החומר הכתוב ששרד מן הפולקלור האנגלו־סאכּסי הוא מועט, והמעט שנותר לא חרג, פרט אולי לסאגה “ביאוולף”, עד לפני כמה עשרות שנים מתחום ההתעניינות החוץ־ספרותי של ההיסטוריון, האתנולוג או הבלשן העוסק במקורות הלשון האנגלית. נדמה כי הבחינה המחודשת של הכתובים האנגלו־סאכסיים כחומר ספרותי לכל דבר התעוררה רק בעקבות מסעותיו המופלאים של עזרא פאונד אל מקורות השירה, מהאידיאוגראפים הסיניים, שירי אהבה מצריים וחזרה אל השירה הטרום־נוצרית של התקופה “החשוכה” שאחר הקולוניזאציה הרומית ועד שירת הטרוּבאדורים בפרובנסאל. כלומר אל אותו העידן בו עדיין לא חל הקרע בין המשורר והשבט, בין ה’לירה" המנגנת ו“הלירי”, בין ה“שיר” וה“שיר”, כלומר בין השורה הכתובה לבין השיר הנקרא בקול, אולי בליווּי כלי נגינה, שלו פונקציה חברתית מוגדרת: דוקומנטאציה של אירועים היסטוריים ("הקרב על מאלדון'', לדוגמה); פולחני־הירואי (“ביאוולף” או “יורד הים”) או בידורי (ה“חידות”). בכל מקרה, עד לתקופה הנוצרית (בבריטניה), זוהי שירה אוראלית מן המסורת בעל־פה שהועתקה מאוחר יותר בכתב.

הקטעים המובאים כאן בתרגום נתגלו בכנסיית אקסטר בתוך עֵרב רב של מסמכים מן התקופה הפאגאנית ותחילת הנצרות בבריטניה ונראה שהועתקו על ידי נזירים בחציה השני של המאה העשירית. על פי אחת ההשערות, אדוואסר בשיר “ווֹלף ואֶדוואסר” הוא בעלה של הדוברת עד לבית האחרון, שם מתערב גורם שלישי, מן הסתם ידידו של הבעל הנבגד. אבל הדעות, כאמור, חלוקות, והשיר פתוח לאינטרפרטאציה אחרת.

החידות אינן כמובן מפרי עטו של משורר או חידונאי אחד, והפתרונות המוצעים על ידי החוקרים אינם אחידים. כך למשל, על פי גירסה אחת פתרון סביר לחידה הראשונה – תולעת ספרים, לשניה – אווז בר, לשלישית – קצף הגלים, ולרביעית – בצל; אם כי בדוגמה האחרונה, הפתרון ודאי אינו חד־משמעי…

חידות – או שירים? תלוי בנקודת ראותך: אם אתה מאמין בחווית ההפתעה שבגילוי (“מעשה נסים”, “לא יאמן”, “פלא לעולם”) ובהקבלה המטאפורית כבסיס אפשרי לשיר – הרי זו שירה.

חיים פסח

כְּחַיַּת הַשָּׂדֶה הוּא בְּעֵינֵי בְּנֵי הַשֵּׁבֶט

אִם יָעֵז וְיִקְרַב – יְשֻׁסַּע לִגְזָרִים;

      גּוֹרָלֵנוּ נִפְרַד.

ווּלְף בְּאִי אֶחָד, אֲנִי בְּאִי אַחֵר.

שֶׁלִּי חָסוּם: אַדְמַת בִּצָּה סָבִיב

וְהָעַזִּים בַּלּוֹחֲמִים עַל מִשְׁמַרְתָּם עֵינָם פְּקוּחָה:

אִם יָעֵז וְיִקְרַב – יְשֻׁסַּע לִגְזָרִים;

      גּוֹרָלֵנוּ נִפְרַד.

גָּשׁוּם הָיָה הַיּוֹם וַאֲנִי בְּצַד הָאָח בּוֹכָה

זוֹכֶרֶת אֶת ווּלְף שֶׁהָלַךְ לְלֹא שׁוּב

בָּא קָצִין אֶחָד סָגַר עָלַי בִּזְרוֹעוֹתָיו

שָׂמַחְתִּי אָז, אֲבָל גַּם מַר הָיָה

ווּלְף שֶׁלִי ווּלְף, גַּעְגּוּעַי עָלֶיךָ

הֶחֱלוּ אוֹתִי, בּוֹאֲךְ שֶׁלֹּא נִרְאָה

לִבִּי הָרֵיק; וְלֹא אוֹתוֹ רָעָב עָלָיו דִּבַּרְתִּי.

הֲשָׁמַעְתָּ, אֶדְוָואסֶר, גוּר זֶה שֶׁלָּנוּ

ווּלְף, אֶל הַיַּעַר שָׁב;

אִם טֶרֶם נִקְשַׁר – הֲרֵי קַל לְהַתִּיר,

וְלָנוּ יִהְיֶה הַשִּׁיר.

1

עָשׁ – מִלִּים בָּלַע! כַּמָּה מוּזָר, תָּמַהְתִּי,

כְּשֶׁנּוֹדַע לִי עַל הַפֶּלֶא.

שֶׁתּוֹלָע יִטְחַן שִׁירֵי אֱנוֹשׁ

לְתֵאָבוֹן… שֶׁהַגַּנָּב בְּחָסוּת הַחֲשֵׁכָה

לִבּוֹ יֵיטִיב בְּאִמְרוֹת שֶׁפֶר!

וְאַף לֹא שֶׁמֶץ שֶׁל חָכְמָה

נוֹסְפָה לוֹ, שֶׁכְּבָר שָׂבַע…

2

אם אֶפְסַע עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

מְהַדֵּס בֵּין הַבָּתִּים

אוֹ פּוֹרֵעַ אֶת הַמַּיִם –

כְּסוּתִי לֹא תְּרַשְׁרֵשׁ.

לִפְעָמִים כְּסוּתִי וּמַשָּׁב עַז נוֹשֵׂא

מֵעֵבֶר לִמְעוֹנוֹת הַשֵּׁבֶט

לִפְעָמִים נִשָּׂא עַל גַּב עָנָן

וּלְמַטָּה – בְּנֵי אָדָם.

אֶבְרָתִי הַצְּחֹרָה תַּשִּׁיק בְּעֹז

וְקוֹלָהּ שִׁירָה כְּשֶׁרַגְלִי לֹא תִּדְרֹךְ

עַל פִּסַּת קַרְקַע אוֹ בִּשְׁלוּלִית דְּלוּחָה…

רוּחַ     נוֹסֵעַ

3

הַגַּל, וּמֵעֵבֶר לַגַּל מַעֲשֵׂה נִסִּים רָאִיתִי,

גְּלוּפַת יְדֵי אָמָּן, עָטוּר לְתִפְאֶרֶת:

עַל רֹאשׁ הַגַּל – הֲיֵאָמֵן? –

מַיִם הָפְכוּ לְגֶרֶם!

4

עַל נָשִׁים תָּמִיד אָהוּב וְחֶסֶד

לִשְׁכֵנִים – אֲנִי כְּפֶלֶא לָעוֹלָם!

וְלֹא אוֹיֵב לְשׁוּם אָדָם, וְלוּ גַּם אֶפְשָׁר

כִּי אֶת זֶה אֲשֶׁר בּוֹחֵר בִּי –

אֲנִי קְצָת מְדַקְרֵר…

נִצָּב מְאֻנָּךְ, מָתוּחַ אֲנִי

בַּיָּצוּעַ וְשָׁרָשַׁי גַּסִּים, וְלִפְעָמִים

בִּתּוֹ שֶׁל הָאִכָּר (נוֹעָזָה מֵחַבְרוֹתֶיהָ

אַךְ גַּם נָאָה מֵהֶן לְאֵין עֲרֹךְ)

תִּסְגֹּר עָלַי יָדָהּ, תְּשַׁיֵּף

אֶת קָדְקֳדִי הָאַדְמוֹנִי, רֹאשִׁי תִּמְלֹק,

וְתַנִיחֵנִי כְּאֵין־חֵפֶץ בַּמְּזָוֶה.

אַךְ בְּעוֹד יוֹם הִיא נִזְכֶּרֶת,

זוֹ הַבְּרִיָּה מְתֻלְתֶּלֶת הַשֵּׂעָר, אֲשֶׁר

אוֹתִי כָּךְ לָחֲצָה, – בִּפְגִיעָתִי –

וְעֵינֶיהָ כְּבָר דּוֹמְעוֹת…