, ולא הספיק כמעט זמן מועט זה לשמועה שתבא מא"י למדי הרחוקה, הנה כל חיך טועם יענה, כי מעל זה הוא דבר הנשים הנכריות שנתגלה לעזרא בימי ארתחשסתא המלך החמישי לפרס ושלא נקו ממנה יחידים גם בימי אלכסנדר מוקדון…
ובכן מוכרע הדבר, כי שום איש יהודי ששמו דניאל, לא היה מצוי בהיכל שום דריוש מלך מדי שקדם לכרש הראשון, או בהיכל שום מלך מדי שהיה בימי כרש משל על פרס=ומדי, כי הממשלה הכוללת ודאי היתה רק ביד מלכי פרס ולא ביד מלכי מדי. ואף אם נאמר, כי היה עוד מספר שנים מעין ממשלה למדי, לא היו לה מאה ועשרים אחשדרפנים ואין דרך אחרת לישב פרשה ו' שבדניאל כ"א על דריוש נותוש, ששמו היה “המדי” אך מלכותו מלכות פרסות גמורה לכל דבריה.
טז. בירורי מאורעות מתוך מזמורי תהלים
בימי מנשה
כבר ביררנו בגוף הספר, כי דעת רבותינו כי “כלפי מנשה אמרו תפלה לעני – תהל' קב-” (מדרש תהל' שם), היא המוכרעת ממקומה והמתישבת היטב בכל פסוקי המזמור ההוא ועיין דברינו במקומם בספרנו בפרק “ימי דלדול ממלכת יהודה” ובהערות שם.
בימי יאשיהו
“משכיל להימן האזרחי”6 (תהלי' פט) המזמור הזה שהיה קשה על חכם וחסיד בספרד “ולא היה קורא אותו…בעבור, כי זה המשורר ידבר כנגד השם הנכבד קשות” לפי דעתו (ראב"ע תהלים שם ב'), ואשר לדעתנו, על כן הרבה הרד“ק להצדיק את בעל המזמור, כי לא חטא בשפתיו (רד"ק שם לט): המזמור הזה פותח בשבחו של הקב”ה (תהלים שם ב-ג), ובבריתו עם בית דוד (ד-ה), ברוממותו (ו-ט), ביכלתו וגבורתו (י-יד), בצדקו ומשפטו חסדו ואמתו (ט"ו), ובטובת העם אשר בחר לנחלה לו (טז-יח) וחוזר לקדושת מלכות בית דוד (י"ט), ופורט וּמְפַיֵט את ברית ה' עם בית דוד במליצה רוממה מאד ביד נתן (כ-לח, ועיין רש“י לפסוק כ‘, ומוצא דבר "בירורי מאורעות וכו’” ח"ב בפרק “נבואת נתן מפיוטת”), ושם פוסק המשורר את שירו המלאה עוז, והופך לאבל כנורו, ומתאונן כביכול על הקב“ה “כי זנח וימאס” את בריתו עם דוד ופורט את כל הרעות אשר מצאו לאחד מלכי הבית הזה, לנפשו, לכסאו ולעמו ולארצו (לח-מו), ומוסיף לקונן ולהתאונן על אף ה' אשר חרה בעמו (מ"ז). ועל חיי האדם, כי הבל ומכאוב הם (מח-מט), ומגעגע לחסדי ה' אשר הפליא לבית דוד בדורות הקודמים (נ'), ומוסר דין לשמים על הגוים המחרפים עבדי ה' ואת משיחו (נא-נב). פסוק נ”ג אינו אלא סיום הספר. מכל סדרי הפסוקים האלה צריכים אנחנו ביחוד לסדר הפסוקים, הפורט את הרעות אשר מצאו לאחד מלכי ב"ד, כי דבריהם גופי דברי הימים הם; והם פסוקי לט-מו.
לפי הראב“ע והרד”ק נאמר מזמור זה על ימי הגלות, אך אם כן יקשה: מדוע לא הזכיר המשורר המקונן את האומה השלמה שגלתה מארצה, שהיא העקר ולא הזכיר בקינתו כי אם את המלך לבדו? מדברי רש“י (בפסוק ל"ט) יש לשמוע, כי על צדקיהו נאמר מזמור זה ואם כן יפלא מאד, מדוע אין שם רמז להריסות העיר, לשרפת בית המקדש, להרג הגדול ולגלות האומה שהם מאורעות גדולים וכוללים, אשר גורל צדקיהו לא נחשב להם, כי אם לפרט אחד או לתולדה אחת? ור' יואל ברי”ל בעל הבאור אמר, כי מזמור זה נאמר על חזקיהו בבואו עליו סנחריב. גם הדעת הזאת אינה מתישבת על הלב כלל וכלל; האחת, כי גם אז היה כל העם כלו נתון בצרה; השנית, כי מליצת “חללת לארץ נזרו” (מ') ועוד יותר מליצת “וכסאו לארץ מגרתה” (מ"ה) תעידנה, כי ידבר פה על מלך שנטלה מלכותו ממנו או לכל הפחות שנטלה ממנו קוממיות ממשלתו שהיתה לו עד העת ההיא, ומן הוא והלאה תלוי הוא וכסאו וממלכתו ביד עריץ בן עם נכרי להניח שבט בית אביו בידו, או למנעו ממנו בכל עת כטוב בעיניו וכל זאת לא נתקימה בימי סנחריב וחזקיה, כי כל הרעש הגדול שהרעיש סנחריב על ישראל לא היה, כי אם סופה עוברת, כי לא זכה העריץ לדרוך אף על סף עיר המלוכה, ואף כי לשלוח ידו אל הנזר ואל הכסא; השלישית, כי תאנִיַת “היה חרפה לשכניו” (מ"ב) “חרפת עבדיך” (נ"א) “חרפו אויביך וגו'” (נ"ב) לא תכון על הימים ההם, אשר כל העמים הקטנים והגדולים שסביבות ארץ ישראל היו אחים לצרה לישראל בדבר סנחריב, אשר “שטף עמונים ומואבים” (ס“ע, כ”ג) “וילחם באשדוד וילכדה” (ישעי' כ, א) וינהג “את שבי מצרים ואת גלות כוש” (ד'), ואין דרך העמים להבזות או לחרף את העמים הנתונים עמם בצרה, ועוד יותר לא תכון על חזקיהו תאנית “העטית עליו בושה” (תהל' פט, מו) שמשמעה, כי הבושה והחרפה היתה לו “כבגד יעטה ולמזח תמיד יחגרה” והלא אנחנו יודעים את ההפך הגמור, כי נכבד חזקיהו מאד מאד, מלך בבל שלח לו ספרים ומנחה (מ"ב כ, יב. ישע' לט, א) “ורבים מביאים מנחה לה' לירושלם ומגדנות לחזקיהו מלך יהודה וינשא לעיני כל הגוים מאחרי כן” (דהי"ב לב, כג) ואיך יאמר על מלך, אשר שבע כבוד מעין כבוד שלמה בשעתו “העטית עליו בושה”; והרביעית והיא הקשה בכלן איך תצדק קינת “הקצרת ימי עלומיו” (תהל' פט, מו) שמשמעה פסיקת ימי החיים ושעל כרחנו לא נפסקו אלא בימי הצרה שעליה מקונן המשורר לאמר, בימי סנחריב על חזקיהו; והוא, הלא היה חי וקים עוד חמש עשרה שנה, אחר מפלת אויבו. ומלבד ארבעת הפרטים האלה תקשינה לנו שתי קושיות כוללות, איך יקבלו הלוים מזמור שענינו קינה על פחד שלא היה פחד, והלא דבר כזה יוציא לעז על כל מזמוריהם כי ח“ו לא ברוה”ק נאמרו? והשנית, הלא ידענו, כי ישעיהו הנביא הנכבד והנערץ מאד מאד, שחק לעג למגורת סנחריב. ומי ממשוררי הקדש יערב את לבו לשורר או לקונן ולהביע בדבריו את ההפך הגמור מאשר נבא רבן של כל נביאי דורו ומשוררי קדשו.
כל הקושיות האלה תכרענה אותנו להחזיק על מזמור זה, כי נאמר על מאורע שאירע בדור, אשר לא גלתה עוד יהודה מארצה, והעיר לא נהרסה והמקדש לא היה עוד לשרפה, אך לעמת זאת התרגשה צרה אשר מצאה ביותר את בית המלך, בהתחלל המלוכה בידי עריץ נכרי, אשר התחזק להחזיק בה ולתתה לאשר ישר בעיניו והדבר הזה העטה בושה על המלוכה ועל האומה, וישימה לחרפה בעיני שכניה הרעים הגוים השאננים, אשר הם ישבו לבטח בעת ההיא ועליהם לא עברה הכוס, ועצם הצרה הזאת ועקרה היה מות המלך, אשר נקטף בימי עלומיו. וכל התנאים האלה נתקימו במיתת יאשיהו בבקעת מגדו בצאתו לקראת פרעה נכה (מ“ב כג, כט. דהי”ב לה, כג). המלך הזה נגזר מארץ החיים בימי נעוריו במלחמתו בבקעת מגדו, כי בן תשע ושלשים שנה היה במותו: “בן שמונה שנים יאשיהו במלכו ושלשים ואחת שנה מלך בירושלם” (מ“ב כב, א. דהי”ב לד, א) על כן יקוננו עליו “הקצרת ימי עלומיו”. “אף תשיב צור חרבו ולא הקמותו במלחמה” (תהל' פט, מד). ומלבד מות המלך האהוב הזה, אשר היה לאבל כבד ימים רבים לכל יהודה וירושלם (דהי"ב לה כד-כה). היתה ביום מפלתו גם ממלכת בית אבותיו למשחק ביד האויב המצרי פרעה נכה לקחתה ולתתה כטוב בעיניו, להסיר מושל ולהקים מושל ככל העולה על רוחו, כי הסיר את יואחז רצוי העם ואשר לו משפט המלוכה (עיין מ"ד “בני יאשיהו לשמותם ולשנותיהם”) וימלך את יהויקים (דהי“ב לו, א-ד. מ”ב כג, לא-לד) ומה תאמן על מעמד כזה מליצת “חללת לארץ נזרו וכסאו לארץ מגרתה”. ובמפלה הזאת “היה חרפה לשכניו” בית מלך יהודה, בראשונה לשכנתו התקיפה מצרים, אשר בעת ההיא שבה לקחת לה קרנים. ואולי גדלה עוד חרפת מצרים בהטילה קוצים בעיני אבותינו, כי היא היתה צדקת בעיניה, בהתחסדה עם מלך יהודה, והוא התגרה ברעה ויפול בה (לה, כא-כב) ודעת כל שכני יהודה הרעים זחה עליהם להשתתף גם הם בחרפת מצרים, כי בעת ההיא ישבו שכני יהודה לבטח כי מלך מצרים לא החריד את מנוחתם, ככל אשר לא אמר להחריד את מנוחת ישראל (שם) ובכן הם היו החכמים בעיניהם. את החרפה הזאת יזכיר המשורר בלשון “בושה” פעם אחת ובלשון “חרפה” בשם ובפעל ארבע פעמים. ורק על קינה הנאמרת על יאשיהו אין מקום להזכיר גלות או חורבן, כי בכל הרעה אשר הדיח על ישראל, לא הגלה אותם ממקומם ולא שלח ידו אל העיר ואל המקדש להרוס ולהחריב, כי הכל נותר עוד כמעט על מכונו אך “השבת מטהרו” (תהלי' פט, מה) לעמת זה יתאבל המשורר על הארץ, אשר היתה כשדה הפקר “פרצת כל גדרותיו” (מ"א) כי גם לפני מות יאשיהו בעוד פרעה נכה יושב לבטח עמו, עבר בארצו בלי כל נטילת רשות ואשר בגלל דבר זה יצא יאשיהו לקראתו (ועיין תעני' כב. רד“ק ורלב”ג מ"ב כג, כה) ואין צורך לאמר, כי בשוב חיל מצרים ממלחמת כרכמיש, כי נהגו מנהג בעלים בארץ כאלו מושל אין לה. וקרוב הוא בעינינו, כי במלחמת כרכמיש אשר היא בארצות ארם, הוא העם אשר את ממלכתו הכה תגלת פלאסר מכת מות (מ"ב טז, ט) וילכדה; ואחרי כן נסבה ארצו למלכי בבל, האיר פרעה נכה את פניו אל הארמים. וכאשר שמעו כי המלך החונן אותם נבאש בישראל, אז מצאו הצוררים האלה, אשר איבת עולם היתה להם לאבותינו, מקום לגבות את חובם ולהנקם מיהודה עם עברתם, אשר אחד ממלכיהם אחז, העלה עליהם את הכורת (ה') ועליהם נאמר “הרימות ימין צריו השמחת כל אויביו” (תהל' פט, מג). והארמים אשר בלי ספק נספחו על חיל מצרים בשוב פרעה כנוצח משם, היו לדעתנו הנוטלים חלק בראש במצוקות אשר הציק החיל הזה לישראל ולארצו “שמת מבצריו מחתה” (מ"א) “שסוהו כל עוברי דרך” (מ"ב) כי “צריו אויביו “אשר ממקומו הוא מוכרע, כי על בעלי שנאה כבושה ידבר הכתוב לא יוכל להאמר על מצרים, אשר אף כי לא היו אוהבים לישראל מימיהם, נראים היו פעם בפעם כאוהבים, עד כי היתה כת אוהבי מצרים, כת קבועה בישראל וביהודה בימי בית ראשון ועל כן אי אפשר לאמר, כי איבת ישראל היתה להם לשיטה גמורה. לפי דברינו יהי מזמור פ”ט קינה על יאשיהו ואולי שריד הוא מן הקינות שאמרו השרים והשרות על יאשיהו ימים רבים ושהי' עוד מנהג קבוע (דהי"ב לה, כה) בימי עזרא שהוא וסיעתו כתבו את ס' דה”י. ובקינה יכון מאד פסוק “מי גבר יחי' וגו'” (תהלי' פט, מט), גם הפתיחה הגדולה בשבח המקום ב“ה מתישבת היטב על זה, כי כן אנחנו מוצאים גם בדורות המאוחרים בהיות עוד טעם העתיק עומד בישראל, כי משפט המשורר היה לעבור סמוך לחתימתו מן הפרט אל הכלל, כאשר אנחנו שומעים כזאת מפי אחד בעלי השיר בימי התלמוד: “תנו לבבכם לחקור את זאת זאת עומדת לעד וגו'” (כתובות ח.) ולשום את תהלת ה' לו לפתח דבר, כאשר קרא בעל השיר ההוא אשר אמרו לו “קום אימא מילתא כנגד שבחו של הקב”ה” פתח ואמר: “האל הגדול ברוב גודלו אדיר וחזק וכו' וכו'” (שם).
אם נעמיק באופית יאשיהו נמצא, כי ככל אשר נדמה לחזקיהו אבי אביו בכל פרשת דברי צדקתו, נדמה אליו גם במדת הבטחון הגדולה בה‘, כאשר הבחין יפה הרלב“ג “שכבר היה מבזה כל הדברים זולת השית”ב ובכל הקנינים היה בז לרוב חשקו לעבוד את הש”י" (רלב“ג מ”ב, כג, כה) גם ממאמר ר’ יוחנן “מפני מה נענש יאשי‘? מפני שהי’ לו להמלך בירמי'”, ומליצת רבותינו “מאי דרש? וחרב לא תעבור וגו'” (תעני' כב.) יש להוציא כי גם קדמונינו החזיקו, כי הבטחון המופלג בה' ובדברי תורתו, כי לא יפול מהם ארצה, היה הַשָתִי העובר, הנראה והמבהיק, בכל דרכיו ומעשיו, ובהיות לבו פונה למעלה, יש אשר נסתרו מעיניו גם כל הדברים, אשר נשא עליהם את כל נפשו כדבר רבותינו “והוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה” (שם) ולפי אשר כתבנו בגוף הספר היו בדורו, בתוך השרים, אנשים נאמנים לתורת אבותם בכל לב, והם הטוהו בילדותו אל הדרך הטובה, ורבים מן השרים ההם אין ספק, כי היו תמימי דעים עמו בכל מעשיו, ויבטחו בה' גם הם בכל עוז כמהו. ובימי מלחמת פרעה נכה הסכימו עמו, בבטחם גם הם בה' ויצאו למלחמה, מבלי הִמָלֵךְ אף בנביאים, כדבר ר' יוחנן “ועל כן נכשל בה המלך יאשיהו”. והדבר שמסרו לנו רבותינו, כי לא בטעם ירמי' והנביאים היתה המלחמה הזאת, יעלה לנו גם מן הכתוב, כי בעל ס' דה"י אשר היה תלמיד ותיק לנביאים, התרעם על התגרות יאשיה בפרעה נכה (דהי"ב לה, כא-כב). עוד זאת יש לדעת, כי המלחמה הזאת שקמה לפרעה נכה, ביאשיהו, על כרחו שלא בטובתו, נחשבה לו למוקש גדול על דרכו, כי לגדולת מנצחון זה, שאפה נפשו, כי לטש מלך מצרים עינו אל ממלכת בבל האדירה, ולהיות למושל עמים, והנה יאשיהו בא ומתיצב לקראתו, על כן אחרי אשר המית את יאשיהו, היה לו חיל יהודה למפגע, כי מה יעשה? לאספם אל צבאותיו ולקחתם עמו לא יוכל, פן יפלו מעליו, ונוספו על שונאיו במלחמה, בשמרם לו את עברתם על המיתו את מלכם הנקדש בעיניהם. וגם להשיבם לחפשי אל מקומם אין עצה, כי מי יודע אם לא ישובו להיות לו לשטן. וגם אויב קטן יוכל להזיק לו הרבה מאד, בהיות לו מלחמה בממלכה גדולה ואדירה כממלכת בבל. ובכן לא היתה לו תחבולה אחרת להחלץ מן המצר הזה, בלתי אם להסיעם אל ערים סגורות, או אל גֵאָיוֹת בודדות, ולהפקיד עליהם מבני חילו אנשים לשמרם, ולהביא את שאריתם אל ארצות הגוים הקטנים, אשר רוחם נאמנה עמו, כי לא יתנו להם להרים יד. ונקל לדעת, כי חיל שבוי זה ישבע חרפה ובוז מידי שוביו ושומרי כלאו, ואף בהיות מן השבויים האלה אנשים אשר יתחזקו בגאון ועוז באהליהם, בעיני השובים הקשים והגסים, אשר לא ידעוהו כי קרוב הוא, כי תהיה ראשית חלקם לעג תפל, ואחריתם גם מכות ומות.
את שני הדברים האלה יביע לדעתנו מזמור אחד, אשר בראשו כתוב “למנצח לבני קרח משכיל” (תהל' מד, א) המביע את המון לב אנשי יאשיהו, אשר בטחו בה' כמהו, ואשר התאוננו על אשר הוביש ה' הפעם את מבטחם, כי האמינו הצדיקים האלה, כי בהיות ישראל דבק בה‘, לא תמצאהו כל רעה. והדבר המבדיל בין ה’ ובין עמו, הוא עון ע“ז, על כן העידו עליהם אל דעות (כ"ב) כי גם בימי צרתם לא נסוג אחור לבם ולא נטתה אשורם מני ארח (י"ט) ולא עזבו את ה' ולא דבקו בע”ז (כ"א) ודבר זה אי אפשר להאמר גם לפני השמונה עשרה ליאשיהו, כי אז לא יכלו עוד להשבע על קהל גדול, כי נקו מכל שמץ ע“ז וגם ימים רבים אחרי מותו לא יוכל להאמר מעת אשר נמצא הקשר (עיין ירמי' יא, ט-י) ובימי בית שני אין עוד מקום להעיד את ה' על נקיון העם מחטאת ע”ז, כי דבר זה היה ברור ומפורסם בלי צורך לכל ראיה, ואף כי לשבועה. בשמונת הפסוקים הראשונים לגוף המזמור יפרטו את דעותיהם על דבר אחרית המלחמה, כי לא בחיק אנשי הזרוע יוטל גורלה, כי אם ביד ה‘, להגביר את אוהביו על אויביהם וזכרונות דברי המלחמות בישראל עדים בדבר, ועל כן ישימו רק את ה’ לבדם מעוזם (תהל' מד, ב-ט) ומאמר “כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו” (ד') “כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני” (ז') יביעו בשפה ברורה מאין כמה, את הדבר אשר התבונן הרלב“ג, “שכבר הי' מבזה כל הדברים וכו' ובכל הקנינים היה בז”. ומאמר כי “ימינך וזרועך ואור פניך וגו'” (ד') “אתה הוא מלכי וגו'” (ה') “כך צרינו ננגח בשמך נבוס קמינו” (י') יודיעו, כי מאומה לא נחשב בעיניו “זולת השית”ב… לרוב חשקו לעבוד את הש”י" (רלב"ג) וככל אשר מזמור פ"ט עובר פתאום ממערכת חזון גדולת ימי הקדם, אל ענות דורו בקוננו על המלך, כן יוצא גם מזמור זה ממדה למדה בקוננו על כלל האומה כמעט במליצה אחת ודברים אחדים.
- אף זנחת ותכלימנו (מ"ד, י) / 1. ואתה זנחת ותמאס (פ"ט, לט)
ואחרי כן ישמעו מפי המשורר דברים מעטים מפרטי צרות אנשי יאשיהו, אשר לדעתנו היו כלואים במקומות רחוקים ובערי עמי הנכר בעלי ברית פרעה נכה “ובגוים זריתנו” (י"ב) “כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות” (כ') ויתר תאניותיהם עולות כמעט בקינה אחד עם תאניות “משכיל לאיתן האזרחי”.
1. | ולא תצא בצבאותינו: תשיבנו אחור מני צר (מד, י-יא) | אף תשיב צור חרבו ולא הקמותו במלחמה (פט, מד) |
2. | ומשנאינו שסו למו (י"א) | שסוהו כל עובדי דרך (מ"ב) |
3. | תשימנו חרפה לשכנינו (י"ד) | היה חרפה לשכניו (שם) |
4. | לעג וקלס (י"ד) משל. מנוד ראש (ט"ו) כלימתו. ובושת פני (ט"ז) מחרף ומגדף (י"ז) | העטית עליו בושה (מ"ו) חרפת עבדיך (נ"א) חרפו אויביך… חרפו (נ"ב) |
5. | מפני אויב ומתנקם (י"ז) | הרימות ימין צריו השמחת כל אויביו (מ"ג) |
6. | אל תזנח לנצח; למה פניך תסתיר (כה, כו) | עד מה ה' תסתר לנצח (מ"ז) |
ויש לדעת כי מימי מות יאשיהו והלאה נוספה על עצם הצרות איבת העמים, אשר ראו את מלכות יהודה, והנה היא מטה מאד, וילטשו עיניהם אליה, ויחלו לשים אותה למרמס (מ"א כד, ב). ויען כי למן העת ההיא הלכו הלוך ורוב, האנשים אשר בכל הצרה הבאה עליהם ועל עמם, דבקו באלהי אבותיהם בכל לב ובכל נפש, החלו העמים הגסים והבוערים להציק להם בחרפתם ובלעגם התפל וסר הטעם. והחרפה הזאת לא היתה כ"א על דבקם באלהים, אשר נלאתה רוח העמים לכלכל אותו. וסגנון דברי החרפה הזאת היה “איה אלהיך” (תהל' מא, ד. יא. קטו, ב) וראשי הלועגים הנבערים היו העמים הבזוים עמון ומואב.
בימי צדקיהו
הרד"ק החזיק, כי “מזמור לאסף” (תהלים עט) נאמר על חרבן ירושלים. ובאמת מוצאים אנחנו שם שני פסוקים, שהם שני פרקי פסוק אחד שיצא מפי ירמי' והם.
1. | שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך | שפך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך |
2. | ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו (תהל' עט, ו) | ועל משפחות אשר בשמך לא קראו |
3. | כי אכל את יעקב | כי אכלו את יעקב |
4. | – - - - | ואכלהו ויכלהו |
5. | ואת נוהו השמו (ז') | ואת נוהו השמו (ירמי' י) |
על שרפת המקדש האמורא בפסקת “ואת נוהו השמו” יוסיף המשורר את הטומאה שטמאוהו האויבים בכניסתם (תהל' עט, א) ככל אשר התאבל המקונן על כניסתם (איכה א, י) ועל חרבן ירושלם חומתה ובתיה (תהל' שם), ועל שפיכות דמי בניה יקיריה (ב-ג), גם במזמור זה יזכיר המשורר את זכות העם, אשר השליך מימי יאשיהו והלאה את האלילים, אשר יקרא לעבודתם שם “עונות ראשונים” (ח'). קינת “שפכו דמם כמים סביבות ירושלם” (ג') תעיד, כי נאמר מזמור זה מחוץ לעיר אחרי חרבנה, ותפלת “תבא לפניך אנקת אסיר” (י"א) תרמוז על “גלות ירושלם ויהודה המגלים בבלה” שהיו אסורים “באזיקים” ברמה (ירמ' מ, א) הקרובה לירושלם. גם בעת צרה זו לא קהתה רוחם מהרגיש את חרפת שכניהם, אשר חרפו אותם על דבקם באלהי אבותיהם כמליצת “אשר חרפוך ה'” (תהל' עט ד. יב) אך גם התוחלת לתשועת ה' (ט') ןהדעת כי עם סגולתו הם לא סרה מהם גם בימי ענים ומרודיהם (י"ג). ואחרית מזמור זה היא האומץ בה', כי למרות חרפת הגוים, לא יחדלו לעולם לספר תהלתו.
יז. שירת הלל ושירת הודאה
יש להתבונן כי מליצת “הללויה” לא תבא בתהלים עד מזמור ק“ד ומליצת “הודו לה'”, מלבד פעם אחת במזמור -לג- לא תרבה לבא עד מזמור ק”ה. ותכיפת שמות “בהלל ובהודות” (עזר' ג, יא) “על הודות והלל” (דהי"א כה, ג) ותכיפת הפעלים של הלול והודאה (נחמ' יב, כד. דהי“א טז, ד; כג, ל. דהי”ב ה, יג; לא, ב) תוכיח כי שני שמות אלה ושני פעליהם, יורו על שני מיני שבח קרובים איש לאחיו, עד כי קרובים הם להתערב ולהיות לאחדים.
ולפי דעתנו כל מזמור שנאמר בו “הללויה” שיר הלל הוא וכל שנאמר בו “הודו לה'” שיר תודה הוא. ומרבית שירים אלה ואלה ימצאו רק בספר חמישי שבתהלים. יש מזמורים שהם פותחים בהללויה וחותמים בהללויה (תהלי' קו, א. מח; קיג, א. ט; קלח, א, כא; קמו, א. י; קמז, א. כ; קמח, א. יד; קמט, א. ט; קנ. א. ו) ויש שפותחים ולא חותמים (קיא, א; קיב, א) חותמים ולא פותחים (קד, לה; קטו, יח; קטז, יט; קיז, ב) ורק פעם אחת תבא מלת,הללויה" גם באמצע פרשה (קלה, ג) אך גם המלה הזאת במקומה היא מעין פתיחה. כיוצא בזה אתה מוצא מזמורים פותחים בהודו וחותמים בהודו (קיח, א. כח; קלו, א-כו) ויש שפותחים ואינם חותמים (קז, א) ובאמת קרובים ההלל וההודאה מאד עד שיש מזמור אחד שפותח בשניהם “הללויה הודו לה' וגו'” (קו, א) וחותם באחד מהם בהללויה (מ"ה) ולפי אשר יתבאר עוד בזה, יש ששניהם משתמשים בבת אחת או זה במקום זה, בכל זאת יש לנו להתבונן בטוב כל אחד ובתעודת כל אחד משני מיני מזמור אלה לעצמו. תעודת מין מזמורי ההלל, אשר יעדו להם הנביאים, מפורשת בשפה ברורה בפי אחד מגדולי רבותינו שהתמחה ביחוד גם בידיעת קדמוניותינו: רב יהודה אומר בשם שמואל על דבר ההלל לאמר: “נביאים שביניהן תקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן” (פסחי' קיז). והנה בכל סדרי מזמורי ההלל, נוטל חלק בראש ההלל הנקוב בפי קדמונינו “ההלל המצרי” שבו כלולים ששה מזמורים קיג-קיח ושלדעתנו לא הוקבע שם מצרי מתחלתו, בלתי אם על שני מזמוריו הראשונים שעקרו גאולת מצרים כמו שנזכר שם בפירוש “בצאת ישראל ממצרים וגו'” (תהל' קיד, א) ואפשר שמוצאו קרוב לימי משה ויהושע בשעה שעברו ישראל את הירדן, או קרוב לימי עלי הכהן ושמואל הנביא. שמפי חנה אמו אנו שומעים מליצה אחת ממליצת הלל זה (קיג, ז-ח) באמרה “מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים” (ש"א, ב, ז) ואפשר כי עקר מליצת “אֵם הבנים שמחה” (תהלי' קיג, ט) עלה בדברי הלל המצרי מתפלת חנה “אם הבנים השמחה”, למען הֵהָפֵךְ לשֵם לכנוי לאומה השלמה השגור בפי הנביאים (ישעי' נ, א. הושע ב, ד). ובאמת היתה גם לחנה צרה, הלא היא צרת צרתה פנינה המרעמת ומכעסת אותה, וכאשר נתן לה בן נגאלה ממנה ועל גאולתה אמרה גם היא את ההלל. ושני מזמורי השירה העתיקה הזאת (תהל' קיג וקיד) היו עקר ההלל שעליו אמרו: “הפסח טעון הלל בעשיתו והלל באכילתו” (פסחי' צו), ויען כי היה נאמר ב“מועד צאתך ממצרים” על כן יִכּוֹן עליו מאד שֵם “הלל המצרי”, וקרוב הוא, כי שני מזמורים אלה כבר הוקבעו בימים קדמונים, גם לכל שלש הרגלים, שגם בהן היה מעין זכר ליציאת מצרים, כדבר רבותינו: “אפשר ישראל שחטו פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה?” (קי"ז). ואולי יען כי ברור היה בעיניהם, כי שני מזמורים אלה עתיקים מאד, על כן נפלגו לדעותיהם רק בדבר יסוד מזמורי ההלל, ממזמור קט“ו ואילך, כי רק עליהם נדונים חמשת התנאים הנחלקים, וכלם מתחילים את דבריהם: “הם אמרו לא לנו ורוה”ק משיבה וכו'”. ועל המזמורים השנים הקודמים להם, נראה כי החליטו כלם, כי קדמונים הם מאד.
אך מצרים לא היתה הצרה האחת שנגאלו ממנה אבותינו, כי מצור סנחריב היה גם הוא צרה גדולה מאד, וגאולתם מידו באותות ובמופתים, נדמתה בעיני קדמונינו, ובעיני כל מעמיק לראות דבר לאמתו, כגאולת מצרים. כאשר השכילו רבותינו לכַוֵן את שתי הגאולות האלה גם לענין ההלל שאנו עסוקים בו, לאמר: “בא ליל פסח ללמד על מפלתו של סנחריב ונמצא למד ממנו: מה זה טעון הלל אף זה טעון הלל” (ירוש' פסח' ט, ג). ומאמר זה שמסר לנו ר' יוחנן בשֵם ר' שמעון בן יהוצדק, מסכים אל דעת ר' אלעזר בן עזרי' האומר על ההלל, כי “חזקיה וסיעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב” (פסח' שם) ואל דעת ראב"י, כי חזקי' וסיעתו אמרו את ההלל, מפרשת “לא לנו” ואילך הוא לדעתנו המוכרעת ממקומה וממקומות אחרים (עיין מ“ד בירורי מאורעות וכו' בסוף ח”ב). ויזכור נא הקורא את החלטתנו שהחלטנו במוצא דבר הנזכר, כי להלל של חזקי' וסיעתו היה למופת מכתם אחד של דוד אשר מקצת דבריו נאמרו “באחוז אותו פלשתים בגת” (תהל' נו, א) ומקצתם לכשנגאל מידם, ומלבד שלש פעמים שנזכר בו ההלל (תהל' נו, ה',א) נשנו מפסוקיו ארבעה פסוקים מלאים ושלמים (ה, יב-יד) בהלל המצרי, שאותו עשו חכמי ישראל לשירת קבע, לא רק לשלש רגלים בלבד, כי אם גם לשמונת ימי החנכה (ערכין י.), בזכרם את התעודה שיעדו לו הנביאים היוסדים אותו “שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין יהיו אומרים אותו על גאולתן”.
למען הבן לאמתם את דברי קדמונינו בדבר זמן יסוד ההלל יש לעיין היטב דברי הרשב“ם ד”ה: “יהושע וכל ישראל אמרוהו” רשב"ם (פסח' קיז.).
ההלל הזה “אשר בארנו” כי לפי עוסק פשט פסוקיו, נאמר בימי חזקי‘, כדעת ר’ אלעזר בן עזר‘, חביב היה מאד מאד על כלל האומה, ועל כן נולדו לאבותינו דעות שונות בזמן יסודו. ואחת מהן דעת ר’ עקיבא האומר, כי חמו“ע אמרוהו (פסח' קי"ז). הדעה הזאת התפַּיְטָה בציור נאה מאד. שגם חכמי התלמוד גם חכמי אלכסנדריא החזיקו בו, ועיין נא הקורא היטב מאמר “רב נחמן בר יצחק אמר מפני שיש בו מילוט נפשות וכו' עד הללויה אמרו כלן” (קי"ח) ומאמר “דרש ר”ש השלוני” (שם). ולעומתם יקרא נא הקורא את “תפלת עזריה בתוך הכבשן” ואת “שיר שלשת האנשים בתוך הכבשן” שבסוף האפוקריפא המתורגמת לנו בשם “כתובים אחרונים”, שסתם מחבריהם היו האלכסנדריים, ואחרי כן יכון נא את פסוקי ההלל, ומאמרי רע“ק וחזקי' ור”ש השלוני כנגד התפלה והשיר שבאפוקריפא.
מס' סידורי | במקרא ובגמרא נאמר: | ולעמתו באפוקריפא הוא אומר(*) |
---|---|---|
1. | ירידתן של צדיקים לכבשן האש (מאמר חזקיה פסחים קיח) | תפלת עזריה בתוך הכבשן (הכתובה בראש התפלה) |
2. | לא לנו ה' לא לנו אמר חנני' (שם) | כחטאינו עשית לנו (ד') במשפט פקדת עלינו עון רשענו (ח') |
3. | כי לשמך תן כבוד אמר מישאל (שם) | ותן כבוד לשמך הגדול (כ"א) |
4. | על חסדך | אל תסיר רחמיך ממנו (י"ב) ועשה עמנו כחסדך וכרחמך הרבים (כ') |
5. | ועל אמתך אמר עזריה (") | הלא הבטחת להרבות זרעם (י"ג) ועתה דלונו ונמאסנו (י"ד) |
6. | למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם אמרו כלן (שם) | ויראי שמך היו לחרפה ולשמצה בגוים (י) |
7. | כמוהם יהיו עושיהם (תהלים קטז, ח) עוז | יכלמו כל צרי עבדיך ויחפרו מפני גבורתך (כב) |
8. | כל אשר בוטח בהם (שם) | וגאון עזם ישבר (שם) |
9. | אמר לו גבריאל שר של ברד (פסחים קיח) | ומלאך אלהים ירד עם עזרי' ורעיו בתוך הכבשן (כו) |
10. | ואקרר מבפנים (שם) | וישב בם רוח קר כטל (כז) |
11. | ואקדיח מבחוץ | ויסר את להב האש אחורנית (כו) |
12. | ועלייתן של צדיקים – חמו"ע – מתוך כבשן האש (שם) | שיר שלשת האנשים (חמו"ע) בתוך הכבשן (כתובה בראש התהלה) |
13. | הללו את ה' כל גוים אמר חנני' | ויפתחו שלשה האנשים… את השירה שבחוהו כל האמים אמר מישאל כי הזאת לאמר: (א') המו“ע נברכה את ה' גבר עלינו חסדו אמר עזרי' ואמת ה' נרוממנו עד עולם סלה (לח) לעולם אמרו כולן הלל הגדול מי אמרו? רע”ק אומר חמו"ע אמרוהו (שם) |
14. | הללו את שֵם ה‘: יהי שֵם ה’ מבורך מעתה וע"ע (תהלים קיג, א-ב) | מהלל שמך ה' אלהי אבותינו ברוך ומברך לדור דור יהי שם תפארתך מכבד לנצח ישגב שם קדשך (ב-ג) |
15. | על השמים כבודו (תהלים קיג, א-ב) | ברוך אתה במעון קדשך (ד) |
16. | המגביהי לשבת המשפילי לראות (תהלים קיג,ה-ו) | יושב הכרובים וצופה מעמקים (ה) |
17. | ישראל בטח בה' (קטו, ט) | בית ישראל הודו לה' (לג) |
18. | בית אהרן בטחו בה' (" י) | כהני ה' הללו לה' (לד) |
19. | יראי ה' בטחו בה' (" יא) | עבדי ה' שירו לה' (לה) |
20. | אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני (קטז, ג) | מירכתי שאול הצילנו (לט) |
21. | כי חלצת נפשי ממות (" ח) | וממות חלץ נפשנו (") |
22. | הללו את ה' כל גוים (קיז, א) | בני אדם ברכו את ה' (לב) |
23. | ואמת ה' לעולם אמרו כלן (פסחים קיח) | חנני' מישאל ועזרי' נברכה את ה' (לח) |
24. | הודו לה' כי טוב כל"ח (תהלים קיח, א) | הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (מא) |
25. | יאמרו נא יראי ה' כל"ח (" " ד) | הודו לה' כל יראי ה' כל"ח (מב) |
ומתקבל מאד על הדעת כי כל שירי הללויה, מין הל שהיו ישראל “אומרין על צרה וכשנגאלו היו אומרין אותן על גאולתן” מזמור ק“ה החותם בהללויה מין הלל גם הוא על יצ”מ, כי יש בו מעין צרה: “ויקרא רעב וגו' ברזל באה נפשו” (תהל' קה, טז-יח) “הפך לבו לשנוא עמו” (כה) ומעין גאולה: “שלח משה עבדו וגו' וגו'” (כו) “כי זכר את דבר קדשו וגו'” (מב) “ויוצא עמו בששון וגו'” (מג). גם מזמור ק“ו הפותח בהללויה וחותם בהללויה, הלל הוא על גאולת בבלי גם בו יש מעין צרה: “חטאנו עם אבותינו” (קו, ו) “ויחר אף ה' בעמו… וימכו בעונם” (מ-מג) ומעין גאולה: “וירא בצר להם וגו'” (מד) “ויזכור להם בריתו” (מה) גם מזמור קי”א וקי“ב ששניהם פותחים בהללויה נאמרו גם הם על צרה שנגאלו ממנה בימי אחד המלכים, ואשר קרוב הוא, כי גם כבוש היה בכלל פרטי הגאולה ההיא וגם מעין נפלאות היו בה: “גדולים מעשי ה'” (קיא, ב) “זכר עשה לנפלאותיו” (ד) “כח מעשיו הגיד לעמו” (ו) “לתת להם נחלת גוים " (שם) “פדות שלח לעמו” (ט) גם מזמור קי”ב נראה, כי יצאו האומרים אותו מאפלה לאורה: “זרח בחשך אור לישרים” (קיב, ד), ושמועות רעות באו להם, אך הם בטחו בה' ויהי עמם ויראו בצריהם (ז ח) ותאות שונאיהם, אשר חרקו שֵן אבדה (י). גם מזמור קמ”ט הלל היה על גאולה שנגאלו בימי בית ראשון, מצרה הנשקפה להם מן הגוים, בימי יהושפט, אשר עליו תתישב מאד “רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם” (קמט, ו) כי במלחמותיו נאמר “ויעמד משוררים לה'” (דהי"ב כ, כא) “ובעת החלו ברנה ותהלה” (כב) “נקהלו לעמק ברכה, כי שם ברכו את ה'” (כו) “ויבאו ירושלם בנבלים… אל בית ה'” (כח); או בימי חזקיהו שנלחם עם הפלשתים(מ"ב, יח,ח) כי מזמור קמ"ט נאמר על כרחנו רק בימי בית ראשון, ולא על בית שני בימי החשמונאים, כאשר אמרו המבקרים החדשים להחליט, כי אין ביד איש להזיז ממקומה את המליצה הקטנה “בני ציון יגילו במלכם” (תהל' קמט, ב). ואנחנו יודעים, כי בימי החשמונאים הראשונים הכשרים, אשר הם לבדם היו גבורים, לא היה שום מלך לישראל. וכל העם ויראי ה' בראשם, אשר הם לבדם היו בעלי שירי הקדש יראו גם להעלות על לב, כי יקום עליהם מלך, אשר לא מבית דוד, על כן התנו תנאי מפורש, כי גם שלטון החשמונאים אשר לא נתן להם מיד העם, כי אם בשם “נשיא וכהן גדול” לא ימשך כי אם “עד כי יקום נביא אמת לישראל” (חשמ"א יד, מה) ובכן אי אפשר היה לבני ציון לגיל במלכם כי אם בימי מלכי בית דוד בימי הבית הראשון.
אולם אף כי לדעתנו נראה חוט הלל הנאמר על הגאולה מתוך רקמת מזמור קי“א קי”ב קמ“ט אין בידינו לקבוע זמנם כל עקר, או רק באומד רפה. לעומת זה יש מזמורי הללויה שיש לישבם על מאורע קבוע: מזמור קמ”ז יתבאר באחרית מוצא דבר זה.
את מזמור קמ"ו פתחו רבותינו כדברים האלה: “אמר ירמ': שירו את ה' הללו את ה' – ירמ' כ, יג – למה?על איזה דבר? כי הציל את נפש אביון מיד מרעים! – שם – “בשעה שהקב"ה מפיל לרשעים לגהינם, ומציל את הצדיקים הם מקלסין אותו והן נותנין לו הלל” (מדרש תהל' קמו) מלבד שם “הלל” הנזכר פה, הנה גם מאמר “בשעה שהקב”ה… ומציל את הצדיקים הם מקלסין אותו והן נותנין לו הלל”, דומה הוא למאמר "ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן. ואם הסמיכו את דבר ירמי' “הללו את ה' כי הציל את נפש אביון וגו'” למזמור זה, אין זאת, כי אם חשבו את מזמור זה להלל שאמר ירמי' על כי הציל ה' את נפשו “מיד מרעים” כעין “דברי השירה” אשר דבר דוד “ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו” (ש"ב כב, א. תהל' יח, א).
ואם נטיב להתבונן מעט במזמור קמ"ו נראה, כי אמנם הלל נאה הוא לירמ' כי מלבד מלשונות הלל הנאמרות ונשנות בו (קמו, א, ב) ומלבד כי פסוק “אל תבטחו בנדיבים” (ג') הוא דוגמת פסוק “טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים” שבהלל המצרי, (קיח, ט) הנה דעה זו שגורה בפי ירמי' והנני להקביל פה את פסוקי המזמור לפסוקי ספר ירמי'.
1. | אל תבטחו בנדיבים בבן אדם (תהל' קמו, ג) | ארור הגבר אשר יבטח באדם (ירמ' יז, ה) |
2. | שאין לו תשועה (שם | בחצי ימיו יעזבנו (יא) |
3. | אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו (ה' | ברוך הגבר אשר יבטח בה' (יז) |
אחרי הפסוקים האלה יבא פסוק של שבח מעין השבחים הבאים בספרו “עושה שמים וארץ” (עיין ירמ' לב, יז) “את הים ואת כל אשר בם” (עיין ירמ' ה, כב. לא, לה) “השומר אמת לעולם” (עיין ירמ' י, י).
בפסוק ז' התחיל להלל את ה' על הטובות, אשר עשה לו ה' גם בימי צרתו וצרת עמו, אשר מעט מהם עוד יש בידינו להכיר.
1. | נותן לחם לרעבים (תהל' קמו, ז) | ונותן לו ככר לחם ליום וגו' (ירמ' לז, כא) |
2. | מתיר אסורים (שם) | הנה פתחתיך היום מן האזיקים (מ, ד) |
3. | ה' שומר את גרים (שם ט | קחנו ועיניך שים עליו ואל תעש לו מאומה רעה (לט, יב) |
מלבד מזמורי ההלל שנוסדו ונאמרו על הצרות וגאולותיהן, שהמקובלים שבכלם הם מזמורי הלל המצרי ושעל כלם קבוע חותם הרוח וההיסתוריא של האומה הישראלית ביהודה, נוסדו עוד מיני מזמורי “הלל” להלל את ה' על חסדיו אשר הוא מפליא אל מין האדם כלו ואל כל אשר נשמת חיים באפו, ועל יפי היצורים אשר יצר. הלל כזה הוא מזמור ק“ד החותם בהללויה, אשר לפי רוממותו נראה, כי דוד אמרו, כי אין דומה לו בעוז והדר, כי אם שירת דוד במערכי דמות רעש איתני ארץ (תהל' יח, ח-טז) ובגוף מליצת פסוק אחד (קד, לב) דומה מזמור זה למליצת פסוק אחר במזמור שהוכחנו, כי הוא מעשה ידי דוד בעצמו (קמד, ה) וראשית פסוק זה היא מליצת שירת דוד ממש (קמד, ה-יח, י) על מזמור זה העיד החסיד שבאומות, ראש חכמי דורו אלכסנדר הומבולד, כי אין עוד כמוהו בכל הגוים ובכל הלשונות שיר מראה דמות הטבע בכל יפיו ובכל תפארתו. אולם לשם גדול באומה ולהיות לתהלה קבועה גם בעדה וגם בבית, זכה הלל אחר, שלפי הדעת האמורה בשם ר' אחא בר יעקב (פסחים קיח.) המכרעת בין הדעה התופשת את המועט, ובין התופשת את המרובה, ושהיא דעת ר' יוחנן בירושלמי (ירוש' פסח' ה, ז), הוא כולל מזמורי קל”ה הפותח וחותם בהללויה, ומזמור קל“ו, ואשר אותו קרא העם ההלל הגדול7. ההלל הזה הדומה להלל המצרי, בהיותו מקצתו עוד מיוחדת לאומה הישראלית, בהפליגו מאד בשבחה וכבודה (תהלים קלה, ד), ובעסקו גם הוא בנפלאות תולדותיה מקדם (ח-יב, קלו, י-כא) יוצא הוא מגבול האומה אל גבול העולם גם הוא, במללו גבורת ה' והדר פעלו (קלה, ה. קלו, ד-ט) במזמור ק”ד, אך מדה יתרה יש בו, כי פורט הוא מתוך כלל חסדי ה' את חסד הפרנסה, שעקרה תלוי בירידת גשמים (קלה, ז) כדבר רבותינו “למה באלין תרתין פרשתא? ר' זעירא ר' אבהו בשם ר' שמואל בר נחמן מפני שירידת גשמים כלולה בהן… דכתיב מעלה נשיאים מקצה הארץ” (ירוש' פסחים ה, ז) “א”ר יוחנן: מפני שהקב“ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל ברי'”. (פסחים קיח.) והדבר הזה היה לחוק בישראל מדי יצומו העם והתפללו לה‘, כי יתן מטר, והיה בפקוד אותם ה’ ביום ההוא בגשמי ברכה, ושמחו ואכלו ושתו וקראו ובאו בין הערבים וקראו את ההלל הגדול (תענית יט.) “מפני שכתוב שם מעלה נשיאים” (פסקי תוספות שם), ואף כי יעדו חכמי האומה תעודה נבדלת להלל זה מהלל המצרי, דומים הם ברוח האחת המחיה את שניהם המתבארת בפסוקיהם המקבילים איש לרעהו.
מס' סידורי | בהלל הגדול נאמר | ולעמתו בהלל המצרי הוא אומר |
---|---|---|
1. | הללויה הללו את שֵם ה' הללו עבדי ה' (תהלים קלה, א) | הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה' (תהלים קיג, א) |
2. | כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו (" " ב) | היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו (" קיד, ב) |
3. | גדול ה' ואדננו מכל אלקים (" " ה) | רם על כל גוים ה' וגו' מי כה' אלקינו (" קיג, ד-ה) |
4. | כל אשר חפץ ה' עשה בשמים וגו' (" " ו) | ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה (" קטו, ג) |
5. | בשמים ובארץ בימים ובכל תהומות (" " ") | המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ (" קיג, י) |
6. | שלח אותות ומופתים בתוככי מצרים (" " ט) | הים ראה וינוס, ההרים רקדו, ההופכי הצור אגם מים (" קיד, ג ד-ח) |
7. | ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה' (קיג, ב ג) | יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם: (" " יג) |
8. | עצבי הגוים כסף וזהב וגו' (" " טו) | עצביהם כסף וזהב וגו' (קטו, ד) |
9. | פה להם ולא ידברו וגו' (" " טז) | פה להם ולא ידברו (" ה) |
10. | אזנים להם ולא יאזינו (" " יז) | אזנים להם ולא ישמעו וגו' (" ו) |
11. | אף אין יש רוח בפיהם (" " ") | ולא יהגו בגרונם (" ז) |
12. | כמוהם יהיו עושיהם (" " יח) | כמוהם יהיו עושיהם (" ח) |
13. | בית ישראל ברכו את ה' (" " יט) | ישראל בטח בה' (" ט) |
14. | בית אהרן ברכו את ה' (" " ") | בית אהרן בטחו בה' (" י) |
15. | יראי ה' ברכו את ה' (" " כ) | יראי ה' בטחו בה' (" יא) |
16. | ברוך ה' מציון שוכן ירושלם הללויה (" " כא) | ובשם ה' אקרא: נדרי לה' אשלם וגו' בחצרות בית ה' בתוככי ירושלם הללויה (קטז, יז יח יט) |
17. | הודו לה' כי טוב כל"ח וגו' וגו' (קיח, א-ד) | הודו לה' כי טוב כל"ח וגו' וגו' (קלו, א-כו) |
מלבד הלל המצרי והלל הגדול אשר הוציאו אותם חכמי ישראל מתוך שאר מזמורי ההלל ויפקדו אותם בשֵם ויקבעו פרקים לאמרו: הלל המצרי: ברגלים, בחנוכה, ובליל הפסח. והלל הגדול, ביום פקידת גשמים ובליל הפסח; מלבד שני אלה יֶשְנוֹ עוד הלל אחד, אשר גם אותו פקדו קדמונינו ורוב הצבור קוראים אותו בכל יום, ובכל זאת לא נודע בשמו בישראל.
הנה מצאנו בגמרא: “א”ר יוסי: יהי חלקי עם גומרי הלל בכל יום" (שבת קיח.) והאמוראים החליטו, כי ר' יוסי מכון בשם “הלל” במאמרו, לפסוקי דזמרא, ורש“י הבחין, כי אין בפסוקי דזמרא הנוהגים בכל ישראל מזמורים, אשר הם נאים להקרא בשם הלל כי אם “שני מזמורים של הלולים: הללו את ה' מן השמים – הללו אל בקדשו, (רש"י שם) שהם מזמור קמ”ח ומזמור ק”נ. ועל כן נחשבו שני מזמורים בעיני הקדמונים לעקר פסוקי דזמרא; עיין דברי ר' משה גאון (ערוך ערך תפלה ג'). והגהות סמ“ק (יום א' הל' תפלה) ומה יפלא בעינינו. כי גם חכמי אלכסנדריא שהיו עוד בפני הבית או סמוך לחרבנו לפניו או לאחריו, החזיקו שני מזמורים אלה להלל גמור, עד כי בשיר חנני' מישאל ועזרי' שהוכחנו, כי דבריו דברי הלל הם, החליפו את דברי שני המזמורים, בדברי הלל המצרי, והכניסו את של זה בזה ואת שזב”ז.
מס' סידורי | במזמורי קמ"ח וק"נ נאמר: | ולעמתו בשיר חמו"ע הוא אומר: | |
---|---|---|---|
1. | הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים (קמח,א) | שבחו שמים כבוד ה' הללוהו עד אפסי שחקים (י) | |
2. | הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו (" ב) | הללו לה' כל מלאכיו (ט) גדלוהו כל צבאי ה' (יב) | |
3. | הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור (" ג) | הללו שמש וירח (יג) כוכבי שמים שבחוהו (יד) | |
4. | הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים (" ד) | מי מרומים ברכו את ה' (יא) | |
5. | יהללו וגו' כי הוא צוה ונבראו (" ה) | הללו לה' כל מעשיו (יח) | |
6. | הללו את ה' מן הארץ (" ז) | הללו לה' כל הארץ (כד) | |
7. | תנינים (ז) רמש וכל צפור כנף (" י) | תניני וכל שרצי מים רוממו אלהינו (כט) | צפורי השמים הללויה (ל) |
8. | וכל תהומות ("ז) | מעיני מים פצחו רנה (כז)מים וימים | קלסו אדונינו (כח) |
9. | אש (" ז) | חום ואש ברכו את ה' (יז) | |
10. | וברד (" ") | כפור וקרח הודו לה' (יט) | |
11. | שלג (" ") | קפאון ושלג רוממו אלהינו (כב) | |
12. | וקטור (קמח ח) | טל ומטר הודו לה' (טו) עבים וברקים | הללו לה' (כג) |
13. | רוח סערה (" ח) | רוחות השמים שירו לה' (טז) | |
14. | ההרים וכל גבעות (" ט) | הרים וגבעות שירו לאלהינו (כה) | |
15. | עץ פרי וכל ארזים (" ") | צמחי האדמה שבחו אלהינו (כו) | |
16. | החיה וכל בהמה (" י) | חיתו יער ובהמות שבחו אלהינו (לא) | |
17. | הללו אל בקדשו (ק"נ א) | הודו שם קדשו לנצח (כו) ברכו כל עת | את שם קדשו (לג) |
18. | הללוהו ברקיע עזו (" ") | ברקיע שמים יקדש שמך (ז) | |
19. | הללוהו בגבורתיו (" ב) | זכרו תמיד נפלאותיו (יח) כי לתבונתו | אין חקר (יט) |
20. | הללוהו כרוב גדלו (" ") | רננו גדולתו כל הימים (יד) רננו בלי | חשך גדולתו (כח) זמרו לבלי חוק גדולתו (ל) |
21. | כל הנשמה תהלל יה הללויה (" ו) | רוחות ונשמות צדיקים הללויה (לו) |
עד הנה כללנו ופרטנו את טיב מזמורי ההלל לעצמם. ועתה נשימה נא פנינו לבקר את טיב מזמורי התודה לעצמם.
כבר רמזנו בראשית דברי מוצא דבר זה על מזמורי ההודאה המסומנים במלת הודו בפתיחתם או בחתימתם. אך אין סמן זה הסמן המובהק האחד, לשירת הודאה, כי יש עוד סמן אחד זולתו.
יותר מארבעים פעמים נאמר במקרא “כי לעולם חסדו”, ומספר הרב הזה מוכיח, כי לא מליצה פורחת היו שלש מלין אלה, כי אם מטבע שטבעוהו נביאים ראשונים, ובאמת תשמע אזננו את ירמיהו מתנבא: “עוד ישמע במקום הזה וגו' (ירמי' לג, י) קול ששון וגו' קול אומרים הודו את ה' וגו' כי לעולם חסדו” (יא) ממלת “עוד” למדנו, כי קריאה של שמחה זו היתה בימים קדמונים ונשתכחה בימי אבלה של ירושלם באחרית ימי בית ראשון, ועתיד הקב“ה להחזירה בימי נחמתה. וגדולה מזו למדנו, כי כל עצמה של קריאה זו, היתה באה על התודה שנאמר: מביאים תודה בית ה'” (שם).
ודבר זה מתפרש ממקום אחר מזמור קבוע למקריבי תודה ששם אנחנו מוצאים קריאה זו במלואה, כי עוד שמור בידינו המזמור שהיו מזמרים “המביאים תודה בית ה'” ובראשו רשום “מזמור לתודה” (תהלים ק, א) ומזמור זה חותם בקריאה זו במלואה “הודו לו ברכו שמו: כי טוב ה' לעולם חסדו ועד דר ודר אמונתו, (ד-ה). זאת היא לדעתנו ראשית מטבע הקריאה ומפני הקצור עזב העם, את כפל הלשון ויהי בפיהם לפתגם של חֶדְוַת קדש: “הודו לה' כי טוב כל”ח”. ויען כי קריאה זו מראשיתה היתה מיוחדת לתודה, ע“כ נזכר בהלל המצרי “לך אזבח זבח תודה” (קטז יז) לפני ארבעת פסוקי ההודאה שבתחלת מזמור קי”ח הפותח בהודו וחותם בהודו. ומזמור ק"ז שכל עצמו אינו בא אלא “לארבעה הצריכין להודות” (ברכ' נד.) פותח בהודו ומזכיר ארבע פעמים “יודו לה' חסדו” (תהל' קז, ח. טו. כא. לא) ומסיים “ויתבוננו חסדי ה'” (מג) וגם הוא לא נאמר אלא על קרבן תודה ממש שנאמר “ויזבחו זבחי תודה” (כב).
וכשם שאנו מוצאים שגם מזמורים שלא נזכר בם שום לשון הלול נחשבו לשירי הלל מפני דברים אחרים שיש בם, כגון מזמור “בצאת ישראל” (קיד א-ח) כן אנו מוצאים גם בשירת הודאה שגם מזמורים שאין בהם לשון הודאה, על שירת התודה יחשבו אם יש בהם סמן אחד מסמני שירת ההודאה, אשר יתודעו לעיני הבוחן המעמיק. ואלו הם:
א. סמיכת ההודאה אל נפלאות הבורא ומעשיו: ארבע פעמים נאמר “יודו לה' חסדו ונפלאותיו וגו'” (קז, ח. טו. כא. לא) “יזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו וגו'” (כב) “לשמע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך” (כו, ז).
ב. סמיכת ההודאה על קריאת שם ה‘: הודו לה’ קראו בשמו" (קה, א. ישעי' יב, ד) “זבח לאלהים תודה וגו‘: וקראני וגו’” (תהל' נ, יד-טו) “לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא” (קטז, יז).
ג. סמיכת ההודאה אל השמחה ואל הרנה: “תודה וקול זמרה” (ישעי' נא, ג) “תודה וקול משחקים” (ירמי' ל, יט) “בקול תודה אזבחה לך” (יונה ב, י) “בקול רנה ותודה המון חוגג” (תהלים מב, ה) “אהללה שם א' בשיר ואגדלנו בתודה” (סט, לא) “מזמור לתודה הריעו וגו‘: עבדו את ה’ בשמחה באו לפניו ברננה” (ק, א-יב) “ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה” (קז, כב) “ענו לה' בתודה זמרו וגו'” (קמז, ז).
ד. סמיכת ההודאה אל ביאת שערים: באו שעריו בתודה וגו' (ק, ד) פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה וגו' (קיח, יט).
ה. סמיכת ההודאה אל תשלומי נדרים: “…תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה” (יונה י, ו) “זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך” (תהל' ג, יד) “עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך” (נו, יג) “לך אזבח זבח תודה וגו'” נדרי לה' אשלם וגו'" (קטז, יז-יח).
למען שכלל את ענין מזמורי התודה הנני לתת עוד בזה לוח מקביל קטן, אשר מתוכו נכיר סמני שירת הודאה גם בתוך המזמורים שהוכחנו במ“ד “בירורי מאורעות” בסוף ח”ב, כי נאמרו בימי חזקי'.
מס' סידורי | מזמור ק' | מזמור צ"ה | מזמור קט"ז–קי"ז–קי"ח |
---|---|---|---|
1. | מזמור לתודה | נקדמה פניו בתודה (ב) | לך אזבח זבח תודה (קטז, יז) |
2. | הריעו לה' | נריעה לצור ישענו: בזמירות נריע לו: (א. ב) | – - - - |
3. | כל הארץ (א) | - - - – | הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האמים (קיז, א) |
4. | עבדו את ה' בשמחה | - - - - – | כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא (קטז, יג) |
5. | באו לפניו ברננה (ב) | לכו נרננה לה' (א) | - - - – |
6. | דעו כי ה' הוא אלהים | כי הוא אלהינו (ז) | אֵל ה' וגו' (קיח, כז) אלי אתה (כח) |
7. | הוא עשנו | ה' עושנו | - - - - – |
8. | ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו (ג) | ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו (ז) | - - - – |
9. | באו שעריו בתודה | - - - – | פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה (יט) |
10. | חצרותיו בתהלה | - - - – | בחצרות בית ה' (קטז, יט) |
11. | הודו לה' ברכו שמו (ד) כי טוב ה' לעולם חסדו | - - - – | כי גבר עלינו חסדו (קיז, ב) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו – יאמרו נא יראי ה' וגו' (קיח, א-ד) הודו לה' וגו' (כח) |
12. | ועד דור ודור אמונתו (ה) | - - - – | ואמת ה' לעולם (קיז, ב) |
ואחרי אשר בקרנו את שירת ההלל לעצמה, ואת שירת ההודאה לעצמה, ונבחן בהן חוטים דקים עוברים מראשן עד סופן, ונמצא כי נבדלו אשה מרעותה על פי סמנים מובהקים מיוחדים לכל אחת מהן. הנני לעורר את הקורא להתבונן, כי לא הרבה עמדו שתי היצירות הנאות האלה אשה מנגד לרעותה, כי עד מהרה חבקו, דבקו ותתלכדנה יחד. הנה גם הלל המצרי וגם הלל הגדול קלטו אליהם את שירת ההודאה ויהיו עמה להלל אחד: פרשה קי“ח שבהלל המצרי, גם פתיחתה וחתימתה משל הודאה הן וגם פרשה קט”ז שחתימתה ופרשה קי“ז שפתיחתה וחתימתה של הלל הן, הנה כל סמני שירת הודאה נכרות בהן, כאשר יעלה מן הלוח המקביל שערכנו פה זה מעט. וגם פרשה קל”ו אשר כל פסוקיה מתחלתה עד סופה, פסוקי הודאה הם, נעשה עקר בהלל הגדול אף כי הלל גמור ומובהק על פי סמניו הוא רק פרשה קל“ה הקודמת לו. וגם תעודת שירת הודאה קרובה, וכמעט שוה אל תעודת שירת ההלל: את ההלל תקנו נביאים שיהיו ישראל אומרין אותו על כל צרה כשנגאלין ממנה. וגם את ההודאה תקנו לאיש שהיה שרוי בסכנה ונצל ממנה, כדבר רבותינו “ארבעה צריכין להודות וכו'” (ברכ' נד.). וההודאה הזאת אינה תקנת חכמים בלבד, כי אם תקנה מקובלת ובאה מימות המשוררים בעלי רוה”ק בכבודם ובעצמם, ככתוב ומפורש בעצם מזמור אחד ממזמורי הודאה: “הודו לה' כי טוב כל”ח: יאמרו גאולי ה' אשר גאלם" (קז, א-ב) ומליצה זו על ההודאה, דומה ממש לסגנון רבותינו על ההלל “כי נביאים תקנו… שיהו אומרים אותו וכו' על גאולתן”.
יח. מזמורי ירמי' וסיעתו
את בן דורו של ירמי‘, את חבקוק, ראינו כי היה נביא ומשורר כאחד. שתי פרשיותיו הראשונות דברי נבואה הם ופרשה השלשית והאחרונה “תפלה לחבקוק” מזמור גמור הוא וכל דקדוקי מזמורי תהלים נוהגים בו, כאשר בארנו במקומו. ומי יודע אם לא התחדש בימי הנבואה האחרונים, המתכונת הראשונה שֶתִּכֵּן לה שמואל אביה, לשום אותה ואת השירה לאחדים ביד החוזים, אשר הקים בניות ברמה, אשר לפני הנביאים הלך “נבל ותף וחליל וכנור והמה מתנבאים” (ש"א י, ה) ואבות המשוררים בימי דוד, הלא הם אסף, הימן וידותון היו גם “הנביאים” (דהי"א כה, א) והימן וידותון נקראו “חוזים” (ה; דהי"ב לה, טו). וכן אנו רואים דוגמת זה בימי הנבואה האחרונים בחבקוק. ואם נעמיק מעט להתבונן, נמצא כי מזמורים רבים בתהלים נאמרו בפי ירמי’ וסיעתו. במזמור עט שלדעתנו נאמר מחוץ לירושלם תכף אחר החרבן, הלא מצאנו שני פסוקים מפסוקי ירמ' (תהל' עט, ו-ז=ירמי' י, כה) וגם מזמור קמ"ו העלינו, כי ירמי' אמרו. וכי קרוב הוא, כי גם רבותינו החזיקו כן. אך מלבד זה הנה גם הפסוק, אשר לפי דברי קדמונינו הוא עקר ההלל הגדול (ירוש' פסחי' ה, ז) מקרא כתוב ושנוי הוא בדברי ירמי' (ירמ' י, יג; נא, טז=תהל' קלה, ז) ובכלל הדבר אנו מוצאים גם בגוף ספר ירמי' פסוקים הרבה מאד, אשר בהם יַסֵב פניו מנגד העם, לפנות אל ה' בזעקתו ובתחנוניו הדומים בכל פרטיהם לדברי התהלים; על כן לא רחוקה היא, כי האספה הראשונה למזמורי תהלים הכוללת שני ספרים המסימת במלין המבוארות “כלו תפלות דוד בן ישי” (ע"ב, כ) היתה מעשה “סוד העם” בבבל שהם אספוה אל “כתב בית ישראל” (יחזק' יג, ט. ועיין דברינו בפרק גלות בבל) וירמי' השב שמה עם נבוכדנאצר ממצרים, היה עסוק באסופה זו, והוא בעל הפרשה הראשונה שכל עצמה אינה מזמור גמור, כי אם פתח דבר לספר, כי איננה מיחדת את דבריה אל ה' כי, אך מטפת היא דברי מוסר אל קורא הספר להתרחק מן הרשעים ולהתקרב אל התורה, כי בתוך הדברים היקרים והטהורים האלה נמצא פסוק אחד אשר לירמ' הוא.
מס' סידורי | תהלים א' | ירמיה יז |
---|---|---|
1. | והיה כעץ שתול על פלגי מים | והיה כעץ שתול על מים וגו' |
2. | אשר פריו יתן בעתו | ולא ימיש מעשות פרי |
3. | ועלהו לא יבול (ג) | והיה עלהו רענן (ח) |
וגם “אשרי האיש אשר וגו‘: כי אם בתורת ה’ חפצו” (תהל' א, א-ב) דומה הוא לפסוק “ברוך הגבר אשר יבטח וגו'” (ירמי' יז, ז) וטעם “כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד” (תהל' א, ו) חוזר ונכר בפסוק "אני ה' חוקר לב בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו וגו', (ירמ' יז, י).
גם במזמור כ"ו נמשכים חוטים הנראים גם בדברי ירמיה:
מס' סידורי | תהלים כ"ו | ירמיה |
---|---|---|
1. | שפטני ה' (א) | צדיק אתה ה' וגו' אך משפטים אדבר (יב, א) |
2. | בחנני ה' ונסני צרפה כליותי ולבי (ב) | ואתה ה' ידעתני תראני ובחנת לבי (ג) |
3. | לא ישבתי עם מתי שוא ועם נעלמים לא אבא: (ד) | לא ישבתי בסוד משחקים (טו, יז) ובית משתה לא תבא לשבת אותם (טז, ח) |
שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב (ה)
מזמור ל"א חזותו מוכחת עליו, כי ירמי' אמרו, כי תֵבותיו ופסוקיו משלו הם. גם הרוח אשר תחיהו, רוחו היא וכל הנאמר בנבואה מפי ה' אליו נאמר פה מפיו אל ה' או אל נפשו.
מס' סידורי | תהלים ל"א | ירמיה |
---|---|---|
1. | בך ה' חסיתי | מחסי אתה (יז, יז) |
2. | אל אבושה לעולם (א) | ואל אבושה אני (יח) |
3. | הצילני היה לי לצור מעוז לבית מצודות להושיעני (ג) כי סלעי ומצודתי אתה (ד) | נתתיך לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומת** נחשת (א, יח) כי אתך אני… להצילך (יט) ו ונתתיך… לחומת נחשת בצורה וגו' להושיעך ולהצילך (טו, כ) |
4. | תוציאני מרשת זו טמנו לי (ה) | כי כרו שוחה לנפשי (יח, כ) כי כרו שוחה ללכדני (כב) |
5. | כי כלו ביגון חיי ושנותי באנחה (יא) | מרחם יצאתי לראות עמל ויגון ויכלו בבושת ימי (כ, יח) |
6. | כי שמעתי דבת רבים מגור מסביב (יד) | כי שמעתי דבת רבים מגור מסביב (י) |
7. | אל אבושה כי קראתיך יבושו רשעים (יח) | יבשו המה ואל אבושה אני (יז, יח) |
ופסוק “תסתירם בסתר פניך מרכסי איש תצפנם בסכה מריב לשונות” (תהל' לא, כא) הוא לדעתנו הודאה על מלוט נפש ירמי' וברוך מאנשי יהויקים, אשר הפקיד עליהם לתפשם אחרי שרפו את המגלה, ששם כתוב במליצה מיוחדת “ויסתירם ה'” (ירמי' לו, כו) ופסוק “ברוך ה' כי הפליא חסדו לי בעיר מצור” (תהל' לא, כב), הודאה היא על שבעו עוד לחם בימי המצור בהנתן “לו ככר לחם ליום מחוץ האופים עד תום כל הלחם מן העיר”, (ירמי' לז, כא) ולעת צרה כזאת גם שובע שאינו מספיק חסד גדול הוא מאד.
“אמונים נוצר ה'” (תהל' לא, כד) שבח הוא לה' שנתן רחמים בלב נבוכדראצר להפקיד עליו לנבוזראדן “קחנו ועינך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע” (ירמי' לט, יב).
כמזמור ל“א כן גם מזמור ל”ה קרוב כי לירמי' הוא “כי חנם טמנו לי שחת רשתם חנם חפרו לנפשי” (תהל' לה, ח) נראה כי קול אחד עולה מפסוק זה מפסוק “ולא ידעתי כי עלי חשבו מחשבות נשחיתה עץ בלחמו ונכריתנו מארץ חיים” (ירמי' יא, יט) “כל עצתם עלי למות” (יח, כג) “כל עצמותי תאמרנה… מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו” (תהל' לה, י) הודאה היא מעין הודאת “שירו לה' הללו את ה' כי הציל נפש אביון מיד מרעים” (ירמי' כ, יג). ובגופי מלותיה דומה מליצת תהלים זאת “מציל עני מחזק ממנו” למליצת “וגאלו מיד חזק ממנו” שבירמי' (ירמי' לא, יא). - “יקומון עדי חמס אשר לא ידעתי ישאלוני” (תהל' לה, יא) תחבולת און זאת, פרט אחד היא מכלל התחבולות שחבלו עליו האנשים הזדים שכתוב בהן “ויאמרו לכו ונחשבה על ירמי' מחשבות כי לא תאבד תורה מכהן וגו' לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה אל כל דבריו” (ירמי' יח, יח). – “ישלמוני רעה תחת טובה וגו'”: (תהל' לה, יב) “ואני בחלותם לבושי שק וגו' ותפלתי על חיקי תשוב (יג) כאבל אם קודר שחותי” (יד) “ובצלעי שמחו ונאספו” וגו' (טו) הם כמעט דברי פירוש לדברי ירמ': “הישלם תחת טובה רעה, כי כרו שוחה לנפשי זכור עמדי לפניך לדבר עליהם טובה להשיב את חמתך מהם” (ירמי' יח, כ)
מס' סידורי | תהלים | קינות |
---|---|---|
1. | ראית ה' אל תחרש | ראית ה' עותתי שפטה משפטי (איכ' ג' נט) |
2. | אדוני אל תרחק ממני (תהל' לה, כב) | קרבת ביום אקראך אמרת אל תירא (נז) |
3. | העירה והקיצה למשפטי אלהי ואדני לריבי (כג) | רבת ה' ריבי נפשי גאלת חיי (נח) |
וגם מזמור ל"ח אפשר להחליטו על פי סמניו לירמ' כי כן נראים להוכיח אחד עשר פסוקיו האחרונים (תהלי' לח, יב-כב) ומליצת “אני לצלע נכון” (יח) הדומה למליצת “כל אנוש שלמי שומרי צלעי” (ירמ' כ, י).
מזמור מ' שבח הוא על הנצלו מן הבור, אשר בו “אין מים כי אם טיט” (ירמ' לח, ו) על מלוט נפשו שר את הדברים האלה “ויעלני מבור שאון מטיט הַיָוֵן” (תהל' מ, ג).
מס' סידורי | תהלים | ירמיה |
---|---|---|
1. | אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו | ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו (ירמ' יז, ז) |
2. | ולא פנה אל רהבים ושטי כזב (תהל' מ, ה) | …אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו (" ה) |
3. | זבח ומנחה *לא חפצת עולה וחטאה לא שאלת (ז) | כי לא דברתי וגו' על דברי עולה וזבח (ז, כב) |
4. | לעשות רצונך אלהי חפצתי (ט) | כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי (כג) |
"בשרתי צדק | בקהל רב" (תהל' מ, י) "לא כחדתי חסדך ואמתך לקהל רב" (יא) אינם ראוים לצאת | מפי משורר, בלתי אם הוא נביא מורה צדק לעם בקהל עם. |
5. | "צדקתך לא כסיתי בתוך לבי אמונתך ותשועתך אמרתי" (יא) | “היה בלבי כאש עצור בעצמותי ונלאתי כלכל ולא אוכל” (ירמ' כ, ט) |
חמשת הפסוקים האחרונים (תהלים מ, יד-יח) הם מעין פסוקי מזמור לא, ול“ה. גם מזמור נ”ח מתקבל הוא, כי ירמי' אמרו.
מס' סידורי | תהלים נ"ה | ירמיה |
---|---|---|
1. | מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה (ז) ארחיק נדוד אלין במדבר סלה (ח) | מי יתנני במדבר מלון ארחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם (ט, יא) |
2. | כי ראיתי חמס וריב בעיר (י) ואון ועמל בקרבה (יא) הוות בקרבה… תוך ומרמה (יב) | וידרכו את לשונם קשתם שקר (ב) כל אח עקוב יעקב… רכיל יהלך (ג) יהתלו… העוה גלאי (ד) שבתך בתוך מרמה (ה) |
“כי לא אויב יחרפני ואשא” (תהל' נה, יג), “ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי” (יד) “אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש” (טו) נאמר על אנשי ענתות שהיו אחיו ובית אביו (ירמי' יב, ו) וכהנים כמוהו (א, א) ויחדו היו מהלכים ברגש בביהמ"ק לעבוד עבודת כהונתם.
במזמור ס"ט נראים סמני רוח ירמ‘, מרי שיחו, ועקבות התלאות אשר מצאו אותו בימי חייו; “טבעתי ביון צולה” (תהל' סט, ג) “הצילני מטיט ואל אטבעה” (טו) חוזר אל אשר השליכוהו שרי צדקי’ אל הבור. ואולי גם מליצת “באתי במעמקי מים ושבלת שטפתני” (ג) “אנצלה משונאי וממעמקי מים” (טו) “אל תשטפני שבלת מים ואל תבלעני מצולה” (טז) תסוב על המאורע הזה, או מהיות סתם בור מלא מים, אף כי זה הי' רֵק, הנה דרך המשורר להרגיש את הציור בכל תפוסתו והדבק בו, ככל אשר הוא כסתמו וכדרכו, או אולי בהלקחו להנתן שם, לא ידע, כי אין מים שם, על כן הוא מביע את רגש פחדו בכל עזוז נוראותיו. כי פחד הטביעה איננה פה טביעה בנהר או בנחל, יתבאר פה מזכרון שם “באר” (שם) שאין טביעה מצויה בו כלל. במזמור זה יתאונן על “שונאי חנם אויבי שקר” (ה) שהוא מדבר עליהם בספרו (ירמ' טו, י), ועל המוקשים אשר ישיתו לו סביב בדרך חייו (תהל' סט, כב), שהוא מזכיר בספרו “ופחים טמנו לרגלי” (ירמ' יח, כב), ועל הלעג שהם לועגים לו והחרפה שהם מחרפים אותו (תהלים סט, יא-יג. כ-כא).
מס' סידורי | תהלים | ירמיה וקינות |
---|---|---|
1. | ישיחו בי ישבי שער ונגינות שותי שכר (תהל' סט, ט) | הייתי לשחוק כל היום כלה לועג לי (ירמי' כ, ז) הייתי שחוק לכל עמי נגינתם כל היום (איכה ג', יד) שבתם וקימתם הביטה אני מנגינתם (סג) |
ושופך | שיחו על אנשי ענתות אחיו ואויביו. | |
2. | מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי (תהל' סט, ט) | כי גם אחיך ובית אביך בגדו בך (ירמ' יב, ו) |
על כן | יקללם מעין קללה שקללם בספרו. | |
3. | הנה עון על עונם ואל יבאו בצדקתך (תהל' סט, כח) | אל תכפר עונם חטאתם מלפניך אל תמחי (ירמ' יח, כג) |
פסוק “ואת אסיריו לא בזה” (תהל' סט, לד) נראה כי גם הוא רומז להפתחו מן האזיקים בידי נבוזראדן (ירמ' מ, ד).
מזמורי ע-ע"א ששניהם נראים כחלקי מזמור אחד, הם תוצאה שניה שהוציא ירמ' לעת זקנה (תהל' עא, ט; טז-יח) את פרי רוחו, אשר הביע בשניו הקודמות.
כל פסוקי גוף מזמור ע' (תהל' ע, ב, ו) הם הם חמשת הפסוקים האחרונים למזמור מ' (מ, יד-יח) שכתבנו עליו את דעתנו, כי לירמי' הוא. שלשת הפסוקים הראשונים למזמור ע“ב (ע"ב, א-ג) הם הם שלשת הפסוקים הראשונים למזמור ל”א (לא, א, ג) ומשם והלאה יספר, אחרי תפלה קצרה להנצל מיד רשע (עב, ד) מעט את הֲלָךְ נפשו ואת ארחות חייו, את שנאת אויביו, ומפסיק לרגעים בתחנונים ובתהלת ה' ורוב רחמיו ובגדולתו בשפה רוממה מאד, ומסיים בשבח ובנחמה ובמפלתם של רשעים (ה-כד).
המחצית הראשונה למזמור ק“ט היא כמעט כלה כפל לשון מפויט לששת הפסוקים האחרונים לפרשה י”ח שבירמי'.
מס' סידורי | תהלים ק"ט ב' | ירמיה |
---|---|---|
1. | כי פי רשע רפי מרמה עלי פתחו דברו אתי לשון שקר: (קט, ב) ודברי שנאה סבבוני וגו' (ג) | ויאמרו לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות וגו' לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה לכל דבריו (יח, יח) |
2. | תחת אהבתי ישטנוני (ד) וישימו עלי רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבתי (ה) | הישולם רעה תחת טובה (כ) |
3. | ואני תפלה (ד) | זכור עמדי לפניך לדבר עליהם טובה (שם) |
4. | ושטן יעמד על ימינו (ו) | ויהיו מכשלים לפניך (כג) |
5. | יהיו ימיו מעטים (ח) | ואנשיהם יהיו הרוגי מות (כא) |
6. | יהיו וגו' ואשתו אלמנה (ט) | ותהינה נשיהם שכלות ואלמנות (שם) |
7. | פקודתו יקח אחר וגו' (ח) ויבוזו זרים יגיעו (יא) | כי תביא עליהם גדוד פתאום (כב) |
8. | ונוע ינועו בניו ושאלו וגו' (י) | לכן תן את בניהם לרעב (כא) |
9. | יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו אל תמח (יד) | אל תכפר על עונם וחטאתם מלפניך אל תמחי (כג) |
ויתר פסוקי מזמור זה, הם דברי תפלה ותהלה דומים בהליכותיהם, בסגנונם אל המזמורים שהבאנו.
יט. שיר המעלות
בגוף הספר ובהערותיו, כבר ביררנו כי נקראו כן על שֵם מחנות עולי בבל, שהיו עולים לא"י מימי זרבבל עד אחרי נחמי‘, כי כן נקראה כל מחנה “המעלה” (עזר' ז, ט) שפירושו: “העליה” (רש"י) “העולים לירושלים” (ראב"ע) כל חמשה עשר שירי המעלות מדברים על העליה לארץ ישראל, ועל מעמד הארץ ההיא ויושביה, ועל כל מה שהתחדש בה, עד אחרי ימי נחמי’, כאשר בררנו בגוף הספר.
כ. מזמורי דור מרדכי ואסתר
עיין “במוצא דבר” דבר הפורים.
תמניא אפי
מזמור קי"ט יקרא בפי קדמונינו “תמניא אפי” (ברכ' ד.) לאמר: בעל שמונה פנים; כי משונה מזמור זה מכל מזמור שבתהלים כי עשרים ושתים פרשיות בו, כמנין אותיות שבלשוננו, וכל פרשה מחזקת שמונה פסוקים שכלם מתחילים באות אחת מאותיות אלפא-ביתא: פסוקי פרשה ראשונה מתחילים באות א‘, פרשה שני’ באות ב' וכן כלן עד תום כל סדר האותיות, ובכן שונה מזמור זה בתבניתו החיצונה, הבנויה מתחלתה על פי מדה קצובה ומנין קבוע, המורה כי מאמרים שנונים רבים מאד נאמרו בתחלתם כל אחד לעצמו, ויהיו לפתגמים לחברת אנשים תמימי דעות, ואחרי כן באו סופרי הקדש ויקבצו את כלם ויבורו את הטובים היפים וְהַקַיָמִים שבהם. ויען כי מרבית פתגמים כאלה בודדים הם, ואינם פרקי גוף אחד, כדרך כל פרשה שבמקרא שהיא הגוף והכלל, ופסוקיה הם האברים והפרטים, על כן סדרו אותם בסדר חיצון לאמר בסדר אלפא-ביתא. ומפני שהפתגמים המתחילים במועטת שבאותיות היו שמונה, העמידו כל פרשה מפרשיות המזמור הזה על שמונה. – זה הוא המתקבל על הדעת בסדור מזמור זה.
אך בכל היות כל אחד מפסוקי תמניא אפי ענין שלם לעצמו, הנה משותפים הם כלם בשתוף אחד פנימי שוה שבכלם, יותר מפסוקי כל פרשה אחרת שבמקרא. השותף הזה הוא מבטא האהבה העזה לתורה עד אין קץ. אולם בכל היות רוח אחת מחיה את כלם, הנה פניהם ודרכיהם שונות אשה מרעותה. יש פסוקים שענינם הוא אמתת התורה, גדלה, נצחה קדושתה וטהרתה, אשר מקצתם הבאנו בגוף הספר בפרק “חזוק מושב ישראל בארצו בימי נחמי'”. ויש פסוקים גוללים את המסך עד שנראה לנו גיא חזיון אדיר ונשגב מאד, דמות קהל קדושים מתחזקים בה' אלהיהם ובתורתו, מורדפים ומעושקים בידי אנשים אין לב, ההולכים אחרי שרירות לבם. והנה המבקרים החדשים אמרו לתת את פסוקי מזמור זה, בפי שלומי אמוני ישראל שמסרו נפשם על משמרת המצוה בימי אנטיוכוס הרשע וחבר מרעיו. ואומד זה נפרך הוא מכל צדדיו: האחת, כי לוא נאמרו פסוקים אלה על צדיקי הדור ההוא, איכה לא נזכר אף פעם אחת בתוך כל כנויי הצדיקים שֵם “חסיד” או “סופר” אשר כבר היו לשמות טבועים ליקירי האומה בזמן ההוא, והחסידים והסופרים הלא היו ראשי המוסרים את נפשם וראשי המעוררים את העם למסירת נפש בימים ההם, ומדוע לא נזכרו אף פעם אחת בשמות, אשר נקראו בחזון דניאל “עם יודעי אלהיו” (דניאל יא, לב) “משכילי עם” (לג) “משכילים”, “מצדיקי הרבים” (יב, ד), ומדוע לא נקראה התורה אף פעם אחת בשם “ברית” או “ברית קדש” (יא, כה, ל. לב) ומדוע זה לא נזכרו גם הרשעים במזמור קי“ט בשם “עוזבי ברית קדש” (דניאל יא, ל) “מרשיעי ברית” (לב). והשנית, הנה לא מצאנו בכל מזמור קי”ט לכל היותר, כי אם פחד סכנת נפשות, אך למעשה הרג ודמים ואף לענויים קשים, אין זכר בכל המזמור ההוא, ובימי אנטיוכוס הלא נקנסה מיתה אכזריה על כל מצוה קלה. ואלו נאמרו פסוקי תמניא אפי בימי אנטיוכוס, כי עתה היה להם ההרג על קדושת השם, לראש לכל שפך שיחם. והשלישית, כי בימי אנטיוכוס היתה מסירת הנפש על מעשה המצוה עקר, ובמזמור זה הננו רואים כי ראש כל מאוויהם ומשא נפשם, הוא למוד התורה. והרביעית, הנה כל תלונת פסוקי המזמור, רק על רשעי ישראל, ולא על הגוים ובימי אנטיוכוס אף כי הציקו גם הפושעים ההלניים מזרע ישראל לאחיהם שומרי תורתם מאד, בכל זאת היו לגבי היונים העריצים, רק כמשרתים וכלי מעשה, ומרגלים. ולוא היה דברי המזמור רק על ההלניים כי עתה לא מנע המתאונן גם מן היונים את חלקם. והחמישית, הלא בימי אנטיוכוס היה כל עקר הגזרה לעבוד עבודה זרה ממש, ולדבר הרע הזה, אשר יש בכחו לעורר יותר מכל דבר, אין אף רמז קל בכל פסוקי המזמור. סוף דבר מלבד אשר שגיאה גדולה היא, לחשוב את ימי היונים מימי אלכסנדר מוקדון והלאה לימי לדת נבואות ומזמורים, כאשר יתבאר עוד, לא ימצא אף סמן מובהק אחד במזמור זה לימי יונים, שאז כבר היו גם כתות שומרי תורה, גם מפירי תורה, נקובים בשמותיהם ומסוימים בכל דרכיהם.
על כן נראה הוא מאד, כי פסוקי המזמור הזה נאמרו בפי יראי ה' אשר נבדלו מטומאת גויי הארץ, ואשר למיום החלו השרים להשחית את דרכם, נזורו הנבדלים האלה אל תוכם, לנצור תורה ולחתום תעודה בתוך עדתם, למען תשתמר לימים טובים מימיהם בעצם כחה. המראה הזה יראה לנו בראשונה בימי מלאכי הנביא, אשר אחרי פרטו את מעשי הרשעים וכל עונותיהם ודעותיהם, בא לו אל יקירי העם, ויספר את דרכם לאמר “אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו” (מלאכ' ג, טז) “שלא לידבק במעשיהם הרעים” של רשעי הדור (רש"י). ויש להתבונן כי “נדבר” בבנין נפעל לא נזכר מלבד פעם אחת ביחזקאל (יחזקאל לג, ל) ובתמניא אפי פעם אחת (תהל' קיט, כג) ובמלאכי שתי פעמים (מלאכי ג, יג. טז) – ואין ספק כי כנגד דעות האון, שננו היראים איש לנפשו, ואיש לרעהו, בפתגמים נמרצים ושנונים, דעות נעלות וטהורות, אשר יהיו שגורים תמיד בקצורם על פיהם. ופסוקי תמניא אפי הם מעידים על עצמם, כי אין טובים וראוים מהם לפתגמים מזכירים תמיד לכל חבר את צביונו הנעלה, ואת תעודתו הקדושה. אך בימי השבי והבזה לפני בא נחמי', לעת אשר הכותים הצוררים שמו לב להכרית כל זכר למעשה עזרא, ואת לב הסגנים והשרים קנו לשית ידם עמהם, נוספה לעדת הנבדלים הכניסה אל תוכה גם מרת נפש, אשר הביעו אותה באמריהם השנונים, כי נפש הסגנים ההולכים בשרירות לבם, קצה גם היא בתורת עזרא ותלמידיו “הנבדלים מטומאת גויי הארץ” אשר היתה למוקש לתאותם ולבצעם, על כן זממו להציק להם למען דכא את אוחם, אשר היתה למורת רוח להם.
המחלוקת הזאת נחלקו שתי כתי אנשים, אשר כמעט לא התיחדו עוד בשם נקוב ומפורש, על כן נקראו הנאמנים לתורתם בשמות כוללים: תמימי דרך הולכים בתורת ה' (תהל' קיט, א) נוצרי עדות (ב) שומרי פקודים (סג) יראים (ע“ד, ע”ט) יודעי עדות (שם) אוהבי שם ה' (קלב) אוהבי תורה (קמה). שמות כאלה ילדי הרגע והרגש ושאינם טבועים עוד במטבע קים, נקראו גם בפי מלאכי: “יראי ה' חושבי שמו” (מלאכ' ג, טז) “עובדי אלהים” (יח) וגם בפי עזרא: “חרד בדברי אלהי ישראל” (עזר' ט, ד) “והחרדים במצות אלהינו” (י, ג). וצוררי היראים האלה נקראו בפי עשוקיהם פעמים רבות בשם אשר קרא להם מלאכי: “זדים” (מלאכ' ג, טו. יט=תהל' קיט, ככא. נא. סט. עח. פה) וגם בשם אשר קרא להם מלאכי: “עושה רשעה” (מלאכ' ג, טו. יט) קראו להם: “רשעים” (תהל' קיט, נג. צח. קו. קנה) “רשעי ארץ” (קיט) ועל שֵם איבתם ותעלוליהם ליראי ה‘, כנו גם אותם בשמות ילידי הרגע “אויבים” (צט) “צרים” (קלט) “מרעים” (קטו) “חורפים” (מב) אך ככל אשר היו עוד שמות כתי בעלי המחלוקת רופפים, כן היו דרכיהם נִכָּרוֹת וּמְסֻמָנוֹת. דרך הנבדלים היתה “דרך אמונה” (ל) “דרך מצוה” (לב) "דרך חקי ה’" (לג) והליכות צורריהם “עולה” (ג) “בצע” (לו) “שוא” (לז) “שקר” (סט. קסג) ודרכם “דרך שקר” (ל) “ארח שקר” (קד. קכח) ומחשבותיהם “סעפים” (קיג), אשר שנאו הנבדלים ויתעבו, כי על כן הלא פרשו מתחלתם מגויי הארץ, ומן הדבקים בם ומדרכיהם הרעות, למען יוכלו לשמור את תורתם בטהרתה, על כן כלאו רגליהם מכל ארח רע, למען ישמרו את דבר ה' (קא), ועל כן היו לאגודת חברים: “חברים לכל אשר ירא את ה'” (סג). וקרוב הוא, כי למיום החלו הפוחזים לזנות אחרי הנשים הנכריות, הוסיפו עוד הנבדלים להתכנס אל תוכם, כי כן אנו שומעים אותם חורצים על נשואים כאלה את משפטם, כי ככל אשר יקרבו אל הזמה כן ירחקו מן התורה (קנ). לעומת כל חטאות הדור, נשאו הנבדלים את נפשם, להכין את דרכיהם לשמור את חוקי ה' ותורותיו (ה) לטהר את ידיהם מכל עשק עולה וללכת בדרכי ה' (ג), ולשום אותו לכל חלקם בחיים (יז) ולהיות תמימים בתורתו (עט). וישימו בראשיהם חכמים, אשר נקראו: “מלמדים” (צט) “וזקנים” (ק), למען ישמעו מפיהם תושבע“פ, אשר החלה להתפרסם מעט מעט מימי חגי וזכריה ומלאכי, ובימי עזרא התפרסמה כלה, ויתנו את עיניהם ולבם להעמיק להתבונן בתורה ובמצוה (ק. קד) ויהי כל איש אשר לא למד את דברי התורה, מפי זקן וחכם, כשוגג בכל דרכיו, כי בלי הדעת אותה, לא יוכל האדם לשמור משמרתה. ויהי לפתגם בפיהם “טרם אענה אני שוגג ועתה אמרתך שמרתי” (סז) לאמר בטרם אלמד הנני שוגה בכל דרכי ועתה אחרי אשר באה תורהבלבי, יודע אני לנצור את אמרת ה'. כי כן נקרא גם בפי מלאכי הנביא איש הרוח הלומד תורה “עונה” (ב, יב) – ועיין שבת נה: ורש”י ורד"ק – ומעשה הלמוד נקרא גם במזמור זה בלשון “עניה” (תהל' קיט, קעב) גם “השכל” (צט. נחמי' ח, יג) נקרא מעשה למוד התורה בימים ההם.
והתורה הזאת לא נתנה קטורה באף השרים והעשירים, אשר “טפש כחלב לבם” (תהלים קיט, ע) ויהי לפני בא נחמיה אחרי ימי הבזה והשבי והסגנים, נטו ברפיונם או בשרירות לבם אל הכותים ועמי הארצות, ויהיו רק הנבדלים לבדם, אשר עמדו באמונתם ולא שבו לדבקה עוד בטומאת גויי הארץ, הצפוים אל כל חמת איבת הגוים ובעלי בריתם, אשר רמה זרועם בעת הרע ההיא. ומי יודע אם גם בימי השבי והבזה לא כלתה חמת הגוים בהם ביותר, בדעתם, כי הם בעלי ברית עזרא, האיש אשר סגר מפניהם את כל בית ישראל מבא. אך מתוך המזמור תשמע צעקת הנרדפים רק מפני נוגשיהם בני עמם, הסגנים והשרים, אשר רדפום (פ"ו, קסא). ראשית תאניתם היא על החרפה אשר יחרפום אחיהם השאננים מהם על יתרון בטחונם בה‘, ככל אשר חרפו הגוים את עם ישראל בכללו (כב. לט. מב), ואת החרפה הזאת שבעו מיד רשעי עמם “הזרים” אשר “הליצום עד מאד” (נא), אך אל הלעג התפל הזה נלוה גם העושק (קלד) אשר עשקום הזדים (קכב) ויכרו הזדים שוחות להם (פה) ויתנו פח להם (קי) ויטפלו עליהם שקר (סח) ויעותו את דרכיהם בעלילות אשר שמו להם ((עח). ויהי גורל הצדיקים האלה “צר ומצוק” (קמב) ענות ועוני (נ. עא. צב. קז. קנג), וקרוב הדבר, כי הציקו להם בעריהם, עד כי היו נודדים ממקומם, ויתגוררו כגרים בארץ מולדתם (יט), ויתעו כשה אובד (קעו) ויצר להם מאד מאד (כה. כח. פג). אך בכל זאת, אף כי גדלה הסכנה, ונפשם היתה בכפם תמיד (קט), בכל זאת לא ערבו הזדים את לבם לשלוח יד בנפשות התמימים, כי כן אנחנו שומעים את דבריהם “לי קוו רשעים לאבדני” (צה) “כמעט כלוני בארץ” (פז), ולעומת זה לא חדלו הנרדפים גם הם להוכיח את דרך צורריהם הזדים על פניהם, על עזבם את תורתם ויריבו עמם ויקראו להם בוגדים (קנח). ומכל המכאובים אשר נשאו מיד צורריהם, דאבה עינם לראות את משא נפשם הולך ובטל, כי בעצם הזמן המוכשר בימי עזרא, אשר היה "עת לעשות לה’". ולשום שארית עולם לתורה, והנה באו השרים “ויפרו תורה” (קכו), הדאגה הזאת לא נתנה דמי להם (נג. קלו. קלט).
סוף דבר: לדעתנו יהיה מזמור קיט, מחברת פתגמים שנונים ונמרצים, אשר יצאו מפי עדת “הנבדלים מטומאת גויי הארץ” הם אבות הפרושים, לרומם ולקדש את תורת ה' ולחבב אותה איש איש גם על נפשו, גם על חביריו, ולחזק את ידיהם בימי הרעה, בימי השבי והבזה, אחרי כן עד בא נחמיה, לבלתי התרפות ביום צרה, ולבלתי הִכָּנַע אל הסגנים והשרים, הזדים אשר שתו ידם עם גויי הארצות, ולאמץ את לבם כי הדבק בתורת אלהיו בכל לבו לעולם לא יבוש (ו. מו. פ), ולהתחזק לבלתי הפסק אף רגע מלמוד התורה מפחד אויב או תקיף (כד. מו) כי הזדים המה יבושו (עח) ואחרית רשעים להכרית (כא. קיח. קיט. קנה) – “גָעַרְתָּ” “סָלִיתָ” “הִשְׁבַּתָּ” עתיד הם בתבנית עבר כמו “הבאת” (איכה א, כא) ועיין שם רש“י וראב”ע -, ולהוכיח כי ה' רבים רחמיו (תהל' קיט, קנו).
כא. בימי נחמיה
על דבר מזמור ע“ד ומזמור פ‘. עיין מוצא דבר: "השבי והבזה לפני בא נחמי’” ועל דבר מזמור פ“ה מזמור קמ”ז עיין בפרק “ראשית ימי כנסת הגדולה” בגוף הספר ובהערותיו. אך פה יש לנו להעיר את אזן הקורא, כי מזמור קמ“ז, הפותח בהללויה וחותם בהללויה, היה הלל מעקרו על גמר בנין החומה ואפשר לקרוא אותו: הלל של בנין ירושלם, הלל של ציון, כדבר שנאמר “שבחי ירושלם את ה' הללי אלהיך ציון” (תהלים קמז, יב) ועל פרטי מזמור עיין בגוף הספר. אולם זאת יש להתבונן בשום לב, כי רבותינו קראו למזמור זה “הלל” ואלה דבריהם על פסוק ב' שבמזמור זה: “בונה ירושלם ה': כשם שהקב”ה מלך בהלל וזמירות כך ירושלם אינה נבנית אלא בהלל ובזמירות וכן אתה מוצא בבנין האחרון וכו' שנאמר: ויסדו הבונים את היכל וגו' ויענו בהלל והודות וגו' לכך נאמר, כי טוב זמרה וגו‘, בונה ירושלם וגו’” (מדרש תהלים קמז).
הלל זה עקרו הוא הלל של גאולה דוגמת הלל המצרי, אך יש בו גם מעין שבח על ברכת השובע כי גם “ירידת גשמים כלולה בו” דוגמת הלל הגדול. ועיין היטב שני פסוקים אלה המכסה שמים “בעבים” (תהלים קמז, ח) “נותן לבהמה לחמה” (ט) ופסקת “חלב חטים ישביעך” (יד) “ישב רוחו יזלו מים” (יח).
המזמור הזה הוא לדעתנו האחרון לכל מזמורי תהלים. והאומרים לאחר קצת מזמורים, עד ימי החשמונאים, או אפילו עד ימי אלכסנדר מוקדון, לא הכירו היטב את חליפות הזמנים. בימי בא היונים על אדמת ישראל, קם לרוח ישראל איש ריב חדש, הלא הוא עם בני יון. ועל פיהו היה לישראל לחדש את כלי מלחמתו. כנגד השגיון השובב, והרגש הטמא והמקולקל של עמי הקדם, ערכו אנשי האלהים בישראל את ההגיון הנעלה הטהור והמטוהר הנאצל מן התורה, ואת הרגש הקדוש והמזוקק. אך למיום צאת לקראת ישראל במערכה גוי אשר למוד מיוחד ושטת חיים קבועה, היו כלי הנשק, אשר בידו, היה גם לישראל להכון לקראתו בלמוד מיוחד ובשטת חיים מֻכֶּוֶנת. מני אז החלה תורת ישראל להביע את רוחה בלמוד ובמעשה. ואת הדבר הזה העמיקו רבותינו להתבונן בטעמם הנאה, ובדעתם החריפה, כי ימי אלכסנדר חצו גם את דברי ימי הרוח לישראל לשני חצאים. ואלה דבריהם הנכונים: “מלך גבור הוא אלכסנדר מוקדון עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקדש מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים שנאמר וכו'” (סדר עולם ל'). ומלבד שהם דברי רבותינו הנאמנים יבחן את אמתות דעתם זאת כל איש, אשר חננו ה' מאיר עינים להכיר את ההיסתוריא במלא גדלה ולהבדיל בה בין פרק לפרק, ובין תקופה לתקופה, והמתבונן כי מעשה אלכסנדר מוקדון שנה את פני תרבות העמים מן הקצה אל הקצה וכנגד השנוי הזה היה גם לרוח ישראל לשנות את תכסיסי מלחמתה.
הערה נוספת לענין מראי המקומות
לתוספת בירור, ולהציל את הקורא מן הערבוב, נהגנו בחלק זה ובחלקים הבאים אחריו, בכל מקום ששתי פרשיות מספר אחד, ופסוקיהן, נפרטות תכף אשה לרעותה, להפסיק בין האות המורה על הפסוק האחרון של הפרשה הראשונה, ובין האות המורה על עצם הפרשה השניה, בנקודה וטפחא לה מלמטה כזה; כגון (נחמי' ב‘, ד’, י‘; ט’, י“ג. כ”ב. ל“ה; י”א, כ') יהיה פירושו: ספר נחמי' פרשה שניה פסוק רביעי ופסוק עשירי, ופרשה תשיעית פסוק שלשה עשר ופסוק העשרים ושנים ופסוק השלשים וחמשה, ופרשה האחת עשרה פסוק העשרים. סוף דבר אחרי סמן של נקודה וטפחא מלמטה לה תבוא תמיד האות המורה על הפרשה לא על הפסוק או אות המורה על הפרק לא על המשנה (ולמען דעת הוראת הסמנים האחרים עיין ח"א צד 6).
-
“המולך” (ירמי' כב, יא) הוא בינוני המשמש גם לכונה וחפן ולא רק לפעולה ממש דוקא כמאמר רבותינו כי מלת “השוהט” יאמר על אדם “שנה לימלך” אם ישהוט אם לא. ( בילה: ועיין בחוברתנו פרי הארץ ה"ב 3 4) ↩
-
צורת אותיות של כתב מיוחד לאומה (מגלה ט). ↩
-
נכתב בגמ‘ ירוש’ לפני הברייתא בגמ' בבלית לפני מאמר ר“א המודעי, אך בתוספתא מפורש הוא, כי לר”א המודעי הוא וגם את סדר פסקי המאמרים שבירושלמי כִּוַנְתִּי על פי סדרם שבתוספתא ושבבבלי. ↩
-
עקר המאמר זה הודפס במאמרנו “בקור הבקורת” “הבקר אור” – שיצא ע“י ר”א צוקערמאב בווארשא – בחוברת א‘ – ב’. ↩
-
שֵם אחשורוש נקרא גם לארתחשסתא, כי היה שֵם כולל למלכי פרס לאלה שלא נקראו דרויש או כורש (עיין עזר' ד, ו–ז שלפי הנראה שניהם שמות מלך אחד הם). ↩
-
קדמונינו הורונו, כי יש אשר קראו סופרי הקדש על פרי רוחם שֵם אחד הגדולים כדי לכבדם, ולהקים להם שֵם עיין דרש בר קפרא מצפורי על פסוק: “שֵם עולם אתן לו” (סנהד' צג.) ועיין תחלת דברינו למוצא דבר “בירורי מאורעות” ח“ב. ובכן נקרא שֵם מזמור זה שנתיסד על מות יאשיה, על שֵם איתן האזרחי הקדמוני שהיה בן הדור הראשון הנולד במצרים (עיין מ“ד, ראשית עבודת הסופרים בישראל ח”א) כשם שנקרא על שם אחיו מזמור פ”ח שלדעתנו נתיסד על מחלת עזיהו. ↩
-
על החלטתנו שהתחלפה הגירסה בבבלי לקרא על מאמר ר‘ יוחנן שֵם ר’ אחא בר יעקב, ועל דעת ראב“י שם: ועל באור מאמרי רבותינו על דבר טעם הקרא ההלל הזה ”גדול“. עיין מאמרנו ”מזמורים של הלולים" (המסדרונה תרמ"ז חוברת א. בירושלם). ↩
מראשית ימי מנשה עד אלכסנדר מוקדון: תוצאות / זאב יעבץ
החטיטות והחקיקות
במהדורה הראשונה לספרי תולדות ישראל שהודפסה ברוסיא, בעודני יושב בירושלים, אמרתי בלבי: הנה עברית לעברים אני מדבר לקהל עמי יושבי ארצות הצפון, אשר תורתנו הקדושה מתוַדָעַת אליהם בעצם עצמתה כאֵם תמימה ונאמנה לילדיה הכשרים, ולמה לי לאדיב את לב קוראי לספר באזניהם דִבת בקורת המקרא העוקרת “ראדיקאלע ביבלקריטיק”–ועל רוחי לא עלתה, כי יבא יום והצרכתי לחזר אחרי עדי חזקת לידתה בתוך זקני בני הנכר שכניה מלפנים, להעיד על טהר מולדתה, אחרי כי כתבה המתיחש אשר בידה מימי קדמי קדומים, לא יספיק עוד בעיני רבים מבניה, אשר זה מעט היו זרע אמת כלם, וכמעט פתאם נהפכו–אוי לי אם אומר–לבנים כחשים, אשר תחת האמֵן להורתם, אשר כל הגה היוצא מפיה יעיד על קדמות מכורתה, יאמינו לעדי שקר צרי עין מקרב בני הנכר, אשר מקנאתם בתפארתה העתיקה יוציאו לעז על טהרתה.
הנה מדה זו מהלכת על כל פני הדורות, כי עין חכמי הגוים צרה היא מעולם בגוי האחד המפוזר והמפורד בין כל העמים, אשר באמת דתותיו שונות מכל עם. אך למימי היונים האחרונים הערימו צוררינו להסב את פני המלחמה אל מקור חיי רוח ישראל, אל התורה, אשר היא היא כל יתרונו “עין שעשתה מדת הדין בעולם הם מבקשים לסַמותה!” ויקם באחרית ימי בית שני אפיון היונ‘, איש מכַתֵב עמל לץ ופוחז, ויתנכל להסיר מעל התורה את עטרת יושנה, בהכחישו את קדמות התורה1. הנכלים והנבלים אשר נכל הוא בפחזותו ובנבלותו, החלו זה כמאתים שנה להתהפך לשטה עלובה של מדע, בפי חבל חוקרי עמי ארופה. בראותם כי קצרה ידם להציל את הספרים אשר יקרו להם, מחרב הבקרת החודרת להם מנידרלנד, ויחשבו מזמה להביא את השואה ההיא גם על תורת ישראל, למען אשר לא תגדל תפארתה עליהם. מעט מעט השתתפו בבקורת זו, שקראו לה בקרת המקרא “ביבעלקריטיק” גם הסופרים הכופרים מקרב העמים, הבוזים את ישראל על לא דבר. ובדורות האחרונים נלוו אליהם גם אנשים מקרב ישראל, אשר תורת אבותיהם כנתינתה מסיני, למפגע היא בעיניהם. ולמן היום אשר רבו החטיטות2, והמון חקיקות3, ומגלות גֹמָא נגלו מני חשך וחוקרים רבים החלו לצרף אותיותיהם לנסות כחם לקרא בהם ולפתור אותם, מלאו את ידם להקיש ולדון מקריאותיהם המגומגמות והמסופקות הרופפות עוד בידם, על התורה המפורשת, אף כי דבר אין לה אל מרבית החקיקות, ואף כי דעתם לא גדלה בקריאת הסתומות ההן, מדעת דרדקי בית ספר בלמודיהם. ועל יד חוקרי קדמוניות אלה, אשר מרבית מופתי חקירתם המכחשת היו טענות “לא ראינו”, התנשא המון סופרים בקרב הגוים, אשר באמת קשה עליהם הקריאה העברית בבואה בלי נקוד ח"ו, אשר לא שעו גם אל החקיקות ההן וירבו פלפולי תהו להוכיח, כי התורה מעשה ידי סופרים שונים מימי גלות בבל היא. מכל אלה הרבו פלפולי וֶלְהוֹזֶן הרעועים התלוים על בלמה, למצוא חן ולעקור את כבוד קדמותנו וקדמות תורתנו מעקרה. אך נפלאים מעשי ה’, כי בעלות תעתועי בקרת המקרא של ולהוזן וחבריו עד מרום קצה, הקיצו פתאם ישני אדמת עפר מתרדמת שלשת אלפי שנה, להעיד כי קדמות תורת משה קדמות אמת היא, כי בעתה נתנה, וכי כל הנביאים בעתם נבאו וכי כל המעשים המספרים בכתבי הקדש בעתם נהיו ונעשו, כי נחטטו מצבות, וקירות מערות והיכלות חרבים מני אלפי שנה נֶחשָפו, אשר חקיקותיהם המפורשות מעידות לפי תֻמן על קדמות ישראל ותורתו, עדות מכרעת מאין כמֹהָ.
למראה התחיה הגדולה הזאת אשר כמעט פתאם קמה ונהיתה, קרא חוקר גרמני גדול ומומחה ונאמן, אשר בראשונה נלכד גם הוא בשחיתות דעות ולהוזן וחבריו, הלא הוא Hommel פרופיסור לחקרי לשונות בני שם בעיר מינכען–כדברים האלה: “האמת סופה להתקיים– – חקקי הזכרונות בשפה ברורה מאד ידברו, וכבר אזני שומעת את צלצל כנף התור הבא לפנות מן הדרך את כל המוקשים, אשר יקשה השיטה הנקראה “בקרת החמש” Pentateuchkritik, באשר כלה מלאה שבושים סרי טעם, שהגיע זמנם להפטר מן העולם, ואין לנו עוד אלא לשוב אל הסדר היום המסודר ובא. וכבר תקח אזני את כל המון רוחות האביב הראשונים הסוערים על השדֵמות הנקפאות מקרח בקורת-המקרא זה כמה” (האממעל בהקדמתו לספרו Altisrael. Ueberliferung in inschriftlicher Beleuchtung VIII ) ולפי דרכו הוא יועץ את צעירי החוקרים, לעזוב את “הפלפולים הרקים” של בקרת המקרא ולכונן את לבם אל חקר החקיקות הנחשפות כיום בחטיטות בבל ונגב ערב, והמודיעות על דבר דור אברהם ( X ). ומה נפלא הדבר כי בעצם הימים, אשר חכמים מופלגים כפרופיסור Hommel הגרמני, Sayce האנגלי ויוסף הלוי הצרפתי השליכו אחרי גֵוָם את בקרת המקרא, אשר לפנים נוקשו גם הם אחריה, וילכו אחרי תוצאות החטיטות, החישה לה הבקורת התפֵלה הנמהרת מפלט בשערי ערי ליטא ופולין החשכות והשוממות, בידי סופרים ומורים מזכים את הרבים. שוחרי הבקורת הזאת פקחים הם ונוהגים מנהג תגרים זריזים, אשר בראותם כי סחורתם איננה עוד לפי טעם בני כרכים ההולך ומתחדש, ימלטו אותה חיש מהר לערים הקטנות בקצה גבול הארץ, או לארצות אשר עוד חוש יושביהן קהה, שם יקבלו באהבה את הסחורה סרת הטעם אשר כבר היתה לשחוק בעיני יודעי חן. גם סתם מגפה פורצת בשטף אף בערים הקטנות הרחוקות הבודדות והעזובות, אחרי אשר במרכז הארץ כבר שככה חמתה.
תעודות הבקורת הפוחזת היא לאמץ את כחה, לערות את יסוד קדמות עמנו. ויען כי תרבותנו וספרותנו עתיקות הן, ובימי חרפן לא נגלו עוד זכרונות יתר עמי הקדם, בלתי אם מעט מימי מלכי אשור ובבל, מימי מנחם בן גדי והלאה, ומעט יותר מימי מלכי פרס, על כן יש אשר ירפו המבקרים מעט את ידם הקשה מן הדורות ההם, וישלחו את ידם לדורות מלכי בית דוד ולימי השופטים הראשונים. אך את כל מעשי עיקרתם יפליאו לעשות בדור המדבר ובדורות מצרים ובימי האבות. בכלכלת כל העתים ההן נהגו באדם העושה בתוך שלו, פרצו, הרסו, נתשו, נתצו כאות נפשם. בדורות ההם היתה כמעט יד כל המבקרים שוה במלאכת החרבן הנקיה והקלה. אך כרחוק כל דור מן ימי הקדם, הלכה יד הבקרת הלוך וקלה. כשרים שבהם ראו רק את ימי האבות עד ימי השופאים כאלו אינם, אך מימי דוד והלאה נחלקו הדעות. בינונים שבהם בחרו בעמוס הנביא בדורו, לתתו ראש לכל האנשים ולכל הדורות שיש בהם ממש הסתורי. קשים שבהם כולהוזן וחבריו כפרו בכל ויטילו פסול גם באמתת זכרונות ימי עזרא ונחמי' ומרדכי ואסתר שבכה"ק, ויוציאו משפט, כי רבנים זַיְפָנִים כתבו גם את הדברים האלה, גם את התורה כלה בבבל. כנגד כל הדבות הרעועות והנפתלות שמרביתן הן זדון גמור, הננו להביא בזה את ההכחשות שהכחישו אותן חוקים מובהקים בדורנו, שמרביתם חכמי הגוים הם. ובהיות לנגד עיניו כלל “הקל הקל תחלה”, נָחֵל בסוף ימי כתבי הקדש ונגמור בימי אברהם אבינו.
על מגלת אסתר שהיא הצעירה בכל כה"ק (ע' מ“ד “דבר הפורים” בסוף ח”ג מספרנו זה) יצאו עוררים מכל בתי מבקרי המקרא ויטפלו מיני חלומות, אשר ישתומם עליהם כל בעל דעה מיושבת. זה שָׂם את הפורים לחג שכרון של הפרסים הקדמונים, וזה שם אותו לחג שכרון הנועד מעקרו לאליל יון, ולזה הספיקו זִוֻּגֵי שמות שונים שאין בהם שום צד שוה לשמות הנפשות שבמגלה, בלתי אם דמיון צרופי אותיות שבזה ובזה, להפוך את ענין המגלה–המספרת סכנת האומה הישראלית הידועה והמפורסמת, המסופרת בסגנון מפורש בדברים ברורים ובדעה צלולה מאין כמוה–לזכרון שמועת שוא של אלילי אשור ובבל הקדמונים, הרחוקות מישראל ומכל קורותיו ומערכי לבו, כרחוק מזרח ממערב. והכל בשביל מה? בשביל שקצרה דעתם להכיל, כי ספור מושך את הלב כמגלת אסתר, יהיה ספור של אמת, ובשביל שלא מצאו בשום לשון שבעולם הידועה להם, מלת “פור” אשר יהיה משמעה גורל, ובשביל שלא ידעו בלעדי שמות כרש ודריוש רק שמות קשֶׁרְקְשֵׁש ואַרְתַקְשֵׁרְקְשׁש, ושם אחשורש לא מצאו באוצר זכרונותיהם, ובשביל שדברי המגלה סותרים לקדמוניות פרס הידועות להם, ובשביל עוד קושיות כאלה אשר מספרן הגיע עד עשרים ושש. את כל טענותיהם פֵרַק אחת אחת מבקר מתון מקרב עמנו, דוקטור זיגמונד יַמְפֶל מהיידעלבערג, בחריצות רבה מאד ויראה לעין כל, כי לא תכון אף מלה אחת מדבריהם לאור האמת. מלבד אשר העביר על פנינו מאורעות קימים גם מן הדורות האחרונים, אשר ספוריהם מושכים את הלב יותר הרבה מספור מגלת אסתר, הוכיח כי בשפת אשור ובשפת אֶרֶך העתיקה, יאמר לגורל “פור”, וכי שם אחשורוש אינו שם בדוי מלב איזה רב יהודה, כי שם מלך זה רשום הוא בשפת פרס העתיק ובשפת ארם בחקיקות, אשר נחשפו בשנים האחרונות בשם “הֲשִׁיאַרש”. ויען כי לשון העברית הקדמוניה לא תבטא שני שואים בראש המלה, על כן הקדימו היהודים בכתבם ובלשונם את אלף לשם זה ויקראו לו אחשורש, ויוכח עוד, כי שם קשרקשש הוא המשבש, כי אינו אלא שבוש גמור, שהשתבשו היונים לקרוא לחשיארש כן. ובכלל הדבר הראה עד כמה מקוטעת בקיאות המבקרים האלה במדעי קדמוניות פרס, ועד כמה חריפותם משובשת. ואדרבא לפי דברי הבקיאים, המומחים באמת בתרבות פרס העתיקה שנגלתה בשנים האחרונות בידי החוטטים, יש להשתומם עד כמה יתאימו דברי המגלה בכל פרטי פרטיהם לקדמניות פרס בפרטיהן, עד כי המעט מן המגלה כי אינה סותרת לקדמניות, כי אם לרגלי חדושי החוקרים המובהקים במקצוע זה, עתידה מגלה זו להתמחות ולַעֲשות למקור גדול לחוקרי קדמונוות פרס. והמעט מכל הברורים החשובים האלה, הנה בא החוקר הצרפתי Marcel Dieulefoy השלוח בשם ממשלת צרפת, אשר זכה לחטוט ולחשוף את היכל מלכי פרס ומדי במלוא רוחב גבולו מסביב, במקום חרבות עיר שושן, ויוכח כי היה סופר מגלת אסתר בקי עד להפליא בכל מובאי חצרות ההיכל ומוצאיהם ומעבריהם. ויברר בראיות מוכרעות מתוכן, כי ההיכל הזה וכל סביבותיו מכוסים בעפר זה אלפים וארבע מאות שנה, ואם כן הלא היה הסופר ההוא חי על כרחנו עוד לפני הזמן ההוא 4.
גם על תולדותינו הכתובות בספר עזרא ונח‘, חָברו המבקרים העוקרים מקרב הגוים ומקרב המחזיקים בשטתם בישראל, ויערערו על אמתת “הקול”, אשר “העביר כרש בכל מלכותו וגם במכתב” (ע' עזרא א' א"), באמרם: א) כי מליצת “בשנה אחת” מוכחשת היא מתוכה, באשר כבש כרש את בבל, ארץ מושב גולי ישראל, בשנת האחת ועשרים למלכו, ב) וגם כנוי “מלך פרס” מעיד, כי מכתב זה נִבְדֶה אחרי אבדן ממשלת פרס, כי לולא זאת למך הוצרך המלך להודיע את המפורסם? ג) גם מליצת “כל ממלכת הארץ נתן לה ה”א השמים" מליצה סרת טעם היא בפי מלך פקח, היודע כי גם בלעדי ממלכתו ישנן עוד ממלכות גוים. ד) ומה למלכי פרס, בעלי דת אבותיהם, עם ישראל ודתו ומקדשו, כי יאמר כי אלהי העם הזה פקד עליו לבנות לו בית? ה) ועל כלם הכחישו מקצתם את עקר הדבר, כי קרא המלך האדיר הזה דרור לעם בני ישראל לשוב לארץ אבותיו. והנה: א) על מספר שנת מלכות כרש כי חזר והחל הוא וכל עמו למנות למיום כבשו את בבל, תעדנה כיום החקיקות שנגלו בשנים האחרונות, ושטרי הדיוטות לאין מספר שנמצאו בחטיטות החדשות, כי כלם מונים מנין חדש זה ( Jampels Wiederherstellung Israels 24 ). ב) ועל דבר כנוי “מלך פרס” הנה נמצא גם בחקקי זכרונות כרש עמוד 15 מליצה זאת: “בחדש ניסן קבץ כרש מלך ארץ פרס את צבאותיו” (שם). ג) דברי כרש כל "ממלכות הארץ נתן לי וגו’" מתאשרים ומתקימים בדברי חקיקה, האומרת, כי “מרודך אלהי כרש שם אותו למלך על כלל הכל” ועוד יתר מדברי חקיקה אחרת האומרת בשמו “אני כרש מלך הכל, מלך גדול, מלך אדיר, מלך [ארץ] תִתְכִנְכִי, מלך שנער ואַכַד, מלך ארבע קצוי תבל” (שם וצד 27.26 וע"ש עוד שמונה חקיקות כאלה). וגם ארתחשסתא השני קורא לנפשו “מלך כל ארצות תבל” (106). ד) כרש המלכים אשר קמו תחתיו שמו להם לחוק לכבד את דתות העמים הסרים למשמעתם. חקיקה אחת מספרת, כי כרש וכמביז בנו מלכי פרס העלו זבחים לאלהי בבל (28) וביחוד שמחו להשיב בכבוד וביד נדיבה ורחבה את שלל היכלי אלהי העמים, אשר בזזו עריצי מלכי הכשדים בקשי ידם החזקה. ככה התפאר כרש בדברי חקיקה אחת, כי בפקודת מרודך אלהיו, השיב את צלמי אלהי שנער ואכד, אשר הוליך אותם נבניד מלך בבל בשביה, להיכליהם (שם), וכי מימי חדש כסלו עד חדש אדר השיב את צלמי אלהי הגוים אשר הוליך נבוניד, לעריהם (שם), ואת החסד הזה אשר עשה לדתות העמים האחרים חשב לו לכבוד ולצדקה (ע' חקיקות המובאות שם 35.33.30.29). ה) וכאשר עשה לדתות כן עשה לבעליהן, לעמים אשר הגלו מלכו אשור ובבל, כי קראו להם דרור, כדבריו החקוקים בחקיקה אחת לאמר: “הקהלתי את כל יושביהם – יושבי הערים הנקובים שם למעלה – ואת גויהם שובבתי” (30). וכן חקוק עליו במקום אחר לאמר: “(כרש) התנדב להשיב למקומם את [גולי] כל הארצות” (31). כי זאת היתה שטת מלכי פרס לקנות את לב עמי הארצות הסרות למשמעתן בנחת ובשלום, למען ידעו לכבד את מלכי פרס המשיבים את העמים אל נוה אבותיהם, על פני מלכי אשור ובבל העריצים הנותשים כל גוי מאדמתו. ובכן באו החקיקות המדברות דברים לתמן, ותזרינה לרוח את דברי המבקרים הנבאים מלבם.
גם על אמתת הפרשיות הארמיות שבעזרא קמה כדרכה הבקרת הנמהרת להכחישה, ואחת מן הקושיות הגדולות היתה קללת המלך דריוש הכותב: “ואלה די שכן שמי' תמה ומגר כל מלך ועם די ישלח ידה להשניא ולחבלה בית אלהא דך די בירושלם” (עזרא ו', י"ב), כי קללה כזאת לא נאוה למלך. תשובה על תמהון זה, היא קללת דריוש זה, החרותה על לוח אשר חקק עליו את דבריו לאמר: “כה אמר דריוש המלך: כי תראה את הלוח הזה ואת המראות האלה, והרסתם ולא תשמרם כל הימים אשר משפחתך עודנה חיה, ואַרר אותך הורמיז והשמיד את משפחתך ואת כל מעשי ידך יחבל”. וקללות כאלה נגלו כיום בחקיקות, אשר חקקו סרגון סנחריב ואשורבָנִיפָל (99.98). גם ענש כשל דריוש על “כל אנש די יהשנא פתגמא דנה יתנסח אע מן ביתיה וזקיף יתמחא עלוהי” (עזרא ו', י"א) נמצא חרות בעצם סגנון זה בחקיקה אחת בחרבות נינוה (100). מלבד כל שגיאות המבקרים האלה, הנה גם בדבר יחש מלכי פרס הראשונים הכתובים במקרא בשמותיהם הפרסים, והידועים לחכמי אירופא רק בשמותיהם המסורסים בפי סופרי יון, מתבאר מתוך החקיקות, כי המבקרים השתבשו מאד בכִוֻן אלה כנגד אלה, וכי סדרו הנכון במלא תקונו יוצא כהגן רק בכתבי קדשנו, כי ארתחשסתא השני הנקרא מנַמון–ע' ספרנו ח“ג 171–מתיחש יחש זה: “בן דריוש–השני–בן ארתחשסתו בן חשירשו בן דריוש בן אשתזפו זרע אחמנש” (106 Jampel Herstell. ). והנה דריוש השני הוא דריוש Nothus הנקרא בכתבי קדשנו “דריוש מָדָאָה” (דניאל ו‘, א’) “דריוש המדי” (י"א, א‘, ועל טעם כנוי זה ע’ ספרנו חלק זה מוצא דבר “מנין שנות בית שני וכו'” 32). “ארתשסתו” הנמנה אחריו, הוא ארתחשסתא שבעזרא הנקרא בפי היונים ארתקשרקשש ושבימו עלו עזרא ונחמ'. “חשירשו” הוא אחשורוש שבמגלת אסתר, ודריוש בן אשתזפו זרע אחמנש, הוא דריוש Hystaspes ממשפחת Achmäniden שבימיו וברשיונו נבנה בי”המק. וכן סדרנו אף אנו סדר יחש זה בספרנו. – מליצת “אלה שמיא” הכתוב בפרשגן הנשתון של ארתחשסתא–עזרא ו‘, י"ב–הדומה למליצת “אלהי השמים” שבמכתב כרש – א’, ב' – שעליה ערערה בקרת המקרא, המעט ממנה שמליצה זאת מצויה בחקקותיהם לאין מספר, גם שם “מלך מלכיא” – ו‘, י"ב – שארתחשסתא קורא לנפשו, מליצה שגורה היא הרבה בשפת אשור “שר שַרַנִי” בפי המלכים ההם (ע' חקיקה המובאה 106 Jampel Herst. ). וכן נמצאה מליצה זו לאחשורוש בחקיקה ארמית במצרים “חשיארש מלכה זי מלכיה” (114) ולדריוש בחקיקה יונית βασιλέωγ ,βασιλεης (שם). גם רצון המלך, “די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי”–עזרא ו’, י’–מסתַּיע גם למתעקש, מן השיר של חמשים בתים, אשר חקק דריוש השני בהיכל אמון במצרים, אשר גם בו יתפלל על שלומו ועל שלום ביתו (ע' לקוטי שיר זה (119–117 Jampels Herstell.. ).
והנה אנחנו מצמצים את עבודתנו במאמרנו זה רק בגבול תוצאות החטיטות והחקיקות לבדן, שהן עדים שעדותם אינה זוזה ממקומה. אולם מן התוכחות שהוכיחו החוקרים המתונים את שגיאות הבקורת העוקרת על פניה, משכנו את ידנו, באשר משוגות אלה ותוכחות אלה לא תספרנה מרוב. בכל זאת הננו יואצים לעל אשר יקר בעיניו כבוד כתבי קדשנו, לקרוא את דברי החוקר המובהק ד“ר ימפל אשר הוכיח בספרו " Die Wiederherstellung Israels " ע”ד ס' עזרא ונחמי' וספרו Das Buch Esther אשר לא הניח אף דבר קל אחר מדברי המערערים, שלא הוכיח את שבושו מתוכו.
עוד ד“ר ימפל וחכמים מתונים מקרב הגוים מתאמצים להוכיח את אמתת הספרים ההם, והנה עשרה גליונות נחטטים בשנת 5664 מחרבות בית עתיק מאד בעיר סְוֵנָה–ע' שם עיר זאת יחזק' כ”ט, י',–על גבול נגב מצרים, Assuan בל“ע, שהם כתבי עסקי ממון ועסקי משפחה למשפחת איש ישראל ושמו מחסיה בין ידָניה, אשר קרוב הוא כי הוא וכל בני עמו היושבים שם, אשר רבים נזכרו בגליונות ההם בתורת בעלי דברים או בתורת עדים, היו אנשי צבא בחיל פרס. משך ימי הגליונות האלה אשר יקראו להם כיום “פפיראות: Papyri " לאמר: הימים אשר עברו מעת הִכָתב הגליון הראשון עד הכתב הגליון האחרון, הם שמנים שנה, מן י”ח אלול ט”ו שנה ל“חשיארש–אחשורוש–מלכא” שהיא שנת 3279, עד כ“ד שבא שנת י”ג לדריחוש השני, שהיא שנת 3359. ובכן עברו כיום אלפים ושלש מאות ועשר שנים מסוף זמן הגליונות ההם. ולא ארכו הימים והנה בשני חדרי בית אחד בעיר ההיא, נחטטים עוד שלשה גליונות המספרים בשפה ברורה וצלולה, את דבר במה אחת שהיתה בנויה לשם שמים, בעיר ההיא בידי בני ישראל היושבים שם, אשר נהרסה בידי כהני אליל הנוב המצרי, בהעלות משם ארשם השליט הפרסי, – ואשר הגישו על אודותיה בני ישראל את משפטם במכתב אל בגוהי הפרסי השליט בארץ יהודה, והוא מלא אחרי כן את ידם, לשוב ולכונן את הבמה באין מחריד–והנה על דבר ענין זה בכללו נדבר במקום אחר.
אחד משלשת המכתבים ההם נכתב ביום ב' מרחשון בשנת י"ז “לדריהוש מלכא”–לדריוש השני–שהיא שנת 3365. ובכן עברו כיום מן הזמן ההוא אלפים ושלש מאת וחמש שנים, והנה דמיון הלשון הארמית הצרופה מאין כמוה בשני סדרי המכתבים, הדומים בכל דקדוקיהם ובכל חקקי מליצותיהם הדקים מן הדקים, ללשון הפרשיות הארמיות שבעזרא, יעיד עדות מפוצצת וקוראה בקולי קולות, כי אין להפיל מיושן הפרשיות ההן דבר, כי בזמנם הרשום בכתבי הקדש נכתבו גם הם. העדות הזאת הכשילה הרבה את כח הבקרת העוקרת.
אך האמת נתנה להאמר כי המבקרים האלה, אשר כל אחד מהם בא וכלי משחֵתו, לאמר פלפולו בידו, אשר בו הוא אומר לעשות גדולות, אף כי את נגעי עצמם אינם רואים יש אשר יכירו את מומי רעיהם. והמבקר הגרמני Ed. Mayer. הצורר הגדול לישראל והאויב לתורתו בשאט נפש, גוער הוא בחבריו, על הטילם ספק ביושן הפרשיות הארמיות והמכתבים שבעזרא ונחמי' וספרי היחש שבהם, שאמתתם נכרת מתוכם. למראה דבר זה ישתומם החוקר Hommel ויקרא: "הלא הכללים אשר על פיהם אִשֵר וקִיֵם מבקר זה את הפרשיות שבעזרא ונחמי', נוהגים הם בכל פרטיהם ובכל דקדוקיהם גם בחומשי תורה, כי מקורות רחוקים הלא יעידו גם על אמתתם, ועדות כזאת לפי דברי Ed. Mayer הלא תבטל כל טענה jeden Wiederspruch niederschlagen ואם כן אם נשמש בכללים אלה גם בבירור אמתת קדמות התורה, הלא יפול כל בנין ולהוזן, שמבקר זה מחזיר בו בכל עוז, למשואות באין מציל stürzt rettungslos zusammen.
את דבריו אלה יחתום האממעל לאמר: “ובכן, מבלי דעת ומבלי רצות, דומים מבקרי זמננו בגורלם, לבלעם, אשר נקרא לקלל את ישראל, ועל כרחו נהפכה קללתו בפיו לברכה” (27 Altisr. Ueberlieferung ).
גם מן הדורות האחרונים לימי בית ראשון לא הניחו המבקרים את ידם, ובהיות עינם רעה מעודם בספר דברי הימים, השומר הנאמן לקדמות ישראל, הכחישו את דבר שבית מנשה מלך יהודה בידי “שרי הצבא אשר למלך אשור” דהי“ב ל”ג, י“א – הכתוב רק בספר הזה לבדו. אולם בחקיקה אחת אשר חקק אֵסַר חדון מלך אשור [אשר לפי דברינו היה הוא המלך אשר שריו הוליכו את מנשה בבלה–ע' בגוף ספרנו ח”ג 8–] בחרבות Kujundschik יספר מלך אשור ההוא לאמר: “ואאסוף את מלכי ארם ואת מלכי עבר הים, את בעל מלך צֹר, את מנשה מלך יהודה, את קדמוך מל' אדום ואת מתצורי מלך מואב” ( Urguart, die neuen Entdeckungen etc. IV 318 ). גם בתוך שנים ועשרים מלכים אשר הכניעו אסר חדון ובנו אשורבניפל, נמנה באחת החקיקות, בעל מלך צור ראשון ומנשה מלך יהודה שני (320), ובכן נתקים דבר שבית מנשה. אך ממליצת החקיקה ההיא יש ללמוד עד דבר, כי אסר חדון קרא לו גם דרור, וכי בימי אשורבניפל כבר ישב על כסאו בירושלם, כמלך מושל בארצו סר למשמעת אשור, כי כן כתוב בחקיקה ההיא, כי כ“ב מלכים אלה יצאו לקראתו. אולם דבר זה הוא הוא הקשה בעיני המבקרים: הלא מלכי אשור אכזרים הם ואיככה השיב אסר חדון המלך האשורי את מנשה למלכותו – דהי”ב שם י"ב –? על כן הכחישו כדרכם את הדבר מעקרו. על ערעור זה תענה החקירה המתונה, כי לא רק אסר חדון אשר היה הנוח מכל מלכי אשור, היה ראוי לחנינה כזאת, כי אם גם בנו אשרובניפל האכזרי מכל מלכי אשר יש אשר היה מושך חסר המלכים שבויי חרבו, ככתוב על אבוב – Cylinder – אחד חרות בשמו, על דבר מלך אחר אשר קרא לו דרור, לאמר: “השיבותיו על כנו ואט אליו את חסדי, את המגדלים – – אשר כוננתי הרסתי, גם בים גם ביבשה פתחתי את כל חוצותיו אשר לקחתי מידו” (33 V Neue Entdeck. ). עוד השתמרה חקיקה אחת לאשורבניפל אשר יספר בה, את החטאת אשר חטאו לו מלכים רבים ובתוכם פרעה נכה, את ענשם, ואת מחילתו אשר מחל לפרעה נכה, ואת חסדו אשר הטה אליו לאמר: "אחרי כן חטאו לי כל המלכים האלה ולא שמרו את "שבועתם אשר נשבעו לאלהים הגדולים, קשר בליעל עלי קשרו. (א) כשמוע שרי צבאותי "את דבר הקשר תפסו את ציריהם ואת מלאכיהם וריאו את מֶרְיָם, (ב) את המלכים ההם "לכדו ויאסרום בזיקים ובכבלי ברזל – – (ג) המלכים הובאו אלי אל נינוה חיים. (ד) אל נכה.. אשר בתוכם, הטֵתי את חסדי (ה) הלבשתי אותו בגדי חמדות העדֵתִיו "עדי זהב, (ו) את צלם מלכתו עשיתי לו, את שרי צבאותי שלחתי עמו לעזור לו, את "המקום אשר הושיב אותו אביו למלך בעיר Sais השיבותי לו, טובות וחסדים גמלתי “לו ועוד יותר מאשר הטיב לו אבי הטבתי לו אני” (שם Urqu. ). מחקיקה זאת עולה הדבר בכללו, כי גם רשעי מלכי אשור משכו חסד לפעמים למלכים השבוים בידם. ובכן עולה בתהו טענת הבקרת הבאה לעקור מסברה, את דבר גלות מנשה ותשובתו למלכותו וכל התלוי בה. אך מלבד זה יש להתבונן כי כל אחד מכל פרטי חקיקה זאת, הוא מקביל לפרט אחד שבזכרונותינו בדורות ההם שבאשור ובבבל. יכַוֵן נא הקורא אחד אחד את הפרטים הרשומים למעלה באותיות, כנגד הפרטים שנרשום פה באותיות ההן: (א) "ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור " (דהי“ב ל”ג, י"ב). (ב) "וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרוהו בנחושתים " (שם). (ג) “ויוליכוהו בבלה”5 (שם). (ד) “נשא אויל מרודך את ראש יהויכין מלך יהודה וידבר אתו טובות” (מ“ב כ”ה, כ“ז. כ”ח). (ה) “ושִׁנָא את בגדי כלאו” (כ"ט). (ו) “ויתן את כסאו מעל כסא המלכים אשר אתו” (שם). ובכן תהי' חקיקה זאת לפי דרכה תשובה מפורטת גם על טענת נשיאת ראש יהויכין בידי אויל מרודך.
על דבר מלחמתו בחזקיהו יתפאר סנחריב בחקיקותיו, כי עלה על כל ערי יהודה הבצורות ויתפוש מהן ארבעים ושש, וערים פרזות לאין מספר. ומאתים אלף ומאה וחמשים איש מיושביהן הוליך בשבי, ומלקוח רב מאד סוסים ופרדים, חמורים וגמלים בקר וצאן אשר לא יספרו מרוב, וכי שם מצור על ירושלם ויכלא את מלכה ככלוא את הצפור בכלוב, וכי נתן לו חזקיה כפר שלשים ככר זהב ושמנה מאות ככרי כסף ואבני חן וסגולת מלכים. אך על דבר אחרית המלחמה אשר נס ממנה בבשת פנים, לא כתב מאומה (7–276 IV Urqu. ). אולם גם הורדוט היוני אשר כתב את ספרו זה כאלפים וארבע מאות שני, ובֵרוֹסַי הכשדי יספרו גם הם, כי אחרית מלחמות סנחריב במצרים ובארץ כנען היתה מגפה ומנוסה (96–265).
ונפלא הדבר מאד כי החכם האנגלי Basil Evetts מצא, כי מכסת שמנה מאות ככרי הכסף הרשומה בחקיקת סנחריב, היא היא מכסת שלש מאות ככרי הכסף האמורים במקרה–מ“ב י”ח, י"ד–כי תוכן ככר הכסף בארץ ישראל היה שמונה שלישי ככר הכסף הבבלי, אולם תוכן ככר הזהב שוה היה בשתי הארצות (281).
הרגת סנחריב בבית אלהיו ביד בניו (מ“ב י”ט, ל“ז. ישע' ל”ז, ל“ח. דהי”ב ל“ב, כ”א) שהכחישו המבקרים, מסופרת היא בחקיקה אחת החקוקה על מזבח אחד של אלילי אשור שנֶחטטו האומרת כי על יד מזבח זה נהרג סנחריב (307 IV Urqu. ).
ובחקקי כרוניקא אשורית שנחשפו בדורותינו, כתוב ומפורש לאמר: “כעשרים, לחדש טבת הֻכה סנחריב וימת בקשר ביד בנו, ויהיו כל ימי מלוך סנחריב באשור, שלש ועשרים שנה. ויהיו ימי הקשר מיום העשרים לחדש טבת עד היום השני לחדש, אדר, ובשמונה עשר לחדש סיון עלה אסר חדון בנו על כסא אשור” (302). ובכן זכינו למצוא גם בחקקי אשור, כי נהרג סנחריב על יד המזבח שהוא “בית אלהיו” וכי בידי “יציאי מעיו” הוכה וימותץ.
את פול מלך אשור הנזכר במקרא – מ“ב ט”ו, י“ט. דהי”א ה', כ“ו – לא ידעו מבקרי המקרא מי הוא, ויטילו ספק באמתת הכתובים, עד שמצא החוקר Pinches, לוח חרס אחד בבריטיש מוזעאום, שנחרת עליו בשנת כ”ב לדריוש אִשְׁתַזְפו, כי תגלת פלאסר הוא “פול” או “פולו” וכי ביחוד נקרא ככה מלך אשור זה בבבל (208 IV Urqu. Entdeck. ).
מתגלת פלאסר מצאנו חקיקות המספרות את מתכֻּנתו אל בני ישראל. לוח זכרון אחד מצא החוקר שראדער הגרמני, אשר בשורותיו הראשונות נפרכו רבות מאותיותיהן, ואין להציל מהן דבר ברור על אודות בית עמרי [שהיא שמרון] ועל ארצות אחרות שהוא מדבר שם כאחת. ובגלל זה לא נביא בלתי אם את השורות האלה: "ארץ בית עמרי הרחוקה – – את כל יושביה ואת קנינם הלכתי אשורה את פֶקח מלכם הֶמַתִ… "[או המית?] את הושע [בן אֵלָה] הפקדתי. עשרת ככרי זהב ואלף ככר כסף ואת… “לקחתי….” ועוד שמור לזכרון זה משנה זכרון לתגלת פלאסר,את פקח מלכם “הדיחו ואת הושע הושיבו עליהם עשרת ככרי זהב… ככרי כסף.. את מִסָם לקחתי וכו'” (20–219 Urqu. ). הזכרון השני מעיד, כי קושרי בני ישראל המיתו את פקח ביד הושע (וע' מ“ב, ט”ו, ל').
מלך אשור אשר הגלה את עשרת השבטים, לא מצאו מבקרי המקרא זכר בספרות הנכר, ובכן כחשו ויאמרו כי לא היה ולא נברא, עד שחטטו ומצאו משקל נחשת מֻצְהָב בתבנית אריה שעליו חרותים דברים אלה: “בעשרים וחמשה לחדש טבת עלה שלמנאסריד על כסא אשור”. ועוד זכרון נמצא לו “בשנה החמשית מת שלמָנוּ-אסרידו בחדש טבת. שלמנו-אסרידו מלך בארץ אשור ובארץ אכד חמש שנים. בחדש טבת בשנים עשר בו עלה סרגון על כסא אשור, ובחדש ניסן עלה מרדוך-אבלא-אדינא [מראדך-בלאדן] על כסא בבל” (6–235 Neue Entdeck. ).
גם שם סרגון – ישע' כ‘, א’ – הוליך שולל את מבקרי המקרא, באשר לא מצאו את זכרו בשום מקום אחר. והנה זכה Botta הצרפתי כונסול עיר מוסול, לחפור בעיי כוּרְזָבָר Chorsabad הרחוקה כחמשה מלים מצפון נינוה, ולחשוף היכל רחב ידים מאד ולמצוא שם המון חקיקות לאין מספר, ובתוכן גם את חקיקה זו, שהיא מלואים למאורע הנזכר בדברי נביאנו “בשנת בא תרתן אשדודה בשלוח אותו סרגון מלך אשור וילחם באשדוד וילכדה – ישע' כ‘, א’ –”. ואלה דברי החקיקה האשורית: "עזוּרי מלך,אשדוד "חשב בלבו לבלתי השב עוד מנחה, וישלח דברי רע לכל המלכים אשר מסביב על אדות "ארץ אשור. על כן שניתי את ממשלת בני ארצו, ואמלך עליהם את אחימיתי אחיו. "אנשי חַתִּי6 דוברי שקר שנאו את ממשלתי וימליכו עליהם את יַתְנָה הפושע, אשר "כמהם כמוהו לא יראו את הממשלה–ממשלתי (?)–בחמתי אשר בלבי נסעתי ברכב, “בחיל הרגלי אשר לי ובפרשי, אשר למען שמור אותי לא משו ממנו, עירה אשדוד–” Asduda –עירה גת – Gintu – ועירה אשדוד-רימון – Asdudrimnu – ואצור "עליהן ואלכוד אותן. ואת האלהים אשר בתוכן ואותו – את המלך עזורי – ואת עם "ארצו, כסף וזהב ואת סגולות היכלו שמתי לי לבז, ואשובה וָאִבֶן את עריהם "ואשכן בתוכם את עמי הארצות אשר הורישו ידי, ואשימה את ראש שרי “צבאותי7 לנציב עליהם, ויהיו לי כעם ארצי וישאו את עולי” (241 IV Neuw Entd. )
לפי העולה מדברי החקיקות, מָלך סרגון זה תחת שלמנאסר, והנה באחת מחקיקותיו נמצא זכרון זה: "על שמרון צרתי ואלכדה, שבעה ועשרים אלף ומאתים ותשעים איש "היושבים בתוכה הגלתי, חמשים רכב מידם לקחתי, ואת יתר קנינם הרשתי להם לקיים “בידם. את שר צבאי הפקדתי עליהם ואתן עליהם את מס המלך אשר מלך לפני” (246).
והנה במקרא לא נזכר בלתי שלמנאסר בלבד ולא סרגון. אולם אם נתבונן היטב נמצא, כי לא נקרא על שם שלמנאסר בלתי “העליה” לבד: “עלה שלמנאסר” (מ“ב י”ז, ג‘; י"ח, ט’). וכל הדברים הבאים נזכרו על סתם מלך אשור “וימצא מלך אשור” (י"ז, ד') “ויעצרהו מלך אשור” (שם) “ויעל מלך אשור” (ה'), או בסתם גמור שלא נזכר שם פועלו “וילכדוה” (י"ח, י'). ומליצות אלה נותנות מקום לתלות מעשים אלה גם באחרים בלעדי שלמנאסר, וביותר בסרגון שידענו שמלך תחתיו, ולהחזיק כי סלוק שלמנאסר היה לרגלי מיתתו, או לרגלי קשר שקשר עליו סרגון ויעל על כסאו, או בגלל טרדותיו נתן את המלחמה ביד סרגון היושב לבטח עמו, והוא היה הנוצח. ואחרי כן כאשר עלה על כסא אשור, צרף אותם סרגון לשאר גדולותיו ויקרא גם אותם על שמו (וע' Urqu. 5–244). לבד מזכרון סרגון על דבר כבוש שומרון, מצאנו לו עוד חקיקה מקולקלת מאד, ואלה דבריה: “משים רכב לקחתי לי בתורת בזת המלך… (ותחת הגולים) שמתי (את "הארץ) למושב ליושבי הארצות הנכבשות (בידי), מס כמסי בני אשור שמתי עליהם” (246). דברי סרגון הסתומים המקוטעים האלה, מקבילים לדברים הברורים והמפורשים הכתובים "ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומֵעַוָא מחמת ומספרְוַיִם וישב בערי שמרון תחת “בני ישראל וירשו את שמרון וישבו בעריה” (מ“ב י”ז, כ"ד). ושלש ארצות מארצות העמים הלא ידענו, כי מלכי אשור כבשום, הלא כן: חמת ספרוים ועִוה – שהיא עַוָא – (ע' י“ט, י”ג וישע' ל“ז, י”ג).
החקיקות אשר הביאנו עד כה, הן חקיקות מלכי פרס בבל ואשור, אשר גם בטרם נעשו החטיטות האחרונות, ידעו משכילי ארופא מפי רבותיהם היונים והרומים את הדבר בכללו, כי מלך פרס פלוני או מלך בבל או אשור פלוני, אנשים שהיו בעולמם הם. ואם לא ידעו מאומה מספרותם, ידעו בכל זאת את הדבר בכללו, כי מכל מקום ספרות כבר היתה להם. ובהיות למשכילים בוזי ישראל ההם, נאמנים ספקות של הגוים העריצים הקדמונים מוַדאות שלנו, עמדו לנו הידיעות הקלושות ההן על דבר הספרות הנעלמה ההיא, לתת לנו חנינה עלובה ומקופחת לפני המשכילים הנוחים שבהם, להסביר פנים ולאמר, כי אולי אפשר הדבר, כי גם בישראל החלה לצמוח מעין ספרות בימי הגוים הגדולים בעלי ספרות ההם. אולם כל האומר, כי הפרופסורים האריים ותרנים הם, אינו אלא טועה, כי מדקדקים אדונים אלה עם היהודים כחוט השערה. וגם בשעה שנותנים, שמאת נותנת וימין מעכבת, כי את כל הקודמות זרו הלאה וישימו לראש סופרי ישראל, את עמוס הנביא, באשר ימיו חלו להיות בימי הראשונים במלכי אשור, אשר שמותיהם נודעו להם. אך לפני עמוס, שהם ימי עזיהו מלך יהודה אשר החלו לפני חשבוננו בשנת 2956, לא אבו להקדם את ימי ספרות ישראל אף רגע אחד, כי כלל זה הוא כמו שמור בידם, כי היהדות פסולה לעדות, ועדים כשרים ונאמנים הם רק הגוים לבדם, ואם הם שותקים ואינם אומרים כלום איך יאמינו ליהודים?!
אך פתאם בשנת 5629 הקיצה אבן דומם לתחיה, הלא היא מצבת מישע מלך מואב אשר סכלה את חכמתם. הן אמנם כי לעצם הענין אין לסמוך הרבה על דברי המצבה הזאת, המלאים איבה ונאצה לישראל, כי מלבד שהיא נוגעת הרבה מאד בעדותה ככל חברותיה, הנה היא מקוצצת ודבריה מקוטעים. וגירסות קוראיה שונות. אך דבר אחד עולה ממנה בכלל, כי בימי מישע אשר חרת את דבריו על מצבתו – אשר חלו להיות בשנים הראשונות ליורם בן אחאב שמלך בשנת 2865, שהם תשעים שנה לפני ימי ראשית מלכות עזיהו, ויותר הרבה ממאה שנה לפני ימי נבואת עמוס–כבר היתה גם למואב שפת ספרות וסגנון הסתורי הנאוה לכל אומה מתוקנת. והסגנון הזה דומה מאד לסגנון ההסתורי שבכתבי קדשנו. ועתה אם היתה ספרות מסודרת למואב, העם הקטן הנשכח מלב ואשר לא שם לו בנוים, על אחת כמה וכמה כי היתה ספרות מסודרת בימים ההם לישראל, העם אשר הכשרון היה תמיד על אף אויביו, הסמן המובהק שבו וטיבו המיוחד לו. יתבונן נא הקורא בסגנון מישע בשפת המואבית הדומה לעברית בחרוזים אחדים, שאני מעתיק בזה אות באות:
"וָאַעַש הַבָּמַת זֹאת לִכְמֹש בַּקָרְחָה בָּמַת מֵשַע8 כִּי הֹשִעַני מִכָּל הַמְלָכִם וְכִי הִרְאַנִי בְכָל שֹנְאָי:
"עָמְרִי מֶלֶכ יִשְׂרָאֵל וַיְעַנו את מֹאָב יָמִן רַבִן 9, 10 כִי תְאַנַף כְמֹש בְאַרְצֹה
“וַיַחְלְפֹה 11, בְנוֹ 12 וַיֹאמר גַם הֻא אַעֲנוֹ. אֶת מוֹאָב: בְיָמַי אָמָר וָאֵרֶא בֹה ובְבֵיתֹה:” 13
ועתה אם היה סגנון זה שגור בפי איש מואב וכתב זה מיושר בידו, אין זאת כי קדמה תחלת הסגנון ותחלת הכתב כמה מאות שנה קודם לכן. ואם במואב כך, על אחת כמה וכמה מוכרע הדבר, כי ספרות ישראל קדמה כמה מאות שנה לפני כן.
בשנת תקפ“ט מצא החוקר הגדול Champolion הצרפתי בחרבות קַרְנַק במצרים, חקיקה מצרית לשישק מלך מצרים הפורטת בפירוט גדול את “כבוש ערי המצורות אשר ליהודה – דהי”ב י”ב, ד' – אשר לכד המלך ההוא בשנת 2787" (ע' ח"ב 76 בהערתנו 1). וכבוש זה נזכר רק בס' דה"י הנעלב גם בפי כל קטן שבקטנים שבמבקרי המקרא.
על דבר אבני בית המקדש שבנה שלמה, כי לא הונף עליהם ברזל – מ“א ו', ז’–מעיד החוטט הגרמני Kapitän Warren, שבדק את אבני יסוד המקדש, כי פשפש היטב ולא מצא עליהן שום רושם, כי כלי ברזל עלה עליהן אחרי הקבעם בבנין. לעומת זה מצא רשמים של סקרה אדומה על האבנים ההן, אין זאת כי אם יען סִתֵת אותן המסתת במקום המחצב, ולהנתן היו צריכות בתוך הבנין הרחוק, ע”כ היה למסתת לרשום היטב את מקום קביעתן בנדבך. והחוקר עמנואל דייטש מעיד, כי את מרבית הרשמים ההם הכיר, כי אותיות וספירות צדוניות הם, ואם כן הם מעשה “בוני חירום והגבלים” – מ“א ה', ל”ב – (75,73 IV Neue Entdeck. ).
ובכן מתוך כל זה יוצא כנגה, כי קים שלמה בראשית בנותו את בית ה' בשנת 2745 את הכתוב בתורה “לא תניף עליהם ברזל” (דבר' כ"ז, ה') “לא תבנה אתהן גזית” (שמות כ', כ"ה).
והחוקר המפורסם Conder האנגלי בספרו Die Bibel u.der Orient “המקרא והקדם”, מודה ומוכיח ומכריע – אע"פ שגם הוא נלכד בשחיתות מבקרי המקרא – כי פרשת גבולים שבס' יהושע, בימי יהושע נכתבה. בתוך הראיות הרבות כון החוקר המופלג הזה שמות 119 ערים שביהושע, לערים שכבש Thotmes השלישי לפני יציאת מצרים (72,111 Neue entdeck. ).
עד הנה דברנו על הדורות אשר היו אחרי משה רבנו. הקול הצלול העולה מדברי כתבי הקדש על אדותם, וזכרונותיהם הברורים הנקראים ומתפרשים ומתישבים מאליהם, לא הספיקו לפרופסורי האריים ולמקצת המשכילים החדשים הנדחים והנגררים אחריהם, להכשיר את עדותם, עד כי אנוסים היינו לחזר אחרי עדים ומפרס ומבבל, מאשור וגם ממואב. אוי לדור שעלתה בימיו כך! במקום שישעי' וירמ', עזרא ונחמיה אנשי האמת כלילי הטהרה והצדק פסולים, או לכל הפחות עדותם מפוקפקת, שֵם שלמנאסר סנחריב ומישע מלך מואב העריצים הפוחזים, אנשי הדמים, השקר והשכרון כשרים ונאמנים, ולא עוד אלא שגם אנו שמחים בכל לב אם עדותם מתקבלת, כי סוף סוף אנו יודעים כי אין אנו רשאים לזלזל כל עדות שבעולם, כל זמן שהיא באה לפי תומה, וכל זמן שאינה מוכחשת מפי עדות חשובה וכשרה ממנה. אולם לדבר אחד יש לנו לשום לב, איככה יש לנו לכלכל את דרכנו במקום שדבריהם סותרים לדברי כתבי הקדש, או במקום שסדר זמנים של שניהם איננו משתוה, כדברי מי משניהם יש לנו להכריע? – גם פה אנו נזהרים שלא לפסוק ח“ו על פי זקני בית דין של ישראל, אף כי דבריהם לנו הם כדברי האורים. אך הודאת בעל דין חביבה וצריכה לנו מאד, ע”כ מטים אנחנו את אזננו להוראת דַיָנִים מומחים לדבר זה מקרב החכמים, הידועים יותר לחכמי הגוים, מאשר הם ידועים לנו, ואשר בקיאותם גדולה מאד בקדמוניות אשור בבל. נשמעה נא דבריהם! שראדער אף כי בכלל הדבר הוא מעמיד את הזכרונות החקוקים למלכי פרס על חזקתם, בכל זאת מטיל הוא ספק באמתת דיוק קביעות הזמנים של מאורעות אשור בזכרונות מלכיה (463 2 Aufl. Schreder die Keilinschriften u. d. alte Test. מובא 188 IV Neue Entdeck בהערה).
והאסיריולוג המובהק והנכבד מאד פרופ' Oppert מתאונן וכותב: “כמעט לחוק היה כיום להוציא את דברי ספר מלכים ודה”י מחזקתם. ואני, למן היום אשר נחשפו לנו זכרונות אשר זה שלשים שנה, נשאתי את קולי על הדרך הזאת, אשר לא דרך בקרת הוא, ועודני מחזיק בדעתי, ואומר כי על פי מעמד מדע קדמוניות אשור, יש לאל ידנו להוכיח, כי ספר מלכים הוא הוא היסוד המוסד לדעת ההסתוריא. והכרונולוגיא של חקקי אשור יש לה להרכין ראשה לפני הדיוק ההנדסי –דיא מאטעמאטישע גענויאיגקייט–של כתבי הקדש" (מובא 143 Neue Entdeck. ). ואם יש לכל משכיל על דבר, לבלתי רוֹעֵעַ חזקת כל מאורע, כל זמן שהוא מתקבל על הדעת עד שיודע לו במה הורעה, הלא יש לו להתבונן, עד כמה שונים זכרונות כתבי קדשנו מזכרונות מלכי הקדם. סופרי כתבי הקדש אינם מרבים להתהלל במעשיהם, ובמרבית דבריהם הם מוכיחים את דרכי עמם על פניהם, ומבקרים מעשיהם בבקרת חמורה מאד ומרבים להזכירם את שגיאותיהם ואת כשלוניהם, למען פקוח עיניהם על דרכם. ומלכי גויי הקדם מתהללים בחקיקותיהם כל היום, בגבורתם וגם באכזריותם, ורק את דברי נצחונותם יחוקו לזכרון ואת דברי מפלתם יכחידו תחת לשונם. ועתה ישפוט נא הקורא הישראלי, בעיני מי משתי כתי סופרים חביבה האמת על כל, ובעיני מי משתיהם חביבה גאוָתה על כל? ועל פי זה, עדות מי נאמנת מחברתה?
ולהוזן ומקצת רבותיו ורבים מחבריו וכל המון תלמידיו יכחשו בתוך כל כחשיהם, שהם הם כל עצם מלאכתם, במציאות האבות, וידברו עליהם ועל כל הכתוב על אודותם בתורה, כעל דמיון בדוי, מלב איזה כהן בדורות האחרונים לבית ראשון, או מלב איזה רב בבבל בדורות הראשונים לימי בית שני, באמרם כי דור האבות שבתורה היה עוד דור פרוע ונבער בלי שום ישוב ותרבות, וכל הזכרונות הבאים אינם בני הזמן ההוא, כי אם יצירי דמיון דורות המאוחרים, המתוקנים על פי טעם מאוחר מאד. וגם שמות האבות אינם בשום פנים לא שמות עברים ולא בני זמנם האמור בתורה, אף אינם שמות של נפשות קיָמות כלל.
והנה מאת ה' היתה זאת לגלות צפונות מני קדם, אשר לא ישאירו דבר אחד מדברי המערערים, על מכונו. ולא רק זכרונות נגלו לנו, המאשרים את זכרונות התורה, כ"א גם מערכי שמות, המוכיחים כי שמות אבותינו שמות עברים גמורים הם. בגנזי אַמֻרָבִי בן דור אברהם בארץ בבל, ארץ מולדת אברהם, נמצא שם איש, אשר גם הוא נקרא “אבֻרָמָה”, והחוקר Pinches מצא בקדמוניות הדור ההוא את שם יַעַקְבְאֵל ואת שם ישמעאל (268 I Neue Entdeck. ).
אחת מן הקושיות שהקשתה הבקרת העוקרת היא, כי תולדות אברהם סותרת את עצמן, כי אברהם הלא בא מארץ בבל לפי דברי התורה, וכל דרכיו הלא דרכי בני שם ובני עבר הן.
על זה תענינה החקירות, אשר נחקרו לרגלי החטיטות החדשות. החוקר Sayce האנגלי מכריע, כי בדור שהתורה קובעת את ימי אברהם, משל גם בבבל מטה עברי מדבר עברית, גם שם המלך אמרבי גם שמות יתר מלכי בית אביו לא מבבל מוצאם, כי אם מנגב ערב. ואמנם לא יצירי לשון ערב הם השמות ההם, כ“א יצירי לשון עבר הם. ובכן לא צאצאי עם בבל היו המושלים באור כשדים, בימי הולד שם אברהם, כ”א בני שבט עברי או ערבי-דרומי. שטרי חוב ושטרי אמנה של סוחרים בדורות ההם, שנחטטו לרוב בבבל, יעידו כי המון רב מיושבי הארץ נחשבו על המטות ההם. ודבר זה הוא עדות מוכרעת מאין כמוה, עד כמה נאמנו דברי התורה האומרת, כי שני בנים היו לעבר, שם האחד פלג אבי העברים [הצפונים ] ושם השני יקטן, הוא אבי שבטי הערבים הדרומים [לאמר העברים הדרומים ]. הדמיון הגמור לדברי התורה ולזכרונות בבל העתיקה שנגלו זה עתה, עוקר מעקרה את דעת “המבקרים” החדשים, השָׂמים את זכרונות התורה לפרי מחשבות סופרים כותבי חזון לבם בארץ ישראל, אחרי אשר נתברר הדבר בכל מיני בירור, כי בימי שבת ישראל בארצו, כבר אבד ונשכח כל זכר לזכרונות בבל העתיקה (269 I Neue Entdeck. ), וכי כל אשר נכתב בתורה נכתב לפני כניסתם לא"י.
אור כשדים עיר מולדת אברהם ואחיו – ברא' י“א, כ”ח. ל"א – היתה בנויה על חוף נהר פרת המערבי, הוא החבל הצר אשר בין פרת ובין מדבר ערב, המושך והולך מן בורסוף אשר בצפון עד לשון ים פרס. לכל החבל ההוא ולכל המקום אשר ישתפכו נהרות פרת וחידקל הימה, קראו אנשים בבל ארץ כַשְדוֹ, והבאים אחריהם קראו לה קרדו, והאחרונים קראו לה כַלְדוֹ. גם שם זה אור כשדים14, ולא אור כרדים ולא אור כלדים, אות נאמן ומכריע הוא, כי זכרונות אברהם הם בני שמנם, האמור בתורה (278 Hommel Altisr. Ueberlieferung ).
למען דעת את מראה פני דברי הימים בבבל – אשר עליה נחשבה כשדים ארץ מולדת אברהם אבינו – ובכנען, יש לנו לשמוע תוצאות זכרונות החקיקות העתיקות שנגלו לנו זה עתה.
נשמע נא את דברי החוקר Hommel, אלה הם דבריו: "אם נשים את עינינו אל "זכרוני החקיקות של בבל העתיקה, לימים הראשונים [לא לראשוני הראשונים] – נמצא, "כי באלף השני ובאלף השלישי לפני התאריך הנוהג, מלכו בדרום בבל מלכי שנער – " sumerische Könige – ומלכי בני שם, זה על יד זה, מבלי סור איש למשמעת רעהו, "חליפות, בעיר שירגלה, אור וגישין, ועוד פעם, בעיר אור ובעיר אֶלָסָר. ולעומתם מלכו “בצפון מלכי אַכָּד – עד שם זה ברא' י‘, י’, – אשר סרו לפרקים למלכי הדרום”.
והנה מצא הכונסול הצרפתי de Sarzec חקיקה, אשר חקק מלך וכהן בעיר שורגולה בשפת שנער, ושמו גִדֵעַ, כאלפַים שנה לפני התאריך הנוהג, העורכת את פרשת דברי בנין היכלו אשר בנה. והנה שם כתוב, כי הביאו את הארזים לבניָנו מהר אמנה אשר בארץ האמורי, ואבנים מארץ דדן הקרובה לארץ מואב, ונחשת ועצים וברזל מנגב ערב.
מדברי החקיקה הזאת אנו למדים, כי יד המלך הזה היתה פרושה במערב עד ים המלח והר הלבנון, ובנגב עד עיר מדינה אשר בערב. ומזה יתבאר לנו איככה יכלו הערבים בנגב ערב לשיר כבר בעת ההיא, אלפים שנה לפני התאריך הנוהג, את שירי גבורת נמרוד אשר מקומו היה באשור ובבבל (35–33 Hommel, Altisr. Ueberl. ).
תחת מלכי כהני שירגולה המושלים בבבל, קמו מלכי אור [כשדים], אשר קראו לנפשם מלכי שנער אשר בנגב. ושנער היא דרום ארץ בבל, אשר נקראה אחרי כן כשדים, אשר עליה תחשב אור. ואכד היא בצפון הארץ. אחריהם משלו מלכי בני שם בעיר גישין, וגישין היא בטבור ארץ בבל. גם הם קראו לנפשם מלכי שנער ואכד. אחריהם מלכו עוד הפעם מלכי אור מגזע שֵׁם, אך קרוב הוא כי ממלכתם לא גדלה כממלכת המושלים אשר היו לפניהם, כי שנער לא היתה עוד להם, אף אכד לוקחה מידם, כי מלכים אחרים מלכו על שתיהן. אולם תחת שתי הממלכות אשר נקרעו מהם, פרשו מלכי אור את ידם על עילם, על ערב ועל ארץ המערב, ויקראו לנפשם: מלכי ארבע רוחות השמים15 (36). תחלת מלכות זו היתה עוד לפני ימי אברהם אבינו, ובחרבות היכל אשורבניפל מלך אשור נגלו לנו פרקים גדולים וקטנים מסֵפר אסתרולוגי, ושמו “ניר-בְעֵל” אשר כבר היה כתוב בימי מלכי אור ההם. ספר זה פורט על דבר מלכות אור פרטים רבים וחשובים, המסתַיעים גם מרשימות של קרבנות שנמצאו בבבל, התואמות עם ספר זה בעדותן, ומספר כי גם מושלי אַרְוָד וערב סרו למשמעת מלכי אור (37).
מכל זה מתברר ועולה, כי נודעה בימי אברהם יד מלכי בני שם, המושלים בבבל על כל ארצות ארם, צידון וכנען ועל רבות מארצות ערב (38). מלבד כל אלה הוכיח התייר Eduard Glaser, כי בארץ נוב Nubien הקרובה למצרים, כבר משלו בני עילם כמאתים שנה לפני ימי אברהם, ובכן נודעה יד בני שֵׁם גם שָׁם (39).
ומה נפלא הדבר כי ככה גברה רוח בבל גם במצרים וכנען, עד כי גם אחרי סור יד בבל מעל כנען, קרוב לימי משה רבנו, ורבים מעמי כנען סרו אז אל משמעת מצרים, היו כתובות, האגרות ההולכות ובאות בין עמינופיש השלישי והרביעי מלכי מצרים, ובין נציביהם בארץ כנען, לא בלשון אחת משני העמים האלה, כי אם בשפת בבל, אשר באמת לא היה עוד דבר להן עמה בעת ההיא. – וחליפות המכתבים האלה על גבי חרסי לבנה נחטטו בחרבות “תל-אל-אמרנא” בשנת 5648.
ותרבות בני בבל אלה תרבות בני שם היתה. ולא עוד, כי אם התרבות הזאת היא לבדה היתה הכוללת והמשותפת לכל עמי ערב. ויצירות תרבות בני שם אשר נוצרו בארצות ערב, היו נבדלות אשה מרעותה, וכל אחת מהן היתה מיוחדת רק לשבט, אשר על ברכיו יולדה. וזה לנו האות, כי שמות החיות, הנטעים והמתכות המצוים בבבל, משותפים הם בשמותיהם לכל בני שם. לא כן שמות המינים אשר מוצאם הם בארץ ערב, כי כל עם מבני שם קוראים להם בשמות אחרים, ומתוך זה מוכרע הוא, כי רק בבל היתה ארץ ומכורת כל בני שם, ולא ארץ ערב (76–270 I Neue Entdeck. ).
מאור כשדים יצא אברהם עם אביו וביתו “ויבאו עד חרן וישבו שם” – בראשית י“א, ל”א – וחרן נבנתה על גבול צפון בבל בין פרת ובין חבור, על אם הדרכים וידה נטויה על הדרכים ועל מעברות נהר פרת. ופתרון שם הרן הוא: דרך (ע' דברי Einer ודברי Harper שם 17 II ). והתַּיָר Schrader הכיר בחקיקות בני אשור העתיקות, הנמצאות במקום הארמי ההוא, כי הן נוטות לשפת עבר הרחוקה, ולא לשפת ארם שפת המקום. ודבר זה יכריע גם את מבקר המקרא ההוא להחזיק על כרחו גם הוא, מאין לו דרך אחרת, כי אברהם העברי התגורר שם ובית אביו השתקע שם (20).
החקירות האלה אשר לא באמדן פורח וברוח שפתים נהיו ונבראו, כי אם פרי זכרונות הם, אשר נחצבו בצור בעט ברזל לדורות עולם, שמו פנים חדשות לדברי ימי הארץ, כי הגיהו הגיחו את אורן אל מחשכי אלפי השנים הקדמוניות, עד כי נעלה מהן הערפל. ותחת אשר כל ימי היות חכמי אירופא מחזרים על פתחי יון ורומי, התחילה להם ההסתוריא רק אלף שנים לפני המנין שהם מונים לו, מתחלת היא להם כיום שלשת אלפי שנה לפניו, ככל אשר החלה לנו בני ישראל מימות עולם. לרגלי החדושים הגדולים והנוראים ההם, היו למרמס ולבוז כל הפלפולים הקלוטים מן האויר, שפלפלו ולהוזן וכל סיעתו בבית מדרשם, והחלומות שחלמו להם בבית משכבם.
יותר מאשר כחשו מבקרי המקרא בקדמות כל זכרונות התורה בכללם, כחשו בפרשת מלחמת כדרלעמר והמלכים אשר אתו, במלכי סדום ועמורה. אין קץ לדברים הבוטים כמדקרות חרב, אשר ערבו האנשים ההם את לבם להטיח על פרשה זו ועל כותבה, כי היה יהודי רמאי בבבל בתחלת ימי בית שני. ומה רב הלצון אשר התלוצץ כל אחד על פרי הדמיון היהודי הזה – על הדמיון אשר דמו האדונים ההם בפרשה זו נדבר בסוף המאמר – אך השחוק הזה היה להם פתאם למחתה (ע' מבוכתם Altisr. Ubrifr. 160–7 ). לוא היתה ליצנות מותרת גם לנו, כי עתה היה כיום מקום לנו להתלוצץ על חכמת אנוש, אשר ערבה בגאותה את לבה להכזיב את דברי התורה, אשר היא לבדה הביאה אורה ותרבות אמת לעולם, בראותנו כי עדים ישני אדמת עפר הקיצו להכלים את החכמה הזאת ולהכזיבה על פניה, אך לא ללצון עינינו, כי אם להוכיח נגד אחינו את אמתת תורתנו שהיא נשמתנו ומקור חיינו.
George Smith מצא בימינו לוח חרס באור כשדים, אשר בו חקוק זכרון מלך אחד ושמו “כְּדֻרמָבּוֹךְ אבי ארץ האמורי”, ובחקיקות אשר נגלו שם אחרי כן נאמר על המלך הזה, כי ממשלתי הקיפה את ארץ ארם ואת ארץ עילם (307 I Neue Entdeck. ). ולכדרמבוך היה בן אשר מלך תחתיו ושמו אִרְיַכּוּ. המלך הזה אשר עיר ממלכתו וממלכת אבותיו תקרא בפי החקיקות “לַרְסָא”, קרע אליו מיד מלכי אור כשדים, את אכד ואת שנער. אולם בכל היותו מלך תקיף, סר אל משמעת מלך עילם, אשר שמו חקוק על חקקי הזכרונות “כֻּדֻרְלֻעַמַר”. מלבד המלכים האלה נוסד כמאה שנים לפני זה, בית מלכות ממשפחה אחת ממשפחות בני ערב, אשר ממנו יצא בדור ההוא מלך גדול, ושמו אַמֻרָבִי, אשר הכה מלכי לרסא ועילם וישימם אל משמעתו. מני אז היתה ממלכתו ראש כל ממלכות בבל. לאמרבי קראו אנשי בבל, אַמֻרַפַּלְתּוּ ( Altisr. Ubrifr. 40–41 ). והחוקר Pinches מצא בלונדון שבר לוח חרס שעל צדו האחד חרות שם אמרבי, ועל צדו השני חרותים שמות אנשי ריבו, הלא הם: אריכו וכדרלעמר ועוד שלישי נמנה עמהם, הלא הוא תֻדעֻל.
ועתה יתבונן נא הקורא אל גופי אותיות השמות המתקיימים בפי כל המבטאים אותם בשוה, ויעלים עינו רגע מן הנקוד המשתנה בפי בני העמים השונים, וישתומם לראות, כי א) אמרבי הנקרא אמרפלתו מלך בבל, הוא אמרפל מלך שנער האמור בתורה–ברא' י"ד, א’–. ב) אריכו מלך לרסא הוא אריוך מלך אלסר –שם–. ג) כֻדֻרְלֻעַמַר מלך עילם הוא כְדָרְלָעמֶר מלך עילם–שם–. ד) וְתֻדְעֻל הוא תִדְעָל מלך גוים–שם–. והנה המעט מיד המסכות אשר היתה טובה עלינו, לגלות מני חשך את שם ארבעת מלכי בבל אלה, והנה נגלה לנו גם שם אשת אריוך מלך אלסר, אשר נקראה חֲמַת עַשְתּוֹר בת Arad-Uri-Ki (190) שם אבי המלכה הזה יש לקרא לדעתנו עֲרָד-אֶרֶך (?) אַרְוַד=אֶרֶך (?) או אַרְוָד הָאַרְכִּי.
לעומת השפע השופע לנו בזה בבירור שמות ארבעת מלכי הברית בבבל, לא נגלה על דבר שמות אנשי ריבם, מלכי ברית סדום, בלתי אם דמיון שֵׁם לשם אחד ממלכיהם. בחקקי הזכרונות לתגלת פלאסר השלישי מצא Sayce את שם “שַׂנְאִבּוּ מלך עמון”. ולפי דרכנו למדנו כי שם זה של שנאב מלך אדמה–ברא' י" ד, ב’–שם מצוי היה בממלכות עבר הירדן מזרחה (313 I Neue Entdeck. ).
בחקקי מלך עילם ידובר הרבה על ארץ מַרְטוּ או מרתו. ושם זה אינו אלא קצור לשם אַמַרְטו או אַמַרְתּו. והארץ הזאת היא ארץ האמורי, לאמר ארץ ישראל ובקעת הלבנון שעל ידה. ויש אשר קראו לה “מַתְ16-אַמֻרִי” לאמר ארץ האמורי. ויען כי ארץ ישראל במערב בבל היא יושבת, על כן החלו לקרא כן בבבל לארצות המערב בכללן (172 I Altisr. Ubrifr ).
ארץ האמרי הזאת נזכרת בזכרונות דברי הימים למלכי בבל, כארץ סרה למשמעת מלכי בבל וביחוד למלכי עילם, אשר ראינו זה מעט, כי כְדָרְמָבוֹך מלך עילם קרא לנפשו “אבי ארץ האמורי”, ועל כן במרוד מלכי סדום ובנותיה, אשר גם ארצותיהם תחשבנה על ארצות האמורי, עלו אמרפל ואריוך כדרלעמר ותדעל, עליהם למלחמה.
מפי החקיקות נודע לנו, כי בראשונה רמה יד כדרלעמר בממלכות בבל, ואחרי כן הכהו אמרפל ויהי לו למס. ובכן יש מקום להחזיק, כי בעלות יד אמרפל על כדרלעמר, הכביד את ידו על מלך עילם זה, ללכת הוא ושני מלכי בריתו, אשר בראשונה היו כלם אנשי ריב לו17, לעזור אותו ולהשביח את שאון סדום ובנותיה, אשר התפרצו מפני עילם ממלכתו, ולהשיבה לו, על כן ירָאה פעם אחת אמרפל כראש לכל המלכים – ברא' י“ב, א' – באשר הוא התקיף שבכלם, ופעם יראה כדרלעמר כראש לכלם–ה‘. ט’. י”ז–באשר הוא מלך עילם, אשר אל משמעתו סרו הממלכות המתפרצות מני אז. אך באמת אין עלינו אחריות הפרטים הנעלמים ממנו שקדמו למלחמתם, אחרי אשר עקרי הדבר מתקַימים ומתבררים.
מלבד עדות החקיקות על כלל הפרשיות המדברות על אודות אברהם אבינו, יעיד על יושנן גם פרט זה:
משפט אשה עקרה לתת את שפחתה בחק בעלה, למען תלד לו בנים, וחובת שפחתה לבלתי התגדל על גברתה, ומשפט הגברת להשיב את השפחה לעבדותה הראשונה, אם תרים את ראשה עליה, ככל אשר אנחנו רואים בשרה אשת אברהם והגר שפחתה – ברא' ט"ז, א’–ו' – כבר היה נוהג בכל פרטיו בבבל בימי אברהם אבינו (139 D. H. Müller, Gesetze Hummurabis ).
על דעת איש לא יכלה לעלות, כי יבא יום ויכחישו מבקרי המקרא, גם את דבר היות אבותינו עבדים במצרים, אך כי הדעת מכרעת, כי לא נחשדו ישראל לבדות על אבותיהם את דבר העבדות, אשר לא יתן אותם כלל וכלל לתהלה בעיני הגוים. אך בכל זאת למען עקור כל מה שכתוב בתורה, נמצא בקרב אנשי המדע האריים, אשר ישוה להם לגול מעל ישראל שנוא נפשם, את חרפת העבדות, רק למען הכחש קדמותו. המבקרים האלה מחליטים, כי אף שם ישראל לא נודע במצרים, וכי כל התורה כלה נכתבה סמוך לגלות בבל מלפניה או מאחריה.
על טענות כאלה אין לענות בדברים נכוחים של טעם, כי אם יש לטפל ולגלגל עמהם בלקוטי אותיות, אשר רק באלה נפשם חפצה. והנה מלבד כי קרוב הוא כי אבותינו העברים, הם הם העם אשר נזכר כמה פעמים בזכרונות מצרים העתיקה, בשם עם “אַפְרִי” או “אֶפְרִי” מגזע שם, אשר עבד את מצרים בפרך, ואשר לפי הדעה המתקבלת אין מלה זאת אלא שבוש שם “עברי, ומלבד כי יש זכרון לעם «Isril» גם בחקיקה שנמצאה בשנים האחרונות ( Altisr. Ubrifr. 258–9 ), הנה העלו חוקרי לשונות הקדמוניות בידם, כי מלות רבות שבתורה, מלות מצריות עתיקות הנה כגון: שתי, זרת, אחלמה, לשם, פשתה, איפה, הין (292) וגם מלת “אברך” – בראשית מ”א, מ"ג – שאמרו רבותינו שאינה אלא ל' “ברכים” (ספרי דברים א' א') מצאנו, כי מלה גיפטית – קאפטיש – היא שמוצאה מל' מצרית העתיקה ועודנה שגורה עד היום במצרים בפי הפלחים הקוראים כן בהבריכם את גמליהם: «abrock» (Neue Entdeck. II 104 ). וכן הכריע Cooke האנגלי, כי שם “צפנת פענח” אשר קרא פרעה ליוסף, פתרונו בשפת מצרים העתיקה: מזון החיים, או: דגן החיים (שם). ושם זה הלא נאוה מאין כמהו ליוסף “המשביר בר לכל עם הארץ” לחיותם ברעב. ולדעתנו יש למצוא גם בשמות בני אדם שבמקרא מן הדור ההוא את העצם המצרי18.
החוקר Vigoureux חקר ומצא, כי למן השמש והכוכבים עד השרץ, הרמש והדגה, לא היה דבר בחלל העולם בשמים ובארץ ובימים, אשר לא היה לו זכר בפסל, תמונה או משכית, במקדשי מצרים ובקברותיהם. לא כן בני בבל, כי אליליהם לא היו רבים, ועל כן יען כי התורה היתה נתונה ליוצאי מצרים, הזהירה לבלתי עשות ולבלתי עבוד “תבנית זכר או נקבה – – כל בהמה אשר בארץ – – כל צפור כנף אשר תעוף בשמים – – כל רמש באדמה – – כל דגה אשר במים – – השמש – – הירח – – הכוכבים כל צבא השמים – דבר' ט”ז ט“ו י”ז – כל פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ (שמות כ‘, ד’) ( Neue Entdeck III 97–8 ). וע' דברי רבותינו שבכר השתוממו על דבר הפרוט הגדול הזה ואמרו “כל כך רדף הקב”ה אחרי יצה“ר שלא לתן פתחון פה למצוא מקום התר” (מכילתא שמות שם).
עוד העלה החוקר הצרפתי, כי המצרים היו מקריבים נסך ומנחה למתים, ואנשי כנען ואנשי בבל לא היו מקריבים כן, ועל כן יען כי נתנה תורה ליוצאי מצרים, צותה לפרוט בודוי מעשר “לא אכלתי באוני ממנו – – ולא נתתי ממנו למת – דבר' כ”ו, י"ד – " ( N. Entdeck. 98 ).
והודאי הגמור הניכר ומוכרע מתוכו לכל אשר עיניו בראשו, כי ליוצאי מצרים נתנה תורה, יבטל עוד ערעור סר טעם, אשר יערערו “המבקרים” על קדמות התורה בשאלתם, מאין ידעו כבר ישראל לכתוב על הגליונות בעת הקדמוניה ההיא? תשובה נצחת על שאלה קלושה זאת, היא כי הרבה מן מגלות הגומא שנמצאו ונפתרו ונקראו במצרים בדורותינו, קדמו הרבה ללידת משה רבנו, ובכן היה הכתב על הגליון דבר נוהג ובא זה כמה דורות בזמן כתיבת התורה (26 III ).
שמות הנפשות שבס' במדבר שעליהם ערער ולהוזן ביותר, של ימי משה הם על כרחם, כאשר הכריעו החוקרים מתוך חקיקות שאר בני שם, שהם בני הזמן ההוא, שנחטטו בדורנו. “למרות הדמיון הגמור של אלה לאלה” קרא החוקר הגרמני Hommel “יפלו כל צרופי האומדנות – של הבקרת – למשואות לאין מרפא ( Altisr. Ubrifr. 302 ) גם השמות האצורים בדברי הימים מדור משה הם, כגון: ישעי' – דהי”א ב‘, ל"א – יפלט – ז’, ל“ג – גם ימלך – ד', ל”ד – עתיקי ימים הם מאד (הערה שם).
ולהוציא מלב ולהוזן וסיעתו, כי מרבית שמות שבתורה מימי גלות בבל מוצאם, הוכיח החוקר ההוא עד כמה רחוקה, שונה ונבדלת תבניתם מתבנית השמות הנקובים בס' עזרא ונחמי' שמוצאם ודאי מגלות בבל הוא (301).
גם המלין שאפשר להן להיות נראות בעין דומות למלות הלשון הבבלית, שונות הן מאד ביושנן מן המלות הבבליות שבספרי יחזקאל ונביאי דורותיו (17).
ואף כי התורה נכתבה בדור המדבר, אחרי אשר כבר לא היה עוד דבר לישראל ולבבל, יוצא הדבר מידי כל ספק, כי דברים שעלו בידי אברהם אבינו מאור כשדים, היו נצורים בידי ישראל במצרים בעל פה ובכתב (295 וע' דברינו תולדות ישראל ח"א 138).
הדמיון החיצון שיש בפרטים הרבה בין חוקי אמרבי – אמרפל – שנמצאו זה כשבע שנים ובין תורתנו, יעיד כמאה עדים על יושן פרשת משפטים, כי מימי משה רבנו היא וכי לא נופלים ממנה ביושנם גם כל החקים והמשפטים הכתובים בספר ויקרא, במדבר, דברים, כי חוקי אמרבי דומים בפניהם החיצונים לכל חומשי תורה ( Müller, die Gesetze Hummurabis 211 ).
החוקר האממעל ימצא את המאורעות הנזכרות במגלות גומא, שנמצאו במצרים, שאירעו בדור משה, מרומזים בפרשת בלעם ובפרשת התוכחה שבמשנה תורה ( Altisr. Ubrifr. 246–8 ).
החוקר Sayce מצא, כי בחוף המערבי של נהר פרת מנגב לכרכמיש היתה בנויה עיר ששמה פִּתְרוֹ, ובחקקי אשור חקוקים דברי שלמנאסר השני, כי החתים קראו לעיר פתרו “פתור " ולפנים היתה העיר ההיא לארם, ואחרי כן לכדוה החתים ( N. Entdeck. III 185 ) ובכן היא “פתור אשר על הנהר " –במד' כ”ד, ה' – שהיא “פתור ארם נהרים” – דבר' כ”ג, ה' – עיר מושב בלעם.
גם דמיון לשם צפור הנזכר בפרשה ההיא בתורה שם לאבי בלק מלך מואב – במד' שם ב' – נמצא בבריטיש מוזעאום, מעבר למגלת גומא האצורה שם, שנכתבה אחרי יציאת מצרים. שם כתוב, כי מכתב מנפתח מלך מצרים המָעתק שם, נשלח למלך צור בידי בעלי בן צפור (184), ובכן היה שם צפור נוהג בימים ההם בארץ כנען וסביבותיה.
ואנחנו בדקנו ומצאנו זה כמה, כי תקופות תקופות היו לשמות בני ישראל מן הדור הראשון לבאי מצרים עד ימי חתום כתבי הקדש. מרבית השמות היו בתוספת שם הקדש מלפניהם או מאחריהם, ועל כן היה שם “אל” שלא פסק מאבותינו מעולם, נוסף על כמה שמות מימי יעקב אבינו, שגם הוא עצמו נקרא בשם ישראל ובני בניו הבאים עמו מצרימה, היו נקראים: ימואל – ברא' מ“ו, י' – יהלאל – י”ד – מלכיאל – י“ז–י”ח – יחצאל – כ“ד – כלם בתוספת שם הקדש “אל” בסופם. ומיוצאי מצרים והלאה מצאנו שמות בתוספת שם קדש זה מלפניהם: אליעזר בן משה, אלעזר בן אהרן, אליאב ואלישמע ואליסף הנשיאים. אולם מלבד מין זה שלא פסק מעולם, מוצאים אנחנו שני מיני שמות נוהגים בישראל זה אחר זה, אשר סוף ימי מנהג הראשון ותחלת ימי מנהג השני אינם מתבארים כ”א מן הכתוב האמור: “וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם” (שמות ו‘, ג’), לאמר שלא נתגלה הקב“ה בשם הויה בישראל עד משה רבנו (ע' שם ג, י“ג–ט”ו). ומה נפלא הדבר עד מאד, כי בנולדים עד ימי משה, אנחנו מוצאים שמות אלה: צורישדי – במד' א‘, ו’ – עמישדי – י”ב – בתוספת שם הקדש הזה מאחריהם, ושם שדיאור – ה' – שפירושו שדי אורי בתוספת שם הקדש מלפניו. מלבד תוספת שם הקדש הזה נקראו אנשים מבני ישראל במצרים עד ימי משה רבנו גם בתוספת כנוי “צור” מלפני שמותם: צוריאל – במד' ג‘, ל"ה – ומאחריהם: אליצור – א’ ה' – פדהצור – י' –19. ועוד יגדל הפלא יותר, כי אחרי ימות משה אין זכר עוד בכל המקרא מראשו ועד סופו, לתוספת שם זה ולתוספת כנוי זה בשמות בני עמנו, ומדוע? יען כי למן היום שנגלה שם הויה למשה, נשכח מעט מעט שם שדי ולא נזכר עוד, כי אם בפי הנביאים ומשוררי הקדש בחזון ובשיר.
לעומת זה החלה בצד תוספת שם אל הנוהגת בכל הדורות, רק מימי משה רבנו והלאה, לא קודם לכן, גם תוספת יוד הא של שם הויה בראש השמות ובסופן. ומשה רבנו בכבודו ובעצמו היה המוסיף הראשון לשם זה, בקראו למשרתו הנאמן הושע בן נון “יהושע” – במד' י“ג, ט”ז –. השם הזה בתוספת שם הויה מלפניו, היה דוגמה לשם יהונתן – ש“א י”ד, ו' – שמימי שאול, לשם יהוידע – כ‘, כ“ג – עושם יהושפט – כ”ד – שבימי דוד, ולכל שמות שממין זה, אשר מימי שלמה הלאה החלו לרבות מאד. מלבד שמות אלה ששם הקדש טפל להם מלפניהם, כבר נמצא בדור הראשון לשופטים שם איש בתוספת שם הויה לאחריו, הלא ולא שם מיכיהו20 – שופ’ י“ז א' – שהיה ראשון למין שמות כאלה, אשר החלו מעט מעט. בימי שמואל: אביה – ש”א ח‘, ב’ – אחיה – י“ד, ג' – ובימי דוד: אדניה, שפטיה – ש”ב ג‘, ד’. – ומימי שלמה והלאה החלו שמות אלה לרבות והוד יותר מן השמות החותמים בשם אל.
בחליפות השמות לפי סדרי הדורות התבונן גם חוקר אנגלי מתון ונאמן, ושמו Nestle בספרו המתורגם לאשכנזית בשם «Die isr. Eigennamen nach ihrer religionsgeschichten Bedeutung». תחת אשר לדעתנו היו רק שתי תקופות לתבנית השמות, האחת עד משה רבנו והשנית ממנו והלאה, מוצא הוא שלש תקופות: האחת עד משה ויהושע והשנית מימי יהושע עד שלמה, והשלישית מימי שלמה והלאה, וקרובים דבריו להיות נכונים כאשר נבאר בזה. אך לפי המעט שהגיע לנו מספרו, אשר לא ראינו ממנו בלתי אם תוצאות, נראה לנו כי טעה בשתים, כי אומר הוא, כי תוספת אלף למד שנהגה עד משה ויהושע ברבויה, התמעטה ארי משה ובטלה כמעט כלה מימות שלמה. לפי ראות עיני כל אין הדבר כן. תוספת זו לא בטלה בכל ימי כתבי הקדש, והשנית, כי לפי דמיוננו לא הרגיש בתוספת שם שדי בדור מצרים. לעומת זאת הטיב חוקר זה להתבונן, כי תקופה שנית שמימי יהושע ועד ימי שלמה, הימים אשר החלה לנהוג תוספת יוד הא, התגנבה גם תוספת שם הטומאה, “בעל” במקצת השמות, כגון: אשבעל – דהי“א ח' ל”ג – מריב בעל – ל“ד –21. בימי שאול–שהסב את שמם: איש בשת, מפיבשת; בעלידע–י”ד, ו' – בימי דוד22 – שהסב את שמו: אלידע – ש“ב ה' ט”ז – ובעליה – דהי“א י”ב, ה'. – ועפ“ז הוא חולק את דברי ימי השמות לשלש תקופות: תקופת תוספת אלף למד לבדה עד ימי יהושע, תקופת תוספת שם הקדש של יוד הא ותוספת שם ע”ש בפרק אחד עד ימי שלמה, ותקופת תוספת יוד הא בטהרתה מימי שלמה.
מלבד הטעיות הקטנות שטעה לפי דמיוננו חוקר זה, הנה דבריו נכונים ומאוששים, כי שלש תקופת גדולות וארוכות בנות כמה מאות שנה חלוקות בטבען זו מזו סדורות והולכות זו אחרי זו, קדמו לימי גלות בבל. ועתה איכה יעלה עוד על לב איש להסכים למבקרים הפוחסים את הצורות הבולטות והנכרות האלה, לגולם אחד, ובועטים וכובשים אותו כלו לתוך דורות המעטים של תחלת בית שני בלי כל טעם והרגשה.
ומה יפלא הדבר בעינינו, כי אחרי אשר לרגלי תחיית זכרונות בבל העתיקה, נלאו קצת המבקרים להכחיש את קדמותנו במועצותיהם הישנות, התחכמו להציל עדות אחרת מיד הזכרונות ההם, אשר חזו להם מחדש, כי כל תרבות התורה וכל דעותיה הטהורות וכל מצותיה כלן בנות דת בבל הן. ומכלם הגדיל פרופ' Delitzch להעלות בפלפולו בספרו «Bibel und Babel» כי גם השבת גם שמות הקדש מבבל עלו. אך עוד בוזי עמנו ותורתנו הומים וצוהלים כמו מיין למשמע אזניהם, וכל הגדודים הקלים אשר ברגליהם, הלא הם המשכילים שותי קפה ושואפי חכמה מן עתונים שחרית וערבית עומדים מכסאותם בבתי המשתאות, מוחאים כפיהם בקול רעש מרגיז ארץ, קמו כמעט כל החוקרים באירופא ובאמריקא ויוכיחו גלוי לכל העמים, כי כל הררי הררים שיצר דליטש ברוח פיו, אף בשערה דקה וקלושה אינם תלוים. אין קץ למאמרים, לחוברות ולספרים שנכתבו על דבר החלום הזה, אשר נדד כחזיון לילה. אך מכל המון הדברים נשמע נא דברי חכם ומומחה לדבר זה פרופ' Ernest Sellin, הדן על דבר זה במתינות גדולה וחורץ את משפטו לאמר: “אמנם יש קצת דמיונות בין ביבל לבבל בגופם ובצורתם, אבל ברוחם שונים זה מזה מן הקצה אל הקצה” ( Der Ertrag der Ausgrabungen im Orient etc. 17 ).
“אין ערוך ליתרון הרוממות והטהר לאמונת ה' אשר לישראל, אשר אין דומה לה, על של בבל” (13). “למערכת זכרונות דברי הימים לישראל אשר בפה מלא יאָמר, כי רוח ה' תחיה אותה, אין דמיון בספרות בבל” (שם). “גם סמני היחוד הנראים בבבל לא יעידו בלתי אם על חזרת הכחות לכח אחד. ויחוד של ישראל הוא גלוי שכינתו של בורא העולם ומנהיגו כרצונו” (20).
“ולוא גם נמצא בבבל דמיון לשם הויה–שבאמת גם מציאות דמיון שֵׁם זה שָם, מסופקת ומפוקפקת מאד ומוכחשת בפי מרבית החוקרים – מה בכך, אם רק האותיות דומות והנשמה חסרה” (18).
“ואף מעט הטוב שנמצא בבבל לא היה בלתי אם קנין יחידים, נכסי כהנים. והטוב העליון שבישראל היה מעולם קנין הגוי כלו” (19).
סוף דבר: “החטיטות של קדמוניות בבל, הן הן הוכיחו והכריעו, כי היהדות יחידה היא ומיוחדת במינה, לא פרי רוח כל עם ולשון בעולם, כי אם מתת אלהים, חטיבה אחת בעולם. והכרתנו זו הברורה שאנו מכירים זה עתה, לאחר שנחטטו קדמוניות בבל, היא מיטב פרי החטיטות האלה” (20).
עד הנה משפט Sellin.
יותר מכל מקצעות תרבות בבל העתיקה שנגלתה בדור האחרון, תיקר בעיני חובבי הקדמוניות, תורת המשפטים שנתן אמרבי, הוא אמרפל לעמו, אשר יש בה הרבה דמיונות לתורת משה. למראה המציאה החשובה הזאת אשר סכרה את פיות המקטרגים, מהטיל עוד דופי בקדמות תורתנו ולאחר אותה עד ימי בבל החדשה, התהפכו מבקרי המקרא בתחבלותיהם ויהפכו את פני המלחמה אל עבר אחר ויבחרו להחליט, כי בני ישראל אין להם משל עצמם כלום, גם חקיהם ומשפטיהם אשר אולי אמנם עתיקים הם, אינם אלא שאולים או גנובים מבבל העתיקה.
על ערעורים אלה תשיב החקירה היורדת אל עמק הענין אשר לפניה, כי אם אמנם כי אין עד נאמן לקדמות תורת משה כחוקי אמרבי הדומים אליה במראה פניהם 23 רחוקים הם מאד מאד ממנה בעצם טיבם, במולדתם ובנשמת רוחם, כרחוק הפך מן ההפך.
המשפטים שבספר התורה ניכרים ומתיחדים בברורם ותמימותם–קלארהייט אונד איינפאכהייט–ובכן ראוים הם להחשב למקור הראשון, לחקי אמרבי, ולא להפך ( Müller, Ges. Hummurabis 191 ).
מערכת המדרגות הרבות בחברת האדם, הנראות בחוקי אמרבי, שאחת גבוהה מחברתה ושזכות אחת מרובה משל חברתה, המתחלת בהיכל אלהי בבל ובהיכל המלך ועוברת על פני כל בתי בני אדם למחלקותם, ומסַיֶמת בעבד וחלוקי מדרגות אלה מאלה, אי אפשר להיות בחוקת משפט שהתחוקקה בראשית ימי התרבות שסדרי הישוב עודם תמימים ופשוטים, ובכן הדעת מכרעת על כרחנו, כי תורת משה התמימה והפרוסה כשמלה, קודמת במוצאה לחוקי אמרבי המלאה קמטים וקפלים ( vergl, Müllers Vorträge über d. Ges. Hammurabis 12 ).
אולם לא רק בקרבתה אל מוצאה שונה תורת משה מחוקי אמרבי, כי אם רחוקה היא בכל דרכיה מהם כרחוק מזרח ממערב, וגבוהה עליה כגבוה השמים על הארץ. “חקי אמרבי ידברו על משפט העבד לאחרונה, ותורת משה תשים את משפט העבד בראש פרשת המשפטים” – שמות כ“א, ב' – החכם David Heinrich Müller אומר, כי שנוי זה הוא «Weltordnung umstürzende Aendnrung» הופך מסדרו את העולם [המלא עָול] ( Gestze Hamm. 213 ), ואנחנו עוד מוסיפים: כי חוקי אמרבי שמו ראשונה את משפט כהן ומלך, ותורת משה שמה את המלך, לאמר את הנשיא, אחרון – שמות כ”ב, כ“ז –ואת משפט הכהן אחרון לאחרון – כ”ח –. סוף דבר “חוקי אמרבי יצוו לכרות את אוזן העבד אשר חרות האדם יקרה לו, האומר אל אדניו: לא אדני אתה. וראש מצות פרשת המשפטים שבתורה היא לרצוע את אזן העבד המואס בחרות האדם, האומר: לא אצא חפשי” (שם).
הפתגם החוזר בחוקי אמרבי הוא על דבר השולח יד אל קנין רעהו: “גנב הוא מות יומת” ( Gesetze Hammurabis 7.9.10 ) ולא עוד, כי אם במקום אשר תמצא יד הגנב לפדות את נפשו, בתשלומי עשרה או שלשים, ממשפט מות, נאמר “ואם אין ביד הגנב לשלם ומת” (8 §). ובכן אף במקום שאין החטא ממית, העוני ממית, ולפי זה אלו הוסיף איש על החוק הזה “עני הוא מות ימות” לא השתבש. לא כן תורת משה, היא תוקיר את נפש אדם מכל קנין ומכל הון, ע"כ בחטוא האדם לשלוח את ידו אל קנין רעהו, רק את קנינו תענוש לשלם לפעמים תשלומי כפל או ארבעה וחמשה, אך משפט מות אין לו.
בעיני המחוקק הבלני בקלו מאד חיי האדם, כאשר יעיד משפט זה, הנראה כמשחק אכזרי, כתעלולים בנפש האדם, באמרו “וכי יבוא איש אל בית בוער לכבותו ושלח ידו לגנוב את אשר בתוכו באש ההיא, ישרף” (25 §). מלבד עצם הענש הזר הנמהר והנבהל הזה של שרפת הגנב, הלא אי אפשר לו להתקַיִם, אלא בשעת הבהלה בלי טענה ובלי שום פסק בית דין. והתורה אומרת: “ודרשת וחקרת, ושאלת, היטב והנה אמת? נכון הדבר?” (דבר' י“ג, ט”ו), "ושמעת ודרשת היטב " (י"ז, ד') “ודרשו השופטים היטב " (י“ט, י”ח) והתורה גם בהרשיעה את הרשע לא היה שטף בדינה, כי אם צמצמה ענשו רק “כדי רשעתו במספר” ותחרוץ את משפטה לאמר: לא יוסיף פן יוסיף… ונקלה אחיך לעיניך –” (דבר' כ"ה, ב' ד').
חוקי אמרבי אומרים: “וכי ימות בן העובט בבית המעביט מות יומת בן המעביט”. – “וכי יגוף איש אשה הרה ומתה, מת תמות בת הנוגף”. – “וכי יעשה בונה בית את מלאכתו רמיה ונפל על בן בעליו ומת, מות יומת בן הבונה” ( Müller Ueber d. Ges. Hamm, 20 ) והתורה אומרת: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות " (דבר' כ“ד, ט”ז).
ובכן המעט מתורתנו שאינה ח“ו פרי תורת אמרבי, כ”א שונה ממנה וחולקת עליה. הן אמת כי למראית עין דומים חוקי אמרבי בפניהם החיצונים דמיון קל למראה פני תורתנו, באשר גם הם על ברכי שם ועבר יֻלָדוּ, אולם יען כי עלו סיגים בתרבות עמי שם ועבר, ותורת משה טהורה היא, יכון על חוקי אמרבי במתכֻּנְתם אל תורת משה דבר ר' יהודה הלוי “שהם כמו הדבר המזויף, והענין האלהי כזהב המזוקק”.
הנה כלינו לעבור את דרך עוצב זאת המלאה מוקשים, אשר יקשה לנו בקרת המקרא. דברי עצמנו היו פה מעטים, כי כל אשר היה לשער ולדון, להחליט ולהכריע בענין זה בדרך בקרת מדויקת ומדוקדקת, כבר כתוב ומונח הוא בפרקי מוצא דבר שבסוף כל אחד משלשת החלקים הראשונים של ספרנו24. על דבר קדמות כתבי קדשנו המעט מן הדברים שדברו על אדותיהן חכמי אירופא ואמיריקא, שאינם נוטים לכאן או לאן, ושאין שורת דינם מתקלקלת לא משנאה ולא מאהבה. עדות חכמי אומות העולם הנכבדים ההם, מלאה היא דעת ישרה ואהבת אמת. אך לדאבון נפשנו ראינו במחנה “מבקרי המקרא”, שבהם הנכבדים ההם נלחמים, מלבד בנין מגדלים פורחים באויר, גם איבה רבה, שנאה כבושה ומשטמה עזה לישראל, וגאוה ובוז, זלזול וקלון לספרי קדשנו ולסופריהם אשר יקפיאו את דם כל איש עברי לשמען. אך בהליכות אלה אשר יתהלכו עמנו עמי אירופא, כבר רגילים אנחנו. אלה במזרח ישוסו את בתינו וירטשו את עוללינו, ואלה במערב יחבלו את רוחנו ויחללו את כבודנו, בשפכם בשאט נפש בוז על קדשינו. על הרוח אשר תציקם לשום את קדשינו למרמס, נחשוך את דברינו לעת אחרת. אך לטעם חכמי בני יפת אלה ולדעתם הצלולה הבורחת מכל מיני “יידישע פהאנטאזיע” המואסת בכל מיני רמז ומחזקת רק בפשט המתקבל ובוחרת רק בדברים כהויתם, נביא בזה דוגמאות אחדות.
הנה המבקר Hitzig אחרי אשר מצא את פרשת כדרלעמר סותרת את המציאות, כי מידיעת בית בו העלה, כי עילם היתה ממלכה אשר לא שם לה בימי הקדם (?), שם את פניו לפרש את הכתובים כיד הפשט הטובה עליו, כי כדרלעמר מלך עילם אינו, אלא סנחריב מלך אשור, ואברהם העברי אינו אלא חזקיה מלך יהודה. ואמתת הדברים כך היא: כשראה יהודי אחד את הכתוב “ובארבע עשרה שנה למלך חזקיה עלה סחנחריב וגו'” – מ“ב י”ח, י“ג, ישעי' ל”ו, א' – שסוף מאורע זה היה נצחון חזקי‘, עמד אותו היהודי וְיִתֵּר פרשה אחת בתורה כדוגמתה, וכתב בה "ובארבע עשרה שנה בא כדרלעמר וכו’ – ברא' י“ד, ה' –” שסוף מאורע זה היה נצחון אברם. ועדיין אני אומר: תינח כדרלעמר המלך האחד המכון כנגד סנחריב המלך האחד! ארבעה מלכים מה תהא עליהם? – לברר לנו שאלה זאת לפי עמק פשטי הכתובים עמד רֶוח ממקום אחר, שבא Grotensend ולמד: ארבעה מלכים של בבל הם ארבע תקופות השנה, חמשה מלכי סדום ובנותיה, הם חמשה ימים הנוספים בבבל בכל שנה על י"ב חדשים של שלשים שלשים יום, והכל שריר וקים.
כל הכתוב במגלת אסת כאשר נקראהו אנחנו, פרי דמיון בדי מלב מליץ הוא לדעת המבקרים, על כן בא Jensen ללמד את פשט הכתובים כמשמעם, כי: מרדכי הוא מרדוך אלהי בבל, ואסתר היא עשתור אשת האליל הזה, שבימי כלולותיה היתה נקראת חדשתו – הדסה –. המן הוא הומן אלהי בני עילם, זרש היא קיריריסא אשת האליל הזה, גם ושתי אחת מנשי אלילי בני עילם היא. מרדכי הוא לא רק מרדוך, כי אם גם גילגמיש25 היורד בראשית השנה לשאול, ועולה בניסן. גילגמיש שהוא מרדכי, מנצח את המבבוהומן – המן –, מלך בני עילם26, חדשתו עוזרת לגילגמיש בנצחונו, ואסתר עוזרת למרדכי. המבבוהומן נהרג בידי גלגמיש תחת הארז אשר על פתח האליל עשתור, והמן נתלה על העץ.
ובכן כל גופי המאורעות הכתובים במגלת אסתר לא היו ולא נבראו, אלא משל היו לחזון שעתיד היה לחזות לסוף אלפים וכמה מאות שנה, חוזה גרמני.
אף דבר זה לא יפלא בעינינו מאומה, כי גם נפוליון, שבני אדם פשוטים מאמינים במציאותו ובמלחמותיו, גם הוא גם מעשיו לא היו ולא נבראו אלא משל היו, לחזון אשר חזה De Peré הצרפתי, כי נפוליון אינו אלא אפולון אלהי השמש לבני יון; נפוליון הנולד על אחד האיים בים התיכון, הוא אפולון הנולד אל אחד האיים אשר בים ההוא; אֵם נפוליון Laetitia-Leto אינה אלא אם אפולון האליל Latona; שלשת אחיות נפוליון היפות אינן אלא שלשת בנות החן – גראציען – שבמערכות אלילי יון; ארבעת אחיו רמז הם לארבע תקופות השנה; ומה שנאמר כי שלשה מאחי נפוליון היו למושלים ואחד לא זכה למשול, מליצה היא על תקופת השנה אשר תמשולנה מהן רק שלש, הלא הן: תקופות האביב, הקיץ והבציר, והאחת הלא היא תקופת החרף לא תצלח לממשלה. שנים עשר שרי צבאות נפוליון שנים עשר מזלות הם; שתים עשרה שנה שמלך נפוליון, הן הן שתים עשרה שעה שהשמש מושלת בכל יום ויום; נפוליון שעלה לגדולה בארץ הקדם אינו אלא השמש היוצאת יום יום בגבורתה מפאת קדים; נפוליון שמת בקצה המערב, אינו אלא השמש המחשכת ושוקעת בקצה המערב.
אם תעקור חריפות צרפתי זה, את מציאות נפוליון ומעשיו מן העולם, אז תעקור חריפות המבקר הגרמני את מציאות מרדכי ואסתר ומעשיהם מן העולם. אך עד העת ההיא נאה חריפות כזאת לסעודת פורים.
חלילה לנו היהודים הכבושים בגולה להרים ראש כנגד מבקרים ארופיים היושבים בכבודו של עולם, ולהרהר אחרי חכמתם הגדולה ולאמר ח"ו כי יש אשר ידברו תהפכות המוכיחות על בעליהן, כי צריכים רפואה הם בידי רופאי נפשות. הס מהזכיר! על כרחנו יש לנו לאמר כי דברי חכמי העמים התקיפים נכונים, ודעת העם הנרדף היא המשבשת. פרופסור אשר ברוב עוזו לא יאמין ליהודים סופרי כתבי הקדש, כלומר לדברי התורה והנביאים אף בדבר אחד, עד כי הוא מחליט בתורת ודאי גמור, כי דבר גלות מצרים וגאולתה הן דברים שלא היו מעולם, וקל וחמר לספרי עזרא ונחמי', כי אין בהם לדעתו אפילו צל של שמש, הנה פרופיסור ההוא, הקשה להאמין בדברים כתובים משומרים ומקובלים, בא ומספר לנו את דברי הימים לישראל בימי מלכות פרס הראשונים בדברים האלה: “ברשיון כרש עלה המון רב מן היהודים מבבל לארץ ישראל, וששבצר בן דוד בראשם. אך עד מהרה מאסו עולי בבל בששבצר, על אמרם כי לא אורתודוכסי (?) גמור הוא כאשר עם לבבם וכי נוטה הוא לעבודת אלהי העמים, ויקראו לאנשיו: נביאי שקר. ששבצר זה שם את לבו למשול בחזקה, והעם התקומם בפניו, ושומרי הדת שבהם שמו את פניהם לשוב בבלה. וששבצר התחזק ויבן בית המקדש ויכלהו בשנת השש למלך כרש (?) אך שומרי הדת מאסו במקדשו ויקראו לו, בית אלילים. וששבצר כרת בסתר ברית עם מלכי מצרים על פרס, והיהודים שומרי הדת שמרו את אמונתם לפרס. ותתחולל מלחמה עזה ביניהם ובין עדת ששבצר, וישפך דם רב בחוצות ירושלים. עד כה וכה מת כרש. ובנו כמביז האכזרי אשר דבת מעללי ששבצר עלתה באזניו, נסע בראש צבאו ירושלמה, ויהדף את ששבצר ממשמרתו ואת המקדש שרף באש וישבת את העבודה מירשלם, ולא נתן עוד להשלים את בנין חומת העיר ויאמר להפיץ את קהל היהודים. וכל התלאה הזאת באה רק מיד יחזקאל הנביא אשר חרש רעה על ששבצר (??), בימי דריוש התעוררו זרובבל ויהושע בן יהוצדק לשוב ולכונן את המקדש, ויחזקאל ערך להם את תכניתו. ועין דריוש היה על הבנין לטובה – לא מטעם הדכרונה ככתוב בעזרא כי אם מטעמים אחרים – (?) אך בקרב השנים, משנת שבע לדריוש עד שנת העשרים למלכותו, מרדו היהודים עוד (?) הפעם במלכות פרס וזרובבל בראשם. במלחמה הנוראה הזאת נפל זרובבל חלל, וירושלם ומקדשה נהרסו עד היסוד”27.
את דבריו אלה לא הוציא המבקר החריף משום מקור חיצון, כי אם מפשוטי הכתובים שבספר יחזקאל. אנחנו היהודים בכל “יידישע פהאנטאזיע” שלנו, בכל “יודאיזירענדע פארשטעללונג” מודים אנחנו בפה מלא, כי אין נשמתנו מסוגלת ליצירת נפלאות כאלה, לקחת שם ששבצר, שלא נזכר בלתי אם שתי פעמים ולגזור ולאמר, כי זרובבל ובני ישראל מרדו וילחמו בדריוש, ודריוש החריב את המקדש ואת ירושלם. לחתום חזון דמיון כזה להסתוריא גמורה, לא תצלח רוח בני שם הצרה והשפלה, ורק רוח בני יפת הרחבה והגבוהה תכשר לגדולות כאלה.
אך עוד נשוב נראה גדולות מאלה. הן פה מצאה הבקרת שם ששבצר ותקחהו לאבן מוסדות, אך יש אשר תפליא הבקרת להפוך לא רק פעלים לשמות, כי אם גם את חית השדה לנפש אדם, למען מצוא את “המסקנה המקוימת באמת”: דיא ווירקליך געזיכערטע רעזולטאטע – – טוביה העמוני, תחרוץ הבקרת הזאת משפט, לא היה מבני עמון מעולם, וסנבלט לא היה כותי ככתוב בספר נחמי‘, כי אם מבני דוד היו שר נותרו בירושלם ובהגלות נבוכדנאצר את יושביה, על כן בבא נחמיה והכהן הגדול (?) לעשות שררה בישראל, התנשאו הם לקַיֵם בידם את הגדולה ובני מי הם היחסנים החדשים טביה וסנבלט? – בני שועל ופרץ הם! ושועל ופרץ הם מבני דוד. ומנין אתה אומר כך? ממקרא מפורש, מימי טוביה העמוני – שאיננו עמוני עוד – האומר לסנבלט הכותי – שאיננו עוד כותי – אם, יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם – נחמ’ ג', ל“ה – “. ואנחנו נודה ולא נבוש, כי מקרא זה אין אנו יודעין לדורשו ב”יודענגעשמאקק” שלנו. אך למבקרים שכל דבריהם הם “ביבעלוויסענשאפטליך” הכל עולה יפה.
עד הנה דברנו על אופיה של בקרת זו ועל תעודתה היעודה לה מידי בעליה, ועל פרי תבואתה לישראל נקוה לדבר במקום אחר ברצות ה'.
_________
עוללות
(לצד 12 שורה י"ב)
אותות לקדמות ספר יהושע היו בעיני החוקרים הנאמנים, שמות המלכים: הוהם, פראס, יפיע, דביר – ע' יהושע י' ג' – שהם שמות ערבים גמורים, שאין מקום להם בארץ כנען כלל וכלל בדורות המאוחרים, בלתי אם בדורות הקדמונים, שהיתה עוד שארית לרוח אשר השרו שם לפנים מלכי בבל, שיצאו מגזע ערב, כאמרפל וחבריו.
על אותות תרבות בבל העתיקה אשר יֵרָאו בספר יהושע, מוסיפים אנחנו עוד אות מזכרון אחד השמור בספר ההוא ועוד יותר מזכרון אחר עתיק שבעתיקים, אשר עלה לרגליו ממקום, אשר לא עלה על לב איש, כי ימצא שם כמהו. כי סחורת בבל הרחוקה היתה מהלכת בימי יהושע בארץ כנען, אנו שומעים מפי עכן בן כרמי, האומר: “וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה” (יהוש' ז', כ"א). ומה נפלא הדבר כי במדרש הכתוב הזה אנו טועמים מעין טעם, העולה לנו מתוצאות זכרונות הקדם שנגלו לנו בדורותינו. שם נאמר: “רב הונא אמר: פורפירא בבלָיָא! מה בבל עבדא הכא? – אלא תנא רשב”י וכו' ומלך בבל אנטיקסר שלו יושב ביריחו, והיה זה משלח לו כותבות וזה משלח לו “דוריות” (ב“ר פ”ה). אם ראשית מאמר זה איננה יכולה להחשב בשום פנים לכל בעל דעת כקלוטה מן האויר, הנה גם סופו חשוב מאד לדעתנו, וקדמות ענינו מוכרעת מתוכו. למלה האחרונה “דוריות” אין שום טעם. וברור הדבר בעינינו, כי במקום דלת זו היתה כתובה מעיקרה חית, ובכן היתה נקראת “חריות” ופירושו כך הוא: כי מבבל ארץ התמרים העתיקה היה המלך שולח חריות של דקל, שהן ענפי התמרים – ע' סוכה מ“ה – לשתול אותן ביריחו, שאקלימה מוכשר ביותר לנטיעה זו, עד שבאמת נקראה עיר התמרים. ואנטיקסר שלו כלומר, נציבו, היה שולח לו “כותבות”, לאמר: תמרים טובות – ע' יומא ע”ג. – למען הראות לו עד כמה הצליחו מעשי ידיו.
-
ע' תולדות ישראל ח"ה 89. ↩
-
חטיטה, היא חפירה וחפוש בקרקע על מנת למצוא שם דבר ולהוציאו משם (ערש“י ד”ה “שמתחוטטות” מגל‘ י“ב. וד”ה “ואת מקואות” מ"ק ו’. וד“ה ”מחטטי“ יבמ' ס”ג:) ובל"א אויסגראבונגען. חטיטות כאלה הולכות ונעשות ומתוספות משנה לשנה זה כמאה שנה, בידי חוקרי הקדמוניות בעזרת ממשלות ארופּא, בארצות אזיא ואפריקא שהיתה להן תרבות מתוקנת, כגון מצרים, אשור ובבל וצידון וכיוצא בהן. את שמות החשובים בחוקרים החוטטים האלה והגדולות אשר נגלו להן, ימצא הקורא במשך מאמרנו זה. ↩
-
הדברים החקוקים על קירות ההיכלות החרבים ועל המצבות: אינשריפטען בל"א. ↩
-
ע' כל זה בספר הנפלא Das Buch Esther nach selner Geschichtlichkeit kritisch untersucht von Dr. Sigmund Jampel. ↩
-
אפשר הדבר כי “בבלה” לאו דוקא וכי כנוי היא גם לנינוה, כי כן אנחנו מוצאים כי סופר דה“י עזרא ונחמ' קורא למלך פרס ”מלך אשור" (עזר‘ ו’, כ"ב). ובכן אנו רואים כי שמות האומות שמשלו בכפה זו אחרי זו, נתחלפו זה בזה. ↩
-
החתים יושבי צפון א"י (ח"א 130) יקראו כן בפי בני אשור הקדמונים, ואשר אשר קרא כן גם לארם ולישראל. ↩
-
החקיקה הזאת מפרשת את הסתום ומרחבת את הקצב שבדבר. נביאינו. אך דבר אחד נראה סותר אל דברי המקרא האומר, כי תרתן שליח סרגון לכד את אשדוד, והחקיקה אומרת כי סרגון נסע גם הוא אשדודה, שמזה יש לשמוע כי היה הוא גם הלוכד.אך באמת לא יקשה מאומה, כי משפט המלכים הקדמונים לקרוא את שמם גם על מעשי שלוחיהם. כי כן אנחנו מוצאים גם בדוד מלך ישראל, כי מלחמת אדום שנלחם אבישי בגי מלח (דהי“א י”ח, י"ב) נקרא על שם דוד (ש“ב ח', י”ג) – ודבריו “ואשימה את ראש שרי צבאותי לנציב עליהם” שבחקיקה, חוזרים על כרחם על “תרתן” (ישעי' שם). ↩
-
במקום זה נראה, כי פתרון “משע” הוא ישע. ↩
-
התאנף. ↩
-
“ויענו”הוא כמו “ויענה” וע' דמיון מליצה זו למליצת הכתוב (מ“א י”א ל"ט). ↩
-
ויקם תחתיו. ↩
-
אענה. ↩
-
מספר שורות המצבה הזאת, האצורה כיום באוצר העתיקות Louvre בעיר פריז, הן שלשים ושלש, ואנחנו הביאונו רק ארבע מהן לדוגמא לשפת מואב ולסגנונה (וע' תולדות ישראל ח"ב 94 הערה 7). ↩
-
ויען כי השגירה תורה בזכרונותיה אלה שם זה בפי ישראל, לא זז עוד מהם כל הימים, על כן הוא שגור גם בנביאים וכתובים, בימים אשר כבר נשכח מפי יתר העמים. ↩
-
ונפלא הוא כי בדברי נביאינו מצאנו מליצת “ארבע רוחות מארבע קצות השמים” סמוכה לזכר ארץ עילם (ירמ' מ“ט ל”ו). ↩
-
ומלת “מת” היא ארץ בשפת בבל הקדמוניה, ושם זה נשתנה במשך אלפי השנים להוראת עיר, כאשר נמצא את רבותינו אמוראי בבל קוראים “מתא” לעיר. ↩
-
ע' 16. ↩
-
מלבד שם “פרעה” (דהי“א ד', י”ח) אשר לפי פשוטו של מקרא זה, לא מלך מצרי הוא, כ"א איש ישראל משבט יהודה היה, יקר הוא בעינינו לתת בזה את מערכת השמות הנמצאים במקרא לישראל ולבני הנכר הנראים בעינינו, כי שמות מצרים גמורים הם: פוט (ברא‘ י’, ו'), פוטי פרע (מ“א, מ”ה), פוטיאל (שמות ו', כ"ה), פענח (ברא' מ“א, מ”ה), פינחס (שם), תחפנחס (ירמ‘ ב’, ט"ז), תחפנס (מ“א י”א, י"ט), חפרע (ירמ‘ מ"ד ל’), ירחע (דהי“א ב', ל”ד) ואולי גם תרחנה (מ"ח), אחרח (ח‘, א’), אחרחל (ד‘, ח’), רפח (ז', כ"ה) – וכל בני ישראל שבבעלי השמות האלה הם בני הדורות הקדמונים. ↩
-
ע' קצת מזה תולדות ישראל ח"א 27. ↩
-
על זמן מיכיהו זה ע' שם 176. ↩
-
ע‘ דברי החכם ר’ יצחק בר שמואל מגרבונא בפירוש המיוחס לרש“י לדהי”א ט', ל"ט. ↩
-
ויען כי הנשים היו הקוראות שם לבניהן בהולדם – ע‘ תולדות ישראל ח"ב 45 הערה 15 – אפשר היה לשמות כאלה להתגנב גם בבתי יראי ה’ כשאול ודוד מלכי ישראל. ↩
-
ובאמת אחרי הודע לנו תרבות בבל העתיקה ונגב ערב בהמון שמות אנשיהן ונשיהן, אשר ברבים מהם ניכרים עוד סמני אמונת היחוד, שהלכה ונשתבשה מדור לדור, מתבררת לנו יותר ויותר קבלת קדמונינו על דבר “בית מדרש שם ועבר”, אשר לפי אמתת פשוטה היא משמרת הדעת הטהורה והמטוהרה, שהשתמרה בלב הבחירים מקרב בני שם בכללם ומקרב בני עבר בפרטם, על דבר דעת אלהים אל אמת ועל דבר הצדק והמשפט, על כן נקרא ה‘ אלהי ישראל: אלהי שם – ברא’ ט‘, כ"ו –. ולא רחוקה היא כי אברהם אבינו ששמש בבית המדרש ההוא, כלומר שקבל מחסידי משפחת שם ועבר’ נצר את התורה המטהרה ורבים מפרטי חקותיה, וביחוד “צדקה ומשפט” בדברים שבין אדם לחברו, שהם נהגו גם לפני מתן תורה ונקראו “דרך ה'”–ברא' י“ח, י”ט–שעליהם יכון דבר רבותינו “קיים אברהם אבינו את כל התורה כלה”. ודינים אלה נכנסו אח“כ בעינם ובתומם בתורתנו הקדושה. וגם שאר חכמי הדורות הקדמונים קבלו את עקרי הדינים ההם, אך אברהם אבינו קבל אותם בעצם טהרתם הראשונה, ואמרבי וחבריו קבלו אותם בשבושים ובסיגים שעלו בם ברבות הימים, לאחר שכבר נתקלקלו הדורות. ועל כן אעפ”י שחוקי אמרבי נכתבו בימי אברהם, ותורת משה נכתבה כחמש מאות שנה אחרי כן, יאמר בפה מלא, כי תורת משה בטהרת קדושתה במשומרת, קודמת וקרובה אל פטר מוצאה, מתורת אמרבי. ↩
-
מלבד מוצא דבר “קדמות התורה ואחדותה” (ח"א 169) שהוא המרכז לענין זה, ע' עוד מ“ד: ”ראשית עבודת הסופרים“ (138) ”קדמות המלאכה בישראל“ (144) ”הבכורה הכהונה והלויה“ (157) ”העבודה במדבר ובארץ עד בנין הבית“ (159) ”התור הראשון לספרי הנביאים“ (ח"ב 171) ”נבואת אחיהו השלוני והבאים אחריו“ (177) ”נביאים שנתנבאו בפרק אחד“ (197) ”דבר הפורים“ (מוצא דבר לח"ג 9) ”צדקת ספר דברי הימים וערכו“ (20) ו”מגלות היחס“ בסוף ח”א, שהן עדים נאמנים על קדמותנו מאין כמוהן. ותוספות לכל מאמרים אלה בסוף החלקים האלה שיצאו במהדורה שניה. ↩
-
הוא שם האשורי לנמרוד. ↩
-
מיהו קצת קשה איככה נהפך מרדוך פתאם לגילגמיש והומן האליל להומבבוהומן המלך? אתמהה! ↩
-
ע' 109 Jampel, Wiederherst.. ↩
טיב העם היוני. ראשית תרבותם. יפי חכמתם. מתכֻנתם אל מצרים צידון ופרס. ריב שבטיהם ותגבורת העם המקדוני. ערמת פיליף וגבורת בנו אלכסנדר מקדון. מלחמות אלכסנדר. כבוש דמשק וצידון. מצודת עיר צור. מלאכי אלכסנדר בירושלם. אמונת ידוע הכהן וזעף אלכסנדר. מעל סנבלט, ודבתו על ישראל. רשיון אלכסנדר למקדש גרזים ולכהֻנת מנשה. בנין מקדש הכותים. כבוש צור. מות סנבלט וגדולת מנשה. כבוש עזה. מסע אלכסנדר לירושלם. צום ותפלה בישראל. ידוע והסנהדרין יוצאים לקראת אלכסנדר. לב אלכסנדר נהפך לטובה. אלכסנדר מעלה עולות בירושלם, ונותן כבוד לכהנים. פוטר את ישראל מכל מס בשנות השמטה ונותן רשיון לישראל ללכת בחקיהם. בחורי ישראל מסתפחים אל צבאו. אלכסנדר בערי יהודה. הכותים יוצאים לקראתו. אלכסנדר מכיר את מזמותיהם. מושיב את אנדרומך בארץ הכותים לנציב ארץ כנען. כבוש מצרים. גבורת אנשי חיל ישראל. בנין אלכסנדריא. מושב ישראל וזכוים בתוכה. כבוש פרס. תגבורת ארופא על אזיא.
3426–3437
וככל אשר תצא השמש בגבורתה בבקר השכם משערי מזרח, ושפכה את אורה על כל ארצות הקדם, בעוד אשר יכסה החשך את כל פני המערב וכאשר תוסיף ללכת הלוך וקרֵב אל הארצות אשר לפאתי ים ולהאיר את פניה גם עליהן, כן ינטו צללי ערב באפסי קדים; ככה יצאה גם תרבות האדם מקדמת אזיא המזרחית ותלך הלוך ואור, בעוד אשר חשכת לילה פרוּשה על ארופא המערבית. וככל אשר קרבה התרבות אל ארופא, כן הלכה חכמת בני הקדם הלוך וכָהה, עד כי רפה היום לערוב באזיא. פתחי אזיא הפונים אל ארופא, הם איי ארץ יון, על כן היה העם היוני האחרון לכל עמי התרבות אשר במזרח, והראשון, בדבר הגדול הזה לכל עמי המערב, ויגדל בטעם ודעת, בכשרון ומלאכה, בחכמה וגבורה מכל העמים, אשר היו לפניו. אפס, כי הברכה השלמה “תורה וגדולה במקום אחד” לא באה על העם הזה מעולם, כי בעת אשר עמד טעמו בו בכל מלֹא כחו, קצרה עוד ידו ולא יצא לו שֵם בגוים, וכאשר משלה זרועם ממשל רב כמעט בכל הארצות, כבר סר טעמם ויפֹג, ושבטי יון העתיקים התפרקו יבֵשו וַיִבֹּלו ויהיו לדומן!, לספיח אשר עלה במקומם ויאכל את כל לשדם, אך הספיח היה רענן מאד, אף כי לא שרש בארץ גזעו ולא האריך ימים רבים. – הספיח הזה הוא עם מקדון.
תרבות עמי הקדם החלה לבא מעט מעט בארץ יון בידי פלטי צידון ומצרים. והזרע המעט הזה, נשא את פריו בשפע רב, כי רבי כשרון ויפי טעם מאד היו היונים, ומבחר כשרונם היה הדעת את המדה והקצב בכל דבר והסדר בכל מעשה, עד כי ידעו להרך את כל קשה ולהקל את כל כָּבֵד בכל מלאכת מחשבת ובכל דבר חכמת בינה ובכל שיחה ושירה, לפַתֵּח חרצֻבות ולישר הדורים גם בכל דברי הממלכה גם בכל עסקי היחיד.
היונים החלו לצאת מארצם, ולהיות לזרוע או לשטן ליתר העמים הקדמונים באחרית מלכי בית פרעה, ויהיו שכירים בחיל מצרים, ובימי כרש ודריוש החלו להתנגח עם פקידי פרס ומדי המושלים באחֻזותיהם, מני אז עשו מלחמות רבות, אשר הכשילו את כח ממלכת פרס מאד מאד, אך פְּרי המלחמות האלה היה מלחמת שבט בשבט גם בארץ יון, עד כי כשלו ויפלו אחד אחד לפני העם המקדוני, אשר בצפון ארצם. תבוסת השבטים הנצים האלה, היו לעם הזה למחיה. פיליף מלך מקדון כרה ליונים העתיקים שוחה גם בזרוע כחו גם בחלקת לשונו. ובשתי אלה עצר בעדם ולא נתנם להתפרץ מפניו, ואלכסנדר בנו, אשר לא קם גבור אדיר כמהו בכל הדורות אשר לפניו, שׂם את היונים לכלי זעם, לחבל בם את כל עמי הקדם ולדכא אותם תחת רגלי גויי המערב.
וקול פעמי החיל הנורא הזה, החל לְהִשָמע בירושלם בהיות העם נדון על דבר מנשה וסנבלט חותנו, ולא ארכו הימים ויך אלכסנדר את דריוש על יד איסו 1 , 3427–333 וישם משם את פניו אל דמשק וילכדה וילכוד גם את צידון ויצר על צר, אשר לא פתחה לו. ויהי כאשר כבד עליו המצור, וישלח מלאכים ירושלמה אל ידוע הכהן הגדול לאמר: “אם יש את נפשך לשבת לבטח ולמצא חן בעיני, שלחה נא מהר מכלת לחילי, ואת כל המס, אשר העלֵתָ למלכי פרס תעלה לי מן היום הזה והלאה”. ויען הכהן הגדול את מלאכי אלכסנדר, כי לא יוכל לעשות כדבר הזה למלכו לדריוש, כי כן נשבע לו לבלתי הרע לו כל ימי חייו. כשמוע אלכסנדר את דברי מלאכיו, קצף מאד וילעג היוני, אשר רמו עיניו מאד, על הכהן הישראלי על שמרו את בריתו למלכו האמלל. וישלח להגיד לו, כי כאשר יבצע את מעשהו במצור צֹר, ישים אליו את פניו והשיב לו את גמולו, למען ידע הכהן מה טוב לו: הלהיות נאמן למלך פרס הכושל אם להשכיל ולנתק את מסורת הברית ולהיות זרוע לאויבו המצליח?
אֹזן שומעת תוכחת חיים כזאת היתה לסנבלט, כי רוחו כלכלה במלוא גדלו את מוסר היוני, אשר רוח הכהן הישראלי קצרה מהכיל אותו, כי מהר שכח הכותי את חסדי דריוש, אשר הגדיל עמו הרבה יותר מאשר גמל לידוע, כי את סנבלט שם לאחשדרפן ויבגוד סנבלט בדריוש אדוניו ואיש חסדו, ויעזוב אותו בצר לו ויאסוף שמונת אלפי איש, ויסע אל מחנה יון, וַיִוָסֶף גם הוא על שונאי המלך, אשר גדלו ואשר נשאו, וישמח אלכסנדר לקראת הבוגד. וירא סנבלט, כי האיר המלך האדיר את פניו אליו, וימלאה לבו לחלות את פניו על דבר כהֻנת חתנו, ויספר לו בסגנון אבותיו המלשינים, כי ישראל עם נורא הוא מאז, הנותן חתיתו על גוים וממלכות, על כן אין טוב למלכים האדירים, כי אם להשבית כל מרכז להם, ועתה אם ימלא אלכסנדר את ידו לבנות מקדש בראש הר גרזים, אשר שם יכהן מנשה, אחי הכהן הגדול אשר בירושלם, ונחלק העם לחצי, וסר כחו ונפוץ עֻזו. ויך בלשון את ירושלם ואת מקדשה, ויוכח לאלכסנדר, כי אין שֹוה להניחם, וייטב הדבר בעיני המלך ויתן לו את שאלתו. וימהר סנבלט וישב אל מקומו, ויגש אל המלאכה, ויבן את מקדשו בכל עֹז ולא שבת אף רגע עד כלותו אותו, וימלא את יד מנשה לכהן בו2 ). ועד כה ועד כה עברו לאלכסנדר שבעה חדשים במצור על צֹר עד לכדו אותה (3428–332), ושני חדשים במצור אשר צָר על עזה, ובתוך הימים ההם מת סנבלט ויהי מנשה תחתיו לראש, וידוע הכהן לא עזב את בריתו עם דריוש מלך פרס, אף כי ראה, כי הולך הוא ומט לפני אויבו ההולך וחזק. ואלכסנדר וחילו גבר גם על עזה וילכדה, אז שׂם את פניו ירושלמה לפקוד עליה את עֲוֹנָהּ. כשמוע הכהן הגדול את שֵמע החיל הנורא הזה ההולך וְקָרֵב אל ארצו לכלותה, ויאסוף את כל העם אל בית ה‘, ויערכו שם תפלה לאל מעוזם בעת צרה ויעלו עולות וזבחים3 ). והכהן הגדול ראה, כי האויב קרוב אל שעריו וכל הרעה כלתה אל עמו, וידע כי הפעם נקי הוא מאלתו, ויקם בעוד לילה וילבש הוא וכל שרי הכהנים את בגדי קדשם ואלף איש משרי ישראל עטו בגדים לבנים. ויצו הכהן הגדול לפתוח את שערי העיר ולבלתי סגור אותם. ויצא הוא וכל הכהנים והשרים מהלכים צמדים ולפידים בידיהם, ופרחי הכהֻנה נושאים לפניהם את כלי הקדש וילכו בסדר הזה, עד אשר פגעו במחנה היונים. כראות השרים אשר ברגלי אלכסנדר מרחוק את חבל הכהנים הזה ההולך ונוסע לקראתם אמרו בלבם, כי כלה יעשה בם המלך בחרות אפו בם. ואנשים נמצאו בתוך המחנה, אשר לא שכחו להעיר את חמתו ולשום בעיניו את מורדים חלקם4 ), ומה השתוממו לראות, כי אך נראה נראַה הכהן הגדול בהדרת קדשו, מהר האדיר הנורא למלכי הארץ וירד מעל סוסו וישתחו אפים ארצה אל הכהן התמים, אשר בידו אין חרב ואין חנית, בלתי אם שֵם ה’ החקוק על ציץ נזר הקדש אשר על מצחו, הוא כל עזו וכל תפארתו. ויהי כאשר שאל פַּרִמֶנְיו השר את אדוניו על הדבר הזה, וישיבהו אלכסנדר, כי מראה דמות כמראה האיש הקדוש הזה מרחפת לנגד עיניו ורודדת עמים במלחמותיו5 ). אחרי הדברים האלה החזיק אלכסנדר מקדון בימין הכהן הגדול ויבאו יחד אל עיר הקדש ואל המקדש ויעל שם עולות וזבחים ויכבד המלך את הכהנים מאד, וישלח את כל העם לבתיהם שמחים וטובי לב. ממחרת הקהיל את כל ראשי הכהנים והעם ויצַוֵם לבקש ממנו את כל אשר תאוה נפשם, ולא בקש ידוע ממנו דבר, בלתי אם רשיון לישראל, ללכת בתורת אלהיהם ולכלכל את כל דבריהם בארצם ובעריהם על פי החקים האלה, ולפטור אותם מכל מס בשנת השמטה, שנת שבת הארץ, ויעתר להם אלכסנדר. ויוסף הכהן, ויתחנן אל המלך לתת גם לישראל אשר בבבל, בפרס ומדי ללכת בחקי התורה, ויתן להם גם את שאלתם זאת בשמחה ובטוב לבב, ויאמר להם, כי מלא ימלא להם כל משאלותיהם. ואל המון העם הנקהלים סביבותיו פנה ויקרא: “מי האיש אשר תשאהו רוחו ללכת אחרי בצבאותי ובטבתי לו ומלאתי את יד חיל ישראל לשמור את מצותיהם גם במחנה” – ויאותו רבים מן העם וילכו אחריו6.
ויצא אלכסנדר לשלום ביום השלישי, ויבקר את ערי ישראל הקרובות ובכל מקום קדמו אותו באהבה וכבוד מלך7 ). והשמועה עוברת, כי גלה אלכסנדר מקדון את לבו אל הכהנים, כי חפץ הוא להקים את פסל תבניתו לזכר עולם במקדש ישראל, אשר כבד בכל לבבו. ויען אותו הכהן הגדול, כי תחת מצבת הזכרון הדוממה, אשר אין בידם להקים מפני הָאִסָר אשר אסרה תורת ה' לעשות כל פסל וכל תמונה, ישימו לו זכרון חי, אשר לא יסוף לעולמים מישראל, כי שֵם אלכסנדר יהיה לשֵם עולם גם בקרב ישראל, וכל הבן הילוד לכהנים בשנה הזאת, אלכסנדר יהיה שמם. וישמח על הדבר הזה המלך, אשר כגדול אֹמץ לבו, גדל טוב טעמו, וכרבות גבורתו רבתה חכמתו8 ). והכהנים שמרו את מוצא שפתם, ויעשו כאשר דברו. ושֵם אלכסנדר נקרא למן העת ההיא על נפשות רבות מישראל עד היום הזה.
ויראו הכותים כי מצאו בני ישראל חן בעיני המלך בצאתם לקראתו בכבוד והדר, ויעשו גם הם כמעשיהם ויחליקו לשון לבני ישראל, אשר ראו כי גדל כבודם בעיני האדיר, ויאמרו להם, הלא אחים אנחנו. ויצאו לקראת המלך עד מסבי ירושלם בכל הסדרים אשר יצאו כהני ירושלם ושריה לקראתו, ויבאו גם שמונת אלפי האיש, אשר באו לעזור לו במצור צור, ויחלו את פניו לבקר את שכם, אשר היתה להם לראש עריהם. ויאמר להם אלכסנדר, כי לא יוכל הפעם להתמהמה עוד, אולם בעברו בארץ הזאת בשובו מהכות את פרס, אז יסור גם אל עירם. ויגשו אליו ויבקשוהו, כי יפטור גם אותם מן המס בשנת השמטה. אז השתומם מאד אלכסנדר, כי ידע את הרע אשר חרשו זה מעט על בני ישראל להצמיתם, וישאלם: “המבני ישראל אתם?” ויתהפכו בלשונם ויענוהו “בני ישראל אנחנו אך יושבי שכם עירנו יקראו גם צידונים”. וַיַעֲמֵד אלכסנדר מקדון את פניו, וישאלם בקול מושל: “המבני ישראל אתם אם לא?” אז נבהלו הכותים ויענו ויאמרו “לא!” ויאמר המלך: רק לבני ישראל נתתי הנחה, אך בשובי מן המלחמה וחקרתי למולדתכם, אז אראה מה לי לעשות, וישובו ראשי הכותים ריקם, ואת שמונת אלפי האיש צוה ללכת אחריו מצרימה ויתן להם שם נחלה.
ויצג את אנדרומך אחד משריו בארץ הכותים9 ) לנציב על כל הארצות, אשר מן הלבנון עד נחל מצרים, וילך מצרימה וילכוד אותה וייסד שם עיר גדולה במורד נהר שיחור, ויקרא לה אלכסנדריא כשמו, ויתחזקו בני ישראל מאד במלחמה הזאת, וישליכו נפשם מנגד, על כן קרא גם אותם לשבת בעיר יחדו עם היונים, ויתן להם מקום על יד שפת הים10 ), ויתן חקה אחת ומשפט אחד לבני שני העמים האלה, וימלא את ידם לקרוא את שמם מקדונים ואלכסנדריים11 ). ויסע משם מדבַרה לוב הנגבה, וישב משם ויסע צפונה, ויערוך לקראת דריוש על יד עיר נֵיגומֵלָה הקרובה לארבאל אשר בארץ אשור, ויך את חיל פרס ותפולנה בידו כל ארצות פרס ומדי (3429–331) ותשבות פרס מממלכה, ותסוב אל אלכסנדר מלך מקדון ויון. ותמלוך ארופא למן היום ההוא ואזיא היתה למס.
-
Issos ↩
-
)החפזון הזה, תשובה הוא על האומרים להקדים את בִּנְיַן סנבלט לפני ימי אלכסנדר, באמרם כי אי אפשר לבית כזה להבנות בתשעה חדשים (כרמי שמרון צד 4) ובאמת הלא סִפֵּר יוסיפוס, כי בנה סנבלט את מקדשו בתכלית החפזון (קדמ' 4, 8 XI) ובמקום שיש צורך נחוץ ופועלים רבים וכסף רב, אפשר גם לבנין רב להגמר בזמן מועט. ואם היה אפשר לנבוכדנאצר האדיר לבנות ולשכלל את היכל מלכותו הגדול ורחב הידים מאד בארבעה עשר יום (ברוסוס הכשדי מובא בספר ריב יוסף עם אפיון 19 (I אפשר לאדיר קטן כסנבלט האחשדרפן לבנות בנין קטן ודל כמקדש הכותים, במשך תשעה חדשים. ↩
-
)קדמ' שם. ↩
-
)“הללו היהודים שמרדו בך”(יומא ס"ט, מגלת תענית ט'). ↩
-
)קדמוניות 4, 8 XI יומא שם, מג“ת שם ויוסיפון העברי, א, ה. אלא שביוסיפון נקרא שֵם הכהן הגדול חנניה, ואולי השתבש להחליף אב בבנו חוניו, והמעתיק המאוחר גם לסופר מאוחר זה, השתבש להחליף שֵם חוניו בשם חנניה השגור בפיו יותר. ורבותינו קראו לכהן החסיד הזה שמעון הצדיק, כאשר קראו לכל חסידי כהונה גדולה שבימי היונים בשם הכהן הזה, שהיה ימים רבים אחרי ידוע כ”ג. ↩
-
)קדמוניות 5 8 XII. ↩
-
)6. ↩
-
)יוסיפון העברי א, ה.ואף כי אין אחריות ספור זה, במקום שהוא יחיד בדבריו על הבקורת, נראין דבריו במקום זה, כי נאה הוא ומסכים לרוח ישראל ולטעמו. ↩
-
)8, 4 Curtius. ↩
-
)ריב יוסף עם אפיון4II. ↩
-
)קדמ‘ 2, 5, XIX; מלחמ’ 7, 18, II. ↩
1. בני אנטיפטר שליטים בארץ
קפרון אשת אנטיפטר ובניה. הורדוס בן אנטיפטר וְאָפְיוֹ. התגלות לב אנטיפטר. הורדוס שליט בגליל ופאזל אחיו בירושלים. עזות אנטיפטר וקצר דעת הורקנוס, תלונת זקני ישראל. הרגת חזקיה הגבור בידי הורדוס. תרועת בני הנכר ואבל בני ישראל על רצח זה. הורדוס לפני הסנהדרין. עוז שמעיה ראש הסנהדרין. מנוסת הורדוס ומזמת נקמתו. זעפו וזהירות אביו ואחיו. קהלות ישראל בבבל ובארצות הפרתים. מרד קהילות קרני. חסדי יולי קסר לקהלות מצרים. קדוש אדמת סוריא, קהלות ישראל באזיא הקטנה ובארץ יון. דרכיהם ומשפטיהם, משמרת תורתם ואהבתם את מולדתם ומקדשם. רשעת היונים וטובת שרי רומי להם. תרומת השקלים. קהלת ישראל ברומי. תודוס איש רומי, חכמתו ונדבת לבו. גזל פלקוס ושטנת ציצרון. כבוד הקהלה בבית מועד העם. אהבת וָרוֹן הרומי את תורת ישראל, משפט אחד וזכיות יתרות לקהלות רומי. איבת בית אנטיוכוס האחרונה לישראל. חסדי יולי קסר האחרונים. מות יולי ומעשקות קסיוס. רשעת הורדוס ורחמי השר מלוך על העם. אכזריות קסיום. קשר בין בית אנטיפטר על הורקנוס. קשר מלוך על בית אנטיפטר. מות אנטיפטר בידי מלאכי מלוך. מות מלוך בידי מלאכי הורדוס. מלחמת בני אנטיפטר ובעלי ברית מלוך הורדוס מארש את מרים החשמונאית. הורדוס ומלאכי העם לפני אנטוני. הורדוס ופאזל מתמנים בידי אנטוני לנסיכים ומלאכי העם נגרשים ומומתים. ברית אנטיגונוס עם הפרתים. תגרת העם בהורדוס. מות פאזל ושבי הורקנוס בידי הפרתים. מנוסת הורדוס ומלכות אנטיגונוס. הורדוס ברומי. זקני רומי ממליכים אותו על ישראל. תשובת הורדוס. תקומת העם עליו. מלחמות בגליל, כבוש צפורי. הרג בגדודי המארבים בארבל. עזוז הגבורים ההם. מגפת תלמי פקיד הורדוס. מגפת יוסף אחי הורדוס לפני פפוס ומותו בידו. סוסיום הרומי עוזר להורדוס. אכזריות הורדוס ביריחו. חתונת הורדוס עם מרים החשמונאית בשמרון. מצור העיר והמקדש. גבורת הנצורים הדבקים בעמם. הרעב בעיר. עצת שמעי' ואבטליון. עוז בני בבא. כבוש ירושלם. אולמי בית המקדש נשרפים. בני ישראל נהרגים לרבבות והורדוס מולך.
3712–3723
וחסדי יולי קסר להורקנוס ולעמו, אשר אולי חשב אותם האדיר הנדיב הזה לטובה, לא עמדו לבית חשמונַאי ולקוממיות ישראל להשיבם לאיתנם ולכבודם. כי גם לאנטיפטר הגדיל חסדו וגם את ידיו חזק. והידים האלה ידי עשיו, ידים עסקניות היו, ותהיינה שלוחות כל היום לשום מעט מעט את אדום לגבירה ואת ישראל למס עובד. וראשית תאות אנטיפטר באה לו במלא יולי קסר את ידיו לשלוט בארץ; וישישו בני מעיו בדעתו, כי בא שלטון ישראל בכפו. ואף כי לשמע אזן עוד נקרא הורקנוס גם בפי רומי בשם מלך ובשם נשיא הארץ, לא היה ביד הכהן התמים הזה בלתי אם השם הבטל, ושבט המלוכה עוד מעט ולֻקח מבית חשמונאי ובית ישראל כלו ונסב אל בית אדם ואל רומי בעלת בריתה. הן אמנם עוד קראו העם להורקנוס מלך ועוד תראינה עיני הקורא גבור אחד מבית חשמונאי מתאמץ להתחזק על כסא ישראל ולהשיב את ממלכת עמו אל בית אביו, וקהל עמו תומך בידו בכל לב, ומקבל עול מלכותו באהבה ובכבוד. אך לדאבון כל לב בישראל כל אלה רק מראי עינים היו. כי בשום יולי קסר את אנטיפטר לשליח, לא היו כל מאמצי כח בית חשמונאי, כי אם מעשי הרוג שדוד מפרפר, כל עוד נפשו בו, לפני שודדו והורגו. החלל לא יהיה עוד אחרי נפלו ואת חמסו שארו ודמו ויגיעו ישבע רוצחו הנבל הבליעל.
וקפרון הערבית ילדה לאנטיפטר האדומי ארבעה בנים ואלה שמותם: פַזָאֵל, הורדוס, יוסף ופרורה ובת אחת ושמה שלומית1. ויהי הורדוס הצֶפע אשר יצא משרש הנחש הקדמוני מאנטיפטר. וכל פרי רוחו ופרי מעשיו היו שרף מעופף אשר נשף באף הגוי הישראלי להחלישו. לעכור את דמו ולהמק את בשרו ולהסיר את כל כחו מעליו, עד כי תיעף נפשו להורגים. אם יערוך איש את מתכונת הורדוס לאנטיפטר אביו ישא עליו משל לאמר: למרמה יֻלד בן ויקרא את שמו רָשָׁע. כי אמנם היתה המרמה, הנכלים ומשלחת מדנים בין אחים, כל חיי רוח אנטיפטר וכל דברי ימיו למקצהם עד קצהם. בכל זאת התאמץ כל ימיו להעטות מעיל צדקה על בגד בוגדים אשר דבק לעצמו ולבשרו לבלתי סור מעליו. ויכל את כל כח פיהו להמתיק את מר פרי כפיו במתק שפתים וכל הרואה אותו לעינים, חזה בו דמות איש צדיק תמים. לא כן הורדוס בנו בחירו אותו בחנה כל עין, כי מערכת כלי חמס הוא מכף רגלו עד ראשו: מצח נחושה, עינים רמות, צואר עתק, אגרוף רשע ורגל גאוה, וכל אלה היו כלי מעשה לנפש רחבה משאול, ללב אבן, אשר על פרי בטן לא ידע רחם.
ברחוק דרכי עשו מדרכי יעקב, כן רחקו ארחות הורדוס בן אנטיפטר מארחות דוד בן ישי. ומה נפלא הדבר. כי סופר תולדות דוד, הלא הוא שמואל הרמתי כתב, כי המלך הנקדש הזה, הבן הנאמן ליעקב, איש תם היה רועה בצאן, אות ומופת, כי שבט מישור תהיה שבט מלכותו; וסופר תולדות הורדוס, הלא הוא ניקולוס הדמשקי, אשר ממנו הֹעֲלו על ספרי2 יוסיפוס כל דברי התהלה להורדוס, כתב כי האיש הזה אשר נוצר מבטן למלך בלהות לישראל, הבן הנאמן הזה לעשו איש יודע ציד, היה גם הוא גבור ציד3. אות ומופת כי שבט נוגש רודה באף תהיה שבט מלכותו וכל ביתו לפח ולמוקש לישראל ולרשת פרושה לבית יהודה.
כאשר מלאו להורדוס חמש ועשרים שנה, החל אנטיפטר למצוא לו חפץ, להביע דבר אשר לא התאמץ בכל עז להכחידו תחת לשונו זה כשתים ועשרים שנה, כי הורקנוס איש רפה ידים הוא, אשר לא יצלח למשול, כי לוא הגיד אז כזאת, כי עתה לא היה לו פתחון פה לשלח מדנים בין אחים ולהתנשא לימין להורקנוס להשיב לו את המלוכה. לא כן עתה; אריסתבול מת ואין עוד פחד לנגד עיני אנטיפטר, כי יעשה מלוכה, וכי אותו יגרש מעל פניו. לעמת זה מלאו ימי הרדוס בנו לצאת ולבא, אז החל אנטיפטר לשים לפתחון פה למועצותיו, את הדבר אשר דברו מרבית כל העם למיום מות שלומית המלכה: כי אמנם איש טוב וישר הרקנוס, אך ידיו לא תחזקנה לתמוך שבט מושלים בעוז מלך, וישם את בניו לעוזרים להרקנוס בעבודת ממשלתו הקשה. ויתן את שלטון ירושלם וסביבותיה ביד פאזל בנו בכורו ואת שלטון הגליל ביד הרקנוס משנהו. ביום ההוא החל בית אנטיפטר לטפס ולעלות במעלות כסא ישראל ולנשל ממנו את בית מתתיהו הנאדר והנכבד.
ועיני הרקנוס לא נפקחו לראות, כי פורש אנטיפטר רשת על פעמיו. ויהי המעט ממנו, כי לא הכיר את דרכי הרדוס וַיְחֻנֵהוּ עוד ויאהבו כאהבת אב את בן. ובדבר אנטיפטר על לב הרקנוס לשלוח הון רב מנחה לרומי נדרש לו הכהן מבלי שאול את פי העם. וישלח אנטיפטר את הכסף, אשר לקח מהון ממלכת ישראל ולא זכר גם את שם הרקנוס, כי את שמו קרא האדומי על מנחת ישראל, למען התרצות בה אל רומי לחזק את ידיו ואת ידי בניו לרדות ביעקב, ועיני הרקנוס כבדו לראות את הנבלה הזאת ויטב בעיניו מעשה אנטיפטר. אך לא כן טחו עיני ראשי העם, כי להם נראתה הנבלה הזאת בכל עזוז נוראותיה. ויבאו זקני ישראל אל הרקנוס ויתאוננו באזניו על תתו את ממשלת עמו ביד שלושת בני אדום אלה, ביד אנטיפטר ובניו. ויעירו את אזנו, כי האדומים האלה לא שריו ועבדיו הם, כי אם אדונים קשים, אשר הרכיב בתמתו לאלופים לראשו ולראש עמו. ויוכיחו לו את דרכי הרדוס העריץ, אשר מלא את ידו לשפוט משפט מות, מבלי לשאול פי הסנהדרין.
ומי יודע אם התעורר הרקנוס השאנן והבוטח לשמוע את דברי הזקנים הנשמעים בנחת, לולא אצו בו בקולי קולות גואלי הדם הנשפך בידי הורדוס, מבלי תת לו מנוח, בבואו אל מקדש ה' לעבוד את עבודת כהונתו, כי מלאו אמות בחורי ישראל, אשר נגזרו מיד הורדוס בכי ואנקה את בית ה' יום יום. וזה דבר מעשה הדמים, אשר מלא בם הרדוס האדומי את ידיו למשול בישראל: בני הנעורים4 שרידי חיל אריסתבול ואלכסנדר בנו, אשר שרדו מחרב רומי ואשר דבקו בעמם בכל לב ואת רומי ואת אנטיפטר יציר כפיה שנאו תכלית שנאה, התלקטו יחד ויהיו לגדוד מאָרבים5 וישימו בראשם איש גבור חיל ושמו חזקיהו הגלילי ויתנו את לבם להצר ולהציק לאויבי עמם בכל אשר תמצאם ידם. ולא יצא הגדוד הזה חוצץ למלחמה על רומי, כי ידע כי צר כחו להלחם בה. ויהיו מתחרשים במחבואי ההרים והגאיות ופתאם יפשטו בטח על ערי גבול ארם, אשר ישבו בהן היונים בעלי ברית רומי ועשו בהם שמות. ובמלחמה הזאת, אשר אין מקום לה כי אם בארץ הרים ובקעות, יצלחו תמיד יושבי הארץ ותחבלות מלחמת האויב הנכרי תשובנה ריקם. ויהי במשול הרדוס בגליל ויפגע בראש גדוד הזה, אשר לא נשמר הפעם וישיגהו ויגבר עליו ויתפשהו, ויהרג אותו ואת מרבית אנשיו. ויתרצה בדמי הגבורים האלה בעיני הארמים והיונים, אשר להם היה חזקיה ואנשיו למחתה ואשר על כן קראו להם שודדים. ויקן בדבר הזה את לב סֶכְסְתְ הרומי נציב ארם הקרוב ליולי קסר, אך את נפש ישראל הדאיב מאד בשפכו את דמי בניהם ארצה. וגם אלה אשר מעשי בני הנעורים וחזקיה רשם לא טובו בעיניהם, קצפו מאד על האדומי הזה אשר ערב את לבו לעבור חוק תורת עמם לשפוט מלבו משפט מות, כי המשפט הזה רק לסנהדרין לבדם הוא.
הצעקה הזאת אשר הקיפה את הרקנוס, לא עוררה אותו משנתו, לולא הרך את לבו בכי הנשים אמות הנערים הגבורים, אשר בכו באזניו יומם ולילה, ותפגענה בו ותשבענה אותו להועיד את הרדוס המרצח לפני הסנהדרין ולדרוש את דמי בניהן מידו. ויועידו הסנהדרין את הרדוס למשפט, ויועידו גם את הרקנוס עמו, כי כה משפט ישראל לבלתי שפוט את העבד בלתי אם אדוניו עמו, ובעיני ישראל היו האדומים, אשר מל הרקנוס הראשון ביום מלחמה לשם עבדות, “עברי בית חשמונאי”. ויחרד מאד אנטיפטר לשמע הדבר הזה וישלח מלאך אל בנו לקחת עמו גבורי חיל מאנשיו, אשר יסכוּ לראשו בעמדו למשפט, אך לבלתי הבא עמו עם רב, כי לא נכון עוד לפקוח עיני העם לראות את הקרנים, אשר הוא לוקח לו בחזקו, ויבא הרדוס בלבוש ארגמן עודה גאון וגובה, ועדת גבורי חיל שומרי ראשו חגורים בכל כלי מלחמה עוטרים אותו. ויתיצב בעז מצח לפני שופטיו ויחתו כל הזקנים למראהו ויפל לבם ולא פצו פה. ויקם שמעיה ראש הסנהדרין על רגליו בדברים נמרצים על קצר רוחם, ולהורקנוס הוכיח את דרכו על פניו, על אשר נמהר לתת את השלטון ביד הורדוס וינבא גם להרקנוס גם לחבריו הזקנים, כי יבא יום ונפלו כלם בחרב האיש העומד לפניהם כיום למשפט. לדברים האלה לבשה הרוח את הזקנים ויחלו לחקור את המשפט. אך מהיות חוק לבני ישראל, לבלתי שפוט משפט מות ביום החל הדין, כי אם להלין את הדין למחרתו6 מצא לו הרקנוס ידים לפלט את הרדוס משופטי נפשו. בשלחו אותו בלילה מתוך העיר אל הגליל ארץ ממשלת ידו. והמכתב, אשר הביא הרדוס מִסֶכְסְתְ נציב ארם, אשר הזהיר את הרקנוס לבלתי התגרות ברעה לתת את הורדוס ביד הסנהדרין, היה לכסות עינים לכל אשר אתו, כי לא מלבו המליט אותו, כי אם למען הסר את הרעה מעל עמו. והרדוס נמלט אל דמשק אל סכסת אוהבו מגנו, ויקן ממנו בכסף מלא את פקודת שלטון בית רחוב, ותרם קרנו מאד ולא שמע עוד לקול הסנהדרין, אשר הועידו שנית לעמוד לפניהם. וילונו זקני ישראל על הרקנוס ויתאמצו לפקוח את עיניו לראות, כי נפשו הוא חומס בכל הליכותיו עם אנטיפטר ועם בניו וכי הרע לעשות לעמו לאהבה את שונאיו ולשלח את אויבו מידו, ועתה הנה גם חיל בית רחוב סר למשמעת הורדוס ומה יעשה כי יהפוך גם עליו את ידו. אך מה בצע, כי הגבירו את לשונם, הנה הלשון, אשר תוכל לגבורים אמיצי לב, תכלה את כחה לריק בבואה להטות את לב החלש, אשר אין כח בו להתעודד ולקום מן הרבץ, אשר יקפא שם בעצלתיים. ומגורת הזקנים באה כמעט קט בתומה, כי נסע הורדוס בראש חיל גדול ירשלמה להוריד את הרקנוס מכסאו ולהנקם בסנהדרין, אשר ערבו את לבם להועידו; אך אנטיפטר ופאזל המתונים ממנו, יצאו לקראתו וישיבו את חמתו מהשחית, כי לא בטחו עוד בכחו ויראו פן תהיה אחריתו נגף בהתקומם כל העם עליו ותם לריק עמל אנטיפטר, אשר הוא עמל זה שנים רבות מאד7. וישמע הורדוס לקול אביו ואחיו ויעל מעל ירושלם8.
תנופת החרב הקשה הזאת אשר הניף העבד האדומי על ירושלם, על מלכה ועל זקניה, – אף כי בפעם ההיא לא נהתה עוד בם – היתה האות הראשון לישראל, כי עבדים מושלים בו וכי כל הגדולות, אשר עשו לעמם זרובבל, נחמיה ויהודה המכבי עוד מעט ועלו בתוהו ואבדו; וככל אשר הרבה הגוי להתמוטט בארצו, כן הרבו בניו לפוץ בארצות ולהיות שם לקהלות קהלות. ומה נפלא, כי הקהלות, אשר קדמונינו קראו להן בשמן הנכון גָּלֻיּוֹת"9 היו כעין מצבות זכרון לפרקי דברי ימי התלאות, אשר עברו על אבותינו. וכרבות הכח היצוק בדור, אשר עליו עברה התלאה, כן חזקה העמיקה העין10, אשר קלטה הגלות ההיא ואשר בה נבדלה מאחיותיה, הן גלות עשרת השבטים, אשר גלתה אשורה אבדה ותעלם מעיני אחיה ולא נשאר לה זכר, יען כי סר כחה מעליה וטעמה לא עמד בה, כי הפיגו אותו נביאי השקר ועובדי העגלים והבעלים; לא כן גלות בבל, בה נמצאו אנשי לב' אשר תורת עמם היתה צרורה וחתומה בם, אנשים אשר הנביאים היו להם למורים, על כן היתה היא המקום, אשר בה התחדשה רוח ישראל. מן הארץ ההיא, אשר נהיתה למקור מחיה לתורת ישראל ימים רבים, יצא עזרא וישם לה שארית עדי עד, גם בדור הרע הזה, דור הורדוס, אשר החשיך את עין הארץ על ישראל, יצא מן הגולה ההיא אור גדול הולך ואור עד היום, כאשר יכתב עוד בספר הזה.
הגלות הזאת היתה משנה לארץ ישראל ברב מספר נפשותיה, וגם בכל הליכות הרוח היו יושביה דומים מאד לאחיהם בני ארץ ישראל, כי לא הפילו דבר מתרבותם המיוחדת להם ולא סרו ימין ושמאל מדרך אבותיהם ותהי תורתם כל מקור חכמתם ומוסרם וחיי רוחם. ויד תולדות הימים היתה על בני ישראל בבבל להצילם ממזמת ההלנים גם בימים הרעים ימי אנטיוכוס הרשע, כי הקדים ה' להם רפואה בשמונים שנה לפני בא המכה, בקרוע הפרתים וארשקה גבורם בראשם מיד בית סלקיס את כל הארצות אשר מבוכריא ארץ מכורת הפרתים, עד הים הכספי ואו הלא נסבו אליהם גם ארצות בבל ופרס. וישכנו בני ישראל יושבי הארצות ההן לבטח בתוך הפרתים. ותהי הממלכה ההיא למקלט לרבבות אלפי ישראל כשבע מאות שנה. ויען כי גם תעתועי היונים, גם חרב רומי לא הצליחו על הממלכה הזאת האחת, אשר עמדה בפניהם בכל עוז, נשמרו בני ישראל מחטאות שני העמים האלה, גם מחכמתם גם מרשעתם11. ובדבר הזה נבדלו קהלות מצרים אשר החלו לרוב מימי מלכי בית תלמי מקהלות בבל. מרבית היושבים הראשונים באלכסנדריה ועריה, היו אנשי צבא ובחיל אלכסנדר מקדון ובחיל תלמי לגי, ועל כן התהלכו את שרי יון, ולמען הגן על תורתם מפני זעם לשון המתחכמים ההוללים האלה, שמו את פניהם אל חכמת יון ויזרעוה כלאים עם תורת ישראל ויעל להם פרי זר מאד בטעמו. וגם יד התרגום היוני, אשר קדשהו היתה בה להקהות את הטעם העברי השמור בתורה העבריה, אך בכל זאת נאמנו בני ישראל יושבי מצרים עם תורת עמם, ויתגאו בה ויחשבוה למבחר תפארתם. ויהי הפתיל, אשר תורת אלוהי ישראל וחכמת יון שזורות בו, החוט המשוך על קהלות מצרים בימי בית שני. וגם בעושר ובגבורה נעלו על אחיהם יושבי יתר ארצות הנכר. ובארץ קֵרֵנִי היושבת מפאת ים למצרים, ואשר קהלות ישראל היושבות בה נחשבו לבנות קהלת אלכסנדריא רבו ויעצמו בני ישראל, עד כי המה היו כמעט בעלי שתי הארצות האלה12 ויגדל כח אבותינו יושבי קרני עד כי בהתגרות בהם, שרי המלך, או יושבי הארץ, התפרצו הם מפני הממלכה ויהי הפרץ הולך וחזק מאד, וילך שמעו בכל הארץ. וסולה הרומי ההולך בעת ההיא ארצה יון להכות את מתרדת מלך פונטוס, שלח את לוקולוס שר צבאו להשביח את שאון בני ישראל יושבי קִרֵנִי13. הארץ הזאת הקימה לישראל גם סופר דברי הימים, אשר הרבה מדבריו יהיו לנו לעינים עד היום הזה, הלא הוא ישוע הקרני, אשר העלה בחמשה ספרים14 את דברי ימי אבותינו מימי חניו השלישי עד מפלת נקנור בידי יהודה המכבי15; את דברי חמשת הספרים האלה קצר אחד הסופרים ויכתבם בספר אחד ויקדם לו מעט זכרונות ראשית ימי בית שני ודברי נפלאות ושם הספר האחד הזה, הוא ספר החשמונאים השני, אשר דבריו יחשבו למלואים לספר החשמונאים הראשון הנעלה ממנו בסדרו ובדיוקו. אם כל דברי ספר זה זה מספרי ישוע הקרני לֻקָחוּ, יהיו הדברים לאותות ולעדים גם על ישוע וגם על בני קרני ארץ מגוריו, כי יראו את ה', ולבם היה טהור ותמים. אף ככל אשר חזקה זרועם להתפרץ מפני מצרים האדירה, כה רפתה רוחם להאמין בכל שמועה עוברת, כאשר יראה מתוך דברי הספר הזה. מה היתה אחרית המתפרצים בקרני אין לדעת עוד, אך קרוב הוא כי נשוא נשאו להם עון מרדם ולא פקדו את עונם על עדת אלכסנדריא, כי יולי קסר נגיד רומי, העם אשר נשמעו דבריו במצרים מאד, הקים ויאשר את כל זכיות האזרחים, אשר זכו מלכי בית תלמי את בני ישראל יושבי אלכסנריא. ויחק את דברי פקודתו על לוחות נחשת, ויצמד אותם על עמוד גבוה בתוך העיר16 ותלמי המולך בעת ההיא במצרים היה אוהב ובעל ברית לישראל17.
כאשר שלחה ארץ ישראל את פארותיה קדמה אל ארץ בבל, ונגבה ארצה מצרים, כן עברו נטישותיה גם אל אזיא הקטנה ואל ארץ יון אשר ממולה לארצות האלה קראו בני ישראל “מדינות הים”, באשר מרביתן על חוף הים הן יושבות. ובעיני שלומי אמוני ישראל לא היה טוב דבר צאת רבים מן אחיהם אל ארץ יון, כי רק אדמת אבותיהם היתה בעינים כלי מחזיק ברכה לרוח עמם ולכחו, ועל כן גזרו טומאה על ארץ העמים. לעומת זה שמחו לראות את אחיהם נאחזים בארצות ארם, אשר בימי דוד סרו למשמעת ישראל, ויחזקו את ידי בני עמם המתנחלים שם וימלאו את ידיהם להביא את בכורי פרי אדמתם ירושלמה. ויגזרו אומר כי הקונה שדה בסוריא כקונה בפַרְוָרֵי ירושלם18, וקרוב הדבר, כי מימי אלכסנדר מקדון והלאה החלו יושבי ארץ אבותינו להרחיק נדוד לארצות ההן, אשר שם תשקנה שפתי אזיא וארופא אשא לרעותה. ורחוקה היא מאד להעלות על לב, כי במדינות הים החזיקו בני ישראל את מעשה אבותיהם בידיהם, לשום את עבודת האדמה כל עסקם. ונכון הדבר כי היו שם לסוחרים ככל אשר היו רבים מאחיהם יושבי אלכסנדריא; וככל אשר רחקו מאדמת אבותיהם ועבודתה, כן נבדלו מאחיהם שוכני ארץ מכורתם זעיר שם זעיר שם בדרכי חייהם, אשר הלכו הלוך וקרב אל הגויים אשר בתוכם ישבו ואל דרכיהם19 למדו ויקראו לבניהם שמות נכר20. אך בכל זאת גם בקרבם אל שכניהם, נשמרו מאד בנפשותם, לבלתי עבור על מצות תורתם, אשר שמרוה כאישון עינם, ויתנו את לבם לבחור להם מקום לשבת יחד בכל עיר ועיר, למען יוכלו לשמור משמרת תורתם באין שטן ובאין מחריד, ולבנות להם שם בתי כנסת21. ויהי מדי קרוא להם אחד משרי הגוים ביום משתה לאכול ולשתות עמו, בתוך יתר יושבי העיר והפקידו בני ישראל את טבחיהם ואת משקיהם להכין להם את מאכלם ואת משתיהם על פי חקיהם, ואנשים מקרב עמם יעמדו לפניהם לשרתם22. וישמרו את שבתותיהם ואת מועדיהם בהדרת קדש. ואף כי יש אשר התגרו בם רשעי היונים, ויפריעום ביום קדשם, וימצאו להם עלילות דברים, ויענשו אותם בכסף על שמרם את ידם ביום ההוא מעשות כל מלאכה, לא שמעו להם וידברו עמם משפטים ויוציאו דינם לאור23 ויתחזקו לשמור את שבתם ביתר עז. ותחשב השבת בעיני יושבי מדינות הים לראשית משמרת התורה24. וכל יום מועד ושבת יתאספו יחד הם ונשיהם וטפם בבתי כנסת, אשר בנו להם, לשמוע תורה מפי חכם ולהתפלל שם, או על שפת הים25, ויקימו להם גם שופטים מקרב אחיהם לשפוט בין איש לרעהו על פי משפט תורת עמם26, ודברי הדינים נחשבו גם בעיני שופטי ארץ ישראל27. וירבו להשמר בדקדוקי מצות, עד כי התחזקו בכל עוז להטות את לב מושלי הארצות לפטור אותם מחובת הצבא, לבלתי היות עבודת המלחמה לשטן למשמרת המצוה כל ימי היותם במחנה28. ומפקודות זקני הערים, אשר עמדו לימין קהלות ישראל היושבות בתוכם, יש לשמוע כי גם שם החלו מעט האכרים להרים תרומתם ואת מעשרותיהם מפרי אדמתם29 ולתתם לכהן ללוי ולעני, אשר בתוכם בכל אשר עשו אחיהם יושבי בבל ומצרים30. ובכל היותם רחוקים מארץ מולדתם היתה כל תשוקתם אליה ואל מקדשה ויהיו בהם אנשים, אשר שמו נפשם בכפם ויענו את כחם בדרך כארבעה חדשים, למען העלות אל מקדש ה‘, את בכורי פרי אדמתם או את בכורות צאנם ובקרם, או את ראשית עריסותם ולא קבלום הכהנים מידיהם, כי כל הקרבנות הנקובים בזה, לא יעלו לרצון בבואם מארץ נכריה, ולנזירים אשר מלאו ימי נזרם בארץ הנכר, נפלו הימים בבואם ארצה ישראל ויצוו אותם לחדש את ימי נזרם עוד הפעם על אדמת הקדש ובכל זאת לא פצו פה ולא התאוננו ולא הלינו מאומה, כי מצות ה’ ביד כהניו וסופריו יקרה להם מכל כבודם ומכל טרחתם ועמלם31. וישישו למצוא להם בתרומת השקלים דבר אחד, אשר בו יוּכלו להתנדב כאשר עם לבבם, לשית ידם עם אחיהם יושבי אדמת אבותיהם, לעבוד עמם שכם אחד את עבודת הקדש בהיכל ה‘. וירבו מאד להתנדב, וישקלו עשיריהם שקלי זהב ואכמוני דרזהב לרוב. וישלחו ביד מלאכיהם לאוצר בית ה’ לירושלם. ותגדל מאד תרומת כסף הקדשים אשר הרימו יושבי מדינות הים, ותעל בעשרה על תרומות יושבי ארץ ישראל וארצות הקרובות לה. ויהי בימי מלחמת מתרדת מלך פונטוס ברומי, ויגזול המלך הקשה הזה את כסף הקדשים אשר היה אצור באחת ערי אזיא הקטנה הבצורות, ויהי הכסף הזה שמונה מאות ככר כסף אשר העלו רק יושבי אזיא הקטנה לבדה32 וישמחו בני ישראל הנפוצים במרחקים להרים את התרומה הזאת, ויעלוץ לבם לדעת ולזכור, כי הם בני העם העתיק והנכבד היושב בהר ציון וכי אֶל האל המלך הנראה שם בכבודו, אשר למשמעותו הם סרים ולזכרו תאות נפשם נושאים הם מנחה. אך ככל אשר רחב לבם בדבר הזה, כן צרה בהם עין יושבי הארצות, אשר עמם התגוררו ויתעוררו מדנים בין בני ישראל ובין העמים ושריהם, אשר לא הניחו להם להוציא את הכסף מארצם. ולא נתנו אבותינו לגזול את משפטם, ויהיו נדונים עמם ולא נחו ולא שקטו עד הוציאם משפטם לאור, ויוסיפו לשלוח את שקליהם כתמול שלשום. ולמן היום אשר נסבו ארצות יון לרומי, עמדו שרי רומי בדבר השקלים כמעט תמיד לימין ישראל33, אף כי גם בעיר רומי קם איש שטן לישראל בדבר הזה. והאיש הזה ישב בעת ההיא בראש זקני רומי ושמו ציצרון34, הסופר אשר יצא לו שם בגויים עד היום הזה.
בין בני יהודה הראשונים אשר דרכה רגלם על אדמת עיר רומי היה פלֵמו בן יוחנן בן הקוץ וישוע בן אלעזר מלאכי יהודה המכבי35, אך קרוב הוא כי למן העת ההיא, למיום התוַדע בני ישראל אל העם הרומי בברית שלום, נוספו לאט לאט להבאים שמה מבני ישראל36 מארץ מולדתם, בימי מלחמת יני בעמו למען הנצל מידו, או מארצות היונים37 באו שמה למען החלץ מנכלי צורריהם אלה, ומן הֶעָקה אשר העיקו להם בסתר ובגלוי במתק שפתים ובלשון שנונה, כי בכל היות יד רומי קשה על ממלכת ישראל, לא הרבתה להצר ולהציק לאיש שוקט במקומו ואיבתם לא היתה עזה ומֻטְבעת בעומק לבם כאיבת היונים. ויהיו בני ישראל לקהל גדול ברומי בימי שלומית המלכה ויחדלו להיות כיחידים נפוצים איש לעברו, אשר עיניו רק אל עסקו ואל עבודתו, ויקרבו אֵחד על אָחד ויהיו לעדה נכבדה, אשר שמה את לבה לחיות ולנצור מכל משמר את רוחה בקרבה. ולא צרה עין אנשי רומי בבני ישראל היושבים בתוך עירם, כי הכירו כי דורשים בני העם הזה את שלום הארץ, אשר באו אליה. אך בכל אשר היתה רוח ישראל נאמנה את רומי בכל דבר שלום הארץ וטובתה, ככה זרה לרוחם התמה והזכה תפארת גאון הגוי הזה, אשר בנה את ביתו בדמים, וּקְשי משפטיהם ותורותיהם, אשר לא לחן ולא לחסד כי אם לכח גָבֵרו38. וירגישו ויכירו, כי למען השתמר בעינם ובעצם תֻמם, יש להם להקים להם מורים חכמי לב מקרב עמם, אשר יורו להם את התורה ואת המצוה. ואיש חכם ונדיב אשר קראו לו חכמי הדור תודוס איש רומי עמד בעת ההיא בראש העדה, ויתנדב לתמוך ביד תופשי התורה, כי ימצאו את לחמם39 בנחת, למען תהיינה עתותיהם בידיהם להורות את בני עדתם חכמה ומוסר. ומלבד אשר חוק בידי חכמים, היה גם הוא מטיף לעדתו. ותהי תמצית תורת פיו, כי לאדם אשר חנן ה' דעה והשכל ויתן את לבו בידו למשול בו, יש לו לקחת מוסר מן היצורים הנופלים ממנו לשמוע בקול יוצרו כהמה40. ומלבד החסד אשר עשה והמוסר אשר הורה בקהל עדתו, נהה מאד אחרי ירושלם מקדשה וקדשיה ויהי בעיניו ליל השמורים בארץ הנכריה כליל חג אשר לֻקח מעליו כל הדרו, באין קרבן הפסח עולה על השלחן. וישם לחוק לעדתו לאכול בלילה בשר גדי עשוי וצלוי כתבנית הפסח אשר בירושלם. אך בדבר הזה היה גורלו כגורל יתר הנדיבים יושבי מדינות הים, אשר, מאהבתם את עיר הקדש ואת היכל אלהיה. נחפזו להעלות אליה קרבן ומנחה אשר לא כדת ועל כן השיבו הכהנים את מתנותיהם ריקם. גם החוק אשר שם תודוס לעדתו בתם לבבו ובנקיון כפיו, לא זכה להפיק רצון מזקני ישראל בירושלם, אף כי כבוד תודוס יקר בעינים מאד ויוכח לו שמעון בן שטח במכתבו, אשר שלח אליו על מעשהו זה, אשר המעט ממנו, כי לא יוסיף קדושה לקדשי ה‘, קרוב הוא להורידם מקדושתם ולשום בעיני המון העם את כל ערי הארצות כעיר אלוהים, כי יאמרו בלבם כי את הפסח כהלכתו הם אוכלים41. ויחרדו ויחרצו גם בני ישראל יושבי רומי בכל עוז למלא את שקליהם ביד נדיבה אל מקדש ירושלם, כי המה הזכירו להם מדי שנה בשנה את מַתְכֻּנְתָּם אל עמם ואת חלקם בעבודת המזבח, אך על התרומה הזאת אשר קראו להם הרומים “זהב היהודים”42 קם ציצרון לשטן ולאיש ריב, למען תמצא ידו להפוך בזעם לשינו את רשעת אחד מאוהביו לצדקה. וזה הדבר: איש אחד משרי רומי, ושמו פלָקוּס, היה נציב באזיא הקטנה וירב האיש לעשוק ולערוץ את יושבי ארץ ממשלת ידו, ויאכל את שארם מעליהם. ובתוך יתר החמסים, אשר חמס ויגזול וישם בכליו, היו מאתים מנים זהב מתרומת השקלים, אשר הרימו בני ישראל יושבי הארץ ההיא ויועידו אותו יושבי אזיא הקטנה, וגם בני ישראל אשר בתוכם, למשפט לפני זקני רומי. וישכור לו פלקוס את ציצרון למליץ מגיד ישרו, ויפלא מציצרון לטהר את עצם העושק הזה באשר הוא ויתהפך בתחבולותיו ויפוך את ידו על כל דבר תרומת השקלים, וידבר על לב הזקנים לאסור את מוצא השקלים מרומי ומדינותיה, בהזכירו כי לפנים היה רע הדבר הזה בעיני מושלי רומי. ולמען קנות את לב הזקנים והקהל, חרף את ישראל ואת תורתו בדברי בלע סרי טעם, אשר בהם גלה המליץ הרומי לדור אחרון את נַבְלוּתוֹ מה רבה היא ודעתו בדבר משפט צדק צדק מה נלוזה ומה נפתלה היא. ויתן בן עם הגבורים את נפשו לכלמה ביום ההוא, גם במורך לבו, כי השפיל את קולו מאד באזני השופטים מיראתו את בני ישראל הנאספים שם, כי רבים היו בעת ההיא, בני ישראל בעיר הגדולה ההיא, ושלמים בעלי לב אחד, ודבריהם נשמעים מאד בבית מועד עם43. מה היה משפט הזקנים על דבר שקלי אזיא הקטנה אין יודע עוד. אך אחרית שני בעלי הריב, ציצרון ועדת ישראל ברומי, נשמרים ונזכרים בפי סופרי הדור ההוא. על ציצרון התהפכו המסבות, ומושלי ארצו הגלוהו מביתו ומעירו, ויהרסו את ביתו, ובאחרונה מת בידי הורגים. ועל קהלות רומי נוספו שבויי חרב פומפי, אך עד מהרה נפדו בידי אחיהם עשירי העדה אשר בלבם היתה צרורה תורת מוריהם, אשר חֵרוּת האדם יקרה להם מכל והאומרת כי “פדיון שבוים” הוא הגדול בכל מעשי הצדקה44. וירב מספר השבוים האלה, על מספר היושבים הראשונים, ויתנו אנשי רומי לקהלה הישראלית תְרַסְתְוֵרֵי45 היא שפת נהר טבר ויתאספו שם מדי שבת בשבתו ובכל יום מקרא קדש להתפלל ולקרוא בספר התורה לשמוע דבר ה’ מפי חכם46 וחכמי התורה הלא היו ברומי גם בימי תודוס ושמעון בן שטח47; וקרוב הוא מאד כי נמצאו גם בתוך שבויי פומפי חכמים אשר באו שמה מארץ ישראל. ומי יודע אם לא נאצלה גם בימים ההם מרוח תורת משה הטהורה על חכמי רומי. כי לעומת ציצרון הצורר לישראל והמלעיב בתורתו קם חכם וסופר בעיר ההיא ושמו וָרון48 איש נכבד וטהר לב, אשר מאס בעבודת הפסילים וישם את עבודת אלהי ישראל למופת לכל הגויים49. וזקני רומי, אשר בדברי דת היו נוחים לכל העמים, הטו חסד ויתנו לאבותינו הנפוצים בארצם ובארצות אשר כבשו, משפט אזרח50. ובדעתם את לב בני ישראל היושבים בארצות הנכר הנוטים לשלום, הבדילו אותם לטובה מכל בני העמים, כי כאשר אסרו זקני רומי על כל יושבי ארצותיה כל כנופיה וכל מַגְבִּית בלי רשיון, קימו ביד בני ישראל בפקודה מפורשת את זכותם לְהִוָעֵד אל בתי כנסיותיהם ולגבות את שקליהם כטוב בעיניהם, באין מחריד ובאין מפריע51. והיונים אף כי קרב קצם לא דכאו עוד ולא לקחו מוסר לדעת את נפש עם נענה, ויוסיפו גם בעת ההיא להרע לישראל, מרומי העם התקיף הרודה גם בם. וגם אחרי אשר קצצה ותגזור חרב רומי את נְחַש ממלכת ארם היונית לגזרים, לא חדלו עוד גם הגזרים לפזז ולפרפר ולרוק חמת עכשוב על כל סביבותיהם. ואנטי וכוס בן אנטיוכוס אשר השבית פומפי את ממלכתו וישמהו לשליט על מדינה קטנה, גם העריץ החלש הזה, לטש גם הוא את עיניו אשר עוד מעט כמו ותכהינה לנצח, ויפער עוד את פיו לבלוע את מכס חֻפי ארץ ישראל. וישלח הרקנוס מלאכים לרומי ויחזיקו הזקנים את דברם על זקני פֶרְנַס, להכביד ידם על אנטיוכוס האחרון הזה, לבלתי ערוב עוד את לבו לשלוח יד אל המכס אשר להורקנוס ולעמו הוא, וכי ישיב לישראל את כל המבצרים החֻפים והאחוזות אשר לֻקְחו מהם בימי פומפי52 וגם בכל הדברים, שם יולי קסר כל ימי עמדו בראש זקני רומי את לבו לנדוד את הפרצות, אשר פרץ פומפי וחבריו בישראל וירב את ריבם וידרוש את משפטם, ביד חזקה מיד בני יון העושקים אותם בארצותם53. ולמען חשוך את יד שכניהם הרעים מעליהם בארץ מולדתם, צוה לחוק את דברי פקודותיו בלוחות נחושת על עמודים, בצור וצידון ובאשקלון, מלבד אשר היו חקוקים בהיכל הקפיטול ברומי, למען דעת העמים הקרובים לארץ ישראל, כי העם הזה בעל ברית לרומי54.
אך יולי קסר לא האריך ימים, כי קנאו הדבקים בדרכי רומי העתיקה ובסדרי ממשלת זקניה באיש הזה, אשר שלח יד להפוך את כל אלה משרש ולכונן בה כסא ממלכה, וימיתו אותו ויתאבלו עליו בני ישראל יושבי רומי55. וקסיוס הקושר וההורג אותו, טשׂ כנשר על יהודה לבוז אותה ולמלא חוריו את כספה ואת זהבה, וַיַכְבֵד ידו עליה לתת לו שבע מאות ככר כסף. אז מצא אנטיפטר לו מקום להתרצות להורג אדוניו, ולקנות גם את לבו לו ולביתו, ויוצא את הכסף למלא אותם אל העריץ הרומי, על שני בניו ועל רעיו הנאמנים עמו, ועל מַלוך האובה להרקנוס. ויחרצו כל האנשים האלה לנגוש את העם ולהעלות את הכסף ועל כלם עשה הורדוס חיל לפשוט את עור העם מעל עצמותם בלי חמלה, וַיַעְבֵּט ויאסור את יושבי הערים ואת זקניהן. ותצלח בידו להקדים ולהביא את פרשת כספו לקסיוס בראשונה. תעמוד מזמת בית אנטיפטר לשם את רומי הזה למָגִנָם ולמָעֻזם, ככל אשר שמו את פומפי, גביני ויולי קסר, אף עמדה לו ערמתו להבאיש בעיני העריץ התקיף את ריח מלוך האוהב את עמו ואת הית החשמונאים, והשונא תכלית שנאה את בית אנטיפטר ואת רומי, ולכרות שוחה לו. כי ידע האדומי את נפש האיש הזה, אשר תחוס על אָחִיו, ולא יעשוק ולא ירוץ אותם בחמת כח למען הפק רצון מעם נכרי, כי אם מעט מעט יקבץ את הכסף, עד כי יהיה הוא האחרון לכל רעיו. וכאשר חשב אנטיפטר, כן הָיָתה, כי אֵחר להביא את הכסף. ותבער חמת קסיוס העריץ עד להשחית ויאמר לקרא את שמו על כל המתנות, אשר העלה הרקנוס לרומי, למען מצוא חן בעיניה. ותהינה ארבע ערים, הלא הנה, גוֹפנה ואַמה לוֹד וִתמְנָה אשר פגרו מהעלות את המס. הפר את כל המחשבות אשר חשב על ישראל ואת עריהם, אשר גזל מהם פומפי ויתן אותן לבני צור וצידון ויולי קסר הושיב אותן לישראל, שב קסיוס ויקרען מיד בעליהן וישב ויתנן לצור ולצידון56.
ומלוך ידע את כל מזמת אנטיפטר מראש, אף גֻנב אליו דבר, כי שת קסיוס את ידו עם מַרקוס אשר היה לנציב בארם להוריד את הרקנוס הישיש מעל כסאו, ולהמליך את הורדוס האדומי תחתיו על ישראל ויחשוב מלוך מחשבה למחוץ ראש מבית רשע, להמית את אנטיפטר ולהחזיק את הממלכה בידי הורקנוס וביתו. וַתִוֶדַע מחשבת מלוך לאנטיפטר ולבניו, ויתאזרו לקראתו, וישכרו להם בסתר את בני ערב לעמוד לימינם, ויגלו את אזן הרומיים לארוב לאויבם זה. וַיֵטֶב מלוך לראות כי ביד רמה לא יוכל לאנטיפטר, ויאחוז גם הוא את דרכו, וידבר אליו חלקות וַיֵרָא לו כאוהב, ככל אשר התחפש אנטיפטר כאוהב למלוך כל היום, וכממלט את נפשו מכל רעה. ובסתר הטה, מלוך בשוחד את אחד מסריסי. הרקנוס וישם מות בקערת אנטיפטר האוכל על שלחן הרקנוס. וימת אנטיפטר, ראש מסיבי כל הרעה אשר כלתה אל עם ה', על שלחן המלך התמים אשר אותו סבב בכחש, ויפרוש רשת על פעמיו, ויחתור את ביתו, ויטמון מוקש לצפוני וקנאת איש דבק בעמו בכל לבו, אכלה את האדומי האוכל את ישראל בכל פה. ולוא הקדימה הקנאה לבא זה כעשרים שנה מי יודע אם לא היו פנים אחרים כיום לתולדות הדורות ההם, או גם לדורות הבאים אחריהם אולם ביום נְקום מלוך נקמת עמו, כבר הבשילו אשכולות מרורות ענבי ראש אשר בם היה שמור יין החמה לזרע יעקב, כי אנטיפטר הוליד את הורדוס, ואם אנטיפטר מת רעתו לא מתה, כי כבר הקים לו יורש נאמן לרשתה להגדילה ולהרבותה.
ובכל מתכֹּנת מלוך אל בית אנטיפטר ובכל המשטמה אשר שטמו איש את רעהו, יֵרָאה חתַת אשר חַתו איש מפני אחיו לגלות את לבם, אין זאת כי ככל אשר תקפה יד האדומים, כן חזק מלוך ואנשי עצתו בהיות יד כל העם עמו. גם אחרי מות אנטיפטר בחר מלוך להתכחש אל הדבר הזה, וגם הורדוס שמע לעצת פאזל אחיו המתון ממנו, להשמר מצאת לקראת מלוך ביד חזקה, כי אם להערים ולהֵרָאות כתמים בנקיון כפיו. ולא רק לב העם לבדו היה אחרי מלוך, כי גם לב הרקנוס היה אחריו. ויהי בבוא הורדוס משומרון לימי החג ואנשי צבא עמו מבני הנכר ויניאהו הרקנוס בעצת מלוך מבוא העירה, באמרו כי לא נכון להביא נכרים בשערי לראש הדףאשר היה אסיר שם בידי הרומיים ולמהר ולשוב אל יהודה, ולהמריד את כל העם על בני אנטיפטר, כי עיני הרומיים אשר בארם וכנען שעו אז אל המלחמה, אשר קמה בין קסיוס ובין אנטוני. אך הורדוס, אשר התהלך עמו כרֵעַ קדם את פניו, ויקדש עליו משחיתים, וישם שרי גדודים מחי. רומי לאורבים לו על שפת הים, ויפלו עליו ויכוהו וימיתוהו. כשמוע הרקנוס את דבר מות מלוך, נפל ויתעלף כי נבהל לראות כי נשמד מָעֻזּוֹ, אך עד מהרה שִׁנה את טעמו לעיני הורדוס ואחיו כי ירא גם מפניהם גם מפני קסיוס, אשר ידו היתה עמם להמיתו57. אולם במות מלוך לא אבדה עצתו, אשר יעץ על בני אנטיפטר ואך הִפנה קסיוס את שכמו לצאת מארם וכנען, ויקם שר גדוד אחד ושמו פָלִיכְסְ, אשר חנה הוא ואנשיו בירושלם וירם יד בפאזל ויט כל העם אחריו. וימהר הורדוס עירה דמשק אל פאבי הרומי להחיש לו עזרה וַיָחַל שם הורדוס וַיֵּאָנַשׁ. ויתחזק פאזל ותרם ידו על פליכס. ואחי מלוך לכד מצדות ומבצרים ויתפוש את מבצר מסדה אשר על יד ים המלח מים, מנגב לעין גדי וישגב בה. ויהי בקום הורדוס מחליו ויסע לקראתו ויחזק עליו ויגרשהו ויקח מידו את כל הערים הבצורות ויוכח פזאל "את הרקנוס על אשר תמך בידי הקמים על בית אביו58 כי אם אמנם כבדו עיני המלך הזה לבחון את ערמת אנטיפטר הדקה והחלקה, לא טחו עיניו מראות את רעת הרדוס הקשה והגסה וידע הרקנוס לעת זקנתו את אשר עולל לו ולביתו ולעמו בלמדו את האדומי אלוף לראשו.
ובימי שבת מלוך בצור השכיל להטות את לב שריה וגבוריה לשום קץ לגדולת בית אנטיפטר, על כן קם גם מריון הצורי לשטן לבית הזה. ואנטיגנוס בן אריסתבול הטה את פאבי הרומי בשחד ויקן את לבו לעמוד על יד ימינו. ויפשוט אנטיגנוס ותלמי מֵנַי יבמו על הגליל ארץ ממשלת יד הורדוס ומריון הצורי עמם. וילכוד מריון את הערים הבצורות, ויתחזק הורודוס ויקח מיד מריון את כל אשר לכד וישלחהו לשלום, ויתן מתנות לַמִּקְצָת אנשיו, כי חוק היה להורדוס להתהלך בחסד ובנדיבות עם בני כל העמים לבד מבני ישראל, למען יהיו כלי חפץ וכלי זעם נכונים בידו לעת מצוא לרדות בהם את עם עברתו, את ישראל הַמֵּאֲנִים בו. ואחרי שלחו את מריון, שם פניו אל אנטיגנוס ואל תלמי מֶנַי אשר הבקיעו עד גבול יהודה ויכס ויהדוף אותם מפניו. בדבר הזה הוסיף לקנות שנית לביתו את לב הרקנוס ואנשיו, כי אנטיגנוס אף כי חשמונאי הוא. הלא היה איש ריב גם להרקנוס. וגם אלה מאוהבי החשמונאים, אשר בראשונה בכרו את אריסתבול על פני הרקנוס, קרוב הוא כי נקעה נפשם מעל אנטיגנוס, אשר דבק בבית תלמי מָנַי הנכרי, ויתן לו את אחותו לאשה. ובעת ההיא הוסיף עוד הורדוס להתחזק בבית הרקנוס, כי מלבד אשר היתה לו דּוֹרִי האדומית מבני דלת העם לו לאשה, ותלד לו את אנטיפטר בנו, ארש לו לאשה. בשובו מהכות את אנטיגנוס ואת תלמי מני, את תפארת בנות ציון את: מרים החשמונאית אשר ילדה אלכסנדדה בת הרקנוס לאלכסנדר בן אריסתבול. האשה הזאת עשתה לו שם ביפיה ובחכמתה, ובגאון תפארת מולדתה, אשר לא הליזה מנגד עיניה, ועל כלם בשנאתה את הורדוס עוכר בית אביה. וַתַעֲמֵק האשה הזאת לראות דבר לאשורו מהרקנוס אבי אמה, כי אך הערם הערים הורדוס לדבר אליו חלקות ויפת לבו אחריו ככל אשר נפתה על אנטיפטר אביו.
אך עיני העם לא הכה הורדוס גם הפעם בַסַנְוֵרִים. ויהי כי עלתה יד אקטפין ואנטוני בעלי ברית יולי קסר על קסיוס, ואנטוני בא למשול בארם ובכנען, ויהי בבואו עירה ביתין59 ויקדמו, בתוך מלאכי כל העמים, את פניו גם מלאכי ישראל מבחירי סופריהם ומליציהם ויצעקו חמס באזניו על הורדוס ופאזל אשר הֵעֵזּוּ לעשות כמעט מלוכה על ישראל, כי להם הממשלה ולהרקנוס רק השם. אך דבריהם לא עשו פרי כי ידע אנטוני את הורדוס כי עושה מלאכה הוא, ומעשיו טובו מאד לרומי ולשריה, ואחרי אשר הקריב לו הורדוס מנחה יקרה מאד, לא נתן לאנשי ריבו לראות עוד פניו, אחרי כן שלח הרקנוס מלאכים לאנטוני, ועטרת זהב גדולה בידם למנחה לו ודברים בפיהם לחלות את פניו להעביר את רעת קסיוס ולשלוח דרור את יושבי גופנה ויתר הערים אשר מכר לעבדים, ולהשיב לארצו את עריהם אשר הציל יולי קסר מיד צור וצידון, ואשר קסיוס בחרות אפו בישראל שב ויקרעם מידיהם, ויתנם לעמים ההם, וישמע אנטוני לקול מלאכי הרקנוס וישב לו מכתב מלא דברי כבוד ועל יושבי צור החזיק את דברו, וישלחו לחפשי את בני ישראל, אשר קנו לעבדים, מיד קסיוס. וישיבו להרקנוס את הערים אשר קרע קסיוס מיד רומי ויתן להם60.
והדבקים בעמם לא נתנו דמי לאנטוני, וישובו ויישלחו אליו מלאכים מאה איש דוברי צחות, לצעוק על הורדוס ואנשיו, ויתיצב בפניהם נער אחד ושמו מישָׁאִל, ויהלל אל אנטוני את ממשלת הורדוס בשם כל בני הנעורים. והורקנוס נואל גם הוא לדבר טוב על הורדוס ועל מעשיו, אז מצא הרומי את אשר הוא מבקש. ויקם אנטוני 3713–47 את הורדוס, אשר קנה את לבו בכסף מלא ואת פזאל לטֶטְרַרְכיס והטֶטרַרך הוא נסיך מושל על רביעית הארץ, מנסיך כזה לא גדל בעיני הרומיים כי אם מלך תומך שבט יושב על כסאו. ויהי המעט כי הכעיס אנטוני את לב ישראל, בשומו את בני אנטיפטר לנסיכים מושלים בם, ויתפוש חמשה עשר איש מן המלאכים ויאסור אותם ויאמר להמיתם, אך הורדוס אשר לא רצה להתבאש בעם בפעם ההיא, אשר היתה עת רצון לו, העתיר בעדם וישלחם אנטוני לנפשם. ובכל זאת לא רפתה רוח בני ישראל החרדים לטובת עמם, ויוספו לשלוח אלף איש אל הנציב הרומי, לפגוע בו להסיר מעל ארצם את יד בית אנטיפטר. וישלח בם אנטוני בחרון אפו את אנשי צבאו ויקֹצו בם בחרבותיהם וימיתו מהם רבים והנשארים נסו על נפשם. ויהמה לב הרקנוס על המכה, אשר חִלה הרומי בבחירי עמו, ויחש מרפא ביד הרופאים אל המֻכים, ואת המומתים קבר בכבוד גדול, ונפש העם מרה מאד על הורדוס, אשר בשלו היה כל ההרג ותהי התלונה רבה מאד ויחר אף אנטוני, ויהרוג את כל המלאכים השבויים בידו61.
לשנה הבאת הניח פקור 62 בן מלך הפרתים וּבַרְצָפָן האחשדרפן ארצה ארס. בעת ההיא מת תלמי מני ובנו לִיזַנְיָה המושל תחתיו, כרת ברית עם אנטיגנוס. ויט ליזניה את לב הפרתים לשית ידם עם אנטיגנוס להעלותו על כסא אבותיו ולהמית את הורדוס וביתו, בשכר אלף ככר כסף63 אשר יתן להם אנטיגנוס. ויבא פקור ויפרוש ידו על החוף, ויושבי צידון ועכו פתחו לו את שערי עריהן, וברצפן הבקיע אל תוך הארץ. ויתן פקור ביד אנטיגנוס גדוד פרשים ויתקבצו יושבי הר הכרמל אל אנטיגנוס, וילכו עמו ללכוד את עיר דרומה64 ולא הצליחו. וישימו פניהם ירושלמה, ובכל המקום אשר עבר אגטיגנוס נוספו עליו אנשים מבני ישראל. ויבא העירה ויחן על פני בית המלך. ויצא הורדוס ופאזל ואנשיהם להדפם, ותקם מלחמה בַחֻצות ותעל יד הורדוס על יד אנגטיגנוס. ויחש אנטיגנוס וחילו מפלט להם בחצרות המקדש והורדוס הפקיד עליהם בבתים, אשר סביבות הר הבית אנשים לשמרם. ותצלח חמת העם על אנשי הורדוס שנוא נפשם וישרפו עליהם את הבתים באש. ויחלץ הורדוס למלחמה על מציתי האש. ויחזק עליהם ויקח נקמתו מהם ויתפשם וימיתם. ויהי בבא כל העם מעריהם לחוג חג השבעות 3720 —40 ויחזיקו בעיר ובמקדש וישתער עליהם הורדוס ויכם ויפיצם. בעת ההיא בא פקור וחילו העירה, ויגנוב את לב פזאל ויאמר לו, כי לעשות שלום הוא בא, ויביאהו פזאל אל ביתו ויפַתֵהו פקור לשלוח מלאכים אל ברצפן וַיִדָרש לו פאזל, אך הורדוס הזהיר אותו להשמר מפני פקור מאד. ולא שמע אליו פאזל וילך הוא והורקנוס הגלילה אל ברצפן החונה בכזיב על חוף הים, ויקדם אותם האחשדרפן בכבוד גדול, אך מרחוק הפקיד עליהם שומרים ובאחרונה אסרו אנשי ברצפן את שניהם בכבלי ברזל וישימו אורבים גם לנפש הורדוס. וירא׳ הורדוס, כי לא תהיה לו פלטה מפני הפרתים אשר מלאו את ירושלם, ויד כל העם עמם. ויכן את כל מעשיו בלט ויאסוף בסתר את אנשי צבאו הנאמנים אתו, וַיַרְכֵב על הפרדים את כל נפשות ביתו ואת מרים המאורשה לו ואת אלכסנדרה אמה בת הרקנוס עמם (עמהם) ויתחמק מן העיר לילה להמלט אל מבצר מַסָדָה, אשר על ים המלח הקרובה אל אדום ארץ בני עמו. ובני ישראל היושבים על יד הדרך שמעו, כי הורדוס חש מפלט לו ויצאו לקראתו לתפשו ולהסגירו ביד אויביו וְתִלְבַּשׁ את הורדוס גבורה ויפיצם ויבא אל מבצר מסדה וַיַּנַּח שם את כל נפשות ביתו ושמונה מאות איש חיל עמם והוא הולך בראש תשעת אלפים איש הצבא הנותרים ארצה אדום, על פי עצת יוסף אחיו נגיד מבצר מסדה אשר קטן היה מהכיל את כל הצבא הרב. וחיל הפרתים בזזו את בתי אוהבי בית אנטיפטר, אך ברכוש הורקנוס לא נגעו לרעה ואת מרשה אשר ישבו בה מאות שנים בני אדום בעלי ברית הורדוס הכו וַיָבֹזו. ואחרי כן הסגירו את פאזל ואת הורקנוס ביד אנטגנוס וירא פאזל, כי כלתה אליו הרעה וישלח יד בנפשו וימות ואת הורקנוס הוליכו שבי אל ארץ הפרתים, אחרי אשר עשו מום באזניו לבלתי יכשר עוד לכהן את הכהונה הגדולה65 ואנטיגנוס הנקרא בשמו העברי מתתיהו עשה מלוכה על ישראל. ויטבע שקלים אשר היה מְפֻתָח עליהם בכתב עברי שמו העברי: “מתתיהו הכהן הגדול” ובכתב יוני “המלך אנטיגנוס”66 ויגרש אנטיגנוס את חיל רומי, אשר שרדו במבצרים אחדים מן הארץ ותטהר ארץ ישראל מחיל העם הנכרי. וכל איש רואה לעינים, מן הדבקים בעמים, התברך בלבבו, כי שבה הממלכה לבית ישראל ובני אנטיפטר נכאו מן הארץ; אך לא כאשר נראתה כן היתה, הן אמנם כי בעת ההיא, האחת בכל ימי חייו, קצרה נפש הורדוס בעמלו מאד, כי ראשית דרכו היתה למלך ערב, ועד מהרה ראה, כי אין לב המלך ההוא תמים עמו ויחלץ משם וימלט ארצה מצרים וילך משם לבא באניה עירה רומי וימצאהו סער גדול בים, עד כי כל הכבודה אשר עמו אבדה במצולה, אך הסער גם המצוק אשר השיגו אותו לא דכאוהו ולא מנעוהו מבא אל מחוז חפצו, ולא הסירו את השטן הרע הזה מעל ישראל. ובבואו רומי שבה השעה להיות משחקת לו, גם אשר לא עלה על רוחו לבקש נתנה לו, כי בשומו פניו אל רומי, לא ערב את לבו לבקש את אדירי רומי בלתי אם, כי יקימו את אריסתבול אחי מרים ליורש עצר להרקנוס אבי אמו, רק למען העביר את הממלכה מאנטיגנוס אויבו. ולבו היה נכון בטוח, כי במלוך אריסתבול יהיה הוא המושל ברוחו, בלבו בעמו ובארצו. אך עוד לא פצה פיו לדבר דבר, והנה אנטוני קם ומוכיח לסור זקני הארץ, מה טוב ומה יפה הוא לרומי, אשר מלחמה לה בפרתים, להמליך את הורדוס תחת מלכי בית חשמונַי, למען יהיה הוא לבעל ברית תקיף לה ולמעוז בפני הפרתים הקרובים לארץ ישראל ולשומר צעדיהם. וימלא פיו את תהלת הורדוס ובית אביו, אשר השליכו נפשם תמיד על שלום רומי ועל כבודה. וימליכו הזקנים פה אחד את הורדוס על ישראל ויתנו לו את כסא דוד ושלמה, אך לא על פתח “אהל. מועד האלוהים אשר עשה משה עבד ה' במדבר” עלה הוא "וכל נשיא לכל ישראל״ להקטיר67 ביום הנתן לו המלוכה, כי אם אנטוני, אשר שפך דמי נכבדי ישראל הצועקים אליו מפני נוגשיהם האדומים, ואֹקְטַפיָן עלו עמו אל היכל הקפיטול ויזבח שם המלך המלך החדש לישראל, עולה וזבחים לשקוצי הדמים לאלהי רומי ביום הראשון למלכו. אות ומופת לימים הבאים, כי בכל שנות מלכותו יהיה עם אלהי אברהם השה לעולה, אשר יעלה כליל העבד האדומי הזה, לריח ניחוח לגלולי רומי ולעצביה.
והורדוס לא התמהמה ברומי וימהר לעזוב את העיר ההיא ולבא אל הממלכה אשר נִתנה לו מידה. וירד באניה ויבא אל עכו 3721 — 39, ויפן משם אל יפו אשר יושביה היו בעלי ברית אנטיגנוס וילכדה. וילך וילך אחרי כן אל מסדה ויפץ את הצרים עליה ויקרא לאנשי ביתו הנצורים שם דרור, ויבא אותם עירה שמרון, כי רוח השמרונים נאמנה אתו מאד – גם על מצודת חרסה68 האדומית אשר נוכח מסדה פרש ידו. וישם את כוסטבר69 ממשפחות כהני אדום, אשר כהנו לאליליה לפני לכוד אותה הורקנוס הראשון לנציב בארץ מולדתו האדומית70. ואחרי כן שם את פניו אל ירושלם להבקיעה אליו ויתקע את מחנהו מים לעיר. ויעל חיל אנטיגנוס על החומה להדוף את אנשי הורדוס מן העיר, וימטירו עליהם זקים וחצים. ושרי רומי פנטידוס וסילו71, אשר הָפקד עליהם לעזור להורדוס היו לו כמעט למוקש ולמפגע, כי התהפכו בתחבולותיהם, יוטו על ימין ועל שמאל; פעם האירו פניהם אל אנטיגנוס ופעם אל הורדוס, אין זאת כי אם רמז רמזו להם אדירי רומי לבלתי התבאש גם עם אנטיגנוס, עד ראותם איך יפול דבר המלחמה. כי שֻׁלחה בעת ההיא רוח רעה בין גדולי רומי, על כן היו עיניה אל תוכה, ולא רצתה להרבות את מספר אויביה72 . כראות הורדוס כי אמיץ חיל אנטיגנוס וכי חיל רומי משענת קנה רצוץ הוא לו במקום הזה, ויאמר לפתות את העם בחלקת שפתים. ויעבר קול בסביבות ירושלם באזני העם הנלחמים על החומה, כי רק שלום העיר וטובת עם ישראל הן מחשבותיו כל היום, אך דבריו שבו ריקם. וירא כי תכבד עליו המלחמה במקום הזה וילך ארצה הגליל. וילכוד את ציפורי וילחם מלחמה קשה מאד בחיל המארבים הדבקים בבית חשמונאי, אשר שוטטו בארבל אשר ממערב לים כנרת. וישליכו המארבים את נפשותיהם מנגד על עמם, וילחמו בחמת כח נפלא מאד כארבעים יום, ואחרי אשר עיפה נפשם על ערמת הורדוס, אשר הערים להתגבר עליהם, בחרו רבים מהם להמית בעצם ידיהם את נשיהם ובניהם לשלוח יד בנפשם, מבגוד בעמם ובבית חשמוני. ומעבוד את העבד האדומי. גם יתר העם התעורר להלחם בכל נפשם על מולדתם ועל בית אדוניהם בית חשמוני, בהורדוס קונֵה ממלכות ישראל מיד אויביו. ויכו אנשי הגליל את תלמי פקיד חיל הורדוס אשר הציג שם, וירבו חללים בקרב אנשיו, וישליכו רבים מהם אל מי ים כנרת. ופפוס שר צבא אנטיגנוס הכה את אנשי הורדוס לפי חרב, וימת בעצם ידו על יד יריחו את יוסף אחי הורדוס שר צבאם, אשר הפקיד אותו באדום לשמור עם מולדתו, כי לא יפתה גם לבם אחרי אנטיגנוס. כה התלקחה בעת ההיא האהבה לבית חשמוני, עד כי גם באחיו בני אדום לא בטח הורדוס וירא פן יבגדו בו גם הם ונתנו יד תחת אנטיגנוס73. ולא שוא היתה דאגתו, כי אמנם שב לב רבים מבני אדום מאחריו ויאמרו לפשוע בו74.
וכראות הורדוס כי גם מיד שרי רומי אשר אתו, לא נשקפה לו כל תִּקְוַת עזרה וילך אל אנטוני היושב בעת ההיא באנטיוכא ובטרם בואו שמה, הִכָּה אויבי רומי הארמים, אשר קשרו על הרומים, אשר השביתו את ארצם מממלכה, ואת כל המארבים, אשר שמו הארמים בדרך לחיל הרומים, הניס וַיָפֵץ; על כן קדם אנטוני את פניו באהבה ובכבוד ויפקד את סוסיוס, אשר שם לנציב ארם, לעוזר להורדוס ולתומך ידו בכל כחו. ויתן על יד הורדוס שני לגיונות למהר לשוב לארצו. וסוסיוס התנהל אחריו לאטו לרגלי צבאו הרב. ואנשי הגליל התיצבו בפניו בכל מקום עברו וילחמו בו במרת נפש, אך יד חיל רומי גברה עליהם. וביריחו, אשר שמה שם הורדוס את פניו להנקם נקמת יוסף אחיו, החרידו אותו ששת אלפים איש בחור, ואיש אחד תקע חנית בצלע הורדוס. וימלא הורדוס חמה, ויצת חמש ערים באש ויך אלפַּיִם נפש מיושביהן. ויפן משם וילך אל כפר יְשָׁנה הקרובה לבית אל, אשר שם תקע פפוס את מחנהו ויך באנשי פפוס מכה רבה. ובשוב אנשי המלחמה אל בתיהם סגר אותם ברוב חילו ויתוץ עליהם את הבתים אשר נסגרו לבוא בם וימיתם בהרס ובמפולת ויהי מראה המקום מורה מאד, כי מלא ערמות חללים מובסים ורצוצים, ופפוס שר צבא אנטיגנוס בתוך החללים. ויכרות הורדוס את ראשו וישלחהו לפרורה אחיו לכפורים על נפש יוסף אחיו, אשר נפל בידי פפוס.
ככלות החרף הסיע את מחנהו ירשלמה ויצב לו יד נוכח בית המקדש ויצב את עבדיו לשפוך סוללה ולבנות מגדלים. והורדוס, אלוף בני עשו נסע שמרונה להתחתן בבת יעקב, במרים הנאוה והמעֻנגה חכמת הלב וקשת הרוח. ואמנם נאוה לכותים בעלי שמרון “צרי יהודה ובנימן” להיות שושבינים לחתן דמים זה, בהיות הם ומרבית האדומים, אוהביו ותומכי ידיו בכל אשר פנה. ועין ירוּשלם לא צרה בדבר הזה בשמרון צרתה. וַיֵחָשַׁךְ מעט כאבה, כי נגולה מעליה החרפה הזאת לראות בימי עָנְיה, את תפארת בנות מלכיה וכהניה גבוריה ומושיעה מובלת כצאן לטבח ונופלת בעצומי עבד בית אביה עז המצח אשר רוחו זרה לה ונפשה געלה בו. ומה נאה היה החֶבר ומה טוב היה הדבק הזה, אשר דבק בית אנטיפטר האדומי הסנה הנבזה בענבי הגפן האדרת בית מתתיהו החשמונאי, ראתה עין ישראל בבוא הורדוס למלא ידו למשול בירושלם. יהודה בן מתתיהו בשומו את פניו לבא בשערי עיר האלהים, קדוש מאוייו וראשית מעשיו, לטהר את בית ה' ולרפא את הריסות עיר הקדש ולחבוש את שבר עמו, והורדוס בן אנטיפטר, בכוננו את צעדיו לבא אל העיר, שם את המקדש למטרה הראשונה לכלי מפצו, למען תמצא ידו לפרוץ בחמת אפו בעיר אשר עיני כל ישראל אליה, ולהכין שם מטבח לנדיבי העם הזה אשר לא רצו להשליט את אלופי אדום על אלופי יהודה. כי שב הורדוס משמרון מקום חתונתו ושמחת לבו בראש שלושים אלף איש פליטי גויי הארצות, וסוסיוס הרומי בא בראש אחד עשר לגיונות ויתקעו את מחניהם מצפון לעיר. וגבורי בחורי ישראל נקהלו מכל עריהם ויבואו ירושלם, ויצבאו על חומתה ויעשו נפלאות בגבורתם, ויפרצו פעם בפעם פתאום אל מחנה האויב ויכו בהם מכה רבה, וישרפו את כלי המפץ והמצור האש ותהי ידם ויד חיל רומי איש ברעהו, ולא נפלו מן הרומיים בכל דבר גבורה. ובמחתרות, אשר חתרו האויבים מתחת לחומה יצאו בני ישראל לקראתם ויפגעו בם וירבו חלליהם. ואף כי כבד הרעב בעיר לא רפתה רוחם ולא מטה ידם. וראשי חכמי ישראל שמעיה ואבטליון, אשר אחד מהם הלא הוא שמעיה, נבא זה כמה, כי תרום יד הורדוס על עם ה‘, ראו כי אבדה כל עצה להמלט היום מרעתו, דברו על לב העם לפתוח לו שערי העיר ברצון75, למען מנוע את חרב הרומיים מדם בני ישראל, אך שומע לא היה להם, ויוסיפו להלחם בכל כחם. אך בני בבא שני אנשים צעירים לימים מבני מרום עם הארץ, וקרובים למשפחת בית חשמוני, ואשר דבריהם נשמעו מאד באזני עמם, נטו בכל עוז אחרי אנטיגנוס, וידברו על לב העם להשליך נפשם על בית חשמוני, וְלִבְחֹר מות על בית החשמונאים, מחיים בצל מלכות הורדוס, וישמע כל עם המלחמה לדבריהם וילחמו בכח גדול76, עד, כי באחרונה גברה יד האויב, כי עלו הרומיים אל החומה החצונה מקץ ארבעים יום, ליום אשר החלו להבקיע אליה. ומקצה חמישה עשר יום בחדש סיון הבקעה החומה הפנימית 3723—37 ויורו הרומיים זקים ולפידים אל חצרות ה’ וישרפו את אולמי העמודים באש. וירא הורדוס כי בדבר הזה התגרה ברעה. כי גם אחרי נפלם לא ינקו בני ישראל את האיש אשר שלח ידו אל בית אלהיהם ויוצא קול הוא ואוהביו, כי אנטיגנוס עשה את הדבר הזה, ורבים מן הצרים נסגרו לבא אל בית ה' להשגב בו. והרומיים ואנשי הורדוס פשטו בחֻצות העיר וברחובותיה, ויכו בה מכת חרב והרג ואבדן, ויהרגו את כל הנמצא בידם זקן ונער טף ונשים בשטף ובאכזריות רבה מאד מאד. ואת אנטיגנוס אשר בקש על נפשו, אסר סוסיוס בנחושתים להוליכו עמו רומי. ויתן הורדוס כפר רב לסוסיוס לבלתי קחתו עמו את המלך האחרון לבית החשמונאי אל רומי, אך לא למען גאול חייו הרבה כפר בעד נפשו כי אם לבלתי הֵרָאות המלך האומלל הזה את פני זקני רומי פן יזכרו לו את כבוד מולדתו והשיבו לו את ממלכות אביו. ויהי הכופר הזה שֹׁחַד לסוסיוס, כי ימהר להמית את אנטיגנוס, והעריץ הרומי שמע לקול העריץ האדומי, ויולך עמו אתאנטיגנוס אנטיוכיא, ויקץ שם את ראשו בגרזן. ויפול החלל הזה על חללי עמו, אשר נפלו לרבבות ביום בא הורדוס ירושלמה. בעצם היום אשר מלאו שבע ועשרים שנה ליום אשר פרץ פומפי אל העיר ואל המקדש, ויך באלפיו וברבבותיו באשמת אנטיפטר אבי המלך, אשר קם כיום לשטן ולמשחית בישראל77.
זאת חנוכת הורדוס בן אנטיפטר, ואלה הם הזבחים אשר זבח ביום מלאו יד למשול בישראל.
והנה ימי שלטון בית חשמונאי תמו ביום מות שלומית המלכה, וימי שלטון בית אנטיפטר בעוז מצח הֵחֵלו ביום שים החנף הזה את בניו לשליטים בירושלם ובגליל, אולם ביום הבקע העיר לפני העריץ הרומי והעבד האדומי, כלתה עד תֻמה גם שארית התקופה הגדולה והנכבדה תקופת גדולת בית החשמונאים, אשר ימי גבורתה וימי כשלונה נמשכו מאה ועשרים ושש שנה78, מיום קנא מתתיהו הכהן המקודש, לאלוהיו ולעמו, עד יום חלל הורדוס את נזר ממלכת ישראל לשומו בראש עבד הורג בית אדוניו.
2. מלכות הורדוס
מנוי בזויי עם לשרים. בזת היכל מלכי חשמונאי ומטבח לנכבדי שרי ישראל. בזת נכסיהם. משלוח הבזה מנחה לאנטוני. עוז הדבקים בעמם. תשובת הורקנוס מארץ הפרתים. הכהונה הגדולה נטלת מבית חשמוני. כהונת חנמאל המצרי. מאמצי אלכסנדרה ותשובת הכהונה לבנה אריסתבול החשמונאי. אלכסנדרה שתה ידה בסתר עם קלאופטרה ונתפשת ביד הורדוס. אהבת העם לאריס תבול ומותו בידי מלאכי הורדוס. זלזול הכהונה הגדולה מימי הורדוס והלאה. קדושת “כהן משמש וכהן שעבר”. “בני כהנים גדולים”. מועצות אלכסנדרה. סכנת הורדוס. משפטו לפני אנטוני וצאתו נקי מלפניו, מהומות ומדנים בביתו. מלחמת ערב ורעש ביהודה. אבדן ממלכת מצרים. מות הורקנוס בידי הורדוס. אהבת איקטפין קסר רומי להורדוס. חוזק ממלכת הורדוס, בני בתירא בראש הסנהדרין. הלל הבבלי, מולדתו וחכמתו עמדו לפני שמעי' ואבטליון. מבוכת "בני בתירא בדבר הלכה ומנוי הלל לראש הסנהדרין, ירידת הכהונה ועלית הנשיאות. “שבע מדות” שדרש הלל הזקן. רוממות שטת הלל בחכמת מוסר התורה. ענותו ודרכיו. הלל ומנחם. בני דורתאי. זקני דרום. הרגת המלכה מרים החשמונאית. הרגת אלכסנדרה וכוסתבר ורעיו ובני בבא. בעור מגלות היחס. חדוש מעשה ההלנים: תאטראות וקרקסיות בעיר הקדש. קשר על הורדוס. מות הקושרים ונקמת העם. בנין ערים ומבצרים. סבסטי וקסרי ומאמצי הורדוס בשנת הרעב. כהונת ישוע בן פאבי. כהונת שמעון בן ביתוס. נשואי מרים בתו להורדוס. חנופת הורדוס לעמי הנכר. חסדי הקסר להורדוס. שלטון הורדוס ומעשיו בארגוב. קשי יד הורדוס על ישראל. גזרת הורדוס להשביע את העם. מאון האסים והפרושים. צאת מנחם מן הסנהדרין. עקביה בן מהללאל. שמאי הזקן דרכיו ודעותיו. מתכנת שמאי להלל. תקנות הלל. בן הא, הא, אבא חלקי' וחנן הנחבא ותומת צדקתם. בבא בן בוטא ענותו ועזו. נקור עיניו בידי הורדוס. חדוש בנין המקדש בידי הורדוס. משפט יהודי ארצות הנכר לפני אגריפס הרומי. שנאת שלומית אחות הורדוס לבני מרים. עזוז בית בתירא בעבר הירדן. זממי פרודה אחי הורדוס ואשתו. מות פרורה. צאת לאור רעת אנטיפטר בן הורדוס: כהונת מתיא בן תיאופיל וכהונת יום אחד של יוסף בן אולם: אנטיפטר נשפט משפט מות. מחלת הורדוס. קשר תלמידי הסופרים והרגתם. כהונת יועזר. רשעת הורדוס האחרונה. הרגת אנטיפטר. מות הורדוס. חסד שולמית.
3757–3723
וביום הסוב ממלכת ישראל אל בית הורדוס תמו לריק כל מאמצי כח הגבורים הנדיבים והטהורים, מתתיהו ויהודה, יונתן ושמעון, כי הכסא והממלכה, אשר נהפכו לזרים לעבדים שפלים ונבלים, עריצים וחנפים, אוהבי זרים ובוזי ישראל, היו לקוץ מכאיב בעיני כל אזרח נאמן ולכל ירא אלהים ולכל איש שכל וכבוד ביהודה ובירושלם. עתה ראו עיני העם כי טובים היו להם ימי משול בם מלך פרס או מלך בית תלמי, אשר בלעדי המס אשר העלו להם מדי שנה בשנה לא בקשו מהם דבר, ממלוך בהם איש חנף צר ואויב, אשר את שארית דמם אשר לא שפך כמים ארצה, מצץ בכל פה וירושש אותם, למען העלות את דשנם ואת חלבם לרצון אל עריצי רומי, להתרצות בם אליהם, הוא וביתו. הן אמנם, כי עד ימי אנטיוכוס הרשע היתה הממשלה החיצונה בידי מלכי פרס ובית תלמי ובית סלק, בכל זאת היו ימי הדורות ההם מימי נחמיה והלאה ימי טובה ושלוה לאבותינו; למימי אשור, אשר החלו הממלכות האדירות לפרוש את מצודתן על גוים וארצות, לא היה עוד די כח בישראל, אשר לא נותרו ממנו בלתי אם שני המטות יהודה ובנימין, להתערב גם הוא במלחמות הממלכות הגדולות ממנו, פי כמה וכמה ולהתעבר על ריב. ויהי בשובו מן הגלות, אשר הגלתה אותו הממלכה האדירה הראשונה ויבחר לחסות בצל ממלכת פרס, אשר משכה לו חסד ולא עלה עוד על לב העם להתפרץ מפניה. ומימי עזרא ונחמיה, אשר טהרו את לב עמם ויאירו את עיניהם להעמיק ולהתבונן, כי מקור רוח עמם ושרש מולדתם היא תרבות מופת ערוכה בכל, גלופה בכל חקקי פתוחיה ומפורשה בכל פרטיה, אשר די מלאכה בה לעם חכם ונבון לשקוד עליה ולכלול את הדרה ולהרחיב את גבולה בכל הימים אשר יכון על פני האדמה, וכי די פרי לה לאדם בחיים להתענג על טובה כל ימי חייו ולשום את הארץ, אשר התרבות הזאת שלטת בה לגן ה' מצמיח צדק ומפרה ישע לגוי ולאדם יחד; למן הימים ההם החל העם להכיר את ברכת ה‘, אשר ברך אותו ביום תתו להם את תורתו לאמר: “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” ולא נשאו עיניהם לרשת ארצות וידבקו לאהבה משנה אהבה את אדמת ארצם וישמחו בהמצא גוי אדיר אשר חלף המס אשר יעלו לו מדי שנה בשנה, ישמור עליה מחוץ ואף כי הממשלה החיצונה נקראה כלה על שם גוי אחר, שמח לבם, כי שלטון הארץ מבית נתן כלו בידם ומשא נפשם לא היה כבוד אנשי צבא, כי כבוד אזרחים ותגדל בעיניהם תפארת משפט הצדק בבתי דיניהם ותפארת אמון הבנים בכשרון ומוסר בבתי ספריהם אשר היו למופת על כל תפארת גבורים, אשר זרוע בשר הוא מעוזם79. אף היטיבו להרגיש, כי יתרון תרבותם אשר טחו עוד עיני הגויים להכיר אותה במלא ערכה, ואשר לא יראו בה כי אם כי נבדלת היא מתרבותם ומדרכיהם מן הקצה אל הקצה; כי גם ירון תרבותם זה לא ירבה להם אוהבים נאמנים ובעלי ברית בקרב העמים. ויבחרו מאד להחשב לעיני גויי הארץ כעם סר למשמעת גוי אחר, ולדעת בלבם, כי על פי רוחם ועל פי תרבותם הנבדלת והמיוחדת להם, הם מכלכלים את כל דבריהם בשלטון הארץ מבית. ואף כי רבו בהם גבורים אנשי מלחמה מדברים את אויבים בשער, עד כי אלכסנדר מקדון ומלכי בית תלמי ובית סלק הפקידו בידם החזקה את מבואי ארצם ואת מבצריה, לא בקשו ממלכה, כי אם ירושת ארצם ומשמרת סדרי חקיהם ושני אלה נתנו להם בעין טובה. ולמען היות לכלם לב אחד. היה המקדש הנס לכל נפוצותיהם וירושלם לבירת התורה, אשר היא היתה תרבות העם. ויהי מושב ישראל בארצו דוגמה נראה לעינים מעין הנבואה אשר חזו נביאיהם לכל גויי הארץ, בימים אשר תמלא הארץ דעת את ה’ ו“לא ישא גוי אל גוי חרב”, אשר אז תהיה עין כל עם אל תוכו, ולא תרע עינו בגוי אחר. ומי יודע אם לא ארכו סדרי העם הזה, השונים מסדרי כל העם, עד היום, כי קרוב הוא מאד, כי כל החליפות, אשר עברו על הארץ לא נגעו בו, כי אם על פניו מחוץ, וכאשר נסבו ארצות ארם אל רומי נסבה גם ארץ ישראל עמן מבלי השלח יד בעיר ובמקדש ובסדרי השלטון מבית, לולא הסיתו בימיהם ההלניים הרקים והפוחזים במשובתם את אנטיוכוס לנגוע באישון בת עין ישראל, בתורתו, אשר רק בסדרי ארצו על פיה, מצא את כל פקודתו ואת כל תעודתו בעולמו, אז לא היתה דרך אחרת לחסידי בית חשמוני, כי אם להניף חרב כמשפט העם הזה, אשר העיד עליו אחד מסופריו הקדמונים לאמר: "לא לעשות לנו שם בגבורים, או לבוז בז, או להרחיב גבול אנחנו נלחמים, כי רק אז נשלח ידנו לחרב בערוב איש את לבו לנגוע אל תורתנו80. והדבר הזה הכריע אותם כמעט ביד חזקה לעשות מלוכה ולהגן על נפשם. ואף כי עשו החשמונאים הראשונים גדולות לעמם, ועד דור אחרון יהיה שמם לכבוד ולתפארת לישראל, הנה העלה עצם הממשלה סיגים בטבע העם. הכתות אשר עד ימי אנטיוכוס היו אגֻדות חולקות אשה על רעותה בדעות, היו למחנות נלחמות בחרב נוקמת ותולדות ריב אחים על דבר השלטון, לא קלו עוד כריב יוחנן וישוע בני יהוידע באחרית ימי פרס81 או כריב ידוע הכהן במנשה אחיו חתן סנבלט השני82 אשר ברבות הימים כמעט נשכחו מכל לב. כי תולדות ריב הורקנוס ואריס תבול לא עמדו מלדת כמעט עד היום הזה ועל כלם סכסכה אותם מלחמתם בריב ממלכות גדולות ואדירות מהם, דבר אשר לא יכול לבא, לוא היה ישראל שוקט במכונו כמשפטו בימי מלכי פרס ובית תלמי. סוף דבר לולא לחצו ההלנים את ישראל בימי אנטיוכוס הרשע לשלוף חרב ולעשות לו מלוכה, כי עתה ישב ישראל לבטח גם בימי פרוש רומי את מטות כנפיה גם על ארם וכנען וארץ ישראל, ולא מצאה להם רעה רבה בלתי אם חליפות ארם ברומי. אך בהיות ממלכה ליעקב מצאו בני עשו, אנטיפטר והורדוס, מבחר עצמים לכרסם, ונטח טוב למלא כרשם מעדניו, ואוצר נחמד ושמן למכרו לרומי ולשבור במחירו את זרועה, לדכא את בעל האוצר לרגלי שניהם. סוף דבר: ההלנים החלו למכור את עמם לַיְוָנים ועצתם לא קמה, ואנטיפטר ובנו שב למכור את ישראל לרומי ומזמתם הצליחה בידם. וביום עלות הורדוס על כסא החשמונאים נגמר הַמֶכֶר.
המשל הקדמוני האומר: “תחת עבד כי ימלוך רגזה הארץ” נאמן הפעם לכל דבריו ויבא כתומו, כי את כל החנפים בזויי עם, אשר שתו ידם עמו, גדל הורדוס וירומם וישת לשרים, ונאמני הארץ, אשר לא היו אחריו, עַנֶה יום יום וידכא עד עפר. ויקח חמישה וארבעים איש מנכבדי ירושלם ומחכמיה 83בעלי ברית אנטיגנוס, ויכס לפי חרב ויחרם את כל כספם וזהבם לאוצרו, ויבז את היכל מלכי החשמונאים ואת בתי עשירי ירושלם, וישלח את כל הבז מנחה לאנטוני ולאוהביו ולא היה קץ לשוד ולעשק ולחמס, אשר מלא הורדוס את הארץ, אשר התנשא למלוך עליה. אך בכל המוראים הגדולים, והאימה החשכה אשר הפיץ העריץ, לא ענה בפניו גאון הדבקים בעמם, אשר בזו אותו וישקצוהו. ויהיו אנשים אשר ענה אותם במכאובים קשים מאד לנגוש ולהוציא מפיהם רק את חמלה הקלה הזאת, כי הורדוס הוא מלך ויבחרו למות במכאוביהם, לבלתי חלל את כבוד עמם, אשר מלכו עליהם בית דוד ובית חשמוני, ולקרוא בפיהם שם מלך ישראל על העבד האכזרי הנקלה והנבזה בעינהם מאד. ויהמה לבם למראה כסא דוד, כי נבל אותו עבד בוז משפחות 84ואת דברי משוררי הדורות הבאים, הגה בדור ההוא כמעט כל לב בישראל
אַתְּ בֵּית מְלוּכָה וְאַתְּ כִּסֵּא כְּבוֹד אֵל וְאֵיךְ
יָשְׁבוּ עֲבָדִים עַל-כִּסְאוֹת גְּבִרָיִךְ 85
וככל אשר נגרש לב העם, כן פחד לרגעים גם לב הורדוס כי לא יכון כסאו כל עוד, אשר שריד לבית חשמוני חי על פני האדמה ויזכור כי הורקנוס, אשר הוליכו הפרתים שבי יושב כיום בתוך אחיו בני עמו יושבי בבל, המכבדים אותו בכבוד מלך ישראל וכהן גדול. הדבר הזה לא נתן קטורה באף הורדוס, כי עוד מלך מבית חשמוני חי וכבודו עודנו חדש בעיני רבבות אלפי ישראל היושבים מעבר לנהר פרת. וישם איש הדמים את פניו אל המרמה ואל החנופה, אשר ירש מאנטיפטר אביו וישלח ביד שַׁרְמָלֵא ידידו העשיר בארס, מכתב מלא מחמאות ונעימות אל הרקנוס ומתנות יקרות אל מלך הפרתים ודבר תחנונים בפיו, להשיב לו את האיש היקר והנכבד, אשר הרבה לעשות לו טובות, למען יחלוק עמו את המלוכה. ויניאו נכבדי ישראל בבבל, את לב הרקנוס, אשר כבדו אותו ויתכבדו בו מאד, משמוע בקול הורדוס, כי לבם הגה אימה, כי ממהר הוא כצפור אל פח. אך בכל התלאות העוברות על ראש הרקנוס לא קנה עוד בינה להבין את אשר לפניו, מלבד אשר נואל לשמוח לשֵׁמע הבשורה, כי מָלַךְ הורדוס בירושלם, נסכל לבטוח, כי העריץ הזה יהיה לו מחסה עוז, בזכרו לו את חסדו כי הוא הציל אותו מיד הסנהדרין. וישכח כי גם אז בימי מלטו אותו מיד השופטים כבר נטה הורדוס ידו עליו לדכאו ארצה, לולא חכמו אנטיפטר ופזאל ממנו וישיבו את ידו מהשחית, בדעתם, כי לא מלאו עוד הימים להעיר עליו את חמת העם, את כל זאת שכח הורקנוס. גם אל מרים המלכה בת בתו תקפו געגועיו ויעזוב את אוהביו בני עמו הנאמנים בבבל, ויפרדו ממנו בלב נשבר וישלחוהו בכבוד גדול, ויקם וילך ויבא ארצה ישראל 3724– 36. ויחלק הורדוס אליו מאד ויגנוּב את לבבו וישם לו תמיד מקום בראש הקרואים, ובקרבו שם ארבו 86, אך עוד נער אחד נחמד נותר לבית חשמוני, הלא הוא אריסתבול, אשר ילדה אלכסנדרה בת הורקנוס לאלכס נדרבן אריסתבול, אח למרים המלכה ונחמד ויפה תאר מאין כמוהו, וכל בית ישראל אהבוהו. ויגר הורדוס מאד מפני העלם הזה, בן מלכי ישראל, העומד אותו בתפארת אבותיו. ותהי ראשית מזמתו לתת את הכהונה הגדולה לאיש אחר, אשר לא מבית חשמוני הוא, ויקרא לאיש כהן ושמו חננאל, לבא מארץ הנכר וישם אותו לכהן גדול 87ותרא אלכסנדרה בת הורקנוס אֵם מרים ואריס תבול, כי לֻקחה מעל בנה כהונת אבותיו ויחר לה עד מות. ותשלח מכתב אל קליאופטרה מלכת מצרים, להטות את לבב אנטוני מאהבה להשיב לבנה את הכהונה הגדולה. ובימים ההם בא איש רומי מלאך אנטוני להורדוס, וירא את יפי מרים ואריס תבול בני אלכסנדרה, וידבר על לבה לצור את מראה בנה ובתה ולשלוח צורותיהם לאדוניו, ולא אחרה אלכסנדרה לשמוע בקול הרומי, ותצר ותשלח. ויהי כראות אנטוני את מראה כלילי יופי אלה ויחמדם, ויכתוב להורדוס לשלוח לו את הנער, כי לבקש את מרים אשתו ירא גם מפני קנאת קליאופטרה אוהבתו, גם מפני קנאת הורדוס האוהב את מרים. ויירא הורדוס מאד לשלוח את אריסתבול פן ימצא חן בעיניו והשיב לו את ממלכות בית אביו 88ויכתוב אל אנטוני, כי צר לו מאד, כי הדבר אשר שאל ממנו, לשלוח לו את אריסתבול, לא יוכל עשהו פן יתקומם כל העם עליו בראותם אותו לוקח מעמם. ולמען שים כבלים ברגלי הנער לבלתי יוכל לעזוב את ארץ ממשלת ידו, הדף חננאל ממצבו, וישם את אריסתבול לכהן, לשמחת לבב מרים ואמה וכל העם, ולכסות עינים לאנטוני ולתחבולה נאמנה לסגור את הארץ בעדו להיות קרוב לו, כי שם הורדוס את כל לבו להיות שרידי החשמונאים קרובים אליו בכל עת למען תמצא ידו לשלוּח בם יד לעת מצוא, ועל כן הביא את הורקנוס מבבל ועל כן חשך את אריסתבול, בכהונה אשר נתן לו על אפו ועל חמתו, מרדת עוד מצרימה אל אנטוני היושב בבית קליאופטרה.
ואת אלכסנדרה אשר פנתה אל מלכת מצרים, שטם הורדוס למן היום ההוא, ויצו את עבדיו הנאמנים לשמור את כל צעדיה, ולדעת את כל מוצאה ואת כל מבואה, ותהי כאסורה בבית המלך. ותשלח מלאך בסתר מצרימה להגיד צרתה לקליאופטרה, ותכתוב אליה המלכה, אשר שנאה את הורדוס תכלית שנאה, כי תתחמק היא ובנה לבא אליה, ואניה נכונה להם על שפת הים. ויהי כאשר התגנבה בערמה להמלט מבית המלך ויתפשֶׂהָ. כי אחד מאנשיו גלה את אזנו כי נחבאה היא לברוח, ויתמם עמה הורדוס ויוכח דרכה על פניה, אף אמר לה כי נושא הוא לעונה ובלבו חשב להצמית אותה ואת בנה. כי ירא מאד את מזמת אלכסנדרה ואת חמת קליאופטרה, עד כי שם את לבו לבצר למפלט למשגב לו לעת צרה, את מבצר מַסָדָה אשר בנה יונתן החשמונאי מִיָּם לְיָם המלח 89.
ויום הכפורים וימי חג הסכות הגיעו. ואריסתבול כהן פאר בהדרת קדש בצום העשור. ויעל בימי החג בחן והדר על המזבח, לנסוך את נסך המים לעיני כל קהל ישראל, וירא העם את חין ערכו ואת תפארתו, ויזכרו את חמדת ימי החשמונאים ויהמה לבם וְיֵעוֹר וַיִּסָּעֵר מאד, ויביעו את המון לבם בברכותיהם, אשר ברכו את הכהן הגדול, ברדתו מעל המזבח. ותהי שמחת העם באריס תבול כאש עצורה בעצמות הורדוס וישמור עברתו עד אחרי ימי החג, אז קרא לו לבא עמו לירחו ולהיטיב שם את לב ויהי ברדתם אל היאור לרחוץ, ויצו את עבדיו הגליים ויכבשו אותו במים, עד אשר יצאה נפשו וימת השורק הנחמד הזה בשנת השמונה עשרה לימי חייו, מקץ שנה אחת לכהנו בהיכל ה' (תשרי 3726–34) ויגדל המספד בכל חצות ירושלם ובכל תפוצות ישראל, ואלכסנדרה שלחה כמעט יד בנפשה מרוב צרתה וגם הורדוס התחפש ברב כח ויהי כמתאבל ויקבור את המת בכבוד מלכים, אך איש מבני ישראל לא האמין בו, ולבבכל הקהל ידע, כי הוא המית את מחמד עיני הגוי כלו 90, והוא שש בסתר לבו כי הצליח להעביר את הכהונה הגדולה מבית חשמוני מאין היות עוד גבר בבית הנכבד והנקדש הזה: את המלך אריסתבול ושני בניו אכלה חרב רומי. אריסתבול בן אלכסנדר הלא טבע, והורקנוס הלא זקן הוא ומום בו, אשר לא ירצה לכהן. וישב הורדוס את הכהונה לחננאל, אשר קרוב הוא, כי היה איש ישר ונכבד. אך לב העם היה על הורדוס על הכריתו ניר לכהני בית חשמוני בהמיתו את אריסטבול ויהי בעיניהם כמשנה לאנטי וכוס בדבר הזה, אנטיוכוס היוני הארמי הסיר את נזר הקדש מעל ראש בית צדוק העתיק ויתנהו למנלאוס וליקים, והורדוס האדומי הרומי הסיר אותו מעל ראש בית חשמוני הנאדר ויתנהו לאשר בחר בו 91. ובכן החל הורדוס המנבל את כסא המלוכה בישראל, לחלל את כבוד הכהונה, כי הוא היה הראשון במושלי ישראל, אשר יצאו אחרי כן מחלציו, להקים כהן גדול ולהסירו כעולה על רוחו. ובראות בעלי הכסף אוהבי הכבוד מן הכהנים כי השררה הקדושה והרוממה היתה כעיר פרוצה אין חומה, החלו לקנות את הכהונה ממושלי עמם ולהתחרות איש ברעהו ולהרבות במחירה, ככל אשר עשו ההלנים בימי אנטיוכוס הרשע, ויקם כהן ויוסר כהן ככל אשר עלה על רוח המושל, וימעטו מאד הכהנים מראשית ימי הורדוס והלאה, אשר האריכו ימים בכהונתם ויקרא העם לכהנים האלה “פרהדרין” לאמר פקידים כפקידי ערי היונים, אשר לא יתנו אותם מושליהם לשבת על כנם, בלתי אם שנים עשר חדש 92ובדבר הזה העמיקו מלכי בית הורדוס עצה, להקל את כבוד הכהונה בעיני העם, ולבלתי תת לה די עת לשרש את גזעה בארץ, כי ידעו כי למימי יהושע בן יהוצדק עד הורקנוס בן אלכסנדריני, חשבו בני ישראל את כהניהם הגדולים למושלים, על כן שמו מוקשים לכהונה הרעה בעיניהם, באשר היא נוגעת בנחלתם; אך בכל היות מזמת בית הורדוס לחלל את כבוד הכהנים קדש העם ושופטיהם, גם את הכהנים המוסרים מפקודתם וּתהי קרובה בעיניהם קדושת “כהן שעבר” לקדושת “הכהן המשמש” 93ולא רחוקה היא כי את משפחות הכהנים המוסרים כבדו העם ויהיו לחכמים מורי חוק ומשפט בקרב עמם 94ויכבדו מאד על פני כל גליות ישראל אשר הריצו אליהם אגרותיהם מקצוי ארץ 95.
ומות אריסתבול, אשר הרים מכשול מדרך מלכות הורדוס, טמן מוקשים לו בדרך חייו ויהי האדיר במלכים לאיש עמל וקשה יום בביתו ובמשפחתו, קנאתו נצתה כאש אוכלת בקרבו יוקדת כל הימים ונהרי נחלי דמי מחמדי עיניו, אשר שפך העלו את השלהבת, הגדילו את המדורה, אשר עלתה בה כליל נפשו השוקקה. הן אמנם כי הגדולות אשר עשה במלחמות, והכבוד אשר נחל, שכרו את הגאה הזה, אך השכרון היה עדי רגע ועד מהרה נפקחו עיני המושל ברבבות אלפי עם לראות, מה בודד ומה נעזב הוא בביתו, מה קודר ומה גלמוד הוא בהיכלו. וכי בכל יקר תפארת גדולתו ובכל כבוד עשרו עני הוא צכל עניי העם, אשר הוא מושל בם, כי אין לב אשר יהמה לו, ואין נפש אשר תאהבהו ובכל המון הרצים והשלישים שומרי ראשו צפוי הוא אל מות בכל רגע. לאויביו בנפש אין מספר ואוהב נאמן אין לו גם אחד. לוא היו דברי ימי חייו, חזיון אשר חזה לו איש מאנשי הרוח, להוּרות ולהודיע גמול עריצים, כי עתה היה גם לחזון שעשועים גם למקור תורת מוסר מאין כמהו, אולם עלילות המושל האכזרי הזה וכל המוצאות אותו מעשים היו ולא מחזה. והמעשים האלה כתובים בדם ואש שחורה על לוחות ספר דברי הימים לבני ישראל.
ואלכסנדרה, אשר נפשה מרה לה אל אריסתבול יליד שעשועה, אשר נגזר מידי הורדוס חתנה, שלחה מלאכים בסתר אל קליאופטרה אוהבתה, העוינת מאד את הורדוס ותט מלכת מצרים את לב אנטוני מאהבה ויועד את הורדוס, לבא לפניו למשפט על שפכו את דמי אריסתבול ותצר מאד להורדוס ויתן את הממלכה עד שובו ביד יוסף יבמו, אחי שלומית אחותו ויצוהו לנצור את מרים כאישון עינו ויוסף עוד לצותו בסתר להמית את מרים אם יפול הוא בחרב קליאופטרה, כי רוחו לא תוכל לכלכל את זכר הדבר, כי מרים ידידות נפשו תנתן בחיק איש אחר אחרי מותו. ויהי אחרי לכת הורדוס אל לודקיא, אשר שמה יעד אותו שופטו הרומי, ויספר לה יוסף הנאמן מאד ליבמו, את מצות בעלה למען קנות את לבה לאלוף נעוריה, בדעתה מה רבה אהבתו אליה, עד כי יקנא גם באיש אשר תהיה לו לאשה אחרי מותו ותחרד האשה ותתחלחל מאד ותוסף שנוא אותו. ויהי עד כה ועד כה, ויצא קול, כי שפט אנטוני את הורדוס משפט מות, אז אצה אלכסנדרה ביוסף להניס אותה אל מחנה רומי, אשר האמינה, כי נהפכו לאויבים לחתנה שנוא נפשה. אך שקר היתה השמועה, כי התרצה הורדוס אל אנטוני במתנות הגדולות אשר נתן לו וישב לגדלו ולחזק אותו על כסאו. ויהי בשובו ירושלמה ותמצא שלומית אחות הורדוס אשר שנאה את מרים שנאת מות על התנשאה עליה בגאון מולדתה, מקום לקחת ממנה נקם ותך בלשון גם אותה גם את אלכסנדרה ותרגל ביוסף אישה, כי אוהב הוא את מרים ויקנא בו הורדוס מאד. ויהי בהוכיח המלכה את הורדוס על המצוה, אשר צוה יוסף להמיתה אם לא ישוב בשלום ויתגעש הורדוס וישתגע כמעט על הבגד, אשר בגד בו יבמו ויצו וימיתו אותו כרגע ואת אלכסנדרה שם בבית האסורים 96ואת שלומית אחותו אשת יוסף המומת נתן לכסְתָבָר נציב אדום לאשה, מבלי דעת כי מרבה האיש הזה לחרוש עליו רעה מיוסף, כי שלוח שלח כוסתבר גם הוא מלאכים אל אנטוני לקרוע את אדום מיד הורדוס, באמרו כי בסור יד ישראל מעל אדום, תפול ממלכת הארץ הזאת בידו והיה הוא למלך על הארץ ההיא בהיות יד כל העם עמו, באשר הוא בן לכהניו הקדמונים 97.
ובכל האהבה והרצון, אשר רצה אנטוני את הורדוס, לא משל ברוחו לעבור את פי קליאופטרה, אשר הפגיעה בו לקרוע את ארצות הורדוס ומלוך מלך ערב ולתתן לה. ויהי כי לא מצא את לבבו לתת לה את כל שאלתה, ויקרע מדינה אחת מיד ערב ואת שדי ירחו ויעל לה את שכר חכירה 98מדי שנה בשנה. גם את המדינה הערבית וגם בעד מלך הערביאים ערב הורדוס את הכפר כי ישלם במועדו עד תמו. ולא ארכו הימים ויחדל מלך הערביאים ערב הורדוס את הכפר ליד קליאופטרה ויתבאש בדבר זה גם באנטוני גם בהרדוס. ויהי בפרוץ מלחמה בין אוקטפין 99ובין אנטוני ויבא הורדוס בחיל כבד לעזור את אוהבו ומגנו, אך קליאופטרה, אשר צרה עינה בהורדוס, להנחילו כבוד גבורים במלחמת איתני רומי, בחרה לסכסך את הורדוס ואת מלך ערב שני שנואי נפשה איש ברעהו "ותט את לב מאהבה לשלח את הורדוס במלך ערב. ויאמר לו אנטוני כי אין חפץ לו בעזרתו במלחמת אוקטפין, כי אם זאת יעשה לו, כי החלץ יחלץ על הערביאים למלחמה. וישמע לו הורדוס יסע את חילו לקראת הערביאים ויערוך בפעם הראשונה על יד קִרְיָתָיִם ויכס, ובפעם השנית הכה אותם על יד עיר קנה 100. והיה כי עיף עם המלחמה, ויגח ממחבואו אתנין שר יוני מאנשי קליאופטרה השונה להורדוס בראש גדוד אורבים, ויך מכה רבה בישראל. ולא מצאו אנשי חיל הורדוס את ידיהם גם מפחד פתאם גם מעמל היום, ותחזקנה ידי הערבים ויקומו ויפרצו במחנה הורדוס ויעשו שם הרג רב, וישלחו גם גדודי שודדים לבוז את ערי יהודה, אשר רפו ידי יושביהן למראה הרעש והמפולת כי כמעט החל הורדוס לשוב ולחזק את אנשיו והנה שמועה באה, כי רעש נורא היה ביהודה ועשרת אלפים נפש מצאו קבריהם בבתיהם. ותרפנה ידי צבא ישראל והערבים הוסיפו אומץ וישתוללו בגאותם, עד כי המיתו את המלאכים אשר שלח הורדוס אליהם לכרות עמם ברית שלום, אז התחזק הורדוס ויקרא ויאזור חיל את אנשיו בדברים נמרצים ויקם ויצא לקראת האויב ויך בהם מכה גדולה על יד רבת בני עמון. ויכבד עליהם את ידו ויפוצו וינוסו 101. גם על מבצר הרקניון, אשר תפשה אותו אלכסנדרה(?) בת אריסתבול אשת תלמי מני ותשם אותו למארב ולמוקש להורדוס, גברה יד האדומי הזה בימים ההם וילכדהו 102.
אך מעבר אחר באה עליו שואה, כי הכה אוקטפין את אנטוני 3729–31 על יד אקטיון 103וישבת את מצרים מממלכה עד כי כלתה הרעה אל קליאופטרה ואנטוני לשלוח יד בנפשם. הן בני ישראל לא הפסידו במות מלכי מצרים מאומה, כי ככל ואשר היתה אויבת להורדוס ככה היתה צוררת גם לעם ישראל, עד כי מנעה מעני העם הזה בימי הרעב, אשר היה במצרים, את משאות חבר אשר נחלקו מעולם לעניי אף כל העמים חלק כחלק 104. גם הורדוס שמח לאידה, לולא נפל עמה אנטוני מגנו ומשגבו ותחתיו קם למושל ברומי אוקטפין איש ריבו, אשר התגרה בו הורדוס לחזק את ידי אנטוני בחיל ובכסף להלחם בו. ויירא הורדוס מאד פן יחשוב לו אוקטפין את אהבתו לאנטוני איש מלחמתו לחטאת מות. ותרע עינו מאד בהרקנוס הישיש פן ישיב אותו המושל הרומי אל כסא אבותיו, אחרי המיתו אותו על תתו ידו לאיש עברתו. וישם לו הורדוס עלילות דברים, כי ידו נכונה עם מלך ערב וישפוט וימת האדומי הבליעל הזה את הורקנוס 105האחרון לכל מלכי בית חשמוני וכהניו המשוחים והאחרון גם לכל הגברים אשר לבית הנכבד והנאדר הזה. וימת הישיש הנקי והתמים הזה בשנת השמונים ואחת לימי חייו בחרב עבדו הנבל, אשר הציל אותו ממות, על חטאתו האחת אשר חטא כל ימיו רק בדבר הזה, אשר גדל וינשא את בית העבדים הזה אשר שם קץ גם לכסא מלכותו גם לממלכת עמו. אחרי מעשה הדמים הזה שם האכזרי ההורג אדוניו, את נפשו בכפו וישם פעמיו אל אי רודוס אשר שם ישב אוקטפיָן בעת ההיא. ויתן את הממשלה ביד פרודה אחיו וישלח את אמו ואת שלומית אחותו ואת בניו אל מצודת מַסַדָה ואת מרים אשתו ואת אלכסנדרה אמה שם במבצר אלכסנדריון ויעמד לפניהן את יוסף הסוכן ואת שהם הַיְטורי לפקוד עליהן ולהיות למשמעתן ובסתר צוה גם להם להמית את שתיהן בבוא השמועה כי מת הוא; ויקם וילך לדרכו ויבא לפני אוקטפין ויכלכל את דבריו בעוז ובתבונה. ויהי המעט כי האיר אליו המושל הזה את פניו ויחזקהו על כסאו 3730–30 ויתן לו את כל הערים אשר קרע ממנו אנטוני למען עשות נחת רוח לקלאופטרה ואת שמרון ואת גדרה ואת חיפה, את שמיר ואת עזה, את אנתידון את יפו ואת מגדל שתרתון וארבע מאות איש גלִי משומרי ראש קליאופטרה נתן לו. והורדוס נתן שמונה מאות ככר כסף לאוקטפין בעברו דרך ארצו ללכת מצרימה להחזיק בה; ויצא לקראתו במתנות גדולות ויקדם את צבאו במים וביין כל ימי עברם דרך ארצו ואוקטפין באהבתו אותו אמר כל היום, כי קטנה ארץ כארץ ישראל מהכיל שלטון מושל אדיר כהורדוּס, על כן התאמץ תמיד להרחיב גבול ארצו וגבול ממשלתו וישב הורדוס אל ביתו ואל ממלכתו שמח וטוב לב 106. בעת ההיא חזקה ממלכתו בידו, כי כל שרידי בית חשמוני תמו נכרתו בחרבו הקשה, קליאופטרה אויבתו בנפש מתה ותחת אנטוני הנמהר, קם למעוז ראשו אוקטפין המתון, אשר השבית את ממשלת הזקנים ברומי וישם אותה לממלכה ויתיצב בראשה בשם קסר, לאמר: מלך מלכים מושל בעוז ובחיל. בימי הקסר הראשון הזה, אשר ארכו כארבע וארבעים שנה לא עברו חליפות גדולות על כסא רומי, על כן נכונה גם ממלכת הורדוס יציר כפיה; אז ראו נבוני העם, כי אין תקוה נשקפה עוד לחלץ בימיהם את עמם וארצם מיד המושל העריץ הזה.
ובעת ההיא אשר ממלכת בית עשו היושבת לכסא נתנה ספר כריתות לתורת יעקב, ותסגור מפניה את היכל המלך, החלה התורה להנזר ולהתכנס אל תוכה, ולשום לב להחזיק בידה את ממלכת הרוח והלב, ולהרחיב גבולה ולהסתעף על פי דרכה באין מעצור אשר יעמוד בפניה, ובאין מעמסה אשר תשקיע אותה ארצה. על כן החליפה כחה בעצם הדור בבוא, ככל אשר חדשה את רוחה בימי אחז הרעים ובימי מנחם בן גדי, אשר אז קמו הנביאים הגדולים, אשר דבריהם לא ימושו מקרב ישראל. גם בימי הורדוס היה כן, כי לעומת כשלון כח הזרוע בעם, אשר עיפה נפשו אל אדום ואל רומי, גבר כח הרוח, אשר עלתה בעצם שנת תחלת הקסרות, כמעט למרום קצה. הורדוס היה אורב לתופשי התורה מהיותו יוני ורומי מנפש עד בשר, בלכתו כל ימי בכל תועבות שני העמים האלה: נשים יקרות ובתולות נקיות ענה ויטמא בזמה 107ויעמד לפניו לשרתו, נערים אשר עשו להם שם ביָפְיָם 108ויעגב גם עליהם 109, על כן שנא מאד חכמי תורת ישראל, מורי תורת המוסר בטהרתה, ויהי עוין אותם ואת ראשיהם זקני הסנהדרין אשר ערבו את לבם להועיד אותו למשפט ולדרוש את דמו חזקיה הגלילי מידו. אך את שמעיה ואבטליון כבד, לא עשה להם מאומה רעה כי שמעיה האיש, אשר קנא למשפט זקני עמו, ויגער בחבריו ביום עמוד הורדוס לפניהם למשפט על רפיונם ועל מרך לבם לחרוץ משפט, וינבא להורקנוס ולזקני ישראל את אשר תמצא אותם מידו; שמעיה זה ראש סופרי דורו, דבר על לב העם בימי המצור, אשר צר הורדוס על ירושלם לפתוח לו את שערי העיר ולחוס על דמי יושביה “כי עת ומשפט ידיע לב חכם”. אך לא ארכו הימים לשני מורי ישראל אלה בימי הורדוס, כי מתו בתחלת ימי מלכותו. ומבבל באה משפחת גבורי חיל, אשר קראו להם בני בתירה, לשבת בעבר הירדן 110ויקח הורדוס מבניהם וישב אותם בראש הסנהדרין אך מלבד בני בתירא האלה היושבים בכבודם, עלה עוד איש אחד מבבל, אשר על שם מקומ קראו הלל הבבלי 111, ויהי הלל בן למשפחות השרים הקדמונים. אביב היה איש ימיני ואמו היתה מצאצאי שְׁפַטְיָה אשר ילדה אביטל לדוד מלך ישראל 112. ויהי כי שם הלל את כל לבו אל התורה וידל מאד, ויתנדב שבנא אחיו העשיר לתת לו את מחצית הונו, אם ישית עמו את ידו בעסקו, ויען הלל את אחיו באהבתו את התורה לאמר:
אִם-יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ, בָּאַהֲבָה בּוֹז, יָבוּזוּ לוֹ 113.
ויהי המעט ממנו כי שקד כל ימיו על עצם דברי התורה להעמיק בם, ויחכם לדעת את כל הלשונות אשר היו מהלכות בארץ, למען תהיינה לכלי חפץ בידו להביע בהן את לקחו, וילמד כל חכמה וכל משל ומליצה למניהם 114, בדעתו כי כל אלה רחיבו את גבול דעת התורה, יגדילוה ויאדירוה והאירו את עיני ההוגה בה להביט נפלאות ועמקות 115, ויהי כי נפלאו ממנו שלשה דברים ויקם וישא רגליו וילך ארצה ישראל 116לדרוש אותם מפי שמעיה ואבטליון, אשר כל דבריהם נחשבו לו לדבר אלהים חיים 117ויעבוד ויפעל בין השרים הזה בזרוע כחו ובזעת אפו להשתכר די לחם צר, למען היותו נקי לשמוע את תורת שני חכמי הדור, ותהי לו מהצית משכרת הילה להחיות נפשו ואת מחציתה יתן לשוער הנצב פתח בית המדרש, למען יתנהו לבא אל הבית. ויהי היום וירד שלג רב ולא מצא הלל מקום להשתכר ולא היה בידו מאומה לתת לשוער, ויעל על הגג ויגהר על פי הארובה ויקשב וישמע לכל הגה, אשר יצא מפי החכמים, עד כי שכח את השלג אשר ירד עליו. ויהי ממחרת ביום השבת ויבא שמעיה ואבטליון, וישאו עיניהם ויראו והנה דמות אדם נשקפת ממעל לארובה וערמת שלג נערמה עליו, ויעלו, והנה לפניהם איש, אשר לא נותרה בו נשמה. וימהרו ויפרקו מעליו את השלג ואת הכפור. ויחיוהו, וישיבו את נפשו וינסו אליו דבר, ויראו חכמתו, כי רבה היא וישמחו בו ויקראו: “רואי זה לחלל עליו את השבת” 118ויהי אחר מות שמעיה ואבטליון, ויחשב בעיני תופשי התורה לבחיר תלמידי “שני גדולי הדור” אלה 119. אך התכנס אל תוכו ולא התוַדַע לבני בתירא ואל יתר נכבדי העם, ויבחר להנזר ולהוסיף חכמה בסתר אהלו, כי שנא את כבוד השמע הגדול ההולך בכל הארץ. ולעומת זה חרד מאד על חכמתו להרחיבה ולהגדילה בכל עת, כי בעיניו היתה הדעת, אשר אינה הולכת וגדלה יום יום כהולכת הלוך וחסור 120. וקרוב הוא, כי בראשית ימי הורדוס בהיות נפש מרבית העם מרה, לא היו עיניהם אל חקר התורה, ולא רצה גם הוא להפיץ את תורתו 121. ולפי צרך הדור די היתה בעיניו התורה, אשר הפיצו בני בתירא, אף כי לא ישרה בעיניו עצלותם, אשר התעצלו לשמוע חכמה מפי שמעיה ואבטליון 122ולא ראה כל חובה לו לצאת ולהורות בהיות מורים גם זולתו 123. אך בשנה השביעית להורדוס נעלם דבר מעיני הקהל ומבני בתירא העומדים בראש אז הסיעוהו יודעיו מירכתי חדר תורתו, ויציגוהו לעיני הגוי ולעיני כל העומדים בראשו ובכל ענותו הגדולה לא יכול עוד להחבא ולהסתר:
בשנה ההיא חל ערב הפסח להיות ביום השבת, דבר אשר גם בדורות ההם לא היה נפרץ, ויפלא הדבר מן העם גם מבני בתירא, היעשו את קרבן הפסח ביום השבת אם יחדלו? ובני בתירא היו צדיקים וענוים ויראי אלהים מאד, ולא בושו לשאול את פי העומדים לפניהם, היודעים הם איש אשר יבין להורות את הדבר הזה? ויקבו להם האנשים את שם הלל הבבלי, וישלחו בני בתירא ויקראו לו וישאלוהו ויוכח להם הלל בהשכל ודעת, כי דוחה קרבן הפסח גם את השבת. ויראו בני בתירא את חכמתו ויפנו לו האנשים הטהורים האלה את מקומם ויתנו לו את גדולתם ואת פקודתם וישימוהו לראש הסנהדרין 124ותהי ענות צדקת בני בתירא למשל ולמופת בישראל 125. אך ככל אשר היה טוב בעיני בתירא “להניח את כתרם”, כן רע בעיני הענו לשום בראשו את כתר התורה אשר מעודו ירא להתעטר בו 126ויתעצב כמעט על רפיון בני בתירא, אשר התרפו לקחת תורה מפי שמעיה ואבטליון ואשר רק מיד רפיון רוחם היתה זאת להם ללמד אותו אלוף לראשם 127. אך דברי תוחכת הלל לא הפילו מאומה ממעשה בני בתירא, אשר עשו לעמם חסד אשר לא ישכח לדור דורים. והלל הבבלי היה לראש הסנהדרין לישראל ולאב לחבל נשיאים אשר ישבו על כסאו כארבע מאות שנה. ומה יפלא הדבר כי בעצם העת ההיא, אשר חדלו הכהנים הגדולים להוריש את נזר קדשם לזרעם, החלו הנשיאים ראשי הסנהדרין, להנחיל את כסאם לבניהם אחריהם. ויען כי הכהונה הגדולה היתה למשחק ביד מלכי בית הורדוס וביד שרי רומי ויתנוה לכל הטוב בעיניהם והנשיאות נסבה אל הלל ואל יוצאי ירכו הצדיקים והחכמים, גדלה בעיני עם ישראל, תפארת הנשיא, למימי הלל והלאה, על תפארת הכהונה הגדולה. ויחשב למן העת ההיא ראש הסנהדרין לעומד בראש עמו לכל דבר אלוהים. ויעל כתר התורה על כתר הכהונה, ואוהבי חמדת ישראל, אשר כלתה נפשם אל תפארתו בימי הקדם, הזו בבית הנכבד הזה. אשר היה חטר מגזע ישי, מעין חזון ניר לבית דוד 128. ומי יודע אם לא נשארו יחידים את נפשם ליום אשר יצלח איש מן הבית הזה לשבת על כסא ישראל אשר כיום החזיק בו איש נכרי 129. כי אמנם בימי עלית הלל לשבת בראש הסנהדרין שב כבוד בית דוד להֵרָאות בעיר דוד העתיקה, אחרי אשר גלה ממנה ביום צאת זרובבל לשוב בבלה, אז החל “הנגיד לאהרון” להחליט אל ביתו כל שלטון העם אשר בראשונה חלק הוא עם “נשיא ליהודה” 130, ולמן היום אשר החלו החשמונאים לעשות מלוכה על ישראל וישימו בראשם גם את נזר הקדש גם את כתר המלכות, אבד למראה עין כמעט כל ניר לבית דוד, אולם בעת אשר מגר האדומי את כסא ישראל ארצה, ובכהונתו התעלל, שב זכר בית המלך הנקדש דוד בן ישי לעלות על לב העם בעמוד איש מצאצאי צאצאיו לאב ולמורה בישראל 131. אך לא הדבר הזה העמיד את זכר הלל בראש מרומים בזכרונות דברי הימים לעמו, כי אם הפנים החדשות אשר שם לתורת הסופרים, ויותר מהמה הוא האות אשר שם למוסר תורת אלוהי ישראל אשר תבדילהו מתורת חכמי כל הגוים ומדרכי המוסר אשר ילכו בהן כל העמים. על דרכי החקר בתורת הסופרים, אשר עד העת ההיא לא היו בלתי אם דברי המסורת, ורמזיהם במקרא, הוסיף הלל שבעת חֻקֵּי חקר, אשר בהן יצליח איש להמשיל דבר אל דבר, להבדיל בין דבר לדבר ולהבין דבר מתוך דבר, ויקרא להקים האלה “מדות”. והפעם הראשונה אשר כלכל על פיה את דברי התורה, היתה בשעה הראשונה, אשר העלוהו בני בתירא לדרוש ממנו את הדבר אשר נעלם מהם 132. לשטתו זאת מצא ראשי פרקים בתורת מוריו שמעיה ואבטליון, אשר גם הם שמו לב לדרוש את הסתומות מן המפורשות ואשר על כן קראו להם “דרשנים גדולים” 133. בשטה הזאת שִׁוָה הלל על תורת הסופרים הדר מדע, וירחב את גבולה. ויפח בה רוח חיים לחדש את נעוריה לבקרים. אולם בכל כלכלו את דברי התורה ומשפטיה,במדות" המזוקקות והמדויקות מאד מאד, שם את לבו בכל דבר אשר בין איש לרעהו, גם אל המליצה הגסה אשר בה יכתבו את שטריהם ואת אונותיהם 134, ויוצא על פיה משפט 135. ויהיו חקי החקר, אשר הורה הלל, לאבן חן בעיני בני הנעורים. וישובו בחירי נערי בני ישראל ליחד את לבם לתורת עמם, אשר נעזבה בימים הרעים ימי המהומה, למיום האסף המלכה שלומית אל עמה. ושבע המדות אשר היו להלל לפלס בכל חקרי תורתו נתנו ענין לתלמידים להוסיף כשרון ודעת, על כן רבו שומעי לקחו, אשר שמו את תורת אלוהיהם למשא נפשם, ובעבור זה מנו חכמי ישראל את המורה הגדול שני לעזרא הסופר. ותזכה בּבל עוד הפעם להשקות את ארץ ישראל העיפה, משפעת מימיה הטהורים 136. ומלבד שמועות יקרות ועתיקות אשר העלה מבבל 137, וַיַעֲשֵׁר בהן את תורת הסופרים, השכיל מאד לחזק את דבריהם בהוכיחו, כי בלי אמונת העם בדברי חכמיו לא תכון להם אמונה גם בתורה הכתובה בספר, גם הדעת את הכתוב בה לא ינחל התלמיד בלתי אם מפי מורהו 138; אולם בדבר הזה לא היה הלל יחיד בעמו, כי בכל דור ודור קמו חכמים בישראל אשר החיו את רוח התורה בחכמתם ויחזקוה ויטו את לב הקהל לאהבה אותה ולדבקה בה. אך לעומת זה חשף הלל תעלומה אחת ברוח תרבות התורה הישראלית, אשר היא השתי האחד העובר בכלה מִקָצֶהָ עד קצה:
למן היום אשר החל האדם לחשוב מחשבות ולעולל עלילות, נראו כשני קְצָוֹת בדרכי רוחו הרחוקים איש מרעהו כרחוק מזרח ממערב: יש אשר שם את אהבת נפשו לכל חלקו בחיים, ויבחר להתענג ולהתעדן, להטיב את לבו ולמשוך את בשרו, עד כי הקשיח לבו מכל חכמה ומוסר, ומכל משפט וצדקה ותהיינה עיניו כל היום רק למלא בטנו ולשבע את מעיו, לאמץ את ידו ולחזק את זרועו ולשום תבל ומלואה טרף לשניו ולמרמס לרגליו. ויהי כי ראו מתי מספר, אנשי הלב כי האנשים הרעים באהבתם את נפשם ימלאו את כל הארץ חמס ואולת, רשע וכסל, ויבדלו מתוך העם ויחליטו כי אין טוב לאדם, כי אם לחסר נפשו מכל טובה ולעכור את שארו מקור החמדה, אשר בְשֶׁלה כל הרעה למוסר האדם ולחכמתו. ולמען דכא את התאוה השוקקה, שמו להם לחוק לצום ולהתענות לשבת גלמוד וללכת ערירי להתם חטאות ולמרק עונות. ותהיינה שתי הדרכים האלה נפרדות ונגזרות אשה מרעותה כל ימי עולם. ויען כי למרבית בני האדם, קרובים החושים להתודע מן הרוח, על כן רב העם מאד אשר ברגלי בעלי התענוג והזרוע, ואת אנשי הלב, אנשי המוסר והצדק, לא ארחו לחברה בלתי אם מתי מעט. וגם לב המעטים האלה לא היה נכון עמם לאורך ימים, כי כל עוד אשר אדם חי על פני האדמה לא יוכל להכחיד את טבע חושיו, ונהפוך הוא, כי ככל אשר יוסיף להשיב אותם עד דכא, כן יוסיפו להתפרץ מפניו ולהפוך ידם עליו לדרוש את משאלותיהם ביד חזקה; על כן יהיו כל ימי השרידים היחידים האלה כעס ומכאובים, קרב-לב ומלחמת היצר – ותהי הנקלה כי נחצו כמעט כל באי עולם לשתי מחנות קיצונות, לאנשי זמה ולבעלי סגופים, לחיתו טרף ולצאן הרגה ויהיו הרשעים כלם רשעים גמורים והצדיקים היו רק המעט מן המעט צדיקים גמורים, כי מרביתם נָהוּ אל שַׁלְוַת הרשעים, אשר לפי שטתם תועבה היא בעיניהם.
על פי הדברים האלה נחשבה ההנאה והמוסר או אהבת הנפש ואהבת רֵעַ לשני קְצָוֹת, אשר לא יקרבו זה אל זה עוד כל ימי בארץ. מכשירי ההנאה ואהבת הנפש הם שרירות לב, עשק ובצע, ומכשירי המוסר הם ענוֹת אדם את נפשו, מחסור ועצבון. ההפכים האלה הצוררים איש לרעהו מנעו כל איש השם לבו אל דרכיו, מאחוז בזה ומבלתי הניח ידו גם מזה, כי ככֹל אשר לא יֵעָצְרוּ אש ומים בכלי אחד, כן לא תשמרנה שתי האהבות האלה, אהבת נפש ואהבת מוסר, בלב אחד. ועתה מה יגדל כבוד אבי חכמי תורתנו, הלל הבבלי, אשר הגדיל תושיה לשום הקצות האלה לאחדות גמורה יחידה ומיֻחדת ואש המעט ממנו, כי לא חשב את אהבת הנפש לצוררת. לאהבת המוסר, כי אם הכר הכיר אותה למקור החיים לכל חסד ואמת, לכל צדק ומשפט ומישרים. באמרו, כי נפש האדם הלא היא כל עצמתו, ולולא היא שהיתה לו, כי עתה נכחד ממנו כל היקום, כי רק בעיניו יראה ורק בלבבו יבין ורק בחושיו ירגיש, על כן המעט ממנו, כי לא יועיל לנפשו אם יתנכר אליה ואל משאלותיה, כי אם לא יצלח להטיב גם לאחיו אם לא ינצור את נפשו ולא יפקוד עליה. ומהיות הדבר הזה בעיני הלל יסוד כל תורה וכל דרך ארץ, כי רק בדעת אדם את נפשו, ידע את אלוהיו ואת עולמו ואת כל היקום ואם לא ידע את נפשו, יהיו לו כל אלה כלא היו, צרר ויחתום את כל מַתְכֹּנֶת הנפש היחידה אל כלל העולם כלו, במאמר עמוק מאד ואשר קדוש היה בעיניו, עד כי בו הביע את רוחו כטוב לבו בשחקו לפני ה' בשמחת בית השואבה
אִם אֲנִי כָאן הַכֹּל כָאן וְאִם אֲנִי כָאן מִי כָאן 139
לאמר: אני האדם, רק מתוכי, ומתוך עמק רוחי, אני יודע את כל אשר סביבותי ואת כל אשר חוץ ממני. ויען כי הנפש היא כלי החפץ האחד לדעת ולאהבה את כל העולם כלו, על כן שם לראשית חובת האדם לנצור אותה מכל משמר
אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי 140
ולבלתי אמור איש, כי תורת אהבת הנפש אשר צוה החכם הנערץ הזה היא אהבה אשר עיניה רק אל בצעה ואל תשוקתה, הצמיד אל פתגם זה פתגם אחר המכריע את כלו:
וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי מָה אָנִי 141.
לאמר: אם לא תהיה הנפש הזאת, כי אם לכלי חפץ לְהַוַת נפשי ולמשאלות בשרי מה נבזה ומה נקלה אני! כי במה נחשבו חיי בשר האדם, אם יהיו לו חיי בשרו אלה אחרית מחוז חפצו וקצה גבול מחשבותיו ומעשיו ואם את כל מדותיו וכשרונותיו ישים למכשירים לתכלית הנקלה הזאת. כי רק אז יתעלו כל תפקידי גופו וכל כשרוני רוחו, אם ילמד על פיהם לדעת את נפש רעהו אות תפקידיה ואם על פיהם יכשר להכיר את הכלל כלו, אז תהיה גם נפשו גם כל הנאותיה קדש לו ולעולמו, כי לא בחקר לבדו יֵחס לב האדם לאהבה את רעהו ואת כל היקום, כי אם ברגש אשר יסודתו גם בחושי הבשר. ויען כי יקרה נפש האדם אשר גם הרוח גם הבשר הם מוסדותיה, יקרו גם חיי האדם ועל כן יש לבעל הנפש להוקיר כל רגע מרגעי חייו מפז ולבלתי תת לכלי יקר כזה לשבות ממעשיו הטובים כי:
אִם לֹא עַכְשָׁו אֵימָתַי 142?
את השטה הנפלאה והעמוקה הזאת, לא יצר הלל לעמו לשעשועים לשחק בה, כי אם לנר מצוה להאיר להם את הדרך, אשר ילכו בה. הן מאז ומעולם נחשבת תורת ה' בעיני חכמי ישראל לתורת חיים לאדם, אשר כל מצותיה מקציהן עד קציהן מקור חיים הן ואהבת חסד לכל בשר 143. אך הלל החכמתו הרבה מצא בדעה הרוממה הזאת, מקור לשטתו הכוללת, כי אהבת הנפש אשר הטביע ה' בלב האדם, היא היא המכשרתו לאהבה את רעהו כנפשו, כי לולא אהב את נפשו איככה ידע לאהבה את נפש רעהו, ותהי לו מלה אחת קטנה לא היא מלת “כמוך” במצות “ואהבת לרעך כמוך” 144, למקור כל שטתו. ויהי היום ויבא אליו איש נכרי לבקש אותו לכלול לו את כל התורה בכלל אחד ויען לו:
מאי דסני לך לחברך לא תעביד 145
זאת היא התורה כלה וכל שאר דבריה פתרונים וכל יתר חקיה מכשירים הם לה 146. הדעות הנעלות האלה אשר הנחיל הלל לעמו לירושת עולם עד דור אחרון, התנוססו בדורו ביתר עוז ואורה, באשר בעל הדעות בעצם כבודו היה לצלם דמותן וישר אותן בכל הליכותיו, בדעתו, כי עשות חסד לכל, אשר נשמת רוח חיים באפו, היא ראשית המצוה, לא חסר את נפשו מטובה, ותרם ותטהר בעיניו גם ההנאה בהיותה גם היא למכשיר לבעליה, להעיר את רוחו ולהכין את לבו להבחין את הנכונה ולעשות את הישרה, ויאמר למה יגרע האדם החי היציר, אשר יצר אלהים בצלמו מפסילי צלמו הרוזנים המוחטבים המוצבים בראש כל חוצות, אשר אותם ימרקו וישטופו, וירחץ יום יום את בשרו. ותחשב הדבר הזה לו למצוה רבה. וגם את לחמו היה אוכל בשמחה בנחת וברחבה וככל אשר חזק את ידיו לכל דבר תורה ומצוה ולכל דבר חסד וצדקה במאמרו “ואם לא עכשיו אימתי” כן היה חרד להחיות את נפשו בלחם חה באמרוף הן נפשי אורחת היא לי, היום עודנה עמי ומחר מי יודע אם תלין עוד בקרבי 147. וידעו חכמי ישראל להוקיר את הדרך הזאת, אשר בה בחר הלל ללכת ובהכינו את כל דרכיו לפני ה' ובקדשו גם את כל תפקידי הגוף לעשותם למכשירי דעת ומוסר. ובספרם את צדקות רעיו החכמים, בכרו את דרכו אשר התיחד בה על כלן ויחרצו עליו משפט “שכל מעשיו לשם שמים” והדרך הזאת, דרך הדעת את נפשו ואת משאלותיה, היא היתה המודיעה לו גם את נפש רעהו ואת כל צרכיה עד קטון מחסוריה. ויהי היום וירא הלל איש, בן משפחת שרים אשר ירד מנכסיו ויקחהו אל ביתו ויאכילהו וישקהו ממבחר מטעמיו ומשקיו, ולבלתי יחסר לו מאומה מתפארת בית אביו, קנה לו סוס יקר לרכוב עליו ויצג לפניו עבד אשר ירוץ לפניו, ויהי היום ויצא העבד מביתו וישנס הלל את מתניו וירץ לפני האיש הרוכב על סוסו שלשה מיל 148ובאהבתו מאד את כל האדם, הרגיש עד כמה תכאיב גאות איש, לב רעהו, ותחשב לו הגאוה לנבלה ולחרפה והענוה למבחר כל יקר וגדולה ויהי דברו תמיד:
הַשְׁפָּלְתִי הִיא הַגְבָּהָתִי הַגְבָּהָתִי הִיא הַשְׁפַּלָתִי 149.
ולא במחשבה ובדבר שפתים בלבד הוקיר הלל את הענוה כי כל עצמו וכל מעשהו היו כליל ענוַת צדק אשר היתה למשל ולמופת עד היום הזה, ואשר על כן רבו השמועות המהלכות בקרב העם המספרות את ענותו הרבה, אשר אין ערוך אליה, כי שמר את דרכו כל ימיו ויבלג תמיד על סערת לבו בפקודה נמרצה “הלל לא יקפיד” 150ויהיו אנשים רבים מבני הנכר, אשר באו אל הלל להורותם את תורת אלוהיו ויורם בנחת ובאורך רוח ותדבק נפשם בתורת הנשיא הענו הזה ויבאו לחסות תחת כנפי אלהי ישראל 151ויקרא העם לגרים האלה “גרים של הלל” 152. ותהיינה שתים משאות נפשו אשר אותן חִבֵּב על קהל שומעיו השלום והתורה. ועל כן שם לו את אהרון כהן הצדק, ככל אשר שוו אותו נביאי הקדש 153לנס ולמופת ויהי דברו לאמר:
הוה מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום,
אוהב את הבריות ומקרבן לתורה 154.
במאמר המלא אהבה ענוה חסד ורחמים מאין כמהו והשם את התורה לתכלית חמדת ישראל, הביע הלל את כל רוחו ואת כל צביונו, כי אהבת הבריות הוא פרי תבואת מוסר ישראל וכי קרבת איש אל התורה מעשה אבהת הבריות הוא. סוף דבר על פי שטת הלל לא יבקש מוסר אלהי ישראל מיד עמו, בלתי אם את אהבת בני האדם ואהבת תורת אלהים, אשר תורה את ההוגים בה איככה יאהב איש את רעהו ובמה ייטיב לו. והמעט מן המוסר הישראלי, כי לא יבקש מיד ההולכים בו סגופים ופרישות דרך ארץ, כי אם יחשוב את אלה לשטן ולפגע על דרכו, כי רק בדעת איש את נפשו ידע את נפש אחיו ובהקשיח את לבו מנפשו, יקשיח את לבו פי כמה וכמה מרעהו ולא יצר לו עוד בצרתו ולא ישמח בטוב לו.
ובכן הפליא הלל זה כאלפים שנה, לשום את נפש האדם בפרטה הקטן, למרכז לכל העולם, ובכל זאת לא הרבו בני ישראל לדבר על גאון חכמת הלל. כעין החזון הזה נראה כאלף ושש מאות שנה אחרי כן בתוך עמי יפת. אחרי אשר שגו הפלספים הקדמונים בדמיונותיהם זה אלפי שנים ויתעו במרחבי תהו ויגששו באפלה וילאו למצוא מצפה איתן אשר ידעו, כי עליו יעמדו הכן וממנו ייטיבו לראות את העולם במראה נאמן, החל קַרְטֵס 155לשוב למוצא הראשון ולבחן לכל נמצא, את רוח האדם המתודעת לו בכל מחשבותיה, יותר מאשר יתודע אליו כל היקום, אשר לו מסביב, בכל מראותיו. ויהי ראש דברו “הנני חושב ובכן הנני נמצא”, ויהי המאמר הזה למקור פלספה חדשה וכל סופרי הדורות מלאו פיהם את תהלתה, כי השכיל קרטס להוכיח לאדם, כי אמנם הוא נמצא וכי נפשו היא המרכז לכל היקום. להלל לא היה צרך להוכי לבן עמו, כי הוא נמצא, כי ישראל לא היה עם חולם מימיו ועצמותו ידועה היתה אל דעתו ומוחשת בחושיו, מאין חפץ לו לאותות ולמופתים זולתם. אולם יען כי כל איש בישראל צֻוָּה לאהבה את כל הנברא בצלם אלהיו, לאמר את כל באי עולם ולדבר הזה לא נמצא קנה מדה, אשר תִמד בו, האהבה הזאת, האיר ה' את עיני הלל לשום את נפש האדם למרכז כל היקום ויכשירה לחיות במצרי גבול קירות לבה חיי תבל ומלואה, לדאבה בדאבן כל נפש חיה ולהתענג על טובה ויתן בה רוח לשחר בכל מאודה את שלום כל היצור. ותורת מרכז נפש האדם הזאת, אשר נתן הלל לבני שם, מה גדולה ומה נעלה היא על התורה אשר נתן קרטס לבני יפת. תורת קרטס נתנה לפלספים אשר מרוב חכמתם, נואלו לחשוב גם את נפשם גם את השמים ואת הארץ וכל צבאם לא לעולם מלא, כי אם לדמיון תועה, להוכיח להם את אשר ידע כל איש מדלת העם, כי גם הם גם העולם חיים וקימים הם. ותורת הלל באה להשכיל ולהצדיק גוי כלו מגדול עד קטן ולתת את העולם בלב כל נפש בישראל ולקדש כל רגש, אשר ירגיש איש איש לרגש כל קהל בני האדם. תורת קרטס נתנה באחרית תוצאותיה את לב האדם כלב אלהים 156ותורת הלל נתנה טהור מטמא, במרקה את אהבת הנפש מקור כל התאוה הבצע ושרירות לב ובהפכה אותה למקור צדק וחסד רצון ונדיבות ואהבת אמת בין איש לרעהו. תורת קרטס לא נודעה ידה בקהל העם, אשר עיניהם אל המעשה ולא אל המחשבה ויד תורת הלל היתה אל העם כלו מקצהו ועד קצהו בכל הדורות. לבלתי תת לקום בקרבו כתות בעלי סגופים, כי בהיות גם הנאת החוש מורה נאמן לדעת לעשות את הטוב בעיני אלהים ואדם, אין עוד מקום וצרך לכל אלה. ובכן היה דבר הלל אש מצרף ומטהר את רוח עמו מסיני תורת יון והודו, אשר מלאו את הארץ חליפות זמה וסגופים, בצע וחסר כל. ועל כן יהיה שֵׁם המורה הגדול הזה מבורך בפי כל יודע רוח עמו עד עולם.
רוח הלל נאצלה ראשונה על נפשות ביתו, אשר אהבו את ה' בכל לבב ותהי אשתו אשה יראת ה' ואוהבת חסד כמהו. ויהי היום ויקרא הלל לאיש נכבד, לאכל עמו לחם ותרב התכונה בבית והנה איש עני בא ויגד לאשת הלל, כי נושא הוא אשה ומאין בידו מאומה, לא הכין כל סעודה לקרואיו. ותקח את כל המטעמים, אשר עשתה ותתן לעני ותעש מטעמים אחרים ותגש אל השלחן. וישאל אותה הלל מדוע זה אחרה להביא ותספר לו ויען ויאמר לה, ידעתי גם ידעתי בתי כי כל מעשיך צדקה וחסד 157.
ומלבד אשר למדו נפשות בית הלל לרדוף שלום ולעשות את הטוב והישר, הנה גבהו גם מחשבותיהן מאד, עד כי גם הרעה הבאה מיד ה' נחשבה להן לטובה ומעודן לא נשאו קול בכי, בבוא עליהן צרה ובעלות באזני הלל קול צוחה מן העיר בבואו מן הדרך אמר בלב סמוך ובטוח: יודע אני כי אין הקול הזה עולה מתוך ביתי 158.
למשנה להלל ראש הסנהדרין, לאמר, לאב בית דין היה מנחם 159וקרוב הוא כי נתנה המשרה הזאת על שכמו על פי הורדוס אשר אהבו, על הנבאו לו בימי נעוריו כי מלך יהיה 160ולא סר מנחם מדברי הלל ימין ושמאל וגם בדבר ההלכה אשר נפלנו עליה כל ראשי הסנהדרין ואבות בית דינם מימי יוסי בן יועזר והלאה, לא נטה מנחם מדברי הלל 161. לעומת זה חלק יהודה בן דורתי ודורתי בנו על הלל, על בלי הורותו כח גם קרבן חגיגה תעשה ביום השבת, ככל אשר יעשה קרבן הפסח בהיות יום ארבעה עשר לחדש ניסן ביום השבת, ויקומו שניהם ויצאו וישבו להם בנגב 162וקרוב הוא מאד, כי יסדו שם בית מדרש אשר יצאו משם חכמים הנקראים זקני הדרום 163.
אך גם מנחם גם בני דורתי לא הגדילו לעשות לעמם כהלל, אשר מלבד כי דבריו לא משו מפי ישראל ולא סרו מלבבם עד היום הזה, הנה היה החכם החסיד והענו הזה כרפואה קודמת למכה לדורו, אשר הורדוס העריץ היד רודה בו. באמרות הלל הטהורות, שבו ענוי ארץ למצוא את הקדשים אשר בלע האדומי ואת המחמדים אשר שם למבוסה. וימצאו יקירי העם שעשועים, בשומם עין אל ממלכת התורה אשר על מרום כסאה ישב החכם הנערץ הדומה למלאך אלהים; למען הסב רגע עיניהם מאחרי הורדוס השטן, אשר קם לצחק ולהתעלל בישראל, אשר המעט ממנו, כי היה למחתה לארץ ממשלתו ויהי כאריה משחית גם בתוך ביתו. כי בצאתו בשלום מאת פני אוקטפין ויבא ירושלמה, היתה ראשית מעשיו לבשר למרים המלכה את כבודו ואת גדלו בעיני הקסר הרומי ואת כל הדברים, אשר היו בין שניהם. ויתבונן כי דבריו אלה לא היו למלכה לשמחת לבב, כי אם לטרח ותבער בו חמתו אך לא ערב את לבו לעשות לה רעה מאהבתו אותה ומחמדו את יפיה מאד, אך קפרון המרשעת אֵם הורדוס ושלומית אחותו יועצת הדמים, אשר ידה היתה בכל רעה לא הרפו ממנו ותדברנה באזניו השכם ודבר ותכינה אותה בשוט לשונן השנונה ותלך מרת נפשו על מרים הלוך ורוב. וככל אשר הוסיפה הצרה לארוב עליו בתוך ביתו, כל הלך הלוך וחזק בחוץ, כי השיב לו הקסר אוקטפין את הערים אשר קרעו פומפי ואנטוני מיד ישראל, אך כל אלה לא כבשו לפניו את לב מרים. ויהי היום וידבר אליה אהבים וידידות ויהי המעט, כי לא השיבה לו אהבה ותפקוד עליו את דמי אביה ואחיה. אז שר המשקים אשר שתה המרשעת את ידו עמו, לשום עלילות דברים למרים הנקיה. ויבא שר המשקים ויגד לאדוניו, כי מרים צותה אותו לשום מסך במשקהו, אשר לא ידע מה הוא ועל כן הוא בא להודיע את הדבר מיראתו מאד את אחריתו כשמוע הורדוס את הדבר הזה ותצלח כאש חמתו ותהי ראשית מעשהו למתוח את סריסי מרים הנאמן לה על העמוד ולנגוד אות. אך את הדבר אשר בקש הורדוס לא להציל מפי הסריס, יען כי דבר המסך שקר הוא. לעומת זה התמלטה מפיו, כי חרה אף מרים בו למן היום אשר הגיד לו שֹׁהם דבר על אודותיו. ויצו הורדוס ויהרגו את שֹׁהם כרגע. ויאסוף את אוהביו וישם אותם לשופטי נפש מרים. ויהי כראות החנפים האלה, כי נפש אדוניהם מרה על אשתו מאד ויחרצו עליה משפט מות, אך בכל זאת אמר הורדוס לעצור במשמר, אולי תצא עוד צדקתה לאור. ותאץ בו שלומית אחותו למהר להמיתה, באמרה כי כל העם יתקומם עליו כאיש אחד בשמעם, כי המלכה אסורה בכלא. ויעש הורדוס כדבר אחותו ויוציאו עבדי הורדוס העבד האדומי, אל הורג, את המלכה מרים החשמונאית תפארת בנות ציון ואישון עין עמה 3731–19. ותמת המלכה הרוממה והנאדרה הזאת באמץ לב כמשפט לבת אבותיה, לא קרצה עין ולא הפילה אור פניה ויהי מותה, מות כל בית החשמונאים כלו. וידאב לב העם מאד מאד ותתנקם השמועה בהורדוס “עבד בית החשמונאים” את הנקם האחד הזה, כי כחדה את דבר הנשאה להורדוס ואת דבר לדתה לו שלושת בנים ושתי בנות ותספר באזני הדורות הבאים, כי מרים שלחה יד בנפשה, בראותה, כי כָלה היא מעבד בית אביה לקחתה לו לאשה ותעל לראש הגג ותקרא לאמר “כל אשר יאמר מן היום והלאה כי בן החשמונאים הוא. שקר הוא דובר ואין זאת כי אם מבית הורדוס העבד הוא, אשר אמר לגזול גם את כבוד מולדת בית אבי. אני הנני הנפש האחרונה לכל בית אבי, בית החשמונאים, ועוד מעט והנני מתה”. ותקפץ מעל הגג ותמת 164. כה יקרה בעיני אבותינו תפארת בית חשמונאים וכה גדל בעיניהם קלון בית אנטיפטר, עד כי חשבו מחשבות להשכיח מפי העם בדורות הבאים, כי הורדוס החלל הרשע זעום אלהים זכה להיות חתן בית החשמונאים.
אולם כמעט לקחו עבדי העריץ את נפש מרים והנה נחומי הורדוס נכמרו ויחלו לענותו עד מות וזכרון אהבת מרים, אשר נעור בקרבו, היה כאש בוערת בעצמותיו וכל תחבולותיו להסיר את זכרה מלבו הוסיפו עוד לשַׁוֹת לנגד עיניו את תמונתה בכל הודה ותפארתה ובכל החן השפוך ובכל החסד המשוך עליה ויצר לו להשתגע ולשלוח יד כנפשו. ותקטן עוד זאת ותפרץ מגפה בארץ ויצעק כל העם, כי בדמי המלכה הנקיים בא עליהם המות הזה. ותקצר נפש הורדוס למות ויצא אל המדבר לצוד ציד להפיג את מרת נפשו. אולם גם זאת לא עמדה לו להשיב נפשו למנוחתה ויפל מקץ ימים מספר למשכב בעיר שמרון ויחל ויאנש, עד כי אמרו הרופאים נואש לחייו. אך לא אבה ה' להסיר עוד את השבט הנוגש מעל עמו וישב העריץ מעט מעט לאיתנו, אז אמרה שלומית אחותו לכבות בדמי חללים את שארית האש היוקדת עוד בלב אחיה ותגל את אזנה, כי זממה אלכסנדרה חותנתו, לפרוש את ידה על העיר ועל המקדש לתפשם בימי חלותו וכי דברה על לב אחיאב בן אחותה, להיות לה זרוע בדבר הזה, למען תהיה לה ירושלם ומקדשה למבצרי מעוזם ביום מותו, אשר אז תלכוד היא את המלוכה. כשמוע הורדוס את הדבר הזה ויצו ויהרגו כרגע את אלכסנרה וכל חלקת לשון האשה הזאת, אשר ערמתה גדלה מחכמתה וצדקתה, אשר למען הצל את נפשה החליקה אל הורדוס ביום מות מרים ותגדף את בתה המלכה האומללה, כל החלקות והגדופים האלה לא הועילו לה ביום עברה. ולמען ספות דמים על דמים, הכתה שלומית גם את כוסתָבָר בעלה נציב אדום ועזה, אשר נבאשה בו ותשלח לו היא ספר כריתות מבלי הבט אל חקת התורה המכשרת רק את ספר הכריתות הנִתן מיד הבעל ליד אשתו ותספר שלומית לאחיה כי לב כוסתבר לא היה נכון עם הורדוס מעודו וכי החביא את בני בבא, אשר נפלו בידו ביום לכוד הורדוס את ירושלים וכי עודנו מכלכל אותם במחבואיהם עד היום, למען תהיה יד האנשים האלה, אשר דבריהם נשמעים, נכונה עמו ביום הכשל הורדוס ותוסף להגיד לו, כי כיום זומם כוסתבר ואנטיפטר ודוסתי רעיו להפוך את כסאו. ויתפוש הורדוס את כוסתבר ואת שני רעיו וישלח את מלאכיו אל המקום, אשר התחבאו בו בני בבא ויך את כלם לפי חרב 28–3732 ויחזק לב הורדוס אחרי המיתו את בני בבא, כי הם היו האחרונים למשפחות שאֵר בשר החשמונאים והמתחזקים להוריש את המושל האדומי מקרב עמם 165.
אבדן כל שריד למשפחת בית חשמונאי הנכבדה ולמשפחת בני בבא הקרובה אליה, הסיר מעל פני הורדוס את פחד תפארת מולדתם, אשר ירא פן יתעורר העם להחזיק בה ולהשיבה אל כסא ישראל, אחרי אשר גרשה מעליו. עתה בא עת לחשוב מחשבות במה ישכיח מלב העם את בוז משפחתו וקלון ביתו ויתעב עלילה למצוא לו תאנה לאבד את כל ספרי היחש האצורים בערכי 166הישנה אשר במקדש 167; אז שכר לו סופרים חנפי לב, אשר העלו את דברי ימיו על ספר 168כניקולוס איש דמשק ויפיצו שמועה בקרב קוראי ספריהם, כי הורדוס נצר מגזע ישישים אדירי יהודה, אשר עלו מבבל בימי זרובבל 169; ומה נקל היה להעביר שמועה כזאת, אחרי אשר אין עוד ביד איש לבקר מולדת איש, אחרי אשר מגלות היחש היו לבער, אך אם הוליך שולל את הקוראים מקרב הגוים, עיני בני ישראל לא הכה בסנורים, כי קראו לו תמיד בשם: “הורדוס עבד בית חשמוני” 170, אך על זה היה דוה לבם על מעשה הבזוי המתכבד הזה, כי בבערו את ספרי היחש האביד מקור בינה לעיתים ודעת דברי הימים ויעוֵר בדבר הזה עיני חכמים 171.
אחרי אשר נשל הורדוס את כל נפשות בית חשמונאי עד אחת ולא הותיר עוד כל שריד לבית הנכבד והנאדר הזה, אשר דבקה בו נפש כל העם ואחרי, אשר האביד גם את בני בבא הגואלים האחרונים לבית ההוא, הסיר את האפר מעל פניו ויחל לגלות את לבו, כי המעט ממנו, כי זר הוא במולדתו לישראל, כי אם זר הוא לגוי הזה גם ברוחו. ויפן את לבו לחדש את כל מעשי ההלנים ויבן תֵּאָטר בירושלם ובית משחק בנוי כחצי גורן עגולה מחוץ לעיר במישור. וישם לחוק לכונן משחק גדול מקץ חמש שנים, וככל אשר נתן הורדוס את כסף ישראל ואת זהבו כאבנים לכלול בהם את הדר בתי התאטר, אשר תועבה הם בעיניהם, כן פזר את כסף העם הזה כאפר ויתן את יגיעם ועמלם למשחקים ולמחוללים הרקים והפוחזים, אשר נהרו אל עיר הקדש עיר המקדש והסנהדרין מכל עבר. ויהי הנקל בעיניו לכתו בכל חטאת יון ויוסף עליהן גם את חטאות רומי, ויבא מכל קצות הארץ חיתו טרף ויבא אותם אל הזֵרה 172להלחם איש באחיו, וכל איש אשר חרץ הורדוס את משפטו למות, השליך לפני החיות האלה לענש לנפשות האומללות ההן ולשחוק ולשעשועים בעיניו ובעיני אוהביו מבני הנכר ולמורת רוח ולפלצות לכל עם ישראל, אשר גם ההלנים אשר קמו בקרבם, לא השחיתו התעיבו לעשות כזאת 173. כשמוע הורדוס כי העם נלון על מעשיו ועל הפסילים, אשר הציג בתאטר ויקח מתי מספר מנכבדי העם, אשר ידע בם, כי נפתים הם ויביאם אל התאטר ויחשוף את שולי בגדי החמודות אשר על הפסילים ויראם, כי לא מחוטבים הם בתבנית אדם, כי אם גולמי עץ סרי טעם, אשר לא עלה עליהם מעצר ואינם בלתי אם אֵמָם 174לבגדים אשר עליהם, ותצלח בידו להשך את תלונת האנשים השאננים האלה, אך לב כל העם היה הולך וסוער ויכירו וידעו, כי זומם הוא להכרית כל שם ושאר לרוח תורת ישראל ולכל מוסר הגוי הקדוש הזה 175וישליכו עשרה אנשים מנכבדי העם ומתופשי התורה את נפשם מנגד ויקשרו על הורדוס, לקום עליו בתאטר ולהמיתו. ובתוך עשרת האנשים היה גם איש עִוֵּר, אשר לא יצלח לעשות דבר ויתנדב להיות בתוכם, למען תמצא גם אותו הרעה, אשר יביא הורדוס עליהם. ויגל איש מרגל את אזן הורדוס ויצו לתפוש אותם ולהביאם לפניו אחד אחד. ויהי כי שאל אותם על מעשיהם ויגידו לו בפה מלא וברוח נכון, כי ידעו ויראו עין כעין את הרעה הנשקפה להם וישימו את נפשם בכפם, להגות מני דרך את האיש השולח ידו אל תורת עמם להפר אותה ביד רמה. ויצו העריץ וימיתו אותם מות אכזרי מאד, ויזעף מאד לב העם ויפלו על המרגל ויקרעו את בשרו לגזרים וישליכו אותם לכלבים. ומכל אלפי האנשים, אשר ראו את נקמת העם, לא נמצא אחד אשר הגיד להורדוס ולאנשיו את שמם. ויקח העריץ האדומי נשים רכות וינגוד אותן ויצל מפיהם את שמות המכים את המרגל ויתפוש את האנשים האלה וימת אותם ואת נשיהם ואת טפם. אך בכל אשר הוסיף להרשיע ולשפוך דם, כן הוסיף העם לארוב לו. וַיִוָעֵץ לשום את הארץ כלה לבית משמר ולבית כלא, לעם היושב עליה ויבצר את הבירה, אשר על יד המקדש ויקרא לה אנטוניא על שם אנטוני אוהבו ויבצר את גבע בגליל ואת חשבון בעבר הירדן ויחדש את עיר שומרון ויגדילה וירחיבה ויבצר אותה מאד 3735–25 ויקרא את שמה כָבַסְטֵי 176על שם הקסר אוקטפין אשר קראו לו הרומים “אוגוסטוס” לאמר קדוש, ולקדוש יאמר בלשון בני יון סבסטוס ויען הקים את שמרון לאורבת לישראל, הביא אנשים מבני הנכר לשבת בה, למען יהיו לכלי משחית בידו לעת מצוא, לחבל את עם עברתו אשר הוא מולך עליו. גם הכותים היו בעלי ברית להורדוס, אשר בהם ובאדומים בני עמו בטח לבו, בבואו מרומי לדכא את ישראל 177. מלבד הערים האלה חדש את עיר שתרתון, אשר על חוף הים בין נפת דור ובין יפו ויעשֶׁהָ מבצר חזק מאד מאד ונמל בנה לה, אשר טוב כמוהו לא נמצא אז בכל הארצות ויקרא את שֵׁם העיר קֵסָרֵי 178על שם הקסר הרומי אוהבו, ויצב בה שני מצבות פסלים, לקסר ולעיר רומי ויבן מקדש מלך בתוכה לכבוד אוקטפין מגדל לזכר דרוז בן הַקֵסֶרֶת ויכונן שם גם תאטר 179, ותהי העיר הבנויה בדמי ישראל ובחילו וביגיעו זרה ונכריה לו, גם בבניה ובתכונתה ובכל תעודתה. ויכן הורדוס בבנותו את העיר הזאת מארב לישראל, אשר בו ישבו אויביו למו ארב לו. ותהי העיר הזאת ההפך לציון עיר האלהים. ככל אשר היה הורדוס בן אנטיפטר בונה קסרי הֵפֶך מדוד בן ישי בונה ירושלם ותהיינה בעיניהם כדברים, אשר לא יקום האחד, בלתי אם בנפול האחד ויאמרו:
“קסרי וירושלם אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמן, ישבו שתיהן אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלם חרבה ירושלם” וישבה קסרי תאמן 180,
המאמר הזה הוא מליץ נאמן לכל התלאות אשר מצאו את ישראל מיד הורדוס וביתו ומיד רומי העתיקה וקיסריה עד ימי אבוד שניהם מעל פני האדמה.
את העיר הזאת שם הורדוס לרומי הקטנה בתוך ארץ ישראל וישם בה מקום למשחק היוני, אשר יקהלו בו לצחק אחת לחמש שנים, ויבא המלך ההולל הזה, אשר ישב על כסא העם, אשר שפך את דמו כמים, להשבית את השחוק הזמה והדמים האלה מקרב ארצם, ויחנוך אותו ויחלק את המתנות בעצם ידו למשחקים הפוחזים. מלבד קסרי, חדש את העיר אנתידון, אשר בנו היונים בארץ ישראל ויקרא לה אגריפיין על שם ידיד הקסר. ובמקום, אשר גברה ידו על אנשי אנטיגנוס מנגב לירושלם, הקים את מבצר קיפדון ויקרא לו הֵרוֹדיון כשמו. וברבות הימים בנה במקום כפר סבא, עיר ויקרא את שמה אנטיפט ריס על שם אנטיפטר אביו. ואחרי מות קפרון אמו, בנה מבצר ממעל לעיר יריחו ויקרא אותו על שמה קיפרוס. ומגדל עז וגבוה מאד כונן בירושלם ויקרא לו מגדל פאזל ויבן עיר מצפון יריחו ויקרא לה פַזָאֵלי על שם אחיו 181.
אך מלבד, אשר היה הורדוס אבן נגף לישראל ברשעתו ובאכזריותו, בשנאתו את כל משא נפשם וכאהבתו על כל את דרכי הנכר היה להם לפח ולמוקש גם בחלקת לשונו ובערמתו, כי ידע למצוא לו מקום לקנות את לב דלת העם. ויהי בשנת השלש עשרה למלכו ותפקד הארץ בחֹרב ובשדפון 24 —3736 ויהי הרעב כבד מאד וירב הרעב מאד לאכול ולשכל בעם. ותפלא עצה מהורדוס להציל את ארץ נמשלת ידו מכליון חרוץ. ויועץ ויתך את כל הכסף והזהב הנמצא בביתו וישלחהו אל פטרוני 182אשר הקים אוקטפין לנציב מושל במצרים ויחל את פניו לשלוח אניות נושאות בר ומזון אל ארצו, כי בארץ מצרים לא היה רעב. ופטרוני ידע את לב אדוניו הקסר, כי טוב הוא אל הורדוס מאד ויבכרהו על פ ני כל מלכי הארצות אשר מסביב לארץ ישראל, אשר באו אליו בצרורות כספיהם וישלח לו מזון ומאכל לרוב מאד. ויהי המעט ממנו, כי הרחיב בדבר הזה ליושבי ארצו, ויתנדב לתת מתנות בר גדולות מאד לעמי הנכר אשר מסביב וישב אליו את לב מרבית האנשים אשר מפני רעבון ביתם נשכח מלבם גורל עמם ובגוים גדל שמו מאד. ויהי כי חדל הרעב והארץ הטובה נתנה את פריה כבראשונה ואוצר הממלכה שב וימלא וישלח הורדוס חמש מאות איש מן הגליים שומרי ראשו מנחה לקסר. ויבן לו שני היכלי תפארה לבתי מלכות במרום העיר וימלאם בכל סגלות המלכים ובכל שכיות החמדה ויקרא את שם ההיכל האחד קסריון ואת שם האחד אגריפיון על שם אגריפס הרומי ידיד הקסר. ובהיות לב דלת העם טוב אליו, שלח עוד הפעם את ידו לעשות פרץ בקדשי ישראל. תחת חננאל הכהן הגדול, כהן בימים ההם ישוע בן פאבי ואיש כהן היה בעת ההיא ושמו שמעון בן ביתוס ולו בת יפה להלל מאד ותחשק בה נפש הורדוס לשאת אותה לו לאשה. ויבז בעיניו להתחתן באיש מדלת העם ויעבר את הכהונה הגדולה מבן פאבי ויתנהו אל שמעון בן ביתוס, אז נשא את בתו לו לאשה. ככה חלל האדומי הזה את גזר הקדש לשום אותו לכלי חפץ לתאות נפשו הנבלה. ובהיות כל מגמת פניו להחליק לשון לרומי וליתר גויי הנכר ולהתרפס לפני הקסר ומדעתו, כי יתפרצו מפניו בני ישראל בכל כחם אם יכונן בקרב ארצם היכלות ופסילים בטעם יון ורומי לרצון לעמים האלה ויכונן אותם בשומרון ובערי הנכר הקרובות אל ארץ ישראל 183; ויֵחדש הנכרי הזה, אשר התנשא לראש גוי שומר אמונים עובדי אלהי שם, את עבודת עצבי יפת אחרי אשר בלתה מזקן, כי החיה מֵעֲרֵמַת עפר הריסות, את השחוק הולימפי ויכן לעבודה הזרה הזאת מוצא לכסף מאוצר עם ה' לקנות זבחי תועבה לרוב גלולי יון לימי השחוק. והיונים החנפים כבדו אותו על ככה ויקראו לו “המלך המחדש את שחוק היוני” 184וִיכַבֵּד המושל הזה בכבוד, אשר נחשב לקלון מאין כמוהו בעיני קטון בני עם ממשלתו. ויהי המעט מבני ישראל, אשר בזו את המלך החנף בלבם על התרפסו לפני כל קטן בגויים ויכאב לבם מאד לראות, כי למען התרצות לאויביהם ולמען קנות את לבם בוזי שמס בזעת אפם, העמיס עליהם עוֹל כָבֵד בתתו מס גם על הירק ועל המקחות, אשר ימכרו בשוק 185. ותמר נפש העם ויתגעשו לראות, כי מציק האדומי הנוקם והנוטר לבני העם, אשר את שארם מעליהם הוא אוכל וגם את עצמותיהם יגרם, מוחל וסולח הוא לכל בן נכר 186. ותלך המשטמה בין העם ובין המלך הלוך וגדול הלוך ורב, ויגר העריץ העוכר את ישראל מפני העם אשר מלך בו, וישם את כל מבטחו בנני הנכר השאטים אותם 187, ותקצר נפש העם בעמלם מאד מאד.
כאשר החליק הורדוס לבני הנכר ולקסר הרומי בראשם ויתמכר ללכת בכל דרכי יון, אשר הלכו בם הרומים, כן שש אוקטפין להטיב לו בראותו, כי הוא איש כאשר עם לבבו, כי כן היה משפט רוזני רומי לרומם את מושלי הגוים, אשר יכשילו את כח עמם. ויהי כאשר שמע הקסר, כי בחבל ארגוב ישוטטו השודדים, אשר יהיו למחתה לדמשק, וצינודור השליט שם לא יחשוך אותם ממעשיהם, ויפקוד על הורדוס לטהר מהם את הארץ ההיא ויעש הורדוס כן. ויתן לו אוקטפין לנחלה את כל חבל ארגוב ואת הבשן ואת הַוְרָן, וכל מאמצי צינודור להטות לב הק סר, להשיב לו את ארץ ממשלת ידו, וצעקת בני הגוים יושבי נדוד באזניו על חמס ידי הורדוס שבו ריקם, ויהי המעט ממנו כי לא גער בהורדוס ויושט לו ידו לעיני המלינים עליו. ויתן את שאלתו אשר שאל ממנו, לשית את פרורה אחיו לנסיך לממשלת ארץ קטנה ויתן הורדוס לאחיו אלף ככר כסף, אחרי הנת ן לו הארץ מיד הקסר. ולאות זכרון כבוד בנה בעיר לֶשֶׁם על יד מעינות הירדן, היכל גדול על שם הקסר.
ונפש נכבדי העם הדבקים בתורתם מרה מאד על מלכם הנכרי, אשר שם את לבו להשכיח את דרכי התורה והמוסר מפני דרכי הנכר, אשר שם להם מקום בקרב ארצם. ויסערו סער. וישם הורדוס את הדבר אל לבו ויקן את לב דלות הארץ בגרעו להם את השלישית מן המס, אשר יעלו לו וימצא לו פתחון פה, כי בגלל אשר מטו מאד בשנת הרעב עשה להם את ההנחה הזאת. ויחזק ידו על משכילי העם וחכמיו, אחרי קנותו את לב קצות העם. ויאסור על יושבי עיר הממלכה להקהל ולהועד גם בחוצות גם בבתים, כי בתי מועד היו לחכמי העם. וגם בירחו, אשר אותה אוה הורדוס למקום ענג, היתה עלית בית גוריה לבית מועד לחכמי ישראל 188. וימלא את כל העיר מרגלים נעלמים להקשיב לכל הגה, אשר יצא מפי איש ויגדל מאד ענש העובר על כל קטנה וגדולה ממצות המלך. וישפוט רבים מראשי העם, אשר מעשיהו רע בעינהם משפט מות לעיני כל, אך את רבים מהם תפשו ויבא אל מבצר הרקניון וימיתם שם. ובכל זאת לא ענה גאון מרום העם ולא נטו מדרכם ימין ושמאל. ויהי כאשר יצא דבר שלטון מלפני הורדוס לכל העם להשבע, כי יהיו נאמנים לו ולאדוניו הקסר הרומי, ויקומו כל הפרושים והאסים כאיש אחד וימאנו להשבע שבועה אשר לא נשבעו אבותיהם גם למלכי בית דוד גם למלכי בית חשמוני. ויאות לפטור את האסים מן הדבר הזה, כדעתו כי כל שבועה לעון תחשב להם. אך את הפרושים לא נקה משבועתם, אולם בראותו כי כששת אלפים איש שתו את ידם יחד, לבלתי אסור נפשם כשבועה, הבין כי לא יוכל להם וישת עליהם ענש כסף. ותתמוך אשת פרורה את הפרושים ותתן להם מאוצרה את הכסף הזה 189, אך על הלל הנשיא ועל שַׁמַי משנהו ועל תלמידיהם לא שת ענש משאתו את פני הלל 190. ובעת ההיא לא שב עוד מנחם על יד הלל, כי אם שמי ישב תחת מנחם 191, כי למיום החל הורדוס לגלות את כל לבו הפונה אל דרכי הנכר, חלק לב העם בדבר, הזה. השאננים עצמו עיניהם ויבחרו עשות בנפשם שקר, כי אין רעה נשקפת לרוח ישראל מיד הורדוס, ומרבית העם החרדים אל תורתם ואל מולדתם, לא אבו להעלים עין ממעשה עוכר עמם, כי שולח הוא את ידו גם אל קדשיהם, ואל גנזי רוחם. בעת ההיא ראה מנחם אב-בית-דין, כי אין מקום לו בסנהדרין, כי לא מצא אמץ בלבו להיות לאיש ריב גם בסתר להורדוס איש חסדו ויקם ויצא וילכו עמו כמאה ושישים איש מתופשי התורה. ויטב הדבר בעיני הורדוס ויגדל את האנשים האלה וישם אותם לשרים ולפקידים 192. בהיות דעת התורה ורפיון הרוח לאחדים בקרבם, מצא בהם חפץ בדעתו כי לא ימרו את פיו, והחרישו בבואו לעשות דבר אשר לא כדת, אז יצלח לקרוא את שם החכמים האלה על תעלוליו. וישבו האנשים לבטח ויתענגו על טוב הארץ, אך יש אשר הכה אותם לבם בראותם, כי אותם ואת רפיון ידיהם ישים הורדוס לכלי משחית לחבל רוח תורתם ותאבל נפשם במסתרים. ובעיני העם, אשר ידם היתה עם החרדים הנאמנים, אשר לא נתנו את תורתם ודעת נפשם כפר שלותם ומנוחתם, היו כאנשים צדיקים, אשר יצאו לתרבות רעה, ומעשה הורדוס היתה בעיניהם כמעשה אנטיוכוס הרשע, ואנשי מנחם, אשר לא בהו במושל האדומי, נחשבו להם כעדת ההלנים אשר חזקו את ידי המלך היוני לדכא את ישראל ואת רוחו 193.
ובצאת מנחם מן הסנהדרין הלא היה לסוד זקני ישראל להקים אב-בית-דין אחריו. ומאד יפלא הדבר, כי לא הכביד הורדוס את ידו על העם לשום את המשרה הזאה על אחד מאנשיו עושי רצונו, אין זאת כי נשא את פני הלל, אשר אותו כבד מאד 194, ויבטח גם באהבתו את השלום, כי לא יפקיד הלל לו למשנה, בלתי אם איש אשר משקל לרוחו ומי ידע בו, כי לא ירתיח את לב העם. ובימים הרעים ההם לא היה אלמן ישראל מאנשים צדיקים אנשי מופת. ויהי בעת ההיא איש חכם וסופר ושמו עקביה בן מהללאל ויהי דומה בטהר לבו להלל, אך תחת אשר ראשית דרכי הלל, היתה נחת וחדות ה׳ ורום ערך האדם, היה בעיני עקביה פחד אלהים והחרדה מפני הדר גאונו והדעת, כי ימי אדם כצל עובר הם. למקור כל צדק ומישרים. וככל אשר הענוה היה החוט הנראה בכל מעשי הלל, כן היתה יראת חטא הַשְׁתִי העובר בכל דברי עקביה ומעשיו 195. ויגדל שם האיש הטהור הזה בתוך עמו מאד ויאמרו, כי אין כמוהו בישראל בדור ההוא איש גדול “בחכמה בטהרה וביראת חטא 196. וקרוב הוא מאד, כי אליו שׂמו כל בית ישראל את פניהם להיות לאב בית דין” משנה להלל הנשיא בצאת מנחם מן הסנהדרין. אך דבר אחד בקשו מבן מהללאל להשיב אחור את ארבעת דברי ההלכות, אשר בהם נטה מחבריו חכמי דורו. כי בעת ההיא החלו החכמים ותלמידיהם לחלק לשטותיהם בדבר חוק ומשפט וייראו גדולי ישראל, כי עוד מעט והיתה התורה לשתי תורות 197. אך האיש הזה, אשר לבו היה זך בעצם השמים, לא אבה לקחת מיד ראשי עמו את המשרה הגדולה והנהדרה במחיר דעותיו, כי לחרפה היתה לו לשנות טעמו בדבר חול ואף כי בדברי תורתו, אשר לקח מפי מוריו. ויחשב לו לרשע ולמעל בקדשי התורה, אם יקלו בעיניו דבריה, להחזיק בם ולהרפות מהם כפי העולה על רוחו, ולא שם לב לערומי המתחכמים, אשר ישחקו על שלחו מידו כבוד וגדולה כזאת. וימאן להיות לאב בית דין 198, אולם בכל היות החכם הזה דבק בכל לב ובכל נפש בהלכותיו, צוה גם את בנו, עצמו ובשרו, לנטות מהן, להורות ולעשות כחבריו, באמרו: “אני שמעתי מפי המרובים והם – חברי – שמעו מפי המרבים; אני עמדתי בשמועתי והם עמדו ובשמועתם, אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים, מוטב להניח את דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובין” 199. וככל אשר לא שת לב לכבוד נפשו ולא אבה להכבד גם על פני עמו במשמרת אב-בית-דין, גם בעיני בנו אשר צוהו לסור מאחרי הלכותיו, אשר למענן מאס ביקר וגדולה, וללכת אחרי חבריו החכמים, כן קלה בעיניו תפארת אבות, ויחשבו בעיניו רק מעשי האיש למקור תפארת אדם או למקור חרפתו וכבוד בית אב לא יוסיף עליהם ולא יגרע מהם מאומה. ויהי כאשר קרבו ימיו למות, וישאלהו בנו, להגיד תהלתו באזני נכבדי עמו ולתתו לחן בעיניהם וימאן עקביה ויאמר לו: "בני
מַעֲשֶׂיךָ יְקַרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ – יְרַחְקוּךָ 200
ויתנו בני ישראל את השררה, אשר לא אבה עקביה בן מהללאל לקחת מידם, לשַׁמַי 201אשר נמנה את ראשי חכמי כל הדורות בישראל ואשר בידו עלו מסרות עתיקות בדברי הלכה מפי חגי הנביא 202ויהי הוא והלל למורי ישראל עד דור אחרון. וישא גם הוא את נפשו להפיץ דעת התורה ואהבת רֵע בישראל ויהי דברו לאמר:
עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע… וֶהֳוֵה מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת 203
אך ראש חפצו היה המעשה החי, עד כי הרגש הדבור והמחשבה נחשבו לו רק למכשירים למעשה והמאמר, אשר בו הביע כל רוחו ואשר כל מעשיו היו פתרונים לו, הוא הפתגם הקטן והנמרץ:
אֳמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה 204
ויהי שמי ירא מצוה מאד, עד כי בלדת כלתו בן בחג הסכות, הסיר מעל למטתה את קורת הבית וישם שם סְכָךְ, לבלתי שכב הרך הנולד חוץ לסכה 205. וירב להחמיר על נפשו, עד כי יש אשר החזיקו עליו חבריו את דבריהם, לבלתי סור מדרכי יתר הסופרים חכמי העם ולשוב ולעשות כמעשה כלם 206. ולא העלה על שלחנו מטעמים בימי החול, בלתי אם ידע, כי נכונים בביתו מטעמים ערבים ודשנים מאלה ליום השבת 207. סוף דבר, מעשה המצוה לא סר מנגד עיניו כל הימים, ויהי זהיר ומחמיר מאד, ויבדל בדבר הזה מהלהל, אשר נטה להקל. לעומת זה קרוב היה מאד בדעותיו על יקר מין האדם להלל, ויש אשר הרבה עוד ממנו לשחר את הדבר היה, אך תחת אשר הלל איש הרוח למד את תורת החסד בכללה, הורה אותה שמי איש המעשה לפרטיה. האהבה המטוֹהָרה היתה מחוז חפץ למוסר הלל, ועיני שמי היו תמיד לשום שארית ולהכין מחיה בחוקות התורה לחרות האדם האדם היחיד 208ולכבודו 209ושלום מין האדם כלו 210וצביונו זה 211ומאמרו הנעלה, אשר היה אומר 212, יענו בו כשני עדים נאמנים, כי זך וטהור היה כרעהו כהלל, אך נבדל ממנו רק בדבר הזה, כי המעשה נכבד בעיניו מן המחשבה, ויהי “אומר מעט ועושה הרבה”, על כן לא האריך רוחו לאיש, אשר בא להלאותו ברוב דברים. וחכמי ישראל אשר דקדקו מאד עם גדולי עמם לא כסו על כל סלף קל, ערכו מחזה מול מחזה את דמות ענות הלל וקפדנות שמאי ויאמרו: “לעולם יהא אדם ענותן כהלל ואל יהא קפדן כשמי” 213, אולם כל קפדנותו לא היתה, בלתי אם קֹצר אף, אך זולת זה היה גם הוא איש ענו ונוח מאד ולא בזה ולא שקץ לקחת בשמחה תורת אמת גם מפי איש צעיר ממנו לימים 214. ובהיות לבו חם מאד על עמו ועיניו אל המראה ואל המעשה ואל דבר יום ביומו, צר לו מאד בצרת ארצו, על כן ככל אשר החמיר בכל הלכות היחיד, כן הקל במעשה המלחמה לעשותה בשבת בכל פרטיה 215. אך אל נא יאמר איש, כי שַמַי היה איש שואף מלחמות, חלילה; גם הוא נצר בקרבו את תורתו ואת רוח עמו וגם בעיניו היה השלום מיטב כל הטובות, וביום הורותו את קהל עמו, לבלתי חשוך ידו מכל מלאכת מלחמה ביום השבת, הורה אותם לקרא לשלום קָרא, שָנֹה ושָׁלש שנים שלשה ימים לפני החל המלחמה, כי גם הוא שנא את החרב 216. אפס, כי הוא שם את פניו אל שעתו ואל מקומו, על כן נחשבה לו המלחמה לישועה לעמו וישחר אותה, אף כי לא אהֵבה ובדבר הזה נבדל שמי מהלל: שמי שם את כל לבו אל המעשה ואל הפרט הנראה לענים ואל דורו; ומקור דרכי הלל היה הדעה, ועיניו חזו למרחוק אל הכלל במלואו ואל הנצח לדורותיו על כן בחר העם מקץ שנים רבות בדרכי הלל, אף כי כבדו בלבבם גם את שמי מאד ולא השפילו אותו לפני הלל במאומה, ודברי שניהם כאחד נחשבו להם “כדברי אלהים חיים”.
גם התקנות, אשר התקין הלל, היו פרי רוח חכם הרואה את הנולד. מימי משול בית אדום בשם רומי על אבותינו, החל לעלות כרקב בממלכת ישראל ולסדרי התרבות התמימה והעתיקה תרבות עבודת האדמה, אשר היא היתה מקור המחיה למרבית העם 217. לא היה עוד בטחון להתקַיֵם ולעמוד ימים רבים, כי רעה נשקפה ממרחק, כי קרוב יום אשר תהפך אדמת ישראל לזרים. ותחת עבודת האדמה אשר בכפרים ובערי השדה, תקום המלאכה המרכלת ומשלח יד, אשר הערים הגדולות הן מקומם, להיות למשען לחם, ותחת הכח אשר במתני האיש, יהיה הכסף, אשר בכיסו המנהל את ביתו בלחם, על כן שם הלל את לבו אל מושב הערים הגדולות, כי יהיה איתן ביד בעליו ואל הכסף כי יהיה נמצא לדורשיו: הנה חוק הוא לישראל, כי האיש המוכר בית מושב בעיר חומה, יוכל להשיב לקונה את כספו, אשר לקח ממנו ולשוב אל נחלתו עד מלאת לממכר שנה תמימה, ואם לא ישיב לו את כסף מקנתו עד העת ההיא, וקם הבית לצמיתות לקונה 218. על כן הערימו רבים מקוני הבתים להסתר ביום מלאת השנה, לבלתי מצוא אותם המוכרים הבאים לגאול את נחלתם, למען תקום בידם לקנין עולם, בגלל זה התקין הלל כי יפקיד המוכר בבית המשפט את כסף מחיר שדהו, אשר נתן לו מיד הקונה ושב והחזיק בביתו כטוב בעיניו 219. וככל אשר הרהיב בדבר הזה ליושבי הערים לבלתי יפוצו מאחוזתם. לאמר מבתיהם, אשר הם גבול משלח ידם, כן שם לבו להסיר כל מכשול מדרך איש הבא ללות את הכסף, אשר בלעדיו לא יכון כל מסחר וכל משלח יד, בחזקו את ידי בעלי ההון להלות לאחיהם בני עמם, מבלתי יְרֹא פן יאבד מַשֵׁה ידם. הן לפנים בישראל בהיות עבודת האדמה, המחיה האחת לכל העם, היה קטן מאד צרך הכסף, ואת המעט הזה הלוו נדיבי העם לאחיהם בנפש חפצה, ולא הרבו לשית לב, פן יאחר הלוֶה לשלם עד בֹּא שנת השמטה, ואבד מִלְוֵהוּ, כי מצער היה. לא כן כאשר החל מעט מעט המסחר לפרוץ בארץ ולרגלי החליפות, אשר עברו על סדרי הישוב, מיום דרוך רגל רומי על אדמת ישראל, צפויה היתה מהפכה גדולה בכל הליכות התרבות והמחיה. אז הלך צורך הכסף הלוך ורוב בקרב העם, ופרשת כסף המלוה הלכה הלוך וגדול. ויקפצו העשירים את ידיהם וימאנו להעביט לאחיהם, מיראתם את שנת השמטה. ועל כן תקן הלל את הפרוזבול 220, לאמר, שטר אשר בו ימסור המלוה, לפני בא שנת השמיטה את חובותיו לשופטי עירו 221, כי בהמסר החוב לשופטים יחשב כגבוי. ויעמוד הדבר הזה לעניי העם, כי לא ננעלו עוד מפניהם שערי העשירים המלוים, כי נדיבי לב היו עשירי ישראל, ובכל לב תמכו את אחיהם אם רק ידעו, כי לא יאבד כספם ויעביטו אותם די מחסורם בלי נשך ומרבית. כי ככל, אשר שם הלל את לבו לפתוח מוצא כסף לבני עמו, כן הוסיף עוד להחמיר כאשר הנשך 222, האוכל שאֵר העם וגוזל את עורו מעל עצמותיו.
לראש הדף223. חזק את ידי עמו לבלי תרפנה למראה שלטון הורדוס, בהורותו, כי לפי העמל אשר ישבע לראש הדף224, וככל אשר יוסיף לעשות את הטוב עשה שָׁנה ושַׁלֵש פעמים רבות ירבה גמולו 225. גם צאצאי חוני המעגל, אשר נהרג בראשית מלחמות הורקנוס ואריס תבול, עשו להם בדור ההיא שם בצדקתם ובטהרת לבם ואלה שמותם: חלקיה 226וחוני המעגל בני בניו 227וחנן הנחבא בן בתו 228. ויהי חלקיה איש עני ושכיר יום, אך איש חכם מחשב דרכו ומפלס מעגל רגליו בכל הליכותיו 229ויען, כי היה האיש הקדוש הזה, איש מסכן, אוכל את לחמו הצר בזעת אפים ובנקיון כפים, קראו לו הדורות הבאים “פועל צדק” 230. ויחָשֵׁב חלקיה וחנן הנחבא לאנשי קדש, ויקרא להם העם “אבי” 231, ומדי העצר השמים ומטר לא יהיה על הארץ, ושלח העם, אל חלקיהו השכיר העני, שנים מנכבדיהם, כי יתפלל אל ה‘; או ילדים רכים ישלחו אל חנן הנחבא. ויהי היום ויחזיקו הילדים התמימים בשולי האיש הקדוש, ויקראו: “אבי אבי, הבה לנו גשם!” ויפרוש חנן את כפיו ויקרא: "אנא ה’, עשה למען הטף הנקי והתמים הזה, אשר לא ידע להבדיל בין אב נותן מטר ובין אב, אשר לא יוכל להמטיר" 232. מה רחקה תמת אנשי אלהים אלה, הזכה כעצם השמים לָטֹהר , מתרמית בית הורדוס ואנשיו, מנכליהם ממזמות לבם ומחמס ידיהם! ובכל זאת נראו שת הקצוות האלה בארץ אחת. בדור אחד ובעם אחד. ומי יודע אם לא השיב העם הנגוע העשוק והרצוץ בידי הורדוס העבד הרומי, את נפשו העיפה, למראה אנשי התום והנקיון כחלקיהו וכחנן הנחבא, אשר הרוח הזרה עברה על פניהם, ולא נגעה בהם לרעה, ולא הפילה מדרכיהם דבר. אך לא כל חכמי ישראל זכו להנזר אל תוך ארבע אמותיהם, לשבת הרחק מן העריץ, ומשאונו והמונו, כי היו בתוכם אנשים, אשר היו לרוח החיה בקרב עמם ולא בכל עת מצאה ידם למשול ברוחם, לבלתי דבר קשות על שלטון עוכרי ישראל. ואם הוליך עוף השמים את קול דבַר איש מהם, אל אזני אחד המרגלים ותהי מרה אחריתו. וקרוב הוא, כי חכמי העם, אשר אהבו את הלל ואת לקחו, אשר בקרב הימים היו לסוד חכמים, אשר יקרא להם עד היום “בית הלל”, ואשר למדו מדרכי רבם להתנשא מעל לגבול דורם, היו זהירים ברוחם. לא כן האנשים, אשר לקחו תורה מפי שַׁמַי ואשר גם הם היו בקרב הימים לסוד חכמים, אשר יאמר להם “בית שמי”, הם ראו את אשר לפניהם, ותקצר רוחם ויבטאו בשפתם דברים מרים. ויהי אחד מראשי תלמידי שמי ושמו בבא בן בוטא איש נכבד, עשיר 233, חכם וחוקר בתורת הטבע 234, ויירא בבא בן בוטא את ה' מאד ויהיט חסיד ועָנָו בכל דבריו ובכל מעשיו. בימיו עלה איש מארץ בבל וישא אשה בירושלם, והאיש מהיר חֵמה מאד, ולא הבינה האשה את שפת בעלה הכבדה והעמוקה. ויהי היום ויצב את אשתו להביא לו שני “בוצינים” לאמר שני דלועים 235ותלך האשה ותבא לו שני נרות, כי בשפת ארם, אשר ידברו דלות העם ביהודה, קראו לנרות בוצינים. וירא האיש את הנרות ביד אשתו ויזעף מאד ויצו לאשתו בחמת אפו להכות בנרות האלה בראש הדלת, ויקרא לה לאמר "מהרי כרגע והכי בנרותַיִך אלה. על ראש בבאי. ולא ידעה האשה, כי בבבל יאמר לדלת “בבא”. ותמהר האשה ותעל אל השופטים, אשר בבא בן בוטא יושב בראשם, ותך בשני נרותיה על ראש החכם. וישאל אותה בנחת: למה תעשי כה בתי? — ותספר לו בקול בוכים וברוח נכאה, כי דבר בעלה חזק עליה לעשות כן. וַיָאֶר בן בוטא את פניו אל האשה העלובה ויאמר: יען, כי הכית בראשי בשני נרותיך, למען עשות את הטוב בעיני אישך, לכן יעש ה' את הטוב בעיניך ונתן לך שני בנים, אשר יהיו לנרות ולמאורות בישראל 236. החסיד העָנָו הזה, אשר לא יכול לראות בצרת נפש אשה מצרה, אשר הכלימה אותו, וישלחה מעל פניו בתנחומים ובברכה, לא משל ברוחו בראותו את צאן עמו נתונה למרמס לרגלי רועה אכזרי. ויבטא בחמת רוחו את הדברים אשר הגה לבו, ויוָדַע הדבר להורדוס ולא רחוקה היא, כי בן בוטא זה, אשר היה שמו בבא, קרוב היה לבני בבא, אשר עמדו בראש אוהבי החשמונאים בימי מלחמת הורדוס באנטגנוס. ויצו איש הדמים וינקרו את עיני האיש הטהור והמרומם הזה 237, אך להמיתו לא שלח יד. וקרוב הוא, כי לא ערב את לבו לעשות הדבר הזה, מיראתו את חמת העם, אשר הקדיש את בבא. ובכל זאת לא נתן הורדוס דָמי לנפשו, וישם את פניו לחקור את לב בבא, לדעת האמנם חורש הוא עליו רעה. ומשפט הורדוס היה להתחפש ולבא בסתר פנים ברקב העם, לדעת את אשר ידברו עליו ועל ממלכתו 238. ויען כי עִוֵר היה בן בוטא נקל לו מאד להתגנב אל ביתו באין איש אתו ולבא עמו בדברים. וינס הורדוס לדבר קשות על הממלכה, למען החרות את אף החכם הָעִוֵר להציל מפיו דבר. אך בהיות החסיד הזה איש חושך שפתים, וממאן למרר את נפש בני עמו ללא פֶּרִי, התאמץ להשיב בדברי נחת והשכל, את חמת האיש המדבר, אשר היה בעיניו כאחד העם. כשמוע הורדוס את דברי החכם, נחם על מעשהו, אשר עשה לו, ויגד לו מי הוא, וישאלהו במה יכפר עונו, אשר הֶעוָה בנקרו את עיניו ובהמיתו את חכמי ישראל. ויען לו: אתה כִבִיתָ את אור התורה, בהמיתך רבים מתופשיה, ועתה קומה נא ובנה את בית ה‘, אשר ממנו תצא אורה לכל הארץ 239. מדוע יעץ לו בן בוטא לחדש את בית ה’ אין לדעת עוד, אין זאת כי אמר בדבר הזה להסב את לב רחב הנפש הזה האוהב את הַבִנְיָנִים מאחרי ההיכלות, אשר תועבה הם לישראל, ולהכין לבו אל קדשי הגוי, למען תת לו ענין ומקום להתרצות אל העם לעשות את הטוב בעיניהם, ולשום קץ בדבר הזה לקנאה האוכלת עד אבדון, אחרי אשר כל כחה יכלה לריק ואין בידה להרע, כי אם לעם ולארץ לבדם. הדברים האלה טובו בעיני הורדוס. ויהי בשומו את הדבר לפני העם ויפלו פניהם כי אמרו בלבם, ערום יערים האיש הזה, אשר עיניו במעשיו, כי לבו תמים בדבר הזה ויאסוף עשרת אלפים חרשי קיר, ויבא אלף עגלות מלאות אבני שיש ותהיינה בהן אבנים אשר חמש ועשרים אמות אָרכן, שתים עשרה רחבן ותשע אמות קומתן ויגש אל המלאכה, להגביה את קומת הבית עד מאה אמה 240ולהרחיב את העזרות והלשכות ואלף איש לקח מן הכהנים וילמד את ידיהם את מלאכת הבנין, כי כל איש זר אשר לא מבני אהרן לא יקרב אל האולם וההיכל וקדש הקדשים: ויהי בבנותם 22–3738 את קירות חצרות הקדש, ויפרשו קלעים מחוץ למקום הקירות האלה ויבנו הבונים על יד הקלעים האלה מבית, ובהוסיפם על קירות ההיכל, שמו את הקלעים מבית ויבנו להם מחוץ 241, לבלתי הלל את הקדש במראה עינים. ויצף הורדוס את כל ההיכל מבית זהב טהור, ויאמר לצפותו גם מחוץ, וייעצוהו חכמי העם טובי הטעם להניח אותו כאשר הוא, למען יֵרָאֶה בקירות השיש הטהור כנֵד מי ים, אשר קפאו בעצם שאון גליהם 242. אך כל דלתות שערי הבית והחצר עשה זהב, לבד מדלתי שער הנחשת, העולה מעזרת נשים לעזרת ישראל, כי אותו הניח כבראשונה מפני הנפלאות אשר נעשה לו 243, כי את דלתות נחשה אלה יצק איש נדיב ושמו נקנור באלכסנדריא. ויהי בהוליכו אותם באניה, ויהי סער גדול מאד ויטילו המלחים אחת מן הדלתות אל הים, למען הקל מעל האניה, ויתעצב האיש מאד אל לבו ויהי בעלות נקנור מן הים על חוף עכו, וירא והנה הדלת הזאת אחוזה ובאה בשולי האניה, על כן לא הסירו ממקומן את דלתות השעה הזה, אשר נחֻשתו, הובאה מארץ קוֹרִינְתְ היונית 244. ויקף הורדוס את כל הר הבית בטורי עמודים מבית לטורי עמודים, אשר מוּסך עליהם ממעל, ויקראו לטורי העמודים האלה סְטָיוֹ 245. ויהי הבית הקדוש הזה למופת בתפארתו ויאמר עליו "מי כל ימי הִבָּנות הבית הזה לא ירד הגשם יומם, כי אם לילה, לבלתי הַפְרֵעַ את הבונים ממעשיהם 246. ויקדש המקדש הזה בישראל, ככל אשר קדש בנין שלמה ובנין זרובבל, ולא פקדו עליו את עון הורדוס בונהו; אף לא אצלו מאהבת המקדש מאומה על הורדוס, כי הכסף, אשר בו בנה אותו הלא כספם היה. ובמה נחשב גם הכסף הרב הזה למול ההון הָעָתֵק, אשר הוציא להתרצות ליונים ולרומים, ולבנות בפרי יגיע כפם וזעת אפם ערים ומבצרים בערי הנכר, אשר יושביהן היו אויבים בנפש לישראל. וגם בעצם בנין המקדש הכעיס תמרורים את לב כל איש ירא אלהים, בהקימו גשר זהב ממעל לשער האיתון לכבוד רומי, אשר שמה את עוף טרף זה לאות על דגלה, וירע הדבר מאד בעיני העם, אשר גס בבית אלוהיו, ערך העריץ הרודה בו את מראה שבט הנוגש לנגד עיניו 247. ויכל הורדוס את מלאכת בנין ההיכל מקץ שנה וששה חדשים 20–3740, ויחנוך אותו בשלוש מאות פרים, אשר העלה על המזבח.ומלאכת העזרות והלשכות כלתה מקצה שמונה שנים, ואת הבירה, אשר בנו עולי בבל הראשונים צפונה מזרחה לבית ה', והחשמונאים חזקו אותה וישימוה כמעט למבחר מושבת. חדש הורדוס ויקרא לה מצודת אנטוניא על שם אנטוני אוהבו 248.
ומחשבות הורדוס, אשר חשב לקנות את לב העם בבנין המקדש, עד כי יכסו על פשעיו, אשר פשע לתורתם למולדתם ולכל מחמדיהם, שבו ריקם. וַיִלונו עליו מאדף על אשר שם לחוק, למכור את הגנבים לעבדי עולם אל ארצות הנכר. הדבר הזה היה מורת רוח לכל תופשי תורת משה, האומרת כי הגנב ישלם פי שנים בגנבת או ארבע צאן תחת השה, אשר גנב וחמישה תחת השור, אם טבח או מכר אותם. ואם אין לו, ונמכר בגנבתו אל אחד מאחיו בני עמו, ובשנה השביעית יצא לחפשי. אך כי ימכר לעבד עולם, ולאיש נכרי, נחשבת לאכזריות מאין כמוה ולעָוֶל גדול לגרש את הנכשל בעוֹנוֹ מהסתפח בנחלת אלהים. וירע הדבר מאד בעיני הפרושים, וַיוֹסֶף הורדוס לזעום עליהם זעם. גם על האש היוקדת, בין בית המלך ובין העם, נוסף פחב בשוב אלכסנדר ואריס תבול, אשר ילדה מִרְיָם להורדוס, מרומי, אשר שמה שלחם אביהם להיות באמנה, כי כל העם הריעו לקראתם בזכרם להם את חסדי אמם ובת אביה. ויהי הדבר כרצח בעצמות שלומית אחות הורדוס, אשר ידה היתה עם אחיה להמית את מרים, ותירא לנפשה פן יפקדו עליה את דמי אמם, בשבת אחד מהם לכסא אביו. ותשם את כל לבה לשלח מדנים בין הבנים ובין אביהם. אך עוד היתה נפש הורדוס קשורה בנפשם ויכבדם וינשאם, ויתן לאריס תבול בנו את ברניקי בת אחותו שלומית לאשה, ולאלכסנדר בנו לקח את גְלָפִירָה בת ארכילי מלך קפודקיא אחרי אשר הִתְיַהֵדָה 249.
בעת ההיא, אשר רחק לב בני ישראל יושבי ארצם מהורדוס, על שלחו ידו בחקות התורה, ובמיתו, על דבקם בבית חשמוני, שב אליו לב בני ישראל היושבים באחוזות יָוָן, כי בלכת הורדוס לפקוד לשלום את אגריפס הרומי, אשר עבר בארצות ההן, נקהלו אליו מלאכי קהלות ישראל היושבים שם לעמוד לימינם, בצעקם חמס באזני אגריפס זה, ויצו הורדוס את הסופר המליץ ניקולוס איש דמשק, להגיש את משפטם לפני השר הרומי, בשבת השר הזה למשפט בתוך כל המלכים, אשר נועדו אליו לקדם את פניו. ויעש כן ניקולוס, וירוך את משפט בני ישראל יושבי האחוזות לפני אגריפס ברומי, בשבת הורדוס לימינו. ויצעק על היונים המרֵעים על גזלם מהם את השקלים, אשר יקבצו לשוח לבית ה' אשר בירושלם; ועל אשר יועידו אותם למשפט ביום השבת, ואת ידם יכבידו עליהם לעבוד בצבא, למען הפריע אותם מלכת בחקות תורתם; ועל עשקם אותם ועל הציקם להם, בכל אשר תמצא ידם. וינער אגריפס הרומי באנשי יון וַיַחֲזֵק עליהם את דברו, לשוב ממעלליהם פן יחרה בם אף רומי 250. מלאכי קהלות ישראל היושבות בארצות יון, באו גם אל הקֵסר להתאונן רע על היונים ההוללים המציקים להם והעושקים אותם, ויוצא הקסר דבר שלטון ליונים לחשוך את ידם מכל רעה 251.
ושלומית ופרורה אחיה לא הרפו להרעים, ביד מלאכיהם החנפים עושי רצונם, את לב בני מִרְיָם ולסכסך את הורדוס ואת בניו איש ברעהו, למען יוציאו הבנים התמימים את רוחם על דבר מות אמם, אשר אהבו מאד, עד כי יהיה מרי שיחם לשיחה בפי כל יושבי עיר המלוכה האוהבים אותם, למען תמצא ידם להעיר אזן הורדוס על הרעה הנשקפה לו מיד הבנים, אשר יד כל העם עמם. ויהי בשוב הורדוס מדרכו ותתנכל שלומית ופרורה לשום את פחד בני מִרְיָם על פניו, ולהגיד לו, כי יד אריכילי חותן אלכסנדר עמם בסתר לריב את ריבם מידו, ולדרוש את משפטם מיד הקסר. וַיִוָעֵץ הורדוס לקרוא לאנטיפטר בנו בכורו, אשר גרש אותו ואת דורי אמו מעל פניו, ביום קחתו את מרים לאשה, לשבת כיום בהיכלו, כי אמר, כי בדבר זה יִכָנע לבב בני מרים, בראותם כי יש עוד מבלעדיהם יורש למלכות אביהם.. אך בדבר הזה הסכיל המושל הנבון, מאד מאד, כי המעט, אשר לב בני מרים הוסיף עוד להִסָעֵר על אביהם, אשר השפיל אותם, בני הגבירה החשמונאית לפני בן דורי אשתו, טמן מוקש גם להם גם לביתו. כי אנטיפטר זה היה יורש נאמן לכל רשעת אנטיפטר אבי אביו, ויהי איש מזמות ורע מעללים מאד, נוכל מִתַּמֵם והנף מתקדש מאין כמוהו, בלתי אם כשרון אנטיפטר הזקן, בינתו וגבורתו, לא היו לו לירושה. ויהיו לאנטיפטר חברי חנפים שכירים מחליקי לשון, אשר הפיצו בשם אָחיו אמרים שנונים, אשר התהלכו בקרב העם עד בואם לאזני אביהם, אשר התקצף מאד. אז רחץ החנף בנקיון כפיו ויקם למליץ להם בעיני אביו. וילך אנטיפטר הלוך וטוב בעיני אביו וישב את אמו הנִדָחה דורי אל ביתו, וישלחהו אביו רומי להראות את פני הקסר, למען הכאות את לב אלכסנדר ואריס תבול ולמען האר פניו לאנטיפטר. ואנטיפטר לא נח ולא שקט גם בשבתו ברומי, ויתן אל לבו לבלתי השבת את המדון גם בהיותו רחוק מבית אביו. ויכתוב אל אביו בשפת חנף מכתבים מרומי על אודות הדברים, אשר לקחה אזנו ברומי על דבר אחיו, אשר אמנם לא יאמין כי נכונים הם, אך בכל זאת מאהבתו את אביו לא יוכל להכחידם תחת לשונו, אף כי צר לו מאד לתת דופי כאחיו, ותצר להורדוס מאד, בכל זאת אמר לפלס נתיב לאפו, ולבלתי בָהֵל ברוחו להמית את בניו המתנקדים בנפשו, לפי דבת אנטיפטר, כי זכר את הגדודים, אשר שבע אחרי המית את מרים. וילך הוא ובניו רומי להקריב את משפטו אל הקיסר, אך על כל הדברים המרים, אשר הביע בם הורדוס את רוחו לפני אוקטַפיָן השיב אלכסנדר וַיוֹכַח בדברים נמלצים ונכוחים מאד, אךדבת שקר. הביאו אנשי רכיל אל אביו, ויבך הוא ואחיו בדברו את דבריו. וַיַשְלֵם הקסר בין הורדוס ובין בניו וישלחם לשלום 252. ויעזוב הורדוס את הקסר שמח וטוב לב, ויבא אל ארצו ויחנוך את עיר קֵסָרֵי בתפארת רבה מאד, ויתנדב, בכסף אשר נגש מבני ישראל, להוציאו לַמִשְׂחָק וְלַמְשַׂחְקִים ולהבלי נכר, אשר תועבה הם בעיני העם הזה 253. ואחרי אשר הריק את כיס העם, ויפשוט את עורם מעל עצמותם, למען התרצות אל היוָנִים הפוחזים כנדבת לבו, לבתי תיאטרותיהם ולהיכלי אליליהם בערים הרחוקות, שם את פניו אל האוצר האצור בקברי מלכי בית דוד, אשר משם הוציא הורקנוס הראשון הון עתק להסיר מעל עמו את יד צורריו וילך גם הוא שמה להוציא משם כסף, למען תמצא ידו לקנות את לב הצוררים ההם. ויהי כאשר בא אל קברי דוד ושלמה, ותתלקח אש ותאכל שנים משומרי ראשו, אז חשך ידו מן המקום ההוא 254. ויתעבוהו מאד אבותינו יושבי ארצם, על עשקו אותם למען התנדב לצריהם הזרים, ועל הכל, למען דבוק בדרכי הנכר, אשר תועבה הם להם. אך ככל אשר מצא העריץ המצליח הזה שלומים לכל רעה, אשר עברה עליו, כן נטע אליו לב בני ישראל יושבי מדינות הים, תחת אשר נקעה ממנו נפש יושבי יהודה וירושלם. כי עלתה צעקת קהלות ישראל היושבים בארץ קֵרֵני ואסיא הקטנה, אל הקסר ואגריפס הרומי אוהבי הורדוס, מפני לוחציהם היוָנים ההוללים. ויט הקסר האדיר את אזנו לקול שַוְעַת המלאכים, אשר שלחו אליו, ויאסור אסר על פקידי הארצות, לבלתי הוֹעֵד את איש ישראל למשפט בערבי שבתות מתשע שעות ומעלה 255, ולבלתי הפרע אותם ללכת בתורתם, וכל הגוזל את שקליהם, או את כתבי קדשם, ישפט משפט שולח יש בקדש 256.
והמהומות בהיכל הורדוס הלכו הלוך וגדול. אנטיפטר זמם כל היום להבאיש את ריח אחיו בעיני אביו, ולהשיבם עד דכא. ושלומית המרשעת הטתה את לב ברניקי בתה אשת אריסתבול בן מרים, לגלות לה את כל הָנה, אשר יצא מלב בעלה, ותקחהו מפיה, ותגדילהו שבעתים, ותספרהו באזני הורדוס, עד כי מרה נפש אריסתבול, וישב לבו מאחרי אשתו. ולמען הדיח את הרעה על אלכסנדר ועל גלפירה אשתו הנאמנת לו, אשר תעבה את ברניקי יבִימְתָה, שמה שלומית דברי בלע בפי פרורה אחיה לעשות שקר בנפש אלכסנדר, כי הורדוס אביו עוגב על גלפירה, למען ירים יד באביו והיתה אחריתו להכרית. ויעש פרורה כן. וימשול אלכסנדר ברוחו, וילך אל אביו ויוכח את דרכו על פניו. ויזעף הורדוס מאד, וישלח ויקרא לפרורה אשר נבאש בו, על אשר השיב ריקם את שתים מבנותיו, אשר אמר לתת לו, בגלל אחת משפחותיו אשר דבקה נפשו בה. וימלא הורדוס את פני פרורה קלון על הנבלה הזאת, אשר הוסיף על נבלותו הראשונה, ויכבד את ידו עליו להגיד לו מפי מי שמע כזאת. וַיַגֵר לו כי שלומית שמה את הדבר בפיו, ויחר מאד אף הורדוס כאחיו ובאחותו 257ואף אחרי, אשר רחקו שלומית ופרורה הרשעים מנגד עיני הורדוס מעט לא שבתה מלאכת המדנים, כי הערים אנטיפטר לשום בחלקת לשון מלאה צדק עלילות דברים על כל שרי בית אביו ועל כל סריסיו, אשר כשטן נראו לו, כי אנשי ברית אלכסנדר ואריסתבול הם, וַיַרְבו עבדי הורדוס, לנגוד את הסריסים ואת השרים ולקרוע את בשרם מעליהם, למען הצל מפיהם דבר על אודות צפונות בני מרים, ולהוביל שרים ונכבדים כצאן לטבח. ויהי בית המלך העריץ לחרדת אלהים, כי ברבות המדנים וההרגה, היתה יש שרי הבית איש ברעהו. זה מצא לו עת מצוא להשבית במעט רכיל את אויבו מפניו. וזה אמר למלט את נפשו במות רעהו, עד כי כמעט כלם יחד נָפָלו, וישמע ארכילי מלך קפודקיא את הרעה הנשקפת אל אלכסנדר חתנו, אשר אֵחד הסריסים הנענים חפא עליו דברי שקר, למען הנצל ממכאוביו ויבא ויתחכם לקנות בתחבולותיו את לב הורדוס, להשלים בינו ובין בניו 258. אך גם השלום הזה גם הסערה הבאה עליו מארץ ערב, לא עמדו לבני מרים האומללים להשיב את חמת אביהם מעליהם לארך ימים. כי בהיות הורדוס ובניו ברומי להשפט לפני הקסר, פשעו בו יושבי ארגוב, ויכרתו ברית עם שִילַי המושל בערבים בשם אדוניו המלך עובד. וישובו יושבי ארגב למעשה החמס והשוד, ויפשטו גם על ערי השדה ביהודה גם בארצות הקרובות, וישללו שלל ויבוזו בז. ויהי בשוב הורדוס וַיַכְבֵד ידו עליהם להשיבם למשמעתו וַיַבְקַע אל ערב וילחם בה, ויפלו משרי הערבים כחמישה ועשרים איש. ושלי הערבי שמר עברתו להורדוס על מנעו ממנו את שלומית אחותו, אשר חשקה נפשו בה. וימהר אל רומי, ויבא לפני הקסר וימצא חן בעיניו ויך בלשון את הורדוס ויבך לפניו בספרו לו, כי שם הורדוס את כל ארצו למרמס. ואלפים וחמש מאות איש מנדיבי ערב ושריה, הוציא אל הורג. ויחר מאד אף הקסר בהורדוס וישלח לו מכתב, כי למן היום ההוא והלאה, לא יוסיף עוד להתהלך עמו כאוהב עם אוהבו, כי אם כאדון עם עבדו. ויפל הורדוס מאד בעיניו, בראותו את צלו סר מעליו. וגם פני המלאכים, אשר שלח אליו הורדוס השיב הקסר ריקם, ויוסף לשלוח אליו מלאכים שניים ולא נתנם עוד הקסר לראות גם את פניו. ובכל זאת לא רפתה רוח העריץ הנדכה כיום מידי תקיף ממנו, וַיִוָעַץ וישלח מלאכים שלישים. והמליץ נקולוס איש דמשק בראשם 259. גם בימי המהומה לא שבת אנטיפטר ממעשהו, וישכור את אידקלס היוני איש אָון ואיש מזמות כאשר עם לבבו, ויקימהו למרגל לאלכסנדר וַיִתַמֵם האיש עמו, ויצל מפיו דברי תלונה ויספרם באזני אנטיפטר אשר הרבה את שכרו כיד המלך, וישלחהו אל אביו לספרם באזניו ולהרבות עליהן כהנה וכהנה 260. אף צוה את איש עושה רמיה, היודע לכתוב בכתב יד איש ואיש, לכתוב בתבונת כפיו, בכתב דומה לכתב יד אלכסנדר, דברי קשר על הורדוס, ולחתום את שם האומלל הזה עליהם, ולהמציאם אל יד הורדוס. והעריץ הזה, אשר כמעט נחר גרונו בצמאו לדם עצו ובשרו, צוה לרתק את בניו, בני מרים אשתו בזקים ולשומם בכלא. ושני מלאכים שלח אל הקסר ומכתבים בידיהם לבקש אותו לשפוט את בניו משפט בנים סוררים, זוממים לקחת נפש אביהם 261. ויענה הקסר, אשר נקולוס איש דמשק הצליח להשיב את לבו אל הורדוס, במכתב אף כי המה לבו מאד לגורלו, ממלא הוא את ידיו לשפוט את בניו. וַיוֹעֶד הורדוס בעיר בָרוֹתַי סוד חמישים ומאה איש מנציבי רומי, משריהם ופקידיהם, וַיַגֵש לפניהם את משפטו בדברים קשים מאד, אשר נתנו אותו כמעט לחרפה בעיניהם, וימצאו רק ארבעה מן השופטים, אשר התחזקו להציל את בני מרים מרעתם. אך עיני כל יתר השופטים לא היו אל משפט צדק, כי אם למצא חן בעיני הורדוס עד כי לא להו על לבם לקרוא לאלכסנדר ואריסתבול, ולשמוע מה בפיהם. אחרי אשר הוציא הורדוס אל הורג ברחוב העיר שלוש מאות איש, פקידים ואזרחים, אשר נחשדו בעיניו לאוהבי בניו הואילו אוהבי הורדוס, הרומים והיונים, לעשות את הטוב בעיניו, ככל אשר עשו עבדיו החנפים שופטי מרים אשתו, וישפטו את בניו משפט מות, מבלי קרוא להם לעמוד ולהצטדק לפניהם ולהגיש עצֻמוֹתיהם במו פיהם, ויחרצו משפט על פי דברי אביהם איש ריבם החפץ במותם. לוא הגיש הורדוס את משפט מרים ואת משפט בניו לפני שופטי ישראל, לפני הלל ושמי וסנה דריהם, כי עתה לא עשו את הטוב הזה בעיניו. אולם כמה מכאובים חשכו ממנו בשפטם משפט צדק בלי משא פנים, וכמה עמל הסתירו מעיניו? אך לבו בטח רק באויבי העם, אשר מלך עליו. על כל אכל העריץ זעום ה' מפרי כפיו, ומן הטוב, אשר עשו אלה לו. ואלכסנדר ואריס תבול שני בני מרים החשמונאית מתו בחרב אביהם האדומי האכזרי, לא על פי משפט חוקקי ישראל ולא בירושלם מקום הצדק, עיר ממלכת ישראל, כי אם על פי משפט הרומים והיונים, ובשמרון צרתה, עיר “צרי יהודה ובנימן” מעולם. ולבלתי תת ענין לעם לתלונה, צוה הורדוס למהר להוציא בעלטה את יוצאי ירכו חללי ידיו באשון לילה אל מבצר הרקניון, אל המקום, אשר גם במותם נבחר להם מבית חייהם, מבית הורדוס אביהם, כי במבצר הזה נאספו אל קברי אחי אמם החשמונאים, אשר היו קבורים שם ואשר את שמם ואת זכרם אהבו, מהורדוס אביהם ומשלומית דודתם ומכל זרע אנטיפטר המרעים והנכלים 262.
והורדוס, אשר מיראתו לנפשו הוציא אל הורג את בניו הנקיים, אשר מעודם לא חרשו עליו רעה, נתן זה עתה חרב ביד בן אחר היוצא מחלציו, הזומם באמת לקחת נפשו. הבן החנף והמרע הזה הוא אנטיפטר, אשר גם ברעה, אשר הדיח נבל זה על אחיו הטובים ממנו, חשב שתי מחשבות, האחת, לגזור אותם מארץ חיים, והשנית למלא את אביו, אשר שנא תכלית שנאה, שכרון ויגון, למען יטרוף נפשו באפו מפוקה ומכשול לב. ולמיום מות בני מרים, היתה כל מזמתו למהר לשלוח גם אביו בדרך, אשר שלח אותם, ומיראתו את הורדוס אביו פן יודעו לו נכליו, אשר נכל ושקריו אשר שִׁקֵר, בדבר אחיו המומתים והפך עליו את ידו הקשה. אף חסדי הורדוס לשני בני אלכסנדר בנו, ולשלושת בני אריסתבול ולשתי בנותיו, אשר הָמָה לבו אליהם מאד, ויגדלם כיד המלך, אף חסדי הורדוס אלה לבני בניו, היו כקוצים בעיני אנטיפטר. כי דאג פן יְבַכֵּר אביו, בעבור עליו רוח, אותם על פניו, והוריש את כסאו לאחד מהם, למען התרצות אל העם, אשר דבקה נפשם בנכדי מרים, ואשר אותו את אנטיפטר, הוסיפו לשנוא ולבזות, לשקץ ולתעב מבראשונה, ואף כי גם נפש כל החיל, אשר דבקה בבני מרים הגבורים, נקעה מן הנבל הנבזה הזה 263. וישם את כל לבו לקנות בכסף מלא ובמתנות גדולות את אוהבי בית אביו, ולהסב חבם אליו, ולהיות נאמנים אליו לעת מצא 264.
בסבך ריבי משפחה אלה נאחזו הורדוס, עד כי עיניו כמעט לא היו בלתי אם אל ביתו פנימה, ואזנו לא היתה נטויה, כי אם אל המהומות, אשר רַבו בו. כי מחוץ היה לו שקט מסביב. וגם על בני ארגוב, אשר השקט לא יכולו, הפקיד שומרים נאמנים, לבלתי יוסיפו לשאת ראשם, כי איש גבור חיל ושמו זמרי אבי בית בני בתירא עלה מבבל, זה ימים רבים בראש חמש מאות פרשים רומי קשת, ומאה איש מבית אביו עמו. וַיָתָר מרי מקום לו ולאנשיו באנטיוכיא אָפִי-דַפְנֵי 265, עד אשר לקח אותו הנציב הרומי ויתן לו את בַעֲלת 266למושב. ויהי בהכניע הורדוס את יושבי ארגוב ויקרא לו את זמרי ויכרות עמו ברית, להיות למעוז לו מפני השודדים האלה, ויתן לו חבל נחלה בארץ הבשן, ויעש אותו ואת ביתו חפשי בישראל, ויפטור את נחלתו מכל מס. וינהרו אל זמרי אנשי חיל רבים מבבל וכל איש ירא אלהים מצא שם מחסה. ויבן לו זמרי שם מקום ויקרא את שמו “בתירא” 267. וירבו בני ישראל היושבים במסבי המקום ההוא, ויָסֹבּו לראש באי מועד, אשר יעלו מבבל לחוג את חגיהם, מפני שודדי ארגב 268. וגם בני זמרי ובני בניו היו גבורים אנשי חיל ויראי ה'. ויהי בהם אבירי רוכבים, אשר למדו את ידי בחורי עמם מלחמה לעופף חרב על אויב, בעודם מרעישים את סוסיהם 269, ותופשי תורה חכמי לב היו בתוך בני בתירא, אשר הורו את תורת אלוהיהם בקהל רב. ואחד מהם חכם ונשוא פנים ישב בירושלם ושמו יוחנן בן בתירא, אשר ביתו היה בית מועד לנכבדי חכמי ישראל וסופריו, הלא הם "זקני בית שמי וזקני בית הלל 270.
הדבר הזה הוא כמעט הדבר האחד, אשר נשמר בספר מכל מעשי הורדוס, אשר עשה לצרך העם והארץ באחרית ימיו. ומרבית עסקו היה רק בתוך ביתו, אשר רבתה בו המהומה והמשטמה עד למעלה ראש. פרורה, אשר היה לנסיך מושל, החליק אל אנטיפטר, ואנטיפטר גם הוא אמר לגנוב את לב דודו זה. אולם אשת פרורה, אשר ידה היתה בסתר עם העם, הטתה היא ואמה ואחותה, את לב פרורה להיות ידו נכונה עמם ולכרות שוחה לאנטיפטר זעם אלהים ואדם. וְתַעֲרֵמְנָה להטות אליהן את לב דורי האשה הפותה והרעה, למען תדענה את כל מוצאי אנטיפטר בנה ואת מבואיו. ותצלח בידן להשיב את לב פרורה מאחרי אנטיפטר. ורבים היו מתי סוד אשת פרורה בין כת הפרושים, הכת הנאמנת לעמה ודבקה בה בכל כחה. ושני סריסים העומדים לפני הורדוס, שמו גם הם את נפשם אל משמעתה. ומי יודע מה היתה אחרית הדבר, לולא בחנה עין שלומית את מעשה נשי בית פרורה, ותגל את אזן הורדוס. וישפוט משפט מות את הפרושים, אשר עזרו אחרי אשת פרורה, ואת שני הסריסים הנאמנים לה, ויך לפי חרב גם את כל הסריסים, אשר לא נמצא להם עון אחר, בלתי אם אשר כבדו את הפרושים. 271 ופרורה, אשר נטל עליו אחיו אחת משתי אלה לגרש את אשתו, או לעזוב את ירושלם, בחר באהבתו את אשתו, לעזוב את עיר ממלכת אחיו, ולהנזר על ארץ ממשלתו הקטנה. ואנטיפטר סבב את פני הדבר, כי ישלח אותו אביו רומי, ויעש הורדוס כן, וישלחהו, ויתן בידו מתנות גדולות לקסר, ומכתבים לתת את בנו לחן ולכבוד בעיניו. עד כה וכה מת פרורה פתאם 272, והשמועה, אשר באה אל הורדוס, כי מת ברעל אשר שמו במאכלו, המריצה אותו להכביד את ידו על נשי בית אחיו, להציל מפיהן דברים אדות מותו. ותגדנה לו הנשים בתוך יתר דבריהן, אשר יצאו מפיהן, גם את כל אשר ידעו בדבר מתכוֹנת אנטיפטר אל פרורה, גם את כל המחשבות הרעות, אשר יחשוב הבן הזה על אביו, ואת כל נכליו אשר יתנכל על אביו, וכי עינו רעה מאד בארך ימי אביהו. ותגדנה לו את כל דברי הסֵתר אשר היה להורדוס אליו, אשר בפחזותו גלה אותם להן. ותפקחנה עני העריץ הזקן, לראות, כי הבן המביש הזה אשר בו בטח לבו, היה ראש מסבי כל הרעה הבאה על ביתו מיום בואו לשבת עמו, וכי מתנקש הוא גם בנפשו. ויאמר לפקוד עליו את דמי בני מרים אשתו האהובה, אשר זה עתה הכיר, כי מיד אנטיפטר הנבל נגזרו. ותהי ראשית מעשהו, לשלח את דורי אֵם בנו בקלון מביתו. בעת ההיא שלח מעל פניו, גם את אשתו בת שמעון בן ביתוס הכהן הגדול, כי שמע כי גם היא ידעה את כל המדנים, אשר יצמידו עליו אנשי ביתו. ויסר את שמעון מִכַהֵן 3756–14 ויתן את הכהונה למתיא בן תיאפיל 273. – לכהן הזה קרה מקרה כי נטמע פתאם ביום הכיפורים ויכהן תחתיו ביום ההוא יוסף בן אלם איש ציפורי 274. – ובשוב אנטיפטר מרומי, שם הורדוס את וָרוֹס 275נציב בארצות ארם לשופט נפשו, ואת דבריו שם בפי אוהבו ניקולוס איש דמשק, אשר קם לאנטיפטר למגיד פשע. ותִגָּלֶה ביום ההוא כל רעת אנטיפטר וכל הנכלים, אשר נכל לאביו גם בירושלם, גם בשבתו ברומי. וישפטוהו ורוֹס משפט מות ויאסרוהו בכבלי ברזל, וישימו אותו במשמר ויקדשוהו ליום הרגה, ומלאכים שלח הורדוס אל הקסר, לבקש אותו להקים את משפט בנו אשר שפט ורוֹס 276. ומרת נפש הורדוס, עלתה עד מרום קִצָה, וַיָחֵל ויפול למשכב, ויצו לביתו, ויפקוד את בניו ואת כל אוהביו ואת שלומית אחותו ואת הקסר, בעושר רב. לעומת זה, זעף בקהל העם אשר מלך עליו, ואשר מידו לו הרִבֹאוֹת והרבבות, אשר פזר לרצויי נפשו, כי הבין אף הרגיש, כי העם הזה יראה, בכל המוצאות את אלוף זה הרוכב לראשם, יד ה' המשלם גמול לאויביו. ובאמת התגעשו בעת ההיא מבחר בני הנעורים תלמידי הסופרים בכפם להשבית כל זכר למראות הנכר, אשר מלא הורדוס את ירושלם פה לפה, ומוריהם הגדולים מחזקים את ידיהם. ותהי ראשית מעשיהם להסיר מעל שער האיתון אשר בבית ה', את פסל נשר הזהב הגדול, אשר נתן הורדוס לכבוד מלכות רומי ויתפשו עבדי הורדוס ארבעים איש מן הקושרים, ואת שני מוריהם הנכבדים, ויביאום לפני הורדוס, ולא כחדו ממנו דבר, ויגַלו אליו את כל לבם ואת כל מחשבותם עליו בלי כל פחד. ויעבר הורדוס את מתיא בן תאופיל, אשר גם ידו היתה עם הקושרים מכהונתו הגדולה, וישם את יועזר יבמו 277תחתיו לכהן גדול. ואת שני הסופרים ואת תלמידיהם אשר נתפשו, שרף באש. על הלילה ההוא יאמרו סופרי הדור ההוא, כי אסף הירח את נגהו. ומחלת העריץ הלכה הלוך וכבוד, ויעצמו מכאוביו מאד, ויעל רקב בבשרו, ותעל צחנתו, עד כי נדדו כל רואיו ממנו. ורק מפחד מות משלו סריסיו ברוחם לעמוד לפניו לשרתו. וגם בפעם הזאת, בהיות שאול ערום נגדו, חמס מזמת בלעיל, אשר כמעט לא נשמעה עוד בגוים כמוה, כי, בעצם היום, אשר פקד לחלוק לכל בני חיל הנכר, אשר היו לשבט נוגש לישראל, חמישים אדר כמונים כסף לגולגולת, צוה לאסוף אליו כל נכבדי יהודה וירושלם, וישם עונש מות על כל איש, אשר יפקד מהם, ויכלאם במקום אחד ביריחו, אשר שם שכב אחרי התרפאו במעינות לָשַׁע המשתפכים אל ים המלח. ויצו את אחותו שלומית ואת אַלֵכסא בעלה, אשר זה מעט היתה לו לאשה לאמר: כצאת נפשי וסבוֹתם על נכבדי העם והכיתם אותם לפי חרב, לא תחיו מהם נשמה, למען יתאבל כל העם אֵבל כבד ולא ישמח ביום מותי 278. עודנו מְצַוֶּה לביתו ותחי עוד רוח העריץ, אשר דם היה משקהו משיב נפשו, לשֵׁמע בשורת הרשיון, אשר בא מאת הקסר לעשות באנטיפטר בנו כטוב בעיניו. וימהר ויצו לרצים העומדים לפניו להמיתו ולקברו במבצר הרקניון 279, ולבלתי שים לו כל כבוד בקבורתו, וְיֵעָשֶׂה כן, ומקץ חמישה ימים מת 3757–3 גם מלך הבלהות הזה, אשר משחית כמהו לא קם עוד לישראל מקרב ביתו. עבד יליד בית, בוז משפחות זה, הרבע להרע לעם, אשר מלך עליו, מכל אשר היה לפניו. אכזריות מנשה ואלכסנדר יני, אד כשחוק צדיק תמים נחשבה למול רשעת העבד המולך הזה, אשר נִבל את כסא דוד וַיֵרְדְ בישראל באף שבע ושלושים שנה. שלש שנים נלחם וארבע ושלושים שנה מלך עליהם בירושלם, קרית חנה דוד. טפי דמי שרידי בית חשמוני הנכבדים והנהדרים, ודמי חכמי ישראל הקדושים והטהורים, הודיעו את עקבי הליכות ממלכתו לדורו. וזכר הדמים האלה דמי השרים והחסידים, ודמי כל נאמן לעמו ולתורתו, אשר עלה על ספר דברי הימים לישראל, יהיו למצבת זכרון מזכרת עון, ועד יום אחרון, יהיה שם העבד המולך הזה, לחרפה ולמחתה לשמה ולשרקה בפי כל זרע יעקב.
ושלומית אשת הדמים, אשר כל מלאכתה בעולמה היתה, להסגיר נפשות נקיות ביד אחיה לטבח, השכילה וַתֵּטָב את דרכה ביום מות הורדוס, כי העלימה את דבר מותו מן החיל החונה ביריחו, ותצא אליהם ותגד להם, כי נחם המלך על הרעה, אשר חשב על נכבדי ישראל, ויצו לשלחם כרגע לחפשי, ותפתח לפניהם את שערי העיר וילכו לדרכם לשלום. אחרי כן הודיעה את דבר מותו, ויובילו אותו בניו מיריחו אל מבצר הרודיון, ויקברו אותו בניו בפאר רב מאד, אך לא בכבוד גדול, כי לשום פאר על ארון המושל, ולשַוֹת הוד והדר על מערכות הצבא, אשר נהרו אחרי ארונו השיגה יד חיל הנכר, אשר דבק בם כל ימי חייו. אך כבוד למלך במותו, לאמר, אֵבל בכל לב על הלקחו מעל ראש עמו, רק מיד העם ינתן ומלבו יצא. ועם בני ישראל לא יכלו להתעצב על מות החלל הרשע, אשר כל ימיו היה הוא ואביו וכל ביתו כשחל לשריו ולבית מלכו וכהניו, וכדוב אורב לחכמיו וסופריו, כעש לבית יעקב כלו וכרקב לכל קדשיו ומחמדיו ותפארתו העתיקה. על איש נבל ובליעל, אשר דמי העם, אשר מלך עליו, נחשבו לו כמים וכבודם ויגיעם לאָין, ואשר לכל בזוי בגוים שונא העם הזה, לא היו בפיו די חלקות ומחמאות להחלק ולהתרפס לפניו, ובאוצר ממלכתו לא היה די כסף וזהב להתרצות אליהם ולקנות במחיר יגיע ישראל ועמלו, אשר יגעו ימים ושנים, צחוק קל אחד מפי הולל אחד יוני או רומי; על מות איש כזה, לא יכול עם, אשר לא תמצא בפיהו לשון תרמית, להתעצב ולהתאבל. כי אם הודו לה' חסדו, אשר פדם מיד צר האורב להם מקרב ביתם, וישו את יום מותו יום טוב לדורותם.
3. שׁלטון יורשׁי הורדוס ושׁלטון נציבי רומי הראשׁונים
ארכילי מלך ביהוּדה ופיליף מושל בארגוב. נכלי ארכילי לגנוב לב העם שבים ריקם. מספר בירושלם על הסופרים המומתים. תקומת העם בערב פסח. מטבח בבאי מועד ביד חיל ארכילי. ארכילי ובית הורדוס הולכים רומי והשלטון נמסר עד בוא ארכילי לפיליף. ורוס שליט ארם בא להשביח שאון העם. זבי הרומי שם חותם על היכל הורדיס ורוצץ את העם, העם בוזז את אוצרות בית הורדוס. מרד העם בארכילי ומבוסה בחג השבועות. בזת אוצר המקדש בידי זבין.280
ימי שׁלטון נציבי רומי הראשׁונים
יהודה הגלילי מתקומם. גדודי מארבים. שמעון ואתרונגה הגבורים שמים שמות ברומיים ובהיכלי הורדוס. זקני חיל הורדוס והאדומים מסתפחים אל המתקוממים. עלילות ורוס, משפט בני הורדוס לפני הקסר. מלאכי ישראל שונאי המלוכה ברומי. חלוקת-ארץ חדשה בין יורשי הורדוס. ערים נקרעות מגבול ישראל. ארכילי שב. יועזר נגאל מן הכהונה ואלעזר מכהן. רומי שמה חותם על בגדי כהונה. מעשי ארכילי וחטאותיו. אלכסנדר המתאמר. ארכילי גולה, הון בית הורדוס מחרם לאוצר רומי. מעשי פיליף ואנטיפה. קופוניוס, הראשון לנציבי רומי. קויריניוס שליט ארם שם מס על רכוש כל יחיד. יהודה הגלילי יוסד כת חדשה. מוכסים והגבאים נחשבים כבוגדים. החברים גורשים אותם מתוך חבורתם. נדבת בבא בן בוטא וראשית תגבורת בית הלל על בית שמי. מות הלל ונשיאות שמעון בנו, יונתן בן עוזיאל, דרכיו ותרגומו. זקני ב“ש וב”ה ומתכונתם איש לרעהו. העליות. תעלולי הכותים. מות אוקטפין וקסרות טיבר. בנין עיר קסרי פיליפי ועיר טבריא. הנציב פינטוס פילטוס ותעלוליו. דיני נפשות נטלים מן הסנהדרין. מושב הסנהדרין בחניות. פילטוס שולח יד באוצר המקדש. תלונת העם. טבריוס מגלה ארבעת אלפים בחורי ישראל מרומי. טבר קורע אליו את ארגב אחרי מות פיליף. חסדי ויטלי שליט ארם לישראל. מות טבר.
3793 – 3757
בהִוָדע ביריחו דבר מות הורדוס, הקהילה שלומית את כל החיל הנמצא בעיר ואת כל יושביה, ותלמי איש דמשק, אחי ניקולוס הסופר, זקן שרי בית אדוניו, יצא אליהם, ויפתח לעיניהם את ספר המצוה, אשר כתב לפני מותו, כי מבני תשע נשיו שהיו לו, ימלוך תחתיו אַרכילי, אשר ילדה לו מלתכי 281) אשתו הכותית. ופיליף, אשר ילדה לו אשתו קליאופטרה מירושלם ימשול בארץ ארגוב וסביבותיה, ואנטיפה אחי ארכילי בן אמו הכותית יהיה גם הוא לנסיך מושל 282), ויריעו כל החיל ואנשים מדלת העם ויקראו: יחי המלך ארכילי! וארכילי איש הולך אחרי עיניו, ובהיותו הוא ואחיו באָמנה ברומי לא יצא עליו שם טוב ובני ישראל, אשר שם, התאוננו עליו רע באזני שרי המלכות, כי ישית מוקשים לנשיהם ובנותיהם 283). אך במות אביו, שם ארכילי את לבו, לקנות את לב העם, לבלתי יתיצבו לשטן לו. ויתמם, ויעש לאביו אבל שבעת ימים,למען יראו יושבי ירושלם, כי מחזיק הוא בתומו בכל חקות אבותיהם, ויחלק אליהם, וידבר על לבם בחצרות המקדש, כי ירפא את ישראל מכל המכות, אשר חִלתה בם ממשלת אביו. ובהפגיע בו הנקהלים בבית ה‘, להקל מעליהם את העול, אשר נתן אביו, להמעיט את המס הכבד ולשלח את האסירים הרבים, אשר אסר הורדוס לחפשי, לא השיב את פני איש, אף לא עשה רצון איש, באמרו, כי לבו תמים עם העם, אך לא יוכל לעשות קטנה או גדולה, עד אשר יחזקהו הקסר על כסאו אז תכון ממלכתו בידו. 284). אך מהומות גדולות מתלונות האלה קמו בירושלם, כי דמי הסופרים הגדולים מתיא ורעיו ותלמידיו הקלוּיִם והמאֻכלים בידי הורדוס העריץ’ אשר לא נתנה להם עוד קבורה, לא נתנו דמי לבני הנעורים, אשר דבקה נפשם במוריהם אלה, וידרשו את דמיהם מיד החנפים יועצי הדמים, אשר חזקו את ידי הורדוס להרוג אותם. ויאיצו להסיר את הכהונה הגדולה מיד יועזר, אשר הקים הורדוס. ויסובו הסופדים בשוקים וברחובות, לקרוא כל העם אל אבל, ויגדל המספד מאד בכל העיר ובבית ה‘. ומראה שרי בית אביו, אשר שלח ארכילי לדבר על לב העם לנוח מזעפו, היה כפחם לאש חמתם ויחרישו את שנואי נפשם אלה בקולי קולות, ויסקלו אחריהם באבנים, וישובו המלאכים ריקם אל שולחם, מבלתי יכולת להשמיע דבר. ולב שונאי בית הורדוס בטח ביושבי הערים, אשר עוד מעט יעלו לזבוח את הפסח בירושלם, כי ישיתו עמם את ידם להפוך את בית האדומי משורש. וישלח ארכילי בארבעה עשר לחדש ניסן, ביום עשות הפסח שר אלף ואלפו אל בית ה’, לעצור בעד מחרחרי הריב ולתפוש בם ולהסגירם בידו, אם לא ישימו לפיהם מחסום. ויתגעש העם מאד וירגמו אותם באבנים ויפלו חללים באנשי החיל, ושר האלף נס וימלט על נפשו. אז נוססה בארכילי רוח הורדוס אביו ויקף את המקדש בגדודי הפרשים רוכבי סוסים, לבלתי תת לו יוצא ובא. ואת חיל רגלי השליח בהמון החוגג את חגו בבית אלהיו בשמחה ובהלל, וישחיתו בם המרצחים השכירים כשלשת אלפי איש ארצה, ויהפך להם משוש חגם לאבל. וינוסו פלטי חרב בן העבד הזה אל ההרים, אשר במסבי ירושלם, מבלי עשות הפסח 285). ויקם לו הנבל, במעשהו אשר עשה, את כל העם לאורבים מבקשי נפשו. והשנאה הזאת הרֵעה לארכילי שבעתים, בהיות גם עין כל נפשות בית אביו האדומיות, אשר אהבה וחסד לא ידעו מעודן, צרה בו מאד. אך קרוביו אלה צאצאי אנטיפטר היו, וידעו להחליק שלון ולכסות מזמה. ויטמנו לו מקושים במועצותיהם, אשר יעצו לו כדורשי שלומו וטובתו. ויהי בראותו, כי נקעה ממנו נפש כל העם וירא, כי חסד הקסר הוא כיום משגבו האחד, ויפקד את השלטון ביד פיליף אחיו, וישם פניו אל הים, הוא ואמו, לרדת אל האניה לבוא רומי, ותלך עמו שלומית ובניה ורבים מאנשי בית הורדוס, למען דבר טוב עליו באזני אוקטפין, ובקרבם שמו ארבם. אחרי צאת ארכילי לדרכו, בא ירושלמה ורוֹס 286) שליט ארם, להשביח את שאון העם, ויכבד את ידו על המחרחרים, ויצג שם לגיון אחד וישב למקומו לאנטוכיא. אך עד מהרה שב השאון לקום, כי שלח הקסר את זבין 287) הרומי לשום חותם צר על אוצרות הורדוס, וישם לו זבין רצים ויערוץ את העם, אז קמו המון יושבי העיר ויתפשו את היכלי המלך ויבוזו את אוצרות הורדוס. ובחג השבועות בהועֵד כל העם ירושלמה, הכו באי המועד הנקהלים בהר הבית מכה רבה בחיל רומי הסובב אותם. ויהי, כי אבדה עצה מן הרומים להמלט מידיהם, ויציתו אש באולמי המקדש, ותאחז האש את הקירות, ויתך זהב הגגות המשוח בדונג, וימותו כל העם הנועד שם במכאובים גדולים, ותרם יד החיל הרומי ויבוֹזו וישסוּ ככל אות נפשם, וזבין בזז ארבע מאות ככר מאוצר המקדש. אך בכל זאת לא אסף העם את ידיו, וישימו מצור על הרומים ועל אנשי ארכילי, אשר נסגרו לבא במצודת ארמון הורדוס, גם רבים מאנשי חיל הורדוס נלוו עליהם. ובצפורי קם יהודה 288) בן לחזקיה, ראש המאָרבים, אשר המית אותו הורדוס, ויאסוף עם רב ויפרוץ דלתות בית הנשק ויאזור את כל אנשיו כלי מלחמה. ואיש אחד מעבדי הורדוס ושמו שמעון, חסון כאלון, התיצב בראש גדודים וישרוף את היכל הורדוס אשר בירחו, ויבז את אוצרותיו וַיֶרב חללי הרומים ובעלי ברית הורדוס בעבר הירדן, אשר שם שט הוא ואנשיו. כמעשה שמעון עשה רועה ענק ורב אונים ושמו אתרונגה וארבעת אחיו, אשר התיצבו בראש גדודים וישימו שמות באויבי עמם: מלבד זקני חיל הורדוס, אשר פשעו מתחת יד בית אדוניהם ויסתפחו על הנאמנים למולדתם, נפלו אליהם גם עשרת אלפי איש מבני אדום ויהיו זרוע לישראל. אך עד מהרה בא ורוֹס וכל חיל המצב הרומי, אשר בארם והמון גדודי עמים אחרים עמו וישרוף את צפורי באש, ואת יושביה מכר לעבדים ואת אמה, אשר שם נלחם אתרונגה שרף ורוֹס. אך כל יושביה נסו על נפשם לפני בואו, וגם בבני ירושלם עשה שפטים, כי את ראשי אנשי המלחמה אלפים במספר הוקיע על עץ 289).
בימי היות הארץ למשסה ולמבוסה, נדונו נפשות בית הורדוס על מלוכת העם, אשר הן היו בעוכריו. ארכילי הגיש את ספר המצוה, אשר כתב אביו, ואת טבעתו אל הקסר, אשר ישב בסוד יועציו לבקר את הדבר. אף אנטיפה אחי ארכילי, בא רומי וימסור ביד הקסר, את מכתבו, אשר בו דרש, להסב אליו את ממלכת ישראל. ויקם איש מליץ מבעלי ברית אנטיפה, ושמו אנטיפטר בן שלומית, ויתן דופי בארכילי ובכל דרכיו, ובכל הליכותיו, וידרוש מידו את דמי שלשת אלפי נפשות בני ישראל, אשר שפך ביום מועד במקום הקדש, בטרם מלא עוד הקסר את ידו למשול ולעשות מלוכה. ויבכר את אנטיפה על פני ארכילי אחיו, ויחזק את דברו באמרו, כי הקדים הורדוס לכתוב את ספר המצוה, אשר בו הנחיל הורדוס את ממלכתו לאנטיפה, בעודו חזק ומלא עצה ותושיה, ואת ספר המצוה האחרון, אשר בו הוריש את כסאו לארכילי, נתן אחרי אשר סר כחו. גם ורוֹס וזבין תמכו ממקומם את אנטיפה, בהגידם במכתב אל הקסר את תהלת אנטיפה ואת רשעת ארכילי. אך ניקולוס איש דמשק עמד לימין ארכילי, בענותו באזני הקסר על דברי אנטיפטר, ויתן את דם ההרוגים בראשם, ואת ארכילי הצדיק וירחץ בנקיון. ויט הקסר אזן אל דברי ניקולוס, וידבר דברים טובים על לב ארכילי 290). אך עד כה וכה התחולל על ראשו סער גדול מירושלם, כי המשמות, אשר שמו בארץ, המלחמות “אשר קמו למימי אריסתבול הראשון ויני המלך וכל-ימי הורדוס עד המטבח, אשר הכין ארכילי” ורוס וזבין, פקחו עיני העם להתבונן, מה טובו לישראל הימים אשר רק שלטון הארץ מבית היה נתון בידם, ומחוץ דבר לא היה להם עם גוי וממלכה, ועריץ רודה באף לא היה רוכב לראשם, כי אם הכהן הגדול מקרב אחיהם עמד וירעה את עמו, לא בזרוע רמה ובשבט נוגש, כי אם בעוז ה' בשבט מישור, וינהו אל ימי התום והשקט ההם, ויאמרו לחדש אותם. כי ככל, אשר מעבר מזה, היתה, למימי המלחמות הראשונות באנשי אנטיוכוס, חרב גאוה לתפארת אדם גם בישראל, כן הלך כבוד כח הזרוע הלוך ודל בכל תפוצות ישראל, למן היום אשר הלכה קרן תורת משה והנביאים הלוך עלֹה ורום ביד הסופרים, אשר הפיצוה הרחיבוה מדור לדור. ותחת, אשר בימי אלכסנדר מקדון ומלכי יון הראשונים, אשר מלכו אחריו, היו גבורי ישראל לחיל משמר להם בפני העמים המתפרצים 291), החלו בימי שמעיה ואבטליון, ובימי הורקנוס בן יני, למצוא בעבודת החרב מוקש רב לתורת אלהי ישראל, עד אשר היו שתי אלה כדברים, אשר לא יכוֹנוּ יחד ביד עם אחד 292). על כן נשאו את נפשם ותכלינה עיניהם אל ימי הדורות הראשונים, בטרם הסתבכו במלחמות תנופה גם מחוץ גם מבית, ויאמרו לחדש את הימים ההם כקדם ולשום את השלטון החצון ביד רומי, למען תשקוט ארצם מבית, ויאמרו לחדש את הימים ההם כקדם ןלשום את השלטון החצון ביד רומי, למען תשקוט ארצם מבית, אך אחת שכחו חושבי המחשבה הזאת, כי לא כימים הראשונים ימי דורם, כי אחרי אשר ההלנים בפחזותם וברשעתם, הכבידו את ידם על שלומי אמוני ישראל לתפוש בחרב, לא יאמינו בהם עוד מושלי רומי. כי דברי מלחמות גבורי החשמונאים, ודברי מלחמות ישראל בפומפי וקסיוס, וגם בורוֹס וזבין, כבר כתובים הם לזכרון, וכבר יצא לעם ישראל שם בגויים לגוי איתן ואדיר, ובגוי כזה שלא תֵצר עין רומי, וזממה להכשיל כחו ולקדם פניו ולהכריעו, מיראתם פן תחלוף רוח אחרת על פניו, ועלתה על לבו עוד הפעם להיות לעם מלחמה, אחרי אשר כח רב יצוק בקרבו. את הדבר הזה לא העלו על לב וַיִוָאֳלוּ לשלוח מקרב העם מלאכים אל רומי, חמשים איש מנכבדי יהודה וירושלם ושליט ארם ורוס תומך בידם; ויבאו אל רומי, וילוו אליהם שמונת אלפי איש מעדת ישראל, אשר בעיר רומי, ויבאו לפני הקסר וישפכו המלאכים לפניו את מרי שיחם על מלכות הורדוס על עשקו ובצעו, על זממיו ועל עלילותיו, על אכזריתו ועל תועבותיו. ויערכו אליו ואל ממלכתו דמות כתֻמָה, ככל אשר היא, לא הפילו ממנה דבר. וככל אשר זעקו אבותיהם, בתחלת ימי אריסתבול והורקנוס, אל פומפי להעביר מעליהם את עול האחים הנצים ההם ולהשיב להם את סדר ממשלת ארצם כבראשונה 293), כן חלו מלאכי העם הפעם את פני הקסר לפרוק מעליהם את עול בית הורדוס, ולבלת השלט עליהם גם את ארכילי, אשר עשה כמעשה אביו הרשע, לשפוך דמי נקיים בהיכל ה' ביום מועד, גם את אחד מיתר בני הורדוס, כי אם לתת את משמרת הארץ מבית בידם ולשום את הארץ לכל דבר הממלכה העליונה למדינה רומית בתוך מדינות ארם. לשמע פרשת קלון בית הורדוס, נצתה חמת המליץ השכיר ניקולוס איש דמשק וישלך שקוצים על המלאכים ועל עם ישראל כלו. למען טהר את מגניו את הורדוס העריץ ואת ארכילי בנו הנבל, אשר שקלו זהב מחיר דבת שפתיו. ויסר הקסר את ארכילי ממלוך וישיתהו לנשיא עם 2 – 3758 294), ויתן לו את חצי גבול ממלכת אביו ואת המחצית השנית חלק לשתי ידות, ויתן האחת, הלא היא ארץ הגליל ועבר הירדן לאנטיפה. ויהי המס אשר העלו לו הארצות האלה מדי שנה בשנה מאתים ככר. ולפיליף בן הורדוס נתנה ארץ הבשן וחבל ארגב וארץ חַוְרָן ותעלינה לו הארצות האלה מאה ככר לשנה וכל ארץ יהודה וארץ שמרון ואדום, אשר העלו שש מאות ככר לשנה היו לארכילי. אך את עזה, את גדור ואת חיפה קרע מידו ויוסף אותן על מדינות ארם ויפקוד הקסר גם את שלומית ויתן לה, מלבד הירושה, אשר הוריש לה אחיה, את תבואות עיר יבנה ואשדוד, ועיר פזאֵלי, אשר בנה הורדוס, ואת יער הצרי היקר מאד, אשר בתוכה. ויהי פרין ששים ככר לשנה. והיכל מלך נתן לה באשקלון וחמש מאות אלף כסף. ולכל בני הורדוס ובנותיו נתן הקסר ככל, אשר צוה הורדוס. ובהון העצום, אשר הניח הורדוס מתנה לו, לא נגע עוד הקסר בעת ההיא 295).
וישב ארכילי ארצה יהודה וימשול בה. ולמען הטות אליו את לב העם העביר את הכהונה מיועזר שנוא נפש העם, ויקם את אלעזר אחיו תחתיו לכהן גדול. בעת ההיא ירד כבוד הכהונה הגדולה מאד מאד, כי פקד הקסר לשום חותם צר על בגדי הקדש, אשר יכהן בהם הכהן הגדול ולבלתי הוציא אותם, כי אם לשלש הרגלים וליום הכפורים. ויהיו בגדי הכהונה גנוזים בבירה, הלא היא מצודת אנטוניא, במקום, אשר הכין להם הורקנוס הראשון, בארון אבן 296) חתום בחותם הכהן הגדול והנציב 297). וגם אלעזר לא הרבה לשבת על כנו, כי לא ארכו הימים ויתן המושל הפוחז את כהונתו ליהושע בן סיעא 298). וילך ארכילי בכל חטאות אביו וירד בחזקה ביהודה ובשמרון וילך אחרי עיניו ויעש את הרעה בעיני ה' לקחת לו לאשה את אשת אחיו, את גלפירה אשת אחיו אלכסנדר בן מרים, אחרי היותה לאשה ליוֹב מלך לוב. אף בדבר הזה נחה עליו רוח אביו, כי רחב לבו לבנות ולכונן, ויבן עיר ויקרא אותה אַרכילֵאָה כשמו. ויבן גם את ארמון ירחו ההרוס, ויעש תעלה, ויוצא בה את חצי המים, אשר ישקו את עיר נערה 299) ויט אותם על אדמת ירחו וישוקק בה את מטעי התמרים אשר נטע, ואשר יצא להם שם גדול בכל הארצות. זולת זאת לא עשו ידי ארכילי תושיה. וגם אחרי אשר כלו הקושרים, אשר קשרו בימי היותו ברומי אחד אחד ולא נותר מהם בלתי אם הצעיר באחי אתרונגה, לא יכול לו ארכילי בחרב. ולא היתה לו דרך אחרת, בלתי אם לכרות ברית שלום עם הגבור ההוא 300). ובכל רפיון ידי העריץ החלש הזה, לחץ ויערוץ את ארצות ממשלותיו מאד, ותקע ממנו נפש העם, וישמחו למצוא תואנה בראשית ממשלתו להסב אותה ממנו ולתתה אל הטוב ממנו בעיניהם, כי קם בצידון איש יפה מראה ורם קומה, אשר תארו כתואר אלכסנדר בן מרים, אשר ילדה להורדוס ויתלקט עליו איש מרמה ויורהו לעשות שקר בנפש העם, כי הוא הוא אלכסנדר, אשר חמלו עליו מלאכי המות, אשר שלח בו הורדוס, ויתנו פלטה לו ולאחיו. וימיתו שני אנשים אחרים תחתיהם, ויט לב העם אחרי האיש הזה; ויהי בלכתו באניה עירה רומי, ויחרדו כל בני ישראל יושבי האיים לקראתו, ויתנו לו כסף וזהב לרוב. ובני ישראל ברומי יצאו לקראתו ויביאוהו במטה כבודה ויתיצב לפני הקסר לבקש מידו את הממלכה, ויסר הקסר את מעשה התעתועים וישלח אותו לעבוד עבודת פרך באניות מלחמה, כי רב אונים היה ואת האיש אשר הסית אותו המית בחרב 301). אך גם אחרי סור השטן הזה טלפני ארכילי לא שקט על כסאו, עד כי שלחו גם בני ישראל גם הכותים, מלאכים אל רומי לצעוק עליו חמס בעיני הקסר. ואחרי, אשר לא מצא מושל רומי זה עוד חפץ בבית הורדוס, שש מאד להשליכהו מעל פניו כנצר נתעב. וישלח מלאך באניה ארצה יהודה ויורד את ארכילי מכסאו ויגלֵהו ארצה גליא עירה וְיֶנָה 7 – 3767; אז החרים הקסר הרומי את כל הון בית הורדוס לאוצר ממלכתו 302).
ולא ארכו הימים ותמת גם שלומית אחות הורדוס ותנחל את אחוזותיה לקסרת ויסוב כל הון בית הורדוס ומרבית ארצות ממשלת ידו אל רומי, וכמעט אבד זכר לעריץ ולהמונו ולשאונו, בטרם מלאת עוד שבע שנים למותו, לולא משלו עוד בניו הנסיכים הקטנים, פיליף ואנטיפה איש בארצו הקטנה ממשל רפה. ויתחרו שני האחים האלה איש באחיו, לעשות להם שם, בבנין ערים ולעשות חונף לקסרי רומי, בקראם את שמותם עליהן.
ותחת המושלים, אשר משלו ביהודה מימי יונתן ושמעון החשמונאים עד גלות ארכילי, שלח אוקטפין קסר רומי אחד משרי פרשיו ושמו קופוניוס, להיות לנציב ביהודה ולעשותה למדינה אחת ממדינות רומי. ויהי קופוניוס הראשון לנציבי רומי, אשר רדו בישראל. ויפקוד הקסר על הנציבים לפַקֵחַ על המס, כי ירימו אותו יושבי הארץ לאוצר רומי, ולשום עין על משפט הסנהדרין, אשר ישפטו את העם, וימלא את יד הנציבים גם לשפוט משפט מות את האנשים, אשר לא ישמעו בקולם. וישם קופוניוס את העיר קסרֵי, אשר בנה הורדוס על שפת הים, למושב לו ולכל הנציבים, אשר קמו אחריו. ותהי קסרי, אשר בנה העבד האדומי בדמים למארב לנוגשי רומי, אשר ישבו שם למו ארב, לציון ולעמה ולכל קדשיה ומחמדיה.
ועם קופוניוס הנציב-הראשון שלח הקסר את קוירינוס, השליט בכל ארץ ארם, אשר אליה נספחה ארץ יהודה לקחת את אוצר ארכילי, ולשלוח אותו רומי, להעריך את קנין כל יושבי הארץ, להרים על פי הערך הזה את המס לגלגלתם ולבתיהם. הפקודה הרומית הזאת, אשר השליטה עין זרים בְמַצְפֻנֵי כל בית יחיד בישראל, פקחה את עין הדבקים בעמם, לראות כי הסכילו עשֹה בבקשם את קסר רומי ביד מלאכיהם, כי יהפוך את ארצם למדינה רומית, כי אחרי אשר הודיעו בני ישראל, לא אחת ולא שתים, את ידם ואת גבורתם גם למלכות האדירה הזאת, הלא תהיינה עיני הממלכה הקשה בהם לאכול אותם בכל פה, לבלתי היות בם עוד כח להתקומם בפניה לעת מצוא. על כן נשא יהודה הגלילי בן לחזקיה, אשר הרגו הורדוס, נס לבני עמו לעמוד על נפשם, ולבלתי קבל עליהם עול מלכות רומי. ויד צדוק איש חיל מחכמי הפרושים נכונה עמו. ויהי דבר יהודה וצדוק אל העם לאמר: הנה ה' אלהי ישראל מלך לעמו, על כן יחשב כל הנוטה שכמו לעול אדונים זולתו כפושע באלהיו. הדבר הזה התלקח כאש בלב בני הנעורים, וינהרו אחרי הגלילי לאלפים ולרבבות וישבע כל הבא בברית הכת את השבועה הגדולה הזאת לאמר: “הנני נשבע בה' האלהים, לבלתי עבוד את כל יליד אשה בלתי אם את ה' לבדו, כי רק הוא אדון כל ורק לו תכרע כל ברך לו ישתחוו כל זרע יעקב, כאשר ישתחוו לו כל צבא השמים” 303). ותקם בישראל כת חדשה נוספת על שלשת הכתות הקימות הלא הן, כת הפרושים הצדוקים והאסים, ויקם שאון רב מאד בכל העם על דבר הערך, אשר העריך אותם קופוניוס ויחלו להרים יד בפקידי רומי. וידבר יועזר בן ביתוס, אשר שב להיות לכהן גדול, על לב הקהל לשבת מריב ולנטות שכמם אל המס, וישמעו אליו ויעשו כן ותשקוט הארץ. ואנשים רבים ראו פרי בפקודה הזאת, כי הקימה אותם רומי לפקידים, לכלכל את דבר המס ולהמציאו אותו אל ידה לנוגשי בית האיש, אשר לא תמצא ידו לשלם ולהעביט אותו או ליסר אותו ולענשו, ויקרא העם לפקידי המס “מוכסים” 304) ולנוגשים בם “גבאים”. ותמר מאד נפש בני ישראל על הבוגדים האלה, אשר למען בצעם נתנו יד לעושקיהם וישימו את חלקם עם שודדים ומרצחים 305). ויפסלו חכמי הסופרים אותם, משבת למשפט ומהיות נאמנים לעדות ולשבועה 306). ויהי נמאס בעיניהם הכסף, אשר אספו מן העם עד כי אסרו לקחת ממנו גם לצדקה או לפרוט מן הקופה, אשר לפניהם מטבע גדולה למטבעות קטנות 307), כי כסף חמסים ומעשקות נחשב להם 308) ואגודת “החברים” הדבקה מאד בעמה ובמולדתה שמה את כל לבה, להסיר את נגע המוכסים והגבאים מעל ישראל. ויקומו ויגרשו מקרבם כל איש, אשר היה למוכס או לגבי 309), כי איש הנותן יד לעושקי אחיו לא ירצה להיות חבר לאנשים, אשר אהבת עמם ומשמרת רוחו היא כל יסוד אגודתם. ויהיו החברים נוצרי תורת מולדתם מכל משמר, והמוכסים והגבאים עבדי רומי, כשני מחנות החונים מערכה מול מערכה, ויחשבו כשתי קצָוֹת וכשני הפכים 310). וכל חמת העם נצתה על יועזר בן ביתוס הנתעב בעיניהם מאד, על אשר הועיל לשרי רומי לשום את הערך לחוק. וינח קופוניוס את רוח העם, בהסירו אותו מכהונתו ויכהן תחתיו ענני בן שת.
ובימים ההם, כאשר נתק כחוט הנעורת חבל הכהנים הגדולים ולא הוסיף עוד לכהן איש תחת אביו כמשפט הכהנים, עד אחרית ימי בית צדוק, וכל ימי בית החשמונאים מיהונתן ועד אריסתבול אחי מרים, בימים, אשר קלעו זרים את מטה אהרן מיד ליד, בימים ההם החל בית הנשיא ראש הסנהדרין, להתנשא למרכז לכל בני ישראל לכל דבר אלהים ולא נסבה עוד הראשוּת הזאת ממשפחה למשפחה, אף לא נחצתה עוד לשנים. ויהיו הלל ושמי הזוג האחרון המאסף לכל הזוגות, אשר קמו בישראל מימי יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, ולמן הדור ההוא והלאה היתה כל הראשות ביד בני הלל, אשר קמו תחתיו לדורותם. ואשר ישבו על כסאם כל הימים, אשר ישב עוד ישראל בארצו. ומה נפלא הדבר, כי אחד מנכבדי תלמידי שמי הרים בכבודו ובעשרו את קרן הלל ויגדֵל את תפארתו וזה הדבר: מימי יוסי בן יועזר נחלקו היושבים בראש הסנהדרין בכל דור בהלכה אחת: אם יש לאיש מעלה עולה וזבח ביום מועד, לסמוך את ידיו על עולתו, ואם לא תחשב למלאכת עבודה. ותהי המחלוקת הזאת המחלקת האחת בדבר הלכה עד ימי שמי והלל, ויחשב שמי על האוסרים והלל על המתירים, וַיִבָדְלו שני המורים האלה גם בדבר הזה, הלל התיר להביא גם שלמים גם עולות ולסמוך עליהן, ושמי התיר להביא רק שלמים ביום חג, בהיותם קדשים קלים, אשר מרבית בשרם תאָכל לבעליה, ויאסור לסמוך עליה ואת העולה, אשר תעלה כליל אסר אף להקריב. ויהי אחרי מות שמי ויקומו תלמידיו לשום את האסר, אשר אסר רבם, לחוק. והלל היה איש נעו מאד ויהי המעט ממנו, כי לא השיב על דבריהם ויסתר גם את מעשהו, אשר עשה על פי דעתו, מנגד עיניהם למען השלום. ויהי שם בבא בן בוֹטא זקן תלמידי שמי וידע, כי דעת הלל היא הנכונה ויתנדב וישלח ויבא שלשת אלפי צאן ממקנהו, ויצג אותם לפני קהל העם ויקרא: כל האיש, אשר יש עם לבבו להעלות עולות ושלמים ולסמוך עליהם, יקח מאלה ויקרִב כטוב בעיניו. ויעט כל העם אל הצאן ויקריבו אותם. למן היום ההוא גברה יד בית הלל 311).
ובדבר הזה בטלה המחלוקת הראשונה, אשר היתה בישראל, אשר בה נחלקו כל הזוגות מימי החשמונאים הראשונים עד עצם היום ההוא, אשר שם לה בבא בן בוטא רץ ברוח לבו וברוחב ידו. אך לא המחלקת לבדה בטלה, כי גם בעליה, הלא הם הזוגות, חדלו בימים ההם, ולמימי מות שמי היה הנשיא לבדו העומד בראש העם בכל דברי התורה והמצוה, וקול משׁנַה הנשיא הלא הוא “אב בית דין” לא נשמע עוד על פני חוץ כבראשונה. וגם מי שקם תחת שמי לאב בית דין אין יודע עוד, כי הגברים הלא היו לבתים לאמר: תלמידי שמי נוסדו לאגודה, אשר קראו לה “בית שמי”, ותלמידי הלל נוסדו גם הם לאגודה, אשר קראו לה “בית הלל” והבתים האלה התכוננו בעוד ראשיהם חיים. בשנה אחת אחרי גלות ארכילי מת הלל הזקן 10 – 3770 כליל תפארת ישראל “שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבנו” 312) זקן ושבע ימים, אחרי רעותו את עמו במקל נעם ובשבט מישור ארבעים שנה 313), ויספדו לו כל ישראל ויקוננו המקוננים:
הֵי חָסִיד! הֵי עָנָו! תַּלְמִידוֹ שֶׁל עֶזְרָא 314
ויִקָדְשׁוּ בעיני בני ישראל שני מוריהם הגדולים, הלל ושמי, מאד מאד ויקראו להם “אבות העולם” 315) ולדבריהם “דברי אלהים חיים” 316), ותחשב גם מחלֻקִתָם, אשר נחלקו בדעותיהם “מחלקת לשם שמים” 317). ויקם שמעון בן הלל תחת אביו לנשיא ולראש הסנהדרין ושם משנהו אב בית דין אין לדעת עוד וגם מחיי הנשיא לנו נודע דבר בלתי אם שמו 318). תחת הזוגות הראשים היחידים, אשר תמו בעת ההוא, קם בדור ההוא זוג הבתים, הלא הם בית שמי ובית הלל. ותחת המחלקת האחת של כל הזוגות ההם בדורותיהם הרבים, אשר בטלה בעת ההיא, החלו המחלוקות בדברי הלכה לרוב מיום אל יום, על כן כהו בדור הראשון פני הגדולים היחידים מפני אור שני הבתים, אשר התרוממו בכל עזם אחרי מות הלל ושמי. כי גם מגדולי הבתים ההם לא עלו בידי הדורות הבאים, בלתי אם זכרונות מעטים. יונתן בן עזיאל איש מבני מרום העם 319) ונכבד ביניהם מאד, היה ראש לתלמידי הלל ותהי ישרת לבו ואמונתו רבה כרוב חכמתו. ויהי בחרות אף איש עשיר בבנוֹ, אשר לא הלך בדרך הישרה ויקם ויאסור את כל נכסיו עליו, ויכתבם ליונתן בן עזיאל. ולא ולקח יונתן לנפשו, אחרי מות האיש, בלתי אם את השלישית מהונו, רק למען קים דברי המת לרשת את קנינו. ואחרי אשר בדבר הזה היה הוא לבעל הון נתן את השלישית לבן האיש, ואת השלישית הקדיש לאוצר בית ה‘. ותעמוד לו חכמתו גם לעשות את רצון האיש. גם לבלתי העבר מן הבן את ירושת אבותיו 320). את אהבתו העזה את התורה הביעו אנשי דורו במשל נמרץ “כל עוף שפרח עליו נשרף” 321). אך מדברי הלכותיו לא עלו בידי הדורות הבאים מאומה. ומעשהו האחד, הוא התרגום, אשר תרגם את ספרי הנביאים על פי התרגום הקדמוני הנוהג בישראל. מימי אחרית הנביאים וראשי אנשי כנסת הגדולה ויעלהו על ספר 322). אך דבר הלכה לא נשמר ביד הדורות הבאים בשמו, כי החוט המשוך על בית הלל הוא, כי היה לבם רחב מאד לכלכל את כל מקצועי התורה והדעת, ובכל היות דבר ההלכה מרבית עבודתם לא נחשב להם לראש רֻּבי תורתם, כי לא הניחו על סעיף וכל ענף בתורת ה’ ובתורת האדם, אשר לא טפחוהו ויחיוהו 323). ויהיו זקני בית הלל, אשר לקחו תורה מפיו שמונים איש 324). וזקני בית שמי לא נודעו לנו בשמותם, בלתי אם ארבעה הלא המה בבא בן בוטא 325), דוסתי איש כפר יתמה 326) יועזר עיש הבירה 327) ויוחנן החורוני 328). ואף, כי נפלגו זקני בית שמי וזקני בית הלל לפלגות דעותיהם, היה שלום אמת בין שני הבתים האלה 329). וכבדו ויאהבהו איש את רעהו ויהיו נועדים יחד בבית איש מחבריהם 330) או באחת “העליות” המרֻוָחות, אשר יעדו אותן בעליהן הנדיבים לבית מועד לנכבדי ישראל ולחכמיו 331). ויהיו שני הבתים האלה בית שמי ובית הלל לבתי מצדות ולרוח ישראל, לבצר את עוזם מבית, בעת אשר צורריהם מבית הרימו ראש, ולמען הסב פני העם אל תוכו ולמען שמור עליו מהיות מעט מעט לגוי אחד עם אויביו, החזיקו בדרך יוסי בן יוֹעזר ולהחזיק במשמרת הטהרה, למען הזר את ישראל מן הגוים 332). כי המעט מן הגוי האיתן, מרומי, אשר הפך את הממלכה הישראלית למדינה רומית בימים ההם. ויקם גם עם קטן ובזוי לשחק בישראל הלא הוא עם הכותי, אשר כל עוד נחתה בו יד אבותינו מימי הורקנוס הראשון שקטו וינוחו במקומם, ולא מצאה ידם להרע להם, בלתי אם בתתם ידם להורדוס, אשר השיב אהבה אל חיקם, וַיִבֶן להם את שמרון, אשר הרס הורקנוס, אך הפעם, אחרי אשר קרעה רומי את שמרון מגבול יהודה, מבלי היותם עוד סרים למשמעתם, היתה ראשית מעשיהם לעשות להם תועה ולטמא את מקדש ה‘, אשר שנאו בכל שאט נפש: ויהי בליל הפסח ויתגנבו אנשים מן הכותים המרעים אל המקדש, ויפיצו שם בהחבא עצמות מתים, וַיִמָלֵטוּ. ויחשכו הכהנים את באי המועד מבא אל הקדש עד פנותם את הטומאה 333). וקרוב הוא, כי למן היום ההוא היה לחוק להחמיר מאד במשמרת שומרי בית ה’ בלילות, ולענוש קשה את כל הנמצא ישן על משמרתו 334). בעת ההיא עזב קופוניוס את ארץ ישראל ויבא מרקוס אמביפְיוס ויהי לנציב. ותחתיו בא אופוס למשול שם, ובימי רופוס מת אוקטַפְיָן 14 – 3773 הקסר הראשון לרומי 335) אשר בכל הרעה אשר הדיח על אבותינו, בגַדְלו את הורדוס, ובהפכו אחרי כן את ארצם למדינה רומית, התהלך עמם למראה עינים בנחת ובכבוד, ויכבד את המקדש מאד ויתן לו מתנות גדולות ויקרות, גם הוא וגם אנשי ביתו, ויהי שולח שמה כסף רב לקנות בו צאן ובקר ולהעלות יום יום עולה בשמו, אף צוה לבלתי מנוע מעניי ישראל באלכסנדריא את משאות הבר, אשר יחלקו לעניי כל העמים וכי יחיל יום החלוקה להיום ביום השבת פקד, כי יחשכו את המנות אשר לעניי ישראל, ונתנום להם ממחרת השבת 336). תחתיו קם טִבֶר בן לִוְיָה אשת אוקטַפְיָן לקסר. ולא הכביד גם הוא את ידו על ישראל, בראשית ימי ממלכתו, וישלח טִבר את גְרַטוס 16 – 3376 להיות נציב ביהודה תחת רופוס. ויעבר גרטוס את הכהונה מענני בן שת ויתנהו לישמעאל בן פאבי. ולא ארכו לו הימים, ויקחנה מישמעאל ויתן אותה לאלעזר בן ענני, ובטרם מלאת שנה לכהן הגדול הזה, הסיר גם את אלעזר מעל כנו ויקם את שמעון בן קמחית, אשר גם הוא לא ישב על כסאו בלתי אם שנה אחת, כי הוריד אותו הנציב הרומי מעליו ויתן את כהונתו ליוסף מבית קופַי 337).
ובני בית הורדוס מה היו עושים בימים ההם, מימי משול הנציבים בישראל? לטובת העם מאומה לא עשו, אך למען עשות חנף לרומי הגדילו עֲשׂה! אנטיפה סבב את עיר צפורי “חמדת ארץ הגליל” חומה ודלתים בעוד אוקטַפיָן חי, ויקראה על שם הקסר, ויבצר את בית רמה 338), אשר גדלה ותהי לעיר, ויקרא לה יוליא כשם הַקֵסֶרֶת. וגם פיליף אחיו, נשיא חַורן והארנוב, שם את כפר בית-צִדָה, אשר מקדם לים כנרת לעיר, ויקרא גם הוא את העיר, בשם יוליא לכבוד הקסרת. ועיר בנה על מעינות הירדן על יד עיר לֶשֶם ויקרא לה קסרי 339). ולמען הבדל בינה ובין העיר אשר בנה הורדוס אביו, קרא לעיר פיליף “קסרי פיליפי”. ובימי הקסר טיבר בנה אנטיפה, עיר יפה מאוד על ים כנרת, על יד מעיני המרפא החמים הפורצים שם מבטן האדמה, במקום, אשר היתה בנויה לפנים חַמַת או רַקַת 340) העתיקה, ויקרא את שמה “טִבֶרְיָה” על שם הקסר 341). ויצא שֵׁם לעיר הזאת גם במעינותיה גם במושבה הטוב 342) גם בחן מקומה ובמראותיה הנעימים, אשר תביט עין היושב בה לו מסביב 343). אך שמץ דופי היה בעיר הזאת, אשר הרחיק את כל שומר מצוה בישראל משבת בה, כי המקום אשר נבנתה עליו טבריא היה מקום קברים, אשר פנה אותם אנטיפה בטרם יסדו את עירו, על כן רחק מעליה כל איש נכבד, השומר את משמרת הטהרה ויהיו היושבים בה ראשונה המון אספסוף, ערב רב, בני נכר ובני ישראל, אשר את מקצתם הסיע שמה אנטיפה ביד חזקה ולמקצתם נתן בתים וחלקות שדה, למען ישבו שם 344). אולם מעט מעט נאחזו בעיר החדשה ההיא גם כהנים, אף כי היו בה מקומות, אשר לא דרכה בם כף רגלם ויקיפו אותם 345). וירבו הימים ותהי טבריא למושב התורה והדעת בישראל.
ואחרי, אשר היה גְרַטוס נציב ארץ ישראל שתים עשרה שנה, שב לרומי ויבא תחתיו פונטיוס פילטוס 27 – 3787 איש קשה ורב משטמה וישטום מאד את בני ישראל ואת עבודת אלהיהם וישם את כל לבו להרעימם, ולעשות את הרע בעיניהם, בכל אשר תמצא ידו. ויהי בהסיעו את חילו מעיר קסרי להשכין אותם לימי החרף בירושלם, ויצַוִם להביא שמה את הסִּגנָיות 346), אשר דמות פני טיבר ערוכה עליהן, למען הכעס לב בני ישראל, אשר על פי המצוה, אשר תצוה להם תורתם לא תראה להם כל תבנית אדם בכל גבולם. ויהי כראות בני ישראל את הדבר הזה, וינהרו המונים המונים עירה קסרי', ויפגעו בפילטוס להשיב את הסגניות למקומן, ולהציב בירושלם סגניות, אשר אין עליהן תמונת כּל, כאשר עשו כל הנציבים, אשר היו לפניו, לבלתי הכאות את לב העם ודבק בתורתו. ולא אבה פילטוס לשמוע אליהם. והיה כאשר לא הרפו ממנו שבעה ימים, צוה הנציב את גדודיו לחגור כלי מלחמתם ולהתחרש במארב על יד מסלת הרצים, והוא יצא ויתן אות לאנשי צבאו ויכתירו אותם פתאם מסביב, ויתן קולו ויקרא “אם לא תשובו הביתה והֵמַתִי אתכם כרגע”. עוד דברו בפיו וכל בני ישראל חשפו את צואריהם לטבח, ויפלו יחדו ארצה ויקראו קול אחד “מות נמותה כלנו ואת תורת אלהינו לא נעבורה”. הקריאה הזאת עוללה לנפש העריץ עלילה רבה, ויצו לאנשיו להשיב את הסגניות מירושלם 29 – 3789 ואת העם שלח לשלום לדרכם 347 ).
אך אז ראה הנציב הרומי, את כח רוח העם הזה מה רב הוא, כי גם החרב אשר בידו תסוג אחור מפניו. ויחשוב מזמה לפגוע בכח ההוא. ויגרע את חק הסנהדרין משפוט עוד משפט מות 348) ויאמר לחבל בדבר הזה את רוח תופשי התורה, אשר מידם הוא חֹזֶק לב העם לבלתי התרפס לעריצים ולגלולים. אך שגה העריץ ברואה, כי לא החרב היא מָעז התורה הזאת, וגם בלעדי הגזרה הרומית מנעו שופטי ישראל בכל כחם ובכל מאדם את חרבם מדם. ותחשב הסנהדרין השופטת משפט מות, אחת לשבע שנים כבית הדמים 349). ולא נגעה הגזרה הזאת בלבם לרעה מאד ויעזבו את לשכת הגזית, אשר בבית ה' וישבו בחנֻיות 350), להודיע כי לא מלאכי אלהי המשפט השוכן בבית ההוא 351) הם עוד בדבר הזה להמית ולהחיות, כי אם מורי דבר חוק ומשפט ושופטי שלום בין איש לרעהו המה. כי לרגלי המהומות, אשר רבו למימי ממשלת בית הורדוס ושלטון נציבי רומי, הסתבכו המסכות מאד, עד כי נחשבו גבורים מתנדבים להשליך את נפשם על עמם ועל ארצם, לרוצחים בעיני בעלי השלטון, ויש אשר אוהבי חמס ושוד התחפשו בלבוש מקנאים לכבוד מולדתם ותהי חרבם נטושה לאכול ולהשחית, ותרבינה הפעמים ויִפָּלֵא בין דם לדם ובין דין לדין. וישישו כמעט שופטי הצדק, כי לֻקַח מידם שבט המשפט 352).
אך לב פילטוס כים נגרש, וירא כי בדבר הסגניות לא יכול לעם עברתו, וכי בקחתו את שבט משפט מות מידי הסנהדרין לא מחץ את לבם, ויחרוש פילטוס רעה אחרת, לשלוח את ידו הטמאה במקדש. וַיִוָעץ לקחת מאוצר הקדש, אשר בית ה' כסף רב לחפור בו תעלה להביא את המים העירה, וירא העם, כי מתאנה הוא להם להשליט את ידו באוצרות בית ה' 353), ויקומו ויתגודדו למאות ולאלפים, ויקראו בקול גדול לחשוך את ידו מִקָדְשֵיהם. ויתנכל פילטוס, ויצו לאנשיו להתחפש בבגדי בני ישראל, ולשום כלי מלחמה תחת כנפי בגדיהם, ולהתערב בתוך העם, אשר לא למלחמה בא, כי אם לזעוק חמס ובידו אין חרב ואין חנית. ויעשו כן מלאכי המות יתבוללו בתוך הקהל ויכו בם מכה גדולה, ותהי מהומה רבה וירב מספר המתים במנוסה ובמבוסה כמספר המתים בחרב 354) 30 – 3790.
גם קהלת ישראל ברומי, בעיר, אשר ישבה בה כל ימיה לבטח, שתתה בעת ההיא את כוס החמה מיד טִבֶר באשמת איש עושה עָוֶל, אשר מיראת שופטי ירושלם נס וימלט אל רומי וישַו שם את נפשו כאחד הסופרים הנכבדים מורי התורה, למען תמצא ידו לנצל את כיס הדבקים בדת ישראל. וימצא הנבל הזה, הוא ושלשת חבריו אנשי מרמה כמהו, נתיבות בית אשה כבודה מנשי גדולי שרי רומי ושמה פוּלְוִיָה 355), אשר כבדה מאד את תורת משה, ותתן האשה ביד ארבעת האנשים ההם זהב רב ויריעות ארגמן, לנדבה למקדש ה'. ויקחו חברי הגנבים את היקרות האלה, וישימו בכליהם וינוסו. ויהי בהִוָדע הדבר הזה, וַיוֹסֶף סִיָן 356) ראש שומרי ראש הקסר פחם על אש חמת אדוניו. כי איש צר ואויב זה, אשר ידו היתה בכל רע להשמיד כל נכבד וכל נשוא פנים מרומי, עוין היה גם את בני ישראל ויחשוב לאבדם. ויט הצורר המושל ברוח אדוניו, את לבו אל הרעה, ויגרש ארבעת אלפים איש בחור גבור חיל מבני ישראל יושבי רומי, לעבוד בצבא בארץ מדי. ויבחרו הרבים מהם לשאת כל עֹנש קשה מעבוד את עבודת המלחמה, אשר נחשבה להם לחטָאָה 357). אך גם רעת סֵיָן מהרה, כי נגלו לקסר כל מזמותיו. ויחרץ עליו משפט וימיתהו, אז שב הקסר להקל את ידו מעל קהלת ישראל ברומי 358), אך עינו היתה לטושה כל היום, לקרוע חבלים מארץ ישראל ולהוסיפם על ארצותיו. ויהי במות פיליף 34 – 3794 בן הורדוס ובנים לא היו לו ויקח טיבר את ארצות ממשלת יד פיליף הלא הן: חַוְרָן, הבשן והארגוב, ויוסף אותן על ארצות ארם. ותגרע עוד נחלה גדולה מארץ ישראל. ופיליף היה איש מנוחה כל ימיו, ולא עשה את הרע, כאשר עשו כל בית אביו, וישב על כסאו שבע ושלשים שנה 359 ).
ופילטוס לא חדל רֹגז. ויעשוק ויעריץ ככל אשר השיגה ידו, ולא הבדיל בדבר הזה בין בני ישראל ובין הכותים. כי את כלם כאחד הכעיס תמרורים, ותמר נפש הכותים מאד ויקם בקרבם איש שונה או חָנף ויעבר קול בקרב כל בני עמו, כי ימהרו להִוָעֵד אליו, והעלה אותם על ראש הר גריזים, וחפר להם וחשף לעיניהם את מטמֻני 360) כלי הקדש, אשר טמן שם משה עבד ה' –, אף כי מעודו לא דרכה רגל איש האלהים על ההר הזה המָצוק מעבר הירדן ימה –, ויהי בהתאסף עם רב מן הכותים לעלות על ההר, והנה חיל פילטוס מקדמים את פניהם בחרבות שלופות ויפלו מהם חללים רבים, ורבים נפלו שבי ביד אנשי המלחמה, והנשארים נסו על נפשם מנוסת חרב. ויגישו ראשי הכותים את משפטם אל וִיטֶלי 361), השליט הרומי בארצות ארם, והשר וִיטֶלי איש חסיד וטוב עין, ויחר אפו על פילטוס לשֵמע מעשיו, ויפקד את מַרְקֵל 362) תחתיו לנציב בארץ ישראל. ואת פיָלטוס, אשר רדה ביושבי יהודה ושמרון עשר שנים שלח אל הקסר לעמוד לפניו, למשפט על מעשיו הרעים. והשליט הנכבד וִיטָלי עלה ירושלמה, ויבא שמה בימי חג הפסח, ויקדם כל העם את פניו בכבוד גדול, ויפטור את העם מן המס, אשר נתן הורדוס על הירק הנמכר בשוק, ואת בגדי הקדש, אשר לכהן הגדול, השיב לידי הכהנים לבלתי היותם עוד חתומים בידי הנציבים. ויתן את כהונת יוסף בן קופי ליונתן בן ענן, וישב למקומו לאנטוכיא. ובשובו עוד הפעם ירושלמה לחג השבועות ולהעלות עולה במקדשה, נתן את כהונת יונתן לתאופיל אחיו, אז באה אליו השמועה, כי מת טִבֶר 37 – 3797 וכי מלך תחתיו קיוס קליגולה בן גרמניך בן אחות הקסר ההוא, וישבע את כל העם לעבוד את הקסר קיוס באמונה, ופילטוס בא עירה רומי אחרי מות טבר 363 ).
4. ימי מלוכת אגריפס
קסרות קיוס קליגולה ומשובת אכזריותו. ימי נעורי אגריפס וחליפותיו. צדקת קיפרוס אשתו, צרתו ורוחתו. קיוס ממליך אותו אל ארגב חורן והבשן. הורריא אחותו ורשעתה ומזמותיה, נכליה לאחיה ונקמתו ממנה. עבר הירדן והגליל נתנים לאגריפס. קנאת היונים בממלכת ישראל. איבת המצרים הקדמונים. הסופר הנבל אפיון המצרי, שקריו וכזביו. תעלולי איסידור ולמפו היונים. איבת יושבי אלכסנדריא לישראל בבוא שמה אגריפס. הרגה ומשיסה בחוצות, אפיון מפיץ כתבי פלסתר. ערעור על זכיות ישראל. היונים מקימים מזבחות לצלם קיוס בבתי הכנסת באלכסנדריא. מלאכות פילון האלכסנדרוני לקיוס. קפיטו השר בונה מזבח כזה ביבנה. בני ישראל הורסים אותו. פילון לפני קיוס. גזרת קיוס להקים צלמו במקדש בירושלם. תנחומות שמעון הצנוע ומסירת נפש העם כלו. הליכות השליט פטרוני הנוחות. אגריפס עושה משתה ברומי לקיוס ומטה לבו לבטל גזרתו. הרג קיוס ובטול הגזרה. קלודיוס קם לקסר בתחבולות אגריפס. קלודיוס ממליך את אגריפס על ארץ ישראל כולה ועל ארץ הלבנון. קלודיוס מקיים ביד בני ישראל יושבי ארצותיו את הזכוי במלואו. אגריפס שב מרומי לארצו. רוחב ידו וענות רוחו ומשמרתו את המצוה, אהבתו את העם ואהבת העם אותו. ותיקות קפרוס המלכה ומשמעתה אל רבן גמליאל. שלום מרבית הסופרים עם אגריפס ותלונת מקצתם עליו. שמעון הצנוע קורא עליו ריב. אגריפס נענה לו ומשלים עמו. חשד ותרעומת על אהבתו את המשחק היוני ועל הליכותיו עם הכהונה, מזמות לבו לפרוק עול רומי לעת מצוא והמוקשים. אשר שת לו מרסוס השליט. מות אגריפס. אבל ישראל ועליצות היונים השובבה. המלוכה נטלת מישראל ופדוס הרומי נציב בארץ. מלחמת גבול בין ישראל ובין יושבי רבת ובני עמון ואחריתה. תודוס משיח השקר ואחריתו. רעב בארץ וחסדי הלני מלכת חדיב. טבר הנציב המומר הורג את שני בני יהודה הגלילי. מות הורדוס אחי אגריפס. אגריפס השני מושל בארץ. הקטנה קלקיס.
** 3809 – 3797**
קיוס קליגולה העלה על כסא רומי, את כל השקוצים. אשר תגעל בהם כל נפש. האִוֶלת והדמים, השגעון והאכזריות, ישבו בימיו לכסא. ותמשולנה על גוי ועל אדם יחד. אף החֹנֶף, לא נעדר, כי ככל הקסרים האכזרים אשר קמו אחריו, ואשר חנפי סופריהם קראו להם “משוש האדם” התחפש קיוס בראשית ימי ממשלתו לצדיק כביר. אך עד מהרה הסיר את האפֵר מעל עיניו ויֵרָא בכל גֹעַל נבלותו, טומאתו ורשעתו,ויכן מטבח בביתו לכל איש נקי, מתהלך עמו בתום לב ובמישרים, וירב חללי ידיו מאד מאד וַיַכְחֵד כל גבור חיל, ושר ונכבד בעמו. ויהי משוש דרכו לחתום משפטי מות, ולהתענג למראה ההרג והמכאובים. ומה נפלאו הליכות דברי הימים, כי יולי קסר ואוקטַפְיָן, אשר עוד שארית רוח משפט צדק נוססה בם, גדלו את הורדוס המשחית, וקיוס דליגולה הנמר האכזרי, הוציא יקר מן השולל ההוא, וברוח החפזון אשר נמהר שלפוך דמי חללים לרוב, נחפש לתת ממלכה ביהודה לאחד מנכבדי הורדוס 364 ).
על דמי הורדוס אשר נזלו בעורקי הנכד הזה, רבו דמיהחשמונאים וַיְטַהרום, עד כי לא נותר בו מדם משפחת אנטיפטר, כי אם קֹרֶט אחד, אשר הוא לא יכול להִכָחֵד עוד. אגריפס רצוי נפש קיוס, היה בן לאריסתבול בן מרים החשמונאית, וקרוב מאד מאד, כי זֵכר דמי אביו ואֵם אביו הנקיים, אשר שפכו ידי הורדוס ארצה, הקשיחו את לבו מאהבת המשפחה החטאה ההיא, ויתן בעיניו לחן את תפארת בית חשמונַי וינשא את נפשו ללכת בדרכיהם. וגם יד האשה, אשר נִתנה בחקו היתה עליו להטות לבו אל הדרך הטובה, כי במולדתה ובזכרונות בית אביה דמתה אליו. אך נעלתה עליו בטֹהַר לבה, כי מלבד אלכסנדר ואריסתבול ילדה מרים החשמונאית להורדוס שתי בנות, אשר שם הבכירה שלָמְצֵי 365), אשר היתה לאשה, לפַזָאֵל בן פזאל אחי הורדוס, הנוח והמתון ממנו 366 ). גם שלמצי זכרה את אמה ואת גאון מולדתה, ותִנָהֶה אחריו ותגדל את קיפרוס בתה באהבת דרכי בית אבות אמה וַתִנָשֵא קיפרוס בת שלמצי לאשה לאגריפס. ותהי רוחה נאמנת אתו, ותחרד לטובתו ולשלומו ולכבודו מאד, ותתאמץ לרפוא את פצעי משובתו, אשר שובב בימי נעוריו בעיר רומי, אשר שם התגורר ויתהלך עם דרוז בן הקסר טיבר, כי בדרכי בית הורדוס הלך בהיותו בעיר ההיא, ויפזר את כל הונו במתנות, אשר נתן לשרי בית הקסר, ולעבדיו, אשר גדל כבודו בעיניהם. וילוה כסף רב, וירבו נושיו ותצר לו מאד. ויהי במות דרוז והקסר לא נתן לו עוד לראות את פניו, לבלתי עלות על לבו זכר בנו בראותו את רעהו, ויברח ארצה יהודה ויבא אל עיר קטנה בארץ אדום, וישב שם. ותחל קיפרוס את הרודיָא אחות אגריפס, אשר היתה לאשה לאנטיפה, לתמוך בידי אחיה הנע והנד ותדבר הרודיא על לב הנטיפה ויקרא לאגריפס ועזרהו עזר מעט וישימהו לאגרונום, לאמר לפקוד ממכר המקחות, בשוקי טבריה, ולא ארכו הימים וירעם אנטיפה את אגריפס ויעזבהו וילך אל פלקוס השליט בארם, ויךְ אריסתבול אחי אגריפס, את אחיו הנודד, בלשון. ויקם אגריפס וילך במר נפשו יבנה, וירד שם באניה לבוא רומי. והנה קפיטו שר העיר ביבנה, שם עליו ועל אניתו משמר, ומחזיק ידו עליו לשלם לקופת הקסר, את שלש מאות אלף האדרכמונים אשר לוה. ויתחמק אגריפס ואניתו בערמה, ויבא אלכסנדריא. שם נעתר אלכסנדר, אחי החכם פילון, נשיא קהלות ישראל לתחנוני קיפרוס הכבודה, וילוה לו את הכסף. אך כל הצרות האלה לא נחשבו כאין למול הגדולה מכלן, אשר באה עליו כשואת פתאם בהיותו בעיר רומי, הי הוגד לקסר טבר, אשר הגדיל חסדו עמו, כי באהבת אגריפס לקיוס בטא בשפתיו לאמר" “מי יתן וקרבו ימי אבל הקסר הזקן, ואתה היוס אדוני תמלוך בכל ארצות רומי כאשר תאוה נפשך”, ויהי כפשע בינו ובין המָוֶת, כי צוה טבר ויאסרהו ויתנהו בכלא. ומי יודע מה היתה אחריתו, לולא מת טיבר מקץ ששה חדשים. אז יצא אגריפס מצרה לרוָחה, כי זכר לו קיוס, כי רק על אהבתו אותו היה צפוי אל חרב טיבר, ויסר את כבלי הברזל מעל ידיו ויתן לו כמשקלם כבלי זהב, וימליכהו על ארגב חַוְרן והבשן, אשר פיליף היה רק נשיא מושל עליהן. מני אז החלה השעה לשחק לו, עד כי נָסַבה אליו מעט מעט כל ממלכת ישראל. ומאהבת קיוס את אגריפס לא נתן אותו למוש מרומי שנה תמימה וגם בראשית השנה השנית למלכו, לא נתן לו הקסר רשיון ללכת אל ארצו ולהחזיק שם הממלכה, עד אם נדר לו למהר ולשוב אליו אחרי עשותו סדרים בממלכתו הקטנה 367 ).
בשוב אגריפס ארצה ישראל 38 – 3798 ושבט מלוכה בכפו תחת כלי הגולה, אשר היו בידו בצאתו ממנה ותֵהום כל הארץ למראה החליפה הגדולה הזאת, ורבים שמחו לראות את אגריפס בהוד מלכותו; אך נפש אחת לא נחה ולא שָקֵטָה, הלא היא הרודיָא אחות אגריפס. נפש האשה הזאת רחבה משאול, ובכל אשר גברו ברוח אגריפס דרכי בית אם אביו החשמונאית על דרכי בית אב אביו האדומי, כן הכריע ברוח אחותו זדון בית הורדוס, את עַנְוַת בית מתתיהו. ויגבה לבה ותרם אינה מאד למשול ולהשתרר, ותתן כל קדש כֹפֶר תַאֲוָתָה השוקקה הזאת, כי בעל נעוריה היה הורדוס בין הורדוס המלך, אשר ילדה לו מרים בת שמעון בן ביתוס הכהן, ויהי היום, וילך אנטיפה עירה רומי, ויסר אל הורדוס אחיו לבקרו, וירא את הרודיא יבמתו ותחשק נפשו בה. וידבר על לבה ללכת אחריו ותעתר לו האשה ויהי בשוב אנטיפה מרומי ותעזוב הרודיא את הורדוס אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה, אשר כרתה עמו, ותדבק באנטיפה, ותהי לו לאשה. ולא שתה לב למצות ה' האוסרת, לבלתי הנשא אשת איש לאחיו בעוד האיש חי, או בהיות לו בנים ממנה, אף בתת לה בעלה הראשון ספר כריתות. כי כל תשוקת הרודיא היתה להיות אשה למושל ארץ, על כן נחשב הורדוס בן מרים הביתוסית כאין בעיניה, למול אנטיפה התומך בשבט מושלים, ויהי המעט מן הבוגדה, כי הביאה עליה ועל אנטיפה חטאה גדולה, וַתֵדַח עליו גם רעה רבה, כי בת חרת מלך ערב אשת אנטיפה הראשונה, אשר קנאה בהרודיא צרתה צעקה עליו חמס באזני אביה ויצא על אנטיפה למלחמה ויכהו כמעט עד כַלֵה. וגם העזרה, אשר החיש טבר ביד ויטלי לאנטיפה לא עשתה לו פרי, כי בטרם בא חילו אל גבול ערב, באה השמועה, כי מת טיבר וקליגולה מלך תחתיו, אז מצא ויטלי אשר עברתו היתה שמורה זה כמה על אנטיפה 368) תֹאֲנָה למנוע את רגליו מלכת עוד למלחמה, באין לו רשיון מפורש מן הקסר המולך 369). ומכל התלאה הזאת לא לקחה האשה הקשה מוסר. כי בראותה את כתר המלכות בראש אגריפס, קנאה באחיה זה, עצמה ובשרה, ותָאָץ באשה ללכת רומי ולבקש לו מלוכה, ותציקהו ותאלצהו כל היום, עד כי נעתר לה, וילך עמה רומי ויתיצב לפני קיוס. אך עוד זה מדבר, והנה מכתב בא אל הקסר מאגריפס, אשר גם הוא לא שכח הפעם, כי מבני הורדוס הוא, אשר אהבת אחים כשחוק נחשבה בעיניהם, ובו כתוב, כי יד אנטיפה נכונה עם ארטבן מלך הפרתים אויבי רומי. וכי כלי מלחמה לשבעים אלף איש אצורים בבית הנשק אשר לו. ויקח קיוס את עבר הירדן והגליל ויתן לאגריפס 40 – 3800. ואת אנטיפה ואת הרודיא אשתו הגלה ארצה גליא. היא צרפת עירה לֻגדון, אשר יאמר לה היום ליאון 370). ויהי אגריפס בן אריסתבול בן מרים, המושל האחד מכל בית הורדוס; ומכל ארץ ישראל לא חסרה לו עוד, בלתי אם נחלת יהודה לבדה.
והגדולה הזאת. אשר גדל קיוס את אגריפס, וישם אותו למלך, ואשר נשא את ארץ ישראל, אשר היתה רק מדינה רומית וישת אותה לממלכה, לא נתנה שנה ותנומה ליונים ואף כי ליושבי אלכסנדריא. הן צוררים היו היונים לישראל כמעט מיום דעתם אותם. ומיום תת אלכסנדר מקדון ומלכי בית תלמי לישראל וליון תורה אחת ושמפט אחד באלכסנדריא ובממלכת מצרים כלה, צרה עינם עוד משנה צרה לראות עם, אשר דרכיו רחקו מדרכיהם, אוכל עמם חלק כחלק מטוב הארץ. באין נגרע דבר, אך בכל זאת, כל עוד היו היוָנים מרבית יושבי עיר אלכסנדריא, לא נראו עוד ריבי עם ולא נשמעו בין בני שני הגויים השונים ההם, אין זאת כי נמצא בקרב גדולי היונים זעיר שם זעיר שם חכמים טובי עין, אשר לא מצאו דופי בישראל וָישכּו מעליהם תלונת העם. לא כן כאשר החלו המצרים הקדמונים להתערב ביונים, ולהרים קרן בתוכם, אש החלה השנאה לישראל לעבור כל חֹק 371), כי איבת עולם היתה לשרידי הגוי העתיק הזה לישראל 372) מדעתם את הבוז, אשר יבזו להם על שקוציהם, אשר ישקצו את נפשם לעבוד את בהמת השדה ואת רמש האדמה ומראותם את הכבוד, אשר יכבדו נכבדי העמים את דת ישראל ואת התועבה, אשר תתעב נפש כל חכם בגוים את גלוליהם, ותבער כאש חמתם על גוי צדיק טהור עינים 373 ). אך עוד יותר בערה קנאתם על אשר נבדלו בני ישראל מהם לטובה גם בידי מלכי יון, גם בידי קסרי רומי, אשר להם נתנו, ויקימו בידם את הזכוי המלא בכל משפט אזרח, אשר יזכו בו היונים והרוֹמים ולמצרים לבדם לא היה חלק בו 374). למען הצר את צעדי עם עברתם, קמו מליצים לצים רקים ופוחזים, אשר השתכרו בנבלותם אל המצרים לתת אותו לחרם ולגדופים. וישובו על קיא אויבי ישראל, אשר בסופרי היונים, הלא הם אפולוני, מולו ופוסידוני, מורה ציצרון הרומי, ויפיצו את דבת שני מְכַתְבֵי עמל אלה, כי מצא אנטיוכוס הרשע את בני ישראל מעריצים ראש חמור במקדש, אשר בירושלם 375), וכי שנה שנה יפטמו יוני אחד ממיטב משמניהם ומעדניהם, למען שפוך אחרי כן דמו ארצה ולאכול את בשרו ולהניח את חמתם בעם בני יון 376). להפיץ את כל השמֻעות הנתעבות האלה המסמרות את שערת בשר שומעיהן, שם לו לקו איש מצרי, נבל ובליעל, ושמו אפיון, אשר למד שפת יון ויהי בה למדקדק. אך עד מהרה התבונן, כי בדבות שוא כאלה, אשר שקריהן נִכָרִים מתוכן, לא יסב מאחרי ישראל, בלתי אם את דלת עם הארץ. אך בלבב חכמי לב, אנשי טעם, לא יעשו כזביו פרי, ויערם עצה עמוקה משאול, להפשיט את כבוד הדר שֵבת ישראל מעליו, בבדותו ובהפיצו שמֻעות שוא, כי העם הזה, אשר לקדמותו העתיקה יצאה שם בכל הגוים, הוא עם, אשר מקרוב בא, ויחפא על כזביו אלה במשלי אפר וטיח תפל, מן השקרים המלאים חמת עכשוב, אשר נחל לו מבן עמו וארצו, סופר סר טעם ופושק שפתים מַנֵתו המצרי השונא הגדול לישראל, ויתן בדבר הזה את כבוד ישראל לכלמה. הן אמנם כי לא מלאו חמשים שנה, ותמצא לה קדמות מולדתנו מליץ גואל רב את ריב חרפתה מיד הנבלים צרי העין הקמים עליה לרעה. אך זרע הלענה הזה יתן עוד את מר פריו עד היום הזה, כי כל איש שונא את ישראל ובוזהו, או כל איש נמהר לב גם בקרב ישראל אשר גַאוָתו הכתה אותו בסנורים ונפשו אִוְתָה להשמיע חדשות, ימלא ידו עד היום הזה למלא פיהו קדים, ולחפא דברים, אשר לא כן, על קדמות מולדתנו ועל הכתב המתיחש, אשר בידנו, הלא הם ספר התורה, אשר נתן ה' ביד משה עבדו בהר חורב בצאת אבותינו ממצרים. אפיון החל לערער, בזדונו ברשעותו, את חומת ישראל, וכל אויבי העם הזה ימלאו אחריו בזדונם וברשעותם, אך זאת היא רעה חולה, כי יש ויש, אשר ימצא גם בקרבנו פותה מתחכם, אשר לא ברשע ולא בזדון, כי אם בגאותו ובאולתו, יחשוב לו לחכמה רבה, לדבר על קדמות עמו ככל העולה על רוחו, מבלי דעת, כי מעשה אפיון ראש צוררי עמו הוא עושה, ובדרכו הוא הולך, לקחת מעל ישראל את הדרו ולהכזיב במשובח תעתועיו, את הדרת קדמות תורת משה ראשית תפארתנו ומבחר כל קדשנו.
אך עיני אפיון לא היו רק אל כבוד ישראל לבדו לתתו לכלימה, כי ידו היתה נטויה לנגוע אל עצמו ואל בשרו ואל אישון עינו, ותאותו באה לו. כי נמצאו שני אנשי און, הלא המה איסידור הסופר הנשכר בכסף ולָמְפוֹ איש לֵץ ויפיחו קריה, בבא השמועה אל עדת ישראל, כי אגריפס הולך ובא אל ארצו למלוך, וכאשר סר המלך ההוא בדרכו אל אלכסנדריא 38 – 3798 ויתהוללו ויתלוצצו האספסוף בו ובישראל, ויפגיעו בפָלקוֹס שליט מצרים ויעבר קול, כי לֻקח משפט אזרח מבני ישראל היושבים שם. אז נקהלו דלת עם הארץ על בני ישראל היושבים בתוך בני הגוים, ויגרשום משם ויבוזו את בתיהם ויכלאום בחובות משוב בני ישראל במקום צר, וישימו עליהם משמר יומם ולילה וכל איש, אשר ערב את לבו לצאת לבקש לו מעט מים להשיב נפשו, ותפשו אותו המרעים והכו אותו מכת מות או יוקיעו אותו על עץ והשליכונו על האש, ופלקוס השליט הבליעל חזק עוד ביד מרעים, מיראתו אותם, פן יבאישו את ריחו בעיני קיוס, אשר לא טוב היה בעיניו מתמול שלשום, וישם אנשים מזקני סנהדרין המקום בבית הבור ושמונה ושלשים איש זקן מהם, לקח וידש את בשרם בשוטים בבית התאטר לעיני כל העם, אף כי חק נתן לישראל מידי הקסרים לבלתי הֵעָנֵש איש מהם בענש חרפה, וגם על נשים רכות ועלמות ענגות לא חסה עין האכזרים ובהֵרָאותָן החוצה, והכבידו ההוללים את ידם עליהן לאכול מבשר החזיר ובהמרותן את פיהם והיה חלק האומללות מכות חדרי בטן. הצרות האלה נמשכו כשלשה חדשים עד אחרית ימי הקיץ, אז בא שליט אחר לשלוט תחת פְלָקוס, ופלקוס, אשר נבאש בעיני קיוס נקרא רומי וימת שם בחרב אדוניו, בראשית ימי השליט ההוא שככו המהומות 377). אז השמיע אפיון את קולו בכתבו ספר מלא תהפכות להוכיח, כי כל בני ישראל באו כשבויי חרב למצרים, ויכחד תחת לשונו את כל הטוב והכבוד, אשר עשה להם אלכסנדר מקדון ומלכי בית תלמי ויפרוט את הרעות והמעקשות אשר מצאו אותם מידי תלמי פיסקון וקליאופטרה המלכה האחרונה, ויגדל אותן שבעתים, ויוכח בהן את עון עדת ישראל, כי רב הוא. ויך בלשונו את חוֹניו ואת דוכתי גבורי ישראל. אשר הצילו את ממלכת בית תלמי מרעתה וישפוך עליהם בוז וקלון ותוצאות כל לזות-השפתים ההיא, היו להוכיח, כי מעולם לא היו בני ישראל אזרחים במצרים, וכי המשפט הזה גנוב היה בידם, על כן אין לקסרות רומי לשוב ולתתו להם.
והשעה היתה משחקת לרשע הזה ולכל קהל מרעיו, כי בעת ההיא עלתה על רוח קיוס הפוחז לתת את לבו כלב אלהים. וידע אפיון הצורר וכל האספסוף הנלוה אליו, כי בדבר הזה יצליחו להניח את חמתם בעם עברתם, ויפרצו אל בתי הכנסת ויציבו שם בחזק יד את צלמי קליגולה. והשליט החנף, אשר שלט בעת ההיא באלכסנדריא, אמר לשים ענש קשה על כל שומר שבת, למען יעזבו בני ישראל את תורת אלהיהם. אך מאמצי כח העריצים ההוללים זו ריקם, כי דבקה קהלת אלכסנדריא בה' אלהיה ורק מתי מספר לא עמדו ביום צרה, ויסירו את כבודם. בתוך המומרים המעטים האלה היה גם טִבר בן אלכסנדר הנשיא, אשר רמה קרנו אחרי כן מאד, והיונים והמצרים לא חדלו רגז. ויקומו בני ישראל ויבחרו מקרבם שלשה אנשים מנכבדי עדתם, ופילון ראש להם לשלוח אותם מלאכים אל הקסר. ופילון היה אחי אלכסנדר הנשיא. איש נכבד ממשפחות מרום העם, חכם וסופר ומליץ גדול בשפת יון, וירא את ה' ודבק בכל לבבו בתורתו וחפץ במצותיו מאד. וימאס בכל תענוגות בשר ובהון ועשר. וידרוש את המדעים מפי ספרי חכמי יון, ואת דעת האלהים, אשר היא לבדה היתה משושו ומעֻזו, מכתבי הקדש המתֻרגמים יונית. אך הדבר הזה, דעתו את התורה והנביאים מפי תרגומם היוני ולא מעצם מקורם העברי, מפלג האלהים המלא חיים; הדעת המשובשת הזאת הרבתה להשגות את החסיד התמים הזה בדרכו, ותסב את לב שֻלמי אמוני ישראל מאחרי רבות מדעותיו, אשר תתבארנה עוד בספר הזה, אף כי נקי וצדיק היה האיש אשר הגה אותן. את האיש המרומם הזה שמה העדה הישראלית לראש מלאכיה ולמליץ בינה ובין הקסר. ועדת היונים והמצרים שלחה גם היא, שלשה מלאכים לחבל את מלאכי ישראל באמרי פיהם, ולהפגיע בקסר לגזול מהם את משפט האזרחים. ואפיון הפוחז הנמהר בראשם ואיזידור הסופר, אשר קראו לו “תופש עֵט-הדמים” על סכסכו משפחה במשפחה היה שני לו, מה נבדלו ראשי מלאכי שני העמים? פילון מלאך ישראל, היה איש מופת, כלו אומר כבוד, אשר יצא לו שם עולם בישראל ובגוים בחכמתו ובצדקתו ובטהרתו, אשר לא נמצא בה כל שמץ דֹפי, ואפיון המצרי מלאך היונים איש חנף ומֵרע, נתעב ונאלח, טמא מנפש עד בשר, מכף רגלו עד ראשו, אשר גם מותו, אשר מת בחטאותיו ובטומאתו, היה מות נבל אשר לזכרו תגעל כל נפש.
ושתי כִתֵי המלאכים השונים, אשר שלחו שני העמים השונים,ע מדו לפני קיוס נגיד חסר תבונות, אשר מלבד אשר בערה חמתו על ישראל על בלי עבדם אותו עבודת אלהים, התלקטו אליו שלשה אנשי און ונבלה, להעיר את חמתו עד להשחית, שם האחד קפיטו 378) אחד משרי המסים, אשר שלחו קיוס לנגוש את המס מעיר יבנה ויבא שמה ויעשוק ויערוץ את העם מאד, עד כי מלא זהב חוריו. וירא פן יצעקו בני ישראל על חמס ידיו ויקדם הוא את פניהם, וימצא לו תחבולה להבאיש את ריח העם הזה בעיני הקסר, ויסת את היונים היושבים בעיר יבנה ויקימו מזבח ברחוב העיר לקיוס קליגולה, ויראו בני ישראל את התועבה הזאת אשר נעשתה בארצם ויקנאו את קנאת תורתם, ויקומו ויהרסו את המשבח הזה, עז בצע קפיטו את מזמתו להכות, את העם אשר עשק, בשוט לשונו לפני הקסר, ולאטום אזנו לקול צעקתם. ושני אנשים עזרו לו הלא הם הֶליקון, עבד מצרי, אשר שמח את הקסר במהתלותיו הגסות והנבלות ואפֵלֵס האשקלוני איש אשר בימי עלומיו התמכר לקָדֵשׁ, אשר פרץ בעיר מולדתו הטמאה, ובבואו בימיםוכחו סר מעליו היה למעולל 379) בבית התֵאטר. שני הנבזים הנבלים האלה היו רעי קליגולה ואנשי ימינו, אשר לא משו ממנו. את העבד המצרי שם לו למורה את תורת השיר, ואת תורת המעוללים לקח מפי הַקָדֵש האשקלוני ועליהם נלוה קפיטו הנוגש לדכא את רוח ישראל, והמושל הרשע, אשר שלשת הנבלים האלה משלו ברוחו, יעד את מלאכי ישראל לדבר אליו את דבריהם בנאות שדה, בבקרו את מלאכת בית הקיץ, אשר הכין לו, וכמעט לא שעה אליהם ואל דברם, כי עיניו ואזניו היו אל אנשי המלאכה, אשר את פיהם שאל ועל דבריהם השיב, ויהי ראש דברו “האתם הם המכחישים בי האל הגדול והמעריצים את האלהים אשר תראו לנקוב את שמו?” ויגדף הנבל הזה את שם ה' בגדופה עזה, אשר מאן פילון להעלותה על הספר. ואיזידור אחד ממלאכי היוָנים הוסיף פחם על אש חמת העריץ, באמרו כי בני ישראל לא יקריבו קרבנות בעד שלום הקסר. ומלאכי ישראל הוכיחו, כי גם בעלות קיוס על כסאו, גם בהרפאו מחליו, גם בעלות ידו על הגרמנים, הרבו עולות וזבחים: אז אמר הקסר: “מה בצע, כי תקטירו בעדי אם לי לא תקטירו”. ובבאו עוד הפעם בדברים עם הבונים, שם פתאם את פניו אל מלאכי ישראל וישאלם “מדוע זה לא תאכלו את בשר החזיר”. וימלאו מלאכי היוָנים החנפים צחוק פיהם על חכמת אדוניהם הגדולה, אחרי כן שאל אותם בחפזה: “הודיעוני נא את הדבר, אשר ימלא את ידכם לבקש לכם משפט אזרח”. – ובטרם פצו עוד המלאכים פיהם להשיב לו, פנה אליהם ערף וירץ לדרכו, ובשלחו מעל פניו את פילון ורעיו אמר: “הנני רואה כי אולת האנשים האלה רבה מרשעותם, כי טפש לבם מדעת, כי אלהים אני” – ולא נודע עוד מה היתה אחרית המלאכות הזאת, בלתי אם זאת נודעה, כי את בן אחי פילון, את אלכסנדר, נשיא קהלות מצרים, אשר קרוב הוא, כי גם הוא היה אחד משלשת מלאכי ישראל, שמו בבור.
וכל הרעה הזאת כאין נחשבה למול הרעה הגדולה ממנה הרבה מאד. כי דברי קסיטו אשר ספר כי הרסו אנשי יבנה את המזבח, אשר בנו היונים לקיוס, עוללו לנפשו עלילה רבה ויעלו חמתו באפּו 380). ויסר את ויטֶלי מהיות שליט בארם, מדעתו כי אוהב הוא לישראל ושילח תחתיו את פֶּטְרוני 381) ויצוהו להציב את מצבת פסלו במקדש אלהי ישראל, אשר בירושלים, ביד חזקה. ותבא השמועה הרעה, כי אומר קסר רומי, לחלל המקדש בצלמו, בערב חג הסכות, ויהפך לבאי מועד חגם לאבל, ויהי שם כהן אחד חסיד, אשר קרא לו העם שמעון הצנוע 382) ויצא, ויחזק את יד העם בה' אלהיהם ויקרא: "שמחו בחגכם ואל תעצבו, כי הדבר אשר יעץ מושל בליעל על עם ה' ועל ביתו לא יקום ולא יהיה,. 383). וימהר פטרוני, ויבא ארצה ארם, ויאסוף שם חיל גדול, וַיַשְכן שני לגיונות בימי החרף בעיר עכו הבצורה. למען יהיו נכונים לקרבה אל המלחמה בישראל בראשית ימי האביב. ובני ישראל נסעו לקראת פטרוני הם ונשיהם וטפם לאלפים ולרבבות 384) ויפלו כלם לפניו ארצה, ויקראו: “אם אומר אתה להציב צלם דמות אדם, במקדש אלהינו, הרגנו נא בראשונה, כי כל עוד נשמה באפנו לא נתן לאיש לחלל את בית אלהי אבותינו”. וכאשר ענה להם פטרוני, “לוא הייתי אדון לנפשי, כי עתה חשכתי ידי מעשות את הדבר הרע בעיניכם, אך עבד מלכי אני ועלי לשמוע בקולו”. ויען אותו העם “ואם אתה עבד מלכך, ועליך לעשות את כל חפצו, הלא אנחנו עבדי אלהינו ועלינו להאזין אל מצותו”. – וישאל פטרוני אותם “הבקסר אתם אומרים להלחם?” – וענוהו “לא להלחם באנו, כי אם לבחר מות מחיים על תורתנו באנו” 385) ויחשפו כלם את צואריהם ואת ערפם ויפלו כאיש אחד ארצה, כה עשו ארבעים יום 386) מבלי פנות איש לשדהו, ואף כי הימים ימי הסתָו היו, ימי חריש וזרע.
ואריסתבול אחי המלך אגריפס, וחלקיהו הגדול, וכל שרי העם באו אל פטרוני 387) ויערכו לנגד עיניו את הרעה הנשקפה, גם לארץ גם לשלטון רומי, מקשי ערף העם, ומן השבתון, אשר ישבתו מעבודת אדמתם. ופטרוני היה איש נֹחַ ויקר רוח. וישמע לקול השרים. ויאסוף את העם, וידבר על לבם דברים טובים ודברי נחומים 388), כי ככל אשר תמצא ידו יתאמץ להעביר מעליהם את רעת הגזרה,ויבקש אותם לצאת לעבודתם. ומדי דברו, נתך גשם מטרות עז ארצה, ואף כי השמים לא התקדרו בעבים והשנה ההיא היתה שנת חרב ויהי הפֶלא הזה לאות בעיניהם,כי טובו דברי פטרוני בעיני ה', וישמעו לקולו ויצאו לפעלם ולעבודתם 389). ופטרוני שם נפשו בכפו, ויערוך אל הקסר מכתב, אשר בו התאמץ להניא את לבו מן הפקודה אשר פקד עליו.
ואגריפס המלך ישב בעת ההיא ברומי. וידע המושל הנבון הזה לקנות את לב קליגולה, וילך הלוך וגדל. ויהי היום ויעש אגריפס משתה גדול לקיוס, ויוציא על נחת שלחנו את אשר ערך לו, הון עתק מאד, עד כי לא נראה עוד משתה כמהו ברומי, עיר אשר עשתה לה בעת ההיא שם בבזבוז זולליה וסובאיה מבני מרום העם אשר עבר כל חק. וייטב לב קיוס מאד במשתה היין, ויקרא בטוב לבו לאגריפס: שאל נא את כל אשר תאוה נפשך ונתתי לך. – וישכל אגריפס לבלתי שאול ממנו דבר באמרו, כי קטון הוא מכל החסדים, אשר הגדיל עמו הקסר, ויהי כאשר הפגיע בו קיוס בכל עֹז להגיד לו את אשר תשאל נפשו, ויבקש אותו בדברי חן ותחנונים לעשות לו רק את הדבר הזה לצות את פטרוני לבלתי הציב את מצבת פסלו בהיכל ה' בירושלים. ולא מצא קיוס את לבו להשיב את פניו, אחרי אשר באזני כל שריו ועבדיו הכביד כמעט את ידו עליו לבקש ממנו טובה, ויצו לערוך מכתב אל פטרוני, להשיב את ידו מעל מקדש ישראל כטוב בעיניהם, ולשלח את אנשי החיל לבתיהם. אולם בטרם נתן המכתב על יד הרצים והנה מכתב פטרוני בא, ונקרא לפני קיוס. כשמוע הקסר את דברי המכתב, כי ערב שליטו להשיא לו עצה, ויזעף ויתגעש מאד, ויכתוב אל השליט, כי ימהר לבא אליו ולברור לנפשו אתה מיתה הטובה בעיניו, כי אחת דתו להמית, אך בטרם בא מכתב קיוס אל פטרוני, הקדים מכתב אחר לבא אליו, המבשר, כי מת העריץ האכזרי קיו קליגולה 41 – 3810 ביד מבקשי נפשו, אשר נקמו מידו את דמי רבבות אלפי נפשות, אשר שפך העצב הנבזה הזה כמים 390) ויעשו בני ישראל את היום ההוא יום העשרים ושנים לחדש שבט יום זכרון ושמחה 391) ואבותינו יספר לנו, כי ביום מות העריץ שמע שמעון הצנוע בבית ה', קול יוצא מבית קדש הקדשים מבשר ואומר “נהרג קיוס קליגולה ובטלו גזרתיו” 392).
במות המושל הרשע הזה הסיר ה' שטן מעל אבותינו, אשר נצב כצר לתורתם ולמקדשם. אך הקסר הזה, אשר היה לצורר לגוי כלו, נאמן היה עם אגריפס ודבר זה יקר היה מאד, כי אגריפס הגדול מאד בעיני קיוס, היה האחד מכל בית הורדוס, אשר אהב את ישראל את ארצו ואת קדשיו ויהי למגן להם. אולם גם בנפול קיוס ביד עבדיו, לא סר צל אגריפס מעליו, כי השכיל המלך הנבון הזה להושיב על כסא רומי, קסר כאשר עם לבבו. כי במות קיוס לא אבו עוד השרים להמליך עליהם קיסר ויתנו את כל לבם להשיב את הממשלה הרומית אל זקני העם כקדם, אך מרבית אנשי הצבא היתה עם קלוד 393) דוד קיוס להמליכו, ותהי מלחמה קרובה לפרוץ בין החיל ובין זקני השרים ויתנו כלם יד תחת קלוד ויהי לקסר. 394 )
וקלוד היה איש רפה ידים אך איש נקי מעָוֶל ומרשע, ויזכור את חסדי אגריפס אליו, וַיָקֶם בידו את ממשלת הארצות, אשר נתן לו קיוס, ויוסף עליהן את ארץ יהודה ואת ארץ שמרון, וישב לו את כל ממלכות הורדוס אבי אביו. ויהי אגריפס מלך עבר הירדן והגליל, למלך ישראל. את הממלכה הגדולה הזאת נתן לו קלוד, כמשיב לו את נחלת אבותיו, אשר יאתה לו במשפט הירושה, ולמען הודע לו את אהבתו ואת נדבת לבו אליו, נתן לו את אָבֵל 395) ואת ארץ הלבנון. ויוצא לחפשי את אלכסנדר נשיא קהלות ישראל במצרים. ולהורדוס אחי אגריפס וחתנו, אשר לקח את בירניקי בת אגריפס לאשה, אחרי מות אלוף נעוריה מרקוס בן אלכסנדר הנשיא, נתן את ארץ קַלְקִיס וישיתהו לנשיא מושל עליה. וירחב בימי אגריפס גבול ארץ ישראל מכל אשר היה גם בימי החשמונאים ובימי הורדוס, ויודע הקסר קלוד גלוי לכל העמים, כי נתן לאגריפס את ממלכת ישראל כלה 396). ואגריפס שם את חלקיה, אשר היה אוהב לקלוד, למשנה לו בארץ הגליל 397 ).
וּבאלכסנדריא עלו צרות ישראל עד מרום קצן בימים האחרונים לחיי קיוס. ותקצר נפשם מאד, עד אשר שלחו את ידם אל כלי מלחמתם ויקמו בחרב על אויביהם. אך בטרם קמה עוד המלחמה, באה פקודה נמרצה מידי הקסר קלוד לקיֵם בכל תקף ביד קהלות ישראל במצרים את זכֻיותיהם הקדמניות המקֻבלות ובאות ממלכי יון, והמאושרות ומקֻיָמות ביד קסרי רומי הראשונים, ואיש אל יזיד לקפח את זכותם או להפריע אותם מעבודת אלהיהם 398). וידבר אגריפס והורדוס אחיו על לב הקסר ויעבר קול בכל ארצותיו, כי תורה אחת ומשפט אחד לישראל ולכל היושבים בכל מדינות מלכותו 399). וגם אחרי כן כאשר ערבו נערים שובבים מבני היונים להציב את צלם דמות הקסר בעיר דוריס היונית, העיר אגריפס המלך את און פטרוני וישלח שמה השליט פקודה נמרצה לבלתי הזד עוד לעשות כזאת 400 ).
וקלוד שִלַח בכבוד גדול את אגריפס ארצה ישראל ארץ ממשלתו, ליחד את לבו אליה ולמלוך עליה. ויבא ירושלמה ויעל עולות וזבחים בבית ה‘. ויתנדב לתת לנזירים, אשר מלאו את ימי נזרם את קרבנותיהם בימי מלואיהם. ויסר את תאופיל בן חנן מכהונתו ויקם תחתיו לכהן את שמעון קתרוס מבני שמעון בן ביתוס 401). ויחן מאד את הכהנים ואת משרתי המקדש, ויטב ויכבד כל איש בתוכם אשר עשה חיל בעבודתו ויתן לו מתנות 402). ויתיצב על דרך טובה ויקן את לב העם בְעַנְוָתו. והמעט ממנו, כי לא כסה את ענותו, אשר התענה בימי נעוריו, כי שם לה אות וזכרון בתלותו בחצר בית ה’ את כבלי הזהב, אשר נתן לו קיוס כמשקל כבלי הברזל, אשר בם אסר אותו טיבר, למען דעת כל העם כי מגביה שפלים ה' 403) ולא הפיל דבר מכל תורת הסופרים וישמור לעשות את המצוה בכל חֻקתה כאשר יעשו אותה כל בני ישראל 404). ויבא גם הוא בתוך העם מביאי הבכורים אל בית ה‘, ובדרוך רגליו על הר הבית, שם גם הוא את כל הבכורים על כתפו כאחד העם 405). ויאהב לשבת בירושלם וללכת בתורת אלהי ישראל, ויהי למופת כבוד כפיו ויקרב יום יום קרבן לה’ 406) ויאהב אותו העם על הנֹעם, אשר התהלך עם כל קטן וגדול בישראל. ויהי היום ויפגע המלך בחבל אנשים המובילים כלה אל חופתה בהמון חוגג, ויסוג אחור הוא וכל שריו, למען שום מקום לכלה, באמרו אל שריו ההולכים אמו " אני נוטל כתרי בכל יום, תטול זאת את כתרה שעה אחת" 407). וקרוב הוא מאד, כי יד המלכה הנכבדה קיפרוס אשת החיל 408) הטתה על דרך הטובה והישרה את לב אישה המלך, אשר לא מנע דבר מחפצה, והיא לא סרה ימין ושמאל ממצות הנשיא הנכבד והנקדש רבן גמליאל הזקן נשיא ישראל 409) בן שמעון בן הלל הזקן, ויד הרוח הנאצלת מאיש כזה על אשת חיל יועצת נדיבות היתה על המלך אגריפס. לשום לו את הטוב בעיני אלהים וישראל לקו בכל מעשיו. וישכל אגריפס מאד להשיב את חמת העם מעל בית אבותיו ומולדתו. במעטו את כבודו לעיני קהל העם, ובמנעו מנפשו את משפט המלכים הקדמונים מלכי בית דוד ומלכי בית חשמוני, ובקראו בחג הסכות במועד שנת השמטה 41 – 3801 באזני קהל העם הנאספים בבית ה‘, את דברי התורה, קבל את ספר התורה מידי הכהן הגדול בעמדו על רגליו ויקראָהָ עומד, אף כי משפט כל המלכים היה לשבת על כסא כבודם ולקרוא. ובהגיעו אל פרשת המלך, אשר כתוב בה “מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי, אשר לא אחיך הוא”, ירדו עיניו דמעה בזכרו, כי מבני הורדוס האדומי הוא, ותיטב ישרת לב אגריפס מאד בעיני ראשי הסופרים, וינחמוהו ויאמרו לו “אל תירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה” 410). כי נטו רבים מחכמי ישראל, אשר עינם היה אל תוכם ואל משמרת רוח תורתם אל השלום וישישו למצא איש, אשר ישא פנים לתורה ולתופשיה ואשר המעט ממנו, כי לא יתיצב לשטן לה כהורדוס וכיַנַי המלך, כי אם יִכָּבֵד להיות למגן ולמשגב בעדה. על כן לא חשכו מן המלך הזה כבוד ולא מנעו ממנו את תהלתם 411). וקרוב הוא מאד, כי היה הנשיא רבן גמליאל הזקן מאוכלי שלחן אגריפס בימי מועד ושמחה 412) אך היו בקרב חכמי הסופרים אנשים, אשר חשבו את אהבת חבריהם לנכד הורדוס עוכר עמם לחטאה רבה 413). לא רחוקה היא בעינינו, כי מרבית בית שמי היו אנשים, אשר לבם היה פונה מעם אגריפס, ושמעון הצנוע ערב את לבו להקהיל קהלות עליו בירושלים, בלכתו לקסרי להשתשע שם בשעשועי יון ורומי ולחרוץ את משפטו, כי לא יכשר איש כמהו לעלות בהר ה’. כי למראה השעשֻעים האלה, אשר בהם דבק הורדוס וההלנים לאהבה, הגה לב הדבקים במולדתם אימה, פן יבחר גם הא בדרכי המרעים ההם והיה גם הוא לפח ולמוקש לישראל. את דבר הקהלה, אשר נתן שמעון על המלך, מהר שר העיר להודיע לאדוניו במכתב, ושילח אגריפס מלאכים ויבֵא את איש ריבו אליו ויושיבהו בתֵאָטר על יד ימינו וישאלהו בנחת: עני בי מה עָול מצאת בי ובמה אעבור פה את מצות התורה"? וַיֵרַך לב שמעון הצנוע ויִהָפך אליו לטובה וישלם את אגריפס וישלחהו המלך בכבוד ובשלום אל ביתו ויתן לו מתנה לזכרון 414). וכאשר האיר פניו לשמעון הצנוע ויסלח לו על דבריו הנמרצים, כן האריך את רוחו גם לשֵלָה שר צבאו, אשר גדלהו מאד בזכרו את עֲנוּתו, אשר התענה עמו. ולא ידע שלה להתהלך בכבוד עם אדוניו, ויך אותו בשבט פיו ויענהו קשה ויצק לאגריפס מאד, עד כי שם אותו בבית הסהר. אך עד מהרה נכמרו עליו רחמיו וישיבהו הוא אל כנו ואל שלחן המלך, אך שֵלָה לא לקח מוסר ויוסף לדבר קשות אל מלכו איש חסדו, וירע מאד הדבר בעיני אגריפס וישיבהו לבית כלאו 415). אך לא רחוקה היא, כי גם את הענש הקל הזה לא שם עליו, כי אם אחרי אשר הפגיעו בו הורדוס אחיו וחלקיה הגדול, אשר שנאו את שלה מאד ויחרשו עליו רעה.
ושמעון הצנוע והחכמים, אשר היו תמימי דעות, לא האמינו באגריפס, יען כי ראו כי עוד טעם בית הורדוס עומד בו, כי בכל היותו לבו נאמן אל תורת ישראל, לא היה בו כח להמיש את צוארו מדרכי יון ורומי, אשר בהם הלך הורדוס ובהם הדריך את יוצאי חלציו. ובעשרו הרב והעצום אשר היה לו, עד אשר גדל מכל מלכי ארם 416), הרבה לתת מתנות גדולות לערי הגוים אשר סביבותיו ויפקוד את עיר בֵרותֵי 417) אשר מצפון לארצו בתֵאָטר ובבתי מרחץ ובטורי עמודים ויחנוך את הבנינים האלה, אשר עלו לו בהון עתק מאד, במלחמות תנופה, בהוציאו אל המערכה שתי מחנות בעלות שבע מאות שבע מאות איש, אשר פושעים בני מָוֶת היו כלם וימתו איש בחרב רעהו 418). הדבר הזה לא יכול להפיק רצון משלומי אמוני ישראל, אשר משחק הדמים לתועבה ולאכזריות נחשב בעיניהם 419). וגם משפט הפושעים בעונש כזה, אשר איננו כתוב בתורה והרגת כלם ביום אחד, אף כי בחטאם מתו, לא היה בטעם חכמי ישראל 420). וגם בדבר הכהונה הגדולה לא סר מדרכי מושלי בית הורדוס ונציבי רומי, הקים כהן ויסר כהן כטוב בעיניו, ויקח את הכהונה מיד שמעון קתרוס, אשר הקים בראשית ממלכתו בירושלם ויאמר לשוב ולתתה ליונתן בן חנן, אך הכהן הזה הגיד את כל לבו, כי לא יזכה עוד לשבת על כסא אהרן, באשר לבו איננו טהור כתמול שלשום, על כן יואל נא המלך לתת את כהונתו למתיא אחיו, אשר בו לא נמצא כל דֹפי ויעש המלך כן 421). ונכון הדבר מאד, כי מקח הכהונה ומתן הכהונה מיד ליד לא טוב ולא ישר בעיניו יראי ה'. אך בכל זאת לא התקומם איש עליו, כי ידע כל העם, כי לבו תמים עמם “וכל כספו וזהבו גם את כל ימותיו ושנותיו הקדיש לטובת ישראל ולטובת עיר קדשו” 422) ואף כי קורט אחד מדם הורדוס נותר עוד בדמו, רחקו דרכיו מדרכי אבי אביו כרחוק מזרח ממערב, כי ככל אשר שָש הורדוס להכאיב את לב בני ישראל, כן שש אגריפס לשמחם ולכבדם ולהביע להם את אהבתו, וגם מדי תתו מתן לעם נכרי,ימהר לתת כפלים ממנו לערי ארצו, למען הביע את אהבתו לעמו 423), ויחשוב מחשבות להקל את עֻלם מעליהם, וכמעט עלה על כסא ירושלם פטר את העם מן המס, אשר נתנו המושלים, אשר לפניו על בתי ירושלם 424). וקרוב הדבר מאד מאד, כי את פזרונו לעמים אחרים, חשב לכלי חפץ בידו, להושיע בו את עמו, כי העמיק אגריפס עצה לחזק את עמו ולבצר את מָעֻזוֹ, למען תמצא ידו לפרוק לעת מצוא את על רומי מעל צואריו ולחדש את ימי מלכות החשמונאים. וישלח את ידו לכונן את חומת צפון ירושלם להרחיבה ולהגביהה, ולוא השלים את חפצו, כי עתה נבצרה מכל כלי משחית ומפץ לערער אותה. אך מרסוס השליט בארצות ארם פקח את עיני הקסר קלוד במכתב, כי רעה נשקפה לשלטון רומי מיד הבנין הזה, וַיַחֲזֵק הקסר את דברו על אגריפס, ויחדל המלך לבנותה, אף כי נפשו מרה לו מאד 425 ).
ומרסוס השליט כִוֵן אל הנכונה, כי אמנם חשב אגריפס מחשבות להכשיר מעט מעט את השעה לפרוק את על רומי מעל צוארי עמו, ויכרות בסתר ברית עם כל מלכי ארם ויקרא לחמשה מלכים, לבא אל טבריא לשמוח עמו במשתה ובתענגות, אשר הכין להם. וַיִעדו איש איש ממקומו ויבאו אליו בכבודם, ויכר גם הפעם השליט מרס, אשר נצב לשטן לאגריפס, כי המשתה והשעשועים, רק סתר פנים הם לאגריפס ולמלכים, אשר אתו אשר לא להתעלם, כי אם להתיעץ על צפונותיהם באו וישלח את מלאכיו ויצו בידם על המלכים הנועדים לשוב כרגע איש לביתו. וייראו המלכים לנפשם וישובו ויחר אף אגריפס בְמַרְס ויתבאש עמו עד יום מותו. אך בכל זאת לא אמר עוד נואש למחשבתו, אשר חשב לאזור את עמו חיל ויעבֵר את הכהונה מִמַתְיָא ויתנה ביד אליועיני בן הקוף 426) מבית קתרוס 427). וישם אגריפס את הכהן הגדול לאיש סודו ויצא לו תחבולה לתת לאל יד הכהן לדעת את מספר בני ישראל מה רב הוא ומה רב כחו, כי ירא לשאת את ראש העם מפני רומי ומרגליה. ויועץ לסבב את פני הדבר, כי יַרבו בני ישראל לבא להקריב את הפסח, כי בימיו הלא סרה שמרון, והכותים אשר בתוכה, וכל עבר הירדן למשמעתו. ובכן לא היה כל מעצור בעד באי מועד לעלות ירושלמה, ותקם עצת אגריפס, אשר יעץ במסתרים וירבו מאד העולים אל הר הקדש מכל קצות הארץ עד כי צר הר הבית מהכיל גם את השלישית מהם 428). אז צוה את הכהן הגדול ויאמר לו “תן עיניך בפסחים”. ויבן הכהן את דבר המלך ויחשוך מכל פסח אחת מן הכליות, ואחרי כן מנו מספר לכליות וימצאו אותן כאלף ומאתים אלף ובהיות המנויים על כל פסח כעשר נפשות ידע כי יעלה מספר העם לשנים עשר אלפי אלפים נפש מלבד האנשים, אשר לא עלו בחג ההוא לעשות את הפסח 429) ובעודנו שם את כל לבו לאחרית עמו להושיע מדי האלוף הרוכב לראשו, לא שכח להכות את אורביו בַסַנְוֵרִים וירד אל קֵסָרֵי ויצו להעביר חזיונות על במתי התאָטָר לזכר כבוד קלוד הקסר, אך בעודנו יושב ורואה בשחוק המעוללים, והנה כאב עז מאד אחזו במעיו ויחל ויאנש מאד ויביאוהו אנשיו לביתו. לשמע מחלת המלך חגרו כל העם שקים הם ונשיהם וטפם וישאו את קולם ויבכו. ויהי הבכי הזה, אשר בכה העם מקירות לבו, כמים קרים על נפש הגוֵע העיפה, ותדמענה גם עיניו למראה אהבת עמו אליו. וימת המלך אגריפס 44 – 3804 בשנת החמשים וארבע לימי חייו אחרי משלו שבע שנים, על חורן והארגב והבשן משל שלש שנים ובשנה הרביעית נתנה לו ממשלת עבר הירדן והגליל, ובשלש השנים האחרונות לימי חייו מלך על ארץ ישראל כלה וגם על שמרון בתוכה 430). ויהי לו בן ושמו אגריפס ושלש בנות ושמותן: ברניקי אשר היתה להורדוס נשיא קלקיס אחי אביה לאשה, ומרים המאורשה ליולי בן חלקיה ודרוסילה המאורשה לבן אנטיוך מלך קומַגֵנָה. המלך אגריפס היה האחרון למלכי ישראל, אשר עמדו להם מימי שאול בן קיש והלאה. ומלכותו היתה שארית האורה, אשר האירה עוד השמש מעט קט בטרם אספה את נגהה ממלכת ישראל למען גנוז את האור הזה לאחרית הימים.
וככל אשר התאבלו בני ישראל הנאמנים, אשר שפת חנף לא ידעו על מות מלכם, אשר נשאו לו גם את עון אבותיו ומולדתו, כן לא ידעו היונים הנבלים והחנפים בשת. ויהי אך יצא יצאה נפש אגריפס, ויתגודדו בקסרי ובשמרון לחרף ולגדף בקולי קולות בראש כל חוצות את האיש, אשר הלעיט אותם ויבריאם כל ימי ממלכתו בכל טוב, את האיש אשר זה כחמשה ימים קראו אליו פה אחד בחנופתם הבזויה, אשר לא ידעה כל חוק “אֵל אתה ולא אדם” 431). המרֵעים החנפים האלה פרצו אל ביתו ויוציאו את צלמי דמות בנות המלך ויתעללו בם ויסבאו וישכרו לבלי חוק, למען הכעס את לב ישראל. בבוא שמועת מות אגריפס בבית הקסר ברומי ושמועת נבלות היונים המרעים, התאבל הקסר בלב שלם על מות אוהבו המלך, אשר כמעט מידו היה לו כסא הקסרות וחמתו בערה על התועבה, אשר התעיבו היונים. ויאמר להנחיל את אגריפס בן אגריפס המלך, את כסא אביו ולענוש קשה את יושבי שמרון וקסרי, ולשלוח ביד פשעם את חיל הצבא ילידי שתי הערים האלה מערי מולדתם אל ארץ פונטוס הרחוקה. אולם שני הדברים הטובים, אשר יעץ הקסר לא קמו, כי שרי חיל שומרי ראשו, הניאו את לבו מהמליך את אגריפס השני, נער בן שבע עשרה שנה על ממלכת ישראל הגדולה והרחבה. ויושבי קסרי ושמרון שלחו מלאכים אל הקסר להשיב מהם את חמתו. וישב מעליהם אפו וישבו בעריהם כתמול שלשום ויהיו לשטן ולמוקש לישראל בימים הבאים. וישלח הקסר את קוספיוס פַדוס, לנציב מושל בארץ ישראל ואת מרסוס השליט לא השליט עליה עוד קלוד, מאהבתו את זכר אגריפס אשר בינו ובין מרסוס היתה שלוחה רוח רעה 432). ויסר את מרסוס מפקודת שלטון ארם, למען עשות נחת לרוח אוהבו אגריפס המת, אשר חלה את פניו כמה פעמים להדוף אותו ממצבו, וישלח תחיתיו את קסיוס לונגין, להיות שליט בארצות ארם. בבא פדוס והשליט לונגין אל ארצות ממשלתם,מצאו את בני ישראל יושבי עבר הירדן נלחמים בבני רבת בני עמון על דבר גבולם, אשר הסיגו וינקה פדוס את אנשי המלחמה ויענש רק את שלשת העומדים בראשם, על אשר לא הגישו את משפטם אליו. את עֲנִיבָא 433) ראש הקושרים שפט משפט מות, ואת אלעזר ועמרם ומתי סודו גרש מעל הארץ. ויתפוש גם את תוֹלמי ראש הגדול, אשר החריד את גבלות אדום וערב וימת אותו. ויצו את הכהנים להפקיד את בגדי הכהן הגדול במצודת אנטוניא ויעשו כן, אך שלוח שלחו מלאכים עירה רומי אל הקסר להשיב להם את בגדי הקדש. ויצג אגריפס בן אגריפס את המלאכים לפני קלוד וידבר גם הוא תחנונים באזני הקסר, לעשות את דבר מלאכי ישראל, וישמע אליו הקסר ויתן בידיהם מכתב אל הנציב, להוציא להם את בגדי הכהונה, ואת יד הורדוס אחי אגריפס מלא, לכלכל את דבר המקדש ואוצרותיו ולמלא את יד הישר בעיניו לכהן. ויקח אגריפס השני את הכהונה מיד אליועני ויתנה אל שמעון בן קמחית 434) 45 – 3805.
בימי פדוּס קם משיח שקר, שוגג או משנה, ושמו תודוס ויעש שקר בלב העם, כי יחצה את מימי הירדן לשנים והעביר אותם בתוכו בחרבה, וישמעו הנפתים לקולו וינהרו אחריו עם רב וישלח פדוס גדוד פרשים וימיתו רבים מן האמללים האלה ואת ראש תודוס כרתו ויביאהו ירושלמה 46 – 3806 435). ובשוב הנציב פדוס אל מקומו, בא תחתיו אלכסנדר טבר, בן אלכסנדר נשיא קהלות מצרים, לנציב בארץ ישראל 47 – 3807 ואלכסנדר טבר נבדל מאד מאביו, כי אביו היה מראשי נכבדי ישראל וטבר עזב את דת אבותיו וידבק בגלולי רומי. בימיו היה רעב כבד מאד בארץ ישראל ותקן המלכה החסידה הֵלֵני 436) מלכת חַדְיָב, אשר באה היא ובניה הגבורים החסידים לחסות תחת כנפי אלהי ישראל, בר ולחם לרוב מאד ותחלק בקרב עניי ישראל 437). בימי הרעב ההוא נראתה המשמעת הגדולה, אשר שמעו בני ישראל לתורת משה, כי בהיות מחיר עשרון ארבעה אדרכמונים, לא שלח איש מן הכהנים הרעבים את ידו לטעום מלחם הקדשים 438). וטיבר איש, אשר בגד במולדתו ובדתו וימירנה בדת היונים, היה עבד נאמן לרומי ויתפש את יעקב ואת שמעון שני בני יהודה הגלילי, אשר ירשו מאביהם את אש קנאתו לעמם, ויוקיעם על העץ. אחרי אלכסנדר טבר בא קומן 439) הרומי להיות לנציב ארץ ישראל. והורדוס אחי אגריפס המלך העביר את יוסף בן קמחית מכהונתו, ויתנה לחנניה בן נֶבֶּדַי 440. וימת הורדוס בשנת השמונה לקסר קלוד ויהיו בניו שלשה הלא המה: אריסתבול, אשר ילדה לו מרים אשתו ובֶרְנִקיָן והרקנוס, אשר ילדה לו ברניקי, בת אחיו המלך אגריפס, ויקח הקסר קלוד את קלקיס ארץ ממשלת הורדוס אחי אגריפס ויתנה לאגריפס בן אגריפס 49 – 3809, אשר היה באמנה אתו ברומי.
5. תפוצות עם ישראל וכבוד תורתו
רוב מספר העם בארצות הנכר. כבוד ירושלם בכל הארצות ההן. מאסורת ירושלם עמם לרגלי באי מועד ומשלוח השקלים. מספר ישראל במצרים. חבת מושב ארם באשר הוא כבוש דוד. מתן התרומה והמעשר שם. כבוד ישראל ובתי כנסיותיו באנטוכיא. רובם ותקפם ברומי. רבוים המופלג בבבל ובארצות הפרתים. תעלולי חזיני וחגלי אחיו והרעה אשר הדיחו במשובתם על אחיהם. איבת האשקלונים והצדונים לבני ישראל. העמים נלאים לעמוד על אופי ישראל,תורתו ומדותיו. תהפוכות משפטיהם עליהם. אהבת יקירי בני העמים לישראל ולתורתו. המונים המונים מתיהדים. מלחמת סופרים לישראל בחבלי נכר. מכתב אריסטיה. מגלת הבעל בבבל והתנין בבבל. מגלת אגרת ירמיהו. מגלת חכמת שלמה וערכה. חזון הצופיה. חוסר אחדות בקהלות מצרים. תהפכות בעלי הרמז שם. פילון וצדקתו. שטתו נחוחותיה ושגיאותיה. הפלספה באלכסנדריא והאגדה ביהודה. דורשי רשומות ודורשי חמורות. תכסיסי המלחמה לרומים ותכסיסי ההלכה לישראל. חנוך הבנים לכח לב. הגבורה המופלגת. נטות לב חסידי האומות אל היהדות. המוני המתיהדים. בית ממלכת חדיב מתיהד. צדקת הליני המלכה החדיבית ונדבת רוחה. צדקת אצטי ומונבז מכלי חדיב, ערכם ונדבת רוחם, גרי שלחן מלכים, גרי אהבה, גרי יראה וגרי צדק. נשיאות רבן גמליאל הזקן. זריזותו וטהרתו. שטת “תקון העולם” במשפט ישראל. אדמון וחנן דיני גזרות. שמעון איש המצפה וראשית מסכת יומא ותמיד. סדור מגלת תענית. נחום הלבלר, זכריה בן קבוטל אבא-שאול בן בטנית. החסיד הגדול יהודה בן פוטירי. בתי כנסיות ומדרשות בתי דין ובתי ספר. בית המדרש שבהר הבית.
ובדורות ההם אשר הלכה ממשלת ארץ ישראל הלוך ומוט לפני רומי, פרץ עם בני ישראל לכל ארבע רוחות השמים. איש חכם יודע העתים אשר מקרב רבותינו, אמר על דבר שלטון דעת אלהי ישראל בארצות העמים כי “מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהן שבשמים” 441) אחד מכנבדי סופרי העמים כתב בימי הורדוס לאמר: “בני ישראל ישכנו כמעט בכל ערי הארצות, וכמעט אין מקום בארצות הגויים, אשר לא ישבו בו בני העם הזה, ואשר לא תחזק ידם בו.”. 442). וכדברים האלה דִבר אל קהל אנשי ירושלם, גם אחד מן העומדים בראש העם “אין גוי ואין ממלכה בכל קצוי ארץ, אשר לא יגורו בם אחיכם בני יהודה” 443). וסופר אחד מקרב ישראל כתב בדור ההוא: “לא ככל הגוים, אשר גבולות ארצם יכילו את כל מספר אנשיהם, הגוי הזה, כי נפוצים בניו בכל רחבי ארץ גם בארצות היבשה, גם במדינות הים, ומספרם רב מאד כמעט כמספר יושבי הארצות ההן” 444). והדבר הזה היה חזיון יקר ומרומם את לב בני ישראל, עד כי נאמר בימים ההם על ירושלם עיר הקדש, לאמר: “העיר הזאת איננה עיר מלוכה בארץ יהודה לבדה, כי אם רבתי בגוים היא, שרתי בארצות רחוקות, כי עיר ואֵם היא לכל קהלות ישראל, אשר במצרים וארם עד ארץ פפיליא וקיליקיא ויתר ארצות אזיא, בתין, ולב ממלכת פונטוס, ובכל ארצות יון ומקדון, ובאי כפתור וכרתי, ובכל המדינות אשר מעבר לנהר פרת, ובארץ בבל, ובכל הארצות הרחוקות ממנה ובארצות אפריקא עד לוב” 445). והקהלות הרבות והרחוקות ההן, לא היו אברים מקוצצים ומפוזרים, כי כלן היו לבשר אחד, בהיות להן ראש אחד ולב אחד, הלא הן ירושלם ומקדשה והסנהדרין אשר בתוכה. ותרומת השקלים אשר שלחו שמה, והמונים המונים באי מועד אשר עלו אליה, ויאספו מרוחה בחפניהם, וישובו לדרכם, ויאצלו ממנה על יושבי מקומותם, היה הדם הנוזל ונובע והולך ושב, מקצות הגוף הגדול הנטוש על פני כל הארץ אל לבו, וממקור החיים הזה אל כל קצות תוצאותיו. וירבו מאד בני ישראל היושבים במצרים ויהי מספרם אלף אלפי נפשות 446), גם בארצות ארם, ובאנטוכיא עירן הגדולה, רבו ויעצמו במאד מאד, כי טובה היתה ארם בעיניהם, בהיותה קרובה אל ארץ אבותיהם. וכל המלכים, לבד מאנטיוכוס אפיפן, אהֵבום ויכבדום ויזכוּם בזכות אזרח. והמלכים אשר קמו תחת אפיפן, השיבו להם את כלי הקדש, אשר גזל מהם המלך הזה, מן המקדש ואשר עשו החשמונים אחרים תחתם, ויפארו בכלי החמדה האלה את בתי כנסיותיהם הנאדרים 447) מאד. וגם הקדוש, אשר קדשו גדולי ישראל להרים מתבואתה את התרומה והמעשר מהיות אדמתה “כבוש דוד” 448) הועיל הרבה לתת את חן הארץ הזאת בעיני אבותינו. ובעיר רומי היו בני ישראל לקהלה גדולה מאד, עד כי בחרות אף קלוד בה, על משיח שקר, אשר קם בתוכם וַיַדַח רבים מהם אחריו, ויאמר לגרשם, ירא את מספרם ואת כחם ויחדל מהם ולא הגלה אותם 449 ).
אך מספר בני ישראל, היושבים במצרים ובארם ובערי יון ורומי, לא השיג בגדלו, אף כי רב היה גם הוא את מספר אחיהם היושבים בבבל ובארצות הפרתים 450). בבבל היו מדינות, אשר הם היו כמעט כל יושביהן ובשתי הערים הגדולות והבצורות הלא הן נהרדעא ונציבין 451), אשר נהר פרס סובב אותן, החזיקו בני ישראל, וישימו אותן לערי מעוּזם, ויאצרו שם את השקלים, אשר הרימו לעבודת הקדש, ואת כל הקדשים אשר יקדישו, ומשם יוליכום ירושלמה אלפי אנשים חגורים בכל כלי מלחמה, מפחד השודדים המשוטטים בדרך הרחוקה ההיא.
ובנהרדעא היו שני אחים נערים שכירים בבית אורג ושמותם חזינַי וַחֲנילַי. יהי כי התבאשו עם אדוניהם, וישאם לבם ויצאו אל המקום אשר שם יחלק נהר פרת לשני פלגים, ויתבצרו שם. ויתלקט אליהם המון נערים בעלי אגרוף ויכבידו את ידם על הרועים ועל עוברי דרך, ויקחו מהם ביד חזקה את כל צרכיהם, ויכו אחור את חיל צבא הפרתים אשר הסיע נציב בבל לקראתם, ויניסום. כשמוע אַרטיבן מלך הפרתים את שמע גבורת שני האחים, נשא את פניהם, ושילח אליהם מלאכים ויקרא אותם לעירו ולהיכלו, ויכרות עמם ברית כי אמר בלבו: אם ישלחו האחשדרפנים רסן מפני, והיו אלה לי למעוז מפניהם. וילך חזיני וחנילי אחיו הלוך וחזוק. ולא ארכו הימים, וישא חנילי את עיניו אל אשת נציב בבל, ותדבק נפשו בה. ויהי כאשר נפל הנציב במלחמה, וידבר חנילי על לב אשתו ויקחה. ויראו אנשי הגדוד כי הביא האשה הנכריה את גלולי בית אבית, אל בית אדוניהם וירע בעיניהם מאד, ויוכיחו את דרכו על פניו בדברים נמרצים. וחזיני ראה כי חמת אנשיו הולכת וגדלה, וידבר גם הוא על לב אחיו לשלחה מעל פניו. ויחר אף האשה ותשם מות במאכל חזיני וימת ויסוב כל השלטון אל יד חנילי לבדו. וימלאהו לבו להתגרות בשר גדול משרי הפרתים, איש אשר מעודו לא עשה לו רעה, הלא הוא מתרדת חתן המלך. ויפשוט על נכסיו ויבז את שללם זהב ועבדים ומקנה לרוב וכאשר התאזר מתרדמת לצאת עליו למלחמה, קדם חנילי את פניו בליל ענן וחשך, ויפשוט עליו בטח ויגוף את מחנהו. ותחזק בת המלך את דברה עלמתרדת אישה לנקום את נקמת כבודו מידי חנילי ראש השודדים, וישמע אליה ויצא לקראתו בחיל ובפרשים, וחנילי נמהר הפעם לצאת מבין אגמי המים אשר שם שת את משכנו, ויסע לקראת איש מלחמתו. ויהי בדרך ויצמא כל העם אשר ברגליו וייעף מאד, אז עלתה יד מתרדת על חנילי, ויך באנשיו מכה רבה, ושרידי גדודיו נסו על נפשם אך בכל זאת לא לקח חנילי מוסר, ויחזק באנשים הרקים והפוחזים אשר התלקטו אליו, אף כי נופלים בגבורתם מן הגדודים הראשונים, ויפשוט על הכפרים ויבז אותן. וישלחו יושבי הכפרים הרבים, מלאכים אל קהלת ישראל אשר בנהרדעא וידרשו מהם להסגיר בידם את חנילי ואנשיו. ותבצר מאנשי נהרדעא לעשות את חפץ אנשי הכפרים, בהיות ידם רפה לצאת למלחמה על חנילי החזק מהם. ויאותו להם רק לדבר הזה, לשלוח מלכי שלום לחנילי לחלות פניו, להסיר את ידו מעליהם. אך עד כה ועד כה מצאה יד אויביו לרגל את המקום, אשר חנה שם חנילי, ויתחרשו ויפשטו בטח בנפול תרדמה עליו ועל אנשיו. ויכו את כל המחנה לפי חרב, וגם את חנילי המיתו. ויאבד כל זכר לחנילי ולאנשיו אשר החרידו את כל הארץ ימים רבים. אז לקחו אנשי בבל את נקמתם מבני ישראל עם חנילי, ויפשטו עליהם ויפילו בם חללים. ויראו בני ישראל שוכני המקומות ההם כי רבו צריהם ויצאו משם וילכו עירה סֵלֵקאָ 452) אשר בארם וישבו שם לבטח. ויהי מקץ חמש שנים ותפרץ מגפה בבבל, וירבו בני ישראל לצאת משם ולבא לסוריא. ויראו הארמים כי מספר בני ישראל היושבים בעיר הזאת הולך ורב, ויטו את לבם לשית ידם עמם, ולהיות זרוע להם מפני היונים אשר גברו עליהם בעיר הזאת. ויראו היונים כי מטו לפני הארמים, אחרי התחברו אל בני ישראל, ויתרפסו ויחליקו לשון לאנשי ריבם, ויכרתו עמם ברית שלום. ויהי כטוב לבם ויקומו יחד על בני ישראל ויעשו בם הרג ואבדן ויפלו בהם כחמשים אלף איש וינוסו שרידיהם על עקבם בבלה. אך גם שם לא מצאו מנוס כי עברת עם הארץ היתה שמורה להם עוד על דבר חנילי. ויפתחו אחיהם אנשי נהרדער ונציבין את שעריהם ויאספום וישבו עם לבטח, כי הערים בצורות ויושביהן אנשי חיל למלחמה 453) וגם בארץ מדי ובסביבותיה נאחזו בני ישראל 454) וקרוב הוא כי גם בארמניא אשר שם מלכו צאצאי אלכסנדר אשר ילד מרים להורדוס 455) היה יד ושם לישראל.
ומכל עמי הארצות האלה לא היה גוי אחד אשר אהב את ישראל וגם בארצם, בארץ מולדתם, עצמו אויביהם. לאשקלונים היתה איבת עולם על כל שכניהם בני ישראל יושבי ארץ קדש 456). והשנאה אשר שנאו אנשי צר את אבותינו רבתה משנאת כל עמי כנען אליהם 457). אך אנשי ריב לתורת ישראל בדעת ובחשבון היו היונים, בהיות כל דרכיהם שונות מדרכי העם הזה, ורחוקות מהן כרחוק מזרח ממערב. העם היוני אשר בכל חכמתו, אחרי עיניו הלך לבו, נלאה לעמוד על אפי האומה ההיא, השונה מכל עם בדתה ובחוּקותיה. יש אשר החליטו כי בני ישראל כופרים הם, אחרי כי מקדשם רֵק מכל פסל וכל תמונה, כי אֵל בלי צלם ודמות לא כלכלה רוחם 458). ויש אשר הדבר הזה הנפלא בעיניהם מאד, המריץ רבים מהם לבדות מלבם דבה נבלה מאד, כי גם ישראל יעריצו במסתרים תמונה והתמונה הזאת היא תבנית ראש חמור 459). וגם האנשים אשר לא שמו את אבותינו לכופרים, או לעובדי פסל נבזה, הוציאו עליהם משפט, כי עם קשה ערף הוא 460). עד כי אחד מגדולי הסופרים הגוים החליט עליהם לאמר לכל הקדוש לנו יאמרו טמא ואת אשר נבזה בעינינו ישמרו המה 461). כי לא נשא אותם לבם לתכן רוח העם, אשר על כבוד תורתו ונביאיו יתן את שאֵרו למורטים את עצמותיו למפצחים ואת נפשו להורגים 462). גם מכשירי תורת ישראל הלא הם המצות נפלאו מהם, ותבצר מאנשי יון להבין איככה ינזר גוי כלו מאכול חלב ודם או בשר החיה והבהמה, אשר אסרה תורת משה, ועל כלם בשר החזיר אשר ערב מאד לחיך בני יון ורומי. ותשגב מהם גם השבת אשר ישבתו בני ישראל ביום השביעי, ויתמהו על החוּקה הרוממה הזאת, אשר כיום לא ידעו עמי ארופה, איך יכון עולם בלעדיה, ויערכו לה איש איש דמות כעולה על רוחו, יש אשר החזיקו כי היום ההוא יום צום הוא 463) ויתלוצצו על עם אשר יענה את נפשו מדי שבת בשבתו ויש אשר הרחיבו פיהם וילעגו לאבותינו החושכים את כספם ומכלכלים את דבריהם במשפט למען הטיב את לבם ביום השבת 464 ).
ודת ישראל השונה מכל עם, היתה למורת רוח לגויי הקדם, באשר שגבה מהם, ותגבה על דתותיהם כגבוה שמים מעל הארץ. תחת אשר דתות כל העמים שחרו את הזמה ואת השכרון וכל תועבה אשר תקוץ בה הנפש אשר לא הטמאָה, ותאֵרנה את פניהן גם אל הגאוה אל הבצע ואל הדמים; ותורת יון בחיר כל העמים לא נעלה על תורת כל גויי הארצות בדבר הזה אף כמלא שערה דקה – הדריכה תורת ישראל את עמה להנזר מכל תועבת זמה, ולבלתי זנות איש אחרי לבבו ואחרי עיניו ולחשוך ידו מכל עוֹשק ולהתהלך עם כל איש בתום וענוה. והדבר הזה נתן את פריו, כי מאסו בני ישראל ויתעבו גם את תענוּגות בני יון, אשר מלאו פחזות ועגבים, וישקצו את תענוגות בני רומי ואת קרקסיותיהם 465) אשר מלאו אכזריות ודמים, ולא באו בסוד משחקיהם. אולם לוא היה לב הגוי האחד הזה רק פונה מעם משא נפשם, ותלונתו לא יצאה מקיר עדתם חוצה, כי עתה לא היתה מנת חלק אבותינו מיד ההוללים ההם בלתי אם לעג תפל ולצון סר טעם; כי עתה הוציאו הפוחזים את רוחם עליהם על אשר תגעל נפשם בשקוציהם ובתעלוליהם, ויתנום לאנשים אשר טפש לבם, או לאויבי אדם, על שנאתם את חטאת האדם. אך הבזיון הזה נהפך עד מהרה לשנאת מות בראות היונים והרומים, כי רבים מקרב אחיהם עצמם ובשרם החלו לשאת את עיניהם ואת נפשם בכבוד ואהבה אל תורת ישראל עם עברתם, בהתבוננם, מה נעלו בני העם הזה, אשר לצדקה וחסד גברו, ורוחם נדיבה, ורחמיהם רבים לאחיהם העניים 466), על הליכות היונים ויתר עמי הקדם אשר איש איש מהם פונה לבצעו ולתשוקתו מקצהו; ובהתבוננם עוד, מה רבה טהרת דעת אלהים בישראל, אשר לרומה אין חקר, על הדעת ההיא המלאה הבלים ותהפכות, נבלה ותועבה, בקרב בני יון. ויד רומי, אשר קרבה בחרב גאתה, אחת אל אחת אל מקום אחד, את דרכי כל העמים שבויי חרבה השונים והרחוקים, עד כי לאט לאט מצא מין את מינו, ויתערבו גם בדרכי יון ורומי, ולא היה עוד כל שקץ וכל תבל, אשר לא התגאלו בהם יון ורומי; היד הגדולה ההיא, הוסיפה עוד גם היא, להסיר מאחרי תרבות יון ורומי, את כל איש טהר-לב ותוסף להגביה את לב עם ישראל בראותו מה רם היא על עם רם עינים, על עם יון, גם בתורתו הקדושה והטהורה גם בדרכו עם אלהים ועם אנשים, גם בהליכותיו עם נפשו בסתר אהלו.
והמעט מישראל כי יום יום הוסיף לדעת את ערכו, וכי לב רבים מבחירי בני העמים הוסיף יום יום לדבקה בו למראה תועבות היונים, החלו בני יהודה יושבי ארץ מצרים, להפיץ ספרים בשפת יון, אשר נתנו את תורת ישראל ואת מולדתו לחן ולכבוד. יש אשר הוציאו ספרים, אשר על תעתועי העמים לא דברו מאומה, וישימו את כל לבם להודיע את רוממות דת ישראל לבדה, ככל אשר עשה אחד מסופרי ישראל, אשר כתב ספר בשפת יון על דבר תרגום התורה במצות תלמי פילדלפוס ויקרא עליה את שם אַריסטיה אחד משרי המלך ההוא אשר אותו שלח אדוניו ירושלמה. בספר ההוא שוה הוד והדר, גם על עם בני ישראל, גם על תורתו. ויתן בפי המלך תלמי דברי כבוד לתורה אשר את שמע כבודה שמעו אזניו, ואשר בגללה הגדיל את חסדו עד מאד לעם תופשי התורה הזאת, ויוצא הון עתק להטיב עמם. ובדברו על התרגום ההוא, אשר על אודותיו כתב מלך מצרים וישלח מלאכים, לאלעזר הכהן הגדול ירושלמה ומתנות בידם למקדשה, למען ישלח לו הכהן מחמי עמו, מצא לו הסופר ידים לדבר נכבדות על צדקת הכהן הגדול ההוא, ועל כל אחיו הכהנים ועל הדרת הקדש אשר בבית ה‘, על תפארת ירושלם, ומשגב חומותיה, ועל יפי ארץ ישראל, חלבה וטובה, ועל עזוז העם החרוץ היושב עליה, וכשרון מעשהו ותבונות כפיו בעבודת האדמה. ועל הכל על חכמת חכמי עיר הקדש כי רבה היא מאד ועל רוח ה’ אשר תנוח עליהם. ויוסף עוד הסופר לתת מענה בפי אלעזר הכהן על שאלת אריסטיה על טעם כמה מצות אשר זרו לו, ויהיו רבים מדברי המענה ההיא מכלכלים בטעם הנוהג בדורות ההם באלכסנדריא אך נמצאו גם דברים נכוחים ואחד מהם כי אחד מטעמי אסר המאכלים הוא להזיר את גוי נוצר אמונים מכל טומאה אשר התמכרו אליה הגוים 467). הספר ההוא נגע רק בקצה כנף שקוצי יון אך לא הרבה עוד להציג את גלוליהם ערומים, עריה בשת, ולשום אותם לראוה, את הדבר ההוא עשו בנחת סופרים אַחרים, ברך החלו בקשה כלו. בראשונה שלחו יד אל אלילי הגוים הרחוקים, וישימו את בבל ואת עצביה לענין להם. ומראה בבל העתיקה עמד להם לשפוך על פרי עטם, רוח קדומים ולשוֹת אותו כמעשה סופרים קדמונים, בני דורות הנביאים וסופרי הקדש. ויבחרו בדניאל איש חמוּדות לשמו למלאך השלוח מאת ה‘, להפוך את שולי אלהי השקר על פניהם ולהראות לעמים ולמלכיהם את מערומיהם; כי הבל ותהו המה. כי היה היה דניאל איש מופת בישראל, ומלבד הזכרונות אשר אספו אנשי כנסת הגדולה על אודותיו בספרי הקדש, שמה אותו השמועה לשר צבא ה’, הרב את ריב הצניעות העלובה, מיד אנשי הזמה המתנקשים בנפשה 468) ואת ריב דעת אלהי אמת מיד אנשי השקר 469). ויכתבו סופרי ישראל באלכסנדריא מגלה יונית, המספרת, כי דבר כרש על לב דניאל, לעבוד את הבעל, אשר זה לו האות כי אל חי הוא, כי אוכל הוא מאפה שנים עשר כוֹר סלת וארבעים כבש וששה הין יין אשר יוּתּן לפניו יום יום בהיכלו, אשר יסגר חותם צר ואין איש בו, בלתי אם פסל הבעל לבדו. וישכל דניאל לשלוח אחד מעבדיו הנאמנים להתגנב בלט אל היכל הפסל ולזרות אפר על פני קרקע הבית. ויהי ממחרת ויקרא דניאל למלך לבא אל ההיכל, ויראה והנה עקבי רגלי אנשים ונשים וטף נראים באפר. ויבוּקש הדבר וימצא כי יש מבוא בסתר לכהני הבעל, והם ונשיהם ובניהם באים בו באשון לילה לאכול ולשתות את נחת שלחן אלהיהם והעם נתעה בשוא להאמין, כי הפסל הוא האוכל והשותה, אז נפקחו עיני כרש ויתוץ את הבעל ואת היכלו 470). ויכתבו עוד מגלה יונית ויעלו עליה שמועה המהלכת גם בארץ ישראל, כי גם את התנין הגדול מאד, אשר עבד נבוכדנאצר, ואשר דבר גם על לב דניאל לעבדו, השמיד דניאל בערמתו בהשליכו לפניו רקיקים אשר מלא אותם זפת וחלב ושער ויאכל אותם התנין ותבקע בטנו 471). אך שתי המגילות הקטנות האלה העשיות לתת לשחוק את האלהים האדירים, אשר לבבל, הנלכדים בערמת אנוש, לא תערוכנה את המגלה אשר הוציא אחד מסופרי הדורות ההם בשם “אגרת ירמיהו”. הסופר ההוא נותן את דברו בפי ירמיהו הנביא, הכותב דברי מוסר אל הגולה אשר בבבל ופתח דברי המגלה ותכונתה כדברי הספר אשר שלח הנביא ההוא אל ראשי הגולים ביד מלאכי צדקיהו 472). אך כל עצם דברי האגרת הזאת, הוא ערך דמות לעבודת האלילים השוממה והדוממה התפלה והנלעגת, לכהונתה המלאה צלמות ובלהות, ולתעתוּעי כהניה ולערמתם, לפחזותם ולנבלותם. דמות ערוכה בכל לעצבי הגוים כמגלה הזאת יקר למצוא, כי רב ערכה מאד בהיותה, גם מראָה מתכנת אשר מתוכה נקפה המפלצת המגואלה בכל פתוחיה, גם במקור נאמן לחוקרי קדמוניות עבודת אלילי הקדם. אולם גם סופר המגלה הזאת אף כי נשא את קולו ויקרא לכל הגויים לאמר:
עוֹד יָבֹא יוֹם וְרָאוּ כָל-הַגּוֹיִם וְכָל-מַלְכֵיהֶם, כִּי שֶׁקֶר נִסְכָּם,
מַעֲשֵׁה יְדֵי אָדָם וְכָל-רוּחַ אֱלֹהִים אֵין-בּוֹ 473
בכל זאת כסה את מחשבותיו, ולא הוציא את רוחו בלתי אם על בבל ועל עצביה 474) ככל אשר עשו בעלי מגלות הבעל והתנין. לא כן כלאו סופרים אחרים את רוחם, כי קם בם איש אשר שם דברו בפי שלמה מלך ישראל ובספרו “חכמת שלמה” 475) הרחיב את דברו, על כל אלהי הנכר מקציהם עד קציהם, על עובדיהם, על עורונם ואולתם וידבר משפטים עם הגוים על בלי שימם לב, להכיר את ה' אל אמת, אבי המשפט והצדקה, החסד והרחמים ויקרא
בְּכָל טוּב הָאָרֶץ אֶת-הַמֵּטִיב לֹא יַכִּירוּ
וּבְרוֹב פְעֻלּוֹתָיו אֶת הַפּוֹעֵל יְנַכֵּרוּ:
עַל-אֵשׁ וָרוּחַ, עַל סַעַר ותְקוּפַת הַמְּאוֹרוֹת,
עַל מַיִם אַדִּירים וְכוֹכְבֵי הָרָקִיעַ,
יאֹמְרוּ אֱלֹהִים הֵמָה הַמּוֹשְׁלִים בָּאָרֶץ 476
אִם עַל כֹּחָם וּגְבוּרָתָם תָּמָהוּ
אֵיכָכָה טָחָה עֵינָם מֵראוֹת כֹּחַ אֵל מְחוֹלְלָם 477
אֶל יְצוּרֵי תֵבֵל הִתְבּוֹנָנוּ וְאֶל יוֹצְרָם לֹא הִשׂכִּילוּ
אַך חִסְרֵי לֵב הֵם יַחַד וְכִסְלָם בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ
כִּי גַם לְמַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם אֵלִי אַתָּה יֹאמֵרוּ
וְלַזָהָב וְלַכֶּסֶף וּלְכָל מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב 478
לֹא יֵבוֹשׁוּ לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי גֹּלֶם, אֵין רוּחַ חַיִּים בּוֹ,
לְעֶצֶב נִדְמֶה יִזְעַק רְפָאֵנִי לַמֵּתֹ-הַחֲיֵינִי
לְאֵין-עֶזְרָתוֹ-בוֹ הוֹשִׁיעֵנִי, יְשַׁוֵּעַ
אֶל נְכֵה-רֶגֶל יֶעְתַּר הֵיטִיבָה צַעְדִי
וּלְלֹא כֹחַ חַזְקֵנִי יִקְרָא 479
הִנֵּה טוֹב הוּא מֵאלֹהָיו כִּי הוּא חַי וֵאלֹהָיו מֵת 480
מהבלי עבודת האלהים האחרים, פנה אל רשעת עובדיהם וככל אשר על דעת אלהי אמת המריץ את דברו הנעלה:
דַעְתְּךָ אֱלֹהִים דַּעַת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט וְדַעַת צִדְקָתְךָ שֹׁרֶשׁ אַל-מָוֶת481
כן חרץ את משפטו הנכון על כל תועבות הגוים כי תוצאות תורת אלהי הנכר הנה
וַתִּקְטַן בְעֵינֵיהֶם לִשְׁגּוֹת בְּדַעַת אֱלֹהִים וַיִשְׁתַּגְּעוּ לִקְרֹא טוֹב לָרָע 482
אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ בִצְדִיָּה יַהֲרוֹג וְאֶת אֵשֶׁת עֲמִיתוֹ, יְטַמֵּא בְזִמָּה
כָּל הַתּוֹעֵבוֹת אִתָּם יַחְדָּו תִמָּצאֶנָה דָּמִים וָעֹשֶׁק,
מִרְמָה וּמַעַל, בֶּגֶד וָחֹנֶף, הַכְאוֹת לֵב צַדִּיק
וְשִׁלּוּמַת רָעָה תַּחַת טוֹבָה, שֶׁקֶץ וּזְנוּנִים וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה 483
ומדוע זה דבקו יחד כל החטאות האלה בעמים ההם? על זה החרה החזיק את דבר משפטו
כִּי עֲבוֹדַת אֵל נֵכָר רֵאשִׁית הִיא לְכָל-רָע וְתַכְלִית כָּל-רָע 484
ולמען ערוֹת את העבודה הנכריה עד היסוד בה, עורר שוט גם על מלאכת המחשבת, אשר היתה למגן ולאומנת לה בחרשת-מעשיה. ובתפארת רום אנשים קרא הסופר האמיץ, נגדה נא לכל היונים המתהוללים ביפי חכמתם ובתבונת כפיהם
תַּעְתֻּעֵי חֳרָשִׁים וְהַבְלֵי הַצּוֹבְעִים לֹא יַתְעוּנוּ…
הַבֶּט-פֶּסל אֵין רוּחַ בּוֹ תַּאֲוַת כְּסִילִים הוּא 485
ויתלוצץ גם על החרש והחושב אשר
תְּהִילָּתוֹ בִמְלֶאכֶת שָוְא וּמַדּוּחִים יְבַקֵשׁ 486
ולא על האלילים הדוממים לבדם הוציא הסופר הנלבב הזה את כל רוחו, כי אם נטה ידו גם אל האלילים החיים המהלכים בימים ההם, אשר כתנין בבבל רב כחם לאכל ולבלע, הלא המה מושלי רומי, אשר קמו מימי אוקטפין והלאה 487) אשר נתנו לבם כלב אלהים ואשר קיוס קליגולה העלה את משא נפשם עד מרום קצו. וישכל הסופר להביא את האלילים החיים והמתים במאסרת אחת, ולמצא כי ראשית עבודת פסל מעשה ידי חרש בקהל רב חוללה רוח עריצי הקדם ואלה דבריו
אָב מִתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ אֲשֶׁר נֶאֱסַף בְּלֹא עִתּוֹ, עָשָׂה לוֹ אֶת צֶלֶם
דְּמוּתוֹ וַיִשְׁתַּחוּ לַצֶּלֶם מַחְמַד נַפְשׁוֹ 488) וַיִּזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר לְפָנָיו: וַיִּרְבּוּ
הַיָּמִים וְהַתּוֹעֵבָה הָיְתָה לְחוֹק וַיְצַוּוּ גַם הַמּוֹשְׁלִים לְהִשְׁתַּחֲוֹת לִפְסִילֵיהֶם:
וְהָרְחוֹקִים אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ לְהִשְּתַּחֲוֹת לַמּוֹשֵׁל הֵבִיאוּ תַבְנִיתוֹ מִמֶּרְחָק
לְכַבְּדוֹ מֵרָחוֹק וּמִקָּרוֹב 489
וככל אשר ברור היא, כי באחרית דבריו, היו תעתועי קיוס קליגולה לנגד עיניו, כן נכון הוא להחזיק, כי באמור הסופר כי בראשונה השתחוו רק לפסלי המתים, ואחרי כן החלו להשתחות גם לפסילי החיים, רמז אל שתי התקופות אשר היו בעבודת האלהים אשר עבדו הגוים את קסרי רומי: את אוקטפין אספו בסוד אלהי רומי אחרי מותו, וקיוס נתן לבו כלב אלהים ויצו את כל עמי ארצותיו לזבח לקטר לצלמי דמותו בימי חייו.
ואל האלילים החיים ההם, הלא הם קסרי רומי – ואולי חשב גם את המלך הורדוס עמהם. – שם בעל הספר את פניו ושם "שלמה, אשר קרא על ספרו היה עם פיו ויתמך את ידו, לדבר ולכתוב בטעם מלך חכם, יועץ ומוכיח למלכי ארץ ויען ויאמר
קְצִינֵי עַמִּים הַקְשִׁיבוּ כֻלכֶם אִם לְשֵׁבֶט מוֹשֵׁל תְאַוֶה נַפְשְׁכֶם
חָכְמָה אֱהָבוּ וְלָעַד תִּמְשֹׁלוּ 490
שֹׁפְטֵי אֶרֶץ אֶהֱבוּ צֶדֶק זִכְרוּ כִּי אַךְ טוֹב ה'
וְדִרְשׁוּ אוֹתוֹ בְּתָם-לֵבָב 491
ויערוך נגד פני העמים דמות החכמה כי רב ורחב גבולה מאד וכי עולם ומלאו תכיל בקרבה. אך מיטב פריה ומבחר כל מחמדיה הוא אהבת הצדק והמישרים
רֵאשִׁית חָכְמָה אַהֲבַת מוּסַר וְתוֹצְאוֹת מוּסַר אַהֲבַת חָסֶד 492
ותפלת שלמה אשר התפלל לה‘, כי יתן לו לב שומע לשפוט את עמו 493) היתה הרוח החיה במדברותיו אשר נשא הסופר הזה על דבר החכמה וממשלת העמים 494). ויהי כל הספר הזה, הכתוב מראשיתו בשפת יון, או אשר תרגם אליה משפת עבר לספר זכרון, מזכיר לכל עמי הקדם את עונותיהם ומעיר את רוחם לשוב מדרכיהם ולשאת עיניהם אל קדוש ישראל ואל מוסר תורת עמו הטהורה והרוממה, אך בכל היות יון ופחזותה, ורומי ומעשקותיה לנגד עיניו תמיד לא נשא בעל הספר הזה את שמותם על שפתיו; ולמען שים מפלט לנפשו, או לתורת פיו, להמלט ולהתחבא שם משוט לשון, קרא על ספרו, את שם שלמה אשר אלף שנה עברו בעת ההיא, מימי שבתו על כסאו בירושלם. לא כן עשה סופר אחר, אשר קם בישראל בדורות ההם. הוא כונן את חציו על יתר, לקלוע אל לב היונים, והרומים אל עצמם ובשרם, ובקול חוצב להבות אֵש הגיד להם פשעם וחטאתם כי עצמו מאד, ויחשף את כל שולי תרבותם על פניה ויגל את כל חרפתה. ולעומתה נשא על נס את תורת ישראל ואת הליכות עמה בקודש, אשר מכל עול ומכל תועבה ינערו את כפם, ויצג את ישוּרון למשול עמים. וידבר על לב העמים להנזר מטומאתם, ולהשליך את אליליהם ולדבקה בו, כי רק לו התקוה והאחרית. סגנון הספר הנכבד והנחמד הזה, אשר השכיל להשכין את יפי-יפת באהלי שם, לאמר לפחת את רוח תורת אלהי יעקב בשיר, אשר לשונו מראהו וטעמו, יוני כלו מכף רגל ועד ראש, יעיד על עושהו, כי היה איש יוני מגרי הצדק אשר רבו בדורות ההם, כי דרכי יון וכל מעלליהם, כל מערכי לבם ומשא נפשם נגולו כספר לפניו, עד כי כל פתוח דק כחוט השערה לא נעלם ממנו, וככל אשר רוחו היתה רוחש ישראל טהורה ומטוהרה, כן היה טעמו וסגנונו ומשכיות לבבו כליל יוני, אולם תחת אשר יתר הסופרים נתנו את דבריהם בפי מלך או בפי נביא וחוזה, מבני ישראל, ויכלכלו את דבריהם ברוח עמם, שם בעל הספר הזה את מוסרו בפי אחת הנביאות הקדמוניות אשר נמלטה משטף מי המבול ותהי לאשה לאחד משלשת בני נח ותתנבא כמשפט הצוֹפיות ברומי בימי קדמותה בדברים נמלצים לחך בני יון ורומי, ונכונים מאד על שפתותיהם. צוֹפיה כזאת נקרא בפי הרומים סִבִלה 495) ואת שפתי הסבלה ידובב הסופר היוני בשפת יון ובדרך מליצתה. ותחת דבר לשני העמים האלה, ליון ולרומי, חלקות, הרעים עליהם בקול פחדים, להשליך את שקוציהם מידיהם וליחד את לבם ליראה את ה’ אלהי אמת
בְּנֵי אִישׁ, בְּרוּאִים בִּדְמוּת מְחוֹלֶלְכֶם בְּצֶלֶם אֱלֹהַּ!
עַד מָה תִּתְעוּ תִּשְׁתָּעוּ וּתְפַגְּרוּ מִלֶּכֶת
בְּאֹרַח מִישׁוֹר, אַף צוּר בּוֹרְאֲכֶם לֹא תִזְכֹּרוּ?
הֵן אֵל נִשְׂגָּב שְׁמוֹ, מוֹשֵׁל לְבַדּוֹ מִשָּׁמָיִם
אֱלֹהֵי קֶדֶם הוּא, מִסְתַּתֵּר וְאֵין נִסְתָּר מֶנְהוּ
לֹא אִישׁ בַּמַעֲצָד עָשָׂהוּ, לֹא חֲרֹשֶׁת גֶּבֶר
יְצָדַתּוּ מְלֶאכֶת שֵׁן או זָהָב בַּמַקָּבֶת 496
וְאַתָּה בֶּן אֱנוֹשׁ בֶּן תְּמוּתָה נִפְתָּל וְנֶעֱקַשׁ דְּרָכַיִם
שׁוּבָה אֶל אֵל אַל תִּשְׁתָּע, כִּי תֹהוּ הָלָכְתָּ
הַעַל עַל מִזְבְּחוֹ פָּרִים וּבְכוֹרוֹת הָעֵדֶר
לִתְקוּפוֹת מוֹעֲדֵי שָׁנָה וּלְחַגִּים יִנְקֹפוּ
הִתְחַנֵּן אֶל חֵי הָעוֹלָם לְמַעַן יְרַחֲמֶך
כִּי הוּא אֵל וְאֵין בִּלְתּוֹ, אֶפֶס זוּלָתוֹ אֱלֹהַּ.
וּשְׁמָר תֹּם עַד מְאֹד וּלְבֶן-אָדָם אַל תַּעַשׂ כָּל עָוֶל
כִּי כֵן צִוָּה אֵל שַׁדַּי לִבְנֵי אֱנוֹשׁ בְּנֵי עֹנִי 497
ומלבד הדברים האלה הנאמרים לכל איש ולכל גוי ישים את פניו אל יון ההוללה לדעת את ה' ולהשיב את שבות עמו.
אוֹי לָךְ אֶרֶץ יָוָן, עַד אָן תָּרִימִי קָרֶן?
לְאֵל רַב חֶסֶד קִרְאִי, וְשִׂימִי עַל דַּרְכֵּךְ עָיִן
עַם אוֹבֵד בְּעָנְיוֹ מַהֲרִי אֶל עִירוֹ הָשִׁיבִי
מוֹצָאוֹ מֵאֶרֶץ קֹדֶשׁ לְאֵל הַשָּׁמָיִם.
מִנְעִי מִקְּרָב תְּשׁוּקָתֵךְ, מִשְּׁאוֹן רִיב בַּשָּׁעַר,
עִבְדִי אֶת אֵל נַעֲרָץ אָז יַפִּיל גַּם לָךְ חֶבֶל
לְעֵת קֵץ כָּל אֵלֶה וּלְיוֹם גְּמוּלוֹת לְאֵל רַב חָסֶד
יוֹם נָכוֹן לַיְשָׁרִים בָּאָדָם כִּדְבַר אֱלֹהַּ 498
ועל רומי על העם אשר
מִמְשָׁל רָב מָשְׁלוֹ, מַמְלָכוֹת יַרְגִּיז לְאֵין חֵקֶר 499
חזה חזות קשה כי קרוב יום אידו על
כִּי זָדוֹן בְּקִרְבָּם וּמְזִמּוֹת אָוֶן יִפְרֹצוּ 500
אוֹי לָךְ עִיר לַטִּינִים, טְמֵאַת הַשֵּׁם בָּאָרֶץ 501
שְׁבִי בָדָד בּוֹגֵדָה, אֶת מוֹקְדֵי שְׁאוֹל תֶּאֱרָחִי 502
לעומת כל גויי הקדם אשר גם בחיריהם יון ורומי לא זכו בעיניו מרוב תּעתעיהם וחטאותיהם יציג למשול עמים את ישראל בטוהר דעתו את האלהים
יֵשׁ עִיר בְּאַסְיָא, חוּצוֹתֶיהָ רַחֲבֵי יָדָיִם
בְּחִירֵי הַיְשָׁרִים בָּאָדָם מִשָּׁם יָצָאוּ
נִשְׂגְּבוּ מַעֲשֵׁיהֶם וּתְבוּנָה הָגוּת לִבָּמוֹ
לֹא יְחִתֵּם שֶׁמֶשׁ מִתְהַלֵּךְ עַל חוּג שָמָיִם
אוֹתוֹת יָרֵחַ אוֹ גְדוֹלוֹת שׂוּמוֹת בָּאָרֶץ.
אוּלָם הֵם רוֹדְפֵי צֶדֶק מֵישָׁרִים אָהָבוּ 503
ומחזה מול מחזה יראו בחזון המשורר מעבר מזה השקר אשר נחלו להם כל הגוים וגם יון ורומי בתוכם והתועבות אשר התעיבו והחמס והדמים אשר נגאלו בהם ידיהם, ומעבר מזה היראה הטהורה והצרופה אשר ירא ישראל את אלהיו והנזרו מכל שמץ דבר טומאה ונקיון כפיו מכל עשק.
וישא משלו על העמים אשר בימים ההם ויאמר:
וְאַתֶּם מִבְּלִי כַּבֵּד וִירֹא אֵל שָׁוְא תִּרְדֹפוּ
כִּי נְחָשִׁים תְּכַבֵּדוּ תִזְבְּחוּ לֶחָתוּל וָשָׁקֶץ
לֶאֱלִילִים פְּסִילֵי אֶבֶן, מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹת גָבֶר 504
………………………
וּכְבוֹד אֵל שַׁדַּי נָתְנוּ לַהֶבֶל וָתֹהוּ
לַעֲצַבִּים עִצְבוּ אֶצְבְּעוֹת אִישׁ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ 505
לא כן בני ישראל:
עַם קֹדֶשׁ יִרְאֵי אֱלֹהַ 506
כִּי חָנַן רַק אוֹתָם אֱלוֹהַ הַשְׂכֵּל וָדָעַת
וֶאֱמוּנָה וּמַחְשְׁבוֹת הַשְׂכֵּל שָׂם בְּלִבָּמוֹ
לֹא יִשְׁעוּ לַחֲרֹשֶׁת יַד-אִישׁ תַּעְתֻּעֵי הָבֶל
וֶאֱלִילֵי נְחוּשָׁה צַלְמֵי שֵׁן זָהָב וָכָסֶף
עֲצַבֵּי עֵץ וָאֶבֶן פְּסִלִּים אֵין רוּחַ בָּמוֹ
תַּבְנִית חַיּוֹת מֵחֹמֶר, בַּשָּׁשַׁר נִמְשָׁחוּ
הַבְלֵי שָׁוְא וּמַדּוּחִים אֵלֶּה לֹא יְכַבֵּדוּ
כִּי אַך לְאֵל מָרוֹם לַבְּקָרִים מַשׁאַת כַּפֵּמוֹ
וּבְמַיִם יְדֵיהֶם בְּקוּמָם מֵעַרְשָׂם יִרְחָצוּ
לַאֲדוֹן כָּל ישְּתַּחֲווּ לָאֵל שַׁדַּי בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ 507
ואת כל שוט לשונו עורר המשורר הזה על חטאת זמת הגוים בדורות ההם ויקרא במר רוחו
אֵין שׁוֹמֵר אֱמוּנִים, אַלְמָנוֹת וּבְעוּלוֹת בָּעַל
נוֹתְנוֹת בְּעַד בֶּצַע דוֹדֵיהֶן לַזָר בַּסָּתֶר
וּגְבָרִים יִבְזוּ לְחֻקּוֹת הַחַיִּים בָּאָרֶץ 508
ובעיר רומא וארצה
גְּבָרִים יִתְּנוּ בִגְבָרִים שְׁכָבְתָּם בְּזִמַּת תֶּבֶל
וּנְעָרִים בְּבָּתֵּי הַקְדֵשִׁים לְטָמְאָה יָכִינוּ 509
כֵן יַעֲשׂוּ בְּנֵי צֹר וּמִצְרַיִם וְרוֹמָה יָחַד
וּבְנֵי אֶרֶץ יָוָן הָרְחָבָה וְעַמִּים לְאֵין חֵקֶר
בְּנֵי עֵילָם וְגַלַּתִּי עִם כָּל שְׁכֵנֵי הַקֶּדֶם 510
ובני ישראל הם הגוי האחד אשר טהרת ביתם תקדש בעיניהם.
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו יִירָאוּ וּמְאֹד יוֹקִירוּ
שׁוֹמְרֵי מִטָּתָם מֵחַלְלָהּ בְּזִמָּה וָתָבֶל 511
אך יקר הוא לדור אחרון להבדיל בין הליכות, אשר התהלכו איש עם אחיו ואיש עם רעהו בקרב ישראל ובקרב כל העמים אשר היו בימים ההם. על הגויים שפך המשורר את חמתו לאמר:
הוֹי דּוֹר אוֹרְבֵי דָּם, מְתֵי אָוֶן וּבְנֵי בְּלִיָּעַל
חוֹרְשֵׁי רָע, בִּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת מִרְמָה יַצְמִידוּ
מְנָאֲפִים כֻּלְכֶם, עוֹבְדֵי פֶסֶל וּפוֹעֲלֵי אָוֶן
בְּלִבְּכֶם תָּלִין הַזַּת זָדוֹן זִמַּת אִוֶלֶת.
חַבְרֵי מְרַצְחִים כֻּלְכֶם זֵדִים לֹא יָדְעוּ בֹּשֶׁת
אִישׁ עָשִׁיר רַב נְכָסִים לֹא יָחֹן פְּנֵי רֵעֵהוּ
כִּי לִבָּם מָלֵא אַךְ רָע אַכְזָרִיוּת וָהָבֶל 512
לא כן בני ישראל גוי צדיק, כי הם
שָׂנְאוּ מַעֲשַׁקּוֹת, בֶּצַע שַׁלְמוֹנִים יְתָעֵבוּ
מְעוֹרְרֵי בָאָדָם מָדוֹן, אֲבִי צוּקָה וָחָסֶר
בֶּעָרִים בַּכְּפָרִים לָמוֹ אַךְ אֵיפַת צֶדֶק,
וּמְאוּמָה לֹא יִגְנֹב אִישׁ מֵרֵעֵהוּ לָיְלָה.
עֵדֶר פָּרִים וּכְבָשִׁים בְּגָזֵל לֹא יִנְהָגוּ
וּגְבוּל נַחֲלַת שְׁכֵנוֹ לֹא תַסִּיג יַד רֵעֵהוּ,
עָשִׁיר לֹא יוֹנֶה אֶת אִישּ אֶבְיוֹן לַאֲדִיב נָפֶשׁ,
גַּם לֵב אַלְמָנוֹת לֹא יוֹנֶה אַךְ יָחִישׁ עֵזֶר
לְכָל מַר נֶפֶשׁ בַּחִטִּים בַּיַּיִן וָשָׁמֶן,
וְאִישׁ רְכוּשׁ נִמְצָא מְאֹד בָּעָם עֶזְרָה בַּצָּרָתָה
מִקְצִירוֹ יוֹתִיר לַדָּל וּרְעֵבִים יַשְׂבִּיעַ.
כְּמִצְוַת אֵל שַׁדַּי מִדְבָרוֹ לֹא יַפִּיל אָרְצָה
כִּי מַתַּת אֵל הָאָרֶץ לְכָל הָאָדָם יָחַד 513
ולמראה צדקת ישראל ורשעת גויי הצדק נשא דעו למרחוק, וישא את נפשו אל היום אשר ישיב ה' את שבות עמו ואת שבות כל גויי הארץ יחד וידעו כלם את ה' לטוב להם כל ימי עולם.
בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְקָם עַם קֹדֶשׁ יִרְאֵי אֱלוֹהַ
שׁוֹמְרֵי עֲצַת אֵל לִדְבַר קָדְשׁוֹ אָזְנָם יַקְשִׁיבוּ…
וּבְצֶדֶק יָלִין בָּם וּבְדַת אֵל זוּ יָרָשׁוּ
בְּעָרִים טוֹבוֹת יֵשֵּׁבוּ עַל כָּרִים בְּנֵי שָׁמֶן
וִינַשְׂאֵם אֵל חַי וּנְתָנָם לִנְבִיאֵי קֹדֶשׁ
לִמְשׂוֹש כָּל הָאָדָם וּלְאוֹר עַמִּים כֻּלָּהֵם 514
ואז כל העמים
לְמֶלֶך אֵל חַי יִשְׁתַּחֲווּ, לַאֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ,
וּפְסִילים עָשׂוּ יָדֵימוֹ, אֶל אֵשׁ יַשְׁלִיכוּ
אָז יָשִׁיב אֵל לִבְנֵי אֱנוֹשׁ רָב-גִּיל וּשְׂשׂוֹן יֶשׁעַ 515
ויוסף עוד שאת משלו ויאמר:
עוֹד יָקִים אֱלוֹהַ מַמְלָכָה לְעוֹלָם נִצֶּבֶת
לִבְנֵי אָדָם בְּגַלּוֹתוֹ לִירֵאָיו סוֹדֵהוּ
לָמוֹ יִפְתַּח כִּדְבָרוֹ שַׁעֲרֵי צֶדֶק סֶלָה,
כָּל טוּב אֶרֶץ וְתֵבֵל, שׂבַע כָּל שִׂמְחַת נָפֶשׁ
גַּם רוּחַ הַשְׂכֵּל וְדַעַת וּנְעִימוֹת נֵצַח.
מִקְצוֹת הָאָרֶץ מִנְחָה וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ
אֶל בֵּית יוֹצֵר הַכֹּל נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ.
בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יִהְיֶה עוֹד לִדְרוֹשׁ בָּיִת,
בִּלְתִּי אִם בֵּית אֵל שַׁדַּי לִירֵיאָיו לְתִפְאָרֶת 516
וְשִבְּרוּ נְבִיאֵי אֵל-שַׁדַּי קֶשֶׁת וָחֶרֶב
כִּי מוֹשְׁלֵי צֶדֶק הֵמָּה מֵישָׁרִים יִשְׁפֹּטוּ 517
ובכל ההוד וההדר, אשר שוו סופרי ישראל יושבי אלכסנדריא, על דת אלהי אבותיהם ויראו לעמים ולשרים את יפיה, היו רק מגידי כבודה בגוים. אולם קצרה ידם לבצר עזה מבית, כי תכון לדור דור כסלע בלב ימים, ותשחק להמון הגלים הזוֹעפים הסוערים להרעישה ממקומה. כי לא התלכדו יחד אנשי קהלת אלכסנדריא בדברי הדת והאומה, ככל אשר התלכדו ויהיו לאחדים אחיהם יושבי ארץ ישראל 518). כי פרי קציר הכלאים, אשר זרעו את תורת ישראל ואת חכמת יון במפלת יד אחת, העלה בפיהם שני טעמים המבטלים זה את זה. התרבות היונית, אשר התהוללה מאד בדורות ההם, אצלה גם על רבים מהם מפחזותה, אשר נראתה גם בעבודתם את האלהים 519) גם בטהרת קדשי ביתם 520). גם בדרכי חייהם לא היתה דעתם נקיה, כאחיהם בני ארץ ישראל, יאכלו וישתו מכל הבא בידם 521). ומי פתח את מוסרות מוסר תורת ישראל בקרב יושבי אלכסנדריא? הלא הם דרכם, אשר הלכו בה חכמי הקהלות האלה. להפוך את כל התורה כלה, את חקותיה ואת צלמי הנפשות המחוקים בתוכה, להמון רמזים 522), על כן קלו בעיני רבים מנופי המצות. ומרואת הנפשות הטהורות, אשר הקימה התורה והנביאים לאותות ולמופתים בישראל ללכת בדרכיהן, וגם מראות הנפשות אשר העבירה התורה על פני קהל עמה לאות ולמשלים, לבלתי עשות כמעשיהן, כל המראות האלה כהו ותחלופנה מנגד עיניהם. ומחשבת חכמי אלכסנדריא לא היתה לרעה כי אם לטובה, לתת את חן התורה בעיני היונים וכל הגוים. ובהיות בעיניהם החכמה היונית מבחר כל חכמת אנוש, היתה כל מגמת פניהם, לשום את כל חכמי העם הזה לתלמידים למשה רבנו, אשר ממנו למדו כל חכמתם. ולמען מצוא בתורה וביתר כתבי הקדש, מענה לכל שאלה, אשר ישאלם משכיל יוני, שמו את פניהם אל הרמז, לאמר לפתרונים, אשר דבר אין להם עם הכתוב ועם עצם משמעו, בלתי אם צל דמיון דק מאד. ולוא בקשו רמזים רק בשמות האלהים בתורת מלאכת המשכן ומדת ארכו ורחבו ותבנית כליו ובתבנית לחם הפנים ובמעשה בגדי הכהונה 523), כי עתה אמרנו כי טבע הענין הזה הנפלא מדעת אנוש, מלא את ידיהם לדבר הזה. אך מה נענה אם גם על דברים, אשר עין כל איש תראה, כי לפשטם נאמרו ונכחים הם לכל מבין חפאו דברים יתרים ללא צרך: מצות בכּוּרי בן השנואה הבכור על פני בן האהובה 524) מוסר הוא לבכר את יצר הטובה השנוא בעיני מרבית העם, על פני יצר הרע, אשר כל נפש תחמדהו 525). הגר היא המנוחה, אשר ימצא איש באחוזתו ובקנינו 526); הקנינים כלם שנתן אברהם ליצחק לפני מותו 527) הם דרכי צדקתו 528); יעקב יאָמר לכל איש פועל צדק 529), מצרים היא הגויה המלאה תאוה 530) ; פרעה הוא האיש הפורע את עצת ה' הטובה 531), המן שירד מן השמים הוא הנבואה 532), כנען הוא החכמה המתמוטטת 533), לוי הוא החכמה החשה לה מפלט אל האלהים 534), הפתרונים הקלים הרעועים האלה, אשר אין כל מעמד להם בדברי תורת משה, הסבו את לב רבים מבני ישראל יושבי מצרים, מאחרי חקי התורה והמצוה היצוקים ומוצקים, ויטו אותם אחרי שגיונות סרי טעם, אשר לא ימלאו את הנפש ולא יוסיפו כח ללב. וישפיקו במוסר הבלים קלוש וקפוי מאד, ויוציא מפניו את מעשה המצוה ואת המוסר הישראלי המלא עז ותושיה.
בפני הפחזנות הזאת התיצב בכל עז, הגדול בכל חכמי קהלת אלכסנדריא, האיש החכם והצדיק פילון. אף כי גם נפשו דבקה מאד בדרך הזאת, ויהי לאחד מראשי בעלי הרמזים, אך לבו היה כביר כח, ועינוֹ היתה חדה לדעת ולהכיר, כי מעשה המצוה הוא יסוד כל התורה כולה. ויקרא לריב על האנשים, אשר החלו להקל במצות השבת המועדים והמילה, אחרי התברכם בלבבם לדעת את רמזיהן, ויוצא משפט, כי רק בעשות האדם את המצוה, אז תֵרצה הדעת את רמזיה 535). זולת הרמזים אשר הרבה להוציא אף הוא מן הכתובים, היתה לו שטה שלמה בכלכלת תורת ישראל. החכם הזה הכיר, כי התורה חטיבה אחת היא בעולם, ועל כן קרא ריב על כל דרכי העמים והכתות ודרכי התרבות הנכריה, אשר יורו את ההפך מדבריה. ומלבד המצרים, אשר בזה מאד בשומם את האדמה לאלהים 536), שם ללעג ולקלס את תורת אלהי יון ואת דבריהם על סדר הבריאה 537). ויבחן היטב את ערך תורות עמי הקדם מה רפו ומה קלו ומה רחקו מטבע האדם ומצרכי לבו ורוחו 538). וככל אשר לא זכו דתות העמים, כן לא ישרה בעיניו חמדת תרבות בני יון, הלא היא ספרתו, באשר היא בוחרת להפיץ דברי עגבים ומהתלות ומונעת מן העם דברי חפץ מוסר ומישרים 539). ותהי לו מלחמה מפנים ומאחרו גם בשומרי הבלי שוא, אשר יאמינו בקוסמים ובמכשפים 540) גם באנשים אשר אין רוח בם אשר דבקו בתורת החומר הגסה והעכורה ויקרא: “איך ידעו דעת אלהים אנשים, אשר גם את דעת נפשם לא ידעו” 541). ואת כל רוחו הוציא על עובדי האלילים העובדים את היצור ומן היוצר העלימו עיניהם, ורוחו נלאתה לתכן את רוח העמים אשר טחה עינם מראות, כי היקום רק עבד אלם הוא ואותו יבערו ויכסלו לעבוד עבודת אלהים 542), מבלי התבונן, כי קצרה יד היקום הגדול הזה, לשנות אף דבר אחד מתפקידיו 543 ).
והחכם הזה, אשר עינו החדה בחנה כל סלף וכל נלוז בתורות בני הנכר, דבק בכל לב ובכל נפש בתורת משה ובדברי הנביאים ובתורת הסופרים, אשר קמו מימי עזרא והלאה 544), עד כי דבר משפטים במתחכמים אשר כחשו בנפלאות. כי הנפלאות היו בעיניו כלי חפץ ביד ה‘, לפקוח עיני עמו בחירו, להכיר את גדלו ואת ידו החזקה ואת הבלי אלהי הנכר, כי תהו המה ויאמר: "העם אשר המטיר לו ה’ לחם מן השמים, לא יטהו עוד לבבו לשום לו את נילוס יאור מצרים לאלהים" 545). ויבדל בין תורת משה ובין החקים, אשר נתנו חוקקי חכמי כל העמים בארצותם לגוייהם, כי חקי כל העמים יסודתם בפקודת מחוקק עריץ, או בגבול ממשלתם אשר עיר בצורה לה למרכז, לא כן תורת משה, כי היא מלמדת את האדם לאהבה את חקותיה ואיננה זוקקת אותן למקום קבוע 546). חקות תורת משה וחקות השמים והארץ, שניהם חקי אליהם המה, על כן טבע אחד לשניהם 547), כח עולמים כחה וימיה עדי עד, ומצותיה תטהרנה מכל טֹהר, ואין קץ לטובן ולערכן ולרוב רחמיהן ולעצמת נעימותיהן 548). רבים מדברי החזיונות, אשר חזה משה איש האלהים נמאנו ויבאו כתומם ודבר לא נפל מהם, ורבים מחזיונותיו עוד יאָמנו ויאתיו 549). כי תורת משה תורה דעת אלהים צרופה וכרבות טהר הדעת הזאת בקרב העמים, כן יעצמו וכן יחזקו 550). כי תעודת תורת ה' הוא, להיות אור לגוים, ועל כן גם בהתפלאו על יד עם קדש כי מטה בימיו, סמוך היה לבו ובטוח, כי כמעט תרום קרן ישראל ובאו כל הגוים והחזיקו בתורתו 551), ועל כן יקר ערך התורה הזאת מאד. ואף כי דעת תולדות השמים והארץ ודעת רוח האדם תפארת היא לבית אהרן ולבין ישראל כלו 552), ונאוה לכל חכם לב להגות בספרי חכמי עם ועם ולשמוע מפיהם דברי הימים ותולדות העמים בימי הקדם, בכל זאת בהגיה אור ה' על רוח האדם, יש לו לצמצם ולהצר את גבול כל אלה למען הרחב מקום לדעת ה' 553). ואין אדם בישראל אשר יהיה פטור מתלמוד תורה, כי על כן דברה תורה ותצו את מצותיה בלשון יחיד, למען יחד את דבריה לכל יחיד 554). וכל האיש אשר ינצור את נפשו, לפקוד אותה בעבודת אלהים, הוא המחיה אותה, כי ככל אשר יהיה הלחם למזון לבשר איש, כן תהיה העבודה למחיה לרוחו ולנפשו 555). וכאשר תחזק רוח האדם בקרבו, כן תחזק בלבו הדעת את אלהיו, כי רק השוכח את נפשו ומתעלם ממנה, הוא ישכח את יוצרה 556). והצדיק המכון את לבו לכונן את דרכו על פי התורה, עולם מלא וכליל היא בפרטו 557). אולם אז ירום ערך איש ואז יכונו דרכיו לפני ה‘, בעשותו את המצוה באהבה ובלב שלם 558), כי לב תמים הוא הקרבן, אשר ירצה לה’ בכל עת 559). וראשית מצות ישראל היא, לאהבה את בחיר יצורי אלהים, את האדם הנעלה על כל, חמדה ויקר, ועל כל הון ורכוש 560). וגם ההורג במלחמה את האויב הנכרי, אף כי מלא ה' את ידו להרגו, טמא הוא 561 ), כי נפש אדם הרג 562 ).
מלבד הדעות הזכות האלה, הגלויות ומפורשות בדברי התורה ובדברי הנביאים והסופרים, הורה עוד דעות ישרות, אשר יסודתן בתורה, אשר החזיקו בהן ובמליצותיהן, חוקרי ישראל בדורות האחרונים ויהיו בידם למגן ונשק בפני כל הקמים על תורתם הוא החל לקרא ריב בעלי הקדמוּת ויתן את חלקם בין החטאים בנפשותם 563). ויעמד דבר בישראל ויורה בקהל עם, כי מאין דבר, כי אם מאפס גמור, ברא ה' את השמים ואת הארץ וכל צבאם 564). את האמונה העתיקה הזאת, המקובלת ובאה מימי אברהם אבינו, אשר החל פילון לדרוש בה ולהטעימה ולהמליצה, היתה כתשע מאות שנה אחרי כן, למדרש קבוע בפי כל בעלי חקר אלוה בישראל, וליסוד כל הדעת כלה, ויביע את הדעה הרוממה והנאדרה, כי מאמר ה' הוא הוא כל מעשה הבריאה 565), ויוסף עוד ללמד, כי אין מקום ריק בכל היקום ובכל מרחבי מרום מעצמת ה' 566), וכי אין אחדות כאחדותו וכי כל הפנים השונות, אשר למעשיו ולעלילותיו רק בעיני בשר תראינה כשונות 567). ועל הדבור, אשר יאמר כי דבר ה' וכי ענה ה‘, הוציא פילון משפט, כי על פי ה’ הוליכה זרמת האויר הגה, כאשר יהגה פי האדם אל רעהו. ולנביא, או לקהל ישראל בעמדם על הר סיני, פתח ה' אזן להקשיב את הקשב הנוצר הזה 568). ותהיינה רבות מדעות פילון תואמות יחד עם דברי הסופרים, כי היה גם הוא גם כל חכמי קהלות אלכסנדריא, בנים מקשיבים לסופרים חכמי ארץ ישראל תלמידי אנשי כנסת הגדולה 569). וירב עוד להפיץ דעות, אשר ברבות הדורות הגה אותן גם לב החכמים, אשר קמו בישראל כתשע מאות שנה אחרי כן, ואשר תזכרנה בספר הזה אחת אחת בעתה ובמקומה. אך מלבד כל הדעות האלה הישרות והנכוחות, עלו לתמו על לבו דברים – מרוב הגותו בספרי חכמי הגוים, – אשר לא יכלו למצא חן בעיני תופשי תורת ישראל התמימה. דבר ה' ורוח ה‘, היה לו לעצם קים בקוממיות נבדלת, אשר פעם קרא לו “חכמה” ופעם קרא לו “לוגוס” 570) לאמר: “דבר”; אך “החכמה” הזאת אינה בפי פילון כאשר היא בטעם הישראלי צרורה ועומדת ברוח בעליה, “והדבר” הזה איננו פרי הרוח הזאת, כי החכמה “והדבר” אשר דבר עליהם פילון, המה בעיניו שליטים מלאי עז ותושיה השולטים בשם ה’. הדבר הוא “הלוגוס” הוא היוצר את העולם, הוא המקים את עצת ה' בארץ והמשלים את חפצו, הוא המליץ בין ה' ובין נביאיו, והוא המעלה את התפלות אל ה' ומעתיר אליו בעד יראיו.
הדעות האלה, אשר על לב פילון התמים לא עלו, כי נמצא בהן דפי, וכי יוניות הן ולא עבריות, עמדו לשטן לספריו, לבלתי היות להם מהלכים בקהל ישראל אשר רק הנביאים והסופרים היו אמניהם ומוריהם, אשר שמרו את תורת היחוד מהעביר עליה אף צל דק מכל דק, מיראתם פן יקדר אורה או תעכר טהרתה. הן אמנם, כי חכמי הסופרים לא התהללו בחכמתם ולא הלכו בגדולות ובנפלאות, אך דעותיהם היו זכות כעצם השמים לטהר. רוחם הנעלה והנשאה כלכלה את רוממות ה' ותחשב להם לגדופה להחליט, כי מלאך או שרף היה עוזר לאל שדי, בבראו ארץ ושמים, או כי יהיו צבא המרום משנים או סגנים לו וכי המה יהיו המליצים בין ה' ובין יצוריו 571 ).
ותבדל חכמת הסופרים, אשר הביעו בדרך מליצתם, אשר קראו לה “אגדה”, מחכמת חכמי קהלות אלכסנדריא, אשר הביעו בדרך מליצת הפלספה הרבה מאד. כי לאלכסנדרים היה עצם החקר למחוז חפץ, ובהיות עיניהם אל היונים להוכיח להם את צדקתם תורתם, בחרו, בסגנונם, את משפט סופרי יון בעיר ההיא, להרבות דברים ולהאריך לשון לבלי חק על כל ענין. כי בדורות ההם אשר רפתה כהתה רוח חכמת העם הה, נחשב להם לחכמה הלהג הרב, אשר בו נסו את כחם לקחת את לשונם ולנאום נאום 572). לא כן חכמי הסופרים בארץ אבותינו, הם לא שנו את טעמם העומד בם, לרוח היום. ותהי להם מליצת סופרי הקדש, אשר דבריהם מעטים שנונים ונמרצים, למופת באגדתם, אשר בה יצקו את כל רוחם, ויהי סגנון מאמריהם כסגנון משלי שלמה וכדברי קהלת 573). כל חפצם היה לכבוד מנת-רוח-חיים רבה ממקור ישראל, אל תוך מסגרת דברים צרה וצפופה ולהבליע בקהל עמם, למען תהיה, בבואה אל קרבם, לרוח גבורה למשול איש איש בלבו, להטותו אל הטוב לו ולעמו ואל הישר בעיני אלהים ואדם. ויהי המשל לכלי חפץ בידם, ככל אשר היה ביד אבותיהם בימי הבית הראשון, לפקוח את עיני העם, אך גם דברי המשל היו מעטים. גם מן הרמזים לא הניחו את ידיהם, אולם רמזיהם היו נכוחים ותמימים ומתלכדים מאד אל משמע הכתוב ונובעים ממקור מליצת הנביאים. לרמזי חכמי הסופרים ההם קראו “רשומות” 574) או “חמורות” 575) ולמטיפים בעלי הרמזים קראו “דורשי רשומות” או “דורשי חמורות”. ויהיו הדורשים האל המטיפים לקהל עמם וישמו את הכתוב, למוצא לתוכחותיהם ולמדברותיהם, או למשען להן. אך לא עקמו הכתובים, ולא הוציאו אותם מיד פשטם, כי אם תלו בו רמז קל, אשר לא הזיז את המקרא ממשמעו אף כמלא שערה דקה; כאשר אמרו ללמד לעם, כי התורה היא מקור השלום והנחתי והבטלה, אשר יבטל האדם ממנה, היא מקור כל ריב וכל רגז ותלונה – קראו באזני הקהל מקרא זה “וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים”, וימלאו אחרי דברי המקרא הזה לאמר: “לא מצאו דברי תורה שנמשלו למים” שנאמר: “הוי כל צמא לכו למים” 576). ויען כי רחקו מתורת ה‘, על כן רחק שלום מהם וילונו העם על משה לאמר “מה נשתה” ויצעק משה אל ה’ ויורהו ה' עץ. גם אחרי דברו הזה, מלאו דורשי הרשומות לאמר “הראהו דברי תורה שנמשלו לעץ” שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה 577), אז מתקו להם המים המרים. תוכחה כזאת זכה ותמה מאד ונקיה מכל סלף ותהפוכה, ואם על המקרא הזה, אשר בתורה לא יכון דבר המטיף, בלתי אם בדרך הרמז, הנה במקראות האחרים, אשר בהם תמך את דברו, יכון גם בדרך הפשט, כי אמנם המשיל ישעיה את התורה למים, ושלמה המשיל אותה לעץ חיים 578). ויורו המטיפים הישרים והתמימים ההם את העם לאהבה ולהוקיר את כל איש, גם אלה, אשר לא יצא להם שם טוב בעמם 579). וידברו על לב משכילי עמם, להביא את לבם ולהקשיב אזניהם אל האגדה, כי היא מקור דעת אלהים ודרכיו וכל המרבה להגות בה, תאצל עליו ממנה רוח דעת ויראת ה' 580). ותהי האגדה הנוחה והנעימה בימי הבית השני אומנת נאמנה לכל העם, ככל אשר היתה הנביאה הנאדרה והרוממה בימי הבית הראשון. ולימים משול בית אנטיפטר וקיסרות רומי, היתה האגדה למליץ נאמן בין חכמי הגוי הדבקים במולדתם ובין העם. והמליצה התמה, מליצת הכתוב המדברת במתכונת יעקב אל עשו, ויהודה אל אדום, היתה להם למסתר מפני המרגלים שכירי רומי ובית הורדוס, כי את שמות העריצים האלה לא העלו אף על דל שפתם וכל הקהל הכירו וידעו, כי אל בית הורדוס וממשלת רומי ירמזו שמות עשו ואדום. ויען כי נעלו אנשי בית שני על אנשי בית ראשון ליראת אלהים ולמוסר חכמה. וידבקו באלהיהם ובמולדתם בכל לב ובכל נפש, לא קמו עוד אנשי ריב לבעלי האגדה, ככל אשר קמו על הנביאים בימי החזון. ונהפוך הוא, כי דבקו בם כל העם ויתנו להם כבוד ככל אשר נתנו לחכמי הכופרים 581). ויהי לב קהל העם כפלגי מים בידי מטיפיהם ומליציהם אלה 582), כי השכילו מאד לבלתי דבר גבוהה כמשפט חכמי אלכסנדריא, כי אם לדבר נעימות וישרות, נוחות ונכוחות, אשר רוח כל אדם תכלכל אותן ונפש כלם תכסוף אליהן 583). על כן באו דבריהם כמים בקרבם וישיבו את נפשם, וככל אשר רוו חכמי ישראל את צמא עמם בדברי האגדה אשר קראו לה “משען מים”, כן השביעו את רעבם בדברי ההלכה אשר קראו לה “משען לחם” 584) וההלכה היתה לרוחם ולבשרם לוסת 585) מסדרת כל חייהם, ומגדלת ומכשרת אותם לעבודת צבא תרבות התורה. ויהי ישראל בגבורתו ובכח לבו למערכה מול מערכה לעם הרומי. שניהם גבורי חיל עד להפליא, רומי למדה כל היום את ידיה לקרב, ותשכל לגדל את בניה במשמעת חמורה ובסדרים מדוקדקים מאד, ותשם אותם לגבורי חיל לנתוש ולנתוץ להרוס ולהרע, לדכא עמים רבים תחת רגליה, להפוך כסאות ממלכות גוים, ולמלא את נפשה, אשר כמות לא ידעה שבעה, בצע ודמים. ועם בני ישראל למדו, מימי אנשי כנסת הגדולה והלאה, לאמץ כח לבם מאד מאד, לבצר את מרום עוזם, ולבלתי תת זרים לנגוע אף באצבע קטנה בתורתם ובמצותיה, אשר היו לנשמת רוח חיים באפם. ותהי הגבורה הזאת לחוט משוך על פני דורות ימי הבית השני, עד כי התהללה בת יהודה בגבורתה היא לאמר: “עשרה חלקים של גבורה בעולם, תשעה ביהודה ואחד בכל העולם” 586). ומה טחו עיני הבשר, אשר בראש חוקרי הטבע העמים עד היום הזה, לחשוב את כח הזרוע אשר לרומים, לאות ולמופת לכל כח גוי ואדם, ואל כח הרוח אשר לבני ישראל לא התבוננו ולא העלו אותה אף על לב. ובאמת מה נעלה כח לב גוי עצום ורב, מושל ברוחו. כח אשר רק בבחירי אנשי מופת ימצא, מכח גוי אשר יאמץ את זרועו כל היום לשחר לטרף, אשר לא כח לב יאמר לו, כי אם און שרירי בטן ורחב נפש שוקקת. ככל אשר למדו הרומים את אצבעות בניהם למלחמות הדמים בתכסיסי מלחמתם 587) כן למדו בני ישראל בתכסיסי הלכותיהם, את בניהם ואת בנותיהם, משחר טל ילדותם, להגן ולעמוד בנפשם על תורתם ועל משמרת מצותיהם, אשר הן הנה כל עצם תרבותם, כדבר הסופר הקדמוני: בני ישראל “ילמדו את בניהם בעודם יונקים שדי אמותם לשום את כל מוצא פי תורתם כחותם על לבם, כטוטפות בין עיניהם, ליראה אותם ולכבדם כל הימים” 588). ויהפך כל העם לעדת כרובים סוככים בכנפיהם על ארון ברית אלהיהם. ומדי גשת איש זר אל הקדש, נהפכו פני הכרוב לפני אריה ויהיו לחיל לבאים, אשר לא יחתו ולא ישובו מפני כל, כי “אזרחי יהודה גבורי כח ואמיצי לב, אשר פחד לא ידעו ונפשם בכפם תמיד למות על חקי אבותיהם” 589). ואף כי הם היו הגוי האחד בימים ההם, אשר שנא את המלחמה, ויחשוב לו לחטאה להלחם, למען קחת מיד עם אחר את ארצו, או לבוז בז ולשלול שלל 590), ויבחר לשת לבטח בארץ אבותיו, ולקוד על עבודתו, נעורו כגורי אריות בעלות על לב איש, להניא אותם מתורת אבותם. ואלה דברי סופר דברי הימים לבני ישראל לימי בית השני: “גם חמדת הגוים, גם פחד מושלים עריצים לא יצלחו עלינו להסב לבנו מאחרי תקותינו. מחרישים אנחנו, בהרעים צוררינו אותנו בכל דבר בוז ומכאוב, אך כאשר יעיז איש לשלוח ידו בחקינו, אז נקום כלנו כאיש אחד ולא נשיב, עד אשר תרים ידנו או עד רדתנו” 591). כי גם בהלחמם על משמרת תורתם, לא היה רק הנצחון לבדו מבטם, כי גם המכאוב ומהות נבחר להם מהפר חוק “כי זה היה משפטם מעודם לתת את נפשם כפר תורתם לשמוח על המות כעל חיי עולם ולבחר בו מהפר אף קוץ אחד מחקי אבותיהם” 592). וגבורתם עמדה להם, כי בכל הצרות הרבות אשר עברו על ישראל, לא הפילו עוד אף דבר אחד מתורתם 593). המראה הגדול הזה, הסב את עיני נכבדי העמים אליו, אף הספרים אשר כתבו בני ישראל סופרי יונית על ישראל, עוררו אותם מתרדמתם, וישלחו את ידם אל התרגום היוני, אשר לספר תורת משה, להתבונן אל החקים האלה, אשר נתנה נשמה לגוי עצום ורב להשליך נפשם על כל דבר קטן וגדול הכתוב שם. וילך שם משה הלוך וגדול בכל העמים ובכל הארצות 594). ויהי המעט, כי טובו חקות התורה בעיני משכילי העמים, ויכתבו אותם על לבם וידברו עליהם בהדרת כבוד 595). ואלה דברי יוסיפוס "זה שנים רבות נוטה לב רבים מן העמים ללכת בדרכי תורתנו, ואין עיר בארצות יון וביתר הארצות ולא שבט ומשפחה בתוך העמים, אשר לא ימצאו שם אנשים מבני הנכר, אשר לא ישבתו ביום השביעי וענו את נפשם בצום העשור, והעלו נרות בלילי החנכה ונזורו מכל מאכל, אשר לא יבא אל פי ישראל. אף יתאמצו ללכת כמונו בדרכי שלום ואמת איש את אחיו, ולהרים נדבה מכספם לאשר אין לו, לשקוד על מלאכתם באורך רוח, ולשאת כל מכאוב וכל פגע על משמרת תורתנו, ולדבקה בה בכל עז, ולבלתי סור ממנה. ומה יפלא הדבר, כי גברה רוח התורה בתוך האנשים האלה על חמדת הבשר, ותשב באיתן במעמקי לבם, וכאשר ימלא כבוד ה' את כל הארץ, כן עשתה לו תורתו “שם בכל קצוי ארץ” 596). וירבו המתיהדים בכל הארצות, ובעיר הגדולה אנטוכיא עיר משוב חכמת יין נספח המון רב מבני היונים על בית יעקב 597). ועל כלם נטה לב הנשים אשר נפשן נעלה בשקוצי יון ובאלהיהם אלהי הזמה והבשת, אל תורת החן והחסד אל תורת משה. ונשי הגוים בעיר דמשק שמרו כמעט למקציהן ועד קציהן את כל משמרת המצוה לכל חקתה 598). ולחג הפסח עלו אנשים רבים מבני הנכר ירושלמה, להשתחות למקום משכן כבוד אלהי ישראל, אף כי את הפסח לא אכלו כל עוד, אשר לא מלו את בשר ערלתם 599). וגם אנשי הלב בעמים אשר לא נספחו עוד על בית יעקב ויעבדו את אלהי הגוים כתמול לשלום כבדו מאד את דת משה ויקראו לאלהי ישראל “אלהי האלהים” 600).
ורוח אהבת תורת ישראל לבשה גם רוזנים ומושלי ארץ, כי כל בית מלכות חדיב 601). הלא היא ארץ נינוה העתיקה, בא בברית אלהי אברהם. בארץ ההיא מלך מלך גבור חיל ושמו מונבז 602). ותלד לו אשתו הלני 603) בן ויקרא את שמו איצטי 604). ויאהב מונבז את איצטי מכל בניו וישם אותו ליורש עצר, וירא אביו כי קנאו בו אחיו, וישלחהו אל אוהבו, אל מלך ספסין להסתר שם מפני חמת אחיו, ויתן לו מלך ספסין את סומכה בתו לאשה, וארץ קטנה ומבורכת נתן לו לנחלה. ויתודע אל איצטי, בעודנו יושב בספסין, איש סוחר מבני ישראל ושמו חנניה, ויט את לבו אל תורת משה. והלני המלכה אם איצטי לקחה תורה גם היא גם מונבז בנה בכורה, מפי חכם ישראלי ותתיהד המלכה במסתרים, ותהי לאשה יראת ה' אשר יצא לה אחרי כן שם עולם בישראל. ויהי היום ואיצטי ומונבז אחיו יושבים בבית אביהם המלך ויגלו את סודם איש אל אחיו. ויקראו שניהם בספר התורה 605) את פרשת דברי הברית, אשר כרת ה' עם אברהם, להמיל לו כל זכר. ותדמענה עיניהם, בזכרם כיעוד לא נמֹּלו ותנא המלכה וחנניה את לב איצטי בנה, מעשות הדבר הזה, פן יביא שואה על נפשו ועל ממלכתו, בהודע הדבר בקהל, ויעזוב את עצת אמו וחנניה מורהו וילך בעצת הסופר אלעזר הגלילי, ויבא חדר בחדר ויצו את רופא נפשו וימל אותו. וגם מונבז אחיו מל את בשרו בהחבא. ותחרד המלכה מאד לשמע המעשה הזה. אך ה' השכיל את פיה ותוצא קול, כי למען הרפא מנגע אשר דבק בבשרם, עשה הרופא את מעשהו. ותצלח ביד המלכה החכמה, להעלים את עצם הדבר גם מעיני בית המלך גם מעיני השרים והעם 606). ויהי בשכב אישה המלך עם אבותיו, ותדבר על לב השרים להמליך את איצטי בנה, כאשר צוה אביו. וייטב הדבר בעיניהם, וישלחו לקרוא לו מספסין לשבת על כסאו, ואת אחיו אשר קנאו בו אספו אל בור וישמרו אותם להמיתם. ובבוא איצטי לרשת את ממלכות אביו, אז נודעה יד תורת החסד, תורת אלהי אברהם, אשר נחה על איצטי הצדיק, כי נשא לעון אחיו. כי רע מאד בעיני הרך המשוח הדבר, אשר עשו השרים לאחיו. וימהר ויפתח אותם ממסגורתם ויקרא להם דרור. אך לבלתי היותם לשטן לו, שלח את מקצתם לקסר רומי ואת מקצתם למלך הפרתים להיות שם לבני התערובות. וישכל איצטי למלט בדבר הזה את נפש אחיו ממות ולתת להם כבוד בני מלכים ולחלוץ את נפשו מרעה. ואת אחיו אשר שמר לו את ממלכתו עד באו, פקד לטובה ויגדל שם איצטי בממלכת הפרתי האדירה, היא הממלכה התקיפה האחת, אשר שמה מעצור גם לצבאות רומי ולא נתנה להם לבא בגבולה. אך ככל אשר היתה כקיר ברזל בפני האויב אשר בחוץ, כן רבו בה המהומות מבית כי האחשדרפנים שרי הפרתים היו נמהרי לב, אשר אין משקל לרוחם, ויקשרו בימי איצטי בסתר קשר על מלכם, על ארטבן. ויגונב הדבר אל מלך הפרתים, וימלט הוא ואלף איש עמו אל איצטי ויתחנן אליו להיות למעוז לראשו בפני הקמים עליו. ויעתר איצטי אליו בכל לב, ויתאזר עז להושיע לו בכל אשר תמצא ידו, ולקום בחרב על הקושרים. אך בכל זאת הקדים איצטי לדבר על לב האחשדרפנים בשלום בפי מלאכיו, אשר שלח אליהם ולהגיד להם, כי ישא ארטבן להם את פשעם אם לא יוסיפו להתפרץ מפניו, וישמעו האחשדרפנים לקולו ויכנעו וישובו ויתנו יד תחת ארטבן וישב לשבת על כסאו לבטח כתמול שלשום. וישא ארטבן את ראש איצטי ויגדלהו על כל מלכי הארצות הסרות למשמעת הפרתים, וימלא את ידו לשום עטרה זקופה בראשו ולשכב במטת זהב, אשר רק למלכי הפרתים לבדם המשפט לענוד ולשכב ככה, ויוסף לו את עיר נציבין על ממלכתו. ותדור הלני המלכה נדר נזיר: אם ימלט בנה מן המלחמה המתעתדת לקום עליו בצאתו לישע מלך הפרתים והזירה שבע שנים, ויהי בראותה, כי היתה אחרית שלום לאיצטי והמלחמה לא באה ולא נהייתה, ותגדל שער ראשה ותנזר מן היין ומן השכר שבע שנים ותלך אל המקום, אשר היו עיניה ולבה שם, אל ירושלם עיר הקדש ותהי שם נזירה עוד שבע שנים אחרות 607). ויהי בימי הרעב -3807 – 47 הכבד אשר היה בארץ ישראל, ותפתח הלני המלכה החסידה הנדיבה את ידה הרחבה והמלאה, ותשלח את מלאכיה וצרורות כספה בידיהם אל אלכסנדריא, ויקנו שם בר ומזון לרוב. ולאי כפתור שלחה מלאכים וישברו שם שפעת גרוגרות רבה מאד, ויביאו בשערי ירושלם, ותחלק אותם המלכה לעניי העם, ואיצטי שלח מעיר ממלכתו הון עתק ירושלמה, להשביע את אביוניה לחם 608). ותבן לה המלכה היכל גדול בירושלים, ויהי לה בית גם בעיר לוד. וזקני ישראל הסופרים והחכמים היו באי ביתה, ולא סרה ימין ושמאל מן התורה אשר הורוה 609), ותתן מתנות גדולות ויקרות לבית ה' 610), ותהי שם הלני המלכה ובנה המלך לברכה בפי כל ישראל.
ולא ארכו הימים וימת אטבן, ובית איצטי הולך ומתחזק בה' אלהיהם. וישלח המלך את חמשת בניו הנערים אל אמו ירושלמה, ללמוד שם את תורת ישראל ואת שפתו 611), ויהיו לתופשי תורה הוגים בה בכל לב ועושים בה חיל, עד כי יצא שמם לחכמים 612). ומונבז אחי איצטי ראה את צדקת אחיו המלך, את טהר לבו ואת כבודו, ויבא ביד רמה את כל יתר בית אביו בברית אלהי אברהם. וירע הדבר בעיני שרי חדיב וישלחו מלאכים ושחד בידם אל אביה מלך ערב לדבר על לבו לבא למלחמה ולהגיד לו, כי אך החל תחל המלחמה ונפלו כלם אליו ועזבו את מערכותיהם והפכו את ידם על מלכם. וישמע אליהם אביה ויבא ויתגר מלחמה, ויפנו כרגע השרים ערף אל אדוניהם, ויוספו על שונאיו. ויכר איצטי את הקשר ואת המרמה, ותצלח עליו רוח גבורה ויבצר את מחנהו וישב למשפט, ויחקור וידרש וילכד את הקושרים וימיתם. וישתער אחרי כן על האויב ויך בו מכה גדולה מאד ואת הנשארים הפיץ וינס. וילכד מבצר אחר, אשר שמה חש לו אביה מפלט, ושילח איבה יד בנפשו ואיצטי שב אל ארצו בשלל רב מאד 613).
ולב השרים כים נגרש ויסיתו בו את פולוגש 614) מלך הפרתים, אשר מלך תחת ארטבן, להתאנות למלכם ולגזול ממנו את אשר נתן לו ארטבן אחיו, שכם אחד על כל המלכים הסרים למשמעתו. ויבן מלך חדיש, כי תואנה הוא מבקש, ויפקד את גורלו ביד ה‘, וימלט את אשתו ואת בניו אל מצודה עזה ואת אוצרותיהם אל ערי המבצר, וישרוף את כל האגמים באש לבלתי מצוא הפרתים מספוא לסוסיהם ויתיצב הכן למלחמה בראש ששת אלף פרשים וחיל רגלי. ומלאך בא אל איצטי מאת פולוגש להודיעו את רוב חיל אדוניו ואת ידו החזקה ואת חמתו הבוערת בו לעשות בו כלה. ותצר מאד לאיצטי ויען את המלך, כי חלילה לו לשום רק בשר זרועו. כי ה’ אלהי ישראל, אשר בא לחסות תחת כנפיו, הוא מעזו ומשגבו. ויסוב ממנו ויבא אל אשתו ואל בניו, ויקראו צום ויזרקו כלם עפר על ראשיהם, ויתפלל המלך אל ה'. ויהי בלילה הנה רץ ממהר בא אל מלאך הפרתים לבשר לו, כי פשטו הדהוים 615) וישיתו את ארצו לשמה, וימהר ויעל מעל חדיוב, ותנצל נפש איצטי וממלכתו מצרה. ופולוגש המתאנה לו, נשא את ענשו על זדון לבו.
אחרי המלחמה הזאת מת איצטי 3810 – 60 בן חמשים ושש שנה בשנת העשרים וחמש למלכותו. ויהיו לו עשרים וארבעה בנים ועשרים וארבע בנות. ואת הממלכה נתן איצטי לפני מותו למונבז אחיו. כשמוע הלני המלכה, כי מת בנה ותתאבל עליו ותתנחם רק בדבר הזה, כי מלך מונבז בכורה, ותשב אל ארצה לבקר את מונבז המלך. ולא ארכו הימים ותמת הלני המלכה הנדיבה בארצה בחדיב. וישלח מונבז את עצמותיה ואת עצמות איצטי אחיו ירושלמה ויקברו אותן באחיזות הקבר 616), אשר חצבה לה הלני מצפון לירושלים 617). ומונבז המלך היה מלך צדיק ונדיב מאד, ויתן מתנות יקרות לבית ה‘, ויעש את ידות כל הכלים, אשר ישרתו בהם ביום הכפורים זהב טהור 618), ויהי כל בית מונבז למופת לשומרי מצות בכל דקדוקיהן ויחמירו בהן מכל העם 619). ומדי לכתם בדרך ושמו מזוזה במקל והעמידוהו בפתח חדר מלונם אשר ילינו “זכר מזוזה” 620) וככל שר היתה מרבית מושלי בית הורדוס בית הגרים האנוסים למחתה בישראל, וזכר מלכותם לשמה ולקללה, כן היה זכר בית מלכי חדיוב גרי הצדק לכבוד ולתפארת ולברכה בעם ה’.
גם מלבד בית המלכות הנכבד והנאדר הזה, היה מחזה רוזנים הבאים בברית אלהי אברהם מראה נראה פעם בפעם. ויהיו גם מלכים, אשר מלו את בשרם ויתיהדו, הלא הם: עזיז מלך אימישא 621), אשר נשא את דרוסילא בת המלך אגריפס לו לאשה, ופלמון מלך קליקיא, אשר נשא את ברניקי בת מלך ישראל ההוא, אחרי מות בעלה הראשון 622). אך “גרי אהבה” המתיהדים לקחת אשה ישראלית “גרי שולחן מלכים” אשר למען מצוא חן בעיני מושלי ישראל באו בברית דתם, לא נחשבו הרבה בעיני העם וחכמיו ככל אשר לא יקרו בעיניהם "גרי היראה 623) בדור הראשון לגרי בני אדום ובני יטור, אשר מפני פחד מלכי בית החשמונאים, הורקנוס הראשון ואריסתבול בנו, התיהדו ורק “גרי הצדק”, אשר נספחו אל בית יעָקב מאהבתם את ה' ואת תורתו נכבדו בעיני אבותינו, על כן בכל היות עוד, בדור ההוא וגם בדורות הבאים, רב מספר הגרים הדבקים בתורה בכל לב, רב מהם מספר בני הנכר אשר נסו לבא בברית דת משה וישובו אל אלהי נכר ארצם, מבלתי יכלתם לעמוד בתורת מוסר הדת ההוא אשר כבדה עליהם 624), כי נלאו מרבית היונים ובני יתר העמים לשאת גם האסורים, הקלים מאד בעיני כל נפש מישראל בהיותם הולכים אחרי לבם ואחרי עיניהם 625). הדבר הזה הזה פתח שער גדול לדת, אשר נוסדה בימי הנציב פונטיוס פילטוס בארץ ישראל, הלא היא דת הנוצרים לקנות לב רבים מבני העמים, בהתר פול אחד מראשי הדת הזאת, את כל אסרי דת משה לבני העמים, אחרי החזיקו במעט ממצותיה.
ובמקור חיי הרוח לתורת משה, בירושלם ובארצה, שמו חכמי העם הלא הם הסופרים, את כל לבם אל תוך עמם, לאמץ את כח הרוח, בהיות יד הממלכה הולכת ודלה. תחת שמעון בן הלל הבבלי, אשר לא נודע ממעשיו ומדרכיו דבר, ישב לכסא ראש הסנהדרין גמליאל בנו 626). בימי הנשיא הזה, אשר יקר שמו בעיני המלך אגריפס והמלכה קיפרוס, גדל כבוד בית הנשיאים בישראל, וככל אשר נקרא המלך בפי העם בשם “מרן” 627), כן החלו לקרוא בימים ההם לנשא ראש הסנהדרין “רבן” 628) לאמר: רבנו. ויאמר לגמליאל הנשיא בן שמעון בן הלל: רבן גמליאל הזקן למען הבדילו מבניו הנשיאים, אשר קמו תחתיו אשר קראו בשמו. ויהי עבור השנה לאמר, תוספת חדש אחד על השנה, למען כון את מנין ימי שנות הלבנה אל מנין ימי שנות החמה, או לצרך אחר, מסור רק בידי הנשיא לבדו 629). וכל העם מקצה כבדו את הנשיא מאד מאד, ובאמור איש להציל את נכסי אנשי הגליל כתובים על שמו 630. ויהי כסאו נכון על גפי מרומי הר הבית וזקני ישראל יושבים מימינו ומשמאלו וסופרו עומד לפניו להריץ אגרותיו אל קהלות בני עמו אשר בקצות ארצות תבל 631). להורותם את המעשה, אשר יעשו במועדו. ואגרות גליות ישראל בקצוי ארץ היו באות אליו לדרוש מפיו עצה בדברי דת ודין 632), ואף כי כבר גלתה הסנהדרין מלשכת הגזית, אשר במקדש ותשב לה בחניות 633), נכון היה מקום רבן גמליאל הזקן בהר בית ה' להשיב לשואליו דבר ולשלוח משם אמרתו אל כל תפוצות ישראל 634). ויהי רבן גמליאל אוהב בכל דבר חק ומשפט את מהסרת הנאמנה ואת הודי הברור 635). אך את כל לבו שם את התקנות, לאמר לקבוע חקים, אשר ימנעו מראש כל מבוכה גם בעסקי המשפחה ושלומה 636), גם בכל סדרי מעשה בית דין 637). ויקרא לתקנות האלה, אשר מכלן נשקפות אהבת חסד ומשפט ושנאת כל עול נלז “תקון העולם” 638). ויהי לו בתורת תקוּן העולם, הלל הזקן אבי אביו בתקנותיו, לאות ולמופת 639). וישם את לבו להקל מעל האדם הבא לעשות דבר לטובת הרבים, או להציל נפשות, את עול המצוה אשר יוכל להניא אותו מבוא לעשות את מעשהו 640). ומלבד החכמה והצדק, אשר נתנו בו רוח לתקן תקנות טובות כהלל אבי אביו, דומה היה לו גם בכבודו, ביקר רוחו ובטהרתו, עד כי יום מות האיש הגדול ונערץ הזה 52 – 4812 נחשב לעמו, אשר משל בו ברוחו הנעלה, ליום אשר בו בטל “כבוד התורה”, ליום אשר “מתה טהרה ופרישות” 641), כי הוא היה כליל כל היקרות האלה, צלם דמות כבוד התורה וצלם דמות הטהרה והפרישות.
ורוח הלל, אשר נחה על בן בנו לתקן תקנות טובות להסיר כל מכשול וכל עול מדרך עמו, נחה גם על אחרים מחכמי הדורות ההם, עד כי הקימו לדבר הזה שופטים מיוחדים, לתקן תקנות ולגזור גזרות כוללות לכל העם ויקראו להם “דיני גזרות” 642), למנוע בתקנותיהם כל עשק מראש 643). ושמות הדינים האלה: אדמון בן גדי, חנן המצרי וחנן בן אבישלום 644). בימים ההם החלו אנשים מחכמי ישראל לסדר את ההלכות למיניהן. ויהי שמעון איש המצפה 645) האוסף הראשון לכל הלכות העתיקות על דבר עבודת בית ה‘, לעת עולת הבקר והערב, וביום הכפורים, אשר הן היו אחרי כן ליסוד למסכת יומא ולמסכת תמיד 646). אך כל אלה לא עלו על הכתב בעת ההיא ותהיינה שנויות בפי החכמים ותלמידיהם על פי הסדר, אשר הסדיר שמעון איש המצפה. אולם גם לבד מן הסדרים האלה נכתב בעת ההיא גם ספר בדברי הלכות בידי חכמי הדור ההוא, דבר אשר לא נהיה עוד בירושלם מימי אנשי כנסת הגדולה 647) כי קם גבור וחכם מנכבדי העם בדור ההוא ועמו קהל חכמים, אשר יעמיקו להתבונן כי גם הצרות העוברות על גוי, תהיינה לו לישועה. ויעל הוא וחבריו על ספר את כל התלאות, אשר מצאו את ישראל בכל ימי הבית השני, ואשר הציל ה’ את עמו מהן ויעשום לימי ששון ושמחה ויקראו את שמה “מגלת תענית” לאמר: מגלה זכרון לימי השנה, אשר אין לצום ולהתענות בם 648). ותהי המגלה היקרה הזאת למקור דעת לחוקרי דברי ימי עמם 649). על המגלה הזאת וכותביה עוד ידבר בספר הזה, כי רבה ונכבדה היתה בתוצותיה ובתולדות, אשר נולדו עמה כאחד.
מלבד החכמים האלה היו עוד חכמים בדור הוא, הלא הם נחום הלבלר 650) זכריה בן קבוטל 651) ואבא שאול בן בטנית 652) איש טהר ידים מאד, מאד, נוער כפיו מכל דבר, אשר יש בו מעין אבק בצע והחסיד הנעלה יהודה בן פוטירי אשר אהבת אלהים ואדם עלתה בו עד מרום קצה.
וירושלם היתה מושב התורה, המשפט ותרבות הבנים, עד כי היו בתוכה שלש מאות ותשעים וארבעה בתים שחברו בם יחד בית כנסת, בית מדרש, בית דין ובית ספר, והגדול והנכבד בכלם היה בנוי בהר הבית אשר שם נקבצו כל קדשי אלהי יעקב.
-
קדמ' 3, 7 XIV. ↩
-
על דרכי ניקולוס הדמשקי עיין קדמ' 1, 7 XVI. ↩
-
מלחמו' 13, 21 I. ↩
-
הנשים הצועקות חמס באזני הרקנוס, על דמי חללי הורדוס לא היו נשי ההרוגים כי אם אמותיהם.אמור מעתה, כי מרביתם היו בני הנעורים ופנוים. ↩
-
בשם זה (עיין שופט‘ ט’, כ“ה. דהי”ב כ', כ"ב) בבנין פיעל המורה, כי הארב היה לבעליו לעבודת קבע, אנו קוראים לְגַיָּסוֹת אשר לא יצאו חוצץ למלחמה, כי אם יארבו בסתר ההרים ובמחבואים להחריד את האויב פתאום ולכלות כחו מעט מעט. מין מלחמה כזאת מצויה ונוהגת, רק בארץ הרים ובקעות ושמה, בלשון אספמיא, הנוהג בכל לשונות ארופא Guerilla. ↩
-
סנהד' ל"ב. ↩
-
מכל דברי החן והמליצה היתרה והתפלה, אשר גואל יוסיפוס לשום בפי אנטיפטר ופאזל, אשר קרוב, כי העתיק אותם מספר ניקולוס הדמשקאי שכיר הורדוס, נראה כי פרט אחד לאמת, והוא פחד אחרית המלחמה. ↩
-
קדמ‘ 2–5 9 XIV. מלחמ’ 5, 10 I. ועקר משפט הורדוס לפי הסנהדרין אמרו החוקרים למצוא בתלמוד ד“ה ”דעבדי דינאי מלכא קטל נפשא“ אמר להו שמעון בן שטח וכו‘ וכו’” (סנהד' י"ט) ונראה כי נכון אמדן דעתם. כי מליצת “עבדי' דינאי מלכא” דומה מאד מאד למליצת “הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה” (ב"ב ג) וינאי המלך כגוי הוא בפי קדמונינו למלכי בית חשמונאי בכללם ואפשר באמת, כי ינאי או יוחנן היה השם העברי של הרקנוס ואם כן נתחלף שם שמעי' בשם “שמעון” השגור יותר ויען כי שמעון בן שטח היה שם רגיל מאד ונזכר פעמים הרבה עם ינאי המלך שהוא אלכסנדר ינאי, נוסף פה כמעט מאליו שם “בן שטחעל שם ”שמעון“ שבאמת צריך לבא במקומו שם ”שמעיה“ חברו של אבטליון וסוף הברייתא ”מיד בא גבריאל והבטן בקרקע ומתו" רמז למיתת החכמים ביד הורדוס (קדמ' שם שם 4. ב"ב שם). ↩
-
התרגום המלא לגליות הוא: עמיגראציאנען. ↩
-
הַגַוָן המיוחד לה: קאלאריט (שבת י"ז). ↩
-
כבוש הארשקים היה בשנת 3510 ועיין על זה דברי ימי העמים ח"א 48. 250 ↩
-
עיין דברי שתרבו הקפדוקי קדמוניות 2, 7 XIV. ↩
-
קדמ' שם. ומרד זה היה בשנת 3674. 86 ↩
-
חשמ“ב ב' כ”ה. ↩
-
מדברי הפסוק האחרון שבפרשה שניה עולה, כי ראשית פרשה ג' היתה תחלת ספר יוע הקרני, את גוף ספר זה כבר הזכרנו בספרנו זה ח“ג בפרק ”ישראל במצרים ופלגות הכתות בא“י” ופה לא באנו כי אם לדון מדרך רוח הספר הזה על מחברו ואל אחיו בני ארץ גלותו. ↩
-
קדמ' I, 10 XIV ריב יוסף עם אפיון 4 II. ↩
-
קדמ' שם 22. ↩
-
חלה ד‘, י"א ועיין גטין ח’. ↩
-
על עיר צור, שגם היא נחשבת לענינינו כעין ערי מדינת הים בהיות רוב יושביהן נכרים ומעוטם ישראל, אמרו קדמונינו “לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ונכרי ששפתו שתי קדרות על כירה אחת וכו'” (ע“ז י”א: י"ב.) ↩
-
“שרוב ישראל שבח”ל שמותיהם כשמות נכרים" (גטין י"א). ↩
-
כן עולה מפקודת שרי עיר סַרְדֶס (קדמ' שם 24). ↩
-
“ישראל שבחוצה לארץ וכו' וכיצד נכרי שעשה משתה לבנו וזמן כל היהודים שבעירו אע”פ שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם וכו'" (ע"ז ח'). ↩
-
עיין קדמ' 2–25, 10 XIV. ↩
-
"ושבשאר ארצות וכו' בשביל שמכבדין את שבתות (שבת קי"ט)ועיים שם עוד. ↩
-
קדמ' 23. טעם מספיק למנהג אבותינו יושבי ארצות הגויים, להתפלל על שפת הים, לא זכינו למצוא. אך רמז קל אפשר למצוא לדעתנו במאמר רבותינו המחליטים לענין רוח הקדש ורוח הנבואה כי מקומן הוא בארץ ישראל, ואם התיחד הדברו לנביאי ישראל בארצות הגויים אז “אע”פ שנדבר עמהם בחוץ לארץ.. לא נדבר עמהם אלא במקום טהור של מים שנאמר על אוכל אולי, על יד הנהר הגדול נהר חידקל, על נהר כבר" (מכיל‘ שמ’ י"ב, א'). ↩
-
קדמ' שם 17, 19. ↩
-
גטין ב'. ↩
-
קדמ' 11. 13. 14. 16. ↩
-
בפקודת ארכוני עיר מִיֶלֶת כתוב, כי איש מבני היונים לא יזיד להפריע את היהודים מכלכל את עבודת נכסיהם עפ"י חוקי דתם (קדמ' נ"ד) ולפי דעתנו אין חוק דעת אחר הנראה לאיש נכרי בכלכלת עבודת הנכרים בלתי אם המצות התלויות בעבודת האדמה. ↩
-
ידים ד‘ ג’. ↩
-
עיין היטב חלה ד‘, י – י"א. וקדמ’ 3, 15 III וראית, כי שני המקורות השונים אלה כִוְנוּ אל מקום אחד. ועל נזירות חוץ לארץ עיין גזיר י"ט. ↩
-
עיין דברי תרג“ו הקפדוקי וביאור יוסיפוס עליהם (קדמ' 2, 7 XIV) ועל תרומת? הים אמרו רבותינו ”זו היתה עשירה מכולן שהיו אסראות של זהב ודרכונות של זהב“ (תוספתא שקלים ב‘ ד’) ונראה כי רבים מבני מדינות הים נהגו מנהג עולי גולי הראשונים ”שהיו שוקלים דרכונות" (דקל ב‘, ד’) ↩
-
קדמ' 25–2, 10 XIV. ↩
-
Cicero ↩
-
חשמ"א ח‘ כ’. ועיין דברינו במקומם. ↩
-
כי ציצרין קורא לקהלות ישראל ברומי “רבה ועצומה” והוא היה קונסול ברומי בראשית ימי פומפי ובכן יש לשער, כי החלה להתגדל שנים רבות לפני ימי פומפי וציצרון. ↩
-
דבר זה יש ללמוד ממנהגם ולדבר ולכתוב יונית גם בתוך ביתם עד כי מרבית ציוני קבריהם בשפת יונית הם (עיין געשיכטע (דאר יורען אין ראם ברלינר (92–90 II.) ↩
-
עיין דברי ציצרון Cicero pro Flacco. ↩
-
על תודוס זה ספר ר‘ חנניה דהוה משדר פרנסתהון דרבנן" (ירש‘ ביצה ב’ ז') ולפי טבע מקום עיר רומי, מסתבר דבר זה יותר על פי מליצת ר’ יוסי כ“ר אבין ”מטיל מלאי לכיס על ת“ח היה” (פסח' נ"ג:) “נותן סחורה לת”ח להשתכר בה“ רש”י. ↩
-
פסח' שם ועיין היטב. ↩
-
ברכ' י"ט. ומזה נלמוד כי מעשה תודוס לא יוכל להיות קודם לאחרית ימי יני, אשר אז החל שמעון בן שטח לעמוד בראש הסנהדרין ולא להיות מאוחר למלחמת הורקנוס ואריס תבול, כי לפי הנראה לא חי עוד שמעון בן שטח בעת ההיא, כי אלו היה איש החיל הזה חי, לא נתן לאנטיפטר האדומי לקנות את לב הורקנוס, ואין ספק כי הרקנוס התמים היה שותה בצמא את דברי האיש הנקדש בעיני כל עמו וביותר בעיני אמו המלכה האהובה לו מאד. ↩
-
Aurum Judaeorum. ↩
-
דברי ציצרון עצמו.Cicero pro Flacco ↩
-
רמב"ם מתנות עניים ח‘, י’. ↩
-
Trastevere ↩
-
מלאכות פילון. ↩
-
מלבד מאמר תודוס אשר הוצאנו תמצית לעיל, נמצא עוד מאמר לחכם רומי ושמו “פלטיון איש רומי” המפליג לפאר את מעמד הר סיני (שה"ש רב‘ ח’ ה'). את זמן חכם זה אין בידנו לכון, אך יקר לנו להכיר מתוך דבריו את דרך הדרשה שנהגו בה חכמי רומי. ↩
-
Vrro. ↩
-
“גד”י אין ראם"לברלינר מובא מתוך ספר Ciditatis Dei לאוגוסט ין הנוצרי הקדמוני. ↩
-
קדמ' 19, 16, 14, 10 XIV. ↩
-
עיין דברי יולי קסר בפקודתו, קדמ' שם, שם.17.12 ↩
-
קדמ' 22. ↩
-
שם 8. ↩
-
שם 3. ↩
-
Sueton במאמרו על יולי קסר. ↩
-
קדמ‘ 2, 11 XIV. מלחמ’ 1–2, 11 I. ↩
-
קדמ‘ 6–3, 11 XIV. מלחמ’ 8–3, 11 I. ↩
-
קדמ‘ שם 6–7. מלחמ’ 1, 12, I. ↩
-
Bithynien ↩
-
קדמ' 1–5. 12 XIV. 2–4. 12 I. חלוק ארצות העמים, אשר קרובות היו להכבש ביד רומי, לטטררכיות, למען הרפות את כחן בסכסוכים ובריבי מצרנות: חלוק זה היה אחד מתכסיסי רומי שנהנה בו מני אז. וכן עשתה גם למקדוניא ותסליא בטרם כבשה אותן כבוש גמור, עיין דיה"ע לוֶבֶּר 173–175 I. ↩
-
קדמ‘ 1–2. 13 XIV. מלחמ’ 5–7. 12 I. ↩
-
Pacorus. ↩
-
שוחד חמש מאות הנערות, אשר כתב יוסיפוס כי הבטיח אנטיגנוס לפקור לפי הנראה דבה היא, אשר הוציאו שכירי הורדוס וסופרי ביתו בניקולי הדמשקאי, ויוסיפוס נמשך אחריהם, כי לא מצאנו כי חרה אף פקור באנטיגנוס על בלי תתו אותן לו.וכי לא נתן אותן הלא כתב גם יסיפוס. ↩
-
עיר בתחומה של כפר שיחין (תוכפתא ערובין ג' י"ד). ↩
-
קדמ‘ 3–6, 14 XIV. מלחמ’ 1–10, 13 I. ↩
-
De Saulcy recherches sur la mumis matique judaique. ↩
-
עיין דהי"ב א‘, ב’–ג'. ↩
-
Theresa אולי היא “תֵּל ארזא” – יבמ' קכ"ב. ↩
-
Costabar. ↩
-
עיין קדמ' 9,7 XV. ↩
-
Entidus Silo. ↩
-
זהו אומדן גרץ ונכון הוא (גרץ 162 III). ↩
-
עיין דברי יוסיפוס מלחמ' 1, 16 I. ↩
-
2, 17. ↩
-
קדמ' 1, 1 XV. ↩
-
עיין קדמ', 7. XV ↩
-
קדמ‘ 1–4, 16, 14–1, 15 XIV מלחמ’ מפרק 15 עד פרק 5, 18 I. ↩
-
ועיין ריב יוסף עם אפיון 2 II. ↩
-
ואלה דברי יוסיפוס הסופר הקדמוני על יקר ערך החנוך בעיני אבותינו: “אך מכל מחמד, ומכל משא נפש, יקר בעינינו הָאֵמוּן הטוב והישר, אשר אנחנו אומנים את בנינו, ופקדון משמרת תורתנו וצדקת אבותינו ביד בנינו אחרינו לדורות עולם הוא מיטב חפצינו ומבחר מעשינו כל ימי חיינו” (ריב יוסף עם אפיון 12 I). ↩
-
ריב יוסף עם אפיון 37 II. ↩
-
עיין קדמ' 1,7 XI. ↩
-
2, 8. ↩
-
טעם שנאת הורדוס לחכמינו תופשי התורה שומרי מולדת רוח העם בטהרתה, מתבאר היטב במליצת האגדה התמימה ונמרצה גם יחד והעושה את השנאה הזאת לתולדה מוכרעת ובאה מראשית מעשיו מעקרם ומכללם. וזה עקר דבריהם “הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה… יומא חד שמע ההוא גברא בת קלא דאמר: כל עבדא דמריד השתא מצלח. – קם קטלינהו לכולהו מרותיה וכו‘ וכו’ (ב"ב ג')מה יקרו הדברים האלה לכל בקי בדברי ימי הדור ההוא: שתי בריתות השלישים Triumvire שנוסדו ברומי, האחת בראשונה בידי יולי קסר והשנית בידי אוקטפין, שמו את כל הארצות כלן למרקחה, וירעישו ממלכות ממקומן, וחן ורפיון ממשלת הורקנוס הספיקו באמת ביד איש זרוע ועז פנים, חנף ומחליק לשון, אם רק היה די אמץ בלבו, לקרוע את ממלכת ישראל אליו, אם ידע להמציא תועלת לאבירי רומי הנלחמים איש באחיו, ולמצוא בדבר הזה תועלת לנפשו. ומח תכון מאד על המעמד הזה מליצת ”כל עבדא דמריד השתא מצלח“! מחוץ רבו עוזריו הלא חרומים הצריכים עזר לעצמם, ומבית גברה ידו בעזרתם. ומי הם האנשים אשר היו לו למפגע על דרכו, אחרי אשר ”קטלינהו לכולחו מרותיה“? אין שטן ואין פגע למשחית הזה בלתי אם חכמי ישראל נוצרי התורה ושומרי טהרת המולדת הקלוטה עמה כאחד! חם הם היו אנשים אשר בתוכם טמון היה מוקש למלכותו כי ”מאן דריש מקרב אחיך תשים עליך מלך? רבנן!“ על כן הרג את כל חכמי ישראל. אך אימתי היה זמן ההרגה? את זה הודיע לנו יוסיפוס באמרו, כי הרבה חלליהם ”כל ימי היותו מלך" (מלחמ' 5, 33 I) ואין ספק כי חללי חכמי ישראל הראשונים היו חמישה וארבעים איש שאנו עסוקים בם, כלם או מקצתם, והמעוט המפורש שיוסיפוס ממעט בעינינו מתוך ההרוגים והרצוצים את Pollion ואת Sameas שמעיה ואבטליון, יוסיף עוד להוכיח כי חמשה וארבעים איש אלה היה רובם או כלם חכמי העם וסופריו ואולי מן הסנהדרין שלפניהם עמד, כאשר נבא עליהם שמעי' (קדמ' 4, 9 XIV). ↩
-
2–1 XV. מלחמ' 5, 18 I. ↩
-
שירת “ציון” לר' יהודה הלוי. ↩
-
קדמ' 4–1 XV. ↩
-
שם.יוסיפוס כותב, כי חננאל זה בבלי היה.אך בעינינו קרוב הוא כי ממצרים היה, והוא הכהן הגדול הנזכר במשנתנו בשם “חנמאל המצרי” (פרה ג‘, ה’) ועל חלוף שם בבלי ומצרי עיין בתלמוד (יומא ס“ו: מנח‘ ק’. גם מדברי יוסיפוס האומר, כי היה ממשפחת כהנים גדולים, נראה יותר כי היה ממצרים, כי שם נמלט חוניו בן חוניו (עיין מוּצא דבר “בית חוניו”) והוא היה האחרון מבית צדוק שיצא מא”י, וירד מצרימה, ואפשר כי מבניו היה. כי בבל רחוקה היה מא"י ומאדום ומרומי שלושת הארצות, אשר התהלך בהן הורדוס, ואיננו מתקבל, כי הורדוס היה גם בבבל, אך אם נאמר כי יש להקדים את חנמאל המצרי לאליועיני בן הקוץ, ובאמת הוא מאוחר לו בסדר שבמשנה (פרה שם) אולם גם ממקום אחר עולה, כי אליועיני הקודם בסדר היה מאוחר בזמן כי אליועיני היה לכהן גדול באחרית ימי אגריפס המלך (קדמ' 1, 8 XIX) כַחמש ועשרים שנה לפני החורבן ואם יהיה הסדר שבמשנה כהויתו, נעשו בחמש ועשרים שנה לה שלש פרות, ובכל מאות השנים הרבות מימי עזרא וחלאה ארבע פרות ודבר זה אי אפשר בשום פנים; לא כן אם נאמר כי חנמאל המצרי היה בראשית ימי הורדוס שהן כמאה ושבע שנים לפני החרבן, אז אי אפשר כי מימיו עד החרבן נעשו שלוש פרות. ↩
-
יוסיפוס אשר הרע להעתיק את דבריו מספרי תולדות הורדוס שכתבו חנפי ביתו ניקולי איש דמשק וחבריו.נתן טעם לבלתי נתן הורדוס את אריסתבול הצעיר ללכת אל אנטוני פן יפגע הרומי בצניעות העלם הנחמד (קדמ' 6, 2 XV) אך באמת לא לתום ולא לטהרה חשש האדומי הזה, כי אם לכסאו, פן תעבור רוח על אנטוני וזכר, כי הוא עבד ולבני בית חשמוני משפט המלוכה וגרש אותו מכסאו ונתן אותו לבן משפחת המלכים וחשש זה הלא המריצהו להרבות שחד לסוסיוס להמית את אנטיגנוס באנטיוכיא ולבלתי הוליכו לרומי, פן יזפרו לו זקני רומי' את כבוד בית אבותיו ושבו להמליך אותו ואת בית אנטיפטר ישלחו מעל פניהם (עיין קדמ' 4, 16 XIV). ↩
-
מלחמות 3 8 VII. ↩
-
קדמ‘ 4–1, 3; 7–4, 2 XV מלחמ’ 2, 22 I. ↩
-
עיין דברי יוסיפוס מעין זה (קדמ' 1, 3 XV. 1,10 XX). ↩
-
יש להתבונן במאמרים העתיקים העורכים דמות לחלות כהונה זה בידי מלכי בית הורדוס: “משרבו המלכים [”שאינם הגונים“ (בעל עטור בכורים)] התקינו שיהו מעמידין כהנים הדיוטות ומעבירין אותן בכל שנה ושנה” (תוספתא יומא א‘ ז’) כך היא הגרסה המבוררת בהוצאת צוקר=מאנדעל – ולדעתני כל מילה מברייתא זו נמרצת ומדויקת, כי דבר זה היה כעין תקנה לתן את הכה“ג להדיוטות, לאמר לכהנים שאינם מבני צדוק, וחשמוני, ומלבד זה שמו את לבם גם לבלתי תת אותם לכהן ימים רבים, לבלתי שים להם יד ושם בקרב העם, שהיו רגילים מימות יהושע בן יהוצדק עד הרקנוס האחרון, לראות את הכהנים הגדולים עומדים בראשם, מטעם המבואר בגוף הספר הזה. עוד יש לנו מאמר עתיק על הכהנים שהקימו מלכי בית הורדוס כטוב בעיניהם ואלה דבריו: ”ומתוך שנותנין עליו ממון לכהונה והיו מחליפין אותן כל שנים עשר חדש כפרהדרין ההלו שמחליפין וכו' היו קוראין פרהדרין“ ( יומ‘ ח’:) ודבר זה לא היה יכול להיות בימי החשמונאים, כי הם היו המושלים והכהנים בגוף אחד ולמי היה להם לתת ממון? שם כתוב: ”צא וחשוב, כאו“א לא הוציא שנתו” (ט') ודבר זה אינו גוזמא, גדולה גם לפי דברי יוסיפוס, כי התלמוד מונה פה אחת ועשרים שנה לשני כהנים גדולים (ע"ש) ולפי חשבון יוסיפוס היו מאה ושבע שנים מימי הורדוס עד החרבן ועשרים ושמונה כ“ג (קדמ' 1, 10 XX) צא מק”ז השנים כ“א שנים לשני הכה”ג הנקובים בברייתא אז נותרו רק שמונים ושש שנים לעשרים וששו כ"ג ואם כן לא נותרו לכל אחד מהם יותר משלוש שנים וקרוב לארבעה חדשים. ↩
-
הוריות י"א. ↩
-
“נחלקו עליו בני כהנים גדולים”. (כתובות ק"ה) והם משפחות כ"ג ששמשו ונסתלקו. ↩
-
“מעשה שהי' אגרות באות ממדינות הים לבני כהנים גדולים וחיו בהן ”כסאה וכסאתים חותמות" (אהלות י"ז, ה'). ↩
-
קדמ‘ 4–5, 3 XV. מלחמ’ 5–3, 22 I. אך לפי הנראה יש לדחות את דברי ס‘ המלח’ האומר, כי מרים נהרגה ביום מות יוסף מפני דברי ספר הקדמוניות האומר כי מרים לא נהרגה עוד בעת ההיא, כי אין להחזיק, כי בימי קליאופטרה המתאנה להורדוס והאורבת לו ערב את לבו לעשות דבר כזה. ↩
-
קדמ' 9, 7 XV. ↩
-
Octavianus. ↩
-
Diospolis לאמר עיר כפולה והיא לדעתנו העיר הנקראת בשם הזוגי קריתים (במד' ל“ב, ל”ז). ↩
-
אם יוסיפוס קובע את מקום העיר במדינתColesyrienלאמר על יד הר הלבנון יש לנו להחזיק, כי “קנה” זו מערי אשר היא הקרובה ללבנון (עיין יהש' י“ט, כ”ח) ולא קנה שבין נחלת אפרים ובין נחלת מנשה (ט“ז, ח': י”ז, ט'). ↩
-
קדמ‘ פרק 4 ופרק 5 XV. מלחמ’ פרק 19 I. ↩
-
מלחמ1 1, 19 I. ↩
-
Actium. ↩
-
עיין ריב יוסף עם אפיון 5 II. ↩
-
קדמ' 4–1, 6 XV. ↩
-
7–5, 6. מלחמ' 3–1,20 I. ↩
-
קדמ' 2, 11 XVII. ↩
-
4, 2. ↩
-
1, 8. ↩
-
יתבאר בדברינו הבאים. ↩
-
פסח' ס“ו. וקרוב הוא בעינינו כי שם אביו היה ”גמליאל“ כאשר נקראו בני בניו הנשיאים, כי כן אנו מוצאים כי גר אחר שגירו הלל ”נולדו לו שני בנים לאחד קרא הלל ולאחר קרא גמליאל" (אדר“ג ט”ו) ובכן נראה, כי קרא גר זה את שמות בניו על שם הלל ועל שם אבי הלל. ↩
-
כתוב ס“ב: ירש‘ תעני’ ד, ב'. כ”ו ל"ג. ↩
-
סוטה כ“א. והפסוק בשה”ש ח', ז. ↩
-
סופרים ט“ז, ט'. ועיין שם הגהת הגר”א ז“ל שמחק את מלת ”ושמאי". ↩
-
וכל כך למה? משום שנאמר: ה‘ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (שם) ובס’ יוחסין נסמך לפני פסוק זה עוד הפסוק בסגנון זה וכל כך למה משום וחפץ ה‘ בידו יצלח ונאמר ה’ חפץ חמען צדקו וגו'. ↩
-
"על שלושה דברים עלה הלל מבבל וכו' (ידושל‘ פסח’ ו‘ א’). ↩
-
עיין מליצה זו יומא ל"ה. ↩
-
שם. ↩
-
עולה ממליצת "אדם אחד יש שעלה מבבל, הלל הבבלי שמו, ששמש שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון (פסח' ס"ו). ↩
-
“נגיד שמא אבד שמיה ודלא מוסיף יסף”, (אבות א' י,ג). ↩
-
כמאמרו "אם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר וכו‘ ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר וכו’ ואם ראית דור שאין התור חביבה עליו כנס וכו' (ברכ' ס"ג). ↩
-
פסח' שם. ↩
-
כמאמרו “בשעת המפזרים כנס” (ברכ' שם). ↩
-
פסח' שם. ↩
-
ב“מ פ”ד: פ“ה. ירש‘ פסח’ ו‘, א’ ב”ד, ל"ג. ↩
-
כמאמרו “ודאשתמש בתגא חלף” (אבות שם). ↩
-
“התחיל מקנטרן וכו'”(פסח' שם). ↩
-
"ומחוקק מבין רגליו: אלו בניו של הלל וכו'. (סנהד‘ ה’. הוריות י"א:). ↩
-
לא רחוקה היא בעינינו, כי ברכת “את צמח דוד” הוקבעה בצנעה בסגנונה שבידיו בימי הורדוס, וחתימת “מצמיח קרן ישועה” אפשר שהיתה רומזת על השררה הגדולה שנתנה להלל ושהיתה אות לטובה. ובברכת “שמחנו ה”א באליהו הנביא עבדך“ שבהפטרה, שאפשר שבזמן ההוא לא היתה עוד נהוגה בכל בתי כנסיות, כי אם בתוך בני עליה והצנועין, תהיה מליצת על כסאו לא ישב זר ולא ינהלו עוד אחרים את כבודו מכונת אל הורדוס וביתו, כאשר ידענו כי המלך הכשר האחד שיצא מן הבית הזה, הרגיש מאיליו כי הוא וכל בית אביו מכלל הזרים והאחרים שנאמר עליהם,לא תוכל לתת עליך איש נכרי” (עיין סוט' מ"א). והצד השוה שבשתי הברכות האלה “דצלותא ודאפטרתא” נזכר בתלמוד (פסח' קי"ז). ↩
-
עיין חגי א‘, א’. י“ב, י”ד י‘ ב’, ב‘. ד’. עזרא ג‘, ח’, ה‘; ב’. ↩
-
ומי יודע אם שם “נשיא” שנקרא לראשי סנהדריות (חגיג' ט"ז:) לא נתחדש בימי חלל לרמז לבית דוד אשר מושליו נקראו בפי הנביאים “נשיא” (עיין מ“א י”א, ל“ד יחזק' ל”ד, כ“ד; ל”ז, כ"ה. עזרא א‘, ח’). ↩
-
“הלל הזקן דרש שבע מדות לפני זקני בתירא”(תוספתא סנהד‘ ז’, ה‘. ובסוף י"ג מדות של ר’ ישמעאל בראש תורת כהנים). ↩
-
פסח‘ ע’: ושם עולה מענינו כי על כחם לחדש דבר נקראו כך. ↩
-
כתבי גמר עסק, Acta (נ"ב:). ↩
-
“הלל הזקן היה הורש לשון הרי וט דתגי‘ וכו’”ע"ש (ב“מ ק”ד). ↩
-
שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה" (פכ‘ כ’). ↩
-
יבמ' ל"ז. ↩
-
עיין היטב ברייתא של “מעשה בנכרי וכו' א”ל בשכתב אני מאמינך וכו'" (שבת ל"א). ↩
-
סכה נ"ג. ↩
-
אבות א' י"ד. ↩
-
שם. ↩
-
שם. ↩
-
עיין היטב דברי הרמב“ן ז”ל שהביא בשם הירושלמי בפירושו דבר‘ כ"ב, ו’. כתורת דבר מוסכם בכל דברי רבותינו. ↩
-
תרגומו העברי: אל תעש לרעך את הדבר אשר ירע בעיניך [אם יעשו איתו לך]. ↩
-
שבת ל“א. ועגין מאמר זה בכללו לא חדש הוא בישראל, כי אהבת רעים היא יסוד כל התורה ותכליתה (ברא‘ י“ח, י”ט, מיכ’ ו‘, ח’. איוב ל"ח ח') ואם רק מצד זה נתבונן עליו, לא חדש הלל דבר, אשר לא נודע בעמו מתמול שלשום. לעומת זה, חדש גדולות ונכבדות באמרו ”וידך פירושא" האומר, כי כל יתר דברי התורה תולדות מצוה זו הם (ועיין רמב“ן דבר' כ”ב, ו') ומלבד זה חדש הרבה בשומו לאדם את אהבת נפשו לקו ולמשקלת לאהבת חבריו. ↩
-
ויקר‘ רב’ ל"ד. ↩
-
ביצ' ט“ז. כבר אמרנו כי מדת ”וכל מעשיך יהיו לשם שמים“ שנאמר מפי יוסי הכהן החסיד (אבות ב', י"ב) היתה ראשית מדות החסידים והלל הלא היה חסיד (סנהד' י"א) ועיין שיחתו הרחמניה אל אשתו (ד"א רבא ו') ובכן גם עצם דבר זה לא היה חדש בתוך חסיד ישראל, כי אם קדושת ההנאה וזכוכה בשעור כזה היתה מיוחדת להלל. ועל פרט זה אמרו חכמינו ”אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים“. (ביצ' שם) ודבר זה בכללו אי אפשר לאמר, כי ממעט הוא את שאר חכמי ישראל ואף את שמאי מכללמדה זו, כי הלא בברייתא זו עצה אנו רואים עד כמה עשה שמאי את מעשיו לש”ש אולם שמאי עשה כדרך כל הצדיקים מעולם, כי כבש את הנאתו לש“ש אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שהנאתו היתה הנאה לש”ש. ↩
-
כתוב' ס"ז. ↩
-
ויקר‘ רב’ א‘. משטת הלל להתבונן על כל העולם מתוך נפשו נאצלה על מאמריו להביע אותם לא בדרך כלל, כי אם בדרך פרט ובגוף ראשון, ויפה החליט הח’ ר“ז פראנק, כי משגת ”כל שחבתי בשמירתי וכו‘" (ב"ק ט':) השנוי בל’ גוף ראשון להלל היא. ↩
-
שבת ל“א. מליצת ”הלל לא קפיד" נראה כי היתה כעין פתגם להלל ליסר בו את נפשו כי ממקומות אחרים עולה, כי במקום שראה עולה או מרמה היה דברו עז וקשה מאד. עיין מבטאו העז של הקונה המערים להחליט לו בית עיר חומה (ערכין ל"א:) וממבטא כזה יש לראות, כי ענותו הרבה לא היתה פרי טבעו, כי אם פרי מוסרו הנעלה והנשגב מאד. ↩
-
שם. ↩
-
אדר“נ ט”ו. ↩
-
מלאכי ב‘, ה’–ז'. ↩
-
אבות א', י"ב. ↩
-
Cartesius. ↩
-
כדעת הגל אשר גם הוא יחשב לתלמידי תלמידיו של קרטס. ↩
-
ד"א רבא ו'. ↩
-
ברכ‘ ס’. ↩
-
חגיג' ט"ז. ↩
-
קדמ' 5, 10 XV וספק גדול אם אמנם איסי היה מנחם כדברי יסיפוס, כי האיסים נזורו כל ימיהם ממגע כל איש, אשר לא מאגודתם הוא ואפשר כי בימי ילדותו שמש את האיסים ככל אשר שמש אותם גם יוסיפוס בעצמו בימי ילדותו. ↩
-
חגיג' שם. ↩
-
פסח‘ ע’. ובעל סה“ד אמר על יהודה בן דורותאי ”נראה שהי‘ צדוקי“ ולדעתנו רצה להיות פרוש יותר מכל הפרושים ועל כן יאמר רב אשי, עליו ועל בנו, ”ואנן טעמא דפרושים ניקו ונפרוש" (שם) ויש קצת ראי’ כי הצדיקים והביתוסים החמירו לענין דחית שבת לגבי עבודה (סכ' מ"ג:). ↩
-
זבח' כ"ב: ↩
-
עיין ב"ב: קדושין ע'. ↩
-
קדמ' 10–1, 7 XV. ↩
-
ארכיווע: אוצר כתבים עתיקים (עיין קדושין ע"ו:). ↩
-
הנוצרי הקדמוני 5, 7 I Euse bius מביא דבר זה בשם Africanus. ↩
-
כי להורדוס היו סופרי דברי הימים שמתוך זכרונם עולה כי שכירים היו לעקש את הישרה ולטהר את השרץ, תמצא בדברי יוסיפוס (קדמ' 3, 6, XV) וניקולוס איש דמשק היה מהיר במלאכת פלסתר זו 1, 7 XIV. ↩
-
3, 1 XIV. ↩
-
ב"ב ג'. ↩
-
אין ספק הוא, כי על זה התאוננו קדמונינו: “מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים וכהה מאור עינים” (פסח ס"ב) ונראה הוא מאד, כי היה ספר יוחסין זה כעין מגלת סתרים המושכת את יחוסיה ממיוחסי דה“י עזרא ונחמ‘ שכלם הי’ ספר אחד לדברי רבותינו (עיין ב“ב ט”ו), כי כן נשמע ממאמר מר זוטרא (פסח' שם) ומתכנת מגלת סתרים זו של ”ספר יוחסין“ לס' דברי הימים שבמקרא, היתה כעין מתכנת תושבע”פ לתורה שבכתב, על כן השכיל רש“י ז”ל לפרש ספר יוחסין: “מתניתא בדברי הימים” (רש"י שם) ונראה כי מעין ספר יוחסין זה היתה מגלת יוחסין שמביאה ר‘ לוי (ירש‘ תענ ד’ ב') וממאמר “רמי בר רב יודא אמר רב” (פסח' שם) אנו רואים כי גניזת ספר יוחסין או אבודו היה על כרחם של חכמים ומי ראוי לזה יותר מהורדוס? שסמנו המובהק הוא “שונא את חכמים” (עיין מג"ת ט') ואחד מעקרי שנאתו להם היה “מאן דריש מקרב אחיך? רבנן!” (ב"ב ג') ואיזו תחבולה ראויה יותר להתיש כח טענה זו, מבעור מגלות היחש שהוא גניזת ספר יוחסין? בכ"ז נשאר ממנו עוד מעט שהי’ עוד בידי ריו"ה האמורא (פסח' שם). ↩
-
Circus הוא בנין עגול שהכניסו בו הרומיים את החיות להלחם זו בזו או באדם ובפי בעלי המדרש נקרא זרה (שמ“ר כ”ז). ↩
-
עיין על זה דברי יוסיפוס הנמרצים מאד (קדמ' 1, 8 XV) בסוף הפרשה הראשונה. ↩
-
גולם במדת גוף האדם שהאמנים או החנונים מעלים עליהם את הבגדים שהם עושים או מוכרים (כלים כ"ג, א'). ↩
-
עיין דברי יוסיפוס (4, 10). ↩
-
Sebaste ושם זה נמצא גם בספרתנו העברית העתיקה (ערכין י"ד) ובמקום אחר נשתבש שם זה ותחת “לים בוסטי” צ"ל לסבסטי (מג"ת ח'). ↩
-
עיין קדמ' 3, 15. ↩
-
Casarea ובספרתנו קסרי (מגל' ). ↩
-
6, 9 XV. ↩
-
מגלה שם. ↩
-
קדמ' 5, 1 XV. ↩
-
Petronius. ↩
-
קדמ, 1–6, 9, XV ועיין גם 1–3, 15XV ומלחמ' 21. I ↩
-
קדמ' 5,3 XVI. ↩
-
5, 8 XVII. ↩
-
עיין 3, 10 XV ועיין עוד 4, 5 XVI. ↩
-
5, 9 XV. ↩
-
סנהד‘ י“א. סוטה מ”ח. ועליה זו היתה בית ועד, לפי העולה מתוך דברי המקור, בטרם היה עוד הלל לנשיא. ואולי גוריה בעל העליה הוא גרון או גוריון אבי חזקי’ אבי חגגי‘ שעליתו היתה בית מועד לכל דבר דת ומולדת כשני דורות אחרי כן (שבת י"ג עיין משנה שם ומאמר רב יהודה אמר רב). ועליה היתה לפי המתקבל כעין בתי ועד לחכמים (געלעהרטענקלוב) באירופא בזמן הזה. בבית יוחנן בן בתירא בירושלם בימי הורדוס או ארכילי היתה עליה כזאת. (מנח' מ"א:) גם אחר החרבן היו עוד עליות כאלה מצויות ששם נועדו חכמי ישראל. ביבנה נזכרה עליה סתם בלי שם “בעלי”. (סנהד' שם וסוטה שם) ובלוד היתה עליה פתוחה לבית ועד לחכמים ושמה עלית בית נתזה (סנהד' ע"ד); ועוד עלי’ בשם עלית בית ארים (ירש‘ חגיג א’, ז'). ↩
-
עיין בדבר אשת פרורה (קדמ' 4 2 XVII). ↩
-
4, 10 XV. ↩
-
“ויצא מנחם ונכנס שמאי”(חגיג' ט"ז). ↩
-
עיין הערה הבאה. ↩
-
על המאורע הזה של יציאת מנחם, רבו למראית עין הדעות שכלם לדעתנו מסורת אחת בנוסחות שונים ואלה דברי התלמוד הבבלי: “להיכן יצא? אביי אמר יצא לתרבות רעה. – ורבא אמר יצא לעבודת המלך. – תנ”ה: יצא מנחם לעבודת המלך ויצאו עמו שמונים זוגות תלמידים לבושי סירקון (חגיג ט"ז:) לבושי סירקון: לבושי בגדי מלכות“ (רש"י) ובירושלמי נאמר: ”להיכן יצא? י“א: ממדה למדה יצא. – וי”א: כנגד פניו. יצא ושמונים זוג של ת“ח מלובשין תורקי זהב שהשחירו פניהם כשולי קדרה שאמרו להם: כתבו על קרן שור שאין לכם חלק באלהי ישראל” (ירש‘ חגיג’ ב‘, ב’). והנה מליצת “לתרבות רעה” שבבבלי ומליצת “ממדה למדה” שבירושלמי שתים שהן אחת הן, ושתיהן הן רק מליצה נמרצה למליצת “לעבודת המלך” הנוחה שבפי רבא ושבנוסח הברייתא שבבבלי, ומליצת “שהשחירו פניהן כשולי קדרה”, תעיד כי לא רשעים היו ולבם היו נוקפם על אשר ירכינו ראשם להורדוס רק לא היה כח בם לעמוד לפניו, אך להחרדים אמיצי הלב נחשב רפיון זה לעון רשעה. ↩
-
הורדוס כבד את הלל ומרוב כבודו נשא פנים גם לשמאי (עיין קדמ' 4, 10 XV). ↩
-
אבות ג‘ א’. אדר“נ י”ט. ↩
-
“שאין עזרה ננעלת על כל אדם בישראל בחכמה ובטהרה וביראת חטא כעקביה בן מהללאל”(ברכ‘ י"ט. פסח’ ס"ד: עדיות ה‘, ו’). ↩
-
עיין ירש‘ חגיג’ ב‘ ב’. ותוספתא שם ב‘, ד’. וראית כי בעצם הזמן ההוא החלה המחלוקת בהוראת ההלכות לרבות בישראל. ואם נקבע את זמן עקביא בן מהללאל אחר החרבן שכנגד זה מוכחת גם מליצת “שאין עזרה ננעלת” הלא תפלא טענת חבריו שבקשו ממנו לחזור מדעתו בהלכותיו. וכי הוא בלבד חלק על חבריו? והלא מרבית התנאים מימי הוסד בית הלל ובית שמאי היו חלוקים על חבריהם ולא אמר להם אדם מעולם לחזור בם. אולם אם נקבע כדעת מרבית חוקרי הדורות את זמן עקביה בראשית נשיאות הלל נבין היטב את טעם הטענה הזאת. אם אי אפשר לאחר את זמנו בימי בית שמאי ובית הלל שהם אחרית ימי שני החכמים ההם אי אפשר גם להקדים את זמנו בימי שמעי' ואבאליון (עיין עדיות שם), ואם כן יהיה בעינינו הזמן הראוי לו ראשית שנות נשיאות הלל, ואז הלא נתבקש גם להקדים אב"ד, בצאת מנחם. ↩
-
“אמרו לו: עקביה חזור בך בארבעה דברים הללו ונעשך אב ב”ד לישראל, – אמר להן: מוטב לי להקרא שוטה כל ימי ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהי' אומרים בשביל שררה חזר בו" (עריות שם ועיין דברי תוי“ט: ”חדא ועוד קאמר וכו' "). ↩
-
עדיות שם ז. ↩
-
שם. ↩
-
כך הוא שמו והאלף שבין מם ליוד אינה אלא לסמן כי המם נקודה בפתח והיוד גם נראה(עיין דבהי“א ב', כ”ח). ↩
-
קדושין י"ג. ↩
-
אבות א', ט"ו. ↩
-
שם. ↩
-
סכה כ"ח. ↩
-
יומ' ע"ז. ↩
-
ביצ' ט"ז. ↩
-
דברים אלה נשקפים גם ממאמריו גם מדברי תלמידיו אשר נחה עליהם רוחו ועל שמו נקראו “בית שמאי”: “בבש”א" תקנתם את רבו את עצמו לא תקנתם וכו‘ אלא כופין אותו ועושה אותו בן חורין וכו’ (גטין מ"א). ↩
-
א“ל ב”ש לב“ה: אין בנות ישראל הפקר אלא וכו' ” (יבמ' ק"ז). ↩
-
“טעמא דשמאי משום כטול פו”ר תנ“ה א”ל שמאי להלל א“כ בטלת וכו' מפו”ר (נ"ד, ג') ודבר זה חוזר ונשמע מפי תלמידיו ב“ש ובפיהם נעשתה דעה זו לעקר קבוע בישוב העולם באמרם: ”יבטל? והלא לא נברא העולם אלא לפו“ר שנאמר' ”לא תוהו בראה לשרת יצרה" (גטין שם). ↩
-
חפצו הנראה מתוך דבריו ומעשיו: טעגרענץ. ↩
-
אבות שם. ↩
-
שבת ל': ל“א. אדר”נ ט"ו. ↩
-
עיין שיחת שמאי ויונתן בין עוזיאל (כ“ב קל”ג). ↩
-
“וכן היה שמאי אומר: עד רדתה אפילו בשבת”(שבת י"ט). ↩
-
ספרי דברים ר"ד. ↩
-
עיין ריב יוסף עם אפיון 12 I. ↩
-
ויקר‘ כ“ה, כ”ט–ל’. ↩
-
ערכין ל"א. ↩
-
באור מלה זו עיין גטין ל"ו: ובספרי המלין. ↩
-
שביעית י', ג, גטין ל"ד. ↩
-
ב“מ ע”ה. ↩
-
עיין על זמנו חגיג‘ ט’. וסגנון הארמי של מאמר, (אבות ה' כ"ו) מעיד על קדמות זמן חכם זה כי כן אנו מוצאים מאמרי לשון ארמית לתנאים הקדמונים כגון מאמר יוסי בן יועזר (עריות חק ד') ומאמר הלל הזקן (אבות א', י"ג). ↩
-
אבות ה', כ"ו. ↩
-
ירש‘ תעני’ ג‘, ט’. ושם נקרא חוני הנכבד. “חוני המעגל בר ברי' דחוני המעגל ועליו נאמר שם לאמר ”חה“מ בר ברי' דחה”מ. הוה סמוך לחורבן בית מקדשא וכו‘ ועביד שקיע בשינתי’ כ‘ שנין עד החריב בית מקדשא ואתבני’ ומן חגיגות לסוף ע‘ שניןאיתער וכו’ וחמא עלמא מיחלף וכו‘ “ המאמר הזה קשה לכאורה מאד: לאיזה חרבן היה חוני הראשון סמוך? אם לחרבן בית ראשון, איך שלח לו שמעון בן שטח שהיה בסוף ימי החשמונאים את דבריו? ואם תאמר כי לחוני השני בן בנו של הראשון שהוא היה אחרי בנין הבית השני, שלח שב”ש גם אז יקשה מאד, כי איש שאבי אביו היה בימי בית ראשון יאריך ימים עד ימי שב“ש. על כן נראה לנו להוסיף מלה וערא ”הוה“ בין מלות ”חוני המעגל“ ובין מלות ”בר ברי’ דחה“מ” לשנות רק שנוי קל במלה אחת של מאמר זה ואז יתבאר הכל בתכלית הבאור: במקום “הוה סמוך” נקרא “דהוה סמוך” ובכן יהיה משמע המאמר, כי חוני המעגל השני היה נכדו של חה“מ הראשון שראשון זה היה סמוך לחרבן בית מקדשא, ואחרי הפסקה המקוצרת הזאת יתחיל ספור חוני המעגל הראשון. אך חרבן זה לאו דוקא היא, כי יודעים אנחנו כי סוף ימיו היה בראשית ימי הורקנוס ואריס תבול שהיו מאה וארבעים שנה לפני החרבן ובכן אין משמע מלת חרבן במקום זה, כי אם הריסות ביהמ”ק שהרס הורדוס, לא לשם חרבן, כי אם לשם חדוש בנינו. ונכדו חוני המעגל השני, הלא ראה את בית המקדש בחרישו לאחר שבנאו הורדוס. ויען כי דומה היה הנכד לאביו זקנו בשמו בכנויו, ואולי גם בחכמתו ובצדקתו. אמרו הראשונים על נפש חוני המעגל הראשון, שנרדמה שבעים שנה ולבסוך הקיצה וחזרה בגוף נכדו, וזהו לדעתנו יסוד שמועת שנת שבעים שנה של חוני המעגל הנזכרת בירושלמי שם ובבבלי תענית כ“ג. ובכן יהיו ימי חוני השני בימי הלל ושמאי, מעט מסברתנו זאת נמצאת להרה”ג שי“ר ז”ל בהערותיו לס' הערוך (בכה"ע תולדות ר' נתן 74). ↩
-
תעני‘ שם: הרב שי“ד ז”ל (בכה"ע שם) הביל למצוא במילת “הנחבא” רמז למעשה חוני המעגל הראשון שהתחבא מפני גדודי האחים הנלחמים שאנסו אותו להתפלל על מפלת אנשי ריבם (קדמ' 1, 2 XIV) כאשר הזכרנו במקומו, אולם ככל אשר מצא הרב את הנכונה, כן נמהר במח“ב לחשוב הבן? זה לחוני הראשון, אף כי הפך זה כתיב בגמרא. ע”כ הננו להעיר, כי חנן זה נכד חוני הראשון וככל אשר נקרא חוני המעגל ברי’ דחוני המעגל ע“ש זקנו לכבודו ולזכרונו בשמו ובכנויו כן אפשר כי נקרא גם נכדו זה, שלא היה בן בנו כי אם ”בר ברתי' “ (תעני' שם) בשמו ובמעשיו לכבוד זקנו ולזכרונו, כי ככל שאנו מוצאים חנויות של בית היני (ב“מ פ”ח). ו”חנויות דבני חנן“ (ירש‘ פאה א’. ה') שני שמות למקום אחד קראים ע”ש איש אחד, כך ברור הוא כי חוני וחנן שני שמות לאדם אחד ואין לשבש דבר ↩
-
לא מצאתי הערת שולים רק מספר ↩
-
לא מצאתי הערת שולים רק מספר ↩
-
תעני' כ"ג. ↩
-
“פועל צדק זה אבא חלקיה”(מכות כ"ד). ↩
-
לאבא חלקי' ולחנן הנחבא קראו: “אבא אבא” (ע"ש). ↩
-
שם. ↩
-
עשרו דרב מוכח מנדבתו הגדולה שהתנדב פעם אחת קרבנות לכל.מי שרוצה לסמוך י"ט (ביצ' כ"ו) שמספר הצאן היו שלשת אלפים (ירש‘ ביצ’ ב‘ ד’). ↩
-
עיין גטין נ"ז. ↩
-
עיין פירוש “בוצין” רש“י ברכ' מ”ח. ↩
-
נדר' ס"ו. ↩
-
כ"ב ד'. ↩
-
עיין קדמ' 4, 10 XV. ↩
-
ב"ב? ואולי יש איזה יחס בין ספור בבא בן ביטא זה ובין ספור העור, אשר שת ידו עם עשרת הקושרים על הורדוס, למען חזק את ידם (ע‘ קדמ’ 3, 8.(VX ↩
-
מן הדברים אשר שם יוסיפוס בפי הורדוס, יצא, כי תחלת דבריו היו על דבר תוספת גובה הבית (קדמ' 1, 11 XV). ועל כן יש להחזיק כי את קירות ההיכל והאולם וקה"ק לא הזיזו ממקומם כי אם הוסיפו על בנינו, וגם את המזבח לא הסירו ממקומו. כי אין להעלות על לב, כי יסכימו בני ישראל וסנהדריהם לבטל את העבודה לכמה שנים, אולם אם קירות ההיכל והמזבח היו על מכונם יעלה הכל יפה, כי לא פסק עקר העבודה אף שעה אחת. וחדוש הבנין היה תוספת גובה ההיכל. חדוש החצרות העזרות והלשכות מעקרן, כי דברים אלה אינם מעכבים את העבודה. ↩
-
זבח' ק"ז. ↩
-
ב"ב שם. ↩
-
"כל שערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב חוץ משער נקנור מפני שנעשה בהם? (מדות ב‘, ג’). ↩
-
יומ' ל"ח. ↩
-
“הר הבית סטיו כפול היה סטיו לפנים מסטיו”(פסח י"ג). סטיו היא מילה יונית Stoa. ↩
-
סכה נ“א: ע”ש בגמרא. ↩
-
תענ‘ כ"ג קדמ’ 7, 11 XV. ↩
-
26 XVII. ↩
-
קדמ‘ 1–2, 1 XIV. מלחמ’ 1, 23 XIV. ואין ספק כי התיהדה, כי כאמור שילַי הערבי לקחת את שלומית אחות הורדוס לו לאשה, היתה ההתיהדות תנאי מפורש (עיין קדמ' 6, 7 XVI). ↩
-
קדמ‘ 3–5, 2, וע’ גם 2, 3.XII ↩
-
1–7 6. ↩
-
קדמ' 1–3, 3; 1–5, 4. ↩
-
1–2, 5. ↩
-
1, 7. ↩
-
דמיון נפלא יש בקביעות שעות אלה מצד הממשלה הרומית, ובין דיני ערבי שבתות יומים טובים שבתלמוד (עיין פסח' צ"ט). ↩
-
קדמ' 1–7, 6. ↩
-
2–5, 7. ↩
-
1–6, 8. ↩
-
1–4, 9. ↩
-
על יוני זה עיין ביחוד מלחמ' 1–4, 26 I. ↩
-
קדמ' 1–9, 10. ↩
-
1–7, 11. ↩
-
דוגמא למשפט החיל על הליכות הורדוס עם בניו, ועל נטות לבם לבני מרים, עיין קדמ' שם 4–5. ↩
-
1–3 XVII. ↩
-
Autiochia Epidaphnes ונראה כי עיר זאת היתה בנויה בעמק אנטיוכוס שכבש ינאי המלך ואשר לפי העולה ממקום הזכרה (קדמ' 3, 15 XIII) קרובה היא להר חרמון, והיא הנקראת לדעתנו “חילתא של אנטיוכיא” (ירש‘ הוריות ג’, ד. תוספתא רמאי ב‘, א’. ויקר‘ רב’ ח‘, דבר’ רב, ד'). ↩
-
מ“א ט', י”ח והיא הנקראת כיום “בלבק”. ↩
-
נראה ששם “בתירא: Bathyra” היא מבטא יוני למקום הנקרא “כתר” (שה“ש ב', י”ז) שלפי הדעת הנכונה היא “הבתרון” שבעבר הירדן (ש“ב ב', כ”ט). ↩
-
ולמעשה “ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים” עם ר' יהודה בן בתירא בנציבין אשר חכם היה ולא גבור, באחרית ימי הבית השני, נראה כי יש לה איזה יחס עם עולי רגלים מממל ועם שונאיהם הנכרים האורבים, ובכן ירש גם הוא את מעשה אבותיו להיות למעוז לעולי רגלים מבבל וכן עולה גם מסגנון שמחת הנצחון של מכתב אנשי ירושלם אליו (פסח‘ ג’). ↩
-
קדמ' 1–3, 2 XVII. ↩
-
“וכבר עלו זקני ב”ש וזקני ב“ח לעלית יוחנן בן בתירא ואמרו וכו' ”. (מנח' מ"א). ובספרי במדב' קט“ו הגרסא ”יונתן בן בתירא". ↩
-
קדמ' 4. ↩
-
1–3, 3. ↩
-
1–2, 4. ↩
-
מגל‘ ט’: קדמ' 4, 6 XVII. ↩
-
Varus. ↩
-
1–7, 5 XVII. ↩
-
יבמו של הורדוס היה, אחי אשתו מרים שהיתה בת שמעון בן ביתוס (קדמ' 3, 9 XV) ובית ביתוס שם המשפחה היה (פסח' נ"ז) ומעתה אם נקרא יועזר “בן ביתוס” (1, 13 XVII) נקרא כן על שם משפחתו ושם אביו היה שמעון חותן הורדוס ויועזר היה יבמו וע"כ שנאוהו העם (1, 9). ↩
-
קדמ‘ 1–5, 6 XVII. מלחמ’ 1–6, 33. I ↩
-
7, קדמ' 1, 7 XVII. ↩
-
עיין גרץ426/7 III שהטיב להרגיש ספור מאורע זה במג“ת. קד‘ 4 – 1, 8 XVII, מלחמ’ 8 – 7, 33 I. ”ובאותו היום שמת הורדוס עשאוהו יום טוב" (מג"ת ט') ↩
-
Maithace ↩
-
מלחמ' 8, 33.I ↩
-
עיין געשיכטע “דער יודען אין ראם” לברלינר 22, I. ↩
-
קדמ' 5, 8 XVII. ↩
-
3 – 1,9, מלחמ' 3 – 1, 1 II. ↩
-
Varus. ↩
-
Sadinus. ↩
-
יהודה זה נקרא גלילי גם נקרא גבלוני ויש אשר אמרו לבקש סמוכות לשמות אלה ולדברי החזון הסתומים “הגליל יחרב והגבלן ישום ואנשי הגבול וכו' ” (סוט' מ"ט). ↩
-
קדמ‘ 5, 9 XVII 0 – 1, 10 מלחמ’ II פרק שלשי רביעי וחמשי. דברי הגנות, אשר גנה יוסיפוס את הגבורים יהודה הגלילי שמעון ואתרונגה אפשר, כי הוא מעין הגנות שגנה את חזקי' שהמית אותו הורדוס, כי קרוב הוא מאד, כי לפעמים נמשך בעינים עצומות אחרי ניקולוס הדמשקי סופר בית הורדוס, ויתר שכירי סופרי ביתו. בדבר המלחמה הזאת בכללה, יפה הבחין גרץ ( גד"י 483 III ), כי בפי רבותינו היא קוריה בשם פולטוס של ורוס (ס"ע ל' ) ובאשגרת לשון השתבשה מלת “ורוס” למלת אסוירוס" הרגילה ממנה יותר בספרותנו. ↩
-
קדמ' 9 – 6, 9 XVII. מלחמ 7 – 1, 2 II. ↩
-
כאשר הזכרנו פעמים רבות. ↩
-
עיין דברי החפשה שנתן יולי קסר לכמה קהילות ישראל בארץ יון ואזיא הקטנה, קדמ' 10 XIV. ↩
-
2, 3. ↩
-
Ethmach. ↩
-
קדמ‘ 5 – 1 XVII מלחמ’ 3 – 1, 6 II. ↩
-
לדעתנו נתנו בגדים אלה בארון אבן מפני שכלי אבנים אינם מקבלים טומאה וקרוב הוא כי היו גנוזים “בלשכת בית האבן” “שעל פני הבירה צפונה” ושעל כן נקראה כך “מפני שכל מעשיה בכלי גללים, בכלי אבנים ובכלי אדמה” (יומא ב‘, פרח ג’, א') –גללים הם אבני שיש וע‘ עזר’ ו‘, ד’ – ע"כ היה הארון של אבן; ולמען שמור את הבגדים מכל מגע טומאה, היה הארון חתום בחותם כהן גדול. ↩
-
קדמ' 4, 10 11 XV. ↩
-
לשם Sie(קדמ' 1, 13 XVIII )לא מצאנו שם דומה בלתי אם “סיעא” (נחמ‘ ז’, מ"ז) ואולי יהיה שם Sie “שיין” הנזכר בדברי קדמונינו (ירש‘ בכורים ג’, ג') ואפשר כי היה כהן זה ממשפחת “בית צנועים” (יבמ' ט"ו) או “צביים” (תוספתא שם א‘, ב’) כי את צ' העברית במבטאה הקדמוני קרובה למבטא אות 8 הרומית וכן היא עד היום בפי הערבים ובפי אחינו בארצות הקדם. ↩
-
עיין יהש‘ ט"ז, ז’, וראית כי עיר “נערה” האמורה שם קרובה היא מאד על ירחוֹ ומי יודע אם “נערן” (דהי“א ז', כ”ח) – שהיא לפי המתקבל “נעורן” הנזכרת בדברי רבותינו (חולין ח') – ונערה שני שמות למקום אחד הן. ↩
-
2 – 1, 12. מלחמ' 2 – 1, 7 II. ↩
-
קדמ' 7, 10. ↩
-
2 – 1, 13. ↩
-
מלחמ' 6, 8 VII. ↩
-
רב האי גאון השכיל מאד להבדיל בין שני המנויים האלה מוכס וגבאי ואלה דבריו הצריכים לעניננו “הני מוכסין לאו.. דשקלי וכו‘ דאי הכי היינו גבאין אלא בזמן שהמלך מטיל מס לגבותו מן היהודים מכל אחד לפי ממונו הני מוכסין המעריכין וכו’” (ערוך ע' מכס) גם ממליצת “מתיבת המוכסין ומכיס הגבאין” (ב“ק קי”ג) יש לשמוע כי המוכס היה הפקיד, המכלכל את דבר העסק הזה, ויושב בביתו על יד תיבתו הקבועה לפניו, והגבאי היה מחזיר בכיסו המטלטל בידו על בתי העניים כמליצת משנתנו “הגבאין שנכנסו לתוך הבית” (טהרות ז‘ ו’) “שנכנסו” לבית לעבוט עבטו (ר"ש) והגבאים נקראו גם “בלשים” (כלים ט"ו, ד') – תרגום ויחפש: ובלש – ועליהם קראו אבותינו: “אלו מציקי ישראל כגון אלו הבאים הדרים עם המלכות [הרומית] ועתידין לאבד עמהם” (ספרי דברים שנ"ז) ולדעתנו יש לגרוס “הרודים” תחת “הדרים”. ↩
-
“להרגין ולחרמין ולמוכסין”(נדר' כ"ז). ↩
-
סנהד' כ"ה. ↩
-
ב"ק שם. ↩
-
“לפי שהן של גזל”(רש"י). ↩
-
תוספתא דמאי ג‘, ה’ בכורות ל“א. סגנון בר יתר זו האומרת ” בראשונה היו אומרים“ אנו למדים, כי עצם גזרת פסולי המוכסין והגבאים היתה סתומה וכוללת בלי שום מעוט, בזמן החכמים הראשונים ופסולם היה פסול עולם, עד שכמעט תשובה לא הועילה להם להחזיר להם כבוד אזרח כבר בעיני הקהל ונאספו אל כנופיותיהם כגירסה המלאה שבברייתא שבגמרא: בראשונה היו אומרים חבר ונעשה גבאי דוחין אותו מחבורתו [ואפילו] פירש אין מקבלין אותו” – לאמר אפילו “פירש מן הגבאות” (רש"י) ואיננו גבאי עוד אין מקבלין אותו – חזרו לומר פירש הרי הוא ככל אדם“ (בכורות שם) וכשר לכל דבר ולדברי חברות. משני ראשי פרקי הברייתא: ”בראשונה היו אומרים“ – ”חזרו לומר“ רואים אנחנו כי תקופות תקופות היו לגזרה זו – בתחלה כשהיו ישראל מקוים עוד להיות מושלים בארצם בקוממיות גזרו גזרה חמורה וכוללת על כל מיני מוכס וגבאי. אולם לאחר שראו כי אין עוד תקוה להתקים ולעמוד ברשות עצמם, רפתה רוחם מעט מעט – על כן יש לחשוב את כל מאמרי האמוראים שצמצמו את הגזרות הראשונות רק ” במוכס העומד מאליו, במוכס שאין לו קצבה", (ב"ק שם) לפנים האחרונים לגזרה זו. ↩
-
עיין ברייתא “מעשה באשה אחת וכו'” (בכורות ל‘: תוספתא דמאי ב’, י"ב). ↩
-
ביצ‘ כ’, ירש‘ ב’, ד‘. ירש’ חגיג‘ ב’, ג‘. תוספתא חגיג’ ב‘, ו’. מדברי הברייתא הזאת השנויה בשלשה מקומות יעלה לכל מבין, כי שמי לא היה עוד חי בעת ההיא ותלמידים שבכללם נקראו “בית שמי” היו המדברים והעושים בשמו וברוחו, והלל היה עוד קים. ודבר זה יכריענו לקבוע את המאורע שלפנינו באחרית ימי הלל. עוד יש לדעת, כי סתם ברייתות השנויות במקומות שונים בתלמוד בבלי הן מדויקות ומחירות יותר – מטעם הפשוט, כי תלמוד בבלי נבדק ונתבקר יותר מירושלמי ותוספתא – ומברייתא שלנו בגירסתה שבתלמוד בבלי עולה “כי כל המאורע מראשו ועד סופו היה ביום אחד, וכי מדת ענותנותו של הלל נתנה מקום לבית שמי להתגבר עליו, אך אהבת האמת של בבא בן בוטה ונדבתו הגדולה הגבירה את דעת הלל על דעת שמי בעצם היום ההוא ובו ביום נוסד יתרון בית הלל על בית שמי” (ע"ש היטב). וגם מדברי התוספתא יש לשמוע כן, כי תגבורת בית שמי בטלה בתחלתה, בו ביום ובכן יש לנו לסמוך על שתי גירסות אלה הסותרות לגירסת הירושלמי המרחבת את זמן המאורע. על קנאת בבא בן בוטא המסופרת שם בדברים אלה “והיה שם זקן אחד מתלמידי בית שמי, שהיה יודע שהלכה כב”ה“, נוספו בתוספתא שתי המלין המכריעות מאד ”בכל מקום“ ובכן קרוב הוא, כי למעשה בבא בן בוטא היתה סבה כוללת ותולדות כוללות. ומתוך פרט זה של סמיכה והעלאת עולות ביו”ט גלה בב“ב את כלל כונתו לתת יתרון לב”ה על ב“ש. ודבר זה עולל עלילה עזה בנפש הקהל, עד כי ”גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום“ (ביצ‘ כ’) כי כבוד בבא בן בוטא והדעת, כי מתלמידי ב”ש היא, שמו מחסום לכל פה. ↩
-
סנהד‘ ד’ י"א. ↩
-
ספרידברים שנ"ד. ↩
-
סנהד' שם. ↩
-
עדיות א‘, ד’. ↩
-
ערובין י"ג: כאשר נקראו גם לדברי שמעי' ואבטליון (יומ' ל"ה). ↩
-
אבות ה', י"ז. ↩
-
שבת ט"ו. ↩
-
על תפארת מולדתו תעיד מליצתו “ולא לכבוד בית אבא”, (מגל‘ ג’). ↩
-
ב“ב קל”ג. ודברי ברייתא זו הבאה כצורתה בתורת ברייתא, ושכל דבריה ושיחת שמי הזקן ויב“ע המלאה חיים יעידו על אמתתה ועל יושנה, נאמרו בשינוי גדול בפי אחד האמוראים (ירש‘ נדר’ ה‘, ו’) ונראה שבעלי התוספתות יחזיקו את דברי הברייתא שבבבלי למקוימים ואת מאמר הירושלמי למשוגים באמרם ”והירושלמי מהפך לה" (ב“ב שם תו' ד”ה: “בא”). ↩
-
ב“ב שם סכ' כ”ח. ↩
-
עיין מוצא דבר “יונתן בן עוזיאל ותרגומו”. ↩
-
“דבר גדול ודבר קטן וכו' ” (סכ' כ“ח. ב”ב קל"ד) ↩
-
שם. ↩
-
ביצ‘ כ’. ↩
-
ערל‘ ב’ ה'. ↩
-
י“ב, ונראה ש”איש הבירה“ כנוי הוא לשררה של כהונה במקדש והיא פקודת ”איש דר הבית" (מדות א‘, ב’). ↩
-
יבמ' ט"ו. ↩
-
עיין מוצא דבר: מתכונת ב“ש וב”ה זל"ז. ↩
-
סכ' שם. ↩
-
שבת י“ג: מנח' מ”א: וכבר העירונו כי “העליות” הנזכרות בדברי ימי התנאים הראשונים היו בתי ועד לחכמים כעין “כלוב” או “זאלאן” בארצות אירופה בדורותינו. ↩
-
שבת ט“ו, ויש לדעת כי ”רבנן דשמונים שנה“ על כרחנו ב”ש וב“ה הם. אך אפשר כי בחדוש גזרות אלה גברה ידן של בית שמי על ב”ה כי הפרשה זו הלא היתה עקר שטת ב"ש (י"ז). ↩
-
מאמר רי“ב חנניא ”ולא חרפה ובושה היא וכו'“ (זבח' קי“ג ע”ש) נאמר על מעשה כזה שאירע אח”כ בשנים הסמוכות לחורבן. ↩
-
חובטו במקלו “ורשות היתה לו לשרוף את כסותו” (מדות א‘, ב’). ↩
-
2, 2, XVI. ↩
-
שם ריב יוסף עם אפיון 5. ↩
-
[340] קדמ' שם “ משפחת בית קופאי מבן מקושש” (יבמ‘ ט"ו: תוספתא שם א’, ב'.) והירושלמי גורס “משפחת בית נקיפי” בית קושש (ירש‘ שם א’, ו'). ↩
-
Betharamphthaכן הוא שם המקום במבטא היוני ואותיות mp או mbהיו להם בהרבה מן המלים שבלשונות הנכריות להם במקום אות מ' ואם כן תהיה הקריאה הנכונה לשם זה “בית=הרמתה” ומהיות ארצות ממשלת אנטיפה עבר הירדן והגליל, יש לנו לבקש את המקום הזה בשתי הארצות האלה והנה מצאנו, כי המקום הנקרא בימי משה “בית–הרן” שהוא בנחלת בני גד בעבר הירדן (במד' ל“ב, ל”ו) נקרא בימי תחלת השופטים בשם “בית–הרס” (יהוש' י“ג כ”ז) ולדעתנו הוא “בית רמה”, אשר יצא לה שם ביינה הטוב (מנח' פ"ו:) ובית רמה נקראה חריש בקמץ – ולא בית רימה על שבתה בראש ההר (ע"ש) ויען כי דרך העברי, לחזק את מבטאו בשומו את ההא לתיו, יש אשר קראו לבית רמה “בית הרמתה” כמו “בצרתה” תחת “בצרה” (תהל‘ ק"כ, א’) “ישועתה” תחת “ישועה” (ג‘ –ג’). ↩
-
קדמ' 1, 2 XVIII. ↩
-
יהש‘ י“ט, ל”ה ועיין מגל’ ו'. ↩
-
“טבריא על שם ”טיבריאוה" (ב“ר כ”ג). ↩
-
“שיושבת בטבורה של ארץ ישראל”(מגל' שם). ↩
-
“שטובה ראיתה”(שם). ↩
-
קדמ' 3. ומזה תתבאר תלונת “ההוא סבא” שאמר: “טיהר ב”י בית הקברות" (שבת ל"ד). ↩
-
“דוכתא דאית בה ספק טומאה ואית להו צערא לכהנים לאקופי”(שם). ↩
-
Signa(מלחמ' 2, 9, II )ובלשון ספרותנו “סגניות” (מכיל' שמות י“ד, כ”ד) ופירושו בל“א: ”פעלדצייכען" והם דגלים ואותות במלחמה ועיין אסורם (ירוש‘ ע"ז, ג’, א'). ↩
-
קדמ‘ I, 3, מלחמ’ 3 – 2 9.II. ↩
-
“תני' קודם לארבעים שנה עד שלא חרב הבית XXXX דיני נפשות”(ירש סנהד‘ א’. XXXX; ז‘ ב’) וממליצת “ קודם למ' שנה” תביע מ"א שנה קודם ומעט פחות מזה. ↩
-
מכות ו'. ↩
-
שבת ט“ו. ר”ה ל“א. סנהד' מ”א. ע“ז ח': אולי הן ”החנויות" שנזכרו גם בסוף ימי בית ראשון (ירמ' ל“ז, ט”ז) ובירושלם נקרא עד היום בנין עתיק מאד מאד סמוך להר הבית בשם זה ולפי יושנו אפשר כי הוא הוא. ↩
-
“שהמקום גורם”(ע"ז שם) “לחייב הנדון שם” (רש"י) ועיין סוף תו' ד“ה ”מלמד" שם. ↩
-
“כיון דחזי דנפישו להו רוצחין ולא יכילו למידן אמרי מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא לחייבו”(ע"ז שם). ↩
-
על עצם דבר תקוני העיר מקופת אוצר המקדש לא יכלו אבותינו להתרעם, כי משנה מפורשת היא: “אמת המים וחומות העיר ומגדלותיה וכל צרכּי העיר באין מתרומת הלשכה” (שקל‘ ד’, ב') ובכן אין זאת כי אם את שלטון יד הרומי בקופת מקדשם יראו. ↩
-
קדמ‘ 3. מלחמ’ 4. ↩
-
Fulvia. ↩
-
Sejan. ↩
-
קדמ' 4. ↩
-
מלאכות פילון צד 23. וטוב בעינינו להעתיק פה את מתכנת סֵיָן הצורר אל ישראל, מן התרגום הנאה אשר תרגם הסופר המובהק רמ“א גינצבורג, את דברי הפילוסוף הקדמוני ההוא ”…. היתה שומה על פי זעיאנוס להרגיז את היהודים היושבים באיטאליא במחשבות הכליה אשר חשב עליהם, לא ארכו להם ימי הרוגז וכמעט הושב על זעיאנוס אופן זרחה על היהודים שמש צדקה וכו'." לפי דברי ספר זה לא יצא הקצף על הכלל כלו (עיין צד 24). ↩
-
קדמ' 6, 4 XVIII. ↩
-
קרוב הוא מאד כי שמועת השקר, על דבר מטמוני משה שנו בני ישראל לשמועת מטמוני יעקב, שמטמונים האלה לא היו כלי קדש כי אם אלילים;ואם גדף איש מן הכותים את הר הקדש בירושלם, השיבו בני ישראל חרפה אל חיקם, חרפת הררם גריזים, ועירם שכם כרמז על המטמונים שאמרו הכותים לחפור משם ויאמרו להם בסגנון עז “למה אתם דומים לכלב שהוא להוט אחרי הנבלה [לאמר: לחפשה בחוש ריחו ולחטטה מקבורתה] כך לפי שאתם יודעים שעבודה זרה טמונה תחתיו דכתיב ויטמון אותם יעקב לפיכך אתם להוטים אחריו”. (ירש‘ ע"ז ה’, ר'. וביתר באור ב“ר פ”א). ↩
-
Vitellius. ↩
-
Marcellins. ↩
-
קדמ' 3, 5; 3 – 1, 4 XVIII.. ↩
-
אחרית צאצאי אלכסנדר בן מריםהחשמונאית עיין קדמ' 4, 6. XVII. ↩
-
Salampsio.ולפי דברינו כי אות מם במבטא היינו, בדברם בלשונות זרות להם – מושך אחריו אות בית או פאיהיה שם זה בעברת “שלמצי” והוא משמש בפי הדורות ההם במקום מם שלומית (עיין ויקר‘ רב’ ל"ד). ↩
-
קדמ' 4, 5, XVIII. ↩
-
קדמ' 11, 1, 6, XVIII. ↩
-
עיין 5, 4. ↩
-
3 – 1, 5. ↩
-
קדמ‘ 2 – 1, 7, XVIII. מלחמ’ 5, 9, II. ↩
-
ריב יוסף עם אפיון 6, II;13.I מלאכות פי ון תרגום גינזבורג 51. ↩
-
על שנאה כזאת יספר ר‘ אלעזר בר’ יוסי כמאה שנים אחרי כן לאמר: “פעם אחת נכנסתי לאַלכסנדריא של מצרים מצאני זקן אחד ואמר לי: בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך מהם טבעו בים מהם הרגו בחרב מהם מעכו בבנין” (סנהד' קי"א). דבר השנאה והשמחה לאיד היטב אפשר כי נאמרים גם על צרות אבותינו בימי השרביד ואולי הם נאמרים גם על הצרות אשר מצאו את יושבי אלכסנדריא בזמן שאנו עסוקים בו כאשר יתבאר עוד מעט. ↩
-
ריב יוסף עם אפיון 25 I. ↩
-
6;4, II. ↩
-
7. ↩
-
8. ↩
-
המוצאות את יהודי אלכסנדריה בירחי עמל ההם מתלקטות מתוך ספר ריב פילון עם פלקוס וספר מלאכות פילון. ↩
-
הוא קפיטו אשר שם משמר על אגריפס לפני מלכו ברדתו ביבנה באניה. ↩
-
XXXX שפיעלער Acteur. ↩
-
עיין על כל זה ספר “ריב פילון עם פלקוס” וספר “מלאכות פילון” ↩
-
Pertronius. ↩
-
שמעוןששמו נזכר בגזרת קיוס קליגולה בדברי רבותינו (סוט‘ ל"ג. ירש’ ט‘, י"ג. תוספתא שם ג’ ו'. מג“ת י”א. אי אפשר לו בשום פנים להיות שמעון הצדיק הידוע, שמת כמה מאות שנים קודם לכן. ואין זה כי אם שמעון הנזכר בימי אגריפס בדברי יוסיפוס (קדמ' 4, 7 XIX ), ולדעתנו נקרא שמעון זה שנזכר בפי רבותינו לענין קיוס, וביוסיפוס לענין אגריפס, שמעון הצנוע“ (תוספתא כלים א‘, ו’). שהיה כהן וגם מב”ק ששמע שמעון מבית קה"ק (סוטה שם) נראה שהיה כהן. וצדיק וצנוע הלא כמעט הוא הוא. ↩
-
מג“ת י”א. ↩
-
ועל זה אמרו רבותינו “וכיון שראו שהיה ממשמשין ובאים אמרו להם צאו וקדמו לפניהם” (מג“ת י”א) “כיון שהגיע לכרכים ראה בני אדם שהם מקדמין אותו מכל כרך וכרך היו מתמיה אמר כמה מרובין אלו”. ↩
-
ואמרו: “נמות כלנו לא תהא לנו כזאת” ( מג"ת שם). ↩
-
ראה בני אדם שהיו מוטלין בשווקים על השק ועל האפר" (שם). ↩
-
“וכשנודעו להם הדברים יצאו לפניו כל גדולי ישראל”(שם). ↩
-
והיו צועקין ומתחננים לשליח – פטרוני – א“ל עד שאתם צועקים ומתחננים לשליח התחננו וצעקו לאלהיכם שבשמים להושיע אתכם” (שם). ↩
-
קדמ‘ 9 – 1, 8 XVIII. מלח’ 1–5, 10 II. ↩
-
קדמ‘ 9 – 1, 8 XVIII. מלחמ’ 5 – 1, 10, II. ↩
-
“בטילת עבודתא דאמר סנאה להייתאה על היכלא דלא למספד”(מג"ת שם). ↩
-
שם.סוטה שם.ירושלמי שם.תוספתא שם.בבבלי ובמג“ת הגרסה גסקלגס שהוא במלואו הראוי ”גיוס קלגלס וגירסת הירושלמי “גייס גוליקוס”. ↩
-
Claudȉus ↩
-
על פרטי הקשר על קיוס ועל מותו ועל עלות קלודיוס על הכסא האריך יוסיפוס מאד.(קדמ‘ בארבעת הפרקים הראשונים לספרו התשעה עשר ומלחמ’ 5 – 1, 11 II). ↩
-
Abila(קדמ' 1, 5, XIX )ולדעתנו היא אָבל בית מעכה“ (מ“א ט”ו, כ'. מ“ב ט”ו, כ"ט) הנקראה גם ”אבל מים" (דהי“ב ט”ז, ד') אשר מהיותה בגבול הצפון היתה לשלל למלכי ארם ואשור בימי בית ראשון (שם ושם) ובזמן זה שאנו עסוקים בו היתה לקנין לקלוד או מורשה לו מקסרי רומי שמלכו לפניו (קדמ' שם). ↩
-
קדמ‘ שם. מלחמ’ שם. 5. ↩
-
כן עולה מדברי יוסיפוס (קדמ' 8, 8) ↩
-
קדמ' שם 2. ↩
-
8 ועיין פקידות קלודיוס ככתבן וכלשונן. ↩
-
קדמ' 3, 6 XIX ↩
-
2. ↩
-
“תניא: גביני כרוז וכו‘ והי’ קולו נשמע וכו' מעשה באגריפס המלך שהיו בא בדרך שמע קולו בשלש פרסאות וכשבא לביתו שגר לו מתנות”(יומ‘ כ’: ). ↩
-
קדמ' 1. ↩
-
פסח' ק"ז ↩
-
בכורים ג‘, ד’ תוספתא שם כ‘, ח’. ↩
-
קדמ' 3, 7 XIX. ↩
-
כתובות ט“ז. שמחות י”א. ↩
-
עיין על דבר חכמתה ועוזה בדברי יוסיפוס (קדמ' 3, 6 XVIII.) ↩
-
ברייתא יקרה נשמרה לנו האוצרת שני זכרונות, על דבר מלך ומלכה, אשר בכל דברי דת סמך המלך על המלכה והמלכה על ר“ג. ולפי הדמות הערוכה גם לאגריפס, גם לקיפרוס אשתו, ולפי זמן מלכותם שהיתה בימי נשיאות ר”ג הזקן, היו מלך ומלכה אלה אגריפס וקפרוס ועל מתכנת שלש הנפשות האלה נאמר “נמצא מלך תלוי במלכה ומלכה תלויה ברבן גמליאל” (פסח, פ"ח). ↩
-
סוטה מ“א. ספרי דברים קנ”ז. ↩
-
"ושבחוהו חכמים, (סוט' שם שמחות שם). ↩
-
כן נשמע מתשובת ר“ג לעבדי אגריפס ”מלך ומלכה וכו' יאכלו מן הראשון אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני“ (פסח' שם) ובכן אכל גם ר”ג בליל הפסח על שלחן המלך. ↩
-
תנא משמי‘ דר’ נתן באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלי' שהחניפו לאגריפס (סוט‘ שם: תוספתא שם ז’, ט"ז) ↩
-
קדמ' 4, 7 XIX. ↩
-
שנאת שני האנשים לשלה עולה ממעשיהם כי אך מת אגריפס שלח אליו מלאכי מות ויהרגוהו 3, 8. ↩
-
מלחמ' 6, 11, II. ↩
-
היא העיר הגדולה חלקראה כיום ביירוט (עיין ש"ב ח‘, י’). ↩
-
קדמ' 5, 7 XIX. ↩
-
עיין על טעם העם אשר געלה נפשו במשחק כזה בדברי יוסיפוס (1, 8 XV). ↩
-
כי חוק הוא לישראל “אין דנין שנים ביום אחד”. (סנהד' מ"ה). ↩
-
קדמ' 4, 6 XIX ). ↩
-
מליצת יוסיפוס (מלחמ' שם). ↩
-
קדמ' 3, 7 XIX. ↩
-
3,6 XIX. ↩
-
קדמ‘ 2. מלחמ’ שם. ↩
-
עיין עליו פרה ג‘, ה’. ↩
-
קדמ' 1, 8. ↩
-
“בו ביום נכנסו ישראל להר הבית ולא היה מחזיקן”(תוספתא פסח‘ ד’, י"ב) “והיו קורין ואתו פסח מעובי!” (שם ועיין הגהות הגר“א פסח ס”ד: “מסובין: עב על שם שהעם רב” (רש"י) ומודעת היא כי “הפסח נשחט בשלש כתות” (פסח' ס"ד). ↩
-
ברייתא יקרה בענינה שכולה היא בבואה נאמנה למערכי לב אגריפס ולצורך “תחבו ה' ” להעלים מעשיו מרומי נשמרה לנו בשני מקומות ואלה דבריה בשני נוסחותיה: “ת”ר: פעם אחת בקש אגריפס ליתן עיניו באוכלוסי ישראל א“ל לכ”ג: תן עיניך בפסחים, – נטל כוליא מכל אחד ומצא שם ששים רבוא זוגי כליות וכו‘ חוץ מטמא ושהיו בדרך רחוקה ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם וכו’“ (פסח' ס"ד): ”פ“א בקש המלך לידע כמה מנויין של אוכלוסין א”ל לכהנים הפרישו לי כוליא אחת מכל פסח ופסח הפרישו לו שש מאות אלף זוגות של כליות וכו‘ וכו’ (תוספתא שם) יוסיפוס יספר מאורע זה על קיסטיוס גלוּס שהוא פקד פקודה זו על כ"ג למען הודיע לנירון קסר כי עם גדול בני ישראל (מלח' 3, 9 VI) אך נאמנו לנו דברי רבותינו יותר גם מצד הטעם העולה מהם גם מצד הסכמת פקודה זו אל כל מעשי אגריפס המסתיר עצה. ↩
-
קדמ' 2, 8 XIX. ↩
-
עיין שם. ↩
-
קדמ' 2 – 1, 9. ↩
-
בשם זה אנחנו מוצאים גם “משפחת כהנים גדולים” נקראת “משפחת בית עניבי” ירש‘ יבמ’ א‘, ו’). ↩
-
קדמ' 3 – 1, 1 XX. ↩
-
1, 5. ↩
-
על התיהדות האשה היקרה הזאת ומשפחתה עיין בפרק הבא. ↩
-
קדמ' 2. ↩
-
עיין קדמ‘ 3, 15 III. אל הרעב הזה נסמך "מעשה של ר’ יוחנן החורני שהיה אוכל פת חרבה במלח בשני בצורת" (יב“מ ט”ו): ↩
-
Cumanusקדמ' 2, 5 XX. ↩
-
שם.לפי אֻמדן גרץ הוא הכהן הגדול יוחנן בן גרבאי הנזכר בפי קדמונינו (פסח' נ"ג). ואולי הוא “ממשפחת בית עניביי” (ירש‘ יבמ’ א‘, ו’ ). ↩
-
מנח‘ ק"י. וידוע הוא כי רב יהוד’ האמורא בעל המאמר דיקן גדול הי' בזכרונות דברי הימים העתיקים. ↩
-
דברי שֶתְרָבוֹ הקפדוקי (קדמ' 2, 7 XIV). ↩
-
דברי אגריפס השני (מלחמ' 4, 16, II ) ↩
-
מלאכות פילון צד 33. ↩
-
תוצאות ממכתב אגריפס שם (צד 43). ↩
-
ריב פילון עם פלקסוס II. ↩
-
מחלמ‘ 3, 3’ VII. ↩
-
ספרידברי‘ כ"א גטין ח’ ב'. ↩
-
Dio Cassius6, 60. ↩
-
1,2XV. ↩
-
בלשון העמים Nisibis ↩
-
Seleucia. ↩
-
קדמ' 9 – 1, 9 XVIII. ↩
-
“ולשום מדי ולשום מדינות הרחוקות”(שקל‘ ג’ ד') “וְלַאֲחָנָא דִבְמדי ולשאר כל גלוותא דישראל” (סנהד' י"א). ↩
-
קדמ' 4, 5 XVIII. ↩
-
מלאכות פילון 31. ↩
-
ריב יוסף עם אפיון 13, I. ↩
-
עיין “ראֶמערהעררשאפט” לסאלוואדאר 172 I. ↩
-
ריב יוסף עם אפיון 7 II. ↩
-
מלאכות פילון 33,“עד עכשו קורין את ישראל בחוצה לארץ האומה של קשי ערף”. (שמות רב' מ"ב). ↩
-
4 Tacitus V. ↩
-
ריב יוסף עם אפיון 8, I. ↩
-
כן החזיקו היונים והרומים את השבת בגלל אסור בשול ואפיה. ↩
-
“היהודים הללו שומרי שבתות הן וכל מה שהן יגיעין כל ימות השבת אוכלין בשבת וכו'”(פתיחתא דחכימי ואיכ‘ רב’ ג', י"ג). ↩
-
Circus והוא המקום אשר שם ילחמו מלחמת דמים איש באיש או איש בחית טרף לתענוג הרואים.על טיב המשחק זה יעיין הקורא העברי מאמר “בתי קרקסאות שברומי” (מירושלם ה"א 25). ↩
-
5, Tacitus Vסופר רומי זה, הצורר לישראל עונה אמן על כרחו, על מדת החסד שישראל עושים עם גדוליהם ועם קטניהם ולספור מדה זו הוא תוכף ספור נטות בוזי דתם – לאמר: דת יון ורומי – לתורת ישראל ולמקדשו. ↩
-
בלשון העמים נקרא ספר זה מכתב אריסטיה והחכם ר‘ עזרי’ מן האדומים תרגמו ללשוננו בשם “הדרת זקנים” אשר אותו ימצא הקורא העברי בראש ספרו “מאור עינים”. אך יש לדעת כי ספר זה נתחבר, לפי האומד הנכון, הרבה לפני הזמן שאנו עוסקים בו, כי פילון, ואחריו יוסיפוס, שמו אותו למקור בדברם על תרגום השבעים. ↩
-
עיין מגלת “שושנה” בספרי האוקריפא ועיין הערה שהעירונו על שני הזקנים הנזכרים במגלה זו בספרנו ח"ג בפרק גלות בבל. ↩
-
“כמה הי' נבוכדנצר מפתהו לדניאל וא”ל לית את סגיד לתלמא וכו‘ כיון דחמא דניאל וכו’ " (שה"ש רב‘ ז’, ט') ואין ספק כי בעלי האוקריפא שלפי האומד הנראה אלכסנדרים הם, היו מתרגמים גם את שמועה זו ומפיצים אותה בין העמים לולא שדבר הציץ הנזכר שם צריך להקדמות מדוקדקות שאינן נוחות להתקבל על לב איש נכרי. ↩
-
עיין “מגלת הבעל בבבל” בספרי האפוקריפא. ↩
-
עיין “מגלת ”התנין בבבל“ שם. שמועה זו נמצאת גם בדברי רבותינו שהסמיכו אותה על נבואת ירמ' חאלה דבריה: ”שהי‘ לו תנין אחד לנ“נ, והיו בולע כל מה שמשליכין לפניו א”ל נ“נ לדניאל: כמה כחו גדול שבולע כל מה שמשליכין לפניו – א”ל דניאל תן רשות ואני מתישו, נתן רשות. מה עשה? נטל תבן והטמין לתוכו מסמרין השליך לפניו ונקבו מסמרים את בני מעיו הה"ד: והוצאתי את בלעו מפיו וגו’ – ירמ‘ נ“א, י”ד (ב“ר ס”ח). עקר שומעה זו היתה מהלכת גם בבבל בדורות האמוראים בפנים אחרים: ההוא דהוה בשני שבור מלכא וכו’ ועיין רש“י שם (שבועות כ"ט:) פסוקי מגלת ”התנין בבבל" מפסוק ט‘ עד סופה אינה אלא נסוח ושנוי פנים לפרשת ו’ שבדניאל. ↩
-
עיין ירמ‘ כ"ט א –ג’. ↩
-
אגרת ירמיהו באפוקריפא א', נ"ו. ↩
-
ד'. ↩
-
ספר זה שבאפוקריפא נזכר בהקדמת הרמב“ן לפירושו לתורה בשם ”חוכמתא רבתא דלשמה“, על מגלת ”חכמת שלמה“, כי לא לשלמה בן דוד הוא, כתב הגאון נודע ביהודה ר' יחזקאל לנדא זצ”ל: “וע”ד ס‘ חוכמתא רבתא דלשמה מלכא וכו’ אמנם מי מגיד ועינינו רואות כמה קלקולים באים מספרים שהתפרסמו ע“ש הקדמונים וכו‘. הנני מפרסם לכל קורא כי הספר הזה לא חתים בעזקתי’ ולא גושפנקא דשלמה מלכא מונח עלי‘ וכו’ וכו'” (הסכמתו לס' יין לבנון). בכ“ז גדלה מאד חשיבות מגלה זאת לעצמה ומאור גדול היא לזמנה, אך לכל קוראי הספר היקר הזה יש לדעת כי מיד אחרת נוספו זער שם זער שם דברים אשר לא לישראל המה, (חכמת שלמה ב', ט”ז. כ“א, כ”ז. ↩
-
חכמת שלמה י"ג, ב‘ – ג’. ↩
-
ה'. ↩
-
ט' – י"א. ↩
-
י“ט – כ”א. ↩
-
ט“ו, י”ט. ↩
-
ט"ו ג., ↩
-
י“ד, כ”א. ↩
-
כ“ד – כ”ו. ↩
-
כ"ז. ↩
-
ט"ו. ד‘ – ה’. ↩
-
י'. ↩
-
עיין על מעלת רוח המושלים ההם מתחלתם “ראָמערהעררשאפט” לסלודור 250 I. ↩
-
הדעת הזו נמצאה גם בפי רבותינו “כיון שהי' הבכור מת לאחד מהן היו עושין לו איקונין ומעמידו בביתו” (מכילת‘ שמ’ י"ב, ל') ↩
-
חכמת שלמה י“ד, י”ד – ט"ז. ↩
-
כ"א. ↩
-
א‘, א’. ↩
-
ו' י"ח. ↩
-
עיין מ“א ג‘ ו’ – י”ד. ↩
-
חכמת שלמה ז‘, ה’ עד סוף הפרשה. ↩
-
Sibylle. ↩
-
ספר חזון הסבלות בתרגום הנפלא מאד מאד מעשה ידי החכם מר יהושע שטיינבערג חזון שלשי שורה 14 –8 ↩
-
שורה 631 –623. ↩
-
שורה 741 – 732. ↩
-
177. ↩
-
184. ↩
-
החזון החמשי שורה 168. ↩
-
177. ↩
-
החזון השלשי 234 – 218. ↩
-
3 –30. ↩
-
606 – 605. ↩
-
573. ↩
-
593 – 584. ↩
-
45 – 43. ↩
-
186 – 185 ↩
-
599 – 597 ↩
-
595 – 594 ↩
-
42 – 36. ↩
-
247 –235 ↩
-
583 – 573. ↩
-
619 – 617. ↩
-
774 – 766 ↩
-
781 – 780 ↩
-
ריב יוסף עם אפיון 6 II. ↩
-
“וכבש היו עושין לו מפני הבבליים שהיו מתלשים בשערו ואמרים לו טול וצא טול וצא”(יומ' ס"ו.) על דברי משנה זו אמר רבב“ח ושנינו בברייתא ”תניא: רק יהודא אומר לא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו“ (: ) ובגמרה ירושלמית מצאנו: א”ר היייה בר יוסף אלכסנדריין היו אומרים וכו‘ (ירושלמי שם י‘, ד’). ובתוספתא שנינו: “כבש עושין מפני אלכסנדריין השיו מתלשין בשערו” וכו’ (תוספתא יומא ג‘, ח’). ↩
-
אשי אלכסנדריא היו מקדשין את נשותיהם ובשעת כניסתן לחופה באו אחרים וחוטפין אותם וכו' (ב“מ ק”ד תוספתא כתובות דף ח‘ ירוש’ יבמ‘ ט"ו, ג’ ). ↩
-
והבבליין אוכלין אותו כשהוא חי וכו‘ (מנח' צ"ט: ) ועיין מאמר רבב“ח וברייתא ”לא בבליים הם אלא אלכסנדריים וכו’ (ק'.) ↩
-
Allegorie ↩
-
חיי משה ספר ג'. ↩
-
דבר' כ“א, י”ז. ↩
-
קרבן הבל וקין לפילון צד 166. ↩
-
קרבן הבל וקין, צד 171 בהוצאת Mangey . ↩
-
בראשית כ"ה ה'. ↩
-
קרבן הו"ק 169. ↩
-
170. ↩
-
171. ↩
-
170 ↩
-
180 ↩
-
181. ↩
-
186 ↩
-
על הכרובים לפילון 540 I. ↩
-
חיי משה ג‘, ח’, – את שני ספרי פילון ספר “חיי משה” וספר “גלוי שכינה ועשרת הדברות”, שתרגם לעברית החכם פלעש, הננו רושמים על פי חלוקתו, למען הקל על הקורא העברי. ↩
-
ב‘, ד’. ↩
-
א'. ↩
-
א‘ א’. ↩
-
כ"ב ↩
-
דבור א' מעשרת הדברות ↩
-
שם. ↩
-
פירוש דברו א' מעשרת הדברות ↩
-
“כי כן יוסיפו זקני עמנו תמיד את התורה שבעל פה על התורה שבכתב”. (חיי משה א‘, א’) “אחרי אשר למדו מנוער מפי הוריהם מנהיגיהם ומוריהם וכו' וע”י מנהגיהם, אף כי לא נכתבו בספר אמונת אל יחיד וכו' “ (מלאכות פילון 16) ”ומנהגים“ האמורים פה, הם בלשון עמים Rutuali, שהם בתרום מלא למלת ”דינים“ והדינים שלא נכתבו בספר, הן ההלכות הנמסרות בתושע”פ. ↩
-
הקדמה לעשרת הדברות. ↩
-
חיי משה ב‘, ד’. ↩
-
שם ↩
-
ב‘, א’. ↩
-
ג', י"ב, ↩
-
ב‘, א’ ↩
-
ג'. ↩
-
ד'. ↩
-
קרבן הבל וקין 178. ↩
-
גלוי שכינה ועשה"ד. ↩
-
קרבן הבל וקין 16. ↩
-
172. ↩
-
ח"מ ג‘, ד’. ↩
-
סיום לעשה"ד. ↩
-
ג‘, ג’. ↩
-
עשה"ד דבור ז'. ↩
-
עיין במדבר ל“א, י”ט. ↩
-
ח“מ א', כ”ד. ↩
-
ג‘, ח’. ↩
-
י"א. ↩
-
“את הכל ברא ה' במאמרו ואין בין דבורו לבריאתו אפילו כהרף עין”(קרבן הבל וקין 175) “דבור חכמתו של הקב”ה הוא מעשהו“. (שם) ”דבור ה' הוא בריאה“ גלוי שכינה ועשה”ד. ↩
-
קהו"ק שם. ↩
-
עשה"ד א'. ↩
-
גלוי שכינה ועשה"ד. ↩
-
על כון דברי פילון ויוסיפוס, ושל שאר חכמי אלכסנדריא ושל בעלי האפו ריפא, עם דברי רבותינו נכתוב אי“ה מונוגרפיא בשם אליוניסתון אפוקריפא והתלמוד”. ↩
-
Logos. ↩
-
דעות רבותינו הטהורות והנשגבות עד מאד בענינים אלה תתפרשנה אי"ה בחלק הששי. ↩
-
על דבר מעמד חכמת יון באלכסנדריא בדורות ההם ע' דברי ימי העמים של שלוסר 99 III ושל ובר 250 I. ↩
-
יתבונן נא הקורא בסגנון פרקי אבות ובסגנון אגדת המשנה ובסגנון האגדה העברית שבגמרא. ↩
-
רבנו נתן איש רומי מפרש רשומות: “פסוקים הרשומים” (ערוך ע' רשם), כי את כל דבריהם הסמיכו דורשי רשומות על הכתובים, וגם רש“י פירש פ”א סתם “רשומות: מקראות” (רש“י ב”ק פ"א) ופ“א באר את דבריו יותר מעט ”דורשי רשומות: דורשי פסוקים, כדכתיב את הרשום בכתב אמת“ (רש“י סנהד' ק”ד), ופעם אחת הרחיב את משמעו מלת רשומות, באמרו ”דורשי רשומות: קשרים וסתומים הכלולים בתורה" (רש“י ברכ' כ”ד), ולדעתנו העניה, נקראו כך על עשותן את הפסוקים שאינם יוצאים מיד פשטם לרושם, לסמן ולרמז, למוסר או לדעת, שעקר מקומה איננו כאן. ↩
-
והנפרד “חומר” (קדושין כ“ב: סוט' ט”ו.) ופירוש מלה זו קשה עלינו מאד. במקום אחד פירש“י גם מלת חמורות ”קשרים וסתומים הכלולים בתורה“ (רש"י ברכ' שם) והוא המתקבל בכל הפירושים ובמ”א פירש “צרור מרגלית וצרור בשמים” (רש"י קדושין שם). וכן פי‘ גם התו’ (סוטה שם) ובסוט‘ פירש“י כי הוא מין תכשיט של זהב” (רש"י סוט' שם). ורב סעדי’ גרס “חמורות וחומר” בהא וקורא “המורות והומר” ומוציא את שרש המלה זו מלשון ארמית, ששם פירושה “מעשה”, ומפרש חמורות “מעשים” וחומר “מעשה”. ואולי תהיה כונת הגאון על המעשה, אשר יעשו לאמר על העלילה התכופה – אונמיטטעל ארער איינדרוק –, אשר יעוללו בכחם הפשוט על נפש הקורא, אשר לזה יקרא גם האירופי drastisch , שפירש מלה זו גם בשם יוני עושה מעשה, לאמר עושה רושם. ואפשר כי גם מלת “רשומות” תהיה תרגום עברי למלת “המורות” הארמית ויהי פירושה עושה רושם, כי כבר החליט גם רש“י, כי עב”פ פירוש אחד יש לשתי המלות (ברכות שם). ↩
-
מכילתא שמותט“ו, כ”ב. ב“ב פ”ב. והפסוק בישע‘ נ"ה, א’. ↩
-
מכיל‘ שם ת"ח. והפסוק במשלי ג’, י"ח. ↩
-
ישע' שם משלי שם. ↩
-
סנהד‘ ק“ד: דברי דורשי רשומות ודורשי חמורות, עיין עוד מכילתא שמות ט”ז, ט"ו. ברכ’ כ“ד. פסח' נ”ד. חולין קל"ד. ↩
-
ספרידברים מ"ט. ↩
-
“בעלי חכמה בעלי אגדה”(ב"ב י') נחשבו ליקירי האומה ובחיריה ועל בעלי האגדה קראו “כבוד חכמים ינחלו” (שם). “ומתוך שהן דרשנין ומושכין את הלב הכל מכבדין אותן” (רש"י). ↩
-
וכל משען מים: אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים" (חגיג' י"ד). ↩
-
“והישר בעיניו תעשה: אלו אגדות המשובחות הנשמעות באזני כל אדם”. (מכיל' שמות ט“ו, כ”ו). ↩
-
חגיג' שם. ↩
-
Diät סדר נכון לתפקידי הגוף ↩
-
אסתר רב‘ א’ ג' ובברייתא (קדושין מ"ט) נאמר זאת כל החכמה, אך יש לשום על לב, כי גבורה זו אחות היא לחכמה, כי גבורת הלב היא. ↩
-
עיין על סדרי חיל רומי מלחמ' 8 – 1, 5 III. ↩
-
מלאכות פילון 32. ↩
-
33. ↩
-
עיין ריב יוסף עם אפיון 41 II;12 I. ↩
-
37 II. ↩
-
מלאכות פילון 17. ↩
-
חיי משה לפילון ב‘, א’. ↩
-
א‘, א’. ↩
-
ב', ב. ↩
-
ריב יוסף עם אפיון 39 II. ↩
-
מלחמ' 3, VII. ↩
-
מלחמ' 3, 20 II. ↩
-
3, 9.VI ↩
-
“אלהא דאלהא”(מנח' ק"י). ↩
-
Adiabene .ולדעת רבותינו: “חבור – מ”ב י“ח, י”א – זו חדיב“ קדושין ע”ב. ↩
-
Monobazus . ↩
-
Helena. ↩
-
Izates ובפי ישראל נקרא בזוזטוס על שם Bezäusשנקרא אביו (קדמ' 1, 2 XX). ↩
-
קרוב הוא כי בתרגום היוני קראו בתורה. ↩
-
את המאורע הזה כלכלנו על פי דבר יוסיפוס (קדמ' 4) ועל פי דברי רבותינו בתתנו את האמור של זה בזה. אך נוטים אנחנו להחזיק, כי כניסת איצטי ומונבוז אחיו לבריתו של אברהם אבינו היתה בעוד אביהם חי, כדברי רבותינו האומרים: “מעשה במנבוז המלך ובזוזטוס בנו של תלמי (?) המלך, שהי‘ יושבין וקורין בפ’ בראשית, כיון שהגיעו לפסוק הזה ונמלתם את בשר ערלתכם, הפך זה פניו לכותל והתחיל בוכה וכו‘. הלכו שניהם ונמולו. לאחר ימים היו יושיבן וקורין בס’ בראשית, כיון שהגיעו לפסוק הזה ונמלתם אמר אחד לחברו: ”אוי לך אחי“ א”ל: את אי לך, בי לו אוי, – גלו את הדבר זל“ז. כיון שהרגישה בהן אִמן, הלכה ואמרה לאביהן: ”בניך עלתה נימי בבשרן וגזר הרופא שימולו“ אמר לה: ”ימולו“, (ב“ר מ”ו). שם ”תלמי", הרגיל בפי רבותינו למלכי היונים בימי בית שני, שהאירו פניהם לישראל הכתוב במדרשנו, לא הניא את לב סופרי קורות ישראל, ר‘ אברהם זכות (יוחסין זמן ששי) ור’ עזרי' מן האדומים (מאיר עינים, ימי עולם ג"ב) להכיר את האמת הברורה, כי על בני הילני המלכה נאמרו הדברים. ↩
-
נזיר י"ט. ↩
-
קדמ' 5 – 1, 2 XX ועיין השיחה הנאה שהיתה בין מונבז וקורביו על דבר צדקת פרזונו (ב“ב י”א. תוספתא פאה ד', י"ח) ומתקבלים דברי ר“ע מן האדומים כי ”מוּנבז" היה שם בית מלכות חדיב בכללו (מאיר עינים שם). ↩
-
“מעשה בהילני המלכה בלוד וכו‘ והיו זקנים נכנסין ויוצאין לשם וכו’ כל מעשיה לא עשתה אלא ע”פ חכמים" (מכ‘ ב’). ↩
-
“הילני אמו – של מונבז – עשתה נברשת של זהב על פתח היכל, אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה”(יומ' ל"ז). פי' “נברשת” עיין בגמרא בבלית וירושלמית ובספרי המלין. ↩
-
קדמ' 4 – 1, 3. ↩
-
"והלא שבעה בנים תלמידי חכמים היו לה – להליני המלכה, – (ירוש‘ מכ’ א‘, א’ תוספתא שם א‘, א’ ואפשר לפרש בין מספר שבעה שבתלמוד ובין מספר חמשה שבדברי יוסיפוס באמרנו, כי בדבר רבותינו על צאצאי הלני המלכה חשבו בתוכם גם את איצטי המלך ואת מונבז אחיו, שמפי המדרש (ב"ר שם) אנו יודעים, כי גם הם עסקו בתורה. ↩
-
במאמר הסתום “ מה פרע לו הקב”ה א“ר פנחס, בשעה שיצא למלחמה עשו לו סיעה של פסטון וירד מלאך והצילו, (ב“ר מ”ו) נראה, כי מרומזת מלחמת השרים באיצטי, כי מליצת ”עשו לו“ מספרת על רבים, שעשו דבר ליחיד, ויחיד הזה הנרמז במלת ”לו“ על כרחו הוא העקר בשני האחים, שהוא בזוזטוס הנזכר שם ונקרא בפי יוסיפוס איצטי. ובכן תחזור מלת ”ועשו“ על צורריו שהם השרים המורדים בו ואנשי הסיעה היא לדעתנו הערבים שכרתו עמם ברית לסייעם ולעזרם. ומליצת ”וירד מלאך והצילו" נאמרה על התשועה הנפלאה שהיתה לו, אף כי אנשיו בגדו בו. ↩
-
Vologases . ↩
-
Daherוהם לפ“ד” דֶהֶוֵא או דֶהָיֵא (עזרא ד‘ ט’). ↩
-
היא מערת הקבר המפורסמת ביפי מלאכתה הנקראת בפי סופרי העמים “קברי המלכים”, ובפי בני ישראל יושבי ירושלים: “מערת כלבא שבוע”. ↩
-
קדמ' 3 – 1, 4 XX. ↩
-
“מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יה”כ של זהב“ (יומא ל"ז), ”אף הוא עשה כני כלים ואיגני כלים וידות כלים וידות סכינין של יה“כ של זהב” (ברייתא שם). ↩
-
נד' י"ז. ↩
-
מנח‘ ל“ב. תוספתא מ”ג ג’, י"ח. ונראה כי אחריהם נהגו כן גם אחרים מקרב העם עד שהי' ביד מקצתם מקל שיש בו בית קבול מזוזה. (כלים מ“ז. ט”ו) להוליכה עמם. ↩
-
Emesaקדמ' 1, 7 XX. ↩
-
3. ↩
-
יבמ‘ כ"ד. ירש’ קדושין ד‘, א’. ↩
-
ריב יוסף עם אפיון 10 II. ↩
-
36. ↩
-
שבת ט"ו. ↩
-
ריב פילון עם פלקוס. ↩
-
“לא התחילה זו אלא מרבן גמליאל הזקן וכו' ולא מצינו אדם שנקרא ”רבן" חוץ מן הנשיאים (תשובת רב שדירא ורב האי מובאה בערוך ע' אביי). ↩
-
“אין מעברין אש השנה אא”כ ירצה הנשיא" (סנהדר' י"א). ↩
-
נדר' מ"ח, עיין שם במשנה ובברייתא. ↩
-
סנהד‘ י"א. תוספ’ שם, ב‘, ב’, וע', מ“ד; ”ר“ג על גבי מעלה בהר הבית” ↩
-
“שלחו לו בני מדינות הים לר”ג וכו'" (גטין ל"ד) ↩
-
ר“ה ל”א. ↩
-
“שאלתי את ר”ג הזקן עומד בשער המזרח“ (ערלה ב', י"ב) שכור אני ברגה”ז שהי‘ עומד על גבי מעלה בהר הבית“ (שבת קט"ו) ”מעשה בר“ג וזקנים שהיו יושבין על מעלות האולם בהר הבית” (ירש‘ מע"ש ה’, ד') ואולם זה לא אולם של פני ההיכל הוא, כי הם הי’ אסור לר“ג שאינו כהן, להכנס (ע‘ כלים א’, ט') כי אם אולמי העמודים שנקראו בשם ”סטיו לפנים מסטיו“ (פסח' י"ג). וע”כ נאמר “בהר הבית”. ↩
-
אבות א', ט"ז. ↩
-
מקובלני מרגה“ז שמשיאין את האשה ע”פ עד אחד“ (יבמ' קכ"ב), התקין רגה”ז שתהא נודרת וכו' וגובה כתובתה" (גטין שם). ↩
-
ר“ה כ”ג. וערובין מ“ה. גטין שם ול”ב. ↩
-
גטין שם ושם. ↩
-
ע“כ נסמך לתקנותיו מאמר זה ”והלל תקון פרוזבול מפני תקון העולם“ (ל"ד:) שבאמת אין פה מקומו כ”א במס' שביעית. ↩
-
“התקין להם רגה”ז וכו‘ ולא אלו בלבד אלא אף חכמה הבאה לילד והבא להציק וכו’ (ר“ה כ”ג). ↩
-
סוט' מ"ט. ↩
-
כתובות ק"ה. ↩
-
“שהיו גוזרין גזרות על הגזלות”. ↩
-
כתוב‘ שם. – להקדים זמן דייני גזירות לדור זה איננו נכון בעינינו כי כן אנו מוצאים את ר’ נתן מונה את נחום המדי עמהם (שם: ונחום מהדי הלא היה בדור חרבן בית שני (נזיר ל"ב:). ↩
-
שהיה בזמן הבית בימי ר"ג הזקן (פאה ב‘, ו’). ↩
-
יומא י“ד: ט”ו, ומפורש “ר' שמעון איש המצפה היה משנה בתמיד” (תוספ‘ זבח’ ו‘, ו’). ↩
-
“שלא היתה דבר הלכה כתובה בימיהן אפילו אות אחת חוץ ממגלת תענית ולהכי קרי לה מגלה”(רש“י ד”ה כגון מג“ת ערובין ס”ב). על ראש מחברי המגלה היא ידובר בפרק הבא. ↩
-
ת“ר: ”מי כתב מגלת תענית? אמרו וכו‘ שהיו מחבבין את הצרות“ (שבת י"ג: ) ”מגלת תענית דכתיבא ומנחא" (ערובין ס"ב:) אך זאת יש לדעת כי גם מס’ יומא ותמיד לא יצאו מידי שמעון איש המצפה בצורתן כאשר הן בידנו, כי נוספו בה אחרי כן דברים מחכמי הדורות הבאים כיהודה בן שמוע (מג“ת י”ב) שהיה סמוך לזמן ר"י הנשיא. ↩
-
את הטעם העולה ממנהג ימי הזכרון שבמגלת תענית יביעו רבותינו לאמר: בראשונה כל צרה שהיתה באה על הצבור [ונגאלו ממנה] היו פוסקין שמחה כנגדה. (ירש‘ סוט’ ט', י"ב). ↩
-
פאה ב‘, ו’. ↩
-
יומא י"ח. ↩
-
היה בימי אביו של ר' צדוק. (שבת קנ"ז) ור“צ היה חברו של ריב”ז הזקן. ↩
א: זכר לחרבן
מימי נחמיה והלאה היה לחוק בישראל, לעשות זכרון לימי התשועה, אשר נושע ישראל מיד אויביו – ותורתו מיד הקמים עליה. ולוח ימי הזכרון החם. היא “מגילת תענית”, כדברי רבותינו “בראשונה כל צרה שהיתה (באת) [באה] על הצבור, היו פוסקין שמחה כנגדה משבטלה” 1 (ירש' סוט' ט', י"ב). ומשחרב ביהמ“ק בידי הרומים, נהפך המנהג הזה, אף נשתנה. כי לא היו קובעים עוד ימים לזיכרונותיהם, כי אם מנהגים כי הזכרונות לא של תשועה היו, כי אם של צרה ויגון, כדבר הנמרץ הכתוב בסוף מגלת תענית “ולמה כתבוה? מפני, שאין למודים בצרות, ואין הצרות מצויות לבוא עליהם. אבל בזמן הזה, שהם למודים בצרות והצרות באות עליהם, אם היו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים וכל בני אדם לבלרין אינם מספיקין לכתוב הצרות הבאת עליהם בכל שנה ושנה” (מג“ת י”ב). ועל כן, לבלתי עשות כל ימי השנה לימי צום, שנו את חוק קביעות הימים לחק קביעות מנהגים הנפרטים לזמניהם ולמקומותם. ויותר עוד מאופן הזכרון, נהפך טיב הזכרון מן הקצה אל הקצה. תחת זכר הישועה, הוקבע זכרון “זכר לחרבן” במנהגים הנפרטים למקומותם בגוף הספר, אשר הונהגו אחרי חרבן ירושלם חרבן הר המלך וחרבן ביתר, ואשר מקורם הוא במקומות שונים בספרותנו העתיקה (ב“כ ס'. סוטה מ”ט. ירש' שם ט‘. ט"ו. תוספ’ שם ט"ו, ד' – ה.), ובמנהג נעלים שחורים, שמקצת חכמי ישראל בבבל היו שמים ברגליהם בימי רב ושמואל (ב“ק צ”ט). אולם מלבד המנהגים האלה, שנקבעו לשם זכר לחרבן להדיא, נכרו עקבי זכר כזה גם במקצת תקנות אחרות, כגזרת “סנדל המסומר”, שאין יוצאין בו בשבת. אשר “בשעת השמד גזרו” אותה (ירש' שבת ו‘, ב’). וע' פרטי הצתה (שבת ס') או תקנת “השני מתקיע”. שהעיד עליה ר' יוחנן, כי “בשעת גזרת המלכות שנו” אותה (ר”ה ל“ב (. וכאשר הוסיף לגלות את טעמה, כי תקנו אותה “מפני מעשה שאירע: פעם אחת תקעו בראשונה – בתפלה ראשונה – לאמר: בשחרית של ר”ה- והיו השונאים סבורים, שמא עליהם הם הולכין ועמדו עליהן והרגום וכו'. (ירש' שם ר‘, ח’) שתי התקנות האלה. של סנדל המסומר ושל תקיעת ר”ח בתפלת המוספין, אשר קרוב הוא כי אחרי חרבן ביתר התקנו, לא לשם אבלות באו, כי בשבת ויו“ט אסור להתאבל, כי אם לשם זהירות התקינום ומאליהם היו לאות ולזכרון. מכלל מכשירי זכרון כאלה אשר לא לשם אבל, - כי אם לשם חבה וכבוד לימי היות מקדש על מכונו – היו מכונים, יהיו לדעתנו אסורי מקצת מנהגי עבודת בית המקדש בזמן הזה, כמשפט החכמים על מעשה ר' חלפתא ור' חנני' בן תרדיון: “לא היינו נוהגין כן, אלא בשער מזרח ובהר הבית” (תעני ט”ו (. אולם במיני זכרון אלה משתנה שם "זכר לחרבן " לשם "זכר למקדש "
ב: זכר למקדש
בפרק ראשון בגוף הספר הזכרנו את תקנת ריב“ז, שהתקין “זכר למקדש” – כמליצת המשנה (ר“ה ל' סכ' מ”א) – הלא היא נטילת לולב כל שבעה (ע"ש), וגם כמה מאות שנה אח”כ אנו מוצאים, שהתקינו אמוראי בבל האחרונים זכר למקדש בכריכת מצוה ומרור בלילי פסחים (פסח' קט"ג). אך יותר מן הזכרונות הבודדים האלה היתה משמרת הטהרה חשובה, שלא הרפו ממנה ויוסיפו עוד להתחזק בה, למן “האשה הנוטלת את ככרה ומחזרת לידע אם טמא הוא אם טהור” (ע' שבת קל"ז:), עד ראש העם וגדוליו, כרבן גמליאל הנשיא וכעקילס השר (תוספ' חגיג' ב' א') וכר“ג בנו של ר”י הנשיא (חולין ק"ו.) המשמרת הזאת אשר איננה. כי אם הכשר עבודת המקדש, כדעתו הצלולה של ר' יהודה הלוי (כוזרי ג' מ"ט), היתה בדורות הראשונים שאחרי החרבן בא“י, כעין זכר למקדש, ואולי שקולות היו להם הטהרות כקדשים. כדעת האיסים (קדמ' 5' 1 XVIII ) אולם לכהנים היתה עוד שארית גם מן הקדשים. הלא הם “קדשי הגבול”. לאמר “תרומה שהיא נוהגת בגבולין חוץ למקדש וירושלם” (רש“י כתוב' כ”ד:). כי הכהנים “עשו אכילת תרומה בגבולין, כעבודת בית המקדש”(פסח' ע"ג.), ויקראו לה “עבודת מתנה” – במד י”ח ז' – (שם וערש"י) ולדבר הזה חנוהו ובא לכהנים מימי קדם, הוספו אחרי החרבן משמרת למשמרתו, כי “מיום שחרב ביהמ”ק, נהגו הכהנים סלסול בעצמן. שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם" (בכורות ל':) “אפילו לת”ח. עד שיקבל עליו דברי חברות" (רמב"ם, מטמאי משכב ומושב י‘, ג’) לאמר, עד אשר יגזר מן האנשים הרגילים בטומאה ומה נאה הציור הנחמד, אשר השתמר בידנו ממשמרת הטהרה, הנוהגת בימים ההם: “מעשה באדם אחד, שהיה מסיח לפי תומו ואומר: זכורני כשאני תינוק ומורכבני על כתפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי, והטבילוני לאכל בתרומה לערב, וחברי בדלין ממני והיו קורין אותי “יוחנן אוכל חלות” (ב“ק קי”ד): מלבד התרומה ותרומת מעשר וחלה, שהיו הכהנים נוהגים קדושים באכילתם, עוד נהגו גם מתנות כהונה שבגבולין, הנתנות לכל כהן אפילו לעם הארץ,הנוהגות בפני הבית ושלא בפני הבית ואלו הן הזרוע, הלחיים, והקבה, וראשית הגז, ופדיון הבן ופדיון פטר חמור (חלה ד‘. ט’ וירש' שם ס' חולין ק“ל קל”ה.) ומלבד כל הדברים האלה, שהיתה בהם הנאה לכהנים, היתה מצות נשיאת כפים, שהתקימה בידם, גם אחרי החרבן. ושריב”ז התקין בה תקנה (ר“ה ל”א:) “זכר למקדש”, נכבד מאד עד היום הזה כי בו היו לאחדים זכרון עבודת הכהונה ועבודה שבלב והדבר האחד, אשר לא פקעה עוד מעליו גם זקת המזבח, הוא מתן בכורות בקר וצאן, שנולדו בעדר-ישראל, אשר קדושת הבכורה חלה עליהם מרחם ומשנולד בהם מום יוצאים הן לחולין ובאים לרשות הכהן, הזוכה בם משלחן גבוה והזכות הזאת זכות קנין בכור, התקימה מיד הכהנים אחרי החרבן, בכל משפט הכבוד התלוי בה, ע' משנת “עד כמה ישראל חובין וכו'” וברייתא: “הכהנים וכו' המסייעים וכו' ואם עושין כן חללו וכו' – " בכורות כ”ו: ומליצת הרמב“ם “שאין זו גדולה לכהן” 2 רמב”ם הל' בכורות א‘, י“ז – ופקודת בקיר המומים היתה ביד הנשיא לתתה,לאשר ימצאהו ראוי לכך, ומהיות כל שארית לסדרי כהונה אבן זכרון לכבוד המקדש חרדו חכמי ישראל הכהנים לקים את “משפט הכהנים מאת העם”, בכל דקדוקי זכיותיו גם אחרי החרבן, למען שים שארית לתפארת ימי הקדם, אשר המה היו מלאכיה עושי דברה קרוב הוא מאד כי “ב”ד של כהנים” (כתוב י"ב) היה כ“ד, העומד בפ”ע בעד הבית ולאחר החרבן ויד ושם היה לו ככל עסקי האומה. אף בדברם שיד הנשיא היתה תקיפה בם ביותר, כגון קבלת עדי ראיה הלבנה (ר“ה כ”ב) נ"ד זה היה שוקד על טהרת יחוסי כהונה (ספרי במדבר קט"ז) ועל תקנת משפחות כהונה [כתוב שם] מרוח שרי הכהנים ההם נאצלה על כמה חכמי ישראל מבני הכהנים, כר’ טרפון ור' ישמעאל הכהנים, אשר כבוד מטה בית אבותם ומשמרת מתנות כהונתם היו לענין גדול בהלכותיהם ועל לב כל איש יודע את תולדות החכמים האלה, לא יעלה, כי הנאת עצמם היתה נגד עיניהם. כי ידענו בהם ביחוד. כי נדבת רוחם גדלה עד מאד – ע' בגוף הספר - - ככל אשר הנשיאים הטהורים והנעלים רבן גמליאל ורבן שמעון בנו קנאו לנשיאותם לא מגודל לבם, כי אם למען תת לכל ישראל לב אחד – אך נשימה נא אל הענין פנינו.
ר' טרפון אומר: פאה של גדולי תרומה “לא ילקטו אלא עניי כהנים” (תרומ' ט' ב'): “בכור שנתערב בפשוט כהן בורר לו את היפה” (בכורות י"ז.) “המרבה בתרומה - - ר”ט ורע“ק או' הכל תרומה – עד שישייר שם חולין” (תרומ' ד' ה'), וריש“מ דורש בשבח הכהונה “וקדשתו –ויקר' כ”א, ח'.-לפתוח ראשון ולברך ראשון ולטול מנה יפה ראשון” (גטין נ"ט.) “ואני אברכם – במד' ו' כ”ז – כהנים מברכים לישראל והקב“ה מברך לכהנים” (חולין מ"ט.) “לטובתו של אהרן בא קרח וערער על הכהונה” (ספרי במד' קי"ט), וסתם משנה, האומרת “הגוזל את הגר ונשבע לו ומת, ה”ז משלם קרן וחמש לכהנים" (ב"ק י') לר' ישמעאל היא (ע' ספרי במד' ד'). ולענין הפרשת תרומה אמר “אמתי נחשבת לכם תרומה כשהפרשתם אותה כראוי” (קכ"א), ועל הרבותו בזבח הכהונה היתה למשל בפי רבותינו “ישמעאל כהנה מסייע כהנא” (חולין שם). לרא“ב עזריה הכהן, שהי' דור עשירי לעזרא (ברכ' כ"ז:), נמצאה גם לו הלכה, המזכה את הכהן גם במעשר (יבמ' פ"ו.). ודעות החכמים הכהנים ההם בהלכה, לא היו פרי בקשת יתרון של חול, כי אם פרי חרדתם לקיום מטה בית אבותם במשפטו הראשון, על כן הוסיפו “מיום שחרב בית המקדש”, להוסיף משמרת למשמרתם גם בטהרת מולדתם, לבלתי הִטְמַע בה כל סיג (ע' קדושין ע"ח:). ותהי אזנם פקוחה לקבל מפי החכמים כל חומרה בדבר החתון, וכל דבר קולה לא אבו לשמוע: “הכהנים שומעין לכם לרחק, אבל לא לקרב” (עדיות ח', ג.), לאמר להוסיף על פרישותם מכל חתון, שיש בו מעין פגם, ולא לגרוע ממנה. וזה לנו האות, כי כונתם היתה רצויה, כי גם הכהן הנאמן רי”ב זכאי נשא להם פנים בדבר הזה, להחמיר יותר מכל ישראל (שם), ככל אשר החמיר הכהן הנשיא הזה, לבלתי שמש ביתרון כהונתם, לבלתי הקל יותר מכל ישראל במצוה אחת, שיש בה חסרון כיס, כדברי הלכתו: “כל כהן שאינו שוקל חוטא” (שקל' א‘, ד’.), כי רצה להוסיף קדושה על קדושתם, ולא לגרוע ממנה. גם מתנות לויה, שהן מעשר ראשון, היו דומים בעיני אבותינו למתנות כהונה, ושתיהן היו שקולות בעבודת בית המקדש, וכשם שבזכותה “נתקימו שמים וארץ” בזמן שביהמק“ק (תעני' כ"ז:), כך גם משחרב ביהמ”ק “בני א”י בזכות מה הם חיים? בזכות מעשרות" (ב“ר י”א), וכשם שהקטורת מעשרת (יומ' כ"ו) כך המעשר מעשיר (שבת קי"ט).
ג: במקום עבודה
כל התקנות האמורות עד כה, ותחבולות גדולי הכהונה שבחכמי ישראל, לא באו, כי אם לעשות “זכר למקדש” לעבודתו ולחרבנו. מקצת התקנות השתמרו עד היום במלואן, ומקצתן פסקו ברבות הימים, כגון משמרת הטהרה ומתנות כהונה. ואילו היו חיי רוח ישראל תלוים רק בחוקי זכרון בלבד, מי יודע אם היתה לנו עוד שארית כיום הזה אך האדם הגדול בענקים, אשר הציל את עמו מני שחת, רבן יוחנן בן זכאי, לא אמר למעשיו די, בקביעות זכרון לראשונות בלבד, כי אם שם את כל לבו למלט את מכשירי חיי האומה, אשר יד האויב הגסה לא מצאתם, ולשום אותם לאבני בנין למקדש ה‘, אשר יתהלך בקרב מחנה ישראל הגולה ממקומו. אבני הפנה האלה – הן: “התורה”, אשר מלט בהנתן לו “יבנה וחכמיה” (גטין נ"ו.) “גמילות חסדים” לכל מחלקותיה (אדר"נ ד‘, ה’) “תפלה” ו“מצות”. ע’ דבריו לאספסינוס: “ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל מצות האמורות בתורה” (שם), וע' דברינו בגוף הספר ובהערה. ארבעה דברים תראינה עינינו בסמוך, ואל ארבעת הדברים האלה חנך ריב“ן את עמו, בהרגילו אותם להעלות על לבם בכל שעה ובכל רגע ובכל ימות השנה, במחשבה בדבור ובמעשה, כי כל זמן שישראל עוסקים בתורה ובגמלות חסדים, ומכונים לבם לשמים בתפלה זכה ובמצות, מעלה הקב”ה עליהם, כאילו מזבח בנוי וכהן עומד ומקריב עליו זבחי רצון ומנחה טהורה, וכאילו לא חרב המקדש מימיו. וכשם שלא היה ריב“ז האחד לעושים סכר מקדש במעשה, כי אם הראשון להם, כן לא היה הוא האחד, כי אם הראשון לעושים זכר לעבודת המקדש בעבודה תמה שבלב, כאשר הורום הנביאים בימי עולם. את מאמרי ריב”ז בדבר הזה הבאנו בגוף הספר ופה אנחנו באים להוכיח, כי רבותינו, אשר קמו אחריו בכל דורותיהם, תלמידים תמימים ונאמנים הם לרבם הגדול, תלמידם של הנביאים, ויהי דברם גם הם “כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תלמוד קרוי עבודה” (ספרי דבר' מ"א) “כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תפלה קרויה עבודה” (שם) “ונשלמו פרים שפתינו – הושע י”ד, ג' – א“ר אבהו מי משלם אותם פרים שהיינו מקריבים לפניך! שפתיים, שאנו מתפללים לפניך” (ילקוט נביאים ר' תקל"ט) “בכל מקום מוקטר מוגש לשמי – מלאכי א' י”א – סלקא אדעתך! ארשב“ג, א”ר יונתן אלו ת“ח העוסקים בתורה בכל מקום מעלה אני עליהם כאלו מקטירין ומגישין לשמי. ומנחה טהורה – שם – זה הלומד תורה בטהרה " (מנח' ק"י) “הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות – תהל' קל”ד, א'-אריו”ח אלו ת“ח העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאלו עסוקים בעבודה " (שם) “א”ר אבהו א”ר אלעזר: כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו, מעלה עליו הכתוב, כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן" (סכה מ"ה.), וא“ר אלעזר: “בזמן שביהמק”ק אדם שוקל שקלו ומתכפר לו, עכשו שאין ביהמק”ק, אם עושים צדקה מוטב" (ב"ב ט'). “זה השלחן, אשר לפני ה' – יחזקאל מ”א, כ“ב – ריו”ח וריש לקיש דאמרי תרווייהו: בזמן שביהמק“ק, מזבח מכפר על אדם, עכשו שלחנו של אדם מכפר עליו” (חגיג' כ"ז),, שלחנו מכפר עליו בהכנסת אורחים " (רש"י). ועוד אמרו: “שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאלו ביהמק”ק והוא מקריב קרבנותיו לתוכו" (ת“כ ויקרא כ”ג, כ"א). ואמר ר' חייא בר אמי משמי' דעולא “מיום שחרב ביהמ”ק, אין לו להקב“ה בעולמו, אלא ארבע אמות של הלכה בלבד”. (ברכ' ח'.). אולם בהיות עבודת בית המקדש חביבה מאד, התחזקו לשום את תורת העבודה לענין לתורתם ותעמוד להם במקום קרבן, ובטעם זה שנינו, כי על שאלת אברהם אבינו “בזמן שאין בית המקדש קים מה תהא עליהם” (תעני' כ“ז(כלומר: במה יתכפרו עונותיהם של ישראל? “אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין לפני, מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם” (שם). ובטעם זה “א”ר נחמן בר יצחק: זאתתורת החטאת – ויקר' ו', י”ח – וזאת תורת האשם – ז‘, א’ – כל העוסק בתורת חטאת כאלוהקריב חטאת וכל העוסקבתורת אשם כאלו הקריב אשם" (מנחות שם) ולמוד עבודת בית המקדש עומד לישראל במקום בנין בית המקדש כדבר ר' יוחנן: “תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאלו נבנה מקדש בימיהם” (שם). ובכן החזיקה סברה זאת, כי חיב אדם לעסוק בהלכות עבודה, למען מלא בזה את חסרון הקרבן כי “חכם שיושב ודורש בקהל, מעלה עליו הכתוב, כאלו הקריב חלב ודם לגבי המזבח” (אדר"נ ד'). ומי יודע אם לא מיד האמונה הזאת התקים לנו האוצר היקר של סדר קדשים וטהרות. אולם סברה אחרת קמה כנגדה לרומם את כבוד התורה למעלה מן העבודה: “ריש לקיש אמר: מאי דכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה לחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים-ויקר' ז', ל”ז- כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה ומנחה חטאת ואשם" (מנחות שם) הא למדת, כי למוד אחד של תורה סתם מכריע את כל מיני קרבן. את דבר ריש לקיש המריץ עוד רבא יותר בהורותו, כי “כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם” (שם) “וכה”א זאת התורה לעולה ולמנחה – ויקרא שם – זאת התורה לא אשם ולא מנחה" (ילקוט נביאים כ' תקכ"ב). וע“כ החליט, כי כל המקום, אשר דברי תורה נאמרים בו, מעון הוא לשכינה, ויטף לקהל עמו “מאי דכתיב: מעון אתה היית לנו בדור ודור – תהל' צ”א, א' – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות” (מגל' כ"ט.) ודעה זאת המבכרת תורה וגמ“ח על פני הקרבנות, נאצלה על ישראל, כאשר יעיד מאמר ר' יהושע בן לוי: “אמר – הקב”ה לדוד – טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה להקריב לפני על גבי המזבח” (שבת ל‘, וע’ מכות י'.). ומאמר דומה לו במליצתו: “אמר הקב”ה חביב עלי חסד שאתם גומלים זה לזה יותר מכל הזבח שזבח שלמה וכו‘" (ילקוט נביאים שם), כי “גדול ת”ת יותר מהקרבת תמידין" (מגל’ ג‘(. “ת”ת חביב לפני המקום מעולות, לפי שאם למד אדם תורה יודע דעתו של מקום, שנא’ אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא" – משלי ב‘, ה’, - (אדר"נ ד'). סוף דבר תחת הזבח והתודה שבטלו ביום החרבן, מצאו לנו רבותינו הנעלים זבחים ותודות, אשר כל יד אויב לא תשביתם, כמאמר ר' יהושע בן לוי: “כל הזובח את יצרו ומתודה עליו, מעה”כ כאלו כבדו להקב“ה בשני עולמים, העה”ז והעה“ב, שנא' זובח תודה ובכבדתי ושם דרך וגו'” – תהל' נ‘, כ“ג – (סנהד' מ"ק) ואריב”ל בין שביהמק“ק אדם מקריב עולה שכר עלה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעה”כ, כאלו הקריב כל הקרבנות כלם, שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה – תהל’ נ“א, י”ט – וכו' (שם).
והמוסר הטוב בגדול הבנים והבנות חשוב גם הוא כבנין ביהמ“ק, כדברי רב: “בנינו כנטיעים וגו' אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, בנותינו וגו' אלו בתולות ישראל שאוגדות פתחיהן וכו' אלו ואלו מעלה עליהן הכתוב כאלו נבנה היכל בימיהן” (פסח' פ"ז.) ובטעם זה “ארשב”ל משום רי”ג אין מבטלין תשכ“ר אפי' לבנין ביהמ”ק" (שבת קי"ט:). את הדעה הזאת בכללה, כי המצות אשר נשא עליהם ריב“ז את נפשו, שהן תורה וגמ”ח ותפלה בצבור עומדות לישראל בגלותו במקום מקדש מתישות בכחן את כח הגלות, הביע ר' נתן לאמר: “אמר הקב”ה, כל העוסק בתורה ובגמ“ח ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו, כאלו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם” (ברכ' ח'.). אולם מצוה בזמנה שנדחית מפני תכלית אהבת הבריות – פקו“נ – לא נדחתה מפני ת”ת, כגון “צורבא מרבנן לא לפתח בעודני” דבדיקת חמץ (פסח ד') “שמבטלין ת”ת ובאין לשמוע מקמ“ג” (מגל' ג'). “מבטלין ת”ת להוצאת המת ולהכנ"כ (כתוב' י"ז.). אך בכל זאת יש לדעת, כי עבודת המקדש היתה חביבה עליהם מאד וזה לנו האות, כי מרבית המאמרים המובאים בזה נאמרו מפי החכמים, אחרי אשר גמרו ללמוד וללמד את הלכות קדשי המזבח בסוף מסכת זבחים ומנחות. ובכן מדעת רבותיהם הנביאים היתה בם להוקיר את עבודת המקדש היתה חביבה עליהם מאד וזה לנו האות, כי מרבית המאמרים המובאים בזה נאמרו מפי החכמים, אחרי אשר גמרו ללמוד וללמד את הלכות קדשי המזבח בסוף מסכת זבחים ומנחות. ובכן מדעת רבותיהם הנביאים היתה בם להוקיר את עבודת המקדש בכל לבם ולהוקיר את התורה ואת גמלות חסדים יותר ממנה.
ד: חכמי דור הראשׁון לחרבן
I. ר' צדוק ור' אלעזר ב"ר צדוק
בגוף הספר (צד 12 הערה 11) הבאנו את ראשי המקורות המוכיחים, כי ר“צ כהן הי', אולם כנגד זה יש ברייתא, שר”א בנו נראה להעיד בה, שהוא “מבני בניו של סנאה בן בנימין” (ערובן מ"א.), ואם הוא מבנימין, אי אפשר לאביו להיות כהן משבט לוי, בכל זאת נותנת דעת התוספות, להגביר את כח שאר המקורות, העושים אותו כהן על מקור יחידי זה ולאמר: “שמא אמו היתה מבנימין או חתנם הי'”, והראש גרס באמת “אני ממשפחת סנאה” (רא"ש סחים ריש פרק ד'). אך לבעל היוחסין היתה גירסה אחרת במגלת תענית ה‘, שגם שם הובאה ברייתא זו: “מושל הייתי על בני סנאה בן בנימין”. וקרוב הוא מאד, כי דרך מעלי קרבן העצים, היה להפקד כהן על סדר הכנסתו וקבלתו. ועוד תוסיף להכריע את הכף לכהונת ר"צ, ברייתא המספרת, **"מעשה שמת אביו של ר’ יצחק בגנזק, ובאו והודיעוהו לאחר ג' שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וד' זקנים** שעמו, ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר" (נזיר מ"ד.). ורש“י גורס “אביו של ר' יצחק הכהן” וסיוע גדול לגירסת רש”י, הוא ולא בזמן שהוא חסר" (נזיר מ"ד.). ורש“י גורס “אביו של ר' יצחק הכהן” וסיוע גדול לגירסת רש”י, הוא ענין הברייתא שכל עצמו, הוא שאלה ותשובה בהלכות טומאת כהן לקרוביו 3. והנה ר' יצחק הכהן זה, לא ידענו מי הוא. אך גירסה אחרת גורסת תחת ר' יצחק “ר' צדוק” ובכן הי' הוא הכהן הזה. ויש להתבונן, כי סגנון זה בשאלות הלכות טומאת מת נשנה לענין שאלות הלכות שבעה ושלשים באותו איש, באותו פרק ובאותו מקום, גם בזכר שם אלישע, עוד שתי פעמים: “מעשה שמת אביו של ר' צדוק בגינזק והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל את אלישע בן אבויה וזקנים שעמו וכו'” (מ"ק כ':) ודברי בעל היוחסין ששאל אלו היה ר' צדוק כהן, איככה צוה את ר' אלעזר בנו, ללקט אחרי מותו את עצמותיו בכלי – ולא ביד, כדי שלא תהיינה בזויות עליו – והלא כהן אסור בלקוט עצמות גם בכלי? הלא תשובה נצחת מאד בצדה, כי על לקוט זה לא נצטוה לעשותו בעצמו אפילו בכלי, כי אם בידי שליח, כי רשום הוא ומפורש, כי מעשה זה לא עשה בעצמו, כי כן ספר “וכן עשיתי לו נכנס יוחנן ולקט” (שמחות שם). ובכן היה איש אחר, ששמויוחנן המלקט ולא הוא, ששמו ר' צדוק לאיוחנן, ומדוע לא בחר לעשות מצוה גדולה זו של כבוד אב ושל קיום דברי המת, בו יותר מבשלוחו? הוה אומר מפני כהונתו.
כאשר נפלגו הדעות בדבר כהונת ר' צדוק כן נבוכו בזמן ר‘אלעזר ברבי צדוק, כי לפי הזכרונות, אשר נתקיימו על אדותיו, כבר היה לאיש עומד על דעתו בימי הבית, ובכל זאת נראהו עוד בימי רבי, שיצא טבעו בישראל יותר ממאה ועשר שנים אחר החרבן. אך באמת יש חכם אחד, ששמו אלעזר בר’ צדוק, שהוא איננו בן לר' צדוק הידוע לנו, כי אם הוא אביו של ר' צדוק זה, ובן הוא לצדוק זקנו של ר' צדוק זה, שהוא חברו ובן זמנו של ריב“ז, כי כן אנו מוצאים את “אביו של ר' צדוק” שהיה חכם מובהק בתורה, חבר לאבא שאול בן בטנית ומדברי שניהם אנו למדים הלכה (שבת קנ"ז.). וחברו זה של אש”ב בטנית נקרא בפי רבותינו בשמו המפורש “ר' אלעזר” כדיתניא “אמרו עליו על אלעזר בר' צדוק ועל אבא שאול בן בטנית שהיו חנונין בירושלם כל ימי חייהם וכו'” (תוספ' ביצ' ג' ו') “מעשה בר' אלעזר בר' צדוק ואש”ב בטנית שהיו וכו‘" (ירש' שם ג‘, ח’), ובכן הכל עולה יפה; ראב"צ זה שהיה אביו של ר’ צדוק, שאנו עסוקים בו, ראה עוד בילדותו כשהי' מורכב על כתפו של אביו, שרפת בת כהן בבי“ד של צדוקים (סנהד' נ"ב.), שהוא על כרחנו ארבעים שנה לפני החרבן (ע' ח"ו 82). הוא רץ עוד בנעוריו לקראת מלכי ישראל (ברכ' י"ט:); הוא למד תורה אצל יוחנן החורני (יבמ' ט"ו:) שהי' מזקני ב”ש (ח"ד 195) והוא לקח ביהכנ“ס שהיהבירושלם (תוספ' מגל' ב‘, י’. ירש' שם, ג‘,א’), ובכן התברר לנו זמנו של ר' אלעזר בר' צדוק הראשון, שהוא בפני הבית. ור' צדוק בנו הלא ידענו את זמנו, ור' אלעזר בנו, שהוא בן ביתו של רבן גמליאל, ושאנו רגילים בו, קרוב הוא כי נולד לפני החרבן או מעט סמוך לו, והאריך ימים עד ימי זקנתו המופלגת של רי”ב נורי, עד כי בקרהו עוד בזקנתו בסוכתו בבית שערים עם רבי יהודה הנשיא, כעדותו של ר' (תוספ' סכה ב‘, ב’), כאשר מצאנו לרבי גם במקום אחר שהעיד על דבר הלכה, שראה בקוטנו (מגל' כ'.), כי על כרחנו היה עוד ילד קטן בעת ההיא ומאהבת ראב“צ את הנשיא לא הקפיד על כבוד זקנתו ויקחהו עמו, כך הדעת נותנת, אלא שהתלמוד הירושלמי אומר, כי ראב”צ הראשון הוא האחרון (ורש' סנהד' ז‘, ב’). ובאמת היינו מבטלים דברינו לפני דברי הירושלמי אבל מדברי הברייתא שהבאנו (תוספ' ביצ' ג‘, ו’) יש ללמוד, כי היא חולקת על הירושלמי באמרה על ראב“צ ואש”ב “שהיו חנונין בירושלם כל ימי חייהם” (שם) ובכן שמענו, כי לא פסקה חנונותם וישיבתם בירושלם, עד שמתו. ובכן מת ראב“צ האמור בברייתא, על כרחנו לפני החרבן, הרי שהיו שני ר' אלעזר בר' צדוק, ודברינו יש להם על מי לסמוך. – ואייבו אשר ספר על עצמו: “הוה קאימנא קמי' דראב”צ” (סכ' מ"ד:), או אינו אביו של רב' אשר גם בלעדי זה, אין להחליט. כי בא מבבל לא“י בימי ילדותו, או אין ראב”צ זה אלא חסם אחר בבלי, או הגירסה הנכונה היא רא"ב יצחק כגירסת היוחסין.
II . יוחנן בן גודגדא
שנינו: “כך היא מדתו של ר”ג וכו‘" (ספרי דברים ט"ז) "מעשה בר’ יונתן בן נורי ובר' אלעזר (בן) חסמא, שהושיבן ר“ג וכו'. אמר להם ריב”נ [צ“ל לריב”נ] ןר“א חסמא: “הודעתם לצבור שאתם מבקשם לעשות שררות על הצבור וכו', הרי אתם משועבדים לצבור” (שם). ענין פסקא זו מסופר הוא בתלמודנו (הוריות י') ומובא בגוף הספר, אלא שתחת גירסת “בן נורי” בספר, גורס התלמוד “בן גודגדא”, ולכאורה נמצא צד שוה בין עניות שני החכמים, שנאמר עליהם “ואין להם פת לאכול” (שם) עם עניות רי”ב נורי המסופרת במקום אחר (ירש' פאה ח‘, א’). ובכל זאת יש לנו לקיים על כרחנו את גירסת “בן גדגדא” שבגמרא, כי מלבד שסמן לגירסה משובשת, הוא חלוף שם שאינו רגיל, בשם רגיל, ושם בן נורי הלא רגיל מאד ושם בן גודגדא אינו רגיל כלל, הנה ידענו, רי“ב נורי העיד על עצמו, כי ד' וה' פעמים קבל על רע”ק לפני רבן גמליאל ורע“ק נתקנתר על ידו (ערכין י"ז: ספרי דברים א'). ועתה אם תהי' תחלת ביאתו של ריו”ח בן גורי לפני רבן גמליאל, אחרי אשר הפליג רי“ב חנני' בשבח שני החכמים, בלכתו עמו בספינה (ע' הוריות שם), הלא אז היה כבר ר' עקיבא חשוב ונשוא פנים מאד, ודומה בכבודו לר”ג עצמו ולרי“ב חנני' ולרא”ב עזרי‘, ואיך יעלה על הלב, כי איש אשר אתמול לא ידע עוד הנשיא אותו, יערב את לבבו לקבול על רע“ק המכובד והנערץ בעיני כל ישראל, ואשר הנשיא הנהדר ישמע בקולו? אמור מעתה, כי רי”ב נורי גדול היה לפני רבן גמליאל, בהיות עוד רע"ק תלמיד קטן, ור’ יוחנן זה, שהעלה אותו רבן גמליאל לשררה, אחרי שובו מרומי עם רע“ק, ושאליו אמר הנשיא, כי השררה עבדות היא, בן גודגדא הוא, כגירסת הגמרא, כלומר גירסת הברייתא שבגמרא, ולא בן נורי כגירסת הספרים, שנשתבשה בידי המעתיק, שהחליף שם שאינו מצוי, בשם מצוי. וגם דעת ר”ז פראנקל (דרה"מ 131 הערה 9), האומר לגרוס כהוריות “בן ברוקה” תחת “בן גודגדא”, אין להם רגלים כלל וכלל. ראשית, כי אין דרך המשתבש, להחליף שם רגיל בשם שאינו רגיל, וטעמו אשר נתן “כי ריו”ח בן גודגדא הי' כבר לפני הבית" (שם), אינו מוכיח כלל, וכי הוא בלבד היה בזמן הבית? הלא גם רי“ב חנניה היה עמו בזמן הבית, ובכ”ז האריך ימים רבים אח“ג, ור”ח סגן הכהנים ורח“ב אנטיגנוס ור' טרפון וכמה וכמה. וגם עדיותיו של ר' נחוניא בן גורדגדא (עדיות ז‘, ט’) שבמשניות שבשני מקומות אחרים (יבמ' י"ד, ב' וגטין ח‘, ה’) והבבלי והירושלמי שעליהן, אין להם שום טעם מכריע להוציא אותן מחזקת סתם עדיות שנאמרו “ביום שהושיבו את ראב”ע בישיבה”.
III ר' נחוניא בן הקנה ור' נחוניא הגדול.
שם התהלה “הגדול” ושם התולדת “בן הקנה” שני שמות לאדם אחד הם. כי כמעט כל מה שנאמר בר' נחוניא הגדול, הנזכר רק פ“א בתלמוד, נאמר בעצם המקום ההוא על רנבה”ק, שזכרונו מצוי יותר בדברי רבותינו. נקביל נא את שני המקורות זה כנגד זה.
1 שאלו תלמידיו את ר' נחוניא בן הקנה (מגל' כ"ח.)
1 שאל ר' עקיבא את ר' נחוניא הגדול (שם)
2 במה הארכת ימים (מגל' כ"ח).
2 במה הארכת ימים (שם)
3 אמר להם מימי וכו' ותרן בממוני היתי (מגל' כ"ח)
3 ותרן בממוני הייתי (שם)
בשלש המערכות האלה אנו מוצאים שלשה דברים, הלא הם: השם, אריכות הימים ומדת הותרנות משותפים לשניהם. מדת ר' נחוניא הגדול “לא קבלתי מתנות” (שם) אינה, אלא צד אחד למדת הותרנות הנאמרת בשניהם, ופרט אחד של זלזול עסקי “יושבי קרנות” (ברכ' כ"ח). “ועול דרך ארץ” (אבות ג‘, ה’), שהבצע הוא עקר ענינם. מדת “לא עמדתי על מדותי” לרנה“ג (מגל' שם), היא כלל למדת “ולא עלתה על מטתי קללת חברי” של רנבה”ק, ובכן פרט ר' נחוניא, שהוא “הגדול” ושהוא “בן הקנה”, את מקצת מדותיו לכלל תלמידיו והשואלים אותו, ומקצת מדותיו לרע“ק השואל אותו. ושם “ר”ג הגדול” איננו סותר לשם “רנ”ב הקנה", ככל ששם “ר' אליעזר הגדול” (תעני' ל"א.) אינו סותר לשם “ר' אליעזר בן הורקנוס” או “ר' אליעזר” סתם.
IV . ר' דוסא ור"ד בן הרכינס
כשם שר' אליעזר נקרא על פי הרוב בשם עצמו בלבד, ולפעמים בתוספת שם אביו, ר“א בן הורקנוס, כן נקרא ר' דוסא על פי הרוב בשם עצמו. ולפעמים בתוספת שם אביו “ר' דוסא בן הרכינס”. ובכן אין “בן הרכינס” אלא סתם ר' דוסא ודבר זה מסתע ממקומות רבים: 1) מדרך הנטיה המופלגת, להקל בכלל,שאנו מוצאים גם בהוראות המובאות בשם ר' דוסא גם בשם רד”ב הרכינס. 2) גם משתוף הדור, ששני השמות נוהגם בה רד“ב הרכינס זקן מופלג היה בימי זקני תלמידי ריב”ז ובימי חרפו של רע“ק (יבמ' ט"ז.). ושם ר' דוסא נזכר כרב וזקן בפי אלישע בן אובי'. שהיה חברו של רע”ק. המוסר הלכות בשם ר' דוסא כדתני' “אחרים או משום ר' דוסא” (ביצ' ט‘: תוספ’ שם א‘, ט’.), ומודעת היא, כי על הכלל “מאן אחרים ר”מ" פירשו הגאונים, כי מאמרי “אחר” הם (ע' סתו“א בשה”ג). גם ר' יהודה ב“ר אלעאי, שבידו עלו הלכות מדורות הראשונים, מספר על ר' דוסא, בעל איש הנחשב על הדורות שלפניו: “א”ר יהוד‘: מעשה במקום שבין אושה לשפרעם ושל שפרעם הי’, והי' ר' דוסא משיב עליו ב' ת”ח כדי שיהו בו המים מ' סאה" (תוספ' מקראות ו‘, ב’). 3) גם משותף עסק בחבור תפלת המועדות ר' דוסא הורה, להבדיל בין שבת לי“ט בברכת “המבדיל בין קדש חמור לקדש הקל” (חולין כ"ו:), ור' דוסא בן הרכינס הורה “העובר לפני התיב' ביו”ט של ר”ה אומר רצה והחליצנו את יום ראש החדש הזה, אם היום או למחר וכו‘" (ערובין ג‘, ט’). 4) מן ההלכות, שנאמרו פעם בשם ר“ד, ופעם בשם רדב”ה “אוכל פרוד אמצ”ט דברי ר’ ד“ב הרכינס” (עדויות ג‘, ב’) “ר' דוסא או אוכל פרוד אמצ”ט (טהורות ח‘, ח’), רד"ב הרכינס או ה' רחלות גזוזות וכו' (חולין י"א א') “ה' רחלות גזוזות וכו'” דברי ר' דוסא (עדויות ג‘, א’).
V . ר' אליעזר בן יעקב.
כשם שמצאנו שני שמות עולים לחכם אחד, כך אנו מוצאים שם אחד עולה לשני חכמים בשם ר' אליעזר בן יעקב נקראו שני חכמים, האחד בן דורו של ריב“ז, שהיה זוכר עוד עבודת בימה”ק ואשר קרוב הוא, כי ראה אותה בעניו (תיד כ"ר. מדות א‘, ב’), ושהי' בקי במוצאי בִּנְיָנוֹ ומבואיו ובכל דקדוקי תשמישיו, כאשר יעלה מדבריו על שתים מן הלשכות “שכחתי מה היתה משמשת” [(ב' ה‘: ה’, ד‘. ועיין שם עוד על מעלות הדוכן ועל תכונת שער המית (ה‘, ו’) ועל בקיאותו בכל מכשירי העבודה (תוספ' ערכן ב‘, ב’. שם פרה ג‘, ט’). ואשר ע"כ הי’ פי' עבודת רוחו, מסכת מדות (יומ' ט"ס.)] ובכן יחשב ראב“י זה, על חכמי הסדר הראשון, שבדורות התנאים חברי ריב”ז ותלמידיו. אך מלבד ראב“י זה יש עוד חכם, ששמו ר' אליעזר בן יעקב, שהוא תלמיד של רע”ק או תלמיד תלמידו, ובכן יחשב על הסדר הרביעי בסדר דורות התנאים. את ראב“י הראשון אנו מכירים ע”פ שני סמנים, ע“פ חבריו בעלי מחלקתו והאומרים בשמו. שהוא סמן מובהק, וע”פ טבע הלכותיו במקצוע המיוחד של מכשירי כהונה ועבודה, שהטעם מעיד על קדמותם, אנו מוצאים אותו חולק עם רבי אלעזר חסמא (תרו' ג‘, ה’) ועם ר' אלעזר בן הורקנוס ועם רע“ק (סוט' ט‘, ד’). [שאע”פ שבשביל להקל את הסקירה, מונים אנחנו אותם על כרחנו על פי סדרי קבלתם, לסדר השני והשלשי לתנאים. אבל לפי קביעות הדורות, הכל יודעים, כי לר' אליעזר יצא שם לחכם, עוד לפני החרבן וטבעו של רע“ק כבר יצא בעולם]. ואת ר' אליעזר אנו מוצאים גם כמוסיף על דבריו של ראב”י “ראבי”א אם עומד בארץ וכו‘. ר’ אליעזר אף הנוטע וכו" (כלאים ו‘, ב’). גם עם ר' ישמעאל (כלים ז‘. ג’) שהי' תלמיד וחבר לר' יהושע. מצאנו את ראב“י חולק. לענין עדות הלכה אחת מהלכות עבודה משתתף ראב”י עם ר' אלעזר בן פרטא (תוספ' סכה ד', ט"ו), שגם הוא הי' מן התנאים הקדמונים (ע' ע“ז י”ז:), ואלו העיד משמו, כבשם איש שכבר איננו עוד רק ר' יוסי (שבת קכ"ה), שהי' מתלמידי רע“ק, כי גם אז היתה עדות זו מעין ראי', כי ראב”י, שבשמו הוא מעיד, מן הראשונים הוא, ואצ“ל כי יש להחליט כן. אם ר' אלעאי מעיד משמו (תוספ' טהרות ג', י"ג) ומקבל תורה ממנו ומורה על פיו (פסח' ל"ט:) ור' אלעאי הלא הי' תלמיד ר”א (סכ' כ"ז:). מן ההלכות שיש להחליט אותן אל ראב“י הראשון, הן לדעתנו, אלה הנוגעות אל פרטי בנין המקדש וסדריו ואל הלכות כהונה לויה ועבודה, כגון “במסבה ההולכת תחת החילו יוצא והולך לו בטדי “(מדות א‘, ט’); “מנין שאין עושין אכסדרה בעזרה " (תמיד כ”ח(; “בימה של עץ עושין לו בעזרה - - ראבי”א בהר הבית" (תוספ' סוט' ז', י"ג) “בכל לבבכם: אזהרהלכהנים, שלא יהא לבם מהרהר בשעת עבודה” (ספרי דבר' מ"א) “אין עומדין על הדוכן, אלא בארץ הי' עומדין וכו'” (ערבין ב‘, ו’): “הכל הולך אחרי צפרים” (י"ז:) “אפילו מנח' של ס' עשרון וכו'” (תמיד ל"ב). ואולי יש לתלות בראב“י הראשון, ששמענוהו עוסק בהלכות גרים (כריתות שם), גם ב' הלכות אלה: “בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא וכו'” (בכורים א‘, ה’) “ישראל שנשא גיורית וכו'” (קדושין ע"ט-) “בהרת בגוי עד שלא נתגייר וכו' ראבי”א הואיל ותחלתו וכו'” (תוספ' נגעים ב', י“ד-ט”ו): - לעומת זה, יש לנו להחליט לראב“י השני את כל ההלכות, שהוא אומר בשם התנאים האחרונים או שאחד מן התנאים האחרונים משתתף עמו או חולק עליו בהן. מוצאים אנחנו אותו אומר שמועותי בשם ר' חחני' בן הכינאי (כלאים ד‘, ח’, תוספ' טהרות י"א, ג'). ומשום רח”ב חכינאי, שאמר משום ר' עקיבא (תוספ' נגעים א‘, ב’), ורחב“ח הלא תלמיד רע”ק הוא, ועל פי סדר קבלתו, יחשב על הסדר הרביעי לריב“ז (ירש' הגיג' ב‘, א’), וברוב הלכותיו נזכר הוא יחד עם תלמיד ר' עקיבא, שהם בני סדר רביעי לתנאים. יש אשר הוא משתתף בהלכותיו עם ר' שמעון (פרה ט‘, ב’) ועם ר”ש ועם ר' יוסי ברבי יהודה ביחד (תוספ' שם ד‘, ו’), ועם ר' נחמי' (שם ב“מ ו’ט”ז. שם זבח ו‘, י“ב. שם כלים ב”ק ב’, ב') ויש שהוא חולק עם ר"ש שביעית ב‘, י’), ועם ר”ש ועם ר' יהוד' (נגעים ז‘, ד’), ועם ר' יהוד' לבדו (פסח' ב':), ועם ר' יהודה ועם ר' יוסי (תוספ' יבמ' י‘, ה’) ועם ר' מאיר (ערובין מ“א: מ”ב. תוספ' מכשירין א‘, ז’ ספרי דברים ק"ט), וכמעט בכל מקום שנזכר, מאוחר הוא לחברו. מזה יש ללמוד, כי צעיר היה מהם. יתר ההלכות, ששם ראב”י נקראו עליהן, לא ידענו להוכיח אם לראב”י הראשון, בן דורו של ריב“ז הן, אם לשני בן דורם של ר' מאיר ור' יהודה, וביחוד צר לנו, כי לא ידענו למי משניהם יש להחליט את המאמר היקר “העושה מצו' וכו'” (אבות ד', י"א), ואת המאמר על ערך התפלה “יפה שעה א' בתפלה וכו'” (ספרי דברים ק"ט), וכמעט בכל מקום שנזכר, מאוחר הוא לחברו. מזה יש ללמוד, כי צעיר היה מהם. יתר ההלכות, ששם ראב”י נקראו עליהן, לא ידענו להוכיח אם לראב“י הראשון, בן דורו של ריב”ז הן, אם לשני בן דורם של ר' מאיר ור' יהודה, וביחוד צר לנו, כי לא ידענו למי משניהם יש להחליט את המאמר היקר “העושה מצו' וכו'” (אבות ד', י"א), ואת המאמר על ערך התפלה “יפה שעהא' בתפלה וכו'” (ספרי דבר' כ"ט), ואת המאמרים על הצדקה (ב"ב י‘: רות רב’ ב‘, ט’) ואת ספור ענות ראב“י הרבה (ירש' שקל' ה‘, ד’). לעומת זה מסתלק הבלבול הגדול, שמסדרי הדורות הבאים מתבלבלים, בהחזיקם כי תנא הנקרא ראב”י, היה רק אחד.
ה: חכמי דורו של רבן גמליאל דיבנה
I . ר' אליעזר בן הורקנוס.
1: דעותיו הדומות לדעות בית שמי.
חומרי המחשבה:
[האשה שאמרה] התקבלי גטי במקום פלוני - - ר"א אוסר מיד [לאכול בתרומה] (גטין ס"ה.)
נכנס לכפר אע“פ שלא כפר פסול דברי ר”א (זבחי פ“ב פ”ג.)
החושב לשתות מי חטאת רא"א פסול (פרה ט‘, ד’)
בש"א – שחיב על המחשבה במעשה (ב“מ מ”ד)
וסיג לדבריו אלה ולדברי ב"ש רבותינו העושים מחשבה כמעשה. הוא מאמר "שהיה ר'אליעזר אומר: “לעולם יהא אדם בורח מן הכיעור ומן הדומה לכיעור” (תוספ' חולין ב‘, ו’)
מצות פו"ר:
כל מי שאינו עוסק בפו"ר כאלו שופך דמים (יבמ' ס"ג:)
אל תחלל את בתך להזנותה - - זה המשיא בתו לזקן (סנהד' ע"ו)
בש“א וכו' והלא לא נברא האדם אלא לפו”ר (גטין מ"א.)
יתרון הקדשים שאינם נאכלים על הנאכלים:
אע"פ שאין בשר יש דם
נטמא בשר או שנפסל רא"א יזרוק (תוספ' זבח' ב‘, א’)
אע"פ שאין שיריים יש קומץ (ה')
נטמאו שיריים או שנפסלו רא"א יקטיר את הקומץ (ו)
בש"א הראי' ב' כסף והחגיג' מעה כסף. שהראי' כלה לגבוה (חגיג' ו').
בש"א מרבין בעולות וממעטין בשלמים
הוראת הבאת קדשים מן החולין:
אף פסח האמור לדורות אינו בא אלא מן החולין (מנחם פ"ב)
וחגיגת י“ט הראשון ש”פ בש"א מן החולין (חגיג' ז' 4)
קולות בסתירת ימי נזירות:
נטמא יום ל' סותר את הכל רא"א אינו סותר אלא ז' (נזיר ט"ז.)
נטמא יום ק' סותר את הכל רא"א אינו סותר אלא ל' (שם)
נטמא יום ק“א סותר ל' יום רא”א אינו סותר אלא ז' (שם)
ומביא קרבן טומאה רא"א לא בן ביום (וע' שם)
מי שגזר גזירות מרובה והשלים את נזירותו ואח“כ בא לארץ. בית שמאי או' נזיר שלשים יום וב”ה או' נזיר בתחילה (נזיר י“ט. ע”ש ובמשנה שלאחריה)
תקנת עבדים:
אם הי' גנבו כנגד ממכרו נמכר ואם לאו אינו נמכר (קדושין י"ח).
כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה
בש"א תקנתם את רבו את עצמו לא תקנתם (גטין מ"א).
נקיפת הלב לסייע במעשה לדבר המטמא מאליו:
אם היתה מונחת במקום התרופה יניחנה במקום המוצנע
ואם היתה מגולה יכסנה (תרומ' ח‘, ה’)
תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו (י')
יטמא את כלן ואל יתן לו אחת מהן ויטמא (י"א
– על התלוי' ועל הטמאה שרא"א תשרף זו לעצמה וזו לעצמה (פסח' י"ד.)
דמיונות בודדים של דברי ר“א לדברי ב”ש:
1) המגרש את אשתו וא' הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני ר"א מתיר וחכמים אוסרים (גטין פ"ב).
2) ר"א ד' נשים דיין שעתן (נד' ז'.)
3) ביצ' שנולד' ביו“ט – תוספ' ביצ' א' א' – אחרים או' משום ר”א תאכל היא ואמה (שם ביצ' ד')
- מכאן אר“א אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל (ביצ' ט"ו:) המילל מלילות מעיו”ט וכו' רדב“י אומר משום ר”א מוללין את המלול ומציעין את המוצע ואופין את האפוי ומבשלין את המבושל (תוספ' שבת ט“ו, י”ד)
5) קיים כפיית הממה ג' ימים קודם הרגל א"צ לכפותה (מ"ק כ'.)
1) בש“א הפקר לעניים הפקר ובה”א אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים (פאה ו‘, א’)
2) שמאי או' כל הנשים דיין שעתן (בר' ב'.)
3) ביצה שנולדה ביו“ט בש”א תאכל (ביצה, ב'.)
4) חנני' או בש“א אן אופין אא”כ ערב בפת ואין מבשלין אא“כ ערב בתבשיל ואין טומנין אא”כ היו חמין טומנין מעיו"ט (ביצ' י“ז כ”ב.)
5) א' ראב“ש הן הן דברי ב”ש (מ"ק כ')
2: דמיון תולדה לאב ומכשירי מצוה לגוף המצוה וטפל לעבר
אם לא הביאו מע"ש מביא בשבת (שבת ק"ל.)
כורתים עצים לעשות פחמים וכו' (שם)
מנין למכשירי שני הלחם שדוחין את השבת וכו' (קל"א).
לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת (שם)
סכה וכל מכשירה דוחין את השבת מצוה וכ“מ דאה”ש (שם)
שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת (קל"א)
הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו - - רא"א דוחין (פסח ס"ה)
דמחייב אתילדה במקום אב (שבת ע"ה:)
היוצא מן הגפן אפי' עלין ולולבין במשמע (נזיר ל“ד: וע' – ספרי במד' כ”ד)
II . ר' ישמעאל
דעותיו על ע"ז ועל עובדיה
תני דבי ריש“מ וכו' איזוהי מצוה שנאמרה בתחלה הוה או' ע”ז (הוריות ח':)
בע"ז הכתוב מדבר שנאמר את דבר ה' בזה, בזה הדבור הראשון וכו' (ספרי במדבר קי"ב)
תני דבי ריש“מ השחתה אינה אלא דבר ערוה וע”ז (תמורה כ"ח:)
אין בלשון הזה של צחוק אלא ע"ז (ב“ר מ”ו)
יכול אפי' ע“ז נפקדת על בנים וכו' ת”ל עונה בה (ספרי שם)
כל המתים במיתתם מתכפרים אבל זו עונה בה (ספרי שם)
חוץ מן המסית (סנהד' פ"ה)
יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסין מן העולם (ספרי שם קל"ז)
ג' ימים לפניהם וג' ימים לאחריהם (ע"ז ז':)
ישראל שבחו“ל עע”ז בטהרה הן (ח:)
דעותיו על המינים
ס' מינים וכו' (במדבר ט"ז)
הללו שמטילין קנאה בין ישראל לאביהן שבשמים (שבת קט"ז)
דעותיו על הגויים
גוי אחד פגע בריש"מ וברכו אמר לו כבר מלתך אמורה וכו' (ירש' ברכ' ח' ח')
III. ר' אלעזר בן עורי.
שבח מי שמעשיו מרובין מחכמתו.
תולדות לזה : “שלא יאמר אדם אי אפשי ללבוש שעטנז וכו' אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך וכו'” (ת“כ ויקרא כ', כ”ו).
- ובכן גדלה המשמעת, שהיא סיג למעשה, מן הרצון שסתמו הוא סיג לחכמה. –
“ושכחת עומר וגו' לא תשוב לקחתו וגו' למען יברכך וגו' קבע הכ' ברכה למי שבאה לידו. מצוה בלי ידיעה וכו'” (ה', י"ז).
IV. ר' יוחנן בן נורי
נטיתו לב"ש בדבר משפט האשה לענין גרושין
א“כ לא הנחת בת לא”א יושבת תחת בעלה, והתו' אמרה, כי מצא בה ערות דבר ולהלן ה“א ע”פ שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר הברור, אף כאן דבר הברור (גטין פ"ט) – וזהו סיג ותוספת חזוק לדעת ב"ש (שם צ'). –
יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה עליו (נדר' פ"ה) – גם זהו סיג למשמרת האשות בטעם ב"ש. –
מפני מה האשה שנתחרשה יוצאה והאיש שנתחרש אינו יוצא (יבמ' קי“ב(- מאמר זה מראה על סברתו, כי אין האשה נופלת הרבה מן האיש במשפט הגרושין כדב”ש.
רבוי הוראותיו בדבר הצרוף החבור והחלוק.
שאר המינים מצטרפין זע"ז (חלה ד‘, ב’)
בשר הקדש שקרם עליו הקיפה - - שניהם חבור זה לזה (טבו"י ב‘, ה’)
שמן שהוא צף ע“ג היין - - שניהם חבור זל”ז (שם)
אפי' על גבה רום קומה ונגע כנגד פיה חבור (ו')
אף החרוקות [חבור ] (פרה י"ב, ח')
חולקין את עביו (כלים ב', ז).
מקבילות
אורז מן דגן (פסח' ל"ה)
אף הקרומית חייבת בחלה (תוספ' חלה א‘, א’)
אף הקרומית יוצא אדם י"ח בפסח (שם).
V . אבא שאול
תשלום למאמרי מדע בתורת הנטיעה שבגוף הספר
כל אילן סרק חמשים אמה (ב“ב כ”ד (.
ו: נצחון בית הלל
את תחלת תגבורת שני הבתים, לאמר, תחלת הראותם בפרצופיהם השונים, יש לנו לקבוע בשנת מות הלל הזקן, שהיא שנת 3770 (ע' ח"ה 78), ובכן היתה ידם תקיפה כששים שנה בפני הבית. על ראשי תלמידי שמאי והלל,שנקראו זקני ב“ש וב”ה, כבר דברנו במוצא דבר (שם 194), אף קראנו בשם לשנים מאלה ולארבעה מאלה. ואין ספק, כי בימים הרבים ההם – משנת מות הלל הזקן הנשיא הראשון ממשפחתו,עד ימי ר"ג דיבנה הנשיא הששי לו – קמו חכמים, דור אחרי דור גם בקרב הבתים ההם, אך בהיות הלבבות נסערים בדור שלפני החרבן, והשקט הראוי לבקור הלמוד נעדר, נמצאו בקרב שני הבתים תלמידים, אשר הרבו מחלוקת בדברי ההלכה. ויען כי יש סופרים בימינו אשר הגדילו מאורע זה, שאירע לשעתו, וירחיבוהו ויטילו אותו ביותר על בית שמאי, כאלו אהבו כל חכמינו וחכמי בית שמאי ביחוד את המחלוקת באשר היא, הננו לבקר כהלכתן את תולדות המחלוקת בכללה שבדבר הלכה:
ר' יוסי בן חלפתא הבקי הגדול בתולדותינו בכללן ובתולדות ההלכה בפרטן, העיד, כי “בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל” בדבר הלכה (תוספתא סנהדרין ז‘, א’. שם חגיג' ב‘, ד’) המעמד הזה שהלכה היתה ברורה, ושעליו נאמר, כי “היו למדין תורה כמשה רבנו” (תמורה ט"ו.) נמשך עד סוף ימי יוסי בן יועזר “דבצר לבא: שנתמעט הלב בסוף שנותיו” (ט“ז. ורש”י שם). מפני השמד הגדול של אנטיוכוס הרשע, אשר מרבית כל זקני הסופרים “משכילי עם [אשר] יבינו לרבים, נכשלו בחרב ובבזה בשבי ובלהבה” (דניאל י“א, ל”ג), אז נשתכחה בתוך כמה הלכות, גם הלכות סמיכה ביו“ט, אז התחילה המחלוקת הראשונה בדבר הלכה, שנמשכה חמשה דורות (ע' חגיג' ט"ז), אשר עליה הצטערו קדמונינו ויקראו לה “דופי של סמיכה” (תמורה ט"ז). אך המחלוקת הראשונה הזאת היתה גם המחלוקת האחת בימיה, כי לא נחלקו “אלא על הסמיכה בלבד " (ירש' שם ב‘, ב’) בכל הדורות ההם, עד אשר בא הורדוס “וקם וקטלינהו לכולהו רבנן” (ב“ב ג‘: וע’ ח”ה 25). ובדבר הזה “ככה אורו של עולם, סמא עינו של עולם” (ב"ב ד'.), לאמר שכח מישראל הרבה מן ההלכות, בהמיתו את תופשי התורה – וע' שם היטב את תשמיש המליצות “תורה אור” “ועיני העדה” החוזרות על התורה ועל נוצריה (שם) – אז נוספו על המחלוקת האחת עוד שלש בידי ראשי הדור ההוא, כי “עמדו שמאי והלל ועשו אותן ארבע” (ירש' חגיג' שם), הלא הן המחלקת הישנה ע”ד הסמיכה, אשר נחלקו בה גם שמאי והלל – עד אשר הכריע בבא בן בוטא תלמיד שמאי הלכה כב”ה-ושלש מחלקות המפורשות בשלש המשניות הראשונות למס' עדיות, שעליהן “א”ר הונא: בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל" (שבת ט"ז.) גם מלבד מחלקת שמאי והלל מצאנו גם את עקיבא בן מהללאל חולק בדבר הלכה על חבריו. ועד כמה היתה מחלוקתו לשם שמים ובלב טהור, ימצא הקורא במליצתו התמה (ח"ו 51 הערה 4), מן המחלוקת הזאת ומדרכי ארבעת זקני ב“ש, שקראנו בשם ושראינו את דרכם, בהוראותיהם עם בית הלל (שם 194), אנחנו רואים עד כמה היו מחלוקת החכמים בכללם, ומחלוקת ב”ש וב“ה בפרטם, מחלוקת לשם שמים במלוא משמען, עד כי תראה לכל עין אמתת המשפט: “איזו היא מחלוקת, שהיא לש”ש זו מחלוקת הלל ושמאי” (אבות ה', ט"ז).
בברייתא של ר' יוסי שזכרנו, נמצא מאורע זה: “משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמש כל צרכן, רבו מחלוקות בישראל ונעשות תורה כשתי תורות” (סנהד' פ"ח: תוספ' סנהד' שם ותוספ' חגיג' שם). כל הבא לחלוק על טהרת הלכותינו, מצא פה מקום לתלות קלקלה זו בשני בתי ישראל אלה, כי מי תלמידי שמאי והלל? הלא בית שמאיובית הלל, ואם הם לא שמשו כל צרכם ואם הם עשו תורה כשתי תורות, הלא מקולקלת ח“ו השורה כלה המושכת והולכת מן הזוגות, בטרם נשיב על שאלה זאת הננו לברר את מקום זכר מאורע זה, שבברייתא שלפנינו: אחרי פתוח ר' יוסי את דבריו בקצור גדול על מעוט המחלוקת בימים הראשונים, באמרו: “בראשונה לא היו מרבין מחלוקת בישראל” (סנהד' שם) או “בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל” (תוספ' שם ושם), פרט לפרטיו את סדר הוראת הסנהדראות ושאר בתי דינין ואת כחם למדרגותיהם ולמקומותיהם, לאמר: אלא ב”ד של ע“א יושבין בלשכת הגזית וב' בתי דיני של כ”ג, א' יושב על פתח הר הבית וא' יושב על פתח העזרה ושאר ב“ד של כ”ג יושבין בכל עיירות ישראל, הוצרך הדבר לשאול שואלין בב“ד שבעירן, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו, באו לזה שעל פתח הר הבית וכו‘, ואם לאו, באין לזה שעל פתח העזרה, ואו’ כך דרשתי וכך דרשו חברי וכו', ואם לאו, אלו ואלו באין ללשכת הגזית, ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ובשבתות ויו”ט יושבין בחיל, נשאלה שאלה וכו‘, אם רבו המטמאין טמאו, אם רבו המטהרין טהרו, משרבו תלמידי שמאי והלל וכו’ן ונעשית תו’ כשתי תורות, משם כותבין ושולחין בכל המקומות, כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דין בעירו, משם מעילין אותו להר הבית, משם לעזרה, משם ללשכת הגזית" (שם). אם נתבונן בצביון הברייתא, נראה כי שתים היא באה להודיענו, את סדר בירור הדין העולה מלמטה למעלה, כלומר מן היחיד המסופק עד הסנהדרין הגדולה, ועם זה את מדרגות הכשר “הַדַיָן שבעירו” שאפשר לו לעלות מעלה מעלה, עד היותו לאחד מן הסנהדרין. ושני הענינים האלה מחוברים ומהודקים זה בזה, וסופו של זה נעוץ בראשו של זה וכך הוא סדרם: “אלו ואלו באין ללשכת הגזית ששם יושבין וכו' נשאלה שאלה וכו' רבו המטהרי' טהרו ומשם כותבין ושולחין וכו'” בזמן שהוא עסוק במעשה לשכת הגזית “ששם יושבין” הוא מוסיף ואומר “ומשם כותבין” אולם מעשה “תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן” איננו כמעט ענין כלל לכאן, ומלת “משם” התכופה לו מאחריו,אין לה כל מקום אצלו. והיכן הוא עקר מקום זכר מאורע זה? הלא הוא בברייתא אחרת, ששם הוא חוליה שלמה רצופה אל שלפניה ושלאחריה. בסוף מסכת סוטה עורכת המשנה דמות לקלקלה, שגברה בישראל לפני החרבן, ולציור שני קלקולים גדולים מאד היא משמשת במליצת “משרבו” (סוט' מ"ז), ומעל"ד באה ברייתא ופורטת גם היא הרבה קלקולים קלים מאלה, במליצת “משרבו בעלי הנאה משרבו וכו' וכו'” ובתוך חמשה עשר קלקולים אלה מונה היא לקלקול הארבעה עשר: “משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו וכו'”. ודמיון מאמר זה בסגנונו ובכל בנינו לשלפניו ולשלאחריו, מעיד עליו עדות שלמה, כי שם הוא עקר מקומו מראשיתו. ואין הברייתא באה להגיד, כי ככל אשר נראו קלקולים בכל הדברים הטובים בעת ההיא, נראו גם בבית המדרש.
אולם מלבד, כי הקלקול הזה ככל הקלקולים המנוים שם לא היה, אלא נולד לשעתו ועובר לשעתו, ולא חל בחכמי הבתים ההם, כי אם בתלמידים הקטנים שבאמת “לא שמשו כל צרכם”. – כי מלבד אשר ראינו, עד כמה היו זקני בית שמאי, התלמידים הקרובים לרבם, נוחים בהלכותיהם לבעלי מחלוקתם, כאשר הזכרנו בזה וק“ו לבית הלל הנוחים והעלובים, הנה כתוב ומפורש, כי חכמי שני הבתים היו רחוקים, מהרבות מחלוקת, ורבוי המחלוקת של הקטנים היתה מפני “שלא שמשו את רביהן כל צרכם” (ירש' חגיג' ב‘. ב’. שם סנהד' א‘, ד’). הא למדת, כי “רביהן”, עצמם לאמר: רבותיהם הגדולים, חכמי הדורות, לא הרבו מחלוקת. ובלבד העדות הגדולה, המעידה בכלל הדברים, “שחבה וריעות נהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר, האמת והשלום אהבו”, (יבמ' י"ד) הנה ידענו, כי ר' יוחנן בן זכאי ור' צדוק, ר' אליעזר ור' יהושע, ר' טרפון ור' עקיבא, - הזוגות האלה היו אחד מהם מב”ש ואחד מבית הלל, - חברים דבקים מאד היו איש לרעהו. ובכן לא היה הקלקול של אלה, שלא שמשו כל צרכם, אלא עראי ועובר, ועקבותיו לא נכרו על פני הדורות. ונהמת לב החכם “ועוד אינה עתידה לחזור למקומה, עד שיבא בן דוד” (ירש' חגיג' שם) אינה חוזרת על מחלוקת ב“ש וב”ה, שסוף סוף הוכרעה, כי אם על המחלוקת בדבר הלכה בכללה, הנזכרת בראש הענין 4
אולם אם המחלוקת בדבר הלכה לא בטלה בכללה, הנה בטלה קרוב ומהר מאד מחלוקת ב“ש וב”ה, ולא מחלוקת התלמידים. שלא שמשו כל צרכן בלבד, כי אם גם מחלוקת הגדולים והמתונים שבחכמי הבתים, פסקה פתאם, כדברי המאמר הידוע “יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו וכו' והלכה כבית הלל:” (ערובין י"ג:) ולנו יקר מאד, לדעת את מקומו וזמנו של מאורע זה. והנה על מקום המאורע יש לנו מאמר מפורש: איכן יצאה ב“ק? רב ביבי אמר בשם ר' יוחנן”: “ביבנה יצאה ב”ק" (ירש' ברב' א‘, ד’). ובירור דברהמקום מצבי לנו גבולות גם לזמן המאורע, ואינו נותן להקדימו לראשית ימי נשיאות ריב“ז, שהוא ג”א תת“ל, ולא לאחרו, לאחרית ימי ר”ג דיבנה, שהיא שנת תתע“ז לפי דעתנו, שכל השנים שבינתים. הם כל ימי יבנה מתחלתם ועד סופם. אך באיזה זמן מן השבע וארבעים שנות יבנה יצאה ב”ק זו? על דעתנו היה דבר זה במחצית הראשונה של השנים ההן, כי כן אנו מוצאים ר' טרפון מספר, לאמר: “אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי ב”ש וסכנתי בעצמי מפני הליסטים, - אמרו לי כדי היות לחוב בעצמך שעברת על דברי ב“ה” (ברכ' י':) מאמר זה שאמרו לו חבריו, אין לו טעם כלל קודם שיצאה ב“ק. כי ר”ט הלא מתלמידי ב“ש היה, וסתם תלמיד הלא יש לו להורות ולעשות כדברי רבותיו, מה שאין כן לאחר שיצאה ב”ק, אז בטלו דברי ב“ש לכל ישראל אפי' לתלמידיהם, כי בראשונה נתנה רשות לכל אדם “הרוצה לעשות כדברי ב”ש עושה” (ערובין ו‘(אבל “הדא דתימא, עד שלא יצאה ב”ק, אבל משיצאה ב“ק לעולם, הלכה כדברי ב”ה וכל העובר על דברי בית הלל חיב מיתה" (ירש' ברכ' שם). ור“נ בר יצחק מכריע, כי תשובת חבריו של ר”ט "כדי היית לחוב וכו’" היא מקור הדעה, האומרת “עשה כדב”ש חיב מיתה" (ברכ' י"א.), ובכן קדמה על כרחנו יציאת ב“ק למעשה ר”ט. ואנחנו הלא ידענו בר' טרפון, כי היה עוד מן הכהנים, ששמשו במקדש, ובכן כבר היה בימי החרבן, לפי המתקבל על הדעת איש כבן חמש ועשרים או שלושים שנה. ואם נאמר, כי היתה יציאת ב“ק כשלשים או ארבעים שנה אחרי החרבן, וסכנתו עם הלסטים עוד זמן כל שהוא אחרי כן, הי' לנו לאמר על כרחנו, כי כבר היה בעת ההיא זקן מלא ימים, ואין הדעת נותנת, כי יערב עוד איש את לבו לדבר אליו קשות “כדי היית לחוב בעצמך”, אלא על כרחנו, לא הגיע עוד בימי יציאת ב”ק, לימי הזקנה. ומעתה, יש לנו להקדים את זמן היציאה לכל המאוחר, בעשרת השנים השלישית לחרבן. ומאד יפלא בעיני כל מתבונן, כי לא נתפרש בשום מקום זמנו של המאורע הזה, הגדול מאד בתוצאותיו, אין זאת כי אם מאורע אחר, חשוב כמהו, אירע עמו כאחד, והמאורע ההוא בלע אותו אל קרבו עד בלי הראותו לבדו וביחודו אל הדורות הביאם, בלתי אם לעין חדה מאד.
הנה הכרעה כוללת בדבר כל מאות ההלכות, שנחלקו בהן שני הבתים האלה, הלא לא באה על כרחה, אלא לתת לכל העם מקצה, דרך אחת במעשה המצוה. והחפץ הזה הלא ידענו, כי היה ראש מאויי רבן גמליאל דיבנה. ולפי דעתנו חלה באמת יציאת ב“ק להיות בימיו, אולם לא על ידו ממש נעשה הדבר הזה, ולא בכל הימים שהיתה ידו תקיפה, כי אם דוקא ביום האחד שהעבירוהו מנשיאתו, הוא “יום שהשיבו את רא”ב בישיבה”. על היום ההוא יש ברייתא בידנו בלשון זאת: “תנא: עדיות בו ביום נשנת, ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש, שלא פירשוה” (ברכ' כ"ח:) 5 . מתוך הברייתא הזאת אנו רואים, כי פירוש ההלכות התלויות, היה ביום ההוא עקר גדול וחשוב, בהעברת הנשיאות, וכי בשביל כך הסיעו החכמים כמעט את לבם מדבר הנשיאות, ויכַונו את דעתם אל ההלכה, עד כי נוסדה ביום ההוא מסכת עדיות. התחרות הגדולה לברר את ההלכות “בו ביום”, נראה עוד יותר ממקום אחר, וזהו: “תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו, עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנא': הנה ימים באים נאום ה”א והשלחתי רעב בארץ וכו' כ“א לשמוע דבר ה' – וכתיב מים עד ים וגו' ישוטטו לבקש את דבר ה' – שם – דבר ה' זו הלכה וכו' וכו'” (שבת קל"ח:). על הברייתא הקודמת הזאת יש ברייתא מאוחרת לה, המפרשת את דבריה, וזאת היא: “תניא: א”ר שמעון ח“ו שתשתכח תו' מישראל, שנא' כי לא תשכח מפי זרעו – דבר' ל”א, - אלא מה אני מקים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד (שם) = הלכה ברורה בטעמים שלא יהא בה מחלוקת" (רש“י שם קל”ט) בסקירה הראשונה אפשר לאומר לומר, כי “כשנכנסו רבותינו ליבנה” חוזר על כינוס תלמידי רע“ק אחרי חרבן ביתר, כי גם שם מצאנו לשון זה (ע' ברכ' ס"ג), אולם מן המליצות השונות של ת”ר שבראש הברייתא הראשונה של שבת קל“ח: ושל תניא שבראש הברייתא השניה, אנו רואים, כי הברייתא הראשונה קודמת הרבה לר”ש בעל הברייתא השניה וכי השניה זקוקה אל הראשונה ובאמת נשנתה הברייתא הקודמת ההיא “בו ביום” לאמר “ביום שהושיבו את ראב”ע בישיבה" שהעבירו אותו מנשיאותו, וכל עצמה אינה אלא הקדמה למסכת עדיות שנשנית בו ביום, ואם במשנתנו המסתפקת רק בעקרי ההלכות בלבד לא נכנסה, הנה היא המשנה הראשונה לתוספתא של מס' עדיות, וזה לשונה בשנויים קלים: “כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה ואינו מוצא, מדברי סופרים ואינו מוצא, שנא' הנה ימים באים נאום ה”א וגו' ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו זה וכו‘" (תוס' עדיות א‘, א’), ובכן הברייתא הזאת, כלה היא פתיחה למס’ עדיות ומסכת זאת שבמשנתנו, הלא היא מתחלת בשלש מחלקות שמאי והלל (עדיות א‘, א’ – ג') והולכת ופורטת כמה הלכות, שנחלקו בהן ב“ש וב”ה (ז'-י"א) “ודברים שחזרו ב”ה להודות כדברי ב“ש” (י“ב-י”ד). וכל פרק רביעי מתחלתו עד סופו מסבר על “דברים מקולי ב”ש ומחומרי ב“ה” (ד‘, א’-י"ב). ובכן אין עוד מסכת בכל ששת סדרי המשנה עוסקת בשום לב במחלקות הלל ושמאי ובמחלקות בית הלל ובית שמאי, כמסכת זו. ועתה אם עקר מסכת זו נשנה ביום אחד “בו ביום”, ובו ביום “לא היתה הלכה שהיתה תלויה מבית המדרש שלא פירשוה” למען העלות בידם “הלכה ברורה: שלא יהא בה מחלוקת”, הלא יש לנו להחליט על כרחנו, כי ודאי זו היתה ראשית מלאכתם, לפרש את הלכות התלויות של ב“ש וב”ה שבהם, כלומר להכריע את ההלכה לצד אחד “שלא יהא בה מחלוקת” כדבריהם “נתחיל מהלל ושמאי” תוספ' עדיות שם. ואם היתה שם הכרעה לא היתה הכרעה אחרת אלא הסכמה גמורה, לקבוע הלכה לדורות כב“ה, וקרוב הדבר, כי יען אשר “נתן הקב”ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כלם לדעת אחת” לקבוע כך, היה הדבר, שגור בפי רבותינו, יצאה בת קול.
מלבד בית שמאי ובית הלל היו עוד חכמים בישראל, אשר לא נחשבו, לא על בית זה ולא על בית זה, ושהיו חולקים לפעמים גם על הלל ושמאי עצמם, כעדות המליצה המשולשת בשלש המשניות הראשונות למס' עדיות “וחכ”א לא כדברי זה ולא כדברי זה“, ולפי הנראה הסכימו החכמים האלה להצטרף עם ב”ה ולקבוע כמוהם הלכה לדורות.
טעם הקביעות החלוטה הזאת ביום ההוא, שהעבירו את ר“ג מנשיאותו, אפשר כי היה, למען מעט את המחלוקת בדברי ההלכה כפי האפשר, למען אשר לא יקרה עוד כמקרה המשולש בין ראשי חכמי העם, כר”ג הנשיא ור' יהושע אב בית דינו.
בנצחון הזה שהנחילו חכמי ישראל את בית הלל, עד כי היה לפגם בפי רבותינו “ב”ש במקום ב“ה אינה משנה” (ברכ' ל"ו). לא הי' ח“ו שום פגם לחכמי ב”ש הנהדרים, אדרבא בעצם המליצה ההיא, שקראו לה בת קול, רוממו גם את דברי ב“ז עד לשמים, ויאמרו: “אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כב”ה” (ערובין י"ג:). ובעינינו לא יפלא דבר זה, כי אמנם לא מצאנו אף רמז קל, לשום סירוב מצד חכמי ב“ש על הקביעות הזאת וכבר ראינו הליכות הכבוד והיושר, אשר התהלכו זקני ב”ש עם ב“ה בימי הבית (ח"ה 194), והם הלכו ב”ש בדרכי זקני מוריהם, לא צרה עיניהם בכבוד ב"ה.
לפי תוצאות חקירתנו במ“ש “סדר זמני המאורעות”, חל להיות “יום שהושיבו את ראב”ע בישיבה”, בשנת הארבע ועשרים או חמש ועשרים לחרבן, שהיא שנת ג“א תתנ”ד או תתנ"ה, ויום זה הלא הוא יום נצחון בית הלל, היה אחר “שלש שנים שנחלקו” שני הבתים האלה (עירובין שם).
יום נצחון בית הלל היה גם סוף ימי בית הלל גם סוף ימי ב"ש, כי חכמיהם לא היו עוד נוכחים כי אם נאספו אל כלל החכמים ויהיו עמם לקהל אחד.
ז: קלמנס ואשתו הגרים
החכם גרץ השיב אבדה גדולה, שאבדה לספרי זכרונותינו או גזלה, שגזלו ממנו אלה שעינם צרה בכבוד עמנו, ועוד יותר בכבוד דתנו. הנה הסופר הקדמוני לרומי, דיו קסיוס, כותב בספרו היוני “תולדות רומי”, לאמר: “בתוך רבים אחרים שפט דומיטינוס משפט מות גם את הקונסול פלויוס קלמנס, אף כי בן דודו היה הוא, ואשתו פְּלַוְיה דומיטילה אף היא קרובה לו. על שניהם נטפל עון כחש באלהים, עון, אשר עליו נענשו גם רבים אחרים, אשר נטו אל היהדות; על מקצתם נגזרה גזרת מיתה, ועל מקצתם נקנסה, להחרים את כל נכסיהם לאוצר המלכות; ודומי טילה גרשה לארץ פנדטריא” (41, 67 C. π ). לזכרון זה, כי קלמנס בן-דודו של דומיטיאנוס, - שהוא בן-דוד גם לטיטוס אחיו, התיהד הוא ואשתו, הקביל גרץ את אגדות אלו: “אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתי' דטיטוס הוה בעי לאגיורי” (גטין נ“ו(”אונקלוס בר קלונימוס איגייר שדר קיסר גונדא דרומאי אבתרי‘" (ע“ז י”א), ובכן היה פה קלוניקוס לקלונימוס לשם שאתה מוצא בו כל אותיותיו שם קלמנס – עוד הקביל לזכרון זה של דיו קסיוס, שאיש ואשתו מגדולי המלכות התיהדו והבעל נהרג, את מעשה קטיעא בר שלום ואשתו (י’ (:, שבשם “שלום” אנו מכירים את שם קלמנס, שהוראתו בלשון רומי “נחת ושלום”. הזכרון הזה של דיו קסיוס, ושל אגדת קטיעה בר שלום של השר הגר הזה ואשתו מתפרש ומתברר עוד יותר במדרש דברים רב' ב', במעשה “סנקליטו של מלך ירא שמים”, שגלה לר“ג בסתר, שגזרת כליה מתעתדת בבית הקיסר על ישראל, וכי במותו הציל אותם, וכי נכנס בבריתו של אאע”ה לפני מותו, ויד אשתו היתה עמו, גם בדבר השתדלותו להציל את ישראל, גם בהתייהדותו. והנה שתי האגדות הראשונות אינן משמשות לעניננו, בלתי אם לברור השם של קלמנס הגר ולקרבת משפחתו עם טיטוס, שהוא אחי דומיטינוס. אך שתי האגדות האחרונות מספרות מאורע שלם וחשוב מאד ע"כ הננו לפרק אותן לפרקיהן ולהקבילן זו אל זו ואל זכרון הסופר הרומי.
ע"ז י':
דבר' רב' ב'.
דההוא קיסרא דהוה סני ליהודאי א“ל להשיבי מלכותא שעלה לו נומי ברגלו יקטענה ויח' או יניחנה ואיצטער א”ל יקטענה ויחי'.
א"ל קטיעה בר שלום חדא דלא יכלת להו - - ועוד קרו לך מלכות קטיעה.
שדי לי' לקמוני חליל' וכו'.
א"ל ההיא מטרוניתא וי לה לאלפא דאזלא בלא מיכסא.
נפל על רישא דעורלתא קטעה.
כל נשיאיה ולא כל שריה פרט לקב"ש.
1 וגזרו סנקליטין של מלך לומר מכאן ועד ל’ן יום לא יהי' בכל העולם יהודי.
והי' סנקליטו של מלך ירא שמים בא לו וכו' בסוף כ"ה ימים וכו'.
ומץ את טבעתו ומת.
אמרו רבותינו חבל לספינ' שהלכ' לה ולא נתנה מכס.
אמרה להן אשתו חייכם לא עברה הספינה עד שנתנה מכס וכו' והוציאה להן קופסא.
וקראו עליו המקרא הזה נדיבי עמים נאספו.
ח: ארבעה שנכנסו לפרדס
רבותינו מונים לנו ארבעה חכמים נכנסו לפרדס, ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אלישע בן אבויה ורע“ק (חגיגה י"ד: ירוש' שם ב‘, א’. תוספ' שם ב‘, ב’), ובכל שלשת המקומות הרשומים יסופר רק על תולדות כניסה זו, ועל הרושם שעשתה בחכמים הנכנסים, ועל טיב הפרדס, מה הוא, לא נתפרש דבר. אך מסמיכות ספור זה בכל שלשת המקומות לענין מעשה מרכבה של ריב”ז ותלמידיו אנו למדים, כי פרדס זה למוד הוא, מעין מעשה מרכבה. אולם כנגד זה יש להתבונן, כי על כרחנו יש צד אחד בפרדס, מה שאיננו במעשה מרכבה, כי במעמ“ר אנו רואים לרבותינו, כי חששו מאד לנהוג בו קדושה יתרה ולבלתי הפקידו ביד כל איש ואיש, מיראתם פן יתחלל עצם הלמוד בידי בני אדם, שאינם מהוגנים, ובפרדס ראו, מלבד החשש לעצם הלמוד פן יזדַיֵף, גם סכנה ללומדים עצמם,לחכמתם, ליראתם וגם לחייהם, עד כי הזהירו אותנו ממנו ויספרו, כי ארבעת הנכנסים “אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד קצץ בנטיעות [ורק] אחד נכנס בשלום ויצא בשלום” (ירש' שם ותוספ' שם). על כן קרוב הוא בעינינו, כי הוטל אל הלמוד הנקרא בשם פרדס, סוד אחד שהדעות עלולות להשתבש בּו, מהיותו דק מאד, ואשר בשבילו לא טוב הוא, גם לחכם שבחכמים ולחסיד שבחסידים להתעסק בו, כי כן עולה ממליצת רבותינו “רע”ק עלה בשלום וירד לשלום” (תוספ' חגיג' שם) או “נכנס בשלום ויצא בשלום” (ירש' שם), שמשמעה לכל מעמיק להתבונן בה, כי זכות גדולה היתה לו לרע“ק שנמלט ממקום הסכנה, ומשירד שוב לא עלה ולא רצה לחזור לעלות, ומשיצא שוב לא נכנס ולא רצה לחזור להכנס. ודבר זה מתברר עוד יותר מגירסת גוף הברייתא שבבבלי, ששם לא נאמר ברע”ק, אלא “רע”ק יצא בשלום" (חגיג' י"ד:) בלבד, שמתוכה עולה, כי עקר ספורם, הוא יציאתו לבדה, שהיא טובה להם מכניסתו. ולמען נדע לקרוא בשמו את הסוד הזה, שכל אחד מארבעת החכמים נכשל בו, ורע“ק בלבדו עמד בו, יש לנו לבקש ענין אחד המשותף לארבעתם, והמיוחד רק להם לבדם, והנה המכשול שנכשלו בו, על כרחנו הוא, כי לא ידעו להתאים את הסוד הזה מכל צדדיו אל הכתובים המפורשים בתורה, ועתה הנה מצאנו: “ויעש א' את הרקיע: זה אחד מן המקראות שהרעיש [עליהם] בן זומא את העולם אתמהה! והלא במאמר הן? הוי, בדבר, ה' שמים נעשו” (ב"ר ד'). ובכן עלה בידנו, כי כל עשיה שהקב”ה עושה, איננה אלא ע“י “מאמר” כלומר: לא בכח ולא ביגיעה, כביכול ברא ה' את עולמו, כ”א במאמר. וכל עוד, אשר לא מצא דבר זה במקרא, התרגש מאד, וכיון שמצא לו מקרא מפורש, נחה דעתו, כאשר תוכיח מלת “הוי” – וענין המאמר הזה – שעוד נדבר עליו, - שכל עצמו הוא עצם רצונו של הקב“ה, נקרא בפי חכם זה בלשון סתום עוד יותר “קול”, ועליו אמר הוא ובן עזאי חברו “נעשה קולו של הקב”ה מטטרון למשה, בשעה שאמר לו עלה על הר עברים – דבר אחר נעשה קולו של הקב”ה מטטרון על המים, הה“ד, קול ה' על המים – תהל' כ”ט, ג‘-"(ה) וכיוצא בדבר דבר בן-עזאי על הקול, שהוא הי’ שליח מהקב“ה למשה וממשה לישראל במסירת כל מצוה ומצוה ובמלת “לאמר”, היה רמוז לו דבר זה. ועל הראשונה לכל המצות, שדבר משה לישראל בשם ה', במצות קדוש החדש, מפרש בן עזאי מלה זו “לאמר: בקול שאתה שומע בו, בו למד” (מכילתא שמות י"ב א'), כלומר שהקב”ה נותן רשות וכח למשה בקול היוצא ממנו. ורבי עקיבא, שגם הוא היה מאלה שנכנסו לפרדס, דורש את המקרא “משה ידבר והא' יעננו בקול. מלמד שנתן הקב”ה כח וגבורה במשה והי' הקב“ה מסייעו בקולו, ובנעימה שהי' משה שומע בו הי' משמיע את ישראל” (מכיל' שמות י“ט, י”ט). ועל הקול הזה, העובר במצרים ובסיני, מפי הגבורה למשה ומפי משה לישראל, הרבה רע“ק לדבר ולהוכיח, כי משהוקם המשכן, - וזה הי' לאחר שחטאו ישראל בעגל – “היה הקול נפסק ולא היו לא ישראל ולא הזקנים ולא אהרן אף לא מלאכי השרת שומעים אותו, בלתי אם משה בלבדו”, כמבואר שם. ולמען ברר יותר את תשמישי הקול הזה, הוסיף רע”ק לבאר, כי הוא הוא “הקול המתפרש בכתובים קול ה' בכח - - קול ה' חוצב וגו'” (ת"כ ויקר' א‘, א’). ומעתה זכינו לשמוע מפי רע“ק, כי הקול המגיע למשה הוא הקול שעליו מדבר דוד במזמור כ”ט. ודבר זה מתאים, מראשו עד סופו, אל מאמר בן זומא ובן עזאי. ומעתה יעלה לנו מכון כל המדרשות האלה, כי “המאמר” שהוא “דבר ה'” “והקול”, שהוא נושא “המאמר” הי' לענין לב“ע וב”ז ורע“ק, שכלם הרבו לעסוק בו וכלם דנו עליו בשוה, שהוא הוא המוליך את הנבואה, והוא הוא המודיע את כחו של הקב”ה בבריאה – קול ה' על המים וגו' – והקול הזה נקרא להם בשם מטטרון, שהוא בלשון יון השר התר מנוחה לחיל המלך, לאמר, כשם שקול האדם הוא גלוי רצונו, והמוליך את דבורו לאזן שומעו, הרוצה או הצריך לקבלו, כן יאמר על גלוי רצונו של הקב“ה, המפנה מקום בעולם, להשרות ולהנהיג מלכות שמים “מטטרון”. ו”מאמר" זה או “הקול” הזה, שהוא מדת גלוי רצונו, נעשה מנהיג למשה רבנו נותן התורה, עד הדבור האחרון, שיצא לו מפי הגבורה “עלה על הר העברים” (ב"ר, ה'). ויען כי רצון הקב“ה, הוא המורה ביחוד לצדיקיו את הדרך, אשר ילכו, יאמר בשעת מיתתו של משה רבנו, כשאמר לו הקב”ה עלה על הר העברים: “אצבעו שלהקב”ה הי' מטטרון למשה (ספרי דברי' של“ח כגי' הגר”א ז"ל). ומדה זו, היא המגלה את רצון ה' גם בבריאה הדוממת – “קול ה' על המים” (שם ות"כ שם) – והיא היא המפרסמת את זכותן של ישראל, שכל יתרונם הוא רצונם לקבל מלכות שמים, ורושמת אותם בספר תולדות האדם לזכות עדי עד "דאתיהבא לי' רשותא למיתב למכתב זכוותא דישראל "(חגיג' ט"ו). ומדה זו מדת דבר ה‘, הנזכרת פעמים אין מספר במקרא, גם לענין הנבואה (ברא' ט"ו, א'), גם לענין הבריאה (תהל' ל"ג, ח') וההשגחה, הנקראה בפי בן זומא “מאמר” או “קול”, נקרא בשם פילון וחבריו, חכמי אלכסנדריא, “לוגוס” [מאמר או דבור בלשון יון], שממנו עלתה בפינו מליצת “על פי הדבור”, ובפי החסיד המתרגם הארמי “מימרא” (אונקלוס ברא‘, ט’, ט"ז), שהוא הוא הקול (ע' שמות ט“ו, כ”ו ואונקלוס שם). ואמתת תרגום מלת מטטרון, לעברית הוא “המשכון”, שפירושו הגורם “לשכינה”, שתשרה בישראל לאמר, לכבוד ה’ הנעלם שיתגלה בעולם הנראה (ע' מו“נ א', כ”ה ונודע ביהוד' א“ה תשובה ק”ז). וכבוד ה' בעולם, הלא הוא מתגלה בבריאת עולם, במתן תורה, במשמעת, שהצדיקים שומעים למצות ה‘, ובפרסום זכיותיהם של ישראל, שכל אלה נזכרו במאמרי רבותינו, שהבאנו זה מעט. ומקור שם “שכינה” עצמה,נובע מלשון הכתובים שבתורה, שם נזכר ענין זה לא בתורת שם, כי אם בתורת פעל: “לשכן” (דבר' י“ב, י”א) “שכנתי” (ירמ' ז', י"ב) המחובר לענין “השם”, שכל עצמו גם הוא, אינו אלא הודעת כבוד ה’ כחו וחסדו.
וככל אשר עסקו שלשת החכמים ב“ע וב”ז ורע“ק בחקר ענין המאמר או “הקול”, שנקרא גם “מטטרון”, עסק בחקר ענין זה, גם אלישע בן אבויה, שנכנס גם הוא לפרדס כמוהם, אך הם שכל עסקם היתה חכמת התורה בטהרתה, בלי כל ערב זר, לא נכשלו בחקר זה מאומה, כרע”ק, או לא הרבו להכשל בו, כב“ע וככ”ז, או לתומם נכשלו בו כחכמי אלכסנדריא. לא כן אלישע בן אבויה, אשר בעוד הוא דורש גופי תורה ברבים, כבר פנו לבו אל תעתועי שטת הטועים, כמאמרם “בשעה שהי' עומד מבית המדרש, הרבה ספרי טועין נושאים מחיקו” (חגיג' ט"ו:) – וגירסה הישנה “טועין, נראה עוד יותר מגירסת “מינין”, אע”פ ששניהם כת אחת הם, ובשם “טועים” שאינם יודעים, בנו רבותינו לכת המינים, שקמה בעת ההיא בתוך הנוצרים שהנוצרים עצמם מעידים על שבושה, הלא הם, הגנוסטיקים, לאמר “היודעים " – וילך גם הוא בדרי הגנוסטיקים ובדרכי יתר הכתות, שקמו בעת ההיא, אשר הפכו את כל מדה 6 , לעצם נבדל עומד בפני עצמו, ויחשוב את מדת ה”מאמר" או “הקול” שקראו לו “מטטרון” למין אלהות מיוחדת, עומדת בפני עצמה, ותצא לו אמונת “שתי רשויות”. בדבר הזה פשע בתורת אלהי ישראל, וימח כל צדקותיו כמליצת קדמונינו “אתיהבא לי' רשותא למימחק זכוותא דהחר” (חגיג' ט"ו). מלבד, אשר ערכו חכמי ישראל מלחמה כנגד השקר הנמהר הזה, קמה עליו האגדה, פרי רוח האומה כלה, להשביתו מקרבה, ובמליצה תמימה ועמוקה מאד ספרה כדרכה, כי הוציאו את מטטרון ויכוהו בששים זיקי אש (שם), להוכיח, כי עבד הוא ולא אל, וכי אין כחו גדול מכח יתר מלאכי ה' עושי דברי (תו' ד"ה “ומחיוהו”), ולמען הסיע מלב העם כל אמונה באלהות הבדויה של מלאך, הוסיפה האגדה לספר, כי לקה מטטרון ויענש, על אשר לא קם מפני אלישע בן אבויה, ובכן יותר משהאדם חיב בכבודו חיב הוא בכבוד האדם.
מחלקות בין דעות חכמי ישראל ובין דעות המינים בענין זה, מפורשת עוד יותר ויותר בפי רב אידית החכם המומחה במחקר זה. אחד המינים שאל אותו, לאמר: “כתיב. ואל משה אמר ה' עלה אל ה' – שמות כ”ד, א' – עלה אלי מיבעי לי' [למימר]? – אמר לי' זהו מטטרון ששמו כשם רבו, דכתיב: כי שמי בקרבו 7 - כ“ג, כ'-” (סנהד' ל"ח:)- כלומר הקול היוצא כביכול מאת פני ה‘, הוא אמר למשה עלה אל ה’ (וע' המאמרים המובאים מבראשית רב' ה' ומספרי דברים של"ח) – א“ל המין ההוא “אי הכי נפלחי לי?” (וע' סנהד' שם) “[א”ל רב אידית] כתיב אל תמר בו – שמות שם – אל תמירני בו – [א”ל ההוא מינא] אם כן לא ישא לפשעכם א“ל [רב אידית] הימנותא בידן דאפילו בפרוונקא נמי לא קיבילניה דכתיב מינא] אם כן לא ישא לפשעכם א”ל [רב אידית] הימנותא בידן דאפילו בפרוונקא נמי לא קבילניה דכתיב אם אין פניך הולכים וגו' – שמות ל“ג ט”ו-" (סנהד' שם) וערש“י: “אם כן לא ישא לפשעכם: לא יכול לסלוח לפשעכם ומה יתרון בו? – א”ל הימנותא בידן: שאין בו כח לשאת פשעינו ואנו נמי מאסנוהו ומיאנו לקבלו אפילו לפרוונקא, שליח מוציא ומביא” (רש"י). דבר רב אידית מכריזים בקולי קולות את הדעה הנזכרת בחגיגה רק בחשאי, ופי' רש“י שעליו, מאיר עיני חכמים, הבקיאים בתולדות שמחוץ ישראל בדורות ההם. – באגדה זו הנמצאת בעקר ענינה ובפנים אחרים במדרש שמות, נמלצה היטב זיקת המלאכים, שלעצמם אינם כלום, וקיומם אינו תלוי, אלא ברצונו של הקב”ה, ובטולם קרוב ואפשר מאד, בהיותם למוקש לטהרת דעותיהם ולתקון מעשיהם של בני אדם. ואלה דברי רבותינו שם: “כי שמי בקרבו: לפי שאין מלאכי השרת נזונין אלא מזיו שכינה שנא'ואתה מחיה את כלם” (שמ“ר ל”ב) “ולא עוד אלא שאתם גורמים לו שישמט שמי מקרבו” (שם).
התולדות התכופות, אשר יצאו לאב“ע מכפירתו, אשר כפר באחדות הבורא, אלא הן: יאוש גמור מן התשובה ותועלתה, עד כי גם אם העבירו אותו חבריו ותלמידיו הכשרים רגע מיאושו, הודה להם רק במקצת, וכפר במקצת, באמרו, כי אם אפשר לאחרים בתשובה, אי אפשר לו עוד בה. דעתו זאת מתבארת בענין בת קול: “שובו בנים שובבים לבר מאחר” ששמע מאחורי הפרגוד (גמר' שם), או שמע אותה רוכב על סוסו לפני מקום קדש הקדשים ביה”כ, שחל להיות בשבת (ירש' חגיג' ב‘, א’), או אחורי בית הכנסת (רות רב' ג', י"ג), ומקלוסו שקלס את מאמר רע“ק היקר מאד “מה כלי זהב וזכוכית וכו'” ומהוצאתו את עצמו מכלל אלה, שעליהם נאמר (חגיג' שם). חזוק הדעה הזאת בלבו ההולכת ומתחזקת לו מכל מראה עין ומכל משמע אזן, מתבאר עוד יותר מספור התינוקות, שפסקו לו כאו”א את פסוקו “אין שלום אמר וגו' – ישע' מ”ח, י“ב – נכתם עונך לפני – ירמ' ב', כ”ב – לשוא תתיפי – ד‘, ל’ – ולרשע אמר א' מה לך לספר חקי – תהל' נ‘, ט"ז – " (שם). הכפירה בתשובה, תולדה מוכרעת היתה מכפירתו באחדות, שאין מדת הרחמים הגמורה מוטבעת אלא בה, ובאין מדת הרחמים, אי אפשר למחילה גמורה, היא התנאי האחד לתשובה שתתקבל 8. והחטא הגדול שחטא בתנואה, אשר הניא את ילדי בני ישראל מתלמוד תורה ברוב לקחו, שרק על זה יאמר עליו: “אל תתן את פיך לחטוא את בשרך”- קהלת ה’, ה' – כמבורר בירושלמי שם – או שעכבם מזה ביד חזקה (שם), אכלה גם היא כרקב בקרבו ותאכל את שארית התקוה מלבו לחיי עולם הבא. ויהי מזכיר במרת נפש את מאמר רע“ק “זכה צדיק, נטל חלקו וחלק חברו בג”ע, נתחייב רשע, נטל חלקו וחלק חברו בגיהנום” (חגי' שם), שאמתת פשוטו מתבררת ממאמר אחר: “משה זכה וזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ירבעם בן נבט חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו” (אבות ה', י"ה) ואשר כמוה דרש גם הוא בעצמו “כל המעשה את חברו לעשות מצוה, מעלה עליו הכתוב, כאלו לא עשאו אלא בגופו” (אדר“נ כ”ד, ז' בגיר' הגר"א הנכונה), ע“כ היה בעיניו, כאיש אשר נשמתו צפויה לענש אין קץ, ומנטותו אל הגנוסטיקים נקבעה לו עוד אמונה אחת, אשר דכאה את רוחו מאד, הלא היא אמונת עונש על חטאת-אבות, אשר פשטה בימים ההם מחוץ לגבול ישראל, כי ישא איש בעון אבותיו ובעון הדורות אשר כבר עברו, ואת החטאת הזאת קצרה יד האיש לכפר אף בתשובה ובמעשים טובים. וימצא בנפשו דופי, אשר הטיל בו אביו, אשר לא יוכל כפרו עוד, כי בעון אשר לא היה לבב אביו שלם ביום הביאו אותו ברית אברהם, בהקדישו אותו לתלמוד תורה, לא לשם ה', כי אם לשם הכבוד; או בעון אשר עברה אמו על פתח בית אלהים אחרים בימי הריונה, אשר הרתה אותו, ותרח את ריח בשר זבח התועבה, לא יוכל הוא להטהר מחטאת הוריו, אשר דבקה בו. ויאמר למצא סעד לאמונתו זאת במאמר רע”ק האומר “טוב אחרית דבר מראשיתו – קהל' ז‘, ח’ – בזמן, שהוא טוב מראשיתו” (ירש' שם), וידון וילמד ממאמר זה ואם, הדבר איננו טוב מראשיתו, לא יוכל להיות טוב באחריתו, ובאמת בטל ומבוטל דיוק זה מעקרו, כי הלא זה רע“ק העיד על עצמו “כשהייתי ע”ה אמרתי מי יתן לי ת”ח אשכנו וכו‘" (פסח’ מ"ט (:, ובכל זאת לא נפל בעיניו מאומה. והמעט ממנו, כי לא התאבל על ראשיתו, כי אם נתן בשמחה רבה הודאה על חלקו בתורה ובמעשים טובים, דוקא בזמן “שהוא נזכר מה שעשה בילדותו” (אדר“נ כ”א, ז').
ט: כנגד דעת מינים
שיורי שיטת אלישע בן אבויה אינם, אלא חוליות מן השלשלת הגדולה של שיטת הגנוסטיקים, שנקראו בפי רבותינו “מינים”, אשר טעם שמם בארנו בגוף הספר, ואשר דורותיהם הראשונים היו מבני ישראל (חוליין י"ג:) 9. והנה על דבר הפרט, שנכשל בו אלישע בן אבויה ביותר, ועל המכשירים שהחזיקו בהם חכמי ישראל במאמריהם, ורוח העם באגדתו כנגדו, כבר דברנו במוצא דבר הקודם. ועל עקרי המלחמה, שנלחמו בדעת המינים בכללה, דברנו בגוף הספר. ועתה אנחנו באים, לפרוט את תכסיסי המלחמה ההיא, אשר לא יכירם מקומם ולא יכילם גבולם בגוף ספרנו.
הענין אשר קראו לה בישראל מטטרון שתרגומו העברי “משכין” לאמר: משרה את השכינה, נקרא בפי המינים בספריהם היונים “דמיורגוס”, שפירושו ביונית, חרש או יוצר, וענינו לדעתם, מין אלהות עומדת בפני עצמה, שמתוך שהיא משתקעת בחומר הקדמוני, ליצור ממנו עולם, מתקדרת גם היא כנגד דעתם, שאל תחתון זה, נבדל מן האלהות העליונה, הכריז ר' אלעזר הקפר בחזקת היד "לידע ולהודיע ולהודע, שהוא אל, הוא היוצר, הוא הבורא " (אבות ד', כ"ב), ללמד, כי היוצר את החומר, לאמר הנותן לו רק את הצורה – הוא באמת גם הבורא את עצם החומר ההוא מראשיתו, מן האפס המוחלט, גם הבורא את כל הבריאות הרוחניות. מאמר זה בא, להוציא מלב המינים האומרים “מי שיצר הרים, לא ברא רוח " (חולין פ"ז), ושהסמיכו על הכתוב “יוצר הרים ובורא רוח – עמוס ד', י”ג –” (סנהד' ל"ט), “שזה נקרא יוצר וזה נקרא בורא, ושוי שמות הם” (רש"י). גם מאמר בן עזאי, שהבאנו בגוף ספרנו: “בא וראה מה כתוב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהים אלא ה', שלא לתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק” (מנחות ק"י) מחאה נמרצה היא על דעת המינים בעל השניות, אשר בשם הויה קראו לאלהות עליונה, ובשם אלף למד קראו לאלהות תחתונה, שבדו מלבם. למען מנוע קלקלה זו, תקנו חכמים, לבלתי הזכר איש בתפלתו ובברכותיו, או בשם הויה לבדו, או בשם אלף למד לבדו, ויגזרו ויאמרו: “הפותח ביוד הא והחותם באלף למד, הרי זו דרך אחרת” (תוספ' ברכ' ו‘, כ"ו. ירש’ שם ט‘, א’) ודרך אחרת היא דרך המינות, ובטעם בן עזאי האומר, כי רק זכרון שם הויה לבדו אינו נותן מקום לבעל הדין לחלוק, החליטו גם הם: “הפותח ביוד הא והחותם ביוד הא' הרי זה חכם” (שם), ועל כן השתדל אונקלוס לתרגם גם את שם אלקים בשם הויה (אונקלוס ברא' א‘, א’)
וכנגד דעת המינים, שהאלהות העליונה אינה יודעת מאומה בעולם התחתון, ואינה משגחת בו ואינה חוששת אליו ואינה מתעסקת בו, אמר ר“א הקפר: “הוא המבין - - הוא עד - - שאין לפניו שכחה” (אבות שם), כלומר היודע ומכיר גם את כל הדברים הנעשים תחת השמש, וכנגד דעתם, שהשלטון והדין מסור רק בידי האלהות התחתונה, הוא מוסיף לאמר: “הוא הדיין, הוא בעל דין והוא עתיד לדון” (שם). סוף דבר, כי בא ר”א הקפר להחזיר את כל התולדות הנגלות בעולם הנראות שונות, ושחשבו המינים לפרי אלוהות שונות, אל סבתן האחרת, אל הרצון הפשוט של העצם האחד המיוחד, אשר אין עוד מלבדו. וכנגד דעתם על עצם הדין הזה שהוא קשה, כלל רע“ק את כללו הגדול “ובטוב העולם נדון” (ג', ט"ו). ולבלתי יחד רק את מדת הרחמים ואת הטוב בלבד לאלהות העליונה ואת מדת הדין לאלהות אחרת, גזרו חכמי ישראל לאמר: “שליח צבור האומר על קן צפור יגיעו רחמיך - - משתקין אותו” (מגלה כ"ה במשנה) “מפני שעושה מדותיו של הקב”ה רחמים 10 אינן אלא גזרות” (גמ' שם). אע“פ שמליצה זו לעצמה טהורה היא, ומעולם נתנו רבותינו את רחמיו של הקב”ה טעם לכל המצות בכללן, ולמות שלוח הקן בפרטה (ע' במדבר רב' ו' פיוט הקליר המובא בתו' ד“ה “מפני” מגלה כ”ה. מו“נ ג', מ”ח ורמב“ן דבר' כ”ב, ו'), אלא שבצבור אסרוה, מפני שהחזיקו בה המינים ביותר לגלות פנים לסברתם הכוזבת, וע“כ הותרה ביחיד, כדאתמר: “ההוא דאמר בצבורא, אבל ביחיד תחנונים הן” (ירש' ברכ' ה‘, ג’). ויש אשר אמרו, לבלתי דרוש גם בתרגום התורה. מעין טעם זה בצבור (שם ע"ש). אך מתוך מדרש רבותינו והתרגום הנוהג בא”י (במד' רב' שם ויונתן ויקר', כ“ח. ע”ש) נראה, כי אסור זה לא נתקבל. ומטעם האמור נאסרה לש"צ גם מליצת “ועל טוב יזכר שמך” (מגל' שם במשנה) “דמשמע על טוב אין, על רע לא” (גמ' שם). ולבלתי תת מקום לשום רמז קל של שתי רשיות, אסרו כל לשון כפול בתפלה ויורו “האומר מודים מודים משתקין אותו” (שם) “ודכותה אמן אמן” (ירש' שם הד‘, י’).
כנגד דעתם האומרת, כי האלהות התחתונה שבדו מלבם – שלדעתם היא הגואלת את ישראל ממצרים והנותנת לו את תורתו – היא כלה דין, והאומה הישראלית כלה חיבת, כמליצת המינים: “עמא דהאהדרינהו מרי' לאפי' מיני'” (חגיגה ה':) – כנגד דעה זו העמידה האגדה חזון על “מיטטרון דאתיהכא לי' רשותא למיתב ולמכתב זכוותא דישראל” (חגיג' ט"ו). כל מלה ומלה באגדה הנמלצה הזאת מחאה מפוצצת היא, “זכוותא דישראל” יאמר על צדקות ישראל, אותן צוה ה' לכתוב לזכרון לעולמי עד בשמים ממעל. חזון זה בא להמליץ, כי לא יעזוב ה' את חסדו מעם העם אשר בחר בו. ולמוד זכות זה נעשה למטטרון, למלאכות קבועה, הנבדלת משליחות שאר מלאך, שהיא נעשית ונגמרת ונפסקת, ואיננה חוזרת אלא בשעת הצורך. ומלאכות זו של כתיבת זכויותיהן של ישראל מלאכות של קבע היא, שאינה פוסקת לעולם, ודבר זה מתבאר במליצת “למיתב “, כי ישיבה וקביעות אחת הן (ע' מו“נ א', י”א.). לפי דברי האגדה, נתנה הקביעות העולמית הזאת, מקום לאלישע בן אבויה, לטעות ולחשוב את מטטרון, למין אלהות. ולמען הצל את הקהל מטעות מזקת כזו, לבלתי חשוב ח”ו למין אלהות את מטטרון, שבאמת אינו, אלא כעין הקול המודיע רצונו שלהקב”ה, וטבע הקול הלא ברשות המוציא אותו הוא, ברצותו משמיעו וברצותו מפסיקו, היתה האגדה זהירה בלשונה מאד, לבלתי אמור “חזא אלישע למיטטרון דיתיב וכתיב”, כי אם אמרה “חזא מטטרון דאתיהבא לי' רשותא למיתם וכו'”, המורה כי לעצמו אין הוא ואין יכלתו כלום, ובלא רשות, אי אפשר לו לעשות מאומה.
כשם שחלקו רבותינו על המינים בדעותיהם על האלהות, כך חלקו על דעותיהם בדבר זיקת האדם אל בוראו. המינים היו אומרים, כי כנגד שתי רשויות, שיש לדעתם בשמים, והחומר העכור שלישי להם, יש שלש כתי בני אדם: טהורים גמורים, בינונים וטמאים גמורים, כאשר זכרנו בגוף הספר. מלבד כל המאמרים הנכוחים והנמלצים, אשר יצאו מפי רבותינו לחלוק על השטה הזאת, המובאים בגוף ספרנו, הרים ר' אלעזר הקפר את קולו ויוכח את צדקת ה‘, אשר נפשות כל בני אדם חביבות עליו בשוה, בהיות כלן מעשי ידיו, ואשר את גמולן איננו מכון אלא ע“פ חשבון מעשיהן, אשר מלא את ידן כח לעשותם או לחדול מהם. ויפתח בשבחו של הקב”ה ויקרא “ברוך הוא שאין לפניו לא עולה - - ולא משא פנים - - שהכל שלו, ודע שהכל לפי החשבון” (אבות ד', כ"ב) ולפיכך הורו: שליח צבור “האומר יברכוך טובים הרי זו דרך המינות” (מגל' כ"ד.): “שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום” (רש"י) "וזהו דרך מינות שנראה שהצדיקים נבראו בלבד לכבוד ה’, ולקלוסו - - ואינו כן, שכל מה שברא הקב“ה, לכבודו בראו וכלם חיבים לברכו” (רבנו יונה אלפס ברכ' ה‘, א’, וע' תו' ד"ה “יברכוך” מגל' שם). דברי רש"י ורבנו יונה אלה, תפארת הם לחכמת האלהים בישראל, ואות ומופת, עד כמה היתה נקיה וצרופה דעת רבותינו, חכמי צרפת ופרובינציה התמימים, לעמוד על סוף דעת רבותיהם הגדולים, חכמי המשנה והתלמוד בכל פרטיה, דקדוקיה וכונותיה.
גם כנגד התהפוכות של שני כתי המינים, בעלי הסגוף, תלמידי בר דיצן Bardesanes, ובעלי הפריצות תלמידי קרפוקרט Carpocrates, התחזקו חכמי תורתנו. הלוחם הגדול בדעת מינים, ר' אלעזר הקפר, הורה, כי אין הנזיר מביא חטאת, אלא “על שציער עצמו מן היין”, ויהי אומר “ומה שלא יצער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר עאכו”כ" (נזיר י"ט.), ובכן אסור, על פי דעת חכמי תורתנו, הסגוף. אך, ככל אשר חבב את ההנאה הכשרה והמותרת, נחשבה ההנאה, אשר התמכרו אליה כת המינים, שבשיטתה גמר בן אבויה בלבו “ליפוק ליתהני מהאי עלמא”, (חגיגה ט"ו) לתועבה ולמוקש לחיי האדם, וילמד בן הקפר, כי “הקנאה והתאוה והכבוד מוצאין את האדם מן העולם” (אבות ג', כ"א) 11
כמעט אין דעה אחת מדעות המינים, שלא מיחו עליה רבותינו מחאות נמרצות. כנגד שיטת מאֵרת החומר, שהחזיקו בו בכל עוז, דרשו קדמונינו “למה לא באלף, - כלומר למה לא התחילה פרשת מעשה בראשית באות אלף, כ”א באות בית – שלא לתן פתחון פה למינין, לאמוֹר: היאךהעולם יכול לעמוד שנברא בלשון ארירה, אלא אמר הקב"ה הרי אני בורא אותו בלשון ברכה " (ב"ר א').
על כתות המינים ועל גדוליהן, שהיו מקדישים את הנחש Naasiten ומעריצים את הסדומים, נשא ר' נחמי' את קולו לאמר: “בודאי מגפן של סדום אתם וממטעה של עמורה אתם, תלמידיו של הנחש הקדמוני אתם, שהטעה את אדם ואת חוה, שהגדולים שבכם, מרתם פרוסה כנחש” (ספרי דבר' שכ"ג) 12
למען הוצא מלב המינים “ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל” 13 , שמו קדמונינו לב, לטהרת דעת האלהים של כתבי קדשנו, לבלתי תרגם אותם, כי אם על פי אמתת עצם הענין המכון, דלא על פי הדמיון הטועה, הנראה לפעמים מדרכי הלשון. את פסוק “ויראו בני האלהים – ברא' ו‘, ב’ – תרגמו “בני רברביא” (אונקלוס): בני [השרים] הגדולים או בני דַיְנַיָא” (ב“ר כ”ו): בני השופטים" (וע' אמתת פשט זה שמות כ“א, ו': כ”ב, ז‘-ח’), “ור' שמעון הוה מקלל לכל מן דקרי להון בני אלהיא” (ב“ר כ”ו). ומעין זה, היא שיחתו השנונה של ר' שמלאי עם המינים (ירש' ברכ' ט‘, א’).
על דעת המינים המבדלת בתוך בני האדם בין הטהורים בני הרוח Pneumatiker, ובין הטמאים בני העפר Choiker, חוזרים דברי הוכוח, שהתוכח ר' יוסי בן חלפתא עם “אחד בצפורי” או עם “מינאה” בצפורי. המין המשיל את האדם המת, לחרש הנשבר, אשר לא ישוב לחיות עוד כלי, כמליצתו “אית חספין מתדבקין?”, כי חומר הם ולא יותר, ורי"ב חלפתא המשיל אותו, לכלי זכוכית שנשבר ויש לו תקנה, כי ככל אשר יפה המזג מרוח אפו בזכוכית, בהעשותה לכלי, כן נפח ה' נשמת חיים באדם ביום הולדו (ב“ר י”ד).
מלבד הדעות, שהיו קבועות בשיטת המינים בכללה, צרה עינם בכבוד קדמות ישראל, ואם אותה לא יכלו להכחיד ולהכחיש, התחזקו בכל עוז להפריד בין הדורות הקדמונים, לדורות שאחריהם. ובגאוה גסה וסרת טעם היו מתגרים בזקני רבותינו, לנשא את עצמם ולהבזות את ישראל, לאמר: “אנן מעלינן מינייכו” (פסח' פ"ז) “השתא ברי טמאין אתון” (יומא נ“ו: נ”ז.) ולקרא לישראל, “עמא דחליץ לי' מרי' מיני'” (יבמ' ק"ב:), ועוד דברי בוז (ערובין ק"א.) ודברי לצון (סכ' מ"ח:) כאלה.
כל השיחות והקנטורים האלה עדים נאמנים הם, עד כמה סר טעם המינים בשיחותיהם התפלות, ועד כמה השכילו רבותינו להראות להם את שבושיהם במקרא ובלשון העברית, ועד כמה הפליאו את מכותיהם כשוט לשון שנונה, אשר השיבו בה פי שבעה אל חיקם, במדה אשר מדדו להם.
הכת הרעה שבכל כתות המינים, היתה כת האנטיטקטים “צוררי התורה”. עליהם ביחוד חרצו רבותינו את משפטם, כי הם “מכירין וכופרין” (שבת קט"ז.) “יודעים את רבונם ומכונים למרוד בו”, ועל עשותם חונף לגדולי רומי, למען מצוא מקום להלשין את ישראל, הוציאו קדמונינו עליהם ועל שטתם משפט, כי הם חנפים וכל מעשיהם חונף, וכל הנאמר בכתבי הקדש על החנופה, נתקימה בהם ובדרכיהם “וכל מקום שנאמר חנופה, במינות הכתוב מדבר” (ב“ר מ'. מ”ח.) 14
י: חכמי דורו של רשב"ג
I. רשב"ג
תוקף הלכותיו
חשיבות כל דבר ביחודו
הל' כרשב"ג בטרפות (מ“ק כ”ב)
בכ“מ ששנה רשב”ג במשנתנו הל' כסותו חוץ וכו' (כתוב' ע"ו)
הכל לפי הזית (שביעית ד‘, י’,)
לא כל הביברין שוין (שבת ק"ו)
שהכל לפי מנהג המדינה (ב“מ פ”ג. ב“ב צ”ג)
לא כל החצרות ראויות לבית שער (ב"ב ז':)
לא כל העירות ראויות לחומה (שם)
דעת ישרה
מפני מה ס' רה“י טמא וס' רה”ר טהור מפני שאפשר לשאול ליחיד וא"א לשאול לרבים (תוספ' טהרות ו‘, ט’).
מאמרי מדע
1) על תבנית היצורים: אן לך מרובע מששת ימי בראשית (תוספ' מעשרות ג', י"ד)
2) על חוקות השמים: מי שרוצה לידע שימות החמה יתרים על ימות הלבנה י"א יום יסרו וכו' (ב“ר ל”ג)
3) על טבע האדמה ועבודתה: סמן להרים מילין סימן וכו' (פסח' נ"ג:); ד' שמות נקראו לארץ כנגד ד' תקופותיה וכו‘; (ב“ר י”ג) מהוצאת העלין עד הפגין ג’ יום (תוספ' שביעית ד‘, כ’) כיצד מחריבין חורי נמלים וכו' (מ"ק ו':) כיצד מחריבין חורי נמלים וכו' (מ"ק ו':)
4) על טבע גוף האדם ורוחו: סנדל דומה ללשון של שור גדול (גד' כ"ה); שליא דומה לקורקבן של תרנגולים (נדה כ"ו. וע' ירש' שם ג‘. ד’); איזהו סריס חמה וכו' (יבמ' פ') ואין שילי' פחותה מטפח (ירש' שם); איזוהו אילונית וכו' (שם); כ“ד [מיני] מוכי שחין וכו' (ב“ר מ”א); עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרקן סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון (ברכ' כ"ה); שהנוה היפה בודק (כתוב' ק"י); שאין החלב נעכר אלא אחר ג' חדשים (תוספ' נד' ב‘, ב’); שהבטלה מביאה לידי שעמום (ג"ט); הרוצה שיתעצמו עינו של מת נופח לו וכו' שבת קנ”א:)
5) על טבע בלי החיים וגדולן: שברי זכוכית מאכל לנעמיות (שבת קכ“ח. תוספ' שם י”ד, ה'); לא כל הביברין שוין (שבת ק"ו:); כל שהוא מבדיית המים וכו' (מקואות ו‘, ז’); גמל לפי שהוא צנוע וכו' (ב“ר ע”ז); משבחת והולכ' כידוע שהיא כשרה (חולין נ"ז) – והכשר הלא הוא הבריא בבנין הפנימי של גופו.
זכרונות וקדמוניות
לא היו י"ט לישראל (תעני' כ"ו.)
כך היו נוהגין ביבנה (ר“ח ל”ב.)
מן הסכנה ואילך (כתובי' פ"ט.)
כל הפרצופות היו בירושלים חוץ וכו' (תוספ' ע"ז ה', ')
של בית דוסאי היו מגדלין מהן עדרי' עדרי' (חולין פ'.)
שלוח הי' מקלח מים בכאיסר צוה המלך והרחיבוהו (ערכין י':)
הרדולים לא היו במקדש (שם) זנב הסוס היתה נקראת (שם כלאים א‘, ז’)
מעשה בקולר של ב"א, שהלכו לאנטוכיא (שם יבמ' י"ד ז')
בראשונה כשהי' הטל יורד וכו' (שם סוט' ט"ו, ב')
הלכה אין לי, אלא מעשה בגינתו של מציק ברימון שהי' כהג' כובשין וכו' (שם מקואות ו‘, ח’)
מקבילות
על ג' דברים העולם קיים על האמת ועל הדין ועל השלום (אבות א', י"ח)
אל תהי מלגלג על הדין, שהוא או' א' מג' רגלי עולם (דבר' רב' ה').
II ר' יהודה ברבי אלעאי
משנתו ותוקף הלכותיו
סתם ספרא מני ר"י (שביעות י“ג, בכורות ס”א, יבמ' נ“ג, סנהד' פ”ו.).
הל' כר"י הואיל ותנתן בבחירתא כותי' (ברכ' כ"ז)
כ“מ ששנה ר”י בערובין הל' כמותו (ערובין פ"א).
להכנסת כלה, לחבוב אשה על בעלה, כבוד הנשים והלכות נשואין
חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה (מ"ק ז'.)
אינו כופה את אשתו לעשות בפשתן מפני שמסריח את הפה ומשרבט את השפתים (ס"א).
אשה לא תסוד מפני שניוול הוא לה (ח':)
וה' ברך את אברהם בכל שהיתה לו בת (ב“ב ט”ז:)
מי שמתה אשתו וכו' ר' יהודה או' רלג ראשון ושני אסור לשא אשה (כ"ג:)
מצוה לזון את הבנים ק"ו לבנות משום זילותא (כתוב' מ"ט.)
יוצאין אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה (סוט' מ"ח.)
מאמריו על דבר הלשון
מה הל' דרור דמרייר כי דיירא ומוביל סחורה לכל מדינה (ר"ה ט':)
לצמיתות: לחלטנות (ת“כ ויקר' כ”ה, כ"ג).
למה נקרא שמו אמר כל מפני שמר על הכל (תוספ' שקל' ב', מ"ז)
שמיר זה ביריא (שם סוט' ט"ו, א').
חומר משפטיו על גדולי האומה
כעס הי' לא“א בשעה שפי' לוט. א' הקב”ה לכל הוא מדבק וללוט אחיו אינו מדבק (ב“ר מ”א)
שעשה [שמעון] מעשה כנענים (ע"ט)
אזלת למצרים סחרת בה אזלת להכא סחרת בה וכו'.
ויאמר המלך גזרו את הילד אריב"א אלו הייתי שם פוקרין הייתי כורך על צוארו וכו' ועל אותה שעה הוא אומר “אי לך ארץ שמלכך נער” (קהל' רב' י', ט"ז)
על אלה אני בוכי‘: על סלוק דעת ועל סלוק שכינה. אפשר שהי’ צדקי' רואה שהיו אחרים מנקרי' את עיניו ולא היתה לו דעה להטיח ראשו בכותל וכו' על אותה נאמר יאבד לב המלך וגו' ירמ' ד‘, ט’ – (איכ' רב' א', ט"ז).
כף זכות
בשבח יהוד' הכתוב מדבר (ב“ר פ”ד)
מנשה יש לו חלעה"ב (סנהד' צ')
לא נחשדו ישראל על כך (תוספ' תרומ' ב‘, א’, ב'.)
לנשים צדקניות שלא היו בפתקה של חוה (שמ"ר א')
שלא נחשדו עליהן עוברי עברה (שביעית ט‘, א’).
דַיֶךָ אין דורשין שח“ש לגנאי אלא לשבח, שלא נתן שה”ש אלא לשבחן של ישראל (שה“ש רב' א', י”ב.)
כמה נאים מעשיה של אומה זו (שבת ל"ג (:.
הכרה מפורשת
הנקיבה המבוארת: צריך לפרש (מע“ש ד‘, ז’ [ב”ט]; קרא ולא דקדק לא יצא (ברכ' ט"ו.); הרי הוא או' כה עד שיאמר בל' הזה (סוטה ל"ח.)
הכר ברכות לכל מין ומין: מ“ט דר”י: ב"ה יום יום וכו' כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו (ברכ' מ'.); בורא מיני דשאים (ברכ' ל“ה. ע”ש); ברוך שעטני מעיל (גדר' מ"ט:); הרואה את הים הגדול או' ב' שעשה את הים הגדול (ברכ' נ"ד.)
אהבת הברור: התראת ספק לא שמה התראה (חולין צ"א.); אין שוחטין את הפסח עד שיוכל לברר אכילה (סכ' מ“ב: וע' מכיל' דרשב”י צד 9); ידים שאין מוכיחות לא חוין ידים (גטין פ"ה:)
יחוד כל דבר לעצמו: - - מין אחד, ר' יהוד' אומרשני מינין (תרומ' ב‘, ו’); מברך על כל אחד ואחד בפני עצמו (סכ' מ"ב.); תורה בפני עצמה נביאים בפ“ע כתובים בפ”ע (ב“ב י”ג:); אין אדם מתנה על שני דברים כאחד (ערובין ל“א, ל”ו); אין שתי ידים זוכות כאחד (קדושין מ"ג); אין משקין ב' סופות כאחד (משום שנא' והשקו אותה לבדה (סוט ח'); זאת: שאין האשה שותה ושונה (סוט' י"ח:);
אהבת המוחש: דאזל בתר נשתא (שבת ק"ז:)
המעוט בשעורים
עד ד' שעות (ברכ' כ"ו) עד פלג המנחה (שם) אם שייר קלח אחד וכו' (פאה א‘, ג’) גרגיר יחידי רי“א אשכול (ז‘, ד’) כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים (שביעית ב' ו'). מיד (ה‘, ה’). בפחמין כל שהוא (שבת כ'). משמשי ע”ז כל שהוא (צ'). חגב חי כל שהוא (:) מצינו שם קטן משם גדול (ק"ג) בכל יום ב' והיום ג' (יומא מ“ג: וע”ש דעת חבריו). לא היה שם אלא כן א' בלבד (נ"ג) רביעית (נזיר ל"ח). כל עצמו אינו כותב אלא יתן ה' אותך (סיט י"ז.). דיו שיקנה כנגד ערבונו (ב“מ מ”ח:). אפי' לא טבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא כגרוגרת וכו' (ס"ח:) סנהדרי גדולה היתה של ע' (סנהד' ב' וע' דעת חבריו). אינו חיב אלא על האם בלבד (נ"נ). אלא משום האב בלבד (שם). אדה“ר לא נצטוה אלא על ע”ז בלבד (נ"ו). אינו חיב אלא עד שיאמר “אעבוד וכו'” (ס"א). אם לא היתה אמו ראוי' לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה (ס"א). אלהיא שוה וכו' אינו נעשה בסו“מ (ע"א) אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד סכות ה‘). שנת נ’ עולה לכאן ולכאן)רבין כ”ד). זאת היא הועלה הרי ג' מעופין (זבח' כ"ד). האו' רגלה של זו עולה כולה עולה (חולין מ"ט). איש איש לרבות קטן בן יומו וכו' (בכורות ו' ערכין ג'). דיה שעתה (גד' ט'). כמה קשוי דיה חדשה (ל"ו). הרי אלו ג' מעופטין (מ'). כאגוזים (כלים ג‘, ב’). תחלתו כל שהוא ושיריו רובו (ד‘, א’). הרבצל והמזודה אפילו כל שהן (כלים כ‘,א’). קרובה שאין קרובה ממנה וישנה שאין אדם זוכרה (אהלות ט,ז, ב'). אפי' ראה בהמ' וחי' - - אפי' ראה בגדי צבע האשה (זבים ב‘, ב’). שביאור לקו [ולא יותר] (שמ"ר ט'). אם כיון לבו בפרק א' יצא (תוספ' ברכ' ב‘, ב’). אין לך מיני חרסיות אלא קפלוט (שם תרומה ט‘, ג’). לא אמרו אלא זרעוני גנה בלבד (שם סוף מעשרות) אף השובט והמדקדק בכל שהוא (שם תוספ' שבת ח‘, ב’) קשור אע“פ שאינו תלוי (שם ערובין י“א י”ז). נקמו אע”פ שאינו נשמט (י"ח). היחיד מכריע את הפסח לעשותו כטומאה (שם פסח' ו‘, ד’). אפי' לא אכל אלא חזרתא (י‘, ט’). לעולם ניתן לו כשער הזול (שם ב“מ ו', ט”ו). בשעת משלחת זאבים אף זאב אחד ה“ו אונס אם הי' ליסטים מזוין אף גנב א' ה”ו אונס (ח', ט"ז). אין נוהג אלא באחת (שם חולין ז‘, א’), - ואולי נאמר בדרך כלל: “לממרא דשעורא דר”י נפיש וה“א ק”ל דשעורא דרבנן נפיש" (שבת פ' פ"א.) 15
פלוגי ותנויי בדידיה
באמצע שואל מפני הכבוד ומשיב מפני היראהובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם (ברכ' י"ג). כל השיתין פטורין חוץ משל דופרה כל הרימון פ' חוץ משל שקמונה כל בנות שקמה פטורות חוץ מן המוסטפות (דמאי א‘, א’). לאכול חיב לקצות פטור (מעשרות ב‘, ח’). הפנימית ח' והחיצונה פ' (ג‘, ה’). בבית המשתה אבל לא בבית האבל (תרומ' י"א, י'). אם היה של חרם הוא חולין ומה שבתוכו קרבן ואם היה של מתכת הוא ק' ומה שבתוכו ח' (מע"ש ד‘, ט’). השתי משישלהו הערב מיד והאונין של פשתים משיתלבנו (שבת כ"ז:). בחמין אסור בצונן מותר (שבת ל"ט). אוסר בדקה ומתי בגסה (מ"ט) נפסק הפנימי טמא החיצון טהור (קי"א). בשבת בכוס בי“ט בלגיןובמועד בחבית (קל"ט):). אמת בנין באמת ו' ואמת כלים באמת ה' (ערובין ז'). אוסר בחדשות ומתיר בישנות (צ"ו). העליון במקדש והתחתון במדינה (ק"ב). אוכלין כל ד' ותוין כל ה' ושורפין בתחת ו' (פסח' י"א). מתיר בשחור ואוסר בלבן (ביצ' ט"ו). בר”ה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים (ר“ה כ”ו). בשבת מכזירין בי“ט מוסיפין ובמועד מחליפין (סכ' מ"ב). אגוד כשר ושאינו אגוד פסול (ל"ג). הנכנס נוטל ז' והיוצא נוטל ה' (סכ' נ"ז). נאמן אדם לומר על בנו קטן ואינו נאמן לומר על בנו גדול (יבמ' מ"ז:). עמוני ולא עמונית (ע"ו). בישראל אם א' יקיים ב' יוציא וכו' ובכהן ב' יקיים וג' יוציא וכו' (ע). מועלין בחדתין ואין מועלין בעתיקין (קדושין נ"ד), המטמא - - בשוגג פ' במזיד ח' (גטין נ"ג.). בימות החמה אבל לא בימות הגשמים (נדר' מ"א). גדולה בימות הגשמים וקטנ ' בימה”ח (שם). שהכותב לנשיא א“צ א”צ לזכות והכ' להדיוט צ' לזכות (מ"ח). במתכוֵן חיבבאינו מתכון פ' (כ“ק כ”ח). תם ח' ומועד פ' (מ"ה:), משיכ' בגמל והנהנה בחמור (ב"מ ח'). מן הגזע של בעל האילן ומן השרשים של בעל הקרקע (ב“ב קי”ח). לנכרי במכירה ולגר בנתינה (ע"ז כ'). הגדולה טפח והקטנה ברובה (חולין מ"ב). דרוסת הזאב בדקה ודיהארי בגסה וד' הנץ בעוף הדק וד' הגז 16 בעוף הגס (שם). על היין במיתה ועלשאר משקין באזהרה (בריתות י"ג). מבפנים ממאהומחוץ מהורה (כלים ה', י"א). של רוכלים שלפניו טמאה ושלאחריו טהורה (כלים י"א, ב'). השותת טהור והמנטף טמא (אהלות ג‘, ה’). אם העלהו פסולה ואם מעצמו בשדה (פרה ב‘, ד’). דבר שהוא משום מלאכה בין עמד בין לא עמד פסול ודבר שאינו פשוט מלאכ' אם עמד פ' ואם לא עמד כשר (ז‘, ט’). שה“ש מטמא את הידים וקהלת מחלוקת (ידים ג‘, ה’). כל שהיא כנגד המים בכי יותן וכל שאינו כנגד המים אינו בכ”י (מכשירין ג‘, א’). כבר לבין המפתחות טמא מפתח לבין הכברות טהור (טהרות ד‘, א’). ספק ירידתו טמא, ס עליתו טהור (ד‘, ח’). אם נשאלו זה בפ“ע וזה בפ”ע טהור ואם נשאלו שניהם באחת טמא (ה' ו'). אם עובר הוא וכו' רה“י לכך ולכך ואם לאו רה”י לשבת והר“ה לטומאה (ו‘, ו’). שרש צנון גדול מצטרף והסיב שלו אינו מצטרף (עוקצין א‘, ב’). ג' קליפין בבצל הפנימית וכו' האמצעית וכו' החיצונה וכו' (ב‘, ד’). העומדים לשם כבוד חיבין לשום אבל פטורין (תוספ' ברכ' ב‘, א’). עד שיתחילו בו נאמנים משיתחילו בו א”נ (שם תרומ' ב‘, ג’.). בשוגג עד שלא הביאו שליש וכו' במזיד זה וזה יופך (ה‘, א’, ע' שם) העולה מן הגזע ה' מן השרשים פ' (שם ערל' א‘, ז’). חזרו בהן בפרהסיא מקבלין אותן במטמוניות אמק“א (שם דמאי ה‘, ט’). אם נותן לו מאותו השדה וכו' תורם ונותן לו ואם משדה אחר וכו' מעשר ונ”ל (ו‘, ה’). בשוגג אינו אוסר במזיד אוסר (שם פסחים ב', י"ח). עד שלא יתחילו בו נאמן משיתחילו בו אינו נאמן (ג‘, ו’). כנגד שער השתחויה וכנגד פרצה שהיה (שם שקל' ב', י"ח). בר“ה תוקעין בשל זכרים וביובל בשל יעלים (שם ר"ה ב‘, ג’). אם באו פנים חדשות או' - - ואם לאו א”א (שם מגילה ד', י"א), אם יש לו ממי ללמוד ה“ז לא יטמא ואם לאו ה”ז יטמא (שם מ"ק ב‘, א’). אמר הרגתיו לא תנשא אשתו הרגנוהו תנשא אשתו (שם יבמ' ד‘, ה’). לוקחין מהן ביתיות ואין לוקחין מהן מדבריות (שם ב“ק י”א, ט'). מין אחד המשביח את חבירו מותר ב' מינין המשביחין את א' אסור (שם ב"מ ג‘, כ’). מסרם זכרים ח‘. מסרםנקבות פ’ (שם מכ' ה‘, ז’.). האיש ברעי והאשה במים (י"ד). ע“פ הקדש במיתה ושאר כל הבית באזהרה (שם כלים ב"ק א‘, ה’). בתחלה טפח בשניה טפחיים ובשבעה נ”ט (ירש' ברכ' ט'). מבפנים אם להטיחו לעמוד בפ"ע טהור ואם לאו טמא (שם תוספתא כלים ב“ק ד', י”ט), אם נטלת כאחת טמא ואם לאו טהור (ה‘, ב’).
אהבת המשובח שבמינו
לעולם הוא תורם מן היפה (תרומ' ב‘, ד’) - - מפני שהוא ממעיטו ר“י מתיר מפני שהוא משביחו (י"א, א'). השאור בודה וכו' רי”א, אף הוא אינו מן המובחר (מנח' כ"ב). המיומנת שבירך (חולין צ"א). והדעת מכרעת של ימין (צ'). גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע (מעילה כ"א.). כל בית שאינו עשוי עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו בית (יומ' י'). סוכ' סירת קבע בעינן (סוכ' ז':). כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח (זבח' ס“ב: השוב עדיף (ברכ' ל"ט:) כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו (מ"ז). אם יש ביניהן מין שבעה עליו הוא מברך (מ:). לא כי אלא חצי בצל גדול (תרומ' ב‘, ה’). מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אין צ' למעט (ערובין ב'). לא אתי אהל ארעי ומבטל אהל קבע (סוכ' י"א). כל אהל שאינו עשוי בידי ב”א אינו אהל (ב: אהלות ג‘, ז’). ס"ת בהמה ומרגלית אין להם אונאה (ב“מ נ”ו). אם חסר א' מכל המתנות לא עשה ולא כלום (זבח' נ"ב). בימינו הי' מקבל - - ומזה בימינו (פרה ג‘, ט’) ושאין בו יין הרי זה דורקטי (נדה ד‘, ט’). ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן (תוספ' שבת י"ד ו'). מתיר קשה ברך מפני שהוא משביחו (שם ב“מ ג', כ”ו). בימינו הי' שוחט (שם זבח' א‘, ט’, פרה ג‘, י’). כבשים שגביהם רחבים (שם מנחות ט', י"ב). אם היה בנו זריז ותורתו מתקימת בנו קודמו (שם בכור' ו‘, י’).
זכרונות וקדמניות
מעשה בהלני המלכה (סוכ' ג‘. תוספ’ שם). מעשה בהליני המלכה, שהיתה נזירה וכו' (נזיר י"ט). מעשה בביתוס בן זוגין (ערבן ל"א). בא וראה שלא כדורות הראשונים וכו' הראשונים וכו' (ברכות ל"ו:). מעשה בצלמון בא' שנטע וכו' (כלאים ז‘, ט’). מעשה בגינת ורדים בירושלם (מעשרות ב‘, ח’). בראשונה היו שולחין (מע"ש ה‘, ח’). נ“ב שנה לא עבר איש ביהודה (שבת קמ"ה). עיר אחת היתה ביהודה (ערובין מ.). בראשונה הלוקח חומץ וכו' ועכשו (פסח' מ"ב:). ביהו' היו עושין מלאכ' (נ"ח). מפסיקין היו (נ"ו). מימיהן של כת ג' (ס"ד). כוס היה ממלא (שם) עד שיהא שם זקן א' או תלמיד א' לפי אין הכל בקיאין וכו 17 (מ"ק ה'). של סיר היה וכו' (סכ' מ"ה,) בלוג הי' מנסך כל ח' (:) בני עדין בני יהודה הן הן וכו' (תעני' כ"ח.). והלא לשכת בלווטי היתה וכו' (יומ' ח'). והלא כמה לשכות היו במקדש שלא היתה להן מזוזה (י). לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד (י"ב) לא היה פייס למחתה (כ"ה). מזבח ממוצע ועומד באמצע העזרה (ט"ז). לא מצורעים בלבד טבלו בלשכת וכו' (ל'). עששיות של ברזל היו מחמין (ל"ה). בכל יום היו בית גרמו (ל"ח). בב”י היו בית אבטינס (שם). לא היה שם אלא כן א' בלבד (נ"ג). לא בבלים היו אלא אלכסנדריין (ס"ו). נוהגין היינו לישון תחת המטה בפני הזקנים (סוכ' י"א). ב' קשואות היו שם (:) היו שונין ואומרין (נ"א.) מי שלא ראה דיופלוסטון (שם) בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהם משרבו עוברי עבירה וכו' (שקל' א‘, ב’). אח“י העיד בן בוכרי ביבנה (שם). שכשעלו ישראל מן הגולה היו וכו' (ג'). כשהתירו רבותינו לא התירו וכו' ומשום מעשה בלתמי (מגל' ט'). ביהוד' בראשונ' היו מיחדין את החתן וכו' (כתוב' י"ב). חסידים הראשונים היו מתאוין להביא חטאת (נדר' י'). אין אנשי גליל צ' לכתוב שכבר כתבו אבותיהן על ידיהם (מ"ח), אנשי גלין קנטרגין היו עמדו אבותיהן וכתבו חלקיהו לנשיא (שם). מעשה והעיד לפנינו נחוניא חופר שיחין (סוט' י"ח). אף כ”ג מגביה ידיו למעלה מן הציץ (סוט' ל"ח), שע“מ כך הנחיל יהושע את הארץ (ב“ק פ”א). בראשונה לא היו פוחתין מי' מעאמדות (ב"ב צ'). אף דמות מניקה וסר אפיס (ע“ז מ”ג.) כוס היה ממלא מדם התערובת (פסח' ס"ד). מזבח שעשה שלמה קטן הי' (זבח' ס'). משקרב העומד יוצאין ומוצאין שוקי ירושלם (מנח' מ"ז). ואותו הפרק פסח הי' (מ"ח:). מדות של לח היו (ע"ז). פשפש קטן הי' שבו נכנסין לבלוש את העזרה (מדות א‘, ז’). העליונה אמה אמה (נ‘, ו’). בתוך הפתח היו עומדות (ד' א'). מתוך עביו של כותל הי' מהלך (ב'). לא הי' כלה עורב (ו'). בית הטומאות של כותים מפני שמשליכים שם את הנפלים (נדה ס"ג). מעשה שהיו אגרות באות ממדה”י לבי כ“ג (אהל' מ"ז, ה'). מפני שהן גרים וטועין (נד' ז‘, ג’). עיר היא בתחום בית שאן ושמה עורבו (ב“ר ל”ג). בין הנהרות גולה ליוחסין (ל"ז). מעשה בבניו של ריוח”ב גוגדא (תוספ' תרומ' א', א). מעשה בשנביון ראש ביה“כ של אכזיב (ב', י"ג). כופת היוש וכו' בראשונה היה דמאי וכו' עכשו (שם דמאי א', י"א). מעשה והיינו בעין כושי (שם שביעית ד‘, ד’). מעשה במרחץ של בני ברק (תוספ' שבת ג‘, ג’). מעשה בבייתוס בן זונין (ד'). מעשה בהורקנוס בנו של רא”ב הורקנוס (ה', י"ב). מעשה בר“ט (י"ג). מעשה בבית ממל ובית גוריון בדרומא (שם ערובין ד', י"ז). מעשה ברי”צ נפחא שהיו לו ח' חצרות באושא (שם ערובין ז‘, ז’). מעשה בשעת הסכנה וחיינו מעלין ס“ת (תוספ' ערובין ח‘, ו’). כשהיינו שריין בחצר בית גלודה (ט‘, ב’). מעשה באמת המים שהיתה באה מאבל צפורי (ט' כ"ו). לא ה' שם שופר לקונן (שם שקלים ג‘, ג’) זו שהיו מוציאין לפנים היתה מקופלת, (ג', י"ג). כ”ד מנה היו נוטלין חזרו להיות גומלין מ“ח מנה (שם יומ' ב‘, ה’). זה שהי' מחלק לחה”פ היה עומד וכו' (שם סוכה ד', כ"ג). דברים אלו הנהיג בעולם ריב“ז (שם ר"ה ד‘, ד’). מעשה בראב”צ (שם מגל' ג‘, ו’). שחסידים הראשונים מתנדבים נזירות (שם נזיר א', א). מעשה שהביאו לפני ר“ג בכפר עותני (שם גטין א‘, ד’) מעשה בבן קראדה וכו‘. כך הי’ בייתוס בן זונין עושה ע”פ ח' (שם ב"מ ג‘, ב’). א“ל ר”י מעשה בא לפניך והכשרתה (שם מכות ג‘, א’.). לא הי' טוכנן בריחים אלא כושתן במכתשת (שם מנח' ט‘, י’). מצא אדם את חבירו בירושלם (שם בכורת ג‘, ד’). מעשה בא לפני ר“מ (ה‘, ז’). עבדי לויה (שם ערכין א', ט"ו). מימיהן של כהנים (שם כלים ב"ב ג‘, ד’). מעשה בא' שחרש וכו' [ב”פ] (שם אהלות ט“ו י”ג). מעשה משפחתו של מציג א' ברימון (ט“ו, י”ג). מעשים אלו עשו כשעלו מן הגולה (שם פרה ג, ה'). אף כשהיו מרבין לא היו מרבין וכו' (ד‘, י’). יורדת הצלמון אסורה מפני שכזבה בשעת פולמוס (ט‘, ב’). מעשה במקום שבין אושא לשפרעם (שם מקואות ו‘, כ’). מעשה בבני כרכין שהיו מורישים לולביהם לבני בניהם (סכ' ל"א). פ"א שבתנו בעליית בית נדזה בלוד (שבת נ"ט).
דמיון לדבריו ולדברי רא“ב הורקנוס ולדברי רא”ב עזרי'
א"ר אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא הי' ברשותו אלא וכו' (פאה ה' ב')
א"ר יהודה האיך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלא וכו' (תוספתא יבמ' א, י"ז.).
ראבע"א: אין חיב עד שיאכל ב' חרצנים וזוג (נזיר ל"ד:)
ר' יהוד' או‘: אינו כלאים עד שיהו ב’ חיטים ושעורה או חטה וב' שעורים וכו' (כלאים א‘, ט’.).
מדע
שרשי חטה בוקעין בצור ג' אמה שרשיו וכו' (ירש' ברכ' ט‘, ב’.).
גלגל חמה ולבנה שוקע מאחורי כפה ולמעלן (ב“ר ל”ו.).
מקבילות
מחלקותיו עם חבריו בדבר טמון:
כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו (ברכ' מ':)
ואין קללה הוה במקום ברכה (ב“ר ל”ו)
עד כביצה (ברכ' מ"ה.)
שעורן כביצה (שבת פ"א)
שעור אתרוג קטן כביצה (סכ' ל"א.).
הרואה את הים הגדול או' וכו' (ברכ' נ"ד.)
הים הגדול כמקוה (פרה ח' ח‘: מקואות ה’, ד')
כל הטמונים בארץ אין להם שכחה (פאה ו‘, י’)
ולר' יהודה דמחייב אנזקי טמון באש (ב"ק ה':)
לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר (מעשרות ד‘, ז’)
לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר (שבת ס"ב).
הוא לבדו יעשה לכם: לכם לכל צרכיכים (ביצ' כ"ט)
יהי לך מקודש הקדשים: לך ולכל צרכיך (קדושין ג"ב:)
בכל יום הי' כ"ג מקדש ידיו ורגליו בקיתון של זהב (יומ' מ"ג)
לא הי' טוחנן ברחיים אלא כותשן במכתשת (תוס' מנח' ט', ו) 18
למעלה מכ' אמה ימעט ורי"א אינו צריך (ערובין ב'.)
למעלה מכ' אמה פסולה ור"י מכשיר (סכ' ב'.)
כלים וכו’למעלה מי' טפחים מהודים רי"א אף למעלה מק’אמות
טמאים (תוספ' טהרות ט‘, י’)
והדין נותן (סכ' ל"ו:)
והדעת מכרעת (חולין צ')
אין אוגדין את הלולב אלא במינו (סכ' ל"ו:)
מין במינו לא בטל (חולין צ"ט:)
הגדולה מפח והקטנה ברובה (חולין מ"ב.)
בד"א בגדול אבל בקטן וכו' ושידיו ברובו (כלים ח‘, א’)
בכלי גדול ד"ט ובקטן רובו (מקואות ו‘, ה’).
ואם תקריב מנחת בכורים רי"א עתידה מנחת בכורים לפסוק ולחזור (ת"כ ויקר' ג‘, א’)
אם יהי' היובל לבני ישראל עתיד היובל לפסוק ולחזור (שם)
למעשיו ולמאמריו ע"ד הוצאת המת והכנסת כלה (מגל' כ“ט. כתוב' י”ז. ירש' חגיג' א‘, ד’. אדר"נ ד‘, ב’-ג') יש לסמוך “אפי‘, עני שבישראל לא יפחתו לו מב’ חלילין ומקוננת” (כתוב' ט"ו:)
III . ר' מאיר
תוקף הלכותיו
סתם מתני' ר"מ (סנהד' פ"ו.).
בשיטת ר' ישמעאל
לענין י“ג מדות: ב' כ' הבאים כ”א אין מלמדין (קדושין ל"ה)
לענין חומר ע“ז ומשמשיה ועובדיה: עיר שיש בה ע”ז עסור ליכנס אל תוכה (ע“ז י”ב); מפני שהוא נראה הולך ליריד וכו' (תוס' שם א‘, ח’); ההולך לתיאטראות של גוים אסור משום ע"ז (ב‘, ח’); כיצד מבטלה - - עד שיכה קורנוס (ה‘, ז’); אף יום שעמד מחליו אסור (א‘, ב’); מפני שחשודין על הנפשות (ג‘, א’)
חיוש למעוט
שספק לקט לקט (פאה ד', י"א)
נתערבו באחרים כולם ידלקו (ערלה ג‘, א’)
ומהיכן קורא אדם את המגלה ויוצא בה ידי חובתו רמ"א כולה (מגל' י"ט.)
כלן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות (קדושין נ"א)
כל תנאי שאינו כתנאי בגוב"ר אינו תנאי (ס"א)
בעינן תנאי כפול (גטין ע"ה)
ר"מ חיש למיעופא (ע“ז ל”ד)
המועט והמרובּה
שבשביל יחיד שעשה תשובה טוחלין לכל העולם כלו (יומ' פ"א)
את שדרכו למנות מקדש (ז)
כל מחיצה שהיא עומדת ברוח אינה מחיצה (סכ' כ"ד)
כאגוז (ל"א)
מכ' של כל דבר (ל"ו)
מתאים אינש במידי דסמך לי' (נזיר ג')
זכרונות וקדמניות
מעשה באנשי ירושלם שהיו אוגדין (תוספ' סוכ' ב‘, י’)
המכים בחליל עבדי כהנים היו (ערכין י')
[פרה] הא' עשה משה והב' עשה עזרא וחמש מעזרא (פרה ג‘, ה’)
"מעשה בשקמה שבכפר סבא (תוספ' נדה ח‘, ה’)
מדע
שאין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה (פסח' מ"ח).
ט' חדשים שאין האשה רואה דם וכו' (ויקר' י"ד)
ידיעות הלשון
אשא דרי – איוב ל"ו, ג' – הלשון כזה משמש ב' לשונות ל' שירה ול' דבור (ויק“ר י”ד)
נסיעותיו
שהלך לעבר שנים בעסיא (מגל' י"ט)
כשהלכתי לערדסקיא מצאתי וכו' ודן לפני ר"מ (נזיר נ"ו, תוספ' שם ה',ב)
שקל תרקבא וכו' ואזל [לרומי] (ע“ז י”ה.)
מקבילות
אסור לדבר אחר אסור לכל התו' כלה (ערובין ס"ט)
נחשד לדבר אחד נחשד לכל התור' כלה (בכורות ל')
מצוה לזון את הבנות ק"ו לבנים דעסקי בתו' (כתוב' מ"ט)
בכל שלא היתה לו בת (ב“ב י”ז)
עבד דיעבד לך - - ספור דיספודנך (תוספ' כתוב' ז' ו')
שבמדה שאדם מודד וכו' (סוט' ח')
קטן מאימתי בא לחהעה"ב משיאמר אמן (סנהד' ק"י)
מנין שאפי' עוברין במעי אמן וכו' (ברכ' נ')
ר' נהוראי אומר: איני מלמד בני אלא תו' שאדם אוכל משכרה וכו' (קדושין פ"ב)
ר' מאיר אומר: אי הוון צדיקים ולא ראיתי צדיק נעזב וגו' (קהל' רב' ב', י"ח).
IV
ר' שמעון בן יוחי
תוקף משנתו
סתם ספרי ר"ש (סנהד' פ"ו).
דברי ימי תלמודו
כששבתי בכפר בית פאני מצאני תלמיד א' מתלמידי רע“ק ומשבאתי והרציתי הדברים לפני חברי בגליל וכו' ובאתי והרציתי הדברי' לפני רע”ק וכו' (תוספ' מעילה א‘, ב’. וע' גמ' מעיל' ז')
רע“ק שאל את רשב”י מבדקיני' (ירש' תרומ' ט‘, א’)
אהבת הבנים והבנות והמשפחה
כל שאינו מניח בן ליורשו (ב“ב קט”ז.)
א' הבן וא' הבת שוין בנכסי האם (תוספ' ב"ב ז‘, י’).
כדי שיקפוץ האדם ויכתוב לבתו בבנו (כתוב' נ"ב)
קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם (ברכ' ז')
מתכונתו לאחרים
כל השטרות העולין בעש"נ שאינן של הדיוטות - - אפי‘, גט’ נשים וכו' בשרים (גטין ו').
טעמא דקרא וטעמא דמילתא
1 טעמא דקרא
(ב“מ קט”ו. גטין מ“ט: סוט' ח‘. סנהד’ מ”ז. וע' בכל המקומות)
מפני מה אמר' תורה כי יקח איש אשה וכו' מפני שדרכו של איש (קדושין ב') בשביל ד' דברי אמרהתו, להניח פאה בסוף שדהו מפני - - ומפני - -) ומפני ומשום וכו' (שבת כ"ג.)
מפני מה בהדיוט לא דחק הכתוב וכו' ומפ"ט בהקדש דחק הכתוב (תוספ' ערבין ה, ב)
חטאת למה באה לפני עולה וכו' (זבח' ז':)
2. טעמא דהלכתא
מפמ"א אוכל נטמא וכו' ומפמ"א השרץ וכו' (תוספ' טהרות א‘, א’)
מפמ"א הנזקן שמין וכו' ומפמ"א כתובת אשה אשה וכו' (גטין מ"מ:)
מפ"מ התקינו כתוב' בגין דברין (כתוב' נ"ב:)
קולי רשב"י
ב' אחים - - אינו חיב אלא וכו' (יבמ' ל"ב). זר ששמש בשבת ובע“מ אין כאן לא משום זרות ובע”מ בלבד (ל"ג). מכשירין (נ"ו). מתירין (נ"ט) גיורת פחותה מבת נ‘… כשר הא לכהונה (ס'). קברי גוים אינן מטמאין באהל (מ"א). מתיר נקבות – מצרי ואדומי – מיד (ע"ו). - - ואין דרכה של אשה לקדם; בנים אשר יולדו ולא בנות (ע"ו). אנדרוגינוס כהן מאכילה בתרומה (פ"א). ואין הולד ממנו ממזר (פ"ז). לא פוסל - - לא פוסל - - טיבם לאיזו מהן שירצה (צ"ז). מכשירין (ק"ד). ינשאו (קי"ז). אינו משלם את הצער (כתוב' ל"ח). אף בושת פגם אינו משלם ע“פ עצמו (מ"א). פוטר (מ"ב). מותרות (קדושין ל"ו). כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת ארשב”י לפי שלא מצינו בעה"ח שאסורין (ל"ז). פטר חמור מותר בהנאה (ל"ז). מתיר בהנאה (ל"ח). אינו נזיר עד שידור מכולן (נזיר ג'). הריני נזיר שמשון לא אמר כלום (ד'). שתיהן מותרות (כ"ב). טהור (ס'). טהורה (ס"ג). מכשיר (סוטה ט"ז). שתיהן אינן שכחה (מ"ה). אינה משלמת אלא וכו’ (ב"ק ב'), פוטר (מ"ד). אפי' נתכַוֵן וכו' פטור (שם), לא נאמרו שעורין הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם (ס"א). אין חומש משתלם אלא וכו' (ס"ה). גנב וכו' פוטר מתשלומי ד' וה' (ע'). עשירים רואין אותם וכו' עניים כפחותין שבהן (פ"ו): להקל (רש"י) אבדה ששטפה נהר מותרת (ב“מ כ”ז) אין אדם מקדש דבר שאינו שלו (כלאים ז‘, ד’). אף על ח' אמות מותר (ד‘, ט’). כשם שאמרו להחמיר כך אמרו להקל (ב‘, ב’). פחות מד“א אינו כרם (ח‘, ב’). אף נוטל את העלה מן האשכול בשביעית (שביעית ב‘, ג’). מתיר באילן (ה'). מוסיפין אף על האשפתות (ג‘, ב’). אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי (ז' י'). אף טוחן הוא וכו' (ח‘, ו’). מתיר (ז'). פוטר (תרומ' ג' ט'). אפי' הן מב' עירות מעלות זא”ז (ד‘, ה’). מתיר (ה' ח'). מתיר כאן וכאן (י"א, י'). פוטר את האתרוגים בקטנן (מעשרות א‘, ד’). מתיר (ב‘, ד’). א' בימינו וא' בשמאלו וא' בפיו (ג‘, ח’). מתיר (מע"ש ג‘, ב’). יפדה (ג', י"א). אף יצא קנקן לחולין (י"ג). הבכורים נתנין לכהני' (ה' ו' ע"ש). מתיר (ערלה ב' ט'). מתיר לזרים ולכהנים (י“ד. ט”ו. ט"ו). מתיר (בכורים ב‘, ב’). גורר א' כסא וכו' ובלבד שלא יכון (שבת י"ב). מתיר להסיך בשברי כלים (כ"ו). בתמרים (שם) בגרעיניהן (שם) בקלפי אגוזים (שם). כל היכא דהוי קשי טהרי' וכל היכא דהוי רפי צייני' א' ההוא סבא טהר בן יוחי ביה“ק (ל"ד). מתיר להשתטף כל גופו בין בחמין בין בצונן (ל"ט). ד' שאינו מתכון מותר (מ"א). מותר השמן וכו' מתיר (מ"ד). כל הנרותמטלטלין חוץ וכו' (מ"ד) אין מוקצה לר”ש אלא שמן שבגר (מ"ה) מותר ליטול עצים מן הסוכה אף וכו' אין מוקצה לר“ש אלא גרוגרת וכו' (מ"ה). אף אין בהן משום עמרות כלות (נ"ז:). הנוגע ברצועה טהור (ע"ה), לא יכול א' להוציאו והוציאוהו שנים ר”ש פוטר (כ"ב). ג' שהוציאו קנה של קרדום ר“ש פוטר - - ג' טליות תחת רגלי המטה ר”ש מטהר המוציא כזית מן המת וכו' ר“ש פוטר (צ"ג). פוטר בזה ובזה (צ"ה). מלאכ' שאינה צ' לגופה פטור עליה (ק"ה). וגעלו בו ר”ש פוטר (ק"י). יצאו מעצמן,ור“ש מתירין (קמ"ה). מסתפג באלונטית ומביאה (קמ"ו). מניח ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר (קנ"ד:), הקש שעל גבי שדה - - ור”ש מטהרן (ערובין ל"ה). ספק ערוב כשר (שם). הריני מערב לשבתות של כל השנה משחשֵכה ערובו ערוב (ל"ז). אפי' הניח ביתו והלך וכו' אינו אוסר (מ"ו). נתנו לחבירו וה' לח' עד שהוא מגיע לחצר החיצונה (צ"ה). והאידנא דק“ל כר”ש כולהו שרו (ק'). בעה“ב שהיה שותף א' זה וא”ז א“צ לערב (ע"א). בן לויט שנפסקה לו נימ' רש”א עונבה (ק"ג). אף ג' אמה יכנס שאין המשוחות ממצין את המדות (ק"ה), אוכל ושותה עד קרות הגבר (פסח' ב'). פוטר (כ"ב). אין אסור חל על אסור (ל"ו). ור“ש סבר לא גזרינן ספיחי כרוב אטו ס' דעלמא (נ"א). בין שישנו על מצחו ובין שאינו ע”מ מרצה (ע"ז). שהאוכל אוכל את הפסח בב' מקומות (פ"ו). משלחין תבואה בי“ט (ביצ' י'). מחתכין את הדלועין לפני וכו' (כ"ו). מתיר לסמוך את הקדרה וכו' (ל"ג). אפי' באביום ז' ממקום קרוב מונה עמהם (מ“ק כ”א). אתרוג בתו' שנכנסה לז' פטור מן המעשרות ומן הבעור (ר“ה ט”ו). אב ובנו וכל הקרובים כשרים לעדות החדש (כ"ב). נשים סומכות רשות (ל"ג). מהיכן קורא מבלילה ההוא (מגלה י“ט ע”ש). פרות המרכסות אינו עובר משום כל החסום (ב"מ צ'). מתיר (ע"ז ס'). לפגם מתיר (ס"ז). מתיר (ע"ח). מתיר (שם), פוטר (סנהד' צ'). פוטר (הוריות ג'). מה ב' ובו' אף ג' אינן נהרגין עד וכו' (שם). שאין האשה טמאה עד וכו' (י"ד). כ' קעקע אינו חיב עד וכו' (כ"א). אין ה' עליהן כרת (שבועות ז'). אין ח' עליהן משום פיגול (שם). פוטר (י"ט). ורש”ב יהוד' פוטר בכולן משום ר“ש (שם). אינו מביא אלא אשם תלוי א' (:) האוכל נבלה ביה”כ פטיור (כ"ב). פוטר (כ"ב). ואת שאינו עליו אינו חיב (זבח' ד'). המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות (ט'). מכשיר (י"א). מכשיר (י"ג). מכשיר (י"ד). אן ה' עליו משום פגול (מ"ג). כל שאינו וכו' אין חיבין אליו משום פגול (שם). כל הנשרפים א“ח עליו משום פיגול (מ"ד). קדשי גוים אהע”מ פיגול (מ"ה). מתיר וכו' (ע"ו). מתיר וכו‘. (שם). אין פסול עד וכו’ (פ"ב). כל הכהנים כשאין וכו' (צ'). בין שהיתה וכו' אין דמה טעון כבוס (צ"ג). קק“ל אין טעונין מרוש”ט (צ"ה) אין אנינות מד“ת (צ"ח). אין מטמאין עד שיצת האור (שם). נתך הבשר אין השורף מטמא בגדים (שם). דם המת אינו מכשיר (חולין ל"ה). דם מגפתו אינו מכשיר (שם) כשרה (ל"ז) מכשיר (מ"א). עד שתינקב לבית וכו' (מ"ב). אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים (ע"ח). פוטר (פ"א). מטהר (קכ"ו). פוטר (קל"ו). ומאכיל לבהמתו אף משהביא שלש (מנח' ע"א). הערלה וכו' אינן מטמאין ט' אוכלין (ק"א). בשר בחלב וכו' ומותר בהנאה ק”ד פטורה מן הבכורה עד (בכור' ז'). מתיר וכו' (י'). יפדו (י“ד(אנדרוגינוס אין קדושה חלה עליו (מ"ב). מביאין ק' לבית הפסול (מ"א). הבית טהור (נדה כ"ז). מטהר (שם). טהור (שם). טהור (מ"ד). פוטר וכו' (מ"ו). מטהר (כלים ז‘, ח’). מטהר – בב' אלו (ט, ד'). [אינו טמא] עד שיעשה בו ג' דברי' (י"ד, ד'). אם אינו יכו' טהורה (י"ז, ג'). ר' יוסי ור”ש מטהרין (י"ח, ד'.) מטהר (כ"ז, ד'). כולן טהורין (י"ב). מטהר (כ"ח, ו'). מטהר (אהלות ב, ב'). מטהר (ז'). מטהר (ג‘, ב’). טהור (י"ח, ה') מטהר (נגעים ד‘, ו’). אינו מטמא אלא וכו' (י‘, ב’) כל שאינו סימן טומאה בנתק הרי הוא סימן טהרה (ד'). כל שער צהוב שטהר שעה א' אין לו טומאה לעולם (ח'). מטהר בכולן חוץ (זכים ג',ב '). ר' נחמי' ור“ש מטהרין (ג'). טהורין (ד). מטהר (ז). מקצת טהור על הטמא טהור (ה‘, ד’). כשרין וכו' (מקואות א‘, ח’). מכשיר וכו' (כ‘. ה’). מכשיר וכו' (ו'). אינן בכי יותן (מכשירין א‘, ו’). אם וכו' טהורי' (ד‘, י’). דם המת אינו מכשיר (מכשירין ו‘, ו’). לא נחלקו וכו', שהוא טהור (טהרות ט‘, ג’). אינן מטמאות את הידים (ידים ג‘, ג’), אינן מטמאין רש”א אף פקועות כיו“ב (עוקצין ג‘, ד’), אפי' לא עלה בידו אלה א' משפטים יצא (תוספ' הלה א‘, א’). יכולני להאכיל את הכהנים טהרות בבורסקי שבצידון וכו' מפני וכו' (שם אהלות י"ח, ב'). מקום שהתירו לך ח' משלך נתנו לך (ערובין ק"ד:). כל שהכסף בידו ידו על העליונה (כ“ט מ”ד), תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו בשעה שאינו לרצון אתה רשאי ליתן בו מום (ירש' תרומ' ח‘, ד’). ר”ש דרש ב' דברים לקולא של בעה"ב (ירש' פאה א‘, ב’). לא קנסו ח' בחוכר מן הגוי לפיכך אם חזר הגוי ונתגייר, או שמכרן לישראל אחר מותר (ירש' דמאי ו‘, ב’).
מדע
כמה תשהה במעיו ג' ימים בעופון ובדגים וכו' (אהלות י"א, ז').
זכרונות וקדמניות
מעשה במנורה של דיסקוס ביבנה וכו' (תוספ' מקואות א' י"ז. וע' ירש' תרמ' ח').
חסידים הראשונים לא נדרו בנזיר וכו' (נדר' י')
עפרן ירד עמם לבבל ועלה (תוספ' פרה ג‘, ה’).
בדורות הראשונים שאין בנות ישראל פרוצות בכשפי (עירובין ס"ד).
בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית וכו' (סנהדר' כ':)
אם ראית שמן שמתחלק בעזרה (זבח' צ"א).
כשהלכתי לכפר פאגי (מעיל' ז').
כששבתי בכפר עכו (תוספ' שם א‘, ב’).
V . ר' יוסי בן חלפתא
תוקף משנתו
מאן תנא אהלות ר' יוסי (ערובין ע"ט).
מאן תנא ערובין ר' יוסי ( " שם)
אשריך כלים (כלים סוף).
תוקף הלכותיו
הל' כר' יוסי מחבריו ר“מ ור' יוסי הל' בר”י (ערובין מ"ו)
ר"י נמוקו עמו (נ"א)
לא זזו משם עד שקבעו הל' כר"י (פסח' ק').
מקור משפט ההלכה בכתובים
מנין לתרומה, שהיא א' מחמשים שנא' וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים וכו' – במד' ל"א, ל' – (תוספ' תרומ' ה‘, ח’).
ומנין שאם תרם ועלה בידו א' מששים שתרומתו תרומה שנא: זאת התרומה ששית האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר השעורים – יחזק' מ“ה, י”ג – (שם, וע' החשבון המדוקדק בפי' מנחת בכורים).
מנין למילה שהיא במקוםפרי שנא' וערלתם את ערלתו את פריו – ויקר' י“ט, כ”כ – ונאמר: וכל ערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו וגו' – ברא' י“ן, י”ד – מה להלן דבר שעושה פרי וכו' (תוספ' שבת ט“ז ח‘. וע’ גמרא שם ק”ח).
מנין שחיי עיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? א“ל תהיינה עיר ועיר – יהושע כ”א מ' – ואח"כ: ומגרשיה סביבותיה – שם – (ירש' שביעת ה‘, ה’.)
לא משום זה אלא משום שנאמר (פרה ג‘,ז’.)
רמז לטבע מן הכתוב
אין לך עשרים וחמשה [טפחים] שאין הארץ אוכלת ממנה טפח וכה“א: רמונים תשעים וששה רוחה – ירמ' נ”ב, כ“ג – ואומר: כל הרמונים מאה – שם – אי אפשר לומר ק' שהרי-נאמר צ”ו ואא“ל צ”ו שכבר נאמר ק' אמור מעתה ד' בלועין בכותל – (תוספ' אהלות י"ג, ז').
החזקה ותולדותיה
כל שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בפסולו עד שיוָדע שטהר (מקואות ב‘, ב’)
חזקת העצמות המכוסין הרי הן של אדם עד שיודע שהן של בהמה (תוספ' אהלות י“ז, י”ב)
מגולין הרי הן של בהמה עד שיודע שהן של אדם (שם)
כשרים מפני שלא נקרא עליהם שם פסול (מקואות ג‘, א’) – כלומר שלא יצאו עוד מחזקת כשרותם –
ספקו להטמא ולטמא טהור (ג‘, א’) – יען כי בספק אין הכרע לכאן ולכאן לפיכך אין דבר להוציאו מחזקת טהרתו –
גדולה חזקה שנא' וכו' א' להם הרי אתם בחזקתכם וכו' (קדושין כ"ט:)
הרי הוא בחזקתו (ב“מ ז' ל”ט).
לעולם הן כישראליות עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותיהן (נדה ל"ג:) – וע' טעמא דר' יוסי בגמרא (שם) –
כביסתן קודמת לחיי אחרים (נדר' פ:) – ועל כרחנו טעם יתרון זכותם על בני עיר אחרת הוא מפני שהם מוחזקים בו. –
נדון בזיקה הראשונה הבאה עליו (סנהד' פ"א.) גם בזה יש מעין טעם חזקה – אפי' יש שם כ“ג אינו נשחט אלא ע”פ מומחה (בכור' ל"ו:)
אפי' רגלו קטועה ועינו סומא לא ישחוט אלא ע"פ מומחה (תוספ' סנהד' א‘, א’) – מפני שבכור בחזקת אסור הוא עומד –
כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא י“ח (ברכ' מ':) ואפשר מפני שמטבע זו הוחזקה מימות אכנה”ג.
ותולדה לחזקה היא חוזק התקנות הראשונות המקובלות ובאות לישראל מבתי דיניהם שבכל דור ודור שיש לסמוך עליהן. כגון:
לא יחשוך מפני שהוא תנאי בית דין (דמאי' ז‘, ג’)
תב“ד הוא שתהא תמ”ע משל בעה"ב (תוספ' שם ח‘, ו’)
בסמוך תב"ד הוא (ט)
כשר הוא תב"ד שאין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד (זבח' מ"ו:)
בכלן אם הי' הדיוט ולא התנה תב"ד הוא (תוספ' יום ב‘, ח’)
ותנאי הי' אימתי שיבנה ביהמ"ק יחזור הדבר לכמות שהי' (מע"ש ה‘, ב’)
ברירה19
ראוי הי' עזר' שתנתן תו' על ידו (סנהד' כ"א)
עת היא מזומנת לפורענות (ק"ב)
מקום הוא מזומן וכו' (שם)
מגלגל זכות ליום זכות וחובה וכו' (ערכין ט"ו)
שבמדה שאדם מודד מודדין לו (ב"ר ט').
מדע
שמשענת הסוס על רגליו וחמור על ידיו (זבין ד‘, ז’)
נתן הקב"ה דעה כאדם מעין דוגמ' של מעלה והביא ב' אבנים וכו' וב' בהמות וכו' (פסח' נ"ד)
שהוא נותן ידו על העוקץ ושוקק ושוהא לחזור (נד' ט"ו)
משתקיף העטרה (מ"ז)
שהאור מעמידו אלא שופתה ע"ג הרמץ (מ"ט)
אנדרוגינוס ברי' בפ"ע וכר אבל טומטום וכו' (בכורים ד‘, ה’)
במקום שהחמה יוצאה ביום קצר זהו פני דרום וכו' (תוספ ערובין ו‘, ב’)
בין השמשות כהרף עין (ברכ' ב':)
אלפים בלח ג' אלפים ביבש (שם כלים, כ"ט ח‘, ב’)
אמור את היד כמה היא שוקלת (תוספ' ערובין ג‘, ב’)
החיצון זוג ופנימי ענבל (נזיר ל"ד).
זכרונות וקדמניות
מעשה בא' שזרע וכו' (כלאים ז‘, ה’) מעשה בא לפני רע“ק (תרומ' ד' י"ג). שוק של צמרים הי' (ערובן ק"ח). אסור נהגו בו ובא ר”ג וזקנים והתירו להן (שם). בראשונה היו נותנין פאה וכו' (פסח' נ"ו), לא גזרו תענית על שאכלו וכו' (תעני' י"ט). ז' שנים נתקיימה בהן גפרית וכו' (יומ' נ"ו), ט“ו סוכות וי' מילין היו מירושלם ועד צוק (ס"ו). ממשפחת בית הפגרים וממשפחת בית צפורייא ומאמאוס היו (סוכ' נ"א). מעשה בנפטית הגר וכו' (יבמ' צ"ח). אף מי שהוא חתום עד בערכי הישנה של צפורי (קדושין ע"ו). ראיתי צפורי בשלותה (ב“ב ע”ה) מתחלה לא היו מרבין מחלוקת בישראל (סנהד' פ"ח). מלואים הקריבו בימי עזרא וכו' (סנהד' מ"ח). לזה הכשירו הוראת שעה (פרה ז‘, ו’). מעשה שנכנס גורן א' של פול במירון ובאו ושאלו את רע”ק (תוספ' דמאי ג'. י"ג). בראשונה היא וכו' משחרב ביהמ"ק (שם נדר' ב‘, ז’). מעשה בפרה של בית מנחם (שם בכור' ה‘, ח’). שאל יונתן בן חרשא איש גינוסר לפני זקנים ביבנה (תוספ' כלים ב"ב ד‘, ו’): מעשה במערה בשיחין (תוספ' נ"ד ח‘. ו’), מעשה בסלע (ז). בראשונה היו - - קבלו עליהן אנשי צפורי (שם בכשירין ג‘, ה’). זקן א' מאנשי ירושלם (כתובי' ע"ז).
הלכות קדמניות
צוורי גזרות שבירושלם או' (ב“ק נ”ה)
מה לי נימוס אחיו של ר"י הגרסי (בכור' י‘, תוספ’ מכשירין ג', י"ג).
נסיעותיו
פ“א הייתי מהלך וכו (ברכ' ג'), פ”א הייתי מהלך וכו' (מגל' כ"ד). כי מטא למתא (יומא פ"ג).
מקבילות
בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וא"א לעמוד עליו (ברכ' ב':)
מהו מכל א' ביום השביעי? אתמהה! אלא כזה שהוא מכה בקורנוס על הסדן, הגבוהה מבעוד יום והורידה משתחשך (ב"ר י)
הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו לא יצא (ברכ' ט"ו)
לא יצא עד שיכון שומע ומשמיע (ר“ה כ”ט
שאין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד (זבח' ט"ו)
אינו דין שיהא הכל הולך אחרי השוחט (חולין ל"ח:)
ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ (זבח' פ"ב)
מה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין (חולין שם).
VI . ר' אלעזר בן שמוע
תוקף הלכותיו
דק"ל הלכתא כותי' בגטין (גטין ד').
VII. ר' נחמי'
ידיעת הלשון
באורי מלין: אשל – ברא' כ“א, ל”ג – פונדקי (ב“ר נ”ד); אחוזת מרעהו – כ“ו כ”ו – סיעת מרחמוהי (ס"ד); עורות תחשים – שמות כ“ה, ה' – גלקטיגון (ירש' שבת ב‘, ג’); ויואל – שמות כ', כ”א – לשון ליגה (שמ"ר א'); איכה – איכ' א‘, א’ – ל' קינה (איכ' רב' א‘, א’)
דרכי המליצות: מוציא לחם מן הארץ (ברכ' ל"ה) – ע“ש – ויהי לי שור וחמור – ברא' ל”ב, ו' – לישנהון דברייתא חמרתא גמלתא (ב“ר ע”ה)
באורים מתוך לשונות הנכר: אנכי – שמות ג‘, ו’, - ל' מצרי וכו‘, בל’ מצרי אנכי: אגוך (ילקוט שמות רע"ו); [אסתר] היו אוה"ע קורין לה על שם אסתהר (מגל' י"ג)
כלל גדול בדקדוק: כל תיבה שצריכה למד בתחלתה, הפל לה הא בסופה (יבמ' י"ג): מכיל' שמות י"ב, ג')
דעותיו על תולדותינו
וכי גנאי הוא לנו שהיינו עבדים לעבדיהם של מצרים? והלא מעלה גדולה היא: (מכיל' דרשב"י 31).
זכרונות וקדמניות
כך הי' מנהגן של נקיי הדעת שבירושלם (סנהד' כ"ג).
VIII. ר' אלעזר בר' צדוק
זכרונות וקדמניות
זכרונות כוללים:
כשהיו עוסקין בעבור השנה ביבנה (שבת י"א)
זכרונות ירושלם ומקדשה:
כך הי' מנהגן של אנשי ירושלם: אדם יוצא מביתו ולולבו בידו (סוב' מ"א)
כך היו תגפי חרך שבירושלם (פסח' קט"ו).
כך היו כותבי ספרים שבירושלם עושים ספריהם (ב“ב י”ד)
והלא כל המטיל תכלת בירושלם אינו אלא מן המתמיהין (מנח' מ')
כך היו מפרשין בירושלם (בכורות כ"ב)
נוהגין היו הזקנים וכו' (מעילה י"ג)
כך היו חבורות בירושלם נוהגות (תוספ' מגל' ד', ט"ו)
כל הפרצופות היו בירושלם חוץ וכו' (תוספ' ע"ז ה‘, ב’)
לול קטן היה בן כבש למזבח וא' לע' שנה פרחי כהונ' וכו' (סכה מ"ט)
שנתות היו בהין ע“כ לפר ע”כ וכו' (מנח' פ"ז). טס של זהב הי' עלגבה (פ"ח)
ד' מדות של לח היו במקדש (תוספ' מנחות י‘, ה’)
ראשי כלונסאות היו בהר הבית שעליהן אומנים יושבים (שם כלים ב"ב ב‘, ב’)
זכרונות בית הנשיא:
פ“א נכנסתי אחר אבא לבית ר”ג (פסח' ל"ו)
פ“א שבת אבא ביבנה ובא זונין ממנוה של ר”ג (מ"ט)
כשהי' ר“ג וב”ד עוסקין בצ"צ (תוספ' ברכ' ה‘, ו’)
לא הי' ר"ג מחיב בסוריא אלא חלה וכו' (שם חלה ב‘, ה’)
שהי' ר“ג פוטר וכו' (שם של בית ר”ג היו מוליכין כלי לבן וכו' (שם שבת א', כ"ב)
של בית ר"ג היו ממלאין דלי עדשים (שם ביצ' א', כ"ב)
פעמים הרבה אכלתי בבית ר"ג ולא ראיתי מכבדין את המטות (ב', י"ג)
פעמים הרבה אכלתי בבית ר"ג ולא ראיתי שהיו מניחין את המוגמר (י“ד וע' בגמ' ביצ' י”ד: כ"ב):
פ“א נכנס אבא להסב בבית ר”ג (תוספ' שם):
זכרונות ביתו:
אני הייתי מבני סנאה בן בנימין פ"א וכו' (ערובין מ"א)
מימי ל אהעדתי אלא עדות זו ובקשו להעלות עבד לכהונה (יבמ' צ"ט:)
אם לא ראיתי בתו של נקדימון בן גוריון וכו' (כתוב' מ"ו)
אבא הי' מתפלל תפלה קצרה בליל שבת (תוספ' ברכ' ה‘, ו’)
וא' להם ראב"צ לתגרי לוד בואו וקחו לכם תבלין למצוה (שם פסח' י‘, י’)
שני כתיפין היו בבית אבא (שם כלים ב"ב ב' ב')
ב' מעשים הוליך אבא מטבעון ליבנה (שם גד' ד', ג)
מעשה בר“ח אראב”צ אני ראיתי (תוספ' גד' ה', ט"ו)
זכרונות סתם:
מקום הי' בתחום עזה והיו קורין אותו וכו' (סנהד' ע"א)
וכך היו מפרשין ביבנה (גד' מ"ח)
סתם חרמין בגליל מותרין (תוספ' נדר' א' ו')
כשהיו ב"ד בודקין ביבנה (שם נד' ו‘, ט’)
תקנה גדולה התקינו שאם היציאה וכו' (ב“ק ק”ג.)
זכרון “מדלגין היינו וכו'” (ברכ' ט':) וזכרון “זכורני שהייתי תינוק וכו'” (סנהד' כ"ב) כבר בררנו במ“ד “חכמי דור הראשון לחרבן” כי לראב”צ הראשון הם, שהיה בזמן הבית ואפשר כי גם כמה זכרונות ירושלם ומקדשה לו הם.
מדע
בטבע גופי החיים:
כל עוף החולק רגליו (חולין נ"ט.)
מותחין לו חוט (ס"ה)
כל עוף הקולט מן האויר (שם)
פתיחת הקבר לנפלים משיראו טפפיות (בכורות כ"ב)
סמני בגרות וכו' (נד' ט"ו)
עגוּל טהור משוך טמא (נ"ח)
בטבע האש:
שהוא מכבה עליונות ומבעיר תחתונות (בריתות ב'.)
IX . ר' נתן
ערך משנתו
רבותיו
סוף משנה ר' ור"נ (ב“מ פ”ו)
זו משנת ר"נ (תמורה ט"ז)
משמת ר"נ אבדה חכמתו עמו (מכיל' שמ' י“ח, ט”ו)
הלכות עלו בידו מן החכמים הזקנים;
מר' אליעזר (תוספ' תרומ' ז‘, י’)
" " (שם פסח' ג‘, ח’)
" " (שם ב"מ כלים ד‘, ו’)
מר"א חכמא (שם דמאי ג‘, א’; ו‘, ח’)
מר' דוסא (שם עדיות א', י"ב)
מר' טרפון (שם קרבנות ט‘, ו’)
חבריו
אר"נ שאלתי את סומכוס (כתוב' נ"ב.)
דא“ל ר”נ לר' שניתם משנתכם וכו' ואמר רבי ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי (ב“ב קל”א)
שאל ר“נ את רשב”י (מכיל' דרשב"י בבוא מכילתא של איש שלום צד II L )
דרכי למודו
החזרת ההלכה למקור המקרא:
מנין שלא יושיט וכו' ת"ל ולפני עוד וגו' (פסח' כ"ב:)
מנין לנושה וכו' ת"ל ונתן לאשר אשם לו (ל"א)
מנין שכל ישראל יוצאין בפסח א' ת"ל ושחטו אותו וגו' (ע"ח:)
מנין שלא יגדל וכו', ת"ל לא תשים דמים (ב“ק ט”ו:)
אזהרה למוציא ש“ר מגלן? דנ”א ונשמרת מכל דבר רע – דבר' כ"ג, י' (כתוב' מ"ו:)
המעטת ההקשה:
אינו צריך הרי הוא אומר, כי הוא יברך ואח"כ יאכלו (ברכ' מ"ח:)
א“צ הה”א וערל זכר אשר וכו' (שבת ק"ח)
א“צ הה”א לשרתו ולברך (סוט' ל"ח)
א“צ הה”א הוא ובניו (סוט' ל"ח)
השואת המחלוקת ומעוטה:
לא נחלקו ר“נ וח' - - עמ”נ (תוס' כלים ב"מ ב‘, ה’)
לא נחלקו ר“א וח' - -עמ”נ (תוספ' כלים ב"ב ד', א)
ערך האבות וישראל
אפי' הל' ערובי חצרות היה אברהם יודע (ב“ר מ”ט)
שמחשבין לשמו של א"א אותו שבא מרחיק (ויקר' רב' י"ד)
שה“ש הקב”ה בכבוד גדולתו אמרה (שה"ש רב' א‘, ב’)
דרשת המילין
ירט: יראה ראתה נטתה (שבת ק"ה)
מרדע: שמורה דעה (במד' רב' י"ד)
מדע
בטבע הגוף: חי נושא א"ע (עירובין ק"ג)
איזה סריס המה (יבמ' פ')
ראיתיו שהוא אדום אמרתי לה המתיני עד שיבלע בו דמו (שבת
קל"ד.)
ראיתיו שהו ירוק - - אמרתי לה "המתיני עד שיפול בו דמו (שם)
צ"ט בצנה וא' בידי שמים (ויק“ר מ”ז)
זו סניא דובי (חולין ג.)
בתכונת השמים: הישוב כלו תחת כוכב א' יושב (פסח' צ"ד.)
בימות החמה מהלכת בגובהה של רקיע (שם)
גלגל החמה שיש לו נרתק (קהל' רב' א‘, ה’)
בטבע הקים שבבריאה: אם נתקבצו כל באי עולם ובקשו להפוך את הבקר
לערב (במר“ר י”ח)
זכרונות וקדמוניות
כדרך שירדו בימי (הלני [שלמצי] המלכ' (ספרי דבק' מ"ב)
בקברניט של מלכי' הי' יוסף קבור (סוט' י"ג)
בשעה שהחניפו לאגריפס (מ"א)
מנרב לשילה ג' מילין (סנהד' ק"ג)
ב' צלצולין וב' מכתשות של נחשת היו במקדש (ערכין ט')
אריש“מ פ”א קראתי לאור הנר וכו' ר' נתן אומר קרא והטה (שבת י"ח)
ר' נתן או' אף נחום המדי מדייני גזרות היו (כתוב' ק"ה)
X
ר' יוסי בן כיפר
ריב“כ שנשלח עם בן בנו של זכרי' בן קבוטל לבבל, למחות ביד ר' חנני' בן אחיו של ר' יהושע, שלא יעבר חדשים בגולה (ברכ' ס"ג:), היה על כרחנו מן הצעירים שבחכמי דור רשב”ג. – ובן בנו של זכרי' בן קבוטל אפשר לו להיות דור רביעי או חמישי לז“ב קבוטל – כי כן אנו מוצאים אותו אומר שמועה משום ר”ש שזורי (ר“ה י”ג:), ורש“ש הלא עמד לפני ר' טרפון (מנחות ל"א). כרי”ב אלעאי, ובכן הוא בן דורם של תלמידי רי“ב אלעאי וחבריו, וכן אנו מוצאים אותו בחבורה אחת עם ר' דוסתאי ב”ר ינאי (ירש' קדושין ג‘, ד’), שהוא הי' תלמיד ר' מאיר (אבות ג‘, ח’). אף תלמיד מובהק הי‘. לפי המתקבל, לר’ אלעזר בן שמוע כעדות מאמרים אלה: “ריב”כ בשם רא“ב שמוע משקה את הגוף (ירש' ביצ' ב‘, ג’.) “מבקעין בקורדום ריבכ”א משום ראב”ש בש“א אזכרין” (שם ביצ' ד' ג') זה מדרש דרש ריב“כ בשם ראב”ש כל האסורות לו אסור ערוה וכו' (ד"א רב' א). ומן המפורש אנו לומדים את הסתום, כי ר' אלעזר סתם, שאמר רי“ב כיפר בשמו (תוספ' שביעית א‘, י"ח, שם נד’ ו‘, ג’. שם טהרות י“א, י' ספרי סרים ר”ע), הוא ר”א בן שמיע, וגירסת משום ר' אליעזר בשמועות ריב"כ (נד' מ"ו: תוספ' שביעית א‘, ח’) נראה משובשת.
יא: בן תמליון
בדברי רבותינו יסופר, כי בימי רש“ב יוחאי, שהם ימי נשיאות רש”ב גמליאל, התחילו גזרות אדרינוס, שגזר על המצות להתחדש, ור' ראובן בן אצטרובלי בטלם לשעה קלה בחכמתו, וכשחזרו ונתחדשו, הלך רש“ב יוחאי ור' אליעזר בר' יוסי לרומא “יצא לקראתם בן תמליון”, ובעזרת בן תמליון זה ובסבת “ברתי' דקיסר” נתבטלה הגזרה (מעיל' י"ז). המפרשים אמרו על בן תמליון, כי שד הי' ונכנס אל נפש בת הקסר ונשתגעה, ורשב”י הוציא אותו מתוכה ונתרפאה, ובשכר רפואתו בטל אביה הקסר את הגזרה (ע' רש“י תו' ודנמ”ה). ולדבר זה הביאה אותם מליצת “על בברתי'” המתישבת יותר על מעשה שדים ורוחות, משהיא מתישבת על מעשה אדם. אולם מלבד שדבר זה מתמיה מצד עצמו, ומלבד שבעצם דברי המקור אין לו כל הכרע המצריך לפרש כן, ומלבד, כי לפי זה יקשה מאד איככה נרדף אח“כ ר' שמעון בידי המלכות ההיא (שבת ל"ג:), אחרי אשר הציל במעשה נפלאותיו את בת הקסר משגעון, הנה פירוש זה מופרך מתוכו, כי לפי דבריו נזדמן בן תמליון לרשב”י ויורהו להשתתף עמו במעשה הנפלאות בדרך זאת, כי הוא יכנס בתורת מחלת שגעון של נפש בת הקסר ורשב“י יצוהו לצאת ויצא, ואם כן, היש לך פלא גדול מזה, כי תבוא רוח שלוחה מאת ה' להציל את עמו ואת תורתו מיד צורריהם? לרוח כזאת לא יאמר שד מזיק, אף כי הציקה לבת הקסר, כי אם מלאך מושיע, ככל אשר לא נקרא שד, כי אם מלאך ה', לדוח המכה במחנה סנחריב (מ“ב י”ט, ל“ה, ישע' ל”ז, ל“ו. דהי”ב ל“ב, כ”א). וא”א כן מדוע זה “בכה ר' שמעון” אחר שנזדמן לו בן תמליון? ומדוע אמר “שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך נ”ט, ואני לא פ“א” היש לך מלאך גדול עושה נפלאות מזה? אלא על כרחנו בן תמליון זה אדם היה אשר הזדמן לפני רשב“י להשתדל לפני בת הקסר, בכבודו או בחכמתו, ורשב”י פקפק בזה, כי לא האמין, כי בן תמליון ראוי למלאכות זאת, ע"כ בכה ויתאונן על מעמד ישראל, כי מלאכים אינם מזדמנים להם עוד, אך באחרונה השליך על ה' יהבו ויאמר “יבא הנס מכל מקום”.
ועתה נחפשה נא אולי תעלה בידנו למצוא רושם כל שהוא לשם בן תמליון. – והנה לפי דרך למודנו, מצאנו שם אחד הדומה לשם בן תמליון בתורת בעל שמועה ואגדה על “סמליון” (סוט' י"ג:) פירש“י “שם חכם” (רש"י שם), ובעל הערוך פי' דם הוא כן ומוסיף ואומר “ואית דאמרי שם מלאך” (ערוך ע' “סמליון”), ואין טעם אחר מתקבל על הדעת להוציא חכם זה מכלל כל החכמים ולאמר עליו, שהוא רוח ולא בשר, כי אם דמיון שמו עם “בן תמליון”, שהוא כבר הוחזק ללא אדם, כי אם לאחד מצבא הרוחות – ולא הבדילו בין שניהם, בלתי אם בדבר זה, כי להכנס בבשר אדם ולהכותו בשגעון ראוי יותר לשד, ולאמר שמועה בדברי תורה נאה יותר למלאך – ואם יהיו סמליון ותמליון שני שמות לעצם אחד הלא יכשר יותר להחזיק בדעת רש”י הפשוטה, שהיא הדעה הראשונה של בעל הערוך, כי עצם זה אדם הוא, ולא מלאך ולא שד. ואם חכם הוא, אין לנו אלא לשאול לזמנו. והנה במס' סוטה לא נוכל להכריע. אם יש להשיב אף “סמליון” עם בעלי המאמרים שלפניו, שמואל ריו“ח ורב נחמן שהם אמוראים, או עם בעל המאמר שלאחריו, הלא הוא ר' אליעזר הגדול שהוא תנא. אולם מן התוספת שמאמר ר' אליעזר מוסיף על מאמר סמליון, יש לשמוע, כי סמליון היה בימי ר' אליעזר ומאמרו הי' ידוע לר”א. ומספרי, אשר שם נשתנו המאמרים גם בענינם גם בסדרם (ספרי דבר' שנ"ז), די לנו לשמוע, כי מכל מקום תנא הי‘, כי שם אין מקום למאמרי אמוראים. ובכן גוף זכרונו בספרי בצד ר’ אליעזר, יכריענו לקבוע זמנו בימי התנאים, ויהם מאמר ר“א למאמר הַמְחֻוָר יותר הרבה במס' סוטה, יורנו לצמצם את זמנו בימי ר' אליעזר, ואם סמליון, שהוא לדעתנו תמליון, בן דור היה לר' אליעזר, יש להחזיק, כי בנו שנקרא על שם אביו המפורסם בן תמליון, היה בימי רשב”י, ואם זכינו לקבוע זמנו, נקוה כי תמצא ידנו למצוא גם את מקומו. תכנית שם סמליון יונית ורומית היא מעין Semelius ובאמת כבר נמצאו לבני ישראל יושבי רומי, כי נקראו בשמות כאלה, שסופם “יון” כגון “פלטיון איש רומי” (שה"ש רב' ח' ח'). גם “אבטליון” שכן גרים היה לדעת רבותינו (גטין נ"ו:) ושאפשר ששמו היה אבטולמוס Ptolem ä us (ע' ח"ר 232 בהערה), היה לדעת קצת, איש רומי (אברבנאל אבות א‘, י’), ובכן קרוב הוא, כי סמליון ובנו, בן תמליון, בני ישראל אנשי רומי היו. וגם כגוי, שֶכִּנָה סמליון למשה רבנו “ספרא רבא דישראל” (סוטה שם), ראויה היא בפי איש הולך ובא בין גדולי רומי ויון, שאהבו תמיד לדבר עם משכיל- ישראל על סופריהם הקדמונים ועל סופרי קדשנו. ומליצה זו עצמה, הבא בתרגום תורתנו (אונקלוס דבר' ל“ב, כ”א), קרוב הוא, שהיא של עקילס הקר הצדיק היוני, אשר לפי דברינו, בן דורו של סמליון הי‘, ושהוא ודאי מצוי היה בין גדולי רומי ומתוכח עמם על דבר התורה. ואם כן, אין מליצת על “כברתי דקיסר” יכולה להתפרש עוד כמנהגה, כי אם יש לגרוס "לברתי’" בלמד תחת “בברתי” או “לבי ברתי'”, כלומר לבית בת הקסר. ויהיה סדר הספור כן: כי בבא רשב“י ורא”ב יוסי חכמי ארץ ישראל לרומי, יצא לקראתם בנו של החכם הנכבד סמליון, אשר יקרא פה ע“ש אביו, בן תמליון, וישם את נפשו אל משמעתם לצאת ולבא לפני גדולי רומי, אשר היה רגיל אצלם, ויאמר להם: “רצונכם אכא עמכם? קדים הוא על לברתי' דקיסר”, כלומר בא לבקש מלפניה על עמו, כדרך חכמי ישראל, שהיו מצוים לפני בנות בית הקיסר, כרי”ב חנני' (תעני' ז'.) וכר' יוסי בן חלפתא לפני המטרונית (ב“ר י”ז) ועוד ועוד. ופירוש מלת “קדים הוא”, כי הקדים אתכניסתו לבית הקסר לכל שאר המעשים. שאמר רשב“י לעשות. ויש להתבונן, כי בספור זה מכניסת בן תמליון ואילך, יש שם שלשה פעלים של אמירה וקריאה ואמירה, ואלו הן: “כי מטא להתם אמר בן תמליון צא, בן תמליון צא, וכיון דקרו לי‘, נפק ואזל אמר להון שאילו וכו’”, שני פעלי האמירה נאמרו בל' יחיד, ולפי הפירוש הנוהג, חוזרת אמירה ראשונה על רשב”י והאמירה השניה על הקיסר, והקריאה שביניהם נאמרה בל' רבים. ובעלי התוספות גורסים גם את האמירה הראשונה בל' רבים, שהם לדעתן רשב“י וראב”י ולפירוש זה הכריעה את בעלי התו' הני' שהיתה לפניה “אמרו” בל' רבים. אך נפלא הדבר, כי גם את “אמר” חנינא גורסים בל' רבים “אמרו”, וכן גורס גם בעל שטה מקובצת, ופעל “ואמרו” זה חוזר לדעתם על “בני בית המלך”, לאמר על השרים והיועצים. ואם לפי גירסה זו, יהיו כל פעלי הקריאה בל' רבים, מסתבר יותר, כי הרבים ההם הראשונים, הם הם האחרונים והבינונים, והם בני בית מלך. ויהיה הענין כך, “כי מטא לחתם”: בבא בן תמליון אל בת הקסר לבקש לבטל את רוע הגזרה: אמרו בני בית המלך “בן תמליון צא בן תמליון צא”, כלומר: לך עמנו; ויהי פי' יציאה זו כפי' היציאה המחוברת אל ההליכה במליצת “נפק ואזל”, כי נרצתה בת הקסר לבקשת בן תמליון ותדבר על לב שרי בית אביה, להשיב את מחשבתם הרעה. “וכיון דקרו לי' נפק אזל”. ואז אמרו “להון” לבן תמליון וחבריו העוסקים בטובת הכלל, שהם רשב“י וראב”י “שאלו וכו'”.
מלבד שהפשט מוכיח כן ומלבד שבכלל הדבר חבבי הפשוט מן הנפלא בחקר המאורעות, אין להבין איככה רדפה אח“כ קסרות רומי, אשר בימי חיי רשב”י עוד לא יצאה מבית האנטונימים, את רשב"י זה, אלו היה הוא הרופא, אשר הציל את אחת מן הנפשות היקרות לבית הקסר מאסון גדול כזה.
יב: ר' יהודה הנשיא וחכמי דורו
I . ר' יהודה הנשיא
קולי הלכותיו
ולא העושה את מקצתה (שבת ג')
כל דבר הוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות (ח)
לא חיב ר' אלא ברה"י מקורה (ה)
לא אסרואלא כלים חדשים בלבד (כ"ג)
נטע נטיע' בפורים ורחץ בקרונה של צפורי בי"ז בתמוז ובקש לעקור ט"ב (מגל' ה')
והעלהו ר' לכהונה על פיו (כתוב' כ"ה)
התיר ר' שיהו בני חמת עולין וכו' וכו' (ערובין ס"ח)
נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור (קדושין ס"ד)
בתי, תורה התירך (נדר' י"ג)
ר' התיר בית שאן וכו' ר' התיר קסרין
ר' התיר בית גוברין ר' התיר כפר צמר
ר' התיר ליקח ירק במוצאי שביעית וכו'
(ירש' דמאי ב‘, א’. וע' חולין ו':)
אינו חל עד שיקבל עליו לשמור (ב“ק מ”ו)
ור' מתיר מהפרכיא להפרכיא (ב“ב צ': צ”א)
מתיר בנגוב (ע“ז ע”ד)
לי התיר ר' וכו' (מ"ו) ר' מתיר (ס"ד)
צפרנים, והתיר להם - - שפה, והתיר להם (מ“ק י”ח)
שמועה רחוקה שאינ' נוהגת אלא יום אחד (ב)
וכי מפני שוטה זה וכו' נאסור כל המקולין (חולין צ"ה)
מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גו' מותר (שם)
נטל צפור - - ר' פוטר (ק"ב)
או' אנו שזה כשר (מנח' י')
ותלה ר' את הכתם בשרף שקמה (נד' כ')
בטל ר' את המשואת והתיר את הרוצח והתיר עד מפי עד והתיר שיהיו יוצאין עליו מבערב בחזקת שנתקדש ירש' ר"ה ב‘, ה’. וע' מפרשים)
והמשפך של גוים ר' מתיר (תוספ' ע"ז ח‘, א’)
ר' פוטר (ו)
העור מותר (שם זבח' י“א, י', י”ג)
כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאוסרה (ע“ז ל”ה:)
משפט העבדים
אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא (גטין ל"ח:)
אעשנו בן חורין קנה (מ:)
המשחרר חצי עבדו- - קנה (מ"א:)
לא תסגיר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכ' מדבר (מ"ה)
בכלם עבד יוצא בהן לחרות ר"א אף הסירוס (קדושין כ"ה)
אף רוב המדבר שבלשונו (שם)
היתה לו יותרת וחתכה עבד יוצא בה לחרות (כ“ד: כ”ה)
טהרת מוסרו
משל לב' ב"א שנכנסו לפונדק - - הואיל ואהרג יהרג חברי עמי וכו' (אדר“נ ט”ז, ג').
רוח פיוט
שוקעת במערב, כדי לתן שלום לקונה, שנאמ' וצבא השמים לד משתחוים – נחמ' ט' ו' – (סנהד' צ"א).
ידיעת המקומות
מקום הוא ששמו עינים (סוט' י')
על בסמוך (ל"ז)
קביעות חלקי הזמן
ג' משמרות הוי הלילה (ברכ' ג':)
העונה א' מכ"ר בשעה וכו' וכו' (תוספ' שם א‘, ג’).
מקבילות
ומפני מה חמה יוצאת (סנהד' צ"א)
ימות המשיח כמנין ימ' החמה (צ"ט)
שנה תמימ' ר“א מונה שס”ה ימים (ר"ה ו').
II. ר' שמעון בן מנסיא
מקבילות
ב' ערוגות זו למעלה מזו לא ידלה מן התחתונה וישקה את העליונה (מ"ק ד'.) ב' ברכות זו של חמין וזו של צונן נוטל את הפקק מבינתים כדי שירדו ח' לתוך הצ' וצ' לתוך הח' (תוספ' ערובין ח‘, ה’.)
III . יוסף הבבלי
רב אסי שבבבל חברו של רב שילא בר אבינא תלמידו של רב, בהיותם מתעצמים בדין הלכה אחת מהלכות רב, שם כל אחד הוראת שמו לרמז על רוב כחו לעמוד בפני חברו ולנצות אותו. רב אסי אמר: “אנא אמיתא דנהטא דלא שליט בה רוקבא”, לאמר: אני מכתשת נחושה, אשר כל רקב לא יעלה בה. – וחברו ענהו: “אנא שילא בר אבינא כוכנא דפרזלא דמחבר אמיתא דנחמוא”, לאמר: אני שילא בר אכינא מכתש ברזל אני, אשר ידוע בכחו את מכתשת הנחושת (נדה ל"ו: וע' פי' “בוכנא ואמיתא” (חולין נ"ב:). מה ענין שם שילא בר אבינא למלת “בובנא” לא זכינו לדעת אל נכון, לעומת זה שם אסי ומלת אסיתא לשון נופל על לשון הם.
תכלית דברינו במקום זה איננו בירור שמות שני חכמים אלה, כי זמנם הוא דור שלישי לדור זה, שאנחנו עסוקים בו.
אולם מתוך בירור זה, יצא לנו בירור שם חכם אחד בן דורו של רבה"ק, ובאור ברייתא שהדעות משתבשות בה מאד.
רב אסי בדברו על הדבר הרמוז בשמו, דבר גם על תולדות שמו ועל מבטאו הישר, כי איננו אסי, כי אם איסי, ויאמר: “אנא איסי בן יהודה דהוא איסי בן גור ארי' הוא איסי בן גמליאל דהוא איסי בן מהללאל אסיתא דנחשא וכו'” (נד' שם) – ואין ספק, כי למען התאים את משלו עם האיסית, באר, כי עקר שמו הוא איסי. הדומה יותר במבטאו לאיסית, משם אסי אשר נקרא בפי העם. – אך מליצת “אנא איסי בן יהודה” לאו דוקא הוא. כי גוף מאמר זה, החורז כמה שמות של איסי על חוט אחד, ברייתא היא, העוסקת בבירור שמות של תנאים והפותחת במלת “תנא” (פסח' קי"ג:) או “והתניא” (יומא נ"ב:). עקר ברייתא זו נשנית בביהמ“ד על מאמר, שנאמר בשם חכם אחד, אשר קרא לו הקורא “איסי” סתם, ובא בעל הברייתא ופירש, כי יש כמה חכמים, שנקראו בשם איסי סתם, ויפרוט לאמר, הוא איסי בן יהוד' וכו' וכו' הוא איסי בן מהלאל (שם ושם), וכלם אינם בעלי המאמר שנאמר אז כי אם “איסי בן עקביא”, וזהו פירושה של פסקה החותמת: “ומה שמו? איסי בן עקביא שמו” (שם ושם) כלומר: ומה שמו של מאמר זה, שאנו עסוקים בו עכשו? איסי בן עקביא הוא! ולא בן יהודה, או בן מהללאל. אל ברייתא זו של התנאים הבאה להודיע לתלמידים, כי שם “איסי” מיוחד לתנאים רבים, וכי יש להם לדיק בכל שמועה בשם אומרה, אם הוא איסי בן פלוני או איסי בן אלמוני, אל ברייתא זו של התנאים, על דבר התנאים, נסמך מאמר לאמוראים, על דבר האמוראים הנזכרים בשם ר' יצחק סתם, האומר “הוא ר' יצחק בן טבלא, הוא רי”צ בן חלקא הוא ריצ”ב אלעזר, הוא ריצ“ב אחא דשמעתא הוא ריצ”ב דאגדתא" (פסח' שם), כלומר רי“צ בן טבלא נקרא סתם רי”צ, וריצ“ב אלעזר וכו' וכו' נקראו סתם רי”צ, כדרך, שתנאים שונים בני אבות שונים ששמם איסי, נקראו איסי סתם.
יקר הוא בעינינו לפרש ברייתא זו ומאמר זה, שהקורא עלול לטעות ולהשתבש בהם, אולם אלו דברה הברייתא רק באיסי בן גמליאל ובבן מהללאל ובבן עקביא, כי עתה לא ראינו בה פרי לתולדותינו, כי שמועות כל החכמים האלה לבד של איסי בן עקביא, כמעט נשתכחו,ואין זכר לנו בלתי אם לשמותיהם שהשתמרו בברייתא זו. וגם המאמר ההוא של איסי בן עקביא שבשבילו נשנתה, לא נתקים בידנו. אבל שם חכם אחד נשמר לנו בראשית הברייתא, אשר עקבותיו נודעו מאד בתולדותינו ובתורתנו, הלא הוא איסי בן יהודה. הן אמנם, כי אלו נוצר רק שמו זה לבדו, לא הרוחנו הרבה, כי בלעדי זה גדול שמו בקרב רבותינו, אך הפסקה האחת הפותחת את הברייתא, משוה עליה יוקר גדול לעניננו. תחלת דבריה אלה הם: “הוא יוסף אי שהוצל הוא יוסף הבבלי, הוא איסי בן יהודה וכו'” (יומ' שם) ואין לאמר, כי התנא שונה פה זוגות זוגות ועושה את איש הוצל ואת הבבלי לזוג שמות של חכם אחד, ואת שם איסי בן יהוד' לשם של איסי אחר נבדל מיוסף הבבלי, כך אי אפשר לאמר, כי מוכרע ועולה מדברי הגמרה המקשה מאיסי בן יהודה על יוסף איש הוצל, כי שניהם שמות איש אחד הם. ובכן זכינו לדין כי “יוסף הבבלי יוסף איש הוצל ואיסי בן יהודה” כלם הם שמות לחכם אחר המפורסם ביותר בשם איסי בן יהודה. וקרוב הוא, כי הוא נקרא גם בשם בן גור ארי' על פי מליצת הכתוב “גור ארי' יהודה” (ברא' מ"ט, מ'). ושני שמות וארבעה כנויים אלה מצטרפים מאד באדם אחד, כי שֵם איסי, שהוא עקר שמו של ר' אסי, הוא בעקרו שם “יוסף” הלא ידוע גם לכל בקי רק מעט בדברי תלמוד ירושלמי, הקורא תמיד לסתם רב אסי ר' יוסה או ר' יוסי, שהוא יוסף. ו“הבבלי” הוא רק שם הארץ “והוצל” הוא שם העיר שנולד בה, “ויהודה” הוא שמו של אביו, ו“גור אריה” הוא כנויו של אביו. לא כן השמות הנותרים הנזכרים שם, מי שהוא בן גמליאל. אי אפשר לו להיות בן מהללאל או בן עקביא. ובכן שלשת או ארבעת השמות הראשונים הם לחכם אחר הידוע לנו היטב. והשמות הנותרים הם לשלשה חכמים אחרים, אשר את שנים מהם לא זכינו לדעתם.
ובדבר הזה חזרה אבדה גדולה לתולדות התנאים בכללן ולתולדות איסי בן יהודה בפרטן. הנה רבנו הקדוש מספר לנו גדולות ונכבדות על יוסף הבבלי ועל האהבה הגדולה, שאהב אותו רבו הגדול ר' אלעזר בן שמוע (מנחות י"ח). בכל דברי רבותינו אין כמעט זכר ליוסף הבבלי, עתה אנחנו יודעים, כי לא עברו רבותינו על חכם בבלי זה בשתיקה, כי אם קראוהו בשמו השגור בפיהם יותר, שהוא שם איסי בן יהודה, ובאיסי זה אנו יודעים את שם עירו ואת שם ארצו ואת החשוב לנו עוד יותר, את שם רבו.
עוד אבדה אחת חוזרת לנו בידי רבותינו. במשנתנו שנינו: “משמת ר' יוסי קטונתא, פסקו חסידים ולמה נקרא שמו קטונתא? שהיה קטונתא של חסידים”. (סוט' מ"ט.) ובברייתא: “משמת אבא יוסי בן קטונתא בטלו חסידים ולמה נקרא שמו אבא יוסי בן קטנותא? מפני שהי' מקטני חסידים” (:) ולפי זה פירש"י: “מקטניהם וסופם” (רש"י למשנה). אולם הירושלמי פירש "ולמה נקרא קטנותא שהיה תמציתן של צדיקים וחסידים (ירש' שם ט', ט"ז), ובכן אין ל' קוטן אלא ל' ענוה. אך אם מופלג חכם זה בשבחו, מדוע אבדו לנו שמועותיו? את האבדה הזאת מחזיר לנו מאמר אחד, אשר כל עין בוחנת תכירהו, כי ברייתא היא, ואלה דבריו: “אמרי, הוא יוסי הבבלי, הוא יוסי בן יהוד' הוא יוסי קטונתה, ולמה נקרא וכו'” (ירש' ב"ק ג‘, ז’).
ולפי אומדן דעתנו, הוא יוסי בר קוצרתה, שמאמר מוסרו נאה לחסיד (ע' ירש' שבת ב‘, ו’) כי ל' קוטן ול' קוצר קרובים במשמע.
ובכן זכינו למצא, כי התנא איסי בן יהודה הידוע לנו בשמו, הוא יוסף מארץ בבל מעיר הוצל תלמיד חביב לרא"ב שמוע, ועל חסידותו המופלגת נקרא “קטונתא” או “בן קטונתא”.
ולפי דרכנו למדנו עוד, כִי תחלת שם “אסי” הנמצא הרבה בתלמוד בבלי, הוא “איסי” ועקרו מראשיתו הוא יוסף.
יג: סדרי זמני המאורעות
אחרי חלוקי הדעות במנין שנות נשיאותו של ריב“ז, החליטו החוקרים האחרונים, כי תשע שנים (גרץ) או עשר היו (דורה"ר ב‘, ד’). ולזה נוטה גם דעתנו, כי אי אפשר לזמן פחות מזה להכיל את כל צבא העבודה, אשר עבר ריב”ז אחרי החרבן.
בדבר קביעת זמן של הליכת זקנים לרומי יוכיח גרץ, כי היתה בשנת נ“א תתנ”ה או תתנ“ו, שהיא שנת כ”ה או כ“ו לחרבן, שהן השנים האחרונות לקסר דומיטיאן, כי זמן חיותם ברומי. הוא זמן מיתת כלמנס גר הצדק, שהחל בשנה האחרונה לקסר ההוא, כי בשנה שלפני מותו היה עוד כלמנס קונסול חבר לקסר (ע' רשימת קסיפיליניוס לפרק מ"ו של דיו קסיוס). ומזה הטיב גרץ ללמוד, כי יש להקדים את תחלת רע”ק, שהיה כבר משלוחי עם בית ישראל בעת ההיא, לכל הפחות ארבע עשרה שנה קודם לכן, ובכן יהיה זה קרוב לשנת תתמ“א, שהיא שנת י”א לחרבן, כי על כרחנו, כבר כלו לו אז בימי ירידת זקנים לרומי שלש עשרה שנות עמדו לפני ר' אליעזר ור' יהושע בתורת תלמיד (ע' ירש' פסח' ו‘, ג’). ולפני שנת מות ריב“ז לא נוכל לקבוע את ביאת רע”ק לבית מדרשם, כי בעת ההיא היו עוד ר“א ור”י תלמידים. ומהיות רא“ב עזרי' בתוך המלאכות, יש להקדים להליכה זו את “יום שהושיבו את ראב”א בישיבה”, שהוא יום יסוד משנת עדיות ושלדעתנו, הוא יום נצחון בית הלל על ב“ש, אחרי שלש שנות מחלקת שני הבתים ההם (ערובין י"ג). ולמנוי ראב”ע יש להקדים את נדוי ר' אליעזר, שאין אנו מוצאים אותו נזכר, לא ביום העברת ר“ג מנשיאותו (ברכ' כ"ז:), ולא בתוך רשימת הראוים למלא מקומו: “מאן נוקמי'” ולא במלאכות הזקנים ההולכים לרומי הנפרטת שם. כי אם מוצאים אנחנו אותו “בו ביום” בעיר לוד (ידים ד‘, ג’), והלא ידוע, כי “כל היכי דאמרינן בו ביום ההוא יומא הוה”, שהושיבו את ראב”ע בישיבה (ברכ' כ"ח). ולפי דרכנו למדנו, כי לרע"ק, שכבר היה נמנה בראוים לנשיאות, שלמו כבר עת ההיא, הקודמת לזמן המלאכות, שלש עשרה שנות למודו. –
עוד בדבר אחד שבקביעות הזמן נכונים דברי גרץ, באשר הוא פרי ישוב נכון של ברייתא בסדר עולם; שם כתוב: “- - מפולמוס של אסוירוס עד פולמוס של אספסינוס שמונים שנה, אלו בפני הבית, מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס של טיטוּס כ”ד שנה, מפולמוס של טיטוס עד מלחמות בן כוזיבא ט“ו שנים, ומלחמת בן כוזיבא ב' שנים ומחצה” (ס"ע ל'). והנה על דבר אסוירוס זה שלפני החרבן מי היה, ע' ח“ה 71 הערה 2. וגד”י גרסץ 488 III. יותר זר משבוש של שם אסוירוס, הוא מאמר “מפולמוס של אספסינוס עד טיטוס כ”ד שנה, ומפולמוס של טיטוס עד מלחמת בן כוזיבא ט“ו שנים וכו'” הקשה מאד: הלא פולמוס של אספסינוס ושל טיטוס אחד היה. אספסינוס היה המתחיל וטיטוס הגומר, ובין ראשו לסופו לא עברו, בלתי אם ארבע שנים, ואין בין שניהם אפילו הפסק כל שהוא. ועל כרחנו, סופו של פולמוס של אספסינוס הוא סופו של פולמוס של טיטוס? עוד יקשה לנו מאד לישב המחצית השניה של המאמר ההוא “מפולמוס של טיטוס עד מלחמות בן כוזיבא חמש עשרה שנה”. איככה יהיה כדבר הזה? הנה סוף פולמוס של אספסינוס שרק הוא הוא פולמוס של טיטוס, כאשר אמרנו, הלא היה החרבן בעצמו, במליצת: “אלו בפני הבית”. ולוא גם היה אפשר לאיש לחשוב את כל שנותיו של טיטוס עד תכלית סופן לימי פולמוס שלו, וכל ימי אדרינוס קסר בעל מלחמת בן כוזיבא, מראשית תחלתו לימי מלחמותיו של ב“כ, הלא תעבורנה מזו לזו שלשים ושש שנים כי טיטוס מת בשנת נ”א תתמ“א. שהיא שנת העשתי עשרה לחרבן, ואדרינוס התקסר תתע”ז, שהיא שנת מ“ז אחרי החרבן. אך באמת הלא כלנו ידענו, כי עקר פולמוס של טיטוס, שרק הוא הוא פולמוס של אספסינוס, ושאינו אחר, אלא מלחמת החרבן, נגמר כלו עם החרבן. כדברי הברייתא: “אלו בפני הבית”, שהיא שנת תת”ל, ותחלת מלחמת בן כוזיבא, אפילו לדעת המקדימים שבמקדימים, היא בשנת תתפ“ב, שהיא שנת נ”ב לחרבן. ובכן עברו לכל הפחות נ“ב שנים שלמות, שהן יותר הרבה משלש פעמים ט”ו. מכל המבוכה הזאת נחלץ אם נגיה את המאמר הזה על פי כתב יד עתיק ומדויק, אות אחת קטנה. היה למעתיקים הראשונים נתחלפה אות קוף באות טית, כי בכתב יד של הילקוט, שנכתב בשנת ע' לאלף החמישי, התקימה הגירסה הנכונה, וזה נוסחה: “מופמוס של אספסינוס עד פולמוס של קיטוס נ”ב שנה. ומפולמוס של קיטוס עד מלכות בן כוזיבא ט“ו שנה”. (ע' גירסה זו מאור עינים אמרי בינה י"ט). וגירסה מדויקת זו, מצא ר“מ שטיינשניידר גם בכת”י של משניות (המזכיר 1866 צד 22). ובכן הרֶוַח הראשון, אשר עמד לנו בגירסה זו, הוא כי הסתלק שם טיטוס מבינתים. ובכן סרה המבוכה על דבר חצוי הפולמוס האחד של החרבן לשנים, לפולמוס של אספסינוס לבד, ולפולמוס של טיטוס לבד, כי כלו נקרא מראשו ועד סופו בשם אחד פולמוס של אספסינוס, ומלבד זה הנה הגה הסתלק שם טיטוס כלו ממשנה זו. ותחתיו יבא קיטוס. אך מי הוא קיטוס זה שלא ידענוהו מתמול שלשום? גרץ הכיר אותו. כי הוא Lucius Quiotus, הדומה במלוא מבטאו למבטא השם הזה בפי העברים, קיטוס, והוא הוא Lucius Quiotus, שבפי הסופר הרומי (Dio Cassius 68, 32, והוא היה שר צבאו של מרכינוס. אשר אותו שלח להכניע את שאון יהודי בבל, אשר התפרצו מפניו אחרי כבשו אותה. ומסוף פולמוס של קיטוס זה, שהיה בימי טרכינוס עד מלחמות בן כוזיבא או "עד מלכות בן כוזיבא, שש עשרה שנה.
ובספר זכרון סורי נתפרש דבר זה בתכלית הבירור, לאמר: "שנת ב' אלפין ומאא תלתין וחדא (?) כד עבדין אסטסין יהודיא דבית נהרין פקד עליהון מרינוס ללוסיא קוֹאטס וכו' (ע' לעיל 108 הערה 2).
ובעת ההיא, אחרי חרבן הר המלך באחרית ימי טרכינוס, נגזרו גזרות מעין של שמד. מעין אלה שבימי אדרינוס התרגשו דוגמתן במדה מרובה. הלכת ר' אליעזר ועדות ר' יהודה בשמו על המנהג “בשעת הסכנה” (שבת ק"ל.) אי אפשר להן להאמר על שעת הסכנה של גזרת אדרינוס שאחרי חרבן ביתר. שאז עברו עבר שנים רבות אחרי מות ר“א. ולמנחני שעת הסכנה ההיא, לא הי' ר”י צריך לעדות ר“א, כי הוא היה הרואה והיודע, העד והמעיד עדיות רבות כאלה, מפיו ולא מפי אחרים. מלבד זכרון המנהג ההוא הנוגע בחיי משפחת היחידים, נשמר עוד זכרון גזרה הנוגעת בחיי כלל האומה, ואשר מדבריה אנו למדים דברים חשובים בדברי ימי הדור. הזכרון ההוא מספר לפי דרכו, כי ר' עקיבא “ירד לנהרדע לעבר השנה” (יבמ' קב"ב.), כי בעת ההיא היתה “המדינה משובשת בגיסות” (שם), ושם עסק עם חכם אחד על דין התרת עגונות ע”פ עד אחד (שם), וכי בשובו אל ארצו הרצה את הדברים לפני רבן גמליאל (שם). ועל דבר עבור השנה וקדוש החדש ידענו, כי כל עוד אשר היה אפשר להם להתעבר ולהתקדש בירושלם, היתה גם יהודה אסורה להם ולא הותרה יהודה, כ“א אחרי שלא היה עוד אפשר גם בכל א”י. ועתה אם הסכימו הסנהדרין לעבר את השנה בחוצה לארץ, אין זאת כי גזרה המלכות גזרה שלא לעבר בא“י, ולקבוע דבר זה אחרי חרבן ביתר אי אפשר, כי אז לא היה עוד ר”ג קיים, ואנחנו רואים, כי חזר ר' עקיבא אל ר“ג וידבר עמו. וקודם לחרבן ביתר אין למצוא זמן מכֻוָן לגזרת כוללות על תפקידי סנהדרין, בלתי אם בימי טרכינוס, אחרי חרבן הר המלך, הדומים לימי אדרינוס לאחר חרבן ביתר. והפרט הנפרט בעת ההיא “שהמדינה משובשת בגיסות” לאמר שארץ בבל מלאה גדודי צבא, מוסיף כח להחלטה זו כי סמוך למרידת ישראל בא”י מלפניה, היתה תקומת ישראל על הרומים בבבל, ושטף חיל הרומים מלא שם עוד את כל הארץ. גם השיחה בדבר הלכה על אודות תקנת עגונות, ראויה גם היא ביותר לשעת חירום, אשר לפי רבות הרוגי המלחמה תרבינה האלמנות העגונות. ולפי דרכנו למדנו מזכרון זה, כי הי' עוד ר"ג חי עד אחרי חרבן הר המלך.
אך בכל זאת מוכרחים אנחנו להחליט, כי מת ר“ג לפני מות טרכינוס, כי יודעים אנחנו, כי “ר”ג קודם לאושא היה” (ירש' פאה א‘, א’), וגלות סנהד' לאושא היתה על כרחנו אחרי מותו, כאשר יתבאר עוד בזה.
בכל היות גירסת השמות מדויקת בנוסח השני של סדר עולם, הנה מספר הזמנים אינו מדויק בשני הנוסחות, בראשון אי אתה מוצא, בלתי אם כ“ד שנה, ט”ו שנה וב' ומחצה, שכלן יחד אינן, אלא ארבעים ואחת וחצי, ולפ“ז יהי חרבן ביתר חמש שנים, לפני שנת עלות עוד אדרינוס על כסאו, שהיא שנת מ”ו לחרבן. ודבר זה הלא מוכחש מתוכו, ובכן משובש מספר זה שבנוסח ההוא, כי לקה בחסר, אך גם המספר שבנוסח השני משומש, כי הוא לקה ביתר: שנותיו הן נ“ב, ט”ז ג' ומחצה, הרי הן שבעים ואחת וחצי 20. ובכן יהיה כבוש ביתר וחרבנה בשנה הרביעית לאנטונינוס פיוס, ארבע שנים אחרי מות אדרינוס. ואם כן לא נצח אדרינוס מעולם את בר כוכבא, וכל זכרונות קדמונינו הצלולים והנאמנים וכל דברי סופרי רומי הם כלא היו ולא נבראו? היש לנו שבוש גדול מזה?
אך אין הדעת נותנת להחזיק כל שלשת המספרים שבשני הנוסחות למשובשים, אין זאת כי אם באחד נפלה טעות. והטעות הלא היא מצויה תמיד בדבר השגור בפי הבריות, העולה מאליו שלא במקומו, והנה מספר נ“ב שנה היה שגור בפי החכמים, על פי מאמר ר' יהודה “נ”ב שנה לא עבר איש ביהודה וכו'” (שבת קנ"ה:), שעל כרחנו אינו חוזר – אלא על ירושלים בלבד, ומתחיל אחרי החרבן וגומר בשנה החמשית לאדרינוס. אך אם מספר זה במקומו, במאמר ר' יהודה, אמת הוא, איננו מתישב בסדר עולם כלל, כי קיטוס שר צבאו של טרכינוס הלא היה שנוא נפש לאדרינוס, אשר המית אותו בתחלת מלכותו. ובכן הלא היה סוף פולמוס של קיטוס זה, סוף ממשלת טרכינוס ותחלת ממשלת אדרינוס, ודבר זה מפורש הוא בתלמודנו בדברים ברורים, ואלה הם: “כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוק ואת פפוס אחיו בלודקנא וכו' וכו', אמרו לא זזו משם, עד שבאו דיופלי מרומי וופצעו את מוחו בגזירין” (תעני' י"ג:), והנה טוריינוס זה, הוא טרכינוס, אשר לא נהרג, כי אם מת במחלתו, ואם בכל זאת נאמר פה, כי מת בידי הורגים, על כרחנו, אין זה טוריינוס עצמו, כי אם קיטוס שלוחו, אשר בשם אדרינוס לא משל מעולם, ובכן דן קיטוס שלוחו של טויינוס את לוליאנוס ופפוס בי“ג אדר, ופתאום שלח קסר אדרינוס אויבו בנפש “דיומלי מרומי”, להביאו שמה ולהמיתו. ומלבד דבר זה המסופר לרבותינו, כתוב ומפורש הוא לרומיים לאמר: “בתחלת מלכותו – של אדרינוס – נשפטו משפט מות פלמא צלסוס גיגרירינוס ולוסיוס”, (Dio Cassins 69' 2), ולוטיוס זה ידוע הוא, כי היה קיטוס. ואם קיטוס שר צבא מרכינוס הומת בתחלת שנת המלוכה הראשונה, שהיא שנת מ”ו לחרבן, לא נמשך על כרחנו פולמוס של קיטוס, בלתי אם עד מ“ו, ולפיכך יש להגיה מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס – כלומרמסוף פולמוסו של זה. שהוא זמן החרבן עד סוף פולמוסו של זה, שהוא בשנה הראשונה למלכות אדרינוס, שבע וארבעים שנה. – ורושם לגירסה המתוקנת הזאת, נראה כי התקים בנוסח הראשון, כי אותיות מ”ו אפשר, כי נתחלפו באותיות ט“ו הדומות בצורתן. – ולפי דרכנו נעיר, כי יתרון יש לקביעות זמן פולמוס זה של קיטוס, כי יודעים אנחנו לכון את עצם היום, אשר בו פסק, הלא הוא י”ג אדר. ואולי בשביל זה קבעוה במגלת תענית ועשאוהו יו"ט כמה שנים, יען כי הוא היה סוף הפולמוס. – על שאר ענין מאורע זה של יום טוריינוס ע' בגוף הספר 109.
ואם תגרענה חמש שנים מן המספר הראשון ישוב אחורנית גם המספר האמצעי, ותהיה תחלת שש עשרה שנה שמפולמוס של קיטוס עד שנות מלכות בן כוזיבא, שנה הראשונה לאדרינוס, שהיא שנת מ“ו לחרבן, ותחלת מלכות בן כוזיבא, לאמר, תחלת נצחונו, שנת ס”ג לחרבן, וסוף מפלתו בשנת ס“ו, לאמר, בשנת התשע עשרה למלכותו. ואם כן תהיינה שנות השמד כשתי שנים, שבהן יש לקבוע את הרגת רע”ק וחבריו. ויותר ממספר כזה אין להמשיך את הימים, שלא נתנו הרוגי ביתר לקבורה, שתחלתם היתה על כרחם ימי חרבן ביתר, וסופם תחלת ימי אנטונינוס פיוס, כדבר המפורש: “עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו” (ירש' תענ' ד‘, ה’).
ובכן היה יום י“ג אדר שנת מ”ו לחרבן, שהיא שנת נ' תתע“ז למספרנו 117 למספרם, סוף פולמוס של קיטוס, כלומר סוף צרות מלחמת הר המלך, וכל ימי אדרינוס, אשר בתחילה החניף את אבותינו ולבסוף רמה אותם, ימי מרד. ולערך בחדש שבט שבשנת ס”ג לחרבן שהיא התצ“נ למספרנו 133 למספרם, התנשא בר כוכבא, ובחדש אב בתחלת שנת ס”ו, שהיא תתצ“ו 136 נלכדה ביתר. והשמדות ארכו עד שנת ס”ח, שהיא תתצ“ח 138, היא שנת עלות אנטונינוס פיוס על כסא רומי, ואולי עוד כחצי שנה, כדי הליכה וחזרה מא”י לרומי ומרומי לא“י. וגירסה זו “שלש שנים ומחצה” המובאה במאור עינים, מסתיעת גם מן התלמוד הירושלמי גם מן המדרש האומרים: “שלש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתר” (ירש' תענ‘, ד’, ה') “שלש שנים ומחצה הקיף אדרינוס קיסר לביתר” (איכ' רב' כ' ב'), וגם במאמר המשובש כלו בילקוט דניאל שבידנו, נראה כי עקר גירסתו היה שלש שנים ומחצה (ילקוט דניאל תתרס"ו), וגירסת ס”ע שבידנו “שתי שנים ומחצה”, היא לבדה המשובשת. –
הכלל העולה מדברינו, כי שלש מלחמות היו לרומיים בישראל, האחת בימי אספסינוס, שניה בימי טרכינוס בידי קיטוס, והשלישית בימי אדרינוס. שלשה אלה נקבו במשנתנו בשמותיהם המובהקים: “פולמוס של אספסינוס, פולמוס של קיטוס – לפי הגירסה הבדוקה – ופולמוס האחרון” (סוטה מ"ט) – ופולמוס האחרון הזה אינו אלא מלחמת ביתר. – וכנגדן מנו רבותינו שלשה חרבנות: חרבן ירושלם – ע“י אספסינוס וטיטוס – חרבן טור מלכא - - ע”י קיטוס שר צבאו של טרכינוס – וחרבן ביתר (גטין נ"ה:). ועל כן מונים סופרי הנוצרים הקדמונים, איזביוס והירונמוס את כיבוש ביתר, לכבוש שלישי של כובשי רומי בארץ ישראל אחרי החרבן (ע' דבריהם מובאים ככתבם גרץ גד"י 442 IV ).
מן הכרונולוגיא של סדרי המאורעות החיצונים של המלחמות, נבא נא אל הכרונולוגיא של המאורעות הפנימים, שרק הם הם לנו העקר בכל מקום. לפי דברי הסופר הרומי Dio Cassius. אשר היה קרוב מאד לזמן אדרינוס, פרץ המרד אחרי עבור אדרינוס שנית בארץ סוריא – שבכללה גם ארץ ישראל ועיר עזה שבדרומה – ובארץ מצרים ואחרי צאתו ממצרים יהי' לנו לקבוע את שעת עכבת ר' יהושע בן חנני' באלכסנדרי' (נגעים י“ד. י”ק נד' ס"ט:) ששמה הלך לדבר על לב אדרינוס, להתהלך עם ישראל במישרים (ע' בגוף ספרנו 115) – בשנת ס' לחרבן, שהיא ששנת ג' תת“צ 130 למספר הרגיל, שבשנה ההיא בא אדרינוס לאלכסנדריה דרך עזה. ובעצם השנה ההיא יש לנו לקבוע את זמן מיתת ר' יהושע, כי מתקבל הדבר, כי מת לפני תחלת המרד. והמרד הלא פרץ לפי דברי הסופר הרומי הבקי ההוא, תכף ליציאת אדרינוס ממצרים (Dio Cassius 69, 12 ), ואם כן יש לשער, כי חי רי”ב חנני' כתשעים שנה או קרוב לתשעים. כי מוצאים אנחנו אותו נשוא פנים בעוד ביהמ“ק קיים, ובכן יש לנו להחזיק, כי היה אז כבן שלשים וששים שנה עד שנת תת”צ, הרי תשעים.
ביום מות ריב“ח היה רע”ק לבדו למרכז כל הדור ההוא, וזמן מיתתו, שהוא שעת סוף מעשיו הגדולים, דבר חשוב ומסוים הוא מאד בתולדותינו. והנה הרב ר“ז פראנקעל אמר להקדים את זמן מיתתו לחרבן ביתר (דרכי המשנה 121), והנה דבר רחוק מאד מאד. בראשונה יש לנו להשתדל לקים את הנאמר עליו “ארבעים שנה למד”. ושמועה זו איננה נוחה להתישב, בלתי אם נאמר, כי רע”ק התחיל להרביץ תורה קרוב לשנת כ“ו, ונקבע את שנת מותו בשנת ס”ו או ס“ז, שהיא שנת חרבן ביתר. אולם בלעדי זאת, הנה כל הראיות, אשר הביא רז”פ להוציא את זמן מיתת רע“ק מחזקתו, רעועות מאד. הנה הוא החליט, כי שלש שנים תמימות היה רע”ק חבוש בבית האסורים, ועל דברו זה ישאל כמשתומם: האפשר כי אומה קשה זו, הרומית, תכבוש את הזוממים לה בבית האסורים ולא תשמידם כרגע? וקושיא זו מכרעתו, להקדים את שלש שנות כלאו ומיתתו לפני מלחמת ביתר, ולהחליט, כי בראות הרומיים אותו הולך וסובב במרחקים חשדוהו ויתפשוהו, אך לא מהרו להמיתו, יען כי יראו מפני בני ישראל, פן יתקוממו על רומי, בראותם את רבם מומת, כי בעת ההיא היה החיל החונה בא“י מתי מעט. על דבריו אלה נשיב ראשון ראשון. א) “מעשה בר”ע, שהיה חבוש בבית האסורים ועבר שלש שנים זו אחרי זו” (סנהד' י"ב.), לא בא להגיד, כי שלש שנים היה חבוש, כי אם בימי כלאו, אשר לא רבים היו, עבר שלש שנים בבת אחת ובשעה אחת (ע' גמרא שם ורש“י ד”ה “ב”ד ישבו"), ואם כן אפשר, כי רק חדשים היה כלוא ולא שנים. ב) לכללו אשר כלל כי הרומים לא יאסרו בכלא את מבקשי רעתם כי אם המת ימיתו אותם ביום התפשם בידם, אין לו רגלים כלל וכלל, כי מי לנו עריץ ועוין וירא לנפשו מן הקסר טבריוס, ובכל זאת לא המית ביום שמעו, את אגריפס, אשר הוגד לו עליו, כי שואל הוא את נפשו למות, כי אם שם אותו בבית האסורים, אשר היה אסור שם ששה חדשים, ומי יודע עד כמה ארכו לו עוד ימי כלאו, עד יום עמדו למשפט, לולא מת טיבריום אז (ע' ה"ה 87). ובכן נכון הדבר מאד, כי גם את רע“ק, אף כי נתחייב להם מיתה, לא מהרו לדונו. ג) ואמדן דעתו, כי בראשונה לא יכלו הרומיים להמית את רע”ק מיראתם את ישראל, איננו נכון, כי לוא יראו הרומים את ישראל ולוא היתה יד אבותינו תקיפה ביום התפש רע“ק, כי עתה יותר ויותר יש להחזיק, כי בנפשותם ובדמם היו מצילים אותו, וכי הרומים היו נזהרים מתפוש אותו. לבלתי הקדים בידים את זמן המרד, כל עוד, אשר יד המתפרצים תקיפה, ואדרבא היו הרומים מבליגים על כל זה. ואלו היו מתונים לעשות את האחת לתפשו. כי עתה היו ממהרים לעשות גם את השנית להמיתו מיד ובלי קולי קולות. כי אם במסתרים. כי כל עוד, אשר הוא חי ויד עמו חזקה, הלא ישברו כל דלתות נחושה, להוציא ביד רמה את רבם הנקדש. – לא כן הדבר, אם נאמר, כי נהרג רע”ק אחרי נפול ביתר ביד צר, אז לא נבצרה מיד האויב להציק את איש חרמו ולענותו באין מחריד, כאשר תאוה נפשו. ומלבד כל אלה הלא אם נקבע את מיתת רע“ק בתחלת המלחמה ועוד נוסיף עליה שלש שנות כלא לפניה – לפ”ד רז“פ, - הלא יהיה לנו להקדים את מיתת ר' שמעון וריש”מ כשתים ושלש שנים לפניה, כי בבוא אליו שמועת מיתתם. עוד היה יושב בתוך תלמידיו, ולא בבית הכלא וחוזה להם חזות קשה, וזהו דבר שאינו, כי לפני מלחמת ביתר הלא ידענו את רע“ק כי מלא תקוה היה ומצפה לישועות ונחמות. עד כי קרא על בר כוכבא “דין הוא מלכא משיחאי” (ירש' תנעי' ד‘, ב’), ואיך ירפה הפה, שאמר כזאת, את ידי אנשי המלחמה ויאמר “בני התקינו עצמכם לפורענות?” (מכיל' שמות כ“ב, כ”ב). אלא על כרחנו לא אמר זאת, אלא תכף אחרי כבוש ביתר, והחזון הקודר אשר חזה לתלמידיו, הוא גזרת השמד שנגזרה אחרי נפול ביתר, שהיתה רעה עוד לישראל מן הכבוש עצמו ו”הבולמוס שערבב את העולם“, שהחריב גם את יתר פלטת יהודה אחרי כן (שמחות ח'). והרב שי”ר המקדם את זמן המלחמה, משתדל לקבוע את זמן מיתת רע“ק לפני מפלת ביתר (כ"ח ז' 186), שכה גם הוא, גם רז”פ כי כבר גזרה המלכות הרשעה “שלא יעסקו ישראל בתורה” (ברכ' מ"א:), שהיא היא גזרת השמד, בעוד רע"ק חיי. ומודעת זאת, כי דרך המלכות לגזור גזרות על אויב נכבש, ולא על אויב נלחם, אשר ישחק לה ולגזרותיה.
כנגד הנאמר בקינות למ“ב וסליחות ליה”כ, כי רא“ב שמוע היה מהרוגי מלכות לאמר מן המומתים בידי עבדי אדרינוס אחרי ימי חרבן ביתר, יכריע הרבה הרבה הדבר הרשום והמפורש בתלמוד בבלי ירושלמי ומדרשות, כי הוא היה אחד מתלמידי רע”ק, שהוסמכו אחרי מותו בידי-רי“ב בבא “שהעמידו תורה” אחרי מותו בישראל, ושרבנו הקדוש היה תלמיד לו, כמבואר וכמובא בגוף הספר. והמעט ממנו, כי לא נהרג בידי הרומים, כי אם כבודו היה גדול בעיניהם, עד כי כאשר מת קסר הרשע ואימנו לי' מלכא תחותיה [דההוא, דהוה], גזר על מדינתא ההיא כל גוברין לקטלא וכל נשיא לביזה אמרי לי' לראב”ש זיל ופייס עלינו וכו‘, והוא קם וילך ויעבד את רוע הגזרה (קהל' רב' י"א א'), ואם היה חכם ששמו ר’ אלעזר מעשרה הרוגי מלכות, אפשר שהוא ר' אלעזר בן חרסנה, אשר יש מונים אותו ביניהם (איכה רב' ב' ב), ולא בן שמוע, שאינו נמנה עמהם גם שם גם ברשימה אחרת (מדרש תהל' ט', י"ג), ואין ספק כי מצאו הפיטנים או מעתיקיהם באחד המקורות, ר' אלעזר סתם, ויוסיפו עליו את יחס “בן שמוע”, השגור בפי העם.
ואם הימים ההם היו ימי כח מעשיו, שעשה לתורתו ולעמו, און לנו על כרחנו “ימי קסר רשע שמת ואימנו לי' מלכא תחותי'”, אלא ימי אדרינוס שמת, ואנטונינוס פיוס שהתקסר. ור' אלעזר בן שמוע זה לא היה האחד בבית אביו אשר אמץ את כחו להעביר את מחשבת אדרינוס הרעה מעל עמו, כי גם אחיו יהודה בן שמוע התחזק בדבר הזה כמהו ואולי עוד יותר ממנו, כאשר כתבנו וכמבואר מברייתא מפורשת (ר“ה י”ט. תענית י"ח), שערה היא במגלת תענית (פרק י"ב).
אך פרט אחד שנפרט ביהוד' בן שמוע נותן מקום למראית עין, לאחר את זמן מעשהו, הלא הוא מאמר הגמרא: “והא יהודה בן שמוע תלמידו של ר' מאיר (ר"ה שם), ור”מ לפי הנשמע מדברי רש“י (סנהד' י"ד) הלא היה עוד צעיר לימים, ואם כן יש לחשוב כי י”ב שמוע תלמידו עוד צעיר היה ממנו, ואיך יעשה כדבר הגדול הזה בילדותו? על זאת יש להשיב, כי אף אם נאמר, כי דברי רש“י על ר”מ המתחזקים מדברי רב שרירא, האומר כי רע“ק “סמכי' מינקותי'” (אגרש"ג) דברי קבלה הם. לא יכריענו דבר לאמר, כי גם אחרי מות רע”ק, בסמוך רי“ב בבא אותו היה עוד צעיר מאד, כי מה נפשך, אם סמיכת צעיר סמיכה היא, הלא כבר סמכו רע”ק, ומה לריב“ב להוסיף עליה, ואם אינה סמיכה כלל, מה יועיל אם יסמכהו ריב”ב שנית בילדותו, אלא על כרחנו היתה רק סמיכת רע“ק בילדותו הרכה של ר”מ “משום דהוה חביב לי לרע”ק" (אגרש"ג) וע“כ “לא קבלוהו”, ואח”כ כאשר רבו הימים ורע“ק היה טרוד בעסקי הצבור ולא היה לו פנאי לסמכו שנית 21, ובינתים הוסיף ימים ויצא כבר מימי עלומיו, אז סמכו רבי”ב שנית בין יתר חבריו, כי אמנם מוצאים אנחנו את ר“מ בימים ההם בעל אשה, חתן לרח”ב תרדיון ורב פעלים מאד, נוסע לרומי ומציל את יבמתו במזמה וגבורה (ע“ז י”ח.).
אך בכ“ז עוד הקושיה חוזרת למקומה, אם אמנם ר' מאיר עצמו לא היה עוד צעיר לימים מאד בסוף ימי השמד, הלא היה יהודה בן שמוע צעיר ממנו הרבה, כי בגמרא הלא מפורש, כי תלמידו היה, וסתם תלמיד צעיר מרבו? התשובה על זאת היא, כי “תלמיד” שנאמר פה לענינו לאו דוקא הוא, כלומר, לא תלמיד צעיר, היושב לפני רבו הזקן הי' יב”ש, כי אם חכם אומר שמועה מפי רב גדול ממנו בחכמה, ולא בשנים. ויען כי לענין קביעת זמנים רצו החכמים האחרונים לכון את דורו של יהודה בן שמוע ומעשיו, לא מצאו יתד אחרת לתלותו, בלתי אם במתכנתו לר' מאיר, כי שמועותיו של יב“ש מעט הן – ודומה הדבר, כי שמועה אחרת זולתה לא נמסרה לנו ממנו – ומתכנתו לר”מ בשמועה זו, הלא אינה אלא של תלמיד לרבו,כי בשם ר' מאיר אמרה, כדרך סתם תלמיד, שאומר שמועה מפי רבו. אך אין האמירה הזאת האחת לבדה מכרעת עוד להחליט, כי אומרה תלמיד מובהק הוא לבעל השמועה, כי רשב“ג הלא ודאי לא היה תלמידו של ר”מ, כי אם חברו, ובכל זאת היה אומר הלכה בשמו (תוספתא כתוב' ו', י"א), ולא עוד אלא שגם הלכה זו, האמורה מפי י“ב שמוע בשם ר' מאיר, נאמרה פעם אחת (שבת ט"ו) בפי רשב"ג בשם ר”מ, ופעם אחת במקורה “רשב"ג אומר יהודה בן שמוע מטמא בשם ר' מאיר” (תוספ' כלים ב"ב ז' ד'). ובשלמותו זו הובא המאמר במלואו גם לעניננו (ר"ה שם), ואם יהיה יב“ש תלמיד ר”מ יען כי אמר בשמו, הלא יהיה רשב“ג תלמיד יב”ש, כי גם הוא אמר בשמו ותלמיד תלמידו של ר“מ. הן אמנם כי כל מקום שנאמר: א”ר פלוני בשם ר“פ חזקה היא, כי האומר הוא תלמיד מובהק, וסתמו צעיר לגבי בעלי השמועה, שהוא רב מובהק, וסתמו זקן. אבל אין זו חזקה, אלא כל זמן שאין עמה טענה, ופה יש כמה וכמה טענות, המוכיחות כי מליצת “תלמיד” במקום זה, לאו דוקא היא, ולא באה להגיד יותר, כ”א כי אומר היה יהודה בן שמוע שמועה בשמו של ר“מ, והשנית כי על פי אמירה כזו יכול גם רשב”ג להחשב כתלמיד לר“מ (ע' שבת שם), והשלישית כי לא לר”מ לבד כ“א גם ליב”ש, והרביעית השקולה כנגד כלן, היא זאת, כי אם נחליט כי כל אומר שמועה בשם בעליה תלמידו הוא, הלא תהפך פה המתכנת מן הקצה אל הקצה. ר' מאיר הרב יהיה פתאם תלמיד לתלמידו או לתלמיד תלמידו, כי מוצאים אנו במשנה מפורשת: דברי מאיר, שאמר משום רשב“ג” (כתוב' ק"ד.) 22. כל אלה יכריעונו לאמר, כי יהודה בן שמוע לא היה אלא מוקיר ומכבד חכמת ר“מ ומחבב את שמועותיו, אך זולת זה היה קרוב או שוה במספר שנותיו גם לר”מ, שמלאו אז כבר ימיו לצאת ולבוא, וקרוב או שוה במספר שנותיו גם לרשב“ג שכבר נהג נשיאותו עוד לפני מלחמת ביתר. ועל כן קם גם הוא ויתחכם ויתחזק ויעש לעמו ככל אשר עשה לו אחיו ר' אלעזר בן שמוע. ואחרי כי בתחבולתו הטה את לב שרי הממלכה לשום קץ לגזרות אדרינוס, והרוחה היתה כוללת לכל ישראל, עשו את יום בוא בשורת הרוחה ההיא ליום טוב, הוא יו”ט האחרון שבמנ“ת. – וגם דבר קביעות היום ליו”ט מוסיף כח לדעת הנוהגת, כי היה דבר זה תכף למיתת אדרינוס, ולעלית אנטונין פיוס על הכסא, בעוד אשר רשב“ג היה נחבא, ע”כ קבע ועד חכמי הזמן, הלא הם תלמידי רע“ק את היום הזה ליו”ט, כי אחר שוב רשב"ג לנשיאותו, מי יודע אם היה מסכים לזה, כי הלא ידענו כי הוא היה המפסיק לקביעות ימים חדשים לזכרון, פסיקה עולמית, כמאמרו (שבת י“ג: והנשנה ביתר מליצה עוד בסוף מנ”ת).
אחרי בוא הרשיון לקבורת הרוגי ביתר, בהשתדלות בן שמוע וחבריו, קרוב הוא, כי חזק לב ראשי העם לקבץ שנית את הסנהדרין, ולהחזירה למקום החביב והמקודש עליהם, ליבנה. ותקנתם הראשונה היתה לקבוע לזכר הרשיון ברכה רביעית בברהמ“ן, כדבריהם המפורשים: “אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב” (תעני' ל"א) ודרשות נאות נאמרו ביום ההוא “כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה” (ברכ' ס"ג:). אולם עד כה לא הגיעה עוד מדת טובה של מלכות רומי, ואין ספק, כי פקודה חמורה באה תכף, לבלתי היות עוד סנהדרין ביבנה, והליכה זו וחזירה זו נרשמו בברייתא, המונה את גליות הסנהדרין: “ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא” (ר“ה ל”א:), אך נראים הדברים, כי כשם שנאסרה על הסנהדרין לשבת ביבנה שביהודה, כך הותרה להם התרה גמורה ומפורשת להתכונן באושא שבגליל, כי כל הליכותיהם באושא ובבקעת רימון מפיקות רוח חרות וששון. דברינו אלה מספיקים בידנו להחליט, כי ספור כניסת חכמים “לכרם ביבנה” (ברכ' שם) וספור התכנסם לאושא (שה"ש רב' ב‘, ה’) הדומים מאד זל”ז, אינם שני נוסחאות למעשה אחד, כ"א שני מעשים נבדלים, הראשון היה ביבנה בלי רשיון והשני היה באושא ברשיון.
עוד יותר יש לנו לכון זמני פעולותיו של רש“ב יוחאי, אשר המבוכה קרובה בהם. ראשית הראותו לפנינו, הוא היום הגדול, שהושיבו את רעב”ע בראש. הוא היה אז השואל את ההלכה, שבשבילה התרגשו הלבבות, כדבר האמור “ואותו תלמיד רשב”י הי‘" (ברכ’ כ“ח. 23 ובכן יש לנו לקבוע שנת לדתו לכל המאוחר, לשנה עשירית אחרי החרבן, שהיא שנת ג' תת”מ, כי לפי דברינו היה מנוי ראב“ע בשנת כ”ה או כ“ו לחרבן, כי אין להחזיק, כי פחות מבן ט”ו או ט“ז נכנס לביהמ”ד, ואם כן יהיה בסוף השמד כבן נ“ז או נ”ח. מן השנים האלה למד אחרי חתונתו, הוא ורה“ב חכינאי חברו (כתוב' ס"ב:) שלש עשרה שנה (ויקר' רב' כ"א) לפני רע”ק, ואז הסמיך רע“ק אותו יחד עם ר”מ. ויען כי ר“ב היה צעיר הרבה ממנו “נתכרכמו פני ר”ש” על אשר הושיב ר“ע את ר”מ ראשון ואותו שני, ורע“ק פיסו (ירש' סנהד' א‘, ב’). שתי פעמים היו לו דברים עם מלכות רומי. פעם אחת הלך במלאכות העם אל הקסר הרומי לבטל את גזרות חלול שבת ובטול המילה וכו' (מעילה י"ז), ופ”א התנגח עם המלכות ההיא, כי דרש בגנותה, ותקנום עליו מיתה, ויברח ויחבא במערה (שבת ל"ג:). והנה הרב שי“ר (כ"ח ד' 185) והרב רז”פ (דרכי המשנה 169) יקדימו את קניסת המיתה על רשב"י, להליכתו לרומי להשתדל לבטל גזרת אסור המילה.
נבקרה נא את הטעמים, אשר הכריעו את הרב שי“ר להקדים על כרחו את דבר הקניסה אל דבר המלאכות: אם בחרו לשלוח לרומי את רשב”י, יוכיח הרב שי"ר הוא רק בשביל שהיה מלומד בנסים, והנס האחד הוא לדעתו רק דבר המערה לבדו.
ע“ז אנו שואלים, הלא ידענו, כי מלבד מעשה המערה, שבאמת אין בה נס, ספרו על רשב”י עוד נס גדול, כי הי' אומר “בקעה, בקעה התמלאי דנרי זהב והיתה מתמלאה” (ירש' ברכ' ט‘, ב’), ומי יודע כמה נסים ספרו אבותינו עליו עוד, שלא נשמרו לנו בדבריהם. מלבד זה הנה גם האמונה, כי לא נראתה הקשת מימיו (שם), ועדותו על עצמו, כי יכול הוא לפטור את כל העולם מן הדין, בהצטרף אליו אחיה השילוני (שם), או יותם בן עוזיהו (סכ' מ"ה:), יוכיחו עליו, כי מוחזק הי' לאחרים ולעצמו לבעל נס. מעין זו, היא ראיה שניהל הרב שי“ר, כי מעשה הקניסה והמערה היה על כרחו, עוד בימי סוף ממשלת אדרינוס, כי נדברו רק בשיחות חולין, כי פחדו לנפשם מפני סכנת הגזרה עללמוד התורה (כ"ח ד' 186). נפרק נא מאמר זה לפרקיו: המשוחחים בו היו רק רי”ב אלעאי ורשב“י – ור' יוסי הלא שתק ((ע' שבת שם), ומה דבר רי”ב אלעאי? הפליג בשבח רומי ומלכותה! וכי הוא בלבד שבח את המלכות ואת עמי הנכר? והלא גם ר“ח סגן הכהנים דבר בשבחה של מלכות רומי (אבות ג‘, ב’), ורע”ק דבר בשבחה של מדי, ור“ג – בשבחה של פרס, ושני חכמים אלה הטו את לב שומעיהם לאהוב שני עמים אלה (ברכ' ה‘, ו’). ולהיפך אנו שואלים: וכי רשב”י לבדו דבר בגנותה של רומי? הלא ר“ג בנו של ריה”ג דבר בגנותה כמעט בעצם טעם זה של רשב“י “שאין מקרבין לאדם אלא לצורך עצמן בשעת הנאתן” (אבות ב‘, ג’) וכי “מלכות” זו “אוכלת, בכל פה במכסאות במרחצאות ותאטריאות וארנוניות” (אדר“נ כ”ה, ד'). ואלה הם דבריו ממש של רשב”י על המרחצאות ועל המכס של רומי, ואם עסק רשב“י בשיחות חולין ולא בד”ת מפני סכנת הגזרה, למה פסק הנשיא הצדיק הזה בד"ת לשיח “שיחת חולין” שלא בשעת הגזרה? וכמעשהו עשה גם ר' סימון, העורך דמות לממלכה הרשעה הרומית בכל נבלותה (ויקר' רב' י"ג).
וזולת החכמים האלה יש הרבה משבחים והרבה מגנים לרומי, ועתה אם כלם דברי חולין הם, למה הכניסו רבותינו דברי חולין למשנתם ולתלמודם: אמור מעתה, כי דברים כאלה דברי מוסר גמור הם, למר כדאי לי' ולמר כדאית לי‘; לר’ יהודה וחבריו להדריך את העם להתפלל בשלומה של מלכות, מעין מוסרו של ר“ח סגן הכהנים; ולרשב”י וחבריו, לפקוח את עיני העם לדעת את מעמדם “להיות זהירין ברשות” מעין מוסרו של ר“ג בנו של ר”י הנשיא. – הרב שי“ר המוצא בשיחת רי”ב אלעאי ורשב“י רק חולין גמורים, נותן טעם, כי בשביל זה עסקו בדברי שיחה ולא בדברי תורה, מיראתם את סכנת הגזרה. על זה אנו שואלים: מה נפשך? אם היתה שיחה זו בחדרי חדרים, הלא יכלו לדבר בחשאי גם בד”ת, כי כל שמועותיהם לא היו אלא על פה, שאפשר להן להאמר מפה לאוזן. ואם היתה השיחה במקום רואים ושומעים, הלא גדולה הרבה יותר סכנת נתינת דופי ברבים, שהיא מרידה גלויה בכונה ממש, שדין זדון נוהג בה, מסכנת עבירה על גזרה אחת, אשר אפילו כשהיא חמורה שבחמורות, אינה אלא פרט, שיש עוד מקום למהפך בזכות, למצוא בה צד שגגה. ואם ערב רשב“י את לבבו, לתן דופי ולסכן את נפשו על דבריםבטלים לדברי שי”ר – הלא מוטב הי' לו, לסכן את נפשו על דברי תורה, כרע“ק וכרה”ב תרדיון וחבריהם.
מלבד בטול הראיות הקלושות ההן מתוכן, הלא יש להתבונן, כי אם נאמר, כי שלש עשרה שנות התחבא רשב“י במערה, שלמו בשנה שאחרי מות אדרינוס 3898, שהיא שנת מ”ה לחרבן, ובכן תהיה תחלת השנים ההן שנת 3885, שהיא נ“ה או נ”ו לחרבן. ובתחלת השנים ההן, הלא רואים אנחנו, כי היה ר' אלעזר בן שמעון בעל דעת, כנראה מספור,א“ל לברי'” (שבת ל"ג:) ובכן יש לנו לאמר, כי היה ראב“ש לכל הפחות בעת ההיא כבן חמש עשרה, וביום צאת מן המערה בן שמונה ועשרים, ולפי המתקבל על דעתנו לא מת ר”ש כי אם שנים מעטות לפניו מיתתו של רשב“ע. אך נסתפק נא במועט ונאמר, כי חי רק כעשר שנים אחרי מות אדרינוס – כי כל עקר מעשי רשב”י וחבריו, הלא היו מימות אדרינוס והלאה, ובכן היה ראב“ש בן ל”ח אחרי מות אביו. והנה על רבי יתבאר, כי נולד קרוב לשנת ס“ב לחרבן 3892, ובכן יהיה רבי כעשר שנים אחרי מות אדרינוס בשנת ע”ח לחרבן 3908, אם אותה נחזיק לשנת מות רשב“י, כבן שש עשרה, והדבר ידוע, כי אחרי מות רשב”י היו רבי ור' אלעזר ב“ר שמעון כשני תלמידים רכים מאד בשנים, לפני רשב”ג ור' יהושע בן קרחה (ב“מ פ”ד:). ולפי העולה מחשבון שנות ראב“ש, יעלה לנו, כי ראב”ש היה גדול מרבי, בשנים ועשרים שנה.
מלבד השאלה הזאת יש לנו לשאול עוד אחת: לוא היתה באמת קניסתו קודמת למלאכותו, איככה תעלה על דעת אבותינו, לשום איש מפורסם, אשר נכתם עונו לפני רומי, למלאך מליץ שלוח אליה, להטות את לבה לטובה? והלא דרך השולחים מלאך להתהגן בעדם אל התקיף, אשר גורלם מוטל בחיקו, - גם באין להם אורב מלשין, ולאבותינו הלא היו עוד אורבים אויבים בנפש, כעדת המינים הנכונים תמיד להלשין – לבחור את האיש הטהור בכל מיני טהרה מכל שמץ דבה ודופי בעיני הממשלה.
לפי דברי הרב שי“ר נסע רשב”י לרומי תכף אחרי מות אדרינוס, לבטל את גזרותיו. ובכן היתה זאת בשנת ס“ח או ס”ט לחרבן 3898/9 ואז היה כבר ר' אלעזר בר' יוסי איש, אשר מלאו ימיו לצאת ולבוא, כי גם הוא הלך עמו לא בתורת תלמיד משמש, כי אם בתורת יועץ ומשתתף במעשי רשב“י, כעדות מליצת “ואחריו מי ילך” (מעילה י"ז), וכבר היה רב מובהק מורה הלכה (תוספ' נדה ז‘, א’). ובכן היה ר' אלעזר בר' יוסי בעת ההיא איש, שהגיע לחצי ימיו או קרוב לזה. והנה ידוע הדבר, כי ר' ישמעאל בר' יוסי, אשר נולד לאביו לפני אחיו ראב”ד יוסי (שבת קי"ח: ירש' יבמ' א‘, א’), היה חבר לרבה“ק כל ימיו, ככל אשר היה ר' יוסי עצמו חבר לרשב”ג אביו של רבי (פסח' ק') ור' הלפתא אבי ר' יוסי מורה לר“ג אבי אביו של רבי (שבת קט"ו.). ולפי דברי הרב שי”ר יעתק רבי, אשר היה עוד ילד רך מאד, בשנת מות אדרינוס, בדור שלם למטה מר' ישמעאל חברו, שהוא בן ר' יוסי חברו ובן גילו של אביו.
מלבד זה הלא מפורש הוא, כי ר' ראובן בן אצטרובלי קדם עוד לרשב“י בהליכתו לרומי ובהשתדלותו שם (מעילה שם). ואם קדמה עוד פעולתו לשל רשב”י, הלא חלה על כרחה גם היא, לפי דעת הרב שי“ר, בשנת ס”ח או ס“ט לחרבן. ואם “הלך וישב” עם גדולי רומי, כמעט ברור הוא, כי איש בא בימים היה, זקן ורגיל. ועל כן בטח, כי לא ירבו לבדוק אחריו, אע”פ שלא ידעוהו, ובכן חי' לכל הפחות שוה לרשב“ג בשנות חייו, והדעת נוטה, כי היה עוד גדול ממנו בשנים, ולפי חזקת סדרי הדורות צריכים היו בני ראובן להיות חבריו ובני גילו של רבי. או כבירי ימים ממני, או לכל הפחות לא צעירים ממנו. והנה מצאנו, כי היו “תרין בנוי דר' ראובן בר אסתרוביליא תלמידוי דר'” (ירש' כלאים ט‘, ג’. שם כתוב' י"ב, ג') והנערים האומללים החולים ההם, רכים היו מאד בשנים, ורבי נוהג בהם מנהג אב רחמני ודואג לרפואתם בשנויי מקום ושנוי אויר (ע"ש). ובכן יוצא לנו מדעת הרב שי”ר ז“ל סלף גדול בסדרי הדורות: רשב”י, רי“ב חלפתא ורשב”ג בני דור אחד, ור' ראובן האסתרובלי בן דורם או זקן עוד מהם, ובניהם ר' אלעזר בר' שמעון, אשר לפי הנראה יחיד היה לאביו, ור' ישמעאל הבכור לר' יוסי אביו. ור' הבכור לרבן שמעון אביו (ירש' פסח' י‘, א’) מתרחקים בזרוע איש מעל אחיו, ראב“ש וריש”ט בר"י נהדפים אחורנית ונעשים זקנים לגבי רבי בן דורם, ובני ר' ראובן האצטרובלי נורים הלאה, ודור שלם מפסיק בינם לבין אביהם.
מכל המבוכות האלה נחלץ, אם נאמר, כי בטול הגזרה הראשונה תכף אחרי מות אדרינוס היה פרי השתדלות יהודה ור' אלעזר בני שמוע (ר“ה י”ט. קהל' רב' י"א, א'). הבטול הזה היה סוף הפולמוס האחרון והצלה גמורה מן הצרה הכוללת, ע“כ עשו את יום בוא הבשורה, כ”ח אדר, ליום טוב, ככל אשר עשו את יום י“ג אדר, יום טוריינוס, יו”ט, יען כי הוא היה סוף פולמוס של קיטוס. ואחרי שנים רבות שאין לעמוד על מנינן, החלה הצרה ההיא, הגזרה על המצות, לשוב ולהתרגש בידי אויבי ישראל, ומצד סבה אשר לא נדע עוד, הלך ר' ראובן בן אצטריבלי לרומי לבטל את הגזרה ולא עלתה בידו, ורשב“י ור' אלעזר בר' יוסי הלכו אח”כ ויצלח הדבר בידם. ואחרי עבור עוד זמן, קרה דבר השיחה של רשב“י ורי”ב אלעאי, אשר נודעה למלכות, ותפסוק גדולה לרי“ב אלעאי, ותקנום מיתה על רשב”י. ויברח רשב“י ויתחבא במערה ימים רבים, והנה השמועה מונה שלש עשרה שנה לימי מחבואו. ובמקום שהאגדה מספרת זכרון מאורע פשוט, יש לנו להחזיק את מנין השנים כמשמעו, אך באגדה של מעשה נפלא משמש מנין שלשה עשר ללשון רבוי סתם, כגון תליסר אלפי גמלי וכיו”ב.
באוקימתא זו, מסתלקות כל הקושיות, כי אין דבר מכריענו עוד להקדים את זמן לדת ר' אלעזר בר' שמעון ור' אלעזר בר' יוסי הרבה, ללדת רבי. ושלשת חברים בני חברים האלה יכולים להיות שוים בשנותיהם, או להבדל רק מעט איש מחברו במספר שנותיו. ואמת הדבר, כי בני ר' ראובן אסתרובלי בני דור צעיר מדור רבי, אף אין דבר מכריענו עוד לקבוע את מעשה בר' ראובן בימי בואו בשנים, תכף אחרי מות אדרינוס, כ“א כחמש עשרה או עשרים שנה או יותר אח”כ.
וגם דבר זה לא יקשה לנו עוד, איך ישלחו בני ישראל מלאך מליץ לרומי איש מפורסם לשונא את ממלכתה, כי בלכת רשב"י לרומי, לא ידע ולא ראה אותה עוד. על כן לא שנא אותה, ושנאתו לרומי החלה, אחרי אשר ראה אותה, את חנופתה ואת זמתה, ורק למן העת ההיא והלאה לא משל עוד ברוחו וידבר את דבריו במר נפשו ויתבאש ברומי, ולא קודם לכן.
עוד יותר מתמיהים דברי הר“ז פראנקל, הקובע את רשיון אנטונינוס פיוס, למול את ילדי ישראל המובא בספרי רומי, בימי היות רשב”י ברומי, האמורה במס' מעילה (דרה"מ 169/90), ובא לידי אומדן, אשר אין לו כל יסוד הסתורי, בשערו, כי ההגמון השליט בסוריא אסר את המלה, ורשב“י הלך לקבול עליו, לרומי. והקסר נענה לו והמילה הותרה. מי היה הגמון זה? אין יודע; איככה יערב איש ישראל את לבו לקבול לפני קסר רומי על אחד מגדולי שריו, ולהניח על קרן הצבי את חיי רבבות אלפי אחיו המסורים ביד השר הזה? – בעלות על לב הקסר להאמין בשריו ולא ברשב”י, שזאת היא חזקת סתם מושל ודרכו, - אין מבין. גם קדימת גזרת רומי על רשב“י להרג והחבאו במערה – שבה מחזיק גם רז”פ – פוסלת את רשב“י ביחוד למלאכות זו, כי די לו להגמון, לזכור את מעשי רשב”י הראשונים האלה ולהודיעם למלכות ולבטל כל השתדלותו, ולהסגירו למות ולהביא שואה נוראה על עמו. ובכן מופרך אומדן זה מעקרו, לעומת זאת טוב ונכון הוא, לקבוע את בטול גזרת אסור המילה של אנטוניוס פיוס בתחלת מלכותו, כדרך הקסרים הנוחים מאד, לבטל את הגזרות הקשות של המושלים, שמשלו לפניהם, למען הראות את רוחם הנדיבה. ולהתאים את הזכרון השמור בספרי רומי, עם הבטול המפורסם בקרב קדמונינו בברייתא (מנ“ת י”ב והמובאה ר“ה י”ט, תעני' י"ח) ועם בטול גזרה אחרת של אדרינוס בקום תחתיו “מלך אחר” (ירש' תענ' ד‘, ה’), הנראים חשובים הרבה יותר, מגזרת הנזכרות במס' מעילה ובטולן, שלא פשטו כל כך ולא נמשכו כל כך. כי בטול גזרה, ששם גוזרה ידוע, ושזמנה וזמן בטולה ידוע, ראוי יותר להשתמר בספרות רומי, ובבטול גזרות אדרינוס האמור במג“ת בר”ה בתענית ובירושלמי אין דבר, בלתי אם בקשת רחמים בלבד, ולא חשש תגרה בשום אחד מגדולי רומי, ולא שום חשש תוספת סכנה לאומה, גם בשוב הבקשה ריקם. על כן אין לקבוע את התרת המלה הנזכרת בספרי רומי, אלא בתחלת מלכות אנטונינוס פיוס ובהשתדלות בני שמוע, ובטול הגזרה הנזכרת במס' מעילה בידי רשב"י שנים רבות אחריה, שהתחילו הגזרות הישנות לחזור ולהתחדש בידי מלכות רומי, והוא הלך שמה להשתדל, ולא לקבול.
החלטת רז"פ כי מלכות איננה כפשוטה ואינה אלא הגמוניא שבאנטיכיא, מופרכת מכל המקומות שנזכרו, גזרותיהם של אנטיוכוס היוני בשעתו ושל אספסינוס, מרכינוס ואדרינוס הרומיים בשעתם, שכלן יצאו בודאי מבית דינם של אלו, ולא מפי הגמוניהם.
הבריח המבריח את כל הדור מקצהו עד קצהו, הוא משך ימי שלטון הנשיא, מראשיתם עד סופם.
והנה דורו של רשב“י וחבריו הוא דור הנשיא רש”ב גמליאל, אשר האריך ימים מרש“ב יוחי. כמוכח מדבר רי”ב קרחה לרשב“ג על דבר ר' אלעזר בן רשב”י “מי שאין לו אב וכו'” (מ“ב פ”ר). אולם ימי נשיאותו של רשב“ג קדמו הרבה לתחלת פעולותיהם של רשב”י ור“י ב”ר אלעאי, כי פעולות תלמידי רע“ק אלה התחילו “משנכנסו רבותינו – אלה – לכרם ביבנה” (ברכ' מ"ג:) כניסה חטופה, ואחרי כן מיום אשר “נתכנסו רבותינו – אלה – לאושא” (שה"ש רב' ב‘, ה’) כניסה שפויה, שכניסות אלה היו בשלהי השמד” (שם), לאמר, בימים אשר היתה להם “פלטה”. והימים האלה היו אחרי מות אדרינוס בתחלת מלכות אנטונינוס פיוס, שהיא שנת תתצ“ח, מ”ח לחרבן. – לעומת זה החלה נשיאות רשב“ג, כתשע עשרה שנה קודם לכן, ויען כי תחלת נשיאות רשב”ג תכופה היא על כרחה, למיתת ר“ג אביו, יש לנו לקבוע ולישב תחלה את זמן מיתת ר”ג. ממעשה חזירת רע“ק לר”ג, בשובו אחרי רדתו לנהרדעא לעבר השנה (יבמ' קכ"ב), הוכחנו במאמרנו זה, כי היה עוד ר“ג חי אחרי חרבן הר המלך, שחל להיות בשנים האחרונות לטרכינוס. אך בכל זאת מוכרעים אנחנו להחזיק, כי מת נשיא ישראל קודם לקסר רומי זה, כי גלות סנהדרין מיבנה לאושא (ר“ה ל”א.) אי אפשר לה להיות בימי אדרינוס, כי הוא הלא בקש את קרבת ישראל בתחלת מלכותו, ואיך יגלה אותם ואיך יתבאש בהם להגלות את סנהדריהם ואת נשיאם? לעומת זה מתקבל דבר הגלות הזאת באחרית ימי טרכינוס, אשר רדף באף את ישראל, הוא וקיטוס פקידו, אחרי חרבן הר המלך, כעדות ר' יהודה בשם ר' אליעזר, שהבאנו בזה על הימים ההם, שהיו “שעת סכנה” (שבת ק"ל.), מעין שעת הסכנה שהתרגשה לבוא אחרי חרבן ביתר, וכאשר יצא ממעשה “יום טריינוס” (תעני' י"ח:) המובא בזה. ובדברי רבותינו נאמר על הימים ההם ועל מעשי טרכינוס ועבדיו “גזרו שמד על יהודה” (ירש' גטין ה‘, ז’), כעין שהוכיח הגר”י הלוי (בספרו דורה"ר), ועתה אם גלו סנהדרין מיבנה, אין לנו לקבוע גלות זו, כי אם בימים ההם, אשר היתה יד המלכות לרעה מאד בישראל. ובימים ההם שבו גזלות הקרקעות בידי הרומים, שנקראו בפי הדורות ההם סיקריקון, להתרגש במדה מרובה (ירש' שם), ושמד זה על יהודה וחרבן הר המלך, הם כמעט שתי פורעניות שהן אחת, כי מקומם אחד, כמאמרם: “איזה הר שביהודה? זה הר המלך” (שם שביעית ט‘, ב’), ואפשר עוד כי גלות שלמה היתה שם לכל העם, וגלות הסנהדרין היתה רק החלק החשוב שבגלות הכוללת, ובגלות הזאת הרויחה רומי הרבה, כי בדבר הזה השליטה את עין שריה פקידיה החונים בקסרי ובעכו, על הסנהדרין, שנעתקה אל אושא הקרובה אליה והיושבת עמן במדינה אחת בגליל. וכל מאורע זה של גלות סנהדרין לאושא אירע כבר אחרי מות ר“ג, כמאמרם: “ולא ר”ג קודם לאושא?” (שם פאה א‘, א’). ובכן אם לא קדם מות ר“ג לחרבן הר המלך ולא אֵחר לגלות אושא, הרי זמן מותו קבוע, על כרחנו, בשנים האחרונות או בחדשים האחרונים למלכות טרכינוס, שהיא שנת ג' תתע”ז. ושנת מיתת ר“ג האב הלא היא שנת תחלת נשיאות רשב”ג הבן.
לפי תוצאות דברינו חלו ראשית קסרות אדרינוס וראשית נשיאות רשב“ג בשנה אחת, שנת תתע”ז, מ“ז לחרבן 117 למספרם, ואחרית נשיאות רשב”ג חלה בשנים האחרונות לממשלת אנטונינוס פיוס, ובכן קפח נשיא זה כמעט שני קסרים בימיו. אולם אף כי בדורות אחרים אין חיי המושלים לא מעלים ולא מורידים בתולדות מרבית חכמי ישראל, היו עתי שני הקסרים האלה שתי תקופות נפרדות בתולדות רשב“ג. ימי עמדו בראש העם בתורת נשיא חבר לזקני חכמי דורו, שהם רי”ב אלעאי וחבריו “רבותינו שבדרום”. ובתורת רב לצעירי חכמי הדור, ככל נשיא ונשיא בימיו, החלו מימי אנטונינוס פיוס, אחרי אשר יצא רשב“ג ממחבואו, ומזקני אביו אשר האריכו ימים אחריו לא נותר כמעט איש, בעבור כמעט כלם בחרב אדרינוס. הימים האלה, ימי מלכות אנטונינוס פיוס, היו התקופה השנית והחשובה בימי הנשיא, והתקופה הראשונה היתה בימי אדרינוס בתחלתם עד סופם. בימים הרבים ההם לא היה ביד רשב”ג, בלתי אם כבוד בית אביו לבד, בהיות עוד בראשית הימים ההם רי"ב חנני' חי, ובכל השנים ההן ר' עקיבא ור' ישמעאל ור' יוחנן בן נורי וכל חברי אביו הגדול חיים ועומדים בראש העם לכל דבר, וקול הנשיא לא נשמע עוד הרבה על פני חוץ.
הזכרון האחד אשר נשמר מראשית ימי נשיאותו בתחלת ימי אדרינוס, הוא עבור השנה שבגליל, המסופר בברייתא בסגנון זה: “וכשקדשו ב”ד את השנה באושא וכו' וכו' (ר“ה ל”ב. ירש' ד' ו' תוספ' ב' ט'). ואין ספק כי שנים הרבה נתקדשו באושא, ואין סתם מלת “וכשקדשו” יחוד זמן מתוך שאר זמנים. לפיכך אנו אומרים על כרחנו, כי קדוש האמור בברייתא זו, חשוב היה ביותר מצד היותו שונה מכל הקדושים שלפניו וראשון לכל קדושי שנים בגליל. כי מרבית כל השנים שלפניה נתקדשו בימי אבותיו בזמן הבית בירושלים, ולאחר החרבן ביבנה הנחשבת על יהודה, ושנה זו היא הראשונה שנתקדשה באושא. וקדוש זה שבגליל, מועד חשוב היה בתולדות הימים ההם. הן כבר הזכרנו, כי באחרית ימי ר“ג אחרי חרבן הר המלך לא נתנו עוד שרי קסר טרכינוס לישראל לעבר את השנה בא”י, עד כי נאנס הנשיא לשלוח את רע“ק בבלה לעבר את השנה בנהרדעא, ואם רואים אנחנו עתה את השנה מתקדשת באושא מוכח הדבר, כי גזרת טרכינוס בטלה מקצתה בתחלת ימי אדרינוס ולא בטלה כלה: בטלה מקצתה, כי טרכינוס גזר לאסור את הקדוש והעבור בכל ארץ ישראל, ובימי אדרינוס רואים אנחנו כי באושא, שהיא ארץ ישראל, חזר העבור להתרו, אולם לא בטלה כלה, כי רק באושא שבגליל התירוה ולא ביבנה שביהודה. וחזון כזה חוזר ונראה בועד חכמי הדור, בר' יהודה וחבריו, שנתכנסו ביבנה ונתגרשו משם ונתכנסו באושא ולא נתגרשו משם, ואולי השתדלו גדולי העם לפני המלכות להשיב את העבור ליהודה ולא עלתה בידם, כי הלכה רוחת היתה בישראל: “אין מעברין את השנה, אלא ביהודה” (סנהד' י"א:). ויש אשר העירו שם חכמים הקדמונים “אם עברוה בגליל אינה מעוברת” (שם). אך אחרי אשר נבצרה מהם להטות את לב המלכות להרשות להם לעבר ביהודה, סמכו על כרחם על מסורת עתיקה אחרת “שאם אינה יכולה להתעבר ביהודה שמעברין אותה בגליל” (ירש' שם א‘, ב’), ככל אשר סמך רע”ק ואחריו ר' חנני' בן אחי ר' יהושע בזמניהם, בימי השמדות, על השמועה האומרת: “ואם עברוה [בחוצה לארץ] אינה מעוברת,ביכולין לעבר בא”י אבל בשאינן יכולין לעבר בא“י שמעברין אותה בחו”ל" (שם). ולפי דרכנו יהיה דבר “קיום מקצת ובטול מקצת” מגזרת אסור העבור, קנה מדה למעמד העם בדבור ההוא ולמתכנתו אל המלכות.
משארית דברי הברייתא ההיא יש ללמוד כמה דברים לבירור תולדותינו בימים ההם. אלה הם דבריה: “וכשקדשו ב”ד את השנה ביבנה ירד ר' יוחנן בן ברוקה לפני רשב“ג ועשה כר' יוחנן בן נורי 24 לענין סדר ברכות מוסף ר”ה – א' להן רבן שמעון: לא היינו נוהגין כן ביבנה. – ליום השני ירד ר' חנינא בנו של ר“י הגלילי ועשה כרע”ק. ארשב“ג: “כך היינו נוהגין ביבנה” (ר"ה שם ירש' שם ותוספ' שם). לפי דרכנו אנו למדים, כי זקני הדור היו זקני בית הנשיא מראשית נשיאותו, כי ריו”ח בן ברוקה היה מראשי תלמידי ר' יהושע וחבר לר“א חסמא, (ע' צד 75). ור' חנינא בן ריה”ג, אשר הוא לא נזכר הרבה בברייתות ובתלמוד, הלא ידענו את אביו, כי מן הזקנים הראשונים היה. ודבר גדול יש להכריע מדברי רשב“ג לזקני הדור על דבר מנהג יבנה, כי בשנים האחרונות לא נועדו עוד החכמים לנשיא הסנהדרין ביבנה מפני הרומיים האורבים שעינם היתה צרה ביבנה ובסנהדריה, ואולי לא נשאו פנים אלא לר”ג לבדו מפני זקנתו, לבלתי הגיעו ממקומו כל הימים אשר עודנו חי, על כן לא היה נזכר מנהג מקומו, כי אם לבנו, אשר הוא לבדו לא סר מעם אביו עד יום מותו.
בתקופה הראונה של רשב“ג, לאמר, בימי אדרינוס שלפני מלחמת ביתר, יש לקבוע את תקנות אושא אע”פ שנשמרו לנו רק בפי האמוראים הראשונים (כתוב' מ"ט: נ',) “מדי דשמעתתא דאושא” (שם), ושמרביתם לא נתפרשו במשנה, כעדות מליצת: “לימא חנינא לתקנת אושא?” (ע"ח:). בכל זאת נכנסה תקנה אחת רבת הסעיפים ככתבה וכלשונה במשנתנו, וזאת היא: “על ו' ספקות שורפין את התרומה וכו'” (טהרות ד‘, ה’). ואמר עולא אלו ששה ספקות באושא התקינו" (שבת ט"ו:). והנה מלבד שסתם תקנה שאסף רבי במשנתו שהותקנה באושא, הלא היתה קודם לרבי, כי הוא ובית דינו לא היה מעולם באושא, כי אם בבית שערים ובצפורי. הנה הורגש הדבר לכל מבין כי רחוק הוא להחליט, כי גם בימי אביו היתה אחרי חרבן ביתר, כי כל עין בוחנת רואה, כי אז לא הוסיפו עוד משמרת למשמרת בהלכות טומאה וטהרה, ואם כן יש לנו להקדים גזרה זו ועמל כל תקנות אושא לפני זמן ביתר. ונראה הדבר, כי זקני דור ר"ג הנקראים “הולכי אושא”, שר' ישמעאל אחד מהם (ב“ב כ”ח:), היו מבעלי התקנות, ולכל אלה הלא אי אפשר אלא קודם חרבן ביתר. ואם נעלה על לב, כי דרך גדולי ישראל היתה מעולם להועד, ולתקן תקנות לחזוק התורה שלא תשתכח מישראל 25
ולתקון הכלל בשעה שראו גזרות רעות מתחדשות על הצבור, יש לנו לקבוע את זמן תקנות אושא, תכף אחרי שנות חרבן הר המלך בשנים הראשונות לנשיאות רשב"ג באושא.
נפלא הדבר, כי ר“ג, רשב”ג ור“י הנשיא, קפחו איש איש מהם שנים או שלשה קסרים. בימיהם בימי עלות מושל רומי על כסאו או סמוך לזה מלפניו או לאחריו, עלו גם הם לגדולתם, וכמעט ככלות ימי ממשלתם של אלה כלו ימי נשיאותם של אלה. ר”ג עלה לפי המתקבל בשנה אחת למלכות טיטוס וישב על כסאו כל ימי דומיטיאנוס גרפא וטרכינוס; רשב“ג נהג נשיאותו כל ימי אדרינוס מראשם לסופם, ולפי המתקבל, עד השנים האחרונות לאנטוניוס פיוס, ורבה”ק כל ימי מרקוס אורליוס וימי קומודוס, כאשר הוכיח הרב שי"ר בכרם חמד הרביעי והשביעי ובס' ערך מלין.
שם העלה החוקר הזה, כי אנטוניוס אוהבו של רבי, הוא על כרחנו מרקוס אנטוניוס אורליוס, המפורסם בספרי רומי ברוב צדקתו, ואשר שנות מלכותו חלו להיות משנת צ“א עד שנת ק”י לחרבן, שהם שנת תתקכ"א עד תתקמ"א לאלף הרביעי ושנת 161–180 לתאריך הרגיל. ורבי האריך ימים מאנטוניוס זה, וימת כשתים עשרה שנה אחרי כן, בירח שמת הקסר קומידוס, שנקרא גם הוא אנטוניוס בן מרקוס אורליוס בשנת קכ"ג לחרבן תתקנ"ג לאלף הרביעי 192 למספרם.
חקירת הרב שי"ר נפרטת בדקדוק גדול ובאריכות רבה, ולקצר בה אי אפשר, על כי לא אוכל הביא אותה בזה, והרוצה להכיר אותה יפנה אל הספרים ההם, אך ראיה אחת באנו להוסיף על ראיותיו, כי אנטונינוס אוהבו של רבי היה מרקוס אורליוס אשר תפרק קושיה אחת שהוקשתה עליו: על מרקוס אורליוס יסופר מפי אחד סופרי רומי (Ammianus Marcelinus 22,8), כי פעם אחת בעברו במקום בני ישראל שלא היו נקיים כל צרכם, קרא: “מה מלוכלכים אלה!” – מלבד כי אפשר גם לאוהב העם לבוז למלוכלכים שבהם, הנה כל עצם השמועה הרחוקה הזאת מפוקפקת הוא מאד, כי מלת dicitur שתרגומה “יאָמר” לאמר: “יש אומרים” איננה מאמר מחליט. וספק גדול הוא אם לא מעשה ידי סופר שונא לנו היא, או הבלעת מעתיק אויב לנו היא. לעומת זה באים אנחנו להעיר, כי כנגד שמועה מסופקת זאת, מצאנו באחת מדברותיו, כי כבד את עם ישראל וישם את חלקם בין הגבורים שבאומות, באמרו על צבאותיי לאמר: “גם הקיליקים, הסורים, היהודים והמצרים לא הגדילו עשה באומץ לבם מכם”. ודבר זה מסור לנו לא מפי סופר חשוד, כי אם מפי סופר מובהק כדיו קסיוס (D. C. 71. (25.
אולם אם מסכימים אנחנו להרב שי“ר בדבר עקר קביעות נשיאותו בימי הקסרים מרקוס וקומודוס, וקביעות שנת מותו בשנת מות הקסר קומודוס, נוטים אנו ממנו בקביעת זמן לידת רבנו הק', הרב שי”ר לרגלי הקדימו את חרבן ביתר לשנת נ“ה לחרבן, שהיא שנת תתפ”ה לאלף הרביעי, יקדים על כרחו גם את זמן מיתת רע“ק לשנה ההיא. ואת זמן מיתת רע”ק או את יום מיתתו הוא שם לזמן לידת רבי או ליום לדתו על פי הא “דאמר מר: כשמת רע”ק נולד רבי" (קדושין ע"ב:) או “יום שמת רע”ק נולד רבי" (ב“ר נ”ח. קהל' רב' א‘, ה’. מדרש שמואל ג‘, ג’.), אולם כל הראיות האלה רעועות הן מאד. על פי בקור גירסת ברייתא דס“ע הוכחנו בזה, כי אפשר לגירסה המצויה להתקים, ושעל כרחנו אין בידנו להקדים את חרבן ביתר לשנת ס”ו לחרבן, שהיא שנת תתצ“ו, וכי אי אפשר לנו לקבוע את זמן מיתת רע”ק, כי אם אחרי חרבן ביתר, ואם כן בטל היסוד שיסד הרב שי“ר לזמן לידת רבי את שנת נ”ה, באשר היא שנת מות רע“ק, כי לדעתנו לא מת רע”ק אלא אחרי שנת ס"ו.
אך זמן מות רע“ק, שהוא אחרי שנת ס”ו, איננה מכרעתנו כלל לקבוע גם שנת הולדת את רבי בשנה ההיא, כי מאורע אחד גדול עומד כנגד זה. הנה ר' יהושע בן חנני' הי' זקן מופלג – לדעתנו כבן תשעים – בשנת מותו שחלה להיות כמה שנים קודם לחרבן ביתר, וחבירו ובן גילו של ריב“ח הלא היה ריו”ח בן נורי, אשר ראינו, כי לבו היה גס בר' יהושע הזקן מאד אחרי מות רבן גמליאל – שהיא שנת תתע“ו או לאחריה – עד שאמר לו בלשון קשה מאד: “יהושע, אין שומעין לך” (ערובין מ"א), ובלשון כזה לא יאמר לזקן מופלג, כי אם זקן מופלג שכמותו. ומדברי ברייתא המספרת, כי כון ריב”ג לתקן “שיהו הצרות חולצות ולא מתיבמות” (יבמ' י“ד: ט”ו. תוספ' שם א‘, ב’), ומוספת על דבריה “ולא הספיקו לגמור עד שנטרפה השעה " (ומסמכת אליהם דברי רשב”ג (שם ושם), יש להחליט, כי עוד חי ריב“נ עוד כמה שנים אחרי רי”ב חנני‘, כי סתם טירוף השעה, הוא הצרה שהתרגשה בימי חרבן ביתר. וגם מאמר רשב“ג שכבר נהג נשיאותו, כי לא הסכים לתקנת הדור, פן תצא מזה תקלה (ע"ש), תוכיח גם היא, כי נשיא זה יצא בעת ההיא כבר מימי נעוריו. ואם היה רי”ב נורי מופלג בזקנה בימי ביתר, אין להחזיק כי האריך אחרי כן ימים רבים. והנה אנחנו שומעים את רבי מספר “כשהיינו באין אני וראב”צ אצל **ר’ יוחנן בן נורי** לבית שערים והיינו אוכלין תאנים וענבים חוץ לסוכה" (תוספ' סכ' ב‘, ב’.). ועתה אף אם נאמר, כי בקר רבי את ריב“ג בעירו ובסוכתו בסוף ימיו, שהם סוף ימי ביתר או שנה או שנתים אח”כ, הלא הי' אז רבי לכל הפחות כבן שמונה או כבן עשר שנים. ובכן נולד רבי לפי אומדן דעתנו בשנת תת"צ או קודם לזה כשנה וכשנתים.
אך נבקרה נא את האגדה, אשר סמך עליה הרב שי“ר וידרשה כפשוטה ממש “כי ביום שנולד רע”ק נולד רבי” (כגירסת המדרשות), את כח גירסה זו מתשת מעט גירסת הגמרה האומרת,כשמת" ולא “ביום שמת”, אולם גירסה זו איננה מדויקת, וכבר העיר הגאון הדיקן ר' בצלאל רנשבורג ז“ל, כי גירסת בעל הלכות גדולות והרמב”ם, היא “עד שלא מת”.
והאמת עדה לגירסה זו, כי היא הנכונה, כי הכתוב המשמש בתורת יסוד לכל אגדה זו, לא בא ללמדנו, כי בעצם הזמן שצדיק זה הלך לעולמו, נולד צדיק אחר תחתיו, כי אם כי בערוב שמשו של צדיק זה להפטר מן העולם, כבר זורחת ועומדת שמש של צדיק אחר שנא‘: “וזרח השמש – ואח”כ – ובא השמש – קהל’ א‘, ה’ - - עד שלא כבתה שמשו עלי, זרחה שמשו של שמואל הרמתי, שנא‘: וגר אלהים – שהיא עלי –טרם יכבה ושמואל שוכב וגו’ – ש“א ג' ג' –” (קדושן שם) “עד שלא השקיע שמשו של משה הזריח שמשו של יהושע, שנא' ויאמר וגו' קח את יהושע – עד שלא שקעה שמשו של יהושע זרח שמשו של עתניאל בן קנז וכו'” (ב"ר שם) “עד שלא ישקע שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק אחר” (קהל' רב' שם מדרש שמואל שם).
ואמתת דיוק זה של מדרש המקרא מתבררת גם מתוך עצם המאורע הנסמך עליו. הנה חוליא אחת משלשת הזריחות והשקיעות הנפרטות שם, לפי הגירסא שלפנינו בגמרה היא: “כשמת רב יהוד' נולד רבא” (קדושין שם). והנה על רבא ידענו שהיו שנותיו כמעט שוות לשנות אביי חברו, כי שניהם ישבו לפני רבה בר נחמני בילדותם הרבה. בהיות עוד שניהם בכלל ספק “קטן היודע למי מברכין” (ברכ' מ"ח.). ובכן היו בעת ההיא כבני ארבע עד שש ולא יכלו להחלק במספר ימי חייהם זה מזה כי אם בשנים מעטות מאד. והנה את אביי אנחנו מוצאים, כי היה כבר לאיש, או מופלא סמוך לאיש בימי רב יהוד' כי שלח אותו רבי יצחק ברי' דר' יהוד' להוליך כלכלה של פירות לעולא, ולשמוע את נוסח הבדלתו מקודש לחול (פסח' ק"ד:). ועל עדותו בדבר הלכה זו סמכו, ואם כן יש להחליט, כי היה בימים ההם כבן חמש עשרה לכל הפחות. ואם היה בן ט“ו לא היה רבא חברו על כרחנו פחות מבן י”ב או י“ג, ועוד היה ר' יהודה חי בעת ההיא. ואם כן הלא נולד רבא שנים רבות לפני מות ר' יהוד‘. ומעתה הלא גירסת “וכשמת רב יהודה” נופלת מאליה, וגירסת “**עד שלא מת ר”י** " מוכרעת מתוכה, ממנה אנו דנים על כרחנו על "וכשמת ר’ עקיבא” כי משובשת היא וכי תחתיה יש לגרוס “עד שלא מת רע”ק נולד רבי“. וכשם שרבא היה לפי המתקבל נער כבן עשר בעוד רב יהוד' חי, כן יש לנו להחזיק, כי גם רבי היה כבן עשר או כבן שמונה במות רע”ק, ובשעה ששקעה שמשו של זקן זה, כבר זרחה שמשו של בן-הנשיאים הרך עוד מאד בשנים. ואם כן יש להחזיק, כי נולד רבי שנת תת“צ, שהיא ששים לחרבן או סמוך לה לפניה או לאחריה. ואם מת בשנת תתקנ”ב, שהיא קכ“ב לחרבן, זכה לזקנה בינונית של ששים ושתים שנה. ומפרשת דברי מותו (כתובות ק“ג-ק”ד. ובירושלמי שם י"ב,ג‘. שם כלאים ט’, ג') יש לשמוע, כי לזקנה מופלגת לא זכה, ע”כ הרבה העם להפגיע בתפלתו, כי יאריך ה' את ימיו.
בסוף ימי רבי יש לקבוע את עקירת העבור מיהודה, שעליה נאמר: “ר' לעזר בשם ר' חנינה מעשה בכ”ד (קריות) [קרונות] של בית רבי שנכנסו לעבר שנים בלוד ונכנסה בהם עין רע ומתו כלם בפרק אחד באותה שעה עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל" (ירש' סנהד' א‘, ב’), מליצת “נכנסה בהם עין רעה ומתו כלם בפרק א'”, דומה היא קצת למליצה הנאמרת על תלמידי רע“ק: “וכלן מתו בין פסח לעצרת מפני שהיתה עינם צרה וכו'” (קהלת רב' י"א), ששתיהן רומזות, כי יד המלכות, ואולי גם לשון המינים היתה באמצע. בעל שמועת המאורע החשוב הזה, הוא ר' חנינא בן חמא, רבו של ר' אלעזר בן פדת האומר בשמו, ואחד מזקני תלמידיו של ר' יהודה הנשיא. ואם הוא מקדים לספורו מלת “מעשה” הנוהג במעשה ישן ולא במעשה חדש יש ללמוד, כי דבר זה היה קודם הרבה לימי זקנתו של ר' חנינה זה. ולפי זה יהיה שֵם של “בית רבי”, שהוא מזכיר חוזר על סתם רבי, שהוא רבנו הקדוש, ולא על ר' יהודה נשיאה נכדו, הקרוב בימי שנותיו לר' חנינה או צעיר ממנו. ודבר זה המסתבר מאליו מסתיע סיוע גמור גם ממקומות אחרים. משני זכרונות שהשתמרו לנו מימי ר‘, האחד כי "ר’ סימאי ור' צדוק הלכו לעבר שנה בלוד” (חולין נ"ו:), ולוד הלא על יהודה תחשב לענין זה, ובכן הלא היתה הליכתם קודם “שעקרוה מיהודה”, בהיות עוד דבר העבור נעשה בפרסום לכל הפחות בגלוי, והזכרון השני הוא: “א”ל ר' לר' חייא: זיל לעין טב וקדשי' לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חו“ק (ר“ה כ”ה). ודבר זה של קדוש בחשאי ושליחות סמן בסתר, הלא אנו מוצאים בשעת תוקף הגזרות (סנהדר' י"ב), ובכן נעשה שנוי זה בפומבי גדול לעשיה בצנעה וחשאי, בימי ר' יהודה הנשיא רבו של ר' חנינא. ורש”י מפי מורו נותן טעם לצנעה זו “שגזרו שמד במקום שלא יקדשו את החדש” (רש“י ר”ה שם), ומלת “שמד” לאו דוקא היא ויש לפתור אותה במקומה זה: “גזרה”, כי שמד הוא פקודת אסור מצד המלכות על כל המצות בקניסת מיתה על עושיהן – אבל גזרה ודאי היתה שם, כאשר תוכיח העשיה בצנעה.
והרי קל וחומר הוא, ומה אם על קדוש החדש, שלא נעשה בפאר גדול כעבור השנה, בבר גזרה המלכות, אפילו בגליל הנופלת בכבודה מיהודה, אינו דין שגזרה על עבור השנה שנעשה בתפארת רבה וביהודה המקודשת, כי אם רעה עין רומי ומלשיניה בדבר הקטן ובמקום שקדושתו מועטת, הלא רעה עינם בדבר הגדול, ובמקום שקדושתו מרובה, עאכו"ב. ולפי זה יש להקדים הגזרה על עבור השנה ביהודה, לגזרת קדוש החודש בסתר אפילו שלא ביהודה, אבל אי אפשר לדעתנו להקדים בשום פנים את גזרת הקדוש לגזרת העבור. ואם כן היתה שליחת רבי את ר' חייא לעין טב לקדש את החדש בצנעה, מאוחרת לעקירת עבור השנה מיהודה.
אך בכל היות יד ממשלת רומי הולכת וקשה על ישראל, יש להחזיק, כי באו בדורות שאחרי רבי, ימים שהגזרה הזאת היתה מרובה בידם, ואפשר היה לשוב ולקדש בלוד הנחשבת על יהודה כי “ר' ירמיה בעא קומי ר' זעירא: ולוד לאו מיהוד' היא? א”ל: אין. א“ל מפני מה אין מעברין בה? א”ל: מפני וכו‘" (ירש' סנהד' שם). ולוא היתה עוד הגזרה בתקפה בימי ר’ זעירא, איך היה אפשר לעבר שנה או לקבוע חדשים במקום מוכן לפורענות חשוד בעיני המלכות בלוד, שכבר נכנסה עין רע' שם בדור קודם. עוד מצאנו מנהג “משיאין משואות” בערים הקרובות למקום הסנהדרן בטבריא ובצפת בימים ההם, בימי ר' זעירא ור' אבהו (ירש' ר"ה ב‘, א’). ומשואות הלא ודאי דברים של פרסום הם. ובימים ההם אפשר היה לר' חייא בר אבא בן דורם לאמר לבניו ביום קדוש החדש: “אחריפו ועילו אחריפו ופוקו, כי היכי דלשמעו בכו אינשי” (סנהד' ע':), ופרסום כזה אי אפשר, אלא בזמן שאין יד הגזרה קשה כל כך. אמור מעתה, כי במוחים היו בשליטי המקום שבימיהם, כי נוהגים הם התר כאמור גזרת מלכות זאת.
ועל עין טב הנקראה גם “עיני טב” (שם) הוכיח החכם המומחה לענין זה ר“י שווארץ שהוא מקום בגליל בחלק יששכר, שנקרא עד היום “אום על מארב”. ומא”ב אינו אלא תרגום ערבי לשם “טב” הארמי ולשם “טוב” העברי. ושם המעין היוצא ממנה או הנחל אשר בה יקרא עד היום בשם “טובעייני” שאינו אלא סדר הפוך של שתי מלות של שם “עיני טב” (תבואת הארץ, חלוקת הארץ, יששכר) ומלת עין“, שהיא חלק ראשון של שם עיר, מצאנו בגליל יותר מביהודה. ביששכר נמצאה שתי פעמים: “עין גנים ועין חדה” (יהש' י“ט, כ”א), שהן אחת משמונה מן “ערים שש עשרה” (כ"ב) שבחלקו. וביהודה אנו מוצאים אותו שתי פעמים “עין גנים” (ט“ו, ל”ד) ו”עין גדי" (ס"ב), שהן אחת מחמשים ושש ממאה ושתים עשרה עיר המנויות שם. ובכן מרובה חזקת היות עין טב עיר שביששכר שבגליל, מחזקת היותה ביהודה.
אך לוא לא מצא ר“י שווארץ ז”ל את עין טב בשמה בגליל, גם אז היינו מוכרעים להחליט, כי שם היא, כי עבור השנה הלא ודאי נעקר מיהודה, ובכל זאת הלא נתעברו שנים באיזה מקום גם מימי העקירה, עד שנת קי"ט לאלף החמשי, שהוא זמן גדול הרבה ממאה שנים לכל הדעות. ולדעתנו הוא קרוב למאה ושבעים שנה, ואם עבור זה לא היה נעשה עוד בפומבי, הלא מחשיבותו הגדולה לא נפל דבר, והרבה הלא דברו קדמונינו ומסרו לנו על דבר עבור השנה. ואיך אפשר דלא לשתמט תנא חד זמנא, להודיע לנו שם גם מקום המעשה הגדול הזה, אלא על כרחנו אנו אומרים, כי מקום עבור השנה היה גם הוא בעין טב, ועין טב הלא מפורסמת בדבריהם לענין זה מבלי צרך להזכירה.
ואע“פ שעין טב היא בגליל, נאמר עליה בפסיקתא המובאת בתו' “שהיא בית הועד, ושעליה “אמר הקב”ה בית מועד של כל העולם, שנאמר כי מציון תצא תורה” (תו' ד“ה “זיל” ר”ה כ"ה.) ממלת “מציון” שבתוכה כי מלת “מציון” לא נאמרה, כי אם בדרך חבה מופלגת, כי באמת גם יהודה גם גליל לא השיגו בערכן את ציון, שהיא ירושלים. כי יבנה הלא ודאי ביהודה היא וב”ז “היתה ירושלם יתרה על יבנה” (ר“ה כ”ה:). ובכן לא נאמרה מציון, אלא על קדושת א"י בכללה, שגם קדושה קלה שבה מקודשת מכל הארצות, או אפשר כי נאמרה בדרך מליצת "אוהב ה' את שערי ציון אלו שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות (ברכ' ח'.). ויהיה פירושו, כי לדבר זה גדולה עין טב מכל שאר בתי דינין ובתי מדרשות שבזמנה.
ומאמר זה מוכיח גם הוא, כי כשם שהיתה עין טב מקום קבוע לקה“ח, כך היתה מקום קבוע לעבור השנה, כי המאמר המפליג הזה מחשיב את עין טב למקום מקודש בדורות ההם מכל המקומות שבעולם, כדבר המפורש, שהעיד עליו הקב”ה,שהוא בית מועד לכל העולם" ושממנו “תצא תורה”. ואיך אפשר לאמר כזאת על מקום שאינו משמש אלא לקדוש החדש בלבד, ואינו משמש לעבור השנה החשוב עוד ממנו. ואלו היתה השנה מתעברת במקום אחר, הלא היה המקום ההוא של עבור השנה בית המועד החשוב ממנו או השקול לכל הפחות כמהו. ובכן לכל הפנים לא היתה עין טב בית מועד שלכל העולם. אחר שיש עוד בית מועד חשוב ממנו או לכל הפחות חשוב כמהו.
והנה סתם קה“ח בחזקתו עומד, שהוא נעשה במקום שנעשה עבור השנה, כמו שהדבר מסתבר, כי בימי ר”ג היה גם עבור השנה ביבנה, כי מעשה של שמואל הקטן שעלה שלא ברשות לעבור השנה (סנהד' י"א.), חזקתה שהיה ביבנה, שהיא היתה לפי הנראה מקומו הקבוע (ע' ברכ' כ"ח:), ושם הלא היה גם מקום קה“ח וקבלת העדים (ר“ה כ”ה.). ובימי רשב”ג מצאנו “שקדשו ב”ד את השנה באושא" (ל"ב), ור' נהוראי הלא הלך להעיד על עד אחד של עדות החדש באושא (ירש' שם ב‘, א’) ועתה אם אנו מוצאים, כי עין טב היתה מקום קה"ח, יש להחזיק כי היתה גם מקום עבור השנים.
אך גם מלבד זאת מוכרעים אנחנו לדעתנו לאמר כן, כי רואים אנחנו, כי בני צפת טבריא, שהן כמעט בקצה צפון הגליל, היו “משיאין משואות” במקומם בעצם ליל העבור, ועתה אם היתה עין טב ביהודה הרחוקה, איך היה אפשר לדעת בעצם הלילה ההוא תוצאות עדות החדש ומסקנת הכרעת בין דין בטרם שובם אל מקום הנשיא. אחרי כי משואות מודיעות כהרף עין ממקום הועד, הלא כבר בטלו לעולם? אלא על כרחנו אין לנו, כי אם להחליט, כי עין טב היא קרובה מאד לטבריא וצפת, וע“כ היו יודעים את זמן עבור החדש בשעה ראשונה. ועתה אם עין טב היא בגליל – ואת עבור השנה הלא ידענו, כי “עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל”, - אין מקום נאה לעבור השנה ממקום קדוש החדש. וכמנהג ישראל מימות עולם ליחד לשניהם מקום אחד בירושלם ביבנה ובאושא, כן יחדו גם את עין טב לשני קדושים אלה, וע”כ נחשב “לבית מועד לכל העולם”. כי לענין הקביעות כלה. לענין מדור השנים והחדשים יחד, יצאה ממנו תורה, כאשר יצאה לפנים תורה מציון ודבר ה' מירושלם.
ומדברי רבותינו עולה כי בדורות הראשונים שאחרי רבי, היתה יהודה עזובה כל כך מבני ישראל, עד כי המעט ממנה, כי לא היתה מקום ראוי לועד ולמרכז שממנו תצא תורה, אפילו לימים מועטים, כי אם כי היו חכמים אשר מפני חשש סכנה הציעו לבלתי שלוח אפילו שלוחים לבשר ברמזים לבני ישראל המעטים המתגוררים ביהודה את דבר קדוש החדש ועבור השנה, שנתקדש ושנתעבר במקום אחר, כי כן נהגו בימי הגזרה לבשר בכל תפוצות ישראל את דבר הקדוש והעבור ברמזים, כגון: “זוג בא מרקת וכו'” (סנהד' י"ב.), ששלחו ממקום העבור מא"י לבבל לרבא, והשליחות הזאת היתה קרוית “סימנא” (ר“ה כ”ח.). כנגד החכמים אשר מפני חשש סכנה מצד המלכות רצו לבטל גם אם השליחות הזאת מיהודה, התיצב ר' סימון ולא נתן לבטלה מפני כבודה של יהודה, שלא תהא ארץ קדושה זו נופלת מארצות הגולה. דבר זה מסופר לדעתנו בירושלמי בדברים אלה: “בענין מיעקר אף אהן סימנא, אמר לון ר' סימון: אין אנו מניחין ביהודה אפילו זכר” ירש' ס נהד' א‘, ב’). ודרך זו נאה ביותר לר' סימון החושש ביחוד לכבוד ארץ ישראל, אפילו בחרבנה, כמאמרו לענין אחר: “חלקו כבוד לא”י שהיתה חרבה באותן המים (שם מגגל' א‘, א’).
יד: על דבר כתיבת המשנה
מסורת מקובלת ומקוימת עלתה בידי גאוני ישראל, כי כתוב נכתבה המשנה בשעת סדורה, ואדם לא ערער על דבר זה, עד בוא הגאון ר' יעקב חאניז ז"ל, שאמר למצוא ראיה בדברי אחד מגדולי קדמונינו “דבימי רבי לא נכתבה המשנה גם לא הגמרא בימי רב אשי” (הקדמת פירושו עץ חיים למשנה), כי אם דורות רבים אחרי כן -. ואוהבי חדשות השטחים להוציא כל דבר מחזקתו, שמחו על אומדן זה ויקבלוהו ויפרסמוהו, בדבר שאין לערער עליו ואין להרהר אחריו כלל.
בטרם בואנו לבקר דבר זה, הננו להטות אזננו לשמוע מה בפי' גדולינו מעולם, אשר זקנים בהם היו כמעט תלמידים מובהקים לרבותינו האמוראים. על דעת רב שרירא גאון, הגדול שביודעי העתים של דורות התנאים והאמוראים, שכמעט לא קם כמהו לבקיאות לדיוק ולקבלה נאמנה, לא עלה על לב, לדון בדבר הידוע הזה, כי רואים אנחנו אותו משיב לתומו לשואליו: “כיצד נכתבה המשנה” (אגרת רב שרירא גאון), מבלי הזקק לשאלת העקר אם כתוב נכתבה או לא? מפני שבזה לא היה איש מטיל ספק כלל, ובדברי עצמו הוא כותב והולך לפי דרכו: “ולא הוה חד מן הראשונים דכתב מדעם עד סוף ימי רבנו הקדוש” (שם) “וביומי דרבי בנו של רשב”ג אסתייע מילתא וכתבינהו ותרצינהו והוו מילי דמתניתן וכו' (שם) "עקר הדברים תקןוכתב " (שם) "ולא הוה להון עד דאפטר ר' חבור כתוב " (שם).
רבי שמואל הנגיד הסמוך לדור רב שרירא, כותב גם הוא לפי דרכו, כדבר הברור ובודאי גמור: “ר”י הנשיא כתבה וכו' ואם יטעון הטוען למה כתב רבינו הקדוש וכו' הלא מוטב לכתוב וכו‘, תוכל להשיבו כי וכו’ הוצרך לכתוב וכו‘", (מבוא התלמוד) ובכן יצאה מפיו ד’ פעמים לשון כתיבה על המשנה, וכן נמצא גם רמב“ם ז”ל האומר: “החל [רבי] לחבר המשנה וכו' ומהם דעותוכתב אותם במחלקותיהם זה או' כך וזא”כ וכו' ואלו וכו' היו נכתבין וכו'" (הקדמת פי' המשניות לרמב"ם).
וכתב עוד: “ורבנו הקדוש חבר המשנה ומימות משה רבנו עד רבה”ק לא חברו חבור שמלמדין אותו בתושבע“פ - - והוא קבץ וכו' וחבר מהכל ספר המשנה ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו - - חבר חבור להיות ביד כלם” (הקדמתו ליד החזקה).
ורבינו ישעי' הראשון ז“ל דפראני כתב “משום עת לעשות לה' התירו חכמים לכתוב ובזה סמך רבי שכתב המשנה ואחריו כתבו הברייתות ורבינא ורב אשי כתבו למוד, וכן כל חכמי הדורות כותבין פירושיהן” (תוספ' רי"ד גטין ס'.). וכן כתב הרי”צ דיליאון: “ר”י הנשיא הוא רבה“ק, אשר היה הראשון שהתחיל לכתוב כל דבר הלכה ולפרסמה וכו'” (הקדמת מגלת אסתר לס' המצות).
ולעומת זה מדד הגר“י חאניו ז”ל במדה אחת למשנה ולגמרא ויחלט, כי שתיהן לא נכתבו בשעת סדורן. והנה מלבד, כי קשה הדבר לדמות איך יתקיימו דברים מסודרים במלוא דסורם בעל פה, הנה ראינו, כי גם סדרי ההלכות שסדורם קדם עוד לרבי – כי ר' יהודה ור' שמעון היו מסדריהם – וגמר חתומם היה סמוך לחתום המשנה, כבר היו כתובים בימי רב (ברכ' י"א:), כי ספר שאינו כתוב, הוא דבר שלא היה ולא נברא. וסדורים אלה נקראו “ספרא ספרי” לאמר: “הספר וספרים”. וכן מצאנו, כי את שם סדור הלכות לתלמידי ר' ישמעאל, הנקרא “מכילתא” – מבאר ר' ניסים גאון: “מכילתא: מגילתא גימל בכף מתחלפין כמו מכורותיה פגורותיך” (ערוך ע' מכלא). אם באור שם זה מספיק אם לא, מכל מקום הננו רואים, כי גם גאון קדמוני זה החליט, כי דברי תושבע“פ שבמכילתא כתובים היו, כי מגילה שאינה כתובה, ודאי לא כלום היא. ונראה כי מכילתא נאמרה גם במקום אחר על משניות חיצונות כתובות. כמו שמצאנו: א”ל ר' ירמי' לר' זריקא פוק עיין במכילתך נפק ודק ואשכח דתניא וכו‘" (גטין מ"ד.). במכילתך: במשנה הסדורה לך" (רש"י). ממליצת “עיין 26 וממליצת “נפק” נראה כי משנתו הסדורה כתובה היתה, על כן “נפק” [יצא] מביהמ”ד, ונכנס למקום ששם היתה מונחת, ויחפש הנה והנה וימצא ברייתא מפורשת. עוד יותר הוכיח על היות מכילתא וברייתא כתובות בימיהם, מליצת הירושלמי בספור זה: "שמעון בר חייה הוה מתני לחייה בר רב נוי מאימתי וכו’ אפיק ר' יאשי' מכילתא וכו' (ירש' ע"ו ד‘, ח’). ומליצת “אפיק” מתישבת רק על הוצאת ספר כתוב, כעדות מליצת “אלו מוצאין ספריהן וכו' ואלו מוציאין דפתריהן " (שם פאה פ‘, ז’). ואת ריו”ח אנו מוצאים יועץ לבני דורו, ללמוד אגדה מתוך הספר ואומר: “ברית כרותה הלומד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח” (ירש' ברכ' ה‘, א’). ואם תמצא לאמר רק אגדה לבדה הותרה לכתוב? לא כך למדנו רש“י, הכולל באמור כתיבת תושבע”פ הלכה ואגדה כאחד (ע' רש“י ד”ה “והא לא ניתן ליכתב” גטין מ'.). והמעט מר' יוחנן, כי מצא את קריאת אגדה מתוך הספר לתחבולה נאמנה לזכרון ולתריס מפני השכחה לאחרים, היה הוא רש“ב לקיש חברו “מעייני בספרא דאגדתא בשבת” (גמרא שם), גם נשא עמו “ספרא דאגדתא” בחיקו (ברכ' כ"ג.), וכן עשה רב נחמן אחריו(:). ומלבד זה נראה כי גם לרב היה “ספרא דאגדתא” שגם הלכות היו כתובות בו (סנהד' נ"ו:), ואין ספק כי לא רק מגילות סתרים בהלכה (שבת ו':) ופנקסיות בפירושי המלין העבריות העתיקות שבמשנה (רש' כלאים א‘, א’) וספרי אגדות היו כתובים וסדורים, אשר אליהם אספו את המלין הנכריות (ע' דברי חסדא לרב תחליפא בר אבינא חולין ס':) היו בידי האמוראים, כי אם גם ספרי מדרש והלכות היו בידם, ולא עוד אלא שכתיבתם נחשבה למצוה רב מאד, כדברי מאמר – אשר חזותו מוכחת עליו, כי מימי האמוראים הראשונים הוא, - האומר: “איה סופר את המגדלים: אלו סופרי מדרש והלכות וגומלין שכרן” (בה"ג הל' הספד) – וידוע הוא, כי מוחזק הגאון הקדמוני הזה לאיש שכל דבריו דברי קבלה הם. ומוצאים אנחנו “דשלח רבין באגרתי' דברי הלכה” (ב“ב קל”ט, נדה ס"ח.), לר' זעירי ולר' לוי ולריב”ל אנו מוצאים פנקסות שרשמו בהם דברי הלכות ואגדות (שבת קנ"ו.), לר' הלל בי ר' אלס (ירש' כלאים א‘, א’), שהוא ר' הלל ברי' דר' וולס בן דורו של ר‘, מצאנו פנקס כזה, ולאילפא הוא חלפי, היה פנקס שהלכות מבוררות ומדוקדקות היו כתובות בו (ע' ירש' מעשרות ב‘, ד’, ועוד יותר: מנחות ע'.) וגם רבי בעצמו צוה לר’ חייא לכתוב הלכה בשמו לר' חמא אביו של ר' הושי' ולבר קפרא (ירש' נד' ג‘, ב’). ואם הותרה הכתיבה לד“תשאינם משנה, עאכו”ב למשנה, שהיא העקר הקים והיסוד המוסד לתושבע“פ, כי ודאי גמור הוא, כי נכתבה כתיבה כמשמעה בעט על הספר בדיו. וכמעט ברור הוא, כי סדור ההלכות שלפנים משורת הדין הנקראה “משנת החסידים” (ירש' תרומ' ח‘, ד’) היתה כתובה בימי רבי שמעון בן לקיש, הסמוך לדור המשנה, ונקרא “מגלת חסידים” (שם ברכ' ט‘, ה’ – ע“ש היטב וספרי דברים מ”ח). ובשני מקומות האלה מפורש” “כתיב במגלת חסידים”. (שם ברכ' ט‘, ה’ – ע“ש היטב וספרי דברים מ”ח). ובשני מקומות האלה מפורש: “כתיב במגלת חסידים”. הרי שהיא קרויה משנה וקרויה מגלה. – ולפי דעת גאונים קדמונים העלו גם רב ושמואל רבות מהלכות על גליונות גדולים; בעובדא “שדר לי' שמואל לריו”ח - - תליסר גמלי ספק טרפתא" (חולין צ"ה:). גורס רבנו תם “גוילי, כלומר תריסר גוילין כתיבין שאלות” (תו') ובעובדא: תלי לי' רב לרבי ביני חיטי" (כתוב' ס"ט.) “פירש רבנו חננאל: שאלות הרבה שאלו והיו אגרות תפורות זל”ז ובין אותן תפורות זל“ז כתב שאלה זו” (תו' שם). “וז”ל ר' יהוסף הלוי מנאש ז“ל ביני חיטי פי': שגר אליו כתב שאלות וכתבה. נ”א ביני חיטי פ' בן חבור היריעות, כלומר לקח ניר וכתב שם זאת השאלה וחברו בין יריעה ליריעה שנעשה כיריעה אחת" (שטה מקובצת כתוב' שם). ובכן הננו רואים כי רבנו חננאל, ר“י מנאש, רש”י ורבנו תם לא חשו לפרש, כי רב ושמואל העלו גם את הלכותיהם על גליונות, ובכן אין דבר עומד לשטן לנו, להחזיק בכל אשר החזיקו כל אבותינו מאז, כי משנת רבנו הקדוש כתובה היתה על המגלה, כדעת ר' נסים גאון, אשר גרא למשנת ר' ישמעאל מכילתא: “מגלתא”, ועל כן אמר ר' ינאי לר' חנינא, אשר לדעתו לא ירד לעומק דברי משנה אחת כראוי: “צא וקרא!” (ירש' כלאים ט‘, י’), לאמר שים עיניך אל הדברים ככתבן כי אותיות מחכימות. וקריאה אינה נוהגת אלא בדבר כתוב.
כנגד כל זה שם הגאון ר' יעקב חאגיז את לבו, להוכיח מדברי רש“י “שלא כתב רבי המשניות, אלא סתם וחתם הדברים ונשאר הכל בעל פה, וכן עשה רב אשי, אסף וקבץ כל המו”מ שעל המשניות ושאר דינים שנתחדשו וסדר הדברים, והציב ציונים כמו שתמצא בגמרא וכו' וזה שהיו לומדים על פה וכו'”
(הקדמת פי' עץ חיים למשנה). את כל כלי זינו שם תלה הגאון רי“ח על דברי רש”י, אשר אותם שם למקור האחד להחלטתו. לעומת זה שם למקור מסורת כתיבת המשנה רק את הרמב“ם ז”ל לבדו. ובאמת לולא הקדימו אדם מעולם לרמב“ם בדבר הכתיבה, היינו אמרים, כי דעת עצמו היא, ואין אחריותה על רש”י הקודם לו כמאה שנה. ואשר לוא גם היה בימיו, יש בו כח לחלוק עליו, משום דהוה אמינא בסברא תל“א מילתא רמב”ם סובר כך ורש“י סובר כך. אבל באמת הלא רב שרירה גאון הוא המעלה לנו בידו את שמורת הכתיבה, ודבריו הלא דברי קבלה הם, והוא לא סובר הוא, כי אם מוסר, וקשה הדבר מאד, כי יחלוק רש”י על עקר זה המסור לנו מרב שרירה “בכתב תשובתו” הידועה לו מאד (ע' רש“י ד”ה “והא שופר” גטין ס':), על כן יש לנו לבקר עד כמה יעמדו דברי החלטת הגרי“ח, אשר אמר ליסד על דברי רש”י. – הנה רש“י מפרש את מאמר “העוסק במקרא מדה ואינה מדה” (ב“מ ל”ג.) כדברים האלה: “שהמשנה והגמרא יפין ממנה, מפני שתלוין בגירסא ומשתבחין שבימיהם לא היה גמרא בכתב, וגם לא היה נתן לכתוב, אלא לפי שנתמעטו הלבבות, החלו דורות [אחרונים] לכותבו” (רש“י ד”ה “ואינה מדה” ב"מ שם). מדברי פירוש זה אמר הגרי”ח להוכיח, כי המשנה והגמרא לא נכתבו. והנה על המשנה אין בכל דברי רש“י אף רמז אחד, כי הוא מחזיק כי לא נכתבה; אדרבא, אם דבר בראשונה על יתרון למוד המשנה הגמר' בשוה, ובהחליטו בכל זאת אח”כ רק על הגמרא בלבדה, כי לא נכתבה, שומע אני מכלל לאו, הן, כי המשנה ודאי נכתבה. ואם ישאל איש: ואם אמנם נכתבה המשנה, אם כן אינה תלויה בגירסא עוד ואינה משתכחת, ובכן צריך להיות משפט אחד לה ולמקרא, ומדוע זה חשובה מדת העוסק במשנה ממדת העוסק במקרא? נשאל אנחנו: ולטעמך, אם אמנם המשנה והגמרא שתיהן אינן כתובות, הלא צריך משפט אחד להיות לה ולגמרא. ומדוע חשובה מדת העוסק בגמרא ממדת העוסק במשנה? – על דבר זה יש בידנו להשיב תשובה נצחת: בימי ברייתא זו שנשנתה בימי רבי, כבר היתה המשנה כתובה, או כבר עלתה במחשבה להכתב, משא“כ כגמרא, ע”כ נאמר העוסק על פה בגמרא התלויה בגירסא לבדה “אין לך מדה גדולה מזו” כי הלמוד שבע“פ הוא המשמרת האחת לה, באין לה שארית בכתב. העוסק במשנה על פה אף היא “טדה” שלמה, מפני שגם היא תלויה בגירסא על פה, אך אינה מדה גדולה כעוסק בגמרא, מפני שאין לומדין משנה, אלא בע”פ מפני המצוה המקובלת ובאה: “דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב” (תמור' י"ד:), אבל בכל זאת, אף כי מצותה לכתחלה על פה, הלא יש לה שמור גם בכתב, אלא שהכתב לא נתן ללמוד מתוכו בקביעות, כי אם לעיין בו“. ולדבר זה המסתבר לנו מאז, מצאנו תלמוד ערוך בגירסא נשמטת מספרינו ומשומרת בשטה מקובצת, כי על השאלה: איך התיר רב דימי לעצמו לכתוב הלכות במכתב לרב יוסף? השיבו בגמרא: “אמרי דילמא מילתא חדתא שאני. דהא ריו”ח ור”ל מעייני בספרא דאגדתא בשבתא" (תמורה שם). נתינת טעם זו איננו יודעים מה היא? מה ששמע רב דימי מר' ירמ‘, היה באמת דבר חדש, כי עד העת ההיא לא שמע אותו, אבל ספרא דאגדתא הלא ספר כתוב ומונח הוא ומה מלתא חדתא אית ביה? אולם בין מלת “הדתא” ובין מלת “דהא” נשמט מאמר שלם וחשוב מאד, ואלה דבריו: לשנא אחרינא רבנן אגירסייהו סמיכי וכיון דאיכא שכחה כתבין ומחתין וכי משכחנא [צ“ל: משכחי] מילתא מעיינין בספרא כי הא [או טוב מזה כגירסתנו: דהא] ריו”ח ור“ל מעייני בספרא דאגדתא בשבת” (ש“מ שם בש”ס ווילנא החדש) 27. ולפי דבר זה מתבאר הכל יפה: העוסק במקרא מדה ואינה מדה, מדה הוא לעצמו שלומד הוא תורת ה’ ואינה מדה גדולה מאד, כי כתיבתה שהיא מציה כמעט מספקת היא להעמידה ולקימה בישראל, ואם לא ילמד אותה הוא, ילמדוה אחרים; העוסק במשנה מדה היא, יען כי עקר מצותה הוא למודה על פה, כי תלויה היא בגירסא ומעטים הם ספריה, כי לא היו לומדים ומלמדים אותה מתוך הספר, כי אם היו “כותבים ומניחים” אותה רק מפני השכחה, כמליצת “כתבין ומחתין”, אולם העוסק בגמרא, שהיא לא היתה כתובה כלל, מדה גדולה היא מאד, יען כי לה לא היתה בימי הברייתא שום שמור אחר מבלעדי הלמוד על פה לבדו, ומבלעדי הלמוד הזה ישכח ויאבד. ובכן גדולה מאד זכותו של העוסק בגמרא, כי מלבד, שהוא מקים בלמודו מצות תלמוד תורה לעצמו, נעשה הוא לה לשומר לאחרים.
אולם עוד יש מקום לבעל דיננו למצא כעין מראית של רמז בדברי רש“י כי המשנה לא נכתבה כי כן מצאנו אותו מפרש את מאמר הברייתא: “הדר דרש להו הוה רץ למשנה” (ב“מ ל”ג:), לאמר “לפי שירא פן ישתכחו המשניות וכו'” (רש"י שם) ובכן יש לאומר לאמר, אם חשש בעל הברייתא לשכחה, אין זאת כי אם לא היתה לה עוד פלטה בספר כתוב – תפיסה זו אינה תפיסה כלל. שהרי את עצם טעם זה ככתבו וכלשונו הלא נתן רש”י ז“ל גם על למוד שהכל יודעין בו, שהוא ודאי עלה על ספר, כי גם על “ריו”ח ור”ל מעייני בספרא דאגדתא" (תמור' שם) נתן טעם “שלא ישתכחו” (רש"י), והדבר פשוט מאד, כי ספרי המשנה לא נכתבו מתחלתם אלא לשם שמור ולא לשם למוד כי המצוה ללמוד הלכות רק בעל פה עמדה עוד במקומה ובתקפה ימים רבים. וספרים אלה לא היו מצויים רק בידי גדולי הדור, ואולי גם שם היו כעין גנוזם, ולמוד היחידים הרבים היה תלוי גם בימי בעל הברייתא רק בגירסא: ע“כ חששו עוד גם אחרי כתיבתה לשכחה. ואם נתבונן היטב, נראה כי דוקא מדברי רש”י, שעליו אמר הגאון רי“ח ז”ל לסמוך את כל חדושו, נשמע ביחוד, כי גם בעיני הברייתות והגמרא כבר יצאה כתיבת המשנה מכלל אסור כתיבת תושבע“פ, כי כן אנו רואים אותו מפרש: “דברי' שבע”פ אי אתה רשאי לכתבן” (גטין ס':). “מכאן אתה למד שהתלמוד לא נתן לכתב וגו'” (רש"י). – “והא לא נתן ליכתב (גטין שם ע"א): “שום דבר גמרא והלכה ואגדה וכו'” (רש"י). – או “שום דבר תלמוד הלכה ואגדה דהם תושבע”פ (בגירסת רש"י שעל הריף). ובכן ראינו, כי שומר רש”י את לשונו, לבלתי הכשל לכלול את כתיבת המשנה בימי האמוראים בכלל אסור כתיבת תושבע"פ כי אם את התלמוד לבדו. וכן מצא גם הג' ר' בצלאל אשכנזי פירוש גליון על מאמר: “כותבי הלכות כשורפי תורה” (תמור' י"ד:) “כותבי תלמוד וכו' התלמוד לא נתן ליכתב וכו'” (ש"מ שם).
ומה נפלא הוא, כי הדבר אר הגרי“ח קובע לסמן מובהק לתורה מסורה שלא נכתבה, כי בעליהם “כשבא לומר הרבה שמועות נותן בהם סימנים” (הקדמת עץ חיים), את סמן זה קובע רש”י ביחוד גמור רק בלמוד ההלכות שלפני סדור המשנה בלבד, באמרו “ועד ימיו – של ר' – לא היו מסכתות סדורות, אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו, גרסה ונתן סמנים וכו' וכשנתקבצו וכו' וסדרו מסכתות וכו'” (רש“י ד”ה “בימי” כ“ט ל”ג:). ובכן נשמע בפירוש, כי הסמנים האלה שהי' צורך בהם לפני סדור המשניות, מפני שהיו בעל פה, נעזבו אחרי כן משעת הסדור והלאה, יען כי עלו על הכתב, וע"כ איננו מוצאים באמת לרבנו הקדוש או בסתם משנה 28 שום זכר לסמן, כמו שיש לשמועות עתיקות השנויות בעל פה, כגון “ושמועות הללו מתמעטות והולכות” או “קטנים עמדו ובזבזו” (כתוב' ג'.).
מתוך כל דברינו אלה מוכח הוא ומוכרע כי היסוד, אשר אמר הגרי“ח למצוא להחלטתו בדברי רש”י, נעקר הוא מעקרו, ואין אף רמז קל אחד בדבריו לבטל את דבר חזקת כתיבת המשנה. ועתה נבקרה נא את שאר תפיסות הגרי“ח ז”ל.
לבד מדברי רש“י לב”מ אומר הג' בעל עץ חיים למצוא סעד לדבריו מגמרא אחרת ומפירש“י עליה: על שאלת ר' יעקב בר אבא לאבי, כגון מגלת תענית דכתיבא ומנחא מהו לאירויי באתרא דרבי'” (ערובין ס"ב:), שפירש“י: לבך נקיט מגלת תענית, שלא היתה דבר הלכה כתובה בימיהם אפי' אות אחת חוץ ממנ”ת, לחכי קרי לה מגלה" (רש"י) קשה הקרי“ח ז”ל: “ולפי דעתו – של הרמב”ם ז“ל – היו המשניות כתובות, הוה לי' למבעי עלייהו (הקדמ' ע"ח) – כלומר הי' לו לשאול: כגון מתניתן דכתיבא ומנחא מתו לאורייץ. – אך באמת לא בא ר' יעקב בר אבא לכון את עקר שאלתו על היתרהכתיבה, כ”א על פשיטות ההלכות הפסוקות שבמגלת תענית, שאין כל ספק במשמען, ואין לישא ולתן בה כלל, עד שהמורה מתוכה אינו, אלא כקורא באגרת ומספר מה שכתוב בה – ושאולי על כן הותרה כתיבתה לרבים בזמ' שכתיבת כל הלכות לרבים היתה עוד אסורה לכל הדעות. – ולפי זה נשתנו פני כל הדברים, וכך תהיה שם תכונת הענין: אחרי שנאסרה אפי' הוראת “ביעתא כבותחא” (ערובין שם) באתרא דרבי', אע“ג “דלא תליא בסברא ומילתא דפשיטא היא” (רש"י) שאל רי”ב אבא על הוראת הלכות שבמנ“ת, שהיא עוד קלה ממילתא דפשיטא סתם, שבאמת איננה הוראה כלל, והמורה מתוכה אינו מורה ממש, כי אם מודיע הוא לשומע את הכתוב בה על דבר זה. שאל ריב”א בטעם זה: את“ל שהוראת “ביעתא בכותחא” אסורה; הוראה ממנ”ת, שהיא עוד קלה ממנה מה היא? והקושיא אשר יקשה המחבר: א“כ ישאל רי”ב אבא על המשנה “דאיהי נמי כתיבא ומנחא” לדעתנו איננה ממין הענין, כי לא על הכתיבה שאל השואל. ואם נאמרה הוראה ממנ“ת, שאינה באמת אלא הודעה, הלא אעכו”כ שהוראה מתוך המשנה אסורה, שאעפ“י שהיא כתובה, אין דבריה פשוטים, כדברי מנ”ת, כי אם תלוים בסברה. ודבר זה אסור, יען על המשנה עוד לישא ולתן, מה שאין כן במנ“ת שפשוטות הלכותיה, כדברי לוח השנה שבימינו, ע”כ שמש עוד לישא ולתן, מה שאין כן במנ“ת שפשוטות הלכותיה, כדברי לוח השנה שבימינו, כ”ע שמש ריב“א במליצה מבוארת מאד “דכתיבה ומנחא " הדומה למליצת “כרוכה ומונחת " (קדושין מ"ו), שכונתה שם שאיננה צריכה לכל פירוש, לפי דעת אומרה (ע"ש היטב). ודברי רש”י המבאר “להכי נקט מנ”ת לפי שלא היתה הלכה כתובה בימיהן אפילו אות אחת חוץ ממנ”ת” (רש"י ערובין שם), אינם חוזרים בשום פנים על ימי אביי, כי אם על הדורות הקדמונים, שבימיהם נכתבה המגלה, כי לא את מלת “כתיבה " הוא בא לפרש, כי אם לבאר את טעם קריאת מנ”ת "מגלה “. כדבריו המבוארים מאד מאד “להכי נקם מגלת תענית” מאמר רש”י – ולא “להכי נקטכתיבא ומנחא” – ומסיים "ולהכי קרי לה מגלה “. ובכן לא את מליצת רי”ב אבא כלה הוא בא לפרש, כי אם לבאר את טעם שם מגלת תענית, שקראו לה מיסדיה בדור שלפני החרבן, שהוא ארבעה דורות לפני סדור המשנה וכתיבתה.
מן היסודות המחולחלים, שבהם הכחשת הכתיבה נסמכת, הננו באים לתפיסות אלה: “ודבר תימה איך לא אשתמט גברא בשום דוכתא למירמז דנכתבו המשניות בימי ר‘, אלא הכי קאמר: מאן סתמי’ למתני‘. דלא בא ר’ אלא לסתום ולחתום ההלכות באמור” (הקד' ע"ח). עוד היה להגאון ז“ל לשאל על מליצת “מכדי מתניתן מאן תקין רבי (יבמ' מ”ד (:מדוע לא נאמר “מתניתן מאן כתב”? אך הדבר פשוט מאד. כי עקר חשיבות מעשה רבי לא היה אלא המדור, והכתיבה אחרי שכבר הותרה בבית דינו אין לה עוד חשיבות יתרה, מפני שאינה אלא תנאי לאפשרות קיום הסדור, ככל אשר אם נבוא בדורנו לדבר עלפירוש עץ חיים בעצמו נאמר: הגאון ר”י חאניז זצ“ל “חבר” פי' ע”ח, ולא נאמר “כתב”, אף כי למשמרת פירושו לא היה אפשר בלתי אם בכתיבה, ועוד יותר תתבאר מליצת “מאן סתמי' למתני' במקומה, כי כל עצמה של השאלה ההיא לא על החבור ולא על הסדור ולא על הכתיבה באה כי אם על הסתימה “מאי שנא' בשבת דסתם – ר' כר”ש ומ”ש ביו“ט דסתם כר”מ (ביצ' ב':). ומובטחני, כי אלו היה כתוב שם “מכדי מאן כתבי' וכו' בשבת דכתב לן כר”ש וכו‘, כי עתה היה הגאון הזה בכבודו ובעצמו מביה וכותב בצדו “צ”ל, סתמי’" “צ”ל דסתם", כי לכתיבה אין טעם ואין מקום בענין זה.
עוד מצאנו חולקין בגירסת המשנה איכא מאן דתני הכי ואיכא מאן דתני הכי וכן מצינו חלוק לפעמים בין הירושלמי והבבלי בגירסא" (הקדמ' ע"ח). – אם תהיה חלוקת הגירסאות ראיה על המשנה, כי לא נכתבה כלל, מה נענה על התורה ועל המקרא, שהם הלא ודאי נכתבו, ובכל זאת ידענו, כי שלשה ספרים מצאו בעזרה. בא' מצאו כתוב מעון אלהי קדם – ולא מעונה – ובא' מ“כ וישלח את זעטוטי – ולא נערי –” (ירש' תענית ד‘, ב’), ורבותינו אמרו:“חזיר מיאור כתיב” – תחת מיער (אדר“נ ל”ד, ג'), ובעלי התוספות אמרו: הש“ס חולק על ספרים שלנו שכתוב בהם מעבירים. וכן מצאנו בירושלמי בשמשון, והוא שפט את ישראל ארבעים שנה וכו' ובכל ספרים שלנו כתוב עשרים שנה” (תו' ד“ה “מעבירים” שבת נ”ה: וע' שנויים הרבה גליון הש"ס לרבינו עקיבא איגר שם). ובכל זאת ידענו, כי המקרא היה כתוב ומונח וניסחו קבוע וקים, וככל אשר לא יעלה על לב איש להביא ראי' מן החלוק שבין מדנהאי למערבאי בכתבי הקדש – כדבר רבינו צמח גאון “אפי' במקראו” יש שנוי בהן בין בני בבל לבני א“י וכו'” (תשובתו ע"ד אלדד הדני) – כי ח“ו כה”ק לא נכתבו בימיהם, כן אין להוציא כלל וכלל את המשנה מחזקת כתיבתה, בגלל הדבר, אשר מצאנו “חלוק לפעמים בין הירושלמי והבבלי בגרסא”.
ואם זכינו לבטל טענה זו הקרובה להוציא את המשנה גם מחזקת אחדותה וכלילותה. הנה טענה אחרת מתקוממת עלינו לאמר: “דרך כל כותבי ספרים, בפרט בס' גדול, רומזים ממקום למקום ואומרים כמו שכתבתי במקום פלוני או עיין בספר פלוני ולא נמצא בכל הגמרא דבר זה אלא: כדבעינן למימר לקמן או ואוקימנא לה ואינו מזכיר שום מקום, לפי שהיה הכל על פה כרב ששת דהוה מהדר תלמודי' כל תלתין יומין וכן הוא אומר: תנן התם, ולא קאמר: תנן במסכתא פלונית, לפי שהיה הכל על פה”. נראים הדברים, כי פתח המחבר במשנה וסיים בגמרא או ערב את שתיהן, ובכן יש לנו לפרק את טענתו ולבדוק היטב כל פרק ופרק ממנה: אם על המשנה הוא מכון בראשית דבריו ומתפלא, כי איננה רומזת ממקום למקום ואין מסדרה, כותב “כמו שכתבתי במקום פלוני”, הננו רואים, כי את מנהג תורת משה הנוהגת במדה מרובה ממנה, נהגה היא. הנה משנת “העור והרוטב” שנויה היא במ“ט למס' חולין ושנויה בפ”א במס' סדרות, בתורת חוליה הצריכה לכאן ולכאן. וכן משנת “כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן וכו'” ומשנת “כל שקדם הקדשן את מומן וכו'” שנויות הן במס' חולין י‘, ב’ ושנויות במס' בכורות ב‘, ג’ – ג‘. והנה חולין וטהרות רחוקות הן וקבועות בשני סדרים נפרדים, שאינם זקוקים כמעט זל"ז, ומס’ חולין ומס' בכורות, אף כי שתיהן מסדר קדשים הן, נפרדות הן זו מזו לענין הצטרכן למשנה זו המשותפת לשתיהן, במס' חולין נשנתה לענין מתנות ובמס' בכורות נשנתה לענין בכורה. והנה כזה נמצא גם בפרשת המלואים שנאמרה בס' שמות בתורת צווי (שמות כ"ט), ונשנתה בתורת עשיה בתורת כהנים (ויקרא ח'), או פרשת מועדות שנאמרה בתורת כהנים (ויקר' כ"ג) ונשנתה בחומש הפקודים (במד' כ"ט), ונשתלשה במשנה תורה (דבר' ט"ו). ומרובה הוא צד השוה בפרשיות אלה, מצד השוה שבכמה וכמה משניות דומות, ובכ“ז לא רמז הכתוב ממקום למקום ומפרשה לפרשה, כאלו לא היו זקוקות או דומות זל”ז מעולם. ולא זו בלבד, כי אם יש גם בספר אחד בתורה שתי פרשיות שוות בכמה פנים, קרובות זל“ז, כגון פרשת כ”ג ופרשת ל“ד שבספר שמות (ע' שם ושם) סמוכות זל”ז, וכגון פרשיות קדש והיה כי יביאך (שמות י"ג), או פרשיות פקודי השבטים וסדרי דגלים, ופרשיות מנין הלוים ופקודות משמרתם ופרשיות נשיאים (בסד' א‘-ז’), נשנו כמה פעמים. והמעט כי אין פרשה רומזת על חברתה, כי אם תכופות הן אשה לחברתה ומתחילות את דבריהן מראש וגומרות אותן בדקדוק גדול, כאלו לא קדמה להן מעולם פרשה, שכבר פרטה כל הדברים האלה כמעט כמספרם וכמשפטם, ובכן רואים אנחנו, כי דרך העברים לא הי' מעולם לרמוז מענין לענין באותו ענין, והדבר הזה הנוהג במקרא הרבה, אינו נוהג במשנה, אלא מעט, והמעט הזה שבח גדול לסדור המתוקן של המשנה ועד היום אנו רואים גם בדורותינו במוציאי ספרים מתוקנים לקהל העם, דוגמא זאת: מי שעינו צרה בשעתו ובממונ‘, אינו חש לטורח קהל הלומדים, ושולח אותם ממקום למקום לחזר ולחפש; ורחב הלב, מושיט לקוראיו הכל בקנה. ואלו נתנה רשות לאמר מילתא דבדיחותא, היינו אומרים: סמן לדבר: מחזורי יתעפאף ומחזורי רעדעלהיים. ואם אמנם יש בתורה מליצת “כאשר צוך” “כאשר צויתיך” או “כאשר דבר”, הנה כל המתבונן רק מעט, יראה כי אין התורה באה לרמוז פה על פסוקים כתובים במקומם, כי אם על דברים נאמרים על פה מפי הגבורה למשה או מפי משה לישראל. וראיה לדבר, כי מליצות אלה שבתורה לא נכתבו לשם מראה מקום, כי נמצא פרק שלם בדברי רבותינו, אשר טרחו ויגעו הרבה למצוא את רוב הדברים האלה נרמזים, במקום אשר לא יעלה על הדעת בסקירה ראשונה. ע’ מערכת דבריהם “כאשר דבר וכו' והיכן דבר” (מכיל' שמות י“ב, כ”ה). וזכרונות לדברים שנאמרו בעל פה לפני עלות המשנה על הכתב, הלא תמצא גם במשנה כמה וכמה פעמים: “באמת אמרו” “ולמה אמרו” “שכל מה שאמרו” וכיו"ב, כאשר הבאנו בגוף הספר בהערות. ובכן לא פיחתה ולא הותירה המשנה עצמה לרמוז ממה שרמזה תורה, שהיא בודאי ספר היא, וספר גדול.
אולם לא על המשנה לבדה דבר המחבר, כ“א גם על הגמרא, כמאמרו “ולא נמצא בגמרא דבר זה”. מזה יש לשמוע, כי אלו נמצא רמז ממקום למקום בגמרא רק לדברי המשנה, כי עתה היה די בזה לבטל טענתו. ובכן נראה נא היעמדו דברי טענה זו? הנה הוא טוען וכן הוא או‘: תנן התם ולא קאמר תנן במס’ פלונית ופלונית, לפי שהיה הכל על פה”. באמת נראה הדבר להפך. אלו גם לא היה נוהג בגמרא רמז אחר למשנה, בלתי אם “תגן התם” ואלו לא היה במלת “התם” משמע אחר, כי אם “שם”, היה מקום לנו לאמר: אדרבא, אם הוא אומר “שם שנינו” או “תקן תגינן” הוא מכון על מקום מצומצם – כדאמרינן “תנא התם קאי דקתני: מזכירין גבורות גשמים” (תענית ב'.). וצמצום מקום מוחש לדבר שפתים אי אפשר, בלתי אם בספר כתוב. אבל באמת מליצת “תגן התם” איננה באה לסמן את מקור המשנה המובאה, כי אם להודיע, כי משנה ההיא שאנו באים לדון עליה, אינה משנה זו שאנועסוקים בה, כי אם משנה אחרת זולתה. ודבר זה נחוץ מאד, כדי שלא לבלבל את התלמיד. וכל עצמה של מליצת “תנן התם” היא באה להבדילה מן המשנה, שאליה אנו באים להקיש אותה. על המשנה שלפנינו יאמר “הכא תנן” ועל המשנה האחרת יאמר “תנן התם “. וכשם שלא יעלה על דעת איש להוכיח ממליצת “ספרי דבי רב' שבהזכירם פסוק אחד, ישמשו במליצת “ולהלן הוא אומר', כי הפסוקים המובאים שם, לא נכתבו, ולומר אלו נכתבו, היו אומרים: במקום פלוני הוא אומר כן” כך אי אפשר להוכיח בזאת על המשנה ממליצת “תנן התם” ולומר שלא נכתבה, מטעם כי אלו נכתבה המשנה, היה בעל הגמרה אומר “תנן במס' פלונית ופלונית”. אך גם חוץ ממליצת “תנן התם” הוא אמר בכלל: “ואינו מזכיר שום מקום לפי שהיה הכל על פה”. ובכן לא קראו לפי דברי בעלי הגמרא גם בשם לכל מסכתא? אתמהה! והאנן איפכא שמעינן, כי כמה וכמה פעמים מזכירין בעלי הגמרא את המסכתות בשמן: “נזיר, סוטה” (סוט' ב'.) “מכות” (שבועות ב':) “אהלות, ערובין” (ערובין ע"ט.) “מדות” (יומא ט"ז.) “יומא (י"ד:) “תמיד” (שם) “ב”ק ב”מ” (ע"ו ו') “נגעים” (חגיגה י"ד.) “עוקצין” (ברכ' כ'.) “אבות ברכות” (ב"ק ל'.) אף את המסכות הקטנות קראו בשם כגון מס' “הלכות דרך ארץ” (ברכ' כ“ב. וע”ש) “אבל רבתי” (מ“ק כ”ו:) “מס' כלה” (תענית י': קדושין מ"ט:). וגם שמות הפרקים נזכרו “המדיר – פ”ו דכתובות – (סוט' ב'.) יציאות השבת ומראות נגעים” (שבועות ג'.) שהם פרק ראשון למס' שבת ולמס' נגעים 29. ואולי גם מאמר נבי “טומאות” תגן (ב"ק ב'), הוא קצור לשון מן “אבות הטומאות”, שהוא פרק ראשון למס' כלים. גם זכרון מספר פרקי מסכת כדברי רב חסדא לאבדימי: דעבודה זרה דא”א ת' פרקי ואנן חמשה תנן וכו'" (ע“ו י”ד:) מצאנו בגמרא.
הראיה “מרב ששת דהוה מהדר תלמודי' כל תלתין יומי” אינה ראיה, כי רב ששת מאור עינים היה ולא יכול לקרוא בספר כתוב. אם ראי' כזאת ראי' היא יש להביאה מר' חייא בר אבא אשר “כל תלתין יומין היה מהדר תלמודו” (ברכ' ל"ח:). אך באמת גם זו אינה ראיה כלל, האחת כי, תלמיד' הוה מהדר, והתלמוד לא נכתב עוד כל ימי האמוראים. ואם גם נאמר כי פי' תלמוד': משנתו, הלא הכל מודים, כי גם אחרי שנכתבה המשנה, לא היו שונין מתוך הכתב, ומנהג זה נוהג עוד מקצתו גם בדורנו לשנות בעל פה. וגם הגאון בעל ע"ח בעצמו מזכיר לפי דרכו בהקדמתו, שבה אנו עסוקים את “דרך שעושין התלמידים כשלומדים משניות על פה”. ובימיו הלא ודאי היתה המשנה כתובה וגם מודפסת ומצויה לרוב, ובכל זאת רבו גם בימיו תלמידים השונים אותה על פה, ובר מן דין ובר מן דין אין בה בטלת "מהדר להקשות ממנה, כי כשם שהיא יכולה לשמש על חזרת הלמוד בעל פה, כך היא יכולה לשמש על חזרת הלמוד מתוך הכתב, באין יתרון הכרע לשמוש זה על שמוש זה.
ובכן אין כל תפיסה כלל מכל הדברים האלה על חזקת כתיבת המשנה, אולם עוד נותרה טענה אחת לערער על חזקת כתיבת הגמרא בידי מסדריה, כי לא נמצא בגמרא בפי האמוראים המדברים על דברי עצמם "אלא: כדבעינן למימר לקמן, או: ואויקמנא לה'. אך מי יכחיש זה, הלא הכל מודים, כי בעצם ימי האמוראים לא נכתבה הגמרא עד ימי הסדרנים האחרונים הנזכרים באגרת רב שרירא. על כן, ככל אשר נהגו הנביאים וסופרי הקודש להזכיר את הדברים הכתובים בתורה 30 , ואת דברי עצמם לא היו מזכירים, ככה נהגו האמוראים במשנה, את דבריה היו מזכירים, ואת דברי עצמם לא היו מזכירים.
עוד ישאל המחבר: “מאחר שנכתבו המשניות, היה אפשר לכתוב שאר הלכות מטעם עצמו שנכתבו המשניות”? על שאלה זו ישיב נא תחתנו רב שרירא זקננו בכבודו ובעצמו: רודאי שתא סדרי משנה רבינו הק' תרצינהו וכו' ואין להוסיף ואין לגרוע" (אגרש"ג) “אבל ברייתא אחרנייתא – חוץ מספרא ספרי ותוספתא – לא אכפת לן בהו' (שם) “והנך מתנייתא כולהו מקריין ברייתא בתר דתריץ ר' מתניתא דילנא” (שם כני' סדר חכמים) “והנך כל שאר הילכתא אשתביקו והוויין כגון ברייתא וכו', אבל ממכא דישראל על אילין הלבתא [דמתניתן] הוה” (שם). ובכן משנכתבה משנת ר' יהודה הנשיא, בטלו כל המשניות שלפניו ונעשו חיצונות: “ברייתא חוץ מספרא ספרי ותוספתא” ועל שאלת: “מה ראה ר' חיא לכתבם ולא כתבם ר'?” (שם) השיב ר' שרירא גאון: “אלו בקש ר' לכתוב ולחבר כל מה שהיה שנוי בימיו אריכן מילי' ואת עקרן. אלא ר' עקר הדברים כתב - - ורובא דטעמי דפשיטין ומרווחין בברייתא עיקר דלהון במתניתן ועל עקרא דמתניתן סמכינן” (שם). בדברי רש”ג אלה יש תשובה על דבר המחבר, אם מכון הוא בשאלתו: “היה אפשר לכתוב שאר הלכות”, על רבנו הקדוש עצמו; ואם יכון על ר' חייא וחבריו מדוע לא כתבו המה שאר הלכות, הלא כתוב כתבו אותם לדעת רש"ג ושואליו, כנראה מתוך שאלתם “מה ראה ר”ח לכתבם " ומתשובתו.
עוד הביא הגאון רי“ח ז”ל מאמר ר' חייא בר בא, שאמר על “ספר אגדה: “תקטע ידא דכתבתה” (ירש' שבת ט"ז, א') ותמה וקרא: “ראה איך אפשר שכתב ר' עקר תושבע”פ, שהיא המשנה ותלמידי תלמידיו מקללין למי שכתב מזה” (הקדמ' ע"ח). ע“ז אנו משתוממים ושואלים, וכי את כותבי המשנה קלל ח”ו רחב“א שכתיבתה הותרה, לא קלל אלא כותבי אגדות. שהיא מכלל הדברים שבע”פ, שנחלקו על התרה ואסורה, גם אחרי החתם המשנה בכתב. כל האמוראים המובאים בראש מאמרנו זה, נטו להקל ור“י בר נחמני מתורגמני' דר”ל וחבריו נטו להחמיר וגם רח“ב אבא היה מן המחמירים על כתיבת כל דבר תושבע”פ אחרי חתימת המשנה. ואולי מהיות ספר אגדה זה מן החשודים בעיניו, קלל גם את כותבו, ואולי גם תרעומת ריב"ל – שמוצאים אנחנו לו דברי אגדה כתובים בפנקסו (שבת קנ"ו.) – לא היתה על האגדה בכללה כי אם על מין ידוע של אגדה המשבשת את הדעות, ואפשר כי רק בספר אגדה ממין זה לא היה מסתכל.
יען כי לא מצא הג' רי“ח ז”ל מלת “ספר הלכות” מפורשות בתלמוד, וכנגדן “ספרא דאגדתא” מצא, אמר להחליט, כי את כתיבת האגדה התירו לפני כתיבת ההלכות, ונתן טעם לקדימה זו, מפני שירא פן תשכחנה האגדות. מה שאין כן בהלכות, מפני רוב לומדיהן לא תשכחנה, אף אם לא תעלינה על הכתב. לדעתנו העניה כל דבר זה מופרך מתוכו, הן אמנם שם מלא “ספרא דהלכתא” אין אנו מוצאים, כשם שמצינו שם “ספרא דאגדתא”, לעומת זה אנו מוצאים שם “ספרא”, סתם ושם “ספרי” סתם, שהם ודאי ספרי הלכות הם. ובכן אין בין התרת כתיבת הלכות להתרת כתיבת אגדות ולא כלום, ואין לנו ידים מוכיחות להקדים את התר כתיבת האגדות על התר כתיבת ההלכות, והטעם שהמחבר נותן, כי ההלכה היתה חביבה ומצויה מן האגדה, הלא שומעים אנחנו את ההפך מפי ר' לוי “לשעבר - - והי' אדם מתאוה לשמוע דבר משנה הלכה ותלמוד ועכשיו - - אין מבקשין לשמוע אלא דבר ברכות ונחמות” (שה"ש רב' ב' ה'). וע' המאמר הקודם וראית כי ברכות ונחמות דברי אגדה הן. ובכן מי שהתיר הלכות בימי האמוראים, התיר את האגדות, ומי שאמר את אלה אמר את אלה עד ימי האמוראים האחרונים, שהתירו כל חכמי ישראל פה אחד את הכתיבה ותושבע"פ, התר שאין אחריו אסור.
אך אחרי כל אלה נראה, כי הגאון רי“ח ז”ל הרגיש מעט את חולשת ההחלטה שהחליט כי המשנה לא נכתבה, עד שראה חובה לעצמו להביא לה ראיה ממאמר שבגמרא המשוה את הבירור מתוך המשנה, כי קל הוא על כל אחד ואחד כבירור מתוך המקרא, בהיותה שואלת: “בהדיא כתיב ב''?” ובהתברר אח“כ כי הדבר המפורש במקרא, פרט אחד הוא, חוזרת הגמרא ושואלת: “והא נמי מתגיתין היא” (שבת קל"ח:) “אלא ודאי משמע דכיון דבזמן הגמרא היו כתובים – דברי המשנה – משום הכי קאמר אי אפשר שישתכחו” (הקד' ע"ח). הראיה הזאת איתן היא ובטולה רעוע מאד. אך עוד דבר אחד אנו רואים, כי בכל חפץ הגאון הזה לערער על חזקת הכתיבה, לא יכול לציר בעצמו בסתר לבו סדור הלכות קבוע וקים בלי כתיבה, כי בדברו על סדור התוספתא, כך הוא אומר: “שהתוספות, הן שסדר ר' חייא לפני ר' והיה אומר לו כתוב כך וכך” (שם). ואם התיר רק לתלמידו כתיבת התוספתא, על עאכו”כ שהתירלעצמו את כתיבת המשנה.
והנה ר“ש הנגיד והרמב”ם והרב המאירי יחזיקו, כי מימות עזרא ואכנה"ג כתבו החכמים איש איש לעצמו את שמועותיו. והנה אם דבר זה אי אפשר לנו לברר, נקוט מיהו פלגא, נחזי נא בקבלת כל רבותינו, כי המשנה והתלמוד נכתבו לכל הפחות בידי חותמיהם או בימיהם.
מן הבקורת לגופה ולפרטיה הננו באים עוד לדון על הענין מסברה ובדרך כלל:
הנה דבר כל רבותינו פה אחד הוא, כי רבי במעשהו השתדל להציל את המשנה מן השכחה, שהתחילה להתגבר, ועתה אם תהיה כל השתדלותו רק לסדר, מה הועיל בתקנתו? הנה יתרון כח דברים המסודרים בסדר מתוקן, מן המסודרים בסדר שאינו מתוקן כל כך, מעט מזער הוא. וסדר בכללו הלא נהג במשנה מימות אכנה"ג, כאשר בארנו בגוף הספר. אבל באמת לא הועיל הסדר, כי אם לברר ולזקק ולקיים את המשנה, אולם להציל אותה משכחה לא הועילה רק הכתיבה לבדה.
הלא דבר זה הכל מודים, אפי' הגאון רי“ח ז”ל, כי סוף סוף בימי אחרוני האחרונים התירו להעלות את המשנה ואת הגמרא על הכתב. ובכן מלאו האחרונים את לבם להתיר דבר, שאפילו רבי ובית דינו, שחששו גם הם לשכחה, לא הרהיבו עוז בנפשם להתירו. ודבר זה פלא גדול הוא. מי היו האחרונים האלה, אשר ערבו לבם להתיר אסור חמור כזה? ואם הותר דבר כזה, מדוע לא נודע זמנו בדיוק גדול, ושם המתירים מי הם? הלא התר זה מאורע חשוב ומסוים מאד בתולדות עמנו, אשר שם פנים חדשות לתורה כלה, ואיך נמנעו כותבי הדורות, רב שרירא וחבריו להודיע אף זכר ממנו? לא כן יפלא בעינינו אם נאמר, כי דבר זה הותר מפי הנשיא הגדול ובית דינו, כלומר מפי הסנהדרין היושבת ודנה בכחה הגדול, המקובל ובא בידה מיד משה רבנו. אם היא התירה, לה נאה להתיר. ודבר זה הלא אמנם מקובל ומסור הוא בידנו מפי הגאונים ותלמידיהם, חכמי ספרד הראשונים והאחרונים, ומרומז בגמרא, כאשר הרבינו להוכיח בזה.
עוד דבר אחד אנו שואלים: אם לא נכתבה המשנה מפי רבי, כי אם בימי אחרוני האחרונים בבבל, הלא יקשה עלינו: מי כתב את המשנה לירושלמי? הלא הצד השוה שבנוסחי משנת שני התלמודים, יגדל אלפי פעמים מן השנויים הקטנים והקלים שבשניהם, ועד כמה קשה להחליט, כי כונו בספר גדול כזה בכל מאמר ומאמר למליצה אחת, ואם נאמר כי מבבל באה המשנה לא“י, הלא ימשה לנו השגויים שבין משנת הירושלמי לבבלי, מאין הם? ע”כ אין לנו אלא להחזיק על כרחנו כתיבה אחת לשניהם בימי רבי, שברבות הימים חלו שנויים מעטים בידי שתי בתי מעתיקים בשתי ארצות רחוקות, והשנוים המעטים ההם בטלים באלף בנוסח השוה כמעט בכל אותיותיו, במשנת שני התלמודים. דבר זה מסתבר ומתקבל הוא על הדעת. אבל אם נעלה על הלב, כי שתי כתיבות מתאמות בשתי ארצות רחוקות, היו למשנה אחת אחרי שלש מאות שנה ויותר אחרי רבי, הנה נס גדול היה שם. ואלו התרחש נס כזה, הגדול כנס כתיבת התורה של ע"ב זקנים, כי עתה לא העלימוהו בני דורם מבניהם אחריהם.
-
לדעתנו הגירסה הנכונה היא תוספת מלה “משבטלה”, אשר נשמטה מן הספרים מפני מלה משבטלה הסנהדרין וכו'", הבאה לאחריה. ↩
-
וע' כעין זה לענין אחר “אין ממשכנין אתהכהנים מפני דרך הכבוד” (ירש‘ שקלים א’,ג'). ↩
-
גי‘ פי’ הראש “ובא ושאל את ר' ישמעאל בן אלישע”. ומתקבלת גירסא זו, כי נאה לשאול כותהל כהונה לכהן. ↩
-
ומסגנון הלשון מוכרע כך, כי המחלוקת בכללה נזכרה שם בלשון יחידה, ומליצת “ועוד — עתידה לחזור למקומה” גם היא בלשון יחידה, ומחלוקת ב“ש וב”ה נזכרו בל' רבות: “ורבו ——– ” ובכן חוזרת המליצה על ענין המחלוקת בכללו, הנהוג בדבר הלכה. גם יש להתבונן כי במקום ההוא ——– המבטא הקשה “ונעשית תורה כשתי תורות” למבטא רק ממנו “ונחלקו לשתי כתות”. ↩
-
פסקת “וכל היכא דאמרינן” המפסיק בין רישא לסיפא אינה מגוף הברייתא, כ“א פירוש אמוראים למליצת ”בו ביום“, שאינה נוהגת אלא על ”ההוא יומא" בלבד. ↩
-
מדה היא בלשון רבותינו, דרך מדרכי הבורא ית“ש, שעל פיה הוא מנהג את עולמו, ולא הויה חיצונה זולתו ח”ו. ↩
-
ע' פירוש מקרא זה במדרש שמות המובא בסמוך. ↩
-
על ברור דעה זו, כי אי אפשר להודות במדת הרחמים, בלתי אם למי שמודה באחדות גמורה, ע‘ מאמרנו “עולמות עוברם ועולם עומד” (ספר הזנה שנת תר"ס סאגאלאוו). וקצת רמז ליאוש אב“ע מחלעה”ב כירבעם בן נבט וחבריו, תמצא במאמר רב יהודה "מי זוטר מאי דכתיב בהו וברבנן איה סיפר וכו’ ותנן ג‘ מלאכים וכו’ אחר מאי" (חגיג' ט"ו:) ↩
-
אם במקום אחד פירש רש“י ז”ל “מינים: עכום” (ברכ' י"ב.), לא כון שם על מולדתם, כ"א על דעותיהם ומעשיהם, ושאין המינים שם כולל לנוצרים, יתבאר לכל מבין אשר יטיב לראות, כי רוב דעותיהם היו מאמונת שתי רשויות של הפרסים, שגם הנוצרים חולקים עליהם בכל עוז. ↩
-
כלומר, מפני שהוא נראה כמיחד רק אתמדת הרחמים לבדה לה', ולא את שאר המדות. ↩
-
י להתבון, כי “בתלמידיו של בלעם הרשע”, שהם המינים בכללם ובעלי הפריצות בפרטם, שנקראו גם בפי הנוצרים “בלעמיים” נאמרו “שלשה דברים הללו – – עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה” (אבות ה', י"ט) ועין רעה אינה אלא “קנאה” שנתגנו בהם המינים, שעינם היתה צרה מאד בישראל, כאשר יתבאר עוד, ושעליהם נאמר, כמה עמים “שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים” (שבת קט"ז.), ורוח גבוהה אינה אלא אהבת “הכבוד”, ונפש רחבה אינה אלא “תאוה”. ובכן ברור הדבר, כי תורת מוסר ראה"ק, מחאה היא על מדות המינים. ↩
-
ותחת “הי‘ ר’ נחמי' דורש כלפי האומות” יש לגרוס כגירסת הילקוט “כלפי העו”א" החוזר יפה גם על המינים בעלי שתי רשויות ומתישבת היטב. ↩
-
כמליצתו הנכוחה הנמלצה של רש"י (רש“י ברכ' י”ב:) ↩
-
כעין תשלום לענין המינים בכללו הננו מוסיפים על הערה 2 צד 97 שבגוף הספר עוד זכרון זה בענין השחיטה, העולה מדברי רבותינו: “אין שוחטין לגומא כל עקר אבל וכו' ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים” (חולין מ"א.) “ואם עשה כן צריכה בדיקה אחריו” (שם). גם ממנהגים אלה אתה שומע, כי המינים אינם נוצרים. ↩
-
חוץ לשיטה זו הוא מאמר: “מ' שלמות הוא לוקה” (מכות כ"ב) שנת המבול אינה עולה מן המנין (ב“ר ל”ב וע' מ"כ). – ויש לקורא לדעת כי רבים מן המאמרים המובאים יש לקורא לעיין במקורם. ↩
-
ני' הערוך. ↩
-
דבר זה מודיענו כי דעתו של ר"י היא, כי ראוי לכל חכם לדעת את זכרונות עירו וקדמוניותיה. ↩
-
לשני מאמרים אלה יש צד שוה אחד, שהוא דוחה את הכלי הגדול מפני הקטן את הכיור מפני הקיתון ואת הרחיים מפני המכתשת. ↩
-
בעשטיממונג בל"א ↩
-
ואולי גרם זה לבעל סדר הקבלה, לקבוע את זמן כבוש ביתר בשנת ע“ב או ע”ג לחרבן. ↩
-
הסמיכה היתה צריכה לתכנות וסדרים, כמו שמצינו בשמואל שהיה “מצטער רבי למסמכי' ולא אסתייעא מילתא) (ב“מ פ”ה: וע' רש"י) ”ור‘ חנינ’ ור' הושעיא הו הקא משחקיד ריו“ח למיסמכינהו ולא הוה מסתייע מילתא” (סנהד' י"ד.) וריב“ב שסמך לתלמידי רע”ק, בחפזון היה, מפני סכת השמד. ↩
-
וראיה לדברינו היא שלשלת קבלת שמועה זו: ר‘ אלעזר בר’ יוסי אומר משום ר‘ יוסי בן דורמסקית, שאמר משום ר“י הגלילי, שאמר משום ריוח”ב גורי, שאמר משום ר’ אליעזר הגדול “אין ערל' בחו”ל“ (קדושין ל"ט. תוספ‘ ערל’ א‘, ח’). הרואה אומר, כי בן דורמסקית הוא דור רביעי לר‘ אליעזר או תלמיד לתלמיד תלמידו. ואנחנו הלא יודעים, כי היה תלמיד לר’ אליעזר בעצמו (ע‘ חגיג’ ג‘: ידים ד’, ג') ושומעים אותו מעיר על נפשו, לאמר: ”אני הייתי עם זקנים הראשונים כשבאו מיבנה ללוד ומצאתי את ר‘ אליעזר וכו’“ (תוספ‘ פי שם ב’, ז'). וזה היה ”בו ביום“ שהושיבו אתראב”ע בראש. ובכן מתלמידי ר“א היה, כמאמרו: ”תלמידיך אנו“ (שם) ובכ”ז אמר שמועה משום ריה“ג שאמר משום ריב”נ, ששני אלה רבותיו ודאי לא היו, ואולי היו רק חבריו הצעירים ממנו. ↩
-
ר“ז פראנקעל (דרה"מ 168) חושב מאמר זה ”להוספה מאוחרת“, ולא זכינו להבין מה המריצהו לעקור דבר שאי אפשר לאמר, כי פלטת הקולמוס או ט”ס הוא. אדרבא, כל חזותו מוכחת עליו, כי איננו מאוחר בשום פנים לגוף הספור, ובעינינו הוא חשוב לאחד הזכרונות המסתוריים הקצרים והעתיקים, שקדמונינו רגילים להקדים להם מלתא “תנא”. ↩
-
גירסת הירושלמי היא: “ר' ישמעאל בנו של ריוח”ב ברוקא“. אך יש לבטל את הגירסה שבמקום האחד מפני הגירסה שבשני מקומות בבלי ותוספתא. וכן יש לקים גירסת ”היינו“ שבשני מאמרי ר”ג, הנאמרת ונשנה בתוספתא ובירושלמי כנגד גירסת “היו” שבבבלי לבד. ↩
-
לא כל תקנות אושא היו חדשות מעקרן, כי יש בהן תקנות שנשתכחו וחזרו והותקנו ושהחזיקו מחזיריהן טובה לעצמם על הצילם אותן משכחה, כמאמרם על תקנתם: “המבזבז אל יבזבז יותר מחומש: כך היתה ההלכה בידם ושכחוה ועמדו השניים – חכמי אושא – והסכימו על דעת הראשונים ללמדך שכל דבר שבית דן נותנין נפשן עליו מתקים וכו'” (ירש‘ פאה א’, א'). ובכן אנו רואים כי זריזות גדולה מעין מסירת נפש היתה בתקנות אושא, להציל את ההלכות העתיקות משכחה, וגם עקר גזרת “ו' ספקות” ישנה היתה, כמאמרם “אתו אינהו – יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן – גזור וכו‘ ואתו רבנן דשמונים שנה גזור וכו’ ואתו באושא גזור וכו'” (שבת ט"ו:). ↩
-
ע‘ לקמן מליצת: "מעייני בספרא וכו’" (גטין ס'.). ↩
-
ואם תעיין בפירוש רש“י על ”מעייני“ תרגיש, כי גי' ”לשנא אחרינא“ היתה לפני רש”י. ↩
-
סימן זד“ד יה'?” אינו לא לסתם משנה ולא לרבי, כ“א לר' יהודה ב”ר אלעאי שנאספה ממנו הלכתו בכל סגנונה. ↩
-
הננו אומרים דבר זה, כי “יציאות השבת ומראות נגעים” שמות פרקים הם. אך אפשר, כי גם הם שמות המסכתות, שגם הן נקראות על שם התבה הראשונה שבהן, כמס‘ יו“ט הנקראה בפינו ”ביצה" ובמס’ מ“ק הנקראה בפי הקדמונים ”משקין“ ע”ש התיבה הראשונה. ↩
-
י“ד פעמים נזכר בנביאים ובכתובים שם ”תורת משה" מלבד שם תורה סתם, תורת ה' ותורת האלהים שנזכרו פעמים רבות. ↩
א: זכר לחרבן
מימי נחמיה והלאה היה לחוק בישראל, לעשות זכרון לימי התשועה, אשר נושע ישראל מיד אויביו – ותורתו מיד הקמים עליה. ולוח ימי הזכרון החם. היא “מגילת תענית”, כדברי רבותינו “בראשונה כל צרה שהיתה (באת) [באה] על הצבור, היו פוסקין שמחה כנגדה משבטלה” 1 (ירש' סוט' ט', י"ב). ומשחרב ביהמ“ק בידי הרומים, נהפך המנהג הזה, אף נשתנה. כי לא היו קובעים עוד ימים לזיכרונותיהם, כי אם מנהגים כי הזכרונות לא של תשועה היו, כי אם של צרה ויגון, כדבר הנמרץ הכתוב בסוף מגלת תענית “ולמה כתבוה? מפני, שאין למודים בצרות, ואין הצרות מצויות לבוא עליהם. אבל בזמן הזה, שהם למודים בצרות והצרות באות עליהם, אם היו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים וכל בני אדם לבלרין אינם מספיקין לכתוב הצרות הבאת עליהם בכל שנה ושנה” (מג“ת י”ב). ועל כן, לבלתי עשות כל ימי השנה לימי צום, שנו את חוק קביעות הימים לחק קביעות מנהגים הנפרטים לזמניהם ולמקומותם. ויותר עוד מאופן הזכרון, נהפך טיב הזכרון מן הקצה אל הקצה. תחת זכר הישועה, הוקבע זכרון “זכר לחרבן” במנהגים הנפרטים למקומותם בגוף הספר, אשר הונהגו אחרי חרבן ירושלם חרבן הר המלך וחרבן ביתר, ואשר מקורם הוא במקומות שונים בספרותנו העתיקה (ב“כ ס'. סוטה מ”ט. ירש' שם ט‘. ט"ו. תוספ’ שם ט"ו, ד' – ה.), ובמנהג נעלים שחורים, שמקצת חכמי ישראל בבבל היו שמים ברגליהם בימי רב ושמואל (ב“ק צ”ט). אולם מלבד המנהגים האלה, שנקבעו לשם זכר לחרבן להדיא, נכרו עקבי זכר כזה גם במקצת תקנות אחרות, כגזרת “סנדל המסומר”, שאין יוצאין בו בשבת. אשר “בשעת השמד גזרו” אותה (ירש' שבת ו‘, ב’). וע' פרטי הצתה (שבת ס') או תקנת “השני מתקיע”. שהעיד עליה ר' יוחנן, כי “בשעת גזרת המלכות שנו” אותה (ר”ה ל“ב (. וכאשר הוסיף לגלות את טעמה, כי תקנו אותה “מפני מעשה שאירע: פעם אחת תקעו בראשונה – בתפלה ראשונה – לאמר: בשחרית של ר”ה- והיו השונאים סבורים, שמא עליהם הם הולכין ועמדו עליהן והרגום וכו'. (ירש' שם ר‘, ח’) שתי התקנות האלה. של סנדל המסומר ושל תקיעת ר”ח בתפלת המוספין, אשר קרוב הוא כי אחרי חרבן ביתר התקנו, לא לשם אבלות באו, כי בשבת ויו“ט אסור להתאבל, כי אם לשם זהירות התקינום ומאליהם היו לאות ולזכרון. מכלל מכשירי זכרון כאלה אשר לא לשם אבל, - כי אם לשם חבה וכבוד לימי היות מקדש על מכונו – היו מכונים, יהיו לדעתנו אסורי מקצת מנהגי עבודת בית המקדש בזמן הזה, כמשפט החכמים על מעשה ר' חלפתא ור' חנני' בן תרדיון: “לא היינו נוהגין כן, אלא בשער מזרח ובהר הבית” (תעני ט”ו (. אולם במיני זכרון אלה משתנה שם "זכר לחרבן " לשם "זכר למקדש "
ב: זכר למקדש
בפרק ראשון בגוף הספר הזכרנו את תקנת ריב“ז, שהתקין “זכר למקדש” – כמליצת המשנה (ר“ה ל' סכ' מ”א) – הלא היא נטילת לולב כל שבעה (ע"ש), וגם כמה מאות שנה אח”כ אנו מוצאים, שהתקינו אמוראי בבל האחרונים זכר למקדש בכריכת מצוה ומרור בלילי פסחים (פסח' קט"ג). אך יותר מן הזכרונות הבודדים האלה היתה משמרת הטהרה חשובה, שלא הרפו ממנה ויוסיפו עוד להתחזק בה, למן “האשה הנוטלת את ככרה ומחזרת לידע אם טמא הוא אם טהור” (ע' שבת קל"ז:), עד ראש העם וגדוליו, כרבן גמליאל הנשיא וכעקילס השר (תוספ' חגיג' ב' א') וכר“ג בנו של ר”י הנשיא (חולין ק"ו.) המשמרת הזאת אשר איננה. כי אם הכשר עבודת המקדש, כדעתו הצלולה של ר' יהודה הלוי (כוזרי ג' מ"ט), היתה בדורות הראשונים שאחרי החרבן בא“י, כעין זכר למקדש, ואולי שקולות היו להם הטהרות כקדשים. כדעת האיסים (קדמ' 5' 1 XVIII ) אולם לכהנים היתה עוד שארית גם מן הקדשים. הלא הם “קדשי הגבול”. לאמר “תרומה שהיא נוהגת בגבולין חוץ למקדש וירושלם” (רש“י כתוב' כ”ד:). כי הכהנים “עשו אכילת תרומה בגבולין, כעבודת בית המקדש”(פסח' ע"ג.), ויקראו לה “עבודת מתנה” – במד י”ח ז' – (שם וערש"י) ולדבר הזה חנוהו ובא לכהנים מימי קדם, הוספו אחרי החרבן משמרת למשמרתו, כי “מיום שחרב ביהמ”ק, נהגו הכהנים סלסול בעצמן. שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם" (בכורות ל':) “אפילו לת”ח. עד שיקבל עליו דברי חברות" (רמב"ם, מטמאי משכב ומושב י‘, ג’) לאמר, עד אשר יגזר מן האנשים הרגילים בטומאה ומה נאה הציור הנחמד, אשר השתמר בידנו ממשמרת הטהרה, הנוהגת בימים ההם: “מעשה באדם אחד, שהיה מסיח לפי תומו ואומר: זכורני כשאני תינוק ומורכבני על כתפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי, והטבילוני לאכל בתרומה לערב, וחברי בדלין ממני והיו קורין אותי “יוחנן אוכל חלות” (ב“ק קי”ד): מלבד התרומה ותרומת מעשר וחלה, שהיו הכהנים נוהגים קדושים באכילתם, עוד נהגו גם מתנות כהונה שבגבולין, הנתנות לכל כהן אפילו לעם הארץ,הנוהגות בפני הבית ושלא בפני הבית ואלו הן הזרוע, הלחיים, והקבה, וראשית הגז, ופדיון הבן ופדיון פטר חמור (חלה ד‘. ט’ וירש' שם ס' חולין ק“ל קל”ה.) ומלבד כל הדברים האלה, שהיתה בהם הנאה לכהנים, היתה מצות נשיאת כפים, שהתקימה בידם, גם אחרי החרבן. ושריב”ז התקין בה תקנה (ר“ה ל”א:) “זכר למקדש”, נכבד מאד עד היום הזה כי בו היו לאחדים זכרון עבודת הכהונה ועבודה שבלב והדבר האחד, אשר לא פקעה עוד מעליו גם זקת המזבח, הוא מתן בכורות בקר וצאן, שנולדו בעדר-ישראל, אשר קדושת הבכורה חלה עליהם מרחם ומשנולד בהם מום יוצאים הן לחולין ובאים לרשות הכהן, הזוכה בם משלחן גבוה והזכות הזאת זכות קנין בכור, התקימה מיד הכהנים אחרי החרבן, בכל משפט הכבוד התלוי בה, ע' משנת “עד כמה ישראל חובין וכו'” וברייתא: “הכהנים וכו' המסייעים וכו' ואם עושין כן חללו וכו' – " בכורות כ”ו: ומליצת הרמב“ם “שאין זו גדולה לכהן” 2 רמב”ם הל' בכורות א‘, י“ז – ופקודת בקיר המומים היתה ביד הנשיא לתתה,לאשר ימצאהו ראוי לכך, ומהיות כל שארית לסדרי כהונה אבן זכרון לכבוד המקדש חרדו חכמי ישראל הכהנים לקים את “משפט הכהנים מאת העם”, בכל דקדוקי זכיותיו גם אחרי החרבן, למען שים שארית לתפארת ימי הקדם, אשר המה היו מלאכיה עושי דברה קרוב הוא מאד כי “ב”ד של כהנים” (כתוב י"ב) היה כ“ד, העומד בפ”ע בעד הבית ולאחר החרבן ויד ושם היה לו ככל עסקי האומה. אף בדברם שיד הנשיא היתה תקיפה בם ביותר, כגון קבלת עדי ראיה הלבנה (ר“ה כ”ב) נ"ד זה היה שוקד על טהרת יחוסי כהונה (ספרי במדבר קט"ז) ועל תקנת משפחות כהונה [כתוב שם] מרוח שרי הכהנים ההם נאצלה על כמה חכמי ישראל מבני הכהנים, כר’ טרפון ור' ישמעאל הכהנים, אשר כבוד מטה בית אבותם ומשמרת מתנות כהונתם היו לענין גדול בהלכותיהם ועל לב כל איש יודע את תולדות החכמים האלה, לא יעלה, כי הנאת עצמם היתה נגד עיניהם. כי ידענו בהם ביחוד. כי נדבת רוחם גדלה עד מאד – ע' בגוף הספר - - ככל אשר הנשיאים הטהורים והנעלים רבן גמליאל ורבן שמעון בנו קנאו לנשיאותם לא מגודל לבם, כי אם למען תת לכל ישראל לב אחד – אך נשימה נא אל הענין פנינו.
ר' טרפון אומר: פאה של גדולי תרומה “לא ילקטו אלא עניי כהנים” (תרומ' ט' ב'): “בכור שנתערב בפשוט כהן בורר לו את היפה” (בכורות י"ז.) “המרבה בתרומה - - ר”ט ורע“ק או' הכל תרומה – עד שישייר שם חולין” (תרומ' ד' ה'), וריש“מ דורש בשבח הכהונה “וקדשתו –ויקר' כ”א, ח'.-לפתוח ראשון ולברך ראשון ולטול מנה יפה ראשון” (גטין נ"ט.) “ואני אברכם – במד' ו' כ”ז – כהנים מברכים לישראל והקב“ה מברך לכהנים” (חולין מ"ט.) “לטובתו של אהרן בא קרח וערער על הכהונה” (ספרי במד' קי"ט), וסתם משנה, האומרת “הגוזל את הגר ונשבע לו ומת, ה”ז משלם קרן וחמש לכהנים" (ב"ק י') לר' ישמעאל היא (ע' ספרי במד' ד'). ולענין הפרשת תרומה אמר “אמתי נחשבת לכם תרומה כשהפרשתם אותה כראוי” (קכ"א), ועל הרבותו בזבח הכהונה היתה למשל בפי רבותינו “ישמעאל כהנה מסייע כהנא” (חולין שם). לרא“ב עזריה הכהן, שהי' דור עשירי לעזרא (ברכ' כ"ז:), נמצאה גם לו הלכה, המזכה את הכהן גם במעשר (יבמ' פ"ו.). ודעות החכמים הכהנים ההם בהלכה, לא היו פרי בקשת יתרון של חול, כי אם פרי חרדתם לקיום מטה בית אבותם במשפטו הראשון, על כן הוסיפו “מיום שחרב בית המקדש”, להוסיף משמרת למשמרתם גם בטהרת מולדתם, לבלתי הִטְמַע בה כל סיג (ע' קדושין ע"ח:). ותהי אזנם פקוחה לקבל מפי החכמים כל חומרה בדבר החתון, וכל דבר קולה לא אבו לשמוע: “הכהנים שומעין לכם לרחק, אבל לא לקרב” (עדיות ח', ג.), לאמר להוסיף על פרישותם מכל חתון, שיש בו מעין פגם, ולא לגרוע ממנה. וזה לנו האות, כי כונתם היתה רצויה, כי גם הכהן הנאמן רי”ב זכאי נשא להם פנים בדבר הזה, להחמיר יותר מכל ישראל (שם), ככל אשר החמיר הכהן הנשיא הזה, לבלתי שמש ביתרון כהונתם, לבלתי הקל יותר מכל ישראל במצוה אחת, שיש בה חסרון כיס, כדברי הלכתו: “כל כהן שאינו שוקל חוטא” (שקל' א‘, ד’.), כי רצה להוסיף קדושה על קדושתם, ולא לגרוע ממנה. גם מתנות לויה, שהן מעשר ראשון, היו דומים בעיני אבותינו למתנות כהונה, ושתיהן היו שקולות בעבודת בית המקדש, וכשם שבזכותה “נתקימו שמים וארץ” בזמן שביהמק“ק (תעני' כ"ז:), כך גם משחרב ביהמ”ק “בני א”י בזכות מה הם חיים? בזכות מעשרות" (ב“ר י”א), וכשם שהקטורת מעשרת (יומ' כ"ו) כך המעשר מעשיר (שבת קי"ט).
ג: במקום עבודה
כל התקנות האמורות עד כה, ותחבולות גדולי הכהונה שבחכמי ישראל, לא באו, כי אם לעשות “זכר למקדש” לעבודתו ולחרבנו. מקצת התקנות השתמרו עד היום במלואן, ומקצתן פסקו ברבות הימים, כגון משמרת הטהרה ומתנות כהונה. ואילו היו חיי רוח ישראל תלוים רק בחוקי זכרון בלבד, מי יודע אם היתה לנו עוד שארית כיום הזה אך האדם הגדול בענקים, אשר הציל את עמו מני שחת, רבן יוחנן בן זכאי, לא אמר למעשיו די, בקביעות זכרון לראשונות בלבד, כי אם שם את כל לבו למלט את מכשירי חיי האומה, אשר יד האויב הגסה לא מצאתם, ולשום אותם לאבני בנין למקדש ה‘, אשר יתהלך בקרב מחנה ישראל הגולה ממקומו. אבני הפנה האלה – הן: “התורה”, אשר מלט בהנתן לו “יבנה וחכמיה” (גטין נ"ו.) “גמילות חסדים” לכל מחלקותיה (אדר"נ ד‘, ה’) “תפלה” ו“מצות”. ע’ דבריו לאספסינוס: “ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל מצות האמורות בתורה” (שם), וע' דברינו בגוף הספר ובהערה. ארבעה דברים תראינה עינינו בסמוך, ואל ארבעת הדברים האלה חנך ריב“ן את עמו, בהרגילו אותם להעלות על לבם בכל שעה ובכל רגע ובכל ימות השנה, במחשבה בדבור ובמעשה, כי כל זמן שישראל עוסקים בתורה ובגמלות חסדים, ומכונים לבם לשמים בתפלה זכה ובמצות, מעלה הקב”ה עליהם, כאילו מזבח בנוי וכהן עומד ומקריב עליו זבחי רצון ומנחה טהורה, וכאילו לא חרב המקדש מימיו. וכשם שלא היה ריב“ז האחד לעושים סכר מקדש במעשה, כי אם הראשון להם, כן לא היה הוא האחד, כי אם הראשון לעושים זכר לעבודת המקדש בעבודה תמה שבלב, כאשר הורום הנביאים בימי עולם. את מאמרי ריב”ז בדבר הזה הבאנו בגוף הספר ופה אנחנו באים להוכיח, כי רבותינו, אשר קמו אחריו בכל דורותיהם, תלמידים תמימים ונאמנים הם לרבם הגדול, תלמידם של הנביאים, ויהי דברם גם הם “כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תלמוד קרוי עבודה” (ספרי דבר' מ"א) “כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תפלה קרויה עבודה” (שם) “ונשלמו פרים שפתינו – הושע י”ד, ג' – א“ר אבהו מי משלם אותם פרים שהיינו מקריבים לפניך! שפתיים, שאנו מתפללים לפניך” (ילקוט נביאים ר' תקל"ט) “בכל מקום מוקטר מוגש לשמי – מלאכי א' י”א – סלקא אדעתך! ארשב“ג, א”ר יונתן אלו ת“ח העוסקים בתורה בכל מקום מעלה אני עליהם כאלו מקטירין ומגישין לשמי. ומנחה טהורה – שם – זה הלומד תורה בטהרה " (מנח' ק"י) “הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות – תהל' קל”ד, א'-אריו”ח אלו ת“ח העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאלו עסוקים בעבודה " (שם) “א”ר אבהו א”ר אלעזר: כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו, מעלה עליו הכתוב, כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן" (סכה מ"ה.), וא“ר אלעזר: “בזמן שביהמק”ק אדם שוקל שקלו ומתכפר לו, עכשו שאין ביהמק”ק, אם עושים צדקה מוטב" (ב"ב ט'). “זה השלחן, אשר לפני ה' – יחזקאל מ”א, כ“ב – ריו”ח וריש לקיש דאמרי תרווייהו: בזמן שביהמק“ק, מזבח מכפר על אדם, עכשו שלחנו של אדם מכפר עליו” (חגיג' כ"ז),, שלחנו מכפר עליו בהכנסת אורחים " (רש"י). ועוד אמרו: “שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאלו ביהמק”ק והוא מקריב קרבנותיו לתוכו" (ת“כ ויקרא כ”ג, כ"א). ואמר ר' חייא בר אמי משמי' דעולא “מיום שחרב ביהמ”ק, אין לו להקב“ה בעולמו, אלא ארבע אמות של הלכה בלבד”. (ברכ' ח'.). אולם בהיות עבודת בית המקדש חביבה מאד, התחזקו לשום את תורת העבודה לענין לתורתם ותעמוד להם במקום קרבן, ובטעם זה שנינו, כי על שאלת אברהם אבינו “בזמן שאין בית המקדש קים מה תהא עליהם” (תעני' כ“ז(כלומר: במה יתכפרו עונותיהם של ישראל? “אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין לפני, מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם” (שם). ובטעם זה “א”ר נחמן בר יצחק: זאתתורת החטאת – ויקר' ו', י”ח – וזאת תורת האשם – ז‘, א’ – כל העוסק בתורת חטאת כאלוהקריב חטאת וכל העוסקבתורת אשם כאלו הקריב אשם" (מנחות שם) ולמוד עבודת בית המקדש עומד לישראל במקום בנין בית המקדש כדבר ר' יוחנן: “תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאלו נבנה מקדש בימיהם” (שם). ובכן החזיקה סברה זאת, כי חיב אדם לעסוק בהלכות עבודה, למען מלא בזה את חסרון הקרבן כי “חכם שיושב ודורש בקהל, מעלה עליו הכתוב, כאלו הקריב חלב ודם לגבי המזבח” (אדר"נ ד'). ומי יודע אם לא מיד האמונה הזאת התקים לנו האוצר היקר של סדר קדשים וטהרות. אולם סברה אחרת קמה כנגדה לרומם את כבוד התורה למעלה מן העבודה: “ריש לקיש אמר: מאי דכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה לחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים-ויקר' ז', ל”ז- כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה ומנחה חטאת ואשם" (מנחות שם) הא למדת, כי למוד אחד של תורה סתם מכריע את כל מיני קרבן. את דבר ריש לקיש המריץ עוד רבא יותר בהורותו, כי “כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם” (שם) “וכה”א זאת התורה לעולה ולמנחה – ויקרא שם – זאת התורה לא אשם ולא מנחה" (ילקוט נביאים כ' תקכ"ב). וע“כ החליט, כי כל המקום, אשר דברי תורה נאמרים בו, מעון הוא לשכינה, ויטף לקהל עמו “מאי דכתיב: מעון אתה היית לנו בדור ודור – תהל' צ”א, א' – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות” (מגל' כ"ט.) ודעה זאת המבכרת תורה וגמ“ח על פני הקרבנות, נאצלה על ישראל, כאשר יעיד מאמר ר' יהושע בן לוי: “אמר – הקב”ה לדוד – טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה להקריב לפני על גבי המזבח” (שבת ל‘, וע’ מכות י'.). ומאמר דומה לו במליצתו: “אמר הקב”ה חביב עלי חסד שאתם גומלים זה לזה יותר מכל הזבח שזבח שלמה וכו‘" (ילקוט נביאים שם), כי “גדול ת”ת יותר מהקרבת תמידין" (מגל’ ג‘(. “ת”ת חביב לפני המקום מעולות, לפי שאם למד אדם תורה יודע דעתו של מקום, שנא’ אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא" – משלי ב‘, ה’, - (אדר"נ ד'). סוף דבר תחת הזבח והתודה שבטלו ביום החרבן, מצאו לנו רבותינו הנעלים זבחים ותודות, אשר כל יד אויב לא תשביתם, כמאמר ר' יהושע בן לוי: “כל הזובח את יצרו ומתודה עליו, מעה”כ כאלו כבדו להקב“ה בשני עולמים, העה”ז והעה“ב, שנא' זובח תודה ובכבדתי ושם דרך וגו'” – תהל' נ‘, כ“ג – (סנהד' מ"ק) ואריב”ל בין שביהמק“ק אדם מקריב עולה שכר עלה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעה”כ, כאלו הקריב כל הקרבנות כלם, שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה – תהל’ נ“א, י”ט – וכו' (שם).
והמוסר הטוב בגדול הבנים והבנות חשוב גם הוא כבנין ביהמ“ק, כדברי רב: “בנינו כנטיעים וגו' אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, בנותינו וגו' אלו בתולות ישראל שאוגדות פתחיהן וכו' אלו ואלו מעלה עליהן הכתוב כאלו נבנה היכל בימיהן” (פסח' פ"ז.) ובטעם זה “ארשב”ל משום רי”ג אין מבטלין תשכ“ר אפי' לבנין ביהמ”ק" (שבת קי"ט:). את הדעה הזאת בכללה, כי המצות אשר נשא עליהם ריב“ז את נפשו, שהן תורה וגמ”ח ותפלה בצבור עומדות לישראל בגלותו במקום מקדש מתישות בכחן את כח הגלות, הביע ר' נתן לאמר: “אמר הקב”ה, כל העוסק בתורה ובגמ“ח ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו, כאלו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם” (ברכ' ח'.). אולם מצוה בזמנה שנדחית מפני תכלית אהבת הבריות – פקו“נ – לא נדחתה מפני ת”ת, כגון “צורבא מרבנן לא לפתח בעודני” דבדיקת חמץ (פסח ד') “שמבטלין ת”ת ובאין לשמוע מקמ“ג” (מגל' ג'). “מבטלין ת”ת להוצאת המת ולהכנ"כ (כתוב' י"ז.). אך בכל זאת יש לדעת, כי עבודת המקדש היתה חביבה עליהם מאד וזה לנו האות, כי מרבית המאמרים המובאים בזה נאמרו מפי החכמים, אחרי אשר גמרו ללמוד וללמד את הלכות קדשי המזבח בסוף מסכת זבחים ומנחות. ובכן מדעת רבותיהם הנביאים היתה בם להוקיר את עבודת המקדש היתה חביבה עליהם מאד וזה לנו האות, כי מרבית המאמרים המובאים בזה נאמרו מפי החכמים, אחרי אשר גמרו ללמוד וללמד את הלכות קדשי המזבח בסוף מסכת זבחים ומנחות. ובכן מדעת רבותיהם הנביאים היתה בם להוקיר את עבודת המקדש בכל לבם ולהוקיר את התורה ואת גמלות חסדים יותר ממנה.
ד: חכמי דור הראשׁון לחרבן
I. ר' צדוק ור' אלעזר ב"ר צדוק
בגוף הספר (צד 12 הערה 11) הבאנו את ראשי המקורות המוכיחים, כי ר“צ כהן הי', אולם כנגד זה יש ברייתא, שר”א בנו נראה להעיד בה, שהוא “מבני בניו של סנאה בן בנימין” (ערובן מ"א.), ואם הוא מבנימין, אי אפשר לאביו להיות כהן משבט לוי, בכל זאת נותנת דעת התוספות, להגביר את כח שאר המקורות, העושים אותו כהן על מקור יחידי זה ולאמר: “שמא אמו היתה מבנימין או חתנם הי'”, והראש גרס באמת “אני ממשפחת סנאה” (רא"ש סחים ריש פרק ד'). אך לבעל היוחסין היתה גירסה אחרת במגלת תענית ה‘, שגם שם הובאה ברייתא זו: “מושל הייתי על בני סנאה בן בנימין”. וקרוב הוא מאד, כי דרך מעלי קרבן העצים, היה להפקד כהן על סדר הכנסתו וקבלתו. ועוד תוסיף להכריע את הכף לכהונת ר"צ, ברייתא המספרת, **"מעשה שמת אביו של ר’ יצחק בגנזק, ובאו והודיעוהו לאחר ג' שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וד' זקנים** שעמו, ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר" (נזיר מ"ד.). ורש“י גורס “אביו של ר' יצחק הכהן” וסיוע גדול לגירסת רש”י, הוא ולא בזמן שהוא חסר" (נזיר מ"ד.). ורש“י גורס “אביו של ר' יצחק הכהן” וסיוע גדול לגירסת רש”י, הוא ענין הברייתא שכל עצמו, הוא שאלה ותשובה בהלכות טומאת כהן לקרוביו 3. והנה ר' יצחק הכהן זה, לא ידענו מי הוא. אך גירסה אחרת גורסת תחת ר' יצחק “ר' צדוק” ובכן הי' הוא הכהן הזה. ויש להתבונן, כי סגנון זה בשאלות הלכות טומאת מת נשנה לענין שאלות הלכות שבעה ושלשים באותו איש, באותו פרק ובאותו מקום, גם בזכר שם אלישע, עוד שתי פעמים: “מעשה שמת אביו של ר' צדוק בגינזק והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל את אלישע בן אבויה וזקנים שעמו וכו'” (מ"ק כ':) ודברי בעל היוחסין ששאל אלו היה ר' צדוק כהן, איככה צוה את ר' אלעזר בנו, ללקט אחרי מותו את עצמותיו בכלי – ולא ביד, כדי שלא תהיינה בזויות עליו – והלא כהן אסור בלקוט עצמות גם בכלי? הלא תשובה נצחת מאד בצדה, כי על לקוט זה לא נצטוה לעשותו בעצמו אפילו בכלי, כי אם בידי שליח, כי רשום הוא ומפורש, כי מעשה זה לא עשה בעצמו, כי כן ספר “וכן עשיתי לו נכנס יוחנן ולקט” (שמחות שם). ובכן היה איש אחר, ששמויוחנן המלקט ולא הוא, ששמו ר' צדוק לאיוחנן, ומדוע לא בחר לעשות מצוה גדולה זו של כבוד אב ושל קיום דברי המת, בו יותר מבשלוחו? הוה אומר מפני כהונתו.
כאשר נפלגו הדעות בדבר כהונת ר' צדוק כן נבוכו בזמן ר‘אלעזר ברבי צדוק, כי לפי הזכרונות, אשר נתקיימו על אדותיו, כבר היה לאיש עומד על דעתו בימי הבית, ובכל זאת נראהו עוד בימי רבי, שיצא טבעו בישראל יותר ממאה ועשר שנים אחר החרבן. אך באמת יש חכם אחד, ששמו אלעזר בר’ צדוק, שהוא איננו בן לר' צדוק הידוע לנו, כי אם הוא אביו של ר' צדוק זה, ובן הוא לצדוק זקנו של ר' צדוק זה, שהוא חברו ובן זמנו של ריב“ז, כי כן אנו מוצאים את “אביו של ר' צדוק” שהיה חכם מובהק בתורה, חבר לאבא שאול בן בטנית ומדברי שניהם אנו למדים הלכה (שבת קנ"ז.). וחברו זה של אש”ב בטנית נקרא בפי רבותינו בשמו המפורש “ר' אלעזר” כדיתניא “אמרו עליו על אלעזר בר' צדוק ועל אבא שאול בן בטנית שהיו חנונין בירושלם כל ימי חייהם וכו'” (תוספ' ביצ' ג' ו') “מעשה בר' אלעזר בר' צדוק ואש”ב בטנית שהיו וכו‘" (ירש' שם ג‘, ח’), ובכן הכל עולה יפה; ראב"צ זה שהיה אביו של ר’ צדוק, שאנו עסוקים בו, ראה עוד בילדותו כשהי' מורכב על כתפו של אביו, שרפת בת כהן בבי“ד של צדוקים (סנהד' נ"ב.), שהוא על כרחנו ארבעים שנה לפני החרבן (ע' ח"ו 82). הוא רץ עוד בנעוריו לקראת מלכי ישראל (ברכ' י"ט:); הוא למד תורה אצל יוחנן החורני (יבמ' ט"ו:) שהי' מזקני ב”ש (ח"ד 195) והוא לקח ביהכנ“ס שהיהבירושלם (תוספ' מגל' ב‘, י’. ירש' שם, ג‘,א’), ובכן התברר לנו זמנו של ר' אלעזר בר' צדוק הראשון, שהוא בפני הבית. ור' צדוק בנו הלא ידענו את זמנו, ור' אלעזר בנו, שהוא בן ביתו של רבן גמליאל, ושאנו רגילים בו, קרוב הוא כי נולד לפני החרבן או מעט סמוך לו, והאריך ימים עד ימי זקנתו המופלגת של רי”ב נורי, עד כי בקרהו עוד בזקנתו בסוכתו בבית שערים עם רבי יהודה הנשיא, כעדותו של ר' (תוספ' סכה ב‘, ב’), כאשר מצאנו לרבי גם במקום אחר שהעיד על דבר הלכה, שראה בקוטנו (מגל' כ'.), כי על כרחנו היה עוד ילד קטן בעת ההיא ומאהבת ראב“צ את הנשיא לא הקפיד על כבוד זקנתו ויקחהו עמו, כך הדעת נותנת, אלא שהתלמוד הירושלמי אומר, כי ראב”צ הראשון הוא האחרון (ורש' סנהד' ז‘, ב’). ובאמת היינו מבטלים דברינו לפני דברי הירושלמי אבל מדברי הברייתא שהבאנו (תוספ' ביצ' ג‘, ו’) יש ללמוד, כי היא חולקת על הירושלמי באמרה על ראב“צ ואש”ב “שהיו חנונין בירושלם כל ימי חייהם” (שם) ובכן שמענו, כי לא פסקה חנונותם וישיבתם בירושלם, עד שמתו. ובכן מת ראב“צ האמור בברייתא, על כרחנו לפני החרבן, הרי שהיו שני ר' אלעזר בר' צדוק, ודברינו יש להם על מי לסמוך. – ואייבו אשר ספר על עצמו: “הוה קאימנא קמי' דראב”צ” (סכ' מ"ד:), או אינו אביו של רב' אשר גם בלעדי זה, אין להחליט. כי בא מבבל לא“י בימי ילדותו, או אין ראב”צ זה אלא חסם אחר בבלי, או הגירסה הנכונה היא רא"ב יצחק כגירסת היוחסין.
II . יוחנן בן גודגדא
שנינו: “כך היא מדתו של ר”ג וכו‘" (ספרי דברים ט"ז) "מעשה בר’ יונתן בן נורי ובר' אלעזר (בן) חסמא, שהושיבן ר“ג וכו'. אמר להם ריב”נ [צ“ל לריב”נ] ןר“א חסמא: “הודעתם לצבור שאתם מבקשם לעשות שררות על הצבור וכו', הרי אתם משועבדים לצבור” (שם). ענין פסקא זו מסופר הוא בתלמודנו (הוריות י') ומובא בגוף הספר, אלא שתחת גירסת “בן נורי” בספר, גורס התלמוד “בן גודגדא”, ולכאורה נמצא צד שוה בין עניות שני החכמים, שנאמר עליהם “ואין להם פת לאכול” (שם) עם עניות רי”ב נורי המסופרת במקום אחר (ירש' פאה ח‘, א’). ובכל זאת יש לנו לקיים על כרחנו את גירסת “בן גדגדא” שבגמרא, כי מלבד שסמן לגירסה משובשת, הוא חלוף שם שאינו רגיל, בשם רגיל, ושם בן נורי הלא רגיל מאד ושם בן גודגדא אינו רגיל כלל, הנה ידענו, רי“ב נורי העיד על עצמו, כי ד' וה' פעמים קבל על רע”ק לפני רבן גמליאל ורע“ק נתקנתר על ידו (ערכין י"ז: ספרי דברים א'). ועתה אם תהי' תחלת ביאתו של ריו”ח בן גורי לפני רבן גמליאל, אחרי אשר הפליג רי“ב חנני' בשבח שני החכמים, בלכתו עמו בספינה (ע' הוריות שם), הלא אז היה כבר ר' עקיבא חשוב ונשוא פנים מאד, ודומה בכבודו לר”ג עצמו ולרי“ב חנני' ולרא”ב עזרי‘, ואיך יעלה על הלב, כי איש אשר אתמול לא ידע עוד הנשיא אותו, יערב את לבבו לקבול על רע“ק המכובד והנערץ בעיני כל ישראל, ואשר הנשיא הנהדר ישמע בקולו? אמור מעתה, כי רי”ב נורי גדול היה לפני רבן גמליאל, בהיות עוד רע"ק תלמיד קטן, ור’ יוחנן זה, שהעלה אותו רבן גמליאל לשררה, אחרי שובו מרומי עם רע“ק, ושאליו אמר הנשיא, כי השררה עבדות היא, בן גודגדא הוא, כגירסת הגמרא, כלומר גירסת הברייתא שבגמרא, ולא בן נורי כגירסת הספרים, שנשתבשה בידי המעתיק, שהחליף שם שאינו מצוי, בשם מצוי. וגם דעת ר”ז פראנקל (דרה"מ 131 הערה 9), האומר לגרוס כהוריות “בן ברוקה” תחת “בן גודגדא”, אין להם רגלים כלל וכלל. ראשית, כי אין דרך המשתבש, להחליף שם רגיל בשם שאינו רגיל, וטעמו אשר נתן “כי ריו”ח בן גודגדא הי' כבר לפני הבית" (שם), אינו מוכיח כלל, וכי הוא בלבד היה בזמן הבית? הלא גם רי“ב חנניה היה עמו בזמן הבית, ובכ”ז האריך ימים רבים אח“ג, ור”ח סגן הכהנים ורח“ב אנטיגנוס ור' טרפון וכמה וכמה. וגם עדיותיו של ר' נחוניא בן גורדגדא (עדיות ז‘, ט’) שבמשניות שבשני מקומות אחרים (יבמ' י"ד, ב' וגטין ח‘, ה’) והבבלי והירושלמי שעליהן, אין להם שום טעם מכריע להוציא אותן מחזקת סתם עדיות שנאמרו “ביום שהושיבו את ראב”ע בישיבה”.
III ר' נחוניא בן הקנה ור' נחוניא הגדול.
שם התהלה “הגדול” ושם התולדת “בן הקנה” שני שמות לאדם אחד הם. כי כמעט כל מה שנאמר בר' נחוניא הגדול, הנזכר רק פ“א בתלמוד, נאמר בעצם המקום ההוא על רנבה”ק, שזכרונו מצוי יותר בדברי רבותינו. נקביל נא את שני המקורות זה כנגד זה.
1 שאלו תלמידיו את ר' נחוניא בן הקנה (מגל' כ"ח.)
1 שאל ר' עקיבא את ר' נחוניא הגדול (שם)
2 במה הארכת ימים (מגל' כ"ח).
2 במה הארכת ימים (שם)
3 אמר להם מימי וכו' ותרן בממוני היתי (מגל' כ"ח)
3 ותרן בממוני הייתי (שם)
בשלש המערכות האלה אנו מוצאים שלשה דברים, הלא הם: השם, אריכות הימים ומדת הותרנות משותפים לשניהם. מדת ר' נחוניא הגדול “לא קבלתי מתנות” (שם) אינה, אלא צד אחד למדת הותרנות הנאמרת בשניהם, ופרט אחד של זלזול עסקי “יושבי קרנות” (ברכ' כ"ח). “ועול דרך ארץ” (אבות ג‘, ה’), שהבצע הוא עקר ענינם. מדת “לא עמדתי על מדותי” לרנה“ג (מגל' שם), היא כלל למדת “ולא עלתה על מטתי קללת חברי” של רנבה”ק, ובכן פרט ר' נחוניא, שהוא “הגדול” ושהוא “בן הקנה”, את מקצת מדותיו לכלל תלמידיו והשואלים אותו, ומקצת מדותיו לרע“ק השואל אותו. ושם “ר”ג הגדול” איננו סותר לשם “רנ”ב הקנה", ככל ששם “ר' אליעזר הגדול” (תעני' ל"א.) אינו סותר לשם “ר' אליעזר בן הורקנוס” או “ר' אליעזר” סתם.
IV . ר' דוסא ור"ד בן הרכינס
כשם שר' אליעזר נקרא על פי הרוב בשם עצמו בלבד, ולפעמים בתוספת שם אביו, ר“א בן הורקנוס, כן נקרא ר' דוסא על פי הרוב בשם עצמו. ולפעמים בתוספת שם אביו “ר' דוסא בן הרכינס”. ובכן אין “בן הרכינס” אלא סתם ר' דוסא ודבר זה מסתע ממקומות רבים: 1) מדרך הנטיה המופלגת, להקל בכלל,שאנו מוצאים גם בהוראות המובאות בשם ר' דוסא גם בשם רד”ב הרכינס. 2) גם משתוף הדור, ששני השמות נוהגם בה רד“ב הרכינס זקן מופלג היה בימי זקני תלמידי ריב”ז ובימי חרפו של רע“ק (יבמ' ט"ז.). ושם ר' דוסא נזכר כרב וזקן בפי אלישע בן אובי'. שהיה חברו של רע”ק. המוסר הלכות בשם ר' דוסא כדתני' “אחרים או משום ר' דוסא” (ביצ' ט‘: תוספ’ שם א‘, ט’.), ומודעת היא, כי על הכלל “מאן אחרים ר”מ" פירשו הגאונים, כי מאמרי “אחר” הם (ע' סתו“א בשה”ג). גם ר' יהודה ב“ר אלעאי, שבידו עלו הלכות מדורות הראשונים, מספר על ר' דוסא, בעל איש הנחשב על הדורות שלפניו: “א”ר יהוד‘: מעשה במקום שבין אושה לשפרעם ושל שפרעם הי’, והי' ר' דוסא משיב עליו ב' ת”ח כדי שיהו בו המים מ' סאה" (תוספ' מקראות ו‘, ב’). 3) גם משותף עסק בחבור תפלת המועדות ר' דוסא הורה, להבדיל בין שבת לי“ט בברכת “המבדיל בין קדש חמור לקדש הקל” (חולין כ"ו:), ור' דוסא בן הרכינס הורה “העובר לפני התיב' ביו”ט של ר”ה אומר רצה והחליצנו את יום ראש החדש הזה, אם היום או למחר וכו‘" (ערובין ג‘, ט’). 4) מן ההלכות, שנאמרו פעם בשם ר“ד, ופעם בשם רדב”ה “אוכל פרוד אמצ”ט דברי ר’ ד“ב הרכינס” (עדויות ג‘, ב’) “ר' דוסא או אוכל פרוד אמצ”ט (טהורות ח‘, ח’), רד"ב הרכינס או ה' רחלות גזוזות וכו' (חולין י"א א') “ה' רחלות גזוזות וכו'” דברי ר' דוסא (עדויות ג‘, א’).
V . ר' אליעזר בן יעקב.
כשם שמצאנו שני שמות עולים לחכם אחד, כך אנו מוצאים שם אחד עולה לשני חכמים בשם ר' אליעזר בן יעקב נקראו שני חכמים, האחד בן דורו של ריב“ז, שהיה זוכר עוד עבודת בימה”ק ואשר קרוב הוא, כי ראה אותה בעניו (תיד כ"ר. מדות א‘, ב’), ושהי' בקי במוצאי בִּנְיָנוֹ ומבואיו ובכל דקדוקי תשמישיו, כאשר יעלה מדבריו על שתים מן הלשכות “שכחתי מה היתה משמשת” [(ב' ה‘: ה’, ד‘. ועיין שם עוד על מעלות הדוכן ועל תכונת שער המית (ה‘, ו’) ועל בקיאותו בכל מכשירי העבודה (תוספ' ערכן ב‘, ב’. שם פרה ג‘, ט’). ואשר ע"כ הי’ פי' עבודת רוחו, מסכת מדות (יומ' ט"ס.)] ובכן יחשב ראב“י זה, על חכמי הסדר הראשון, שבדורות התנאים חברי ריב”ז ותלמידיו. אך מלבד ראב“י זה יש עוד חכם, ששמו ר' אליעזר בן יעקב, שהוא תלמיד של רע”ק או תלמיד תלמידו, ובכן יחשב על הסדר הרביעי בסדר דורות התנאים. את ראב“י הראשון אנו מכירים ע”פ שני סמנים, ע“פ חבריו בעלי מחלקתו והאומרים בשמו. שהוא סמן מובהק, וע”פ טבע הלכותיו במקצוע המיוחד של מכשירי כהונה ועבודה, שהטעם מעיד על קדמותם, אנו מוצאים אותו חולק עם רבי אלעזר חסמא (תרו' ג‘, ה’) ועם ר' אלעזר בן הורקנוס ועם רע“ק (סוט' ט‘, ד’). [שאע”פ שבשביל להקל את הסקירה, מונים אנחנו אותם על כרחנו על פי סדרי קבלתם, לסדר השני והשלשי לתנאים. אבל לפי קביעות הדורות, הכל יודעים, כי לר' אליעזר יצא שם לחכם, עוד לפני החרבן וטבעו של רע“ק כבר יצא בעולם]. ואת ר' אליעזר אנו מוצאים גם כמוסיף על דבריו של ראב”י “ראבי”א אם עומד בארץ וכו‘. ר’ אליעזר אף הנוטע וכו" (כלאים ו‘, ב’). גם עם ר' ישמעאל (כלים ז‘. ג’) שהי' תלמיד וחבר לר' יהושע. מצאנו את ראב“י חולק. לענין עדות הלכה אחת מהלכות עבודה משתתף ראב”י עם ר' אלעזר בן פרטא (תוספ' סכה ד', ט"ו), שגם הוא הי' מן התנאים הקדמונים (ע' ע“ז י”ז:), ואלו העיד משמו, כבשם איש שכבר איננו עוד רק ר' יוסי (שבת קכ"ה), שהי' מתלמידי רע“ק, כי גם אז היתה עדות זו מעין ראי', כי ראב”י, שבשמו הוא מעיד, מן הראשונים הוא, ואצ“ל כי יש להחליט כן. אם ר' אלעאי מעיד משמו (תוספ' טהרות ג', י"ג) ומקבל תורה ממנו ומורה על פיו (פסח' ל"ט:) ור' אלעאי הלא הי' תלמיד ר”א (סכ' כ"ז:). מן ההלכות שיש להחליט אותן אל ראב“י הראשון, הן לדעתנו, אלה הנוגעות אל פרטי בנין המקדש וסדריו ואל הלכות כהונה לויה ועבודה, כגון “במסבה ההולכת תחת החילו יוצא והולך לו בטדי “(מדות א‘, ט’); “מנין שאין עושין אכסדרה בעזרה " (תמיד כ”ח(; “בימה של עץ עושין לו בעזרה - - ראבי”א בהר הבית" (תוספ' סוט' ז', י"ג) “בכל לבבכם: אזהרהלכהנים, שלא יהא לבם מהרהר בשעת עבודה” (ספרי דבר' מ"א) “אין עומדין על הדוכן, אלא בארץ הי' עומדין וכו'” (ערבין ב‘, ו’): “הכל הולך אחרי צפרים” (י"ז:) “אפילו מנח' של ס' עשרון וכו'” (תמיד ל"ב). ואולי יש לתלות בראב“י הראשון, ששמענוהו עוסק בהלכות גרים (כריתות שם), גם ב' הלכות אלה: “בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא וכו'” (בכורים א‘, ה’) “ישראל שנשא גיורית וכו'” (קדושין ע"ט-) “בהרת בגוי עד שלא נתגייר וכו' ראבי”א הואיל ותחלתו וכו'” (תוספ' נגעים ב', י“ד-ט”ו): - לעומת זה, יש לנו להחליט לראב“י השני את כל ההלכות, שהוא אומר בשם התנאים האחרונים או שאחד מן התנאים האחרונים משתתף עמו או חולק עליו בהן. מוצאים אנחנו אותו אומר שמועותי בשם ר' חחני' בן הכינאי (כלאים ד‘, ח’, תוספ' טהרות י"א, ג'). ומשום רח”ב חכינאי, שאמר משום ר' עקיבא (תוספ' נגעים א‘, ב’), ורחב“ח הלא תלמיד רע”ק הוא, ועל פי סדר קבלתו, יחשב על הסדר הרביעי לריב“ז (ירש' הגיג' ב‘, א’), וברוב הלכותיו נזכר הוא יחד עם תלמיד ר' עקיבא, שהם בני סדר רביעי לתנאים. יש אשר הוא משתתף בהלכותיו עם ר' שמעון (פרה ט‘, ב’) ועם ר”ש ועם ר' יוסי ברבי יהודה ביחד (תוספ' שם ד‘, ו’), ועם ר' נחמי' (שם ב“מ ו’ט”ז. שם זבח ו‘, י“ב. שם כלים ב”ק ב’, ב') ויש שהוא חולק עם ר"ש שביעית ב‘, י’), ועם ר”ש ועם ר' יהוד' (נגעים ז‘, ד’), ועם ר' יהוד' לבדו (פסח' ב':), ועם ר' יהודה ועם ר' יוסי (תוספ' יבמ' י‘, ה’) ועם ר' מאיר (ערובין מ“א: מ”ב. תוספ' מכשירין א‘, ז’ ספרי דברים ק"ט), וכמעט בכל מקום שנזכר, מאוחר הוא לחברו. מזה יש ללמוד, כי צעיר היה מהם. יתר ההלכות, ששם ראב”י נקראו עליהן, לא ידענו להוכיח אם לראב”י הראשון, בן דורו של ריב“ז הן, אם לשני בן דורם של ר' מאיר ור' יהודה, וביחוד צר לנו, כי לא ידענו למי משניהם יש להחליט את המאמר היקר “העושה מצו' וכו'” (אבות ד', י"א), ואת המאמר על ערך התפלה “יפה שעה א' בתפלה וכו'” (ספרי דברים ק"ט), וכמעט בכל מקום שנזכר, מאוחר הוא לחברו. מזה יש ללמוד, כי צעיר היה מהם. יתר ההלכות, ששם ראב”י נקראו עליהן, לא ידענו להוכיח אם לראב“י הראשון, בן דורו של ריב”ז הן, אם לשני בן דורם של ר' מאיר ור' יהודה, וביחוד צר לנו, כי לא ידענו למי משניהם יש להחליט את המאמר היקר “העושה מצו' וכו'” (אבות ד', י"א), ואת המאמר על ערך התפלה “יפה שעהא' בתפלה וכו'” (ספרי דבר' כ"ט), ואת המאמרים על הצדקה (ב"ב י‘: רות רב’ ב‘, ט’) ואת ספור ענות ראב“י הרבה (ירש' שקל' ה‘, ד’). לעומת זה מסתלק הבלבול הגדול, שמסדרי הדורות הבאים מתבלבלים, בהחזיקם כי תנא הנקרא ראב”י, היה רק אחד.
ה: חכמי דורו של רבן גמליאל דיבנה
I . ר' אליעזר בן הורקנוס.
1: דעותיו הדומות לדעות בית שמי.
חומרי המחשבה:
[האשה שאמרה] התקבלי גטי במקום פלוני - - ר"א אוסר מיד [לאכול בתרומה] (גטין ס"ה.)
נכנס לכפר אע“פ שלא כפר פסול דברי ר”א (זבחי פ“ב פ”ג.)
החושב לשתות מי חטאת רא"א פסול (פרה ט‘, ד’)
בש"א – שחיב על המחשבה במעשה (ב“מ מ”ד)
וסיג לדבריו אלה ולדברי ב"ש רבותינו העושים מחשבה כמעשה. הוא מאמר "שהיה ר'אליעזר אומר: “לעולם יהא אדם בורח מן הכיעור ומן הדומה לכיעור” (תוספ' חולין ב‘, ו’)
מצות פו"ר:
כל מי שאינו עוסק בפו"ר כאלו שופך דמים (יבמ' ס"ג:)
אל תחלל את בתך להזנותה - - זה המשיא בתו לזקן (סנהד' ע"ו)
בש“א וכו' והלא לא נברא האדם אלא לפו”ר (גטין מ"א.)
יתרון הקדשים שאינם נאכלים על הנאכלים:
אע"פ שאין בשר יש דם
נטמא בשר או שנפסל רא"א יזרוק (תוספ' זבח' ב‘, א’)
אע"פ שאין שיריים יש קומץ (ה')
נטמאו שיריים או שנפסלו רא"א יקטיר את הקומץ (ו)
בש"א הראי' ב' כסף והחגיג' מעה כסף. שהראי' כלה לגבוה (חגיג' ו').
בש"א מרבין בעולות וממעטין בשלמים
הוראת הבאת קדשים מן החולין:
אף פסח האמור לדורות אינו בא אלא מן החולין (מנחם פ"ב)
וחגיגת י“ט הראשון ש”פ בש"א מן החולין (חגיג' ז' 4)
קולות בסתירת ימי נזירות:
נטמא יום ל' סותר את הכל רא"א אינו סותר אלא ז' (נזיר ט"ז.)
נטמא יום ק' סותר את הכל רא"א אינו סותר אלא ל' (שם)
נטמא יום ק“א סותר ל' יום רא”א אינו סותר אלא ז' (שם)
ומביא קרבן טומאה רא"א לא בן ביום (וע' שם)
מי שגזר גזירות מרובה והשלים את נזירותו ואח“כ בא לארץ. בית שמאי או' נזיר שלשים יום וב”ה או' נזיר בתחילה (נזיר י“ט. ע”ש ובמשנה שלאחריה)
תקנת עבדים:
אם הי' גנבו כנגד ממכרו נמכר ואם לאו אינו נמכר (קדושין י"ח).
כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה
בש"א תקנתם את רבו את עצמו לא תקנתם (גטין מ"א).
נקיפת הלב לסייע במעשה לדבר המטמא מאליו:
אם היתה מונחת במקום התרופה יניחנה במקום המוצנע
ואם היתה מגולה יכסנה (תרומ' ח‘, ה’)
תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו (י')
יטמא את כלן ואל יתן לו אחת מהן ויטמא (י"א
– על התלוי' ועל הטמאה שרא"א תשרף זו לעצמה וזו לעצמה (פסח' י"ד.)
דמיונות בודדים של דברי ר“א לדברי ב”ש:
1) המגרש את אשתו וא' הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני ר"א מתיר וחכמים אוסרים (גטין פ"ב).
2) ר"א ד' נשים דיין שעתן (נד' ז'.)
3) ביצ' שנולד' ביו“ט – תוספ' ביצ' א' א' – אחרים או' משום ר”א תאכל היא ואמה (שם ביצ' ד')
- מכאן אר“א אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל (ביצ' ט"ו:) המילל מלילות מעיו”ט וכו' רדב“י אומר משום ר”א מוללין את המלול ומציעין את המוצע ואופין את האפוי ומבשלין את המבושל (תוספ' שבת ט“ו, י”ד)
5) קיים כפיית הממה ג' ימים קודם הרגל א"צ לכפותה (מ"ק כ'.)
1) בש“א הפקר לעניים הפקר ובה”א אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים (פאה ו‘, א’)
2) שמאי או' כל הנשים דיין שעתן (בר' ב'.)
3) ביצה שנולדה ביו“ט בש”א תאכל (ביצה, ב'.)
4) חנני' או בש“א אן אופין אא”כ ערב בפת ואין מבשלין אא“כ ערב בתבשיל ואין טומנין אא”כ היו חמין טומנין מעיו"ט (ביצ' י“ז כ”ב.)
5) א' ראב“ש הן הן דברי ב”ש (מ"ק כ')
2: דמיון תולדה לאב ומכשירי מצוה לגוף המצוה וטפל לעבר
אם לא הביאו מע"ש מביא בשבת (שבת ק"ל.)
כורתים עצים לעשות פחמים וכו' (שם)
מנין למכשירי שני הלחם שדוחין את השבת וכו' (קל"א).
לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת (שם)
סכה וכל מכשירה דוחין את השבת מצוה וכ“מ דאה”ש (שם)
שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת (קל"א)
הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו - - רא"א דוחין (פסח ס"ה)
דמחייב אתילדה במקום אב (שבת ע"ה:)
היוצא מן הגפן אפי' עלין ולולבין במשמע (נזיר ל“ד: וע' – ספרי במד' כ”ד)
II . ר' ישמעאל
דעותיו על ע"ז ועל עובדיה
תני דבי ריש“מ וכו' איזוהי מצוה שנאמרה בתחלה הוה או' ע”ז (הוריות ח':)
בע"ז הכתוב מדבר שנאמר את דבר ה' בזה, בזה הדבור הראשון וכו' (ספרי במדבר קי"ב)
תני דבי ריש“מ השחתה אינה אלא דבר ערוה וע”ז (תמורה כ"ח:)
אין בלשון הזה של צחוק אלא ע"ז (ב“ר מ”ו)
יכול אפי' ע“ז נפקדת על בנים וכו' ת”ל עונה בה (ספרי שם)
כל המתים במיתתם מתכפרים אבל זו עונה בה (ספרי שם)
חוץ מן המסית (סנהד' פ"ה)
יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסין מן העולם (ספרי שם קל"ז)
ג' ימים לפניהם וג' ימים לאחריהם (ע"ז ז':)
ישראל שבחו“ל עע”ז בטהרה הן (ח:)
דעותיו על המינים
ס' מינים וכו' (במדבר ט"ז)
הללו שמטילין קנאה בין ישראל לאביהן שבשמים (שבת קט"ז)
דעותיו על הגויים
גוי אחד פגע בריש"מ וברכו אמר לו כבר מלתך אמורה וכו' (ירש' ברכ' ח' ח')
III. ר' אלעזר בן עורי.
שבח מי שמעשיו מרובין מחכמתו.
תולדות לזה : “שלא יאמר אדם אי אפשי ללבוש שעטנז וכו' אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך וכו'” (ת“כ ויקרא כ', כ”ו).
- ובכן גדלה המשמעת, שהיא סיג למעשה, מן הרצון שסתמו הוא סיג לחכמה. –
“ושכחת עומר וגו' לא תשוב לקחתו וגו' למען יברכך וגו' קבע הכ' ברכה למי שבאה לידו. מצוה בלי ידיעה וכו'” (ה', י"ז).
IV. ר' יוחנן בן נורי
נטיתו לב"ש בדבר משפט האשה לענין גרושין
א“כ לא הנחת בת לא”א יושבת תחת בעלה, והתו' אמרה, כי מצא בה ערות דבר ולהלן ה“א ע”פ שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר הברור, אף כאן דבר הברור (גטין פ"ט) – וזהו סיג ותוספת חזוק לדעת ב"ש (שם צ'). –
יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה עליו (נדר' פ"ה) – גם זהו סיג למשמרת האשות בטעם ב"ש. –
מפני מה האשה שנתחרשה יוצאה והאיש שנתחרש אינו יוצא (יבמ' קי“ב(- מאמר זה מראה על סברתו, כי אין האשה נופלת הרבה מן האיש במשפט הגרושין כדב”ש.
רבוי הוראותיו בדבר הצרוף החבור והחלוק.
שאר המינים מצטרפין זע"ז (חלה ד‘, ב’)
בשר הקדש שקרם עליו הקיפה - - שניהם חבור זה לזה (טבו"י ב‘, ה’)
שמן שהוא צף ע“ג היין - - שניהם חבור זל”ז (שם)
אפי' על גבה רום קומה ונגע כנגד פיה חבור (ו')
אף החרוקות [חבור ] (פרה י"ב, ח')
חולקין את עביו (כלים ב', ז).
מקבילות
אורז מן דגן (פסח' ל"ה)
אף הקרומית חייבת בחלה (תוספ' חלה א‘, א’)
אף הקרומית יוצא אדם י"ח בפסח (שם).
V . אבא שאול
תשלום למאמרי מדע בתורת הנטיעה שבגוף הספר
כל אילן סרק חמשים אמה (ב“ב כ”ד (.
ו: נצחון בית הלל
את תחלת תגבורת שני הבתים, לאמר, תחלת הראותם בפרצופיהם השונים, יש לנו לקבוע בשנת מות הלל הזקן, שהיא שנת 3770 (ע' ח"ה 78), ובכן היתה ידם תקיפה כששים שנה בפני הבית. על ראשי תלמידי שמאי והלל,שנקראו זקני ב“ש וב”ה, כבר דברנו במוצא דבר (שם 194), אף קראנו בשם לשנים מאלה ולארבעה מאלה. ואין ספק, כי בימים הרבים ההם – משנת מות הלל הזקן הנשיא הראשון ממשפחתו,עד ימי ר"ג דיבנה הנשיא הששי לו – קמו חכמים, דור אחרי דור גם בקרב הבתים ההם, אך בהיות הלבבות נסערים בדור שלפני החרבן, והשקט הראוי לבקור הלמוד נעדר, נמצאו בקרב שני הבתים תלמידים, אשר הרבו מחלוקת בדברי ההלכה. ויען כי יש סופרים בימינו אשר הגדילו מאורע זה, שאירע לשעתו, וירחיבוהו ויטילו אותו ביותר על בית שמאי, כאלו אהבו כל חכמינו וחכמי בית שמאי ביחוד את המחלוקת באשר היא, הננו לבקר כהלכתן את תולדות המחלוקת בכללה שבדבר הלכה:
ר' יוסי בן חלפתא הבקי הגדול בתולדותינו בכללן ובתולדות ההלכה בפרטן, העיד, כי “בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל” בדבר הלכה (תוספתא סנהדרין ז‘, א’. שם חגיג' ב‘, ד’) המעמד הזה שהלכה היתה ברורה, ושעליו נאמר, כי “היו למדין תורה כמשה רבנו” (תמורה ט"ו.) נמשך עד סוף ימי יוסי בן יועזר “דבצר לבא: שנתמעט הלב בסוף שנותיו” (ט“ז. ורש”י שם). מפני השמד הגדול של אנטיוכוס הרשע, אשר מרבית כל זקני הסופרים “משכילי עם [אשר] יבינו לרבים, נכשלו בחרב ובבזה בשבי ובלהבה” (דניאל י“א, ל”ג), אז נשתכחה בתוך כמה הלכות, גם הלכות סמיכה ביו“ט, אז התחילה המחלוקת הראשונה בדבר הלכה, שנמשכה חמשה דורות (ע' חגיג' ט"ז), אשר עליה הצטערו קדמונינו ויקראו לה “דופי של סמיכה” (תמורה ט"ז). אך המחלוקת הראשונה הזאת היתה גם המחלוקת האחת בימיה, כי לא נחלקו “אלא על הסמיכה בלבד " (ירש' שם ב‘, ב’) בכל הדורות ההם, עד אשר בא הורדוס “וקם וקטלינהו לכולהו רבנן” (ב“ב ג‘: וע’ ח”ה 25). ובדבר הזה “ככה אורו של עולם, סמא עינו של עולם” (ב"ב ד'.), לאמר שכח מישראל הרבה מן ההלכות, בהמיתו את תופשי התורה – וע' שם היטב את תשמיש המליצות “תורה אור” “ועיני העדה” החוזרות על התורה ועל נוצריה (שם) – אז נוספו על המחלוקת האחת עוד שלש בידי ראשי הדור ההוא, כי “עמדו שמאי והלל ועשו אותן ארבע” (ירש' חגיג' שם), הלא הן המחלקת הישנה ע”ד הסמיכה, אשר נחלקו בה גם שמאי והלל – עד אשר הכריע בבא בן בוטא תלמיד שמאי הלכה כב”ה-ושלש מחלקות המפורשות בשלש המשניות הראשונות למס' עדיות, שעליהן “א”ר הונא: בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל" (שבת ט"ז.) גם מלבד מחלקת שמאי והלל מצאנו גם את עקיבא בן מהללאל חולק בדבר הלכה על חבריו. ועד כמה היתה מחלוקתו לשם שמים ובלב טהור, ימצא הקורא במליצתו התמה (ח"ו 51 הערה 4), מן המחלוקת הזאת ומדרכי ארבעת זקני ב“ש, שקראנו בשם ושראינו את דרכם, בהוראותיהם עם בית הלל (שם 194), אנחנו רואים עד כמה היו מחלוקת החכמים בכללם, ומחלוקת ב”ש וב“ה בפרטם, מחלוקת לשם שמים במלוא משמען, עד כי תראה לכל עין אמתת המשפט: “איזו היא מחלוקת, שהיא לש”ש זו מחלוקת הלל ושמאי” (אבות ה', ט"ז).
בברייתא של ר' יוסי שזכרנו, נמצא מאורע זה: “משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמש כל צרכן, רבו מחלוקות בישראל ונעשות תורה כשתי תורות” (סנהד' פ"ח: תוספ' סנהד' שם ותוספ' חגיג' שם). כל הבא לחלוק על טהרת הלכותינו, מצא פה מקום לתלות קלקלה זו בשני בתי ישראל אלה, כי מי תלמידי שמאי והלל? הלא בית שמאיובית הלל, ואם הם לא שמשו כל צרכם ואם הם עשו תורה כשתי תורות, הלא מקולקלת ח“ו השורה כלה המושכת והולכת מן הזוגות, בטרם נשיב על שאלה זאת הננו לברר את מקום זכר מאורע זה, שבברייתא שלפנינו: אחרי פתוח ר' יוסי את דבריו בקצור גדול על מעוט המחלוקת בימים הראשונים, באמרו: “בראשונה לא היו מרבין מחלוקת בישראל” (סנהד' שם) או “בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל” (תוספ' שם ושם), פרט לפרטיו את סדר הוראת הסנהדראות ושאר בתי דינין ואת כחם למדרגותיהם ולמקומותיהם, לאמר: אלא ב”ד של ע“א יושבין בלשכת הגזית וב' בתי דיני של כ”ג, א' יושב על פתח הר הבית וא' יושב על פתח העזרה ושאר ב“ד של כ”ג יושבין בכל עיירות ישראל, הוצרך הדבר לשאול שואלין בב“ד שבעירן, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו, באו לזה שעל פתח הר הבית וכו‘, ואם לאו, באין לזה שעל פתח העזרה, ואו’ כך דרשתי וכך דרשו חברי וכו', ואם לאו, אלו ואלו באין ללשכת הגזית, ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ובשבתות ויו”ט יושבין בחיל, נשאלה שאלה וכו‘, אם רבו המטמאין טמאו, אם רבו המטהרין טהרו, משרבו תלמידי שמאי והלל וכו’ן ונעשית תו’ כשתי תורות, משם כותבין ושולחין בכל המקומות, כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דין בעירו, משם מעילין אותו להר הבית, משם לעזרה, משם ללשכת הגזית" (שם). אם נתבונן בצביון הברייתא, נראה כי שתים היא באה להודיענו, את סדר בירור הדין העולה מלמטה למעלה, כלומר מן היחיד המסופק עד הסנהדרין הגדולה, ועם זה את מדרגות הכשר “הַדַיָן שבעירו” שאפשר לו לעלות מעלה מעלה, עד היותו לאחד מן הסנהדרין. ושני הענינים האלה מחוברים ומהודקים זה בזה, וסופו של זה נעוץ בראשו של זה וכך הוא סדרם: “אלו ואלו באין ללשכת הגזית ששם יושבין וכו' נשאלה שאלה וכו' רבו המטהרי' טהרו ומשם כותבין ושולחין וכו'” בזמן שהוא עסוק במעשה לשכת הגזית “ששם יושבין” הוא מוסיף ואומר “ומשם כותבין” אולם מעשה “תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן” איננו כמעט ענין כלל לכאן, ומלת “משם” התכופה לו מאחריו,אין לה כל מקום אצלו. והיכן הוא עקר מקום זכר מאורע זה? הלא הוא בברייתא אחרת, ששם הוא חוליה שלמה רצופה אל שלפניה ושלאחריה. בסוף מסכת סוטה עורכת המשנה דמות לקלקלה, שגברה בישראל לפני החרבן, ולציור שני קלקולים גדולים מאד היא משמשת במליצת “משרבו” (סוט' מ"ז), ומעל"ד באה ברייתא ופורטת גם היא הרבה קלקולים קלים מאלה, במליצת “משרבו בעלי הנאה משרבו וכו' וכו'” ובתוך חמשה עשר קלקולים אלה מונה היא לקלקול הארבעה עשר: “משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו וכו'”. ודמיון מאמר זה בסגנונו ובכל בנינו לשלפניו ולשלאחריו, מעיד עליו עדות שלמה, כי שם הוא עקר מקומו מראשיתו. ואין הברייתא באה להגיד, כי ככל אשר נראו קלקולים בכל הדברים הטובים בעת ההיא, נראו גם בבית המדרש.
אולם מלבד, כי הקלקול הזה ככל הקלקולים המנוים שם לא היה, אלא נולד לשעתו ועובר לשעתו, ולא חל בחכמי הבתים ההם, כי אם בתלמידים הקטנים שבאמת “לא שמשו כל צרכם”. – כי מלבד אשר ראינו, עד כמה היו זקני בית שמאי, התלמידים הקרובים לרבם, נוחים בהלכותיהם לבעלי מחלוקתם, כאשר הזכרנו בזה וק“ו לבית הלל הנוחים והעלובים, הנה כתוב ומפורש, כי חכמי שני הבתים היו רחוקים, מהרבות מחלוקת, ורבוי המחלוקת של הקטנים היתה מפני “שלא שמשו את רביהן כל צרכם” (ירש' חגיג' ב‘. ב’. שם סנהד' א‘, ד’). הא למדת, כי “רביהן”, עצמם לאמר: רבותיהם הגדולים, חכמי הדורות, לא הרבו מחלוקת. ובלבד העדות הגדולה, המעידה בכלל הדברים, “שחבה וריעות נהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר, האמת והשלום אהבו”, (יבמ' י"ד) הנה ידענו, כי ר' יוחנן בן זכאי ור' צדוק, ר' אליעזר ור' יהושע, ר' טרפון ור' עקיבא, - הזוגות האלה היו אחד מהם מב”ש ואחד מבית הלל, - חברים דבקים מאד היו איש לרעהו. ובכן לא היה הקלקול של אלה, שלא שמשו כל צרכם, אלא עראי ועובר, ועקבותיו לא נכרו על פני הדורות. ונהמת לב החכם “ועוד אינה עתידה לחזור למקומה, עד שיבא בן דוד” (ירש' חגיג' שם) אינה חוזרת על מחלוקת ב“ש וב”ה, שסוף סוף הוכרעה, כי אם על המחלוקת בדבר הלכה בכללה, הנזכרת בראש הענין 4
אולם אם המחלוקת בדבר הלכה לא בטלה בכללה, הנה בטלה קרוב ומהר מאד מחלוקת ב“ש וב”ה, ולא מחלוקת התלמידים. שלא שמשו כל צרכן בלבד, כי אם גם מחלוקת הגדולים והמתונים שבחכמי הבתים, פסקה פתאם, כדברי המאמר הידוע “יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו וכו' והלכה כבית הלל:” (ערובין י"ג:) ולנו יקר מאד, לדעת את מקומו וזמנו של מאורע זה. והנה על מקום המאורע יש לנו מאמר מפורש: איכן יצאה ב“ק? רב ביבי אמר בשם ר' יוחנן”: “ביבנה יצאה ב”ק" (ירש' ברב' א‘, ד’). ובירור דברהמקום מצבי לנו גבולות גם לזמן המאורע, ואינו נותן להקדימו לראשית ימי נשיאות ריב“ז, שהוא ג”א תת“ל, ולא לאחרו, לאחרית ימי ר”ג דיבנה, שהיא שנת תתע“ז לפי דעתנו, שכל השנים שבינתים. הם כל ימי יבנה מתחלתם ועד סופם. אך באיזה זמן מן השבע וארבעים שנות יבנה יצאה ב”ק זו? על דעתנו היה דבר זה במחצית הראשונה של השנים ההן, כי כן אנו מוצאים ר' טרפון מספר, לאמר: “אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי ב”ש וסכנתי בעצמי מפני הליסטים, - אמרו לי כדי היות לחוב בעצמך שעברת על דברי ב“ה” (ברכ' י':) מאמר זה שאמרו לו חבריו, אין לו טעם כלל קודם שיצאה ב“ק. כי ר”ט הלא מתלמידי ב“ש היה, וסתם תלמיד הלא יש לו להורות ולעשות כדברי רבותיו, מה שאין כן לאחר שיצאה ב”ק, אז בטלו דברי ב“ש לכל ישראל אפי' לתלמידיהם, כי בראשונה נתנה רשות לכל אדם “הרוצה לעשות כדברי ב”ש עושה” (ערובין ו‘(אבל “הדא דתימא, עד שלא יצאה ב”ק, אבל משיצאה ב“ק לעולם, הלכה כדברי ב”ה וכל העובר על דברי בית הלל חיב מיתה" (ירש' ברכ' שם). ור“נ בר יצחק מכריע, כי תשובת חבריו של ר”ט "כדי היית לחוב וכו’" היא מקור הדעה, האומרת “עשה כדב”ש חיב מיתה" (ברכ' י"א.), ובכן קדמה על כרחנו יציאת ב“ק למעשה ר”ט. ואנחנו הלא ידענו בר' טרפון, כי היה עוד מן הכהנים, ששמשו במקדש, ובכן כבר היה בימי החרבן, לפי המתקבל על הדעת איש כבן חמש ועשרים או שלושים שנה. ואם נאמר, כי היתה יציאת ב“ק כשלשים או ארבעים שנה אחרי החרבן, וסכנתו עם הלסטים עוד זמן כל שהוא אחרי כן, הי' לנו לאמר על כרחנו, כי כבר היה בעת ההיא זקן מלא ימים, ואין הדעת נותנת, כי יערב עוד איש את לבו לדבר אליו קשות “כדי היית לחוב בעצמך”, אלא על כרחנו, לא הגיע עוד בימי יציאת ב”ק, לימי הזקנה. ומעתה, יש לנו להקדים את זמן היציאה לכל המאוחר, בעשרת השנים השלישית לחרבן. ומאד יפלא בעיני כל מתבונן, כי לא נתפרש בשום מקום זמנו של המאורע הזה, הגדול מאד בתוצאותיו, אין זאת כי אם מאורע אחר, חשוב כמהו, אירע עמו כאחד, והמאורע ההוא בלע אותו אל קרבו עד בלי הראותו לבדו וביחודו אל הדורות הביאם, בלתי אם לעין חדה מאד.
הנה הכרעה כוללת בדבר כל מאות ההלכות, שנחלקו בהן שני הבתים האלה, הלא לא באה על כרחה, אלא לתת לכל העם מקצה, דרך אחת במעשה המצוה. והחפץ הזה הלא ידענו, כי היה ראש מאויי רבן גמליאל דיבנה. ולפי דעתנו חלה באמת יציאת ב“ק להיות בימיו, אולם לא על ידו ממש נעשה הדבר הזה, ולא בכל הימים שהיתה ידו תקיפה, כי אם דוקא ביום האחד שהעבירוהו מנשיאתו, הוא “יום שהשיבו את רא”ב בישיבה”. על היום ההוא יש ברייתא בידנו בלשון זאת: “תנא: עדיות בו ביום נשנת, ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש, שלא פירשוה” (ברכ' כ"ח:) 5 . מתוך הברייתא הזאת אנו רואים, כי פירוש ההלכות התלויות, היה ביום ההוא עקר גדול וחשוב, בהעברת הנשיאות, וכי בשביל כך הסיעו החכמים כמעט את לבם מדבר הנשיאות, ויכַונו את דעתם אל ההלכה, עד כי נוסדה ביום ההוא מסכת עדיות. התחרות הגדולה לברר את ההלכות “בו ביום”, נראה עוד יותר ממקום אחר, וזהו: “תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו, עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנא': הנה ימים באים נאום ה”א והשלחתי רעב בארץ וכו' כ“א לשמוע דבר ה' – וכתיב מים עד ים וגו' ישוטטו לבקש את דבר ה' – שם – דבר ה' זו הלכה וכו' וכו'” (שבת קל"ח:). על הברייתא הקודמת הזאת יש ברייתא מאוחרת לה, המפרשת את דבריה, וזאת היא: “תניא: א”ר שמעון ח“ו שתשתכח תו' מישראל, שנא' כי לא תשכח מפי זרעו – דבר' ל”א, - אלא מה אני מקים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד (שם) = הלכה ברורה בטעמים שלא יהא בה מחלוקת" (רש“י שם קל”ט) בסקירה הראשונה אפשר לאומר לומר, כי “כשנכנסו רבותינו ליבנה” חוזר על כינוס תלמידי רע“ק אחרי חרבן ביתר, כי גם שם מצאנו לשון זה (ע' ברכ' ס"ג), אולם מן המליצות השונות של ת”ר שבראש הברייתא הראשונה של שבת קל“ח: ושל תניא שבראש הברייתא השניה, אנו רואים, כי הברייתא הראשונה קודמת הרבה לר”ש בעל הברייתא השניה וכי השניה זקוקה אל הראשונה ובאמת נשנתה הברייתא הקודמת ההיא “בו ביום” לאמר “ביום שהושיבו את ראב”ע בישיבה" שהעבירו אותו מנשיאותו, וכל עצמה אינה אלא הקדמה למסכת עדיות שנשנית בו ביום, ואם במשנתנו המסתפקת רק בעקרי ההלכות בלבד לא נכנסה, הנה היא המשנה הראשונה לתוספתא של מס' עדיות, וזה לשונה בשנויים קלים: “כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה ואינו מוצא, מדברי סופרים ואינו מוצא, שנא' הנה ימים באים נאום ה”א וגו' ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו זה וכו‘" (תוס' עדיות א‘, א’), ובכן הברייתא הזאת, כלה היא פתיחה למס’ עדיות ומסכת זאת שבמשנתנו, הלא היא מתחלת בשלש מחלקות שמאי והלל (עדיות א‘, א’ – ג') והולכת ופורטת כמה הלכות, שנחלקו בהן ב“ש וב”ה (ז'-י"א) “ודברים שחזרו ב”ה להודות כדברי ב“ש” (י“ב-י”ד). וכל פרק רביעי מתחלתו עד סופו מסבר על “דברים מקולי ב”ש ומחומרי ב“ה” (ד‘, א’-י"ב). ובכן אין עוד מסכת בכל ששת סדרי המשנה עוסקת בשום לב במחלקות הלל ושמאי ובמחלקות בית הלל ובית שמאי, כמסכת זו. ועתה אם עקר מסכת זו נשנה ביום אחד “בו ביום”, ובו ביום “לא היתה הלכה שהיתה תלויה מבית המדרש שלא פירשוה” למען העלות בידם “הלכה ברורה: שלא יהא בה מחלוקת”, הלא יש לנו להחליט על כרחנו, כי ודאי זו היתה ראשית מלאכתם, לפרש את הלכות התלויות של ב“ש וב”ה שבהם, כלומר להכריע את ההלכה לצד אחד “שלא יהא בה מחלוקת” כדבריהם “נתחיל מהלל ושמאי” תוספ' עדיות שם. ואם היתה שם הכרעה לא היתה הכרעה אחרת אלא הסכמה גמורה, לקבוע הלכה לדורות כב“ה, וקרוב הדבר, כי יען אשר “נתן הקב”ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כלם לדעת אחת” לקבוע כך, היה הדבר, שגור בפי רבותינו, יצאה בת קול.
מלבד בית שמאי ובית הלל היו עוד חכמים בישראל, אשר לא נחשבו, לא על בית זה ולא על בית זה, ושהיו חולקים לפעמים גם על הלל ושמאי עצמם, כעדות המליצה המשולשת בשלש המשניות הראשונות למס' עדיות “וחכ”א לא כדברי זה ולא כדברי זה“, ולפי הנראה הסכימו החכמים האלה להצטרף עם ב”ה ולקבוע כמוהם הלכה לדורות.
טעם הקביעות החלוטה הזאת ביום ההוא, שהעבירו את ר“ג מנשיאותו, אפשר כי היה, למען מעט את המחלוקת בדברי ההלכה כפי האפשר, למען אשר לא יקרה עוד כמקרה המשולש בין ראשי חכמי העם, כר”ג הנשיא ור' יהושע אב בית דינו.
בנצחון הזה שהנחילו חכמי ישראל את בית הלל, עד כי היה לפגם בפי רבותינו “ב”ש במקום ב“ה אינה משנה” (ברכ' ל"ו). לא הי' ח“ו שום פגם לחכמי ב”ש הנהדרים, אדרבא בעצם המליצה ההיא, שקראו לה בת קול, רוממו גם את דברי ב“ז עד לשמים, ויאמרו: “אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כב”ה” (ערובין י"ג:). ובעינינו לא יפלא דבר זה, כי אמנם לא מצאנו אף רמז קל, לשום סירוב מצד חכמי ב“ש על הקביעות הזאת וכבר ראינו הליכות הכבוד והיושר, אשר התהלכו זקני ב”ש עם ב“ה בימי הבית (ח"ה 194), והם הלכו ב”ש בדרכי זקני מוריהם, לא צרה עיניהם בכבוד ב"ה.
לפי תוצאות חקירתנו במ“ש “סדר זמני המאורעות”, חל להיות “יום שהושיבו את ראב”ע בישיבה”, בשנת הארבע ועשרים או חמש ועשרים לחרבן, שהיא שנת ג“א תתנ”ד או תתנ"ה, ויום זה הלא הוא יום נצחון בית הלל, היה אחר “שלש שנים שנחלקו” שני הבתים האלה (עירובין שם).
יום נצחון בית הלל היה גם סוף ימי בית הלל גם סוף ימי ב"ש, כי חכמיהם לא היו עוד נוכחים כי אם נאספו אל כלל החכמים ויהיו עמם לקהל אחד.
ז: קלמנס ואשתו הגרים
החכם גרץ השיב אבדה גדולה, שאבדה לספרי זכרונותינו או גזלה, שגזלו ממנו אלה שעינם צרה בכבוד עמנו, ועוד יותר בכבוד דתנו. הנה הסופר הקדמוני לרומי, דיו קסיוס, כותב בספרו היוני “תולדות רומי”, לאמר: “בתוך רבים אחרים שפט דומיטינוס משפט מות גם את הקונסול פלויוס קלמנס, אף כי בן דודו היה הוא, ואשתו פְּלַוְיה דומיטילה אף היא קרובה לו. על שניהם נטפל עון כחש באלהים, עון, אשר עליו נענשו גם רבים אחרים, אשר נטו אל היהדות; על מקצתם נגזרה גזרת מיתה, ועל מקצתם נקנסה, להחרים את כל נכסיהם לאוצר המלכות; ודומי טילה גרשה לארץ פנדטריא” (41, 67 C. π ). לזכרון זה, כי קלמנס בן-דודו של דומיטיאנוס, - שהוא בן-דוד גם לטיטוס אחיו, התיהד הוא ואשתו, הקביל גרץ את אגדות אלו: “אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתי' דטיטוס הוה בעי לאגיורי” (גטין נ“ו(”אונקלוס בר קלונימוס איגייר שדר קיסר גונדא דרומאי אבתרי‘" (ע“ז י”א), ובכן היה פה קלוניקוס לקלונימוס לשם שאתה מוצא בו כל אותיותיו שם קלמנס – עוד הקביל לזכרון זה של דיו קסיוס, שאיש ואשתו מגדולי המלכות התיהדו והבעל נהרג, את מעשה קטיעא בר שלום ואשתו (י’ (:, שבשם “שלום” אנו מכירים את שם קלמנס, שהוראתו בלשון רומי “נחת ושלום”. הזכרון הזה של דיו קסיוס, ושל אגדת קטיעה בר שלום של השר הגר הזה ואשתו מתפרש ומתברר עוד יותר במדרש דברים רב' ב', במעשה “סנקליטו של מלך ירא שמים”, שגלה לר“ג בסתר, שגזרת כליה מתעתדת בבית הקיסר על ישראל, וכי במותו הציל אותם, וכי נכנס בבריתו של אאע”ה לפני מותו, ויד אשתו היתה עמו, גם בדבר השתדלותו להציל את ישראל, גם בהתייהדותו. והנה שתי האגדות הראשונות אינן משמשות לעניננו, בלתי אם לברור השם של קלמנס הגר ולקרבת משפחתו עם טיטוס, שהוא אחי דומיטינוס. אך שתי האגדות האחרונות מספרות מאורע שלם וחשוב מאד ע"כ הננו לפרק אותן לפרקיהן ולהקבילן זו אל זו ואל זכרון הסופר הרומי.
ע"ז י':
דבר' רב' ב'.
דההוא קיסרא דהוה סני ליהודאי א“ל להשיבי מלכותא שעלה לו נומי ברגלו יקטענה ויח' או יניחנה ואיצטער א”ל יקטענה ויחי'.
א"ל קטיעה בר שלום חדא דלא יכלת להו - - ועוד קרו לך מלכות קטיעה.
שדי לי' לקמוני חליל' וכו'.
א"ל ההיא מטרוניתא וי לה לאלפא דאזלא בלא מיכסא.
נפל על רישא דעורלתא קטעה.
כל נשיאיה ולא כל שריה פרט לקב"ש.
1 וגזרו סנקליטין של מלך לומר מכאן ועד ל’ן יום לא יהי' בכל העולם יהודי.
והי' סנקליטו של מלך ירא שמים בא לו וכו' בסוף כ"ה ימים וכו'.
ומץ את טבעתו ומת.
אמרו רבותינו חבל לספינ' שהלכ' לה ולא נתנה מכס.
אמרה להן אשתו חייכם לא עברה הספינה עד שנתנה מכס וכו' והוציאה להן קופסא.
וקראו עליו המקרא הזה נדיבי עמים נאספו.
ח: ארבעה שנכנסו לפרדס
רבותינו מונים לנו ארבעה חכמים נכנסו לפרדס, ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אלישע בן אבויה ורע“ק (חגיגה י"ד: ירוש' שם ב‘, א’. תוספ' שם ב‘, ב’), ובכל שלשת המקומות הרשומים יסופר רק על תולדות כניסה זו, ועל הרושם שעשתה בחכמים הנכנסים, ועל טיב הפרדס, מה הוא, לא נתפרש דבר. אך מסמיכות ספור זה בכל שלשת המקומות לענין מעשה מרכבה של ריב”ז ותלמידיו אנו למדים, כי פרדס זה למוד הוא, מעין מעשה מרכבה. אולם כנגד זה יש להתבונן, כי על כרחנו יש צד אחד בפרדס, מה שאיננו במעשה מרכבה, כי במעמ“ר אנו רואים לרבותינו, כי חששו מאד לנהוג בו קדושה יתרה ולבלתי הפקידו ביד כל איש ואיש, מיראתם פן יתחלל עצם הלמוד בידי בני אדם, שאינם מהוגנים, ובפרדס ראו, מלבד החשש לעצם הלמוד פן יזדַיֵף, גם סכנה ללומדים עצמם,לחכמתם, ליראתם וגם לחייהם, עד כי הזהירו אותנו ממנו ויספרו, כי ארבעת הנכנסים “אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד קצץ בנטיעות [ורק] אחד נכנס בשלום ויצא בשלום” (ירש' שם ותוספ' שם). על כן קרוב הוא בעינינו, כי הוטל אל הלמוד הנקרא בשם פרדס, סוד אחד שהדעות עלולות להשתבש בּו, מהיותו דק מאד, ואשר בשבילו לא טוב הוא, גם לחכם שבחכמים ולחסיד שבחסידים להתעסק בו, כי כן עולה ממליצת רבותינו “רע”ק עלה בשלום וירד לשלום” (תוספ' חגיג' שם) או “נכנס בשלום ויצא בשלום” (ירש' שם), שמשמעה לכל מעמיק להתבונן בה, כי זכות גדולה היתה לו לרע“ק שנמלט ממקום הסכנה, ומשירד שוב לא עלה ולא רצה לחזור לעלות, ומשיצא שוב לא נכנס ולא רצה לחזור להכנס. ודבר זה מתברר עוד יותר מגירסת גוף הברייתא שבבבלי, ששם לא נאמר ברע”ק, אלא “רע”ק יצא בשלום" (חגיג' י"ד:) בלבד, שמתוכה עולה, כי עקר ספורם, הוא יציאתו לבדה, שהיא טובה להם מכניסתו. ולמען נדע לקרוא בשמו את הסוד הזה, שכל אחד מארבעת החכמים נכשל בו, ורע“ק בלבדו עמד בו, יש לנו לבקש ענין אחד המשותף לארבעתם, והמיוחד רק להם לבדם, והנה המכשול שנכשלו בו, על כרחנו הוא, כי לא ידעו להתאים את הסוד הזה מכל צדדיו אל הכתובים המפורשים בתורה, ועתה הנה מצאנו: “ויעש א' את הרקיע: זה אחד מן המקראות שהרעיש [עליהם] בן זומא את העולם אתמהה! והלא במאמר הן? הוי, בדבר, ה' שמים נעשו” (ב"ר ד'). ובכן עלה בידנו, כי כל עשיה שהקב”ה עושה, איננה אלא ע“י “מאמר” כלומר: לא בכח ולא ביגיעה, כביכול ברא ה' את עולמו, כ”א במאמר. וכל עוד, אשר לא מצא דבר זה במקרא, התרגש מאד, וכיון שמצא לו מקרא מפורש, נחה דעתו, כאשר תוכיח מלת “הוי” – וענין המאמר הזה – שעוד נדבר עליו, - שכל עצמו הוא עצם רצונו של הקב“ה, נקרא בפי חכם זה בלשון סתום עוד יותר “קול”, ועליו אמר הוא ובן עזאי חברו “נעשה קולו של הקב”ה מטטרון למשה, בשעה שאמר לו עלה על הר עברים – דבר אחר נעשה קולו של הקב”ה מטטרון על המים, הה“ד, קול ה' על המים – תהל' כ”ט, ג‘-"(ה) וכיוצא בדבר דבר בן-עזאי על הקול, שהוא הי’ שליח מהקב“ה למשה וממשה לישראל במסירת כל מצוה ומצוה ובמלת “לאמר”, היה רמוז לו דבר זה. ועל הראשונה לכל המצות, שדבר משה לישראל בשם ה', במצות קדוש החדש, מפרש בן עזאי מלה זו “לאמר: בקול שאתה שומע בו, בו למד” (מכילתא שמות י"ב א'), כלומר שהקב”ה נותן רשות וכח למשה בקול היוצא ממנו. ורבי עקיבא, שגם הוא היה מאלה שנכנסו לפרדס, דורש את המקרא “משה ידבר והא' יעננו בקול. מלמד שנתן הקב”ה כח וגבורה במשה והי' הקב“ה מסייעו בקולו, ובנעימה שהי' משה שומע בו הי' משמיע את ישראל” (מכיל' שמות י“ט, י”ט). ועל הקול הזה, העובר במצרים ובסיני, מפי הגבורה למשה ומפי משה לישראל, הרבה רע“ק לדבר ולהוכיח, כי משהוקם המשכן, - וזה הי' לאחר שחטאו ישראל בעגל – “היה הקול נפסק ולא היו לא ישראל ולא הזקנים ולא אהרן אף לא מלאכי השרת שומעים אותו, בלתי אם משה בלבדו”, כמבואר שם. ולמען ברר יותר את תשמישי הקול הזה, הוסיף רע”ק לבאר, כי הוא הוא “הקול המתפרש בכתובים קול ה' בכח - - קול ה' חוצב וגו'” (ת"כ ויקר' א‘, א’). ומעתה זכינו לשמוע מפי רע“ק, כי הקול המגיע למשה הוא הקול שעליו מדבר דוד במזמור כ”ט. ודבר זה מתאים, מראשו עד סופו, אל מאמר בן זומא ובן עזאי. ומעתה יעלה לנו מכון כל המדרשות האלה, כי “המאמר” שהוא “דבר ה'” “והקול”, שהוא נושא “המאמר” הי' לענין לב“ע וב”ז ורע“ק, שכלם הרבו לעסוק בו וכלם דנו עליו בשוה, שהוא הוא המוליך את הנבואה, והוא הוא המודיע את כחו של הקב”ה בבריאה – קול ה' על המים וגו' – והקול הזה נקרא להם בשם מטטרון, שהוא בלשון יון השר התר מנוחה לחיל המלך, לאמר, כשם שקול האדם הוא גלוי רצונו, והמוליך את דבורו לאזן שומעו, הרוצה או הצריך לקבלו, כן יאמר על גלוי רצונו של הקב“ה, המפנה מקום בעולם, להשרות ולהנהיג מלכות שמים “מטטרון”. ו”מאמר" זה או “הקול” הזה, שהוא מדת גלוי רצונו, נעשה מנהיג למשה רבנו נותן התורה, עד הדבור האחרון, שיצא לו מפי הגבורה “עלה על הר העברים” (ב"ר, ה'). ויען כי רצון הקב“ה, הוא המורה ביחוד לצדיקיו את הדרך, אשר ילכו, יאמר בשעת מיתתו של משה רבנו, כשאמר לו הקב”ה עלה על הר העברים: “אצבעו שלהקב”ה הי' מטטרון למשה (ספרי דברי' של“ח כגי' הגר”א ז"ל). ומדה זו, היא המגלה את רצון ה' גם בבריאה הדוממת – “קול ה' על המים” (שם ות"כ שם) – והיא היא המפרסמת את זכותן של ישראל, שכל יתרונם הוא רצונם לקבל מלכות שמים, ורושמת אותם בספר תולדות האדם לזכות עדי עד "דאתיהבא לי' רשותא למיתב למכתב זכוותא דישראל "(חגיג' ט"ו). ומדה זו מדת דבר ה‘, הנזכרת פעמים אין מספר במקרא, גם לענין הנבואה (ברא' ט"ו, א'), גם לענין הבריאה (תהל' ל"ג, ח') וההשגחה, הנקראה בפי בן זומא “מאמר” או “קול”, נקרא בשם פילון וחבריו, חכמי אלכסנדריא, “לוגוס” [מאמר או דבור בלשון יון], שממנו עלתה בפינו מליצת “על פי הדבור”, ובפי החסיד המתרגם הארמי “מימרא” (אונקלוס ברא‘, ט’, ט"ז), שהוא הוא הקול (ע' שמות ט“ו, כ”ו ואונקלוס שם). ואמתת תרגום מלת מטטרון, לעברית הוא “המשכון”, שפירושו הגורם “לשכינה”, שתשרה בישראל לאמר, לכבוד ה’ הנעלם שיתגלה בעולם הנראה (ע' מו“נ א', כ”ה ונודע ביהוד' א“ה תשובה ק”ז). וכבוד ה' בעולם, הלא הוא מתגלה בבריאת עולם, במתן תורה, במשמעת, שהצדיקים שומעים למצות ה‘, ובפרסום זכיותיהם של ישראל, שכל אלה נזכרו במאמרי רבותינו, שהבאנו זה מעט. ומקור שם “שכינה” עצמה,נובע מלשון הכתובים שבתורה, שם נזכר ענין זה לא בתורת שם, כי אם בתורת פעל: “לשכן” (דבר' י“ב, י”א) “שכנתי” (ירמ' ז', י"ב) המחובר לענין “השם”, שכל עצמו גם הוא, אינו אלא הודעת כבוד ה’ כחו וחסדו.
וככל אשר עסקו שלשת החכמים ב“ע וב”ז ורע“ק בחקר ענין המאמר או “הקול”, שנקרא גם “מטטרון”, עסק בחקר ענין זה, גם אלישע בן אבויה, שנכנס גם הוא לפרדס כמוהם, אך הם שכל עסקם היתה חכמת התורה בטהרתה, בלי כל ערב זר, לא נכשלו בחקר זה מאומה, כרע”ק, או לא הרבו להכשל בו, כב“ע וככ”ז, או לתומם נכשלו בו כחכמי אלכסנדריא. לא כן אלישע בן אבויה, אשר בעוד הוא דורש גופי תורה ברבים, כבר פנו לבו אל תעתועי שטת הטועים, כמאמרם “בשעה שהי' עומד מבית המדרש, הרבה ספרי טועין נושאים מחיקו” (חגיג' ט"ו:) – וגירסה הישנה “טועין, נראה עוד יותר מגירסת “מינין”, אע”פ ששניהם כת אחת הם, ובשם “טועים” שאינם יודעים, בנו רבותינו לכת המינים, שקמה בעת ההיא בתוך הנוצרים שהנוצרים עצמם מעידים על שבושה, הלא הם, הגנוסטיקים, לאמר “היודעים " – וילך גם הוא בדרי הגנוסטיקים ובדרכי יתר הכתות, שקמו בעת ההיא, אשר הפכו את כל מדה 6 , לעצם נבדל עומד בפני עצמו, ויחשוב את מדת ה”מאמר" או “הקול” שקראו לו “מטטרון” למין אלהות מיוחדת, עומדת בפני עצמה, ותצא לו אמונת “שתי רשויות”. בדבר הזה פשע בתורת אלהי ישראל, וימח כל צדקותיו כמליצת קדמונינו “אתיהבא לי' רשותא למימחק זכוותא דהחר” (חגיג' ט"ו). מלבד, אשר ערכו חכמי ישראל מלחמה כנגד השקר הנמהר הזה, קמה עליו האגדה, פרי רוח האומה כלה, להשביתו מקרבה, ובמליצה תמימה ועמוקה מאד ספרה כדרכה, כי הוציאו את מטטרון ויכוהו בששים זיקי אש (שם), להוכיח, כי עבד הוא ולא אל, וכי אין כחו גדול מכח יתר מלאכי ה' עושי דברי (תו' ד"ה “ומחיוהו”), ולמען הסיע מלב העם כל אמונה באלהות הבדויה של מלאך, הוסיפה האגדה לספר, כי לקה מטטרון ויענש, על אשר לא קם מפני אלישע בן אבויה, ובכן יותר משהאדם חיב בכבודו חיב הוא בכבוד האדם.
מחלקות בין דעות חכמי ישראל ובין דעות המינים בענין זה, מפורשת עוד יותר ויותר בפי רב אידית החכם המומחה במחקר זה. אחד המינים שאל אותו, לאמר: “כתיב. ואל משה אמר ה' עלה אל ה' – שמות כ”ד, א' – עלה אלי מיבעי לי' [למימר]? – אמר לי' זהו מטטרון ששמו כשם רבו, דכתיב: כי שמי בקרבו 7 - כ“ג, כ'-” (סנהד' ל"ח:)- כלומר הקול היוצא כביכול מאת פני ה‘, הוא אמר למשה עלה אל ה’ (וע' המאמרים המובאים מבראשית רב' ה' ומספרי דברים של"ח) – א“ל המין ההוא “אי הכי נפלחי לי?” (וע' סנהד' שם) “[א”ל רב אידית] כתיב אל תמר בו – שמות שם – אל תמירני בו – [א”ל ההוא מינא] אם כן לא ישא לפשעכם א“ל [רב אידית] הימנותא בידן דאפילו בפרוונקא נמי לא קיבילניה דכתיב מינא] אם כן לא ישא לפשעכם א”ל [רב אידית] הימנותא בידן דאפילו בפרוונקא נמי לא קבילניה דכתיב אם אין פניך הולכים וגו' – שמות ל“ג ט”ו-" (סנהד' שם) וערש“י: “אם כן לא ישא לפשעכם: לא יכול לסלוח לפשעכם ומה יתרון בו? – א”ל הימנותא בידן: שאין בו כח לשאת פשעינו ואנו נמי מאסנוהו ומיאנו לקבלו אפילו לפרוונקא, שליח מוציא ומביא” (רש"י). דבר רב אידית מכריזים בקולי קולות את הדעה הנזכרת בחגיגה רק בחשאי, ופי' רש“י שעליו, מאיר עיני חכמים, הבקיאים בתולדות שמחוץ ישראל בדורות ההם. – באגדה זו הנמצאת בעקר ענינה ובפנים אחרים במדרש שמות, נמלצה היטב זיקת המלאכים, שלעצמם אינם כלום, וקיומם אינו תלוי, אלא ברצונו של הקב”ה, ובטולם קרוב ואפשר מאד, בהיותם למוקש לטהרת דעותיהם ולתקון מעשיהם של בני אדם. ואלה דברי רבותינו שם: “כי שמי בקרבו: לפי שאין מלאכי השרת נזונין אלא מזיו שכינה שנא'ואתה מחיה את כלם” (שמ“ר ל”ב) “ולא עוד אלא שאתם גורמים לו שישמט שמי מקרבו” (שם).
התולדות התכופות, אשר יצאו לאב“ע מכפירתו, אשר כפר באחדות הבורא, אלא הן: יאוש גמור מן התשובה ותועלתה, עד כי גם אם העבירו אותו חבריו ותלמידיו הכשרים רגע מיאושו, הודה להם רק במקצת, וכפר במקצת, באמרו, כי אם אפשר לאחרים בתשובה, אי אפשר לו עוד בה. דעתו זאת מתבארת בענין בת קול: “שובו בנים שובבים לבר מאחר” ששמע מאחורי הפרגוד (גמר' שם), או שמע אותה רוכב על סוסו לפני מקום קדש הקדשים ביה”כ, שחל להיות בשבת (ירש' חגיג' ב‘, א’), או אחורי בית הכנסת (רות רב' ג', י"ג), ומקלוסו שקלס את מאמר רע“ק היקר מאד “מה כלי זהב וזכוכית וכו'” ומהוצאתו את עצמו מכלל אלה, שעליהם נאמר (חגיג' שם). חזוק הדעה הזאת בלבו ההולכת ומתחזקת לו מכל מראה עין ומכל משמע אזן, מתבאר עוד יותר מספור התינוקות, שפסקו לו כאו”א את פסוקו “אין שלום אמר וגו' – ישע' מ”ח, י“ב – נכתם עונך לפני – ירמ' ב', כ”ב – לשוא תתיפי – ד‘, ל’ – ולרשע אמר א' מה לך לספר חקי – תהל' נ‘, ט"ז – " (שם). הכפירה בתשובה, תולדה מוכרעת היתה מכפירתו באחדות, שאין מדת הרחמים הגמורה מוטבעת אלא בה, ובאין מדת הרחמים, אי אפשר למחילה גמורה, היא התנאי האחד לתשובה שתתקבל 8. והחטא הגדול שחטא בתנואה, אשר הניא את ילדי בני ישראל מתלמוד תורה ברוב לקחו, שרק על זה יאמר עליו: “אל תתן את פיך לחטוא את בשרך”- קהלת ה’, ה' – כמבורר בירושלמי שם – או שעכבם מזה ביד חזקה (שם), אכלה גם היא כרקב בקרבו ותאכל את שארית התקוה מלבו לחיי עולם הבא. ויהי מזכיר במרת נפש את מאמר רע“ק “זכה צדיק, נטל חלקו וחלק חברו בג”ע, נתחייב רשע, נטל חלקו וחלק חברו בגיהנום” (חגי' שם), שאמתת פשוטו מתבררת ממאמר אחר: “משה זכה וזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ירבעם בן נבט חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו” (אבות ה', י"ה) ואשר כמוה דרש גם הוא בעצמו “כל המעשה את חברו לעשות מצוה, מעלה עליו הכתוב, כאלו לא עשאו אלא בגופו” (אדר“נ כ”ד, ז' בגיר' הגר"א הנכונה), ע“כ היה בעיניו, כאיש אשר נשמתו צפויה לענש אין קץ, ומנטותו אל הגנוסטיקים נקבעה לו עוד אמונה אחת, אשר דכאה את רוחו מאד, הלא היא אמונת עונש על חטאת-אבות, אשר פשטה בימים ההם מחוץ לגבול ישראל, כי ישא איש בעון אבותיו ובעון הדורות אשר כבר עברו, ואת החטאת הזאת קצרה יד האיש לכפר אף בתשובה ובמעשים טובים. וימצא בנפשו דופי, אשר הטיל בו אביו, אשר לא יוכל כפרו עוד, כי בעון אשר לא היה לבב אביו שלם ביום הביאו אותו ברית אברהם, בהקדישו אותו לתלמוד תורה, לא לשם ה', כי אם לשם הכבוד; או בעון אשר עברה אמו על פתח בית אלהים אחרים בימי הריונה, אשר הרתה אותו, ותרח את ריח בשר זבח התועבה, לא יוכל הוא להטהר מחטאת הוריו, אשר דבקה בו. ויאמר למצא סעד לאמונתו זאת במאמר רע”ק האומר “טוב אחרית דבר מראשיתו – קהל' ז‘, ח’ – בזמן, שהוא טוב מראשיתו” (ירש' שם), וידון וילמד ממאמר זה ואם, הדבר איננו טוב מראשיתו, לא יוכל להיות טוב באחריתו, ובאמת בטל ומבוטל דיוק זה מעקרו, כי הלא זה רע“ק העיד על עצמו “כשהייתי ע”ה אמרתי מי יתן לי ת”ח אשכנו וכו‘" (פסח’ מ"ט (:, ובכל זאת לא נפל בעיניו מאומה. והמעט ממנו, כי לא התאבל על ראשיתו, כי אם נתן בשמחה רבה הודאה על חלקו בתורה ובמעשים טובים, דוקא בזמן “שהוא נזכר מה שעשה בילדותו” (אדר“נ כ”א, ז').
ט: כנגד דעת מינים
שיורי שיטת אלישע בן אבויה אינם, אלא חוליות מן השלשלת הגדולה של שיטת הגנוסטיקים, שנקראו בפי רבותינו “מינים”, אשר טעם שמם בארנו בגוף הספר, ואשר דורותיהם הראשונים היו מבני ישראל (חוליין י"ג:) 9. והנה על דבר הפרט, שנכשל בו אלישע בן אבויה ביותר, ועל המכשירים שהחזיקו בהם חכמי ישראל במאמריהם, ורוח העם באגדתו כנגדו, כבר דברנו במוצא דבר הקודם. ועל עקרי המלחמה, שנלחמו בדעת המינים בכללה, דברנו בגוף הספר. ועתה אנחנו באים, לפרוט את תכסיסי המלחמה ההיא, אשר לא יכירם מקומם ולא יכילם גבולם בגוף ספרנו.
הענין אשר קראו לה בישראל מטטרון שתרגומו העברי “משכין” לאמר: משרה את השכינה, נקרא בפי המינים בספריהם היונים “דמיורגוס”, שפירושו ביונית, חרש או יוצר, וענינו לדעתם, מין אלהות עומדת בפני עצמה, שמתוך שהיא משתקעת בחומר הקדמוני, ליצור ממנו עולם, מתקדרת גם היא כנגד דעתם, שאל תחתון זה, נבדל מן האלהות העליונה, הכריז ר' אלעזר הקפר בחזקת היד "לידע ולהודיע ולהודע, שהוא אל, הוא היוצר, הוא הבורא " (אבות ד', כ"ב), ללמד, כי היוצר את החומר, לאמר הנותן לו רק את הצורה – הוא באמת גם הבורא את עצם החומר ההוא מראשיתו, מן האפס המוחלט, גם הבורא את כל הבריאות הרוחניות. מאמר זה בא, להוציא מלב המינים האומרים “מי שיצר הרים, לא ברא רוח " (חולין פ"ז), ושהסמיכו על הכתוב “יוצר הרים ובורא רוח – עמוס ד', י”ג –” (סנהד' ל"ט), “שזה נקרא יוצר וזה נקרא בורא, ושוי שמות הם” (רש"י). גם מאמר בן עזאי, שהבאנו בגוף ספרנו: “בא וראה מה כתוב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהים אלא ה', שלא לתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק” (מנחות ק"י) מחאה נמרצה היא על דעת המינים בעל השניות, אשר בשם הויה קראו לאלהות עליונה, ובשם אלף למד קראו לאלהות תחתונה, שבדו מלבם. למען מנוע קלקלה זו, תקנו חכמים, לבלתי הזכר איש בתפלתו ובברכותיו, או בשם הויה לבדו, או בשם אלף למד לבדו, ויגזרו ויאמרו: “הפותח ביוד הא והחותם באלף למד, הרי זו דרך אחרת” (תוספ' ברכ' ו‘, כ"ו. ירש’ שם ט‘, א’) ודרך אחרת היא דרך המינות, ובטעם בן עזאי האומר, כי רק זכרון שם הויה לבדו אינו נותן מקום לבעל הדין לחלוק, החליטו גם הם: “הפותח ביוד הא והחותם ביוד הא' הרי זה חכם” (שם), ועל כן השתדל אונקלוס לתרגם גם את שם אלקים בשם הויה (אונקלוס ברא' א‘, א’)
וכנגד דעת המינים, שהאלהות העליונה אינה יודעת מאומה בעולם התחתון, ואינה משגחת בו ואינה חוששת אליו ואינה מתעסקת בו, אמר ר“א הקפר: “הוא המבין - - הוא עד - - שאין לפניו שכחה” (אבות שם), כלומר היודע ומכיר גם את כל הדברים הנעשים תחת השמש, וכנגד דעתם, שהשלטון והדין מסור רק בידי האלהות התחתונה, הוא מוסיף לאמר: “הוא הדיין, הוא בעל דין והוא עתיד לדון” (שם). סוף דבר, כי בא ר”א הקפר להחזיר את כל התולדות הנגלות בעולם הנראות שונות, ושחשבו המינים לפרי אלוהות שונות, אל סבתן האחרת, אל הרצון הפשוט של העצם האחד המיוחד, אשר אין עוד מלבדו. וכנגד דעתם על עצם הדין הזה שהוא קשה, כלל רע“ק את כללו הגדול “ובטוב העולם נדון” (ג', ט"ו). ולבלתי יחד רק את מדת הרחמים ואת הטוב בלבד לאלהות העליונה ואת מדת הדין לאלהות אחרת, גזרו חכמי ישראל לאמר: “שליח צבור האומר על קן צפור יגיעו רחמיך - - משתקין אותו” (מגלה כ"ה במשנה) “מפני שעושה מדותיו של הקב”ה רחמים 10 אינן אלא גזרות” (גמ' שם). אע“פ שמליצה זו לעצמה טהורה היא, ומעולם נתנו רבותינו את רחמיו של הקב”ה טעם לכל המצות בכללן, ולמות שלוח הקן בפרטה (ע' במדבר רב' ו' פיוט הקליר המובא בתו' ד“ה “מפני” מגלה כ”ה. מו“נ ג', מ”ח ורמב“ן דבר' כ”ב, ו'), אלא שבצבור אסרוה, מפני שהחזיקו בה המינים ביותר לגלות פנים לסברתם הכוזבת, וע“כ הותרה ביחיד, כדאתמר: “ההוא דאמר בצבורא, אבל ביחיד תחנונים הן” (ירש' ברכ' ה‘, ג’). ויש אשר אמרו, לבלתי דרוש גם בתרגום התורה. מעין טעם זה בצבור (שם ע"ש). אך מתוך מדרש רבותינו והתרגום הנוהג בא”י (במד' רב' שם ויונתן ויקר', כ“ח. ע”ש) נראה, כי אסור זה לא נתקבל. ומטעם האמור נאסרה לש"צ גם מליצת “ועל טוב יזכר שמך” (מגל' שם במשנה) “דמשמע על טוב אין, על רע לא” (גמ' שם). ולבלתי תת מקום לשום רמז קל של שתי רשיות, אסרו כל לשון כפול בתפלה ויורו “האומר מודים מודים משתקין אותו” (שם) “ודכותה אמן אמן” (ירש' שם הד‘, י’).
כנגד דעתם האומרת, כי האלהות התחתונה שבדו מלבם – שלדעתם היא הגואלת את ישראל ממצרים והנותנת לו את תורתו – היא כלה דין, והאומה הישראלית כלה חיבת, כמליצת המינים: “עמא דהאהדרינהו מרי' לאפי' מיני'” (חגיגה ה':) – כנגד דעה זו העמידה האגדה חזון על “מיטטרון דאתיהכא לי' רשותא למיתב ולמכתב זכוותא דישראל” (חגיג' ט"ו). כל מלה ומלה באגדה הנמלצה הזאת מחאה מפוצצת היא, “זכוותא דישראל” יאמר על צדקות ישראל, אותן צוה ה' לכתוב לזכרון לעולמי עד בשמים ממעל. חזון זה בא להמליץ, כי לא יעזוב ה' את חסדו מעם העם אשר בחר בו. ולמוד זכות זה נעשה למטטרון, למלאכות קבועה, הנבדלת משליחות שאר מלאך, שהיא נעשית ונגמרת ונפסקת, ואיננה חוזרת אלא בשעת הצורך. ומלאכות זו של כתיבת זכויותיהן של ישראל מלאכות של קבע היא, שאינה פוסקת לעולם, ודבר זה מתבאר במליצת “למיתב “, כי ישיבה וקביעות אחת הן (ע' מו“נ א', י”א.). לפי דברי האגדה, נתנה הקביעות העולמית הזאת, מקום לאלישע בן אבויה, לטעות ולחשוב את מטטרון, למין אלהות. ולמען הצל את הקהל מטעות מזקת כזו, לבלתי חשוב ח”ו למין אלהות את מטטרון, שבאמת אינו, אלא כעין הקול המודיע רצונו שלהקב”ה, וטבע הקול הלא ברשות המוציא אותו הוא, ברצותו משמיעו וברצותו מפסיקו, היתה האגדה זהירה בלשונה מאד, לבלתי אמור “חזא אלישע למיטטרון דיתיב וכתיב”, כי אם אמרה “חזא מטטרון דאתיהבא לי' רשותא למיתם וכו'”, המורה כי לעצמו אין הוא ואין יכלתו כלום, ובלא רשות, אי אפשר לו לעשות מאומה.
כשם שחלקו רבותינו על המינים בדעותיהם על האלהות, כך חלקו על דעותיהם בדבר זיקת האדם אל בוראו. המינים היו אומרים, כי כנגד שתי רשויות, שיש לדעתם בשמים, והחומר העכור שלישי להם, יש שלש כתי בני אדם: טהורים גמורים, בינונים וטמאים גמורים, כאשר זכרנו בגוף הספר. מלבד כל המאמרים הנכוחים והנמלצים, אשר יצאו מפי רבותינו לחלוק על השטה הזאת, המובאים בגוף ספרנו, הרים ר' אלעזר הקפר את קולו ויוכח את צדקת ה‘, אשר נפשות כל בני אדם חביבות עליו בשוה, בהיות כלן מעשי ידיו, ואשר את גמולן איננו מכון אלא ע“פ חשבון מעשיהן, אשר מלא את ידן כח לעשותם או לחדול מהם. ויפתח בשבחו של הקב”ה ויקרא “ברוך הוא שאין לפניו לא עולה - - ולא משא פנים - - שהכל שלו, ודע שהכל לפי החשבון” (אבות ד', כ"ב) ולפיכך הורו: שליח צבור “האומר יברכוך טובים הרי זו דרך המינות” (מגל' כ"ד.): “שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום” (רש"י) "וזהו דרך מינות שנראה שהצדיקים נבראו בלבד לכבוד ה’, ולקלוסו - - ואינו כן, שכל מה שברא הקב“ה, לכבודו בראו וכלם חיבים לברכו” (רבנו יונה אלפס ברכ' ה‘, א’, וע' תו' ד"ה “יברכוך” מגל' שם). דברי רש"י ורבנו יונה אלה, תפארת הם לחכמת האלהים בישראל, ואות ומופת, עד כמה היתה נקיה וצרופה דעת רבותינו, חכמי צרפת ופרובינציה התמימים, לעמוד על סוף דעת רבותיהם הגדולים, חכמי המשנה והתלמוד בכל פרטיה, דקדוקיה וכונותיה.
גם כנגד התהפוכות של שני כתי המינים, בעלי הסגוף, תלמידי בר דיצן Bardesanes, ובעלי הפריצות תלמידי קרפוקרט Carpocrates, התחזקו חכמי תורתנו. הלוחם הגדול בדעת מינים, ר' אלעזר הקפר, הורה, כי אין הנזיר מביא חטאת, אלא “על שציער עצמו מן היין”, ויהי אומר “ומה שלא יצער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר עאכו”כ" (נזיר י"ט.), ובכן אסור, על פי דעת חכמי תורתנו, הסגוף. אך, ככל אשר חבב את ההנאה הכשרה והמותרת, נחשבה ההנאה, אשר התמכרו אליה כת המינים, שבשיטתה גמר בן אבויה בלבו “ליפוק ליתהני מהאי עלמא”, (חגיגה ט"ו) לתועבה ולמוקש לחיי האדם, וילמד בן הקפר, כי “הקנאה והתאוה והכבוד מוצאין את האדם מן העולם” (אבות ג', כ"א) 11
כמעט אין דעה אחת מדעות המינים, שלא מיחו עליה רבותינו מחאות נמרצות. כנגד שיטת מאֵרת החומר, שהחזיקו בו בכל עוז, דרשו קדמונינו “למה לא באלף, - כלומר למה לא התחילה פרשת מעשה בראשית באות אלף, כ”א באות בית – שלא לתן פתחון פה למינין, לאמוֹר: היאךהעולם יכול לעמוד שנברא בלשון ארירה, אלא אמר הקב"ה הרי אני בורא אותו בלשון ברכה " (ב"ר א').
על כתות המינים ועל גדוליהן, שהיו מקדישים את הנחש Naasiten ומעריצים את הסדומים, נשא ר' נחמי' את קולו לאמר: “בודאי מגפן של סדום אתם וממטעה של עמורה אתם, תלמידיו של הנחש הקדמוני אתם, שהטעה את אדם ואת חוה, שהגדולים שבכם, מרתם פרוסה כנחש” (ספרי דבר' שכ"ג) 12
למען הוצא מלב המינים “ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל” 13 , שמו קדמונינו לב, לטהרת דעת האלהים של כתבי קדשנו, לבלתי תרגם אותם, כי אם על פי אמתת עצם הענין המכון, דלא על פי הדמיון הטועה, הנראה לפעמים מדרכי הלשון. את פסוק “ויראו בני האלהים – ברא' ו‘, ב’ – תרגמו “בני רברביא” (אונקלוס): בני [השרים] הגדולים או בני דַיְנַיָא” (ב“ר כ”ו): בני השופטים" (וע' אמתת פשט זה שמות כ“א, ו': כ”ב, ז‘-ח’), “ור' שמעון הוה מקלל לכל מן דקרי להון בני אלהיא” (ב“ר כ”ו). ומעין זה, היא שיחתו השנונה של ר' שמלאי עם המינים (ירש' ברכ' ט‘, א’).
על דעת המינים המבדלת בתוך בני האדם בין הטהורים בני הרוח Pneumatiker, ובין הטמאים בני העפר Choiker, חוזרים דברי הוכוח, שהתוכח ר' יוסי בן חלפתא עם “אחד בצפורי” או עם “מינאה” בצפורי. המין המשיל את האדם המת, לחרש הנשבר, אשר לא ישוב לחיות עוד כלי, כמליצתו “אית חספין מתדבקין?”, כי חומר הם ולא יותר, ורי"ב חלפתא המשיל אותו, לכלי זכוכית שנשבר ויש לו תקנה, כי ככל אשר יפה המזג מרוח אפו בזכוכית, בהעשותה לכלי, כן נפח ה' נשמת חיים באדם ביום הולדו (ב“ר י”ד).
מלבד הדעות, שהיו קבועות בשיטת המינים בכללה, צרה עינם בכבוד קדמות ישראל, ואם אותה לא יכלו להכחיד ולהכחיש, התחזקו בכל עוז להפריד בין הדורות הקדמונים, לדורות שאחריהם. ובגאוה גסה וסרת טעם היו מתגרים בזקני רבותינו, לנשא את עצמם ולהבזות את ישראל, לאמר: “אנן מעלינן מינייכו” (פסח' פ"ז) “השתא ברי טמאין אתון” (יומא נ“ו: נ”ז.) ולקרא לישראל, “עמא דחליץ לי' מרי' מיני'” (יבמ' ק"ב:), ועוד דברי בוז (ערובין ק"א.) ודברי לצון (סכ' מ"ח:) כאלה.
כל השיחות והקנטורים האלה עדים נאמנים הם, עד כמה סר טעם המינים בשיחותיהם התפלות, ועד כמה השכילו רבותינו להראות להם את שבושיהם במקרא ובלשון העברית, ועד כמה הפליאו את מכותיהם כשוט לשון שנונה, אשר השיבו בה פי שבעה אל חיקם, במדה אשר מדדו להם.
הכת הרעה שבכל כתות המינים, היתה כת האנטיטקטים “צוררי התורה”. עליהם ביחוד חרצו רבותינו את משפטם, כי הם “מכירין וכופרין” (שבת קט"ז.) “יודעים את רבונם ומכונים למרוד בו”, ועל עשותם חונף לגדולי רומי, למען מצוא מקום להלשין את ישראל, הוציאו קדמונינו עליהם ועל שטתם משפט, כי הם חנפים וכל מעשיהם חונף, וכל הנאמר בכתבי הקדש על החנופה, נתקימה בהם ובדרכיהם “וכל מקום שנאמר חנופה, במינות הכתוב מדבר” (ב“ר מ'. מ”ח.) 14
י: חכמי דורו של רשב"ג
I. רשב"ג
תוקף הלכותיו
חשיבות כל דבר ביחודו
הל' כרשב"ג בטרפות (מ“ק כ”ב)
בכ“מ ששנה רשב”ג במשנתנו הל' כסותו חוץ וכו' (כתוב' ע"ו)
הכל לפי הזית (שביעית ד‘, י’,)
לא כל הביברין שוין (שבת ק"ו)
שהכל לפי מנהג המדינה (ב“מ פ”ג. ב“ב צ”ג)
לא כל החצרות ראויות לבית שער (ב"ב ז':)
לא כל העירות ראויות לחומה (שם)
דעת ישרה
מפני מה ס' רה“י טמא וס' רה”ר טהור מפני שאפשר לשאול ליחיד וא"א לשאול לרבים (תוספ' טהרות ו‘, ט’).
מאמרי מדע
1) על תבנית היצורים: אן לך מרובע מששת ימי בראשית (תוספ' מעשרות ג', י"ד)
2) על חוקות השמים: מי שרוצה לידע שימות החמה יתרים על ימות הלבנה י"א יום יסרו וכו' (ב“ר ל”ג)
3) על טבע האדמה ועבודתה: סמן להרים מילין סימן וכו' (פסח' נ"ג:); ד' שמות נקראו לארץ כנגד ד' תקופותיה וכו‘; (ב“ר י”ג) מהוצאת העלין עד הפגין ג’ יום (תוספ' שביעית ד‘, כ’) כיצד מחריבין חורי נמלים וכו' (מ"ק ו':) כיצד מחריבין חורי נמלים וכו' (מ"ק ו':)
4) על טבע גוף האדם ורוחו: סנדל דומה ללשון של שור גדול (גד' כ"ה); שליא דומה לקורקבן של תרנגולים (נדה כ"ו. וע' ירש' שם ג‘. ד’); איזהו סריס חמה וכו' (יבמ' פ') ואין שילי' פחותה מטפח (ירש' שם); איזוהו אילונית וכו' (שם); כ“ד [מיני] מוכי שחין וכו' (ב“ר מ”א); עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרקן סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון (ברכ' כ"ה); שהנוה היפה בודק (כתוב' ק"י); שאין החלב נעכר אלא אחר ג' חדשים (תוספ' נד' ב‘, ב’); שהבטלה מביאה לידי שעמום (ג"ט); הרוצה שיתעצמו עינו של מת נופח לו וכו' שבת קנ”א:)
5) על טבע בלי החיים וגדולן: שברי זכוכית מאכל לנעמיות (שבת קכ“ח. תוספ' שם י”ד, ה'); לא כל הביברין שוין (שבת ק"ו:); כל שהוא מבדיית המים וכו' (מקואות ו‘, ז’); גמל לפי שהוא צנוע וכו' (ב“ר ע”ז); משבחת והולכ' כידוע שהיא כשרה (חולין נ"ז) – והכשר הלא הוא הבריא בבנין הפנימי של גופו.
זכרונות וקדמוניות
לא היו י"ט לישראל (תעני' כ"ו.)
כך היו נוהגין ביבנה (ר“ח ל”ב.)
מן הסכנה ואילך (כתובי' פ"ט.)
כל הפרצופות היו בירושלים חוץ וכו' (תוספ' ע"ז ה', ')
של בית דוסאי היו מגדלין מהן עדרי' עדרי' (חולין פ'.)
שלוח הי' מקלח מים בכאיסר צוה המלך והרחיבוהו (ערכין י':)
הרדולים לא היו במקדש (שם) זנב הסוס היתה נקראת (שם כלאים א‘, ז’)
מעשה בקולר של ב"א, שהלכו לאנטוכיא (שם יבמ' י"ד ז')
בראשונה כשהי' הטל יורד וכו' (שם סוט' ט"ו, ב')
הלכה אין לי, אלא מעשה בגינתו של מציק ברימון שהי' כהג' כובשין וכו' (שם מקואות ו‘, ח’)
מקבילות
על ג' דברים העולם קיים על האמת ועל הדין ועל השלום (אבות א', י"ח)
אל תהי מלגלג על הדין, שהוא או' א' מג' רגלי עולם (דבר' רב' ה').
II ר' יהודה ברבי אלעאי
משנתו ותוקף הלכותיו
סתם ספרא מני ר"י (שביעות י“ג, בכורות ס”א, יבמ' נ“ג, סנהד' פ”ו.).
הל' כר"י הואיל ותנתן בבחירתא כותי' (ברכ' כ"ז)
כ“מ ששנה ר”י בערובין הל' כמותו (ערובין פ"א).
להכנסת כלה, לחבוב אשה על בעלה, כבוד הנשים והלכות נשואין
חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה (מ"ק ז'.)
אינו כופה את אשתו לעשות בפשתן מפני שמסריח את הפה ומשרבט את השפתים (ס"א).
אשה לא תסוד מפני שניוול הוא לה (ח':)
וה' ברך את אברהם בכל שהיתה לו בת (ב“ב ט”ז:)
מי שמתה אשתו וכו' ר' יהודה או' רלג ראשון ושני אסור לשא אשה (כ"ג:)
מצוה לזון את הבנים ק"ו לבנות משום זילותא (כתוב' מ"ט.)
יוצאין אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה (סוט' מ"ח.)
מאמריו על דבר הלשון
מה הל' דרור דמרייר כי דיירא ומוביל סחורה לכל מדינה (ר"ה ט':)
לצמיתות: לחלטנות (ת“כ ויקר' כ”ה, כ"ג).
למה נקרא שמו אמר כל מפני שמר על הכל (תוספ' שקל' ב', מ"ז)
שמיר זה ביריא (שם סוט' ט"ו, א').
חומר משפטיו על גדולי האומה
כעס הי' לא“א בשעה שפי' לוט. א' הקב”ה לכל הוא מדבק וללוט אחיו אינו מדבק (ב“ר מ”א)
שעשה [שמעון] מעשה כנענים (ע"ט)
אזלת למצרים סחרת בה אזלת להכא סחרת בה וכו'.
ויאמר המלך גזרו את הילד אריב"א אלו הייתי שם פוקרין הייתי כורך על צוארו וכו' ועל אותה שעה הוא אומר “אי לך ארץ שמלכך נער” (קהל' רב' י', ט"ז)
על אלה אני בוכי‘: על סלוק דעת ועל סלוק שכינה. אפשר שהי’ צדקי' רואה שהיו אחרים מנקרי' את עיניו ולא היתה לו דעה להטיח ראשו בכותל וכו' על אותה נאמר יאבד לב המלך וגו' ירמ' ד‘, ט’ – (איכ' רב' א', ט"ז).
כף זכות
בשבח יהוד' הכתוב מדבר (ב“ר פ”ד)
מנשה יש לו חלעה"ב (סנהד' צ')
לא נחשדו ישראל על כך (תוספ' תרומ' ב‘, א’, ב'.)
לנשים צדקניות שלא היו בפתקה של חוה (שמ"ר א')
שלא נחשדו עליהן עוברי עברה (שביעית ט‘, א’).
דַיֶךָ אין דורשין שח“ש לגנאי אלא לשבח, שלא נתן שה”ש אלא לשבחן של ישראל (שה“ש רב' א', י”ב.)
כמה נאים מעשיה של אומה זו (שבת ל"ג (:.
הכרה מפורשת
הנקיבה המבוארת: צריך לפרש (מע“ש ד‘, ז’ [ב”ט]; קרא ולא דקדק לא יצא (ברכ' ט"ו.); הרי הוא או' כה עד שיאמר בל' הזה (סוטה ל"ח.)
הכר ברכות לכל מין ומין: מ“ט דר”י: ב"ה יום יום וכו' כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו (ברכ' מ'.); בורא מיני דשאים (ברכ' ל“ה. ע”ש); ברוך שעטני מעיל (גדר' מ"ט:); הרואה את הים הגדול או' ב' שעשה את הים הגדול (ברכ' נ"ד.)
אהבת הברור: התראת ספק לא שמה התראה (חולין צ"א.); אין שוחטין את הפסח עד שיוכל לברר אכילה (סכ' מ“ב: וע' מכיל' דרשב”י צד 9); ידים שאין מוכיחות לא חוין ידים (גטין פ"ה:)
יחוד כל דבר לעצמו: - - מין אחד, ר' יהוד' אומרשני מינין (תרומ' ב‘, ו’); מברך על כל אחד ואחד בפני עצמו (סכ' מ"ב.); תורה בפני עצמה נביאים בפ“ע כתובים בפ”ע (ב“ב י”ג:); אין אדם מתנה על שני דברים כאחד (ערובין ל“א, ל”ו); אין שתי ידים זוכות כאחד (קדושין מ"ג); אין משקין ב' סופות כאחד (משום שנא' והשקו אותה לבדה (סוט ח'); זאת: שאין האשה שותה ושונה (סוט' י"ח:);
אהבת המוחש: דאזל בתר נשתא (שבת ק"ז:)
המעוט בשעורים
עד ד' שעות (ברכ' כ"ו) עד פלג המנחה (שם) אם שייר קלח אחד וכו' (פאה א‘, ג’) גרגיר יחידי רי“א אשכול (ז‘, ד’) כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים (שביעית ב' ו'). מיד (ה‘, ה’). בפחמין כל שהוא (שבת כ'). משמשי ע”ז כל שהוא (צ'). חגב חי כל שהוא (:) מצינו שם קטן משם גדול (ק"ג) בכל יום ב' והיום ג' (יומא מ“ג: וע”ש דעת חבריו). לא היה שם אלא כן א' בלבד (נ"ג) רביעית (נזיר ל"ח). כל עצמו אינו כותב אלא יתן ה' אותך (סיט י"ז.). דיו שיקנה כנגד ערבונו (ב“מ מ”ח:). אפי' לא טבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא כגרוגרת וכו' (ס"ח:) סנהדרי גדולה היתה של ע' (סנהד' ב' וע' דעת חבריו). אינו חיב אלא על האם בלבד (נ"נ). אלא משום האב בלבד (שם). אדה“ר לא נצטוה אלא על ע”ז בלבד (נ"ו). אינו חיב אלא עד שיאמר “אעבוד וכו'” (ס"א). אם לא היתה אמו ראוי' לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה (ס"א). אלהיא שוה וכו' אינו נעשה בסו“מ (ע"א) אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד סכות ה‘). שנת נ’ עולה לכאן ולכאן)רבין כ”ד). זאת היא הועלה הרי ג' מעופין (זבח' כ"ד). האו' רגלה של זו עולה כולה עולה (חולין מ"ט). איש איש לרבות קטן בן יומו וכו' (בכורות ו' ערכין ג'). דיה שעתה (גד' ט'). כמה קשוי דיה חדשה (ל"ו). הרי אלו ג' מעופטין (מ'). כאגוזים (כלים ג‘, ב’). תחלתו כל שהוא ושיריו רובו (ד‘, א’). הרבצל והמזודה אפילו כל שהן (כלים כ‘,א’). קרובה שאין קרובה ממנה וישנה שאין אדם זוכרה (אהלות ט,ז, ב'). אפי' ראה בהמ' וחי' - - אפי' ראה בגדי צבע האשה (זבים ב‘, ב’). שביאור לקו [ולא יותר] (שמ"ר ט'). אם כיון לבו בפרק א' יצא (תוספ' ברכ' ב‘, ב’). אין לך מיני חרסיות אלא קפלוט (שם תרומה ט‘, ג’). לא אמרו אלא זרעוני גנה בלבד (שם סוף מעשרות) אף השובט והמדקדק בכל שהוא (שם תוספ' שבת ח‘, ב’) קשור אע“פ שאינו תלוי (שם ערובין י“א י”ז). נקמו אע”פ שאינו נשמט (י"ח). היחיד מכריע את הפסח לעשותו כטומאה (שם פסח' ו‘, ד’). אפי' לא אכל אלא חזרתא (י‘, ט’). לעולם ניתן לו כשער הזול (שם ב“מ ו', ט”ו). בשעת משלחת זאבים אף זאב אחד ה“ו אונס אם הי' ליסטים מזוין אף גנב א' ה”ו אונס (ח', ט"ז). אין נוהג אלא באחת (שם חולין ז‘, א’), - ואולי נאמר בדרך כלל: “לממרא דשעורא דר”י נפיש וה“א ק”ל דשעורא דרבנן נפיש" (שבת פ' פ"א.) 15
פלוגי ותנויי בדידיה
באמצע שואל מפני הכבוד ומשיב מפני היראהובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם (ברכ' י"ג). כל השיתין פטורין חוץ משל דופרה כל הרימון פ' חוץ משל שקמונה כל בנות שקמה פטורות חוץ מן המוסטפות (דמאי א‘, א’). לאכול חיב לקצות פטור (מעשרות ב‘, ח’). הפנימית ח' והחיצונה פ' (ג‘, ה’). בבית המשתה אבל לא בבית האבל (תרומ' י"א, י'). אם היה של חרם הוא חולין ומה שבתוכו קרבן ואם היה של מתכת הוא ק' ומה שבתוכו ח' (מע"ש ד‘, ט’). השתי משישלהו הערב מיד והאונין של פשתים משיתלבנו (שבת כ"ז:). בחמין אסור בצונן מותר (שבת ל"ט). אוסר בדקה ומתי בגסה (מ"ט) נפסק הפנימי טמא החיצון טהור (קי"א). בשבת בכוס בי“ט בלגיןובמועד בחבית (קל"ט):). אמת בנין באמת ו' ואמת כלים באמת ה' (ערובין ז'). אוסר בחדשות ומתיר בישנות (צ"ו). העליון במקדש והתחתון במדינה (ק"ב). אוכלין כל ד' ותוין כל ה' ושורפין בתחת ו' (פסח' י"א). מתיר בשחור ואוסר בלבן (ביצ' ט"ו). בר”ה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים (ר“ה כ”ו). בשבת מכזירין בי“ט מוסיפין ובמועד מחליפין (סכ' מ"ב). אגוד כשר ושאינו אגוד פסול (ל"ג). הנכנס נוטל ז' והיוצא נוטל ה' (סכ' נ"ז). נאמן אדם לומר על בנו קטן ואינו נאמן לומר על בנו גדול (יבמ' מ"ז:). עמוני ולא עמונית (ע"ו). בישראל אם א' יקיים ב' יוציא וכו' ובכהן ב' יקיים וג' יוציא וכו' (ע). מועלין בחדתין ואין מועלין בעתיקין (קדושין נ"ד), המטמא - - בשוגג פ' במזיד ח' (גטין נ"ג.). בימות החמה אבל לא בימות הגשמים (נדר' מ"א). גדולה בימות הגשמים וקטנ ' בימה”ח (שם). שהכותב לנשיא א“צ א”צ לזכות והכ' להדיוט צ' לזכות (מ"ח). במתכוֵן חיבבאינו מתכון פ' (כ“ק כ”ח). תם ח' ומועד פ' (מ"ה:), משיכ' בגמל והנהנה בחמור (ב"מ ח'). מן הגזע של בעל האילן ומן השרשים של בעל הקרקע (ב“ב קי”ח). לנכרי במכירה ולגר בנתינה (ע"ז כ'). הגדולה טפח והקטנה ברובה (חולין מ"ב). דרוסת הזאב בדקה ודיהארי בגסה וד' הנץ בעוף הדק וד' הגז 16 בעוף הגס (שם). על היין במיתה ועלשאר משקין באזהרה (בריתות י"ג). מבפנים ממאהומחוץ מהורה (כלים ה', י"א). של רוכלים שלפניו טמאה ושלאחריו טהורה (כלים י"א, ב'). השותת טהור והמנטף טמא (אהלות ג‘, ה’). אם העלהו פסולה ואם מעצמו בשדה (פרה ב‘, ד’). דבר שהוא משום מלאכה בין עמד בין לא עמד פסול ודבר שאינו פשוט מלאכ' אם עמד פ' ואם לא עמד כשר (ז‘, ט’). שה“ש מטמא את הידים וקהלת מחלוקת (ידים ג‘, ה’). כל שהיא כנגד המים בכי יותן וכל שאינו כנגד המים אינו בכ”י (מכשירין ג‘, א’). כבר לבין המפתחות טמא מפתח לבין הכברות טהור (טהרות ד‘, א’). ספק ירידתו טמא, ס עליתו טהור (ד‘, ח’). אם נשאלו זה בפ“ע וזה בפ”ע טהור ואם נשאלו שניהם באחת טמא (ה' ו'). אם עובר הוא וכו' רה“י לכך ולכך ואם לאו רה”י לשבת והר“ה לטומאה (ו‘, ו’). שרש צנון גדול מצטרף והסיב שלו אינו מצטרף (עוקצין א‘, ב’). ג' קליפין בבצל הפנימית וכו' האמצעית וכו' החיצונה וכו' (ב‘, ד’). העומדים לשם כבוד חיבין לשום אבל פטורין (תוספ' ברכ' ב‘, א’). עד שיתחילו בו נאמנים משיתחילו בו א”נ (שם תרומ' ב‘, ג’.). בשוגג עד שלא הביאו שליש וכו' במזיד זה וזה יופך (ה‘, א’, ע' שם) העולה מן הגזע ה' מן השרשים פ' (שם ערל' א‘, ז’). חזרו בהן בפרהסיא מקבלין אותן במטמוניות אמק“א (שם דמאי ה‘, ט’). אם נותן לו מאותו השדה וכו' תורם ונותן לו ואם משדה אחר וכו' מעשר ונ”ל (ו‘, ה’). בשוגג אינו אוסר במזיד אוסר (שם פסחים ב', י"ח). עד שלא יתחילו בו נאמן משיתחילו בו אינו נאמן (ג‘, ו’). כנגד שער השתחויה וכנגד פרצה שהיה (שם שקל' ב', י"ח). בר“ה תוקעין בשל זכרים וביובל בשל יעלים (שם ר"ה ב‘, ג’). אם באו פנים חדשות או' - - ואם לאו א”א (שם מגילה ד', י"א), אם יש לו ממי ללמוד ה“ז לא יטמא ואם לאו ה”ז יטמא (שם מ"ק ב‘, א’). אמר הרגתיו לא תנשא אשתו הרגנוהו תנשא אשתו (שם יבמ' ד‘, ה’). לוקחין מהן ביתיות ואין לוקחין מהן מדבריות (שם ב“ק י”א, ט'). מין אחד המשביח את חבירו מותר ב' מינין המשביחין את א' אסור (שם ב"מ ג‘, כ’). מסרם זכרים ח‘. מסרםנקבות פ’ (שם מכ' ה‘, ז’.). האיש ברעי והאשה במים (י"ד). ע“פ הקדש במיתה ושאר כל הבית באזהרה (שם כלים ב"ק א‘, ה’). בתחלה טפח בשניה טפחיים ובשבעה נ”ט (ירש' ברכ' ט'). מבפנים אם להטיחו לעמוד בפ"ע טהור ואם לאו טמא (שם תוספתא כלים ב“ק ד', י”ט), אם נטלת כאחת טמא ואם לאו טהור (ה‘, ב’).
אהבת המשובח שבמינו
לעולם הוא תורם מן היפה (תרומ' ב‘, ד’) - - מפני שהוא ממעיטו ר“י מתיר מפני שהוא משביחו (י"א, א'). השאור בודה וכו' רי”א, אף הוא אינו מן המובחר (מנח' כ"ב). המיומנת שבירך (חולין צ"א). והדעת מכרעת של ימין (צ'). גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע (מעילה כ"א.). כל בית שאינו עשוי עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו בית (יומ' י'). סוכ' סירת קבע בעינן (סוכ' ז':). כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח (זבח' ס“ב: השוב עדיף (ברכ' ל"ט:) כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו (מ"ז). אם יש ביניהן מין שבעה עליו הוא מברך (מ:). לא כי אלא חצי בצל גדול (תרומ' ב‘, ה’). מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אין צ' למעט (ערובין ב'). לא אתי אהל ארעי ומבטל אהל קבע (סוכ' י"א). כל אהל שאינו עשוי בידי ב”א אינו אהל (ב: אהלות ג‘, ז’). ס"ת בהמה ומרגלית אין להם אונאה (ב“מ נ”ו). אם חסר א' מכל המתנות לא עשה ולא כלום (זבח' נ"ב). בימינו הי' מקבל - - ומזה בימינו (פרה ג‘, ט’) ושאין בו יין הרי זה דורקטי (נדה ד‘, ט’). ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן (תוספ' שבת י"ד ו'). מתיר קשה ברך מפני שהוא משביחו (שם ב“מ ג', כ”ו). בימינו הי' שוחט (שם זבח' א‘, ט’, פרה ג‘, י’). כבשים שגביהם רחבים (שם מנחות ט', י"ב). אם היה בנו זריז ותורתו מתקימת בנו קודמו (שם בכור' ו‘, י’).
זכרונות וקדמניות
מעשה בהלני המלכה (סוכ' ג‘. תוספ’ שם). מעשה בהליני המלכה, שהיתה נזירה וכו' (נזיר י"ט). מעשה בביתוס בן זוגין (ערבן ל"א). בא וראה שלא כדורות הראשונים וכו' הראשונים וכו' (ברכות ל"ו:). מעשה בצלמון בא' שנטע וכו' (כלאים ז‘, ט’). מעשה בגינת ורדים בירושלם (מעשרות ב‘, ח’). בראשונה היו שולחין (מע"ש ה‘, ח’). נ“ב שנה לא עבר איש ביהודה (שבת קמ"ה). עיר אחת היתה ביהודה (ערובין מ.). בראשונה הלוקח חומץ וכו' ועכשו (פסח' מ"ב:). ביהו' היו עושין מלאכ' (נ"ח). מפסיקין היו (נ"ו). מימיהן של כת ג' (ס"ד). כוס היה ממלא (שם) עד שיהא שם זקן א' או תלמיד א' לפי אין הכל בקיאין וכו 17 (מ"ק ה'). של סיר היה וכו' (סכ' מ"ה,) בלוג הי' מנסך כל ח' (:) בני עדין בני יהודה הן הן וכו' (תעני' כ"ח.). והלא לשכת בלווטי היתה וכו' (יומ' ח'). והלא כמה לשכות היו במקדש שלא היתה להן מזוזה (י). לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד (י"ב) לא היה פייס למחתה (כ"ה). מזבח ממוצע ועומד באמצע העזרה (ט"ז). לא מצורעים בלבד טבלו בלשכת וכו' (ל'). עששיות של ברזל היו מחמין (ל"ה). בכל יום היו בית גרמו (ל"ח). בב”י היו בית אבטינס (שם). לא היה שם אלא כן א' בלבד (נ"ג). לא בבלים היו אלא אלכסנדריין (ס"ו). נוהגין היינו לישון תחת המטה בפני הזקנים (סוכ' י"א). ב' קשואות היו שם (:) היו שונין ואומרין (נ"א.) מי שלא ראה דיופלוסטון (שם) בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהם משרבו עוברי עבירה וכו' (שקל' א‘, ב’). אח“י העיד בן בוכרי ביבנה (שם). שכשעלו ישראל מן הגולה היו וכו' (ג'). כשהתירו רבותינו לא התירו וכו' ומשום מעשה בלתמי (מגל' ט'). ביהוד' בראשונ' היו מיחדין את החתן וכו' (כתוב' י"ב). חסידים הראשונים היו מתאוין להביא חטאת (נדר' י'). אין אנשי גליל צ' לכתוב שכבר כתבו אבותיהן על ידיהם (מ"ח), אנשי גלין קנטרגין היו עמדו אבותיהן וכתבו חלקיהו לנשיא (שם). מעשה והעיד לפנינו נחוניא חופר שיחין (סוט' י"ח). אף כ”ג מגביה ידיו למעלה מן הציץ (סוט' ל"ח), שע“מ כך הנחיל יהושע את הארץ (ב“ק פ”א). בראשונה לא היו פוחתין מי' מעאמדות (ב"ב צ'). אף דמות מניקה וסר אפיס (ע“ז מ”ג.) כוס היה ממלא מדם התערובת (פסח' ס"ד). מזבח שעשה שלמה קטן הי' (זבח' ס'). משקרב העומד יוצאין ומוצאין שוקי ירושלם (מנח' מ"ז). ואותו הפרק פסח הי' (מ"ח:). מדות של לח היו (ע"ז). פשפש קטן הי' שבו נכנסין לבלוש את העזרה (מדות א‘, ז’). העליונה אמה אמה (נ‘, ו’). בתוך הפתח היו עומדות (ד' א'). מתוך עביו של כותל הי' מהלך (ב'). לא הי' כלה עורב (ו'). בית הטומאות של כותים מפני שמשליכים שם את הנפלים (נדה ס"ג). מעשה שהיו אגרות באות ממדה”י לבי כ“ג (אהל' מ"ז, ה'). מפני שהן גרים וטועין (נד' ז‘, ג’). עיר היא בתחום בית שאן ושמה עורבו (ב“ר ל”ג). בין הנהרות גולה ליוחסין (ל"ז). מעשה בבניו של ריוח”ב גוגדא (תוספ' תרומ' א', א). מעשה בשנביון ראש ביה“כ של אכזיב (ב', י"ג). כופת היוש וכו' בראשונה היה דמאי וכו' עכשו (שם דמאי א', י"א). מעשה והיינו בעין כושי (שם שביעית ד‘, ד’). מעשה במרחץ של בני ברק (תוספ' שבת ג‘, ג’). מעשה בבייתוס בן זונין (ד'). מעשה בהורקנוס בנו של רא”ב הורקנוס (ה', י"ב). מעשה בר“ט (י"ג). מעשה בבית ממל ובית גוריון בדרומא (שם ערובין ד', י"ז). מעשה ברי”צ נפחא שהיו לו ח' חצרות באושא (שם ערובין ז‘, ז’). מעשה בשעת הסכנה וחיינו מעלין ס“ת (תוספ' ערובין ח‘, ו’). כשהיינו שריין בחצר בית גלודה (ט‘, ב’). מעשה באמת המים שהיתה באה מאבל צפורי (ט' כ"ו). לא ה' שם שופר לקונן (שם שקלים ג‘, ג’) זו שהיו מוציאין לפנים היתה מקופלת, (ג', י"ג). כ”ד מנה היו נוטלין חזרו להיות גומלין מ“ח מנה (שם יומ' ב‘, ה’). זה שהי' מחלק לחה”פ היה עומד וכו' (שם סוכה ד', כ"ג). דברים אלו הנהיג בעולם ריב“ז (שם ר"ה ד‘, ד’). מעשה בראב”צ (שם מגל' ג‘, ו’). שחסידים הראשונים מתנדבים נזירות (שם נזיר א', א). מעשה שהביאו לפני ר“ג בכפר עותני (שם גטין א‘, ד’) מעשה בבן קראדה וכו‘. כך הי’ בייתוס בן זונין עושה ע”פ ח' (שם ב"מ ג‘, ב’). א“ל ר”י מעשה בא לפניך והכשרתה (שם מכות ג‘, א’.). לא הי' טוכנן בריחים אלא כושתן במכתשת (שם מנח' ט‘, י’). מצא אדם את חבירו בירושלם (שם בכורת ג‘, ד’). מעשה בא לפני ר“מ (ה‘, ז’). עבדי לויה (שם ערכין א', ט"ו). מימיהן של כהנים (שם כלים ב"ב ג‘, ד’). מעשה בא' שחרש וכו' [ב”פ] (שם אהלות ט“ו י”ג). מעשה משפחתו של מציג א' ברימון (ט“ו, י”ג). מעשים אלו עשו כשעלו מן הגולה (שם פרה ג, ה'). אף כשהיו מרבין לא היו מרבין וכו' (ד‘, י’). יורדת הצלמון אסורה מפני שכזבה בשעת פולמוס (ט‘, ב’). מעשה במקום שבין אושא לשפרעם (שם מקואות ו‘, כ’). מעשה בבני כרכין שהיו מורישים לולביהם לבני בניהם (סכ' ל"א). פ"א שבתנו בעליית בית נדזה בלוד (שבת נ"ט).
דמיון לדבריו ולדברי רא“ב הורקנוס ולדברי רא”ב עזרי'
א"ר אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא הי' ברשותו אלא וכו' (פאה ה' ב')
א"ר יהודה האיך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלא וכו' (תוספתא יבמ' א, י"ז.).
ראבע"א: אין חיב עד שיאכל ב' חרצנים וזוג (נזיר ל"ד:)
ר' יהוד' או‘: אינו כלאים עד שיהו ב’ חיטים ושעורה או חטה וב' שעורים וכו' (כלאים א‘, ט’.).
מדע
שרשי חטה בוקעין בצור ג' אמה שרשיו וכו' (ירש' ברכ' ט‘, ב’.).
גלגל חמה ולבנה שוקע מאחורי כפה ולמעלן (ב“ר ל”ו.).
מקבילות
מחלקותיו עם חבריו בדבר טמון:
כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו (ברכ' מ':)
ואין קללה הוה במקום ברכה (ב“ר ל”ו)
עד כביצה (ברכ' מ"ה.)
שעורן כביצה (שבת פ"א)
שעור אתרוג קטן כביצה (סכ' ל"א.).
הרואה את הים הגדול או' וכו' (ברכ' נ"ד.)
הים הגדול כמקוה (פרה ח' ח‘: מקואות ה’, ד')
כל הטמונים בארץ אין להם שכחה (פאה ו‘, י’)
ולר' יהודה דמחייב אנזקי טמון באש (ב"ק ה':)
לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר (מעשרות ד‘, ז’)
לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר (שבת ס"ב).
הוא לבדו יעשה לכם: לכם לכל צרכיכים (ביצ' כ"ט)
יהי לך מקודש הקדשים: לך ולכל צרכיך (קדושין ג"ב:)
בכל יום הי' כ"ג מקדש ידיו ורגליו בקיתון של זהב (יומ' מ"ג)
לא הי' טוחנן ברחיים אלא כותשן במכתשת (תוס' מנח' ט', ו) 18
למעלה מכ' אמה ימעט ורי"א אינו צריך (ערובין ב'.)
למעלה מכ' אמה פסולה ור"י מכשיר (סכ' ב'.)
כלים וכו’למעלה מי' טפחים מהודים רי"א אף למעלה מק’אמות
טמאים (תוספ' טהרות ט‘, י’)
והדין נותן (סכ' ל"ו:)
והדעת מכרעת (חולין צ')
אין אוגדין את הלולב אלא במינו (סכ' ל"ו:)
מין במינו לא בטל (חולין צ"ט:)
הגדולה מפח והקטנה ברובה (חולין מ"ב.)
בד"א בגדול אבל בקטן וכו' ושידיו ברובו (כלים ח‘, א’)
בכלי גדול ד"ט ובקטן רובו (מקואות ו‘, ה’).
ואם תקריב מנחת בכורים רי"א עתידה מנחת בכורים לפסוק ולחזור (ת"כ ויקר' ג‘, א’)
אם יהי' היובל לבני ישראל עתיד היובל לפסוק ולחזור (שם)
למעשיו ולמאמריו ע"ד הוצאת המת והכנסת כלה (מגל' כ“ט. כתוב' י”ז. ירש' חגיג' א‘, ד’. אדר"נ ד‘, ב’-ג') יש לסמוך “אפי‘, עני שבישראל לא יפחתו לו מב’ חלילין ומקוננת” (כתוב' ט"ו:)
III . ר' מאיר
תוקף הלכותיו
סתם מתני' ר"מ (סנהד' פ"ו.).
בשיטת ר' ישמעאל
לענין י“ג מדות: ב' כ' הבאים כ”א אין מלמדין (קדושין ל"ה)
לענין חומר ע“ז ומשמשיה ועובדיה: עיר שיש בה ע”ז עסור ליכנס אל תוכה (ע“ז י”ב); מפני שהוא נראה הולך ליריד וכו' (תוס' שם א‘, ח’); ההולך לתיאטראות של גוים אסור משום ע"ז (ב‘, ח’); כיצד מבטלה - - עד שיכה קורנוס (ה‘, ז’); אף יום שעמד מחליו אסור (א‘, ב’); מפני שחשודין על הנפשות (ג‘, א’)
חיוש למעוט
שספק לקט לקט (פאה ד', י"א)
נתערבו באחרים כולם ידלקו (ערלה ג‘, א’)
ומהיכן קורא אדם את המגלה ויוצא בה ידי חובתו רמ"א כולה (מגל' י"ט.)
כלן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות (קדושין נ"א)
כל תנאי שאינו כתנאי בגוב"ר אינו תנאי (ס"א)
בעינן תנאי כפול (גטין ע"ה)
ר"מ חיש למיעופא (ע“ז ל”ד)
המועט והמרובּה
שבשביל יחיד שעשה תשובה טוחלין לכל העולם כלו (יומ' פ"א)
את שדרכו למנות מקדש (ז)
כל מחיצה שהיא עומדת ברוח אינה מחיצה (סכ' כ"ד)
כאגוז (ל"א)
מכ' של כל דבר (ל"ו)
מתאים אינש במידי דסמך לי' (נזיר ג')
זכרונות וקדמניות
מעשה באנשי ירושלם שהיו אוגדין (תוספ' סוכ' ב‘, י’)
המכים בחליל עבדי כהנים היו (ערכין י')
[פרה] הא' עשה משה והב' עשה עזרא וחמש מעזרא (פרה ג‘, ה’)
"מעשה בשקמה שבכפר סבא (תוספ' נדה ח‘, ה’)
מדע
שאין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה (פסח' מ"ח).
ט' חדשים שאין האשה רואה דם וכו' (ויקר' י"ד)
ידיעות הלשון
אשא דרי – איוב ל"ו, ג' – הלשון כזה משמש ב' לשונות ל' שירה ול' דבור (ויק“ר י”ד)
נסיעותיו
שהלך לעבר שנים בעסיא (מגל' י"ט)
כשהלכתי לערדסקיא מצאתי וכו' ודן לפני ר"מ (נזיר נ"ו, תוספ' שם ה',ב)
שקל תרקבא וכו' ואזל [לרומי] (ע“ז י”ה.)
מקבילות
אסור לדבר אחר אסור לכל התו' כלה (ערובין ס"ט)
נחשד לדבר אחד נחשד לכל התור' כלה (בכורות ל')
מצוה לזון את הבנות ק"ו לבנים דעסקי בתו' (כתוב' מ"ט)
בכל שלא היתה לו בת (ב“ב י”ז)
עבד דיעבד לך - - ספור דיספודנך (תוספ' כתוב' ז' ו')
שבמדה שאדם מודד וכו' (סוט' ח')
קטן מאימתי בא לחהעה"ב משיאמר אמן (סנהד' ק"י)
מנין שאפי' עוברין במעי אמן וכו' (ברכ' נ')
ר' נהוראי אומר: איני מלמד בני אלא תו' שאדם אוכל משכרה וכו' (קדושין פ"ב)
ר' מאיר אומר: אי הוון צדיקים ולא ראיתי צדיק נעזב וגו' (קהל' רב' ב', י"ח).
IV
ר' שמעון בן יוחי
תוקף משנתו
סתם ספרי ר"ש (סנהד' פ"ו).
דברי ימי תלמודו
כששבתי בכפר בית פאני מצאני תלמיד א' מתלמידי רע“ק ומשבאתי והרציתי הדברים לפני חברי בגליל וכו' ובאתי והרציתי הדברי' לפני רע”ק וכו' (תוספ' מעילה א‘, ב’. וע' גמ' מעיל' ז')
רע“ק שאל את רשב”י מבדקיני' (ירש' תרומ' ט‘, א’)
אהבת הבנים והבנות והמשפחה
כל שאינו מניח בן ליורשו (ב“ב קט”ז.)
א' הבן וא' הבת שוין בנכסי האם (תוספ' ב"ב ז‘, י’).
כדי שיקפוץ האדם ויכתוב לבתו בבנו (כתוב' נ"ב)
קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם (ברכ' ז')
מתכונתו לאחרים
כל השטרות העולין בעש"נ שאינן של הדיוטות - - אפי‘, גט’ נשים וכו' בשרים (גטין ו').
טעמא דקרא וטעמא דמילתא
1 טעמא דקרא
(ב“מ קט”ו. גטין מ“ט: סוט' ח‘. סנהד’ מ”ז. וע' בכל המקומות)
מפני מה אמר' תורה כי יקח איש אשה וכו' מפני שדרכו של איש (קדושין ב') בשביל ד' דברי אמרהתו, להניח פאה בסוף שדהו מפני - - ומפני - -) ומפני ומשום וכו' (שבת כ"ג.)
מפני מה בהדיוט לא דחק הכתוב וכו' ומפ"ט בהקדש דחק הכתוב (תוספ' ערבין ה, ב)
חטאת למה באה לפני עולה וכו' (זבח' ז':)
2. טעמא דהלכתא
מפמ"א אוכל נטמא וכו' ומפמ"א השרץ וכו' (תוספ' טהרות א‘, א’)
מפמ"א הנזקן שמין וכו' ומפמ"א כתובת אשה אשה וכו' (גטין מ"מ:)
מפ"מ התקינו כתוב' בגין דברין (כתוב' נ"ב:)
קולי רשב"י
ב' אחים - - אינו חיב אלא וכו' (יבמ' ל"ב). זר ששמש בשבת ובע“מ אין כאן לא משום זרות ובע”מ בלבד (ל"ג). מכשירין (נ"ו). מתירין (נ"ט) גיורת פחותה מבת נ‘… כשר הא לכהונה (ס'). קברי גוים אינן מטמאין באהל (מ"א). מתיר נקבות – מצרי ואדומי – מיד (ע"ו). - - ואין דרכה של אשה לקדם; בנים אשר יולדו ולא בנות (ע"ו). אנדרוגינוס כהן מאכילה בתרומה (פ"א). ואין הולד ממנו ממזר (פ"ז). לא פוסל - - לא פוסל - - טיבם לאיזו מהן שירצה (צ"ז). מכשירין (ק"ד). ינשאו (קי"ז). אינו משלם את הצער (כתוב' ל"ח). אף בושת פגם אינו משלם ע“פ עצמו (מ"א). פוטר (מ"ב). מותרות (קדושין ל"ו). כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת ארשב”י לפי שלא מצינו בעה"ח שאסורין (ל"ז). פטר חמור מותר בהנאה (ל"ז). מתיר בהנאה (ל"ח). אינו נזיר עד שידור מכולן (נזיר ג'). הריני נזיר שמשון לא אמר כלום (ד'). שתיהן מותרות (כ"ב). טהור (ס'). טהורה (ס"ג). מכשיר (סוטה ט"ז). שתיהן אינן שכחה (מ"ה). אינה משלמת אלא וכו’ (ב"ק ב'), פוטר (מ"ד). אפי' נתכַוֵן וכו' פטור (שם), לא נאמרו שעורין הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם (ס"א). אין חומש משתלם אלא וכו' (ס"ה). גנב וכו' פוטר מתשלומי ד' וה' (ע'). עשירים רואין אותם וכו' עניים כפחותין שבהן (פ"ו): להקל (רש"י) אבדה ששטפה נהר מותרת (ב“מ כ”ז) אין אדם מקדש דבר שאינו שלו (כלאים ז‘, ד’). אף על ח' אמות מותר (ד‘, ט’). כשם שאמרו להחמיר כך אמרו להקל (ב‘, ב’). פחות מד“א אינו כרם (ח‘, ב’). אף נוטל את העלה מן האשכול בשביעית (שביעית ב‘, ג’). מתיר באילן (ה'). מוסיפין אף על האשפתות (ג‘, ב’). אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי (ז' י'). אף טוחן הוא וכו' (ח‘, ו’). מתיר (ז'). פוטר (תרומ' ג' ט'). אפי' הן מב' עירות מעלות זא”ז (ד‘, ה’). מתיר (ה' ח'). מתיר כאן וכאן (י"א, י'). פוטר את האתרוגים בקטנן (מעשרות א‘, ד’). מתיר (ב‘, ד’). א' בימינו וא' בשמאלו וא' בפיו (ג‘, ח’). מתיר (מע"ש ג‘, ב’). יפדה (ג', י"א). אף יצא קנקן לחולין (י"ג). הבכורים נתנין לכהני' (ה' ו' ע"ש). מתיר (ערלה ב' ט'). מתיר לזרים ולכהנים (י“ד. ט”ו. ט"ו). מתיר (בכורים ב‘, ב’). גורר א' כסא וכו' ובלבד שלא יכון (שבת י"ב). מתיר להסיך בשברי כלים (כ"ו). בתמרים (שם) בגרעיניהן (שם) בקלפי אגוזים (שם). כל היכא דהוי קשי טהרי' וכל היכא דהוי רפי צייני' א' ההוא סבא טהר בן יוחי ביה“ק (ל"ד). מתיר להשתטף כל גופו בין בחמין בין בצונן (ל"ט). ד' שאינו מתכון מותר (מ"א). מותר השמן וכו' מתיר (מ"ד). כל הנרותמטלטלין חוץ וכו' (מ"ד) אין מוקצה לר”ש אלא שמן שבגר (מ"ה) מותר ליטול עצים מן הסוכה אף וכו' אין מוקצה לר“ש אלא גרוגרת וכו' (מ"ה). אף אין בהן משום עמרות כלות (נ"ז:). הנוגע ברצועה טהור (ע"ה), לא יכול א' להוציאו והוציאוהו שנים ר”ש פוטר (כ"ב). ג' שהוציאו קנה של קרדום ר“ש פוטר - - ג' טליות תחת רגלי המטה ר”ש מטהר המוציא כזית מן המת וכו' ר“ש פוטר (צ"ג). פוטר בזה ובזה (צ"ה). מלאכ' שאינה צ' לגופה פטור עליה (ק"ה). וגעלו בו ר”ש פוטר (ק"י). יצאו מעצמן,ור“ש מתירין (קמ"ה). מסתפג באלונטית ומביאה (קמ"ו). מניח ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר (קנ"ד:), הקש שעל גבי שדה - - ור”ש מטהרן (ערובין ל"ה). ספק ערוב כשר (שם). הריני מערב לשבתות של כל השנה משחשֵכה ערובו ערוב (ל"ז). אפי' הניח ביתו והלך וכו' אינו אוסר (מ"ו). נתנו לחבירו וה' לח' עד שהוא מגיע לחצר החיצונה (צ"ה). והאידנא דק“ל כר”ש כולהו שרו (ק'). בעה“ב שהיה שותף א' זה וא”ז א“צ לערב (ע"א). בן לויט שנפסקה לו נימ' רש”א עונבה (ק"ג). אף ג' אמה יכנס שאין המשוחות ממצין את המדות (ק"ה), אוכל ושותה עד קרות הגבר (פסח' ב'). פוטר (כ"ב). אין אסור חל על אסור (ל"ו). ור“ש סבר לא גזרינן ספיחי כרוב אטו ס' דעלמא (נ"א). בין שישנו על מצחו ובין שאינו ע”מ מרצה (ע"ז). שהאוכל אוכל את הפסח בב' מקומות (פ"ו). משלחין תבואה בי“ט (ביצ' י'). מחתכין את הדלועין לפני וכו' (כ"ו). מתיר לסמוך את הקדרה וכו' (ל"ג). אפי' באביום ז' ממקום קרוב מונה עמהם (מ“ק כ”א). אתרוג בתו' שנכנסה לז' פטור מן המעשרות ומן הבעור (ר“ה ט”ו). אב ובנו וכל הקרובים כשרים לעדות החדש (כ"ב). נשים סומכות רשות (ל"ג). מהיכן קורא מבלילה ההוא (מגלה י“ט ע”ש). פרות המרכסות אינו עובר משום כל החסום (ב"מ צ'). מתיר (ע"ז ס'). לפגם מתיר (ס"ז). מתיר (ע"ח). מתיר (שם), פוטר (סנהד' צ'). פוטר (הוריות ג'). מה ב' ובו' אף ג' אינן נהרגין עד וכו' (שם). שאין האשה טמאה עד וכו' (י"ד). כ' קעקע אינו חיב עד וכו' (כ"א). אין ה' עליהן כרת (שבועות ז'). אין ח' עליהן משום פיגול (שם). פוטר (י"ט). ורש”ב יהוד' פוטר בכולן משום ר“ש (שם). אינו מביא אלא אשם תלוי א' (:) האוכל נבלה ביה”כ פטיור (כ"ב). פוטר (כ"ב). ואת שאינו עליו אינו חיב (זבח' ד'). המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות (ט'). מכשיר (י"א). מכשיר (י"ג). מכשיר (י"ד). אן ה' עליו משום פגול (מ"ג). כל שאינו וכו' אין חיבין אליו משום פגול (שם). כל הנשרפים א“ח עליו משום פיגול (מ"ד). קדשי גוים אהע”מ פיגול (מ"ה). מתיר וכו' (ע"ו). מתיר וכו‘. (שם). אין פסול עד וכו’ (פ"ב). כל הכהנים כשאין וכו' (צ'). בין שהיתה וכו' אין דמה טעון כבוס (צ"ג). קק“ל אין טעונין מרוש”ט (צ"ה) אין אנינות מד“ת (צ"ח). אין מטמאין עד שיצת האור (שם). נתך הבשר אין השורף מטמא בגדים (שם). דם המת אינו מכשיר (חולין ל"ה). דם מגפתו אינו מכשיר (שם) כשרה (ל"ז) מכשיר (מ"א). עד שתינקב לבית וכו' (מ"ב). אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים (ע"ח). פוטר (פ"א). מטהר (קכ"ו). פוטר (קל"ו). ומאכיל לבהמתו אף משהביא שלש (מנח' ע"א). הערלה וכו' אינן מטמאין ט' אוכלין (ק"א). בשר בחלב וכו' ומותר בהנאה ק”ד פטורה מן הבכורה עד (בכור' ז'). מתיר וכו' (י'). יפדו (י“ד(אנדרוגינוס אין קדושה חלה עליו (מ"ב). מביאין ק' לבית הפסול (מ"א). הבית טהור (נדה כ"ז). מטהר (שם). טהור (שם). טהור (מ"ד). פוטר וכו' (מ"ו). מטהר (כלים ז‘, ח’). מטהר – בב' אלו (ט, ד'). [אינו טמא] עד שיעשה בו ג' דברי' (י"ד, ד'). אם אינו יכו' טהורה (י"ז, ג'). ר' יוסי ור”ש מטהרין (י"ח, ד'.) מטהר (כ"ז, ד'). כולן טהורין (י"ב). מטהר (כ"ח, ו'). מטהר (אהלות ב, ב'). מטהר (ז'). מטהר (ג‘, ב’). טהור (י"ח, ה') מטהר (נגעים ד‘, ו’). אינו מטמא אלא וכו' (י‘, ב’) כל שאינו סימן טומאה בנתק הרי הוא סימן טהרה (ד'). כל שער צהוב שטהר שעה א' אין לו טומאה לעולם (ח'). מטהר בכולן חוץ (זכים ג',ב '). ר' נחמי' ור“ש מטהרין (ג'). טהורין (ד). מטהר (ז). מקצת טהור על הטמא טהור (ה‘, ד’). כשרין וכו' (מקואות א‘, ח’). מכשיר וכו' (כ‘. ה’). מכשיר וכו' (ו'). אינן בכי יותן (מכשירין א‘, ו’). אם וכו' טהורי' (ד‘, י’). דם המת אינו מכשיר (מכשירין ו‘, ו’). לא נחלקו וכו', שהוא טהור (טהרות ט‘, ג’). אינן מטמאות את הידים (ידים ג‘, ג’), אינן מטמאין רש”א אף פקועות כיו“ב (עוקצין ג‘, ד’), אפי' לא עלה בידו אלה א' משפטים יצא (תוספ' הלה א‘, א’). יכולני להאכיל את הכהנים טהרות בבורסקי שבצידון וכו' מפני וכו' (שם אהלות י"ח, ב'). מקום שהתירו לך ח' משלך נתנו לך (ערובין ק"ד:). כל שהכסף בידו ידו על העליונה (כ“ט מ”ד), תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו בשעה שאינו לרצון אתה רשאי ליתן בו מום (ירש' תרומ' ח‘, ד’). ר”ש דרש ב' דברים לקולא של בעה"ב (ירש' פאה א‘, ב’). לא קנסו ח' בחוכר מן הגוי לפיכך אם חזר הגוי ונתגייר, או שמכרן לישראל אחר מותר (ירש' דמאי ו‘, ב’).
מדע
כמה תשהה במעיו ג' ימים בעופון ובדגים וכו' (אהלות י"א, ז').
זכרונות וקדמניות
מעשה במנורה של דיסקוס ביבנה וכו' (תוספ' מקואות א' י"ז. וע' ירש' תרמ' ח').
חסידים הראשונים לא נדרו בנזיר וכו' (נדר' י')
עפרן ירד עמם לבבל ועלה (תוספ' פרה ג‘, ה’).
בדורות הראשונים שאין בנות ישראל פרוצות בכשפי (עירובין ס"ד).
בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית וכו' (סנהדר' כ':)
אם ראית שמן שמתחלק בעזרה (זבח' צ"א).
כשהלכתי לכפר פאגי (מעיל' ז').
כששבתי בכפר עכו (תוספ' שם א‘, ב’).
V . ר' יוסי בן חלפתא
תוקף משנתו
מאן תנא אהלות ר' יוסי (ערובין ע"ט).
מאן תנא ערובין ר' יוסי ( " שם)
אשריך כלים (כלים סוף).
תוקף הלכותיו
הל' כר' יוסי מחבריו ר“מ ור' יוסי הל' בר”י (ערובין מ"ו)
ר"י נמוקו עמו (נ"א)
לא זזו משם עד שקבעו הל' כר"י (פסח' ק').
מקור משפט ההלכה בכתובים
מנין לתרומה, שהיא א' מחמשים שנא' וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים וכו' – במד' ל"א, ל' – (תוספ' תרומ' ה‘, ח’).
ומנין שאם תרם ועלה בידו א' מששים שתרומתו תרומה שנא: זאת התרומה ששית האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר השעורים – יחזק' מ“ה, י”ג – (שם, וע' החשבון המדוקדק בפי' מנחת בכורים).
מנין למילה שהיא במקוםפרי שנא' וערלתם את ערלתו את פריו – ויקר' י“ט, כ”כ – ונאמר: וכל ערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו וגו' – ברא' י“ן, י”ד – מה להלן דבר שעושה פרי וכו' (תוספ' שבת ט“ז ח‘. וע’ גמרא שם ק”ח).
מנין שחיי עיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? א“ל תהיינה עיר ועיר – יהושע כ”א מ' – ואח"כ: ומגרשיה סביבותיה – שם – (ירש' שביעת ה‘, ה’.)
לא משום זה אלא משום שנאמר (פרה ג‘,ז’.)
רמז לטבע מן הכתוב
אין לך עשרים וחמשה [טפחים] שאין הארץ אוכלת ממנה טפח וכה“א: רמונים תשעים וששה רוחה – ירמ' נ”ב, כ“ג – ואומר: כל הרמונים מאה – שם – אי אפשר לומר ק' שהרי-נאמר צ”ו ואא“ל צ”ו שכבר נאמר ק' אמור מעתה ד' בלועין בכותל – (תוספ' אהלות י"ג, ז').
החזקה ותולדותיה
כל שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בפסולו עד שיוָדע שטהר (מקואות ב‘, ב’)
חזקת העצמות המכוסין הרי הן של אדם עד שיודע שהן של בהמה (תוספ' אהלות י“ז, י”ב)
מגולין הרי הן של בהמה עד שיודע שהן של אדם (שם)
כשרים מפני שלא נקרא עליהם שם פסול (מקואות ג‘, א’) – כלומר שלא יצאו עוד מחזקת כשרותם –
ספקו להטמא ולטמא טהור (ג‘, א’) – יען כי בספק אין הכרע לכאן ולכאן לפיכך אין דבר להוציאו מחזקת טהרתו –
גדולה חזקה שנא' וכו' א' להם הרי אתם בחזקתכם וכו' (קדושין כ"ט:)
הרי הוא בחזקתו (ב“מ ז' ל”ט).
לעולם הן כישראליות עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותיהן (נדה ל"ג:) – וע' טעמא דר' יוסי בגמרא (שם) –
כביסתן קודמת לחיי אחרים (נדר' פ:) – ועל כרחנו טעם יתרון זכותם על בני עיר אחרת הוא מפני שהם מוחזקים בו. –
נדון בזיקה הראשונה הבאה עליו (סנהד' פ"א.) גם בזה יש מעין טעם חזקה – אפי' יש שם כ“ג אינו נשחט אלא ע”פ מומחה (בכור' ל"ו:)
אפי' רגלו קטועה ועינו סומא לא ישחוט אלא ע"פ מומחה (תוספ' סנהד' א‘, א’) – מפני שבכור בחזקת אסור הוא עומד –
כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא י“ח (ברכ' מ':) ואפשר מפני שמטבע זו הוחזקה מימות אכנה”ג.
ותולדה לחזקה היא חוזק התקנות הראשונות המקובלות ובאות לישראל מבתי דיניהם שבכל דור ודור שיש לסמוך עליהן. כגון:
לא יחשוך מפני שהוא תנאי בית דין (דמאי' ז‘, ג’)
תב“ד הוא שתהא תמ”ע משל בעה"ב (תוספ' שם ח‘, ו’)
בסמוך תב"ד הוא (ט)
כשר הוא תב"ד שאין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד (זבח' מ"ו:)
בכלן אם הי' הדיוט ולא התנה תב"ד הוא (תוספ' יום ב‘, ח’)
ותנאי הי' אימתי שיבנה ביהמ"ק יחזור הדבר לכמות שהי' (מע"ש ה‘, ב’)
ברירה19
ראוי הי' עזר' שתנתן תו' על ידו (סנהד' כ"א)
עת היא מזומנת לפורענות (ק"ב)
מקום הוא מזומן וכו' (שם)
מגלגל זכות ליום זכות וחובה וכו' (ערכין ט"ו)
שבמדה שאדם מודד מודדין לו (ב"ר ט').
מדע
שמשענת הסוס על רגליו וחמור על ידיו (זבין ד‘, ז’)
נתן הקב"ה דעה כאדם מעין דוגמ' של מעלה והביא ב' אבנים וכו' וב' בהמות וכו' (פסח' נ"ד)
שהוא נותן ידו על העוקץ ושוקק ושוהא לחזור (נד' ט"ו)
משתקיף העטרה (מ"ז)
שהאור מעמידו אלא שופתה ע"ג הרמץ (מ"ט)
אנדרוגינוס ברי' בפ"ע וכר אבל טומטום וכו' (בכורים ד‘, ה’)
במקום שהחמה יוצאה ביום קצר זהו פני דרום וכו' (תוספ ערובין ו‘, ב’)
בין השמשות כהרף עין (ברכ' ב':)
אלפים בלח ג' אלפים ביבש (שם כלים, כ"ט ח‘, ב’)
אמור את היד כמה היא שוקלת (תוספ' ערובין ג‘, ב’)
החיצון זוג ופנימי ענבל (נזיר ל"ד).
זכרונות וקדמניות
מעשה בא' שזרע וכו' (כלאים ז‘, ה’) מעשה בא לפני רע“ק (תרומ' ד' י"ג). שוק של צמרים הי' (ערובן ק"ח). אסור נהגו בו ובא ר”ג וזקנים והתירו להן (שם). בראשונה היו נותנין פאה וכו' (פסח' נ"ו), לא גזרו תענית על שאכלו וכו' (תעני' י"ט). ז' שנים נתקיימה בהן גפרית וכו' (יומ' נ"ו), ט“ו סוכות וי' מילין היו מירושלם ועד צוק (ס"ו). ממשפחת בית הפגרים וממשפחת בית צפורייא ומאמאוס היו (סוכ' נ"א). מעשה בנפטית הגר וכו' (יבמ' צ"ח). אף מי שהוא חתום עד בערכי הישנה של צפורי (קדושין ע"ו). ראיתי צפורי בשלותה (ב“ב ע”ה) מתחלה לא היו מרבין מחלוקת בישראל (סנהד' פ"ח). מלואים הקריבו בימי עזרא וכו' (סנהד' מ"ח). לזה הכשירו הוראת שעה (פרה ז‘, ו’). מעשה שנכנס גורן א' של פול במירון ובאו ושאלו את רע”ק (תוספ' דמאי ג'. י"ג). בראשונה היא וכו' משחרב ביהמ"ק (שם נדר' ב‘, ז’). מעשה בפרה של בית מנחם (שם בכור' ה‘, ח’). שאל יונתן בן חרשא איש גינוסר לפני זקנים ביבנה (תוספ' כלים ב"ב ד‘, ו’): מעשה במערה בשיחין (תוספ' נ"ד ח‘. ו’), מעשה בסלע (ז). בראשונה היו - - קבלו עליהן אנשי צפורי (שם בכשירין ג‘, ה’). זקן א' מאנשי ירושלם (כתובי' ע"ז).
הלכות קדמניות
צוורי גזרות שבירושלם או' (ב“ק נ”ה)
מה לי נימוס אחיו של ר"י הגרסי (בכור' י‘, תוספ’ מכשירין ג', י"ג).
נסיעותיו
פ“א הייתי מהלך וכו (ברכ' ג'), פ”א הייתי מהלך וכו' (מגל' כ"ד). כי מטא למתא (יומא פ"ג).
מקבילות
בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וא"א לעמוד עליו (ברכ' ב':)
מהו מכל א' ביום השביעי? אתמהה! אלא כזה שהוא מכה בקורנוס על הסדן, הגבוהה מבעוד יום והורידה משתחשך (ב"ר י)
הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו לא יצא (ברכ' ט"ו)
לא יצא עד שיכון שומע ומשמיע (ר“ה כ”ט
שאין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד (זבח' ט"ו)
אינו דין שיהא הכל הולך אחרי השוחט (חולין ל"ח:)
ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ (זבח' פ"ב)
מה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין (חולין שם).
VI . ר' אלעזר בן שמוע
תוקף הלכותיו
דק"ל הלכתא כותי' בגטין (גטין ד').
VII. ר' נחמי'
ידיעת הלשון
באורי מלין: אשל – ברא' כ“א, ל”ג – פונדקי (ב“ר נ”ד); אחוזת מרעהו – כ“ו כ”ו – סיעת מרחמוהי (ס"ד); עורות תחשים – שמות כ“ה, ה' – גלקטיגון (ירש' שבת ב‘, ג’); ויואל – שמות כ', כ”א – לשון ליגה (שמ"ר א'); איכה – איכ' א‘, א’ – ל' קינה (איכ' רב' א‘, א’)
דרכי המליצות: מוציא לחם מן הארץ (ברכ' ל"ה) – ע“ש – ויהי לי שור וחמור – ברא' ל”ב, ו' – לישנהון דברייתא חמרתא גמלתא (ב“ר ע”ה)
באורים מתוך לשונות הנכר: אנכי – שמות ג‘, ו’, - ל' מצרי וכו‘, בל’ מצרי אנכי: אגוך (ילקוט שמות רע"ו); [אסתר] היו אוה"ע קורין לה על שם אסתהר (מגל' י"ג)
כלל גדול בדקדוק: כל תיבה שצריכה למד בתחלתה, הפל לה הא בסופה (יבמ' י"ג): מכיל' שמות י"ב, ג')
דעותיו על תולדותינו
וכי גנאי הוא לנו שהיינו עבדים לעבדיהם של מצרים? והלא מעלה גדולה היא: (מכיל' דרשב"י 31).
זכרונות וקדמניות
כך הי' מנהגן של נקיי הדעת שבירושלם (סנהד' כ"ג).
VIII. ר' אלעזר בר' צדוק
זכרונות וקדמניות
זכרונות כוללים:
כשהיו עוסקין בעבור השנה ביבנה (שבת י"א)
זכרונות ירושלם ומקדשה:
כך הי' מנהגן של אנשי ירושלם: אדם יוצא מביתו ולולבו בידו (סוב' מ"א)
כך היו תגפי חרך שבירושלם (פסח' קט"ו).
כך היו כותבי ספרים שבירושלם עושים ספריהם (ב“ב י”ד)
והלא כל המטיל תכלת בירושלם אינו אלא מן המתמיהין (מנח' מ')
כך היו מפרשין בירושלם (בכורות כ"ב)
נוהגין היו הזקנים וכו' (מעילה י"ג)
כך היו חבורות בירושלם נוהגות (תוספ' מגל' ד', ט"ו)
כל הפרצופות היו בירושלם חוץ וכו' (תוספ' ע"ז ה‘, ב’)
לול קטן היה בן כבש למזבח וא' לע' שנה פרחי כהונ' וכו' (סכה מ"ט)
שנתות היו בהין ע“כ לפר ע”כ וכו' (מנח' פ"ז). טס של זהב הי' עלגבה (פ"ח)
ד' מדות של לח היו במקדש (תוספ' מנחות י‘, ה’)
ראשי כלונסאות היו בהר הבית שעליהן אומנים יושבים (שם כלים ב"ב ב‘, ב’)
זכרונות בית הנשיא:
פ“א נכנסתי אחר אבא לבית ר”ג (פסח' ל"ו)
פ“א שבת אבא ביבנה ובא זונין ממנוה של ר”ג (מ"ט)
כשהי' ר“ג וב”ד עוסקין בצ"צ (תוספ' ברכ' ה‘, ו’)
לא הי' ר"ג מחיב בסוריא אלא חלה וכו' (שם חלה ב‘, ה’)
שהי' ר“ג פוטר וכו' (שם של בית ר”ג היו מוליכין כלי לבן וכו' (שם שבת א', כ"ב)
של בית ר"ג היו ממלאין דלי עדשים (שם ביצ' א', כ"ב)
פעמים הרבה אכלתי בבית ר"ג ולא ראיתי מכבדין את המטות (ב', י"ג)
פעמים הרבה אכלתי בבית ר"ג ולא ראיתי שהיו מניחין את המוגמר (י“ד וע' בגמ' ביצ' י”ד: כ"ב):
פ“א נכנס אבא להסב בבית ר”ג (תוספ' שם):
זכרונות ביתו:
אני הייתי מבני סנאה בן בנימין פ"א וכו' (ערובין מ"א)
מימי ל אהעדתי אלא עדות זו ובקשו להעלות עבד לכהונה (יבמ' צ"ט:)
אם לא ראיתי בתו של נקדימון בן גוריון וכו' (כתוב' מ"ו)
אבא הי' מתפלל תפלה קצרה בליל שבת (תוספ' ברכ' ה‘, ו’)
וא' להם ראב"צ לתגרי לוד בואו וקחו לכם תבלין למצוה (שם פסח' י‘, י’)
שני כתיפין היו בבית אבא (שם כלים ב"ב ב' ב')
ב' מעשים הוליך אבא מטבעון ליבנה (שם גד' ד', ג)
מעשה בר“ח אראב”צ אני ראיתי (תוספ' גד' ה', ט"ו)
זכרונות סתם:
מקום הי' בתחום עזה והיו קורין אותו וכו' (סנהד' ע"א)
וכך היו מפרשין ביבנה (גד' מ"ח)
סתם חרמין בגליל מותרין (תוספ' נדר' א' ו')
כשהיו ב"ד בודקין ביבנה (שם נד' ו‘, ט’)
תקנה גדולה התקינו שאם היציאה וכו' (ב“ק ק”ג.)
זכרון “מדלגין היינו וכו'” (ברכ' ט':) וזכרון “זכורני שהייתי תינוק וכו'” (סנהד' כ"ב) כבר בררנו במ“ד “חכמי דור הראשון לחרבן” כי לראב”צ הראשון הם, שהיה בזמן הבית ואפשר כי גם כמה זכרונות ירושלם ומקדשה לו הם.
מדע
בטבע גופי החיים:
כל עוף החולק רגליו (חולין נ"ט.)
מותחין לו חוט (ס"ה)
כל עוף הקולט מן האויר (שם)
פתיחת הקבר לנפלים משיראו טפפיות (בכורות כ"ב)
סמני בגרות וכו' (נד' ט"ו)
עגוּל טהור משוך טמא (נ"ח)
בטבע האש:
שהוא מכבה עליונות ומבעיר תחתונות (בריתות ב'.)
IX . ר' נתן
ערך משנתו
רבותיו
סוף משנה ר' ור"נ (ב“מ פ”ו)
זו משנת ר"נ (תמורה ט"ז)
משמת ר"נ אבדה חכמתו עמו (מכיל' שמ' י“ח, ט”ו)
הלכות עלו בידו מן החכמים הזקנים;
מר' אליעזר (תוספ' תרומ' ז‘, י’)
" " (שם פסח' ג‘, ח’)
" " (שם ב"מ כלים ד‘, ו’)
מר"א חכמא (שם דמאי ג‘, א’; ו‘, ח’)
מר' דוסא (שם עדיות א', י"ב)
מר' טרפון (שם קרבנות ט‘, ו’)
חבריו
אר"נ שאלתי את סומכוס (כתוב' נ"ב.)
דא“ל ר”נ לר' שניתם משנתכם וכו' ואמר רבי ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי (ב“ב קל”א)
שאל ר“נ את רשב”י (מכיל' דרשב"י בבוא מכילתא של איש שלום צד II L )
דרכי למודו
החזרת ההלכה למקור המקרא:
מנין שלא יושיט וכו' ת"ל ולפני עוד וגו' (פסח' כ"ב:)
מנין לנושה וכו' ת"ל ונתן לאשר אשם לו (ל"א)
מנין שכל ישראל יוצאין בפסח א' ת"ל ושחטו אותו וגו' (ע"ח:)
מנין שלא יגדל וכו', ת"ל לא תשים דמים (ב“ק ט”ו:)
אזהרה למוציא ש“ר מגלן? דנ”א ונשמרת מכל דבר רע – דבר' כ"ג, י' (כתוב' מ"ו:)
המעטת ההקשה:
אינו צריך הרי הוא אומר, כי הוא יברך ואח"כ יאכלו (ברכ' מ"ח:)
א“צ הה”א וערל זכר אשר וכו' (שבת ק"ח)
א“צ הה”א לשרתו ולברך (סוט' ל"ח)
א“צ הה”א הוא ובניו (סוט' ל"ח)
השואת המחלוקת ומעוטה:
לא נחלקו ר“נ וח' - - עמ”נ (תוס' כלים ב"מ ב‘, ה’)
לא נחלקו ר“א וח' - -עמ”נ (תוספ' כלים ב"ב ד', א)
ערך האבות וישראל
אפי' הל' ערובי חצרות היה אברהם יודע (ב“ר מ”ט)
שמחשבין לשמו של א"א אותו שבא מרחיק (ויקר' רב' י"ד)
שה“ש הקב”ה בכבוד גדולתו אמרה (שה"ש רב' א‘, ב’)
דרשת המילין
ירט: יראה ראתה נטתה (שבת ק"ה)
מרדע: שמורה דעה (במד' רב' י"ד)
מדע
בטבע הגוף: חי נושא א"ע (עירובין ק"ג)
איזה סריס המה (יבמ' פ')
ראיתיו שהוא אדום אמרתי לה המתיני עד שיבלע בו דמו (שבת
קל"ד.)
ראיתיו שהו ירוק - - אמרתי לה "המתיני עד שיפול בו דמו (שם)
צ"ט בצנה וא' בידי שמים (ויק“ר מ”ז)
זו סניא דובי (חולין ג.)
בתכונת השמים: הישוב כלו תחת כוכב א' יושב (פסח' צ"ד.)
בימות החמה מהלכת בגובהה של רקיע (שם)
גלגל החמה שיש לו נרתק (קהל' רב' א‘, ה’)
בטבע הקים שבבריאה: אם נתקבצו כל באי עולם ובקשו להפוך את הבקר
לערב (במר“ר י”ח)
זכרונות וקדמוניות
כדרך שירדו בימי (הלני [שלמצי] המלכ' (ספרי דבק' מ"ב)
בקברניט של מלכי' הי' יוסף קבור (סוט' י"ג)
בשעה שהחניפו לאגריפס (מ"א)
מנרב לשילה ג' מילין (סנהד' ק"ג)
ב' צלצולין וב' מכתשות של נחשת היו במקדש (ערכין ט')
אריש“מ פ”א קראתי לאור הנר וכו' ר' נתן אומר קרא והטה (שבת י"ח)
ר' נתן או' אף נחום המדי מדייני גזרות היו (כתוב' ק"ה)
X
ר' יוסי בן כיפר
ריב“כ שנשלח עם בן בנו של זכרי' בן קבוטל לבבל, למחות ביד ר' חנני' בן אחיו של ר' יהושע, שלא יעבר חדשים בגולה (ברכ' ס"ג:), היה על כרחנו מן הצעירים שבחכמי דור רשב”ג. – ובן בנו של זכרי' בן קבוטל אפשר לו להיות דור רביעי או חמישי לז“ב קבוטל – כי כן אנו מוצאים אותו אומר שמועה משום ר”ש שזורי (ר“ה י”ג:), ורש“ש הלא עמד לפני ר' טרפון (מנחות ל"א). כרי”ב אלעאי, ובכן הוא בן דורם של תלמידי רי“ב אלעאי וחבריו, וכן אנו מוצאים אותו בחבורה אחת עם ר' דוסתאי ב”ר ינאי (ירש' קדושין ג‘, ד’), שהוא הי' תלמיד ר' מאיר (אבות ג‘, ח’). אף תלמיד מובהק הי‘. לפי המתקבל, לר’ אלעזר בן שמוע כעדות מאמרים אלה: “ריב”כ בשם רא“ב שמוע משקה את הגוף (ירש' ביצ' ב‘, ג’.) “מבקעין בקורדום ריבכ”א משום ראב”ש בש“א אזכרין” (שם ביצ' ד' ג') זה מדרש דרש ריב“כ בשם ראב”ש כל האסורות לו אסור ערוה וכו' (ד"א רב' א). ומן המפורש אנו לומדים את הסתום, כי ר' אלעזר סתם, שאמר רי“ב כיפר בשמו (תוספ' שביעית א‘, י"ח, שם נד’ ו‘, ג’. שם טהרות י“א, י' ספרי סרים ר”ע), הוא ר”א בן שמיע, וגירסת משום ר' אליעזר בשמועות ריב"כ (נד' מ"ו: תוספ' שביעית א‘, ח’) נראה משובשת.
יא: בן תמליון
בדברי רבותינו יסופר, כי בימי רש“ב יוחאי, שהם ימי נשיאות רש”ב גמליאל, התחילו גזרות אדרינוס, שגזר על המצות להתחדש, ור' ראובן בן אצטרובלי בטלם לשעה קלה בחכמתו, וכשחזרו ונתחדשו, הלך רש“ב יוחאי ור' אליעזר בר' יוסי לרומא “יצא לקראתם בן תמליון”, ובעזרת בן תמליון זה ובסבת “ברתי' דקיסר” נתבטלה הגזרה (מעיל' י"ז). המפרשים אמרו על בן תמליון, כי שד הי' ונכנס אל נפש בת הקסר ונשתגעה, ורשב”י הוציא אותו מתוכה ונתרפאה, ובשכר רפואתו בטל אביה הקסר את הגזרה (ע' רש“י תו' ודנמ”ה). ולדבר זה הביאה אותם מליצת “על בברתי'” המתישבת יותר על מעשה שדים ורוחות, משהיא מתישבת על מעשה אדם. אולם מלבד שדבר זה מתמיה מצד עצמו, ומלבד שבעצם דברי המקור אין לו כל הכרע המצריך לפרש כן, ומלבד, כי לפי זה יקשה מאד איככה נרדף אח“כ ר' שמעון בידי המלכות ההיא (שבת ל"ג:), אחרי אשר הציל במעשה נפלאותיו את בת הקסר משגעון, הנה פירוש זה מופרך מתוכו, כי לפי דבריו נזדמן בן תמליון לרשב”י ויורהו להשתתף עמו במעשה הנפלאות בדרך זאת, כי הוא יכנס בתורת מחלת שגעון של נפש בת הקסר ורשב“י יצוהו לצאת ויצא, ואם כן, היש לך פלא גדול מזה, כי תבוא רוח שלוחה מאת ה' להציל את עמו ואת תורתו מיד צורריהם? לרוח כזאת לא יאמר שד מזיק, אף כי הציקה לבת הקסר, כי אם מלאך מושיע, ככל אשר לא נקרא שד, כי אם מלאך ה', לדוח המכה במחנה סנחריב (מ“ב י”ט, ל“ה, ישע' ל”ז, ל“ו. דהי”ב ל“ב, כ”א). וא”א כן מדוע זה “בכה ר' שמעון” אחר שנזדמן לו בן תמליון? ומדוע אמר “שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך נ”ט, ואני לא פ“א” היש לך מלאך גדול עושה נפלאות מזה? אלא על כרחנו בן תמליון זה אדם היה אשר הזדמן לפני רשב“י להשתדל לפני בת הקסר, בכבודו או בחכמתו, ורשב”י פקפק בזה, כי לא האמין, כי בן תמליון ראוי למלאכות זאת, ע"כ בכה ויתאונן על מעמד ישראל, כי מלאכים אינם מזדמנים להם עוד, אך באחרונה השליך על ה' יהבו ויאמר “יבא הנס מכל מקום”.
ועתה נחפשה נא אולי תעלה בידנו למצוא רושם כל שהוא לשם בן תמליון. – והנה לפי דרך למודנו, מצאנו שם אחד הדומה לשם בן תמליון בתורת בעל שמועה ואגדה על “סמליון” (סוט' י"ג:) פירש“י “שם חכם” (רש"י שם), ובעל הערוך פי' דם הוא כן ומוסיף ואומר “ואית דאמרי שם מלאך” (ערוך ע' “סמליון”), ואין טעם אחר מתקבל על הדעת להוציא חכם זה מכלל כל החכמים ולאמר עליו, שהוא רוח ולא בשר, כי אם דמיון שמו עם “בן תמליון”, שהוא כבר הוחזק ללא אדם, כי אם לאחד מצבא הרוחות – ולא הבדילו בין שניהם, בלתי אם בדבר זה, כי להכנס בבשר אדם ולהכותו בשגעון ראוי יותר לשד, ולאמר שמועה בדברי תורה נאה יותר למלאך – ואם יהיו סמליון ותמליון שני שמות לעצם אחד הלא יכשר יותר להחזיק בדעת רש”י הפשוטה, שהיא הדעה הראשונה של בעל הערוך, כי עצם זה אדם הוא, ולא מלאך ולא שד. ואם חכם הוא, אין לנו אלא לשאול לזמנו. והנה במס' סוטה לא נוכל להכריע. אם יש להשיב אף “סמליון” עם בעלי המאמרים שלפניו, שמואל ריו“ח ורב נחמן שהם אמוראים, או עם בעל המאמר שלאחריו, הלא הוא ר' אליעזר הגדול שהוא תנא. אולם מן התוספת שמאמר ר' אליעזר מוסיף על מאמר סמליון, יש לשמוע, כי סמליון היה בימי ר' אליעזר ומאמרו הי' ידוע לר”א. ומספרי, אשר שם נשתנו המאמרים גם בענינם גם בסדרם (ספרי דבר' שנ"ז), די לנו לשמוע, כי מכל מקום תנא הי‘, כי שם אין מקום למאמרי אמוראים. ובכן גוף זכרונו בספרי בצד ר’ אליעזר, יכריענו לקבוע זמנו בימי התנאים, ויהם מאמר ר“א למאמר הַמְחֻוָר יותר הרבה במס' סוטה, יורנו לצמצם את זמנו בימי ר' אליעזר, ואם סמליון, שהוא לדעתנו תמליון, בן דור היה לר' אליעזר, יש להחזיק, כי בנו שנקרא על שם אביו המפורסם בן תמליון, היה בימי רשב”י, ואם זכינו לקבוע זמנו, נקוה כי תמצא ידנו למצוא גם את מקומו. תכנית שם סמליון יונית ורומית היא מעין Semelius ובאמת כבר נמצאו לבני ישראל יושבי רומי, כי נקראו בשמות כאלה, שסופם “יון” כגון “פלטיון איש רומי” (שה"ש רב' ח' ח'). גם “אבטליון” שכן גרים היה לדעת רבותינו (גטין נ"ו:) ושאפשר ששמו היה אבטולמוס Ptolem ä us (ע' ח"ר 232 בהערה), היה לדעת קצת, איש רומי (אברבנאל אבות א‘, י’), ובכן קרוב הוא, כי סמליון ובנו, בן תמליון, בני ישראל אנשי רומי היו. וגם כגוי, שֶכִּנָה סמליון למשה רבנו “ספרא רבא דישראל” (סוטה שם), ראויה היא בפי איש הולך ובא בין גדולי רומי ויון, שאהבו תמיד לדבר עם משכיל- ישראל על סופריהם הקדמונים ועל סופרי קדשנו. ומליצה זו עצמה, הבא בתרגום תורתנו (אונקלוס דבר' ל“ב, כ”א), קרוב הוא, שהיא של עקילס הקר הצדיק היוני, אשר לפי דברינו, בן דורו של סמליון הי‘, ושהוא ודאי מצוי היה בין גדולי רומי ומתוכח עמם על דבר התורה. ואם כן, אין מליצת על “כברתי דקיסר” יכולה להתפרש עוד כמנהגה, כי אם יש לגרוס "לברתי’" בלמד תחת “בברתי” או “לבי ברתי'”, כלומר לבית בת הקסר. ויהיה סדר הספור כן: כי בבא רשב“י ורא”ב יוסי חכמי ארץ ישראל לרומי, יצא לקראתם בנו של החכם הנכבד סמליון, אשר יקרא פה ע“ש אביו, בן תמליון, וישם את נפשו אל משמעתם לצאת ולבא לפני גדולי רומי, אשר היה רגיל אצלם, ויאמר להם: “רצונכם אכא עמכם? קדים הוא על לברתי' דקיסר”, כלומר בא לבקש מלפניה על עמו, כדרך חכמי ישראל, שהיו מצוים לפני בנות בית הקיסר, כרי”ב חנני' (תעני' ז'.) וכר' יוסי בן חלפתא לפני המטרונית (ב“ר י”ז) ועוד ועוד. ופירוש מלת “קדים הוא”, כי הקדים אתכניסתו לבית הקסר לכל שאר המעשים. שאמר רשב“י לעשות. ויש להתבונן, כי בספור זה מכניסת בן תמליון ואילך, יש שם שלשה פעלים של אמירה וקריאה ואמירה, ואלו הן: “כי מטא להתם אמר בן תמליון צא, בן תמליון צא, וכיון דקרו לי‘, נפק ואזל אמר להון שאילו וכו’”, שני פעלי האמירה נאמרו בל' יחיד, ולפי הפירוש הנוהג, חוזרת אמירה ראשונה על רשב”י והאמירה השניה על הקיסר, והקריאה שביניהם נאמרה בל' רבים. ובעלי התוספות גורסים גם את האמירה הראשונה בל' רבים, שהם לדעתן רשב“י וראב”י ולפירוש זה הכריעה את בעלי התו' הני' שהיתה לפניה “אמרו” בל' רבים. אך נפלא הדבר, כי גם את “אמר” חנינא גורסים בל' רבים “אמרו”, וכן גורס גם בעל שטה מקובצת, ופעל “ואמרו” זה חוזר לדעתם על “בני בית המלך”, לאמר על השרים והיועצים. ואם לפי גירסה זו, יהיו כל פעלי הקריאה בל' רבים, מסתבר יותר, כי הרבים ההם הראשונים, הם הם האחרונים והבינונים, והם בני בית מלך. ויהיה הענין כך, “כי מטא לחתם”: בבא בן תמליון אל בת הקסר לבקש לבטל את רוע הגזרה: אמרו בני בית המלך “בן תמליון צא בן תמליון צא”, כלומר: לך עמנו; ויהי פי' יציאה זו כפי' היציאה המחוברת אל ההליכה במליצת “נפק ואזל”, כי נרצתה בת הקסר לבקשת בן תמליון ותדבר על לב שרי בית אביה, להשיב את מחשבתם הרעה. “וכיון דקרו לי' נפק אזל”. ואז אמרו “להון” לבן תמליון וחבריו העוסקים בטובת הכלל, שהם רשב“י וראב”י “שאלו וכו'”.
מלבד שהפשט מוכיח כן ומלבד שבכלל הדבר חבבי הפשוט מן הנפלא בחקר המאורעות, אין להבין איככה רדפה אח“כ קסרות רומי, אשר בימי חיי רשב”י עוד לא יצאה מבית האנטונימים, את רשב"י זה, אלו היה הוא הרופא, אשר הציל את אחת מן הנפשות היקרות לבית הקסר מאסון גדול כזה.
יב: ר' יהודה הנשיא וחכמי דורו
I . ר' יהודה הנשיא
קולי הלכותיו
ולא העושה את מקצתה (שבת ג')
כל דבר הוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות (ח)
לא חיב ר' אלא ברה"י מקורה (ה)
לא אסרואלא כלים חדשים בלבד (כ"ג)
נטע נטיע' בפורים ורחץ בקרונה של צפורי בי"ז בתמוז ובקש לעקור ט"ב (מגל' ה')
והעלהו ר' לכהונה על פיו (כתוב' כ"ה)
התיר ר' שיהו בני חמת עולין וכו' וכו' (ערובין ס"ח)
נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור (קדושין ס"ד)
בתי, תורה התירך (נדר' י"ג)
ר' התיר בית שאן וכו' ר' התיר קסרין
ר' התיר בית גוברין ר' התיר כפר צמר
ר' התיר ליקח ירק במוצאי שביעית וכו'
(ירש' דמאי ב‘, א’. וע' חולין ו':)
אינו חל עד שיקבל עליו לשמור (ב“ק מ”ו)
ור' מתיר מהפרכיא להפרכיא (ב“ב צ': צ”א)
מתיר בנגוב (ע“ז ע”ד)
לי התיר ר' וכו' (מ"ו) ר' מתיר (ס"ד)
צפרנים, והתיר להם - - שפה, והתיר להם (מ“ק י”ח)
שמועה רחוקה שאינ' נוהגת אלא יום אחד (ב)
וכי מפני שוטה זה וכו' נאסור כל המקולין (חולין צ"ה)
מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גו' מותר (שם)
נטל צפור - - ר' פוטר (ק"ב)
או' אנו שזה כשר (מנח' י')
ותלה ר' את הכתם בשרף שקמה (נד' כ')
בטל ר' את המשואת והתיר את הרוצח והתיר עד מפי עד והתיר שיהיו יוצאין עליו מבערב בחזקת שנתקדש ירש' ר"ה ב‘, ה’. וע' מפרשים)
והמשפך של גוים ר' מתיר (תוספ' ע"ז ח‘, א’)
ר' פוטר (ו)
העור מותר (שם זבח' י“א, י', י”ג)
כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאוסרה (ע“ז ל”ה:)
משפט העבדים
אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא (גטין ל"ח:)
אעשנו בן חורין קנה (מ:)
המשחרר חצי עבדו- - קנה (מ"א:)
לא תסגיר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכ' מדבר (מ"ה)
בכלם עבד יוצא בהן לחרות ר"א אף הסירוס (קדושין כ"ה)
אף רוב המדבר שבלשונו (שם)
היתה לו יותרת וחתכה עבד יוצא בה לחרות (כ“ד: כ”ה)
טהרת מוסרו
משל לב' ב"א שנכנסו לפונדק - - הואיל ואהרג יהרג חברי עמי וכו' (אדר“נ ט”ז, ג').
רוח פיוט
שוקעת במערב, כדי לתן שלום לקונה, שנאמ' וצבא השמים לד משתחוים – נחמ' ט' ו' – (סנהד' צ"א).
ידיעת המקומות
מקום הוא ששמו עינים (סוט' י')
על בסמוך (ל"ז)
קביעות חלקי הזמן
ג' משמרות הוי הלילה (ברכ' ג':)
העונה א' מכ"ר בשעה וכו' וכו' (תוספ' שם א‘, ג’).
מקבילות
ומפני מה חמה יוצאת (סנהד' צ"א)
ימות המשיח כמנין ימ' החמה (צ"ט)
שנה תמימ' ר“א מונה שס”ה ימים (ר"ה ו').
II. ר' שמעון בן מנסיא
מקבילות
ב' ערוגות זו למעלה מזו לא ידלה מן התחתונה וישקה את העליונה (מ"ק ד'.) ב' ברכות זו של חמין וזו של צונן נוטל את הפקק מבינתים כדי שירדו ח' לתוך הצ' וצ' לתוך הח' (תוספ' ערובין ח‘, ה’.)
III . יוסף הבבלי
רב אסי שבבבל חברו של רב שילא בר אבינא תלמידו של רב, בהיותם מתעצמים בדין הלכה אחת מהלכות רב, שם כל אחד הוראת שמו לרמז על רוב כחו לעמוד בפני חברו ולנצות אותו. רב אסי אמר: “אנא אמיתא דנהטא דלא שליט בה רוקבא”, לאמר: אני מכתשת נחושה, אשר כל רקב לא יעלה בה. – וחברו ענהו: “אנא שילא בר אבינא כוכנא דפרזלא דמחבר אמיתא דנחמוא”, לאמר: אני שילא בר אכינא מכתש ברזל אני, אשר ידוע בכחו את מכתשת הנחושת (נדה ל"ו: וע' פי' “בוכנא ואמיתא” (חולין נ"ב:). מה ענין שם שילא בר אבינא למלת “בובנא” לא זכינו לדעת אל נכון, לעומת זה שם אסי ומלת אסיתא לשון נופל על לשון הם.
תכלית דברינו במקום זה איננו בירור שמות שני חכמים אלה, כי זמנם הוא דור שלישי לדור זה, שאנחנו עסוקים בו.
אולם מתוך בירור זה, יצא לנו בירור שם חכם אחד בן דורו של רבה"ק, ובאור ברייתא שהדעות משתבשות בה מאד.
רב אסי בדברו על הדבר הרמוז בשמו, דבר גם על תולדות שמו ועל מבטאו הישר, כי איננו אסי, כי אם איסי, ויאמר: “אנא איסי בן יהודה דהוא איסי בן גור ארי' הוא איסי בן גמליאל דהוא איסי בן מהללאל אסיתא דנחשא וכו'” (נד' שם) – ואין ספק, כי למען התאים את משלו עם האיסית, באר, כי עקר שמו הוא איסי. הדומה יותר במבטאו לאיסית, משם אסי אשר נקרא בפי העם. – אך מליצת “אנא איסי בן יהודה” לאו דוקא הוא. כי גוף מאמר זה, החורז כמה שמות של איסי על חוט אחד, ברייתא היא, העוסקת בבירור שמות של תנאים והפותחת במלת “תנא” (פסח' קי"ג:) או “והתניא” (יומא נ"ב:). עקר ברייתא זו נשנית בביהמ“ד על מאמר, שנאמר בשם חכם אחד, אשר קרא לו הקורא “איסי” סתם, ובא בעל הברייתא ופירש, כי יש כמה חכמים, שנקראו בשם איסי סתם, ויפרוט לאמר, הוא איסי בן יהוד' וכו' וכו' הוא איסי בן מהלאל (שם ושם), וכלם אינם בעלי המאמר שנאמר אז כי אם “איסי בן עקביא”, וזהו פירושה של פסקה החותמת: “ומה שמו? איסי בן עקביא שמו” (שם ושם) כלומר: ומה שמו של מאמר זה, שאנו עסוקים בו עכשו? איסי בן עקביא הוא! ולא בן יהודה, או בן מהללאל. אל ברייתא זו של התנאים הבאה להודיע לתלמידים, כי שם “איסי” מיוחד לתנאים רבים, וכי יש להם לדיק בכל שמועה בשם אומרה, אם הוא איסי בן פלוני או איסי בן אלמוני, אל ברייתא זו של התנאים, על דבר התנאים, נסמך מאמר לאמוראים, על דבר האמוראים הנזכרים בשם ר' יצחק סתם, האומר “הוא ר' יצחק בן טבלא, הוא רי”צ בן חלקא הוא ריצ”ב אלעזר, הוא ריצ“ב אחא דשמעתא הוא ריצ”ב דאגדתא" (פסח' שם), כלומר רי“צ בן טבלא נקרא סתם רי”צ, וריצ“ב אלעזר וכו' וכו' נקראו סתם רי”צ, כדרך, שתנאים שונים בני אבות שונים ששמם איסי, נקראו איסי סתם.
יקר הוא בעינינו לפרש ברייתא זו ומאמר זה, שהקורא עלול לטעות ולהשתבש בהם, אולם אלו דברה הברייתא רק באיסי בן גמליאל ובבן מהללאל ובבן עקביא, כי עתה לא ראינו בה פרי לתולדותינו, כי שמועות כל החכמים האלה לבד של איסי בן עקביא, כמעט נשתכחו,ואין זכר לנו בלתי אם לשמותיהם שהשתמרו בברייתא זו. וגם המאמר ההוא של איסי בן עקביא שבשבילו נשנתה, לא נתקים בידנו. אבל שם חכם אחד נשמר לנו בראשית הברייתא, אשר עקבותיו נודעו מאד בתולדותינו ובתורתנו, הלא הוא איסי בן יהודה. הן אמנם, כי אלו נוצר רק שמו זה לבדו, לא הרוחנו הרבה, כי בלעדי זה גדול שמו בקרב רבותינו, אך הפסקה האחת הפותחת את הברייתא, משוה עליה יוקר גדול לעניננו. תחלת דבריה אלה הם: “הוא יוסף אי שהוצל הוא יוסף הבבלי, הוא איסי בן יהודה וכו'” (יומ' שם) ואין לאמר, כי התנא שונה פה זוגות זוגות ועושה את איש הוצל ואת הבבלי לזוג שמות של חכם אחד, ואת שם איסי בן יהוד' לשם של איסי אחר נבדל מיוסף הבבלי, כך אי אפשר לאמר, כי מוכרע ועולה מדברי הגמרה המקשה מאיסי בן יהודה על יוסף איש הוצל, כי שניהם שמות איש אחד הם. ובכן זכינו לדין כי “יוסף הבבלי יוסף איש הוצל ואיסי בן יהודה” כלם הם שמות לחכם אחר המפורסם ביותר בשם איסי בן יהודה. וקרוב הוא, כי הוא נקרא גם בשם בן גור ארי' על פי מליצת הכתוב “גור ארי' יהודה” (ברא' מ"ט, מ'). ושני שמות וארבעה כנויים אלה מצטרפים מאד באדם אחד, כי שֵם איסי, שהוא עקר שמו של ר' אסי, הוא בעקרו שם “יוסף” הלא ידוע גם לכל בקי רק מעט בדברי תלמוד ירושלמי, הקורא תמיד לסתם רב אסי ר' יוסה או ר' יוסי, שהוא יוסף. ו“הבבלי” הוא רק שם הארץ “והוצל” הוא שם העיר שנולד בה, “ויהודה” הוא שמו של אביו, ו“גור אריה” הוא כנויו של אביו. לא כן השמות הנותרים הנזכרים שם, מי שהוא בן גמליאל. אי אפשר לו להיות בן מהללאל או בן עקביא. ובכן שלשת או ארבעת השמות הראשונים הם לחכם אחר הידוע לנו היטב. והשמות הנותרים הם לשלשה חכמים אחרים, אשר את שנים מהם לא זכינו לדעתם.
ובדבר הזה חזרה אבדה גדולה לתולדות התנאים בכללן ולתולדות איסי בן יהודה בפרטן. הנה רבנו הקדוש מספר לנו גדולות ונכבדות על יוסף הבבלי ועל האהבה הגדולה, שאהב אותו רבו הגדול ר' אלעזר בן שמוע (מנחות י"ח). בכל דברי רבותינו אין כמעט זכר ליוסף הבבלי, עתה אנחנו יודעים, כי לא עברו רבותינו על חכם בבלי זה בשתיקה, כי אם קראוהו בשמו השגור בפיהם יותר, שהוא שם איסי בן יהודה, ובאיסי זה אנו יודעים את שם עירו ואת שם ארצו ואת החשוב לנו עוד יותר, את שם רבו.
עוד אבדה אחת חוזרת לנו בידי רבותינו. במשנתנו שנינו: “משמת ר' יוסי קטונתא, פסקו חסידים ולמה נקרא שמו קטונתא? שהיה קטונתא של חסידים”. (סוט' מ"ט.) ובברייתא: “משמת אבא יוסי בן קטונתא בטלו חסידים ולמה נקרא שמו אבא יוסי בן קטנותא? מפני שהי' מקטני חסידים” (:) ולפי זה פירש"י: “מקטניהם וסופם” (רש"י למשנה). אולם הירושלמי פירש "ולמה נקרא קטנותא שהיה תמציתן של צדיקים וחסידים (ירש' שם ט', ט"ז), ובכן אין ל' קוטן אלא ל' ענוה. אך אם מופלג חכם זה בשבחו, מדוע אבדו לנו שמועותיו? את האבדה הזאת מחזיר לנו מאמר אחד, אשר כל עין בוחנת תכירהו, כי ברייתא היא, ואלה דבריו: “אמרי, הוא יוסי הבבלי, הוא יוסי בן יהוד' הוא יוסי קטונתה, ולמה נקרא וכו'” (ירש' ב"ק ג‘, ז’).
ולפי אומדן דעתנו, הוא יוסי בר קוצרתה, שמאמר מוסרו נאה לחסיד (ע' ירש' שבת ב‘, ו’) כי ל' קוטן ול' קוצר קרובים במשמע.
ובכן זכינו למצא, כי התנא איסי בן יהודה הידוע לנו בשמו, הוא יוסף מארץ בבל מעיר הוצל תלמיד חביב לרא"ב שמוע, ועל חסידותו המופלגת נקרא “קטונתא” או “בן קטונתא”.
ולפי דרכנו למדנו עוד, כִי תחלת שם “אסי” הנמצא הרבה בתלמוד בבלי, הוא “איסי” ועקרו מראשיתו הוא יוסף.
יג: סדרי זמני המאורעות
אחרי חלוקי הדעות במנין שנות נשיאותו של ריב“ז, החליטו החוקרים האחרונים, כי תשע שנים (גרץ) או עשר היו (דורה"ר ב‘, ד’). ולזה נוטה גם דעתנו, כי אי אפשר לזמן פחות מזה להכיל את כל צבא העבודה, אשר עבר ריב”ז אחרי החרבן.
בדבר קביעת זמן של הליכת זקנים לרומי יוכיח גרץ, כי היתה בשנת נ“א תתנ”ה או תתנ“ו, שהיא שנת כ”ה או כ“ו לחרבן, שהן השנים האחרונות לקסר דומיטיאן, כי זמן חיותם ברומי. הוא זמן מיתת כלמנס גר הצדק, שהחל בשנה האחרונה לקסר ההוא, כי בשנה שלפני מותו היה עוד כלמנס קונסול חבר לקסר (ע' רשימת קסיפיליניוס לפרק מ"ו של דיו קסיוס). ומזה הטיב גרץ ללמוד, כי יש להקדים את תחלת רע”ק, שהיה כבר משלוחי עם בית ישראל בעת ההיא, לכל הפחות ארבע עשרה שנה קודם לכן, ובכן יהיה זה קרוב לשנת תתמ“א, שהיא שנת י”א לחרבן, כי על כרחנו, כבר כלו לו אז בימי ירידת זקנים לרומי שלש עשרה שנות עמדו לפני ר' אליעזר ור' יהושע בתורת תלמיד (ע' ירש' פסח' ו‘, ג’). ולפני שנת מות ריב“ז לא נוכל לקבוע את ביאת רע”ק לבית מדרשם, כי בעת ההיא היו עוד ר“א ור”י תלמידים. ומהיות רא“ב עזרי' בתוך המלאכות, יש להקדים להליכה זו את “יום שהושיבו את ראב”א בישיבה”, שהוא יום יסוד משנת עדיות ושלדעתנו, הוא יום נצחון בית הלל על ב“ש, אחרי שלש שנות מחלקת שני הבתים ההם (ערובין י"ג). ולמנוי ראב”ע יש להקדים את נדוי ר' אליעזר, שאין אנו מוצאים אותו נזכר, לא ביום העברת ר“ג מנשיאותו (ברכ' כ"ז:), ולא בתוך רשימת הראוים למלא מקומו: “מאן נוקמי'” ולא במלאכות הזקנים ההולכים לרומי הנפרטת שם. כי אם מוצאים אנחנו אותו “בו ביום” בעיר לוד (ידים ד‘, ג’), והלא ידוע, כי “כל היכי דאמרינן בו ביום ההוא יומא הוה”, שהושיבו את ראב”ע בישיבה (ברכ' כ"ח). ולפי דרכנו למדנו, כי לרע"ק, שכבר היה נמנה בראוים לנשיאות, שלמו כבר עת ההיא, הקודמת לזמן המלאכות, שלש עשרה שנות למודו. –
עוד בדבר אחד שבקביעות הזמן נכונים דברי גרץ, באשר הוא פרי ישוב נכון של ברייתא בסדר עולם; שם כתוב: “- - מפולמוס של אסוירוס עד פולמוס של אספסינוס שמונים שנה, אלו בפני הבית, מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס של טיטוּס כ”ד שנה, מפולמוס של טיטוס עד מלחמות בן כוזיבא ט“ו שנים, ומלחמת בן כוזיבא ב' שנים ומחצה” (ס"ע ל'). והנה על דבר אסוירוס זה שלפני החרבן מי היה, ע' ח“ה 71 הערה 2. וגד”י גרסץ 488 III. יותר זר משבוש של שם אסוירוס, הוא מאמר “מפולמוס של אספסינוס עד טיטוס כ”ד שנה, ומפולמוס של טיטוס עד מלחמת בן כוזיבא ט“ו שנים וכו'” הקשה מאד: הלא פולמוס של אספסינוס ושל טיטוס אחד היה. אספסינוס היה המתחיל וטיטוס הגומר, ובין ראשו לסופו לא עברו, בלתי אם ארבע שנים, ואין בין שניהם אפילו הפסק כל שהוא. ועל כרחנו, סופו של פולמוס של אספסינוס הוא סופו של פולמוס של טיטוס? עוד יקשה לנו מאד לישב המחצית השניה של המאמר ההוא “מפולמוס של טיטוס עד מלחמות בן כוזיבא חמש עשרה שנה”. איככה יהיה כדבר הזה? הנה סוף פולמוס של אספסינוס שרק הוא הוא פולמוס של טיטוס, כאשר אמרנו, הלא היה החרבן בעצמו, במליצת: “אלו בפני הבית”. ולוא גם היה אפשר לאיש לחשוב את כל שנותיו של טיטוס עד תכלית סופן לימי פולמוס שלו, וכל ימי אדרינוס קסר בעל מלחמת בן כוזיבא, מראשית תחלתו לימי מלחמותיו של ב“כ, הלא תעבורנה מזו לזו שלשים ושש שנים כי טיטוס מת בשנת נ”א תתמ“א. שהיא שנת העשתי עשרה לחרבן, ואדרינוס התקסר תתע”ז, שהיא שנת מ“ז אחרי החרבן. אך באמת הלא כלנו ידענו, כי עקר פולמוס של טיטוס, שרק הוא הוא פולמוס של אספסינוס, ושאינו אחר, אלא מלחמת החרבן, נגמר כלו עם החרבן. כדברי הברייתא: “אלו בפני הבית”, שהיא שנת תת”ל, ותחלת מלחמת בן כוזיבא, אפילו לדעת המקדימים שבמקדימים, היא בשנת תתפ“ב, שהיא שנת נ”ב לחרבן. ובכן עברו לכל הפחות נ“ב שנים שלמות, שהן יותר הרבה משלש פעמים ט”ו. מכל המבוכה הזאת נחלץ אם נגיה את המאמר הזה על פי כתב יד עתיק ומדויק, אות אחת קטנה. היה למעתיקים הראשונים נתחלפה אות קוף באות טית, כי בכתב יד של הילקוט, שנכתב בשנת ע' לאלף החמישי, התקימה הגירסה הנכונה, וזה נוסחה: “מופמוס של אספסינוס עד פולמוס של קיטוס נ”ב שנה. ומפולמוס של קיטוס עד מלכות בן כוזיבא ט“ו שנה”. (ע' גירסה זו מאור עינים אמרי בינה י"ט). וגירסה מדויקת זו, מצא ר“מ שטיינשניידר גם בכת”י של משניות (המזכיר 1866 צד 22). ובכן הרֶוַח הראשון, אשר עמד לנו בגירסה זו, הוא כי הסתלק שם טיטוס מבינתים. ובכן סרה המבוכה על דבר חצוי הפולמוס האחד של החרבן לשנים, לפולמוס של אספסינוס לבד, ולפולמוס של טיטוס לבד, כי כלו נקרא מראשו ועד סופו בשם אחד פולמוס של אספסינוס, ומלבד זה הנה הגה הסתלק שם טיטוס כלו ממשנה זו. ותחתיו יבא קיטוס. אך מי הוא קיטוס זה שלא ידענוהו מתמול שלשום? גרץ הכיר אותו. כי הוא Lucius Quiotus, הדומה במלוא מבטאו למבטא השם הזה בפי העברים, קיטוס, והוא הוא Lucius Quiotus, שבפי הסופר הרומי (Dio Cassius 68, 32, והוא היה שר צבאו של מרכינוס. אשר אותו שלח להכניע את שאון יהודי בבל, אשר התפרצו מפניו אחרי כבשו אותה. ומסוף פולמוס של קיטוס זה, שהיה בימי טרכינוס עד מלחמות בן כוזיבא או "עד מלכות בן כוזיבא, שש עשרה שנה.
ובספר זכרון סורי נתפרש דבר זה בתכלית הבירור, לאמר: "שנת ב' אלפין ומאא תלתין וחדא (?) כד עבדין אסטסין יהודיא דבית נהרין פקד עליהון מרינוס ללוסיא קוֹאטס וכו' (ע' לעיל 108 הערה 2).
ובעת ההיא, אחרי חרבן הר המלך באחרית ימי טרכינוס, נגזרו גזרות מעין של שמד. מעין אלה שבימי אדרינוס התרגשו דוגמתן במדה מרובה. הלכת ר' אליעזר ועדות ר' יהודה בשמו על המנהג “בשעת הסכנה” (שבת ק"ל.) אי אפשר להן להאמר על שעת הסכנה של גזרת אדרינוס שאחרי חרבן ביתר. שאז עברו עבר שנים רבות אחרי מות ר“א. ולמנחני שעת הסכנה ההיא, לא הי' ר”י צריך לעדות ר“א, כי הוא היה הרואה והיודע, העד והמעיד עדיות רבות כאלה, מפיו ולא מפי אחרים. מלבד זכרון המנהג ההוא הנוגע בחיי משפחת היחידים, נשמר עוד זכרון גזרה הנוגעת בחיי כלל האומה, ואשר מדבריה אנו למדים דברים חשובים בדברי ימי הדור. הזכרון ההוא מספר לפי דרכו, כי ר' עקיבא “ירד לנהרדע לעבר השנה” (יבמ' קב"ב.), כי בעת ההיא היתה “המדינה משובשת בגיסות” (שם), ושם עסק עם חכם אחד על דין התרת עגונות ע”פ עד אחד (שם), וכי בשובו אל ארצו הרצה את הדברים לפני רבן גמליאל (שם). ועל דבר עבור השנה וקדוש החדש ידענו, כי כל עוד אשר היה אפשר להם להתעבר ולהתקדש בירושלם, היתה גם יהודה אסורה להם ולא הותרה יהודה, כ“א אחרי שלא היה עוד אפשר גם בכל א”י. ועתה אם הסכימו הסנהדרין לעבר את השנה בחוצה לארץ, אין זאת כי גזרה המלכות גזרה שלא לעבר בא“י, ולקבוע דבר זה אחרי חרבן ביתר אי אפשר, כי אז לא היה עוד ר”ג קיים, ואנחנו רואים, כי חזר ר' עקיבא אל ר“ג וידבר עמו. וקודם לחרבן ביתר אין למצוא זמן מכֻוָן לגזרת כוללות על תפקידי סנהדרין, בלתי אם בימי טרכינוס, אחרי חרבן הר המלך, הדומים לימי אדרינוס לאחר חרבן ביתר. והפרט הנפרט בעת ההיא “שהמדינה משובשת בגיסות” לאמר שארץ בבל מלאה גדודי צבא, מוסיף כח להחלטה זו כי סמוך למרידת ישראל בא”י מלפניה, היתה תקומת ישראל על הרומים בבבל, ושטף חיל הרומים מלא שם עוד את כל הארץ. גם השיחה בדבר הלכה על אודות תקנת עגונות, ראויה גם היא ביותר לשעת חירום, אשר לפי רבות הרוגי המלחמה תרבינה האלמנות העגונות. ולפי דרכנו למדנו מזכרון זה, כי הי' עוד ר"ג חי עד אחרי חרבן הר המלך.
אך בכל זאת מוכרחים אנחנו להחליט, כי מת ר“ג לפני מות טרכינוס, כי יודעים אנחנו, כי “ר”ג קודם לאושא היה” (ירש' פאה א‘, א’), וגלות סנהד' לאושא היתה על כרחנו אחרי מותו, כאשר יתבאר עוד בזה.
בכל היות גירסת השמות מדויקת בנוסח השני של סדר עולם, הנה מספר הזמנים אינו מדויק בשני הנוסחות, בראשון אי אתה מוצא, בלתי אם כ“ד שנה, ט”ו שנה וב' ומחצה, שכלן יחד אינן, אלא ארבעים ואחת וחצי, ולפ“ז יהי חרבן ביתר חמש שנים, לפני שנת עלות עוד אדרינוס על כסאו, שהיא שנת מ”ו לחרבן. ודבר זה הלא מוכחש מתוכו, ובכן משובש מספר זה שבנוסח ההוא, כי לקה בחסר, אך גם המספר שבנוסח השני משומש, כי הוא לקה ביתר: שנותיו הן נ“ב, ט”ז ג' ומחצה, הרי הן שבעים ואחת וחצי 20. ובכן יהיה כבוש ביתר וחרבנה בשנה הרביעית לאנטונינוס פיוס, ארבע שנים אחרי מות אדרינוס. ואם כן לא נצח אדרינוס מעולם את בר כוכבא, וכל זכרונות קדמונינו הצלולים והנאמנים וכל דברי סופרי רומי הם כלא היו ולא נבראו? היש לנו שבוש גדול מזה?
אך אין הדעת נותנת להחזיק כל שלשת המספרים שבשני הנוסחות למשובשים, אין זאת כי אם באחד נפלה טעות. והטעות הלא היא מצויה תמיד בדבר השגור בפי הבריות, העולה מאליו שלא במקומו, והנה מספר נ“ב שנה היה שגור בפי החכמים, על פי מאמר ר' יהודה “נ”ב שנה לא עבר איש ביהודה וכו'” (שבת קנ"ה:), שעל כרחנו אינו חוזר – אלא על ירושלים בלבד, ומתחיל אחרי החרבן וגומר בשנה החמשית לאדרינוס. אך אם מספר זה במקומו, במאמר ר' יהודה, אמת הוא, איננו מתישב בסדר עולם כלל, כי קיטוס שר צבאו של טרכינוס הלא היה שנוא נפש לאדרינוס, אשר המית אותו בתחלת מלכותו. ובכן הלא היה סוף פולמוס של קיטוס זה, סוף ממשלת טרכינוס ותחלת ממשלת אדרינוס, ודבר זה מפורש הוא בתלמודנו בדברים ברורים, ואלה הם: “כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוק ואת פפוס אחיו בלודקנא וכו' וכו', אמרו לא זזו משם, עד שבאו דיופלי מרומי וופצעו את מוחו בגזירין” (תעני' י"ג:), והנה טוריינוס זה, הוא טרכינוס, אשר לא נהרג, כי אם מת במחלתו, ואם בכל זאת נאמר פה, כי מת בידי הורגים, על כרחנו, אין זה טוריינוס עצמו, כי אם קיטוס שלוחו, אשר בשם אדרינוס לא משל מעולם, ובכן דן קיטוס שלוחו של טויינוס את לוליאנוס ופפוס בי“ג אדר, ופתאום שלח קסר אדרינוס אויבו בנפש “דיומלי מרומי”, להביאו שמה ולהמיתו. ומלבד דבר זה המסופר לרבותינו, כתוב ומפורש הוא לרומיים לאמר: “בתחלת מלכותו – של אדרינוס – נשפטו משפט מות פלמא צלסוס גיגרירינוס ולוסיוס”, (Dio Cassins 69' 2), ולוטיוס זה ידוע הוא, כי היה קיטוס. ואם קיטוס שר צבא מרכינוס הומת בתחלת שנת המלוכה הראשונה, שהיא שנת מ”ו לחרבן, לא נמשך על כרחנו פולמוס של קיטוס, בלתי אם עד מ“ו, ולפיכך יש להגיה מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס – כלומרמסוף פולמוסו של זה. שהוא זמן החרבן עד סוף פולמוסו של זה, שהוא בשנה הראשונה למלכות אדרינוס, שבע וארבעים שנה. – ורושם לגירסה המתוקנת הזאת, נראה כי התקים בנוסח הראשון, כי אותיות מ”ו אפשר, כי נתחלפו באותיות ט“ו הדומות בצורתן. – ולפי דרכנו נעיר, כי יתרון יש לקביעות זמן פולמוס זה של קיטוס, כי יודעים אנחנו לכון את עצם היום, אשר בו פסק, הלא הוא י”ג אדר. ואולי בשביל זה קבעוה במגלת תענית ועשאוהו יו"ט כמה שנים, יען כי הוא היה סוף הפולמוס. – על שאר ענין מאורע זה של יום טוריינוס ע' בגוף הספר 109.
ואם תגרענה חמש שנים מן המספר הראשון ישוב אחורנית גם המספר האמצעי, ותהיה תחלת שש עשרה שנה שמפולמוס של קיטוס עד שנות מלכות בן כוזיבא, שנה הראשונה לאדרינוס, שהיא שנת מ“ו לחרבן, ותחלת מלכות בן כוזיבא, לאמר, תחלת נצחונו, שנת ס”ג לחרבן, וסוף מפלתו בשנת ס“ו, לאמר, בשנת התשע עשרה למלכותו. ואם כן תהיינה שנות השמד כשתי שנים, שבהן יש לקבוע את הרגת רע”ק וחבריו. ויותר ממספר כזה אין להמשיך את הימים, שלא נתנו הרוגי ביתר לקבורה, שתחלתם היתה על כרחם ימי חרבן ביתר, וסופם תחלת ימי אנטונינוס פיוס, כדבר המפורש: “עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו” (ירש' תענ' ד‘, ה’).
ובכן היה יום י“ג אדר שנת מ”ו לחרבן, שהיא שנת נ' תתע“ז למספרנו 117 למספרם, סוף פולמוס של קיטוס, כלומר סוף צרות מלחמת הר המלך, וכל ימי אדרינוס, אשר בתחילה החניף את אבותינו ולבסוף רמה אותם, ימי מרד. ולערך בחדש שבט שבשנת ס”ג לחרבן שהיא התצ“נ למספרנו 133 למספרם, התנשא בר כוכבא, ובחדש אב בתחלת שנת ס”ו, שהיא תתצ“ו 136 נלכדה ביתר. והשמדות ארכו עד שנת ס”ח, שהיא תתצ“ח 138, היא שנת עלות אנטונינוס פיוס על כסא רומי, ואולי עוד כחצי שנה, כדי הליכה וחזרה מא”י לרומי ומרומי לא“י. וגירסה זו “שלש שנים ומחצה” המובאה במאור עינים, מסתיעת גם מן התלמוד הירושלמי גם מן המדרש האומרים: “שלש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתר” (ירש' תענ‘, ד’, ה') “שלש שנים ומחצה הקיף אדרינוס קיסר לביתר” (איכ' רב' כ' ב'), וגם במאמר המשובש כלו בילקוט דניאל שבידנו, נראה כי עקר גירסתו היה שלש שנים ומחצה (ילקוט דניאל תתרס"ו), וגירסת ס”ע שבידנו “שתי שנים ומחצה”, היא לבדה המשובשת. –
הכלל העולה מדברינו, כי שלש מלחמות היו לרומיים בישראל, האחת בימי אספסינוס, שניה בימי טרכינוס בידי קיטוס, והשלישית בימי אדרינוס. שלשה אלה נקבו במשנתנו בשמותיהם המובהקים: “פולמוס של אספסינוס, פולמוס של קיטוס – לפי הגירסה הבדוקה – ופולמוס האחרון” (סוטה מ"ט) – ופולמוס האחרון הזה אינו אלא מלחמת ביתר. – וכנגדן מנו רבותינו שלשה חרבנות: חרבן ירושלם – ע“י אספסינוס וטיטוס – חרבן טור מלכא - - ע”י קיטוס שר צבאו של טרכינוס – וחרבן ביתר (גטין נ"ה:). ועל כן מונים סופרי הנוצרים הקדמונים, איזביוס והירונמוס את כיבוש ביתר, לכבוש שלישי של כובשי רומי בארץ ישראל אחרי החרבן (ע' דבריהם מובאים ככתבם גרץ גד"י 442 IV ).
מן הכרונולוגיא של סדרי המאורעות החיצונים של המלחמות, נבא נא אל הכרונולוגיא של המאורעות הפנימים, שרק הם הם לנו העקר בכל מקום. לפי דברי הסופר הרומי Dio Cassius. אשר היה קרוב מאד לזמן אדרינוס, פרץ המרד אחרי עבור אדרינוס שנית בארץ סוריא – שבכללה גם ארץ ישראל ועיר עזה שבדרומה – ובארץ מצרים ואחרי צאתו ממצרים יהי' לנו לקבוע את שעת עכבת ר' יהושע בן חנני' באלכסנדרי' (נגעים י“ד. י”ק נד' ס"ט:) ששמה הלך לדבר על לב אדרינוס, להתהלך עם ישראל במישרים (ע' בגוף ספרנו 115) – בשנת ס' לחרבן, שהיא ששנת ג' תת“צ 130 למספר הרגיל, שבשנה ההיא בא אדרינוס לאלכסנדריה דרך עזה. ובעצם השנה ההיא יש לנו לקבוע את זמן מיתת ר' יהושע, כי מתקבל הדבר, כי מת לפני תחלת המרד. והמרד הלא פרץ לפי דברי הסופר הרומי הבקי ההוא, תכף ליציאת אדרינוס ממצרים (Dio Cassius 69, 12 ), ואם כן יש לשער, כי חי רי”ב חנני' כתשעים שנה או קרוב לתשעים. כי מוצאים אנחנו אותו נשוא פנים בעוד ביהמ“ק קיים, ובכן יש לנו להחזיק, כי היה אז כבן שלשים וששים שנה עד שנת תת”צ, הרי תשעים.
ביום מות ריב“ח היה רע”ק לבדו למרכז כל הדור ההוא, וזמן מיתתו, שהוא שעת סוף מעשיו הגדולים, דבר חשוב ומסוים הוא מאד בתולדותינו. והנה הרב ר“ז פראנקעל אמר להקדים את זמן מיתתו לחרבן ביתר (דרכי המשנה 121), והנה דבר רחוק מאד מאד. בראשונה יש לנו להשתדל לקים את הנאמר עליו “ארבעים שנה למד”. ושמועה זו איננה נוחה להתישב, בלתי אם נאמר, כי רע”ק התחיל להרביץ תורה קרוב לשנת כ“ו, ונקבע את שנת מותו בשנת ס”ו או ס“ז, שהיא שנת חרבן ביתר. אולם בלעדי זאת, הנה כל הראיות, אשר הביא רז”פ להוציא את זמן מיתת רע“ק מחזקתו, רעועות מאד. הנה הוא החליט, כי שלש שנים תמימות היה רע”ק חבוש בבית האסורים, ועל דברו זה ישאל כמשתומם: האפשר כי אומה קשה זו, הרומית, תכבוש את הזוממים לה בבית האסורים ולא תשמידם כרגע? וקושיא זו מכרעתו, להקדים את שלש שנות כלאו ומיתתו לפני מלחמת ביתר, ולהחליט, כי בראות הרומיים אותו הולך וסובב במרחקים חשדוהו ויתפשוהו, אך לא מהרו להמיתו, יען כי יראו מפני בני ישראל, פן יתקוממו על רומי, בראותם את רבם מומת, כי בעת ההיא היה החיל החונה בא“י מתי מעט. על דבריו אלה נשיב ראשון ראשון. א) “מעשה בר”ע, שהיה חבוש בבית האסורים ועבר שלש שנים זו אחרי זו” (סנהד' י"ב.), לא בא להגיד, כי שלש שנים היה חבוש, כי אם בימי כלאו, אשר לא רבים היו, עבר שלש שנים בבת אחת ובשעה אחת (ע' גמרא שם ורש“י ד”ה “ב”ד ישבו"), ואם כן אפשר, כי רק חדשים היה כלוא ולא שנים. ב) לכללו אשר כלל כי הרומים לא יאסרו בכלא את מבקשי רעתם כי אם המת ימיתו אותם ביום התפשם בידם, אין לו רגלים כלל וכלל, כי מי לנו עריץ ועוין וירא לנפשו מן הקסר טבריוס, ובכל זאת לא המית ביום שמעו, את אגריפס, אשר הוגד לו עליו, כי שואל הוא את נפשו למות, כי אם שם אותו בבית האסורים, אשר היה אסור שם ששה חדשים, ומי יודע עד כמה ארכו לו עוד ימי כלאו, עד יום עמדו למשפט, לולא מת טיבריום אז (ע' ה"ה 87). ובכן נכון הדבר מאד, כי גם את רע“ק, אף כי נתחייב להם מיתה, לא מהרו לדונו. ג) ואמדן דעתו, כי בראשונה לא יכלו הרומיים להמית את רע”ק מיראתם את ישראל, איננו נכון, כי לוא יראו הרומים את ישראל ולוא היתה יד אבותינו תקיפה ביום התפש רע“ק, כי עתה יותר ויותר יש להחזיק, כי בנפשותם ובדמם היו מצילים אותו, וכי הרומים היו נזהרים מתפוש אותו. לבלתי הקדים בידים את זמן המרד, כל עוד, אשר יד המתפרצים תקיפה, ואדרבא היו הרומים מבליגים על כל זה. ואלו היו מתונים לעשות את האחת לתפשו. כי עתה היו ממהרים לעשות גם את השנית להמיתו מיד ובלי קולי קולות. כי אם במסתרים. כי כל עוד, אשר הוא חי ויד עמו חזקה, הלא ישברו כל דלתות נחושה, להוציא ביד רמה את רבם הנקדש. – לא כן הדבר, אם נאמר, כי נהרג רע”ק אחרי נפול ביתר ביד צר, אז לא נבצרה מיד האויב להציק את איש חרמו ולענותו באין מחריד, כאשר תאוה נפשו. ומלבד כל אלה הלא אם נקבע את מיתת רע“ק בתחלת המלחמה ועוד נוסיף עליה שלש שנות כלא לפניה – לפ”ד רז“פ, - הלא יהיה לנו להקדים את מיתת ר' שמעון וריש”מ כשתים ושלש שנים לפניה, כי בבוא אליו שמועת מיתתם. עוד היה יושב בתוך תלמידיו, ולא בבית הכלא וחוזה להם חזות קשה, וזהו דבר שאינו, כי לפני מלחמת ביתר הלא ידענו את רע“ק כי מלא תקוה היה ומצפה לישועות ונחמות. עד כי קרא על בר כוכבא “דין הוא מלכא משיחאי” (ירש' תנעי' ד‘, ב’), ואיך ירפה הפה, שאמר כזאת, את ידי אנשי המלחמה ויאמר “בני התקינו עצמכם לפורענות?” (מכיל' שמות כ“ב, כ”ב). אלא על כרחנו לא אמר זאת, אלא תכף אחרי כבוש ביתר, והחזון הקודר אשר חזה לתלמידיו, הוא גזרת השמד שנגזרה אחרי נפול ביתר, שהיתה רעה עוד לישראל מן הכבוש עצמו ו”הבולמוס שערבב את העולם“, שהחריב גם את יתר פלטת יהודה אחרי כן (שמחות ח'). והרב שי”ר המקדם את זמן המלחמה, משתדל לקבוע את זמן מיתת רע“ק לפני מפלת ביתר (כ"ח ז' 186), שכה גם הוא, גם רז”פ כי כבר גזרה המלכות הרשעה “שלא יעסקו ישראל בתורה” (ברכ' מ"א:), שהיא היא גזרת השמד, בעוד רע"ק חיי. ומודעת זאת, כי דרך המלכות לגזור גזרות על אויב נכבש, ולא על אויב נלחם, אשר ישחק לה ולגזרותיה.
כנגד הנאמר בקינות למ“ב וסליחות ליה”כ, כי רא“ב שמוע היה מהרוגי מלכות לאמר מן המומתים בידי עבדי אדרינוס אחרי ימי חרבן ביתר, יכריע הרבה הרבה הדבר הרשום והמפורש בתלמוד בבלי ירושלמי ומדרשות, כי הוא היה אחד מתלמידי רע”ק, שהוסמכו אחרי מותו בידי-רי“ב בבא “שהעמידו תורה” אחרי מותו בישראל, ושרבנו הקדוש היה תלמיד לו, כמבואר וכמובא בגוף הספר. והמעט ממנו, כי לא נהרג בידי הרומים, כי אם כבודו היה גדול בעיניהם, עד כי כאשר מת קסר הרשע ואימנו לי' מלכא תחותיה [דההוא, דהוה], גזר על מדינתא ההיא כל גוברין לקטלא וכל נשיא לביזה אמרי לי' לראב”ש זיל ופייס עלינו וכו‘, והוא קם וילך ויעבד את רוע הגזרה (קהל' רב' י"א א'), ואם היה חכם ששמו ר’ אלעזר מעשרה הרוגי מלכות, אפשר שהוא ר' אלעזר בן חרסנה, אשר יש מונים אותו ביניהם (איכה רב' ב' ב), ולא בן שמוע, שאינו נמנה עמהם גם שם גם ברשימה אחרת (מדרש תהל' ט', י"ג), ואין ספק כי מצאו הפיטנים או מעתיקיהם באחד המקורות, ר' אלעזר סתם, ויוסיפו עליו את יחס “בן שמוע”, השגור בפי העם.
ואם הימים ההם היו ימי כח מעשיו, שעשה לתורתו ולעמו, און לנו על כרחנו “ימי קסר רשע שמת ואימנו לי' מלכא תחותי'”, אלא ימי אדרינוס שמת, ואנטונינוס פיוס שהתקסר. ור' אלעזר בן שמוע זה לא היה האחד בבית אביו אשר אמץ את כחו להעביר את מחשבת אדרינוס הרעה מעל עמו, כי גם אחיו יהודה בן שמוע התחזק בדבר הזה כמהו ואולי עוד יותר ממנו, כאשר כתבנו וכמבואר מברייתא מפורשת (ר“ה י”ט. תענית י"ח), שערה היא במגלת תענית (פרק י"ב).
אך פרט אחד שנפרט ביהוד' בן שמוע נותן מקום למראית עין, לאחר את זמן מעשהו, הלא הוא מאמר הגמרא: “והא יהודה בן שמוע תלמידו של ר' מאיר (ר"ה שם), ור”מ לפי הנשמע מדברי רש“י (סנהד' י"ד) הלא היה עוד צעיר לימים, ואם כן יש לחשוב כי י”ב שמוע תלמידו עוד צעיר היה ממנו, ואיך יעשה כדבר הגדול הזה בילדותו? על זאת יש להשיב, כי אף אם נאמר, כי דברי רש“י על ר”מ המתחזקים מדברי רב שרירא, האומר כי רע“ק “סמכי' מינקותי'” (אגרש"ג) דברי קבלה הם. לא יכריענו דבר לאמר, כי גם אחרי מות רע”ק, בסמוך רי“ב בבא אותו היה עוד צעיר מאד, כי מה נפשך, אם סמיכת צעיר סמיכה היא, הלא כבר סמכו רע”ק, ומה לריב“ב להוסיף עליה, ואם אינה סמיכה כלל, מה יועיל אם יסמכהו ריב”ב שנית בילדותו, אלא על כרחנו היתה רק סמיכת רע“ק בילדותו הרכה של ר”מ “משום דהוה חביב לי לרע”ק" (אגרש"ג) וע“כ “לא קבלוהו”, ואח”כ כאשר רבו הימים ורע“ק היה טרוד בעסקי הצבור ולא היה לו פנאי לסמכו שנית 21, ובינתים הוסיף ימים ויצא כבר מימי עלומיו, אז סמכו רבי”ב שנית בין יתר חבריו, כי אמנם מוצאים אנחנו את ר“מ בימים ההם בעל אשה, חתן לרח”ב תרדיון ורב פעלים מאד, נוסע לרומי ומציל את יבמתו במזמה וגבורה (ע“ז י”ח.).
אך בכ“ז עוד הקושיה חוזרת למקומה, אם אמנם ר' מאיר עצמו לא היה עוד צעיר לימים מאד בסוף ימי השמד, הלא היה יהודה בן שמוע צעיר ממנו הרבה, כי בגמרא הלא מפורש, כי תלמידו היה, וסתם תלמיד צעיר מרבו? התשובה על זאת היא, כי “תלמיד” שנאמר פה לענינו לאו דוקא הוא, כלומר, לא תלמיד צעיר, היושב לפני רבו הזקן הי' יב”ש, כי אם חכם אומר שמועה מפי רב גדול ממנו בחכמה, ולא בשנים. ויען כי לענין קביעת זמנים רצו החכמים האחרונים לכון את דורו של יהודה בן שמוע ומעשיו, לא מצאו יתד אחרת לתלותו, בלתי אם במתכנתו לר' מאיר, כי שמועותיו של יב“ש מעט הן – ודומה הדבר, כי שמועה אחרת זולתה לא נמסרה לנו ממנו – ומתכנתו לר”מ בשמועה זו, הלא אינה אלא של תלמיד לרבו,כי בשם ר' מאיר אמרה, כדרך סתם תלמיד, שאומר שמועה מפי רבו. אך אין האמירה הזאת האחת לבדה מכרעת עוד להחליט, כי אומרה תלמיד מובהק הוא לבעל השמועה, כי רשב“ג הלא ודאי לא היה תלמידו של ר”מ, כי אם חברו, ובכל זאת היה אומר הלכה בשמו (תוספתא כתוב' ו', י"א), ולא עוד אלא שגם הלכה זו, האמורה מפי י“ב שמוע בשם ר' מאיר, נאמרה פעם אחת (שבת ט"ו) בפי רשב"ג בשם ר”מ, ופעם אחת במקורה “רשב"ג אומר יהודה בן שמוע מטמא בשם ר' מאיר” (תוספ' כלים ב"ב ז' ד'). ובשלמותו זו הובא המאמר במלואו גם לעניננו (ר"ה שם), ואם יהיה יב“ש תלמיד ר”מ יען כי אמר בשמו, הלא יהיה רשב“ג תלמיד יב”ש, כי גם הוא אמר בשמו ותלמיד תלמידו של ר“מ. הן אמנם כי כל מקום שנאמר: א”ר פלוני בשם ר“פ חזקה היא, כי האומר הוא תלמיד מובהק, וסתמו צעיר לגבי בעלי השמועה, שהוא רב מובהק, וסתמו זקן. אבל אין זו חזקה, אלא כל זמן שאין עמה טענה, ופה יש כמה וכמה טענות, המוכיחות כי מליצת “תלמיד” במקום זה, לאו דוקא היא, ולא באה להגיד יותר, כ”א כי אומר היה יהודה בן שמוע שמועה בשמו של ר“מ, והשנית כי על פי אמירה כזו יכול גם רשב”ג להחשב כתלמיד לר“מ (ע' שבת שם), והשלישית כי לא לר”מ לבד כ“א גם ליב”ש, והרביעית השקולה כנגד כלן, היא זאת, כי אם נחליט כי כל אומר שמועה בשם בעליה תלמידו הוא, הלא תהפך פה המתכנת מן הקצה אל הקצה. ר' מאיר הרב יהיה פתאם תלמיד לתלמידו או לתלמיד תלמידו, כי מוצאים אנו במשנה מפורשת: דברי מאיר, שאמר משום רשב“ג” (כתוב' ק"ד.) 22. כל אלה יכריעונו לאמר, כי יהודה בן שמוע לא היה אלא מוקיר ומכבד חכמת ר“מ ומחבב את שמועותיו, אך זולת זה היה קרוב או שוה במספר שנותיו גם לר”מ, שמלאו אז כבר ימיו לצאת ולבוא, וקרוב או שוה במספר שנותיו גם לרשב“ג שכבר נהג נשיאותו עוד לפני מלחמת ביתר. ועל כן קם גם הוא ויתחכם ויתחזק ויעש לעמו ככל אשר עשה לו אחיו ר' אלעזר בן שמוע. ואחרי כי בתחבולתו הטה את לב שרי הממלכה לשום קץ לגזרות אדרינוס, והרוחה היתה כוללת לכל ישראל, עשו את יום בוא בשורת הרוחה ההיא ליום טוב, הוא יו”ט האחרון שבמנ“ת. – וגם דבר קביעות היום ליו”ט מוסיף כח לדעת הנוהגת, כי היה דבר זה תכף למיתת אדרינוס, ולעלית אנטונין פיוס על הכסא, בעוד אשר רשב“ג היה נחבא, ע”כ קבע ועד חכמי הזמן, הלא הם תלמידי רע“ק את היום הזה ליו”ט, כי אחר שוב רשב"ג לנשיאותו, מי יודע אם היה מסכים לזה, כי הלא ידענו כי הוא היה המפסיק לקביעות ימים חדשים לזכרון, פסיקה עולמית, כמאמרו (שבת י“ג: והנשנה ביתר מליצה עוד בסוף מנ”ת).
אחרי בוא הרשיון לקבורת הרוגי ביתר, בהשתדלות בן שמוע וחבריו, קרוב הוא, כי חזק לב ראשי העם לקבץ שנית את הסנהדרין, ולהחזירה למקום החביב והמקודש עליהם, ליבנה. ותקנתם הראשונה היתה לקבוע לזכר הרשיון ברכה רביעית בברהמ“ן, כדבריהם המפורשים: “אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב” (תעני' ל"א) ודרשות נאות נאמרו ביום ההוא “כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה” (ברכ' ס"ג:). אולם עד כה לא הגיעה עוד מדת טובה של מלכות רומי, ואין ספק, כי פקודה חמורה באה תכף, לבלתי היות עוד סנהדרין ביבנה, והליכה זו וחזירה זו נרשמו בברייתא, המונה את גליות הסנהדרין: “ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא” (ר“ה ל”א:), אך נראים הדברים, כי כשם שנאסרה על הסנהדרין לשבת ביבנה שביהודה, כך הותרה להם התרה גמורה ומפורשת להתכונן באושא שבגליל, כי כל הליכותיהם באושא ובבקעת רימון מפיקות רוח חרות וששון. דברינו אלה מספיקים בידנו להחליט, כי ספור כניסת חכמים “לכרם ביבנה” (ברכ' שם) וספור התכנסם לאושא (שה"ש רב' ב‘, ה’) הדומים מאד זל”ז, אינם שני נוסחאות למעשה אחד, כ"א שני מעשים נבדלים, הראשון היה ביבנה בלי רשיון והשני היה באושא ברשיון.
עוד יותר יש לנו לכון זמני פעולותיו של רש“ב יוחאי, אשר המבוכה קרובה בהם. ראשית הראותו לפנינו, הוא היום הגדול, שהושיבו את רעב”ע בראש. הוא היה אז השואל את ההלכה, שבשבילה התרגשו הלבבות, כדבר האמור “ואותו תלמיד רשב”י הי‘" (ברכ’ כ“ח. 23 ובכן יש לנו לקבוע שנת לדתו לכל המאוחר, לשנה עשירית אחרי החרבן, שהיא שנת ג' תת”מ, כי לפי דברינו היה מנוי ראב“ע בשנת כ”ה או כ“ו לחרבן, כי אין להחזיק, כי פחות מבן ט”ו או ט“ז נכנס לביהמ”ד, ואם כן יהיה בסוף השמד כבן נ“ז או נ”ח. מן השנים האלה למד אחרי חתונתו, הוא ורה“ב חכינאי חברו (כתוב' ס"ב:) שלש עשרה שנה (ויקר' רב' כ"א) לפני רע”ק, ואז הסמיך רע“ק אותו יחד עם ר”מ. ויען כי ר“ב היה צעיר הרבה ממנו “נתכרכמו פני ר”ש” על אשר הושיב ר“ע את ר”מ ראשון ואותו שני, ורע“ק פיסו (ירש' סנהד' א‘, ב’). שתי פעמים היו לו דברים עם מלכות רומי. פעם אחת הלך במלאכות העם אל הקסר הרומי לבטל את גזרות חלול שבת ובטול המילה וכו' (מעילה י"ז), ופ”א התנגח עם המלכות ההיא, כי דרש בגנותה, ותקנום עליו מיתה, ויברח ויחבא במערה (שבת ל"ג:). והנה הרב שי“ר (כ"ח ד' 185) והרב רז”פ (דרכי המשנה 169) יקדימו את קניסת המיתה על רשב"י, להליכתו לרומי להשתדל לבטל גזרת אסור המילה.
נבקרה נא את הטעמים, אשר הכריעו את הרב שי“ר להקדים על כרחו את דבר הקניסה אל דבר המלאכות: אם בחרו לשלוח לרומי את רשב”י, יוכיח הרב שי"ר הוא רק בשביל שהיה מלומד בנסים, והנס האחד הוא לדעתו רק דבר המערה לבדו.
ע“ז אנו שואלים, הלא ידענו, כי מלבד מעשה המערה, שבאמת אין בה נס, ספרו על רשב”י עוד נס גדול, כי הי' אומר “בקעה, בקעה התמלאי דנרי זהב והיתה מתמלאה” (ירש' ברכ' ט‘, ב’), ומי יודע כמה נסים ספרו אבותינו עליו עוד, שלא נשמרו לנו בדבריהם. מלבד זה הנה גם האמונה, כי לא נראתה הקשת מימיו (שם), ועדותו על עצמו, כי יכול הוא לפטור את כל העולם מן הדין, בהצטרף אליו אחיה השילוני (שם), או יותם בן עוזיהו (סכ' מ"ה:), יוכיחו עליו, כי מוחזק הי' לאחרים ולעצמו לבעל נס. מעין זו, היא ראיה שניהל הרב שי“ר, כי מעשה הקניסה והמערה היה על כרחו, עוד בימי סוף ממשלת אדרינוס, כי נדברו רק בשיחות חולין, כי פחדו לנפשם מפני סכנת הגזרה עללמוד התורה (כ"ח ד' 186). נפרק נא מאמר זה לפרקיו: המשוחחים בו היו רק רי”ב אלעאי ורשב“י – ור' יוסי הלא שתק ((ע' שבת שם), ומה דבר רי”ב אלעאי? הפליג בשבח רומי ומלכותה! וכי הוא בלבד שבח את המלכות ואת עמי הנכר? והלא גם ר“ח סגן הכהנים דבר בשבחה של מלכות רומי (אבות ג‘, ב’), ורע”ק דבר בשבחה של מדי, ור“ג – בשבחה של פרס, ושני חכמים אלה הטו את לב שומעיהם לאהוב שני עמים אלה (ברכ' ה‘, ו’). ולהיפך אנו שואלים: וכי רשב”י לבדו דבר בגנותה של רומי? הלא ר“ג בנו של ריה”ג דבר בגנותה כמעט בעצם טעם זה של רשב“י “שאין מקרבין לאדם אלא לצורך עצמן בשעת הנאתן” (אבות ב‘, ג’) וכי “מלכות” זו “אוכלת, בכל פה במכסאות במרחצאות ותאטריאות וארנוניות” (אדר“נ כ”ה, ד'). ואלה הם דבריו ממש של רשב”י על המרחצאות ועל המכס של רומי, ואם עסק רשב“י בשיחות חולין ולא בד”ת מפני סכנת הגזרה, למה פסק הנשיא הצדיק הזה בד"ת לשיח “שיחת חולין” שלא בשעת הגזרה? וכמעשהו עשה גם ר' סימון, העורך דמות לממלכה הרשעה הרומית בכל נבלותה (ויקר' רב' י"ג).
וזולת החכמים האלה יש הרבה משבחים והרבה מגנים לרומי, ועתה אם כלם דברי חולין הם, למה הכניסו רבותינו דברי חולין למשנתם ולתלמודם: אמור מעתה, כי דברים כאלה דברי מוסר גמור הם, למר כדאי לי' ולמר כדאית לי‘; לר’ יהודה וחבריו להדריך את העם להתפלל בשלומה של מלכות, מעין מוסרו של ר“ח סגן הכהנים; ולרשב”י וחבריו, לפקוח את עיני העם לדעת את מעמדם “להיות זהירין ברשות” מעין מוסרו של ר“ג בנו של ר”י הנשיא. – הרב שי“ר המוצא בשיחת רי”ב אלעאי ורשב“י רק חולין גמורים, נותן טעם, כי בשביל זה עסקו בדברי שיחה ולא בדברי תורה, מיראתם את סכנת הגזרה. על זה אנו שואלים: מה נפשך? אם היתה שיחה זו בחדרי חדרים, הלא יכלו לדבר בחשאי גם בד”ת, כי כל שמועותיהם לא היו אלא על פה, שאפשר להן להאמר מפה לאוזן. ואם היתה השיחה במקום רואים ושומעים, הלא גדולה הרבה יותר סכנת נתינת דופי ברבים, שהיא מרידה גלויה בכונה ממש, שדין זדון נוהג בה, מסכנת עבירה על גזרה אחת, אשר אפילו כשהיא חמורה שבחמורות, אינה אלא פרט, שיש עוד מקום למהפך בזכות, למצוא בה צד שגגה. ואם ערב רשב“י את לבבו, לתן דופי ולסכן את נפשו על דבריםבטלים לדברי שי”ר – הלא מוטב הי' לו, לסכן את נפשו על דברי תורה, כרע“ק וכרה”ב תרדיון וחבריהם.
מלבד בטול הראיות הקלושות ההן מתוכן, הלא יש להתבונן, כי אם נאמר, כי שלש עשרה שנות התחבא רשב“י במערה, שלמו בשנה שאחרי מות אדרינוס 3898, שהיא שנת מ”ה לחרבן, ובכן תהיה תחלת השנים ההן שנת 3885, שהיא נ“ה או נ”ו לחרבן. ובתחלת השנים ההן, הלא רואים אנחנו, כי היה ר' אלעזר בן שמעון בעל דעת, כנראה מספור,א“ל לברי'” (שבת ל"ג:) ובכן יש לנו לאמר, כי היה ראב“ש לכל הפחות בעת ההיא כבן חמש עשרה, וביום צאת מן המערה בן שמונה ועשרים, ולפי המתקבל על דעתנו לא מת ר”ש כי אם שנים מעטות לפניו מיתתו של רשב“ע. אך נסתפק נא במועט ונאמר, כי חי רק כעשר שנים אחרי מות אדרינוס – כי כל עקר מעשי רשב”י וחבריו, הלא היו מימות אדרינוס והלאה, ובכן היה ראב“ש בן ל”ח אחרי מות אביו. והנה על רבי יתבאר, כי נולד קרוב לשנת ס“ב לחרבן 3892, ובכן יהיה רבי כעשר שנים אחרי מות אדרינוס בשנת ע”ח לחרבן 3908, אם אותה נחזיק לשנת מות רשב“י, כבן שש עשרה, והדבר ידוע, כי אחרי מות רשב”י היו רבי ור' אלעזר ב“ר שמעון כשני תלמידים רכים מאד בשנים, לפני רשב”ג ור' יהושע בן קרחה (ב“מ פ”ד:). ולפי העולה מחשבון שנות ראב“ש, יעלה לנו, כי ראב”ש היה גדול מרבי, בשנים ועשרים שנה.
מלבד השאלה הזאת יש לנו לשאול עוד אחת: לוא היתה באמת קניסתו קודמת למלאכותו, איככה תעלה על דעת אבותינו, לשום איש מפורסם, אשר נכתם עונו לפני רומי, למלאך מליץ שלוח אליה, להטות את לבה לטובה? והלא דרך השולחים מלאך להתהגן בעדם אל התקיף, אשר גורלם מוטל בחיקו, - גם באין להם אורב מלשין, ולאבותינו הלא היו עוד אורבים אויבים בנפש, כעדת המינים הנכונים תמיד להלשין – לבחור את האיש הטהור בכל מיני טהרה מכל שמץ דבה ודופי בעיני הממשלה.
לפי דברי הרב שי“ר נסע רשב”י לרומי תכף אחרי מות אדרינוס, לבטל את גזרותיו. ובכן היתה זאת בשנת ס“ח או ס”ט לחרבן 3898/9 ואז היה כבר ר' אלעזר בר' יוסי איש, אשר מלאו ימיו לצאת ולבוא, כי גם הוא הלך עמו לא בתורת תלמיד משמש, כי אם בתורת יועץ ומשתתף במעשי רשב“י, כעדות מליצת “ואחריו מי ילך” (מעילה י"ז), וכבר היה רב מובהק מורה הלכה (תוספ' נדה ז‘, א’). ובכן היה ר' אלעזר בר' יוסי בעת ההיא איש, שהגיע לחצי ימיו או קרוב לזה. והנה ידוע הדבר, כי ר' ישמעאל בר' יוסי, אשר נולד לאביו לפני אחיו ראב”ד יוסי (שבת קי"ח: ירש' יבמ' א‘, א’), היה חבר לרבה“ק כל ימיו, ככל אשר היה ר' יוסי עצמו חבר לרשב”ג אביו של רבי (פסח' ק') ור' הלפתא אבי ר' יוסי מורה לר“ג אבי אביו של רבי (שבת קט"ו.). ולפי דברי הרב שי”ר יעתק רבי, אשר היה עוד ילד רך מאד, בשנת מות אדרינוס, בדור שלם למטה מר' ישמעאל חברו, שהוא בן ר' יוסי חברו ובן גילו של אביו.
מלבד זה הלא מפורש הוא, כי ר' ראובן בן אצטרובלי קדם עוד לרשב“י בהליכתו לרומי ובהשתדלותו שם (מעילה שם). ואם קדמה עוד פעולתו לשל רשב”י, הלא חלה על כרחה גם היא, לפי דעת הרב שי“ר, בשנת ס”ח או ס“ט לחרבן. ואם “הלך וישב” עם גדולי רומי, כמעט ברור הוא, כי איש בא בימים היה, זקן ורגיל. ועל כן בטח, כי לא ירבו לבדוק אחריו, אע”פ שלא ידעוהו, ובכן חי' לכל הפחות שוה לרשב“ג בשנות חייו, והדעת נוטה, כי היה עוד גדול ממנו בשנים, ולפי חזקת סדרי הדורות צריכים היו בני ראובן להיות חבריו ובני גילו של רבי. או כבירי ימים ממני, או לכל הפחות לא צעירים ממנו. והנה מצאנו, כי היו “תרין בנוי דר' ראובן בר אסתרוביליא תלמידוי דר'” (ירש' כלאים ט‘, ג’. שם כתוב' י"ב, ג') והנערים האומללים החולים ההם, רכים היו מאד בשנים, ורבי נוהג בהם מנהג אב רחמני ודואג לרפואתם בשנויי מקום ושנוי אויר (ע"ש). ובכן יוצא לנו מדעת הרב שי”ר ז“ל סלף גדול בסדרי הדורות: רשב”י, רי“ב חלפתא ורשב”ג בני דור אחד, ור' ראובן האסתרובלי בן דורם או זקן עוד מהם, ובניהם ר' אלעזר בר' שמעון, אשר לפי הנראה יחיד היה לאביו, ור' ישמעאל הבכור לר' יוסי אביו. ור' הבכור לרבן שמעון אביו (ירש' פסח' י‘, א’) מתרחקים בזרוע איש מעל אחיו, ראב“ש וריש”ט בר"י נהדפים אחורנית ונעשים זקנים לגבי רבי בן דורם, ובני ר' ראובן האצטרובלי נורים הלאה, ודור שלם מפסיק בינם לבין אביהם.
מכל המבוכות האלה נחלץ, אם נאמר, כי בטול הגזרה הראשונה תכף אחרי מות אדרינוס היה פרי השתדלות יהודה ור' אלעזר בני שמוע (ר“ה י”ט. קהל' רב' י"א, א'). הבטול הזה היה סוף הפולמוס האחרון והצלה גמורה מן הצרה הכוללת, ע“כ עשו את יום בוא הבשורה, כ”ח אדר, ליום טוב, ככל אשר עשו את יום י“ג אדר, יום טוריינוס, יו”ט, יען כי הוא היה סוף פולמוס של קיטוס. ואחרי שנים רבות שאין לעמוד על מנינן, החלה הצרה ההיא, הגזרה על המצות, לשוב ולהתרגש בידי אויבי ישראל, ומצד סבה אשר לא נדע עוד, הלך ר' ראובן בן אצטריבלי לרומי לבטל את הגזרה ולא עלתה בידו, ורשב“י ור' אלעזר בר' יוסי הלכו אח”כ ויצלח הדבר בידם. ואחרי עבור עוד זמן, קרה דבר השיחה של רשב“י ורי”ב אלעאי, אשר נודעה למלכות, ותפסוק גדולה לרי“ב אלעאי, ותקנום מיתה על רשב”י. ויברח רשב“י ויתחבא במערה ימים רבים, והנה השמועה מונה שלש עשרה שנה לימי מחבואו. ובמקום שהאגדה מספרת זכרון מאורע פשוט, יש לנו להחזיק את מנין השנים כמשמעו, אך באגדה של מעשה נפלא משמש מנין שלשה עשר ללשון רבוי סתם, כגון תליסר אלפי גמלי וכיו”ב.
באוקימתא זו, מסתלקות כל הקושיות, כי אין דבר מכריענו עוד להקדים את זמן לדת ר' אלעזר בר' שמעון ור' אלעזר בר' יוסי הרבה, ללדת רבי. ושלשת חברים בני חברים האלה יכולים להיות שוים בשנותיהם, או להבדל רק מעט איש מחברו במספר שנותיו. ואמת הדבר, כי בני ר' ראובן אסתרובלי בני דור צעיר מדור רבי, אף אין דבר מכריענו עוד לקבוע את מעשה בר' ראובן בימי בואו בשנים, תכף אחרי מות אדרינוס, כ“א כחמש עשרה או עשרים שנה או יותר אח”כ.
וגם דבר זה לא יקשה לנו עוד, איך ישלחו בני ישראל מלאך מליץ לרומי איש מפורסם לשונא את ממלכתה, כי בלכת רשב"י לרומי, לא ידע ולא ראה אותה עוד. על כן לא שנא אותה, ושנאתו לרומי החלה, אחרי אשר ראה אותה, את חנופתה ואת זמתה, ורק למן העת ההיא והלאה לא משל עוד ברוחו וידבר את דבריו במר נפשו ויתבאש ברומי, ולא קודם לכן.
עוד יותר מתמיהים דברי הר“ז פראנקל, הקובע את רשיון אנטונינוס פיוס, למול את ילדי ישראל המובא בספרי רומי, בימי היות רשב”י ברומי, האמורה במס' מעילה (דרה"מ 169/90), ובא לידי אומדן, אשר אין לו כל יסוד הסתורי, בשערו, כי ההגמון השליט בסוריא אסר את המלה, ורשב“י הלך לקבול עליו, לרומי. והקסר נענה לו והמילה הותרה. מי היה הגמון זה? אין יודע; איככה יערב איש ישראל את לבו לקבול לפני קסר רומי על אחד מגדולי שריו, ולהניח על קרן הצבי את חיי רבבות אלפי אחיו המסורים ביד השר הזה? – בעלות על לב הקסר להאמין בשריו ולא ברשב”י, שזאת היא חזקת סתם מושל ודרכו, - אין מבין. גם קדימת גזרת רומי על רשב“י להרג והחבאו במערה – שבה מחזיק גם רז”פ – פוסלת את רשב“י ביחוד למלאכות זו, כי די לו להגמון, לזכור את מעשי רשב”י הראשונים האלה ולהודיעם למלכות ולבטל כל השתדלותו, ולהסגירו למות ולהביא שואה נוראה על עמו. ובכן מופרך אומדן זה מעקרו, לעומת זאת טוב ונכון הוא, לקבוע את בטול גזרת אסור המילה של אנטוניוס פיוס בתחלת מלכותו, כדרך הקסרים הנוחים מאד, לבטל את הגזרות הקשות של המושלים, שמשלו לפניהם, למען הראות את רוחם הנדיבה. ולהתאים את הזכרון השמור בספרי רומי, עם הבטול המפורסם בקרב קדמונינו בברייתא (מנ“ת י”ב והמובאה ר“ה י”ט, תעני' י"ח) ועם בטול גזרה אחרת של אדרינוס בקום תחתיו “מלך אחר” (ירש' תענ' ד‘, ה’), הנראים חשובים הרבה יותר, מגזרת הנזכרות במס' מעילה ובטולן, שלא פשטו כל כך ולא נמשכו כל כך. כי בטול גזרה, ששם גוזרה ידוע, ושזמנה וזמן בטולה ידוע, ראוי יותר להשתמר בספרות רומי, ובבטול גזרות אדרינוס האמור במג“ת בר”ה בתענית ובירושלמי אין דבר, בלתי אם בקשת רחמים בלבד, ולא חשש תגרה בשום אחד מגדולי רומי, ולא שום חשש תוספת סכנה לאומה, גם בשוב הבקשה ריקם. על כן אין לקבוע את התרת המלה הנזכרת בספרי רומי, אלא בתחלת מלכות אנטונינוס פיוס ובהשתדלות בני שמוע, ובטול הגזרה הנזכרת במס' מעילה בידי רשב"י שנים רבות אחריה, שהתחילו הגזרות הישנות לחזור ולהתחדש בידי מלכות רומי, והוא הלך שמה להשתדל, ולא לקבול.
החלטת רז"פ כי מלכות איננה כפשוטה ואינה אלא הגמוניא שבאנטיכיא, מופרכת מכל המקומות שנזכרו, גזרותיהם של אנטיוכוס היוני בשעתו ושל אספסינוס, מרכינוס ואדרינוס הרומיים בשעתם, שכלן יצאו בודאי מבית דינם של אלו, ולא מפי הגמוניהם.
הבריח המבריח את כל הדור מקצהו עד קצהו, הוא משך ימי שלטון הנשיא, מראשיתם עד סופם.
והנה דורו של רשב“י וחבריו הוא דור הנשיא רש”ב גמליאל, אשר האריך ימים מרש“ב יוחי. כמוכח מדבר רי”ב קרחה לרשב“ג על דבר ר' אלעזר בן רשב”י “מי שאין לו אב וכו'” (מ“ב פ”ר). אולם ימי נשיאותו של רשב“ג קדמו הרבה לתחלת פעולותיהם של רשב”י ור“י ב”ר אלעאי, כי פעולות תלמידי רע“ק אלה התחילו “משנכנסו רבותינו – אלה – לכרם ביבנה” (ברכ' מ"ג:) כניסה חטופה, ואחרי כן מיום אשר “נתכנסו רבותינו – אלה – לאושא” (שה"ש רב' ב‘, ה’) כניסה שפויה, שכניסות אלה היו בשלהי השמד” (שם), לאמר, בימים אשר היתה להם “פלטה”. והימים האלה היו אחרי מות אדרינוס בתחלת מלכות אנטונינוס פיוס, שהיא שנת תתצ“ח, מ”ח לחרבן. – לעומת זה החלה נשיאות רשב“ג, כתשע עשרה שנה קודם לכן, ויען כי תחלת נשיאות רשב”ג תכופה היא על כרחה, למיתת ר“ג אביו, יש לנו לקבוע ולישב תחלה את זמן מיתת ר”ג. ממעשה חזירת רע“ק לר”ג, בשובו אחרי רדתו לנהרדעא לעבר השנה (יבמ' קכ"ב), הוכחנו במאמרנו זה, כי היה עוד ר“ג חי אחרי חרבן הר המלך, שחל להיות בשנים האחרונות לטרכינוס. אך בכל זאת מוכרעים אנחנו להחזיק, כי מת נשיא ישראל קודם לקסר רומי זה, כי גלות סנהדרין מיבנה לאושא (ר“ה ל”א.) אי אפשר לה להיות בימי אדרינוס, כי הוא הלא בקש את קרבת ישראל בתחלת מלכותו, ואיך יגלה אותם ואיך יתבאש בהם להגלות את סנהדריהם ואת נשיאם? לעומת זה מתקבל דבר הגלות הזאת באחרית ימי טרכינוס, אשר רדף באף את ישראל, הוא וקיטוס פקידו, אחרי חרבן הר המלך, כעדות ר' יהודה בשם ר' אליעזר, שהבאנו בזה על הימים ההם, שהיו “שעת סכנה” (שבת ק"ל.), מעין שעת הסכנה שהתרגשה לבוא אחרי חרבן ביתר, וכאשר יצא ממעשה “יום טריינוס” (תעני' י"ח:) המובא בזה. ובדברי רבותינו נאמר על הימים ההם ועל מעשי טרכינוס ועבדיו “גזרו שמד על יהודה” (ירש' גטין ה‘, ז’), כעין שהוכיח הגר”י הלוי (בספרו דורה"ר), ועתה אם גלו סנהדרין מיבנה, אין לנו לקבוע גלות זו, כי אם בימים ההם, אשר היתה יד המלכות לרעה מאד בישראל. ובימים ההם שבו גזלות הקרקעות בידי הרומים, שנקראו בפי הדורות ההם סיקריקון, להתרגש במדה מרובה (ירש' שם), ושמד זה על יהודה וחרבן הר המלך, הם כמעט שתי פורעניות שהן אחת, כי מקומם אחד, כמאמרם: “איזה הר שביהודה? זה הר המלך” (שם שביעית ט‘, ב’), ואפשר עוד כי גלות שלמה היתה שם לכל העם, וגלות הסנהדרין היתה רק החלק החשוב שבגלות הכוללת, ובגלות הזאת הרויחה רומי הרבה, כי בדבר הזה השליטה את עין שריה פקידיה החונים בקסרי ובעכו, על הסנהדרין, שנעתקה אל אושא הקרובה אליה והיושבת עמן במדינה אחת בגליל. וכל מאורע זה של גלות סנהדרין לאושא אירע כבר אחרי מות ר“ג, כמאמרם: “ולא ר”ג קודם לאושא?” (שם פאה א‘, א’). ובכן אם לא קדם מות ר“ג לחרבן הר המלך ולא אֵחר לגלות אושא, הרי זמן מותו קבוע, על כרחנו, בשנים האחרונות או בחדשים האחרונים למלכות טרכינוס, שהיא שנת ג' תתע”ז. ושנת מיתת ר“ג האב הלא היא שנת תחלת נשיאות רשב”ג הבן.
לפי תוצאות דברינו חלו ראשית קסרות אדרינוס וראשית נשיאות רשב“ג בשנה אחת, שנת תתע”ז, מ“ז לחרבן 117 למספרם, ואחרית נשיאות רשב”ג חלה בשנים האחרונות לממשלת אנטונינוס פיוס, ובכן קפח נשיא זה כמעט שני קסרים בימיו. אולם אף כי בדורות אחרים אין חיי המושלים לא מעלים ולא מורידים בתולדות מרבית חכמי ישראל, היו עתי שני הקסרים האלה שתי תקופות נפרדות בתולדות רשב“ג. ימי עמדו בראש העם בתורת נשיא חבר לזקני חכמי דורו, שהם רי”ב אלעאי וחבריו “רבותינו שבדרום”. ובתורת רב לצעירי חכמי הדור, ככל נשיא ונשיא בימיו, החלו מימי אנטונינוס פיוס, אחרי אשר יצא רשב“ג ממחבואו, ומזקני אביו אשר האריכו ימים אחריו לא נותר כמעט איש, בעבור כמעט כלם בחרב אדרינוס. הימים האלה, ימי מלכות אנטונינוס פיוס, היו התקופה השנית והחשובה בימי הנשיא, והתקופה הראשונה היתה בימי אדרינוס בתחלתם עד סופם. בימים הרבים ההם לא היה ביד רשב”ג, בלתי אם כבוד בית אביו לבד, בהיות עוד בראשית הימים ההם רי"ב חנני' חי, ובכל השנים ההן ר' עקיבא ור' ישמעאל ור' יוחנן בן נורי וכל חברי אביו הגדול חיים ועומדים בראש העם לכל דבר, וקול הנשיא לא נשמע עוד הרבה על פני חוץ.
הזכרון האחד אשר נשמר מראשית ימי נשיאותו בתחלת ימי אדרינוס, הוא עבור השנה שבגליל, המסופר בברייתא בסגנון זה: “וכשקדשו ב”ד את השנה באושא וכו' וכו' (ר“ה ל”ב. ירש' ד' ו' תוספ' ב' ט'). ואין ספק כי שנים הרבה נתקדשו באושא, ואין סתם מלת “וכשקדשו” יחוד זמן מתוך שאר זמנים. לפיכך אנו אומרים על כרחנו, כי קדוש האמור בברייתא זו, חשוב היה ביותר מצד היותו שונה מכל הקדושים שלפניו וראשון לכל קדושי שנים בגליל. כי מרבית כל השנים שלפניה נתקדשו בימי אבותיו בזמן הבית בירושלים, ולאחר החרבן ביבנה הנחשבת על יהודה, ושנה זו היא הראשונה שנתקדשה באושא. וקדוש זה שבגליל, מועד חשוב היה בתולדות הימים ההם. הן כבר הזכרנו, כי באחרית ימי ר“ג אחרי חרבן הר המלך לא נתנו עוד שרי קסר טרכינוס לישראל לעבר את השנה בא”י, עד כי נאנס הנשיא לשלוח את רע“ק בבלה לעבר את השנה בנהרדעא, ואם רואים אנחנו עתה את השנה מתקדשת באושא מוכח הדבר, כי גזרת טרכינוס בטלה מקצתה בתחלת ימי אדרינוס ולא בטלה כלה: בטלה מקצתה, כי טרכינוס גזר לאסור את הקדוש והעבור בכל ארץ ישראל, ובימי אדרינוס רואים אנחנו כי באושא, שהיא ארץ ישראל, חזר העבור להתרו, אולם לא בטלה כלה, כי רק באושא שבגליל התירוה ולא ביבנה שביהודה. וחזון כזה חוזר ונראה בועד חכמי הדור, בר' יהודה וחבריו, שנתכנסו ביבנה ונתגרשו משם ונתכנסו באושא ולא נתגרשו משם, ואולי השתדלו גדולי העם לפני המלכות להשיב את העבור ליהודה ולא עלתה בידם, כי הלכה רוחת היתה בישראל: “אין מעברין את השנה, אלא ביהודה” (סנהד' י"א:). ויש אשר העירו שם חכמים הקדמונים “אם עברוה בגליל אינה מעוברת” (שם). אך אחרי אשר נבצרה מהם להטות את לב המלכות להרשות להם לעבר ביהודה, סמכו על כרחם על מסורת עתיקה אחרת “שאם אינה יכולה להתעבר ביהודה שמעברין אותה בגליל” (ירש' שם א‘, ב’), ככל אשר סמך רע”ק ואחריו ר' חנני' בן אחי ר' יהושע בזמניהם, בימי השמדות, על השמועה האומרת: “ואם עברוה [בחוצה לארץ] אינה מעוברת,ביכולין לעבר בא”י אבל בשאינן יכולין לעבר בא“י שמעברין אותה בחו”ל" (שם). ולפי דרכנו יהיה דבר “קיום מקצת ובטול מקצת” מגזרת אסור העבור, קנה מדה למעמד העם בדבור ההוא ולמתכנתו אל המלכות.
משארית דברי הברייתא ההיא יש ללמוד כמה דברים לבירור תולדותינו בימים ההם. אלה הם דבריה: “וכשקדשו ב”ד את השנה ביבנה ירד ר' יוחנן בן ברוקה לפני רשב“ג ועשה כר' יוחנן בן נורי 24 לענין סדר ברכות מוסף ר”ה – א' להן רבן שמעון: לא היינו נוהגין כן ביבנה. – ליום השני ירד ר' חנינא בנו של ר“י הגלילי ועשה כרע”ק. ארשב“ג: “כך היינו נוהגין ביבנה” (ר"ה שם ירש' שם ותוספ' שם). לפי דרכנו אנו למדים, כי זקני הדור היו זקני בית הנשיא מראשית נשיאותו, כי ריו”ח בן ברוקה היה מראשי תלמידי ר' יהושע וחבר לר“א חסמא, (ע' צד 75). ור' חנינא בן ריה”ג, אשר הוא לא נזכר הרבה בברייתות ובתלמוד, הלא ידענו את אביו, כי מן הזקנים הראשונים היה. ודבר גדול יש להכריע מדברי רשב“ג לזקני הדור על דבר מנהג יבנה, כי בשנים האחרונות לא נועדו עוד החכמים לנשיא הסנהדרין ביבנה מפני הרומיים האורבים שעינם היתה צרה ביבנה ובסנהדריה, ואולי לא נשאו פנים אלא לר”ג לבדו מפני זקנתו, לבלתי הגיעו ממקומו כל הימים אשר עודנו חי, על כן לא היה נזכר מנהג מקומו, כי אם לבנו, אשר הוא לבדו לא סר מעם אביו עד יום מותו.
בתקופה הראונה של רשב“ג, לאמר, בימי אדרינוס שלפני מלחמת ביתר, יש לקבוע את תקנות אושא אע”פ שנשמרו לנו רק בפי האמוראים הראשונים (כתוב' מ"ט: נ',) “מדי דשמעתתא דאושא” (שם), ושמרביתם לא נתפרשו במשנה, כעדות מליצת: “לימא חנינא לתקנת אושא?” (ע"ח:). בכל זאת נכנסה תקנה אחת רבת הסעיפים ככתבה וכלשונה במשנתנו, וזאת היא: “על ו' ספקות שורפין את התרומה וכו'” (טהרות ד‘, ה’). ואמר עולא אלו ששה ספקות באושא התקינו" (שבת ט"ו:). והנה מלבד שסתם תקנה שאסף רבי במשנתו שהותקנה באושא, הלא היתה קודם לרבי, כי הוא ובית דינו לא היה מעולם באושא, כי אם בבית שערים ובצפורי. הנה הורגש הדבר לכל מבין כי רחוק הוא להחליט, כי גם בימי אביו היתה אחרי חרבן ביתר, כי כל עין בוחנת רואה, כי אז לא הוסיפו עוד משמרת למשמרת בהלכות טומאה וטהרה, ואם כן יש לנו להקדים גזרה זו ועמל כל תקנות אושא לפני זמן ביתר. ונראה הדבר, כי זקני דור ר"ג הנקראים “הולכי אושא”, שר' ישמעאל אחד מהם (ב“ב כ”ח:), היו מבעלי התקנות, ולכל אלה הלא אי אפשר אלא קודם חרבן ביתר. ואם נעלה על לב, כי דרך גדולי ישראל היתה מעולם להועד, ולתקן תקנות לחזוק התורה שלא תשתכח מישראל 25
ולתקון הכלל בשעה שראו גזרות רעות מתחדשות על הצבור, יש לנו לקבוע את זמן תקנות אושא, תכף אחרי שנות חרבן הר המלך בשנים הראשונות לנשיאות רשב"ג באושא.
נפלא הדבר, כי ר“ג, רשב”ג ור“י הנשיא, קפחו איש איש מהם שנים או שלשה קסרים. בימיהם בימי עלות מושל רומי על כסאו או סמוך לזה מלפניו או לאחריו, עלו גם הם לגדולתם, וכמעט ככלות ימי ממשלתם של אלה כלו ימי נשיאותם של אלה. ר”ג עלה לפי המתקבל בשנה אחת למלכות טיטוס וישב על כסאו כל ימי דומיטיאנוס גרפא וטרכינוס; רשב“ג נהג נשיאותו כל ימי אדרינוס מראשם לסופם, ולפי המתקבל, עד השנים האחרונות לאנטוניוס פיוס, ורבה”ק כל ימי מרקוס אורליוס וימי קומודוס, כאשר הוכיח הרב שי"ר בכרם חמד הרביעי והשביעי ובס' ערך מלין.
שם העלה החוקר הזה, כי אנטוניוס אוהבו של רבי, הוא על כרחנו מרקוס אנטוניוס אורליוס, המפורסם בספרי רומי ברוב צדקתו, ואשר שנות מלכותו חלו להיות משנת צ“א עד שנת ק”י לחרבן, שהם שנת תתקכ"א עד תתקמ"א לאלף הרביעי ושנת 161–180 לתאריך הרגיל. ורבי האריך ימים מאנטוניוס זה, וימת כשתים עשרה שנה אחרי כן, בירח שמת הקסר קומידוס, שנקרא גם הוא אנטוניוס בן מרקוס אורליוס בשנת קכ"ג לחרבן תתקנ"ג לאלף הרביעי 192 למספרם.
חקירת הרב שי"ר נפרטת בדקדוק גדול ובאריכות רבה, ולקצר בה אי אפשר, על כי לא אוכל הביא אותה בזה, והרוצה להכיר אותה יפנה אל הספרים ההם, אך ראיה אחת באנו להוסיף על ראיותיו, כי אנטונינוס אוהבו של רבי היה מרקוס אורליוס אשר תפרק קושיה אחת שהוקשתה עליו: על מרקוס אורליוס יסופר מפי אחד סופרי רומי (Ammianus Marcelinus 22,8), כי פעם אחת בעברו במקום בני ישראל שלא היו נקיים כל צרכם, קרא: “מה מלוכלכים אלה!” – מלבד כי אפשר גם לאוהב העם לבוז למלוכלכים שבהם, הנה כל עצם השמועה הרחוקה הזאת מפוקפקת הוא מאד, כי מלת dicitur שתרגומה “יאָמר” לאמר: “יש אומרים” איננה מאמר מחליט. וספק גדול הוא אם לא מעשה ידי סופר שונא לנו היא, או הבלעת מעתיק אויב לנו היא. לעומת זה באים אנחנו להעיר, כי כנגד שמועה מסופקת זאת, מצאנו באחת מדברותיו, כי כבד את עם ישראל וישם את חלקם בין הגבורים שבאומות, באמרו על צבאותיי לאמר: “גם הקיליקים, הסורים, היהודים והמצרים לא הגדילו עשה באומץ לבם מכם”. ודבר זה מסור לנו לא מפי סופר חשוד, כי אם מפי סופר מובהק כדיו קסיוס (D. C. 71. (25.
אולם אם מסכימים אנחנו להרב שי“ר בדבר עקר קביעות נשיאותו בימי הקסרים מרקוס וקומודוס, וקביעות שנת מותו בשנת מות הקסר קומודוס, נוטים אנו ממנו בקביעת זמן לידת רבנו הק', הרב שי”ר לרגלי הקדימו את חרבן ביתר לשנת נ“ה לחרבן, שהיא שנת תתפ”ה לאלף הרביעי, יקדים על כרחו גם את זמן מיתת רע“ק לשנה ההיא. ואת זמן מיתת רע”ק או את יום מיתתו הוא שם לזמן לידת רבי או ליום לדתו על פי הא “דאמר מר: כשמת רע”ק נולד רבי" (קדושין ע"ב:) או “יום שמת רע”ק נולד רבי" (ב“ר נ”ח. קהל' רב' א‘, ה’. מדרש שמואל ג‘, ג’.), אולם כל הראיות האלה רעועות הן מאד. על פי בקור גירסת ברייתא דס“ע הוכחנו בזה, כי אפשר לגירסה המצויה להתקים, ושעל כרחנו אין בידנו להקדים את חרבן ביתר לשנת ס”ו לחרבן, שהיא שנת תתצ“ו, וכי אי אפשר לנו לקבוע את זמן מיתת רע”ק, כי אם אחרי חרבן ביתר, ואם כן בטל היסוד שיסד הרב שי“ר לזמן לידת רבי את שנת נ”ה, באשר היא שנת מות רע“ק, כי לדעתנו לא מת רע”ק אלא אחרי שנת ס"ו.
אך זמן מות רע“ק, שהוא אחרי שנת ס”ו, איננה מכרעתנו כלל לקבוע גם שנת הולדת את רבי בשנה ההיא, כי מאורע אחד גדול עומד כנגד זה. הנה ר' יהושע בן חנני' הי' זקן מופלג – לדעתנו כבן תשעים – בשנת מותו שחלה להיות כמה שנים קודם לחרבן ביתר, וחבירו ובן גילו של ריב“ח הלא היה ריו”ח בן נורי, אשר ראינו, כי לבו היה גס בר' יהושע הזקן מאד אחרי מות רבן גמליאל – שהיא שנת תתע“ו או לאחריה – עד שאמר לו בלשון קשה מאד: “יהושע, אין שומעין לך” (ערובין מ"א), ובלשון כזה לא יאמר לזקן מופלג, כי אם זקן מופלג שכמותו. ומדברי ברייתא המספרת, כי כון ריב”ג לתקן “שיהו הצרות חולצות ולא מתיבמות” (יבמ' י“ד: ט”ו. תוספ' שם א‘, ב’), ומוספת על דבריה “ולא הספיקו לגמור עד שנטרפה השעה " (ומסמכת אליהם דברי רשב”ג (שם ושם), יש להחליט, כי עוד חי ריב“נ עוד כמה שנים אחרי רי”ב חנני‘, כי סתם טירוף השעה, הוא הצרה שהתרגשה בימי חרבן ביתר. וגם מאמר רשב“ג שכבר נהג נשיאותו, כי לא הסכים לתקנת הדור, פן תצא מזה תקלה (ע"ש), תוכיח גם היא, כי נשיא זה יצא בעת ההיא כבר מימי נעוריו. ואם היה רי”ב נורי מופלג בזקנה בימי ביתר, אין להחזיק כי האריך אחרי כן ימים רבים. והנה אנחנו שומעים את רבי מספר “כשהיינו באין אני וראב”צ אצל **ר’ יוחנן בן נורי** לבית שערים והיינו אוכלין תאנים וענבים חוץ לסוכה" (תוספ' סכ' ב‘, ב’.). ועתה אף אם נאמר, כי בקר רבי את ריב“ג בעירו ובסוכתו בסוף ימיו, שהם סוף ימי ביתר או שנה או שנתים אח”כ, הלא הי' אז רבי לכל הפחות כבן שמונה או כבן עשר שנים. ובכן נולד רבי לפי אומדן דעתנו בשנת תת"צ או קודם לזה כשנה וכשנתים.
אך נבקרה נא את האגדה, אשר סמך עליה הרב שי“ר וידרשה כפשוטה ממש “כי ביום שנולד רע”ק נולד רבי” (כגירסת המדרשות), את כח גירסה זו מתשת מעט גירסת הגמרה האומרת,כשמת" ולא “ביום שמת”, אולם גירסה זו איננה מדויקת, וכבר העיר הגאון הדיקן ר' בצלאל רנשבורג ז“ל, כי גירסת בעל הלכות גדולות והרמב”ם, היא “עד שלא מת”.
והאמת עדה לגירסה זו, כי היא הנכונה, כי הכתוב המשמש בתורת יסוד לכל אגדה זו, לא בא ללמדנו, כי בעצם הזמן שצדיק זה הלך לעולמו, נולד צדיק אחר תחתיו, כי אם כי בערוב שמשו של צדיק זה להפטר מן העולם, כבר זורחת ועומדת שמש של צדיק אחר שנא‘: “וזרח השמש – ואח”כ – ובא השמש – קהל’ א‘, ה’ - - עד שלא כבתה שמשו עלי, זרחה שמשו של שמואל הרמתי, שנא‘: וגר אלהים – שהיא עלי –טרם יכבה ושמואל שוכב וגו’ – ש“א ג' ג' –” (קדושן שם) “עד שלא השקיע שמשו של משה הזריח שמשו של יהושע, שנא' ויאמר וגו' קח את יהושע – עד שלא שקעה שמשו של יהושע זרח שמשו של עתניאל בן קנז וכו'” (ב"ר שם) “עד שלא ישקע שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק אחר” (קהל' רב' שם מדרש שמואל שם).
ואמתת דיוק זה של מדרש המקרא מתבררת גם מתוך עצם המאורע הנסמך עליו. הנה חוליא אחת משלשת הזריחות והשקיעות הנפרטות שם, לפי הגירסא שלפנינו בגמרה היא: “כשמת רב יהוד' נולד רבא” (קדושין שם). והנה על רבא ידענו שהיו שנותיו כמעט שוות לשנות אביי חברו, כי שניהם ישבו לפני רבה בר נחמני בילדותם הרבה. בהיות עוד שניהם בכלל ספק “קטן היודע למי מברכין” (ברכ' מ"ח.). ובכן היו בעת ההיא כבני ארבע עד שש ולא יכלו להחלק במספר ימי חייהם זה מזה כי אם בשנים מעטות מאד. והנה את אביי אנחנו מוצאים, כי היה כבר לאיש, או מופלא סמוך לאיש בימי רב יהוד' כי שלח אותו רבי יצחק ברי' דר' יהוד' להוליך כלכלה של פירות לעולא, ולשמוע את נוסח הבדלתו מקודש לחול (פסח' ק"ד:). ועל עדותו בדבר הלכה זו סמכו, ואם כן יש להחליט, כי היה בימים ההם כבן חמש עשרה לכל הפחות. ואם היה בן ט“ו לא היה רבא חברו על כרחנו פחות מבן י”ב או י“ג, ועוד היה ר' יהודה חי בעת ההיא. ואם כן הלא נולד רבא שנים רבות לפני מות ר' יהוד‘. ומעתה הלא גירסת “וכשמת רב יהודה” נופלת מאליה, וגירסת “**עד שלא מת ר”י** " מוכרעת מתוכה, ממנה אנו דנים על כרחנו על "וכשמת ר’ עקיבא” כי משובשת היא וכי תחתיה יש לגרוס “עד שלא מת רע”ק נולד רבי“. וכשם שרבא היה לפי המתקבל נער כבן עשר בעוד רב יהוד' חי, כן יש לנו להחזיק, כי גם רבי היה כבן עשר או כבן שמונה במות רע”ק, ובשעה ששקעה שמשו של זקן זה, כבר זרחה שמשו של בן-הנשיאים הרך עוד מאד בשנים. ואם כן יש להחזיק, כי נולד רבי שנת תת“צ, שהיא ששים לחרבן או סמוך לה לפניה או לאחריה. ואם מת בשנת תתקנ”ב, שהיא קכ“ב לחרבן, זכה לזקנה בינונית של ששים ושתים שנה. ומפרשת דברי מותו (כתובות ק“ג-ק”ד. ובירושלמי שם י"ב,ג‘. שם כלאים ט’, ג') יש לשמוע, כי לזקנה מופלגת לא זכה, ע”כ הרבה העם להפגיע בתפלתו, כי יאריך ה' את ימיו.
בסוף ימי רבי יש לקבוע את עקירת העבור מיהודה, שעליה נאמר: “ר' לעזר בשם ר' חנינה מעשה בכ”ד (קריות) [קרונות] של בית רבי שנכנסו לעבר שנים בלוד ונכנסה בהם עין רע ומתו כלם בפרק אחד באותה שעה עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל" (ירש' סנהד' א‘, ב’), מליצת “נכנסה בהם עין רעה ומתו כלם בפרק א'”, דומה היא קצת למליצה הנאמרת על תלמידי רע“ק: “וכלן מתו בין פסח לעצרת מפני שהיתה עינם צרה וכו'” (קהלת רב' י"א), ששתיהן רומזות, כי יד המלכות, ואולי גם לשון המינים היתה באמצע. בעל שמועת המאורע החשוב הזה, הוא ר' חנינא בן חמא, רבו של ר' אלעזר בן פדת האומר בשמו, ואחד מזקני תלמידיו של ר' יהודה הנשיא. ואם הוא מקדים לספורו מלת “מעשה” הנוהג במעשה ישן ולא במעשה חדש יש ללמוד, כי דבר זה היה קודם הרבה לימי זקנתו של ר' חנינה זה. ולפי זה יהיה שֵם של “בית רבי”, שהוא מזכיר חוזר על סתם רבי, שהוא רבנו הקדוש, ולא על ר' יהודה נשיאה נכדו, הקרוב בימי שנותיו לר' חנינה או צעיר ממנו. ודבר זה המסתבר מאליו מסתיע סיוע גמור גם ממקומות אחרים. משני זכרונות שהשתמרו לנו מימי ר‘, האחד כי "ר’ סימאי ור' צדוק הלכו לעבר שנה בלוד” (חולין נ"ו:), ולוד הלא על יהודה תחשב לענין זה, ובכן הלא היתה הליכתם קודם “שעקרוה מיהודה”, בהיות עוד דבר העבור נעשה בפרסום לכל הפחות בגלוי, והזכרון השני הוא: “א”ל ר' לר' חייא: זיל לעין טב וקדשי' לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חו“ק (ר“ה כ”ה). ודבר זה של קדוש בחשאי ושליחות סמן בסתר, הלא אנו מוצאים בשעת תוקף הגזרות (סנהדר' י"ב), ובכן נעשה שנוי זה בפומבי גדול לעשיה בצנעה וחשאי, בימי ר' יהודה הנשיא רבו של ר' חנינא. ורש”י מפי מורו נותן טעם לצנעה זו “שגזרו שמד במקום שלא יקדשו את החדש” (רש“י ר”ה שם), ומלת “שמד” לאו דוקא היא ויש לפתור אותה במקומה זה: “גזרה”, כי שמד הוא פקודת אסור מצד המלכות על כל המצות בקניסת מיתה על עושיהן – אבל גזרה ודאי היתה שם, כאשר תוכיח העשיה בצנעה.
והרי קל וחומר הוא, ומה אם על קדוש החדש, שלא נעשה בפאר גדול כעבור השנה, בבר גזרה המלכות, אפילו בגליל הנופלת בכבודה מיהודה, אינו דין שגזרה על עבור השנה שנעשה בתפארת רבה וביהודה המקודשת, כי אם רעה עין רומי ומלשיניה בדבר הקטן ובמקום שקדושתו מועטת, הלא רעה עינם בדבר הגדול, ובמקום שקדושתו מרובה, עאכו"ב. ולפי זה יש להקדים הגזרה על עבור השנה ביהודה, לגזרת קדוש החודש בסתר אפילו שלא ביהודה, אבל אי אפשר לדעתנו להקדים בשום פנים את גזרת הקדוש לגזרת העבור. ואם כן היתה שליחת רבי את ר' חייא לעין טב לקדש את החדש בצנעה, מאוחרת לעקירת עבור השנה מיהודה.
אך בכל היות יד ממשלת רומי הולכת וקשה על ישראל, יש להחזיק, כי באו בדורות שאחרי רבי, ימים שהגזרה הזאת היתה מרובה בידם, ואפשר היה לשוב ולקדש בלוד הנחשבת על יהודה כי “ר' ירמיה בעא קומי ר' זעירא: ולוד לאו מיהוד' היא? א”ל: אין. א“ל מפני מה אין מעברין בה? א”ל: מפני וכו‘" (ירש' סנהד' שם). ולוא היתה עוד הגזרה בתקפה בימי ר’ זעירא, איך היה אפשר לעבר שנה או לקבוע חדשים במקום מוכן לפורענות חשוד בעיני המלכות בלוד, שכבר נכנסה עין רע' שם בדור קודם. עוד מצאנו מנהג “משיאין משואות” בערים הקרובות למקום הסנהדרן בטבריא ובצפת בימים ההם, בימי ר' זעירא ור' אבהו (ירש' ר"ה ב‘, א’). ומשואות הלא ודאי דברים של פרסום הם. ובימים ההם אפשר היה לר' חייא בר אבא בן דורם לאמר לבניו ביום קדוש החדש: “אחריפו ועילו אחריפו ופוקו, כי היכי דלשמעו בכו אינשי” (סנהד' ע':), ופרסום כזה אי אפשר, אלא בזמן שאין יד הגזרה קשה כל כך. אמור מעתה, כי במוחים היו בשליטי המקום שבימיהם, כי נוהגים הם התר כאמור גזרת מלכות זאת.
ועל עין טב הנקראה גם “עיני טב” (שם) הוכיח החכם המומחה לענין זה ר“י שווארץ שהוא מקום בגליל בחלק יששכר, שנקרא עד היום “אום על מארב”. ומא”ב אינו אלא תרגום ערבי לשם “טב” הארמי ולשם “טוב” העברי. ושם המעין היוצא ממנה או הנחל אשר בה יקרא עד היום בשם “טובעייני” שאינו אלא סדר הפוך של שתי מלות של שם “עיני טב” (תבואת הארץ, חלוקת הארץ, יששכר) ומלת עין“, שהיא חלק ראשון של שם עיר, מצאנו בגליל יותר מביהודה. ביששכר נמצאה שתי פעמים: “עין גנים ועין חדה” (יהש' י“ט, כ”א), שהן אחת משמונה מן “ערים שש עשרה” (כ"ב) שבחלקו. וביהודה אנו מוצאים אותו שתי פעמים “עין גנים” (ט“ו, ל”ד) ו”עין גדי" (ס"ב), שהן אחת מחמשים ושש ממאה ושתים עשרה עיר המנויות שם. ובכן מרובה חזקת היות עין טב עיר שביששכר שבגליל, מחזקת היותה ביהודה.
אך לוא לא מצא ר“י שווארץ ז”ל את עין טב בשמה בגליל, גם אז היינו מוכרעים להחליט, כי שם היא, כי עבור השנה הלא ודאי נעקר מיהודה, ובכל זאת הלא נתעברו שנים באיזה מקום גם מימי העקירה, עד שנת קי"ט לאלף החמשי, שהוא זמן גדול הרבה ממאה שנים לכל הדעות. ולדעתנו הוא קרוב למאה ושבעים שנה, ואם עבור זה לא היה נעשה עוד בפומבי, הלא מחשיבותו הגדולה לא נפל דבר, והרבה הלא דברו קדמונינו ומסרו לנו על דבר עבור השנה. ואיך אפשר דלא לשתמט תנא חד זמנא, להודיע לנו שם גם מקום המעשה הגדול הזה, אלא על כרחנו אנו אומרים, כי מקום עבור השנה היה גם הוא בעין טב, ועין טב הלא מפורסמת בדבריהם לענין זה מבלי צרך להזכירה.
ואע“פ שעין טב היא בגליל, נאמר עליה בפסיקתא המובאת בתו' “שהיא בית הועד, ושעליה “אמר הקב”ה בית מועד של כל העולם, שנאמר כי מציון תצא תורה” (תו' ד“ה “זיל” ר”ה כ"ה.) ממלת “מציון” שבתוכה כי מלת “מציון” לא נאמרה, כי אם בדרך חבה מופלגת, כי באמת גם יהודה גם גליל לא השיגו בערכן את ציון, שהיא ירושלים. כי יבנה הלא ודאי ביהודה היא וב”ז “היתה ירושלם יתרה על יבנה” (ר“ה כ”ה:). ובכן לא נאמרה מציון, אלא על קדושת א"י בכללה, שגם קדושה קלה שבה מקודשת מכל הארצות, או אפשר כי נאמרה בדרך מליצת "אוהב ה' את שערי ציון אלו שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות (ברכ' ח'.). ויהיה פירושו, כי לדבר זה גדולה עין טב מכל שאר בתי דינין ובתי מדרשות שבזמנה.
ומאמר זה מוכיח גם הוא, כי כשם שהיתה עין טב מקום קבוע לקה“ח, כך היתה מקום קבוע לעבור השנה, כי המאמר המפליג הזה מחשיב את עין טב למקום מקודש בדורות ההם מכל המקומות שבעולם, כדבר המפורש, שהעיד עליו הקב”ה,שהוא בית מועד לכל העולם" ושממנו “תצא תורה”. ואיך אפשר לאמר כזאת על מקום שאינו משמש אלא לקדוש החדש בלבד, ואינו משמש לעבור השנה החשוב עוד ממנו. ואלו היתה השנה מתעברת במקום אחר, הלא היה המקום ההוא של עבור השנה בית המועד החשוב ממנו או השקול לכל הפחות כמהו. ובכן לכל הפנים לא היתה עין טב בית מועד שלכל העולם. אחר שיש עוד בית מועד חשוב ממנו או לכל הפחות חשוב כמהו.
והנה סתם קה“ח בחזקתו עומד, שהוא נעשה במקום שנעשה עבור השנה, כמו שהדבר מסתבר, כי בימי ר”ג היה גם עבור השנה ביבנה, כי מעשה של שמואל הקטן שעלה שלא ברשות לעבור השנה (סנהד' י"א.), חזקתה שהיה ביבנה, שהיא היתה לפי הנראה מקומו הקבוע (ע' ברכ' כ"ח:), ושם הלא היה גם מקום קה“ח וקבלת העדים (ר“ה כ”ה.). ובימי רשב”ג מצאנו “שקדשו ב”ד את השנה באושא" (ל"ב), ור' נהוראי הלא הלך להעיד על עד אחד של עדות החדש באושא (ירש' שם ב‘, א’) ועתה אם אנו מוצאים, כי עין טב היתה מקום קה"ח, יש להחזיק כי היתה גם מקום עבור השנים.
אך גם מלבד זאת מוכרעים אנחנו לדעתנו לאמר כן, כי רואים אנחנו, כי בני צפת טבריא, שהן כמעט בקצה צפון הגליל, היו “משיאין משואות” במקומם בעצם ליל העבור, ועתה אם היתה עין טב ביהודה הרחוקה, איך היה אפשר לדעת בעצם הלילה ההוא תוצאות עדות החדש ומסקנת הכרעת בין דין בטרם שובם אל מקום הנשיא. אחרי כי משואות מודיעות כהרף עין ממקום הועד, הלא כבר בטלו לעולם? אלא על כרחנו אין לנו, כי אם להחליט, כי עין טב היא קרובה מאד לטבריא וצפת, וע“כ היו יודעים את זמן עבור החדש בשעה ראשונה. ועתה אם עין טב היא בגליל – ואת עבור השנה הלא ידענו, כי “עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל”, - אין מקום נאה לעבור השנה ממקום קדוש החדש. וכמנהג ישראל מימות עולם ליחד לשניהם מקום אחד בירושלם ביבנה ובאושא, כן יחדו גם את עין טב לשני קדושים אלה, וע”כ נחשב “לבית מועד לכל העולם”. כי לענין הקביעות כלה. לענין מדור השנים והחדשים יחד, יצאה ממנו תורה, כאשר יצאה לפנים תורה מציון ודבר ה' מירושלם.
ומדברי רבותינו עולה כי בדורות הראשונים שאחרי רבי, היתה יהודה עזובה כל כך מבני ישראל, עד כי המעט ממנה, כי לא היתה מקום ראוי לועד ולמרכז שממנו תצא תורה, אפילו לימים מועטים, כי אם כי היו חכמים אשר מפני חשש סכנה הציעו לבלתי שלוח אפילו שלוחים לבשר ברמזים לבני ישראל המעטים המתגוררים ביהודה את דבר קדוש החדש ועבור השנה, שנתקדש ושנתעבר במקום אחר, כי כן נהגו בימי הגזרה לבשר בכל תפוצות ישראל את דבר הקדוש והעבור ברמזים, כגון: “זוג בא מרקת וכו'” (סנהד' י"ב.), ששלחו ממקום העבור מא"י לבבל לרבא, והשליחות הזאת היתה קרוית “סימנא” (ר“ה כ”ח.). כנגד החכמים אשר מפני חשש סכנה מצד המלכות רצו לבטל גם אם השליחות הזאת מיהודה, התיצב ר' סימון ולא נתן לבטלה מפני כבודה של יהודה, שלא תהא ארץ קדושה זו נופלת מארצות הגולה. דבר זה מסופר לדעתנו בירושלמי בדברים אלה: “בענין מיעקר אף אהן סימנא, אמר לון ר' סימון: אין אנו מניחין ביהודה אפילו זכר” ירש' ס נהד' א‘, ב’). ודרך זו נאה ביותר לר' סימון החושש ביחוד לכבוד ארץ ישראל, אפילו בחרבנה, כמאמרו לענין אחר: “חלקו כבוד לא”י שהיתה חרבה באותן המים (שם מגגל' א‘, א’).
יד: על דבר כתיבת המשנה
מסורת מקובלת ומקוימת עלתה בידי גאוני ישראל, כי כתוב נכתבה המשנה בשעת סדורה, ואדם לא ערער על דבר זה, עד בוא הגאון ר' יעקב חאניז ז"ל, שאמר למצוא ראיה בדברי אחד מגדולי קדמונינו “דבימי רבי לא נכתבה המשנה גם לא הגמרא בימי רב אשי” (הקדמת פירושו עץ חיים למשנה), כי אם דורות רבים אחרי כן -. ואוהבי חדשות השטחים להוציא כל דבר מחזקתו, שמחו על אומדן זה ויקבלוהו ויפרסמוהו, בדבר שאין לערער עליו ואין להרהר אחריו כלל.
בטרם בואנו לבקר דבר זה, הננו להטות אזננו לשמוע מה בפי' גדולינו מעולם, אשר זקנים בהם היו כמעט תלמידים מובהקים לרבותינו האמוראים. על דעת רב שרירא גאון, הגדול שביודעי העתים של דורות התנאים והאמוראים, שכמעט לא קם כמהו לבקיאות לדיוק ולקבלה נאמנה, לא עלה על לב, לדון בדבר הידוע הזה, כי רואים אנחנו אותו משיב לתומו לשואליו: “כיצד נכתבה המשנה” (אגרת רב שרירא גאון), מבלי הזקק לשאלת העקר אם כתוב נכתבה או לא? מפני שבזה לא היה איש מטיל ספק כלל, ובדברי עצמו הוא כותב והולך לפי דרכו: “ולא הוה חד מן הראשונים דכתב מדעם עד סוף ימי רבנו הקדוש” (שם) “וביומי דרבי בנו של רשב”ג אסתייע מילתא וכתבינהו ותרצינהו והוו מילי דמתניתן וכו' (שם) "עקר הדברים תקןוכתב " (שם) "ולא הוה להון עד דאפטר ר' חבור כתוב " (שם).
רבי שמואל הנגיד הסמוך לדור רב שרירא, כותב גם הוא לפי דרכו, כדבר הברור ובודאי גמור: “ר”י הנשיא כתבה וכו' ואם יטעון הטוען למה כתב רבינו הקדוש וכו' הלא מוטב לכתוב וכו‘, תוכל להשיבו כי וכו’ הוצרך לכתוב וכו‘", (מבוא התלמוד) ובכן יצאה מפיו ד’ פעמים לשון כתיבה על המשנה, וכן נמצא גם רמב“ם ז”ל האומר: “החל [רבי] לחבר המשנה וכו' ומהם דעותוכתב אותם במחלקותיהם זה או' כך וזא”כ וכו' ואלו וכו' היו נכתבין וכו'" (הקדמת פי' המשניות לרמב"ם).
וכתב עוד: “ורבנו הקדוש חבר המשנה ומימות משה רבנו עד רבה”ק לא חברו חבור שמלמדין אותו בתושבע“פ - - והוא קבץ וכו' וחבר מהכל ספר המשנה ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו - - חבר חבור להיות ביד כלם” (הקדמתו ליד החזקה).
ורבינו ישעי' הראשון ז“ל דפראני כתב “משום עת לעשות לה' התירו חכמים לכתוב ובזה סמך רבי שכתב המשנה ואחריו כתבו הברייתות ורבינא ורב אשי כתבו למוד, וכן כל חכמי הדורות כותבין פירושיהן” (תוספ' רי"ד גטין ס'.). וכן כתב הרי”צ דיליאון: “ר”י הנשיא הוא רבה“ק, אשר היה הראשון שהתחיל לכתוב כל דבר הלכה ולפרסמה וכו'” (הקדמת מגלת אסתר לס' המצות).
ולעומת זה מדד הגר“י חאניו ז”ל במדה אחת למשנה ולגמרא ויחלט, כי שתיהן לא נכתבו בשעת סדורן. והנה מלבד, כי קשה הדבר לדמות איך יתקיימו דברים מסודרים במלוא דסורם בעל פה, הנה ראינו, כי גם סדרי ההלכות שסדורם קדם עוד לרבי – כי ר' יהודה ור' שמעון היו מסדריהם – וגמר חתומם היה סמוך לחתום המשנה, כבר היו כתובים בימי רב (ברכ' י"א:), כי ספר שאינו כתוב, הוא דבר שלא היה ולא נברא. וסדורים אלה נקראו “ספרא ספרי” לאמר: “הספר וספרים”. וכן מצאנו, כי את שם סדור הלכות לתלמידי ר' ישמעאל, הנקרא “מכילתא” – מבאר ר' ניסים גאון: “מכילתא: מגילתא גימל בכף מתחלפין כמו מכורותיה פגורותיך” (ערוך ע' מכלא). אם באור שם זה מספיק אם לא, מכל מקום הננו רואים, כי גם גאון קדמוני זה החליט, כי דברי תושבע“פ שבמכילתא כתובים היו, כי מגילה שאינה כתובה, ודאי לא כלום היא. ונראה כי מכילתא נאמרה גם במקום אחר על משניות חיצונות כתובות. כמו שמצאנו: א”ל ר' ירמי' לר' זריקא פוק עיין במכילתך נפק ודק ואשכח דתניא וכו‘" (גטין מ"ד.). במכילתך: במשנה הסדורה לך" (רש"י). ממליצת “עיין 26 וממליצת “נפק” נראה כי משנתו הסדורה כתובה היתה, על כן “נפק” [יצא] מביהמ”ד, ונכנס למקום ששם היתה מונחת, ויחפש הנה והנה וימצא ברייתא מפורשת. עוד יותר הוכיח על היות מכילתא וברייתא כתובות בימיהם, מליצת הירושלמי בספור זה: "שמעון בר חייה הוה מתני לחייה בר רב נוי מאימתי וכו’ אפיק ר' יאשי' מכילתא וכו' (ירש' ע"ו ד‘, ח’). ומליצת “אפיק” מתישבת רק על הוצאת ספר כתוב, כעדות מליצת “אלו מוצאין ספריהן וכו' ואלו מוציאין דפתריהן " (שם פאה פ‘, ז’). ואת ריו”ח אנו מוצאים יועץ לבני דורו, ללמוד אגדה מתוך הספר ואומר: “ברית כרותה הלומד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח” (ירש' ברכ' ה‘, א’). ואם תמצא לאמר רק אגדה לבדה הותרה לכתוב? לא כך למדנו רש“י, הכולל באמור כתיבת תושבע”פ הלכה ואגדה כאחד (ע' רש“י ד”ה “והא לא ניתן ליכתב” גטין מ'.). והמעט מר' יוחנן, כי מצא את קריאת אגדה מתוך הספר לתחבולה נאמנה לזכרון ולתריס מפני השכחה לאחרים, היה הוא רש“ב לקיש חברו “מעייני בספרא דאגדתא בשבת” (גמרא שם), גם נשא עמו “ספרא דאגדתא” בחיקו (ברכ' כ"ג.), וכן עשה רב נחמן אחריו(:). ומלבד זה נראה כי גם לרב היה “ספרא דאגדתא” שגם הלכות היו כתובות בו (סנהד' נ"ו:), ואין ספק כי לא רק מגילות סתרים בהלכה (שבת ו':) ופנקסיות בפירושי המלין העבריות העתיקות שבמשנה (רש' כלאים א‘, א’) וספרי אגדות היו כתובים וסדורים, אשר אליהם אספו את המלין הנכריות (ע' דברי חסדא לרב תחליפא בר אבינא חולין ס':) היו בידי האמוראים, כי אם גם ספרי מדרש והלכות היו בידם, ולא עוד אלא שכתיבתם נחשבה למצוה רב מאד, כדברי מאמר – אשר חזותו מוכחת עליו, כי מימי האמוראים הראשונים הוא, - האומר: “איה סופר את המגדלים: אלו סופרי מדרש והלכות וגומלין שכרן” (בה"ג הל' הספד) – וידוע הוא, כי מוחזק הגאון הקדמוני הזה לאיש שכל דבריו דברי קבלה הם. ומוצאים אנחנו “דשלח רבין באגרתי' דברי הלכה” (ב“ב קל”ט, נדה ס"ח.), לר' זעירי ולר' לוי ולריב”ל אנו מוצאים פנקסות שרשמו בהם דברי הלכות ואגדות (שבת קנ"ו.), לר' הלל בי ר' אלס (ירש' כלאים א‘, א’), שהוא ר' הלל ברי' דר' וולס בן דורו של ר‘, מצאנו פנקס כזה, ולאילפא הוא חלפי, היה פנקס שהלכות מבוררות ומדוקדקות היו כתובות בו (ע' ירש' מעשרות ב‘, ד’, ועוד יותר: מנחות ע'.) וגם רבי בעצמו צוה לר’ חייא לכתוב הלכה בשמו לר' חמא אביו של ר' הושי' ולבר קפרא (ירש' נד' ג‘, ב’). ואם הותרה הכתיבה לד“תשאינם משנה, עאכו”ב למשנה, שהיא העקר הקים והיסוד המוסד לתושבע“פ, כי ודאי גמור הוא, כי נכתבה כתיבה כמשמעה בעט על הספר בדיו. וכמעט ברור הוא, כי סדור ההלכות שלפנים משורת הדין הנקראה “משנת החסידים” (ירש' תרומ' ח‘, ד’) היתה כתובה בימי רבי שמעון בן לקיש, הסמוך לדור המשנה, ונקרא “מגלת חסידים” (שם ברכ' ט‘, ה’ – ע“ש היטב וספרי דברים מ”ח). ובשני מקומות האלה מפורש” “כתיב במגלת חסידים”. (שם ברכ' ט‘, ה’ – ע“ש היטב וספרי דברים מ”ח). ובשני מקומות האלה מפורש: “כתיב במגלת חסידים”. הרי שהיא קרויה משנה וקרויה מגלה. – ולפי דעת גאונים קדמונים העלו גם רב ושמואל רבות מהלכות על גליונות גדולים; בעובדא “שדר לי' שמואל לריו”ח - - תליסר גמלי ספק טרפתא" (חולין צ"ה:). גורס רבנו תם “גוילי, כלומר תריסר גוילין כתיבין שאלות” (תו') ובעובדא: תלי לי' רב לרבי ביני חיטי" (כתוב' ס"ט.) “פירש רבנו חננאל: שאלות הרבה שאלו והיו אגרות תפורות זל”ז ובין אותן תפורות זל“ז כתב שאלה זו” (תו' שם). “וז”ל ר' יהוסף הלוי מנאש ז“ל ביני חיטי פי': שגר אליו כתב שאלות וכתבה. נ”א ביני חיטי פ' בן חבור היריעות, כלומר לקח ניר וכתב שם זאת השאלה וחברו בין יריעה ליריעה שנעשה כיריעה אחת" (שטה מקובצת כתוב' שם). ובכן הננו רואים כי רבנו חננאל, ר“י מנאש, רש”י ורבנו תם לא חשו לפרש, כי רב ושמואל העלו גם את הלכותיהם על גליונות, ובכן אין דבר עומד לשטן לנו, להחזיק בכל אשר החזיקו כל אבותינו מאז, כי משנת רבנו הקדוש כתובה היתה על המגלה, כדעת ר' נסים גאון, אשר גרא למשנת ר' ישמעאל מכילתא: “מגלתא”, ועל כן אמר ר' ינאי לר' חנינא, אשר לדעתו לא ירד לעומק דברי משנה אחת כראוי: “צא וקרא!” (ירש' כלאים ט‘, י’), לאמר שים עיניך אל הדברים ככתבן כי אותיות מחכימות. וקריאה אינה נוהגת אלא בדבר כתוב.
כנגד כל זה שם הגאון ר' יעקב חאגיז את לבו, להוכיח מדברי רש“י “שלא כתב רבי המשניות, אלא סתם וחתם הדברים ונשאר הכל בעל פה, וכן עשה רב אשי, אסף וקבץ כל המו”מ שעל המשניות ושאר דינים שנתחדשו וסדר הדברים, והציב ציונים כמו שתמצא בגמרא וכו' וזה שהיו לומדים על פה וכו'”
(הקדמת פי' עץ חיים למשנה). את כל כלי זינו שם תלה הגאון רי“ח על דברי רש”י, אשר אותם שם למקור האחד להחלטתו. לעומת זה שם למקור מסורת כתיבת המשנה רק את הרמב“ם ז”ל לבדו. ובאמת לולא הקדימו אדם מעולם לרמב“ם בדבר הכתיבה, היינו אמרים, כי דעת עצמו היא, ואין אחריותה על רש”י הקודם לו כמאה שנה. ואשר לוא גם היה בימיו, יש בו כח לחלוק עליו, משום דהוה אמינא בסברא תל“א מילתא רמב”ם סובר כך ורש“י סובר כך. אבל באמת הלא רב שרירה גאון הוא המעלה לנו בידו את שמורת הכתיבה, ודבריו הלא דברי קבלה הם, והוא לא סובר הוא, כי אם מוסר, וקשה הדבר מאד, כי יחלוק רש”י על עקר זה המסור לנו מרב שרירה “בכתב תשובתו” הידועה לו מאד (ע' רש“י ד”ה “והא שופר” גטין ס':), על כן יש לנו לבקר עד כמה יעמדו דברי החלטת הגרי“ח, אשר אמר ליסד על דברי רש”י. – הנה רש“י מפרש את מאמר “העוסק במקרא מדה ואינה מדה” (ב“מ ל”ג.) כדברים האלה: “שהמשנה והגמרא יפין ממנה, מפני שתלוין בגירסא ומשתבחין שבימיהם לא היה גמרא בכתב, וגם לא היה נתן לכתוב, אלא לפי שנתמעטו הלבבות, החלו דורות [אחרונים] לכותבו” (רש“י ד”ה “ואינה מדה” ב"מ שם). מדברי פירוש זה אמר הגרי”ח להוכיח, כי המשנה והגמרא לא נכתבו. והנה על המשנה אין בכל דברי רש“י אף רמז אחד, כי הוא מחזיק כי לא נכתבה; אדרבא, אם דבר בראשונה על יתרון למוד המשנה הגמר' בשוה, ובהחליטו בכל זאת אח”כ רק על הגמרא בלבדה, כי לא נכתבה, שומע אני מכלל לאו, הן, כי המשנה ודאי נכתבה. ואם ישאל איש: ואם אמנם נכתבה המשנה, אם כן אינה תלויה בגירסא עוד ואינה משתכחת, ובכן צריך להיות משפט אחד לה ולמקרא, ומדוע זה חשובה מדת העוסק במשנה ממדת העוסק במקרא? נשאל אנחנו: ולטעמך, אם אמנם המשנה והגמרא שתיהן אינן כתובות, הלא צריך משפט אחד להיות לה ולגמרא. ומדוע חשובה מדת העוסק בגמרא ממדת העוסק במשנה? – על דבר זה יש בידנו להשיב תשובה נצחת: בימי ברייתא זו שנשנתה בימי רבי, כבר היתה המשנה כתובה, או כבר עלתה במחשבה להכתב, משא“כ כגמרא, ע”כ נאמר העוסק על פה בגמרא התלויה בגירסא לבדה “אין לך מדה גדולה מזו” כי הלמוד שבע“פ הוא המשמרת האחת לה, באין לה שארית בכתב. העוסק במשנה על פה אף היא “טדה” שלמה, מפני שגם היא תלויה בגירסא על פה, אך אינה מדה גדולה כעוסק בגמרא, מפני שאין לומדין משנה, אלא בע”פ מפני המצוה המקובלת ובאה: “דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב” (תמור' י"ד:), אבל בכל זאת, אף כי מצותה לכתחלה על פה, הלא יש לה שמור גם בכתב, אלא שהכתב לא נתן ללמוד מתוכו בקביעות, כי אם לעיין בו“. ולדבר זה המסתבר לנו מאז, מצאנו תלמוד ערוך בגירסא נשמטת מספרינו ומשומרת בשטה מקובצת, כי על השאלה: איך התיר רב דימי לעצמו לכתוב הלכות במכתב לרב יוסף? השיבו בגמרא: “אמרי דילמא מילתא חדתא שאני. דהא ריו”ח ור”ל מעייני בספרא דאגדתא בשבתא" (תמורה שם). נתינת טעם זו איננו יודעים מה היא? מה ששמע רב דימי מר' ירמ‘, היה באמת דבר חדש, כי עד העת ההיא לא שמע אותו, אבל ספרא דאגדתא הלא ספר כתוב ומונח הוא ומה מלתא חדתא אית ביה? אולם בין מלת “הדתא” ובין מלת “דהא” נשמט מאמר שלם וחשוב מאד, ואלה דבריו: לשנא אחרינא רבנן אגירסייהו סמיכי וכיון דאיכא שכחה כתבין ומחתין וכי משכחנא [צ“ל: משכחי] מילתא מעיינין בספרא כי הא [או טוב מזה כגירסתנו: דהא] ריו”ח ור“ל מעייני בספרא דאגדתא בשבת” (ש“מ שם בש”ס ווילנא החדש) 27. ולפי דבר זה מתבאר הכל יפה: העוסק במקרא מדה ואינה מדה, מדה הוא לעצמו שלומד הוא תורת ה’ ואינה מדה גדולה מאד, כי כתיבתה שהיא מציה כמעט מספקת היא להעמידה ולקימה בישראל, ואם לא ילמד אותה הוא, ילמדוה אחרים; העוסק במשנה מדה היא, יען כי עקר מצותה הוא למודה על פה, כי תלויה היא בגירסא ומעטים הם ספריה, כי לא היו לומדים ומלמדים אותה מתוך הספר, כי אם היו “כותבים ומניחים” אותה רק מפני השכחה, כמליצת “כתבין ומחתין”, אולם העוסק בגמרא, שהיא לא היתה כתובה כלל, מדה גדולה היא מאד, יען כי לה לא היתה בימי הברייתא שום שמור אחר מבלעדי הלמוד על פה לבדו, ומבלעדי הלמוד הזה ישכח ויאבד. ובכן גדולה מאד זכותו של העוסק בגמרא, כי מלבד, שהוא מקים בלמודו מצות תלמוד תורה לעצמו, נעשה הוא לה לשומר לאחרים.
אולם עוד יש מקום לבעל דיננו למצא כעין מראית של רמז בדברי רש“י כי המשנה לא נכתבה כי כן מצאנו אותו מפרש את מאמר הברייתא: “הדר דרש להו הוה רץ למשנה” (ב“מ ל”ג:), לאמר “לפי שירא פן ישתכחו המשניות וכו'” (רש"י שם) ובכן יש לאומר לאמר, אם חשש בעל הברייתא לשכחה, אין זאת כי אם לא היתה לה עוד פלטה בספר כתוב – תפיסה זו אינה תפיסה כלל. שהרי את עצם טעם זה ככתבו וכלשונו הלא נתן רש”י ז“ל גם על למוד שהכל יודעין בו, שהוא ודאי עלה על ספר, כי גם על “ריו”ח ור”ל מעייני בספרא דאגדתא" (תמור' שם) נתן טעם “שלא ישתכחו” (רש"י), והדבר פשוט מאד, כי ספרי המשנה לא נכתבו מתחלתם אלא לשם שמור ולא לשם למוד כי המצוה ללמוד הלכות רק בעל פה עמדה עוד במקומה ובתקפה ימים רבים. וספרים אלה לא היו מצויים רק בידי גדולי הדור, ואולי גם שם היו כעין גנוזם, ולמוד היחידים הרבים היה תלוי גם בימי בעל הברייתא רק בגירסא: ע“כ חששו עוד גם אחרי כתיבתה לשכחה. ואם נתבונן היטב, נראה כי דוקא מדברי רש”י, שעליו אמר הגאון רי“ח ז”ל לסמוך את כל חדושו, נשמע ביחוד, כי גם בעיני הברייתות והגמרא כבר יצאה כתיבת המשנה מכלל אסור כתיבת תושבע“פ, כי כן אנו רואים אותו מפרש: “דברי' שבע”פ אי אתה רשאי לכתבן” (גטין ס':). “מכאן אתה למד שהתלמוד לא נתן לכתב וגו'” (רש"י). – “והא לא נתן ליכתב (גטין שם ע"א): “שום דבר גמרא והלכה ואגדה וכו'” (רש"י). – או “שום דבר תלמוד הלכה ואגדה דהם תושבע”פ (בגירסת רש"י שעל הריף). ובכן ראינו, כי שומר רש”י את לשונו, לבלתי הכשל לכלול את כתיבת המשנה בימי האמוראים בכלל אסור כתיבת תושבע"פ כי אם את התלמוד לבדו. וכן מצא גם הג' ר' בצלאל אשכנזי פירוש גליון על מאמר: “כותבי הלכות כשורפי תורה” (תמור' י"ד:) “כותבי תלמוד וכו' התלמוד לא נתן ליכתב וכו'” (ש"מ שם).
ומה נפלא הוא, כי הדבר אר הגרי“ח קובע לסמן מובהק לתורה מסורה שלא נכתבה, כי בעליהם “כשבא לומר הרבה שמועות נותן בהם סימנים” (הקדמת עץ חיים), את סמן זה קובע רש”י ביחוד גמור רק בלמוד ההלכות שלפני סדור המשנה בלבד, באמרו “ועד ימיו – של ר' – לא היו מסכתות סדורות, אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו, גרסה ונתן סמנים וכו' וכשנתקבצו וכו' וסדרו מסכתות וכו'” (רש“י ד”ה “בימי” כ“ט ל”ג:). ובכן נשמע בפירוש, כי הסמנים האלה שהי' צורך בהם לפני סדור המשניות, מפני שהיו בעל פה, נעזבו אחרי כן משעת הסדור והלאה, יען כי עלו על הכתב, וע"כ איננו מוצאים באמת לרבנו הקדוש או בסתם משנה 28 שום זכר לסמן, כמו שיש לשמועות עתיקות השנויות בעל פה, כגון “ושמועות הללו מתמעטות והולכות” או “קטנים עמדו ובזבזו” (כתוב' ג'.).
מתוך כל דברינו אלה מוכח הוא ומוכרע כי היסוד, אשר אמר הגרי“ח למצוא להחלטתו בדברי רש”י, נעקר הוא מעקרו, ואין אף רמז קל אחד בדבריו לבטל את דבר חזקת כתיבת המשנה. ועתה נבקרה נא את שאר תפיסות הגרי“ח ז”ל.
לבד מדברי רש“י לב”מ אומר הג' בעל עץ חיים למצוא סעד לדבריו מגמרא אחרת ומפירש“י עליה: על שאלת ר' יעקב בר אבא לאבי, כגון מגלת תענית דכתיבא ומנחא מהו לאירויי באתרא דרבי'” (ערובין ס"ב:), שפירש“י: לבך נקיט מגלת תענית, שלא היתה דבר הלכה כתובה בימיהם אפי' אות אחת חוץ ממנ”ת, לחכי קרי לה מגלה" (רש"י) קשה הקרי“ח ז”ל: “ולפי דעתו – של הרמב”ם ז“ל – היו המשניות כתובות, הוה לי' למבעי עלייהו (הקדמ' ע"ח) – כלומר הי' לו לשאול: כגון מתניתן דכתיבא ומנחא מתו לאורייץ. – אך באמת לא בא ר' יעקב בר אבא לכון את עקר שאלתו על היתרהכתיבה, כ”א על פשיטות ההלכות הפסוקות שבמגלת תענית, שאין כל ספק במשמען, ואין לישא ולתן בה כלל, עד שהמורה מתוכה אינו, אלא כקורא באגרת ומספר מה שכתוב בה – ושאולי על כן הותרה כתיבתה לרבים בזמ' שכתיבת כל הלכות לרבים היתה עוד אסורה לכל הדעות. – ולפי זה נשתנו פני כל הדברים, וכך תהיה שם תכונת הענין: אחרי שנאסרה אפי' הוראת “ביעתא כבותחא” (ערובין שם) באתרא דרבי', אע“ג “דלא תליא בסברא ומילתא דפשיטא היא” (רש"י) שאל רי”ב אבא על הוראת הלכות שבמנ“ת, שהיא עוד קלה ממילתא דפשיטא סתם, שבאמת איננה הוראה כלל, והמורה מתוכה אינו מורה ממש, כי אם מודיע הוא לשומע את הכתוב בה על דבר זה. שאל ריב”א בטעם זה: את“ל שהוראת “ביעתא בכותחא” אסורה; הוראה ממנ”ת, שהיא עוד קלה ממנה מה היא? והקושיא אשר יקשה המחבר: א“כ ישאל רי”ב אבא על המשנה “דאיהי נמי כתיבא ומנחא” לדעתנו איננה ממין הענין, כי לא על הכתיבה שאל השואל. ואם נאמרה הוראה ממנ“ת, שאינה באמת אלא הודעה, הלא אעכו”כ שהוראה מתוך המשנה אסורה, שאעפ“י שהיא כתובה, אין דבריה פשוטים, כדברי מנ”ת, כי אם תלוים בסברה. ודבר זה אסור, יען על המשנה עוד לישא ולתן, מה שאין כן במנ“ת שפשוטות הלכותיה, כדברי לוח השנה שבימינו, ע”כ שמש עוד לישא ולתן, מה שאין כן במנ“ת שפשוטות הלכותיה, כדברי לוח השנה שבימינו, כ”ע שמש ריב“א במליצה מבוארת מאד “דכתיבה ומנחא " הדומה למליצת “כרוכה ומונחת " (קדושין מ"ו), שכונתה שם שאיננה צריכה לכל פירוש, לפי דעת אומרה (ע"ש היטב). ודברי רש”י המבאר “להכי נקט מנ”ת לפי שלא היתה הלכה כתובה בימיהן אפילו אות אחת חוץ ממנ”ת” (רש"י ערובין שם), אינם חוזרים בשום פנים על ימי אביי, כי אם על הדורות הקדמונים, שבימיהם נכתבה המגלה, כי לא את מלת “כתיבה " הוא בא לפרש, כי אם לבאר את טעם קריאת מנ”ת "מגלה “. כדבריו המבוארים מאד מאד “להכי נקם מגלת תענית” מאמר רש”י – ולא “להכי נקטכתיבא ומנחא” – ומסיים "ולהכי קרי לה מגלה “. ובכן לא את מליצת רי”ב אבא כלה הוא בא לפרש, כי אם לבאר את טעם שם מגלת תענית, שקראו לה מיסדיה בדור שלפני החרבן, שהוא ארבעה דורות לפני סדור המשנה וכתיבתה.
מן היסודות המחולחלים, שבהם הכחשת הכתיבה נסמכת, הננו באים לתפיסות אלה: “ודבר תימה איך לא אשתמט גברא בשום דוכתא למירמז דנכתבו המשניות בימי ר‘, אלא הכי קאמר: מאן סתמי’ למתני‘. דלא בא ר’ אלא לסתום ולחתום ההלכות באמור” (הקד' ע"ח). עוד היה להגאון ז“ל לשאל על מליצת “מכדי מתניתן מאן תקין רבי (יבמ' מ”ד (:מדוע לא נאמר “מתניתן מאן כתב”? אך הדבר פשוט מאד. כי עקר חשיבות מעשה רבי לא היה אלא המדור, והכתיבה אחרי שכבר הותרה בבית דינו אין לה עוד חשיבות יתרה, מפני שאינה אלא תנאי לאפשרות קיום הסדור, ככל אשר אם נבוא בדורנו לדבר עלפירוש עץ חיים בעצמו נאמר: הגאון ר”י חאניז זצ“ל “חבר” פי' ע”ח, ולא נאמר “כתב”, אף כי למשמרת פירושו לא היה אפשר בלתי אם בכתיבה, ועוד יותר תתבאר מליצת “מאן סתמי' למתני' במקומה, כי כל עצמה של השאלה ההיא לא על החבור ולא על הסדור ולא על הכתיבה באה כי אם על הסתימה “מאי שנא' בשבת דסתם – ר' כר”ש ומ”ש ביו“ט דסתם כר”מ (ביצ' ב':). ומובטחני, כי אלו היה כתוב שם “מכדי מאן כתבי' וכו' בשבת דכתב לן כר”ש וכו‘, כי עתה היה הגאון הזה בכבודו ובעצמו מביה וכותב בצדו “צ”ל, סתמי’" “צ”ל דסתם", כי לכתיבה אין טעם ואין מקום בענין זה.
עוד מצאנו חולקין בגירסת המשנה איכא מאן דתני הכי ואיכא מאן דתני הכי וכן מצינו חלוק לפעמים בין הירושלמי והבבלי בגירסא" (הקדמ' ע"ח). – אם תהיה חלוקת הגירסאות ראיה על המשנה, כי לא נכתבה כלל, מה נענה על התורה ועל המקרא, שהם הלא ודאי נכתבו, ובכל זאת ידענו, כי שלשה ספרים מצאו בעזרה. בא' מצאו כתוב מעון אלהי קדם – ולא מעונה – ובא' מ“כ וישלח את זעטוטי – ולא נערי –” (ירש' תענית ד‘, ב’), ורבותינו אמרו:“חזיר מיאור כתיב” – תחת מיער (אדר“נ ל”ד, ג'), ובעלי התוספות אמרו: הש“ס חולק על ספרים שלנו שכתוב בהם מעבירים. וכן מצאנו בירושלמי בשמשון, והוא שפט את ישראל ארבעים שנה וכו' ובכל ספרים שלנו כתוב עשרים שנה” (תו' ד“ה “מעבירים” שבת נ”ה: וע' שנויים הרבה גליון הש"ס לרבינו עקיבא איגר שם). ובכל זאת ידענו, כי המקרא היה כתוב ומונח וניסחו קבוע וקים, וככל אשר לא יעלה על לב איש להביא ראי' מן החלוק שבין מדנהאי למערבאי בכתבי הקדש – כדבר רבינו צמח גאון “אפי' במקראו” יש שנוי בהן בין בני בבל לבני א“י וכו'” (תשובתו ע"ד אלדד הדני) – כי ח“ו כה”ק לא נכתבו בימיהם, כן אין להוציא כלל וכלל את המשנה מחזקת כתיבתה, בגלל הדבר, אשר מצאנו “חלוק לפעמים בין הירושלמי והבבלי בגרסא”.
ואם זכינו לבטל טענה זו הקרובה להוציא את המשנה גם מחזקת אחדותה וכלילותה. הנה טענה אחרת מתקוממת עלינו לאמר: “דרך כל כותבי ספרים, בפרט בס' גדול, רומזים ממקום למקום ואומרים כמו שכתבתי במקום פלוני או עיין בספר פלוני ולא נמצא בכל הגמרא דבר זה אלא: כדבעינן למימר לקמן או ואוקימנא לה ואינו מזכיר שום מקום, לפי שהיה הכל על פה כרב ששת דהוה מהדר תלמודי' כל תלתין יומין וכן הוא אומר: תנן התם, ולא קאמר: תנן במסכתא פלונית, לפי שהיה הכל על פה”. נראים הדברים, כי פתח המחבר במשנה וסיים בגמרא או ערב את שתיהן, ובכן יש לנו לפרק את טענתו ולבדוק היטב כל פרק ופרק ממנה: אם על המשנה הוא מכון בראשית דבריו ומתפלא, כי איננה רומזת ממקום למקום ואין מסדרה, כותב “כמו שכתבתי במקום פלוני”, הננו רואים, כי את מנהג תורת משה הנוהגת במדה מרובה ממנה, נהגה היא. הנה משנת “העור והרוטב” שנויה היא במ“ט למס' חולין ושנויה בפ”א במס' סדרות, בתורת חוליה הצריכה לכאן ולכאן. וכן משנת “כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן וכו'” ומשנת “כל שקדם הקדשן את מומן וכו'” שנויות הן במס' חולין י‘, ב’ ושנויות במס' בכורות ב‘, ג’ – ג‘. והנה חולין וטהרות רחוקות הן וקבועות בשני סדרים נפרדים, שאינם זקוקים כמעט זל"ז, ומס’ חולין ומס' בכורות, אף כי שתיהן מסדר קדשים הן, נפרדות הן זו מזו לענין הצטרכן למשנה זו המשותפת לשתיהן, במס' חולין נשנתה לענין מתנות ובמס' בכורות נשנתה לענין בכורה. והנה כזה נמצא גם בפרשת המלואים שנאמרה בס' שמות בתורת צווי (שמות כ"ט), ונשנתה בתורת עשיה בתורת כהנים (ויקרא ח'), או פרשת מועדות שנאמרה בתורת כהנים (ויקר' כ"ג) ונשנתה בחומש הפקודים (במד' כ"ט), ונשתלשה במשנה תורה (דבר' ט"ו). ומרובה הוא צד השוה בפרשיות אלה, מצד השוה שבכמה וכמה משניות דומות, ובכ“ז לא רמז הכתוב ממקום למקום ומפרשה לפרשה, כאלו לא היו זקוקות או דומות זל”ז מעולם. ולא זו בלבד, כי אם יש גם בספר אחד בתורה שתי פרשיות שוות בכמה פנים, קרובות זל“ז, כגון פרשת כ”ג ופרשת ל“ד שבספר שמות (ע' שם ושם) סמוכות זל”ז, וכגון פרשיות קדש והיה כי יביאך (שמות י"ג), או פרשיות פקודי השבטים וסדרי דגלים, ופרשיות מנין הלוים ופקודות משמרתם ופרשיות נשיאים (בסד' א‘-ז’), נשנו כמה פעמים. והמעט כי אין פרשה רומזת על חברתה, כי אם תכופות הן אשה לחברתה ומתחילות את דבריהן מראש וגומרות אותן בדקדוק גדול, כאלו לא קדמה להן מעולם פרשה, שכבר פרטה כל הדברים האלה כמעט כמספרם וכמשפטם, ובכן רואים אנחנו, כי דרך העברים לא הי' מעולם לרמוז מענין לענין באותו ענין, והדבר הזה הנוהג במקרא הרבה, אינו נוהג במשנה, אלא מעט, והמעט הזה שבח גדול לסדור המתוקן של המשנה ועד היום אנו רואים גם בדורותינו במוציאי ספרים מתוקנים לקהל העם, דוגמא זאת: מי שעינו צרה בשעתו ובממונ‘, אינו חש לטורח קהל הלומדים, ושולח אותם ממקום למקום לחזר ולחפש; ורחב הלב, מושיט לקוראיו הכל בקנה. ואלו נתנה רשות לאמר מילתא דבדיחותא, היינו אומרים: סמן לדבר: מחזורי יתעפאף ומחזורי רעדעלהיים. ואם אמנם יש בתורה מליצת “כאשר צוך” “כאשר צויתיך” או “כאשר דבר”, הנה כל המתבונן רק מעט, יראה כי אין התורה באה לרמוז פה על פסוקים כתובים במקומם, כי אם על דברים נאמרים על פה מפי הגבורה למשה או מפי משה לישראל. וראיה לדבר, כי מליצות אלה שבתורה לא נכתבו לשם מראה מקום, כי נמצא פרק שלם בדברי רבותינו, אשר טרחו ויגעו הרבה למצוא את רוב הדברים האלה נרמזים, במקום אשר לא יעלה על הדעת בסקירה ראשונה. ע’ מערכת דבריהם “כאשר דבר וכו' והיכן דבר” (מכיל' שמות י“ב, כ”ה). וזכרונות לדברים שנאמרו בעל פה לפני עלות המשנה על הכתב, הלא תמצא גם במשנה כמה וכמה פעמים: “באמת אמרו” “ולמה אמרו” “שכל מה שאמרו” וכיו"ב, כאשר הבאנו בגוף הספר בהערות. ובכן לא פיחתה ולא הותירה המשנה עצמה לרמוז ממה שרמזה תורה, שהיא בודאי ספר היא, וספר גדול.
אולם לא על המשנה לבדה דבר המחבר, כ“א גם על הגמרא, כמאמרו “ולא נמצא בגמרא דבר זה”. מזה יש לשמוע, כי אלו נמצא רמז ממקום למקום בגמרא רק לדברי המשנה, כי עתה היה די בזה לבטל טענתו. ובכן נראה נא היעמדו דברי טענה זו? הנה הוא טוען וכן הוא או‘: תנן התם ולא קאמר תנן במס’ פלונית ופלונית, לפי שהיה הכל על פה”. באמת נראה הדבר להפך. אלו גם לא היה נוהג בגמרא רמז אחר למשנה, בלתי אם “תגן התם” ואלו לא היה במלת “התם” משמע אחר, כי אם “שם”, היה מקום לנו לאמר: אדרבא, אם הוא אומר “שם שנינו” או “תקן תגינן” הוא מכון על מקום מצומצם – כדאמרינן “תנא התם קאי דקתני: מזכירין גבורות גשמים” (תענית ב'.). וצמצום מקום מוחש לדבר שפתים אי אפשר, בלתי אם בספר כתוב. אבל באמת מליצת “תגן התם” איננה באה לסמן את מקור המשנה המובאה, כי אם להודיע, כי משנה ההיא שאנו באים לדון עליה, אינה משנה זו שאנועסוקים בה, כי אם משנה אחרת זולתה. ודבר זה נחוץ מאד, כדי שלא לבלבל את התלמיד. וכל עצמה של מליצת “תנן התם” היא באה להבדילה מן המשנה, שאליה אנו באים להקיש אותה. על המשנה שלפנינו יאמר “הכא תנן” ועל המשנה האחרת יאמר “תנן התם “. וכשם שלא יעלה על דעת איש להוכיח ממליצת “ספרי דבי רב' שבהזכירם פסוק אחד, ישמשו במליצת “ולהלן הוא אומר', כי הפסוקים המובאים שם, לא נכתבו, ולומר אלו נכתבו, היו אומרים: במקום פלוני הוא אומר כן” כך אי אפשר להוכיח בזאת על המשנה ממליצת “תנן התם” ולומר שלא נכתבה, מטעם כי אלו נכתבה המשנה, היה בעל הגמרה אומר “תנן במס' פלונית ופלונית”. אך גם חוץ ממליצת “תנן התם” הוא אמר בכלל: “ואינו מזכיר שום מקום לפי שהיה הכל על פה”. ובכן לא קראו לפי דברי בעלי הגמרא גם בשם לכל מסכתא? אתמהה! והאנן איפכא שמעינן, כי כמה וכמה פעמים מזכירין בעלי הגמרא את המסכתות בשמן: “נזיר, סוטה” (סוט' ב'.) “מכות” (שבועות ב':) “אהלות, ערובין” (ערובין ע"ט.) “מדות” (יומא ט"ז.) “יומא (י"ד:) “תמיד” (שם) “ב”ק ב”מ” (ע"ו ו') “נגעים” (חגיגה י"ד.) “עוקצין” (ברכ' כ'.) “אבות ברכות” (ב"ק ל'.) אף את המסכות הקטנות קראו בשם כגון מס' “הלכות דרך ארץ” (ברכ' כ“ב. וע”ש) “אבל רבתי” (מ“ק כ”ו:) “מס' כלה” (תענית י': קדושין מ"ט:). וגם שמות הפרקים נזכרו “המדיר – פ”ו דכתובות – (סוט' ב'.) יציאות השבת ומראות נגעים” (שבועות ג'.) שהם פרק ראשון למס' שבת ולמס' נגעים 29. ואולי גם מאמר נבי “טומאות” תגן (ב"ק ב'), הוא קצור לשון מן “אבות הטומאות”, שהוא פרק ראשון למס' כלים. גם זכרון מספר פרקי מסכת כדברי רב חסדא לאבדימי: דעבודה זרה דא”א ת' פרקי ואנן חמשה תנן וכו'" (ע“ו י”ד:) מצאנו בגמרא.
הראיה “מרב ששת דהוה מהדר תלמודי' כל תלתין יומי” אינה ראיה, כי רב ששת מאור עינים היה ולא יכול לקרוא בספר כתוב. אם ראי' כזאת ראי' היא יש להביאה מר' חייא בר אבא אשר “כל תלתין יומין היה מהדר תלמודו” (ברכ' ל"ח:). אך באמת גם זו אינה ראיה כלל, האחת כי, תלמיד' הוה מהדר, והתלמוד לא נכתב עוד כל ימי האמוראים. ואם גם נאמר כי פי' תלמוד': משנתו, הלא הכל מודים, כי גם אחרי שנכתבה המשנה, לא היו שונין מתוך הכתב, ומנהג זה נוהג עוד מקצתו גם בדורנו לשנות בעל פה. וגם הגאון בעל ע"ח בעצמו מזכיר לפי דרכו בהקדמתו, שבה אנו עסוקים את “דרך שעושין התלמידים כשלומדים משניות על פה”. ובימיו הלא ודאי היתה המשנה כתובה וגם מודפסת ומצויה לרוב, ובכל זאת רבו גם בימיו תלמידים השונים אותה על פה, ובר מן דין ובר מן דין אין בה בטלת "מהדר להקשות ממנה, כי כשם שהיא יכולה לשמש על חזרת הלמוד בעל פה, כך היא יכולה לשמש על חזרת הלמוד מתוך הכתב, באין יתרון הכרע לשמוש זה על שמוש זה.
ובכן אין כל תפיסה כלל מכל הדברים האלה על חזקת כתיבת המשנה, אולם עוד נותרה טענה אחת לערער על חזקת כתיבת הגמרא בידי מסדריה, כי לא נמצא בגמרא בפי האמוראים המדברים על דברי עצמם "אלא: כדבעינן למימר לקמן, או: ואויקמנא לה'. אך מי יכחיש זה, הלא הכל מודים, כי בעצם ימי האמוראים לא נכתבה הגמרא עד ימי הסדרנים האחרונים הנזכרים באגרת רב שרירא. על כן, ככל אשר נהגו הנביאים וסופרי הקודש להזכיר את הדברים הכתובים בתורה 30 , ואת דברי עצמם לא היו מזכירים, ככה נהגו האמוראים במשנה, את דבריה היו מזכירים, ואת דברי עצמם לא היו מזכירים.
עוד ישאל המחבר: “מאחר שנכתבו המשניות, היה אפשר לכתוב שאר הלכות מטעם עצמו שנכתבו המשניות”? על שאלה זו ישיב נא תחתנו רב שרירא זקננו בכבודו ובעצמו: רודאי שתא סדרי משנה רבינו הק' תרצינהו וכו' ואין להוסיף ואין לגרוע" (אגרש"ג) “אבל ברייתא אחרנייתא – חוץ מספרא ספרי ותוספתא – לא אכפת לן בהו' (שם) “והנך מתנייתא כולהו מקריין ברייתא בתר דתריץ ר' מתניתא דילנא” (שם כני' סדר חכמים) “והנך כל שאר הילכתא אשתביקו והוויין כגון ברייתא וכו', אבל ממכא דישראל על אילין הלבתא [דמתניתן] הוה” (שם). ובכן משנכתבה משנת ר' יהודה הנשיא, בטלו כל המשניות שלפניו ונעשו חיצונות: “ברייתא חוץ מספרא ספרי ותוספתא” ועל שאלת: “מה ראה ר' חיא לכתבם ולא כתבם ר'?” (שם) השיב ר' שרירא גאון: “אלו בקש ר' לכתוב ולחבר כל מה שהיה שנוי בימיו אריכן מילי' ואת עקרן. אלא ר' עקר הדברים כתב - - ורובא דטעמי דפשיטין ומרווחין בברייתא עיקר דלהון במתניתן ועל עקרא דמתניתן סמכינן” (שם). בדברי רש”ג אלה יש תשובה על דבר המחבר, אם מכון הוא בשאלתו: “היה אפשר לכתוב שאר הלכות”, על רבנו הקדוש עצמו; ואם יכון על ר' חייא וחבריו מדוע לא כתבו המה שאר הלכות, הלא כתוב כתבו אותם לדעת רש"ג ושואליו, כנראה מתוך שאלתם “מה ראה ר”ח לכתבם " ומתשובתו.
עוד הביא הגאון רי“ח ז”ל מאמר ר' חייא בר בא, שאמר על “ספר אגדה: “תקטע ידא דכתבתה” (ירש' שבת ט"ז, א') ותמה וקרא: “ראה איך אפשר שכתב ר' עקר תושבע”פ, שהיא המשנה ותלמידי תלמידיו מקללין למי שכתב מזה” (הקדמ' ע"ח). ע“ז אנו משתוממים ושואלים, וכי את כותבי המשנה קלל ח”ו רחב“א שכתיבתה הותרה, לא קלל אלא כותבי אגדות. שהיא מכלל הדברים שבע”פ, שנחלקו על התרה ואסורה, גם אחרי החתם המשנה בכתב. כל האמוראים המובאים בראש מאמרנו זה, נטו להקל ור“י בר נחמני מתורגמני' דר”ל וחבריו נטו להחמיר וגם רח“ב אבא היה מן המחמירים על כתיבת כל דבר תושבע”פ אחרי חתימת המשנה. ואולי מהיות ספר אגדה זה מן החשודים בעיניו, קלל גם את כותבו, ואולי גם תרעומת ריב"ל – שמוצאים אנחנו לו דברי אגדה כתובים בפנקסו (שבת קנ"ו.) – לא היתה על האגדה בכללה כי אם על מין ידוע של אגדה המשבשת את הדעות, ואפשר כי רק בספר אגדה ממין זה לא היה מסתכל.
יען כי לא מצא הג' רי“ח ז”ל מלת “ספר הלכות” מפורשות בתלמוד, וכנגדן “ספרא דאגדתא” מצא, אמר להחליט, כי את כתיבת האגדה התירו לפני כתיבת ההלכות, ונתן טעם לקדימה זו, מפני שירא פן תשכחנה האגדות. מה שאין כן בהלכות, מפני רוב לומדיהן לא תשכחנה, אף אם לא תעלינה על הכתב. לדעתנו העניה כל דבר זה מופרך מתוכו, הן אמנם שם מלא “ספרא דהלכתא” אין אנו מוצאים, כשם שמצינו שם “ספרא דאגדתא”, לעומת זה אנו מוצאים שם “ספרא”, סתם ושם “ספרי” סתם, שהם ודאי ספרי הלכות הם. ובכן אין בין התרת כתיבת הלכות להתרת כתיבת אגדות ולא כלום, ואין לנו ידים מוכיחות להקדים את התר כתיבת האגדות על התר כתיבת ההלכות, והטעם שהמחבר נותן, כי ההלכה היתה חביבה ומצויה מן האגדה, הלא שומעים אנחנו את ההפך מפי ר' לוי “לשעבר - - והי' אדם מתאוה לשמוע דבר משנה הלכה ותלמוד ועכשיו - - אין מבקשין לשמוע אלא דבר ברכות ונחמות” (שה"ש רב' ב' ה'). וע' המאמר הקודם וראית כי ברכות ונחמות דברי אגדה הן. ובכן מי שהתיר הלכות בימי האמוראים, התיר את האגדות, ומי שאמר את אלה אמר את אלה עד ימי האמוראים האחרונים, שהתירו כל חכמי ישראל פה אחד את הכתיבה ותושבע"פ, התר שאין אחריו אסור.
אך אחרי כל אלה נראה, כי הגאון רי“ח ז”ל הרגיש מעט את חולשת ההחלטה שהחליט כי המשנה לא נכתבה, עד שראה חובה לעצמו להביא לה ראיה ממאמר שבגמרא המשוה את הבירור מתוך המשנה, כי קל הוא על כל אחד ואחד כבירור מתוך המקרא, בהיותה שואלת: “בהדיא כתיב ב''?” ובהתברר אח“כ כי הדבר המפורש במקרא, פרט אחד הוא, חוזרת הגמרא ושואלת: “והא נמי מתגיתין היא” (שבת קל"ח:) “אלא ודאי משמע דכיון דבזמן הגמרא היו כתובים – דברי המשנה – משום הכי קאמר אי אפשר שישתכחו” (הקד' ע"ח). הראיה הזאת איתן היא ובטולה רעוע מאד. אך עוד דבר אחד אנו רואים, כי בכל חפץ הגאון הזה לערער על חזקת הכתיבה, לא יכול לציר בעצמו בסתר לבו סדור הלכות קבוע וקים בלי כתיבה, כי בדברו על סדור התוספתא, כך הוא אומר: “שהתוספות, הן שסדר ר' חייא לפני ר' והיה אומר לו כתוב כך וכך” (שם). ואם התיר רק לתלמידו כתיבת התוספתא, על עאכו”כ שהתירלעצמו את כתיבת המשנה.
והנה ר“ש הנגיד והרמב”ם והרב המאירי יחזיקו, כי מימות עזרא ואכנה"ג כתבו החכמים איש איש לעצמו את שמועותיו. והנה אם דבר זה אי אפשר לנו לברר, נקוט מיהו פלגא, נחזי נא בקבלת כל רבותינו, כי המשנה והתלמוד נכתבו לכל הפחות בידי חותמיהם או בימיהם.
מן הבקורת לגופה ולפרטיה הננו באים עוד לדון על הענין מסברה ובדרך כלל:
הנה דבר כל רבותינו פה אחד הוא, כי רבי במעשהו השתדל להציל את המשנה מן השכחה, שהתחילה להתגבר, ועתה אם תהיה כל השתדלותו רק לסדר, מה הועיל בתקנתו? הנה יתרון כח דברים המסודרים בסדר מתוקן, מן המסודרים בסדר שאינו מתוקן כל כך, מעט מזער הוא. וסדר בכללו הלא נהג במשנה מימות אכנה"ג, כאשר בארנו בגוף הספר. אבל באמת לא הועיל הסדר, כי אם לברר ולזקק ולקיים את המשנה, אולם להציל אותה משכחה לא הועילה רק הכתיבה לבדה.
הלא דבר זה הכל מודים, אפי' הגאון רי“ח ז”ל, כי סוף סוף בימי אחרוני האחרונים התירו להעלות את המשנה ואת הגמרא על הכתב. ובכן מלאו האחרונים את לבם להתיר דבר, שאפילו רבי ובית דינו, שחששו גם הם לשכחה, לא הרהיבו עוז בנפשם להתירו. ודבר זה פלא גדול הוא. מי היו האחרונים האלה, אשר ערבו לבם להתיר אסור חמור כזה? ואם הותר דבר כזה, מדוע לא נודע זמנו בדיוק גדול, ושם המתירים מי הם? הלא התר זה מאורע חשוב ומסוים מאד בתולדות עמנו, אשר שם פנים חדשות לתורה כלה, ואיך נמנעו כותבי הדורות, רב שרירא וחבריו להודיע אף זכר ממנו? לא כן יפלא בעינינו אם נאמר, כי דבר זה הותר מפי הנשיא הגדול ובית דינו, כלומר מפי הסנהדרין היושבת ודנה בכחה הגדול, המקובל ובא בידה מיד משה רבנו. אם היא התירה, לה נאה להתיר. ודבר זה הלא אמנם מקובל ומסור הוא בידנו מפי הגאונים ותלמידיהם, חכמי ספרד הראשונים והאחרונים, ומרומז בגמרא, כאשר הרבינו להוכיח בזה.
עוד דבר אחד אנו שואלים: אם לא נכתבה המשנה מפי רבי, כי אם בימי אחרוני האחרונים בבבל, הלא יקשה עלינו: מי כתב את המשנה לירושלמי? הלא הצד השוה שבנוסחי משנת שני התלמודים, יגדל אלפי פעמים מן השנויים הקטנים והקלים שבשניהם, ועד כמה קשה להחליט, כי כונו בספר גדול כזה בכל מאמר ומאמר למליצה אחת, ואם נאמר כי מבבל באה המשנה לא“י, הלא ימשה לנו השגויים שבין משנת הירושלמי לבבלי, מאין הם? ע”כ אין לנו אלא להחזיק על כרחנו כתיבה אחת לשניהם בימי רבי, שברבות הימים חלו שנויים מעטים בידי שתי בתי מעתיקים בשתי ארצות רחוקות, והשנוים המעטים ההם בטלים באלף בנוסח השוה כמעט בכל אותיותיו, במשנת שני התלמודים. דבר זה מסתבר ומתקבל הוא על הדעת. אבל אם נעלה על הלב, כי שתי כתיבות מתאמות בשתי ארצות רחוקות, היו למשנה אחת אחרי שלש מאות שנה ויותר אחרי רבי, הנה נס גדול היה שם. ואלו התרחש נס כזה, הגדול כנס כתיבת התורה של ע"ב זקנים, כי עתה לא העלימוהו בני דורם מבניהם אחריהם.
-
לדעתנו הגירסה הנכונה היא תוספת מלה “משבטלה”, אשר נשמטה מן הספרים מפני מלה משבטלה הסנהדרין וכו'", הבאה לאחריה. ↩
-
וע' כעין זה לענין אחר “אין ממשכנין אתהכהנים מפני דרך הכבוד” (ירש‘ שקלים א’,ג'). ↩
-
גי‘ פי’ הראש “ובא ושאל את ר' ישמעאל בן אלישע”. ומתקבלת גירסא זו, כי נאה לשאול כותהל כהונה לכהן. ↩
-
ומסגנון הלשון מוכרע כך, כי המחלוקת בכללה נזכרה שם בלשון יחידה, ומליצת “ועוד — עתידה לחזור למקומה” גם היא בלשון יחידה, ומחלוקת ב“ש וב”ה נזכרו בל' רבות: “ורבו ——– ” ובכן חוזרת המליצה על ענין המחלוקת בכללו, הנהוג בדבר הלכה. גם יש להתבונן כי במקום ההוא ——– המבטא הקשה “ונעשית תורה כשתי תורות” למבטא רק ממנו “ונחלקו לשתי כתות”. ↩
-
פסקת “וכל היכא דאמרינן” המפסיק בין רישא לסיפא אינה מגוף הברייתא, כ“א פירוש אמוראים למליצת ”בו ביום“, שאינה נוהגת אלא על ”ההוא יומא" בלבד. ↩
-
מדה היא בלשון רבותינו, דרך מדרכי הבורא ית“ש, שעל פיה הוא מנהג את עולמו, ולא הויה חיצונה זולתו ח”ו. ↩
-
ע' פירוש מקרא זה במדרש שמות המובא בסמוך. ↩
-
על ברור דעה זו, כי אי אפשר להודות במדת הרחמים, בלתי אם למי שמודה באחדות גמורה, ע‘ מאמרנו “עולמות עוברם ועולם עומד” (ספר הזנה שנת תר"ס סאגאלאוו). וקצת רמז ליאוש אב“ע מחלעה”ב כירבעם בן נבט וחבריו, תמצא במאמר רב יהודה "מי זוטר מאי דכתיב בהו וברבנן איה סיפר וכו’ ותנן ג‘ מלאכים וכו’ אחר מאי" (חגיג' ט"ו:) ↩
-
אם במקום אחד פירש רש“י ז”ל “מינים: עכום” (ברכ' י"ב.), לא כון שם על מולדתם, כ"א על דעותיהם ומעשיהם, ושאין המינים שם כולל לנוצרים, יתבאר לכל מבין אשר יטיב לראות, כי רוב דעותיהם היו מאמונת שתי רשויות של הפרסים, שגם הנוצרים חולקים עליהם בכל עוז. ↩
-
כלומר, מפני שהוא נראה כמיחד רק אתמדת הרחמים לבדה לה', ולא את שאר המדות. ↩
-
י להתבון, כי “בתלמידיו של בלעם הרשע”, שהם המינים בכללם ובעלי הפריצות בפרטם, שנקראו גם בפי הנוצרים “בלעמיים” נאמרו “שלשה דברים הללו – – עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה” (אבות ה', י"ט) ועין רעה אינה אלא “קנאה” שנתגנו בהם המינים, שעינם היתה צרה מאד בישראל, כאשר יתבאר עוד, ושעליהם נאמר, כמה עמים “שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים” (שבת קט"ז.), ורוח גבוהה אינה אלא אהבת “הכבוד”, ונפש רחבה אינה אלא “תאוה”. ובכן ברור הדבר, כי תורת מוסר ראה"ק, מחאה היא על מדות המינים. ↩
-
ותחת “הי‘ ר’ נחמי' דורש כלפי האומות” יש לגרוס כגירסת הילקוט “כלפי העו”א" החוזר יפה גם על המינים בעלי שתי רשויות ומתישבת היטב. ↩
-
כמליצתו הנכוחה הנמלצה של רש"י (רש“י ברכ' י”ב:) ↩
-
כעין תשלום לענין המינים בכללו הננו מוסיפים על הערה 2 צד 97 שבגוף הספר עוד זכרון זה בענין השחיטה, העולה מדברי רבותינו: “אין שוחטין לגומא כל עקר אבל וכו' ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים” (חולין מ"א.) “ואם עשה כן צריכה בדיקה אחריו” (שם). גם ממנהגים אלה אתה שומע, כי המינים אינם נוצרים. ↩
-
חוץ לשיטה זו הוא מאמר: “מ' שלמות הוא לוקה” (מכות כ"ב) שנת המבול אינה עולה מן המנין (ב“ר ל”ב וע' מ"כ). – ויש לקורא לדעת כי רבים מן המאמרים המובאים יש לקורא לעיין במקורם. ↩
-
ני' הערוך. ↩
-
דבר זה מודיענו כי דעתו של ר"י היא, כי ראוי לכל חכם לדעת את זכרונות עירו וקדמוניותיה. ↩
-
לשני מאמרים אלה יש צד שוה אחד, שהוא דוחה את הכלי הגדול מפני הקטן את הכיור מפני הקיתון ואת הרחיים מפני המכתשת. ↩
-
בעשטיממונג בל"א ↩
-
ואולי גרם זה לבעל סדר הקבלה, לקבוע את זמן כבוש ביתר בשנת ע“ב או ע”ג לחרבן. ↩
-
הסמיכה היתה צריכה לתכנות וסדרים, כמו שמצינו בשמואל שהיה “מצטער רבי למסמכי' ולא אסתייעא מילתא) (ב“מ פ”ה: וע' רש"י) ”ור‘ חנינ’ ור' הושעיא הו הקא משחקיד ריו“ח למיסמכינהו ולא הוה מסתייע מילתא” (סנהד' י"ד.) וריב“ב שסמך לתלמידי רע”ק, בחפזון היה, מפני סכת השמד. ↩
-
וראיה לדברינו היא שלשלת קבלת שמועה זו: ר‘ אלעזר בר’ יוסי אומר משום ר‘ יוסי בן דורמסקית, שאמר משום ר“י הגלילי, שאמר משום ריוח”ב גורי, שאמר משום ר’ אליעזר הגדול “אין ערל' בחו”ל“ (קדושין ל"ט. תוספ‘ ערל’ א‘, ח’). הרואה אומר, כי בן דורמסקית הוא דור רביעי לר‘ אליעזר או תלמיד לתלמיד תלמידו. ואנחנו הלא יודעים, כי היה תלמיד לר’ אליעזר בעצמו (ע‘ חגיג’ ג‘: ידים ד’, ג') ושומעים אותו מעיר על נפשו, לאמר: ”אני הייתי עם זקנים הראשונים כשבאו מיבנה ללוד ומצאתי את ר‘ אליעזר וכו’“ (תוספ‘ פי שם ב’, ז'). וזה היה ”בו ביום“ שהושיבו אתראב”ע בראש. ובכן מתלמידי ר“א היה, כמאמרו: ”תלמידיך אנו“ (שם) ובכ”ז אמר שמועה משום ריה“ג שאמר משום ריב”נ, ששני אלה רבותיו ודאי לא היו, ואולי היו רק חבריו הצעירים ממנו. ↩
-
ר“ז פראנקעל (דרה"מ 168) חושב מאמר זה ”להוספה מאוחרת“, ולא זכינו להבין מה המריצהו לעקור דבר שאי אפשר לאמר, כי פלטת הקולמוס או ט”ס הוא. אדרבא, כל חזותו מוכחת עליו, כי איננו מאוחר בשום פנים לגוף הספור, ובעינינו הוא חשוב לאחד הזכרונות המסתוריים הקצרים והעתיקים, שקדמונינו רגילים להקדים להם מלתא “תנא”. ↩
-
גירסת הירושלמי היא: “ר' ישמעאל בנו של ריוח”ב ברוקא“. אך יש לבטל את הגירסה שבמקום האחד מפני הגירסה שבשני מקומות בבלי ותוספתא. וכן יש לקים גירסת ”היינו“ שבשני מאמרי ר”ג, הנאמרת ונשנה בתוספתא ובירושלמי כנגד גירסת “היו” שבבבלי לבד. ↩
-
לא כל תקנות אושא היו חדשות מעקרן, כי יש בהן תקנות שנשתכחו וחזרו והותקנו ושהחזיקו מחזיריהן טובה לעצמם על הצילם אותן משכחה, כמאמרם על תקנתם: “המבזבז אל יבזבז יותר מחומש: כך היתה ההלכה בידם ושכחוה ועמדו השניים – חכמי אושא – והסכימו על דעת הראשונים ללמדך שכל דבר שבית דן נותנין נפשן עליו מתקים וכו'” (ירש‘ פאה א’, א'). ובכן אנו רואים כי זריזות גדולה מעין מסירת נפש היתה בתקנות אושא, להציל את ההלכות העתיקות משכחה, וגם עקר גזרת “ו' ספקות” ישנה היתה, כמאמרם “אתו אינהו – יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן – גזור וכו‘ ואתו רבנן דשמונים שנה גזור וכו’ ואתו באושא גזור וכו'” (שבת ט"ו:). ↩
-
ע‘ לקמן מליצת: "מעייני בספרא וכו’" (גטין ס'.). ↩
-
ואם תעיין בפירוש רש“י על ”מעייני“ תרגיש, כי גי' ”לשנא אחרינא“ היתה לפני רש”י. ↩
-
סימן זד“ד יה'?” אינו לא לסתם משנה ולא לרבי, כ“א לר' יהודה ב”ר אלעאי שנאספה ממנו הלכתו בכל סגנונה. ↩
-
הננו אומרים דבר זה, כי “יציאות השבת ומראות נגעים” שמות פרקים הם. אך אפשר, כי גם הם שמות המסכתות, שגם הן נקראות על שם התבה הראשונה שבהן, כמס‘ יו“ט הנקראה בפינו ”ביצה" ובמס’ מ“ק הנקראה בפי הקדמונים ”משקין“ ע”ש התיבה הראשונה. ↩
-
י“ד פעמים נזכר בנביאים ובכתובים שם ”תורת משה" מלבד שם תורה סתם, תורת ה' ותורת האלהים שנזכרו פעמים רבות. ↩
א: זכר לחרבן
מימי נחמיה והלאה היה לחוק בישראל, לעשות זכרון לימי התשועה, אשר נושע ישראל מיד אויביו – ותורתו מיד הקמים עליה. ולוח ימי הזכרון החם. היא “מגילת תענית”, כדברי רבותינו “בראשונה כל צרה שהיתה (באת) [באה] על הצבור, היו פוסקין שמחה כנגדה משבטלה” 1 (ירש' סוט' ט', י"ב). ומשחרב ביהמ“ק בידי הרומים, נהפך המנהג הזה, אף נשתנה. כי לא היו קובעים עוד ימים לזיכרונותיהם, כי אם מנהגים כי הזכרונות לא של תשועה היו, כי אם של צרה ויגון, כדבר הנמרץ הכתוב בסוף מגלת תענית “ולמה כתבוה? מפני, שאין למודים בצרות, ואין הצרות מצויות לבוא עליהם. אבל בזמן הזה, שהם למודים בצרות והצרות באות עליהם, אם היו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים וכל בני אדם לבלרין אינם מספיקין לכתוב הצרות הבאת עליהם בכל שנה ושנה” (מג“ת י”ב). ועל כן, לבלתי עשות כל ימי השנה לימי צום, שנו את חוק קביעות הימים לחק קביעות מנהגים הנפרטים לזמניהם ולמקומותם. ויותר עוד מאופן הזכרון, נהפך טיב הזכרון מן הקצה אל הקצה. תחת זכר הישועה, הוקבע זכרון “זכר לחרבן” במנהגים הנפרטים למקומותם בגוף הספר, אשר הונהגו אחרי חרבן ירושלם חרבן הר המלך וחרבן ביתר, ואשר מקורם הוא במקומות שונים בספרותנו העתיקה (ב“כ ס'. סוטה מ”ט. ירש' שם ט‘. ט"ו. תוספ’ שם ט"ו, ד' – ה.), ובמנהג נעלים שחורים, שמקצת חכמי ישראל בבבל היו שמים ברגליהם בימי רב ושמואל (ב“ק צ”ט). אולם מלבד המנהגים האלה, שנקבעו לשם זכר לחרבן להדיא, נכרו עקבי זכר כזה גם במקצת תקנות אחרות, כגזרת “סנדל המסומר”, שאין יוצאין בו בשבת. אשר “בשעת השמד גזרו” אותה (ירש' שבת ו‘, ב’). וע' פרטי הצתה (שבת ס') או תקנת “השני מתקיע”. שהעיד עליה ר' יוחנן, כי “בשעת גזרת המלכות שנו” אותה (ר”ה ל“ב (. וכאשר הוסיף לגלות את טעמה, כי תקנו אותה “מפני מעשה שאירע: פעם אחת תקעו בראשונה – בתפלה ראשונה – לאמר: בשחרית של ר”ה- והיו השונאים סבורים, שמא עליהם הם הולכין ועמדו עליהן והרגום וכו'. (ירש' שם ר‘, ח’) שתי התקנות האלה. של סנדל המסומר ושל תקיעת ר”ח בתפלת המוספין, אשר קרוב הוא כי אחרי חרבן ביתר התקנו, לא לשם אבלות באו, כי בשבת ויו“ט אסור להתאבל, כי אם לשם זהירות התקינום ומאליהם היו לאות ולזכרון. מכלל מכשירי זכרון כאלה אשר לא לשם אבל, - כי אם לשם חבה וכבוד לימי היות מקדש על מכונו – היו מכונים, יהיו לדעתנו אסורי מקצת מנהגי עבודת בית המקדש בזמן הזה, כמשפט החכמים על מעשה ר' חלפתא ור' חנני' בן תרדיון: “לא היינו נוהגין כן, אלא בשער מזרח ובהר הבית” (תעני ט”ו (. אולם במיני זכרון אלה משתנה שם "זכר לחרבן " לשם "זכר למקדש "
ב: זכר למקדש
בפרק ראשון בגוף הספר הזכרנו את תקנת ריב“ז, שהתקין “זכר למקדש” – כמליצת המשנה (ר“ה ל' סכ' מ”א) – הלא היא נטילת לולב כל שבעה (ע"ש), וגם כמה מאות שנה אח”כ אנו מוצאים, שהתקינו אמוראי בבל האחרונים זכר למקדש בכריכת מצוה ומרור בלילי פסחים (פסח' קט"ג). אך יותר מן הזכרונות הבודדים האלה היתה משמרת הטהרה חשובה, שלא הרפו ממנה ויוסיפו עוד להתחזק בה, למן “האשה הנוטלת את ככרה ומחזרת לידע אם טמא הוא אם טהור” (ע' שבת קל"ז:), עד ראש העם וגדוליו, כרבן גמליאל הנשיא וכעקילס השר (תוספ' חגיג' ב' א') וכר“ג בנו של ר”י הנשיא (חולין ק"ו.) המשמרת הזאת אשר איננה. כי אם הכשר עבודת המקדש, כדעתו הצלולה של ר' יהודה הלוי (כוזרי ג' מ"ט), היתה בדורות הראשונים שאחרי החרבן בא“י, כעין זכר למקדש, ואולי שקולות היו להם הטהרות כקדשים. כדעת האיסים (קדמ' 5' 1 XVIII ) אולם לכהנים היתה עוד שארית גם מן הקדשים. הלא הם “קדשי הגבול”. לאמר “תרומה שהיא נוהגת בגבולין חוץ למקדש וירושלם” (רש“י כתוב' כ”ד:). כי הכהנים “עשו אכילת תרומה בגבולין, כעבודת בית המקדש”(פסח' ע"ג.), ויקראו לה “עבודת מתנה” – במד י”ח ז' – (שם וערש"י) ולדבר הזה חנוהו ובא לכהנים מימי קדם, הוספו אחרי החרבן משמרת למשמרתו, כי “מיום שחרב ביהמ”ק, נהגו הכהנים סלסול בעצמן. שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם" (בכורות ל':) “אפילו לת”ח. עד שיקבל עליו דברי חברות" (רמב"ם, מטמאי משכב ומושב י‘, ג’) לאמר, עד אשר יגזר מן האנשים הרגילים בטומאה ומה נאה הציור הנחמד, אשר השתמר בידנו ממשמרת הטהרה, הנוהגת בימים ההם: “מעשה באדם אחד, שהיה מסיח לפי תומו ואומר: זכורני כשאני תינוק ומורכבני על כתפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי, והטבילוני לאכל בתרומה לערב, וחברי בדלין ממני והיו קורין אותי “יוחנן אוכל חלות” (ב“ק קי”ד): מלבד התרומה ותרומת מעשר וחלה, שהיו הכהנים נוהגים קדושים באכילתם, עוד נהגו גם מתנות כהונה שבגבולין, הנתנות לכל כהן אפילו לעם הארץ,הנוהגות בפני הבית ושלא בפני הבית ואלו הן הזרוע, הלחיים, והקבה, וראשית הגז, ופדיון הבן ופדיון פטר חמור (חלה ד‘. ט’ וירש' שם ס' חולין ק“ל קל”ה.) ומלבד כל הדברים האלה, שהיתה בהם הנאה לכהנים, היתה מצות נשיאת כפים, שהתקימה בידם, גם אחרי החרבן. ושריב”ז התקין בה תקנה (ר“ה ל”א:) “זכר למקדש”, נכבד מאד עד היום הזה כי בו היו לאחדים זכרון עבודת הכהונה ועבודה שבלב והדבר האחד, אשר לא פקעה עוד מעליו גם זקת המזבח, הוא מתן בכורות בקר וצאן, שנולדו בעדר-ישראל, אשר קדושת הבכורה חלה עליהם מרחם ומשנולד בהם מום יוצאים הן לחולין ובאים לרשות הכהן, הזוכה בם משלחן גבוה והזכות הזאת זכות קנין בכור, התקימה מיד הכהנים אחרי החרבן, בכל משפט הכבוד התלוי בה, ע' משנת “עד כמה ישראל חובין וכו'” וברייתא: “הכהנים וכו' המסייעים וכו' ואם עושין כן חללו וכו' – " בכורות כ”ו: ומליצת הרמב“ם “שאין זו גדולה לכהן” 2 רמב”ם הל' בכורות א‘, י“ז – ופקודת בקיר המומים היתה ביד הנשיא לתתה,לאשר ימצאהו ראוי לכך, ומהיות כל שארית לסדרי כהונה אבן זכרון לכבוד המקדש חרדו חכמי ישראל הכהנים לקים את “משפט הכהנים מאת העם”, בכל דקדוקי זכיותיו גם אחרי החרבן, למען שים שארית לתפארת ימי הקדם, אשר המה היו מלאכיה עושי דברה קרוב הוא מאד כי “ב”ד של כהנים” (כתוב י"ב) היה כ“ד, העומד בפ”ע בעד הבית ולאחר החרבן ויד ושם היה לו ככל עסקי האומה. אף בדברם שיד הנשיא היתה תקיפה בם ביותר, כגון קבלת עדי ראיה הלבנה (ר“ה כ”ב) נ"ד זה היה שוקד על טהרת יחוסי כהונה (ספרי במדבר קט"ז) ועל תקנת משפחות כהונה [כתוב שם] מרוח שרי הכהנים ההם נאצלה על כמה חכמי ישראל מבני הכהנים, כר’ טרפון ור' ישמעאל הכהנים, אשר כבוד מטה בית אבותם ומשמרת מתנות כהונתם היו לענין גדול בהלכותיהם ועל לב כל איש יודע את תולדות החכמים האלה, לא יעלה, כי הנאת עצמם היתה נגד עיניהם. כי ידענו בהם ביחוד. כי נדבת רוחם גדלה עד מאד – ע' בגוף הספר - - ככל אשר הנשיאים הטהורים והנעלים רבן גמליאל ורבן שמעון בנו קנאו לנשיאותם לא מגודל לבם, כי אם למען תת לכל ישראל לב אחד – אך נשימה נא אל הענין פנינו.
ר' טרפון אומר: פאה של גדולי תרומה “לא ילקטו אלא עניי כהנים” (תרומ' ט' ב'): “בכור שנתערב בפשוט כהן בורר לו את היפה” (בכורות י"ז.) “המרבה בתרומה - - ר”ט ורע“ק או' הכל תרומה – עד שישייר שם חולין” (תרומ' ד' ה'), וריש“מ דורש בשבח הכהונה “וקדשתו –ויקר' כ”א, ח'.-לפתוח ראשון ולברך ראשון ולטול מנה יפה ראשון” (גטין נ"ט.) “ואני אברכם – במד' ו' כ”ז – כהנים מברכים לישראל והקב“ה מברך לכהנים” (חולין מ"ט.) “לטובתו של אהרן בא קרח וערער על הכהונה” (ספרי במד' קי"ט), וסתם משנה, האומרת “הגוזל את הגר ונשבע לו ומת, ה”ז משלם קרן וחמש לכהנים" (ב"ק י') לר' ישמעאל היא (ע' ספרי במד' ד'). ולענין הפרשת תרומה אמר “אמתי נחשבת לכם תרומה כשהפרשתם אותה כראוי” (קכ"א), ועל הרבותו בזבח הכהונה היתה למשל בפי רבותינו “ישמעאל כהנה מסייע כהנא” (חולין שם). לרא“ב עזריה הכהן, שהי' דור עשירי לעזרא (ברכ' כ"ז:), נמצאה גם לו הלכה, המזכה את הכהן גם במעשר (יבמ' פ"ו.). ודעות החכמים הכהנים ההם בהלכה, לא היו פרי בקשת יתרון של חול, כי אם פרי חרדתם לקיום מטה בית אבותם במשפטו הראשון, על כן הוסיפו “מיום שחרב בית המקדש”, להוסיף משמרת למשמרתם גם בטהרת מולדתם, לבלתי הִטְמַע בה כל סיג (ע' קדושין ע"ח:). ותהי אזנם פקוחה לקבל מפי החכמים כל חומרה בדבר החתון, וכל דבר קולה לא אבו לשמוע: “הכהנים שומעין לכם לרחק, אבל לא לקרב” (עדיות ח', ג.), לאמר להוסיף על פרישותם מכל חתון, שיש בו מעין פגם, ולא לגרוע ממנה. וזה לנו האות, כי כונתם היתה רצויה, כי גם הכהן הנאמן רי”ב זכאי נשא להם פנים בדבר הזה, להחמיר יותר מכל ישראל (שם), ככל אשר החמיר הכהן הנשיא הזה, לבלתי שמש ביתרון כהונתם, לבלתי הקל יותר מכל ישראל במצוה אחת, שיש בה חסרון כיס, כדברי הלכתו: “כל כהן שאינו שוקל חוטא” (שקל' א‘, ד’.), כי רצה להוסיף קדושה על קדושתם, ולא לגרוע ממנה. גם מתנות לויה, שהן מעשר ראשון, היו דומים בעיני אבותינו למתנות כהונה, ושתיהן היו שקולות בעבודת בית המקדש, וכשם שבזכותה “נתקימו שמים וארץ” בזמן שביהמק“ק (תעני' כ"ז:), כך גם משחרב ביהמ”ק “בני א”י בזכות מה הם חיים? בזכות מעשרות" (ב“ר י”א), וכשם שהקטורת מעשרת (יומ' כ"ו) כך המעשר מעשיר (שבת קי"ט).
ג: במקום עבודה
כל התקנות האמורות עד כה, ותחבולות גדולי הכהונה שבחכמי ישראל, לא באו, כי אם לעשות “זכר למקדש” לעבודתו ולחרבנו. מקצת התקנות השתמרו עד היום במלואן, ומקצתן פסקו ברבות הימים, כגון משמרת הטהרה ומתנות כהונה. ואילו היו חיי רוח ישראל תלוים רק בחוקי זכרון בלבד, מי יודע אם היתה לנו עוד שארית כיום הזה אך האדם הגדול בענקים, אשר הציל את עמו מני שחת, רבן יוחנן בן זכאי, לא אמר למעשיו די, בקביעות זכרון לראשונות בלבד, כי אם שם את כל לבו למלט את מכשירי חיי האומה, אשר יד האויב הגסה לא מצאתם, ולשום אותם לאבני בנין למקדש ה‘, אשר יתהלך בקרב מחנה ישראל הגולה ממקומו. אבני הפנה האלה – הן: “התורה”, אשר מלט בהנתן לו “יבנה וחכמיה” (גטין נ"ו.) “גמילות חסדים” לכל מחלקותיה (אדר"נ ד‘, ה’) “תפלה” ו“מצות”. ע’ דבריו לאספסינוס: “ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל מצות האמורות בתורה” (שם), וע' דברינו בגוף הספר ובהערה. ארבעה דברים תראינה עינינו בסמוך, ואל ארבעת הדברים האלה חנך ריב“ן את עמו, בהרגילו אותם להעלות על לבם בכל שעה ובכל רגע ובכל ימות השנה, במחשבה בדבור ובמעשה, כי כל זמן שישראל עוסקים בתורה ובגמלות חסדים, ומכונים לבם לשמים בתפלה זכה ובמצות, מעלה הקב”ה עליהם, כאילו מזבח בנוי וכהן עומד ומקריב עליו זבחי רצון ומנחה טהורה, וכאילו לא חרב המקדש מימיו. וכשם שלא היה ריב“ז האחד לעושים סכר מקדש במעשה, כי אם הראשון להם, כן לא היה הוא האחד, כי אם הראשון לעושים זכר לעבודת המקדש בעבודה תמה שבלב, כאשר הורום הנביאים בימי עולם. את מאמרי ריב”ז בדבר הזה הבאנו בגוף הספר ופה אנחנו באים להוכיח, כי רבותינו, אשר קמו אחריו בכל דורותיהם, תלמידים תמימים ונאמנים הם לרבם הגדול, תלמידם של הנביאים, ויהי דברם גם הם “כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תלמוד קרוי עבודה” (ספרי דבר' מ"א) “כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תפלה קרויה עבודה” (שם) “ונשלמו פרים שפתינו – הושע י”ד, ג' – א“ר אבהו מי משלם אותם פרים שהיינו מקריבים לפניך! שפתיים, שאנו מתפללים לפניך” (ילקוט נביאים ר' תקל"ט) “בכל מקום מוקטר מוגש לשמי – מלאכי א' י”א – סלקא אדעתך! ארשב“ג, א”ר יונתן אלו ת“ח העוסקים בתורה בכל מקום מעלה אני עליהם כאלו מקטירין ומגישין לשמי. ומנחה טהורה – שם – זה הלומד תורה בטהרה " (מנח' ק"י) “הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות – תהל' קל”ד, א'-אריו”ח אלו ת“ח העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאלו עסוקים בעבודה " (שם) “א”ר אבהו א”ר אלעזר: כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו, מעלה עליו הכתוב, כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן" (סכה מ"ה.), וא“ר אלעזר: “בזמן שביהמק”ק אדם שוקל שקלו ומתכפר לו, עכשו שאין ביהמק”ק, אם עושים צדקה מוטב" (ב"ב ט'). “זה השלחן, אשר לפני ה' – יחזקאל מ”א, כ“ב – ריו”ח וריש לקיש דאמרי תרווייהו: בזמן שביהמק“ק, מזבח מכפר על אדם, עכשו שלחנו של אדם מכפר עליו” (חגיג' כ"ז),, שלחנו מכפר עליו בהכנסת אורחים " (רש"י). ועוד אמרו: “שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאלו ביהמק”ק והוא מקריב קרבנותיו לתוכו" (ת“כ ויקרא כ”ג, כ"א). ואמר ר' חייא בר אמי משמי' דעולא “מיום שחרב ביהמ”ק, אין לו להקב“ה בעולמו, אלא ארבע אמות של הלכה בלבד”. (ברכ' ח'.). אולם בהיות עבודת בית המקדש חביבה מאד, התחזקו לשום את תורת העבודה לענין לתורתם ותעמוד להם במקום קרבן, ובטעם זה שנינו, כי על שאלת אברהם אבינו “בזמן שאין בית המקדש קים מה תהא עליהם” (תעני' כ“ז(כלומר: במה יתכפרו עונותיהם של ישראל? “אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין לפני, מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם” (שם). ובטעם זה “א”ר נחמן בר יצחק: זאתתורת החטאת – ויקר' ו', י”ח – וזאת תורת האשם – ז‘, א’ – כל העוסק בתורת חטאת כאלוהקריב חטאת וכל העוסקבתורת אשם כאלו הקריב אשם" (מנחות שם) ולמוד עבודת בית המקדש עומד לישראל במקום בנין בית המקדש כדבר ר' יוחנן: “תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאלו נבנה מקדש בימיהם” (שם). ובכן החזיקה סברה זאת, כי חיב אדם לעסוק בהלכות עבודה, למען מלא בזה את חסרון הקרבן כי “חכם שיושב ודורש בקהל, מעלה עליו הכתוב, כאלו הקריב חלב ודם לגבי המזבח” (אדר"נ ד'). ומי יודע אם לא מיד האמונה הזאת התקים לנו האוצר היקר של סדר קדשים וטהרות. אולם סברה אחרת קמה כנגדה לרומם את כבוד התורה למעלה מן העבודה: “ריש לקיש אמר: מאי דכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה לחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים-ויקר' ז', ל”ז- כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה ומנחה חטאת ואשם" (מנחות שם) הא למדת, כי למוד אחד של תורה סתם מכריע את כל מיני קרבן. את דבר ריש לקיש המריץ עוד רבא יותר בהורותו, כי “כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם” (שם) “וכה”א זאת התורה לעולה ולמנחה – ויקרא שם – זאת התורה לא אשם ולא מנחה" (ילקוט נביאים כ' תקכ"ב). וע“כ החליט, כי כל המקום, אשר דברי תורה נאמרים בו, מעון הוא לשכינה, ויטף לקהל עמו “מאי דכתיב: מעון אתה היית לנו בדור ודור – תהל' צ”א, א' – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות” (מגל' כ"ט.) ודעה זאת המבכרת תורה וגמ“ח על פני הקרבנות, נאצלה על ישראל, כאשר יעיד מאמר ר' יהושע בן לוי: “אמר – הקב”ה לדוד – טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה להקריב לפני על גבי המזבח” (שבת ל‘, וע’ מכות י'.). ומאמר דומה לו במליצתו: “אמר הקב”ה חביב עלי חסד שאתם גומלים זה לזה יותר מכל הזבח שזבח שלמה וכו‘" (ילקוט נביאים שם), כי “גדול ת”ת יותר מהקרבת תמידין" (מגל’ ג‘(. “ת”ת חביב לפני המקום מעולות, לפי שאם למד אדם תורה יודע דעתו של מקום, שנא’ אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא" – משלי ב‘, ה’, - (אדר"נ ד'). סוף דבר תחת הזבח והתודה שבטלו ביום החרבן, מצאו לנו רבותינו הנעלים זבחים ותודות, אשר כל יד אויב לא תשביתם, כמאמר ר' יהושע בן לוי: “כל הזובח את יצרו ומתודה עליו, מעה”כ כאלו כבדו להקב“ה בשני עולמים, העה”ז והעה“ב, שנא' זובח תודה ובכבדתי ושם דרך וגו'” – תהל' נ‘, כ“ג – (סנהד' מ"ק) ואריב”ל בין שביהמק“ק אדם מקריב עולה שכר עלה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעה”כ, כאלו הקריב כל הקרבנות כלם, שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה – תהל’ נ“א, י”ט – וכו' (שם).
והמוסר הטוב בגדול הבנים והבנות חשוב גם הוא כבנין ביהמ“ק, כדברי רב: “בנינו כנטיעים וגו' אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, בנותינו וגו' אלו בתולות ישראל שאוגדות פתחיהן וכו' אלו ואלו מעלה עליהן הכתוב כאלו נבנה היכל בימיהן” (פסח' פ"ז.) ובטעם זה “ארשב”ל משום רי”ג אין מבטלין תשכ“ר אפי' לבנין ביהמ”ק" (שבת קי"ט:). את הדעה הזאת בכללה, כי המצות אשר נשא עליהם ריב“ז את נפשו, שהן תורה וגמ”ח ותפלה בצבור עומדות לישראל בגלותו במקום מקדש מתישות בכחן את כח הגלות, הביע ר' נתן לאמר: “אמר הקב”ה, כל העוסק בתורה ובגמ“ח ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו, כאלו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם” (ברכ' ח'.). אולם מצוה בזמנה שנדחית מפני תכלית אהבת הבריות – פקו“נ – לא נדחתה מפני ת”ת, כגון “צורבא מרבנן לא לפתח בעודני” דבדיקת חמץ (פסח ד') “שמבטלין ת”ת ובאין לשמוע מקמ“ג” (מגל' ג'). “מבטלין ת”ת להוצאת המת ולהכנ"כ (כתוב' י"ז.). אך בכל זאת יש לדעת, כי עבודת המקדש היתה חביבה עליהם מאד וזה לנו האות, כי מרבית המאמרים המובאים בזה נאמרו מפי החכמים, אחרי אשר גמרו ללמוד וללמד את הלכות קדשי המזבח בסוף מסכת זבחים ומנחות. ובכן מדעת רבותיהם הנביאים היתה בם להוקיר את עבודת המקדש היתה חביבה עליהם מאד וזה לנו האות, כי מרבית המאמרים המובאים בזה נאמרו מפי החכמים, אחרי אשר גמרו ללמוד וללמד את הלכות קדשי המזבח בסוף מסכת זבחים ומנחות. ובכן מדעת רבותיהם הנביאים היתה בם להוקיר את עבודת המקדש בכל לבם ולהוקיר את התורה ואת גמלות חסדים יותר ממנה.
ד: חכמי דור הראשׁון לחרבן
I. ר' צדוק ור' אלעזר ב"ר צדוק
בגוף הספר (צד 12 הערה 11) הבאנו את ראשי המקורות המוכיחים, כי ר“צ כהן הי', אולם כנגד זה יש ברייתא, שר”א בנו נראה להעיד בה, שהוא “מבני בניו של סנאה בן בנימין” (ערובן מ"א.), ואם הוא מבנימין, אי אפשר לאביו להיות כהן משבט לוי, בכל זאת נותנת דעת התוספות, להגביר את כח שאר המקורות, העושים אותו כהן על מקור יחידי זה ולאמר: “שמא אמו היתה מבנימין או חתנם הי'”, והראש גרס באמת “אני ממשפחת סנאה” (רא"ש סחים ריש פרק ד'). אך לבעל היוחסין היתה גירסה אחרת במגלת תענית ה‘, שגם שם הובאה ברייתא זו: “מושל הייתי על בני סנאה בן בנימין”. וקרוב הוא מאד, כי דרך מעלי קרבן העצים, היה להפקד כהן על סדר הכנסתו וקבלתו. ועוד תוסיף להכריע את הכף לכהונת ר"צ, ברייתא המספרת, **"מעשה שמת אביו של ר’ יצחק בגנזק, ובאו והודיעוהו לאחר ג' שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וד' זקנים** שעמו, ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר" (נזיר מ"ד.). ורש“י גורס “אביו של ר' יצחק הכהן” וסיוע גדול לגירסת רש”י, הוא ולא בזמן שהוא חסר" (נזיר מ"ד.). ורש“י גורס “אביו של ר' יצחק הכהן” וסיוע גדול לגירסת רש”י, הוא ענין הברייתא שכל עצמו, הוא שאלה ותשובה בהלכות טומאת כהן לקרוביו 3. והנה ר' יצחק הכהן זה, לא ידענו מי הוא. אך גירסה אחרת גורסת תחת ר' יצחק “ר' צדוק” ובכן הי' הוא הכהן הזה. ויש להתבונן, כי סגנון זה בשאלות הלכות טומאת מת נשנה לענין שאלות הלכות שבעה ושלשים באותו איש, באותו פרק ובאותו מקום, גם בזכר שם אלישע, עוד שתי פעמים: “מעשה שמת אביו של ר' צדוק בגינזק והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל את אלישע בן אבויה וזקנים שעמו וכו'” (מ"ק כ':) ודברי בעל היוחסין ששאל אלו היה ר' צדוק כהן, איככה צוה את ר' אלעזר בנו, ללקט אחרי מותו את עצמותיו בכלי – ולא ביד, כדי שלא תהיינה בזויות עליו – והלא כהן אסור בלקוט עצמות גם בכלי? הלא תשובה נצחת מאד בצדה, כי על לקוט זה לא נצטוה לעשותו בעצמו אפילו בכלי, כי אם בידי שליח, כי רשום הוא ומפורש, כי מעשה זה לא עשה בעצמו, כי כן ספר “וכן עשיתי לו נכנס יוחנן ולקט” (שמחות שם). ובכן היה איש אחר, ששמויוחנן המלקט ולא הוא, ששמו ר' צדוק לאיוחנן, ומדוע לא בחר לעשות מצוה גדולה זו של כבוד אב ושל קיום דברי המת, בו יותר מבשלוחו? הוה אומר מפני כהונתו.
כאשר נפלגו הדעות בדבר כהונת ר' צדוק כן נבוכו בזמן ר‘אלעזר ברבי צדוק, כי לפי הזכרונות, אשר נתקיימו על אדותיו, כבר היה לאיש עומד על דעתו בימי הבית, ובכל זאת נראהו עוד בימי רבי, שיצא טבעו בישראל יותר ממאה ועשר שנים אחר החרבן. אך באמת יש חכם אחד, ששמו אלעזר בר’ צדוק, שהוא איננו בן לר' צדוק הידוע לנו, כי אם הוא אביו של ר' צדוק זה, ובן הוא לצדוק זקנו של ר' צדוק זה, שהוא חברו ובן זמנו של ריב“ז, כי כן אנו מוצאים את “אביו של ר' צדוק” שהיה חכם מובהק בתורה, חבר לאבא שאול בן בטנית ומדברי שניהם אנו למדים הלכה (שבת קנ"ז.). וחברו זה של אש”ב בטנית נקרא בפי רבותינו בשמו המפורש “ר' אלעזר” כדיתניא “אמרו עליו על אלעזר בר' צדוק ועל אבא שאול בן בטנית שהיו חנונין בירושלם כל ימי חייהם וכו'” (תוספ' ביצ' ג' ו') “מעשה בר' אלעזר בר' צדוק ואש”ב בטנית שהיו וכו‘" (ירש' שם ג‘, ח’), ובכן הכל עולה יפה; ראב"צ זה שהיה אביו של ר’ צדוק, שאנו עסוקים בו, ראה עוד בילדותו כשהי' מורכב על כתפו של אביו, שרפת בת כהן בבי“ד של צדוקים (סנהד' נ"ב.), שהוא על כרחנו ארבעים שנה לפני החרבן (ע' ח"ו 82). הוא רץ עוד בנעוריו לקראת מלכי ישראל (ברכ' י"ט:); הוא למד תורה אצל יוחנן החורני (יבמ' ט"ו:) שהי' מזקני ב”ש (ח"ד 195) והוא לקח ביהכנ“ס שהיהבירושלם (תוספ' מגל' ב‘, י’. ירש' שם, ג‘,א’), ובכן התברר לנו זמנו של ר' אלעזר בר' צדוק הראשון, שהוא בפני הבית. ור' צדוק בנו הלא ידענו את זמנו, ור' אלעזר בנו, שהוא בן ביתו של רבן גמליאל, ושאנו רגילים בו, קרוב הוא כי נולד לפני החרבן או מעט סמוך לו, והאריך ימים עד ימי זקנתו המופלגת של רי”ב נורי, עד כי בקרהו עוד בזקנתו בסוכתו בבית שערים עם רבי יהודה הנשיא, כעדותו של ר' (תוספ' סכה ב‘, ב’), כאשר מצאנו לרבי גם במקום אחר שהעיד על דבר הלכה, שראה בקוטנו (מגל' כ'.), כי על כרחנו היה עוד ילד קטן בעת ההיא ומאהבת ראב“צ את הנשיא לא הקפיד על כבוד זקנתו ויקחהו עמו, כך הדעת נותנת, אלא שהתלמוד הירושלמי אומר, כי ראב”צ הראשון הוא האחרון (ורש' סנהד' ז‘, ב’). ובאמת היינו מבטלים דברינו לפני דברי הירושלמי אבל מדברי הברייתא שהבאנו (תוספ' ביצ' ג‘, ו’) יש ללמוד, כי היא חולקת על הירושלמי באמרה על ראב“צ ואש”ב “שהיו חנונין בירושלם כל ימי חייהם” (שם) ובכן שמענו, כי לא פסקה חנונותם וישיבתם בירושלם, עד שמתו. ובכן מת ראב“צ האמור בברייתא, על כרחנו לפני החרבן, הרי שהיו שני ר' אלעזר בר' צדוק, ודברינו יש להם על מי לסמוך. – ואייבו אשר ספר על עצמו: “הוה קאימנא קמי' דראב”צ” (סכ' מ"ד:), או אינו אביו של רב' אשר גם בלעדי זה, אין להחליט. כי בא מבבל לא“י בימי ילדותו, או אין ראב”צ זה אלא חסם אחר בבלי, או הגירסה הנכונה היא רא"ב יצחק כגירסת היוחסין.
II . יוחנן בן גודגדא
שנינו: “כך היא מדתו של ר”ג וכו‘" (ספרי דברים ט"ז) "מעשה בר’ יונתן בן נורי ובר' אלעזר (בן) חסמא, שהושיבן ר“ג וכו'. אמר להם ריב”נ [צ“ל לריב”נ] ןר“א חסמא: “הודעתם לצבור שאתם מבקשם לעשות שררות על הצבור וכו', הרי אתם משועבדים לצבור” (שם). ענין פסקא זו מסופר הוא בתלמודנו (הוריות י') ומובא בגוף הספר, אלא שתחת גירסת “בן נורי” בספר, גורס התלמוד “בן גודגדא”, ולכאורה נמצא צד שוה בין עניות שני החכמים, שנאמר עליהם “ואין להם פת לאכול” (שם) עם עניות רי”ב נורי המסופרת במקום אחר (ירש' פאה ח‘, א’). ובכל זאת יש לנו לקיים על כרחנו את גירסת “בן גדגדא” שבגמרא, כי מלבד שסמן לגירסה משובשת, הוא חלוף שם שאינו רגיל, בשם רגיל, ושם בן נורי הלא רגיל מאד ושם בן גודגדא אינו רגיל כלל, הנה ידענו, רי“ב נורי העיד על עצמו, כי ד' וה' פעמים קבל על רע”ק לפני רבן גמליאל ורע“ק נתקנתר על ידו (ערכין י"ז: ספרי דברים א'). ועתה אם תהי' תחלת ביאתו של ריו”ח בן גורי לפני רבן גמליאל, אחרי אשר הפליג רי“ב חנני' בשבח שני החכמים, בלכתו עמו בספינה (ע' הוריות שם), הלא אז היה כבר ר' עקיבא חשוב ונשוא פנים מאד, ודומה בכבודו לר”ג עצמו ולרי“ב חנני' ולרא”ב עזרי‘, ואיך יעלה על הלב, כי איש אשר אתמול לא ידע עוד הנשיא אותו, יערב את לבבו לקבול על רע“ק המכובד והנערץ בעיני כל ישראל, ואשר הנשיא הנהדר ישמע בקולו? אמור מעתה, כי רי”ב נורי גדול היה לפני רבן גמליאל, בהיות עוד רע"ק תלמיד קטן, ור’ יוחנן זה, שהעלה אותו רבן גמליאל לשררה, אחרי שובו מרומי עם רע“ק, ושאליו אמר הנשיא, כי השררה עבדות היא, בן גודגדא הוא, כגירסת הגמרא, כלומר גירסת הברייתא שבגמרא, ולא בן נורי כגירסת הספרים, שנשתבשה בידי המעתיק, שהחליף שם שאינו מצוי, בשם מצוי. וגם דעת ר”ז פראנקל (דרה"מ 131 הערה 9), האומר לגרוס כהוריות “בן ברוקה” תחת “בן גודגדא”, אין להם רגלים כלל וכלל. ראשית, כי אין דרך המשתבש, להחליף שם רגיל בשם שאינו רגיל, וטעמו אשר נתן “כי ריו”ח בן גודגדא הי' כבר לפני הבית" (שם), אינו מוכיח כלל, וכי הוא בלבד היה בזמן הבית? הלא גם רי“ב חנניה היה עמו בזמן הבית, ובכ”ז האריך ימים רבים אח“ג, ור”ח סגן הכהנים ורח“ב אנטיגנוס ור' טרפון וכמה וכמה. וגם עדיותיו של ר' נחוניא בן גורדגדא (עדיות ז‘, ט’) שבמשניות שבשני מקומות אחרים (יבמ' י"ד, ב' וגטין ח‘, ה’) והבבלי והירושלמי שעליהן, אין להם שום טעם מכריע להוציא אותן מחזקת סתם עדיות שנאמרו “ביום שהושיבו את ראב”ע בישיבה”.
III ר' נחוניא בן הקנה ור' נחוניא הגדול.
שם התהלה “הגדול” ושם התולדת “בן הקנה” שני שמות לאדם אחד הם. כי כמעט כל מה שנאמר בר' נחוניא הגדול, הנזכר רק פ“א בתלמוד, נאמר בעצם המקום ההוא על רנבה”ק, שזכרונו מצוי יותר בדברי רבותינו. נקביל נא את שני המקורות זה כנגד זה.
1 שאלו תלמידיו את ר' נחוניא בן הקנה (מגל' כ"ח.)
1 שאל ר' עקיבא את ר' נחוניא הגדול (שם)
2 במה הארכת ימים (מגל' כ"ח).
2 במה הארכת ימים (שם)
3 אמר להם מימי וכו' ותרן בממוני היתי (מגל' כ"ח)
3 ותרן בממוני הייתי (שם)
בשלש המערכות האלה אנו מוצאים שלשה דברים, הלא הם: השם, אריכות הימים ומדת הותרנות משותפים לשניהם. מדת ר' נחוניא הגדול “לא קבלתי מתנות” (שם) אינה, אלא צד אחד למדת הותרנות הנאמרת בשניהם, ופרט אחד של זלזול עסקי “יושבי קרנות” (ברכ' כ"ח). “ועול דרך ארץ” (אבות ג‘, ה’), שהבצע הוא עקר ענינם. מדת “לא עמדתי על מדותי” לרנה“ג (מגל' שם), היא כלל למדת “ולא עלתה על מטתי קללת חברי” של רנבה”ק, ובכן פרט ר' נחוניא, שהוא “הגדול” ושהוא “בן הקנה”, את מקצת מדותיו לכלל תלמידיו והשואלים אותו, ומקצת מדותיו לרע“ק השואל אותו. ושם “ר”ג הגדול” איננו סותר לשם “רנ”ב הקנה", ככל ששם “ר' אליעזר הגדול” (תעני' ל"א.) אינו סותר לשם “ר' אליעזר בן הורקנוס” או “ר' אליעזר” סתם.
IV . ר' דוסא ור"ד בן הרכינס
כשם שר' אליעזר נקרא על פי הרוב בשם עצמו בלבד, ולפעמים בתוספת שם אביו, ר“א בן הורקנוס, כן נקרא ר' דוסא על פי הרוב בשם עצמו. ולפעמים בתוספת שם אביו “ר' דוסא בן הרכינס”. ובכן אין “בן הרכינס” אלא סתם ר' דוסא ודבר זה מסתע ממקומות רבים: 1) מדרך הנטיה המופלגת, להקל בכלל,שאנו מוצאים גם בהוראות המובאות בשם ר' דוסא גם בשם רד”ב הרכינס. 2) גם משתוף הדור, ששני השמות נוהגם בה רד“ב הרכינס זקן מופלג היה בימי זקני תלמידי ריב”ז ובימי חרפו של רע“ק (יבמ' ט"ז.). ושם ר' דוסא נזכר כרב וזקן בפי אלישע בן אובי'. שהיה חברו של רע”ק. המוסר הלכות בשם ר' דוסא כדתני' “אחרים או משום ר' דוסא” (ביצ' ט‘: תוספ’ שם א‘, ט’.), ומודעת היא, כי על הכלל “מאן אחרים ר”מ" פירשו הגאונים, כי מאמרי “אחר” הם (ע' סתו“א בשה”ג). גם ר' יהודה ב“ר אלעאי, שבידו עלו הלכות מדורות הראשונים, מספר על ר' דוסא, בעל איש הנחשב על הדורות שלפניו: “א”ר יהוד‘: מעשה במקום שבין אושה לשפרעם ושל שפרעם הי’, והי' ר' דוסא משיב עליו ב' ת”ח כדי שיהו בו המים מ' סאה" (תוספ' מקראות ו‘, ב’). 3) גם משותף עסק בחבור תפלת המועדות ר' דוסא הורה, להבדיל בין שבת לי“ט בברכת “המבדיל בין קדש חמור לקדש הקל” (חולין כ"ו:), ור' דוסא בן הרכינס הורה “העובר לפני התיב' ביו”ט של ר”ה אומר רצה והחליצנו את יום ראש החדש הזה, אם היום או למחר וכו‘" (ערובין ג‘, ט’). 4) מן ההלכות, שנאמרו פעם בשם ר“ד, ופעם בשם רדב”ה “אוכל פרוד אמצ”ט דברי ר’ ד“ב הרכינס” (עדויות ג‘, ב’) “ר' דוסא או אוכל פרוד אמצ”ט (טהורות ח‘, ח’), רד"ב הרכינס או ה' רחלות גזוזות וכו' (חולין י"א א') “ה' רחלות גזוזות וכו'” דברי ר' דוסא (עדויות ג‘, א’).
V . ר' אליעזר בן יעקב.
כשם שמצאנו שני שמות עולים לחכם אחד, כך אנו מוצאים שם אחד עולה לשני חכמים בשם ר' אליעזר בן יעקב נקראו שני חכמים, האחד בן דורו של ריב“ז, שהיה זוכר עוד עבודת בימה”ק ואשר קרוב הוא, כי ראה אותה בעניו (תיד כ"ר. מדות א‘, ב’), ושהי' בקי במוצאי בִּנְיָנוֹ ומבואיו ובכל דקדוקי תשמישיו, כאשר יעלה מדבריו על שתים מן הלשכות “שכחתי מה היתה משמשת” [(ב' ה‘: ה’, ד‘. ועיין שם עוד על מעלות הדוכן ועל תכונת שער המית (ה‘, ו’) ועל בקיאותו בכל מכשירי העבודה (תוספ' ערכן ב‘, ב’. שם פרה ג‘, ט’). ואשר ע"כ הי’ פי' עבודת רוחו, מסכת מדות (יומ' ט"ס.)] ובכן יחשב ראב“י זה, על חכמי הסדר הראשון, שבדורות התנאים חברי ריב”ז ותלמידיו. אך מלבד ראב“י זה יש עוד חכם, ששמו ר' אליעזר בן יעקב, שהוא תלמיד של רע”ק או תלמיד תלמידו, ובכן יחשב על הסדר הרביעי בסדר דורות התנאים. את ראב“י הראשון אנו מכירים ע”פ שני סמנים, ע“פ חבריו בעלי מחלקתו והאומרים בשמו. שהוא סמן מובהק, וע”פ טבע הלכותיו במקצוע המיוחד של מכשירי כהונה ועבודה, שהטעם מעיד על קדמותם, אנו מוצאים אותו חולק עם רבי אלעזר חסמא (תרו' ג‘, ה’) ועם ר' אלעזר בן הורקנוס ועם רע“ק (סוט' ט‘, ד’). [שאע”פ שבשביל להקל את הסקירה, מונים אנחנו אותם על כרחנו על פי סדרי קבלתם, לסדר השני והשלשי לתנאים. אבל לפי קביעות הדורות, הכל יודעים, כי לר' אליעזר יצא שם לחכם, עוד לפני החרבן וטבעו של רע“ק כבר יצא בעולם]. ואת ר' אליעזר אנו מוצאים גם כמוסיף על דבריו של ראב”י “ראבי”א אם עומד בארץ וכו‘. ר’ אליעזר אף הנוטע וכו" (כלאים ו‘, ב’). גם עם ר' ישמעאל (כלים ז‘. ג’) שהי' תלמיד וחבר לר' יהושע. מצאנו את ראב“י חולק. לענין עדות הלכה אחת מהלכות עבודה משתתף ראב”י עם ר' אלעזר בן פרטא (תוספ' סכה ד', ט"ו), שגם הוא הי' מן התנאים הקדמונים (ע' ע“ז י”ז:), ואלו העיד משמו, כבשם איש שכבר איננו עוד רק ר' יוסי (שבת קכ"ה), שהי' מתלמידי רע“ק, כי גם אז היתה עדות זו מעין ראי', כי ראב”י, שבשמו הוא מעיד, מן הראשונים הוא, ואצ“ל כי יש להחליט כן. אם ר' אלעאי מעיד משמו (תוספ' טהרות ג', י"ג) ומקבל תורה ממנו ומורה על פיו (פסח' ל"ט:) ור' אלעאי הלא הי' תלמיד ר”א (סכ' כ"ז:). מן ההלכות שיש להחליט אותן אל ראב“י הראשון, הן לדעתנו, אלה הנוגעות אל פרטי בנין המקדש וסדריו ואל הלכות כהונה לויה ועבודה, כגון “במסבה ההולכת תחת החילו יוצא והולך לו בטדי “(מדות א‘, ט’); “מנין שאין עושין אכסדרה בעזרה " (תמיד כ”ח(; “בימה של עץ עושין לו בעזרה - - ראבי”א בהר הבית" (תוספ' סוט' ז', י"ג) “בכל לבבכם: אזהרהלכהנים, שלא יהא לבם מהרהר בשעת עבודה” (ספרי דבר' מ"א) “אין עומדין על הדוכן, אלא בארץ הי' עומדין וכו'” (ערבין ב‘, ו’): “הכל הולך אחרי צפרים” (י"ז:) “אפילו מנח' של ס' עשרון וכו'” (תמיד ל"ב). ואולי יש לתלות בראב“י הראשון, ששמענוהו עוסק בהלכות גרים (כריתות שם), גם ב' הלכות אלה: “בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא וכו'” (בכורים א‘, ה’) “ישראל שנשא גיורית וכו'” (קדושין ע"ט-) “בהרת בגוי עד שלא נתגייר וכו' ראבי”א הואיל ותחלתו וכו'” (תוספ' נגעים ב', י“ד-ט”ו): - לעומת זה, יש לנו להחליט לראב“י השני את כל ההלכות, שהוא אומר בשם התנאים האחרונים או שאחד מן התנאים האחרונים משתתף עמו או חולק עליו בהן. מוצאים אנחנו אותו אומר שמועותי בשם ר' חחני' בן הכינאי (כלאים ד‘, ח’, תוספ' טהרות י"א, ג'). ומשום רח”ב חכינאי, שאמר משום ר' עקיבא (תוספ' נגעים א‘, ב’), ורחב“ח הלא תלמיד רע”ק הוא, ועל פי סדר קבלתו, יחשב על הסדר הרביעי לריב“ז (ירש' הגיג' ב‘, א’), וברוב הלכותיו נזכר הוא יחד עם תלמיד ר' עקיבא, שהם בני סדר רביעי לתנאים. יש אשר הוא משתתף בהלכותיו עם ר' שמעון (פרה ט‘, ב’) ועם ר”ש ועם ר' יוסי ברבי יהודה ביחד (תוספ' שם ד‘, ו’), ועם ר' נחמי' (שם ב“מ ו’ט”ז. שם זבח ו‘, י“ב. שם כלים ב”ק ב’, ב') ויש שהוא חולק עם ר"ש שביעית ב‘, י’), ועם ר”ש ועם ר' יהוד' (נגעים ז‘, ד’), ועם ר' יהוד' לבדו (פסח' ב':), ועם ר' יהודה ועם ר' יוסי (תוספ' יבמ' י‘, ה’) ועם ר' מאיר (ערובין מ“א: מ”ב. תוספ' מכשירין א‘, ז’ ספרי דברים ק"ט), וכמעט בכל מקום שנזכר, מאוחר הוא לחברו. מזה יש ללמוד, כי צעיר היה מהם. יתר ההלכות, ששם ראב”י נקראו עליהן, לא ידענו להוכיח אם לראב”י הראשון, בן דורו של ריב“ז הן, אם לשני בן דורם של ר' מאיר ור' יהודה, וביחוד צר לנו, כי לא ידענו למי משניהם יש להחליט את המאמר היקר “העושה מצו' וכו'” (אבות ד', י"א), ואת המאמר על ערך התפלה “יפה שעה א' בתפלה וכו'” (ספרי דברים ק"ט), וכמעט בכל מקום שנזכר, מאוחר הוא לחברו. מזה יש ללמוד, כי צעיר היה מהם. יתר ההלכות, ששם ראב”י נקראו עליהן, לא ידענו להוכיח אם לראב“י הראשון, בן דורו של ריב”ז הן, אם לשני בן דורם של ר' מאיר ור' יהודה, וביחוד צר לנו, כי לא ידענו למי משניהם יש להחליט את המאמר היקר “העושה מצו' וכו'” (אבות ד', י"א), ואת המאמר על ערך התפלה “יפה שעהא' בתפלה וכו'” (ספרי דבר' כ"ט), ואת המאמרים על הצדקה (ב"ב י‘: רות רב’ ב‘, ט’) ואת ספור ענות ראב“י הרבה (ירש' שקל' ה‘, ד’). לעומת זה מסתלק הבלבול הגדול, שמסדרי הדורות הבאים מתבלבלים, בהחזיקם כי תנא הנקרא ראב”י, היה רק אחד.
ה: חכמי דורו של רבן גמליאל דיבנה
I . ר' אליעזר בן הורקנוס.
1: דעותיו הדומות לדעות בית שמי.
חומרי המחשבה:
[האשה שאמרה] התקבלי גטי במקום פלוני - - ר"א אוסר מיד [לאכול בתרומה] (גטין ס"ה.)
נכנס לכפר אע“פ שלא כפר פסול דברי ר”א (זבחי פ“ב פ”ג.)
החושב לשתות מי חטאת רא"א פסול (פרה ט‘, ד’)
בש"א – שחיב על המחשבה במעשה (ב“מ מ”ד)
וסיג לדבריו אלה ולדברי ב"ש רבותינו העושים מחשבה כמעשה. הוא מאמר "שהיה ר'אליעזר אומר: “לעולם יהא אדם בורח מן הכיעור ומן הדומה לכיעור” (תוספ' חולין ב‘, ו’)
מצות פו"ר:
כל מי שאינו עוסק בפו"ר כאלו שופך דמים (יבמ' ס"ג:)
אל תחלל את בתך להזנותה - - זה המשיא בתו לזקן (סנהד' ע"ו)
בש“א וכו' והלא לא נברא האדם אלא לפו”ר (גטין מ"א.)
יתרון הקדשים שאינם נאכלים על הנאכלים:
אע"פ שאין בשר יש דם
נטמא בשר או שנפסל רא"א יזרוק (תוספ' זבח' ב‘, א’)
אע"פ שאין שיריים יש קומץ (ה')
נטמאו שיריים או שנפסלו רא"א יקטיר את הקומץ (ו)
בש"א הראי' ב' כסף והחגיג' מעה כסף. שהראי' כלה לגבוה (חגיג' ו').
בש"א מרבין בעולות וממעטין בשלמים
הוראת הבאת קדשים מן החולין:
אף פסח האמור לדורות אינו בא אלא מן החולין (מנחם פ"ב)
וחגיגת י“ט הראשון ש”פ בש"א מן החולין (חגיג' ז' 4)
קולות בסתירת ימי נזירות:
נטמא יום ל' סותר את הכל רא"א אינו סותר אלא ז' (נזיר ט"ז.)
נטמא יום ק' סותר את הכל רא"א אינו סותר אלא ל' (שם)
נטמא יום ק“א סותר ל' יום רא”א אינו סותר אלא ז' (שם)
ומביא קרבן טומאה רא"א לא בן ביום (וע' שם)
מי שגזר גזירות מרובה והשלים את נזירותו ואח“כ בא לארץ. בית שמאי או' נזיר שלשים יום וב”ה או' נזיר בתחילה (נזיר י“ט. ע”ש ובמשנה שלאחריה)
תקנת עבדים:
אם הי' גנבו כנגד ממכרו נמכר ואם לאו אינו נמכר (קדושין י"ח).
כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה
בש"א תקנתם את רבו את עצמו לא תקנתם (גטין מ"א).
נקיפת הלב לסייע במעשה לדבר המטמא מאליו:
אם היתה מונחת במקום התרופה יניחנה במקום המוצנע
ואם היתה מגולה יכסנה (תרומ' ח‘, ה’)
תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו (י')
יטמא את כלן ואל יתן לו אחת מהן ויטמא (י"א
– על התלוי' ועל הטמאה שרא"א תשרף זו לעצמה וזו לעצמה (פסח' י"ד.)
דמיונות בודדים של דברי ר“א לדברי ב”ש:
1) המגרש את אשתו וא' הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני ר"א מתיר וחכמים אוסרים (גטין פ"ב).
2) ר"א ד' נשים דיין שעתן (נד' ז'.)
3) ביצ' שנולד' ביו“ט – תוספ' ביצ' א' א' – אחרים או' משום ר”א תאכל היא ואמה (שם ביצ' ד')
- מכאן אר“א אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל (ביצ' ט"ו:) המילל מלילות מעיו”ט וכו' רדב“י אומר משום ר”א מוללין את המלול ומציעין את המוצע ואופין את האפוי ומבשלין את המבושל (תוספ' שבת ט“ו, י”ד)
5) קיים כפיית הממה ג' ימים קודם הרגל א"צ לכפותה (מ"ק כ'.)
1) בש“א הפקר לעניים הפקר ובה”א אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים (פאה ו‘, א’)
2) שמאי או' כל הנשים דיין שעתן (בר' ב'.)
3) ביצה שנולדה ביו“ט בש”א תאכל (ביצה, ב'.)
4) חנני' או בש“א אן אופין אא”כ ערב בפת ואין מבשלין אא“כ ערב בתבשיל ואין טומנין אא”כ היו חמין טומנין מעיו"ט (ביצ' י“ז כ”ב.)
5) א' ראב“ש הן הן דברי ב”ש (מ"ק כ')
2: דמיון תולדה לאב ומכשירי מצוה לגוף המצוה וטפל לעבר
אם לא הביאו מע"ש מביא בשבת (שבת ק"ל.)
כורתים עצים לעשות פחמים וכו' (שם)
מנין למכשירי שני הלחם שדוחין את השבת וכו' (קל"א).
לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת (שם)
סכה וכל מכשירה דוחין את השבת מצוה וכ“מ דאה”ש (שם)
שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת (קל"א)
הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו - - רא"א דוחין (פסח ס"ה)
דמחייב אתילדה במקום אב (שבת ע"ה:)
היוצא מן הגפן אפי' עלין ולולבין במשמע (נזיר ל“ד: וע' – ספרי במד' כ”ד)
II . ר' ישמעאל
דעותיו על ע"ז ועל עובדיה
תני דבי ריש“מ וכו' איזוהי מצוה שנאמרה בתחלה הוה או' ע”ז (הוריות ח':)
בע"ז הכתוב מדבר שנאמר את דבר ה' בזה, בזה הדבור הראשון וכו' (ספרי במדבר קי"ב)
תני דבי ריש“מ השחתה אינה אלא דבר ערוה וע”ז (תמורה כ"ח:)
אין בלשון הזה של צחוק אלא ע"ז (ב“ר מ”ו)
יכול אפי' ע“ז נפקדת על בנים וכו' ת”ל עונה בה (ספרי שם)
כל המתים במיתתם מתכפרים אבל זו עונה בה (ספרי שם)
חוץ מן המסית (סנהד' פ"ה)
יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסין מן העולם (ספרי שם קל"ז)
ג' ימים לפניהם וג' ימים לאחריהם (ע"ז ז':)
ישראל שבחו“ל עע”ז בטהרה הן (ח:)
דעותיו על המינים
ס' מינים וכו' (במדבר ט"ז)
הללו שמטילין קנאה בין ישראל לאביהן שבשמים (שבת קט"ז)
דעותיו על הגויים
גוי אחד פגע בריש"מ וברכו אמר לו כבר מלתך אמורה וכו' (ירש' ברכ' ח' ח')
III. ר' אלעזר בן עורי.
שבח מי שמעשיו מרובין מחכמתו.
תולדות לזה : “שלא יאמר אדם אי אפשי ללבוש שעטנז וכו' אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך וכו'” (ת“כ ויקרא כ', כ”ו).
- ובכן גדלה המשמעת, שהיא סיג למעשה, מן הרצון שסתמו הוא סיג לחכמה. –
“ושכחת עומר וגו' לא תשוב לקחתו וגו' למען יברכך וגו' קבע הכ' ברכה למי שבאה לידו. מצוה בלי ידיעה וכו'” (ה', י"ז).
IV. ר' יוחנן בן נורי
נטיתו לב"ש בדבר משפט האשה לענין גרושין
א“כ לא הנחת בת לא”א יושבת תחת בעלה, והתו' אמרה, כי מצא בה ערות דבר ולהלן ה“א ע”פ שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר הברור, אף כאן דבר הברור (גטין פ"ט) – וזהו סיג ותוספת חזוק לדעת ב"ש (שם צ'). –
יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה עליו (נדר' פ"ה) – גם זהו סיג למשמרת האשות בטעם ב"ש. –
מפני מה האשה שנתחרשה יוצאה והאיש שנתחרש אינו יוצא (יבמ' קי“ב(- מאמר זה מראה על סברתו, כי אין האשה נופלת הרבה מן האיש במשפט הגרושין כדב”ש.
רבוי הוראותיו בדבר הצרוף החבור והחלוק.
שאר המינים מצטרפין זע"ז (חלה ד‘, ב’)
בשר הקדש שקרם עליו הקיפה - - שניהם חבור זה לזה (טבו"י ב‘, ה’)
שמן שהוא צף ע“ג היין - - שניהם חבור זל”ז (שם)
אפי' על גבה רום קומה ונגע כנגד פיה חבור (ו')
אף החרוקות [חבור ] (פרה י"ב, ח')
חולקין את עביו (כלים ב', ז).
מקבילות
אורז מן דגן (פסח' ל"ה)
אף הקרומית חייבת בחלה (תוספ' חלה א‘, א’)
אף הקרומית יוצא אדם י"ח בפסח (שם).
V . אבא שאול
תשלום למאמרי מדע בתורת הנטיעה שבגוף הספר
כל אילן סרק חמשים אמה (ב“ב כ”ד (.
ו: נצחון בית הלל
את תחלת תגבורת שני הבתים, לאמר, תחלת הראותם בפרצופיהם השונים, יש לנו לקבוע בשנת מות הלל הזקן, שהיא שנת 3770 (ע' ח"ה 78), ובכן היתה ידם תקיפה כששים שנה בפני הבית. על ראשי תלמידי שמאי והלל,שנקראו זקני ב“ש וב”ה, כבר דברנו במוצא דבר (שם 194), אף קראנו בשם לשנים מאלה ולארבעה מאלה. ואין ספק, כי בימים הרבים ההם – משנת מות הלל הזקן הנשיא הראשון ממשפחתו,עד ימי ר"ג דיבנה הנשיא הששי לו – קמו חכמים, דור אחרי דור גם בקרב הבתים ההם, אך בהיות הלבבות נסערים בדור שלפני החרבן, והשקט הראוי לבקור הלמוד נעדר, נמצאו בקרב שני הבתים תלמידים, אשר הרבו מחלוקת בדברי ההלכה. ויען כי יש סופרים בימינו אשר הגדילו מאורע זה, שאירע לשעתו, וירחיבוהו ויטילו אותו ביותר על בית שמאי, כאלו אהבו כל חכמינו וחכמי בית שמאי ביחוד את המחלוקת באשר היא, הננו לבקר כהלכתן את תולדות המחלוקת בכללה שבדבר הלכה:
ר' יוסי בן חלפתא הבקי הגדול בתולדותינו בכללן ובתולדות ההלכה בפרטן, העיד, כי “בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל” בדבר הלכה (תוספתא סנהדרין ז‘, א’. שם חגיג' ב‘, ד’) המעמד הזה שהלכה היתה ברורה, ושעליו נאמר, כי “היו למדין תורה כמשה רבנו” (תמורה ט"ו.) נמשך עד סוף ימי יוסי בן יועזר “דבצר לבא: שנתמעט הלב בסוף שנותיו” (ט“ז. ורש”י שם). מפני השמד הגדול של אנטיוכוס הרשע, אשר מרבית כל זקני הסופרים “משכילי עם [אשר] יבינו לרבים, נכשלו בחרב ובבזה בשבי ובלהבה” (דניאל י“א, ל”ג), אז נשתכחה בתוך כמה הלכות, גם הלכות סמיכה ביו“ט, אז התחילה המחלוקת הראשונה בדבר הלכה, שנמשכה חמשה דורות (ע' חגיג' ט"ז), אשר עליה הצטערו קדמונינו ויקראו לה “דופי של סמיכה” (תמורה ט"ז). אך המחלוקת הראשונה הזאת היתה גם המחלוקת האחת בימיה, כי לא נחלקו “אלא על הסמיכה בלבד " (ירש' שם ב‘, ב’) בכל הדורות ההם, עד אשר בא הורדוס “וקם וקטלינהו לכולהו רבנן” (ב“ב ג‘: וע’ ח”ה 25). ובדבר הזה “ככה אורו של עולם, סמא עינו של עולם” (ב"ב ד'.), לאמר שכח מישראל הרבה מן ההלכות, בהמיתו את תופשי התורה – וע' שם היטב את תשמיש המליצות “תורה אור” “ועיני העדה” החוזרות על התורה ועל נוצריה (שם) – אז נוספו על המחלוקת האחת עוד שלש בידי ראשי הדור ההוא, כי “עמדו שמאי והלל ועשו אותן ארבע” (ירש' חגיג' שם), הלא הן המחלקת הישנה ע”ד הסמיכה, אשר נחלקו בה גם שמאי והלל – עד אשר הכריע בבא בן בוטא תלמיד שמאי הלכה כב”ה-ושלש מחלקות המפורשות בשלש המשניות הראשונות למס' עדיות, שעליהן “א”ר הונא: בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל" (שבת ט"ז.) גם מלבד מחלקת שמאי והלל מצאנו גם את עקיבא בן מהללאל חולק בדבר הלכה על חבריו. ועד כמה היתה מחלוקתו לשם שמים ובלב טהור, ימצא הקורא במליצתו התמה (ח"ו 51 הערה 4), מן המחלוקת הזאת ומדרכי ארבעת זקני ב“ש, שקראנו בשם ושראינו את דרכם, בהוראותיהם עם בית הלל (שם 194), אנחנו רואים עד כמה היו מחלוקת החכמים בכללם, ומחלוקת ב”ש וב“ה בפרטם, מחלוקת לשם שמים במלוא משמען, עד כי תראה לכל עין אמתת המשפט: “איזו היא מחלוקת, שהיא לש”ש זו מחלוקת הלל ושמאי” (אבות ה', ט"ז).
בברייתא של ר' יוסי שזכרנו, נמצא מאורע זה: “משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמש כל צרכן, רבו מחלוקות בישראל ונעשות תורה כשתי תורות” (סנהד' פ"ח: תוספ' סנהד' שם ותוספ' חגיג' שם). כל הבא לחלוק על טהרת הלכותינו, מצא פה מקום לתלות קלקלה זו בשני בתי ישראל אלה, כי מי תלמידי שמאי והלל? הלא בית שמאיובית הלל, ואם הם לא שמשו כל צרכם ואם הם עשו תורה כשתי תורות, הלא מקולקלת ח“ו השורה כלה המושכת והולכת מן הזוגות, בטרם נשיב על שאלה זאת הננו לברר את מקום זכר מאורע זה, שבברייתא שלפנינו: אחרי פתוח ר' יוסי את דבריו בקצור גדול על מעוט המחלוקת בימים הראשונים, באמרו: “בראשונה לא היו מרבין מחלוקת בישראל” (סנהד' שם) או “בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל” (תוספ' שם ושם), פרט לפרטיו את סדר הוראת הסנהדראות ושאר בתי דינין ואת כחם למדרגותיהם ולמקומותיהם, לאמר: אלא ב”ד של ע“א יושבין בלשכת הגזית וב' בתי דיני של כ”ג, א' יושב על פתח הר הבית וא' יושב על פתח העזרה ושאר ב“ד של כ”ג יושבין בכל עיירות ישראל, הוצרך הדבר לשאול שואלין בב“ד שבעירן, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו, באו לזה שעל פתח הר הבית וכו‘, ואם לאו, באין לזה שעל פתח העזרה, ואו’ כך דרשתי וכך דרשו חברי וכו', ואם לאו, אלו ואלו באין ללשכת הגזית, ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ובשבתות ויו”ט יושבין בחיל, נשאלה שאלה וכו‘, אם רבו המטמאין טמאו, אם רבו המטהרין טהרו, משרבו תלמידי שמאי והלל וכו’ן ונעשית תו’ כשתי תורות, משם כותבין ושולחין בכל המקומות, כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דין בעירו, משם מעילין אותו להר הבית, משם לעזרה, משם ללשכת הגזית" (שם). אם נתבונן בצביון הברייתא, נראה כי שתים היא באה להודיענו, את סדר בירור הדין העולה מלמטה למעלה, כלומר מן היחיד המסופק עד הסנהדרין הגדולה, ועם זה את מדרגות הכשר “הַדַיָן שבעירו” שאפשר לו לעלות מעלה מעלה, עד היותו לאחד מן הסנהדרין. ושני הענינים האלה מחוברים ומהודקים זה בזה, וסופו של זה נעוץ בראשו של זה וכך הוא סדרם: “אלו ואלו באין ללשכת הגזית ששם יושבין וכו' נשאלה שאלה וכו' רבו המטהרי' טהרו ומשם כותבין ושולחין וכו'” בזמן שהוא עסוק במעשה לשכת הגזית “ששם יושבין” הוא מוסיף ואומר “ומשם כותבין” אולם מעשה “תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן” איננו כמעט ענין כלל לכאן, ומלת “משם” התכופה לו מאחריו,אין לה כל מקום אצלו. והיכן הוא עקר מקום זכר מאורע זה? הלא הוא בברייתא אחרת, ששם הוא חוליה שלמה רצופה אל שלפניה ושלאחריה. בסוף מסכת סוטה עורכת המשנה דמות לקלקלה, שגברה בישראל לפני החרבן, ולציור שני קלקולים גדולים מאד היא משמשת במליצת “משרבו” (סוט' מ"ז), ומעל"ד באה ברייתא ופורטת גם היא הרבה קלקולים קלים מאלה, במליצת “משרבו בעלי הנאה משרבו וכו' וכו'” ובתוך חמשה עשר קלקולים אלה מונה היא לקלקול הארבעה עשר: “משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו וכו'”. ודמיון מאמר זה בסגנונו ובכל בנינו לשלפניו ולשלאחריו, מעיד עליו עדות שלמה, כי שם הוא עקר מקומו מראשיתו. ואין הברייתא באה להגיד, כי ככל אשר נראו קלקולים בכל הדברים הטובים בעת ההיא, נראו גם בבית המדרש.
אולם מלבד, כי הקלקול הזה ככל הקלקולים המנוים שם לא היה, אלא נולד לשעתו ועובר לשעתו, ולא חל בחכמי הבתים ההם, כי אם בתלמידים הקטנים שבאמת “לא שמשו כל צרכם”. – כי מלבד אשר ראינו, עד כמה היו זקני בית שמאי, התלמידים הקרובים לרבם, נוחים בהלכותיהם לבעלי מחלוקתם, כאשר הזכרנו בזה וק“ו לבית הלל הנוחים והעלובים, הנה כתוב ומפורש, כי חכמי שני הבתים היו רחוקים, מהרבות מחלוקת, ורבוי המחלוקת של הקטנים היתה מפני “שלא שמשו את רביהן כל צרכם” (ירש' חגיג' ב‘. ב’. שם סנהד' א‘, ד’). הא למדת, כי “רביהן”, עצמם לאמר: רבותיהם הגדולים, חכמי הדורות, לא הרבו מחלוקת. ובלבד העדות הגדולה, המעידה בכלל הדברים, “שחבה וריעות נהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר, האמת והשלום אהבו”, (יבמ' י"ד) הנה ידענו, כי ר' יוחנן בן זכאי ור' צדוק, ר' אליעזר ור' יהושע, ר' טרפון ור' עקיבא, - הזוגות האלה היו אחד מהם מב”ש ואחד מבית הלל, - חברים דבקים מאד היו איש לרעהו. ובכן לא היה הקלקול של אלה, שלא שמשו כל צרכם, אלא עראי ועובר, ועקבותיו לא נכרו על פני הדורות. ונהמת לב החכם “ועוד אינה עתידה לחזור למקומה, עד שיבא בן דוד” (ירש' חגיג' שם) אינה חוזרת על מחלוקת ב“ש וב”ה, שסוף סוף הוכרעה, כי אם על המחלוקת בדבר הלכה בכללה, הנזכרת בראש הענין 4
אולם אם המחלוקת בדבר הלכה לא בטלה בכללה, הנה בטלה קרוב ומהר מאד מחלוקת ב“ש וב”ה, ולא מחלוקת התלמידים. שלא שמשו כל צרכן בלבד, כי אם גם מחלוקת הגדולים והמתונים שבחכמי הבתים, פסקה פתאם, כדברי המאמר הידוע “יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו וכו' והלכה כבית הלל:” (ערובין י"ג:) ולנו יקר מאד, לדעת את מקומו וזמנו של מאורע זה. והנה על מקום המאורע יש לנו מאמר מפורש: איכן יצאה ב“ק? רב ביבי אמר בשם ר' יוחנן”: “ביבנה יצאה ב”ק" (ירש' ברב' א‘, ד’). ובירור דברהמקום מצבי לנו גבולות גם לזמן המאורע, ואינו נותן להקדימו לראשית ימי נשיאות ריב“ז, שהוא ג”א תת“ל, ולא לאחרו, לאחרית ימי ר”ג דיבנה, שהיא שנת תתע“ז לפי דעתנו, שכל השנים שבינתים. הם כל ימי יבנה מתחלתם ועד סופם. אך באיזה זמן מן השבע וארבעים שנות יבנה יצאה ב”ק זו? על דעתנו היה דבר זה במחצית הראשונה של השנים ההן, כי כן אנו מוצאים ר' טרפון מספר, לאמר: “אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי ב”ש וסכנתי בעצמי מפני הליסטים, - אמרו לי כדי היות לחוב בעצמך שעברת על דברי ב“ה” (ברכ' י':) מאמר זה שאמרו לו חבריו, אין לו טעם כלל קודם שיצאה ב“ק. כי ר”ט הלא מתלמידי ב“ש היה, וסתם תלמיד הלא יש לו להורות ולעשות כדברי רבותיו, מה שאין כן לאחר שיצאה ב”ק, אז בטלו דברי ב“ש לכל ישראל אפי' לתלמידיהם, כי בראשונה נתנה רשות לכל אדם “הרוצה לעשות כדברי ב”ש עושה” (ערובין ו‘(אבל “הדא דתימא, עד שלא יצאה ב”ק, אבל משיצאה ב“ק לעולם, הלכה כדברי ב”ה וכל העובר על דברי בית הלל חיב מיתה" (ירש' ברכ' שם). ור“נ בר יצחק מכריע, כי תשובת חבריו של ר”ט "כדי היית לחוב וכו’" היא מקור הדעה, האומרת “עשה כדב”ש חיב מיתה" (ברכ' י"א.), ובכן קדמה על כרחנו יציאת ב“ק למעשה ר”ט. ואנחנו הלא ידענו בר' טרפון, כי היה עוד מן הכהנים, ששמשו במקדש, ובכן כבר היה בימי החרבן, לפי המתקבל על הדעת איש כבן חמש ועשרים או שלושים שנה. ואם נאמר, כי היתה יציאת ב“ק כשלשים או ארבעים שנה אחרי החרבן, וסכנתו עם הלסטים עוד זמן כל שהוא אחרי כן, הי' לנו לאמר על כרחנו, כי כבר היה בעת ההיא זקן מלא ימים, ואין הדעת נותנת, כי יערב עוד איש את לבו לדבר אליו קשות “כדי היית לחוב בעצמך”, אלא על כרחנו, לא הגיע עוד בימי יציאת ב”ק, לימי הזקנה. ומעתה, יש לנו להקדים את זמן היציאה לכל המאוחר, בעשרת השנים השלישית לחרבן. ומאד יפלא בעיני כל מתבונן, כי לא נתפרש בשום מקום זמנו של המאורע הזה, הגדול מאד בתוצאותיו, אין זאת כי אם מאורע אחר, חשוב כמהו, אירע עמו כאחד, והמאורע ההוא בלע אותו אל קרבו עד בלי הראותו לבדו וביחודו אל הדורות הביאם, בלתי אם לעין חדה מאד.
הנה הכרעה כוללת בדבר כל מאות ההלכות, שנחלקו בהן שני הבתים האלה, הלא לא באה על כרחה, אלא לתת לכל העם מקצה, דרך אחת במעשה המצוה. והחפץ הזה הלא ידענו, כי היה ראש מאויי רבן גמליאל דיבנה. ולפי דעתנו חלה באמת יציאת ב“ק להיות בימיו, אולם לא על ידו ממש נעשה הדבר הזה, ולא בכל הימים שהיתה ידו תקיפה, כי אם דוקא ביום האחד שהעבירוהו מנשיאתו, הוא “יום שהשיבו את רא”ב בישיבה”. על היום ההוא יש ברייתא בידנו בלשון זאת: “תנא: עדיות בו ביום נשנת, ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש, שלא פירשוה” (ברכ' כ"ח:) 5 . מתוך הברייתא הזאת אנו רואים, כי פירוש ההלכות התלויות, היה ביום ההוא עקר גדול וחשוב, בהעברת הנשיאות, וכי בשביל כך הסיעו החכמים כמעט את לבם מדבר הנשיאות, ויכַונו את דעתם אל ההלכה, עד כי נוסדה ביום ההוא מסכת עדיות. התחרות הגדולה לברר את ההלכות “בו ביום”, נראה עוד יותר ממקום אחר, וזהו: “תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו, עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנא': הנה ימים באים נאום ה”א והשלחתי רעב בארץ וכו' כ“א לשמוע דבר ה' – וכתיב מים עד ים וגו' ישוטטו לבקש את דבר ה' – שם – דבר ה' זו הלכה וכו' וכו'” (שבת קל"ח:). על הברייתא הקודמת הזאת יש ברייתא מאוחרת לה, המפרשת את דבריה, וזאת היא: “תניא: א”ר שמעון ח“ו שתשתכח תו' מישראל, שנא' כי לא תשכח מפי זרעו – דבר' ל”א, - אלא מה אני מקים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד (שם) = הלכה ברורה בטעמים שלא יהא בה מחלוקת" (רש“י שם קל”ט) בסקירה הראשונה אפשר לאומר לומר, כי “כשנכנסו רבותינו ליבנה” חוזר על כינוס תלמידי רע“ק אחרי חרבן ביתר, כי גם שם מצאנו לשון זה (ע' ברכ' ס"ג), אולם מן המליצות השונות של ת”ר שבראש הברייתא הראשונה של שבת קל“ח: ושל תניא שבראש הברייתא השניה, אנו רואים, כי הברייתא הראשונה קודמת הרבה לר”ש בעל הברייתא השניה וכי השניה זקוקה אל הראשונה ובאמת נשנתה הברייתא הקודמת ההיא “בו ביום” לאמר “ביום שהושיבו את ראב”ע בישיבה" שהעבירו אותו מנשיאותו, וכל עצמה אינה אלא הקדמה למסכת עדיות שנשנית בו ביום, ואם במשנתנו המסתפקת רק בעקרי ההלכות בלבד לא נכנסה, הנה היא המשנה הראשונה לתוספתא של מס' עדיות, וזה לשונה בשנויים קלים: “כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה ואינו מוצא, מדברי סופרים ואינו מוצא, שנא' הנה ימים באים נאום ה”א וגו' ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו זה וכו‘" (תוס' עדיות א‘, א’), ובכן הברייתא הזאת, כלה היא פתיחה למס’ עדיות ומסכת זאת שבמשנתנו, הלא היא מתחלת בשלש מחלקות שמאי והלל (עדיות א‘, א’ – ג') והולכת ופורטת כמה הלכות, שנחלקו בהן ב“ש וב”ה (ז'-י"א) “ודברים שחזרו ב”ה להודות כדברי ב“ש” (י“ב-י”ד). וכל פרק רביעי מתחלתו עד סופו מסבר על “דברים מקולי ב”ש ומחומרי ב“ה” (ד‘, א’-י"ב). ובכן אין עוד מסכת בכל ששת סדרי המשנה עוסקת בשום לב במחלקות הלל ושמאי ובמחלקות בית הלל ובית שמאי, כמסכת זו. ועתה אם עקר מסכת זו נשנה ביום אחד “בו ביום”, ובו ביום “לא היתה הלכה שהיתה תלויה מבית המדרש שלא פירשוה” למען העלות בידם “הלכה ברורה: שלא יהא בה מחלוקת”, הלא יש לנו להחליט על כרחנו, כי ודאי זו היתה ראשית מלאכתם, לפרש את הלכות התלויות של ב“ש וב”ה שבהם, כלומר להכריע את ההלכה לצד אחד “שלא יהא בה מחלוקת” כדבריהם “נתחיל מהלל ושמאי” תוספ' עדיות שם. ואם היתה שם הכרעה לא היתה הכרעה אחרת אלא הסכמה גמורה, לקבוע הלכה לדורות כב“ה, וקרוב הדבר, כי יען אשר “נתן הקב”ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כלם לדעת אחת” לקבוע כך, היה הדבר, שגור בפי רבותינו, יצאה בת קול.
מלבד בית שמאי ובית הלל היו עוד חכמים בישראל, אשר לא נחשבו, לא על בית זה ולא על בית זה, ושהיו חולקים לפעמים גם על הלל ושמאי עצמם, כעדות המליצה המשולשת בשלש המשניות הראשונות למס' עדיות “וחכ”א לא כדברי זה ולא כדברי זה“, ולפי הנראה הסכימו החכמים האלה להצטרף עם ב”ה ולקבוע כמוהם הלכה לדורות.
טעם הקביעות החלוטה הזאת ביום ההוא, שהעבירו את ר“ג מנשיאותו, אפשר כי היה, למען מעט את המחלוקת בדברי ההלכה כפי האפשר, למען אשר לא יקרה עוד כמקרה המשולש בין ראשי חכמי העם, כר”ג הנשיא ור' יהושע אב בית דינו.
בנצחון הזה שהנחילו חכמי ישראל את בית הלל, עד כי היה לפגם בפי רבותינו “ב”ש במקום ב“ה אינה משנה” (ברכ' ל"ו). לא הי' ח“ו שום פגם לחכמי ב”ש הנהדרים, אדרבא בעצם המליצה ההיא, שקראו לה בת קול, רוממו גם את דברי ב“ז עד לשמים, ויאמרו: “אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כב”ה” (ערובין י"ג:). ובעינינו לא יפלא דבר זה, כי אמנם לא מצאנו אף רמז קל, לשום סירוב מצד חכמי ב“ש על הקביעות הזאת וכבר ראינו הליכות הכבוד והיושר, אשר התהלכו זקני ב”ש עם ב“ה בימי הבית (ח"ה 194), והם הלכו ב”ש בדרכי זקני מוריהם, לא צרה עיניהם בכבוד ב"ה.
לפי תוצאות חקירתנו במ“ש “סדר זמני המאורעות”, חל להיות “יום שהושיבו את ראב”ע בישיבה”, בשנת הארבע ועשרים או חמש ועשרים לחרבן, שהיא שנת ג“א תתנ”ד או תתנ"ה, ויום זה הלא הוא יום נצחון בית הלל, היה אחר “שלש שנים שנחלקו” שני הבתים האלה (עירובין שם).
יום נצחון בית הלל היה גם סוף ימי בית הלל גם סוף ימי ב"ש, כי חכמיהם לא היו עוד נוכחים כי אם נאספו אל כלל החכמים ויהיו עמם לקהל אחד.
ז: קלמנס ואשתו הגרים
החכם גרץ השיב אבדה גדולה, שאבדה לספרי זכרונותינו או גזלה, שגזלו ממנו אלה שעינם צרה בכבוד עמנו, ועוד יותר בכבוד דתנו. הנה הסופר הקדמוני לרומי, דיו קסיוס, כותב בספרו היוני “תולדות רומי”, לאמר: “בתוך רבים אחרים שפט דומיטינוס משפט מות גם את הקונסול פלויוס קלמנס, אף כי בן דודו היה הוא, ואשתו פְּלַוְיה דומיטילה אף היא קרובה לו. על שניהם נטפל עון כחש באלהים, עון, אשר עליו נענשו גם רבים אחרים, אשר נטו אל היהדות; על מקצתם נגזרה גזרת מיתה, ועל מקצתם נקנסה, להחרים את כל נכסיהם לאוצר המלכות; ודומי טילה גרשה לארץ פנדטריא” (41, 67 C. π ). לזכרון זה, כי קלמנס בן-דודו של דומיטיאנוס, - שהוא בן-דוד גם לטיטוס אחיו, התיהד הוא ואשתו, הקביל גרץ את אגדות אלו: “אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתי' דטיטוס הוה בעי לאגיורי” (גטין נ“ו(”אונקלוס בר קלונימוס איגייר שדר קיסר גונדא דרומאי אבתרי‘" (ע“ז י”א), ובכן היה פה קלוניקוס לקלונימוס לשם שאתה מוצא בו כל אותיותיו שם קלמנס – עוד הקביל לזכרון זה של דיו קסיוס, שאיש ואשתו מגדולי המלכות התיהדו והבעל נהרג, את מעשה קטיעא בר שלום ואשתו (י’ (:, שבשם “שלום” אנו מכירים את שם קלמנס, שהוראתו בלשון רומי “נחת ושלום”. הזכרון הזה של דיו קסיוס, ושל אגדת קטיעה בר שלום של השר הגר הזה ואשתו מתפרש ומתברר עוד יותר במדרש דברים רב' ב', במעשה “סנקליטו של מלך ירא שמים”, שגלה לר“ג בסתר, שגזרת כליה מתעתדת בבית הקיסר על ישראל, וכי במותו הציל אותם, וכי נכנס בבריתו של אאע”ה לפני מותו, ויד אשתו היתה עמו, גם בדבר השתדלותו להציל את ישראל, גם בהתייהדותו. והנה שתי האגדות הראשונות אינן משמשות לעניננו, בלתי אם לברור השם של קלמנס הגר ולקרבת משפחתו עם טיטוס, שהוא אחי דומיטינוס. אך שתי האגדות האחרונות מספרות מאורע שלם וחשוב מאד ע"כ הננו לפרק אותן לפרקיהן ולהקבילן זו אל זו ואל זכרון הסופר הרומי.
ע"ז י':
דבר' רב' ב'.
דההוא קיסרא דהוה סני ליהודאי א“ל להשיבי מלכותא שעלה לו נומי ברגלו יקטענה ויח' או יניחנה ואיצטער א”ל יקטענה ויחי'.
א"ל קטיעה בר שלום חדא דלא יכלת להו - - ועוד קרו לך מלכות קטיעה.
שדי לי' לקמוני חליל' וכו'.
א"ל ההיא מטרוניתא וי לה לאלפא דאזלא בלא מיכסא.
נפל על רישא דעורלתא קטעה.
כל נשיאיה ולא כל שריה פרט לקב"ש.
1 וגזרו סנקליטין של מלך לומר מכאן ועד ל’ן יום לא יהי' בכל העולם יהודי.
והי' סנקליטו של מלך ירא שמים בא לו וכו' בסוף כ"ה ימים וכו'.
ומץ את טבעתו ומת.
אמרו רבותינו חבל לספינ' שהלכ' לה ולא נתנה מכס.
אמרה להן אשתו חייכם לא עברה הספינה עד שנתנה מכס וכו' והוציאה להן קופסא.
וקראו עליו המקרא הזה נדיבי עמים נאספו.
ח: ארבעה שנכנסו לפרדס
רבותינו מונים לנו ארבעה חכמים נכנסו לפרדס, ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אלישע בן אבויה ורע“ק (חגיגה י"ד: ירוש' שם ב‘, א’. תוספ' שם ב‘, ב’), ובכל שלשת המקומות הרשומים יסופר רק על תולדות כניסה זו, ועל הרושם שעשתה בחכמים הנכנסים, ועל טיב הפרדס, מה הוא, לא נתפרש דבר. אך מסמיכות ספור זה בכל שלשת המקומות לענין מעשה מרכבה של ריב”ז ותלמידיו אנו למדים, כי פרדס זה למוד הוא, מעין מעשה מרכבה. אולם כנגד זה יש להתבונן, כי על כרחנו יש צד אחד בפרדס, מה שאיננו במעשה מרכבה, כי במעמ“ר אנו רואים לרבותינו, כי חששו מאד לנהוג בו קדושה יתרה ולבלתי הפקידו ביד כל איש ואיש, מיראתם פן יתחלל עצם הלמוד בידי בני אדם, שאינם מהוגנים, ובפרדס ראו, מלבד החשש לעצם הלמוד פן יזדַיֵף, גם סכנה ללומדים עצמם,לחכמתם, ליראתם וגם לחייהם, עד כי הזהירו אותנו ממנו ויספרו, כי ארבעת הנכנסים “אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד קצץ בנטיעות [ורק] אחד נכנס בשלום ויצא בשלום” (ירש' שם ותוספ' שם). על כן קרוב הוא בעינינו, כי הוטל אל הלמוד הנקרא בשם פרדס, סוד אחד שהדעות עלולות להשתבש בּו, מהיותו דק מאד, ואשר בשבילו לא טוב הוא, גם לחכם שבחכמים ולחסיד שבחסידים להתעסק בו, כי כן עולה ממליצת רבותינו “רע”ק עלה בשלום וירד לשלום” (תוספ' חגיג' שם) או “נכנס בשלום ויצא בשלום” (ירש' שם), שמשמעה לכל מעמיק להתבונן בה, כי זכות גדולה היתה לו לרע“ק שנמלט ממקום הסכנה, ומשירד שוב לא עלה ולא רצה לחזור לעלות, ומשיצא שוב לא נכנס ולא רצה לחזור להכנס. ודבר זה מתברר עוד יותר מגירסת גוף הברייתא שבבבלי, ששם לא נאמר ברע”ק, אלא “רע”ק יצא בשלום" (חגיג' י"ד:) בלבד, שמתוכה עולה, כי עקר ספורם, הוא יציאתו לבדה, שהיא טובה להם מכניסתו. ולמען נדע לקרוא בשמו את הסוד הזה, שכל אחד מארבעת החכמים נכשל בו, ורע“ק בלבדו עמד בו, יש לנו לבקש ענין אחד המשותף לארבעתם, והמיוחד רק להם לבדם, והנה המכשול שנכשלו בו, על כרחנו הוא, כי לא ידעו להתאים את הסוד הזה מכל צדדיו אל הכתובים המפורשים בתורה, ועתה הנה מצאנו: “ויעש א' את הרקיע: זה אחד מן המקראות שהרעיש [עליהם] בן זומא את העולם אתמהה! והלא במאמר הן? הוי, בדבר, ה' שמים נעשו” (ב"ר ד'). ובכן עלה בידנו, כי כל עשיה שהקב”ה עושה, איננה אלא ע“י “מאמר” כלומר: לא בכח ולא ביגיעה, כביכול ברא ה' את עולמו, כ”א במאמר. וכל עוד, אשר לא מצא דבר זה במקרא, התרגש מאד, וכיון שמצא לו מקרא מפורש, נחה דעתו, כאשר תוכיח מלת “הוי” – וענין המאמר הזה – שעוד נדבר עליו, - שכל עצמו הוא עצם רצונו של הקב“ה, נקרא בפי חכם זה בלשון סתום עוד יותר “קול”, ועליו אמר הוא ובן עזאי חברו “נעשה קולו של הקב”ה מטטרון למשה, בשעה שאמר לו עלה על הר עברים – דבר אחר נעשה קולו של הקב”ה מטטרון על המים, הה“ד, קול ה' על המים – תהל' כ”ט, ג‘-"(ה) וכיוצא בדבר דבר בן-עזאי על הקול, שהוא הי’ שליח מהקב“ה למשה וממשה לישראל במסירת כל מצוה ומצוה ובמלת “לאמר”, היה רמוז לו דבר זה. ועל הראשונה לכל המצות, שדבר משה לישראל בשם ה', במצות קדוש החדש, מפרש בן עזאי מלה זו “לאמר: בקול שאתה שומע בו, בו למד” (מכילתא שמות י"ב א'), כלומר שהקב”ה נותן רשות וכח למשה בקול היוצא ממנו. ורבי עקיבא, שגם הוא היה מאלה שנכנסו לפרדס, דורש את המקרא “משה ידבר והא' יעננו בקול. מלמד שנתן הקב”ה כח וגבורה במשה והי' הקב“ה מסייעו בקולו, ובנעימה שהי' משה שומע בו הי' משמיע את ישראל” (מכיל' שמות י“ט, י”ט). ועל הקול הזה, העובר במצרים ובסיני, מפי הגבורה למשה ומפי משה לישראל, הרבה רע“ק לדבר ולהוכיח, כי משהוקם המשכן, - וזה הי' לאחר שחטאו ישראל בעגל – “היה הקול נפסק ולא היו לא ישראל ולא הזקנים ולא אהרן אף לא מלאכי השרת שומעים אותו, בלתי אם משה בלבדו”, כמבואר שם. ולמען ברר יותר את תשמישי הקול הזה, הוסיף רע”ק לבאר, כי הוא הוא “הקול המתפרש בכתובים קול ה' בכח - - קול ה' חוצב וגו'” (ת"כ ויקר' א‘, א’). ומעתה זכינו לשמוע מפי רע“ק, כי הקול המגיע למשה הוא הקול שעליו מדבר דוד במזמור כ”ט. ודבר זה מתאים, מראשו עד סופו, אל מאמר בן זומא ובן עזאי. ומעתה יעלה לנו מכון כל המדרשות האלה, כי “המאמר” שהוא “דבר ה'” “והקול”, שהוא נושא “המאמר” הי' לענין לב“ע וב”ז ורע“ק, שכלם הרבו לעסוק בו וכלם דנו עליו בשוה, שהוא הוא המוליך את הנבואה, והוא הוא המודיע את כחו של הקב”ה בבריאה – קול ה' על המים וגו' – והקול הזה נקרא להם בשם מטטרון, שהוא בלשון יון השר התר מנוחה לחיל המלך, לאמר, כשם שקול האדם הוא גלוי רצונו, והמוליך את דבורו לאזן שומעו, הרוצה או הצריך לקבלו, כן יאמר על גלוי רצונו של הקב“ה, המפנה מקום בעולם, להשרות ולהנהיג מלכות שמים “מטטרון”. ו”מאמר" זה או “הקול” הזה, שהוא מדת גלוי רצונו, נעשה מנהיג למשה רבנו נותן התורה, עד הדבור האחרון, שיצא לו מפי הגבורה “עלה על הר העברים” (ב"ר, ה'). ויען כי רצון הקב“ה, הוא המורה ביחוד לצדיקיו את הדרך, אשר ילכו, יאמר בשעת מיתתו של משה רבנו, כשאמר לו הקב”ה עלה על הר העברים: “אצבעו שלהקב”ה הי' מטטרון למשה (ספרי דברי' של“ח כגי' הגר”א ז"ל). ומדה זו, היא המגלה את רצון ה' גם בבריאה הדוממת – “קול ה' על המים” (שם ות"כ שם) – והיא היא המפרסמת את זכותן של ישראל, שכל יתרונם הוא רצונם לקבל מלכות שמים, ורושמת אותם בספר תולדות האדם לזכות עדי עד "דאתיהבא לי' רשותא למיתב למכתב זכוותא דישראל "(חגיג' ט"ו). ומדה זו מדת דבר ה‘, הנזכרת פעמים אין מספר במקרא, גם לענין הנבואה (ברא' ט"ו, א'), גם לענין הבריאה (תהל' ל"ג, ח') וההשגחה, הנקראה בפי בן זומא “מאמר” או “קול”, נקרא בשם פילון וחבריו, חכמי אלכסנדריא, “לוגוס” [מאמר או דבור בלשון יון], שממנו עלתה בפינו מליצת “על פי הדבור”, ובפי החסיד המתרגם הארמי “מימרא” (אונקלוס ברא‘, ט’, ט"ז), שהוא הוא הקול (ע' שמות ט“ו, כ”ו ואונקלוס שם). ואמתת תרגום מלת מטטרון, לעברית הוא “המשכון”, שפירושו הגורם “לשכינה”, שתשרה בישראל לאמר, לכבוד ה’ הנעלם שיתגלה בעולם הנראה (ע' מו“נ א', כ”ה ונודע ביהוד' א“ה תשובה ק”ז). וכבוד ה' בעולם, הלא הוא מתגלה בבריאת עולם, במתן תורה, במשמעת, שהצדיקים שומעים למצות ה‘, ובפרסום זכיותיהם של ישראל, שכל אלה נזכרו במאמרי רבותינו, שהבאנו זה מעט. ומקור שם “שכינה” עצמה,נובע מלשון הכתובים שבתורה, שם נזכר ענין זה לא בתורת שם, כי אם בתורת פעל: “לשכן” (דבר' י“ב, י”א) “שכנתי” (ירמ' ז', י"ב) המחובר לענין “השם”, שכל עצמו גם הוא, אינו אלא הודעת כבוד ה’ כחו וחסדו.
וככל אשר עסקו שלשת החכמים ב“ע וב”ז ורע“ק בחקר ענין המאמר או “הקול”, שנקרא גם “מטטרון”, עסק בחקר ענין זה, גם אלישע בן אבויה, שנכנס גם הוא לפרדס כמוהם, אך הם שכל עסקם היתה חכמת התורה בטהרתה, בלי כל ערב זר, לא נכשלו בחקר זה מאומה, כרע”ק, או לא הרבו להכשל בו, כב“ע וככ”ז, או לתומם נכשלו בו כחכמי אלכסנדריא. לא כן אלישע בן אבויה, אשר בעוד הוא דורש גופי תורה ברבים, כבר פנו לבו אל תעתועי שטת הטועים, כמאמרם “בשעה שהי' עומד מבית המדרש, הרבה ספרי טועין נושאים מחיקו” (חגיג' ט"ו:) – וגירסה הישנה “טועין, נראה עוד יותר מגירסת “מינין”, אע”פ ששניהם כת אחת הם, ובשם “טועים” שאינם יודעים, בנו רבותינו לכת המינים, שקמה בעת ההיא בתוך הנוצרים שהנוצרים עצמם מעידים על שבושה, הלא הם, הגנוסטיקים, לאמר “היודעים " – וילך גם הוא בדרי הגנוסטיקים ובדרכי יתר הכתות, שקמו בעת ההיא, אשר הפכו את כל מדה 6 , לעצם נבדל עומד בפני עצמו, ויחשוב את מדת ה”מאמר" או “הקול” שקראו לו “מטטרון” למין אלהות מיוחדת, עומדת בפני עצמה, ותצא לו אמונת “שתי רשויות”. בדבר הזה פשע בתורת אלהי ישראל, וימח כל צדקותיו כמליצת קדמונינו “אתיהבא לי' רשותא למימחק זכוותא דהחר” (חגיג' ט"ו). מלבד, אשר ערכו חכמי ישראל מלחמה כנגד השקר הנמהר הזה, קמה עליו האגדה, פרי רוח האומה כלה, להשביתו מקרבה, ובמליצה תמימה ועמוקה מאד ספרה כדרכה, כי הוציאו את מטטרון ויכוהו בששים זיקי אש (שם), להוכיח, כי עבד הוא ולא אל, וכי אין כחו גדול מכח יתר מלאכי ה' עושי דברי (תו' ד"ה “ומחיוהו”), ולמען הסיע מלב העם כל אמונה באלהות הבדויה של מלאך, הוסיפה האגדה לספר, כי לקה מטטרון ויענש, על אשר לא קם מפני אלישע בן אבויה, ובכן יותר משהאדם חיב בכבודו חיב הוא בכבוד האדם.
מחלקות בין דעות חכמי ישראל ובין דעות המינים בענין זה, מפורשת עוד יותר ויותר בפי רב אידית החכם המומחה במחקר זה. אחד המינים שאל אותו, לאמר: “כתיב. ואל משה אמר ה' עלה אל ה' – שמות כ”ד, א' – עלה אלי מיבעי לי' [למימר]? – אמר לי' זהו מטטרון ששמו כשם רבו, דכתיב: כי שמי בקרבו 7 - כ“ג, כ'-” (סנהד' ל"ח:)- כלומר הקול היוצא כביכול מאת פני ה‘, הוא אמר למשה עלה אל ה’ (וע' המאמרים המובאים מבראשית רב' ה' ומספרי דברים של"ח) – א“ל המין ההוא “אי הכי נפלחי לי?” (וע' סנהד' שם) “[א”ל רב אידית] כתיב אל תמר בו – שמות שם – אל תמירני בו – [א”ל ההוא מינא] אם כן לא ישא לפשעכם א“ל [רב אידית] הימנותא בידן דאפילו בפרוונקא נמי לא קיבילניה דכתיב מינא] אם כן לא ישא לפשעכם א”ל [רב אידית] הימנותא בידן דאפילו בפרוונקא נמי לא קבילניה דכתיב אם אין פניך הולכים וגו' – שמות ל“ג ט”ו-" (סנהד' שם) וערש“י: “אם כן לא ישא לפשעכם: לא יכול לסלוח לפשעכם ומה יתרון בו? – א”ל הימנותא בידן: שאין בו כח לשאת פשעינו ואנו נמי מאסנוהו ומיאנו לקבלו אפילו לפרוונקא, שליח מוציא ומביא” (רש"י). דבר רב אידית מכריזים בקולי קולות את הדעה הנזכרת בחגיגה רק בחשאי, ופי' רש“י שעליו, מאיר עיני חכמים, הבקיאים בתולדות שמחוץ ישראל בדורות ההם. – באגדה זו הנמצאת בעקר ענינה ובפנים אחרים במדרש שמות, נמלצה היטב זיקת המלאכים, שלעצמם אינם כלום, וקיומם אינו תלוי, אלא ברצונו של הקב”ה, ובטולם קרוב ואפשר מאד, בהיותם למוקש לטהרת דעותיהם ולתקון מעשיהם של בני אדם. ואלה דברי רבותינו שם: “כי שמי בקרבו: לפי שאין מלאכי השרת נזונין אלא מזיו שכינה שנא'ואתה מחיה את כלם” (שמ“ר ל”ב) “ולא עוד אלא שאתם גורמים לו שישמט שמי מקרבו” (שם).
התולדות התכופות, אשר יצאו לאב“ע מכפירתו, אשר כפר באחדות הבורא, אלא הן: יאוש גמור מן התשובה ותועלתה, עד כי גם אם העבירו אותו חבריו ותלמידיו הכשרים רגע מיאושו, הודה להם רק במקצת, וכפר במקצת, באמרו, כי אם אפשר לאחרים בתשובה, אי אפשר לו עוד בה. דעתו זאת מתבארת בענין בת קול: “שובו בנים שובבים לבר מאחר” ששמע מאחורי הפרגוד (גמר' שם), או שמע אותה רוכב על סוסו לפני מקום קדש הקדשים ביה”כ, שחל להיות בשבת (ירש' חגיג' ב‘, א’), או אחורי בית הכנסת (רות רב' ג', י"ג), ומקלוסו שקלס את מאמר רע“ק היקר מאד “מה כלי זהב וזכוכית וכו'” ומהוצאתו את עצמו מכלל אלה, שעליהם נאמר (חגיג' שם). חזוק הדעה הזאת בלבו ההולכת ומתחזקת לו מכל מראה עין ומכל משמע אזן, מתבאר עוד יותר מספור התינוקות, שפסקו לו כאו”א את פסוקו “אין שלום אמר וגו' – ישע' מ”ח, י“ב – נכתם עונך לפני – ירמ' ב', כ”ב – לשוא תתיפי – ד‘, ל’ – ולרשע אמר א' מה לך לספר חקי – תהל' נ‘, ט"ז – " (שם). הכפירה בתשובה, תולדה מוכרעת היתה מכפירתו באחדות, שאין מדת הרחמים הגמורה מוטבעת אלא בה, ובאין מדת הרחמים, אי אפשר למחילה גמורה, היא התנאי האחד לתשובה שתתקבל 8. והחטא הגדול שחטא בתנואה, אשר הניא את ילדי בני ישראל מתלמוד תורה ברוב לקחו, שרק על זה יאמר עליו: “אל תתן את פיך לחטוא את בשרך”- קהלת ה’, ה' – כמבורר בירושלמי שם – או שעכבם מזה ביד חזקה (שם), אכלה גם היא כרקב בקרבו ותאכל את שארית התקוה מלבו לחיי עולם הבא. ויהי מזכיר במרת נפש את מאמר רע“ק “זכה צדיק, נטל חלקו וחלק חברו בג”ע, נתחייב רשע, נטל חלקו וחלק חברו בגיהנום” (חגי' שם), שאמתת פשוטו מתבררת ממאמר אחר: “משה זכה וזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ירבעם בן נבט חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו” (אבות ה', י"ה) ואשר כמוה דרש גם הוא בעצמו “כל המעשה את חברו לעשות מצוה, מעלה עליו הכתוב, כאלו לא עשאו אלא בגופו” (אדר“נ כ”ד, ז' בגיר' הגר"א הנכונה), ע“כ היה בעיניו, כאיש אשר נשמתו צפויה לענש אין קץ, ומנטותו אל הגנוסטיקים נקבעה לו עוד אמונה אחת, אשר דכאה את רוחו מאד, הלא היא אמונת עונש על חטאת-אבות, אשר פשטה בימים ההם מחוץ לגבול ישראל, כי ישא איש בעון אבותיו ובעון הדורות אשר כבר עברו, ואת החטאת הזאת קצרה יד האיש לכפר אף בתשובה ובמעשים טובים. וימצא בנפשו דופי, אשר הטיל בו אביו, אשר לא יוכל כפרו עוד, כי בעון אשר לא היה לבב אביו שלם ביום הביאו אותו ברית אברהם, בהקדישו אותו לתלמוד תורה, לא לשם ה', כי אם לשם הכבוד; או בעון אשר עברה אמו על פתח בית אלהים אחרים בימי הריונה, אשר הרתה אותו, ותרח את ריח בשר זבח התועבה, לא יוכל הוא להטהר מחטאת הוריו, אשר דבקה בו. ויאמר למצא סעד לאמונתו זאת במאמר רע”ק האומר “טוב אחרית דבר מראשיתו – קהל' ז‘, ח’ – בזמן, שהוא טוב מראשיתו” (ירש' שם), וידון וילמד ממאמר זה ואם, הדבר איננו טוב מראשיתו, לא יוכל להיות טוב באחריתו, ובאמת בטל ומבוטל דיוק זה מעקרו, כי הלא זה רע“ק העיד על עצמו “כשהייתי ע”ה אמרתי מי יתן לי ת”ח אשכנו וכו‘" (פסח’ מ"ט (:, ובכל זאת לא נפל בעיניו מאומה. והמעט ממנו, כי לא התאבל על ראשיתו, כי אם נתן בשמחה רבה הודאה על חלקו בתורה ובמעשים טובים, דוקא בזמן “שהוא נזכר מה שעשה בילדותו” (אדר“נ כ”א, ז').
ט: כנגד דעת מינים
שיורי שיטת אלישע בן אבויה אינם, אלא חוליות מן השלשלת הגדולה של שיטת הגנוסטיקים, שנקראו בפי רבותינו “מינים”, אשר טעם שמם בארנו בגוף הספר, ואשר דורותיהם הראשונים היו מבני ישראל (חוליין י"ג:) 9. והנה על דבר הפרט, שנכשל בו אלישע בן אבויה ביותר, ועל המכשירים שהחזיקו בהם חכמי ישראל במאמריהם, ורוח העם באגדתו כנגדו, כבר דברנו במוצא דבר הקודם. ועל עקרי המלחמה, שנלחמו בדעת המינים בכללה, דברנו בגוף הספר. ועתה אנחנו באים, לפרוט את תכסיסי המלחמה ההיא, אשר לא יכירם מקומם ולא יכילם גבולם בגוף ספרנו.
הענין אשר קראו לה בישראל מטטרון שתרגומו העברי “משכין” לאמר: משרה את השכינה, נקרא בפי המינים בספריהם היונים “דמיורגוס”, שפירושו ביונית, חרש או יוצר, וענינו לדעתם, מין אלהות עומדת בפני עצמה, שמתוך שהיא משתקעת בחומר הקדמוני, ליצור ממנו עולם, מתקדרת גם היא כנגד דעתם, שאל תחתון זה, נבדל מן האלהות העליונה, הכריז ר' אלעזר הקפר בחזקת היד "לידע ולהודיע ולהודע, שהוא אל, הוא היוצר, הוא הבורא " (אבות ד', כ"ב), ללמד, כי היוצר את החומר, לאמר הנותן לו רק את הצורה – הוא באמת גם הבורא את עצם החומר ההוא מראשיתו, מן האפס המוחלט, גם הבורא את כל הבריאות הרוחניות. מאמר זה בא, להוציא מלב המינים האומרים “מי שיצר הרים, לא ברא רוח " (חולין פ"ז), ושהסמיכו על הכתוב “יוצר הרים ובורא רוח – עמוס ד', י”ג –” (סנהד' ל"ט), “שזה נקרא יוצר וזה נקרא בורא, ושוי שמות הם” (רש"י). גם מאמר בן עזאי, שהבאנו בגוף ספרנו: “בא וראה מה כתוב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהים אלא ה', שלא לתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק” (מנחות ק"י) מחאה נמרצה היא על דעת המינים בעל השניות, אשר בשם הויה קראו לאלהות עליונה, ובשם אלף למד קראו לאלהות תחתונה, שבדו מלבם. למען מנוע קלקלה זו, תקנו חכמים, לבלתי הזכר איש בתפלתו ובברכותיו, או בשם הויה לבדו, או בשם אלף למד לבדו, ויגזרו ויאמרו: “הפותח ביוד הא והחותם באלף למד, הרי זו דרך אחרת” (תוספ' ברכ' ו‘, כ"ו. ירש’ שם ט‘, א’) ודרך אחרת היא דרך המינות, ובטעם בן עזאי האומר, כי רק זכרון שם הויה לבדו אינו נותן מקום לבעל הדין לחלוק, החליטו גם הם: “הפותח ביוד הא והחותם ביוד הא' הרי זה חכם” (שם), ועל כן השתדל אונקלוס לתרגם גם את שם אלקים בשם הויה (אונקלוס ברא' א‘, א’)
וכנגד דעת המינים, שהאלהות העליונה אינה יודעת מאומה בעולם התחתון, ואינה משגחת בו ואינה חוששת אליו ואינה מתעסקת בו, אמר ר“א הקפר: “הוא המבין - - הוא עד - - שאין לפניו שכחה” (אבות שם), כלומר היודע ומכיר גם את כל הדברים הנעשים תחת השמש, וכנגד דעתם, שהשלטון והדין מסור רק בידי האלהות התחתונה, הוא מוסיף לאמר: “הוא הדיין, הוא בעל דין והוא עתיד לדון” (שם). סוף דבר, כי בא ר”א הקפר להחזיר את כל התולדות הנגלות בעולם הנראות שונות, ושחשבו המינים לפרי אלוהות שונות, אל סבתן האחרת, אל הרצון הפשוט של העצם האחד המיוחד, אשר אין עוד מלבדו. וכנגד דעתם על עצם הדין הזה שהוא קשה, כלל רע“ק את כללו הגדול “ובטוב העולם נדון” (ג', ט"ו). ולבלתי יחד רק את מדת הרחמים ואת הטוב בלבד לאלהות העליונה ואת מדת הדין לאלהות אחרת, גזרו חכמי ישראל לאמר: “שליח צבור האומר על קן צפור יגיעו רחמיך - - משתקין אותו” (מגלה כ"ה במשנה) “מפני שעושה מדותיו של הקב”ה רחמים 10 אינן אלא גזרות” (גמ' שם). אע“פ שמליצה זו לעצמה טהורה היא, ומעולם נתנו רבותינו את רחמיו של הקב”ה טעם לכל המצות בכללן, ולמות שלוח הקן בפרטה (ע' במדבר רב' ו' פיוט הקליר המובא בתו' ד“ה “מפני” מגלה כ”ה. מו“נ ג', מ”ח ורמב“ן דבר' כ”ב, ו'), אלא שבצבור אסרוה, מפני שהחזיקו בה המינים ביותר לגלות פנים לסברתם הכוזבת, וע“כ הותרה ביחיד, כדאתמר: “ההוא דאמר בצבורא, אבל ביחיד תחנונים הן” (ירש' ברכ' ה‘, ג’). ויש אשר אמרו, לבלתי דרוש גם בתרגום התורה. מעין טעם זה בצבור (שם ע"ש). אך מתוך מדרש רבותינו והתרגום הנוהג בא”י (במד' רב' שם ויונתן ויקר', כ“ח. ע”ש) נראה, כי אסור זה לא נתקבל. ומטעם האמור נאסרה לש"צ גם מליצת “ועל טוב יזכר שמך” (מגל' שם במשנה) “דמשמע על טוב אין, על רע לא” (גמ' שם). ולבלתי תת מקום לשום רמז קל של שתי רשיות, אסרו כל לשון כפול בתפלה ויורו “האומר מודים מודים משתקין אותו” (שם) “ודכותה אמן אמן” (ירש' שם הד‘, י’).
כנגד דעתם האומרת, כי האלהות התחתונה שבדו מלבם – שלדעתם היא הגואלת את ישראל ממצרים והנותנת לו את תורתו – היא כלה דין, והאומה הישראלית כלה חיבת, כמליצת המינים: “עמא דהאהדרינהו מרי' לאפי' מיני'” (חגיגה ה':) – כנגד דעה זו העמידה האגדה חזון על “מיטטרון דאתיהכא לי' רשותא למיתב ולמכתב זכוותא דישראל” (חגיג' ט"ו). כל מלה ומלה באגדה הנמלצה הזאת מחאה מפוצצת היא, “זכוותא דישראל” יאמר על צדקות ישראל, אותן צוה ה' לכתוב לזכרון לעולמי עד בשמים ממעל. חזון זה בא להמליץ, כי לא יעזוב ה' את חסדו מעם העם אשר בחר בו. ולמוד זכות זה נעשה למטטרון, למלאכות קבועה, הנבדלת משליחות שאר מלאך, שהיא נעשית ונגמרת ונפסקת, ואיננה חוזרת אלא בשעת הצורך. ומלאכות זו של כתיבת זכויותיהן של ישראל מלאכות של קבע היא, שאינה פוסקת לעולם, ודבר זה מתבאר במליצת “למיתב “, כי ישיבה וקביעות אחת הן (ע' מו“נ א', י”א.). לפי דברי האגדה, נתנה הקביעות העולמית הזאת, מקום לאלישע בן אבויה, לטעות ולחשוב את מטטרון, למין אלהות. ולמען הצל את הקהל מטעות מזקת כזו, לבלתי חשוב ח”ו למין אלהות את מטטרון, שבאמת אינו, אלא כעין הקול המודיע רצונו שלהקב”ה, וטבע הקול הלא ברשות המוציא אותו הוא, ברצותו משמיעו וברצותו מפסיקו, היתה האגדה זהירה בלשונה מאד, לבלתי אמור “חזא אלישע למיטטרון דיתיב וכתיב”, כי אם אמרה “חזא מטטרון דאתיהבא לי' רשותא למיתם וכו'”, המורה כי לעצמו אין הוא ואין יכלתו כלום, ובלא רשות, אי אפשר לו לעשות מאומה.
כשם שחלקו רבותינו על המינים בדעותיהם על האלהות, כך חלקו על דעותיהם בדבר זיקת האדם אל בוראו. המינים היו אומרים, כי כנגד שתי רשויות, שיש לדעתם בשמים, והחומר העכור שלישי להם, יש שלש כתי בני אדם: טהורים גמורים, בינונים וטמאים גמורים, כאשר זכרנו בגוף הספר. מלבד כל המאמרים הנכוחים והנמלצים, אשר יצאו מפי רבותינו לחלוק על השטה הזאת, המובאים בגוף ספרנו, הרים ר' אלעזר הקפר את קולו ויוכח את צדקת ה‘, אשר נפשות כל בני אדם חביבות עליו בשוה, בהיות כלן מעשי ידיו, ואשר את גמולן איננו מכון אלא ע“פ חשבון מעשיהן, אשר מלא את ידן כח לעשותם או לחדול מהם. ויפתח בשבחו של הקב”ה ויקרא “ברוך הוא שאין לפניו לא עולה - - ולא משא פנים - - שהכל שלו, ודע שהכל לפי החשבון” (אבות ד', כ"ב) ולפיכך הורו: שליח צבור “האומר יברכוך טובים הרי זו דרך המינות” (מגל' כ"ד.): “שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום” (רש"י) "וזהו דרך מינות שנראה שהצדיקים נבראו בלבד לכבוד ה’, ולקלוסו - - ואינו כן, שכל מה שברא הקב“ה, לכבודו בראו וכלם חיבים לברכו” (רבנו יונה אלפס ברכ' ה‘, א’, וע' תו' ד"ה “יברכוך” מגל' שם). דברי רש"י ורבנו יונה אלה, תפארת הם לחכמת האלהים בישראל, ואות ומופת, עד כמה היתה נקיה וצרופה דעת רבותינו, חכמי צרפת ופרובינציה התמימים, לעמוד על סוף דעת רבותיהם הגדולים, חכמי המשנה והתלמוד בכל פרטיה, דקדוקיה וכונותיה.
גם כנגד התהפוכות של שני כתי המינים, בעלי הסגוף, תלמידי בר דיצן Bardesanes, ובעלי הפריצות תלמידי קרפוקרט Carpocrates, התחזקו חכמי תורתנו. הלוחם הגדול בדעת מינים, ר' אלעזר הקפר, הורה, כי אין הנזיר מביא חטאת, אלא “על שציער עצמו מן היין”, ויהי אומר “ומה שלא יצער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר עאכו”כ" (נזיר י"ט.), ובכן אסור, על פי דעת חכמי תורתנו, הסגוף. אך, ככל אשר חבב את ההנאה הכשרה והמותרת, נחשבה ההנאה, אשר התמכרו אליה כת המינים, שבשיטתה גמר בן אבויה בלבו “ליפוק ליתהני מהאי עלמא”, (חגיגה ט"ו) לתועבה ולמוקש לחיי האדם, וילמד בן הקפר, כי “הקנאה והתאוה והכבוד מוצאין את האדם מן העולם” (אבות ג', כ"א) 11
כמעט אין דעה אחת מדעות המינים, שלא מיחו עליה רבותינו מחאות נמרצות. כנגד שיטת מאֵרת החומר, שהחזיקו בו בכל עוז, דרשו קדמונינו “למה לא באלף, - כלומר למה לא התחילה פרשת מעשה בראשית באות אלף, כ”א באות בית – שלא לתן פתחון פה למינין, לאמוֹר: היאךהעולם יכול לעמוד שנברא בלשון ארירה, אלא אמר הקב"ה הרי אני בורא אותו בלשון ברכה " (ב"ר א').
על כתות המינים ועל גדוליהן, שהיו מקדישים את הנחש Naasiten ומעריצים את הסדומים, נשא ר' נחמי' את קולו לאמר: “בודאי מגפן של סדום אתם וממטעה של עמורה אתם, תלמידיו של הנחש הקדמוני אתם, שהטעה את אדם ואת חוה, שהגדולים שבכם, מרתם פרוסה כנחש” (ספרי דבר' שכ"ג) 12
למען הוצא מלב המינים “ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל” 13 , שמו קדמונינו לב, לטהרת דעת האלהים של כתבי קדשנו, לבלתי תרגם אותם, כי אם על פי אמתת עצם הענין המכון, דלא על פי הדמיון הטועה, הנראה לפעמים מדרכי הלשון. את פסוק “ויראו בני האלהים – ברא' ו‘, ב’ – תרגמו “בני רברביא” (אונקלוס): בני [השרים] הגדולים או בני דַיְנַיָא” (ב“ר כ”ו): בני השופטים" (וע' אמתת פשט זה שמות כ“א, ו': כ”ב, ז‘-ח’), “ור' שמעון הוה מקלל לכל מן דקרי להון בני אלהיא” (ב“ר כ”ו). ומעין זה, היא שיחתו השנונה של ר' שמלאי עם המינים (ירש' ברכ' ט‘, א’).
על דעת המינים המבדלת בתוך בני האדם בין הטהורים בני הרוח Pneumatiker, ובין הטמאים בני העפר Choiker, חוזרים דברי הוכוח, שהתוכח ר' יוסי בן חלפתא עם “אחד בצפורי” או עם “מינאה” בצפורי. המין המשיל את האדם המת, לחרש הנשבר, אשר לא ישוב לחיות עוד כלי, כמליצתו “אית חספין מתדבקין?”, כי חומר הם ולא יותר, ורי"ב חלפתא המשיל אותו, לכלי זכוכית שנשבר ויש לו תקנה, כי ככל אשר יפה המזג מרוח אפו בזכוכית, בהעשותה לכלי, כן נפח ה' נשמת חיים באדם ביום הולדו (ב“ר י”ד).
מלבד הדעות, שהיו קבועות בשיטת המינים בכללה, צרה עינם בכבוד קדמות ישראל, ואם אותה לא יכלו להכחיד ולהכחיש, התחזקו בכל עוז להפריד בין הדורות הקדמונים, לדורות שאחריהם. ובגאוה גסה וסרת טעם היו מתגרים בזקני רבותינו, לנשא את עצמם ולהבזות את ישראל, לאמר: “אנן מעלינן מינייכו” (פסח' פ"ז) “השתא ברי טמאין אתון” (יומא נ“ו: נ”ז.) ולקרא לישראל, “עמא דחליץ לי' מרי' מיני'” (יבמ' ק"ב:), ועוד דברי בוז (ערובין ק"א.) ודברי לצון (סכ' מ"ח:) כאלה.
כל השיחות והקנטורים האלה עדים נאמנים הם, עד כמה סר טעם המינים בשיחותיהם התפלות, ועד כמה השכילו רבותינו להראות להם את שבושיהם במקרא ובלשון העברית, ועד כמה הפליאו את מכותיהם כשוט לשון שנונה, אשר השיבו בה פי שבעה אל חיקם, במדה אשר מדדו להם.
הכת הרעה שבכל כתות המינים, היתה כת האנטיטקטים “צוררי התורה”. עליהם ביחוד חרצו רבותינו את משפטם, כי הם “מכירין וכופרין” (שבת קט"ז.) “יודעים את רבונם ומכונים למרוד בו”, ועל עשותם חונף לגדולי רומי, למען מצוא מקום להלשין את ישראל, הוציאו קדמונינו עליהם ועל שטתם משפט, כי הם חנפים וכל מעשיהם חונף, וכל הנאמר בכתבי הקדש על החנופה, נתקימה בהם ובדרכיהם “וכל מקום שנאמר חנופה, במינות הכתוב מדבר” (ב“ר מ'. מ”ח.) 14
י: חכמי דורו של רשב"ג
I. רשב"ג
תוקף הלכותיו
חשיבות כל דבר ביחודו
הל' כרשב"ג בטרפות (מ“ק כ”ב)
בכ“מ ששנה רשב”ג במשנתנו הל' כסותו חוץ וכו' (כתוב' ע"ו)
הכל לפי הזית (שביעית ד‘, י’,)
לא כל הביברין שוין (שבת ק"ו)
שהכל לפי מנהג המדינה (ב“מ פ”ג. ב“ב צ”ג)
לא כל החצרות ראויות לבית שער (ב"ב ז':)
לא כל העירות ראויות לחומה (שם)
דעת ישרה
מפני מה ס' רה“י טמא וס' רה”ר טהור מפני שאפשר לשאול ליחיד וא"א לשאול לרבים (תוספ' טהרות ו‘, ט’).
מאמרי מדע
1) על תבנית היצורים: אן לך מרובע מששת ימי בראשית (תוספ' מעשרות ג', י"ד)
2) על חוקות השמים: מי שרוצה לידע שימות החמה יתרים על ימות הלבנה י"א יום יסרו וכו' (ב“ר ל”ג)
3) על טבע האדמה ועבודתה: סמן להרים מילין סימן וכו' (פסח' נ"ג:); ד' שמות נקראו לארץ כנגד ד' תקופותיה וכו‘; (ב“ר י”ג) מהוצאת העלין עד הפגין ג’ יום (תוספ' שביעית ד‘, כ’) כיצד מחריבין חורי נמלים וכו' (מ"ק ו':) כיצד מחריבין חורי נמלים וכו' (מ"ק ו':)
4) על טבע גוף האדם ורוחו: סנדל דומה ללשון של שור גדול (גד' כ"ה); שליא דומה לקורקבן של תרנגולים (נדה כ"ו. וע' ירש' שם ג‘. ד’); איזהו סריס חמה וכו' (יבמ' פ') ואין שילי' פחותה מטפח (ירש' שם); איזוהו אילונית וכו' (שם); כ“ד [מיני] מוכי שחין וכו' (ב“ר מ”א); עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרקן סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון (ברכ' כ"ה); שהנוה היפה בודק (כתוב' ק"י); שאין החלב נעכר אלא אחר ג' חדשים (תוספ' נד' ב‘, ב’); שהבטלה מביאה לידי שעמום (ג"ט); הרוצה שיתעצמו עינו של מת נופח לו וכו' שבת קנ”א:)
5) על טבע בלי החיים וגדולן: שברי זכוכית מאכל לנעמיות (שבת קכ“ח. תוספ' שם י”ד, ה'); לא כל הביברין שוין (שבת ק"ו:); כל שהוא מבדיית המים וכו' (מקואות ו‘, ז’); גמל לפי שהוא צנוע וכו' (ב“ר ע”ז); משבחת והולכ' כידוע שהיא כשרה (חולין נ"ז) – והכשר הלא הוא הבריא בבנין הפנימי של גופו.
זכרונות וקדמוניות
לא היו י"ט לישראל (תעני' כ"ו.)
כך היו נוהגין ביבנה (ר“ח ל”ב.)
מן הסכנה ואילך (כתובי' פ"ט.)
כל הפרצופות היו בירושלים חוץ וכו' (תוספ' ע"ז ה', ')
של בית דוסאי היו מגדלין מהן עדרי' עדרי' (חולין פ'.)
שלוח הי' מקלח מים בכאיסר צוה המלך והרחיבוהו (ערכין י':)
הרדולים לא היו במקדש (שם) זנב הסוס היתה נקראת (שם כלאים א‘, ז’)
מעשה בקולר של ב"א, שהלכו לאנטוכיא (שם יבמ' י"ד ז')
בראשונה כשהי' הטל יורד וכו' (שם סוט' ט"ו, ב')
הלכה אין לי, אלא מעשה בגינתו של מציק ברימון שהי' כהג' כובשין וכו' (שם מקואות ו‘, ח’)
מקבילות
על ג' דברים העולם קיים על האמת ועל הדין ועל השלום (אבות א', י"ח)
אל תהי מלגלג על הדין, שהוא או' א' מג' רגלי עולם (דבר' רב' ה').
II ר' יהודה ברבי אלעאי
משנתו ותוקף הלכותיו
סתם ספרא מני ר"י (שביעות י“ג, בכורות ס”א, יבמ' נ“ג, סנהד' פ”ו.).
הל' כר"י הואיל ותנתן בבחירתא כותי' (ברכ' כ"ז)
כ“מ ששנה ר”י בערובין הל' כמותו (ערובין פ"א).
להכנסת כלה, לחבוב אשה על בעלה, כבוד הנשים והלכות נשואין
חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה (מ"ק ז'.)
אינו כופה את אשתו לעשות בפשתן מפני שמסריח את הפה ומשרבט את השפתים (ס"א).
אשה לא תסוד מפני שניוול הוא לה (ח':)
וה' ברך את אברהם בכל שהיתה לו בת (ב“ב ט”ז:)
מי שמתה אשתו וכו' ר' יהודה או' רלג ראשון ושני אסור לשא אשה (כ"ג:)
מצוה לזון את הבנים ק"ו לבנות משום זילותא (כתוב' מ"ט.)
יוצאין אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה (סוט' מ"ח.)
מאמריו על דבר הלשון
מה הל' דרור דמרייר כי דיירא ומוביל סחורה לכל מדינה (ר"ה ט':)
לצמיתות: לחלטנות (ת“כ ויקר' כ”ה, כ"ג).
למה נקרא שמו אמר כל מפני שמר על הכל (תוספ' שקל' ב', מ"ז)
שמיר זה ביריא (שם סוט' ט"ו, א').
חומר משפטיו על גדולי האומה
כעס הי' לא“א בשעה שפי' לוט. א' הקב”ה לכל הוא מדבק וללוט אחיו אינו מדבק (ב“ר מ”א)
שעשה [שמעון] מעשה כנענים (ע"ט)
אזלת למצרים סחרת בה אזלת להכא סחרת בה וכו'.
ויאמר המלך גזרו את הילד אריב"א אלו הייתי שם פוקרין הייתי כורך על צוארו וכו' ועל אותה שעה הוא אומר “אי לך ארץ שמלכך נער” (קהל' רב' י', ט"ז)
על אלה אני בוכי‘: על סלוק דעת ועל סלוק שכינה. אפשר שהי’ צדקי' רואה שהיו אחרים מנקרי' את עיניו ולא היתה לו דעה להטיח ראשו בכותל וכו' על אותה נאמר יאבד לב המלך וגו' ירמ' ד‘, ט’ – (איכ' רב' א', ט"ז).
כף זכות
בשבח יהוד' הכתוב מדבר (ב“ר פ”ד)
מנשה יש לו חלעה"ב (סנהד' צ')
לא נחשדו ישראל על כך (תוספ' תרומ' ב‘, א’, ב'.)
לנשים צדקניות שלא היו בפתקה של חוה (שמ"ר א')
שלא נחשדו עליהן עוברי עברה (שביעית ט‘, א’).
דַיֶךָ אין דורשין שח“ש לגנאי אלא לשבח, שלא נתן שה”ש אלא לשבחן של ישראל (שה“ש רב' א', י”ב.)
כמה נאים מעשיה של אומה זו (שבת ל"ג (:.
הכרה מפורשת
הנקיבה המבוארת: צריך לפרש (מע“ש ד‘, ז’ [ב”ט]; קרא ולא דקדק לא יצא (ברכ' ט"ו.); הרי הוא או' כה עד שיאמר בל' הזה (סוטה ל"ח.)
הכר ברכות לכל מין ומין: מ“ט דר”י: ב"ה יום יום וכו' כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו (ברכ' מ'.); בורא מיני דשאים (ברכ' ל“ה. ע”ש); ברוך שעטני מעיל (גדר' מ"ט:); הרואה את הים הגדול או' ב' שעשה את הים הגדול (ברכ' נ"ד.)
אהבת הברור: התראת ספק לא שמה התראה (חולין צ"א.); אין שוחטין את הפסח עד שיוכל לברר אכילה (סכ' מ“ב: וע' מכיל' דרשב”י צד 9); ידים שאין מוכיחות לא חוין ידים (גטין פ"ה:)
יחוד כל דבר לעצמו: - - מין אחד, ר' יהוד' אומרשני מינין (תרומ' ב‘, ו’); מברך על כל אחד ואחד בפני עצמו (סכ' מ"ב.); תורה בפני עצמה נביאים בפ“ע כתובים בפ”ע (ב“ב י”ג:); אין אדם מתנה על שני דברים כאחד (ערובין ל“א, ל”ו); אין שתי ידים זוכות כאחד (קדושין מ"ג); אין משקין ב' סופות כאחד (משום שנא' והשקו אותה לבדה (סוט ח'); זאת: שאין האשה שותה ושונה (סוט' י"ח:);
אהבת המוחש: דאזל בתר נשתא (שבת ק"ז:)
המעוט בשעורים
עד ד' שעות (ברכ' כ"ו) עד פלג המנחה (שם) אם שייר קלח אחד וכו' (פאה א‘, ג’) גרגיר יחידי רי“א אשכול (ז‘, ד’) כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים (שביעית ב' ו'). מיד (ה‘, ה’). בפחמין כל שהוא (שבת כ'). משמשי ע”ז כל שהוא (צ'). חגב חי כל שהוא (:) מצינו שם קטן משם גדול (ק"ג) בכל יום ב' והיום ג' (יומא מ“ג: וע”ש דעת חבריו). לא היה שם אלא כן א' בלבד (נ"ג) רביעית (נזיר ל"ח). כל עצמו אינו כותב אלא יתן ה' אותך (סיט י"ז.). דיו שיקנה כנגד ערבונו (ב“מ מ”ח:). אפי' לא טבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא כגרוגרת וכו' (ס"ח:) סנהדרי גדולה היתה של ע' (סנהד' ב' וע' דעת חבריו). אינו חיב אלא על האם בלבד (נ"נ). אלא משום האב בלבד (שם). אדה“ר לא נצטוה אלא על ע”ז בלבד (נ"ו). אינו חיב אלא עד שיאמר “אעבוד וכו'” (ס"א). אם לא היתה אמו ראוי' לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה (ס"א). אלהיא שוה וכו' אינו נעשה בסו“מ (ע"א) אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד סכות ה‘). שנת נ’ עולה לכאן ולכאן)רבין כ”ד). זאת היא הועלה הרי ג' מעופין (זבח' כ"ד). האו' רגלה של זו עולה כולה עולה (חולין מ"ט). איש איש לרבות קטן בן יומו וכו' (בכורות ו' ערכין ג'). דיה שעתה (גד' ט'). כמה קשוי דיה חדשה (ל"ו). הרי אלו ג' מעופטין (מ'). כאגוזים (כלים ג‘, ב’). תחלתו כל שהוא ושיריו רובו (ד‘, א’). הרבצל והמזודה אפילו כל שהן (כלים כ‘,א’). קרובה שאין קרובה ממנה וישנה שאין אדם זוכרה (אהלות ט,ז, ב'). אפי' ראה בהמ' וחי' - - אפי' ראה בגדי צבע האשה (זבים ב‘, ב’). שביאור לקו [ולא יותר] (שמ"ר ט'). אם כיון לבו בפרק א' יצא (תוספ' ברכ' ב‘, ב’). אין לך מיני חרסיות אלא קפלוט (שם תרומה ט‘, ג’). לא אמרו אלא זרעוני גנה בלבד (שם סוף מעשרות) אף השובט והמדקדק בכל שהוא (שם תוספ' שבת ח‘, ב’) קשור אע“פ שאינו תלוי (שם ערובין י“א י”ז). נקמו אע”פ שאינו נשמט (י"ח). היחיד מכריע את הפסח לעשותו כטומאה (שם פסח' ו‘, ד’). אפי' לא אכל אלא חזרתא (י‘, ט’). לעולם ניתן לו כשער הזול (שם ב“מ ו', ט”ו). בשעת משלחת זאבים אף זאב אחד ה“ו אונס אם הי' ליסטים מזוין אף גנב א' ה”ו אונס (ח', ט"ז). אין נוהג אלא באחת (שם חולין ז‘, א’), - ואולי נאמר בדרך כלל: “לממרא דשעורא דר”י נפיש וה“א ק”ל דשעורא דרבנן נפיש" (שבת פ' פ"א.) 15
פלוגי ותנויי בדידיה
באמצע שואל מפני הכבוד ומשיב מפני היראהובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם (ברכ' י"ג). כל השיתין פטורין חוץ משל דופרה כל הרימון פ' חוץ משל שקמונה כל בנות שקמה פטורות חוץ מן המוסטפות (דמאי א‘, א’). לאכול חיב לקצות פטור (מעשרות ב‘, ח’). הפנימית ח' והחיצונה פ' (ג‘, ה’). בבית המשתה אבל לא בבית האבל (תרומ' י"א, י'). אם היה של חרם הוא חולין ומה שבתוכו קרבן ואם היה של מתכת הוא ק' ומה שבתוכו ח' (מע"ש ד‘, ט’). השתי משישלהו הערב מיד והאונין של פשתים משיתלבנו (שבת כ"ז:). בחמין אסור בצונן מותר (שבת ל"ט). אוסר בדקה ומתי בגסה (מ"ט) נפסק הפנימי טמא החיצון טהור (קי"א). בשבת בכוס בי“ט בלגיןובמועד בחבית (קל"ט):). אמת בנין באמת ו' ואמת כלים באמת ה' (ערובין ז'). אוסר בחדשות ומתיר בישנות (צ"ו). העליון במקדש והתחתון במדינה (ק"ב). אוכלין כל ד' ותוין כל ה' ושורפין בתחת ו' (פסח' י"א). מתיר בשחור ואוסר בלבן (ביצ' ט"ו). בר”ה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים (ר“ה כ”ו). בשבת מכזירין בי“ט מוסיפין ובמועד מחליפין (סכ' מ"ב). אגוד כשר ושאינו אגוד פסול (ל"ג). הנכנס נוטל ז' והיוצא נוטל ה' (סכ' נ"ז). נאמן אדם לומר על בנו קטן ואינו נאמן לומר על בנו גדול (יבמ' מ"ז:). עמוני ולא עמונית (ע"ו). בישראל אם א' יקיים ב' יוציא וכו' ובכהן ב' יקיים וג' יוציא וכו' (ע). מועלין בחדתין ואין מועלין בעתיקין (קדושין נ"ד), המטמא - - בשוגג פ' במזיד ח' (גטין נ"ג.). בימות החמה אבל לא בימות הגשמים (נדר' מ"א). גדולה בימות הגשמים וקטנ ' בימה”ח (שם). שהכותב לנשיא א“צ א”צ לזכות והכ' להדיוט צ' לזכות (מ"ח). במתכוֵן חיבבאינו מתכון פ' (כ“ק כ”ח). תם ח' ומועד פ' (מ"ה:), משיכ' בגמל והנהנה בחמור (ב"מ ח'). מן הגזע של בעל האילן ומן השרשים של בעל הקרקע (ב“ב קי”ח). לנכרי במכירה ולגר בנתינה (ע"ז כ'). הגדולה טפח והקטנה ברובה (חולין מ"ב). דרוסת הזאב בדקה ודיהארי בגסה וד' הנץ בעוף הדק וד' הגז 16 בעוף הגס (שם). על היין במיתה ועלשאר משקין באזהרה (בריתות י"ג). מבפנים ממאהומחוץ מהורה (כלים ה', י"א). של רוכלים שלפניו טמאה ושלאחריו טהורה (כלים י"א, ב'). השותת טהור והמנטף טמא (אהלות ג‘, ה’). אם העלהו פסולה ואם מעצמו בשדה (פרה ב‘, ד’). דבר שהוא משום מלאכה בין עמד בין לא עמד פסול ודבר שאינו פשוט מלאכ' אם עמד פ' ואם לא עמד כשר (ז‘, ט’). שה“ש מטמא את הידים וקהלת מחלוקת (ידים ג‘, ה’). כל שהיא כנגד המים בכי יותן וכל שאינו כנגד המים אינו בכ”י (מכשירין ג‘, א’). כבר לבין המפתחות טמא מפתח לבין הכברות טהור (טהרות ד‘, א’). ספק ירידתו טמא, ס עליתו טהור (ד‘, ח’). אם נשאלו זה בפ“ע וזה בפ”ע טהור ואם נשאלו שניהם באחת טמא (ה' ו'). אם עובר הוא וכו' רה“י לכך ולכך ואם לאו רה”י לשבת והר“ה לטומאה (ו‘, ו’). שרש צנון גדול מצטרף והסיב שלו אינו מצטרף (עוקצין א‘, ב’). ג' קליפין בבצל הפנימית וכו' האמצעית וכו' החיצונה וכו' (ב‘, ד’). העומדים לשם כבוד חיבין לשום אבל פטורין (תוספ' ברכ' ב‘, א’). עד שיתחילו בו נאמנים משיתחילו בו א”נ (שם תרומ' ב‘, ג’.). בשוגג עד שלא הביאו שליש וכו' במזיד זה וזה יופך (ה‘, א’, ע' שם) העולה מן הגזע ה' מן השרשים פ' (שם ערל' א‘, ז’). חזרו בהן בפרהסיא מקבלין אותן במטמוניות אמק“א (שם דמאי ה‘, ט’). אם נותן לו מאותו השדה וכו' תורם ונותן לו ואם משדה אחר וכו' מעשר ונ”ל (ו‘, ה’). בשוגג אינו אוסר במזיד אוסר (שם פסחים ב', י"ח). עד שלא יתחילו בו נאמן משיתחילו בו אינו נאמן (ג‘, ו’). כנגד שער השתחויה וכנגד פרצה שהיה (שם שקל' ב', י"ח). בר“ה תוקעין בשל זכרים וביובל בשל יעלים (שם ר"ה ב‘, ג’). אם באו פנים חדשות או' - - ואם לאו א”א (שם מגילה ד', י"א), אם יש לו ממי ללמוד ה“ז לא יטמא ואם לאו ה”ז יטמא (שם מ"ק ב‘, א’). אמר הרגתיו לא תנשא אשתו הרגנוהו תנשא אשתו (שם יבמ' ד‘, ה’). לוקחין מהן ביתיות ואין לוקחין מהן מדבריות (שם ב“ק י”א, ט'). מין אחד המשביח את חבירו מותר ב' מינין המשביחין את א' אסור (שם ב"מ ג‘, כ’). מסרם זכרים ח‘. מסרםנקבות פ’ (שם מכ' ה‘, ז’.). האיש ברעי והאשה במים (י"ד). ע“פ הקדש במיתה ושאר כל הבית באזהרה (שם כלים ב"ק א‘, ה’). בתחלה טפח בשניה טפחיים ובשבעה נ”ט (ירש' ברכ' ט'). מבפנים אם להטיחו לעמוד בפ"ע טהור ואם לאו טמא (שם תוספתא כלים ב“ק ד', י”ט), אם נטלת כאחת טמא ואם לאו טהור (ה‘, ב’).
אהבת המשובח שבמינו
לעולם הוא תורם מן היפה (תרומ' ב‘, ד’) - - מפני שהוא ממעיטו ר“י מתיר מפני שהוא משביחו (י"א, א'). השאור בודה וכו' רי”א, אף הוא אינו מן המובחר (מנח' כ"ב). המיומנת שבירך (חולין צ"א). והדעת מכרעת של ימין (צ'). גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע (מעילה כ"א.). כל בית שאינו עשוי עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו בית (יומ' י'). סוכ' סירת קבע בעינן (סוכ' ז':). כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח (זבח' ס“ב: השוב עדיף (ברכ' ל"ט:) כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו (מ"ז). אם יש ביניהן מין שבעה עליו הוא מברך (מ:). לא כי אלא חצי בצל גדול (תרומ' ב‘, ה’). מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אין צ' למעט (ערובין ב'). לא אתי אהל ארעי ומבטל אהל קבע (סוכ' י"א). כל אהל שאינו עשוי בידי ב”א אינו אהל (ב: אהלות ג‘, ז’). ס"ת בהמה ומרגלית אין להם אונאה (ב“מ נ”ו). אם חסר א' מכל המתנות לא עשה ולא כלום (זבח' נ"ב). בימינו הי' מקבל - - ומזה בימינו (פרה ג‘, ט’) ושאין בו יין הרי זה דורקטי (נדה ד‘, ט’). ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן (תוספ' שבת י"ד ו'). מתיר קשה ברך מפני שהוא משביחו (שם ב“מ ג', כ”ו). בימינו הי' שוחט (שם זבח' א‘, ט’, פרה ג‘, י’). כבשים שגביהם רחבים (שם מנחות ט', י"ב). אם היה בנו זריז ותורתו מתקימת בנו קודמו (שם בכור' ו‘, י’).
זכרונות וקדמניות
מעשה בהלני המלכה (סוכ' ג‘. תוספ’ שם). מעשה בהליני המלכה, שהיתה נזירה וכו' (נזיר י"ט). מעשה בביתוס בן זוגין (ערבן ל"א). בא וראה שלא כדורות הראשונים וכו' הראשונים וכו' (ברכות ל"ו:). מעשה בצלמון בא' שנטע וכו' (כלאים ז‘, ט’). מעשה בגינת ורדים בירושלם (מעשרות ב‘, ח’). בראשונה היו שולחין (מע"ש ה‘, ח’). נ“ב שנה לא עבר איש ביהודה (שבת קמ"ה). עיר אחת היתה ביהודה (ערובין מ.). בראשונה הלוקח חומץ וכו' ועכשו (פסח' מ"ב:). ביהו' היו עושין מלאכ' (נ"ח). מפסיקין היו (נ"ו). מימיהן של כת ג' (ס"ד). כוס היה ממלא (שם) עד שיהא שם זקן א' או תלמיד א' לפי אין הכל בקיאין וכו 17 (מ"ק ה'). של סיר היה וכו' (סכ' מ"ה,) בלוג הי' מנסך כל ח' (:) בני עדין בני יהודה הן הן וכו' (תעני' כ"ח.). והלא לשכת בלווטי היתה וכו' (יומ' ח'). והלא כמה לשכות היו במקדש שלא היתה להן מזוזה (י). לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד (י"ב) לא היה פייס למחתה (כ"ה). מזבח ממוצע ועומד באמצע העזרה (ט"ז). לא מצורעים בלבד טבלו בלשכת וכו' (ל'). עששיות של ברזל היו מחמין (ל"ה). בכל יום היו בית גרמו (ל"ח). בב”י היו בית אבטינס (שם). לא היה שם אלא כן א' בלבד (נ"ג). לא בבלים היו אלא אלכסנדריין (ס"ו). נוהגין היינו לישון תחת המטה בפני הזקנים (סוכ' י"א). ב' קשואות היו שם (:) היו שונין ואומרין (נ"א.) מי שלא ראה דיופלוסטון (שם) בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהם משרבו עוברי עבירה וכו' (שקל' א‘, ב’). אח“י העיד בן בוכרי ביבנה (שם). שכשעלו ישראל מן הגולה היו וכו' (ג'). כשהתירו רבותינו לא התירו וכו' ומשום מעשה בלתמי (מגל' ט'). ביהוד' בראשונ' היו מיחדין את החתן וכו' (כתוב' י"ב). חסידים הראשונים היו מתאוין להביא חטאת (נדר' י'). אין אנשי גליל צ' לכתוב שכבר כתבו אבותיהן על ידיהם (מ"ח), אנשי גלין קנטרגין היו עמדו אבותיהן וכתבו חלקיהו לנשיא (שם). מעשה והעיד לפנינו נחוניא חופר שיחין (סוט' י"ח). אף כ”ג מגביה ידיו למעלה מן הציץ (סוט' ל"ח), שע“מ כך הנחיל יהושע את הארץ (ב“ק פ”א). בראשונה לא היו פוחתין מי' מעאמדות (ב"ב צ'). אף דמות מניקה וסר אפיס (ע“ז מ”ג.) כוס היה ממלא מדם התערובת (פסח' ס"ד). מזבח שעשה שלמה קטן הי' (זבח' ס'). משקרב העומד יוצאין ומוצאין שוקי ירושלם (מנח' מ"ז). ואותו הפרק פסח הי' (מ"ח:). מדות של לח היו (ע"ז). פשפש קטן הי' שבו נכנסין לבלוש את העזרה (מדות א‘, ז’). העליונה אמה אמה (נ‘, ו’). בתוך הפתח היו עומדות (ד' א'). מתוך עביו של כותל הי' מהלך (ב'). לא הי' כלה עורב (ו'). בית הטומאות של כותים מפני שמשליכים שם את הנפלים (נדה ס"ג). מעשה שהיו אגרות באות ממדה”י לבי כ“ג (אהל' מ"ז, ה'). מפני שהן גרים וטועין (נד' ז‘, ג’). עיר היא בתחום בית שאן ושמה עורבו (ב“ר ל”ג). בין הנהרות גולה ליוחסין (ל"ז). מעשה בבניו של ריוח”ב גוגדא (תוספ' תרומ' א', א). מעשה בשנביון ראש ביה“כ של אכזיב (ב', י"ג). כופת היוש וכו' בראשונה היה דמאי וכו' עכשו (שם דמאי א', י"א). מעשה והיינו בעין כושי (שם שביעית ד‘, ד’). מעשה במרחץ של בני ברק (תוספ' שבת ג‘, ג’). מעשה בבייתוס בן זונין (ד'). מעשה בהורקנוס בנו של רא”ב הורקנוס (ה', י"ב). מעשה בר“ט (י"ג). מעשה בבית ממל ובית גוריון בדרומא (שם ערובין ד', י"ז). מעשה ברי”צ נפחא שהיו לו ח' חצרות באושא (שם ערובין ז‘, ז’). מעשה בשעת הסכנה וחיינו מעלין ס“ת (תוספ' ערובין ח‘, ו’). כשהיינו שריין בחצר בית גלודה (ט‘, ב’). מעשה באמת המים שהיתה באה מאבל צפורי (ט' כ"ו). לא ה' שם שופר לקונן (שם שקלים ג‘, ג’) זו שהיו מוציאין לפנים היתה מקופלת, (ג', י"ג). כ”ד מנה היו נוטלין חזרו להיות גומלין מ“ח מנה (שם יומ' ב‘, ה’). זה שהי' מחלק לחה”פ היה עומד וכו' (שם סוכה ד', כ"ג). דברים אלו הנהיג בעולם ריב“ז (שם ר"ה ד‘, ד’). מעשה בראב”צ (שם מגל' ג‘, ו’). שחסידים הראשונים מתנדבים נזירות (שם נזיר א', א). מעשה שהביאו לפני ר“ג בכפר עותני (שם גטין א‘, ד’) מעשה בבן קראדה וכו‘. כך הי’ בייתוס בן זונין עושה ע”פ ח' (שם ב"מ ג‘, ב’). א“ל ר”י מעשה בא לפניך והכשרתה (שם מכות ג‘, א’.). לא הי' טוכנן בריחים אלא כושתן במכתשת (שם מנח' ט‘, י’). מצא אדם את חבירו בירושלם (שם בכורת ג‘, ד’). מעשה בא לפני ר“מ (ה‘, ז’). עבדי לויה (שם ערכין א', ט"ו). מימיהן של כהנים (שם כלים ב"ב ג‘, ד’). מעשה בא' שחרש וכו' [ב”פ] (שם אהלות ט“ו י”ג). מעשה משפחתו של מציג א' ברימון (ט“ו, י”ג). מעשים אלו עשו כשעלו מן הגולה (שם פרה ג, ה'). אף כשהיו מרבין לא היו מרבין וכו' (ד‘, י’). יורדת הצלמון אסורה מפני שכזבה בשעת פולמוס (ט‘, ב’). מעשה במקום שבין אושא לשפרעם (שם מקואות ו‘, כ’). מעשה בבני כרכין שהיו מורישים לולביהם לבני בניהם (סכ' ל"א). פ"א שבתנו בעליית בית נדזה בלוד (שבת נ"ט).
דמיון לדבריו ולדברי רא“ב הורקנוס ולדברי רא”ב עזרי'
א"ר אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא הי' ברשותו אלא וכו' (פאה ה' ב')
א"ר יהודה האיך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלא וכו' (תוספתא יבמ' א, י"ז.).
ראבע"א: אין חיב עד שיאכל ב' חרצנים וזוג (נזיר ל"ד:)
ר' יהוד' או‘: אינו כלאים עד שיהו ב’ חיטים ושעורה או חטה וב' שעורים וכו' (כלאים א‘, ט’.).
מדע
שרשי חטה בוקעין בצור ג' אמה שרשיו וכו' (ירש' ברכ' ט‘, ב’.).
גלגל חמה ולבנה שוקע מאחורי כפה ולמעלן (ב“ר ל”ו.).
מקבילות
מחלקותיו עם חבריו בדבר טמון:
כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו (ברכ' מ':)
ואין קללה הוה במקום ברכה (ב“ר ל”ו)
עד כביצה (ברכ' מ"ה.)
שעורן כביצה (שבת פ"א)
שעור אתרוג קטן כביצה (סכ' ל"א.).
הרואה את הים הגדול או' וכו' (ברכ' נ"ד.)
הים הגדול כמקוה (פרה ח' ח‘: מקואות ה’, ד')
כל הטמונים בארץ אין להם שכחה (פאה ו‘, י’)
ולר' יהודה דמחייב אנזקי טמון באש (ב"ק ה':)
לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר (מעשרות ד‘, ז’)
לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר (שבת ס"ב).
הוא לבדו יעשה לכם: לכם לכל צרכיכים (ביצ' כ"ט)
יהי לך מקודש הקדשים: לך ולכל צרכיך (קדושין ג"ב:)
בכל יום הי' כ"ג מקדש ידיו ורגליו בקיתון של זהב (יומ' מ"ג)
לא הי' טוחנן ברחיים אלא כותשן במכתשת (תוס' מנח' ט', ו) 18
למעלה מכ' אמה ימעט ורי"א אינו צריך (ערובין ב'.)
למעלה מכ' אמה פסולה ור"י מכשיר (סכ' ב'.)
כלים וכו’למעלה מי' טפחים מהודים רי"א אף למעלה מק’אמות
טמאים (תוספ' טהרות ט‘, י’)
והדין נותן (סכ' ל"ו:)
והדעת מכרעת (חולין צ')
אין אוגדין את הלולב אלא במינו (סכ' ל"ו:)
מין במינו לא בטל (חולין צ"ט:)
הגדולה מפח והקטנה ברובה (חולין מ"ב.)
בד"א בגדול אבל בקטן וכו' ושידיו ברובו (כלים ח‘, א’)
בכלי גדול ד"ט ובקטן רובו (מקואות ו‘, ה’).
ואם תקריב מנחת בכורים רי"א עתידה מנחת בכורים לפסוק ולחזור (ת"כ ויקר' ג‘, א’)
אם יהי' היובל לבני ישראל עתיד היובל לפסוק ולחזור (שם)
למעשיו ולמאמריו ע"ד הוצאת המת והכנסת כלה (מגל' כ“ט. כתוב' י”ז. ירש' חגיג' א‘, ד’. אדר"נ ד‘, ב’-ג') יש לסמוך “אפי‘, עני שבישראל לא יפחתו לו מב’ חלילין ומקוננת” (כתוב' ט"ו:)
III . ר' מאיר
תוקף הלכותיו
סתם מתני' ר"מ (סנהד' פ"ו.).
בשיטת ר' ישמעאל
לענין י“ג מדות: ב' כ' הבאים כ”א אין מלמדין (קדושין ל"ה)
לענין חומר ע“ז ומשמשיה ועובדיה: עיר שיש בה ע”ז עסור ליכנס אל תוכה (ע“ז י”ב); מפני שהוא נראה הולך ליריד וכו' (תוס' שם א‘, ח’); ההולך לתיאטראות של גוים אסור משום ע"ז (ב‘, ח’); כיצד מבטלה - - עד שיכה קורנוס (ה‘, ז’); אף יום שעמד מחליו אסור (א‘, ב’); מפני שחשודין על הנפשות (ג‘, א’)
חיוש למעוט
שספק לקט לקט (פאה ד', י"א)
נתערבו באחרים כולם ידלקו (ערלה ג‘, א’)
ומהיכן קורא אדם את המגלה ויוצא בה ידי חובתו רמ"א כולה (מגל' י"ט.)
כלן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות (קדושין נ"א)
כל תנאי שאינו כתנאי בגוב"ר אינו תנאי (ס"א)
בעינן תנאי כפול (גטין ע"ה)
ר"מ חיש למיעופא (ע“ז ל”ד)
המועט והמרובּה
שבשביל יחיד שעשה תשובה טוחלין לכל העולם כלו (יומ' פ"א)
את שדרכו למנות מקדש (ז)
כל מחיצה שהיא עומדת ברוח אינה מחיצה (סכ' כ"ד)
כאגוז (ל"א)
מכ' של כל דבר (ל"ו)
מתאים אינש במידי דסמך לי' (נזיר ג')
זכרונות וקדמניות
מעשה באנשי ירושלם שהיו אוגדין (תוספ' סוכ' ב‘, י’)
המכים בחליל עבדי כהנים היו (ערכין י')
[פרה] הא' עשה משה והב' עשה עזרא וחמש מעזרא (פרה ג‘, ה’)
"מעשה בשקמה שבכפר סבא (תוספ' נדה ח‘, ה’)
מדע
שאין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה (פסח' מ"ח).
ט' חדשים שאין האשה רואה דם וכו' (ויקר' י"ד)
ידיעות הלשון
אשא דרי – איוב ל"ו, ג' – הלשון כזה משמש ב' לשונות ל' שירה ול' דבור (ויק“ר י”ד)
נסיעותיו
שהלך לעבר שנים בעסיא (מגל' י"ט)
כשהלכתי לערדסקיא מצאתי וכו' ודן לפני ר"מ (נזיר נ"ו, תוספ' שם ה',ב)
שקל תרקבא וכו' ואזל [לרומי] (ע“ז י”ה.)
מקבילות
אסור לדבר אחר אסור לכל התו' כלה (ערובין ס"ט)
נחשד לדבר אחד נחשד לכל התור' כלה (בכורות ל')
מצוה לזון את הבנות ק"ו לבנים דעסקי בתו' (כתוב' מ"ט)
בכל שלא היתה לו בת (ב“ב י”ז)
עבד דיעבד לך - - ספור דיספודנך (תוספ' כתוב' ז' ו')
שבמדה שאדם מודד וכו' (סוט' ח')
קטן מאימתי בא לחהעה"ב משיאמר אמן (סנהד' ק"י)
מנין שאפי' עוברין במעי אמן וכו' (ברכ' נ')
ר' נהוראי אומר: איני מלמד בני אלא תו' שאדם אוכל משכרה וכו' (קדושין פ"ב)
ר' מאיר אומר: אי הוון צדיקים ולא ראיתי צדיק נעזב וגו' (קהל' רב' ב', י"ח).
IV
ר' שמעון בן יוחי
תוקף משנתו
סתם ספרי ר"ש (סנהד' פ"ו).
דברי ימי תלמודו
כששבתי בכפר בית פאני מצאני תלמיד א' מתלמידי רע“ק ומשבאתי והרציתי הדברים לפני חברי בגליל וכו' ובאתי והרציתי הדברי' לפני רע”ק וכו' (תוספ' מעילה א‘, ב’. וע' גמ' מעיל' ז')
רע“ק שאל את רשב”י מבדקיני' (ירש' תרומ' ט‘, א’)
אהבת הבנים והבנות והמשפחה
כל שאינו מניח בן ליורשו (ב“ב קט”ז.)
א' הבן וא' הבת שוין בנכסי האם (תוספ' ב"ב ז‘, י’).
כדי שיקפוץ האדם ויכתוב לבתו בבנו (כתוב' נ"ב)
קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם (ברכ' ז')
מתכונתו לאחרים
כל השטרות העולין בעש"נ שאינן של הדיוטות - - אפי‘, גט’ נשים וכו' בשרים (גטין ו').
טעמא דקרא וטעמא דמילתא
1 טעמא דקרא
(ב“מ קט”ו. גטין מ“ט: סוט' ח‘. סנהד’ מ”ז. וע' בכל המקומות)
מפני מה אמר' תורה כי יקח איש אשה וכו' מפני שדרכו של איש (קדושין ב') בשביל ד' דברי אמרהתו, להניח פאה בסוף שדהו מפני - - ומפני - -) ומפני ומשום וכו' (שבת כ"ג.)
מפני מה בהדיוט לא דחק הכתוב וכו' ומפ"ט בהקדש דחק הכתוב (תוספ' ערבין ה, ב)
חטאת למה באה לפני עולה וכו' (זבח' ז':)
2. טעמא דהלכתא
מפמ"א אוכל נטמא וכו' ומפמ"א השרץ וכו' (תוספ' טהרות א‘, א’)
מפמ"א הנזקן שמין וכו' ומפמ"א כתובת אשה אשה וכו' (גטין מ"מ:)
מפ"מ התקינו כתוב' בגין דברין (כתוב' נ"ב:)
קולי רשב"י
ב' אחים - - אינו חיב אלא וכו' (יבמ' ל"ב). זר ששמש בשבת ובע“מ אין כאן לא משום זרות ובע”מ בלבד (ל"ג). מכשירין (נ"ו). מתירין (נ"ט) גיורת פחותה מבת נ‘… כשר הא לכהונה (ס'). קברי גוים אינן מטמאין באהל (מ"א). מתיר נקבות – מצרי ואדומי – מיד (ע"ו). - - ואין דרכה של אשה לקדם; בנים אשר יולדו ולא בנות (ע"ו). אנדרוגינוס כהן מאכילה בתרומה (פ"א). ואין הולד ממנו ממזר (פ"ז). לא פוסל - - לא פוסל - - טיבם לאיזו מהן שירצה (צ"ז). מכשירין (ק"ד). ינשאו (קי"ז). אינו משלם את הצער (כתוב' ל"ח). אף בושת פגם אינו משלם ע“פ עצמו (מ"א). פוטר (מ"ב). מותרות (קדושין ל"ו). כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת ארשב”י לפי שלא מצינו בעה"ח שאסורין (ל"ז). פטר חמור מותר בהנאה (ל"ז). מתיר בהנאה (ל"ח). אינו נזיר עד שידור מכולן (נזיר ג'). הריני נזיר שמשון לא אמר כלום (ד'). שתיהן מותרות (כ"ב). טהור (ס'). טהורה (ס"ג). מכשיר (סוטה ט"ז). שתיהן אינן שכחה (מ"ה). אינה משלמת אלא וכו’ (ב"ק ב'), פוטר (מ"ד). אפי' נתכַוֵן וכו' פטור (שם), לא נאמרו שעורין הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם (ס"א). אין חומש משתלם אלא וכו' (ס"ה). גנב וכו' פוטר מתשלומי ד' וה' (ע'). עשירים רואין אותם וכו' עניים כפחותין שבהן (פ"ו): להקל (רש"י) אבדה ששטפה נהר מותרת (ב“מ כ”ז) אין אדם מקדש דבר שאינו שלו (כלאים ז‘, ד’). אף על ח' אמות מותר (ד‘, ט’). כשם שאמרו להחמיר כך אמרו להקל (ב‘, ב’). פחות מד“א אינו כרם (ח‘, ב’). אף נוטל את העלה מן האשכול בשביעית (שביעית ב‘, ג’). מתיר באילן (ה'). מוסיפין אף על האשפתות (ג‘, ב’). אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי (ז' י'). אף טוחן הוא וכו' (ח‘, ו’). מתיר (ז'). פוטר (תרומ' ג' ט'). אפי' הן מב' עירות מעלות זא”ז (ד‘, ה’). מתיר (ה' ח'). מתיר כאן וכאן (י"א, י'). פוטר את האתרוגים בקטנן (מעשרות א‘, ד’). מתיר (ב‘, ד’). א' בימינו וא' בשמאלו וא' בפיו (ג‘, ח’). מתיר (מע"ש ג‘, ב’). יפדה (ג', י"א). אף יצא קנקן לחולין (י"ג). הבכורים נתנין לכהני' (ה' ו' ע"ש). מתיר (ערלה ב' ט'). מתיר לזרים ולכהנים (י“ד. ט”ו. ט"ו). מתיר (בכורים ב‘, ב’). גורר א' כסא וכו' ובלבד שלא יכון (שבת י"ב). מתיר להסיך בשברי כלים (כ"ו). בתמרים (שם) בגרעיניהן (שם) בקלפי אגוזים (שם). כל היכא דהוי קשי טהרי' וכל היכא דהוי רפי צייני' א' ההוא סבא טהר בן יוחי ביה“ק (ל"ד). מתיר להשתטף כל גופו בין בחמין בין בצונן (ל"ט). ד' שאינו מתכון מותר (מ"א). מותר השמן וכו' מתיר (מ"ד). כל הנרותמטלטלין חוץ וכו' (מ"ד) אין מוקצה לר”ש אלא שמן שבגר (מ"ה) מותר ליטול עצים מן הסוכה אף וכו' אין מוקצה לר“ש אלא גרוגרת וכו' (מ"ה). אף אין בהן משום עמרות כלות (נ"ז:). הנוגע ברצועה טהור (ע"ה), לא יכול א' להוציאו והוציאוהו שנים ר”ש פוטר (כ"ב). ג' שהוציאו קנה של קרדום ר“ש פוטר - - ג' טליות תחת רגלי המטה ר”ש מטהר המוציא כזית מן המת וכו' ר“ש פוטר (צ"ג). פוטר בזה ובזה (צ"ה). מלאכ' שאינה צ' לגופה פטור עליה (ק"ה). וגעלו בו ר”ש פוטר (ק"י). יצאו מעצמן,ור“ש מתירין (קמ"ה). מסתפג באלונטית ומביאה (קמ"ו). מניח ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר (קנ"ד:), הקש שעל גבי שדה - - ור”ש מטהרן (ערובין ל"ה). ספק ערוב כשר (שם). הריני מערב לשבתות של כל השנה משחשֵכה ערובו ערוב (ל"ז). אפי' הניח ביתו והלך וכו' אינו אוסר (מ"ו). נתנו לחבירו וה' לח' עד שהוא מגיע לחצר החיצונה (צ"ה). והאידנא דק“ל כר”ש כולהו שרו (ק'). בעה“ב שהיה שותף א' זה וא”ז א“צ לערב (ע"א). בן לויט שנפסקה לו נימ' רש”א עונבה (ק"ג). אף ג' אמה יכנס שאין המשוחות ממצין את המדות (ק"ה), אוכל ושותה עד קרות הגבר (פסח' ב'). פוטר (כ"ב). אין אסור חל על אסור (ל"ו). ור“ש סבר לא גזרינן ספיחי כרוב אטו ס' דעלמא (נ"א). בין שישנו על מצחו ובין שאינו ע”מ מרצה (ע"ז). שהאוכל אוכל את הפסח בב' מקומות (פ"ו). משלחין תבואה בי“ט (ביצ' י'). מחתכין את הדלועין לפני וכו' (כ"ו). מתיר לסמוך את הקדרה וכו' (ל"ג). אפי' באביום ז' ממקום קרוב מונה עמהם (מ“ק כ”א). אתרוג בתו' שנכנסה לז' פטור מן המעשרות ומן הבעור (ר“ה ט”ו). אב ובנו וכל הקרובים כשרים לעדות החדש (כ"ב). נשים סומכות רשות (ל"ג). מהיכן קורא מבלילה ההוא (מגלה י“ט ע”ש). פרות המרכסות אינו עובר משום כל החסום (ב"מ צ'). מתיר (ע"ז ס'). לפגם מתיר (ס"ז). מתיר (ע"ח). מתיר (שם), פוטר (סנהד' צ'). פוטר (הוריות ג'). מה ב' ובו' אף ג' אינן נהרגין עד וכו' (שם). שאין האשה טמאה עד וכו' (י"ד). כ' קעקע אינו חיב עד וכו' (כ"א). אין ה' עליהן כרת (שבועות ז'). אין ח' עליהן משום פיגול (שם). פוטר (י"ט). ורש”ב יהוד' פוטר בכולן משום ר“ש (שם). אינו מביא אלא אשם תלוי א' (:) האוכל נבלה ביה”כ פטיור (כ"ב). פוטר (כ"ב). ואת שאינו עליו אינו חיב (זבח' ד'). המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות (ט'). מכשיר (י"א). מכשיר (י"ג). מכשיר (י"ד). אן ה' עליו משום פגול (מ"ג). כל שאינו וכו' אין חיבין אליו משום פגול (שם). כל הנשרפים א“ח עליו משום פיגול (מ"ד). קדשי גוים אהע”מ פיגול (מ"ה). מתיר וכו' (ע"ו). מתיר וכו‘. (שם). אין פסול עד וכו’ (פ"ב). כל הכהנים כשאין וכו' (צ'). בין שהיתה וכו' אין דמה טעון כבוס (צ"ג). קק“ל אין טעונין מרוש”ט (צ"ה) אין אנינות מד“ת (צ"ח). אין מטמאין עד שיצת האור (שם). נתך הבשר אין השורף מטמא בגדים (שם). דם המת אינו מכשיר (חולין ל"ה). דם מגפתו אינו מכשיר (שם) כשרה (ל"ז) מכשיר (מ"א). עד שתינקב לבית וכו' (מ"ב). אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים (ע"ח). פוטר (פ"א). מטהר (קכ"ו). פוטר (קל"ו). ומאכיל לבהמתו אף משהביא שלש (מנח' ע"א). הערלה וכו' אינן מטמאין ט' אוכלין (ק"א). בשר בחלב וכו' ומותר בהנאה ק”ד פטורה מן הבכורה עד (בכור' ז'). מתיר וכו' (י'). יפדו (י“ד(אנדרוגינוס אין קדושה חלה עליו (מ"ב). מביאין ק' לבית הפסול (מ"א). הבית טהור (נדה כ"ז). מטהר (שם). טהור (שם). טהור (מ"ד). פוטר וכו' (מ"ו). מטהר (כלים ז‘, ח’). מטהר – בב' אלו (ט, ד'). [אינו טמא] עד שיעשה בו ג' דברי' (י"ד, ד'). אם אינו יכו' טהורה (י"ז, ג'). ר' יוסי ור”ש מטהרין (י"ח, ד'.) מטהר (כ"ז, ד'). כולן טהורין (י"ב). מטהר (כ"ח, ו'). מטהר (אהלות ב, ב'). מטהר (ז'). מטהר (ג‘, ב’). טהור (י"ח, ה') מטהר (נגעים ד‘, ו’). אינו מטמא אלא וכו' (י‘, ב’) כל שאינו סימן טומאה בנתק הרי הוא סימן טהרה (ד'). כל שער צהוב שטהר שעה א' אין לו טומאה לעולם (ח'). מטהר בכולן חוץ (זכים ג',ב '). ר' נחמי' ור“ש מטהרין (ג'). טהורין (ד). מטהר (ז). מקצת טהור על הטמא טהור (ה‘, ד’). כשרין וכו' (מקואות א‘, ח’). מכשיר וכו' (כ‘. ה’). מכשיר וכו' (ו'). אינן בכי יותן (מכשירין א‘, ו’). אם וכו' טהורי' (ד‘, י’). דם המת אינו מכשיר (מכשירין ו‘, ו’). לא נחלקו וכו', שהוא טהור (טהרות ט‘, ג’). אינן מטמאות את הידים (ידים ג‘, ג’), אינן מטמאין רש”א אף פקועות כיו“ב (עוקצין ג‘, ד’), אפי' לא עלה בידו אלה א' משפטים יצא (תוספ' הלה א‘, א’). יכולני להאכיל את הכהנים טהרות בבורסקי שבצידון וכו' מפני וכו' (שם אהלות י"ח, ב'). מקום שהתירו לך ח' משלך נתנו לך (ערובין ק"ד:). כל שהכסף בידו ידו על העליונה (כ“ט מ”ד), תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו בשעה שאינו לרצון אתה רשאי ליתן בו מום (ירש' תרומ' ח‘, ד’). ר”ש דרש ב' דברים לקולא של בעה"ב (ירש' פאה א‘, ב’). לא קנסו ח' בחוכר מן הגוי לפיכך אם חזר הגוי ונתגייר, או שמכרן לישראל אחר מותר (ירש' דמאי ו‘, ב’).
מדע
כמה תשהה במעיו ג' ימים בעופון ובדגים וכו' (אהלות י"א, ז').
זכרונות וקדמניות
מעשה במנורה של דיסקוס ביבנה וכו' (תוספ' מקואות א' י"ז. וע' ירש' תרמ' ח').
חסידים הראשונים לא נדרו בנזיר וכו' (נדר' י')
עפרן ירד עמם לבבל ועלה (תוספ' פרה ג‘, ה’).
בדורות הראשונים שאין בנות ישראל פרוצות בכשפי (עירובין ס"ד).
בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית וכו' (סנהדר' כ':)
אם ראית שמן שמתחלק בעזרה (זבח' צ"א).
כשהלכתי לכפר פאגי (מעיל' ז').
כששבתי בכפר עכו (תוספ' שם א‘, ב’).
V . ר' יוסי בן חלפתא
תוקף משנתו
מאן תנא אהלות ר' יוסי (ערובין ע"ט).
מאן תנא ערובין ר' יוסי ( " שם)
אשריך כלים (כלים סוף).
תוקף הלכותיו
הל' כר' יוסי מחבריו ר“מ ור' יוסי הל' בר”י (ערובין מ"ו)
ר"י נמוקו עמו (נ"א)
לא זזו משם עד שקבעו הל' כר"י (פסח' ק').
מקור משפט ההלכה בכתובים
מנין לתרומה, שהיא א' מחמשים שנא' וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים וכו' – במד' ל"א, ל' – (תוספ' תרומ' ה‘, ח’).
ומנין שאם תרם ועלה בידו א' מששים שתרומתו תרומה שנא: זאת התרומה ששית האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר השעורים – יחזק' מ“ה, י”ג – (שם, וע' החשבון המדוקדק בפי' מנחת בכורים).
מנין למילה שהיא במקוםפרי שנא' וערלתם את ערלתו את פריו – ויקר' י“ט, כ”כ – ונאמר: וכל ערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו וגו' – ברא' י“ן, י”ד – מה להלן דבר שעושה פרי וכו' (תוספ' שבת ט“ז ח‘. וע’ גמרא שם ק”ח).
מנין שחיי עיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? א“ל תהיינה עיר ועיר – יהושע כ”א מ' – ואח"כ: ומגרשיה סביבותיה – שם – (ירש' שביעת ה‘, ה’.)
לא משום זה אלא משום שנאמר (פרה ג‘,ז’.)
רמז לטבע מן הכתוב
אין לך עשרים וחמשה [טפחים] שאין הארץ אוכלת ממנה טפח וכה“א: רמונים תשעים וששה רוחה – ירמ' נ”ב, כ“ג – ואומר: כל הרמונים מאה – שם – אי אפשר לומר ק' שהרי-נאמר צ”ו ואא“ל צ”ו שכבר נאמר ק' אמור מעתה ד' בלועין בכותל – (תוספ' אהלות י"ג, ז').
החזקה ותולדותיה
כל שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בפסולו עד שיוָדע שטהר (מקואות ב‘, ב’)
חזקת העצמות המכוסין הרי הן של אדם עד שיודע שהן של בהמה (תוספ' אהלות י“ז, י”ב)
מגולין הרי הן של בהמה עד שיודע שהן של אדם (שם)
כשרים מפני שלא נקרא עליהם שם פסול (מקואות ג‘, א’) – כלומר שלא יצאו עוד מחזקת כשרותם –
ספקו להטמא ולטמא טהור (ג‘, א’) – יען כי בספק אין הכרע לכאן ולכאן לפיכך אין דבר להוציאו מחזקת טהרתו –
גדולה חזקה שנא' וכו' א' להם הרי אתם בחזקתכם וכו' (קדושין כ"ט:)
הרי הוא בחזקתו (ב“מ ז' ל”ט).
לעולם הן כישראליות עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותיהן (נדה ל"ג:) – וע' טעמא דר' יוסי בגמרא (שם) –
כביסתן קודמת לחיי אחרים (נדר' פ:) – ועל כרחנו טעם יתרון זכותם על בני עיר אחרת הוא מפני שהם מוחזקים בו. –
נדון בזיקה הראשונה הבאה עליו (סנהד' פ"א.) גם בזה יש מעין טעם חזקה – אפי' יש שם כ“ג אינו נשחט אלא ע”פ מומחה (בכור' ל"ו:)
אפי' רגלו קטועה ועינו סומא לא ישחוט אלא ע"פ מומחה (תוספ' סנהד' א‘, א’) – מפני שבכור בחזקת אסור הוא עומד –
כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא י“ח (ברכ' מ':) ואפשר מפני שמטבע זו הוחזקה מימות אכנה”ג.
ותולדה לחזקה היא חוזק התקנות הראשונות המקובלות ובאות לישראל מבתי דיניהם שבכל דור ודור שיש לסמוך עליהן. כגון:
לא יחשוך מפני שהוא תנאי בית דין (דמאי' ז‘, ג’)
תב“ד הוא שתהא תמ”ע משל בעה"ב (תוספ' שם ח‘, ו’)
בסמוך תב"ד הוא (ט)
כשר הוא תב"ד שאין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד (זבח' מ"ו:)
בכלן אם הי' הדיוט ולא התנה תב"ד הוא (תוספ' יום ב‘, ח’)
ותנאי הי' אימתי שיבנה ביהמ"ק יחזור הדבר לכמות שהי' (מע"ש ה‘, ב’)
ברירה19
ראוי הי' עזר' שתנתן תו' על ידו (סנהד' כ"א)
עת היא מזומנת לפורענות (ק"ב)
מקום הוא מזומן וכו' (שם)
מגלגל זכות ליום זכות וחובה וכו' (ערכין ט"ו)
שבמדה שאדם מודד מודדין לו (ב"ר ט').
מדע
שמשענת הסוס על רגליו וחמור על ידיו (זבין ד‘, ז’)
נתן הקב"ה דעה כאדם מעין דוגמ' של מעלה והביא ב' אבנים וכו' וב' בהמות וכו' (פסח' נ"ד)
שהוא נותן ידו על העוקץ ושוקק ושוהא לחזור (נד' ט"ו)
משתקיף העטרה (מ"ז)
שהאור מעמידו אלא שופתה ע"ג הרמץ (מ"ט)
אנדרוגינוס ברי' בפ"ע וכר אבל טומטום וכו' (בכורים ד‘, ה’)
במקום שהחמה יוצאה ביום קצר זהו פני דרום וכו' (תוספ ערובין ו‘, ב’)
בין השמשות כהרף עין (ברכ' ב':)
אלפים בלח ג' אלפים ביבש (שם כלים, כ"ט ח‘, ב’)
אמור את היד כמה היא שוקלת (תוספ' ערובין ג‘, ב’)
החיצון זוג ופנימי ענבל (נזיר ל"ד).
זכרונות וקדמניות
מעשה בא' שזרע וכו' (כלאים ז‘, ה’) מעשה בא לפני רע“ק (תרומ' ד' י"ג). שוק של צמרים הי' (ערובן ק"ח). אסור נהגו בו ובא ר”ג וזקנים והתירו להן (שם). בראשונה היו נותנין פאה וכו' (פסח' נ"ו), לא גזרו תענית על שאכלו וכו' (תעני' י"ט). ז' שנים נתקיימה בהן גפרית וכו' (יומ' נ"ו), ט“ו סוכות וי' מילין היו מירושלם ועד צוק (ס"ו). ממשפחת בית הפגרים וממשפחת בית צפורייא ומאמאוס היו (סוכ' נ"א). מעשה בנפטית הגר וכו' (יבמ' צ"ח). אף מי שהוא חתום עד בערכי הישנה של צפורי (קדושין ע"ו). ראיתי צפורי בשלותה (ב“ב ע”ה) מתחלה לא היו מרבין מחלוקת בישראל (סנהד' פ"ח). מלואים הקריבו בימי עזרא וכו' (סנהד' מ"ח). לזה הכשירו הוראת שעה (פרה ז‘, ו’). מעשה שנכנס גורן א' של פול במירון ובאו ושאלו את רע”ק (תוספ' דמאי ג'. י"ג). בראשונה היא וכו' משחרב ביהמ"ק (שם נדר' ב‘, ז’). מעשה בפרה של בית מנחם (שם בכור' ה‘, ח’). שאל יונתן בן חרשא איש גינוסר לפני זקנים ביבנה (תוספ' כלים ב"ב ד‘, ו’): מעשה במערה בשיחין (תוספ' נ"ד ח‘. ו’), מעשה בסלע (ז). בראשונה היו - - קבלו עליהן אנשי צפורי (שם בכשירין ג‘, ה’). זקן א' מאנשי ירושלם (כתובי' ע"ז).
הלכות קדמניות
צוורי גזרות שבירושלם או' (ב“ק נ”ה)
מה לי נימוס אחיו של ר"י הגרסי (בכור' י‘, תוספ’ מכשירין ג', י"ג).
נסיעותיו
פ“א הייתי מהלך וכו (ברכ' ג'), פ”א הייתי מהלך וכו' (מגל' כ"ד). כי מטא למתא (יומא פ"ג).
מקבילות
בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וא"א לעמוד עליו (ברכ' ב':)
מהו מכל א' ביום השביעי? אתמהה! אלא כזה שהוא מכה בקורנוס על הסדן, הגבוהה מבעוד יום והורידה משתחשך (ב"ר י)
הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו לא יצא (ברכ' ט"ו)
לא יצא עד שיכון שומע ומשמיע (ר“ה כ”ט
שאין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד (זבח' ט"ו)
אינו דין שיהא הכל הולך אחרי השוחט (חולין ל"ח:)
ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ (זבח' פ"ב)
מה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין (חולין שם).
VI . ר' אלעזר בן שמוע
תוקף הלכותיו
דק"ל הלכתא כותי' בגטין (גטין ד').
VII. ר' נחמי'
ידיעת הלשון
באורי מלין: אשל – ברא' כ“א, ל”ג – פונדקי (ב“ר נ”ד); אחוזת מרעהו – כ“ו כ”ו – סיעת מרחמוהי (ס"ד); עורות תחשים – שמות כ“ה, ה' – גלקטיגון (ירש' שבת ב‘, ג’); ויואל – שמות כ', כ”א – לשון ליגה (שמ"ר א'); איכה – איכ' א‘, א’ – ל' קינה (איכ' רב' א‘, א’)
דרכי המליצות: מוציא לחם מן הארץ (ברכ' ל"ה) – ע“ש – ויהי לי שור וחמור – ברא' ל”ב, ו' – לישנהון דברייתא חמרתא גמלתא (ב“ר ע”ה)
באורים מתוך לשונות הנכר: אנכי – שמות ג‘, ו’, - ל' מצרי וכו‘, בל’ מצרי אנכי: אגוך (ילקוט שמות רע"ו); [אסתר] היו אוה"ע קורין לה על שם אסתהר (מגל' י"ג)
כלל גדול בדקדוק: כל תיבה שצריכה למד בתחלתה, הפל לה הא בסופה (יבמ' י"ג): מכיל' שמות י"ב, ג')
דעותיו על תולדותינו
וכי גנאי הוא לנו שהיינו עבדים לעבדיהם של מצרים? והלא מעלה גדולה היא: (מכיל' דרשב"י 31).
זכרונות וקדמניות
כך הי' מנהגן של נקיי הדעת שבירושלם (סנהד' כ"ג).
VIII. ר' אלעזר בר' צדוק
זכרונות וקדמניות
זכרונות כוללים:
כשהיו עוסקין בעבור השנה ביבנה (שבת י"א)
זכרונות ירושלם ומקדשה:
כך הי' מנהגן של אנשי ירושלם: אדם יוצא מביתו ולולבו בידו (סוב' מ"א)
כך היו תגפי חרך שבירושלם (פסח' קט"ו).
כך היו כותבי ספרים שבירושלם עושים ספריהם (ב“ב י”ד)
והלא כל המטיל תכלת בירושלם אינו אלא מן המתמיהין (מנח' מ')
כך היו מפרשין בירושלם (בכורות כ"ב)
נוהגין היו הזקנים וכו' (מעילה י"ג)
כך היו חבורות בירושלם נוהגות (תוספ' מגל' ד', ט"ו)
כל הפרצופות היו בירושלם חוץ וכו' (תוספ' ע"ז ה‘, ב’)
לול קטן היה בן כבש למזבח וא' לע' שנה פרחי כהונ' וכו' (סכה מ"ט)
שנתות היו בהין ע“כ לפר ע”כ וכו' (מנח' פ"ז). טס של זהב הי' עלגבה (פ"ח)
ד' מדות של לח היו במקדש (תוספ' מנחות י‘, ה’)
ראשי כלונסאות היו בהר הבית שעליהן אומנים יושבים (שם כלים ב"ב ב‘, ב’)
זכרונות בית הנשיא:
פ“א נכנסתי אחר אבא לבית ר”ג (פסח' ל"ו)
פ“א שבת אבא ביבנה ובא זונין ממנוה של ר”ג (מ"ט)
כשהי' ר“ג וב”ד עוסקין בצ"צ (תוספ' ברכ' ה‘, ו’)
לא הי' ר"ג מחיב בסוריא אלא חלה וכו' (שם חלה ב‘, ה’)
שהי' ר“ג פוטר וכו' (שם של בית ר”ג היו מוליכין כלי לבן וכו' (שם שבת א', כ"ב)
של בית ר"ג היו ממלאין דלי עדשים (שם ביצ' א', כ"ב)
פעמים הרבה אכלתי בבית ר"ג ולא ראיתי מכבדין את המטות (ב', י"ג)
פעמים הרבה אכלתי בבית ר"ג ולא ראיתי שהיו מניחין את המוגמר (י“ד וע' בגמ' ביצ' י”ד: כ"ב):
פ“א נכנס אבא להסב בבית ר”ג (תוספ' שם):
זכרונות ביתו:
אני הייתי מבני סנאה בן בנימין פ"א וכו' (ערובין מ"א)
מימי ל אהעדתי אלא עדות זו ובקשו להעלות עבד לכהונה (יבמ' צ"ט:)
אם לא ראיתי בתו של נקדימון בן גוריון וכו' (כתוב' מ"ו)
אבא הי' מתפלל תפלה קצרה בליל שבת (תוספ' ברכ' ה‘, ו’)
וא' להם ראב"צ לתגרי לוד בואו וקחו לכם תבלין למצוה (שם פסח' י‘, י’)
שני כתיפין היו בבית אבא (שם כלים ב"ב ב' ב')
ב' מעשים הוליך אבא מטבעון ליבנה (שם גד' ד', ג)
מעשה בר“ח אראב”צ אני ראיתי (תוספ' גד' ה', ט"ו)
זכרונות סתם:
מקום הי' בתחום עזה והיו קורין אותו וכו' (סנהד' ע"א)
וכך היו מפרשין ביבנה (גד' מ"ח)
סתם חרמין בגליל מותרין (תוספ' נדר' א' ו')
כשהיו ב"ד בודקין ביבנה (שם נד' ו‘, ט’)
תקנה גדולה התקינו שאם היציאה וכו' (ב“ק ק”ג.)
זכרון “מדלגין היינו וכו'” (ברכ' ט':) וזכרון “זכורני שהייתי תינוק וכו'” (סנהד' כ"ב) כבר בררנו במ“ד “חכמי דור הראשון לחרבן” כי לראב”צ הראשון הם, שהיה בזמן הבית ואפשר כי גם כמה זכרונות ירושלם ומקדשה לו הם.
מדע
בטבע גופי החיים:
כל עוף החולק רגליו (חולין נ"ט.)
מותחין לו חוט (ס"ה)
כל עוף הקולט מן האויר (שם)
פתיחת הקבר לנפלים משיראו טפפיות (בכורות כ"ב)
סמני בגרות וכו' (נד' ט"ו)
עגוּל טהור משוך טמא (נ"ח)
בטבע האש:
שהוא מכבה עליונות ומבעיר תחתונות (בריתות ב'.)
IX . ר' נתן
ערך משנתו
רבותיו
סוף משנה ר' ור"נ (ב“מ פ”ו)
זו משנת ר"נ (תמורה ט"ז)
משמת ר"נ אבדה חכמתו עמו (מכיל' שמ' י“ח, ט”ו)
הלכות עלו בידו מן החכמים הזקנים;
מר' אליעזר (תוספ' תרומ' ז‘, י’)
" " (שם פסח' ג‘, ח’)
" " (שם ב"מ כלים ד‘, ו’)
מר"א חכמא (שם דמאי ג‘, א’; ו‘, ח’)
מר' דוסא (שם עדיות א', י"ב)
מר' טרפון (שם קרבנות ט‘, ו’)
חבריו
אר"נ שאלתי את סומכוס (כתוב' נ"ב.)
דא“ל ר”נ לר' שניתם משנתכם וכו' ואמר רבי ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי (ב“ב קל”א)
שאל ר“נ את רשב”י (מכיל' דרשב"י בבוא מכילתא של איש שלום צד II L )
דרכי למודו
החזרת ההלכה למקור המקרא:
מנין שלא יושיט וכו' ת"ל ולפני עוד וגו' (פסח' כ"ב:)
מנין לנושה וכו' ת"ל ונתן לאשר אשם לו (ל"א)
מנין שכל ישראל יוצאין בפסח א' ת"ל ושחטו אותו וגו' (ע"ח:)
מנין שלא יגדל וכו', ת"ל לא תשים דמים (ב“ק ט”ו:)
אזהרה למוציא ש“ר מגלן? דנ”א ונשמרת מכל דבר רע – דבר' כ"ג, י' (כתוב' מ"ו:)
המעטת ההקשה:
אינו צריך הרי הוא אומר, כי הוא יברך ואח"כ יאכלו (ברכ' מ"ח:)
א“צ הה”א וערל זכר אשר וכו' (שבת ק"ח)
א“צ הה”א לשרתו ולברך (סוט' ל"ח)
א“צ הה”א הוא ובניו (סוט' ל"ח)
השואת המחלוקת ומעוטה:
לא נחלקו ר“נ וח' - - עמ”נ (תוס' כלים ב"מ ב‘, ה’)
לא נחלקו ר“א וח' - -עמ”נ (תוספ' כלים ב"ב ד', א)
ערך האבות וישראל
אפי' הל' ערובי חצרות היה אברהם יודע (ב“ר מ”ט)
שמחשבין לשמו של א"א אותו שבא מרחיק (ויקר' רב' י"ד)
שה“ש הקב”ה בכבוד גדולתו אמרה (שה"ש רב' א‘, ב’)
דרשת המילין
ירט: יראה ראתה נטתה (שבת ק"ה)
מרדע: שמורה דעה (במד' רב' י"ד)
מדע
בטבע הגוף: חי נושא א"ע (עירובין ק"ג)
איזה סריס המה (יבמ' פ')
ראיתיו שהוא אדום אמרתי לה המתיני עד שיבלע בו דמו (שבת
קל"ד.)
ראיתיו שהו ירוק - - אמרתי לה "המתיני עד שיפול בו דמו (שם)
צ"ט בצנה וא' בידי שמים (ויק“ר מ”ז)
זו סניא דובי (חולין ג.)
בתכונת השמים: הישוב כלו תחת כוכב א' יושב (פסח' צ"ד.)
בימות החמה מהלכת בגובהה של רקיע (שם)
גלגל החמה שיש לו נרתק (קהל' רב' א‘, ה’)
בטבע הקים שבבריאה: אם נתקבצו כל באי עולם ובקשו להפוך את הבקר
לערב (במר“ר י”ח)
זכרונות וקדמוניות
כדרך שירדו בימי (הלני [שלמצי] המלכ' (ספרי דבק' מ"ב)
בקברניט של מלכי' הי' יוסף קבור (סוט' י"ג)
בשעה שהחניפו לאגריפס (מ"א)
מנרב לשילה ג' מילין (סנהד' ק"ג)
ב' צלצולין וב' מכתשות של נחשת היו במקדש (ערכין ט')
אריש“מ פ”א קראתי לאור הנר וכו' ר' נתן אומר קרא והטה (שבת י"ח)
ר' נתן או' אף נחום המדי מדייני גזרות היו (כתוב' ק"ה)
X
ר' יוסי בן כיפר
ריב“כ שנשלח עם בן בנו של זכרי' בן קבוטל לבבל, למחות ביד ר' חנני' בן אחיו של ר' יהושע, שלא יעבר חדשים בגולה (ברכ' ס"ג:), היה על כרחנו מן הצעירים שבחכמי דור רשב”ג. – ובן בנו של זכרי' בן קבוטל אפשר לו להיות דור רביעי או חמישי לז“ב קבוטל – כי כן אנו מוצאים אותו אומר שמועה משום ר”ש שזורי (ר“ה י”ג:), ורש“ש הלא עמד לפני ר' טרפון (מנחות ל"א). כרי”ב אלעאי, ובכן הוא בן דורם של תלמידי רי“ב אלעאי וחבריו, וכן אנו מוצאים אותו בחבורה אחת עם ר' דוסתאי ב”ר ינאי (ירש' קדושין ג‘, ד’), שהוא הי' תלמיד ר' מאיר (אבות ג‘, ח’). אף תלמיד מובהק הי‘. לפי המתקבל, לר’ אלעזר בן שמוע כעדות מאמרים אלה: “ריב”כ בשם רא“ב שמוע משקה את הגוף (ירש' ביצ' ב‘, ג’.) “מבקעין בקורדום ריבכ”א משום ראב”ש בש“א אזכרין” (שם ביצ' ד' ג') זה מדרש דרש ריב“כ בשם ראב”ש כל האסורות לו אסור ערוה וכו' (ד"א רב' א). ומן המפורש אנו לומדים את הסתום, כי ר' אלעזר סתם, שאמר רי“ב כיפר בשמו (תוספ' שביעית א‘, י"ח, שם נד’ ו‘, ג’. שם טהרות י“א, י' ספרי סרים ר”ע), הוא ר”א בן שמיע, וגירסת משום ר' אליעזר בשמועות ריב"כ (נד' מ"ו: תוספ' שביעית א‘, ח’) נראה משובשת.
יא: בן תמליון
בדברי רבותינו יסופר, כי בימי רש“ב יוחאי, שהם ימי נשיאות רש”ב גמליאל, התחילו גזרות אדרינוס, שגזר על המצות להתחדש, ור' ראובן בן אצטרובלי בטלם לשעה קלה בחכמתו, וכשחזרו ונתחדשו, הלך רש“ב יוחאי ור' אליעזר בר' יוסי לרומא “יצא לקראתם בן תמליון”, ובעזרת בן תמליון זה ובסבת “ברתי' דקיסר” נתבטלה הגזרה (מעיל' י"ז). המפרשים אמרו על בן תמליון, כי שד הי' ונכנס אל נפש בת הקסר ונשתגעה, ורשב”י הוציא אותו מתוכה ונתרפאה, ובשכר רפואתו בטל אביה הקסר את הגזרה (ע' רש“י תו' ודנמ”ה). ולדבר זה הביאה אותם מליצת “על בברתי'” המתישבת יותר על מעשה שדים ורוחות, משהיא מתישבת על מעשה אדם. אולם מלבד שדבר זה מתמיה מצד עצמו, ומלבד שבעצם דברי המקור אין לו כל הכרע המצריך לפרש כן, ומלבד, כי לפי זה יקשה מאד איככה נרדף אח“כ ר' שמעון בידי המלכות ההיא (שבת ל"ג:), אחרי אשר הציל במעשה נפלאותיו את בת הקסר משגעון, הנה פירוש זה מופרך מתוכו, כי לפי דבריו נזדמן בן תמליון לרשב”י ויורהו להשתתף עמו במעשה הנפלאות בדרך זאת, כי הוא יכנס בתורת מחלת שגעון של נפש בת הקסר ורשב“י יצוהו לצאת ויצא, ואם כן, היש לך פלא גדול מזה, כי תבוא רוח שלוחה מאת ה' להציל את עמו ואת תורתו מיד צורריהם? לרוח כזאת לא יאמר שד מזיק, אף כי הציקה לבת הקסר, כי אם מלאך מושיע, ככל אשר לא נקרא שד, כי אם מלאך ה', לדוח המכה במחנה סנחריב (מ“ב י”ט, ל“ה, ישע' ל”ז, ל“ו. דהי”ב ל“ב, כ”א). וא”א כן מדוע זה “בכה ר' שמעון” אחר שנזדמן לו בן תמליון? ומדוע אמר “שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך נ”ט, ואני לא פ“א” היש לך מלאך גדול עושה נפלאות מזה? אלא על כרחנו בן תמליון זה אדם היה אשר הזדמן לפני רשב“י להשתדל לפני בת הקסר, בכבודו או בחכמתו, ורשב”י פקפק בזה, כי לא האמין, כי בן תמליון ראוי למלאכות זאת, ע"כ בכה ויתאונן על מעמד ישראל, כי מלאכים אינם מזדמנים להם עוד, אך באחרונה השליך על ה' יהבו ויאמר “יבא הנס מכל מקום”.
ועתה נחפשה נא אולי תעלה בידנו למצוא רושם כל שהוא לשם בן תמליון. – והנה לפי דרך למודנו, מצאנו שם אחד הדומה לשם בן תמליון בתורת בעל שמועה ואגדה על “סמליון” (סוט' י"ג:) פירש“י “שם חכם” (רש"י שם), ובעל הערוך פי' דם הוא כן ומוסיף ואומר “ואית דאמרי שם מלאך” (ערוך ע' “סמליון”), ואין טעם אחר מתקבל על הדעת להוציא חכם זה מכלל כל החכמים ולאמר עליו, שהוא רוח ולא בשר, כי אם דמיון שמו עם “בן תמליון”, שהוא כבר הוחזק ללא אדם, כי אם לאחד מצבא הרוחות – ולא הבדילו בין שניהם, בלתי אם בדבר זה, כי להכנס בבשר אדם ולהכותו בשגעון ראוי יותר לשד, ולאמר שמועה בדברי תורה נאה יותר למלאך – ואם יהיו סמליון ותמליון שני שמות לעצם אחד הלא יכשר יותר להחזיק בדעת רש”י הפשוטה, שהיא הדעה הראשונה של בעל הערוך, כי עצם זה אדם הוא, ולא מלאך ולא שד. ואם חכם הוא, אין לנו אלא לשאול לזמנו. והנה במס' סוטה לא נוכל להכריע. אם יש להשיב אף “סמליון” עם בעלי המאמרים שלפניו, שמואל ריו“ח ורב נחמן שהם אמוראים, או עם בעל המאמר שלאחריו, הלא הוא ר' אליעזר הגדול שהוא תנא. אולם מן התוספת שמאמר ר' אליעזר מוסיף על מאמר סמליון, יש לשמוע, כי סמליון היה בימי ר' אליעזר ומאמרו הי' ידוע לר”א. ומספרי, אשר שם נשתנו המאמרים גם בענינם גם בסדרם (ספרי דבר' שנ"ז), די לנו לשמוע, כי מכל מקום תנא הי‘, כי שם אין מקום למאמרי אמוראים. ובכן גוף זכרונו בספרי בצד ר’ אליעזר, יכריענו לקבוע זמנו בימי התנאים, ויהם מאמר ר“א למאמר הַמְחֻוָר יותר הרבה במס' סוטה, יורנו לצמצם את זמנו בימי ר' אליעזר, ואם סמליון, שהוא לדעתנו תמליון, בן דור היה לר' אליעזר, יש להחזיק, כי בנו שנקרא על שם אביו המפורסם בן תמליון, היה בימי רשב”י, ואם זכינו לקבוע זמנו, נקוה כי תמצא ידנו למצוא גם את מקומו. תכנית שם סמליון יונית ורומית היא מעין Semelius ובאמת כבר נמצאו לבני ישראל יושבי רומי, כי נקראו בשמות כאלה, שסופם “יון” כגון “פלטיון איש רומי” (שה"ש רב' ח' ח'). גם “אבטליון” שכן גרים היה לדעת רבותינו (גטין נ"ו:) ושאפשר ששמו היה אבטולמוס Ptolem ä us (ע' ח"ר 232 בהערה), היה לדעת קצת, איש רומי (אברבנאל אבות א‘, י’), ובכן קרוב הוא, כי סמליון ובנו, בן תמליון, בני ישראל אנשי רומי היו. וגם כגוי, שֶכִּנָה סמליון למשה רבנו “ספרא רבא דישראל” (סוטה שם), ראויה היא בפי איש הולך ובא בין גדולי רומי ויון, שאהבו תמיד לדבר עם משכיל- ישראל על סופריהם הקדמונים ועל סופרי קדשנו. ומליצה זו עצמה, הבא בתרגום תורתנו (אונקלוס דבר' ל“ב, כ”א), קרוב הוא, שהיא של עקילס הקר הצדיק היוני, אשר לפי דברינו, בן דורו של סמליון הי‘, ושהוא ודאי מצוי היה בין גדולי רומי ומתוכח עמם על דבר התורה. ואם כן, אין מליצת על “כברתי דקיסר” יכולה להתפרש עוד כמנהגה, כי אם יש לגרוס "לברתי’" בלמד תחת “בברתי” או “לבי ברתי'”, כלומר לבית בת הקסר. ויהיה סדר הספור כן: כי בבא רשב“י ורא”ב יוסי חכמי ארץ ישראל לרומי, יצא לקראתם בנו של החכם הנכבד סמליון, אשר יקרא פה ע“ש אביו, בן תמליון, וישם את נפשו אל משמעתם לצאת ולבא לפני גדולי רומי, אשר היה רגיל אצלם, ויאמר להם: “רצונכם אכא עמכם? קדים הוא על לברתי' דקיסר”, כלומר בא לבקש מלפניה על עמו, כדרך חכמי ישראל, שהיו מצוים לפני בנות בית הקיסר, כרי”ב חנני' (תעני' ז'.) וכר' יוסי בן חלפתא לפני המטרונית (ב“ר י”ז) ועוד ועוד. ופירוש מלת “קדים הוא”, כי הקדים אתכניסתו לבית הקסר לכל שאר המעשים. שאמר רשב“י לעשות. ויש להתבונן, כי בספור זה מכניסת בן תמליון ואילך, יש שם שלשה פעלים של אמירה וקריאה ואמירה, ואלו הן: “כי מטא להתם אמר בן תמליון צא, בן תמליון צא, וכיון דקרו לי‘, נפק ואזל אמר להון שאילו וכו’”, שני פעלי האמירה נאמרו בל' יחיד, ולפי הפירוש הנוהג, חוזרת אמירה ראשונה על רשב”י והאמירה השניה על הקיסר, והקריאה שביניהם נאמרה בל' רבים. ובעלי התוספות גורסים גם את האמירה הראשונה בל' רבים, שהם לדעתן רשב“י וראב”י ולפירוש זה הכריעה את בעלי התו' הני' שהיתה לפניה “אמרו” בל' רבים. אך נפלא הדבר, כי גם את “אמר” חנינא גורסים בל' רבים “אמרו”, וכן גורס גם בעל שטה מקובצת, ופעל “ואמרו” זה חוזר לדעתם על “בני בית המלך”, לאמר על השרים והיועצים. ואם לפי גירסה זו, יהיו כל פעלי הקריאה בל' רבים, מסתבר יותר, כי הרבים ההם הראשונים, הם הם האחרונים והבינונים, והם בני בית מלך. ויהיה הענין כך, “כי מטא לחתם”: בבא בן תמליון אל בת הקסר לבקש לבטל את רוע הגזרה: אמרו בני בית המלך “בן תמליון צא בן תמליון צא”, כלומר: לך עמנו; ויהי פי' יציאה זו כפי' היציאה המחוברת אל ההליכה במליצת “נפק ואזל”, כי נרצתה בת הקסר לבקשת בן תמליון ותדבר על לב שרי בית אביה, להשיב את מחשבתם הרעה. “וכיון דקרו לי' נפק אזל”. ואז אמרו “להון” לבן תמליון וחבריו העוסקים בטובת הכלל, שהם רשב“י וראב”י “שאלו וכו'”.
מלבד שהפשט מוכיח כן ומלבד שבכלל הדבר חבבי הפשוט מן הנפלא בחקר המאורעות, אין להבין איככה רדפה אח“כ קסרות רומי, אשר בימי חיי רשב”י עוד לא יצאה מבית האנטונימים, את רשב"י זה, אלו היה הוא הרופא, אשר הציל את אחת מן הנפשות היקרות לבית הקסר מאסון גדול כזה.
יב: ר' יהודה הנשיא וחכמי דורו
I . ר' יהודה הנשיא
קולי הלכותיו
ולא העושה את מקצתה (שבת ג')
כל דבר הוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות (ח)
לא חיב ר' אלא ברה"י מקורה (ה)
לא אסרואלא כלים חדשים בלבד (כ"ג)
נטע נטיע' בפורים ורחץ בקרונה של צפורי בי"ז בתמוז ובקש לעקור ט"ב (מגל' ה')
והעלהו ר' לכהונה על פיו (כתוב' כ"ה)
התיר ר' שיהו בני חמת עולין וכו' וכו' (ערובין ס"ח)
נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור (קדושין ס"ד)
בתי, תורה התירך (נדר' י"ג)
ר' התיר בית שאן וכו' ר' התיר קסרין
ר' התיר בית גוברין ר' התיר כפר צמר
ר' התיר ליקח ירק במוצאי שביעית וכו'
(ירש' דמאי ב‘, א’. וע' חולין ו':)
אינו חל עד שיקבל עליו לשמור (ב“ק מ”ו)
ור' מתיר מהפרכיא להפרכיא (ב“ב צ': צ”א)
מתיר בנגוב (ע“ז ע”ד)
לי התיר ר' וכו' (מ"ו) ר' מתיר (ס"ד)
צפרנים, והתיר להם - - שפה, והתיר להם (מ“ק י”ח)
שמועה רחוקה שאינ' נוהגת אלא יום אחד (ב)
וכי מפני שוטה זה וכו' נאסור כל המקולין (חולין צ"ה)
מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גו' מותר (שם)
נטל צפור - - ר' פוטר (ק"ב)
או' אנו שזה כשר (מנח' י')
ותלה ר' את הכתם בשרף שקמה (נד' כ')
בטל ר' את המשואת והתיר את הרוצח והתיר עד מפי עד והתיר שיהיו יוצאין עליו מבערב בחזקת שנתקדש ירש' ר"ה ב‘, ה’. וע' מפרשים)
והמשפך של גוים ר' מתיר (תוספ' ע"ז ח‘, א’)
ר' פוטר (ו)
העור מותר (שם זבח' י“א, י', י”ג)
כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאוסרה (ע“ז ל”ה:)
משפט העבדים
אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא (גטין ל"ח:)
אעשנו בן חורין קנה (מ:)
המשחרר חצי עבדו- - קנה (מ"א:)
לא תסגיר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכ' מדבר (מ"ה)
בכלם עבד יוצא בהן לחרות ר"א אף הסירוס (קדושין כ"ה)
אף רוב המדבר שבלשונו (שם)
היתה לו יותרת וחתכה עבד יוצא בה לחרות (כ“ד: כ”ה)
טהרת מוסרו
משל לב' ב"א שנכנסו לפונדק - - הואיל ואהרג יהרג חברי עמי וכו' (אדר“נ ט”ז, ג').
רוח פיוט
שוקעת במערב, כדי לתן שלום לקונה, שנאמ' וצבא השמים לד משתחוים – נחמ' ט' ו' – (סנהד' צ"א).
ידיעת המקומות
מקום הוא ששמו עינים (סוט' י')
על בסמוך (ל"ז)
קביעות חלקי הזמן
ג' משמרות הוי הלילה (ברכ' ג':)
העונה א' מכ"ר בשעה וכו' וכו' (תוספ' שם א‘, ג’).
מקבילות
ומפני מה חמה יוצאת (סנהד' צ"א)
ימות המשיח כמנין ימ' החמה (צ"ט)
שנה תמימ' ר“א מונה שס”ה ימים (ר"ה ו').
II. ר' שמעון בן מנסיא
מקבילות
ב' ערוגות זו למעלה מזו לא ידלה מן התחתונה וישקה את העליונה (מ"ק ד'.) ב' ברכות זו של חמין וזו של צונן נוטל את הפקק מבינתים כדי שירדו ח' לתוך הצ' וצ' לתוך הח' (תוספ' ערובין ח‘, ה’.)
III . יוסף הבבלי
רב אסי שבבבל חברו של רב שילא בר אבינא תלמידו של רב, בהיותם מתעצמים בדין הלכה אחת מהלכות רב, שם כל אחד הוראת שמו לרמז על רוב כחו לעמוד בפני חברו ולנצות אותו. רב אסי אמר: “אנא אמיתא דנהטא דלא שליט בה רוקבא”, לאמר: אני מכתשת נחושה, אשר כל רקב לא יעלה בה. – וחברו ענהו: “אנא שילא בר אבינא כוכנא דפרזלא דמחבר אמיתא דנחמוא”, לאמר: אני שילא בר אכינא מכתש ברזל אני, אשר ידוע בכחו את מכתשת הנחושת (נדה ל"ו: וע' פי' “בוכנא ואמיתא” (חולין נ"ב:). מה ענין שם שילא בר אבינא למלת “בובנא” לא זכינו לדעת אל נכון, לעומת זה שם אסי ומלת אסיתא לשון נופל על לשון הם.
תכלית דברינו במקום זה איננו בירור שמות שני חכמים אלה, כי זמנם הוא דור שלישי לדור זה, שאנחנו עסוקים בו.
אולם מתוך בירור זה, יצא לנו בירור שם חכם אחד בן דורו של רבה"ק, ובאור ברייתא שהדעות משתבשות בה מאד.
רב אסי בדברו על הדבר הרמוז בשמו, דבר גם על תולדות שמו ועל מבטאו הישר, כי איננו אסי, כי אם איסי, ויאמר: “אנא איסי בן יהודה דהוא איסי בן גור ארי' הוא איסי בן גמליאל דהוא איסי בן מהללאל אסיתא דנחשא וכו'” (נד' שם) – ואין ספק, כי למען התאים את משלו עם האיסית, באר, כי עקר שמו הוא איסי. הדומה יותר במבטאו לאיסית, משם אסי אשר נקרא בפי העם. – אך מליצת “אנא איסי בן יהודה” לאו דוקא הוא. כי גוף מאמר זה, החורז כמה שמות של איסי על חוט אחד, ברייתא היא, העוסקת בבירור שמות של תנאים והפותחת במלת “תנא” (פסח' קי"ג:) או “והתניא” (יומא נ"ב:). עקר ברייתא זו נשנית בביהמ“ד על מאמר, שנאמר בשם חכם אחד, אשר קרא לו הקורא “איסי” סתם, ובא בעל הברייתא ופירש, כי יש כמה חכמים, שנקראו בשם איסי סתם, ויפרוט לאמר, הוא איסי בן יהוד' וכו' וכו' הוא איסי בן מהלאל (שם ושם), וכלם אינם בעלי המאמר שנאמר אז כי אם “איסי בן עקביא”, וזהו פירושה של פסקה החותמת: “ומה שמו? איסי בן עקביא שמו” (שם ושם) כלומר: ומה שמו של מאמר זה, שאנו עסוקים בו עכשו? איסי בן עקביא הוא! ולא בן יהודה, או בן מהללאל. אל ברייתא זו של התנאים הבאה להודיע לתלמידים, כי שם “איסי” מיוחד לתנאים רבים, וכי יש להם לדיק בכל שמועה בשם אומרה, אם הוא איסי בן פלוני או איסי בן אלמוני, אל ברייתא זו של התנאים, על דבר התנאים, נסמך מאמר לאמוראים, על דבר האמוראים הנזכרים בשם ר' יצחק סתם, האומר “הוא ר' יצחק בן טבלא, הוא רי”צ בן חלקא הוא ריצ”ב אלעזר, הוא ריצ“ב אחא דשמעתא הוא ריצ”ב דאגדתא" (פסח' שם), כלומר רי“צ בן טבלא נקרא סתם רי”צ, וריצ“ב אלעזר וכו' וכו' נקראו סתם רי”צ, כדרך, שתנאים שונים בני אבות שונים ששמם איסי, נקראו איסי סתם.
יקר הוא בעינינו לפרש ברייתא זו ומאמר זה, שהקורא עלול לטעות ולהשתבש בהם, אולם אלו דברה הברייתא רק באיסי בן גמליאל ובבן מהללאל ובבן עקביא, כי עתה לא ראינו בה פרי לתולדותינו, כי שמועות כל החכמים האלה לבד של איסי בן עקביא, כמעט נשתכחו,ואין זכר לנו בלתי אם לשמותיהם שהשתמרו בברייתא זו. וגם המאמר ההוא של איסי בן עקביא שבשבילו נשנתה, לא נתקים בידנו. אבל שם חכם אחד נשמר לנו בראשית הברייתא, אשר עקבותיו נודעו מאד בתולדותינו ובתורתנו, הלא הוא איסי בן יהודה. הן אמנם, כי אלו נוצר רק שמו זה לבדו, לא הרוחנו הרבה, כי בלעדי זה גדול שמו בקרב רבותינו, אך הפסקה האחת הפותחת את הברייתא, משוה עליה יוקר גדול לעניננו. תחלת דבריה אלה הם: “הוא יוסף אי שהוצל הוא יוסף הבבלי, הוא איסי בן יהודה וכו'” (יומ' שם) ואין לאמר, כי התנא שונה פה זוגות זוגות ועושה את איש הוצל ואת הבבלי לזוג שמות של חכם אחד, ואת שם איסי בן יהוד' לשם של איסי אחר נבדל מיוסף הבבלי, כך אי אפשר לאמר, כי מוכרע ועולה מדברי הגמרה המקשה מאיסי בן יהודה על יוסף איש הוצל, כי שניהם שמות איש אחד הם. ובכן זכינו לדין כי “יוסף הבבלי יוסף איש הוצל ואיסי בן יהודה” כלם הם שמות לחכם אחר המפורסם ביותר בשם איסי בן יהודה. וקרוב הוא, כי הוא נקרא גם בשם בן גור ארי' על פי מליצת הכתוב “גור ארי' יהודה” (ברא' מ"ט, מ'). ושני שמות וארבעה כנויים אלה מצטרפים מאד באדם אחד, כי שֵם איסי, שהוא עקר שמו של ר' אסי, הוא בעקרו שם “יוסף” הלא ידוע גם לכל בקי רק מעט בדברי תלמוד ירושלמי, הקורא תמיד לסתם רב אסי ר' יוסה או ר' יוסי, שהוא יוסף. ו“הבבלי” הוא רק שם הארץ “והוצל” הוא שם העיר שנולד בה, “ויהודה” הוא שמו של אביו, ו“גור אריה” הוא כנויו של אביו. לא כן השמות הנותרים הנזכרים שם, מי שהוא בן גמליאל. אי אפשר לו להיות בן מהללאל או בן עקביא. ובכן שלשת או ארבעת השמות הראשונים הם לחכם אחר הידוע לנו היטב. והשמות הנותרים הם לשלשה חכמים אחרים, אשר את שנים מהם לא זכינו לדעתם.
ובדבר הזה חזרה אבדה גדולה לתולדות התנאים בכללן ולתולדות איסי בן יהודה בפרטן. הנה רבנו הקדוש מספר לנו גדולות ונכבדות על יוסף הבבלי ועל האהבה הגדולה, שאהב אותו רבו הגדול ר' אלעזר בן שמוע (מנחות י"ח). בכל דברי רבותינו אין כמעט זכר ליוסף הבבלי, עתה אנחנו יודעים, כי לא עברו רבותינו על חכם בבלי זה בשתיקה, כי אם קראוהו בשמו השגור בפיהם יותר, שהוא שם איסי בן יהודה, ובאיסי זה אנו יודעים את שם עירו ואת שם ארצו ואת החשוב לנו עוד יותר, את שם רבו.
עוד אבדה אחת חוזרת לנו בידי רבותינו. במשנתנו שנינו: “משמת ר' יוסי קטונתא, פסקו חסידים ולמה נקרא שמו קטונתא? שהיה קטונתא של חסידים”. (סוט' מ"ט.) ובברייתא: “משמת אבא יוסי בן קטונתא בטלו חסידים ולמה נקרא שמו אבא יוסי בן קטנותא? מפני שהי' מקטני חסידים” (:) ולפי זה פירש"י: “מקטניהם וסופם” (רש"י למשנה). אולם הירושלמי פירש "ולמה נקרא קטנותא שהיה תמציתן של צדיקים וחסידים (ירש' שם ט', ט"ז), ובכן אין ל' קוטן אלא ל' ענוה. אך אם מופלג חכם זה בשבחו, מדוע אבדו לנו שמועותיו? את האבדה הזאת מחזיר לנו מאמר אחד, אשר כל עין בוחנת תכירהו, כי ברייתא היא, ואלה דבריו: “אמרי, הוא יוסי הבבלי, הוא יוסי בן יהוד' הוא יוסי קטונתה, ולמה נקרא וכו'” (ירש' ב"ק ג‘, ז’).
ולפי אומדן דעתנו, הוא יוסי בר קוצרתה, שמאמר מוסרו נאה לחסיד (ע' ירש' שבת ב‘, ו’) כי ל' קוטן ול' קוצר קרובים במשמע.
ובכן זכינו למצא, כי התנא איסי בן יהודה הידוע לנו בשמו, הוא יוסף מארץ בבל מעיר הוצל תלמיד חביב לרא"ב שמוע, ועל חסידותו המופלגת נקרא “קטונתא” או “בן קטונתא”.
ולפי דרכנו למדנו עוד, כִי תחלת שם “אסי” הנמצא הרבה בתלמוד בבלי, הוא “איסי” ועקרו מראשיתו הוא יוסף.
יג: סדרי זמני המאורעות
אחרי חלוקי הדעות במנין שנות נשיאותו של ריב“ז, החליטו החוקרים האחרונים, כי תשע שנים (גרץ) או עשר היו (דורה"ר ב‘, ד’). ולזה נוטה גם דעתנו, כי אי אפשר לזמן פחות מזה להכיל את כל צבא העבודה, אשר עבר ריב”ז אחרי החרבן.
בדבר קביעת זמן של הליכת זקנים לרומי יוכיח גרץ, כי היתה בשנת נ“א תתנ”ה או תתנ“ו, שהיא שנת כ”ה או כ“ו לחרבן, שהן השנים האחרונות לקסר דומיטיאן, כי זמן חיותם ברומי. הוא זמן מיתת כלמנס גר הצדק, שהחל בשנה האחרונה לקסר ההוא, כי בשנה שלפני מותו היה עוד כלמנס קונסול חבר לקסר (ע' רשימת קסיפיליניוס לפרק מ"ו של דיו קסיוס). ומזה הטיב גרץ ללמוד, כי יש להקדים את תחלת רע”ק, שהיה כבר משלוחי עם בית ישראל בעת ההיא, לכל הפחות ארבע עשרה שנה קודם לכן, ובכן יהיה זה קרוב לשנת תתמ“א, שהיא שנת י”א לחרבן, כי על כרחנו, כבר כלו לו אז בימי ירידת זקנים לרומי שלש עשרה שנות עמדו לפני ר' אליעזר ור' יהושע בתורת תלמיד (ע' ירש' פסח' ו‘, ג’). ולפני שנת מות ריב“ז לא נוכל לקבוע את ביאת רע”ק לבית מדרשם, כי בעת ההיא היו עוד ר“א ור”י תלמידים. ומהיות רא“ב עזרי' בתוך המלאכות, יש להקדים להליכה זו את “יום שהושיבו את ראב”א בישיבה”, שהוא יום יסוד משנת עדיות ושלדעתנו, הוא יום נצחון בית הלל על ב“ש, אחרי שלש שנות מחלקת שני הבתים ההם (ערובין י"ג). ולמנוי ראב”ע יש להקדים את נדוי ר' אליעזר, שאין אנו מוצאים אותו נזכר, לא ביום העברת ר“ג מנשיאותו (ברכ' כ"ז:), ולא בתוך רשימת הראוים למלא מקומו: “מאן נוקמי'” ולא במלאכות הזקנים ההולכים לרומי הנפרטת שם. כי אם מוצאים אנחנו אותו “בו ביום” בעיר לוד (ידים ד‘, ג’), והלא ידוע, כי “כל היכי דאמרינן בו ביום ההוא יומא הוה”, שהושיבו את ראב”ע בישיבה (ברכ' כ"ח). ולפי דרכנו למדנו, כי לרע"ק, שכבר היה נמנה בראוים לנשיאות, שלמו כבר עת ההיא, הקודמת לזמן המלאכות, שלש עשרה שנות למודו. –
עוד בדבר אחד שבקביעות הזמן נכונים דברי גרץ, באשר הוא פרי ישוב נכון של ברייתא בסדר עולם; שם כתוב: “- - מפולמוס של אסוירוס עד פולמוס של אספסינוס שמונים שנה, אלו בפני הבית, מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס של טיטוּס כ”ד שנה, מפולמוס של טיטוס עד מלחמות בן כוזיבא ט“ו שנים, ומלחמת בן כוזיבא ב' שנים ומחצה” (ס"ע ל'). והנה על דבר אסוירוס זה שלפני החרבן מי היה, ע' ח“ה 71 הערה 2. וגד”י גרסץ 488 III. יותר זר משבוש של שם אסוירוס, הוא מאמר “מפולמוס של אספסינוס עד טיטוס כ”ד שנה, ומפולמוס של טיטוס עד מלחמת בן כוזיבא ט“ו שנים וכו'” הקשה מאד: הלא פולמוס של אספסינוס ושל טיטוס אחד היה. אספסינוס היה המתחיל וטיטוס הגומר, ובין ראשו לסופו לא עברו, בלתי אם ארבע שנים, ואין בין שניהם אפילו הפסק כל שהוא. ועל כרחנו, סופו של פולמוס של אספסינוס הוא סופו של פולמוס של טיטוס? עוד יקשה לנו מאד לישב המחצית השניה של המאמר ההוא “מפולמוס של טיטוס עד מלחמות בן כוזיבא חמש עשרה שנה”. איככה יהיה כדבר הזה? הנה סוף פולמוס של אספסינוס שרק הוא הוא פולמוס של טיטוס, כאשר אמרנו, הלא היה החרבן בעצמו, במליצת: “אלו בפני הבית”. ולוא גם היה אפשר לאיש לחשוב את כל שנותיו של טיטוס עד תכלית סופן לימי פולמוס שלו, וכל ימי אדרינוס קסר בעל מלחמת בן כוזיבא, מראשית תחלתו לימי מלחמותיו של ב“כ, הלא תעבורנה מזו לזו שלשים ושש שנים כי טיטוס מת בשנת נ”א תתמ“א. שהיא שנת העשתי עשרה לחרבן, ואדרינוס התקסר תתע”ז, שהיא שנת מ“ז אחרי החרבן. אך באמת הלא כלנו ידענו, כי עקר פולמוס של טיטוס, שרק הוא הוא פולמוס של אספסינוס, ושאינו אחר, אלא מלחמת החרבן, נגמר כלו עם החרבן. כדברי הברייתא: “אלו בפני הבית”, שהיא שנת תת”ל, ותחלת מלחמת בן כוזיבא, אפילו לדעת המקדימים שבמקדימים, היא בשנת תתפ“ב, שהיא שנת נ”ב לחרבן. ובכן עברו לכל הפחות נ“ב שנים שלמות, שהן יותר הרבה משלש פעמים ט”ו. מכל המבוכה הזאת נחלץ אם נגיה את המאמר הזה על פי כתב יד עתיק ומדויק, אות אחת קטנה. היה למעתיקים הראשונים נתחלפה אות קוף באות טית, כי בכתב יד של הילקוט, שנכתב בשנת ע' לאלף החמישי, התקימה הגירסה הנכונה, וזה נוסחה: “מופמוס של אספסינוס עד פולמוס של קיטוס נ”ב שנה. ומפולמוס של קיטוס עד מלכות בן כוזיבא ט“ו שנה”. (ע' גירסה זו מאור עינים אמרי בינה י"ט). וגירסה מדויקת זו, מצא ר“מ שטיינשניידר גם בכת”י של משניות (המזכיר 1866 צד 22). ובכן הרֶוַח הראשון, אשר עמד לנו בגירסה זו, הוא כי הסתלק שם טיטוס מבינתים. ובכן סרה המבוכה על דבר חצוי הפולמוס האחד של החרבן לשנים, לפולמוס של אספסינוס לבד, ולפולמוס של טיטוס לבד, כי כלו נקרא מראשו ועד סופו בשם אחד פולמוס של אספסינוס, ומלבד זה הנה הגה הסתלק שם טיטוס כלו ממשנה זו. ותחתיו יבא קיטוס. אך מי הוא קיטוס זה שלא ידענוהו מתמול שלשום? גרץ הכיר אותו. כי הוא Lucius Quiotus, הדומה במלוא מבטאו למבטא השם הזה בפי העברים, קיטוס, והוא הוא Lucius Quiotus, שבפי הסופר הרומי (Dio Cassius 68, 32, והוא היה שר צבאו של מרכינוס. אשר אותו שלח להכניע את שאון יהודי בבל, אשר התפרצו מפניו אחרי כבשו אותה. ומסוף פולמוס של קיטוס זה, שהיה בימי טרכינוס עד מלחמות בן כוזיבא או "עד מלכות בן כוזיבא, שש עשרה שנה.
ובספר זכרון סורי נתפרש דבר זה בתכלית הבירור, לאמר: "שנת ב' אלפין ומאא תלתין וחדא (?) כד עבדין אסטסין יהודיא דבית נהרין פקד עליהון מרינוס ללוסיא קוֹאטס וכו' (ע' לעיל 108 הערה 2).
ובעת ההיא, אחרי חרבן הר המלך באחרית ימי טרכינוס, נגזרו גזרות מעין של שמד. מעין אלה שבימי אדרינוס התרגשו דוגמתן במדה מרובה. הלכת ר' אליעזר ועדות ר' יהודה בשמו על המנהג “בשעת הסכנה” (שבת ק"ל.) אי אפשר להן להאמר על שעת הסכנה של גזרת אדרינוס שאחרי חרבן ביתר. שאז עברו עבר שנים רבות אחרי מות ר“א. ולמנחני שעת הסכנה ההיא, לא הי' ר”י צריך לעדות ר“א, כי הוא היה הרואה והיודע, העד והמעיד עדיות רבות כאלה, מפיו ולא מפי אחרים. מלבד זכרון המנהג ההוא הנוגע בחיי משפחת היחידים, נשמר עוד זכרון גזרה הנוגעת בחיי כלל האומה, ואשר מדבריה אנו למדים דברים חשובים בדברי ימי הדור. הזכרון ההוא מספר לפי דרכו, כי ר' עקיבא “ירד לנהרדע לעבר השנה” (יבמ' קב"ב.), כי בעת ההיא היתה “המדינה משובשת בגיסות” (שם), ושם עסק עם חכם אחד על דין התרת עגונות ע”פ עד אחד (שם), וכי בשובו אל ארצו הרצה את הדברים לפני רבן גמליאל (שם). ועל דבר עבור השנה וקדוש החדש ידענו, כי כל עוד אשר היה אפשר להם להתעבר ולהתקדש בירושלם, היתה גם יהודה אסורה להם ולא הותרה יהודה, כ“א אחרי שלא היה עוד אפשר גם בכל א”י. ועתה אם הסכימו הסנהדרין לעבר את השנה בחוצה לארץ, אין זאת כי גזרה המלכות גזרה שלא לעבר בא“י, ולקבוע דבר זה אחרי חרבן ביתר אי אפשר, כי אז לא היה עוד ר”ג קיים, ואנחנו רואים, כי חזר ר' עקיבא אל ר“ג וידבר עמו. וקודם לחרבן ביתר אין למצוא זמן מכֻוָן לגזרת כוללות על תפקידי סנהדרין, בלתי אם בימי טרכינוס, אחרי חרבן הר המלך, הדומים לימי אדרינוס לאחר חרבן ביתר. והפרט הנפרט בעת ההיא “שהמדינה משובשת בגיסות” לאמר שארץ בבל מלאה גדודי צבא, מוסיף כח להחלטה זו כי סמוך למרידת ישראל בא”י מלפניה, היתה תקומת ישראל על הרומים בבבל, ושטף חיל הרומים מלא שם עוד את כל הארץ. גם השיחה בדבר הלכה על אודות תקנת עגונות, ראויה גם היא ביותר לשעת חירום, אשר לפי רבות הרוגי המלחמה תרבינה האלמנות העגונות. ולפי דרכנו למדנו מזכרון זה, כי הי' עוד ר"ג חי עד אחרי חרבן הר המלך.
אך בכל זאת מוכרחים אנחנו להחליט, כי מת ר“ג לפני מות טרכינוס, כי יודעים אנחנו, כי “ר”ג קודם לאושא היה” (ירש' פאה א‘, א’), וגלות סנהד' לאושא היתה על כרחנו אחרי מותו, כאשר יתבאר עוד בזה.
בכל היות גירסת השמות מדויקת בנוסח השני של סדר עולם, הנה מספר הזמנים אינו מדויק בשני הנוסחות, בראשון אי אתה מוצא, בלתי אם כ“ד שנה, ט”ו שנה וב' ומחצה, שכלן יחד אינן, אלא ארבעים ואחת וחצי, ולפ“ז יהי חרבן ביתר חמש שנים, לפני שנת עלות עוד אדרינוס על כסאו, שהיא שנת מ”ו לחרבן. ודבר זה הלא מוכחש מתוכו, ובכן משובש מספר זה שבנוסח ההוא, כי לקה בחסר, אך גם המספר שבנוסח השני משומש, כי הוא לקה ביתר: שנותיו הן נ“ב, ט”ז ג' ומחצה, הרי הן שבעים ואחת וחצי 20. ובכן יהיה כבוש ביתר וחרבנה בשנה הרביעית לאנטונינוס פיוס, ארבע שנים אחרי מות אדרינוס. ואם כן לא נצח אדרינוס מעולם את בר כוכבא, וכל זכרונות קדמונינו הצלולים והנאמנים וכל דברי סופרי רומי הם כלא היו ולא נבראו? היש לנו שבוש גדול מזה?
אך אין הדעת נותנת להחזיק כל שלשת המספרים שבשני הנוסחות למשובשים, אין זאת כי אם באחד נפלה טעות. והטעות הלא היא מצויה תמיד בדבר השגור בפי הבריות, העולה מאליו שלא במקומו, והנה מספר נ“ב שנה היה שגור בפי החכמים, על פי מאמר ר' יהודה “נ”ב שנה לא עבר איש ביהודה וכו'” (שבת קנ"ה:), שעל כרחנו אינו חוזר – אלא על ירושלים בלבד, ומתחיל אחרי החרבן וגומר בשנה החמשית לאדרינוס. אך אם מספר זה במקומו, במאמר ר' יהודה, אמת הוא, איננו מתישב בסדר עולם כלל, כי קיטוס שר צבאו של טרכינוס הלא היה שנוא נפש לאדרינוס, אשר המית אותו בתחלת מלכותו. ובכן הלא היה סוף פולמוס של קיטוס זה, סוף ממשלת טרכינוס ותחלת ממשלת אדרינוס, ודבר זה מפורש הוא בתלמודנו בדברים ברורים, ואלה הם: “כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוק ואת פפוס אחיו בלודקנא וכו' וכו', אמרו לא זזו משם, עד שבאו דיופלי מרומי וופצעו את מוחו בגזירין” (תעני' י"ג:), והנה טוריינוס זה, הוא טרכינוס, אשר לא נהרג, כי אם מת במחלתו, ואם בכל זאת נאמר פה, כי מת בידי הורגים, על כרחנו, אין זה טוריינוס עצמו, כי אם קיטוס שלוחו, אשר בשם אדרינוס לא משל מעולם, ובכן דן קיטוס שלוחו של טויינוס את לוליאנוס ופפוס בי“ג אדר, ופתאום שלח קסר אדרינוס אויבו בנפש “דיומלי מרומי”, להביאו שמה ולהמיתו. ומלבד דבר זה המסופר לרבותינו, כתוב ומפורש הוא לרומיים לאמר: “בתחלת מלכותו – של אדרינוס – נשפטו משפט מות פלמא צלסוס גיגרירינוס ולוסיוס”, (Dio Cassins 69' 2), ולוטיוס זה ידוע הוא, כי היה קיטוס. ואם קיטוס שר צבא מרכינוס הומת בתחלת שנת המלוכה הראשונה, שהיא שנת מ”ו לחרבן, לא נמשך על כרחנו פולמוס של קיטוס, בלתי אם עד מ“ו, ולפיכך יש להגיה מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס – כלומרמסוף פולמוסו של זה. שהוא זמן החרבן עד סוף פולמוסו של זה, שהוא בשנה הראשונה למלכות אדרינוס, שבע וארבעים שנה. – ורושם לגירסה המתוקנת הזאת, נראה כי התקים בנוסח הראשון, כי אותיות מ”ו אפשר, כי נתחלפו באותיות ט“ו הדומות בצורתן. – ולפי דרכנו נעיר, כי יתרון יש לקביעות זמן פולמוס זה של קיטוס, כי יודעים אנחנו לכון את עצם היום, אשר בו פסק, הלא הוא י”ג אדר. ואולי בשביל זה קבעוה במגלת תענית ועשאוהו יו"ט כמה שנים, יען כי הוא היה סוף הפולמוס. – על שאר ענין מאורע זה של יום טוריינוס ע' בגוף הספר 109.
ואם תגרענה חמש שנים מן המספר הראשון ישוב אחורנית גם המספר האמצעי, ותהיה תחלת שש עשרה שנה שמפולמוס של קיטוס עד שנות מלכות בן כוזיבא, שנה הראשונה לאדרינוס, שהיא שנת מ“ו לחרבן, ותחלת מלכות בן כוזיבא, לאמר, תחלת נצחונו, שנת ס”ג לחרבן, וסוף מפלתו בשנת ס“ו, לאמר, בשנת התשע עשרה למלכותו. ואם כן תהיינה שנות השמד כשתי שנים, שבהן יש לקבוע את הרגת רע”ק וחבריו. ויותר ממספר כזה אין להמשיך את הימים, שלא נתנו הרוגי ביתר לקבורה, שתחלתם היתה על כרחם ימי חרבן ביתר, וסופם תחלת ימי אנטונינוס פיוס, כדבר המפורש: “עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו” (ירש' תענ' ד‘, ה’).
ובכן היה יום י“ג אדר שנת מ”ו לחרבן, שהיא שנת נ' תתע“ז למספרנו 117 למספרם, סוף פולמוס של קיטוס, כלומר סוף צרות מלחמת הר המלך, וכל ימי אדרינוס, אשר בתחילה החניף את אבותינו ולבסוף רמה אותם, ימי מרד. ולערך בחדש שבט שבשנת ס”ג לחרבן שהיא התצ“נ למספרנו 133 למספרם, התנשא בר כוכבא, ובחדש אב בתחלת שנת ס”ו, שהיא תתצ“ו 136 נלכדה ביתר. והשמדות ארכו עד שנת ס”ח, שהיא תתצ“ח 138, היא שנת עלות אנטונינוס פיוס על כסא רומי, ואולי עוד כחצי שנה, כדי הליכה וחזרה מא”י לרומי ומרומי לא“י. וגירסה זו “שלש שנים ומחצה” המובאה במאור עינים, מסתיעת גם מן התלמוד הירושלמי גם מן המדרש האומרים: “שלש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתר” (ירש' תענ‘, ד’, ה') “שלש שנים ומחצה הקיף אדרינוס קיסר לביתר” (איכ' רב' כ' ב'), וגם במאמר המשובש כלו בילקוט דניאל שבידנו, נראה כי עקר גירסתו היה שלש שנים ומחצה (ילקוט דניאל תתרס"ו), וגירסת ס”ע שבידנו “שתי שנים ומחצה”, היא לבדה המשובשת. –
הכלל העולה מדברינו, כי שלש מלחמות היו לרומיים בישראל, האחת בימי אספסינוס, שניה בימי טרכינוס בידי קיטוס, והשלישית בימי אדרינוס. שלשה אלה נקבו במשנתנו בשמותיהם המובהקים: “פולמוס של אספסינוס, פולמוס של קיטוס – לפי הגירסה הבדוקה – ופולמוס האחרון” (סוטה מ"ט) – ופולמוס האחרון הזה אינו אלא מלחמת ביתר. – וכנגדן מנו רבותינו שלשה חרבנות: חרבן ירושלם – ע“י אספסינוס וטיטוס – חרבן טור מלכא - - ע”י קיטוס שר צבאו של טרכינוס – וחרבן ביתר (גטין נ"ה:). ועל כן מונים סופרי הנוצרים הקדמונים, איזביוס והירונמוס את כיבוש ביתר, לכבוש שלישי של כובשי רומי בארץ ישראל אחרי החרבן (ע' דבריהם מובאים ככתבם גרץ גד"י 442 IV ).
מן הכרונולוגיא של סדרי המאורעות החיצונים של המלחמות, נבא נא אל הכרונולוגיא של המאורעות הפנימים, שרק הם הם לנו העקר בכל מקום. לפי דברי הסופר הרומי Dio Cassius. אשר היה קרוב מאד לזמן אדרינוס, פרץ המרד אחרי עבור אדרינוס שנית בארץ סוריא – שבכללה גם ארץ ישראל ועיר עזה שבדרומה – ובארץ מצרים ואחרי צאתו ממצרים יהי' לנו לקבוע את שעת עכבת ר' יהושע בן חנני' באלכסנדרי' (נגעים י“ד. י”ק נד' ס"ט:) ששמה הלך לדבר על לב אדרינוס, להתהלך עם ישראל במישרים (ע' בגוף ספרנו 115) – בשנת ס' לחרבן, שהיא ששנת ג' תת“צ 130 למספר הרגיל, שבשנה ההיא בא אדרינוס לאלכסנדריה דרך עזה. ובעצם השנה ההיא יש לנו לקבוע את זמן מיתת ר' יהושע, כי מתקבל הדבר, כי מת לפני תחלת המרד. והמרד הלא פרץ לפי דברי הסופר הרומי הבקי ההוא, תכף ליציאת אדרינוס ממצרים (Dio Cassius 69, 12 ), ואם כן יש לשער, כי חי רי”ב חנני' כתשעים שנה או קרוב לתשעים. כי מוצאים אנחנו אותו נשוא פנים בעוד ביהמ“ק קיים, ובכן יש לנו להחזיק, כי היה אז כבן שלשים וששים שנה עד שנת תת”צ, הרי תשעים.
ביום מות ריב“ח היה רע”ק לבדו למרכז כל הדור ההוא, וזמן מיתתו, שהוא שעת סוף מעשיו הגדולים, דבר חשוב ומסוים הוא מאד בתולדותינו. והנה הרב ר“ז פראנקעל אמר להקדים את זמן מיתתו לחרבן ביתר (דרכי המשנה 121), והנה דבר רחוק מאד מאד. בראשונה יש לנו להשתדל לקים את הנאמר עליו “ארבעים שנה למד”. ושמועה זו איננה נוחה להתישב, בלתי אם נאמר, כי רע”ק התחיל להרביץ תורה קרוב לשנת כ“ו, ונקבע את שנת מותו בשנת ס”ו או ס“ז, שהיא שנת חרבן ביתר. אולם בלעדי זאת, הנה כל הראיות, אשר הביא רז”פ להוציא את זמן מיתת רע“ק מחזקתו, רעועות מאד. הנה הוא החליט, כי שלש שנים תמימות היה רע”ק חבוש בבית האסורים, ועל דברו זה ישאל כמשתומם: האפשר כי אומה קשה זו, הרומית, תכבוש את הזוממים לה בבית האסורים ולא תשמידם כרגע? וקושיא זו מכרעתו, להקדים את שלש שנות כלאו ומיתתו לפני מלחמת ביתר, ולהחליט, כי בראות הרומיים אותו הולך וסובב במרחקים חשדוהו ויתפשוהו, אך לא מהרו להמיתו, יען כי יראו מפני בני ישראל, פן יתקוממו על רומי, בראותם את רבם מומת, כי בעת ההיא היה החיל החונה בא“י מתי מעט. על דבריו אלה נשיב ראשון ראשון. א) “מעשה בר”ע, שהיה חבוש בבית האסורים ועבר שלש שנים זו אחרי זו” (סנהד' י"ב.), לא בא להגיד, כי שלש שנים היה חבוש, כי אם בימי כלאו, אשר לא רבים היו, עבר שלש שנים בבת אחת ובשעה אחת (ע' גמרא שם ורש“י ד”ה “ב”ד ישבו"), ואם כן אפשר, כי רק חדשים היה כלוא ולא שנים. ב) לכללו אשר כלל כי הרומים לא יאסרו בכלא את מבקשי רעתם כי אם המת ימיתו אותם ביום התפשם בידם, אין לו רגלים כלל וכלל, כי מי לנו עריץ ועוין וירא לנפשו מן הקסר טבריוס, ובכל זאת לא המית ביום שמעו, את אגריפס, אשר הוגד לו עליו, כי שואל הוא את נפשו למות, כי אם שם אותו בבית האסורים, אשר היה אסור שם ששה חדשים, ומי יודע עד כמה ארכו לו עוד ימי כלאו, עד יום עמדו למשפט, לולא מת טיבריום אז (ע' ה"ה 87). ובכן נכון הדבר מאד, כי גם את רע“ק, אף כי נתחייב להם מיתה, לא מהרו לדונו. ג) ואמדן דעתו, כי בראשונה לא יכלו הרומיים להמית את רע”ק מיראתם את ישראל, איננו נכון, כי לוא יראו הרומים את ישראל ולוא היתה יד אבותינו תקיפה ביום התפש רע“ק, כי עתה יותר ויותר יש להחזיק, כי בנפשותם ובדמם היו מצילים אותו, וכי הרומים היו נזהרים מתפוש אותו. לבלתי הקדים בידים את זמן המרד, כל עוד, אשר יד המתפרצים תקיפה, ואדרבא היו הרומים מבליגים על כל זה. ואלו היו מתונים לעשות את האחת לתפשו. כי עתה היו ממהרים לעשות גם את השנית להמיתו מיד ובלי קולי קולות. כי אם במסתרים. כי כל עוד, אשר הוא חי ויד עמו חזקה, הלא ישברו כל דלתות נחושה, להוציא ביד רמה את רבם הנקדש. – לא כן הדבר, אם נאמר, כי נהרג רע”ק אחרי נפול ביתר ביד צר, אז לא נבצרה מיד האויב להציק את איש חרמו ולענותו באין מחריד, כאשר תאוה נפשו. ומלבד כל אלה הלא אם נקבע את מיתת רע“ק בתחלת המלחמה ועוד נוסיף עליה שלש שנות כלא לפניה – לפ”ד רז“פ, - הלא יהיה לנו להקדים את מיתת ר' שמעון וריש”מ כשתים ושלש שנים לפניה, כי בבוא אליו שמועת מיתתם. עוד היה יושב בתוך תלמידיו, ולא בבית הכלא וחוזה להם חזות קשה, וזהו דבר שאינו, כי לפני מלחמת ביתר הלא ידענו את רע“ק כי מלא תקוה היה ומצפה לישועות ונחמות. עד כי קרא על בר כוכבא “דין הוא מלכא משיחאי” (ירש' תנעי' ד‘, ב’), ואיך ירפה הפה, שאמר כזאת, את ידי אנשי המלחמה ויאמר “בני התקינו עצמכם לפורענות?” (מכיל' שמות כ“ב, כ”ב). אלא על כרחנו לא אמר זאת, אלא תכף אחרי כבוש ביתר, והחזון הקודר אשר חזה לתלמידיו, הוא גזרת השמד שנגזרה אחרי נפול ביתר, שהיתה רעה עוד לישראל מן הכבוש עצמו ו”הבולמוס שערבב את העולם“, שהחריב גם את יתר פלטת יהודה אחרי כן (שמחות ח'). והרב שי”ר המקדם את זמן המלחמה, משתדל לקבוע את זמן מיתת רע“ק לפני מפלת ביתר (כ"ח ז' 186), שכה גם הוא, גם רז”פ כי כבר גזרה המלכות הרשעה “שלא יעסקו ישראל בתורה” (ברכ' מ"א:), שהיא היא גזרת השמד, בעוד רע"ק חיי. ומודעת זאת, כי דרך המלכות לגזור גזרות על אויב נכבש, ולא על אויב נלחם, אשר ישחק לה ולגזרותיה.
כנגד הנאמר בקינות למ“ב וסליחות ליה”כ, כי רא“ב שמוע היה מהרוגי מלכות לאמר מן המומתים בידי עבדי אדרינוס אחרי ימי חרבן ביתר, יכריע הרבה הרבה הדבר הרשום והמפורש בתלמוד בבלי ירושלמי ומדרשות, כי הוא היה אחד מתלמידי רע”ק, שהוסמכו אחרי מותו בידי-רי“ב בבא “שהעמידו תורה” אחרי מותו בישראל, ושרבנו הקדוש היה תלמיד לו, כמבואר וכמובא בגוף הספר. והמעט ממנו, כי לא נהרג בידי הרומים, כי אם כבודו היה גדול בעיניהם, עד כי כאשר מת קסר הרשע ואימנו לי' מלכא תחותיה [דההוא, דהוה], גזר על מדינתא ההיא כל גוברין לקטלא וכל נשיא לביזה אמרי לי' לראב”ש זיל ופייס עלינו וכו‘, והוא קם וילך ויעבד את רוע הגזרה (קהל' רב' י"א א'), ואם היה חכם ששמו ר’ אלעזר מעשרה הרוגי מלכות, אפשר שהוא ר' אלעזר בן חרסנה, אשר יש מונים אותו ביניהם (איכה רב' ב' ב), ולא בן שמוע, שאינו נמנה עמהם גם שם גם ברשימה אחרת (מדרש תהל' ט', י"ג), ואין ספק כי מצאו הפיטנים או מעתיקיהם באחד המקורות, ר' אלעזר סתם, ויוסיפו עליו את יחס “בן שמוע”, השגור בפי העם.
ואם הימים ההם היו ימי כח מעשיו, שעשה לתורתו ולעמו, און לנו על כרחנו “ימי קסר רשע שמת ואימנו לי' מלכא תחותי'”, אלא ימי אדרינוס שמת, ואנטונינוס פיוס שהתקסר. ור' אלעזר בן שמוע זה לא היה האחד בבית אביו אשר אמץ את כחו להעביר את מחשבת אדרינוס הרעה מעל עמו, כי גם אחיו יהודה בן שמוע התחזק בדבר הזה כמהו ואולי עוד יותר ממנו, כאשר כתבנו וכמבואר מברייתא מפורשת (ר“ה י”ט. תענית י"ח), שערה היא במגלת תענית (פרק י"ב).
אך פרט אחד שנפרט ביהוד' בן שמוע נותן מקום למראית עין, לאחר את זמן מעשהו, הלא הוא מאמר הגמרא: “והא יהודה בן שמוע תלמידו של ר' מאיר (ר"ה שם), ור”מ לפי הנשמע מדברי רש“י (סנהד' י"ד) הלא היה עוד צעיר לימים, ואם כן יש לחשוב כי י”ב שמוע תלמידו עוד צעיר היה ממנו, ואיך יעשה כדבר הגדול הזה בילדותו? על זאת יש להשיב, כי אף אם נאמר, כי דברי רש“י על ר”מ המתחזקים מדברי רב שרירא, האומר כי רע“ק “סמכי' מינקותי'” (אגרש"ג) דברי קבלה הם. לא יכריענו דבר לאמר, כי גם אחרי מות רע”ק, בסמוך רי“ב בבא אותו היה עוד צעיר מאד, כי מה נפשך, אם סמיכת צעיר סמיכה היא, הלא כבר סמכו רע”ק, ומה לריב“ב להוסיף עליה, ואם אינה סמיכה כלל, מה יועיל אם יסמכהו ריב”ב שנית בילדותו, אלא על כרחנו היתה רק סמיכת רע“ק בילדותו הרכה של ר”מ “משום דהוה חביב לי לרע”ק" (אגרש"ג) וע“כ “לא קבלוהו”, ואח”כ כאשר רבו הימים ורע“ק היה טרוד בעסקי הצבור ולא היה לו פנאי לסמכו שנית 21, ובינתים הוסיף ימים ויצא כבר מימי עלומיו, אז סמכו רבי”ב שנית בין יתר חבריו, כי אמנם מוצאים אנחנו את ר“מ בימים ההם בעל אשה, חתן לרח”ב תרדיון ורב פעלים מאד, נוסע לרומי ומציל את יבמתו במזמה וגבורה (ע“ז י”ח.).
אך בכ“ז עוד הקושיה חוזרת למקומה, אם אמנם ר' מאיר עצמו לא היה עוד צעיר לימים מאד בסוף ימי השמד, הלא היה יהודה בן שמוע צעיר ממנו הרבה, כי בגמרא הלא מפורש, כי תלמידו היה, וסתם תלמיד צעיר מרבו? התשובה על זאת היא, כי “תלמיד” שנאמר פה לענינו לאו דוקא הוא, כלומר, לא תלמיד צעיר, היושב לפני רבו הזקן הי' יב”ש, כי אם חכם אומר שמועה מפי רב גדול ממנו בחכמה, ולא בשנים. ויען כי לענין קביעת זמנים רצו החכמים האחרונים לכון את דורו של יהודה בן שמוע ומעשיו, לא מצאו יתד אחרת לתלותו, בלתי אם במתכנתו לר' מאיר, כי שמועותיו של יב“ש מעט הן – ודומה הדבר, כי שמועה אחרת זולתה לא נמסרה לנו ממנו – ומתכנתו לר”מ בשמועה זו, הלא אינה אלא של תלמיד לרבו,כי בשם ר' מאיר אמרה, כדרך סתם תלמיד, שאומר שמועה מפי רבו. אך אין האמירה הזאת האחת לבדה מכרעת עוד להחליט, כי אומרה תלמיד מובהק הוא לבעל השמועה, כי רשב“ג הלא ודאי לא היה תלמידו של ר”מ, כי אם חברו, ובכל זאת היה אומר הלכה בשמו (תוספתא כתוב' ו', י"א), ולא עוד אלא שגם הלכה זו, האמורה מפי י“ב שמוע בשם ר' מאיר, נאמרה פעם אחת (שבת ט"ו) בפי רשב"ג בשם ר”מ, ופעם אחת במקורה “רשב"ג אומר יהודה בן שמוע מטמא בשם ר' מאיר” (תוספ' כלים ב"ב ז' ד'). ובשלמותו זו הובא המאמר במלואו גם לעניננו (ר"ה שם), ואם יהיה יב“ש תלמיד ר”מ יען כי אמר בשמו, הלא יהיה רשב“ג תלמיד יב”ש, כי גם הוא אמר בשמו ותלמיד תלמידו של ר“מ. הן אמנם כי כל מקום שנאמר: א”ר פלוני בשם ר“פ חזקה היא, כי האומר הוא תלמיד מובהק, וסתמו צעיר לגבי בעלי השמועה, שהוא רב מובהק, וסתמו זקן. אבל אין זו חזקה, אלא כל זמן שאין עמה טענה, ופה יש כמה וכמה טענות, המוכיחות כי מליצת “תלמיד” במקום זה, לאו דוקא היא, ולא באה להגיד יותר, כ”א כי אומר היה יהודה בן שמוע שמועה בשמו של ר“מ, והשנית כי על פי אמירה כזו יכול גם רשב”ג להחשב כתלמיד לר“מ (ע' שבת שם), והשלישית כי לא לר”מ לבד כ“א גם ליב”ש, והרביעית השקולה כנגד כלן, היא זאת, כי אם נחליט כי כל אומר שמועה בשם בעליה תלמידו הוא, הלא תהפך פה המתכנת מן הקצה אל הקצה. ר' מאיר הרב יהיה פתאם תלמיד לתלמידו או לתלמיד תלמידו, כי מוצאים אנו במשנה מפורשת: דברי מאיר, שאמר משום רשב“ג” (כתוב' ק"ד.) 22. כל אלה יכריעונו לאמר, כי יהודה בן שמוע לא היה אלא מוקיר ומכבד חכמת ר“מ ומחבב את שמועותיו, אך זולת זה היה קרוב או שוה במספר שנותיו גם לר”מ, שמלאו אז כבר ימיו לצאת ולבוא, וקרוב או שוה במספר שנותיו גם לרשב“ג שכבר נהג נשיאותו עוד לפני מלחמת ביתר. ועל כן קם גם הוא ויתחכם ויתחזק ויעש לעמו ככל אשר עשה לו אחיו ר' אלעזר בן שמוע. ואחרי כי בתחבולתו הטה את לב שרי הממלכה לשום קץ לגזרות אדרינוס, והרוחה היתה כוללת לכל ישראל, עשו את יום בוא בשורת הרוחה ההיא ליום טוב, הוא יו”ט האחרון שבמנ“ת. – וגם דבר קביעות היום ליו”ט מוסיף כח לדעת הנוהגת, כי היה דבר זה תכף למיתת אדרינוס, ולעלית אנטונין פיוס על הכסא, בעוד אשר רשב“ג היה נחבא, ע”כ קבע ועד חכמי הזמן, הלא הם תלמידי רע“ק את היום הזה ליו”ט, כי אחר שוב רשב"ג לנשיאותו, מי יודע אם היה מסכים לזה, כי הלא ידענו כי הוא היה המפסיק לקביעות ימים חדשים לזכרון, פסיקה עולמית, כמאמרו (שבת י“ג: והנשנה ביתר מליצה עוד בסוף מנ”ת).
אחרי בוא הרשיון לקבורת הרוגי ביתר, בהשתדלות בן שמוע וחבריו, קרוב הוא, כי חזק לב ראשי העם לקבץ שנית את הסנהדרין, ולהחזירה למקום החביב והמקודש עליהם, ליבנה. ותקנתם הראשונה היתה לקבוע לזכר הרשיון ברכה רביעית בברהמ“ן, כדבריהם המפורשים: “אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב” (תעני' ל"א) ודרשות נאות נאמרו ביום ההוא “כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה” (ברכ' ס"ג:). אולם עד כה לא הגיעה עוד מדת טובה של מלכות רומי, ואין ספק, כי פקודה חמורה באה תכף, לבלתי היות עוד סנהדרין ביבנה, והליכה זו וחזירה זו נרשמו בברייתא, המונה את גליות הסנהדרין: “ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא” (ר“ה ל”א:), אך נראים הדברים, כי כשם שנאסרה על הסנהדרין לשבת ביבנה שביהודה, כך הותרה להם התרה גמורה ומפורשת להתכונן באושא שבגליל, כי כל הליכותיהם באושא ובבקעת רימון מפיקות רוח חרות וששון. דברינו אלה מספיקים בידנו להחליט, כי ספור כניסת חכמים “לכרם ביבנה” (ברכ' שם) וספור התכנסם לאושא (שה"ש רב' ב‘, ה’) הדומים מאד זל”ז, אינם שני נוסחאות למעשה אחד, כ"א שני מעשים נבדלים, הראשון היה ביבנה בלי רשיון והשני היה באושא ברשיון.
עוד יותר יש לנו לכון זמני פעולותיו של רש“ב יוחאי, אשר המבוכה קרובה בהם. ראשית הראותו לפנינו, הוא היום הגדול, שהושיבו את רעב”ע בראש. הוא היה אז השואל את ההלכה, שבשבילה התרגשו הלבבות, כדבר האמור “ואותו תלמיד רשב”י הי‘" (ברכ’ כ“ח. 23 ובכן יש לנו לקבוע שנת לדתו לכל המאוחר, לשנה עשירית אחרי החרבן, שהיא שנת ג' תת”מ, כי לפי דברינו היה מנוי ראב“ע בשנת כ”ה או כ“ו לחרבן, כי אין להחזיק, כי פחות מבן ט”ו או ט“ז נכנס לביהמ”ד, ואם כן יהיה בסוף השמד כבן נ“ז או נ”ח. מן השנים האלה למד אחרי חתונתו, הוא ורה“ב חכינאי חברו (כתוב' ס"ב:) שלש עשרה שנה (ויקר' רב' כ"א) לפני רע”ק, ואז הסמיך רע“ק אותו יחד עם ר”מ. ויען כי ר“ב היה צעיר הרבה ממנו “נתכרכמו פני ר”ש” על אשר הושיב ר“ע את ר”מ ראשון ואותו שני, ורע“ק פיסו (ירש' סנהד' א‘, ב’). שתי פעמים היו לו דברים עם מלכות רומי. פעם אחת הלך במלאכות העם אל הקסר הרומי לבטל את גזרות חלול שבת ובטול המילה וכו' (מעילה י"ז), ופ”א התנגח עם המלכות ההיא, כי דרש בגנותה, ותקנום עליו מיתה, ויברח ויחבא במערה (שבת ל"ג:). והנה הרב שי“ר (כ"ח ד' 185) והרב רז”פ (דרכי המשנה 169) יקדימו את קניסת המיתה על רשב"י, להליכתו לרומי להשתדל לבטל גזרת אסור המילה.
נבקרה נא את הטעמים, אשר הכריעו את הרב שי“ר להקדים על כרחו את דבר הקניסה אל דבר המלאכות: אם בחרו לשלוח לרומי את רשב”י, יוכיח הרב שי"ר הוא רק בשביל שהיה מלומד בנסים, והנס האחד הוא לדעתו רק דבר המערה לבדו.
ע“ז אנו שואלים, הלא ידענו, כי מלבד מעשה המערה, שבאמת אין בה נס, ספרו על רשב”י עוד נס גדול, כי הי' אומר “בקעה, בקעה התמלאי דנרי זהב והיתה מתמלאה” (ירש' ברכ' ט‘, ב’), ומי יודע כמה נסים ספרו אבותינו עליו עוד, שלא נשמרו לנו בדבריהם. מלבד זה הנה גם האמונה, כי לא נראתה הקשת מימיו (שם), ועדותו על עצמו, כי יכול הוא לפטור את כל העולם מן הדין, בהצטרף אליו אחיה השילוני (שם), או יותם בן עוזיהו (סכ' מ"ה:), יוכיחו עליו, כי מוחזק הי' לאחרים ולעצמו לבעל נס. מעין זו, היא ראיה שניהל הרב שי“ר, כי מעשה הקניסה והמערה היה על כרחו, עוד בימי סוף ממשלת אדרינוס, כי נדברו רק בשיחות חולין, כי פחדו לנפשם מפני סכנת הגזרה עללמוד התורה (כ"ח ד' 186). נפרק נא מאמר זה לפרקיו: המשוחחים בו היו רק רי”ב אלעאי ורשב“י – ור' יוסי הלא שתק ((ע' שבת שם), ומה דבר רי”ב אלעאי? הפליג בשבח רומי ומלכותה! וכי הוא בלבד שבח את המלכות ואת עמי הנכר? והלא גם ר“ח סגן הכהנים דבר בשבחה של מלכות רומי (אבות ג‘, ב’), ורע”ק דבר בשבחה של מדי, ור“ג – בשבחה של פרס, ושני חכמים אלה הטו את לב שומעיהם לאהוב שני עמים אלה (ברכ' ה‘, ו’). ולהיפך אנו שואלים: וכי רשב”י לבדו דבר בגנותה של רומי? הלא ר“ג בנו של ריה”ג דבר בגנותה כמעט בעצם טעם זה של רשב“י “שאין מקרבין לאדם אלא לצורך עצמן בשעת הנאתן” (אבות ב‘, ג’) וכי “מלכות” זו “אוכלת, בכל פה במכסאות במרחצאות ותאטריאות וארנוניות” (אדר“נ כ”ה, ד'). ואלה הם דבריו ממש של רשב”י על המרחצאות ועל המכס של רומי, ואם עסק רשב“י בשיחות חולין ולא בד”ת מפני סכנת הגזרה, למה פסק הנשיא הצדיק הזה בד"ת לשיח “שיחת חולין” שלא בשעת הגזרה? וכמעשהו עשה גם ר' סימון, העורך דמות לממלכה הרשעה הרומית בכל נבלותה (ויקר' רב' י"ג).
וזולת החכמים האלה יש הרבה משבחים והרבה מגנים לרומי, ועתה אם כלם דברי חולין הם, למה הכניסו רבותינו דברי חולין למשנתם ולתלמודם: אמור מעתה, כי דברים כאלה דברי מוסר גמור הם, למר כדאי לי' ולמר כדאית לי‘; לר’ יהודה וחבריו להדריך את העם להתפלל בשלומה של מלכות, מעין מוסרו של ר“ח סגן הכהנים; ולרשב”י וחבריו, לפקוח את עיני העם לדעת את מעמדם “להיות זהירין ברשות” מעין מוסרו של ר“ג בנו של ר”י הנשיא. – הרב שי“ר המוצא בשיחת רי”ב אלעאי ורשב“י רק חולין גמורים, נותן טעם, כי בשביל זה עסקו בדברי שיחה ולא בדברי תורה, מיראתם את סכנת הגזרה. על זה אנו שואלים: מה נפשך? אם היתה שיחה זו בחדרי חדרים, הלא יכלו לדבר בחשאי גם בד”ת, כי כל שמועותיהם לא היו אלא על פה, שאפשר להן להאמר מפה לאוזן. ואם היתה השיחה במקום רואים ושומעים, הלא גדולה הרבה יותר סכנת נתינת דופי ברבים, שהיא מרידה גלויה בכונה ממש, שדין זדון נוהג בה, מסכנת עבירה על גזרה אחת, אשר אפילו כשהיא חמורה שבחמורות, אינה אלא פרט, שיש עוד מקום למהפך בזכות, למצוא בה צד שגגה. ואם ערב רשב“י את לבבו, לתן דופי ולסכן את נפשו על דבריםבטלים לדברי שי”ר – הלא מוטב הי' לו, לסכן את נפשו על דברי תורה, כרע“ק וכרה”ב תרדיון וחבריהם.
מלבד בטול הראיות הקלושות ההן מתוכן, הלא יש להתבונן, כי אם נאמר, כי שלש עשרה שנות התחבא רשב“י במערה, שלמו בשנה שאחרי מות אדרינוס 3898, שהיא שנת מ”ה לחרבן, ובכן תהיה תחלת השנים ההן שנת 3885, שהיא נ“ה או נ”ו לחרבן. ובתחלת השנים ההן, הלא רואים אנחנו, כי היה ר' אלעזר בן שמעון בעל דעת, כנראה מספור,א“ל לברי'” (שבת ל"ג:) ובכן יש לנו לאמר, כי היה ראב“ש לכל הפחות בעת ההיא כבן חמש עשרה, וביום צאת מן המערה בן שמונה ועשרים, ולפי המתקבל על דעתנו לא מת ר”ש כי אם שנים מעטות לפניו מיתתו של רשב“ע. אך נסתפק נא במועט ונאמר, כי חי רק כעשר שנים אחרי מות אדרינוס – כי כל עקר מעשי רשב”י וחבריו, הלא היו מימות אדרינוס והלאה, ובכן היה ראב“ש בן ל”ח אחרי מות אביו. והנה על רבי יתבאר, כי נולד קרוב לשנת ס“ב לחרבן 3892, ובכן יהיה רבי כעשר שנים אחרי מות אדרינוס בשנת ע”ח לחרבן 3908, אם אותה נחזיק לשנת מות רשב“י, כבן שש עשרה, והדבר ידוע, כי אחרי מות רשב”י היו רבי ור' אלעזר ב“ר שמעון כשני תלמידים רכים מאד בשנים, לפני רשב”ג ור' יהושע בן קרחה (ב“מ פ”ד:). ולפי העולה מחשבון שנות ראב“ש, יעלה לנו, כי ראב”ש היה גדול מרבי, בשנים ועשרים שנה.
מלבד השאלה הזאת יש לנו לשאול עוד אחת: לוא היתה באמת קניסתו קודמת למלאכותו, איככה תעלה על דעת אבותינו, לשום איש מפורסם, אשר נכתם עונו לפני רומי, למלאך מליץ שלוח אליה, להטות את לבה לטובה? והלא דרך השולחים מלאך להתהגן בעדם אל התקיף, אשר גורלם מוטל בחיקו, - גם באין להם אורב מלשין, ולאבותינו הלא היו עוד אורבים אויבים בנפש, כעדת המינים הנכונים תמיד להלשין – לבחור את האיש הטהור בכל מיני טהרה מכל שמץ דבה ודופי בעיני הממשלה.
לפי דברי הרב שי“ר נסע רשב”י לרומי תכף אחרי מות אדרינוס, לבטל את גזרותיו. ובכן היתה זאת בשנת ס“ח או ס”ט לחרבן 3898/9 ואז היה כבר ר' אלעזר בר' יוסי איש, אשר מלאו ימיו לצאת ולבוא, כי גם הוא הלך עמו לא בתורת תלמיד משמש, כי אם בתורת יועץ ומשתתף במעשי רשב“י, כעדות מליצת “ואחריו מי ילך” (מעילה י"ז), וכבר היה רב מובהק מורה הלכה (תוספ' נדה ז‘, א’). ובכן היה ר' אלעזר בר' יוסי בעת ההיא איש, שהגיע לחצי ימיו או קרוב לזה. והנה ידוע הדבר, כי ר' ישמעאל בר' יוסי, אשר נולד לאביו לפני אחיו ראב”ד יוסי (שבת קי"ח: ירש' יבמ' א‘, א’), היה חבר לרבה“ק כל ימיו, ככל אשר היה ר' יוסי עצמו חבר לרשב”ג אביו של רבי (פסח' ק') ור' הלפתא אבי ר' יוסי מורה לר“ג אבי אביו של רבי (שבת קט"ו.). ולפי דברי הרב שי”ר יעתק רבי, אשר היה עוד ילד רך מאד, בשנת מות אדרינוס, בדור שלם למטה מר' ישמעאל חברו, שהוא בן ר' יוסי חברו ובן גילו של אביו.
מלבד זה הלא מפורש הוא, כי ר' ראובן בן אצטרובלי קדם עוד לרשב“י בהליכתו לרומי ובהשתדלותו שם (מעילה שם). ואם קדמה עוד פעולתו לשל רשב”י, הלא חלה על כרחה גם היא, לפי דעת הרב שי“ר, בשנת ס”ח או ס“ט לחרבן. ואם “הלך וישב” עם גדולי רומי, כמעט ברור הוא, כי איש בא בימים היה, זקן ורגיל. ועל כן בטח, כי לא ירבו לבדוק אחריו, אע”פ שלא ידעוהו, ובכן חי' לכל הפחות שוה לרשב“ג בשנות חייו, והדעת נוטה, כי היה עוד גדול ממנו בשנים, ולפי חזקת סדרי הדורות צריכים היו בני ראובן להיות חבריו ובני גילו של רבי. או כבירי ימים ממני, או לכל הפחות לא צעירים ממנו. והנה מצאנו, כי היו “תרין בנוי דר' ראובן בר אסתרוביליא תלמידוי דר'” (ירש' כלאים ט‘, ג’. שם כתוב' י"ב, ג') והנערים האומללים החולים ההם, רכים היו מאד בשנים, ורבי נוהג בהם מנהג אב רחמני ודואג לרפואתם בשנויי מקום ושנוי אויר (ע"ש). ובכן יוצא לנו מדעת הרב שי”ר ז“ל סלף גדול בסדרי הדורות: רשב”י, רי“ב חלפתא ורשב”ג בני דור אחד, ור' ראובן האסתרובלי בן דורם או זקן עוד מהם, ובניהם ר' אלעזר בר' שמעון, אשר לפי הנראה יחיד היה לאביו, ור' ישמעאל הבכור לר' יוסי אביו. ור' הבכור לרבן שמעון אביו (ירש' פסח' י‘, א’) מתרחקים בזרוע איש מעל אחיו, ראב“ש וריש”ט בר"י נהדפים אחורנית ונעשים זקנים לגבי רבי בן דורם, ובני ר' ראובן האצטרובלי נורים הלאה, ודור שלם מפסיק בינם לבין אביהם.
מכל המבוכות האלה נחלץ, אם נאמר, כי בטול הגזרה הראשונה תכף אחרי מות אדרינוס היה פרי השתדלות יהודה ור' אלעזר בני שמוע (ר“ה י”ט. קהל' רב' י"א, א'). הבטול הזה היה סוף הפולמוס האחרון והצלה גמורה מן הצרה הכוללת, ע“כ עשו את יום בוא הבשורה, כ”ח אדר, ליום טוב, ככל אשר עשו את יום י“ג אדר, יום טוריינוס, יו”ט, יען כי הוא היה סוף פולמוס של קיטוס. ואחרי שנים רבות שאין לעמוד על מנינן, החלה הצרה ההיא, הגזרה על המצות, לשוב ולהתרגש בידי אויבי ישראל, ומצד סבה אשר לא נדע עוד, הלך ר' ראובן בן אצטריבלי לרומי לבטל את הגזרה ולא עלתה בידו, ורשב“י ור' אלעזר בר' יוסי הלכו אח”כ ויצלח הדבר בידם. ואחרי עבור עוד זמן, קרה דבר השיחה של רשב“י ורי”ב אלעאי, אשר נודעה למלכות, ותפסוק גדולה לרי“ב אלעאי, ותקנום מיתה על רשב”י. ויברח רשב“י ויתחבא במערה ימים רבים, והנה השמועה מונה שלש עשרה שנה לימי מחבואו. ובמקום שהאגדה מספרת זכרון מאורע פשוט, יש לנו להחזיק את מנין השנים כמשמעו, אך באגדה של מעשה נפלא משמש מנין שלשה עשר ללשון רבוי סתם, כגון תליסר אלפי גמלי וכיו”ב.
באוקימתא זו, מסתלקות כל הקושיות, כי אין דבר מכריענו עוד להקדים את זמן לדת ר' אלעזר בר' שמעון ור' אלעזר בר' יוסי הרבה, ללדת רבי. ושלשת חברים בני חברים האלה יכולים להיות שוים בשנותיהם, או להבדל רק מעט איש מחברו במספר שנותיו. ואמת הדבר, כי בני ר' ראובן אסתרובלי בני דור צעיר מדור רבי, אף אין דבר מכריענו עוד לקבוע את מעשה בר' ראובן בימי בואו בשנים, תכף אחרי מות אדרינוס, כ“א כחמש עשרה או עשרים שנה או יותר אח”כ.
וגם דבר זה לא יקשה לנו עוד, איך ישלחו בני ישראל מלאך מליץ לרומי איש מפורסם לשונא את ממלכתה, כי בלכת רשב"י לרומי, לא ידע ולא ראה אותה עוד. על כן לא שנא אותה, ושנאתו לרומי החלה, אחרי אשר ראה אותה, את חנופתה ואת זמתה, ורק למן העת ההיא והלאה לא משל עוד ברוחו וידבר את דבריו במר נפשו ויתבאש ברומי, ולא קודם לכן.
עוד יותר מתמיהים דברי הר“ז פראנקל, הקובע את רשיון אנטונינוס פיוס, למול את ילדי ישראל המובא בספרי רומי, בימי היות רשב”י ברומי, האמורה במס' מעילה (דרה"מ 169/90), ובא לידי אומדן, אשר אין לו כל יסוד הסתורי, בשערו, כי ההגמון השליט בסוריא אסר את המלה, ורשב“י הלך לקבול עליו, לרומי. והקסר נענה לו והמילה הותרה. מי היה הגמון זה? אין יודע; איככה יערב איש ישראל את לבו לקבול לפני קסר רומי על אחד מגדולי שריו, ולהניח על קרן הצבי את חיי רבבות אלפי אחיו המסורים ביד השר הזה? – בעלות על לב הקסר להאמין בשריו ולא ברשב”י, שזאת היא חזקת סתם מושל ודרכו, - אין מבין. גם קדימת גזרת רומי על רשב“י להרג והחבאו במערה – שבה מחזיק גם רז”פ – פוסלת את רשב“י ביחוד למלאכות זו, כי די לו להגמון, לזכור את מעשי רשב”י הראשונים האלה ולהודיעם למלכות ולבטל כל השתדלותו, ולהסגירו למות ולהביא שואה נוראה על עמו. ובכן מופרך אומדן זה מעקרו, לעומת זאת טוב ונכון הוא, לקבוע את בטול גזרת אסור המילה של אנטוניוס פיוס בתחלת מלכותו, כדרך הקסרים הנוחים מאד, לבטל את הגזרות הקשות של המושלים, שמשלו לפניהם, למען הראות את רוחם הנדיבה. ולהתאים את הזכרון השמור בספרי רומי, עם הבטול המפורסם בקרב קדמונינו בברייתא (מנ“ת י”ב והמובאה ר“ה י”ט, תעני' י"ח) ועם בטול גזרה אחרת של אדרינוס בקום תחתיו “מלך אחר” (ירש' תענ' ד‘, ה’), הנראים חשובים הרבה יותר, מגזרת הנזכרות במס' מעילה ובטולן, שלא פשטו כל כך ולא נמשכו כל כך. כי בטול גזרה, ששם גוזרה ידוע, ושזמנה וזמן בטולה ידוע, ראוי יותר להשתמר בספרות רומי, ובבטול גזרות אדרינוס האמור במג“ת בר”ה בתענית ובירושלמי אין דבר, בלתי אם בקשת רחמים בלבד, ולא חשש תגרה בשום אחד מגדולי רומי, ולא שום חשש תוספת סכנה לאומה, גם בשוב הבקשה ריקם. על כן אין לקבוע את התרת המלה הנזכרת בספרי רומי, אלא בתחלת מלכות אנטונינוס פיוס ובהשתדלות בני שמוע, ובטול הגזרה הנזכרת במס' מעילה בידי רשב"י שנים רבות אחריה, שהתחילו הגזרות הישנות לחזור ולהתחדש בידי מלכות רומי, והוא הלך שמה להשתדל, ולא לקבול.
החלטת רז"פ כי מלכות איננה כפשוטה ואינה אלא הגמוניא שבאנטיכיא, מופרכת מכל המקומות שנזכרו, גזרותיהם של אנטיוכוס היוני בשעתו ושל אספסינוס, מרכינוס ואדרינוס הרומיים בשעתם, שכלן יצאו בודאי מבית דינם של אלו, ולא מפי הגמוניהם.
הבריח המבריח את כל הדור מקצהו עד קצהו, הוא משך ימי שלטון הנשיא, מראשיתם עד סופם.
והנה דורו של רשב“י וחבריו הוא דור הנשיא רש”ב גמליאל, אשר האריך ימים מרש“ב יוחי. כמוכח מדבר רי”ב קרחה לרשב“ג על דבר ר' אלעזר בן רשב”י “מי שאין לו אב וכו'” (מ“ב פ”ר). אולם ימי נשיאותו של רשב“ג קדמו הרבה לתחלת פעולותיהם של רשב”י ור“י ב”ר אלעאי, כי פעולות תלמידי רע“ק אלה התחילו “משנכנסו רבותינו – אלה – לכרם ביבנה” (ברכ' מ"ג:) כניסה חטופה, ואחרי כן מיום אשר “נתכנסו רבותינו – אלה – לאושא” (שה"ש רב' ב‘, ה’) כניסה שפויה, שכניסות אלה היו בשלהי השמד” (שם), לאמר, בימים אשר היתה להם “פלטה”. והימים האלה היו אחרי מות אדרינוס בתחלת מלכות אנטונינוס פיוס, שהיא שנת תתצ“ח, מ”ח לחרבן. – לעומת זה החלה נשיאות רשב“ג, כתשע עשרה שנה קודם לכן, ויען כי תחלת נשיאות רשב”ג תכופה היא על כרחה, למיתת ר“ג אביו, יש לנו לקבוע ולישב תחלה את זמן מיתת ר”ג. ממעשה חזירת רע“ק לר”ג, בשובו אחרי רדתו לנהרדעא לעבר השנה (יבמ' קכ"ב), הוכחנו במאמרנו זה, כי היה עוד ר“ג חי אחרי חרבן הר המלך, שחל להיות בשנים האחרונות לטרכינוס. אך בכל זאת מוכרעים אנחנו להחזיק, כי מת נשיא ישראל קודם לקסר רומי זה, כי גלות סנהדרין מיבנה לאושא (ר“ה ל”א.) אי אפשר לה להיות בימי אדרינוס, כי הוא הלא בקש את קרבת ישראל בתחלת מלכותו, ואיך יגלה אותם ואיך יתבאש בהם להגלות את סנהדריהם ואת נשיאם? לעומת זה מתקבל דבר הגלות הזאת באחרית ימי טרכינוס, אשר רדף באף את ישראל, הוא וקיטוס פקידו, אחרי חרבן הר המלך, כעדות ר' יהודה בשם ר' אליעזר, שהבאנו בזה על הימים ההם, שהיו “שעת סכנה” (שבת ק"ל.), מעין שעת הסכנה שהתרגשה לבוא אחרי חרבן ביתר, וכאשר יצא ממעשה “יום טריינוס” (תעני' י"ח:) המובא בזה. ובדברי רבותינו נאמר על הימים ההם ועל מעשי טרכינוס ועבדיו “גזרו שמד על יהודה” (ירש' גטין ה‘, ז’), כעין שהוכיח הגר”י הלוי (בספרו דורה"ר), ועתה אם גלו סנהדרין מיבנה, אין לנו לקבוע גלות זו, כי אם בימים ההם, אשר היתה יד המלכות לרעה מאד בישראל. ובימים ההם שבו גזלות הקרקעות בידי הרומים, שנקראו בפי הדורות ההם סיקריקון, להתרגש במדה מרובה (ירש' שם), ושמד זה על יהודה וחרבן הר המלך, הם כמעט שתי פורעניות שהן אחת, כי מקומם אחד, כמאמרם: “איזה הר שביהודה? זה הר המלך” (שם שביעית ט‘, ב’), ואפשר עוד כי גלות שלמה היתה שם לכל העם, וגלות הסנהדרין היתה רק החלק החשוב שבגלות הכוללת, ובגלות הזאת הרויחה רומי הרבה, כי בדבר הזה השליטה את עין שריה פקידיה החונים בקסרי ובעכו, על הסנהדרין, שנעתקה אל אושא הקרובה אליה והיושבת עמן במדינה אחת בגליל. וכל מאורע זה של גלות סנהדרין לאושא אירע כבר אחרי מות ר“ג, כמאמרם: “ולא ר”ג קודם לאושא?” (שם פאה א‘, א’). ובכן אם לא קדם מות ר“ג לחרבן הר המלך ולא אֵחר לגלות אושא, הרי זמן מותו קבוע, על כרחנו, בשנים האחרונות או בחדשים האחרונים למלכות טרכינוס, שהיא שנת ג' תתע”ז. ושנת מיתת ר“ג האב הלא היא שנת תחלת נשיאות רשב”ג הבן.
לפי תוצאות דברינו חלו ראשית קסרות אדרינוס וראשית נשיאות רשב“ג בשנה אחת, שנת תתע”ז, מ“ז לחרבן 117 למספרם, ואחרית נשיאות רשב”ג חלה בשנים האחרונות לממשלת אנטונינוס פיוס, ובכן קפח נשיא זה כמעט שני קסרים בימיו. אולם אף כי בדורות אחרים אין חיי המושלים לא מעלים ולא מורידים בתולדות מרבית חכמי ישראל, היו עתי שני הקסרים האלה שתי תקופות נפרדות בתולדות רשב“ג. ימי עמדו בראש העם בתורת נשיא חבר לזקני חכמי דורו, שהם רי”ב אלעאי וחבריו “רבותינו שבדרום”. ובתורת רב לצעירי חכמי הדור, ככל נשיא ונשיא בימיו, החלו מימי אנטונינוס פיוס, אחרי אשר יצא רשב“ג ממחבואו, ומזקני אביו אשר האריכו ימים אחריו לא נותר כמעט איש, בעבור כמעט כלם בחרב אדרינוס. הימים האלה, ימי מלכות אנטונינוס פיוס, היו התקופה השנית והחשובה בימי הנשיא, והתקופה הראשונה היתה בימי אדרינוס בתחלתם עד סופם. בימים הרבים ההם לא היה ביד רשב”ג, בלתי אם כבוד בית אביו לבד, בהיות עוד בראשית הימים ההם רי"ב חנני' חי, ובכל השנים ההן ר' עקיבא ור' ישמעאל ור' יוחנן בן נורי וכל חברי אביו הגדול חיים ועומדים בראש העם לכל דבר, וקול הנשיא לא נשמע עוד הרבה על פני חוץ.
הזכרון האחד אשר נשמר מראשית ימי נשיאותו בתחלת ימי אדרינוס, הוא עבור השנה שבגליל, המסופר בברייתא בסגנון זה: “וכשקדשו ב”ד את השנה באושא וכו' וכו' (ר“ה ל”ב. ירש' ד' ו' תוספ' ב' ט'). ואין ספק כי שנים הרבה נתקדשו באושא, ואין סתם מלת “וכשקדשו” יחוד זמן מתוך שאר זמנים. לפיכך אנו אומרים על כרחנו, כי קדוש האמור בברייתא זו, חשוב היה ביותר מצד היותו שונה מכל הקדושים שלפניו וראשון לכל קדושי שנים בגליל. כי מרבית כל השנים שלפניה נתקדשו בימי אבותיו בזמן הבית בירושלים, ולאחר החרבן ביבנה הנחשבת על יהודה, ושנה זו היא הראשונה שנתקדשה באושא. וקדוש זה שבגליל, מועד חשוב היה בתולדות הימים ההם. הן כבר הזכרנו, כי באחרית ימי ר“ג אחרי חרבן הר המלך לא נתנו עוד שרי קסר טרכינוס לישראל לעבר את השנה בא”י, עד כי נאנס הנשיא לשלוח את רע“ק בבלה לעבר את השנה בנהרדעא, ואם רואים אנחנו עתה את השנה מתקדשת באושא מוכח הדבר, כי גזרת טרכינוס בטלה מקצתה בתחלת ימי אדרינוס ולא בטלה כלה: בטלה מקצתה, כי טרכינוס גזר לאסור את הקדוש והעבור בכל ארץ ישראל, ובימי אדרינוס רואים אנחנו כי באושא, שהיא ארץ ישראל, חזר העבור להתרו, אולם לא בטלה כלה, כי רק באושא שבגליל התירוה ולא ביבנה שביהודה. וחזון כזה חוזר ונראה בועד חכמי הדור, בר' יהודה וחבריו, שנתכנסו ביבנה ונתגרשו משם ונתכנסו באושא ולא נתגרשו משם, ואולי השתדלו גדולי העם לפני המלכות להשיב את העבור ליהודה ולא עלתה בידם, כי הלכה רוחת היתה בישראל: “אין מעברין את השנה, אלא ביהודה” (סנהד' י"א:). ויש אשר העירו שם חכמים הקדמונים “אם עברוה בגליל אינה מעוברת” (שם). אך אחרי אשר נבצרה מהם להטות את לב המלכות להרשות להם לעבר ביהודה, סמכו על כרחם על מסורת עתיקה אחרת “שאם אינה יכולה להתעבר ביהודה שמעברין אותה בגליל” (ירש' שם א‘, ב’), ככל אשר סמך רע”ק ואחריו ר' חנני' בן אחי ר' יהושע בזמניהם, בימי השמדות, על השמועה האומרת: “ואם עברוה [בחוצה לארץ] אינה מעוברת,ביכולין לעבר בא”י אבל בשאינן יכולין לעבר בא“י שמעברין אותה בחו”ל" (שם). ולפי דרכנו יהיה דבר “קיום מקצת ובטול מקצת” מגזרת אסור העבור, קנה מדה למעמד העם בדבור ההוא ולמתכנתו אל המלכות.
משארית דברי הברייתא ההיא יש ללמוד כמה דברים לבירור תולדותינו בימים ההם. אלה הם דבריה: “וכשקדשו ב”ד את השנה ביבנה ירד ר' יוחנן בן ברוקה לפני רשב“ג ועשה כר' יוחנן בן נורי 24 לענין סדר ברכות מוסף ר”ה – א' להן רבן שמעון: לא היינו נוהגין כן ביבנה. – ליום השני ירד ר' חנינא בנו של ר“י הגלילי ועשה כרע”ק. ארשב“ג: “כך היינו נוהגין ביבנה” (ר"ה שם ירש' שם ותוספ' שם). לפי דרכנו אנו למדים, כי זקני הדור היו זקני בית הנשיא מראשית נשיאותו, כי ריו”ח בן ברוקה היה מראשי תלמידי ר' יהושע וחבר לר“א חסמא, (ע' צד 75). ור' חנינא בן ריה”ג, אשר הוא לא נזכר הרבה בברייתות ובתלמוד, הלא ידענו את אביו, כי מן הזקנים הראשונים היה. ודבר גדול יש להכריע מדברי רשב“ג לזקני הדור על דבר מנהג יבנה, כי בשנים האחרונות לא נועדו עוד החכמים לנשיא הסנהדרין ביבנה מפני הרומיים האורבים שעינם היתה צרה ביבנה ובסנהדריה, ואולי לא נשאו פנים אלא לר”ג לבדו מפני זקנתו, לבלתי הגיעו ממקומו כל הימים אשר עודנו חי, על כן לא היה נזכר מנהג מקומו, כי אם לבנו, אשר הוא לבדו לא סר מעם אביו עד יום מותו.
בתקופה הראונה של רשב“ג, לאמר, בימי אדרינוס שלפני מלחמת ביתר, יש לקבוע את תקנות אושא אע”פ שנשמרו לנו רק בפי האמוראים הראשונים (כתוב' מ"ט: נ',) “מדי דשמעתתא דאושא” (שם), ושמרביתם לא נתפרשו במשנה, כעדות מליצת: “לימא חנינא לתקנת אושא?” (ע"ח:). בכל זאת נכנסה תקנה אחת רבת הסעיפים ככתבה וכלשונה במשנתנו, וזאת היא: “על ו' ספקות שורפין את התרומה וכו'” (טהרות ד‘, ה’). ואמר עולא אלו ששה ספקות באושא התקינו" (שבת ט"ו:). והנה מלבד שסתם תקנה שאסף רבי במשנתו שהותקנה באושא, הלא היתה קודם לרבי, כי הוא ובית דינו לא היה מעולם באושא, כי אם בבית שערים ובצפורי. הנה הורגש הדבר לכל מבין כי רחוק הוא להחליט, כי גם בימי אביו היתה אחרי חרבן ביתר, כי כל עין בוחנת רואה, כי אז לא הוסיפו עוד משמרת למשמרת בהלכות טומאה וטהרה, ואם כן יש לנו להקדים גזרה זו ועמל כל תקנות אושא לפני זמן ביתר. ונראה הדבר, כי זקני דור ר"ג הנקראים “הולכי אושא”, שר' ישמעאל אחד מהם (ב“ב כ”ח:), היו מבעלי התקנות, ולכל אלה הלא אי אפשר אלא קודם חרבן ביתר. ואם נעלה על לב, כי דרך גדולי ישראל היתה מעולם להועד, ולתקן תקנות לחזוק התורה שלא תשתכח מישראל 25
ולתקון הכלל בשעה שראו גזרות רעות מתחדשות על הצבור, יש לנו לקבוע את זמן תקנות אושא, תכף אחרי שנות חרבן הר המלך בשנים הראשונות לנשיאות רשב"ג באושא.
נפלא הדבר, כי ר“ג, רשב”ג ור“י הנשיא, קפחו איש איש מהם שנים או שלשה קסרים. בימיהם בימי עלות מושל רומי על כסאו או סמוך לזה מלפניו או לאחריו, עלו גם הם לגדולתם, וכמעט ככלות ימי ממשלתם של אלה כלו ימי נשיאותם של אלה. ר”ג עלה לפי המתקבל בשנה אחת למלכות טיטוס וישב על כסאו כל ימי דומיטיאנוס גרפא וטרכינוס; רשב“ג נהג נשיאותו כל ימי אדרינוס מראשם לסופם, ולפי המתקבל, עד השנים האחרונות לאנטוניוס פיוס, ורבה”ק כל ימי מרקוס אורליוס וימי קומודוס, כאשר הוכיח הרב שי"ר בכרם חמד הרביעי והשביעי ובס' ערך מלין.
שם העלה החוקר הזה, כי אנטוניוס אוהבו של רבי, הוא על כרחנו מרקוס אנטוניוס אורליוס, המפורסם בספרי רומי ברוב צדקתו, ואשר שנות מלכותו חלו להיות משנת צ“א עד שנת ק”י לחרבן, שהם שנת תתקכ"א עד תתקמ"א לאלף הרביעי ושנת 161–180 לתאריך הרגיל. ורבי האריך ימים מאנטוניוס זה, וימת כשתים עשרה שנה אחרי כן, בירח שמת הקסר קומידוס, שנקרא גם הוא אנטוניוס בן מרקוס אורליוס בשנת קכ"ג לחרבן תתקנ"ג לאלף הרביעי 192 למספרם.
חקירת הרב שי"ר נפרטת בדקדוק גדול ובאריכות רבה, ולקצר בה אי אפשר, על כי לא אוכל הביא אותה בזה, והרוצה להכיר אותה יפנה אל הספרים ההם, אך ראיה אחת באנו להוסיף על ראיותיו, כי אנטונינוס אוהבו של רבי היה מרקוס אורליוס אשר תפרק קושיה אחת שהוקשתה עליו: על מרקוס אורליוס יסופר מפי אחד סופרי רומי (Ammianus Marcelinus 22,8), כי פעם אחת בעברו במקום בני ישראל שלא היו נקיים כל צרכם, קרא: “מה מלוכלכים אלה!” – מלבד כי אפשר גם לאוהב העם לבוז למלוכלכים שבהם, הנה כל עצם השמועה הרחוקה הזאת מפוקפקת הוא מאד, כי מלת dicitur שתרגומה “יאָמר” לאמר: “יש אומרים” איננה מאמר מחליט. וספק גדול הוא אם לא מעשה ידי סופר שונא לנו היא, או הבלעת מעתיק אויב לנו היא. לעומת זה באים אנחנו להעיר, כי כנגד שמועה מסופקת זאת, מצאנו באחת מדברותיו, כי כבד את עם ישראל וישם את חלקם בין הגבורים שבאומות, באמרו על צבאותיי לאמר: “גם הקיליקים, הסורים, היהודים והמצרים לא הגדילו עשה באומץ לבם מכם”. ודבר זה מסור לנו לא מפי סופר חשוד, כי אם מפי סופר מובהק כדיו קסיוס (D. C. 71. (25.
אולם אם מסכימים אנחנו להרב שי“ר בדבר עקר קביעות נשיאותו בימי הקסרים מרקוס וקומודוס, וקביעות שנת מותו בשנת מות הקסר קומודוס, נוטים אנו ממנו בקביעת זמן לידת רבנו הק', הרב שי”ר לרגלי הקדימו את חרבן ביתר לשנת נ“ה לחרבן, שהיא שנת תתפ”ה לאלף הרביעי, יקדים על כרחו גם את זמן מיתת רע“ק לשנה ההיא. ואת זמן מיתת רע”ק או את יום מיתתו הוא שם לזמן לידת רבי או ליום לדתו על פי הא “דאמר מר: כשמת רע”ק נולד רבי" (קדושין ע"ב:) או “יום שמת רע”ק נולד רבי" (ב“ר נ”ח. קהל' רב' א‘, ה’. מדרש שמואל ג‘, ג’.), אולם כל הראיות האלה רעועות הן מאד. על פי בקור גירסת ברייתא דס“ע הוכחנו בזה, כי אפשר לגירסה המצויה להתקים, ושעל כרחנו אין בידנו להקדים את חרבן ביתר לשנת ס”ו לחרבן, שהיא שנת תתצ“ו, וכי אי אפשר לנו לקבוע את זמן מיתת רע”ק, כי אם אחרי חרבן ביתר, ואם כן בטל היסוד שיסד הרב שי“ר לזמן לידת רבי את שנת נ”ה, באשר היא שנת מות רע“ק, כי לדעתנו לא מת רע”ק אלא אחרי שנת ס"ו.
אך זמן מות רע“ק, שהוא אחרי שנת ס”ו, איננה מכרעתנו כלל לקבוע גם שנת הולדת את רבי בשנה ההיא, כי מאורע אחד גדול עומד כנגד זה. הנה ר' יהושע בן חנני' הי' זקן מופלג – לדעתנו כבן תשעים – בשנת מותו שחלה להיות כמה שנים קודם לחרבן ביתר, וחבירו ובן גילו של ריב“ח הלא היה ריו”ח בן נורי, אשר ראינו, כי לבו היה גס בר' יהושע הזקן מאד אחרי מות רבן גמליאל – שהיא שנת תתע“ו או לאחריה – עד שאמר לו בלשון קשה מאד: “יהושע, אין שומעין לך” (ערובין מ"א), ובלשון כזה לא יאמר לזקן מופלג, כי אם זקן מופלג שכמותו. ומדברי ברייתא המספרת, כי כון ריב”ג לתקן “שיהו הצרות חולצות ולא מתיבמות” (יבמ' י“ד: ט”ו. תוספ' שם א‘, ב’), ומוספת על דבריה “ולא הספיקו לגמור עד שנטרפה השעה " (ומסמכת אליהם דברי רשב”ג (שם ושם), יש להחליט, כי עוד חי ריב“נ עוד כמה שנים אחרי רי”ב חנני‘, כי סתם טירוף השעה, הוא הצרה שהתרגשה בימי חרבן ביתר. וגם מאמר רשב“ג שכבר נהג נשיאותו, כי לא הסכים לתקנת הדור, פן תצא מזה תקלה (ע"ש), תוכיח גם היא, כי נשיא זה יצא בעת ההיא כבר מימי נעוריו. ואם היה רי”ב נורי מופלג בזקנה בימי ביתר, אין להחזיק כי האריך אחרי כן ימים רבים. והנה אנחנו שומעים את רבי מספר “כשהיינו באין אני וראב”צ אצל **ר’ יוחנן בן נורי** לבית שערים והיינו אוכלין תאנים וענבים חוץ לסוכה" (תוספ' סכ' ב‘, ב’.). ועתה אף אם נאמר, כי בקר רבי את ריב“ג בעירו ובסוכתו בסוף ימיו, שהם סוף ימי ביתר או שנה או שנתים אח”כ, הלא הי' אז רבי לכל הפחות כבן שמונה או כבן עשר שנים. ובכן נולד רבי לפי אומדן דעתנו בשנת תת"צ או קודם לזה כשנה וכשנתים.
אך נבקרה נא את האגדה, אשר סמך עליה הרב שי“ר וידרשה כפשוטה ממש “כי ביום שנולד רע”ק נולד רבי” (כגירסת המדרשות), את כח גירסה זו מתשת מעט גירסת הגמרה האומרת,כשמת" ולא “ביום שמת”, אולם גירסה זו איננה מדויקת, וכבר העיר הגאון הדיקן ר' בצלאל רנשבורג ז“ל, כי גירסת בעל הלכות גדולות והרמב”ם, היא “עד שלא מת”.
והאמת עדה לגירסה זו, כי היא הנכונה, כי הכתוב המשמש בתורת יסוד לכל אגדה זו, לא בא ללמדנו, כי בעצם הזמן שצדיק זה הלך לעולמו, נולד צדיק אחר תחתיו, כי אם כי בערוב שמשו של צדיק זה להפטר מן העולם, כבר זורחת ועומדת שמש של צדיק אחר שנא‘: “וזרח השמש – ואח”כ – ובא השמש – קהל’ א‘, ה’ - - עד שלא כבתה שמשו עלי, זרחה שמשו של שמואל הרמתי, שנא‘: וגר אלהים – שהיא עלי –טרם יכבה ושמואל שוכב וגו’ – ש“א ג' ג' –” (קדושן שם) “עד שלא השקיע שמשו של משה הזריח שמשו של יהושע, שנא' ויאמר וגו' קח את יהושע – עד שלא שקעה שמשו של יהושע זרח שמשו של עתניאל בן קנז וכו'” (ב"ר שם) “עד שלא ישקע שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק אחר” (קהל' רב' שם מדרש שמואל שם).
ואמתת דיוק זה של מדרש המקרא מתבררת גם מתוך עצם המאורע הנסמך עליו. הנה חוליא אחת משלשת הזריחות והשקיעות הנפרטות שם, לפי הגירסא שלפנינו בגמרה היא: “כשמת רב יהוד' נולד רבא” (קדושין שם). והנה על רבא ידענו שהיו שנותיו כמעט שוות לשנות אביי חברו, כי שניהם ישבו לפני רבה בר נחמני בילדותם הרבה. בהיות עוד שניהם בכלל ספק “קטן היודע למי מברכין” (ברכ' מ"ח.). ובכן היו בעת ההיא כבני ארבע עד שש ולא יכלו להחלק במספר ימי חייהם זה מזה כי אם בשנים מעטות מאד. והנה את אביי אנחנו מוצאים, כי היה כבר לאיש, או מופלא סמוך לאיש בימי רב יהוד' כי שלח אותו רבי יצחק ברי' דר' יהוד' להוליך כלכלה של פירות לעולא, ולשמוע את נוסח הבדלתו מקודש לחול (פסח' ק"ד:). ועל עדותו בדבר הלכה זו סמכו, ואם כן יש להחליט, כי היה בימים ההם כבן חמש עשרה לכל הפחות. ואם היה בן ט“ו לא היה רבא חברו על כרחנו פחות מבן י”ב או י“ג, ועוד היה ר' יהודה חי בעת ההיא. ואם כן הלא נולד רבא שנים רבות לפני מות ר' יהוד‘. ומעתה הלא גירסת “וכשמת רב יהודה” נופלת מאליה, וגירסת “**עד שלא מת ר”י** " מוכרעת מתוכה, ממנה אנו דנים על כרחנו על "וכשמת ר’ עקיבא” כי משובשת היא וכי תחתיה יש לגרוס “עד שלא מת רע”ק נולד רבי“. וכשם שרבא היה לפי המתקבל נער כבן עשר בעוד רב יהוד' חי, כן יש לנו להחזיק, כי גם רבי היה כבן עשר או כבן שמונה במות רע”ק, ובשעה ששקעה שמשו של זקן זה, כבר זרחה שמשו של בן-הנשיאים הרך עוד מאד בשנים. ואם כן יש להחזיק, כי נולד רבי שנת תת“צ, שהיא ששים לחרבן או סמוך לה לפניה או לאחריה. ואם מת בשנת תתקנ”ב, שהיא קכ“ב לחרבן, זכה לזקנה בינונית של ששים ושתים שנה. ומפרשת דברי מותו (כתובות ק“ג-ק”ד. ובירושלמי שם י"ב,ג‘. שם כלאים ט’, ג') יש לשמוע, כי לזקנה מופלגת לא זכה, ע”כ הרבה העם להפגיע בתפלתו, כי יאריך ה' את ימיו.
בסוף ימי רבי יש לקבוע את עקירת העבור מיהודה, שעליה נאמר: “ר' לעזר בשם ר' חנינה מעשה בכ”ד (קריות) [קרונות] של בית רבי שנכנסו לעבר שנים בלוד ונכנסה בהם עין רע ומתו כלם בפרק אחד באותה שעה עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל" (ירש' סנהד' א‘, ב’), מליצת “נכנסה בהם עין רעה ומתו כלם בפרק א'”, דומה היא קצת למליצה הנאמרת על תלמידי רע“ק: “וכלן מתו בין פסח לעצרת מפני שהיתה עינם צרה וכו'” (קהלת רב' י"א), ששתיהן רומזות, כי יד המלכות, ואולי גם לשון המינים היתה באמצע. בעל שמועת המאורע החשוב הזה, הוא ר' חנינא בן חמא, רבו של ר' אלעזר בן פדת האומר בשמו, ואחד מזקני תלמידיו של ר' יהודה הנשיא. ואם הוא מקדים לספורו מלת “מעשה” הנוהג במעשה ישן ולא במעשה חדש יש ללמוד, כי דבר זה היה קודם הרבה לימי זקנתו של ר' חנינה זה. ולפי זה יהיה שֵם של “בית רבי”, שהוא מזכיר חוזר על סתם רבי, שהוא רבנו הקדוש, ולא על ר' יהודה נשיאה נכדו, הקרוב בימי שנותיו לר' חנינה או צעיר ממנו. ודבר זה המסתבר מאליו מסתיע סיוע גמור גם ממקומות אחרים. משני זכרונות שהשתמרו לנו מימי ר‘, האחד כי "ר’ סימאי ור' צדוק הלכו לעבר שנה בלוד” (חולין נ"ו:), ולוד הלא על יהודה תחשב לענין זה, ובכן הלא היתה הליכתם קודם “שעקרוה מיהודה”, בהיות עוד דבר העבור נעשה בפרסום לכל הפחות בגלוי, והזכרון השני הוא: “א”ל ר' לר' חייא: זיל לעין טב וקדשי' לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חו“ק (ר“ה כ”ה). ודבר זה של קדוש בחשאי ושליחות סמן בסתר, הלא אנו מוצאים בשעת תוקף הגזרות (סנהדר' י"ב), ובכן נעשה שנוי זה בפומבי גדול לעשיה בצנעה וחשאי, בימי ר' יהודה הנשיא רבו של ר' חנינא. ורש”י מפי מורו נותן טעם לצנעה זו “שגזרו שמד במקום שלא יקדשו את החדש” (רש“י ר”ה שם), ומלת “שמד” לאו דוקא היא ויש לפתור אותה במקומה זה: “גזרה”, כי שמד הוא פקודת אסור מצד המלכות על כל המצות בקניסת מיתה על עושיהן – אבל גזרה ודאי היתה שם, כאשר תוכיח העשיה בצנעה.
והרי קל וחומר הוא, ומה אם על קדוש החדש, שלא נעשה בפאר גדול כעבור השנה, בבר גזרה המלכות, אפילו בגליל הנופלת בכבודה מיהודה, אינו דין שגזרה על עבור השנה שנעשה בתפארת רבה וביהודה המקודשת, כי אם רעה עין רומי ומלשיניה בדבר הקטן ובמקום שקדושתו מועטת, הלא רעה עינם בדבר הגדול, ובמקום שקדושתו מרובה, עאכו"ב. ולפי זה יש להקדים הגזרה על עבור השנה ביהודה, לגזרת קדוש החודש בסתר אפילו שלא ביהודה, אבל אי אפשר לדעתנו להקדים בשום פנים את גזרת הקדוש לגזרת העבור. ואם כן היתה שליחת רבי את ר' חייא לעין טב לקדש את החדש בצנעה, מאוחרת לעקירת עבור השנה מיהודה.
אך בכל היות יד ממשלת רומי הולכת וקשה על ישראל, יש להחזיק, כי באו בדורות שאחרי רבי, ימים שהגזרה הזאת היתה מרובה בידם, ואפשר היה לשוב ולקדש בלוד הנחשבת על יהודה כי “ר' ירמיה בעא קומי ר' זעירא: ולוד לאו מיהוד' היא? א”ל: אין. א“ל מפני מה אין מעברין בה? א”ל: מפני וכו‘" (ירש' סנהד' שם). ולוא היתה עוד הגזרה בתקפה בימי ר’ זעירא, איך היה אפשר לעבר שנה או לקבוע חדשים במקום מוכן לפורענות חשוד בעיני המלכות בלוד, שכבר נכנסה עין רע' שם בדור קודם. עוד מצאנו מנהג “משיאין משואות” בערים הקרובות למקום הסנהדרן בטבריא ובצפת בימים ההם, בימי ר' זעירא ור' אבהו (ירש' ר"ה ב‘, א’). ומשואות הלא ודאי דברים של פרסום הם. ובימים ההם אפשר היה לר' חייא בר אבא בן דורם לאמר לבניו ביום קדוש החדש: “אחריפו ועילו אחריפו ופוקו, כי היכי דלשמעו בכו אינשי” (סנהד' ע':), ופרסום כזה אי אפשר, אלא בזמן שאין יד הגזרה קשה כל כך. אמור מעתה, כי במוחים היו בשליטי המקום שבימיהם, כי נוהגים הם התר כאמור גזרת מלכות זאת.
ועל עין טב הנקראה גם “עיני טב” (שם) הוכיח החכם המומחה לענין זה ר“י שווארץ שהוא מקום בגליל בחלק יששכר, שנקרא עד היום “אום על מארב”. ומא”ב אינו אלא תרגום ערבי לשם “טב” הארמי ולשם “טוב” העברי. ושם המעין היוצא ממנה או הנחל אשר בה יקרא עד היום בשם “טובעייני” שאינו אלא סדר הפוך של שתי מלות של שם “עיני טב” (תבואת הארץ, חלוקת הארץ, יששכר) ומלת עין“, שהיא חלק ראשון של שם עיר, מצאנו בגליל יותר מביהודה. ביששכר נמצאה שתי פעמים: “עין גנים ועין חדה” (יהש' י“ט, כ”א), שהן אחת משמונה מן “ערים שש עשרה” (כ"ב) שבחלקו. וביהודה אנו מוצאים אותו שתי פעמים “עין גנים” (ט“ו, ל”ד) ו”עין גדי" (ס"ב), שהן אחת מחמשים ושש ממאה ושתים עשרה עיר המנויות שם. ובכן מרובה חזקת היות עין טב עיר שביששכר שבגליל, מחזקת היותה ביהודה.
אך לוא לא מצא ר“י שווארץ ז”ל את עין טב בשמה בגליל, גם אז היינו מוכרעים להחליט, כי שם היא, כי עבור השנה הלא ודאי נעקר מיהודה, ובכל זאת הלא נתעברו שנים באיזה מקום גם מימי העקירה, עד שנת קי"ט לאלף החמשי, שהוא זמן גדול הרבה ממאה שנים לכל הדעות. ולדעתנו הוא קרוב למאה ושבעים שנה, ואם עבור זה לא היה נעשה עוד בפומבי, הלא מחשיבותו הגדולה לא נפל דבר, והרבה הלא דברו קדמונינו ומסרו לנו על דבר עבור השנה. ואיך אפשר דלא לשתמט תנא חד זמנא, להודיע לנו שם גם מקום המעשה הגדול הזה, אלא על כרחנו אנו אומרים, כי מקום עבור השנה היה גם הוא בעין טב, ועין טב הלא מפורסמת בדבריהם לענין זה מבלי צרך להזכירה.
ואע“פ שעין טב היא בגליל, נאמר עליה בפסיקתא המובאת בתו' “שהיא בית הועד, ושעליה “אמר הקב”ה בית מועד של כל העולם, שנאמר כי מציון תצא תורה” (תו' ד“ה “זיל” ר”ה כ"ה.) ממלת “מציון” שבתוכה כי מלת “מציון” לא נאמרה, כי אם בדרך חבה מופלגת, כי באמת גם יהודה גם גליל לא השיגו בערכן את ציון, שהיא ירושלים. כי יבנה הלא ודאי ביהודה היא וב”ז “היתה ירושלם יתרה על יבנה” (ר“ה כ”ה:). ובכן לא נאמרה מציון, אלא על קדושת א"י בכללה, שגם קדושה קלה שבה מקודשת מכל הארצות, או אפשר כי נאמרה בדרך מליצת "אוהב ה' את שערי ציון אלו שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות (ברכ' ח'.). ויהיה פירושו, כי לדבר זה גדולה עין טב מכל שאר בתי דינין ובתי מדרשות שבזמנה.
ומאמר זה מוכיח גם הוא, כי כשם שהיתה עין טב מקום קבוע לקה“ח, כך היתה מקום קבוע לעבור השנה, כי המאמר המפליג הזה מחשיב את עין טב למקום מקודש בדורות ההם מכל המקומות שבעולם, כדבר המפורש, שהעיד עליו הקב”ה,שהוא בית מועד לכל העולם" ושממנו “תצא תורה”. ואיך אפשר לאמר כזאת על מקום שאינו משמש אלא לקדוש החדש בלבד, ואינו משמש לעבור השנה החשוב עוד ממנו. ואלו היתה השנה מתעברת במקום אחר, הלא היה המקום ההוא של עבור השנה בית המועד החשוב ממנו או השקול לכל הפחות כמהו. ובכן לכל הפנים לא היתה עין טב בית מועד שלכל העולם. אחר שיש עוד בית מועד חשוב ממנו או לכל הפחות חשוב כמהו.
והנה סתם קה“ח בחזקתו עומד, שהוא נעשה במקום שנעשה עבור השנה, כמו שהדבר מסתבר, כי בימי ר”ג היה גם עבור השנה ביבנה, כי מעשה של שמואל הקטן שעלה שלא ברשות לעבור השנה (סנהד' י"א.), חזקתה שהיה ביבנה, שהיא היתה לפי הנראה מקומו הקבוע (ע' ברכ' כ"ח:), ושם הלא היה גם מקום קה“ח וקבלת העדים (ר“ה כ”ה.). ובימי רשב”ג מצאנו “שקדשו ב”ד את השנה באושא" (ל"ב), ור' נהוראי הלא הלך להעיד על עד אחד של עדות החדש באושא (ירש' שם ב‘, א’) ועתה אם אנו מוצאים, כי עין טב היתה מקום קה"ח, יש להחזיק כי היתה גם מקום עבור השנים.
אך גם מלבד זאת מוכרעים אנחנו לדעתנו לאמר כן, כי רואים אנחנו, כי בני צפת טבריא, שהן כמעט בקצה צפון הגליל, היו “משיאין משואות” במקומם בעצם ליל העבור, ועתה אם היתה עין טב ביהודה הרחוקה, איך היה אפשר לדעת בעצם הלילה ההוא תוצאות עדות החדש ומסקנת הכרעת בין דין בטרם שובם אל מקום הנשיא. אחרי כי משואות מודיעות כהרף עין ממקום הועד, הלא כבר בטלו לעולם? אלא על כרחנו אין לנו, כי אם להחליט, כי עין טב היא קרובה מאד לטבריא וצפת, וע“כ היו יודעים את זמן עבור החדש בשעה ראשונה. ועתה אם עין טב היא בגליל – ואת עבור השנה הלא ידענו, כי “עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל”, - אין מקום נאה לעבור השנה ממקום קדוש החדש. וכמנהג ישראל מימות עולם ליחד לשניהם מקום אחד בירושלם ביבנה ובאושא, כן יחדו גם את עין טב לשני קדושים אלה, וע”כ נחשב “לבית מועד לכל העולם”. כי לענין הקביעות כלה. לענין מדור השנים והחדשים יחד, יצאה ממנו תורה, כאשר יצאה לפנים תורה מציון ודבר ה' מירושלם.
ומדברי רבותינו עולה כי בדורות הראשונים שאחרי רבי, היתה יהודה עזובה כל כך מבני ישראל, עד כי המעט ממנה, כי לא היתה מקום ראוי לועד ולמרכז שממנו תצא תורה, אפילו לימים מועטים, כי אם כי היו חכמים אשר מפני חשש סכנה הציעו לבלתי שלוח אפילו שלוחים לבשר ברמזים לבני ישראל המעטים המתגוררים ביהודה את דבר קדוש החדש ועבור השנה, שנתקדש ושנתעבר במקום אחר, כי כן נהגו בימי הגזרה לבשר בכל תפוצות ישראל את דבר הקדוש והעבור ברמזים, כגון: “זוג בא מרקת וכו'” (סנהד' י"ב.), ששלחו ממקום העבור מא"י לבבל לרבא, והשליחות הזאת היתה קרוית “סימנא” (ר“ה כ”ח.). כנגד החכמים אשר מפני חשש סכנה מצד המלכות רצו לבטל גם אם השליחות הזאת מיהודה, התיצב ר' סימון ולא נתן לבטלה מפני כבודה של יהודה, שלא תהא ארץ קדושה זו נופלת מארצות הגולה. דבר זה מסופר לדעתנו בירושלמי בדברים אלה: “בענין מיעקר אף אהן סימנא, אמר לון ר' סימון: אין אנו מניחין ביהודה אפילו זכר” ירש' ס נהד' א‘, ב’). ודרך זו נאה ביותר לר' סימון החושש ביחוד לכבוד ארץ ישראל, אפילו בחרבנה, כמאמרו לענין אחר: “חלקו כבוד לא”י שהיתה חרבה באותן המים (שם מגגל' א‘, א’).
יד: על דבר כתיבת המשנה
מסורת מקובלת ומקוימת עלתה בידי גאוני ישראל, כי כתוב נכתבה המשנה בשעת סדורה, ואדם לא ערער על דבר זה, עד בוא הגאון ר' יעקב חאניז ז"ל, שאמר למצוא ראיה בדברי אחד מגדולי קדמונינו “דבימי רבי לא נכתבה המשנה גם לא הגמרא בימי רב אשי” (הקדמת פירושו עץ חיים למשנה), כי אם דורות רבים אחרי כן -. ואוהבי חדשות השטחים להוציא כל דבר מחזקתו, שמחו על אומדן זה ויקבלוהו ויפרסמוהו, בדבר שאין לערער עליו ואין להרהר אחריו כלל.
בטרם בואנו לבקר דבר זה, הננו להטות אזננו לשמוע מה בפי' גדולינו מעולם, אשר זקנים בהם היו כמעט תלמידים מובהקים לרבותינו האמוראים. על דעת רב שרירא גאון, הגדול שביודעי העתים של דורות התנאים והאמוראים, שכמעט לא קם כמהו לבקיאות לדיוק ולקבלה נאמנה, לא עלה על לב, לדון בדבר הידוע הזה, כי רואים אנחנו אותו משיב לתומו לשואליו: “כיצד נכתבה המשנה” (אגרת רב שרירא גאון), מבלי הזקק לשאלת העקר אם כתוב נכתבה או לא? מפני שבזה לא היה איש מטיל ספק כלל, ובדברי עצמו הוא כותב והולך לפי דרכו: “ולא הוה חד מן הראשונים דכתב מדעם עד סוף ימי רבנו הקדוש” (שם) “וביומי דרבי בנו של רשב”ג אסתייע מילתא וכתבינהו ותרצינהו והוו מילי דמתניתן וכו' (שם) "עקר הדברים תקןוכתב " (שם) "ולא הוה להון עד דאפטר ר' חבור כתוב " (שם).
רבי שמואל הנגיד הסמוך לדור רב שרירא, כותב גם הוא לפי דרכו, כדבר הברור ובודאי גמור: “ר”י הנשיא כתבה וכו' ואם יטעון הטוען למה כתב רבינו הקדוש וכו' הלא מוטב לכתוב וכו‘, תוכל להשיבו כי וכו’ הוצרך לכתוב וכו‘", (מבוא התלמוד) ובכן יצאה מפיו ד’ פעמים לשון כתיבה על המשנה, וכן נמצא גם רמב“ם ז”ל האומר: “החל [רבי] לחבר המשנה וכו' ומהם דעותוכתב אותם במחלקותיהם זה או' כך וזא”כ וכו' ואלו וכו' היו נכתבין וכו'" (הקדמת פי' המשניות לרמב"ם).
וכתב עוד: “ורבנו הקדוש חבר המשנה ומימות משה רבנו עד רבה”ק לא חברו חבור שמלמדין אותו בתושבע“פ - - והוא קבץ וכו' וחבר מהכל ספר המשנה ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו - - חבר חבור להיות ביד כלם” (הקדמתו ליד החזקה).
ורבינו ישעי' הראשון ז“ל דפראני כתב “משום עת לעשות לה' התירו חכמים לכתוב ובזה סמך רבי שכתב המשנה ואחריו כתבו הברייתות ורבינא ורב אשי כתבו למוד, וכן כל חכמי הדורות כותבין פירושיהן” (תוספ' רי"ד גטין ס'.). וכן כתב הרי”צ דיליאון: “ר”י הנשיא הוא רבה“ק, אשר היה הראשון שהתחיל לכתוב כל דבר הלכה ולפרסמה וכו'” (הקדמת מגלת אסתר לס' המצות).
ולעומת זה מדד הגר“י חאניו ז”ל במדה אחת למשנה ולגמרא ויחלט, כי שתיהן לא נכתבו בשעת סדורן. והנה מלבד, כי קשה הדבר לדמות איך יתקיימו דברים מסודרים במלוא דסורם בעל פה, הנה ראינו, כי גם סדרי ההלכות שסדורם קדם עוד לרבי – כי ר' יהודה ור' שמעון היו מסדריהם – וגמר חתומם היה סמוך לחתום המשנה, כבר היו כתובים בימי רב (ברכ' י"א:), כי ספר שאינו כתוב, הוא דבר שלא היה ולא נברא. וסדורים אלה נקראו “ספרא ספרי” לאמר: “הספר וספרים”. וכן מצאנו, כי את שם סדור הלכות לתלמידי ר' ישמעאל, הנקרא “מכילתא” – מבאר ר' ניסים גאון: “מכילתא: מגילתא גימל בכף מתחלפין כמו מכורותיה פגורותיך” (ערוך ע' מכלא). אם באור שם זה מספיק אם לא, מכל מקום הננו רואים, כי גם גאון קדמוני זה החליט, כי דברי תושבע“פ שבמכילתא כתובים היו, כי מגילה שאינה כתובה, ודאי לא כלום היא. ונראה כי מכילתא נאמרה גם במקום אחר על משניות חיצונות כתובות. כמו שמצאנו: א”ל ר' ירמי' לר' זריקא פוק עיין במכילתך נפק ודק ואשכח דתניא וכו‘" (גטין מ"ד.). במכילתך: במשנה הסדורה לך" (רש"י). ממליצת “עיין 26 וממליצת “נפק” נראה כי משנתו הסדורה כתובה היתה, על כן “נפק” [יצא] מביהמ”ד, ונכנס למקום ששם היתה מונחת, ויחפש הנה והנה וימצא ברייתא מפורשת. עוד יותר הוכיח על היות מכילתא וברייתא כתובות בימיהם, מליצת הירושלמי בספור זה: "שמעון בר חייה הוה מתני לחייה בר רב נוי מאימתי וכו’ אפיק ר' יאשי' מכילתא וכו' (ירש' ע"ו ד‘, ח’). ומליצת “אפיק” מתישבת רק על הוצאת ספר כתוב, כעדות מליצת “אלו מוצאין ספריהן וכו' ואלו מוציאין דפתריהן " (שם פאה פ‘, ז’). ואת ריו”ח אנו מוצאים יועץ לבני דורו, ללמוד אגדה מתוך הספר ואומר: “ברית כרותה הלומד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח” (ירש' ברכ' ה‘, א’). ואם תמצא לאמר רק אגדה לבדה הותרה לכתוב? לא כך למדנו רש“י, הכולל באמור כתיבת תושבע”פ הלכה ואגדה כאחד (ע' רש“י ד”ה “והא לא ניתן ליכתב” גטין מ'.). והמעט מר' יוחנן, כי מצא את קריאת אגדה מתוך הספר לתחבולה נאמנה לזכרון ולתריס מפני השכחה לאחרים, היה הוא רש“ב לקיש חברו “מעייני בספרא דאגדתא בשבת” (גמרא שם), גם נשא עמו “ספרא דאגדתא” בחיקו (ברכ' כ"ג.), וכן עשה רב נחמן אחריו(:). ומלבד זה נראה כי גם לרב היה “ספרא דאגדתא” שגם הלכות היו כתובות בו (סנהד' נ"ו:), ואין ספק כי לא רק מגילות סתרים בהלכה (שבת ו':) ופנקסיות בפירושי המלין העבריות העתיקות שבמשנה (רש' כלאים א‘, א’) וספרי אגדות היו כתובים וסדורים, אשר אליהם אספו את המלין הנכריות (ע' דברי חסדא לרב תחליפא בר אבינא חולין ס':) היו בידי האמוראים, כי אם גם ספרי מדרש והלכות היו בידם, ולא עוד אלא שכתיבתם נחשבה למצוה רב מאד, כדברי מאמר – אשר חזותו מוכחת עליו, כי מימי האמוראים הראשונים הוא, - האומר: “איה סופר את המגדלים: אלו סופרי מדרש והלכות וגומלין שכרן” (בה"ג הל' הספד) – וידוע הוא, כי מוחזק הגאון הקדמוני הזה לאיש שכל דבריו דברי קבלה הם. ומוצאים אנחנו “דשלח רבין באגרתי' דברי הלכה” (ב“ב קל”ט, נדה ס"ח.), לר' זעירי ולר' לוי ולריב”ל אנו מוצאים פנקסות שרשמו בהם דברי הלכות ואגדות (שבת קנ"ו.), לר' הלל בי ר' אלס (ירש' כלאים א‘, א’), שהוא ר' הלל ברי' דר' וולס בן דורו של ר‘, מצאנו פנקס כזה, ולאילפא הוא חלפי, היה פנקס שהלכות מבוררות ומדוקדקות היו כתובות בו (ע' ירש' מעשרות ב‘, ד’, ועוד יותר: מנחות ע'.) וגם רבי בעצמו צוה לר’ חייא לכתוב הלכה בשמו לר' חמא אביו של ר' הושי' ולבר קפרא (ירש' נד' ג‘, ב’). ואם הותרה הכתיבה לד“תשאינם משנה, עאכו”ב למשנה, שהיא העקר הקים והיסוד המוסד לתושבע“פ, כי ודאי גמור הוא, כי נכתבה כתיבה כמשמעה בעט על הספר בדיו. וכמעט ברור הוא, כי סדור ההלכות שלפנים משורת הדין הנקראה “משנת החסידים” (ירש' תרומ' ח‘, ד’) היתה כתובה בימי רבי שמעון בן לקיש, הסמוך לדור המשנה, ונקרא “מגלת חסידים” (שם ברכ' ט‘, ה’ – ע“ש היטב וספרי דברים מ”ח). ובשני מקומות האלה מפורש” “כתיב במגלת חסידים”. (שם ברכ' ט‘, ה’ – ע“ש היטב וספרי דברים מ”ח). ובשני מקומות האלה מפורש: “כתיב במגלת חסידים”. הרי שהיא קרויה משנה וקרויה מגלה. – ולפי דעת גאונים קדמונים העלו גם רב ושמואל רבות מהלכות על גליונות גדולים; בעובדא “שדר לי' שמואל לריו”ח - - תליסר גמלי ספק טרפתא" (חולין צ"ה:). גורס רבנו תם “גוילי, כלומר תריסר גוילין כתיבין שאלות” (תו') ובעובדא: תלי לי' רב לרבי ביני חיטי" (כתוב' ס"ט.) “פירש רבנו חננאל: שאלות הרבה שאלו והיו אגרות תפורות זל”ז ובין אותן תפורות זל“ז כתב שאלה זו” (תו' שם). “וז”ל ר' יהוסף הלוי מנאש ז“ל ביני חיטי פי': שגר אליו כתב שאלות וכתבה. נ”א ביני חיטי פ' בן חבור היריעות, כלומר לקח ניר וכתב שם זאת השאלה וחברו בין יריעה ליריעה שנעשה כיריעה אחת" (שטה מקובצת כתוב' שם). ובכן הננו רואים כי רבנו חננאל, ר“י מנאש, רש”י ורבנו תם לא חשו לפרש, כי רב ושמואל העלו גם את הלכותיהם על גליונות, ובכן אין דבר עומד לשטן לנו, להחזיק בכל אשר החזיקו כל אבותינו מאז, כי משנת רבנו הקדוש כתובה היתה על המגלה, כדעת ר' נסים גאון, אשר גרא למשנת ר' ישמעאל מכילתא: “מגלתא”, ועל כן אמר ר' ינאי לר' חנינא, אשר לדעתו לא ירד לעומק דברי משנה אחת כראוי: “צא וקרא!” (ירש' כלאים ט‘, י’), לאמר שים עיניך אל הדברים ככתבן כי אותיות מחכימות. וקריאה אינה נוהגת אלא בדבר כתוב.
כנגד כל זה שם הגאון ר' יעקב חאגיז את לבו, להוכיח מדברי רש“י “שלא כתב רבי המשניות, אלא סתם וחתם הדברים ונשאר הכל בעל פה, וכן עשה רב אשי, אסף וקבץ כל המו”מ שעל המשניות ושאר דינים שנתחדשו וסדר הדברים, והציב ציונים כמו שתמצא בגמרא וכו' וזה שהיו לומדים על פה וכו'”
(הקדמת פי' עץ חיים למשנה). את כל כלי זינו שם תלה הגאון רי“ח על דברי רש”י, אשר אותם שם למקור האחד להחלטתו. לעומת זה שם למקור מסורת כתיבת המשנה רק את הרמב“ם ז”ל לבדו. ובאמת לולא הקדימו אדם מעולם לרמב“ם בדבר הכתיבה, היינו אמרים, כי דעת עצמו היא, ואין אחריותה על רש”י הקודם לו כמאה שנה. ואשר לוא גם היה בימיו, יש בו כח לחלוק עליו, משום דהוה אמינא בסברא תל“א מילתא רמב”ם סובר כך ורש“י סובר כך. אבל באמת הלא רב שרירה גאון הוא המעלה לנו בידו את שמורת הכתיבה, ודבריו הלא דברי קבלה הם, והוא לא סובר הוא, כי אם מוסר, וקשה הדבר מאד, כי יחלוק רש”י על עקר זה המסור לנו מרב שרירה “בכתב תשובתו” הידועה לו מאד (ע' רש“י ד”ה “והא שופר” גטין ס':), על כן יש לנו לבקר עד כמה יעמדו דברי החלטת הגרי“ח, אשר אמר ליסד על דברי רש”י. – הנה רש“י מפרש את מאמר “העוסק במקרא מדה ואינה מדה” (ב“מ ל”ג.) כדברים האלה: “שהמשנה והגמרא יפין ממנה, מפני שתלוין בגירסא ומשתבחין שבימיהם לא היה גמרא בכתב, וגם לא היה נתן לכתוב, אלא לפי שנתמעטו הלבבות, החלו דורות [אחרונים] לכותבו” (רש“י ד”ה “ואינה מדה” ב"מ שם). מדברי פירוש זה אמר הגרי”ח להוכיח, כי המשנה והגמרא לא נכתבו. והנה על המשנה אין בכל דברי רש“י אף רמז אחד, כי הוא מחזיק כי לא נכתבה; אדרבא, אם דבר בראשונה על יתרון למוד המשנה הגמר' בשוה, ובהחליטו בכל זאת אח”כ רק על הגמרא בלבדה, כי לא נכתבה, שומע אני מכלל לאו, הן, כי המשנה ודאי נכתבה. ואם ישאל איש: ואם אמנם נכתבה המשנה, אם כן אינה תלויה בגירסא עוד ואינה משתכחת, ובכן צריך להיות משפט אחד לה ולמקרא, ומדוע זה חשובה מדת העוסק במשנה ממדת העוסק במקרא? נשאל אנחנו: ולטעמך, אם אמנם המשנה והגמרא שתיהן אינן כתובות, הלא צריך משפט אחד להיות לה ולגמרא. ומדוע חשובה מדת העוסק בגמרא ממדת העוסק במשנה? – על דבר זה יש בידנו להשיב תשובה נצחת: בימי ברייתא זו שנשנתה בימי רבי, כבר היתה המשנה כתובה, או כבר עלתה במחשבה להכתב, משא“כ כגמרא, ע”כ נאמר העוסק על פה בגמרא התלויה בגירסא לבדה “אין לך מדה גדולה מזו” כי הלמוד שבע“פ הוא המשמרת האחת לה, באין לה שארית בכתב. העוסק במשנה על פה אף היא “טדה” שלמה, מפני שגם היא תלויה בגירסא על פה, אך אינה מדה גדולה כעוסק בגמרא, מפני שאין לומדין משנה, אלא בע”פ מפני המצוה המקובלת ובאה: “דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב” (תמור' י"ד:), אבל בכל זאת, אף כי מצותה לכתחלה על פה, הלא יש לה שמור גם בכתב, אלא שהכתב לא נתן ללמוד מתוכו בקביעות, כי אם לעיין בו“. ולדבר זה המסתבר לנו מאז, מצאנו תלמוד ערוך בגירסא נשמטת מספרינו ומשומרת בשטה מקובצת, כי על השאלה: איך התיר רב דימי לעצמו לכתוב הלכות במכתב לרב יוסף? השיבו בגמרא: “אמרי דילמא מילתא חדתא שאני. דהא ריו”ח ור”ל מעייני בספרא דאגדתא בשבתא" (תמורה שם). נתינת טעם זו איננו יודעים מה היא? מה ששמע רב דימי מר' ירמ‘, היה באמת דבר חדש, כי עד העת ההיא לא שמע אותו, אבל ספרא דאגדתא הלא ספר כתוב ומונח הוא ומה מלתא חדתא אית ביה? אולם בין מלת “הדתא” ובין מלת “דהא” נשמט מאמר שלם וחשוב מאד, ואלה דבריו: לשנא אחרינא רבנן אגירסייהו סמיכי וכיון דאיכא שכחה כתבין ומחתין וכי משכחנא [צ“ל: משכחי] מילתא מעיינין בספרא כי הא [או טוב מזה כגירסתנו: דהא] ריו”ח ור“ל מעייני בספרא דאגדתא בשבת” (ש“מ שם בש”ס ווילנא החדש) 27. ולפי דבר זה מתבאר הכל יפה: העוסק במקרא מדה ואינה מדה, מדה הוא לעצמו שלומד הוא תורת ה’ ואינה מדה גדולה מאד, כי כתיבתה שהיא מציה כמעט מספקת היא להעמידה ולקימה בישראל, ואם לא ילמד אותה הוא, ילמדוה אחרים; העוסק במשנה מדה היא, יען כי עקר מצותה הוא למודה על פה, כי תלויה היא בגירסא ומעטים הם ספריה, כי לא היו לומדים ומלמדים אותה מתוך הספר, כי אם היו “כותבים ומניחים” אותה רק מפני השכחה, כמליצת “כתבין ומחתין”, אולם העוסק בגמרא, שהיא לא היתה כתובה כלל, מדה גדולה היא מאד, יען כי לה לא היתה בימי הברייתא שום שמור אחר מבלעדי הלמוד על פה לבדו, ומבלעדי הלמוד הזה ישכח ויאבד. ובכן גדולה מאד זכותו של העוסק בגמרא, כי מלבד, שהוא מקים בלמודו מצות תלמוד תורה לעצמו, נעשה הוא לה לשומר לאחרים.
אולם עוד יש מקום לבעל דיננו למצא כעין מראית של רמז בדברי רש“י כי המשנה לא נכתבה כי כן מצאנו אותו מפרש את מאמר הברייתא: “הדר דרש להו הוה רץ למשנה” (ב“מ ל”ג:), לאמר “לפי שירא פן ישתכחו המשניות וכו'” (רש"י שם) ובכן יש לאומר לאמר, אם חשש בעל הברייתא לשכחה, אין זאת כי אם לא היתה לה עוד פלטה בספר כתוב – תפיסה זו אינה תפיסה כלל. שהרי את עצם טעם זה ככתבו וכלשונו הלא נתן רש”י ז“ל גם על למוד שהכל יודעין בו, שהוא ודאי עלה על ספר, כי גם על “ריו”ח ור”ל מעייני בספרא דאגדתא" (תמור' שם) נתן טעם “שלא ישתכחו” (רש"י), והדבר פשוט מאד, כי ספרי המשנה לא נכתבו מתחלתם אלא לשם שמור ולא לשם למוד כי המצוה ללמוד הלכות רק בעל פה עמדה עוד במקומה ובתקפה ימים רבים. וספרים אלה לא היו מצויים רק בידי גדולי הדור, ואולי גם שם היו כעין גנוזם, ולמוד היחידים הרבים היה תלוי גם בימי בעל הברייתא רק בגירסא: ע“כ חששו עוד גם אחרי כתיבתה לשכחה. ואם נתבונן היטב, נראה כי דוקא מדברי רש”י, שעליו אמר הגאון רי“ח ז”ל לסמוך את כל חדושו, נשמע ביחוד, כי גם בעיני הברייתות והגמרא כבר יצאה כתיבת המשנה מכלל אסור כתיבת תושבע“פ, כי כן אנו רואים אותו מפרש: “דברי' שבע”פ אי אתה רשאי לכתבן” (גטין ס':). “מכאן אתה למד שהתלמוד לא נתן לכתב וגו'” (רש"י). – “והא לא נתן ליכתב (גטין שם ע"א): “שום דבר גמרא והלכה ואגדה וכו'” (רש"י). – או “שום דבר תלמוד הלכה ואגדה דהם תושבע”פ (בגירסת רש"י שעל הריף). ובכן ראינו, כי שומר רש”י את לשונו, לבלתי הכשל לכלול את כתיבת המשנה בימי האמוראים בכלל אסור כתיבת תושבע"פ כי אם את התלמוד לבדו. וכן מצא גם הג' ר' בצלאל אשכנזי פירוש גליון על מאמר: “כותבי הלכות כשורפי תורה” (תמור' י"ד:) “כותבי תלמוד וכו' התלמוד לא נתן ליכתב וכו'” (ש"מ שם).
ומה נפלא הוא, כי הדבר אר הגרי“ח קובע לסמן מובהק לתורה מסורה שלא נכתבה, כי בעליהם “כשבא לומר הרבה שמועות נותן בהם סימנים” (הקדמת עץ חיים), את סמן זה קובע רש”י ביחוד גמור רק בלמוד ההלכות שלפני סדור המשנה בלבד, באמרו “ועד ימיו – של ר' – לא היו מסכתות סדורות, אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו, גרסה ונתן סמנים וכו' וכשנתקבצו וכו' וסדרו מסכתות וכו'” (רש“י ד”ה “בימי” כ“ט ל”ג:). ובכן נשמע בפירוש, כי הסמנים האלה שהי' צורך בהם לפני סדור המשניות, מפני שהיו בעל פה, נעזבו אחרי כן משעת הסדור והלאה, יען כי עלו על הכתב, וע"כ איננו מוצאים באמת לרבנו הקדוש או בסתם משנה 28 שום זכר לסמן, כמו שיש לשמועות עתיקות השנויות בעל פה, כגון “ושמועות הללו מתמעטות והולכות” או “קטנים עמדו ובזבזו” (כתוב' ג'.).
מתוך כל דברינו אלה מוכח הוא ומוכרע כי היסוד, אשר אמר הגרי“ח למצוא להחלטתו בדברי רש”י, נעקר הוא מעקרו, ואין אף רמז קל אחד בדבריו לבטל את דבר חזקת כתיבת המשנה. ועתה נבקרה נא את שאר תפיסות הגרי“ח ז”ל.
לבד מדברי רש“י לב”מ אומר הג' בעל עץ חיים למצוא סעד לדבריו מגמרא אחרת ומפירש“י עליה: על שאלת ר' יעקב בר אבא לאבי, כגון מגלת תענית דכתיבא ומנחא מהו לאירויי באתרא דרבי'” (ערובין ס"ב:), שפירש“י: לבך נקיט מגלת תענית, שלא היתה דבר הלכה כתובה בימיהם אפי' אות אחת חוץ ממנ”ת, לחכי קרי לה מגלה" (רש"י) קשה הקרי“ח ז”ל: “ולפי דעתו – של הרמב”ם ז“ל – היו המשניות כתובות, הוה לי' למבעי עלייהו (הקדמ' ע"ח) – כלומר הי' לו לשאול: כגון מתניתן דכתיבא ומנחא מתו לאורייץ. – אך באמת לא בא ר' יעקב בר אבא לכון את עקר שאלתו על היתרהכתיבה, כ”א על פשיטות ההלכות הפסוקות שבמגלת תענית, שאין כל ספק במשמען, ואין לישא ולתן בה כלל, עד שהמורה מתוכה אינו, אלא כקורא באגרת ומספר מה שכתוב בה – ושאולי על כן הותרה כתיבתה לרבים בזמ' שכתיבת כל הלכות לרבים היתה עוד אסורה לכל הדעות. – ולפי זה נשתנו פני כל הדברים, וכך תהיה שם תכונת הענין: אחרי שנאסרה אפי' הוראת “ביעתא כבותחא” (ערובין שם) באתרא דרבי', אע“ג “דלא תליא בסברא ומילתא דפשיטא היא” (רש"י) שאל רי”ב אבא על הוראת הלכות שבמנ“ת, שהיא עוד קלה ממילתא דפשיטא סתם, שבאמת איננה הוראה כלל, והמורה מתוכה אינו מורה ממש, כי אם מודיע הוא לשומע את הכתוב בה על דבר זה. שאל ריב”א בטעם זה: את“ל שהוראת “ביעתא בכותחא” אסורה; הוראה ממנ”ת, שהיא עוד קלה ממנה מה היא? והקושיא אשר יקשה המחבר: א“כ ישאל רי”ב אבא על המשנה “דאיהי נמי כתיבא ומנחא” לדעתנו איננה ממין הענין, כי לא על הכתיבה שאל השואל. ואם נאמרה הוראה ממנ“ת, שאינה באמת אלא הודעה, הלא אעכו”כ שהוראה מתוך המשנה אסורה, שאעפ“י שהיא כתובה, אין דבריה פשוטים, כדברי מנ”ת, כי אם תלוים בסברה. ודבר זה אסור, יען על המשנה עוד לישא ולתן, מה שאין כן במנ“ת שפשוטות הלכותיה, כדברי לוח השנה שבימינו, ע”כ שמש עוד לישא ולתן, מה שאין כן במנ“ת שפשוטות הלכותיה, כדברי לוח השנה שבימינו, כ”ע שמש ריב“א במליצה מבוארת מאד “דכתיבה ומנחא " הדומה למליצת “כרוכה ומונחת " (קדושין מ"ו), שכונתה שם שאיננה צריכה לכל פירוש, לפי דעת אומרה (ע"ש היטב). ודברי רש”י המבאר “להכי נקט מנ”ת לפי שלא היתה הלכה כתובה בימיהן אפילו אות אחת חוץ ממנ”ת” (רש"י ערובין שם), אינם חוזרים בשום פנים על ימי אביי, כי אם על הדורות הקדמונים, שבימיהם נכתבה המגלה, כי לא את מלת “כתיבה " הוא בא לפרש, כי אם לבאר את טעם קריאת מנ”ת "מגלה “. כדבריו המבוארים מאד מאד “להכי נקם מגלת תענית” מאמר רש”י – ולא “להכי נקטכתיבא ומנחא” – ומסיים "ולהכי קרי לה מגלה “. ובכן לא את מליצת רי”ב אבא כלה הוא בא לפרש, כי אם לבאר את טעם שם מגלת תענית, שקראו לה מיסדיה בדור שלפני החרבן, שהוא ארבעה דורות לפני סדור המשנה וכתיבתה.
מן היסודות המחולחלים, שבהם הכחשת הכתיבה נסמכת, הננו באים לתפיסות אלה: “ודבר תימה איך לא אשתמט גברא בשום דוכתא למירמז דנכתבו המשניות בימי ר‘, אלא הכי קאמר: מאן סתמי’ למתני‘. דלא בא ר’ אלא לסתום ולחתום ההלכות באמור” (הקד' ע"ח). עוד היה להגאון ז“ל לשאל על מליצת “מכדי מתניתן מאן תקין רבי (יבמ' מ”ד (:מדוע לא נאמר “מתניתן מאן כתב”? אך הדבר פשוט מאד. כי עקר חשיבות מעשה רבי לא היה אלא המדור, והכתיבה אחרי שכבר הותרה בבית דינו אין לה עוד חשיבות יתרה, מפני שאינה אלא תנאי לאפשרות קיום הסדור, ככל אשר אם נבוא בדורנו לדבר עלפירוש עץ חיים בעצמו נאמר: הגאון ר”י חאניז זצ“ל “חבר” פי' ע”ח, ולא נאמר “כתב”, אף כי למשמרת פירושו לא היה אפשר בלתי אם בכתיבה, ועוד יותר תתבאר מליצת “מאן סתמי' למתני' במקומה, כי כל עצמה של השאלה ההיא לא על החבור ולא על הסדור ולא על הכתיבה באה כי אם על הסתימה “מאי שנא' בשבת דסתם – ר' כר”ש ומ”ש ביו“ט דסתם כר”מ (ביצ' ב':). ומובטחני, כי אלו היה כתוב שם “מכדי מאן כתבי' וכו' בשבת דכתב לן כר”ש וכו‘, כי עתה היה הגאון הזה בכבודו ובעצמו מביה וכותב בצדו “צ”ל, סתמי’" “צ”ל דסתם", כי לכתיבה אין טעם ואין מקום בענין זה.
עוד מצאנו חולקין בגירסת המשנה איכא מאן דתני הכי ואיכא מאן דתני הכי וכן מצינו חלוק לפעמים בין הירושלמי והבבלי בגירסא" (הקדמ' ע"ח). – אם תהיה חלוקת הגירסאות ראיה על המשנה, כי לא נכתבה כלל, מה נענה על התורה ועל המקרא, שהם הלא ודאי נכתבו, ובכל זאת ידענו, כי שלשה ספרים מצאו בעזרה. בא' מצאו כתוב מעון אלהי קדם – ולא מעונה – ובא' מ“כ וישלח את זעטוטי – ולא נערי –” (ירש' תענית ד‘, ב’), ורבותינו אמרו:“חזיר מיאור כתיב” – תחת מיער (אדר“נ ל”ד, ג'), ובעלי התוספות אמרו: הש“ס חולק על ספרים שלנו שכתוב בהם מעבירים. וכן מצאנו בירושלמי בשמשון, והוא שפט את ישראל ארבעים שנה וכו' ובכל ספרים שלנו כתוב עשרים שנה” (תו' ד“ה “מעבירים” שבת נ”ה: וע' שנויים הרבה גליון הש"ס לרבינו עקיבא איגר שם). ובכל זאת ידענו, כי המקרא היה כתוב ומונח וניסחו קבוע וקים, וככל אשר לא יעלה על לב איש להביא ראי' מן החלוק שבין מדנהאי למערבאי בכתבי הקדש – כדבר רבינו צמח גאון “אפי' במקראו” יש שנוי בהן בין בני בבל לבני א“י וכו'” (תשובתו ע"ד אלדד הדני) – כי ח“ו כה”ק לא נכתבו בימיהם, כן אין להוציא כלל וכלל את המשנה מחזקת כתיבתה, בגלל הדבר, אשר מצאנו “חלוק לפעמים בין הירושלמי והבבלי בגרסא”.
ואם זכינו לבטל טענה זו הקרובה להוציא את המשנה גם מחזקת אחדותה וכלילותה. הנה טענה אחרת מתקוממת עלינו לאמר: “דרך כל כותבי ספרים, בפרט בס' גדול, רומזים ממקום למקום ואומרים כמו שכתבתי במקום פלוני או עיין בספר פלוני ולא נמצא בכל הגמרא דבר זה אלא: כדבעינן למימר לקמן או ואוקימנא לה ואינו מזכיר שום מקום, לפי שהיה הכל על פה כרב ששת דהוה מהדר תלמודי' כל תלתין יומין וכן הוא אומר: תנן התם, ולא קאמר: תנן במסכתא פלונית, לפי שהיה הכל על פה”. נראים הדברים, כי פתח המחבר במשנה וסיים בגמרא או ערב את שתיהן, ובכן יש לנו לפרק את טענתו ולבדוק היטב כל פרק ופרק ממנה: אם על המשנה הוא מכון בראשית דבריו ומתפלא, כי איננה רומזת ממקום למקום ואין מסדרה, כותב “כמו שכתבתי במקום פלוני”, הננו רואים, כי את מנהג תורת משה הנוהגת במדה מרובה ממנה, נהגה היא. הנה משנת “העור והרוטב” שנויה היא במ“ט למס' חולין ושנויה בפ”א במס' סדרות, בתורת חוליה הצריכה לכאן ולכאן. וכן משנת “כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן וכו'” ומשנת “כל שקדם הקדשן את מומן וכו'” שנויות הן במס' חולין י‘, ב’ ושנויות במס' בכורות ב‘, ג’ – ג‘. והנה חולין וטהרות רחוקות הן וקבועות בשני סדרים נפרדים, שאינם זקוקים כמעט זל"ז, ומס’ חולין ומס' בכורות, אף כי שתיהן מסדר קדשים הן, נפרדות הן זו מזו לענין הצטרכן למשנה זו המשותפת לשתיהן, במס' חולין נשנתה לענין מתנות ובמס' בכורות נשנתה לענין בכורה. והנה כזה נמצא גם בפרשת המלואים שנאמרה בס' שמות בתורת צווי (שמות כ"ט), ונשנתה בתורת עשיה בתורת כהנים (ויקרא ח'), או פרשת מועדות שנאמרה בתורת כהנים (ויקר' כ"ג) ונשנתה בחומש הפקודים (במד' כ"ט), ונשתלשה במשנה תורה (דבר' ט"ו). ומרובה הוא צד השוה בפרשיות אלה, מצד השוה שבכמה וכמה משניות דומות, ובכ“ז לא רמז הכתוב ממקום למקום ומפרשה לפרשה, כאלו לא היו זקוקות או דומות זל”ז מעולם. ולא זו בלבד, כי אם יש גם בספר אחד בתורה שתי פרשיות שוות בכמה פנים, קרובות זל“ז, כגון פרשת כ”ג ופרשת ל“ד שבספר שמות (ע' שם ושם) סמוכות זל”ז, וכגון פרשיות קדש והיה כי יביאך (שמות י"ג), או פרשיות פקודי השבטים וסדרי דגלים, ופרשיות מנין הלוים ופקודות משמרתם ופרשיות נשיאים (בסד' א‘-ז’), נשנו כמה פעמים. והמעט כי אין פרשה רומזת על חברתה, כי אם תכופות הן אשה לחברתה ומתחילות את דבריהן מראש וגומרות אותן בדקדוק גדול, כאלו לא קדמה להן מעולם פרשה, שכבר פרטה כל הדברים האלה כמעט כמספרם וכמשפטם, ובכן רואים אנחנו, כי דרך העברים לא הי' מעולם לרמוז מענין לענין באותו ענין, והדבר הזה הנוהג במקרא הרבה, אינו נוהג במשנה, אלא מעט, והמעט הזה שבח גדול לסדור המתוקן של המשנה ועד היום אנו רואים גם בדורותינו במוציאי ספרים מתוקנים לקהל העם, דוגמא זאת: מי שעינו צרה בשעתו ובממונ‘, אינו חש לטורח קהל הלומדים, ושולח אותם ממקום למקום לחזר ולחפש; ורחב הלב, מושיט לקוראיו הכל בקנה. ואלו נתנה רשות לאמר מילתא דבדיחותא, היינו אומרים: סמן לדבר: מחזורי יתעפאף ומחזורי רעדעלהיים. ואם אמנם יש בתורה מליצת “כאשר צוך” “כאשר צויתיך” או “כאשר דבר”, הנה כל המתבונן רק מעט, יראה כי אין התורה באה לרמוז פה על פסוקים כתובים במקומם, כי אם על דברים נאמרים על פה מפי הגבורה למשה או מפי משה לישראל. וראיה לדבר, כי מליצות אלה שבתורה לא נכתבו לשם מראה מקום, כי נמצא פרק שלם בדברי רבותינו, אשר טרחו ויגעו הרבה למצוא את רוב הדברים האלה נרמזים, במקום אשר לא יעלה על הדעת בסקירה ראשונה. ע’ מערכת דבריהם “כאשר דבר וכו' והיכן דבר” (מכיל' שמות י“ב, כ”ה). וזכרונות לדברים שנאמרו בעל פה לפני עלות המשנה על הכתב, הלא תמצא גם במשנה כמה וכמה פעמים: “באמת אמרו” “ולמה אמרו” “שכל מה שאמרו” וכיו"ב, כאשר הבאנו בגוף הספר בהערות. ובכן לא פיחתה ולא הותירה המשנה עצמה לרמוז ממה שרמזה תורה, שהיא בודאי ספר היא, וספר גדול.
אולם לא על המשנה לבדה דבר המחבר, כ“א גם על הגמרא, כמאמרו “ולא נמצא בגמרא דבר זה”. מזה יש לשמוע, כי אלו נמצא רמז ממקום למקום בגמרא רק לדברי המשנה, כי עתה היה די בזה לבטל טענתו. ובכן נראה נא היעמדו דברי טענה זו? הנה הוא טוען וכן הוא או‘: תנן התם ולא קאמר תנן במס’ פלונית ופלונית, לפי שהיה הכל על פה”. באמת נראה הדבר להפך. אלו גם לא היה נוהג בגמרא רמז אחר למשנה, בלתי אם “תגן התם” ואלו לא היה במלת “התם” משמע אחר, כי אם “שם”, היה מקום לנו לאמר: אדרבא, אם הוא אומר “שם שנינו” או “תקן תגינן” הוא מכון על מקום מצומצם – כדאמרינן “תנא התם קאי דקתני: מזכירין גבורות גשמים” (תענית ב'.). וצמצום מקום מוחש לדבר שפתים אי אפשר, בלתי אם בספר כתוב. אבל באמת מליצת “תגן התם” איננה באה לסמן את מקור המשנה המובאה, כי אם להודיע, כי משנה ההיא שאנו באים לדון עליה, אינה משנה זו שאנועסוקים בה, כי אם משנה אחרת זולתה. ודבר זה נחוץ מאד, כדי שלא לבלבל את התלמיד. וכל עצמה של מליצת “תנן התם” היא באה להבדילה מן המשנה, שאליה אנו באים להקיש אותה. על המשנה שלפנינו יאמר “הכא תנן” ועל המשנה האחרת יאמר “תנן התם “. וכשם שלא יעלה על דעת איש להוכיח ממליצת “ספרי דבי רב' שבהזכירם פסוק אחד, ישמשו במליצת “ולהלן הוא אומר', כי הפסוקים המובאים שם, לא נכתבו, ולומר אלו נכתבו, היו אומרים: במקום פלוני הוא אומר כן” כך אי אפשר להוכיח בזאת על המשנה ממליצת “תנן התם” ולומר שלא נכתבה, מטעם כי אלו נכתבה המשנה, היה בעל הגמרה אומר “תנן במס' פלונית ופלונית”. אך גם חוץ ממליצת “תנן התם” הוא אמר בכלל: “ואינו מזכיר שום מקום לפי שהיה הכל על פה”. ובכן לא קראו לפי דברי בעלי הגמרא גם בשם לכל מסכתא? אתמהה! והאנן איפכא שמעינן, כי כמה וכמה פעמים מזכירין בעלי הגמרא את המסכתות בשמן: “נזיר, סוטה” (סוט' ב'.) “מכות” (שבועות ב':) “אהלות, ערובין” (ערובין ע"ט.) “מדות” (יומא ט"ז.) “יומא (י"ד:) “תמיד” (שם) “ב”ק ב”מ” (ע"ו ו') “נגעים” (חגיגה י"ד.) “עוקצין” (ברכ' כ'.) “אבות ברכות” (ב"ק ל'.) אף את המסכות הקטנות קראו בשם כגון מס' “הלכות דרך ארץ” (ברכ' כ“ב. וע”ש) “אבל רבתי” (מ“ק כ”ו:) “מס' כלה” (תענית י': קדושין מ"ט:). וגם שמות הפרקים נזכרו “המדיר – פ”ו דכתובות – (סוט' ב'.) יציאות השבת ומראות נגעים” (שבועות ג'.) שהם פרק ראשון למס' שבת ולמס' נגעים 29. ואולי גם מאמר נבי “טומאות” תגן (ב"ק ב'), הוא קצור לשון מן “אבות הטומאות”, שהוא פרק ראשון למס' כלים. גם זכרון מספר פרקי מסכת כדברי רב חסדא לאבדימי: דעבודה זרה דא”א ת' פרקי ואנן חמשה תנן וכו'" (ע“ו י”ד:) מצאנו בגמרא.
הראיה “מרב ששת דהוה מהדר תלמודי' כל תלתין יומי” אינה ראיה, כי רב ששת מאור עינים היה ולא יכול לקרוא בספר כתוב. אם ראי' כזאת ראי' היא יש להביאה מר' חייא בר אבא אשר “כל תלתין יומין היה מהדר תלמודו” (ברכ' ל"ח:). אך באמת גם זו אינה ראיה כלל, האחת כי, תלמיד' הוה מהדר, והתלמוד לא נכתב עוד כל ימי האמוראים. ואם גם נאמר כי פי' תלמוד': משנתו, הלא הכל מודים, כי גם אחרי שנכתבה המשנה, לא היו שונין מתוך הכתב, ומנהג זה נוהג עוד מקצתו גם בדורנו לשנות בעל פה. וגם הגאון בעל ע"ח בעצמו מזכיר לפי דרכו בהקדמתו, שבה אנו עסוקים את “דרך שעושין התלמידים כשלומדים משניות על פה”. ובימיו הלא ודאי היתה המשנה כתובה וגם מודפסת ומצויה לרוב, ובכל זאת רבו גם בימיו תלמידים השונים אותה על פה, ובר מן דין ובר מן דין אין בה בטלת "מהדר להקשות ממנה, כי כשם שהיא יכולה לשמש על חזרת הלמוד בעל פה, כך היא יכולה לשמש על חזרת הלמוד מתוך הכתב, באין יתרון הכרע לשמוש זה על שמוש זה.
ובכן אין כל תפיסה כלל מכל הדברים האלה על חזקת כתיבת המשנה, אולם עוד נותרה טענה אחת לערער על חזקת כתיבת הגמרא בידי מסדריה, כי לא נמצא בגמרא בפי האמוראים המדברים על דברי עצמם "אלא: כדבעינן למימר לקמן, או: ואויקמנא לה'. אך מי יכחיש זה, הלא הכל מודים, כי בעצם ימי האמוראים לא נכתבה הגמרא עד ימי הסדרנים האחרונים הנזכרים באגרת רב שרירא. על כן, ככל אשר נהגו הנביאים וסופרי הקודש להזכיר את הדברים הכתובים בתורה 30 , ואת דברי עצמם לא היו מזכירים, ככה נהגו האמוראים במשנה, את דבריה היו מזכירים, ואת דברי עצמם לא היו מזכירים.
עוד ישאל המחבר: “מאחר שנכתבו המשניות, היה אפשר לכתוב שאר הלכות מטעם עצמו שנכתבו המשניות”? על שאלה זו ישיב נא תחתנו רב שרירא זקננו בכבודו ובעצמו: רודאי שתא סדרי משנה רבינו הק' תרצינהו וכו' ואין להוסיף ואין לגרוע" (אגרש"ג) “אבל ברייתא אחרנייתא – חוץ מספרא ספרי ותוספתא – לא אכפת לן בהו' (שם) “והנך מתנייתא כולהו מקריין ברייתא בתר דתריץ ר' מתניתא דילנא” (שם כני' סדר חכמים) “והנך כל שאר הילכתא אשתביקו והוויין כגון ברייתא וכו', אבל ממכא דישראל על אילין הלבתא [דמתניתן] הוה” (שם). ובכן משנכתבה משנת ר' יהודה הנשיא, בטלו כל המשניות שלפניו ונעשו חיצונות: “ברייתא חוץ מספרא ספרי ותוספתא” ועל שאלת: “מה ראה ר' חיא לכתבם ולא כתבם ר'?” (שם) השיב ר' שרירא גאון: “אלו בקש ר' לכתוב ולחבר כל מה שהיה שנוי בימיו אריכן מילי' ואת עקרן. אלא ר' עקר הדברים כתב - - ורובא דטעמי דפשיטין ומרווחין בברייתא עיקר דלהון במתניתן ועל עקרא דמתניתן סמכינן” (שם). בדברי רש”ג אלה יש תשובה על דבר המחבר, אם מכון הוא בשאלתו: “היה אפשר לכתוב שאר הלכות”, על רבנו הקדוש עצמו; ואם יכון על ר' חייא וחבריו מדוע לא כתבו המה שאר הלכות, הלא כתוב כתבו אותם לדעת רש"ג ושואליו, כנראה מתוך שאלתם “מה ראה ר”ח לכתבם " ומתשובתו.
עוד הביא הגאון רי“ח ז”ל מאמר ר' חייא בר בא, שאמר על “ספר אגדה: “תקטע ידא דכתבתה” (ירש' שבת ט"ז, א') ותמה וקרא: “ראה איך אפשר שכתב ר' עקר תושבע”פ, שהיא המשנה ותלמידי תלמידיו מקללין למי שכתב מזה” (הקדמ' ע"ח). ע“ז אנו משתוממים ושואלים, וכי את כותבי המשנה קלל ח”ו רחב“א שכתיבתה הותרה, לא קלל אלא כותבי אגדות. שהיא מכלל הדברים שבע”פ, שנחלקו על התרה ואסורה, גם אחרי החתם המשנה בכתב. כל האמוראים המובאים בראש מאמרנו זה, נטו להקל ור“י בר נחמני מתורגמני' דר”ל וחבריו נטו להחמיר וגם רח“ב אבא היה מן המחמירים על כתיבת כל דבר תושבע”פ אחרי חתימת המשנה. ואולי מהיות ספר אגדה זה מן החשודים בעיניו, קלל גם את כותבו, ואולי גם תרעומת ריב"ל – שמוצאים אנחנו לו דברי אגדה כתובים בפנקסו (שבת קנ"ו.) – לא היתה על האגדה בכללה כי אם על מין ידוע של אגדה המשבשת את הדעות, ואפשר כי רק בספר אגדה ממין זה לא היה מסתכל.
יען כי לא מצא הג' רי“ח ז”ל מלת “ספר הלכות” מפורשות בתלמוד, וכנגדן “ספרא דאגדתא” מצא, אמר להחליט, כי את כתיבת האגדה התירו לפני כתיבת ההלכות, ונתן טעם לקדימה זו, מפני שירא פן תשכחנה האגדות. מה שאין כן בהלכות, מפני רוב לומדיהן לא תשכחנה, אף אם לא תעלינה על הכתב. לדעתנו העניה כל דבר זה מופרך מתוכו, הן אמנם שם מלא “ספרא דהלכתא” אין אנו מוצאים, כשם שמצינו שם “ספרא דאגדתא”, לעומת זה אנו מוצאים שם “ספרא”, סתם ושם “ספרי” סתם, שהם ודאי ספרי הלכות הם. ובכן אין בין התרת כתיבת הלכות להתרת כתיבת אגדות ולא כלום, ואין לנו ידים מוכיחות להקדים את התר כתיבת האגדות על התר כתיבת ההלכות, והטעם שהמחבר נותן, כי ההלכה היתה חביבה ומצויה מן האגדה, הלא שומעים אנחנו את ההפך מפי ר' לוי “לשעבר - - והי' אדם מתאוה לשמוע דבר משנה הלכה ותלמוד ועכשיו - - אין מבקשין לשמוע אלא דבר ברכות ונחמות” (שה"ש רב' ב' ה'). וע' המאמר הקודם וראית כי ברכות ונחמות דברי אגדה הן. ובכן מי שהתיר הלכות בימי האמוראים, התיר את האגדות, ומי שאמר את אלה אמר את אלה עד ימי האמוראים האחרונים, שהתירו כל חכמי ישראל פה אחד את הכתיבה ותושבע"פ, התר שאין אחריו אסור.
אך אחרי כל אלה נראה, כי הגאון רי“ח ז”ל הרגיש מעט את חולשת ההחלטה שהחליט כי המשנה לא נכתבה, עד שראה חובה לעצמו להביא לה ראיה ממאמר שבגמרא המשוה את הבירור מתוך המשנה, כי קל הוא על כל אחד ואחד כבירור מתוך המקרא, בהיותה שואלת: “בהדיא כתיב ב''?” ובהתברר אח“כ כי הדבר המפורש במקרא, פרט אחד הוא, חוזרת הגמרא ושואלת: “והא נמי מתגיתין היא” (שבת קל"ח:) “אלא ודאי משמע דכיון דבזמן הגמרא היו כתובים – דברי המשנה – משום הכי קאמר אי אפשר שישתכחו” (הקד' ע"ח). הראיה הזאת איתן היא ובטולה רעוע מאד. אך עוד דבר אחד אנו רואים, כי בכל חפץ הגאון הזה לערער על חזקת הכתיבה, לא יכול לציר בעצמו בסתר לבו סדור הלכות קבוע וקים בלי כתיבה, כי בדברו על סדור התוספתא, כך הוא אומר: “שהתוספות, הן שסדר ר' חייא לפני ר' והיה אומר לו כתוב כך וכך” (שם). ואם התיר רק לתלמידו כתיבת התוספתא, על עאכו”כ שהתירלעצמו את כתיבת המשנה.
והנה ר“ש הנגיד והרמב”ם והרב המאירי יחזיקו, כי מימות עזרא ואכנה"ג כתבו החכמים איש איש לעצמו את שמועותיו. והנה אם דבר זה אי אפשר לנו לברר, נקוט מיהו פלגא, נחזי נא בקבלת כל רבותינו, כי המשנה והתלמוד נכתבו לכל הפחות בידי חותמיהם או בימיהם.
מן הבקורת לגופה ולפרטיה הננו באים עוד לדון על הענין מסברה ובדרך כלל:
הנה דבר כל רבותינו פה אחד הוא, כי רבי במעשהו השתדל להציל את המשנה מן השכחה, שהתחילה להתגבר, ועתה אם תהיה כל השתדלותו רק לסדר, מה הועיל בתקנתו? הנה יתרון כח דברים המסודרים בסדר מתוקן, מן המסודרים בסדר שאינו מתוקן כל כך, מעט מזער הוא. וסדר בכללו הלא נהג במשנה מימות אכנה"ג, כאשר בארנו בגוף הספר. אבל באמת לא הועיל הסדר, כי אם לברר ולזקק ולקיים את המשנה, אולם להציל אותה משכחה לא הועילה רק הכתיבה לבדה.
הלא דבר זה הכל מודים, אפי' הגאון רי“ח ז”ל, כי סוף סוף בימי אחרוני האחרונים התירו להעלות את המשנה ואת הגמרא על הכתב. ובכן מלאו האחרונים את לבם להתיר דבר, שאפילו רבי ובית דינו, שחששו גם הם לשכחה, לא הרהיבו עוז בנפשם להתירו. ודבר זה פלא גדול הוא. מי היו האחרונים האלה, אשר ערבו לבם להתיר אסור חמור כזה? ואם הותר דבר כזה, מדוע לא נודע זמנו בדיוק גדול, ושם המתירים מי הם? הלא התר זה מאורע חשוב ומסוים מאד בתולדות עמנו, אשר שם פנים חדשות לתורה כלה, ואיך נמנעו כותבי הדורות, רב שרירא וחבריו להודיע אף זכר ממנו? לא כן יפלא בעינינו אם נאמר, כי דבר זה הותר מפי הנשיא הגדול ובית דינו, כלומר מפי הסנהדרין היושבת ודנה בכחה הגדול, המקובל ובא בידה מיד משה רבנו. אם היא התירה, לה נאה להתיר. ודבר זה הלא אמנם מקובל ומסור הוא בידנו מפי הגאונים ותלמידיהם, חכמי ספרד הראשונים והאחרונים, ומרומז בגמרא, כאשר הרבינו להוכיח בזה.
עוד דבר אחד אנו שואלים: אם לא נכתבה המשנה מפי רבי, כי אם בימי אחרוני האחרונים בבבל, הלא יקשה עלינו: מי כתב את המשנה לירושלמי? הלא הצד השוה שבנוסחי משנת שני התלמודים, יגדל אלפי פעמים מן השנויים הקטנים והקלים שבשניהם, ועד כמה קשה להחליט, כי כונו בספר גדול כזה בכל מאמר ומאמר למליצה אחת, ואם נאמר כי מבבל באה המשנה לא“י, הלא ימשה לנו השגויים שבין משנת הירושלמי לבבלי, מאין הם? ע”כ אין לנו אלא להחזיק על כרחנו כתיבה אחת לשניהם בימי רבי, שברבות הימים חלו שנויים מעטים בידי שתי בתי מעתיקים בשתי ארצות רחוקות, והשנוים המעטים ההם בטלים באלף בנוסח השוה כמעט בכל אותיותיו, במשנת שני התלמודים. דבר זה מסתבר ומתקבל הוא על הדעת. אבל אם נעלה על הלב, כי שתי כתיבות מתאמות בשתי ארצות רחוקות, היו למשנה אחת אחרי שלש מאות שנה ויותר אחרי רבי, הנה נס גדול היה שם. ואלו התרחש נס כזה, הגדול כנס כתיבת התורה של ע"ב זקנים, כי עתה לא העלימוהו בני דורם מבניהם אחריהם.
-
לדעתנו הגירסה הנכונה היא תוספת מלה “משבטלה”, אשר נשמטה מן הספרים מפני מלה משבטלה הסנהדרין וכו'", הבאה לאחריה. ↩
-
וע' כעין זה לענין אחר “אין ממשכנין אתהכהנים מפני דרך הכבוד” (ירש‘ שקלים א’,ג'). ↩
-
גי‘ פי’ הראש “ובא ושאל את ר' ישמעאל בן אלישע”. ומתקבלת גירסא זו, כי נאה לשאול כותהל כהונה לכהן. ↩
-
ומסגנון הלשון מוכרע כך, כי המחלוקת בכללה נזכרה שם בלשון יחידה, ומליצת “ועוד — עתידה לחזור למקומה” גם היא בלשון יחידה, ומחלוקת ב“ש וב”ה נזכרו בל' רבות: “ורבו ——– ” ובכן חוזרת המליצה על ענין המחלוקת בכללו, הנהוג בדבר הלכה. גם יש להתבונן כי במקום ההוא ——– המבטא הקשה “ונעשית תורה כשתי תורות” למבטא רק ממנו “ונחלקו לשתי כתות”. ↩
-
פסקת “וכל היכא דאמרינן” המפסיק בין רישא לסיפא אינה מגוף הברייתא, כ“א פירוש אמוראים למליצת ”בו ביום“, שאינה נוהגת אלא על ”ההוא יומא" בלבד. ↩
-
מדה היא בלשון רבותינו, דרך מדרכי הבורא ית“ש, שעל פיה הוא מנהג את עולמו, ולא הויה חיצונה זולתו ח”ו. ↩
-
ע' פירוש מקרא זה במדרש שמות המובא בסמוך. ↩
-
על ברור דעה זו, כי אי אפשר להודות במדת הרחמים, בלתי אם למי שמודה באחדות גמורה, ע‘ מאמרנו “עולמות עוברם ועולם עומד” (ספר הזנה שנת תר"ס סאגאלאוו). וקצת רמז ליאוש אב“ע מחלעה”ב כירבעם בן נבט וחבריו, תמצא במאמר רב יהודה "מי זוטר מאי דכתיב בהו וברבנן איה סיפר וכו’ ותנן ג‘ מלאכים וכו’ אחר מאי" (חגיג' ט"ו:) ↩
-
אם במקום אחד פירש רש“י ז”ל “מינים: עכום” (ברכ' י"ב.), לא כון שם על מולדתם, כ"א על דעותיהם ומעשיהם, ושאין המינים שם כולל לנוצרים, יתבאר לכל מבין אשר יטיב לראות, כי רוב דעותיהם היו מאמונת שתי רשויות של הפרסים, שגם הנוצרים חולקים עליהם בכל עוז. ↩
-
כלומר, מפני שהוא נראה כמיחד רק אתמדת הרחמים לבדה לה', ולא את שאר המדות. ↩
-
י להתבון, כי “בתלמידיו של בלעם הרשע”, שהם המינים בכללם ובעלי הפריצות בפרטם, שנקראו גם בפי הנוצרים “בלעמיים” נאמרו “שלשה דברים הללו – – עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה” (אבות ה', י"ט) ועין רעה אינה אלא “קנאה” שנתגנו בהם המינים, שעינם היתה צרה מאד בישראל, כאשר יתבאר עוד, ושעליהם נאמר, כמה עמים “שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים” (שבת קט"ז.), ורוח גבוהה אינה אלא אהבת “הכבוד”, ונפש רחבה אינה אלא “תאוה”. ובכן ברור הדבר, כי תורת מוסר ראה"ק, מחאה היא על מדות המינים. ↩
-
ותחת “הי‘ ר’ נחמי' דורש כלפי האומות” יש לגרוס כגירסת הילקוט “כלפי העו”א" החוזר יפה גם על המינים בעלי שתי רשויות ומתישבת היטב. ↩
-
כמליצתו הנכוחה הנמלצה של רש"י (רש“י ברכ' י”ב:) ↩
-
כעין תשלום לענין המינים בכללו הננו מוסיפים על הערה 2 צד 97 שבגוף הספר עוד זכרון זה בענין השחיטה, העולה מדברי רבותינו: “אין שוחטין לגומא כל עקר אבל וכו' ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים” (חולין מ"א.) “ואם עשה כן צריכה בדיקה אחריו” (שם). גם ממנהגים אלה אתה שומע, כי המינים אינם נוצרים. ↩
-
חוץ לשיטה זו הוא מאמר: “מ' שלמות הוא לוקה” (מכות כ"ב) שנת המבול אינה עולה מן המנין (ב“ר ל”ב וע' מ"כ). – ויש לקורא לדעת כי רבים מן המאמרים המובאים יש לקורא לעיין במקורם. ↩
-
ני' הערוך. ↩
-
דבר זה מודיענו כי דעתו של ר"י היא, כי ראוי לכל חכם לדעת את זכרונות עירו וקדמוניותיה. ↩
-
לשני מאמרים אלה יש צד שוה אחד, שהוא דוחה את הכלי הגדול מפני הקטן את הכיור מפני הקיתון ואת הרחיים מפני המכתשת. ↩
-
בעשטיממונג בל"א ↩
-
ואולי גרם זה לבעל סדר הקבלה, לקבוע את זמן כבוש ביתר בשנת ע“ב או ע”ג לחרבן. ↩
-
הסמיכה היתה צריכה לתכנות וסדרים, כמו שמצינו בשמואל שהיה “מצטער רבי למסמכי' ולא אסתייעא מילתא) (ב“מ פ”ה: וע' רש"י) ”ור‘ חנינ’ ור' הושעיא הו הקא משחקיד ריו“ח למיסמכינהו ולא הוה מסתייע מילתא” (סנהד' י"ד.) וריב“ב שסמך לתלמידי רע”ק, בחפזון היה, מפני סכת השמד. ↩
-
וראיה לדברינו היא שלשלת קבלת שמועה זו: ר‘ אלעזר בר’ יוסי אומר משום ר‘ יוסי בן דורמסקית, שאמר משום ר“י הגלילי, שאמר משום ריוח”ב גורי, שאמר משום ר’ אליעזר הגדול “אין ערל' בחו”ל“ (קדושין ל"ט. תוספ‘ ערל’ א‘, ח’). הרואה אומר, כי בן דורמסקית הוא דור רביעי לר‘ אליעזר או תלמיד לתלמיד תלמידו. ואנחנו הלא יודעים, כי היה תלמיד לר’ אליעזר בעצמו (ע‘ חגיג’ ג‘: ידים ד’, ג') ושומעים אותו מעיר על נפשו, לאמר: ”אני הייתי עם זקנים הראשונים כשבאו מיבנה ללוד ומצאתי את ר‘ אליעזר וכו’“ (תוספ‘ פי שם ב’, ז'). וזה היה ”בו ביום“ שהושיבו אתראב”ע בראש. ובכן מתלמידי ר“א היה, כמאמרו: ”תלמידיך אנו“ (שם) ובכ”ז אמר שמועה משום ריה“ג שאמר משום ריב”נ, ששני אלה רבותיו ודאי לא היו, ואולי היו רק חבריו הצעירים ממנו. ↩
-
ר“ז פראנקעל (דרה"מ 168) חושב מאמר זה ”להוספה מאוחרת“, ולא זכינו להבין מה המריצהו לעקור דבר שאי אפשר לאמר, כי פלטת הקולמוס או ט”ס הוא. אדרבא, כל חזותו מוכחת עליו, כי איננו מאוחר בשום פנים לגוף הספור, ובעינינו הוא חשוב לאחד הזכרונות המסתוריים הקצרים והעתיקים, שקדמונינו רגילים להקדים להם מלתא “תנא”. ↩
-
גירסת הירושלמי היא: “ר' ישמעאל בנו של ריוח”ב ברוקא“. אך יש לבטל את הגירסה שבמקום האחד מפני הגירסה שבשני מקומות בבלי ותוספתא. וכן יש לקים גירסת ”היינו“ שבשני מאמרי ר”ג, הנאמרת ונשנה בתוספתא ובירושלמי כנגד גירסת “היו” שבבבלי לבד. ↩
-
לא כל תקנות אושא היו חדשות מעקרן, כי יש בהן תקנות שנשתכחו וחזרו והותקנו ושהחזיקו מחזיריהן טובה לעצמם על הצילם אותן משכחה, כמאמרם על תקנתם: “המבזבז אל יבזבז יותר מחומש: כך היתה ההלכה בידם ושכחוה ועמדו השניים – חכמי אושא – והסכימו על דעת הראשונים ללמדך שכל דבר שבית דן נותנין נפשן עליו מתקים וכו'” (ירש‘ פאה א’, א'). ובכן אנו רואים כי זריזות גדולה מעין מסירת נפש היתה בתקנות אושא, להציל את ההלכות העתיקות משכחה, וגם עקר גזרת “ו' ספקות” ישנה היתה, כמאמרם “אתו אינהו – יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן – גזור וכו‘ ואתו רבנן דשמונים שנה גזור וכו’ ואתו באושא גזור וכו'” (שבת ט"ו:). ↩
-
ע‘ לקמן מליצת: "מעייני בספרא וכו’" (גטין ס'.). ↩
-
ואם תעיין בפירוש רש“י על ”מעייני“ תרגיש, כי גי' ”לשנא אחרינא“ היתה לפני רש”י. ↩
-
סימן זד“ד יה'?” אינו לא לסתם משנה ולא לרבי, כ“א לר' יהודה ב”ר אלעאי שנאספה ממנו הלכתו בכל סגנונה. ↩
-
הננו אומרים דבר זה, כי “יציאות השבת ומראות נגעים” שמות פרקים הם. אך אפשר, כי גם הם שמות המסכתות, שגם הן נקראות על שם התבה הראשונה שבהן, כמס‘ יו“ט הנקראה בפינו ”ביצה" ובמס’ מ“ק הנקראה בפי הקדמונים ”משקין“ ע”ש התיבה הראשונה. ↩
-
י“ד פעמים נזכר בנביאים ובכתובים שם ”תורת משה" מלבד שם תורה סתם, תורת ה' ותורת האלהים שנזכרו פעמים רבות. ↩
א: זכר לחרבן
מימי נחמיה והלאה היה לחוק בישראל, לעשות זכרון לימי התשועה, אשר נושע ישראל מיד אויביו – ותורתו מיד הקמים עליה. ולוח ימי הזכרון החם. היא “מגילת תענית”, כדברי רבותינו “בראשונה כל צרה שהיתה (באת) [באה] על הצבור, היו פוסקין שמחה כנגדה משבטלה” 1 (ירש' סוט' ט', י"ב). ומשחרב ביהמ“ק בידי הרומים, נהפך המנהג הזה, אף נשתנה. כי לא היו קובעים עוד ימים לזיכרונותיהם, כי אם מנהגים כי הזכרונות לא של תשועה היו, כי אם של צרה ויגון, כדבר הנמרץ הכתוב בסוף מגלת תענית “ולמה כתבוה? מפני, שאין למודים בצרות, ואין הצרות מצויות לבוא עליהם. אבל בזמן הזה, שהם למודים בצרות והצרות באות עליהם, אם היו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים וכל בני אדם לבלרין אינם מספיקין לכתוב הצרות הבאת עליהם בכל שנה ושנה” (מג“ת י”ב). ועל כן, לבלתי עשות כל ימי השנה לימי צום, שנו את חוק קביעות הימים לחק קביעות מנהגים הנפרטים לזמניהם ולמקומותם. ויותר עוד מאופן הזכרון, נהפך טיב הזכרון מן הקצה אל הקצה. תחת זכר הישועה, הוקבע זכרון “זכר לחרבן” במנהגים הנפרטים למקומותם בגוף הספר, אשר הונהגו אחרי חרבן ירושלם חרבן הר המלך וחרבן ביתר, ואשר מקורם הוא במקומות שונים בספרותנו העתיקה (ב“כ ס'. סוטה מ”ט. ירש' שם ט‘. ט"ו. תוספ’ שם ט"ו, ד' – ה.), ובמנהג נעלים שחורים, שמקצת חכמי ישראל בבבל היו שמים ברגליהם בימי רב ושמואל (ב“ק צ”ט). אולם מלבד המנהגים האלה, שנקבעו לשם זכר לחרבן להדיא, נכרו עקבי זכר כזה גם במקצת תקנות אחרות, כגזרת “סנדל המסומר”, שאין יוצאין בו בשבת. אשר “בשעת השמד גזרו” אותה (ירש' שבת ו‘, ב’). וע' פרטי הצתה (שבת ס') או תקנת “השני מתקיע”. שהעיד עליה ר' יוחנן, כי “בשעת גזרת המלכות שנו” אותה (ר”ה ל“ב (. וכאשר הוסיף לגלות את טעמה, כי תקנו אותה “מפני מעשה שאירע: פעם אחת תקעו בראשונה – בתפלה ראשונה – לאמר: בשחרית של ר”ה- והיו השונאים סבורים, שמא עליהם הם הולכין ועמדו עליהן והרגום וכו'. (ירש' שם ר‘, ח’) שתי התקנות האלה. של סנדל המסומר ושל תקיעת ר”ח בתפלת המוספין, אשר קרוב הוא כי אחרי חרבן ביתר התקנו, לא לשם אבלות באו, כי בשבת ויו“ט אסור להתאבל, כי אם לשם זהירות התקינום ומאליהם היו לאות ולזכרון. מכלל מכשירי זכרון כאלה אשר לא לשם אבל, - כי אם לשם חבה וכבוד לימי היות מקדש על מכונו – היו מכונים, יהיו לדעתנו אסורי מקצת מנהגי עבודת בית המקדש בזמן הזה, כמשפט החכמים על מעשה ר' חלפתא ור' חנני' בן תרדיון: “לא היינו נוהגין כן, אלא בשער מזרח ובהר הבית” (תעני ט”ו (. אולם במיני זכרון אלה משתנה שם "זכר לחרבן " לשם "זכר למקדש "
ב: זכר למקדש
בפרק ראשון בגוף הספר הזכרנו את תקנת ריב“ז, שהתקין “זכר למקדש” – כמליצת המשנה (ר“ה ל' סכ' מ”א) – הלא היא נטילת לולב כל שבעה (ע"ש), וגם כמה מאות שנה אח”כ אנו מוצאים, שהתקינו אמוראי בבל האחרונים זכר למקדש בכריכת מצוה ומרור בלילי פסחים (פסח' קט"ג). אך יותר מן הזכרונות הבודדים האלה היתה משמרת הטהרה חשובה, שלא הרפו ממנה ויוסיפו עוד להתחזק בה, למן “האשה הנוטלת את ככרה ומחזרת לידע אם טמא הוא אם טהור” (ע' שבת קל"ז:), עד ראש העם וגדוליו, כרבן גמליאל הנשיא וכעקילס השר (תוספ' חגיג' ב' א') וכר“ג בנו של ר”י הנשיא (חולין ק"ו.) המשמרת הזאת אשר איננה. כי אם הכשר עבודת המקדש, כדעתו הצלולה של ר' יהודה הלוי (כוזרי ג' מ"ט), היתה בדורות הראשונים שאחרי החרבן בא“י, כעין זכר למקדש, ואולי שקולות היו להם הטהרות כקדשים. כדעת האיסים (קדמ' 5' 1 XVIII ) אולם לכהנים היתה עוד שארית גם מן הקדשים. הלא הם “קדשי הגבול”. לאמר “תרומה שהיא נוהגת בגבולין חוץ למקדש וירושלם” (רש“י כתוב' כ”ד:). כי הכהנים “עשו אכילת תרומה בגבולין, כעבודת בית המקדש”(פסח' ע"ג.), ויקראו לה “עבודת מתנה” – במד י”ח ז' – (שם וערש"י) ולדבר הזה חנוהו ובא לכהנים מימי קדם, הוספו אחרי החרבן משמרת למשמרתו, כי “מיום שחרב ביהמ”ק, נהגו הכהנים סלסול בעצמן. שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם" (בכורות ל':) “אפילו לת”ח. עד שיקבל עליו דברי חברות" (רמב"ם, מטמאי משכב ומושב י‘, ג’) לאמר, עד אשר יגזר מן האנשים הרגילים בטומאה ומה נאה הציור הנחמד, אשר השתמר בידנו ממשמרת הטהרה, הנוהגת בימים ההם: “מעשה באדם אחד, שהיה מסיח לפי תומו ואומר: זכורני כשאני תינוק ומורכבני על כתפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי, והטבילוני לאכל בתרומה לערב, וחברי בדלין ממני והיו קורין אותי “יוחנן אוכל חלות” (ב“ק קי”ד): מלבד התרומה ותרומת מעשר וחלה, שהיו הכהנים נוהגים קדושים באכילתם, עוד נהגו גם מתנות כהונה שבגבולין, הנתנות לכל כהן אפילו לעם הארץ,הנוהגות בפני הבית ושלא בפני הבית ואלו הן הזרוע, הלחיים, והקבה, וראשית הגז, ופדיון הבן ופדיון פטר חמור (חלה ד‘. ט’ וירש' שם ס' חולין ק“ל קל”ה.) ומלבד כל הדברים האלה, שהיתה בהם הנאה לכהנים, היתה מצות נשיאת כפים, שהתקימה בידם, גם אחרי החרבן. ושריב”ז התקין בה תקנה (ר“ה ל”א:) “זכר למקדש”, נכבד מאד עד היום הזה כי בו היו לאחדים זכרון עבודת הכהונה ועבודה שבלב והדבר האחד, אשר לא פקעה עוד מעליו גם זקת המזבח, הוא מתן בכורות בקר וצאן, שנולדו בעדר-ישראל, אשר קדושת הבכורה חלה עליהם מרחם ומשנולד בהם מום יוצאים הן לחולין ובאים לרשות הכהן, הזוכה בם משלחן גבוה והזכות הזאת זכות קנין בכור, התקימה מיד הכהנים אחרי החרבן, בכל משפט הכבוד התלוי בה, ע' משנת “עד כמה ישראל חובין וכו'” וברייתא: “הכהנים וכו' המסייעים וכו' ואם עושין כן חללו וכו' – " בכורות כ”ו: ומליצת הרמב“ם “שאין זו גדולה לכהן” 2 רמב”ם הל' בכורות א‘, י“ז – ופקודת בקיר המומים היתה ביד הנשיא לתתה,לאשר ימצאהו ראוי לכך, ומהיות כל שארית לסדרי כהונה אבן זכרון לכבוד המקדש חרדו חכמי ישראל הכהנים לקים את “משפט הכהנים מאת העם”, בכל דקדוקי זכיותיו גם אחרי החרבן, למען שים שארית לתפארת ימי הקדם, אשר המה היו מלאכיה עושי דברה קרוב הוא מאד כי “ב”ד של כהנים” (כתוב י"ב) היה כ“ד, העומד בפ”ע בעד הבית ולאחר החרבן ויד ושם היה לו ככל עסקי האומה. אף בדברם שיד הנשיא היתה תקיפה בם ביותר, כגון קבלת עדי ראיה הלבנה (ר“ה כ”ב) נ"ד זה היה שוקד על טהרת יחוסי כהונה (ספרי במדבר קט"ז) ועל תקנת משפחות כהונה [כתוב שם] מרוח שרי הכהנים ההם נאצלה על כמה חכמי ישראל מבני הכהנים, כר’ טרפון ור' ישמעאל הכהנים, אשר כבוד מטה בית אבותם ומשמרת מתנות כהונתם היו לענין גדול בהלכותיהם ועל לב כל איש יודע את תולדות החכמים האלה, לא יעלה, כי הנאת עצמם היתה נגד עיניהם. כי ידענו בהם ביחוד. כי נדבת רוחם גדלה עד מאד – ע' בגוף הספר - - ככל אשר הנשיאים הטהורים והנעלים רבן גמליאל ורבן שמעון בנו קנאו לנשיאותם לא מגודל לבם, כי אם למען תת לכל ישראל לב אחד – אך נשימה נא אל הענין פנינו.
ר' טרפון אומר: פאה של גדולי תרומה “לא ילקטו אלא עניי כהנים” (תרומ' ט' ב'): “בכור שנתערב בפשוט כהן בורר לו את היפה” (בכורות י"ז.) “המרבה בתרומה - - ר”ט ורע“ק או' הכל תרומה – עד שישייר שם חולין” (תרומ' ד' ה'), וריש“מ דורש בשבח הכהונה “וקדשתו –ויקר' כ”א, ח'.-לפתוח ראשון ולברך ראשון ולטול מנה יפה ראשון” (גטין נ"ט.) “ואני אברכם – במד' ו' כ”ז – כהנים מברכים לישראל והקב“ה מברך לכהנים” (חולין מ"ט.) “לטובתו של אהרן בא קרח וערער על הכהונה” (ספרי במד' קי"ט), וסתם משנה, האומרת “הגוזל את הגר ונשבע לו ומת, ה”ז משלם קרן וחמש לכהנים" (ב"ק י') לר' ישמעאל היא (ע' ספרי במד' ד'). ולענין הפרשת תרומה אמר “אמתי נחשבת לכם תרומה כשהפרשתם אותה כראוי” (קכ"א), ועל הרבותו בזבח הכהונה היתה למשל בפי רבותינו “ישמעאל כהנה מסייע כהנא” (חולין שם). לרא“ב עזריה הכהן, שהי' דור עשירי לעזרא (ברכ' כ"ז:), נמצאה גם לו הלכה, המזכה את הכהן גם במעשר (יבמ' פ"ו.). ודעות החכמים הכהנים ההם בהלכה, לא היו פרי בקשת יתרון של חול, כי אם פרי חרדתם לקיום מטה בית אבותם במשפטו הראשון, על כן הוסיפו “מיום שחרב בית המקדש”, להוסיף משמרת למשמרתם גם בטהרת מולדתם, לבלתי הִטְמַע בה כל סיג (ע' קדושין ע"ח:). ותהי אזנם פקוחה לקבל מפי החכמים כל חומרה בדבר החתון, וכל דבר קולה לא אבו לשמוע: “הכהנים שומעין לכם לרחק, אבל לא לקרב” (עדיות ח', ג.), לאמר להוסיף על פרישותם מכל חתון, שיש בו מעין פגם, ולא לגרוע ממנה. וזה לנו האות, כי כונתם היתה רצויה, כי גם הכהן הנאמן רי”ב זכאי נשא להם פנים בדבר הזה, להחמיר יותר מכל ישראל (שם), ככל אשר החמיר הכהן הנשיא הזה, לבלתי שמש ביתרון כהונתם, לבלתי הקל יותר מכל ישראל במצוה אחת, שיש בה חסרון כיס, כדברי הלכתו: “כל כהן שאינו שוקל חוטא” (שקל' א‘, ד’.), כי רצה להוסיף קדושה על קדושתם, ולא לגרוע ממנה. גם מתנות לויה, שהן מעשר ראשון, היו דומים בעיני אבותינו למתנות כהונה, ושתיהן היו שקולות בעבודת בית המקדש, וכשם שבזכותה “נתקימו שמים וארץ” בזמן שביהמק“ק (תעני' כ"ז:), כך גם משחרב ביהמ”ק “בני א”י בזכות מה הם חיים? בזכות מעשרות" (ב“ר י”א), וכשם שהקטורת מעשרת (יומ' כ"ו) כך המעשר מעשיר (שבת קי"ט).
ג: במקום עבודה
כל התקנות האמורות עד כה, ותחבולות גדולי הכהונה שבחכמי ישראל, לא באו, כי אם לעשות “זכר למקדש” לעבודתו ולחרבנו. מקצת התקנות השתמרו עד היום במלואן, ומקצתן פסקו ברבות הימים, כגון משמרת הטהרה ומתנות כהונה. ואילו היו חיי רוח ישראל תלוים רק בחוקי זכרון בלבד, מי יודע אם היתה לנו עוד שארית כיום הזה אך האדם הגדול בענקים, אשר הציל את עמו מני שחת, רבן יוחנן בן זכאי, לא אמר למעשיו די, בקביעות זכרון לראשונות בלבד, כי אם שם את כל לבו למלט את מכשירי חיי האומה, אשר יד האויב הגסה לא מצאתם, ולשום אותם לאבני בנין למקדש ה‘, אשר יתהלך בקרב מחנה ישראל הגולה ממקומו. אבני הפנה האלה – הן: “התורה”, אשר מלט בהנתן לו “יבנה וחכמיה” (גטין נ"ו.) “גמילות חסדים” לכל מחלקותיה (אדר"נ ד‘, ה’) “תפלה” ו“מצות”. ע’ דבריו לאספסינוס: “ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל מצות האמורות בתורה” (שם), וע' דברינו בגוף הספר ובהערה. ארבעה דברים תראינה עינינו בסמוך, ואל ארבעת הדברים האלה חנך ריב“ן את עמו, בהרגילו אותם להעלות על לבם בכל שעה ובכל רגע ובכל ימות השנה, במחשבה בדבור ובמעשה, כי כל זמן שישראל עוסקים בתורה ובגמלות חסדים, ומכונים לבם לשמים בתפלה זכה ובמצות, מעלה הקב”ה עליהם, כאילו מזבח בנוי וכהן עומד ומקריב עליו זבחי רצון ומנחה טהורה, וכאילו לא חרב המקדש מימיו. וכשם שלא היה ריב“ז האחד לעושים סכר מקדש במעשה, כי אם הראשון להם, כן לא היה הוא האחד, כי אם הראשון לעושים זכר לעבודת המקדש בעבודה תמה שבלב, כאשר הורום הנביאים בימי עולם. את מאמרי ריב”ז בדבר הזה הבאנו בגוף הספר ופה אנחנו באים להוכיח, כי רבותינו, אשר קמו אחריו בכל דורותיהם, תלמידים תמימים ונאמנים הם לרבם הגדול, תלמידם של הנביאים, ויהי דברם גם הם “כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תלמוד קרוי עבודה” (ספרי דבר' מ"א) “כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תפלה קרויה עבודה” (שם) “ונשלמו פרים שפתינו – הושע י”ד, ג' – א“ר אבהו מי משלם אותם פרים שהיינו מקריבים לפניך! שפתיים, שאנו מתפללים לפניך” (ילקוט נביאים ר' תקל"ט) “בכל מקום מוקטר מוגש לשמי – מלאכי א' י”א – סלקא אדעתך! ארשב“ג, א”ר יונתן אלו ת“ח העוסקים בתורה בכל מקום מעלה אני עליהם כאלו מקטירין ומגישין לשמי. ומנחה טהורה – שם – זה הלומד תורה בטהרה " (מנח' ק"י) “הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות – תהל' קל”ד, א'-אריו”ח אלו ת“ח העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאלו עסוקים בעבודה " (שם) “א”ר אבהו א”ר אלעזר: כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו, מעלה עליו הכתוב, כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן" (סכה מ"ה.), וא“ר אלעזר: “בזמן שביהמק”ק אדם שוקל שקלו ומתכפר לו, עכשו שאין ביהמק”ק, אם עושים צדקה מוטב" (ב"ב ט'). “זה השלחן, אשר לפני ה' – יחזקאל מ”א, כ“ב – ריו”ח וריש לקיש דאמרי תרווייהו: בזמן שביהמק“ק, מזבח מכפר על אדם, עכשו שלחנו של אדם מכפר עליו” (חגיג' כ"ז),, שלחנו מכפר עליו בהכנסת אורחים " (רש"י). ועוד אמרו: “שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאלו ביהמק”ק והוא מקריב קרבנותיו לתוכו" (ת“כ ויקרא כ”ג, כ"א). ואמר ר' חייא בר אמי משמי' דעולא “מיום שחרב ביהמ”ק, אין לו להקב“ה בעולמו, אלא ארבע אמות של הלכה בלבד”. (ברכ' ח'.). אולם בהיות עבודת בית המקדש חביבה מאד, התחזקו לשום את תורת העבודה לענין לתורתם ותעמוד להם במקום קרבן, ובטעם זה שנינו, כי על שאלת אברהם אבינו “בזמן שאין בית המקדש קים מה תהא עליהם” (תעני' כ“ז(כלומר: במה יתכפרו עונותיהם של ישראל? “אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין לפני, מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם” (שם). ובטעם זה “א”ר נחמן בר יצחק: זאתתורת החטאת – ויקר' ו', י”ח – וזאת תורת האשם – ז‘, א’ – כל העוסק בתורת חטאת כאלוהקריב חטאת וכל העוסקבתורת אשם כאלו הקריב אשם" (מנחות שם) ולמוד עבודת בית המקדש עומד לישראל במקום בנין בית המקדש כדבר ר' יוחנן: “תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאלו נבנה מקדש בימיהם” (שם). ובכן החזיקה סברה זאת, כי חיב אדם לעסוק בהלכות עבודה, למען מלא בזה את חסרון הקרבן כי “חכם שיושב ודורש בקהל, מעלה עליו הכתוב, כאלו הקריב חלב ודם לגבי המזבח” (אדר"נ ד'). ומי יודע אם לא מיד האמונה הזאת התקים לנו האוצר היקר של סדר קדשים וטהרות. אולם סברה אחרת קמה כנגדה לרומם את כבוד התורה למעלה מן העבודה: “ריש לקיש אמר: מאי דכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה לחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים-ויקר' ז', ל”ז- כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה ומנחה חטאת ואשם" (מנחות שם) הא למדת, כי למוד אחד של תורה סתם מכריע את כל מיני קרבן. את דבר ריש לקיש המריץ עוד רבא יותר בהורותו, כי “כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם” (שם) “וכה”א זאת התורה לעולה ולמנחה – ויקרא שם – זאת התורה לא אשם ולא מנחה" (ילקוט נביאים כ' תקכ"ב). וע“כ החליט, כי כל המקום, אשר דברי תורה נאמרים בו, מעון הוא לשכינה, ויטף לקהל עמו “מאי דכתיב: מעון אתה היית לנו בדור ודור – תהל' צ”א, א' – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות” (מגל' כ"ט.) ודעה זאת המבכרת תורה וגמ“ח על פני הקרבנות, נאצלה על ישראל, כאשר יעיד מאמר ר' יהושע בן לוי: “אמר – הקב”ה לדוד – טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה להקריב לפני על גבי המזבח” (שבת ל‘, וע’ מכות י'.). ומאמר דומה לו במליצתו: “אמר הקב”ה חביב עלי חסד שאתם גומלים זה לזה יותר מכל הזבח שזבח שלמה וכו‘" (ילקוט נביאים שם), כי “גדול ת”ת יותר מהקרבת תמידין" (מגל’ ג‘(. “ת”ת חביב לפני המקום מעולות, לפי שאם למד אדם תורה יודע דעתו של מקום, שנא’ אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא" – משלי ב‘, ה’, - (אדר"נ ד'). סוף דבר תחת הזבח והתודה שבטלו ביום החרבן, מצאו לנו רבותינו הנעלים זבחים ותודות, אשר כל יד אויב לא תשביתם, כמאמר ר' יהושע בן לוי: “כל הזובח את יצרו ומתודה עליו, מעה”כ כאלו כבדו להקב“ה בשני עולמים, העה”ז והעה“ב, שנא' זובח תודה ובכבדתי ושם דרך וגו'” – תהל' נ‘, כ“ג – (סנהד' מ"ק) ואריב”ל בין שביהמק“ק אדם מקריב עולה שכר עלה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעה”כ, כאלו הקריב כל הקרבנות כלם, שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה – תהל’ נ“א, י”ט – וכו' (שם).
והמוסר הטוב בגדול הבנים והבנות חשוב גם הוא כבנין ביהמ“ק, כדברי רב: “בנינו כנטיעים וגו' אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, בנותינו וגו' אלו בתולות ישראל שאוגדות פתחיהן וכו' אלו ואלו מעלה עליהן הכתוב כאלו נבנה היכל בימיהן” (פסח' פ"ז.) ובטעם זה “ארשב”ל משום רי”ג אין מבטלין תשכ“ר אפי' לבנין ביהמ”ק" (שבת קי"ט:). את הדעה הזאת בכללה, כי המצות אשר נשא עליהם ריב“ז את נפשו, שהן תורה וגמ”ח ותפלה בצבור עומדות לישראל בגלותו במקום מקדש מתישות בכחן את כח הגלות, הביע ר' נתן לאמר: “אמר הקב”ה, כל העוסק בתורה ובגמ“ח ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו, כאלו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם” (ברכ' ח'.). אולם מצוה בזמנה שנדחית מפני תכלית אהבת הבריות – פקו“נ – לא נדחתה מפני ת”ת, כגון “צורבא מרבנן לא לפתח בעודני” דבדיקת חמץ (פסח ד') “שמבטלין ת”ת ובאין לשמוע מקמ“ג” (מגל' ג'). “מבטלין ת”ת להוצאת המת ולהכנ"כ (כתוב' י"ז.). אך בכל זאת יש לדעת, כי עבודת המקדש היתה חביבה עליהם מאד וזה לנו האות, כי מרבית המאמרים המובאים בזה נאמרו מפי החכמים, אחרי אשר גמרו ללמוד וללמד את הלכות קדשי המזבח בסוף מסכת זבחים ומנחות. ובכן מדעת רבותיהם הנביאים היתה בם להוקיר את עבודת המקדש היתה חביבה עליהם מאד וזה לנו האות, כי מרבית המאמרים המובאים בזה נאמרו מפי החכמים, אחרי אשר גמרו ללמוד וללמד את הלכות קדשי המזבח בסוף מסכת זבחים ומנחות. ובכן מדעת רבותיהם הנביאים היתה בם להוקיר את עבודת המקדש בכל לבם ולהוקיר את התורה ואת גמלות חסדים יותר ממנה.
ד: חכמי דור הראשׁון לחרבן
I. ר' צדוק ור' אלעזר ב"ר צדוק
בגוף הספר (צד 12 הערה 11) הבאנו את ראשי המקורות המוכיחים, כי ר“צ כהן הי', אולם כנגד זה יש ברייתא, שר”א בנו נראה להעיד בה, שהוא “מבני בניו של סנאה בן בנימין” (ערובן מ"א.), ואם הוא מבנימין, אי אפשר לאביו להיות כהן משבט לוי, בכל זאת נותנת דעת התוספות, להגביר את כח שאר המקורות, העושים אותו כהן על מקור יחידי זה ולאמר: “שמא אמו היתה מבנימין או חתנם הי'”, והראש גרס באמת “אני ממשפחת סנאה” (רא"ש סחים ריש פרק ד'). אך לבעל היוחסין היתה גירסה אחרת במגלת תענית ה‘, שגם שם הובאה ברייתא זו: “מושל הייתי על בני סנאה בן בנימין”. וקרוב הוא מאד, כי דרך מעלי קרבן העצים, היה להפקד כהן על סדר הכנסתו וקבלתו. ועוד תוסיף להכריע את הכף לכהונת ר"צ, ברייתא המספרת, **"מעשה שמת אביו של ר’ יצחק בגנזק, ובאו והודיעוהו לאחר ג' שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וד' זקנים** שעמו, ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר" (נזיר מ"ד.). ורש“י גורס “אביו של ר' יצחק הכהן” וסיוע גדול לגירסת רש”י, הוא ולא בזמן שהוא חסר" (נזיר מ"ד.). ורש“י גורס “אביו של ר' יצחק הכהן” וסיוע גדול לגירסת רש”י, הוא ענין הברייתא שכל עצמו, הוא שאלה ותשובה בהלכות טומאת כהן לקרוביו 3. והנה ר' יצחק הכהן זה, לא ידענו מי הוא. אך גירסה אחרת גורסת תחת ר' יצחק “ר' צדוק” ובכן הי' הוא הכהן הזה. ויש להתבונן, כי סגנון זה בשאלות הלכות טומאת מת נשנה לענין שאלות הלכות שבעה ושלשים באותו איש, באותו פרק ובאותו מקום, גם בזכר שם אלישע, עוד שתי פעמים: “מעשה שמת אביו של ר' צדוק בגינזק והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל את אלישע בן אבויה וזקנים שעמו וכו'” (מ"ק כ':) ודברי בעל היוחסין ששאל אלו היה ר' צדוק כהן, איככה צוה את ר' אלעזר בנו, ללקט אחרי מותו את עצמותיו בכלי – ולא ביד, כדי שלא תהיינה בזויות עליו – והלא כהן אסור בלקוט עצמות גם בכלי? הלא תשובה נצחת מאד בצדה, כי על לקוט זה לא נצטוה לעשותו בעצמו אפילו בכלי, כי אם בידי שליח, כי רשום הוא ומפורש, כי מעשה זה לא עשה בעצמו, כי כן ספר “וכן עשיתי לו נכנס יוחנן ולקט” (שמחות שם). ובכן היה איש אחר, ששמויוחנן המלקט ולא הוא, ששמו ר' צדוק לאיוחנן, ומדוע לא בחר לעשות מצוה גדולה זו של כבוד אב ושל קיום דברי המת, בו יותר מבשלוחו? הוה אומר מפני כהונתו.
כאשר נפלגו הדעות בדבר כהונת ר' צדוק כן נבוכו בזמן ר‘אלעזר ברבי צדוק, כי לפי הזכרונות, אשר נתקיימו על אדותיו, כבר היה לאיש עומד על דעתו בימי הבית, ובכל זאת נראהו עוד בימי רבי, שיצא טבעו בישראל יותר ממאה ועשר שנים אחר החרבן. אך באמת יש חכם אחד, ששמו אלעזר בר’ צדוק, שהוא איננו בן לר' צדוק הידוע לנו, כי אם הוא אביו של ר' צדוק זה, ובן הוא לצדוק זקנו של ר' צדוק זה, שהוא חברו ובן זמנו של ריב“ז, כי כן אנו מוצאים את “אביו של ר' צדוק” שהיה חכם מובהק בתורה, חבר לאבא שאול בן בטנית ומדברי שניהם אנו למדים הלכה (שבת קנ"ז.). וחברו זה של אש”ב בטנית נקרא בפי רבותינו בשמו המפורש “ר' אלעזר” כדיתניא “אמרו עליו על אלעזר בר' צדוק ועל אבא שאול בן בטנית שהיו חנונין בירושלם כל ימי חייהם וכו'” (תוספ' ביצ' ג' ו') “מעשה בר' אלעזר בר' צדוק ואש”ב בטנית שהיו וכו‘" (ירש' שם ג‘, ח’), ובכן הכל עולה יפה; ראב"צ זה שהיה אביו של ר’ צדוק, שאנו עסוקים בו, ראה עוד בילדותו כשהי' מורכב על כתפו של אביו, שרפת בת כהן בבי“ד של צדוקים (סנהד' נ"ב.), שהוא על כרחנו ארבעים שנה לפני החרבן (ע' ח"ו 82). הוא רץ עוד בנעוריו לקראת מלכי ישראל (ברכ' י"ט:); הוא למד תורה אצל יוחנן החורני (יבמ' ט"ו:) שהי' מזקני ב”ש (ח"ד 195) והוא לקח ביהכנ“ס שהיהבירושלם (תוספ' מגל' ב‘, י’. ירש' שם, ג‘,א’), ובכן התברר לנו זמנו של ר' אלעזר בר' צדוק הראשון, שהוא בפני הבית. ור' צדוק בנו הלא ידענו את זמנו, ור' אלעזר בנו, שהוא בן ביתו של רבן גמליאל, ושאנו רגילים בו, קרוב הוא כי נולד לפני החרבן או מעט סמוך לו, והאריך ימים עד ימי זקנתו המופלגת של רי”ב נורי, עד כי בקרהו עוד בזקנתו בסוכתו בבית שערים עם רבי יהודה הנשיא, כעדותו של ר' (תוספ' סכה ב‘, ב’), כאשר מצאנו לרבי גם במקום אחר שהעיד על דבר הלכה, שראה בקוטנו (מגל' כ'.), כי על כרחנו היה עוד ילד קטן בעת ההיא ומאהבת ראב“צ את הנשיא לא הקפיד על כבוד זקנתו ויקחהו עמו, כך הדעת נותנת, אלא שהתלמוד הירושלמי אומר, כי ראב”צ הראשון הוא האחרון (ורש' סנהד' ז‘, ב’). ובאמת היינו מבטלים דברינו לפני דברי הירושלמי אבל מדברי הברייתא שהבאנו (תוספ' ביצ' ג‘, ו’) יש ללמוד, כי היא חולקת על הירושלמי באמרה על ראב“צ ואש”ב “שהיו חנונין בירושלם כל ימי חייהם” (שם) ובכן שמענו, כי לא פסקה חנונותם וישיבתם בירושלם, עד שמתו. ובכן מת ראב“צ האמור בברייתא, על כרחנו לפני החרבן, הרי שהיו שני ר' אלעזר בר' צדוק, ודברינו יש להם על מי לסמוך. – ואייבו אשר ספר על עצמו: “הוה קאימנא קמי' דראב”צ” (סכ' מ"ד:), או אינו אביו של רב' אשר גם בלעדי זה, אין להחליט. כי בא מבבל לא“י בימי ילדותו, או אין ראב”צ זה אלא חסם אחר בבלי, או הגירסה הנכונה היא רא"ב יצחק כגירסת היוחסין.
II . יוחנן בן גודגדא
שנינו: “כך היא מדתו של ר”ג וכו‘" (ספרי דברים ט"ז) "מעשה בר’ יונתן בן נורי ובר' אלעזר (בן) חסמא, שהושיבן ר“ג וכו'. אמר להם ריב”נ [צ“ל לריב”נ] ןר“א חסמא: “הודעתם לצבור שאתם מבקשם לעשות שררות על הצבור וכו', הרי אתם משועבדים לצבור” (שם). ענין פסקא זו מסופר הוא בתלמודנו (הוריות י') ומובא בגוף הספר, אלא שתחת גירסת “בן נורי” בספר, גורס התלמוד “בן גודגדא”, ולכאורה נמצא צד שוה בין עניות שני החכמים, שנאמר עליהם “ואין להם פת לאכול” (שם) עם עניות רי”ב נורי המסופרת במקום אחר (ירש' פאה ח‘, א’). ובכל זאת יש לנו לקיים על כרחנו את גירסת “בן גדגדא” שבגמרא, כי מלבד שסמן לגירסה משובשת, הוא חלוף שם שאינו רגיל, בשם רגיל, ושם בן נורי הלא רגיל מאד ושם בן גודגדא אינו רגיל כלל, הנה ידענו, רי“ב נורי העיד על עצמו, כי ד' וה' פעמים קבל על רע”ק לפני רבן גמליאל ורע“ק נתקנתר על ידו (ערכין י"ז: ספרי דברים א'). ועתה אם תהי' תחלת ביאתו של ריו”ח בן גורי לפני רבן גמליאל, אחרי אשר הפליג רי“ב חנני' בשבח שני החכמים, בלכתו עמו בספינה (ע' הוריות שם), הלא אז היה כבר ר' עקיבא חשוב ונשוא פנים מאד, ודומה בכבודו לר”ג עצמו ולרי“ב חנני' ולרא”ב עזרי‘, ואיך יעלה על הלב, כי איש אשר אתמול לא ידע עוד הנשיא אותו, יערב את לבבו לקבול על רע“ק המכובד והנערץ בעיני כל ישראל, ואשר הנשיא הנהדר ישמע בקולו? אמור מעתה, כי רי”ב נורי גדול היה לפני רבן גמליאל, בהיות עוד רע"ק תלמיד קטן, ור’ יוחנן זה, שהעלה אותו רבן גמליאל לשררה, אחרי שובו מרומי עם רע“ק, ושאליו אמר הנשיא, כי השררה עבדות היא, בן גודגדא הוא, כגירסת הגמרא, כלומר גירסת הברייתא שבגמרא, ולא בן נורי כגירסת הספרים, שנשתבשה בידי המעתיק, שהחליף שם שאינו מצוי, בשם מצוי. וגם דעת ר”ז פראנקל (דרה"מ 131 הערה 9), האומר לגרוס כהוריות “בן ברוקה” תחת “בן גודגדא”, אין להם רגלים כלל וכלל. ראשית, כי אין דרך המשתבש, להחליף שם רגיל בשם שאינו רגיל, וטעמו אשר נתן “כי ריו”ח בן גודגדא הי' כבר לפני הבית" (שם), אינו מוכיח כלל, וכי הוא בלבד היה בזמן הבית? הלא גם רי“ב חנניה היה עמו בזמן הבית, ובכ”ז האריך ימים רבים אח“ג, ור”ח סגן הכהנים ורח“ב אנטיגנוס ור' טרפון וכמה וכמה. וגם עדיותיו של ר' נחוניא בן גורדגדא (עדיות ז‘, ט’) שבמשניות שבשני מקומות אחרים (יבמ' י"ד, ב' וגטין ח‘, ה’) והבבלי והירושלמי שעליהן, אין להם שום טעם מכריע להוציא אותן מחזקת סתם עדיות שנאמרו “ביום שהושיבו את ראב”ע בישיבה”.
III ר' נחוניא בן הקנה ור' נחוניא הגדול.
שם התהלה “הגדול” ושם התולדת “בן הקנה” שני שמות לאדם אחד הם. כי כמעט כל מה שנאמר בר' נחוניא הגדול, הנזכר רק פ“א בתלמוד, נאמר בעצם המקום ההוא על רנבה”ק, שזכרונו מצוי יותר בדברי רבותינו. נקביל נא את שני המקורות זה כנגד זה.
1 שאלו תלמידיו את ר' נחוניא בן הקנה (מגל' כ"ח.)
1 שאל ר' עקיבא את ר' נחוניא הגדול (שם)
2 במה הארכת ימים (מגל' כ"ח).
2 במה הארכת ימים (שם)
3 אמר להם מימי וכו' ותרן בממוני היתי (מגל' כ"ח)
3 ותרן בממוני הייתי (שם)
בשלש המערכות האלה אנו מוצאים שלשה דברים, הלא הם: השם, אריכות הימים ומדת הותרנות משותפים לשניהם. מדת ר' נחוניא הגדול “לא קבלתי מתנות” (שם) אינה, אלא צד אחד למדת הותרנות הנאמרת בשניהם, ופרט אחד של זלזול עסקי “יושבי קרנות” (ברכ' כ"ח). “ועול דרך ארץ” (אבות ג‘, ה’), שהבצע הוא עקר ענינם. מדת “לא עמדתי על מדותי” לרנה“ג (מגל' שם), היא כלל למדת “ולא עלתה על מטתי קללת חברי” של רנבה”ק, ובכן פרט ר' נחוניא, שהוא “הגדול” ושהוא “בן הקנה”, את מקצת מדותיו לכלל תלמידיו והשואלים אותו, ומקצת מדותיו לרע“ק השואל אותו. ושם “ר”ג הגדול” איננו סותר לשם “רנ”ב הקנה", ככל ששם “ר' אליעזר הגדול” (תעני' ל"א.) אינו סותר לשם “ר' אליעזר בן הורקנוס” או “ר' אליעזר” סתם.
IV . ר' דוסא ור"ד בן הרכינס
כשם שר' אליעזר נקרא על פי הרוב בשם עצמו בלבד, ולפעמים בתוספת שם אביו, ר“א בן הורקנוס, כן נקרא ר' דוסא על פי הרוב בשם עצמו. ולפעמים בתוספת שם אביו “ר' דוסא בן הרכינס”. ובכן אין “בן הרכינס” אלא סתם ר' דוסא ודבר זה מסתע ממקומות רבים: 1) מדרך הנטיה המופלגת, להקל בכלל,שאנו מוצאים גם בהוראות המובאות בשם ר' דוסא גם בשם רד”ב הרכינס. 2) גם משתוף הדור, ששני השמות נוהגם בה רד“ב הרכינס זקן מופלג היה בימי זקני תלמידי ריב”ז ובימי חרפו של רע“ק (יבמ' ט"ז.). ושם ר' דוסא נזכר כרב וזקן בפי אלישע בן אובי'. שהיה חברו של רע”ק. המוסר הלכות בשם ר' דוסא כדתני' “אחרים או משום ר' דוסא” (ביצ' ט‘: תוספ’ שם א‘, ט’.), ומודעת היא, כי על הכלל “מאן אחרים ר”מ" פירשו הגאונים, כי מאמרי “אחר” הם (ע' סתו“א בשה”ג). גם ר' יהודה ב“ר אלעאי, שבידו עלו הלכות מדורות הראשונים, מספר על ר' דוסא, בעל איש הנחשב על הדורות שלפניו: “א”ר יהוד‘: מעשה במקום שבין אושה לשפרעם ושל שפרעם הי’, והי' ר' דוסא משיב עליו ב' ת”ח כדי שיהו בו המים מ' סאה" (תוספ' מקראות ו‘, ב’). 3) גם משותף עסק בחבור תפלת המועדות ר' דוסא הורה, להבדיל בין שבת לי“ט בברכת “המבדיל בין קדש חמור לקדש הקל” (חולין כ"ו:), ור' דוסא בן הרכינס הורה “העובר לפני התיב' ביו”ט של ר”ה אומר רצה והחליצנו את יום ראש החדש הזה, אם היום או למחר וכו‘" (ערובין ג‘, ט’). 4) מן ההלכות, שנאמרו פעם בשם ר“ד, ופעם בשם רדב”ה “אוכל פרוד אמצ”ט דברי ר’ ד“ב הרכינס” (עדויות ג‘, ב’) “ר' דוסא או אוכל פרוד אמצ”ט (טהורות ח‘, ח’), רד"ב הרכינס או ה' רחלות גזוזות וכו' (חולין י"א א') “ה' רחלות גזוזות וכו'” דברי ר' דוסא (עדויות ג‘, א’).
V . ר' אליעזר בן יעקב.
כשם שמצאנו שני שמות עולים לחכם אחד, כך אנו מוצאים שם אחד עולה לשני חכמים בשם ר' אליעזר בן יעקב נקראו שני חכמים, האחד בן דורו של ריב“ז, שהיה זוכר עוד עבודת בימה”ק ואשר קרוב הוא, כי ראה אותה בעניו (תיד כ"ר. מדות א‘, ב’), ושהי' בקי במוצאי בִּנְיָנוֹ ומבואיו ובכל דקדוקי תשמישיו, כאשר יעלה מדבריו על שתים מן הלשכות “שכחתי מה היתה משמשת” [(ב' ה‘: ה’, ד‘. ועיין שם עוד על מעלות הדוכן ועל תכונת שער המית (ה‘, ו’) ועל בקיאותו בכל מכשירי העבודה (תוספ' ערכן ב‘, ב’. שם פרה ג‘, ט’). ואשר ע"כ הי’ פי' עבודת רוחו, מסכת מדות (יומ' ט"ס.)] ובכן יחשב ראב“י זה, על חכמי הסדר הראשון, שבדורות התנאים חברי ריב”ז ותלמידיו. אך מלבד ראב“י זה יש עוד חכם, ששמו ר' אליעזר בן יעקב, שהוא תלמיד של רע”ק או תלמיד תלמידו, ובכן יחשב על הסדר הרביעי בסדר דורות התנאים. את ראב“י הראשון אנו מכירים ע”פ שני סמנים, ע“פ חבריו בעלי מחלקתו והאומרים בשמו. שהוא סמן מובהק, וע”פ טבע הלכותיו במקצוע המיוחד של מכשירי כהונה ועבודה, שהטעם מעיד על קדמותם, אנו מוצאים אותו חולק עם רבי אלעזר חסמא (תרו' ג‘, ה’) ועם ר' אלעזר בן הורקנוס ועם רע“ק (סוט' ט‘, ד’). [שאע”פ שבשביל להקל את הסקירה, מונים אנחנו אותם על כרחנו על פי סדרי קבלתם, לסדר השני והשלשי לתנאים. אבל לפי קביעות הדורות, הכל יודעים, כי לר' אליעזר יצא שם לחכם, עוד לפני החרבן וטבעו של רע“ק כבר יצא בעולם]. ואת ר' אליעזר אנו מוצאים גם כמוסיף על דבריו של ראב”י “ראבי”א אם עומד בארץ וכו‘. ר’ אליעזר אף הנוטע וכו" (כלאים ו‘, ב’). גם עם ר' ישמעאל (כלים ז‘. ג’) שהי' תלמיד וחבר לר' יהושע. מצאנו את ראב“י חולק. לענין עדות הלכה אחת מהלכות עבודה משתתף ראב”י עם ר' אלעזר בן פרטא (תוספ' סכה ד', ט"ו), שגם הוא הי' מן התנאים הקדמונים (ע' ע“ז י”ז:), ואלו העיד משמו, כבשם איש שכבר איננו עוד רק ר' יוסי (שבת קכ"ה), שהי' מתלמידי רע“ק, כי גם אז היתה עדות זו מעין ראי', כי ראב”י, שבשמו הוא מעיד, מן הראשונים הוא, ואצ“ל כי יש להחליט כן. אם ר' אלעאי מעיד משמו (תוספ' טהרות ג', י"ג) ומקבל תורה ממנו ומורה על פיו (פסח' ל"ט:) ור' אלעאי הלא הי' תלמיד ר”א (סכ' כ"ז:). מן ההלכות שיש להחליט אותן אל ראב“י הראשון, הן לדעתנו, אלה הנוגעות אל פרטי בנין המקדש וסדריו ואל הלכות כהונה לויה ועבודה, כגון “במסבה ההולכת תחת החילו יוצא והולך לו בטדי “(מדות א‘, ט’); “מנין שאין עושין אכסדרה בעזרה " (תמיד כ”ח(; “בימה של עץ עושין לו בעזרה - - ראבי”א בהר הבית" (תוספ' סוט' ז', י"ג) “בכל לבבכם: אזהרהלכהנים, שלא יהא לבם מהרהר בשעת עבודה” (ספרי דבר' מ"א) “אין עומדין על הדוכן, אלא בארץ הי' עומדין וכו'” (ערבין ב‘, ו’): “הכל הולך אחרי צפרים” (י"ז:) “אפילו מנח' של ס' עשרון וכו'” (תמיד ל"ב). ואולי יש לתלות בראב“י הראשון, ששמענוהו עוסק בהלכות גרים (כריתות שם), גם ב' הלכות אלה: “בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא וכו'” (בכורים א‘, ה’) “ישראל שנשא גיורית וכו'” (קדושין ע"ט-) “בהרת בגוי עד שלא נתגייר וכו' ראבי”א הואיל ותחלתו וכו'” (תוספ' נגעים ב', י“ד-ט”ו): - לעומת זה, יש לנו להחליט לראב“י השני את כל ההלכות, שהוא אומר בשם התנאים האחרונים או שאחד מן התנאים האחרונים משתתף עמו או חולק עליו בהן. מוצאים אנחנו אותו אומר שמועותי בשם ר' חחני' בן הכינאי (כלאים ד‘, ח’, תוספ' טהרות י"א, ג'). ומשום רח”ב חכינאי, שאמר משום ר' עקיבא (תוספ' נגעים א‘, ב’), ורחב“ח הלא תלמיד רע”ק הוא, ועל פי סדר קבלתו, יחשב על הסדר הרביעי לריב“ז (ירש' הגיג' ב‘, א’), וברוב הלכותיו נזכר הוא יחד עם תלמיד ר' עקיבא, שהם בני סדר רביעי לתנאים. יש אשר הוא משתתף בהלכותיו עם ר' שמעון (פרה ט‘, ב’) ועם ר”ש ועם ר' יוסי ברבי יהודה ביחד (תוספ' שם ד‘, ו’), ועם ר' נחמי' (שם ב“מ ו’ט”ז. שם זבח ו‘, י“ב. שם כלים ב”ק ב’, ב') ויש שהוא חולק עם ר"ש שביעית ב‘, י’), ועם ר”ש ועם ר' יהוד' (נגעים ז‘, ד’), ועם ר' יהוד' לבדו (פסח' ב':), ועם ר' יהודה ועם ר' יוסי (תוספ' יבמ' י‘, ה’) ועם ר' מאיר (ערובין מ“א: מ”ב. תוספ' מכשירין א‘, ז’ ספרי דברים ק"ט), וכמעט בכל מקום שנזכר, מאוחר הוא לחברו. מזה יש ללמוד, כי צעיר היה מהם. יתר ההלכות, ששם ראב”י נקראו עליהן, לא ידענו להוכיח אם לראב”י הראשון, בן דורו של ריב“ז הן, אם לשני בן דורם של ר' מאיר ור' יהודה, וביחוד צר לנו, כי לא ידענו למי משניהם יש להחליט את המאמר היקר “העושה מצו' וכו'” (אבות ד', י"א), ואת המאמר על ערך התפלה “יפה שעה א' בתפלה וכו'” (ספרי דברים ק"ט), וכמעט בכל מקום שנזכר, מאוחר הוא לחברו. מזה יש ללמוד, כי צעיר היה מהם. יתר ההלכות, ששם ראב”י נקראו עליהן, לא ידענו להוכיח אם לראב“י הראשון, בן דורו של ריב”ז הן, אם לשני בן דורם של ר' מאיר ור' יהודה, וביחוד צר לנו, כי לא ידענו למי משניהם יש להחליט את המאמר היקר “העושה מצו' וכו'” (אבות ד', י"א), ואת המאמר על ערך התפלה “יפה שעהא' בתפלה וכו'” (ספרי דבר' כ"ט), ואת המאמרים על הצדקה (ב"ב י‘: רות רב’ ב‘, ט’) ואת ספור ענות ראב“י הרבה (ירש' שקל' ה‘, ד’). לעומת זה מסתלק הבלבול הגדול, שמסדרי הדורות הבאים מתבלבלים, בהחזיקם כי תנא הנקרא ראב”י, היה רק אחד.
ה: חכמי דורו של רבן גמליאל דיבנה
I . ר' אליעזר בן הורקנוס.
1: דעותיו הדומות לדעות בית שמי.
חומרי המחשבה:
[האשה שאמרה] התקבלי גטי במקום פלוני - - ר"א אוסר מיד [לאכול בתרומה] (גטין ס"ה.)
נכנס לכפר אע“פ שלא כפר פסול דברי ר”א (זבחי פ“ב פ”ג.)
החושב לשתות מי חטאת רא"א פסול (פרה ט‘, ד’)
בש"א – שחיב על המחשבה במעשה (ב“מ מ”ד)
וסיג לדבריו אלה ולדברי ב"ש רבותינו העושים מחשבה כמעשה. הוא מאמר "שהיה ר'אליעזר אומר: “לעולם יהא אדם בורח מן הכיעור ומן הדומה לכיעור” (תוספ' חולין ב‘, ו’)
מצות פו"ר:
כל מי שאינו עוסק בפו"ר כאלו שופך דמים (יבמ' ס"ג:)
אל תחלל את בתך להזנותה - - זה המשיא בתו לזקן (סנהד' ע"ו)
בש“א וכו' והלא לא נברא האדם אלא לפו”ר (גטין מ"א.)
יתרון הקדשים שאינם נאכלים על הנאכלים:
אע"פ שאין בשר יש דם
נטמא בשר או שנפסל רא"א יזרוק (תוספ' זבח' ב‘, א’)
אע"פ שאין שיריים יש קומץ (ה')
נטמאו שיריים או שנפסלו רא"א יקטיר את הקומץ (ו)
בש"א הראי' ב' כסף והחגיג' מעה כסף. שהראי' כלה לגבוה (חגיג' ו').
בש"א מרבין בעולות וממעטין בשלמים
הוראת הבאת קדשים מן החולין:
אף פסח האמור לדורות אינו בא אלא מן החולין (מנחם פ"ב)
וחגיגת י“ט הראשון ש”פ בש"א מן החולין (חגיג' ז' 4)
קולות בסתירת ימי נזירות:
נטמא יום ל' סותר את הכל רא"א אינו סותר אלא ז' (נזיר ט"ז.)
נטמא יום ק' סותר את הכל רא"א אינו סותר אלא ל' (שם)
נטמא יום ק“א סותר ל' יום רא”א אינו סותר אלא ז' (שם)
ומביא קרבן טומאה רא"א לא בן ביום (וע' שם)
מי שגזר גזירות מרובה והשלים את נזירותו ואח“כ בא לארץ. בית שמאי או' נזיר שלשים יום וב”ה או' נזיר בתחילה (נזיר י“ט. ע”ש ובמשנה שלאחריה)
תקנת עבדים:
אם הי' גנבו כנגד ממכרו נמכר ואם לאו אינו נמכר (קדושין י"ח).
כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה
בש"א תקנתם את רבו את עצמו לא תקנתם (גטין מ"א).
נקיפת הלב לסייע במעשה לדבר המטמא מאליו:
אם היתה מונחת במקום התרופה יניחנה במקום המוצנע
ואם היתה מגולה יכסנה (תרומ' ח‘, ה’)
תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו (י')
יטמא את כלן ואל יתן לו אחת מהן ויטמא (י"א
– על התלוי' ועל הטמאה שרא"א תשרף זו לעצמה וזו לעצמה (פסח' י"ד.)
דמיונות בודדים של דברי ר“א לדברי ב”ש:
1) המגרש את אשתו וא' הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני ר"א מתיר וחכמים אוסרים (גטין פ"ב).
2) ר"א ד' נשים דיין שעתן (נד' ז'.)
3) ביצ' שנולד' ביו“ט – תוספ' ביצ' א' א' – אחרים או' משום ר”א תאכל היא ואמה (שם ביצ' ד')
- מכאן אר“א אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל (ביצ' ט"ו:) המילל מלילות מעיו”ט וכו' רדב“י אומר משום ר”א מוללין את המלול ומציעין את המוצע ואופין את האפוי ומבשלין את המבושל (תוספ' שבת ט“ו, י”ד)
5) קיים כפיית הממה ג' ימים קודם הרגל א"צ לכפותה (מ"ק כ'.)
1) בש“א הפקר לעניים הפקר ובה”א אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים (פאה ו‘, א’)
2) שמאי או' כל הנשים דיין שעתן (בר' ב'.)
3) ביצה שנולדה ביו“ט בש”א תאכל (ביצה, ב'.)
4) חנני' או בש“א אן אופין אא”כ ערב בפת ואין מבשלין אא“כ ערב בתבשיל ואין טומנין אא”כ היו חמין טומנין מעיו"ט (ביצ' י“ז כ”ב.)
5) א' ראב“ש הן הן דברי ב”ש (מ"ק כ')
2: דמיון תולדה לאב ומכשירי מצוה לגוף המצוה וטפל לעבר
אם לא הביאו מע"ש מביא בשבת (שבת ק"ל.)
כורתים עצים לעשות פחמים וכו' (שם)
מנין למכשירי שני הלחם שדוחין את השבת וכו' (קל"א).
לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת (שם)
סכה וכל מכשירה דוחין את השבת מצוה וכ“מ דאה”ש (שם)
שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת (קל"א)
הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו - - רא"א דוחין (פסח ס"ה)
דמחייב אתילדה במקום אב (שבת ע"ה:)
היוצא מן הגפן אפי' עלין ולולבין במשמע (נזיר ל“ד: וע' – ספרי במד' כ”ד)
II . ר' ישמעאל
דעותיו על ע"ז ועל עובדיה
תני דבי ריש“מ וכו' איזוהי מצוה שנאמרה בתחלה הוה או' ע”ז (הוריות ח':)
בע"ז הכתוב מדבר שנאמר את דבר ה' בזה, בזה הדבור הראשון וכו' (ספרי במדבר קי"ב)
תני דבי ריש“מ השחתה אינה אלא דבר ערוה וע”ז (תמורה כ"ח:)
אין בלשון הזה של צחוק אלא ע"ז (ב“ר מ”ו)
יכול אפי' ע“ז נפקדת על בנים וכו' ת”ל עונה בה (ספרי שם)
כל המתים במיתתם מתכפרים אבל זו עונה בה (ספרי שם)
חוץ מן המסית (סנהד' פ"ה)
יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסין מן העולם (ספרי שם קל"ז)
ג' ימים לפניהם וג' ימים לאחריהם (ע"ז ז':)
ישראל שבחו“ל עע”ז בטהרה הן (ח:)
דעותיו על המינים
ס' מינים וכו' (במדבר ט"ז)
הללו שמטילין קנאה בין ישראל לאביהן שבשמים (שבת קט"ז)
דעותיו על הגויים
גוי אחד פגע בריש"מ וברכו אמר לו כבר מלתך אמורה וכו' (ירש' ברכ' ח' ח')
III. ר' אלעזר בן עורי.
שבח מי שמעשיו מרובין מחכמתו.
תולדות לזה : “שלא יאמר אדם אי אפשי ללבוש שעטנז וכו' אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך וכו'” (ת“כ ויקרא כ', כ”ו).
- ובכן גדלה המשמעת, שהיא סיג למעשה, מן הרצון שסתמו הוא סיג לחכמה. –
“ושכחת עומר וגו' לא תשוב לקחתו וגו' למען יברכך וגו' קבע הכ' ברכה למי שבאה לידו. מצוה בלי ידיעה וכו'” (ה', י"ז).
IV. ר' יוחנן בן נורי
נטיתו לב"ש בדבר משפט האשה לענין גרושין
א“כ לא הנחת בת לא”א יושבת תחת בעלה, והתו' אמרה, כי מצא בה ערות דבר ולהלן ה“א ע”פ שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר הברור, אף כאן דבר הברור (גטין פ"ט) – וזהו סיג ותוספת חזוק לדעת ב"ש (שם צ'). –
יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה עליו (נדר' פ"ה) – גם זהו סיג למשמרת האשות בטעם ב"ש. –
מפני מה האשה שנתחרשה יוצאה והאיש שנתחרש אינו יוצא (יבמ' קי“ב(- מאמר זה מראה על סברתו, כי אין האשה נופלת הרבה מן האיש במשפט הגרושין כדב”ש.
רבוי הוראותיו בדבר הצרוף החבור והחלוק.
שאר המינים מצטרפין זע"ז (חלה ד‘, ב’)
בשר הקדש שקרם עליו הקיפה - - שניהם חבור זה לזה (טבו"י ב‘, ה’)
שמן שהוא צף ע“ג היין - - שניהם חבור זל”ז (שם)
אפי' על גבה רום קומה ונגע כנגד פיה חבור (ו')
אף החרוקות [חבור ] (פרה י"ב, ח')
חולקין את עביו (כלים ב', ז).
מקבילות
אורז מן דגן (פסח' ל"ה)
אף הקרומית חייבת בחלה (תוספ' חלה א‘, א’)
אף הקרומית יוצא אדם י"ח בפסח (שם).
V . אבא שאול
תשלום למאמרי מדע בתורת הנטיעה שבגוף הספר
כל אילן סרק חמשים אמה (ב“ב כ”ד (.
ו: נצחון בית הלל
את תחלת תגבורת שני הבתים, לאמר, תחלת הראותם בפרצופיהם השונים, יש לנו לקבוע בשנת מות הלל הזקן, שהיא שנת 3770 (ע' ח"ה 78), ובכן היתה ידם תקיפה כששים שנה בפני הבית. על ראשי תלמידי שמאי והלל,שנקראו זקני ב“ש וב”ה, כבר דברנו במוצא דבר (שם 194), אף קראנו בשם לשנים מאלה ולארבעה מאלה. ואין ספק, כי בימים הרבים ההם – משנת מות הלל הזקן הנשיא הראשון ממשפחתו,עד ימי ר"ג דיבנה הנשיא הששי לו – קמו חכמים, דור אחרי דור גם בקרב הבתים ההם, אך בהיות הלבבות נסערים בדור שלפני החרבן, והשקט הראוי לבקור הלמוד נעדר, נמצאו בקרב שני הבתים תלמידים, אשר הרבו מחלוקת בדברי ההלכה. ויען כי יש סופרים בימינו אשר הגדילו מאורע זה, שאירע לשעתו, וירחיבוהו ויטילו אותו ביותר על בית שמאי, כאלו אהבו כל חכמינו וחכמי בית שמאי ביחוד את המחלוקת באשר היא, הננו לבקר כהלכתן את תולדות המחלוקת בכללה שבדבר הלכה:
ר' יוסי בן חלפתא הבקי הגדול בתולדותינו בכללן ובתולדות ההלכה בפרטן, העיד, כי “בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל” בדבר הלכה (תוספתא סנהדרין ז‘, א’. שם חגיג' ב‘, ד’) המעמד הזה שהלכה היתה ברורה, ושעליו נאמר, כי “היו למדין תורה כמשה רבנו” (תמורה ט"ו.) נמשך עד סוף ימי יוסי בן יועזר “דבצר לבא: שנתמעט הלב בסוף שנותיו” (ט“ז. ורש”י שם). מפני השמד הגדול של אנטיוכוס הרשע, אשר מרבית כל זקני הסופרים “משכילי עם [אשר] יבינו לרבים, נכשלו בחרב ובבזה בשבי ובלהבה” (דניאל י“א, ל”ג), אז נשתכחה בתוך כמה הלכות, גם הלכות סמיכה ביו“ט, אז התחילה המחלוקת הראשונה בדבר הלכה, שנמשכה חמשה דורות (ע' חגיג' ט"ז), אשר עליה הצטערו קדמונינו ויקראו לה “דופי של סמיכה” (תמורה ט"ז). אך המחלוקת הראשונה הזאת היתה גם המחלוקת האחת בימיה, כי לא נחלקו “אלא על הסמיכה בלבד " (ירש' שם ב‘, ב’) בכל הדורות ההם, עד אשר בא הורדוס “וקם וקטלינהו לכולהו רבנן” (ב“ב ג‘: וע’ ח”ה 25). ובדבר הזה “ככה אורו של עולם, סמא עינו של עולם” (ב"ב ד'.), לאמר שכח מישראל הרבה מן ההלכות, בהמיתו את תופשי התורה – וע' שם היטב את תשמיש המליצות “תורה אור” “ועיני העדה” החוזרות על התורה ועל נוצריה (שם) – אז נוספו על המחלוקת האחת עוד שלש בידי ראשי הדור ההוא, כי “עמדו שמאי והלל ועשו אותן ארבע” (ירש' חגיג' שם), הלא הן המחלקת הישנה ע”ד הסמיכה, אשר נחלקו בה גם שמאי והלל – עד אשר הכריע בבא בן בוטא תלמיד שמאי הלכה כב”ה-ושלש מחלקות המפורשות בשלש המשניות הראשונות למס' עדיות, שעליהן “א”ר הונא: בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל" (שבת ט"ז.) גם מלבד מחלקת שמאי והלל מצאנו גם את עקיבא בן מהללאל חולק בדבר הלכה על חבריו. ועד כמה היתה מחלוקתו לשם שמים ובלב טהור, ימצא הקורא במליצתו התמה (ח"ו 51 הערה 4), מן המחלוקת הזאת ומדרכי ארבעת זקני ב“ש, שקראנו בשם ושראינו את דרכם, בהוראותיהם עם בית הלל (שם 194), אנחנו רואים עד כמה היו מחלוקת החכמים בכללם, ומחלוקת ב”ש וב“ה בפרטם, מחלוקת לשם שמים במלוא משמען, עד כי תראה לכל עין אמתת המשפט: “איזו היא מחלוקת, שהיא לש”ש זו מחלוקת הלל ושמאי” (אבות ה', ט"ז).
בברייתא של ר' יוסי שזכרנו, נמצא מאורע זה: “משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמש כל צרכן, רבו מחלוקות בישראל ונעשות תורה כשתי תורות” (סנהד' פ"ח: תוספ' סנהד' שם ותוספ' חגיג' שם). כל הבא לחלוק על טהרת הלכותינו, מצא פה מקום לתלות קלקלה זו בשני בתי ישראל אלה, כי מי תלמידי שמאי והלל? הלא בית שמאיובית הלל, ואם הם לא שמשו כל צרכם ואם הם עשו תורה כשתי תורות, הלא מקולקלת ח“ו השורה כלה המושכת והולכת מן הזוגות, בטרם נשיב על שאלה זאת הננו לברר את מקום זכר מאורע זה, שבברייתא שלפנינו: אחרי פתוח ר' יוסי את דבריו בקצור גדול על מעוט המחלוקת בימים הראשונים, באמרו: “בראשונה לא היו מרבין מחלוקת בישראל” (סנהד' שם) או “בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל” (תוספ' שם ושם), פרט לפרטיו את סדר הוראת הסנהדראות ושאר בתי דינין ואת כחם למדרגותיהם ולמקומותיהם, לאמר: אלא ב”ד של ע“א יושבין בלשכת הגזית וב' בתי דיני של כ”ג, א' יושב על פתח הר הבית וא' יושב על פתח העזרה ושאר ב“ד של כ”ג יושבין בכל עיירות ישראל, הוצרך הדבר לשאול שואלין בב“ד שבעירן, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו, באו לזה שעל פתח הר הבית וכו‘, ואם לאו, באין לזה שעל פתח העזרה, ואו’ כך דרשתי וכך דרשו חברי וכו', ואם לאו, אלו ואלו באין ללשכת הגזית, ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ובשבתות ויו”ט יושבין בחיל, נשאלה שאלה וכו‘, אם רבו המטמאין טמאו, אם רבו המטהרין טהרו, משרבו תלמידי שמאי והלל וכו’ן ונעשית תו’ כשתי תורות, משם כותבין ושולחין בכל המקומות, כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דין בעירו, משם מעילין אותו להר הבית, משם לעזרה, משם ללשכת הגזית" (שם). אם נתבונן בצביון הברייתא, נראה כי שתים היא באה להודיענו, את סדר בירור הדין העולה מלמטה למעלה, כלומר מן היחיד המסופק עד הסנהדרין הגדולה, ועם זה את מדרגות הכשר “הַדַיָן שבעירו” שאפשר לו לעלות מעלה מעלה, עד היותו לאחד מן הסנהדרין. ושני הענינים האלה מחוברים ומהודקים זה בזה, וסופו של זה נעוץ בראשו של זה וכך הוא סדרם: “אלו ואלו באין ללשכת הגזית ששם יושבין וכו' נשאלה שאלה וכו' רבו המטהרי' טהרו ומשם כותבין ושולחין וכו'” בזמן שהוא עסוק במעשה לשכת הגזית “ששם יושבין” הוא מוסיף ואומר “ומשם כותבין” אולם מעשה “תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן” איננו כמעט ענין כלל לכאן, ומלת “משם” התכופה לו מאחריו,אין לה כל מקום אצלו. והיכן הוא עקר מקום זכר מאורע זה? הלא הוא בברייתא אחרת, ששם הוא חוליה שלמה רצופה אל שלפניה ושלאחריה. בסוף מסכת סוטה עורכת המשנה דמות לקלקלה, שגברה בישראל לפני החרבן, ולציור שני קלקולים גדולים מאד היא משמשת במליצת “משרבו” (סוט' מ"ז), ומעל"ד באה ברייתא ופורטת גם היא הרבה קלקולים קלים מאלה, במליצת “משרבו בעלי הנאה משרבו וכו' וכו'” ובתוך חמשה עשר קלקולים אלה מונה היא לקלקול הארבעה עשר: “משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו וכו'”. ודמיון מאמר זה בסגנונו ובכל בנינו לשלפניו ולשלאחריו, מעיד עליו עדות שלמה, כי שם הוא עקר מקומו מראשיתו. ואין הברייתא באה להגיד, כי ככל אשר נראו קלקולים בכל הדברים הטובים בעת ההיא, נראו גם בבית המדרש.
אולם מלבד, כי הקלקול הזה ככל הקלקולים המנוים שם לא היה, אלא נולד לשעתו ועובר לשעתו, ולא חל בחכמי הבתים ההם, כי אם בתלמידים הקטנים שבאמת “לא שמשו כל צרכם”. – כי מלבד אשר ראינו, עד כמה היו זקני בית שמאי, התלמידים הקרובים לרבם, נוחים בהלכותיהם לבעלי מחלוקתם, כאשר הזכרנו בזה וק“ו לבית הלל הנוחים והעלובים, הנה כתוב ומפורש, כי חכמי שני הבתים היו רחוקים, מהרבות מחלוקת, ורבוי המחלוקת של הקטנים היתה מפני “שלא שמשו את רביהן כל צרכם” (ירש' חגיג' ב‘. ב’. שם סנהד' א‘, ד’). הא למדת, כי “רביהן”, עצמם לאמר: רבותיהם הגדולים, חכמי הדורות, לא הרבו מחלוקת. ובלבד העדות הגדולה, המעידה בכלל הדברים, “שחבה וריעות נהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר, האמת והשלום אהבו”, (יבמ' י"ד) הנה ידענו, כי ר' יוחנן בן זכאי ור' צדוק, ר' אליעזר ור' יהושע, ר' טרפון ור' עקיבא, - הזוגות האלה היו אחד מהם מב”ש ואחד מבית הלל, - חברים דבקים מאד היו איש לרעהו. ובכן לא היה הקלקול של אלה, שלא שמשו כל צרכם, אלא עראי ועובר, ועקבותיו לא נכרו על פני הדורות. ונהמת לב החכם “ועוד אינה עתידה לחזור למקומה, עד שיבא בן דוד” (ירש' חגיג' שם) אינה חוזרת על מחלוקת ב“ש וב”ה, שסוף סוף הוכרעה, כי אם על המחלוקת בדבר הלכה בכללה, הנזכרת בראש הענין 4
אולם אם המחלוקת בדבר הלכה לא בטלה בכללה, הנה בטלה קרוב ומהר מאד מחלוקת ב“ש וב”ה, ולא מחלוקת התלמידים. שלא שמשו כל צרכן בלבד, כי אם גם מחלוקת הגדולים והמתונים שבחכמי הבתים, פסקה פתאם, כדברי המאמר הידוע “יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו וכו' והלכה כבית הלל:” (ערובין י"ג:) ולנו יקר מאד, לדעת את מקומו וזמנו של מאורע זה. והנה על מקום המאורע יש לנו מאמר מפורש: איכן יצאה ב“ק? רב ביבי אמר בשם ר' יוחנן”: “ביבנה יצאה ב”ק" (ירש' ברב' א‘, ד’). ובירור דברהמקום מצבי לנו גבולות גם לזמן המאורע, ואינו נותן להקדימו לראשית ימי נשיאות ריב“ז, שהוא ג”א תת“ל, ולא לאחרו, לאחרית ימי ר”ג דיבנה, שהיא שנת תתע“ז לפי דעתנו, שכל השנים שבינתים. הם כל ימי יבנה מתחלתם ועד סופם. אך באיזה זמן מן השבע וארבעים שנות יבנה יצאה ב”ק זו? על דעתנו היה דבר זה במחצית הראשונה של השנים ההן, כי כן אנו מוצאים ר' טרפון מספר, לאמר: “אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי ב”ש וסכנתי בעצמי מפני הליסטים, - אמרו לי כדי היות לחוב בעצמך שעברת על דברי ב“ה” (ברכ' י':) מאמר זה שאמרו לו חבריו, אין לו טעם כלל קודם שיצאה ב“ק. כי ר”ט הלא מתלמידי ב“ש היה, וסתם תלמיד הלא יש לו להורות ולעשות כדברי רבותיו, מה שאין כן לאחר שיצאה ב”ק, אז בטלו דברי ב“ש לכל ישראל אפי' לתלמידיהם, כי בראשונה נתנה רשות לכל אדם “הרוצה לעשות כדברי ב”ש עושה” (ערובין ו‘(אבל “הדא דתימא, עד שלא יצאה ב”ק, אבל משיצאה ב“ק לעולם, הלכה כדברי ב”ה וכל העובר על דברי בית הלל חיב מיתה" (ירש' ברכ' שם). ור“נ בר יצחק מכריע, כי תשובת חבריו של ר”ט "כדי היית לחוב וכו’" היא מקור הדעה, האומרת “עשה כדב”ש חיב מיתה" (ברכ' י"א.), ובכן קדמה על כרחנו יציאת ב“ק למעשה ר”ט. ואנחנו הלא ידענו בר' טרפון, כי היה עוד מן הכהנים, ששמשו במקדש, ובכן כבר היה בימי החרבן, לפי המתקבל על הדעת איש כבן חמש ועשרים או שלושים שנה. ואם נאמר, כי היתה יציאת ב“ק כשלשים או ארבעים שנה אחרי החרבן, וסכנתו עם הלסטים עוד זמן כל שהוא אחרי כן, הי' לנו לאמר על כרחנו, כי כבר היה בעת ההיא זקן מלא ימים, ואין הדעת נותנת, כי יערב עוד איש את לבו לדבר אליו קשות “כדי היית לחוב בעצמך”, אלא על כרחנו, לא הגיע עוד בימי יציאת ב”ק, לימי הזקנה. ומעתה, יש לנו להקדים את זמן היציאה לכל המאוחר, בעשרת השנים השלישית לחרבן. ומאד יפלא בעיני כל מתבונן, כי לא נתפרש בשום מקום זמנו של המאורע הזה, הגדול מאד בתוצאותיו, אין זאת כי אם מאורע אחר, חשוב כמהו, אירע עמו כאחד, והמאורע ההוא בלע אותו אל קרבו עד בלי הראותו לבדו וביחודו אל הדורות הביאם, בלתי אם לעין חדה מאד.
הנה הכרעה כוללת בדבר כל מאות ההלכות, שנחלקו בהן שני הבתים האלה, הלא לא באה על כרחה, אלא לתת לכל העם מקצה, דרך אחת במעשה המצוה. והחפץ הזה הלא ידענו, כי היה ראש מאויי רבן גמליאל דיבנה. ולפי דעתנו חלה באמת יציאת ב“ק להיות בימיו, אולם לא על ידו ממש נעשה הדבר הזה, ולא בכל הימים שהיתה ידו תקיפה, כי אם דוקא ביום האחד שהעבירוהו מנשיאתו, הוא “יום שהשיבו את רא”ב בישיבה”. על היום ההוא יש ברייתא בידנו בלשון זאת: “תנא: עדיות בו ביום נשנת, ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש, שלא פירשוה” (ברכ' כ"ח:) 5 . מתוך הברייתא הזאת אנו רואים, כי פירוש ההלכות התלויות, היה ביום ההוא עקר גדול וחשוב, בהעברת הנשיאות, וכי בשביל כך הסיעו החכמים כמעט את לבם מדבר הנשיאות, ויכַונו את דעתם אל ההלכה, עד כי נוסדה ביום ההוא מסכת עדיות. התחרות הגדולה לברר את ההלכות “בו ביום”, נראה עוד יותר ממקום אחר, וזהו: “תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו, עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנא': הנה ימים באים נאום ה”א והשלחתי רעב בארץ וכו' כ“א לשמוע דבר ה' – וכתיב מים עד ים וגו' ישוטטו לבקש את דבר ה' – שם – דבר ה' זו הלכה וכו' וכו'” (שבת קל"ח:). על הברייתא הקודמת הזאת יש ברייתא מאוחרת לה, המפרשת את דבריה, וזאת היא: “תניא: א”ר שמעון ח“ו שתשתכח תו' מישראל, שנא' כי לא תשכח מפי זרעו – דבר' ל”א, - אלא מה אני מקים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד (שם) = הלכה ברורה בטעמים שלא יהא בה מחלוקת" (רש“י שם קל”ט) בסקירה הראשונה אפשר לאומר לומר, כי “כשנכנסו רבותינו ליבנה” חוזר על כינוס תלמידי רע“ק אחרי חרבן ביתר, כי גם שם מצאנו לשון זה (ע' ברכ' ס"ג), אולם מן המליצות השונות של ת”ר שבראש הברייתא הראשונה של שבת קל“ח: ושל תניא שבראש הברייתא השניה, אנו רואים, כי הברייתא הראשונה קודמת הרבה לר”ש בעל הברייתא השניה וכי השניה זקוקה אל הראשונה ובאמת נשנתה הברייתא הקודמת ההיא “בו ביום” לאמר “ביום שהושיבו את ראב”ע בישיבה" שהעבירו אותו מנשיאותו, וכל עצמה אינה אלא הקדמה למסכת עדיות שנשנית בו ביום, ואם במשנתנו המסתפקת רק בעקרי ההלכות בלבד לא נכנסה, הנה היא המשנה הראשונה לתוספתא של מס' עדיות, וזה לשונה בשנויים קלים: “כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה ואינו מוצא, מדברי סופרים ואינו מוצא, שנא' הנה ימים באים נאום ה”א וגו' ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו זה וכו‘" (תוס' עדיות א‘, א’), ובכן הברייתא הזאת, כלה היא פתיחה למס’ עדיות ומסכת זאת שבמשנתנו, הלא היא מתחלת בשלש מחלקות שמאי והלל (עדיות א‘, א’ – ג') והולכת ופורטת כמה הלכות, שנחלקו בהן ב“ש וב”ה (ז'-י"א) “ודברים שחזרו ב”ה להודות כדברי ב“ש” (י“ב-י”ד). וכל פרק רביעי מתחלתו עד סופו מסבר על “דברים מקולי ב”ש ומחומרי ב“ה” (ד‘, א’-י"ב). ובכן אין עוד מסכת בכל ששת סדרי המשנה עוסקת בשום לב במחלקות הלל ושמאי ובמחלקות בית הלל ובית שמאי, כמסכת זו. ועתה אם עקר מסכת זו נשנה ביום אחד “בו ביום”, ובו ביום “לא היתה הלכה שהיתה תלויה מבית המדרש שלא פירשוה” למען העלות בידם “הלכה ברורה: שלא יהא בה מחלוקת”, הלא יש לנו להחליט על כרחנו, כי ודאי זו היתה ראשית מלאכתם, לפרש את הלכות התלויות של ב“ש וב”ה שבהם, כלומר להכריע את ההלכה לצד אחד “שלא יהא בה מחלוקת” כדבריהם “נתחיל מהלל ושמאי” תוספ' עדיות שם. ואם היתה שם הכרעה לא היתה הכרעה אחרת אלא הסכמה גמורה, לקבוע הלכה לדורות כב“ה, וקרוב הדבר, כי יען אשר “נתן הקב”ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כלם לדעת אחת” לקבוע כך, היה הדבר, שגור בפי רבותינו, יצאה בת קול.
מלבד בית שמאי ובית הלל היו עוד חכמים בישראל, אשר לא נחשבו, לא על בית זה ולא על בית זה, ושהיו חולקים לפעמים גם על הלל ושמאי עצמם, כעדות המליצה המשולשת בשלש המשניות הראשונות למס' עדיות “וחכ”א לא כדברי זה ולא כדברי זה“, ולפי הנראה הסכימו החכמים האלה להצטרף עם ב”ה ולקבוע כמוהם הלכה לדורות.
טעם הקביעות החלוטה הזאת ביום ההוא, שהעבירו את ר“ג מנשיאותו, אפשר כי היה, למען מעט את המחלוקת בדברי ההלכה כפי האפשר, למען אשר לא יקרה עוד כמקרה המשולש בין ראשי חכמי העם, כר”ג הנשיא ור' יהושע אב בית דינו.
בנצחון הזה שהנחילו חכמי ישראל את בית הלל, עד כי היה לפגם בפי רבותינו “ב”ש במקום ב“ה אינה משנה” (ברכ' ל"ו). לא הי' ח“ו שום פגם לחכמי ב”ש הנהדרים, אדרבא בעצם המליצה ההיא, שקראו לה בת קול, רוממו גם את דברי ב“ז עד לשמים, ויאמרו: “אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כב”ה” (ערובין י"ג:). ובעינינו לא יפלא דבר זה, כי אמנם לא מצאנו אף רמז קל, לשום סירוב מצד חכמי ב“ש על הקביעות הזאת וכבר ראינו הליכות הכבוד והיושר, אשר התהלכו זקני ב”ש עם ב“ה בימי הבית (ח"ה 194), והם הלכו ב”ש בדרכי זקני מוריהם, לא צרה עיניהם בכבוד ב"ה.
לפי תוצאות חקירתנו במ“ש “סדר זמני המאורעות”, חל להיות “יום שהושיבו את ראב”ע בישיבה”, בשנת הארבע ועשרים או חמש ועשרים לחרבן, שהיא שנת ג“א תתנ”ד או תתנ"ה, ויום זה הלא הוא יום נצחון בית הלל, היה אחר “שלש שנים שנחלקו” שני הבתים האלה (עירובין שם).
יום נצחון בית הלל היה גם סוף ימי בית הלל גם סוף ימי ב"ש, כי חכמיהם לא היו עוד נוכחים כי אם נאספו אל כלל החכמים ויהיו עמם לקהל אחד.
ז: קלמנס ואשתו הגרים
החכם גרץ השיב אבדה גדולה, שאבדה לספרי זכרונותינו או גזלה, שגזלו ממנו אלה שעינם צרה בכבוד עמנו, ועוד יותר בכבוד דתנו. הנה הסופר הקדמוני לרומי, דיו קסיוס, כותב בספרו היוני “תולדות רומי”, לאמר: “בתוך רבים אחרים שפט דומיטינוס משפט מות גם את הקונסול פלויוס קלמנס, אף כי בן דודו היה הוא, ואשתו פְּלַוְיה דומיטילה אף היא קרובה לו. על שניהם נטפל עון כחש באלהים, עון, אשר עליו נענשו גם רבים אחרים, אשר נטו אל היהדות; על מקצתם נגזרה גזרת מיתה, ועל מקצתם נקנסה, להחרים את כל נכסיהם לאוצר המלכות; ודומי טילה גרשה לארץ פנדטריא” (41, 67 C. π ). לזכרון זה, כי קלמנס בן-דודו של דומיטיאנוס, - שהוא בן-דוד גם לטיטוס אחיו, התיהד הוא ואשתו, הקביל גרץ את אגדות אלו: “אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתי' דטיטוס הוה בעי לאגיורי” (גטין נ“ו(”אונקלוס בר קלונימוס איגייר שדר קיסר גונדא דרומאי אבתרי‘" (ע“ז י”א), ובכן היה פה קלוניקוס לקלונימוס לשם שאתה מוצא בו כל אותיותיו שם קלמנס – עוד הקביל לזכרון זה של דיו קסיוס, שאיש ואשתו מגדולי המלכות התיהדו והבעל נהרג, את מעשה קטיעא בר שלום ואשתו (י’ (:, שבשם “שלום” אנו מכירים את שם קלמנס, שהוראתו בלשון רומי “נחת ושלום”. הזכרון הזה של דיו קסיוס, ושל אגדת קטיעה בר שלום של השר הגר הזה ואשתו מתפרש ומתברר עוד יותר במדרש דברים רב' ב', במעשה “סנקליטו של מלך ירא שמים”, שגלה לר“ג בסתר, שגזרת כליה מתעתדת בבית הקיסר על ישראל, וכי במותו הציל אותם, וכי נכנס בבריתו של אאע”ה לפני מותו, ויד אשתו היתה עמו, גם בדבר השתדלותו להציל את ישראל, גם בהתייהדותו. והנה שתי האגדות הראשונות אינן משמשות לעניננו, בלתי אם לברור השם של קלמנס הגר ולקרבת משפחתו עם טיטוס, שהוא אחי דומיטינוס. אך שתי האגדות האחרונות מספרות מאורע שלם וחשוב מאד ע"כ הננו לפרק אותן לפרקיהן ולהקבילן זו אל זו ואל זכרון הסופר הרומי.
ע"ז י':
דבר' רב' ב'.
דההוא קיסרא דהוה סני ליהודאי א“ל להשיבי מלכותא שעלה לו נומי ברגלו יקטענה ויח' או יניחנה ואיצטער א”ל יקטענה ויחי'.
א"ל קטיעה בר שלום חדא דלא יכלת להו - - ועוד קרו לך מלכות קטיעה.
שדי לי' לקמוני חליל' וכו'.
א"ל ההיא מטרוניתא וי לה לאלפא דאזלא בלא מיכסא.
נפל על רישא דעורלתא קטעה.
כל נשיאיה ולא כל שריה פרט לקב"ש.
1 וגזרו סנקליטין של מלך לומר מכאן ועד ל’ן יום לא יהי' בכל העולם יהודי.
והי' סנקליטו של מלך ירא שמים בא לו וכו' בסוף כ"ה ימים וכו'.
ומץ את טבעתו ומת.
אמרו רבותינו חבל לספינ' שהלכ' לה ולא נתנה מכס.
אמרה להן אשתו חייכם לא עברה הספינה עד שנתנה מכס וכו' והוציאה להן קופסא.
וקראו עליו המקרא הזה נדיבי עמים נאספו.
ח: ארבעה שנכנסו לפרדס
רבותינו מונים לנו ארבעה חכמים נכנסו לפרדס, ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אלישע בן אבויה ורע“ק (חגיגה י"ד: ירוש' שם ב‘, א’. תוספ' שם ב‘, ב’), ובכל שלשת המקומות הרשומים יסופר רק על תולדות כניסה זו, ועל הרושם שעשתה בחכמים הנכנסים, ועל טיב הפרדס, מה הוא, לא נתפרש דבר. אך מסמיכות ספור זה בכל שלשת המקומות לענין מעשה מרכבה של ריב”ז ותלמידיו אנו למדים, כי פרדס זה למוד הוא, מעין מעשה מרכבה. אולם כנגד זה יש להתבונן, כי על כרחנו יש צד אחד בפרדס, מה שאיננו במעשה מרכבה, כי במעמ“ר אנו רואים לרבותינו, כי חששו מאד לנהוג בו קדושה יתרה ולבלתי הפקידו ביד כל איש ואיש, מיראתם פן יתחלל עצם הלמוד בידי בני אדם, שאינם מהוגנים, ובפרדס ראו, מלבד החשש לעצם הלמוד פן יזדַיֵף, גם סכנה ללומדים עצמם,לחכמתם, ליראתם וגם לחייהם, עד כי הזהירו אותנו ממנו ויספרו, כי ארבעת הנכנסים “אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד קצץ בנטיעות [ורק] אחד נכנס בשלום ויצא בשלום” (ירש' שם ותוספ' שם). על כן קרוב הוא בעינינו, כי הוטל אל הלמוד הנקרא בשם פרדס, סוד אחד שהדעות עלולות להשתבש בּו, מהיותו דק מאד, ואשר בשבילו לא טוב הוא, גם לחכם שבחכמים ולחסיד שבחסידים להתעסק בו, כי כן עולה ממליצת רבותינו “רע”ק עלה בשלום וירד לשלום” (תוספ' חגיג' שם) או “נכנס בשלום ויצא בשלום” (ירש' שם), שמשמעה לכל מעמיק להתבונן בה, כי זכות גדולה היתה לו לרע“ק שנמלט ממקום הסכנה, ומשירד שוב לא עלה ולא רצה לחזור לעלות, ומשיצא שוב לא נכנס ולא רצה לחזור להכנס. ודבר זה מתברר עוד יותר מגירסת גוף הברייתא שבבבלי, ששם לא נאמר ברע”ק, אלא “רע”ק יצא בשלום" (חגיג' י"ד:) בלבד, שמתוכה עולה, כי עקר ספורם, הוא יציאתו לבדה, שהיא טובה להם מכניסתו. ולמען נדע לקרוא בשמו את הסוד הזה, שכל אחד מארבעת החכמים נכשל בו, ורע“ק בלבדו עמד בו, יש לנו לבקש ענין אחד המשותף לארבעתם, והמיוחד רק להם לבדם, והנה המכשול שנכשלו בו, על כרחנו הוא, כי לא ידעו להתאים את הסוד הזה מכל צדדיו אל הכתובים המפורשים בתורה, ועתה הנה מצאנו: “ויעש א' את הרקיע: זה אחד מן המקראות שהרעיש [עליהם] בן זומא את העולם אתמהה! והלא במאמר הן? הוי, בדבר, ה' שמים נעשו” (ב"ר ד'). ובכן עלה בידנו, כי כל עשיה שהקב”ה עושה, איננה אלא ע“י “מאמר” כלומר: לא בכח ולא ביגיעה, כביכול ברא ה' את עולמו, כ”א במאמר. וכל עוד, אשר לא מצא דבר זה במקרא, התרגש מאד, וכיון שמצא לו מקרא מפורש, נחה דעתו, כאשר תוכיח מלת “הוי” – וענין המאמר הזה – שעוד נדבר עליו, - שכל עצמו הוא עצם רצונו של הקב“ה, נקרא בפי חכם זה בלשון סתום עוד יותר “קול”, ועליו אמר הוא ובן עזאי חברו “נעשה קולו של הקב”ה מטטרון למשה, בשעה שאמר לו עלה על הר עברים – דבר אחר נעשה קולו של הקב”ה מטטרון על המים, הה“ד, קול ה' על המים – תהל' כ”ט, ג‘-"(ה) וכיוצא בדבר דבר בן-עזאי על הקול, שהוא הי’ שליח מהקב“ה למשה וממשה לישראל במסירת כל מצוה ומצוה ובמלת “לאמר”, היה רמוז לו דבר זה. ועל הראשונה לכל המצות, שדבר משה לישראל בשם ה', במצות קדוש החדש, מפרש בן עזאי מלה זו “לאמר: בקול שאתה שומע בו, בו למד” (מכילתא שמות י"ב א'), כלומר שהקב”ה נותן רשות וכח למשה בקול היוצא ממנו. ורבי עקיבא, שגם הוא היה מאלה שנכנסו לפרדס, דורש את המקרא “משה ידבר והא' יעננו בקול. מלמד שנתן הקב”ה כח וגבורה במשה והי' הקב“ה מסייעו בקולו, ובנעימה שהי' משה שומע בו הי' משמיע את ישראל” (מכיל' שמות י“ט, י”ט). ועל הקול הזה, העובר במצרים ובסיני, מפי הגבורה למשה ומפי משה לישראל, הרבה רע“ק לדבר ולהוכיח, כי משהוקם המשכן, - וזה הי' לאחר שחטאו ישראל בעגל – “היה הקול נפסק ולא היו לא ישראל ולא הזקנים ולא אהרן אף לא מלאכי השרת שומעים אותו, בלתי אם משה בלבדו”, כמבואר שם. ולמען ברר יותר את תשמישי הקול הזה, הוסיף רע”ק לבאר, כי הוא הוא “הקול המתפרש בכתובים קול ה' בכח - - קול ה' חוצב וגו'” (ת"כ ויקר' א‘, א’). ומעתה זכינו לשמוע מפי רע“ק, כי הקול המגיע למשה הוא הקול שעליו מדבר דוד במזמור כ”ט. ודבר זה מתאים, מראשו עד סופו, אל מאמר בן זומא ובן עזאי. ומעתה יעלה לנו מכון כל המדרשות האלה, כי “המאמר” שהוא “דבר ה'” “והקול”, שהוא נושא “המאמר” הי' לענין לב“ע וב”ז ורע“ק, שכלם הרבו לעסוק בו וכלם דנו עליו בשוה, שהוא הוא המוליך את הנבואה, והוא הוא המודיע את כחו של הקב”ה בבריאה – קול ה' על המים וגו' – והקול הזה נקרא להם בשם מטטרון, שהוא בלשון יון השר התר מנוחה לחיל המלך, לאמר, כשם שקול האדם הוא גלוי רצונו, והמוליך את דבורו לאזן שומעו, הרוצה או הצריך לקבלו, כן יאמר על גלוי רצונו של הקב“ה, המפנה מקום בעולם, להשרות ולהנהיג מלכות שמים “מטטרון”. ו”מאמר" זה או “הקול” הזה, שהוא מדת גלוי רצונו, נעשה מנהיג למשה רבנו נותן התורה, עד הדבור האחרון, שיצא לו מפי הגבורה “עלה על הר העברים” (ב"ר, ה'). ויען כי רצון הקב“ה, הוא המורה ביחוד לצדיקיו את הדרך, אשר ילכו, יאמר בשעת מיתתו של משה רבנו, כשאמר לו הקב”ה עלה על הר העברים: “אצבעו שלהקב”ה הי' מטטרון למשה (ספרי דברי' של“ח כגי' הגר”א ז"ל). ומדה זו, היא המגלה את רצון ה' גם בבריאה הדוממת – “קול ה' על המים” (שם ות"כ שם) – והיא היא המפרסמת את זכותן של ישראל, שכל יתרונם הוא רצונם לקבל מלכות שמים, ורושמת אותם בספר תולדות האדם לזכות עדי עד "דאתיהבא לי' רשותא למיתב למכתב זכוותא דישראל "(חגיג' ט"ו). ומדה זו מדת דבר ה‘, הנזכרת פעמים אין מספר במקרא, גם לענין הנבואה (ברא' ט"ו, א'), גם לענין הבריאה (תהל' ל"ג, ח') וההשגחה, הנקראה בפי בן זומא “מאמר” או “קול”, נקרא בשם פילון וחבריו, חכמי אלכסנדריא, “לוגוס” [מאמר או דבור בלשון יון], שממנו עלתה בפינו מליצת “על פי הדבור”, ובפי החסיד המתרגם הארמי “מימרא” (אונקלוס ברא‘, ט’, ט"ז), שהוא הוא הקול (ע' שמות ט“ו, כ”ו ואונקלוס שם). ואמתת תרגום מלת מטטרון, לעברית הוא “המשכון”, שפירושו הגורם “לשכינה”, שתשרה בישראל לאמר, לכבוד ה’ הנעלם שיתגלה בעולם הנראה (ע' מו“נ א', כ”ה ונודע ביהוד' א“ה תשובה ק”ז). וכבוד ה' בעולם, הלא הוא מתגלה בבריאת עולם, במתן תורה, במשמעת, שהצדיקים שומעים למצות ה‘, ובפרסום זכיותיהם של ישראל, שכל אלה נזכרו במאמרי רבותינו, שהבאנו זה מעט. ומקור שם “שכינה” עצמה,נובע מלשון הכתובים שבתורה, שם נזכר ענין זה לא בתורת שם, כי אם בתורת פעל: “לשכן” (דבר' י“ב, י”א) “שכנתי” (ירמ' ז', י"ב) המחובר לענין “השם”, שכל עצמו גם הוא, אינו אלא הודעת כבוד ה’ כחו וחסדו.
וככל אשר עסקו שלשת החכמים ב“ע וב”ז ורע“ק בחקר ענין המאמר או “הקול”, שנקרא גם “מטטרון”, עסק בחקר ענין זה, גם אלישע בן אבויה, שנכנס גם הוא לפרדס כמוהם, אך הם שכל עסקם היתה חכמת התורה בטהרתה, בלי כל ערב זר, לא נכשלו בחקר זה מאומה, כרע”ק, או לא הרבו להכשל בו, כב“ע וככ”ז, או לתומם נכשלו בו כחכמי אלכסנדריא. לא כן אלישע בן אבויה, אשר בעוד הוא דורש גופי תורה ברבים, כבר פנו לבו אל תעתועי שטת הטועים, כמאמרם “בשעה שהי' עומד מבית המדרש, הרבה ספרי טועין נושאים מחיקו” (חגיג' ט"ו:) – וגירסה הישנה “טועין, נראה עוד יותר מגירסת “מינין”, אע”פ ששניהם כת אחת הם, ובשם “טועים” שאינם יודעים, בנו רבותינו לכת המינים, שקמה בעת ההיא בתוך הנוצרים שהנוצרים עצמם מעידים על שבושה, הלא הם, הגנוסטיקים, לאמר “היודעים " – וילך גם הוא בדרי הגנוסטיקים ובדרכי יתר הכתות, שקמו בעת ההיא, אשר הפכו את כל מדה 6 , לעצם נבדל עומד בפני עצמו, ויחשוב את מדת ה”מאמר" או “הקול” שקראו לו “מטטרון” למין אלהות מיוחדת, עומדת בפני עצמה, ותצא לו אמונת “שתי רשויות”. בדבר הזה פשע בתורת אלהי ישראל, וימח כל צדקותיו כמליצת קדמונינו “אתיהבא לי' רשותא למימחק זכוותא דהחר” (חגיג' ט"ו). מלבד, אשר ערכו חכמי ישראל מלחמה כנגד השקר הנמהר הזה, קמה עליו האגדה, פרי רוח האומה כלה, להשביתו מקרבה, ובמליצה תמימה ועמוקה מאד ספרה כדרכה, כי הוציאו את מטטרון ויכוהו בששים זיקי אש (שם), להוכיח, כי עבד הוא ולא אל, וכי אין כחו גדול מכח יתר מלאכי ה' עושי דברי (תו' ד"ה “ומחיוהו”), ולמען הסיע מלב העם כל אמונה באלהות הבדויה של מלאך, הוסיפה האגדה לספר, כי לקה מטטרון ויענש, על אשר לא קם מפני אלישע בן אבויה, ובכן יותר משהאדם חיב בכבודו חיב הוא בכבוד האדם.
מחלקות בין דעות חכמי ישראל ובין דעות המינים בענין זה, מפורשת עוד יותר ויותר בפי רב אידית החכם המומחה במחקר זה. אחד המינים שאל אותו, לאמר: “כתיב. ואל משה אמר ה' עלה אל ה' – שמות כ”ד, א' – עלה אלי מיבעי לי' [למימר]? – אמר לי' זהו מטטרון ששמו כשם רבו, דכתיב: כי שמי בקרבו 7 - כ“ג, כ'-” (סנהד' ל"ח:)- כלומר הקול היוצא כביכול מאת פני ה‘, הוא אמר למשה עלה אל ה’ (וע' המאמרים המובאים מבראשית רב' ה' ומספרי דברים של"ח) – א“ל המין ההוא “אי הכי נפלחי לי?” (וע' סנהד' שם) “[א”ל רב אידית] כתיב אל תמר בו – שמות שם – אל תמירני בו – [א”ל ההוא מינא] אם כן לא ישא לפשעכם א“ל [רב אידית] הימנותא בידן דאפילו בפרוונקא נמי לא קיבילניה דכתיב מינא] אם כן לא ישא לפשעכם א”ל [רב אידית] הימנותא בידן דאפילו בפרוונקא נמי לא קבילניה דכתיב אם אין פניך הולכים וגו' – שמות ל“ג ט”ו-" (סנהד' שם) וערש“י: “אם כן לא ישא לפשעכם: לא יכול לסלוח לפשעכם ומה יתרון בו? – א”ל הימנותא בידן: שאין בו כח לשאת פשעינו ואנו נמי מאסנוהו ומיאנו לקבלו אפילו לפרוונקא, שליח מוציא ומביא” (רש"י). דבר רב אידית מכריזים בקולי קולות את הדעה הנזכרת בחגיגה רק בחשאי, ופי' רש“י שעליו, מאיר עיני חכמים, הבקיאים בתולדות שמחוץ ישראל בדורות ההם. – באגדה זו הנמצאת בעקר ענינה ובפנים אחרים במדרש שמות, נמלצה היטב זיקת המלאכים, שלעצמם אינם כלום, וקיומם אינו תלוי, אלא ברצונו של הקב”ה, ובטולם קרוב ואפשר מאד, בהיותם למוקש לטהרת דעותיהם ולתקון מעשיהם של בני אדם. ואלה דברי רבותינו שם: “כי שמי בקרבו: לפי שאין מלאכי השרת נזונין אלא מזיו שכינה שנא'ואתה מחיה את כלם” (שמ“ר ל”ב) “ולא עוד אלא שאתם גורמים לו שישמט שמי מקרבו” (שם).
התולדות התכופות, אשר יצאו לאב“ע מכפירתו, אשר כפר באחדות הבורא, אלא הן: יאוש גמור מן התשובה ותועלתה, עד כי גם אם העבירו אותו חבריו ותלמידיו הכשרים רגע מיאושו, הודה להם רק במקצת, וכפר במקצת, באמרו, כי אם אפשר לאחרים בתשובה, אי אפשר לו עוד בה. דעתו זאת מתבארת בענין בת קול: “שובו בנים שובבים לבר מאחר” ששמע מאחורי הפרגוד (גמר' שם), או שמע אותה רוכב על סוסו לפני מקום קדש הקדשים ביה”כ, שחל להיות בשבת (ירש' חגיג' ב‘, א’), או אחורי בית הכנסת (רות רב' ג', י"ג), ומקלוסו שקלס את מאמר רע“ק היקר מאד “מה כלי זהב וזכוכית וכו'” ומהוצאתו את עצמו מכלל אלה, שעליהם נאמר (חגיג' שם). חזוק הדעה הזאת בלבו ההולכת ומתחזקת לו מכל מראה עין ומכל משמע אזן, מתבאר עוד יותר מספור התינוקות, שפסקו לו כאו”א את פסוקו “אין שלום אמר וגו' – ישע' מ”ח, י“ב – נכתם עונך לפני – ירמ' ב', כ”ב – לשוא תתיפי – ד‘, ל’ – ולרשע אמר א' מה לך לספר חקי – תהל' נ‘, ט"ז – " (שם). הכפירה בתשובה, תולדה מוכרעת היתה מכפירתו באחדות, שאין מדת הרחמים הגמורה מוטבעת אלא בה, ובאין מדת הרחמים, אי אפשר למחילה גמורה, היא התנאי האחד לתשובה שתתקבל 8. והחטא הגדול שחטא בתנואה, אשר הניא את ילדי בני ישראל מתלמוד תורה ברוב לקחו, שרק על זה יאמר עליו: “אל תתן את פיך לחטוא את בשרך”- קהלת ה’, ה' – כמבורר בירושלמי שם – או שעכבם מזה ביד חזקה (שם), אכלה גם היא כרקב בקרבו ותאכל את שארית התקוה מלבו לחיי עולם הבא. ויהי מזכיר במרת נפש את מאמר רע“ק “זכה צדיק, נטל חלקו וחלק חברו בג”ע, נתחייב רשע, נטל חלקו וחלק חברו בגיהנום” (חגי' שם), שאמתת פשוטו מתבררת ממאמר אחר: “משה זכה וזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ירבעם בן נבט חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו” (אבות ה', י"ה) ואשר כמוה דרש גם הוא בעצמו “כל המעשה את חברו לעשות מצוה, מעלה עליו הכתוב, כאלו לא עשאו אלא בגופו” (אדר“נ כ”ד, ז' בגיר' הגר"א הנכונה), ע“כ היה בעיניו, כאיש אשר נשמתו צפויה לענש אין קץ, ומנטותו אל הגנוסטיקים נקבעה לו עוד אמונה אחת, אשר דכאה את רוחו מאד, הלא היא אמונת עונש על חטאת-אבות, אשר פשטה בימים ההם מחוץ לגבול ישראל, כי ישא איש בעון אבותיו ובעון הדורות אשר כבר עברו, ואת החטאת הזאת קצרה יד האיש לכפר אף בתשובה ובמעשים טובים. וימצא בנפשו דופי, אשר הטיל בו אביו, אשר לא יוכל כפרו עוד, כי בעון אשר לא היה לבב אביו שלם ביום הביאו אותו ברית אברהם, בהקדישו אותו לתלמוד תורה, לא לשם ה', כי אם לשם הכבוד; או בעון אשר עברה אמו על פתח בית אלהים אחרים בימי הריונה, אשר הרתה אותו, ותרח את ריח בשר זבח התועבה, לא יוכל הוא להטהר מחטאת הוריו, אשר דבקה בו. ויאמר למצא סעד לאמונתו זאת במאמר רע”ק האומר “טוב אחרית דבר מראשיתו – קהל' ז‘, ח’ – בזמן, שהוא טוב מראשיתו” (ירש' שם), וידון וילמד ממאמר זה ואם, הדבר איננו טוב מראשיתו, לא יוכל להיות טוב באחריתו, ובאמת בטל ומבוטל דיוק זה מעקרו, כי הלא זה רע“ק העיד על עצמו “כשהייתי ע”ה אמרתי מי יתן לי ת”ח אשכנו וכו‘" (פסח’ מ"ט (:, ובכל זאת לא נפל בעיניו מאומה. והמעט ממנו, כי לא התאבל על ראשיתו, כי אם נתן בשמחה רבה הודאה על חלקו בתורה ובמעשים טובים, דוקא בזמן “שהוא נזכר מה שעשה בילדותו” (אדר“נ כ”א, ז').
ט: כנגד דעת מינים
שיורי שיטת אלישע בן אבויה אינם, אלא חוליות מן השלשלת הגדולה של שיטת הגנוסטיקים, שנקראו בפי רבותינו “מינים”, אשר טעם שמם בארנו בגוף הספר, ואשר דורותיהם הראשונים היו מבני ישראל (חוליין י"ג:) 9. והנה על דבר הפרט, שנכשל בו אלישע בן אבויה ביותר, ועל המכשירים שהחזיקו בהם חכמי ישראל במאמריהם, ורוח העם באגדתו כנגדו, כבר דברנו במוצא דבר הקודם. ועל עקרי המלחמה, שנלחמו בדעת המינים בכללה, דברנו בגוף הספר. ועתה אנחנו באים, לפרוט את תכסיסי המלחמה ההיא, אשר לא יכירם מקומם ולא יכילם גבולם בגוף ספרנו.
הענין אשר קראו לה בישראל מטטרון שתרגומו העברי “משכין” לאמר: משרה את השכינה, נקרא בפי המינים בספריהם היונים “דמיורגוס”, שפירושו ביונית, חרש או יוצר, וענינו לדעתם, מין אלהות עומדת בפני עצמה, שמתוך שהיא משתקעת בחומר הקדמוני, ליצור ממנו עולם, מתקדרת גם היא כנגד דעתם, שאל תחתון זה, נבדל מן האלהות העליונה, הכריז ר' אלעזר הקפר בחזקת היד "לידע ולהודיע ולהודע, שהוא אל, הוא היוצר, הוא הבורא " (אבות ד', כ"ב), ללמד, כי היוצר את החומר, לאמר הנותן לו רק את הצורה – הוא באמת גם הבורא את עצם החומר ההוא מראשיתו, מן האפס המוחלט, גם הבורא את כל הבריאות הרוחניות. מאמר זה בא, להוציא מלב המינים האומרים “מי שיצר הרים, לא ברא רוח " (חולין פ"ז), ושהסמיכו על הכתוב “יוצר הרים ובורא רוח – עמוס ד', י”ג –” (סנהד' ל"ט), “שזה נקרא יוצר וזה נקרא בורא, ושוי שמות הם” (רש"י). גם מאמר בן עזאי, שהבאנו בגוף ספרנו: “בא וראה מה כתוב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהים אלא ה', שלא לתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק” (מנחות ק"י) מחאה נמרצה היא על דעת המינים בעל השניות, אשר בשם הויה קראו לאלהות עליונה, ובשם אלף למד קראו לאלהות תחתונה, שבדו מלבם. למען מנוע קלקלה זו, תקנו חכמים, לבלתי הזכר איש בתפלתו ובברכותיו, או בשם הויה לבדו, או בשם אלף למד לבדו, ויגזרו ויאמרו: “הפותח ביוד הא והחותם באלף למד, הרי זו דרך אחרת” (תוספ' ברכ' ו‘, כ"ו. ירש’ שם ט‘, א’) ודרך אחרת היא דרך המינות, ובטעם בן עזאי האומר, כי רק זכרון שם הויה לבדו אינו נותן מקום לבעל הדין לחלוק, החליטו גם הם: “הפותח ביוד הא והחותם ביוד הא' הרי זה חכם” (שם), ועל כן השתדל אונקלוס לתרגם גם את שם אלקים בשם הויה (אונקלוס ברא' א‘, א’)
וכנגד דעת המינים, שהאלהות העליונה אינה יודעת מאומה בעולם התחתון, ואינה משגחת בו ואינה חוששת אליו ואינה מתעסקת בו, אמר ר“א הקפר: “הוא המבין - - הוא עד - - שאין לפניו שכחה” (אבות שם), כלומר היודע ומכיר גם את כל הדברים הנעשים תחת השמש, וכנגד דעתם, שהשלטון והדין מסור רק בידי האלהות התחתונה, הוא מוסיף לאמר: “הוא הדיין, הוא בעל דין והוא עתיד לדון” (שם). סוף דבר, כי בא ר”א הקפר להחזיר את כל התולדות הנגלות בעולם הנראות שונות, ושחשבו המינים לפרי אלוהות שונות, אל סבתן האחרת, אל הרצון הפשוט של העצם האחד המיוחד, אשר אין עוד מלבדו. וכנגד דעתם על עצם הדין הזה שהוא קשה, כלל רע“ק את כללו הגדול “ובטוב העולם נדון” (ג', ט"ו). ולבלתי יחד רק את מדת הרחמים ואת הטוב בלבד לאלהות העליונה ואת מדת הדין לאלהות אחרת, גזרו חכמי ישראל לאמר: “שליח צבור האומר על קן צפור יגיעו רחמיך - - משתקין אותו” (מגלה כ"ה במשנה) “מפני שעושה מדותיו של הקב”ה רחמים 10 אינן אלא גזרות” (גמ' שם). אע“פ שמליצה זו לעצמה טהורה היא, ומעולם נתנו רבותינו את רחמיו של הקב”ה טעם לכל המצות בכללן, ולמות שלוח הקן בפרטה (ע' במדבר רב' ו' פיוט הקליר המובא בתו' ד“ה “מפני” מגלה כ”ה. מו“נ ג', מ”ח ורמב“ן דבר' כ”ב, ו'), אלא שבצבור אסרוה, מפני שהחזיקו בה המינים ביותר לגלות פנים לסברתם הכוזבת, וע“כ הותרה ביחיד, כדאתמר: “ההוא דאמר בצבורא, אבל ביחיד תחנונים הן” (ירש' ברכ' ה‘, ג’). ויש אשר אמרו, לבלתי דרוש גם בתרגום התורה. מעין טעם זה בצבור (שם ע"ש). אך מתוך מדרש רבותינו והתרגום הנוהג בא”י (במד' רב' שם ויונתן ויקר', כ“ח. ע”ש) נראה, כי אסור זה לא נתקבל. ומטעם האמור נאסרה לש"צ גם מליצת “ועל טוב יזכר שמך” (מגל' שם במשנה) “דמשמע על טוב אין, על רע לא” (גמ' שם). ולבלתי תת מקום לשום רמז קל של שתי רשיות, אסרו כל לשון כפול בתפלה ויורו “האומר מודים מודים משתקין אותו” (שם) “ודכותה אמן אמן” (ירש' שם הד‘, י’).
כנגד דעתם האומרת, כי האלהות התחתונה שבדו מלבם – שלדעתם היא הגואלת את ישראל ממצרים והנותנת לו את תורתו – היא כלה דין, והאומה הישראלית כלה חיבת, כמליצת המינים: “עמא דהאהדרינהו מרי' לאפי' מיני'” (חגיגה ה':) – כנגד דעה זו העמידה האגדה חזון על “מיטטרון דאתיהכא לי' רשותא למיתב ולמכתב זכוותא דישראל” (חגיג' ט"ו). כל מלה ומלה באגדה הנמלצה הזאת מחאה מפוצצת היא, “זכוותא דישראל” יאמר על צדקות ישראל, אותן צוה ה' לכתוב לזכרון לעולמי עד בשמים ממעל. חזון זה בא להמליץ, כי לא יעזוב ה' את חסדו מעם העם אשר בחר בו. ולמוד זכות זה נעשה למטטרון, למלאכות קבועה, הנבדלת משליחות שאר מלאך, שהיא נעשית ונגמרת ונפסקת, ואיננה חוזרת אלא בשעת הצורך. ומלאכות זו של כתיבת זכויותיהן של ישראל מלאכות של קבע היא, שאינה פוסקת לעולם, ודבר זה מתבאר במליצת “למיתב “, כי ישיבה וקביעות אחת הן (ע' מו“נ א', י”א.). לפי דברי האגדה, נתנה הקביעות העולמית הזאת, מקום לאלישע בן אבויה, לטעות ולחשוב את מטטרון, למין אלהות. ולמען הצל את הקהל מטעות מזקת כזו, לבלתי חשוב ח”ו למין אלהות את מטטרון, שבאמת אינו, אלא כעין הקול המודיע רצונו שלהקב”ה, וטבע הקול הלא ברשות המוציא אותו הוא, ברצותו משמיעו וברצותו מפסיקו, היתה האגדה זהירה בלשונה מאד, לבלתי אמור “חזא אלישע למיטטרון דיתיב וכתיב”, כי אם אמרה “חזא מטטרון דאתיהבא לי' רשותא למיתם וכו'”, המורה כי לעצמו אין הוא ואין יכלתו כלום, ובלא רשות, אי אפשר לו לעשות מאומה.
כשם שחלקו רבותינו על המינים בדעותיהם על האלהות, כך חלקו על דעותיהם בדבר זיקת האדם אל בוראו. המינים היו אומרים, כי כנגד שתי רשויות, שיש לדעתם בשמים, והחומר העכור שלישי להם, יש שלש כתי בני אדם: טהורים גמורים, בינונים וטמאים גמורים, כאשר זכרנו בגוף הספר. מלבד כל המאמרים הנכוחים והנמלצים, אשר יצאו מפי רבותינו לחלוק על השטה הזאת, המובאים בגוף ספרנו, הרים ר' אלעזר הקפר את קולו ויוכח את צדקת ה‘, אשר נפשות כל בני אדם חביבות עליו בשוה, בהיות כלן מעשי ידיו, ואשר את גמולן איננו מכון אלא ע“פ חשבון מעשיהן, אשר מלא את ידן כח לעשותם או לחדול מהם. ויפתח בשבחו של הקב”ה ויקרא “ברוך הוא שאין לפניו לא עולה - - ולא משא פנים - - שהכל שלו, ודע שהכל לפי החשבון” (אבות ד', כ"ב) ולפיכך הורו: שליח צבור “האומר יברכוך טובים הרי זו דרך המינות” (מגל' כ"ד.): “שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום” (רש"י) "וזהו דרך מינות שנראה שהצדיקים נבראו בלבד לכבוד ה’, ולקלוסו - - ואינו כן, שכל מה שברא הקב“ה, לכבודו בראו וכלם חיבים לברכו” (רבנו יונה אלפס ברכ' ה‘, א’, וע' תו' ד"ה “יברכוך” מגל' שם). דברי רש"י ורבנו יונה אלה, תפארת הם לחכמת האלהים בישראל, ואות ומופת, עד כמה היתה נקיה וצרופה דעת רבותינו, חכמי צרפת ופרובינציה התמימים, לעמוד על סוף דעת רבותיהם הגדולים, חכמי המשנה והתלמוד בכל פרטיה, דקדוקיה וכונותיה.
גם כנגד התהפוכות של שני כתי המינים, בעלי הסגוף, תלמידי בר דיצן Bardesanes, ובעלי הפריצות תלמידי קרפוקרט Carpocrates, התחזקו חכמי תורתנו. הלוחם הגדול בדעת מינים, ר' אלעזר הקפר, הורה, כי אין הנזיר מביא חטאת, אלא “על שציער עצמו מן היין”, ויהי אומר “ומה שלא יצער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר עאכו”כ" (נזיר י"ט.), ובכן אסור, על פי דעת חכמי תורתנו, הסגוף. אך, ככל אשר חבב את ההנאה הכשרה והמותרת, נחשבה ההנאה, אשר התמכרו אליה כת המינים, שבשיטתה גמר בן אבויה בלבו “ליפוק ליתהני מהאי עלמא”, (חגיגה ט"ו) לתועבה ולמוקש לחיי האדם, וילמד בן הקפר, כי “הקנאה והתאוה והכבוד מוצאין את האדם מן העולם” (אבות ג', כ"א) 11
כמעט אין דעה אחת מדעות המינים, שלא מיחו עליה רבותינו מחאות נמרצות. כנגד שיטת מאֵרת החומר, שהחזיקו בו בכל עוז, דרשו קדמונינו “למה לא באלף, - כלומר למה לא התחילה פרשת מעשה בראשית באות אלף, כ”א באות בית – שלא לתן פתחון פה למינין, לאמוֹר: היאךהעולם יכול לעמוד שנברא בלשון ארירה, אלא אמר הקב"ה הרי אני בורא אותו בלשון ברכה " (ב"ר א').
על כתות המינים ועל גדוליהן, שהיו מקדישים את הנחש Naasiten ומעריצים את הסדומים, נשא ר' נחמי' את קולו לאמר: “בודאי מגפן של סדום אתם וממטעה של עמורה אתם, תלמידיו של הנחש הקדמוני אתם, שהטעה את אדם ואת חוה, שהגדולים שבכם, מרתם פרוסה כנחש” (ספרי דבר' שכ"ג) 12
למען הוצא מלב המינים “ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל” 13 , שמו קדמונינו לב, לטהרת דעת האלהים של כתבי קדשנו, לבלתי תרגם אותם, כי אם על פי אמתת עצם הענין המכון, דלא על פי הדמיון הטועה, הנראה לפעמים מדרכי הלשון. את פסוק “ויראו בני האלהים – ברא' ו‘, ב’ – תרגמו “בני רברביא” (אונקלוס): בני [השרים] הגדולים או בני דַיְנַיָא” (ב“ר כ”ו): בני השופטים" (וע' אמתת פשט זה שמות כ“א, ו': כ”ב, ז‘-ח’), “ור' שמעון הוה מקלל לכל מן דקרי להון בני אלהיא” (ב“ר כ”ו). ומעין זה, היא שיחתו השנונה של ר' שמלאי עם המינים (ירש' ברכ' ט‘, א’).
על דעת המינים המבדלת בתוך בני האדם בין הטהורים בני הרוח Pneumatiker, ובין הטמאים בני העפר Choiker, חוזרים דברי הוכוח, שהתוכח ר' יוסי בן חלפתא עם “אחד בצפורי” או עם “מינאה” בצפורי. המין המשיל את האדם המת, לחרש הנשבר, אשר לא ישוב לחיות עוד כלי, כמליצתו “אית חספין מתדבקין?”, כי חומר הם ולא יותר, ורי"ב חלפתא המשיל אותו, לכלי זכוכית שנשבר ויש לו תקנה, כי ככל אשר יפה המזג מרוח אפו בזכוכית, בהעשותה לכלי, כן נפח ה' נשמת חיים באדם ביום הולדו (ב“ר י”ד).
מלבד הדעות, שהיו קבועות בשיטת המינים בכללה, צרה עינם בכבוד קדמות ישראל, ואם אותה לא יכלו להכחיד ולהכחיש, התחזקו בכל עוז להפריד בין הדורות הקדמונים, לדורות שאחריהם. ובגאוה גסה וסרת טעם היו מתגרים בזקני רבותינו, לנשא את עצמם ולהבזות את ישראל, לאמר: “אנן מעלינן מינייכו” (פסח' פ"ז) “השתא ברי טמאין אתון” (יומא נ“ו: נ”ז.) ולקרא לישראל, “עמא דחליץ לי' מרי' מיני'” (יבמ' ק"ב:), ועוד דברי בוז (ערובין ק"א.) ודברי לצון (סכ' מ"ח:) כאלה.
כל השיחות והקנטורים האלה עדים נאמנים הם, עד כמה סר טעם המינים בשיחותיהם התפלות, ועד כמה השכילו רבותינו להראות להם את שבושיהם במקרא ובלשון העברית, ועד כמה הפליאו את מכותיהם כשוט לשון שנונה, אשר השיבו בה פי שבעה אל חיקם, במדה אשר מדדו להם.
הכת הרעה שבכל כתות המינים, היתה כת האנטיטקטים “צוררי התורה”. עליהם ביחוד חרצו רבותינו את משפטם, כי הם “מכירין וכופרין” (שבת קט"ז.) “יודעים את רבונם ומכונים למרוד בו”, ועל עשותם חונף לגדולי רומי, למען מצוא מקום להלשין את ישראל, הוציאו קדמונינו עליהם ועל שטתם משפט, כי הם חנפים וכל מעשיהם חונף, וכל הנאמר בכתבי הקדש על החנופה, נתקימה בהם ובדרכיהם “וכל מקום שנאמר חנופה, במינות הכתוב מדבר” (ב“ר מ'. מ”ח.) 14
י: חכמי דורו של רשב"ג
I. רשב"ג
תוקף הלכותיו
חשיבות כל דבר ביחודו
הל' כרשב"ג בטרפות (מ“ק כ”ב)
בכ“מ ששנה רשב”ג במשנתנו הל' כסותו חוץ וכו' (כתוב' ע"ו)
הכל לפי הזית (שביעית ד‘, י’,)
לא כל הביברין שוין (שבת ק"ו)
שהכל לפי מנהג המדינה (ב“מ פ”ג. ב“ב צ”ג)
לא כל החצרות ראויות לבית שער (ב"ב ז':)
לא כל העירות ראויות לחומה (שם)
דעת ישרה
מפני מה ס' רה“י טמא וס' רה”ר טהור מפני שאפשר לשאול ליחיד וא"א לשאול לרבים (תוספ' טהרות ו‘, ט’).
מאמרי מדע
1) על תבנית היצורים: אן לך מרובע מששת ימי בראשית (תוספ' מעשרות ג', י"ד)
2) על חוקות השמים: מי שרוצה לידע שימות החמה יתרים על ימות הלבנה י"א יום יסרו וכו' (ב“ר ל”ג)
3) על טבע האדמה ועבודתה: סמן להרים מילין סימן וכו' (פסח' נ"ג:); ד' שמות נקראו לארץ כנגד ד' תקופותיה וכו‘; (ב“ר י”ג) מהוצאת העלין עד הפגין ג’ יום (תוספ' שביעית ד‘, כ’) כיצד מחריבין חורי נמלים וכו' (מ"ק ו':) כיצד מחריבין חורי נמלים וכו' (מ"ק ו':)
4) על טבע גוף האדם ורוחו: סנדל דומה ללשון של שור גדול (גד' כ"ה); שליא דומה לקורקבן של תרנגולים (נדה כ"ו. וע' ירש' שם ג‘. ד’); איזהו סריס חמה וכו' (יבמ' פ') ואין שילי' פחותה מטפח (ירש' שם); איזוהו אילונית וכו' (שם); כ“ד [מיני] מוכי שחין וכו' (ב“ר מ”א); עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרקן סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון (ברכ' כ"ה); שהנוה היפה בודק (כתוב' ק"י); שאין החלב נעכר אלא אחר ג' חדשים (תוספ' נד' ב‘, ב’); שהבטלה מביאה לידי שעמום (ג"ט); הרוצה שיתעצמו עינו של מת נופח לו וכו' שבת קנ”א:)
5) על טבע בלי החיים וגדולן: שברי זכוכית מאכל לנעמיות (שבת קכ“ח. תוספ' שם י”ד, ה'); לא כל הביברין שוין (שבת ק"ו:); כל שהוא מבדיית המים וכו' (מקואות ו‘, ז’); גמל לפי שהוא צנוע וכו' (ב“ר ע”ז); משבחת והולכ' כידוע שהיא כשרה (חולין נ"ז) – והכשר הלא הוא הבריא בבנין הפנימי של גופו.
זכרונות וקדמוניות
לא היו י"ט לישראל (תעני' כ"ו.)
כך היו נוהגין ביבנה (ר“ח ל”ב.)
מן הסכנה ואילך (כתובי' פ"ט.)
כל הפרצופות היו בירושלים חוץ וכו' (תוספ' ע"ז ה', ')
של בית דוסאי היו מגדלין מהן עדרי' עדרי' (חולין פ'.)
שלוח הי' מקלח מים בכאיסר צוה המלך והרחיבוהו (ערכין י':)
הרדולים לא היו במקדש (שם) זנב הסוס היתה נקראת (שם כלאים א‘, ז’)
מעשה בקולר של ב"א, שהלכו לאנטוכיא (שם יבמ' י"ד ז')
בראשונה כשהי' הטל יורד וכו' (שם סוט' ט"ו, ב')
הלכה אין לי, אלא מעשה בגינתו של מציק ברימון שהי' כהג' כובשין וכו' (שם מקואות ו‘, ח’)
מקבילות
על ג' דברים העולם קיים על האמת ועל הדין ועל השלום (אבות א', י"ח)
אל תהי מלגלג על הדין, שהוא או' א' מג' רגלי עולם (דבר' רב' ה').
II ר' יהודה ברבי אלעאי
משנתו ותוקף הלכותיו
סתם ספרא מני ר"י (שביעות י“ג, בכורות ס”א, יבמ' נ“ג, סנהד' פ”ו.).
הל' כר"י הואיל ותנתן בבחירתא כותי' (ברכ' כ"ז)
כ“מ ששנה ר”י בערובין הל' כמותו (ערובין פ"א).
להכנסת כלה, לחבוב אשה על בעלה, כבוד הנשים והלכות נשואין
חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה (מ"ק ז'.)
אינו כופה את אשתו לעשות בפשתן מפני שמסריח את הפה ומשרבט את השפתים (ס"א).
אשה לא תסוד מפני שניוול הוא לה (ח':)
וה' ברך את אברהם בכל שהיתה לו בת (ב“ב ט”ז:)
מי שמתה אשתו וכו' ר' יהודה או' רלג ראשון ושני אסור לשא אשה (כ"ג:)
מצוה לזון את הבנים ק"ו לבנות משום זילותא (כתוב' מ"ט.)
יוצאין אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה (סוט' מ"ח.)
מאמריו על דבר הלשון
מה הל' דרור דמרייר כי דיירא ומוביל סחורה לכל מדינה (ר"ה ט':)
לצמיתות: לחלטנות (ת“כ ויקר' כ”ה, כ"ג).
למה נקרא שמו אמר כל מפני שמר על הכל (תוספ' שקל' ב', מ"ז)
שמיר זה ביריא (שם סוט' ט"ו, א').
חומר משפטיו על גדולי האומה
כעס הי' לא“א בשעה שפי' לוט. א' הקב”ה לכל הוא מדבק וללוט אחיו אינו מדבק (ב“ר מ”א)
שעשה [שמעון] מעשה כנענים (ע"ט)
אזלת למצרים סחרת בה אזלת להכא סחרת בה וכו'.
ויאמר המלך גזרו את הילד אריב"א אלו הייתי שם פוקרין הייתי כורך על צוארו וכו' ועל אותה שעה הוא אומר “אי לך ארץ שמלכך נער” (קהל' רב' י', ט"ז)
על אלה אני בוכי‘: על סלוק דעת ועל סלוק שכינה. אפשר שהי’ צדקי' רואה שהיו אחרים מנקרי' את עיניו ולא היתה לו דעה להטיח ראשו בכותל וכו' על אותה נאמר יאבד לב המלך וגו' ירמ' ד‘, ט’ – (איכ' רב' א', ט"ז).
כף זכות
בשבח יהוד' הכתוב מדבר (ב“ר פ”ד)
מנשה יש לו חלעה"ב (סנהד' צ')
לא נחשדו ישראל על כך (תוספ' תרומ' ב‘, א’, ב'.)
לנשים צדקניות שלא היו בפתקה של חוה (שמ"ר א')
שלא נחשדו עליהן עוברי עברה (שביעית ט‘, א’).
דַיֶךָ אין דורשין שח“ש לגנאי אלא לשבח, שלא נתן שה”ש אלא לשבחן של ישראל (שה“ש רב' א', י”ב.)
כמה נאים מעשיה של אומה זו (שבת ל"ג (:.
הכרה מפורשת
הנקיבה המבוארת: צריך לפרש (מע“ש ד‘, ז’ [ב”ט]; קרא ולא דקדק לא יצא (ברכ' ט"ו.); הרי הוא או' כה עד שיאמר בל' הזה (סוטה ל"ח.)
הכר ברכות לכל מין ומין: מ“ט דר”י: ב"ה יום יום וכו' כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו (ברכ' מ'.); בורא מיני דשאים (ברכ' ל“ה. ע”ש); ברוך שעטני מעיל (גדר' מ"ט:); הרואה את הים הגדול או' ב' שעשה את הים הגדול (ברכ' נ"ד.)
אהבת הברור: התראת ספק לא שמה התראה (חולין צ"א.); אין שוחטין את הפסח עד שיוכל לברר אכילה (סכ' מ“ב: וע' מכיל' דרשב”י צד 9); ידים שאין מוכיחות לא חוין ידים (גטין פ"ה:)
יחוד כל דבר לעצמו: - - מין אחד, ר' יהוד' אומרשני מינין (תרומ' ב‘, ו’); מברך על כל אחד ואחד בפני עצמו (סכ' מ"ב.); תורה בפני עצמה נביאים בפ“ע כתובים בפ”ע (ב“ב י”ג:); אין אדם מתנה על שני דברים כאחד (ערובין ל“א, ל”ו); אין שתי ידים זוכות כאחד (קדושין מ"ג); אין משקין ב' סופות כאחד (משום שנא' והשקו אותה לבדה (סוט ח'); זאת: שאין האשה שותה ושונה (סוט' י"ח:);
אהבת המוחש: דאזל בתר נשתא (שבת ק"ז:)
המעוט בשעורים
עד ד' שעות (ברכ' כ"ו) עד פלג המנחה (שם) אם שייר קלח אחד וכו' (פאה א‘, ג’) גרגיר יחידי רי“א אשכול (ז‘, ד’) כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים (שביעית ב' ו'). מיד (ה‘, ה’). בפחמין כל שהוא (שבת כ'). משמשי ע”ז כל שהוא (צ'). חגב חי כל שהוא (:) מצינו שם קטן משם גדול (ק"ג) בכל יום ב' והיום ג' (יומא מ“ג: וע”ש דעת חבריו). לא היה שם אלא כן א' בלבד (נ"ג) רביעית (נזיר ל"ח). כל עצמו אינו כותב אלא יתן ה' אותך (סיט י"ז.). דיו שיקנה כנגד ערבונו (ב“מ מ”ח:). אפי' לא טבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא כגרוגרת וכו' (ס"ח:) סנהדרי גדולה היתה של ע' (סנהד' ב' וע' דעת חבריו). אינו חיב אלא על האם בלבד (נ"נ). אלא משום האב בלבד (שם). אדה“ר לא נצטוה אלא על ע”ז בלבד (נ"ו). אינו חיב אלא עד שיאמר “אעבוד וכו'” (ס"א). אם לא היתה אמו ראוי' לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה (ס"א). אלהיא שוה וכו' אינו נעשה בסו“מ (ע"א) אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד סכות ה‘). שנת נ’ עולה לכאן ולכאן)רבין כ”ד). זאת היא הועלה הרי ג' מעופין (זבח' כ"ד). האו' רגלה של זו עולה כולה עולה (חולין מ"ט). איש איש לרבות קטן בן יומו וכו' (בכורות ו' ערכין ג'). דיה שעתה (גד' ט'). כמה קשוי דיה חדשה (ל"ו). הרי אלו ג' מעופטין (מ'). כאגוזים (כלים ג‘, ב’). תחלתו כל שהוא ושיריו רובו (ד‘, א’). הרבצל והמזודה אפילו כל שהן (כלים כ‘,א’). קרובה שאין קרובה ממנה וישנה שאין אדם זוכרה (אהלות ט,ז, ב'). אפי' ראה בהמ' וחי' - - אפי' ראה בגדי צבע האשה (זבים ב‘, ב’). שביאור לקו [ולא יותר] (שמ"ר ט'). אם כיון לבו בפרק א' יצא (תוספ' ברכ' ב‘, ב’). אין לך מיני חרסיות אלא קפלוט (שם תרומה ט‘, ג’). לא אמרו אלא זרעוני גנה בלבד (שם סוף מעשרות) אף השובט והמדקדק בכל שהוא (שם תוספ' שבת ח‘, ב’) קשור אע“פ שאינו תלוי (שם ערובין י“א י”ז). נקמו אע”פ שאינו נשמט (י"ח). היחיד מכריע את הפסח לעשותו כטומאה (שם פסח' ו‘, ד’). אפי' לא אכל אלא חזרתא (י‘, ט’). לעולם ניתן לו כשער הזול (שם ב“מ ו', ט”ו). בשעת משלחת זאבים אף זאב אחד ה“ו אונס אם הי' ליסטים מזוין אף גנב א' ה”ו אונס (ח', ט"ז). אין נוהג אלא באחת (שם חולין ז‘, א’), - ואולי נאמר בדרך כלל: “לממרא דשעורא דר”י נפיש וה“א ק”ל דשעורא דרבנן נפיש" (שבת פ' פ"א.) 15
פלוגי ותנויי בדידיה
באמצע שואל מפני הכבוד ומשיב מפני היראהובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם (ברכ' י"ג). כל השיתין פטורין חוץ משל דופרה כל הרימון פ' חוץ משל שקמונה כל בנות שקמה פטורות חוץ מן המוסטפות (דמאי א‘, א’). לאכול חיב לקצות פטור (מעשרות ב‘, ח’). הפנימית ח' והחיצונה פ' (ג‘, ה’). בבית המשתה אבל לא בבית האבל (תרומ' י"א, י'). אם היה של חרם הוא חולין ומה שבתוכו קרבן ואם היה של מתכת הוא ק' ומה שבתוכו ח' (מע"ש ד‘, ט’). השתי משישלהו הערב מיד והאונין של פשתים משיתלבנו (שבת כ"ז:). בחמין אסור בצונן מותר (שבת ל"ט). אוסר בדקה ומתי בגסה (מ"ט) נפסק הפנימי טמא החיצון טהור (קי"א). בשבת בכוס בי“ט בלגיןובמועד בחבית (קל"ט):). אמת בנין באמת ו' ואמת כלים באמת ה' (ערובין ז'). אוסר בחדשות ומתיר בישנות (צ"ו). העליון במקדש והתחתון במדינה (ק"ב). אוכלין כל ד' ותוין כל ה' ושורפין בתחת ו' (פסח' י"א). מתיר בשחור ואוסר בלבן (ביצ' ט"ו). בר”ה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים (ר“ה כ”ו). בשבת מכזירין בי“ט מוסיפין ובמועד מחליפין (סכ' מ"ב). אגוד כשר ושאינו אגוד פסול (ל"ג). הנכנס נוטל ז' והיוצא נוטל ה' (סכ' נ"ז). נאמן אדם לומר על בנו קטן ואינו נאמן לומר על בנו גדול (יבמ' מ"ז:). עמוני ולא עמונית (ע"ו). בישראל אם א' יקיים ב' יוציא וכו' ובכהן ב' יקיים וג' יוציא וכו' (ע). מועלין בחדתין ואין מועלין בעתיקין (קדושין נ"ד), המטמא - - בשוגג פ' במזיד ח' (גטין נ"ג.). בימות החמה אבל לא בימות הגשמים (נדר' מ"א). גדולה בימות הגשמים וקטנ ' בימה”ח (שם). שהכותב לנשיא א“צ א”צ לזכות והכ' להדיוט צ' לזכות (מ"ח). במתכוֵן חיבבאינו מתכון פ' (כ“ק כ”ח). תם ח' ומועד פ' (מ"ה:), משיכ' בגמל והנהנה בחמור (ב"מ ח'). מן הגזע של בעל האילן ומן השרשים של בעל הקרקע (ב“ב קי”ח). לנכרי במכירה ולגר בנתינה (ע"ז כ'). הגדולה טפח והקטנה ברובה (חולין מ"ב). דרוסת הזאב בדקה ודיהארי בגסה וד' הנץ בעוף הדק וד' הגז 16 בעוף הגס (שם). על היין במיתה ועלשאר משקין באזהרה (בריתות י"ג). מבפנים ממאהומחוץ מהורה (כלים ה', י"א). של רוכלים שלפניו טמאה ושלאחריו טהורה (כלים י"א, ב'). השותת טהור והמנטף טמא (אהלות ג‘, ה’). אם העלהו פסולה ואם מעצמו בשדה (פרה ב‘, ד’). דבר שהוא משום מלאכה בין עמד בין לא עמד פסול ודבר שאינו פשוט מלאכ' אם עמד פ' ואם לא עמד כשר (ז‘, ט’). שה“ש מטמא את הידים וקהלת מחלוקת (ידים ג‘, ה’). כל שהיא כנגד המים בכי יותן וכל שאינו כנגד המים אינו בכ”י (מכשירין ג‘, א’). כבר לבין המפתחות טמא מפתח לבין הכברות טהור (טהרות ד‘, א’). ספק ירידתו טמא, ס עליתו טהור (ד‘, ח’). אם נשאלו זה בפ“ע וזה בפ”ע טהור ואם נשאלו שניהם באחת טמא (ה' ו'). אם עובר הוא וכו' רה“י לכך ולכך ואם לאו רה”י לשבת והר“ה לטומאה (ו‘, ו’). שרש צנון גדול מצטרף והסיב שלו אינו מצטרף (עוקצין א‘, ב’). ג' קליפין בבצל הפנימית וכו' האמצעית וכו' החיצונה וכו' (ב‘, ד’). העומדים לשם כבוד חיבין לשום אבל פטורין (תוספ' ברכ' ב‘, א’). עד שיתחילו בו נאמנים משיתחילו בו א”נ (שם תרומ' ב‘, ג’.). בשוגג עד שלא הביאו שליש וכו' במזיד זה וזה יופך (ה‘, א’, ע' שם) העולה מן הגזע ה' מן השרשים פ' (שם ערל' א‘, ז’). חזרו בהן בפרהסיא מקבלין אותן במטמוניות אמק“א (שם דמאי ה‘, ט’). אם נותן לו מאותו השדה וכו' תורם ונותן לו ואם משדה אחר וכו' מעשר ונ”ל (ו‘, ה’). בשוגג אינו אוסר במזיד אוסר (שם פסחים ב', י"ח). עד שלא יתחילו בו נאמן משיתחילו בו אינו נאמן (ג‘, ו’). כנגד שער השתחויה וכנגד פרצה שהיה (שם שקל' ב', י"ח). בר“ה תוקעין בשל זכרים וביובל בשל יעלים (שם ר"ה ב‘, ג’). אם באו פנים חדשות או' - - ואם לאו א”א (שם מגילה ד', י"א), אם יש לו ממי ללמוד ה“ז לא יטמא ואם לאו ה”ז יטמא (שם מ"ק ב‘, א’). אמר הרגתיו לא תנשא אשתו הרגנוהו תנשא אשתו (שם יבמ' ד‘, ה’). לוקחין מהן ביתיות ואין לוקחין מהן מדבריות (שם ב“ק י”א, ט'). מין אחד המשביח את חבירו מותר ב' מינין המשביחין את א' אסור (שם ב"מ ג‘, כ’). מסרם זכרים ח‘. מסרםנקבות פ’ (שם מכ' ה‘, ז’.). האיש ברעי והאשה במים (י"ד). ע“פ הקדש במיתה ושאר כל הבית באזהרה (שם כלים ב"ק א‘, ה’). בתחלה טפח בשניה טפחיים ובשבעה נ”ט (ירש' ברכ' ט'). מבפנים אם להטיחו לעמוד בפ"ע טהור ואם לאו טמא (שם תוספתא כלים ב“ק ד', י”ט), אם נטלת כאחת טמא ואם לאו טהור (ה‘, ב’).
אהבת המשובח שבמינו
לעולם הוא תורם מן היפה (תרומ' ב‘, ד’) - - מפני שהוא ממעיטו ר“י מתיר מפני שהוא משביחו (י"א, א'). השאור בודה וכו' רי”א, אף הוא אינו מן המובחר (מנח' כ"ב). המיומנת שבירך (חולין צ"א). והדעת מכרעת של ימין (צ'). גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע (מעילה כ"א.). כל בית שאינו עשוי עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו בית (יומ' י'). סוכ' סירת קבע בעינן (סוכ' ז':). כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח (זבח' ס“ב: השוב עדיף (ברכ' ל"ט:) כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו (מ"ז). אם יש ביניהן מין שבעה עליו הוא מברך (מ:). לא כי אלא חצי בצל גדול (תרומ' ב‘, ה’). מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אין צ' למעט (ערובין ב'). לא אתי אהל ארעי ומבטל אהל קבע (סוכ' י"א). כל אהל שאינו עשוי בידי ב”א אינו אהל (ב: אהלות ג‘, ז’). ס"ת בהמה ומרגלית אין להם אונאה (ב“מ נ”ו). אם חסר א' מכל המתנות לא עשה ולא כלום (זבח' נ"ב). בימינו הי' מקבל - - ומזה בימינו (פרה ג‘, ט’) ושאין בו יין הרי זה דורקטי (נדה ד‘, ט’). ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן (תוספ' שבת י"ד ו'). מתיר קשה ברך מפני שהוא משביחו (שם ב“מ ג', כ”ו). בימינו הי' שוחט (שם זבח' א‘, ט’, פרה ג‘, י’). כבשים שגביהם רחבים (שם מנחות ט', י"ב). אם היה בנו זריז ותורתו מתקימת בנו קודמו (שם בכור' ו‘, י’).
זכרונות וקדמניות
מעשה בהלני המלכה (סוכ' ג‘. תוספ’ שם). מעשה בהליני המלכה, שהיתה נזירה וכו' (נזיר י"ט). מעשה בביתוס בן זוגין (ערבן ל"א). בא וראה שלא כדורות הראשונים וכו' הראשונים וכו' (ברכות ל"ו:). מעשה בצלמון בא' שנטע וכו' (כלאים ז‘, ט’). מעשה בגינת ורדים בירושלם (מעשרות ב‘, ח’). בראשונה היו שולחין (מע"ש ה‘, ח’). נ“ב שנה לא עבר איש ביהודה (שבת קמ"ה). עיר אחת היתה ביהודה (ערובין מ.). בראשונה הלוקח חומץ וכו' ועכשו (פסח' מ"ב:). ביהו' היו עושין מלאכ' (נ"ח). מפסיקין היו (נ"ו). מימיהן של כת ג' (ס"ד). כוס היה ממלא (שם) עד שיהא שם זקן א' או תלמיד א' לפי אין הכל בקיאין וכו 17 (מ"ק ה'). של סיר היה וכו' (סכ' מ"ה,) בלוג הי' מנסך כל ח' (:) בני עדין בני יהודה הן הן וכו' (תעני' כ"ח.). והלא לשכת בלווטי היתה וכו' (יומ' ח'). והלא כמה לשכות היו במקדש שלא היתה להן מזוזה (י). לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד (י"ב) לא היה פייס למחתה (כ"ה). מזבח ממוצע ועומד באמצע העזרה (ט"ז). לא מצורעים בלבד טבלו בלשכת וכו' (ל'). עששיות של ברזל היו מחמין (ל"ה). בכל יום היו בית גרמו (ל"ח). בב”י היו בית אבטינס (שם). לא היה שם אלא כן א' בלבד (נ"ג). לא בבלים היו אלא אלכסנדריין (ס"ו). נוהגין היינו לישון תחת המטה בפני הזקנים (סוכ' י"א). ב' קשואות היו שם (:) היו שונין ואומרין (נ"א.) מי שלא ראה דיופלוסטון (שם) בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהם משרבו עוברי עבירה וכו' (שקל' א‘, ב’). אח“י העיד בן בוכרי ביבנה (שם). שכשעלו ישראל מן הגולה היו וכו' (ג'). כשהתירו רבותינו לא התירו וכו' ומשום מעשה בלתמי (מגל' ט'). ביהוד' בראשונ' היו מיחדין את החתן וכו' (כתוב' י"ב). חסידים הראשונים היו מתאוין להביא חטאת (נדר' י'). אין אנשי גליל צ' לכתוב שכבר כתבו אבותיהן על ידיהם (מ"ח), אנשי גלין קנטרגין היו עמדו אבותיהן וכתבו חלקיהו לנשיא (שם). מעשה והעיד לפנינו נחוניא חופר שיחין (סוט' י"ח). אף כ”ג מגביה ידיו למעלה מן הציץ (סוט' ל"ח), שע“מ כך הנחיל יהושע את הארץ (ב“ק פ”א). בראשונה לא היו פוחתין מי' מעאמדות (ב"ב צ'). אף דמות מניקה וסר אפיס (ע“ז מ”ג.) כוס היה ממלא מדם התערובת (פסח' ס"ד). מזבח שעשה שלמה קטן הי' (זבח' ס'). משקרב העומד יוצאין ומוצאין שוקי ירושלם (מנח' מ"ז). ואותו הפרק פסח הי' (מ"ח:). מדות של לח היו (ע"ז). פשפש קטן הי' שבו נכנסין לבלוש את העזרה (מדות א‘, ז’). העליונה אמה אמה (נ‘, ו’). בתוך הפתח היו עומדות (ד' א'). מתוך עביו של כותל הי' מהלך (ב'). לא הי' כלה עורב (ו'). בית הטומאות של כותים מפני שמשליכים שם את הנפלים (נדה ס"ג). מעשה שהיו אגרות באות ממדה”י לבי כ“ג (אהל' מ"ז, ה'). מפני שהן גרים וטועין (נד' ז‘, ג’). עיר היא בתחום בית שאן ושמה עורבו (ב“ר ל”ג). בין הנהרות גולה ליוחסין (ל"ז). מעשה בבניו של ריוח”ב גוגדא (תוספ' תרומ' א', א). מעשה בשנביון ראש ביה“כ של אכזיב (ב', י"ג). כופת היוש וכו' בראשונה היה דמאי וכו' עכשו (שם דמאי א', י"א). מעשה והיינו בעין כושי (שם שביעית ד‘, ד’). מעשה במרחץ של בני ברק (תוספ' שבת ג‘, ג’). מעשה בבייתוס בן זונין (ד'). מעשה בהורקנוס בנו של רא”ב הורקנוס (ה', י"ב). מעשה בר“ט (י"ג). מעשה בבית ממל ובית גוריון בדרומא (שם ערובין ד', י"ז). מעשה ברי”צ נפחא שהיו לו ח' חצרות באושא (שם ערובין ז‘, ז’). מעשה בשעת הסכנה וחיינו מעלין ס“ת (תוספ' ערובין ח‘, ו’). כשהיינו שריין בחצר בית גלודה (ט‘, ב’). מעשה באמת המים שהיתה באה מאבל צפורי (ט' כ"ו). לא ה' שם שופר לקונן (שם שקלים ג‘, ג’) זו שהיו מוציאין לפנים היתה מקופלת, (ג', י"ג). כ”ד מנה היו נוטלין חזרו להיות גומלין מ“ח מנה (שם יומ' ב‘, ה’). זה שהי' מחלק לחה”פ היה עומד וכו' (שם סוכה ד', כ"ג). דברים אלו הנהיג בעולם ריב“ז (שם ר"ה ד‘, ד’). מעשה בראב”צ (שם מגל' ג‘, ו’). שחסידים הראשונים מתנדבים נזירות (שם נזיר א', א). מעשה שהביאו לפני ר“ג בכפר עותני (שם גטין א‘, ד’) מעשה בבן קראדה וכו‘. כך הי’ בייתוס בן זונין עושה ע”פ ח' (שם ב"מ ג‘, ב’). א“ל ר”י מעשה בא לפניך והכשרתה (שם מכות ג‘, א’.). לא הי' טוכנן בריחים אלא כושתן במכתשת (שם מנח' ט‘, י’). מצא אדם את חבירו בירושלם (שם בכורת ג‘, ד’). מעשה בא לפני ר“מ (ה‘, ז’). עבדי לויה (שם ערכין א', ט"ו). מימיהן של כהנים (שם כלים ב"ב ג‘, ד’). מעשה בא' שחרש וכו' [ב”פ] (שם אהלות ט“ו י”ג). מעשה משפחתו של מציג א' ברימון (ט“ו, י”ג). מעשים אלו עשו כשעלו מן הגולה (שם פרה ג, ה'). אף כשהיו מרבין לא היו מרבין וכו' (ד‘, י’). יורדת הצלמון אסורה מפני שכזבה בשעת פולמוס (ט‘, ב’). מעשה במקום שבין אושא לשפרעם (שם מקואות ו‘, כ’). מעשה בבני כרכין שהיו מורישים לולביהם לבני בניהם (סכ' ל"א). פ"א שבתנו בעליית בית נדזה בלוד (שבת נ"ט).
דמיון לדבריו ולדברי רא“ב הורקנוס ולדברי רא”ב עזרי'
א"ר אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא הי' ברשותו אלא וכו' (פאה ה' ב')
א"ר יהודה האיך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלא וכו' (תוספתא יבמ' א, י"ז.).
ראבע"א: אין חיב עד שיאכל ב' חרצנים וזוג (נזיר ל"ד:)
ר' יהוד' או‘: אינו כלאים עד שיהו ב’ חיטים ושעורה או חטה וב' שעורים וכו' (כלאים א‘, ט’.).
מדע
שרשי חטה בוקעין בצור ג' אמה שרשיו וכו' (ירש' ברכ' ט‘, ב’.).
גלגל חמה ולבנה שוקע מאחורי כפה ולמעלן (ב“ר ל”ו.).
מקבילות
מחלקותיו עם חבריו בדבר טמון:
כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו (ברכ' מ':)
ואין קללה הוה במקום ברכה (ב“ר ל”ו)
עד כביצה (ברכ' מ"ה.)
שעורן כביצה (שבת פ"א)
שעור אתרוג קטן כביצה (סכ' ל"א.).
הרואה את הים הגדול או' וכו' (ברכ' נ"ד.)
הים הגדול כמקוה (פרה ח' ח‘: מקואות ה’, ד')
כל הטמונים בארץ אין להם שכחה (פאה ו‘, י’)
ולר' יהודה דמחייב אנזקי טמון באש (ב"ק ה':)
לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר (מעשרות ד‘, ז’)
לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר (שבת ס"ב).
הוא לבדו יעשה לכם: לכם לכל צרכיכים (ביצ' כ"ט)
יהי לך מקודש הקדשים: לך ולכל צרכיך (קדושין ג"ב:)
בכל יום הי' כ"ג מקדש ידיו ורגליו בקיתון של זהב (יומ' מ"ג)
לא הי' טוחנן ברחיים אלא כותשן במכתשת (תוס' מנח' ט', ו) 18
למעלה מכ' אמה ימעט ורי"א אינו צריך (ערובין ב'.)
למעלה מכ' אמה פסולה ור"י מכשיר (סכ' ב'.)
כלים וכו’למעלה מי' טפחים מהודים רי"א אף למעלה מק’אמות
טמאים (תוספ' טהרות ט‘, י’)
והדין נותן (סכ' ל"ו:)
והדעת מכרעת (חולין צ')
אין אוגדין את הלולב אלא במינו (סכ' ל"ו:)
מין במינו לא בטל (חולין צ"ט:)
הגדולה מפח והקטנה ברובה (חולין מ"ב.)
בד"א בגדול אבל בקטן וכו' ושידיו ברובו (כלים ח‘, א’)
בכלי גדול ד"ט ובקטן רובו (מקואות ו‘, ה’).
ואם תקריב מנחת בכורים רי"א עתידה מנחת בכורים לפסוק ולחזור (ת"כ ויקר' ג‘, א’)
אם יהי' היובל לבני ישראל עתיד היובל לפסוק ולחזור (שם)
למעשיו ולמאמריו ע"ד הוצאת המת והכנסת כלה (מגל' כ“ט. כתוב' י”ז. ירש' חגיג' א‘, ד’. אדר"נ ד‘, ב’-ג') יש לסמוך “אפי‘, עני שבישראל לא יפחתו לו מב’ חלילין ומקוננת” (כתוב' ט"ו:)
III . ר' מאיר
תוקף הלכותיו
סתם מתני' ר"מ (סנהד' פ"ו.).
בשיטת ר' ישמעאל
לענין י“ג מדות: ב' כ' הבאים כ”א אין מלמדין (קדושין ל"ה)
לענין חומר ע“ז ומשמשיה ועובדיה: עיר שיש בה ע”ז עסור ליכנס אל תוכה (ע“ז י”ב); מפני שהוא נראה הולך ליריד וכו' (תוס' שם א‘, ח’); ההולך לתיאטראות של גוים אסור משום ע"ז (ב‘, ח’); כיצד מבטלה - - עד שיכה קורנוס (ה‘, ז’); אף יום שעמד מחליו אסור (א‘, ב’); מפני שחשודין על הנפשות (ג‘, א’)
חיוש למעוט
שספק לקט לקט (פאה ד', י"א)
נתערבו באחרים כולם ידלקו (ערלה ג‘, א’)
ומהיכן קורא אדם את המגלה ויוצא בה ידי חובתו רמ"א כולה (מגל' י"ט.)
כלן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות (קדושין נ"א)
כל תנאי שאינו כתנאי בגוב"ר אינו תנאי (ס"א)
בעינן תנאי כפול (גטין ע"ה)
ר"מ חיש למיעופא (ע“ז ל”ד)
המועט והמרובּה
שבשביל יחיד שעשה תשובה טוחלין לכל העולם כלו (יומ' פ"א)
את שדרכו למנות מקדש (ז)
כל מחיצה שהיא עומדת ברוח אינה מחיצה (סכ' כ"ד)
כאגוז (ל"א)
מכ' של כל דבר (ל"ו)
מתאים אינש במידי דסמך לי' (נזיר ג')
זכרונות וקדמניות
מעשה באנשי ירושלם שהיו אוגדין (תוספ' סוכ' ב‘, י’)
המכים בחליל עבדי כהנים היו (ערכין י')
[פרה] הא' עשה משה והב' עשה עזרא וחמש מעזרא (פרה ג‘, ה’)
"מעשה בשקמה שבכפר סבא (תוספ' נדה ח‘, ה’)
מדע
שאין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה (פסח' מ"ח).
ט' חדשים שאין האשה רואה דם וכו' (ויקר' י"ד)
ידיעות הלשון
אשא דרי – איוב ל"ו, ג' – הלשון כזה משמש ב' לשונות ל' שירה ול' דבור (ויק“ר י”ד)
נסיעותיו
שהלך לעבר שנים בעסיא (מגל' י"ט)
כשהלכתי לערדסקיא מצאתי וכו' ודן לפני ר"מ (נזיר נ"ו, תוספ' שם ה',ב)
שקל תרקבא וכו' ואזל [לרומי] (ע“ז י”ה.)
מקבילות
אסור לדבר אחר אסור לכל התו' כלה (ערובין ס"ט)
נחשד לדבר אחד נחשד לכל התור' כלה (בכורות ל')
מצוה לזון את הבנות ק"ו לבנים דעסקי בתו' (כתוב' מ"ט)
בכל שלא היתה לו בת (ב“ב י”ז)
עבד דיעבד לך - - ספור דיספודנך (תוספ' כתוב' ז' ו')
שבמדה שאדם מודד וכו' (סוט' ח')
קטן מאימתי בא לחהעה"ב משיאמר אמן (סנהד' ק"י)
מנין שאפי' עוברין במעי אמן וכו' (ברכ' נ')
ר' נהוראי אומר: איני מלמד בני אלא תו' שאדם אוכל משכרה וכו' (קדושין פ"ב)
ר' מאיר אומר: אי הוון צדיקים ולא ראיתי צדיק נעזב וגו' (קהל' רב' ב', י"ח).
IV
ר' שמעון בן יוחי
תוקף משנתו
סתם ספרי ר"ש (סנהד' פ"ו).
דברי ימי תלמודו
כששבתי בכפר בית פאני מצאני תלמיד א' מתלמידי רע“ק ומשבאתי והרציתי הדברים לפני חברי בגליל וכו' ובאתי והרציתי הדברי' לפני רע”ק וכו' (תוספ' מעילה א‘, ב’. וע' גמ' מעיל' ז')
רע“ק שאל את רשב”י מבדקיני' (ירש' תרומ' ט‘, א’)
אהבת הבנים והבנות והמשפחה
כל שאינו מניח בן ליורשו (ב“ב קט”ז.)
א' הבן וא' הבת שוין בנכסי האם (תוספ' ב"ב ז‘, י’).
כדי שיקפוץ האדם ויכתוב לבתו בבנו (כתוב' נ"ב)
קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם (ברכ' ז')
מתכונתו לאחרים
כל השטרות העולין בעש"נ שאינן של הדיוטות - - אפי‘, גט’ נשים וכו' בשרים (גטין ו').
טעמא דקרא וטעמא דמילתא
1 טעמא דקרא
(ב“מ קט”ו. גטין מ“ט: סוט' ח‘. סנהד’ מ”ז. וע' בכל המקומות)
מפני מה אמר' תורה כי יקח איש אשה וכו' מפני שדרכו של איש (קדושין ב') בשביל ד' דברי אמרהתו, להניח פאה בסוף שדהו מפני - - ומפני - -) ומפני ומשום וכו' (שבת כ"ג.)
מפני מה בהדיוט לא דחק הכתוב וכו' ומפ"ט בהקדש דחק הכתוב (תוספ' ערבין ה, ב)
חטאת למה באה לפני עולה וכו' (זבח' ז':)
2. טעמא דהלכתא
מפמ"א אוכל נטמא וכו' ומפמ"א השרץ וכו' (תוספ' טהרות א‘, א’)
מפמ"א הנזקן שמין וכו' ומפמ"א כתובת אשה אשה וכו' (גטין מ"מ:)
מפ"מ התקינו כתוב' בגין דברין (כתוב' נ"ב:)
קולי רשב"י
ב' אחים - - אינו חיב אלא וכו' (יבמ' ל"ב). זר ששמש בשבת ובע“מ אין כאן לא משום זרות ובע”מ בלבד (ל"ג). מכשירין (נ"ו). מתירין (נ"ט) גיורת פחותה מבת נ‘… כשר הא לכהונה (ס'). קברי גוים אינן מטמאין באהל (מ"א). מתיר נקבות – מצרי ואדומי – מיד (ע"ו). - - ואין דרכה של אשה לקדם; בנים אשר יולדו ולא בנות (ע"ו). אנדרוגינוס כהן מאכילה בתרומה (פ"א). ואין הולד ממנו ממזר (פ"ז). לא פוסל - - לא פוסל - - טיבם לאיזו מהן שירצה (צ"ז). מכשירין (ק"ד). ינשאו (קי"ז). אינו משלם את הצער (כתוב' ל"ח). אף בושת פגם אינו משלם ע“פ עצמו (מ"א). פוטר (מ"ב). מותרות (קדושין ל"ו). כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת ארשב”י לפי שלא מצינו בעה"ח שאסורין (ל"ז). פטר חמור מותר בהנאה (ל"ז). מתיר בהנאה (ל"ח). אינו נזיר עד שידור מכולן (נזיר ג'). הריני נזיר שמשון לא אמר כלום (ד'). שתיהן מותרות (כ"ב). טהור (ס'). טהורה (ס"ג). מכשיר (סוטה ט"ז). שתיהן אינן שכחה (מ"ה). אינה משלמת אלא וכו’ (ב"ק ב'), פוטר (מ"ד). אפי' נתכַוֵן וכו' פטור (שם), לא נאמרו שעורין הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם (ס"א). אין חומש משתלם אלא וכו' (ס"ה). גנב וכו' פוטר מתשלומי ד' וה' (ע'). עשירים רואין אותם וכו' עניים כפחותין שבהן (פ"ו): להקל (רש"י) אבדה ששטפה נהר מותרת (ב“מ כ”ז) אין אדם מקדש דבר שאינו שלו (כלאים ז‘, ד’). אף על ח' אמות מותר (ד‘, ט’). כשם שאמרו להחמיר כך אמרו להקל (ב‘, ב’). פחות מד“א אינו כרם (ח‘, ב’). אף נוטל את העלה מן האשכול בשביעית (שביעית ב‘, ג’). מתיר באילן (ה'). מוסיפין אף על האשפתות (ג‘, ב’). אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי (ז' י'). אף טוחן הוא וכו' (ח‘, ו’). מתיר (ז'). פוטר (תרומ' ג' ט'). אפי' הן מב' עירות מעלות זא”ז (ד‘, ה’). מתיר (ה' ח'). מתיר כאן וכאן (י"א, י'). פוטר את האתרוגים בקטנן (מעשרות א‘, ד’). מתיר (ב‘, ד’). א' בימינו וא' בשמאלו וא' בפיו (ג‘, ח’). מתיר (מע"ש ג‘, ב’). יפדה (ג', י"א). אף יצא קנקן לחולין (י"ג). הבכורים נתנין לכהני' (ה' ו' ע"ש). מתיר (ערלה ב' ט'). מתיר לזרים ולכהנים (י“ד. ט”ו. ט"ו). מתיר (בכורים ב‘, ב’). גורר א' כסא וכו' ובלבד שלא יכון (שבת י"ב). מתיר להסיך בשברי כלים (כ"ו). בתמרים (שם) בגרעיניהן (שם) בקלפי אגוזים (שם). כל היכא דהוי קשי טהרי' וכל היכא דהוי רפי צייני' א' ההוא סבא טהר בן יוחי ביה“ק (ל"ד). מתיר להשתטף כל גופו בין בחמין בין בצונן (ל"ט). ד' שאינו מתכון מותר (מ"א). מותר השמן וכו' מתיר (מ"ד). כל הנרותמטלטלין חוץ וכו' (מ"ד) אין מוקצה לר”ש אלא שמן שבגר (מ"ה) מותר ליטול עצים מן הסוכה אף וכו' אין מוקצה לר“ש אלא גרוגרת וכו' (מ"ה). אף אין בהן משום עמרות כלות (נ"ז:). הנוגע ברצועה טהור (ע"ה), לא יכול א' להוציאו והוציאוהו שנים ר”ש פוטר (כ"ב). ג' שהוציאו קנה של קרדום ר“ש פוטר - - ג' טליות תחת רגלי המטה ר”ש מטהר המוציא כזית מן המת וכו' ר“ש פוטר (צ"ג). פוטר בזה ובזה (צ"ה). מלאכ' שאינה צ' לגופה פטור עליה (ק"ה). וגעלו בו ר”ש פוטר (ק"י). יצאו מעצמן,ור“ש מתירין (קמ"ה). מסתפג באלונטית ומביאה (קמ"ו). מניח ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר (קנ"ד:), הקש שעל גבי שדה - - ור”ש מטהרן (ערובין ל"ה). ספק ערוב כשר (שם). הריני מערב לשבתות של כל השנה משחשֵכה ערובו ערוב (ל"ז). אפי' הניח ביתו והלך וכו' אינו אוסר (מ"ו). נתנו לחבירו וה' לח' עד שהוא מגיע לחצר החיצונה (צ"ה). והאידנא דק“ל כר”ש כולהו שרו (ק'). בעה“ב שהיה שותף א' זה וא”ז א“צ לערב (ע"א). בן לויט שנפסקה לו נימ' רש”א עונבה (ק"ג). אף ג' אמה יכנס שאין המשוחות ממצין את המדות (ק"ה), אוכל ושותה עד קרות הגבר (פסח' ב'). פוטר (כ"ב). אין אסור חל על אסור (ל"ו). ור“ש סבר לא גזרינן ספיחי כרוב אטו ס' דעלמא (נ"א). בין שישנו על מצחו ובין שאינו ע”מ מרצה (ע"ז). שהאוכל אוכל את הפסח בב' מקומות (פ"ו). משלחין תבואה בי“ט (ביצ' י'). מחתכין את הדלועין לפני וכו' (כ"ו). מתיר לסמוך את הקדרה וכו' (ל"ג). אפי' באביום ז' ממקום קרוב מונה עמהם (מ“ק כ”א). אתרוג בתו' שנכנסה לז' פטור מן המעשרות ומן הבעור (ר“ה ט”ו). אב ובנו וכל הקרובים כשרים לעדות החדש (כ"ב). נשים סומכות רשות (ל"ג). מהיכן קורא מבלילה ההוא (מגלה י“ט ע”ש). פרות המרכסות אינו עובר משום כל החסום (ב"מ צ'). מתיר (ע"ז ס'). לפגם מתיר (ס"ז). מתיר (ע"ח). מתיר (שם), פוטר (סנהד' צ'). פוטר (הוריות ג'). מה ב' ובו' אף ג' אינן נהרגין עד וכו' (שם). שאין האשה טמאה עד וכו' (י"ד). כ' קעקע אינו חיב עד וכו' (כ"א). אין ה' עליהן כרת (שבועות ז'). אין ח' עליהן משום פיגול (שם). פוטר (י"ט). ורש”ב יהוד' פוטר בכולן משום ר“ש (שם). אינו מביא אלא אשם תלוי א' (:) האוכל נבלה ביה”כ פטיור (כ"ב). פוטר (כ"ב). ואת שאינו עליו אינו חיב (זבח' ד'). המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות (ט'). מכשיר (י"א). מכשיר (י"ג). מכשיר (י"ד). אן ה' עליו משום פגול (מ"ג). כל שאינו וכו' אין חיבין אליו משום פגול (שם). כל הנשרפים א“ח עליו משום פיגול (מ"ד). קדשי גוים אהע”מ פיגול (מ"ה). מתיר וכו' (ע"ו). מתיר וכו‘. (שם). אין פסול עד וכו’ (פ"ב). כל הכהנים כשאין וכו' (צ'). בין שהיתה וכו' אין דמה טעון כבוס (צ"ג). קק“ל אין טעונין מרוש”ט (צ"ה) אין אנינות מד“ת (צ"ח). אין מטמאין עד שיצת האור (שם). נתך הבשר אין השורף מטמא בגדים (שם). דם המת אינו מכשיר (חולין ל"ה). דם מגפתו אינו מכשיר (שם) כשרה (ל"ז) מכשיר (מ"א). עד שתינקב לבית וכו' (מ"ב). אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים (ע"ח). פוטר (פ"א). מטהר (קכ"ו). פוטר (קל"ו). ומאכיל לבהמתו אף משהביא שלש (מנח' ע"א). הערלה וכו' אינן מטמאין ט' אוכלין (ק"א). בשר בחלב וכו' ומותר בהנאה ק”ד פטורה מן הבכורה עד (בכור' ז'). מתיר וכו' (י'). יפדו (י“ד(אנדרוגינוס אין קדושה חלה עליו (מ"ב). מביאין ק' לבית הפסול (מ"א). הבית טהור (נדה כ"ז). מטהר (שם). טהור (שם). טהור (מ"ד). פוטר וכו' (מ"ו). מטהר (כלים ז‘, ח’). מטהר – בב' אלו (ט, ד'). [אינו טמא] עד שיעשה בו ג' דברי' (י"ד, ד'). אם אינו יכו' טהורה (י"ז, ג'). ר' יוסי ור”ש מטהרין (י"ח, ד'.) מטהר (כ"ז, ד'). כולן טהורין (י"ב). מטהר (כ"ח, ו'). מטהר (אהלות ב, ב'). מטהר (ז'). מטהר (ג‘, ב’). טהור (י"ח, ה') מטהר (נגעים ד‘, ו’). אינו מטמא אלא וכו' (י‘, ב’) כל שאינו סימן טומאה בנתק הרי הוא סימן טהרה (ד'). כל שער צהוב שטהר שעה א' אין לו טומאה לעולם (ח'). מטהר בכולן חוץ (זכים ג',ב '). ר' נחמי' ור“ש מטהרין (ג'). טהורין (ד). מטהר (ז). מקצת טהור על הטמא טהור (ה‘, ד’). כשרין וכו' (מקואות א‘, ח’). מכשיר וכו' (כ‘. ה’). מכשיר וכו' (ו'). אינן בכי יותן (מכשירין א‘, ו’). אם וכו' טהורי' (ד‘, י’). דם המת אינו מכשיר (מכשירין ו‘, ו’). לא נחלקו וכו', שהוא טהור (טהרות ט‘, ג’). אינן מטמאות את הידים (ידים ג‘, ג’), אינן מטמאין רש”א אף פקועות כיו“ב (עוקצין ג‘, ד’), אפי' לא עלה בידו אלה א' משפטים יצא (תוספ' הלה א‘, א’). יכולני להאכיל את הכהנים טהרות בבורסקי שבצידון וכו' מפני וכו' (שם אהלות י"ח, ב'). מקום שהתירו לך ח' משלך נתנו לך (ערובין ק"ד:). כל שהכסף בידו ידו על העליונה (כ“ט מ”ד), תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו בשעה שאינו לרצון אתה רשאי ליתן בו מום (ירש' תרומ' ח‘, ד’). ר”ש דרש ב' דברים לקולא של בעה"ב (ירש' פאה א‘, ב’). לא קנסו ח' בחוכר מן הגוי לפיכך אם חזר הגוי ונתגייר, או שמכרן לישראל אחר מותר (ירש' דמאי ו‘, ב’).
מדע
כמה תשהה במעיו ג' ימים בעופון ובדגים וכו' (אהלות י"א, ז').
זכרונות וקדמניות
מעשה במנורה של דיסקוס ביבנה וכו' (תוספ' מקואות א' י"ז. וע' ירש' תרמ' ח').
חסידים הראשונים לא נדרו בנזיר וכו' (נדר' י')
עפרן ירד עמם לבבל ועלה (תוספ' פרה ג‘, ה’).
בדורות הראשונים שאין בנות ישראל פרוצות בכשפי (עירובין ס"ד).
בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית וכו' (סנהדר' כ':)
אם ראית שמן שמתחלק בעזרה (זבח' צ"א).
כשהלכתי לכפר פאגי (מעיל' ז').
כששבתי בכפר עכו (תוספ' שם א‘, ב’).
V . ר' יוסי בן חלפתא
תוקף משנתו
מאן תנא אהלות ר' יוסי (ערובין ע"ט).
מאן תנא ערובין ר' יוסי ( " שם)
אשריך כלים (כלים סוף).
תוקף הלכותיו
הל' כר' יוסי מחבריו ר“מ ור' יוסי הל' בר”י (ערובין מ"ו)
ר"י נמוקו עמו (נ"א)
לא זזו משם עד שקבעו הל' כר"י (פסח' ק').
מקור משפט ההלכה בכתובים
מנין לתרומה, שהיא א' מחמשים שנא' וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים וכו' – במד' ל"א, ל' – (תוספ' תרומ' ה‘, ח’).
ומנין שאם תרם ועלה בידו א' מששים שתרומתו תרומה שנא: זאת התרומה ששית האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר השעורים – יחזק' מ“ה, י”ג – (שם, וע' החשבון המדוקדק בפי' מנחת בכורים).
מנין למילה שהיא במקוםפרי שנא' וערלתם את ערלתו את פריו – ויקר' י“ט, כ”כ – ונאמר: וכל ערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו וגו' – ברא' י“ן, י”ד – מה להלן דבר שעושה פרי וכו' (תוספ' שבת ט“ז ח‘. וע’ גמרא שם ק”ח).
מנין שחיי עיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? א“ל תהיינה עיר ועיר – יהושע כ”א מ' – ואח"כ: ומגרשיה סביבותיה – שם – (ירש' שביעת ה‘, ה’.)
לא משום זה אלא משום שנאמר (פרה ג‘,ז’.)
רמז לטבע מן הכתוב
אין לך עשרים וחמשה [טפחים] שאין הארץ אוכלת ממנה טפח וכה“א: רמונים תשעים וששה רוחה – ירמ' נ”ב, כ“ג – ואומר: כל הרמונים מאה – שם – אי אפשר לומר ק' שהרי-נאמר צ”ו ואא“ל צ”ו שכבר נאמר ק' אמור מעתה ד' בלועין בכותל – (תוספ' אהלות י"ג, ז').
החזקה ותולדותיה
כל שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בפסולו עד שיוָדע שטהר (מקואות ב‘, ב’)
חזקת העצמות המכוסין הרי הן של אדם עד שיודע שהן של בהמה (תוספ' אהלות י“ז, י”ב)
מגולין הרי הן של בהמה עד שיודע שהן של אדם (שם)
כשרים מפני שלא נקרא עליהם שם פסול (מקואות ג‘, א’) – כלומר שלא יצאו עוד מחזקת כשרותם –
ספקו להטמא ולטמא טהור (ג‘, א’) – יען כי בספק אין הכרע לכאן ולכאן לפיכך אין דבר להוציאו מחזקת טהרתו –
גדולה חזקה שנא' וכו' א' להם הרי אתם בחזקתכם וכו' (קדושין כ"ט:)
הרי הוא בחזקתו (ב“מ ז' ל”ט).
לעולם הן כישראליות עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותיהן (נדה ל"ג:) – וע' טעמא דר' יוסי בגמרא (שם) –
כביסתן קודמת לחיי אחרים (נדר' פ:) – ועל כרחנו טעם יתרון זכותם על בני עיר אחרת הוא מפני שהם מוחזקים בו. –
נדון בזיקה הראשונה הבאה עליו (סנהד' פ"א.) גם בזה יש מעין טעם חזקה – אפי' יש שם כ“ג אינו נשחט אלא ע”פ מומחה (בכור' ל"ו:)
אפי' רגלו קטועה ועינו סומא לא ישחוט אלא ע"פ מומחה (תוספ' סנהד' א‘, א’) – מפני שבכור בחזקת אסור הוא עומד –
כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא י“ח (ברכ' מ':) ואפשר מפני שמטבע זו הוחזקה מימות אכנה”ג.
ותולדה לחזקה היא חוזק התקנות הראשונות המקובלות ובאות לישראל מבתי דיניהם שבכל דור ודור שיש לסמוך עליהן. כגון:
לא יחשוך מפני שהוא תנאי בית דין (דמאי' ז‘, ג’)
תב“ד הוא שתהא תמ”ע משל בעה"ב (תוספ' שם ח‘, ו’)
בסמוך תב"ד הוא (ט)
כשר הוא תב"ד שאין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד (זבח' מ"ו:)
בכלן אם הי' הדיוט ולא התנה תב"ד הוא (תוספ' יום ב‘, ח’)
ותנאי הי' אימתי שיבנה ביהמ"ק יחזור הדבר לכמות שהי' (מע"ש ה‘, ב’)
ברירה19
ראוי הי' עזר' שתנתן תו' על ידו (סנהד' כ"א)
עת היא מזומנת לפורענות (ק"ב)
מקום הוא מזומן וכו' (שם)
מגלגל זכות ליום זכות וחובה וכו' (ערכין ט"ו)
שבמדה שאדם מודד מודדין לו (ב"ר ט').
מדע
שמשענת הסוס על רגליו וחמור על ידיו (זבין ד‘, ז’)
נתן הקב"ה דעה כאדם מעין דוגמ' של מעלה והביא ב' אבנים וכו' וב' בהמות וכו' (פסח' נ"ד)
שהוא נותן ידו על העוקץ ושוקק ושוהא לחזור (נד' ט"ו)
משתקיף העטרה (מ"ז)
שהאור מעמידו אלא שופתה ע"ג הרמץ (מ"ט)
אנדרוגינוס ברי' בפ"ע וכר אבל טומטום וכו' (בכורים ד‘, ה’)
במקום שהחמה יוצאה ביום קצר זהו פני דרום וכו' (תוספ ערובין ו‘, ב’)
בין השמשות כהרף עין (ברכ' ב':)
אלפים בלח ג' אלפים ביבש (שם כלים, כ"ט ח‘, ב’)
אמור את היד כמה היא שוקלת (תוספ' ערובין ג‘, ב’)
החיצון זוג ופנימי ענבל (נזיר ל"ד).
זכרונות וקדמניות
מעשה בא' שזרע וכו' (כלאים ז‘, ה’) מעשה בא לפני רע“ק (תרומ' ד' י"ג). שוק של צמרים הי' (ערובן ק"ח). אסור נהגו בו ובא ר”ג וזקנים והתירו להן (שם). בראשונה היו נותנין פאה וכו' (פסח' נ"ו), לא גזרו תענית על שאכלו וכו' (תעני' י"ט). ז' שנים נתקיימה בהן גפרית וכו' (יומ' נ"ו), ט“ו סוכות וי' מילין היו מירושלם ועד צוק (ס"ו). ממשפחת בית הפגרים וממשפחת בית צפורייא ומאמאוס היו (סוכ' נ"א). מעשה בנפטית הגר וכו' (יבמ' צ"ח). אף מי שהוא חתום עד בערכי הישנה של צפורי (קדושין ע"ו). ראיתי צפורי בשלותה (ב“ב ע”ה) מתחלה לא היו מרבין מחלוקת בישראל (סנהד' פ"ח). מלואים הקריבו בימי עזרא וכו' (סנהד' מ"ח). לזה הכשירו הוראת שעה (פרה ז‘, ו’). מעשה שנכנס גורן א' של פול במירון ובאו ושאלו את רע”ק (תוספ' דמאי ג'. י"ג). בראשונה היא וכו' משחרב ביהמ"ק (שם נדר' ב‘, ז’). מעשה בפרה של בית מנחם (שם בכור' ה‘, ח’). שאל יונתן בן חרשא איש גינוסר לפני זקנים ביבנה (תוספ' כלים ב"ב ד‘, ו’): מעשה במערה בשיחין (תוספ' נ"ד ח‘. ו’), מעשה בסלע (ז). בראשונה היו - - קבלו עליהן אנשי צפורי (שם בכשירין ג‘, ה’). זקן א' מאנשי ירושלם (כתובי' ע"ז).
הלכות קדמניות
צוורי גזרות שבירושלם או' (ב“ק נ”ה)
מה לי נימוס אחיו של ר"י הגרסי (בכור' י‘, תוספ’ מכשירין ג', י"ג).
נסיעותיו
פ“א הייתי מהלך וכו (ברכ' ג'), פ”א הייתי מהלך וכו' (מגל' כ"ד). כי מטא למתא (יומא פ"ג).
מקבילות
בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וא"א לעמוד עליו (ברכ' ב':)
מהו מכל א' ביום השביעי? אתמהה! אלא כזה שהוא מכה בקורנוס על הסדן, הגבוהה מבעוד יום והורידה משתחשך (ב"ר י)
הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו לא יצא (ברכ' ט"ו)
לא יצא עד שיכון שומע ומשמיע (ר“ה כ”ט
שאין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד (זבח' ט"ו)
אינו דין שיהא הכל הולך אחרי השוחט (חולין ל"ח:)
ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ (זבח' פ"ב)
מה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין (חולין שם).
VI . ר' אלעזר בן שמוע
תוקף הלכותיו
דק"ל הלכתא כותי' בגטין (גטין ד').
VII. ר' נחמי'
ידיעת הלשון
באורי מלין: אשל – ברא' כ“א, ל”ג – פונדקי (ב“ר נ”ד); אחוזת מרעהו – כ“ו כ”ו – סיעת מרחמוהי (ס"ד); עורות תחשים – שמות כ“ה, ה' – גלקטיגון (ירש' שבת ב‘, ג’); ויואל – שמות כ', כ”א – לשון ליגה (שמ"ר א'); איכה – איכ' א‘, א’ – ל' קינה (איכ' רב' א‘, א’)
דרכי המליצות: מוציא לחם מן הארץ (ברכ' ל"ה) – ע“ש – ויהי לי שור וחמור – ברא' ל”ב, ו' – לישנהון דברייתא חמרתא גמלתא (ב“ר ע”ה)
באורים מתוך לשונות הנכר: אנכי – שמות ג‘, ו’, - ל' מצרי וכו‘, בל’ מצרי אנכי: אגוך (ילקוט שמות רע"ו); [אסתר] היו אוה"ע קורין לה על שם אסתהר (מגל' י"ג)
כלל גדול בדקדוק: כל תיבה שצריכה למד בתחלתה, הפל לה הא בסופה (יבמ' י"ג): מכיל' שמות י"ב, ג')
דעותיו על תולדותינו
וכי גנאי הוא לנו שהיינו עבדים לעבדיהם של מצרים? והלא מעלה גדולה היא: (מכיל' דרשב"י 31).
זכרונות וקדמניות
כך הי' מנהגן של נקיי הדעת שבירושלם (סנהד' כ"ג).
VIII. ר' אלעזר בר' צדוק
זכרונות וקדמניות
זכרונות כוללים:
כשהיו עוסקין בעבור השנה ביבנה (שבת י"א)
זכרונות ירושלם ומקדשה:
כך הי' מנהגן של אנשי ירושלם: אדם יוצא מביתו ולולבו בידו (סוב' מ"א)
כך היו תגפי חרך שבירושלם (פסח' קט"ו).
כך היו כותבי ספרים שבירושלם עושים ספריהם (ב“ב י”ד)
והלא כל המטיל תכלת בירושלם אינו אלא מן המתמיהין (מנח' מ')
כך היו מפרשין בירושלם (בכורות כ"ב)
נוהגין היו הזקנים וכו' (מעילה י"ג)
כך היו חבורות בירושלם נוהגות (תוספ' מגל' ד', ט"ו)
כל הפרצופות היו בירושלם חוץ וכו' (תוספ' ע"ז ה‘, ב’)
לול קטן היה בן כבש למזבח וא' לע' שנה פרחי כהונ' וכו' (סכה מ"ט)
שנתות היו בהין ע“כ לפר ע”כ וכו' (מנח' פ"ז). טס של זהב הי' עלגבה (פ"ח)
ד' מדות של לח היו במקדש (תוספ' מנחות י‘, ה’)
ראשי כלונסאות היו בהר הבית שעליהן אומנים יושבים (שם כלים ב"ב ב‘, ב’)
זכרונות בית הנשיא:
פ“א נכנסתי אחר אבא לבית ר”ג (פסח' ל"ו)
פ“א שבת אבא ביבנה ובא זונין ממנוה של ר”ג (מ"ט)
כשהי' ר“ג וב”ד עוסקין בצ"צ (תוספ' ברכ' ה‘, ו’)
לא הי' ר"ג מחיב בסוריא אלא חלה וכו' (שם חלה ב‘, ה’)
שהי' ר“ג פוטר וכו' (שם של בית ר”ג היו מוליכין כלי לבן וכו' (שם שבת א', כ"ב)
של בית ר"ג היו ממלאין דלי עדשים (שם ביצ' א', כ"ב)
פעמים הרבה אכלתי בבית ר"ג ולא ראיתי מכבדין את המטות (ב', י"ג)
פעמים הרבה אכלתי בבית ר"ג ולא ראיתי שהיו מניחין את המוגמר (י“ד וע' בגמ' ביצ' י”ד: כ"ב):
פ“א נכנס אבא להסב בבית ר”ג (תוספ' שם):
זכרונות ביתו:
אני הייתי מבני סנאה בן בנימין פ"א וכו' (ערובין מ"א)
מימי ל אהעדתי אלא עדות זו ובקשו להעלות עבד לכהונה (יבמ' צ"ט:)
אם לא ראיתי בתו של נקדימון בן גוריון וכו' (כתוב' מ"ו)
אבא הי' מתפלל תפלה קצרה בליל שבת (תוספ' ברכ' ה‘, ו’)
וא' להם ראב"צ לתגרי לוד בואו וקחו לכם תבלין למצוה (שם פסח' י‘, י’)
שני כתיפין היו בבית אבא (שם כלים ב"ב ב' ב')
ב' מעשים הוליך אבא מטבעון ליבנה (שם גד' ד', ג)
מעשה בר“ח אראב”צ אני ראיתי (תוספ' גד' ה', ט"ו)
זכרונות סתם:
מקום הי' בתחום עזה והיו קורין אותו וכו' (סנהד' ע"א)
וכך היו מפרשין ביבנה (גד' מ"ח)
סתם חרמין בגליל מותרין (תוספ' נדר' א' ו')
כשהיו ב"ד בודקין ביבנה (שם נד' ו‘, ט’)
תקנה גדולה התקינו שאם היציאה וכו' (ב“ק ק”ג.)
זכרון “מדלגין היינו וכו'” (ברכ' ט':) וזכרון “זכורני שהייתי תינוק וכו'” (סנהד' כ"ב) כבר בררנו במ“ד “חכמי דור הראשון לחרבן” כי לראב”צ הראשון הם, שהיה בזמן הבית ואפשר כי גם כמה זכרונות ירושלם ומקדשה לו הם.
מדע
בטבע גופי החיים:
כל עוף החולק רגליו (חולין נ"ט.)
מותחין לו חוט (ס"ה)
כל עוף הקולט מן האויר (שם)
פתיחת הקבר לנפלים משיראו טפפיות (בכורות כ"ב)
סמני בגרות וכו' (נד' ט"ו)
עגוּל טהור משוך טמא (נ"ח)
בטבע האש:
שהוא מכבה עליונות ומבעיר תחתונות (בריתות ב'.)
IX . ר' נתן
ערך משנתו
רבותיו
סוף משנה ר' ור"נ (ב“מ פ”ו)
זו משנת ר"נ (תמורה ט"ז)
משמת ר"נ אבדה חכמתו עמו (מכיל' שמ' י“ח, ט”ו)
הלכות עלו בידו מן החכמים הזקנים;
מר' אליעזר (תוספ' תרומ' ז‘, י’)
" " (שם פסח' ג‘, ח’)
" " (שם ב"מ כלים ד‘, ו’)
מר"א חכמא (שם דמאי ג‘, א’; ו‘, ח’)
מר' דוסא (שם עדיות א', י"ב)
מר' טרפון (שם קרבנות ט‘, ו’)
חבריו
אר"נ שאלתי את סומכוס (כתוב' נ"ב.)
דא“ל ר”נ לר' שניתם משנתכם וכו' ואמר רבי ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי (ב“ב קל”א)
שאל ר“נ את רשב”י (מכיל' דרשב"י בבוא מכילתא של איש שלום צד II L )
דרכי למודו
החזרת ההלכה למקור המקרא:
מנין שלא יושיט וכו' ת"ל ולפני עוד וגו' (פסח' כ"ב:)
מנין לנושה וכו' ת"ל ונתן לאשר אשם לו (ל"א)
מנין שכל ישראל יוצאין בפסח א' ת"ל ושחטו אותו וגו' (ע"ח:)
מנין שלא יגדל וכו', ת"ל לא תשים דמים (ב“ק ט”ו:)
אזהרה למוציא ש“ר מגלן? דנ”א ונשמרת מכל דבר רע – דבר' כ"ג, י' (כתוב' מ"ו:)
המעטת ההקשה:
אינו צריך הרי הוא אומר, כי הוא יברך ואח"כ יאכלו (ברכ' מ"ח:)
א“צ הה”א וערל זכר אשר וכו' (שבת ק"ח)
א“צ הה”א לשרתו ולברך (סוט' ל"ח)
א“צ הה”א הוא ובניו (סוט' ל"ח)
השואת המחלוקת ומעוטה:
לא נחלקו ר“נ וח' - - עמ”נ (תוס' כלים ב"מ ב‘, ה’)
לא נחלקו ר“א וח' - -עמ”נ (תוספ' כלים ב"ב ד', א)
ערך האבות וישראל
אפי' הל' ערובי חצרות היה אברהם יודע (ב“ר מ”ט)
שמחשבין לשמו של א"א אותו שבא מרחיק (ויקר' רב' י"ד)
שה“ש הקב”ה בכבוד גדולתו אמרה (שה"ש רב' א‘, ב’)
דרשת המילין
ירט: יראה ראתה נטתה (שבת ק"ה)
מרדע: שמורה דעה (במד' רב' י"ד)
מדע
בטבע הגוף: חי נושא א"ע (עירובין ק"ג)
איזה סריס המה (יבמ' פ')
ראיתיו שהוא אדום אמרתי לה המתיני עד שיבלע בו דמו (שבת
קל"ד.)
ראיתיו שהו ירוק - - אמרתי לה "המתיני עד שיפול בו דמו (שם)
צ"ט בצנה וא' בידי שמים (ויק“ר מ”ז)
זו סניא דובי (חולין ג.)
בתכונת השמים: הישוב כלו תחת כוכב א' יושב (פסח' צ"ד.)
בימות החמה מהלכת בגובהה של רקיע (שם)
גלגל החמה שיש לו נרתק (קהל' רב' א‘, ה’)
בטבע הקים שבבריאה: אם נתקבצו כל באי עולם ובקשו להפוך את הבקר
לערב (במר“ר י”ח)
זכרונות וקדמוניות
כדרך שירדו בימי (הלני [שלמצי] המלכ' (ספרי דבק' מ"ב)
בקברניט של מלכי' הי' יוסף קבור (סוט' י"ג)
בשעה שהחניפו לאגריפס (מ"א)
מנרב לשילה ג' מילין (סנהד' ק"ג)
ב' צלצולין וב' מכתשות של נחשת היו במקדש (ערכין ט')
אריש“מ פ”א קראתי לאור הנר וכו' ר' נתן אומר קרא והטה (שבת י"ח)
ר' נתן או' אף נחום המדי מדייני גזרות היו (כתוב' ק"ה)
X
ר' יוסי בן כיפר
ריב“כ שנשלח עם בן בנו של זכרי' בן קבוטל לבבל, למחות ביד ר' חנני' בן אחיו של ר' יהושע, שלא יעבר חדשים בגולה (ברכ' ס"ג:), היה על כרחנו מן הצעירים שבחכמי דור רשב”ג. – ובן בנו של זכרי' בן קבוטל אפשר לו להיות דור רביעי או חמישי לז“ב קבוטל – כי כן אנו מוצאים אותו אומר שמועה משום ר”ש שזורי (ר“ה י”ג:), ורש“ש הלא עמד לפני ר' טרפון (מנחות ל"א). כרי”ב אלעאי, ובכן הוא בן דורם של תלמידי רי“ב אלעאי וחבריו, וכן אנו מוצאים אותו בחבורה אחת עם ר' דוסתאי ב”ר ינאי (ירש' קדושין ג‘, ד’), שהוא הי' תלמיד ר' מאיר (אבות ג‘, ח’). אף תלמיד מובהק הי‘. לפי המתקבל, לר’ אלעזר בן שמוע כעדות מאמרים אלה: “ריב”כ בשם רא“ב שמוע משקה את הגוף (ירש' ביצ' ב‘, ג’.) “מבקעין בקורדום ריבכ”א משום ראב”ש בש“א אזכרין” (שם ביצ' ד' ג') זה מדרש דרש ריב“כ בשם ראב”ש כל האסורות לו אסור ערוה וכו' (ד"א רב' א). ומן המפורש אנו לומדים את הסתום, כי ר' אלעזר סתם, שאמר רי“ב כיפר בשמו (תוספ' שביעית א‘, י"ח, שם נד’ ו‘, ג’. שם טהרות י“א, י' ספרי סרים ר”ע), הוא ר”א בן שמיע, וגירסת משום ר' אליעזר בשמועות ריב"כ (נד' מ"ו: תוספ' שביעית א‘, ח’) נראה משובשת.
יא: בן תמליון
בדברי רבותינו יסופר, כי בימי רש“ב יוחאי, שהם ימי נשיאות רש”ב גמליאל, התחילו גזרות אדרינוס, שגזר על המצות להתחדש, ור' ראובן בן אצטרובלי בטלם לשעה קלה בחכמתו, וכשחזרו ונתחדשו, הלך רש“ב יוחאי ור' אליעזר בר' יוסי לרומא “יצא לקראתם בן תמליון”, ובעזרת בן תמליון זה ובסבת “ברתי' דקיסר” נתבטלה הגזרה (מעיל' י"ז). המפרשים אמרו על בן תמליון, כי שד הי' ונכנס אל נפש בת הקסר ונשתגעה, ורשב”י הוציא אותו מתוכה ונתרפאה, ובשכר רפואתו בטל אביה הקסר את הגזרה (ע' רש“י תו' ודנמ”ה). ולדבר זה הביאה אותם מליצת “על בברתי'” המתישבת יותר על מעשה שדים ורוחות, משהיא מתישבת על מעשה אדם. אולם מלבד שדבר זה מתמיה מצד עצמו, ומלבד שבעצם דברי המקור אין לו כל הכרע המצריך לפרש כן, ומלבד, כי לפי זה יקשה מאד איככה נרדף אח“כ ר' שמעון בידי המלכות ההיא (שבת ל"ג:), אחרי אשר הציל במעשה נפלאותיו את בת הקסר משגעון, הנה פירוש זה מופרך מתוכו, כי לפי דבריו נזדמן בן תמליון לרשב”י ויורהו להשתתף עמו במעשה הנפלאות בדרך זאת, כי הוא יכנס בתורת מחלת שגעון של נפש בת הקסר ורשב“י יצוהו לצאת ויצא, ואם כן, היש לך פלא גדול מזה, כי תבוא רוח שלוחה מאת ה' להציל את עמו ואת תורתו מיד צורריהם? לרוח כזאת לא יאמר שד מזיק, אף כי הציקה לבת הקסר, כי אם מלאך מושיע, ככל אשר לא נקרא שד, כי אם מלאך ה', לדוח המכה במחנה סנחריב (מ“ב י”ט, ל“ה, ישע' ל”ז, ל“ו. דהי”ב ל“ב, כ”א). וא”א כן מדוע זה “בכה ר' שמעון” אחר שנזדמן לו בן תמליון? ומדוע אמר “שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך נ”ט, ואני לא פ“א” היש לך מלאך גדול עושה נפלאות מזה? אלא על כרחנו בן תמליון זה אדם היה אשר הזדמן לפני רשב“י להשתדל לפני בת הקסר, בכבודו או בחכמתו, ורשב”י פקפק בזה, כי לא האמין, כי בן תמליון ראוי למלאכות זאת, ע"כ בכה ויתאונן על מעמד ישראל, כי מלאכים אינם מזדמנים להם עוד, אך באחרונה השליך על ה' יהבו ויאמר “יבא הנס מכל מקום”.
ועתה נחפשה נא אולי תעלה בידנו למצוא רושם כל שהוא לשם בן תמליון. – והנה לפי דרך למודנו, מצאנו שם אחד הדומה לשם בן תמליון בתורת בעל שמועה ואגדה על “סמליון” (סוט' י"ג:) פירש“י “שם חכם” (רש"י שם), ובעל הערוך פי' דם הוא כן ומוסיף ואומר “ואית דאמרי שם מלאך” (ערוך ע' “סמליון”), ואין טעם אחר מתקבל על הדעת להוציא חכם זה מכלל כל החכמים ולאמר עליו, שהוא רוח ולא בשר, כי אם דמיון שמו עם “בן תמליון”, שהוא כבר הוחזק ללא אדם, כי אם לאחד מצבא הרוחות – ולא הבדילו בין שניהם, בלתי אם בדבר זה, כי להכנס בבשר אדם ולהכותו בשגעון ראוי יותר לשד, ולאמר שמועה בדברי תורה נאה יותר למלאך – ואם יהיו סמליון ותמליון שני שמות לעצם אחד הלא יכשר יותר להחזיק בדעת רש”י הפשוטה, שהיא הדעה הראשונה של בעל הערוך, כי עצם זה אדם הוא, ולא מלאך ולא שד. ואם חכם הוא, אין לנו אלא לשאול לזמנו. והנה במס' סוטה לא נוכל להכריע. אם יש להשיב אף “סמליון” עם בעלי המאמרים שלפניו, שמואל ריו“ח ורב נחמן שהם אמוראים, או עם בעל המאמר שלאחריו, הלא הוא ר' אליעזר הגדול שהוא תנא. אולם מן התוספת שמאמר ר' אליעזר מוסיף על מאמר סמליון, יש לשמוע, כי סמליון היה בימי ר' אליעזר ומאמרו הי' ידוע לר”א. ומספרי, אשר שם נשתנו המאמרים גם בענינם גם בסדרם (ספרי דבר' שנ"ז), די לנו לשמוע, כי מכל מקום תנא הי‘, כי שם אין מקום למאמרי אמוראים. ובכן גוף זכרונו בספרי בצד ר’ אליעזר, יכריענו לקבוע זמנו בימי התנאים, ויהם מאמר ר“א למאמר הַמְחֻוָר יותר הרבה במס' סוטה, יורנו לצמצם את זמנו בימי ר' אליעזר, ואם סמליון, שהוא לדעתנו תמליון, בן דור היה לר' אליעזר, יש להחזיק, כי בנו שנקרא על שם אביו המפורסם בן תמליון, היה בימי רשב”י, ואם זכינו לקבוע זמנו, נקוה כי תמצא ידנו למצוא גם את מקומו. תכנית שם סמליון יונית ורומית היא מעין Semelius ובאמת כבר נמצאו לבני ישראל יושבי רומי, כי נקראו בשמות כאלה, שסופם “יון” כגון “פלטיון איש רומי” (שה"ש רב' ח' ח'). גם “אבטליון” שכן גרים היה לדעת רבותינו (גטין נ"ו:) ושאפשר ששמו היה אבטולמוס Ptolem ä us (ע' ח"ר 232 בהערה), היה לדעת קצת, איש רומי (אברבנאל אבות א‘, י’), ובכן קרוב הוא, כי סמליון ובנו, בן תמליון, בני ישראל אנשי רומי היו. וגם כגוי, שֶכִּנָה סמליון למשה רבנו “ספרא רבא דישראל” (סוטה שם), ראויה היא בפי איש הולך ובא בין גדולי רומי ויון, שאהבו תמיד לדבר עם משכיל- ישראל על סופריהם הקדמונים ועל סופרי קדשנו. ומליצה זו עצמה, הבא בתרגום תורתנו (אונקלוס דבר' ל“ב, כ”א), קרוב הוא, שהיא של עקילס הקר הצדיק היוני, אשר לפי דברינו, בן דורו של סמליון הי‘, ושהוא ודאי מצוי היה בין גדולי רומי ומתוכח עמם על דבר התורה. ואם כן, אין מליצת על “כברתי דקיסר” יכולה להתפרש עוד כמנהגה, כי אם יש לגרוס "לברתי’" בלמד תחת “בברתי” או “לבי ברתי'”, כלומר לבית בת הקסר. ויהיה סדר הספור כן: כי בבא רשב“י ורא”ב יוסי חכמי ארץ ישראל לרומי, יצא לקראתם בנו של החכם הנכבד סמליון, אשר יקרא פה ע“ש אביו, בן תמליון, וישם את נפשו אל משמעתם לצאת ולבא לפני גדולי רומי, אשר היה רגיל אצלם, ויאמר להם: “רצונכם אכא עמכם? קדים הוא על לברתי' דקיסר”, כלומר בא לבקש מלפניה על עמו, כדרך חכמי ישראל, שהיו מצוים לפני בנות בית הקיסר, כרי”ב חנני' (תעני' ז'.) וכר' יוסי בן חלפתא לפני המטרונית (ב“ר י”ז) ועוד ועוד. ופירוש מלת “קדים הוא”, כי הקדים אתכניסתו לבית הקסר לכל שאר המעשים. שאמר רשב“י לעשות. ויש להתבונן, כי בספור זה מכניסת בן תמליון ואילך, יש שם שלשה פעלים של אמירה וקריאה ואמירה, ואלו הן: “כי מטא להתם אמר בן תמליון צא, בן תמליון צא, וכיון דקרו לי‘, נפק ואזל אמר להון שאילו וכו’”, שני פעלי האמירה נאמרו בל' יחיד, ולפי הפירוש הנוהג, חוזרת אמירה ראשונה על רשב”י והאמירה השניה על הקיסר, והקריאה שביניהם נאמרה בל' רבים. ובעלי התוספות גורסים גם את האמירה הראשונה בל' רבים, שהם לדעתן רשב“י וראב”י ולפירוש זה הכריעה את בעלי התו' הני' שהיתה לפניה “אמרו” בל' רבים. אך נפלא הדבר, כי גם את “אמר” חנינא גורסים בל' רבים “אמרו”, וכן גורס גם בעל שטה מקובצת, ופעל “ואמרו” זה חוזר לדעתם על “בני בית המלך”, לאמר על השרים והיועצים. ואם לפי גירסה זו, יהיו כל פעלי הקריאה בל' רבים, מסתבר יותר, כי הרבים ההם הראשונים, הם הם האחרונים והבינונים, והם בני בית מלך. ויהיה הענין כך, “כי מטא לחתם”: בבא בן תמליון אל בת הקסר לבקש לבטל את רוע הגזרה: אמרו בני בית המלך “בן תמליון צא בן תמליון צא”, כלומר: לך עמנו; ויהי פי' יציאה זו כפי' היציאה המחוברת אל ההליכה במליצת “נפק ואזל”, כי נרצתה בת הקסר לבקשת בן תמליון ותדבר על לב שרי בית אביה, להשיב את מחשבתם הרעה. “וכיון דקרו לי' נפק אזל”. ואז אמרו “להון” לבן תמליון וחבריו העוסקים בטובת הכלל, שהם רשב“י וראב”י “שאלו וכו'”.
מלבד שהפשט מוכיח כן ומלבד שבכלל הדבר חבבי הפשוט מן הנפלא בחקר המאורעות, אין להבין איככה רדפה אח“כ קסרות רומי, אשר בימי חיי רשב”י עוד לא יצאה מבית האנטונימים, את רשב"י זה, אלו היה הוא הרופא, אשר הציל את אחת מן הנפשות היקרות לבית הקסר מאסון גדול כזה.
יב: ר' יהודה הנשיא וחכמי דורו
I . ר' יהודה הנשיא
קולי הלכותיו
ולא העושה את מקצתה (שבת ג')
כל דבר הוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות (ח)
לא חיב ר' אלא ברה"י מקורה (ה)
לא אסרואלא כלים חדשים בלבד (כ"ג)
נטע נטיע' בפורים ורחץ בקרונה של צפורי בי"ז בתמוז ובקש לעקור ט"ב (מגל' ה')
והעלהו ר' לכהונה על פיו (כתוב' כ"ה)
התיר ר' שיהו בני חמת עולין וכו' וכו' (ערובין ס"ח)
נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור (קדושין ס"ד)
בתי, תורה התירך (נדר' י"ג)
ר' התיר בית שאן וכו' ר' התיר קסרין
ר' התיר בית גוברין ר' התיר כפר צמר
ר' התיר ליקח ירק במוצאי שביעית וכו'
(ירש' דמאי ב‘, א’. וע' חולין ו':)
אינו חל עד שיקבל עליו לשמור (ב“ק מ”ו)
ור' מתיר מהפרכיא להפרכיא (ב“ב צ': צ”א)
מתיר בנגוב (ע“ז ע”ד)
לי התיר ר' וכו' (מ"ו) ר' מתיר (ס"ד)
צפרנים, והתיר להם - - שפה, והתיר להם (מ“ק י”ח)
שמועה רחוקה שאינ' נוהגת אלא יום אחד (ב)
וכי מפני שוטה זה וכו' נאסור כל המקולין (חולין צ"ה)
מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גו' מותר (שם)
נטל צפור - - ר' פוטר (ק"ב)
או' אנו שזה כשר (מנח' י')
ותלה ר' את הכתם בשרף שקמה (נד' כ')
בטל ר' את המשואת והתיר את הרוצח והתיר עד מפי עד והתיר שיהיו יוצאין עליו מבערב בחזקת שנתקדש ירש' ר"ה ב‘, ה’. וע' מפרשים)
והמשפך של גוים ר' מתיר (תוספ' ע"ז ח‘, א’)
ר' פוטר (ו)
העור מותר (שם זבח' י“א, י', י”ג)
כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאוסרה (ע“ז ל”ה:)
משפט העבדים
אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא (גטין ל"ח:)
אעשנו בן חורין קנה (מ:)
המשחרר חצי עבדו- - קנה (מ"א:)
לא תסגיר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכ' מדבר (מ"ה)
בכלם עבד יוצא בהן לחרות ר"א אף הסירוס (קדושין כ"ה)
אף רוב המדבר שבלשונו (שם)
היתה לו יותרת וחתכה עבד יוצא בה לחרות (כ“ד: כ”ה)
טהרת מוסרו
משל לב' ב"א שנכנסו לפונדק - - הואיל ואהרג יהרג חברי עמי וכו' (אדר“נ ט”ז, ג').
רוח פיוט
שוקעת במערב, כדי לתן שלום לקונה, שנאמ' וצבא השמים לד משתחוים – נחמ' ט' ו' – (סנהד' צ"א).
ידיעת המקומות
מקום הוא ששמו עינים (סוט' י')
על בסמוך (ל"ז)
קביעות חלקי הזמן
ג' משמרות הוי הלילה (ברכ' ג':)
העונה א' מכ"ר בשעה וכו' וכו' (תוספ' שם א‘, ג’).
מקבילות
ומפני מה חמה יוצאת (סנהד' צ"א)
ימות המשיח כמנין ימ' החמה (צ"ט)
שנה תמימ' ר“א מונה שס”ה ימים (ר"ה ו').
II. ר' שמעון בן מנסיא
מקבילות
ב' ערוגות זו למעלה מזו לא ידלה מן התחתונה וישקה את העליונה (מ"ק ד'.) ב' ברכות זו של חמין וזו של צונן נוטל את הפקק מבינתים כדי שירדו ח' לתוך הצ' וצ' לתוך הח' (תוספ' ערובין ח‘, ה’.)
III . יוסף הבבלי
רב אסי שבבבל חברו של רב שילא בר אבינא תלמידו של רב, בהיותם מתעצמים בדין הלכה אחת מהלכות רב, שם כל אחד הוראת שמו לרמז על רוב כחו לעמוד בפני חברו ולנצות אותו. רב אסי אמר: “אנא אמיתא דנהטא דלא שליט בה רוקבא”, לאמר: אני מכתשת נחושה, אשר כל רקב לא יעלה בה. – וחברו ענהו: “אנא שילא בר אבינא כוכנא דפרזלא דמחבר אמיתא דנחמוא”, לאמר: אני שילא בר אכינא מכתש ברזל אני, אשר ידוע בכחו את מכתשת הנחושת (נדה ל"ו: וע' פי' “בוכנא ואמיתא” (חולין נ"ב:). מה ענין שם שילא בר אבינא למלת “בובנא” לא זכינו לדעת אל נכון, לעומת זה שם אסי ומלת אסיתא לשון נופל על לשון הם.
תכלית דברינו במקום זה איננו בירור שמות שני חכמים אלה, כי זמנם הוא דור שלישי לדור זה, שאנחנו עסוקים בו.
אולם מתוך בירור זה, יצא לנו בירור שם חכם אחד בן דורו של רבה"ק, ובאור ברייתא שהדעות משתבשות בה מאד.
רב אסי בדברו על הדבר הרמוז בשמו, דבר גם על תולדות שמו ועל מבטאו הישר, כי איננו אסי, כי אם איסי, ויאמר: “אנא איסי בן יהודה דהוא איסי בן גור ארי' הוא איסי בן גמליאל דהוא איסי בן מהללאל אסיתא דנחשא וכו'” (נד' שם) – ואין ספק, כי למען התאים את משלו עם האיסית, באר, כי עקר שמו הוא איסי. הדומה יותר במבטאו לאיסית, משם אסי אשר נקרא בפי העם. – אך מליצת “אנא איסי בן יהודה” לאו דוקא הוא. כי גוף מאמר זה, החורז כמה שמות של איסי על חוט אחד, ברייתא היא, העוסקת בבירור שמות של תנאים והפותחת במלת “תנא” (פסח' קי"ג:) או “והתניא” (יומא נ"ב:). עקר ברייתא זו נשנית בביהמ“ד על מאמר, שנאמר בשם חכם אחד, אשר קרא לו הקורא “איסי” סתם, ובא בעל הברייתא ופירש, כי יש כמה חכמים, שנקראו בשם איסי סתם, ויפרוט לאמר, הוא איסי בן יהוד' וכו' וכו' הוא איסי בן מהלאל (שם ושם), וכלם אינם בעלי המאמר שנאמר אז כי אם “איסי בן עקביא”, וזהו פירושה של פסקה החותמת: “ומה שמו? איסי בן עקביא שמו” (שם ושם) כלומר: ומה שמו של מאמר זה, שאנו עסוקים בו עכשו? איסי בן עקביא הוא! ולא בן יהודה, או בן מהללאל. אל ברייתא זו של התנאים הבאה להודיע לתלמידים, כי שם “איסי” מיוחד לתנאים רבים, וכי יש להם לדיק בכל שמועה בשם אומרה, אם הוא איסי בן פלוני או איסי בן אלמוני, אל ברייתא זו של התנאים, על דבר התנאים, נסמך מאמר לאמוראים, על דבר האמוראים הנזכרים בשם ר' יצחק סתם, האומר “הוא ר' יצחק בן טבלא, הוא רי”צ בן חלקא הוא ריצ”ב אלעזר, הוא ריצ“ב אחא דשמעתא הוא ריצ”ב דאגדתא" (פסח' שם), כלומר רי“צ בן טבלא נקרא סתם רי”צ, וריצ“ב אלעזר וכו' וכו' נקראו סתם רי”צ, כדרך, שתנאים שונים בני אבות שונים ששמם איסי, נקראו איסי סתם.
יקר הוא בעינינו לפרש ברייתא זו ומאמר זה, שהקורא עלול לטעות ולהשתבש בהם, אולם אלו דברה הברייתא רק באיסי בן גמליאל ובבן מהללאל ובבן עקביא, כי עתה לא ראינו בה פרי לתולדותינו, כי שמועות כל החכמים האלה לבד של איסי בן עקביא, כמעט נשתכחו,ואין זכר לנו בלתי אם לשמותיהם שהשתמרו בברייתא זו. וגם המאמר ההוא של איסי בן עקביא שבשבילו נשנתה, לא נתקים בידנו. אבל שם חכם אחד נשמר לנו בראשית הברייתא, אשר עקבותיו נודעו מאד בתולדותינו ובתורתנו, הלא הוא איסי בן יהודה. הן אמנם, כי אלו נוצר רק שמו זה לבדו, לא הרוחנו הרבה, כי בלעדי זה גדול שמו בקרב רבותינו, אך הפסקה האחת הפותחת את הברייתא, משוה עליה יוקר גדול לעניננו. תחלת דבריה אלה הם: “הוא יוסף אי שהוצל הוא יוסף הבבלי, הוא איסי בן יהודה וכו'” (יומ' שם) ואין לאמר, כי התנא שונה פה זוגות זוגות ועושה את איש הוצל ואת הבבלי לזוג שמות של חכם אחד, ואת שם איסי בן יהוד' לשם של איסי אחר נבדל מיוסף הבבלי, כך אי אפשר לאמר, כי מוכרע ועולה מדברי הגמרה המקשה מאיסי בן יהודה על יוסף איש הוצל, כי שניהם שמות איש אחד הם. ובכן זכינו לדין כי “יוסף הבבלי יוסף איש הוצל ואיסי בן יהודה” כלם הם שמות לחכם אחר המפורסם ביותר בשם איסי בן יהודה. וקרוב הוא, כי הוא נקרא גם בשם בן גור ארי' על פי מליצת הכתוב “גור ארי' יהודה” (ברא' מ"ט, מ'). ושני שמות וארבעה כנויים אלה מצטרפים מאד באדם אחד, כי שֵם איסי, שהוא עקר שמו של ר' אסי, הוא בעקרו שם “יוסף” הלא ידוע גם לכל בקי רק מעט בדברי תלמוד ירושלמי, הקורא תמיד לסתם רב אסי ר' יוסה או ר' יוסי, שהוא יוסף. ו“הבבלי” הוא רק שם הארץ “והוצל” הוא שם העיר שנולד בה, “ויהודה” הוא שמו של אביו, ו“גור אריה” הוא כנויו של אביו. לא כן השמות הנותרים הנזכרים שם, מי שהוא בן גמליאל. אי אפשר לו להיות בן מהללאל או בן עקביא. ובכן שלשת או ארבעת השמות הראשונים הם לחכם אחר הידוע לנו היטב. והשמות הנותרים הם לשלשה חכמים אחרים, אשר את שנים מהם לא זכינו לדעתם.
ובדבר הזה חזרה אבדה גדולה לתולדות התנאים בכללן ולתולדות איסי בן יהודה בפרטן. הנה רבנו הקדוש מספר לנו גדולות ונכבדות על יוסף הבבלי ועל האהבה הגדולה, שאהב אותו רבו הגדול ר' אלעזר בן שמוע (מנחות י"ח). בכל דברי רבותינו אין כמעט זכר ליוסף הבבלי, עתה אנחנו יודעים, כי לא עברו רבותינו על חכם בבלי זה בשתיקה, כי אם קראוהו בשמו השגור בפיהם יותר, שהוא שם איסי בן יהודה, ובאיסי זה אנו יודעים את שם עירו ואת שם ארצו ואת החשוב לנו עוד יותר, את שם רבו.
עוד אבדה אחת חוזרת לנו בידי רבותינו. במשנתנו שנינו: “משמת ר' יוסי קטונתא, פסקו חסידים ולמה נקרא שמו קטונתא? שהיה קטונתא של חסידים”. (סוט' מ"ט.) ובברייתא: “משמת אבא יוסי בן קטונתא בטלו חסידים ולמה נקרא שמו אבא יוסי בן קטנותא? מפני שהי' מקטני חסידים” (:) ולפי זה פירש"י: “מקטניהם וסופם” (רש"י למשנה). אולם הירושלמי פירש "ולמה נקרא קטנותא שהיה תמציתן של צדיקים וחסידים (ירש' שם ט', ט"ז), ובכן אין ל' קוטן אלא ל' ענוה. אך אם מופלג חכם זה בשבחו, מדוע אבדו לנו שמועותיו? את האבדה הזאת מחזיר לנו מאמר אחד, אשר כל עין בוחנת תכירהו, כי ברייתא היא, ואלה דבריו: “אמרי, הוא יוסי הבבלי, הוא יוסי בן יהוד' הוא יוסי קטונתה, ולמה נקרא וכו'” (ירש' ב"ק ג‘, ז’).
ולפי אומדן דעתנו, הוא יוסי בר קוצרתה, שמאמר מוסרו נאה לחסיד (ע' ירש' שבת ב‘, ו’) כי ל' קוטן ול' קוצר קרובים במשמע.
ובכן זכינו למצא, כי התנא איסי בן יהודה הידוע לנו בשמו, הוא יוסף מארץ בבל מעיר הוצל תלמיד חביב לרא"ב שמוע, ועל חסידותו המופלגת נקרא “קטונתא” או “בן קטונתא”.
ולפי דרכנו למדנו עוד, כִי תחלת שם “אסי” הנמצא הרבה בתלמוד בבלי, הוא “איסי” ועקרו מראשיתו הוא יוסף.
יג: סדרי זמני המאורעות
אחרי חלוקי הדעות במנין שנות נשיאותו של ריב“ז, החליטו החוקרים האחרונים, כי תשע שנים (גרץ) או עשר היו (דורה"ר ב‘, ד’). ולזה נוטה גם דעתנו, כי אי אפשר לזמן פחות מזה להכיל את כל צבא העבודה, אשר עבר ריב”ז אחרי החרבן.
בדבר קביעת זמן של הליכת זקנים לרומי יוכיח גרץ, כי היתה בשנת נ“א תתנ”ה או תתנ“ו, שהיא שנת כ”ה או כ“ו לחרבן, שהן השנים האחרונות לקסר דומיטיאן, כי זמן חיותם ברומי. הוא זמן מיתת כלמנס גר הצדק, שהחל בשנה האחרונה לקסר ההוא, כי בשנה שלפני מותו היה עוד כלמנס קונסול חבר לקסר (ע' רשימת קסיפיליניוס לפרק מ"ו של דיו קסיוס). ומזה הטיב גרץ ללמוד, כי יש להקדים את תחלת רע”ק, שהיה כבר משלוחי עם בית ישראל בעת ההיא, לכל הפחות ארבע עשרה שנה קודם לכן, ובכן יהיה זה קרוב לשנת תתמ“א, שהיא שנת י”א לחרבן, כי על כרחנו, כבר כלו לו אז בימי ירידת זקנים לרומי שלש עשרה שנות עמדו לפני ר' אליעזר ור' יהושע בתורת תלמיד (ע' ירש' פסח' ו‘, ג’). ולפני שנת מות ריב“ז לא נוכל לקבוע את ביאת רע”ק לבית מדרשם, כי בעת ההיא היו עוד ר“א ור”י תלמידים. ומהיות רא“ב עזרי' בתוך המלאכות, יש להקדים להליכה זו את “יום שהושיבו את ראב”א בישיבה”, שהוא יום יסוד משנת עדיות ושלדעתנו, הוא יום נצחון בית הלל על ב“ש, אחרי שלש שנות מחלקת שני הבתים ההם (ערובין י"ג). ולמנוי ראב”ע יש להקדים את נדוי ר' אליעזר, שאין אנו מוצאים אותו נזכר, לא ביום העברת ר“ג מנשיאותו (ברכ' כ"ז:), ולא בתוך רשימת הראוים למלא מקומו: “מאן נוקמי'” ולא במלאכות הזקנים ההולכים לרומי הנפרטת שם. כי אם מוצאים אנחנו אותו “בו ביום” בעיר לוד (ידים ד‘, ג’), והלא ידוע, כי “כל היכי דאמרינן בו ביום ההוא יומא הוה”, שהושיבו את ראב”ע בישיבה (ברכ' כ"ח). ולפי דרכנו למדנו, כי לרע"ק, שכבר היה נמנה בראוים לנשיאות, שלמו כבר עת ההיא, הקודמת לזמן המלאכות, שלש עשרה שנות למודו. –
עוד בדבר אחד שבקביעות הזמן נכונים דברי גרץ, באשר הוא פרי ישוב נכון של ברייתא בסדר עולם; שם כתוב: “- - מפולמוס של אסוירוס עד פולמוס של אספסינוס שמונים שנה, אלו בפני הבית, מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס של טיטוּס כ”ד שנה, מפולמוס של טיטוס עד מלחמות בן כוזיבא ט“ו שנים, ומלחמת בן כוזיבא ב' שנים ומחצה” (ס"ע ל'). והנה על דבר אסוירוס זה שלפני החרבן מי היה, ע' ח“ה 71 הערה 2. וגד”י גרסץ 488 III. יותר זר משבוש של שם אסוירוס, הוא מאמר “מפולמוס של אספסינוס עד טיטוס כ”ד שנה, ומפולמוס של טיטוס עד מלחמת בן כוזיבא ט“ו שנים וכו'” הקשה מאד: הלא פולמוס של אספסינוס ושל טיטוס אחד היה. אספסינוס היה המתחיל וטיטוס הגומר, ובין ראשו לסופו לא עברו, בלתי אם ארבע שנים, ואין בין שניהם אפילו הפסק כל שהוא. ועל כרחנו, סופו של פולמוס של אספסינוס הוא סופו של פולמוס של טיטוס? עוד יקשה לנו מאד לישב המחצית השניה של המאמר ההוא “מפולמוס של טיטוס עד מלחמות בן כוזיבא חמש עשרה שנה”. איככה יהיה כדבר הזה? הנה סוף פולמוס של אספסינוס שרק הוא הוא פולמוס של טיטוס, כאשר אמרנו, הלא היה החרבן בעצמו, במליצת: “אלו בפני הבית”. ולוא גם היה אפשר לאיש לחשוב את כל שנותיו של טיטוס עד תכלית סופן לימי פולמוס שלו, וכל ימי אדרינוס קסר בעל מלחמת בן כוזיבא, מראשית תחלתו לימי מלחמותיו של ב“כ, הלא תעבורנה מזו לזו שלשים ושש שנים כי טיטוס מת בשנת נ”א תתמ“א. שהיא שנת העשתי עשרה לחרבן, ואדרינוס התקסר תתע”ז, שהיא שנת מ“ז אחרי החרבן. אך באמת הלא כלנו ידענו, כי עקר פולמוס של טיטוס, שרק הוא הוא פולמוס של אספסינוס, ושאינו אחר, אלא מלחמת החרבן, נגמר כלו עם החרבן. כדברי הברייתא: “אלו בפני הבית”, שהיא שנת תת”ל, ותחלת מלחמת בן כוזיבא, אפילו לדעת המקדימים שבמקדימים, היא בשנת תתפ“ב, שהיא שנת נ”ב לחרבן. ובכן עברו לכל הפחות נ“ב שנים שלמות, שהן יותר הרבה משלש פעמים ט”ו. מכל המבוכה הזאת נחלץ אם נגיה את המאמר הזה על פי כתב יד עתיק ומדויק, אות אחת קטנה. היה למעתיקים הראשונים נתחלפה אות קוף באות טית, כי בכתב יד של הילקוט, שנכתב בשנת ע' לאלף החמישי, התקימה הגירסה הנכונה, וזה נוסחה: “מופמוס של אספסינוס עד פולמוס של קיטוס נ”ב שנה. ומפולמוס של קיטוס עד מלכות בן כוזיבא ט“ו שנה”. (ע' גירסה זו מאור עינים אמרי בינה י"ט). וגירסה מדויקת זו, מצא ר“מ שטיינשניידר גם בכת”י של משניות (המזכיר 1866 צד 22). ובכן הרֶוַח הראשון, אשר עמד לנו בגירסה זו, הוא כי הסתלק שם טיטוס מבינתים. ובכן סרה המבוכה על דבר חצוי הפולמוס האחד של החרבן לשנים, לפולמוס של אספסינוס לבד, ולפולמוס של טיטוס לבד, כי כלו נקרא מראשו ועד סופו בשם אחד פולמוס של אספסינוס, ומלבד זה הנה הגה הסתלק שם טיטוס כלו ממשנה זו. ותחתיו יבא קיטוס. אך מי הוא קיטוס זה שלא ידענוהו מתמול שלשום? גרץ הכיר אותו. כי הוא Lucius Quiotus, הדומה במלוא מבטאו למבטא השם הזה בפי העברים, קיטוס, והוא הוא Lucius Quiotus, שבפי הסופר הרומי (Dio Cassius 68, 32, והוא היה שר צבאו של מרכינוס. אשר אותו שלח להכניע את שאון יהודי בבל, אשר התפרצו מפניו אחרי כבשו אותה. ומסוף פולמוס של קיטוס זה, שהיה בימי טרכינוס עד מלחמות בן כוזיבא או "עד מלכות בן כוזיבא, שש עשרה שנה.
ובספר זכרון סורי נתפרש דבר זה בתכלית הבירור, לאמר: "שנת ב' אלפין ומאא תלתין וחדא (?) כד עבדין אסטסין יהודיא דבית נהרין פקד עליהון מרינוס ללוסיא קוֹאטס וכו' (ע' לעיל 108 הערה 2).
ובעת ההיא, אחרי חרבן הר המלך באחרית ימי טרכינוס, נגזרו גזרות מעין של שמד. מעין אלה שבימי אדרינוס התרגשו דוגמתן במדה מרובה. הלכת ר' אליעזר ועדות ר' יהודה בשמו על המנהג “בשעת הסכנה” (שבת ק"ל.) אי אפשר להן להאמר על שעת הסכנה של גזרת אדרינוס שאחרי חרבן ביתר. שאז עברו עבר שנים רבות אחרי מות ר“א. ולמנחני שעת הסכנה ההיא, לא הי' ר”י צריך לעדות ר“א, כי הוא היה הרואה והיודע, העד והמעיד עדיות רבות כאלה, מפיו ולא מפי אחרים. מלבד זכרון המנהג ההוא הנוגע בחיי משפחת היחידים, נשמר עוד זכרון גזרה הנוגעת בחיי כלל האומה, ואשר מדבריה אנו למדים דברים חשובים בדברי ימי הדור. הזכרון ההוא מספר לפי דרכו, כי ר' עקיבא “ירד לנהרדע לעבר השנה” (יבמ' קב"ב.), כי בעת ההיא היתה “המדינה משובשת בגיסות” (שם), ושם עסק עם חכם אחד על דין התרת עגונות ע”פ עד אחד (שם), וכי בשובו אל ארצו הרצה את הדברים לפני רבן גמליאל (שם). ועל דבר עבור השנה וקדוש החדש ידענו, כי כל עוד אשר היה אפשר להם להתעבר ולהתקדש בירושלם, היתה גם יהודה אסורה להם ולא הותרה יהודה, כ“א אחרי שלא היה עוד אפשר גם בכל א”י. ועתה אם הסכימו הסנהדרין לעבר את השנה בחוצה לארץ, אין זאת כי גזרה המלכות גזרה שלא לעבר בא“י, ולקבוע דבר זה אחרי חרבן ביתר אי אפשר, כי אז לא היה עוד ר”ג קיים, ואנחנו רואים, כי חזר ר' עקיבא אל ר“ג וידבר עמו. וקודם לחרבן ביתר אין למצוא זמן מכֻוָן לגזרת כוללות על תפקידי סנהדרין, בלתי אם בימי טרכינוס, אחרי חרבן הר המלך, הדומים לימי אדרינוס לאחר חרבן ביתר. והפרט הנפרט בעת ההיא “שהמדינה משובשת בגיסות” לאמר שארץ בבל מלאה גדודי צבא, מוסיף כח להחלטה זו כי סמוך למרידת ישראל בא”י מלפניה, היתה תקומת ישראל על הרומים בבבל, ושטף חיל הרומים מלא שם עוד את כל הארץ. גם השיחה בדבר הלכה על אודות תקנת עגונות, ראויה גם היא ביותר לשעת חירום, אשר לפי רבות הרוגי המלחמה תרבינה האלמנות העגונות. ולפי דרכנו למדנו מזכרון זה, כי הי' עוד ר"ג חי עד אחרי חרבן הר המלך.
אך בכל זאת מוכרחים אנחנו להחליט, כי מת ר“ג לפני מות טרכינוס, כי יודעים אנחנו, כי “ר”ג קודם לאושא היה” (ירש' פאה א‘, א’), וגלות סנהד' לאושא היתה על כרחנו אחרי מותו, כאשר יתבאר עוד בזה.
בכל היות גירסת השמות מדויקת בנוסח השני של סדר עולם, הנה מספר הזמנים אינו מדויק בשני הנוסחות, בראשון אי אתה מוצא, בלתי אם כ“ד שנה, ט”ו שנה וב' ומחצה, שכלן יחד אינן, אלא ארבעים ואחת וחצי, ולפ“ז יהי חרבן ביתר חמש שנים, לפני שנת עלות עוד אדרינוס על כסאו, שהיא שנת מ”ו לחרבן. ודבר זה הלא מוכחש מתוכו, ובכן משובש מספר זה שבנוסח ההוא, כי לקה בחסר, אך גם המספר שבנוסח השני משומש, כי הוא לקה ביתר: שנותיו הן נ“ב, ט”ז ג' ומחצה, הרי הן שבעים ואחת וחצי 20. ובכן יהיה כבוש ביתר וחרבנה בשנה הרביעית לאנטונינוס פיוס, ארבע שנים אחרי מות אדרינוס. ואם כן לא נצח אדרינוס מעולם את בר כוכבא, וכל זכרונות קדמונינו הצלולים והנאמנים וכל דברי סופרי רומי הם כלא היו ולא נבראו? היש לנו שבוש גדול מזה?
אך אין הדעת נותנת להחזיק כל שלשת המספרים שבשני הנוסחות למשובשים, אין זאת כי אם באחד נפלה טעות. והטעות הלא היא מצויה תמיד בדבר השגור בפי הבריות, העולה מאליו שלא במקומו, והנה מספר נ“ב שנה היה שגור בפי החכמים, על פי מאמר ר' יהודה “נ”ב שנה לא עבר איש ביהודה וכו'” (שבת קנ"ה:), שעל כרחנו אינו חוזר – אלא על ירושלים בלבד, ומתחיל אחרי החרבן וגומר בשנה החמשית לאדרינוס. אך אם מספר זה במקומו, במאמר ר' יהודה, אמת הוא, איננו מתישב בסדר עולם כלל, כי קיטוס שר צבאו של טרכינוס הלא היה שנוא נפש לאדרינוס, אשר המית אותו בתחלת מלכותו. ובכן הלא היה סוף פולמוס של קיטוס זה, סוף ממשלת טרכינוס ותחלת ממשלת אדרינוס, ודבר זה מפורש הוא בתלמודנו בדברים ברורים, ואלה הם: “כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוק ואת פפוס אחיו בלודקנא וכו' וכו', אמרו לא זזו משם, עד שבאו דיופלי מרומי וופצעו את מוחו בגזירין” (תעני' י"ג:), והנה טוריינוס זה, הוא טרכינוס, אשר לא נהרג, כי אם מת במחלתו, ואם בכל זאת נאמר פה, כי מת בידי הורגים, על כרחנו, אין זה טוריינוס עצמו, כי אם קיטוס שלוחו, אשר בשם אדרינוס לא משל מעולם, ובכן דן קיטוס שלוחו של טויינוס את לוליאנוס ופפוס בי“ג אדר, ופתאום שלח קסר אדרינוס אויבו בנפש “דיומלי מרומי”, להביאו שמה ולהמיתו. ומלבד דבר זה המסופר לרבותינו, כתוב ומפורש הוא לרומיים לאמר: “בתחלת מלכותו – של אדרינוס – נשפטו משפט מות פלמא צלסוס גיגרירינוס ולוסיוס”, (Dio Cassins 69' 2), ולוטיוס זה ידוע הוא, כי היה קיטוס. ואם קיטוס שר צבא מרכינוס הומת בתחלת שנת המלוכה הראשונה, שהיא שנת מ”ו לחרבן, לא נמשך על כרחנו פולמוס של קיטוס, בלתי אם עד מ“ו, ולפיכך יש להגיה מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס – כלומרמסוף פולמוסו של זה. שהוא זמן החרבן עד סוף פולמוסו של זה, שהוא בשנה הראשונה למלכות אדרינוס, שבע וארבעים שנה. – ורושם לגירסה המתוקנת הזאת, נראה כי התקים בנוסח הראשון, כי אותיות מ”ו אפשר, כי נתחלפו באותיות ט“ו הדומות בצורתן. – ולפי דרכנו נעיר, כי יתרון יש לקביעות זמן פולמוס זה של קיטוס, כי יודעים אנחנו לכון את עצם היום, אשר בו פסק, הלא הוא י”ג אדר. ואולי בשביל זה קבעוה במגלת תענית ועשאוהו יו"ט כמה שנים, יען כי הוא היה סוף הפולמוס. – על שאר ענין מאורע זה של יום טוריינוס ע' בגוף הספר 109.
ואם תגרענה חמש שנים מן המספר הראשון ישוב אחורנית גם המספר האמצעי, ותהיה תחלת שש עשרה שנה שמפולמוס של קיטוס עד שנות מלכות בן כוזיבא, שנה הראשונה לאדרינוס, שהיא שנת מ“ו לחרבן, ותחלת מלכות בן כוזיבא, לאמר, תחלת נצחונו, שנת ס”ג לחרבן, וסוף מפלתו בשנת ס“ו, לאמר, בשנת התשע עשרה למלכותו. ואם כן תהיינה שנות השמד כשתי שנים, שבהן יש לקבוע את הרגת רע”ק וחבריו. ויותר ממספר כזה אין להמשיך את הימים, שלא נתנו הרוגי ביתר לקבורה, שתחלתם היתה על כרחם ימי חרבן ביתר, וסופם תחלת ימי אנטונינוס פיוס, כדבר המפורש: “עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו” (ירש' תענ' ד‘, ה’).
ובכן היה יום י“ג אדר שנת מ”ו לחרבן, שהיא שנת נ' תתע“ז למספרנו 117 למספרם, סוף פולמוס של קיטוס, כלומר סוף צרות מלחמת הר המלך, וכל ימי אדרינוס, אשר בתחילה החניף את אבותינו ולבסוף רמה אותם, ימי מרד. ולערך בחדש שבט שבשנת ס”ג לחרבן שהיא התצ“נ למספרנו 133 למספרם, התנשא בר כוכבא, ובחדש אב בתחלת שנת ס”ו, שהיא תתצ“ו 136 נלכדה ביתר. והשמדות ארכו עד שנת ס”ח, שהיא תתצ“ח 138, היא שנת עלות אנטונינוס פיוס על כסא רומי, ואולי עוד כחצי שנה, כדי הליכה וחזרה מא”י לרומי ומרומי לא“י. וגירסה זו “שלש שנים ומחצה” המובאה במאור עינים, מסתיעת גם מן התלמוד הירושלמי גם מן המדרש האומרים: “שלש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתר” (ירש' תענ‘, ד’, ה') “שלש שנים ומחצה הקיף אדרינוס קיסר לביתר” (איכ' רב' כ' ב'), וגם במאמר המשובש כלו בילקוט דניאל שבידנו, נראה כי עקר גירסתו היה שלש שנים ומחצה (ילקוט דניאל תתרס"ו), וגירסת ס”ע שבידנו “שתי שנים ומחצה”, היא לבדה המשובשת. –
הכלל העולה מדברינו, כי שלש מלחמות היו לרומיים בישראל, האחת בימי אספסינוס, שניה בימי טרכינוס בידי קיטוס, והשלישית בימי אדרינוס. שלשה אלה נקבו במשנתנו בשמותיהם המובהקים: “פולמוס של אספסינוס, פולמוס של קיטוס – לפי הגירסה הבדוקה – ופולמוס האחרון” (סוטה מ"ט) – ופולמוס האחרון הזה אינו אלא מלחמת ביתר. – וכנגדן מנו רבותינו שלשה חרבנות: חרבן ירושלם – ע“י אספסינוס וטיטוס – חרבן טור מלכא - - ע”י קיטוס שר צבאו של טרכינוס – וחרבן ביתר (גטין נ"ה:). ועל כן מונים סופרי הנוצרים הקדמונים, איזביוס והירונמוס את כיבוש ביתר, לכבוש שלישי של כובשי רומי בארץ ישראל אחרי החרבן (ע' דבריהם מובאים ככתבם גרץ גד"י 442 IV ).
מן הכרונולוגיא של סדרי המאורעות החיצונים של המלחמות, נבא נא אל הכרונולוגיא של המאורעות הפנימים, שרק הם הם לנו העקר בכל מקום. לפי דברי הסופר הרומי Dio Cassius. אשר היה קרוב מאד לזמן אדרינוס, פרץ המרד אחרי עבור אדרינוס שנית בארץ סוריא – שבכללה גם ארץ ישראל ועיר עזה שבדרומה – ובארץ מצרים ואחרי צאתו ממצרים יהי' לנו לקבוע את שעת עכבת ר' יהושע בן חנני' באלכסנדרי' (נגעים י“ד. י”ק נד' ס"ט:) ששמה הלך לדבר על לב אדרינוס, להתהלך עם ישראל במישרים (ע' בגוף ספרנו 115) – בשנת ס' לחרבן, שהיא ששנת ג' תת“צ 130 למספר הרגיל, שבשנה ההיא בא אדרינוס לאלכסנדריה דרך עזה. ובעצם השנה ההיא יש לנו לקבוע את זמן מיתת ר' יהושע, כי מתקבל הדבר, כי מת לפני תחלת המרד. והמרד הלא פרץ לפי דברי הסופר הרומי הבקי ההוא, תכף ליציאת אדרינוס ממצרים (Dio Cassius 69, 12 ), ואם כן יש לשער, כי חי רי”ב חנני' כתשעים שנה או קרוב לתשעים. כי מוצאים אנחנו אותו נשוא פנים בעוד ביהמ“ק קיים, ובכן יש לנו להחזיק, כי היה אז כבן שלשים וששים שנה עד שנת תת”צ, הרי תשעים.
ביום מות ריב“ח היה רע”ק לבדו למרכז כל הדור ההוא, וזמן מיתתו, שהוא שעת סוף מעשיו הגדולים, דבר חשוב ומסוים הוא מאד בתולדותינו. והנה הרב ר“ז פראנקעל אמר להקדים את זמן מיתתו לחרבן ביתר (דרכי המשנה 121), והנה דבר רחוק מאד מאד. בראשונה יש לנו להשתדל לקים את הנאמר עליו “ארבעים שנה למד”. ושמועה זו איננה נוחה להתישב, בלתי אם נאמר, כי רע”ק התחיל להרביץ תורה קרוב לשנת כ“ו, ונקבע את שנת מותו בשנת ס”ו או ס“ז, שהיא שנת חרבן ביתר. אולם בלעדי זאת, הנה כל הראיות, אשר הביא רז”פ להוציא את זמן מיתת רע“ק מחזקתו, רעועות מאד. הנה הוא החליט, כי שלש שנים תמימות היה רע”ק חבוש בבית האסורים, ועל דברו זה ישאל כמשתומם: האפשר כי אומה קשה זו, הרומית, תכבוש את הזוממים לה בבית האסורים ולא תשמידם כרגע? וקושיא זו מכרעתו, להקדים את שלש שנות כלאו ומיתתו לפני מלחמת ביתר, ולהחליט, כי בראות הרומיים אותו הולך וסובב במרחקים חשדוהו ויתפשוהו, אך לא מהרו להמיתו, יען כי יראו מפני בני ישראל, פן יתקוממו על רומי, בראותם את רבם מומת, כי בעת ההיא היה החיל החונה בא“י מתי מעט. על דבריו אלה נשיב ראשון ראשון. א) “מעשה בר”ע, שהיה חבוש בבית האסורים ועבר שלש שנים זו אחרי זו” (סנהד' י"ב.), לא בא להגיד, כי שלש שנים היה חבוש, כי אם בימי כלאו, אשר לא רבים היו, עבר שלש שנים בבת אחת ובשעה אחת (ע' גמרא שם ורש“י ד”ה “ב”ד ישבו"), ואם כן אפשר, כי רק חדשים היה כלוא ולא שנים. ב) לכללו אשר כלל כי הרומים לא יאסרו בכלא את מבקשי רעתם כי אם המת ימיתו אותם ביום התפשם בידם, אין לו רגלים כלל וכלל, כי מי לנו עריץ ועוין וירא לנפשו מן הקסר טבריוס, ובכל זאת לא המית ביום שמעו, את אגריפס, אשר הוגד לו עליו, כי שואל הוא את נפשו למות, כי אם שם אותו בבית האסורים, אשר היה אסור שם ששה חדשים, ומי יודע עד כמה ארכו לו עוד ימי כלאו, עד יום עמדו למשפט, לולא מת טיבריום אז (ע' ה"ה 87). ובכן נכון הדבר מאד, כי גם את רע“ק, אף כי נתחייב להם מיתה, לא מהרו לדונו. ג) ואמדן דעתו, כי בראשונה לא יכלו הרומיים להמית את רע”ק מיראתם את ישראל, איננו נכון, כי לוא יראו הרומים את ישראל ולוא היתה יד אבותינו תקיפה ביום התפש רע“ק, כי עתה יותר ויותר יש להחזיק, כי בנפשותם ובדמם היו מצילים אותו, וכי הרומים היו נזהרים מתפוש אותו. לבלתי הקדים בידים את זמן המרד, כל עוד, אשר יד המתפרצים תקיפה, ואדרבא היו הרומים מבליגים על כל זה. ואלו היו מתונים לעשות את האחת לתפשו. כי עתה היו ממהרים לעשות גם את השנית להמיתו מיד ובלי קולי קולות. כי אם במסתרים. כי כל עוד, אשר הוא חי ויד עמו חזקה, הלא ישברו כל דלתות נחושה, להוציא ביד רמה את רבם הנקדש. – לא כן הדבר, אם נאמר, כי נהרג רע”ק אחרי נפול ביתר ביד צר, אז לא נבצרה מיד האויב להציק את איש חרמו ולענותו באין מחריד, כאשר תאוה נפשו. ומלבד כל אלה הלא אם נקבע את מיתת רע“ק בתחלת המלחמה ועוד נוסיף עליה שלש שנות כלא לפניה – לפ”ד רז“פ, - הלא יהיה לנו להקדים את מיתת ר' שמעון וריש”מ כשתים ושלש שנים לפניה, כי בבוא אליו שמועת מיתתם. עוד היה יושב בתוך תלמידיו, ולא בבית הכלא וחוזה להם חזות קשה, וזהו דבר שאינו, כי לפני מלחמת ביתר הלא ידענו את רע“ק כי מלא תקוה היה ומצפה לישועות ונחמות. עד כי קרא על בר כוכבא “דין הוא מלכא משיחאי” (ירש' תנעי' ד‘, ב’), ואיך ירפה הפה, שאמר כזאת, את ידי אנשי המלחמה ויאמר “בני התקינו עצמכם לפורענות?” (מכיל' שמות כ“ב, כ”ב). אלא על כרחנו לא אמר זאת, אלא תכף אחרי כבוש ביתר, והחזון הקודר אשר חזה לתלמידיו, הוא גזרת השמד שנגזרה אחרי נפול ביתר, שהיתה רעה עוד לישראל מן הכבוש עצמו ו”הבולמוס שערבב את העולם“, שהחריב גם את יתר פלטת יהודה אחרי כן (שמחות ח'). והרב שי”ר המקדם את זמן המלחמה, משתדל לקבוע את זמן מיתת רע“ק לפני מפלת ביתר (כ"ח ז' 186), שכה גם הוא, גם רז”פ כי כבר גזרה המלכות הרשעה “שלא יעסקו ישראל בתורה” (ברכ' מ"א:), שהיא היא גזרת השמד, בעוד רע"ק חיי. ומודעת זאת, כי דרך המלכות לגזור גזרות על אויב נכבש, ולא על אויב נלחם, אשר ישחק לה ולגזרותיה.
כנגד הנאמר בקינות למ“ב וסליחות ליה”כ, כי רא“ב שמוע היה מהרוגי מלכות לאמר מן המומתים בידי עבדי אדרינוס אחרי ימי חרבן ביתר, יכריע הרבה הרבה הדבר הרשום והמפורש בתלמוד בבלי ירושלמי ומדרשות, כי הוא היה אחד מתלמידי רע”ק, שהוסמכו אחרי מותו בידי-רי“ב בבא “שהעמידו תורה” אחרי מותו בישראל, ושרבנו הקדוש היה תלמיד לו, כמבואר וכמובא בגוף הספר. והמעט ממנו, כי לא נהרג בידי הרומים, כי אם כבודו היה גדול בעיניהם, עד כי כאשר מת קסר הרשע ואימנו לי' מלכא תחותיה [דההוא, דהוה], גזר על מדינתא ההיא כל גוברין לקטלא וכל נשיא לביזה אמרי לי' לראב”ש זיל ופייס עלינו וכו‘, והוא קם וילך ויעבד את רוע הגזרה (קהל' רב' י"א א'), ואם היה חכם ששמו ר’ אלעזר מעשרה הרוגי מלכות, אפשר שהוא ר' אלעזר בן חרסנה, אשר יש מונים אותו ביניהם (איכה רב' ב' ב), ולא בן שמוע, שאינו נמנה עמהם גם שם גם ברשימה אחרת (מדרש תהל' ט', י"ג), ואין ספק כי מצאו הפיטנים או מעתיקיהם באחד המקורות, ר' אלעזר סתם, ויוסיפו עליו את יחס “בן שמוע”, השגור בפי העם.
ואם הימים ההם היו ימי כח מעשיו, שעשה לתורתו ולעמו, און לנו על כרחנו “ימי קסר רשע שמת ואימנו לי' מלכא תחותי'”, אלא ימי אדרינוס שמת, ואנטונינוס פיוס שהתקסר. ור' אלעזר בן שמוע זה לא היה האחד בבית אביו אשר אמץ את כחו להעביר את מחשבת אדרינוס הרעה מעל עמו, כי גם אחיו יהודה בן שמוע התחזק בדבר הזה כמהו ואולי עוד יותר ממנו, כאשר כתבנו וכמבואר מברייתא מפורשת (ר“ה י”ט. תענית י"ח), שערה היא במגלת תענית (פרק י"ב).
אך פרט אחד שנפרט ביהוד' בן שמוע נותן מקום למראית עין, לאחר את זמן מעשהו, הלא הוא מאמר הגמרא: “והא יהודה בן שמוע תלמידו של ר' מאיר (ר"ה שם), ור”מ לפי הנשמע מדברי רש“י (סנהד' י"ד) הלא היה עוד צעיר לימים, ואם כן יש לחשוב כי י”ב שמוע תלמידו עוד צעיר היה ממנו, ואיך יעשה כדבר הגדול הזה בילדותו? על זאת יש להשיב, כי אף אם נאמר, כי דברי רש“י על ר”מ המתחזקים מדברי רב שרירא, האומר כי רע“ק “סמכי' מינקותי'” (אגרש"ג) דברי קבלה הם. לא יכריענו דבר לאמר, כי גם אחרי מות רע”ק, בסמוך רי“ב בבא אותו היה עוד צעיר מאד, כי מה נפשך, אם סמיכת צעיר סמיכה היא, הלא כבר סמכו רע”ק, ומה לריב“ב להוסיף עליה, ואם אינה סמיכה כלל, מה יועיל אם יסמכהו ריב”ב שנית בילדותו, אלא על כרחנו היתה רק סמיכת רע“ק בילדותו הרכה של ר”מ “משום דהוה חביב לי לרע”ק" (אגרש"ג) וע“כ “לא קבלוהו”, ואח”כ כאשר רבו הימים ורע“ק היה טרוד בעסקי הצבור ולא היה לו פנאי לסמכו שנית 21, ובינתים הוסיף ימים ויצא כבר מימי עלומיו, אז סמכו רבי”ב שנית בין יתר חבריו, כי אמנם מוצאים אנחנו את ר“מ בימים ההם בעל אשה, חתן לרח”ב תרדיון ורב פעלים מאד, נוסע לרומי ומציל את יבמתו במזמה וגבורה (ע“ז י”ח.).
אך בכ“ז עוד הקושיה חוזרת למקומה, אם אמנם ר' מאיר עצמו לא היה עוד צעיר לימים מאד בסוף ימי השמד, הלא היה יהודה בן שמוע צעיר ממנו הרבה, כי בגמרא הלא מפורש, כי תלמידו היה, וסתם תלמיד צעיר מרבו? התשובה על זאת היא, כי “תלמיד” שנאמר פה לענינו לאו דוקא הוא, כלומר, לא תלמיד צעיר, היושב לפני רבו הזקן הי' יב”ש, כי אם חכם אומר שמועה מפי רב גדול ממנו בחכמה, ולא בשנים. ויען כי לענין קביעת זמנים רצו החכמים האחרונים לכון את דורו של יהודה בן שמוע ומעשיו, לא מצאו יתד אחרת לתלותו, בלתי אם במתכנתו לר' מאיר, כי שמועותיו של יב“ש מעט הן – ודומה הדבר, כי שמועה אחרת זולתה לא נמסרה לנו ממנו – ומתכנתו לר”מ בשמועה זו, הלא אינה אלא של תלמיד לרבו,כי בשם ר' מאיר אמרה, כדרך סתם תלמיד, שאומר שמועה מפי רבו. אך אין האמירה הזאת האחת לבדה מכרעת עוד להחליט, כי אומרה תלמיד מובהק הוא לבעל השמועה, כי רשב“ג הלא ודאי לא היה תלמידו של ר”מ, כי אם חברו, ובכל זאת היה אומר הלכה בשמו (תוספתא כתוב' ו', י"א), ולא עוד אלא שגם הלכה זו, האמורה מפי י“ב שמוע בשם ר' מאיר, נאמרה פעם אחת (שבת ט"ו) בפי רשב"ג בשם ר”מ, ופעם אחת במקורה “רשב"ג אומר יהודה בן שמוע מטמא בשם ר' מאיר” (תוספ' כלים ב"ב ז' ד'). ובשלמותו זו הובא המאמר במלואו גם לעניננו (ר"ה שם), ואם יהיה יב“ש תלמיד ר”מ יען כי אמר בשמו, הלא יהיה רשב“ג תלמיד יב”ש, כי גם הוא אמר בשמו ותלמיד תלמידו של ר“מ. הן אמנם כי כל מקום שנאמר: א”ר פלוני בשם ר“פ חזקה היא, כי האומר הוא תלמיד מובהק, וסתמו צעיר לגבי בעלי השמועה, שהוא רב מובהק, וסתמו זקן. אבל אין זו חזקה, אלא כל זמן שאין עמה טענה, ופה יש כמה וכמה טענות, המוכיחות כי מליצת “תלמיד” במקום זה, לאו דוקא היא, ולא באה להגיד יותר, כ”א כי אומר היה יהודה בן שמוע שמועה בשמו של ר“מ, והשנית כי על פי אמירה כזו יכול גם רשב”ג להחשב כתלמיד לר“מ (ע' שבת שם), והשלישית כי לא לר”מ לבד כ“א גם ליב”ש, והרביעית השקולה כנגד כלן, היא זאת, כי אם נחליט כי כל אומר שמועה בשם בעליה תלמידו הוא, הלא תהפך פה המתכנת מן הקצה אל הקצה. ר' מאיר הרב יהיה פתאם תלמיד לתלמידו או לתלמיד תלמידו, כי מוצאים אנו במשנה מפורשת: דברי מאיר, שאמר משום רשב“ג” (כתוב' ק"ד.) 22. כל אלה יכריעונו לאמר, כי יהודה בן שמוע לא היה אלא מוקיר ומכבד חכמת ר“מ ומחבב את שמועותיו, אך זולת זה היה קרוב או שוה במספר שנותיו גם לר”מ, שמלאו אז כבר ימיו לצאת ולבוא, וקרוב או שוה במספר שנותיו גם לרשב“ג שכבר נהג נשיאותו עוד לפני מלחמת ביתר. ועל כן קם גם הוא ויתחכם ויתחזק ויעש לעמו ככל אשר עשה לו אחיו ר' אלעזר בן שמוע. ואחרי כי בתחבולתו הטה את לב שרי הממלכה לשום קץ לגזרות אדרינוס, והרוחה היתה כוללת לכל ישראל, עשו את יום בוא בשורת הרוחה ההיא ליום טוב, הוא יו”ט האחרון שבמנ“ת. – וגם דבר קביעות היום ליו”ט מוסיף כח לדעת הנוהגת, כי היה דבר זה תכף למיתת אדרינוס, ולעלית אנטונין פיוס על הכסא, בעוד אשר רשב“ג היה נחבא, ע”כ קבע ועד חכמי הזמן, הלא הם תלמידי רע“ק את היום הזה ליו”ט, כי אחר שוב רשב"ג לנשיאותו, מי יודע אם היה מסכים לזה, כי הלא ידענו כי הוא היה המפסיק לקביעות ימים חדשים לזכרון, פסיקה עולמית, כמאמרו (שבת י“ג: והנשנה ביתר מליצה עוד בסוף מנ”ת).
אחרי בוא הרשיון לקבורת הרוגי ביתר, בהשתדלות בן שמוע וחבריו, קרוב הוא, כי חזק לב ראשי העם לקבץ שנית את הסנהדרין, ולהחזירה למקום החביב והמקודש עליהם, ליבנה. ותקנתם הראשונה היתה לקבוע לזכר הרשיון ברכה רביעית בברהמ“ן, כדבריהם המפורשים: “אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב” (תעני' ל"א) ודרשות נאות נאמרו ביום ההוא “כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה” (ברכ' ס"ג:). אולם עד כה לא הגיעה עוד מדת טובה של מלכות רומי, ואין ספק, כי פקודה חמורה באה תכף, לבלתי היות עוד סנהדרין ביבנה, והליכה זו וחזירה זו נרשמו בברייתא, המונה את גליות הסנהדרין: “ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא” (ר“ה ל”א:), אך נראים הדברים, כי כשם שנאסרה על הסנהדרין לשבת ביבנה שביהודה, כך הותרה להם התרה גמורה ומפורשת להתכונן באושא שבגליל, כי כל הליכותיהם באושא ובבקעת רימון מפיקות רוח חרות וששון. דברינו אלה מספיקים בידנו להחליט, כי ספור כניסת חכמים “לכרם ביבנה” (ברכ' שם) וספור התכנסם לאושא (שה"ש רב' ב‘, ה’) הדומים מאד זל”ז, אינם שני נוסחאות למעשה אחד, כ"א שני מעשים נבדלים, הראשון היה ביבנה בלי רשיון והשני היה באושא ברשיון.
עוד יותר יש לנו לכון זמני פעולותיו של רש“ב יוחאי, אשר המבוכה קרובה בהם. ראשית הראותו לפנינו, הוא היום הגדול, שהושיבו את רעב”ע בראש. הוא היה אז השואל את ההלכה, שבשבילה התרגשו הלבבות, כדבר האמור “ואותו תלמיד רשב”י הי‘" (ברכ’ כ“ח. 23 ובכן יש לנו לקבוע שנת לדתו לכל המאוחר, לשנה עשירית אחרי החרבן, שהיא שנת ג' תת”מ, כי לפי דברינו היה מנוי ראב“ע בשנת כ”ה או כ“ו לחרבן, כי אין להחזיק, כי פחות מבן ט”ו או ט“ז נכנס לביהמ”ד, ואם כן יהיה בסוף השמד כבן נ“ז או נ”ח. מן השנים האלה למד אחרי חתונתו, הוא ורה“ב חכינאי חברו (כתוב' ס"ב:) שלש עשרה שנה (ויקר' רב' כ"א) לפני רע”ק, ואז הסמיך רע“ק אותו יחד עם ר”מ. ויען כי ר“ב היה צעיר הרבה ממנו “נתכרכמו פני ר”ש” על אשר הושיב ר“ע את ר”מ ראשון ואותו שני, ורע“ק פיסו (ירש' סנהד' א‘, ב’). שתי פעמים היו לו דברים עם מלכות רומי. פעם אחת הלך במלאכות העם אל הקסר הרומי לבטל את גזרות חלול שבת ובטול המילה וכו' (מעילה י"ז), ופ”א התנגח עם המלכות ההיא, כי דרש בגנותה, ותקנום עליו מיתה, ויברח ויחבא במערה (שבת ל"ג:). והנה הרב שי“ר (כ"ח ד' 185) והרב רז”פ (דרכי המשנה 169) יקדימו את קניסת המיתה על רשב"י, להליכתו לרומי להשתדל לבטל גזרת אסור המילה.
נבקרה נא את הטעמים, אשר הכריעו את הרב שי“ר להקדים על כרחו את דבר הקניסה אל דבר המלאכות: אם בחרו לשלוח לרומי את רשב”י, יוכיח הרב שי"ר הוא רק בשביל שהיה מלומד בנסים, והנס האחד הוא לדעתו רק דבר המערה לבדו.
ע“ז אנו שואלים, הלא ידענו, כי מלבד מעשה המערה, שבאמת אין בה נס, ספרו על רשב”י עוד נס גדול, כי הי' אומר “בקעה, בקעה התמלאי דנרי זהב והיתה מתמלאה” (ירש' ברכ' ט‘, ב’), ומי יודע כמה נסים ספרו אבותינו עליו עוד, שלא נשמרו לנו בדבריהם. מלבד זה הנה גם האמונה, כי לא נראתה הקשת מימיו (שם), ועדותו על עצמו, כי יכול הוא לפטור את כל העולם מן הדין, בהצטרף אליו אחיה השילוני (שם), או יותם בן עוזיהו (סכ' מ"ה:), יוכיחו עליו, כי מוחזק הי' לאחרים ולעצמו לבעל נס. מעין זו, היא ראיה שניהל הרב שי“ר, כי מעשה הקניסה והמערה היה על כרחו, עוד בימי סוף ממשלת אדרינוס, כי נדברו רק בשיחות חולין, כי פחדו לנפשם מפני סכנת הגזרה עללמוד התורה (כ"ח ד' 186). נפרק נא מאמר זה לפרקיו: המשוחחים בו היו רק רי”ב אלעאי ורשב“י – ור' יוסי הלא שתק ((ע' שבת שם), ומה דבר רי”ב אלעאי? הפליג בשבח רומי ומלכותה! וכי הוא בלבד שבח את המלכות ואת עמי הנכר? והלא גם ר“ח סגן הכהנים דבר בשבחה של מלכות רומי (אבות ג‘, ב’), ורע”ק דבר בשבחה של מדי, ור“ג – בשבחה של פרס, ושני חכמים אלה הטו את לב שומעיהם לאהוב שני עמים אלה (ברכ' ה‘, ו’). ולהיפך אנו שואלים: וכי רשב”י לבדו דבר בגנותה של רומי? הלא ר“ג בנו של ריה”ג דבר בגנותה כמעט בעצם טעם זה של רשב“י “שאין מקרבין לאדם אלא לצורך עצמן בשעת הנאתן” (אבות ב‘, ג’) וכי “מלכות” זו “אוכלת, בכל פה במכסאות במרחצאות ותאטריאות וארנוניות” (אדר“נ כ”ה, ד'). ואלה הם דבריו ממש של רשב”י על המרחצאות ועל המכס של רומי, ואם עסק רשב“י בשיחות חולין ולא בד”ת מפני סכנת הגזרה, למה פסק הנשיא הצדיק הזה בד"ת לשיח “שיחת חולין” שלא בשעת הגזרה? וכמעשהו עשה גם ר' סימון, העורך דמות לממלכה הרשעה הרומית בכל נבלותה (ויקר' רב' י"ג).
וזולת החכמים האלה יש הרבה משבחים והרבה מגנים לרומי, ועתה אם כלם דברי חולין הם, למה הכניסו רבותינו דברי חולין למשנתם ולתלמודם: אמור מעתה, כי דברים כאלה דברי מוסר גמור הם, למר כדאי לי' ולמר כדאית לי‘; לר’ יהודה וחבריו להדריך את העם להתפלל בשלומה של מלכות, מעין מוסרו של ר“ח סגן הכהנים; ולרשב”י וחבריו, לפקוח את עיני העם לדעת את מעמדם “להיות זהירין ברשות” מעין מוסרו של ר“ג בנו של ר”י הנשיא. – הרב שי“ר המוצא בשיחת רי”ב אלעאי ורשב“י רק חולין גמורים, נותן טעם, כי בשביל זה עסקו בדברי שיחה ולא בדברי תורה, מיראתם את סכנת הגזרה. על זה אנו שואלים: מה נפשך? אם היתה שיחה זו בחדרי חדרים, הלא יכלו לדבר בחשאי גם בד”ת, כי כל שמועותיהם לא היו אלא על פה, שאפשר להן להאמר מפה לאוזן. ואם היתה השיחה במקום רואים ושומעים, הלא גדולה הרבה יותר סכנת נתינת דופי ברבים, שהיא מרידה גלויה בכונה ממש, שדין זדון נוהג בה, מסכנת עבירה על גזרה אחת, אשר אפילו כשהיא חמורה שבחמורות, אינה אלא פרט, שיש עוד מקום למהפך בזכות, למצוא בה צד שגגה. ואם ערב רשב“י את לבבו, לתן דופי ולסכן את נפשו על דבריםבטלים לדברי שי”ר – הלא מוטב הי' לו, לסכן את נפשו על דברי תורה, כרע“ק וכרה”ב תרדיון וחבריהם.
מלבד בטול הראיות הקלושות ההן מתוכן, הלא יש להתבונן, כי אם נאמר, כי שלש עשרה שנות התחבא רשב“י במערה, שלמו בשנה שאחרי מות אדרינוס 3898, שהיא שנת מ”ה לחרבן, ובכן תהיה תחלת השנים ההן שנת 3885, שהיא נ“ה או נ”ו לחרבן. ובתחלת השנים ההן, הלא רואים אנחנו, כי היה ר' אלעזר בן שמעון בעל דעת, כנראה מספור,א“ל לברי'” (שבת ל"ג:) ובכן יש לנו לאמר, כי היה ראב“ש לכל הפחות בעת ההיא כבן חמש עשרה, וביום צאת מן המערה בן שמונה ועשרים, ולפי המתקבל על דעתנו לא מת ר”ש כי אם שנים מעטות לפניו מיתתו של רשב“ע. אך נסתפק נא במועט ונאמר, כי חי רק כעשר שנים אחרי מות אדרינוס – כי כל עקר מעשי רשב”י וחבריו, הלא היו מימות אדרינוס והלאה, ובכן היה ראב“ש בן ל”ח אחרי מות אביו. והנה על רבי יתבאר, כי נולד קרוב לשנת ס“ב לחרבן 3892, ובכן יהיה רבי כעשר שנים אחרי מות אדרינוס בשנת ע”ח לחרבן 3908, אם אותה נחזיק לשנת מות רשב“י, כבן שש עשרה, והדבר ידוע, כי אחרי מות רשב”י היו רבי ור' אלעזר ב“ר שמעון כשני תלמידים רכים מאד בשנים, לפני רשב”ג ור' יהושע בן קרחה (ב“מ פ”ד:). ולפי העולה מחשבון שנות ראב“ש, יעלה לנו, כי ראב”ש היה גדול מרבי, בשנים ועשרים שנה.
מלבד השאלה הזאת יש לנו לשאול עוד אחת: לוא היתה באמת קניסתו קודמת למלאכותו, איככה תעלה על דעת אבותינו, לשום איש מפורסם, אשר נכתם עונו לפני רומי, למלאך מליץ שלוח אליה, להטות את לבה לטובה? והלא דרך השולחים מלאך להתהגן בעדם אל התקיף, אשר גורלם מוטל בחיקו, - גם באין להם אורב מלשין, ולאבותינו הלא היו עוד אורבים אויבים בנפש, כעדת המינים הנכונים תמיד להלשין – לבחור את האיש הטהור בכל מיני טהרה מכל שמץ דבה ודופי בעיני הממשלה.
לפי דברי הרב שי“ר נסע רשב”י לרומי תכף אחרי מות אדרינוס, לבטל את גזרותיו. ובכן היתה זאת בשנת ס“ח או ס”ט לחרבן 3898/9 ואז היה כבר ר' אלעזר בר' יוסי איש, אשר מלאו ימיו לצאת ולבוא, כי גם הוא הלך עמו לא בתורת תלמיד משמש, כי אם בתורת יועץ ומשתתף במעשי רשב“י, כעדות מליצת “ואחריו מי ילך” (מעילה י"ז), וכבר היה רב מובהק מורה הלכה (תוספ' נדה ז‘, א’). ובכן היה ר' אלעזר בר' יוסי בעת ההיא איש, שהגיע לחצי ימיו או קרוב לזה. והנה ידוע הדבר, כי ר' ישמעאל בר' יוסי, אשר נולד לאביו לפני אחיו ראב”ד יוסי (שבת קי"ח: ירש' יבמ' א‘, א’), היה חבר לרבה“ק כל ימיו, ככל אשר היה ר' יוסי עצמו חבר לרשב”ג אביו של רבי (פסח' ק') ור' הלפתא אבי ר' יוסי מורה לר“ג אבי אביו של רבי (שבת קט"ו.). ולפי דברי הרב שי”ר יעתק רבי, אשר היה עוד ילד רך מאד, בשנת מות אדרינוס, בדור שלם למטה מר' ישמעאל חברו, שהוא בן ר' יוסי חברו ובן גילו של אביו.
מלבד זה הלא מפורש הוא, כי ר' ראובן בן אצטרובלי קדם עוד לרשב“י בהליכתו לרומי ובהשתדלותו שם (מעילה שם). ואם קדמה עוד פעולתו לשל רשב”י, הלא חלה על כרחה גם היא, לפי דעת הרב שי“ר, בשנת ס”ח או ס“ט לחרבן. ואם “הלך וישב” עם גדולי רומי, כמעט ברור הוא, כי איש בא בימים היה, זקן ורגיל. ועל כן בטח, כי לא ירבו לבדוק אחריו, אע”פ שלא ידעוהו, ובכן חי' לכל הפחות שוה לרשב“ג בשנות חייו, והדעת נוטה, כי היה עוד גדול ממנו בשנים, ולפי חזקת סדרי הדורות צריכים היו בני ראובן להיות חבריו ובני גילו של רבי. או כבירי ימים ממני, או לכל הפחות לא צעירים ממנו. והנה מצאנו, כי היו “תרין בנוי דר' ראובן בר אסתרוביליא תלמידוי דר'” (ירש' כלאים ט‘, ג’. שם כתוב' י"ב, ג') והנערים האומללים החולים ההם, רכים היו מאד בשנים, ורבי נוהג בהם מנהג אב רחמני ודואג לרפואתם בשנויי מקום ושנוי אויר (ע"ש). ובכן יוצא לנו מדעת הרב שי”ר ז“ל סלף גדול בסדרי הדורות: רשב”י, רי“ב חלפתא ורשב”ג בני דור אחד, ור' ראובן האסתרובלי בן דורם או זקן עוד מהם, ובניהם ר' אלעזר בר' שמעון, אשר לפי הנראה יחיד היה לאביו, ור' ישמעאל הבכור לר' יוסי אביו. ור' הבכור לרבן שמעון אביו (ירש' פסח' י‘, א’) מתרחקים בזרוע איש מעל אחיו, ראב“ש וריש”ט בר"י נהדפים אחורנית ונעשים זקנים לגבי רבי בן דורם, ובני ר' ראובן האצטרובלי נורים הלאה, ודור שלם מפסיק בינם לבין אביהם.
מכל המבוכות האלה נחלץ, אם נאמר, כי בטול הגזרה הראשונה תכף אחרי מות אדרינוס היה פרי השתדלות יהודה ור' אלעזר בני שמוע (ר“ה י”ט. קהל' רב' י"א, א'). הבטול הזה היה סוף הפולמוס האחרון והצלה גמורה מן הצרה הכוללת, ע“כ עשו את יום בוא הבשורה, כ”ח אדר, ליום טוב, ככל אשר עשו את יום י“ג אדר, יום טוריינוס, יו”ט, יען כי הוא היה סוף פולמוס של קיטוס. ואחרי שנים רבות שאין לעמוד על מנינן, החלה הצרה ההיא, הגזרה על המצות, לשוב ולהתרגש בידי אויבי ישראל, ומצד סבה אשר לא נדע עוד, הלך ר' ראובן בן אצטריבלי לרומי לבטל את הגזרה ולא עלתה בידו, ורשב“י ור' אלעזר בר' יוסי הלכו אח”כ ויצלח הדבר בידם. ואחרי עבור עוד זמן, קרה דבר השיחה של רשב“י ורי”ב אלעאי, אשר נודעה למלכות, ותפסוק גדולה לרי“ב אלעאי, ותקנום מיתה על רשב”י. ויברח רשב“י ויתחבא במערה ימים רבים, והנה השמועה מונה שלש עשרה שנה לימי מחבואו. ובמקום שהאגדה מספרת זכרון מאורע פשוט, יש לנו להחזיק את מנין השנים כמשמעו, אך באגדה של מעשה נפלא משמש מנין שלשה עשר ללשון רבוי סתם, כגון תליסר אלפי גמלי וכיו”ב.
באוקימתא זו, מסתלקות כל הקושיות, כי אין דבר מכריענו עוד להקדים את זמן לדת ר' אלעזר בר' שמעון ור' אלעזר בר' יוסי הרבה, ללדת רבי. ושלשת חברים בני חברים האלה יכולים להיות שוים בשנותיהם, או להבדל רק מעט איש מחברו במספר שנותיו. ואמת הדבר, כי בני ר' ראובן אסתרובלי בני דור צעיר מדור רבי, אף אין דבר מכריענו עוד לקבוע את מעשה בר' ראובן בימי בואו בשנים, תכף אחרי מות אדרינוס, כ“א כחמש עשרה או עשרים שנה או יותר אח”כ.
וגם דבר זה לא יקשה לנו עוד, איך ישלחו בני ישראל מלאך מליץ לרומי איש מפורסם לשונא את ממלכתה, כי בלכת רשב"י לרומי, לא ידע ולא ראה אותה עוד. על כן לא שנא אותה, ושנאתו לרומי החלה, אחרי אשר ראה אותה, את חנופתה ואת זמתה, ורק למן העת ההיא והלאה לא משל עוד ברוחו וידבר את דבריו במר נפשו ויתבאש ברומי, ולא קודם לכן.
עוד יותר מתמיהים דברי הר“ז פראנקל, הקובע את רשיון אנטונינוס פיוס, למול את ילדי ישראל המובא בספרי רומי, בימי היות רשב”י ברומי, האמורה במס' מעילה (דרה"מ 169/90), ובא לידי אומדן, אשר אין לו כל יסוד הסתורי, בשערו, כי ההגמון השליט בסוריא אסר את המלה, ורשב“י הלך לקבול עליו, לרומי. והקסר נענה לו והמילה הותרה. מי היה הגמון זה? אין יודע; איככה יערב איש ישראל את לבו לקבול לפני קסר רומי על אחד מגדולי שריו, ולהניח על קרן הצבי את חיי רבבות אלפי אחיו המסורים ביד השר הזה? – בעלות על לב הקסר להאמין בשריו ולא ברשב”י, שזאת היא חזקת סתם מושל ודרכו, - אין מבין. גם קדימת גזרת רומי על רשב“י להרג והחבאו במערה – שבה מחזיק גם רז”פ – פוסלת את רשב“י ביחוד למלאכות זו, כי די לו להגמון, לזכור את מעשי רשב”י הראשונים האלה ולהודיעם למלכות ולבטל כל השתדלותו, ולהסגירו למות ולהביא שואה נוראה על עמו. ובכן מופרך אומדן זה מעקרו, לעומת זאת טוב ונכון הוא, לקבוע את בטול גזרת אסור המילה של אנטוניוס פיוס בתחלת מלכותו, כדרך הקסרים הנוחים מאד, לבטל את הגזרות הקשות של המושלים, שמשלו לפניהם, למען הראות את רוחם הנדיבה. ולהתאים את הזכרון השמור בספרי רומי, עם הבטול המפורסם בקרב קדמונינו בברייתא (מנ“ת י”ב והמובאה ר“ה י”ט, תעני' י"ח) ועם בטול גזרה אחרת של אדרינוס בקום תחתיו “מלך אחר” (ירש' תענ' ד‘, ה’), הנראים חשובים הרבה יותר, מגזרת הנזכרות במס' מעילה ובטולן, שלא פשטו כל כך ולא נמשכו כל כך. כי בטול גזרה, ששם גוזרה ידוע, ושזמנה וזמן בטולה ידוע, ראוי יותר להשתמר בספרות רומי, ובבטול גזרות אדרינוס האמור במג“ת בר”ה בתענית ובירושלמי אין דבר, בלתי אם בקשת רחמים בלבד, ולא חשש תגרה בשום אחד מגדולי רומי, ולא שום חשש תוספת סכנה לאומה, גם בשוב הבקשה ריקם. על כן אין לקבוע את התרת המלה הנזכרת בספרי רומי, אלא בתחלת מלכות אנטונינוס פיוס ובהשתדלות בני שמוע, ובטול הגזרה הנזכרת במס' מעילה בידי רשב"י שנים רבות אחריה, שהתחילו הגזרות הישנות לחזור ולהתחדש בידי מלכות רומי, והוא הלך שמה להשתדל, ולא לקבול.
החלטת רז"פ כי מלכות איננה כפשוטה ואינה אלא הגמוניא שבאנטיכיא, מופרכת מכל המקומות שנזכרו, גזרותיהם של אנטיוכוס היוני בשעתו ושל אספסינוס, מרכינוס ואדרינוס הרומיים בשעתם, שכלן יצאו בודאי מבית דינם של אלו, ולא מפי הגמוניהם.
הבריח המבריח את כל הדור מקצהו עד קצהו, הוא משך ימי שלטון הנשיא, מראשיתם עד סופם.
והנה דורו של רשב“י וחבריו הוא דור הנשיא רש”ב גמליאל, אשר האריך ימים מרש“ב יוחי. כמוכח מדבר רי”ב קרחה לרשב“ג על דבר ר' אלעזר בן רשב”י “מי שאין לו אב וכו'” (מ“ב פ”ר). אולם ימי נשיאותו של רשב“ג קדמו הרבה לתחלת פעולותיהם של רשב”י ור“י ב”ר אלעאי, כי פעולות תלמידי רע“ק אלה התחילו “משנכנסו רבותינו – אלה – לכרם ביבנה” (ברכ' מ"ג:) כניסה חטופה, ואחרי כן מיום אשר “נתכנסו רבותינו – אלה – לאושא” (שה"ש רב' ב‘, ה’) כניסה שפויה, שכניסות אלה היו בשלהי השמד” (שם), לאמר, בימים אשר היתה להם “פלטה”. והימים האלה היו אחרי מות אדרינוס בתחלת מלכות אנטונינוס פיוס, שהיא שנת תתצ“ח, מ”ח לחרבן. – לעומת זה החלה נשיאות רשב“ג, כתשע עשרה שנה קודם לכן, ויען כי תחלת נשיאות רשב”ג תכופה היא על כרחה, למיתת ר“ג אביו, יש לנו לקבוע ולישב תחלה את זמן מיתת ר”ג. ממעשה חזירת רע“ק לר”ג, בשובו אחרי רדתו לנהרדעא לעבר השנה (יבמ' קכ"ב), הוכחנו במאמרנו זה, כי היה עוד ר“ג חי אחרי חרבן הר המלך, שחל להיות בשנים האחרונות לטרכינוס. אך בכל זאת מוכרעים אנחנו להחזיק, כי מת נשיא ישראל קודם לקסר רומי זה, כי גלות סנהדרין מיבנה לאושא (ר“ה ל”א.) אי אפשר לה להיות בימי אדרינוס, כי הוא הלא בקש את קרבת ישראל בתחלת מלכותו, ואיך יגלה אותם ואיך יתבאש בהם להגלות את סנהדריהם ואת נשיאם? לעומת זה מתקבל דבר הגלות הזאת באחרית ימי טרכינוס, אשר רדף באף את ישראל, הוא וקיטוס פקידו, אחרי חרבן הר המלך, כעדות ר' יהודה בשם ר' אליעזר, שהבאנו בזה על הימים ההם, שהיו “שעת סכנה” (שבת ק"ל.), מעין שעת הסכנה שהתרגשה לבוא אחרי חרבן ביתר, וכאשר יצא ממעשה “יום טריינוס” (תעני' י"ח:) המובא בזה. ובדברי רבותינו נאמר על הימים ההם ועל מעשי טרכינוס ועבדיו “גזרו שמד על יהודה” (ירש' גטין ה‘, ז’), כעין שהוכיח הגר”י הלוי (בספרו דורה"ר), ועתה אם גלו סנהדרין מיבנה, אין לנו לקבוע גלות זו, כי אם בימים ההם, אשר היתה יד המלכות לרעה מאד בישראל. ובימים ההם שבו גזלות הקרקעות בידי הרומים, שנקראו בפי הדורות ההם סיקריקון, להתרגש במדה מרובה (ירש' שם), ושמד זה על יהודה וחרבן הר המלך, הם כמעט שתי פורעניות שהן אחת, כי מקומם אחד, כמאמרם: “איזה הר שביהודה? זה הר המלך” (שם שביעית ט‘, ב’), ואפשר עוד כי גלות שלמה היתה שם לכל העם, וגלות הסנהדרין היתה רק החלק החשוב שבגלות הכוללת, ובגלות הזאת הרויחה רומי הרבה, כי בדבר הזה השליטה את עין שריה פקידיה החונים בקסרי ובעכו, על הסנהדרין, שנעתקה אל אושא הקרובה אליה והיושבת עמן במדינה אחת בגליל. וכל מאורע זה של גלות סנהדרין לאושא אירע כבר אחרי מות ר“ג, כמאמרם: “ולא ר”ג קודם לאושא?” (שם פאה א‘, א’). ובכן אם לא קדם מות ר“ג לחרבן הר המלך ולא אֵחר לגלות אושא, הרי זמן מותו קבוע, על כרחנו, בשנים האחרונות או בחדשים האחרונים למלכות טרכינוס, שהיא שנת ג' תתע”ז. ושנת מיתת ר“ג האב הלא היא שנת תחלת נשיאות רשב”ג הבן.
לפי תוצאות דברינו חלו ראשית קסרות אדרינוס וראשית נשיאות רשב“ג בשנה אחת, שנת תתע”ז, מ“ז לחרבן 117 למספרם, ואחרית נשיאות רשב”ג חלה בשנים האחרונות לממשלת אנטונינוס פיוס, ובכן קפח נשיא זה כמעט שני קסרים בימיו. אולם אף כי בדורות אחרים אין חיי המושלים לא מעלים ולא מורידים בתולדות מרבית חכמי ישראל, היו עתי שני הקסרים האלה שתי תקופות נפרדות בתולדות רשב“ג. ימי עמדו בראש העם בתורת נשיא חבר לזקני חכמי דורו, שהם רי”ב אלעאי וחבריו “רבותינו שבדרום”. ובתורת רב לצעירי חכמי הדור, ככל נשיא ונשיא בימיו, החלו מימי אנטונינוס פיוס, אחרי אשר יצא רשב“ג ממחבואו, ומזקני אביו אשר האריכו ימים אחריו לא נותר כמעט איש, בעבור כמעט כלם בחרב אדרינוס. הימים האלה, ימי מלכות אנטונינוס פיוס, היו התקופה השנית והחשובה בימי הנשיא, והתקופה הראשונה היתה בימי אדרינוס בתחלתם עד סופם. בימים הרבים ההם לא היה ביד רשב”ג, בלתי אם כבוד בית אביו לבד, בהיות עוד בראשית הימים ההם רי"ב חנני' חי, ובכל השנים ההן ר' עקיבא ור' ישמעאל ור' יוחנן בן נורי וכל חברי אביו הגדול חיים ועומדים בראש העם לכל דבר, וקול הנשיא לא נשמע עוד הרבה על פני חוץ.
הזכרון האחד אשר נשמר מראשית ימי נשיאותו בתחלת ימי אדרינוס, הוא עבור השנה שבגליל, המסופר בברייתא בסגנון זה: “וכשקדשו ב”ד את השנה באושא וכו' וכו' (ר“ה ל”ב. ירש' ד' ו' תוספ' ב' ט'). ואין ספק כי שנים הרבה נתקדשו באושא, ואין סתם מלת “וכשקדשו” יחוד זמן מתוך שאר זמנים. לפיכך אנו אומרים על כרחנו, כי קדוש האמור בברייתא זו, חשוב היה ביותר מצד היותו שונה מכל הקדושים שלפניו וראשון לכל קדושי שנים בגליל. כי מרבית כל השנים שלפניה נתקדשו בימי אבותיו בזמן הבית בירושלים, ולאחר החרבן ביבנה הנחשבת על יהודה, ושנה זו היא הראשונה שנתקדשה באושא. וקדוש זה שבגליל, מועד חשוב היה בתולדות הימים ההם. הן כבר הזכרנו, כי באחרית ימי ר“ג אחרי חרבן הר המלך לא נתנו עוד שרי קסר טרכינוס לישראל לעבר את השנה בא”י, עד כי נאנס הנשיא לשלוח את רע“ק בבלה לעבר את השנה בנהרדעא, ואם רואים אנחנו עתה את השנה מתקדשת באושא מוכח הדבר, כי גזרת טרכינוס בטלה מקצתה בתחלת ימי אדרינוס ולא בטלה כלה: בטלה מקצתה, כי טרכינוס גזר לאסור את הקדוש והעבור בכל ארץ ישראל, ובימי אדרינוס רואים אנחנו כי באושא, שהיא ארץ ישראל, חזר העבור להתרו, אולם לא בטלה כלה, כי רק באושא שבגליל התירוה ולא ביבנה שביהודה. וחזון כזה חוזר ונראה בועד חכמי הדור, בר' יהודה וחבריו, שנתכנסו ביבנה ונתגרשו משם ונתכנסו באושא ולא נתגרשו משם, ואולי השתדלו גדולי העם לפני המלכות להשיב את העבור ליהודה ולא עלתה בידם, כי הלכה רוחת היתה בישראל: “אין מעברין את השנה, אלא ביהודה” (סנהד' י"א:). ויש אשר העירו שם חכמים הקדמונים “אם עברוה בגליל אינה מעוברת” (שם). אך אחרי אשר נבצרה מהם להטות את לב המלכות להרשות להם לעבר ביהודה, סמכו על כרחם על מסורת עתיקה אחרת “שאם אינה יכולה להתעבר ביהודה שמעברין אותה בגליל” (ירש' שם א‘, ב’), ככל אשר סמך רע”ק ואחריו ר' חנני' בן אחי ר' יהושע בזמניהם, בימי השמדות, על השמועה האומרת: “ואם עברוה [בחוצה לארץ] אינה מעוברת,ביכולין לעבר בא”י אבל בשאינן יכולין לעבר בא“י שמעברין אותה בחו”ל" (שם). ולפי דרכנו יהיה דבר “קיום מקצת ובטול מקצת” מגזרת אסור העבור, קנה מדה למעמד העם בדבור ההוא ולמתכנתו אל המלכות.
משארית דברי הברייתא ההיא יש ללמוד כמה דברים לבירור תולדותינו בימים ההם. אלה הם דבריה: “וכשקדשו ב”ד את השנה ביבנה ירד ר' יוחנן בן ברוקה לפני רשב“ג ועשה כר' יוחנן בן נורי 24 לענין סדר ברכות מוסף ר”ה – א' להן רבן שמעון: לא היינו נוהגין כן ביבנה. – ליום השני ירד ר' חנינא בנו של ר“י הגלילי ועשה כרע”ק. ארשב“ג: “כך היינו נוהגין ביבנה” (ר"ה שם ירש' שם ותוספ' שם). לפי דרכנו אנו למדים, כי זקני הדור היו זקני בית הנשיא מראשית נשיאותו, כי ריו”ח בן ברוקה היה מראשי תלמידי ר' יהושע וחבר לר“א חסמא, (ע' צד 75). ור' חנינא בן ריה”ג, אשר הוא לא נזכר הרבה בברייתות ובתלמוד, הלא ידענו את אביו, כי מן הזקנים הראשונים היה. ודבר גדול יש להכריע מדברי רשב“ג לזקני הדור על דבר מנהג יבנה, כי בשנים האחרונות לא נועדו עוד החכמים לנשיא הסנהדרין ביבנה מפני הרומיים האורבים שעינם היתה צרה ביבנה ובסנהדריה, ואולי לא נשאו פנים אלא לר”ג לבדו מפני זקנתו, לבלתי הגיעו ממקומו כל הימים אשר עודנו חי, על כן לא היה נזכר מנהג מקומו, כי אם לבנו, אשר הוא לבדו לא סר מעם אביו עד יום מותו.
בתקופה הראונה של רשב“ג, לאמר, בימי אדרינוס שלפני מלחמת ביתר, יש לקבוע את תקנות אושא אע”פ שנשמרו לנו רק בפי האמוראים הראשונים (כתוב' מ"ט: נ',) “מדי דשמעתתא דאושא” (שם), ושמרביתם לא נתפרשו במשנה, כעדות מליצת: “לימא חנינא לתקנת אושא?” (ע"ח:). בכל זאת נכנסה תקנה אחת רבת הסעיפים ככתבה וכלשונה במשנתנו, וזאת היא: “על ו' ספקות שורפין את התרומה וכו'” (טהרות ד‘, ה’). ואמר עולא אלו ששה ספקות באושא התקינו" (שבת ט"ו:). והנה מלבד שסתם תקנה שאסף רבי במשנתו שהותקנה באושא, הלא היתה קודם לרבי, כי הוא ובית דינו לא היה מעולם באושא, כי אם בבית שערים ובצפורי. הנה הורגש הדבר לכל מבין כי רחוק הוא להחליט, כי גם בימי אביו היתה אחרי חרבן ביתר, כי כל עין בוחנת רואה, כי אז לא הוסיפו עוד משמרת למשמרת בהלכות טומאה וטהרה, ואם כן יש לנו להקדים גזרה זו ועמל כל תקנות אושא לפני זמן ביתר. ונראה הדבר, כי זקני דור ר"ג הנקראים “הולכי אושא”, שר' ישמעאל אחד מהם (ב“ב כ”ח:), היו מבעלי התקנות, ולכל אלה הלא אי אפשר אלא קודם חרבן ביתר. ואם נעלה על לב, כי דרך גדולי ישראל היתה מעולם להועד, ולתקן תקנות לחזוק התורה שלא תשתכח מישראל 25
ולתקון הכלל בשעה שראו גזרות רעות מתחדשות על הצבור, יש לנו לקבוע את זמן תקנות אושא, תכף אחרי שנות חרבן הר המלך בשנים הראשונות לנשיאות רשב"ג באושא.
נפלא הדבר, כי ר“ג, רשב”ג ור“י הנשיא, קפחו איש איש מהם שנים או שלשה קסרים. בימיהם בימי עלות מושל רומי על כסאו או סמוך לזה מלפניו או לאחריו, עלו גם הם לגדולתם, וכמעט ככלות ימי ממשלתם של אלה כלו ימי נשיאותם של אלה. ר”ג עלה לפי המתקבל בשנה אחת למלכות טיטוס וישב על כסאו כל ימי דומיטיאנוס גרפא וטרכינוס; רשב“ג נהג נשיאותו כל ימי אדרינוס מראשם לסופם, ולפי המתקבל, עד השנים האחרונות לאנטוניוס פיוס, ורבה”ק כל ימי מרקוס אורליוס וימי קומודוס, כאשר הוכיח הרב שי"ר בכרם חמד הרביעי והשביעי ובס' ערך מלין.
שם העלה החוקר הזה, כי אנטוניוס אוהבו של רבי, הוא על כרחנו מרקוס אנטוניוס אורליוס, המפורסם בספרי רומי ברוב צדקתו, ואשר שנות מלכותו חלו להיות משנת צ“א עד שנת ק”י לחרבן, שהם שנת תתקכ"א עד תתקמ"א לאלף הרביעי ושנת 161–180 לתאריך הרגיל. ורבי האריך ימים מאנטוניוס זה, וימת כשתים עשרה שנה אחרי כן, בירח שמת הקסר קומידוס, שנקרא גם הוא אנטוניוס בן מרקוס אורליוס בשנת קכ"ג לחרבן תתקנ"ג לאלף הרביעי 192 למספרם.
חקירת הרב שי"ר נפרטת בדקדוק גדול ובאריכות רבה, ולקצר בה אי אפשר, על כי לא אוכל הביא אותה בזה, והרוצה להכיר אותה יפנה אל הספרים ההם, אך ראיה אחת באנו להוסיף על ראיותיו, כי אנטונינוס אוהבו של רבי היה מרקוס אורליוס אשר תפרק קושיה אחת שהוקשתה עליו: על מרקוס אורליוס יסופר מפי אחד סופרי רומי (Ammianus Marcelinus 22,8), כי פעם אחת בעברו במקום בני ישראל שלא היו נקיים כל צרכם, קרא: “מה מלוכלכים אלה!” – מלבד כי אפשר גם לאוהב העם לבוז למלוכלכים שבהם, הנה כל עצם השמועה הרחוקה הזאת מפוקפקת הוא מאד, כי מלת dicitur שתרגומה “יאָמר” לאמר: “יש אומרים” איננה מאמר מחליט. וספק גדול הוא אם לא מעשה ידי סופר שונא לנו היא, או הבלעת מעתיק אויב לנו היא. לעומת זה באים אנחנו להעיר, כי כנגד שמועה מסופקת זאת, מצאנו באחת מדברותיו, כי כבד את עם ישראל וישם את חלקם בין הגבורים שבאומות, באמרו על צבאותיי לאמר: “גם הקיליקים, הסורים, היהודים והמצרים לא הגדילו עשה באומץ לבם מכם”. ודבר זה מסור לנו לא מפי סופר חשוד, כי אם מפי סופר מובהק כדיו קסיוס (D. C. 71. (25.
אולם אם מסכימים אנחנו להרב שי“ר בדבר עקר קביעות נשיאותו בימי הקסרים מרקוס וקומודוס, וקביעות שנת מותו בשנת מות הקסר קומודוס, נוטים אנו ממנו בקביעת זמן לידת רבנו הק', הרב שי”ר לרגלי הקדימו את חרבן ביתר לשנת נ“ה לחרבן, שהיא שנת תתפ”ה לאלף הרביעי, יקדים על כרחו גם את זמן מיתת רע“ק לשנה ההיא. ואת זמן מיתת רע”ק או את יום מיתתו הוא שם לזמן לידת רבי או ליום לדתו על פי הא “דאמר מר: כשמת רע”ק נולד רבי" (קדושין ע"ב:) או “יום שמת רע”ק נולד רבי" (ב“ר נ”ח. קהל' רב' א‘, ה’. מדרש שמואל ג‘, ג’.), אולם כל הראיות האלה רעועות הן מאד. על פי בקור גירסת ברייתא דס“ע הוכחנו בזה, כי אפשר לגירסה המצויה להתקים, ושעל כרחנו אין בידנו להקדים את חרבן ביתר לשנת ס”ו לחרבן, שהיא שנת תתצ“ו, וכי אי אפשר לנו לקבוע את זמן מיתת רע”ק, כי אם אחרי חרבן ביתר, ואם כן בטל היסוד שיסד הרב שי“ר לזמן לידת רבי את שנת נ”ה, באשר היא שנת מות רע“ק, כי לדעתנו לא מת רע”ק אלא אחרי שנת ס"ו.
אך זמן מות רע“ק, שהוא אחרי שנת ס”ו, איננה מכרעתנו כלל לקבוע גם שנת הולדת את רבי בשנה ההיא, כי מאורע אחד גדול עומד כנגד זה. הנה ר' יהושע בן חנני' הי' זקן מופלג – לדעתנו כבן תשעים – בשנת מותו שחלה להיות כמה שנים קודם לחרבן ביתר, וחבירו ובן גילו של ריב“ח הלא היה ריו”ח בן נורי, אשר ראינו, כי לבו היה גס בר' יהושע הזקן מאד אחרי מות רבן גמליאל – שהיא שנת תתע“ו או לאחריה – עד שאמר לו בלשון קשה מאד: “יהושע, אין שומעין לך” (ערובין מ"א), ובלשון כזה לא יאמר לזקן מופלג, כי אם זקן מופלג שכמותו. ומדברי ברייתא המספרת, כי כון ריב”ג לתקן “שיהו הצרות חולצות ולא מתיבמות” (יבמ' י“ד: ט”ו. תוספ' שם א‘, ב’), ומוספת על דבריה “ולא הספיקו לגמור עד שנטרפה השעה " (ומסמכת אליהם דברי רשב”ג (שם ושם), יש להחליט, כי עוד חי ריב“נ עוד כמה שנים אחרי רי”ב חנני‘, כי סתם טירוף השעה, הוא הצרה שהתרגשה בימי חרבן ביתר. וגם מאמר רשב“ג שכבר נהג נשיאותו, כי לא הסכים לתקנת הדור, פן תצא מזה תקלה (ע"ש), תוכיח גם היא, כי נשיא זה יצא בעת ההיא כבר מימי נעוריו. ואם היה רי”ב נורי מופלג בזקנה בימי ביתר, אין להחזיק כי האריך אחרי כן ימים רבים. והנה אנחנו שומעים את רבי מספר “כשהיינו באין אני וראב”צ אצל **ר’ יוחנן בן נורי** לבית שערים והיינו אוכלין תאנים וענבים חוץ לסוכה" (תוספ' סכ' ב‘, ב’.). ועתה אף אם נאמר, כי בקר רבי את ריב“ג בעירו ובסוכתו בסוף ימיו, שהם סוף ימי ביתר או שנה או שנתים אח”כ, הלא הי' אז רבי לכל הפחות כבן שמונה או כבן עשר שנים. ובכן נולד רבי לפי אומדן דעתנו בשנת תת"צ או קודם לזה כשנה וכשנתים.
אך נבקרה נא את האגדה, אשר סמך עליה הרב שי“ר וידרשה כפשוטה ממש “כי ביום שנולד רע”ק נולד רבי” (כגירסת המדרשות), את כח גירסה זו מתשת מעט גירסת הגמרה האומרת,כשמת" ולא “ביום שמת”, אולם גירסה זו איננה מדויקת, וכבר העיר הגאון הדיקן ר' בצלאל רנשבורג ז“ל, כי גירסת בעל הלכות גדולות והרמב”ם, היא “עד שלא מת”.
והאמת עדה לגירסה זו, כי היא הנכונה, כי הכתוב המשמש בתורת יסוד לכל אגדה זו, לא בא ללמדנו, כי בעצם הזמן שצדיק זה הלך לעולמו, נולד צדיק אחר תחתיו, כי אם כי בערוב שמשו של צדיק זה להפטר מן העולם, כבר זורחת ועומדת שמש של צדיק אחר שנא‘: “וזרח השמש – ואח”כ – ובא השמש – קהל’ א‘, ה’ - - עד שלא כבתה שמשו עלי, זרחה שמשו של שמואל הרמתי, שנא‘: וגר אלהים – שהיא עלי –טרם יכבה ושמואל שוכב וגו’ – ש“א ג' ג' –” (קדושן שם) “עד שלא השקיע שמשו של משה הזריח שמשו של יהושע, שנא' ויאמר וגו' קח את יהושע – עד שלא שקעה שמשו של יהושע זרח שמשו של עתניאל בן קנז וכו'” (ב"ר שם) “עד שלא ישקע שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק אחר” (קהל' רב' שם מדרש שמואל שם).
ואמתת דיוק זה של מדרש המקרא מתבררת גם מתוך עצם המאורע הנסמך עליו. הנה חוליא אחת משלשת הזריחות והשקיעות הנפרטות שם, לפי הגירסא שלפנינו בגמרה היא: “כשמת רב יהוד' נולד רבא” (קדושין שם). והנה על רבא ידענו שהיו שנותיו כמעט שוות לשנות אביי חברו, כי שניהם ישבו לפני רבה בר נחמני בילדותם הרבה. בהיות עוד שניהם בכלל ספק “קטן היודע למי מברכין” (ברכ' מ"ח.). ובכן היו בעת ההיא כבני ארבע עד שש ולא יכלו להחלק במספר ימי חייהם זה מזה כי אם בשנים מעטות מאד. והנה את אביי אנחנו מוצאים, כי היה כבר לאיש, או מופלא סמוך לאיש בימי רב יהוד' כי שלח אותו רבי יצחק ברי' דר' יהוד' להוליך כלכלה של פירות לעולא, ולשמוע את נוסח הבדלתו מקודש לחול (פסח' ק"ד:). ועל עדותו בדבר הלכה זו סמכו, ואם כן יש להחליט, כי היה בימים ההם כבן חמש עשרה לכל הפחות. ואם היה בן ט“ו לא היה רבא חברו על כרחנו פחות מבן י”ב או י“ג, ועוד היה ר' יהודה חי בעת ההיא. ואם כן הלא נולד רבא שנים רבות לפני מות ר' יהוד‘. ומעתה הלא גירסת “וכשמת רב יהודה” נופלת מאליה, וגירסת “**עד שלא מת ר”י** " מוכרעת מתוכה, ממנה אנו דנים על כרחנו על "וכשמת ר’ עקיבא” כי משובשת היא וכי תחתיה יש לגרוס “עד שלא מת רע”ק נולד רבי“. וכשם שרבא היה לפי המתקבל נער כבן עשר בעוד רב יהוד' חי, כן יש לנו להחזיק, כי גם רבי היה כבן עשר או כבן שמונה במות רע”ק, ובשעה ששקעה שמשו של זקן זה, כבר זרחה שמשו של בן-הנשיאים הרך עוד מאד בשנים. ואם כן יש להחזיק, כי נולד רבי שנת תת“צ, שהיא ששים לחרבן או סמוך לה לפניה או לאחריה. ואם מת בשנת תתקנ”ב, שהיא קכ“ב לחרבן, זכה לזקנה בינונית של ששים ושתים שנה. ומפרשת דברי מותו (כתובות ק“ג-ק”ד. ובירושלמי שם י"ב,ג‘. שם כלאים ט’, ג') יש לשמוע, כי לזקנה מופלגת לא זכה, ע”כ הרבה העם להפגיע בתפלתו, כי יאריך ה' את ימיו.
בסוף ימי רבי יש לקבוע את עקירת העבור מיהודה, שעליה נאמר: “ר' לעזר בשם ר' חנינה מעשה בכ”ד (קריות) [קרונות] של בית רבי שנכנסו לעבר שנים בלוד ונכנסה בהם עין רע ומתו כלם בפרק אחד באותה שעה עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל" (ירש' סנהד' א‘, ב’), מליצת “נכנסה בהם עין רעה ומתו כלם בפרק א'”, דומה היא קצת למליצה הנאמרת על תלמידי רע“ק: “וכלן מתו בין פסח לעצרת מפני שהיתה עינם צרה וכו'” (קהלת רב' י"א), ששתיהן רומזות, כי יד המלכות, ואולי גם לשון המינים היתה באמצע. בעל שמועת המאורע החשוב הזה, הוא ר' חנינא בן חמא, רבו של ר' אלעזר בן פדת האומר בשמו, ואחד מזקני תלמידיו של ר' יהודה הנשיא. ואם הוא מקדים לספורו מלת “מעשה” הנוהג במעשה ישן ולא במעשה חדש יש ללמוד, כי דבר זה היה קודם הרבה לימי זקנתו של ר' חנינה זה. ולפי זה יהיה שֵם של “בית רבי”, שהוא מזכיר חוזר על סתם רבי, שהוא רבנו הקדוש, ולא על ר' יהודה נשיאה נכדו, הקרוב בימי שנותיו לר' חנינה או צעיר ממנו. ודבר זה המסתבר מאליו מסתיע סיוע גמור גם ממקומות אחרים. משני זכרונות שהשתמרו לנו מימי ר‘, האחד כי "ר’ סימאי ור' צדוק הלכו לעבר שנה בלוד” (חולין נ"ו:), ולוד הלא על יהודה תחשב לענין זה, ובכן הלא היתה הליכתם קודם “שעקרוה מיהודה”, בהיות עוד דבר העבור נעשה בפרסום לכל הפחות בגלוי, והזכרון השני הוא: “א”ל ר' לר' חייא: זיל לעין טב וקדשי' לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חו“ק (ר“ה כ”ה). ודבר זה של קדוש בחשאי ושליחות סמן בסתר, הלא אנו מוצאים בשעת תוקף הגזרות (סנהדר' י"ב), ובכן נעשה שנוי זה בפומבי גדול לעשיה בצנעה וחשאי, בימי ר' יהודה הנשיא רבו של ר' חנינא. ורש”י מפי מורו נותן טעם לצנעה זו “שגזרו שמד במקום שלא יקדשו את החדש” (רש“י ר”ה שם), ומלת “שמד” לאו דוקא היא ויש לפתור אותה במקומה זה: “גזרה”, כי שמד הוא פקודת אסור מצד המלכות על כל המצות בקניסת מיתה על עושיהן – אבל גזרה ודאי היתה שם, כאשר תוכיח העשיה בצנעה.
והרי קל וחומר הוא, ומה אם על קדוש החדש, שלא נעשה בפאר גדול כעבור השנה, בבר גזרה המלכות, אפילו בגליל הנופלת בכבודה מיהודה, אינו דין שגזרה על עבור השנה שנעשה בתפארת רבה וביהודה המקודשת, כי אם רעה עין רומי ומלשיניה בדבר הקטן ובמקום שקדושתו מועטת, הלא רעה עינם בדבר הגדול, ובמקום שקדושתו מרובה, עאכו"ב. ולפי זה יש להקדים הגזרה על עבור השנה ביהודה, לגזרת קדוש החודש בסתר אפילו שלא ביהודה, אבל אי אפשר לדעתנו להקדים בשום פנים את גזרת הקדוש לגזרת העבור. ואם כן היתה שליחת רבי את ר' חייא לעין טב לקדש את החדש בצנעה, מאוחרת לעקירת עבור השנה מיהודה.
אך בכל היות יד ממשלת רומי הולכת וקשה על ישראל, יש להחזיק, כי באו בדורות שאחרי רבי, ימים שהגזרה הזאת היתה מרובה בידם, ואפשר היה לשוב ולקדש בלוד הנחשבת על יהודה כי “ר' ירמיה בעא קומי ר' זעירא: ולוד לאו מיהוד' היא? א”ל: אין. א“ל מפני מה אין מעברין בה? א”ל: מפני וכו‘" (ירש' סנהד' שם). ולוא היתה עוד הגזרה בתקפה בימי ר’ זעירא, איך היה אפשר לעבר שנה או לקבוע חדשים במקום מוכן לפורענות חשוד בעיני המלכות בלוד, שכבר נכנסה עין רע' שם בדור קודם. עוד מצאנו מנהג “משיאין משואות” בערים הקרובות למקום הסנהדרן בטבריא ובצפת בימים ההם, בימי ר' זעירא ור' אבהו (ירש' ר"ה ב‘, א’). ומשואות הלא ודאי דברים של פרסום הם. ובימים ההם אפשר היה לר' חייא בר אבא בן דורם לאמר לבניו ביום קדוש החדש: “אחריפו ועילו אחריפו ופוקו, כי היכי דלשמעו בכו אינשי” (סנהד' ע':), ופרסום כזה אי אפשר, אלא בזמן שאין יד הגזרה קשה כל כך. אמור מעתה, כי במוחים היו בשליטי המקום שבימיהם, כי נוהגים הם התר כאמור גזרת מלכות זאת.
ועל עין טב הנקראה גם “עיני טב” (שם) הוכיח החכם המומחה לענין זה ר“י שווארץ שהוא מקום בגליל בחלק יששכר, שנקרא עד היום “אום על מארב”. ומא”ב אינו אלא תרגום ערבי לשם “טב” הארמי ולשם “טוב” העברי. ושם המעין היוצא ממנה או הנחל אשר בה יקרא עד היום בשם “טובעייני” שאינו אלא סדר הפוך של שתי מלות של שם “עיני טב” (תבואת הארץ, חלוקת הארץ, יששכר) ומלת עין“, שהיא חלק ראשון של שם עיר, מצאנו בגליל יותר מביהודה. ביששכר נמצאה שתי פעמים: “עין גנים ועין חדה” (יהש' י“ט, כ”א), שהן אחת משמונה מן “ערים שש עשרה” (כ"ב) שבחלקו. וביהודה אנו מוצאים אותו שתי פעמים “עין גנים” (ט“ו, ל”ד) ו”עין גדי" (ס"ב), שהן אחת מחמשים ושש ממאה ושתים עשרה עיר המנויות שם. ובכן מרובה חזקת היות עין טב עיר שביששכר שבגליל, מחזקת היותה ביהודה.
אך לוא לא מצא ר“י שווארץ ז”ל את עין טב בשמה בגליל, גם אז היינו מוכרעים להחליט, כי שם היא, כי עבור השנה הלא ודאי נעקר מיהודה, ובכל זאת הלא נתעברו שנים באיזה מקום גם מימי העקירה, עד שנת קי"ט לאלף החמשי, שהוא זמן גדול הרבה ממאה שנים לכל הדעות. ולדעתנו הוא קרוב למאה ושבעים שנה, ואם עבור זה לא היה נעשה עוד בפומבי, הלא מחשיבותו הגדולה לא נפל דבר, והרבה הלא דברו קדמונינו ומסרו לנו על דבר עבור השנה. ואיך אפשר דלא לשתמט תנא חד זמנא, להודיע לנו שם גם מקום המעשה הגדול הזה, אלא על כרחנו אנו אומרים, כי מקום עבור השנה היה גם הוא בעין טב, ועין טב הלא מפורסמת בדבריהם לענין זה מבלי צרך להזכירה.
ואע“פ שעין טב היא בגליל, נאמר עליה בפסיקתא המובאת בתו' “שהיא בית הועד, ושעליה “אמר הקב”ה בית מועד של כל העולם, שנאמר כי מציון תצא תורה” (תו' ד“ה “זיל” ר”ה כ"ה.) ממלת “מציון” שבתוכה כי מלת “מציון” לא נאמרה, כי אם בדרך חבה מופלגת, כי באמת גם יהודה גם גליל לא השיגו בערכן את ציון, שהיא ירושלים. כי יבנה הלא ודאי ביהודה היא וב”ז “היתה ירושלם יתרה על יבנה” (ר“ה כ”ה:). ובכן לא נאמרה מציון, אלא על קדושת א"י בכללה, שגם קדושה קלה שבה מקודשת מכל הארצות, או אפשר כי נאמרה בדרך מליצת "אוהב ה' את שערי ציון אלו שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות (ברכ' ח'.). ויהיה פירושו, כי לדבר זה גדולה עין טב מכל שאר בתי דינין ובתי מדרשות שבזמנה.
ומאמר זה מוכיח גם הוא, כי כשם שהיתה עין טב מקום קבוע לקה“ח, כך היתה מקום קבוע לעבור השנה, כי המאמר המפליג הזה מחשיב את עין טב למקום מקודש בדורות ההם מכל המקומות שבעולם, כדבר המפורש, שהעיד עליו הקב”ה,שהוא בית מועד לכל העולם" ושממנו “תצא תורה”. ואיך אפשר לאמר כזאת על מקום שאינו משמש אלא לקדוש החדש בלבד, ואינו משמש לעבור השנה החשוב עוד ממנו. ואלו היתה השנה מתעברת במקום אחר, הלא היה המקום ההוא של עבור השנה בית המועד החשוב ממנו או השקול לכל הפחות כמהו. ובכן לכל הפנים לא היתה עין טב בית מועד שלכל העולם. אחר שיש עוד בית מועד חשוב ממנו או לכל הפחות חשוב כמהו.
והנה סתם קה“ח בחזקתו עומד, שהוא נעשה במקום שנעשה עבור השנה, כמו שהדבר מסתבר, כי בימי ר”ג היה גם עבור השנה ביבנה, כי מעשה של שמואל הקטן שעלה שלא ברשות לעבור השנה (סנהד' י"א.), חזקתה שהיה ביבנה, שהיא היתה לפי הנראה מקומו הקבוע (ע' ברכ' כ"ח:), ושם הלא היה גם מקום קה“ח וקבלת העדים (ר“ה כ”ה.). ובימי רשב”ג מצאנו “שקדשו ב”ד את השנה באושא" (ל"ב), ור' נהוראי הלא הלך להעיד על עד אחד של עדות החדש באושא (ירש' שם ב‘, א’) ועתה אם אנו מוצאים, כי עין טב היתה מקום קה"ח, יש להחזיק כי היתה גם מקום עבור השנים.
אך גם מלבד זאת מוכרעים אנחנו לדעתנו לאמר כן, כי רואים אנחנו, כי בני צפת טבריא, שהן כמעט בקצה צפון הגליל, היו “משיאין משואות” במקומם בעצם ליל העבור, ועתה אם היתה עין טב ביהודה הרחוקה, איך היה אפשר לדעת בעצם הלילה ההוא תוצאות עדות החדש ומסקנת הכרעת בין דין בטרם שובם אל מקום הנשיא. אחרי כי משואות מודיעות כהרף עין ממקום הועד, הלא כבר בטלו לעולם? אלא על כרחנו אין לנו, כי אם להחליט, כי עין טב היא קרובה מאד לטבריא וצפת, וע“כ היו יודעים את זמן עבור החדש בשעה ראשונה. ועתה אם עין טב היא בגליל – ואת עבור השנה הלא ידענו, כי “עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל”, - אין מקום נאה לעבור השנה ממקום קדוש החדש. וכמנהג ישראל מימות עולם ליחד לשניהם מקום אחד בירושלם ביבנה ובאושא, כן יחדו גם את עין טב לשני קדושים אלה, וע”כ נחשב “לבית מועד לכל העולם”. כי לענין הקביעות כלה. לענין מדור השנים והחדשים יחד, יצאה ממנו תורה, כאשר יצאה לפנים תורה מציון ודבר ה' מירושלם.
ומדברי רבותינו עולה כי בדורות הראשונים שאחרי רבי, היתה יהודה עזובה כל כך מבני ישראל, עד כי המעט ממנה, כי לא היתה מקום ראוי לועד ולמרכז שממנו תצא תורה, אפילו לימים מועטים, כי אם כי היו חכמים אשר מפני חשש סכנה הציעו לבלתי שלוח אפילו שלוחים לבשר ברמזים לבני ישראל המעטים המתגוררים ביהודה את דבר קדוש החדש ועבור השנה, שנתקדש ושנתעבר במקום אחר, כי כן נהגו בימי הגזרה לבשר בכל תפוצות ישראל את דבר הקדוש והעבור ברמזים, כגון: “זוג בא מרקת וכו'” (סנהד' י"ב.), ששלחו ממקום העבור מא"י לבבל לרבא, והשליחות הזאת היתה קרוית “סימנא” (ר“ה כ”ח.). כנגד החכמים אשר מפני חשש סכנה מצד המלכות רצו לבטל גם אם השליחות הזאת מיהודה, התיצב ר' סימון ולא נתן לבטלה מפני כבודה של יהודה, שלא תהא ארץ קדושה זו נופלת מארצות הגולה. דבר זה מסופר לדעתנו בירושלמי בדברים אלה: “בענין מיעקר אף אהן סימנא, אמר לון ר' סימון: אין אנו מניחין ביהודה אפילו זכר” ירש' ס נהד' א‘, ב’). ודרך זו נאה ביותר לר' סימון החושש ביחוד לכבוד ארץ ישראל, אפילו בחרבנה, כמאמרו לענין אחר: “חלקו כבוד לא”י שהיתה חרבה באותן המים (שם מגגל' א‘, א’).
יד: על דבר כתיבת המשנה
מסורת מקובלת ומקוימת עלתה בידי גאוני ישראל, כי כתוב נכתבה המשנה בשעת סדורה, ואדם לא ערער על דבר זה, עד בוא הגאון ר' יעקב חאניז ז"ל, שאמר למצוא ראיה בדברי אחד מגדולי קדמונינו “דבימי רבי לא נכתבה המשנה גם לא הגמרא בימי רב אשי” (הקדמת פירושו עץ חיים למשנה), כי אם דורות רבים אחרי כן -. ואוהבי חדשות השטחים להוציא כל דבר מחזקתו, שמחו על אומדן זה ויקבלוהו ויפרסמוהו, בדבר שאין לערער עליו ואין להרהר אחריו כלל.
בטרם בואנו לבקר דבר זה, הננו להטות אזננו לשמוע מה בפי' גדולינו מעולם, אשר זקנים בהם היו כמעט תלמידים מובהקים לרבותינו האמוראים. על דעת רב שרירא גאון, הגדול שביודעי העתים של דורות התנאים והאמוראים, שכמעט לא קם כמהו לבקיאות לדיוק ולקבלה נאמנה, לא עלה על לב, לדון בדבר הידוע הזה, כי רואים אנחנו אותו משיב לתומו לשואליו: “כיצד נכתבה המשנה” (אגרת רב שרירא גאון), מבלי הזקק לשאלת העקר אם כתוב נכתבה או לא? מפני שבזה לא היה איש מטיל ספק כלל, ובדברי עצמו הוא כותב והולך לפי דרכו: “ולא הוה חד מן הראשונים דכתב מדעם עד סוף ימי רבנו הקדוש” (שם) “וביומי דרבי בנו של רשב”ג אסתייע מילתא וכתבינהו ותרצינהו והוו מילי דמתניתן וכו' (שם) "עקר הדברים תקןוכתב " (שם) "ולא הוה להון עד דאפטר ר' חבור כתוב " (שם).
רבי שמואל הנגיד הסמוך לדור רב שרירא, כותב גם הוא לפי דרכו, כדבר הברור ובודאי גמור: “ר”י הנשיא כתבה וכו' ואם יטעון הטוען למה כתב רבינו הקדוש וכו' הלא מוטב לכתוב וכו‘, תוכל להשיבו כי וכו’ הוצרך לכתוב וכו‘", (מבוא התלמוד) ובכן יצאה מפיו ד’ פעמים לשון כתיבה על המשנה, וכן נמצא גם רמב“ם ז”ל האומר: “החל [רבי] לחבר המשנה וכו' ומהם דעותוכתב אותם במחלקותיהם זה או' כך וזא”כ וכו' ואלו וכו' היו נכתבין וכו'" (הקדמת פי' המשניות לרמב"ם).
וכתב עוד: “ורבנו הקדוש חבר המשנה ומימות משה רבנו עד רבה”ק לא חברו חבור שמלמדין אותו בתושבע“פ - - והוא קבץ וכו' וחבר מהכל ספר המשנה ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו - - חבר חבור להיות ביד כלם” (הקדמתו ליד החזקה).
ורבינו ישעי' הראשון ז“ל דפראני כתב “משום עת לעשות לה' התירו חכמים לכתוב ובזה סמך רבי שכתב המשנה ואחריו כתבו הברייתות ורבינא ורב אשי כתבו למוד, וכן כל חכמי הדורות כותבין פירושיהן” (תוספ' רי"ד גטין ס'.). וכן כתב הרי”צ דיליאון: “ר”י הנשיא הוא רבה“ק, אשר היה הראשון שהתחיל לכתוב כל דבר הלכה ולפרסמה וכו'” (הקדמת מגלת אסתר לס' המצות).
ולעומת זה מדד הגר“י חאניו ז”ל במדה אחת למשנה ולגמרא ויחלט, כי שתיהן לא נכתבו בשעת סדורן. והנה מלבד, כי קשה הדבר לדמות איך יתקיימו דברים מסודרים במלוא דסורם בעל פה, הנה ראינו, כי גם סדרי ההלכות שסדורם קדם עוד לרבי – כי ר' יהודה ור' שמעון היו מסדריהם – וגמר חתומם היה סמוך לחתום המשנה, כבר היו כתובים בימי רב (ברכ' י"א:), כי ספר שאינו כתוב, הוא דבר שלא היה ולא נברא. וסדורים אלה נקראו “ספרא ספרי” לאמר: “הספר וספרים”. וכן מצאנו, כי את שם סדור הלכות לתלמידי ר' ישמעאל, הנקרא “מכילתא” – מבאר ר' ניסים גאון: “מכילתא: מגילתא גימל בכף מתחלפין כמו מכורותיה פגורותיך” (ערוך ע' מכלא). אם באור שם זה מספיק אם לא, מכל מקום הננו רואים, כי גם גאון קדמוני זה החליט, כי דברי תושבע“פ שבמכילתא כתובים היו, כי מגילה שאינה כתובה, ודאי לא כלום היא. ונראה כי מכילתא נאמרה גם במקום אחר על משניות חיצונות כתובות. כמו שמצאנו: א”ל ר' ירמי' לר' זריקא פוק עיין במכילתך נפק ודק ואשכח דתניא וכו‘" (גטין מ"ד.). במכילתך: במשנה הסדורה לך" (רש"י). ממליצת “עיין 26 וממליצת “נפק” נראה כי משנתו הסדורה כתובה היתה, על כן “נפק” [יצא] מביהמ”ד, ונכנס למקום ששם היתה מונחת, ויחפש הנה והנה וימצא ברייתא מפורשת. עוד יותר הוכיח על היות מכילתא וברייתא כתובות בימיהם, מליצת הירושלמי בספור זה: "שמעון בר חייה הוה מתני לחייה בר רב נוי מאימתי וכו’ אפיק ר' יאשי' מכילתא וכו' (ירש' ע"ו ד‘, ח’). ומליצת “אפיק” מתישבת רק על הוצאת ספר כתוב, כעדות מליצת “אלו מוצאין ספריהן וכו' ואלו מוציאין דפתריהן " (שם פאה פ‘, ז’). ואת ריו”ח אנו מוצאים יועץ לבני דורו, ללמוד אגדה מתוך הספר ואומר: “ברית כרותה הלומד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח” (ירש' ברכ' ה‘, א’). ואם תמצא לאמר רק אגדה לבדה הותרה לכתוב? לא כך למדנו רש“י, הכולל באמור כתיבת תושבע”פ הלכה ואגדה כאחד (ע' רש“י ד”ה “והא לא ניתן ליכתב” גטין מ'.). והמעט מר' יוחנן, כי מצא את קריאת אגדה מתוך הספר לתחבולה נאמנה לזכרון ולתריס מפני השכחה לאחרים, היה הוא רש“ב לקיש חברו “מעייני בספרא דאגדתא בשבת” (גמרא שם), גם נשא עמו “ספרא דאגדתא” בחיקו (ברכ' כ"ג.), וכן עשה רב נחמן אחריו(:). ומלבד זה נראה כי גם לרב היה “ספרא דאגדתא” שגם הלכות היו כתובות בו (סנהד' נ"ו:), ואין ספק כי לא רק מגילות סתרים בהלכה (שבת ו':) ופנקסיות בפירושי המלין העבריות העתיקות שבמשנה (רש' כלאים א‘, א’) וספרי אגדות היו כתובים וסדורים, אשר אליהם אספו את המלין הנכריות (ע' דברי חסדא לרב תחליפא בר אבינא חולין ס':) היו בידי האמוראים, כי אם גם ספרי מדרש והלכות היו בידם, ולא עוד אלא שכתיבתם נחשבה למצוה רב מאד, כדברי מאמר – אשר חזותו מוכחת עליו, כי מימי האמוראים הראשונים הוא, - האומר: “איה סופר את המגדלים: אלו סופרי מדרש והלכות וגומלין שכרן” (בה"ג הל' הספד) – וידוע הוא, כי מוחזק הגאון הקדמוני הזה לאיש שכל דבריו דברי קבלה הם. ומוצאים אנחנו “דשלח רבין באגרתי' דברי הלכה” (ב“ב קל”ט, נדה ס"ח.), לר' זעירי ולר' לוי ולריב”ל אנו מוצאים פנקסות שרשמו בהם דברי הלכות ואגדות (שבת קנ"ו.), לר' הלל בי ר' אלס (ירש' כלאים א‘, א’), שהוא ר' הלל ברי' דר' וולס בן דורו של ר‘, מצאנו פנקס כזה, ולאילפא הוא חלפי, היה פנקס שהלכות מבוררות ומדוקדקות היו כתובות בו (ע' ירש' מעשרות ב‘, ד’, ועוד יותר: מנחות ע'.) וגם רבי בעצמו צוה לר’ חייא לכתוב הלכה בשמו לר' חמא אביו של ר' הושי' ולבר קפרא (ירש' נד' ג‘, ב’). ואם הותרה הכתיבה לד“תשאינם משנה, עאכו”ב למשנה, שהיא העקר הקים והיסוד המוסד לתושבע“פ, כי ודאי גמור הוא, כי נכתבה כתיבה כמשמעה בעט על הספר בדיו. וכמעט ברור הוא, כי סדור ההלכות שלפנים משורת הדין הנקראה “משנת החסידים” (ירש' תרומ' ח‘, ד’) היתה כתובה בימי רבי שמעון בן לקיש, הסמוך לדור המשנה, ונקרא “מגלת חסידים” (שם ברכ' ט‘, ה’ – ע“ש היטב וספרי דברים מ”ח). ובשני מקומות האלה מפורש” “כתיב במגלת חסידים”. (שם ברכ' ט‘, ה’ – ע“ש היטב וספרי דברים מ”ח). ובשני מקומות האלה מפורש: “כתיב במגלת חסידים”. הרי שהיא קרויה משנה וקרויה מגלה. – ולפי דעת גאונים קדמונים העלו גם רב ושמואל רבות מהלכות על גליונות גדולים; בעובדא “שדר לי' שמואל לריו”ח - - תליסר גמלי ספק טרפתא" (חולין צ"ה:). גורס רבנו תם “גוילי, כלומר תריסר גוילין כתיבין שאלות” (תו') ובעובדא: תלי לי' רב לרבי ביני חיטי" (כתוב' ס"ט.) “פירש רבנו חננאל: שאלות הרבה שאלו והיו אגרות תפורות זל”ז ובין אותן תפורות זל“ז כתב שאלה זו” (תו' שם). “וז”ל ר' יהוסף הלוי מנאש ז“ל ביני חיטי פי': שגר אליו כתב שאלות וכתבה. נ”א ביני חיטי פ' בן חבור היריעות, כלומר לקח ניר וכתב שם זאת השאלה וחברו בין יריעה ליריעה שנעשה כיריעה אחת" (שטה מקובצת כתוב' שם). ובכן הננו רואים כי רבנו חננאל, ר“י מנאש, רש”י ורבנו תם לא חשו לפרש, כי רב ושמואל העלו גם את הלכותיהם על גליונות, ובכן אין דבר עומד לשטן לנו, להחזיק בכל אשר החזיקו כל אבותינו מאז, כי משנת רבנו הקדוש כתובה היתה על המגלה, כדעת ר' נסים גאון, אשר גרא למשנת ר' ישמעאל מכילתא: “מגלתא”, ועל כן אמר ר' ינאי לר' חנינא, אשר לדעתו לא ירד לעומק דברי משנה אחת כראוי: “צא וקרא!” (ירש' כלאים ט‘, י’), לאמר שים עיניך אל הדברים ככתבן כי אותיות מחכימות. וקריאה אינה נוהגת אלא בדבר כתוב.
כנגד כל זה שם הגאון ר' יעקב חאגיז את לבו, להוכיח מדברי רש“י “שלא כתב רבי המשניות, אלא סתם וחתם הדברים ונשאר הכל בעל פה, וכן עשה רב אשי, אסף וקבץ כל המו”מ שעל המשניות ושאר דינים שנתחדשו וסדר הדברים, והציב ציונים כמו שתמצא בגמרא וכו' וזה שהיו לומדים על פה וכו'”
(הקדמת פי' עץ חיים למשנה). את כל כלי זינו שם תלה הגאון רי“ח על דברי רש”י, אשר אותם שם למקור האחד להחלטתו. לעומת זה שם למקור מסורת כתיבת המשנה רק את הרמב“ם ז”ל לבדו. ובאמת לולא הקדימו אדם מעולם לרמב“ם בדבר הכתיבה, היינו אמרים, כי דעת עצמו היא, ואין אחריותה על רש”י הקודם לו כמאה שנה. ואשר לוא גם היה בימיו, יש בו כח לחלוק עליו, משום דהוה אמינא בסברא תל“א מילתא רמב”ם סובר כך ורש“י סובר כך. אבל באמת הלא רב שרירה גאון הוא המעלה לנו בידו את שמורת הכתיבה, ודבריו הלא דברי קבלה הם, והוא לא סובר הוא, כי אם מוסר, וקשה הדבר מאד, כי יחלוק רש”י על עקר זה המסור לנו מרב שרירה “בכתב תשובתו” הידועה לו מאד (ע' רש“י ד”ה “והא שופר” גטין ס':), על כן יש לנו לבקר עד כמה יעמדו דברי החלטת הגרי“ח, אשר אמר ליסד על דברי רש”י. – הנה רש“י מפרש את מאמר “העוסק במקרא מדה ואינה מדה” (ב“מ ל”ג.) כדברים האלה: “שהמשנה והגמרא יפין ממנה, מפני שתלוין בגירסא ומשתבחין שבימיהם לא היה גמרא בכתב, וגם לא היה נתן לכתוב, אלא לפי שנתמעטו הלבבות, החלו דורות [אחרונים] לכותבו” (רש“י ד”ה “ואינה מדה” ב"מ שם). מדברי פירוש זה אמר הגרי”ח להוכיח, כי המשנה והגמרא לא נכתבו. והנה על המשנה אין בכל דברי רש“י אף רמז אחד, כי הוא מחזיק כי לא נכתבה; אדרבא, אם דבר בראשונה על יתרון למוד המשנה הגמר' בשוה, ובהחליטו בכל זאת אח”כ רק על הגמרא בלבדה, כי לא נכתבה, שומע אני מכלל לאו, הן, כי המשנה ודאי נכתבה. ואם ישאל איש: ואם אמנם נכתבה המשנה, אם כן אינה תלויה בגירסא עוד ואינה משתכחת, ובכן צריך להיות משפט אחד לה ולמקרא, ומדוע זה חשובה מדת העוסק במשנה ממדת העוסק במקרא? נשאל אנחנו: ולטעמך, אם אמנם המשנה והגמרא שתיהן אינן כתובות, הלא צריך משפט אחד להיות לה ולגמרא. ומדוע חשובה מדת העוסק בגמרא ממדת העוסק במשנה? – על דבר זה יש בידנו להשיב תשובה נצחת: בימי ברייתא זו שנשנתה בימי רבי, כבר היתה המשנה כתובה, או כבר עלתה במחשבה להכתב, משא“כ כגמרא, ע”כ נאמר העוסק על פה בגמרא התלויה בגירסא לבדה “אין לך מדה גדולה מזו” כי הלמוד שבע“פ הוא המשמרת האחת לה, באין לה שארית בכתב. העוסק במשנה על פה אף היא “טדה” שלמה, מפני שגם היא תלויה בגירסא על פה, אך אינה מדה גדולה כעוסק בגמרא, מפני שאין לומדין משנה, אלא בע”פ מפני המצוה המקובלת ובאה: “דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב” (תמור' י"ד:), אבל בכל זאת, אף כי מצותה לכתחלה על פה, הלא יש לה שמור גם בכתב, אלא שהכתב לא נתן ללמוד מתוכו בקביעות, כי אם לעיין בו“. ולדבר זה המסתבר לנו מאז, מצאנו תלמוד ערוך בגירסא נשמטת מספרינו ומשומרת בשטה מקובצת, כי על השאלה: איך התיר רב דימי לעצמו לכתוב הלכות במכתב לרב יוסף? השיבו בגמרא: “אמרי דילמא מילתא חדתא שאני. דהא ריו”ח ור”ל מעייני בספרא דאגדתא בשבתא" (תמורה שם). נתינת טעם זו איננו יודעים מה היא? מה ששמע רב דימי מר' ירמ‘, היה באמת דבר חדש, כי עד העת ההיא לא שמע אותו, אבל ספרא דאגדתא הלא ספר כתוב ומונח הוא ומה מלתא חדתא אית ביה? אולם בין מלת “הדתא” ובין מלת “דהא” נשמט מאמר שלם וחשוב מאד, ואלה דבריו: לשנא אחרינא רבנן אגירסייהו סמיכי וכיון דאיכא שכחה כתבין ומחתין וכי משכחנא [צ“ל: משכחי] מילתא מעיינין בספרא כי הא [או טוב מזה כגירסתנו: דהא] ריו”ח ור“ל מעייני בספרא דאגדתא בשבת” (ש“מ שם בש”ס ווילנא החדש) 27. ולפי דבר זה מתבאר הכל יפה: העוסק במקרא מדה ואינה מדה, מדה הוא לעצמו שלומד הוא תורת ה’ ואינה מדה גדולה מאד, כי כתיבתה שהיא מציה כמעט מספקת היא להעמידה ולקימה בישראל, ואם לא ילמד אותה הוא, ילמדוה אחרים; העוסק במשנה מדה היא, יען כי עקר מצותה הוא למודה על פה, כי תלויה היא בגירסא ומעטים הם ספריה, כי לא היו לומדים ומלמדים אותה מתוך הספר, כי אם היו “כותבים ומניחים” אותה רק מפני השכחה, כמליצת “כתבין ומחתין”, אולם העוסק בגמרא, שהיא לא היתה כתובה כלל, מדה גדולה היא מאד, יען כי לה לא היתה בימי הברייתא שום שמור אחר מבלעדי הלמוד על פה לבדו, ומבלעדי הלמוד הזה ישכח ויאבד. ובכן גדולה מאד זכותו של העוסק בגמרא, כי מלבד, שהוא מקים בלמודו מצות תלמוד תורה לעצמו, נעשה הוא לה לשומר לאחרים.
אולם עוד יש מקום לבעל דיננו למצא כעין מראית של רמז בדברי רש“י כי המשנה לא נכתבה כי כן מצאנו אותו מפרש את מאמר הברייתא: “הדר דרש להו הוה רץ למשנה” (ב“מ ל”ג:), לאמר “לפי שירא פן ישתכחו המשניות וכו'” (רש"י שם) ובכן יש לאומר לאמר, אם חשש בעל הברייתא לשכחה, אין זאת כי אם לא היתה לה עוד פלטה בספר כתוב – תפיסה זו אינה תפיסה כלל. שהרי את עצם טעם זה ככתבו וכלשונו הלא נתן רש”י ז“ל גם על למוד שהכל יודעין בו, שהוא ודאי עלה על ספר, כי גם על “ריו”ח ור”ל מעייני בספרא דאגדתא" (תמור' שם) נתן טעם “שלא ישתכחו” (רש"י), והדבר פשוט מאד, כי ספרי המשנה לא נכתבו מתחלתם אלא לשם שמור ולא לשם למוד כי המצוה ללמוד הלכות רק בעל פה עמדה עוד במקומה ובתקפה ימים רבים. וספרים אלה לא היו מצויים רק בידי גדולי הדור, ואולי גם שם היו כעין גנוזם, ולמוד היחידים הרבים היה תלוי גם בימי בעל הברייתא רק בגירסא: ע“כ חששו עוד גם אחרי כתיבתה לשכחה. ואם נתבונן היטב, נראה כי דוקא מדברי רש”י, שעליו אמר הגאון רי“ח ז”ל לסמוך את כל חדושו, נשמע ביחוד, כי גם בעיני הברייתות והגמרא כבר יצאה כתיבת המשנה מכלל אסור כתיבת תושבע“פ, כי כן אנו רואים אותו מפרש: “דברי' שבע”פ אי אתה רשאי לכתבן” (גטין ס':). “מכאן אתה למד שהתלמוד לא נתן לכתב וגו'” (רש"י). – “והא לא נתן ליכתב (גטין שם ע"א): “שום דבר גמרא והלכה ואגדה וכו'” (רש"י). – או “שום דבר תלמוד הלכה ואגדה דהם תושבע”פ (בגירסת רש"י שעל הריף). ובכן ראינו, כי שומר רש”י את לשונו, לבלתי הכשל לכלול את כתיבת המשנה בימי האמוראים בכלל אסור כתיבת תושבע"פ כי אם את התלמוד לבדו. וכן מצא גם הג' ר' בצלאל אשכנזי פירוש גליון על מאמר: “כותבי הלכות כשורפי תורה” (תמור' י"ד:) “כותבי תלמוד וכו' התלמוד לא נתן ליכתב וכו'” (ש"מ שם).
ומה נפלא הוא, כי הדבר אר הגרי“ח קובע לסמן מובהק לתורה מסורה שלא נכתבה, כי בעליהם “כשבא לומר הרבה שמועות נותן בהם סימנים” (הקדמת עץ חיים), את סמן זה קובע רש”י ביחוד גמור רק בלמוד ההלכות שלפני סדור המשנה בלבד, באמרו “ועד ימיו – של ר' – לא היו מסכתות סדורות, אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו, גרסה ונתן סמנים וכו' וכשנתקבצו וכו' וסדרו מסכתות וכו'” (רש“י ד”ה “בימי” כ“ט ל”ג:). ובכן נשמע בפירוש, כי הסמנים האלה שהי' צורך בהם לפני סדור המשניות, מפני שהיו בעל פה, נעזבו אחרי כן משעת הסדור והלאה, יען כי עלו על הכתב, וע"כ איננו מוצאים באמת לרבנו הקדוש או בסתם משנה 28 שום זכר לסמן, כמו שיש לשמועות עתיקות השנויות בעל פה, כגון “ושמועות הללו מתמעטות והולכות” או “קטנים עמדו ובזבזו” (כתוב' ג'.).
מתוך כל דברינו אלה מוכח הוא ומוכרע כי היסוד, אשר אמר הגרי“ח למצוא להחלטתו בדברי רש”י, נעקר הוא מעקרו, ואין אף רמז קל אחד בדבריו לבטל את דבר חזקת כתיבת המשנה. ועתה נבקרה נא את שאר תפיסות הגרי“ח ז”ל.
לבד מדברי רש“י לב”מ אומר הג' בעל עץ חיים למצוא סעד לדבריו מגמרא אחרת ומפירש“י עליה: על שאלת ר' יעקב בר אבא לאבי, כגון מגלת תענית דכתיבא ומנחא מהו לאירויי באתרא דרבי'” (ערובין ס"ב:), שפירש“י: לבך נקיט מגלת תענית, שלא היתה דבר הלכה כתובה בימיהם אפי' אות אחת חוץ ממנ”ת, לחכי קרי לה מגלה" (רש"י) קשה הקרי“ח ז”ל: “ולפי דעתו – של הרמב”ם ז“ל – היו המשניות כתובות, הוה לי' למבעי עלייהו (הקדמ' ע"ח) – כלומר הי' לו לשאול: כגון מתניתן דכתיבא ומנחא מתו לאורייץ. – אך באמת לא בא ר' יעקב בר אבא לכון את עקר שאלתו על היתרהכתיבה, כ”א על פשיטות ההלכות הפסוקות שבמגלת תענית, שאין כל ספק במשמען, ואין לישא ולתן בה כלל, עד שהמורה מתוכה אינו, אלא כקורא באגרת ומספר מה שכתוב בה – ושאולי על כן הותרה כתיבתה לרבים בזמ' שכתיבת כל הלכות לרבים היתה עוד אסורה לכל הדעות. – ולפי זה נשתנו פני כל הדברים, וכך תהיה שם תכונת הענין: אחרי שנאסרה אפי' הוראת “ביעתא כבותחא” (ערובין שם) באתרא דרבי', אע“ג “דלא תליא בסברא ומילתא דפשיטא היא” (רש"י) שאל רי”ב אבא על הוראת הלכות שבמנ“ת, שהיא עוד קלה ממילתא דפשיטא סתם, שבאמת איננה הוראה כלל, והמורה מתוכה אינו מורה ממש, כי אם מודיע הוא לשומע את הכתוב בה על דבר זה. שאל ריב”א בטעם זה: את“ל שהוראת “ביעתא בכותחא” אסורה; הוראה ממנ”ת, שהיא עוד קלה ממנה מה היא? והקושיא אשר יקשה המחבר: א“כ ישאל רי”ב אבא על המשנה “דאיהי נמי כתיבא ומנחא” לדעתנו איננה ממין הענין, כי לא על הכתיבה שאל השואל. ואם נאמרה הוראה ממנ“ת, שאינה באמת אלא הודעה, הלא אעכו”כ שהוראה מתוך המשנה אסורה, שאעפ“י שהיא כתובה, אין דבריה פשוטים, כדברי מנ”ת, כי אם תלוים בסברה. ודבר זה אסור, יען על המשנה עוד לישא ולתן, מה שאין כן במנ“ת שפשוטות הלכותיה, כדברי לוח השנה שבימינו, ע”כ שמש עוד לישא ולתן, מה שאין כן במנ“ת שפשוטות הלכותיה, כדברי לוח השנה שבימינו, כ”ע שמש ריב“א במליצה מבוארת מאד “דכתיבה ומנחא " הדומה למליצת “כרוכה ומונחת " (קדושין מ"ו), שכונתה שם שאיננה צריכה לכל פירוש, לפי דעת אומרה (ע"ש היטב). ודברי רש”י המבאר “להכי נקט מנ”ת לפי שלא היתה הלכה כתובה בימיהן אפילו אות אחת חוץ ממנ”ת” (רש"י ערובין שם), אינם חוזרים בשום פנים על ימי אביי, כי אם על הדורות הקדמונים, שבימיהם נכתבה המגלה, כי לא את מלת “כתיבה " הוא בא לפרש, כי אם לבאר את טעם קריאת מנ”ת "מגלה “. כדבריו המבוארים מאד מאד “להכי נקם מגלת תענית” מאמר רש”י – ולא “להכי נקטכתיבא ומנחא” – ומסיים "ולהכי קרי לה מגלה “. ובכן לא את מליצת רי”ב אבא כלה הוא בא לפרש, כי אם לבאר את טעם שם מגלת תענית, שקראו לה מיסדיה בדור שלפני החרבן, שהוא ארבעה דורות לפני סדור המשנה וכתיבתה.
מן היסודות המחולחלים, שבהם הכחשת הכתיבה נסמכת, הננו באים לתפיסות אלה: “ודבר תימה איך לא אשתמט גברא בשום דוכתא למירמז דנכתבו המשניות בימי ר‘, אלא הכי קאמר: מאן סתמי’ למתני‘. דלא בא ר’ אלא לסתום ולחתום ההלכות באמור” (הקד' ע"ח). עוד היה להגאון ז“ל לשאל על מליצת “מכדי מתניתן מאן תקין רבי (יבמ' מ”ד (:מדוע לא נאמר “מתניתן מאן כתב”? אך הדבר פשוט מאד. כי עקר חשיבות מעשה רבי לא היה אלא המדור, והכתיבה אחרי שכבר הותרה בבית דינו אין לה עוד חשיבות יתרה, מפני שאינה אלא תנאי לאפשרות קיום הסדור, ככל אשר אם נבוא בדורנו לדבר עלפירוש עץ חיים בעצמו נאמר: הגאון ר”י חאניז זצ“ל “חבר” פי' ע”ח, ולא נאמר “כתב”, אף כי למשמרת פירושו לא היה אפשר בלתי אם בכתיבה, ועוד יותר תתבאר מליצת “מאן סתמי' למתני' במקומה, כי כל עצמה של השאלה ההיא לא על החבור ולא על הסדור ולא על הכתיבה באה כי אם על הסתימה “מאי שנא' בשבת דסתם – ר' כר”ש ומ”ש ביו“ט דסתם כר”מ (ביצ' ב':). ומובטחני, כי אלו היה כתוב שם “מכדי מאן כתבי' וכו' בשבת דכתב לן כר”ש וכו‘, כי עתה היה הגאון הזה בכבודו ובעצמו מביה וכותב בצדו “צ”ל, סתמי’" “צ”ל דסתם", כי לכתיבה אין טעם ואין מקום בענין זה.
עוד מצאנו חולקין בגירסת המשנה איכא מאן דתני הכי ואיכא מאן דתני הכי וכן מצינו חלוק לפעמים בין הירושלמי והבבלי בגירסא" (הקדמ' ע"ח). – אם תהיה חלוקת הגירסאות ראיה על המשנה, כי לא נכתבה כלל, מה נענה על התורה ועל המקרא, שהם הלא ודאי נכתבו, ובכל זאת ידענו, כי שלשה ספרים מצאו בעזרה. בא' מצאו כתוב מעון אלהי קדם – ולא מעונה – ובא' מ“כ וישלח את זעטוטי – ולא נערי –” (ירש' תענית ד‘, ב’), ורבותינו אמרו:“חזיר מיאור כתיב” – תחת מיער (אדר“נ ל”ד, ג'), ובעלי התוספות אמרו: הש“ס חולק על ספרים שלנו שכתוב בהם מעבירים. וכן מצאנו בירושלמי בשמשון, והוא שפט את ישראל ארבעים שנה וכו' ובכל ספרים שלנו כתוב עשרים שנה” (תו' ד“ה “מעבירים” שבת נ”ה: וע' שנויים הרבה גליון הש"ס לרבינו עקיבא איגר שם). ובכל זאת ידענו, כי המקרא היה כתוב ומונח וניסחו קבוע וקים, וככל אשר לא יעלה על לב איש להביא ראי' מן החלוק שבין מדנהאי למערבאי בכתבי הקדש – כדבר רבינו צמח גאון “אפי' במקראו” יש שנוי בהן בין בני בבל לבני א“י וכו'” (תשובתו ע"ד אלדד הדני) – כי ח“ו כה”ק לא נכתבו בימיהם, כן אין להוציא כלל וכלל את המשנה מחזקת כתיבתה, בגלל הדבר, אשר מצאנו “חלוק לפעמים בין הירושלמי והבבלי בגרסא”.
ואם זכינו לבטל טענה זו הקרובה להוציא את המשנה גם מחזקת אחדותה וכלילותה. הנה טענה אחרת מתקוממת עלינו לאמר: “דרך כל כותבי ספרים, בפרט בס' גדול, רומזים ממקום למקום ואומרים כמו שכתבתי במקום פלוני או עיין בספר פלוני ולא נמצא בכל הגמרא דבר זה אלא: כדבעינן למימר לקמן או ואוקימנא לה ואינו מזכיר שום מקום, לפי שהיה הכל על פה כרב ששת דהוה מהדר תלמודי' כל תלתין יומין וכן הוא אומר: תנן התם, ולא קאמר: תנן במסכתא פלונית, לפי שהיה הכל על פה”. נראים הדברים, כי פתח המחבר במשנה וסיים בגמרא או ערב את שתיהן, ובכן יש לנו לפרק את טענתו ולבדוק היטב כל פרק ופרק ממנה: אם על המשנה הוא מכון בראשית דבריו ומתפלא, כי איננה רומזת ממקום למקום ואין מסדרה, כותב “כמו שכתבתי במקום פלוני”, הננו רואים, כי את מנהג תורת משה הנוהגת במדה מרובה ממנה, נהגה היא. הנה משנת “העור והרוטב” שנויה היא במ“ט למס' חולין ושנויה בפ”א במס' סדרות, בתורת חוליה הצריכה לכאן ולכאן. וכן משנת “כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן וכו'” ומשנת “כל שקדם הקדשן את מומן וכו'” שנויות הן במס' חולין י‘, ב’ ושנויות במס' בכורות ב‘, ג’ – ג‘. והנה חולין וטהרות רחוקות הן וקבועות בשני סדרים נפרדים, שאינם זקוקים כמעט זל"ז, ומס’ חולין ומס' בכורות, אף כי שתיהן מסדר קדשים הן, נפרדות הן זו מזו לענין הצטרכן למשנה זו המשותפת לשתיהן, במס' חולין נשנתה לענין מתנות ובמס' בכורות נשנתה לענין בכורה. והנה כזה נמצא גם בפרשת המלואים שנאמרה בס' שמות בתורת צווי (שמות כ"ט), ונשנתה בתורת עשיה בתורת כהנים (ויקרא ח'), או פרשת מועדות שנאמרה בתורת כהנים (ויקר' כ"ג) ונשנתה בחומש הפקודים (במד' כ"ט), ונשתלשה במשנה תורה (דבר' ט"ו). ומרובה הוא צד השוה בפרשיות אלה, מצד השוה שבכמה וכמה משניות דומות, ובכ“ז לא רמז הכתוב ממקום למקום ומפרשה לפרשה, כאלו לא היו זקוקות או דומות זל”ז מעולם. ולא זו בלבד, כי אם יש גם בספר אחד בתורה שתי פרשיות שוות בכמה פנים, קרובות זל“ז, כגון פרשת כ”ג ופרשת ל“ד שבספר שמות (ע' שם ושם) סמוכות זל”ז, וכגון פרשיות קדש והיה כי יביאך (שמות י"ג), או פרשיות פקודי השבטים וסדרי דגלים, ופרשיות מנין הלוים ופקודות משמרתם ופרשיות נשיאים (בסד' א‘-ז’), נשנו כמה פעמים. והמעט כי אין פרשה רומזת על חברתה, כי אם תכופות הן אשה לחברתה ומתחילות את דבריהן מראש וגומרות אותן בדקדוק גדול, כאלו לא קדמה להן מעולם פרשה, שכבר פרטה כל הדברים האלה כמעט כמספרם וכמשפטם, ובכן רואים אנחנו, כי דרך העברים לא הי' מעולם לרמוז מענין לענין באותו ענין, והדבר הזה הנוהג במקרא הרבה, אינו נוהג במשנה, אלא מעט, והמעט הזה שבח גדול לסדור המתוקן של המשנה ועד היום אנו רואים גם בדורותינו במוציאי ספרים מתוקנים לקהל העם, דוגמא זאת: מי שעינו צרה בשעתו ובממונ‘, אינו חש לטורח קהל הלומדים, ושולח אותם ממקום למקום לחזר ולחפש; ורחב הלב, מושיט לקוראיו הכל בקנה. ואלו נתנה רשות לאמר מילתא דבדיחותא, היינו אומרים: סמן לדבר: מחזורי יתעפאף ומחזורי רעדעלהיים. ואם אמנם יש בתורה מליצת “כאשר צוך” “כאשר צויתיך” או “כאשר דבר”, הנה כל המתבונן רק מעט, יראה כי אין התורה באה לרמוז פה על פסוקים כתובים במקומם, כי אם על דברים נאמרים על פה מפי הגבורה למשה או מפי משה לישראל. וראיה לדבר, כי מליצות אלה שבתורה לא נכתבו לשם מראה מקום, כי נמצא פרק שלם בדברי רבותינו, אשר טרחו ויגעו הרבה למצוא את רוב הדברים האלה נרמזים, במקום אשר לא יעלה על הדעת בסקירה ראשונה. ע’ מערכת דבריהם “כאשר דבר וכו' והיכן דבר” (מכיל' שמות י“ב, כ”ה). וזכרונות לדברים שנאמרו בעל פה לפני עלות המשנה על הכתב, הלא תמצא גם במשנה כמה וכמה פעמים: “באמת אמרו” “ולמה אמרו” “שכל מה שאמרו” וכיו"ב, כאשר הבאנו בגוף הספר בהערות. ובכן לא פיחתה ולא הותירה המשנה עצמה לרמוז ממה שרמזה תורה, שהיא בודאי ספר היא, וספר גדול.
אולם לא על המשנה לבדה דבר המחבר, כ“א גם על הגמרא, כמאמרו “ולא נמצא בגמרא דבר זה”. מזה יש לשמוע, כי אלו נמצא רמז ממקום למקום בגמרא רק לדברי המשנה, כי עתה היה די בזה לבטל טענתו. ובכן נראה נא היעמדו דברי טענה זו? הנה הוא טוען וכן הוא או‘: תנן התם ולא קאמר תנן במס’ פלונית ופלונית, לפי שהיה הכל על פה”. באמת נראה הדבר להפך. אלו גם לא היה נוהג בגמרא רמז אחר למשנה, בלתי אם “תגן התם” ואלו לא היה במלת “התם” משמע אחר, כי אם “שם”, היה מקום לנו לאמר: אדרבא, אם הוא אומר “שם שנינו” או “תקן תגינן” הוא מכון על מקום מצומצם – כדאמרינן “תנא התם קאי דקתני: מזכירין גבורות גשמים” (תענית ב'.). וצמצום מקום מוחש לדבר שפתים אי אפשר, בלתי אם בספר כתוב. אבל באמת מליצת “תגן התם” איננה באה לסמן את מקור המשנה המובאה, כי אם להודיע, כי משנה ההיא שאנו באים לדון עליה, אינה משנה זו שאנועסוקים בה, כי אם משנה אחרת זולתה. ודבר זה נחוץ מאד, כדי שלא לבלבל את התלמיד. וכל עצמה של מליצת “תנן התם” היא באה להבדילה מן המשנה, שאליה אנו באים להקיש אותה. על המשנה שלפנינו יאמר “הכא תנן” ועל המשנה האחרת יאמר “תנן התם “. וכשם שלא יעלה על דעת איש להוכיח ממליצת “ספרי דבי רב' שבהזכירם פסוק אחד, ישמשו במליצת “ולהלן הוא אומר', כי הפסוקים המובאים שם, לא נכתבו, ולומר אלו נכתבו, היו אומרים: במקום פלוני הוא אומר כן” כך אי אפשר להוכיח בזאת על המשנה ממליצת “תנן התם” ולומר שלא נכתבה, מטעם כי אלו נכתבה המשנה, היה בעל הגמרה אומר “תנן במס' פלונית ופלונית”. אך גם חוץ ממליצת “תנן התם” הוא אמר בכלל: “ואינו מזכיר שום מקום לפי שהיה הכל על פה”. ובכן לא קראו לפי דברי בעלי הגמרא גם בשם לכל מסכתא? אתמהה! והאנן איפכא שמעינן, כי כמה וכמה פעמים מזכירין בעלי הגמרא את המסכתות בשמן: “נזיר, סוטה” (סוט' ב'.) “מכות” (שבועות ב':) “אהלות, ערובין” (ערובין ע"ט.) “מדות” (יומא ט"ז.) “יומא (י"ד:) “תמיד” (שם) “ב”ק ב”מ” (ע"ו ו') “נגעים” (חגיגה י"ד.) “עוקצין” (ברכ' כ'.) “אבות ברכות” (ב"ק ל'.) אף את המסכות הקטנות קראו בשם כגון מס' “הלכות דרך ארץ” (ברכ' כ“ב. וע”ש) “אבל רבתי” (מ“ק כ”ו:) “מס' כלה” (תענית י': קדושין מ"ט:). וגם שמות הפרקים נזכרו “המדיר – פ”ו דכתובות – (סוט' ב'.) יציאות השבת ומראות נגעים” (שבועות ג'.) שהם פרק ראשון למס' שבת ולמס' נגעים 29. ואולי גם מאמר נבי “טומאות” תגן (ב"ק ב'), הוא קצור לשון מן “אבות הטומאות”, שהוא פרק ראשון למס' כלים. גם זכרון מספר פרקי מסכת כדברי רב חסדא לאבדימי: דעבודה זרה דא”א ת' פרקי ואנן חמשה תנן וכו'" (ע“ו י”ד:) מצאנו בגמרא.
הראיה “מרב ששת דהוה מהדר תלמודי' כל תלתין יומי” אינה ראיה, כי רב ששת מאור עינים היה ולא יכול לקרוא בספר כתוב. אם ראי' כזאת ראי' היא יש להביאה מר' חייא בר אבא אשר “כל תלתין יומין היה מהדר תלמודו” (ברכ' ל"ח:). אך באמת גם זו אינה ראיה כלל, האחת כי, תלמיד' הוה מהדר, והתלמוד לא נכתב עוד כל ימי האמוראים. ואם גם נאמר כי פי' תלמוד': משנתו, הלא הכל מודים, כי גם אחרי שנכתבה המשנה, לא היו שונין מתוך הכתב, ומנהג זה נוהג עוד מקצתו גם בדורנו לשנות בעל פה. וגם הגאון בעל ע"ח בעצמו מזכיר לפי דרכו בהקדמתו, שבה אנו עסוקים את “דרך שעושין התלמידים כשלומדים משניות על פה”. ובימיו הלא ודאי היתה המשנה כתובה וגם מודפסת ומצויה לרוב, ובכל זאת רבו גם בימיו תלמידים השונים אותה על פה, ובר מן דין ובר מן דין אין בה בטלת "מהדר להקשות ממנה, כי כשם שהיא יכולה לשמש על חזרת הלמוד בעל פה, כך היא יכולה לשמש על חזרת הלמוד מתוך הכתב, באין יתרון הכרע לשמוש זה על שמוש זה.
ובכן אין כל תפיסה כלל מכל הדברים האלה על חזקת כתיבת המשנה, אולם עוד נותרה טענה אחת לערער על חזקת כתיבת הגמרא בידי מסדריה, כי לא נמצא בגמרא בפי האמוראים המדברים על דברי עצמם "אלא: כדבעינן למימר לקמן, או: ואויקמנא לה'. אך מי יכחיש זה, הלא הכל מודים, כי בעצם ימי האמוראים לא נכתבה הגמרא עד ימי הסדרנים האחרונים הנזכרים באגרת רב שרירא. על כן, ככל אשר נהגו הנביאים וסופרי הקודש להזכיר את הדברים הכתובים בתורה 30 , ואת דברי עצמם לא היו מזכירים, ככה נהגו האמוראים במשנה, את דבריה היו מזכירים, ואת דברי עצמם לא היו מזכירים.
עוד ישאל המחבר: “מאחר שנכתבו המשניות, היה אפשר לכתוב שאר הלכות מטעם עצמו שנכתבו המשניות”? על שאלה זו ישיב נא תחתנו רב שרירא זקננו בכבודו ובעצמו: רודאי שתא סדרי משנה רבינו הק' תרצינהו וכו' ואין להוסיף ואין לגרוע" (אגרש"ג) “אבל ברייתא אחרנייתא – חוץ מספרא ספרי ותוספתא – לא אכפת לן בהו' (שם) “והנך מתנייתא כולהו מקריין ברייתא בתר דתריץ ר' מתניתא דילנא” (שם כני' סדר חכמים) “והנך כל שאר הילכתא אשתביקו והוויין כגון ברייתא וכו', אבל ממכא דישראל על אילין הלבתא [דמתניתן] הוה” (שם). ובכן משנכתבה משנת ר' יהודה הנשיא, בטלו כל המשניות שלפניו ונעשו חיצונות: “ברייתא חוץ מספרא ספרי ותוספתא” ועל שאלת: “מה ראה ר' חיא לכתבם ולא כתבם ר'?” (שם) השיב ר' שרירא גאון: “אלו בקש ר' לכתוב ולחבר כל מה שהיה שנוי בימיו אריכן מילי' ואת עקרן. אלא ר' עקר הדברים כתב - - ורובא דטעמי דפשיטין ומרווחין בברייתא עיקר דלהון במתניתן ועל עקרא דמתניתן סמכינן” (שם). בדברי רש”ג אלה יש תשובה על דבר המחבר, אם מכון הוא בשאלתו: “היה אפשר לכתוב שאר הלכות”, על רבנו הקדוש עצמו; ואם יכון על ר' חייא וחבריו מדוע לא כתבו המה שאר הלכות, הלא כתוב כתבו אותם לדעת רש"ג ושואליו, כנראה מתוך שאלתם “מה ראה ר”ח לכתבם " ומתשובתו.
עוד הביא הגאון רי“ח ז”ל מאמר ר' חייא בר בא, שאמר על “ספר אגדה: “תקטע ידא דכתבתה” (ירש' שבת ט"ז, א') ותמה וקרא: “ראה איך אפשר שכתב ר' עקר תושבע”פ, שהיא המשנה ותלמידי תלמידיו מקללין למי שכתב מזה” (הקדמ' ע"ח). ע“ז אנו משתוממים ושואלים, וכי את כותבי המשנה קלל ח”ו רחב“א שכתיבתה הותרה, לא קלל אלא כותבי אגדות. שהיא מכלל הדברים שבע”פ, שנחלקו על התרה ואסורה, גם אחרי החתם המשנה בכתב. כל האמוראים המובאים בראש מאמרנו זה, נטו להקל ור“י בר נחמני מתורגמני' דר”ל וחבריו נטו להחמיר וגם רח“ב אבא היה מן המחמירים על כתיבת כל דבר תושבע”פ אחרי חתימת המשנה. ואולי מהיות ספר אגדה זה מן החשודים בעיניו, קלל גם את כותבו, ואולי גם תרעומת ריב"ל – שמוצאים אנחנו לו דברי אגדה כתובים בפנקסו (שבת קנ"ו.) – לא היתה על האגדה בכללה כי אם על מין ידוע של אגדה המשבשת את הדעות, ואפשר כי רק בספר אגדה ממין זה לא היה מסתכל.
יען כי לא מצא הג' רי“ח ז”ל מלת “ספר הלכות” מפורשות בתלמוד, וכנגדן “ספרא דאגדתא” מצא, אמר להחליט, כי את כתיבת האגדה התירו לפני כתיבת ההלכות, ונתן טעם לקדימה זו, מפני שירא פן תשכחנה האגדות. מה שאין כן בהלכות, מפני רוב לומדיהן לא תשכחנה, אף אם לא תעלינה על הכתב. לדעתנו העניה כל דבר זה מופרך מתוכו, הן אמנם שם מלא “ספרא דהלכתא” אין אנו מוצאים, כשם שמצינו שם “ספרא דאגדתא”, לעומת זה אנו מוצאים שם “ספרא”, סתם ושם “ספרי” סתם, שהם ודאי ספרי הלכות הם. ובכן אין בין התרת כתיבת הלכות להתרת כתיבת אגדות ולא כלום, ואין לנו ידים מוכיחות להקדים את התר כתיבת האגדות על התר כתיבת ההלכות, והטעם שהמחבר נותן, כי ההלכה היתה חביבה ומצויה מן האגדה, הלא שומעים אנחנו את ההפך מפי ר' לוי “לשעבר - - והי' אדם מתאוה לשמוע דבר משנה הלכה ותלמוד ועכשיו - - אין מבקשין לשמוע אלא דבר ברכות ונחמות” (שה"ש רב' ב' ה'). וע' המאמר הקודם וראית כי ברכות ונחמות דברי אגדה הן. ובכן מי שהתיר הלכות בימי האמוראים, התיר את האגדות, ומי שאמר את אלה אמר את אלה עד ימי האמוראים האחרונים, שהתירו כל חכמי ישראל פה אחד את הכתיבה ותושבע"פ, התר שאין אחריו אסור.
אך אחרי כל אלה נראה, כי הגאון רי“ח ז”ל הרגיש מעט את חולשת ההחלטה שהחליט כי המשנה לא נכתבה, עד שראה חובה לעצמו להביא לה ראיה ממאמר שבגמרא המשוה את הבירור מתוך המשנה, כי קל הוא על כל אחד ואחד כבירור מתוך המקרא, בהיותה שואלת: “בהדיא כתיב ב''?” ובהתברר אח“כ כי הדבר המפורש במקרא, פרט אחד הוא, חוזרת הגמרא ושואלת: “והא נמי מתגיתין היא” (שבת קל"ח:) “אלא ודאי משמע דכיון דבזמן הגמרא היו כתובים – דברי המשנה – משום הכי קאמר אי אפשר שישתכחו” (הקד' ע"ח). הראיה הזאת איתן היא ובטולה רעוע מאד. אך עוד דבר אחד אנו רואים, כי בכל חפץ הגאון הזה לערער על חזקת הכתיבה, לא יכול לציר בעצמו בסתר לבו סדור הלכות קבוע וקים בלי כתיבה, כי בדברו על סדור התוספתא, כך הוא אומר: “שהתוספות, הן שסדר ר' חייא לפני ר' והיה אומר לו כתוב כך וכך” (שם). ואם התיר רק לתלמידו כתיבת התוספתא, על עאכו”כ שהתירלעצמו את כתיבת המשנה.
והנה ר“ש הנגיד והרמב”ם והרב המאירי יחזיקו, כי מימות עזרא ואכנה"ג כתבו החכמים איש איש לעצמו את שמועותיו. והנה אם דבר זה אי אפשר לנו לברר, נקוט מיהו פלגא, נחזי נא בקבלת כל רבותינו, כי המשנה והתלמוד נכתבו לכל הפחות בידי חותמיהם או בימיהם.
מן הבקורת לגופה ולפרטיה הננו באים עוד לדון על הענין מסברה ובדרך כלל:
הנה דבר כל רבותינו פה אחד הוא, כי רבי במעשהו השתדל להציל את המשנה מן השכחה, שהתחילה להתגבר, ועתה אם תהיה כל השתדלותו רק לסדר, מה הועיל בתקנתו? הנה יתרון כח דברים המסודרים בסדר מתוקן, מן המסודרים בסדר שאינו מתוקן כל כך, מעט מזער הוא. וסדר בכללו הלא נהג במשנה מימות אכנה"ג, כאשר בארנו בגוף הספר. אבל באמת לא הועיל הסדר, כי אם לברר ולזקק ולקיים את המשנה, אולם להציל אותה משכחה לא הועילה רק הכתיבה לבדה.
הלא דבר זה הכל מודים, אפי' הגאון רי“ח ז”ל, כי סוף סוף בימי אחרוני האחרונים התירו להעלות את המשנה ואת הגמרא על הכתב. ובכן מלאו האחרונים את לבם להתיר דבר, שאפילו רבי ובית דינ