כ“ה כסלו התרי”ג.

ידידי היקר שלום.

באתי להגיד לך כי ברכני ה' והביא לידי מחזור שונצין כמעט שלם, ועל ידי כן אוכל להאיר מבוכתך בענין הבאגען הראשון. דע כי אע"פ שמחזור אויגש' מתחיל מן שוכן עד, הנה מחזור שונצין מתחיל מאדון עולם, ומלת אדון מוקפת ציורים כשאר ההתחלות. והנה קודם דף IIII יש ו' דפים כתובים בשני עמודים (duabus columnis), כמו דף IIII קודם יוצר לחנוכה, אבל המספרים I, II, III, לא זכיתי לראותם, כי הדף השלישי חסר לגמרי, והראשון והשני מטולאים, ואולי אזכה להסיר הטלאי ולגלות מה שתחתיו. (והנני תמיה איך בדף IIII כתבו יוצר לשבת ראשון של חנוכה, והראשון הזה אין אחריו שני, כי היוצר לשבת שני איננו, ואיננו ג"כ בדפוס אויגש', אבל שם כתבו “לחנוכה” ולא “יוצר לשבת ראשון של חנוכה” ובדפוס שאלוניקי נמצא גם היוצר לשבת שני של חנוכה, וגם מגלת אנטיוכוס, וצריך חפוש מאיזה דפוס באו אליה כדפוס שאלוניקי). ומכל מקום 71 הנכפל אינו אלא oscitantia וטעות המדפיסים, ולשוא שיערת שעשו כן בכונה כנגד מה שטעו במנינם בתחלת חלק א', כי הנה עיני רואות שהקונטרס הראשון היה כולל בודאי ששה דפים והבאגען השני מתחיל במספר IIII בלי שום טעות.

ואין ספק כי כבר ראית בדפים שבידך כי הכתב האיטלקי הגדול איננו מיוחד לפרשיות ומגלות וקדיש, כי גם קצת מן הפיוטים נדפסים באותו כתב, כגון בדף.V. I אל נא מי יוכל לשער וכו'. נראה בבירור שהעניין היה כמו שכתבתי לצונץ ביום Octob. 31 כי גרשם שונצין היו לו שלשה מיני אותיות, ורצה להשתמש בכלם בהדפסת מ"א.

והא לך סדור תפלה בלתי ידוע, קנה אותו ידידנו יוא“ל “סדור מתפלה כמנהג ק”ק איטאליאני יצ”ו עם היוצרות והפיוטים ואלפא ביתא רבתי וברכי נפשי ותכלות כסדרן ומוספין כהלכתן נדפס פה מנטובה תחת ממשלת אדוננו הדוכס גוליילמו גונזגה יר“ה בשם הסופר כמ”ר מאיר יצ“ו ב”ר אפרים זצ“ל מפדובה שנת של”א לפ“ק לי”א לק“י 256 fogli numerati 8.vo piccolo.”

ואתה שלום. פאדובה ליל כ“ה בכסלו תרי”ג.

ידידך שד"ל.

כ“ה כסלו התרי”ג.

לידידי החכם המופלא שלום.

בא לידי ס' דקדוק תפלה (כך שם הס' בהקדמה), והיא תפלה עם פירוש לר' נפתלי הירץ טריוש, ש“ץ בפפד”ם נדפסת בעיר טיאנגן (sic) שנת ש“ך והיא בקהלת דוד Quarto 1444 (עמוד 464), ושם במוסף ר”ה (על עלינו לשבח) מצאתי: “ורבינו יודא חסיד קבעה בסליחה שלו והתחיל כן אלהים בישראל ויתר שמות קדושים יסד באותה סליחה שם של כ”ב ושמות הרבה מאד ואותה סליחה קבעוה לומר בק“ק רעגנשפורק ביה”כ כמדומני ג' פעמים“, וקודם לכן מזכיר “תפלתו של ר' נחוניה הקנה אלהים בישראל גדול יחודך תשגבנו צדקתך”, ואני עדיין לא ידעתי כי גם ר”י חסיד בפייטנים. ועיינתי ברשימת רוו“ה עם הגהות ר' חיים, ומצאתי שמזכירים ר”י חסיד ומזכירים ג“כ תפלת ר' הירץ טריוש ש”ץ אך ענין הסליחה הנ“ל לא הזכירו, אבל הזכירו שיר היחוד לר' ליפמאן הנדפס בסוף ס' תפלה הנ”ל, והנה התפלה הנ"ל היא לנגד עיני בשלמותה, ולא מצאתי בסופה שיר הייחוד, אבל פרקי אבות. והנני נבוך בזה, ומי זולתך להאיר אפלתי?

אתה עתה ברוך ה', אתה שלום ורעיתך שלום ומלאכתך שלום.

פאדובה ליל כ“ה בכסלו תרי”ג. ידידך שד"ל.

י“ב טבת התרי”ג.

ידידי שלום.

אחרתי לכתוב אליך בהיותי יום יום מצפה למכתבי בני בכורי לדעת המקור אשר ממנו שאב כי ארץ רדמיר היא ארץ מורסיא, ועתה דע כי בני זה ישמרהו ה‘, זה לו שני ירחים וחצי שהוא חולה מוטל על ערש דוי בבית החפשית אשר לבני ישראל בעיר פריש, ואני לא ידעתי רק זה כארבעים יום. וביום אתמול באתני אגרתו, תחלתה מרה כלענה, בה מגלה טפח מרוע מעמדו ופחדתו לנפשו, ומגיד שלכל היותר טוב הוא צריך לשכב שם עוד שני ירחים אחרים ויותר, ובתוך כך מי יודע מה ילד יום, כי הוא חלוש וכחוש מאד. המקום ירחם עליו ועלי, ויאמר די לצרותי. ואח"כ הוא כותב אלי כמה ענייני חקירות תושיה, ובכללן הוא עונה לשאלתי על ארץ רדמיר, והוא אומר כי מלכות מורסיא נקראה על שם Tadmir או Theodemirus אחד ממלכי הגאטי אשר בספרד, ושאמצא זה בס’ Conde, וכן מצאתי שם בדברו על שנת 712 למנין הנוצרים. והנה לא ארץ רדמיר, אלא ארץ תדמיר היה שֵׁם ארץ מורסיא, ואני כשהיה בני אצלי שמעתי הדבר מפיו, ותדמיר ברדמיר נתחלף לי, וקרוב הדבר כי גם בכ"י נכתב בטעות רדמיר במקום תדמיר.

עוד תדע כי בא אלי קרובך בן אחות אשתך, והגיד לי פלאים מחכמת בנך הי"ו, ושמחתי, והנני מודה לך ולו על דברי פֿראנקעל שהעתיק בשבילי. ואתה דע כי כשעבר בני בכורי דרך דרעזדען ללכת לפריש בין פורים לפסח, נתן לו פֿראנקעל הקונטריס ההוא, גם אגרת אהבה וכבוד נתן לו בשבילי, וקבלתי הכל, וכתבתי לו מיד כי הוא הטועה ולא אני. ואם הוא אין חפצו להודות טעותו ברבים, אני אין חפצי להתכבד בקלון חברי, ובפרט בהיותו איש כשר, וכונתו רצויה.

ספר בני על חסדאי לא אמנעהו ממך כשיהיה בידי, כי עכשו אין בידי אלא אחד.

ואתה אם תוציא לאור חלוץ שני ואם את האמת אהבת, תודיע בו מעט ההערות אשר העירותי על דבריך, בלי שתוציא לאור אגרתי.

גם תודיע ענין הת“ף, שהוא ר”ת הצור תמים פעלו. עוד תדע כי ס' ר' אהרן אל רבי ראיתיו גם אני והוא פה פאדובה, ונתברר לי כי מעולם לא עלתה על דעתו לומר כי משה העתיק התורה מל' ערבי אלא כונתו (כאשר העיר גם יאסט בציון א' 193) שהעתיק ללה"ק דבורים שאמר אברהם בל' ערבי למלאכים שנדמו לו כישמעאלים. והנה עליך חובה להסיר אבן נגף זאת מלפני העוברים העורים.

וה' יברכך ואת אשתך הנכבדת, ואת בנך היקר, ויהי רצון שישמחו בו יולדיו.

פאדובה ליל י“ב טבת תרי”ג. ידידך שד"ל.

י' שבט התרי"ג.

ידידי שלום.

הסליחות לער“ח ושובבים וימי תשובה, מנטובה 1672, שהזכרתי זה שבע שנים באגרתי לצונץ (ז' שבט תר"ו), בקשתי מידי יוא”ל, והוא בקש ולא מצא, ועוד ידו נטויה לבקשן, ואם תצאנה ממחבואן, אגיד לך. והיום נתן בידי ס' בית מדות דפוס, וס' מעלות המדות כ“י. ועתה דע כי בסוף ס' בית מדות כתוב “ותשלם כל המלאכה מלאכת שמים, יפה צרופה מזוקקת שבעתים על יד הפועלים ר' שמואל ריקומין ור' אשטרוק דטולון העושים את מלאכת הקדש מלאכת הדפוס (וכו') והיתה השלמת הספר הזה בארבעה ימים לחדש תשרי שנת כי קולך ערב ליצירה בקושטנטינה רבתי אשר היא תחת ממשלת אדוננו המלך שולטן בייזיט (וכו')”. הס' הוא י”ח באגען מנויים מלמטה, וכל באגען ד' דפים, ולמעלה אין שום מספר.

הדף נחלק לשני עמודים (pagina duabus constat columnis), ובכל עמוד 36 שיטות, ובכל שיטה 25 אותיות. שם המחבר לא נזכר. בדף א' פנים כתוב באמצע: ספר בית מדות, ואחור יש הקדמת המגיה יוסף בכ“ר יואל ביבאס, ובדף ב' פנים יש שיר מהנ”ל, בו נזכר שהיתה התחלת הדפוס ביום י“ו אב הער”א. ובאחור מתחיל הספר “ספר בית מדות. המעלה הראשונה (וכו')”.

בדף האחרון פנים שיר אחר לביבאס, ואחור “ואלה שמות הארבעה ועשרים מעלות הנכללות בספר הזה”. ושם המחבר לא נזכר בשום מקום. הס' הזה הוא הוא (כאשר העירני יוא"ל) ס' מעלות המדות הנדפס בקרימונה, ואיננו בידנו, רק לנגד עיני הס' כ"י תחלתו: ספר מעלות המדות חילקתיו לארבעה ועשרים מעלות. מעלת ידיעת האל (וכו').

אח“כ שיר קטן “בִּשְׂפַת עט אגידה חידות (וכו')”, אח”כ הקדמה, בה נזכר שם המחבר “אני יחיאל ביר' יקותיאל ביר' בנימן הרופא זצ”ל" (וראססי קורא לו רופא יחיאל, ולי נראה כי רופא הוא תואר לבנימן, ונ"ל שהיה איש רומה). בסוף הס' יש שיר (90 בתים) מהמחבר (ואיננו בבית מדות), תחלתו: “אני גבר בסבות הזמנים שְׂבַע רֹגז שבע בוז עם קלונים” ואח“כ: “אני יחיאל ביר' יקותיאל ביר' בנימן הרופא נבתויא כתבתי זה הספר לבעל בריתי ר' שלמה ביר' משה ביר יוסף נ”ע הרחמן יזכהו (וכו') ונשלם באב שלשנת מ”ז לפרט" ואע“פ כן הכלי הזה איננו אווטוגראף, כי יש בו כה וכה ט”ס שלא יתכן שיצאו מתחת ידי המחבר.

יד שערים איננו אתנו.

בסוף מחזור רומניא נמצא לוח לששה מחזורים, מן הרס“ד עד השע”ז, וי“ד סימני הקביעות רמוזים בי”ד תבות הפסוק לבנימן אמר ידיד ה'.

בענין ספרי לוחות אולי לא ידעת ספר בן ישי, ווין 1827, לאחד ממיודעי תושב טריאסטי, יהודה שלום ייניסי (Leon Pace Ginèsi), כולל דרכי העבור, ולוחות לק“ס שנים, מן התקפ”ב עד התשמ“א. והוא אקטאף קטן, קמ”ג דף.

על זמן מעין החכמה אין בידי מאומה. אבל מה שכתוב בסופו “וסוד שמות שהן יוצאין מכל פרשה ופרשה וכל שמושיהן” נ"ל שלא נמצא כמהו בתלמוד ובמדרשים הקדמונים. שאל צונץ ויגדך, וזקש ויאמר לך.

פירוש הבחור על פתח דברי לא היה ולא נברא, פתח דברי יש בידי דפוס ויניציאה שנת ש"ו, ור' אליה הגיה הדפוס, וזה נזכר בשער הספר ובסופו, ולא נזכר כלל שהוסיף בו ר' אלי' לא פירוש ולא נימוקים. דפוס פיזארו שהזכיר ראססי איננו אתנו.

למיינערס אכתוב.

ישעיה בני יקבל בשמחה כל מה שתשלח לו.

לא ידעתי מה הוא שנתברר לך על זמן מחזור סאלוניקי, אך אני נתברר לי שהיתה התחלתו בשנת שי“ג, כי בסוף קינות תשעה באב ר' בנימן מזכיר המגפה העצומה שהיתה בשנת 'ש’ח’ה אשר בה מתו לו ארבעה ילדים נחמדים בתוך חמשה שבועים, ובסוף ח”ב הוא אומר “מאז החלותי לקרבה אל המלאכה אפפו עלי רעות… בהלקח מעל פני ארבעה ילדים נחמדים תוך חדש שבועים” והדפים האלה תוכל לראותם ביד צונץ, אשר שלחתים אליו תשורה.

אתה עתה ברוך ה‘. פאדובה י’ שבט תרי“ג. ידידך שד”ל.

י' שבט התרי"ג.

De Rossi Codex 1377.

פזמון לרב יחיאל בן הרא“ש ז”ל – לנעילה

דרור לשבוים תקרא באפסי…

זה נמצא בידי שהעתקתי זה ימים ושנים מהעתקת ידידי היקר יעקב לוי איש טורין, כשהתגורר בפארמה, ועוד יש בכ“י הנ”ל שני פיוטים מיוחסים להנ"ל, בן ירא ורועד מרוב עוניו (למנחת יוה"כ). אדם ילוד אשה פקח נא עיניך (שם). ולא העתקתים ועכשו אין לי מכיר בפארמה.

ידידי היקר צדקת בדברך כי סליחות רומניא שרשמתי לפניך בי"ג מרחשון אינן רק לעשרת ימי תשובה. והנני נותן לפניך היום אותן שהן לשאר תעניות.

לעשרה בטבת

.1\ אָתָא צָרִי וסמך על עירי (דף נ"ז) א"ב.

.2 \ שעה עליון לקול אביון ושועתו אל תבזה (נ"ח) בלי שום סדר.

.3 תְשׁוּבִי (?) עָשָׂה אֵלִי בטרם יבא צר וטִיכֵּס מחנותיו (נ"ט) תשר"ק.

לצום אסתר.1 אגגי בקש לעשות מחשבת זממו (ע"ו) א"ב.

.2 ארבה גזם וילק עצמוּ בחיל כבד (ע"ח) א"ב.

.3 אתה אלהים מתנשא לכל לראש (פ') א"ב.

.4 ה' מה רבו צרי, בקום עלי רבים להמעיט מספרַי (פ"א) א"ב.

לי“ז בתמוז.1 אעיר יגונֵי עם אשר הלאוהו (קצ"ב) א”ב.

.2 אהה ליום אשר בה נִתכה חמתך (קצ"ג) א"ב.

.3 אעורר בכיי ואגיר דִּמְעִי (קצ"ד) א"ב – ותו לא מידי.

והא לך מה ששאלת בסדר העבודה לר"ש הבבלי.

טבל ונסתפג לבש לבן וקדש טִיֵּל לפרו¹ לכפרת דברים בעדהו וכך היה אומר וכו'

טירוני כהונה כמבין עם תלמיד טֻכָּֽסוּ בְּשֵׁם חבל חוט משולש

טֻפָּלו לשׂעירים וְקַלְפִּי חוֹל וְחִיסְכוֹן טְמוּמַת כִּווּן מַחֲזֶקֶת אך שׁתּים

אחר סיום תפלות יוה"כ יש כאן פירוש אדרת, ובדקתי ולא מצאתי שום פירוש למלת חיסכון.

בדפוס סאלוניקי בציון הלא תשאלי שלות שרידיך, הבית אשר שאלת כך הוא: כלו דברי ומי יִתְכַס מחוקים בְעֵט ברזל מֵחִצבון שברך ואידיך. ואין ספק כי צ"ל יִתְּנֵם.

והא לך השמות המפוזרים בפרקי היכלות כ"י שבידי, אך תדע כי הד' והר' בלתי נבדלות יפה, ולפעמים גם ב' וכ' מתחלפות, ואין בידי לברר.

זהרריאל ה' אלהי ישראל, ולפעמים זהרריאל ה' שמויי ישראל – אודהים ה' שמויי ישראל.

סוירא שר הפנים, ולפעמים סורייא, ולפעמים סווריא, ולפעמים סוורייא ס"א סוורא שר הפנים.

סנוניאל שר הפנים.

הדריאל השר.

מטטרון וכל פמליא שלו.

זרוע ימין קנים סיקיה שמו, ושל שמאל מתקהי אססיה שמו.

כף ימין הורזיה שמו, ושל שמאל הז ששיה שמו.

טוטרוסיאי ס“א שלטנר נבוב ס”א נביב מרת צען ואית דאמרי נדיב מרת צען ה' שמויי ישראל.

ועתה שמויינו מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך ואומר מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך, לכך נאמר תתהדר תתרומם ותתנשא מלך מפואר תתברך ותשתבח ותתגדל ותתקדש טוטרוסיאי ה' שמויי ישראל, שהוא נקרא טוטרוסיאי טוטרוסיה טוטרוסיא טוטרוסיח טוטרוסיאל טוטרוסיג טוטרוסיך טוטרוסיף טוטרוסין טוטרוסיש טוטרוסיש טוטרוסיש טוטרוסין טוטרוסים טוטרוסיע טוטרוסיק טוטרוסית צורניק זיהדריאל אשרוי ליאי. וסימנא דהדא הילכתא למיגרס אילין שמהתא רברבייא מטוטרוסיאי ועד טוטרוסית ניגרוס הדא מסורתא יה אחל גר פץ שכנס עקת.

ודי בזה בפעם הזאת, ואני העתקתי אות באות ולא תקנתי אפילו במקום שהטעות מבוארת; ואם תרצה פעם אחרת אוסיפה לך כהמה וכהמה שמות, למען תלך לבטח דרכך בכל שבעה רקיעים. ומי יתן ותודיעני דבר על לופינוס קיסר.

אתה עתה ברוך ה‘. פאדובה י’ שבט תרי“ג. ידידך שד”ל.

י“ז שבט התרי”ג.

לידידי הנאמן, שלמה זלמן, שלום.

הנה לפניך מחצית בקשת רבינו בחיי, ואם תבטיחני להדפיסה אשלים העתקתה ואשלחה לך. אם אמצא עקזעמפלאר אחר מחובת הלבבות דפוס מנטובה (חוץ מהאחד שבידי) אשלח אליך.

בענין תאר דיין אין אתי דבר חדש, אך אין ספק שלא כל הרוצה ליטול את השם היה נוטל.

נראין דבריך על פירקא דחסידי, וגם בזה אין בידי ראיה ברורה.

אין ספק כי כבר ראית ה"ה דפוס לייפציג 1846, והוא יפה מאד, אך לא כל דברי יעלינעק בהקדמתו נכונים.

אתה עתה ברוך ה'. פאדובה י“ז שבט תרי”ג. ידידך שד"ל.

כ“ד שבט התרי”ג.

ידידי החכם המופלא שלום.

בגליון סמ“ק כ”י על קלף שלי דף ס“ט ע”ב כתוב: סדר תפלה. מעולם לא עברתי על דעת חבירי והם בקשוני לסדר סדר תפלות יחד למען ירוץ בו הקורא לדעת מה יעבוד בוראו (וכו'). ובדף פ“א: ורבי עזריאל נ”ע זקיננו וכל זרעו מחזיקין אותו (הסדר הקדמון בכל נדרי, שהוא מי“ה שעבר עד י”ה הבע"ל)… ומהרמנ“ע במקומו היו תופסין סדר קדמון מנהג אבותיו נ”ע ופעם אחת ראיתי שירד חזן לפני התיבה וחפץ לומר סדרו של ר“ת וגער בו הרמנ”ע. זמן מעריב כמו בי“ט. תפילה ג' ראשונות ג' אחרונות וקדושת היום באמצע ומתודה אחר תפלתו ומתחיל בפסוקי דרחמי ולא יתחיל בשומע תפלה (עדיך כל בשר יבאו) שכבר באו עדיו אלא מתחיל בית יעקב לכו ונלכה וי”א י“ג סליחות כדי לומר כל מדה ומדה י”ג פעמים. זכרונות חטאנו וידוי זוטא אתה מבין וידוי רבה משיח צדקך דניאל עזרא הסופר אל רחום שמך קדיש שלם עלינו לשבח – שחרית… ובכן תן פחדך עד לפני ה' תטהרו ומתחיל באל ארך אפים פסוקים וסליחות עד י“ג מדות זכרונות וידוי זוט' אתה מבין וידוי רבה כי אנחנו עמך – מוסף… כי מקדישיך האוחז רהיטי' ובכן תן פחדך אתה בחרתנו מפני חטאינו עלינו לשבח היה עם פיפיות אתן תהלה אתה כוננת וי”ט היה עושה אשרי עין ראתה יש מקצרי' ויש מאריכי' מחל לעונותינו עד תטהרו אל ארך אפים פסוקי דרחמי וסליחות עד י“ג זכרונות וידוי זוט' אתה מבין וידוי רבה ודוד עבדך ומאהבתך כי אנחנו עמך וקדשנו רצה (וכו') – מנחה… אל ארך אפים פסוקי דרחמי סליחות עד י”ג זכרונות וידוי זוט' (וכו') – נעילה… אל ארך אפים פסוקי דרחמי וסליחות עד י"ג זכרונות וידוי זוט' אתה נותן מיכה עבדך וקדשנו רצה… (כל זה בגליון דף פ“א, וסדר תפלה זה נמשך עד דף פ”ד).

בגליון דף פ“ד ע”ב מתחיל מנהג טרוייש יסדו הר“ר מנחם מטרוייש ש”ץ בן הר"ר יוסף בר יהודה ותלמידו ר' יהודה בר' אליעזר צבי אומר: “אמרתי בלבי לכתוב כל דבריו ותשובותיו ואמרי פיהו הישרים והנכוחים ולקבצם לאגודה אחת כל הסדר”.

ונמשך עד דף צ“ז, בדף פ”ה ע“ב: אמנם שלח לי ר' פרץ זצ”ל תשובה מכתב ידו שהיה פוסק לאומרו י“ב חדשים שלימים ושמנה ימים מן הי”ב (צ“ל הי”א) ימים אשר שנת החמה יתירה על שנת הלבנה ומניחין ג' ימים דלא לאחזוקי כרשע (וכו'). דף צ' ע“א: וזה הסדר נכון מתחיל פתיחה. ואח”כ סליחה ופזמון ועת לקצר ועת להאריך. ולכל הפחות יאמר י“ג מדות: והמרבה בפזמונים הרי זה משובח כי הלשון צח מאד מקשטלין או מאבן עזרא או המשואות משה סלחן ובסליחות ובפזמונים היה העיקר. ובחרוזות גבירול ובאהבות קשטלין ובאופנים אבן עזרא. ולאחר שהאריך כרצונו יאמר תוכיחה ואח”כ עקידה לפני הזכרונות ל' נופל על הלשון זכור ברית אברהם ועקידת יצחק וכו' ואח"כ הזכרונות חטאנו צורנו וידוי ג' פעמים קדיש שלם. פתיח' יושב הכרובים ראוייה לאומרה בכל יום. איך אפתח יתכן לאומר' בין כסא לעשור.

נורא בעליונים לליל כיפור אני ברוב חסדך גם היה ראוי לפתוח בלבב בר פזמון הוא (הוא לרמב“ע, ונמצא בכ”י והראן ובשפתי רננות דף כ"ב) ופתיחה לשחרית י“ה. ואחר כל פתיחה אומר כי על רחמיך הרבים אל ארך אפים וכל הסדר. תוכחת. יצרי ראשית צרי. אל בית המלך. שני חיי. יצו האל. אוילי המתעה. אנקת אסיר. שוכני בתי חומר. יחידה עקיב' כרוך. מנויה וגמורה. הנשמה לך. הן יצרי פיתני. יצרי.. מפלתי (הכתיבה מטושטשת ואני מסופק בחמש תבות אלי) אין מלה בלשוני. אל היכל. יעזב רשע. להודות באתי. עקידות. אמונים בני מאמינים. אהבת עזז. אורי וישעי. תומת צורים. אם אפס רובע הקן. אברם הוא אברהם. אז בהר מור. אל הר המור. שמך נורא. הרביעי' קדש. את הברית. זכרונות. אבדנו. אשמתנו. אדון רב העליליה. וי”א אדוני האדונים. יה איום במקום זכרונות. חטאי אודה עלי פשעי. אז קשתי. אשמרה אליך עוזי. יסוד ר"ת (רבינו תם). יושב בגובהי מרומים. אלה אזכרה. אבותי כרבתה ריבם.

אלהים ממכון שבתך: ליום כפור. אביע כתם עוני. אותך אדרוש: לליל כיפור. אבל און זרענו ראוי לאומרו בכל יום בוידוי לפני אבל אנחנו חטאנו: סליחות ופזמונים. לילה ישן אל תרדם. יומם עינינו תלויות. עבד לילו. חרדתי ופחדתי. באשמורת הלילה: פזמונים לפני זכרונות. באשמורת הבקר. חוקר הכל וסוקר. שחר קמתי להודות. וגם נכלמתי. בניגון אנקת אסיר. שופט כל הארץ. שלשה אלה נכונים לשחרית י“ה. ראש אשמורה אקרא בכל שחרית. אין מי יקרא בצדק י”א לפני ר“ה. לפי שיש בה שוקדים בצום. הורית דרך תשובה. את ה' בהמצאו. אשתחוה אל היכל קדשך. ראויות בין כסא לעשור. לא' (?) ערב י”ה מנהג לקצר בסליחות ופזמונים אין אומ' רק הי“ג מדות עם תוכחה ועקידה וזכרונות וחטאנו. ורגילות היא לומר אלה אזכרה וידוי פעם אחת ואחריו מיד משיח צדקך ומדלגין תנות צרות וגו' עד בסוף ה’תעניות (כתוב בקו קטן על ת' ראשונה, והוא סימן מחיקה, וצ“ל העניות, ר”ל עֲנֵנוּ, והוא יעננו). וטרם יאמר קדיש ישבו החזן והקהל, ויאמר החזן מחי ומסי עד גמיר' בשבייא. וחוזר החזן ואומר מרן דבשמיא עד דלא נהדר ריקם וכו'. ואומר אח”כ תפלה תקח עד לפניך תכנס מדת הרחמים. מכניסי רחמים. מכניסי תפלה. מכניסי דמעה הזכירו לפניך כו' עד למשל ושנינה. מהר ענינו עד משיח צדקך ועמך. מתרצה ברחמים. מתרצה בתפלה. שומר ישר‘. שומר גוי קדוש. שומר גוי אחד. אבינו מלכנו חוננו וכו’ עד והושיענו למען שמך. קדיש שלם. ליל כיפור או' בית יעקב לכו ונלכה. בואו שעריו בתודה. נודה. נודה. נבא בגבורות. נקדמה נהללה. ותיטב. לך י' הצדקה והגדול‘. דרשו י’ ועוזו. התהללו בשם קדשו. לא בחסד. דלתיך דפקנו. מלפניך. וכל ג' אלה אינ' פסוקי‘. שומע תפל’. יבא כל בשר לפניך. הי“ג השתחויות. וחוזר הפסוקי' אשר לא הזכירם. כי גדול י' ומהולל מאד. הפסוקי' לך י' הצדק'. ולא יאמר לא בחסד. דלתיך. מלפניך. כי כבר אמרם שלשתם. אלהינו בושנו ונכלמנו. הטה. אלהינו ואלהי אבותינו. פתיחה נורא בעליונים. ויאמר הפסוקים כרצונו. ובאיזה מקום שירצה. פזמון ירצה עם אביון. סליחה אתה חלקי. בליל כפור ועשור. דרכך אלהים ויכלול בו מקצת הי”ג מדות. ירצה אל כפים. נשאה לבבה בת נאהבה. פזמון שכתוב בה (sic) בערב היא באה ובבקר היא שבה. וחתום בה אברם. פזמון אחר מקשטלין. משתחוים בהדרת קדש. ומוסיפי' להתחיל בו ישראל משתחוים לקיים חתימה יהודה. ולכל גמר החרוזות לפסוק ישראל. אב לרחם. סליחה. יומם יצוה חסדו. ואם ירצה יאריך באב לרחם. עבד לילו. אדון דין אם ידוקדק. ואם לקצר יאמר תוכחה יצו האל לדל שואל. או שוכני בתי חומר. ואח“כ עקידה אהבת עזז ותוקף חיבה. או אם אפס רובע הקן. זכרונות. אשמתי. או אבדנו. חטאנו. אותך אדרוש. וימי. וגומר תפילתו: תקנתי לליל כפור סליחות ופזמונים הראוים. אבל לתפילת יוצר י”ה שחרית מוסף ומנחה הכל תלוי ברצון החזן. ואמנם אזכיר הראויות והקבועות ליום לפי העת. ומן הנשארות יבחר החזן כרצונו למעט לפי העת הי“ג מדות. או מאחת מהנה יעשה ב' או ג' או ד‘. לשחרית בלבב בר. או אני ברוב חסדך. איך אשא ראש. לשחרית שופט כל הארץ. שחר קמתי להודות. שחר קמתי ולא נכלמתי. בניגון אנקת אסיר. מכאן ואילך ראויות הן לכל התפלות כל שיש בהם הזכרת תענית. תחרות רוגז. יום כפורים זה. דרכך. אשר לו ים וחרבה. אפסו אישים. יערב חין ערכנו. אפס מזיח: למוסף יוספים שנית. שרי קדש. יום שבת וכיפור. שתיהן לשבת וכיפור. אשפוך שיחי. אל דבר קדשך. יערב מיעוט דמי. אפך השב. תפלה לקדמך. בכל אלה יש בהם הזכרת תענית. וגם צורכי מיעוט כתוב בסופ’ אשר עבר לפניו ויקרא, ואומר אחריה אזכרה אלהים ואהמיה כשהוא עת לקצר: למנחה קראתיך מצרה שיש בה אולי אכפרה במנחה. תוכחות ועקידות זכרונות חטאנו יברר לרצונו: לנעילה רוב קבועו' אחר היום. ירצה צום עמך. לך ה' הצדקה תלבושת. יום יום ידרושון. בנשף קדמתי. יושב משמים. והרוצה לקצר יכול לומר מקצת הי”ג מדות בהיום יפנה. תוכיח' אל היכל. עקידה את הברית. חטאנו. יושב בגובהי מרומים. או אלה אזכרה. ועת לקצר מפני חולי' או תינוקות ומניקות ומעוברות ומפני טורח ציבור. וכל אדם לא יהיה באהל מועד אם לא יהיה אתו ספר ורגיל ובקי לברר את הראויות לפי ידיעתו. ולא לקבוע אילו ולא אילו אם לא שהם קבועות לאותה תפילה:

בגליון דף צ“ז ע”ב: אתחיל דברי הר“ר ר”ב (sic) ש“צ בקוצר. מר”ח ניסן עד אחר ר"ח אין או' והוא רחום ביום ב' ולא תחינות. ויותר על זה ערב פסח אין או' למנצח. ולא מחרת הפסח. דערב ריגלא כריגלא וצפרא דרגלא כרגלא (וכו' וכו') –

בגליון דף ק“א: ולכך או' ג”פ כל נדרי כפי שאומ' מותר לך ג“פ למי שמתירין נדריו. וכן היו נוהגי' רבי עזריאל נ”ע וכל זרעו אחריו, וגם מהר“ם. (וכו') ואומר סליחות ופזמונים הראוי לעת. ואו' י”ג מדות ועקידה ותוכחה חטאנו אותך אדרוש עד שמגיע לאתה יודע אתה מבין וידוי רב' סקילה שריפה ומאהבתך ודוד עבדך מיכה דניאל עזרא אל רחום וגו' לפניו קדיש שלם והולכי' לבתיה' לישן (וכו'). שחרית… וש“צ אומר קרובץ המיוסדים ליום וכשמגיע לפני י' תטהרו או' י”ג מדות עד אתה מבין כאשר אמר בלילה עד ודוד עבדך וכו' ומאהבתך עד אנחנו ימינו כצל עובר ואתהו וגו' וקדשינו במצותיך (וכו').

ואומר קרובוץ המיוסדים ליום וסדר עבודת היום אתה כוננת וקודם יאמר מן הרהיטי' ובכל הד' תפלות יאמר מהם. וגו' סדר עבודה… ואומר סליחות ופזמונים הקבועים ליום י“ג מדות חטאנו מחה פשעינו וידוי זוט' אתה מבין. וגו' כל הסדר… מנחה… והחזן אומר קרובות אם יש שהות ביום וסליחות ופזמונים הראוים לעת י”ג מדות וידוי רב' וזוטא אתה מבין…

דף ק“ב: נעילה… וידוי זוט' בסוף וכשיגיע לאתה יודע יאמר אתה נותן בלא חתימה לבסוף. והחזן מתפלל ואומר קרובוץ אם יש שהות ביום וקדוש' רב' דמוסף וחיות בוערות כי מקדישיך האוחז ומהרהיטי' ויאתיו, ותמלוך, קדוש אתה, אתה בחרתנו. יעלה ויבא. מחול. עלינו לשבח. היה עם פיפיות. אוחילה. י' צורי וגואלי. היום יפנה. וכולל בו ה' או ו' מדות אם ירצה. ואומר סליחות ופזמונים הקבועים לשעה עד י”ג מדות זכרונות. וידוי זוטא ואתה נותן במקום אתה יודע. ומאהבתך ודוד עבדך וקדשני רצה (וכו').

וברוך ה' אשר נתן כח לעין ימיני לקרוא כל זה בכתיבה הדקה והמטושטשת ההיא, ולפעמים הוצרכתי להעזר ג"כ במיקרוסקוף.

ודי בזה בפעם הזאת, ועוד מעט אבא אליך בהעתקות ממחזור סיציליאן אשר ממך למדתי לקרוא לו מחזור מונפלייר.

והנני נותן לפניך רשימת כל מה שנמצא בפי' המחזור אשר בידי כ"י על קלף שנת 1301, וזה אמנם על מנת שתעתיק ממנה כל מה שתרצה ותחזירה לי.

אתה עתה ברוך ה'. פאדובה כ“ד שבט תרי”ג. ידידך שד"ל.

כ“ד שבט התרי”ג.

סדר נכון מסליחות ופיוטים

חדשים עם ישנים להתפלל

ולהתחנן בכל ערב ראש חדש בשחרית

ומנחה ובתעניות שובבים ומנחת חדש אלול

וימי תשובה מדי שנה בשנה הובא אל הדפוס

ע"י הבחורים הנחמדים ממונים מחברת

מעירי השחר מק“ק אשכנזי' ה”ה הבחור

היקר כמ' עובדיה מארון י’צ’ו, וחבירו

הבחור הנחמד כמ' יחיאל י’צ’ו בכמ"ה

יעקב מאיטליאה י’צ’ו.

שנת יהזכת בבור כפיך.

נדפ' פה מנטובה בבית האחים

בני כ’מ’ר יהושע מפרושה ז"ל, על יד

יהודה שמואל בנו

Con licenza dei Superiori.

הס' הזה הוא עתה לנגד עיני (אחוזת ידידי יוא"ל) והוא בתמונה קטנה כמו דואדעצימא, אע"פ שאין רק 4 דפים בכל באגען, ורק ג' מהם כוללים 6 דפים. הבאגען הראשון אין בו מנין למעלה, אלא למטה, ומבאגען שני ואילך יש מנין למעלה ולמטה, למטה א א 1 1 ולמעלה א, וכן עד מ.

משם ואילך מתחיל מנין ‏אחר למעלה ולמטה, והוא “סליחות לתענית שובבים” כך כתוב בראש כל עמוד, והם כ“ד דפים, ועוד לוח הטעיות ב' דפים בלי מנין. והיתה השלמת המלאכה “ביום ר”ח אדר שנת למען תזכה”.

והא לך רשימה קטנה אשר מסר בידי יוא"ל.

אתה עתה ברוך ה'. פאדובה כ“ד שבט תרי”ג. ידידך שד"ל.

כ“ד שבט התרי”ג.

ידידי אהובי שלום.

תשעה ספריך ומכתבך הנעים ‏והפיוטים אשר העתקת בשבילי מקובץ כ“י שלך קבלתי ושמחתי, גם שמח לבי על מה שמצאת בכ”י שׁנת נ“ד ויא֧מר אל֥יו אברהם, והנני תמה על רוו”ה שלא העיר על זה.

והנני טרוד מאד ולא אוכל להאריך כחפצי, אבל אם תחזיק באהבת האמת ולהודות על האמת, דע כי תמצא בי תמיד אוהב נאמן. והנני נותן לפניך היום הראשון מארבעה דפים אחרונים מתנ“ך גדול רע”ח, וגם השלשה הנשארים אשלח אליך אחד לאחד, ובהם תמצא גם “הדא מסורתא” שנשלחה אליך מקופינאגן, אשר כבר דברתי עליה בספרי Prolegomeni עמוד 25, ואמרתי שאינה אלא מזוייפת.

ואני לא ארפה ידי מלבקש הדפים האלה ולקנותם, ואז אלה אשר החלותי לשלוח אליך לך יהיו במתנה גמורה; ואם לא אוכל למצוא אותם אז אגלה את אזנך ואתה תעתיקם לך ותחזירם לי. בית האוצר אשלח אליך היום.

ועתה ידידי זאת עשה, כתוב רשימת כל הסליחות הנמצאות בכ"י שלך, ותחלת כל אחת ואחת, ושלח הרשימה לידידי החכם המופלא

Dr. L. Zunz, Alexanderstrasse, 64 Berlin.

למען תברכך נפשו בספרו הנכבד אשר הוא עמל בו עתה על כל הסליחות.

אתה עתה ברוך ה'. פאדובה כ“ד שבט תרי”ג. ידידך שד"ל.

ו' אדר א' התרי"ג.

ידידי שלום.

שמחתי מאד בראותי מכתבך כי הבקשה תצא לאור מתורגמת ע“י המליץ המפואר מאנהיימער הי”ו, כי באמת אין כמהו מוכשר לכך, על כן חשתי ולא התמהמהתי להשלים העתקה אשר אנכי נותן לפניך היום. וחפצי ותשוקתי הוא שתודפס עם כל הנקודות אשר נקדתי בה כה וכה, ועם הערותי והקדמתי.

פיוט יה אנה אמצאך לר“י הלוי הזכרתיו באחת מהערותי לתחלת הבקשה הנ”ל, ואיך לא ראית כי אמרתי שאני מצאתיו כ“י, ואח”כ נדפס בס' זקש Die religiöse Poesie? ולמה לא הגדת לי המקום בח“ה אשר בו נזכר דבר מזה? ואני ידעתי כי בח”ה (שער הכניעה פרק ז') נזכר פיוט אלהי אל תדינני כמעלי, המיוחס לגבירול, אבל שיהיה בעל ח“ה מזכיר דברי ר”י הלוי, זה לא ידעתי, ורחוק בעיני.

קונטרס ח“ה דפוס שלך קבלתי ושמחתי, וגם אתה אקוה שקבלת ח”ה דפוס וינ' שנת ש"ח, אשר הקרה ה' לפני וקניתי ושלחתי לך במתנה.

ורק למענך אני נותן לפניך שיר אחד (על בית החולים בפאריש), תמסוהו אליו ויעש בו כחפצו.

אתה עתה ברוך ה‘. פאדובה ו’ אדר תרי“ג. ידידך שד”ל.

אחרי השלמת האגרת הזאת בא אלי מלייפציג דף אחד מהאריענט (עמוד 737 עד 752), מדובר בו על קצור ח“ה בלשון ערבי, מלאכת אחר מן הקראים, ונמצא ביד החכם הקראי אברהם פֿירקאוויץ (אשר כבר הוציא ממצפונים תעלומות יקרות), ובו ג”כ בקשה מיוחסת לבעל ח“ה, וחתום בראש הבתים א”ב בחיי הקטן חזק. קראתי אותה, ונתברר לי שאינה אלא זיוף שזייף אחד מהקראים, שראה בקשת ר' בחיי ולקח ממנה קצת מליצות, אבל היה כקוף בפני אדם בערך לר' בחיי. ועתה לא אוכל להאריך.

השתדל לראות הדף הנ"ל מהאָריענט והראהו אל החכם היקר מנהיימער (וברכהו בשמי), ויראה וישפוט.

י“ג אדר א' התרי”ג.

מחזור מונפלייר

בשכמל"ו

דף קפ"ב אצלצלה ברכותיך²

קצ"ח אבואה ברשיון מחוללי

רי"ד כרוג' ה' נאמי³

כרוג ארנן בצל רם.

והנני חוזר לפרקי היכלות, ללקט מהם שמות כחפצך ידידי היקר.

טוטרוכיאל ה' וסוירא עבדו.

וכיון שהיה אדם מבקש לירד למרכבה היה קורא אותו לסוורייא שר הפנים ומשביעו מאה ושנים עשר פעמים בטוטרוסיא ה' שהיה נקרא טוטרוסיאי צורטק טוטרכיאל טופגר אשרויליאי זכוריאל ס"א זכירייאל וזהרריאל טנדל ושקר רוזיאי דהיבירון ואדירירון ה' שמויי ישראל.

אמר ר' ישמעאל כך אמר ר' נחוניה בן הקנה בשבעה היכלות יושב טוטרוסיאי ה' שמויי ישראל חדר בתוך חדר ובפתח כל היכל והיכל שומרי הסף שמונה ארבעה מימין המשקוף וארבעה משמאל המשקוף. אלה שמותם של שומרי פתח היכל הראשון רהבאל וקשראל נהוריאל זכיתיאל טובהיאל ודרחיאל מתקיאל ושוואל ואית דאמרין ושובאל. אלה שמותם של שומרי פתח היכל השני טרגיאל ומתסיאל סרחיאל ועיביאל שהרריאל וסכיראל רגעיאל וסהביאל. אלה שמותם של שומרי פתח היכל שלישי שכוריאל ורציציאל ושמליאל סבלאל וזהזהאל הרראל וכוריאל. אלה שמותם… רביעי בחריאל וגבורתיאל בזזיאל ושכינאל שתקאל וערביאל וכביאל וענביאל. אלה שמותם… החמישי תחוילאל וערזויאל גטהואל וסעפריאל נרפיאל וגריאל ס“א וגגריאל רוריאל ס”א חרואל ופלטריאל, אלה שמותם… הששי רומיאל וקבציאל גהגיאל וארסכסיאל ס“א וארסברסכיאל ענדומיאל וברציאל ומחקאל ותובראל ס”א ותופיאל.

אם באמת נכספה נפשך לראות כל השמות המפוזרים בס' הזה, ואם יש לך תקוה להפיץ אור עליהם, אשתדל להעתיקם פעם אחרת.

אתה עתה ידידי היקר ברוך ה'. פאדובה י“ג אדר תרי”ג. ידידך שד"ל.

“ט אדר א' התרי”ג.

ידידי היקר שלום.

אחרי שני ירחים משתיקתך באו אלי אחרים ושאלו ממני הבקשה ושלחתיה להם, והיא עומדת לצאת לאור עם תרגום אשכנזי. ועתה אם תאמר אלי הברכה אחת היא לך? הנני נותן לפניך ארבעה שירים לר' בחיי, אשר לא ראיתי עדיין בדפוס. ויען ראיתי כחו של בעל ח“ה בחכמת המליצה בתוכחתו הידועה, ובבקשתו (העומדת להוודע), וגם במלאכת השירים השקולים בשירו הידוע “בני יחד יחידתך לצורך”, ויען לא מצאתי שום שיר מיוחס לר' בחיי בר אשר בעל הפירוש על התורה, נ”ל ודאי כי השירים האלה אשר אנכי נותן לפניך היום אינם לר' בחיי בר אשר, אלא לבעל ח"ה, ומלתא דמיבעיא ליה להחכם זקש (Die relig. Poesie, Seite 275), לדידי פשיטא לי.

אתה עתה ברוך ה'. פאדובה מש“ק אור לי”ט אדר תרי“ג. ידידך שד”ל.

כ“ו אדר א' התרי”ג.

ידידי שלום.

ויען אליהוא בן ברכאל הבוזי ויאמר הוא בסלוק בדפוס ברישא שנת רנ“ד' ובחומש כ”י על קלף עם תרגום והפטרות ומגלות ואיוב שבידי, נכתב קרוב לשנת ק“ע, אבל בתנ”ך גירונדי שנת ק“ז אין בו סלוק. כ”י רל"ג איננו עוד בפאדובה.

החכם יוחנן היינריך מיכעליס הביא עשרה ספרים (ומהם שלשה כ"י) שיש בהם סלוק, אבל הביא ג“כ כי במסרה כ”י ערפֿורט כתוב “איננו סוף פסוק” ואמר ג"כ כי בסוף הספר נמסר שפסוקיו 1070, ואם יש כאן סלוק יהיו

1. גם בחומש כ“י שלי הנ”ל כתוב בסוף: סכום פסוקי איוב אלף ושבעים, וגם אני מניתי אותם ומצאתי שאם יש כאן סלוק הרי הם 1071.

עוד נ“ל שאם הי' כאן סלוק לא היה ישישים באתנח, ואירא בשלשלת, אבל היה ישישים בעולה ויורד, ואירא באתנח, וכן הוא בחומש כ”י הנ"ל, אבל בדפוס ברישא הטעמים כמו בספרינו.

בפסוק המה ראו כן תמהו בכונה הפרדתי מלת כן ממה שאחריה וקשרתיה עם שלפניה, כי מליצת כן תמהו קשה בעיני, וידעתי כי זה נגד הנגינה, ואם אשמע פירוש הגון למליצת כן תמהו, אחזור בי.

עתה בהסח הדעת מצאתי מציאה גדולה, כל השומע יצחק לי. מצאתי באחד מספריך אגרתך מיום ג' כסלו!

אל תדאג ידידי, מעולם לא עלה על לבי לחשוד אותך שגנבת ממני מה שכתבת בעמוד 47 על שיעור תיבת הסלוק, כי הדבר הזה בטעמי אמ“ת ידוע היה מקדם, ואני מה שחדשתיו הוא שהכנסתיו בצד מה גם בטעמי כ”א ספרים. וכמה פעמים צחקתי על בעל דרך הקדש (ספר דקדוק נדפס בעיר קיטן בשנת תע"ה), אשר בסופו מאמר על הטעמים בל' אשכנז, ובדף מ' כתב: פועלים זיינן אין דיא נגינות קלייני ווערטער דיא פר דער נגינה נור איין תנועה הבן וכו', ומלת פועליים מהיכן באה לו? מפני שמצא חכמי העמים כגון וואסמוטה, שקוראים לאותן תבות קצרות laborantes, להוראת החולשה והחולי, והוא חשב שהכונה פועליים!

אין לי פנאי להכנס בחקירת הערותיך על אגרתי, רק שׁני דברים לא אכחד תחת לשׁוני, כי טעותך בהם מבוארת. בהערה 20 הבאת ס' שכתוב בו המ֚ים הא֨לה֨ יוצא֞ים אל-הגלילה֨ הקדמונה, ואמרת שׁהוא דוגמת חלילה חי ה' אם-יפ֞ול משׂער֚ת ראשו֨ א֔רצה, וזה שבושׁ, כי הגרשׁ מפסיק פחות מהפשׁטא, ונתוח פסוק אם יפול כך הוא: אם יפ֞ול משׂערת ראשׁו֨ א֔רצה , וזה צודק, כי הכונה אם יפול ארצה; אבל אם תאמר: יוצא֞ים אל-הגלילה֨ הקדמונ֔ה , זה לא יתכן, כי בהכרח תבת הגלילה דבקה עם הקדמונה יותר ממה שׁהיא דבקה עם יוצאים. וכן בהערה 24 אמרת לנקד ה֞וא וחיר֛ה רעהו העדלמ֭י, והנה ידוע כי הגרשׁ והלגרמיה הפחותים מכל המפסיקים, א“כ יהיה נתוח המאמר כך: ה֞וא וחיר֛ה רעהו העדלמ֭י ומי לא יראה כי חירה צריך להיות חוזר למטה ולא למעלה. וכן קִיַמְתָּ מפּנ֨י הרע֜ה אשׁ֧ר אנכ֛י, שׁכבר הראיתי שׁהוא דבר שׁלא יתכן, כי אשר אנכי דבק למטה. ואם תהיה מודה על האמת תבין כי השקידה במסורת ובספרי הקדמונים לא תספיק לפתוח לפנינו שערי הבנת הטעמים, כי הקדמונים ובעלי המסורת עצמם לא ירדו לעומק דרכי הטעמים, ואינם אלא כעדים שראו את הירח, ואנחנו בחקירותנו נוכל לומר עליהם לפעמים: היאך מעידין על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שניה. והיותך (וכן רוו"ה) חוזה חכמת הרז”ה, לנזק גדול הוא לך (ולרוו"ה). ס' שפה ברורה לא ראיתיו עד הנה. התוכל להביאו לידי? ואני אשלח אליך ויכוחי על הקבלה. והנני תמה על מה שהגדת לי כי ראב“ע בס' הנ”ל הזכיר את יב“ע בשמו ולא בכנוי המתרגם הארמי, ואם לא תוכל לשלוח לי הס' תעתיק לי הדבור, ואראה שמא יב”ע אינו אלא תוספת שהוסיפו אחרים בגליון.

ואתה ידידי הודיעני אם נמצא במסרה הכלל המפורסם כל בג“ד כפ”ת דסמיך ליהוא וכו'.

גם תודיעני כמה ימי שני חייך. והא לך הדף השני ממסורת רע"ח.

אתה עתה ברוך ה'. פאדובה כ“ו אדר תרי”ג. ידידך שד"ל.

כ“ט אדר א' התרי”ג.

ידידי שלום.

קונטרס ציר הצירים הוא בידי, וכתוב בשער הס' באותיות גדולות מאד: נדפס פה ויניציאה אשר תחת ממשלת השררה יר“ה. בשנת ה”ת פ"בCon Licenza De Superiori. Nella Stamparia Bragadina.

בס' ישרש יעקב יש הסכמה מהרב יעקב בשן, ובסופה “כה דברי המעתיר על זולתו ועל חיקו תשוב תפלתו” וזה הביאני לחשוב כי כונתו לומר כי דבריו אשר הליץ בהסכמתו על החכם באבאני על חיקו ישובו, כי הוא באבאני והוא Bassani, כי ש' מתחלפת בב' באתב“ש. מלבד זה, הס' נדפס בנירן בורג, בלא זכרון שם המדפיס, וזה ג”כ הביאני לחשוד שיש כאן זיוף, ושהס' נדפס בהמבורג, והנייר ודפוס דומים ליסוד מורא דפוס המבורג אשר בידי. גם ראיתי כי בשער הס' כתוב “בשנת כי היא חכמתכם ובינתכם לפ”ק" שהיא תקכ“ח, ובאחורי הדף ההוא כתובה הסכמת ר”י בשן והיא מי“ג כסלו שנת על גבי חרשׁו חורשים לפ”ק, שהיא תקכ“ט, וזה סימן ברור שאין הדברים כהויתן. מלבד זה תחלת דברי הס' היא כי בחור אחד מאנשי איטליאה הלך לשם, ואמר אנחנו מודים לְךָ ומברכים את שְׁמֶךָ, ואמר בורא פרי הגָפן, וכיוצא באלה, וזה ודאי דבר בדוי, כי עד היום הזה אנשי איטליאה אומרים אנו מודים לָךְ, ורב אחד עמד בוירונה זה כשלשים שנה, והיה רוצה לברך בורא פרי הגָפן, ורדפוהו עד חרמה, והוצרך להרחיק נדוד, עד שנתקבל בעיר רומה. וגדולה מכל אלה מצאתי כי בס' לוח ארש להרב יעב”ץ (דף פ“ח פ”ט) יש אגרת שכתב אליו הרב יעקב בשן מהמבורג שנת תק“ך וכן כתוב בגוה: כשבאתי לעיר הזאת עברתי בעתות הפנאי על ס' המכלול וס' צחות ומאזנים ושאר ספרים מחשובי המדקדקים, וגמרתי בדעתי לנקות עצמי ממומי השגיאות אשר נדפסו בס' התפלה (וכו' והולך ומונה ההגהות אשר ראה להגיה והן א' שמָךְ תורתָךְ, ב' נקדישָׁךְ ונעריצָךְ, ואח"כ) בברכת הזן אני נוהג לומר בורא פרי הגָפן הרי מבואר כי הגהות המיוחסות בשנת תקכ”ט לבחור איטלקי בספר מיוחס לבבאני, כבר בשנת תק“ך היה אומר אותן הרב בשן מדעת עצמו. והרב בשן בהסכמתו לס' ישרש יעקב אומר בשבח באבאני “אשר חשקה נפשו הטהורה לטהר ולזקק עצמו משבושי ההמון והעמיק עיונו בס' צחות וס' מאזנים להראב”ע ובס' המכלול להרד”ק" וכו‘, והוא ממש מה שספר על עצמו באגרתו ליעב"ץ. כל זה הביאני להאמין כי ר"י בשן הוא הוא בעל ס’ ישרש יעקב.

ואמנם אם יעקב באבאני תושב צפת לא היה ולא נברא, או היה והשאיל שמו להרב בשן, זה לא ידעתי. ס' זכרון בירושלים לא ראיתי, וס' יוסף אומץ איננו בידי. אבל בלוח ארש (דף פ“א ופ”ג) ראיתי כי בערב סכות תקי“ח ר”י באבאני מצפת הביא להרב יעב“ץ שאלה ממדקדק אחד על קריאת קצת תבות, וקבל תשובת הר' יעב”ץ והעתיק אותה מכתיבה אשכנזית לכתיבה ספרדית ואח“כ שלח הר”י בשן להר' יעב“ץ תשובתו על הענין הנ”ל, והר' יעב“ץ אומר כי כל דברי הר”י בשן ששלח אליו עתה שנית אחת הן עם דברי המדקדק הנ“ל. ואין בידי להכריע אם השליח שהביא השאלה אל יעב”ץ היה באמת איש מצפת. שמו ר“י באבאני, אך מכל מקום יש כאן זיוף ומרמה, שהרי בשנת תקי”ח ר“י באבאני לא היה אלא שליח המביא מהר”י בשן אל הר' יעב“ץ שאלת מדקדק אחד, ובשנת תקכ”ט ר“י באבאני זה היה הוא עצמו המדקדק הגדול הנשאל והמשיב בס' ישרש יעקב. ואז היה (לדברי ההסכמה הנ"ל) “זקן שב וישיש” ובשנת תקי”ח היה רץ כצבי להביא אגרות מהמבורג לאלטונא!! ועוד בשער ס' ישרש יעקב כתוב “הועתק מכתיבת יד המחבר כתיבה זרה ותמה” וזה דבר תמוה, ולמה נכתב אם לא לבלבל הקוראים ולהטעותם. גם ראיתי כי הרב דג' קהלות אה“ו בהסכמתו לא הזכיר כלל שם המחבר, רק אמר “ויעף אלי אחד מן הסרעפים סרעף ושכוי וקרב” גם זה לשון תמוה, נגד משפט ההסכמות להזכיר המחבר ולתת כבוד ותהלה ותפארת לשמו. ועתה אתה ידידי והחכם צעדנר (אשר תברך בשמי) תביאו הענין במצרף תבונתכם, ובחכמתכם תשפטו משפט צדק. ואני במסתרים תבכה נפשי, על קלות דעתם של בני דורי, כי במשך י”ו שנים עדיין לא התעורר אחד מחכמי הדור להביא במשפט את היסודות החדשים אשר הצבתי (בס' פראלעג') לחכמת הדקדוק נגד שולטענס ותלמידיו, ולא ידרשו ויחקרו רק בענינים של מה בכך, כגון מי כתב ישרש יעקב.

ביידישע ליטעראטור שלך (S. 367) כתבת -und dies thaten der erwähnte Abba Aricha, sein jüngerer Zeitgenosse R. Chijja. והלא ר' חייא היה אחי אמו של רב (סנהדרין דף ה').

בקאטאלאג (איני זוכר המקום, כי מסרתי הס' ליוא"ל) מצאתי (חילי) וצ"ל מילי (Melli) והוא שם משפחה ידועה.

ידידי אבשלו“ם קנה מנורת המאור דפוס קושטנדינא שנת רע”ד, ע“י אשטרוק דטולון, והוא שלם, וכולל עניני יש”ו כמו שהם בש"ס בומבירג. דפוס זה בלתי ידוע לבעלי הרשימות. בעליו צריך למעות הרבה, להשיא בתולה.

אתה עתה ברוך ה'. פאדובה כ“ט אדר (9 März) תרי”ג. ידידך שד"ל.

למען טענתך נגדי ביידישע ליטעראטור בסוף עמוד 427, הנני שואל היש לך ראיה כי לבראט הוא שם המשפחה, ולא שם האב? אחרי שבכ"י משנת 1091 כתוב בר לבראט.

או מצאת בדברי הקדמונים בר במקום אבן?

ל' אדר א' התרי"ג.

ידידי החכם המופלא שלום.

כ"י 1301 הוא פירוש, לא מחזור, והנה אין בידי לשרתך ולהעתיק לך מן הפיוטים המפורשים בו, כי הפיוטים עצמם אינם בו.

הרשימה אשר ראית עשיתיה לעצמי, ע“כ לא דקדקתי בה כראוי, וכתבתי באשמרת [?] לישן יום אתא, ובאמת אין בכ”י אלא יום, ויותר מזה לא ידעתי.

“יום כפורים זה” כתוב ברשימת סדר ברגונא הכתובה באמצע מחזור כ“י שבידי אשר קראתי בשם מחזור צרפתי, אבל הפיוט עצמו איננו בכ”י ההוא.

אסתופף באולמך ישעי ואורי, הוא במנהג אפ"ם, וראשי הבתים א–י, והוא הקדמה לאֻפַּד מאז לשפט היום.

ברוח נשברה הסתופפתי במקדשך, הוא ג"כ שם, וראשי הבתים בנימן חזק. ושם כתוב: נוֹי ששים קולות בהריענו.

אור נגה עטיית מעילו, הוא ג"כ שם, וגם במחזור צרפתי, והוא גם בידך במנהג בני רומה.

מישך שדרך ועבד נגו, הוא סיום הפיוט הארמי לדברא תנינא (תחלתו: חנניה מישאל ועזריה אודעו שמיה דקב"ה), והוא מלאכת ר' מאיר שליח צבור, שכן בכ“י 1301 שלי כתוב ור' מאיר שליח צבור גמר האלפא ביתא ומשום הכי התחיל מישך כו'” כלומר מפני הא“ב אמר מישך שדרך ולא שדרך מישך כמו בדניאל. וכן בסדור קטן כ”י ישן על קלף (אחוזת תלמידי מוהר"ר שמואל שלמה Olper, והוא בידי בהשאלה) מצאתי כאן “מכאן ואילך יסד הרב ר' מאיר שליח צבור על פי האגדה והמדרש”. וכבר הייתי מפקפק בדבר הזה, עד שראיתי כי מאות אל“ף עד אות למ”ד השירים בלא חרוז, ומכאן ואילך הם בחרוז, אז אמרתי אכן נודע הדבר כי שנים הם המחברים. והא לך הבית הראשון והאחרון, כאשר הם בכ“י שבידי הנזכר בכ”ח ז', 70.

מישך שדרך ועבד נגוֹ אמר להון ננסא

מֵאוֹרַיְתָא דמשׁה אִיסְתַּכַּלוּ וַהֲגוֹ

מְבַדְּרִיתוּ וּפָלְחִיתּוּ סמיי ולא סָגוֹ

פי' 1301 “כך כתב לכם משה בתורה ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן. סמיי ולא סגי. עינים להם ולא יראון רגליהם ולא יהלכו”

וזהו הסיום:

תְּוהּ ננסא וקם בהתבהלה כד חמא ארבעה שְׁרַיִן מהלכין

תִּפְּקוּ וְאֱתוֹ עבדי אלהא עלאה מלך מלכי מלכין

תִמְהוֹהִי וְאָתוֹהִי אישתעוֹ דרברבין ניצחנוהי כְּקִרְוִין פַלְכִין

שַׁבַּחוּ כל עממיא אמר חנניה

שבחוניה כל אומיא אמר מישאל

ארי תקיף עלן טיבוּ דבשמיא אמר עזריה

וקושטא דה' לעלם ולעלמי עלמיא אמר גבריאל

טוביהון צדיקיא דעל שמיה דקב"ה רחיצין

דבקילוסיהון ובשבחיהון למלאכי שימושא נחיצין

ולעתיד לגוֹ מנהון קמי שכינתא במחיצין

והנני מעתיק לפניך סליחת רומניא אשר שאלת קצתה, ואתה הרחב פיך ואמלאהו, ורק צר לי כי אתה מעלים ממני פלאַן מלאכתך, ומי יודע כמה תעלומות היה בידי לערוך לפניך לוּ ידעתי מה הם הענינים אשר יבאו בספרך. תפלת רומניא אשר ביד ידידנו יוא“ל אין בה פיוטים. לא אדע אם הודעתיך שזה כמה שנים יש בידי סדור קטן ויפה כ”י על קלף מנהג רומניא, כולל התפלה וההגדה ופרקי אבות (עם כמה חלופי נוסחאות) ומעריבים והושענות. תְּשׁוּבִּי (רומניא דף נ"ט).

אתה עתה ברוך ה‘. פאדובה ל’ אדר ראשון תרי“ג. ידידך שד”ל.

כ“ו אדר ב' התרי”ג.

ידידי שלום.

מה שכתבתי באגרתי הקודמת: “עוד נ”ל שאם היה כאן סלוק לא היה ישישים באתנח, ואירא בשלשלת, אבל היה ישישים בעולה ויורד, ואירא באתנח, וכן הוא בחומש כ“י הנ”ל" הוא מפני שדרך השלשלת להיות בודדת ובלי משרת, גם בכ“א ספרים, וגם בספרי אמ”ת. לפיכך אם היה הפסוק כך: צעיר אני לימים ואתם ישישים וגו', היה ראוי שיהיה ישישים בעולה ויורד, על כן זחלתי ואירא באתנח, ומה שמצאנו ואירא בשלשלת דרך זרות הוא מפני הדחק, כי כבר בא העולה ויורד על ויאמר, והאתנח תחת ישישים, ולא נשאר לתיבות על כן זחלתי ואירא אלא שׁלשׁלת. ואתה לא הבנת דברי וטענת מפסוק אל תבטחוּ בנדיב֑ים בבן-אד֓ם, שׁאין לו תשועה,‏ אבל בבן-אדם אינו אלא תבה אחת. עוד הבאת לד֥ור וד֓ור אודיע אמונתך בפי, אבל גם כאן אין לפני השלשלת רק מלה זעירה, ויתכן להחשיב שתי התבות כתבה אחת. ובדקתי בספרך ומצאתי (עמוד 36) כי רק בשלשה מקראות יש משרת קודם השלשלת, והם: לדור ודור, על כן זחלתי,‏ כל אשר יצוֵּם, ובדקתי ביוהן היינריך מיכעליס, ומצאתי. כּי בשלשה תנ“ך כ”י ובחמשה דפוסים ובמסרה כ"י ערפֿורט יְצַוֵּּם בלא פסק, והנה אין זו שלשלת גדולה, אלא שלשלת קטנה, וחזר הדין כי שלשלת ואירא הוא זרות גדולה, ואינו אלא מפני שכבר בא העולה ויורד על ויאמר. הן אמת כי גם היות ויען אליהוא חצי פסוק זרות גדולה היא, על כן לא אחרוץ בזה שום משפט.

ואבאה לענין הגרש ואומר כי היותו מפסיק פחות מהרביע והפשטא הוא דבר ברור למעלה מכל ספק, ומה אעשה לך ידידי, ואתה לא הורגלת בהבנת דרכי הטעמים לפי עומק הסברה,‏ אלא בידיעתם על פי המסרה, ועל פי מה שהעידו הקדמונים, אשר באמת לא ראו מאורות מימיהם בניתוח הפסוקים ותיבותיהם. ואם אתה מן המאמינים כי משה רבנו. וכל הנביאים כתבו ספריהם בנקדות ובטעמים, ורמזו בהם סודות עליונים, אז אין מלה בלשוני לדבר עמך בענין זה. אבל אם אינך איש סודות, הנני מבאר לך הסבה, למה בא ולמה לא בא הגרש במקראות אשר ערכת לפני. הנה בבראשית כ“ב ג' (לא מ"ב ג' כאשר כתבת) ויק֞ח את-שני נעריו֙ את֔ו, וכן שם מ”ה א' ויק֞ח את-שׁני בניו֙ עמ֔ו, ויקח בגרשׁ, כי התיבה דבוקה עם עִמוֹ (ויקח עמו את-שני וגו'), לפיכך מלת ויקח צריכה לטעם פחות מהפשׁטא שאחריה, שׁאם היה ויקח ברביע (ויק֗ח את-שׁני בניו֙ עמ֔ו) היה עמו דבוק עם בניו (כאלו כתוב ויקח את שׁני בניו אשׁר עמו), ולא היה עמו דבוק עם ויקח. לא כן ויק֗ח אחת֙ מצלעת֔יו, ויק֗ח יתרו֙ חתן משׁ֔ה, ויק֗ח את-כִבשת֙ האישׁ הר֔ש, בכל אלה בא רביע שהוא מפסיק יותר מהפשׁטא, מפני שׁתיבת הזקף דבקה ‏בענין עם תיבת הפשׁטא יותר ממה שׁהיא דבקה עם ויקח, וזה פשוט. וכן וישׁמ֗ע זבול֙ שׂר-הע֔יר, שׂר העיר דבק עם זבול יותר ממה שׁהוא דבק עם וישׁמע. אבל וישׁמ֞ע יתרו כהן מדין֙ חתן משׁ֔ה, הוא במחלוקת, וכמהו וישׁמ֞ע הכנעני מלך ערד֙ יושב הנ֔גב, עיין עין הקורא.

ורוו“ה (במדבר‏ כ"א א') כתב: “וסבת המחלוקת‏ ביארתי במקום אחר ואין כאן מקומו” ואני לא אדע היכן ביאר, ובריר לי שהוא לא ירד כלל לעומק דרכי הטעמים. ועתה אחַוך שמע לי, ולבך תשית לראשי פרקים שאני נותן לפניך היום, גם כי הענינים ארוכים ועמוקים. הנה יתרו כהן מדין חתן משה, וכן הכנעני מלך ערד יושב הנגב, הן מלות דבקות זו לזו, ומלת וישמע חוזרת לכלן, ויצדק היותה ברביע, על דרך וישמע זבול שר העיר. אבל מצד אחר יתכן ג”כ להטעים וישמ֞ע, בגרש, ולהדביקה ליתרו כהן מדין, ולהכנענִי מלך ערד, כי חותן משה ויושב הנגב הם תארים נוספים, ודי שיהיה וישמע דבוק עם שם האיש ותארו הראשון, ושם מפסיקין מעט, ואח"כ מוסיפין התאר השני. ‏ כי אמנם עשיית הפסקה גדולה בתחלת המאמר הוא דבר קשה ובלתי טבעי, כי מטבעו של אדם הוא שיהיה תחלת דבורו דבק עם מה שסמך לו, ורק אחר קצת תבות יעשה הפסקה, אם לא לצורך המחייב הפרדת התבה הראשונה. ולפיכך כשמזכירין דבור שאמר האומר, עם מלת ויאמר ויאמרו וחבריהן, אם המאמר הנזכר באותו פסוק הוא כולל שני חלקים, אז פעל האמירה איננו עומד בודד במפסיק גדול, אבל הוא נקשר עם החלק הראשׁון מהמאמר, כמו וי֙אמ֙ר לא ידַעתי השׁומר אחי אנכי (ולא ויאמ֕ר) ויאמרו נקרא לנער֑ה ונשׁאלה את פיה (לא ויאמר֑ו נקרא֙ לנער֔ה), ואתה אמ֔רת היטב איטיב עמ֑ך ושׂמתי את זרעך וגו‘. ורק אם המאמר המסופר איננו סובל חילוק לשני חלקים, אז יבא הפֹעל או השׁם שאחריו בטעם גדול, כמו ויאמ֑ר עבד אברהם אנכי, ויאמ֑ר הראני נא את כבודך, ויאמר האד֑ם האשׁה אשר נתת עמדי היא נתנה לי וגו’.

והנה וישׁמ֞ע יתרו כהן מדין֨ חתן משׁה, וישמ֞ע הכנעני מלך ערד֨ יושב הנ֔גב, הם על דרך ויאמר לא יד֔עתי השומר אחי אנכי, וחבריו, כי להיות כאן וכאן שׁני התוארים בלתי דבקים זה בזה בקשׁר אמיץ, בא פֹעל השׁמיעה דבק עם התאר הראשׁון. ואחר התאר הראשׁון באה הפסקה גדולה יותר מאשׁר באה על וישמע.

גם-ה̇מה בחרו֨ בדרכיה֔ם, כי המה ידעו֨ דרך ה֔‘, שׁניהם ברביע, כי מלות בחרו בדרכיהם, ידעו דרך ה’, בלתי מתפרדות, לפיכך בא המה ברביע שׁהוא מפסיק יותר מהפשׁטא. לא כן כי-ה֜מה אנשׁי מלחמה֨ ושרי שלישׁ֔יו, בא בגרשׁ, כי אנשׁי מלחמה ושׂרי שׁלישיו הם שׁני ענינים, והמאמר יכול להתפרד לשני חלקים.

מא̇לה לנצ֨ח֨ על מלאכת בית ה֔', לנצח הוא דבוק עם מה שׁאחריו ובלתי מתפרד ממנו, לפיכך מא̇לה ברביע. כא֜לה תעשׂו ליום֨ שׁבע֨ת ימים, תעשׂו ליום שׁבעת ימים הוא מאמר מתפרד לשׁנים, כי ענינו: תעשׂו בכל יום, במשׁך שבעת ימים, ע"כ הדביקו כאלה עם החלק הראשון, על ידי הגרשׁ.

ואני לא נקר֨אתי֨ לבוא אל המ֔לך, אנ̇י הנה הגדלתי והוס֨פתי֨ חכמ֔ה, אני ברביע, כי המלות שׁאחריו מאמר אחד בלתי מתפרד. וכן ואנ̇י אתן את פנ֨י באישׁ ההו֔א הוא ברביע בדפוס רוו“ה, וכן העיד יהב”י כי ברוב הספרים שׁהיו לפניו הוא ברביע. וכן אף אני אלך עמם֨ בק֔רי הוא ברביע בחומשׁ כ“י שׁבידי, וכן נכון בלא ספק, אע”פ שׁיהב“י לא מצא כן רק במיעוטם, ורוו”ה נפתה אחריו והדפיס בגרשׁ, ואינו אלא שׁבוש.

ויה̇י בימי֨ אמרפל מלך שׁנע֔ר, ויה̇י כאשר כלו הגמלים֨ לשת֔ות, ויה̇י בימי יהויקים בן יאש֨יה֨ו מלך יהוד֔ה, המלות שאחר ויהי כלן דבקות זו לזו, ע“כ מלת ויהי ברביע. ויה֞י גבול הכנעני֨ מציד֔ון ענינו שׁגבול הכנעני היה מצידון, ומלת מצידון איננה דבקה עם גבול הכנעני, אלא עם ויהי, לפיכך ויהי בגרשׁ. ויהי כאשׁר שׁמעו אויב֨ינו֨ כי נודע לנ֔ו (נחמיה ד' ט', לא ט"ו כאשר רשמת) הוא ברביע בדפוס ברישא, וכן מצא מיכעליס בכ”י אחד ובחמשה דפוסים, וכן נכון, יען שׁמעו אויבינו כי נודע לנו אינו אלא מאמר אחד.

לכ̇ן נאם האדון֨ ה' צבא֔ות, לכ̇ן כה אמר֨ אדני ה֔‘, לכ̇ן כה אמר֨ קדושׁ ישרא֔ל, לכ̇ן הנני מביא על֨יך֨ זר֔ים, התבות שׁאחר לכן כלן מאמר אחד בלתי מתחלק, לכך בא לכן ברביע. וכן לכן היתה צקלג֨ למלכי יהוד֔ה (ש“א כ”ז ו') צריך להיות ברביע, וכן מצא מיכעליס בכ"י אחד ובארבעה דפוסים. אבל לכ֞ן הנה ימים באים֨ נאם ה֔’, לכ֞ן דַבֵּר אל בית ישׂראל֨ בן אד֔ם, המלות שׁאחר לכן אינן מאמר אחד מתדבק, אבל הרי זה כאלו כתוב לכן נאם ה' הנה ימים באים, לכן בן אדם דבר אל בית ישׂראל, לכך בא לכן בגרשׁ. אבל לכן כה אמר ה' צבאות֨ על הנביא֔ים (ירמיה כ“ג ט”ו), לכן כל אכל֨יך֨ יאכ֔לו (שׁם ל' ט"ז), צ“ל ברביע, וכן מצאתי בפיזארו עם רד”ק שׁנת רע“ו, ועם אברבנאל שׁנת ר”ף. על כ̇ן ברך ה֛' את יום השב֭ת ויקדשֽׁהוּ, הנה ברך ה' את יום השׁבת ויקדשׁהו הוא מאמר בלתי מתחלק, לפיכך בא על כן ברביע המפסיק יותר מהתביר, אבל ברך ה' את יום השׁבת ויקדשהו הוא מתחלק לשׁני חלקים, לפיכך בא על כן ברביע, המפסיק פחות מהטפחא, ולא בזקף המפסיק יותר מהטפחא (כמו לכ֕ן כ֭ה אמר ה֑', ירמיה ל“ב כ”ח). על-כ̇ן מצא עבדך֨ את-לב֔ו (ש“ב ז' כ”ז), מצא עבדך את לבו הן מלות דבקות ובלתי מתפרדות, לכך בא על-כן ברביע המפסיק יותר מהפשׁטא. והוא הדין לעל-כ̇ן הביא ה֨' עליהם֔ (מ"א ט' ט'). על-כן לא היה ללו֛י חלק ונחל֭ה, מיכעליס מצא אותו ברביע בשׁני כ"י, וכן נכון, וכן על-כן אנכי מצוך֨ לעש֔ות (דברים כ“ד י”ח, לא ה', כמו שכתבת) משפטו ברביע, ועדיין לא מצאתי לי סיוע בשום ספר.

דברי אלה אולי יספיקו להראות לך כי אין ספק כי הגרש הוא מפסיק פחות מהרביע ומהפשטא וגם מהתביר, ושהטעמים לא הונחו במקרה, או בגזרת מלך, ואף לא בכונה לרמוז סודות עליונים. ואחרי אשר עודך בימי בחורותיך, תוכל עוד להכנס בפרדס החכמה הזאת, ולחבר חכמת רז“ה עם חכמת רוו”ה, אז יגלו לך מצפוני הטעמים, ומשפטיהם הנעימים, אשר היו נעלמים מגדולי החכמים.

פירושי על נבזה בעיניו נמאס נמצא באמת בבכורי העתים לשנת תקפ"ז, עמוד 165, ולא אדע איך בִקשתוֹ ולא מצאתוֹ.

כל בג“ד כפ”ת דסמיך ליהו“א רפי בר ממפיק וכו' אין ספק שאיננו לשונו של ר' משה קמחי, אבל הוא לשון אנשי המסורת. ור”י חיוג בס' הנקוד (דפוס דוקעס המלא שבושים) הזכיר (בסוף עמוד 195) ודייתי מרחוק, וזה מורה באצבע שכבר היו בזכרונו מלות אתי מרחיק.

ולענין המסרה הגליונית בישעיה ל“ד, דע כי במסרה דפוס ראשון, שהוא תנ”ך גדול רפ“ה כך הוא הלשון: ד' דסמי' ליהו”א רפא בזעיר, ובטעות נדפס רפא במקום רפי אי רפה, ומלבד זה באה אות הפ“א בלתי שלמה והיא מתחלפת בבי”ת, אך באמת איננה בי“ת. והכונה בלא ספק על בג”ד כפ“ת הסמוכות ליהו”א והן במלה זעירה, והיה משפטן להדגש מדין מפיק, והן רפויות בארבעה מקראות, מלה והם קו תֿהו, שלו בה, ה' בם, והרביעי איננו סיני בקדש, כי אין בקדש מלה זעירה, אבל אפשר שהוא אשרי נשוי פשע (תהלים ל"ב א'), שהוא רפה בברישא ובמנחת שי. ואלו הארבעה לפי דעתי אין בהם זרות ממש, כי הוי“ו והיו”ד נח נראה, כשהן באמצע תבה, לא מצאנו אחריהן דגש, כמו עָלָיְכִֿי, הַמָוְתָֿה, הַיְתִיו, לְהַיְתִיָה (רק שָׁלַוְתִּי יוצא מן הכלל), והנה קו-תהו ונשוי-פשע הם מוקפים ושלֵו בה וה' בם אע“פ שאין בהם מקף הם חשובים כמוקפים. ולדעתי לא על קו-תהו וחבריו הרפויים יש לתמוה, אבל יש לתמוה על גוֹי גדול וחבריו הדגושים, כי מה לי אם בג”ד כפ“ת היא בזעיר או לא בזעיר? והרי לִהַיְתָיָה התי”ו רפה אע"פ שאין הטעם עליה.

בשבת קדש שׁעבר ראיתי והשתוממתי וכבס בגדיו וטמא עד-הערב, שׁהיה משפטו וכב֣ס בגד֔יו וטמ֖א, אם לא שׁנאמר כי לקלות מבטא העי“ן לא נחשב עד-הערב לתיבה ארוכה, אלא כבינונית. גם השתוממתי כי ראיתי בדפוס רוו”ה בהפטרת פרה וידעו הגוים כי אני ה֔' בזקף, וצ"ל ברביע.

ס' שפה ברורה עדיין לא הגיעני, והא לך הדף השלישי מהמסרה. וה' אלהיך ירצך וישמע תפלתך ויוציאך ממצָרִים בחג המצות הבע"ל.

פאדובה כ“ו אדר שני תרי”ג. ידידך שד"ל.

כ“ט אדר ב' התרי”ג.

ידידי שלום.

הא לך אגרת⁴ להדפיס בכ"ח, ועוד אוסיף אם תרצה.

Nicolaus Fullerus (הביאו בוקשטארף) גזר מין משרש מֵאֵן, ואין דעתי נוחה בזה.

שאל נא את פי ידידי מוהר“ר זקש נ”י אם אולי נשאר בידו (או ידע ביד מי נשאר) קונטריס כולל חמש שירות מר“י הלוי ורמב”ע עם פירושי הנזכר בהקדמת כ“ח ז', ואם אולי בידו הוא יוכל לתתו לידך, להדפיסו כלו או קצתו בכ”ח שלך. וברכהו בשמי, ואמור לו כי בשמחה רבה אני הוגה בספרו היקר אשר שלח אלי.

שמחתי מאד בראותי מחשבות רשב“ג על הרוחניות, ואולי עוד יבא יום ואחדש מלחמתי על הרמב”ם, ואחזיר עטרת הגשמות ליושנה, כי באמת אמונת הרוחניות הפשוטה, היא אשר גרמה הכפירה באלהים המתרבה והולכת.

ואולי גם סלאנימסקי הוא מגשים כמוני וכאדוני אבי ז“ל וכרשב”ג וכבעל מלאכת מחשבת, וככל הקדמונים.

שלום שלום. ער“ח ניסן תרי”ג. שד"ל.

כ“ט אדר ב' התרי”ג.

ידידי החכם המופלא שלום.

הֲראית חתימת ר' אפרים “אפרים מעיר בונא”? מצאתיה בברכת המזון לברית מילה: אלהים צוית לידידך בחירך, בס' ברכת המזון דפוס פיורדא, שנת תפ"ב.

קניתי סליחה: ארצך הקדושה נטושה ביד זרים, לר' יהונתן.

היום קבלתי מכתב מהחכם אלבערט כהן, אשר בפריש, המבשרני כי חנני ה' פעם שנית את בני בכורי, כי אחרי זמן רב שהיה חולה באחת מביציו, כרתו אותה. ירפאהו אל שדי, ויאמר לצרותינו די.

אתה עתה ברוך ה' שמח בחגנו הבע“ל, ושַמח במכתביך את נפש הכו”ח פה פאדובה היום ער“ח ניסן תרי”ג, ידידך מכבדך ועבדך שד"ל.

י“ד ניסן התרי”ג.

ידידי היקר שלום.

ביום תמול שלשום כתבתי לך אגרת בתוך אגרתי לידידנו החכם מש“ש, וביום אתמול ג”כ כתבתי לך ולו, ואח"כ אתמול סמוך לחשכה קבלתי מכתבך עם הדפים מקונטריסך התחיה, ואחר שקראתי בם קצת הנני מוכרח לכתוב אליך גם היום, כי ראיתי כי אני לא הבנתי כונתך ואתה לא הבנת כונתי, ונמשך מזה כי אולי נהייתי בעיניך כאחד מתלמידי שפינוזה, ואין רצוני להכנס לרגל כשאני מנוול בחשד הזה, שמא אמות למחר ונמצאו דברַי נותנים מכשול לפני עור ומחטיאים את הרבים.

אמרתי לך במכתבי המיוחד אליך שאני נוטה מאחרי הרמב“ם בענין הגשמות, וששמחתי בראותי כי ר' שלמה ן' גבירול היה מגשים, ואמרתי זה מפני שראיתי קונטריס שהדפיס החכם יעלינעק על טומאש די אקוין, ושם הובאו דברי הגבירול בס' מקור חיים, האומר כי גם הנפש מורכבת מחומר וצורה, ולא השלמתי קריאת דבריו ולא דקדקתי בהם, ולא נשאר בזכרוני מדבריו, אלא זה שהנפש היא בעלת חומר, והבנתי זה על פי דרכי, שאיננה שכל פשוט, אבל היא גשם דק מכל הגשמים הידועים לנו, וזה נקשר בלבי עם מה שהאמנתי מימים רבים שהקדמונים היו מייחסים לכל הרוחניים (נשמות ומלאכים והבורא ג"כ) גשם דק, ולא היו מבינים (כאשר גם אני לא אבין) מציאות שכל פשוט, כדעת הרמב”ם. וכבר זה י“ד שנה הזכרתי באגרתי אל החכם ברעכער דברי בעל הכוזרי המזכיר הצורות הרוחניות, והגשם הדק הרוחני הנקרא רוח הקדש. על הדרך הזה הייתי מגשים כל ימי, כרבותינו הצרפתים שהרמב”ם מלעיג עליהם, וככל רבותינו הקדמונים.

אך עתה מתוך דבריך בתחיה נ“ל שאתה מייחס לרשב”ג ולראב“ע מין אחר של הגשמה, והוא שהבורא בלתי נפרד מהנברא, והדבר הזה הוא רחוק ממחשבותי כרחוק מזרח ממערב. וכבר דברתי על זה בספרי האיטלקי בדברי על ר' שבתי, ואתה שאלת ממני להגיד לך בלה”ק מה שכתבתי עליו, ואני (ביום ער"ח) לא הודעתיך רק הנוגע לעיר מולדתו, ולא היה לי פנאי ולא חפץ להכנס בחקירות שאין להן סוף בעניני הבריאה והאצילות, ועתה הנני רואה מן הצורך לכתוב לך על זה, ומיד כשאוכל אמלא שאלתך, גם אעתיק לפניך קצת מדברי ר' שבתי.

והיום די לי להודיעך כי דקדוקי הפילוסופים וחדוד פלפוליהם איננו מעלה ומוריד לפי דעתי, אבל העיקר הגדול שהכל תלוי בו הוא שהעולם הזה שאנו רואים איננו כך מפני הכרח פנימי, אלא מפני רצון חיצוני, ושהעינים נעשו בכונת מכוין כדי שהחי יהיה רואה. כלומר שיש נמצא אחד פֶערסוֹנאל, לא ידענו מהותו, רק ידענו שהוא בעל כונה ורצון, וברצונו נהיָה הכל. בדבר הזה אין מחלוקת בין רשב“ג ורמב”ם, ובדבר הזה יבדל המאמין מן הכופר. העיקר הוא שהאל הוא בעל כונה ופועל ברצון, והנברא כלו תלוי ברצונו. יהיה האל שכל פשוט או גשם דק, ויהיה העולם נברא מן לא דבר, או מחומר קדמון, או נאצל מעצם הבורא, כל זה לא יעלה ולא יוריד, ובלבד שאם נאמין באצילות נאמין ג"כ כי העולם אחר שנאצל איננו עוד חלק מהבורא, כמו שהבן אחרי הולדו איננו עוד חלק מאביו או מאמו.

וכל המעלה על לבו בורא בלתי נפרד מהנברא, זה הוא הכופר, אשר אין לו אלוה, והוא האומר (כשפינוזה) שלא נעשתה העין בכונה שנהיה רואים והאיש הזה שפינוזה הוא נתעב ונמאס בעיני לא על מחשבותיו, אלא על מרמותיו, כי התחכם להטעות את הבריות בדברי שוא ומדוחים שידע בעצמו שאינם אמת, כאשר הוכחתי אשתקד בליטעראטור בלאטט עמוד 650.

ודי בזה לעת עתה, ואתה שלום ושמחת בחגנו.

פאדובה ערב פסח תרי“ג. ידידך שד”ל.

גם האגרת הזאת תוכל לתת לה מקום בכרמך.

סוף ניסן – י“א סיון התרי”ג.

נדפס בכ"ח שמיני עמוד 100 bis 97.

כ“ד ניסן התרי”ג.

נדפס בהמגיד שנה ארבע עשרה 1870 עמוד רי“ג יריעה כ”ז.

כ“ח ניסן התרי”ג.

ידידי החכם המופלא שלום.

שני לוחות שאלת, והא לך שלשה. תשתמש בהם ותחזירם לי.

הגהתך “אשלשם” נכונה מאד.

אשריך ידידי כי באה לידך המרגלית היקרה אשר הזכרת במכתבך, הפוך בה והפוך בה, כי כל חפציך לא ישוו בה. שמח לבי בקנינך, אך אדאג פן יהיה זה סבה לעכב עוד הרבה פרסום מלאכתך.

וכדי שלא להוציא הנייר חלק אגיד לך כי משה בן שבתי (קורפו דף 68) יש לו ג“כ: מלאכי צבא מעלה בקול נעים ירננו בקול ה' מלך (מונפלייר ק“ל, והראן ב' כ”ו, ואלגזאייר בדפוס דף נ"ז) וחתם בירבי, וכתב שם אביו בטי”ת (שבטי ישורון). ואביו או בנו שבתי בירבי משה מעיר רומא (אנעים חדושי שירים).

עוד תדע כי הקינה הנמצאת בסדור הקראים ח“א דף ס' אילותי בגלותי, לא להם היא (כי יסודתה על דברי אגדה) והיא ברומניא כ”י שבידי וגם ראיתיה בכ"י קלבריזי, אבל הקראים עשו בה שנויים למתק מרורותיה.

בני בכורי עדיין לא שב לאיתנו, המקום ירחם עליו ועלי.

אתה עתה ברוך ה'.

פאדובה כ“ח ניסן תרי”ג. ידידך שד"ל.

.

“ח אייר התרי”ג.

נדפס בהמגיד שנה ארבע עשרה 1870 עמוד רי“ג יריעה כ”ז.

ט' סיון התרי"ג.

לידידי היקר שלום וברכה, וששון ושמחה.

הנה לפני שתי אגרותיך, והשנית הביאה חדוה בלבי, בשמעי כי נתן לך ה' עזר כנגדך, כן יתן לך ה' ותשמחו יחדו לרוב ימים ושנים, דשנים ורעננים.

ס' שפה ברורה הגיעני בזמנו, וראיתי כי מה שהזכיר יב"ע בשמו (דף י') הוא להיותו נזכר בתלמוד לתהלה ולתפארת לרוחב חכמתו (עיין שם דבריו) אבל אונקלוס לא נזכר דבר בתלמוד בשבח גדולת חכמתו, ואין תהלתו ידועה לנו רק ממלאכת תרגומו, לכך אינו מזכירו רק בשם המתרגם התורה בארמית, והיא תהלתו.

ואחרי אשר נתת לי ס' שפה ברורה לא אמנע ממך קצת הערות על דברי המבאר הר“ר גבריאל ליפמאן הי”ו.

דף ז' ראב“ע אומר כי חכמי המסורת בדאו מלבם טעמים למלאים ולחסרים, ואין כונתו על בעלי המסרה כי הם לא לתת טעם באו, אלא להודיע איזה הוא מלא ואיזה הוא חסר, רק כונתו על קצת דרשנים ומפרשים שהיו בימיו, והר”ר ליפמאן לא הבין וכתב כי דבריו צריכין תקון.

דף י' מה שאמר כי מעולם לא אמר ר' יונה כדברים ההמה, הוא מבואר הבטול מתוך דברי האפודי פרק כ“ז שהזכרתי בכ”ח ד' עמוד 136.

וכן מה שאמר שם כי רד“ק הוא שהוסיף מדעתו בל”ב מדות של ר“א בנו של ר”י הגלילי פסוק גם זרע יעקב ודוד עבדי, הוא ג“כ מבואר הבטול, כי הלשון ההוא נמצא ג”כ בס' כריתות בברייתא דר' אליעזר הנ"ל.

דף כ“א הוא מכזיב את האומרים כי ר' משה הכהן תרגם ספרי ר”י חיוג, והוא לא ידע כי גם ר“מ הכהן וגם ראב”ע תרגמו אותם, והעתקת ר“מ הכהן בידי היא, ואיננה שוה להעתקת ראב”ע שהדפיס דוקעס.

דף ל"ד וכך אנחנו נמסים, אמר שלא נמצא במקרא – והוא לא ידע להגיה ובם אנחנו נמקים (יחזקאל ל"ג י').

עוד שם לא הבין כלל דברי ראב“ע על ונחתום, ואין ספק כי כונת ראב”ע לומר כי אומרים בעתיד יִסב גם יִסֹב, וכיוצא בזה מצאנו בל' עבר נִפעל ונפעֹל, אע“פ שלדעת ר”מ הכהן ונחתֹם איננו עבר אלא מקור. ואם דעת ראב“ע כדברי ליפמאן שאין ונחתֹם עבר א”כ היכן מצאנו השני דרכים לגזרה אחת? – אבל אם דברי ראב“ע כאן סותרים דבריו במקום אחר, מי יחוש לזה, ומי לא ידע כי כך הוא דרכו של ראב”ע? ובפרט אחרי ראותנו דבריו בשפה ברורה דף י"ד כי מנהגי לכתוב כל אשר יעלה על לבי.

דף ל“ה הגהה מ”ו המיר שם בשרש, והוא שבוש, ואפילו יונה שכתב ראב“ע שרש, ולא שם, עדיין מאמר “כי אין בלה”ק שרש שיהיה על זה המשקל” ומאמר “שלא מצאנו זה השרש (ר"ל שרש קבן)” הם שני מאמרים נבדלים זה מזה מאד. והאמת כי מלת שם נאמרה כאן להוראת מִלָה, ויש לזה סמוכין בספרי הקדמונים, ואינם עתה בזכרוני.

דף מ“א ע”ב רק מלת רד מעלומי הה“א בסוף, כתב ליפמאן צ”ע וכו' – ולי אין ספק שצ"ל דד, והכונה על אדדם עד בית אלהים.

דף מ"ד כי הנה שב הנביא כמו לשון לשם. הכונה כמשמעו, כי הנביא הוא משמש לאֵל כשמוש הלשון, כי הנביא מדבר ומשמיע דברי האל כמו שהלשון מדבר ומשמיע מחשבות האדם. וליפמאן הגיה ולא הבין.

דף נ' החידה על אותיות מ“ן איננה לראב”ע אלא לאיש אשכנזי המדבר בלעגי שפה וחורז קמץ עם סגול, נאמן עם לשד הַשָׁמֶן.

ואבאה לשתי אגרותיך. בראשונה הזכרת כי מצאת בדפוס פראג רפ“ו ובג' וד' כ”י אלהי נשמה שנתת בי טהורה, בלא מלת היא וכן מצאת בברכות ס' וברמב“ם והרא”ש ואבודרהם, גם אני מצאתי כן בשמנה כ“י שבידי, ג' מנהג אשכנז וד' מנהג איטליאני ואחד מנהג רומניא, ועדיין כן אומרים כל האיטליאני, וכן נדפס בכל סדוריהם, אבל במנהג רומניא דפוס בומבירג, ובמחזור אשכנזי דפוס ראשון (דפוס שונצין סביב לשנת ר"ף) מצאתי טהורה היא, ואין ספק אצלי כי הקדמונים אף אם אמרו בלא היא, כונתם היתה כאלו אמרו טהורה היא, והאחרונים הוסיפוה לברר הענין יותר, וכיוצא בזה מצאנו במשנה פתילת הבגד שקיפלה ולא הבהבה ר”א אומר טמאה ואין מדליקין בה רע"א טהורה ומדליקין בה, ובתלמוד הוסיפו מלת היא. ואין לשאול איך יוכל אדם לומר על נשמתו שהיא טהורה? כי הכונה אינה אלא לומר שבטבעה היא טהורה.

והנני מודה לך על מה שהבאת לפני מדברי בן בלעם, וכן מצאתי ג“כ בכ”י שלי, כי יש בידי מטעמי המקרא ח' דפים.

גם בשני כ"י ערפֿורט מצא מיכעליס מבקשׁ֥י פ֝נ֗יך יעקב סלה, ולא אדע איזה יכשר.

על הזמן שחדלו לתרגם הפרשה בצבור, אין אתי דבר ברור.

מנדיל (יצחק) בר אברהם בן אבי זמרה היה בתלמסאן אחר שנת ש‘, ונזכר בכבוד בס’ עומר השכחה, ויש לי ממנו בכ“י והראן כמה פיוטים, ועיין כ”ח ד' עמוד 33.

הקינה שהעתקת לי אין ספק שאיננה לבעל הכוזרי.

בבה“ע תקפ”ז עמוד 164 כתבתי הבדלת קלון חרפה בוז בשת כלִמה, ובעמוד 165 כתבתי: ואגב גררא אפרש מה שכתוב… ואלה דבריו (וכו')⁵.

והא לך ידידי הדף האחרון מתנ“ך רע”ח.

הודיעני נא אם האריענט יוצא עדיין לאור, או כבר שקע אורו ואסף נגהו.

ואם תוכל להביא לידי ס' השם לראב“ע אשר הוציא לאור הר”ר ליפמאן תעשה חסד עם ידידך הנאמן, החפץ טובתך בכל עת וזמן, המתפלל על שלום זווגך שירבה ויגדל, אילת אהבים ויעלת חן דִשְׁנה ומתקה לא יחדל, והיתה לך אהבתה מבצר ומגדל,

פאדובה ט' סיון תרי“ג, שד”ל.

י' סיון התרי"ג.

נדפס בהמגיד שנה ארבע עשרה 1870 עמוד רל"ז יריעה ל'.

י' סיון התרי"ג.

לידידי החכם המופלא מהריט"ץ שלום.

הנה לפניך כל אשר שאלת להעתיק לך, והנני להשיב לשאלותיך.

התוספת למעריב ליל ב' ר“ה הנמצאת בסדור כ”י יוני (כן קראתיו יען יש בו יוֹנָה מתורגם יונית, ואיננו מנהג רומניא), ראשי טוריה אחס בטע גיף וכו‘, וזה נמצא גם ליצחק בן שמואל, בחנוכה מנהג בני רומה. והנה המעריב לליל ב’ ר"ה הוא לר' יוסף בן שמואל (טוב עלם), ואם תרצה אמור שהיו שני אחים.

התוספת לליל ב' סכות אשירה נא לידידי היא על סדר א"ב.

נשמת מלאים חמת ה', נרשם בו משה חזק.

חתימת אני (מ)שה חזן ברורה היא, לולי נאמר שחסרה מלת קדוש, כי זה הוא הסיום: נחה עמך לנוה בו ירביצו, ומלאכי רחמים יאיצו, ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, כשמוע העם את קול השופר. המחבר קרוב להאמין שהיה ספרדי.

חתימת יצחק חזן במנהג לועז בדותא היא, והיא שגגה שיצאה מתחת ידי בר“ח ניסן תקצ”ח, ומן אז והלאה כבר התעניתי ששים תעניות, ואקוה שנמחל לי אותו עון, אבל יצחק החזן נמצא במנהג הקראים.

לא אדע בבירור אם יש סליחה לר' בנימן בר שמואל, כי לא מצאתי רק אחת שאולי היא לו, והיא בעוד שדי עמדי, בסליחה כ“י ב' נ”ו, וראשי חרוזיה בנימן ברב שדו חזק מאד בתורה (וכו'), ואין ספק שיש טעיות בראשי חרוזיה, ואולי ג"כ נשמטו קצת חרוזים.

בני בכורי שב כמעט לאיתנו, ועוד מעט ישוב אלי אי"ה.

אתה עתה ברוך ה‘. פאדובה י’ סיון תרי“ג. ידידך ועבדך שד”ל.

הנקרא גם כן

מנהג לועזים או איטליאני

מלאכת

שמואל דוד לוצאטו

איש טריאסטי**

מרביץ תורה בפאדובה

א.

קדמונינו זכרונם לברכה קבעו לנו מטבע הברכות להודות לה' ולהתפלל לפניו, אך לא נתכוונו בתקנתם שיהיה נוּסח תפלותינו קבוע כיתד בל תמוט, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, אבל היתה כוונתם לקבוע בקרב כל ישראל הענינים אשר עליהם נודה לאלהינו ונתפלל אליו, ולקבוע לנו סדר הברכות והתפלות, כגון בשחר מברך שתים לפני קריאת שמע ואחת לאחריה, ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה, ושתהיה התפלה פותחת בשלוש ברכות של הודייה, ראשונה אבות, שניה גבורות, ושלישית קדושת ה' ואחר כך שתים עשרה ברכות לשאלת צרכינו, ושתהיה תחלת הבקשות שנבקש מהאל שיחננו דעה בינה והשכל, ואחריה נבקש על התשובה, ואח"כ על הסליחה, ואחריה על הגאולה, ואחריה על הרפואה, וכן עד שומע תפלה, ואחד כן נסיים בעבודה והודאה ושים שלום; וכל זה כדי שיהיה עיקר התפלה וענין כל ברכה וברכה, וסדר הברכות ופתיחתן וחתימתן שוה בקרב כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם.

אך לא כתבו קדמונינו ז“ל הברכות והתפלות על ספר, ובהפך אמרו (שבת קט’ו) כותבי ברכות כשורפי תורה, והניחו לכל יחיד וכל שליח צבור שיאריך ויקצר כפי חכמתו, ולפיכך התקינו שמונה עשרה בלחש כדי שיסדר שליח צבור תפלתו בינו לבין עצמו קודם שיאמרה באזני כל העם (ראש השנה ל"ד), ור' אליעזר אמר (ברכות פרק ד') העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים, וחברו ר' שמעון בן נתנאל היה אומר (אבות פרק ב') אל תעשה תפלתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום, ופירוש קבע שמתפלל במלות קבועות ואינו מחדש בהן דבר, כמו שפירשו רבה ורב יוסף (ברכות כ"ט) ופירוש רש”י והיינו לשון קבע, כיום אתמול וכן מחר. (ועיין דברי תלמידי וידידי היקר מהה“ר מרדכי מורטרה הי”ו בספר האשכנזי איזראעליטישע אננאלען 1840 עמוד 209 ובספר Rivista Israelitica מן העמוד קל“ז עד קנ”ז).

כך היה הדבר נוהג כל ימי חכמי המשנה, ומפני זה היה שהוצרכו ללמדנו (ברכות פרק ה') האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים, משתקין אותו; שאם היה הנוסח קבוע ממש, מהיכן יעלה על הדעת שיאמר אדם בתפלתו לשונות אלו שאינם בנוסח המקובל בידנו? וכן בספרי (פרשת וזאת הברכה, על פסוק ויאמר ה' מסיני בא) שנינו: ואף שמונה עשרה שתקנו חכמים הראשונים שיהיו ישראל מתפללין, לא פתחו בצרכם של ישראל תחלה עד שפתחו בשבחו של מקום, שנאמר האל הגדול הגבור והנורא, קדוש אתה ונורא שמך, ואח“כ מתיר אסורים. ואח”כ רופא חולים, ואח“כ מודים אנחנו לך. הנה נוסח קדוש אתה ונורא שמך, שאנו אומרים בראש השנה ויום הכפורים, הוא נזכר כאן בשמונה עשרה כל יום ויום, ועוד ברכת מתיר אסורים איננה בשמונה עשרה שלנו; ואם היתה תקנת קדמונינו ז”ל שנתפלל שמונה עשרה בנוסח אחד בלי שינוי, איך היה נוסח התפלות המפורסם מכמה דורות בישראל, משונה מנוסח התנאים בעלי ספרי דבי רב? ונראה כי מתיר אסורים היה ברכת גואל ישראל; ובאמת יקשה מאד מה ראו להזכיר גאולת ישראל בברכות הראשונות שאינן אלא צרכי היחיד (דעת ובינה, תשובה, סליחה ורפואה)? מלבד כי מה מקום לברכה זו, אחרי שאנו עתידין לומר אחר כן מקבץ נדחי עמו ישראל, בונה ירושלים ומצמיח קרן ישועה? לכן נראין הדברים כי ברכת ראה בענינו לא נתקנה על גאולת האומה, אלא על גאולת היחידים העומדים בשביה ובבית כלא, ויפה נקבעה ברכה זו אחר ברכת הסליחה, כי כן במזמור ק“ז מצאנו יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל כי המרו אמרי אל ועצת עליון נאצו, ואם עינוי בית הכלא הוא מפני החטא, סליחת העון תהיה סבה ליציאה ממאסר. ויפה נקבעה אחר ברכת מתיר אסורים ברכת רופא חולים, כמו שבא במזמור הנ”ל זכרון רפואת החולים סמוך מיד אחר יציאת האסורים ושבירת דלתות נחושת. והנה נראה קרוב לודאי כי חתימת ברכה שביעית היתה מתחלתה מתיר אסורים, כגירסת ספרי, ואחר זמן (קודם חכמי התלמוד) אולי היה מי שחשב שאיננו כבוד לאומה להתפלל בצבור על יושבי כלא, והחליפו מתיר אסורים בגואל ישראל, שהיא מליצה סובלת שתי כוונות, הגאולה הכללית מן הגלות, והגאולה הפרטית מן השביה ומן המאסר.

ונשוב לעניננו ונאמר כי גם בימי תלמידי חכמי המשנה מצינו (ברכות ל"ג) ההוא דנחית קמיה דר' חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז וכו‘, ורבי חנינא אמר לו סיימתינהו לכלהו שבחי דמרך? למה לי כולי האי? אנן הני תלת דאמרינן, אי לאו דאמרינהו משה וכו’, משל למלך ב"ו וכו'. ולא אמר לו מי הרשה אותך לזוז מהנוסח המקובל מרבותינו?

וגם אח“כ בימי רבה מצינו (שם) ההוא דנחית קמיה דרבה ואמר אתה חסת על קן צפור, אתה חוס ורחם עלינו. גם מצאנו (יומא דף פ"ז) כי רב ושמואל לא היה להם נוסח אחד בוידוי יו”הכ, כי רב היה מתחיל אתה יודע רזי עולם, ושמואל היה מתחיל ממעמקי הלב, ואולי בסורא מקומו של רב נמשך המנהג לומר אתה יודע רזי עולם, ומשם נתפשט בכל ישראל, ובנהרדע מקומו של שמואל אמרו ממעמקי הלב, ולא נתפשט הנוסח הזה בשאר ארצות, ולבסוף נשכח ונאבד.

והנה נשאר נוסח התפלות והברכות בעל פה עד אחר חתימת התלמוד, כלומר עד שקם אחד ממלכי פרס והרס בתי מדרשות ונטל מישראל כח המשפט וגזר על היהודים ללכת בערכאות של פרסיים (עיין סדר תנאים ואמוראים שהוצאתי לאור בשנת תקצ“ט בכרם חמד רביעי עמוד קפ”ז), אז שרו חכימיא למהוי כתלמידיא, וגם אם בהחבא היו חכמי ישראל דנים דיני ישראל, היו מוכרחים לקרוא עצמם תלמידים בעלמא, ואז נחתם התלמוד ונשלמה ההוראה, כלומר שלא היה עוד רשות לחכמי ישראל להורות ולדון, והחכמים הם נקראו סָבוֹרָאֵי, כלומר תלמידים ( כמו שמצינו בירושלמי דשבת, דפוס ווין דף י"ד) “מה יעביד הדין סבורא דלא יליף ולא שמש” (הכוונה מה יעשה אותו תלמיד); והם (רבנן סבוראי) בראותם חורבן בתי מדרשות וביטול הישיבות ואבדן כבוד התורה, וקודם לכן כבר בטלו גם הנשיאים בארץ ישראל, לפיכך כתבו המשנה והתלמוד והתוספתא והברייתות והתרגומים והברכות והתפלות על ספר, והיה זה אחר שנת ר"ס לאלף החמישי (500 לחשבונם), ומאז והלאה נשאר נוסח התפלות קבוע, ולא היו עוד שליחי צבור מאריכין אותו כרצונם. ומכל מקום עדיין לא חדלו גדולי הדורות וראשי הישיבות להוסיף ולגרוע כה וכה מלה או מלות, כנראה מחלופי נוסחאות הנמצאים עדיין בין מנהג למנהג, וגם הוסיפו והכניסו בגוף הברכות קצת פיוטים.

והנה כבר בימי רבנו הקדוש מצאנו כי ר' אליעזר ור' שמעון היו פייטן, עיין ספר הערוך ערך פייטן, שהביא זה בשם ויקרא רבא, והוא שם בפרשה ל‘, ועוד הביא המאמר בשם פסיקתא דסוכה, והוא בפסיקתא כ"י שבידי (ואיננה כאותה שבדפוס), בפיסקת ולקחתם לכם ביום הראשון, הכוללת חציה של פרשה ל’ דויקרא רבא, וחציה השני הוא בפיסקא שאחריה, שתחלתה ארחץ בנקיון כפי, ואין בין שתי פיסקות הללו ובין פרשה ל' דויקרא רבא אלא חלופים קלים מצד שגגת המעתיקים, אלא שהפיסקא השניה אין בה קצת מהדברים הנמצאים בפרשה ל' דויקרא רבא, והם מן ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, עד על ארץ יסדה, ומן רבי יהודה בשם ר"ש בן פזי פתח שמע בני עד חכמים מחוכמים.

ובתחלת מדרש שיר השירים ובמדרש קהלת על פסוק ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה, מצינו שהפייטנים היו עושים שירים על סדר אל“ף בי”ת, ולפעמים היו משלימין הא“ב, ולפעמים לא היו משלימין אותה. נראה מזה כי גם בימי האמוראים נעשו פיוטים על סדר א”ב, ואנחנו לא נדע אם נאבדו כלם, או אולי נשארו מהם בידינו, כגון אל ברוך גדול דעת, אל אדון על כל המעשים, ואשמנו בגדנו, ועל חטא ועל סדר תשר"ק תקנת שבת.

אך פיוט אל אדון על כל המעשים נראה בעיני שנעשה אחר שנתחדשו הנקודות, כלומר אחרי שנכתבה תורה שבעל פה על ספר (כי גם קריאת ספרי הקדש בתנועות ובטעמים היא מן הדברים שהיו הקדמונים מלמדים לתלמידיהם בעל פה, עד שבאו רבנן סבוראי והמציאו הנקודות והטעמים לבלתי תשתכח הקריאה המקובלת, ולפיכך ספר מנוקד פסול, שאיננו כנתינתו מסיני).

כי הנה בתהלים ובקינות מצינו הש“ין השמאלית נחשבת לאות אחת עם הימנית, הלא תראה באני הגבר, שלשת הפסוקים שאחר הר”יש, הראשון והשלישי מתחילין בש“ין (“שׁמעת, שׁבתם וקימתם”) והאמצעי מתחיל בס”ין (“שפתי קמי”), וכן במזמור קי“ט מצינו ג' פסוקים בס”ין (“שׂרים רדפוני, שׂשׂ אָנכי, שׂברתי לישועתך”) והחמשה הנשארים מתחילין בש“ין ימנית (“שׁקר שנאתי” וגו'), וכל זה היה יען קודם המצאת הנקוד אף על פי שכבר היו שני מיני הש”ין נבדלים במבטא, הנה לא היו נבדלים כלל במכתב; אבל אחר שנתחדש הנקוד נעשו שתי הש“ינין כשתי אותיות שונות זו מזו, זו מנוקדת על ימינה וזוּ על שמאלה, ומאז והלאה התחילו להשתמש כאלו היא סמ”ך. והנה בפיוט אל אדון על כל המעשים מצינו שמחים בצאתכם וששים בבואם, עושים באימה רצון קוניהם, הס“ין משמשת במקום סמ”ך, וזו בעיני ראיה שנתקן השיר הזה אחר חתימת התלמוד. ומדי דברי בפיוט אל אדון, לא אכחד תחת לשוני כי מליצת ראה והתקין צורת הלבנה אין ספק שלא היתה כן מתחלתה אבל והתקין אינו אלא תקון שתקנו האחרונים, והגירסא הראשונה לא כך היתה, אלא ראה והקטין צורת הלבנה, ועדיין בימי רבותינו חכמי התוספות היתה גירסת והקטין נוהגת קצת, עיין דעת זקנים דף א', וגם במחזור בני רומא כ"י על קלף שבידי מצאתי והקטין.

וכן על חטא נכתב אחר חתימת התלמוד, כי מצאנו בו הס“ין משמשת במקום סמ”ך, על חטא שחטאנו לפניך בשיח שפתותינו, וכן אמת ואמונה בשביעי קימת גזרת דברת, שאומרים האיטאליאני בליל שבת, נתקן גם הוא אחר המצאת הנקוד, כי מצאנו בו מעת ניתנה שמח בה לב ישורון, הס“ין משמשת במקום הסמ”ך.

ואולם אם אחר חתימת התלמוד ואחר שנכתבו התפלות על ספר, המנהג לחדש דברים בנוסח התפלה נתמעט ולבסוף נתבטל, הנה בהפך נתרבה מאז והלאה המנהג לחבר פיוטים, לא להכניסם בגוף התפלה, אלא לאמרם חוץ מהתפלה, כגון תחנונים לבקשת סליחה, וסדר עבודת יו"הכ, וסדר המצות (אזהרות), וקינות.

הן אמת כי רוב הפיוטים האלה נאמרים בגוף התפלה, אך נראה לי כי מתחלה לא לכך נתקנו, אלא לאמרם אחר התפלה, אבל מפני שראו שהיו העם יוצאים מבית הכנסת והולכים להם, הכניסו הפיוטים בתפלה עצמה, ואחרי שהותר הדבר להפסיק התפלה בפיוטים, התחילו לחבר גם כן פיוטים אחרים העשוים מתחלתם להיות נאמרים בתוך התפלה, כגון בתוך ברכת קדושת השם ובשאר ברכות.

ב.

הפיוטים היו מתחלה מתדמים לשירי המקרא, כי היו בלי חרוז ( Rima ), אם לא לפרקים ודרך עראי, כמו באנשי אמונה אבדו, סעו המה למנוחות, עזבו אותנו לאנחות; ולא היה מספר התנועות או מספר התיבות שוה בכל פסוק ופסוק, אבל מכל מקום היו הפסוקים קרובים זה לזה בשיעורם, והיו נחלקים לשני חלקים שוים או בלתי שוים כגון:

אֵל אָדוֹן עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים/ בָּרוּך וּמְבֹרָךְ בְּפִי כָל נְשָׁמָה/ שֶׁבַח נוֹתְנִים לוֹ כָל צְבָא מָרוֹם/ תִּפְאֶרֶת וּגְדֻלָּה שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ:

וכן:

אֲשֶר הֵנִיא עֲצַת גּוֹיִם/ וַיָּפֵר מַחֲשָבוֹת עֲרוּמִים: רָאִיתָ אֶת תְּפִלַּת מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר/ הָמָן וּבָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ:

ורובם בסדר א“ב או בסדר תש”רק, ולא נרשם בהם שם המחבר.

ולפעמים לצורך הענין היו הפסוקים רחוקים זה מזה בשיעורם, כגון בסדר העבודה שבמנהג ספרד:

נָתְנוּ לוֹ בִגְדֵי זָהָב וְלָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו: מִיָּד יְקַבֵּל אֶת כֶּבֶשׁ הַתָּמִיד וְשׁוֹחֵט בּוֹ רוֹב שְׁנַים וּמַנִיחַ אַחֵר לגְמוֹר אֶת הַשְׁחִיטָה וּמְקַבֵּל אֶת הַדָּם וְזוֹרְקוֹ עַל הַמִּזְבֵּח כְּמִצְוָתוֹ:

וכיוצא בזה באזהרות אתה הנחלת שבמנהג אשכנז מצאנו:

דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְדִינֵי נְפָשׁוֹת וּנְתִינַת מוּם בְּנוֹתְנֵי מוּמִים: הַזְהָרַת שׁופְטִים בַּל שַׁחֵד רָשָׁע לָמוּת וְצַוָּאַת שׁופְטִים לְבַל הַכֵּר פָּנִים: וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וּשְׁבוּעַת הַעֲלֵם דָּבָר וְשִׁלּוּם גֶּזֶל וְהָשֵׁב אֲבֵדָה:

נְקִיּוּת לַבַּיִת לָבֹא לִשְׂמֹחַ בְּכַלָּה, מְאָרֵס וּבוֹנֶה וְנוֹטֵעַ וְרַךְ הַלֵּבָב, וְקִדּוּשׁ מַחֲנֶה מֵעֶרְוַת דָבָר:

ולפעמים עשו הפסוקים בעלי שלשה חלקים הקרובים זה לזה בשיעורם, כגון:

אֵל רַחוּם שִׁמְּךָ / בָּנוּ נִקְרָא שִׁמְךָ / עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ:

אָתָאנוּ עָדֶיךָ / לְחַלּות פָּנֶיךָ / בְּזֶה יוֹם עָשׂוֹר:

בַּעֲבוּר תְּרַחֵם / דּוֹפְקֵי דְלָתֶיךָ כְּמוֹדֶה וְעוֹזֵב:

(מנהג צרפת כ"י שבידי)

ואחרי אשר פשטה מלכות ישמעאל בעולם, ונתפשטה עם זה לשון ערבית ושיריה וחרוזיה, התחילו הפייטנים לעשות פיוטיהם בחרוז, דבר שלא נמצא בשירי המקרא ובפיוטים הקדמונים רק לפרקים ודרך עראי, ומן הישמעאלים למדו משוררי ישראל לעשות שיריהם בחרוז דרך קבע.

ומאז והלאה התחילו גם כן לחתום שמם בראשי הבתים, מה שלא מצאנו בפיוטים היותר קדמונים, העשויים בלי חרוז, ועל כן נאבדו שמותם. ומתוך שנשכחו שמות הפייטנים הראשונים, נמשך שיוחסו לפעמים קצת פיוטים לאנשים שמעולם לא עלתה על לבם לעשות פיוטים, וזה אמנם לא נעשה בטעות, אלא בכונה טובה לחזק האמונה. והנה אני השתוממתי ונבהלתי זה כ“ד שנים כשראיתי במחזור ויטרי (כ“י ביד החכם היקר יוסף אלמנצי הי”ו ) תשובת רבנו תם, כתוב בה כי שמעון כיפה יסד סדר של יוה”כ אתן תהלה, וסרה תמיהתי אחרי עשרים שנה, כשראיתי בפירוש המחזור כ“י שבידי (דף קנ"ה), אתן תהלה: שמעון כיפה שקורין ק' פיירו מרומי (מלות שקורין וכו' כתובות על המחק, ולא אדע מה היה כתוב בתחלה) עשה השבח הזה לאחר שתקן להם אמונת … ושם עצמו במגדל רומי כל ימיו בלחם צר ומים לחץ, ושלח להם זה השבח, להודיע להם כי כלל לא היה מאמין ב… אבל להשקיט הפריצים שהיו פורצים בישראל נתכוון עכ”ל, אז הבנתי כי דברי רבנו תם מיוסדים על שמועת שוא שנתפשטה בישראל בימי קדם, בזמן הצרות והשמדות, בכוונה לחזק אמונת ההמון, כשישמעו כי ראש האפוסטולי כתב פיוטים בשבח האמונה הישראלית, ושכוונתו כשיסד האמונה החדשה לא היתה אלא לשם שמים ולטובתם של ישראל.

והנה משמות הפייטנים הראשונים שלא חתמו שמם בפיוטיהם, לא הגיעו אלינו רק אחד, והוא יוסי בן יוסי, או יוסף היתום, אשר לפי הנראה מת אביו קודם לידתו, או קודם מילתו, ולפיכך קראוהו בשם אביו (יוסי בן יוסי), וגם קראוהו היתום.

והנה בפירוש מחזור אשכנזי כ“י על קלף שהזכרתי למעלה (זמן כתיבתו שנת חמשת אלפים וששים ואחת) מצאתי (דף כ"ב) “טפשו בני כנען דר' יוסף היתום " משמע שכך היתה קבלה בידם שפיוט אהללה אלהי (מלכיות זכרונות ושופרות ליום שני דר"ה במנהג אשכנז) הוא לר' יוסף היתום. ולקדמונים אחרים נמצא כי יוסי בן יוסי הוא בעל סדר עבודת יו”הכ שתחלתו אתה כוננת, ויש שחשבו שהכוונה על אתה כוננת שבנהג ספרד, ואינו כן, אבל הכוונה על אתה כוננת שהיה נוהג בצרפת, ונשאר עד היום בשלוש קהלות שבפיימוֹנטי שסימנו אַפָּם (אסטי, פוֹסאנוֹ מונקלוֹ), שבאו לשם מגלות צרפת. ויש שכתבו יוסי בן יוסי כהן גדול, וזה גם כן נעשה בכוונה טובה, להגדיל מעלת הפיוט ההוא, ובקצת ספרים כתוב יוסי בר אביתור היתום, ומלות בר אביתור אינן אלא טעות, כי ר' יוסף בן אביתור, או בן שטנאש, היה בספרד בימי רבנו האי גאון, וגם הוא עשה סדר עבודה והוא בידי במחזור מונפלייר, והוא בחרוז, אבל אהללה אלהי וסדר אתה כוננת שבמנהג אפ”ם הם בלי חרוז, ולשונם רחוק מאד מלשונו של בן שטנאש, ואין ספק כי יוסי בן יוסי קדם הרבה לר' יוסף בן אביתור.

והנה זה יוסי בן יוסי וחבריו בעלי הפיוטים בלי חרוז אין ספק שלא היו באירופא, אלא באזיאה, אם בארץ ישראל, ואם בבבל.

כי אמנם התחלת הפיוטים בלי חרוז נראה שהיתה בא“י, ושם פייטן נמצא באגדות ירושלמיות (כמו שהם הפסיקתא, ויקרא רבא ומדרש חזית), ולא בתלמוד בבלי; ובסדר אתה כוננת שבמנהג אפ”ם מצאתי שלשה דברים שהם על פי תלמוד ירושלמי, ולא על פי תלמוד בבלי, ואלה המה. הראשון הוא:

רָד בִּדְמָעוֹת כִּי נֶחְשָׁב לְפֶתִי, וְהֵם בְּכִי יַזִּילוּ כִּי לְכָךְ הֻצְרְכוּ:

והטעם הזה (שהיו בוכים על שהוצרכו להשביעו) בתוספתא ובתלמוד ירושלמי, ולא בבבלי. והשני הוא:

שִׁיר יְשׁוֹרְרוּ לוֹ פִרְחֵי דוּכָן, בְּפֶה וְחֵךְ עָרֵב וּנְעִימוּת צְרֵדָה:

ומליצת "נעימות צרדה " היא לקוחה מתלמוד ירושלמי. והשלישי הוא:

נִבְהַל לְשַׁוֵּעַ בְּקוֹצֶר בְּהֵיכָל, לְבַל רְדוֹת עַם קֹדֶשׁ רַב בַּצָעִיר.

וכן בירושלמי (יומא פרק ה' וגם בויקרא רבא פרשה ב') ורבנן דקיסרין אמרין ועל עמך ישראל שלא יגביהו שררה זה על גב זה, ובבבלי (יומא כ“ג ותענית כ”ד) לא נמצא כזה.

ג.

אבל הפיוטים בחרוז, והמנהג להכניס פיוטים בגוף הברכות, דעתי נוטה להאמין שהתחילו בבבל, בימי הגאונים שמהם היתה תורה יוצאה לכל ישראל; שאלמלא לא היה הדבר יוצא מישיבותם, לא היו אנשי איברופה, ואף לא אנשי א"י אחר שבטלו הנשיאים, מתירים לעצמם חדוש גדול כזה להפסיק התפלה בחרוזים שאינם מתאחדים בגוף הברכות כמו שהם אל ברוך ואל אדון, אבל הם נבדלים מהברכות בענינם ובצורתם, והם כמו גופים מן החוץ הנתונים בתוך גוף אחר ובלתי מתערבים עמו.

ולענין זמן התחלת הפיוטים, הנה מצאנו לרבנו סעדיה גאון (ספר האמונות והדעות, מאמר ה' פרק ג') שכתוב החכמים הראשונים נהגו ביום הכפורים כמו אלה החבורים, אתה מבין שרעפי לב, ואל תבא עמנו בתוכחות, אדון כל פעל, והדומה להם עכ“ל. והנה רבנו סעדיה היה בשנת ת”ש לאלף החמישי (940 למנינם), ואחר שהוא מיחס הפיוטים לחכמים הראשונים, אין ספק שקדמו לו יותר ממאה שנה. ומלבד זה הפיוטים והסליחות נזכרים בדברי רב נטרונאי ורב עמרם (לדוגמא עיין טור א“ח סימן תר”ך) שהיו זה אלף שנים. ומלבד זה הנה נא לנו פיוטים בחרוז לרבי משה בירבי קלונימוס, שהוליך אותו קרלו הגדול מרומי למגונצה (עיין מה שכתבתי בספרי האיטלקי יודאיזמו אילוסטראטו, קונטריס א עמוד ל'). והנה קרלו מַניוֹ היה זה אלף וחמישים שנה, ואם כבר בימיו היה איש איטלקי עושה פיוטים בחרוז והיו מתקבלים בקהלות, אין ספק שכבר קודם לכן נתקבל המנהג הזה בישיבות הגאונים.

לפיכך נ“ל כי בין שנת ת' לת”ק לאלף החמישי כבר נעשו פיוטים בחרוז, והוא הזמן שפשטה מלכות ישמעאל בעולם, והפיוטים בלא חרוז קדמו לביאת מחמד.

ועתה כי תשאל מי היה הפייטן הראשון בעל פיוטים בחרוז, ומי היה השני, אשיבך כי הראשון בין הידועים לנו נראה שהיה שמו יניי או ינאי, והשני הוא ר' אלעזר בירבי קליר, ומלאכת שניהם נזכרת בכל תפוצות ישראל בהגדה של פסח, כי הפיוט אז רוב נסים הפלאת בלילה הוא לרבי ינאי, והוא לקוח מן הקדושה לשבת הגדול (מנהג אשכנז), כי מלות ובכן כי אין לפניך לילה (בסיום הקדושה ההיא) דבקות עם הפיוט ההוא, שתחלתו וסופו ויהי בחצי הלילה, ובתחלת הקדושה ההיא חתום יניי; והפיוט אומץ גבורותיך הפלאת בפסח, הוא לר' אלעזר בר' קליר, והוא לקוח מן הקדושה ליום שני של פסח (מנהג אשכנז), ובקדושה ההיא נרשם אלעזר בירבי קליר.

בספר שבלי הלקט סימן י“א מצאנו תשובת רבנו גרשום מאור הגולה, וכתוב בה: וגם יש לנו ללמוד מן הפייטנים הראשונים שהיו חכמים גדולים, הרי רבי ינאי שהיה מן החכמים הראשונים… ופייט קרובץ לכל סדר וסדר של כל השנה, וגם רבי אלעזר בירבי קליר היה מן החכמים הראשונים ופייט קרובות לכל הרגלים עכ”ל. על ר' ינאי זה יצאה דבה רעה (מצא אותה החכם צונץ בפירוש המחזור כ"י) כל השומע יצחק לה, וזה הוא מה שכתוב באותו פירוש. ביוצר לשבת הגדול: אוני פטרי רחמתים, אומרים העולם שהוא יסוד ר' יניי רבו של ר' אלעזר בר קליר, אבל בכל ארץ לומברדיאה אין אומרים אותו, כי אומרים עליו שנתקנא בר' אלעזר תלמידו, והטיל לו עקרב במנעלו והרגו, יסלח ה' לכל האומרים עליו אם לא כן היה עכ"ל. ואני אומר כי אחרי שפיוט אז רוב נסים הפלאת בלילה נתקבל בכל קבוצות ישראל בהגדה של פסח, והוא בלא ספק חלק מהקדושה לשבת הגדול שחתום בה יניי, ואחרי שרבנו גרשם מאור הגולה הזכיר את רבי ינאי לשבח ולא לגנאי, מבואר הוא כי השמועה ששמע המפרש ההוא אינה אלא שמע שוא ועלילה בדויה ומזוייפת. גם מה שכתוב באותו פירוש, שאין אומרים היוצר ההוא בכל ארץ לומברדיאה, בכל מקום שיש שם מנהג אשכנז, והוא נמצא במחזור אשכנזי הנדפס באיטליאה על ידי שונצין זה יותר משלש מאות שנה. ואם הכוונה על המנהג איטליאני, אין ללמוד כלום ממה שאין היוצר הזה נוהג בו, כי כמה וכמה פיוטים מחשובי הפייטנים, וגם מר' אלעזר בר' קליר אינם נוהגים בו.

ונבוא עתה לרבי אלעזר ברבי קליר. הנה חתימת שמו היא בכמה מקומות אלעזר בירבי קליר מקרית ספר, והקדמונים האמינו שהיה מעיר קרית ספר הנזכרת ביהושע ובשופטים, וחשבו שהיה רבי אלעזר אחד מן התנאים, אם רבי אלעזר ברבי שמעון שכבר ראינו שהיה גם פייטן (וזו היא דעת רבנו תם), או רבי אלעזר בן ערך, ושתי הדעות האלה מובאות בספר יוחסין. ובמחזור כ“י על קלף אחוזת ק”ק אשכנזים בפאדובה מצאתי במוסף יום ראשון של פסח, במלות בכן ערך תחן למוליד אגלי טל, אותיות בן ערך כתובות בדיו אדום, וזה נעשה לפי דעת החושבים שהקלירי הוא ר' אלעזר בן ערך.

ורבי שמואל שלום שעשה הגהות לספר יוחסין כתב: זה אי אפשר, שאני מצאתי במחזור האשכנזים קרובות יום ז' של פסח, ראשי תבותיו אני אלעזר ברבי יעקב הקלירי מקרית ספר, והבן (כוונתו לומר שאם היה בן יעקב, לא היה בן ערך, או בן ר' שמעון), ועדות המגיה תמוהה מאד, כי ביום שביעי של פסח לא נמצא פיוטים לקליר, ומלבד זה מלת אני לא נמצא בשום מקום בחתימה ר' אלעזר, לפיכך גם חתימת בר' יעקב הקלירי (שלא מצאנו בשום מקום) אין לנו לקבלה, ובפרט כי המגיה לא אמר שראה כן במחזור כ"י, אבל אמר במחזור אשכנזים סתם, ואני יש בידי הדפוסים הראשונים ממחזור אשכנזים, דפוס שונצין, אויגשפורג וסאלוניקי, וכלם שוים, אין בהם לא פיוטים לקליר ליום ז' של פסח, ואף לא חתימת ברבי יעקב הקלירי בשום פיוט אחר.

וזה שלשים שנה עמד בעיר פראג ר' משה לנדא ע“ה והוציא לאור ספר הערוך עם פירוש המלות בלשון אשכנז ועם קצת תוספות בלשון אשכנז ובלשון הקדש, וקרא לו מערכי לשון, ובערך קרוב כתב שאי אפשר שיהיה ר' אלעזר מקרית ספר הנזכרת במקרא, כי כבר בימי יהושע לא היתה נקראת קרית ספר, אלא דביר, וזה אמת ונכון. אך הוא הוסיף על זה רעיון חדש, ואמר כי קליר היא עיר קליירי Cagliari אשר בארץ סרדיניאה, ואמר שהיא היתה עיר ואם בישראל, שהיה בה בית המדרש גדול ליהודים, ואולי לכך נקראה בכנוי קרית ספר. ואחריו נפתו גדולי חכמי אשכנז ופולין, וכתבו בדבר פשוט ומוסכם שהקלירי היה מעיר קליירי; ואני התקוממתי נגד הסברה הזאת זה שבע עשרה שנה באגרותי לידידי החכם המופלא מהר”ר יום טוב צונץ, אשר נדפסו בכרם חמד חלק ששי, ועתה מקרוב (בספרו די סינאגוֹגאלי פואיזי, עמוד ק"י) חזר בו ממה שכתב מלפנים שהקלירי היה באיטליאה הדרומית, בעיר קליירי, או אולי בעיר בארי, אך לא חזר בו בפה מלא, רק כתב כי מקומו של ר' אלעזר הוא עדיין בלתי ידוע.

ואני דעתי נוטה לחשוב שהקלירי היה בבלי, ותחלה הייתי אומר כי קרית ספר הוא כנוי לפומבדיתא, וסמכתי על מה שהוכיח ידידי הרב הגדול החכם המופלא מוהר"ר שלמה יהוּדה רפאפורט (בכורי העתים תקצ“ב, עמוד ל”ט) כי רבנו חננאל בקינתו על רבנו האי גאון קרא לפומבדיתא קרית יעבץ, על שם מאמרם הוא יעבץ הוא עתניאל, ועתניאל לכד את קרית ספר, אם כי קרית יעבץ היא קרית ספר, ונקראה פומבדיתא בכנוי שיריי קרית ספר, מפני שהיתה אז ראש משכן למוד התלמוד, וממנה יצאה תורה לכל ישראל, שישיבת מתא מחסיא הלכה ונידלדלה קודם ימי רבנו סעדיה גאון ואחריו. והיה נראה לי שאין לתמוה על הקלירי הרודף אחר משלים וחידות, אם קרא לעירו קרית ספר, אחר שבאמת היא היתה בימיו משכן החכמה בישראל.

אחרי כן בסיון תר“ד הראני בני בכורי אוהב גר זצ”ל (ואז לא שלמו לו עדיין חמש עשרה שנה, חבל על שמש גדול שאבד מן העולם) כי קרוב לפומבדיתא ולנהרדעא יש עיר נקראת Sppiraa ויתכן שהיא היתה עירו של רבי אלעזר, והוא קרא לה קרית ספר, ועיין מה שכתבתי על זה בספר הליכות קדם (אמשטרדם תר“ז, עמוד ס”א).

ולענין מלת קליר, ידוע מה שכתוב בספר הערוך (ערך קלר): שמענו שיש מקום שקורין לעוגה קליר, ועל כן נקרא רבי אלעזר בירבי קליר, שאכל עוגה שהיה כתוב בה קמיעה ונתפקח עכ“ל, וכבר הלעיגו על זה קצת מחכמי הצפון, ואני מצאתי כי בלשון סורי קורין קלורא לעוגה שכתובים עליה דברי תחנונים, ומאכילין אותה לתינוק, גם מצאתי שגם בישראל היה המנהג שביום ראשון שהיו מוליכין תינוק לבית הספר היו מאכילין אותו עוגה שנילושה בדבש וכתובים עליה קצת פסוקים, והיו אומרים כי זה טוב לפתיחת הלב, כך מצאתי בספר בעלי אסופות כ”י, והענין נזכר ג“כ במרדכי דשבת סוף פרק כלל גדול, וברוקח סימן רצ”ו, וקצתו גם בכל בו סימן ע“ד, ועיין הליכות קדם עמוד ס”ב. ויהי מה, אין ספק כי אביו של הפייטן כך היה שמו קליר.

ולענין זמנו של ר' אלעזר, כבר חשבו רבים כי מלות אאבין תשע מאות ועוד כי לא דש בן גרני (הכתובות בקרובות לתשעה באב, מנהג אשכנז) הכוונה כי בימי הפייטן עברו תת“ק שנים אחר חרבן הבית, ולפי זה היה הפייטן עומד בשנת תשכ”ח (968 למנינם) וזה שבוש, כי מליצת לא דש בן גרני לא יתכן שיהיה ענינה שאין לנו מלך כי בן הגרן הוא הדגן, והוא הנידוש, ולא הדש, המתפעל ולא הפוֹעל. אבל הכונה כי לא דש הקב“ה את דגני, כלומר כבש חמתו ולא דש את ישראל, וכן יונתן בפסוק מדושתי ובן גרני (ישעיה כ"א י') תרגם מלכין דאומננים לאגחא קרב אייתון עלה למיבזה, הוא כאיכרא דאומן למיד שית אידרא, וכוונת הפייטן על תשע מאות שנה שהיתה שנאה כבושה, הנזכרים בויקרא רבה ריש פרשת צו, ואליהם גם רמז הפייטן בסוף הקינה לך ה' הצדקה. ומלבד זה כבר הבאתי בכרם חמד ז' ס”ד דברי רבי שבתי דונולו שהיה בשנת ת“ש, וזה לשונו: וכן למדנו בחכמי ישראל זכרונם לברכה, ומחכמי בבל והודו כמו כן, כי כימה היא ראש מזל שור. ורבי אלעזר ברבי קליר, זכר צדיק לברכה, פייט בקרובה המתחלת אור חמה ולבנה, הנאמרת בשבת וראש חדש, כימה מהם אינה נספרת, והיא לטלה זנב, ולשור עטרת עכ”ל, הרי מבואר כי הקליר קדם הרבה לרבי שבתי, כי מי יאמר וכן למדנו מחכמי ישראל זכרונם לברכה, על אדם שהיה בזמנו או קרוב לזמנו? ואין ספק כי כבר בימיו היו דברי הקליר נחשבים בדברי קבלה, לא כסברת יחיד, אלא כדעת חכמי ישראל, כלומר שהיה קצת דורות קודם ר' שבתי.

ד.

ואבא לענין לשון הפייטנים ואומר כח רבים חושבים כי המלות הזרות והמליצות הקשות הנמצאות כה וכה בפיוטים, היתה סבתם מיעוט ידיעת הפייטנים בחכמת לשון הקדש, ואחרים תולים הדבר בדוחק החרוז והאל“ף בי”ת, ושם המחבר החתום בראשי החרוזים. ואני לא אומר שהיו הפייטנים בקיאים הרבה במעמקי הדקדוק ובמשפטי הנחים והחסרים אשר נגלו אחר זמנם בעמל החוקרים, דונש חיוג וגנאח ואחרים, גם לא אכחיש כי קצת מלות קשות וזרות באו לפעמים בפיוטים מפני דוחק הא"ב והחרוז; אבל אומר כי רב המלות החמורות שבאו בפיוטים לא נכתבו מפני שום דוחק, ולא מפני חסרון ידיעה אבל נכתבו בכוונה ורצון, כדי לפאר ולרומם את המליצה, כדרך שמצאנו בשירי המקרא מלות ארמיות ומלות יוצאות ממנהג הלשון, לתפארת המליצה, כי כל דבר המתרחק מן המורגל עושה רושם יותר חזק בנפש (עיין מה שכתבתי בבית האוצר דף ל“ז ול”ח על רמה בים).

וגם בתלמוד מצינו שהספדנים היו לפעמים מפארים לשונם במשל ומליצה, כגון: ועמו ספר מלחמות, קאת וקיפוד הוכפלו, באו רוב שלישית במים (מועד קטן כ"ה), וחכמי התלמוד כשבאו להמציא שירה לכבוד הארון, אמרו: רני רני השיטה (עבודה זרה כ"ד), דרך מליצה קראו לארון שיטה, להיותה מעצי שטים, וכן כשנסמך ר' זירא שוררו לו לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן (כתובות י"ז), והוא משל ומליצה לקוח ממה שהיו רגילים לשורר בשבח הכלה, ולסמיכת רבי אמי ורבי אסי שוררו לא תסמכו לנא לא מן סרמיסין וכו'. וגם זה משל ומליצה.

ומדרשי אגדה הם מקור גדול לדבורים מושאלים, כגון אין לבנון אלא בית המקדש, אין ראשית אלא תורה, אבות ואמהות קרויים הרים וגבעות, יבוא ידיד ויבנה בית ידיד לידיד וכו' (ספרי וזאת הברכה ומנחות כ"ג), יבא אדיר ויפרע לאדירים וכו' יבא טוב ויקבל טוב וכו‘, יבא זה ויקבל זאת וכו’ (מנחות שם); ובפרט כל מה שכתוב בשיר השירים הוא נדרש דרך למשל וחידה כידוע, ודברי אגדה היו מפורסמים הרבה בקהל החכמים ואפילו בהמון העם, כי מתחלתם לא נעשו אלא להועיל להמון, ולהכניס יראת שמים בלבם, ולחזק אותם באמונת האמת; והפייטנים לקחו מהם מליצות שיריות לרוב מאד, בלי שיהיו דבריהם סתומים ותמוהים כאשר הם למי שלא הורגל בדברי אגדה.

והנה הפיוטים היותר קדמונים, כגון אל ברוך ואל אדון ותקנת שבת ואשמנו בגדנו ועל חטא ואשר הניא, לא יראה ולא ימצא בהם בקשת הלשונות הזרים אבל לשונם פשוט כלשון התפלות והברכות, או כלשון שירי המקרא היותר מובנים, ורק לפרקים תבא בהם מליצה בלתי פשוטה או מלה זרה, מפני דוחק הא“ב כגון נץ פרח מלולב, שושנת יעקב וכמו סָעו המה למנוחות, במקום נסעו, כדי להתחיל בסמ”ך.

בסדר העבודה (אתה כוננת) שבמנהג ספרד אנו מוצאים קצת מלות בלתי רגילות שבחר בהן הפייטן בלי שום הכרח, רק בכוונה לרומם מליצתו, אבל אינן רק מעט מזער, כגון בשורך עולם תהו ובהו, שהיה יכול לומר בראותך.

בסדר אתה כוננת שבמנהג אפ"ם, וכן באהללה אלהי שבמנהג אשכנז, המלות הבלתי מורגלות והמשקלים החדשים והכנויים השיריים מתחילים להראות ברבוי יותר כגון באתה כוננת לָעֲטָה וְהִלְעִיטָה במקום אכלה והאכילה, נִינָיו במקום בניו, רִבְעוֹ להורות השׁמישׁ המטה, כְּדָבְרוֹ (כמנהגו), גֶּוְיוֹ במקום גְּוִיָּתוֹ, תְּמוּר במקום תמורה, מֵי שֹׁעַל על שם מי מדד בשׁעלו מים, וכן באהללה אלהי, תְּמוּר, מֵי שׂעַל, מֵזַח, דַּצְתִּי, שְׁנֵי עֳפָרִים, (כנוי למשׁה ואהרון), חָלָק (יעקב), יָדַיִם שְׂעִירוֹת (אדום). שני אלה הפיוטים הם מיוחסים ליוסי בן יוסי, והם לדעתי מאוחרים לאתה כוננת שבמנהג ספרד, וקודמים לינאי ולאלעזר בר' קליר.

הפייטן ינאי לא היה רודף הרבה אחר המלות החמורות, ורוב המלות הקשות הנמצאות בקרובות לשבת הגדול אינן אלא לדוחק החרוז והא"ב, כגון אוֹנֵי (מן כי הוא ראשית אונו), אך על הרוב לשונו פשוט ומובן ויפה, כמו שהוא אז רוב נסים הפלאת בלילה וכו‘, ובכן כי אין לפניך לילה וכו’; והוא משתמש בכנוים שיריים נכונים ומובנים כגון גר צדק (אברהם), ארמי (לבן), נגיד חרושת (סיסרא). מחרף (סנחריב), איש חמודות ופותר ביעתותי לילה (דניאל), משתכר קדש (בלשאצר), אִוּוּי (ציון ובית המקדש על שם אוה למושב לו).

רבי אלעזר ברבי קליר החל להיות גבור בארשת שפתיו, כי חכמתו ובקיאותו בכל חלקי המדע הישראלי היתה רחבה מני ים, וכחו וגבורתו היו בלי קץ וגבול לחדש מליצות ומלות דרך משל וחידה, ולבנות תיבות חמורות ובלתי נהוגות אשר אמנם יש להן דוגמא במקרא, לא במלות ההן, אבל במלות אחרות. הפייטן הזה היו בו כל המדות והכחות הצריכות למשורר גדול ותקיף, אבל היו בו בשיעור מופלג יותר מן הראוי, או שרצה להראות עוצם כחו, או כי בני דורו אהבו כן. וכמה חכמים גדולים מצינו שנמשכו אחר המנהג הגובר בימיהם, ומעטים הם אשר ימלאם לבם להיות במלחמה עם בני דוֹרם, ולהיות למרמס תחת כפות רגלי השועלים, בתוחלת ממושכה שהדורות הבאים כבוד וגדולה יתנוּ לשמם.

הקלירי אסר עצמו פעמים רבות בכבלי ברזל, כדי להראות כחו בהתגברו עליהם. הוא עשה החרוז כפול ומכופל במלות סמוכות זו לזו, כגון אנסיכה מלכי, לפניו בהתהלכי, אמצו בהמליכי וכו‘, (מוסף לראש השנה במנהג אשכנז); ובמוסף לשמיני עצרת התחיל חרוז ראשון שלישי חמישי וכו’ בתיבה אחת מפסוק יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וגו' וחרוז שני רביעי ששי וכו' בתיבה אחת מפסוק כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו‘, ומלבד זה אותיות הא"ב רשומות בראשי חרוזות אחר תיבות הפסוק. ויותר קשה מזה הוא העול אשר נתן על צוארו בקרובות לתשעה באב מנהג בני רומא, והוא כי כל בית מתחיל בתבה שבתחלת פסוקי סי’ חמישי מהקינות (בית ראשון זכור, בית שני נחלתנו וכו'), ומסיים בתיבה שבסוף הפסוקים ההם (בית ראשון חרפתנו, בית שני לנכרים וכו') ומלבד זה כל בית כולל ששה חרוזים, הראשון (אחר מלת זכור ) מתחיל במלת איכה, והשני מתחיל אך, השלישי אותי, הרביעי אני, החמישי איכה, והששי איכה, שהם ראשי פסוקי שאר הקינות מלמטה למעלה, איכה יועם, אך בי ישוב, אותי נוהג, אני הגבר, איכה יעיב, איכה ישבה, ומלבד זה כל החרוזים הם בסדר א“ב, וכל אות כפולה ז' פעמים. ובסוף כל בית יש עוד ששה חרוזים קטנים, הראשון מהם מתחיל בתבה שבסוף הבית שלפניו, והתבה השניה מתחלת באות אחת מחתימת הפייטן (אלעזר בירבי קליר), והחרוז השלישי מתחיל במלות למה תהיה כ… ואח”כ האות הנ“ל מחתימת הפייטן, והחרוז החמישי מתחיל במלות זכור, ואחריה תבה שבתחילתה האות הנ”ל מחתימת הפייטן, באופן שחתימת המחבר כפולה שלש פעמים. אמנם הנחשתים האלה היו כבדים יותר מדי גם לגבור כמוהו, וכשהגיע לאות הוי“ו נלאה נשוא כלם יחדו, ומשם ואילך עזב הא”ב ושמר שאר החקים הנ“ל כאשר בחמשה בתים הראשונים, אך לא רשם עוד הא”ב בראש כל חרוז אחר התבות הלקוחות מפסוקי איכה.

בדרכי הקלירי הלך רבי שלמה ברבי יהודה, שהזכירו רש“י ז”ל בכנוי הבבלי (שמות כ“ו ט”ו ושיר השירים ד" י' ובתחלת איכה בכנוי הפייט), והוא בעל אור ישע מאושרים (ליום א' של פסח) וכמה פיוטים אחרים, ואין ספק שהיה בבלי, ויצא משם ובא לאיברופה ומהר"של (תשובה כ"ט) הזכירו בין גדולי לותיר (היא לוטארינגיאה, היא לורינה), אם כן היה בצרפת, ור' יוסי הכהן בספרו עמק הבכא (עמוד ט') כתב כי מת בספרד ויקבר שם, ואולי בטעות החליף ר' יוסף צרפת בספרד.

אך גדולי הפייטנים שעמדו אח“כ עזבו הלשון הסתום, ובחרו שיהיה דבורם מובן, בלי שיחדל להיות בלשון קצר וחזק, ומפואר במליצות שיריות; וכן הוא על הרוב לשונם של ר' משה בר' קלונימוס, רבי משלם ברבי קלונימוס, רבי שמעון בר יצחק הגדול, רבנו גרשם מאור הגולה, ר' יוסף טוב עלם, ר' מאיר בן יצחק שליח צבור, ורש”י ז"ל, ואחרים רבים.

ה.

והנה מלאכת הפיוטים התחילה במזרח, בא"י ובבבל, ופיוטי הקלירי וחבריו (שהיו לפניו ואחריו) נתפשטו באיברופה, ומהם למדו גם חכמי איברופה ועשו להם פיוטים חדשים, אם להוסיפם על הראשונים, ואם לאמרם תמורתם וישן מפני חדש הוציאו. כי כמו שמתחלתם לא היו הפיוטים חובה, אלא רשות, כן היתה הרשות נתונה ביד חכמי כל מדינה ומדינה לקבל קצת מן הפיוטים ולעזוב קצתם, או לתת חדשים תחתיהם; ומכאן נמשך חלוף המחזורים במדינה ומדינה.

מחזור ענינו הקף, והוא מלשון חזור חזור שהוא תרגום ירושלמי של סביב, ומזה מחזור הלבנה ומחזור החמה, ענינם הקף ciclo . בלשון סוּרי אומרים להוראת הסבוּב חדר (בדל“ת תמורת זי”ן), ובספרי די רוֹסי נמצא ספר גדול בלשון סורי, הכולל סדר תפלות ופיוטים לכל השנה כפי מנהג קצת כומרים היושבים אצל נינוה, ושם הספר חוּדרא, כלומר מחזור.

המנהג והמחזור היותר קדמון במנהגי אירופה הוא מנהג רומניא, שנקרא כן על שם Romania הלא היא ארץ טורקיא אשר באיברופה, והיה נוהג בכל ארץ יון, ועכשיו כמעט נשכח זכרו, והוא ספר גדול נדפס שתי פעמים, ראשונה בויניציאה בבית דניאל בומבירג, ושנית בקונסנטינופולי שנת שס“ב; הדפוּס הראשון נמצא פה פאדובה ביד ידידי הקצין המהולל ברוב התשבחות, המשכיל ונבון כמ”ר גבריאל ישראל חיים יוסף טריאסטי, יאריך ה' ימיו בנעימים, לטובת קהלתנו, ולתפארת עמנו ותורתנו. והדפוס השני נמצא בקרית מלך רב ויאינה, בבית ספרי הקיסר יר“ה. וכבר דברתי על המחזור הזה בכרם חמד רביעי, מעמוד ל”ו עד ל"ט.

אך המחזור הזה, וכן כל שאר המחזורים, לא היו מתחלתם כאשר הם עתה בדפוס, כי בכל דור קבלו תוספות וגרעון, ויש בידי חלק ממנו כתיבת יד, ויש בו ענינים שאינם בדפוּס.

המחזור הזה איננו כולל כל פיוטי הקליר הנמצאים במחזור אשכנז, רק מיעוטם, ובהפך יש בו קצת מפיוטי הקליר שאינם במנהג אשכנז.

מארץ תוגרמה ויון אחשוב שנתפשטו הפיוטים באיטליאה הדרומית, ומשם לרומא, וחכמי רומא (הקהלה היותר קדמונית שבאירופה, ומפורסמת בימי קדם לתהלה ולתפארת בתורה ובחכמה) קבלו קצת מהפיוטים אשר באו להם ממזרח, ועוד הוסיפו עליהם כהמה וכהמה. גם המחזור הזה הוא כולל בספרים כ“י ענינים רבים שאינם בספרי הדפוס. המחזור הזה (וגם מחזור רומניא) כולל קרובות לתשעה באב משונות מאותן שבמנהג אשכנז, ואלו ואלו מלאכת הקלירי, וחתום בהן אלעזר בירבי קליר, אבל קינת שבת סורו מני הנמצאת גם במחזור אשכנז וגם במנהג רומניא ובמנהג בני רומא, היא דבקה עם הקרובות שבמנהג רומניא ובני רומא, ולא עם אותן שבמנהג אשכנז, כי באו בה ראשי פסוקי איכה מאות הסמ”ך ואילך שאינן בתוך הקרובות, והיה זה מפני שהקרובות כוללות ארבעה עשר בתים, בית אחד לכל ברכה וברכה עד בונה ירושלים, ומשם ואילך אין עוד קרובות, כי הפייטן הכניס כל קינותיו ונחמותיו בברכת בונה ירושלים, וחתם מנחם ציון ובונה ירושלים, ושאר שמונה אותיות שלא היה להן מקום בקרובות, עשה להם בתים בקינת שבת סורו מני. ואמנם הקרובות לתשעה באב הנמצאות במנהג אשכנז אין בהן ראשי פסוק איכה, ואינן מלאכה אחת עם הקינה שבת סורו מני, ונראה שעשה אותן רבי אלעזר לאמרן לבדן בתוך התפלה, והקרובות האחרות עשה לאמרן, עם הקינות הכל בתוך התפלה, והאשכנזים בחרו להם הראשונות שהן יותר מובנות, כי לא נדחק הפייטן להכניס בהן ראשי פסוקי איכה, והתקינו לומר הקינות לבדן אחר התפלה, ולקחו הקינות כמו שמצאו אותן, ולא רצו להשמיט הראשונה, אע“פ שבאמת כשאין לפניה הקרובות השייכות לה הרי היא כגוף בלי ראש, כי תחלתה מאות הסמ”ך.

מחזור בני רומא נדפס קודם לכל שאר מחזורים, כי הדפוס הראשון ממנו היתה התחלתו בתשרי שנת רמ“ו (1485) בעיר (קטנה) שונצין, והשלמתו בסוף השנה הנ”ל בקזאל מיורי (ב' המקומות הם בלומברדיאה במדינה קרימונה) ע“י המדפיסים המפוארים בני שונצין, ועוד שתי פעמים נדפס אחר כך על ידי המדפיסים הנ”ל, ואחר כך נדפס בבולוניאה בשנת ש', והיתה השלמתו בערב חג הסכות ש“א, והוא עם פירוש נכבד, מלאכת הרב רבי יוחנן טריויס ז”ל, וקרא לפירושו קמחא דאבישונא, והפירוש הזה לא נדפס עוד פעם אחרת, אך המחזור בלא פירוש נדפס כמה פעמים במנטובה ובויניציאה.

סדר התפלה כמנהג בני רומא נדפס מתורגם איטלקית בכתב אשורי בעיר בולוניא, והיתה השלמתו בתשרי בעז“רך (1538), גם נדפס עם תרגום איטלקי שלי בעיר ויאינה בשנת תקפ”ט ובליוורנו שנת תקצ"ז.

המנהג הזה נוהג ברוב קהלות איטליאה, וגם בסלוניקי הוא נוהג בשני בתי כנסת, אחד נקרא איטליאה ישן, ואחד נקרא איטליאה חדש. המנהג הזה עיקר שמו מנהג בני רומא, והוא נקרא גם כן מנהג לועז, מנהג לועזים, מנהג ק“ק איטלאיאני, ובדפוס מנטובה שנת ש”ך דפוס קטן, בסוף החלק השני (והראשון לא בא לידי) מצאתי כתוב מחזור איטלי (יהי שם ה' מבורך אשר זכנו כרחמיו וכרוב חסדיו להגיע אל תכלית מלאכת המחזור האיטלי הזה).

מאיטליאה ובפרט מעיר רומא (אשר משם הלכו למגנצה עם קרלו הגדול רבי קלונימוס ורבי משה בנו, והם הפיצו מעינות התורה באשכנז) נתפשט המחזור בארצות הצפון, וגם חכמי הצפון הוסיפו בו פיוטים רבים ועזבו קצתם.

מחזור אשכנז יפרד והיה לשלשה ראשים, שנים מהם קיימים עד היום ומפורסמים בעולם, ונדפסו פעמים רבות, ועם פירושים שונים, ותורגמו כמה פעמים, והם מחזור אשכנז, ומחזור פיהם (בואמיאה) ופולין (פולניאה); והשלישי לא נדפס עדין, והוא מנהג צרפת, קצת ממנו נמצא בידי כתיבת יד ישן נושן. וקצתו נשאר בפיימונטי במנהג אפ“ם שהזכרתי למעלה, ועל מחזור צרפת זה נעשה הפירוש כ”י שבידי שהיתה כתיבתו בשנת ס“א לאלף הששי, אבל חבורו היה בזמנים שונים, כי איננו מלאכת מחבר אחד, וקצת מחלקיו נכתבו בחיי רש”י ז"ל.

רב עמרם גאון שלח סדר תפלה לספרד, ואין ידוע אם שלח להם גם הפיוטים שהיו בימיו, ואולי באו להם מאיטליאה, על ידי ר' משה ור' חנוך בנו, שבאו לשם מעיר בארי אשר במלכות נאפולי, והפיצו מעינות התורה בספרד, זה תשע מאות שנה.

אבל חכמי ספרד להיותם בין הישמעאלים למדו חכמה יונית וישמעאלית, ולא היתה רוחם נוחה בפיוטי הקלירי וחבריו, ועזבום ועשו להם פיוטים חדשים. וגדולי משוררי ספרד הם ר' יוסף בן אביתור המכונה בן שטנאש (שתרגם התלמוד למלך ישמעאל), ורבי שלמה בן יהודה גבירול, ורבי יצחק גיאת (שהיה גדול בחכמת התלמוד, וגם גבור במלאכת השיר), ורבי יהודה הלוי (בעל הכוזרי, לא קם כמהו במשוררי הגלות), ורבי משה אבן עזרא, וראב"ע, ור' אברהם חזן.

ו.

פיוטי הספרדים הם מרובים מכל פיוטי שאר הארצות, ואולי כמעט כל מדינה ומדינה מארץ ספרד היה לה מחזור בפני עצמו, ואחר הגירוש עזבו הספרדים רוב פיוטיהם ונשארו בספרים כ“י, ובסלוניקי יש עד היום קהל קטאלוניאה, ויש להם מחזור לר”ה ויו“הכ דפוס שאלוניקי (היתה השלמתו ערב יו“הכ שנת תנ”ד), ובשער הספר כתוב: מחזור לנוסח ברצילונה מנהג קאטאלוניאה, והוא מאתים דפים אין קוארטו, וסדר העבודה אשר בו הוא לר' יוסף בן אביתור. גם יש עוד קהל אראגון, ויש להם מחזור לר”ה ויו“הכ דפוס שאלוניקי שנת תנ”ט, ובשער הספר כתוב: מחזור לר“ה ויו”הכ למנהג קה“ק אשר היה מאז ומקדם במלכות אראגון, והוא קפ”ד דפים אין קוארטו (כל זה הודיעני באגרותיו ידידי החכם היקר הר“ר יהודה נחמה הי”ו, איש סלוניקי). גם בארץ אפריקא יש קהלות המתפללות עדיין בר“ה ויו”הכ במחזור מיוחד להם הכולל שירי משוררי ספרד הנ“ל, וכבר נדפס בויניציאה בשנת ת”ח גם בשנת תע“א ספר שפתי רננות והוא כמנהג ק”ק טריפולי, ובעיר פיסא ( Pisa ) נדפס מנהג תוניס (דפוס שני, תקנ"ד) ומנהג אלגזאייר ( היא Algeri ) נדפס בקושטנדינא שנת ת“ק וכארבעים שנה אחר כך נדפס בפיסא, ועוד נדפס שם פעם שנית בשנת תקנ”ב, ואח“כ בליוורנו בשנת תקס”א. ואני יש בידי מחזור כ"י בארבעה חלקים, ואחד מהם (ואולי כלם) נכתבו בעיר והראן ( Oran ) והוא כולל שירים רבים ונכבדים הבלתי נמצאים בכל הדפוסים הנזכרים, ואני קורא לו מנהג והראן, ועיין מה שכתבתי עליו בכרם חמד רביעי.

פיוטי המשוררים הספרדים עשו להם שם גדול, ונתפזרו בארצות רחוקות, ונתקבלו קצת מהם גם במחזור רומניא ובמחזור בני רומא וקצתם נתקבלו ג“כ בין הקראים, והנם נדפסים בסידור התפלות שלהם (1836, Eupatoria ) וביותר נתקבלו שירי הספרדים בארץ לינגואדוקא הקרובה לספרד, ומשם בפרובינצא, ונשאר עדיין מחזור מיוחד למנהג אויניון, ומחזור מיוחד למנהג קארפינטראץ, ואני אין בידי אלא מחזור לימים נוראים מנהג אויניון דפוס אמשטרדם (מתנת הנכבד רבי אברהם יחייא בעיר מודינה הי"ו) ומחזור לד' צומות וארבע פרשיות מנהג קרפינטראץ. גם יש בידי מחזור כ”י הדומה ממש לכ“י אחר הנמצא באוקספורד, וזה האחרון כתוב על גבו מחזור מונפלייר. והמחזורים האלה כוללים מלבד פיוטי הספרדים גם פיוטים רבים מלאכת חכמי לינגואדוקה עצמם, כגון ר' זרחיה הלוי בעל המאור, ואביו ר' יצחק, ואחיו ר' ברכיה, ור' שלמה בן יצחק, ואיננו רש”י ז“ל, כי רש”י לא היה חותם בן יצחק, אלא ברבי יצחק, בר יצחק, אבל היה תלמיד הרמב“ן (עיין תשובת הרשב“ש סימן תכ”א ותכ"ו), וטעות גדולה היא לייחס לרש”י ז“ל פיוט אל נגלה במדות שלש עשרה בסיני (אויניון יו“הכ דף י”ד), כי מלבד שהוא חתום בן יצחק, הנה עוד כתוב בו: ויען כי בחיק האדמה, הוא אמון הרבה אשמה, והדרך הזה להשתמש במקראות שלא כמשמען הוא דרך צחות הנוהג בין משוררי ספרד וההולכים בדרכיהם, ואיננו דרך רש”י ז"ל וחבריו.

וחכם אחד ממשפחת כרמי עשה פירוש לפיוטי מנהג פרובינצא, ולא ראיתיו עד הנה. ודע הפיוט הקדמון מלך עליון, חציו חסר במחזור אשכנז (והם הבתים המתחילים מלך אביון), והוא נמצא במנהג אויניון.

מלינגואדוקה ופרובינצא נשתרבבו שירי הספרדים גם לצרפת הצפונית, והרבה מפיוטי הספרדים נתקבלו במנהג צרפת, והרבה זמירות לליל שבת ולמוצאי שבת ממשוררי ספרד מצאתי במחזור ויטרי כ"י; ומעט מזער מפיוטי הספרדים נתקבלו גם במנהג אשכנז ופולין. ורבנו תם החל בצרפת לחבר שירים שקולים על דרך הספרדים (עיין מה שכתבתי בכרם חמד שביעי מן עמוד ל“ה עד ל”ח).

בארצות המערב הקרובות לספרד נמשכו הפייטנים גם אחר הגירוש ואולי עד היום, ומגדולי משורריהם הרשב"ץ ויוצאי חלציו, ומשפּחת קנשינו, ומשפחת גבישון, ור' מנדיל בר' אברהם אבי זמרה, ועיקר שמו יצחק, והיה בשנת ש'.

גם אחר שנדפסו המזמורים ונקבעו המנהגים, לא חדל רוח האמונה ורוח השיר לחדש זמירות חדשות, ואם לא נתקבלו עוד פיוטים חדשים בתוך סדר התפלה, הנה שירים ופזמונים רבים ותחנות וקינות חוברו ונתקבלו לאומרם אם בבית הכנסת, ואם בבית איש ואיש, לחתונה ולמילה, ובסעודות שבת, ואם בתעניות ובמשמרות שנתחדשו, כגון ערב ראש חדש ושובבים, וליל שבועות והושענא רבא, ותקון חצות; מלבד מה שמזמרים בקצת קהלות להודות לה' על התשועות שעשה להם, ביום הזכרון שקבעו להם בכל שנה ושנה.

ר' שלמה הלוי אלקבץ, מעיר צפת, קוב לשנת ש' חבר לכה דודי להכנסת שבת, ונתקבל ברוב בתי כנסיות, ובדור ההוא ר' יצחק לוריא חבר שירים בלשון ארמי לסעודות שבת, ונתקבלו על שלחן המקובלים.

ואחריהם ר' ישראל נג’ארה, מעיר דמשק, חבר פזמונים לכל השנה, ונדפסו בחייו בשנת שנ“ט בויניציאה, בשם זמירות ישראל, ומקרוב נדפסו שנית בבילגראדו, ומזמירות ישראל נשתרבב בסדורי תפלות האשכנזים הפזמון הארמי יה רבון עלם ועלמיא. גם יש בידי בכתיבת יד ספר שארית ישראל, הכולל שירים אחרים לר' ישראל הנ”ל.

ובימיו היה בצפת רבי אלעזר אזכרי, בעל ידיד נפש אב הרחמן, וקצת פזמונים אחרים, הנם בספרו ספר חרדים (ויניציאה שס"א).

ר' מנחם די לונזאנו חבר גם הוא פזמונים ובקשות, ונדפסו בספרו שתי ידות (ויניציאה שע"ח).

ועל הכל באיטליאה עמדו משוררים נכבדים, כגון רבי מרדכי דאטו, רבי עזריה מהאדומים (בעל מאור עינים), הרב שואל ארקיוולטי (רב בפאדובה, בעל ערוגת הבושם), הרב שמואל מארלי (במנטובה ) ואחרים, קצת משיריהם נדפסו בסדר ברכות מנהג איטליאני, והחכם די רוֹסי ראה בכתיבת יד ספר זמרת יה לר' מרדכי דאטו.

גם הוקמו חברות להודות לה' ולזמר ולהתחנן לפניו בבקר השכם, כגון במנטובה חברת שומרים לבקר, והסדר שלה נדפס ראשונה במנטבה שנת שע“ב בשם אילת השחר, והחכם המסדר, רבי מרדכי ירא, אסף וקבץ בו שירים יקרים מחשובי המשוררים הקדמונים, אשר מצא בספרים עתיקים כ”י, גם הכניס בו משירי רבי חנניה אליקים ריאיטי שהיה בימיו. ר' חנניה זה חבר ג"כ ספר מקיץ רדומים, כולל פיוטים להושענא רבא קודם עלות השחר (מנטובה, ת"ח).

בשנת שע"ז הוקמה בעיר מודינה חברה דומה לזו, ונקראה בשם מעירי שחר, וסדר שלה נקרא אשמורת הבקר, והמסדר הוא רבי אהרון ברכיה ממודינה, בעל מעבר יבק; גם סדר זה כולל ענינים קדמונים, וגם בקשות חדשות מלאכת המסדר, רובן על דרך הקבלה, (מה שאין כן באילת השחר).

בימים ההם ר' יוסף ידידיה קרמי חבר ספר כנף רננים, כולל שירים ותפלות ותוכחות לכל השנה, והלך גם הוא בדרך המקובלים, ונדפס הספר בויניציאה שנת שפ“ז. ואחר הדור ההוא זרחה בויניציאה ואח”כ במנטבה שמשו של הרב המפורסם רבי משה זכות, שהיה גם כן משורר גדול ותקיף, וגם הוא על דרך הסוד, ושיריו ופיוטיו רבים ונכבדים, ואם היה בדורות הראשונים, היה אחד מגדולי המשוררים. גם תלמידו הרב בנימין הכהן חבר ספר עת הזמיר (ויניציאה תס"ז), כולל שירים לכל שנה, גם הם על דרך הנסתר, והכניסום אח“כ באילת השחר דפוס שני (מנטובה, תפ"ד). אח”כ היה באנקונא הרב יוסף פיאמיטא, וחבר גם הוא תחנות ובקשות ושירות ותשבחות, בספר אור בקר (ויניציאה, תס"ט), והוידוי שחבר לשובבים נדפס שנית בסליחות (ויניציאה, תע"ב), ונתפשט באיטליאה, גם נדפסו במחזור בני רומא פזמונים שלו לשמחת תורה.

ובעיר קורפו ( Corfu ) רבי משה הכהן חבר שירים ותשבחות אין מספר, ובפרט השיר והשבח המפאר אשר נהגו לאמרו בעיר קורפו ביום האדיר יוה“כ, שמתחיל מי כמכה באלים ה', כך כתב אחד מתלמידיו בסוף ספר ישיר משה הכולל שירת רבי משה הנ”ל על מגלת אסתר, והספר נדפס במנטובה שנת שע“ב, אחרי מות המחבר. ובעיר שפאלטו (או ספַלַטרוֹ ) הרב הגדול דוד פארדו המפורסם בחבוריו התלמודיים רבים ונכבדים, חבר ג”כ קצת פזמונים, ונדפסו במחזור ספרדי.

זה מעט מהרבה ממה שנוגע למחזורים ולפיוטים דרך כלל, וכמה ענינים אחרים היה לי להוסיף, לולא כי אין לי המקום ולא אוכל להאריך.

ופה אשים קנצי לחלק ראשון מן המבוא הזה, ובחלק השני יהיו דברי על מחזור בני רומא בפרט, ועל כל הפיוטים הנמצאים בו, והאל אשר עד כה עזרני הוא יהיה עמדי ויצילני משגיאות, אמן.

ותשלם מלאכת המבוא הזה יום ראש־חודש שבט שנת התרי“ו, מקץ י”ח שנים שהחלותי לאסוף ולכנוס מחזורים וספרי פיוטים ושירים, מכל המנהגים, ואחר שבע שני קבוץ החלותי זה י“א שנים לרשום על סדר א”ב שמות כל הפייטנים וכל הפיוטים שמצאתי לכל אחד ואחד, עם רשימת כל הספרים אשר הם כתובים בהם, ורשמתי לי גם־כן כל הפיוטים שאין בהם חתימת המחבר, עם זכרון הספרים אשר מצאתים שם. והמבוא הזה, ואם דל הוא, הוא פרי יגיעת כל השנים האלו, וגם ידעתי כי עוד נשאר לאחרים מקום להתגדר בו, לגלות עוד מטמוני מסתרים, ולתקן שגיאותי. והנני נותן הודאה על חלקי, כי ברך ה' את עמלי, אשר לא חסתי על ממוני ועל אור עיני, והוצאתי ממחשכים כמה וכמה שירים נחמדים, והפיצותי מהם בארצות כל מה שיכלתי, ומהם תורגמו בשאר לשונות, והיוּ לתהלה ולתפארת לקדמונינו. ויהי רצון שיועיל המבוא הזה להעיר ולעורר את האהבה גם בין אחינו היושבים באיטליאה, לחקירת קדמוניותנו, ולבדיקת הספרים כתיבת יד ודפוסים עתיקים, יתר הפליטה אשר הותיר העש בכל עיר ועיר, ויוציאוּ לאור פנינים יקרים, הנסתרים מדור דורים. וכל זה יועיל להחיות בקרבנו לשון הקודש ולחדש נעוריה, ולהפר עצת רשעים, המבקשים להשכיחה מפינו ומפי זרענו, והם מלעיגים על הפייטנים, ולא יבינו כי היו סבה גדולה לשמירת האוּמה, בימים הרעים שעברו עליה, ולא ירגיש מעלת הגבורים ההם, שהיו מחזיקים את אחיהם בשיריהם ובתנחומיהם, ואמצו את לבבם להתגבר על העולם כולו, ולהחזיק באמונת האמת, בלי להמיר החי במת. ואמנם אמירת הפיוטים בבתי כנסיות יש בה תועלת גדולה גם בדורות האלה, להחיות בקרבנו האמונה בהשגחת ה‘, והדבקות בתורתו, ובדרכי צדקה וחסד, אשר היו למורשה לקהלת יעקב, ועכשיו בעונותינו הרבים הולכות ומתמוטטות. ועם כל זה אינני אומר שחובה על כל מדינה ומדינה ועל כל קהל וקהל להחזיק במנהגם; אבל אם היה אפשר שיסכימו כל ישראל במחזור חדש, מלוקט מכל המנהגים, שיכלול הפיוטים המובחרים המפוזרים בכל המחזורים, זה יהיה לפי דעתי תקון גדול ורב התועלת. הלא נודע הדבר כי קדמונינו החליפו כמה פעמים פיוטיהם, וישן מפני חדש הוציאו; ואם אנחנו נחליף ישן בישן, ונשבית חלוק המנהגים, אשר הוא גרמא לכמה נזקים, ונהיה כולנו לאגודה אחת להתפלל אל ה’ ולהודות לשמו במנהג אחד ודברים אחדים, ויהיו פיוטינו תרומות מתרומות הפיוטים אשר נעשו בימי קדם בכל מקומות תפוצותינו, נראה לי כי גם קדמונינו ממרום שבתם מן השמים יאמרו לנו טובה עצתכם, יישר כחכם, וערבה לה' אחדותכם. ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.

מתוך: קול עלמה עברייה: כתבי נשים משכילות במאה התשע־עשרה / עורכים טובה כהן, שמואל פיינר

לאשה חכמה בת אחות אבי

היא רחל בת ברוך בן הרופא והמשורר יצחק לוצאטו, אחי אפרים בעל בני הנעורים (תקע"ו)

תּוֹרָה בַּת יוֹצֵר כֹּל, בַּת בּוֹרֵא רוּחַ.

שָׂרָתִי בַּבָּנוֹת, תֹּמֶכֶת שֵׁבֶט,

כָּל־יֹפִי, כָּל־הוֹד בָּהּ, הִיא תָשִׁיב רוּחַ

כָּל־רָז תֵּדַע, תִּמְשֹׁךְ כַּסֹּפֵר שֵׁבֶט.

שָׁחָה אָז עֵת־דּוֹדִים וַתַּשְׁפֵּל רוּחַ,

וַתֵּלֶךְ לִדְרֹש דּוֹד בֵּין שֵׁבֶט שֵׁבֶט,

אֶל־יִשְׁמָעֵאל, אֶל־שֵׂעִיר, וּלְכָל־רוּחַ

כֵּן רָמֵי לֵב הוֹכִיחָה בִּלְתִּי־שֵׁבֶט.

מִי־זֹאת אֵפוֹא בַּת־כֹּחַ, עַלְמַת־חָיִל,

כִּי טַח לִבָּהּ בַּטִּיחַ וּבְמוֹ־כֹפֶר,

מָאוֹס כָּל־בָּחוּר טוֹב אַף עֹשֶׂה חָיִל?

מָנוֹחַ אָן תִּמְצָא? אָן תִּמְצָא כֹפֶר?

תַּחְקֹר תִּבְדֹּק כָּל־עִיר, כָּל־גּוֹי, כָּל־חָיִל,

לֹא תִמְצָא־לָהּ לָנֶצַח אֶשְׁכֹּל כֹּפֶר.

אַךְ מָה אָמַרְתִּי נָא? מַה־שִּׂיג? מַה־שִּׂיחַ?

לָתֵת לָזֹאת עֶדְנָה יִתְגַּל מָשִׁיחַ.

שד"ל

וזאת תשובת רחל לשד"ל

וראש דבריה מיוסד על דבר ספר הזהר פרשת בלק דף קצ"ב: ממה דאמרו: בני שעיר ובני פארן דלא בעאן לקבלה, מהאי אנהר להון לישראל והוסיף עלייהו נהורא וחביבו סגיא

תּוֹרָה תּוֹפַע אוֹרָה מִנִּי כָל־רוּחַ,

אַף טוֹב סַחְרָהּ אֶל כָּל־תּוֹמֵךְ בַּשֵּׁבֶט;

אַךְ אִם הֵשַׁח רֹאשָׁהּ אֵל בּוֹרֵא רוּחַ,

וַיִּסֶף זְהַר לָהּ לִפְנֵי כָל־שֵׁבֶט.

מַה־זֶה אֶעֱשֶׂה אֵפוֹא (יָשִׁיב הָרוּחַ)

אִם לֹא־אַשְׁפִּיל עַצְמִי תַּחַת הַשֵּׁבֶט?

אֶל בַּת־שִׁירֵךְ אָשִׁיב מִקֹּצֶר רוּחַ:

אֵדַע כִּי לֹא־אֵבוֹשׁ, אֶשָּׂא הַשֵּׁבֶט.

מָצָאתִי הַפַּעַם נַעַר בֶּן־חָיִל,

לֹא יַחְפֹּץ בַּמֹּהַר, אוֹ אֶשְׁכֹּל כֹּפֶר,

בּוֹחֵר יַחַס כָּשֵׁר מֵהוֹן וָחָיִל.

אַךְ לֹא־רָצוּ הוֹרַי, לֹא־אָבוּ כֹפֶר

לָתֵת בַּקָּשָׁתוֹ; עִם כֹּחַ חַיִל

טָחוּ לִבָּם בַּטִיחַ וּבְמוֹ־כֹפֶר.

לָזֹאת אָמוֹר אֹמַר (הַסְכֵּת מַה־שִּׂיחַ):

לֹא אֶנָּשֵׂא לָעַד, אַף עִם מָשִׁיחַ.