העורך: מנחם פרי

עורכי משנה: נילי מירסקי, דן צלקה, נסים קלדרון, משה רון

החוברת נערכת באוניברסיטת תל אביב ומובאת לדפוס בסיועה.

החוברת יוצאת לאור על־ידי הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם “אגודת סימן קריאה” – אגודה עותומנית של סופרים.

הפקת החוברת נתמכת על־ידי ההסתדרות הכללית של העובדים, משרד החינוך והתרבות, עיריית תל אביב ובנק דיסקונט

יועצי המערכת: איתמר אבן־זהר, עוזי בהר, אוֹרי ברנשטיין, הרי גולומב, אלעזר גלעד, יאיר הורביץ, בנימין הרושובסקי, א.ב. יהושע, יהושע ישועה, יצחק לבני, בעז ערפלי, יעל רגן, יעל שורץ, גרשון שקד

מזכירת המערכת: ציפי לוין

בשער: עבודה של משה קופפרמן

החוברת רואה אור שלוש פעמים בשנה

החוברת חבה תודה מיוחדת למרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות הכללית של העובדים על שיתוף הפעולה שאיפשר את צאתה לאור

סיפורת

דן צלקה: תולדות הקאריאטידות. מותו של רוזאנוב. הרמאי המרומה

עמליה כהנא־כרמון: הימורים גבוהים שני סיפורים: א. אני לא משותקת, אתה לא אילם; ב. אחרי הנשף־השנתי

יעקב שבתאי: בסוף החורף קטע מרומאן חדש

חנוך לוין: ארבעה סיפורים רומאנטיים על הספסל בגן הצעת נישואין; מפח נפש; הומור; באנאליות

יהושע קנז: בין לילה ובין שחר

יצחק בן־נר: החבורה

יהודית הנדל: פגישה עם גרטרוד קראוז ברחוב, על שני דיוקן עצמי ועל הקשת בענן

ראובן מירן: הדחליל של ד''ר גבעולי סיפור ילדים

שולמית גלבוע: על כוס תה

שלום עליכם: שלושה מונולוגים; פרקים מ’טֶביה החלבן'; מתוך ‘מנחם מנדל’ מיידיש: ה. בנימין

רחל איתן: על בריקדה של כרים קטע מרומאן

יעקב שביט: הפרק האיטלקי קטע מרומאן

ראובן מירן: נורית פרק מרומאן

– הפרוזה האחרת דפדוף בפרוזה רוסית מן המאה ה־20 בעריכת נילי מירסקי. פרוזה מאת זאמיאטין, רמיזוב, פסטרנאק, פלאטונוב, אולישה, פילניאק, זושצ’נקו, צבטאייבה, חלבניקוב, מאנדלשטאם

שירה

יוסף שרון: הזהב של המתים

יעקב גלאטשטיין: עוד שירים תשעה שירים. מיידיש: ה. בנימין

יוסף יחזקאל: ארבעה שירים

גבריאל פרייל: שלושה שירים

מנחם פרי: איך חי הקיסר על־פי שיר־עם ביידיש

דן ערמון: שירים מתוך “טקסים ושיחות” 14 שירים

מאיר ויזלטיר: שחר חורפי; מתוך הסידרה החינוכית שני מחזורים

יאיר הורביץ: כבוד הדברים; [עם היופי שאיני יכול]

‘טֶביה החלבן’, מונולוגים ו’מנחם מנדל'

שלום עליכם על באמת – לראשונה בעברית

יאניס ריטסוס: 11 שירים נוסח עברי: פסח מיילין

אבות ישורון: שוב שם עלה שוב אל החֹף; עֹלה נֹפל

מרדכי גלילי: מפגש; נדמיית; בניין משרדים

עוזר בהר: שבעה שירים

נסים קלדרון: מחווה לניו־יורק תשעה נוסחים לשירים אמריקאיים (סטיבנס, פאונד, ריץ', קאמינגס, לואל)

גבריאלה אלישע: חמישה שירים

מרדכי גלדמן: הקשר; הים העמֹק, צֵל

איילה אֹסם: חמישה שירים

יגאל בן־אריה: שרב

שירלי קאופמן: התבוננות בתחריטי גולגולת הפיל מאת הנרי מור בירושלים בזמן המלחמה מאנגלית: דן פגיס

ג’ון ברימן: שיר הנערה המעונה מאנגלית: משה דור

יצחק לאור: חמישה שירים

גבי דניאל: חמישה שירים

וו. ה. אודן: גבוהים יותר היום מאנגלית: משה דור

ארתור רמבו: שלושה שירים מצרפתית: עוזי בהר

– ארבעה שירי אהבה תמיליים מתמילית: דוד שולמן

משה בן־שאול: שלושה שירים

אלי הירש: שני שירים

צ’ארלס רזניקוף: ששה שירים מאנגלית: אורי אלטר, בתוספת מאמר התוודעות אל שירתו ובתוכו תרגומים נוספים שנעשו על־ידי ה. בנימין והרי גולומב

יזהר דגן: שלושה שירים

רחל שור: שלושה שירים

– תרגומים מן השירה האנגלו־סאקסית תרגם: חיים פסח

ה. בנימין: דפדוף בשירה הרוסית המודרנית (2) תרגומים משירי אחמטובה, מנדלשטאם, אסייב ובאגריצקי

מסה, מחקר

מאיר ויזלטיר: חתך אורך בשירתו של נתן זך

נסים קלדרון: עד ה־17 במאי 1977 על ‘זכרון דברים’ ו’ארץ ישראל העובדת"

גדעון טורי: מעשי מוקיון לקורא עברי מוגבל פיליטון עצוב עם/בלי מוסר השכל

מנחם ברינקר: הפארסה הקולנועית והפואטיקה של המסתבר

עוזי שביט: ראשית הריתמוס החופשי בשירה העברית החדשה

שלום עליכם על באמת

בנימין הרושובסקי: בפתח המדור

שלום עליכם: שלושה מונולוגים; שני פרקים ראשונים מתוך ‘טֶביה החלבן’; מתוך ‘מנחם מנדל’ המדור תורגם מיידיש על־ידי ה. בנימין

הפרוזה האחרת דפדוף בפרוזה רוסית מן המאה ה־20 בעריכת נילי מירסקי

נילי מירסקי: בפתח מדור הפרוזה הרוסית

יֶבגֶני זאמיאטין: רוּס מרוסית: ק.א. ברתיני

אלכסיי רמיזוב: זַאנוֹפָה מרוסית: נילי מירסקי

בוריס פסטרנאק: ימים ארוכים מתוך ילדותה של ליובֶרס. מרוסית: נילי מירסקי

אנדריי פלאטונוב: הנהר פוטודאן מרוסית: יוסף מררי

יורי אוֹליֶשה: ליוֹמְפָּה מרוסית: נילי מירסקי

בוריס פילניאק: זמן שנשתפך מרוסית: עזה צבי

מיכאיל זושצ’נקו: מתוך ‘לפני זריחת השמש’ מרוסית: נילי מירסקי

מארינה צבטאייבה: אמא והמוסיקה מרוסית: ליאורה שגב

וְיֶלימיר חְלֶבְּנִיקוב: הַבֵּיבָר מרוסית: עמינדב דיקמן

אוסיפ מנדלשטאם: הפרוזה הרביעית מרוסית: רינה ליטוין

דפדוף בשירה הרוסית המודרנית (2) תרגם מרוסית: ה. בנימין

אנה אחמטובה: 17 שירי אהבה

אוסיפ מנדלשטאם: 12 שירים

ניקולאי אסייב: שלושה שירים והערה על אסייב

אדוארד באגריצקי: מוצאי

ה. בנימין: על “מוצאי” של באגריצקי טראגדיה יהודית של משורר רוסי

נתונים

סיהאם דאוד: להיות משוררת ערביה בישראל: שתי שיחות של רונית לנטין עם סיהאם דאוד

התוודעות

אורי אלטר: על שירתו של צ’רלס רזניקוף בלוויית תרגומים משיריו

משה רון: מבוא לגראמאטולוגיה ללא־פילוסופים על ז’אק דֶרידָה

חלבניקוב, “הביבר” (במדור “דפדוף בפרוזה רוסית מן המאה ה־20”)

גנזך

עמוס עוז: הפטיש והסדן על ‘מות הזקן’ מאת א.ב. יהושע

בסימן קריאה: רצנזיות

משה רון: מי המציא את העדויות על ‘העשב והחול’ לדוד שיץ

דוד ויינפלד: בתוך הבית ומחוצה לו על ‘בתוך הבית’ לישראל פנקס

אילנה המרמן: במגרש המשחקים של פטר הנדקה על ‘חרדתו של השוער בבעיטת ה־11’

יגאל שוורץ: כמו ציפור בכלוב על ‘ילדי השמש’ לדן צלקה

יהושע ישועה: הרהורים על כותרות, שמות, כינויים ושאר סימנים על ‘ילדי השמש’ לדן צלקה

יעל שורץ: פוגל, לא

יעל רנן: עובדות על ‘השנים’ לוירג’יניה וולף, עם הופעת התרגום העברי

בסוגריים

מאיר ויזלטיר: כתבי־עת מחוץ לזמן

ילקוט לאמנות

נילי נוימן: קופפרמן: 1970–1979

אחרי המאמר מאת נילי נוימן: ילקוט מעבודותיו של משה קופפרמן

ג’ודי וקני: צילומים תל־אביביים מתוך הסדרות “חתונה”; “תמונות”; “צללים”; “בדלתיים סגורות” (בסיפור “בסוף החורף” של יעקב שבתאי; אחרי מתוך “הסדנה החינוכית” של מאיר ויזלטיר; בסיפור “בין לילה ובין שחר” של יהושע קנז; אחרי "על הקשת בענן " של יהודית הנדל)

ג’ודי וקני, מתוך “תמונות”

במקום פתיח

חוברת עשר של ‘סימן קריאה’ רואה אור בתום העשור, ועשור זה בספרותנו היה, במידה זו או אחרת, העשור של ‘סימן קריאה’: יקשה לנתק את התמורות שחלו בשנות העשור הזה בספרות מפעילותו של ‘סימן קריאה’ – כתב־העת – ומפעילות "ספרי סימן קריאה'', שיחגגו בקרוב את הספר מספר 100 בסידרה. סופרים שכבר כתבו קודם ופרסמו בכתבי־עת אחרים, אבל רק בשנים אלה הופנו אליהם הזרקורים במלוא אורם, והם זכו למקום הראוי להם בתודעת הקוראים; סופרים שעשו את צעדיהם הראשונים או העיקריים בין כתלינו; תמורות משמעותיות בתחום לשון התרגום ואופי התרגום לעברית; תמורות במושאי המחקר הספרותי; עלייתו של דור משוררים חדש; צעדים משמעותיים חדשים של סופרים ותיקים – כל אלה ואחרים עשו את ‘סימן קריאה’. זהו כתב־עת שנתקל בראשיתו בעיתונות עויינת שהסבירה חזור והסבר שהוא מיותר ושאינו מוסיף דבר, אך מצעדיו הראשונים הוא זכה להצלחה חסרת תקדים אצל קהל קוראים נאמן, והפך למְסַמן הקריאה ברפובליקה הספרותית שלנו. למשתתפים – שכולם שומרים על נאמנותם לכתב־העת – ברור אולי יותר מלאחרים מה היו פני מפת מציאותנו הספרותית בלי ‘סימן קריאה’. השתתפותם בחוברת ובסידרת הספרים לא היתה מקרית ונסיבתית. לעושים במלאכה גם ברור במה נכשלנו. למשל, בין דפי החוברת התחוללה תזוזה באופי המחקר בספרות העברית, אך ‘סימן קריאה’ נכשל בתחום המסה הספרותית והרצנזיה. ואף בתחום פריצת החומה שבין הספרות לבין אמנויות אחרות, חומה גבוהה במיוחד בספרות העברית, קשה לומר שתרמנו תרומה של ממש. בקונפליקט שבין הוצאת חוברת שבה חומר שאנו רוצים בו לבין עמידה בלוח־זמנים הכרענו לטובת האפשרות הראשונה. וכך נכשלנו בהשגת ריתמוס של רבעון. משימות אלה, ואחרות, מצפות לנו בעשור הבא, ואנו מקווים שאי־אילו השגים יורגשו כבר בחוברת 11, חוברת אפריל.

מאחר שהשגינו ומשוגותינו גלויים לכל עין, ודי דפדוף בחוברות כדי להזכר בהם, לא נפרט בכל אלה. בדפים הבאים רק נצלם, במקוטע, אך בלא שינויים, מן הפתיחים, הציטוטים והקטעים הפרוגראמאטיים שהופיעו בחוברות 1–5 של ‘סימן קריאה’.

*

– – – –

עשרות שנים של פּוריזם לשוני – פרי כיסופיהם של מחדשי השפה העברית להימלט מן “הוולגאריות” שביידיש – כפו על הסיפורת העברית מעצורי תוכן ושיטה, והעמידו אותה, אפילו בחידושיה האחרונים, בעמדת מבוכה מסויימת. עדיין היא משוללת אותה חירות יחסית, שכבשה לה השירה העברית.

תרגומו של ברנר ל’טוביה החלבן‘, תרגום נועז לזמנו (שהיה גנוז כ־65 שנה, ולא נדפס מעולם), מרמז מה הפסידה אמנות־התרגום העברית בכך שלא מיצתה אפשרויות כגון אלה הגלומות כאן. מסורת התרגום העברי שבויה בעבותות מנדלי מו"ס, שנתהדקו על ידי י. ד. ברקוביץ וא. שלונסקי, ועד היום חקוקים סימניהן על בשרם של כמה מטובי המתרגמים. הספרות העולמית כולה נגררה באפסר אל הקרקס, ושם הרקידהּ המתרגם־האשף בקסמיו, למען ישתאה הקהל וימחא כף. יחסו של המתרגם־האמן ליצירה היה כאל חיה מן היער הלועז, שיש לאלפה אלף היטב ולהראות איך יכלה לה השפה העברית. לתרגומים ידועים נקשרו כתרים שהם “עולים על המקור”. ואומנם עלו על המקור בעשר דרגות של הגבהה סגנונית משולחת רסן. על תרגומו “המחוספס” של ברנר היו אומרים בוודאי עד לפני זמן לא רב מה שאומר אלוהים ל’טוביה החלבן’ בתרגומו של ברנר (אך לא ל’טוביה החולב' בתרגומו של ברקוביץ): “פֶע” (פוּי). אבל מול משחקי ה“שבץ־נא” של ברקוביץ עומד אצל ברנר טוביה החלבן על שתי רגליו השלום־עליכמיות.

מצד שני, אל נשכח שכיום ניצב מול חבר “המגביהים”, שאת גנותם מנינו בהרחבה, גם חבר “המיישרים”, שיוצאים בקול תרועה של מחדשים עזי־נפש ומשטחים כל תרגום על־פי אמות־מידה רופסות של שפה כמו־מדוברת. אף אלה מחזירים אותנו אל הקרקס, אף זו לוליינות, אלא שתחת להתקשט בעושרה היא מתקשטת בעונייה.

הספרות העברית עוד אינה משופעת בסיפורת משובחת. נדפיס כל סיפור ראוי. אבל שמחים אנו שהסתייע להביא בחוברת הראשונה סיפורים החורגים מדרך המלך הסלולה של הסיפורת המצויה. לא דומה קנז לא. ד. שפיר, ושונה משניהם חנוך לוין, אבל שלושתם חופשיים מן הסד העגנוני ורחוקים מגינוניו. אין סיפוריהם מעשה־תשבץ של משמעויות, אין בהם קריצות אירוניות בעין גסה, ואין בהם מערכות־רמזים עמוסות לעייפה. יש בהם הסתכלות בגופי מציאות, יש בהם נביעה נכונה מתוך האפשרויות הספרותיות של המציאות הישראלית. לשונם סיפורית־תכליתית; אין היא מיטגנת בשומן עצמה (אפילו במקום שהיא עשירה וקשה).

גדודים־גדודים שוקקים של חוקרים צעירים שקמו על הספרות באוניברסיטאות בשנים האחרונות לא הביאו עדנה לביקורת העברית. רוב החוקרים החשובים בארץ הלכו והתנתקו מן הספרות החיה, ולא היה בפיהם דבר להשמיעו באוזני הספרות המתהווה.

דור של אנשים צעירים, החושבים על ספרות, חדל מלתהות על ערך ספרותי, על טעם ספרותי, ועל דרכהּ של ספרות. השתכללותו של הטיפול בספרות הוליכה לאחיזת עיניים: ריבוי הקאטיגוריות וההבחנות איפשר לגבב מלל על יצירות ספרות, בלא אחריות לספציפי־המהותי ליצירה הנדונה, ובלא שים לב לקונטקסט התרבותי־ספרותי שלה.

מכאן קצרה הדרך אל גישה שעל פיה הכל שווה לפני המחקר ואת הכל יש לחקור. “משורר שנשכח”, שההיסטוריה עשתה עימנו חסד והשכיחה אותו – מטלטלים את גווייתו העלובה ונועצים בו אזמל רב־חקר. ואין פוצה פה: למי ולמה זה נחוץ?

“אנשי המחקר” מזלזלים ברצנזיה, והיא ניתנה בידי שוטים ובעלי “פנקס פתוח”. אבל רצנזיה של ממש אינה נופלת ממחקר במידת האחריות והרצינות שבה, וגם לא בחשיבותה.

‘סימן קריאה’ הגביל מדעת את המחקר והביקורת שיתפרסמו בו לספרות שיכולה וצריכה לעמוד במרכז החווייה הספרותית של סופרים וקוראים היום.

גם אם נתנזר מפרסום מחקרים על ביאליק או עגנון אין פירושו שאנו מבקשים לגרוע משיעור קומתם או לרמוז שאין צורך לעסוק בכתביהם. ממש כשם שהתעלמות מספרות זמנך ומקומך מעידה על תלישות תרבותית, כך גם התעלמות מרבדיה של תרבותך לתקופותיה פירושה חוסר תרבות.

אבל לא עלינו המלאכה לגמור, ואנו נתרכז במה שמוחזק בעינינו חיוני ביותר.

מ.ו.– מ.פ. – חוברת 1, ספטמבר 1972

– – – –

אם לא ניתפס לחלוטין לצד הקוריוזי שבאופטימיות הצעירה והעיקשת של זך, נוכל לזכור כי המעשה השירי החדש של קבוצת משוררים צעירים בשנות החמישים המאוחרות היה משולב בהתמודדות מודעת עם שאלות של ערך שירי, בתהייה על הדרך שבה חייבת שירה ללכת, בהשקפה כללית על “מה צריכה שירה להיות”, “מה אסור לה להיות”, ומה מקומה בתוך הווה חווייתי, חברתי ולשוני.

התמודדות זאת לא באה לעולם לעת חג יובל או ראיון. היא נחוותה יום יום מחדש, והולידה ניסוחים חוזרים ונשנים, של תביעות־יסוד, שלאורן נבחן השיר האחרון במוסף הספרותי ביום ו' בבוקר.

אכן, זך ובני דורו הייטיבו לנסח את דעתם על מה ששירה חייבת להתרחק ממנו, יותר משהצליחו לתאר באופן ממצה את עקרונות שירתם שלהם. אני יודע שהסתכלותם בספרות היתה חד־צדדית, דרך משקפי המיפנה שהם הביאו בשירה העברית – ועל כן הם סימפאטיים בעיני. הם לא הצטיינו ברוחב־לב של הערכה שקולה, אקדמית, המקצה מקום בכותל המזרח לגנסין, אבל גם לעגנון; לביאליק ולאלתרמן, אבל גם לזך, וזוכרת תמיד שאפשר כך אבל אפשר גם כך. הרתיעוֹת שלהם היו אינסטינקטיביות, הקביעות – מאניפסטיוֹת, שרירותיות. הצירוף “אינני אוהב” היה הצירוף השכיח במאמריהם. הם אהבו והם שנאו – מסיבות ספרותיות. מלחמותיהם הספרותיות רבות־צבע בעיני. הם עדיין לא נואשו מלמצוא בשירה דבר־מה בעל ערך. הם היו הדור הספרותי האחרון בספרות העברית (מאז יש לנו סופרים, אבל אין לנו דורות ספרותיים, ואף לא מלחמת דורות אמיתית ומפרה). הם הביאו ל“הזרה” של הספרות העברית החדשה כולה וחידדו את הסתכלותנו בה, משום שטרפו את הסדר הקיים ובנו סולם ערכים חדש. הם לא היו “מומחים” לסופר מסויים או לבעיה – אלא ראו לעצמם חובה ליצור יחס נפשי חי אל הספרות העברית החדשה לדורותיה. הם שינו כמעט מן הקצה את הטעם הספרותי בארץ.

מעולם לא היתה הספרות העברית כה בלתי חשובה לקוראיה כפי שהיא היום – בלי שהדבר יהיה קשור ברמת כתיבתם או בחשיבות יצירתם של סופריה כבודדים. האם אין זה גם משום שלכותביה לא חשובה הספרות העברית כספרות? האם אין זה משום שכותביה עייפו מהתמודדות עם אידיאלים של ספרות בכללותה?

בתל־אביב ובירושלים נכתבת היום שירה אשר אינה נופלת, כמדומה, ברמתה מכל שירה אחרת הנכתבת היום בעולם – אבל האין לראות סימפטום מדאיג בעובדה שבמשך עשר השנים האחרונות לא עלה כמעט אף שם חדש שהביא עימו חידוש של ממש לשירה העברית, וודאי שלא עלה שום דור חדש. האם אין לקשור זאת בהיעדרה של התלבטות אמיתית בשאלות־ספרותיות “גדולות”? היכן נמצאה בשנים האחרונות תהייה אותנטית על ערך ספרותי, ועל דרכה של ספרות? מי קם לזעזע את ה“קנון” הספרותי המקודש? את מקום ההשקפה הכללית ירש המחקר המפורט. אמת, ההבנה איך “תפורה” היצירה האחת ומה אופיו של הטקסט הספרותי בכלל מעולם לא היו לה ימים טובים מימים אלה. אני מחשיב אותה. לא הייתי רוצה לחיות בלעדיה. אבל עצוב מאוד לחיות רק עמה. דומה שהשיכרון מן ההסתכלות המפורטת, השקולה, הרב־צדדית, הפרספקטיבית, הלך ושיתק את המבט הסובייקטיבי, המוגבל, המאניפסטי. הוא יצר אטמוספירה שבה נראה מבט זה לא רק מיותר, אלא מיושן ומגוחך. מי שחי כל העת את תודעת יחסיותן של אמיתות ספרותיות ואינו מרשה לעצמו לשכוח זאת, לפחות לפרקים – אין לגביו אף אמת ספרותית אחת, אלא הכל טקסטים, תבניות, אלמנטים וקישורים. מי שלגביו האפשרויות הספרותיות המנוגדות ביותר הן רק מיגוון של דרכים אפשריות ולגיטימיות, חיות זו עם זו בשלום, אינו יודע לשנוא באמת. ומי שאינו יודע לשנוא באמת – גם אהבתו שווה כקליפת השום. שלום ושלווה ושיממון.

האוהבים באמת. השמחים באמת. מתי לאחרונה התקבל בארץ שיר חדש בשמחה ובחום? באיזה עצלות ריגשית התקבלו ספריהם האחרונים של קנז וצלקה – ספרי פרוזה שאינם מעשה של יום־יום אצלנו. כמה אנשים התרגשו מסיפורי חנוך לוין? מזמן פסקנו לשמוח על החדש. ושלום ושלווה ושיממון.

אולי שלום לאו דווקא. בעלי חשבונות קטנים ממשיכים לנהל את חשבונותיהם הקטנים בסימטאותיהם הקטנות. חשבונותיהם האישיים – לא מלחמותיהם הספרותיות. כל־כך הרבה עוֹינוּת לא עניינית לכל מעשה יצירה של ממש. הארץ קטנה, ודומה שהעושה מעשה מחַסר ממעשיהם של אחרים. באווירה הזאת – אמר לי סופר אחד – יש לפרסם סיפורים בשקט, ורק בירחון רופאי־השיניים.

השיממון הזה והסתגרותה של הספרות מפני עצמה הם גן־עדן לעסקני הספרות, לנואמיה, וועדותיה, ל“כולל” ול“חלוקה גֵלְט” בשיטת לךָ, אף לךָ, לךָ כי לךָ, לי כי לךָ. עסקנים רצים־רצים כל עוד נפשם בם מוועדת פרסים אחת לחברתה.

זימזומים טורדניים. ואם כך, עלינו להמשיך במלאכתנו.

מ. פ. – חוברת 2, מאי 1973

– – – –

מתוך מצוקה של בנאי שאינו יודע כיצד מעלים את הגג על בניינו נמלט עגנון אל תוך החשיכה. מזמן בכל עת מצוקה נמשך לבו אל מקלט הפאראבולה; כלומר, לאותה צורה המסתפקת במעט מן המעט של דמיון יוצר הואיל וברשותה הכל מותר והכל אפשר […] וכשנסתבך קמעה בספרו ‘תמול שלשום’ יצא וזיווג עולם רחוק ונוכרי לעליה שניה, וזיווג זה הוא שהביא את פרשת “בלק” לשם. […]

אילו הביקורת העברית סוֹדרנית ומכבדת את עצמה ולא חבר מליצים פלפלנים מביני־חידות ופותרי־חלומות, כיצד היתה נוהגת בסופר דוגמת עגנון, שנתפס על שאינו שלו והתחיל עוסק בדברים שלא אנו ולא הוא צריכים להם? ראשית כל, היתה הביקורת אומרת לו וחוזרת ואומרת לו – מעשיך הראשונים טובים ונאים מן האחרונים עד אין שיעור. בראשונים ראשון אתה ובאחרונים אחרון אתה. ושנית, היתה מעמידתו על טעות אחת: בלבול הזמנים והמשמעות שנראה לסופר זה חידוש, לאמיתו של דבר כבר נפח נפשו וריח־המוות עולה הימנו. […]

אבל ביקורת שאינה מכבדת את עצמה לעולם בדאית היא ואינה נוהגת כך. היא מפרשת, היא דורשת, היא מחשבת גימטריאות ופותחת לשון נוטריקון ומחכמת בחיכומים ומפרחת גמלים ומקלחת לשון הבאי כאילוּ באה לסייף את הכוכבים.

שלמה צמח, “מסכות ותרפים” (1959) – חוברת 2, מאי 1973

– – – –

כאן, בעיקרו של דבר, סיפור “לא־ריאליסטי” מסוגם של הגרועים שבסיפורים המאכלסים את הפרוזה העברית בשני העשורים האחרונים, ולתרגמו לעברית לא היה אלא להכניס תבן נוסף לעפריים. המהלָכים האנושיים והאירועים בסיפורים כאלה אינם יוצרים רושם של “מלאוּת” עולם העומד גם לעצמו; הנמקתם העיקרית, המיידית, האוטומאטית־כמעט, נעשית בתחומם של קונצפטים חובקי זרועות־עולם, של הכללות מופשטות “מטאפיזיות” המכוונות את ההתרחשות הקונקרטית כמו־מראש, בלי להותיר לה מרחב־מחיה לעצמה. אלה סיפורים השואפים להשמיע יותר משהם שואפים להיות, והם מתמלאים במצבים “סינתטיים” ובמערכות־רמזים עמוסות לעייפה שאינן אלא מציאות מרוּקנת – עבד למה שמעבר לה. לעולם “הכוונה למשהו אחר” – ואותו “אחר” שואף להיות “גדול” מאוד, מרכזי מאוד, סוחף ומרשים מאוד, ולמעשה הוא ממהר אל עבר המלל הפזיז, הפראי, החסר סוגסטיביות עדינה ודקויות של הבחנה.

אני צריך, כנראה, להבהיר, כי אין אני בא להטיף ל“ניאו־ריאליזם”, לסיפור של “מלאוּת הווי”, או לפרוזה שעל אירועיה להיות “מתקבלים על הדעת”. הלגיטימיות האמנותית של אותם סיפורים “מוזרים” או אף פאנטאסטיים, לסוגיהם ולגווניהם – אותם סיפורים שהביקורת שלנו בשנים האחרונות מכניסה את כולם, שלא כדין, לשק הגדול הקרוי “סיפור סמלני” או “פרוזה ‘סוריאליסטית’” – אינה מוטלת בספק בעיני. אין בי שום רצון – שאותו מייחס לי אחד הבולטים שבפרוזאיקונים שלנו – “להכריז מלחמה בשם מלאות ההוויה, כנגד, נניח, הנטיה לרומאנסה, או כנגד, נניח, פרוזה של מיטאמשהו”, כי אלה לא תמיד ולא בהכרח עומדות בסתירה.

לעומת זאת יש גם צורך להצביע על כמה מחולשותיה של הפרוזה ה“לא־ריאליסטית” שלנו, המתלבטת (כמו מרבית הסיפורת העברית בת־זמננו, גם זו שאינה “לא־ריאליסטית”) ב“עבותות עגנון”.

מ.פ. –חוברת 3–4, מאי 1974

– – – –

השאלות העקרוניות יותר, מתי וכיצד מוצבים ערכים של מחשבה ספרותית ומופעלות אמות־מידה לשיפוט – כאשר אלה מובאים אל היצירה ולא נשאבים ממנה – בביקורת הנכתבת בארץ; מדוע וכיצד ניתן לערוך בהם מינימאליזאציה; באיזו מידה זו מינימאליזאציה רצויה, בכלל וכעת; מה היחס בין ערך התשובות שמשיב מבקר לשאלות שהציב לבין מידת הערך והרלבאנטיות של שאלותיו; מכח מה זוכה ההתבטאות בביקורת לנוכחות מוצדקת, עצמאית ובלתי טפילית; מה אופי היחס הנרקם בה בין עמדת הכותב לבין ציפיות הקורא וצרכיו המחשבתיים והאסתטיים; מה המקום שהיא קובעת לעצמה בתמונת הספרות השלמה; מדוע אי אפשר היה בשנות הששים לתאר את מיטב השירה והסיפורת בלי מיטב הביקורת שנכתבה איתן (ולא רק עליהן), ומדוע אפשר ואפשר היום, – שאלות אלה וקרובות להן עומדות על הפרק ותובעות התייחסות. למעשה הכל מסובכים בהן והכל משיבים עליהן, גם כאשר נדמה כי ניתן להניח שאינן קיימות, או לדוחקן ולהתעלם מהן, או להירתע לאורך זמן מן הקושי שבהתמודדות איתן.

נ.ק. – חוברת 3–4, מאי 1974

– – – –

מחוץ להצגת החובבים השבועית ששמה מוסף לספרות מתנהלים חייו של עולם ספרותי ממשי, ובו “חדשות”, “אירועים” ומרכזי כובד. בעשר השנים האחרונות השתנה נופה של השירה העברית. לא רק נושאים חדשים הופיעו – וכמה מהם היו כמעט בלתי אפשריים קודם – אלא, ובזה העיקר, התבססו דרכי התמודדות חדשות עם חומרי השיר. מערכת היחסים בין שירה זו לבין המציאות – ותהא זו מציאות חברתית־פוליטית־לאומית, או קפליהָ האידיוסינקרטיים של מציאות נפשית, או מציאות נופית של “תל־אביב תלאובה” או כל מציאות חווייתית אחרת – שונה מזו של שירת שנות החמישים והשישים המוקדמות. חלקים ניכרים של שירה חדשה זו ניזונים היום מן ההרגשה שהגבול החד בין פעילותו וחייו של המשורר מחוץ לשיר לבין אלה שבשיר הולך ונעלם. עמידתה מול חומריה היא עמידה עיקשת יותר, לא מוותרת, לפעמים חד־צדדית, מטיחה ראשה בקיר או מתמכרת למעקב איטי, בלתי מתפשר, כמו־מבקש למצוֹת. נמצא בה את קשת האפשרויות שבין לשון ישירה ללשון פיגוראטיבית ועולם פיגוראטיבי סבוכים; בקצֶהָ האחד שירה הפונה החוצה – שירה פוליטית־חברתית ישירה, או שירה העומדת כשפניה אל קוראיה ותובעת מהם פעילות של הכרעות ערכיוֹת בהירות, ובקצֶהָ ההפוך – שירה של חשיפה עצמית או בחינה עצמית מדוקדקות. אבל בכל גווניה וניגודיה, בין כשהיא עוסקת בעימות ערכי ובין כשכל דעתה נתונה למעקב חווייתי, זו שירה שכמעט אינה יודעת את הזהירות של “בעצם לא זוֹ ולא זֶה”, של “כאן עוד לא” ושל "כך גם כך'', ואת האירוניה הקוֹקֶטית שפתוחות לפניה אופציות רבות כי תמיד היא רואה גם “אפשרות אחרת”. גם דרך “התרחקות” אחרת חסומה בפני שירה זו: האני האישי שבה אינו מתרומם מיד למדרגת אני־מדומה, הרה בעיות לא־אישיות – אני קולקטיבי שעל כתפיו צער העולם וכובד מצבו הקיומי של האדם “אחרי תגלית קופרניקוס”. כשהיא פונה “פנימה”, הרי היא עסוקה במיפּויו של עולם תחושות וחוויות אישי שהקורא יכול להתעניין בו, אם בכלל, לא משום שהוא מייצג בהכרח גם אותו עצמו, או איזשהו קולקטיב אמיתי או מדומה, אלא רק במסגרת קשֶב שלו לאדם אחר, במסגרת הסקרנות שלו כלפי תופעות אנושיות:

“לָכֵן מִזְּרוֹעוֹת מֶשִׁי הֵפַחְנוּ בַּזְּרָעִים, בִּיגִיעָה בִּיגִיעָה” (י. הורביץ); “נִסִּיתִי לְצוֹדֵד נַעַר גָּמִישׁ וִיפֵה עוֹר” (מ. גלדמן); "מַסְמְרֵי זָהָב קְבוּעִים בְּגַב יָדֵךְ, שֶׁהוֹשַׁטְתְּ עַד אֵלַי לִנְשִׁיקָה […] שׂוּמָה עָלַי לִשְׁלֹף בִּקְצוֹת שִׁנַּי אֶת הַמַּסְמְרִים אֶחָד־אֶחָד'' (מ. ויזלטיר); “תַּת הַכָּרָה נִפְתַּחַת כְּמוֹ מְנִיפָה / עֲדַיִן הִיא סוּס כֵּהֶה עֲדַיִן לֹא לְבָנָה / הַמֹּחַ צָף בִּי כְּמוֹ עַל מַיִם, שׁוֹשַׁנָּה לְבָנָה / וּבָאֹפֶק מִזְדַמְרִים כַּמָּה רוֹפְאִים” (יונה וולך).

ואף כשנזקקת שירה זו לחוויות “כלליות”, “טיפוסיות”, יש בה פריצה חדשה – בין אם בעצם הכנסתה של החוויה שבה מדובר אל הספרות ובין אם בדרגת הפירוט או בדקותו:

“וְהַגַּן הַדַּק נִכְסָף לַקּוֹל / וּכְשֶׁמַּרְגִּישׁ גַּן עָגֹל אֶת גַּן דַּק / מִתְפַּשֵּׁט הַקּוֹל לְדַפְנוֹת הַפְּרִי וְלֹא עוֹלֶה בַּצִּנּוֹרוֹת / וְחַי גַּן עָגֹל אֶת חַיֵּי צוּרוֹתָיו” (י. וולך).

ואף בתחום הפרוזה מתרחש לא מעט ונפתחות שאלות חדשות. בחלקים מן הפרוזה מתחולל עתה, במקביל לשירה, מעבר חריף למדי מעיסוק במצב האדם בכלל אל המצב הישראלי. שאלת המורשת העגנונית עולה בחריפות, ככל שהדבר נוגע להתלבטויותיה של הפרוזה בשאלת אופן מילוי מציאותה בפרטים. מורגשת חתירה מחודשת אל מלאות נינוחה של פרטי מציאות, המושכים אל ההסתכלות בספציפיות שלהם, ושוב אינם “שלטים” של משהו עקרוני אקזיסטנציאלי, אשר אורב מעבר להם. במקום רעיון – תיזה על הקיום – המנחית עצמו על הפרטים, נפתחים יותר ויותר “פתחי יציאה למסדרון” אם לשאול ניסוח מעמליה כהנא־כרמון. יש סיפורת של "גלגלים פסיכולוגיים גדולים'', או סיפורת שבמרכזה אירוע פסיכולוגי מכריע בחיי גיבורהּ, אירוע הכרוך בריגשה גדולה וברוח תזזית ושאחריו הכל משתנה. אבל לצידה צומחת גם פרוזה של “הרהורי עצבות וסקרנות”, של מצב נפשי ממוזג שיש עניין בפכיו הלא־דראמאטיים. ובמקביל לדה־פאתיטיזאציה של המציאות – לשונה של הפרוזה, אף היא הולכת ונעשית בעלת נשימה של פרוזה הנכתבת בדור בעל אוריינטאציה של פרוזה, ולא לשונה של פרוזה העומדת בצל דור שהאוריינטאציה שלו היא לעבר השירה. גם המהפכה השקטה בלשון התרגום לעברית, במיוחד בדיאלוגים שבכמה מן התרגומים הבולטים בשנים האחרונות, אינה בלתי קשורה בכך.

האכספרימנטאליזם כדגל, כמטרה לעצמו, אינו עומד במוקדה של ספרות זו – לא בשירה ואף לא בפרוזה. גם בכך שונה אקלים היצירה עתה מזה ששלט בשנות החמישים המאוחרות, עת זכו למקום חשוב ההתלבטויות בשאלות של ריתמוס, חרוז, צורות המסירה וגבולותיה של לשון השיר.

מ.פ. – חוברת 5, פברואר 1976

– – – –

[…] בחזית טרקלין־הלוויות גדול חנתה עגלת מתים שחורה, דלת ההטענה שלה היתה סגורה וכמה אבלים, יחד עם העובדים שחורי החליפות של החברה להלוויות, עמדו בשקט פזורים בחצר. כשקרבתי זינקה מתוך שיח הידרַנְגֶאָה כלבת צַיִד צֶ’סַפִּיק בֵּי מזדקנת ודילגה אל השביל ומשם אל אכסדרת חברת הקבורה, וכלב ציד מעורב, צעיר ומרחרח בזחיחות, נצמד אל עקבותיה. ראיתי את הכלבה נעצרת לפני הדלת כדי להתנער; הכלב טיפס עליה בְּאחת ולשונו הארוכה משורבבת. ובדיוק אז, נפתחה הדלת ונושאֵי הארון יצאו עם הארון. דרכם נחסמה על־ידי הכלבים. כמה מנושאי הארון חייכו באשמה; אחד העובדים קלע בעיטה לא־לווייתית אל אחוריו של הכלב. הכלבה התגלגלה מן האכסדרה, כשמאהבה עדיין חציו עליה, והתמקמה לה באמצע השביל, ליד עגלת המתים. ואז חזר הזוג לאהבהביו לעין השמש המַבְהֶקֶת, למבוכת אנשי החֶברָה, שהעמידו פנים כאילו אינם מבחינים בו שעה שדלת עגלת המתים נפתחה והארון הושם פנימה בזהירות.

חייכתי והמשכתי בדרכי. הטבע, המקרה, עשויים להיות סַמְלָנִים גסים. לפעמים העולם ממש מנחית על ראשנו השתמעויות, כמו בתסריט המגושם הזה של “חיים־נוֹכַח־המוות”, שהוא פשטני עד כדי מבוכה. אדם פוגש שוב ושוב בשמש הבוקעת מאחורי העננים בדיוק כאשר הקבוצה האהודה שלו משתלטת על הכדור; ברעמים מתגלגלים ומבשרי רע כשהוא שוקע במחשבות בוהות בביתו; בזריחות מרהיבות בימים בהם הוא אוזר עוז להיטיב דרכיו; בסופות הוּריקַן המחריבות את ביתו של האיש הרע ומותירות את ביתו של שכנו הטוב בלא־פגע, או להפך; ברחובות מֵרוץ בהם שלט “הָאֵט”; בדרך המובילה לבית־קברות ובה תמרור “רחוב חד־סטרי”. מי שתפיסותיו אינן כה פשטניות, שחכּוֹ מכוּון למאכלים מעודנים יותר, יוכל רק לחייך באי־נוֹחוּת ולהמשיך בדרכו כשהוא מזכיר לעצמו שטעם טוב הוא המצאה אנושית.

אבל אין זה קל להיות סבלני מול התחבלנות השופעת של העולם. למשל, כאשר הגעתי לפינת הרחובות עצרתי על מנת לפטפט שעה קלה עם קֶפּטיין אוסבורן ושניים ממרעיו, שהתמקמו על ספסל הבטלנים שלהם בחזית חנותו של ג’ורג' מֶלוין; הייתי צריך לסבול שלט בולט “זהירות, עובדים בכביש!” ליד חור־תיקונים פתוח ברחוב שלפניהם; שעון סנילי בחלון הראווה, אשר, כמו החנות עצמה וכמו הזקנים, חדל לסמן את הזמן העובר; מודעת בית־קולנוע ממש מאחורי ראשו של קֶפטיין אוסבורן המכריזה על שני סרטים בכרטיס אחד: “החיים מתחילים בגיל ארבעים” ו"הקֶפטיין האמיץ''; יונה ישוּבה באי שקט על שלט “אין חנייה” – יכולתי להמשיך לאורך דף שלם. אכן, ההתגברות על הפיתוי להשתמש בסמלים מגושמים כאלה מן־המוכן מעמידה במבחן את מוצקותו של האדם, ואני בטוח שאילו הייתי כותב סיפורים למחייתי, היה כוח התנגדותי מתרופף. אני זוכר שקראתי פעם סיפור שנגמר כשגיבורו שוכב מת על הארץ – האם התאבד או נרצח? – למרגלות קופה רושמת שהודיעה: "זהו סכום קנייתך'', הקופה, כפי שיכול לתאר לעצמו מי שמכיר את האירוניות הפִּילִיוֹת של החיים, הראתה אפס, ואני, למשל, רואה בכך סימן לחוסר המעוף של המחבר, שלא יכול היה להתעלם ממנה או לגרום לה שתראה, נאמר, ארבעה דולאר שלושים ושבע, או מספר חסר משמעות אחר. אחרת זה קל מידי, כמו להשתמש בקלישאות.

מ.פ. – חוברת 5, פברואר 1976

– – – –

(1) באקלים ספרותי ממשי יש קאנונים ספרותיים ברורים. כרגיל, אחד מהם מוצק, מקובל, ואחרים מבקשים לרשת את מקומו וקוראים עליו תגר. תוך כדי כך מתחדדת המחשבה הספרותית, גוברת המוּדעוּת למאפייניה של ספרות, לאפשרויותיה ולהבדלים בין פואטיקות שונות. לעומת זה, באקלים הספרותי שלנו אין קאנון מוצק ואין התמודדות אמיתית, בעלת תכנים. במקום מוּדעוּת פואטית יש ערפול. לא רק שאין הסכמה – דבר שאין צורך בו – אין גם מחלוקת ברורה ומחדדת מושגים. גבולות “הספרות” מפולשים אף הם: כל מי שפרסם “שיר” מקרי או הוציא לאור קובץ שירים בכספו המלא – כבר הוא נקרא “משורר” באמצעי התקשורת.

(2) “מרכזי סמכות” ענייניים, העשויים להשפיע על אופי ראיית הספרות – מאבדים את סמכותם. בחברת הבורים – יכולת ההקשבה האינטלקטואלית שואפת אל האפס, ניתוחים רגישים ומדייקים – מעַיְפים, השיכנוע בלתי אפשרי. מצד אחר פתוחה חברה זו להשפעות ולשיקולים שלא מגוף העניין: סופר שהופיע בטלביזיה הוא סופר “חשוב''; חוקר העורך אנתולוגיה מעדיף את הקולגות שלו; עורך מוסף דואג לרצנזיות על ידידיו… גינוני רטוריקה וצעקנות באים במקום הנמקה עניינית; צביטות בלחי המבוּקר – במקום קריאה איטית ביצירותיו. ההמונים צמאים ל”דם'' במקום להסתכלות בטקסטים (נזכור, למשל, את ההתעוררות הדרוכה שקמה בארץ עם פולמוס מירון–שמיר).

(3) הולכים ומתרבים טקסים, גינונים ומסגרות ריקות מתוכן. ועדות מתפשטות כיבלית. הכל שותפים לידיעה כי הקריטריונים של מַפְריסי הפרסים אינם רלבאנטיים; אפילו תמימים אינם סבורים, למשל, באמת, כי הספר שזכה בפרס ביאליק הוא באמת הספר הטוב של השנה. עם זאת ששים סופרים לזכות בפרס זה, ואינם מסרבים לו. הפרסים, הטקסים והחלטות הועדות חסרים משמעות ספרותית, אך יש להם ערך תעמולתי. חיי הספרות הופכים יותר ויותר למיפגן או לתצוגה פומבית.

(4) חוסר הקשֶב האינטלקטואלי הוא קרקע פורה לצמיחתו של פסוידו־מדע הבא במקום דעות, עמדות ומחשבה עקרונית; לפריחה של נתחנות במקום תיאור; להפגנות ידע מדומה של עניינים טפלים; להחשבת מאפיינים צדדיים של הטקסט הספרותי כמרכזיים ולתגובות סטריאוטיפיות על ספרות. בעוד שהמלומדים המדומים נהנים מן העובדה שאיש אינו תופס אותם בקלקלתם – מתנתקים ההוגים הרציניים מן ההווייה הרוחנית המתהווה.

(5) הפודינג הערכי מביא לסובלנות כלפי כל הדעות והעמדות ולסובייקטיביזם גמור. הסתפקות בסיסמאות כגון “על טעם ועל ריח אין להתווכח'' ו''זאת דעתך, אבל כל דעה אחרת גם היא אפשרית” באה במקום בחינה נוקבת של דברים לגופם; “שמועות” באות במקום הסתכלות מקרוב. אמונה איתנה ועיקשת, מחלוקת מרה ופולמוס ענייני נחשבים למנוגדים לטעם הטוב. נזכור, למשל, מה היו התגובות ברחוב הספרותי על מאמרה האכזרי, אך הרלבאנטי והכתוב מתוך מחשבה ספרותית מוצקה ובהירה של עמליה כהנא־כרמון על סיפור של עמוס עוז.

(6) באווירה כזו מתרבות דווקא המלחמות “החיצוניות” לבעיותיה האמיתיות של הספרות. זהו עידן מאבקי הגבאים והעסקנים. וכל המשמיע דעה נחשד מיד במחשבות צדדיות ובשיקולים אפלים. כשהתפרסם מאמרה הנ"ל של ע.כ. כרמון, מיד חגו־תרו הכל סביב השאלה: מה מניעיה המפותלים? השקפה ושיפוט מתפרשים מיד כמלחמת קליקות.

(7) השטחתה של החוויה מביאה גם לסטנדרטיזאציה שלה. וההמונים מתעייפים מהר. אלילים תורנים עולים. ובעולם של תפאורות קרטון לא רק שמות הרחובות מוחלפים אחת לחודש, ולא רק שמזהמים מקום ומחפשים מקום חדש, אלא אף המחזאי החביב מושלך באותה קלות בה הוכתר. לחינגת ההשלכה מצפים מראש בשמחה מוסתרת.

מ.פ. – חוברת 5, פברואר 1976

– – – –

שעה יפה: הזולת

כולנו, כמעט כולנו, הגענו אל הספרות בעל־כורחנו. אולי תמיד כך ואולי לא – אני מדבר על עשרים השנים האחרונות. לא כיוון שרצינו בזה, אלא כיוון שלא יכולנו לעשות דברים אחרים. ואולי מדוייק יותר: רצינו בזה מאוד אחרי שלא יכולנו לעשות דברים אחרים. לכן כל העניין הזה, הנידנוד הזה, המשחק הזה בבִמְקום ובנדמה לי – להיטפל למלים ולהוציא מהן מה שלא הצלחנו להוציא מאנשים, וקודם כל מעצמנו – מגיע רגע שזה מעורר בחילה. “אז למה לנו כל העניין הזה? מוטב כבר שנלך בגדולות”, כמו שכתב אבידן.

בגדולות לא הלכנו. נשארנו בתוך כל העניין הזה וניסינו למצוא בו משהו. עמוק בתוך כל העניין הזה היה איתנו זך. קודם כל זך. זך הוא הסופר הפנימי ביותר של הספרות העברית בעשרים השנים האחרונות. אחרי אלתרמן, ולפניו ברנר וביאליק. וזהו – אין עוד שמות כאלה. פנימי במובן זה שמה שיכול היה ישראלי שבא אל הספרות בשנים האלה למצוא הוא מצא קודם כל אצל זך.

לפני שהיתה פה יד־אמן היתה אוזן־אמן. יותר מכל סופר אחר היה זך קשוב לקולות הישראליים – ללחצים של החברה הזאת, למה שהיה בה ולמה שלא היה בה, לפתרונות שיצרה, למכות שספגה והִנחיתה, להצדקות שמצאה לעצמה, וקודם כל – לאנשים שיצאו מן המלחציים האלה: מה הרגישו, מה הסתירו, מה עשו, מה חשבו, מה דיברו. אחרי־כן היתה יד־האמן. אם היית מוכן למאמץ לחפש מה אפשר להגיד אחרי כל זה – זך חיכה לך בקצה הדרך. לא כיוון שהוא ביטא את הכל. להיפך – כיוון שידע מה לא לבטא. המובן מאליו והאווילי והצדקני והבורח אל רחמים עצמיים או אל מליצה ליטראטית – זך השאיר מאחוריו את כל אלה. הוא ידע לשים את האצבע על העיקר ולכתוב אותו ביכולת של רב־אמן. אותו עיקר, שמי שבא אל הספרות אחרי המכות שספג מן הסביבה, גם הפרטית וגם הישראלית, יכול היה להיאחז בו.

אותו עיקר היה אותנטיות, וסירוב לקבל שום דבר כמובן מאליו. בחוץ חגג קולקטיביזם שזה עתה היה חיוני וצודק וכבר פסק מלהיות חיוני והתחיל לעשות עוולות. נרדפים ועקורים שהיו אביך ואמך ביקשו לשמור אותך מן הפצע הלא־נרפא שלהם באמצעות חרוזי הזכוכית של המיתולוגיה הפוליטית (שהספרות העדיפה להימלט ממנה על נפשה), ובאמצעות זעיר־בורגנות של סוחרים קטנים צייקני־נפש (שחנוך לוין לא מפסיק לנקום בהם). האינדיבידואליות המסרבת לשַקֵר שלךָ והמסרבת להצטרף לחשבונות מיתולוגיים מעוגלים – היתה האוייב הגדול ביותר שלהם. אליה חתר זך. לשם הוא רץ, מסקני יותר מאחרים. השיר נבנה כמו מכשיר משוכלל של בדיקה וסחיטה. משהו קורה לאדם, מישהו אמר משפט – זך מניח את זה בתחילת השורה ושובר את זה בסוף השורה, ומחכה לראות מה נשאר מזה:

מְעֻדָּן, אַתְּ יוֹדַעַת, זֶה צַד אַחֵר שֶׁל שְׁלִילִי.

הסחיטה מופעלת בראש וראשונה כלפי פנים. שדה הקרב הוא כולו אתה עצמך. מאחורי כל מאמץ שלך לא לשקר אורב השקר הבא – וזך חושף וחושף. כך הופך “אינני יודע. ליתר דיוק: אינני יודע” למקום נקי אחד שאפשר לבוא אליו ולהתחיל ממנו, בשביל כולנו. לא שכולם יסכימו שמשם התחילו, אבל לדעתי, גם הלא־מסכימים התחילו פחות או יותר משם.

אבל זה גם יצר מקום שאפשר להתרווח בו. גם באותנטיות אפשר להתחטא ולהתפנק, גם ממנה אפשר לעשות מחלצות של נחת רוח, בעיקר נחת רוח ספרותית. עמדת ה“אינני יודע”, קל לה לעבור מחוּמרה של בדיקה עצמית אל ציניות טרקלינית של מי שנמלט גם ממה שהוא יודע היטב אל הנוחיות של “אינני יודע”. וגם אל יהירות טרקלינית כלפי כל מאמץ, כל עשייה, כל נסיון. גם לזלזל בנסיון – החלקי, המפורק, המבולבל, המוזר תמיד, שלך ושל אחרים – להחליט ולעשות, גם זה שקר כלפי מה שאתה עצמך עושה, בעל כרחך וגם ברצונך.

‘לֹא שֶׁיֵשׁ לִי אֶתְמוֹל’: זֶה אֶלֶגַנְטִי

אֲבָל גַּם בַּאֲמִירָה כָּזֹאת לֹא נֹחַ לְאָדָם

הַחַיָּב בְּכָל בֹּקֶר לְהִתְרַחֵץ, לְהִתְגַּלֵּחַ,

לִלְבֹּשׁ אֶת בְּגָדָיו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אֵצֶל מִידָאס זָהָב. אֶצְלְךָ כָּל מַה

שֶׁאַתָּה נוֹגֵעַ בּוֹ כְּבָר נָס: רֵיחַ אִשָּׁה

אֵינוֹ אוֹתוֹ רֵיחַ מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ:

הוּא כְּבָר נֶחְמַס וְאַתָּה כְּבָר אֵינְךָ.

הִגִיעָה שְׁעַת הַמְּנוּסָה. לְבַשׁ אֵפוֹא

אֶת כֻּתָּנְתְּךָ הַיָּפָה בְּיוֹתֵר, קְנֵה לְךָ

מִכְנָסַיִם חֲדָשִׁים וְצֵא לָרְחוֹב.

אַתָּה יָכוֹל, לִפְעָמִים, לֶאֱהֹב.

אֵינְךָ יָכוֹל לְנַצֵּחַ.

אני חושב שהופעת ‘צפונית מזרחית’ היא שעה יפה מאוד למי שבא אל הספרות העברית ולמי שנזקק לה, כיוון שזך החליט לצאת לרחוב ולנסות לאהוב. זך יצר את השירה החזקה ביותר וגם האלגאנטית ביותר בעברית בשנים האחרונות. משוררים קטנים ממשיכים לחיות על אחוז אחד מן הרכוש שיש ב’שירים שונים' שבעים שנה. גם את האפשרות להמשיך וללטש את האבן המלוטשת הוא משאיר לאחרים (ראה, למשל, ישראל פנקס בספרו האחרון). זך משוחרר מן הסנוביות הליטראטית הזאת, וגם חסר את הסבלנות לרמיה הסנטימנטאלית הקטנה שבלשיר אותו פזמון פעמיים כששום דבר לא נשאר כשהיה – לא אתה ולא המציאות שסביבך.

הוא עושה כעת צעד אחד אל מעבר לאותנטיות – הוא יוצא החוצה. כאן נמצא הזולת הלא־ברור שאפשר לנסות ולאהוב אותו, וגם העולם הלא־ברור “שבין האריק שרונים לקוֹנֵי הצמודים”. הסחרחורת הזאת שתוקפת אותך לפגוש אדם אחר, אינטימיות אחרת, היא עכשיו הצורך העיקרי, המאמץ העיקרי וגם הקושי העיקרי.

כל מה שמנע מעצמו בשם ההתאפקות הגדולה של החרד לנקיונה של האותנטיות שלו הוא עושה כעת: כותב אידיליות על אנשים אחרים שבמרכזן לא האני החושף והמטיל ספק אלא האני המתבונן והמעוניין והמתערב בין הבריות. הוא מרשה לעצמו להתאבל על מת שהיה יקר לו ולברך אשה כושית שילדה בן, הוא לוקח מן הסלנג של העברית בלי לשקול במאזני בית־מרקחת, הוא יוצא אל הרחוב הפוליטי, הוא נותן ראיון רדיו נפלא שבו הוא מדבר אל קוראיו ומשתדל להגיע אליהם.

זך משלם את כל המחירים. מי שמחפש הרבה שירים טובים שילך אל ישראל פנקס. שם עייפות החומר מעניקה לפנינים המלוטפות יופי נוגה. כאן שובר את הידיים ואת הרגליים מי שהחליט שאי אפשר להמשיך לחייך את החיוך החכם והאירוני והוא מתפרץ אל הדלת. בלי שום ערובה שיצליח, וקודם כל בלי הערובה שבהשגיו שלו מן העבר. אלתרמן עשה את זה ב’חגיגת קיץ'. ככה, בקושי, ברעש־עבודה כבד, בעירוב של בחילה ואושר, בחשד כלפי כל סיגנוּן, מתאמץ אדם לומר לאדם אחר ועל אדם אחר – דבר נכון ונחוץ. בלי המאמץ הזה כל העניין באמת מאוס.

נסים קלדרון

לַעֲשׂוֹת בִּשְׁבִיל הַמֵּתִים, לְמַעֲנָם,

לַהֲקָה שְׁפוּפָה־מְאֹד שֶׁל נוֹגְנֵי־נֵבֶל מְזֻקָּנִים, –

לְמַעֲנָם, לִכְתֹּב. לֹא בִּשְׁבִיל אֲנָשִׁים בַּעֲלֵי

נִסְיוֹן־חַיִּים מוּצָק וְעָשִׁיר מִשֶּׁלָּנוּ:

מִתְחָרִים זֶה בָּזֶה, כְּאִלּוּ־אוֹהֲבִים, אוֹ

מַשְׁלִיכִים סֻכָּר זֶה בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה,

כְּאִלּוּ נָטְרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ מִימוֹת עוֹלָם…

בֵּין דְּגֵי־הַשֶּׁמֶךְ, סוֹכְנֵי־הַנְּסִיעוֹת, הָאוֹרְבִים

לָנוּ בְּפִתְחֵי טֶרְמִינָאלִים הוֹמֵי אָדָם, הַמְשַׁלְּחִים

אוֹתָנוּ לְסִיּוּר־חִנָּם בַּאֲתָר־לֹא־אֲתָר,

אוֹ הַצְּפַרְדְּעִים הַמְחַפְּשִׂים מַחֲסֶה לַח

בְּנֶקֶב שֶׁסָּמוּךְ לְמַדְרֵגוֹת־הַכְּנִיסָה:

לֹא תּוּכַל לָצוּד אוֹתָם, בַּחוּר,

לֹא תּוּכַל לָצוּד אוֹתָם, מְבֻגָּר, –

אֵלוּ, מִן הַסְּתָם, חַיּוֹת זְעִירוֹת כָּל כָּךְ

אוֹרְבוֹת לְפִתְחֲךָ, אוֹ צוֹמְחוֹת מִתּוֹכְךָ בַּלַּיְלָה

לִפְנֵי וְאַחֲרֵי שֶׁקָּרָאתָ עַל רַהַב וְתַנִּין.

שְׁכַח, עַכְשָׁו, אֶת הַקָּרְבָּנוֹת הַמְרֻבִּים, אוֹ הַפַּעַר

הַקָּטָן וְהַמֵּצִיק־תָּמִיד, בֵּין שְׁאִיפָה־לְכַוָּנָה־טוֹבָה,

כְּשֶׁעָמַדְתָּ סָמוּךְ לְאָדָם, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, וְחָשַׁבְתָּ:

“צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין כָּאן.” לֹא נָכוֹן לַחְשֹׁב כָּךְ

עַכְשָׁו,

כְּשֶׁמִּתְפַּזְּרִים וּנְמוֹגִים בְּסוֹפָהּ שֶׁל תַּהֲלוּכָה,

כְּשֶׁאִישׁ אִישׁ, בִּבְגָדָיו הַמְאֻבָּקִים, קָטֵן פִּתְאֹם פִּי כַּמָּה וְכַמָּה;

מְחַק מִזִּכְרוֹנְךָ אֶת בְּרַד הַחִצִּים, אַבְנֵי

הַקֶּלַע, שֶׁפְּגִיעָתָם מְדֻיֶּקֶת כָּל כָּךְ

אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַחְטָאָה מִקְרִית; נִמְלָט

לְנַפְשְׁךָ, וּמוֹצֵא אֶת עַצְמְךְ זָרִיז וּבָזוּי

בְּטַיֶּלֶת שׁוֹמֵמָה, בְּלִי יְכֹלֶת לְהַקְשִׁיב

לְרַחַשׁ־הַגַּלִּים: שְׁקֵטִים, אָמְנָם, כְּמוֹ נְטִילַת־יָדַיִם…

זְכֹר, תָּמִיד, שֶׁעוֹד מִישֶׁהוּ כָּאן, לֹא־מֻכָּר לְךְ,

עֲדַיִן חַי עִם סוֹדוֹ בִּתְבוּנָה מֻפְלָאָה,

מַתְכּוֹן מְדֻיָּק לַעֲנָוָה־שֶׁאֵינָהּ־נִתֶּנֶת־לְחִקּוּי, –

מִישֶׁהוּ נָדִיב מִמְּךָ שָׂם בַּמִּזְרָח שֶׁמֶשׁ, לֹא בְּחַסְדְּךָ,

קִיֵּם אֶת הַהֶבְדֵּל־הַמּוּעָט שֶׁבֵּין בֹּהַק לְאָבָק.

לנילי מירסקי

את הקאריאטידות ראיתי לראשונה בגליון של אנציקלופדיה לנוער, שמישהו השליך לסל ניירות, ומיד יצאה נפשי אל היפהפיות שנשאו על ראשיהן החטובים את כובד המקדש. שמלותיהן הרכות וצמותיהן העבות זהרו בצבעי־ההפרדה המשונים של האנציקלופדיה הפופולארית. בפינת חדרי פרשתי את הגליון על המיטה. האֵלות עמדו זקופות ונינוחות, בלי שמץ של מאמץ, כאילו נחו מעליהן שמיים בהירים ולא גושי־שיש עצומים. ראיתי שהן אינן מרובות, ושגם המקדש אינו גדול במיוחד. חלמתי עליהן, ובבוקר עוד גבר בעיני קיסמן המיסתורי.

מצאתי את האנציקלופדיה, אבל היה כתוב בה רק שהקאריאטידות הן נשות קאריה, עיר קטנה, וכי המקדש הוא האֶרֶכְתֵיאוֹן שבאקרופוליס של אתונה. המורָה שלי להיסטוריה אמרה שאינה יודעת מה משמעותן של הקאריאטידות. שאלתי האם יתכן שהקאריאטידות הן כמו אטלס, הנושא על כתפיו את העולם, והיא ענתה שלא שמעה הסבר כזה. האם אין היא חושבת שהקאריאטידות עולות בהרבה על אטלס, שהוא בסך־הכל מגוחך ומופרז? המורה הסתכלה בי בחוסר הבנה ואמרה שתציץ בספָרֶיה. חיכיתי במתח לשיעור הבא, אבל היא לא מצאה אף פרט אחד שלא היה כתוב באנציקלופדיה לנוער.

למרות שאהבתי לקאריאטידות היתה גדולה, פסקתי עם הזמן להרהר בהן. ערב אחד, לאחר שנים, לקחתי לידי את ספרו של ויטרוּוְיוּס על הארכיטקטורה. הגעתי לשורה השלישית באחד העמודים הראשונים, ומבטי נמשך לתחתית העמוד. כמה פשוט היה הכל. האתונאים ניצחו את קאריה הבוגדנית ופיסלו את נשותיה כנושאות בעול לזכר קלון אויביהם. הם נהגו כך גם לאחר נצחונם על הפרסים. גברים מזוקנים הוצבו במקום עמודים.

עם העלבון שהעיר בי ההסבר חזרה אלי אהבתי לקאריאטידות. כעבור זמן קראתי אומנם שויטרוּויוס טעה בתאריכיו ושסיפורו חסר־שחר, אבל הידיעה הזאת עוררה בי רק אי־רצון עמום.

כשהגעתי לאתונה לראשונה טיפסתי מיד לראותן. הקאריאטידות לא איכזבו את מעריצן הוותיק. הן ניצבו, כמו בדף האנציקלופדיה, בקלות חיננית – רעננוֹת ושלווֹת. השיש של גופן נאכל פה־ושם, העלה כתמים וחבורות, נשחק, התפורר והתפרק. ראיתי שכירסום הסחף הפוגע בכל אבן אינו מוותר גם עליהן, למרות יופיין והדרתן. במשך אלפי שנים תהפוכנה הקאריאטידות שלי לעמודי שיש, כמו אלה שבמקומם הן באו. רחמים נתווספו לאהבתי. הרהרתי בחיוך על הזיות ילדותי.

כשהגעתי בשנית לפיריאוּס, ונותר לי פנאי של שש שעות לפני שהיה עלי לשוב לאוניה, הייתי צריך להכריח את עצמי לעזוב את המסעדה בנמל ולעלות לרכבת המהירה המוליכה לעירן.

ידועה רטינתו של אדמונד וילסון לשמע דיבורים על קשיים שמנעו מסופרים לכתוב. האנס זאקס, אחד מאבירי פרויד, אהב לספר בדיחה יהודית על עגלון אשר מתאכזר אל סוס הממאן למשוך בעגלתו. אנשים מביעים פליאה על אכזריותו הלא־אופיינית. “הוא קיבל על עצמו להיות סוס – אז שירוץ!” עונה העגלון.

איזה צידוק אוּכל לתת לאי הצלחתי – חרף נסיונות נואשים – לכתוב סיפור על מותו של רוזאנוב?² ניסיתי שש, שבע פעמים, בהפרש של שנים, ולכל נסיונותי היתה אותה תוצאה: כמה עמודים עלובים.

יום אחד אמרתי לעצמי שאם אינני מסוגל לכתוב על מותו, מדוע לא אכתוב על לילה אחד בחייו, על אחד הלילות, למשל, שבהם היתה משפילה אותו ומכה אותו (אחרי שציוותה עליו להסיר את משקפיו) פולינה סוּסלוֹבה, אהובתו של דוסטוייבסקי, שהיתה אשתו הראשונה. שיגרתי מכתב לנילי מירסקי וביקשתי ממנה שתמצא בשבילי את צבע שיערה של פולינה.

לאחר כמה שנים שאלה אותי נילי, מה נשמע עם רוזאנוב? מפני שהיה זה באוגוסט, עניתי שאי־אפשר לכתוב על רוזאנוב בקייץ, אבל כשיבואו החורף, הקור, הסערות, אסתגר ליומיים־שלושה והסיפור יהיה מוכן. כמעט שהאמנתי לעצמי. פתחתי אחד מספריו. בעמוד בו פתחתי נאמר שאחד מן הדברים האהובים עליו היה להתקין סיגרות מפיסות נייר זעירות או לגלגל סיגריות מהטבק שנשאר בבדלים.

החורף בא ועמו הגשמים, סערות, נעליים רטובות. אולי לתאר כיכר לחם, שמישהו שלח לו בחורף האחרון של חייו? את פניו הדבוקות לחלון לבן? שיחה בינו לבין פלוֹרֶנְסקי, מתמטיקאי ונזיר, על ספר ‘טובית’ אולי, על פיתולי ההשגחה, מצוות הקבורה, המלאך־החבר־למסע, הדג הפלאי? את דבריו המוזרים על מיקווה, על שבת? לא יכולתי לעשות דבר. עלי להוסיף את מותו של רוזאנוב לנושאים שהייתי רוצה מאוד לכתוב עליהם ושנשארו חתומים בפני. אינני יכול לא לקבור אותו ולא להחיותו.

לפני כעשר שנים מת בנוף־ים, בעת ביקור אצל נכדתו, נגן האבוב המהולל אלכסנדר הוֹנִיגְסְפֶלְד. שבוע לפני מותו נפגש הוניגספלד עם מכר אחד, שאתו ניגן בתיזמורת העירונית של בודפשט. כאשר התגלגלה שיחתם אל תעלולי הרמאים הגדולים של המאה, אמר הוניגספלד, שלמרות שנינותם ועורמתם לא הגיע איש מהם לדרגת רמאותו שלו.

“מעודי לא הבנתי מהי מוזיקה, ושנאתי אותה בכל לבי. חמישים שנה הייתי עולה על הבמה עם הכלי הארור בידי, כשאני מחכה כבר לרגע שבו אוכל לרדת ממנה ולשתות בשקט כוס גדולה של וודקה עם מיץ פירות קר. אחרי שריבין לימד אותי לנגן התפלאתי תמיד שאנשים היו נדחקים לשמוע אותי. איזו מהומה ואיזה תורים! ולא סתם אידיוטים אלא המוזיקאים הטובים של שלושה דורות! הרגש היחיד שהיה בי כשעמדתי על הבמה היה רגש של אדישות. אימצתי לעצמי את הצליל של ריבין וניגנתי תמיד את ארבעים היצירות שהוא לימד אותי. אתה זוכר את הקלות הטכנית שהיתה לי כבר בגיל שש־עשרה? היא השתמרה אצלי עד היום. תאמין לי – כל מה שנתתי לשומעַי, היתה שלמות טכנית מלוּוה באדישות מוחלטת”, אמר הוניגספלד וגמע במהירות כוס וודקה עם מיץ תפוזים.

“אתה מתלוצץ, אלכס…” מילמל מכרו.

“ואתה מטומטם כמו כל השאר!” אמר המוזיקאי הזקן בכעס משונה.

מעניין, שכמו כל הרמאים, לא רצה הוניגספלד לעזוב את עולמנו בלי להודיע על רמאותו. אך הוא טעה כמובן. בכתיבת יצירותיהם לקחו בחשבון האמנים הגדולים רק ביצוע אידיאלי, בלי כל סטיה ממנו, פרט לאחת: שלמות טכנית מלוּוה באדישות מוחלטת.

מתוך "ידיעות אחרונות', 16.11.79

בתולות־האקרופוליס עוברות דירה. הקריאטידות בנות־האלמוות שניצבו שעונות, מאז המאה החמישית לפני־הספירה, אל קירות מיקדש־אתנה בפיסגת האקרופוליס, יוצאות למסע־בתולין שיסתיים במוזיאון של אתונה. בתולות־האבן אינן עומדות בפני פגעי הזיהום המודרני ודינן נגזר להיכלא בין כותלי המוזיאון הממוזג, למורת־רוחם של ארכיאולוגים רבים, הסבורים שמקומן בנוף הטבעי וכי יש לעשות להגנתן מבלי לנתק אותן מהאתר המקורי שבו נוצרו.

עוד שירים

מאת

יעקב גלאטשטיין

---

בחוברת 8 של ‘סימן קריאה’ יכול היה הקורא העברי לפגוש בלמעלה מעשרים משירי יעקב גלאטשטיין הצעיר. לגבי רבים מן הקוראים, שלא הכירו את שירת גלאטשטיין, היה זה מפגש מהמם למדי. עתה אנו ממשיכים ממקום שהפסקנו אז, ומביאים שירים מן הספרים ‘שירי קרֶדוֹ’ (1929; “הענק לפני ביתי”); ‘שירי זכרון’ (1943; “מוסיקת לילה קטנה” עד “רעב נפל עלינו”); "יהודים קורנים' (1946; “נוקטורן לשופן”, “בלי יהודים”); ו’צל אבי' (1953; “דוסטוייבסקי”, “אלוהי אבותי”).

הכתיבה האישית המודרניסטית מפנה בשירים אלה את מקומה יותר ויותר לשירה לאומית מודרניסטית, המתרחקת מטון פאתטי – מן החזקות שיש לנו – שספגה לתוכה את עקרונות שירתו הקודמת. לתשומת לב מיוחדת ראויים השירים האותנטיים החשים את השואה בערב מלחמת העולם השניה (כגון “לילה טוב, עולם”).

“ספרי סימן קריאה” מכינים עתה קובץ מקיף משירי גלאטשטיין בתרגום ה. בנימין.

העורך

---

הענק לפני ביתי

מאת

יעקב גלאטשטיין

הָעֲנָק בָּא עַל קַבַּיִם לִפְנֵי חַלּוֹנִי,

וְשָׁבַר בְּקַבָּיו שִׁמְשָׁה בְּחַדְרִי,

וּפָרַץ בְּבֶכִי שֶׁיָּכוֹל הָיָה לְהָזִיז אֶבֶן:

בָּאתִי לְהֵאָבֵק בְּסַיִף.

אָז קֹדֶם־כֹּל רָאִיתִי שֶׁהָעֲנָק מְיֻבָּשׁ מֵרָעָב,

אָז זָרַקְתִּי לוֹ תַּיִשׁ, חֲזִיר, עֵז, וְכַלְבָּה,

אָז הָעֲנָק בָּלַע אֶת הַכֹּל וּבָכָה:

בָּאתִי לְהֵאָבֵק בְּסַיִף.

אָז נִגַּבְתִּי לוֹ דִּמְעָה בְּעֵינוֹ־מִזְּגוּגִית,

וְרָאִיתִי שֶׁמֵּרֹב־הֶרְגֵּל מִתְגַּעְגֵּעַ הָעֲנָק לְאִשָּׁה,

אָז נִחַמְתִּי אוֹתוֹ בְּפָסוּק מִפֹּה, בְּפָסוּק מִשָּׁם,

אֲבָל הָעֲנָק בָּכָה כְּבֵּיבָר:

בָּאתִי לְהֵאָבֵק בְּסַיִף.

אָז הִשְׁלַכְתִּי סֶל שֶׁל טוּב עַל רֹאשׁוֹ,

וְחָפַפְתִּי אוֹתוֹ בִּדְלִי מָלֵא יְדִידוּת,

אֲבָל הָעֲנָק רַגְלָיו כָּשְׁלוּ וְהוּא בָּכָה:

רַחֵם עָלַי! בָּאתִי לְהֵאָבֵק בְּסַיִף.

אָז נָתַתִּי לוֹ סְנוֹקֶרֶת בָּאַף

וּמְעִיכָה הֲגוּנָה בַּצֵּלָע,

אֲבָל הוּא נוֹפֵף בְּקַבּוֹ כְּבַחֲנִית,

רַגְלָיו כָּשְׁלוּ,

וְהוּא יִלֵּל:

בָּאתִי לְהֵאָבֵק בְּסַיִף.

---

מוסיקת־לילה קטנה

מאת

יעקב גלאטשטיין

א

הָצֵל עָלַי, הַאֲפֵל עָלַי, הַעֲלֵם.

אֲנִי קָטָן מִדַּי בִּשְׁבִיל לִחְיוֹת גָּדוֹל.

תִּקְרֶה סְבִיבִי מַה שֶּׁפָּחוֹת,

רַחֵף מִסְּבִיבִי סוֹדוֹת שֶׁל הֲבָלִים.

תָּשִׁיב לִי אֶת חֶלְקִי בָּעוֹלָם

עַל צַלַּחַת קְטַנָּה,

וּפַרְפֵּר מִסְּבִיבִי זְרִיחוֹת־שֶׁמֶשׁ.

שְׁקִיעוֹת, גְּשָׁמִים, שֵׁנָה.

נְשׂב עָלַי נְשִׁיבָה קַלָּה

וְכַבֵּה אֶת הָאוֹר.

ב

מַשְּׁבֵי צִפֳּרִים הִגִּיעוּ,

וְעֶרֶב

בִּגְרוֹנוֹתֵיהֶן הַשָּׁרִים.

שָׁפָן קָפָא מֵאֵימָה,

מְגַלְגֵּל אֶת עֵינָיו.

הַשָּׂדֶה שׁוֹכֵב פָּתוּחַ

מוּל שָׁמַיִם בִּצְלִיפוֹת־אֲדֻמּוֹת.

כַּנָּר כַּפְרִי הוֹלֵךְ הַבַּיְתָה

עֲמוּס שִׁירִים שֶׁתַּמּוּ.

הַלַּיְלָה מַגִּיעַ כְּפַעֲמוֹן דַּקִּיק.

ג

אוֹ, הִנְנִי, הִנְנִי.

עָצוּב הִנְנִי, וְקִמְעָא־קִמְעָא שָׁר.

הָאִיטַלְקֵי מוֹבִיל הַבַּיְתָה אֶת הַקּוֹף הַקָּטָן,

וַאֲנִי יוֹשֵׁב לִפְנֵי בֵּיתִי

וְרוֹחֵץ בִּדְמָמָה.

לַקּוֹף הַקָּטָן זָנָב פִּקֵּחַ,

הוּא הוֹלֵךְ בְּזְרִיזוּת עַל שְׁתַּיִם.

הַלַּיְלָה מַצְמִיחַ עָלַי כְּנָפַיִם שְׁחֹרוֹת

וַאֲנִי נִרְתָּת כַּעֲטַלֵּף.

ד

עֲרִיסוֹת מִתְנַדְנְדוֹת, עֲרִיסוֹת שְׁקֵטוֹת,

עֲרִיסוֹת רְדוּמוֹת,

הַלַּיְלָה נִשְׁאָר תָּלוּי עַל גּוּשׁ בַּיִת.

חַלּוֹן מִתְגּוֹנֵן בִּמְעַט אוֹר.

לַיְלָדִים רָאשִׁים יְקָרִים –

אֲפִלּוּ בַּחֹשֶׁךְ הֵם יוֹדְעִים אֶת הַכֹּל.

יְלָדִים טוֹבִים עִם עֵינַיִם עֲצוּמוֹת

וּפְחָדִים מְאִירִים.

ה

אַל תֶּאֱסֹר עָלַי

לָשֶׁבֶת בַּחֹשֶׁךְ וְלַחְשֹׁב.

לֹא תָּבוֹא אֵלַי.

אֲפִלּוּ בַּחֲלוֹם

בְּעַקְשָׁנוּת לֹא תָּבוֹא אֵלַי.

אַל תְּדַבֵּר אוֹתִי בְּמִלָּה קָשָׁה.

אֲנִי אַמְצִיא אוֹתְךָ מֵרֹאשׁ עַד כַּף־רֶגֶל

וַאֲכַרְבֵּל אוֹתְךָ לְיָדִי

כַּחֲתוּלָה יְשֵׁנָה.

ו

רַב קָטָן, עָצוּב

שָׁפוּף עַל־גַּבֵּי סֵפֶר וּמְפַהֵק.

אִשָּׁה כְּסוּפָה קָפְאָה בַּפִּנָּה,

עִם עוֹף מְבֻשָּׁל בַּסִּיר.

הִיא שָׁרָה שְׁאֵלָה.

טְרָה־לָם.

הָרַב נִרְדָּם.

הָאִשָּׁה מִתְיַשֶּׁבֶת עַל סִיר־אֵשׁ

מָלֵא גֶּחָלִים מוּפָחוֹת, שְׁחֹרוֹת אֲדֻמּוֹת.

ז

נְזִירָה יְקָרָה, עִם רַגְלַיִם יַלְדוּתִיּוֹת

וְרֹאשׁ זָקֵן.

הַלַּיְלָה מַעֲמִיס עָלַיִךְ כִּצְלָב כָּבֵד.

אַתְּ פּוֹתַחַת דֶּלֶת קְטַנָּה

וְצוֹנַחַת עַל מִשְׁכָּב צַר.

בַּזָּוִית תְּלוּיָה מְנוֹרָה כְּבֵדָה, אֲדֻמָּה.

אַתְּ נַעֲשֵׂית קַלָּה, קַלָּה יוֹתֵר.

פָּנַיִךְ הַזְּקֵנִים

מְטֻפְטָפִים בְּחֵלֶב הַשֵּׁנָה.

ח

אֶשְׁנָב קָטָן, פֶּה בָּטוּחַ,

זָקָן רָגוּעַ.

הַלַּיְלָה הַזָּקֵן אֵינוֹ הָאַחֲרוֹן לוֹ.

שָׁר הַפֶּה הַבָּטוּחַ:

אָשְׁרוֹ שֶׁל חוֹטֵא

הוּא בִּנְיַן קְלָפִים,

אַךְ סִירָתִי הָעֲצוּבָה

תַּגִּיעַ לַחוֹפִים.

אֶת כֻּלָּנוּ תַּחְזִיר

לִנְמָלְךָ הַמֵּאִיר.

הַפֶּה הַבָּטוּחַ בָּטוּחַ בִּמְחָרוֹ.

ט

יֵשׁ כְּפָר עִם פְּרָחִים שַׁתְקָנִים,

שָׁם יוֹם וָלַיְלָה מִסְתּוֹבְבִים כַּנְפֵי טַחֲנָה קְטַנִּים.

שְׁוָרִים צְעִירִים שְׁפוּפִים לוֹעֲסִים עֲשָׂבִים מְתוּקִים

וְהָעֶרֶב מְצַרְצֵר בַּדּוּמִיָּה.

זֶה עוֹלָם שֶׁל אוֹתוֹת מְזַמְּרִים.

דְּלָתוֹת עוֹמְדוֹת פְּתוּחוֹת עֵת בּוֹא הַלַּיְלָה בִּרְכִיבָה.

אִישׁ מֻפְלָג־בְּשֵׂיבָה מַשְׁתִּיק אֶת כַּלְבּוֹ הַזָּקֵן,

הַשָּׁקוּעַ מִמֵּילָא בְּתוֹךְ עַצְמוֹ.

י

הַאִם אֶתְגַּעְגֵּעַ אֶל הַשִּׂמְחָה הָעֲצוּבָה הַהִיא,

אֲשֶׁר הֶחְשִׁיאָה אֶת הַבָּהִיר בְּטַנְדּוּיִים,

וְהִדְמִיעָה אֶת הַיָּפֶה בַּחִיּוּכִים?

חֹסֶר־בִּטָּחוֹן הָיָה תָּמִיד,

וּבַתָּמִיד הָיְתָה הַבְּרִית.

עַכְשָׁו הַשִּׂמְחָה הִיא מְלֵאַת־שִׂמְחָה

וּפֶלֶא הָעֶצֶב הַהוּא

הָפַךְ תִּינוֹקִי.

וְהַכֹּל נָהִיר

וְהַטַּנְדּוּ הוּא שִׁירָה.

אֲבָל הַתָּמִיד מְעֻנָּן

בִּשְׁקִיעָה.

יא

הָאִשָּׁה הָעֲצוּבָה מָנְתָה אֲגֹרוֹת קְטַנּוֹת

וְהֵבִיאָה לֶחֶם שָׁחֹר וְחֶמְאָה.

אֵדֵי הַתֵּה הַחַם הֵעִיבוּ

עַל הָאֵם הַמִּשְׁתּוֹקֶקֶת.

שָׁמַעְתִּי אֶת דְּבָרֶיהָ הַקְּטַנִים.

הַלַּיְלָה חִכָּה בְּסַבְלָנוּת.

הִיא הִתְכּוֹפְפָה מֵעַל לַמִּטָּה

וְהֵסִירָה אֶת הַכִּסּוּי.

יב

סְמֹךְ עָלַי מִפֹּה וְעַד שָׁם

וְכַמָּה צְעָדִים הָלְאָה.

אֲנִי הוֹלֵךְ בְּעַצְמִי, לֹא אַעֲרִים עָלֶיךָ.

אָבִיא לְךָ אֶת פָּנַי הַגְּלוּיִים

וְאַתָּה תְּנַחֵשׁ אֶת כָּל הַמִּפְּנֵי־שֶׁ.

כֻּלִּי מְיֻגָּן בִּסְפָרִים,

וְשָׁתוּי מִיֵּין הַזְּמַנִים,

וַאֲנִי פְלֶגְמַ̖טִי כְּמוֹ חָתוּל,

הַחַי עַל הַמּוּכָן.

רְאֵה, אֵיךְ אֲנִי חוֹזֵר אֶל עַצְמִי,

אל פֶּלֶא הַנְּקֻדָּה הָרִאשׁוֹנָה.

סְגֹר אֶת הַחַלּוֹן, יָדִיד יָקָר,

וּשְׁמֹר עָלַי מִכָּל רוּחַ קַלָּה.

וּבַמַּחְשָׁךְ אֲנַחְנוּ שְׁנַיִם,

מַה פָּחוֹת וְצָנוּעַ מִזֶּה?

לְכָל הַטוֹעֲמִים שֶׁלֹּא־יָדְעוּ־שֹׂבַע

אֲנִי הַמְאַחֵל מִכָּל־הֶחָזֶה.

הָבָה נָשִׂים אֻכָּף עַל הַשֵּׁנָה

וְנִרְכַּב בְּגַן שֶׁל עַצְמְנוּ.

וּבַחשֶׁךְ יִתְנַשְּׁקוּ

הַמֻּתָּר̖־יָם עִם הָאַל־תַּעֲשֶׂה̖־יָם.

---

לילה טוב, עולם

מאת

יעקב גלאטשטיין

לַיְלָה טוֹב, עוֹלָם רָחָב,

עוֹלָם גָּדוֹל, מַסְרִיחַ.

לֹא אַתָּה, כִּי אֲנִי טוֹרֵק אֶת הַשַּׁעַר.

בֶּחָלוּק הָאָרֹךְ,

בַּטְּלַאי הַצָּהֹב, הַלּוֹהֵב,

בַּפְּסִיעוֹת הַגֵּאוֹת,

כִּי שֶׁלִּי הֵן הַדִּבְּרוֹת –

אֲנִי הוֹלֵךְ בַּחֲזָרָה לַגֶּטּוֹ.

מְחֵה, רְמֹס אֶת כָּל הָעֲקֵבוֹת הַמְשֻׁמָּדוֹת.

בַּדֹּמֶן שֶׁלָּכֶם אֶתְגַּלְגֵּל,

הַלֵּל, הַלֵּל, הַלֵּל,

חַיִּים יְהוּדִיִּים מְגֻבָּנִים.

חֵרֶם, עוֹלָם, עַל תַּרְבֻּיּוֹתֶיךָ הַטְּרֵפוֹת.

וְאִם־כִּי הַכֹּל שׁוֹמֵם,

מִתְפַּלֵּשׁ אֲנִי בַּעֲפַרְכֶם,

חַיִּים יְהוּדִיִּים עֲצוּבִים.

גֶּרְמָנִי חֲזִיר, פּוֹלְיַאק עוֹיֵן,

עֲמָלֵק גַּזְלָן, אֶרֶץ הַשְׂבִיעָה וְהַזְּלִילָה.

דֶּמוֹקְרַטְיָה חֲלוּשָׁה,

עִם תַּחְבּוֹשׁוֹת־הַסִּימְפַּטְיָה הַקָּרוֹת שֶׁלָּךְ.

לַיְלָה טוֹב, עוֹלָם חָצוּף־חַשְׁמַלִּי.

בַּחֲזָרָה לַנֵּפְטְ שֶׁלִּי, לְצֵל הַחֵלֶב,

לָאוֹקְטוֹבֶּר הַנִּצְחִי, לַכּוֹכָבִים הַדַּקִּים,

לַסִּמְטָאוֹת הָעֲקֻמּוֹת, לַפַּנָּס הַמְסֻקָּס,

לַ“שֵּׁמוֹת” שֶׁלִּי, לַ’שְׂ־וַארְבֶּע,

לַגְּמָרוֹת שֶׁלִּי, לַסֻּגְיוֹת הַקָּשׁוֹת,

לָעִבְרִי־טַייטְשׁ הַמֵּאִיר,

לַדִּין, לַמּוּבָן הֶעָמֹק, לַחוֹבָה, לַצֶּדֶק,

עוֹלָם, בְּשִׂמְחָה אֲנִי צוֹעֵד

אֵל נֵר־הַגֶּטּוֹ הַשָּׁקֵט.

לַיְלָה טוֹב, אֶתֵּן לְךָ, עוֹלָם, כְּשַׁי

אֶת כָּל מְשַׁחְרְרַי.

קַח אֶת הַגִּ’יזוּסְמַארְקְסִים, הֵחָנֵק בְּעֻזָּם.

הִתְפַּגֵּר עַל טִפַּת דָּמֵנוּ הַמּוּמָר.

וַאֲנִי מַאֲמִין שֶׁאִם־כִּי יִתְמַהְמֵהַּ,

תַּעֲלֶה יוֹם־יוֹם צִפִּיָּתִי.

עוֹד יְרַשְׁרְשׁוּ עָלִים יְרֻקִּים

עַל אִילָנֵנוּ הַיָּבֵשׁ.

אֵין לִי צֹרֶךְ בְּנֶחָמוֹת.

אֲנִי חוֹזֵר אֶל דָּלֶת הָאַמּוֹת.

מִמּוּסִיקַת־הָאֱלִילִים שֶׁל וָאגְנֶר

אֵל נִגּוּן, הִמְהוּם. אֶל מַחֲשָׁבָה.

אֲנִי נוֹשֵׁק לָכֶם, חַיִּים יְהוּדִיִּים מְדֻבְלָלִים.

בּוֹכָה בִּי שִׂמְחַת הַשִּׁיבָה.

אפריל 1938

---

עגלות

מאת

יעקב גלאטשטיין

בְּאוֹתוֹת שְׁקֵטִים מִמֶּרְחָק

מַגִּיעוֹת עִם־עֶרֶב עֲגָלוֹת עֲצוּבוֹת.

הַדְּלָתוֹת פְּעוּרוֹת לִרְוָחָה,

אַךְ אִישׁ אֵינוֹ מְחַכֶּה לַבָּאוֹת.

הַכְּפָר שָׁלֵו, מְצַלְצְלִים פַּעֲמוֹנִי הַדְּמָמָה.

כָּל עֵשֶׂב קָטָן מִתְכּוֹפֵף בְּהַכְנָעָה

תַּחַת הַצֶּנֶן הַמֻּצָּת.

יְהוּדִים חוֹלִים אֲחָדִים

יוֹרְדִים מִן הָעֲגָלוֹת לְאַט

וּמִלָּה נְבוֹנָה מִתְבַּלְבֶּלֶת

בְּכָל רֹאשׁ מְהֻרְהָר.

אֱלֹהִים, עַל מֹאזְנֵי הַטּוֹב וְהָרַע

תָּשִׂים עַכְשָׁו קְעָרָה עִם תַּבְשִׁיל חַם,

אוֹ לְפָחוֹת תַּשְׁלִיךְ

חֹפֶן שִׁבֹּלֶת־שׁוּעָל לַסּוּסִים הַצְּנוּמִים.

הַמָּוֶת־שֶׁל־כְּפָר מַחְשִׁיךְ וּמַדְמִים.

דְּמָמָה אַכְזָרִית נוֹפֶלֶת עַל הַזְּקָנִים הַיְהוּדִיִּים

וְאֶחָד רוֹאֶה בְּעֵינֵי חֲבֵרוֹ

אֵיךְ תְּפִלָּה נֶחֱרֶדֶת בְּפַחַד עוֹרוֹ –

כְּשֶׁהַמָּוֶת יָבוֹא,

אַל תַּשְׁאִירֵנִי יְחִידִי לְחַכּוֹת.

אַל תִּפְסַח עָלַי בְּעַצְמוֹתַי הַדַּקּוֹת.

יוני 1938

---

רעב נפל עלינו

מאת

יעקב גלאטשטיין

רָעָב נָפַל עָלֵינוּ,

רָעָב עָצוּב.

חָסַכְנוּ חֲתִיכַת שָׁמַיִם מִשֶּׁלָּנוּ,

אֵין לָנוּ מַה לְּהִתְלוֹנֵן.

הַיָּרֵחַ מַבִּיט עָלֵינוּ מִלְמַעְלָה

בְּמִשְׁקֶפֶת־שֶׁל־כֶּסֶף.

אָמְנָם נָכוֹן, לֹא כָּל הָאִחוּלִים

הִתְקַיְּמוּ מַמָּשׁ,

אֲבָל לְיַד הַרְבֵּה עֲרִיסוֹת

עוֹמְדוֹת עִזִּים זְהֻבּוֹת, מוּשָׁרוֹת.

רַק הָעֲצָמוֹת כּוֹאֲבוֹת.

לֹא, לֹא הַמִּטָּה נָאֶנְקָה,

שָׁמַעְתָּ אֶת קוֹל הָעֲצָמוֹת –

עַצְמוֹת־נְדוֹד.

אַתָּה נִכְנָס לְנַעֲלֵי־הַבַּיִת,

יוֹצֵא לַחוּץ הַשָּׁלֵו,

דּוֹרֵךְ עַל הָאֲדָמָה,

נֶעֱצָר בַּמָּקוֹם.

נִדְמֶה, מַה יָּכוֹל לִהְיוֹת יוֹתֵר שֶׁלְּךָ

מִדָּלֶת אַמּוֹתֶיךָ?

אַתָּה מְמַשֵּׁשׁ אֶת עֵץ־הַתְּאֵנָה,

מְלַטֵּף לְבֵנִים שֶׁל הַבַּיִת.

הַשִּׁמְשָׁה הַמְּאִירָה רוֹצָה לְהַבְטִיחַ לְךָ בִּטָּחוֹן.

אַךְ הַבִּטָּחוֹן הוּא דַּק כְּעָשָׁן, שָׁקוּף.

נָטַעְתָּ? בָּנִיתָ מַסָּד?

כֵּן, אֲבָל מַשֶּׁהוּ נֶאֱנָק פֹּה שׁוּב,

הָעֲצָמוֹת הַמְנֻמְנָמוֹת –

עַצְמוֹת־הַנְּדוֹד.

הַשֻּׁלְחָן בַּבַּיִת עָרוּךְ כָּל־טוּב,

אֶפְשָׁר לַחְטֹף, לִתְמֹךְ אֶת הַלֵּב.

אֲבָל אֵיךְ תַּשְׂבִּיעַ אֶת הָרָעָב

שֶׁנָּפַל עַל כֻּלָּנוּ,

אֶת הָרָעָב הֶעָצוּב

לְמִלָּה, בְּטוּחָה מִלְּבֵנִים,

כַּאֲדָמָה מִתַּחַת לָרַגְלַיִם?

הָאִשָּׁה יְשֵׁנָה, הַיְלָדִים יְשֵׁנִים.

בְּוַדַּאי שֶׁיֵּשׁ אֵיזוֹ מִסְגֶּרֶת לַשָּׁנִים.

רֶגַע, דַּקָּה, וְכִמְעַט

הַכֹּל נִרְגַּע.

לְפֶתַע נִפְתַּחַת הַדֶּלֶת.

מַגִּישִׁים לְךָ נְיָר

יָשָׁר מִתַּחַת לָאַף.

עוֹד־אֵיךְ חֶשְׁבּוֹן־שֶׁל־צֶדֶק,

מַחֲרִימִים לְךָ אֶת כָּל אֲשֶׁר נֶחְסָךְ,

הַלְבֵנִים, הָאֲוִיר, הָאֲדָמָה,

הַזְּכוּת לְהִזְדַּוְּגוּת,

אֲפִלּוּ אֶת הָעֵז הַזְּהֻבָּה מִן הַשִּׁירִים,

אֶת הַמִּשְׁקֶפֶת הַכְּסוּפָה שֶׁל הַיָּרֵחַ.

יִתָּכֵן, שֶׁאִישׁ עוֹד לֹא בָּא,

אֲבָל עַצְמוֹתַי כְּבָר חוֹלוֹת בָּזֶה,

בַּלַּחוּת שֶׁל מֶזֶג־הָאֲוִיר הַיְּהוּדִי.

אֲנִי מַבְרִיחַ אֶת הַדֶּלֶת בְּבָּרִיחַ.

הַמַּרְאָה הַלֵּילִית שֶׁלִּי הִיא בָּרוֹמֶטֶר סְתָוִי.

נֶאֱנָקוֹת עַצְמוֹתַי הַמְבֹהָלוֹת –

עַצְמוֹת־נְדוֹד.

שַׁחַר.

הַחַיִּים קוֹרְאִים קוּקוּרִיקוּ.

עוֹד מְעַט יַתְחִילוּ לִטְחֹן טַחֲנוֹת־הַפַּרְנָסָה.

אֲבָל, סָפֵק אִם יַשְׂבִּיעוּ שׁוּב

אֶת הָרָעָב שֶׁנָּפַל עַל כֻּלָּנוּ,

הָרָעָב הֶעָצוּב.

אפריל 1939

---

נוֹקטוּרן לשוֹפֶּן

מאת

יעקב גלאטשטיין

א

תָּבוֹאִי בְּדִבּוּרִים זְעִירִים

וְעֵינַיִם מְנֻמְנָמוֹת,

תָּבִיאִי לִי אוֹצָרוֹת מְלֵאִים שֶׁל לַיְלָה.

רְאֵה, כַּמָּה חֶדְוָה בַּיְּשָׁנִית אֶל אֶצְבְּעוֹתֶיךָ

הֵבֵאתִי אִתִּי.

כָּךְ תַּגִּידִי

לְמַעֲרִיצֵךְ־בְּשִׁירִים בִּשְׁתִיקָה,

לַמְחַכֶּה לָךְ לַיְלָה לַיְלָה.

לַטֵּף אֲלַטֵּף

אֶת הַהֶעָזָה שֶׁל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ הַיְחֵפוֹת,

כְּשֶׁתִּבְרְחִי מִבֵּית־אָבִיךְ,

אֶקְרָא לָךְ אֶת הַיָּפוֹת בִּדְרִישׁוֹת־הַשָּׁלוֹם,

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא שָׁלַחְתִּי לָךְ.

בִּנְשִׁימָה־אַחַת

רַצְתְּ וְעָבַרְתְּ אֶת הַגֶּשֶׁר הַשָּׁחֹר,

וַאֲנִי לְעוֹלָם לֹא אֶתֵּן לָךְ לַחְזֹר.

עִם־שַׁחַר, פְּתִיתֵי הַיּוֹם הָרִאשׁוֹנִים

יְחַמְּמוּ אֶת הַשִּׁמְשָׁה הַקָּרָה.

יוֹנָה מְבֹהֶלֶת,

מְכֻסָּה אֲפֵלָה שְׁקֵטָה,

תִּפְקַח אֶת עֵינֶיהָ.

וַאֲנִי בְּקֹשִׁי אֶהְיֶה לְיָדֵךְ,

כָּל כָּךְ בְּקֹשִׁי, קִמְעָא־קִמְעָא,

שֶׁתְּחַפְּשִׂי אֶת קוֹלִי בַּדְּמָמָה,

וַאֲנִי אֶדָּמֶה אֶל־תּוֹךְ דִּמְיוֹנֵךְ

כְּאַגָּדָה מִימֵי־קֶדֶם.

וַאֲנִי אֶל־תּוֹךְ נִמְנוּמֵךְ אֶתְנַמְנֵם

כִּבְדִמְדּוּמִים אִילָן דּוֹמֵם.

כְּרֶטֶט עָנָף,

קִמְעָא,

כִּדְמוּת אִילָן רְדוּמָה.

ב

בָּעֲרָבִים בָּאִים חַיֵּינוּ זֶה מוּל זֶה

וְיוֹשְׁבִים בַּצֵּל.

אָנוּ שׁוֹתְקִים. הַדִּבּוּר

עָלֵינוּ אָסוּר.

הִרְהוּרֵךְ הַפִּקֵּחַ הוּא הַיַּיִן הַלָּבָן

שֶׁל הֱיוֹתִי בַּזְּמַן.

אֲנִי לוֹגֵם מִן הַמַּשְׁקֶה הַקָּר

וְרוֹשֵׁם כָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁלָּךְ

כְּמִכְּבָר.

אוֹ, מֻפְלָא, מֻפְלָא.

אֵיךְ מִזְדַּוְּגִים יָמֵינוּ

וְנַעֲשִׂים לְלֵילוֹת.

מֵרָחוֹק שָׁר חוֹף שָׁקֵט. חֲרִישִׁי.

מֵעוֹלָם לֹא הֶאֱמַנּוּ בַּדֶּרֶךְ הַהִיא.

אוֹ, פֶּלֶא, פֶּלֶא־שֶׁל־לַיְלָה יָרַד,

אֲנַחְנוּ מִזְדַּקְּנִים בְּנִפְרָד,

מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה,

וְיַחְדָּו לְחֶדְוָה־צְעִירָה נִדְמִים.

כַּמָּה הֵיטֵב אַתְּ חוֹשֶׁבֶת אוֹתִי

עַל גַּלֵּי דִּבּוּרַיִךְ הָאִלְּמִים.

אָז מָה אִם אֲנִי אֵינֶנִּי?

אִם אַתְּ אֵינֵךְ?

רַק הַלַּיְלָה יֶשְׁנוֹ, הוּא לְבַד.

אֲנַחְנוּ שְׁתוּלִים בּוֹ

כְּצֵל אֶחָד,

כִּצְלָלִית אִילָן רְדוּמָה.

קִמְעָא, קִמְעָא.

---

בלי יהודים

מאת

יעקב גלאטשטיין

בְּלִי יְהוּדִים לֹא יִהְיֶה אֱלֹהִים יְהוּדִי.

אִם, חָלִילָה, נֵלֵךְ מִן הָעוֹלָם,

יִכְבֶּה הָאוֹר בְּאָהָלְךָ הַנִּכְלָם.

מֵאָז שֶׁאַבְרָהָם הִכִּירְךָ בֶּעָנָן

עַל כָּל הַפָּנִים הַיְּהוּדִיִּים בָּעַרְתָּ,

מִכָּל עֵינֵי הַיְּהוּדִים קָרַנְתָּ,

עִצַּבְנוּ אוֹתָךָ בְּצַלְמֵנוּ.

בְּכָל מְדִינָה, בְּכָל עִיר

הָיָה אִתָּנוּ גֵּר

הָאֱלֹהִים הַיְּהוּדִי.

כָּל רֹאשׁ יְהוּדִי מְרֻסָּק

הוּא סִיר אֱלֹהִי, מְבֻיָּשׁ, נִסְדָּק,

כִּי הָיִינוּ לְךָ קַעֲרַת הָאוֹר,

אוֹת־הַמַּמָּשׁ שֶׁל נִסְּךָ הַטָּהוֹר.

עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לִסְפֹּר בְּמִילְיוֹנִים

אֶת רָאשִׁינוּ הַמֵּתִים.

סְבִיבְךָ נִכְבִּים הַכּוֹכָבִים.

זִכְרְךָ הוֹלֵךְ וְקוֹדֵר,

מַלְכוּתְךָ עוֹד־מְעַט תִּגָּמֵר.

הַזְּרִיעָה הַיְּהוּדִית, מַה שֶּׁנֻטַּע וְנִשְׁתַּל,

נשְׂרַף.

עַל עֲשָׂבִים מֵתִים בּוֹכֶה הַטַּל.

הַחֲלוֹם הַיְּהוּדִי, הַבְּהָקִיץ הַיְּהוּדִי שֶׁחֻלַּל –

גּוֹוְעִים יַחְדָּו.

עֵדוֹת שְׁלֵמוֹת יְשֵׁנוֹת,

אֶפְרוֹחִים, נָשִׁים,

צְעִירִים, זְקֵנִים.

אֲפִלּוּ עַמּוּדֵי־הַתָּוֶךְ שֶׁלְּךָ, צוּקֵי־הָעִתִּים,

הַל"ו הַגִּזְעִיִּים,

יְשֵׁנִים שֵׁנָה מֵתָה, שְׁנַת־נֶצַח.

מִי יַחֲלֹם אוֹתְךָ?

מִי יִזְכֹּר?

מִי יַכְחִישׁ אוֹתְךָ?

מִי יִכְמַהּ?

מִי אֵלֶיךָ, עַל גֶּשֶׁר גַּעְגּוּעַ

יֵלֵךְ מִמְּךָ, כְּדֵי לָשׁוּב בַּחֲזָרָה?

הַלַּיְלָה נִצְחִי לְעַם שֶׁמֵּת.

שָׁמַיִם וָאָרֶץ נִמְחֲקוּ.

הָאוֹר כָּבָה בְּאָהָלְךָ הַדָּל.

הַשָּׁעָה הַיְּהוּדִית הָאַחֲרוֹנָה מַבְלִיחָה.

אֱלֹהִים יְהוּדִי, עוֹד מְעַט וְאֵינְךָ.

---

דוסטוייבסקי

מאת

יעקב גלאטשטיין

דּוֹסְטוֹיֶבְסְקִי שָׂם אֶת אֱלֹהִים

עַל שֻׁלְחָנוֹ

כְּבַקְבּוּק שֶׁל ווֹדְקָה

וְלָגַם.

הוּא הִמְהֵם וְהִתְפַּתֵּל,

הִתְפַּכֵּחַ,

וְשׁוּב נִמְשַׁךְ אֶל אֱלֹהִים כְּאֶל בַּקְבּוּק.

פַּעַם אַחַת, כְּשֶׁדּוֹסְטוֹיֶבְסְקִי הִתְגַּלְגֵּל עַל הָרִצְפָּה,

נִכְנַס אֵלָיו זָקֵן.

הַזָּקֵן נֶאֱנַח, הֵרִים אֶת דּוֹסְטוֹיֶבְסְקִי,

שָׂם אוֹתוֹ עַל הַמִּטָּה הַקָּשָׁה,

מָשַׁךְ אֶת הַמַּגָּפַיִם מְרַגְלָיו הַמְזֹהָמוֹת,

רָחַץ אֶת פָּנָיו,

סָרַק אֶת זְקָנוֹ הַמְסֻקָּס, הַמְדֻבְלָל,

לִטֵּף אֶת הַזֵּעָה הַקָּרָה שֶׁל מִצְחוֹ.

דּוֹסְטוֹיֶבְסְקִי פָּקַח אֶת עֵינָיו הַטַּטַארִיּוֹת

וְשָׁאַל:

מִי אַתָּה?

הַזָּקֵן נֶעְלַם.

בִּצְעָדִים מִתְנַדְנְדִים הוּא נִגַּשׁ לַשֻּׁלְחָן.

הַבַּקְבּוּק הָיָה רֵיק.

הוּא שָׁתָה אֶת אֱלֹהָיו עַד הַתַּחְתִּית.

אָז הוּא לָקַח אֶת הָעֵט בַּיָּד

וְכָתַב בְּלִי הֶרֶף.

הוּא חָשַׁשׁ לְהָרִים אֶת רֹאשׁוֹ

כִּי יָדַע,

שֶׁהַזָּקֵן עוֹמֵד מֵעָלָיו,

שׁוֹמֵר עָלָיו,

בְּפִכְּחוֹנוֹ הַטּוֹב, הָאֱנוֹשִׁי.

וְדוֹסְטוֹיֶבְסְקִי כָּתַב אוֹתוֹ אֶל־תּוֹךְ סְפָרָיו.

---

אלוהי אבותי

מאת

יעקב גלאטשטיין

אֱלֹהִים עִם־שֵׂכֶל, אֱלֹהֵי אֲבוֹתַי,

אַתָּה, עִם הָרֹאשׁ הַיְּהוּדִי עַל הַכְּתֵפַיִם,

הָיָה פַּעַם תַּעֲנוּג לְבַלּוֹת אִתְּךָ

שָׁעָה בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ.

הַפִּתְגָּמִים שֶׁלְּךָ, הַמַּגִּידוּת,

הַפֵּרוּשִׁים הַמְּאִירִים,

הַשִּׂמְחָה שֶׁשָּׂמַחְתָּ עַל כָּל מִלָּה שֶׁבַּתּוֹרָה.

אָמְנָם נָכוֹן, לֹא נָטַף מִמְּךָ

רֹב טוּב.

לֹא הָיִיתָ מִן הַסַּלְחָנִים הַקַּלִּים.

אִם מִישֶׁהוּ עוֹרֵר אֶת זַעֲמְךָ,

רָאִינוּ זֹאת מִיָּד בִּנְחִירֶיךָ.

אֲבָל בְּכָל־זֹאת הָיִיתָ נוֹחַ־לַבְּרִיּוֹת,

לֹא יוֹתֵר מִדַּי הִתְנַפַּחְתָּ,

הָלַכְתָּ לַחֲתֻנּוֹת, לִבְרִיתוֹת־מִילָה,

נֶהֱנֵיתָ מִשְּׂמָחוֹת שֶׁל יְהוּדִים,

הִתְאַבַּלְתָּ בְּהַלְוָיוֹת יְהוּדִיּוֹת.

לא הָיָה טַעַם לָנוּס מִמְּךָ,

כְּדֵי לְחַפֵּשׁ אוֹתְךָ בִּדְרָכִים עֲקֻמּוֹת.

שׁוּם דָּבָר לֹא נִגְרַע מִמְּךָ

כְּשֶׁשָּׁלְלוּ אֶת קִיּוּמְךָ.

וּכְשֶׁתְּפִלְּלוּ אוֹתְךָ כֻּלְּךָ בֶּאֱמוּנָה,

גַּם־כֵּן לֹא עָשׂוּ לְךָ טוֹבָה גְּדוֹלָה.

לִיהוּדִים בְּלִי אֱלֹהִים

מִמֵּילָא הָיָה פַּרְצוּף שֶׁל צְחוֹק.

כְּשֶׁגִּלְחוּ אוֹתְךָ מֵאִתָּנוּ,

הִסְתּוֹבַבְנוּ כְּמוֹ יְהוּדִים נְעָרִים,

לֵיצָנִים שֶׁל קִרְקָס.

לא הָיִיתָ מִי יוֹדֵעַ

כַּמָּה מְתֻחְכָּם.

לֹא הָיָה צֹרֶךְ לִלְמֹד הַרְבֵּה עַד־אֵלֶיךָ.

יְהוּדִי הִתְעוֹרֵר בַּבֹּקֶר,

פָּקַח אֶת עֵינָיו,

אָמַר מִלָּה יְהוּדִית –

וּמִיָּד שָׁמַע אֲנָחָה.

וְהָיָה עַלִּיז יוֹתֵר עִם אוֹתָהּ אֲנָחָה.

כָּכָה – יְהוּדִי נֶאֱנָח, אֱלֹהָיו נֶאֱנָח.

הַבֹּקֶר נֶאֱנָח.

הַשָּׁמַיִם נֶאֱנָחִים שִׁירָה לֵאלֹהִים.

אֱלֹהֵי־הַשֵּׂכֶל שֶׁל אֲבוֹתַי,

עַכְשָׁו מְחַפְּשִׂים אוֹתְךָ בְּכָל מָקוֹם,

מְגָרְשִׁים אוֹתְךָ הַרְחֵק,

וּמְחַפְּשִׂים אוֹתְךָ.

מִתְאַמְּצִים לָדוּג אוֹתְךָ

בְּחַכּוֹת מְחַפְּשׂוֹת־אֱלֹהִים,

כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה קָשֶׁה לִמְצֹא אוֹתְךָ.

וְאַתָּה נִרְדָּף, מֻרְחָק.

נוֹדֵד בַּדְּרָכִים,

מְחַפֵּשׂ פָּנִים שֶׁל יְהוּדִי,

יָד יְהוּדִית שֶׁתּוֹשִׁיט שָׁלוֹם:

שָׁלוֹם־עֲלֵיכֶם, אֱלֹהִים יְהוּדִי.

וְאַתָּה תָּשִׁיב שָׁלוֹם,

תַּעֲנֶה בַּאֲנָחָה,

בְּאוֹתָהּ אֲנָחָה אֱלֹהִית־יְהוּדִית,

בְּאוֹתָהּ אֲנָחָה בֵּיתִית, מְלֵאַת־טַעַם,

שֶׁרַק יְהוּדִי יָכוֹל בָּהּ לִשְׁמֹעַ

אֶת כָּל הַפִּתְרוֹן לַקֻּשְׁיוֹת הַקָּשׁוֹת.

הימורים גבוהים: שני סיפורים

מאת

עמליה כהנא־כרמון

---

אפרודיטי רוכבת על כנפי ציור (המוזיאון הבריטי).

---

אני לא משותקת, אתה לא אילם

מאת

עמליה כהנא־כרמון

אחרי שאחז בי השיתוק, אשר הרופאים נואשו ממנו, נשלחתי הנה.

הרעיון היה של אלכס. כי אלכס אמר שממילא איני מביאה עוד שום תועלת ואולי אוויר־הכפר יעמידני על רגלי. לא במלים אלו אמר זאת. אבל זה היה הרעיון הכללי. אשר לי, נשארתי אדישה, אחת היא לי.

עתה, מועברת על־ידי האיכר באסֶט, מכסא הגלגלים אל הספה ליד החלון, בחדר אשר יהיה חדרי, והפועל מביא את ארגזי, הסתכלתי בעינים לא־ממוקדות עדיין על סביבותי.

האפיר שערו של באסט הצעיר אשר אינו צעיר עוד. לפני שנים, שערו כאש, רץ פעם אחרי סוסו צועק “לאן בורח השד הארור” ואמו צועקת לעומתו “ולאן ברח דיקי.” הפועל, אשר כמו ללא מאמץ נושא את הארגז הכבד, מזיזו אל הפינה, כאז כן עתה, במקטורן־קרב בלוי של חיל־האוויר, ומכנסיו, שבלא לולאות־לחגורה, צרורים בחגורת־עור שחורה, שוליהם תחובים במגפיים. פעם, בזנב סיגריה כבויה בפיו ומבט רעֵב לו, של חיה, חוצה היה את החצר נושא דליי־חלב. ברם, בעברי במקום לפני שנים אחדות, אותו דווקא ראיתי שנית. נשען אל השער משקיף. מרושתות־דם העינים, הצוואר כרוך. ולא עוד מבט רעב בעיניו. לא מאום. לא, הוא אותי אינו זוכר, ענה אז, לא הכיר, בסיגריה מעשה־ידיו לאיטו אש מבעיר.

זאת הפעם לא טרחתי. מכל המקומות בעולם לחזור דווקא לכאן היה רעיון של אלכס. ובכן, להתוודע מחדש, להזכיר, לא טרחתי. ממושבי אצל הספה בקטיפה כחולה מסורגלת קווים אדומים דקים, בעלת מסעד־צד יחיד, גבוה, הסתכלתי לא־רואה החוצה, בעד החלון הגדול לצדי. ובעד החלון הקטן דמוי־הכוך שבערך מעל שולחן־האוכל, ענפים נדחקים אליו. ופמוט עם שארית של נר כתום, עבה ומאובק, מוצב בו לנוי על גבי צלחת־חרס. העברתי את מבטי על אבני־הכתלים, כתפיחות גסות ובולטות, אשר סוידו לבן. על קרשי אדן־החלון, כמרישים ישנים בבית־מרחץ, לא שווים ברוחבם, שיָבשו. והקורה הכהה התומכת חוצה למעלה. יפה. יהא כך.

בית־החווה שהורחב היה עתה למלון־אורחים. סגור בעונה זו. אולם אגף קטן נפרד נפתח בו למעני, ככל שנפתח, והוא חדר אשר בימַי היה המטבח רחב־הידים וחדר־המזווה.

האיכר באסט, בצעדים גדולים, מעלה אור במנורה מעל השידה, ומושך את הווילאות הדומים לסדינים צהובים, שכן היה זה סוף אחר־הצהרים, אפור ודלוח, הורה על הפועל:

“גאריק. הוא יעזור לי. אנו כאן לספק לך את צרכי־החיים הבסיסיים.”

“רק אתם כאן?”

איש מהם לא ענה. לרגע, כמו זעזוע, זעזוע רחוק בבטן־האדמה, פתאום ראיתי: הם דומים. אולם במה. כמו כפילים?

“אני מקווה שלא אהיה לטורח רב מדי,” מלמלתי איפוא לעבר גאריק כמציגה את עצמי בתורי, כופה עלי חיוך רפה של נימוס.

גאריק רק עמד מביט. ולא ענה. אחר סבב ויצא. להכניס את מזוודתי ותיק־היד.

“גאריק אינו מדבר,” הסביר לי באסט.

“ממתי,” שאלתי, דומה נחרדת קלות שנית. שם, במרחקים.

“ועכשיו נתקין למענך אש,” ענה באסט, מחטט באח. משהזדקף, פונה לכווץ פיסות נייר־עתון גדולות ולהשליכן לאח, כלאחר־יד, אבל בחוש, משליכן נמוך, מן הצד, כמו בכדורת – האומנם כמו חייך־מה, לא חייך, כשסבב אלי, ואמר: “את תמצאי. כולנו לא מרבים בדיבורים.”

“מדוע,” שאלתי, מסתכלת בחלון־הגדול. אחת היא לי.

אני בגלות, הרהרתי. ומה בכך, אני בגלות ימים רבים.

ברם, נזכרתי באביו. הזקן הזקוף, בטלאי־עור במרפקי־שרווליו. האומנם זקן היה, או אני צעירה כה. כיצד הביא עמו פעם צרור אפונה־ריחנית למרת מורטרם שעל ערש־דווי, כיצד ישב משפשף את גבות־עיניו. וכיצד קם, מבקש להביע השתתפות, אמר: “אשלח פועל לגזום את הגדר־החיה שלכם: הגיעה השעה,” מיהר לצאת.

באסט כורע היה עתה לפני האח הרחבה, הוו לתליית הסיר הגדול עדיין קבוע בה. פיסות־העתון, גיזרי־העץ – מסדרם בידיו, סיים והתייצב. ובתנועה בטוחה אשר פתאום הזכירה אותו יותר מכול, שלח רגל, מציבה על מדרגת־האבן הלבנה אשר לפני גדר־הברזל, והניף אחורה וקדימה את בית־הקיבול של עור, הצר והגבוה כשפופרת נוקשה ומחודדת, מטיל שם, כמתוך משפך, כמות של פחמים מידרדרים. אלא שכיום, כמו נהפך הוא לחית־יער, הרהרתי. הם כמו חיות־היער! – לרגע, בשלישית? כמו אחזוני שקט ורצינות של לילה יורד.

“פעם ידעתי להתקין אש באח,” אמרתי והסבתי את ראשי ממנו. אחת היא לי.

באסט, שירד בינתים להצית ניירות מכל הקצוות, מכבה שם במהירות את הגפרור, לא ענה. רק חזר לעמוד, מתבונן באש, כשהוא מוחה ידים זו בזו, על־ידי שפשוף.

“מה בדבר ארוחת־תה,” שאל פתאום, “אביא מצרכים.”

“סעדתי ברכבת.”

“מצוין,” אמר והלך. נשארתי לבדי. סיכלתי זרועות, ורק הסתכלתי סביבי. ולא ידעתי כמה זמן ישבתי כך. שוכחת כי כאן אני.

דפיקה על הדלת. גאריק. בשתיקה הוציא את השמלות, המעילים, הלבנים, הממחטות. מוציא ותולה, מוציא ומניח במגירות.

“את שמיכת המסע המשובצת,” ביקשתי.

העיף מבט לעברה, מונחת עתה על המיטה. נטלה. משאירה מקופלת־לשניים, פרש אותה על ברכי, וכמו אחות־רחמניה הידקה תחתי והלך.

לבדי סופית.

דמעות גדולות החלו להתגלגל על פני. זו עייפות־המסע, הנותנת סוף סוף את אותותיה, אמרתי לעצמי, מנסה למחותן לשוא. סוגרת, לוחצת שמורות לשוא. מתיאשת, רק ישבתי מסתכלת בעדן בכתלים המחוספסים. בקווי גרעיניות־העץ. המרחפים במישטחי הרהיטים המיושנים. וכך נרדמתי, שעונה על מסעד־הצד היחיד, ההדור מדי.

דפיקה על הדלת נשמעה. באסט עמד בפתח. במעיל, שצווארונו מורם. פנס רב־כוח בידו. מגבעת מהוהה, אולם טרזנית־מה, לראשו. אפילו לא הרמתי את ראשי המוטה על המסעד. רק הבטתי בו. ובלילה, של אוויר וקור, מעבר לו. עם זוהר חלש, רחוק, כמו של אור־עיר מושלך השמימה, בקטעי קו האופק.

הוא סגר אחריו את הדלת:

“אני מביא את ארוחת־הערב,” אמר.

“מה השעה?”

“מאוחרת. לא רצינו להעיר.”

העלה אור בכל המנורות. עובר בצעדים הגדולים, השלוחים. החדר הגדול קטן עליו.

נאנחתי והסתדרתי איפוא בנוח על מושבי. הוא ערך על השולחן את המאכלות, במקצועיות, לפי כל הגינונים. משליך שם בסוף את המפית המגוהצת. העבירני אל כסא־הגלגלים.

“שעוני עצר. והשעון־החשמלי, שם במגירה, עדיין לא מחובר,” התנצלתי.

הוא פתח את המגירה, הוציא את השעון.

“בהזדמנות זו. שאר המכשירים החשמליים. אולי כדאי שתציץ בהם. אולי אינם מתאימים. לרשת המקומית. הם זרים.”

השעון, מצבר־הטרנזיסטור, מצבר מחשב־הכיס, מייבש־השיער, מכונת־הגילוח לגברות. במגירה אחת עם הגרביים, הגרבונים והלבנים. הביאם ופיזרם על הספה. מוזרים כאן מאוד. ניסה לקרוא, מקרב ומרחיק, את המספרים המוטבעים.

“רגע. גם לי בעיות־ראיה. נושאת עמי עדשה־מגדלת. היכן ארנקי?”

לא התייחס. נוטל את עטי מעל המכתבה־הנסגרת, הזעירה כצעצוע, החל, בעמידה, להעתיקם על גב כף־ידו.

“רגע,” מיהרתי לקנח את פי במפית, “תלוש לך גליון. מן הדפדפת לנייר־מכתבים.”

“ניירות אני אאבד, נכון?” השיב שם. תוך שהוא ממשיך להעתיק, מאמץ את עיניו. האימרה במיפתח אפודתו שבדוגמת־מעוינים פרומה פה ושם. מצחו חרוש תלמים.

“מאז ימי בית־הספר, לפני בחינות, לא ראיתי, שכחתי שאפשר, לרשום דברים על כף־היד, על הברך,” מלמלתי בפה מלא, בעוד הוא, מסתבר, יוצא. שוב לבדי.

סיימתי את אכלי. דחיתי מעלי את כלי־האוכל. נשארתי יושבת. ביד תומכת את ראשי. פעם אחת, בחוץ, שמעתי־לא־שמעתי, את קולו החרוך של באסט. מן־הסתם עסוק במלאכה כלשהי, דובר, כדרכו, לא ממעמקי־האיש. עונה בקול. לקול־אשה, הבא אולי מעבר לחומת שביל־המעבר הפרטי. כמו קולות־הלילה. “כן. זאת הבעיה. בחורף. אבל,” אמר, “אנחנו הלא חושבים באופן ממשי לרכוש את ‘ציפור־בכף’. עתה, כשהוא פורש. אולי זה יהווה פתרון לחורף. פתרון כלשהו,” והבנתי כי דיברו עלי, על בואי. כפר קטן.

ואחרי־כן קול־האשה ענה, לא־ממעמקיה, בצליל של פרידה: “ומה הוא יעשה עכשיו כשהוא פורש עדיין בגדר מסתורין לכולנו לא־כן.”

ובאסט לא ענה. כפר קטן. אולם בבתים מבודדים מאוד. נשארתי יושבת. ידי, במרפק על השולחן, תומכת את ראשי. הכול אחת לי.

גאריק בא. הציע את המיטה. הכניס סדר. אני כמו בבית־חולים, קיבלתי עלי. אלא שמוכרחים להודות, בית־חולים מיוחד־במינו, אמרתי לעצמי. גאריק אסף את כלי־האוכל מעל השולחן, כאסוף ביצים עזובות. והלך. כשלרגע, שוב נפתחו, הזכירו את עצמם, רעננות הלילה, האוויר והקור בחוץ. והדלת נסגרה עליהם שנית.

הסעתי את עצמי לעבר הדלת, לעבר המנורה העומדת ליד הספה, לעבר המנורה על השידה, מכבה את האורות. רק אור מנורת־הקריאה הכחולה על שולחן־הלילה נותר. אז הסעתי את כסא־הגלגלים לעבר המיטה, ומשכתי את כתונת־הלילה מתחת לכר. אולם ויתרתי. התחרטתי. השלכתיה הצידה. ורק נשארתי יושבת בכסא. הו, אלי, אני חושבת שאני אבודה פה, אמרתי לעצמי.

דפיקה על הדלת.

“מי שם?”

באסט. עם הפנס. כדרכו, עמד רגע בפתח, בתוך השְחור. ונכנס פנימה, כתפי מעילו ודשיו מלוחלחים טיפות. ניגב רגליו באון.

“היכן הם?” שאל במרץ, מניח את הפנס, המעיל, על כסא־התיבה הגס ליד הדלת.

"מי?''

“הדברים שלך,” מקיש רמות בלשונו, עשה בשלוש אצבעות, האמה מורמת, כדוחף תקע לשקע.

“דברי־החשמל? גאריק החזיר. למגירה.”

הוא צעד והדליק את המנורה העומדת על השידה. הניח שם, במעגל־האור, על־גבי מפת־הקרושֶה של חוט־פשתן לבן, מברג וצבת. התכופף והוציא מן המגירה את המכשירים. נשען בכתפו אל הקיר, רגל צולבת רגל, החל מחליף תקעים, דובר כאליהם: “ביררתי. השגתי לך,” הגביה את מבטו, מסתכל בי ללא־הבעה, והשפילו שוב. “בתוספת אלה,” הוציא מכיסיו, הניח על השידה, “התקעים, המספרים, עכשיו יהיו הנכונים.”

“מדוע בעמידה,” מלמלתי בהיסח הדעת. אני חושבת שאני אבודה פה, אני חושבת שאני אבודה פה, חזרתי בלבי.

“אני? רק עומד. הנה,” הלך, ניסה אותם אחד אחד אצל שקע־המנורה ליד הספה, “רואה?”

אחר בא, ליד־שולחן הלילה לידי, הסיט, אותי, ללא בעיות, את השולחן הקטן, ירד על ארבע וזחל להגיע אל השקע מאחרי המיטה, ניתק את מנורת־הקריאה, לצרף שם את החיבור הכפול. חיבר, הכניס. עומד על הברכיים מולי, כיוון את השעון לפי שעונו. וקם: “רואה?” החזיקו לעומתי כספּר אוחז ראי.

“אני חושבת שאני אבודה פה,” שחתי בקול, “אני חושבת שאני אבודה פה. אם לא איכפת לך בבקשה, שאני אומרת זאת. אני חושבת שאני אבודה פה.”

עומד, השמיט את ידו האוחזת בשעון, ממשיך לאחוז בו, והתבונן בי.

"צרכי החיים הבסיסיים, אמר האיש, " פכרתי את ידי, “אני סבורה שהתכוונת לקורת־גג מעל לראש. למזון. לכסוּת.”

“אמת,” אישר, בודק אותי.

“אבל מה שאני אהיה חסרה כאן הוא הבא אחריהם ברשימה,” נתתי את חלק פני התחתון בשתי ידי.

באסט הציב את השעון על שולחן־הלילה, בראש מוטה לעברי מעל למנורה. ולראשונה ראיתי את עיניו במלואן; בהירות מאוד מתחת לגבות הזהבהבות־מה עדיין. מביטות בי, חודרות. נבהלתי:

“לא, לא. אינני יודעת מהו הבא אחריהם ברשימה שלך. ברשימה שלי, זה אנשים. חברת־אנשים. אני אמות כאן!”

ממתי חברת־אנשים נמצאת ברשימה שלי, תמהה הייתי בלבי.

“זה לא מדויק,” הרכנתי את ראשי, “האמת היא זאת. אני, כבר מתי. מזמן. אבל מדוע להקבר גם בקבר הזה?”

“עליך להרגע, אני חושב,” אמר. וראיתי, אף הוא, לפי דרכו, היה אבוד. אולי אובד־עצות. צעד, לקח, ושם את המברג והצבת בכיסיו. כיבה את אור המנורה על השידה.

“רגע. רגע, ג’רלד. לא, אל תלך. שב נא,” הוריתי על הספה.

לא הגיב. כי מורתע, עבר באחת כלעמידת־נוח צבאית:

“שמי? זהו שמי. מאין לך?”

“אני כבר הייתי כאן,” לחשתי, מביטה נכחי, גבותי מתרוממות בתמהון. “פעם. לפני שנים רבות. גרתי, חייתי כאן. היו לכם אז סוסים,” אמרתי, כפוסעת, נכנסת לרגע בחזרה לתוך חלום. ופרות. עם עגלים. הייתי קונה אצלכם. סלסלות־ביצים, שחיכו לי. ממש פה, במדרגות האחוריות," הראיתי על תא־הרחצה. “ופה, בפינה, בין המטאטאים והמברשות, היה תלוי לך רובה,” אמרתי, כמגלה גם לעצמי, בתמהון גובר, בראש זע צד זה וצד זה חליפות, “כן. כאן חייתי.” ובקול נחנק, הסבתי את ראשי ככל שיכולתי אל עבר כתפי, “פעם. לפני שנים. רבות. כשעוד הייתי בין החיים, זאת־אומרת.”

אני בכסא־הגלגלים, הוא בא, ישב על קצה המיטה, סובב אותי שבכסא מולו: “את בחורה מוזרה,” נטל את כפי, משך אותה אליו, מחזיקה על ברכו.

העברתי אצבע, כמנסה למחוק, את המספרים־בעט, הרשומים על כף־היד המכסה על כפי. “זה נראה עכשיו,” נשכתי את שפתי, “כמו כתובת־קעקע על היד,” לקחתי אותה, קרבתיה, לחצתיה אל לחיי: “אני לא חושבת שאני כל־כך מוזרה,” בכיתי, “רק אבודה. פשוט אבודה.”

“את לא תהיי אבודה. עוד תראי. ועכשיו נעביר אותך לישון,” משך, קרב את כתונת־הלילה. עזר להתפשט, להתלבש, העביר אותי למיטתי. “המשקל: חמישים־וחמישה קילוגרם,” אמרתי, שפתי בערך מעל שערו. “אוהו,” לגלג בלצון. כיסני עד לסנטרי, וגוהר, הידק אלי את השמיכה משני עברי: “יותר טוב?”

אור הלהבות הקופצות האדים והשחיר חליפות את פניו, את ידיו, את חזהו, כשנבר באש, וברגל קדימה הניף שם, שפך באותה תנועה, אחורה וקדימה, מפל של פחמים. ושוב נבר, מתבונן באש:

“אמרו אז שבאתם מלונדון?” אמר כמדבר אל האש, “שאתם מלומדים? זהו?”

“כן. בעלי. והיתה לי תינוקת.”

“כן. היית יפה. יפה. אני זוכר. והכומר אמר שאת מעניינת.”

“הכומר? אמר?”

“מה זה חשוב עכשיו. עכשיו תישני.”

״ג’רלד."

“כן.”

“קוראים לי תמר.”

“כן. בסדר. עכשיו תישני.”

״כן. בסדר."

"ואת יודעת מה, לי את דווקא נראית באותם הימים כמו כלה־ילדה. זה מה שנראית לי. אבל עכשיו תישני.״

״כן.״

“ואת זוכרת? פעם הצעתי לך הסעה?” אומר היה ליטול את מעילו מעם הכסא אצל הדלת, במקום זאת סובב את הכסא ונסמך עליו בשתי ידים שלוחות, כמתקמר: “פתחתי את דלת־המכונית ואמרתי: ‘היכנסי. בקרח הזה על הכביש עוד תשברי רגל’. זאת את היית? מאוד ביישנית עם זרים? מאוד מסמיקה? ‘באיזה מזל נולדת?’ שאלת. ואני אמרתי: ‘עקרב.’ זאת את היית? אולי נערה אחרת. אשה־ילדה אחרת. לא חשוב. עכשיו תישני.”

''ג’רלד?''

״כן.״

“עשרים־ואחת שנה עברו מאז. בדיוק עשרים־ואחת שנה.”

“כן. החיים קצרים.”

“קצרים, האיש אומר. קצרים? לי זה לא נראה כך. לא, לי זה בהחלט לא נראה כך,” הפכתי את עצמי במיטה במרפקים, והפנים בתוך עיקום־הזרוע שעל הכר, מה קורה לי היום, אני, ששנים רבות לא בכיתי, התחלתי בוכה שוב, בגב רוטט, לא יכולה להפסיק, האנקות באות כעיטושים.

ג’רלד בא. ומחזיר, הופך אותי פרקדן שנית, יישר והניח בצדי נכונה את זרועי: “הם קצרים, אני אומר לך. ככה,” ידו המוגבהת־מה מקישה שם במהירות באגודל ובאמה, “ועל־כן – תשמעי – ועל־כן,” שוטטו השפתיים על פני, מכסות את פני, בעוד הוא מסיר את המקטורן, מכבה את המנורה, מפשיל את השמיכה ונכנס ללא אבּד זמן פנימה עמי. פיניתי לו מקום. “לא, אל תברחי,” דיבר אל תוך הכר, מסתדר. “כל־כך אשה. וכל־כך מודאגת, מתוחה, באת הנה. לא טוב. לא טוב,” עוד אמר לתוך הכר. דוחף את השמיכה, זורק אותה ברגליו, את מכנסיו והשאר, לרצפה, הפשיל את רגלי שלא תצלחנה על כתפיו? זרועותיו? נבר בי, עלה, לחץ ומיעך; הכול מטבורי־ומטה, והכול מתרחש כה במהירות, לא ידעתי מה קורה בדיוק. כשמטבורי־ומעלה אני לבדי.

צנח עלי. שוב פיניתי לו מקום, משכתי אותו אלי. אולם הוא סירב, קם, כיסני, התלבש והלך אצל נעליו ומעילו שעם הכסא בכניסה.

העברתי את עצמי איפוא למצב של ישיבה, הכר בגבי, מושען אל מראשותי־המיטה, ונטלתי מתוך מגירת שולחן־הלילה את המסרק והראי.

ג’רלד חזר. עומד מעלי, ממתין, ידו על אזור החגורה, מביט בלצון רך בשיפול התקרה. וכבר, על דעת עצמו נטל בהחלטיות את הראי, את המסרק, שמם במגירה שנותרה פתוחה, סגרה במכה. ארעית ישב על קצה המיטה, אור־האש האדום בלבד מאיר אותו חלקית, את הכתף הגדולה, את עור־פניו האכול, שפמו, שערו. החוטים, האדמוניים עדיין, המתנצנצים בם. את החיטוב החזק של סנטרו־ולחיו, הקובר קמעא, עם המצח, את העין. הראש הגאה הזה, מי היה מאמין שהיה בתוכי. מעל השמיכה טפח עתה על ירכי:

“כלה־ילדה. עכשיו תישני.”

"ג’רלד. אני רוצה להגיד משהו, " שלחתי אליו את פנים־ידי.

אפס, הוא נמתח אלי, סגר על ידי והחזירה אל חיקי, מניחה אצלי. מרט קצרות בקווצת־השיער הבורחת תמיד הצידה מעל לתנוך אזני השמאלית. וקם: “לא עכשיו. עכשיו, בפקודה, תישני.”

“אבל אני רוצה להגיד משהו.”

ג’רלד פנה, צעד לעבר הכסא, נטל שם את הפנס המרובע, טיפל בו, הדליק, כיבה, והדליק באלומת־אור על הרצפה:

“כל־כך אשה. ובכן, דברים שטותיים, בסדר. אימרי. דברים עמוקים, לא הפעם,” הצטחק, פונה כבר לעבר היציאה, רק הראש מוסב אלי.

“אתה ממהר.”

“כן. לילה טוב.” האיר אותי רגע כבזרקור: “את מתוקה, מאוד. נותנת. לילה־טוב. עכשיו את תישני,” יצא. ועמו האור המסנוור הקצר.

נשארתי יושבת באפילה. עיני באש־האח. בצורות השחורות בה.

לא, ג’רלד, לא – הרהרתי, מחליקה שוב מישיבה לשכיבה. אני לא כלה־ילדה. ויש לי זכות להגיד. אבל אני לבדי. ומה עלי לעשות, איפוא. מה עלי לעשות – לא ידעתי, והתוך הרך שבתוכי בוכה בקרבי, הולך ומתקשה.

אני לא משותקת, אתה לא אילם, זה מה שרציתי להגיד. אבל זה לא נכון. טעות שלי. ורציתי להגיד שלא אני הייתי זו שפעם הצעת לה הסעה. טעות שלך. לא חשוב. אולי לרגע באת לקראתי. אולי לרגע, עמי, לפי דרכך, אתה חזר ונפתח בך איזה מקור. אשר כמו מים המתחברים עם מים מתחברים עם עצמם, לרגע ביטל, שטף ועבר כבקורי־עכביש את וילאות־הבד הדקים האלה, וכבחומר בעל איכות של בועת־סבון את המגן האפסי של שמשות־החלון. להתחבר אל רעננות הלילה, האוויר והקור.

כמו מצאתי אותך שנית, רציתי להגיד. אבל רק כמו. תמיד רק כמו. וכמו חזרתי הביתה. תמיד רק כמו. לא חשוב. לרגע באת לקראתי. לרגע חזר ונפתח בך איזה מקור. לרגע אולי הדבקנו זה את זה. המשותקים, האילמים, אולי לא להם לבקש יותר.

קרבתי אלי את כסא־הגלגלים. שעה ארוכה, לראשונה, משכתי את עצמי, בתחבולות, לתוך כסא־הגלגלים. הסעתי את עצמי אל החלון־הגדול והזחתי וילון. חושך. כמעט מוחלט. עם צלליות של גושים לא־ידועים, קרובים ורחוקים. הרחק, איש עם פנס עבר בחצר. עצר. וראיתי את הפנס עוזב את העצים, בא ומתקרב. וכבר הצעדים בבוץ. ומריצת ברזל־מגולוון, אצל חומת־מחסן רטובה שנשען עליה סולם ברזל־מגולוון. פח־אשפה גדול בשחור־אטום נצץ. ושלוליות.

הוא ניגש לחלון. רוכן־מה השעין יד על המסגרת. והרים את הפנס המאיר את פניו ואת פני: גאריק. בכובע פרווה עם אזניים. לא זזתי. והוא פנה, הלך והתרחק.

מה הם עכשיו. כמו כאשר הסהר החסר כבר חוט־אור צר ביותר. מולבש. על מלוא דיסקה־בשחור. משתלבת. בשקט והרצינות של לילה משתלט. יורד על קצווי ארץ שעוד באור אחרון. זיכרון: פעם, בבית, קראתי בעתון. ידיעת־כרוניקה על כלב־זאב. אשר הצטרף ללהקת־זאבים. וכך נגלה יום אחד, לציידים. בצפון־סוריה? בלבנון? – ניסיתי להזכר ולא עלתה בידי.

עכשיו זרים הם יהלכו בעיר הגדולה. חשדן, מסויג, ענה בטלפון. לא, זה לא זה. הם לא מדברים, הרהרתי, כי הם חזקים יותר בַּשתיקות. זה בשתיקות שהם מצווים, מסוכנים. חשאיים, פועלים לבד, מתבייתים על היעד. חוש־המידה המושלם אומר מתי לתקוף, מתי לעבור הלאה. ואף פעם לא מספרים. לא מתפארים. הכבוד־העצמי, הסמכוּת, ללא פגם, הרהרתי. וחשבתי על ג’רלד. כמו על חיה לא ניתנת לאילוף. על אף השַמות: רק העור הדק, העדין, החלק כמצח־תינוק, מספר מה עשו האוויר הפתוח, תהפוכות־האקלים והשנים, לעור הגלוי. כמו תצורות גיאולוגיות מעידות על תהליכי־האיתנים הבלתי־פוסקים, הרהרתי. ואולי חלמתי הכול – שאלתי בלבי.

סובבתי החדרה. נוסעת ליד האח, עצרתי. להבות לא היו עוד: הנקיקים המוארים, בינות להררי־הזוהר המואדמים, להטו ורחשו, כאולמות ומסדרונות בתפתה ערוך. ניסיתי להרים את משפך־העור, אשר לא הרבה נותר בו. הרמתי. ניסיתי להניף, אחורה וקדימה, להזרים כמות של פחמים, כמוהו. וכבר תימרות־העשן הלוחשות. ממהרות אל הארובה, מבקשות, מנסות, ומנסות מחדש, להתלקח לפתע לכרבולות מאירות מזנקות. כממחטות משורבבות זרוקות באוויר, מרחפות בוערות. אחרי־כן מתחברות.

מעט הכוח המתחיל להיקוות בי עכשיו. הלא אני שואבת אותו, נפתחת אליו, באמצעותך, מכוחך, הרהרתי. ונשברתי לא־צפויות: הו, ג’רלד, ג’רלד. הו, יום מכושף. מקום מכושף. הו, אלי. מה יכולתי לדעת על אלה כשהייתי פה, ניצבת על הגדה לא־חושדת. כלה־ילדה. ואביך, אתה יודע, נתן לי פעם. שי. כשתרמתי לבאזאר מין מלקחיים גדולים. חדשים. להכנת וופלים אמריקאיים. שקיבלתי במתנה. ולא הסתדרתי אתם. עברו אחר כבוד לתיבת־הצעצועים. אינני יודעת למה אביך התרשם מהם כל־כך. ונתן לי במתנה קערית־נוי קטנה עם בצלים. של כרכומים. שהוריד מבין שורת קעריות כאלו, ערוכה על מדף־העץ הרחב שהיה קבוע, הנה שם, בקיר־המזווה. הערכתי זאת מאוד. הייתי ילדה שהתעניינה. בשמות של צמחים. הו, ג’רלד. רוצה להיות עמך. למה. בכל מקום. למה. כל השעות. למה. ורוצה לשים שם את המיטב. הכול. ולהתחיל לגדול. לא כלה־ילדה. אחרת. כמוך. האפשר. להכנס. למועדון האחר של המוכים. אלכס, כרגיל, צדק – אומר ולא יודע מה הוא אומר – אוויר־הכפר יעמידני על רגלי. או שמא זו צורה של התאבדות.

אלכס? – אני לא אחזור עוד אל אלכס, ידעתי פתאום. ולבי עמד מפעום. נכנסתי למצב של הלם חרישי. ג’רלד? לא. לגמרי לא. עכשיו כמעט שכחתי את ג’רלד האיש. נמוג, הפך לערטילאי. לא בגלל ג’רלד. בגללי – השתוממתי לא מבינה. לא בגללי. בגלל ניצוץ־החיים, אמרתי לעצמי במין הקלה לא־תשוער ושיחרור עולים לראש, כשיכרון. או שמא זו צורה של התאבדות, שאלתי את עצמי, באותו חופש, אותו ששון.

---

אחרי הנשף־השנתי

מאת

עמליה כהנא־כרמון

לפעמים שוב עובר אני בדרך ההיא. אחת לשלושה־ארבעה שבועות, דרך־משל, שם ורק שם נכנס אני למספרה, מבקש לצבוע את שערי. יוצא ומרגיש את עצמי משהו מגעיל.

אני עובר, במדרכות השחורות, הצרות, השבורות. מתחת לקירות־הברזל המסומררים, המלוכלכים. של גישרי־הרכבות העיליים. זהו הרחוב־הראשי. גם רישתות־המסחר הכל־ארציות, שם־דבר בסידקית, הלבשה, הלבשה למידות־גדולות, הנעלה ומזון, סניפים להן כאן. כחדרים־אחוריים. במבחר עממי יותר, מצומצם ועייף. כן לבנקים, לבנקים־למשכנתאות, סוכנויות העתונים־ומכשירי־כתיבה. כולם באנשים, נכנסים ויוצאים. ובכל שעות הערב והלילה, כושים, ביחידים או שניים־שלושה, ניצבים ברחוב־הראשי, בחושך. בפתחי־החנויות הנעולים, עמוק בתוך מפרצי חלונות־הראווה. על־פי־רוב ניצבים שותקים. מהו אשר לו ימתינו. או במה הם מסתכלים. בבניין חברת־הביטוח הריק בשעות אלו? בבית־המלון הקטן ‘מרכז מסחר התבואה’? בבתי־השימוש הציבוריים, חצי תת־קרקעיים? בהיכל־הריקודים בעל הכיפה ‘אלכסנדרה’ בקרן־הרחוב, סגור רוב ערבי־השבוע? מודעת־קבע בפיתחו: ‘מי עומד לזכות באחד מחמשת גביעי־אלכסנדרה הערב. מי האיש המצחיק ביותר הערב. מי הגברת המצחיקה ביותר הערב. מי זוג־הרוקדים המצטיין הערב. מי חביב־הקהל הערב. מי הזוכה בהגרלה־הגדולה הערב.’

אני עובר. וכלבי רוני, הצהוב כלביא, מתחכך אל רגלי, רץ לפני, וחוזר. בסימטה, חוות האוטובוסים החונים. תחנה אחרונה. “ובבדל־הפארק שנותר, שבספסלי־גן רחבים ויונים, תמיד יהא לפחות בן־בלי־בית או שיכור אחד,” כתבתי ביומני, “יושב בוהה. או בסנטר אל חזהו. שרוע מתוח כקרש. או במכווץ, מכורבל. ‘רב־תודות, רב־תודות,’ שמעתי אחד מהם ממלמל שעה ארוכה. לאחר שאדם שמן בגילופין, היוצא מתנדנד מ’הכתר והוורד' בא, ומתכופף במאמצים הניח למענו לרגליו, בין נעליו, בקבוק, נעזר בזרוע הספסל, מגהק. ‘רב־תודות, רב־תודות.’ והאדם השמן הסיר את כובעו, השתחווה, והתרחק.” זה היה בימים הראשונים.

אולי כאן המקום להעיר, בקצרה. אני, ביומני, לא נגעתי זה ימים רבים.

אין לי אפשרות לדעת מהו הקושי ליטול עט ליד. למשל, מלים מקריות. מסרבות להכתב נכונה. תמיד. באותם שיבושים לא־הגיוניים, לא־מוצדקים. לכאורה, אלו האצבעות אשר אינן שולטות. ולא היא.

כבר מכיר אני לחץ־סתום זה. גם בשטחים אחרים. בעטיו, למשל, בניין־ציבור אחד יש, אשר דרך־קבע אעבור על־פניו בעינים מושפלות. כמו בשל רוגזה קלה־שבקלות. או פשוט אעקפהו. בניין הספריה־הציבורית המקומית. הוא הדין עת אתקל, בטלוויזיה או בעתון, בביקורת־תיאטרון. כמי שכפאו שד, אסב את עיני. לפי שכל אלה, יעוררו מעין חשש־קבס. אשר נס אני מפניו. אולם כמה רואה אני טלוויזיה? עתון? מכשיר הרדיו־טייפ שלי אבד, או נגנב. וחדש לא רכשתי. פעם, מוצב היה, פתוח כל הלילה, כשיר־ערש נצחי, בצד כרי במיטתי.

ליטול איפוא עט. להתקל. בספרים, ספריה, בכרוך בתיאטרון, בהאזנה לרדיו. במוסיקה טובה. אלה האזורים. פעם רגישים כבדלקת. ועתה מבקשים להשאר מתים. או ניתן לומר, אני גדרתי אותם. מחוץ לתחום. שם אזור היסורים. נכון יותר לומר, דברים אשר בינם לביני חלו גירושין. ובכן מה בכך. עתה אוהב אני דברים אחרים, אומר אני לעצמי.

כך אומר אני לעצמי. אולם יודע. אני אדם אשר הגיע אל סוף הדרך. נכון יותר לומר, אל התשתית.

והלחץ־הסתום הזה, הגופני ממש. רק עייפות הוא, אומר אני לעצמי. כמו העייפות מראש נוכח הצורך להסביר את עצמך. לשומע לא יודע. את תחילת הסיפור. את שיאיו. הכוזבים. סיפור ארוך מדי. אשר לגביך כבר איבד רעננות, סיפור מת. עייפות, עייפות זמנית, אומר אני לעצמי. היא תעבור, אומר אני לעצמי.

“זה יפה מאוד, איך שאת עושה זאת,” אמרתי לנערה העוטפת את הארוחה־החמה לקחת הביתה אצל דלפק ‘בנגאל טאנדורי’. הסתכלה בי בחשד. הסתכלה ברוני בחשד. ובכן מה בכך. בעיה שלה.

הלכתי וישבתי. בבדל־הפארק. באור שמש־הצהרים החלש, המקנה לדברים בוהק קר. והוצאתי מתוך פנקסי את כף־המרק. פרשתי על ברכי את ממחטתי המרופטת; ראשי־התיבות המרוקמים של שמי, זבולון לייפציג, שלובים זה בזה בזיגזג, הדומה לאות־סינית, הדומה לברק. הסרתי את נייר־העטיפה הלבן, שמנוני כבר, והחילותי אוכל. בשר־כבש באורז. שתי הזקנות, בספסל הצמוד גב־אל־גב, שוחחו. נכון יותר לומר, זו מדברת וזו שותקת:

הו זה קורה כל הזמן אמרתי לו. שומעים על מקרים כאלה, אמרתי לו. והוא אמר אני שמח. שמח שאת כבר מסתכלת בצורה כזאת.

הוא היה מבוגר ממני. בחמש־עשרה שנה, אולי עשרים, לפחות. וכשהכרתי אותו עוד עבדתי בחנות־הכובעים. אינני יודעת אם כבר מלאו לי שמונה־עשרה. הלא מעולם לא ידעתי מה גילי. קודם היית תמימה, הוא אמר. אני, אם לדבר בצורה כללית, אמרתי לו, מעדיפה אף פעם לא להיות לא־תמימה. כך אמרתי לו.

והוא אמר לא לזה התכוונתי. להיות קשוחים, משופשפים, לפתח עור עבה, לא לזה התכוונתי אמר חוזר ומעביר אצבע על הלחי לאורך צד־אפו. הכרתי את התנועה הזאת. הגידי, האם אני קשוח, הוא אמר. האם אני משופשף. אינני חושב, הוא אמר. וככה, משך במגבעתו, את יודעת. ומניף רגל, משך מיכנס. והוא הניח ברך על ברך, יושב בזרוע על גב־הספסל. חצי פונה אלי, אצבעות ידו האחת שלובות באצבעות ידו האחרת. אני הכרתי את התנועה הזאת. את ההבעה הזאת. הכרתי אותן היטב.

כלפַּי כן, כלפי היית קשוח, אמרתי. היית, לפעמים.

את טועה, אמר, רציתי להציל את עורי. כל אחד ודרכיו כשהוא מפחד, אמר.

יפה מאוד, אמרתי. את יודעת, אני לא חושבת שאני פחדתי. אפילו לא לרגע אחד. עובדה. ואפילו לרגע אחד לא הסתכלתי לאחור. זה גם מה שאמרתי לו, את רואה.

הוא צחק ולקח את ידי ואמר זה מפני שהייתי כמו שחיין־מתחיל. יוצא קדימה. בלי להקדיש מחשבה. איך זה יהיה לחזור. אבל לפי דרכי הצנועה, אמר, אני בהחלט אוהב אותך יקירה גם היום. איך אתה מסביר את זה אמרתי בציניות. אני לא מסביר, הוא אמר. כך אמר ועל דעת עצמו, ביד אחת, הסיע למעני את השירבוב בחגורתי. פתחתי את החגורה, תיקנתי ורכסתי מחדש: אני אגיד לך מתי אני פחדתי, אמרתי לו. ושאלתי את עצמי האם קולי בוגד בי. רק קודם שפגשתי אותך אני פחדתי, אמרתי מסיבה את עיני. וכשהחזרתי אותן ראיתי שהוא יושב בדיוק כפי שישב, רק שעכשיו בעינים מסתכלות במטיילים.

כשהייתי קטנה הייתי רזה ואנמית, לא־זריזה בתנועה, שתקנית ודואגת. פחדתי, חום־הלב ולהיות נבחרת על־ידי מישהו, אלה יפסחו עלי כתוב על פני.

ואז אתה הופעת, אמרתי. וביוזמה שלך לא־כן, הכול נשתנה. הו, חום־הלב. והכול, את הכול, לקחתי והנחתי בידך. נותנת בלי לעשות חשבון. ואתה. איך יכולת. הלא מהתחלה.

רק מה. ברכּוּת כזאת כיוון את זה כך שאפילו לא ידעתי לקרוא בסימנים. ואולי גם הוא לא ידע. ואולי גם הוא לא ידע.

לא ידעתי לקרוא בסימנים. ואיך אפשר היה. מכסָה שטח בדהירה שוטפת בשדה־הפתוח באור־הבוקר החזק. נישאת, עוברת על שיעור־המהירות שיכולתי להרשות לעצמי. עת הדרך הביאה לסירוגין לתוך מעבי־החורשות, העינים הרי לא היו מותאמות להבחין באפילה, לראות.

הלוואי והייתי יכולה, אמרתי. להגיד הישאר במרחק ממני, אמרתי. והוא חייך ואמר אני אותו דבר. הלוואי והייתי יכולה להגיד לך מי יתן ועיני אף פעם לא ראו אותך, אמרתי. והוא אמר גם אני. כך גם אני, הוא אמר. האסון שלי, זה מה שאתה, לחשתי, הו הלוואי והייתי יכולה לנער אותך מעלי. והוא, בטכס רב, לקח את ידי. ונישק אותה בטכס רב: האם את מאמינה, אמר. גם אני, אמר, אותו דבר. אבל ככה זה, אמר, מציץ בי מעל היד שאצל פיו, ולא יעזור לא לך ולא לי לעשות מזה עניינים, אמר.

ואתה התכחשת. מכרת אותי, והפקרת. האם אני טועה, אמרתי לו.

והוא אמר את לא טועה. אבל מדברת כאילו היתה לי ברירה.

אם החיים הם בן־זוג בריקוד, אתה בו, אמרתי לו, האם אתה המוביל או המובל.

המובל, ענה מיד. ללא־היסוס.

זאת כנראה היתה הטעות שלי, אמרתי לו. והוא לא ענה. אתה רואה, אמרתי לו, לא באופן בו אני רואה דברים חל השינוי. בציפיות. וקולי דאגתי, האם הוא בוגד בי.

אני מברך על כך, צחק.

ואני, אני מתאבלת, אמרתי. והוא צחק. מפני שאני עיקמתי את שפתי תוך מחשבה. הלא אנחנו, כבר אין מקום להתרגש, שני אנשים משוחחים. שיחה עיונית.

הביטי איך את חושבת עדיין במושגים הישנים שלך הוא אמר ובלי למהר במיוחד אפילו לקח והיפנה את סנטרי אליו. הלא אנחנו שני אנשים בטיול־צהרים בפארק. יושבים לנוח בין מטיילים ויונים.

אולי אתה חי בלי ציפיות, ניערתי, שיחררתי את הראש במרי. אני רוצה להגיד לך שאם כך אני לא קוראת לזה חיים, אמרתי לו. והוא צחק לעצמו. אוסף את ידו. מלווה בעיניו את המטיילים העוברים.

מדוע אם־כך בא לך להתחיל אתי קולין, פרצה אללי הקריאה, רקעתי ברגלי. הוא הניח את היד הגדולה על הרגל הרוקעת, בלי להסתכל. כמו להרגיע כשיש להרגיע. ומשך בכתפיו, מביט במטיילים.

סילקתי במרי את היד המונחת. אפילו, בידי שלי, כמו להגן עליה, בלי לחשוב תפשתי את ברכי. והוא חייך ותופף אז, באצבע אחת, על ידי התופשת את ברכי: החיים, הם צריכים להימשך, אמר. ואסף את ידו. מביט במטיילים.

תגיד מדוע. מדוע בא לך להתחיל אתי, תבעתי. למען אנגליה, אמר.

הו אתי הלך לך קלף, אמרתי. לא חשוב, לא חשוב, לחשתי.

אבל מדוע המתנת לי ביציאה מן הנשף־השנתי, מדוע. בכל־זאת הוספתי. כבר נגד רצוני. הנשף־השנתי לעובדי ענף־הכובענות, את יודעת. כאן. ממול. ב’אלכסנדרה'. מדוע עזרת לי ללבוש את מעילי. מדוע הצעת ללוות אותי.

הוא רמז לי מרחוק בנשף־השנתי, את יודעת. לעבר היציאה. עושה בזרועו כמלווה. לא נשארים עד הסוף יצאנו יחד. והוא העביר אותי את הכביש.

מדוע נוגע בגבי אומר אל תהיי ילדה שוב ושוב הצעת להיכנס. ל’הכתר והוורד'. לשתות כוסית. מדוע, אמרתי לו. האם אתה זוכר האם אתה זוכר. מדוע הנחת את ידך על ידי.

קיר של קטיפה־אדומה ואור־גאז הולמים אותך להפליא, הוא אמר לי אז, מניח את ידו על ידי. ידי פרפרה. גם ניסיתי למשוך אותה. אבל הוא סגר עליה בכוח. אני אעשה ממך אשה, הוא אמר לי אז, את יודעת. יש לך גוף מפותח לגמרי, ואני אעשה ממך אשה. מה לעשות, האמת העירומה היא זאת: הוא פיתה אותי, את יודעת. ועזב אותי לאנחות הו זה קורה כל הזמן. האם בגלל זה זה פחות מדהים. אימרי לי אַת האם בגלל זה זה פחות מדהים.

אני הייתי יתומה, את יודעת. וגרתי בעליית־הגג ההיא. ברחוב אבינגדון. לבדי. קר היה שם, אצל האלמנה דוּראנט. בגלל התקרה המשופעת הגבוהה מדי, בגלל החלון שלא נוסע עד הסוף. מחלת־ים הייתי מקבלת שם. למראה המרבד שהיה מתנפח. כמו מיפרש. בגלל הרוח בחוץ. שהיתה חודרת מן הסדקים ברצפת הקרשים הרועדים. והאלמנה דוראנט היתה רעה אלי. ומפחידה. ואני חשבתי האם כל זה קורה לי. היאמן. שהנה הוא בא הנה הוא גאל אותי. איש־חלומותי מצא אותי. בכך, את יודעת, אף פעם לא היה לי שמץ של פקפוק. ואף פעם לא הסתכלתי לאחור.

עוד באותו לילה, התגנבנו אלי, אספתי חפצים אחדים, ונסענו אליו.

עוד באותו לילה. התגנבנו אלי, מביטים זה בזה משתדלים לא לפרוץ בצחוק שיעיר את האלמנה דוראנט. לא מסוגלת להתרכז, כי כל הזמן נדד אחרי לא מניח לי, אספתי חפצים אחדים. ואת תמונת־אמי. והייתי מוכנה. גם את מגהץ־הברזל? – שאלתי מהססת, אני זוכרת. זהו? אמר, לקח מידי האחת את החפצים, מן האחרת את המגהץ. הניח אותם על המיטה, ואת כובעי, צעיפי והתמונה עליהם, וחיבק אותי. כרכתי את זרועותי סביב צווארו, עומדת על בהונות. גבוה מדי, לחשתי. לתוך חזהו. ישב אם־כך על המיטה, הושיב אותי על ברכיו, ולחש בולע את רוקו, בואי יש לך גוף מפותח לגמרי, את יכולה להיות גאה בו, ואני אעשה ממך אשה. זה היה אז שהוא אמר זאת ושם את כובעי על קדקדי ואת צעיפי על צווארי, ואת התמונה בין ידי. אני, על ברכיו עדיין, סובבתי את הכובע שהפרח יהיה במקום הנכון, הכנסתי, ככה וככה, משני הצדדים את השיער לתוכו, משכתי טוב טוב, קשרתי את הסרטים. את הצוואר הקפתי פעמיים בצעיף, ומחזיקה את התמונה צמודה אל לבי, הבטתי בו מוכנה. בואי, נישקני על מצחי, מרים בידו לאחור את שולי הכובע. העמידני על רגלי וקם. כל־כך רוצה אותי. ואני, לא מאמינה. שכל זה קורה לי. אני לא מאמינה שכל זה קורה לי, לחשתי מביטה בו ובעיני כוכבים, והוא לחש ש־שש, בואי שרה־ג’יין, מושכני אחריו בידי פותח את הדלת במרפק היד בה החזיק את צרורי, לסגור אותה שוב אנו כלל לא טורחים. כך נסענו אליו. בכרכרה שעצר ברחוב. אפילו לא שאלתי לאן.

אה, כן: מי אתה, מה מעשיך, שאלתי בדרך. נחשי, אמר. אולי לוליין, אמרתי. מדוע לוליין, צחק. ולא ידעתי להסביר. אולי בחיל־הפרשים, אמרתי. ובהחלט יכולתי לתאר לי אותו כך, בעיני־רוחי. בצורה הזאת, כשהרוכב כבר חצי־עומד. חסר־משקל. על הסוס. שחצי עף באוויר. אולי יורד־ים? והוא אמר, אני כייס. לא יתכן, קראתי. זאת האמת־לאמיתה, אמר. בשלווה גמורה. באותו שיכנוע כובש. שהולך עם כל מלה שיגיד. את יודעת? אפילו מר תורנדייק אמר. קולין, כך אמר, קולין הוא מהבריטים שבהודו יוצאים, לא־חמושים, אל רבבות ההמון המתמרד, עוברים ביניהם במקל בלבד ביד, וההמון נס. כייס. האם את חושבת שזה היה איכפת לי. זה לא היה איכפת לי. העולם לא היה קיים.

איך הגעת אם־כן לנשף־השנתי, הוספתי וחקרתי. מה זאת־אומרת איך, הוא אמר, לכייס אנשים. והאם כייסת, התעניינתי. את שואלת יותר מדי, אמר. וכעבור זמן־מה פתאום מתח את עצמו בצורה מוגזמת הצידה, הוציא וטילטל מול עיני את משכית־הכסף שלי תכשיטי האחד, הירושה מאמי. סגר אותה בתוך ידי לוקח מקרב את פני אל פניו שאראה שהוא מצביע שהוא קורץ. מה אגיד לך, אני רק הסרתי את כפפת־הבד, להצליח לפתוח בחושך ולהכניס את המשכית לתוך הארנק, וסגרתי שוב את האבזם. אומרת יפה מאוד, בנזיפה מדומה. מרגישה את עצמי מאוד מבוגרת. אשת העולם־הגדול, הבטתי בו בהערכה מבודחת. כמו בקוסם שהפגין תרגיל מחוכם. העולם לא היה קיים. השיקשוק המצלצל של מתכת פרסות־הסוסים באבני־הריצוף של הכביש התחלף בחבטות נבלעות בקרקע. יצאנו את העיר, ככזאת. אפילו לא הפניתי את הראש החוצה להשקיף. צמודה אליו, יחד עם תא־הכרכרה שנינו מתנדנדים. ואת יודעת מה. אני סבורה. בשום זמן שוב לא הייתי מאושרת כפי שהייתי אז, שם, בחושך. באף יום מן הימים.

לא. הוא לא היה כייס. הוא היה שומר־המסילה. יוצא כל יום ובודק. קודם שהרכבות חולפות. אחראי על מצב הפסים והאדנים בקטע שלו. מכאן ועד כאן. עבודה מסוכנת למדי, את יודעת. לצעוד, כך, לאורך הפסים, לחזק ברגים וכולי. קודם שהרכבות חולפות. עבודה מסוכנת למדי, שכללה, במיוחד כפי שהוא ביצע אותה, התגרות בלתי־פוסקת, כמו מין מישחק, עם החיים.

ולכן רק לכן היתה מה שהוא אהב. כי הוא, הכול, היה לו כמו מישחק. שכלאחר־יד. אולי בגלל הכוח הפיסי הרב. והכול עשה ביכולת. אי־אפשר להכחיש, הוא היה איש מוזר. וכמו רק חצי־אנושי. כאילו לא ברצינות, אפילו בבוז, התחפש, בקווים כלליים בלבד, לאדם. כדי לשמור על הכושר ועל העצמאות.

בבוקר כפור היה על פני הארץ. זאת היתה השנה של הכפור המפורסם. אל תשאלי מפורסם במה. כבר אינני זוכרת. רק שבאותו לילה בא. הכפור המפורסם. ומאז, כפור ואני, יש בינינו קשר־קירבה מסוים.

כפור היה על פני הארץ כמו נשורת שבבית דקה ממחרטה עובדת בכסף ובזכוכית. מועפת מתוך שקים, ננעצת ונדבקת בכוח בעור העולם שעצר, מכסה אותו. כליל. כפור מלוא־העין ועד לתלמים הרחוקים הנראים בין העצים הדקים. בהם העורבים מקפצים – אני יושבת הייתי ליד החלון. לבדי. ותופרת. מתקנת. ביוזמה שלי. מלבושים. שלו. פזורים במקום. לבושה בחולצה שלו. החדר כבר מסודר ונקי.

ואני בתסרוקת החדשה, קולין. השיער, שבקשר־העניבה השחור בשורש־הצוואר, בכל־זאת נופל קודם רפות לצדדים. והמקום חדש, הכול חדש: להרתיח מים, איך בדיוק. לרחוץ ידים ופנים, איך בדיוק. לכבס גרביים ולתלות, איך בדיוק. לברש את שולי שמלת־הנשף, את הנעליים, מן הרפש, איך בדיוק. להכניס סדר, לנקות. לתפור, לתקן. איך כל הדברים הללו פתאום זוכים לתשומת־לב, אמרתי אז לעצמי. למקום ראשון־במעלה, אמרתי לעצמי. באותה התלהבות שקטה, יציבה. נישאת על כנפי ההבטחה. הבטחה של יכולת־עמידה סבלנית, של שלווה, של נאמנות והתמדה ללא־גבול, בשר־החיים, בשר־החיים, אמרתי לעצמי. כשכל הזמן, האור הזה בחוץ, בלתי־רגיל. כמו בא מלמטה במקום מלמעלה. לבן, שווה, אחיד. ועולם זגוגי, גבישי. עומד צח. בקווים יורדים דקיקים. ושחורים עבים. תארי לך. השיחים בין הגרוטאות בחצר, כמו עשויים פקעות של תיל, אבל תיל מצופה סוכר אוורירי ושקוף. אפור בהיר, הכי בהיר. וסוכר תחוח שפוך על מכסה חבית־המים, שם. על חומת־הגדר. הקרקע. הכול. וכשרק פה ושם העקבות של צעדים־בשביל ניפצו בו רשתות־סדקים, כל השלוליות במעטה־קרח. שביר, נקי. עם סימני־אדווה. ואז ראיתי את קולין בא. דחפתי מעלי את כלי־התפירה. מה שנפל נפל. אני נוגעת בתסרוקת החדשה. מהומה בנפשי.

“אני. רואה. שאנחנו. מתקדמים. אֵיי,” קרא קצוצות, מהירות, אל עבר החלון, כמו לחברים. מוציא ומניח על השולחן את המיצרכים.

וניגש אלי. עושה בשפתיים ללא־קול: “הלו.”

במעיל שומר־המסילה המרופט. ער, מגולח למשעי, שפמו עשוי, הקצוות משוחים שעווה. זריז ודנדי. תוך שהוא שולף מכיס־החזה, מושיט. כמו ללא־שייכות או תירוץ, חפיסת סבון־ריחני קטנה, באריזת־מתנה, בשבילי. בזרועות שלובות גבוה הוא עמד, הכתפיים מצופפות, ואמר “ראי,” בודק אותי. עומד כמו סוס בטלף זו או אחרת מורמת לרגע קצר לאחור, לנער את הרגל העומדת. “אני רוצה להחליף אתך מלה או שתיים,” אמר, “אני חייב לך התנצלות.”

התבלבלתי.

“לא. למה,” עניתי. נוסח בת־טובים.

הוא העיף מבט מהיר אל עבר הדלת.

“אמש. חטפתי אותך. דבר שבדרך־כלל לא עושים.”

“למה אתה מדבר כך,” הסבתי ממנו את ראשי. עוברת להביט רק בגב־הכסא.

“כדי שיהיה ברור,” חתך. “שלא תחשבי. אם קיבלת רושם. של נסיון. מצדי. לנצל. את המצב.”

“איזה מצב?”

“אלוהים! יתומה. תמימה. רכה־בשנים. חסרת־נסיון. ובכן דעי. אני. אף פעם לא ניצלתי נשים. לא השתמשתי בנשים. לא הייתי לא־הוגן לנשים.” הו הרמאי, הרמאי, הרמאי.

לא הבינותי דבר.

“כבר חשבתי שהמצאתי אותך,” בראש קבור בגב־הכסא אמרתי. “והנה הוא פה,” ניסיתי להניף שם את ידי.

קולין אימץ את היד אל צד־מעילו. אימץ את ראשי אל צד־מעילו:

“רוצה שתדעי. בכל עת, את תגידי לא, אני אפסיק. אחזיר אותך אל חנות־הכובעים.”

“קולין,” לחשתי, נושאת אליו עינים תוהות. במאור־פנים עירבב את השיער על קדקדי, החליקו שוב: “רוצה שתדעי,” גחן, “בדרך־כלל אף פעם אינני כזה.”

"איזה?''

“מסתבך,” אמר והלך לערוך את השולחן.

וכל הזמן בחוץ – הלא גם זה חלק מן הסיפור – לשתות אותו בגמיעות גדולות, האופי החזק, הקשה, כמו עזוב, ועכשיו מוסווה, של המקום. איך מהרגע הראשון, הייתי מעוּרָה. בלי עזרה. ומנסה לקלוט, להבין הלאה. בלי עזרה לא יודעת מאין להתחיל. רק: ללכת אחריך, אחריך. מראש הכול כובש פה את לבי. זה זורק אותי הצידה. הכול זורק אותי הצידה. מפציץ אותי. לא ידעתי את נפשי.

וקולין, הידיים כמו ללא־שייכות, עובדות, מסדרות. כל הזמן, לא יכול להסיר את עיניו, שב ומסתכל היה בי משם. כמו איש מהנהן רק לעצמו.

“אתם בני־המקום מאז־ומעולם?” אמרתי.

“אמי אמנם דרבּישייר,” אמר מרוכז במלאכתו עובר לקול של אמצע־שיחה, “אבל בני־המקום, בערך,” פנה אלי במאור־פנים.

החזרתי את ראשי אל גב־הכסא ושתקתי. ואחרי־כן, השפתיים נוגעות בארג־הריפוד, אמרתי:

“אני אישית לא יודעת. לא יודעת הלאה מה עושים.” אני לא אחזיק מעמד, אמרתי לעצמי. לא אחזיק מעמד במה, שאלתי את עצמי. לא יודעת את נפשי.

קולין צחק, צחוק כבוש. בא, הכפית לתה עוד ביד:

“זה בסדר, לַב,” אמר, “אל תדאגי. אני. כן יודע מה עושים.” כמו לא ברצינות. עובר לניב־המקומי.

מעבירה בעקשנות יד מעלה־מטה ומטה־מעלה שוב ושוב לאורך גב־הכסא הגבוה. אני נשארתי בשלי:

“מעכשיו אתה תצטרך לדעת? לחשוב? בעד שנינו?”

“זה בסדר. בעד שנינו. כל עוד כך תרצי. אבל ראי,” החל. כשהוא יורד לשבת, ארעית, על שרפרף הדום־הרגלים המרופד לרגלי, מניח את ידו אצלי.

מה דיבר אז מגרונו. מה דיבר מגרוני. האם דיבר אלי. האם דיברתי אליו. האם זו היתה השעה היפה שלנו. כשאני, מצדי, מיד, באמון, כתינוק, שמה ידי בידו, משסעת אותו קוראת “לא יכולה להאמין. האם כל זה קורה לי,” התבוננתי בפנים הללו, היאמן, ממשיות ובנמצא, של איש־חלום, נטויות אלי בכל העדנה־שבעולם. לוחשת “פעם, אולי, היו מיליונים כאלה. היום נשארתם מתי־מעט. מבודדים. ובמפורד. כל אחד לעצמו. יצורים שאיש איננו יודע מה יהיה בסופם,” כמדיום דיברתי, “כופים להתייחס אליהם. בגעגוע. ובמין כבוד מיוחד.”

פעם, אולי, הם היו הרוב. יצורים שהיו אגדה־חיה. פעם, אולי, למחנותיהם העוברים, לקח יום שלם. לחצות את קו־האופק. חזקים, נבונים לפי דרכם, היום, סוף הזן, הם המפסידים. במלחמה הסמויה. המתחוללת. להכחידם. כי גם בבלתי־מרוסן ביותר שבהם בכל־זאת קיימת כמו סקרנות. כזכר ידידות רחוקה. כלפי מין האדם.

לכן הם בורחים? חשים, בסופו של דבר היא שתכריעתם? על אף כל חשדנות־החיה, שכמו רעד עצבני כל הזמן. על אף הזהירות הדרוכה. ויכולת־החמקמקות המפליאה. להסתערות־המצח המצוינת הזאת היורדת עליך, המשוכה הבאה אולי תהיה הגבוהה מדי, הם יודעים?

בכל־זאת איך זה שפתאום אני דווקא אני נקלעתי בדרכו, שאלתי אז את עצמי עוברת לחבק את גב־הכסא נלחצת בעוז. משננת בקול: “לא תופשת דבר. אתה. הגד. כל אלה. איך. ולמה לך.”

“כי זה כֵּף,” ענה חותך. גומר אותי. הוא קם.

'מה כף?''

“לעורר אותך. להחזיר אותך. לחיים.”

מבלי להרפות מגב־הכסא, החזרתי, ככה, את הראש לעברו.

רואה אותו. לבי פרפרים: עומד ומנענע בשתי אצבעות את הכפית, כמו שרביט, של תזמורת־לכת, מקפיץ אותה וקולט. מסתכל בעיני, מחפש הבנה: “לא מבינה? זה מחזיר את שנינו. לחיים.”

איש שאסור לומר לו מתי תבוא. ואסור לומר אל תלך. האם כבר ידעתי אז. אני סבורה כי כן. המשענת והרוך הללו. הרגש והחום. אבל יש משהו שאומר. בעבר האחר של המיתרס בהחלט רצוי לא להיות. הרבה פראוּת. וארץ ללא חסות־החוק. שטח־הפקר. כי ציפוי החינוך והנימוסים וכל מה שמלמדים, קיראי לזה ציפוי־התרבות המושתל עלינו, את יודעת, פה מכסה רק מכאן ועד כאן ולא יותר. פה, כמו חיה, רגישה מאוד לתחושות טרפה, אולי כמו עקרב מבהיק בחשיכה, כל שניקרה בדרך, אתה חד־משמעית, או קודם מתחבק אתו ומתחבר, או, ללא שהיות, הורג מהר. ולא יעזור לקורבן לקפוץ לצדדים. או לנסות להסתתר.

האם כבר ידעתי אז. כן, מוכרח להיות. כי אני הלא לחשתי: “הו, קולין. אבל אתה. אתה מאין אתה חוזר.”

“לא תספר לי?” ויתרתי. כי עם המבט שנתן בי, פרוע וסבלן כאחת, לא ידעתי איך להסתדר. והוא, עומד מעלי, רק משך אותי, מניף לעמוד על רגלי.

“מה שאני אם־כן שואלת,” מורמת לעמוד, אחוזה בזרועות הקשות כמו בובת־קש ללא רוח חיים, “הוא מאין תרד עלי המכה,” בלב מנבא לחשתי. בהשלמה. עם שואה. והייתי מוכנה.

“מכאן,” צחק, לוחץ אותי אל מכנסיו. שאראה, שארגיש. שכן אמרתי לך, הוא היה איש שיכול להיות גס ואלים: ציפוי־התרבות הפרום שלא עד הסוף מכסה, אצלו באופן מיוחד היה אכול־חורים. וכך, צוחק, ומפנה את פני אליו, הביט בי.

הו, כן, רוחו עוד תישבר. רוחי תישבר. הרבה פעמים. אני עוד אתגעגע לזמן התמים. בדמעות בעינים אזכור את אותם הימים. וחלומות מוּפָרִים. הבטחות מוּפָרות. כל אלה עוד היו לפנינו. כל התהליך.

“אני חושבת שאני זקוקה להדרכה,” מביטה בו אחוזה בזרועותיו עניתי בבושת־פנים.

לא משתף, אפילו לא משתיק אותי, שוב היפנה אז מבט מהיר אל עבר הדלת. ועזב אותי.

חזר ולבש את מעיל שומר־המסילה. הלך ופתח את הדלת לרווחה.

ללא־נוע, בפנים רדומות, המפקח מר תורנדייק עמד שם. בכתף אל קטע הקיר, קיר־עץ, הממשיך החוצה, ופנס חזק בתוך משבצות תיל עבה, מנורת־הכניסה, קבוע בו. דליל־שיער, בעל עור ורוד, מבריק כעור־קרחת, ועיני־דג, ביד אחת על מותן עמד. האחרת בתוך כיס מעיל־הגשם. בצורה של איש ממתין בתור, תאמרי.

קולין, ללא מלה, ארוך וגבוה, בכיפוף־הכתפיים הקל, נשען אל מסגרת־הדלת. צולב רגליים.

בלי למהר הוציא שם את קופסת־הטבק האדומה. פתח. הציע למר תורנדייק. מר תורנדייק, בלי לשנות מצב, רק התבונן בידים המושטות. לא הגיב. לא לקח.

קולין. בלי למהר, לקח, גילגל, הרטיב מדביק. הצית את הגפרור בסוליית־נעלו. הדליק. לעצמו. את הסיגריה. התבונן בה. וללא מלה, מתבונן בה, נענע בידו לעבר מר תורנדייק, כמבריח חתול.

מר תורנדייק, כיוצא מתוכו נפרד אז לאט מן הקיר. וכמו מחווה בראשו, כמו לעצמו, סבב והלך. צפונה, אל כיוון הדרך לעיר.

הוא מר תורנדייק אשר לימים נמסרתי לו בגלל החובות בקלפים. אבל זה היה בימים שיבואו.

וקולין נשאר, להשען שם. הוא מצץ בחוזקה מן הסיגריה, נושף לסלק את העשן מעביר עלי משם את עינו, במבט חודר, שהוא גם מבט לא־רואה. השליך את הסיגריה ויצא, ירד אל פסי־המסילה, הלך לאורך הפסים דרומה, ונעלם מעיני.

אחר בא. אני, עומדת ליד החלון, משום־מה בבלי־דעת נשכתי אז את אצבעי בכוח. כמו להשתיק צעקה?

קולין מהורהר שסגר את הדלת, כמו בשקט מופרז, לאט כה לאט הסיר את המעיל. תלה על הוו. ונשאר לעמוד מול הדלת. איש בעל ירכים צרות במיוחד הוא היה. וקצת בפישוק־רגליים עמד. ומעביר עלי את עינו, מעבר לכתפו, במבט החודר שהוא גם מבט לא־רואה, כל שניה כמו שעה, סבב וניגש.

כמו מחושב הרים את הכפית שעל הכסא. מתבונן בה היטב, לא־רואה. ואת אצבעי שבתוך פי ללא מלה משך. לאורך, כמו שולף קוץ ארוך, לאט ולמיישרין. ועזב, ידי אז נופלת. הוא הלך אל השולחן וכמשליך שרץ השליך את הכפית והסתכל לעברי־לא רואה: “באה?” חזר הקול לפס־הקול. רק שעכשיו, אחר היה ומוזר.

האם אני מהופנטת, הרהרתי. האם הוא מאלף אותי כאלף גור – באתי.

לא־רואֶה לחץ על כתפי, להורידני לשבת, אומר תוך כך, ללא־קשר בין הפעילויות:

“אמרתי לך. בדרך־כלל. לא מסתבך. בדרך־כלל. גם כשמסתבך. נשאר חצי־קר.” וראיתי שהיה מזועזע.

“אתה מתכוון חצי־מת?” פלטתי בלחישה תוך הבהלה. מדברת כמדיום. מקרבת אתי את הכסא לשולחן בישיבה.

“חצי־מת,” חזר אחרי, מאשר, בלא־מחשבה. תפש מה הוא אומר. וחזר:

“חצי־מת. כן, זה אני רוצה. תמיד. כך אני מעדיף. לא להסחף. להשאר חצי־קר,” הזיז לעברי דברים על השולחן לא־רואה, “אבל את. אתך. אינני יודע. אלוהים, זה קשה,” לא גמר.

כמו המגדל בקלפי־המזל הוא נראה לי. המגדל במכת־הברק. שמעיפה מעליו. את הקומה עם נידבך־המגן, של שינים־מרובעות, שבראשו. והאש בלבו פורצת אז. מעלה, ומן האשנבים. בלהבות אדומות. עם גשם־גיצים צהוב ואנשים, בראש למטה, נופלים. להתנפץ אל האדמה הירוקה, מתחת לשמיים הסגולים־שחורים.

“אנחנו, שנינו. האם אנחנו כבר ככה,” בדאגה הראיתי ביד על מסלול של מדרון.

“לא ככה,” הראה על מסלול של מדרון. “ולא ככה,” הראה על מסלול של עליה. “כי אם ככה,” פשט את היד נמרצות קדימה לפניו. “את מבינה אותי?” אמר. “בבוא היום תביני,” עבר לעמוד עם הגב אלי.

“קולין,” אמרתי.

קולין הסתכל בי מעבר לכתפו.

“לא ככה?” הראיתי בדאגה על מסלול של עליה. “למה לא ככה?”

הוא הלך וישב תחתיו על המיטה. ונשען על המרפקים שהניח אופקית על ברכיו. בראש מורד. הכתפיים מורדות. כמו איש שלא בדיוק הולך לו. לרגע, כמו מנוצח. רק לרגע. אחר, קם ובא.

“מה עשיתי? מתי?” אמרתי.

כמו בארץ הקלף ירח בקלפי־המזל הייתי. למטה, מן הבריכה זוחל הסרטן. ליבשה. מנסה לעלות על השביל. המוביל אל האופק. שם כלב וזאב ניצבים. כמו מייללים. הם השומרים. על הדרך. הנעלמת בין שני הצריחים הזהים. ולמעלה, שמים של ערב. עם ירח מלא. צהוב־ירקרק. בתוכו רשום פרופיל אדם. בראש מורכן. וטיפות, פניניות, נמשכות אל הירח, מכל העברים.

“אני חושבת שאין לי מושג מה הולך כאן. אני חושבת שאני מבולבלת באופן יוצא מן הכלל,” אמרתי.

“שנינו,” הטיח מצחו במצחי, צוחק, “והארוחה,” נגע בקומקום, בתיון, התקררה, מה?"

הוא משך בכתפיו:

“שמעי. ראיתי אותך. בנשף. עומדת. ליד הקיר. מחזיקה את הארנק בשתי ידים כל־כך מחונכת. וחלפה מחשבה. כמו פרח סגור. כמו ניצן. הזמנתי אותך. לרקוד. וחלפה מחשבה. הנה הפרח מתחיל להיפתח. בביישנות. הניצן מנסה לזקוף ראש. והיא לגמרי בידי. למה לא יהיה זה אני. ואם אשחק זאת כהלכה,” עשה עיגול באגודל־ואצבע וכמכוונו, יורה אותו אלי. “אבל הכול הלך אחרת. זה אני רוצה שתדעי. שתמיד תזכרי. הכול הלך אחרת.”

''אחרת איך?''

"אינני יודע. איכפת אחרת. אמרתי לך, פתאום מסתבך. או מה. לוקח ללב. או מה. טוטלי. או מה.''

שתקתי, הקשבתי רב־קשב.

“את יודעת, במרוצי־הסוסים. תמיד שואלים. הסוס או הרוכב. מי הביא. את הגביע. והתשובה הנכונה. הנישואים. בין השניים. התלפטיה ביניהם. את לא יכולה לדעת, את ואני, שידוך מיוחד. עובד, לא־להאמין. חד־פעמי. גורלי. לך ולי.”

“מאין לך.”

''אינטואיציות."

''מה אמרת?''

“אינטואיציות.”

“זה טוב או רע?”

“מישהו. ייפגע.”

אי־אפשר להגיד שלא אמר.

“אני, עד עכשיו, כך זה נדמה לי, הייתי בעולם רק עוברת. חולפת. כמו תיירת בעולם,” ניסיתי. לא מבינה מה אני אומרת.

קולין שתק.

“קשה לי להסביר,” התחננתי. ולא מצאתי אוזן קשבת. “ואתה מכיר אותי רק לילה־ויום. רק לילה ועד־הצהריים,” אמרתי.

“זהו,” עכשיו כבר התאושש, “זקוקה,” לא גמר. והשתתק. “לדחיפה. רק דחיפה אחת. ואת יופי. בתוך הזרם. על המסלול,” פתח שוב ולא גמר. ומתבונן בי עומד, עשה בשפתיים ללא־קול: ''הלו."

ובקול, הולך וחם:

“חכי. עוד תראי, את תהיי,” הרים אגודל כסימן. ניסיתי להבין, תוהה. “את תהיי שוברת־לבבות לא־קטנה,” הסביר.

“אינני רוצה להיות שוברת־לבבות,” נבהלתי. “רוצה רק אותך.”

“הו, לא,” צחק. “עכשיו את מדברת כמו אשה,” טפח על שוקו וצחק. צחוק מתגלגל. מנענע באצבע ליד אזנו לאות־אזהרה הלך להביא את הכסא האחר.

כשלרגע, כמו הד, אפילו יכולת לראות. ניתנים היו לאומדן. העליצות הרועשת, התוקפנית, שמוכשר הוא לה, אם הוא רוצה. הצחוק הגס, הפורקן. בחבורה המתאימה. ברגע המתאים. בין גברים. אף פעם לא כאן.

ואם תשאלי למה. התשובה היא זאת. לי הלא נדמה היה תמיד. פה, הוא כמו הרחק ממקומו הטבעי. מקום שם הצבעים עזים יותר. הריחות יותר משכרים. ואין רגשות, רק תשוקות ודחפים. הספורט החביב, בואי נאמר, הוא משיכת־חבל. או התעללויות, התגוששויות. ברוח טובה, של חברים בחברים. הכול מלווה שאגות, קריאות־קרב. וצחוק, ברעמים. “הפתיעי, שרה־ג’יין, הפתיעי,” אמר פעם, “במרוצי־הסוסים. הם תמיד אומרים. רק אם הוא כזה, שלקח אותו השד, ואתה מתעל את זה. תקבל את הביצוע המזהיר.”

קולין, עליז, צועד היה עכשיו רוקד. דוחף קדימה אגרופים במרפקים צמודים לגוף. כמו לפי קצב של שיר. כן, עמיד מאוד הוא היה. הנה, עבר בנקיק־קרח. הנה, יצא. טמפרטורת־הגוף מיד שבה. להיות כרגיל. כל הדם חוזר לזרום בעורקים. הוא הסיר, זרק את המקטורן־הסרוג אל המיטה, דוחה כלפי מעלה את חפתי־השרוולים, משפשף כפות־ידים ברעבתנות. הסיר את הצווארון, זרק, בלי להסתכל.

“אני רוצה להדגיש,” המשכתי, הדיבור בא בקשיים, “אני, בבית־היתומות ותמיד. אחרת. ממך. אף פעם לא צוהלת. נחבאת. רצינית. לא, לא זה מה שרוצה להגיד. אבל איך אפשר. להגיד שרוצה להיות ראויה. לך. כמוך. בכול. אבל איך אפשר.”

מביא את הכסא, קולין עצר. ועומד מגבי, העביר את שפתיו על שערי: “נערה רכה. כל־כך רכה,” אמר. “זה בסדר. אתך, כמו אתך,” אמר. “אתך, לפי איך שאת תרצי. אני מצטער, הבהלתי אותך?” כמו מדד את חוזק, את עובי, עצמות־כתפי. “אינני כזה. את תראי. אני עוד אשתנה. זהו. מבטיח. להיות כמו אתך. להיות כמוך. כי את נפלאה. אל תדאגי. הנה, עכשיו תאכלי,” הצמיד את סנטרו אל שערי. מה דיבר אז מגרונו. מה דיבר מגרוני. האם דיבר אלי. האם דיברתי אליו. שאלתי את עצמי בימים שיבואו.

וקולין, לרגע, העמיד את הכסא לצדי בכיוון סותר. ויושב כך לידי, בגב לשולחן, דיבר בקירבה, בגילוי־לב:

“נשים,” אמר, “המוח שלהן. לך והבן אותו. זה מעל לראשי. כולן. אם זה לגרור אותך. להתחתן. או פשוט, איך לסדר. תמיד זוממות.” אמר וקם, לסובב את הכסא אל השולחן.

“זו האמת,” ישב. “פוחד מהן,” אמר מתבונן בי. והוסיף: “אבל הביטי. מה שלא יהיה. תמיד תזכרי? שאת, אני לא משקר, כמו אתך אינני עם אף אחת. עם אף אדם. אתך רק אתך הסתבכתי. את אהבתי האחת. זה אני רוצה שתזכרי.”

“אתה מכיר אותי רק לילה־ויום,” מלמלתי, “רק לילה־וצהריים,” מלמלתי לא־מבינה. וקולין לקח את שתי ידי וכבש בהן את פניו, מנענע בראשו לאות־שלילה, מדבר לתוכן.

“מה אמרת? מה אמרת?” לא קלטתי. והוא רק נענע בראשו בתוך ידי לאות־שלילה.

אז אמרתי ואור היה בלבי: “נגיד כך? וזה רק כדי להניח את דעתך? בסדר. מוסכם בזה. שאתה לא שלי. ולעולם לא תהיה. ולי אין תביעות. וכל שאתה נותן לי ממך. הוא מרצונך־הטוב. ואיננו המגיע לי כמובן־מאליו. רק מתנה. המלך בחסדו הרעיף. בסדר?” אמרתי. בלצון מבויש. מוכתבת. כליל.

“לא הייתי מנסח זאת כך,” צחק באותה עליצות. של קודם. רק שעכשיו העמיד פנים. העמיד פנים של איש לא־רגיש. “אבל נאמר שזאת המגמה הכללית,” הסכים. וניער לצלחת שלו מהדג שחתך. בעליצות העשויה הכניס אל פיו.

וכך, בעליצות העשויה, “ובכן, ראי,” לועס כמו מציג לועס, לקח ואימץ אותי אליו, “אני. כל הזמן. מנסה להגיד. כשיבוא עוד פעם. מר תורנדייק. את אחותי, בסדר? את מבינה אותי? את אחותי. שאין לה היכן לגור. נמצאת כאן. עד שנמצא לך סידור. ברור?”

ראשי בתוך שריר־זרועו, חייכתי שם: “רק שאני אגור כאן לעולם,” נלחצתי אליו, לוקחת ואוחזת בזרועו, ממשיכה את דבריו, נלהבת להשבע.

“את אינטרלוד,” אמר.

“אני מה?”

“אינטרלוד מקסים חולף.”

“מה היתה המלה האחרונה?”

“חולף.”

“חולף? – תאיית.”

“חי”ת. ו“ו. למ”ד. פ“א,” אמר.

אי־אפשר להגיד שלא אמר.

נשארתי כך, צמודה אליו, ראשי בתוך זרועו, ושתקתי. מדוע שתקתי, חזרתי ושאלתי את עצמי בימים שיבואו. שתקתי כי טוב ובטוח היה לי אתו. בטוח? איזו אירוניה. הרגש, המשענת, החום והחסות. היחידים שידעתי מימי. והיחידים שהכרתי מאז. קולין הניח את ידו בחיבה על ראשי והרחיק אותי. ואכל. ובכן ישבתי מול צלחתי ושתקתי. אז, כדרכו, לקח את סנטרי בידו, והחזיק את פני מולו, מסתכל בי בעיניים טובות, כשואל. “אני כבר חושבת איך זה יהיה כשאצטרך לעזוב,” מלמלתי, מנסה לחייך, “ואני כבר חשה. את השבר־בלב.”

“אני אגיד לך איך זה יהיה,” הוא אמר. “יום אחד. את תכירי. ג’נטלמן עשיר. עם רולס־רויס. הוא יקח אותך. אליו. ואת, ורד במלוא־הפריחה, תגורי בתוך התפנוקים. שיעשו עמך צדק. עם חשבון־פתוח. במיטב חנויות־לונדון. לא כאן,” בידו האחרת הראה בשאט־נפש סביב. “ואני? רק אשאר מאחור,” אמר, “בתור זה. שעורר אותך. לחיים.”

“לא רוצה ג’נטלמן עם רולס־רויס עם חשבון־פתוח במיטב חנויות־לונדון,” מחיתי בלב נרתע. “רוצה רק אותך.”

הודף את פני הצידה, הוא אסף מהם את ידו: “זאת, יפתי, היתה. הפעם האחרונה. שאת אמרת זאת. שומעת אותי? ברור?”

להפתעתי הגמורה, אני קמתי מן הכסא. נתמכת בשתי ידים בשולחן, ואחרי־כן מתרחקת לאחור:

“קולין, אתה תביא בחשבון. שאני מוכנה להשלים. שאתה לא שלי. ושאף פעם לא תהיה. מוכנה אולי, אני אומרת אולי. להשלים שאני אתך לא בגלוי. ומוכנה להשלים. שיום אחד כל זה יגמר. אבל להרגיש דבר. ואסור להגיד. או להרגיש דבר אחד. ולהגיד אחר. עם זה קולין אינני מוכנה להשלים. לעולם לא.”

בחולצת פסים כמו בד של מזרונים וכתפיות־המכנסיים. ללא צווארון. יושב לבדו ליד השולחן. עכשיו באופן בייתי. בכסא מוזז. הידים בכפות מופנות זו אל זו, מוצבות כל אחת על הברכיים הנהדרות המפושקות. וכדי להייטיב לשמוע, הגוף מוטה אלי, והראש עוד יותר הצידה, כי מפנה את האוזן הטובה לעברי. אני פתאום ראיתי. השרירים הארוכים, הרגליים הארוכות, חיה בנויה למהירות. זה כן. והשיער השחור, העינים הכחולות. עם זאת, כבר מבוגר ומיוגע, יש לו בעיות. והפנים אדומות. לבי שבעתיים רץ לקראתו. אבל לא ויתרתי:

“אם מה שאני מרגישה כלפיך, קולין. הלך רחוק מדי. אתה צריך להביא את זה בחשבון. ולהסיק את המסקנות,” הגעתי וישבתי, בכסא ליד החלון. וכמו חץ עבר אותי התמהון: הנה בבת־אחת במו־ידי חיסלתי את אושרי?

ואת יודעת, מצד החשבון־הקר, על הרגע הזה גאוותי. אבל מי רוצה חשבונות־קרים.

“אני מוכרח לציין. זה נשמע מעניין ביותר,” הוא הרים את הראש והודיע במבט משוטט. “נשים. לך והבן אותן,” הוא קם.

ובא אלי:

“אם־כן, מה. מה יפתי מציעה,” גחן.

התבוננתי בפנים הסמוכות. הכול על כפות־המאזניים.

“להביא אותי. בחזרה לרחוב אבינגדון,” אמרתי קצרות, נפחדת. והראיתי בידים שאין ברירה. הוא הידק אותי אליו ומתח בידו את שער־ראשי לאחור על מצחי. הסתכל בתקרה:

“בסדר. סחטנית קטנה. בסדר. אבל חכי. לא בחופזה.”

“אינני סחטנית,” אמרתי נפחדת. “לא גדולה. ולא קטנה.”

“אוהו סחטנית,” אמר, “אוהו ערמומית.”

“אינני סחטנית,” אמרתי.

קולין, עומד מעלי, בדק אותי. שם אגודל בכל בית־שחי:

“רק שאני אגור כאן לעולם. לפני רגע מישהי אמרה. אל תקפצי מקיצוניות לקיצוניות. זה לא הולך ככה בחיים. לא כך מנהלים משא־ומתן אנשים מבוגרים. הקשיבי. הלא אני עוזב. וכשאגיע. זה יהיה אך ורק לבדוק את הפסים. אגיד לך שלום חטוף. אראה אם הכול בסדר אצלך. ודי. שלושה ימים תמימים. תשבי בשקט ובמנוחה. אתן לך פנאי. פנאי לחשוב, להחליט. תזכרי. זה רציני. גם לך וגם לי. עד אז. לא רוצה לשמוע אף מלה.”

“עוזב? לאן?”

''הביתה."

“לא גר כאן?”

“לא בדיוק. כן ולא. סיפור ארוך.”

“סיפור ארוך?”

“היה לנו, בית־מלאכה. בית־מלאכה לכובעים. עסק די־מצליח,” סר מעלי. “מכרנו אותו. היינו נאלצים. מדוע נאלצים? במלה אחת: ברנדה.”

“מי זאת ברנדה?”

“טוב. החובות וכולי. ברנדה? אשתי.”

"מה איתה?''

''חולה."

''במה?''

עומד ליד המיטה, הוא החל מתלבש. צווארון. מקטורן־סרוג.

“ברנדה נכנסת ויוצאת. מוסד.”

“איזה מוסד.”

“למטורפים.”

“זה מה שהחיים אתך עשו ממנה?” שאלתי בבהלה.

“את רואה.”

“ויש לכם ילדים?”

“שלושה.” לבוש, ניער־זרועות לחוש שהכול כשורה.

"היכן הם?''

“שני הצעירים. בבית. הגדול התגייס לצי.” הסתרק מול הראי־המסחרי.

“מי מטפל בהם?”

“כללית, אני. הם. ואני.” בחן את פניו. קודם צד זה, אחר־כך זה. קרץ אלי דרך הראי.

“אתה אב טוב?”

“משתדל. דיעה אחרת יש להם. בואי, חיזרי לאכול.”

“איזו דיעה?”

“ברנדה. הילדים. אומרים, אני עצמאי מדי. העבודה, העיסוקים. השעשועים שלי. קודמים.”

“זה נכון?”

“יתכן.” ניגש אלי.

“שעשועים?”

“מה? לא רואים עלי? שיש לי אופי של מהמר? מהמר בהימורים גבוהים?”

''קולין."

“מה יש, יקירה?”

“רוחי הולכת ונופלת בהדרגה,” קמתי.

“טיפשונת,” היכה על אחורי־חצאיתי, השהה שם ידו: “להכניס לראש הזה. קצת תבונה? את. תעשי זאת. התחילי לספור. שלושה ימים.”

“אבל תבוא? מתי?”

“לא יודע.”

“אבל תבוא?”

קולין העיף מבט לעבר גרבי התלויים על החבל מעל לתנור־הברזל, מניח לי: “עכשיו תהיי גברת מהודרת”, בפיזור־הדעת אמר. “להתראות,” החליק את שתי לחיי, משאיר את סוף־פני בידיו.

“אלה גרביים,” מחיתי, “גרביים לא רואים.”

“אף פעם אין לדעת. מישהו אולי יהיה בר־מזל,” בפיזור־הדעת ענה, אוחז את פני, “הפרצוף החמוד הזה,” אמר. ועזב. ויצא. סגר את הדלת אחריו.

הוא חזר ופתח חלקית את הדלת. רק מציץ מאחריה: הפריח נשיקות, אומר דברים ללא־קול, מתנועע, בהבעה טרגית, כמוקיון, שוב ושוב מאמץ־יד אל לבו. צחקתי, נשענת אל השולחן מאחרי. הלא לרוץ אליו רציתי אז, לכרוך את זרועותי סביבו ולהשאר כך, לעולם.

הוא השעין את פדחתו ליצנית אל דף־הדלת כנושם לרווחה, ולא אמר שם דבר. ונשא את ראשו. וקרץ מופגנות: “כך אני אוהב לראות אותך. צוחקת,” אמר, “העיניים יורות־ברקים.”

שארית־הצחוק מתה מיד על שפתי. כי ראיתי את עיניו. הבטתי בו תוהה, בלב כבד. וקולין, לאחר מחשבה־שניה, נכנס.

הוא עמד לרגע בפנים, בגבו אל הדלת. אוחז שם את הידית, חוזר להיות רציני:

“ואם מדברים בברנדה. ברנדה חוזרת. ביום־חמישי.”

“באתי לך בזמן הלא־נכון.”

הוא משך בכתפיו.

“אני חוזרת ושואלת,” אמרתי, “אני – למה לך כל זה.”

קולין רק נענע בראשו לאות־שלילה.

“ואני חוזרת ושואלת. לא ככה, אמרת,” הראיתי בידי על מסלול של עליה. “מדוע? מה עשיתי? מתי?”

הוא התבונן בי. ניתק ממקומו, עובר ובא בצעד קליל נישק מהירות, בכל העדנה־שבעולם, את הפסוקת בשערי, “עכשיו את בונה דברים בצורה מוטעית,” אמר. “איך להגיד לך: זה לא את, מיי לַב. את בסדר,” אמר, “זה אני. שתמיד נושב חם וקר. כדי לשמור על עצמי,” כבר עבר, חזר אל הדלת ועצר, מהורהר.

“אתם. ברנדה ואתה. קרובים? ידידים?” אמרתי.

ידו שוב על ידית־הדלת, הוא הביט נכחו. שעה ארוכה. אחר נענע בראשו לאות־שלילה, מביט בי. ויצא.

אני, עיוורת, מהופנטת, הראש לא בכושר, מתהלכת עם חץ־התמהון החד הנטוע בחזה, אספתי את השולחן. עיוורת, מהופנטת, יצאתי, רחצתי את הכלים. השבר בו דיברתי, הנה הוא כבר בלבי.

ייבשתי במגבת־התה, שמתי כל דבר במקום. שבתי והכנסתי סדר. מופתי. כסהרורית. וסיימתי, ישבתי אל השולחן, על קצה הכסא, ידי בחיקי. ופתאום, מזווית־העין, בראי־המסחרי על הקיר, כמו במבט לתוך החדר מן החוץ, החוץ הלבן המאיר, של אפור־כסף ואפור־אבן ואפור־זכוכית – נשקף האור הזה. סובבתי את הראש אל החלון: כל הזמן, בחוץ, כבאר שופעת ואיננה חדלה, האור הזה. מי שרוצה יבוא וישתה!

קמתי וניגשתי, לא־מאמינה, לחלון: העולם. והכול התרחב. כמו פצע. הרגשה משונה. כמו פצע, שברגע הפציעה לא יודעים. אבל כשהעין נופלת עליו, ורואים את ההיקף, מתעלפים. כך הכול התרחב. גם השבר בלב. עם חץ־התמהון עכשיו מזדעזע מעליו, כמטורף. ולכול נמצא, לא חסר, מקום בעולם הרחב. כל דבר תופש את המקום הנכון שלו. גם אני. הו, להיות, להיות בתוך העולם אמרתי לעצמי לא מבינה. העולם? העולם? מה פירוש? אמרתי לעצמי. מסתכלת. ולי היה פירוש רק אחד. ולי קולין היה הפירוש האחד והיחיד. הסתכלתי ואת יודעת איך זה נראה אז, כמו מה? כמו היום, תמונה, על מסך הטלוויזיה־הצבעונית, כשהצבע בה מופיע ונמחק, מופיע ונמחק: כל העצים העירומים הנה לא, הנה כן, בגוֹני־חוּם עדינים. כמו פלומות של ציפורים. גזעים קרובים, בטן־ענפים, גם באבקת סוכר ירוק וירוק־חרדל: החזזית. והשיח הקרוב מאוד, זרועותיו מסומנות עתה בלבן, אף־על־פי־כן נושאות הבטחה. של אודם־סלק חי. כולל התנפחויות הניצנים בראש כל חוד. איך אוכל לשכוח את הצבעים המופיעים ונעלמים. לפי התחלפויות־האור, עם תנועת־העננים בשמיים הלבנים הסמיכים. והכול בפעולה סודית, חי. והכול פה כובש את לבי. כי הכול המשך של קולין, וקולין המשך שלו, אמרתי לעצמי. והבט הבט העולם כמו כובע מוצק כליל־המעלות ומושלם ובצעיפים נופלים, רכות, בערבסקות כהתאבכויות־עשן, באפור־לבן נוטה להרבה צבעים, צעיפי־שיפון, רציתי להסביר את עצמי, לספר, לשתף, להראות, להגיד לעולם זאת־אומרת לקולין ולא היה למי הבטתי ברעפים השטוחים שבצבע־מלט של גג־המחסן, שמתחת לשיכבת־הלובן הזרויה, בהם נוטים לסגול־שזיף רך־שברך, ויש שללוונדר או אבק־ורוד, ובעיני זה אז צירוף־צבעים נדיר, מהמם בשקט ונפלא, ושם הרחק בעולם־בכפור רואים, גשר־המסילה של הלבינים־האדומות. ורחוק יותר, הצריף, צר וגבוה, שבצד פסי־המסילה, הוא כחול־אפור. רק ירוק־הבקבוק של עצי־המחט אפל, שולט. זה מפציץ אותי, האור הזה. השריר המצטנע של הסביבה. הרוך המרמה. וכל הדברים הסודיים הקורים. יכולתי לחיות כאן כל חיי. עברתי משם. ובגלל הקור, העייפות, השפע, הבלבול והכאב, וחץ־התמהון שמעל לשבר בלב, ואבל בינתים אין יותר מה לעשות, ואבל לא כעת, אחר־כך, נתחיל לאסוף את השברים, אם־כן כאילו שמה את עצמי בינתים בקופסה וסוגרת את המכסה, יוצאת לפי שעה בצער מן המישחק, נכנסתי למיטה, מתקפלת בין הכרים.

מעבירה לפני העינים מחדש: הוא רמז לי בראשו בנשף־השנתי. לכיוון היציאה. עושה בזרועו כמלווה. ועמד חצי־מסתתר. עם הפנים לחלון, ליד המלתחה. בכף־רגל אחת פונה קצת הצידה, הוא עמד ממתין. דרוך. חוזר ומקפל את גליון תלושי־ההגרלה, בהרבה קיפולים. פותח ומקפל שוב. הנינוחות המדומה מכסה. על המרץ האצור. והוא הגיח כמו צל מעבר למסך־הווילון, מזיח אותו ביד אחת, בתנועה של שחיין. והוא עזר לי, חושף שיניים בחיוך קצר, ללבוש את מעילי. לא נשארים עד הסוף. יוצאים יחד. בגשם הקל. העביר אותי את הכביש. למה ללכת בגשם, אמר. וזה יופי, אמר. כשאני אוחזת הייתי את שולי שמלת־הנשף ובידי האחרת נשענת על זרועו המושטת. אנחנו עוברים את הכביש. לעבר ‘הכתר והוורד’ המואר. קיר של קטיפה־אדומה ואור־גאז… זכרתי, זכרתי הכול. מבעד לתמהון הזה, והתדהמה, איך, האומנם, במו־ידי חיסלתי את אושרי. ואולי יש נסים בעולם? אולי, באיזו שהיא צורה, הוא בכל־זאת שלי?

ואת יודעת מה? ובכן שימעי. ואז, לפתע הוא בא.

לא עברו שעתיים־שלוש והוא בא. לא החזיק מעמד. חזר אלי.

הוא בא. אלי. חזר. פתאום התכופף מעלי. מקבלת אותו עוד חצי־מיושנת, מחבקת את צווארו, עוד אמרתי “מה קורה כאן?” והוא אמר “באנו, להרוס את התסרוקת.” “לא באור,” התחננתי, כשהתחיל להפשיט. והוא אמר “למה, אני רוצה לראות את עיניך. יורות־ברקים.” “לא באור,” התחננתי, תופשת להתכסות בכיסוי־המיטה, “אבל מה קורה כאן,” אמרתי, “אני בלבי כבר לבשתי שחורים.”

“ש־שש, שרה־ג’יין,” תופף באצבע על לחיי, “את ניצחת, הסחטנית,” נכנס עמי. “ומותר? מותר זה לזה הכול לספר,” התעקשתי, “מותר להגיד?” – “הכול מותר,” אמר, כל־כך רוצה אותי. “ואתה תגיד?” – “בוודאי. הכול. תמיד.” “את האמת, כל האמת, ורק האמת?” – “בוודאי.” הו חום־הלב. אז. המשענת והבטחון. בחדר המוסק עכשיו מחדש. החם. ההתלהבות. ועושים בשְׁניים. והסיכויים. הבסיס האיתן. הנדיבות. כוזב, כוזב, אני יודעת. הכול כוזב. אבל הו, כשהכול היה חי. מה דיבר מגרונו. אל מי. מה דיבר מגרוני. אל מי. כשהכול עוד היה חי, כשכל־כך רצה אותי. ודברים קרו. מה דיבר מגרונו מה דיבר מגרוני, עתידה הייתי לשאול את עצמי. בימים שיבואו.

“אבל ספֵּר, איך בא לך לחזור,” הקשיתי, רוצה להבין. “אני. יש לי עין חדה,” אמר, “ואת. תהיי יפה מאוד. יום אחד. יפה ומיוחדת. מאוד מושכת,” הסביר. “את זה, את המקור של ברכה, להפסיד?” כבש את פניו בי.

ערפל עוד יהיה. כמו ציור־סיני מודבק מלוא שמשות־החלון: עצים, שיח, קטע־גג וגדר. אשר יאבדו מרחק. כולם קרובים. בדרגות־חוזק שונות של כתמים. הברד יכה. כדורי־ביליארד זעירים. נקלעים בכוח לכל הכיוונים. כשבין שמי־העננים בשוליים קצת קצרים מדי לבין האדמה הירוקה, נשאר מגולה פס זוהר לבן ומסמא. השלג יבוא, והחלון יִמָּלֵא חיים. נקודות עפות. ואחרי־כן פתותים. נערמים. מראשותי חומת־הגדר סוללה עבה. התלמים שורות של אבנים בולטות. כמו פסים של חוט־שחור בתפר־מכליב. ואחרי־כן העולם יתחפש למדבר רחב ועמוק. בתרנים וענפים לבנים. הכול כמו גרוטאות מכוסות, ארוזות, שקועות. ללא גישה. וההפשרה. העולם צבעוני, רענן, מתחפש לאגם. בדוברות שטות. ואחרי־כן לדֶלתות־נחלים. מציפות הכול. ורעמים יתגלגלו. מטר, ללא־חָשָׂך. השלוליות אז מי־אוכרה. חוצים אותן, כשלוחות של קירות־דייק, מסילות של בוץ מוקשה. שמשות־החלון אז כיריעות בד מרקיזט הכי דק, שקוף ומתקמט. ויום אחד, ציוץ הציפורים. שרק יגביר את הדממה. פרחי ‘טיפות השלג’ יופיעו ראשונים, לרגלי החומה, מנסים בחבורה את אוויר־העולם. ומנערת את הארץ, כנעֵר שטיח, הרוח תשיר בארובה ותנהם. אני יותר ויותר אהיה לבדי. רק מר תורנדייק בא. מרוויח אותי בקלפים.

“אבל תבוא, קולין? לא תבוא?” אני אגיד. כשיגיע. לבדוק את הפסים. ויותר ויותר אהיה לבדי. מסתכלת שעות ארוכות. בראי־המסחרי. שעם משבצת באמצע. מצוירת שתי אניות־מפרש, גדולה וקטנה, בין גלים גבוהים, קצף, רסיסים ועננים. מעליה הכתובת היפה ‘הרוּם של רב־החובל נורטון’. למטה הכתובת ‘מוטב מהחבית’. מצד ימין ‘נוסד’. מצד שמאל ‘1901’. והכול בתוך מסגרת לבנה, מצוירת. לה בפינות עניבות עם פרחים מזכירים חבצלות כמו בשערי־ספרים.

“אני אבוא רק כשלא תהיי כזאת, כועסת,” הוא יודיע כשאני אבכה.

ואני, מחכה, רק מר תורנדייק בא. כל הזמן מרוויח אותי בקלפים. יותר ויותר אהיה לבדי.

ואחרי־כן קולין, “הנה. באתי. טפשונת,” יום אחד הוא יכריז. בא לשבת על השרפרף לרגלי. ואני רק אביט.

ואחרי־כן, “את כועסת,” בא, יום אחד, הוא יגיד. “אני כבר מעבר לכעס,” רק מביטה בו אלחש. “אבל נעלבֶת,” יגיד. “אני כבר מעבר לעלבון,” רק מביטה בו אלחש.

ויום אחד: “תפסיקי. להיות כזאת,” הוא ידחה ברגלו את השרפרף שלרגלי. יעבור לעמוד לפני על ברכיו. ופותח את ברכי נכנס ביניהן מאמץ אותי. להילחץ הכי קרוב אלי. אני רק אביט.

“תפסיקי להיות שפלה. לא־הוגנת. לא־צודקת,” יטלטלני אז, “דברי אלי, דברי.” ואני רק אביט.

“הנה. אני. בא. זה מה שאת רוצה, לא? בא. רוצה. לאהוב. אותך. ואת רוצה. להיות נאהבת. על־ידי,” יודיע. אני רק אביט.

“תפסיקי עם כל השטויות. שרק בראש שלך. ועם כל השאר,” עומד על ברכיו הוא יניח את ראשו על חזי.

אני רק אביט. בחולצה צהובה בצהוב חזק הוא היה, אני זוכרת. “תפסיקי, את שומעת?” הוא ירים את הראש ויגיד. “לא אמרתי מלה,” רק מתבוננת בו אלחש.

“לעזאזל השגעונות הארורים שלך,” יסב את עיניו וילחש. “לעזאזל,” יחזור וילחש. אני רק אביט.

“דברי אלי. הגידי משהו,” יאיים אז. “הרוּם של רב־החובל נורטון,” אענה בפחד, “מוטב מהחבית.”

“דברי אלי, את שומעת,” יטלטלני. ואני, מיטלטלת בידיו, אענה: “נוסד. אלף־תשע־מאות־ואחת.” ורק אביט.

“בסדר. לעזאזל. אני הוא השפל. לא־הוגן. לא־צודק. בסדר,” הוא יגיד, יקום על רגליו. “עכשיו. אל תזוזי מהמקום, השארי כך, מיי לב. אני. רק יורד. לבדוק את הפסים. ואחזור מיד,” יאמר ויצחק בחיבה, רוכן מעלי.

ובשתי ידים, כמו בהלצה, אף יקבע את החצאית שתשאר מופשלת. את הברכיים פתוחות כך. לרווחה. מסתכל בעיני סותר את שערי, “את. השארי כך,” יגיד. ואני, לא אומרת מלה, נשארת כך, רק אביט.

עומד ליד הדלת, אני זוכרת, שלח אז יד לעברי, עושה כבינתיים משהה, ויצא.

יצא. ולעולם, לעולם, אלי לא חזר.

אני הייתי רואה אותו. מגיע. לבדוק את הפסים. וכמובן, מניח ליד השער, את סל־המיצרכים. ויורד.

לכיוון החלון אף פעם לא הסתכל. פנימה לא בא. ורק אם יהיה בחולצה צהובה בצהוב חזק. משהו, חסר־פשר. לרגע, ינתר אז בקרבי. ויצנח.

אה, כן. רק פעם. פעם אחת. יצאתי. כאילו הייתי מכונה. כשמניח היה את הסל, ויורד על ברך אחת, נשען במרפק על השניה, להוסיף דברים מכיסיו. עברתי. ועמדתי מאחריו. וכשנשא אלי, מן הצד, כמו בגניבה, את עיניו, הראיתי בשתיקה: הבקבוק ריק, הליזול־לחיטוי נגמר.

הוא התיישר. קם באנחה, תומך את בטנו. ולקח מידי את הבקבוק, כולל אצבעותי, מלטף את אצבעותי. רגע החזיק את הבקבוק ושתק. בידו האחרת טופח רפות על אחורי־חצאיתי. אחר שיטח את עצמו כנגד השער, לוחץ את הבקבוק אליו, לתת לי מעבר. עברתי. והוא סבב והלך. אל העיר. וחזר. ודפק על הדלת. ועמד, במעיל שומר־המסילה המרופט עמד, בפתח. והגיש לי את הבקבוק במאור־פנים. “לא לשתות את הכול במכה אחת מיי לב,” אמר. וסבב. והלך. אני נשארת לבדי.

ראית פעם איך שוברים סייח? אני אספר לך. לא פעם ראיתי. בחוות־הסוסים. מעבר לגשר־המסילה. בטיולים הארוכים לבדי. יש ללמוד לעשות זאת נכון, במומחיות. בעדינות לקשור את הרגליים. יחד הקדמיות, יחד האחוריות. להכות קלות בשקים. שיתרגל במגע. לשים רסן בפה. לקשור את העינים, שיהיה שקט, נוח ונכנע. לשים עליו שמיכה. לשים עליו אוכף. לשחרר את הרגליים. עכשיו לעלות עליו. לרכוב סחור־סחור בשטח הסגור של המיכלאה. ומתחיל הקרב. בין האדם לחיה. אז להסיר את כיסוי־העינים. בדרך־כלל לא רחוק היום וזה יסתיים. במשהו כמו דרך־ארץ. בין האיש לסוס. הסוס לאדם.

ויום אחד. אני אתיאש. אקום ואסע. כשהאוויר יהיה מלא אניצי־אבקנים. תועה וכושלת, זרה ואובדת, אגיע לעיר. שכבר תהיה טובלת בפרחים, עציצים פורחים אפילו בפיות־המרזבים. ודמעות־רותחות הוא לבי. וכמו יד מתעייפת לדפוק, ההפסקות הולכות וגדלות, גם זה יעבור. מאום לא יוותר. לא מאום. העלבון, לא עוד יבער. את התינוקת, אַת, לקחו ממני, את יודעת, שמו בבית־היתומות. וכל הדברים האחרים. כל השאר.

הו, כן, רוחו עוד תישבר. רוחי תישבר. הרבה פעמים. אני עוד אתגעגע לזמן התמים. בדמעות בעינים אזכור את אותם הימים. וחלומות מוּפָרִים. הבטחות מוּפָרות. כל אלה עוד היו לפנינו. כל התהליך. המטשטש את הדעת ומפחיד. כל העצב המיוחד. של לתפוש דבר פרא. חי, גאה. ולשים אותו, להוביל אותו, באזיקים. רק שאת יודעת מה? כמו נשורת שבבית דקה ממחרטה עובדת בכסף ובזכוכית, שהועפה, ננעצה ונדבקה בכוח, עד עולם הכפור אותי מכסה. כליל. כמו קשקשים של אור. לפעמים הם מהבהבים. מתנצנצים. בשטח האפור. הארוך. של לא חושך ולא אור. לא לילה ולא יום. בו אני שרויה מרחפת תמיד.

מלווה בעיניו את המטיילים בפארק הלא אנו שני אנשים משוחחים שיחה עיונית, אני אמרתי הגד לי, האם מהרגע הראשון, מהרגע שראית אותי בנשף־השנתי, הייתי מיועדת למר תורנדייק. האם לכן בא לך להתחיל אתי. והוא אמר הביטי זה קשה לענות. התשובה היא לא וכן, כן ולא, הוא אמר. והוא אמר את הלא יודעת איך דברים מעצמם מתגלגלים. טוב, אני לא יודע, אמר, ככה זה הוביל, אמר. כי פשוט את ואני, זה עבד לא־להאמין. דיבר מעביר במרץ האצור אצבע כפופה על נחיריו, פעם לכאן ופעם לכאן, מסתכל במטיילים.

גם את התנועה הזאת הכרתי, זכרתי. באהבה. אומרת לעצמי בפעם המי־יודע כמה. הלוואי והייתי יכולה לומר אתה הישאר במרחק ממני. אומרת לעצמי הלוואי והייתי יכולה לומר מי יתן ועיני אף פעם לא ראו אותך. ולא יכולתי, את רואה.

כמו מישהו ששולח את היד להאחז ושם אותה שוב ושוב בסדק מעל לציר־הדלת רק כדי שתימחץ, הייתי. מישהו עקשן, קשה־הבנה ושכחן להפליא. ואולי, אינני יודעת, כאילו שמישהו, חזק ממני בהרבה, לנצח קנה לו שביתה בי. האם אתה עונש, קולין. שאלתי את עצמי. עונש על מה, שאלתי את עצמי.

הלוואי והייתי יכולה לנער אותך מעלי אמרתי לעצמי. ולא יכולתי, לא יכולתי, את רואה. כאילו פעם, ביריד, טיפסתי, נכנסתי לרכבת־השדים. לסיבוב, בשביל הכֵּף. לא־חושדת שהסולם היה אישי. ונחטף לעולמים.

פעם, את יודעת, באופן בלתי־צפוי. אפילו יצא לי לראות, מרחוק, את הבית ההוא. עומד, ברור, כמו מציבה. בית שומר־המסילה. שחציו האחד קיר מסויד. לבן־גיר. עם הצינור־השחור. וחציו־העליון, לבינים. ירקרקות. ועץ אשור־הנחושת הגדול, עכשיו בעלים בצבעים של ריבת דובדבנים־שחורים. התנועע מעליו כהה מתחת לשמיים אפורים. אימצתי את העינים. אולי רואים גם את קולין. והוא לא היה. מה זה חשוב.

איזה יופי, אמר, תביטי. בחורות יפות, שמש, פרחים וציפורים. האם את בכלל לא נהנית הפעם מהטיול שלנו, אמר. ככל הנראה נהנה מכל רגע בשמש, מלווה בעיניו את התהלוכה העוברת, של אנשים, נשים וטף באור, כלבים וכדורים רצים. שורק לעצמו חרישית, ברוך, בהפסקות לנשימה. ואני נדהמתי, לשמוע את הרגישות, המוסיקליות, כמו תזמורת שלימה. האם יש דבר שאיננו עושה מושלם, שאלתי את עצמי. הנה, שם ישבנו, את רואה? הכול כמו שהיה.

את יודעת, לי תמיד נדמה. כל דבר יש בו דיעה. על הצורה הנכונה של עצמו. למשל, ברחוב אבינגדון. התקרה. בשלושה שיפועים לא־תואמים. ונוסף לזה ממשיכה. עם החלון, שבתוך מין כוך יוצא החוצה. שעות, בימי ראשון־בשבת, שוכבת הייתי במיטה, מסתכלת. ושום אפשרות לנחש מה במקור היתה הדיעה שלה על עצמה, לא היתה. כך גם קולין ואני.

וכשאמרתי לו את זה הוא צחק. זהו, זהו, אמר בעצימת־העין עם חצי־הפנים נמשך בתלמים למעלה, בכיוון אחד. כמו תמיד כשהיה מנסה את כוחו בדברים עמוקים.

את תמיד בטוחה, הוא אמר. יש דגם. אידיאלי, מושלם. ואת בדרך אליו. אם רק תעלי. על השביל. וכל שקורה בדרך, אמר, לך נדמה שהוא רק תקלות, שיבושים. לא מתייחסת אליו. לא בו משקיעה את הדמיון. אבל מה שלא קורה, מה שקיים רק בראש שלך, עליו את כן שמה. ושמה תמיד את כולך. ושמה על כל הקופה תמיד. אני חושב, הוא אמר, שבין שנינו את היא המהמרת בהימורים הגבוהים. ובלי שכל. בלי עורמה. ושמה ומפסידה. ועוד מחכה. שמה ומפסידה. ועוד מחכה. כמו למשהו. שלפי התוכנית מובטח לך. וחייב להגיע. ולוּ באחרית־הימים.

האם את מבינה אותי, הוא אמר. הרעל שגמר אותך. אולי קוראים לו שאיפות, הוא אמר. אני, תודה־לאל, הוא אמר, לפחות בחטא הזה. הו־לא חוטא. לא בונה מגדלים־באוויר.

הביטי, הוא אמר. כל שקורה בדרך. בשבילי, הוא ורק הוא החיים. לא שום דבר אחר. אין דבר אחר. החיים. קחי אותם. כמו שהם באים. כשכדור־המישחק עף לעברך נוחת בכוח, אל תפחדי. תיפשי אותו, חזק. כמוני. כמוני רוצי אתו, מלוא־הריאות, ככל שתוכלי. הוא תמיד בא בלתי־צפוי, ואחר לגמרי ממה שקיווית. יופי, חפשי, איך להפיק ממנו. את המירב. עד הסוף. ואף פעם אל תלכי, ככה, חשופות, נגד. כי זה לא תוכלי. הו, מתי תלמדי. ולהיות מחוסמת. כמו ברזל. אבל להתכופף כשצריך. אצלך זה להיפך. ולעזאזל, מתי תלמדי. לטובתך. להיות שועלית.

והוא הצמיד את כפותיו יחד, וכך, יחד, הצמיד אותן אל אפו בערך מעל פיו. ואמר שרה־ג’יין שרה־ג’יין אבל אימרי. האם את זוכרת. שאת היית אהבתי האחת. שרק אתך באמת נתתי את עצמי. אלוהים־אדירים. איך שעשיתי מעצמי טיפש. כמו אהבה־ראשונה. כמו ברנדה ואני. כשהיינו צעירים. לא, אחרת. עוד יותר. האם את זוכרת. כמה יפה היית. הו אלוהים. איך התגעגעתי. איך חסרתי אותך. כל הימים. מדוע זמן כה רב עבר עד ששוב הגיע אלי ממך אות־חיים. לקח את ידי וכבש בהן את פניו אומר דברים. ואני לא קולטת, לא מבינה. לא שואלת מה.

והוא אמר גם את זה: ואת כבר לא היית. החלון בלבד. ואני, לא פעם, מגיע. שואל הייתי בלבי. במקום שהיא שם. האם אחרים נהנים מחברתה כעת. האם אחרים נהנים. מהרוך. המסירות. האמון. והצחוק הנדיר. האם הם רואים. את כל אלה. מבעד לשיער המוזנח, הפרוע. העינים הנפוחות. הבריאות ההרוסה. הסמרטוטים. והסחי.

טוב, הוא אמר, אין דבר. כל סוס יש לו רק כך וכך קפיצות טובות, אומרים. כל מתאבק, רק כך וכך נצחונות. אין דבר, הוא אמר. תשכחי מזה. אין דבר.

כן, שם ישבנו. את רואה? על הספסל ההוא. הכול כמו שהיה. רק את הקיר הגדול, שמכסה הכרזה של מה זה, מפעל למחשבי־כיס? כיסתה אז כרזה של אניית־נוסעים לבנה. ושחפים. בין גלים ועננים, מאוד נפוחים.

וברנדה, אמרתי, האם גם דעתה נטרפה עליה בגלל החובות־בקלפים. גם זה קשה לענות, גם כאן התשובה היא לא וכן, כן ולא, הוא אמר, ואת הלא יודעת, אמר, איך שדברים מתגלגלים.

זה מעניין, אין לך לפעמים מוסר־כליות, אמרתי. אני לא יודע, אמר. פשוט לא חושב על הדברים האלה, אמר. בואי עכשיו אחזיר אותך למוסד, הוא אמר, בואי חוזרים.

כך אמר, פותח ומקפל במרץ כל חפת־שרוול, קודם זה ואחר־כך זה, עד לאמצע מעלה אמות־ידיו. והוא לקח את המקטורן שעל ברכיו, והוא קם. מעיף את המקטורן אל מעל שכמו תלוי על האגודל. וחייך, אני זוכרת. כי מכוח־התנופה אפילו נזרק אז מעט לאחור, כמו מין צעד קטן. איך אתה מצליח, התעניינתי, לא לחשוב על זה, כמוהו קמתי אם־כן גם אני.

טוב, הוא אמר. ובמקטורן נשאר על השכם, מדד בידים מלוא־הזרועות, המרפקים כפופים קדימה בזוויות־ישרות: אם היום שלי הוא כזה. אתן הנשים, עכשיו צימצם, הראה על רווח די צר, אתן תופשות בו מקום כזה. האם את מבינה אותי, שאל.

ואני מדדתי מיד. בידים מלוא־הזרועות המרפקים כפופים קדימה בזוויות־ישרות: אם היום שלי הוא כזה, אמרתי. אתה, מתחתי את הידים לצדדים לגמרי המרפקים פתוחים לרווחה, אתה תופש בו מקום כזה הראיתי. האם אתה מבין אותי שאלתי לא מחזיקה מעמד מתנודדת כמעט נופלת. וקולין צחק וקלט אותי אומר הו הפסיקי לוקח את שתי ידי הפשוטות לצדדים חיבר אותן יחדיו מביט בעיני, צחק והחזיר לי אותן, אומר אל תעשי מזה עניינים ומעביר את המקטורן, מניח אותו על הזרוע, הוא אמר בואי חוזרים.

במי־התעלה השחורים שטו עלים כמושים ואשפה. איש צעיר, קטן ועצבני, משגיח ברוני, האוכל את שיירי־מנתי, בא וישב לצדי. “כלב־לבּרדור,” אמר. ניהלנו שיחה. על דא ועל הא. ואז אמר:

“אני רציתי להיות רופא־וטרינר. מאז הייתי בן שמונה שנים. אבי עבד בחווה, אתה מבין. בגיל־הנעורים עברתי תקופה של ספיקות. לבטים. חשבתי. אולי עלי להקדיש את עצמי. לעזור לאנשי העולם־השלישי. זאת־אומרת, ללמוד להיות רופא. לא רופא־וטרינר. אבל הבינותי. גם להיות רופא־וטרינר, יש בכך משום חשיבות. ועזרה לאנשים. בפרט לזקנים. ולנכים. להם חיית־הבית בן־הלוויה היחיד. כן. אני חושב. אלמד להיות רופא־וטרינר. השאלה אם יש לחיות נשמה שאלה קשה. ילדים לא פעם שואלים. אותי. האם ימצאו בגן־העדן את חיית־הבית שלהם. כאשר גם הם ימותו. רוצים לדעת. ואני עונה: אם חשוב לכם שהיא תחכה, לכם, שם. שם היא תהיה, לקבל את פניכם.”

מן התעלה בא היה משב כריח גרבים מזוהמים מושרים לכביסה במי־סבון חמים. אוחז בשתי ידיו בכוח בקרש מושב־הספסל, האיש הצעיר המדבר מעיף היה מדי פעם, בהבל־פיו, מורגל בכך, את שער־ראשו הנשמט בין עיניו, בתנועה מעוררת אהדה. “קונה?” פנה אלי. “בתור תשובה או כהשקפה?” אמרתי. “ובזה כבר ענית לי,” אמר, בפנים מתכרכמים.

שָׁקֵט וְלֹא מִתְחַנֵּן בִּבְרַק עֵינוֹ

הַמַּבְדִיל בֵּינוֹ לְבֵין גְרוּטָאוֹת הַשָּׂדֶה

מְכֻוַּץ טְפָרִים בּוֹחֵן הָעַיִט, מֻרְעָל.

אַחֲרֵי גֶּשֶׁם שְׁלִישִׁי

קְמֵלִים פִּרְחֵי חֹרֶף רִאשׁוֹנִים,

עוֹנַת הַרְעָלַת נַבְרָנִים בַּתְּבוּאָה

וַאֲסִיף עֵיטִים מֻרְעָלִים.

אם מְעִילְךָ עָבֶה, אַמֵּץ עַיִט אֶל הֶחָזֶה

פָּחוּת מִשְׁקָלוֹ מִשֶּׁל טָלֶה, שָׂא אוֹתוֹ הַבַּיְתָה:

חָשׁוּב לְהַשְׁקוֹתוֹ מַיִם. אִם תִּפְחַד

תָּמִית אוֹתוֹ בַּצָּמָא, לְאַט הַשְׁקֵהוּ

וְלֹא יֵחָנֵק. הוּא אֵינֶנּוּ רָעֵב. צִפּוֹר צְמֵאָה

לֹא תִּגַּע בְּכוֹס דָּם טָרִי.

שְׂמָמִית נִצְמֶדֶת לָרֶשֶׁת לִרְאוֹת מַעֲשֵׂה הַחְיָאָה.

זְקַן הַכְּפָר בָּא לִרְאוֹת אֶת הַנִּצּוֹל

עֵינָיו דּוֹמוֹת לְעֵינֵי הָעַיִט

אֵין לְשַׁכֵּן אֶת הַצִִּפּוֹר לְיַד כְּלָבִים

בְּעֵת רִיב עֲלוּלָה לִשְׁבֹּר כָּנָף

אִם בַּבֹּקֶר עוֹדֶנּוּ חַי וְעֵינוֹ בּוֹרֶקֶת

הַשְׁקֵהוּ כָּל שְׁעָתַיִם שְׁתֵּי כַּפּוֹת מַיִם

וּבַצָּהֳרַיִם יֵעָתֵר לִטְעֹם פֵּרוּרִי בָּשָׂר נָא,

נוֹעֵץ טְפָרִים בְּפֶרֶק יָדְךָ הַמֻּפְתַּעַת.

מָחָר מָחֳרָתַיִם יִרְצֶה לָעוּף. אַל תְּשַׁחְרֵר אוֹתוֹ.

כֹּחוֹ יַעֲמֹד לוֹ רַק עַד צַמֶּרֶת רִאשׁוֹנָה

וְכָל בַּז אוֹ נֵץ יַשְׁמִיט מִמֶּנּוּ אֶת טַרְפּוֹ.

חַכֵּה יוֹם. הוּא יַבִּיט אֵלֶיךָ, אֶל צַמָּרוֹת. חַכֵּה יוֹם.

לַיְלָה לַיְלָה מִצְטַנְּנִים מַשְׁקוֹפִים.

בַּבַּיִת עֲוִית בַּאֲרוֹן הַמַּרְאוֹת.

לַיְלָה לַיְלָה רוּחַ שׁוֹאֶלֶת בָּרְחוֹבוֹת לִשְׁמוֹת בַּעֲלֵי הַבָּתִּים.

מֵהַחֶבֶל חֻלְצָה יְבֵשָׁה מַצְבִּיעָה עַל חַלּוֹנִי.

לַיְלָה לַיְלָה יָרֵחַ כּוֹרֵךְ עַל מֵצַח הָהָר חֶבֶל סַבָּלִים

לַיְלָה לַיְלָה אֲנִי נוֹשֵׂא אִתּוֹ חַשְׁרַת בְּקָעוֹת,

מַשָּׂא עָנָן לְלֹא גֶּשֶׁם

לַיְלָה לַיְלָה שָׁבָה מֵעֲבוֹדָתָהּ שְׁכֶנְתִּי הָעִוֶּרֶת,

הִיא וְכַלְבָּהּ.

בָּאִים לִקְרָאתָם בְּלַהֲקָה אַבְרֵכִים עִם אַיָּלִים

לַיְלָה לַיְלָה רֵיחַ צֶמֶר וּמַשָּׁק טְלָפַיִם בַּמַּרְצָפוֹת.

תענית אסתר תשל"ח

לְהַקְפִּיד לִשְׁתּוֹת הַרְבֵּה מַיִם,

לִבְדֹּק פִּרְזוּל בַּסּוּסִים

בְּדַלְתוֹת הַבָּתִּים.

לְנַקּוֹת מַרְזְבִים, הָיָה זֶה קַיִץ שֶׁל יוֹנִים,

לִשְׁאֹל בֵּין יְדִידֶיךָ מִי הִסְתַּלֵּק וְהִשְׁאִיר יְתוֹמִים.

בְּגִילְךָ פּוֹנִים הַבָּנִים לְעִסּוּקָם וְיֵשׁ חֲדָרִים רֵיקִים.

בָּעֵצִים שֶׁנֶּחְלְשׁוּ יֵשׁ לְסַמֵּן בְּסֶרֶט אָדֹם.

לִפְנֵי סוּפוֹת הַסְּתָו מוּטָב לִמְצֹא עֲרֵמַת

עֵצִים גְּזוּרִים וְקָרְחָה אֵלֶיהָ כְּבָר פָּשְׁטוּ שִׂיחִים

שֶׁיָּדְעוּ מִקֹּדֶם.

הֶחֳדָשִׁים הַקְּרוֹבִים הֵם הַקָּשִׁים בְּיוֹתֵר לַצֹּאן

שְׁנֵי נְעָרִים בְּשׁוּלֵי עֵדֶר עִם חֲמוֹר עָמוּס חֲפָצִים,

שָׁבִים לִשְׂדוֹת מִרְעֶה מֵהֶם גֹּרְשׁוּ שִׁלְשׁוֹם.

בְּכָל הַחֻרְשׁוֹת מַמְתִּין מַעֲטֵה זְרָעִים

בְּתַמּוּז פָּרְחָה הַשִּׁטָּה אֲיֻמַּת הַקּוֹצִים, עוֹד לִפְנֵי הַשִּׁטָּה “וִיקְטוֹרְיָה”.

בַּחֲצֵרוֹת הַבּוֹהִנְיָה, פַּזְּרָנִית, כְּבָר הִנְבִּיטָה זְרָעֶיהָ.

לֹא יָדַעְתִּי שֶׁיֵּשׁ פְּרָחִים רַבִּים כָּל־כָּךְ;

לֹא לְשַׁעֲווֹת קְטָלָבִים, לֹא לָאֲוִיר שֶׁל מִירוֹן הִסְכַּנְתִּי.

אֶלֶף מֶטְרִים מֵרֹאשׁ הָהָר עַד סְבַךְ נַחַל שִׁיזָף וְלִימוֹן.

שְׁנָתַיִם קֹדֶם הָיָה הֶעָרוּץ כֻּלּוֹ לְאֵשׁ.

רִאשׁוֹן חָזַר הַפֶּטֶל, אַחֲרָיו הַתְּאֵנִים.

מַפְּלֵי בַּזֶּלֶת סָגְרוּ

עַל אַשְׁדּוֹת גֵּיא הָרִמּוֹנִים,

מַחֲרֹזֶת טִפּוֹת עַל חָזֵךְ

מַרְוָה עַתָּה הֲזָיָתִי.

שְׁנָתַיִם קֹדֶם הָיָה הֶעָרוּץ לְאֵשׁ.

לֹא הָיִיתִי רָגִיל לִפְרָחִים בְּמִדְרוֹן דְּרוֹמִי.

הַמָּקוֹם הַזֶּה מְקֻדָּשׁ עַכְשָׁו.

הֵבֵאתִי אֹכֶל וְטָעַמְתְּ מִן הָרִמּוֹן בִּלְבַד

לֹא קָרָאתִי בְּסֵפֶר הַשִּׁירִים מִיַּלְקוּטֵךְ.

הַמַּיִם הָיוּ רְדוּדִים מִדַּי

וּמִן הָאַצּוֹת עָלָה רֵיחַ כְּשֶׁל שֶׁתֶן בָּקָר.

יוֹם אֶחָד יַגִּיעַ לְכָאן הַטֶּנְדֶּר שֶׁל אֲגַף הָעַתִּיקוֹת.

יִנְהַג בּוֹ יַעַנְקַלֶה בַּעַל הַחִיּוּךְ הַנִּבְזִי. יָבִיאוּ אֶת כָּל הַכֵּלִים וְהַמִּכְשׁוּר.

בְּגִיר טָחוּן יְסַמְּנוּ בַּחוֹל קִוְקוּוִים, שְׁתֵּי צְלָלִיּוֹת.

לֹא מְצַיְּנִים שֵׁמוֹת בַּשֶּׁלֶט הָרִשְׁמִי.

הַכֹּל יִשָּׁאֵר עָלוּם אַךְ לֹא בָּדוּי.

אַחַת לְחָמֵשׁ שָׁנִים סִיּוּר שֶׁל הַחֶבְרָה לַחֲקִירַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וְעַתִּיקוֹתֶיהָ

יַעֲבֹר כָּאן עַל פְּנֵי מִשְׁטָח מְחֻטַּט מַכְתְּשִׁים שֶׁל אֲרִי נָמָל

עֲדוּי מַחֲרוֹזוֹת שֶׁל גֶּלְלֵי צֹאן

מְרֻפָּד בְּמַחֲטֵי אֵשֶׁל.

עִם סִילְבִיָּה פְּלַאת לְדוֹבְּס־פֶרִי

לֹא קַל כָּל־כָּךְ לְהַגִּיעַ:

כָּל הַכְּבֻדָּה הַסְּעוּרָה הַזֹּאת –

פְּסוּקִים קְשׁוּחִים תּוֹפְסִים בִּצְבָת

אֶת הַנּוֹף הַגָּלוּחַ לְמִשְׁעִי

הַפַּסִים רְדוּפִים אוֹר חוֹלָנִי

עַלְוָה קוֹצִית מְטַפֶּסֶת

בֵּין מִלָּה לְמִלָּה

הָרַכֶּבֶת מְגִיחָה כְּמִתּוֹךְ שְׁקִיעָה מִנְהָרִית

וְאֵינָהּ מַכִּירָה אֶת מְקוֹמָהּ;

אֵיזוֹ אַבְנִיּוּת טְרוּפָה בַּתַּחֲנָה הַדְּמוּמָה

הַזִּכָּרוֹן מַאֲזִין לִצְלִיל מַגָּל קָרֵב.

עִם זֹאת אֲנִי מֵעִיר

שֶׁפַּעַם כָּתְבָה שִׁיר עַל

טַעֲמָן הֶעָרֶב יַחֲסִית שֶׁל אֻכְמָנִיּוֹת

וְרָמְזָה אֲפִלּוּ לְאֶפְשָׁרוּת שֶׁל מִכְתַּב אַהֲבָה.

סִבּוּב אַחַר סִבּוּב בַּשָּׁרָב הָעַז.

עוֹד מְעַט תִּשְׁתַּכֵּב הַשְּׁקִיעָה מוּלִי

עִם טִירוֹתֶיהָ הַבּוֹעֲרוֹת.

הַפַּעַם הִיא אֵינָהּ אֲמַתְלָה

לְמִיּוּן גּוֹנִים מַדָּעִי, לְמִקּוּמָהּ

בְּמִתּוֹלוֹגְיָה שֶׁל עַם זֶה אוֹ אַחֵר

לְמִשְׂחַק הַכְּמִיהוֹת שֶׁהָיָה

וְאַף לֹא לְכוֹתֶרֶת סֵפֶר רִאשׁוֹן

שֶׁל הַמְשׁוֹרֵר הַצָּעִיר.

זוֹ פְּרִידָה אַחַת חֲשׂוּפָה

תּוֹךְ דְּבָרִים שֶׁל מַה־בְּכָךְ

לְלֹא טִפַּת יַיִן בַּכּוֹס.

זו רוֹמַנְטִיקָה סְתוּמָה נְגוּעַת אֵשׁ

עֶצֶב שָׁלוּחַ כִּירִיָּה סוֹפִית

תּוֹךְ שִׂיחָה חֲטוּפָה

עַל דְּבָרִים שֶׁל מַה־בְּכָךְ.

הַדַּף הַלָּבָן הוּא הַלֹּבֶן

הַבָּא עִם לַיְלָה

נוֹף מַבְהִיר פְּצָעִים

עֵרִים מִבֹּקֶר.

אֲנִי זָקוּק לְשֶׁמֶץ־אֶתְגָּר

תּוֹךְ הַמַּאֲסָר הַלָּבָן.

לֹא פִּיוּס הָאִפּוּק

לֹא שְׁלוּחַת נָהָר

קַרְתָּנִי וּמַרְדִּים

אוֹ עוֹנָה מִסּוּג מְשֻׁמָּשׁ

מַמְתִּיקָה דְּבָרִים

אֶלָּא תְּחִלָּתִיּוּת בּוֹעֶרֶת לְבָנָה

חֲשׁוּפָה כְּקֹר מְדַרְבֵּן, זוֹהֵר

מִכָּל קַיִץ נִמְלָץ מִדַּי:

רַק אֶתְגַּר הַדַּף הַמְפֻכָּח.

לעוזר רבין

למחרת, כשחזר לפנות ערב מהמשרד, טילפן מאיר אל אביו כדי להיוודע מה שלום אימו, ואביו, ששעה קלה לפני כן חזר מבית־החולים, מהביקור השני שערך אצלה באותו יום, אמר שמצבה הוא ללא שינוי, אלא שהיא מדוכדכת ואדישה, ושהוא שוחח אִתה והשתדל לבדר את רוחה, בעיקר דיבר אִתה על נסיעתם הקרובה לחוץ־לארץ, ולבסוף אמר שהיא חזרה וביקשה שאיש לא יבוא לבקר אותה, ומאיר קיבל את בקשתה בהקלה, מה שאין כך אביבה אשתו, שקנתה צרור פרחים ובערב ערכה אצלה ביקור קצר, וכן גם למחרת, בשעות הצוהריים, ואילו מאיר, אף כי רק פה ושם, בשוליים, התרופפה מעט שאננוּתוֹ, טילפן לידיד שלו מימי הקיבוץ, שעבד בבית־החולים בתפקיד בכיר בתחום הניהולי, וביקש ממנו שישתדל במחלקה הפנימית למען אימו, וכעבור עוד יום ניגש בעצמו לבית־החולים כדי לברר אצל הרופאים מהו בדיוק מצבה, ובעיקר כדי לנצל את התערבות ידידו ולעורר אותם לפקוח עליה עין באופן מיוחד.

במבוא המחלקה הרחב והמואר היטב, בפינה הרחוקה, ממש מול עיניו של מאיר, שנכנס וסגר אחריו בזהירות את דלת הזכוכית, על גבי מיטה לבנה, שכבה אימו על גבה, רגלה האחת מוצגת כפופה בנוחיות, ופניה נשואות אל התיקרה. מאיר נעצר סמוך לפתח, ובעוד הוא מתבונן בה מופתע מהפגישה הפתאומית, התעורר בו ספק אם אומנם זאת היא אימו, משום שהכרית, שעליה נח ראשה, ובעיקר הצינוריות, שאליהן היתה מחוברת, הסתירו מעט את פניה, אבל הוא לא התקרב למיטתה, אלא עשה עוד צעד או שניים ונשען אל דלפק תחנת־האחיות, ומשם חזר והשקיף עליה, ועדיין לא ידע אל נכון אם זאת היא, או מישהי שדומה לה בתנוחת הרגל ובצורת היד ותנוחתה הרפויה לצד גופה ובמעט השיער השחור שביצבץ מעבר לקצות הכרית על קטע פנים חיוורות ולא די ברורות, ובעיקר במשהו בלתי נתפס אשר נאצל ממנה והגדיר לגמרי את אימו. אחר־כך פנה אל האחות, שישבה מעבר לדלפק, והציג את עצמו ושאל אותה לשלום אימו, ואגב כך הזכיר באופן רפה ומובלע את ידידו ואת העובדה שהתעניין באימו, והאחות, שהיתה טרודה בכל מיני רישומים, העיפה מבט לכיוון מיטת אימו ואמרה בצורה האדיבה והעניינית ביותר שמצבה לא טוב ושעומדים להעביר אותה למחלקה לטיפול נמרץ, וכשהיא רומזת לעברה בראשה הציעה לו שיגש ויערוך לה ביקור, ומאיר אמר שהוא לא רוצה לפגוע בסדרי בית־החולים ולהפריע בשעה שאיננה שעת ביקור, הוא יבקר אותה לפנות ערב, בשעה המיועדת לכך, והאחות אמרה “אתה לא מפריע. אבל איך שאתה רוצה”, ומאיר אמר שהוא בא בשעה הזאת אך ורק כדי להיוודע מהו מצבה, וחזר והזכיר, ושוב באופן רפה ומובלע, את ידידו ואת העובדה שהתעניין באימו, והאחות אמרה “כן, הוא דיבר פה עם מישהו. נדמה לי שעם ד”ר אפלבויים", ואחרי שענתה לטלפון חזרה ואמרה שמצבה של אימו לא טוב ושעשרים וארבע השעות הקרובות יהיו גורליות לגביה, והשתקעה בניירות שלפניה.

מאיר נסוג מעט, ושהה רגע, והעיף מבט פרידה באימו לפני שיילך, ואף־על־פי־כן נשאר לעמוד על־יד הדלפק, שכן, הוא הרגיש שעדיין לא סיים את שליחותו, והסתכל באחות ובאימו, שבקצה השני של המבוא, אשר מפעם לפעם הניעה מעט את רגלה המורמת ופעם גם את ראשה, היא נראתה לו שרויה בשלווה נעימה ואי־צורך, והוא התלבט אם לגשת אליה ולהפר את שלוותה, ובעיקר התלבט אם לפנות שוב אל האחות ולבקש ממנה שיפקחו עין באופן מיוחד על אימו, הלוא לשם כך בא, ואגב כך לחזור ולהזכיר את ידידו, והפעם באופן ברור ותקיף, האופן שבו עשה זאת קודם גרם לו אכזבה מציקה, אלא שהוא נרתע ואמר לעצמו שהאחות עסוקה ושדברים מעין אלה עלולים רק לעורר התנגדות, ובצדק, ושממילא יטפלו בה כפי שצריך, על־כל־פנים כפי שמטפלים בכל חולה, ומיותר להאיץ, והוא העיף עוד מבט באימו ופנה לצאת, אבל כשהתקרב לדלת הזכוכית נכנס בעדה אחד מעובדי בית־החולים, שהסיע לפניו מכשיר מכוסה, ומאיר התעכב משום שהתעוררה בו ההרגשה שהעובד הולך אל אימו, ואומנם העובד הסיע את המכשיר אל מיטתה, שם הסיר מעליו את הכיסוי, חיבר אותו לחשמל, בדק אותו רגע וחיבר אותו אל אימו, הוא עשה את הכל בעצלתיים וכלאחר־יד שבשיגרה, ואחר־כך הפעיל אותו, ובעוד הוא מעשן ומתלוצץ עם אחת האחיות עקב אחרי פעולתו. מאיר שכבר ראה את עצמו מחוץ לבית־החולים, היסס רגע וחזר ונשען אל דלפק תחנת־האחיות, עכשיו לראשונה חש שאומנם צפויה סכנה לאימו, ומשם המשיך להשקיף על עובד בית־החולים, שנראה היה לו כי הוא עושה את עבודתו ברשלנות, ועל אימו, ותוך כדי כך, נוכח התחושה המתעצמת של אסון מתקרב, אשר עוררה בו את הרגשת החובה לעשות כל מה שביכולתו כדי להדוף אותו, ובעוד הוא חושב לחמוק ולהסתלק, הרי אימו אינה יודעת כלל שהוא נמצא פה, חזר וחשב לגשת אל העובד והאחות, אל כל האחיות כולן, ולבקש מהם שיטפלו באימו בתשומת־לב מיוחדת, והוא שינן בראשו את הדברים שיאמר ואף גילגל אותם בפיו, פעם בתקיפות ופעם בבקשה, כמעט בתחינה, אבל הוא נשאר עומד על מקומו, ידו מונחת על הדלפק, אילו הקדים לצאת מפה בכמה דקות כבר היה עכשיו ברחוב המוצף שמש חורפית נעימה, וחזר ואמר לעצמו שהעובדה שהם נינוחים ומחייכים אינה אומרת שאינם עושים כל מה שביכולתם, אין ספק שהם אומנם עושים כן, הרי זאת היא חובתם, ועל־כל־פנים בקשתו לא תועיל, ואולי אף תזיק, משום שתעורר בהם כעס עליו ועל אימו. לבסוף, באותן תנועות שיגרה מיומנות, התיר העובד את אימו מהמכשיר והחליף משפטים אחדים עם האחות, מאיר לא קלט אלא את תנועות השפתיים והראש ואת החיוכים הקלים, הכל התנהל כאילו מעבר לזכוכית אטומה, והאחות כיסתה את אימו בשמיכה דקה, לבנה, וקראה לשני עובדים אחרים, שבאו והסיעו את מיטת אימו, ומאיר רצה לגשת ולומר לה משהו, ולו רק לגעת בכתפה, אבל הוא המשיך לעמוד בלי נוע והסתכל בהם ובמיטה עד שנעלמו מעבר לדלתות, אשר בעומק המסדרון, שהוליך אל תוך המחלקה ואז, אחרי היסוס קל, פנה אל האחות, שמעבר לדלפק, וביקש ממנה שימסרו לאימו שהוא היה כאן ושהוא דורש בשלומה, והאחות אמרה “בסדר”, ורשמה לפניה, והוא אמר “תודה”, ואחרי היסוס נוסף ביקש ממנה שתרשום לפניה את מספר הטלפון שלו וביקש שאם יהיה צורך שיזעיקו קודם כל אותו ולא את אביו, והאחות חזרה ואמרה “בסדר”, ורשמה את המספר, והוא חזר והודה לה ויצא מבית־החולים בהרגשה של רווחה ומועקה.

בשעת ערב מאוחרת, כשמאיר ואביבה חזרו הביתה מסרט, מסר להם בנם שכשעתיים לפני כן טילפנו מבית־החולים וביקשו שיבואו היות ומצבה של אימו אנוש, והם פנו מייד וירדו ועצרו מונית וכעבור דקות לא רבות כבר צעדו במסדרונות השוממים של בית־החולים ועלו למחלקה לטיפול נמרץ, שם, על הספסל שבמסדרון, לפני דלת הכניסה הלבנה של המחלקה, באור מנורות הניאון, ישב אביו מכווץ וחסר ישע, וכמעט שנאבד בין אחיו ואשת אחיו, הדודה חיה, ובין אלמנתו של ציימר ושכנה מהבית הסמוך, ופניהם מאובנות מבהלה ומתדהמה, והן הפשירו מעט רק כשראו את אביבה ומאיר, שהתקרבו ובירכו את כולם בתנועות ראש ובכמה מלים ממולמלות חרש. מאיר התיישב על־יד אביו, אשר הסתכל בו בתחינה ולהרף עין הופיעה בעיניו המוכות, הדעוכות מחיים, הבעה רופפת של תודה, ואפילו של הקלה, כאילו היה בעצם הופעתו של מאיר, שהתמהמהה, הבטחה כלשהי לישועה, אלא שהיא התפוגגה מייד ונמחתה בלי להשאיר זכר בפניו ההמומות מאובדן עצות וייאוש, ומאיר הניח ברפיון את ידו על כתפיו, ופנה אל אלמנתו של ציימר, שבשר פניה הגדולות היה ספוג בכי עומד לפרוץ, ושאל אותה לשלומה, ואחר־כך אמר משהו לדודו ומשהו לשכנה מהבית הסמוך, ואחר־כך השתתק, וישב כך, כמעט בלי להוציא הגה, והסתכל בקיר שלפניו עם הדלת המוגפת של המחלקה, ולפעמים, לרגע, בעימקי המסדרון, שנראה כמנהרה עזובה, ואילו אביבה שוחחה חרש עם הדודה חיה, בעוד הדוד קם לפתע ממקומו והתחיל לפסוע הנה והנה, ידיו מאחורי גבו. כל תשומת לבם היתה מרוכזת, כתלויה על נימה, בדלת המחלקה, אשר אי־שם מאחוריה, באחד החדרים הלבנים, שאיש מהם לא ראה, מוקפת ודאי מכשירים ומכונות, הלכה אימו ומתה בעצם הרגעים הללו בלי שניתן יהיה עוד למנוע זאת, לאיש מהנוכחים לא היה ספק בכך ואיש מהם לא ציפה לנס, וכל מה שנשאר היה להמתין בהכנעה או באימה להודעה הסופית, וזה מה שעשו פה בהמתנתם החרישית, ובעוד מאיר, מכונס בשתיקתו, ניסה וחזר וניסה לשווא לקלוט את מה שמתחולל, שכן, למרות מאמציו חמקו הדברים ממחשבתו כאילו היו כדור חלק מעשן או שהתכווצו למגע המחשבה והתפוררו עד לפרטים תפלים, נדושים וצדדיים, מה שהותיר בו הרגשה כבדה של אכזבה ובושה, הרגיש איך הוא מתרחק ונאטם, והחלל שנפער סביבו נמלא שוויון־נפש, שהתפשט כאדים אפרוריים בחזהו ובפניו החתומות, ובידו, אשר נחה כצינור ריק על כתפי אביו, שגם בעד חליפתו השבתית, שלבש משום־מה, יכול היה לחוש בבהלה הנוראה ובחוסר־הישע המחריד, שמילאו את כל נקבוביות גופו ואת כל נימי נפשו וקפאוּ בהן עד שהם עצמם היו לגופו ולנפשו, ומאיר עשה תנועת חיבוק קלה בידו, כדי לתת לו בכך אות של אהדה, וקירב אותו אליו, גוף מובס והלום ייאוש, אשר מפעם לפעם השמיע משהו לא ברור או פלט אנחה, שנבלעה מייד בשממון המואר של המסדרון. כעבור זמן־מה, כמעט בלי רחש, נפתחה הדלת, והופיע רופא צעיר עם שפם שחור, וכולם קפאו ותלו בו את עיניהם בדומיה דרוכה, והרופא השתהה רגע סמוך לפתח והסתכל באנשים באי־נוחות, כאילו חיפש מישהו לא מוכר, ואחר־כך פסע פסיעה אחת או שתיים לתוך המסדרון, ואביו של מאיר קם, גם האחרים עשו כן, ועמד לפניו בקומה שחוחה ותלה בו עיניים מתות ומפצירות. הרופא משך קלות בכתפיו, מאיר אמר לעצמו שהוא מארגנטינה, ומבטו חמק בריפרוף על פני הקבוצה הקטנה, שהתגודדה לפניו והסתכלה בו בלי להמיש ממנו את עיניה, בדומיה שהשתררה ניתן היה לשמוע את הרחשים שבתוך הקירות, ובקול כבוש, לא גבוה מהדומיה עצמה, אמר “זהו. היא מתה”, ומבטו התפזר ושוב עשה תנועה קלה בכתפו. מאיר לא זע ולא נע, הוא רק תמך ברפיון באביו, שהשמיע נאקה עמומה ולפת את ראשו, ואלמנתו של ציימר התחילה להתייפח חרש בכל פניה ועיניה האדימו, הדוד והדודה רק הוסיפו לעמוד המומים, והרופא אמר, הוא פנה בעיקר אל מאיר ואביבה, שאם רוצים אפשר יהיה להיכנס בעוד רגעים אחדים כדי לראות אותה בפעם האחרונה, ואחר־כך אמר כמה מלים על סיבת המוות ועוד משהו, הוא חיפש את הדרך הרכה ביותר להינתק וללכת, והוסיף עוד מלים אחדות, ובבילבול הכבוש, הלא־ניכר כמעט, כתנועות צל־עלים רפויות על קיר, שהתחולל עכשיו, אחרי שפג מתח הציפיה הנוראה, פנתה אביבה אל מאיר ושאלה אותו בשקט אם הוא רוצה להיכנס לראות את אמו, ומאיר אמר “לא, אני לא רוצה”, ונסוג מעט מאביו, אשר באותו רגע, בבת אחת, התרוקן כולו, כאילו נהפך לשק עור מדולדל ובו קצת חפצים, וחזר ונשמט על הספסל, כשהוא מתייפח בקושי, כמעט באילוץ, ותוך כדי כך אמר “לא, זה לא יכול להיות. היא הרגה את עצמה, והרגה אותנו”, הוא חזר על כך שוב ושוב, והדוד, שתמך בו עכשיו, ניסה להרגיע אותו, אבל בלי תוקף, השכנה מהבית הסמוך הצטרפה אליו במלים רופפות, ואילו הדודה חיה הניחה את ידה על כתפו ואמרה “שיבכה, שיבכה. הוא צריך לבכות”, בעוד אלמנתו של ציימר מתמוגגת בבכי וחוזרת בקול מלא דמעות ואומרת “היא היתה אשה נהדרת. לא היתה אשה כמוה”, היא אמרה זאת לעצמה ולדוד ולדודה ולאביבה ולמאיר, שנד באי־רצון בראשו לאות אישור, ואחר־כך התרחק מכולם, כדי להימצא, כביכול, לבדו עם צערו, סירוב זועף לשמוע ולדבר השתלט עליו, וכך עמד, נבדל לעצמו, אפוף תחושה מעיקה של אכזבה, שלא הצליח לנער מעליו, בזווית העין ראה איך אביבה והדודה חיה נעלמות בעיקבות הרופא מעבר לדלת המחלקה, שכן, הכל נראה בעיניו עלוב ואפילו מאולץ, ורחוק מאוד מהשגב הנורא, האישי כל־כך, היורד עד עימקי הנפש ומתגלגל כרעם אפל בכל נבכיה, שצריך היה להיות בכל זה, ככלות הכל ברגע זה מתה אמו, וכעבור דקות אחדות, כשאביבה והדודה חיה חזרו, קם הדוד ופנה ברכות אל אביו של מאיר ואמר “נלך”, והניח את ידו על כתפו, ואביו של מאיר זקף מעט את ראשו והסתכל בו במבט תוהה, שכן, בשום אופן לא יכול היה להסכין עם העובדה שהנה כַך, ברגע זה, רגע אפרורי ולא ניכר החולף ללא שוב בסתמיות גמורה, הסתיים הכל ובלי תקנה, והדוד חזר ואמר "בוא נלך'', ותמך בקלות בזרועו, אבל הוא הוסיף לשבת על הספסל, לא בהתעקשות אלא באפיסת דעת, והסתכל במבט עמום ומבקש על נפשו בדוד ובדודה חיה ובאלמנתו של ציימר ובאביבה ובמאיר, שמיהר להסיט ממנו את עיניו, והדוד אמר “אין לנו יותר מה לעשות פה”, הוא אמר זאת בנימה רכה ומלאה הצטדקות, ואלמנתו של ציימר, פניה נפוחות מבכי, הסתכלה אנה ואנה ואמרה "רק לפני שלושה ימים היא ניכנסה אלי ולקחה קצת שמן'', ואביבה הניחה ברכות את ידה על גבו של אביו של מאיר ואמרה “אתה מוכרח ללכת”, ואחזה אותו בזרועו והם התחילו לצעוד לאט לאט, מלווים על־ידי שאר בני החבורה, דרך המסדרונות השוממים של בית־החולים אל היציאה, ובתוך כך תקפה את מאיר ההרגשה שהאוויר הולך ונפער סביבו, ושהאדמה, אשר מתחת לריצפה שעליה הוא צועד, נבקעת לכאן ולכאן, והוא צועד מרחף בחלל פעור, ריק מכל, בתחושת טירדה לא־מרפה שהם שכחו מאחוריהם משהו אשר אין לשכוח אלא ששוב אי אפשר לחזור ולקחתו.

ביום שישי, כשיצא בגמר העבודה מהמישרד ופנה וצעד עם אחד העם, ותחושת התקרבות השבת מילאה את אוויר הרחובות, אשר בתוך תוכה של התכונה הרבה, החולית, שהתנהלה בהם כבר אפשר היה לחוש בהתרוקנותם, תקפו אותו געגועים צובטים אל אימו, אשר למרות הפתאומיות והסירוב הלכה עובדת מותה ונקבעה בהותירה אחריה, אומנם, שובל דק של זרות, ובעוד הוא צועד שליו ומכונס וקולט באפס דעת את מראות הרחוב, הסביבה הזאת דובבה את לבו תמיד מחדש, אמר לעצמו שזאת תהיה השבת הראשונה בלעדיה, ובאותו הרף עין כמעט חש ממש בגופו איך טבעת־הקשר, שאחזה יחד וליכדה את כל קצות החוטים, ניתקה ונפלה, והשטיח הצר והארוך, כשטיח שנפרש במסדרונות, כך משום־מה הוא הצטייר בראשו, המתחיל אי־שם, במרחקים הבלועים בחשיכה עבה שהעין לא חודרת בעדם, ומגיע עד אליו, נפרם, לפי שעה אומנם רק בקצותיו, אבל זה לעולם וללא תקנה, לפי ששוב אי־אפשר יהיה לשזור ולארוג אותו מחדש, ולחזור ולחבר אותו עם אביו עם אשתו עם בניו עם אחותו, אשר טילפנה מבוסטון והודיעה שבגלל משהו שקשור בילדים היא דוחה את בואה בימים אחדים, הלוא ממילא לא התקיימה הלוויה ולא היתה כל סיבה להזדרז להגיע בתאריך מסויים עם בעלה, שמתמיד לא חש כלפיו אלא זרות, וכן גם כלפי ילדיה, את הבת הקטנה הכיר רק מתוך צילומים ששלחה להורים אולי אחת לשנה, ועם הדודים והדודות למיניהם, חלק מהם כבר מתו או התרחקו או השתנו במראם במידה כזאת עד שהפכו לצל זר, מעורר מועקה ודחיה, של מה שהיו, ועם המכרים ובני העיר ועם הידידים, חברים נידחים של הוריו ב’בחרות הסוציאליסטית' וב’מפלגה‘, פנים לא־נשכחות מתוך צילומים ישנים וביקורים בביתם כאילו־אתמול־היו, ספק אחים וקרובים מאחים ספק ידידים לשעה, מה נעמו לו וחיממו את לבו הקירבות הללו, ועם ביל גורמן עם פניו הסמוקות והראש בצורת כדור רגאבי, שנעלם אי־שם באמריקה, בלי לכתוב מלה ובלי להשאיר כתובת, ואשר לא ידע על מות אימו, וכנראה שגם לא יידע עד שימות בערירותו הנוודית, אם לא מת זה כבר, באיזה בית דירות ישן או באיזה בית זקנים יהודי, ובתוך כך, בעוד הוא שקוע במחשבות הללו, חזרה ותקפה אותו ההרגשה שמשהו שסכך וחסה עליו סולק, ובבת אחת, בפעם הראשונה בחייו, נחשף לגמרי לסכנות הנוראות של העולם, ושעכשיו, עם מותה של אימו, הגיע תורו למות, משום שהיא, בעצם קיומה, חצצה בינו לבין המוות, והוא החליט לפנות לאלנבי כדי להימלט מעקת המחשבות הללו, ופנה וצעד עם בלפור, בצל עצי הפיקוס רחבי הצמרות. סיעה של ילדים פרצה בצהלה רבה מבית־הספר, אחרים התרוצצו בצעקות ובצחוק בחצר, והוא התעכב רגע והסתכל בהם עד שהתפזרו מעט ופינו את המידרכה, וכשהמשיך עלה בדעתו להיכנס ל’הכל טרי’ ולאכול חמין ומעיים ממולאים כדי לבדר קצת את רוחו, וחיוך עצור, מלא משובה, התפשט בתוכו, ובעוד הוא מזרז קצת את צעדיו, שנעשו קלילים ורווחים יותר, ראה לנגד עיניו את חלון הראווה הקטן עם הצלחת עם הכופתאות והצלחת עם גוש הבשר המבושל והצלחת עם המעיים הממולאים, הנחים בה כנחש עקלתון, והוא אמר לעצמו, כמעט בקול, “אני אוכל את זה לזיכרה”, והחיוך התרחב והשתפך בתוך פניו, ואחר־כך אמר “הרי היא כבר לא תבשל לי צ’ולנט ומעיים ממולאים לעולמים”, והחיוך התרחב עוד ובקע מפניו, וצחוק לבבי, בלי קול, מילא אותו.

מאיר עלה במדרגות הישנות ונכנס למסעדה, ואחרי שסקר את חדר האכילה הגדול, האפלולי מעט, הכל היה בו כפי שזכר, דבר לא השתנה, חזר והתיישב בחדר האכילה קטן, זה שבכניסה, כשפניו אל הרחוב, שנשקף בעד הדלת הגבוהה, המראה של אלנבי היה דרוש לשלמות הרגשתו, ואף־על־פי שידע מה הוא מתכוון להזמין עיין בתפריט וחזר ועיין בו עד שהאשה המגישה ניגשה אליו, והוא הזמין חמין ומעיים ממולאים וחזרת ובקבוק בירה. האשה רשמה לפניה את ההזמנה והלכה, והוא תלה את מבטו ברחוב והסתכל בנחת, מצונף בשלוותו, בתנועה הבלתי־פוסקת שהתנהלה בו, ומפעם לפעם חזר והעיף עין בתפריט, הוא אהב כל פרט ופרט שהופיע בו, ואפילו את צורת האותיות המוכרות והדפוס, עד שהאשה חזרה ושמה לפניו את מה שהזמין, וכן סלסילת פלסטיק עם פרוסות של חלה טריה, והוא הודה לה בלבביות מודגשת וסקר את הצלחת, נהרה מאושרת התפשטה בתוכו ונאצלה על פניו המחייכות, ולקח לידיו את הסכין והמזלג וחזר ואמר לעצמו שהוא אוכל את זה לזכר אימו, ובזהירות רבה, עדיין לא כחלק מהאכילה, הוא ביקש להשהות את הדבר עד כמה שאפשר, חתך לעצמו חתיכה מתפוח אדמה שחום ושם אותה בפיו, ושהה רגע וחזר ואמר לעצמו, ושוב בלי כל צער, שעכשיו, שהיא מתה, שוב לא יזכה לטעום לעולם מהמאכלים הללו באותו הטעם המיוחד שהיא הכינה אותם, והמחשבה הזאת, הבאנאלית, העבירה בו לרגע תחושה נעימה של עצבות, והוא חייך ובצע חתיכה מהחלה ולש אותה בקלות והסתכל ברחוב, ואחר־כך התחיל לאכול וחשב לעצמו שכשאדם מת הוא לוקח איתו מן העולם לא רק את דמותו וקולו ותנועותיו, אלא גם את טעמיו המיוחדים והחד־פעמיים, ואחר־כך, בעוד הוא אוכל ומביט פה ושם ברחוב וחוזר בראשו שוב ושוב על הדברים הללו, היה בהם איזה נועם מיוחד, ראה את אימו באותו אולם חשוך, היה זה חושך צח ושקוף, הדומה למטבח ריק ונקי של קיבוץ עם שולחנות וכיורים מבהיקים מנירוסטה, הוא ראה אותה כצללית בהירה, נעדרת תווים, אבל הוא ידע בוודאות שזאת היא, אלא שמייד אמר לעצמו שבמקום הזה ודאי איננה נמצאת כבר מזה כמה ימים, המקום נקבע בדעתו כמקום שהייה ארעי, והוא ניסה לאתר אותה בדמיונו במקום אחר, אלא שהיא נעה ונדה בלי הרף ממקום למקום, כל המקומות לא היו אלא תחומים ערטילאיים שלא ניתן היה להחזיק בה בהם, עד שהחזיר אותה אל האולם ההוא, המוגדר, לא היה לו ספק שבמקום הזה אומנם היתה אחרי מותה, שם שהתה רגע והתגלתה לעיניו בדומיית המעמקים חסרי התנועה של ים סרגאסו, שנראה לו כים המלח, אבל גדול ועמוק ממנו במידה כזאת שנדמה שהוא קבוע בחלל שאין־לו־סוף ובמקום דוק הערפל החום־אפרפר הוא מכוסה בשדות ענקיים של אצות, שעוררו בו פחד טמיר, ואחר־כך, כמעט באותו הרף מחשבה, נהפכה לכתם כהה, דק, כאילו כתם של דיו, שנסדק והתפורר לפירורים קטנים והיה לענן כסוף־אפרורי, כמו אפר סיגריות, שהתפשט והלך, זאת היתה היא, הוא ידע זאת בוודאות, ונישא באוויר הצלול, מתחת לכיפת השמיים הכחולים להפליא, ממזרח, מעל לכיכר העיריה, ואחר־כך מדרום, ואחר־כך מצפון, מכיוון הירקון, בתנועה משוכה־מתערסלת ומתהפכת פתאום, כסיעה ענקית של זרזירים, בסתיו, מעל לשדות הקיבוץ, ולאט לאט, אולי בגלל משב הרוחות, התרחב הענן ואיבד את אחדותו הקיימת ברפיפותה, ולבסוף נפרם והדלדל ונמוג, חלק מפירוריו נישאו ברוח והוסיפו לרחף אי־שם במרחבים המשחירים והולכים של החלל, שבריקותו הכדורית צפים הכוכבים ושלוליות של גזים מלוהטים, וחלק נשרו ונטמעו ברגבי האדמה, ובעלי הצמחים, ובמים, שם שקעו ברחיפה במצולה הכחולה־ירקרקה, נישאים בעדנה בזרמים לא־מורגשים כמעט, עד לקרקעית הרכה כעריסה של מים וחול וצמחים לטפניים, המוקפת עלטה כבדה וסלעי מגור עם דגי מעמקים וחיות־ים, המאיימים במראיהם ובחרישותם הגלומה, ובמקום הזה, בעוד עידנים אשר אין להם שיעור, אחרי שיחלחלו בעד הנימים הדקים והסבוכים, נימי האוויר ונימי האדמה ונימי הצמחים, הוא ראה את הנימים הללו כסבך נימי שורשיה של שבולת, אבל גדולים לאין קץ, כמובן, ישובו ויתלכדו כדי להיות שוב מה שהיו, ולרגע עברה בו תחושה של אושר ועונג, הלוא הזמן סופו לנצח, ואחר־כך אמר לעצמו בקובלנה, החיוך המעונג כבר נימחה מפניו, שאילו לא תרמה אימו את גופה למדע, בשעות הראשונות גרם לו הדבר נחת ומילא אותו גאווה, והיו קוברים אותה כי אז היתה חדלה לנוע ולנוד, והיה מקום אחד, מוגדר, שהיה יודע כי בו היא נמצאת ובו תימצא תמיד, ואליו יכול היה לבוא כדי להתייחד איתה, או, לפחות, בו יכול היה למקד את דעתו בחשבו עליה, והוא הסתכל באופן מוצנע בבחורה הגדולה עם השיער הצהוב, הפרוע, ועם הפנים הרחבות והעייפות שנכנסה למסעדה ובהססנות רבה, בהסתגרות, התיישבה על־יד השולחן שלפניו, כשגבה אליו.

קטעים מספר שיראה אור ב־1981 ב“ספרי סימן קריאה”

ג’ודי וְקֶנִי: מתוך סידרת “חתונה” (תל־אביב, 1972)

שיר עם

על־פי נוסח יידי: מנחם פרי

– רַבּוֹתַי, רַבּוֹתַי, חֲכָמִים בְּלִי־תִּכְלָה,

אוֹתְכֶם אֲנִי בָּא לִשְׁאֹל שְׁאֵלָה.

– שְׁאֵלָתְךָ הַפְנֵה

וְאָנוּ נַעֲנֶה.

– עֲנוּ כֻּלְּכֶם עַל הַשְּׁאֵלָה:

אֵיךְ שׁוֹתֶה

הַקֵּיסָר תֵּה?

– תֵּה?

כִּכָּר שֶׁל סֻכָּר לוֹקְחִים,

בַּכִּכָּר נֶקֶב קוֹדְחִים,

מַיִם חַמִּים לְתוֹכוֹ שׁוֹפְכִים,

וְבּוֹחֲשִׁים, וְבּוֹחֲשִׁים…

אוֹי, הִנֵּה כָּךְ, אוֹי, כָּךְ שׁוֹתֶה

כָּךְ שׁוֹתֶה הַקֵּיסָר תֵּה.

– וְעַתָּה עֲנוּ עַל הַשְּׁאֵלָה:

אֵיךְ וּבְעֶזְרַת־מָה

אוֹכֵל הַקֵּיסָר תַּפּוּחֵי־אֲדָמָה?

– תַּפּוּחֵי־אֲדָמָה?

חוֹמָה שֶׁל חֶמְאָה מַצִּיבִים – כָּךְ,

לְיָדָהּ מַעֲמִידִים אִישׁ־צָבָא עִם תּוֹתָח

שֶׁאֶת הַחֶמְאָה עִם תַּפּוּחַ חַם יוֹרֶה

לַקֵּיסָר יָשָׁר אֶל־תּוֹךְ הַפֶּה.

הִנֵּה כָּךְ, אוֹי, הִנֵּה אֵיךְ וּבְעֶזְרַת־מָה

אוֹכֵל הַקֵּיסָר תַּפּוּחֵי־אֲדָמָה.

– וְשׁוּב אֶשְׁאַל אוֹתְכֶם מֵחָדָשׁ:

אֵיךְ אוֹכֵל הַקֵּיסָר דְּבַשׁ:

– דְּבַשׁ?

אֶת הַקֵּיסָר לְתוֹךְ כַּוֶּרֶת מוֹלִיכִים,

וְעַל קְצֵה אַפּוֹ דְּבוֹרָה מַנִּיחִים,

וְהַדְּבוֹרָה מְטַפְ־טַפְ־טֶפֶת דְּבַשׁ מָתוֹק מִסֻּכָּר

וְקוֹלַעַת יָשָׁר

לְתוֹךְ פִּי הַקֵּיסָר.

הִנֵּה כָּךְ, אוֹי, אִם תִּשְׁאַל מֵחָדָשׁ,

כָּךְ אוֹכֵל הַקֵּיסָר דְּבַשׁ.

– עוֹד שְׁאֵלָה אֲנִי שׁוֹאֵל:

אֵיךְ יָשֵׁן הַקֵּיסָר בַּלֵּיל?

– יָשֵׁן בַּלֵּיל?

אֶת מְלוֹא הַחֶדֶר בְּנוֹצוֹת מְרַפְּדִים,

וְאֶת הַקֵּיסָר פְּנִימָה מְיַדִּים,

וְחַיָּלִים, שְׁלשָׁה גְּדוּדִים,

כָּל הַלַּיְלָה שָׁם עוֹמְדִים

וְקוֹרְאִים בִּמְלוֹא גָּרוֹן:

שָׁא! שָׁא! שָׁא! תְּנוּ לַקֵּיסָר לִישֹׁן!

הִנֵּה כָּךְ, אוֹי, אִם אַתָּה שׁוֹאֵל,

כָּךְ יָשֵׁן הַקֵּיסָר בַּלֵּיל.

את הנוסח היידי מסר: מאיר נוי

שירים מתוך טקסים ושיחות

מאת

דן ערמון

---

אניה

מאת

דן ערמון

כָּךְ הָאֳנִיָּה נוֹסַעַת, נוֹסַעַת.

וַאֲפִלּוּ הָאֳנִיָּה

יָמִים רַבִּים עוֹמֶדֶת

בְּמָקוֹם אֶחָד בַּיָּם,

אוֹתוֹ הַזְּמַן עוֹבֵר

עוֹבֵר

כָּל אֳנִיָּה עֲלוּלָה לִטְבֹּעַ

אוֹ פָּשׁוּט

לְהֵעָצֵר,

וְכָךְ אֲנִי בְּשָׁכְבִי בָּעַרְסָל כִּמְעַט

בּוֹחֵר שֶׁתֵּעָצֵר

בְּנָמֵל אַנְגְּלִי נִדָּח

שָׁם תַּהֲפֹךְ

עֲטוּרַת שְׁחָפִים צוֹרְחִים

מוּזֵיאוֹן צָף

לִכְלֵי בַּיִת,

בְּרֶגַע זֶה הָאֳנִיָּה

בֶּאֱמֶת נֶעְצֶרֶת בְּלֵב יָם.

עוֹבְרִים רְגָעִים כְּבֵדִים

עַד שֶׁעֵינֵי הַמַּלָּחִים

מִתְקַשּׁוֹת בְּזַעַם.

מְכוֹנַאי מְפֻיָּח פּוֹרֵץ מְהַבֶּטֶן:

אַחִים, הָאֳנִיָּה עֲדַיִן

חֲזָקָה וּמְהִירָה –

רַב הַחוֹבֵל אַמִּיץ וְטוֹב לֵב

וְיוֹדֵעַ אֶת מְלַאכְתּוֹ –

זֶה הַיָּם!

הַיָּם הוּא

שֶׁמִּתְפּוֹרֵר

---

[בְּעִקְבוֹת הָעוֹנָה]

מאת

דן ערמון

בְּעִקְבוֹת הָעוֹנָה

פּוֹסֵעַ זָהִיר

מְשַׁנֶּה צִבְעָם שֶׁל הָעֵצִים

מַבְשִׁיל תְּשׁוּקָה בַּצִּפֳּרִים לִנְדֹּד

וּבְאָדָם נִשְׁאָר חוֹבֵל

גַּעְגּוּעִים וְרֵיקוּת

גּוּף יִגַּע בִּי וְיֵלֵךְ

יָשׁוּב אַחֵר

אָבוֹא בְּגוּף וְאֵלֵךְ

אָשׁוּב אַחֵר

מְכַסֶּה חַלּוֹנִי בְּעָלִים זוֹהֲרִים וּקְמֵלִים

עִם הָעֶרֶב הַמְשֻׁגָּע הַגַּנָּן

מֵאַחֲרֵי הָעֵץ צוֹרֵחַ כְּצוֹפָר

מִתַּחַת לַכּוֹכָבִים מְקַלֵּל יְלָדִים

מַכְנִיס לָהֶם בַּתַּחַת

פִּצְצַת אָטוֹם.

---

נוקטורן

מאת

דן ערמון

יוֹשֵׁב בַּחַלּוֹן הַשָּׁחֹר רוֹאֶה

עֵץ עָמוּם     מֵאֲחֲרֵי

הָעֵץ מִסְתַּמֵּן

קִיר שִׁכּוּן:

בֵּינוֹ לְבֵין הָעֵץ עֲטַלֵּפִים

רוֹשְׁמִים סְחַרְחֹרֶת

לְבָנָה.

כַּאֲשֶׁר לְפֶתַע בּוֹעֵר

חַלּוֹן בְּקִיר הַשִּׁכּוּן

הַחֲשֵׁכָה מִתְעַרְבֶּבֶת

לֹא מַבְחִינִים.

לְאַט חוֹזְרִים לָעֵץ שֶׁבִּטְנוֹ

יְרֻקָּה צְהַבְהֶבֶת וְהוּא

קוֹדֵר מִתְנַפֵּחַ לְמַעְלָה.

נִפְתָּעִים מֵעֲטַלֵּף.

כַּאֲשֶׁר הַחַלּוֹן מִמּוּל כָּבֶה

הַחֲשֵׁכָה חוֹזֶרֶת

אֶל טָהֳרָתָהּ     אֲבָל הַמַּבִּיט

בָּהּ שׁוּב

אֵינוֹ מַבִּיט

מִבְּרֵאשִׁית.

---

נקודת מבט

מאת

דן ערמון

כָּאן, לְיַד הָעֵץ, זֹאת

תִּהְיֶה נְקֻדַּת הַמַּבָּט שֶׁלִּי

הָעֵץ יִפְרַח, יִבֹּל, יִפְרַח

יִהְיֶה צֵל, יִהְיֶה חָשׂוּף,

אֲנִי נִשְׁאָר.

מִכָּאן רוֹאִים אֲנָשִׁים,

תָּמִיד מִכָּאן וָהָלְאָה

מִכָּאן אָחוֹרָה אוֹ קָדִימָה

אֲבָל מִכָּאן.

תָּמִיד הַזְּמַן בָּא לְהָזִיז אוֹתִי,

אֲנִי רוֹצֶה לָזוּז רַק

אִם הָעֵץ יָזוּז אִתִּי.

פִּתְאֹם אֲנִי רוֹאֶה אֶת הָעֵץ מִשָּׁם

מִישֶׁהוּ תָּפַס לִי אֶת הַמָּקוֹם,

אֲנִי לוֹקֵחַ מֵהָעֵץ תְּמוּנָה

זָזָה אִתִּי בְּכִיס מְעִילִי

עִם הָאִישׁ שֶׁעוֹמֵד לְיַד הָעֵץ.

הָאִישׁ קוֹפֵץ לִי בְּכִיס הֶחָזֶה,

אֲנִי חוֹתֵךְ אוֹתוֹ מֵהֶחָזֶה, זוֹרֵק

הָעֵץ קוֹפֵץ לִי בֶּחָזֶה

אֲנִי חוֹתֵךְ אוֹתוֹ מֵהֶחָזֶה, זוֹרֵק

עַכְשָׁו אֲנִי חָפְשִׁי כְּמוֹ עֲרָפֶל

אֵין לִי דֵּעָה, אֵין לִי נְקֻדַּת מַבָּט

אֵין לִי בַּמֶּה לֶאֱחֹז נִבְלָע

בָּרַעַשׁ שֶׁעוֹשֶׂה הָרְחוֹב

---

תיאטרון רחוב

מאת

דן ערמון

לָקַחַת מְשׁוֹרֵר, לְהַעֲמִיד אוֹתוֹ

בִּרְחוֹבוֹת שֶׁלֹּא מַכִּירִים אוֹתוֹ

שֶׁיְּדַבֵּר

מִפִּנַּת רְחוֹב מִמֶּנָּה הוּא מַבִּיט

כָּל אָדָם בְּשָׁלָב זֶה

הוּא עֲדַיִן צֵל

עַד שֶׁפָּנָיו יוֹצְאוֹת מֵהַצֵּל

עוֹשׂוֹת הֶכֵּרוּת

אֲבָל עַכְשָׁו הוּא חָדָשׁ

בַּפִּנָּה הַזֹּאת וְהַמִּקְצוֹעַ שֶׁלּוֹ

לַעֲשׂוֹת לוֹ שָׁם בָּמָה לְדַבֵּר

לִמְשֹׁךְ פָּנִים מִתּוֹךְ הַצְּלָלִים

לְאַט הַפִּנָּה תִּהְיֶה נְקֻדַּת מַבָּט

אֵלֶיהָ הִגִּיעַ מִמֶּרְחַקִים נִסְתָּרִים אַחֲרֶיהָ

צְבוּעִים מַשֶּׁהוּ מְרַתֵּק זוֹרֵם

כְּמִחַלּוֹן הַפִּנָּה הַזֹּאת שֶׁל הָעִיר

קַו שֶׁל אוֹר מְסֻיָּם מְאֹד

יִדָּלֵק שָׁם, מָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר

מָקוֹם אֶפְשָׁרִי לְהַחֲלִיף קַוֵּי אוֹר

בְּזִכְרוֹנוֹת, רֵיחוֹת תְּמוּהִים

קַו שֶׁל קִיר בַּיִת מִמּוּל

הוֹפֵךְ קַו שֶׁל שָׁמַיִם לְאֹרֶךְ קִיר בַּיִת

זְרוֹעוֹת נְהָרוֹת לְבָנִים יוֹצְאִים

תַּחַת חַלּוֹנוֹת אַחַר חַלּוֹנוֹת

כְּנִיסוֹת בָּתִּים נִגְלוֹת מֵאַחֲרֵי שִׂיחִים

עוֹנוֹת לַמִּסְתּוֹרִין בְּהִדָּלֵק אוֹר

---

מול העץ

מאת

דן ערמון

אִם הִנְּךָ רוֹצֶה לִרְאוֹת אֶת הַמָּשִׁיחַ

גַּשׁ אֶל הָעֵץ הַזֶּה חַכֵּה לְיָדוֹ

עַד שֶׁתִּרְאֶה עָנָף אֶחָד רוֹמֵז

וְאָז אַל תְּהַסֵּס תֵּן לוֹ לְהִכָּנֵס

זוֹ תִּהְיֶה מַכָּה קָשָׁה בָּעֹרֶף אוֹ בַּגַּב

אַךְ לְאַחַר סְחַרְחֹרֶת קַלָּה תָּנוּחַ פִּתְאֹם

בְּתוֹךְ עָלֶה רָחָב יָרֹק בְּתוֹךְ דָּמְךָ

הוּא מְעוֹפֵף בְּתוֹךְ חָלָל רָחָב שֶׁהוּא צַמֶּרֶת סְגֻלָּה

צוֹנֵחַ לְאֹרֶךְ עֲנָפִים זוֹהֲרִים עִם הָרוּחַ

מִתְפּוֹצְצִים כּוֹכָבִים רַכִּים אֶל מוּל פָּנֶיךָ

עַד שֶׁאַתָּה נִבְלָע בְּעַנְנַת כֶּסֶף בְּשָׁרְשֵׁי הָעֵץ

מָקוֹם שָׁם הָאוֹר שָׁוֶה לַחֲשֵׁכָה

אַתָּה שׁוֹמֵעַ אֶת עַצְמְךָ לוֹחֵשׁ שָׂפָה

שֶׁאֵינְךָ מֵבִין, אֲבָל אֵינְךָ חוֹשֵׁב עַל מַה שֶּׁקָּרָה,

אַל תַּחְשֹׁב עַל מַה שֶּׁאַתָּה רוֹאֶה,

שֵׁב, שֵׁב כְּמוֹ שֶׁמִּישֶׁהוּ יוֹשִׁיב אוֹתְךָ

אַתָּה כְּבָר שָׁם אַל לְךָ עַכְשָׁו לִפְחֹד

גַּם אַל תְּבַקֵּשׁ דָּבָר אֵין לְךָ מַה לְּבַקֵּשׁ עוֹד

אִם תַּרְגִּישׁ אֵיזוֹ שִׂמְחָה מִתְקָרֶבֶת

אַל תִּשְׁתַּפֵּךְ אַל תֵּצֵא מִכֵּלֶיךָ, אַל תַּפְרִיעַ

הַמְשֵׁךְ לִלְחשׁ עַד שֶׁתִּרְאֶה אֶת כַּד הַמַּיִם

עַד שֶׁהַמַּיִם יִתְרַחֲבוּ וְיַקִּיפוּ אוֹתְךָ

גַּם אַל לְךָ לִפְחֹד לִהְיוֹת מַיִם וְלִטְבֹּעַ

אַתָּה כְּבָר שָׁם אֵינְךָ יָכוֹל עוֹד לְדַבֵּר אוֹ לְבַקֵּשׁ

אָז פִּתְאֹם תֵּדַע מִישֶׁהוּ קָרֵב לִשְׁתּוֹת

צְעָדָיו מַזְכִּירִים לְךָ קֶצֶף גַּלִּים מִתְאַדֶּה

כַּאֲשֶׁר הוּא עוֹמֵד מֵאַחֲרֶיךְ אַתָּה חָשׁ שֶׁהוּא עֲנָק אֲבָל רוֹאֶה אוֹתְךָ

אַל תִּפְנֶה –

שׁוּב אַתָּה עוֹמֵד אֶל מוּל הָעֵץ

רוּחַ מְנַעֲנֵעַ עֲנָפִים אַתָּה יוֹדֵעַ

רָאִיתָ מַה שֶּׁרָאִיתָ כְּבָר

אֵינְךָ זוֹכֵר

---

[הָיָה יַיִן וְחֶדֶר פָּשׁוּט]

מאת

דן ערמון

הָיָה יַיִן וְחֶדֶר פָּשׁוּט

מֵאִיר וִיזֶלְטִיר צִיֵּר אִישׁ יָרֹק

עוֹמֵד לְיַד גֶּזַע יָרֹק מוֹצִיא

עָנָף יָרֹק מוֹצִיא עָלֶה יָרֹק סוֹכֵךְ

עַל הָאִישׁ הַיָּרֹק כָּל זֶה בַּאֲוִיר

יָרֹק,

הוּא דִּבֵּר עַל מְשׁוֹרֵר שֶׁעוֹשֶׂה

צְעָדִים קְטַנִּים עַל חֶבֶל וְעַל מְשׁוֹרֵר

שֶׁקּוֹפֵץ, אֵיךְ שְׁנֵיהֶם עוֹבְרִים

אוֹתוֹ חֶבֶל, מַחֲשָׁבוֹת יְשָׁרוֹת

עִקְּמוּ אֶת מִצְחוֹ וְאַפּוֹ

רָצִיתִי לְהִתְקָרֵב לַתְּמוּנָה

וְלֹא יָצָא

---

[שָׁטִיחַ פָּרוּשׂ לְיַד]

מאת

דן ערמון

שָׁטִיחַ פָּרוּשׂ לְיַד

הַכֻּרְסָא הָרֵיקָה

מְעַט עָלִים בָּעֵץ

הַמְכַסֶּה אֶת הַחַלּוֹן

כְּיוֹנָה רְדוּפָה

אוֹר עוֹבֵר מֵחַלּוֹן

אֶל חַלּוֹן רוֹשֵׁם

פַּסֵּי זָהָב עַל הַמִּטָּה

מוּל הַכֻּרְסָא

הִיא יוֹשֶׁבֶת

אֲשֵׁמָה כְּרַקֶּפֶת

---

להיות צבע

מאת

דן ערמון

גֶּבֶר עוֹמֵד מוּל אִשָּׁה, כָּךְ

שָׁעָה אַחַת

יוֹם

יָמִים רַבִּים

הוּא מְחַכֶּה בְּתוֹךְ הַקִּרְבָה

לוֹמַר לָהּ אֵיזֶה דָּבָר

אֲמִתִּי עַל עַצְמוֹ

אֲבָל. כְּכָל שֶׁהוּא לְיָדָהּ וְגַם

שׁוֹכֵב אִתָּהּ כִּמְנַסֶּה לַחְתֹּר

הוּא עוֹמֵד לְפָנֶיהָ, כָּךְ

עָרִיץ אֻמְלָל מֻקָּף חוֹמָה

מַבִּיט אֵיךְ עֵינֶיהָ נִתְלוֹת בּוֹ

הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת הָרוּחַ הָאֲהוּבָה

מְעוֹפֶפֶת וְנוֹשֶׁקֶת אֶת גּוּפוֹתֵיהֶם

הוּא נִמְלָא אַהֲבָה אֲבָל

לוֹמֵד לִשְׁתֹּק עַד

שֶׁהוּא מְדַבֵּר וּמִתְעַנֶּה עַד שֶׁמִּשְׁתַּתֵּק

וְהוּא קוֹרֵא לָאַהֲבָה לָשׁוּב וּלְהַשְׁכִּיחַ בִּנְשִׁיקָה

אֶת הֶעָבָר וְהֶעָתִיד שֶׁהֵם שָׂפָה מְעֻנָּה

לֹאבַד בָּאִשָּׁה הַצְּמֵאָה בְּתוֹךְ הֹוֶה נוֹרָא

שֶׁאֵין בּוֹ סוֹף וְהוּא סוֹפָם שֶׁל זִכְרוֹנוֹת

שֶׁל חַיִּים וּתְחִלָּתָם

לְיַד הַגֶּבֶר וְהָאִשָּׁה חַלּוֹן מָלֵא

וּמָלֵא זָהָב עוֹבֵר עַד

שֶׁהֵם נִפְנִים לְהַבִּיט בּוֹ

כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ דּוֹמִים

לִשְׁנֵי עָלִים בְּעָנָף אֶחָד בַּשֶּׁמֶשׁ

וְהוּא אֲשֶׁר רוֹאֶה כָּל זֹאת כְּנִפְלָאוֹת

רוֹאֶה אֶת הֶעָלִים שֶׁבַּחַלּוֹן כְּמִי שֶׁעוֹמֵד

לְאַבֵּד אֶת גּוּפוֹ וְלִהְיוֹת צֶבַע

לְיַד צֶבַע צוֹמֵחַ לְיָדוֹ

וּבְכֹחַ הַדִּמּוּי הַזֶּה מֵרִים יָדוֹ

לָגַעַת בְּאִשָּׁה

---

[הִיא שָׁאֲלָה אֵיךְ]

מאת

דן ערמון

הִיא שָׁאֲלָה אֵיךְ

בַּחוּץ, קַר? וְהִבִּיטָה בּוֹ

כְּאִלּוּ אוֹמֶרֶת אִם אֵדַע

אֵיךְ קַר בַּחוּץ אֵדַע

אֵיךְ אֲנִי מִתְקַיֶּמֶת כָּאן

בַּחֲדָרִים אֶהְיֶה שְׁלֵמָה

אוֹ שְׁלֵוָה

הַכְּפוֹר הָיָה מְנַצְנֵץ מֶרְחָבֵי רוּחַ

בַּחַלּוֹן, וְהִיא בַּחֲדָרִים הַמְחֻמָּמִים

לְבוּשָׁה סְוֶדֶר עָבֶה, עֲדַיִן

רָצְתָה לָדַעַת אֵיךְ הַקֹּר בַּחוּץ,

וּכְשֶׁעָנָה לָהּ קַר, הִתְאַכְזְבָה,

רָצְתָה שֶׁיַּעֲבִיר לָהּ מִגּוּפוֹ

אֶת כָּל מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו בַּחוּץ

כְּדֵי שֶׁלֹא תִּצְטָרֵךְ לָקוּם עַכְשָׁו

לָצֵאת הַחוּצָה “לִשְׁאֹף אֲוִיר” כִּדְבָרֶיהָ

---

טקס לילי

מאת

דן ערמון

למ.

עַכְשָׁו אֲנִי עוֹמֵד לְהָעִיר בְּךָ גַּעְגּוּעִים;

אֲנִי לֹא אֲדַבֵּר אִתְּךָ עַל חַיֶּיךָ

וְגַם לֹא אֲנַסֶּה לְהוֹשִׁיב אוֹתְךָ לַחְשֹׁב

עַל הַטּוֹב וְעַל הָרַע וְעַל הַמִּשְׂחָקִים בֵּינֵיהֶם

הַמַּסֵּכוֹת הַחוֹלְפוֹת בָּרֶקַע מֵאַחֲרֵי הַמִּרְפֶּסֶת

בֵּין הַשִּׁכּוּנִים בְּרִבּוּעֵי הָאוֹר

פִּרְחֵי הַגִּנּוֹת הַחֲשׁוּכוֹת

לֹא

אֲנִי עוֹמֵד לְהָעִיר בְּךְ גַעְגּוּעִים בִּצְלִיל

אַל תִּפְחַד

בְּסַךְ הַכֹּל זֶהוּ צְלִיל

אַל תְּצַפֶּה לְיוֹתֵר מִדַּי

שֵׁב, סְתָם שֵׁב

אֵינְךָ יָכוֹל

מַה חֹסֶר הַמְּנוּחָה הַזֶּה כְּשֶׁמְּדַבְּרִים בְּסַךְ הַכֹּל עַל צְלִיל

וְאֵינְךָ מְמַהֵר

אוֹ שֶׁמָּא כֵּן

אַתָּה אוֹמֵר

נוּ נִשְׁמַע וְנִגְמֹר עִנְיָן

אָמְנָם הַצְּלִיל עָלוּל לְרַחֵף מִסָּבִיב לְעוֹרְךָ

אִוְשָׁה קַלָּה זוֹמֶמֶת

וְהוּא יַזְכִּיר לְךָ דְּבַר מָה

וְאַתָּה, הַחֲרָדָה שֶׁלְּךָ

בְּתוֹכְךָ תַּשְׁמִיעַ נֶפֶץ קַל

כִּזְרָדִים יְבֵשִׁים

אֲדָמָה מִתְפַּקַּעַת

וְשׁוּב שְׁתִיקָה

אֲבָל כְּמוֹ כֵן

אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע כְּלוּם

תַּחֲזֹר לְהַבִּיט בִּי

וַאֲנִי עוֹדֶנִּי מְכַוֵּן אֶת הַכְּלִי

לֹא תֵּדַע הַאִם לִפְנֵי הַנְּגִינָה אוֹ אַחֲרֵי

אֲנִי גַּם לֹא אֹמַר

אֲנִי מְכַוֵּן

בֵּינֵינוּ שְׁתִיקָה כְּתָמִיד

וְחֹסֶר מְנוּחָה

וּמְחַפְּשִׂים אֶת הַצְּלִיל

הַלַּיְלָה יַעֲבֹר

מִישֶׁהוּ יִפֹּל בֵּינָתַיִם

וְיֵרָדֵם

וְהָרוּחַ הַקְּרִירָה הַזֹּאת הַנְּעִימָה

מַחֲלִיקָה עַל אַבְנֵי הַבַּיִת שֶׁבּוֹ אָנוּ מְסֻבִּים

אִוְשָׁה קַלָּה זוֹמֶמֶת

---

[בִּתְנוּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם כִּמְחוֹלְלִים מִסָּבִיב לָעוֹלָם]

מאת

דן ערמון

בִּתְנוּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם כִּמְחוֹלְלִים מִסָּבִיב לָעוֹלָם

יָצָאנוּ אֶת הַבָּתִּים בְּעִקְבוֹת אוֹתוֹ הָאוֹר

וְהָלַכְנוּ עַד לְסוֹף הָאֲדָמָה

שלֹא יָכֹלְנוּ לָשֵׂאת

---

סתו

מאת

דן ערמון

עֵצִים גָּחֲנוּ

כְּמוֹ נֶאֶלְצוּ לַעֲבֹר מָבוֹי נָמוּךְ

אֶל הַחֹרֶף

מַשָּׁבוֹ הַקַר וְהֶעָדִין

הֵגִיחַ אֶל מוֹשָׁבֵנוּ הֶחָמִים

וּלְרֶגַע שִׁלַּבְנוּ יָדַיִם לְחַמֵּם

---

סתו (ב)

מאת

דן ערמון

הַבַּיִת עוֹמֵד בֵּין בָּתִּים אֲחֵרִים

כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֵלָיו צָרִיךְ לָדַעַת

אֶת מִסְפָּרוֹ אוֹ אֶת צוּרָתוֹ

וְאֶת הָרוּחַ הַשּׁוֹרָה בִּפְנִים

לִפְעָמִים אָדָם פּוֹתֵחַ דֶּלֶת

וְנִכְנָס לְשָׂדֶה

הַמְּסֻבִּים בִּפְנִים שׁוֹאֲלִים אֶת עַצְמָם

מַה יִּקְרֶה לוֹ

הָרוּחַ מְעַרְבֶּלֶת עָלִים. אָבָק מִסְתַּחְרֵר

זְרָדִים וְשֵׂעָר

הוּא עוֹבֵר עַל פְּנֵי אֲהוּבָיו

אֶל הַיַּעַר הַמְכַסֶּה

אוֹתוֹ וְאֶת צִלּוֹ

ארבעה סיפורים רומאנטיים על הספסל בגן

מאת

חנוך לוין

---

הצעת נישואין

מאת

חנוך לוין

לפעמים קורה שאדם אומר משהו בלהט ולפתע ניתז מפיו נתז רוק קטן על בן שיחו, או אם שרויים הם באמצע ארוחה, לצלחתו של בן שיחו. כזאת אירע לבחור שקוּרְצָא. הוא ישב על ספסל בגן ציבורי בערב קייץ לצד בחורה שהיה מאוד להוט אחריה, דיבר בהתרגשות על חייו, התוודה וידויים, ולבסוף כשאמר לה היישר אל פניה “אני אוהב אותך!” ניתז לו נתז רוק מפיו על סנטרה. הבחורה נזדעזעה, ראשה כמו הוטח אחורה, אך מייד השיבה אותו למקומו וישבה ללא ניע, טיפה קטנה ורטובה, מין פנינה מקציפה, מזדהרת לה מתחת לשפתה התחתונה. מטעמי נימוס לא מחתה את נתז הרוק, לא נעים היה לה לבייש אותו, על כן ניסתה להעמיד פנים כאילו מאומה לא אירע, קפאה במקומה, ורק עיניה שריצדו רגע במהירות לכל עבר העידו על המחשבות הקדחתניות החולפות במוחה. שקוּרְצָא לא ידע כיצד לנהוג. להתעלם מן המקרה ולהותיר את נתז הרוק על סנטרה? או אולי לנגבו באצבע ולבקש סליחה? ואולי לנשקה על סנטרה ולמחותו כבדרך אגב בלשונו או בשפתיו? הוא לא ידע מה לעשות ולא עשה כלום.

עבר רגע ארוך, הבחורה לא יכולה היתה להתעלם מן הנתז, היא חשה אותו כצריבת אש על סנטרה, כל עור פניה בער עליה. שקורצא התלבט ביסורים נוראים, הביט לאדמה, הביט לכוכבים, גירוי מתוח פשט בבטנו, הוא נע וזע באי־נוחות, מבקש פורקן, מבקש לעשות משהו, ראה לרגליו עלה שנשר, התכופף קדימה להרים אותו, ובהתכופפו נפלטה לו פתאום, כמו נחירה פתאומית, נפיחת אחוריים קטנה, די חרישית, אך בדממה ששררה בגן היתה כרועמת. הוא קפץ והתיישב מייד זקוף על מקומו כלא מאמין למה שמעולל לו גופו העצבני, וכדי לטשטש את הכל בטש ברעש ברגלו באדמה ושאל מייך בקול דק וצורם: “תתחתני אתי?”, ואת ידו האחת, המרוחקת מן הבחורה, שלח לאחוריו, מטאטא נואשות את האוויר מאחור, מנסה לגרש את הריח אל מרחבי הים. אף הבחורה נזדעזעה – זעזוע שני תוך רגע – לשמע נפיחת האחוריים, ומייד יִצבה שוב את גופה, מנסה להתעלם, כאילו לא שמעה ולא הבחינה. אבל שקורצא, ששלח לעברה מן הצד מבט חטוף, חרד ונכלם, ראה שהיא אינה נושמת. היא ישבה זקופה כתקועה על כלונס, עצרה את נשימתה עד יעבור ריח, ובפניה, שהשתדלה לשמור בהן ארשת סתמיות רגילה, נמתח מבלי משים רק השריר של שפתה העליונה והאף התקמט קמט קל של סלידה. מזווית עיניה שהיו עתה מושפלות מטה בצניעות, ראתה עווית של כאב חולפת על פני שקורצא, וידעה כי אם תסרב עתה להצעת הנישואין שלו יבין שהיא מודעת לעניין נתז הרוק ונפיחת האחוריים, ויחשוב כי היא בחורה קטנונית ולא ליבראלית המושפעת מזוטות קלות ערך ושופטת אותו עליהן לחומרה. ולפיכך נחפזה לתקן את רושם הסלידה שעל פניה ואמרה לו בשפתיים קפואות ומאומצות, כאילו דבר לא אירע, אבל בקול שיצא מעובה חרף רצונה: “כן, אני מוכנה להתחתן אתך.” וידו של שקורצא, המנסה עוד לגרש בתנועות יאוש את ענן הריח הרע הממאן משום מה להיפרד, קפאה באוויר.

כאשר יצאו מן הגן שלובי זרוע, ולמעשה מאורסים, הבחורה שמוטת ראש ומהורהרת והבחור נושם אוויר מלוא חזהו, היה כבר נתז הרוק יבש, ונפיחת האחוריים מפוזרת וממוזגת שווה בשווה בחלל היקום. ולמרות שאמרה לעצמה הבחורה כי אין בכך כלום, כי מקרים פעוטים ואומללים מעין אלו אינם מעידים על האדם עצמו, מכל מקום לא היתה מרוצה, בהחלט לא מרוצה מן העתיד הצפוי לה. ושקורצא כבר לא היה נרגש כל כך. אמנם ידו המזיעה לפתה את כף ידה עדיין במשהו היסוס, אך הוא דיבר אליה עתה מבלי להתיז רוק, ומעיו גם הם היו כבר לא רגוזים. הוא היה שקט ושלֵו, ושחה כדג במים בתחושת המיאוס הקלה כלפי הבחורה שלו, אשתו לעתיד הנשענת על זרועו, מיאוס שהלך והתגבר בו עם צאתם מן הגן.

---

מפח־נפש

מאת

חנוך לוין

בחור אחד, לאו דווקא צעיר, ישב לעת ערב עם בחורה על הספסל בגן למטרות יצרים וחשק. אף הבחורה היתה קצת דהויה. ניכר בה שהיה לה פעם מעט מאד חן, והחן נגמר. אמנם עוררה בו, בבחור, איזה חשק, אך החשק הזה נבע מעצם היותה אשה, מעצם המעמד בגן לפאתי הים, והיה זה חשק עקרוני, כללי. חבל היה לבחור על הערב המקסים הזה, על יפי הטבע – הרענן והצעיר תמיד – המשמש בדמיוננו כרקע לנשים כל כך מלהיבות, בעוד שכאן הוא מתבזבז על נתחי בשר תפל, משומר. איזה זיכרון ביוגראפי נאה להתגדר בפני חבריו יוותר לו מן הבילוי הזה? קר ומאוכזב ישב הבחור והשפיל את מבטו ולפתע הביט בה מן הצד. היא ישבה והסתכלה ניכחה, צדודית פניה מופנית אליו, וכמו שקורה אצל נשים מסוימות חסרות־חן, אשר לעיתים רחוקות, מזוויות מסוימות נדירות ובאור מסוים מאוד הן מקבלות לרגע קט ארשת מתוקה – רגע קט והמתיקות נגוזה – כך גם עתה, באור הכחלחל המועט שבא מן הירח על הים, ניסך עליה לרגע מין קסם, והבחור עצם את עיניו כדי לזכור ולשמר בדמיונו את הקסם הזה, וקירב את שפתיו לשפתיה ונשק לה. שפתיה היו צוננות כשפתיו שלו, ולמגען חש כאילו נישק מלפפון. אכן, גם היא, כמוהו, מחכה לבחור עם קסם, שאליו ינבע בזרם עז כל ריר תשוקתה ולהט אהבתה, ואין לה בחור כזה.

במרחק מה מן הנשיקה הצוננת, כארבעה או חמישה מטרים, מאחורי משוכת שיחים לא גבוהה, הסתתר לו איש מציץ. מזה כחצי שעה הוא עומד שפוף, נחבא אל צללי השיחים, פולח במבט אלכסוני את הזוג היושב על הספסל ומחכה סוף סוף להסתערות גדולה של יצרים. קשים ומפרכים הם חיי המציץ, אין לו חיי לילה משל עצמו, הריהו כפטריה מינית, מציץ באלכסון אל מדורות אינטימיות שהודלקו לא לו, מתחמם לו בגניבה, נפחד פן יתפשוהו, עד אילם, נרגש, פעור־פה לַחיים החולפים לנגדו. והנה הוא עומד שם, חגורתו מותרת, מכנסיו מופשלים מעט למטה, ידו האחת משפשפת מפעם לפעם בקידמת תחתוניו להפשיר ולחמם את אברו, והוא מחכה ומחכה ולשווא. קשה לראות בלילה בבירור, אך הוא יודע כבר: הבחורה לא יפה, נכלמת; הבחור אפור וצונן. והבחור הצונן לא ממשמש את שדיה, לא מרים לה את השמלה, לא תוקע לתוכה אבר שוקק – קיפאון גדול ומדכא. כמה זמן אפשר לעמוד שפוף, במתיחות כזאת, מאחורי השיחים? הרי הגב נשבר! והלילה כבר עובר. החיים, החיים! בלונדינית סקנדינבית יפהפיה ועלם לאטיני שחרחר שהיו מועכים זה את זו והיו מועכים גם אותו, את המציץ באלכסון, עד שנשימתו היתה נעתקת ואברו היה קופץ ומתיז מעצמו…! ופה, לא סקנדינבים ולא לאטינים, סתם שני דגים מלוחים מגאליציה, והאבר לא רוצה לקפוץ, מחזקים אותו ומאמצים אותו והוא מזנק זינוק נפחד קדימה ומייד צונח מתעלף אחורה.

לצד משוכת השיחים אשר בגן יש שביל, ומעבר לשביל עץ – עתה הוא במלוא פריחתו – ומתחת לעץ מסתתר לו, אף הוא קצת מכווץ, חובב הגברים, והוא משקיף להוט אל עבר אחוריו של המציץ באלכסון העומד כשגבו מופנה אליו. חובב הגברים, מה הוא אוהב? כולנו יודעים: חובב הגברים אוהב את העצם העגול, הרך והקטן, המחורץ לשניים, המסתפח אל הגבר מאחורה ומשמש לו כראש לרגליים. עבור חובב הגברים ישבן האשה הוא מאכל עממי ומימי וקצת זול, מין אבטיח בימות הקיץ, כבד מאד למשא, נשמתך פורחת עד שאתה מביאו הביתה, מתקתק בטעמו, ובסופו של דבר – כולו מים. כנגדו, ישבן הגבר נוטה יותר לכיוון האגוז. הוא קטן ומרוכז וגם קשה יותר – השריר הוא שריר! – בקיצור, מעדן אמיתי. מועטים הם מפצחי האגוזים הקשים מזוללי האבטיחים המימיים. רוב חובבי הגברים נשרפים בלילה בחלומות יוקדים על מיטותיהם, או על מושביהם בקולנוע. (כאשר הם רואים על הבד המואר גבר, פרקליט ספורטיבי צעיר יושב על כסא מול נאשמת יפהפיה ברצח הניצבת מולו, עם מי הם מזדהים? כמובן, עם הכסא הנצמד לישבן הפרקליט. וכאשר הם רואים סוכן חשאי אמריקאי כשגבו אל הקיר מול החיילים הרוסיים המתקרבים אליו בנשק שלוף, עם מי הם מזדהים? עם הקיר. דעו לכם איפוא, כוכבי קולנוע נערצים, שכאשר אתם מדברים, יורים ומתנשקים בחלק החזיתי שלכם, מתנהלים בחשאי רומאנים שלמים עם ישבניכם מאחורה.) לילה לילה, בתום הקולנוע, משוטט חובב הגברים ברחובות ואורב בגן, מכלה כוחו בציפייה יוקדת לצד האחורי של האדם. סוף סוף ניקרה לו זוג אחוריים למולו, ובבת אחת הוא צונח מן הפסגות הנישאות של הקולנוע, מן הפרקליט האמריקאי והסוכן החשאי, אל תהום המציאות הנוראה, אל המציץ באלכסון, גבר דל ונפחד ולא צעיר, העומד כשאחוריו מופנים אליו ומכנסיו מופשלים מטה בקמצנות גדולה, חושפים אך פס צר של כיברת בשר שטוחה ושעירה, קרום מהוה הנמתח על עצמות הירכיים הרזות – יותר גב יש כאן מישבן! – ומתחתן פס צר של תחתונים לא נקיים, ומתחתן זוג מכנסיים דהויים, שום דבר עגול, שום דבר בוהק, שום עידון, שום רוך או גמישות; הכל זול ומדכא כל כך. אוי, אסיה, אסיה, יבשת מזת־רעב, סינים, הודים, מוסלמים, מיליארד פיות פעורים, מהפכות ורעש, ואחוריים – עור ועצמות.

ליד העץ שמתחתיו עמד חובב הגברים היתה רחבת דשא ובתוכה ערוגת פרחים קטנה, ובערוגה עמד לו על ארבע, ובלי לנסות כלל להסתתר, חתול. עמד והסתכל בשתי עיניים זורחות אל נעליו של חובב הגברים. מה רוצה חתול העומד לו בערב קייץ בתוך ערוגת פרחים בגן? חתול רוצה דג, עכבר או ציפור, אך בעיקר מתחשק לו בשעה מאוחרת זו שלפני השינה, דג. אך הדגים נמים להם עתה למטה בשלוות הים הרוגע, והעכברים נמים להם בחוריהם, והציפורים נמות להן על צמרות העצים, והחתול נשאר עם הפרחים. והפרחים מרגיזים אותו מאוד. מה יעשה חתול עם פרח? ימוץ אותו ויפיק דבש? ינעץ פרח מאחורי אוזנו לשאת חן בעיני חתולה? לעזאזל הפרחים ולעזאזל כל היופי עלי אדמות, החתול רוצה דג! דג!! גוו מתוח הוא מביט כמהופנט אל נעלו הבלה הלא־מצוחצחת של חובב הגברים, נעל ארוכת חרטום אשר בהתנועעה על פני הדשא מעלה בדמיונו של החתול צללית של דג, מין בבואה ארצית, פרוזאית, לחלום שמיימי נוצץ. שבוי לרגעים בדמיונו המתעתע הוא כמעט מזנק אל הדג, ואז מתעמעם הדמיון וכבה, ושוב נעל לפניו, רק נעל, אבל הוא כל כך רוצה בדג, ושוב נדלקים אורות הדמיון, ומשהו זע, דג מפרכס, וגופו נמתח… ולא… ושוב נעל, סתם נעל מאובקת.

וכך הם עומדים שם, שורה יגעה של יצורים נמוכים התולים תקוות כה גדולות זה בזה: החתול המביט בכליון נפש בנעלו המאובקת של חובב הגברים; וחובב הגברים המשקיף בשארית להטו אל פיסת בשרו השטוחה והשעירה של המציץ באלכסון; והמציץ באלכסון הצופה בערגה כבושה אל הזוג המַשְׁמִים; והזוג המשמים שעל הספסל המביטים זה בזו ומטביעים איש את תאוות רעותו בנשיקות לחות, מרופשות.

כן, כמה תקוות שאי אפשר להגשימן הם תולים בעיניים כלות, איש איש בזה שלפניו. ולו היו כולם מסובבים את ראשיהם אחורה, לראות את מפח־הנפש והצער שהם גורמים, איש איש לזה שמאחוריו, כלום היה להם בזאת משום נחמה?

---

הומור

מאת

חנוך לוין

לאחר שניסה הבחור בֶּסֶרְגְלִיק לגעת בשדָהּ של הבחורה בערב על הספסל בגן והיא דחתה את ידו בעדינות מחושבת, הבינה הבחורה כי הוא חומד אותה וכי היא יכולה לגשת בלא שהיות לשיחה רצינית. בבת שחוק ענוגה המלווה בהשפלת מבט שאלה אותו מה הוא חושב, כלומר, לא בכלל אלא באופן פרטי, על עצמו למשל, עליה, על שניהם, שניהם באופן אישי כמובן (המדינה לא עניינה אותה באותו ערב), כלומר על שניהם במשותף, על החיים שלהם יחד, בעיקר בעתיד, כלומר לא בעתיד המיידי אלא הרחוק יותר, זה שבטווח ארוך, העתיד הרשמי, כלומר זה שמכאן עד המוות, זהו, על כך היא היתה רוצה לשמוע מפיו, ובהקדם האפשרי, מה הוא חושב. אומנם היא לא מחתימה אותו מייד על ניירות, היא גם לא להוטה לקפוץ איתו כל כך מהר מתחת לחופה, אבל מצד שני היא יכולה להבטיח לו – ובקולה כבר נשמעה נימה של חרון כבוש – כי אם הוא שואף לצייד קל, להישגים מהירים, לפורקן חפוז של תאווה חייתית, הרי שלא מצא לו את הטיפוס הנכון. היא יכולה להיות הישג של גבר אם הוא מאוד מאוד רוצה, אבל הישג איטי, הישג הנקנה ביסורים, בעמל ובממון, אצלה מגיעים לפורקן זקנים ועייפים, לא נוגעים לה בשדיה סתם כך, כל נגיעה צריכה להיות מבוססת על תֵיזה מסוימת, ומהי התיזה שלו? חתונה או הפקרות? ובל יחשוב לרגע שיוכל להרצות את התיזה שלו בחטף ולעוט על שדיה, לא, אדוני, יהיה עליו להגן היטב היטב על התיזה שלו, היא תתקוף בחריפות קטלנית את הבסרגליק הזה, את המתיימר הקטן הזה, עכבר אלמוני לא מפורסם שאת שמו ניתן למצוא לכל היותר בספר הטלפונים, אם בכלל יש לו טלפון.

בסרגליק ישב מזיע ונדהם. נכון שהוא בחור רציני, חשב, הוא לא מכחיש, אבל גם בחורים רציניים זקוקים מפעם לפעם לשעה קלה של פורקן. תחת זאת מכריחים אותו להרצות הרצאות ולהתחייב התחייבויות. איפה להט התשוקה? איפה הבידור? איפה כל קלות הדעת שכותבים עליה בשבועונים? כל העולם משתעשע ובסרגליק מזיע!

הבחורה אמרה את שלה, דיברה דיבור מפורש, ועתה התרווחה על הספסל כמו צדיק שאכל לשובע ארוחה דשנה ועוד מעט ויגהק תוך ברכה. בשביעות רצון אספה קצת את סנטרה פנימה לעבר גרונה, ועקב כך הובלט קפל פימתה והשתרבב לו קדימה ובו נתגלתה נטועה מין שומה קטנה שמתוכה מבצבצת שערה. בסרגליק, אשר לא ראה את השומה השעירה קודם לכן – כי לא נזדמן לו עדיין להציץ בבחורה מלמטה למעלה – הביט בה רגע, וגל קטן של תחושת מיאוס עבר בו. הרי זה כמו להיכנס אל בית כסא של דיפלומט אמריקאי ולמצוא נתז זוהמה חום מרוח על דופן האסלה. ערך הבחורה ירד בעיניו כהוגן. מה לי לחשב הרבה חשבונות ולהיזהר זהירויות עם האסלה הזאת, אמר בסרגליק אל נפשו, היא לא יכולה להיות בררנית כל כך גדולה, אין עליה כל כך הרבה קופצים, אפשר בהחלט לזלזל בה קצת, היא אפילו תאהב את זה, כן, היא תשלים עם מישמוש בשדיה גם בלי הרצאת התיזה. ומייד הושיט שוב את ידו אל חזה. הבחורה לא אהבה חזירים. היא דחתה את כף ידו המזיעה, קמה, יישרה בכף ידה את חלק שמלתה האומלל שאותו קימטו אחוריה בישיבתה על הספסל, והתחילה ללכת בצעד נמרץ.

מאז ומתמיד ראה בסרגליק ביד האשה המחליקה על אחוריה חוצפה גדולה והתגרות בגבר הנמצא מאחור, ועתה קפץ מתוך התלהטות קדימה, הניף רגל ובעט בעיטה הגונה בתחת הגדול והשמן שלה. הבחורה תפשה מייד בשתי ידיה את אוצר ישבנה הכבד, הסתובבה אליו, על פניה שפוכה הבעה של תמהון אין קץ, לא מאמינה למה שאירע. היא הביטה בו כמו שמביטים על אדם חדש ושאלה בקול חריף:

''מה אתה עושה?''

בסרגליק נרתע אחורה, מלא חרדה על מה שעולל, ירא מפני עונש מכאיב, והביט ארצה בראש מושפל.

“מה אתה עושה?” חזרה ושאלה הבחורה, עמדה עוד רגע וצימצמה עיניה בריכוז מרושע, כדרך אלה המנסים לנקוב במבטם את עצמות גולגלתו של בן־שיחם. היא השיגה שהוא כבר מתחרט על מעשהו, שהוא כבר בעמדה נחותה ממנה, גבר מושפל ונכלם, והיא לא תרד ממרומים אל המישור הניקלה של מעשיו, אדרבא, העונש החמור על מעשיו הוא הבוז הפטרוני שהיא חשה כלפיו, אינפנטיל גלמוד, ותוך איסוף הסנטר פנימה וביצבוץ מחודש של השומה השעירה סבה נמרצות על עקביה, הפנתה שוב את אחוריה אל בסרגליק והמשיכה לצעוד קוממיות.

קְרִיץ־פְרִיץ, השמיעו תחתוניה של הבחורה קולות שריטה דקים בעת הליכתה, ואחוריה מטיחים תנועות מגונות, הולכות ומתרחקות, היישר אל תוך פניו של בסרגליק המגוחך. הוא רץ קדימה, הדביק אותה בשתי פסיעות גסות, הניף רגל ובעט בעיטה הגונה שנייה בתחת הגדול והשמן שלה. אחוריה הרתיעו קדימה, הרתיעו אחורה, מנגנון גמיש ומשומן, והיא הסתובבה אליו בבת אחת, פניה מכוערים מחימה, וקפצה אליו כשהיא שולחת ידה באוויר להכותו. אבל הבחורה היא מסורבלת, לא גמישה, עוגה תפוחה, ובסרגליק קל־רגליים, ביחוד ברגעים של מורך. חיש קל ניתר אחורה, הסתובב, ברח לו קצת ועצר. הבחורה דלקה אחריו צעד או שניים ועצרה אף היא. היא היתה לצחוק. איפה הבוז הפטרוני לאינפנטיל? לשונות אש־חימה האירו את פניה המכוערים בהתיזה אליו, וקולה מכוער כפניה:

“בהמה! מה אתה עושה?! בהמה! מה אתה עושה?!”

אה, פתאום היא לא מבינה מה הוא עושה, מה קורה, פתאום היא כבר לא פקחית כל כך, כל עולמה מזדעזע, כולל התֵיזָה והשומה השעירה שעל קפל פימתה. לו היה מציע לה פתאום בצהרי יום כיפור ארוחה סינית – זאת היתה מבינה, היתה מתלהבת, היתה אפילו חושבת אותו לאדם מעניין ומקורי, זה כן, לאכול באמצע יום כיפור נחש – כן; אבל לקבל בערב יום חול בעיטה בישבן הגדול והשמן שלה – זה לא, זה נשגב מכוח השגתה.

הבחורה הנבעטת, אשר נבצר ממנה להכותו, ואשר נסתתמו טענותיה לאחר שהתיזה ארבע או שש פעמים “בהמה! מה אתה עושה?!”, עמדה נטועה עוד רגע בדומיה על מקומה, הרימה במאמץ את גבותיה למעלה כדי לשמר על פניה את ארשת העליונות וההשתוממות הפטרונית, אחר כך סבה על עקביה והמשיכה ללכת. כמובן שלא היתה לה שום ברירה אחרת. היא לא יכלה לעמוד נטועה בגן כל הלילה, היא לא עץ או פח זבל ציבורי, והיא גם לא יכלה להתרחק בהליכה לאחור כשפניה אל בסרגליק, פן תיתקל במשהו ותיפול אחורה לקול שחוקו המתרונן של בסרגליק, וגם משום שהיה בכך משום הענקת גושפנקא של חשיבות וכוח למעשי האינפנטיל. לא, צריך להתרחק באופן הטבעי ביותר, וזאת אכן עשתה. אבל בסרגליק נתמלא לפתע זעם גדול על המפלצת עם התיזה למעלה והאחוריים למטה, הזוללת נחש באמצע יום הצום הקדוש, ובהסתובב הבחורה לאחור להמשיך ללכת, קפץ ובעט בקנאות דתית בעיטה שלישית בתחת הגדול והשמן שלה. שוב רטטו לרגע אחוריה, שוב עצרה מלכת, הסתובבה אליו והביטה בו, הפעם בלי אומר. גם נדמה היה שארשת פניה התרככה מעט. גבות עיניה כבר לא היו מורמות, מסיכת האדונית־הפטרונית קולפה מעל פניה, גם הכיעור הדוחה של החימה התחלף בכיעור הסימפטי יותר והנוגע ללב של הצער. היא עמדה מולו, בחורה פשוטה, ילדה בעצם, שבעטו לה בישבן, והיא מתייצבת מול הגורל הבועט בתום מעורר חמלה עם השאלה הנצחית “למה?”, ועוד מעט ותבכה בכי קיומי.

קור גדול אפף לפתע את עורו של בסרגליק וצימררו שעה שהתחוורה לו, מול פני הבחורה המתעוותים לבכות, חרפת מעשהו. עוד מעט והיה בוכה בעצמו, חדל אישים שכמותו, בז לעצמו, מתייסר בנקיפות מצפון איומות, שואף לכך שלא היה בכלל נולד. אבל יותר מחרפת מעשהו הכאיב לו שאין לו דרך חזרה ואין לו כפרה. אכן, עובדה היא יצור תמים, אבל חסר פשרות: מה שנעשה – נעשה; מה שנפלט מן הפה או מן הרגל – נפלט; ומה שנהפך לעובדה קיימת – לא ישונה עוד לעולם. לכאורה נותנת הדעת שעובדה קלילה, חצי אידיוטית, תהיה מוצקת פחות מעובדה כבדה. אך לא, באים חוקי המציאות וטופחים על פניך: כתבת ספר פילוסופי – הרי עובדה; נחרת נחירה קטנה בלילה – גם זו עובדה; שתי העובדות קיימות ומוצקות, שתיהן בלתי ניתנות לערעור ולביטול באותה מידה, משתיהן אין דרך חזרה, שתיהן אנדרטאות עובדתיות בפנתיאון המציאות. הוי, ממשות נלעגת, כמה מכאיב, כמה נורא להתייצב מול עובדות החיים הטראגיות; אבל כמה מכאיב ונורא שבעתיים הוא לעמוד מול העובדות הקטנות, הניקלות, הממיטות חרפה זולה, עובדות קלות־ערך, פורחות, הנראות כאילו יכלו גם שלא להיות, הנראות כאילו יכולנו למנען, ואם לא למנען – לבטלן, עובדות שנעשו מתוך שטות בחצי שגגה ועתה הן קיימות בתוקף, מלכלכות אותנו בכתמים שומניים שלא יוסרו לעולם. הרי זה כמו אדם אשר בזמן הארוחה רואה פירור קטן על גב ידו. הוא מנער ידו, אך הפירור אינו נופל. בתנועת אצבע קטנה ואגב אורחא הוא הודף את הפירור – והפירור אינו מוּסר. הוא הודפו בשנית באצבע – והפירור נשאר. נראה לאיש שהפירור דבוק לגב היד, הוא מגרד אותו בציפורנו ושוב הודפו באצבע – והפירור לא זז. האיש מגרדו שוב בציפורנו, אחר טובל אצבע ברוק, מחכך נמרצות את הפירור כדי לרככו, מחכך כמה דקות, מחכך ומחכך, ולאחר כמה דקות של חיכוך נמרץ ולאחר שעורו כבר האדים אך הפירור לא סולק, הוא מסמיך גב ידו לעיניו ומעיין היטב בפירור – והנה, אין זה פירור כלל וכלל, כי אם נקודת חן קטנה בלתי נודעת על גב ידו, משהו קטן וטפשי, אך נצחי. כזאת היא, רבותי, העובדה. הנה, שטות גמורה, ניקלה, בעיטה בישבן של בחורה, מין עובדה אפסית, בזויה, לא רק שתיוותר לנצח, אלא הספיקה תוך רגע להכפיל ולשלש עצמה, והפכה כהרף עין לשלוש בעיטות, שלוש מכשפות גיבנות שילוו את בסרגליק מכאן עד יום מותו.

למחשבות האלה, בעמדו מול הבחורה, הוצף בסרגליק רחמים עצמיים, וחש שהוא אדם מקופח, יתום בעצם, ושהוא חי בעולם רע ומרושע. וכאשר הסתובבה הבחורה בשלישית והמשיכה ללכת, הפעם גבה שחוח משהו ותנועת אחוריה צנועה ומופנמת, המשיך בסרגליק ללכת אחריה, ליבו מלא קוממיות ומרירות. וכמו ילד קטן החוזר על מעשהו המביש שוב ושוב, מתוך ידיעה שאין לו ממנו דרך חזרה, אלא הוא חייב להמשיכו הלאה ולמצותו עד הסוף המר, ואינו נח ואינו מפסיק עד שיכוהו מכה נמרצת ואז יפרוץ בבכי תמרורים מביא פורקן, ידע עתה גם בסרגליק כי לא יחדל. הוא התקרב אל הבחורה מאחוריה, דילג דילוג ובעט בעיטה רביעית בתחת הגדול והשמן שלה, כשהוא מכוון הפעם לראשונה את חרטום נעלו הצר אל החריץ המטופש שבין שני פלגי הישבן, חידוש מרענן ומצחיק. הבחורה קפצה באוויר, חזרה ארצה, והפעם לא הסתובבה. בסרגליק ציחקק. הבחורה היתה בטוחה שהשתגע. היא החישה צעדיה, כמעט רצה, או יותר נכון, התגלגלה. ובסרגליק מאחוריה רץ ובועט, רץ ובועט יפה יפה בתחת הגדול והשמן שלה וצוחק־צוהל בחדוות־עלומים.

אכן, משחק נאה, שעשוע מענג העניק אלוהים לגבר הנִכְלָם: הבעיטה באחורי האשה. מה קלילה הנפת הרגל, תנועה המשלבת ספורט ומחול, מה נעים מגע כף הרגל הקשה בבשר האחוריים הרך של האשה. חבל מאוד שאין הבעיטה בישבן יכולה לבוא במקום הצורך הכפוי המייגע להזקיף את האבר הקדמי הרך ולהחדירו במאמץ, חשוף וחסר מגן אל תוך החור הקדמי של האשה. ולעומת זה, מה איתן חרטום הנעל, זקוף תמיד, נכון תמיד, מצוחצח, מזדקר – הופ! – ותוקעים לה לגברת מאחורה, לא צריכים אפילו להתפשט, מה גם שיש בזה משהו מצחיק להפליא, ואילו במשכב הרגיל עם האשה – שום קומיות, שום עליצות, שום הומור, הכל קודר כל כך, מאומץ, מתוח, פרצופים מעוותים, גופות מזיעים, גניחות, צעקות, מיצמוצים וגניחות, – השומע מעבר לקיר עלול לחשוב שחמש זקנות גוססות שם – אגן הירכיים של הגבר מרביץ לאגן הירכיים של האשה, זה של האשה מרביץ למיטה, המיטה מצייצת נכאים ומרביצה לרצפה, הרצפה מרביצה לתקרה שבקומה שתחתיה, שממנה נושר מחמת החבטה טיח היישר לתוך פיו של זקן חולה אסטמה הפורץ בשיעול מחריד ונחנק עד שהוא מת לפנות בוקר; ולבסוף צריך ללכת חלשים ואחוזי סחרחורת לאמבטיה להתרחץ, להרטיב גם מגבת, לחזור לחדר, לנקות את הכתמים שעל הסדין, לזרוק את המגבת בחזרה לאמבטיה, לחזור לחדר, ללבוש שוב את הפיז’אמה שגם היא, אגב, קצת התלכלכה במהומה שהתחוללה כאן, להיכנס למיטה, לכבות את האורות, להתכרבל בשמיכה, ונוסף לכל עוד לתת נשיקה – גם היא רטובה – לאשה הסרוחה לה עדיין, רגליה מפושקות, על המיטה, מביטה במבט אטום לתקרה ושואלת אם יש גם משהו לאכול. מה כאן מצחיק? לעומת זאת הבעיטה נקיה והיגיינית מאין כמוה, את כף רגלך מלפפת גרב, ואת הגרב נעל, ואתה בועט בישבן, אין התלכלכות, אין שום הרטבה רירית, הכל יבש, נקי ומצחיק.

בצאתם מן הגן כבר לא נחפזה הבחורה כלל, כי ראתה שהחיפזון לא יועיל. הלוך הלכה לאט לאט, שפופה, ממררת בבכי של עלבון נורא, ומאחוריה דמות של גבר קופץ ופועה כמו תיש ובועט בעיטות עצומות באחוריה, ואל פלג גופה העליון המרטיט בבכי מצטרף בהרמוניה עדינה, אם כי במקצב שונה, פלג גופה התחתון, המזדעזע זעזוע עז קדימה ואחורה עם כל בעיטה.

עם צאתה של הבחורה מן הגן אל הרחוב חדל בסרגליק מלכת אחריה, הוא פחד מפני העוברים והשבים, ביחוד מפני ניידת משטרה המזדמנת דרך מקרה. הוא ניצב לו בפתח הגן, נסמך על אחד העצים, מביט אל הבחורה הבוכיה המתרחקת ממנו בעלטת הלילה, ועימה מתרחקת ונעלמת תמונה קומית מופלאה. אבל משהו לא עוּצב כאן עד הסוף, כך חש בסרגליק, חוויה לא מוצתה עד תום, משהו נותר באמצע ולא הסתיים.

הוא שב רגע אל הגן, סרק את שביליו, מצא פקעת גללים טריה של כלב, תקע לתוכה את חרטום נעלו, דידה על רגל אחת אל פתח הגן וחיכה קצת. אנשים מועטים, רובם זוגות חבוקים, חלפו על פניו. הוא חיכה. לאחר רבע שעה עברה ישישה אחת קטנה לבדה. חיש קפץ מאחוריה ובעט בישבנה. הזקנה עצרה רגע, הביטה בו, פלטה זעקה אירופאית וברחה בצעדי ישיש מבוהל, כמעט רצה, מושכת איתה בבלי דעת מימרח נאֶה של לכלוך וסירחון. בבית תהיה לה הפתעה. היא תכנס פנימה, תחוש בריח רע באשר תפנה, תחפש תחילה בכל פינות הבית אחר מקור הריח, תפשיל את תחתוניה ותציץ לתוכם, תבדוק יפה יפה את סוליות נעליה ואחר כך, מיואשת ועייפה כשסירחון מתמיד בחוטמה, תצנח אל הכורסה שלה, והמימרח שעל שמלתה ידבק היטב גם לריפוד כורסתה, והזקנה תבכה בחרון אין אונים שרויה עמוק עמוק בתעלומת הסירחון הנצחי הרודף אותה, ולא יודעת איזו עבודת ניקוי מפרכת ובזויה עדיין מחכה לה.

בסרגליק גיחך גיחוך קטן וחדל. עד כאן. נדמה לו שעשה עשייה מקסימאלית בשטח הבעטנות הקומית. הנה, בעט שרשרת בעיטות באחורי בחורה, טינף שמלת זקנה, מה עוד ניתן לדרוש מבן תמותה? ולמרות הכל, איכשהו נותר פה משהו לא מושלם. וגם הנעל מטונפת, ואיך ינקה אותה? מצחיק, אבל חבל. אולי מוטב היה בכל זאת להרצות לה את התֵיזָה.

---

באנאליות

מאת

חנוך לוין

בחור אחד ושמו גבעולי לא רצה להגיד דברים באנאליים, אך מכיוון שהיו לו רק מחשבות באנאליות, התאמץ לשתוק. הוא ישב ליד בחורה על ספסל בגן בשעת ערב מאוחרת ורצה מאוד לומר לה משהו מקורי ולא ידע מה. והבחורה ישבה בעפעפיים מושפלים והמתינה. משחלף זמן־מה וגבעולי לא פצה פה, החלה לזוז על מקומה באי־נוחות. גבעולי הבין שצריך לומר משהו. מוחו חיפש בקדחתנות בכל שטחי החיים, בפוליטיקה, באמנות, בחיים האישיים, משהו בלתי צפוי, משהו שבחור אחר לא היה אומר, משהו שיהיה רק שלו, של גבעולי, שיהיה חתום בחותם גבעולי הבלעדי, משהו שלשמעו תהיינה בחורות מסוגלות לומר: “דבר כזה יכול להמציא רק גבעולי!” אבל כל מה שחשב עליו גבעולי יכלו לומר גם, למרבה הצער, כל האנשים שאינם גבעולי. וגבעולי ישב קפוץ שפתיים ושתק.

ואז הגיע הרגע שבו אי אפשר היה עוד. או שמדברים, או שעושים מעשה, או שהשד יודע מה. כי לבחורה כבר נמאס, היא עשתה תנועות הכנה עצבניות לקראת קימה מן הספסל והליכה הביתה. אם היא תקום עכשיו, ידע גבעולי, יפסיד אותה לעולמים. מצוקתו היתה קשה מנשוא, גוש מחנק עלה בגרונו והוא החל לבלוע אותו בקדחתנות. סעודתו הרגילה והמוכרת ברגעים של מפח־נפש. הבחורה הרימה פתאום את מבטה מן הארץ, הסתכלה רגע על פיקת גרגרתו העולה ויורדת, ואחר הביטה היישר אל תוך עיניו כאומרת: “נו, גבעולי, מה יהיה?” עיני גבעולי פגשו רגע את עיניה, נטו מייד הצידה, ותוך תריסר בליעות קשות ומהירות ידע כי כבר הפסיד אותה, דבר לא יעזור. לרגע עיפעף כמה עיפעופים ופתח וסגר את פיו כמי שאיזה דבר עומד על דל־שפתיו, אך מאומה לא יצא, לא היה לו שום דבר מקורי לומר והשתיקה הלכה ונמשכה.

במר יאושו לא מצא גבעולי מוצא אלא לנסות ולנשק את הבחורה, שכן אז תהיינה שפתיו עסוקות במשהו ולפיכך פטורות מן החובה לדבר. אי אפשר לנשק ולדבר בעת ובעונה אחת, אדרבא, רצוי לתת לנשיקות עצמן להביע את הבלתי ניתן להאמר במלים, ולכל היותר ניתן להוסיף להן המהומים וגניחות. הוא גהר אל עבר הבחורה, הסמיך פניו לפניה ושירבב שפתיו לנשיקה. היא הפנתה פיה ממנו והלאה, ושפתיו נפגשו בלחיה. אכן, הוא הפסיד אותה, עד מה ברור היה הכל עכשיו. צריבה קלה, כמעט דמעה עלתה בעין גבעולי. בכל זאת נשק את לחיה נשיקה ארוכה, הירפה לרגע, ואחר כך ירדו שפתיו אל צווארה, לשרשרת ארוכה של נשיקות תשוקה ולהיטות. אבל ככל שהתאמץ גבעולי למסוך להט בנשיקותיו – להט לא היה בהן. הוא היה מבוהל מחמת ההפסד הצפוי שלו, מחמת הבדידות שתשוב ותאפוף אותו לאחר שתלך ממנו הבחורה, והוא כבר ידע בוודאות שהיא תלך. גבעולי רעד, אבל המשיך לנשק את צווארה, לחיה וליסתה, עלה וירד וירד ועלה, והבחורה ישבה, מפנה אליו את צדודיתה הנייטראלית ונשמה בקוצר רוח. לרגע אחד הפסיק גבעולי, היטה ראשו מעט אחורה, הביט בפניה, שוב עיפעף, שוב פתח את פיו כעומד לומר משהו, שוב לא מצא בקירבו אלא דברים באנאליים, ושוב התכופף קדימה בדומיה והטביע את שפתיו בחלקת צווארה כדי לסתום אותן בבשר ולהצדיק את השתיקה המעיקה, הבלתי נסבלת. ברצון היה נרדם כך, שפתיו שקועות בבשרה החם, וישן לעולמים.

מאוחר יותר, לאחר שנפרדו, ולאחר שבאמת סירבה הבחורה להיפגש איתו שוב, הלך גבעולי לבדו הביתה וחיטט בעצב בגורמים לכשלונו. האם לא מוטב היה לומר דברים באנאליים? הרי רוב הבחורים אומרים דברים באנאליים, בפירוש שטויות, והנערות שלהם צוחקות ונהנות, ומהנהנות בראש בלי הרף, ומסכימות להיפגש איתם שוב ושוב, ולבסוף אף מתחתנות איתם. יתר על כן, אם הוא שותק, האין השתיקה עצמה אף היא באנאלית? הרבה שתקנים יש, הרבה אנשים החפצים להימנע מן הבאנאליות, הרבה גבעולי יש, אבל הבאנאליות, ככל שתנסה להתחמק ממנה, חזקה ממך. כל הדברים כבר נאמרו, כל השתיקות כבר נשתקו, ובחור המלווה בחורה הביתה, אם הוא מתפלסף הרי זה באנאלי, ואם הוא קופץ מעשה קונדס גם זה באנאלי, כל השבילים כבר נסללו, הכל משומש, הכל באנאלי. אפילו יוציא לפתע אקדח מכיסו ויתקע כדור בראשו – גם על זה כבר שמענו. אם ככה, איך לחיות, חשב גבעולי, כשהוא ממשיך לבלוע את הגוש האינסופי שבגרונו, איך לחיות, מה לעשות? איך לעבור את החיים האלה בלי שתיקות מעושות, בלי להתחכם? והעיקר, איך לעשות שירווח לי?

גבעולי שב על עקבותיו והלך אל הבחורה וצילצל בדלת דירתה. היא כבר לבשה כתונת־לילה וקראה רומאן במיטה לפני השינה. בכל זאת הכניסה אותו. היא שכבה במיטה מכוסה בשמיכה והביטה אל התקרה, והוא ישב על קצה מיטתה ופתאום פרץ בבכי. בעצמו לא ידע איך. כזאת עוד לא אירע לו מעולם בנוכחות בחורה. הוא לא נגע בה, אף לא התקרב אליה, רק ישב בשולי המיטה ובכה בכי כבד ומר, ודמעותיו זלגו וזלגו. כעשר דקות בכה, בטבעיות גמורה, בכי פשוט, באנאלי. הבחורה החליקה ביד מיכנית על ברכו, לא יותר מזה. לאחר עשר דקות קם, רחץ את פניו באמבטיה והלך.

בחוץ רווח לו מעט. הן מפני שהתפרק ממועקת בכיו, והן מפני שהוכיח לעצמו כי גם בלא שיתחכם אינה אוהבת אותו. היא פשוט אינה אוהבת אותו, באנאלי או לא באנאלי, מתחכם או טבעי, היא פשוט אינה אוהבת את גבעולי. והבעיה היא איפוא לא כיצד לנהוג, כי הרי הוכח שלא יעזור לו כלום בכל צורה שינהג. הבעיה היא שהוא הינו גבעולי, ולא רוצים בו בתור גבעולי, ולפי שהוא אינו יכול לחדול מלהיות גבעולי, אין מה לעשות, בפשטות אין. והוא שיפשף את עיניו הצורבות מחמת הבכי וחייך לעצמו חיוך קטן של יאוש.

1

הַזָּהָב הֶעָדִין בַּמִּזְרָח הֶחֱוִיר וָמֵת

עֲנָנִים קְטוּעִים בְּאָפֹר חֲמוֹרִי מְשׁוּחִים עַל שְׁקִיפוּת אַפְרוּרִית

אַנְטֶנוֹת מוֹשְׁכוֹת אֲצִילוּת זְמַנִּית

תְּמִירָה מִתְחַפְּשׂוֹת לִתְרָנִים

            פִּתְאֹם

טִיחַ וָרֹד בְּשָׂרִי נִמְרָח

מֵעַל לְגַגּוֹת רְחוֹקִים

עִם נְתָזִים רְשׁוּלִים מֵעָלָיו

הכֹּל מִתְבַּהֵר

בִּמְהִירוּת

הֶעָשָׁן

הָאוֹפֵף אֶת צַמֶּרֶת הַתֹּמֶר

לא בָּא מֵאֲרֻבָּה שֶׁל חִמּוּם־מֶרְכָּזִי:

מִישֶׁהוּ הִבְעִיר

מְדוּרָה לְמַרְגְּלוֹת הָעֵץ

וְהָאֵשׁ מְקַפֶּצֶת

בְּזָהָב מְרֻכָּז

עַז וּזְמַנִּי מְאֹד.

2

אוֹתוֹ חַלּוֹן

נִדְלָק

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה:

שׁוּם מִסְתּוֹרִין אֵין בָּזֶה, מִישֶׁהוּ מַשְׁכִּים

יוֹם־יוֹם לָעֲבוֹדָה:

עוֹשֶׂה בְּשַׁרְשֶׁרֶת

שׁוּרַת פְּעֻלּוֹת נִתָּנוֹת לְנִחוּשׁ

בְּסֵדֶר וּבְמִקְצָב לֹא מַרְשִׁימִים

עִם תּוֹצָאוֹת וָתִיקוֹת:

לְכְשֶׁיִּכְבֶּה הָאוֹר בַּחַלּוֹן, יִדָּלֵק בַּחֲדַר־הַמַּדְרֵגוֹת.

3

אַחַר־כָּךְ הַצְעָדִים

כְּמוֹ אֶפֶקְט רַדְיוֹפוֹנִי מְבוֹדָד

מִתְרַחֲקִים בַּמּוֹרָד

נֶחְתָּכִים לִפְעָמִים בְּטִרְטוּר

            מִסְתָּעַר שֶׁל אוֹפַנּוֹעַ עוֹבֵר.

4

הָעוֹלָם נָמֵס כְּסֻכָּר בַּפֶּה,

וְהַשִּׁנַּיִם מַרְקִיבוֹת לְאַט.

5

עוֹבֵר עָלַי סוּג שֶׁל שֶׁקֶט

שֶׁאֵינֶנִּי יָכוֹל לְסַפֵּר לָךְ.

אֵינֶנִּי מַסְתִּיר דָּבָר.

6

בַּלֵּילוֹת

מְטֻטֶּלֶת הָאֱמֶת מְאַבַּחַת כְּמַעֲרֶפֶת

מַשֶּׁהוּ יָשָׁן,

כָּבֵד וּמְסֻכָּן.

הַדָּם מְצַלְצֵל כְּמוֹ מַתֶּכֶת,

וְהַמַּתֶּכֶת כְּמוֹ חֲדוּרָה וְרִידִים וְעוֹרְקִים.

7

בְּאוֹר רִאשׁוֹן

יוֹרֵד מָסָךְ אֶלֶקְטְרוֹנִי שָׁקוּף

עַל רִאשׁוֹנֵי הַיּוֹצְאִים

לְבִּיוֹגְרַאפְיוֹת קְטוּעוֹת

חַפּוֹת

מִכָּל יָשָׁן, מְנֹעָרוֹת

מִן הַמַּכְבִּיד,

הַמְסֻכָּן, הַמְקַשֵּׁר

קְשָׁרִים קָשִׁים.

8

בְּקַלִּילוּת נְחוּשָׁה

הוֹלְכִים אֲנָשִׁים, בִּכְבוֹת הַפַּנָּסִים

בָּזֶה אַחַר זֶה.

9

אָדֹם מִדַּי

הַתַּפּוּחַ לְיַד

צֹהַב מַר

שֶׁל לִימוֹנִים:

רַק הַצַּלַּחַת,

הַחַרְסִינָה הָעֲדִינָה,

קֹרְצָה

בֵּין שְׁתֵּי הַמִּלְחָמוֹת,

שָׂרְדָה נְכוֹנָה.

10

כָּל זְמַן שֶׁיִּקָּווּ

מַיִם עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה

יִתְחַדֵּשׁ

תָּמִיד מַסַּע הָעֲנָנִים לְמַעְלָה

וְיִדְמֶה לַזְּמַן.

11

מַדּוּעַ הָעִיר הַזֹּאת

מְבִיאָה אוֹתָנוּ לִידֵי כָּךְ:

לְהִתְרַכֵּז בְּחַלּוֹן אֶחָד

וְכָךְ

לְצַיֵּר אֶת מוֹצְאוֹתֵינוּ?

12

הַדָּם זוֹרֵם מֵרַקּוֹתַי

בִּנְטָפִים כְּבֵדִים הוֹלְמִים

בַּחֲזָרָה אֶל מַשְׁאֵבַת הַלֵּב.

חַי, הַלַּיְלָה

בַּשָּׁעָה הָרְעוּעָה לִפְנוֹת בֹּקֶר

אֵינֶנִּי מוֹנֶה וְאֵינֶנִּי שׁוֹקֵל.

מִקְוֵה הַזִּכָּרוֹן, הַמַּאֲגָר הַמְבַעְבֵּעַ

מִתְאַדֶּה לְאַט.

בִּתְנוּעָה בִּלְּתִּי נִכֶּרֶת אֲוַתֵּר

עַל הַחְשָׁבָה, בְּרֵרָה,

תְּבִיעָה לֶאֱמֶת.

מתוך הסדרה החינוכית / מאיר ויזלטיר

בעריכת

מנחם פרי

---

LOVE

מאת

מאיר ויזלטיר

ליאיר גרבוז

רָאִיתִי יֶלֶד קָטָן עֲנָק

עם סוֹפְט־טִיפְּ שָׁחֹר עָבֶה בַּיָּד

מַעֲבִיר קַו עַל יְרוּשָׁלַיִם

פִירֶנְצֶה, וֵנֶצְיָה, אָוִינְיוֹן,

אַרַאס, טוֹלֶדוֹ, סָרָגוֹסָה

קַו עַל סַמַרְקַנְדְ, פְּסְקוֹב, פֶּטֶרְבּוּרְג

קוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹלִיס, רוֹשֵׁם

בְּלִי הִתְלַהֲבוּת מָגֵן־דָּוִד

מְגֻשָּׁם עַל כִּפַּת הַסֶּלַע, עַל הַזִקֹּרֶת שֶׁל טָמֶרְלִין

ⱱ עַל־פְּנֵי פְּיָאצָה סַאן־מַארְקוֹ עַל הַדְּלָתַיִם שֶׁל גִּיבֶּרְטִי

וְשִׁפְעַת ☭ ♀ ♂ בְּכָל מָקוֹם.

כָּל הָרָחוֹק בֶּחָלָל וּבַזְּמַן

מִתְקָרֵב לוֹ בְּלִי בְּעָיוֹת,

כְּאִלּוּ כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה

שָׂרְדוּ כְּרֶפְּרוֹדוּקְצְיוֹת בְּדַפְדֶּפֶת

שֶׁל חֶבְרַת־הַנְּסִיעוֹת שֶׁל הוֹרָיו.

---

התפוצצות התודעה

מאת

מאיר ויזלטיר

מַה לִּמְּדָה אוֹתְךָ

הָגוּתְךָ בַּתַּנַ"ךְ?

– הָגוּתִי לִמְּדָה אוֹתִי

לְרַסֵּק אֶת עֲמָלֵק.

מַה לָּמַדְתָּ מֵרֹב

הִתְעַמְּקוּת בְּכִרְכֵי הַתַּלְמוּד?

– לָמַדְתִּי לְהוֹכִיחַ

שֶׁאֲנִי צוֹדֵק תָּמִיד.

מַה לִּמְּדָה אוֹתְךָ

הַסִּפְרוּת הָעִבְרִית?

– הִיא לִמְּדָה אוֹתִי

לְהָצִיץ לַמּוֹרָה.

וּמַה לָּמַדְתָּ מִתּוֹךְ

סִפְרוּת הַמּוֹפֵת הָעוֹלָמִית?

– מִתּוֹכָהּ לָמַדְתִּי

לְהַעְתִּיק בַּבְּחִינוֹת.

מַה לִּמְּדָה אוֹתְךָ

קְרִיאָתְךָ בְּאַפְּלָטוֹן?

– הִיא הוֹכִיחָה לִי

שֶׁהַמְּדִינָה הִיא אֱלֹהִים.

מַה חִדְּשָׁה לְךָ

הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה?

– גִּלִּיתִי שֶׁחֲטָאַי מְכֻפָּרִים

כִּי אֲנִי מֶלַח הָאָרֶץ.

מַה הֵפַקְתָּ מִתּוֹךְ

הָעִיּוּן בַּקּוֹרְאָן הַקָּדוֹשׁ?

– לָמַדְתִּי לִשְׂנֹא זָרִים

וְלִשְׁחֹט אֶת הַחַלָּשׁ.

מַה לִּמֵּד אוֹתְךָ

נִיקוֹלוֹ מַקְיָאוֵלִי?

– הוּא לִמֵּד אוֹתִי

לְשַׁקֵּר בְּלִי הִסּוּס.

וּמֶה הָיָה לְדַעְתְּךְ

הַחִדּוּשׁ בְּמִשְׁנַת דֶקַארְט?

– הַחִדּוּשׁ הוּא שֶׁאֲנִי קַיָּם

וְעַל כֵּן אֲנִי.

וּמַה הִקְנְתָה לְךָ

הַפִילוֹסוֹפְיָה שֶׁל קַאנְט?

– הֵבַנְתִּי שֶׁאַף אֶחָד

לא יוֹדֵעַ יוֹתֵר מִמֶּנִּי.

וּמַה נָּתְנָה לְךָ

הָגוּתוֹ שֶׁל שְׁפִּינוֹזָה?

– הָגוּתוֹ הֶרְאֲתָה לִי

שֶׁלֹּא צָרִיךְ לְהִתְבַּלֵּט.

מַה נֶּחְשָׁב בְּעֵינֶיךָ

בְּכִתְבֵי זַ’אן זַ’אק רוּסוֹ?

– חָשׁוּב בְּיִחוּד שֶׁאֲנִי

חָשׁוּב כִּי אֲנִי חָשׁוּב.

מַה לָּמַדְתָּ מִתּוֹךְ

כֹּה אָמַר זָרָטוּסְטְרָא?

– לָמַדְתִּי שֶׁאֵין כָּמוֹנִי

וְשֶׁהַזּוּלַת הוּא זֶבֶל.

מַה לִּמֵּד אוֹתְךָ

הָעִיּוּן בְּכִתְבֵי מַארְקְס?

– לָמַדְתִּי שֶׁהָאֱמֶת

הִיא מַה שֶּׁנּוֹחַ לִי כָּרֶגַע.

מַה לִּמֵּד אוֹתְךָ

ד"ר זִיגְמוּנְד פְרוֹיְד?

– הוּא לִמְּדַנִי לִדְפֹּק אֶת אָבִי

וּלְהוֹצִיא אֶת הַנְּשָׁמָה לְאִמִּי.

וּמַה לָּמַדְתָּ

מִן הַחִדּוּשׁ הַיוּנְגְיָאנִי?

– לָמַדְתִּי לְהַגִּיד כֵּן לַחֲזָקִים

וּלְהַפְלִיץ עַל הַחַלָּשִׁים.

וּמַה חִדְּשׁוּ לְךָ

חֲלוּצֵי הַפְּסִיכוֹלוֹגְיָה בִּזְמַנֵּנוּ?

– הֵם לִמְּדוּ אוֹתִי

לְאוֹנֵן בְּלִי בּוּשָׁה.

מַה לִּמְּדָה אוֹתְךָ

הִתְעַמְּקוּתְךָ בְּאַיְנְשְׁטֵין?

– הָעִקָּר שֶׁהַקַּו הַקָּצָר בְּיוֹתֵר

עוֹבֵר תָּמִיד דַּרְכִּי.

מַה לָּמַדְתָּ

כַּאֲשֶׁר הִקְנוּ לְךָ אֶת בּוּבֶּר?

– אָז לָמַדְתִּי לִדְרשׁ

שֶׁיִּתְיַחֲסוּ אֵלַי בְּסֵדֶר.

וּמַה לָּמַדְתָּ

מֵחָכְמַת הַבּוּדְהָה?

– מִמֶּנּוּ לָמַדְתִּי

לַחְשֹׁב בְּלִי לַחְשֹׁב.

מַה לָּמַדְתָּ

מִתּוֹךְ הָאִי־צִ’ינְגְ?

– לָמַדְתִּי מִתּוֹכוֹ לִגְנֹב

בָּלָטוֹת בַּאֲתַר בִּנְיָן.

מַה לָּמַדְתָּ

בִּהְיוֹתָךְ צוֹפֶה דַּרְכֵי קְרִישְׁנָה?

– אָז לָמַדְתִּי

לְהִתְגָּרֵד בַּתַּחַת.

וּמַה לָּמַדְתָּ

אֵצֶל נֹעַם חוֹמְסְקִי?

– אֶצְלוֹ לָמַדְתִּי לָדַעַת

שֶׁאֲנִי פּוֹלִיגְלוֹט מִלֵּדָה.

וּמַה לָּמַדְתָּ

אֵצֶל קַארְל פּוֹפֶּר?

– אֵצֶל פּוֹפֶּר לָמַדְתִּי שֶׁנַּעֲשָׂה לִי עָוֶל

וְלֹא הִכִּירוּ בִּתְרוּמָתִי.

וּמַה לָּמַדְתָּ

מִסְּפָרָיו שֶׁל קְלוֹד לֵוִי־סְטְרוֹס?

– גַּם אִם אֲנִי פְּרִימִיטִיבִי

אֲנִי חָשׁוּב יוֹתֵר מִמְּךָ.

        וְכוּ'

        וְכוּ'

        וְכוּ'

ג’ודי וְקֶנִי: מתוך סידרת “תמונות”

לנילי מירסקי

פאריס, נובמבר 1978

עמדנו בשער הפתוח ולא העזנו להיכנס. החצר הגדולה נראתה מוזנחת כתמיד וכמוה הבית הגדול בן שתי הקומות שעמד בקרחתו של פרדס רחב־ידיים, זקן ודליל. גג הרעפים האדומים עוד הזכיר בגינדורו את תפארתו הקודמת של המקום וכמוהו גם שדירת הדקלים הגבוהים שהוליכה מן השער אל המדרגות הגדולות שבחזית הבית. לפנים ישבו כאן “המיליונרים”. הם באו מאירופה ובנו להם בגבולה של המושבה אחוזת איכרים בלב פרדס שאמרו להשביחו ולעבדו. עד שנשלמה בניית הבית פרצה מלחמת־העולם ושיבשה להם את תוכניתם. הם קמו ועקרו לאמריקה. בבית הגדול נשארו קרוביהם העניים, משפחתו של פסח שקיבלה פינה באחד האגפים. הם הופקדו על שמירת האחוזה והטיפול בפרדס: אבל המשימה כבדה עליהם מאוד. תפארתו וגודלו של הבית ומרחביו הגדולים של הפרדס היו עצומים, והם הסתגרו והצטמצמו בפינתם כחוששים מן המפולת שתמחץ אותם. אביו של פסח נעשה עגלון, ואילו הבית, חצר־האחוזה והפרדס הגדול שקעו עם השנים בעזובה והרס. לא־פעם עברנו מול השער הזה. עינינו התרגלו להקיף במבט אחד של היסח־דעת את הבית והחצר והבריכה החרבה ושדירת הדקלים, מצבת זיכרון לאגדת המיליונרים שעברו כאן לפני שנים רבות. ידענו כי אי־שם באחת מפינות הבית הנהרס והולך מסתתרת משפחתו של פסח. יש שהיינו רואים את הסוס רועה בין ההדרים הזקנים או את אמו של פסח תולה כבסים בחצר. אבל מעולם לא נכנסנו לשם.

היתה שעת אחר־הצוהריים באחד מימי השרב של תחילת האביב. ריח חריף של אבק וגללים עמד באוויר. היכרנו היטב את הריח הזה. זה היה ריחו של פסח. מקובל היה עלינו שפסח אינו מתרחץ וכי הוא מעדיף לישון ליד הסוס של אביו. הדבר היה עניין להלצות רבות בשנים שעברו. אבל לאחרונה פסקו הבדיחות בעניין זה, אם מפני שנמאסו מרוב שימוש או מפני שכבר בגרנו דיינו להבין את טעמן הרע ואולי מפני שאישיותו של פסח חדלה לעניין אותנו. כשהגיע אלינו היה מבוגר מאתנו, כי נאלץ לשבת יותר משנה אחת בכמה כיתות, ואנו עשינו אותו לאחד משעשועי ילדותנו. גם המורים לא חסכו ממנו עקיצות מחוכמות עד שנואשו ממנו והניחו לו לשבת בתוכנו, עֵד דומֵם ולא־מאשים לתמורה המתחוללת בנו, ממלאה אותנו תכנים חדשים ודמויות חדשות. ואולם בעומדנו מול השער הפתוח וריח האבק והגללים המוכר לנו כל־כך, אך חריף פי־כמה, תוקף את חושינו, חזר ועלה בלבנו זכר הבדיחות הנושנות והתפלות על פסח.

“אין ברירה, צריך להיכנס”, אמרה נעמי ופניה העגלגלות הסמיקו בחיוך של מבוכה. אך היא לא עשתה שום צעד קדימה. תחת זאת הביטה באלי שפירא. לכולנו היה זה נסיון ראשון ולא ידענו מה מצפה לנו שם וכיצד עלינו לנהוג; רק זאת ידענו: שאסור לנו לברכם לשלום בבואנו ובצאתנו וחלילה לנו לצחוק או אף לחייך שם. עיניו הכחולות של אלי שפירא הצטמצמו קצת בסוקרן את שדירת הדקלים שלפנינו, כמפקד המוליך את חייליו לאזור מסוכן והוא אומד את אורך הדרך, את הסיכונים ואת סיכוייו של הכוח לעבור אותה בשלום.

אריק אמר: “אני לא מבין מדוע כל הוועד צריך ללכת אליו. לדעתי, ארבעתכם מייצגים מצויין את חמשת חברי הוועד. אני בטוח שתסתדרו בלעדי. חוץ מזה, אני אתחיל לצחוק שם. אני אומר לכם: תמיד במצבים כאלה אני מתחיל לצחוק. אני מכיר את עצמי, תשמעו לי. ואני גם שונא את הצביעות הזאת. אף אחד מכם לא מרגיש שום צער על פסח ועל מה שקרה לו ואני לא סובל את הטקסים המזוייפים האלה. שלום!”

אלי שפירא נתן בו את עיניו: “אתה נכנס עם כולנו”.

“ותשתדל להתאפק ולא לצחוק”, הוסיפה נעמי, “ולא לנסות להצחיק אותנו”.

“אני לא אחראי למה שיקרה לי שם”, הזהיר אריק.

“אז הגיע הזמן שתתחיל להיות אחראי”, אמרה רחל הימן וזקפה את ראשה בארשת גאיונה. היא היתה יפה מאוד, היא ידעה זאת והיא היתה חברתו של אלי.

אריק חש כי שוב עויינים אותו. הוא היה בטוח כי הטינה הזאת באה מפני שהעז לבטא תמיד מה שכולנו חושבים בסתר לבנו אך איננו מעזים להודות בו. הוא כבר הכיר את החילופים התדירים האלה שבין היענות לקוצר־רוח והיה קשוב להם מאוד. להיטותו המוקיונית לזכות תמיד בתשואות הכשילה לא־פעם את מאמציו להסתגל במהירות למצבים חדשים ולהפיק מהם רווח קל.

נכנסנו לשדירת הדקלים שהיתה מרוצפת לפנים באריחים גדולים ועתה שרדו מהם מעטים בלבד ורובם שבורים. ליד מדרגות הכניסה עצרנו וצָפינו סביבנו. לא נראה איש בפתח הבית ולא ידענו כיצד להגיע אל מגוריו של פסח.

“אולי נלך לפי הריח?” הציע אריק בלחש, כמסית למזימה, חוזר לבדיחות הישנות ונענה בבת־שחוק כבושה על פניה של רחל הימן, שלנוכח פניו החתומים של אלי הזעימה מיד את עיניה בהבעת סלידה ותוכחה. צבועים, אמר אריק בלבו, ואת מלכת הצבועים. הוא יחס לה השפעה רעה על אלי. מאז בואה אלינו, השתלטה מיד על אלי וקלקלה לדעת אריק את הידידות האמיצה שביניהם שלא תהיה עוד לעולם מה שהיתה. אריק שנא אותה אך השתדל לא להראות לה זאת.

“הנה זה שם”, אמר אלי והורה בידו על כניסה צדדית משמאל הבית. לא־הרחק משם עמדה העגלה ויצוליה שמוטים על הקרקע.

אלי דפק על הדלת. פתח לנו אחיו המבוגר של פסח שעתה ראינו אותו לראשונה. הוא נעלם לפני שנים מן המושבה וסיפרו עליו דברים שונים וסותרים. היו שאמרו כי נתפס בגניבה וישב בבית־הסוהר. והיו שטענו כי לא נתפס אלא הצליח להתחמק ברגע האחרון מידי המשטרה וברח בתחפושת אשה לחוץ־לארץ. לעומתם היו שטענו כי השתתף באחת הפעולות הנועזות של אצ"ל, הוגלה לאפריקה ואחר כך יצא לשוטט בעולם. יתכן כמובן שפשוט עקר למקום אחר בארץ ומאחר שלא נראה במושבה זמן רב פרחו השמועות המשונות האלו. אף הוא היה אדמוני כאחיו אך לא גולמי ומכוער כמו פסח. נעמי אמרה אחר־כך כי חשה משהו “קר, שחצני ואכזר” בחריצי עיניו הירוקות של הגבר הצעיר. הוא הכניס אותנו אל הבית ללא אומר ודברים. בחדר ישבו רק פסח ואביו ועמם שתי זקנות שמיררו בבכי. פסח קם לקראתנו ואביו ציווה עליו: “תביא עוד כיסאות”. פסח יצא להביא את הכיסאות.

אחת הזקנות פסקה לרגע מבכיה ושאלה: “אתם מהבית־ספר?”

“כן”, ענה אלי.

“מהמורים עוד לא בא אף אחד”, אמר אביו של פסח, אך לא נשמעה בדבריו תלונה או מרירות, זה היה רק ציון עובדה ובצידה מין הבטחה שהפירעון לא יאחר לבוא.

פסח חזר עם הכיסאות. התיישבנו בשורה ליד הקיר ולנגדנו ישבו פסח ואביו ואחיו ושתי הזקנות הבוכיות. שעה ארוכה כנצח ישבנו בדממה, שהופרה רק בגניחותיהן של הזקנות ובחריקת הכיסא של פסח, שלא מצא מנוחה על מקומו.

אלי ישב ופניו שלוות, רציניות, ולידו רחל מביטה לסירוגין בנו ובאלי ובאבלים היושבים מולנו. נעמי הסתכלה בזקנות הבוכיות, לא גרעה עין מהן, ולרגע היה נדמה לי כי עוד מעט תקום ותצטרף אליהן ותבכה עמן, כל־כך היו פניה מביעות צער וכאב. אני הצטמצמתי על כסאי ותליתי את עיני בנקודה כלשהי בחלל החדר, מחכה בדאגה שמישהו יפצה את פיו ויאמר משהו. ואולי, חשבתי, מנהג הוא שאין מדברים בבית אבלים, אך גם אז תהיה הדממה הזאת קשה מנשוא עוד זמן רב. מזווית עיני ראיתי את אריק צופה בנו, בוחן את הבעותינו ותגובותינו. הוא מצא יותר עניין בנו מאשר בפסח ובמות אמו ובמשפחתו האבלה. תמיד היינו נתונים לתצפיותיו ולביקורתו. הוא ארב לנו, עט על כל מעידה או טעות או פליטת־פה שהיו עשויות לשמש למהתלותיו, לחיקוייו או לפיליטונים שלו שהיה מחבר למסיבות הכיתה. עכשיו אסף כנראה חומר לעקיצותיו לשעה שנצא את ביתו של פסח.

פסח הפר את הדממה: “זה ועד הכיתה”, אמר לאביו והורה עלינו באצבעו. “כל הכיתה בחרה אותם בהצבעה”.

“למה לא בחרו אותך?” שאל אחיו ולא ידענו אם הוא מהתל בו או שואל בתום לב.

פסח גיחך במבוכה. הוא נראה כחתול שהוטבל במים וכל צורתו גולמית ומטושטשת. הוא ישב וגופו המגודל כפוף אל ברכיו. שיערו הג’ינג’י גזוז ללא כל הגיון, והנמשים הגדולים, הכהים, מכסים את פניו כמסיכה. גבותיו היו בהירות כל־כך שלא נראו כמעט מתחת למצחו הצר, ועיניו היו שני סדקים חסרי־צבע. ואף־על־פי־כן, באותו רגע חשתי בו משהו חדש: המוות שעבר בביתו כמו טבע עליו איזה אות מסתורי, שפך עליו אור מסויים של נוכחות אחרת.

“זה הולך לפי הציונים?” התעניין אביו של פסח.

“לא!” קרא פסח, “אמרתי לך: זה לפי בחירות בהצבעה”.

“הה!” קרא אביו בהפתעה, אך פניו לא גילו אם אכן נפתרה לו הבעיה.

עיניו של אריק התנוצצו בהנאה רבה מאחורי זגוגיות משקפיו. קשה היה לגלות את המתרחש בלבו של אריק. אולי לא התעניינו אז באמת במניעי זולתנו, כל־כך היינו שבויים בעצמנו ובמתחולל בתוכנו. אבל לי הציקו השאלות האלו. מה השד המוזר המתרוצץ בתוכו, מה טעם הבולמוס שלו לעוט תמיד בשמחה על מישהו שנתפס בחולשה או כֶּשֶׁל, למה הוא מחפש תמיד בכל אדם ובכל דבר את המגוחך? האם הוא חושש מפני חולשתו שלו, מפני חשיפתה? מה היא? הוא הקים סביבו חומה וחייו אתנו היו כבריחה מתמדת, לעיתים מלחמת התגוננות תוקפנית, נואשת, על הערכתנו, אולי על חיבתנו. בתוך כך איבד לא־פעם את חוש המידה והטעם הטוב.

זכרתי היטב כי בבית אבלים אסור לצחוק ואסור לומר את המלה שלום. בעיני היה לאיסור זה תוקף חמור מאוד, מאגי כמעט, כאילו יקרה משהו נורא אם ישמע כדבר הזה בין כותלי הבית. שיננתי לי זאת כל עת ישיבתנו שם, כדי שלא אכשל מתוך כוח ההרגל ובצאתי אומר שלום. חששתי שמא מישהו מאתנו יכשל בזה. שוב נפלה שתיקה. החום בחדר היה כבד ואנו ישבנו ללא־ניע, גבותינו נשענים אל הקיר, מחכים לישועה.

אחיו של פסח אמר פתאום: “כבר יש זוגות אצלכם בכיתה?”

פסח פרץ בצחוק. תמהתי אם שכח את אמו המתה, שהוא מרשה לעצמו לפרוץ כך בצחוק, משוחרר מכל איסור. אחיו חיכה לתשובה ונתן עיניו ברחל הימן. הוא מדד אותה מכף רגל ועד ראש בעניין רב. אחר־כך הביט באלי. הוא הבחין בקשר בין שניהם. אלי אמר: “כן, יש זוגות”.

האח נראה מרוצה מן התשובה ואלי הסמיק.

פסח אמר: “הם שניהם זוג”, והראה באצבעו על רחל ואלי.

אחת הזקנות מחתה את דמעותיה בשרוולה ואמרה: "העיקר שתהיו בריאים ושההורים שלכם יהיו בריאים גם כן''.

אחיו של פסח חייך אל רחל והיה משהו מפוקפק בחיוכו. הוא פצה את פיו לומר משהו, אך באותו רגע קם אלי ואנו קמנו אחריו. האבלים נשארו יושבים במקומותיהם ואנו עשינו לבדנו את דרכנו החוצה. לרווחתי, לא אמר איש מאתנו את המלה שלום. הלכנו בשדירת הדקלים ואווירו של החוץ היה משיב נפש לאחר המחנק שבבית. היגענו אל דרך העפר ואלי עצר רגע והתבונן בבית הגדול שבקצה השדירה כאילו ניסה להבין משהו שרק התצפית המרוחקת עשויה להבהיר לו. הלכנו וחיכינו למוצא פיו של אריק. היינו זקוקים לזה עכשיו. אבל הוא ידע זאת ושתק. כמו שחקן מפונק חיכה שיפצירו בו. ידענו שלבסוף לא יוכל לכבוש את יצרו.

"אותי מעניין'', אמר אריק, “איפה הם שכרו את שתי המקוננות שלהם ואם משלמים להן יומית או בקבלנות, לפי כמות התוצרת שלהן”. ומיד הוציא מגרונו מין צווחה דקה ומשונה: “העיקר שתהיו בריאים, ושההורים שלכם יהיו בריאים גם כן, והדודים והדודות והשכנים…”

כולנו פרצנו בצחוק. לא יכולנו לעמוד בפני החיקויים שלו שהיו תמצית הגיחוך והכיעור.

“אוי אתם רעים”, אמרה נעמי, “כמה שאתם רעים”, אבל היא עצמה התפתלה עם כולנו בצחוק גדול ודבריה ליבו עוד יותר את צחוקנו. מעוצם הצחוק לא יכולנו להמשיך וללכת. עלינו על הגבעה, נשענו על אחד העצים שבדרך וחיכינו עד שישובו עשתונותינו, אחר־כך, היינו אפסי כוחות, התיישבנו על הקרקע וגבינו אל העץ מקיפים אותו מכל עבריו. הדמדומים התחילו. מצד אחד נראו בתיה האחרונים של המושבה במורד הגבעה ומצד שני שדות ופרדסים עד קצה האופק. אמרתי בלבי כי יש לנצור את הרגע הזה היטב בזכרוני כרגע של חסד. זה היה מאותם רגעים נדירים שנפרצים בהם גבולות סמויים ונשכחות טינות נושנות והזמן כאילו נעצר. התנשמנו בכבדות, גנחנו ולא אמרנו דבר. כל אחד מאתנו צפה אל הגיזרה שלו ולא הביט אל היושבים לצדדיו כי תחושת היותנו יחד היתה חזקה מכל מראה עיניים. ההתפרקות הזאת הביאה עמה נועם נפלא של ידידות שקיוויתי כי ימשך עוד ועוד כדי שיתחזק בזכרון לשעות ולימים אחרים שיבואו. נעמי התעוררה ראשונה:

“ראיתם את האח שלו? עושה רושם של דון־ז’ואן גדול”.

“עלי הוא עשה רושם של חולה מין”, אמרה רחל והבעת סלידה חסודה היתה על פניה.

“בטח”, אמר אריק, "הלא כל הזמן הוא הסתכל עליך. מצאת חן בעיניו''.

“שטויות!” מיחתה רחל בחיוך דק של שביעות־רצון.

“אין לי חשק ללכת עכשיו לחזרה”, אמר אלי.

אולי גם הוא לא רצה שהשעה הזאת תסתיים במהירות. בערב נועדה לו חזרה בלהקת ריקודי העם של התנועה. סדר יומו היה מלא תעסוקות: כספורטאי היה מתאמן בקבוצת הנוער של הפועל, ומלבד היותו מדריך בתנועה אף ניגן באקורדיון ורקד בלהקת המחול. ולאחר כל זאת עוד נמצא לו די זמן להכנת השיעורים ולקריאה בספרים מדעיים. הוא היה תלמיד מצטיין. הוא ידע תמיד מה רצונו ולא היה דבר שיסיט אותו מדרכו. הזמן ציית לחוש הסדר ולמשמעת הפנימית שלו. על כן כשאמר כי אין לו חשק ללכת לחזרה ידענו כי עוד מעט יקום וילך כמתוכנן ולא יניח לעצמו להיסחף במצב־רוח חולף.

ואכן כעבור דקות אחדות קם וניער את העפר מעל מכנסיו הקצרים. הוא עשה צעדים אחדים, עצר רגע וצפה לכיוון המושבה שלרגלינו, אחר־כך הביט לאחוריו – אלינו. היה זה אך טבעי שנקום ונלך עמו.

כשהיגענו אל קן התנועה כבר ירד הערב והשרב הוקל. אריק ואני היינו היחידים בחמישה שאינם חברים בתנועה זו – אריק פרש ממנה בעקבות המריבה שלו עם אלי. גם לאחר שהתפייסו לא חזר אריק אל הקן וכל עניין תנועות הנוער נעשה בעיניו מזוייף, מגוחך וילדותי. נכנסנו אל הצריף לראות את החזרה של להקת המחול. רחל ואלי ניגשו מיד אל הפינה שהתגודדו בה הרוקדים עם מדריכם ואנו ישבנו על ספסל עץ ארוך והסתכלנו בהם. כעבור דקות אחדות הם פינו מספסלים את מחצית שטחו של הצריף, יצרו להם רחבה לריקודים. כולם חלצו סנדלים והבנים פשטו חולצה וגופיה כי חם היה בפנים. הם הסתדרו זוגות־זוגות, המדריך היכה בתוף והזוגות יצאו במחול. חיוך של ביטול היה בעיני אריק כשהסתכל ברוקדים. הוא נהג לטעון כי ריקודי העם האלה אינם ריקודים ואינם עממיים, אלא מלאכותיים, מגוחכים ומכוערים. הוא העדיף, כך אמר, את הפולקלור העממי, האמיתי, היונק מן המקורות הקדומים של העם ולא מהמצאות של איזה קיבוצניקים מטורפים. הוא הירבה להתעניין בתרבות השבטים הפרימיטיביים באפריקה כי לדעתו השתמרו בה הדברים האמיתיים. ואילו בעיני יפים היו הריקודים האלה ונעימותיהם המזרחיות העדינות וגעגועי ימים קדומים המשתקפים בהם. כך בערך דימיתי בלבי את עם כנען הקדום, מדיף ריח זיעה ואבק, כריח הממלא אותה שעה את חלל הצריף. פני הרוקדים היו אדומים, משולהבים, וגופם רטוב מזיעה. אריק היה מחווה לנו לעיתים בחיקוי נלעג את תנועות המחול, אך נעמי שישבה לצידו, מכונסת בעצמה, בלעה בעיניה את אלי ורחל שהיו זוג גם בלהקת הריקודים. האדמומית שפשתה בלחייה גילתה כי עברה בה מחשבה אסורה. אלי היה יפה בריקודו. פלג־גופו העליון, העירום, היה שחום ובוהק מזיעה, והבוהק הזה הבליט את יצירי גוו האתלטיים, את קימורי שריריו, את כתפיו הרחבות, את חזהו המוצק ומותניו הצרות; כל תנועותיו אמרו גמישות, ציות לרצונו, קרנו כוח וביטחה. ורחל היתה שעונה על זרועו כפרח ענוג, שיערה שחור מאוד, פניה ארוכות ועדינות ועיניה גדולות וכהות, מלוכסנות במקצת, גיזרתה צרה וכל־כולה רוך ואצילות. למול היופי הזה חשה נעמי את דלותה, ושוב אחז אותה הרצון להימחות מעל פני האדמה – יחד עם שניהם. היא היתה מסורבלת במקצת ונמוכה, רגליה עבות, וקווצות שיער בהירות ופראיות היו מוטלות ללא־חן על מצחה ועורפה. היא אהבה אותו במסתרים אהבה כבושה, נחנקת, חסרת תקווה והיא נאבקה בעצמה שלא להניח לזה להתגלות לעולם. היא כתבה אליו שירים ומכתבים שהסתירה במגירתה הנעולה והיתה בטוחה שלעולם לא תדע אהבה, מפני שמין קללה רובצת עליה. היא שיחרה את קרבתו, היתה מעורבת תמיד בפעילות שהוא שותף לה אבל לא עברה אף־פעם את הגבול לבל ייוודע לו הדבר. היא היתה מסורה לאלי ורחל בכל לבה, והם החזירו לה ידידות ונאמנות, חיבבו אותה על שכלה הטוב, על ישרותה, על טוּב־לבה ועל רגישותה. הם העריכו את רצינותה בכל דבר שהיא עוסקת בו. נעמי היתה קוראת במסיבות ובחגיגות את השירים שאהבה, מתוך ספרים שלא היכרנו ולא היו בתוכנית הלימודים. לא שיערנו עד כמה אישי יחסה אל השירים האלה, עד כמה היא מבטאה בקריאתם את המיית־לבה הסודית. אולי רק אריק חש זאת, כי היתה ביניהם מין הבנה סמויה והערכה הדדית שנרקמו באחווה רבת שנים ולא השתבשו ברגשות שמעבר לזה.

הרוקדים עשו מנוחה ואלי ורחל שבו והתיישבו לצידנו על ספסל העץ, מיוזעים ומתנשפים.

“הוא עשה צחוק מהריקוד כל הזמן”, אמרה רחל וחייכה בעייפות, "אתם חושבים שלא ראיתי?''

“אני?!” היתמם אריק. “מה פתאום? זה נורא יפה, בחיי! למה אתם לא מאמינים לי אף־פעם? זה באמת יפה!” ובתוך כך היה מקמט את מצחו אותו קימוט אירוני אופייני לו וידו על לוח לבו כצדיק שהואשם על־לא־עוול. "בחייך'', פנה לעברי, “תגיד, אני עשיתי צחוק מהריקוד?” הוא ידע כי אם ישאל את נעמי היא תאמר את האמת. היא לא ידעה לשקר.

“אני ראיתי”, אמרה רחל, “בזמן הריקוד הסתכלתי וראיתי אותך”.

אלי אמר: “פעם נסחוב אותך בכוח ונכריח אותך לרקוד יחד עם כולם, כמו כולם, שגם אתה תרגיש פעם אחת מה זה לא להיות שונה, מיוחד, מקורי, עליון, הכי־חכם”.

ובאומרו את הדברים האלה לפת אלי את צווארו של אריק כמנסה לחנקו. אריק פירפר תחת ידיו מנסה להשתחרר מן הלפיתה. אבל אלי צחק ולא הניח לו. “תרקוד?” שאל, “תרקוד עם כולם?” נעמי הסתכלה על המחזה בדאגה כלשהי. היא ידעה שהיפים עשויים להכאיב בלי־דעת, גם כשכוונתם לטובה, ואפילו מתוך חיבה וידידות, אבל תמיד בשל אותה שטחיות קלילה ואנוכית שהם שרויים בה. כשהירפה אלי את אחיזתו היו שתי בהרות אדמדמות על צווארו של אריק, אבל הוא העמיד פנים שלא כאב לו כלום. הוא סבל מקצרת ונעמי חששה שמא תגרום לו הלפיתה הזאת התקף של חנק. לא ידענו הרבה על טיב מחלתו. בעיני היא היתה מסתורית במקצת. אריק התחמק מלדבר עליה כששאלתיו פעם מה בעצם הוא חש בעת ההתקפים. זה פקד אותו בנוכחותנו רק לעיתים רחוקות; פעם או פעמיים זה אירע לו בכיתה בעת שיעור והוא יצא מיד אל חדר האחות, כנראה קיבל שם טיפול כלשהו והלך הביתה.

“תרקוד?” חזר אלי על שאלתו.

“בטח!” אמר אריק, “ועוד איך אני ארקוד!” הוא התאמץ לחייך, “וזה יהיה מין ריקוד כזה שיוציא לכם את החשק לרקוד יותר”.

המדריך קרא לאלי ורחל והם שבו אל הרוקדים. החזרה התחדשה. עכשיו רקדו מחול עממי רוסי ורחל רקדה עם בן־זוג אחר מפני שאלי שעמד במרכז המעגל ניגן באקורדיון. זה היה אקורדיון ישן ומקולקל של הקן, ואלי היה מורגל באֶמיליו־סופראני שלו, על כן היה נד בראשו בקוצר־רוח כשיצא אקורד צורם או צליל מסויים נסתם ולא נוגן. הוא היה מרוכז בנגינתו, שמט את ראשו לאחוריו וראינו את פיקת גרונו הבולטת עולה ויורדת בנשימתו ומדי בולעו את רוקו.

כשיצאנו אל החשיכה עברה על פנינו רוח קלה ונעימה. הלכנו כברת דרך ולא דיברנו. נפלה עלי אותה עצבות מוזרה שלא ידעתי מניין באה. מין תחושה של חוסר־טעם בכל ואי־שייכות אמיתית לשום דבר. תמהתי אם גם הם חשים זאת ושמא זה רק ליקוי שלי, שכל רגע של שמחה תובע ממני לשלם בשעות של עצבות. הכל מסביב נראה דועך, תועה, אבוד. הבתים המוארים, האנשים העוברים על פנינו ברחוב, חברי אשר לצידי, כאילו אזל מלאי המרץ שבטבע והתחיל המאמץ האחרון להחזיק מעמד – מאמץ חסר סיכוי. ולא היה שום דבר שאפשר להתגעגע אליו או להאמין בו באמת. האם משום כך גם הם שותקים?

אלי ורחל הרחיבו את צעדיהם והלכו לפנינו. הם החליפו כמה דברים בלחש. כשגמרו להסתודד עצר אלי וחיכה עד שנדביק אותם. הוא ניגש אל אריק, הניח את זרועו על כתפו וחיבקו.

“כאב לך מקודם?”

אריק מיחה: “מה פתאום! לא כאב לי שום דבר”.

“אז למה אתה עצוב? רחל אומרת שלא הייתי בסדר”.

“אני לא עצוב. בחייך, אלי אל תיהפך לאמא שלי”.

אריק השתמט מחיבוקו של אלי והתחיל לצחוק בקול. היכרתי את צחוקו זה המלאכותי, המאולץ, הדחוק מאוד. “למה אתה דואג לי כל־כך?” שאל אריק. אך אלי כפה עליו שוב את חיבוקו ואמר: “סליחה. לא רציתי להכאיב לך”. מנהגו של אלי לבקש סליחה בכל הזדמנות הביך אותנו לא־פעם מזה שנים. היו לו מנהגים משלו ואין לדעת היכן למד אותם. הוא נהג על־פי כלליו ללא בושה, מתעלם מן הכללים שלנו שהיו מובנים מאליהם וטבעיים מאוד. לא תמיד הצלחתי לנסח לעצמי את הכללים שלו כשהייתי תוהה על התנהגותו. הלכנו עוד כברת דרך בשתיקה.

צפירת הסירנה של מכונית הכבאים נשמעה מאחורינו וכעבור רגע עברה על פנינו במהירות ונעלמה בקצה הרחוב. ימי השרב הראשונים של האביב הביאו עמם תמיד שריפות והן היו בעיני כמו אותות אזהרה המתגלים כל פעם במקום אחר, להתריע על סכנה אחרת, כללית, חמורה יותר לאין־ערוך. לא ידעתי מה היא אבל חשתי אותה. לא פחדתי מפניה, אף היא לא הצליחה לעורר אותי מהרגשת התיפלות שפקדה אותי הרבה באותם ימים. כעבור שעה או שעות אחדות היתה הרגשה זו עוברת מאליה אבל לא מסתלקת כליל אלא ממשיכה להתנגן ברקע, חלושה, חדגונית ומרוחקת. ידעתי שזו תקופה קשה והעדפתי שלא להבין אותה ולחכות לסיומה. ברגעים כאלה רציתי תמיד להיות לבדי, אבל הרצון היה חלש כל־כך ורגלי משכו אותי הלאה, עוד ועוד יחד אתם ללא כל מטרה. הם חדלו לעניין אותי וכל־כולי הייתי שקוע בעצמי. בלכתי עמם הייתי מפליג במחשבתי לדברים אחרים. שעות רבות הייתי מבלה בביתי ליד מקלט הרדיו, מחפש תחנות רחוקות בגלים הקצרים כאילו היו בהן שידורי־סתר המכוונים אלי מטעם כוחות שאינני מכיר. בתוך בליל השריקות והחריקות והקולות המתחזקים וגוועים לסירוגין וצלילי הנגינה והזימרה המתפרצים ונחנקים נתגלה לי עולם אכזר וחמקמק. היו בלוח־התחנות מרחבים של דממה ולעומתם התגודדו על נקודה אחת עשרות קולות, נצמדים זה לזה בקנאות עיוורת, נאבקים על מקומם בכל כוחם, מתאמצים להתיש זה את זה, להחריש את כל הקולות האחרים, לגבור, להכניע ולשלוט. היה ברור לי כי הנקודה הזעירה, המסויימת, בלוח־התחנות נבחרה באקראי גמור ואין לה שום עדיפות על אין־סוף הנקודות הריקות במרחבי הדממה מסביבה, שהיו עשויות לשמש ברווחה כל אחד מן הקולות. אבל כולם נדחקו בעקשנות דווקא אל אותה נקודה עצמה. הבינותי שלא על הנקודה הם נאבקים אלא על חייהם, ואין להם חיים במקום שלא יאבקו עליו עד להתאבדותם. שכן ברגע שגבר אחד הקולות על יריביו והודיע על נצחונו יהיר, חזק וצלול, יכולת לדעת כי שעתו עוברת ועד־מהרה יתחיל לדעוך וקול אחר יחזק ויגבר עליו עד שיסולק מדרכו. אלה היו יצורים מעולמות אחרים, הם דיברו בלשונות וברעשים שלא היכרתי ובמנגינות שלא שמעתי מעודי. אך לעיתים היתה מנגינה מוכרת נשמעת במהומת המלחמה וידעתי שמישהו מעולמנו נמצא שם, אבל לא התעוררה בי שום העדפה, שום אהדה של שייכות כלפיו ולא יחלתי לנצחונו. עקרון המלחמה הזאת ותבניתה עניינו אותי יותר מתוצאותיה לאחד המשתתפים. האמנתי שכל מקלט רדיו קולט בגלים הקצרים צירופי־שידורים שונים על פי מרווח הדירוגים בלוח־התחנות שלו ועל כן השתלשלות הצירופים שאני קולט מיוחדת לי בלבד, מציגה לי אפשרויות שעדיין איני יודע לפענחן אך הן רבות משמעות מאוד. הורי תמהו להיצמדותי אל המקלט ולא ראו בעין יפה את ביטול־הזמן הזה. בפנותם אלי או בשאלם אותי איזו תחנה אני מחפש הייתי נבהל כמקיץ פתאום מהזיה עמוקה, כל־כך הרחקתי לכת בתוך עצמי וכל־כך נותקתי מן החוץ. ולעומת זאת, היו שעות של מרץ וסקרנות. חברי קיבלו בעיני חשיבות רבה. הייתי מנסה לנחש את מחשבתם הכמוסה ביותר, לאתר את ההבדל בין המתרחש בתוך־תוכם באמת ובין ההצגה שהם מציגים לזולתם. (אך עדיין לא הבינותי כי ההצגה החברתית יש בה אמת לא־פחותה מן המחשבה הכמוסה וכי שתיהן מבטאות באופנים שונים, כמו בשתי שפות אותו דבר עצמו.) הרגעים שבהם התעניינתי בחברי וניסיתי לקרוא את מחשבתם הקנו לי תחושה של השתחררות וכוח, כאילו ביצרתי לי מקום בתוכם, לרצונם או שלא לרצונם, אחיזה שהיא שלי בלבד. ואילו בהסתגרי בעצמי דימיתי כי אני מוותר על הכל תמורת דבר גדול מאוד. יש שהייתי נלכד להנאתי בקורים רכים של רשת אין־סופית, שוקע בחלום מלא בבואות של אהבה ואפוף בחומו הלח והמיטיב של המוות. כל אחד מחברי ידע פחות או יותר מה רצונו להיות בבוא היום, כך לפחות שיערתי, ואילו אני עוד נאחזתי בשיירי ההזיה והגעגועים הישנים.

כעבור שבוע חזר פסח לבית־הספר, התיישב במקומו ובבוא השיעור לאנגלית לא התכווץ עוד כהרגלו בפינתו כשראשו שמוט בין כתפיו וכל־כולו מבקש להיעלם או להתמזג עם הקיר אלא זקף את ראשו מול המורה בֶּנוֹ והביט ישר בעיניו כמתגרה. פניו קיבלו ארשת חדשה, בוטחת יותר. המורה בֶּנוֹ הבחין בו מיד לאחר היעדרותו הממושכת ובעיניו כבר היה החיוך האירוני, המתקתק והמעליב שהיה מזומן אתו תמיד כלפי פסח.

“ברוך הבא, פסח!” קרא המורה בֶּנוֹ, “חסרת לנו בשבוע האחרון. רצינו לשמוע את הניתוח שלך לשיר ‘אוֹדָה לרוח המערבית’ מאת שלי, שלמדנו כאן ולא היה מי שיעשה את זה במקומך. מה עשית כל הימים האלה? עכשיו שאתה פה, אנחנו שקטים. אם חורף בא, הן האביב כבר לא ירחק”.

המורה בֶּנוֹ סקר בעיניו את הכיתה, מחכה לקולות הצחוק המתעוררים תמיד לאחר הערותיו השנונות לפסח. אולם קיר של דממה ניצב מולו.

הוא היה מורה צעיר יחסית שעלה מאחת מארצות מרכז־אירופה. יצא לו שם של רודף שמלות ושובר לבבות. תקופה מסויימת היו כל בנות הכיתה מאוהבות בו פרט לאחת שהוא אהב כנראה באמת, רחל הימן. היא טענה שהוא “מלוקק ומגעיל”. הוא היה גבה־קומה, פניו גרומות ושזופות תמיד כפני המחליקים על השלג ועיניו בהירות, קרות כפלדה ומתנשאות. נחיריו רטטו תמיד בחושניות, כאילו הריחו באוויר ניחוחות שאנו קטונו מהכירם.

פסח ישב נינוח ומחייך. המורה בֶּנוֹ הביט לסירוגין בפסח ובכיתה ועננה של דאגה ירדה עליו. הדממה נמשכה. הוא העיף עלינו מבט חקרני כשואל: מה לא בסדר? לרגע נראה אובד־עצות, אך מיד התעשת, חזר ועלה לקתידרה, צפה עלינו שוב בהבעת הסלידה וההתנשאות ונעשה קצר וענייני. הורה לנו לפתוח את הספר בעמוד מסוים, קרא את שירו של וורדסוורת על פרחי האביב והסבירו. כך דיבר שעה ארוכה לבדו, מבקש להעביר את הזמן בינו לבינו עם השירה האנגלית ולהימנע משיח אתנו. אבל הוא קלט את ההתלחשויות, את מבטי האיבה ואת ריח המרי שעמד בחלל החדר. הוא קם וסקר אותנו שוב מעל לקתידרה. לא היתה עליו עוד הבעת הסלידה והגאווה. פניו היו שלוות ומרוכזות.

נעמי שלחה פתק לאלי. פניה היו אדומות מרוגז והתרגשות. אריק מלמל איזו בדיחה ורחש ההתלחשויות גבר.

נראה על פני המורה בֶּנו כי גמלה בלבו החלטה. הוא ירד מן הקתידרה וניגש אל שולחנו של אלי: "אולי תגיד לי בבקשה מה כל ההתלחשויות וההתייעצויות האלה? אי־אפשר להמשיך ככה בשיעור''.

אלי לחש באוזנו מה שלחש והמורה בֶּנוֹ אמר: “אני לא ידעתי. אחרי השיעור אני אזמין אותו לחדר המורים ואתנצל”.

“לא”, אמר אלי, “לפני כל הכיתה, כמו שפגעת בו בנוכחות כולם”.

עיני הפלדה של המורה בֶּנוֹ נפערו בזעם: “לא! אני לא אשאל אותך איך להתנהג ואל תיתן לי פקודות”.

הוא חזר ועלה לקתידרה. “פסח, אחרי השיעור תיכנס אלי לחדר המורים”, הודיע ביובש וסבר כי בכך השקיט את הרוחות. והוא חזר אל השיר האנגלי.

בהפסקה הוחלט להכריז על שביתה עד שהמורה בֶּנוֹ יתנצל לפני פסח בנוכחות כל הכיתה. אלי ניגש אל פסח ודרש ממנו לבל ילך לחדר המורים. אבל פסח לא היה נרגש מהסערה שהתחוללה סביבו. הוא ישב במקומו בוטח ומחייך את חיוכו החדש שעוד לא הורגלנו בו ואמר: “זה בכלל לא איכפת לי מה שהוא אמר ואני לא יודע מה אתם רוצים”.

"שהוא יֵדע שיש גבול לחוצפה שלו'', רתחה נעמי, “לא כל דבר הוא יכול להרשות לעצמו”.

“הוא בטח לא ידע”, אמר פסח. “מה נטפלתם אליו? תמיד הוא מדבר אלי ככה. זה נכנס באוזן אחת ויוצא מהאוזן השניה. תעשו לי טובה ותעזבו את זה”.

הוא דיבר בביטחה והיה כוח בהבעת פניו. כאילו הבין את מניעינו יותר משהבנו אותם בעצמנו, כאילו חש שרצוננו להתמודד עם המורה בֶּנוֹ ולנסות להשפילו חשוב לנו יותר מעלבונו של פסח. אך אנו לא שעינו לדבריו. גם לאחר שהלך לחדר המורים וחזר משם כעבור שעה קלה והתיישב בפינתו – עמדנו על דעתנו כי תהיה שביתה. המנהל ניסה לדבר על לבם של חברי הוועד לראות בהתנצלותו של המורה בֶּנוֹ לפני פסח את סיום הפרשה. אך אלי עמד על דעתו ואנו חיזקנו את ידיו.

השיעור הבא עמד להתחיל ואנו התקבצנו בחורשת בית־הספר, מסרבים להיכנס לכיתה. רוח המרי והסכנה העבירה בנו מין שמחה עצבנית. הפחד מפני תוצאות המעשה קירב את הלבבות, כאילו לא היה די בכוחו של היחיד לעמוד בזה ועל כן עלינו לשאוב כוח איש מחברו ומרוח ההתלכדות. אריק עמד נשען על עץ, ידיו בכיסיו והוא מגחך להנאתו. גם אותו הדביקה החדווה הקדחתנית. אך בעיקר שמח על ההזדמנות לראות את כולנו אחוזי תזזית. היה בחיוכו משהו שאמר: הכל מוכר, כבר ראינו את הדברים האלה ואנחנו יודעים איך הם יגמרו.

אחד התלמידים קרא: “איפה פסח?”

פסח לא היה אתנו. עיניו של אלי חיפשו אותו בתוכנו ולא מצאוהו. מצחו של אלי התקמט בדאגה ורוגז מן הסוג שרואים לעיתים בדיוקנות של מהפכנים גדולים ולוחמי חרות וצדק. “הוא בטח נשאר בכיתה, המטומטם”, מלמל אלי. הוא הלך לחפשו. אנו נשארנו בחורשה שקועים בעניינינו.

אלי נכנס לכיתה וראה את פסח יושב במקומו, פניו על כפות ידיו ומרפקיו על השולחן, עיניו מנומנמות למחצה.

“למה אתה לא עם כולם?” שאל אלי.

“אני לא רוצה”, השיב פסח.

“אבל אנחנו עושים את כל זה בשבילך”, מיחה אלי.

“בלי טובות! זה בכלל לא מעניין אותי”, אמר פסח. “אמרתי לך שתעזוב את זה”.

אלי קרב אליו, הניח בידידות את ידו על זרועו וניסה למושכו.

“אל תיגע בי!” אמר פסח וזינק ממקומו. “אתה רוצה ללכת מכות?”

אלי נדהם. ובטרם מצא דבר לאומרו הסיר פסח במהירות את חולצתו, עט עליו, אחז בכתפיו והתאמץ למושכו ארצה. אלי ניסה להשתמט מאחיזת ידיו אך הלפיתה היתה חזקה מאוד. מהלומת אגרוף בבטנו הוציאה את אלי משליטתו העצמית המפורסמת ומשלוותו האולימפית. הוא התחיל להשיב מלחמה. אך המלחמה היתה קשה והוא לא יכול לגבור על פסח. כשנכנסנו לכיתה לחפשו, ראינו את השניים אחוזים זה בזה, מתפתלים על הרצפה, מתנשמים ומתנשפים רטובים מזיעה. כמה תלמידים ניסו מיד להפריד בין השניים, אבל אלי קרא בקול חנוק וגבוה מאוד: “אל תתערבו, אני אגמור אותו”. מעודנו לא שמענו את אלי מדבר בקול משונה שכזה.

הקפנו אותם במעגל וצפינו במאבק. שלא כבמקרים קודמים של התכתשויות שהיו מלוות הערות וצחוק וקריאות עידוד עליזות של הצופים, ניצבנו הפעם שותקים ומצפים כאילו עמד להכרעה משהו גורלי, משהו הנוגע לכולנו. קול נשימותיהם הכבדות נשמע בחדר וסאון הגוף הנחבט ברצפה. אלי אימץ את כל כוחותיו אך נתקל בכוחו של פסח, שנשאר דרוך כקפיץ, לא־מותש, שריריו תפוחים וגוו גמיש, רחב, פועל בתואם ובעוצמה. טיפות של זיעה נשרו מן השיער האדום בבתי־שחיו.

כוחותיו של אלי אזלו. פסח הכריעו ארצה, הזדקף מלוא קומתו והתנשם נשימות ארוכות. חזהו היה תופח ומתכווץ לקצב נשימתו, רחב וגבוה, ורצועה דקה של פלומת שיער צהבהב נמשכה באמצעו, משיפולי הצוואר ועד המותניים. הוא נשא את ראשו והביט בנו. מעולם לא ראיתי את עיניו ירוקות כל־כך, ניבטות בנו שקטות ואכזריות. לא היה זה עוד החתול הרטוב שהיכרתי. לפנים כמו היה משהו שהעיק מבחוץ על צורתו הטבעית, מנע אותה מלהתמלא, פגם בה, רופף את קוויה וטישטש אותה עד כדי גולמיות, ועתה התעוררה הצורה הפנימית, התגברה, והכתיבה את קוויה לחוץ. הוא ניצב וטרפו לרגליו, כמו חיה צעירה ופראית שכל־כולה זקיפות ותואם, עד לזיפי השיער האדום שלראשו, מחייך בשלווה, בבוז לכל איום אפשרי, ללא סיפוק או הפתעה על הישגו, ללא סקרנות לרישומו עלינו, ללא כל רגש. ידעתי שכל העומדים סביבי רגישים ליופי המוזר, הבלתי־צפוי, שהתגלה לעינינו. ראיתי זאת בסומק המבוכה והפחד שעל לחיי הבנות אשר חיית הפרא שפרצה את סוגרה הצמיתה אותן למקומן, ובעיני הבנים שרגשות אשר לא ידעו על קיומם מילאום עלבון וחוסר־מנוחה. אבל אני אהבתי תמיד את יופיים של המנוצחים, את התדהמה הנופלת על פניהם, כאילו הופנטו או נשבו לקסם זר ומדיח, את בכיו של הגוף שהוכרע ונכנע, את אנקת חוסר־האונים החנוקה המתמלטת מתוכם, את שברון לבם על בגידת הגוף ועל גאוותם שנרמסה. על כן, לא גרעתי את עיני מאלי, שאריק סייע לו לקום והוא דחה את עזרתו, מתבונן סביבו בעיניים מצומצמות, כמקיץ מתרדמה עמוקה, ממתח את צווארו ואת זרועותיו, פניו מתעוותות פתאום, אינן יכולות לכבוש את הבעת הצער והכאב. עיניו נעצרות על פסח העומד מולו, מחייך בעיניים ירוקות, לטושות כעיני חתול פרא, ואז הוא עושה את הדבר שרק אלי מסוגל לשכמותו על־פי כללי ההתנהגות המיוחדים שלו: הוא ניגש אל פסח ומושיט לו את ידו לשלום. פסח נדרך מיד לזינוק שמא מנסה אלי להערים עליו באיזה תכסיס מחוכם. הוא מפשק מיד את רגליו לאשש את עמידתו, מטה את גוו קדימה, בוחן בחשד את פני אלי ולבסוף מושיט אליו מרחוק יד מהוססת.

אלי יצא החוצה אל הברזיה לשטוף את פניו. ידענו שהוא רוצה להיות לבדו ואיש לא התלווה אליו. אף לא רחל שהתיישבה על מקומה בכיתה, מהורהרת, ופניה אינן מגלות את אשר עם לבה. אלי גחן על שפת האגן של הברזיה, חפן את המים והתיזם על פניו בכוח רב, כמעט בחמת זעם, כמעט בשנאה עצמית, כאילו ביקש להעניש את עצמו על חטא שחטא ועמד להסתגף. הוא הצליף והצליף מים על פניו ולא חדל. עיניו התכולות האדימו ממגע המים כאילו בכו והקילוחים שזרמו על פניו דמו לדמעות ענקיות. הוא סגר את הברז, עמד ללא־ניע והניח למים לקלוח על צווארו, על כתפיו ועל גופייתו הלבנה שהתגלו מבעד לכותנתו אשר נקרעה בהתכתשות. הוא עמד רגע מרוכז. החצר היתה ריקה מאדם כי שיעורים התנהלו בכל הכיתות. הוא עצם את עיניו, משתדל לאמץ את מחשבתו ולזכור אם אכן כבר אירע לו הדבר הזה קודם־לכן. מתי? מדוע כה חזקה בו התחושה שכל זה כבר אירע פעם, שהוא עצמו כבר התנסה בזה, פרט לפרט; אולי בימי הילדות הרחוקים ביותר, אולי בחלום שנשכח, אולי במימד אחר של זמן?

בשובו אל הכיתה ישבו כולם במקומותיהם והמנהל והמחנך עמדו להטיף לנו מוסר. בראות המנהל את אלי נכנס לחדר, חולצתו קרועה וכולו נוטף מים, נבהל: “מה זה!” צעק. אלי עמד בפתח, עיניו מושפלות ולא אמר דבר. הוא צעד אט־אט אל מקומו, לקח את חפציו, עבר זקוף ושלֵו בין השולחנות, לא חנן איש במבט ויצא את הכיתה.

פסח בהה אל החלון. אותות ההתכתשות כבר לא ניכרו בו. כל זה לא נגע בו. מרפקו היה על השולחן, סנטרו נתמך בכף־ידו ועיניו מחכות למשהו שיתרחש בחצר הנשקפת לו מן החלון. מצחו היה מתקמט לרגע כאילו התאמץ לחשוב או ריכז את מבטו במשהו ומיד היו פניו חוזרות ומתבהרות.

מסיכת הנמשים הכהים נעלמה אט־אט מפניו במשך אותו קיץ, כאילו גבר עליה הכוח הפנימי, חתר תחתיה ופורר אותה ומבעד לה נתגלו לנו פנים שלא היכרנו. בתחילה נפקחו העיניים הירוקות, שלפנים היו שני סדקים חסרי־צבע ומתוכן ניבטה עתה חיית הפרא שאינה יודעת שום חוק אלא רק את תיאבונה וחירותה. בתחילה עוד היה זה מבט חשדן, מהוסס, מתחמק ממגע, חושש ממלכודת, מודד את הצעדים בארץ הזרה, כאילו היה זכרו של שבי קדום רודפו ומרתיעו. גבותיו וריסיו שלפנים היו בהירים מאוד ולא ניכרו על הפנים התחילו להתכהות ועטו על העיניים צל של מסתורין. והנה לא עוד אימת השבי והרתיעה ממגע, אלא קריאת תיגר לכל מי שיעז לעבור את גבול המעגל האסור בכניסה. ומתחת לרשת הנמשים המתפוררת והולכת נחשפו עצמות הלחיים הגבוהות, שהשרו על הפנים מתח עצור ואדנות, והשפתיים שהסתמנו עבות, בשרניות וחושניות. זיפי השיער הג’ינג’י שהיו פזורים תמיד בערבוביה על קדקדו ומצחו צימחו והיו לבלורית אדמונית ויש שהיה מעביר בה את אצבעותיו אט־אט, במין התמכרות סתומה או מסיט את התלתל הסרבן שצנח תמיד על מצחו ונגע בגבתו השמאלית, ובתוך כך היה מטלטל את ראשו בתנועה של גינדור חסר־חן. הוא היה ממעט דברים, לא היו לו חברים מבין התלמידים בכיתה, פרט לכמה נמושות שהיה משחק עמם לעיתים כדורגל בחצר בית־הספר. הם יראו אותו והעריצו אותו מפני שהיה מבוגר מהם בכמה שנים והם אף ראו איך גבר על אלי שפירא; אך הוא לא הגה להם חיבה כלשהי.

עוד לא ידענו איך להתייחס אליו. בבוא החורף כבר לא נותר בו כמעט שריד מן ההוויה הקודמת, הגולמית, שהיתה לנו במשך שנים עניין לבדיחות ולהשפלה, ואל ההוויה החדשה עוד לא הסתגלנו. אילו היה זה תלמיד חדש היה קל יותר לקשור אתו קשר, אך בהסתכלנו על פסח דימינו תמיד לראות את צילו הקודם מדדה כמה צעדים מאחוריו, שקוף ומתחטא. עד שנוכחנו לדעת כי היפות בבנות הכיתה מבקשות את קרבתו.

אם היופי הוא תואם האברים והקומה, מידתו הנכונה של כל פרט ויחסו אל הפרטים האחרים, שילובם האסתטי של צבע העיניים והשיער וגון־העור, כי אז הלם תואר זה את אלי שפירא. היה אפשר להבין את יופיו של אלי. אלמלא התגלח כבר היו פניו כפני נערה יפהפיה בשיערו השחור ובעיניו התכולות, בגבותיו הדקות המצויירות בתואם רב ובריסיו הארוכים, השחורים, הנוסכים רוך מהורהר במבטו, בחיטוב פניו ובגונם; וגופו היה מעוצב לפי כל כללי היופי והמידה הנכונה, תמיר, מפותח, אתלטי. אבל אם היופי הוא אותה קרינה פנימית, מסתורית, הנשקפת אלינו במבט העין, בהבעת הפנים, ביציבת הגוף ובתנועותיו, בכל אלה יחדיו ובעוד דבר־מה שאין לו שם אך הוא טובע את חותמו על המכלול ומשרה על הצופה תחושת סכנה – כי אז אכן היה יופי בגלגולו החדש של פסח. אך אני התקשיתי להבין את טעמו של יופי חדש זה אף שחשתי בנוכחותו. הוא היה זר למושגי. לא הבינותי לְמה כיוונו מבטי הערגה המצועפת בטינה מתחסדת, שנתנו בנות הכיתה ואף היפות בהן, בפסח שהיה מהלך בתוכנו כאורח לא־קרוא, כמסיג גבול, כמתגרה. הוא נראה כשליח מארץ רחוקה ועויינת, פראית ואפלה. המבטים וההסתודדויות, האיבה והמבוכה שעורר פסח בלבבות, עוררו אותי להתאמץ וללמוד את טיבו של היופי הזה, הסתום לי. אך ככל שהתאמצתי העליתי שלעומת השלווה והאמון שעוררה בי דמותו של אלי, השרה עלי פסח אי־ודאות וסכנה. ובכן, זה הדבר?

מישהו סיפר יום אחד בכיתה כי שמע שראו את פסח שוכב עם נחמה הזונה בחצות הלילה בבית־הקברות. בית־הקברות היה תמיד התפאורה הלילית הנבחרת למיני סיפורים כאלה. ידעתי שאין כל אמת בסיפור זה, אבל משום־מה, בעל־כורחי, זה הצטייר בדמיוני באור משכנע מאוד. כפי שראיתי את דמותו החדשה של פסח, נוח היה לי להאמין בסיפור. דימיתי אותו ואת נחמה הזונה מרקדים עירומים לאור הירח בין המצבות. כל דבר משונה ולא־בריא היה מתקבל על דעתי בנקל אם היה אמור על פסח. הסיפורים פרחו והבדיחות רבו והלכו. הפיליטונים של אריק היו מלאים רמזים ועקיצות מגוחכות על עלילות־האהבים של פסח, שטלטלו אותנו בצחוק גדול. אבל פסח לא צחק. הוא ישב שווה־נפש בעת הקראתם בשעות עונג־שבת בימי שישי. בתחילה נזהר אריק שלא לנקוב בשמו של פסח בפיליטונים האלה, כי אין לדעת איך יגיב חתול הפרא המכונס בפינתו, שרוי בשקט מדאיג ורק שרירי הלסת שלו נעים בקצב, כפעימה של מנגנון דרוך כאילו השחיז את שיניו. אט־אט נעשו הרמזים מפורשים יותר והיתה בהם חדווה של התגרות בסכנה. לא היה בעיני אריק דבר פסול לבדיחה ולא נעלם כמדומה דבר מעינו. אלי אמר לו: “תיזהר, הבחור הזה חולה־נפש, הוא לא־שפוי והוא מסוגל לכל דבר”. אבל אריק היה ככפוי שד. תמונת אלי המוטל מובס על רצפת הכיתה לעיני כולם לא הרפתה ממנו גם כעבור חודשים. העלבון הצורב פגם בשנינותו. שוב לא היה צופה מן הצד, ההומור שלו נעשה לעיתים גס, מאולץ. הוא ארב לכל תנועה של פסח, לכל מלה שהפרה את שתיקתו המנומנמת.

העלו אור חשמל בכיתה מפני שהיום החשיך פתאום והשמיים היו טעונים עננים שחורים. אהבתי את הרגעים האלה שלפני המבול ואת הרוך המטעה שהם משרים על אווירת החדר. הסתכלתי סביבי על חברי לראות את תוצאת האור הזה עליהם. היתה תכונה בשולחנות שסביב אריק. שיערתי שהוא העיר איזו הערה מצחיקה. הוא עצמו נשך את שפתיו כדי לכבוש את צחוקו, וכל חזהו פירפר במאמץ הזה. הוא רמז לי שאביט על פסח. הסתכלתי לאחורי וראיתיו יושב אל שולחנו ולא היה בו שום דבר מיוחד. השמועה עברה משולחן לשולחן. ראיתי את הבנות מסמיקות ומליטות פניהן בידיהן והבנים מגחכים בהנאה ובמבוכה. המורה לספרות, מורה חדשה, צעירה ונעימה שחיבבנו, חשה כי תשומת הלב מתרכזת אי־שם בירכתי הכיתה. היא ביקשה שקט והקשבה אך הערתה שיחררה את הצחוק שהשתדלו הכל לכבוש בתוכם. אפשרות נוכחותה מול מה שאירע לפסח היתה מרעישה ומצחיקה מאין כמוה. המורה לספרות שלא היתה רגילה ליחס כזה מצדנו התמלאה עלבון ורוגז ומאחר שראתה כי פני הכל מכוונים אל פסח הסיקה כי עולל איזה תעלול או אמר משהו שהצחיק את כולם. היא ניגשה אל שולחנו וביקשה ממנו לצאת את הכיתה.

פסח נשאר יושב רגע במקומו, חוכך בדעתו. “לא שמעת?” קראה המורה לספרות, “אמרתי לך לצאת!” הוא הביט על כולנו. דימיתי לראות בוז על פניו. הוא אזר עוז וקם. כשעמד ראיתי מה שראו חברי מן הצד ואני לא ראיתי כי שולחנו הסתיר לי את מחצית גופו: תפיחה גדולה בלטה מתוך מכנסיו. הוא עיווה את פניו בארשת השלמה וצער וצעד בין השולחנות. אך בעברו ליד שולחנו של אריק, עצר רגע וחייך חיוך של התגרות כאילו אמר לו: הנה, הסתכל וצחק כאוות נפשך, לא איכפת לי. המורה לספרות שגילתה מה עורר את הצחוק באה במבוכה ואמרה לפסח לפני צאתו את הכיתה: "עוד מעט הם ירגעו מהצחוק הטפשי שלהם, תחכה חמש דקות בחוץ ותחזור. בסדר?''

היא סיימה בשאלה כדי לרכך את חומרת העונש. אך פסח כבר לא השיב לה. הוא היה בחוץ, במרחב הטבעי שלו. כעבור רגע ראיתיו ממקומי, מבעד לחלון, בחצר בית־הספר הריקה, תחת שמיים שחורים כעופרת, בועט בקופסת פח ישנה, משחק עם עצמו כדורגל.

לאחר דקות אחדות חזר פסח אל הכיתה והתפיחה כבר נעלמה ממכנסיו. בתום השיעור הוא ניגש אל אריק והלה נרתע מיד בתנועת התגוננות. אבל פסח הרגיעו: “אל תפחד. אני לא רוצה להרביץ לך כי אתה חלש. אבל אם יש לך כל־כך הרבה שכל ואתה חכם כמו שאתה חושב, אז למה הראית את זה גם לבנות? השתגעת? איזה מין בן אתה?”

טענתו של פסח התקבלה על לב שומעיו, גם על לב אלה שנהנו וצחקו בשיעור לספרות, ואלי אמר לאריק: “הגזמת הפעם”. ושוב חש אריק כי כולם נגדו, אין הוא מסתגל במהירות מספקת לשינויים ואין שום קשר בין הדברים שהוא עושה לבין מה שקורה לו. וללא אישור והסכמה וחיבה חש אריק בדידות עד כדי אובדן. הוא העווה על פניו את החיוך הדחוק שלא אהבתי לראות על פניו, כדי שלא יתגלה צערו. אחר־כך חזרנו שנינו יחד מבית־הספר כי אלי הלך לאימון בהפועל.

אריק אמר: “הרבה אנשים אומרים, תשמח שאתה צעיר, זה הגיל הכי יפה, תמיד תתגעגע לימים האלה. אבל אני יודע שהם אומרים את זה מתוך צביעות. אני אף־פעם לא אתגעגע לתקופה הזאת. מחזיקים אותנו כמו עבדים. אנחנו מוכרחים לעשות רק מה שאומרים לנו, כל אחד מנסה להשפיע עלינו, לחנך אותנו, לתרום לנו משהו. למה לא עוזבים אותנו בשקט, להיות מה שאנחנו באמת? תזכור מה שאני אומר לך: אני אף פעם לא אתגעגע לימים האלה. אני רוצה להיות חופשי ולעשות את הדברים הכי נוראים, שאף אחד לא יגיד לי אם זה בסדר או לא והאחריות תהיה עלי”.

אמרתי לו: “אולי אנחנו עוד לא אנשים שלמים, אולי עוד חסר לנו משהו, איזה כוח, איזה שכל מיוחד, כדי להגיע לחופש ולעצמאות כאלה?”

“להיפך!” קרא אריק, “אתה יודע שלפי המדע האדם נמצא בשיא התפתחותו בגיל שלנו? עד גיל שמונה־עשרה, עשרים לכל היותר. זה היה יכול להיות גיל נהדר, אם היו נותנים לנו לחיות אותו בצורה נכונה. אבל כשנוכל לחיות כמו שאנחנו רוצים, כבר תתחיל ההזדקנות האיטית, עד המוות. אחרי גיל עשרים כבר הגוף מאבד כל יום כוח, השכל מתנוון ומצטמק לאט־לאט”.

חייכתי. חשבתי שזו עוד אחת מהבדיחות שלו. הוא עמד על דעתו. מעולם לא דיבר אתי ברצינות שכזאת. מעולם לא חשתי כל כך את נכונותו לדבר אתי בגילוי־לב כזה מפני שנחשבתי תמיד בעיניו לילדותי. “אל תצחק”, אמר, "זה דבר שכל ביולוג יודע כיום. תשאל את אלי. קראנו את זה שנינו בעיתון מדעי אמריקאי שאביו מקבל. אם אתה רוצה, אלי יראה לך''.

סברה כזאת לא עלתה עד אז בדעתי. חייתי בהרגשה שהכל עוד לפני ולא נותר לי אלא לעבור את התקופה העגומה הזאת. שום דבר לא נקבע ועוד לא התקלקל, ועדיין אפשר להעביר את המחשבה בתקוות, בדמיונות, בהזיות, עד בוא רגע האמת עם הגיוס לצבא. והנה מתברר שדווקא אז כבר מתחיל התהליך הנורא של ההזדקנות וההתנוונות. האם משום כך אריק ציני כל־כך? אולי זו סיבת היאוש שלו (מעולם לא היה ספק בלבי כי הוא מכיר את היאוש יותר מכולנו ומסתיר זאת מפנינו; אולי זה סודו הגדול). הוא מיטיב מאתנו לדעת את ההחמצה הגדולה של חיינו בשיאם. בחנתי את פניו של אריק והיה דומה כי התהליך הקטלני של ההזדקנות כבר נתן בהם את אותותיו. אולי מפני שהדבר נודע לו בטרם עת, בדרך לא־כשרה, ללא היתר, כאילו היתה בו נקמתו של איזה אל על סקרנותו המופרזת. היתה בפניו מין חמיצות לא־נעימה, שפתיו הצרות הביעו כאב עצור ועיניו, כיוון שחדלה להגיע אליהן ההזרמה הקבועה של שנינות וברק ערמומי, נראו מתות מאחורי המשקפיים.

“אתה מתכוון”, ניסיתי להפריך את התורה הזאת, “שבעצם אחרי גיל שמונה־עשרה מתחיל המוות”.

“בוודאי!” קרא אריק בקוצר־רוח, כאילו איני יורד לסוף דעתו, “ומה חשבת? שהמוות הטבעי הוא מקרה פתאומי, תאונה שקורה לאדם בגיל הזיקנה? ככה זה בסרטים וברומאנים אבל לא במציאות. לפי תגליות המדע המודרני כל החיים שאחרי הנעורים הם מוות איטי. כל רגע מתים עוד ועוד תאים בגוף ועוד ועוד חלקים במוח מתנוונים ונרדמים לעולמים. האדם נחלש יותר ויותר מבחינה גופנית ושכלית”.

ניכר באריק שהוא נהנה הנאה משונה להפחידני בתורה הזאת וכי הוא מגזים במתכוון. היגענו אל פרשת הדרכים והשמיים עדיין היו כמו כיפה שחורה מעלינו, קרובים להתפוצצות. אבל אני רציתי להמשיך ולדבר אתו. לעיתים רחוקות הזדמן לי לדבר אתו ברצינות. ראיתי שגם הוא מעוניין בזה. אולי מפני שנפגעה גאוותו בכיתה ובעיקר מפני שאלי היה בין המסכימים להאשמתו של פסח ואמר לו: “הגזמת הפעם”. התיישבנו על שפת המדרכה, הנחנו את תיקינו לצדדינו והוא שתק רגע. ניסיתי שוב להפריך את התורה הזאת: “אם כל זה נכון ומפורסם כל כך ורק הצעירים בעצמם לא יודעים על זה, אז המסקנה היא שכל העולם של המבוגרים מסתיר את הדבר בסוד מהם, בכוונה…”

“וכאשר נגלה את זה – כבר יהיה מאוחר מדי, המוות כבר יהיה בתוכנו ואנחנו נמשיך ללכת עם זה ונזדקן ונזדקן ונסתיר את זה בסוד מהצעירים שיהיו אחרינו? כן! זה בדיוק כך! ואתה יודע שהשנים האלה שבין ההתבגרות וגיל עשרים הן השנים של היכולת המינית הגדולה ביותר? אבל החברה בנויה כך שאנחנו נחשבים לתינוקות מבחינה מינית. לא מכינים אותנו לזה בזמן, אין שום מסגרת לפעילות מינית של צעירים. להיפך, זה נחשב לשערוריה, לסטיה, לפשע”.

“אז שום דבר לא שווה להאמין בו, לשאוף אליו, לחלום עליו?” שאלתי.

“הדבר היחידי ששווה לשאוף אליו”, אמר אריק, “זה להגיע לפיסגה. אבל כשאתה כבר על הפיסגה ואתה לא יכול ליהנות מזה ולנצל את זה מפני שאתה כמו עבד ומה שמחכה לך זו רק הידרדרות ושקיעה, לְמה יש לקוות ועל מה יש לחלום? אתה לא מבין? אנחנו עכשיו על הפיסגה, במקסימום שלנו, ואין לנו מה לעשות עם זה, מפני שאנחנו כבולים כמו עבדים בתוך מערה, בלי לראות את האור האמיתי שבחוץ ואנחנו חיים עם צללים”.

“אז איך אתה חושב לחיות?” שאלתי. הייתי בטוח תמיד שלאריק יש רצון ברור ותוכניות מוגדרות לדרכו בעתיד.

“כשאני ארגיש שאני מתחיל להזדקן, אני אתאבד”, אמר ללא פאתוס, ביובש מעשי, תכליתי, יום־יומי. “אבל הצרה היא שיתכן שבאותו רגע, בגלל החולשה והטמטום שכבר יתחילו לפעול עלי לא יהיה לי האומץ או השכל להבין מה קורה לי באמת ולעשות את המעשה הנכון. ואני אשקע בזה כמו כולם. זה יהיה המבחן האמיתי שלי ואני מקווה בכל־זאת שאני אעמוד בו. אם הייתי מאמין באלוהים, הייתי מבקש ממנו רק טובה אחת: שישמור על הפיכחון שלי ברגע ההוא. אבל אני לא מאמין באלוהים. לכן אני צריך לזכור תמיד את הדברים שאני מבין עכשיו ולא לתת לזמן ולחולשה לשנות את דעתי”.

“והוריך יודעים על זה?”

ידעתי שהשאלה תסגיר לו מיד את הילדותיות שלי, שאריק לעג לה תמיד. אבל אני אך ביקשתי להמחיש לעצמי את החלטתו בתוך חייו הממשיים; הדברים חדלו להיראות בבירור כשציירתי בנפשי את אריק במסגרת הטבעית שלו, כלומר במשפחתו, בעולם האנשים האחרים. היכרתי את הוריו. הם היו זקנים הרבה מהורי; (יתכן שאימת הזיקנה באה לו מתוך חייו עמם) והם פינקו אותו מאוד בזכות כשרונותיו ומחלתו. ניסיתי לקשר את דמותם עם החלטתו הגורלית ולהעמיד את המעשה במבחן של מציאות ממשית. המחשבה הזאת עוררה בי כאב ותחושת אשם משונה שרק בשעות הערב של אותו יום הבינותי את סיבתה. התחרטתי על שהיצגתי את השאלה הזאת. אבל אריק לא צחק על שאלתי הילדותית אלא נתן בי מבט של יאוש, מצטער על כל המאמץ ששיחת לריק כדי לפקוח את עיני לאמת.

“מה זה שייך להורי?” שאל בזעף כאילו היטלתי עליו אחריות שאינו מוכן לקבלה. “אני אומר להם איך לחיות? אני בחרתי אותם להיות הורי? הרי זה רק מקרה שאני הבן שלהם. נכון, אני אוהב אותם מפני שחייתי אתם מיום שנולדתי והם הקריבו בשבילי הרבה אבל האהבה הזאת היא לא מעלה מוסרית אלא החולשה שלי. את האהבה האמיתית צריך לבחור, לכבוש אותה, לכאוב אותה ולא לקבל אותה מהמוּכָן. וזאת לא החולשה היחידה שלי. יש לי חולשות, אני לא מכחיש. אבל אין לי שום סיבה להתגאות בהן. יש לי פחדים, אני יודע שהם לא הגיוניים, אבל זה לא עוזר לי להיפטר מהם, הם יותר חזקים ממני. כשהורי ימותו זה יכאב לי נורא. כמובן, אם לא אתאבד לפני־כן, ואני מקווה לעשות את זה. אבל הכאב הזה לא הגיוני. הרי כל יום הם מתים עוד קצת ועוד קצת, כל יום אני כאילו נפרד מאיזה חלק שלהם שכבר לא יחיה לעולם. אבל הרגע האחרון יהיה קשה, מפני שמבחינה רגשית חלק גדול ממני ימות יחד אתם. אז מה? אני אתן לזה לשנות את דרך־חיי?”

“ואלי יודע על ההחלטה שלך?” שאלתי. ידעתי שזה האדם היחיד שיש לו השפעה על אריק.

“אלי יודע, כן”, אמר אריק מהורהר ושתק. אחר כך הוסיף: “אלי כבר לא מה שהיה פעם. אבל הוא עוד שווה יותר מכולם”.

השעה היתה מאוחרת. קמנו משפת המדרכה ועמדנו להיפרד לשלום. עייפות נפלה עלי. הייתי צריך לעכל את הדברים. לא־כל־כך את דעותיו של אריק והתורות שהוא דוגל בהן אלא את מצב־רוחו המיוחד שהתגלה לי רק אותו יום ואיך ליישב את זה עם דמותו המוכרת לי מזה שנים. תהיתי לא־פעם על הסוד שלו. חשתי שיש לו סוד, כמו לכל אדם. הסוד הזה, כמו שד נאמן, מלווה כל אחד מאתנו, מגן עלינו ומכוון את צעדינו ואנו גומלים לו בציות ובהסתר בתוכנו. הסוד הזה, חשתי, עושה כל אחד מאתנו למיוחד ולבלתי־מובן לפעמים. ובכן, זה סודו? לא אהבתי את אריק. לא אהבתי את שחצנותו, את בטחונו המוחלט בחוכמתו ואת נטייתו לזלזל באחרים, אף כי לא פקפקתי בשכלו ובידע שלו שהיו הרבה מעל למה שהיכרתי. לא ידעתי מה דמותי בעיניו וזה היה חשוב לי. הוא לא הניח לי לשגות בתקוות רבות:

“אתה נורא ילדותי. בטח לא הבנת כל מה שאמרתי לך”, ושוב חזרה אל פניו ההבעה המשועשעת, הצינית. אולי החליט להקל עלי ולהופיע לשם סיום בצורה שאני רגיל לראותו בה תמיד; ואולי חשש כי גילה יותר מדי ומיהר לשלם את חוב הנאמנות לשד הסודי שלו. נפרדנו לשלום והוא פנה שמאלה. בטרם המשכתי בדרכי הביתה סקרתי אותו מגבו ולא היה עוד ספק בלבי: המוות האיטי כבר מכרסם בו. הוא הלך כמי שאינו שולט בגופו, גורר את רגליו, גבו כפוף, ראשו כבוש בקרקע, הילקוט מיטלטל בימינו, עלול להישמט כל רגע מידו ולפול ארצה, שמאלו בכיס מכנסיו. כך נחרתה דמותו בזכרוני. כך הוא זכור לי עד היום.

כעבור רגע היתה התפוצצות בשמיים ופרץ הגשם הגדול. הוא נפל עלי לא־הרחק מביתי, אבל עד שהגעתי כבר הייתי רטוב כולי. היה משהו מאיים בהתפוצצות זו של הטבע; לא היו ברקים ורעמים אך המטר היה עז ועבה כל־כך וחבט על הקרקע בכוח כה רב שדימיתי לשמוע את הרעש הפנימי המתלווה, כפי שמספרים, לרעידות האדמה. הבהלה שאחזה אותי ומנוסתי וכניסתי רטוב הביתה ניערו אותי מרישומה המעיק של השיחה עם אריק, שהשתדלתי להסיחה מדעתי. אבל בערב, בשבתי עם הורי לארוחה, פרצה סערת ברקים ורעמים וכבה אור החשמל בבית. אמי העמידה על השולחן עששית נפט שהיתה שמורה בארון להזדמנויות כאלו. פני הורי נמלאו צללים ופתאום עלו בי באחת הדברים שאמר אריק על מותם האיטי של הוריו, וחנקו את גרוני. לא היתה זו עוד המחשבה הנוראה והאנוכית על מות ההורים שיותיר אותי בלעדיהם, המחשבה שהחרידה את ילדותי, אלא צער כבד מנשוא על שאיני יכול לעשות דבר להצלתם. מעולם לא חשבתי אותם לזקנים. הם היו תמיד חסרי גיל. אבל צללי העששית כרסמו אותה שעה בפניהם ובצווארם, פערו בהם חורים, עיוותום עד לבלי־הכר, טבעו עליהם את האותות הגורליים. זיקנה נוראה קפצה עליהם וידעתי שאלמלא חששו להכאיב לי היו צועקים מרה. אבל הם ישבו שותקים כבני־ערובה של כוח סמוי ואכזר, סולחים כתמיד לחולשתי ולאנוכיותי, מחכים בסבלנות ובהשלמה לביצוע גזר הדין. עתה היה דומה שהבינותי מה אמר אריק על הוריו שכל יום הם מתים קצת וכל יום הוא נפרד מחלק שלהם שכבר לא יחיה לעולם. הם התחילו לדבר ביניהם אך אני לא שמעתי מה דיברו, ידעתי שהם מעמידים פנים למעני, להשלות את נפשי ששום־דבר לא קורה, שהכל כרגיל, כדי שלא לצערני וכדי שאדע ששום חובה אינה מוטלת עלי. זה החריף עוד יותר את כאבי על אזלת ידי. היטב ידעתי כי לשווא אני מענה את נפשי בהזיה וכי עוד מעט יִדָלק החשמל והסיוט יפסק, אבל כבר לא הייתי בטוח כי בהידלק האור אצדק יותר או אראה אותם בצורתם האמיתית. נתקפתי צורך עז לבכות. מכבר שכחתי את טעם התחושה הזאת. זמן רב לא פקדה אותי. והנה הגיחה כמו עווית מתוך מעמקי בטני, שוטפת את החזה והצוואר, ולא ידעתי כיצד לעצרה. חשתי כי עלי להיאבק בזה בכל כוחי עד שיידלק החשמל. ניסיתי לבדר את דעתי במחשבות שונות, שיננתי לעצמי כי אך במקרה הם הורי ואינם אלא שני זרים, לא אני בחרתי בהם, אבל לבי ידע כי המקרה הזה הוא המקרה של חיי וכי אני בוחר בהם שעה שעה ורגע רגע, מדעת ושלא מדעת, דבק בשני הצללים האלה ולא אוכל להרפות מהם. אותו רגע נשמעה קריאת אחי הקטן מחדרו והוא פרץ בבכי. אולי החושך החרידו. תמיד היתה נורה קטנה דולקת במסדרון כל הלילה והוא היה רגיל לאורה הקלוש. הפסקת החשמל החשיכה עליו את חדרו. אחזתי מיד את העששית ואמרתי כי אלך לראות מה לו. יצאתי את החדר וחשתי כי כבר הוקל לי. קרבתי אל מיטת אחי וגל של אהבה הציפני. רכנתי אליו והוא חדל מבכיו, הביט בי רגע כאילו לא הכירני, עצם את עיניו וחזר ונרדם. עמדתי עוד רגע בחדרו שריח־שנתו המיוחד במינו ממלא את חללו, אהבתי את הריח הזה, שאפתי אותו אל ריאותי. המועקה לא התפרקה אלא חזרה וירדה אל המקום שיצאה מתוכו, מצפה אולי להזדמנות הבאה.

בשובי אל החדר אמרה אמי: “הוא בטח חלם חלום רע”. והאור נדלק בבית.

בסוף השליש נקרא פסח אל המנהל ונאמר לו כי אם לא יתקדם בלימודיו לא יוכל לגשת לבחינות ולא יהיה עוד טעם בישיבתו בכיתה. מיד נמצאו מתנדבים ומתנדבות מבין הטובים בכיתה לסייע לפסח להדביק את הפיגור בלימודיו. הוא לא ביקש זאת מאיש, ואולי אף היה מעדיף להיפטר מהעול הזה אבל הוא לא יכול לעמוד בפני ההתעניינות והרצון הטוב שגאו מכל עבר. אחר־הצוהריים היו נשארים אתו בבית־הספר להכין יחד אתו את השיעורים ולהסביר לו בתוך־כך מה שלא הבין. אלי שפירא שנטל על עצמו ללמדו מתמטיקה אף טען שהוא “לא מטומטם בכלל”. תלמידה אחת שהוריה עלו מאמריקה ניסתה ללמדו אנגלית. אריק, היחיד שלא נסחף בגל ההתלהבות הזאת טען: “זאת סתם צביעות. זה לא יעזור. הוא לא בשביל לימודים. מילא”, גיחך, “אני עוד מבין למה הבנות כל־כך רוצות לשבת אתו לבד וללמוד אחרי־הצוהריים, אבל הבנים? הלא הוא סתם חיה”.

“לא נכון, אריק, הוא בחור נחמד”, מיחתה נעמי, “אבל יש לו בעיות ואנחנו חייבים לעזור לו. הוא כבר הרבה יותר חברותי ממה שהיה פעם וצריך לקרב אותו”.

בעיניו של פסח ראיתי כי לא נוח לו בכל זה. החיבה והפופולריות שאפפו אותו פתאום הציקו לו לא־פחות מן ההקנטות והעלבונות שהיה סופג לפנים ולבטח יותר מן האדישות והשיכחה שנפלו עליו לאחר־מכן. אך כמו שידע לשאת את עלבונו בשקט ובהכנעה קיבל את הדין גם עכשיו. אבל איזה חוש אמר לו כנראה שזה מסוכן לו יותר. הוא הירבה מתמיד לחייך ולדבר ובחיוכו נחשפו טורי שיניו הצהבהבות ועיניו הירוקות הבליחו אור קר ומוזר. הבנות גילו בזה אותות של ידידות ורצון. כשאחת התלמידות ישבה עמו ללמוד אחר־הצוהריים הביאה עמה בדרך־כלל את חברתה, “כדי שלא ירכלו”. אבל הסיפורים עברו מפה לאוזן ואין לדעת מה בהם אמת ומה בדוי. כל אחת מהן התהלכה מלאת סוד ומסתורין כאילו ידעה על פסח מה שלא נודע לזולתה. עקבתי אחריו וראיתי איך בטחונו מתפורר והולך, איך המעגל האסור בכניסה, שלפנים הגן עליו בקנאות, נפרץ ומצטמצם והולך והוא נדחק בפינתו. גם אריק ראה זאת:

“הם מנסים לאלף חיה רעה”, אמר, “ויש שלוש אפשרויות. או שהיא תיכנע, תתביית, תתרגל לכלוב ותאבד את כל הכוח הטבעי שלה; או שהיא תישבר ותמות אחרי זמן קצר, מפני שלא תוכל להתרגל לחיים בכלוב; או שהיא תתנפל יום אחד על המאלפים שלה ותטרוף אותם”.

“ואיזה אפשרות תקרה לדעתך?”

“הראשונה”, אמר אריק להפתעתי, “היא הכי גרועה בשבילו ואני חושב שזה בעצם מה שכולם רוצים”.

“חשבתי שתהמר על האפשרות השלישית”, אמרתי.

“הלוואי!” חייך אריק בהנאה כשצייר בנפשו את האפשרות הזאת.

אלי לא הסכים לדעת אריק. היה אפשר לראות כי סר החסד מעל ידידותם. אלי הירבה להטיח בו דברי ביקורת: “תמיד אתה צריך להיות שונה, מיוחד, מקורי. זאת צורה ילדותית ורצון להתבלט, זאת תוצאה של אי־השלמה עם המציאות”.

“אני חושב שאני רואה את המציאות יותר טוב”, אמר אריק, “אבל אני נאמן לעצמי”.

“לא נכון”, רגז אלי, “אתה מחפש בכל דבר כוונות נסתרות ומזימות ולא יודע לקבל את הדברים הפשוטים”.

שניהם עמדו ליד לוח המודעות, מול ביתו של אלי, מחכים לרחל שהיתה בשיעור לפסנתר; אריק ניצל את היעדרה כדי לדבר עם חברו ביחידות ובגילוי־לב גמור, כדרך שנהגו לפנים.

“אנחנו כבר לא חברים כמו שהיינו פעם”, אמר אריק בעצב.

“אבל שום דבר לא כמו שהיה פעם, אתה לא מבין, אריק? הכל משתנה במהירות, דברים חדשים נכנסים לתמונה”.

“פעם הערכת הרבה יותר את דעתי והיה לך חשוב לשמוע אותה; עכשיו אתה מתנגד אוטומטית לכל דבר שאני אומר. לפעמים נדמה לי שאתה מפחד שאם תסכים אתי, זה יהיה על חשבון העצמאות שלך; כאילו אתה שונא אותי”.

“זה לא נכון!” מיחה אלי בתקיפות. “אבל כשאני לא מסכים אתך אני אומר לך את דעתי. מה אתה רוצה, שלמען הידידות אני אגיד כן לכל דבר שאתה אומר?”

“הכל התקלקל מאז הריב ההוא”, אמר אריק, “הכל התחיל משטות אחת גדולה שאתה ניפַּחת”.

“אתה התנהגת בצורה מכוערת, אריק, אמרת דברים שאסור לך להגיד, ואתה הודית בזה בעצמך כשבאת לבקש סליחה ולהשלים”.

“אתה עוד תבין יום אחד שרחל סכסכה בינינו מתוך קנאה”.

“אתה עוד פעם חוזר לזה?” אמר אלי בנעימה מאיימת, “אם מישהו קינא זֹאת לא היתה רחל”.

“היא לא יכלה לסבול את הידידות שלנו, היא הרגישה שזאת פינה סגורה בשבילה והיא החליטה להרוס את זה”.

“זה לא נכון, היא מחבבת אותך הרבה יותר ממה שאתה חושב”.

“אתה כבר לא מחבב אותי יותר”.

“למה אתה מדבר שטויות? אתה מתנהג כמו ילד מפונק. אתה רוצה לעצמך את הכל. את כל תשומת־הלב, את כל החיבה, את כל ההערכה. אתה לא מוכן להתחלק בזה עם אף־אחד. מה שאתה לא מבין זה שיש דברים מחוץ לידידות, ויש דברים שהם חזקים יותר מהידידות. הם כמו איתני־הטבע, אי־אפשר להילחם בהם, זאת מלחמה אבודה, אפשר רק לשתף אתם פעולה, לנצל את האנרגיה שלהם, להפוך אותם מאויבים לשותפים – או להילחם נגדם ולהישחק. זאת מלחמה אבודה, אריק, ואתה נלחם מלחמה אבודה. וכשאתה מתחיל להבין את זה, אתה נהיה עצבני, היסטרי. אותו דבר בקשר לפסח. מה איכפת לך כל־כך שאני עוזר לו ומקרב אותו? זה על חשבונך? זה על חשבון הידידות שלנו? מה אתה מפחד?”

“פעם חשבנו שהידידות שלנו תהיה מעל לכל הדברים האחרים”, אמר אריק במרירות, “גם אתה האמנת בזה”.

“בחייך”, אמר אלי, “תשתחרר מהמושגים הילדותיים האלה. מה זאת אומרת מעל לכל הדברים האחרים? כאילו שיש סולם של דרגות. אבל הדברים לא באים אחד על חשבון השני, אחד מעל לשני. אני רוצה אהבה ואני רוצה ידידות ואני רוצה להתקדם בחיים ואני רוצה לתרום למדינה ולחברה והכל אצלי באותה דרגה של חשיבות. מי שמקדיש את עצמו רק לדבר אחד משתגע בסוף. רק האיזון הנכון והשילוב שבין כל הדברים עוזר להגשים כל אחד מהם. אתה עוד לא השלמת עם הקשר ביני ובין רחל. אז תכניס לך לראש: אני את רחל אוהב והיא חשובה לי מאוד ואני מתכוון לקשור אתה את חיי. ולהיות ידיד שלי זאת אומרת להיות גם ידיד שלה. וכשתהיה גם לך חברה ותאהב אותה, אז גם אני אתנהג ככה ואולי אז גם אתה תבין את זה יותר טוב. אני לא יודע למה – אבל אתה לא רוצה להתבגר, אתה כאילו רוצה להמשיך לנצח את הילדות עם כל הבטחות־הנאמנות שלה, ועם הטקסים שלה. אבל בשבילי זה נגמר. אותי מעניין העתיד שלי ואני לא מתגעגע למשחקים הישנים. תתחיל ללמוד לחיות עם העובדות החדשות”.

“יש עוד דברים שאתה חושב שאני לא בסדר בהם?”

“גם זה אחד מהמשחקים הישנים. אני לא יודע למה אתה מנסה תמיד למשוך אותי לזה. בסדר. אני אגיד לך. יש שני דברים שאתה לא בסדר לדעתי. ראשית, למה עזבת את התנועה?”

“זה היה אחרי שרבנו…”

“ומה אשמה התנועה?”

"לא רציתי לראות אותך. שנאתי אותך''.

"אני לא היחידי שמסתובב בקן''.

“אבל אתה היית החבר הטוב שלי. אתה לא מבין?”

“אז למה אתה לא חוזר עכשיו?”

“כי אני לא מאמין ברעיונות האלה”.

"ואז האמנת בהם?''

“לא. אבל האמנתי בך, הערצתי אותך וחיקיתי אותך בכל דבר”.

“מה יש לך נגד הסוציאליזם למשל?”

“ואתה מאמין בסוציאליזם? בשוויון? כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו?”

“כן, בהחלט, למה זה נראה לך כל־כך מגוחך?”

“מפני שאתה הרגשת תמיד ועד היום אתה מרגיש שאתה שווה יותר”.

“אני לא חושב שמגיע לי לקבל יותר ממה שנותנים למישהו אחר”.

“ואתה גם לא מתכוון ללכת להגשמה. ואתה יודע שהחיים בקיבוץ הם לא בשבילך. ואתה מתכונן ללכת לעתודה האקדמאית שזה לא בדיוק להמשיך עם הגרעין בנח”ל".

“ראשית, אפשר למצוא סידור של פשרה. חוץ מזה, עוד יש הרבה זמן עד הצבא והרבה תוכניות יכולות להשתנות. ועוד יש לי תפקידים שאני יכול לתרום בתנועה”.

“לי אין שום דבר שאני יכול לתרום”.

“אתה כועס שאני אומר לך את הדברים האלה. אתה ביקשת את זה”.

“להיפך, אני רוצה את זה. ומה הדבר השני?”

“שתפסיק לדאוג כל הזמן ולשאול אם מחבבים אותך. זה מביא במבוכה, זה מכוער ורכרוכי. אדם צריך להרגיש אם מחבבים אותו או לא ואין טעם לדבר על זה”.

הדברים האלה פגעו הישר בלבו של אריק והכאיבו לו מאוד. הוא ידע שאלי צודק ושנא את עצמו ואת חולשתו. הוא חש שאינו מסוגל להמשיך בשיחה הזאת וכי יאמר דברים שהוא עתיד להתחרט עליהם. על כן לבש את ההבעה המוקיונית שלו ואינפף בקול נלעג: "אלי, אתה מחבב אותי?''

“כן, מותק”, עיוות גם אלי את קולו, “אני משתגע אחריך”.

ושניהם פרצו בצחוק שנועד לשים סוף לשיחה.

כעבור שעה קלה סיימה רחל את השיעור לפסנתר והצטרפה אליהם. אריק הלך עמם לקן התנועה. נעמי כבר היתה שם, עמלנית ונלהבת כתמיד. בבואם, הזדרזה לבשר להם את הבשורה: “אתם יודעים, יש לו חליל ערבי והוא מנגן בו נפלא. עזרתי לו היום בספרות ופתאום הוא הוציא מהילקוט את החליל שלו, כזה חליל ערבי, אתם יודעים, מבמבוק, שאחיו הביא לו בזמן המלחמה, שלל מאיזה כפר שכבשו. ומאז הוא שומר אותו. ביקשנו שינגן לנו משהו אז הוא חילל את דבקה רפיח, והוא מנגן ממש יפה. יש לו כישרון לזה”.

“אולי תקחו אותו שינגן לריקודי הרועים שלכם, זה יהיה הדבר האמיתי היחיד בכל ההופעה הזאת”, אמר אריק.

רחל פרצה בצחוק: “אתה שתשתוק, אריק, אתה בכלל לא בתנועה וכאן אין לך זכות הביקורת”.

“באמת”, אמר אלי בהפתעה מבודחת, “מה אתה עושה כאן בכלל? אסור לך להיות בקן הזה שבגדת בו ועזבת אותו. אגב, למה עזבת את התנועה?”

נעמי חשה שאריק אינו מאמין להתפעלותה מנגינתו של פסח וסבור שהיא משכנעת את עצמה להתפעל מזה, כדי להיטיב עם פסח. הדבר חרה לה מאוד. הרי אריק לא שמע את נגינתו, מניין לך הביטחון הזה?

ההיכרות בין אריק ונעמי נמשכה ברציפות מימי גן־הילדים; שלא כמוני שהצטרפתי אליהם רק באחת מכיתות בית־הספר העממי, לאחר שובי עם משפחתי למושבה. גם בימי משבר ההתבגרות כשהיתה התרחקות בין הבנים והבנות, נמשכו ביניהם היחסים האלה. הם היו מסוגלים ללכת יחד ולשתוק בלי שהשתיקה תגרום להם איזו אי־נעימות או מבוכה. אף־על־פי שהציניות של אריק והרגשנות של נעמי עשאום לשני ניגודים, נמשכה ההבנה הסמויה ביניהם; הם ידעו כמעט לנחש מראש זה את תגובת זה וחשו כמו בטלפתיה את המתרחש בלבו. לאחר שעשו כברת דרך עם אלי ורחל, נפרדו מהם והלכו לבדם הביתה. נעמי אמרה:

“בזמן האחרון אני חולמת כמעט כל לילה אותו חלום בלהות: אני קמה בבוקר ולא רואה כלום ואני מבינה שהתעוורתי. אני רוצה לצעוק ולא יכולה. אף אחד לא מאמין לי שאני עיוורת, לא מוכנים לעזור לי, אבל אני לא רואה שום־דבר ואני יודעת שכבר לא אתרפא מזה לעולם. כשאני מתעוררת מהחלום הזה, במקום שארגיש שמחה והקלה שאני לא עיוורת ושכל זה היה רק חלום, אני ממשיכה להרגיש כאב ויאוש נורא, כאילו החלום ממשיך להתרחש בתוכי וההתעוררות היא רק הפסקה זמנית”.

“צריך לחפש ב’פשר החלומות' של פרויד. אולי יש שם הסבר לחלום כזה”, אמר אריק בקרירות מבודחת במקצת.

נעמי ידעה שהוא אינו אוהב לשמוע את חלומותיה, אך היא המשיכה לספרם לו, כי לא היה לה אדם אחר שתוכל לחלוק אותם עמו. והיא היתה מוכרחה לספרם. היא לא גילתה לו מעולם את דבר אהבתה הסודית והמיוסרת לאלי, אבל היא שיערה שהוא חש במשהו. זה נמשך כבר שנתיים והחל עוד בטרם הגיעה רחל הימן למושבה. לא היה שום סימן שהמועקה הזאת תשכך אי־פעם. היו לילות שהיא התהפכה על משכבה ללא־הרף, בוכה בדממה ומבקשת את נפשה למות. גופה היה מבוזה בעיניה, היא שנאה אותו על שנדחה, על הקללה שהמיט עליה. היא ידעה שלא תיאהב עוד לעולם וכי נגזר עליה למות בתולה זקנה. כשהיתה מציירת בנפשה את אהבתם של אלי ורחל, היתה צעקה מבקשת להתמלט מתוך גרונה, כל־כך היה הכאב צורב. היא ידעה שאין לה כל סיכוי לזכות באהבתו, שהיא מטיחה את ראשה בקיר אטום, אבל לא היה כוח שיסיט אותה מן הקיר הזה. ההשפלה והחנק ליוו אותה לכל מקום, בכל מעשה שעשתה, ביחסה לעצמה ולזולתה. היא לא יכלה לחשוב על שום דבר אחר. כל החיוניות והלהט הפנימי שהעניקו לה נעוריה הושקעו במאבק ביסורים האלה ובפעלתנות שניסתה, לשווא, להסיח בה את דעתה מן הכאב. בתקופה הראשונה של התאהבותה, כשנתיים לפני־כן עוד היה משהו מרומם־לב בהרפתקה. האהבה מילאה חלל ריק בנפשה. היא חשה כאחת מגיבורות הרומאנים, היא התענגה על התוגה החשאית שאחזה אותה וחייה נראו לה כהזיה. גם לאחר שנוכחה לדעת כי אין לה סיכוי להיענות אמרה לחיות את החוויה הזאת בינה לבינה, למצות את היופי והמסתורין שיש ברגש זה, הנפלא ברגשות האנושיים, לשמור אותו לעצמה בלבד, למצות אותו כמו שהוא ברגעי התעוררותו הראשונים, להרוות בו את צמאונה ליופי ולטוהר. אבל עד־מהרה הבינה כי נקלעה למלכודת וכי דבקה בה מחלה ממארת. היא נעשתה מרירה ונואשת, אוויר הפסגות נהפך למחנק. ובלילות, כשהיא מתייפחת בבכי, היא הודקת את הכרית על פיה לבל ישמעו הוריה הישנים בחדר הסמוך את בכיה. השנתיים האלה צבעו את חייה בצבע מחלתה. רק בשירים שקראה ושכתבה בעצמה והסתירה במגירתה הנעולה מצאה שותפי־סוד לאסונה. יש שהיתה קוראת בשיר ושמעה קול ידידותי מדבר אליה, כאילו נשלח במיוחד לנחמה, מישהו בשירים זכר אותה, חשב עליה, הבין את כאבה. אבל לא היתה בזה שום גאולה לקללה שנפלה עליה.

“אני אפתור לך את החלום”, אמר אריק.

“כן?” שאלה נעמי בספקנות.

“למעשה, את רוצה להיות עיוורת, זאת אומרת, להיצמד לעולם הפנימי שלך ולא לראות את המציאות”.

“אז למה זה כל־כך מפחיד אותי ומכאיב לי?”

“מפני שאת יודעת שזה לא נכון, שאת משקרת לעצמך, שאת לא עיוורת באמת ושאת רואה את המציאות. היית רוצה להיות עיוורת, לחיות לפי הכוונות שלך ולא לפי העובדות האמיתיות. את יודעת למשל שהנגינה של פסח בחליל שלו זה סתם קשקוש אבל את מנסה לשכנע את עצמך ואותנו שהוא מנגן נפלא, שיש לו כישרון גדול. כי זה מתאים לכוונות שלך, שהן טובות כנראה, על כל פנים, את מאמינה שהן טובות”.

“מאיפה אתה יודע שהוא לא מנגן נפלא, הרי לא שמעת אותו?”

“מספיק לי ששמעתי אותך. זה אומר את הכל. אבל מה שגרוע יותר זאת הצביעות של כולכם, שגם את נדבקת בה. אתם חושבים שאתם עושים לו טובה אבל אתם עושים לו רעה גדולה. אתם מנסים לשנות אותו, שהוא יהיה כמו כולם. אבל הוא לא כמו כולם. הוא אחר, הוא שונה ואתם לא יכולים לסבול מישהו שיהיה אחר, יוצא־דופן. כולם צריכים להיות אותו הדבר. אתם לא נותנים לו לחיות כמו שהוא רוצה לחיות וכמו שהוא צריך לחיות, לפי הטבע שלו. אתם הורסים אותו לאט־לאט, אתם מסרסים אותו כמו שמסרסים חתול שעשועים כדי שישמין וישכח את הכל וידע רק לשעשע את בעלי־הבית. אתם הופכים אותו לגיבור, אתם מעלים אותו מעלה־מעלה כדי לזרוק אותו בסוף ולשבור אותו. מאז שהוא נהיה יפה אתם לא יכולים לסבול שהוא יושב בצד וחי את חייו האמיתיים. היחס האמיתי היחיד בין בני־אדם שאתם מכירים זה יחס של שליטה; או שאתה שולט או שאתה נשלט. אבל אתם לא יכולים להשלים שמישהו לא ישתתף במשחק הזה, כי אז הוא נהיה חזק מדי ומאיים עליכם. בגלל זה שונאים תמיד בחברה את הזר, את השונה. לי לא איכפת מפסח, אני לא סובל אותו ולא סובל טיפוסים מהסוג הזה, אני חושב שהוא סתם חיה, אבל איכפת לי ממך, שגם את נהיית צבועה כמו כולם”.

"למה אתה אומר אתם, אתם, אתם? ואתה לא עושה ממנו צחוק כל הזמן, מעליב אותו, לועג לו בפיליטונים?''

“אמרתי לך שאני לא סובל אותו. זה היחס האמיתי שלי אליו. אני לא מנסה לשנות אותו, לשפר אותו, לשלב אותו בחברה. אתם עושים את זה, על זה אני לועג ומזה אני עושה צחוק”.

“אבל הוא רוצה את זה, הוא מעוניין להיות אחד מאתנו, איזה זכות יש לנו למנוע את זה ממנו? הוא לא חיה, הוא בן אדם כמו כל אחד אחר”.

“הוא לא רוצה את זה באמת. אתם מגרים את נקודת־התורפה שלו, נקודת־התורפה של כל אדם. כל זה מתחיל להחניף לו, הוא מסתחרר בעצמו מזה שכולם מוקסמים ממנו כל־כך ונדבקים אליו. אף אחד לא יכול לעמוד בזה. לזה התכוונתי כשאמרתי שאתם מסרסים אותו; כדי שלבסוף לא יהיה לו שום כוח־התנגדות ויהיה אפשר להרוס אותו”.

“אז לפי דעתך אין שום קשר בין הכוונות האמיתיות ובין הכוונות שאנחנו מאמינים בהן?”

“על כל פנים, אין שום קשר בין הכוונות והמעשים. בזה אני בטוח”.

לא־פעם רצה פסח לברוח למקום רחוק. הוא זכר כי עוד בילדותו היה בורח מן הבית ופעם אף התחבא בפרדס רחוק יום תמים עד שמצאוהו הפועלים, הביאו אותו למושבה ושם הכירו מישהו והחזירו הביתה. אבל כשגדל חלם על מרחבים אחרים, רחוקים יותר, שאפשר לנוח בהם ולעשות מה שמתחשק. כשהתחיל להימשך לבחורות צייר לו את המקום הזה בצורת גדת־אגם שנשים עירומות רוחצות בו בנחת, כאותו ציור שראה בחנות התמונות ליד בית־הכנסת הגדול. לעיתים קרובות היה מעיין בתמונה ההיא, מנסה לעמוד על טיבן של הנשים האלו, לברור לו את הרצויה מכולן. אחר־כך, בהשראת סרטי קולנוע שראה שיבץ את האגם בתוך חוות בוקרים. הוא ידע כי כדי להגיע אל המקומות ההם צריך קודם כל לברוח מן המקום הזה. הוא, שלא יצא כמדומה מימיו את גבולות המושבה תיכנן בריחות מרחיקות־לכת: להתחבא בבטן אוניה המפליגה לחוץ־לארץ, להתגנב מעבר לגבול אל אחת הארצות הערביות, למצוא מקום נידח ומבודד בנגב, מקום שאיש אינו יודע עליו ולהקים שם הכל במו־ידיו. ותמיד התקשרו התוכניות האלו עם המחבוא שבו הסתיר אביו את הכסף. על כן, כשבא מנחם יום אחד לבקש כסף קיווה שאביו יעמוד על דעתו ולא יתרצה לו, אף־על־פי שאהב את אחיו וסבל בראותו אותו בכאבו.

“מאיפה שאני אקח כסף, מנחם?” שאל אביו של פסח.

“יש לך, אני יודע, אתה יושב על הכסף ולא רוצה לעזור לי”, אמר אחיו של פסח, קירב כיסא ממקומו ליד הקיר והתיישב ליד אביו. פסח עצמו ישב על הספה ועקב אחר שיחתם בפנים קפואות.

“אני לא אומר לך ללכת לשחק קלפים ולהפסיד את כל הכסף שלך. מי שמפסיד שלא ילך לשחק קלפים”, אמר האב.

“מה אתה מבלבל את המוח?” צעק מנחם, “איזה קלפים? אני אומר לך שזה בשביל להשקיע בעסק. השותף משקיע וגם אני צריך לתת משהו, וחסר לי הכסף הזה. אתה רוצה שאני אפסיד את הפרנסה שלי? וגם מגיע לי קצת מהירושה של האמא”.

“הירושה של האמא!” פרץ האב בצחוק מר. “אתה צריך אולי לחזור למקום שהיית שם כל השנים. הם עוד לא ריפאו אותך”.

פניו של מנחם התכרכמו מכעס. אסור היה להזכיר לפניו את המקום ההוא.

“אתה עוד תשלם ביוקר”, אמר לאביו, “ביוקר!” הוא נתן מבט בוחן בפסח:

“איפה הוא שם את הכסף?”

“אני לא יודע”, שיקר פסח שמשך משם לא־פעם ללא רשות.

“למה הוא לא עובד?” צעק מנחם והורה על אחיו. “מה הוא מבזבז את הכסף שלנו ואת הזמן בגימנסיה? הוא לא עושה שום דבר. מה אתה רוצה, שהוא יהיה פרופסור?”

“ראשית כל זה לא הכסף שלנו, זה הכסף שלי”, תיקן האב בנחת, “וחוץ מזה אני רוצה שהוא ילמד בגימנסיה. ככה מתחשק לי. עוד יהיה לו מספיק זמן לעבוד”.

ההערה על המקום שישב בו מנחם כל השנים ערערה בו את שליטתו העצמית. הוא הסתכל כל הזמן סביבו, כאילו חיפש משהו להוציא עליו את חמתו ולשברו.

"אני לא איכפת לי ללכת לעבוד', אמר פסח, “אבל האבא רוצה שאני אלמד”.

“אפילו אם היה לי הרבה כסף, לא הייתי נותן לך כלום”, התגרה האב במנחם. “כבר נתתי לך הרבה כסף ואני יודע על מה שאתה מוציא את זה: על בגדים ועל בחורות ועל קלפים. לא בשביל זה אני עובד כל הימים. בגילך אתה כבר יכול להתפרנס בעצמך. ואתה יודע כמה שילמנו בשביל המקום ההוא”.

מנחם קפץ כנשוך־נחש ממקומו והתנפל על אביו. פסח חש מיד להגן על אביו אבל מנחם התנגד בכוח ולא חדל לצעוק לעבר האיש: “אני אהרוג אותו, בחיי שאני אהרוג אותו!” פסח השתלט עליו, הפרידו מאביו והידק את זרועותיו מאחורי גבו. פניו של מנחם היו אדומים ועיניו כמו הוצפו דם. “תעזוב אותי”, ביקש את פסח, “אני לא אעשה לו כלום”. פסח הניח לו ומנחם התיישב על כיסאו. הוא הליט את פניו בידיו ופרץ בבכי.

“אם הוא חושב שהדמעות שלו יעזרו, הוא טועה. זה בכלל לא משפיע עלי”, אמר האב.

פסח הניח את ידו על כתף אחיו וניסה להרגיעו. הוא אהבו יותר מכל נפש בעולם ולא יכול לראותו בכך. מנחם חדל מבכיו והלם באגרופיו על הכיסא:

“מה אני אעשה? מה אני אעשה?” חזר ומלמל. הוא פנה אל פסח: “אני חייב כסף, הרבה כסף ואין לי להחזיר. הם לא נותנים לי מנוחה, הם יזרקו אותי לבית־הסוהר או שפשוט יהרגו אותי. אני מפחד להסתובב בחיפה. הם ימצאו אותי בכל מקום. אני אבוד, אתה מבין מה זה?”

פסח נענע את ראשו בהבנה.

“אין לזה סוף”, נאנח האב. “בפעם האחרונה שנתתי לו כסף אמרתי לו שלא יקבל יותר. די! אין לי! מה אני, באנק? מה הוא רוצה מחיי? שהוא יסתלק מהבית הזה ושאני לא אראה אותו יותר!”

מנחם הלך לחדר־הרחצה, קינח את עיניו והסתרק. שעה ארוכה עמד ליד המראה ובחן את פניו. הוא לבש את מעילו ובשובו אל החדר אמר לפסח:

“הוא עוד יתחרט על זה. תזכור מה שאני אומר לך”.

ויצא את הבית בטריקת־הדלת.

תקופה מסויימת חלם פסח כי יקח אתו למקום־בריחתו את נחמה הזונה. נחמה לא היתה זונה במלוא מובן המלה, אך זה היה שמה במושבה. היא היתה דווקא בת אחת המשפחות הטובות אבל בנעוריה השתבשה דרכה פתאום. היא פרקה עול ותיאבונה לגברים לא ידע שובע. היא התחילה להתלבש בהידור מופרז וזול, צבעה את פניה באיפור צעקני ובערבים היתה נוסעת לתל־אביב, יושבת שם בבארים וחוזרת בשעת לילה מאוחרת, שתויה, פרועה ומקומטת, מסתגרת בחדרה השמור לה בבית הוריה וממררת בבכי. היו ששמעו את בכיה של נחמה בלילות הקייץ כשהחלונות פתוחים. הוריה נשאו בשתיקה גאה את החרפה וטיפלו בנחמה במסירות ובאהבה. היא היתה לפנים נערה יפה, בהירת־שיער ודקת גיזרה. אך השנים הרעו לה מאוד. היא שמנה ופניה התעגלו והעלו פימה, שיערה שהתחיל להתכהות נצבע ואיבד את רעננותו וכשהיתה מדדה על עקביה הדקיקים והגבוהים היה משהו גס, כמעט בהמי בהופעתה. כשהכירה את פסח היתה כבת שלושים.

זה היה ימים אחדים לאחר מות אמו. היא עברה בדרך־העפר היורדת מן הגבעה. פסח עמד ליד גדר ביתו והסתכל בה. היא עוררה בו תשוקה עזה, לא־כל־כך בשל הופעתה החיצונית אלא בשל ההבטחה הנרמזת בה, שהיא עשויה להעניק לו את הדבר אשר הוא נכסף אליו כל־כך. היא היתה אמונה במבטים כאלה. היא עצרה וחלצה את נעליה, כמו אמרה לנער מתוכן את העפר. בתוך כך סקרה אותו רגע, נשענת אל הגדר.

“ג’ינג’י, אתה גר פה?” שאלה אותו. הוא הנהן בראשו וחייך אליה. הוא מצא חן בעיניה. היא אמרה שתעתה בדרכה ואינה יודעת כיצד לחזור למרכז המושבה. הוא הבין שלא לכך התכוונה. הוא הוליך אותה לפרדס שסביב ביתו, הרחיק עמה עד קצהו אל פינה נסתרת שידע כי אין מזדמנים אליה. נחמה התנפלה עליו כאילו אמרה לבלעו חיים. כשחזר אותו ערב לביתו ידע כי לא יוכל עוד לחיות בלעדיה. היא היתה באה כמעט יום־יום אל דרך־העפר והוא חיכה לה בקוצר־רוח ובחשש: חרד היה שמא ימאס עליה יום אחד והיא תחדל לבוא. כשהתחילו לקרב אותו בכיתה והוא נוכח לדעת כי יש בו משהו המייחד אותו מיתר הבנים ומושך אליו את הבנות, נעשה לבו גס במקצת בנחמה. אבל הוא האמין כי היא שגרמה לו את התמורה כשהפכה אותו לגבר ואם יחדל להתראות אתה עלול הקסם להיעלם. לא עלה בדעתו שהוא נער יפה. על כן המשיך לשכב עם נחמה בפרדס והדבר נעשה לו שיגרה. יום אחד ביקשה ממנו כסף. הוא קם והביט על גופה המוטל לרגליו על האדמה, מפרפר ברעבון שאין להשביעו והתמלא סלידה ושנאה כלפיה. הוא בעט בה ואמר: “תלכי קיבינימאט!” היא נדהמה מתגובתו וקראה לו לשוב אליה, אבל הוא התלבש ואף לא הביט לעברה. “טיפש אחד, אני רק צחקתי!” קראה אליו. כשהיה לבוש, בעט בה שוב ואמר: “תלכי קיבינימאט!” נחמה פרצה בבכי והוא השאירה במקומה והלך הביתה. מאז לא ראה אותה ולא חש בחסרונה.

בשעת לילה מאוחרת, כשפסח ואביו כבר ישנו באו שוטרים להעירם. מנחם נתפס כשניסה לפרוץ לחנות של חומרי־בניין. למחרת בבוקר הלכו לראותו בתחנת המשטרה. פניו של מנחם היו חיוורים וחסרי־הבעה, עיניו פעורות ובוהות למרחקים וידיו אוטמות את אוזניו כאילו התגונן מפני רעש שאין לשאתו; כמו ביום שלקחו אותו למקום ההוא.

השרון היה מלא בוץ. בכל אשר היבטנו ראינו אך בוץ סביבנו. שדות, עצים ירוקים ובתים קטנים ומישורים גדולים של בוץ כהה. מי הגשמים שירדו בשבועות האחרונים לא חלחלו עדיין ומקווי מים רבים היו נוצצים במרחבים הכהים האלה כמו חלונות לשמיים. במשאית הצבאית שהסיעה אותנו ישב חייל רזה ומשופם, חבוש כיפה סרוגה. לא היכרנו אותו. הוא נשלח להיות לנו מדריך. הוא שפע מצב־רוח טוב: “גדנעים!” קרא בקול וניסה להסות את קולות השיחה והצחוק שמילאו את המשאית, “אולי נתחיל לשיר כמו בני אדם”. ומיד הרים את ידו כמנצח ופצח בשיר: “אמר רבי עקיבא, אמר רבי עקיבא, על שלושה דברים העולם עומד…” אבל אנו לא היכרנו את השירים האלה, נפלה דממה לרגע ופרצנו בצחוק. הוא צחק עמנו. שמו יגאל, הוא בוגר בית־הספר החקלאי בפרדס־חנה והוא ידריך אותנו בנטיעות. תפקידנו היה לשתול אקליפטוסים באחד המחנות הצבאיים בשרון. כל הארץ היתה נתונה אז בקדחת של נטיעות אקליפטוסים. אבל עלינו הוטלה משימה סודית במיוחד: העצים שנשתול נועדו להסוות את המחנה ממטוסי האויב. זה היה שירות לאומי של הגדנע והעבודה עתידה להימשך שלושה ימים. כולנו קיבלנו ברצינות ובהרגשת חשיבות את התפקיד הזה, פרט, כמובן, לאריק שהתחכם ושאל את יגאל המדריך:

“אם כך, זה יהיה סימן להם – כל מקום שיראו אקליפטוסים, יֵדעו שיש שם מחנה צבאי ויפציצו אותו”.

“לא!” אמר יגאל, “לאט־לאט כל הארץ תהיה מכוסה אקליפטוסים, כמו מסך ירוק שיכסה עליה והם לא יֵדעו להבחין מלמעלה”.

היה משהו מרנין־לב בחזון שכל הארץ תהיה יער גדול של אקליפטוסים. אלי הוציא את האקורדיון שלו מן התיבה וניגן את השירים שאהבנו ואנו שרנו בהתלהבות להמתיק את החששות מפני הלא־נודע. כולנו היינו לבושים בבגדים ישנים שנועדו לשמשנו כבגדי־עבודה ובנעליים גבוהות, ואת בגדינו הטובים הבאנו עמנו בתיקים כנדרש בהוראות. מעולם לא ראיתי את הכיתה בבגדים משונים כאלה, עלובים כל־כך. באחת ההפסקות שעשינו בשירה נשמע פתאום קולו של אריק מחקה גניחת זקנה רצוצה ושבעת־אסונות: “אוי, יהודים! לאיפה הם מובילים אותנו? מה יעשו אתנו? אמרו שזה רק לעבודה, אבל תמיד הם אומרים ככה. שאלוהים ירחם עלינו!” כולנו פרצנו בצחוק. רק יגאל הזעיף את פניו ולא אמר דבר. המשאית סטתה מכביש השרון ונכנסה לדרך צדדית וצרה, בין פרדסים ושדירות ברושים ואקציה. ממקומו בקצה המכונית ליד הפתח היה פסח מוציא את ראשו ובלוריתו האדומה היתה מתבדרת ברוח, מכסה את מצחו ועיניו. השמיים היו תכולים ונקיים מעננה והמרחבים היו שטופי אור רך של תחילת האביב. על הכל היה שרוי ריחה של פריחה משכרת.

כעבור זמן קצר היגענו אל המחנה. המכונית עברה בשער ועצרה ואנו הצטווינו לרדת. לא־הרחק מן השער עמד חייל ליד חבית והבעיר בה ניירות.

“יהודים!” הרים אריק זעקת שבר, “הגיטו בוער!”

יגאל קרא: “להסתדר בשורות”. הסתדרנו בשורות והוא עמד לפנינו בפישוק רחב, ידיו מאחורי מותניו, זקוף, פניו קודרות וכולו אומר שררה.

“אתם במחנה צבאי!” הודיע, “ומעכשיו והלאה תהיה כאן משמעת צבאית מלאה. אתם כחיילים לכל דבר. איך קוראים לך?” הוא הורה באצבעו על אריק. אריק מלמל את שמו. “תצא מהשורה ותיגש אלי”. אריק ניגש אליו. “לא שמעתי איך קוראים לך”, אמר יגאל. אריק חזר על שמו בקול רם. “הבדיחות שלך מגעילות, אתה שומע?” צעק יגאל. "שמעתי גם מה שאמרת במכונית. אתה בטח אדם חולני אם אתה עושה צחוק מדברים כאלה. יכולתי להעמיד אותך למשפט צבאי על זה אבל הפעם אני מתעלם. אולי עוד לא ידעת מה זה להיות בצבא. איך אתה מעיז להגיד דברים כאלה? שום דבר לא קדוש בעיניך? אף אחד לא הכריח אותך לבוא הנה. אם אתה רוצה אתה יכול להסתלק עכשיו. אבל אם אתה נשאר אז תסתום את הפה ותתנהג כמו כולם''.

אריק שתק. רק חיוך דק היה על שפתיו ועיניו כאילו אמרו מאחורי המשקפיים: “עוד נתראה בבדיחה הבאה”.

היינו כשלושים נערים ונערות והוקצה לנו צריף ארוך למגורים. הוחלט כי קצהו האחד ישמש את הבנים וקצהו האחר ישמש את הבנות והמרווח שבין הקצוות ישאר ריק, כחיץ. נורות עירומות השתלשלו מן התקרה בשורה, לאורך הצריף שנועד לאכסן כחמישים חייל. כל אחד מאתנו תפס לו מיטה ליד חבריו והניח עליה את חפציו. תפסתי את המיטה שליד אריק, ומאחוריה היתה מיטתו של אלי. אריק התיישב על המיטה והסתכל על חבריו המסדרים את חפציהם, לבושים בבגדי־העבודה המשונים והנעליים הגבוהות. “תסתכל”, אמר לאלי, “ילדי טהרן!”

“תיזהר”, אמר אלי, “הוא מסתובב כאן והוא ישמע את זה. תפסיק עם הבדיחות האלה כי הוא כבר שם עליך עין והוא יכול לעשות לך צרות”.

“אני מצפצף עליו ועל כל הצבא”, אמר אריק בקול רם, מתגרה בסכנה. “אל תהיה תמים. הוא לא יכול לעשות לי כלום. אנחנו לא חיילים והוא מנסה להפחיד אותנו”.

“זה נכון”, אמר אלי, “אבל צרות הוא יכול לעשות לך”.

כעבור שעה קלה הוציא אותנו יגאל מן הצריף בטור של שלשות והוליך אותנו אל קצה המחנה. עמדנו בסככה של פח, בלב שטח נרחב מוקף גדר תיל משלושת עבריו ובוססנו בבוץ העמוק. בסככה היו מאות קופסאות־פח חלודות ובהן שתילי האקליפטוסים וערימה גדולה של אתים ומעדרים. חמימות נעימה היתה שרויה באוויר. המחנה עצמו היה מכוער ומוזנח למדי: ציבור של צריפי עץ גדולים וישנים בלב מישורים של בוץ כהה וסמיך. ריחות הפריחה הגיעו אלינו אך את השדות והפרדסים לא ראינו, רק את אפס־קצם, הרחק מעבר לגבולות המחנה, על קו האופק. עמדנו ליד החבלים הדקים שנמתחו לסמן את שורות העצים, הבנים חופרים את הגומות והבנות מניחות את השתילים ומהדקות את הקרקע סביבם. נעלינו הגבוהות התכסו בוץ וכעבור שעה לא־ארוכה התלכלכו גם בגדי העבודה לחדוות כולנו.

בצוהריים הובלנו אל חדר־האוכל של המחנה, שהחיילים סעדו בו אותה שעה. היבטנו עליהם ממקומנו ברתיעה. הם היו שונים מן החיילים שהיכרנו ושדימינו בלבנו. רובם היו עולים חדשים, נמוכי־קומה וקודרי־פנים שהתלבטו כזרים בתוך מדי הצבא שאינם למידותיהם, מלמלו עברית רצוצה או שפות זרות. היה משהו מדכדך במראה החיילים האלה, לא ראינו עוד אנשים כמותם. הם דמו יותר לעדת שבויים או לאסירי־עולם מאשר לאנשי־צבא. זולתם היו בחדר־האוכל קומץ חיילים וחיילות אמיתיים, שנראו עצלים וחסרי־דאגה.

אחרי הצוהריים נערכה תחרות. יגאל הכריז כי הזוג שישתול את מספר העצים הרב ביותר בזמן קצוב יקבל סמל. הוא אף הראה לנו את הסמל העשוי ארד ומצויירת עליו את־חפירה מעוטרת בענף (של אקליפטוס, כנראה). כל אחד מהבנים מצא לו את שותפתו והאות ניתן. כעבור שעה קלה היה אפשר לראות את פסח ושותפתו מקדימים את כולנו ומרחיקים והולכים בשורה שלהם. פסח היה מקפץ כשד וחופר את הגומות במהירות מדהימה וכאשר ראה כי שותפתו אינה מצליחה להדביק אותו, היה חדל מהחפירה, ניגש אליה ומסייע לה בנטיעה. ומיד חוזר וקופץ אל המקום שהגיע אליו מקודם וממשיך בחפירת הגומות. החיזיון הזה היה מרתק. בסיימו חפירת גומה היה פסח מרחף אל מקום הגומה האחרת ותנועות האת בידו וכל תנועות גופו היו גמישות, מדוייקות, עגולות, רכות ומפליאות ביופיין, כתנועות מחול. כולנו עמדנו מעבודתנו והסתכלנו בו. יגאל המדריך אף הוא פער את עיניו בתדהמה וטען כי גם בבית־הספר החקלאי בפרדס־חנה לא ראו כדבר הזה. כשסיימו פסח ושותפתו את השורה שלהם, עמדו רחוקים והביטו בנו. הנערה התנשמה בכבדות ואילו פסח פרץ בצחוק של ניצחון. לראשונה ראינוהו צוחק כך, בפה מלא, מעומק הלב, טופח על מותניו בהנאה. שמענו את קול צחוקו מתגלגל ובא עד אלינו, שהיינו מורגלים בעיקר בחיוכיו ובשתיקותיו.

חלוקת הפרס נעשתה רק לאחר שסיימנו כולנו את השורות שלנו. פסח המתין בינתיים עם שותפתו ליד יגאל המדריך. כשחזרנו אליהם, הקיפו כולם את פסח, הפליגו בשבחו, טפחו על כתפיו ועל עורפו והוא שוב צחק. משהו נפתח בתוכו ברגעים האלה, הוא קרן שמחה וכוח וגאווה. לראשונה ניכר בו שהוא חש באמת כאחד מאתנו. יגאל לא ויתר על הטכס. הצטווינו להסתדר בשלשות, מולנו עמדו זוג המנצחים בתחרות. כשניגש יגאל לענוד את הסיכה לצווארונו של פסח, שוב פרץ בצחוק גדול כאילו זו רק מהתלה והוא מסרב להתייחס אליה ברצינות.

בערב חזרנו אל הצריף והתיישבנו על מיטותינו. אריק שכב פרקדן ונראה שלא חש בטוב. כמה בנות פצחו בשירים רוסיים בשני קולות ואלי הצטרף אליהן וליווה אותן באקורדיון. אט־אט נאספו כולם במדור הבנות והצטרפו אל השירה. פסח שכב במלוכסן על מיטת אחת הבנות, את ראשו השעין על ירכה, עצם את עיניו וברגליו שנגעו ברצפה פעם את הקצב. שאלתי את אריק מה לו. הוא הסיר את משקפיו והניחם על אדן־החלון שלמראשותיו. הוא חיכך את עיניו. הן היו אדומות כאילו בכה. הוא התלונן על כאב ראש שתקפו. בעונה זו של השנה הכל פורח והפריחה הזאת גורמת לו צריבה בעיניו. זה נשמע לי מוזר אבל שיערתי שיש לזה קשר עם מחלתו. כשניסיתי להתעניין יותר בהשפעת הפריחה על מחלתו השתמט מתשובה.

במדור הבנות גברה ההתלהבות. קרבו את המיטות עד שנוצר משטח אחד גדול ומרופד וכולם השתרעו עליו בערימה, בנים ובנות, אלה נשענים על אלו וחובקים את כתפיהן ואלי יושב בתווך ומנגן באקורדיון את שירי הערב הרוסיים, מלאי העצבות המתוקה. רחל הימן, ראשה על ברכו, ניצחה בידה על הזימרה.

ניסיתי לבדח את דעתו של אריק. "אתה זוכר, פעם אמרת לי שהחברה צריכה לתת לצעירים מסגרת לפעילות מינית חופשית; הנה – ", הצבעתי בידי על החבורה שבמדור הבנות, “הנה זה מתגשם”.

אריק חייך בלאות גדולה, אף לא הפנה את ראשו להסתכל בכיוון ההוא. “אתה יודע”, אמר, “בחברות הפרימיטיביות עושים למתבגרים טכס חניכה, מבודדים אותם מתחומי השבט, אוספים אותם במקום מיוחד והזקנים מסבירים להם מה מותר ומה אסור, איך צריך להתנהג עם האשה, והכל בטכסים ובפולחן דתי. כך הופכים אותם לגברים. כשהם יוצאים משם, הם יכולים לשכב עם כל בחורה פנויה. זה יפה, לא? אבל אצלנו זה אקליפטוסים ושירים מהתנועה”.

הצטרפתי אל המזמרים. נמשכתי אל ההתלכדות הזאת. נעמי זימרה בעיניים עצומות וברגש רב, כדרכה תמיד. כשהבחינה שאני לידה, לחשה באוזני כדי שלא להפריע לשירה: “תראה כמה שהיא יפה”. וסימנה בסנטרה לכיוון רחל הימן, שישבה בתווך, ראשה על רגלו של אלי ושיערה הארוך, החלק מפוזר על כתפיה, צווארה דק וארוך וצחור, וכתונת החאקי הגדולה ששאלה כנראה מאחיה הגדול מוטלת עליה ברישול מלא־חן. לרגליה היו גרביים לבנים, דקים והן היו מכונסות מתחת לברכיה. עיניה השחורות, הגדולות, המלוכסנות במקצת היו מהורהרות כאילו חלמו. אלי שישב מאחוריה חייך את חיוכו השליו, הנדיב, המחמם את הלב. אחת הבנות צעקה פתאום בתלונה מתחנחנת: “פסח שולח ידיים!” פסח צחק: “לא נכון, זה נדמה לך”, אמר, “את רוצה אולי, אבל אני לא אעשה לך את הטובה הזאת”. וחברתה אמרה: “אל תרמה, גם אני ראיתי!” ושתיהן פרצו בצחוק והתחילו להסתודד. פסח אמר: “אני לא יודע איפה הידיים שלי, מי שמתקרבת אליהן – זה על אחריותה”. אף אחת מהבנות לא ויתרה על מקומה לידו.

יגאל נכנס אל הצריף וניכר בו שדעתו נוחה מן האווירה החברתית. “חבר’ה!”, קרא, “כיבוי אורות!” החבורה התפרקה והחזירו את המיטות למקומן. יגאל הביא עמו חבל דק, מאותם חבלים שנמתחו לסמן את שורות הנטיעות, מתח אותו בין שני חלונות מקבילים וקשר היטב את קצותיו. על החבל הזה תלה כמה שמיכות. כך הקים פרגוד שהסתיר מעינינו את מיטות הבנות. אחר־כך נסוג כמה צעדים לבחון את מעשה־ידיו. הוא היה מרוצה. בתוך כך הבחין באריק ששכב על מיטתו, מובדל מן החבורה שהיתה במדור הבנות. הוא ניגש אליו.

“מה יש לך? למה אתה לא עם כולם?”

“לא מתחשק לי”, אמר אריק בעייפות.

“אתה בטח באת הנה להוריד את המוראל של כולם?”

אריק לא השיב. אלי שעמד בריחוק מקום וראה את שניהם מדברים, חשש לצרות ובא בריצה אל מיטתו של אריק.

“מה קרה?” שאל אלי, “הוא כבר אמר משהו?”

יגאל צחק: “מה אתה רץ כל פעם להציל אותו, אתה השומר שלו?”

המדריך חיכה עד שיעלו כולם למיטותיהם, בירך אותנו ללילה טוב, כיבה את האורות ויצא את הצריף. מיד בהישמע סגירת הדלת התחילו כולם לדבר ולצחוק כאילו היה קשה לעכל את העובדה שנישן באמת במקום הזה ובעצם כל העניין אינו אלא העמדת פנים. פתאום נפתחה הדלת, האור נדלק ויגאל עמד בפתח ופניו זועפות. “כיבוי אורות”, קרא, “זאת אומרת שקט מוחלט. מי שיוציא מלה אחת אחרי שאני אכבה את האור, מסולק מהצריף והולך לישון עם השין־גימלים!” הוא עמד עוד רגע באור, שותק לתת יתר תוקף לדבריו וכיבה את האור. הוא נשאר עומד בחשיכה לרגע עד שיצא את הצריף. האיום פעל היטב. אף אחד מאתנו לא רצה לישון מחוץ לחבורה וגם שיערתי שכולם ציירו בנפשם כמוני את השין־גימלים המסתוריים, שכנראה עונש נורא הוא לישון במחיצתם, בדמות העולים החדשים שראינו יושבים בחדר־האוכל או מתגודדים בין צריפי המחנה, זרים וקודרים כאנשים נרדפים.

היתה דממה בצריף. רק קול הנשימות נשמע ושיעול שעלה לעיתים וחריקה של מיטה. עצבות אחזה אותי ולא יכולתי להירדם. שמיכות הצמר הצבאיות היו זרות ודוקרניות וריח רע עלה מהן, זה ריח החיילים שהשתמשו בהן לפני, שדבק בהן במשך השנים ולא יכולתי לשאתו. המיטה לא היתה נוחה. בחוץ נשמע קרקור הצפרדעים. תמיד היתה מקהלת צפרדעים מנסרת ברקע הלילה הראשון שלי מחוץ לבית ותמיד היה זה לילה עצוב ומלא חרטות. נוכחתי לדעת שבחיי קורים לי הדברים פעמיים, חוזרים ונשנים כאילו העמיד להם הזמן מראה. מכל הטיולים זכרתי עתה את טיול הגמר של בית־הספר העממי. נסענו אז לגליל ולנו תחת כיפת השמיים בחורש של טבחה, על שפת הכנרת. וגם שם ניסר בדממה קרקורן הנתעב של הצפרדעים וכאז כן עתה לא יכולתי להירדם ולבי היה מר עלי. כל אירועי היום וחזות הימים והלילות שעוד יבואו נראו לי תפלים, מיותרים, מעיקים. שמעתי סביבי קולות נשימה קצובה וידעתי שכולם נרדמים והולכים. מבעד לחלונות נראו פנסי המחנה ואורם החיוור הטיל בהרות על כמה מיטות ועל רצפת הצריף. קולות צחוק נשמעו בחוץ וצעדי נעליים מסומרות על משטח הבטון ודיבורים בערבית, והם רחקו והלכו עד שלא נשמעו עוד. ושוב שלטה בחוץ מקהלת הצפרדעים, מנסרת וחורקת בעקשנות שטנית, ללא־לאות. נפשי יצאה אל חדרי ואל הורי ואל אחי הקטן הישנים בשעה זו בבית. פתאום שמעתי תזוזה לימיני. הסתכלתי הצידה ומאחורי מיטתו של אריק ראיתי את אלי מפשיל אט־אט את השמיכות מעליו, מתיישב במיטתו ומביט סביבו. אחר־כך קם אט־אט, משתדל שלא להקים רעש ועמד בתחתוניו. הוא סקר את המיטות בשני עברי הצריף להיווכח שכולם ישנים. עצמתי את עיני והעמדתי פני ישן. אך מיד פקחתין וראיתי את צלליתו חומקת אל מאחורי פרגוד השמיכות של מדור הבנות. כעבור רגע יצאה עמו רחל ובצלליתה בלטו שני הכתמים הבהירים של התחתונים והחזיה. הם נשאו על זרועותיהם את השמיכות והסדינים והבגדים של רחל, הלכו אט־אט אל שטח ההפקר שבין שני המדורים מעבר מזה של הפרגוד והניחו את משאם על אחת המיטות הריקות. הם התקינו חרש את המצע וכשסיימו, עלו למיטה והתכסו בשמיכות מעל לראשיהם. מזווית עיני עקבתי אחר התמונה הזאת. אור של חלום היה שפוך עליה. כבני אלים נדמו לי שתי הצלליות המתקינות את מצען בדממה ובזריזות. לא שמעתי אף רחש ולא יכולתי לראות תזוזות כלשהן בשמיכות שכיסו אותם כי מיטתם היתה מרוחקת מעיני. אבל היטב חשתי איך נוכחותם ממלאה את לבי כמו את כל חללו של הצריף החשוך ערפל של יופי ומסתורין וגעגועים שאין לשאתם. הדלת במדור הבנות נפתחה. מישהי יצאה החוצה.

התהפכתי אל הצד האחר, לעבר מיטתו של אריק. כשני מטרים הפרידו בין מיטותינו. החלון שלמראשותיו הטיל בהרת־אור חיוורת על מיטתו ומעל לתלולית השמיכות ראיתי את שעונו בעל הספרות הזרחניות ואת שתי עיניו נוצצות בחשיכה. רציתי לומר לו משהו, לחלוק אתו את רגשותי, אבל הייתי רחוק מכדי שאוכל ללחוש לו ואיש זולתנו לא ישמע.

נעמי ראתה אותו ניגש בתחתוניו אל מיטתה של רחל. רחל חיכתה לבואו. מיד כשעבר את הפרגוד, התיישבה במיטתה. לבה של נעמי הלם בה בחוזקה. היא חשה כאילו מיטתה מתנועעת לקצב ההלמות הזאת. לא, אלוהים! התחננה לנפשה, רק לא זה, פה, עכשיו, מולי. רחל קמה במהירות ממיטתה ואספה את הסדינים והשמיכות, חלק מהם הטילה על זרועותיו של אלי, נטלה את בגדיה ושניהם חמקו מעבר לפרגוד. נעמי לא ידעה להיכן הם הולכים אבל צלליתם נשארה עומדת לפניה, חיה וצורבת, במקום שעמדו בו רגע קודם־לכן, מסרבת להימחות, כאילו נטבעה לתמיד על רשתית־העין. היא ראתה אותו מחבקה בזרועותיו ומנשקה על פיה. הם התגפפו לפניה שעה ארוכה ונעמי עצמה את עיניה בכאב קשה מנשוא. ועדיין ניצבו לפניה חבוקים, שוקטים, צמאים למגע האהבה.

חם היה לה במיטתה למרות הרעד שאחז אותה. היא הסירה מעליה אחת משתי השמיכות, התהפכה על משכבה וראשה היה כבד עליה מאוד. תחושת חנק לפתה את צווארה. היא ניסתה להסיח את דעתה מן המכאוב, כמו מלים של השבעה שיננה לעצמה מן הזיכרון בתי שירים שאהבה, ששמעה בהם קול פנימי שלוח אליה, אולי יהיה בכוחם להעבירה בכוח־קסם אל מקום אחר, אל מנוחה, אל טוהר. נפשי בך היום רוצה לשכון נשכחת… אתה לי יער עב, כבד־כוח ועצוב. לוּ רק ראית איך בין לילה ובין שחר התחננו ידי על דלתך – לשוב. אבל הגוף התקומם ולא נשמע לה. בחילה קשה העיקה עליה והיא חשה שתיאלץ לצאת ולהקיא. נעמי קמה ממיטתה, התעטפה בשמיכה ויצאה חרש בפתח שבפינת מדור הבנות. בחוץ היו שמיים בהירים וקרים. היא דשדשה עד לבית־השימוש והקיאה שם. כשהתאוששה מן ההקאה ניגשה אל הברז שליד משטח הבטון של הצריף ושטפה את פניה. ההקאה הקלה עליה במקצת. היא התיישבה על שפת הבטון והביטה בשעונה. היא הסתכלה על השמיים, שואפת נשימות עמוקות מאוויר הלילה כדי להתחזק. שעה ארוכה ישבה בחוץ והביטה אל השמיים. שוב ושוב ניסתה לאמץ את כל כוחה ולמצוא דבר לעשותו, להתעסק באיזו מחשבה מרגיעה, לשקוע בהזיה משחררת אך לא נמצא לה דבר. היא ניסתה לקום אך משקולות כבדות מאוד הצמידו את רגליה למקומן. היא לא ידעה להיכן תלך ולשם מה, אבל חשה כי ישיבתה שם ברגעים האלה קשה מכפי כוחה. מתחת לשמיכה הצבאית העוטפת אותה עדיין טלטלה את גופה הלמות־הלב הפראית, המתקוממת, המנסה להתפרץ החוצה. היא חששה כי כוח התנגדותה לא יעמוד לה הפעם. היא הליטה את ראשה בשמיכה וניסתה לבכות. אך הכאב נתקע עמוק בגרונה ובחזה וסירב להתפרק. אף־על־פי־כן נשארה וראשה עטוף בשמיכה. זוג הצלליות המתגפפות פקד אותה שוב ושוב והיא לא הצליחה לסלקן מנגד עיניה. אולי להישאר כך תמיד, אמרה בלבה, מתחת לשמיכה, כמו בתוך אוהל סגור, אטום, בלי אוויר, בלי לראות כלום, בלי לשמוע כלום, בלי להיראות לאף־אחד ולהיגמר לאט־לאט, להיעלם, כי אי־אפשר עוד להמשיך במקום הזה ואין שום מקום אחר שאפשר ללכת אליו ואי־אפשר אפילו לקום או לשנות את תנוחת־הגוף וגם אי־אפשר להמתיק את הכאב בתקווה שהשינוי אכן ישנה משהו; כל האפשרויות סגורות מתחת לשמיכה הזאת והעולם שבחוץ שוקע ונעלם ונשארות רק שתי צלליות חבוקות בחשיכה, לבדן, בקצה הדרך, בקצה כל הדרכים.

היא מנסה לפרוש את ידיה כדי לפתוח את קצות השמיכה העוטפים את ראשה אבל זרועותיה אינן נשמעות לה, מרפקיה מהודקים אל חזה כאילו קפאו במקומם עם כל הגוף ואין היא יכולה להזרים אל הזרועות חיוּת וכוח־תנועה. האוויר בתוך השמיכה נעשה חם ומחניק ונשימתה קשה עליה. אולי זהו זה, אולי זה בא, אולי זה מתחיל לקרות, כך, בלי לשער מראש, בדעיכה איטית. תקווה לשחרור ולמנוחה עברה בה והביאה עמה מטעמם האמיתי של השחרור והמנוחה, אך הרווחה המדומה הזאת לא ארכה אלא רגע כי אי־משם הגיח פתאום ממעמקיה דחף של פחד. גופה נבהל והתקומם, אם מפני חוסר האוויר או מפני מחשבתה המסוכנת, רעד עבר בה וידיה פתחו באחת את שולי השמיכה וגילו את פניה. אווירו הצונן של הלילה היה עז, חריף ומלא ריחות פריחה. לרגע אפף אותה מין שיכרון עד כי שווי משקלה אבד לה והיא התנודדה על מקומה. היא פקחה את עיניה ושאפה אל קרבה את האוויר, כמו שעשתה בשבתה על שפת הבטון לאחר שהקיאה. רטט הפחד והסכנה שהזעיק אותה על־כרחה עורר בה מקורות רדומים של כוח ורצון להתגבר. אט־אט נרגעה הלמות הלב. היא ישבה כך עוד שעה קלה ועייפות ירדה עליה. היא הסתכלה בשעונה וגילתה כי רק כעשרים דקות עברו מאז צאתה את הצריף. על־פי עייפותה דימתה בלבה כי שעות רבות עברו עליה בחוץ ועוד מעט יעלה השחר. כשחשה כי תוכל להירדם קמה ונכנסה אל הצריף. היא עמדה רגע עד שהתרגלו עיניה לחשיכה, סקרה את מיטות חברותיה השקועות בשינה עמוקה, שלווה, מיטיבה. מיטתה של רחל עדיין היתה ריקה. נעמי הסירה מעל גופה את השמיכה ופרשה אותה על שמיכותיה האחרות, נכנסה מתחתן ועצמה את עיניה. סוף־סוף חדלו לרדוף אותה זוג הצלליות החבוקות ורגע של ארגעה עמד לבוא. נעמי הכירה את השלוות המדומות הללו הפוקדות אותה לעיתים ברגעים של פעלתנות או בעייפות הגדולה שלאחר המאבקים, לאחר היאוש. היא ידעה שהמנוחות האלו לא יימשכו יותר מרגע, כמו מקסמי־שווא המתגלים לתועים במדבר, אבל היא התמכרה אליהם בכל כוחות השיכחה שיכלה למצוא בתוכה.

התעוררתי משנתי עם אור ראשון. כולם ישנו סביבי. מיד הסתכלתי על מיטתם של אלי ורחל. היא היתה ריקה ומסודרת כשהיתה בערב ואלי ישן במיטה שמאחורי אריק. התחלתי לפקפק אם ראיתי מה שראיתי בלילה או היה זה חלום. אריק נחר נחירה קלה בשנתו. ידו השתלשלה מן המיטה, מדולדלת כידו של מת. אך השעון שעל פרק ידו הזכיר לי את הלילה ואת עיניו שראיתי ערות בחשיכה. הוא היה איפוא עד לדברים. לבי עוד היה מר עלי מאז הערב ושני הימים ושני הלילות שעוד נותרו לנו נראו לי ארוכים ומייגעים מאוד. בשורה מולי ראיתי את מיטתו של פסח. הוא היה מכוסה עד מותניו ופיו פעור בשנתו. הוא ישן בבגדי העבודה המוכתמים בבוץ ועל צווארונו היתה סיכת הנוטע. במדור הבנות התחילה תזוזה. מישהי התעוררה כנראה ויצאה את הצריף. לא חשתי כלפי הישנים סביבי את החמימות שהיתה בי בליל אמש כשזימרנו יחדיו. הם היו לי זרים כל־כך וחברתם היתה לי לכורח ולמועקה. כעבור שעה ארוכה נכנס יגאל אל הצריף להעירנו בצעקות “בוקר טוב!” מן השמיכות הגיחו פני הישנים, קמוטים בהבעת כאב ועייפות, כאילו שבו מדרך־יסורים מפרכת. לא נשמעו עוד קולות הצחוק והדיבורים. אלי קם ראשון, פניו רציניות, כמעט קודרות. הוא נטל עמו את כלי הרחצה והמגבת ויצא. אריק נרדם שוב. הערתי אותו והוא אמר: “כן, ילדי טהרן מוכרחים לקום עכשיו”, וחייך חיוך של קוצר־ראיה ויאוש. כשעמדנו למסדר הבוקר ראיתי כי פני כולם נפלו. שיערתי שכולם חשים כמוני. עד־מהרה נוכחתי לדעת כי אלי ורחל אינם יחדיו. גם בשבתנו בחדר־האוכל לארוחת הבוקר הם ישבו בנפרד, היא עם חברותיה והוא יחד אתנו. תמהתי מה אירע ביניהם בלילה. לעיתים היה אלי מגניב מבט חטוף לעברה וחוזר ומתכנס בעצמו. אריק שהכיר כנראה את מצבי־הרוח האלה ואולי ידע מה נפל ביניהם בלילה נמנע מלדבר אליו.

יצאנו אל הנטיעות ועבדנו ברוח נמוכה. לקראת הצוהריים באו שתי חיילות לראות את פסח בעבודתו. כנראה היו ידידותיו של יגאל והוא סיפר להן על התחרות. הן ביקשו להיווכח אם לא הגזים בתיאורו. אבל גם פסח עבד ללא־חמדה. הן ניגשו אליו והוא זקף לעברן את צווארו בסקרנות. במבטיה של אחת החיילות, בלונדית שמנמנה ויפת פנים קלט את הקריאה המוכרת לו. הוא חייך אליה את החיוך המסתורי, צמצם את עיניו וידיו על מותניו. היא אמרה לו בחיוך מצודד: “בחייך, ג’ינג’י, תעשה את זה כמו שעשית אתמול בתחרות”. הוא אמר: “אני לא רוצה, עכשיו זה לא תחרות”, וצחק.

בארוחת הצוהריים ישב עמה פסח לשולחן החיילים ולא חש שום אי־נוחות בתוכם. מצב־רוחו התעודד קצת מאז הבוקר, אך לא רוחו של אלי, שלא דיבר כמעט עם איש ולא הצליח לכסות על עצבותו. נעמי היתה בוחנת אותו לעיתים במבטיה והוא חש זאת, אף נתן בה פעם אחת עיניים זועמות. רחל שישבה עם חברותיה הצליחה יותר מאלי לכסות על מצב־רוחה, אך לרגעים ניכר גם בה. סקרתי אותם לסירוגין וגם הניתוק הזה ביניהם נראה לי אפוף יופי חלומי, כאילו דבקו בו משיירי קסמו של הלילה, כאילו הוסיף עוד מימד של תעלומה לזוג הצלליות העירומות שהתקינו את המצע למשכב ואף עתה הלכו אחרי רחל ואלי לכל מקום, כשומרים נאמנים. לא דיברתי עם אריק על אשר אירע בין אלי ורחל בלילה, ולא רק מפני שחששתי כי יבוז לי על סקרנותי, אלא גם מפני שהחזיון הזה יקר ללבי מאוד ורציתי עדיין להשאירו אפוף סוד, כמו שהוא.

בשובנו בערב אל הצריף שוב חוברו כל המיטות במדור הבנות אך הלב לא הלך אחר הזימרה. תחת זאת דיברנו ואריק, שבמשך היום חזרה אליו הרגשתו הטובה, הבריק והצחיק את כולנו ועקץ את הבנות על הימשכותן חסרת־המעצורים אחר קסמיו של פסח היפה. דחקנו בו שישב לכתוב את הפיליטונים והשירים ההיתוליים למסיבת הלילה האחרון. הוא טען כי יכתוב רק אם ישוחרר מעבודות הנטיעה למחרת היום. נעמי, האחראית על המסיבות הבטיחה לשכנע את יגאל להסכים לוויתור הזה. שוב היתה ידידות וחמימות שרויה על הכל, אך אלי ורחל עדיין לא החליפו מלה ביניהם וישבו רחוקים זה מזו. פסח קם פתאום ויצא מן החבורה. הוא ניגש אל מיטתו ולבש את הבטלדרס האפור שלו. שיערנו כי יש לו פגישה עם החיילת הבלונדית והסתכלנו בו בחיוך. כמה מאתנו העירו הערות מבדחות. אך הוא לא השיב לנו בחיוך, אף לא בצחוק כדרכו לאחרונה אלא השליך ברוגז את הבטלדרס על מיטתו והסתכל עלינו בזעם ובחשד. אותו מבט של חיית הפרא האוסרת ליקרב אליה חזר וניבט מעיניו. שוב לא היה אחד מאתנו, אלא אותו זר עויין ודרוך לקדם כל סכנה. הוא סקר אותנו אחד לאחד במבטו, גחן שוב על מיטתו, לקח את הבטלדרס ויצא את הצריף.

הסתכלנו זה על זה בתימהון. “מה קרה לו?” שאלה נעמי, “ראיתם באיזה שנאה הוא הביט עלינו?” עלבון אישי נשמע בקולה.

“הוא באמת שונא אותנו”, אמר אריק, “ובצדק. אנחנו משגעים אותו”.

“איזו רעה למשל עשינו לו?” שאל אלי באירוניה מופגנת.

“תוך כמה חודשים שינינו את היחס שלנו אליו והוא נהפך מאפס לגיבור. אתם חושבים שאפשר להסתגל לזה?”

“אבל הוא שהשתנה!” קראה רחל הימן, “ואנחנו שעוד לא הספקנו להסתגל לזה”.

“כולנו השתנינו”, קבע אלי מהורהר, “הכל השתנה”. ולא ניתן לשמוע בקולו אם הוא קובע זאת בשביעות־רצון או במורת־רוח. אבל משום־מה היה דומה לי כי הוא אומר זאת בעיקר על עצמו ועל מה שקורה לו. באומרו זאת, הביטה אליו רחל ממקום שבתה והבעת פניה אמרה: האומנם? ואריק השפיל את עיניו כאילו בוש לפגוש את מבטו של אלי. היתה לי הרגשה שגם אריק יודע מה אירע בין אלי ורחל וכי שלושתם שותפים לסוד שאינני יודע. ופתאום כאב לי הדבר מאוד ולא הסתפקתי עוד ביופיה של התעלומה. היה לי הרושם שהם מדברים על פסח ומתכוונים למשהו אחר, שזו רק לשון סמלים, מין צופן המשמש אותם לחשבון נפשם, כדי שלא יובנו לזולתם. ולא נמצאתי ראוי לבוא בסודם.

“יש לו כוח של גבר ושכל של תינוק”, אמרה אחת הבנות ופרצה בצחוק גדול לשמע דבריה.

“לא נכון!” מיחתה נעמי, “את לא מכירה אותו. יש לו שכל בדיוק כמו לכולנו”.

“לפעמים הוא מסתכל עלינו”, אמר אחד הבנים, “בזלזול כזה, ברחמים, כאילו אנחנו תינוקות מטומטמים על־ידו”.

“להתבגר”, אמר אלי, “זה להתעורר מחלום. אני לא אומר חלום טוב או חלום רע – אבל צריך להתעורר ממנו”.

“להתעורר מחלום”, אמר אריק, “זה גם לבגוד בו”.

אלי כיווץ את גביניו, כמו לא ירד לסוף דעתו. הוא הביט באריק במין טינה:

“איזה התחייבות יש לאדם כלפי החלומות שלו?”

“החלומות הם הדבר העמוק והאמיתי ביותר של האדם”, אמרה נעמי.

“אבל אין להם שום שייכות להתנהגות המעשית בחיי יום־יום. להיפך”, טען אלי, “הם יכולים רק להפריע לשיקולים הנכונים, להיגיון”.

“אבל החיים זה לא רק היגיון ושיקולים נכונים!” קראה נעמי בנהמת־לב. “הרגשות משפיעים לא־פחות מהשכל, אולי יותר; יש מלחמה ביניהם כל הזמן”.

“אז זה רע מאוד”, אמר אלי. “אני לא מקנא במי שזה קורה אצלו”.

“יש אנשים שבכלל אין להם רגשות”, אמרה רחל. “כמו שיש אנשים עיוורי צבעים. זה כמו מום מלידה”. היא לא הותירה ספק למי מכוונים דבריה.

אריק קם: “יש לי עכשיו רגש שאני מוכרח ללכת לחרבן”.

“אל תבגוד בחלום הזה”, צחק אלי; לראשונה נראה צוחק אותו יום.

אריק יצא אל החושך. הצינה הבריחה את מעט החיילים שבמחנה אל צריפי־המגורים שאורותיהם הקטנים היו זרועים במרחבי הבוץ האפורים, הריקים. הוא הלך כברת־דרך וראה את צלליותיהם הקטנות של שני שומרים מהלכים לאורך הגדר, נשקם על כתפיהם והם משוחחים בתנועות־ידיים רחבות. קולותיהם לא נשמעו כמעט בשל ריחוקם ממנו. הם המשיכו והלכו ונעלמו מאחורי אחד המיבנים שהסתיר את הגדר. אריק התחייך פתאום לעצמו: אילו הלכתי עכשיו ועקרתי את כל שתילי האקליפטוס ששתלנו… מחר בבוקר היו רואים את זה… מאות על מאות של אקליפטוסים קטנים עקורים, זרוקים על האדמה עם השורשים למעלה! הוא לא יכול לכבוש את צחוקו כשדימה בנפשו את יגאל המדריך מגלה את החיזיון הזה. הוא המשיך והלך בדרך שנכבשה בבוץ. הוא שנא את שיחות־הנפש הקבוצתיות שנעשו שכיחות בשנה האחרונה והסתיימו תמיד בוויכוח על קיומו של האלוהים. הוא התחרט על שנשאר בצריף ולא יצא לפני־כן ואמר מה שאמר על הבגידה בחלומות. רגליו הוליכוהו, אולי מתוך הרגל בן יומיים אל שטח הנטיעות. בהתקרבו אל סככת השתילים, ראה דמות יושבת שם וגבה אל עמוד העץ. כשקרב עוד יותר ראה את פסח. ברגע הראשון נבהל וחשש שמא גם החיילת הבלונדית מסתתרת שם בחשיכה והוא מפריע את התייחדותם. אבל פסח ישב לבדו ובראותו את אריק קרא אליו בזעם: “מה אתה רוצה?”

“שום דבר”, אמר אריק, “הלכתי סתם. לא ידעתי שאתה פה”.

''אז עכשיו אתה יודע", אמר פסח.

אריק הפך את פניו והתחיל לחזור על עקבותיו.

“תבוא רגע”, קרא פסח.

אריק חזר אליו.

“הרבה פעמים רציתי להרביץ לך אבל אני יודע שאתה חלש והתאפקתי”.

“למה רצית להרביץ לי?”

“כי אתה עולה לי על העצבים עם החוכמות שלך”.

אריק שתק. הוא הביט על היושב מולו, מרפקיו על ברכיו והבחין בברק עיני החתול המנצנץ אליו באפלה.

“אני שונא אותך”, אמר פסח.

אריק תמה מדוע הדברים האלה מכאיבים כל כך. האם למלים יש כוח פוגע כשלעצמן, ללא הבדל בפי מי נאמרו; ואולי צמאונו לחיבה ולהערכה עז כל־כך שגם חיבתו של זה כבר דרושה לו; ואולי, בלי דעת, אירע לו מה שאירע לכולם ופסח ממלא תפקיד בנפשו, נעשה גם אחד מגיבוריו?

“מפני שאני חלש?”

“לא. מפני שאתה מעליב כל הזמן. אין לך שום בושה. אתה חושב שאתה יותר חכם מכולם. אתה חושב שאני לא מרגיש שעושים ממני צחוק? אני יודע שכולם עושים צחוק אבל אני מצפצף. גם עליך עושים צחוק, מאחורי הגב שלך, מה אתה חושב?”

“אבל זה לא נכון”, אמר אריק, "אף אחד לא עושה ממך צחוק, אתה פשוט לא מבין מה קורה''.

“אל תדאג”, אמר פסח, “אני מבין מצוין מה קורה. אבל לא איכפת לי. בשבוע הבא אני בין־כה מפסיק ללמוד והולך לעבוד עד הצבא. יותר לא תראה את ‘פסח היפה’”.

“נעלבת מפני שאמרתי שאתה יפה?” תמה אריק.

“לא אומרים דברים כאלה. אני לא בחורה”.

“בגלל זה הסתלקת מהצריף?”

“אני לא יכול לסבול את זה יותר”.

“כולם חשבו שיש לך פגישה עם החיילת”.

''זה לא העסק של אף־אחד לאיפה אני הולך".

“תשמע”, אמר אריק בהתרגשות פתאום, “היופי זה הדבר הכי נפלא שיש בעולם. זה הדבר היחידי שכדאי לחיות בשבילו. הלוואי שאני הייתי יפה – הייתי נותן בשביל זה…”

“אתה באמת מכוער”, קטע פסח את דבריו, “אתה נראה כמו זקנה”.

“אני יודע”, אמר אריק.

“אתה יכול ללכת עכשיו לצריף אל החבר’ה ולעשות צחוק ממה שאמרתי לך”.

“אני לא אדבר על זה בכלל”, אמר אריק, “תאמין לי שאני לא אעשה ממך צחוק, אני מבטיח לך; אתה מאמין לי?”

“אמרתי לך שזה לא איכפת לי”.

“אבל לי איכפת שתאמין לי; אני מבטיח לך”.

“טוב בסדר, תעזוב אותי”, אמר פסח בקוצר־רוח.

אריק פנה והלך לדרכו. הוא לא הבין מה אירע לו, מדוע התרגש ולמה אמר את הדברים שאמר. שוב אחזה אותו מועקת הכישלון והתחושה שאין קשר בין מה שהוא עושה ובין מה שקורה לו. הוא עמד והביט לאחוריו. פסח נעלם ממקומו. הסככה היתה ריקה. אולי בכל־זאת יש לו פגישה עם החיילת?

משנכנס אל הצריף כבר הציעו כולם את מיטותיהם אף־על־פי שיגאל עוד לא בא להכריז על כיבוי אורות. אלי כבר שכב במיטתו. כולנו היינו עייפים מאז הלילה הקודם. אריק התיישב על שפת המיטה של אלי.

“זה לקח לך הרבה זמן”, חייך אלי.

“הסתובבתי קצת במחנה”, אמר אריק. “עלה בדעתי רעיון נהדר: תאר לעצמך שהייתי יוצא עכשיו ועוקר את כל השתילים ששתלנו במשך יומיים. מחר בבוקר כשהיינו יוצאים לעבודה, הוא היה רואה את זה. תאר לך את הפרצוף שלו ברגע ההוא. אפילו בפרדס־חנה לא ראו דבר כזה!”

שניהם פרצו בצחוק ואלי אמר: “אוי אתה טיפוס שלילי, הרסני, אויב העם!”

כשנכנס יגאל לכבות את האורות, הבחין במיטתו הריקה של פסח ושאל איפה הג’ינג’י. אלי קפץ מיד ואמר שהוא יצא לשירותים.

“לילה טוב”, אמר יגאל, כיבה את האורות ויצא.

לא נשמעו עוד קולות הצחוק והדיבורים. העייפות הכריעה אותנו. אני קיבלתי את פניה בברכה. ידעתי שהערב אמצא בה נוחם על צער הזרות והחרטות שהציקו לי בליל אמש. כבר נשמעו הנשימות הקצובות וקול נחרתו הקלה של אריק ותמהתי אם הפעם כבר ישן אלי במיטתו כל הלילה. אך ידעתי כי אפילו יתרחש עוד חיזיון לילי בינו ובין רחל, כבר לא אראנו. השמיכות כבר לא היו כל־כך דוקרניות ומסלידות בריח מגעם של אחרים שדבק בהן והמיטה כבר לא היתה כל־כך בלתי נוחה והכובד הנעים פשט והלך בתוכי וכשעמדתי להירדם, שמעתי את דלת הצריף נפתחת. פקחתי את עיני וראיתי את פסח מגשש אט־אט את דרכו בין המיטות עד שהגיע אל מיטתו. הוא הסיר את הבטלדרס שלו, חלץ את נעליו ונכנס בבגדיו מתחת לשמיכות.

בצאתנו בבוקר לנטיעות נשאר אריק בצריף עם נעמי ובנות אחדות ששוחררו מן העבודה ועמלו בהכנות למסיבת הערב. הוא נשאר לחבר את הפיליטונים שלו. “בין כה וכה הוא לא עושה כלום כל הזמן, רק עושה צחוק מהעבודה, מפריע לאחרים ומוריד את המוראל”, אמר יגאל, “אז שיביא איזה תועלת”. יגאל ייחס חשיבות רבה להווי החברתי ולמסיבת הסיום שנועדה להיות גולת הכותרת שלו. הבנות עסקו בקישוט הצריף ובהכנת הכיבוד, ונעמי ניצחה על המלאכה ביעילות ובהתלהבות האופייניים לה. ובעוד חברותיה מדביקות שרשראות נייר צבעוניות, ניגשה אל אריק המתבודד באחת הפינות בצריף וכותב את הפיליטונים. על דף נייר רשמה לעצמה, לצד פרטים ארגוניים רבים שעליה לזכור, את התוכנית האמנותית: שירה בציבור בליווי אלי, הופעה של פסח בנגינת חליל רועים ערבי, שירו של אלתרמן בקריאתה, הפיליטונים של אריק, מזנון וריקודים. כשנפלו עיני אריק על הופעתו של פסח, עיווה את פניו:

“השתגעת? בשביל מה צריך את זה?”

“אריק, אני לא רוצה לדבר על זה יותר. אתה לא שמעת אותו מנגן ואתה סתם שונא אותו. זה יוצא מן הכלל, תאמין לי”.

“נעמי’לה”, אמר אריק, “אני בטוח שאת מתכוונת רק לטובה. אז תשמעי לי, תעזבי את זה. את עושה לו רעה. אלי יודע על זה?”

“בוודאי”, אמרה נעמי, “והוא ילווה אותו באקורדיון. גם הוא חושב שזה יכול להיות נחמד”.

''הה", אמר אריק, “הם ינגנו יחד. יופי. בסדר”. ונעמי לא הבינה על מה האירוניה.

בנטיעות היה מצב־הרוח מרומם. לקראת הפרידה רופף יגאל את כבלי המשמעת ולא הקפיד עוד על קצב העבודה. הוא התלוצץ אתנו כל הזמן. אלי ורחל שוב היו ביחד, וכמו שלא ידעתי מה נפל ביניהם אותו לילה, לא ידעתי מה הביא את פיוסם. בשמחה שנפלה על כולם והדביקה גם אותי ניטשטשו דברים רבים מזכר היומיים הקודמים, הכל נמחה לפני ההרגשה הנעימה שטוב לנו כאן, ונפלא להיות יחד וחבל שכל זה עומד להסתיים. רוחו של פסח היתה טובה עליו, וגם יציאתו הזועפת בערב־אמש נשכחה מהלב. הלא ידענו כי התנחם בזרועותיה של החיילת הבלונדית, שלא נראתה משום־מה אותו יום בחדר־האוכל. כעבור זמן־מה אזלו השתילים בסככה ולא נמצאה לנו עוד עבודה. התיישבנו כולנו וזימרנו. יגאל התעקש ללמדנו משירי בני־עקיבא שאחדים מהם היו יפים באמת.

“הערב במסיבה”, אמר יגאל, “אני רוצה שיהיה שמח ביותר. שכל המחנה ישמע את זה. לא יהיה כיבוי אורות ומצידי תוכלו להשתולל ולרקוד עד אור הבוקר”.

“חכה עד שתשמע את הפיליטונים והחיקויים של אריק”, אמרה רחל. “הוא יודע לחקות ולהצחיק שאפשר להשתגע מזה”.

“ואתה, ג’ינג’י, את מי תחקה במסיבה?” שאל יגאל שחיבב את פסח מאז נצחונו בתחרות. פסח שזכר כי עליו לשמור בסוד את דבר־הופעתו, כך הבטיח לנעמי, אמר: “אני אחקה את הצבוּע. שמעתם פעם צבוע צוחק בלילה?”

הוא קם, הקיף את פיו בשתי כפות ידיו, נשא את פניו השמימה ופרץ ביללה ארוכה שנהפכה למין צחוק אכזר של יסורים ושמחה לאיד גם יחד. צעקה דקה, מתלוננת, עולה ויורדת, קרבה ומתחזקת ומתרחקת. ראינו את עורקי צווארו תופחים במאמץ ויללת הצחוק הזאת לא היה לה סוף, כל־כך ארוכה היתה נשימתו של פסח. כשסיים, היו פניו אדומים והוא התנשם נשימות עמוקות. פניו היו שבעי־רצון מהצלחתו כי כולם הריעו לו, ויגאל אמר:

“בחיי שזה דומה. זה בדיוק ככה. היו לילות שהסתובב איזה צבוע בשדות שלנו. לפעמים היה נדמה שהוא על־יד הבית, ממש מול החלון. זה היה פחד. כשהיינו שומעים את הצחוק הנורא הזה, זה הקפיא את הדם. אף־פעם לא ראינו אותו. בשבילנו זה היה רק קול, אבל כמו קול של בן־אדם שצוחק מתוך שנאה ומתוך כאב אכזרי נורא. זה נשמע בדיוק ככה, כמו שהוא חיקה את זה. ובגלל הצחוק הזה המציאו על הצבוע כל מיני אגדות. אמרו שקודם הוא אוכל באכזריות את הנבלות ואחר־כך מתחיל לצחוק בלעג ובשנאה לחיות המסכנות שאכל. כמובן שאלה שטויות. לבסוף ראינו פעם אחת צבוע מת. ומה ראינו? בסך הכל חיה די עלובה שהולכת לחפש נבלות לאכול והיא מפחדת מאתנו יותר ממה שאנחנו מפחדים ממנה. והצחוק של הצבוע זה בכלל לא צחוק. החיות לא יודעות לצחוק. זאת קריאת קשר, קריאת כיוון לחברים שלו וקריאת אהבה לנקבה בעונת החיזור. זאת השפה שלהם, כמו הנביחה של הכלבים והיללה של התנים והקולות של שאר החיות”.

בתוך כך שקע יגאל בנושא החביב עליו יותר מכל: הווי בית־הספר החקלאי בפרדס־חנה. ואנו שמענו ברצון את הסיפורים כי רוחנו היתה טובה והחייל בכיפה הסרוגה היה חביב עלינו והצטערנו שניפרד ממנו בקרוב ולא נראנו עוד. כך עברו שעות היום עד לפנות־ערב. כשעמדנו להתפזר הזכיר לנו יגאל כי על כולנו להתרחץ וללבוש את בגדינו הטובים שהצטווינו מראש להביאם למחנה. “ומי שיהיה בבגדי עבודה, מסולק מהמסיבה. ושיהיה שמח כי אני מביא אתי אורחים”.

על־פי הבעת פניו המסתורית והמשועשעת הבנו כי שתי החיילות, שאחת מהן אהובתו של פסח, יבואו עמו.

שיערתי שלרובנו היתה זו המקלחת הראשונה בצוותא. תמהתי אם כולם חשים כמוני בושה להיראות בעירומם ועוד יותר מכך לראות את ערוות חבריהם. אבל ידעתי כי מביש יותר להתחמק מן הכורח הזה, כלומר להודות בבושה, לתת לה שם מפורש כל־כך. צעדנו איפוא בתהלוכה קולנית אל המקלחת, המגבות על כתפינו ואריק שצעד לפני הפך רגע את פניו וחייך אלי מין חיוך עכור של איש מובל לגרדום. זכרתי מה סיפר לי על טקסי ההתבגרות בשבטים הפרימיטיביים. אולי גם זה מין טקס שכזה שיום אחד חייבים לעבור אותו. היה משהו חשוד במצהלה המלאכותית של שמחה והתעוררות שליוו את הצעידה למקלחת; בעליל ניכר בהם שהם מעודדים את עצמם, משביעים את הפחדים ואת הרוחות הרעות כלוחמי השבט היוצאים לקרב. רק פסח לא היה בתוכנו. האם בוש כל־כך במערומיו או שזו עוד אחת מההיעלמויות המסתוריות שלו? היה ברור לי כי כולם חשים כמוני, אך צרת הרבים לא חיזקה כלל את רוחי אלא נתנה יותר תוקף לחששותי.

ריח קשה עמד בביתן המקלחות של החיילים וזה היה בעיני רקע נאות לחיזיון העומד להתרחש בו.

“הי, אין כאן אור!” קרא מישהו. “המנורה מקולקלת”.

כמה מביני דבר ניגשו אל המתג וסובבו אותו שוב ושוב, ללא הועיל. חיפשו מתג אחר ולא נמצא. ראיתי רווחה מתפשטת על פני חברי. היתה שעת דמדומים והמקלחת כבר היתה שרויה באפלולית.

“חסר עוד שלא יהיו מים חמים”, אמר אלי. הוא התפשט ראשון ופתח את המים במקלחת. ניכר בו באמת כי לא בוש כלל במערומיו. המים היו חמים וטובים לרחצה. אט־אט התפשטנו כולנו והשתדלנו לנהוג בטבעיות מרובה אך גם באפלולית היה אפשר לחוש את הפנים המתחמקות ואת הפחד, המבוכה והחיפזון לסיים את העניין ולשכוח אותו מהר ככל האפשר. והנה כעבור הרגע הראשון, העגום כל כך, התעוררה פתאום שמחה אמיתית. אט־אט עברה בינינו כחשמל משחרר וחשתי אותה יחד עם כולם. משהו אירע לנו ולא ידענו מה הוא. הבטנו ישר זה בגופו של זה ללא כל הרהורי אשמה. כאילו כבר סרה מעלינו לעולם חרפת הגוף, כאילו הודחה במי המקלחת, יחד עם הזיעה והאבק שדבקו בנו בשלושה הימים האחרונים ולא נדע עוד את טעמה המשפיל. התחושה שעברנו יחד מבחן קשה והידיעה כי אך בהיותנו יחד יכולנו לו חוללו בלב כולנו הכרת־טובה הדדית ואחווה והדרך היחידה לבטא את שמחת השחרור הזאת היתה ללא מלים ומשפטים, אלא בצעקות רמות וביללות חסרות מובן.

בצאתנו נקיים ומטוהרים מטקס הרחצה, כבר היתה בחוץ חשיכה גמורה ושירה אדירה התפרצה מתוכנו, שירת הניצחון של החוזרים מן הקרב האחרון.

כל מראהו של הצריף שונה. שרשראות־נייר נתלו מקיר אל קיר ועל הנורות העירומות הותקנו אהילי קרטון צבעוניים. כל מיטות הבנים חוברו יחדיו וסודרו בחצי־גורן לשמש לישיבה. השטח שפונה נועד לריקודים. על החבל שלפני מדור הבנות נתלו שוב השמיכות, כדי לאפשר להן להתלבש, לאחר שובן ממקלחת החיילות. גם אנחנו עמדנו להתלבש. לאחר שהורגלנו לראות זה את זה שלושה ימים בבגדי העבודה הישנים והמוכתמים בבוץ, קרנה מין חגיגיות מופרזת בכותנותינו הלבנות. שיער כולנו היה רטוב מן הרחצה והבהיק באורות הצריף. פסח נכנס, המגבת על כתפו ושיערו רטוב. לאחר שהקדים אותנו ונוכח לדעת כי אין אור במקלחות, הורה לו אחד החיילים על מקום אחר ושם מצא ביתן משוכלל וחדיש יותר.

נעמי יצאה ממדור הבנות בחולצה מרוקמת וחצאית־קפלים כחולה־כהה. תחת זרועה היה ספר השירים. היא קראה אל מאחורי הפרגוד: “אפשר לפתוח?” ומשנענתה בחיוב, משכה את השמיכות מעל לחבל ואחת הבנות באה לקפלן. ליד הקיר עמדו שולחנות צבאיים ועליהם הכריכים, המשקאות הקלים ודברי־המתיקה. גל של חיבה וגאווה עברנו כלפי הבנות שלנו, שטרחו להכין כל זאת וכל־כך היטיבו.

“שאף אחד לא יעיז לגעת בכיבוד!” הכריזה נעמי.

“בסדר”, קרא לעברה אלי, "אני שומר''.

נעמי יצאה את הצריף והלכה אל הפנס שליד משטח הבטון, עמדה להתייחד עם השיר שעליה לקרוא במסיבה. כל־כך היתה עסוקה בארגון שלא הספיקה להתכונן לקריאה, והיא התייחסה לכל דבר ברצינות וביסודיות. היא התרכזה בדף שלפניה ופתאום ראתה את פסח יוצא מן הצריף וקרב אליה.

“אני צריך לקפל את השרוולים”, אמר פסח, “ואני לא יודע לעשות את זה. זה לא יוצא לי בסדר. את מוכנה לקפל לי?”

נעמי הניחה את הספר לרגליה על משטח הבטון וכשהזדקפה, נשא פסח את ידו והניחה על כתפה. היא התחילה לקפל את השרוול. היא ראתה את סמל הנוטע מנצנץ על צווארון הכתונת הלבנה ופתאום חשה את קצות אצבעותיו נוגעים בצווארה. רתיעה של הפתעה עברה בכל גופה והיא התאמצה לכבוש אותה ולהתעלם מן התקרית. אבל אצבעותיו לא נתקלו במקרה בצווארה. היא חשה את לטיפתן, הן החליקו את הצוואר וירדו עד הכתפיים וחזרו ועלו. היא המשיכה לקפל את השרוול והרגישה כי עיניו נעוצות בה, בוחנות את תגובתה. אך היא לא ידעה כיצד עליה להגיב. היא תמהה אם זה גורם לה עונג באמת. היא לא נמשכה מעודה אחר פסח, תמיד רק על האחד והיחיד חלמה, על הבלתי־מושג. ואף־על־פי־כן רצתה לדחות ככל האפשר את גמר קיפולו של השרוול ואת הרגע שבו יאָלץ להסיר את אצבעותיו מעל צווארה. מגע האצבעות הזרות שהעביר בה ברגע הראשון צמרמורת של הפתעה ועשה את בשרה חידודים, התחיל להמיס בתוכה משהו שהיה קפוא זמן רב. כמו בחלום חשה את חום האצבעות ואת רוך מגען ואת רחש נשימתו החמה העוברת לידה ואת ברק עיניו המישירות מבטן אל עיניה וידעה כי היא מוכנה לתת את נפשה בעבור הרגעים האלה. היא המשיכה לקפל אט־אט את השרוול, ליישר כל קמט בטבעת־הבד וכשהגיעה מעל למרפקו חשה את קימור השריר של זרועו הממלא את נפח השרוול. היא הוצרכה למאמץ כדי להפוך שוב את הקיפול, כל־כך היה הבד מהודק על השריר. אצבעותיו עלו מצווארה וליטפו את לחיה. מין עדנה גאתה בתוכה, עדנה חדשה שלא הכירה ולא שיערה שתימצא בה והכרת־טובה לנער הזר שלא אהבה מעודה ומגע אצבעותיו על צווארה מחזיר לה כמו בקסם את החום האבוד ואת רצון החיים. פתאום הוא יקר לה כל־כך והיא לא ידעה אם יש בכלל גמול על הברכה הזאת.

היא סיימה את קיפול השרוול, הרהיבה עוז והביטה בעיניו. הוא הוריד את ידו מעל כתפה וחייך אליה. השיער הרטוב שינה את מראהו. במקום הבלורית הגדולה והמתולתלת היה השיער מסורק חלק ומהודק אל הראש. תסרוקתו זו והכתונת הלבנה שיוו לו לפתע מראה של ילד. עיניו הירוקות חייכו אליה ברגש ובחום שלא ראתה בהן מעודה. הוא הניח את ידו השניה על כתפה, אך בטרם התחילה שוב בקיפול, שמעה את קולו:

“נעמי, את הכי טובה מכולם. אותך אני אוהב באמת”.

מיד נקוו דמעות בעיניה והיא לא יכלה לעצרן. היא בושה בדמעותיה והסיטה את פניה הצידה. הוא הסיר את ידו מכתפה, אחז את סנטרה וכיוון את פניה אל מול פניו.

“למה את בוכה? אמרתי לך שאני אוהב אותך, שאת כל־כך טובה”.

“אני יודעת”, אמרה נעמי וקולה רעד, “אני נורא מתרגשת מזה”.

הוא חיבק אותה בשתי ידיו. היא חשה את לחיו מתהדקת חמימה על לחיה. עיניה היו עצומות והיה דומה לה שהיא מרחיקה והולכת מן המקום שהיא עומדת בו, הרחק־הרחק מכל המקומות המוכרים לה שבכל אחד מהם השאירה משהו מחרפתה ומיסורי־מחלתה. אך פתאום עבר אותה רטט שבא מן החוץ. היא פקחה את עיניה, ראתה את אורות הצריף וידעה שעלולים לראותם. בעדינות הרחיקה את פניו מפניה ואחזה את היד ששרוולה עוד לא קופל.

“יכולים לראות אותנו”, אמרה נעמי, "מישהו יכול לעבור כאן''.

“אז מה יש?” שאל פסח. הוא הניח לה לקפל את השרוול השני.

“את יודעת”, אמר, “אני לא בא יותר לגימנסיה. אני מפסיק ללמוד”.

זה היה צפוי. הוא לא עמד בבחינות השליש למרות כל המאמצים לעזור לו. אבל הודעתו נשמעה לה עתה כחדשה מפתיעה, מכאיבה מאוד.

“לא תראו אותי יותר”, הוסיף פסח, “אני הולך לעבוד בבניין עד הגיוס, עוד כמה חודשים”.

“אז המסיבה הערב היא גם מסיבת־פרידה ממך”, אמרה נעמי.

הוא צחק חרש.

היא עדיין לא רצתה להיפרד ממנו. “השנה האחרונה”, אמרה, “היתה בכל זאת יפה, לא? לפחות יהיו לך זכרונות טובים מהתקופה הזאת”.

“לא”, אמר פסח, “בכלל לא”.

“אתה לא מרגיש טוב ביחד עם כולם?”

“לא”, אמר פסח, “אני בכלל לא ביחד עם כולם. אני רק עושה את עצמי. אני כל הזמן לחוד. פעם אהבתי להיות לבד, אבל עכשיו אני כבר לא יכול. פעם לא היה איכפת לי מה שאומרים עלי ועכשיו אני שומע דיבורים כל הזמן ואני לא יודע אם זה טוב בשבילי או לא. אבל אני יודע שזה רק משחק. כולם משחקים את זה וגם אני משחק את זה. וכמו שזה התחיל סתם באיזה יום, זה גם יגמר פתאום, סתם. אני לא מאמין לאף־אחד. אלה לא חברים. רק לך אני מאמין כי את טובה באמת ואת אולי מחבבת אותי. אני מרגיש את זה. בשביל זה אני אוהב אותך. אני בכלל לא רציתי לנגן במסיבה בחליל, מה אני אעשה צחוק מעצמי, אבל את ביקשת כל כך שאני אביא את החליל וראיתי שאת כל־כך רוצה, אז אני עושה את זה בשבילך”.

“תיכף אני אתחיל עוד פעם לבכות”, אמרה נעמי, התחייכה אליו ובחנה מקרוב את פניו כפי שלא העזה עד לאותו רגע, כאילו ביקשה לחרות את תווי פניו בזכרונה, כאילו לא תראנו עוד לעולם. “אתה יודע, אף־אחד לא אמר לי אף־פעם דברים כאלה, אף־אחד לא התייחס אלי אף־פעם ביופי כזה ובעדינות כזאת. גם אני לבד, נורא לבד, ולא טוב לי. לא סיפרתי את זה לאף־אחד, אבל אני רוצה שאתה תדע את זה. מפני שעוד שבוע כבר לא נראה אותך יותר בגימנסיה ויתכן שכבר לא ניפגש יותר לעולם. אולי נעבור זה מול זה ברחוב במושבה אחרי הרבה זמן, כמו שני אנשים זרים ובקושי נאמר שלום אחד לשני. אולי גם נתבייש בזיכרון הזה. אבל הייתי רוצה, כל־כך רוצה שתזכור אותי ותזכור לטובה את הרגע הזה שעמדנו כאן מאחורי הצריף. כי אני אף־פעם לא אשכח אותך, אף־פעם!”

היא אחזה בכוח את ידו ואת ידה השניה הניחה על לחיו, לספוג את חומה ולשמר על הכף את המגע הזה, שלא ידעה כמוהו.

"אם את רוצה נוכל להיפגש גם אחרי שאני לא אלמד'', אמר פסח.

אבל נעמי כבר לא שמעה את דבריו אלה, היא הביטה בחשש אל הצריף המואר:

“מוכרחים לחזור לצריף, עוד מעט יצאו לחפש אותי. תיכנס קודם ואני אבוא אחר־כך. אני צריכה להתכונן לקרוא את השיר”, היא הצביעה על הספר המוטל לרגליה. הוא התכופף, הרים את הספר, הביט בו רגע ונתנו בידה. שוב חייך אליה, הלך אט־אט אל הצריף עד שנבלע בפתחו.

נעמי נכנסה כעבור דקות אחדות וכולם היו לבושים ומוכנים למסיבה. עדיין חיכו לבוא יגאל ואורחיו. חסרו דקות אחדות לשעה שנקבעה לתחילת המסיבה ויגאל הקפיד מאוד לדייק כפי שדורשת לדבריו המשמעת הצבאית. ואכן בדיוק בשעה נכנס עם שתי החיילות. הם התיישבו על המיטה שבמרכז חצי־הגורן ואלי ניגן באקורדיון “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”. כולנו הצטרפנו אל הזימרה. לאחר ששרנו עוד כמה שירים קם יגאל וביקש את רשות הדיבור. הוא הפליג בחשיבותה הצבאית של העבודה שעשינו ועל תרומתה לביטחון ולמדינה, על העונג שהיה לו להדריכנו ועל צערו שכבר מחר בבוקר אנו נפרדים. וכדי שנזכור את הימים הנפלאים האלה ונתגאה בהם, יענוד על צווארון כל אחד מאתנו את אות הנוטע. הוא הוציא מתוך קופסה את הסמלים וקרא מגליון השמות איש בתורו לקבל את האות. הוא ענד לכל אחד מאתנו את הסיכה ולחץ את ידנו בחגיגיות. היה דומה לי כי פני פסח קודרים במקצת. לא שיערתי שעד כדי כך החשיב את זכייתו בסמל הזה. כשתמה ענידת האותות, חזרנו וזימרנו את השירים עד שלדעת נעמי התחממה האווירה דיה להתחיל בתוכנית האמנותית. היא קמה מפינתה (תמיד ישבה בפינה במסיבות שאירגנה), רמזה לאלי להפסיק את הנגינה וכשהשתרר שקט, הודיעה:

“פסח יופיע עכשיו לפנינו בנגינת חליל־רועים ערבי. הוא ינגן את דבקה רפיח”.

ההפתעה פעלה יפה. נפלה דממה שהופרעה בכמה מחיאות־כפיים ובלחישות של אי־אמון. פסח דילג מעל למיטה, ניגש אל ערימת התיקים שנאספו בפינת הצריף, פתח את תיקו והוציא ממנו את החליל. זה היה קנה־סוף עבה כצינור־מים ומנוקב לאורכו. פסח דילג בחזרה למקומו, התיישב, קירב את החליל במלוכסן אל פיו, קמץ את שפתיו ונשף. שום צליל לא בקע. הוא ליקק את שפתיו בלשונו והיטיב שוב את קמיצתן על הנקב, כיוון את החליל בזווית הדרושה לו ונשף שוב. הפעם בקעו כמה צלילים חלושים ולאחריהם פלחה פתאום את האוויר מין שריקה עזה, גסה, צורמת משונה – ולא עוד. הוא אחז את החליל בשתי ידיו, בחן אותו כתוהה מה התקלקל בו ופתאום נקמצו אצבעותיו בזעם על הקנה כמו אמרו לשברו, הוא הביט לפניו, חוכך בדעתו אם לשבור אם לאו ורתיעה עברה בגופו כששמע את קולות הצחוק. כמה פרצו בצחוק וצחוקם הדביק את האחרים ומיד היה כל הצריף אחוז צחוק גדול, רעמים מתחזקים והולכים של צחוק. פניו של פסח האדימו. הוא ניסה לצחוק יחד אתנו כאילו היתה זו בדיחה משותפת, אבל התקף הצחוק הזה שהרעיד את קירות הצריף דחה את השותפות. פניו של פסח הרצינו והלכו ומבעד לדמעות־הצחוק שערפלו את עיני ראיתי איך הוא יושב נדהם, המום, נהרס אט־אט.

נעמי קמה וניסתה להסות אותנו. “זה כלי קשה מאוד לנגינה”, צעקה בכל כוחה להתגבר על הרעש, “לפעמים בהתחלה הצליל לא יוצא מדויק”. כרגיל במקרים כאלה ליבו דבריה עוד יותר את השמחה והצחוק נעשה מחריש־אוזניים, מתגלגל ומתמוטט כמו מפולת. “אלי!” צעקה ביאושה, “אלי, תעשה משהו!” אלי שהתיישב ללוות את נגינתו של פסח כבש את ראשו באקורדיון שעל ברכיו וכתפיו רטטו מצחוק. הוא זקף את ראשו והתאמץ לשוות לפניו סבר של רצינות: “חבר’ה”, הוא אמר, “חבר’ה, תפסיקו בחייכם…” אבל קולו נשבר וגעה בצחוק וידיו טלטלו את האקורדיון עד כי היה חשש כי ישמט מעל ברכיו ויפול. נעמי התיישבה בפינתה והליטה את עיניה בידיה. יגאל ושתי החיילות נפלו כמעט מן המיטה שישבו עליה, כל־כך התפתלו בעווית הצחוק שאחזה אותם. הצחוק הזה נמשך עוד שעה ארוכה ולא חדל, אלא התגבר מכוח עצמו, עד שאזלו כוחותינו ונשימותינו קצרו. הסומק העז שהיה בתחילה על פני פסח נעלם ופניו נעשו חיוורות וקפואות. עיני החתול הירוקות בהו זרות וריקות מהבעה כאילו לא ראו אותנו, כאילו הוא יושב בחלל אחר, רחוק ובלתי־מוגדר. ומבעד להריסותיו הנופלות חומה אחר חומה, גדר אחר גדר, בלחץ אותו כוח פנימי שהאמנתי כי פעל בתוכו והכתיב את התמורות על חיצוניותו, נחשף והלך גרעינו של אותו יופי שהתגלה לנו במשך אותה שנה מכוסה באופנים שונים ובדרגות שונות. בהתגלותו האחרונה שהיתה כרגע לנגד עיני דימיתי לראותו מעבר לצורות, כאותם דברים המתקיימים רק להרף־עין, בזיק של מחשבה; זה היה יופי מנושל מכל צורה, ריק מכל הבעה, מעורטל מכל חושניות, מנוער מכל זיקה חיצונית, נקי מכל תלות. חיוורון הפנים והאש הקרה שלחשה בעיניים הירוקות, הפעורות יותר מתמיד, השפתיים העבות, הפשוקות במקצת כאילו נאלמו לנצח, הבליטו את הטוהר הקפוא של יופי זה, אשר לאחריו כבר לא יתכן אלא רק המוות עצמו. ואני שאהבתי תמיד את יופיים של המנוצחים לא גרעתי עין מפסח ולא ראיתי עוד יופי כיופיו באותם רגעים.

רק כעבור זמן רב תמו הגניחות והעוויתות וההתפתלויות וקוצר־הנשימה. הקולות גוועו לאיטם. ישבנו אפסי־כוחות ומתנשמים בכבדות ואפילו מאמץ הדיבור קשה לנו. נעמי חיכתה עד שנרגעו כולם, הסירה את ידיה מעל עיניה, קמה והביטה בנו ללא אומר, בתוכחה ובעצבות. היא שאלה את פסח: “אתה רוצה לנסות עוד פעם?” שוב פרצו קולות הצחוק שניסה לשוב לסורו, אך הם לא הדביקו את כולם, זה כבר היה יותר מדי. פסח לא השיב דבר, הוא לא ראה אותנו, אף לא הפנה את ראשו אל נעמי. כמו מהופנט בהה אל אותה נקודה מסתורית בפנים קפואות. הוא לא היה אתנו.

נעמי הרהרה רגע חוככת בדעתה, ידיה רעדו באחזה את הספר אבל מיד הסתמנה החלטה על פניה: המסיבה חייבת להימשך כמתוכנן. היא פתחה את ספר השירים, טיהרה את גרונה בשיעול קל ועצמה את עיניה להתרכז. היא פקחה את עיניה, הביטה ישר בעינינו ואמרה את השיר:

בבית הראשון עדיין הפריעה התרגשותה לריכוז ולא היה בקריאתה הביטחון והרגש שהיכרנו. היא עשתה אתנח, העיפה מבט בספר ושוב נשאה את עיניה אלינו ודקלמה:

קולה נחנק פתאום ואגרופיה נקמצו על שתי כנפות הספר בכוח עז. ראיתי את אצבעותיה הקצרות מלבינות בהתהדקן על הכריכה. היא השתעלה, כמו ביקשה שוב לטהר את גרונה והמשיכה בדקלום.

קולה נשבר ודמעות הציפו את עיניה. היא לא יכלה להמשיך בקריאה. רגע עמדה מולנו בוכיה והביטה בנו, אולי מאשימה, אולי מתחננת להצלה, סגרה את הספר וחזרה אל מקום ישיבתה בפינה.

אריק ניגש אליה. הוא ניסה לעודד את רוחה, אבל היא התייפחה בבכי ולא הצליחה להגות את הדבר שהתאמצה לומר לו: הכל באשמתי. רחל התיישבה לידה וחיבקה אותה ונעמי בכתה בכי מר אל חיקה. יגאל היה מודאג ושתי החיילות, כאחיות גדולות ומנוסות, ניגשו לייעץ ולסייע. כאשר התאוששה נעמי ביקשה את אריק לקרוא את הפיליטונים שלו ולהמשיך בניהול המסיבה במקומה.

אריק עמד לפנינו אובד עצות. המעבר בין שמחת הצחוק המפרק שלאחר הופעת פסח ובין בכיה של נעמי היה חריף כל־כך, שהשרה עלינו אי־נוחות מתוחה. לבו של אריק לא היה לפיליטונים שלו. הוא הביט באלי וביקשו שינגן שוב לשירה בציבור. כך קיווה שמצב־הרוח יחזור לתיקונו. בתחילה היתה השירה קלושה ומהוססת אך אט־אט התעוררה וגברה. תוך כדי השירה ראינו את פסח קם ממקומו, הולך אל הפתח ויוצא. נעמי נבהלה והחוותה מיד בגופה כוונה לקום וללכת אחריו, אולי לדבר על לבו שיחזור, לנסות לתקן את הקלקלה, אבל אריק שישב לידה אחז במהירות את ידה ומשך אותה לשבת. אחר־כך לחש משהו באוזנה והיא השתכנעה להישאר במקומה.

כשהגיעה שעתו של אריק לקרוא את הפיליטונים שלו כבר פגה המתיחות והלבבות הוכשרו לצחוק שוב. הוא קרא את “המנון ילדי טהרן” שחרז לפי נעימת שיר ידוע ואחר־כך שרנו את הפזמון יחד אתו. הוא הציג תיאור מבדח של יום בנטיעות והוסיף עליו חיקויים מוצלחים של כמה טיפוסים מתוכנו וגם לא חסך את שבטו מיגאל המדריך ומסיפוריו על בית־הספר החקלאי בפרדס־חנה. יגאל הגיב בצחוק וברוח טובה כנדרש בהזדמנויות כאלו. כשתמו הפיליטונים והחיקויים של אריק חזרה ללבנו השמחה והרעב הציק לנו. האות ניתן וכולנו עטנו על המזנון.

כששבענו ניגן אלי ריקודי הורה ואנו הקפנו אותו במעגל וחוללנו סביבו בהתלהבות. ושוב עלה סביבי ריח הזיעה עם האבק שהיה מלווה תמיד את הריקודים ועתיד להשתמר בזכרוני עד היום כריח הנעורים. גם יגאל ושתי החיילות הצטרפו אל המעגל וקראו עם כולנו: “המתבן של מזרע עולה באש!” מתוך המעגל ראיתי את אריק יושב עם נעמי על אחת המיטות, נאמן לאחווה הנושנה שלהם. הם שוחחו ואריק דיבר בהבעת רצינות ובגרות וצער יותר משראיתי על פניו אי־פעם. חיבה גדולה התעוררה בי על אריק וסילקה מלבי את שמחת הריקוד. יצאתי את המעגל, עמדתי מן הצד והתבוננתי בו, בחנתי את פניו השקטים, הנבונים, המהורהרים מאוד. מה זה היה להם שכה הפליאני? שוב לא היה זה אותו אריק שהיכרתי שנים רבות. כאילו נקרעה מעליו באותם רגעים מסיכה והפנים החדשות קרנו מין שלווה פנימית עצורה ורבת־כוח ובדידות טהורה ויפה כל־כך. האם הוא ידע על השינוי שהתחולל בו פתאום? רציתי לגשת אליו, לשבת לידו, להיות בקרבתו, להיות שותף למחשבתו, שותף לאחווה הנאמנה בינו ובין נעמי, שותף לתמורה שהתחוללה בו, לקבל מקום בעולמו שחששתי כי נסגר לפני עם השתנות פניו. האם אבדה לי ידידותו של אריק? מעולם לא היתה ידידותו יקרה לי כבאותם רגעים, כאשר נגלה לפני כאדם חדש שיצא לדרך ארוכה והגיע אל מחוז־חפצו, הרחק מעבר לאופקי. קרבתי אליהם והם פסקו משיחתם. נעמי נתנה בי את חיוכה העצוב, המתנצל, המובס. התיישבתי לידם ושלושתנו שתקנו. קולות השירה ורקיעות הרגליים של הרוקדים נשמעו לי עתה, בשבתי מחוץ למעגל, כפעימת הקצב של מנגינה אחרת, לא־מוכרת אבל עקשנית וסוחפת, שחיוכה של נעמי היטיב לבטאו. כולנו הובסנו, אמרתי בלבי, נוצחנו במלחמה שתוצאותיה הוכרעו מראש. הסתכלתי בחברי הרוקדים במעגל ומתוך שמחתם הקולנית ופניהם המיוזעים והמשולהבים עלתה באוזני צעקה: לשוב הביתה, לשוב אל הזיכרון. כשהסתכלתי על אריק היה דומה לי כי הרחיק לכת יותר מכולם: הוא נראה כמי שהרים ידיו, נכנע, ויתר על הכל. האם זה פשר התמורה שהתחוללה בו ונתנה בפניו את ארשת הטוהר והעוצמה שכה יקרו לי וכה הפחידו אותי? רציתי לומר לו משהו אך לא ידעתי מה הדבר שיחזיר אל הפנים החדשות את אריק הקודם. נעמי אמרה: “אולי תיגש עכשיו?” ואריק השיב לה: “לא צריך, לא כדאי”. ידעתי שהם מדברים על פסח. זכרתי מה אמר פעם אריק על פסח ועל אילופה של חיית הפרא, כשהתנבא על אחת משלוש אפשרויות. האם צדק גם הפעם? רציתי להזכיר לו זאת. הבטתי אליו וראיתי שפניו אינם נענים לי. לבו לא היה לשיחה עמי. תמהתי היכן פסח ומה הוא עושה. רק אריק ידע שהוא יושב לבדו בסככת השתילים, שבוי בידי כוחות שאין לאדם שליטה עליהם.

יגאל והחיילות נפרדו מעלינו. השעה היתה מאוחרת והמסיבה גוועה. פתחנו את החלונות לאוורר את הצריף והתחלנו בסידורו לקראת השינה. הבנות ניקו את שיירי הכיבוד, השולחנות הצבאיים פורקו והמיטות הושבו למקומן. כעבור שעה קלה כבר היו השמיכות תלויות על החבל שבין שני המדורים ואולם למרות עייפותו של הגוף עדיין רגשו הרוחות ולא רצינו לישון. שכבנו במיטותינו ודיברנו עד שממדור הבנות עלתה התלונה כי אנו מפריעים להן להירדם. אלי קם ממיטתו וכיבה את האור. הוא עוד לא הספיק להתכסות היטב בשמיכותיו ודלת הצריף נפתחה. פסח נכנס, התעכב קצת ליד הפתח, הלך אל המתג והעלה את האור.

הוא נראה חיוור וקפוא כסהרורי. אט־אט צעד אל מיטתו ועמד לידה להתפשט. הוא פשט את כותנתו הלבנה ואת הגופיה ואת נעליו ואת מכנסיו ותחתוניו ועמד עירום כולו. אחר־כך הלך אט־אט אל הפרגוד ותלש ממנו במשיכה אחת את השמיכות, ניגש אל המתג של מדור הבנות והעלה את האור גם שם. אחת הבנות צעקה בבהלה ולא יספה. כולן שכבו עירות במיטותיהן ללא ניע, עיניהן פעורות. הוא לא שמע דבר ולא ראה איש. עיניו היו קרות ואכזריות. אט־אט צעד עירום הלוך ושוב לאורך הצריף, מקיר עד קיר, כחיית פרא בסוגרה, הולך וחוזר במעגל וקצב הילוכו גבר עוד ועוד עד שהיה לריצה ולדהרה מבוהלת. דממה היתה בצריף, רק את רחש כפות רגליו היחפות על הרצפה שמענו ואת חרחור נשימתו הקצובה. הוא עצר פתאום והביט אל ערוותו. ראינו את הזיקפה הגדולה שהזדקרה מתוך סבך השיער האדום. הוא הקיף את פיו בכפות ידיו והשמיע את צעקת־צחוקו של הצבוע, ושוב התחיל במרוצה, והצעקה לא תמה, יללת הצחוק הדקה, הארוכה והנוראה הזאת הסתחררה סביבנו והתגלגלה מקצה ועד קצה, כאילו לא יצאה מגרונו אלא הגיעה ממקום רחוק, שלא נכיר לעולם. אט־אט ניטשטשה דמותו בסחרחורת ולא נראה עוד אלא הכתם האדום, כמו שלהבת שחגה סביבנו במהירות, מאיימת להתלקח ולהתפשט ולהבעיר את האש הגדולה שתשרוף את הכל.

ג’ודי וְקֶנִי: מתוך סידרת “צללים”

אין הנפש האנושית יכולה להִפָּסד יחד עם הגוף

אלא נשאר ממנה דבר־מה שהוא נצחי.

ברוך שפינוזה

1

אֶת יֵצֶר הַהִלּוּךְ הַפְּנִימִי, הַשִּׁפְיוֹן הַבָּהִיר,

לָמַדְנוּ מִן הַפֶּרַח.

בְּדַרְכֵּנוּ, אֶת הַנֹּפֶךְ הַמְסַכְסֵךְ

הֵבִיאוּ בְּנֵי־אָדָם.

הַהִלּוּךְ הַפְּנִימִי כִּמְעַט

הִשְׁכִּיחַ בָּנוּ שְׁקָרִים וְשִׁגָּעוֹן.

2

"כְּפֶרַח הַמְבַטֵּא עַצְמוֹ בִּצְבָעִים כֵּן מִלּוֹת

הָאָדָם." כַּמָּה

דַּלִּים אֲנַחְנוּ, וּבְכָל־זֹאת

שוֹאֲפִים.

3

נִפְרַדְנוּ לְלֹא שִׂיא. הַבַּקָּשָׁה הָאֱנוֹשִׁית

הָאוֹמֶרֶת לְעַכֵּב, לֹא דִּקְדְּקָה

עִם תְּמִימוּתֵנוּ.

4

הַכֹּל פָּתוּחַ. מַצֵּבָה

אֵינֶנָּה בַּיִת. מוּבָן, עַל כֵּן,

אֵיךְ בַּהִרְהוּר הָאֱנוֹשִׁי

הַכֹּל חוֹמֵק, הוֹפֵךְ

לְרוּחַ. כָּל הָרֵיקוּת הַזּוֹ

הִיא יָם וְשָׂדֶה, שֶׁאַתָּה הַגּוּפִים הַנֶּעְלָמִים לְקַיְּמָם.

5

שְׁנֵי הוֹרִים, חָבֵר, עֲשָׂרָה יְדִידִים וְהַטּוּרִים

הַנֶּעְלָמִים שֶׁל הַפָּנִים

הַמֻּכָּרוֹת. 365 יָמִים לָשֵׂאת

אֶת הַמִּתְדַּפֵּק, הַמַּבְטִיחַ

לְהוֹסִיף רַעַד, לְהֵאָסֵף

בַּקְּלַסְתֵּר הֶחָסִין.

הַדְּפָנוֹת הַשְּׁבִירוֹת שֶׁל הַכֵּלִים שֶׁכְּדֶרֶךְ הַפֶּרַח נִבְנוּ,

מַה מְּעַט פְּנַאי שָׂדֶה נוֹתַר בָּהֶן.

וּבְכָל־זֹאת, הַפְּרָחִים הָרַעֲנַנִּים,

הֲגַם שֶׁמַּבָּעָם נוֹשֵׂא אָסִיף,

גּוֹנֵיהֶם טְהוֹרִים.

6

אֲנִי פּוֹחֵד מֵהָרִבּוּי, הַדָּבָר

שֶׁהוֹפֵךְ דְּבַר־מָה, אַף

זָעִיר מֵאָבָק.

7

מִבַּעַד לַקִּיר,

בְּמֶרְחָפִים מַשְׁבִּיתֵי טַעַם,

גּוֹן וָרֵיחַ, אַתָּה מְהַלֵּךְ

כְּמֶלֶךְ, יָם לְרַגְלְךָ

נִפְרָשׂ כְּאֶרֶץ. לְרְאוֹת אוֹתְךָ

שָׁם, לַחֲשֹׁב עַל מַצֵּבָה

כְּעַל נִימְפוֹת גַּלִּים בְּעוֹד כָּאן, בַּבַּיִת,

הַכֵּלִים הֵם מַגִּיעֵי עֶצֶב

בְּעֶצֶב בֶּן־בַּיִת.

8

אֶת כְּבוֹד הַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְלֵאִים הַשָׁמַיִם הָרֵיקִים.

לְעֵת לְבַד, דָּבָר, בְּפַשְׁטוּת מְהוּמָה

רוֹאֶה בִּי אֶת צִלּוֹ, מְסַפֵּר

אֶת כְּבוֹדָם. חֳמָרִים פְּשׁוּטִים

בָּאִים עָלַי, מְצַיְּרִים בִּי זִכְרוֹן גּוּפִים. אִלּוּ

רָאִיתִי אוֹר הָיִיתִי מֵבִין פָּנִים,

וַאֲנִי, מַה קַּל, רוֹאֶה אֶת צִלּוֹ

הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמֶּשֶׁךְ הַמְסַכְסֵךְ.

אֶת כְּבוֹד הַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְלֵאִים הַשָׁמַיִם הָרֵיקִים.

בְּעִקְּבוֹת הַקְּבָרִים מֻשְׁחָזִים

בִּי סַכִּינִים; הַמַּעֲשֶׂה –

לִבְצֹעַ אֶת הַלֶּחֶם, לְהַבְקִיעַ

אֶל פְּנִינַת הָאוֹר. לְמַעֲשֶׂה, לְטוּשִׁים,

חֻדֵּי סַכִּינִים מַפְעִילִים בִּי

אֶת מִיצֵי אַרְסָם. כְּסוּמָא,

בְּעִקְּבוֹת הַקְּבָרִים, אֲנִי

בְּיַד הַסַּם. לְעֵת לְבַד,

רוּחַ בַּמִּרְפֶּסֶת לוֹבֶשֶׁת פְּנֵי שַׂלְמָה,

פְּנֵי אִשָּׁה סוֹבֶבֶת

כְּחֶבֶל חֶנֶק. הַבְּכִי, קָפוּא,

עַל חֻפַּת הַפֶּצַע, מְפַעְפֵּעַ

אֶת הַסַּם הַמְהַתֵּל, שׂוֹרֵף.

אֶת כְּבוֹד הַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְלֵאִים הַשָּׁמַיִם הָרֵיקִים.

חֳמָרִים פְּשׁוּטִים בָּאִים, מַרְבִּים

מְהוּמָה. לְעֵת לְבַד, בְּיָדִי

סִיגָרִיָּה מְהַתֶּלֶת כִּתְשׁוּקָה סַהֲרוּרִית, קוֹשֶׁרֶת אֶת יְפִי

זִכְרוֹן הַגּוּפִים, אֶת הַבָּרִיא

עִם הָרוֹעֵד לְלֹא

אֲחִיזָה.

עִם הַיֹּפִי שֶׁאֵינִי יָכוֹל לִחְיוֹת

אִתּוֹ אֲנִי מִתְהַלֵּךְ

  כְּמוֹ דִּמְעָה

        וְתָמִיד

נִגּוּן עַל מַדְרֵגוֹת

הַמְפַלְּסוֹת דֶּרֶךְ

        לְיַד הַגּוֹן הַטָּהוֹר

              בְּרֹאשִׁי

       (כְּגוֹן הַכָּחֹל,

הַמַּבְשִׁיל נִצָּנִים מִתְכַּהִים

            כְּכֹל שֶׁנַּרְחִיק

עִם הַיֹּפִי שֶׁאֲנִי מִתְהַלֵּךְ

  אֵינִי יָכוֹל לִחְיוֹת

    כְּמוֹ עֵץ

        וְתָמִיד

מְרַשְׁרֵשׁ בְּשׁוּלֵי חַלּוֹן

          (שֶׁלְּעוֹלָם

הֵם שׁוּלַיִם לְיַד הַגּוֹן

הַטָּהוֹר בְּרֹאשִׁי)

        וּמִתְּהוֹם

אֲנִי קוֹרֵא אֶת הַיֹּפִי

וְקוֹרֵא מֵרִבְבוֹת הַשָּׁחוֹר

וּמִן הַלָּבָן הַנִּמְשָׁךְ לְאֵינְקֵץ

עוֹנִים מִתְכַּהִים וְעוֹנִים

רבְבוֹת גּוֹן

      (כְּגוֹן

        הַכָּחֹל בְּרֹאשִׁי

      וּכְגוֹן

        הָעֵץ) הַנֶּעְלָמִים

בְּמַעֲבֵה תְּהוֹם

        כְּשֶׁאֲנִי

קוֹרֵא אֶת הַיֹּפִי שֶׁאֵינִי יָכוֹל לִחְיוֹת

אִתּוֹ אֲנִי מִתְהַלֵּךְ

11 שירים

מאת

יאניס ריטסוס

---

יאניס ריטסוס נולד ב־1909 באיים הפלופונזיים. בשנות ה־20 בא לאתונה ולקח חלק במאבק למען הסוציאליזם. בשל חלקו זה אף נאסר. בקובצי שיריו הראשונים ‘טראקטורים’, ‘פיראמידות’ ו’מלחמה' משתקפת הסיטואציה הפוליטית של שנות השלושים. בצורת כתיבתו הוא עובר בהדרגה מן החריזה הקלאסית אל המיקצב החופשי. באורח ספונטאני משתלבות אצלו תמונות אפלות וסימבוליות למונולוגים ארוכים, שהנושא המרכזי בהן הוא הניתוק של הבודד מן החברה ובידודו באי־גירוש. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה פירסם את הקבצים ‘שירים לאחותי’, ‘סימפונית סתיו’ ו’מארש האוקיינוס‘, שהעידו על התפתחות כשרונו וזכו להערכות חמות. בזמן הכיבוש הנאצי ביוון העלה ביצירותיו דמויות של לוחמי המרי. בזה אחר זה פירסם את הקבצים ‘מזורקה ישנה בקצב הגשם’, ‘רובעי השלום’, ‘סונטת ירח’, ‘כרוניקה’, ו’חלון’. לאחר הפוטש הצבאי של אפריל 67 נאסר וגורש לאי לֶארוס. את מחזור שיריו הנודעים על גלותו בשם ‘חזרות’ כתב בשנים 1968/69 באיים פרתנו בלֶארוס וקרלו ואסו בסַאמוס. בשנות השבעים הראשונות שוחרר מכלאו. בשיריו המאוחרים ניכרת גם נימה הגותית יחד עם המשך דבקותו ברעיונות הסוציאליזם.

פ.מ

---

שוב אלני הקטנה

מאת

יאניס ריטסוס

הַאֵין זֶה תָּמוּהַּ? – אוֹמֶרֶת אֶלֶני –

אַתָּה עוֹלֶה עַל הַמַּדְרֵגָה שֶׁלְּמַעְלָה,

זוֹרֵק קֻפְסָה קְטַנָּה מִן הַחַלּוֹן,

הָרְאִי עַל קִיר הַחֶדֶר מַרְאֵה קְצָת רָקִיעַ,

אֶת אַרֻבַּת־הֶעָשָׁן, אֶת הַגִּבְעָה הַקְּטַנָּה,

אֶת הַמִּסְפָּר 23. בְּלִי קְצָת אָדֹם אִי־אֶפְשָׁר –

לְמָשָׁל גַּג־הַלְּבֵנִים שֶׁל הַבַּיִת שֶׁמִּמּוּל.

וְכַמָּה הוֹלְמִים אוֹתִי אֵלֶּה עֲגִילֵי־הָאָזְנַיִם (אֲנִי מִשְׁתַּגַּעַת) –

אֲנִי תּוֹלֶשֶׁת עָנָן לָבָן קָטָן בָּאֹזֶן;

אֲנִי דּוֹפֶקֶת בַּחַלּוֹן, לְמַעַן יִפְנֶה אֵלַי הַצַּיָּד וְיַבִּיט בִּי –

כַּמָּה הוּא מְכֹעָר וְהוּא אֵינוֹ מֵבִין.

הָעוֹלָם מָלֵא פְּלָאִים קְטַנִּים.

עַל כֵּן אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת כֻּלָּם –

כִּי אֵינָם מְבִינִים. חֲפֵצָה אֲנִי, כִּי יָבִינוּ –

מוּבָן מֵאֵלָיו: שֶׁאֲנִי יָפָה. מִשֶּׁיָּבִינוּ, לֹא אוֹהֲבֵם עוֹד.

הוֹ, כַּמָּה אוֹהֲבֵם, אַף אֶת עֲגִילֵי־אָזְנַי

אֶזְרֹק אֶל הַבְּאֵר.

---

הכיסא

מאת

יאניס ריטסוס

כִּסֵּא זֶה הָיָה מְקוֹם הַמֵּת.

הַקְּטִיפָה הַיְרֻקָּה מַבְרִיקָה בִּמְקוֹם שָׁם שָׂם יָדָיו.

אַחֲרֵי־כֵן, אַחֲרֵי שֶׁלְּקָחוּהוּ, בָּאוּ הַזְּבוּבִים –

זְבוּבִים גְּדוֹלִים, שְׁקֵטִים. הָיָה חֹרֶף.

יְבוּל הַתַּפּוּזִים הָיָה רַב מְאֹד –

זְרָקוּם אֶל אֲחוֹרֵי כָּתְלֵי־הַחֲצֵרוֹת.

הָיָה מְעֻנָּן – לֹא הִכִּירוּ מָתַי עָלָה הַשַּׁחַר.

בּקֶר אֶחָד, הַשְׁכֵּם־הַשְׁכֵּם, דָּפְקוּ בַּדֶּלֶת הַסַּיָּדִים עִם מִבְרְשׁוֹתֵיהֶם.

הַמְשָׁרֵת הָרָזֶה יָצָא. נָתַן לָהֶם עֲנִיבוֹת הַמֵּת –

כְּחֻלָּה, צְהֻבָּה, שְׁחֹרָה. הָהֵם מִצְמְצוּ בְּעֵינֵיהֶם. הָלְכוּ לָהֶם.

הַכִּסֵּא נִמְצָא בַּמַּרְתֵּף, וְעָלָיו מַלְכֹּדֶת הָעַכְבָּרִים.

---

על אף הכל

מאת

יאניס ריטסוס

בַּחֶדֶר הָעֶלְיוֹן דָּחוּק. שְׁעַת חֲצוֹת־לַיְלָה חָלְפָה.

אִישׁ לֹא דִּבֵּר, אִישׁ לֹא בָּכָה.

הַשּׁוֹמֵר הָעֲנָק הֶחֱזִיק אֶת הַפַּנָּס.

הָאֲחֵרִים דְּחָפוּם בְּרוֹבִים. הֻכְרְחוּ לִקְפֹּץ

מִגְּזוֹזְטְרָה זוֹ אֶל הָאַחֶרֶת. הַמֶּרְחָק לֹא הָיָה גָּדוֹל.

תַּחְתָּם נִכְרָה בְּקֹשִׁי הָרְחוֹב הַמְרֻצָּף,

עָמֹק כַּחֲפִירַת־בְּאֵר, מוּאָר עֲפֹרוֹת בְּאוֹר הָעֲשָׁשִׁיּוֹת

הַיְרֻקּוֹת שֶׁל מַחְסַן־הַפֶּחָם וּמֵחַלּוֹן־הָרַאֲוָה שֶׁל הָאִטְלִיז.

הֵם קָפְצוּ אֶחָד אֶחָד. הֵדֵי הַחֲבָטָה הַכְּבֵדָה נִשְׁמְעוּ לְמַטָּה.

אַחַר־כָּךְ חָלְצוּ הַשּׁוֹמְרִים נַעֲלֵיהֶם וְגַרְבֵּיהֶם,

הִנִּיחוּ שְׁנֵי קְרָשִׁים רְחָבִים וְצָעֲדוּ אֶל הַגְּזוֹזְטְרָה שֶׁמִּמּוּל

עִם הַפַּנָּס בַּיָּד. רַגְלֵיהֶם הָיוּ גְּדוֹלוֹת, יָפוֹת, מוּאָרוֹת,

נְקִיּוֹת; צְפָּרְנֵי הַבְּהוֹנוֹת הִבְהִיקוּ.

---

תחיה

מאת

יאניס ריטסוס

אִישׁ לֹא דָּאַג לַגָּן הַרְבֵּה שָׁנִים.

וּבְכָל זֹאת הֵחֵל הַשָּׁנָה – מַאי, יוּנִי – לִפְרֹחַ מֵעַצְמוֹ,

הוּא הֵאִיר מִכָּל צַד עַד לַגָּדֵר –

אֶלֶף שׁוֹשַׁנִּים, אֶלֶף צִפָּרְנִיּוֹת, אֶלֶף גֶּרַנְיוֹת,

סְגֻלּוֹת, תְּפֻזּוֹת, יְרֻקּוֹת, אֲדֻמּוֹת וּצְהֻבּוֹת,

צְבָעִים, צְבָעִים, כְּנָפַיִם –

וְהָאִשָּׁה שׁוּב הוֹפִיעָה עִם הַמַּשְׁפֵּךְ שֶׁלָּהּ, לְהַשְׁקוֹת הַכֹּל –

יָפָה עֲדַיִן, נוֹחָה, בַּעֲלַת בִּטָּחוֹן בִּלְתִּי־יַצִּיב.

וְהַגָּן – כִּסָּה אוֹתָהּ עַד לַכְּתֵפַיִם, חֲבָקָהּ, כְּבָשָׁהּ,

הֱרִימָהּ לִזְרוֹעוֹתָיו. וְהִנֵּה רָאִינוּ, בִּשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם,

אֶת הַגָּן וְהָאִשָּׁה עִם כַּדָּהּ בַּעֲלוֹתָם –

וּבְהַבִּיטֵנוּ אֶל מַעְלָה נָפְלוּ מִן הַכַּד

טִפּוֹת דַּקּוֹת עַל לְחָיֵינוּ, סַנְטֵרֵנוּ, שְׂפָתֵינוּ.

---

חיפוש בבית

מאת

יאניס ריטסוס

“הִכָּנְסוּ, רַבּוֹתַי,” אָמַר. אֵינְכֶם מַפְרִיעִים, כְּלָל לֹא.

הִתְבּוֹנְנוּ בַכֹּל. אֵין לִי מַה לְהַסְתִּיר.

כָּאן חֲדַר־הַשֵּׁנָה, כָּאן הַמִּשְׂרָד,

כָּאן חֲדַר־הָאֹכֶל. וְזֶה כָּאן? – הַמַּחְסָן תַּחַת הַגַּג,

הַכֹּל מִתְקַלְקַל, רַבּוֹתַי, וְהוּא כְּבָר מָלֵא עַד אֶפֶס מָקוֹם,

הַכּל מִתְקַלְקֵל, מִתְקַלְקֵל, וְכָל־כָּךְ מַהֵר, רַבּוֹתַי.

וְזֶה כָּאן? – אֶצְבָּעוֹן – אִמָּא הִשְׁתַּמְּשָׁה בּוֹ;

זֶה כָּאן? – מְנוֹרַת הָאֵם, מִטְרִיַּת הָאֵם –

הִיא אֲהֲבַתְנִי מְאד – אֲבָל תְּעוּדָה מְזֻיֶּפֶת זוֹ?

הַתַּכְשִׁיטִים הַזָּרִים? הַמַּגֶּבֶת הַמְלֻכְלֶכֶת?

כַּרְטִיס־תֵּאַטְרוֹן זֶה? הַכֻּתֹּנֶת הַמְנֻקְּבָה? טִפּוֹת־דָּם?

וְתַצְלוּם זֶה? צִלּוּמוֹ, כֵּן, עִם מִגְבַּעַת־נָשִׁים מְלֵאַת־פְּרָחִים,

מֻקְדָּשׁ לְבִלְתִּי־יָדוּעַ – זֶה גַּם כְּתָב־יָדוֹ –

מִי שָׂם אֶת זֶה כָּאן? מִי שָׂם אֶת זֶה כָּאן?

מִי שָׂם אֶת זֶה כָּאן?

---

עלון־ידיעות

מאת

יאניס ריטסוס

עַנְנֵי־עֶרֶב, הַשָּׁעוֹן הַמּוּאָר שֶׁל הַכְּנֵסִיָּה,

עֵצִים פְּרוּעִים, קֹר, שַׁלֶּכֶת עַל הַגְּבָעוֹת,

עוֹד נִשְׁמְעוּ יְרִיּוֹת. קְצָת אַחַר־כָּךְ

בָּא גֵּיאוֹרְגְיוּס רָכוּב עַל אוֹפַנַּיִם.

עַל הָרִצְפָּה הִנִּיחַ גִּיטָארָה, שְׁמֵּיתָרֶיהָ פָּקְעוּ.

“אֶת הַמֵּתִים,” אָמַר, "נָשָׂאנוּ אֶל הַצְּרִיף.

אֵין הַשָּׁעָה פְּנוּיָה לִדְגָלִים וּלְפִרְקֵי תְּהִלִּים,

הַחְבִּיאוּ לְפָחוֹת רְשִׁימָה זוֹ,

לְמַעַן תַּזְכִּיר לָנוּ כַּעֲבֹר זְמַן

אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם, גִּילָם – גַּם אֶת מִדּוֹת נַעֲלֵיהֶם רָשַׁמְתִּי.

גַּם שְׁלֹשֶׁת הַסַּתָּתִים נִסְפּוּ.

נוֹתַר רַק מַלְאַךְ־הָאֶבֶן הַהוּא

בְּלִי רֹאש־הָרֶכֶב עָלָיו. אֵיזֶה רֹאשׁ."

כָּךְ אָמַר וְהָלַךְ.

אֶת הַגִּיטָארָה לֹא לָקַח.

---

קברות אבות־אבותינו

מאת

יאניס ריטסוס

עָלֵינוּ לִשְׁמֹר עַל מֵתֵינוּ וְעַל כֹּחָם, כִּי בְּשָׁעָה מְסֻיֶּמֶת

יִתָּכֵן שֶׁאוֹיְבֵינוּ יוֹצִיאוּם מִקִּבְרֵיהֶם וְיִקָּחוּם אִתָּם. וְאָז בְּלִי הֲגַנָּתָם,

תְּאַיֵּם עָלֵינוּ סַכָּנָה כְּפוּלָה. אֵיךְ נִחְיֶה

בְּלִי בָּתֵּינוּ, רָהִיטֵינוּ, שְׂדוֹתֵינוּ, וְקֹדֶם כֹּל,

בְּלִי קִבְרוֹת אֲבוֹתֵינוּ, הַלּוֹחֲמִים וְהַנְּבוֹנִים? נִזְכֹּר,

כִּי הַסְּפַּרְטָאִים גָּנְבוּ אֶת עַצְמוֹת אוֹרֶסְטֶס בְּטַגֵיאָה. אָסוּר,

שֶׁאוֹיְבֵינוּ יֵדְעוּ אֶת מְקוֹם הַקְּבָרִים. אֲבָל,

אֵיךְ נֵדַע פַּעַם מִי הֵם אוֹיְבֵינוּ, וּמָתַי וְאֵיפֹה יוֹפִיעוּ? וּבְכֵן, לֹא קְבָרִים מְפֹאָרִים,

לֹא תַּקְשִׁיטִים הֲדוּרִים – זֶה מוֹשֵׁךְ אֶת הָעַיִן, רַק מְעוֹרֵר אֶת הַקִּנְאָה.

מֵתֵינוּ אֵין לָהֶם צֹרֶךְ בְּכָל אֵלֶּה – לְלֹא דְּרִישׁוֹת, צְנוּעִים, אִלְּמִים עַתָּה

אֵין לָהֶם עִנְיָן בְּשֶׁבַח וּבְמַתָּנוֹת וּבִתְהִלּוֹת־שָׁוְא. עֲדִיפִים רַק

מַצֵּבָה פְּשׁוּטָה וַעֲצִיץ גֵּרַנְיוּם כְּסִימָנֵי סֵתֶר, אוֹ גַּם לֹא כְלוּם.

בָּטוּחַ יוֹתֵר, לְשָׁמְרָם בְּקִרְבֵּנוּ, אִם זֶה נִתָּן לָנוּ, אוֹ טוֹב עוֹד יוֹתֵר,

אִם גַּם אָנוּ לֹא נֵדַע, אֵי מְקוֹם מְנוּחָתָם.

לְפִי מַצַּב הַדְּבָרִים כַּיּוֹם – מִי יוֹדֵעַ?

נוֹצִיאֵם בְּעַצְמֵנוּ מִקִּבְרֵיהֶם וְיוֹם אֶחָד נַשְׁלִיכֵם מִפֹּה הָלְאָה.

לאֶרוס, 20 במארס 1968

---

ועם הסיפור

מאת

יאניס ריטסוס

אֲנָשִׁים, רַעְיוֹנוֹת, מִלִּים מֻשְׁחָתוֹת הֵן, כִּמְעַט וְאֵין אָנוּ מִתְעַנְיְנִים עוֹד

בַּעֲלִילוֹת־גְבוּרָה יְשָׁנוֹת וַחֲדָשׁוֹת, בְּמַהֲלַךְ־חַיָּיו שֶׁל אֲרִיסְטִידֶס; וְאִם מִישֶׁהוּ

מַעֲלֶה אֵי־פַּעַם עַל שְׂפָתָיו אֶת שְׁלֹשׁ הַמֵּאוֹת אֶת הַמָּאתַיִם, מַפְסִיקִים אוֹתוֹ

הָאֲחֵרִים בְּבִטּוּל, אוֹ לְפָחוֹת בְּסַפְקָנוּת, אֲבָל לְשָׁעָה כָּזֹאת, עַתָּה,

בְּהִשְׁתַּפֵּר מֶזֶג־הָאֲוִיר – בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַל כֻּרְסָה תַּחַת הָאֵקָלִיפְּטוּס,

בְּאוֹר קָשֶׁה זֶה – תּוֹקְפֵנוּ כֹּסֶף טָמִיר אֶל הַזֹּהַר הָעַתִּיק –

גַּם אִם זוֹל נִקְרָא לוֹ. כַּאֲשֶׁר

הַמַּסָּע הִתְחִיל הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר לָנוּעַ,

הַמְחַצְצֵר בָרֹאשׁ, אַחֲרָיו הָעֲגָלוֹת גְּדוּשׁוֹת עַנְפֵי מֹר וְזֵרִים,

אַחֲרֵיהֶן הַשּׁוֹר הַשָּׁחר, אַחֲרָיו הַטִּירוֹנִים וּבִידֵיהֶם כַּדֵּי הַיַּיִן וְהֶחָלָב

לְנִדְבוֹת־הַמֵּתִים, וּכְלֵי הַחֶרֶס הַיָּפִים מְכִילֵי־שֶׁמֶן וּמְפִיצֵי רֵיחוֹת־נִיחוֹחַ –

אֲבָל הַמְפאָר בְּיוֹתֵר רַק בְּסוֹף הַמַּסָּע, לָבוּשׁ אָדֹם־כַּשָּׁנִי

הָאָצִיל מִפְּלַאטֶאֶא; בְּאִסּוּר חָמוּר אָסוּר הָיָה לוֹ כָּל הַשָּׁנָה

לָגַעַת בַּבַּרְזֶל וְרַק בְּגָדִים לְבָנִים הָיָה עָלָיו לִלְבֹּשׁ – עַתָּה

צוֹעֵד הוּא דֶּרֶךְ הָעִיר בְּאָדֹם־כַּשָּׁנִי וְהַחֶרֶב הָאֲרֻכָּה בַּחֲגוֹרוֹ,

הַכַּד שֶׁל כְּלֵי־הַבַּיִת הַצִּבּוּרִיִּים בְּיָדוֹ, עַד קִבְרֵי הָאָבוֹת.

וְכַאֲשֶׁר אַחֲרֵי נִקּוּי עַמּוּדֵי־הַקְּבָרִים וְאַחַר הַקְרָבַת הַקָּרְבָנוֹת הָעֲשִׁירִים,

אֶת הַגָּבִיעַ הֵנִיף לָרוֹם וֶהֱרִיקוֹ עַל הַקְּבָרִים בְּאָמְרוּ:

"אֶת הַגָּבִיעַ הַזֶּה מַקְרִיב אֲנִי לַגְּבָרִים הָאַמִּיצִים בְּיוֹתֵר,

שֶׁנָּפְלוּ לְמַעַן חֵרוּת הַיְּוָנִים" – עָבְרָה צְמַרְמֹרֶת גְּדוֹלָה אֶת הַחֻרְשָׁה,

צְמַרְמֹרֶת הָעוֹבֶרֶת גַּם הַיּוֹם בֵּין עֲלֵי אֵקָלִיפְּטוּס זֶה

וְאֶת הַבְּגָדִים הַמְגֻוָּנִים וְהַמְטֻלָּאִים, הַתְּלוּיִים עַל חֶבֶל־הַכְּבִיסָה.

לאֶרוס, 22 במארס 1968

---

לאחר הפרת החוזה בין לאקדימוניה לבין אתונה

מאת

יאניס ריטסוס

לפי תוקידידס

קוֹרִינְת, אַרְגוֹס, סְפַּארְטָה, אַתּוּנָה, סִיקִיוֹן וְעָרִים (כַּמָּה?) קְטַנּוֹת –

לְאֶלֶף חֲלָקִים הִתְפּוֹרְרָה יָוָן, הַחוֹזֶה הַגָּדוֹל הוּפַר;

הַכֹּל מִתְרָעֲמִים עַל הַכֹּל – שׁוּב אֲסֵפוֹת, מוֹעָצוֹת, מַשָּׂאִים־וּמַתָּנִים;

הַשְּׁכֵנִים שֶׁרַק תְּמוֹל הָיוּ מְיֻדָּדִים אֵינָם מְבָרְכִים עוֹד בָּרְחוֹבוֹת זֶה אֶת זֶה בְּשָׁלוֹם –

סִכְסוּכִים יְשָׁנִים נִתְחַדְּשׁוּ. בְּרִיתוֹת חֲדָשׁוֹת

בְּנִגּוּד לַקּוֹדְמוֹת, נִרְקָמוֹת. מַגִּיעוֹת יְדִיעוֹת בַּחֲשַׁאי בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה.

אֲחֵרוֹת נִשְׁלָחוֹת מִכָּאן. פִּסְלֵי הַגִּבּוֹרִים נִשְׁחָתִים בַּכִּכָּרִים

וּבַגַּנִּים מְקַנְּנוֹת עֲלֵיהֶם הַצִּפֳּרִים.

קְבוּצוֹת קְטַנּוֹת בַּשּׁוּק, בִּרְצִינוּת, בְּהִתְרַגְשׁוּת, בְּקַנָּאוּת,

מְדַבְּרוֹת עַל דַּאֲגוֹתֵינוּ – מִי מִנָּה אוֹתָם? מִי שָׂמָם?

עַל כָּל פָּנִים אָנוּ לֹא בְּחַרְנוּם (וּבִכְלָל כֵּיצַד וְאֵיךְ? כְּבָר שׁוּב אֲדוֹנִים חֲדָשִׁים? אֲנַחְנוּ מְוַתְּרִים!)

אַפְּרִיל הִגִּיעַ;

עֲצֵי־הַפִּלְפֵּל בָּרְחוֹבוֹת הוֹרִיקוּ – יַרְקוּת רַכָּה,

דַּקָּה (נִרְגָּשִׁים אָנוּ), אִם־כִּי

הַרְבֵּה אָבָק עָלֶיהָ – הַשֵּׁרוּתִים הַצִּבּוּרִיִּים מְבֻלְבָּלִים הֵם;

אֵינָם נוֹסְעִים עוֹד אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם לְהַשְׁקוֹת הַחוּצוֹת, אַךְ הַיּוֹם

הוֹפִיעָה פִּתְאֹם בַּחֲצַר הַפַּרְלָמֶנְט הַנָּעוּל הַסְּנוּנִית הָרִאשׁוֹנָה,

וְכֻלָּם קָרְאוּ: “סְנוּנִית, רְאֵה, סָנוּנִית, רְאֵה” –

כֻּלָּם בְּקוֹל אֶחָד, גַּם הַיְרִיבִים: “סְנוּנִית”. פִּתְאֹם

נִשְׁתַּתְּקוּ הַכֹּל, כָּל אֶחָד הִרְגִּישׁ אֶת עַצְמוֹ נִפְרָד מִכָּל הָאֲחֵרִים, חָפְשִׁי בְּמִדַּת־מָה,

קְשׁוּרִים בִּגְלַל אֹרֶךְ הַזְּמַן לִבְדִידוּת חֲזָקָה. וְעַתָּה

הֵבִינוּ, שֶׁחֵרוּתָם הַיְחִידָה הִיא הַהֱיוֹת לְבַדּוֹ, וְגַם זֶה עוֹדוֹ

(אִם־גַּם בַּבִּלְתִּי־נִרְאֶה) שָׁבִיר, בִּלְתִּי מוּגָן, פִּי אֶלֶף מֻקָּף אוֹרְבִים, גַּלְמוּד.

לאֶרוס, 4 באפריל 1968

---

כביר־הזהב

מאת

יאניס ריטסוס

וְכִי לָמָּה חָפַצְנוּ בָּזֶה, בִּכְבִיר־הַזָּהָב – נִסָּיוֹן חָדָשׁ – אוּלַי הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר;

מִיתָה, צוּרֵי־יָם מְחֻבָּרִים, הֲמָתָה; אֶת הֵרַקְלֶס הִשְׁאִירוּ בְּמִיסְיָה,

הֶלַס הַיָּפֶה טָבַע בַּמַּעְיָן; וְאֵין מְשׁוֹטִים חֲדָשִׁים,

לְלֹא הַפְסָקַת מְנוּחָה. קוֹלְחִיס, אַאֶטֶס, מֵדֵיאָה. הַשּׁוֹר בַּעַל רַגְלֵי־הַנְּחֹשֶׁת.

שִׁקּוּי־הָאֲהָבִים וּמַאַבְקֵי־הַתַּחֲרוּת חַסְרֵי־הַתּוֹעֶלֶת. אַחַר כָּךְ אַפְּסִירְטוֹס – חֲתִיכָה חֲתִיכָה

נֶאֱלַץ אָבִיו לְלַקְּטוֹ מִן הַיָּם.

וְהַכְּבִיר הַהוּא –

סוֹף סוֹף מַטָּרָה שֶׁהֻשְׂגָה, אֲבָל גַּם פַּחַד: אֲנָשִׁים אוֹ אֵלִים עֲלוּלִים לְגָנְבוֹ –

אוֹחֵז אַתָּה אֶת זֶה בְּיָדְךָ וּשְׂעַר־הַזָּהָב שֶׁלּוֹ מֵאִיר לְךָ בַּלֵּילוֹת,

נוֹשְׁאוֹ אַתָּה עַל כְּתֵפֶיךָ וְאַתָּה מוּאָר כֻּלְּךָ, מִתְרָאֶה – מַטָּרָה

לְאֵלֶּה וּלְאֵלֶּה; וּלְעוֹלָם לֹא תִּהְיֶה בַּצֵּל,

בְּפִנָּה קְטַנָּה, צָרָה, שֶׁלְּךָ, לְהִסְתַּתֵּר, לִפְשֹׁט בְּגָדִים וְלִהְיוֹת.

אֲבָל מֶה הָיוּ חַיֵּינוּ בְּלִי (כְּפִי שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים) עִנּוּי־זָהָב זֶה?

לאֶרוס, 5 במאי 1968

---

חיינו בפַארֶס

מאת

יאניס ריטסוס

אַחֲרֵי כֹּה הַרְבֵּה מַזָּל בִּישׁ נַעֲשִׂינוּ זְהִירִים –

אָנוּ מַשְׁגִּיחִים עַל צִלְּלֵי הַצִּפֳּרִים וְהֶעָלִים,

מַקְשִׁיבִים אָנוּ לְקוֹלוֹת נִסְתָּרִים, פּוֹנִים כֹּה וָכֹה,

דּוֹרְכִים עַל קְצוֹת־הַבְּהוֹנוֹת מְאֻחָר בַּלַּיְלָה אֶל הַמִּקְדָּשׁ,

מַקְטִירִים קְטֹרֶת, מוֹזְגִים שֶׁמֶן לְתוֹךְ הַמְּנוֹרוֹת הַתְּלוּיוֹת,

מְנַדְּבִים אֶת מַטְבֵּעֵנוּ מֵאָרָד לַמִּזְבֵּחַ,

מְקָרְבִים עַצְמֵנוּ לְאָזְנוֹ שֶׁל הָאֵל וְשׁוֹאֲלִים בְּלַחַשׁ:

“מָתַי?” “מֵאַיִן?” “בַּמֶּה?” וּמִיָּד אַחֲרֵי זֶה

סוֹתְמִים אָנוּ אֶת שְׁתֵּי הָאָזְנַיִם וְנָסִים.

בְּכִכַּר־הַשּׁוּק פּוֹתְחִים אָנוּ פִּתְאֹם אֶת אָזְנֵינוּ –

הַמִּלָּה הָרִאשׁוֹנָה, הַמַּגִיעָה אֵלֵינוּ, הִיא מַעֲנֵה

אֱלֹהִים. מֵעוֹלָם אֵין הַמִּלָּה הַזֹּאת תְּשׁוּבָה

לְמִשְׁאַלְתֵּנוּ – הֲשָׁמַעְנוּ נְכוֹנָה? מֵרֹאש

מַתְחִילִים אָנוּ אוֹתוֹ הַמִּשְׂחָק הַמְמֻשָּׁךְ –

מִקְדָּשִׁים וּמְנוֹרוֹת, מַטְבְּעוֹת, כִּכַּר־הַשּׁוּק – עַד לַשָּׁעָה

בָּהּ הַחֲנֻיּוֹת נִסְגָּרוֹת, הָאַצֶטִיל כָּבֶה,

וְאָנוּ מְהַלְּכִים בָּרְחוֹב בּוֹדְדִים לְיַד כָּל קִיר וָקִיר,

בּוֹחֲנִים אֶת הַמִּלָּה עַל הֶגֶה וָהֶגֶה – מַחֲלִיפִים הַהֲבָרוֹת

וְאַף פַּעַם אַחַת אֵין אָנוּ מוֹצְאִים מַה שֶׁקִּוִּינוּ.

הִנֵּה יוֹדֵעַ אַתָּה, כָּךְ מְבַזְבְּזִים אָנוּ אֶת חַיֵּינוּ בְּפַארֶס

בֵּין כִּכַּר־הַשּׁוּק הָרֵיקָה וּבֵין הָאוֹרַאקְלִים הֲרֵי־הָאֲסוֹנוֹת.

סאמוּס, 17 ביוני 1969

דירתה של אשה אחרת, מרתה פינקרפלד, בבית ערבי ברחוב סטאנטון שבחיפה. השעה היא שעת ערב מאוחרת ואני תוהה אם הסכין כבר חברי מנחם אקרמן לבואי, חרף כל המלים היפות, הנלהבות, שהוא משפיע עלי באוזני חברי. שמונה־עשר אנחנו כאן, לבד מאקרמן. שלושה ספלים של תה עוברים בין הידים ולי לבדי ניתן ספל גדול של פח. אני הוא אורח הכבוד. הכל מתבוננים בי בכבוד גדול, מהול בחשש. את קורותי יודעים כולם. אקרמן גוחן אלי, ידו האחת מונחת בידידות על ברכי ובשניה יוצק הוא לכוסי מבקבוק קוניאק צרפתי ומוהל את התה שבה. “חברים”, הוא אומר, “שעה גדולה היא זו לקבוצתנו. איני צריך להזכיר לכם זאת: שותפי ורעי לכל הדרך הרבה והארוכה שעשינו עד כה שב אלינו. הנה הוא יושב עמנו. צריך לשתות לחייו, חברים”. איני בטוח שאת דבריו כולם אני זוכר מאז.

כל שבעה־עשר האחרים מביטים בי. אינם יודעים איך לחשוב אותי: עמם או נגדם; נטע זר או ענף משלהם; פרובוקאטוֹר או נאמן. שיהיו מסוּפּקים, אני חושב. בתוככי ספקותיהם אעלה ואפרח כחבצלת. אני סוקר אותם אחד־אחד, בעוד רעי אקרמן מפאר את מעשי עד הנה ומתעלם לחלוטין מן הנופך האישי, הקטן. מאוחר יותר יהיו דברים בינינו עליךְ, ולא אני אפתח בהם. אני את שפתי חתמתי וחשקתי ואמרתי לעצמי לא אעלה דבר עליך, אלא שהוא יעשה זאת. איני בטוח שהַצֵק הציק לו זיכרך הנעווה, המקולל – אך ביודעו אותי כה טוב, יבקש לתקוֹן את רגשותי אליו בעניינֵךְ. להצטדק; להסביר. אני אשיב לו מבלי רחם. את כל ריתחתי וקינאתי וכאבי אביא, בפרץ, אליו. בדברים זועקים, נקרעים מן הבשר, בזעם, בחרפות, כמעט בבכי – ובתוך תוכי הרי אפקח עין צוננת על עצמי (סילחי לי, אנא!) כדי שמישחקי יהא בקלפים הנכונים, כדברי משחקי הקלפים. הוא יקבל את כאבי המתפרץ, הנורא, כפי שהוא. הוא ידבר, יסביר, ירצה, יתרץ, יכה על חטא, יפזר את קסמיו ומדוחיו, יחייך, יאנח, יזיל דמעות, יחנֵן קולו, יזעף. הכל. הוא מאמין לי עתה. עתה, הוא יודע, אם ירַצה אותי, את נפשי הסוערת בשֶׁלָך, בשל מותך הניבזה שמָה, לבדך, בטרם אשוב, לבדך, נעזֵבת ממנו, האיש שגנב את ליבך ממני, האיש שסיחרר את נפשך, בועלך, אבי בתך, עוזבךְ, הורגךְ – אם ירַצה אותי, הוא יודע, כי אז יתוקן הכל. ואני אניח לו לשכֵּךְ הכל לאט לאט, בלילה ארוך של שיחה. אניח לו להכניעני, להביסני, להכניסני תחת כנפיו, לתרץ לי את כל שאלותי, עד אחת, בכנותו הגלויה, הפורצת, הלא מתחסדת, רבת הקסם. אני ארגע לאט לאט, אכוף ראשי, אחדל מהטיח בו האשמות, אשקוט ממריי. אני אדע אז, כשהשחר מאדים מעבר להר הכרמל ואדמומיתו באה בחלון חדרו של אקרמן, בעיר התחתית, כי הוא בוטח שהכניעני, שפייסני, שסילק ספקות מליבו ומליבי. שחקן גדול אהיה אז ובי דבר לא ישתנה. הוא לא יידע זאת.

אך לעת עתה הוא דובר בשבחי ומתכֵן לעצמו, תוך דבריו, אני בטוח, את השעות המרות הללו שבהן נבוא חשבון זה עם זה ואת שיאמר ויעשה. אין פניו מורות כהוא־זה על העובר במוחו והלא גם בשל כך היתה הערצתי אליו גדולה כל כך. הוא מדבר ואני מביא חום לגופי הצונן מכוס הפח ומעיין באנשים הנאספים. והם מעיינים בי, שלא במישרין, במעין גניבה, ומחייכים בהתחטאות כאשר צד מבטי את מבטיהם. גם צעיר ערבי נמצא ביניהם. עלי, הציגו אקרמן בפני, והיתה גאווה בקולו ובפניו, שכן הנה גם מן הערבים חוברים עימנו לפעולה משותפת. “והלא זה עיקר רצונם של החברים בקומאינטרן. במפורש”, כך אמר לי. “פריידקין כתב לי כך. אם לא נפעל יחדיו עם חברינו הערביים בארץ הזאת אין לתא כל עתיד. בזה, בשיתופם של הערביים בפעולותינו יכולים אנו להצליח יותר מהם, בוועד המרכזי!”. סעד עלי אל־ראזק הוא בן כפר ג. שבגליל. סאניטר בבית החולים הדסה. צנום. נמוך קומה. בן עשרים־ושלוש, עשרים־וחמש הוא – וכבר מקריח ראשו. שתקן הוא ויושב הוא בתוכנו, כמו נגד רצונו הובא בסוד הדברים. עוד באותו ערב בישר לי אקרמן כי עלי הוא חבר הוועד המרכזי. י“ח אנשים המה ואני נועדתי להיות הי”ט וכבר ועדות לנו שלוש. ועד מרכזי – אקרמן בראשו ועמו מרתה פינקרפלד ועלי זה, שעוד אספר בעניינו יותר; ועדת־פעולה שאיני יודע מה פעולתה בדיוק ומשער אני כי עיקרה בהקמת תאים במקומות אחרים על חיפה; וגם ועדת ביקורת.

בעוד רעי מספר את שבחי אני מתבונן סביב ולומד לדעת את כל חברי התא כולם: בעלת הבית, מרתה פינקרפלד, שמנה, ממושקפת, אסופת שיער, חמורת סבר. נינו פדרבוים, המתגורר עמה בלא נישואין ושאין לו כל עניין בפראקציה הפועלית האקטיבית. עובד הוא אצל סוחר בדים יהודי מפרס בעיר ויודעו אני כטיפש וכפטפטן. אף הוא שמן וממושקף ומרבים החברים ללהג על מעשים שעושה הוא במרתה, שממנה הוא ירא מאד. לידו, בפינה, מתוח וחיוור, יושב הבחור הערבי, כתמי יוד סגולים על חולצתו הלבנה. רחמני ורות כהן יושבים על הספה והיא מחזיקה בספר חדש של אוגניוב. מתגוררת היא בחדר אחד עם מאשה בֶּקר ועם אחותה, חנה בקר ואת לילותיה הפנויים מעבירה היא בקריאה. זעירת קומה היא, ממושקפת ומעריצה ללא תקווה, בגופה וברוחה, את אקרמן. נחום רחמני שלידה הוא בן הארץ הזו ולהוריו נחלה גדולה במושבה פתח־תקווה. רב עמם בשל הסוציאליזם וקרע את כל קשריו עמם. רציני הוא ומלומד. עובד הוא בבית־החרושת לצמאנט ולומד בכוחותיו שלו אנגלית ורוסית וצרפתית ואת תורתו של מארכס. מתלמידיו הנאמנים של וייסמן היה, עד שביישוֹ זה בשל דבר של מה בכך וגער בו באסיפת החברים לעיני הכל. אסף אז רחמני את כליו, חבש את כובע הקסקט על שיערו הבהיר, קפץ שפתיו ויצא ולא שב עוד.

ועוד שם מאשה בקר וחנה בקר, האחיות. כעורות־פנים הן ודומות זו לזו, אף כי אמותיהן אמהות שונות. מתגוררות הן יחד ועובדות יחד בבית־החולים הדסה עם הערבי אל־ראזק – הן שהביאוהו אצלנו – ועושות את כל ימיהן יחד, אך עד הנה לא הסכינו זו לזו וכל העת הן מתקוטטות וצועקות האחת על אחותה ומוצאות בלי הרף פגמים זו בזו. לרגליהן, על שרפרף ערבי, יושב האלבינו. מעיף הוא מבטים בי, בן ארצי זה, ואני את החלוץ המת רואה בעיניו, מעבר לריסיו הלבנים. שמח וטוב לב הוא תמיד ואל הכל מתרצה הוא ומחניף. כזו דרכו. עוד חלק לו במעשים שאותם אריץ, כמטורף, על דפים אלה. וכאן, עומד נשען אל הקיר, נושף בספל התה וגביש סוכר חום בין שיניו, פסח ברצקי. פועל בניין הוא ואחיו של נהג הקטרים גרשון ברצקי. כבר היו לו דברים לפסח ברצקי עם המשטרה וראש־וראשון הוא בנועזים לפעולות הקבוצה. פאמפלטים מחלק הוא ולאסיפות ציוניות נכנס הוא כדי להפריע. גם מינה אברהמסון שלידו נתנסתה בכלא של משטרת המאנדאט עד שנפדתה משם. רזה היא ורגליה ארוכות ונאות וחזה גדול ונאה. גם פניה יש בהם כדי ללבב, לולא מיכווה אחת גדולה שעיוותה את לחיה הימנית. יושבת היא על כסא קרשים ואוספת את רגליה זו לזו ומתבוננת בי שוב ושוב בעניין רב. מחייכת היא בביישנות ומשפילה את עיניה, כשלוכד מבטי את מבטה. אני רואה בו תענוגות צפויים ללילות שאין שינה בהם. את דרכי בין הי"ח שבחדר אני מתכנן כל הזמן. והנה היא בלהה גוטמן, המבשלת של בית־החרושת “נשר” לצמאנט. גדולה, נעימת סבר. באודיסה, אמר לי אקרמן, היה לה בעל שנלקח לבית האסורים הבולשוויקי ומת שם. אך היא, אומר אקרמן כמתפעל, לא קשרה את כאבה האישי לרעיון הכללי. הנה היא, אם תרצו, חברה בחבורתם של רוצחי אישהּ.

והנה פנחס ידידיה. הוא הבוגר שבכולנו. ברומניה השאיר, אומרים, אשה ושתי בנות בוגרות ובא לכאן. ציוני גדול היה עד שבאו מריבות בגדוד העבודה ונתחלפו מחשבותיו בבת אחת לקיצוניות השניה. צנום וגבוה הוא וממושקף. אינו מרבה בדברים ואין איש יודע תמיד מה חושב הוא ומה אינו חושב. לזכותו אני רושם כי אהבו ארתור המת מאד – אף כי מעולם לא הצלחתי להבין על מה ולמה. גם הוא עובד בבית־החרושת לצמאנט, כלבלר ומתגורר הוא בשכונת הצריפים שליד בית־החרושת. רושם הוא בעפרון קוֹפּי של לבלרים דברים לומר, כל העת ולבסוף לא יאמר דבר. קוּבָּה, הוא יעקב סברדלוב, לידו. כבן עשרים־ושבע וכולו בשר ושרירים בגוף מחותך קווים גסים. שופע הוא כוח רב ומחמת הכוח מתייזעים פניו כל העת והוא מוחה אותם בכומתתו. בלב ולב מאזין הוא כל העת לאשר ייאמר, מבקש – ככל אשר יוכל – להבין דבר מתוך דבר ונראה חסר אונים כאשר עוסקים ניכחו באבסטרקט התיאורטי ובאידיאות. אך אין כמוהו מביא בטחון בלב האנשים בעת הפעולה המעשית. פועל בניין הוא כפסח ברצקי ונשים (פשוטות בדרך כלל; ספרדיות) נמשכות אליו בצמאון והוא שולט בהן בגסות, ביד רמה. משה הצפתי עמו. הוא מורה, שחרחוֹר הוא ומשקפיו סדוקות בזגוגיותיהן. איש משפחה הוא וחרף גילו הצעיר – כבן שלושים – כבר ששה ילדים בביתו. חושש הוא יותר מכל האחרים שמא תסכן אותו חברותו בתוכנו ויגורש מעבודתו, בבית־הספר של בת־גלים. יושב הוא וממולל באצבעותיו, תם ותמים שהכל סונטים בו פעם בפעם – וכל רחש, בבית ומחוצה לו, מביא בו חרדה. לידו, כמעט, יושבת ורה שמעונוביץ. במכנסי גבר גסים נתון גופה הדק, הנערי ושיערה בהיר ועיניה תכולות. אומרים, שאיליה פפרברג איש האגדות, חברנו שהיה ממסייעיו של המנהיג איוון כ"ץ בגרמניה ונורה ברחובה של שטוטגארט, היה אהובה. מאז, על כל פנים, לא התייחדה עם גבר. אצל רוקח ברחוב החלוץ היא עובדת ומתגוררת בבית סמוך. פניה יפות וחתומות מרגש ומלוֹתיה מעטות. מאוחר יותר אני למד לדעת, מהולכי רכיל, כי חברי אקרמן ניסה כוחו עמה וסירבה לו – אולי האחת והיחידה היא בכך. ששון (איני זוכר אם שמו או שם משפחתו זה) עומד וגבו אל הקיר. דברים רבים עליו איני זוכר, שכן הלך מאתנו עוד בימים הראשונים. ספרדי היה ובמתפרה עבד ואלינו בא, כך למדתי, לא מכורח האידיאה, אלא משום שטענות היו לו כנגד מעבידו וסבר שיוכל הפאפא לתקון את המעוות.

ועוד אחד. ארמאן מאריס. ממוצע קומה, בלונדיני, לבוש בטעם וטוב מזג הוא. יש עמו, אומרים, ממון שהביאו במטבעות זהב מצרפת. בן עשרים־ושתיים או שלוש הוא ושילחוהו הוריו מביתם בעיירה קטנה שליד פאריס משום שדבק בו שם רע של בולשביק. מוכן הוא לפעולה מתי שיקראוהו ולעבוד אינו עובד אלא כאשר מאחרת לבוא הקצבת הכסף מהוריו. מישהו מן המקפידים לחש לי, אחר זמן, כי אינו יהודי – ואולי נכון הדבר ומה בכך?!

הנה כולנו. אחד־עשר גברים ונשים שבע. אני התשעה־עשר וכחבצלת שחורה אפרח במזימותי בין כולם.

פרק מתוך ‘פרוטוקול’, רומאן בכתובים על חוגים ראדיקאליים בחיפה של שנות ה־20. הספר יראה אור בהוצאת “כתר”. פרקים קודמים הופיעו ב’סימן קריאה' 7. כל הדמויות הפועלות הן פרי הדמיון.

שׁוּב שָׁם

מאת

אבות ישורון

---

עֲלֶה שׁוּב אֶל הַחֹף

מאת

אבות ישורון

כְּשֶׁבָּאתִי בָּאֳנִיָּה הַגְּדוֹלָה

בְּתֹךְ הַיָּם הַגָּדוֹל,

לֹא יָדַעְנוּ מָתַי הָאֳנִיָּה עֹמֶדֶת,

אוֹ הַיָּם הַגָּדוֹל עֹמֵד.

וּכְשֶׁעָלִינוּ אֶל הַחֹף

הָיְתָה הָאָרֶץ לֹא נֹדַעַת.

אֲבָל יָדַעְנוּ אֶת שְׁמֹת

הַמְּקוֹמוֹת וְאֶת שֵׁם הַשָּׁמַיִם.

אַחַר כָּךְ לֹא הָיָה מַה

לֶּאֱכֹל. אָז שָׁכַחְנוּ אֶת שְׁמֹת

הַמְּקוֹמוֹת בְּאֵיזֶה עֹלָם אֲנִי

חַי, וְהָיָה פָּשׁוּט וְרָגִיל.

אָז פָּרְצוּ מְאֹרָעוֹת עֶשְׂרִים וָתֵשַׁע

וְזֶה הֵרִים את הַמֹּרַל.

אֲנִי מִתֵּל אָבִיב חִפַּשְׂתִּי דֶּרֶךְ

לְהִתְנַדֵּב לַהֲגַנָּה בִּירוּשָׁלַיִם.

בְּוַעַד הָעִיר הָיִינוּ מְסֻגָּרִים וּמִתְאַמְנִים

בְּנֶשֶׁק, וּבַחוּץ הִתְרֹצְצוּ תַּחַת

צְלִיפַת הַכַּדּוּרִים הָעַרְבִים, יִצְחָק

בֶּן צְבִי עִם רָחֵל יַנָּאִית.

"אֲבָל אֵיךְ לְשַׁנֹּת אֶת הָאֹרְיֶנְטַצְיָה

(= שֶׁל הַפְּקִידוּת הַבְּרִיטִית), אֵיךְ לְשַׁנֹּת.

אֶת הָאֹרְיֶנְטַצְיָה".

אֶת הָאֹרְיֶנְטְטַצְיָה.

מִחוּץ לַשַּׁעַר עָמַד חַיִּים שִׁיֶע בֶּן עִירִי מִקְּרַאסְנִיסְטַאוו

עם אֶקְדֹּחַ בְּגֹדֶל אֵבֶר הַמִּילָה שֶׁל תִּינוֹקִים וּבִקֵּשׁ

לְהִכָּנֵס. אֲבָל לֹא הֻכְנַס. וַאֲנִי הָלַכְתִּי לְהַתְקָפָה

עַל עֲטָרוֹת, וְהָיִיתִי בְּעֶמְדָה בְּרֶפֶת עִם שְׁתֵּי פָּרֹת.

ו כסלו תשם, 26 נובמבר 1979

---

עֹלֶה נֹפֵל

מאת

אבות ישורון

עֲלֵה שׁוּב אֶל הַחֹף.

וּכְשֶׁאַתָּה עֹלֶה וְעֹלֶה

נִדְמֶה לְךָ שֶׁאַתָּה כְּבָר פֹּה?

לֹא.

עֹלִים אֶל הַחֹף

וְעֹלִים. נֹפְלִים אֶל הַמַּיִם

וְעֹלִים. חֹזְרִים אֶל הַיָּם

שָׁם.

ז כסלו תשם, 27 נובמבר 1979

לְרֹעַ מַזָּלָם צוֹמְחִים הַשִּׂיחִים

קָרוֹב מִדַּי לְמֵי הַנָּהָר,

הָאֲדָמָה שֶׁהֵם בְּתוֹכָהּ נוֹפֶלֶת.

הֵם שׁוֹלְחִים שָׁרְשֵׁיהֶם וּמְבַקְשִׁים

לֶאֱחֹז בָּאֲדָמָה הָאֶפְשָׁרִית וּבְזוֹ שֶׁכְּבָר אֲוִיר,

כָּךְ הֵם נִשְׁמָטִים אֶל מַיִם עוֹבְרִים.

בָּחַרְתָּ תְּכוּנוֹת עֲמִידוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּכֹחָן לְסַמֵּן מָקוֹם, נִדְמֵיתָ קָרוֹב,

בּוֹא לֹא נַכְחִישׁ, הַדְּבָרִים שֶׁאוֹתָם שֶׁעֲלֵיהֶם רָצִיתָ לְדַבֵּר בְּבֵרוּר

יָצְאוּ כְּקוֹלוֹת מְדַבְּרִים מִבֶּטֶן, וְנָכוֹן שֶׁלֹּא קַל הָיָה לְהַקְשִׁיב.

כָּעֵת כְּשֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב, רוֹשֵׁם וּמוֹחֵק, הַקִּרְבָה הַנִּכְפֵּית מִתְרַחֶקֶת

מֵהַקַּו הַדִּמְיוֹנִי שֶׁמְּבוֹרֵר מִלִּים שֶׁבּוֹחֵן מַשְׁמָעֻיּוֹת.

בְּלֹא הַמָּקוֹם שֶׁהֻרְגַּלְתָּ בּוֹ נֶחֱלַשְׁתָּ,

רָצִיתָ לְהִשְׁתַּחְרֵר מִדֹּחַק הַמִּלִּים, לִרְשֹׁם בְּנוֹף אַחֵר,

עַכְשָׁו תַּמְתִּין וְתַחֲזִיר לָרֶקַע קְטָעִים שֶׁל מָקוֹם,

הֶרְגֵּלֵי אֲנָשִׁים, וּבְעִקָּר אֶת הָאוֹפְּטִימִיּוּת שֶׁקָּשְׁתָה עָלֶיךָ,

עַכְשָׁו תַּמְתִּין, תַּמְתִּין בְּסַבְלָנוּת לָרוּחַ הַקַּלָּה שֶׁלִּפְעָמִים מִזְדַּמֶּנֶת.

עִקַּר הָעֲבוֹדָה נֶעֶשְׂתָה

בְּעֶזְרַת מָנוֹף שֶׁהֵרִים

אֶת לוּחוֹת הַשַּׁיִשׁ

מִן הַמַּחְצָבָה אֶל תּוֹךְ

אַרְגַּז הַמַּשָׂאִית

וּמִמֶּנָּה אֶל

הַפּוֹעֲלִים שֶׁעָבְדוּ בְּפִגּוּם.

שַׁבְּלוּלֵי הַצֶּבַע גֹּרְדוּ, בְּצִדֵּי הַשֶּׁלֶט “בַּנְק לְאֻמִּי” הֻרְכְּבוּ

כַּנִּים לַדְּגָלִים, בְּאוּלָם שֶׁהָפַךְ מְדוֹרִים מְדוֹרִים, אֶפְשָׁר הָיָה

שֶׁיָּקוּם מַחְסָן לְשִׁמּוּר יְרָקוֹת אוֹ אַקְוַרְיוֹן לַמְמַלְאִים פִּיהֶם מַיִם,

בְּכָל אֹפֶן, מְעַטִּים יִכָּנְסוּ רַק בִּשְׁבִיל לְבָרֵר אֵיזֶה דָּבָר.

פגישה עם גרטרוד קראוס ברחוב, על שני דיוקן עצמי ועל הקשת בענן

מאת

יהודית הנדל

---

פגישה עם גרטרוד קראוז ברחוב

מאת

יהודית הנדל

מוקדש לגרטרוד קראוז, נכתב בדצמבר 76

גרטרוד קראוז היתה ידידה של בעלי, צבי מאירוביץ

צבי מאירוביץ' – גרטרוד קראוס: רישום כפול

גרטרוד אמרה לי היום: כששמעתי שמת עשיתי קו באוויר, רחוק, ישר, והוא לא מת. והיא עשתה את הקו באוויר, לא רחוק, לא ישר, היד צונחת לה על המקל מקלפת את הראש של המקל. פגשתי אותה ברחוב, אשה קטנה עם חריצים כחולים מתחת לגבות כמו מחט. נפש חיה לא עברה ועמדנו, והיא התחילה לדבר עוד לפני שעמדנו, תנועות הידיים שלה קצרות, כל הזמן הודפות משהו, והיא כל הזמן עישנה. כיוון שהיתה רוח הסיגריות לא נדלקו לה והיא החזיקה אותן בפה חצי שרופות כבר בהתחלה. ונשענת על הגדר בכתפיים דקות, קשות, הראש כלפי מטה אבל הנטייה כלפי מעלה, היה לה קול של אדם שמדבר אליך כל הלילה. “אני אף פעם לא אשכח איך בתוך קהל ראיתי אותו בפעם הראשונה וראיתי רק שתי עיניים אפור ולא ראיתי שום דבר ורק שתי עיניים אפור וכבר לא היה צריך אף מלה ואני אף פעם לא אשכח את השתי עיניים אפור”. והיא הסמיקה וקצת צחקה, נבוכה, ואמרה שהעברית שלה לא בסדר ולא אומרים שתי עיניים אפור.

היה סגריר. הכל היה נמוך. השמיים. הגדר. הבתים. היא כיפתרה בעצבנות את המעיל הישן שלבשה מעל למכנסיים רחבים ישנים ושאלה אם אני ממהרת. אמרתי לה שלא, יותר אני לא ממהרת. היא אמרה: כן, ועם זה להסתובב שנים, ונעצה בי את המבט קצר הרואי שלה. דיבורה היה עכשיו מהיר, יבש. היא שאלה אם זה היה ברגע. אמרתי לה שברגע. היא שאלה אם כשדיבר איתי. אמרתי לה שכשדיבר איתי. היא שאלה אם גמר את המשפט. אמרתי לה שאני לא יודעת. היא שאלה אם הפנים שלו השתנו. אמרתי לה שהפנים שלו לא השתנו. היא אמרה: עם פנים כמו שלו, והיא שוב קצת צחקה, מנגבת לעצמה את המעיל כאילו נפלו לה רסיסים של גשם על המעיל, חוזרת על התנועה שעשתה בהתחלה אבל כבר לא חוזרת על המלים, לוחשת משהו אל תוך המדרכה וכבר שמעתי אותה מתוך המדרכה ועם זה להסתובב שנים, ולא היה בי הכוח לעזור לה להגיד מה שרצתה שאעזור לה להגיד ובמקום זה נזכרתי מה שצבי אמר לי פעם על קו ואמרתי לה את זה. ואז קרה לה דבר משונה ביותר. היא ניתקה את עצמה בתנועה חדה מהגדר, התרוממה ונעשתה זקופה פתאום, הצוואר צעיר, מתוח, ועומדת ככה על קצות האצבעות בנעלי ההתעמלות הלחות, כאילו בני אדם רבים, בלתי נראים, מקיפים אותה, השירה מעצמה בבת אחת עשרים שלושים שנה. היא נראתה כולה מתנועעת אם כי לא עשתה אף תנועה. – חשבתי שלא שמעת מה שדיברתי אליך, אמרה, אבל אם שמעת מה שדיברתי אליך אני רוצה להגיד לך עוד משהו. תמיד אחרי שפגשתי את צבי הרגשתי כמו מישהו שעומד על הר, גבוה, – והיא השתחררה ממרכז הכובד שלה, הראש התרחק לה מהעורף, והיא פרשה את הידיים והתרוממה על הר, גבוה. זה מרגישים רק בגוף, אמרה, ונשארה לעמוד, בידיים פרושות, על הר, גבוה, בנעלי ההתעמלות הלחות על המדרכה הלחה, מתרוממת ברחוב הריק, נושמת עמוק, כמו שרק רקדניות יודעות לנשום, צפה ונושמת, צולבת בבת אחת את הידיים. היא נופפה בהן רגע, צלובות, צמודות, בלי לזוז, כאילו היו שתי כנפיים, לא שייכות לא לה ולא לגופה, נעות לבדן באוויר האפור מול הבתים האפורים, עוצרות לבדן את הימים החולפים לבד בתוך הבהרת הרצה על הבמה בנקודה הסופית של האור המקיף אותה. והתחיל קצת לטפטף כשעוד עמדה ככה, צנומה, קמוטה, מרטיטה בתוך המעיל הישן וביחוד עצמות הבריח. ובתוך המעיל הישן אפשר היה להרגיש את כל איבריה מתארכים ומשנים צורה, הראש בורח לה מתוך הגוף, והיא מטפסת בתוך המעיל הישן, עוד פעם, עוד רגע, מפזרת את פרקי האצבעות ומתגבהת, מתגבהת,¹ עוד פעם, עוד רגע, תלויה על עצמה, שמה נפשה בכפה ומגיחה שוב מתוך האפילה, כמו אז, לפני עידן ועידנים, כשכל אירופה הריעה לה, כשרקדה את מחול האש והאוויר רעד סביבה כמו להבה, כשרקדה עטלפים וציפורי גן עדן כל הזמן על הבמה מקיצה מתוך בהלה. המעיל כמעט נפל ממנה והיא תפסה אותו בידיים צלובות, מנסה לשווא לחלץ אותן זו מזו. הן היו צלובות עכשיו במהופך, עד שקשה היה להבחין איזה על איזה. והיא אספה את פרקי האצבעות, לכודה, מכווצת כולה, מכוסה כולה בשרוולים הגדולים, וראו לה רק את כפות הידיים הדקות, היפות, שלא עמדו בפני ההרס.

היא נראתה כפליים קטנה כשהתקפלה.

היא אמרה: את יודעת מה שצבי היה אומר, אין דבר יותר מכאיב מאשר אובדן ההתלהבות. היא נשענה עכשיו כה חזק על הגדר שהיה נדמה שעשתה גומחה בגדר, ושוב עישנה, קצת משתעלת, צרודה. היא אמרה: הייתי רוצה שיהיה לי צילום שלו. אין לי. אף פעם הוא לא נתן לי.

הבטתי בה בתוך הצמחייה שעל הגדר. צבי היה יושב איתה כל יום שישי בקפה ריץ. כשהיה חוזר היה אומר: ישבתי עם גרטרוד.

הבטחתי לשלוח לה. הלכתי לקפה וישבתי בחוץ. מישהו העיר את תשומת לבי שאני יושבת בגשם.

---

על שני דיוקן עצמי

מאת

יהודית הנדל

בקייץ 73 ביקר אותנו ג.ת., סיפר שהוא מכין תערוכה שתיקרא “דיוקן עצמי”, וביקש שצבי יתן לו שתיים שלוש תמונות לתערוכה. צבי – שהרבה מאוד היה “מקשקש” את עצמו, ולא בלי ליגלוג עצמי, בבתי קפה, ובתקופה מסויימת גם עשה כמה אוטופורטרטים – צחק, אמר שהוא זרק, נתן, השמיד, לא יודע איפה, לא יודע למי, ובכלל, יותר טוב שנשתה קצת קפה או קצת וויסקי ואולי אפילו עם קצת שטרודל חם, שיפשף את ידיו והתחיל לדבר על דברים אחרים. אבל אני, מקשיבה מן הצד, אמרתי כי נדמה לי שפעם דחף במחסן, בין ניירות עטיפה ישנים ובלינד־ראמען שבורים – דיוקן עצמי, בדיוּת, שמאוד אהבתי. הוא צחק שוב, אמר שאני “מבלבלת” ושלא היו דברים מעולם, והוא מעדיף קצת שטרודל חם על כל האוטופורטרטים שעשה כל ימי חייו. אך אני, עיקשת, בזמן שהמאפה המיוחל נחרך על האש – נכנסתי למחסן ובתוך קורי העכביש והאבק, בין מסגרות שבורות וגליונות דהויים, מצאתי את הדיוקן, והוצאתי אותו. צבי החוויר.

זה אני עשיתי? אמר.

הוא נדלק, וחייך, נפעם. נזכר שצייר פעם את עצמו באוקר, פעם בירוקים. לא זכר שעל הפרצוף של עצמו צייר אחר כך שני רימונים שחורים ועל אחר מרח פסים של לבן, וג.ת. חזר על בקשתו לעשות משהו במיוחד לתערוכה. צבי הביט בו בשקט.

אוֹה, אמר, דיוקן עצמי? עכשיו?

פניו היו מאוד מתוחים, ואחרי שג.ת. הלך ביקש שאוציא לו את “הנוף החום עם הפסים הכתומים באמצע”, את “השדה הפורח הזה”, אמר. כשהוצאתי נכנס לאטלייה. אחרי שעה קרא לי. בזיעה קרה ראיתי שלא נגע בתמונה ורק הכניס את ראשו למטה במישטח החום־אדמה.

צבי מאירוביץ “דיוקן עצמי”, 1949, רישום דיוּת, 47 X 62

השתגעת? אמרתי.

הוא הביט גם בי בשקט.

זהו זה, אמר ושלח את התמונה לתערוכה.

לא הייתי באטלייה כשעשה זאת, אבל אני יכולה לראות בבירור את החיוך השדי שלו, יושב, לחוץ אל הכיסא הבורח ממנו, מרסק בתאווה את העיפרון על הנייר, ומנצח, מכניס את מותו אל חייו. כשנכנסתי, כשקרא לי, הוא כבר התרחק עם הכיסא מהכן. מצב רוחו היה כמעט עליז והוא קצת צחק כשהבחין שאני מחווירה והתרומם על המקל, מכה עם המקל על הדף עד שחשבתי שהדף נקרע. הוא שוב צחק. אל תפחדי, הוא יחיה אחרי, עם הקריעה, – והדף, שהשנים לא הקהו את עוקצו, מחזיק את הקריעה.

צבי לפעמים אהב לשרוק כשהיה מצייר. הוא היה שורק בקול חזק, נמוך וחד, ואין לי ספק שישב אז בהנאה רבה ושרק, ובתוך האלם המתוח של האטלייה הריק עדיין אני שומעת את השריקה. חזק, נמוך וחד היא מפלחת לפעמים את השולחן, את הצבעים, חותכת את שפופרות־השמן שהתקשו, הפח מתחיל להתבקע בקייץ, ומפוצץ, הצבע מבצבץ ממנו כבד, נוטף שרף, משחיר באור בדיאגרמה עקלקלה.

את הפורטרט בדיוּת תליתי אחר כך בחדרי, ליד החלון, ומבוהלת אני מתעוררת אליו בבוקר. הוא קצת אכול שמש, מנוקב חורים קטנים באמצע וקרוע בפינות, ובבוקר נשברות עליו הקרניים מן התריס, משחקות בו. משחק מוזר, אכזר, ההופך את הנייר החשוף של המצח לכתם שחור ואת הלחי בדיוּת שחור ללחי לבנה ופסי האור חותכים את הראש שלו ואת הבקרים שלי, ארבע שנים עם הפנים אל הקיר.

את הדיוקן השני אני לא מוציאה, לא מעיזה. למען האמת הוצאתי אותו פעם אחת, בקייץ, לפני שנה. היה חם מאוד ומוקדם מאוד. הפריחה הכתומה היכתה לי בפנים, ומן המישטח החום הביט אלי ראשו, תפוס, חי, בלתי ניתן להשחתה.

קו לבן עבר לו את המצח, כמו כל בוקר, חיוור מביעותים, ופעמים רבות אותו יום סחבתי את התמונה מקיר לקיר מאור לאור, משעינה אותה על הארון, על השולחן, על הכיסא, עם הקווים הלבנים נסוגים אל תוכו של הנייר אל העץ של הכיסא, זרים, דקים, לא בטוחים, במקום שהעשב נמוך והסלעים מתפוררים והדברים לא מתקשרים. ולשווא אני הופכת את התמונה או סוגרת את התריס. האור בא בכל החלונות גם כשאני סוגרת את התריס.

רק אחרי זמן רב נזכרתי שעשה אז עוד דיוקן, מתחת לגזע עץ, הגזע ממלא את כל הדף עם ראשו בתחתית הדף, והתקשיתי להיזכר מה שצייר אחר כך על התמונה ושעשה שם מרובע אפור מעל למבול של ורוד, משאיר זמן רב את ראשו מתחת למבול הוורוד. הוא כבר לקח אז כדורים של צחוק למלחמה בבכי, יושב חמש שש שעות בלי לקום, לחוץ בתוך היאוש של גופו והכוח הפצוע של ידיו, יד אחת שלו נעה בלי הרף, מרושתת גידים, עמוסה סכינים ומכחולים וסמרטוטים, תועה עיקשת בתוך המבול הוורוד הקורע את הדף לאורך ולרוחב, משורבט קווים של פריחה כמו עורקים פתוחים.

אני סוחב איתי חצי גוף מת, אמר אז ליהושע.

לי לא אמר את זה מעולם.

צבי מאירוביץ “דיוקן עצמי”, 1973

שמן, פסטל־שמן, רישום עפרון וגרפית, על נייר, 100 X 100

---

על הקשת בענן

מאת

יהודית הנדל

אדון פ. היה לו קיוסק לעיתונים ולז’ורנאלים ברחוב בלפור ליד תחנת המוניות. הוא היה יהודי ירא שמיים עם זקן אפור יפה, אבל לשם פרנסה החזיק קצת פורנוגרפיה מתחת למדף, ומכר את זה בהושטת יד מאחורי מכנסיו. הקיוסק שלו היה במורד, ועצירת המכוניות שם קשה, אבל כל הפקידים שנסעו לבנקים והרופאים שנסעו לבית החולים, היו עוצרים, והוא היה רץ ודוחף להם את העיתון לאשנב המכונית, ובדרך פלא מספיק לקבל כסף ואפילו לרשום “כל מכירה” על לוח קרטון קטן, שהיה מוצב על המדף. צבי היה עוצר אצלו כל בוקר מהקפה הביתה – ואז אדון פ. היה קופץ קצת קדימה, מרים בחגיגיות את הכתפיים ומתפנה כהרף עין מ“כל העסקים”, ואפילו כשהקונים “קרעו אותו לגזרים” היה לו פתאום זמן הרבה, מספיק, לשלוף כל עיתון שהיה נדמה לו ש“את מאירוביץ זה יעניין”, ונתן לו אפילו לקרוא בעמידה ולא פחד שזה יתקמט. היו לו עיניים קטנות עם ברק, ובתוך ההמולה מסביב עמד וחיכה בסקרנות אם ניחש נכון ואם “את מאירוביץ זה מעניין באמת”, וכשהמכוניות התחילו לצפור צעק להן “שָׁה שָׁה”.

פעם ביום ראשון, כשצבי ירד בבוקר, הקיוסק היה סגור וקרטון “המכירות” מוצב ריק. הנהגים של תחנת המוניות אמרו לי שאי אפשר היה להזיז אותו מן המדף, וכבר מזמן טפטף כשלקח את לוח הקרטון הרטוב הריק וברח לקפה, וכנראה ישב שם בחוץ וכתב לש. מכתב, כי ש. סיפר לי שקיבל קצת דפים מעוכים שבקושי יישר אותם, ואם כי לא הכיר את אדון פ. ולא ראה אותו מעולם – לא יכול להיכנס הביתה והסתובב בחוץ עם המכתב המקומט ביד, צוחק לעצמו. אחר כך הדביק אותו אל הקיר במטבח, ובכל פעם שהוא ניגש הוא קצת צוחק לעצמו.

נזכרתי בו השבוע כשהוצאתי תמונה שצבי עבד עליה באותו זמן, וכשחזר מהקפה המשיך לעבוד עליה כרגיל, מספר לי שוב כי מה שהוא רוצה לעשות זה ענן כחול מתפתל ורובץ על הר חום שקט, ומוסיף מה שפעמים רבות היה מוסיף: אמר לו, אני רואה הר משובח וענן קשור אליו. נדמה לי שהיה נובמבר אבל גשם רצחני ירד. הרחוב היה ריק מאדם. פתאום שמעו מישהו רץ. זמן רב שמעו את הצעדים, מכים ברחוב הריק, בגשם הרצחני, קטועים, לא מתרחקים, אחר כך שמעו אותם חוזרים. אחר כך היה שקט. הגשם פסק. הבתים היו עטופים ערפל ולא ראו את העיר ורק איזו ריקנות עצומה מכוסה ענן כמו גג ענק. אך היה נדמה שהכל מלא. הרחובות מלאים, ואנשים רבים מצטופפים ברחובות. צבי כל הבוקר עבד, צמוד לדף שעל הכן. זה היה דף גדול, מרובע, שצייר עליו כל השבוע שלפני כן, והוא כבר היה כה מלא ערמות של חומים אפורים וכחולים עד שהפך למישטח אחד חום־אפור, רחפני, כזה שבו מיטשטש הצבע ונשאר רק היסוד הבוער. הוא רשם שם משהו, מסַפג בסמרטוטים קטנים את החלק העליון של הדף, מפספס אותו בכחול־דיו ועושה שם קצת בוץ של צבעי־אדמה, מרוחים מריחות גסות, עם הכחול־דיו מחלחל בתוך הצבעי־אדמה. הבליל החום־אפור, בתוך האור הנעכר והולך, קיבל גוון של חול מלוכלך, והוא חרט שם תעלות צרות, בציפורניים, יוצר רשת עדינה של גופרית בתוך הדף. מצב רוחו היה קודר והוא כל הזמן רטן משהו, בקול נמהר, במשפטים חטופים, דופק את גבו בכיסא ומזמרר איך שהוא שמר לנו בנאמנות קצת ליטראטורה זולה ולא החסיר אף פעם אף תפילה, עם הפזמון החוזר אוי אלוהים משוגע אלוהים משוגע, וכבר הכרתי את החיוורון שבעיניו, ארסי ומרושע ונהדר, ואת השד בעיניים נדלק, וברקות רועדים לו עורקיו הגדולים התפוחים, וכל אותו הזמן הוא משרבט שם קווים דקים, עדינים, בידיים מורמות, כנוגע בעצבים חשופים.

הדף הדיף עכשיו ריח חריף ורקבובית נעימה ונראה מוזר למדי, כאילו השאירוהו בחוץ והוא נצרב ברוח ונשטף בגשם, הצבע כמו חלוד. הוא הסיט את הכיסא והעביר עליו את היד, נוגע בו מרחוק, כנוגע בו באפילה. איזה שקט נח לו רגע על הפנים. הגבות מתכווצות לו קצת. החיוך שלו קטן. – בן אדם צריך לגור על הר, הוא אומר פתאום ומבקש ממני גליונות נייר כתיבה פוליו חלקים, דקים, חותך אותם לרצועות, אבל ידיו לא נשמעות לו והוא חותך שוב, מעוגל באמצע וחד בצדדים. עכשיו זה מתקרב קצת יותר והוא מוריד את הדף, פורש אותו על הרצפה, בוחן את המקום המדוייק, סופר את האריחים, מסמן קווים בעיפרון לגובה ולעומק, כדרך שמסמנים יתדות לבניין, עם בדיקה מדוקדקת של מבנה הקרקע. גבו מעוקל, ברכיו כפופות, כאילו הוא נטוי על חבל המתוח נמוך מעל לרצפה. הוא מורח דבק, הופך ופורש על הדף את הנייר החתוך, שנצמד שם בלובן אחר, זר, אפרורי, דבוק אל העור של הדף. כפתורים של דבק, כמסמרים סמויים, מבצבצים בתוך הנייר שהוא כבר גבשושי, מחוספס, כמעט בד, והוא נוסע עליו עם כל כף היד, הלוך ושוב, הלוך ושוב, כדרך שנוסעים נגרים, ומשפשף, לוחץ את הפרורים, מהדק סיבים סרבניים, מחליק על הטקסטורה, ואיך שהיא נעשית נקבובית מבחוץ וחזקה מבפנים. הנייר נחבל פה ושם והוא משאיר אותו חבול, נוטף דבק שמטפטף אל קצה הדף ומתקשה בתוך הנייר. הוא סוגר בעפרון עופרת ומכסה צבע שֶמן עד קצה הדף, בזהירות, עד המקום שיותר אי אפשר, בזהירות, כמכסה על מערומים. עדיין גבו מעוקל, ברכיו כפופות, עדיין כאילו נטוי על חבל המתוח נמוך מעל לרצפה. מחזיר בזהירות את הדף אל הכן, ומתיישב, בזהירות, במבט צר, בפנים חסרות הבעה, כשהוא ממשיך לצייר מן הצד, כמעט בלי להזיז את הידיים, עד שנדמה שעורפו מופנה אל הנייר ולא פניו, כחושש קצת מן החירות הפתאומית החדשה.

צבי מאירוביץ, “ענן כחול על הר חום”, 1970

שמן, פסטל־שמן, רישום עפרון, גרפית וקולאג', על נייר, 100 X 100

כשנכנסתי לקרוא לו לאכול עשה תנועה משונה בידיו, לא שומע, עיניו נתונות בנייר המודבק הזר, עדיין מנהם אדון פ. אדון פ. איך שחישב את הקופה ביום שישי והשאיר לו ליום ראשון קרטון חלק. כף ידו מרוחה כולה והוא מחזיק ביד עפרון־שֶמן עבה לבן שהוא חורט בו קווים לבנים עבים על הדף, רצים שסועים לכיוון אחד, נעים למעלה, כולם, ללא הפוגה, כולם לכיוון אחד, חוזרים שסועים אל ההתחלה, אצבעותיו נעצרות כל הזמן על הדף, כאילו הוא כל הזמן מחטיא את המטרה, וכל הזמן הקווים הלבנים רצים, בהירים מאוד, בתוך שמיים בצבע עפר. רק הנייר המודבק, הזר, נקי ונעזב מאחור, לבן על לבן, סגור בעפרון עופרת וממלא ריקנות את הדף – מסגיר איזה חסר.

בחוץ כבר נתבהר בינתיים. החלונות היו שקופים, שטופים. כמעט רוח קייץ נשבה מן ההר ונמתחה שם קשת בענן עם שמש קטנה, שנראתה כמו גפרור בוער תלוי על מוט עם להבה. הוא זמזם: אמר ר' אלכסנדרי אמר ר' יהושע, שוב מכה את גבו בכיסא ארסי ומרושע ונהדר, פוסח על הרואה את הקשת בענן וממשיך ב – צריך שיפול על פניו, אדון פ. אדון פ. עם הזקן היפה בקבר הלח.

את השירבוטים האפורים הרבים מספור צייר אחר כך בבת אחת, כפקעת אחת אינסופית שאינה ניתנת להתרה, כשהוא לא משחיז את מקלוני הצבע ורק מחדד אותם זה בזה כמו שמחדדים אבן באבן בלי ניצוץ ברגע ההצתה. וגם היום עוד משהו חסר. והדף – כולו קווים לבנים כבדים מחזיק איזו ריקנות. וגוש מלח באמצע הדף. אני זוכרת איך חתם אותו, אחרי שנים, בעיפרון שבור, עובר באצבעות על הטלאי המודבק הריק, ביד אחת, עד שורשי האצבעות, עד הבולמוס הלבן הרץ, והעצבות והקשיות בתוך יופיו של הדף. ואחר כך לא ידעתי איך לקרוא לו לדף, אם הרואה את הקשת בענן, או אלגיה לאדון פ., או הר משובח וענן קשור אליו או סתם קווים לבנים כולם לכיוון אחד, וצבי לא נתן שם לתמונה. קראתי לה ענן כחול על הר חוּם, ובוודאי אין לה קשר למותו של אדון פ., והיא אולי כולם כאחד, אם בכלל. אבל היא קשורה בוודאי, כנפש בבשר, לאדיקותו בתפיסת קדושת החיים, יושב כל בוקר בקפה וקורא את כל מודעות האבל בכל העיתונים ולא יכול לשאת גם את מותם של אנשים זרים.

אשר לי את אדון פ. שכחתי מזמן כמובן, אבל כמו הפעם אני נזכרת בו לפעמים כשאני מוציאה את התמונה, וגם בלוח הקרטון הרטוב הריק שלא מצאתי אותו אחר כך והוא אולי צייר עליו משהו, או שהוא עוד מתגלגל באטלייה, מיובש, בלי שהיתה לו עדנה. צבי היה חולם תמונות. לי זה לא היה קורה מעולם. אבל עכשיו אני חולמת תמונות לפעמים, וזו היא שראיתי השבוע, סגורה כקופסה, מקופלת קפלים חדים שהלכו ונפרשו לעיני, עד שהפכו לקיר ענק, מתקרב, מתמוטט ונופל לי על הפנים. וכשהתעוררתי גשם ירד ומישהו ברחוב רץ. זמן רב, בחשיכה, שמעתי את הצעדים מכים ברחוב הריק, בגשם הרצחני, ושכחתי שעברו שנים. כשהדלקתי את האור עמדה שם התמונה, בהירה מאוד באמצע הלילה, החיצים הלבנים חותכים אותה כברק, מתחברים לאלומת אור חדה בתוך שמיים בצבע עפר. ולבשתי את החלוק והתחלתי להסתובב בחדרים.

בבוקר, כאשר פתחתי את התריס, נבהלתי מן התכלת העצומה שהקיפה את הרחוב ואת ההר. כמו אז היתה כמעט רוח קייץ. המדרכות היו רחוצות. האוויר היה מלא את רעשו ואטימותו של הרחוב. על ההר היתה קשת בענן מתוחה מעל עין חיוורת גדולה. ובתוך המרחק הצר שבין הדלת לשולחן עמדה התמונה, נשענת על הכיסא, הזוהר המסנוור שנופל עליה מן הדלת, באלכסון, הופך אותה לכתם חי ונע. כשהתיישבתי על ידה הפריעו לי פני שהשתקפו בזכוכית בתוכה, ואמרתי לעצמי שתחילה ספרתי את הימים ואחר כך את החודשים ואחר כך חדלתי לספור, והשתניתי, והרי לא משתנים. רק הקווים הלבנים, חזקים מזירמי־האוויר מהזמן העובר, עדיין רצים לאותו מקום, קשים ופשוטים בתוך השמש מסביב.

---

ג’ודי וְקֶני: מתוך סדרת “תמונות”

---

ג’ודי וְקֶני: מתוך סדרת “תמונות”

רפרודוקציה של ציור קיר בפומפי

עַל סַף הָאַכְסַדְרָה, הַמְשָׁרְתוֹת כֻּלָּן מֵאָחוֹר,

הִיא עוֹמֶדֶת, דְּמוּת גְּבוֹהָה בְּלָבָן,

בְּצִפִּיָּה הַמַּזְכִּירָה כַּלָּה בִּבְגָדֶיהָ;

אֲבָל יוֹדַעַת גַּם מַה מְּחַכֶּה לָהּ,

הִיא מִסְתַּכֶּלֶת קָדִימָה בְּמַבָּט

שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה דָּבָר.

לְצִדָּהּ, קְטַנָּה כְּיַלְדָּה,

נוֹשֵׂאת־הַכֵּלִים אוֹחֶזֶת חֶרֶב

בַּיָּד, בְּעָמָל מְנַסָּה לְהַשְׁתִּיק

קוֹלוֹת מִמַּרְאֵה שֶׁקָּם לְעֵינֶיהָ.

וּשְׁלֹשָׁה פַּרְצוּפִים סַקְרָנִיִּים מֵאָחוֹר,

כְּמוֹ קָהָל, מַבִּיטִים בִּנְקֻדָּה אַחַת,

יוֹדְעִים שֶׁצָּרִיךְ לְהַגִּיעַ מִשָּׁם מַשֶּׁהוּ;

– “וְלֹא חָשׁוּב מָה, הָעִקָּר לִרְאוֹת”.

בַּטָּלָה שֶׁל אַחַר־צָהֳרַיִם בְּלִי סוֹף

הֶחֱזִירוּ הַמַּיִם הָאֵלֶּה הַמְרַצְּדִים

לָהֶם בַּשֶּׁמֶשׁ לְרֹחַב כָּל הַנָּהָר,

וְהַסִּירוֹת שֶׁהִטַּלְטְלוּ מִשְּׁאֵרִיּוֹת שֶׁל גַּלִּים,

כְּבֵדוֹת מֵעַצְלוּת לְיַד הָרָצִיף.

הִסְתּוֹבְבוּ שָׁם לְמַטָּה גַּם כַּמָּה כְּלָבִים,

וַאֲדוֹנִים בְּמִשְׁקְפֵי־שֶׁמֶשׁ; מִישֶׁהוּ בְּטִיּוּלוֹ

נֶעְלַם תַּחַת קֶשֶׁת שֶׁל גֶּשֶׁר נוֹסָף. וּמִתּוֹךְ

עֵץ שֶׁנִּשְׁקַף בִּמְהֻפָּךְ, רָחוֹק בַּגָּדָה הַשְּׁנִיָּה,

עָפוּ פִּתְאֹם יוֹנִים שֶׁנִּמְאַס לָהֶם.

וַאֲנִי, הַמִּתְעַכֵּב לְרֶגַע, עִם הַמַּרְפְּקִים עַל

מַעֲקֵה הַגֶּשֶׁר לְיַד כַּמָּה תַּיָּרִים,

וְעִם אֵיזוֹ הַבְטָחָה מִתַּחַת לַבְּגָדִים,

שָׂמַחְתִּי לִגְנֹב גַּם מִזֶּה.

וּכְבָר מַתְחִילָה כָּאן לְהִתְחַלֵּף הָעוֹנָה –

מֵאֵיפֹה הָאֲדִישׁוּת וְאֹרֶךְ הָרוּחַ שֶׁרוֹאִים

פִּתְאֹם בְּכָל הָעֵצִים הָאֵלֶּה? בְּשַׁבָּתוֹת,

בַּשֶּׁמֶשׁ הַקָּרָה, גַּם אֲנִי מִסְתּוֹבֵב,

הוֹלֵךְ לִי עַל הַמִּדְרָכוֹת הַכִּמְעַט־רֵיקוֹת

וּבוֹעֵט בַּאֲבָנִים, מֵצִיץ לְתוֹךְ חֲצֵרוֹת,

וּבַגַּנִים וּלְאֹרֶךְ הַסֵּין מְצַיֵּן

לְעַצְמִי מִנְהַג־יְלָדִים מְקוֹמִי: אוֹסְפִים

עָלִים שֶׁל שַׁלֶּכֶת, וּבְשְׁבִילָם עַכְשָׁו

עָלֶה צָהֹב־אֲדַמְדַּם זֹאת מְצִיאָה –

לְהָרִים בְּשִׂמְחָה וּלְהַרְאוֹת לְמִישֶׁהוּ.

וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה הָעוֹמֵד שָׁעוּן שָׁם בַּצַּד,

עִם עֲיֵפוּת שֶׁהוּא לֹא יָכוֹל לְהַרְדִּים,

כְּבָר לֹא בּוֹשׁ וְרוֹצֶה לְהִתְחַלֵּף אִתָּם.

לדן צלקה

בְּתֵשַׁע, כְּשֶׁהָאוֹר כָּחֹל מִתָּמִיד, וּשְׁנֵי

בָּתֵּי־הַקָּפֶה בַּכִּכָּר נְקִיִּים וּפְתוּחִים;

כַּמָּה אֲנָשִׁים הַפְּזוּרִים שָׁם בַּחוּץ,

מוֹלְכִים עִם זְמַנָּם הַפָּנוּי לָעַד

עַל פִּנַּת הָרְחוֹב;

מְמַהֲרִים זְרִיזִים שֶׁזּוֹרְקִים בָּם מַבָּט;

וּבָמַת־עֵץ קְטַנָּה שֶׁעָמְדָה

בְּטֵלָה בַּשֶּׁמֶשׁ, וְדַיָּר מְטַיֵּל

לְיָדָהּ עִם הַפּוּדֶל שֶׁלּוֹ –

הַמְרַחְרֵחַ סָבִיב וְלֹא עוֹשֶׂה כְּלוּם.

וּבַצַּד, בְּצִנְעָה, חָנְתָה גַּם מְכוֹנִית

שְׁחֹרָה לְיַד הַכְּנֵסִיָּה, לְרַגְלֵי הַמִּגְדָּל;

גְבָרִים בְּשָׁחֹר־לָבָן נִכְנְסוּ וְיָצְאוּ,

הַבִּכּוּרִים שֶׁל הַטֶּקֶס בְּפְנִים.

רָצִיתִי לָצֵאת אֶל הַגַּג;

מִבַּעַד לְחַלּוֹן שֶׁנִּשְׁכַּח פָּתוּחַ,

– רֶגֶל אַחַת כְּבָר בַּחוּץ – מֻפְתָּע

רָאִיתִי גַּב אִשָּׁה עֵירֹם יָשָׁר מוּלִי,

כָּל־כָּךְ לֹא צָפוּי בְּקִרְבָתוֹ.

גָּלוּי לְגַמְרֵי אֲבָל בִּלְתִּי נִרְאֶה,

עָצַרְתִּי לְהִסְתַּכֵּל: בְּצְפִיפוּת שֶׁל חֲדַר־

אַמְבַּטְיָה קְטַנְטָן, הִיא עָמְדָה בְּתַחְתּוֹנִים,

מְתוּחָה עַל בְּהוֹנוֹת מוּל הָרְאִי,

וּמְסָרֶקֶת בְּמֻמְחִיּוּת אֶת הַגַּבּוֹת.

מוּזָר אֲבָל יָכֹלְתִּי כִּמְעַט לְהִשָּׁבַע

שֶׁהִיא גַּם רוֹאָה אוֹתִי שָׁם. וּבַאֲדִישׁוּת

שֶׁיִּחֲדָה אוּלַי לְאוֹתוֹ פַּרְצוּף זָר,

הִסְתּוֹבְבָה כְּשֶׁגָּמְרָה, מַצִּיגָה לְרַאֲוָה אֶת הַגּוּף.

נִשְׁאַרְתִּי בִּמְקוֹמִי, מוּלָהּ; הִיא כִּסְּתָה בְּחָלוּק וְיָצְאָה.

וְעַד מְאֻחָר בַּלַּיְלָה, בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי,

יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת כְּשֶׁרָצִיתִי אֶת הַמֵּצַח

שֶׁלָּהּ וְהַבֶּרֶךְ בָּרִבּוּעַ הַמּוּאָר שֶׁל הַחַלּוֹן;

יָשְׁבָה שָׁם גְּחוּנָה עַל סֵפֶר,

בְּתוֹךְ עֵמֶק שֶׁל שֶׁקֶט שָׁפוּי,

– נֵר מֵאִיר לָהּ אֶת הָאוֹתִיּוֹת.

מֵהַקָּפֶה אַתָּה מַבִּיט בָּהֶן: נָשִׁים יוֹצְאוֹת לַכִּכָּר

מֵרְחוֹב קָטָן שֶׁל חַלּוֹנוֹת־רַאֲוָה; וְגָבוֹהַּ

בָּאֲוִיר הַכָּחֹל־חִוֵּר, הַצִּלְצוּלִים שֶׁל שֵׁשׁ,

שֶׁלֹּא הֶחְמַצְתָּ. וְכִמְנַחֲמִים בָּרֶקַע, שְׁנֵי מִגְדָּלִים

לְהַבִּיט בָּהֶם וְאַכְסַדְרַת־עַמּוּדִים,

וְכָל הָעִיר הַמְרַשְׁרֶשֶׁת בִּשְׁטָרוֹת וְקוֹנָה.

וְאַתָּה בַּצַּד, עִם יָמִים שְׁלֵמִים לִפְרִידָה,

שֶׁסּוֹפָהּ לֹא יִזְכֶּה לִשְׁרִיקַת־קַטָּרִים.

אַתָּה תַּגִּיעַ; הַצַּעַר יַכְזִיב וְיִשְׁלַח מַבָּט לְאָחוֹר –

אֲבָל בֵּינָתַיִם קְרָא אֶת סִימָנֵי הַשָּׁעָה:

עַל הַסַּפְסָל בַּחוּרָה לוֹעֶסֶת קְוֻצָּה, מְחַכָּה;

יוֹנִים מְנַקְּרוֹת בְּמֵי הַשְּׁלוּלִית,

הַכִּכָּר מִתְנַמְנֶמֶת מוּל הַתַּחֲנָה.

– הָרְאִי בַּדֶּרֶךְ יְשַׁקֵּף רַק אוֹתְךָ.

קוֹרֵא אוֹתוֹ מְאֻחָר, עַל סַף מַחֲלָה,

כְּשֶׁהַדְּמוּת כְּבָר קְרוֹבָה מִדַּי לְהִסְתַּפֵּק בָּהּ,

יָכֹלְתִּי רַק לְדַשְׁדֵּשׁ בֵּין שְׁמוֹת דְּבָרִים

שֶׁבָּלְעוּ אַרְבַּע שְׁנוֹת־נְזִירוּת וְהַיְרֻשָּׁה שֶׁלָּהֶן.

וְהוּא, שֶׁמֵּהַהַתְחָלָה בָּעַט וּפָתַח הַכֹּל,

“מַרְגִּיל עַצְמוֹ לְהָלוּצִינַצְיָה פְּשׁוּטָה”, וּבַסּוֹף

אֶת חֲגִיגוֹת הַזַּעַם וְהַמָּרָה שֶׁלּוֹ

עָרַךְ לְבַד, עוֹד חָזַר פַּעַם

עִם מֹחַ זוֹכֵר, מִפָרֵשׁ עַצְמוֹ בְּמַרְאוֹת,

אֶל יַלְדוּת שֶׁתָּבְעָה פֵּרָעוֹן;

אַחַר־כָּךְ בִּמְפֹרָשׁ לֹא חָזַר אֵלֶיהָ.

אַךְ גַּם אִם מָצָא גְּמוּל בַּשִּׁירָה

וְנִשְׁאָר, הִמְשִׁיךְ לְהִתְהַפֵּךְ מֵחֹם:

בּוֹעֵר וּבוֹלֵעַ אֶת הָרֹק שֶׁלּוֹ מִצָּמָא.

מחווה לניו־יורק: תשעה נוסחים לשירים אמריקאיים – נסים קלדרון

בעריכת

מנחם פרי

---

האיש הטוב הוא חסר צורה

מאת

וולאס סטיבנס

מֵאוֹת בַּשָּׁנִים הוּא חַי בְּעֹנִי.

אֱלֹהִים לְבַדּוֹ הָיָה לוֹ הִדּוּר אֶחָד וְיָחִיד.

דּוֹר אַחַר דּוֹר הוּא נַעֲשָׂה

חָזָק יוֹתֵר וְחָפְשִׁי יוֹתֵר, מְעַט מְעַט טוֹב יוֹתֵר.

הוּא חַי כָּל סוּג שֶׁל חַיִּים, אִם הָיוּ רָעִים,

אָמַר שֶׁחַיִּים טוֹבִים הֵם בְּגֶדֶר הָאֶפְשָׁר.

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הִגִּיעוּ הַחַיִּים הַטּוֹבִים, שֵׁנָה טוֹבָה, פֵּרוֹת מַבְרִיקִים,

וְלַאזָארוּס הִסְגִּיר אוֹתוֹ לְכָל הָאֲחֵרִים,

הֵם שֶׁהָרְגוּ אוֹתוֹ, תּוֹקְעִים נוֹצוֹת בִּבְשָׂרוֹ

לִלְעֹג לוֹ. הֵם הִנִּיחוּ אִתּוֹ בְּקִבְרוֹ

יַיִן חָמוּץ שֶׁיִּתְחַמֵּם בּוֹ, סֵפֶר פָּתוּחַ שֶׁיִּקְרָא בּוֹ;

וּמֵעָלָיו קָבְעוּ שֶׁלֶט שָׁבוּר,

כְּתֹבֶת עַל מַצַּבְתּוֹ בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן:

הָאִישׁ הַטּוֹב הוּא חֲסַר צוּרָה, כְּאִלּוּ שֶׁהֵם יָדְעוּ.

---

קיסר של גלידה

מאת

וולאס סטיבנס

לֵךְ תִּקְרָא לְזֶה שֶׁמְּגַלְגֵּל סִיגָרִים גְּדוֹלִים,

הַהוּא, הַשְּׁרִירִי, וְתַגִּיד לוֹ שֶׁיַּקְצִיף

קַצֶּפֶת מְיֻחֶמֶת בְּסִפְלֵי מִטְבָּח.

תֵּן לַחֲתִיכוֹת לְהִסְתּוֹבֵב בַּחֲצָאִיּוֹת כָּאֵלֶּה

שֶׁהֵן רְגִילוֹת לִלְבֹּשׁ, וְתֵן לַבַּרְנָשִׁים

לְהָבִיא לָהֵן פְּרָחִים בְּעִתּוֹנִים שֶׁל הַחֹדֶשׁ שֶׁעָבַר.

תֵּן לְמַה שֶׁיֵּשׁ, לֹא לְמַה שֶׁנִּרְאָה, לוֹמַר אֶת הַמִּלָּה הָאַחֲרוֹנָה.

תֵּן לַפַּנָּס לְהָאִיר בְּלִי מִדָּה.

הַקֵּיסָר הַיָּחִיד הוּא קֵיסָר שֶׁל גְּלִידָה.

לֵךְ תִּקַּח מֵהַשִּׁדָּה שֶׁעָלְתָה הָמוֹן,

זֹאת שֶׁחֲסֵרוֹת בָּהּ שָׁלֹשׁ גֻּלּוֹת הַזְּכוּכִית,

אֶת הַסָּדִין שֶׁעָלָיו הִיא פַּעַם רָקְמָה טַוָּס,

וְשִׂים אֶת זֶה עָלֶיהָ כָּכָה שֶׁיְּכַסֶּה לָהּ אֶת הַפָּנִים.

אִם הַקַּרְסֹל הַדַּק וְהָחָטוּב שֶׁלָּהּ יָצִיץ, זֶה סִימָן

שֶׁהִיא קָרָה וְמְטֻמְטָמֶת.

תֵּן לַפַּנָּס לְהָאִיר בְּלִי מִדָּה.

הַקֵּיסָר הַיָּחִיד הוּא קֵיסָר שֶׁל גְּלִידָה.

---

Connoisseur של כאוס

מאת

וולאס סטיבנס

I

א. סֵדֶר אַלִּים הוּא אִי־סֵדֶר; וְכֵן

ב. אִי־סֵדֶר גָּדוֹל הוּא סֵדֶר. שְׁנֵי

אֵלֶּה הֵם דָּבָר אֶחָד. (דַּפִּים לְרִשּׁוּם)

II

אִלּוּ הָיָה כָּל הַיָּרֹק שֶׁבָּאָבִיב כָּחֹל, וְהוּא כָּחֹל;

אִלּוּ הָיוּ כָּל פִּרְחֵי דְּרוֹם אַפְרִיקָה מַבְרִיקִים

עַל שֻׁלְחָנוֹת קוֹנֶטִיקוֹט, וְהֵם מַבְרִיקִים;

אִלּוּ חָיוּ הָאַנְגְלִים בְּצֵילוֹן בְּלִי תֵּה, וְהֵם חַיִּים;

וְאִלּוּ זָרַם הַכֹּל בְּסֵדֶר נָכוֹן,

וְהוּא זוֹרֵם; חֹק שֶׁל נִגּוּדִים פְּנִימִיִּים,

שֶׁל אַחְדוּת יְסוֹד, הוּא חֹק נָעִים

כְּמוֹ תְּנוּעוֹת הַמִּבְרֶשֶׁת שֶׁל עָנָף,

עָנָף גָּבוֹהַּ מְאֹד, שׁוֹנֶה מֵאֲחֵרִים, עָנָף, נַגִּיד, בְּמַרְצֵ’נְד.

III

כִּכְלוֹת הַכֹּל, הַסְּתִירָה הַמְּתוּקָה שֶׁבֵּין חַיִּים לְמָוֶת

מוֹכִיחָה שֶׁהַדְּבָרִים הַמְנֻגָּדִים הָאֵלֶּה מְקוֹרָם אֶחָד,

זֹאת לְפָחוֹת הָיְתָה הַתְּפִיסָה כְּשֶׁבִּישׁוֹפִים

פָּתְרוּ אֶת הָעוֹלָם בְּסִפְרֵיהֶם. אֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לַחְזֹר אֵלֶיהָ.

הָעֻבְדּוֹת הַנִּפְתָּלוֹת גּוֹבְרוֹת עַל הַמַּחֲשָׁבָה הָעֲטוּפָה קַשְׂקַשִׂים,

אִם מֻתָּר לְהִתְבַּטֵּא כָּךְ. יַחַד עִם זֹאת מוֹפִיעַ יַחַס,

יַחַס קָטָן, מִתְפַּשֵּׁט כְּמוֹ צֵל

שֶׁעָנָן מֵטִיל עַל הַקַּרְקַע, צוּרָה עַל צֶלַע גִּבְעָה.

IV

א. טוֹב, סֵדֶר יָשָׁן הוּא סֵדֶר אַלִּים.

זֶה לֹא מוֹכִיחַ כְּלוּם. רַק עוֹד אֱמֶת אַחַת, עוֹד

גּוֹרֵם אֶחָד בְּאִי־הַסֵּדֶר הֶעָצוּם שֶׁל הָאֲמִתּוֹת.

ב. עַכְשָׁו, כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֵב, אַפְּרִיל. רוּחַ

נוֹשֶׁבֶת אַחֲרֵי יָמִים שֶׁל גֶּשֶׁם בִּלְתִּי פּוֹסֵק.

כָּל זֶה, כַּמּוּבָן, יַגִּיעַ בְּקָרוֹב אֶל קַיִץ.

אֲבָל נַנִיחַ שֶׁאִי־הַסֵּדֶר שֶׁל הָאֲמִתּוֹת עָשׂוּי פַּעַם לְהַגִּיעַ

אֶל סֵדֶר, יַצִּיב מְאֹד, נָטוּעַ הֵיטֵב…

אִי־סֵדֶר גָּדוֹל הוּא סֵדֶר. כָּעֵת, א

וּ־ב אֵינָם כְּמוֹ פְּסָלִים, מֻצָּבִים

לְרַאֲוָה בַּלּוּבֶר. הֵם דְּבָרִים מְסֻמָּנִים בְּגִיר

לְצַד הַדֶּרֶךְ, כָּךְ שֶׁהָאִישׁ הַמְהַרְהֵר יוּכַל לִרְאוֹת.

V

הָאִישׁ הַמְהַרְהֵר… הוּא רוֹאֶה אֶת הַנֶּשֶׁר הַזֶּה מְרַחֵף –

עֲבוּרוֹ הָאַלְפִּים הַסְּבוּכִים הֵם קֵן אֶחָד.

---

[הַפֶּרַח הַמּוּזָר הַזֶּה]

מאת

וולאס סטיבנס

הַפֶּרַח הַמּוּזָר הַזֶּה, הַשֶּׁמֶשׁ,

זֶה בְּדִיּוּק מַה שֶּׁאָמַרְתָּ.

שֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹ שֶׁאַתָּה רוֹצֶה.

הָעוֹלָם מְכֹעָר,

וְהָאֲנָשִׁים עֲצוּבִים.

הַפְּלוּמָה הַזֹּאת שֶׁל סְבַךְ הַג’וּנְגְל,

עֵין־הַחַיָּה הַזֹּאת,

זֶה בְּדִיּוּק מַה שֶּׁאָמַרְתָּ.

פֶּרֶא־הָאֵשׁ הַזֶּה,

הַזֶּרַע הַזֶּה,

שֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹ שֶׁאַתָּה רוֹצֶה.

הָעוֹלָם מְכֹעָר,

וְהָאֲנָשִׁים עֲצוּבִים.

---

ארידס

מאת

עזרא פאונד

אֲרִידֵס הַבַּיְּשָׁן

הִתְחַתֵּן עִם אִשָּׁה מְכֹעֶרֶת,

שִׁעַמְמוּ אוֹתוֹ אָרְחוֹת חַיָּיו,

אָדִישׁ וְנִרְפֶּה חָשַׁב שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת גַּם

אֶת זֶה כְּמוֹ כָּל דָּבָר אַחֵר.

אוֹמֵר בְּלִבּוֹ, 'אֲנִי לֹא צָרִיךְ אֶת עַצְמִי,

הִיא, אִם הִיא רוֹצָה, שֶׁתִּקַּח אוֹתִי.'

הוּא יִשָּׁפֵט בְּיוֹם הַדִּין.

---

ליצור מחדש את הגביש

מאת

אדריאן ריץ'

אֲנִי מְנַסָּה לְתָאֵר לִי

אֵיךְ זֶה בִּשְׁבִילְךָ

לִרְצוֹת אִשָּׁה

מְנַסָּה הֲזָיָה עַל

תְּשׁוּקָה

מְרֻכֶּזֶת בְּזַיִן

מְמֻקֶּדֶת כְּמוֹ קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ בְּעֲדָשָׁה

תְּשׁוּקָה חַסְרַת הַבְחָנָה:

לִרְצוֹת אִשָּׁה כְּמוֹ לִהְיוֹת תָּקוּעַ

תְּשׁוּקָה: כֵּן: הַיְדִיעָה הַפִּתְאֹמִית, כְּמוֹ הַתְחָלָה שֶׁל שַׁפַּעַת, שֶׁהַגּוּף הוּא סֶקְסוּאָלִי.

לָלֶכֶת בָּרְחוֹבוֹת עִם הַיְּדִיעָה הַזֹּאת. אוֹתוֹ עֶרֶב בַּמָּטוֹס מִפִּיטְסְבּוּרְג, מִתְעַסֶּקֶת בַּהֲזָיָה

שֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת לִפְגֹּשׁ אוֹתְךָ. הוֹלֶכֶת בִּשְׂדֶה הַתְּעוּפָה בּוֹעֶרֶת מֵאֶנֶרְגְּיָה וְשִׂמְחָה. אֲבָל

יוֹדַעַת יַחַד עִם זֶה שֶׁלֹּא אַתָּה הָיִיתָ הַמָּקוֹר לָאֶנֶרְגְּיָה הַזֹּאת וְלַשִּׂמְחָה הַזֹּאת; אַתָּה

הָיִיתָ גֶּבֶר, זָר, שֵׁם, קוֹל בַּטֶּלֶפוֹן, חָבֵר; הַתְּשׁוּקָה הַזֹּאת הָיְתָה שֶׁלִּי, הָאֶנֶרְגְּיָה הַזֹּאת

אֶנֶרְגְּיָה שֶׁלִי; נִתָּן הָיָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּמֵאָה דְּרָכִים, וְלָלֶכֶת לִפְגַּשׁ אוֹתָךְ יְכוֹלָה

הָיְתָה לִהְיוֹת אַחַת מֵהֶן.

---

כשנוגעים זה רך

מאת

אי. אי. קאמינגס

כְּשֶׁנּוֹגְעִים זֶה רַךְ אָמַר הוּא

(אֲנִי אֶצְרַח אָמְרָה הִיא

טוֹב אַל תִּצְרְחִי אָמַר הוּא)

בּוֹנְבּוֹנִ̩ים וּפְרָחִים אָמְרָה הִיא

(אָז זָזִים? אָמַר הוּא

אַל תַּגְזִים אָמְרָה הִיא

טוֹב כַּמָּה לֹא? אָמַר הוּא

עַכְשָׁו כְּבָר כֻּלּוֹ אָמְרָה הִיא)

לְהִשָּׁאֵר כָּכָה? אָמַר הוּא

(דַּוְקָא מִתַּחַת? אָמְרָה הִיא

טוֹב אָז אֵיךְ? אָמַר הוּא

מָה אַתָּה מְחַיֵּךְ? אָמְרָה הִיא)

הַחַיִּים זֶה שִׂמְחָה אָמַר הוּא

(אֲבָל אִשְׁתְּךָ אָמְרָה הִיא

טוֹב בּוֹאִי אָמַר הוּא)

אוֹ! אאאוֹי אָמְרָה הִיא

(טִיפּ טוֹפּ אָמַר הוּא

טוֹב טוֹב אָמְרָה הִיא

עַכְשָׁו אַתְּ אָמַר הוּא)

לֵךְ לְאַט אָמְרָה הִיא

(סוֹף הַשִּׂמְחָה אָמַר הוּא

שִׂים עָלַי שְׁמִיכָה אָמְרָה הִיא)

אֵיזֶה יֹפִי שֶׁל שֶׁקֶט אָמַר הוּא

אֵיךְ אֲנִי נִרְאֵית כְּשֶׁאֲנִי לֹא מְסֹרֶקֶת? אָמְרָה הִיא

---

ניו יורק

מאת

רוברט לואל

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁמִּישֶׁהוּ הִסִּיעַ אוֹתָנוּ פַּעַם בִּמְכוֹנִית מִנְּיוּ יוֹרְק

לִפְנֵי שֶׁבַע שָׁנִים אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה, קָשֶׁה לָדַעַת,

נֶעְלַם כְּמוֹ הַיְּוָנִית שֶׁלִּי וְקֻפְסַת פַּרְפָּרִים שֶׁהָיְתָה לִי….

עוֹלֶה רֶגֶל מַגִּיעַ הֵנָּה מִן הַנֵּכָר, טְרִינִידָד,

פּוֹרְט אוֹף סְפֵּיין, מְבַקֵּשׁ מֶטְרוֹפּוֹלִין־אָחוֹת –

נוֹתֵת כָּאן, לֹא יוֹדֵעַ כְּלוּם, בָּרִיא, בֶּן עֶשְׂרִים –

לִצְעֹד בַּפֶּלֶא שֶׁבָּרְחוֹבוֹת… חַלּוֹנוֹת רַאֲוָה

נִרְאִים כְּמוֹ מוֹעֲדוֹנֵי לַיְלָה בְּהֶמְשֵׁךְ הָרְחוֹב;

כָּל מוֹעֲדוֹן לַיְלָה הוּא גַן עֵדֶן עִם שׁוֹעֵר בְּבִגְדֵי שְׂרָד וּמְחִירִים בְּהֶתְאֵם –

כָּל הַכֶּסֶף, כָּל הַקְּשָׁרִים….לְךָ אֵין לֹא אֶת זֶה וְלֹא אֶת אֵלֶּה,

אוֹתְךָ כֻּלְּךָ מְסוֹבֶבֶת אִשָּׁה מְשֻׁחְרֶרֶת אַחַת;

אֵל אוֹתוֹ מִתְרָס לֹא־בִּלְתִּי־מְנֻצָּח זוֹרֵק אוֹתְךָ

הַצִּוּוּי הַקָּטֵגוֹרִי הָרִאשׁוֹן שֶׁלָּנוּ, "זוּז,

נְבֵלָה, אַתָּה רוֹצֶה לִחְיוֹת לָנֶצַח?"

---

גשם מן השמים

מאת

רוברט לואל

אָדָם בִּבְסִיסוֹ שֶׁל כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בּוֹנֶה;

אֵין טֶבַע, מִלְּבַד הָאֱנוֹשִׁי, שֶׁאוֹהֵב אֶת נְיוּ יוֹרְק –

הַפָּקִיד לֹא יוֹכִיחַ שֶׁהוּא חַי הַנּוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ

כְּשֶׁאוֹטוֹבּוּס יוֹבִיל יְלָדִים כּוּשִׁים לְבֵית סֵפֶר.

מִסִּבָּה חַסְרַת אוֹנִים אֶל סִבָּה חַסְרַת אוֹנִים.

הַגֶּשֶׁם יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם, וְהַשָּׁמַיִם שׁוֹמְרִים

עַל רִחוּק אֲצִילִי, הָרַקְדָן נִרְאֶה – לֹא נִשְׁמָע.

סיפור ילדים

הדחליל שהיה תקוע בגינתו של דוקטור גבעולי החליט יום אחד שהוא רוצה להיות בן־אדם. הוא חיכה להזדמנות, וכאשר ראה כי לדוקטור גבעולי יש מצב־רוח טוב במיוחד, אמר לו: “דוקטור, אני רוצה להיות בן־אדם”.

דוקטור גבעולי, הלא הוא רופא המושבה, השתעל קלות ומשך באפו, התעטש פעמיים ותיקן את המשקפיים שעל חוטמו. לא היה לזה כל קשר לדבריו של הדחליל. הדוקטור פשוט היה מצונן, דבר שקורה לפעמים גם לרופאים. הוא קיפל את מטפחת־האף שלו ותחב אותה בחזרה לתוך כיסו.

“בן־אדם?” אמר.

“בן־אדם”, אמר הדחליל. לא היה נעים לו כל־כך, אבל הוא החליט להגיד כל מה שהוא חושב. “כמה שנים אתה כבר תקוע כאן בגינה?” שאל דוקטור גבעולי, שמרוב עיסוק ברפואה לא תמיד זכר את החולים, דבר שקורה לפעמים לרופאים.

“חמש”, השיב הדחליל, שנזכר פתאום כי כבר חלפו שנתיים ויותר מאז החליפו לו מטאטא בפעם האחרונה. רק המגבעת שמעל ראשו היתה כמעט חדשה. אחד החולים שכח אותה במירפאה ולא שב לקחתה. חורף קר היה אז, ודוקטור גבעולי, שדאג כנראה לבריאותו של הדחליל שלו, הניח את המגבעת במקום שבו היא מונחת כיום, כלומר על ראשו של הדחליל.

“ומה רע לך בתור דחליל?” שאל דוקטור גבעולי.

כאן חש הדחליל קצת לא בנוח. אבל הוא החליט ללכת עד הסוף, זאת אומרת לומר כל מה שיש לו בלב. בעצמו שמע פעם את הרופא אומר לאחר החולים: “אל תחזיק שום דבר בלב. זה לא בריא”. “פשוט נמאס לי”, אמר הדחליל.

פסע דוקטור גבעולי מספר פסיעות הלוך ומספר פסיעות חזור, השעין את המגרפה על הדחליל, גירד בפדחתו, משך שוב משיכה ארוכה בחוטמו, השתעל קלות וכמובן תיקן את המשקפיים שעל אפו, ולבסוף אמר “נמאס?”

“כן”, אזר הדחליל עוז, “נמאס לי להפחיד כל הזמן. וגם משעמם. אני רוצה להיות כמו כולם. אני רוצה להיות בן־אדם”.

“נו”, אמר הרופא, “נו־נו. בן־אדם הוא רוצה להיות. רק זה חסר לי”.

חשב הדחליל להוסיף עוד איזו מלה משלו, אבל ברגע האחרון החליט להמתין. הביט סביב. השובך בחצרו של פורמן הזקן היה ריק. על הגדר החלודה שהקיפה את הגינה עמדו חמש־עשרה היונים הלבנות של פורמן. עמדו והמתינו. הדחליל שלח לעברן מבט. הוא לפת בחוזקה את מטאטא הקש שבידו. “שרק יזוזו”, חשב כמעט בקול רם, “שרק יעיזו להתקרב!” גם דוקטור גבעולי הבחין ביונים הלבנות של פורמן הזקן. הוא הכיר את כולן, ועוד איך! כל שנה, בהגיע הסתיו, היו היונים עטות על הערוגות וזוללות את הנבטים הראשונים של הגזר, הצנונית והקולורבי שזרע הרופא בעמל רב. תוך דקות מעטות היו כל הנבטים נעלמים ודוקטור גבעולי היה אובד־עצות. הוא זרע והיונים של פורמן הזקן אכלו, הוא הזיע, והיונים הלבנות השמינו. לא ידע דוקטור גבעולי מה לעשות. אבל דבר אחד היה ברור לו: ככה אין זה יכול להימשך. וכאן המקום לספר כיצד עלה במוחו של דוקטור גבעולי הרעיון לתקוע בגינתו את הדחליל. בוקר אחד, לפני שהגיעו החולים הראשונים למירפאה, יצא הדוקטור לגינה, קפץ מעל לגדר החלודה שהפרידה בין שתי החצרות, דפק על חלונו של פורמן הזקן, ומבלי להמתין כלל לתשובה, אמר: “די! מספיק! תקנה להן זרעונים, גרעינים או כל מה שאתה רוצה. רק שיפסיקו בבקשה לאכול את הנבטים שלי, טוב?”

פורמן הזקן לא היה בבית אותה שעה, משום שהלך למושבה לקנות גרעינים וזרעונים ליונים הרעבות שלו. אבל דוקטור גבעולי לא שם לב, סיים את דבריו וקפץ חזרה לגינתו. היונים עצמן ניצבו כולן על הגדר החלודה, אליה עפו מן השובך כדי להתבונן מקרוב במעשיו של הרופא. אבל אפילו היונים לא תיארו לעצמן שדוקטור גבעולי, בקפיצתו מעל לגדר החלודה, לא יקפוץ מספיק גבוה. וכך בדיוק אירע. מכנסיו הרחבים של הרופא נתפשו בקוצי־הברזל של הגדר והרעידו אותה בבת־אחת. היונים, שכאמור לא התכוננו לתקלה כזאת, נבהלו והתעופפו לכל עבר. דוקטור גבעולי עצמו נחת במרכזה של אחת מערוגות־הגזר. “בשביל מה אני צריך טובות מפורמן הזקן?” שאל הדוקטור את עצמו כשראה מה קרה, “אם אני יכול להפחיד אותן בעצמי?”

למחרת, כשהחזיר לו פורמן הזקן את פיסת־הבד שנתלשה ממכנסיו בעת הקפיצה הבלתי־מוצלחת, אמר לו דוקטור גבעולי: “תקנה להן זרעונים או לא תקנה להן זרעונים, זה עניין שלך. לי יש כבר דרך משלי”. אבל פורמן הזקן לא הבין כלל על מה מדבר הרופא ולמה בדיוק הוא מתכוון. “קורה שגם רופאים אינם מרגישים טוב”, הירהר לו פורמן הזקן וחזר לביתו. לאחר שהסתלק השכן הזקן תפש פתאום דוקטור גבעולי את ראשו כמו מישהו שגילה באמצע הלילה שהשמש זורחת. הוא הבין שכדי להפחיד את היונים יהיה עליו לקפוץ ללא הפסק מעל הגדר החלודה ולקרוע את מכנסיו, ואז לא ישאר לו זמן לעבוד בגינה. ואם לא יעבוד בגינה ולא יזרע, מה איכפת לו שתבואנה היונים של פורמן ותאכלנה? ממילא לא יהיה להן מה לאכול. חשב דוקטור גבעולי וחשב, נרעש מתגליתו, עד שתוך כדי שוטטות בתוך הבית נתקל בכמה ספרי־ילדים אשר היו פזורים באי־סדר על שולחן בחדר־הקבלה. ספרי־הילדים הללו הזכירו לדוקטור גבעולי שהוא עצמו היה פעם ילד קטן, כמו מרבית הרופאים הגדולים. הוא דיפדף במהירות בספרים המצויירים עד שנעצרה אצבעו באחד הדפים.

“זהו זה”, אמר דוקטור גבעולי לעצמו, “זהו זה”.

היה שם ציור צבעוני של דחליל.

וכך נולד הדחליל שרצה להיות בן־אדם.

“דוקטור גבעולי, דוקטור גבעולי”, קרא הדחליל, “אתה עדיין כאן?”

“בוודאי”, נרתע הרופא, כאילו נקרא לביקור־בית ישר מתוך חלום, “בוודאי שאני כאן, היכן אני אם אני לא כאן?”

“אני לא יודע”, אמר הדחליל, “אני רק אמרתי שאני רוצה להיות בן־אדם ופתאום נדמה היה לי שאתה חולם”.

“ומה עניתי לך?” שאל דוקטור גבעולי בסקרנות.

“שאלת כמה זמן אני כבר תקוע כאן, ומה רע לי בכלל”, השיב הדחליל.

“ומה השבת אתה לי?” שאל הרופא בסקרנות גוברת.

“אמרתי שנמאס לי להפחיד כל הזמן וגם משעמם, ביקשתי להיות בן־אדם”, אמר הדחליל בנימוס רב אבל בסבלנות מעטה.

“בתור דחליל יש לך זיכרון לא רע”, אמר דוקטור גבעולי. אחר נד בראשו ושאל: “אתה חושב שבני אדם פחות מפחידים מדחלילים?”

“אני באמת לא יודע”, השיב הדחליל, “אבל כבן־אדם לפחות תלביש אותי כמו שצריך ולא בבגדים שגדולים עלי בשלושה מספרים. וחוץ מזה תחליף לי מטאטא כל שנה, כמו שאתה מחליף את הממטרות בגינה, ולא אצטרך להתבייש עם המטאטא המרוט הזה מול כל היונים של פורמן הזקן”.

“טוב טוב”, מיהר דוקטור גבעולי לומר, “כל מה שאתה רוצה. אין שום בעיות. מחר אקנה לך מטאטא ובגדים חדשים. העיקר שתוציא לך את הרעיון הזה מן הראש, להיות בן־אדם”.

“אבל זה עוד לא הכל”, חייך הדחליל, “זה עוד לא הכל”. כאמור, הוא החליט לומר כל מה שהיה לו בלב. הכל.

“מה עוד?” שאל הרופא.

“אני רוצה שתתקע לידי דחלילה”, אמר הדחליל ועל פניו התפשט חיוך רחב, שכמעט והזיז את המגבעת שעל ראשו ממקומה.

“דחלילה?” שאל דוקטור גבעולי, “דחלילה?”

“דחלילה”, חזר הדחליל ואמר, “דלת–חית–למד–יוד–למד–הא. דחלילה”.

גירד דוקטור גבעולי בראשו, השתעל קלות, החזיר המטפחת לכיסו ותיקן המשקפיים שעל חוטמו. “נראה מה אפשר לעשות”, אמר בקול רציני ונכנס הביתה.

לפנות ערב יצא דוקטור גבעולי לגינה. בזרועותיו נשא משהו ארוך, עטוף בשמיכה. הוא פסע בחגיגיות לעבר הדחליל. על הגדר החלודה עמדו חמש־עשרה היונים הלבנות של פורמן הזקן, וכרגיל המתינו בסבלנות. הדחליל עצמו הביט ברופא בסקרנות הולכת וגוברת. הוא גם שם לב לכך שהרופא לבש חלוק לבן, למרות ששעות־הקבלה במרפאה כבר נסתיימו. “מי יודע איזה מכשירי־רפואה יש לו מתחת לשמיכה”, חשב הדחליל.

דוקטור גבעולי עצר ממש לידו.

“עצום את העיניים”, אמר.

“אתה עומד להפוך אותי לבן־אדם?” שאל הדחליל בהתרגשות.

“לא בדיוק”, חייך דוקטור גבעולי, “עצום את העיניים”, אמר שוב. הוא אמר את הדברים בקול של רופא שמצווה על ילד לפתוח את הפה לפני שהוא מציץ לו לתוך הגרון. ציית הדחליל ועצם את עיניו. באותו רגע לא היה לו מושג מה עומד לקרות והוא החל להצטער על כל הדייסה שבישל. “למה בכלל אמרתי לו שאני רוצה להיות בן־אדם? מה היה לי רע בתור דחליל?” כל הדברים הללו חלפו במוחו של הדחליל כפי שהם חולפים במוחינו ברגעים כאלה, כאשר הדברים שאמרנו לא כל־כך ברצינות ולא כל־כך בכוונה מתחילים לפתע להיות אמיתיים. אבל כמונו, גם הדחליל לא אמר דבר, והיו אלה מחשבות בלבד.

בעיניים עצומות שמע הדחליל קול נקישת מעדר, דפיקת פטיש והידוק עפר. משהו נגע קלות בזרועו הימנית.

“אתה יכול לפתוח את העיניים”, אמר דוקטור גבעולי.

פקח הדחליל את עיניו ומה ראה אם לא דחלילה יפהפיה, לבושה שמלה צבעונית ארוכה, שערה צהוב וחדש לגמרי, ולראשה מגבעת־קש מהודרת עם סרט ירוק. הדחלילה היתה תקועה ממש לידו וידה השמאלית נגעה קלות בזרועו.

מרוב התרגשות לא ידע הדחליל מה לומר.

“נו”, עזר לו דוקטור גבעולי, “בן־אדם אומנם לא תהיה, אבל לפחות לא תשתעמם יותר”.

“אבל דוקטור”, אמר הדחליל, “בסך הכל לא התכוונתי באמת. זו היתה רק בדיחה קטנה”.

“רופאים גדולים אינם מבינים בדיחות קטנות”, אמר דוקטור גבעולי וניער רגב־אדמה מן החלוק הלבן שלו. הוא חייך, בדק אם המשקפיים שעל חוטמו לא זזו ממקומם והחל ללכת לכיוון הבית. אבל לפני שניכנס עצר לרגע, הסתובב לאחור והעיף מבט ארוך ביונים הלבנות של פורמן הזקן. הן ניצבו בשורה ישרה על הגדר החלודה והתבוננו בזוג הדחלילים, ולאחר שנכנס דוקטור גבעולי הביתה התעופפו להן כולן לשובך הגדול והלילה בא.

כְּשֶׁאוֹמְרִים הַגִּיטָרָה בּוֹכָה

לֹא אוֹמְרִים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר

הַגִּיטָרָה בּוֹכָה

אֲבָל אוֹסִיף לוֹמַר עַכְשָׁו הַגִּיטָרָה

סָגוּר פּוֹתַחַת

"כַּמָּה נָעִים לַפָּנִים לְבַד

וּלְהַרְגִּישׁ בְּחִילָה לְבַד

וְלִהְיוֹת אָדִישׁ לְבַד

בְּחַדְרְךָ

וּפִתְאֹם עֵינֵיךָ תִּבְעַרְנָה בְּחַדְרְךָ בְּאֵשׁ

אֲמִתִּית

וְתַעֲצֹם אֶת עֵינֵיךָ לְבַד בְּחַדְרְךָ

וְתִהְיֶה מֵצֵר שֶׁאֵין לָהֶם מָקוֹם

לְבַד"

(גבריאלה אלישע)

הערה:

לְהַקִּיף אֶת הַשִּׁיר בִּפְרָחִים

כְּמוֹ שֶׁיְּלָדִים מְקַשְּׁטִים מַחְבֶּרֶת

חֶדֶר עִם שְׁעוֹנִים שֶׁנֶּעֶצְרוּ מִלֶּכֶת

מֻנָּחִים בְּשֶׁקֶט עַל הָאִצְטַבָּה

פַּעֲמוֹנִים וְאוֹרְלוֹגִין

וּמַרְאוֹת גְּדוֹלוֹת וְשִׁבְרֵי מַרְאוֹת

בְּכָל זָוִית הַחֶדֶר

זוּג תֻּכִּיִּים יְרֻקֵּי כָּנָף

בְּתוֹךְ כְּלוּב שֶׁל תֻּכִּיִּים

וְכַמָּה עֲצִיצִים עַל דַּף

כַּמָּה נְיָרוֹת כַּמָּה עֵטִים

כַּמָּה סְפָרִים

כִּסֵּא אֶל שֻׁלְחַן כְּתִיבָה

וְכוֹס מַיִם עִם פֶּרַח

אָדֹם קוֹדֵחַ אֶל עֵינֶיךָ

    יֹפִי כְּאֵב

    כְּאֵב יֹפִי

    וְשִׁמָּמוֹן

דָּגִים בְּשַׁלְוָה כִּמְעַט נִצְחִית

שׂוֹחִים בָּאַקְוַרְיוֹן בְּקֶרֶן כּוֹנָנִית

הַלַּיְלָה לוּחַ שָׁחוֹר שֶׁל בֵּית־סֵפֶר

שֶׁאוֹתִיּוֹת בְּגִיר לָבָן נִכְתָּבוֹת עָלָיו

בְּיָדוֹ שֶׁל תַּלְמִיד

וַהֲרֵינִי כְּבָר אֵינִי תַּלְמִיד

וְנָזִיר שָׁחוֹר מִתּוֹךְ הַסִּפּוּר

בָּא הַבַּיְתָה עִם סֵפֶר לִמּוּד

מְאוֹתֵת בְּאוֹת לְבָנָה

כְּתִיבָה תַּמָּה בְּיַד יֶלֶד מְלֻמָּד

וַהֲרֵינִי כְּבָר אֵינִי תַּלְמִיד

כְּמוֹ פֶּרַח בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת מַיִם

פַּלְמוֹנִי שָׁט בֵּין הָרָהִיטִים וּמְשׂוֹחֵחַ

בִּיחִידוּת

הַשֶּׁקֶר הַמְקַשֵּׁר

צוּרוֹת שֶׁקֶר יְפֵהפִיּוֹת

עֲלָמִים זְהוּבֵי טוֹרְסוֹ, מְנֻמָּשִׁים קַלּוֹת, בְּנַעֲלֵי הִתְעַמְּלוּת

עֲלָמוֹת חַמּוֹת, אֲדֻמּוֹת, בִּכְפָפוֹת לְבָנוֹת

אֵינְסוֹף עֵינֵי פְּרָחִים, אִישׁוֹנֵי צֶבַע

בּוֹעֲרִים בְּלֵב־אוֹר הַצָּף סָבִיב

וְהָעָצְמָה וְהַקִּדְמָה וְהָאַלְמָוֶת וּמַסְעוֹת הַחֻפְשָׁה

צוּרוֹת שֶׁקֶר יְפֵהפִיּוֹת

לְהַסְתִּיר אֶת שִׁמְמוֹן לִבּוֹ שֶׁל אֵל

שֶׁהוּא אוֹר סְתָמִי וְרֵיק

הַמְנַמְנֵם בְּמֶרְחָב מְבֻזְבָּז

בְּלִי יְכֹלֶת מַמָּשִׁית לְהִפָּטֵר מֵעַצְמוֹ.

הַיָּם הֶעֱמִיק, צֵל חָלוּד, אָפֵל

פָּשַׁט בִּפְנִימִיּוּתוֹ הַמֵּימִית

בָּרַפְסוֹדוֹת שֶׁבָּאֹפֶק עֲנָנִים וְזִיפְת

בְּכִסְאוֹת הַנּוֹחַ יָשֵׁן הַהֶעְדֵּר

עַל מִשְׁטַח הַמַּיִם קְצָפִים תּוֹסְסִים

כְּרַעֲמוֹת סוּסִים מִתְפָּרְעוֹת לְהַרְהִיב

הַלְוַאי וְיָדַעְתִּי מָה הֵם עוֹשִׂים

בַּמַּיִם הָעֲכוּרִים שֶׁל חוֹף תֵּל אָבִיב

וְהַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהִפְרִיזָה בְּהִתְלַקְּחוּת

כָּעֵת חִוֶּרֶת, שְׁקוּפָה, עֲיֵפָה וְנֶוְרוֹטִית

מְעוֹרֶרֶת סָפֵק בַּאֲשֶׁר לִיכָלְתָּהּ

לְהַמְטִיר אֶנֶרְגְּיַת־שֶׁמֶשׁ לַאֲזוֹרִים אֲחֵרִים.

בַּחוֹל יֵשׁ עֲקֵבוֹת וְדָגִים הֲפוּכִים

הַמִּתְבּוֹנְנִים בִּפְלֵיטַת הַיָּם נוֹדְדִים וְאוֹבְדִים

בְּדַל עִתּוֹן הַמְבַצְבֵּץ בְּרִשְׁרוּשׁ

מְסַפֵּר עַל זְמַנִּיּוּתָהּ שֶׁל חֲשִׁיבוּת

רוּחַ פָּרוּעַ קוֹרֵעַ תַּצְלוּם

שֶׁל יָפָה הַשּׁוֹתָה מַשְׁקֶה לְפִרְסוּם

הָאֶפְשָׁרוּת לְהִתְמַכֵּר לְאַהֲבָה קֵיצִית

נִדְחֵית גַּם הַפַּעַם לַקַּיִץ הַבָּא.

– את רוצה תה?

מה אפשר להציע לה פרט לתה, בחדר החם, שעשן סיגריות ומלים ממלאים אותו מקצה אל קצה. המשקאות המשובחים שְמוּרים במשרד הפנימי, בבָּר, שעץ פורניר מעלימו והופכו לחלק בלתי נפרד מקיר גדול, חום. אשה זקנה. מר קודליק יצא אליה מקירותיו הגבוהים לפגוש בה פה, בחדר הקדמי. עיניים כחולות גדולות. ידיים לבנות מגויידות. “אנחנו היינו חברים טובים”, אמרה במבטא איטי שקל לזהותו, כשהיא שולפת תמונות מצהיבות. פנים עגולים ובגדים רחבים, נער ושתי נערות לצדדיו. “חברים טובים מאוד מאוד. לא כמו עכשיו, רק תן וקח, רק תן וקח”.

איש לא יכיר בפני הנער החייכן את המנהל לשעבר. לפני שנה נפטר, ובמותו הותיר אחריו ספרים רבים בכריכה קשה, אדומה. שורות ישרות עם מירווח כפול, אותיות בכתב גוטי מסולסל וחותמת שחורה, פרטית, מתנוססת דרך קבע בעמוד השני – “מספרי ד”ר ע. ברקמן, ביבליוגרף מומחה". עתה היה מתבונן בשביעות רצון מתוך ריבועים צהבהבים חומים.

“אולי תשתי בכל זאת עוד כוס תה?”

המזכירה מאותתת לי שהיא קיבלה כבר כוס אחת, ממותקת בשתי כפיות סוכר גדושות, ואַל לנו להגזים. מר קודליק, המנהל החדש הנמרץ מקודמו, מנסה להעמיד כנגדה את חיוכו העדין. זה כחצי שעה הוא יושב מולה, בינינו, מנסה לנהל עמה דיאלוג שבין ביבליופוב לביבליופיל, אך ללא הועיל. במומחיות שהזמן שיכללה, היא מעלה לנגדו רפאים חומים, מרובעים, של פוטו אלנבי מלפני ארבעים שנה.

“ישנה עמי עבודת הדוקטור שלו” – היא אומרת – “הוא היה עילוי. כולנו ידענו. רק אשתו זלזלה בו”.

“זה טבעי לנשים”, מנסה המנהל לצחקק, מתבונן לצדדים. התפקיד החדש החמיא לו, אך חסרה לו עדיין מיומנות השאיבה הנסתרת של אש"ל והוצאות נסיעה. על כל נסיעה במונית הוא מביא קבלה מדוייקת חתומה בידי הנהג, ואת נסיעותיו לצורך פגישותיו עם אוֹצְרי מוזיאונים זרים הוא מתכנן באופן הזול והמקוצר ביותר.

במשרד המואר שבקומה השניה יושב מנהל החשבונות, מר רוזנברג, ומעלעל בקבלות. ‘מונית משדרות רוטשילד לירושלים’. מרקד לו איש קטן במר רוזנברג ומאיץ בו להרים את שפופרת הטלפון ולצלצל לחברת מוניות “מרכז” – ולברר – האם נסע מר קודליק ביום א', בעשרים לחודש לירושלים? האם שילם לכם סכום של מאתיים ל“י? כלום לא הכניס לכיסו עשר ל”י? “בגיל עשרים ושלוש קיבל את הדוקטוראט שלו. ניטשה היהודי קראנו לו”, אומרת הזקנה, בוחשת הלוך ושוב בכוס הריקה שפתיתי תה גסים נתלים על דפנותיה. “האסתטי והמוסרי. האסתטי והאַ־מוסרי. ובגיל עשרים ושלוש. תאר לעצמך!”

על השולחן הקטן מונחים כבר שלושה ספרים. שתי חוברות בכריכה רכה ועשרות ריבועים צהובים מלפני ששים־חמישים־ארבעים שנה. “אולי החל רק לכתוב בגיל עשרים ושלוש? יתכן שאני טועה. כל כך הרבה שנים חלפו מאז. קשה להיות דייקנית. אני בגיל בו שוכחים פרטים מרובים, אם כי לי יש זכרון מעולה. עוד אינני סנילית. ואתה יודע מדוע? כי עלי לדאוג לעצמי. אין מי שידאג לי”.

מר קודליק זע בכורסה הנגדית. מחוייבות של נימוס, שחציה כיבוד הורים שהתגלגל בכיבוד זקנים וחציה הדר המישרה הרמה המאלצו לנהוג באופן מהוגן, תקועה לו בגרונו. ראשי התיבות שסומנו ביומנו הכינוהו לפגישה בשתים עשרה ושלושים: מ. איצקוביץ. ת.ס. ללשון הסתרים היתה משמעות הגיונית לחלוטין. מ – מר או מרת פלוני אלמוני. ללמדך שהמבקר אינו מן הפוליטיקאים הבאים לקשט את מרוצם לבחירות בקולטורה, ולא מן האקדמאים שמפגשים מעין אלה משמשים להם כאליבי למשכורת שנת השבתון. ת – משמעה תרומה. זו מלת הקסמים המביאה את ציפי, המזכירה, לפתוח את היומן ולקבוע מיפגש. היא רושמת אותה בדבקות, סלסול עדין בקצותיה ופתח נרחב בתחתיתה. מעין בית בליעה קטן, מיוּמן כהלכה. אולם לאחריה הופיעה הס. סגורה והחלטית. ספרים. תרומת ספרים ולא ממון. שיהיו הדברים עומדים על דיוקם.

“היא אמרה שהיא חברה טובה של המנהל הקודם”, הוסיפה ציפי כשמסרה למר קודליק את סדר יומו, “ובטלפון נשמעה כזו, תמהונית. אמרה שתביא תמונות”.

“אני אצא אליה”, קבע קודליק לאחר היסוס קל, “ונראה”.

אך כבר חצי שעה עברה מעת שיצא אליה – ועדיין לא ניכרת בה מוּדעוּת לסימנים המקובלים: עווית שהיתה פעם חיוך. הסתכלות מתמדת בשעון. כוס תה שמתרוקנת.

“הוא ערך את עיתון הגימנאסיה כשכולנו עוד היינו כותבים שירים”, המשיכה הזקנה. “אני זוכרת כיצד יצא במאמר מערכת כנגד השחיתות הנובעת ממתן הציונים. והמורה, ד”ר וינדהורן, חייב את כולנו לשנן את המשפטים האחרונים של המאמר על־פה, זה היה משהו כמו: ומי שיפוּתה סימן שפֶּתי היה כל חייו, ומי שיעמוד באומץ כנגד הפיתויים – אין מי שיגזול ממנו את שכרו!"

“כן, ד”ר ברקמן היה אהוד על כולנו", אמר מר קודליק, מנוסה דיו להעלים טינות כבושות ושנאות של יום־יום. “הוא ניהל את המקום בנאמנות רבה. כולנו הערכנו את המאמצים שהשקיע ביסוד ובפיתוח המקום. ואנו מודים אף לך על שהואלת לבוא לכאן ולתרום לנו מספריו ומעבודותיו”.

בקומה השניה מתעשת מנהל החשבונות ומחליט לוותר. רציני הוא מר קודליק ונאמן לעבודתו. “מטאטא חדש” הוא מפטיר לעצמו בזעם. המנהל הקודם, ד"ר ברקמן, היה כרסתן ופניו רבועות. הקבלות על הוצאותיו המרובות נמסרו כשהן אגודות בגומי ובתוספת הערה בעט אדום – ‘מיד ובמזומן’! מר רוזנברג, שהתקבל לעבודה אך כחצי שנה לפני המוות הנמהר, הזדרז לפרוע את הקבלות, גם אם נאלץ לשם כך להוציא כספים מהקופה הקטנה. ובין משיכת כספים אחת לרעותה היה מנהם לעצמו – כספים שלי. שלנו. אני עוד אוציא הכל החוצה. לכלוך. חרפה. חלומות הפז שהתסיסו את הזיותיו היו כותרת ראשית בעיתון ערב “מנהל חשבונות חושף את המעילה התרבותית”, או בניסוח אלגנטי יותר “מר רוזנברג – אני מאשים!”

בינו לבינו נהג לציין שחסרה לו עדיין תמיכתם של חבר הנאמנים, מועצת העיר ושוחרי המוזיאון. אולם תעבור שנה, אולי שנתיים, כולם יכירוהו – ואז, הו אז –

אלא שד"ר ברקמן מת לו מתחת לאפו בטרם התבסס, ועם מותו גזו חלומותיו על טוהר המידות, או לפחות נדחו למועד מאוחר יותר. המחליף, מר קודליק זה, השטן עומד לו מאחוריו באפודו של כהן. נאמן לעבודתו, מקפיד על קבלותיו. משמר על אש קטנה את שאיפות הטוהר בטרם יתמססו סופית.

ואני בכל זאת אגיש לה עוד כוס תה!

התמונות שבידיה מזכירות לי את אבא ואמא ליד המיזרקה בבגדי חג. בסלון, מעל לטלפון, בתוך מסגרת כהה. חליפה ישרת קווים, חצאית ארוכה. שיער ארוך אסוף לצמה אצילית על הקודקוד.

אף לנערה שלצידו הימני של המנהל צמה ארוכה, המושלכת על חזה מגודל. לצידו השמאלי נערה מאורכת הנצמדת למותניו וידיה אוחזות ספר עבה הנתמך בסרעפתה. המנהל מחייך. יש לו נקב מאורך בסנטרו. לפני שמת העמיק הנקב לסדק שגדותיו עמוסי שומן. גם החיוך השתנה. רק בידיים נותר משהו מוכר.

“הוא עילוי” – אומרת הזקנה. “בגימנאסיה הוא ישב מאחורי”.

התה החם, העכור, בכוסות הזכוכית הדקות הבלתי אפשריות האלה. והדרך מן המטבח – שבו מיחם ענק, כיור סדוק ועשרות כוסות זכוכית על אביזר פלסטיק שהיה פעם לבן – קצרה ורצופת מכשולים. חבילות נייר כתיבה עטופות בנייר אריזה חום שכל מגע בו משמיע איוושות של קימוטים. שלוש, ארבע מסגרות שאיש האחזקה מטפל בהן לעת מצוא, כורסה שתוכה מתפרע באניצי קש וקפיצי ברזל – ובעיקר הדלת אל החדר הקדמי שידיתה היא בעלת רצון משלהּ, כשהכוס המלוהטת ביד והתחתית מהבילה.

“הוא היה מושך לי בצמות”, מתפזר קולה של הזקנה בגלים צרודים מהמשרד אל המסדרון, “והמורה לא היה מרגיש”.

הגידים האלה, עבים ומקפצים כשהיא מושיטה את כפותיה כבציוריו של פייטרו דה בנדטו, צמודות, מכוונות כלפי מעלה ונוטות כלפי הסנטר. ‘אלוהי כל הקדושים – אבי הרוויה הנכספת’, ואחר הן מתפרסות ומתבדלות עם לקיחת הכוס. “תודה מיידלה”.

מחוץ לבניין מנשבות רוחות בלתי יציבות של פברואר גם בצוהרי היום, ועצי האזדרכת איבדו את עלוותם. מר קודליק נעלם, מבלי שנחוש, במעמקי משרדו בעל הקירות הגבוהים, מכוסי הפורניר החום, והיא, בכוונה מרובה מסיטה בעדינות את כוס התה שקיבלה זה עתה, ושופכת מתכולתו לתחתית העגולה. “זה טוב, מיידלה. יש לי נכדה קטנה בבית. כלומר, לא אצלי, אצל כלתי. הבעל שלי – למה לעורר מתים? לא היה אינטלקטואל. איש פשוט היה, אבל אני עודדתי אותו. לא זילזלתי בו, עודדתי. והבנים שלי, יש לי שני בנים, גדלו, הלכו לאוניברסיטה”. והיא נשענת לאחור, לוגמת מן התחתית בהגבהת זרת ימין. “הבן הגדול בחו”ל והבן השני עוד לא יצא משם".

השולחן הנמוך שלרגלינו מותווה בעיגולים־עיגולים לחים.

“לא! אני לא מתביישת!” היא מזדקפת, “זו לא בושה להיות בבית־משוגעים. בושה להיות רע. בושה לרמות. בושה לא להעריך אנשים. להעליב אנשים. לפגוע באנשים. אני לא מתביישת. אני מטפסת כל יום שמונים מדרגות. שמונים מדרגות כדי להגיע לדירתי, ואני לא מתלוננת. זו לא בושה. יש לי בן שסיים אוניברסיטה ונסע לחו”ל. למה נסע? להרוויח כסף נסע. היתה לו כלה שרצתה בגדים. תכשיטים. מכונית. ויש לי בן שנכנס לבית־משוגעים. נכנס מפני שרצה להיכנס. שלא תהיינה אי הבנות. הוא רצה!"

יפה העברית שבפיה. מלותיה נהגות ברחבות. בפינת המשרד מאותתת לי המזכירה בהעוויות נואשות. ממשרדו המוברח היטב של מר קודליק נשמעים צליליו של טלפון.

“פעם היה הכל אחרת. ערבים שלמים ישבנו והתווכחנו על אידיאולוגיה. רבנו על דעותיו של פלאכאנוב, על פרשנותו של לוקאץ'. ערבים ארוכים. לילות שלמים”.

“הנה היא!” היא שולפת אצבע מכוססת ציפורניים ונועצת אותה בבעלת החזה המגודל, שהיתה מוטלת עד עתה בהנאה מלאה בתוך רטיבות עיגולית שהותירה הכוס. “והנה אני. פעם היינו יושבים ומשוחחים לילות ארוכים ואחר כך הכל השתנה. הוא התחתן אִתה!”

אלוהי הדין צנח בעל כורחו אל אמצע החדר, אל מרכזה של התחתית העגולה, והעלה מול כסאו למשפט את בעלת החזה. לא הועילו לה עדויות האופי של הכתבניות שיכלו – לו נדרשו – לספר על פלירטים חטופים וצביטות בעת ההכתבה. לא הועילו לה אף זכרונותיה הכמוסים של המזכירה המעפעפת בעיניה נואשות. הפעם היא נתבעת באצבע מכוססת ציפורניים לתת את הדין על החומרנות שפשתה כמחלה בנער שהיה למנהל.

“הוא לא הכיר אותי!” אמרה בתדהמה. “בקונצרט פגשתי בו והוא עבר על פני. אני, שהיה בא אלי תמיד לבקש את אישורי על כל דף נייר שכתב או הרצאה שביקש לפרסם. היא אשמה. היא דחפה אותו להתקדם. להכיר אנשים אחרים. אנשים חשובים. אנשים המעריכים אנשים שיש להם כסף. גם הבנים שלי ביקשו תמיד כסף. עכשיו יש להם. יש לי שני בנים. את יודעת. אחד בחו”ל. למד באוניברסיטה ונסע לחו"ל. הוא יחזור? הוא לא יחזור. למה שיחזור? הוא מרוויח היטב. יש לו וילה. יש לו שתי מכוניות. יש לו אשה שרוצה רק כסף. יש לי שני בנים. השני שלי בבית־משוגעים…

"אני יודעת למה הוא בבית־משוגעים. את רוצה לשמוע, מיידלה? כי הוא לא הורג חיות. הוא אנושי. הוא יודע מהו ערכם של חיים. אז שמו אותו בבית־משוגעים. הוא רצה שישימו אותו – וכשירצה לצאת – יצא. אמרתי לו – מוניק שלי, תעמיד פנים שאתה הורג חיות ויעזבו אותך, זבוב, או ג’וק או לטאה. אבל הוא צחק. אמרתי לו זאת בביקורי האחרון. אבל הוא צחק. איש אחד עמד לידנו. רצה לשמוע על מה אנחנו מדברים. להאזין. מין תאווה באנשים להאזין לאחרים. להתפרנס מהם. להתפרנס ממלים.

מר רוזנברג עבר בחדר מצדד מבט אל המזכירה.

“מר קודליק עסוק”, אומרת ציפי. “אין לו זמן עכשיו”.

רוזנברג מסתלק. בקומה השניה, בעוזרתו הצעירה, מנהלת חשבונות מתחילה, הוא מוצא בת ברית.

“היא חושבת שהיא חכמה, הציפי הזו, אבל כולנו יודעים שהיא שכבה עם ד”ר ברקמן. תמיד היו נוסעים ביחד, למכירות פומביות של ספרים עתיקים, לפגישות עם אוצרי מוזיאונים בחו“ל, ואיזה קבלות היה מביא אתו. מי כמוני יודע. בחשבונות המנופחים רק אני טיפלתי. מיד ובמזומן. חוצפה כזו! אבל במשרד, אי אפשר היה להכיר, הא? התנהגו כמו זרים, הא? אבל בחדר שלו!” ומר רוזנברג מכה באגרוף על ברכו “בחדר שלו, במלון שלו, במכונית שלו – מה שהם עשו שם!”

חשקים סמויים מתערבלים בדמיונו של מר רוזנברג עם תמונות מקטלוגים של סוכנויות נסיעות. נערות בשמלות קייץ. ירך נחשפת למלוא אורכה. לילות טרופים על טיילת מלפני עשרים שנה מתעוררים בו בוודאות אכזרית.

“מיד ובמזומן! איזו חוצפה!”

“הוא לא הורג חיות”, אומרת הזקנה ומתכופפת, כשהיא לוגמת מכוסה השלישית, הפושרת, שהבאתי לה זה עתה. “הביני, למשל התיקנים. התיקנים, כן, אלה שאתם קוראים להם ג’וקים. כל כך מודרני להשמיד אותם. להדביר. לקחו מלה מההווי החקלאי שכל עיקרו טיפוח, גידול והשבחה והביאו אותה אל תחום ההרג. הרצח. הדברה. כל כך מודרני עכשיו להרוג אותם. פעם, כשהם יצאו לשוטט בלילות זה היה סימן לבית מוזנח, לא כל כך נקי. עכשיו כשהורגים אותם איך אפשר יהיה להבדיל בין הבתים? ופרט לכך –” והיא רומזת לי באצבע כסוסה להתקרב יותר ולהאזין לסודה – “החרקים האלה, בעלי תאוות כמוסות, והם יוצאים בלילות לפייסן. מדוע שנמנע מהם? כל כך הרבה מודעות בעיתון על הדברת תיקנים וכל כך הרבה פירסומות על הנאות אנושיות. מי יודע – אולי בגלקסיה אחרת מתפרסמות בעיתוני הערב מודעות קטנות על הדברה אנושית, הא?” – והיא מחייכת חיוך ערמומי.

“אנחנו סוגרים את המקום!” צועקת ציפי בחימה, “סו–ג–רים”!"

“בגלקסיה אחרת”, אומרת הזקנה, “אני יושבת עם הבן השני שלי ואנחנו משוחחים מלב אל לב. אלא שאין נותנים לנו. תמיד עומד מישהו ומאזין. המנהל שלכם, זה שמת, היה יכול להצטרף לשיחות שלנו, אם לא היה מתחתן אִתה. אבל גם הוא התחתן. שכח את האסתטיקה ופנה לבוכהלטריה. ואיזו בוכהלטריה! ואני מביאה עכשיו את הספרים שלו”, היא אומרת ביאוש.

“אין עליהם חותמת”, אומרת ציפי. “איפה החותמת שבעמוד השני? איך אנחנו יודעים שזה שלו?! ואיזו שפה זו בכלל!”

“מה זאת אומרת!” מזדקפת הזקנה ותיקה נשמט, מקיא מתוכו ממחטת גברים אפורה. “אלה ספרים שלו. הוא נתן לי. הנה הקדשה. אינך יודעת לקרוא. בורות. בכל מקום בורות. גם כאן בורות. כאן. בקודש הקודשים של התרבות”.

“צדקת”, אומרת ציפי באדיבות. “אבקש את סליחתך. הנה אני לוקחת אותם. מניחה אותם על המכתֵבה. מחר יקטלגו אותם ואנו נרשום שזו תרומתה של – גברת –?”

“איצקוביץ” ממהרת הזקנה לעברה בפייסנות. “איצקוביץ. עם יוד. אל תשכחי את היוד. איצקוביץ. כתבי מאת ידידת נעורים. ידידת אמת. ליבלה איצקוביץ”.

ליבלה איצקוביץ, רושמת ציפי בנאמנות על ניר מכתבים רשמי. אותיות עגולות, זקופות, העומדות בשלווה זו לצידה של זו.

“הכל בסדר גבירתי, את יכולה ללכת. אנו נשלח לך מכתב רשמי ובו נודה לך על תרומתך האדיבה”.

“והבנים שלי?” אומרת הזקנה, “והבנים שלי? יש לי שני בנים. אחד מהנדס בחו”ל והשני בבית מטורפים. הם לא יסכימו עם צעד כזה. הבן בחו“ל יגיד שהייתי צריכה למכור, והבן השני יגיד שהייתי צריכה לשמור”.

“נשלח לך מכתב תודה רשמי עם העתקים”, אומרת ציפי. “תוכלי להראות לכולם. תוכלי למסור לבנים. מר קודליק יחתום אישית. הסמל של המקום יהיה בראש הדף. השם שלך יהיה שמור בין התורמים והנדבנים”, אומרת ציפי.

“אולי את רוצה עוד כוס תה?” אני אומרת נואשות לפני שהזקנה תסכים ותלך.

ליבלה איצקוביץ מביטה בי בהשתאות.

“תה?” היא אומרת כשהיא נאחזת בתיקה, “תה? זה משקה של מחלות. של חולים. נודף ממנו ריח של בית חולים. אני שונאת תה”.

ציפי מחייכת בסיפוק וסוגרת בקפידה את מכונת הכתיבה שלה. האם מחבק מר רוזנברג בקומה השניה את עוזרתו, מנהלת החשבונות המתחילה? מחדיר בין שדיה קבלות קטנות כדי שיוכל לשלות אותן בלשונו?

ליבלה איצקוביץ… האם גם את רואה את ציפי ואת קודליק מעופפים בכנפיים חומות גדולות בחללו של החדר? ללא רעש. בבטחון. צמד תיקנים נאור. ומר קודליק? הגם את רואה אותו מרים כוס ויסקי עגולה, גדושה, מול ציור של ראובן התלוי על הקיר הגדול?

הוּא שָׂמַח שֶׁאָבוֹא וְחִכָּה בַּפִּנָּה,

עָמֹק לְתוֹךְ הָאֲוִיר

הֵרִים מַקֵּל הֲלִיכָה וְכוֹבַע יָשָׁן,

יַחַד הָלַכְנוּ לִרְאוֹת עִם עֲדַת צִפֳּרִים

אֵיךְ הָעֵשֶׂב צוֹמֵחַ בַּחוּץ בִּשְׁתִיקָה מַרְגִּיזָה

וּמִתּוֹךְ אֲרֻבּוֹת הֶהָרִים

נִדְחָף בִּתְנוּעָה יְבֵשָׁה הֶעָשָׁן.

אִישׁ קָטָן וּבִטְנוֹ הַכְּבֵדָה

גּוֹלְשִׁים קָדִימָה לִשְׁאֹל שְׁאֵלָה בָּרְחוֹב,

בַּצֵּל עַל שֻׁלְחָן הוּא רָאָה

זֵר שְׂפָתַיִם קָרוֹת עַל כּוֹס מַיִם זָרָה

וְשָׁתָה מִתּוֹכָהּ

לָשִׂים עַל שְׂפָתָיו

אֶת מַגַּע הָאִשָּׁה שֶׁנִּשְׁכַּח בַּדְּפָנוֹת.

הוּא שָׂמַח שֶׁאָבוֹא

וְלִוָּה אוֹתִי עִם אוֹתוֹת שִׂמְחָתוֹ,

בָּרָצִיף רָאִיתִי כֵּיצַד שָׁקַע לְאִטּוֹ כּוֹבָעוֹ

וְאַחַר הִבָּלְעוֹ

נָסְעָה הָרַכֶּבֶת.

בַּחֲתַךְ גַּנִּי בְּיוֹם שֶׁל מַיִם

כְּסִימָן אִטִּי לִפְצִיעָה פְּנִימִית

כֶּתֶם כֵּהֶה הִתְפַּשֵּׁט עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,

וְנַחַל נְמָלִים נָבַע

מִשְּׂפַת הַגָּן אֶל תּוֹךְ הַחֲתָךְ הַפְּנִימִי.

הַשֶּׁמֶשׁ הַיּוֹמִית

שׁוּם תְּנוּעָה אֲפֹרָה דּוּ נְמָלִית שֶׁל מְטוֹסִים

לֹא עָצְרָה אֶת הֵעָלְמוּתָהּ הָעַקְשָׁנִית,

רַק עֲרִיפָתָהּ הַפִּתְאֹמִית עַל קְצֵה הָאַנְטֶנָּה

תָּאֵט

אֶת הֵאָסְפוּת הָאוֹר הַמְּהִירָה.

מִכָּאן גָּבוֹהַּ

תַּחַת מָסָךְ אָרֹךּ שֶׁל עֲנָנִים

הָעִיר הַנִשְׁפֶּכֶת לַעֲיֵפָה מוֹשֶׁכֶת חשֶׁךְ בַּחֻרְשָׁה

בֵּין כִּידוֹנֵי הָעֵצִים,

וְעֵץ מְגֻיָּד גִּזְעוֹ בֵּין שִׁנָּיו

הִפְנָה צַמַּרְתּוֹ לַכִּוּוּן הַנֶּגְדִּי.

שְׁכֵנִי בַּחוֹל מַנִּיחַ צְעָדִים בִּמְתִינוּת,

יָדָיו אָחוֹרָה בְּשִׁלּוּב

מְרִיצוֹת מֶחֱווֹת קְטַנּוֹת וּזְהִירוֹת

כְּאִלּוּ מַפְשִׁיטוֹת מִן הָאֲוִיר

אָבָק סְתָמִי סָמוּי

אוֹ מְמַשְּׁשׁוֹת בָּאוֹר בַּאֲרִיכוּת,

עוֹבְרוֹת קָדִימָה לְחַבֵּק

אֶת קֶפֶל הֶחָזֶה הָרַךְ בְּגֹבַהּ הַצְּלָעוֹת

וְהַמַּרְפֵּק, גַּם מְבַצְבֵּץ עַל הַשָּׂפָה

סִימַן שְׂבִיעוּת רָצוֹן

רָטֹב מִן הַחַמָּה.

רוּחַ הָעוֹבֶרֶת בַּעֲשָׂבִים קְטַנִּים

מְיַבֶּשֶׁת מִפָּנָיו אֶת הַלַּחוּת,

וּבִנְסִיגָתָהּ הִיא מוֹתִירָה עַל פִּיו

קַו צַר שֶׁל מְלִיחוּת.

כַּלְבּוֹ חוֹזֵר מִנִּצָּחוֹן סוֹעֵר

עַל שִׂיחַ רַךְ וְשֶׁפַע חֲרָקִים

שְׁכֵנִי נִתְקָף מִיָּד בִּנְכוֹנוּת עַזָּה

לֶאֱסֹף שִׁבְחֵי שְׁכֵנִים וּבִמְיֻחָד

עַל הָעוֹר הַדַּק

הַנָּע בִּמְהִירוּת מַתִּיז בָּרָק.

כָּל פְּסִיעָה מַעֲבִירָה בָּאִישׁ בְּעֶצֶם הַשִּׁדְרָה

חוּט אָרֹךְ שֶׁל הֲנָאָה,

אִתּוֹ רוֹטֶטֶת כְּעָנָן גָּשׁוּם

נָעָה אֲוִירָה שֶׁל הִתְעַנְּגוּת רַכָּה

עַל הַמַּצָּב הַטּוֹב שֶׁהוּא שָׁרוּי בּוֹ

מִכֹּחַ כַּלְבִּיּוּת.

בְּלוֹנְדוֹן, מִתַּחֲנַת רַכֶּבֶת

עִם כִּפָּה לְבָנָה כְּמוֹ חֲמָמָה

לְסַחְלָבִים מְכָנִיִּים אֲפֹרִים,

יָצָאנוּ לְתוֹךְ נוֹף הַנּוֹפֵל בְּאִטִּיּוּת אֶל הַלַּיְלָה

וְעַנְנֵי גֶּשֶׁם בְּטוּחִים

בְּמַסְלוּלָם חָלְפוּ עַל פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ וּפִזְרוּ אֶת כֹּחָהּ לַצְּדָדִים.

הָאוֹר שֶׁבָּקַע מִשּׁוּלֵי הַמַּסָּע

אָסַף אֶת קוֹלוֹת הֶעָרִים

הָאֲחוּזוֹת שֶׁקֶט

לְתוֹךְ גִּשְׁרֵי הָרַכָּבוֹת,

מִשָּׁם נִרְאוּ רִשְׁתוֹת הָרְחוֹבוֹת

הַמַּפְרִיחִים כְּצִיצִים אֲרֻבּוֹת

כְּמוֹ הַתָּוִים הַמְסֻדָּרִים בְּקַפְּדָנוּת

שֶׁל הַהַשְׁלָמָה

הַנָּחָה בְּדַיְּקָנוּת עֲיֵפָה

עַל הַפָּנִים הָאֲפֵלוֹת.

הַיַּעַר הַזֶּה אֵינֶנּוּ שֶׁלִּי.

צֶבַע חָרוּךְ לֹא נָגַע בִּמְחָטָיו הַיְּרֻקִּים,

וּשְׁנֵי סְנָאִים יוֹשְׁבִים

בְּלֵב הַשֶּׁקֶט,

כְּמוֹ בְּסֶרֶט אִלֵּם בִּמְהִירוּת אוֹכְלִים

בִּמְהִירוּת אוֹכְלִים מִקָּדְקֹד הָאֹרֶן

כְּאִלּוּ שֶׁאֵין מִלְחָמָה,

נוֹשֵׁר מִכַּפָּם מְטַר זְרָעִים קַל לָבָן,

וְקוֹל צִפּוֹר צוֹעֶקֶת מִשְּׁנָתָהּ

מֵעֹמֶס הַשֹּׂבַע

שלום עליכם על באמת

מאת

שלום עליכם

---

על תרגום שלום עליכם

מאת

בנימין הרשב

שלום עליכם האמיתי הוסתר במשך יובל שנים מן הקורא העברי. חתנו ברקוביץ' טבע נוסח והמשפחה שמרה עליו, כפי הנראה, כעל שלום עליכם האמיתי. נסתייעו בכך בדבריו של שלום עליכם עצמו, שאת מניעיהם לא נדע לעולם. אין ספק ש“כתבי שלום עליכם”, בניסוחיו של ברקוביץ‘, השפיעו השפעה ניכרת על קהל קוראים עברי. עד היום הזה ספרים אלה הם מן הספרים המעטים, המתארים את חיי הגולה במזרח אירופה, שקוראים עבריים צעירים אוהבים לקרוא בהם, על כל פנים יותר מאשר בכתבי מנדלי מוכר ספרים. אבל נוסח זה אינו דומה כלל במהותו האמנותית לשלום עליכם האמיתי. אלה סיפורים סנטימנטאליים ומלודרמטיים, נטולי הגרוטסקה, הצחוק הפרוע, וההשתוללות הלשונית של אומן הלשון הגאוני שלום עליכם. כאילו לקחו את שקספיר וספרו את עלילות מחזותיו, בהמעטת הרצח שבהם, ללא הלשון הפיגוראטיבית המעמידה את גדולתו. אין זו שאלה של “מעמד הלשון”, אין זו שאלה של התיישנות הלשון העברית, אלא שאלה של קונספציה שגרמה לשינויים במקור המשנים את מהותו האומנותית ואת אופי עולמו. שלום עליכם כתב כדי שיהודים יצחקו, “לצחוק בריא, הרופאים ציוו לצחוק”, אפילו בצוואתו ביקש האומן שבימי זכרון יקראו את סיפוריו ויצחקו. אם תשאלו חסידי לשון יידיש לשם מה כדאי ללמוד לשון זו, התשובה הראשונה שתוגש לכם היא: כדי לקרוא את שלום עליכם במקור. קחו למשל את טֶבְיֶה החלבן. ברקוביץ’ הפך אותו לטוביה מקראי (יותר נכון: בתר־מקראי), גרוע מזה: הוא עשה אותו “חולב”, הראיתם פעם יהודי שחולב פרות במו ידיו? ליצן זה שיבש פסוקים לתאבון. ברקוביץ' הפך אותו למלומד, המסתובב עם קונקורדאנציה ומביא מראי מקומות לציטטין שלו. אבל בפיו של טֶבְיֶה נתערבבו ציטטין מן התפילה ומן המקורות ומפתגמי הגויים, והקונטקסט פתר אותם והגזים אותם וגילגל אותם והפך אותם בלי שום יחס לתוכנם המילולי, מתוך אהבת הקונוטאציות בלבד. קשה להניח שטֶבְיֶה לא ידע את האידיום היידי “ברחל בתך הקטנה”. אבל ביידיש אהבו לשחק ולשבש אידיומים כאלה. ואכן, טָבְיֶה אומר “ברחל בתך הנאקעטע”, כלומר: “ברחל בתך הערומה”. ברור שהוא מנצל כאן משחק של לשון נופל על לשון. לשומע היידיש אין צורך להשלים את הפסוק: ראשיתו מעידה על סופו. על כן יכול טֶבְיֶה למזג באידיום זה אידיום אחר: ‘לומר את האמת הערומה’, או ‘האמת במערומיה’. האפקט הקומי אין בו כדי להחשיד את טֶבְיֶה ברמזים פורנוגרפיים, חלילה. המחבר עומד כאן מעל לגבורו ולועג למוצרי לשונו. ברקוביץ' הסתיר עובדה זו, ותרגם: “ברחל בתך הקטנה”. בכך חוסל שלום עליכם האמיתי.

את שלום עליכם אי אפשר לתרגם. ראוי הוא שלום עליכם שילמדו בשבילו יידיש (עם קצת רוסית, עם קצת גמרא, עם קצת לשון־קודש, עם ניגון ואינטונאציות, עם ריח של עיירות במזרח אירופה ובכלל). אבל מה עושים אלה שאין להם פנאי ללמוד יידיש? ולא תרגום המתובל בפסוקי ארמית, שיחשבו שלשון דיבור היא, שהרי מי מבין היום ארמית? אלא תירגום שיקרא אותו יוסי בנאי וייהנו בני־ישראל בלשון עמך, היא העברית המדוברת והמתנגנת והמתקללת בימים אלה ממש ברחבי ישראל, וגם על נהרות ההאדסון והתמזה.

הז’סטה, הז’סטה והדברנות המקוטעת אין סופית בתיקוני־ברכה ובתיקוני־קללה ובתיקוני הקול המדבר, הם הם נשמת הפרוזה של שלום עליכם. אין לשון כזאת בעולם. המודל שיצר לנו שלום עליכם לדיבור של יידיש עממית אין לו אח ודוגמא בדיבורי העולם, וספק אם נדע אי־פעם אם היה כדיוקו וכגודשו בפי דוברי היידיש עצמם. אמנים גדולים רבים הציגו לקורא לא את האירועים עצמם אלא תהודה לאירועים: ג’ויס מסר את הדברים שבחלל ובזמן לא בשעת התרחשותם בעיקר אלא בזרם התודעה של גיבוריו; דוסטויבסקי העמיד בחזית הסצנה שיחות אין סופיות, מונולוגים מתייסרים ומשתלהבים, מלאי שיקולים פסיכולוגיים ואידאולוגיים, הקשורים באירוע שיבוא או באירוע שהיה. זהו המימזיס האמיתי. מציאות לתאר כדיוקה ועל כל פרטיה אי אפשר, אבל לשון אפשר למסור כדיוקה ובשלמותה.

שלום עליכם תפס את הדבר המהותי ביותר, המיוחד ביותר שבלשון יידיש ובעולמם של דובריה: הדיבור. ‘טֶביֶה החלבן’ והמונולוגים המובאים להלן הם מונולוגים בצורתם החיצונית בלבד. זהו מונולוג בסיטואציה דיאלוגית, תוך התנצלויות, סטיות, ניחושים על עמדת השומע, דרכי עקלקלות ודרכי ריכוך למיניהם. יתר על כן, ב’טביה החלבן' לפנינו דיאלוג בתוך דיאלוג בתוך דיאלוג. אין טביה מספר בדרך כלל על אירועים אלא על איך הגיבו דוברים על אירועים אלה. והדיבור לעולם אינו קולע ישר למטרה אלא הרבה מעבר לה או הרבה לפניה: אם בשורה טובה היא יבוא קודם ניחוש על בשורה רעה והתפרצויות וצעקות וטענות בכיוון זה, עד שהטעות מתבררת, ולהפך. ואין זה דיבור ישיר, ואין אלה תשובות לשאלות. הפתגם שואל: למה משיב יהודי בשאלה על שאלה? והתשובה היא: למה לא? אבל גם זה תיאור פשטני מדי. אין אדם משיב בשאלה, אלא בסטיות, ובמשלים, ובציטטות, ובסיפורים הצידה, ובמֶטָה־לשון מתמדת, התוהה על עצם השימוש במלים ובביטויים אלה או אחרים. ואין אדם מזכיר דברים חיוביים מבלי להוסיף להם דברי ברכה, ואין אדם מזכיר שליליים מבלי לומר: להבדיל, חלילה וכדומה. ובעזרת סייגים כאלה אפשר להשוות כל דבר לכל דבר. ואין אדם אומר דבר חיובי בלי להמעיט, בלי לומר “חתיכה” או “משהו”, מפני העין הרעה. כך נמצא הטקסט של שלום עליכם מנומר ומרוסק בפסיקים עד אין סוף, המסמנים את הסייגים והמילויים והמילות האֶמוטיביות הריקות. כל אלה מסמנים לקורא את האינטונאציות, את הז’סטות, את המשא ומתן, את מצב ההתגוננות שבדיבור, וגם את הדמות הלבבית והמגוחכת כאחד. שהרי: מה החידוש בצרות של יהודים, בעוני רב, בצורך לחתן בנות – כמובן שאלה מוצגים בספריו של שלום עליכם כסיטואציות טיפוסיות של ההוויה היהודית – החידוש הוא באופן התגובה העשיר, המגוון ומלא ההמצאות. כך הוסט הדגש מן המלודרמה המצויה ומן הגורל הסטראוטיפי – אל הדובר החי דברים אלה ומגיב עליהם בלשונו. מה שלא ניתן בקונקרטיות ובייחוד של סיטואציות החיים ניתן במהימנותה ובמליאותה של סיטואציה הדיבור. לכן ראו קוראיו של שלום עליכם את גדולתו ב’טביה החלבן‘, ב’מנחם מנדל’, במונולוגים וב’מוטל בן פייסי החזן'.

אי אפשר לתרגם. ומי שחושב שאני משקר שיקרא לי אגוז מפוצח (מה זה? אבל איך תתרגמו את זה? “אם אני משקר אני קוגללאגר”? מי שהתרגל לקוגללאגר, אומר אני, שיתרגל גם לאגוז מפוצח!) התרגום כאן מילולי. לפי התיזה המפורסמת של ספיר וורף משקף מבנה הלשון את תפיסת העולם של דובריה. התרגום המילולי ממש מציג את מושגי העולם כפי שראו אותו דוברי יידיש. בל יטענו כנגדי שהרבה אידיומים נשתתקו: הטקסט שובר שוב ושוב את האוטומאטיות שבהם. הציוריות שבאידיום תובן מאליה, והחזרה עליו תחזק את האפקטיביות שלו בטקסט. אין אלטרנאטיבות בעברית ללשון דימויית וז’סטיקולטיבית זו, ומי שמנסה למצוא פסוקים מן המקורות כתחליפים אינו מפעיל את דמיונו של הקורא בכיוון הנכון. אינני יודע אם אמרו ביידיש, כדי לתאר “תוהו ובוהו”, מהומה והפיכה ותערבובת וסוף העולם: “שמיים וארץ ושעועית בתרמיל” – יהודייה של שלום עליכם אומרת כך, ואין סיבה שלא נוכל להבין זאת גם בעברית.

אז מתרגמים מה שאפשר. ומי שיכול יותר טוב, אז בבקשה, כמו שאומר מאיאקובסקי, קח את העט וחרוז חרוזים בעצמך.

---

שלושה מונולוגים

מאת

שלום עליכם

שלושה מונולוגים

מאת

שלום עליכם

---

צימֶס של חג

מאת

שלום עליכם

מונולוג של יהודיה מווילנא

– הם אומרים, העכשָוויים זאת אומרת, פרצופים חצופים, יְלָלָה עליהם, שרק אז יהיו אנשים מאושרים, כשיעשו תערבּוֹבת, מִיש־מַאש, שלי־שלך שלך־שלי… ואני אומרת לך, שאם אי־פעם יהיה כך, אז יקראו לזה תוהו־ובוהו – שמיים וארץ ושעועית־בתרמיל. תשמע מעשה, שקרה לי לפני שנה בזמן הזה, ביום הראשון של סוכות. אני יושבת, כפי שאתה בטח יודע, בסמטת גיטקֶה־של־טוֹיבֶּה,¹ בחצר של גוּטקֶה־של־נֶחֶה. זאת אומרת, החצר היא של גוטקה־של־נחה כמו שאתה דודי. החצר היא “חצר אֶקְסוִידוֹרית”; יש בה חלק, בעזרת השם, לחמישה אחים ועוד לשתי אחיות. אז האחים מתו, והאחיות גם־כן מתו, וכולם השאירו אחריהם ילדים, ודווקא בשפע, ולא יכולים להתחלק; לא למכור, לא לפזר, אלא אם חלילה לשׂרוף, אז חבל על הרחוב, חצי עיר יכולה ללכת באש. אז מחזיקים בדירה כמו אני בצרותי: לא גג, לא מדרגות, לא תנור – מזבלת תרנגולות, לכל השנים השחורות, ולֵך תחזיק שם "מִטה עם חוּפּה', ושלֵם שׂכר כזה, שלושה רוּבּלים פחות חצי לחודש ועוד כמה קופי־קות לתוספת. אלא מה? שזה כבר עם הסקה. שאויביך לא ינשמו ולא ינשפו יותר משמסיקים שם, מלבד שבת וחג: מן האנשים עצמם, הם אומרים, די חם… חם ועוד איך! עוד יותר מדי חם! בבקשה, תְחַשֵׁב־נא, בלי־עין־הרע, בעצמך, כמה שכנים על דירה אחת: שְׁמֶרְל הזגג – הא לך לא אחד,² – פִּינִי־מאיר הקצב – לא שניים: נפתלי־בֶּר המלמד השְׁמַרגוני³ – לא שלושה, משה’קה האלמן – לא ארבעה. אילו היה אלמן היה עוד חצי צרה; אבל הוא אלמן כמו שאתה גוברנאטור.⁴ קוראים לו אלמן, כי פעם, לא עלינו ולא על זמננו, הוא היה אלמן. היום הוא, ברוך השם, כבר לא אלמן. אלוהים בירך אותו בארורה אחת, הלוואי שתחזיק בו ולא תרף, רבונו־של־עולם…

ועוד שכחתי להביא בחשבון את ר' יוֹשֶׁה הסופר־סת“ם עם כלתו. למה אני אומרת כלתו, ולא בנו? כי הבן הלך למלחמה ופינה את מקומו לזוג המאושר, שקוראים להם “הבּוּנִימוֹבִיצִ’ים”.⁵ אתה יודע למה, כי הוא פיסח והיא עיוורת, אז הם גורפים ממון. יש אומרים שיש להם קאפיטאל יפה, קאפיטאל יפה ועוד איך – שני אנשים ושניהם מרוויחים! את ר' לייבֶּה הבעל־מַגִיהַ מן הדפוס אני כבר לא סופרת, כי הוא כל השבוע לא בבית, מלבד שבת; הוא אדם עסוק, יש לו אולי עשר פרנסות: חוץ ממה שהוא עובד בדפוס, הוא גם מתווך־של־ספרים, הולך־אל־מניינים, שליח־של־חֶבְרוֹת, אוֹמֵר־של־תהילים, מכֶּה־של־מַלְקות, תוקע־בשופר, ואם מזדמן, חס־ושלום, אסון, איזה נוטה־למות או מה, אז הוא מרכיב “יַעֲנֶךָ” – ועוד וכדומה פרנסות כאלה לרוב. אבל אל תפחד, היהודיה שלו גם־כן לא יושבת בטֵלה: קולעת הבדלות, מוכרת פולים, ועם כל זה – השדים יודעים אותו – בכל־זאת נשאר קבצן! אז איפה אני מחזיקה בחשבון? בטח עברתי את המניין, ואולי עוד עם תוספת. אז הכל היה טוב ויפה, אילו כולם התפללו באותו בית־כנסת. אז הצרה היא שאחד בווילֵייקֶה ואחר בחַנְדְרִיקֶוֶה.⁶ מילא, שהזגג מתפלל בבית־כנסת הזגגים, הקצב בבית־כנסת האיטליזים, המלמד אצל הלוּבאוויצ’ים – את זה עוד אפשר להבין: “כל עורב למינהו”, פירושו: כל אדם במקצוע שלו. אבל אתה, אלמן, מה אתה נדחק דווקא לבית־הכנסת הישן,⁷ אל החזן סירוטה?⁸ מה אתה, מומחה כזה לנגינה? היית צריך לשמוע אותו, כשמגיע בשבת לשיר זמירות – יללה עליו! קול של תרנגול שחוט, ועוד מתאווז לו כאווז. הוא כל־כך סותם את הראש עם ה”ברוך שאכלנו'' שלו, שכל היום־ראשון מְשַׁאַכְלֵן לי באוזניים; שמא אתה יודע, מה הוא “שֶׁאָכַל” שם אצל הארורה שלו, חוץ מקללות וחרמות? ובכל־זאת, דַבֵּר אִתָהּ, אז היא עוד צודקת: בעל, היא אומרת, זה כמו גלות – מילא לשׂאת נושאים אותו, אבל כבר מוּרגלים. מה אתה אומר על הראש שלה?…

אז לי נדמה, שהייתי צריכה לבוא בטענות אל מי שאינני ראויה להזכיר את שמו, כי שלי הוא באמת, איך אומרים, כִּבשׂה כְּשֵׁרה, לא שׂם אצבע במים קרים, יושב “יומם ולילה” בבית־המדרש “על התורה ועל העבודה”, ואני שוכבת באדמה, כמו שאתה יודע, ואופה כעכים.⁹ אלא מה? שיהיה לי כסא בגן־עדן. אז אני באמת עובדת בנאמנות, כמו חמור, רק תדאגי לו שיהיה שבת וחג כיד־המלך! למה שבת וחג? כי כל השבוע הוא אוכל על חשבונה של דבורה־אסתר. מה שהוא אוכל ואיך שהוא אוכל – כל־כך רחוק לא אכניס את ידי. אני רק יודעת, שכשבא שבת וחג מוכנים בשבילו החלות, עם הדגים, עם חתיכת הבשר, עם הכל־בכל־מכל. וכשבא חג – מוכרח להיות צִימֶס:¹⁰ לפסח צימס־שזיפים ולסוכות צימס־של־גזר.

אז קרה מעשה שכזה: לפני שנה בסוכות התייקרו מחירי הגזר. השדים יודעים אותם, לא הביאו לשוק, כנראה. כל בדל־גזר בסלע. אבל מה, זה תירוץ? אצל הבעל שלי הצימס יקר מכל דבר. הוא ימחל לך על הדגים עם הבשר עם הכל־בכל־מכל, ובלבד שיהיה לו צימס. אולי נדמה לך, אני יודעת, שזה רק אמור כך, כי הרי הצימס בא כבר אחרי הכל, אז הוא יכול להיות ותרן… בקיצור, הבאתי סל עם גזר, הכנתי, שמתי בתנור ובישלתי. מה אגיד לך? טעם גן־עדן! לא לחינם אצל העשירים זהו מאכל של ימי השבוע: העשירים לא טיפשים. הם אוהבים באמצע השבוע מה שאנחנו אוהבים בשבת… בישלתי, שמתי בתנור, הזזתי לפינה שלי – לכל שכנה יש פינה שלה בתנור, – והלכתי לרגע אל אחותי לראות מה נשמע. יש לי אחות בֵיילְקֶה, אז היא, לא עליכם, משותקת ברגליה כבר עשר שנים, ובכל־זאת היא חיה משתי ידיה: מורטת נוצות, ובקייץ היא סורגת גרבי ילדים וכובעים מעוטרים. לשֶבת היא יושבת ברחוב היהודי, בחצר של לֵייבֶּה־לֵייזֶר, גם כן חצר אֶקסווידורית, עם עוד כמה מאות משפחות. נו, אז מגיע לי על כך, אני שואלת אותך, שקפצתי לחצי שעה אל אחותי פעם בחג? ואגב־כך באמת הבאתי לה חלה עם חתיכת דג, שגם היא תדע להגיד משהו על חג. מִשֶׁל אחרים, חלילה, אינני מביאה לה, עמל של עצמי, דין־וחשבון לבעל אני גם־כן לא צריכה למסור, אז את מי אני צריכה לשמוע?

אלא מה, שלא מתראים כל השבוע, מלבד שבת וחג, אז קצת התארכנו בדיבורים. אז באו לקרוא לי הביתה, שאלך מהר, כי הוא כבר חזר מבית־הכנסת, הבעל שלי, יללה שלא תבוא עלי, הוא כבר יכול להיות כעוס כהוגן, רוצה לאכול, המסכן. אז אני הרי רצתי, לא חיה ולא מתה, וכבר מצאתי בסוכה את הזוג הששי יושב לסעודה, כי לכולנו יש חתיכת סוכה אחת, ולא כולם יכולים לאכול בבת־אחת. ברוך השם, להגיד הוא לא אמר לי שום דבר. הוא לא מן הבעלים שאומרים. הוא אדם שקט. אבל קצת ברוגז, אני רואה, זה כן. אני כבר מכירה אותו לפי המבט: אם הוא מציץ בספר, סימן שהוא ברוגז. זאת אומרת, בספר הוא מציץ תמיד, אבל להציץ אינו דומה לְלהציץ: ההיא הצצה אחרת, וזו שוב הצצה אחרת. וקצת הוא באמת סגי־נהור על עין אחת, אז זה נראה לגמרי לא חגיגי. אז אני מן־הסתם מתחילה להצטדק: זה, ההוא, אחות, לא מתראים כל השבוע – בּוֹץ! ¹¹ שלי ברוגז, מציץ בספר. הבאתי לו את הספל, נטל ידיים, הגשתי דגים. הריח מחיה־נפשות. מעט הפתיתים, חתיכת הבשר – טוב ויפה בסך־הכל. הגענו לצימס, אז אני אומרת לו, בכל־זאת בעל שיושב ולומד: “יש אצלי, אני אומרת, צימס, אתה שומע, הקיסר יכול לטעום אותו, בחיי! צימס אמיתי, צימס־של־חג, ודווקא, אני אומרת, מגֶזֶר!”… שָׁמַע צימס, אז שלי הניח את הספר, נעשה אדם חדש לגמרי. ואני מפליגה לי אל התנור. אני רק מעיפה מבט – לא יללה עלי, הסיר נקי כמו זהב, וצימס – אף לא לקיקה אחת, אין צימס! צימס־צימס, איפה הצימס שלי? אני רצה אל פלוני, רצה אל אלמוני: “לא ראית את הצימס שלי?” איזה צימס? איש לא שמע על שום צימס! מזל קרה, ששכנה אחת ריחמה עלי, והִפְליטה, שהיא יודעת איפה הצימס שלי. זה כבר, אומרת היא, עליו־השלום, לא צימס. כבר מזמן, אומרת היא, אכלו אותו. אבל מי אכל אותו – אינה יכולה לומר. היא פוחדת, היא לא רוצה להתעסק עם סגי־נהורית, זאת אומרת עם עיוורת. ופה, אני מעיפה מבט על שלי – רוצח! תקע את החוטם בספר – והס!…

אז אני הרי רצה אל הזוג המאושר, שקוראים להם “הבונימוביצ’ים”: “מה פירוש, יללה עליכם, מה היה לכם, אני אומרת, נגד הצימס שלי?” אומרת היא: “איזה צימס?” אומרת אני: “צימס־הגזר של חג!” אומרת היא: “בריאות עליך, מה את מדברת? לי היה קֶקֶרֶה!” אז זה כבר באמת נצלה לי בלב: מה שפרחחית מסוגלת! מה פירוש, הרי אני יודעת שלא היה לה גזר אחד לרפואה, אז היא אומרת לי, שהיה לה קֶקֶרֶה, צימס עוד יותר טוב משלי, זאת אומרת! “אז לך”, אני אומרת, “היה קֶקֶרֶה?” אומרת היא: “קֶקֶרֶה!” אז אני אומרת לה עוד פעם: “קֶקֶרֶה?” אז היא אומרת לי עוד פעם: “קֶקֶרֶה!” אז אני אומרת לה שוב פעם: “קֶקֶרֶה?” אז היא אומרת לי שוב פעם: “קֶקֶרֶה!”… נו, פה כבר פגע לי ממש בעצם! מילא, אילו הכחישה לי, שלא היא שסידרה לי את הצימס, הייתי אולי חושבת: מי יודע, אולי לא היא, אולי מישהי אחרת? אבל להגיד שהיה לה קֶקֶרֶה!…

מה אספר לך הלאה? היה לא יפה, מאוד לא יפה… ומי אשם, אם לקחו אנשים ודחסו אותם כולם ביחד, כמו, להבדיל, תרנגולים בכלוב, ולך עשה משהו! וְדַבֵּר אִתם, עם העכשוויים זאת אומרת, פרצופים חצופים, שרוצים לעשות סדרים חדשים בחצר בתי־הכנסת, לסדר שיהיה מיש־מאש, תערבובת, כולם־על־כולם, – טוענים הם, שאנשים חכמים אומרים, שככה טוב… ואני אומרת לך עוד פעם: זה תוהו־ובוהו – שמיים וארץ ושעועית־בתרמיל, ושיהיה לך חג שמח!

1904

---

הסיר

מאת

שלום עליכם

– רבי! אני רוצה לשאול אותך שאלה רוצה אני. אני לא יודעת אם אתה מכיר אותי, או שאתה לא מכיר אותי. אני יֶנְטֶה אני, ינטה התרנגולנית. אני סוחרת בביצים סוחרת אני, בעופות, באווזים ובברווזים. יש לי הקונות הקבועות שלי יש לי, שניים־שלושה בתים, אז הם מחזיקים אותי, שיתן להם אלוהים בריאות וכל טוב: כי אילו עוד הייתי צריכה לשלם אחוזים, לא היתה החלה מספיקה ל“המוציא”. אז אני חוטפת מטבע שלוש־אגורות חוטפת אני, פעם פה, פעם שם, פה לוקחים, שם נותנים, שם נותנים, פה לוקחים – מסתובבים, מה־אפשר־לומר! בוודאי, מה יש לך לחשוב, אילו בעלי עליו־השלום היה חי לי עכשיו – טֶה־טֶה־טֶה!… אם כי, אם רוצים לגלגל את השיחה לאחור, דבש לא ליקקתי בימיו, כי מרוויח, שימחל לי, הרי הוא לא היה, רק ישב ולמד, ישב ולמד, ולעמול עמלתי אני, ולעמול אני רגילה עוד מילדות, עוד אצל אמי עליה־השלום, בתיה היה שמה, בתיה משחילת־הנרות, היא היתה משחילה־נרות, היתה קונה חֵלב אצל הקצבים ומושכת נרות, צמות של חֵלב, אז עוד לא ידעו על גז ועל מנורות עם זגוגיות, שמתפצלות כל פעם, רק בשבוע שעבר התפוצצה לי זגוגית, וגם לפני שבועיים זגוגית.

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: מת צעיר… כשמשה־בנציון שלי עליו־השלום נפטר, הוא היה בסך הכל בן עשרים ושש שנים. הה? עוד פעם: כיצד עשרים ושש? בן תשע־עשרה היה בחתונה, כשמונה שנים חלפו מאז שמת, ביחד תשע־עשרה ושמונה – יוצא משהו כמו עשרים ושלוש. אז למה יצא אצלי עשרים ושש? כי שכחתי את שבע השנים שהוא חלה. זאת אומרת, לחלות הוא חלה הרבה יותר, מתמיד היה חולני; זאת אומרת ככה הוא אפילו היה בריא, רק השיעול, השיעול הרג אותו! הוא היה, לא עליכם, תמיד משתעל, זאת אומרת לא תמיד, אבל כאשר השיעול בא הוא היה הולך ומשתעל, וכשהלך והשתעל, אז הוא השתעל והשתעל והשתעל… הרופאים אמרו שזה אצלו ספאזמה כזאת, זאת אומרת, מין דבר כזה, שכשרוצים להשתעל משתעלים, וכשלא רוצים להשתעל לא משתעלים. חרוּז־שְׁמָרוּז, עֲשֶׂה לי קרוּסֶלָה! שככה ידעו עזים לקפוץ בגנים זרים, כמו שהם יודעים, הרופאים זאת אומרת, מי שחיתל אותם!… הנה קח לך את הילד של ר' אהרן השוחט, יוֹקל שמו, כאבה לו שן כאבה לו, אז עשו לו הכל, השבעות ודקירות, וראו שלא מועיל. אז הוא הולך, יוֹקל זאת אומרת, ושם לו שוּם לתוך האוזן, – אומרים ששום הוא רפואה לכאב־שיניים – אז הוא טיפס על הקירות הישרים, יוֹקל זאת אומרת, ועל השוּם לא גילה דבר. בא הרופא וממשש לו בַדופק. מה אתה ממשש לו בַדופק, גולם מטופש?… בוודאי, אילו לא הובילו אותו, את יוֹקל זאת אומרת, ליֶהוּפֶּץ, אז הוא כבר היום היה מגיע מי יודע לאן? לשם, לאיפה שאחותו, פֶּרל המסכנה, שהלכה בגלל עין טובה, לא עליך, בצירי־הלידה…

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: אלמנה… נשארתי אלמנה, לא עלינו, עוד צעירה לגמרי זאת אומרת, עם תינוק על הידיים ועם חצי בית ב“קבצניווקֶס”, השני אחרי הדירה של לייזר הנגר, אם אתה יודע: לא רחוק מבית־המרחץ. אז הרי תשאל: מה פתאום רק חצי בית? כי החצי השני אינו שלי; הוא שייך לגיסי הוא שייך, עזריאל שמו, אתה מכיר אותו, בעצמו הוא ווסלוקוטאי, מוֶסֶלוֹקוּט, עיירה כזאת, ולסחור הוא סוחר בדגים, ומרוויח, בלי־עין־הרע, יפה מאוד, תלוי מה מצב הנהר: אם בחוץ שקט, נידוגים הדגים, ואם נידוגים הדגים אז הדגים זולים; ואם בחוץ רוח, לא נידוגים הדגים, והדגים יקרים. אבל יותר טוב שנידוגים ושזול… כך הוא אומר, עזריאל זאת אומרת. אז אני שואלת אותו: “מה ההגיון?” אז הוא אומר: “ההגיון הגיון פשוט: אם בחוץ שקט, נידוגים הדגים, ואם נידוגים הדגים הדגים זולים; אם בחוץ רוח לא נידוגים הדגים, והדגים יקרים. אבל יותר טוב, שנידוגים ושזול”… אז אני אומרת: “כן, אבל מה ההגיון?” אז הוא אומר: “ההגיון הוא הגיון פשוט: אם בחוץ שקט, נידוגים הדגים, ואם נידוגים הדגים, אז הדגים זולים…” "טפו שיהיה לך! – אני אומרת לו. – לכי דברי עם אדם גס־רוח''…

– כן, אז כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: דירה פרטית… בוודאי שעדיפה פינה אחת משלך, מאשר להתגלגל בשכנוּת עם מישהו. איך אתה אומר: “שלי הוא לא של זולתי!” אז יש לי, זאת אומרת, חצי בית משלי, חתיכת נחלה, שלא נחטא בדברים. אבל אני מבקשת ממך, בשביל מה צריכה אלמנה, מה־אפשר־כבר־לומר, עם תינוק אחד ויחיד, מחצית שלמה של בית? יש איפה לשים את הראש – דיינו! ובפרט, שצריכים לכסות את הגג, כבר כמה שנים הגונות שהבית עומד לא מכוסה הוא עומד, אז הוא מנדנד לי על הנשמה, הגיס המתוק שלי, עזריאל זאת אומרת, שיכסו אותו!… “הגיע הזמן, הוא אומר, שיכסו אותו!” “נו, אני אומרת, אם כך, למה לא מכסים אותו?” אז הוא אומר: “הבה נכסה”… אז אני אומרת: "הבה נכסה''… נכסה־נכסה, נכסה־נכסה – ובזה זה נשאר. כי בשביל לכסות צריכים קש, על רעפים כבר לא מדברים, איפה יש לי לרעפים? אז אני משכירה שני חדרים אני משכירה. בחדרון אחד יושב אצלי חיים־חנא החירש, אדם זקן, כבר עובר־בטל. הילדים משלמים לי בשבילו חמישה זהובים לשבוע שכר־דירה, ולאכול הוא אוכל אצלם, יום מעֵבר ליום, זאת אומרת, יום הוא אוכל ויום הוא צם, וביום שהוא אוכל הוא אוכל קדחת. כך הוא אומר, חיים־חנא החירש. ואולי זה שקר אולי? זקנים אוהבים לרטון; כמה שנותנים להם מעט להם, איפה שמושיבים אותם רע להם, ואיפה שמשכיבים אותם קשה…

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה שאתה אומר: שכנים. שום יהודי טוב שלא ידע עליהם! מילא ההוא, החירש, הוא חירש, לפחות שכן שקט, איך אתה אומר: לא שומעים אותו ולא רואים אותו… אבל השנה־הטובה דחפה אותי, שאשכיר את החדר השני לדיירת, גנֶסי שמה. היא מחזיקה מכולת של קמח היא מחזיקה. מסְפָּר טוב זאת!… בתחילה, אילו ראית, היא היתה רכה כמו דובשנית, קוּצֶנִיוּ־מוּצֶנִיוּ, נשמה־ניוּ, לבב־ניוּ, היא לי את זה, והיא לי את ההוא… כי מה היא צריכה, מה־אפשר־כבר־לומר? פיסונת תנור לשים את הסיר, קצה של ספסל להמליח את חתיכת הבשר פעם בשבוע, ושוליים של שולחן לגלגל דף של אטריות פעם ביובל… “והילדים”, אני אומרת, “איפה תשימי את הילדים שלך איפה? יש לך הרי, גנסי, שיהיו בריאים, ילדים קטנים יש לך הרי!”… “א – אני יודעת, היא אומרת, מה שאת מדברת, ינטה־שתחיי! את יודעת איזה ילדים אלה? יהלומים, לא ילדים! בקיץ־שיחיה הם מתגלגלים בחוץ כל היום, ובחורף מטפסים על התנור כמו כבשים רכות, ולא שומעים אף פּיפּס. חסרון אחד רק, שהם צריכים, בלי־עין־הרע, הרבה, אוהבים ללעוס, נקרנים, בלי עין הרע”… נו־נו! עוד איך קניתי לי אסון, על ראשֵי כל שונאי! מילא הילדים – אחד אחד, פרצופים רחוצים, שאלוהים לא יענישני על הדברים, חתיכת לחם לא יאכלו! יום ולילה אצלם מהומה! צועקים וצווחים, הורגים ומרביצים – גהינום! מה אני אומרת גהינום? הגהינום, אני אומרת לך, הוא זהב!… אבל רגע, רגע, אל תחשוב שגמרת. זה עוד היה חצי צרה, כי ילד אפשר להרגיע: בעיטה, סטירה, צביטה – בכל־זאת ילד! אז אלוהים נתן לה בעל, עויזר שמו; אתה בטח מכיר אותו, הוא עוזר־לשמש בבית־המדרש התחתון, יהודי כשר, המסכן, ואפילו נדמה, לא טיפש כל־כך גדול, אז אתה היית צריך לשמוע איך היא קוברת אותו, גנסי זאת אומרת: עויזר, לשם! עויזר, לפה! עויזר, זה! עויזר, ההוא! עויזר־עויזר! עויזר־עויזר!… והוא – או שהוא אומר לו פתגם (הוא גם אומר־פתגמים לכל הצרות), או שהוא מוריד את הכובע על העיניים והולך… הכל רק, אומרת אני לך, הצלחה ודי!…

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: שכנים רעים… רע לרע אינו דומה! שהרבונו־של־עולם לא יחשוב לי זאת ללשון־הרע: אינני צריכה, מה שייך, לדבר עליה רעות. מה יש לי נגדה? היא יהודיה, שאוהבת לתת פרוסת לחם לעני, אבל השנה־הטובה תדע אותה: כשבאה עליה המאנקוליה – שיצילנו אלוהים! בושה לספר: למישהו אחר בוודאי לא הייתי מספרת על כך, אבל אצלך, אני יודעת, זה יישאר בסוד… ששש… היא סוטרת לו מדי פעם… לַבעל, זאת אומרת… כשאיש אינו רואה… “אַי, אני אומרת לה, גנסי, גנסי! איך את לא מפחדת מאלוהים? מאלוהים איך את לא מפחדת?”… אומרת היא: "זה לא עסק של הסבתא שלך''… אומרת אני: "כפרה טהורה ויפה''… אומרת היא: “שיהיה לכפרה מי שמציץ בסיר של הזולת”… אומרת אני: “שייצאו העיניים למי שלא ראה טוב מזה”… אומרת היא: “שיכנס לבטן למי שמקשיב”… מה אתה אומר על נבחנית כזאת?…

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי־זה, שאתה אומר: אני אוהבת נקיון… למה שאכחיש? אני באמת אוהבת, שיהיה נקי בכל פינה. מה מגיע לי על כך? אז אולי היא לא יכולה לסבול, גנסי זאת אומרת, למה שאצלי נקי, אצלי יפה, אצלי טהור, אצלי מלא־אור. ואצלה? היית צריך לראות – תמיד חושך, תמיד קדרוּת, מרוח וסרוח ובוץ עד הצוואר, סיר השופכין מלא כמו עַיִן – טפו!… בא השחר – השמיים נפתחים! האם ילדים אלה? שדים ולא ילדים: בדיוק כמו דויד’ל שלי, להבדיל באלף הבדלות! שהרי דויד’ל שלי שיהיה בריא כל היום בחדר הוא, וכשבא לילה הוא ניגש לעבודה: או שהוא מתפלל או שהוא לומד, או שהוא מציץ בספר מציץ הוא. והילדים שלה – שאלוהים לא יעניש על הדברים! או שזה אוכל, או שזה בוכה, או שזה מכה ראש בקיר… אתה מבין? אז אני אשמה שאלוהים בירך אותה בכנופיה כזאת של סאווּלים וגוֹנצים, ולי הוא נתן מתנה כזאת, חתיכת זהב, יהלום, שלא יתקלקל לי, ריבונו־של־עולם, כי הוא עולה לי במספיק דמעות הוא עולה לי! אל תראה, שאני יהודיה! גבר במקומי בוודאי לא היה עומד בזה! שלא יהיה לך הדבר לחרפה. יש גברים כאלה, שהם פי אלף גרועים מנשים גרועים הם; כשמשהו לוחץ עליהם, הם לא יודעים איפה הם בעולם… למה לך הרבה הוכחות? הנה קח למשל את יוסי של משה־אברהם: כל זמן שפרומה־נֶחֶה עוד חיה לו, הוא החזיק מעמד, וכשהיא, לא עלינו, מתה, אז הוא ריפה את ידיו ורגליו, את גופו ואת חייו… “ר' יוסי, אומרת אני לו, אלוהים אתך! מילא, אם אשה מתה, מה אפשר לעשות? זה עניין מאלוהים!” “ה' לקח ה' נתן”, איך זה כתוב שם אצלכם בספרים הקדושים? לך אין צורך לספר, אתה מן־הסתם יודע יותר טוב…

– כן, כלפי מה היגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: בן־יחיד… הוא אצלי אחד ויחיד, איך אתה אומר: עין אחת בראש, דויד’ל שמו. אתה לא מכיר אותו? הוא נקרא על שם חותני דויד־הֶרש הוא נקרא. אתה היית צריך לראות אותו – לגמרי האבא, שיהיה לו לשנים ארוכות, לגמרי משה־בנציון, אפילו הגובה אותו גובה, והפנים – כמו אצלו, עליו־השלום: צהוב, מיובש, מצומק, עור ועצמות, וחלש, חלש, מעוּנה, המסכן, מן החדר, מן הגמרא… “אבל די לך, אומרת אני לו, די לך, בן יקיר, תנוח קצת, תראה איזה פרצוף יש לך, קח משהו לפה, אומרת אני, תאכל משהו, תשתה משהו, קח כוסית של ציקוריה קח!”… “ציקוריה, אומר הוא, טוב שתשתי בעצמך, אמא: את עובדת, אומר הוא, מעל לכוחותיך. עדיף לוּ הייתי עוזר לך, אומר הוא, לשאת את הסל מן השוק”… “איזו השוואה! – אומרת אני, – מה אתה מדבר מה? אתה יודע מה שאתה מדבר? מה פירוש, אתה תשא סלים? שלא יחיו לראות את זה האויבים שלי, יש לי די אויבים! אתה צריך, אני אומרת, ללמוד, לשבת וללמוד!”… וכל אותה שעה אני מסתכלת עליו, על דויד’ל שלי זאת אומרת, – לגמרי הוא, עליו־השלום, אפילו עם השיעול, אוי חושך ושממה יבואו עלי! כל שיעול שהוא משתעל קורע לי חתיכת לב! כי עד שזכיתי לראות אותו קצת בן־אדם, יפה־יפה יצאו לי העיניים מהחורים! שבסך־הכל, אתה צריך לדעת, אף־אחד לא האמין שהתינוק ישאר בחיים ישאר, כי איפה שיש מכה, צרה, מחלה – הכל היה אצלו: אם אתה רוצה אדמת – אדמת, אבעבועות – אבעבועות, ודיפטריה, ושקארלאטינה, ושקדים, וכאבי־שיניים, ומה לא?… הלילות, שישבתי ערה בגללו, שאלוהים לא יחשֵב לי אותם; כנראה שהדמעות שלי, ובאמת קצת זכות־אבות, התערבו, ובקושי־בקושי הגעתי עד לבר־מצווה שלו! אז אתה חושב, שזה סוף? אז תשמע דבר ישן־נושן: לא הוא צריך ללכת פעם בלילה, בחורף זה היה, מן החדר ולפגוש במישהו לבוש כולו לבן וּמַכֶּה בשתי הידיים?… כמובן שהילד, מסכן, נבהל למוות ונפל מתעלף בשלג, והביאו אותו הביתה מת הביאו, בקושי־בקושי חזר להכרה: וכשחזר להכרה, רק אז הוא נשכב, כְּאֵב שיכנס באמא שלו, ושכב בתוך אש־להבה לא הרבה לא מעט, ששה שבועות!… איך אני עברתי את חתיכת הזמן ההיא – זה באמת נס מן השמיים! מה עשיתי ומה לא עשיתי אז? נדרתי נדרים, מכרתי אותו ושוב פדיתי אותו בחזרה, הדבקתי לו עוד שם (חיים־דויד־הֶרש), ודמעות – דמעות, מי מדבר על דמעות? “אלוהים, טענתי אל הריבונו־של־עולם, אתה רוצה להענישני? תעניש אותי במה שתרצה, אבל את הילד שלי שלא תקח ממני שלא!”… וכשאלוהים נתן לי את המתנה, הוא הבריא, פונה הוא אלי: “את יודעת, אמא? אני יכול למסור לך דרישת־שלום מאבא. אבא בא לבקר אותי”… שמעתי מלים אלה, כמעט ופרחה לי הנשמה, והלב־הולם: טְיוֹך־טיוֹך־טיוֹך!… “שהוא יטרח, אומרת אני. סימן הוא שאתה, אם־ירצה־השם, תחיה הרבה ותהיה בריא”… כך אני אומרת לו, והלב – טְיוֹך־טיוֹך־טיוֹך!… רק מאוחר יותר, זמן רב אחרי זה, נודע לי שמי שהיה לבוש בלבן ומחה כפיים, אתה יודע מי זה היה? נו, נראה אותך, תנחש, רבי, הרי אתה חכם! – ר' ליפא זה היה, ליפא שואב־המים! אותו יום, אתה מבין, הוא קנה לו פרווה חדשה, פרווה לבנה, ומכיוון שהכפור בער כהוגן הוא רצה להתחמם קצת, אז הוא הכה כף בכף – הצרות שלי על ראשו! שמעת טירוף כזה, שיהודי יתלבש דווקא בפרווה לבנה לפתע פתאום?…

כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה שאתה אומר: בריאות… בריאות – זה העיקר. כך אומר הדוקטור שלי ומצווה עלי שאשמור עליו מכל משמר שאשמור, שאבשל לו מרק־עוף, כל יום מרק־עוף, הוא אומר, ולוּ מרבע עוף, ואם אני יכולה, הוא אומר, לסַדֵר, לפטם אותו, הוא אומר, בחלב ובחמאה ובצֶ’קולד, אם אני יכולה, הוא אומר, לסַדֵר… משל יפה – אם אני יכולה לסדר? יש כאילו דבר אחד בעולם שבשביל דויד’ל שלי לא אסדר? יש איזה תירוץ? ואם היו אומרים לי לדוגמא למשל: לכי, ינטה, תחפרי אדמה, תקוששי עצים, תסחבי דלי מים, תלושי חימר, תגנבי מן הכנסייה, ובלבד שיהיה בשביל דויד’ל – אז אפילו באמצע חצות הלילה בכפור הגדול ביותר! הנה התחשק לו הקיץ איזה מיני חיבורים, מן הסתם ספרי־קודש, שאין לי אותם. ומכיוון שאני נכנסת לבתים הגדולים ביותר נכנסת אני, אז הוא ביקש אותי, שמא אוכל להשיג לו את החיבורים האלה, או את ספרי־הקודש, ורשם לי על נייר הוא רשם לי. אז אני באה ומראה את הנייר ומבקשת אצלם את החיבורים, או את הספרים, פעם ופעמיים ושלוש ופעמים. אז הם צוחקים לי: “לשם מה את צריכה, ינטה, חיבורים כאלה? את מפטמת בהם את העופות, את האווזים עם הברווזים?”… "תצחקו, תצחקו, אני חושבת לי, ובלבד שלדויד’ל יהיה איפה להציץ יהיה לו''… לילות שלמים, לילות שלמים הוא מציץ בחיבורים האלה, או בספרים, ומבקש אותי, שאביא לו עוד ועוד. אז אני אחסוך לו? אז אני מחזירה בשבילו את אלה ולוקחת עוד… אז בא דוקטור חכם אחד ושואל אותי, אם אוכל להשיג בשבילו כל יום מרק־עוף לפחות מרבע עוף? ומשלושת־רבעי עוף, אם צריך, אז אתחשב בנימוסים? מניין באו, אני שואלת אותך, דוקטורים כאלה לעולם? איפה הם גדלו? על איזה שמרים הצמיחו אותם ובאיזה תנור אפו אותם?…

כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: מרק־עוף… אז אני מספקת לו כל יום מרק־עוף מרבע עוף, ובערב, כשהוא חוזר מן הלימוד, הוא אוכל, ואני יושבת לי מולו עם סריגה ביד ונעשית רחבה יותר משאני ארוכה אני נעשית, מרוב תענוג זאת אומרת, ואני מבקשת מאלוהים שאלוהים יעזור לי, שמחר, אם־ירצה־השם, שוב אוכל להביא לו מרק־עוף מרבע עוף… “אמא, הוא אומר, למה אינך אוכלת אתי?” “תאכל לבריאות, אני אומרת, אני כבר אכלתי”… “מה אכלת?” הוא אומר. “מה שאכלתי, אומרת אני, אכלתי, העיקר שכבר אכלתי, תאכל לבריאות!” וכשהוא גומר ללמוד את החיבורים, או הספרים, רק אז אני מוציאה מן התנור כמה תפוחי־אדמה אפויים אני מוציאה, או שאני מגררת פרוסת לחם עם בצל מגררת אני, ועושה לי סעודה… ואני נשבעת לך בנאמנות, שכה אחיה לראות בו נחת עם כל טוב, שאני נהנית מן הבצל הזה יותר מכל צלי יפה, יותר מכל מרק־עוף טוב, כי אני נזכרת, שדויד’ל בלי עין־הרע, אכל מרק־עוף מרבע עוף ואם־ירצה־השם למחר שוב יש מרק־עוף מרבע עוף!… חסרון אחד רק – השיעול הזה שהוא משתעל מסכן כל הזמן: קַחי קַחי! קַחִי קַחי!… אני מבקשת את הדוקטור מבקשת אני, שיתן לו משהו נגד השיעול. אז הוא אומר: “בן כמה היה בעלי, משה־בנציון, עליו השלום, כשמת, וממה הוא מת?”… “מן המוות, אני אומרת, הוא מת, מן המוות. יצאו לו, אני אומרת, שנותיו, אז הוא מת… איזה מין משל הוא לענייננו?”… “אני צריך לדעת זאת, הוא אומר, בדקתי את בנך, יש לך בן נהדר, בן מוצלח”… “תודה רבה, אני אומרת, את זה אני יודעת בעצמי. אתה מוטב שתתן לי תרופה נגד השיעול שתתן לי, שיפסיק להשתעל שיפסיק לי”… “זה אי אפשר, הוא אומר, את צריכה רק, הוא אומר, לשים לב שילמד פחות”… “אלא מה, אני אומרת, שיעשה?” “שיאכל הרבה, הוא אומר, וילך לטייל כל יום, והעיקר – שלא ישב בלילה על הספרים. אם נועד לו, הוא אומר, להיות פעם דוקטור, אז הוא לא יפסיד כמה שנים מאוחר יותר”… "מה שבא לי בחלום, אני חושבת לעצמי, בלילה ההוא ובלילה הזה וכל השנה! משהו הוא לא מדבר לעניין, ממש כמו מטורף הוא מדבר! מה פירוש, דויד’ל שלי יהיה דוקטור לפתע־פתאום? למה שלא יהיה יותר טוב גוברנאטור למה?''… אז אני חוזרת הביתה ומספרת זאת לדויד’ל שלי אני מספרת, אז הוא נעשה אדום כאש ואומר לי: “את יודעת מה, אמא? אל תלכי עוד אל הדוקטור ואל תדברי אתו''… ''אני כבר לא רוצה, אני אומרת, לראות את פרצופו! וכי איני רואה שהוא חוּשם?”… שלדוקטור יהיה טבע משונה כזה, שיאהב להיכנס לדברים כאלה, רק לחקור את החולה: ממה הוא חי, ואיך הוא חי, ומניין הוא לוקח לחיים?… מה זה עסקך? נותנים לך חצי סלע? – קח ותרשום תרופות!…

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר, שנמצאים כל הזמן בטאראראם… כמובן, שנמצאים בטאראראם וישנים בשילייה, כשיש לך סל עם ביצים, עם עופות, עם אווזים ועם ברווזים, וכל אשת־עשיר על ראשך, שכל אחת רוצה קודם, פוחדת שהאחרת בחרה את הביצים הטובות יותר ואת העופות היפים יותר. אז מתי נשאר לי זמן, תגיד בעצמך, לבשל מרקי־עוף כשאני כל הזמן לא בבית? אבל יהודי למדן, איך אתה אומר, מוצא לו עצה: השכם עם שחר, לפני שאני יוצאת לשוק, אני מדליקה אש בתנור אני מדליקה, אחר־כך אני קופצת לרגע וממליחה את רבע העוף אני ממליחה, והולכת לעבודה, וקופצת שוב לרגע ושופכת מים על הבשר שופכת אני, ושמה את הסיר שמה אני, ומבקשת אותה, את השכנה שלי, גנסי זאת אומרת, שתשים לב לסיר שתשים, זאת אומרת, שכשירתח הסיר שהיא תכסה אותו במכסה ותעטוף אותו באפר – עבודה רבה, מה יש לומר! כמה פעמים קורה שאני מבשלת בשבילה ארוחת־ערב שלמה? הרי יהודים אנחנו, אבוי לי, הרי יושבים בין אנשים, לא ביער יושבים!… ומאוחר יותר, בלילה, כשאני חוזרת הביתה מן העבודה, רק אז מפיחה אני אש מפיחה אני, ומחממת את הסיר, והוא אוכל מרק־עוף טרי הוא אוכל… אז היה, נדמה, צריך להיות טוב, הלא כן? אז אבל השכנה שלי, שלא יוגד ברבים, במחילה ממך… גדולה… אינני רוצה להגיד מה… אז היא מיישבת את דעתה הבוקר ונעמדת לבשל לילדיה ארוחה של חלב – כופתאות או בַּלַבֶּשְׁקֶס עם חלב. איזה מין מאכל זה בַּלַבֶּשקס עם חלב? ומה לפתע־פתאום באמצע יום־חול ערב־שבת? שאני כה אדע ארוחת־ערב רעה! יהודיה מוזרה הדיירת הזאת! אצלה או שהכל, או שלא־כלום. או שחולפים שלושה ימים והיא לא תבעיר אש בתנור, ופתאום בא לה – והיא מתחילה להרעיד קערת־שופכין שלמה, כלומר דייסה של דוחן או קרופּניק של גריסים, שצריכים ללבוש זוג משקפיים כדי לראות שם גרגר־דוחן אחד, או דווקא סיר עם תפוחי־אדמה־בדגים, שאת הבצל אפשר להריח למייל, ומן הפלפל, שהיא פלפלה שם, הם הולכים אחר־כך כולם יממה שלמה בפיות פעורים ומהקהקים! הו־אַ, הו־אַ!…

– כן, אז כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה שאתה אומר: ביש מזל… אז מתיישבת בדעתה השכנה שלי ומבלבשת לה כופתאות בלבשקס מקמח כוסמת ושמה כד עם חלב היא שמה לתנור, כדי שירתח, ובין ילדיה נעשית שמחה, מהומה, אבא’לה! אף פעם לא ראו קצת חלב, כנראה. תאר לך, שלא יהיה יותר לאויבינו, כמה שם היה חלב! אולי שתי כפות, השאר מים. אבל אצל קבצנים כאלה, מה־אפשר־לומר, גם זה עניין!… בינתיים השנה־הטובה מביאה את השמש. מסתבר שעוזר הריח עוד בבית־המדרש, שבבית מתבשלת ארוחה של עשירים מתבשלת, אז הוא בא בטיסה עם פתגם בפה, כדרכו: “חג שמח!”… “חג שמח שומם, קודר שיהיה עליך, אומרת היא, מה זה מוקדם כל־כך?”… “חששתי, הוא אומר, שמא, חלילה, אאחר כאן לברך ברכו… מה זה מתבשל אצלך בתנור?”… "קדחת, אומרת היא, בשבילך במיוחד בסיר קטן''… “למה לא, אומר הוא, בסיר גדול, אז כבר היה מספיק לשנינו?”… “אה, שתיחנק אתה עם הפתגמים שלך!” – אומרת היא, כולה אש־להבה, ותופסת את אוחז־הסירים וחאפּ – חוטפת את הסיר. והסיר מתהפך, והחלב – פליוּך! על כל התנור!… זעקה, רעש, יללות! גנסי מקללת את הבעל בקללות מתות; המזל שלו, שהסתלק בעוד מועד והילדים מסכנים ירדו מעל־לתנור ופתחו בבכי עם צעקות, כאילו שחטו להם את אבא ואמא… “כפרה, אני אומרת, שיהיו הבלבשקס עם חלב שלך – מרק־העוף של דויד’ל שלי, אני חוששת, כן הלך לאיבוד, והסיר שלי חלילה נעשה טרפה!”… “תקח הרוח את מרק־העוף שלך עם הסיר גם יחד, אומרת גנסי, הבלבשקס עם חלב שלי אולי יקרים אצלי כמו כל הסירים שלך עם כל מרקי־העוף שלך, שאת מבשלת בשביל הקדיש שלך!”… “את יודעת מה, אומרת אני, שתהיו כולכם כפרה לצפורן הזעירה בזרת הקטנה של דויד’ל שלי!”… “את יודעת, אומרת היא, שיהיה דויד’ל כפרה לכולנו, הוא רק אחד!”… מה אתה אומר על פרחחית כזאת? האם לא היתה ראויה שיסטרו לה סטירות בפרצוף במגבת רטובה?…

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: מחלב ובשר בתנור אחד דבר טוב לא יכול לצמוח… אז הסיר, זאת אומרת, נעמד להיפך, והחלב – אוּץ, על כל התנור. אז אני חוששת, שמא, חלילה, זה נגע במרק־העוף שלי, אז אני אבודה אני! אם כי אומנם, אם נגלגל את השיחה לאחור, איך מגיע החלב אל הסיר שלי, שהסיר שלי עמד עטוף באפר הרחק־הרחק בזווית? אבל שוב אותו מעשה, וכי אוכל לערוב לכך? מי יודע מה עלול לקרות! המזל החשוך שלי! שמא?… אני אגיד לך את האמת לאמיתה אגיד לך: מילא מרק־העוף כמו מרק־העוף; בוודאי שכואב לי הלב, מה יאכל המסכן דויד’ל? אבל מן־הסתם כבר אמציא משהו למענו מן־הסתם; אתמול הבאתי אווזים מן השוחט, עשיתי שומן למכירה, אז נשארו לי קצת פרפראות לשבת: ראשים, מעיים, זה, ההוא – אפשר כבר משהו לעשות מזה! אבל רע ומר – אין לי סיר אין לי. אני פוחדת, שמא תטריף לי את הסיר, אז אני נשארת בלי סיר, ובלי סיר אני כמו בלי יד אני, כי יש לי בסך־הכל סיר אחד. זאת אומרת, היה היו לי שלושה סירים של בשר, אז גנסי, שהיא לא תעמוד לך בשום מקום טוב, פעם שואלת ממני סיר, סיר חדש־ומבריק, והולכת ומחזירה לי סיר משופשף. אז אני אומרת לה: “איזה מין סיר הוא זה?”… אומרת היא: “זה הסיר שלך”… אומרת אני: “איך מגיע אלי סיר משופשף, כשלקחת ממני סיר שלם?”… אומרת היא: “שקט, אל תצעקי כל־כך, לא נעשים מאושרים ממך! ראשית כל, החזרתי לך סיר שלם: שנית, כשלקחתי ממך את הסיר הוא היה סיר משופשף; ושלישית, אף פעם לא לקחתי ממך שום סיר, יש לי סיר משלי, ומה נטפלת לחיי!”… למה שפרחחית מסוגלת!…

– כן, אז כלפי מה הגענו לדבר על כך? כלפי זה, שאתה אומר, שסירים במשק־בית אף פעם אין יותר מדי… אז אני, זאת אומרת, כמו שאתה רואה, נשארתי עם שני סירים שלמים וסיר אחד משופשף, זאת אומרת, שני סירים… אבל האם מותר לעני שיהיו לו שני סירים? אז צריך מן־הסתם לקרות, שאני באה פעם אחת מן השוק עם העופות אני באה, מתיר את עצמו עוף אחד ונבהל מפני החתול… אז תשאל איך מגיע לכאן חתול? הכל היא והקדישים שלה! אם תופסים באיזה מקום חתולה, הם מתעללים בה זמן רב כל־כך עד שגומרים אותה. “צער בעלי־חיים! – טוען להם דויד’ל שלי – דבר חי הוא!”… אבל לך דבר עם ציידי־כלבים כאלה, הולכי־בטל, פוחזים־וריקנים!… בקיצור, הם תלו משהו על קצה זנב החתול, אז הוא התחיל לקפץ, להציג הצגות, אז העוף נבהל, התרומם, ועף ישר על המדף העליון – וטראך! סיר הולך לאדמה! אתה חושב אולי – הסיר המשופשף? בוודאי, כמובן, אלא מה! אם להישבר יִשבר סיר שלם! זה כבר תמיד כך, מאז שהעולם עולם!… רציתי לדעת רציתי, למה זה ככה, למשל: שני אנשים הולכים, זה הולך וזה הולך: אחד הוא בן־יחיד, אחד־ויחידי, נרעד אצל אמו, והאחר… רבי־רבי! אלוהים אתך! מה זה קורה לך?… רבנית! רבנית! איפה נעלמת?… בואי הנה! אוצי מהר! הרב משהו לא לגמרי! נעשה לו רע… כנראה, הולך להתעלף!… מים! מים!…

1901

פקסימיליה של כתב־יד של שלום עליכם

---

זה שקר

מאת

שלום עליכם

דיאלוג בגאליציה

– אתה נוסע, נדמה לי, לקוֹלוֹמֵיאֶה?

– מניין אתה יודע, שלקולומֵיאֶה?

– שמעתי, דיברת עם הכרטיסן. אתה באמת קולומיאי, או שאתה רק נוסע לקולומיאה?

– באמת קולומיאי. מה יש?

– שום דבר. סתם ככה, אני שואל. משהו, עיר נאה קולומיאה?

– מה שייך עיר נאה? עיר כמו כל הערים בגאליציה. עיירה יפה, עיירה יפה מאוד!…

– אני מתכוון, יש אצלכם איזה אנשים נאים, עשירים?

– יש כל מיני: יש עשירים, יש קבצנים. כרגיל, יותר קבצנים מעשירים.

– אותו דבר כמו אצלנו. על עשיר אחד – בלי עין־רעה, אלף קבצנים. אצלכם בקולומיאה צריך להיות עשיר אחד פינקלשטיין?

– יש עשיר פינקלשטיין. מה יש? אתה מכיר אותו?

– להכיר אני לא מכיר אותו, אבל שמעתי. האם לא שמו ר' שַׁעְיֶה?

– ר' שעיֶה, מה יש?

– שום דבר. סתם ככה, אני שואל. הוא באמת גביר כזה, כמו שאומרים, ר' שעיה זה?

– אני יודע? את הכסף שלו לא ספרתי. מה אתה שואל כל כך? אתה צריך לדעת בשביל קרדיט?

– לא, סתם ככה. יש לו, אומרים, בת.

– יש לו שלוש בנות. אולי בדבר שידוך? כמה, אמרו לך, הוא נותן בנדוניה לבתו?

– לא עוסקים פה בנדוניה, אתה מבין אותי. מדברים על הבית מדברים: איזה מין בית אצל ר' שעיה פינקלשטיין? איזה מין נוהג, זאת אומרת?

– איזה מין בית? בית כמו כל הבתים. בית יהודי, בית נאה, חסידי, בית נאה מאוד! אומרים אפילו, שבדבר יהדות אצלו בזמן האחרון… אבל זה שקר!

– מה שקר?

– מה שלא יגידו, זה שקר, קולומיאה היא, אתה צריך לדעת, עיר שכולה שקרנים.

– אז דווקא מטעם זה טוב לדעת, מה אומרים, למשל, על הבית שלו?

– אומרים שזה כבר לא זה מה שהיה. למשל, פעם היו שומרים שמוּרה בפסח… הוא עצמו היה נוסע פעמיים בשנה אל הרבי. והיום… היום כבר לא זה…

– וזה הכל?

– אלא מה רצית? שישליכו זקן ופאות ויאכלו חזיר בפרהסיה?

– אתה אומר “אומרים”, אז חשבתי, מי יודע מה אומרים! הרי העיקר הוא, אם הבן־אדם עצמו הוא בן־אדם. זאת אומרת, אני מתכוון, אם הוא, ר' שעיה פינקלשטיין זה, אני מתכוון, משהו אדם נאה, הגון? לזה אני מתכוון.

– מה שייך אדם הגון? אדם ככל האנשים. אדם נאה, למה שאגיד? אדם נאה למדי! מדברים אפילו אצלנו, שהוא קצת… אבל זה שקר!

– מה שקר?

– כל מה שאומרים עליו, זה שקר; קולומיאה היא עיר כזאת, שאוהבים לדבר אחד על השני; אז אינני רוצה לחזור על מה שאומרים, כי זה כבר נקרא לשון־הרע.

– אם אתה יודע שזה שקר, אז זה הרי כבר לא לשון־הרע.

– אומרים, שהוא… קצת… סובבן.

– סובבן? כל יהודי הוא סובבן. יהודי מסובב, ואתה לא סובבן?

– סובבן לסובבן אינו דומה. עליו אומרים, אתה מבין… אבל זה שקר!

– מה, בעצם, אומרים עליו?

– הרי אני אומר לך, שזה שקר!

– אז אני רוצה לדעת את השקר, שאומרים.

– אומרים, שכבר פשט את הרגל שלוש פעמים, אבל זה שקר! אני רק יודע על פעם אחת.

– זה הכל? איפה ראית שסוחר לא יפשוט? סוחר הולך וסוחר כל־כך הרבה, עד שהוא מסתחרר. סוחר, אם הוא מת מבלי שפשט את הרגל, סימן שהוא מת לפני הזמן. מה? לא כך?

– הכל נקרא אצלך לפשוט? עליו אומרים שפשט בצורה מכוערת, הוריד את המכנסיים והושיט לעולם אצבע משולשת. אתה מבין?

– לא אדם טיפש, כנראה. נו, וחוץ מזה כלום?

– מה עוד רצית? שישחוט בני־אדם? שיעשה מעשה פלילי? מספרים אפילו אצלנו כן משהו סיפור מאוד לא יפה… אבל זה שקר!

– דהיינו, איזה סיפור?

– סיפור עם פריץ… לא דובים ולא יער!

– איזה סיפור עם פריץ?…

– משהו פריץ שם… קבלות… אני יודע מה קולומיאה מסוגלת להמציא? זה שקר! אני יודע שזה שקר!

– אם אתה יודע שזה שקר, הרי זה לא יזיק לו.

– אומרים, שהוא סחר עם פריץ, פריץ עשיר מאוד, שהוא היה אצל הפריץ איש חשוב, איש חשוב מאוד. בינתיים מת הפריץ, אז הוא הגיש עליו כמה קבלות; אז קמה זעקה בעיר: מניין הגיעו אליו קבלות, שהפריץ בעודו חי לא חתם על שום נייר?… קולומיאה, צריך אתה לדעת, היא עיר ששמה לב לדברים…

– נו?

– נו־נו! אז היתה עליו חבילה…

– זה הכל? לכל יהודי יש חבילה. ראית פעם יהודי בלי חבילה?

– אבל על זה, היו עליו, כך אומרים, שלוש חבילות.

– שלוש חבילות? דהיינו, עוד איזה חבילות, אומרים, היו עליו?

– עם טחנת־קמח, אומרים שהיה לו עסק… אבל זה כבר בלי־ספק שקר.

– היא נשרפה, מן־הסתם, ואמרו עליו, שזה הוא בעצמו קיים “בורא מאורי האש”, כי הטחנה כבר היתה ישנה, אז הוא ביטח אותה כהלכה, כדי שיוכל אחר כך להקים חדשה?

– איך אתה יודע, שכך היה המעשה?

– לדעת אינני יודע, אבל אני משער לי, שכך היה חייב להיות המעשה.

– כך, זאת אומרת, מדברים אצלנו בקולומיאה, אבל זהו שקר. אני יכול להישבע לך שזה שקר!

– לא איכפת לי שזו תהיה אמת. עוד איזו חבילה, אתה אומר הוא נשא עליו?

– אני אומר? העיר אומרת. אבל זה כבר סתם היטפלות, עלילה, עלילה טהורה.

– עלילה? מטבע מזוייף?

– גרוע מזה.

– מה כבר יכול להיות גרוע מזה?

– בושה לספר מה שקולומיאה מסוגלת להמציא! אנשים ריקים… הולכי בטל… ואולי זה היה דבר מתוּחבל, כדי שיוכלו למצוץ כסף? אתה לא יודע? עיירה קטנה, ולעשיר יש אויבים…

– בוודאי היה לו עסק עם משרתת?…

– מניין אתה יודע? כבר סיפרו לך?

– לספר לא סיפרו לי, אבל אני כבר מנחש. זה בטח עלה לו כמה קרייצרים טובים, העלילה הזאת?

– נאחל לשנינו, שנרוויח כל שבוע, אינני שונא לך, מה שזה עלה לו, אם כי הוא בזה חף מפשע. עיירה קטנה… יהודי עשיר… הולך לו טוב… לא מפרגנים לו… פשוט, לא מפרגנים לו!…

– יתכן. יש לו איזה ילדים נאים, הגונים? שלוש בנות, נדמה לי, אמרת?

– שלוש. שתיים נשואות ואחת בתולה. ילדים נאים, ילדים נאים מאוד… על המבוגרת אומרים אפילו ש… אבל זה שקר!

– דהיינו, מה אומרים עליה?

– הרי אמרתי לך שזה שקר.

– אני יודע שזה שקר. אבל אני רוצה לדעת את השקר.

– אם תרצה לשמוע את כל השקרים שהולכים אצלנו בקולומיאה, לא יספיקו לך שלושה ימים ושלושה לילות… על המבוגרת אומרים שהיא הולכת בשערותיה שלה. אז אני יכול להעיד לך, שזה שקר, כי היא לא כל־כך משכילה שהיא תלך בשערותיה שלה. ועל הבת השנייה סתם המציאו, שעוד בהיותה בחורה… אבל מה שקולומיאה מסוגלת להמציא! זה שקר!

– כדאי לשמוע, מה מסוגלים אצלכם בקולומיאה להמציא?

– הרי אמרתי לך, שקולומיאה היא עיר שכולה שקרנים, משמיצים, לשונות ארוכות. אתה לא יודע? בעיירה קטנה, אם בחורה מטיילת לבדה בלילה ברחוב בחושך עם בחור, מקימים מייד טאראראם: מה יש לבחורה לטייל בקולומיאה בלילה לבדה עם רוקח?

– זהו כל העניין?

– מה עוד רצית? שתברח אתו באמצע יום כיפור לצ’רנוביץ, כמו הסידור שסידרה, אומרים, הצעירה?

– איזה סידור סידרה הצעירה?

– לא כדאי, בחיי, לחזור על כל השטותים המתהלכים אצלנו בקולומיאה, אני שונא לחזור על סיפור שקר!…

– כבר סיפרת כל כך הרבה שקרים, אז ספר כבר את השקר הזה גם כן.

– אני לא מספר את השקרים שלי, ר' יהודי, אני מספר את של הזולת!… ובכלל אינני מבין מה אתה שואל כל כך על כל אחד לחוד, כמו תובע כללי? אתה, נדמה לי, יהודי, שאוהב רק למשש, לחקור, להוציא לזולת את דם־התמצית מעצמותיו, ובעצמך אתה פוחד להוציא מלה מן הפה… אל תבוא בטרוניה עלי, שאני אומר לך את האמת לאמיתה, יש לי רושם, שאתה יהודי רוסי, ולרוסים יש טבע מכוער: הם אוהבים להיכנס לך במגפיים אל־תוך הלב… הרוסים, מסתבר, אינם משמיצים קטנים… אגב, עוד מעט קולומיאה… הגיע הזמן לקחת את החבילות… א–א–נו תסלח לי!

1906

---

מתוך טֶביה החלבָּן

מאת

שלום עליכם

שני פרקים ראשונים

קטֹנתי

איגרת מאת טביה החלבן אל המחבר

לכבוד האדון הנכבד וכו‘, לידידי היקר והאהוב, ר’ שלום־עליכם, אלוהים יתן לך בריאות ופרנסה, לך, לאשתך ולילדיך, שיהיה לך הרבה נחת בכל אשר תפנה ותלך, אמן סלה!

קטֹנתי! – חייב אני לומר לך בלשון, שיעקב אבינו אמר בפרשת “וישלח” כאשר יצא נגד עשׂיו, להבדיל… אבל אם זה אולי לא כל־כך מקובל עליך, מבקש אני ממך, אדוני שלום־עליכם, שלא תבוא אלי בטרוניה, חי־וקיים פשוט אני, אתה בלי ספק יודע יותר ממני – מה יש פה לדבר? בכפר, מה־אפשר־כבר־לומר, אדם נעשה גס, למי יש פנאי להציץ בספר, או ללמוד פרשה של חומש עם רש"י, או מה? קצת מזל נתמזל, שהקיץ בא, מתכנסים עשירי יֶהוּפֶּץ בקייטנות של בויבֶּריק, אפשר לפגוש לפעמים באדם יפה־נפש, ולשמוע מלה טובה. אתה יכול להאמין לי, כשאני נזכר בימים ההם, כאשר ישבת על־ידי ביער, הקשבת לסיפורים הטפשיים שלי, זה היה שווה לי כאילו הרווחתי מי יודע כמה! אינני יודע במה מצאתי חן בעיניך, שתתעסק עם אדם קטן כמוני, אפילו איגרות שתכתוב לו. ולא־כל־שכן להציג את שמי בספר, לעשות ממני שלוש־סעודות שלם, כאילו הייתי פה מי יודע מי, – אז בוודאי שמותר לי לומר: קטֹנתי!… אומנם נכון, ידיד טוב אני לך, שיעזור לי אלוהים בחלק המאה ממה שאני מאחל לך! אתה, נדמה לי, ראית יפה, איך שירתתי אותך עוד בשנים הטובות, כאשר עוד ישבת בקייטנה הגדולה, – אתה זוכר? – קניתי לך בהמה בעד חמישים, והיא היתה מציאה־של־גנב בחמישים־וחמש. אלא מה, שביום השלישי נתפגרה? אז אני לא אשם, והא ראייה: למה הבהמה השנייה שנתתי לך גם־כן התפגרה?… אתה בעצמך יודע יפה כמה שהדבר החליא אותי; הסתובבתי ממש בלי ראש! אני יודע? נדמה שבחרתי מן היפה ומן המובחר ביותר, שאלוהים כה יעזור לי וגם לך, אם־ירצה־השם, לשנה החדשה, שיהיה, איך אתה אומר, חדש ימינו כקדם… ולי שאלוהים יעזור בפרנסתי, שאהיה בריא, אני והסוס שלי, להבדיל, ובהמותי שתיחלבנה הרבה, כדי שאוכל לשרת אותך גם להבא בגבינה ובחמאה על הצד היותר טוב, אותך ואת כל עשירי יהופץ, שיתן להם אלוהים הצלחה ופרנסה וכל טוב בהרבה נחת. ולך, על הטירחה שאתה טורח למעני, ועל הכבוד שאתה גורם לי בספר שלך, אומר אני עוד פעם: קטֹנתי! על מה מגיע לי כובע כזה, שעולם מלא אנשים ישמע לפתע, שמן העֵבר ההוא של בויבריק, לא רחוק מאַנַאטֶוְקֶה, נמצא יהודי שקוראים לו טֶבְיֶה החלבן? אבל יש להניח שאתה יודע מה שאתה עושה, אינני צריך ללמדך שׂכל, ואיך לכתוב אתה כבר יודע בעצמך, והלאה, בנוגע לשאר הדברים, אני כבר סומך על האופי היפה שלך, שתעשה שם ביהופץ למעני הכל, שתצא לי מן הספר איזו טובה קטנה לפרנסתי. אני באמת, שכֹּה אחיה, זקוק עכשיו מאוד: אני מהרהר, אם־ירצה־השם, שבקרוב אתחיל לחשוב על לחתֵן אחת הבנות; ואם אלוהים יתן, איך אתה אומר, בחיי, אז אולי אפילו שתיים בבת אחת… בינתיים תהיה לי בריא ומאושר תמיד, כפי שמאחל לך מכל לב ממני ידידך הטוב טביה.

כן, עיקר שכחתי! כשהספר יהיה מוכן, ותרצה לשלוח לי איזה כסף, אז שתשלח במחילה לאנאטווקה, על שמו של השוחט. יש לי שם פעמיים בשנה יאָרציַיַט, יום־השנה זאת אומרת: פעם אחת בסתיו, לפני חג ה“פוקרוֹוֶה” של הגויים, ובפעם השנייה בסביבות השנה החדשה" שלהם, – שאז אני, זאת אומרת, יהודי־מן־העיר. והלאה, סתם ככה איגרות יכול אתה לשלוח אלי ישר לבויבריק, על שמי, ובזה הלשון: פֶּרֶדַט הוֹסְפּוֹדִינוּ טֶוֶליוּ מוֹלוֹצְ’נֵהוֹ יֶוְרֵיִי, למסור למען האדון טֶבֶל היהודי החלבי.

הזכייה הגדולה

סיפור מופלא, איך טֶביה החלבן, יהודי עני, מטופל בילדים, לפתע פתאום ראה אושר בשל מקרה משונה ומוזר, שכדאי שיתארוהו בספר. – מסופר על־ידי טביה עצמו ונמסר מלה במלה.

– כשנועדה לאדם הזכיה הגדולה, שומע אתה, אדוני שלום־עליכם, אז היא באה ישר אל־תוך הבית, איך אתה אומר: “למנצח על הגתית”, כשהוֹלֵךְ לְךְ – זֶה רָץ; אין פה שום עניין של שכל ושל זריזות. ושמא חלילה להיפך, אז יכול אתה להתפוצץ מרוב דיבור וזה יעזור לך כמו השלג דאשתקד, איך אתה אומר: “אין חכמה ואין עצה נגד סוס מזופת”. אדם עובד בפרך, נקרע לגזרים, אין מה לעשות אלא אם תשכב, על כל שונאי ציון, ותמות! פתאום, לא יודעים ממה ומנַיִן, מסייסים לך סוסים מכל הצדדים, כמו שכתוב בפסוק: “רֶוח והצלה יעמוד ליהודים”; לפרש לך אינני צריך, אבל הפשט הוא, שיהודי, “כל זמן שהנשמה בקרבי” – אם וריד אחד עוד הולם בו, אסור לו לאבד את הביטחון. אכן ראיתי זאת מעצמי, איך העליון הנהיג אותי ואת פרנסתי הנוכחית. שהרי איך מגיע אני למכור מכל הדברים דווקא גבינה וחמאה לפתע־פתאום, כשהסבתא של הסבתא שלי אף פעם לא סחרה בדברי חלב? באמת, כדאי שתשמע את כל הסיפור מן ההתחלה עד הסוף, אשב לי לרגע כאן לצדך על הדשא, שילעס לו הסוס בינתיים משהו, איך אתה אומר: “נשמת כל חי” – גם הוא ברייה אצל אלוהים.

בקיצור, זה היה בערך בסביבות שבועות, זאת אומרת, שלא אגיד לך שקר, שבוע או שבועיים לפני שבועות; ואולי, הה? כמה שבועות אחרי שבועות. אל תשכח, זה כבר לאט־לאט, שאגיד לך במדוייק, עברה שנה וחצי־שבוע, זאת אומרת בדיוק תשע שנים או עשר, ואולי עוד עם זנב. אני אז הייתי, כמו שאתה רואה אותי כאן, לגמרי לא זה שעכשיו, זאת אומרת באמת אותו טֶבְיֶה עצמו, אבל בכל־זאת לא אותו עצמו, איך אתה אומר: אותה יֶנְטֶה אשה, רק אחרת לבושה. דהיינו מה? הייתי, לא עליכם, קבצן עם שבעה שובלים. אם כי, אם רוצים לגלגל את השיחה לאחור, אני עוד עכשיו די רחוק מלהיות עשיר. מה שעוד חסר לי עד ברוצקי – יכולים שנינו לאחל לעצמנו שנרוויח הקיץ עד אחרי סוכות; אבל לעומת אז, היום אני, זאת אומרת, יהודי עשיר, עם סוס־ועגלה משלו, עם, בלי עין־הרע, זוג בהמות חולבות, ועוד אחת שהִנֵּה־הִנֵּה תמליט. יש, בל נחטא, גבינה וחמאה ושמנת טריה כל יום, מעמלנו של עצמנו, כי כולנו עובדים, איש לא יושב בטל. אשתי, שתחיה, חולבת את הבהמות, הילדים מביאים כדים, מקציפים חמאה, ואני עצמי, כמו שאתה רואה אותי כאן, נוסע לי כל יום עם שחר לשוק, עובר את כל הקייטנות של בּוֹיבֶּרִיק, אתה מתראה לך עם פלוני, עם אלמוני, כל בעלי־הבתים הגדולים של יֶהוּפֶּץ, משוחח קצת עם בן־אדם, אז אתה מרגיש, שגם אתה משהו חתיכת בן־אדם בעולם, איך אתה אומר, ולא חייט צולע; ולא כל שכן בשבת – אז אני הרי לגמרי מלך, מציץ בספר יהודי, פרשה של חומש, קצת תרגום, תהלים, פרק, זה, ההוא, לוֹקְש, בוֹידם – אתה מסתכל עלי, אדוני שלום־עליכם, וחושב בלבך תוך כדי כך בוודאי: “אֶ, הטֶבְיֶה הזה הוא הרי באמת בכל־זאת משהו יהודי שֶׁ אֲשֶׁר!”…

בקיצור, אז מה התחלתי לספר לך? כן, אז אני, זאת אומרת, הייתי אז, בעזרת אלוהים, בעוני מר, גוועתי, לא על שום יהודי, עם אשה וילדים שלוש פעמים ביום ברעב, חוץ מארוחת־ערב. עבדתי בפרך כמו חמור, סחבתי קורות מן היער עד לתחנת־הרכבת עגלה מלאה, שלא יהיה לך לחרפה, בעד שני זהובים ליום, וזה – לא כל יום, וְלֵך תקיים בזה, בלי עין־הרע, בית מלא נקרנים, שיהיו בריאים, עִם, להבדיל, סוס, שיושב על מזונותיך, שאינו רוצה לדעת מה רש“י אומר, צריך ללעוס כל יום, בלי שום תירוץ. מה עושה אלוהים? שהרי הוא, איך אתה אומר, זן ומפרנס לכל – מנהיג את עולמו הקטן בחכמה, בשכל; רואה הוא, איך אני מתענה פה כך על חתיכת הלחם, אומר הוא לי: “אתה בוודאי חושב, טביה, שזהו זה, שכבר אחרי ככלות הכל – סוף העולם, השמיים נפלו עליך? פֶה, אתה טיפש גדול! הנה תראה, כיצד, אם רק אלוהים ירצה, יסתובב המזל לרגע “משמאל – אחו־רה פנה!” ואור נהיה בכל הזוויות; יוצא, כמו שאנחנו אומרים ב”ונתנה תוקף”: “מי ירום ומי ישפל” – מי שנוסע ומי שהולך ברגל. העיקר הוא – בטחון, יהודי צריך לקוות, רק לקוות. אלא מה? שבינתיים אתה משחיר מצרות? אז בשביל זה הרי אנחנו משהו חתיכת יהודים בעולם, איך אתה אומר, אתה בחרתנו – לא בחינם מקנא בנו העולם… כלפי מה אני מדבר על זה? אני מדבר כלפי איך שאלוהים נהג בי, באמת רק נסים ונפלאות, מותר לך לשמוע.

ויהי היום, פעם אחת לעת בוא הלילה, נוסע אני לי כך בלב־הקיץ ביער, כבר בחזרה הביתה, בלי הקורות; הראש באדמה, על הלב שממה וחשכה; הסוס, מסכן, בקושי מתבלבל ברגליו, אם תאיץ ואם תרביץ. “תזחל, אני אומר, ביש־מזל, ישר לתוך האדמה יחד אתי, שתדע גם אתה מה פירוש תענית ביום־קיץ ארוך, כשאתה שוכן אצל טביה בתורת סוס!” שקט סביב־סביב, כל צליפה בשוט מהדהדת ביער; השמש שוקעת, היום גוסס; צללי העצים מתמשכים ארוכים כמו הגלות היהודית; מתחיל להחשיך וקודר מאוד בלב. כל מיני מחשבות והרהורים זוחלים לתוך הראש, כל־מיני דמויות של אנשים, שכבר מתו מזמן, באות לקראתי; ופה אני נזכר בבית – אוי ואבוי לי! בבית חושך, קדרות; הילדים, שיהיו בריאים, ערומים ויחפים, מצפים, המסכנים, לאבא, הביש־מזל הזה, שמא יביא הביתה כיכר של לחם טרי, ואולי לחמניה; והיא, הזקנה שלי, כרגיל יהודיה, רוטנת: “ילדים הייתי צריכה ללדת לו, ועוד שבעה ולא פחות, מה לעשות אם לא לקחת, אלוהים שלא יעניש אותי על הדברים, ולזרוק אותם חיים לתוך הנהר!” טוב לשמוע דיבורים כאלה? הרי איני אלא בן־אדם, איך אתה אומר: בשר ודגים, את הקיבה לא תסתום במלים; חוטפים חתיכת דג־מלוח אז מתחשק תה, ולתה צריכים סוכר, וסוכר, אתה אומר, אצל ברוֹצקי. “על פרוסת הלחם, אומרת אשתי שתחיה, המעיים, אין־דבר, ימחלו, אבל בלי כוס התה, אומרת היא, אני בבוקר מתה לגמרי; התינוק, אומרת היא, כל הלילה מוצץ ממני את הדֶבק!” ובינתיים הרי אני בכל־זאת איזה יהודי בעולם, באמת תפילת מנחה, איך אתה אומר, היא לא עֵז, לא תברח, אבל להתפלל צריכים. תאר לך, איזו תפילה יפה כבר יכולה להיות, שבדיוק כשעומדים שמונה־עשרה, מתפרע, מעשה־שטן, הסוס כמו מטורף; אז צריכים לרוץ אחרי העגלה, לתפוס את המושכות ולשיר “אלוהי אברהם אלוהי יצחק אלוהי יעקב” – יפה עמדתי שמונה־עשרה! ופה, כאילו להכעיס, מתחשק דווקא להתפלל בטעם, בלב, אולי יקַל על הנשמה…

בקיצור, רץ אני לי ככה אחרי העגלה ואומר שמונה־עשרה בקול רם, בניגון, כמו, להבדיל, ליד העמוד בבית־הכנסת: “מכלכל חיים בחסד” – הוא אשר מספק מזון לכל ברואיו, “ומקיים אמונתו לישני עפר” – אפילו מי ששוכב באדמה ואופה כעכים. אוי, חושב אני לי, שוכבים אנחנו באדמה! אוי, נקרעים לגזרים! לא כמו ההם, למשל, עשירי יהופץ אני מתכוון, שיושבים כל הקיץ בבויבריק בקייטנות, אוכלים ושותים ורוחצים בכל טוב. אוי, ריבונו־של־עולם, למה זה מגיע לי? אני, נדמה לי, יהודי כמו כל היהודים. גֶוואלד, אלוהי’ניוּ, “ראה נא בענינו” – תראה, אני אומר, תסתכל איך שאנו עובדים בפרך, ותגן על העניים מפני העוולות, כי מי, מי ישים אליהם לב אם לא אתה? “רפאנו ונרפא” – שלח לנו את הרפואה, מכה כבר יש לנו בעצמנו… “ברך עלינו” תברך אותנו בשנה טובה, שיהיה יבול טוב לכל מיני התבואות, חיטה ושיפון ושעורה; אם כי אפילו, אם נגלגל את השיחה בחזרה, מה יצא לי, לביש־המזל, מזה? לדוגמא למשל, מה יֵצא לסוסי, להבדיל, אם שבולת־שועל יקרה או לא?… אבל, פֶה, לא מקשים קושיות לאלוהים, ובפרט יהודי בוודאי שהוא צריך לקבל כל דבר ברצון ולומר גם זו לטובה, מן הסתם ציווה אלוהים כך. “ולמלשינים” – שר אני הלאה – והמלשינים וה"סטיקרַאטים'', האומרים שאין אלוהים בעולם, יהיה להם פרצוף יפה כשיבואו לשם; הם יצטרכו לחלות את כל זה עם אחוזים, כי הוא “שובר אויבים” – הוא משלם יפה־יפה, אתו אי־אפשר לשחק, אתו יש ללכת בטוב, להתחנן אצלו, לזעוק אליו: “אב רחמן” – אב לבבי, מלא־רחמים! “שמע קולנו” – תקשיב לקולותינו, “חוס ורחם עלינו” – תרחם על אשתי וילדי, כי הם רעבים! “רצה” – שתשעה, אני אומר, אל עמך ישראל האהוב, כמו פעם, בבית־המקדש, עוד כשהכהנים והלויים… פתאום – סטופּ! הסוס נעצר. אני חוטף מהר את שיירי השמונה־עשרה, מרים את עיני ומביט – ישר מן היער באות לקראתי שתי נפשות משונות ומוזרות, מחופשות בלבושים לא רגילים. “גזלנים!” – חלפה מחשבה בראשי, ומייד עצרתי בעדי: “פֶה, טביה, אתה טיפש! מה־פירוש, אתה נוסע ביער כבר כל כך הרבה שנים, ביום ובלילה, מה פתאום עלה בראשך היום משהו גזלנים?” – וִיוֹ! מאיץ אני בסוסי ונאזר עוז ונותן לו כמה צליפות מאחור, כאילו לא אלי התכוונו.

– ר' יהודי! תקשיב רגע, ר' קרוב! – פונה אלי אחת משתי הנפשות בקול של נקבה ומרמזת לי בצעיף. – בוא הנה, עצור לרגע, חכה דקה אחת, אל תברח, שום דבר, חלילה, לא יעשו לך!

“אהה, מן הסטרא אחרא!” – חושב אני לי, ובו במקום אומר אני לעצמי: “בהמה בצורת סוס! מה פתאום משהו באמצע הדברים רוחות עם שדים?” ועוצר את הסוס. אני מתחיל להתבונן היטב בשתי הנפשות: נקבות; אחת מבוגרת יותר, עם מטפחת של משי על הראש, והשנייה צעירה יותר, עם פאה נכרית; שתיהן סמוקות כאש ומזיעות כהוגן.

– ערב טוב, תראו מי שבא! – פונה אני אליהן בקול רם, כאילו במצב־רוח טוב. – מה חשקכן? אם התכוונתן לקנות משהו, אז אצלי לא תמצאו כלום, מלבד כאב־בטן, על ראש כל אויבי, או עוגמת־לב כל השבוע, או קצת כאב־ראש, מיחושים יבשים, יסורים רטובים, צרות פריכות?…

– שקט, שקט! – מחזירות הן לי. – תראו איך שהוא התיר את הרסן! יהודי, אם נגעת בו במלה אינך בטוח בחייך! איננו צריכות, הן אומרות, לקנות שום דבר, רצינו רק לשאול אותך, אולי אתה יודע, היכן כאן הדרך לבויבריק?

– לבויבריק? – מחזיר אני ופורץ בצחוק כאילו. – אצלי יש לזה, אומר אני, פרצוף כזה, כאילו, למשל, הייתן שואלות אותי אם אני יודע שקוראים לי טביה.

– ככה? קוראים לך טביה! ערב טוב לך, אדון טביה! איננו מבינות מה פה – מחזירות הן – הצחוק? אנחנו זרות, מיהופץ אנחנו, וגרות פה בבויבריק בקייטנה, אז יצאנו, הן אומרות, לרגע קט לטייל, ומסתובבות ככה ביער הזה, לאט־לאט מאז השכם־בבוקר, תועות ותועות ובשום אופן איננו מצליחות לעלות על הדרך הנכונה; בינתיים, אומרות הן, שמענו מישהו שר ביער, אז בהתחלה חשבנו, מי יודע, אולי זה חלילה, גזלן? אבל אחר־כך, אומרות הן, כשראינו מקרוב שאתה, תודה לאל, יהודי, נעשה לנו קצת קל יותר על הנשמה. עכשיו אתה מבין כבר?

– חה־חה־חה, גזלן יפה! – אומר אני. – שמעתן פעם, אומר אני, מעשה בגזלן יהודי, שהתנפל על עובר־אורח וביקש ממנו קומץ טאבאק להרחה? אם תרצו, אומר אני, אוכל לספר לכן את הסיפור.

– את הסיפור – אומרות הן – תשאיר לפעם אחרת; מוטב שתראה לנו את הדרך לבויבריק.

– לבויבריק? – אומר אני. – מה פירוש. הרי זוהי הדרך הנכונה לבויבריק! אפילו, אומר אני, שלא תרצו, מוכרחות אתן להגיע בדרך המלך הזאת ישר לבויבריק.

– אז מה אתה שותק! – אומרות הן לי.

– אז מה, אומר אני, שאצעק?

– אם כך, אומרות הן לי, יכול אתה לדעת, זה עוד רחוק מפה לבויבריק?

– לבויבריק, אומר אני, לא רחוק, ורסטאות אחדות; זאת אומרת, אומר אני, חמש־שש ורסטאות, או שבע, ואולי אפילו כל השמונה.

– שמונה ורסטאות?! – צעקו שתי הנשים בקול־אחד, פכרו ידיהן וכמעט ופרצו בבכי. – הייתכן, מה אתה מדבר! אתה יודע מה שאתה מדבר? מלה קטנה להוציא מן הפה – שמונה ורסטאות?!

– נו, אז מה, אומר אני, שאעשה? אילו זה היה תלוי בי, הייתי מקצר קצת; אדם צריך, אומר אני, לנסות כל דבר בעולם. בדרכים קורה, שצריכים, אומר אני, להיגרר בבוץ במעלה ההר, ועוד ערב־שבת בנוסף על כך, הגשם מצליף בפנים, הידיים נוקשות, הלב מתעלף, והנה – טראך! ציר מתבקע…

– אתה מדבר משהו לגמרי כמו מטורף, – אומרות הן לי, – אתה בכלל לא שפוי בדעתך, בחיי. מה אתה מספר פזמונות, מעשיות של בבא מאלף־לילה־ולילה? אין לנו כבר כוח להתבלבל ברגליים; כל היום, מלבד כוס קפה ולחמניה־בחמאה, לא היה לנו כלום בפה, אז אתה בא ומספר את המעשיות שלך!

– אם כך, – אומר אני – זה דבר אחר; איך אומרים, ריקוד לא הולך לפני האוכל. את הטעם של רעב אני מבין לא רע, אתן לא צריכות לספר לי. יכול מאוד להיות, אומר אני, שלא חזיתי בקפה עם לחמניה־בחמאה כבר שנה לפחות… וכמו שאני מדבר, מצטיירות לעינַי כוס חמה של קפה־בחלב עם לחמניה־בחמאה טריה, ועוד דברים טובים… “ביש־גדא אחד, חושב אני לי, לא גידלו אותך אלא רק על קפה עם לחמניה־בחמאה? ובשביל פרוסת לחם עם דג־מלוח אתה חולה?” וההוא, היצר־הרע, שלא־יזכר, להכעיס: דווקא קפה, להכעיס: לחמניה־בחמאה! אני מריח את ריח הקפה, אני חש את טעם הלחמניה־בחמאה – טריה, טעימה, מחיה־נפשות!

– אתה יודע מה, אדון טביה? – פונות אלי שתי הנשים. – שמא יהיה הגיון בסברה, שכמו שאנחנו עומדות כאן, שנעלה אליך לעגלה, ואתה בעצמך תטרח ותוביל אותנו, במחילה, הביתה, לבויבריק? מה תגיד על זה?

– משל הוא, אומר אני, כחרס הנשבר; אני נוסע מבויבריק, ואתן צריכות אל בויבריק! איך יעבור החתול את המים?

– נו, אז מה? – מחזירות הן, – אינך יודע מה עושים? יהודי למדן ימצא עצה: יסובב את העגלה ויסע בחזרה. אל תחשוש, אדון טביה, אומרות הן, היה בטוח, אם־ירצה־השם, כשאלוהים יביאנו הביתה בשלום, מאחלות אנו לעצמנו שנחלה כל מה שאתה תפסיד עלינו.

“משהו מדברות אתי לשון־תרגום! – חושב אני לי. – לשון סתרים, כלל לא כרגיל!” – ועולים על דעתי: מתים, מכשפות, לצים, מחלות נסחבות. – "שוטה בן נקרן! – חושב אני לי. – מה אתה עומד כמו מקל! קפוץ על העגלה, תראה לסוסך את השוט, ותעשה “ויברח!” אבל, מעשה־שטן, נפלט לי בלי משים מן הפה:

– תטפסו לעגלה!

שלי שמעו, ודווקא לא נתנו שאתחנן הרבה – וקדימה לעגלה; אני אחריהן על דוכן־העגלון, מסובב את היצולים, מצליף בסוס: אחת, שתיים, שלוש, צעד! – מי, מה, איפה? יום־של־אתמול! לא רוצה לזוז מן המקום, אלא אם תחתוך אותו לשניים. "נו, חושב אני לי, עכשיו אני כבר מבין איזה מיני נקבות אלה… השנה־הטובה נשאה אותי לעצור באמצע הדרך, לגלגל שיחה עם נשים!… אתה מבין, מצד אחד היער, השקט והדמדומים, לקראת לילה, ופה – שתי נפשות, כביכול נקבות… “כוח הדם” עבד אצלי די חזק על כל המיתרים. אני נזכר במעשה בבעל־עגלה, שפעם אחת נסע ביער לבדו וראה על דרך־המלך מונח שק של שבולת־שועל. בעל־העגלה שלי ראה שק עם שבולת־שועל, אז הוא לא התעצל, ירד מן העגלה, תפס את השק עם שבולת־השועל על השכם, קרע לו את הבריאוּת, בקושי העלה את השק על העגלה! – הלך לעולמו, קדימה צְעד. הוא נוסע ככה כדי ורסטאה ומסתובב לראות את שק שבולת־השועל – לא שק ולא שבולת, אלא עֵז רובצת אצלו בעגלה, עֵז עם זָקָן: הוא רוצה לגעת בה בידו, מושיטה היא לו לשון כאורך של ארשין, מוציאה צחוק פראי־ומשונה ונעלמת…

– למה אתה עוד לא נוסע? – פונות אלי הנשים.

– למה אני לא נוסע? הרי עיניכן רואות, אומר אני, למה: הסוס אינו רוצה להתפלל, אין לו מצב־רוח.

– תצליף בו בשוט, מחזירות הן, הרי יש לך שוט.

– תודה לכן, אומר אני, על העצה, טוב שהזכרתן לי. החסרון הוא, אומר אני, שהבחור שֶלי אינו נבהל מפני דברים כאלה; הוא כבר רגיל לשוט כמו שאני רגיל לדלוּת, – אומר אני להן כאילו בפתגם, וגופי נזרק בקדחת בת־תשע־השנים.

בקיצור, מה אאריך לך – הוצאתי את כל לבי המר על הסוס המסכן; כל־כך, לרוחב, ולאורך, עד שאלוהים עזר, זזנו מן המקום, “ויסעו מרפידים” – ויצאנו ביער ישר לדרכנו. תוך כדי נסיעה, חולף בראשי הרהור חדש לגמרי: "אוי, טביה, סוס בן סוס שכמותך! “החילות לנפול” – היית קבצן, ותשאר קבצן. מה פירוש, אלוהים שלח לך פגישה שכזאת, שמזדמנת פעם במאה שנים, איך זה לא התנית מלכתחילה, שתדע מה־יקר – מה תקבל עבור זה? אילו דיברנו הן על־פי יושר והן על־פי מצפון, הן על־פי אנושיות והן על־פי דין ועל־פי חוק, ואפילו על־פי אני יודע מה, לא עוול הוא אילו הרוויח אדם בזה משהו, ולמה לא ללקק אפילו איזו עצם, אם כבר כן הזדמן כך? עצור את הסוס, בהמה שכמותך, תגיד להן ככה וככה, ברחל בתך הקטִינה: “אם יהיה לי אצלכן כך וכך, מה טוב, אם לא, נבקשכן, במחילה, לרדת מן העגלה!” אבל אני חושב לי בחזרה: "אתה באמת בהמה, טביה! אינך יודע, שאת עור הדוב אסור למכור ביער, כמו שאומר הגוי: שֶׁצֶ’ה נֶה פּוֹימַוְ אַ וְזֶ’ה סְקוּבֶה, עוד לא צד וכבר פושט את העור''…

– למה שלא תסע קצת יותר מהר? – אומרות הנשים ודוחקות בי מאחור.

– מה כל־כך, אומר אני, אין לכן זמן? מחפזון, אומר אני, שום דבר טוב עוד לא יצא, – אומר אני ומעיף מבט מן הצד על הברנשים שלי; נדמה, נשים, כרגיל, נשים: אחת עם מטפחת משי, השנייה עם פאה־נוכרית; יושבות ומסתכלות זו בזו ומתלחשות.

– קצת עוד רחוק? – שואלות הן.

– יותר קרוב, אומר אני, מאשר מכאן – זה בוודאי לא; הנה עוד מעט, אומר אני, יהיה לנו מורד־הר ועליית־הר; אחר־כך, אומר אני שוב הולך מורד־הר ועליית־הר, ורק אחר־כך, אומר אני, תהיה לנו עליית־ההר הגדולה, ומשם הדרך כבר הולכת ישרה, ישר עד בויבריק…

– איזה ביש־גדא! – קוראת אחת אל השניה.

– מחלה מתמשכת! – אומרת השניה.

– שארית הצרות! – אומרת שוב ההיא.

– נדמה לי, משוגע! – אומרת השניה.

“בוודאי – חושב אני לי – משוגע אני, שאני נותן שיובילו אותי בחוטם!”

– איפה, תגידו־נא לדוגמא למשל, נשים חביבות שלי, תצוונה שאשליך אתכן? – פונה אני אליהן.

– מה פירוש, אומרות הן, להשליך? איזה מין משליכוּת היא זאת?

– רק אומרים ככה, אומר אני, לשון־בעלי־עגלה; בלשוננו פירושו: לאן תצוו שאוביל אתכן כאשר נגיע, אומר אני, לבויבריק, אם־ירצה־השם, בעזרת בורא עליון, בריאים ושלמים, אם אלוהים יתן לנו חיים במתנה? איך אומרים: מוטב פעמיים לשאול מאשר פעם אחת לתעות.

– אָה? לזה אתה מתכוון? תביא אותנו, אומרות הן, במחילה, אל הקייטנה הירוקה, שליד הנהר, מן הצד השני של היער. יודע אתה איפה זה?

– למה שלא אדע? – אומר אני. – אני בבויבריק כמו אצלי בבית. שיהיו לי אלפִים, אומר אני, כמספר הקורות שהובלתי לשם. הנה רק לפני שנה בקייץ, אומר אני, הורדתי בקייטנה הירוקה שני מעוקבים עצים בבת־אחת: ישב שם גביר גדול מיהופץ, מיליוֹנשצ’יק, שיש לו בוודאי מאה אלף שקלים, ואולי רי''ש אלפים!

– הוא גם היום יושב שם. – קוראות אלי שתי הנשים גם יחד ומסתכלות זו בזו מתלחשות וצוחקות.

– שקט, אומר אני, אם יסורי ההריון באמת כל־כך גדולים, הרי אפשר לתאר שיש לכן אתו איזושהי שייכות, – אז אולי היתה, אומר אני, סברה טובה, שתטריחו עצמכן שם, תגידו איזו מלה למעני, חתיכת טובה בשבילי, פרנסה, משרה, אני יודע מה? אני מכיר, אומר אני, איש צעיר אחד, ישראל שמו, לא רחוק מן העיירה שלנו, היה כלום ואפס; אז הוא הגיע לשם, לא ידוע איך ומניין – בקיצור, היום הוא שם אני־אַראֶה־לך מושלם, מרוויח אולי עשרים שקלים לשבוע, או אולי ארבעים, אני יודע? – לאנשים יש מזל! או, למשל, מה חסר, אומר אני, לגיסו של השוחט שלנו? מה היה יוצא ממנו אלמלא קם והלך ליהופץ? אמנם, בשנים הראשונות הוא השחיר שם כהוגן, כמעט וגווע ברעב. אבל לעומת זאת עכשיו, בלי להזיק לו, הלוואי שייאמר עלי; הוא כבר שולח כסף הביתה. יש לו כבר חשק להוציא לשם את אשתו וילדיו, אלא מה שלא נותנים לו שם לשבת. אלא מה, שנשאלת השאלה: איך יושב הוא? אז הוא באמת מתייסר… שקט, אומר אני, אם תחיו, תחיו לראות הכל; הא לכן, אומר אני, הנהר, והנה הקייטנה הגדולה, – אומר אני ומתגלגל פנימה בהרחבה, ביִרְגְזוּן, ישר עם היצול לתוך הגזוזטרה. רק ראו אותנו, קמו שם ששון ושמחה, צווחות וצעקות: "אוי, הסבתא! האמא! הדודה!… נמצאה האבדה! מזל טוב!… גֶוואלד, זְעקה עליכן: איפה הייתן?… כל היום בלי ראשים… שלחנו סוסי־דואר לכל הדרכים… חשבנו, מי יודע מה, אולי זאבים, גזלנים, חס־ושלום! מה הסיפור?''…

– “הסיפור הוא סיפור יפה: תעינו ביער, נתעינו הרחק־הרחק, אולי עשר ורסטאות, פתאום יהודי… איזה יהודי?… יהודי ביש־גדא עם סוס ועגלה… בצרות צרורות שכנענו אותו”… “כל החלומות הרעים והשוממים… ללכת לבד בלי שומר?… איזה סיפור, איזה סיפור, יש לברך ברכת הגומל”…

בקיצור, הוציאו מנורות אל הגזוזטרה, ערכו את השולחן והחלו להביא מיחמים רותחים, עם קערות תה, עם סוכר, עם ריבה, עם חביתות טובות, עם עוגיות־חמאה טריות, ריחניות, ואחר־כך כל־מיני מזונות, מאכלים יקרים, מרקי־עוף שמנים, עם צלי, עם בשר־אווזים הרבה, עם יינות טובים ושיכר־של־פירות. אני רק עמדתי מרחוק והתבוננתי, איך, בלי עין־הרע, אוכלים ושותים אצל עשירי יהופץ, שום עין רעה שלא תזיק להם. “משכוֹן לְמַשְׁכֵּן, חושב אני לי, ועשיר להיות!” לי נדמה, אני יודע? מה שפה נופל על הארץ היה מספיק לילדַי לכל השבוע, עד שבת. גוואלד, אלוהי’ניוּ חביבי־יקירי, הרי אתה משהו אל ארך אפים, אל גדול ואל טוב, עם חסד ועם יושר, איך זה, שאתה נותן לאחד הכל, לשני לא־כלום? לאחד לחמניות־בחמאה, לשני מכת־בכורות? אבל אני חושב לי בחזרה: אֶט, אתה טיפש גדול, טביה, בחיי, מה שייך, אתה רוצה להגיד לו דעה, איך לנהל את העולם? כנראה שאם הוא מצווה כך, צריך להיות כך; סימן יש לך, שאילו היה צריך להיות אחרת, הרי היה אחרת. אלא מה? למה שבאמת לא יהיה אחרת? אז התירוץ הוא: “עבדים הינו” – בשביל זה הרי אנחנו איזה חתיכות יהודים בעולם. יהודי צריך לחיות עם אמונה ועם בטחון; הוא צריך להאמין, ראשית, שיש אלוהים בעולם, ולקוות ממנו, החי לעד, שמן־הסתם, אם־ירצה־השם, ישתפר…

– שקט, לאן נעלם היהודי? – שומע אני מישהו אומר. – כבר נסע הביש־גדא?

– חס ושלום! – עונה אני מרחוק. – מה פירוש, אני אסע מפה סתם ככה, בלי להיפרד לשלום? שלום עליכם, אומר אני, ערב טוב לכם. ברוכים היושבים, תאכלו לבריאות, ושיבושָׂם לכם!

– בוא נא הנה, אומרים הם לי, מה אתה עומד שם בחושך? תן ואסתכל בך לפחות, אראה את מראה פניך. אולי תקח קצת יי"ש?

– קצת יו''ש? אוֹך, אומר אני, מי זה מסרב קצת יי“ש? איך כתוב שם בפסוק: איזה “לחיים” ואיזה “לַמָוֶת” אומר רש”י: אלוהים הוא אלוהים ויי“ש הוא יי”ש. לחיים! – אומר אני ומרביץ כוסית. – שאלוהים יתן, אומר אני, שתמיד תהיו עשירים ותשבעו הרבה נחת: יהודים, אומר אני, שתמיד יהיו יהודים; שאלוהים יתן להם, אומר אני, בריאות וכוח, שיוכלו לעמוד בכל הצרות.

– מה שמכם? – פונה אלי הגביר בכבודו ובעצמו, יהודי נאה בכיפה. – מניין בא יהודי, איפה יושב יהודי, מה פרנסתו? האם נשוי אתה? יש לך איזה ילדים, וכמה ילדים?

– ילדים – אומר אני. – בל נחטא. אם כל ילד, אומר אני, שווה, כמו שגולדה שלי רוצה לשכנע אותי, מיליון, אז אני עשיר מן הגביר הגדול ביותר ביהופץ. החסרון, אומר אני, שעוני אינו עושר ועוֹקֶם אינו יוֹשֶׁר, כמו שכתוב בפסוק: המבדיל בין קודש לחול – למי שיש מצלצלים הוא יכול. כסף יש באמת לברוצקים ובנות יש לי. וכשיש, אתה אומר, בנות כחוק, אין חשק לצחוק. אבל אין דבר, אלוהים הוא אב. הוא משיג את שלו, כלומר, הוא יושב למעלה ואנחנו מתענים למטה. עובדים בפרך, סוחבים קורות, וכי יש ברירה? כמו שאומרת הגמרא: “במקום שאין איש” – גם דג־מלוח הוא פיש. כל האסון הוא רק – האוכל. כמו שסבתי, עליה השלום, היתה אומרת: "אילו הלוע היה שוכב באדמה, היה הראש הולך בזהב''… אל תבואו בטרוניה, אומר אני, אין ישר מסולם עקום ואין עקום ממלה ישרה, ובפרט, אומר אני, כשמברכים שהכל נהיה בדברו על קיבה ריקה.

– שיתנו ליהודי משהו לאכול! – קורא הגביר, ועל השולחן מופיעים מכל־מאמינים־שהוא: דגים, ובשר, וצלי, ורבעי עוף, וקורקבנים עם כבד בלי סוף.

– תאכל משהו? – פונים הם אלי – לֵך, טול את הידיים.

– את החולֶה שואלים, לבריא נותנים; אלא מה, אומר אני, תודה. קצת יי"ש, אומר אני, בבקשה, אבל ללכת להתיישב פה ולעשות סעודה שלמה, בשעה ששם, בבית, אשתי וילדי, שיהיו בריאים… אם רצונך הטוב יהיה…

בקיצור, כנראה שניחשו את כוונותי, והתחילו לארוז לי בעגלה כל אחד משהו אחר: זה לחמניה, זה דג, זה צלי, זה רבע עוף, זה תה עם סוכר, זה סיר עם שומן, זה צנצנת ריבה.

– זה, אומרים הם, תביא הביתה מתנה לאשתך וילדיך. ועכשיו תגיד, כמה תצווה שנשלם לך עבור הטרחה שטרחת למעננו?

– משל הוא, אומר אני, מה שייך. אני אצווה שימדדו לי? כמה שרצונך הטוב יהיה, אומר אני, ככה תשלם לי. נסתדר, איך הוא אומר, זהוב פחות, זהוב יותר. “המצורע כבר לא יצטרע”…

– לא, אומרים הם, אנו רוצים לשמוע ישר ממך, אדון טביה! אַל תפחד, לא יערפו, חלילה, את ראשך.

"מה עושים פה? – חושב אני לי. – רע ומר: אם אגיד שקל, הרי זו עבירה, שמא יכולתי לקבל שניים. אם אגיד שניים, אז אני חושש, שמא יראוני כמשוגע: על מה מגיעים פה שני שקלים?''

– שלישייה!!!… נפלט מפי, ובקהל פרץ צחוק כזה, שכמעט וקברתי את עצמי באדמה.

– אל תבואו בטרוניה, אומר אני, שמא קפצה מפי מלה: סוס, אומר אני, על ארבע רגליים גם־כן נכשל, ובפרט אדם עם לשון אחת… על זה פרץ צחוק עוד יותר גדול; פשוט החזיקו בצלעותיהם מרוב צחוק.

– מספיק כבר לצחוק – קורא הגביר ומוציא מכיס־החזה שלו ארנק גדול והולך ומושך מתוך הארנק – כמה אתה חושב, למשל? נו, נראה אותך, תנחש! – עשיריה, אדומה כמו אש, שכה אהיה בריא אתך ביחד! – ואומר כך: “זה יש לך ממני, ואתם, ילדים, תנו מכיסכם כמה שאתם מבינים”.

בקיצור, מה אתה צריך – החלו לעוף על השולחן חמישיות ושלישיות ויחידים – רגליים וידיים רעדו לי; חשבתי, הִנֵה אני מתעלף.

– נו, מה אתה עומד? – אומר לי הגביר. – אסוף את מעט השקלים מן השולחן וסע בשלום אל אשתך וילדיך.

– שאלוהים יתן לכם, אומר אני, כפל־כפליים, שיהיה לכם פי עשר, פי מאה, שיהיה לכם כל טוב, עם הרבה נחת! – ואוגר את הכסף בשתי ידי – מי סָפַר? מה סָפַר? – ודוחף לכל הכיסים.

– לילה טוב, אומר אני, תמיד טוב, ותהיו בריאים, ושיהיה לכם, אומר אני, הרבה נחת, לכם ולילדיכם ולילדי ילדיכם ולכל המשפחה, – אומר אני ופונה ללכת אל העגלה. פונָה אלי אשת הגביר, זו שבמטפחת המשי:

– עצור נא רגע, אדון טביה, ממני תקבל מתנה מיוחדת; אם ירצה־השם מחר תבוא בעגלתך: יש לי, אומרת היא, בהמה שופעת, היתה פעם פרה נהדרת, היתה נותנת עשרים וארבע כוסות חלב; היום בשל עין־רעה הפסיקה להיחלב, זאת אומרת, להיחלב היא נחלבת, אבל חלב אינה נותנת…

– שתחיי הרבה, אומר אני, שלא יהיו לך כל יסורים, אצלי פרתך גם תיחלב, וגם תתן חלב; הזקנה שלי היא, בלי עין־הרע, בעלת־בית כזאת, שמכלום היא עושה איטריות, מאצבעות היא מבשלת מרק עם קמח, בנסים היא עושה שבת ובמרפקים היא משכיבה ילדים… אל תבואו בטרוניה, אומר אני, שמא קפצה מפי מלה מיותרת. לילה טוב ותמיד טוב ותהיו בריאים, – אומר אני ופונה ללכת. אני יוצא לחצר אל העגלה – אוי ואבוי, אסון, צרה, מגפה! אני מסתכל לכל עבר, והילד איננו – אין סוס!

“נו, טביה, חושב אני לי, עובדים עליך!”… ועולה בדעתי סיפור יפה, שקראתי פעם באיזה ספר, איך החֶברֶה" עלו בניכר על יהודי ישר, חסיד, שידלוהו והביאוהו אליהם, לארמון שמחוץ לעיר, נתנו לו לאכול ולשתות, ואחר־כך לפתע־פתאום נעלמו, עזבוהו לבדו עם נקבה; הנקבה מייד הפכה לחיה־רעה, החיה־רעה התגלגלה בחתול, והחתול – לפּיפֶּרנוֹטֶר, לשפיפון עלי־אורח… “ראה נא, טביה, אומר אני אל עצמי, האם לא מובילים אותך לבית המרחץ פה?”

– מה אתה מתברבר שם ומה אתה רוטן תחת האף? – שואלים אותי.

– מה אני מתברבר? – עונה אני. – אוי ואבוי לי, אומר אני, שאני חי בעולם: יש לי נזק: הסוס שלי…

– הסוס שלך. מחזירים הם לי, באורווה. אנא תטריח את עצמך לשם, לאורווה.

אני נכנס לאורווה ומסתכל: כן, כשם שאני יהודי! הבחור שלי עומד לו יפה למדי בין סוסי העשירים, מעמיק חקר בלעיסה, טוחן את שבולת־השועל בטעם, על מה שהעולם עומד.

– שמע נא, אומר אני לו, חכם שלי, כבר זמן ללכת הביתה; בבת־אחת להתנפל על אוכל, אומר אני, אסור; נגיסה מיותרת אחת, אומרים, יכולה להזיק…

שלום עליכם באיטליה (1911)

בקיצור, בקושי שיכנעתי אותו, רתמתיו במחילה לעגלה ופניתי הביתה עליז ושמח, שרתי “מלך עליון” לגמרי בגילופין. גם סוסי היה לא אותו סוס שקודם; עור חדש צמח עליו; כבר לא חיכה לשוט, רץ כמו מזמור, באתי הביתה כבר די מאוחר בלילה, הערתי את אשתי בשמחה ובעליצות.

– חג שמח, אומר אני לה, מזל־טוב לך, גולדה!

– מזל־טוב שומם וחשוך עליך, אומרת היא, מה אתה חגיגי כל־כך, נותן־הלחם היקר שלי? זה אתה נוסע מחתונה, או מברית־מילה, טוֹוה־הזהב שלי?

– גם חתונה, אומר אני, גם ברית־מילה! חכי, אשתי, הנה עוד מעט תראי אוצר, אומר אני; אך קודם כל תעירי את הילדים, שגם הם, מסכנים, יהנו, אומר אני, ממאכלי יהופץ…

– האם אתה מטומטם, או שאתה מטורף, או שחסר לך בורג, או שיצאת מדעתך? משהו אתה מדבר כמו משוגע, שונאי־ציון! – אומרת לי אשתי ומקללת, קוראת לי את כל התוכחה, כרגיל יהודיה.

– יהודיה, אומר אני, נשארת יהודיה; לא בחינם אומר שלמה המלך, שבין אלף נשים לא מצא אחת לעניין. מזל, בחיי, שפסקה היום האופנה שיהיו לאדם הרבה נשים, – אומר אני ויוצא לי אל עגלתי ומביא משם את כל הדברים הטובים שארזו לי, ושם את כל זה על השולחן. החבריא שלי רק ראו לחמניות, הריחו בשר, ומיד התנפלו כולם על השולחן כמו הזאבים הרעבים, מסכנים: נעשתה אצלם חטיפה כזאת, הידיים רעדו, השיניים טחנו; היה, כמו שכתוב בפסוק: “ויאכלו!” – אומר רש"י: הרביצו כמו הארבֶּה. דמעות עמדו בעיניים…

– נו, תגיד כבר, – אומרת לי הפלונית שלי, – אצל מי הייתה ארוחת־עניים, או סתם סעודה, ומה אתה גאה כל־כך?

– יש זמן, אומר אני, גולדה, תדעי הכל. תפחי־נא, אומר אני, אש במיחם, ואחר־כך נשב כולנו מסביב לשולחן, אומר אני, נשתה כוסות תה, כמו שצריך להיות. בן־אדם, אומר אני, חי רק פעם אחת בעולם, לא פעמיים, ובפרט, אומר אני, שיש לנו כבר עכשיו משלנו בהמה של עשרים־וארבע כוסות ליום; מחר, אם־ירצה־השם, אביא אותה הנה. נו, נראה אותך, גולדה, – אומר אני לה ומוציא בבת־אחת את כל חבילת השטרות. – נו, נראה אותך, תהיי זריזה ותנחשי כמה כסף יש לנו פה?

אני מסתכל על אשתי – היא לא בן־אדם, מתה כמו הקיר, לא יכולה להוציא מלה מן הפה.

– אלוהים אתך, גולדה מחמל־נפשי, אומר אני, מה נבהלת כל כך? אולי את פוחדת, אומר אני, שמא גנבתי או גזלתי את זה? פֶה, אומר אני, את יכולה להתבייש! את אשתו של טביה זמן רב כל־כך ומסוגלת לחשוב עלי דבר שכזה? טפשונת, אומר אני, זה כסף כשר, הרווחתי ביושר, בשכל שלי ובעמל שלי; אני, אומר אני, הצלתי שתי נפשות מסכנה גדולה, אומר אני, אלמלא אני, אלוהים יודע, מה היה קורה להן!…

בקיצור, סיפרתי לה את כל הסיפור, מאלף עד תיו, איך אלוהים הנהיג אותי פה סביב סביב: ונגשנו שנינו לספור את הכסף עוד פעם ועוד פעם – היה שם בדיוק פעמיים ח"י ואחד מיותר, הֵא לך בסך־הכל, זאת אומרת, שלושים ושבעה שקלים!… שלי פרצה בבכי.

– מה את בוכה, אומר אני, יהודיה טפשה?

– איך לא אבכה, אומרת היא, שהבכי בוכה את עצמו? כשהלב מלא, אומרת היא, עוברות העיניים על גדותיהן. שאלוהים, באמת, אומרת היא, כה יעזור לי, איך שהלב לחש לי, שתחזור עם בשורה טובה. אני כבר לא זוכרת, אומרת היא, את הזמן, שהסבתא צייטל, שתהיה מובדלת הרחק, באה אלי בחלום. אני שוכבת וישנה, פתאום בא לי בחלום כלי־חליבה, מלא כמו עין; הסבתא צייטל עליה־השלום, נושאת את כלי־החליבה מתחת לסינר, שלא יתנו חלילה עין טובה, והילדים צועקים: אמא, לַפֶּה!…

– רק אַל תחטפי את האיטריות לפני שבת, אומר אני, נשמה שלי; שיהיה לסבתא צייטל גן־עדן מלא־אור, אומר אני, עדיין אינני יודע אם יהיה לנו משהו ממנה; אבל אם אלוהים, אומר אני, יכול היה לחולל נס כזה, שתהיה לנו בהמה, אז הוא בוודאי ידאג לכך שהבהמה תהיה בהמה… מוטב שתתני לי עצה, גולדה מחמל־נפשי, מה עושים עם הכסף?

– אדרבה, מחזירה היא לי, מה אתה חושב לעשות, טביה, עם כל כך הרבה כסף, בלי עין־הרע?

אדרבה ואדרבה, אומר אני, מה, חושבת את, יכולים אנו לעשות, בלי עין־הרע, עם קאפיטאל כזה? – ושנינו התחלנו לחשוב לשָם, לפֹּה, זה, ההוא, שברנו לנו את הראש, מנינו כל מסחר שיש אי־שם בעולם, בלילה ההוא סחרנו והסתחררנו בכל מה שתרצה: קנינו זוג סוסים ומכרנום מייד עם רווחים; פתחנו חנות לסידקית בבויבריק, מכרנו את כל הסחורה ומייד קנינו חנות בדים: קנינו חתיכת יער, תפסנו דמי־וויתור כמה שקלים והסתלקנו: ניסינו לקנות את מס־הבשר של אַנאטֶוְוקֶה, לקחת את ה“פרויקט”, עשינו קצת הלוואה, מסרנו את הכסף בריבית…

– משוגעים כל אויבי! – אומרת אשתי. – אתה רוצה להתיר את מעט הפרוטות ולהישאר עם השוט?

– אלא מה, אומר אני, לסחור בלחם ואחר־כך לפשוט את הרגל יותר טוב? מעט, אומר אני, מתדלדל העולם היום בשל חטה? לכי, אני אומר, תשמעי מה שמתרחש באודיסה!

– מה אני צריכה, היא אומרת, את אודיסה? אבות־אבותינו אף פעם לא היו שם וילדַי לא יהיו שם, כל זמן שאני חיה והרגליים נושאות אותי.

– אז מה את רוצה? – אומר אני.

– מה אני רוצה? – אומרת היא. – אני רוצה שלא תהיה גולם ולא תדבר שטויות.

– בטח, אומר אני, עכשיו את חכמה, איך אומרים: כשבאות המאות באות הדעות, ואם מישהו אולי עשיר, אז הוא בוודאי חכם… תמיד ככה!

בקיצור, כמה פעמים הסתכסכנו ומייד לאחר־מכן התפייסנו, הסכמנו על התוכנית שאל הבהמה החברברה נקנה עוד בהמה חולבת, שנותנת חלב…

אז אתם בוודאי תקשו קושיא: מה פתאום בהמה, למה לא סוס? אז אענה לכם: מה פתאום סוס, למה לא בהמה? שהרי בויבריק היא מקום חביב, ששם מתכנסים בקייץ כל עשירי יהופץ הבאים לקייטנות, ומכיוון שאנשי יהופץ הם כולם אנשים יפי־נפש מאוד, שחונכו שיביאו להם הכל מן המוכן, ישר אל תוך הפה: עצים, בשר, ביצים, עופות, בצלים, ופלפל, ופטרוזיליה, – אז למה שלא ימָצא אחד כזה, שיקבל על עצמו להביא להם תמיד הביתה גבינה וחמאה ושמנת וכדומה? לפי שאנשי יהופץ מחזיקים מאוד מן האכילה והשקל אצלם, איך אתה אומר, ממזר, הרי שאפשר לעשות כסף טוב וגם להרוויח רווח עבה. העיקר, ובלבד שהסחורה תהיה סחורה; וסחורה כזאת כמו שלי לא תשיגו אפילו ביהופץ. שיהיו לי כך ברכות יחד אתכם, כמספר הפעמים שאנשים חשובים, נוצרים, מתחננים אצלי שאביא להם סחורה טרייה: “הגיעתנו השמועה, אומרים הם, טֶבֶל, שאדם ישר אתה, אם כי יהודי, פדחת”… אתה חושב שמיהודים אפשר לשמוע קומפלימנט כזה? כמה זמן שיחלוּ אויבַי! מלה לא תשמע מן היהודונים שלנו. הם יודעים רק להציץ בסיר של הזולת. ראו אצל טביה בהמה מיותרת, כרכרה חדשה, – אז התחילו לשבור להם את הראש: מניין וממה? האם לא סוחר אותו טביה בסיגנציות מזוייפות? או שמא אינו מבשל כוהל בחשאי, בשתיקה?… “חה־חה־חה! תשברו לכם, אחים חביבים, חושב אני לי, את הראש לבריאות!” אינני יודע אם תאמין לי – אתה כמעט הראשון שסיפרתי לו את כל ההיסטוריה, כיצד ומה ומתי… אבל נדמה לי, שקצת הארכתי בדיבור. אל תבוא בטרוניה עלי, צריכים לפנות, איך אתה אומר, אל העסק, או כמו שכתוב בפסוק: כל עורב למינהו – כל אדם לעיסוקיו. אתה לספרים שלך, אני לסירים ולכדים שלי… דבר אחד אבקש ממך, אדוני: שלפחות לא תכתוב אותי בספר; ואם תכתוב אותי, שלפחות לא תציג את שמי האמיתי… תהיה לי בריא, ושיהיה התמיד שלך טוב.

---

מתוך מנחם מנדל

מאת

שלום עליכם

לונדון (הבורסה של אוֹדֶסה)

מנחם־מנדל מאַדֶסָה אל אשתו שֵינֶה־שֵיינדְל בכַּסְרִילֶווקֶה

לזוגתי היקרה הצנועה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתחי'.

ראשית באתי להודיעך, שאני ברוך־השם בקו־החיים והשלום. השם־יתברך שיעזור, שנשמע תמיד זה מזה רק דברים טובים ובשורות טובות, ישועות ונחמות – אמן.

והשנית שתדעי לך, שאינני מסוגל לתאר לך כלל את העיר אַדֶסה, כמה גדולה גדולה ויפה היא, ואת האנשים שכאן, ואת האופי הטוב שלהם, ואת עסקי־הפז שאפשר לעשות פה. תארי לך בעצמך, אני יוצא לי כך, עם מקל־הטיול שלי לגְרֶצְק, כך נקרא פֹה באַדֶסה הרחוב שבו יהודים סוחרים, ומייד יש לי עשרים אלף עסקים: אני רוצה חיטה – אז חיטה, סוּבּין – אז סוּבּין, צמר – אז צמר, קמח, מלח, נוצות, צִמוּקים, שׂקים, דג־מלוח – בקיצור, כל מה שפֶּה יכול לבטא מוֹצֵא אתה פה באַדֶסה. תחילה אפילו רחרחתי־וגיששתי שניים־שלושה עִיסקונים טובים, אבל עדיין לא היה לי הדבר קרוב אל הלב. אז הסתובבתי לי והלכתי והסתובבתי כל־כך הרבה בגְרֶצק, עד שבכל־זאת קרבתי־ודבקתי במשהו של ממש, דהיינו: אני סוחר ב“לונדון” ומרוויח בזה דווקא לא־רע־לגמרי! לפעמים חוטפים כף־הא, לפעמים חמשים, ולפעמים, אם הולך לך טוב, אפילו מאה שלמה. בקיצור, ה“לונדון” הוא עסק כזה, שאפשר להתעשר בן־לילה. הנה, לא־מזמן, בא הנה ברנש אחד, איזה שָׁמָש, אני יודע, וחטף תוך־כדי־שמע־ישראל אחד שלושים אלף, חטף שלושים אלף והיום הוא שומע אותם כמו את החתול, אני אומר לך, זוגתי היקרה, הזהב מתגלגל פֹה ממש ברחובות! ברוך השם, אינני מתחרט כלל שירדתי לכאן לאַדֶסה. אז הרי תשאלי: מה פתאום אני מגיע לאַדֶסה, שבכלל נסעתי לקֶשְׁנֶוו? מסתבר, שנועד לי מן־השמיים, שארוויח כמה שקלים שמֵנים! הִנֵּה, תשמעי בעצמך, איך אלוהים מוביל את האדם.

כאשר הגעתי לקֶשֶׁנֶוו לדוֹד מנשה לקבל את הנדוניה, שואל אותי הדוד מנשה: בשביל מה אני צריך את הנדוניה? אומר אני: כנראה שאני צריך; אילו לא הייתי צריך, לא הייתי בא. אומר הוא שכסף במזומנים אין לו עכשיו, הוא יכול, אומר הוא, לתת לי הוראה אל ברוצקי ביְהוּפֶּץ. אומר אני: שיהיה יְהוּפֶּץ, ובלבד שיהיה כסף. אומר הוא: הוא איננו יודע, אם ביהוּפֶּץ יש עכשיו כסף. הוא יכול, אומר הוא, לתת לי הוראה לבַכְרַך בווארשוֹ. אומר אני: שיהיה לווארשוֹ, ובלבד שיהיה כסף. אומר הוא: בשביל מה אתה צריך את ווארשוֹ? ווארשוֹ רחוקה. אם אני רוצה, יכול הוא לתת לי, אומר הוא, הוראה לבָּארְבַּאש באַדֶסה. אומר אני: שיהיה אַדֶסה, ובלבד שיהיה כסף. אומר הוא לי עוד פעם: בשביל־מה אתה כל־כך צריך כסף? אומר אני לו: כנראה שאני צריך; אילו לא הייתי צריך, לא הייתי בא. קיצורו־של־דבר, הוא מסתובב ומתפתל לפֹה ולשם, אבל זה עזר לו כמו שעוזרות למת כוסות־רוח; אני, כשאני אומר כסף אז כסף! הולך הוא, ומוציא שני שטרות של ת“ק שקלים לזמן של סך־הכל חמשה חודשים, ובשביל שי”ן שקלים הוא נותן לי הוראה אֶל בַּארְבְּאַש באַדֶסָה, ואת השאר הוא נותן לי במזומנים, – כדי שיהיה לי, הוא אומר, להוצאות הדרך. ומכיוון שאין לי זמן, אני מקצר במקום הזה. אם ירצה השם, במכתב הבא אכתוב לך על הכל בפירוט ובאריכות. תהיי בריאה ותדרשי בשלום החותן והחותנת והילדים שיחיו, לכל אחד בנפרד בחיבה רבה

ממני בעלך מנחם־מֶנְדֶל.

עיקר שכחתי. כאשר באתי עם ההוראה אל בארבאש, אומרים לי שם, שההוראה היא בכלל לא הוראה. אלא מה היא? שער־של־סוכה! שקודם יגיע, אומרים הם, מן הדוד מנשה שלך קרון החיטה, ושקודם ימכּרו את החיטה כולה, אז יתנו לך כסף. סיפור יפה, אבל קצר! אז אני מייד הרבצתי לקֶשֶׁנוו גלויית־דואר, וכתבתי לו, שאם לא ישלח תיכף־ומייד את החיטה, ארביץ לו טלגראמה. בקיצור, כותבים לפֹה, כותבים לשָם – התהלכתי כּולי ביסורים. ורק אתמול הגיעה אלי מקֶשֶנוו מאה במזומנים, וגם שטר־קטן לעוד רי“ש שקלים, עכשיו אַת כבר מבינה, למה לא כתבתי לך כל הזמן? אני חשבתי, ששי”ן השקלים הלכו לעזאזל. מכאן אפשר ללמוד, שאסור לו לאדם לחשוב תמיד על הרע־ביותר. יש אלוהים בעולם, והוא משיג את שלו. את כל מעט המזומנים פוררתי יפה לתוך ה“לונדון”, רכשתי לי צרור של סחורה, “הוֹסים'' ו''בֶּסִים”, ותודה להשם יתברך – אומרים, שיש כבר ריווח!

הנ"ל

שיינה־שיינדל מכסרילווקה אל בעלה מנחם־מנדל באודסה

לכבוד בעלי היקר הנגיד המפורסם החכם המופלג מוהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית באה אני להודיעך, שכולנו, תודה לאל, בריאים ושלמים, שיתן אלוהים שנשמע ממך אותו דבר, ובעתיד שלא יהיה רע מזה.

שנית כותבת אני אליך, ששוב תפסה אותי העווית הישנה, שכה תתפוס את הדוד שלך מנשה, שמחק לך מחיקה יפה כזאת בחמש־עשרה מאות הקְרֶפְּלַך של הנדוניה, שנה שכזאת, מזל שכזה! איך אומרת אמא שלי, שתחיה: "על־ידי חתוּל שלחו משלוח־מנות''… שטרות הייתי לוקחת ממנו! חוֹלי הייתי לוקחת ממנו! קדחת לחמישה חודשים! אתה שומע, הלוואי והייתי משקרת, אבל אני פוחדת, שאת יתרת השקלים לא תראה כמו שאינך רואה את אוזניך, שהובלת אותן לקצה־העולם, לאַדֶסה. המזל שלך שאמא לא יודעת דבר על שטרות: חושך היה מתרחש פה, חושך מצרים! וזה, מנדל, שאתה כותב, שאתה מרוויח, תודה לאל, כסף, זה דבר מכובד מאוד אצל כולנו. אלא מה? שיהיו לך שמונים שנים שחורות, על כל אויביי, כשאתה כבר כן כותב, תכתוב לפחות כמו בן־אדם! למה שלא תכתוב ותפרט בדיוק, איזו מין סחורה היא זאת, שאתה סוחר בה? כמה זה עולה למטר? או שמא מוכרים את זה במשקל? שאלו אותי בחרם, אם אני יודעת מה זה, ובמה אוכלים את זה! משהו אני לא מבינה, אתה אומר שקנית סחורה והנה יש כבר רווח. איזו מין סחורה היא זאת, שצומחת אצלך בזריזות כזאת? “שאמפּיניוֹנים, אומרת אמא, גם־כן צריכים גשם!”… ואם יש רווח, למה אתה לא מוכר? לְמה אתה מחכה? להתייקרות? ולמה אתה לא כותב איפה אתה גר ואיפה אתה אוכל? משהו כאילו הייתי לך זרה, לא אשה עד מאה־ועשרים שנה, אלא איזו אהבהבת, להבדיל, איך אומרת אמך, שתחיה: “כשהפרה יוצאת לעֵדר, היא שוכחת להגיד שלום”. לי נדמה, שאילו רצית לשמוע בקולי, היית משתדל להסתחר שם מה שאפשר יותר מהר ולבוא הביתה עם קצת המזומנים, אז תמצא לך עסקים יותר יפים מן המה־שמו שם… שכה אדע מקדחת כמו שאני יודעת איך קוראים לזה! ותהיה בריא, כמו שמאחלת לך מעומק הלב אשתך הנאמנה באמת שיינה־שיינדל.

מנחם־מנדל מאודסה אל אשתו שיינה־שיינדל בכּסרילווקה

לזוגתי היקרה הצנועה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתחי'.

ראשית, באתי להודיעך, שאני ברוך־השם בקו החיים והשלום. השם־יתברך שיעזור, שתמיד נשמע זה מזה רק דברים טובים ובשורות טובות, ישועות ונחמות – אמן.

והשנית, שתדעי לך, שבכלל אינני מתפלא על שאינך מבינה את השׂכל של “לונדון”, שהרי אם יהודים סוחרים, יהודים בעלי זקנים, אינם יודעים מי חיתל אותם, לא־כל־שכן יהודיה! על־כן אסביר לך, שתביני את העסק לאשורו. הנה דעי לך, שה“לונדון” עצמו הוא חומר עדין. להימכר זה נמכר במלה, ולראות לא רואים אותו. כל רגע זה משתנה: הנה זה יקר, הנה זה זול, הנה זה “הוֹס”, הנה זה “בֶּס”, כלומר, השקל שם בברלין או שהוא עולה, או שהוא נופל, הכל תלוי בברלין; איך שברלין פוסקת, ככה זה. השערים רצים למעלה ולמטה כמו משוגעים, טלגראמות עפות הלוך וחזור, ויהודים מתרוצצים כמו ביריד, עושים עסקים ונעשים מאושרים, וגם אני בתוכם. מהומה, בהלה, אפשר להשתגע. הנה, למשל, עשיתי אתמול “סטאלאז'”, עלה לי חמישים, אז היום בבוקר, בדיוק בשעה שתים־עשרה, הוא אזל כולו. אבל את בוודאי לא יודעת מה פירוש “לעשות סטאלאז'” – אז צריכים להסביר לך. למשל, נותנים למישהו חמישים ליום וההוא “מעמיד שער”, אז את יכולה לעשות לי מן ה“סטאלאז'” “שני צדדים”, כלומר: שני “בֶּסים”, או שני “הוֹסים”, או, להיפך, להיעצר ולמכור לו לאיש “זכות־סומא” עד אחרי “הנעילה” (“נעילה” אצלנו באַדסה פירושה לפנות־ערב, כמו אצלכם בין מנחה למעריב"). אז אם השער “מפגר”, יצאה כפרה על כל החמישים – פירושו לעשות “סטאלאז'”. אבל שלא תתייסרי כלל, זוגתי היקרה! להפסיד חמישים הוא פה מן הדברים הקלים. השם־יתברך יעזור, ו“יילך לצד ימין”, ואז אני, אם ירצה השם, ארוויח כסף, והרבה! ומה שאת אומרת בנוגע לשטרות של הדוד מנשה, יש לך טעות גדולה. השנה הטובה עוד לא לקחה אותו, הוא עדיין “בטוח” נאה! אילו רק רציתי להוריד “הנחונת”, יכולתי להפוך אותם לסוכּר, אבל אינני רוצה. לו הייתי צריך כסף, יש לי מספיק. אני יכול למכור כמה הוסים", או כמה “בסים”. אבל אין לי חשק לזה, עדיף לי יותר שאקנה עוד “סטאלאז'”. מה שיותר “סטאלאז’ים” יותר טוב. אם אתה הולך לישון עם “סטאלאז'”, השינה אחרת לגמרי! ומכיוון שאין לי פנאי, אעשה זאת בקיצור, אם ירצה השם, באגרת הבאה, אכתוב לך על הכל באריכות. ולפי־שעה שאלוהים יתן בריאות והצלחה.

ממני בעלך מנחם־מנדל.

עיקר שכחתי. מה שאַת שואלת אותי, איפה אני גר ומה אני אוכל, כותב אני לך, זוגתי היקרה, שאינני יודע בעצמי באיזה עולם אני נמצא. העיר אַדסה ענקית עד־אין־שיעור, והכל עולה פה ביוקר, והבתים גבוהים פה עד השמיים, צריכים לטפס על מדרגות של ברזל חצי שעה, עד שבאים הביתה, ממש מתחת לשמיים, ואשנב שמה קטן, כמו בבית־סוהר. אני קם לתחיה כשמפציע היום ואני יכול לקפוץ מבית־הסוהר לשם, לגרֶצק, ואכן שם אני אוכל בעמידה, זאת אומרת, חוטפים מה שאלוהים נותן, כי למי יש פנאי להתיישב לאכול, כשכל רגע אדם צריך לברר מה השערים בברלין? לעומת זאת הפירות הם בזיל הזול. ענבים אוכלים פה לא כמו אצלכם בכסרילווקה בראש השנה ל“שהחיינו”, – פה אוכלים ענבים כל יום, ובאמצע הרחוב, בכלל לא מתביישים. הנ"ל.

שיינה־שיינדל מכסרילווקה אל בעלה מנחם־מנדל באודסה

לכבוד בעלי היקר הנגיד המפורסם החכם המופלג מוהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית, באה אני להודיעך, שכולנו, ברוך־השם, בריאים ושלמים, שיתן אלוהים שנשמע ממך אותו דבר, ובעתיד שלא יהיה רע מזה.

שנית, כותבת אני אליך, שהסתכלתי עליך באמת רק כמו על משוגע! שכה אדע, שלא ייאמר הדבר על כל השבוע, מן העיר אַדסה, כשם שאני אפילו מתחילה משהו לדעת, מה שאתה מפטפט שם במכתב על “הֶס” ו“בּוֹס'' ו”דיליז’אנס", השנה השחורה יודעת אתכם שמה! חמישים’ים עפים אצלך כמו כופתאות, משהו שם אצלך כסף־שְׁמֶסף, הפקר־בצל! כמובן שאפשר ללכת בזהב בפרנסות שכאלה! אינני מבינה, אפילו שתוריד לי את הראש, איזו מין סחורה היא זאת, שלא רואים אותה? חתול בשק!?… אתה שומע, מנדל? זה לא מוצא חן בעיני. אצל אבא שלי לא התנסיתי בפרנסות אוויר שכאלה, שישמור אותי אלוהים גם הלאה. איך אומרת אמא, שתחיה: “מאוויר תופסים הצטננות”… אתה כותב: “כשהולכים לישון עם דיליז’אנס, השינה לגמרי אחרת”… מי זה הולך לישון עם דיליז’אנס? משהו דיבורים מוזרים, לשון תורכית! ומה שאתה כותב לי, שאתה יכול להפוך את השטרות של הדוד מנשה לסוכר, אז אם אני לא אאמין בזה, גם־כן לא אהיה אפיקורסית, כמו שאמא אומרת: "אל תאמין עד שלא תספור''… אתה יודע מה, מנדל? שמע לי, לאשה, תירק יריקה יפה על כל האַדֶסה, ומוּטב שתבוא הביתה, לכסרילווקה. חמש־עשרה מאות שקלים יש לך. דירה נותן לנו אבא, שיחיה, חנויות ניתנות בשׂכירות, אז מה עוד חסר לך? בשביל מה אני צריכה לשכב אצל הזולת בפֶּה, ושאויבים ימלמלו, שאתה הפלגת לאַדסה ואותי השלכת, שלא תחיה לראות זאת! בינתיים עוד יכולה האדסה שלך להיות כפּרה לכסרילווקה שלנו, עם כל החומות הגבוהות שלך עם מדרגות הברזל, שצריכים לזחול ולטפס בהם כמשוגעים! באמת שכדאי בשביל דבר כזה לקלקל את הקיבה, – מה יש? שענבים זולים! מה, מוכרחים לזלול ענבים, שזיפים מרים בשבילך? אצלנו עכשיו יבול שזיפים כזה, דלי שלם בזהוב אחד! אבל הרבה אכפת לך מה שמתרחש אצלנו בבית. אתה לא שואל אפילו על הילדים, מה הם עושים. כבר בכלל שכחת שאתה אבא לשלושה תינוקות, שיהיו בריאים, איך אומרת אמא: “מרחיק עיניו, מרחיק לִבּוֹ”… מכה כזאת שתתיישב עליך, כשם שהיא צודקת! בינתיים תשאר בריא ומאושר מאוד, כפי שמאחלת לך

אשתך הנאמנה באמת שיינה־שיינדל.

יוּלִי הִנּוֹ חֹדֶשׁ מֻפְקָר מִכֻּלָּם, אֵינוֹ

עוֹצֵר עַצְמוֹ בִּקְּרִירוּת מְדֻמָּה, בְּצֵל

עֵצִים עַתִּיקֵי יוֹמִין, בְּגִנּוֹת

מְטֻפָּחוֹת, סַפְסְלֵי אֹרֶן תּוֹמְכִים בַּאֲנָשִׁים

זְקֵנִים, מָטִים לִנְפֹּל, לְאַחֲרִית יְמֵיהֶם

נָשְׂאוּ עִמָּם מַקֵּל הֲלִיכָה וְנָשִׁיּוּת

מְדֻמָּה לֹא נוֹתְרָה לְהָקֵל עֲלֵיהֶם אֶת טֹרַח

הָעוֹלָם שֶׁנּוֹתַר מֵעֶבְרֵיהֶם אָדִישׁ, בִּלְתִּי מֻחְרָד.

בַּבְּרֵכוֹת אָזְלוּ הַמַּיִם, הַשְּׁלוּלִיּוֹת הִתְאַדּוּ

לֵאלֹהִים, בַּשָּׁמַיִם פִּסַּת עָנָן לֹא נוֹתְרָה.

אֲנָשִׁים מְהַלְּכִים כִּמְסֻמָּמִים, מְעֻלָּפִים

נִשְׁעָנִים זֶה עַל זֶה, לֹא בְּאַהֲבָה אֶלָּא

בְּבַקָּשַׁת עֶזְרָה שֶׁלְּעוֹלָם כְּבָר לֹא תָּבוֹא.

הַכְּבִישִׁים הַחֲסוּמִים עוֹלִים לַשָּׁמַיִם בְּאֹבֶךְ

קַל, שֶׁאֵינוֹ מוֹתִיר מָקוֹם לְצִוְתֵי הַצָּלָה

לָחוּשׁ לַמְּקוֹמוֹת בָּם בְּנֵי אָדָם זוֹעֲקִים לְעֶזְרָה.

בְּבָתֵּי שִׁמּוּשׁ צְמוּקִים מִיֹּשֶׁן, מֵעֹבֵשׁ יָמִים,

מַזִּיעִים אֲנָשִׁים, בְּחֹדֶשׁ יוּלִי, מִקְלָחוֹת חֲסֵרוֹת מַיִם,

תְּלוּיוֹת מֵעֲלֵיהֶם כְּגִילִיוֹטִינָה, נִדּוֹנִים לְמָוֶת

אֵינָם יוֹדְעִים כִּי גְּזַר הַדִּין כְּבָר בֻּצַּע,

אֵינָם מְהַלְּכִים עַל תְּנַאי

גַּם לֹא עַל חֶבֶל דַּק

וַאֲפִלּוּ לֹא עַל סַף תְּהוֹם.

מַה שֶׁנּוֹתַר מֵהֶם הִיא זֵעָה שֶׁהוֹלֶכֶת וּמִסְתַּיֶּמֶת

מֵאִבּוּד נוֹזְלִים, וְהָרוֹפְאִים עוֹסְקִים עִם הָאֲחָיוֹת

בְּחִשּׁוּבִי קִצִּין, וְאַחֲרִיתָם בַּשְּׁפֵלָה הַפְּנִימִית

תּוֹלְשִׁים שַׁעֲרוֹתֵיהֶם וְאָצִים בְּעִקְּבוֹת זֵר חֲבַצָּלוֹת,

בֵּין קוֹצִים וּבַרְקָנִים וְאִישׁ מַר עוֹמֵד וּמִתְבּוֹנֵן.

1

הִיא רוֹצָה לִהְיוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר

לִזְכֹּר מַשֶּׁהוּ בְּמָקוֹם־שֶׁהוּא

כֻּלּוֹ שֶׁלָּהּ, שֶׁבּוֹ תּוּכַל לִשְׁכַּב

לָצוּף בְּבִטְנוֹ הַחַמָּה

שֶׁל יָם הַמֶּלַח

לָכֵן מוּסִיפָה הַגֻּלְגֹּלֶת

לִגְדֹּל בְּתוֹךְ הָאוּלָם

וְגַם הָעוֹר הָרָפוּי

עַד שֶׁכָּל הָרֹאשׁ רוֹאֶה

אֶת רַגְלָיו

מִמֶּרְחָק רַב מְאֹד.

2

כָּבֵד כְּכֹבֶד הֶעָפָר

תַּחַת נֶטֶל עַצְמוֹ

זֶהוּ אוֹתוֹ הָעוֹר

הַקָּמוּט עַל גַּב הַגְּבָעוֹת

אָפֿר בִּשְׁעַת בֹּקֶר מֻקְדֶּמֶת

בַּדֶּרֶךְ לִירִיחוֹ.

3

הַמֹּחַ שֶׁגֹּרַף מִתּוֹכָהּ

מְפַנֵּה דֶּרֶךְ לָאוֹר

שֶׁיָּדַעְנוּ אוֹתוֹ בַּתְּחִלָּה

כַּאֲשֶׁר סֻנְוְרוּ עֵינֵינוּ

הֲדוּפוֹת

עַל־כָּרְחָן הֲדוּפוֹת

אֶל מִחוּץ לַחֹשֶׁךְ.

4

שִׂכְלוֹ שֶׁל הַפִּיל

אֵין לוֹ מַה לְּהַפְסִיד.

5

הִתְחַנַּנְתִּי

שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ

כְּשֶׁסָּגַרְתָּ אֶת הַדֶּלֶּת

וְהִשְׁאַרְתָּ אוֹתִי

מִתְבּוֹנֶנֶת

בַּפְּתָחִים הָעֲגֻלִּים שֶׁל הַגֻּלְגֹּלֶת

אֲשֶׁר עַפְעַפֶּיהָ

אֵינָם.

6

יֵשׁ מְעָרוֹת

מִתַּחַת לְרַגְלֵינוּ

וּנְהָרוֹת זוֹרְמִים עָמֹק בְּתוֹכָן

הֵן מִסְתַּתְּרוֹת

בְּצַלְעוֹת הַצּוּקִים

בְּרֹאשׁ הַנִּקְרָה

בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּם מִסְתָּעֵר

יֵשׁ מָבוֹי

אִם אַתָּה זוֹכֵר

מֵאַיִן בָּאתָ

אֵיךְ לִנְשׂם מִתַּחַת לַמַּיִם

לְהִתְעַלֵּס בְּמַלְכֹּדֶת.

7

עֲבֹר בְּקַלִּילוּת בֵּין הָעֲצָמוֹת הַקְּטַנּוֹת

כַּאֲשֶׁר אַתָּה חָשׁ

שֶׁהֵן מִכְשׁוֹל לְרַגְלֶיךָ.

8

הַפַּחַד תָּלוּי עַל כְּתֵפְךָ

כְּרוֹבֶה הוּא נִלְחָץ אֶל זְרוֹעִי

אַךְ הָרֹאשׁ הַחַי יוֹדֵעַ

שֶׁעֵינַיִם מִתְרַגְּלוֹת לַחֹשֶׁךְ

וְאֶצְבָּעוֹת לוֹמְדוֹת לִקְרֹא בְּמִשּׁוּשׁ

אֶת הָאוֹתוֹת.

9

תְּעָלוֹת וּבָהֶן מִזְדַּקְּפוֹת עֲצָמוֹת

בְּנִפְנוּף אֶגְרוֹפִים מוּל פָּנֵינוּ

בָּנִים בֵּין הַצְּלָלִים

וְהַצְּלָלִים שֻׁטְּחוּ כְּעֵשֶׂב

שֶׁגֻּלְגַּל עָלָיו מַכְבֵּשׁ

קִיקְלוֹפּ, עַיִן אַחַת,

אֶשְׁנָב שֶׁל בּוּנְקֶר בֶּטוֹן

שֶׁדַּרְכּוֹ נְשׁוֹטֵט

בְּחַפְשֵׁנוּ פְּרָחִים.

10

אֲנַחְנוּ יוֹרְדִים בְּמַגְלֵשָׁה אֲרֻכָּה

אֶל חֲדַר הַסְּתָרִים

קָנִינוּ כַּרְטִיס לַשַּׁעֲשׁוּעַ הַזֶּה

הַמַּעֲבָר צַר

אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לִמְצֹא אֶת עַצְמֵנוּ

בֵּין רְאִי עָקֹם לְמִשְׁנֵהוּ

אֲנַחְנוּ שׁוֹכְבִים בִּתְנוּחָה שֶׁל עֻבָּר

גַּב אֶל גַּב

כָּל אֶחָד בַּאֲרֻבַּת הָעַיִן שֶׁלּוֹ

חוֹרִים נִפְלָאִים אֲשֶׁר מִתּוֹכָם

הֵצִיץ לוֹ הַמֹּחַ

מִתְמַלֵּא אָבָק.

11

שְׂפָתַי עַל תְּלוּלִית מִצְחֲךָ

מֵעַל לְעֵינֶיךָ

פִּיּוֹת הַנָּשִׁים בְּרַמְאַלְלָה

הַיּוֹרְקוֹת כְּשֶׁעוֹבְרִים חַיָּלִים

ראשׁ עֲנָק שֶׁל תִּינוֹק

הָדוּף מִתּוֹךְ צַוָּאר הָרֶחֶם

פָּנִים מְתוּחִים מֵעָלֵינוּ כְּמוֹ אֹהָלִים

תַּחְבּוֹשׁוֹת לַחוֹת עַל כְּוִיּוֹת

וְהַגֻּלְגֹּלֶת הַלְּבָנָה קֵרַחַת מִסֶּלַע

מֵאֲחוֹרֵי הַחִיּוּךְ.

12

אִם הַמִּפְרָק הֶחָלָק שֶׁל הָעֶצֶם

מוֹתֵחַ קְשָׁתוֹת מִכָּאן לְשָׁם

אִם הַתַּבְנִית הַסְּבוּכָה מְגַלָּה

זְרוֹעוֹת נָחוֹת, נוֹפֵי מִדְבָּר, אֵם וְיֶלֶד

אִם הַקְּרוּמִים הַדַּקִּים וְהֶעָבִים

בּוֹכִים בְּתוֹךְ עֵירֹם הָעֶצֶם

יָכוֹל הַפִּיל כֻּלּוֹ לְהָגִיחַ

מִתּוֹךְ בְּשָׁרו

כְּמוֹ הַטּוֹרְסוֹ שֶׁל אַפּוֹלוֹ

מַשֶׁהוּ פּוֹעֵם

בַּגֻּלְגֹּלֶת הַחֲלוּלָה

כּוֹפֶה עָלֵינוּ שִׁנּוּי.

13

אֵינֶנִּי רוֹצָה לַעֲמֹד עַל הַמִּרְפֶּסֶת שֶׁלָּנוּ

כְּשֶׁהָאוֹרוֹת כְּבוּיִים

בִּנְיָנִים שְׁחֹרִים

פַנָּסֵי הָרְחוֹב אֲפֵלִים

וּפַנָּסֵי הַמְּכוֹנִיּוֹת

וְלֹא כְלוּם

אֶל מוּל הַשָּׁמַיִם

הַכּוֹכָבִים מִתְקָרְבִים

אֲבָל אֵין זֶה

כְּאוֹר מְחֻבָּר לְשֶׁקַע.

14

יֵשׁ פִּיל בְּתוֹכִי

הַדּוֹחֵק אוֹתִי הַחוּצָה

הוּא רוֹאֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם

דֶּרֶךְ עֵינַי, עוֹרִי

מָתוּחַ עַד דַּק

מֵעַל לְאוֹרוֹ שֶׁל הַפִּיל, קְמָטָיו

מַתְחִילִים לְבַצְבֵּץ

אֲנִי טוֹעֶמֶת אֶת זִיפָיו

מִסְתַּמְּרִים בְּחִכִּי

אֲנִי כּוֹשֶׁלֶת בְּאַרְבַּע רַגְלַי, מִשְׁתַּנֶּקֶת,

אַפִּי הוֹפֵךְ לְלָשׁוֹן עִם נְחִירַיִם

וְהִיא מַתְחִילָה לִגְדֹּל

15

אֲנִי רוֹאָה גּוּפוֹת כּוֹרְעוֹת בַּבֹּקֶר

מֵעַל לִקְבָרִים וְגוּפוֹת מִתַּחְתֵּיהֶן

עוֹרָן שָׂרוּף

עַצְמוֹתֵיהֶן מְשֻׁטָּחוֹת בְּכָל הַמְּחִלּוֹת

הַקָּרוֹת מִתַּחַת לָעוֹלָם

בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ יֵשׁ תַּצְלוּם

שֶׁל יֶלֶד מֵת

מְצֻמָּק נִלְחָץ אֶל אִמּוֹ

בֵּין הָעֲדָשִׁים הַיְבֵשִׁים שֶׁל שָׁדֶיהָ

אֵין דָּם

מִתַּחַת לָעוֹר הַמְכֻוָּץ

הַגֻּלְגָּלוֹת שֶׁלָּהֶם כְּבָר גְּלוּיוֹת לָעַיִן.

16

הַפִּילִים רוֹדְפִים אַחֲרֵינוּ עַכְשָׁו

עֲדָרִים עֲדָרִים

הֵם יִתְגַּלְגְּלוּ מֵעָלֵינוּ

כְּמוֹ טַנְקִים

אָנוּ עֲצוּבִים מִכְּדֵי שֶׁנָּזוּז

הַגֻּלְגָּלוֹת שֶׁלָּנוּ,

קְטַנּוֹת מִשֶּׁלָּהֶם לְאֵין עֲרֹךְ,

מַתְחִילוֹת לִזְרֹחַ.

בדירתו, אפוּף ריח קרבול, במיטת בית־חולים שמילאה את החדר, היה אביה מוטל על בריקָדָה של כרים צחורים שזה עתה הוחלפו. עיניו, שהיו תמיד שקועות מעט בחוריהן, היו עכשיו צהובות, מהופכות וחסרות־תנועה. זמן־מה התבוננה בחזה התפוח העולה ויורד ומרעיד תוך כדי כך, בראש שהיה כהולך ונשמט הצידה, בשיער שהקיף בזֵר זקור, הנראה כצבוע, את המצח, בסורגי הברזל הלבנים שלמראשות המיטה, בסדין הלח שהיה תלוי מול תריס מוגף. אחר ישבה על כיסא ללא משענת שעליו חותמת בית־חולים “הדסה”. איזו רעדה עברה מדי פעם בפני אביה ואחריה נשמע איזה רשרוש מוזר. כעבור זמן ראתה כי זהו מאוורר המסתובב מעל ארון ישן. תנועת האוויר עברה מפני אביה אל נייר הרישום שעל השולחן ואחריהם אל דפי איזה ספר שהיה מונח בין צנצנות הצבע והעפרונות.

אלכסנדרה ידעה בבירור כי גם הפעם לא ימות, אלא שעכשיו מפסיד כֶּנֶס־שלום בבריסל או בהלסינקי שהוזמן אליו החודש. כך הוא נראה – אמרה לעצמה במין איבה – הנה כך היה נראה כשנעלם פתאום לכמה שבועות. עכשיו חשה אותו כאב־גרון טפשי התוקף ילדה במשחק מחבואי־לילה כשמתברר לה לבסוף כי היתר ברחו להם והשאירו אותה בין הקברים בלי לענות על קריאותיה הצרודות.

היה זה לה ביקורה הראשון בבית אביה. נראה כי הפכו את חדר העבודה לחדר־חולים, על הקירות היו רישומיו, הדפסיו, קריקטורות וציורי־שמן שלא ידעה על קיומם. כעבור כמה סיבובי־רוח ראתה את שם הספר: ‘החיים שלאחר המוות’. היא שלחה את ידה לקחת אותו אך חזרה בה ותחת זאת הוציאה מתיקה הגדול את ה’ספרניאדה', מאסף ספרותי־אמנותי מיוחד המוקדש ליובל החמישים של אביה שיצא לאור באותו בוקר וריח הדפוס עדיין עלה ממנו. המאסף נערך בידי ועד־יובל שהעמיד פנים כי וולודיה ספרן שקוע בעבודתו האמנותית עד שאינו מתפנה להופיע בחגי יובלו (עם פתיחת התערוכה הרטרוספקטיבית ב“בית הידידות” אמש, נאמר כי נסע לכנס השלום). משך כל ישיבות ההכנה לא העלה איש על שפתיו את הידיעה כי זו לו לוולודיה “רֶצידיבוֹנת” של העניין ההוא. אם ימות יכתבו כי האמן הדגול נאבק באומץ גיבורים במר־המוות. אנשי־שֵׁם מתים אצלנו בכבוד ולא מפסירוסיס של הכבד (אבחנה שנודעה לה רק לאחר מכן).

בשער המאסף היה צילומו הישן, המפורסם, של ספרן, כזה שהיה תלוי גם בסטודיו שלו שחלק עם עדה, צילום מראשית שנות השלושים בהן הגיע לפלשתינה־א"י יחף וברוּבָּשְׁקָה וגרם מייד מגפת התעלפויות בין הבחורות. כותרת המשנה אמרה: לוולדימיר זאב ספרן, בונה הריאליזם הסוציאליסטי הישראלי, הקורע שמים ואופקים אל מחר גדול, העומד על מגדל משמר השלום והידידות בין העמים. בעמוד הראשון ראתה שוב, בשאט נפש – אף שהיא עצמה תרמה לעימוד וגם לטקסט (בעילום שמה) – את הפורטרט הגרוע שרשם אחד מעמיתיו, חבר המפלגה דווקא. עדינות האף ומִפתַל השפתיים, קו המצח הגבוה, הכל היה שם – זולת כישרון. אפילו האוזן לא שורטטה כהוגן. היא ביקשה להראות את הציור לאביה כדי שיוכלו שניהם להתקלס באמן ואז תפשה שוב את העיניים המהופכות, הצוהב המעובה, הַרְעידה, וכדי להפשיר את קור הרוח המוזר שחשה בעצמה נטלה את ידו שהלכה ונשמטה מתחת לסדין, יד מעובה אשר לאורך ורידיה נקבים־נקבים ובעיקר בצומת כפיפת המרפק. הצפרניים היו כתומות אך נקיות וגזוזות היטב, גזוזות, אולי, יותר מדי. איזה רצון מחליא עמד בה לרשמו כך, מייד, בטרם יתעורר – והיא ידעה בביטחון כי יתעורר – וכדי לבלום תשוקה זו הניחה את ידו הכבדה בחיקה, מתבוננת בה ומשתדלת לקבוע פרטיה בזכרונה. היד התחילה להצחיק אותה.

מעטים מחברי נעוריו, אשר החרימו אותו עם הצטרפותו לפרקציה הקומוניסטית ותמיכתו בטיהורי סוף השלושים (“הכל אני חייב לסובייטים – אפילו את האלכוהוליזם שלי”, נוהג אביה לומר) החליטו לכתוב למאסף (“את מגיעה לגיל שבו אינך חוששת יותר מן השטן” – אמרה לה ציירת זקנה בשעת הראיון – “ראית כי גם הקודמים לו התפגרו פחות או יותר”). השאר ערכו לאברשה פיינשטיין (עורך ה“ספרניאדה”, שהיה פעיל בליגה, אך לא חבר המפלגה) הפגנה פוליטית קטנה בטלפון או בבית־קפה או שהשתמטו באיזה תירוץ אידיוטי. “welcome סנטור מק־קרתי” אמר להם אברשה, שגם הוא היה חברם וקדח אתם בגדוד העבודה, אבל לה אמר: “זה לא יעזור, כולנו יושבים בין המשפטיים: משפט רוזנברג ומשפט סלנסקי”, ואז תפשה, אולי, מדוע הוא רק “אוהד”.

היא לא התאפקה ושלחה ידה אל ‘החיים שלאחר המוות’ – עדויות של אנשים שהיו שם וחזרו, מתורגמות מאנגלית, גרמנית ורוסית. כבר בפרק הראשון עדויות סובייטיות, הפסיכולוגיה והפסיכופתולוגיה המטריאליסטיות, מחקרים בפרא־פסיכולוגיה מטריאליסטית. בהקדמה לפרק: המדע האמיתי, המצוייד בהשקפת־העולם המטריאליסטית, אשר מתוך מלחמתו בדת, באמונות התפלות ובדעות הקדומות המיסטיות מעמיק את ידיעתנו בטבע האנושי. וְתוך עלעול: הטלקינזיה, הטכניקה של הרטגנוסקופיה, אשה שקוראה באצבעות ימינה בעיניים עצומות, חיזוי וגילוי מים תת־קרקעיים.

תנועה חדשה, בלתי ניכרת כמעט, הורגשה בחדר. מישהו ריחף שם מאחריה, ידו של אביה זעה פתאום בחיקה. בנעלי־התעמלות קרועות, צבועות גיר לבן, מוצצת במתיקות את פנים לחייה, פסעה עכשיו האשה הסכופה, נזירת הנפש הזאת, שפתחה לפניה קודם לכן את דלת הדירה. שתי צמות דקות גלולות על אזניה, כאפרכסות. גידי צווארה וחזה הגרום נמתחו פתאום כשראתה היכן מונחת ידו של ספרן. ביד־אחות תקיפה אחזה ביד גזוזת הצפרניים ותחבה אותה תחת לסדין המעומלן. מבט אחד סגוף העבירה על פני המאסף וכשנתעכב על ‘החיים שלאחר המוות’ שעל המיטה חטפה ותקעה אותו מיד תחת ערמת הכרים. בו בזמן הרימה בימינה מזרק הפוך מול אור מנורת התיקרה, הזליפה טיפה אחת ואחר הוציאה שוב את היד מתחת לסדין, חיפשה במהירות מקום פנוי מנֶקב על פני הווריד, תחבה את המזרק, וכל נוהגה אומר כי כל זה הינו חלק מחיים שכיחים, מאורגנים היטב.

זו היתה “צילה־המַצִילָה” (כפי שכינוה במין שמחה לאיד חבריו של ספרן), הצילה שב“צילה וזאב ספרן” שעל הדלת ובכתב ידו של ספרן, דווקא זו שמעולם לא הניחה לסשה “לשים כף־רגל בביתי” ועכשיו הזעיקה אותה, פתאום, לבוא – הזמנה מבשרת רע. צילה טפחה פעם בפיסת צמר־גפן על מקום הזריקה והמתינה. ריח הכוהל פשט בחדר. האשה המחרישה עמדה במקומה, מצותתת בזוג אפרכסותיה. אילו רחשים נשמעו בחדר – משהו מתכרסם מתחת למיטה, משהו חותר ביסודות הבית, מים תת־קרקעיים, נטפים מן הסדין הלח.

העיניים המהופכות החלו נעות, שבות אט־אט, עד שנתגלו גלגלי־עיניים כחולים ואישונים. האשה המתינה בסבלנות, מוצצת פנים לחייה, עד שפגעו האישונים בשלה ואז הקיפה כף על דפקו בעיניים עצומות; אחר, חזה המתוח על חזהו, עיניה בתיקרה, משכה מתחת לגוף הכבד סיר־יציאות שטוח והסתלקה אתו. כעבור רגע נשמע מפנים הדירה אשד בית השימוש.

שעה ארוכה היו עיניו עוסקות בראייה מאומצת של דברים אחרים, אחר, כשפגעו בשלה כמנסות להיזכר, היה ברור לה כי נוכחותה מציקה לו ואיזה יאוש תוקפני נשקף מהן.

כעבור זמן החל הוגה אילו הברות בלשון לעה בעיוות פה. כובשת סלידתה אחזה בידו המעובה והתאמצה לפענחן, אך בו בזמן הכירה מייד כי היה זה אותו גידוף־עריות רוסי ארוך, אשר הוא עצמו לימדה בילדותה לשעשוע חבריו ואשר אמה היתה סוטרת על פיה כשהיתה מדקלמת אותו לפניה בתמימות־מלאכים.

כשחדל הגידוף כאילו נקטם אמר פתאום בקול רענן־ערמומי:

“הבאת את הגבס?”

“למה גבס?” אמרה בטמטום.

“למה גבס? למסכת המוות!” השיב מתוך נצחנות.

“אתה כרגיל וולודיה, צ’ודאק גדול” – אמרה מהר באותו קול רענן, כשלו. “יקימו לך מאזוליאום שלם עם כל הנוחיות, אבל, באמת, עוד לא עכשיו. בדימוקראטיה העממית, וולודיה”. (לדידה “בדימוקרטיה העממית” כבר קיבל מין עיקום – אך רק בשיחות עם חברים קרובים: “בדימוקרטיה העממית נהיה כולנו אִיטרים”, “בדימוקרטיה העממית כל המספרים האי־ראציונאליים יהיו ראציונאליים”, ואילו אביה פיתח, לאחרונה, "אנטאגוניזם לוחם כנגד הציניות הניגיליסטית שלכם''.)

“אבא!”

"מה פתאום?''

“אבא, אמרתי!”

“לא בא בחשבון, וולודיה, ואל תתחיל עם זה שוב.” הוסיפה כמתפנקת.

אביה נשא עיניו לתקרה והשהה מבטו זמן רב.

“לא רוצה שום מאוזוליאומים”, אמר לבסוף “רוצה בגורדון־דיזנגוף מתחת למדרכה”.

“זה לא יעזור לך. היום כל הבחורות לובשות מכנסיים”.

הפעם צחק ועיניו הצהובות רעדו על תפיחת פניו.

עד היום ניגשות אליה ברחוב צדדי – משום שאינן מעיזות בראשי – כבדות רגליים ופימה, כמבקשות מחילה: את הבת. וולודינקה בדיוק! והיא יודעת כי אלו הן “ז’ניה היפה” או “שושנה היפה” שהיו תוקעות פרח בשערן ורצות בחולצה רקומה לשֶבת, בשורה הראשונה, בהרצאותיו על אמנות פרוגרסיבית ובלילה בחלומן הוא מתגלה להן דוהר על סוסה ערבית לאורך אלנבי.

“הגיע המברק מ’אנטי־פא'?” שאל פתאום.

היא מיהרה לנפנף ב’ספרניאדה': “לא, אבל הבאתי לך משהו הרבה יותר טוב” ומיד הציגה בפניו את השער עם תצלומו הישן. הוא התעלם ממנו כליל. היא ידעה כי מזה זמן הוא מחכה למכתב או למברק מחברו איציק פפר, אשר התחדשו ביניהם הקשרים בימי מלחמת העולם. כשפנה לפני שנה, לשגרירות הרוסית בשאלה, יעצו לו לשלוח מברק ל“אנטי־פא” במוסקווה וכך עשה. עוד באותם “ימים אפוקליפטיים” לקח אתו בְּרוֹשִׁי, שנסע לטהרן ב־43 עם “ליגה v” בראש שיירת האמבולנסים, כמה רישומים וליטוגרפיות למסור לרוסים בטהרן שיעבירום לידי חברו הנאמן איציק.

“הגיע מכתב מהאקדמיקן…?” (שם שנשמע כוורווילוב או וואווילוב).

“עוד לא, אבל…”

לא רבים ידעו כי “הליגה” שלחה בלא טקס ובעוד זמן אלבומים רטרוספקטיביים משל וולודיה ספרן למוזיאון הרמיטאז' בלנינגראד ולאגודת האמנים במוסקווה ועדיין לא נתקבל אישור. לבלום שאלות נוספות פתחה את המאסף והחלה קוראה לפניו את הקטע הממוסגר שבעמוד הראשון, ציטטה מאנציקלופדיה סובייטית על אמנות בינלאומית אשר הוזכר בה שמו של ספרן:

בציור הישראלי בן זמננו מתבלטים שני כיוונים: הריאליסטי והמודרני. הציירים הריאליסטיים ממשיכים את מסורת הציור הקלאסי ברוסיה (וכאן רשימת שמות גדולים וביניהם פסטרנאק), חלק מן המודרניסטים נוֹהה אחרי הציור הכושל של אירופה המערבית וארה“ב וחלק אחר, ביחוד קבוצת ספרן, ממשיך את המסורת החדשנית של הריאליזם הסוציאליסטי המתקדם”.

היא הביטה באביה שעיניו היו תקועות שוב בתקרה לבחון אם הדברים ערבו לו, והמשיכה בקריאה:

"והנה קטע מן הראיון עם הצייר ט. (זה שרשם את הפורטרט הכושל): “כבר מראשית דרכו באמנות הישראלית – לאחר התחלות אינדיבידואליסטיות פורמליסטיות – נושא ז. ספרן את השיתוף האורגני במאורעות הימים, כוח של שיתוף שהלך הלוך והבשל, הלוך והתגבר בבהירותו עד לבטחונם של אותם יורדי־ים וותיקים היודעים להטות מפרשיהם לרוח ההיסטוריה…”

אביה החל פוקח ועוצם את עיניו במין בהלה כשהוא נואק: “אוח בוז’ה מוי, אוח בוז’ה מוי” והיא חדלה מיד.

“למה הפסקת?” שאל אביה, נרגז.

“מאז לא חדל לצייר, לומר את ההן ואת הלאו שלו”, המשיכה לקרוא בקול של התלמידה הכי־חרוצה בכיתה, "דרך לוחם בלתי־מוסווה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים. ציוריו ‘האחד במאי’, ‘האינטרנציונאל במצור’, ‘גוואדאלאחארה’, הקריקטורות הארסיות ‘קפיטליסט א'' ו’קפיטליסט ב'' יש בהן מרוחם של גוֹיה, דומייא וג’ורג’ גרוס''…

"רק שלהם?''

''כן''.

“איזו קמצנות!”

היא קראה לפניו קצת מן הביוגרפיה האגדית: “כשהיה נער־רחוב צייר על המרצפת בחארקוב ואחד הציירים הגדולים של המהפכה ראה אותו אז ולקח אותו לעבוד ב’אגיט־פרופ'. הוא היה אז, עדיין, אנרכיסט…”

“חארקוב?” אמר עכשיו כמתעורר, “מה פתאום חארקוב?”

“אם כך תשמע את הפָּיָיץ הריאקציוני הזה, שריאיינו אותו לשם האובייקטיביות, החבר שלך עוד מימי ‘אָגִיט־פְּרוֹפּ’” אמרה נמהרת ותפשה, במאוחר, כי אסור שתקרא זאת עתה בפניו, אך הוא הרים ראשו מן הכרים בלהיטות ותבע כי תקרא “מייד ובלי כל השמטות את כל השקרים”. והיא קראה במין ביטול מזלזל ומחטמן את הדיעה כי קיים חייץ בלתי מוצק ומיותר בין אמנותו של ספרן לבין גילויי החיים הישראליים, חייץ אשר נוטל מערכה של אמנות זו “השואפת להיות בונה ומחייבת” את המגע הישיר והספונטאני עם “גופי החיים והמעשים”, אך שגם “אין להתעלם מן הכוח ומן התנופה שבה, כמו למשל בציורו המפורסם ‘תירס’”.

“איך הוא מעז? איך הוא מעז?” צעק אביה נואשות והחל משתעל שיעול יבש של ילד עקשן, חולה.

היא קפצה ממקומה אך צילה כבר הופיעה, כאילו צותתה מעבר לדלת.

“שלא תעיזי, שלא תעיזי, באבא־יאגא שכמותך, לגרש אותה מכאן שוב!” צעק על האשה אשר הבחין בה מיד ובשנאה שבעיניה, “אני רוצה לראות אותה עכשיו יום־יום, יום־יום!” ומייד החל ממלמל ברוסית אותו סיפור ישן, על “ילדת הזאבים” שלו, סשה דווידוב, אשר מתה, קפאה בערבה, מהפכנית ונוודת כמותו “ילד־הזאבים”, ואשר בתו היא גלגולה, גלגולה של האשה היחידה אשר אהב, סשה דווידוב… האשה לא ענתה, קרבה אל המיטה, היטיבה את הכרים ובדקה את עיניו.

“הייתם אז ילדים”, אמרה אלכסנדרה, רק משום שנכמרו פתע רחמיה על האשה השותקת הזאת, באפרכסותיה.

“בתקופות אמיתיות אין ילדים!” צווח אביה, “מה את יודעת? מה אתם יודעים? חארקוב!” אך מייד שאל את צילה במין ערמומיות: “ומברק מ’אנטי־פא' הגיע, הא?”

האשה רמזה בעינה ובעיקום פיה לאלכסנדרה שתצא.

“הסתלקי מפה באבא־יאגא ושלא תעיזי לבשל לי אוכל בלי מלח, נמאס לי האוכל התפל שלך! אִיך בין אַ יִיד, וואָס האָט געטרונקען פון סטאַלינישן כּוס פון גליק!”¹ האשה החלה דוחפת אותה בכתפה החוצה.

הוא מאבד שוב את ההכרה!" צפצפה אלכסנדרה וסרבה לצאת.

צילה תפשה אותה בתנוך אוזנה וסובבה אותו עד שצעקה מכאב.

“בואי, טפשה!” אמרה האשה ואלכסנדרה נוכחה לדעת כי עד אז לא שמעה את קולה. היה זה קול חם ומלודי של נשים רוסיות מסויימות עם טון חזה שלא תאם את הגוף השחוף. "יש לי משהו חשוב לומר לך''.

בפרוזדור הצר המלא עבודותיו של ספרן, ליד קולב מעילים וכובעים ישנים לחשה אליה האשה:

“מחר מגיע אחיך אילָן מברלין…”

“אילָן?”

“כן, הוא גמר עם האילֶן”.

“אינני מאמינה לך!” (אחיה הבכור, בנה של צילה, נקרא אילֶן, ראשי תיבות של איליץ' לנין, כילדים רבים בני תקופתו).

“אבל זה לא העניין”, אמרה בלחש ובאותו קול מלודי, “מחר עליכם, על שניכם, כשיבוא, לדאוג מיד לַמִבְרָק מאיציק פפר!”

אלכסנדרה הביטה בה מתוך טמטום מוחלט ואחר מלמלה משהו על “אנטי־פא”.

“אין ‘אנטי־פא’!” אמרה צילה אך ללא כל רשעות, “אז צריך לזייף!”

''מברק?''

“מברק ברכה מאיציק פֶפֶר”, אמרה.

כִּכְלוֹת זְמַן־מָה נִבְצַר מִמֶּנִּי לְהַגִּיד –

אַךְ אִישׁ לֹא שְׁאֵלַנִי זֹאת – מִפְּנֵי מָה הִנְנִי שָׁם.

שָׁאַלְתִּי. תִּקְרַת אוֹתוֹ מָקוֹם גְּבוֹהָה הָיְתָה

וְקוֹלוֹת־פִּתְאֹם בָּקְעוּ, אֲנִי הִשְׁמַעְתִּים.

וַדַּאי הִרְבֵּיתִי שָׁם לִשְׁהוֹת הַיּוֹם:

סֵפֶל־הַמָּרָק שֶׁלִּי נָגוֹז כְּשֶׁהֶחְזִירוּנִי.

פְּעָמִים הַרְבֵּה הִרְהַרְתִּי כִּי "גָרוּעַ מִזֶּה כְּבָר לֹא

יוּכַל לִקְרוֹת לָנוּ", בַּחֹרֶף בּוֹ הַצְּעִירִים הוֹקִירוּ רַגְלֵיהֶם,

דּוֹדִי מֵת, וְאִמָּא אֶת קַבָּהּ שָׁבְרָה.

אוֹ־אָז הַחֶדֶר הַמּוּזָר שֶׁבּוֹ בְּהִיר הָאוֹרוֹת

לֹא עַל הַזָּרִים יִזְרַח: עָלַי יִזְרַח.

אָחוּשׁ, אֶת נְעוּרַי הֵם מְמַתְּחִים וּמֶתֶג מְסִיטִים.

מִבַּעַד לַעֲנָפִים קֵרְחִים נוֹשֶׁבֶת רוּחַ־הַנִּיחוֹחַ

וּמַשְׁמִיעָה קוֹל רַךְ, עָנֹג מֵאֲנָחָה;

גָּבֹהַּ בִּשְׁבִיל־הָרִים שֶׁבּוֹ נָטַעְנוּ פַּעַם אָהֳלֵנוּ,

דַּקּוֹת עֵרָה שָׁכַבְתִּי שִׂמְחָתִי לִשְׁמֹעַ.

– לֹא עוֹד אֶזְכֹּר מָה רְצוֹנָם.

דַּקּוֹת עֵרָה שָׁכַבְתִּי שִׂמְחָתִי לִשְׁמֹעַ.

וְעַל פְּנֵי הַמֵּת שֶׁשָּׁכַב זְמַן

רַב לָבָן כִּמְעַט הִכְחִיל

בִּצְבֵּץ דָּם

כַּמָּה שָׂמְחוּ הָאֲנָשִׁים דָּם יוֹרֵד

לו דָּם

שׁוֹשַׁנָּה שֶׁל דָּם הֵנֵצָה לוֹ

בְּצַד הַפֶּה

זְבוּב כְּמוֹ יוֹנָה שְׁחֹרָה

עָפָה דִּמָּה שׁוֹשַׁנָּה וּפֶה

לְחַי וְצוֹמֵחַ

1

עוֹצֶרֶת הָרַכֶּבֶת בִּגְלַל הָעֲרָפֶל

לֹא יְכוֹלָה לַחְתֹּךְ בּוֹ.

אֲוִיר שֶׁהִתְקָרֵשׁ

בַּחוּץ הוֹלְכִים לְאַט בְּשׁוּרָה שׁוֹטְרִים

כְּמוֹ כַּבָּאִים מְבוֹסְסִים בֶּחָצָץ הָרָטֹב

עַד לַגּוּף הָעֵירֹם גָּדוֹל וְשׁוֹכֵב כְּמוֹ

פֶּסֶל שֶׁל רוֹדֵן. שָׁמָּה תֵּכֶף יַעַצְרוּ

מִמְּרוֹם שִׁבְתֵּנוּ אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אִם

זֶה שֶׁל גֶּבֶר אוֹ אִשָּׁה בַּחֹשֶׁךְ הַשּׁוֹטְרִים

עוֹצְרִים פִּתְאֹם

אוּלַי שְׁלֹשָׁה מֶטְרִים מֵהַגּוּף

קוֹפְאִים בָּעֲרָפֶל. שֶׁקֵט בָּרַכֶּבֶת

הַמּוּאֶרֶת

2

בַּחוּץ גְוִיָּה גְּדוֹלָה

שׁוֹטְרִים קְטַנִּים יוֹתֵר

אֲבָל גְּדוֹלִים מַסְפִּיק וְאָנוּ בָּרַכֶּבֶת

הַמְחֻמֶּמֶת מְחַפְּשִׂים מִלִּים

מַתְאִימוֹת. גַּם לַעֲשׂוֹת רֹשֶׁם

עַל נָשִׁים חַיּוֹת חַמּוֹת

בְּצֶמֶר צִבְעוֹנִי

אֲנִי אַגִּיד: אָה

נוּ

אֲנִי

מִיִּשְׂרָאֵל. כְּבָר רָאִיתִי

מֵתִים. הֲרֵי נוֹלַדְתִּי בְּ־48

(בֶּן עֶשְׂרִים

וְשֶׁבַע)

אֲבָל בִּגְלַל הַגְּוִיָּה הַגְּדוֹלָה לְבָנָה

הַמָּוֶת הַמַּבְהִיל הַזֶּה אֲנִי לֹא רוֹצֶה

לְהַפְרִיעַ לַדּוּמִיָּה הַזֹּאת

נוֹלַדְתִּי שָׁם בְּ־48

עַכְשָׁו כְּבָר 75 וְלֹא רָאִיתִי

מֵת לָבוּשׁ אֲפִלּוּ

עַד הַיּוֹם הַזֶּה

חֲתוּלִים וּכְלָבִים

לא נַחְשָׁבִים

3

בַּלַּיְלָה בְּאֵירוֹפָּה עוֹצֶרֶת הָרַכֶּבֶת

עֲרָפֶל כְּמוֹ עָשָׁן קָפוּא

שׁוֹטְרִים קְטַנִים כְּמוֹ מְטַפְּסֵי הָרִים

חוֹתְרִים אֶל הַגְּוִיָּה

לְצַד הַתֵּל־תְּלוּלִית עָלָיו הַמְסִלָּה

שֶׁעָלֶיהָ חוֹנָה מַהְבִּילָה רַכֶּבֶת גְּדוֹלָה

קָרָה בַּחוּץ

חַמָּה בִּפְנִים

בְּתוֹכָהּ אֲנַחְנוּ דּוֹחֲפִים כְּבָר אֶצְבָּעוֹת

מֵהַמֹּחַ יָשָׁר לְתַחְתּוֹנִי הַצֶּמֶר הָרַךְ שֶׁל הַנּוֹסְעוֹת

הַדּוֹמְמוֹת אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן מַצְלִיבוֹת

פֶּסֶל שֶׁל רוֹדֵן מִתְאַבֶּדֶת

שְׁמֵנָה

לָמָּה הִיא עֲרֻמָּה? בְּסֵדֶר, לָמָּה הוּא עֵירֹם?

לָמָּה הִתְאַבְּדָה עֲרֻמָּה?

אֶשְׁאַל אוֹתָן אִם הֵן חוֹשְׁבוֹת שֶׁקֹּדֶם הַפֶּסֶל

הַזֶּה רָץ בַּיַּעַר עֵירֹם, בּוֹכֶה, שׁוֹתֵק,

אוֹ מָה?

בְּאֵילַת כְּבָר הָיִיתִי

אֲבָל מִלְחָמָה עוֹד לֹא רָאִיתִי

אִישׁ הַגָ"א בְּפֶתַח הַקּוֹלְנוֹעַ עוֹלֶה חָדָשׁ מֵרוּסְיָה

בְּשִׂיחָה נִרְגֶּשֶׁת עִם הַחַשְׁמַלַּאי אַשְׁכְּנַזִּי וְצַבָּר

מְשַׁבֵּחַ אֶת סְטָאלִין. זאת אוֹמֶרֶת אֶת הַטַּקְטִיקָה

שֶׁנָּקַט יוֹסֵף סְטָאלִין כְּדֵי לִדְפֹק אֶת הַגֶּרְמָנִים

שֶׁיָּבוֹאוּ עַד לֶנִינְגְרַאד וְאָז יַכְנִיס לָהֶם סְטָאלִין עַד

הַסּוֹף אוֹמֵר הַזִּ’יד וְהַחַשְׁמַלַּאי

אוֹמֵר חֲבָל שֶׁהַגֶּרְמָנִים לֹא דָּפְקוּ אוֹתָם אָז.

הַגָ"א לֹא מְדַבֵּר עִבְרִית כָּל כָּךְ טוֹב וּבְעִקָּר

חוֹשֵׁשׁ הַמְהַגֵּר שֶׁלֹּא הוּבָן הֵיטֵב חוֹזֵר וּמְתַקֵּן:

אַתָּה לֹא מֵבִין? הוּא

סְטָאלִין

נָתַן לַגֶּרְמָנִי לָבוֹא עַד לֶנִינְגְרַאד וְאָז דָפַק

אֲבָל הַחַשְׁמַלַּאי עוֹד בְּשֶׁלּוֹ וּמְאֻכְזָב הוּא בְּכֵנוּת

וְהַגָ"א חֲמוֹר לֹא קָטָן מַסְבִּיר שׁוּב אֶת

עַצְמוֹ וְאֶת סְטָאלִין.

אַחַר כָּךְ אָמַר הַחַשְׁמַלַּאי לַיְּהוּדִי הָרוּסִי מֵהַגָ"א:

אַתָּה לֹא מֵבִין. אִם הָיוּ הַגֶּרְמָנִים דּוֹפְקִים

אוֹתָם אָז, כָּל הַצָּרוֹת עִם הַמְחַבְּלִים לֹא

הָיוּ בָּאוֹת עָלֵינוּ. נִכְנַע הָרוּסִי. בָּזֶה הוּא

לֹא מֵבִין. (שָׁנָה וָחֵצִי כָּאן) עַכְשָׁו הוּא

בְּהַגָ"א, אֲבָל אָז הוּא הָיָה פַיְטֶר בֶּאֱמֶת

רָחֵל הַמְשוֹרֶרֶת

עֲצוּבָה אֲבָל אֶת הַשַּׁחֶפֶת

מַסְתִּירָה שֶׁלֹּא יוֹרִידוּ לָהּ

אֶת הַפְּרוֹפִיל וְיִזְרְקוּ אוֹתָה

מֵהַקּוּרְס

בַּלַּיְלָה בַּלַּיְלָה בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים

הִיא יוֹצֵאת הַחוּצָה לְשׁוֹטֵט

חוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּצָּב

מַבִּיטָה בַכּוֹכָבִים מִשְׁתַּעֲלֶת

לְתוֹךְ הַמִּטְפַּחַת וְחוֹזֶרֶת לִשְׁכַּב

בַּצְּרִיף הַצָּפוּף

טַיָּס אֶחָד נָשׂוּי, עָדִין, כִּמְעַט לֹא גֶּבֶר,

הֶרְאָה לָהּ שִׁיר שֶׁכָּתַב לָהּ אוֹ לְאִשְׁתּוֹ וְהִיא

מִצִּדָּהּ גִלְּתָה לוֹ אֶת מַצַּב

בְּרִיאוּתָהּ הֶחָמוּר. הוּא הִבְטִיחַ לָהּ

לֹא לְגַלּוֹת. לֹא לִפְנֵי שֶׁבִּקֵּשׁ

מִמֶּנָּה כַּמָּה פְּעָמִים

לַעֲזֹב אֶת כָּל זֶה וְלִדְאֹג

קְצָת לְעַצְמָהּ

תכלית בואו אלי לראשונה היתה, כזכור, לשמוע את סיפורי האישי על הפעולות באיטליה אחרי המלחמה. מסתבר שראיין רבים מבין למעלה ממאה הפעילים הארצישראלים שפעלו באיטליה עד קיץ 48'. במשך השעות הארוכות שישב איתי – בשתיים או שלוש הפסקות – ניכר היה קוצר־רוחו להגיע אל עניין המוות העלום של מרק טננבוים, פליט יהודי שנמצא הרוג משתי יריות אקדח בסימטה קטנה ליד הדומו במילנו. בסופו של דבר היצעתי לו לשאול את השאלה המציקה לו ואחר־כך לחזור אל הסיפור כסדרו. דומה שרווח לו, והוא עצר את מכשיר־ההקלטה לבקשתי.

חקירת המשטרה האיטלקית, כפי שדווח עליה בשעתו ב’כרוניקה נרה' וב’מסג’ירו' העלתה, שטננבוים נורה על ידי בריונים, שנתקלו בו באקראי ברחוב ורצו לשדוד את חפציו האישיים. ואכן, שעונו וארנקו נעלמו. מה שהפתיע את חוקרי המשטרה היתה העובדה שטננבוים, פליט שחצה את הגבול מאוסטריה, לא התגורר במעון־הפליטים הגדול בויה אוניונה אלא בבית־מלון קטן במרכז העיר. רק בכתובים מאוחרים יותר נקשר שמו לעסקי השוק השחור, תחילה במזון ובתלושי־דלק ולאחר־מכן בנשק מפליטת המלחמה. הוא רשם עדות שטננבוים היה מלשין של הבולשת הבריטית, שנאסר על־ידי הבריטים בווינה וקנה את חרותו ואת פרנסתו בהסכמה להישלח כפליט־חרב ממחנה קלאגנפורט למילנו כדי למסור על נתיב השיירות, מחסני־הסתר ומועדי ההפלגה של האוניות. ההסבר שניתן לו היה שאמות־מידה של מוסר ומצפון ושל חבֵרוּת ושותפות בגורל ובצרה השתבשו ונטרפו במערבולת הנוראה. אכן, סופר לי כיצד קרא נריה לטננבוים לאוהל והודיע לו במשפטים קצרים וחדים על החשדות שהועלו כלפיו. טננבוים עמד מול מיטת השדה עליה ישב נריה בבגדי החאקי שלו ומנורת הלוקס התלויה התנדנדה ברוח והרטיטה את צלליהם הכהים על הריצפה. הם נראו כחבורה קטנה של צוללים המשייטים בתהומות הים. כשהקסקט החום שמוט על צדעו הימנית עמד טננבוים חיוור ומרעיד והכחיש את ההאשמות. “אני נשבע”, מלמל באידיש “אני נשבע שכל זה שקר אחד גדול. בחיי”. נריה לא היה תמים ולא רחמן אבל מעולם לא חרץ משפטו של אדם בלי שיוצגו בפניו מלוא ההוכחות. אבל אז סיפר לי דבר נוסף בלי לנקוב בשמו של המקור ממנו שמע אותו. טננבוים נרצח משום שהיה מעורב במכירת נשק לסוחרים באיטליה ובצרפת. נשק זה, כך נאמר, נאסף על ידי אנשינו בשדות ובמחסנים, שם התגלגל הפקר בכמויות עצומות, ונמכר כדי לממן את רכישת האוניות והציוד. טננבוים מעל באימון ועל כן נורה בשתי יריות אקדח.

הסיפור הזדוני הרתיח את דמי. כמו זבובים אל פגר הם נקבצים – אמר מיכאל – אל פרשיות אפלות, מחפשים כתמי דם בתעלות בצדי הדרך, במרתפים, בספינות טבועות. הם תאבים להוכיח שהדרך שלנו לא היתה צלולה, שחטא קדמון רוחש בנו כמו תולעת רקב, שהיינו מרי נפש, קנטרנים, זאבים זה לזה, מלאים פגמים כמו חטטים. בפסקנות רבה אמרתי כי גם עלילת־שוא יש לטוות בהגיון. האם יתכן, אמרתי, שמישהו מאנשינו הרג סרסור שפל זה בעל אוזני עכבר, שאני זוכרו היטב, דווקא בסימטה בלב העיר שהיתה מרכז רוחש לפעילותנו. הרי סביר יותר להניח כי אילו ביקשנו לחסלו ולסתום את פיו היינו מובילים אותו אל אחד ההרים בהם עברנו לעיתים תכופות כל כך, יורים, ומטמינים אותו שם. מצד אחד הם מסירים מאיתנו את גלימת הנפילים נקיי הכפיים ובאותו זמן ממש עוטים על כתפינו אדרת מחוספסת של מושכי חוטים ערמומים וקרי־מזג, שחקני שחמט בגורל. שטות ותפלות.

אין ספק שהאמין שאני יודע על פרשה זאת יותר מאחרים משום שזכר את התקרית בטורני, עליה שמע מפי הסמל שורץ. יחס התיעוב והסלידה שלי כלפי אנשים שלא ידעו לשמור על טוהר מידות ולא ידעו לעמוד בפיתוי, והמכות הנמרצות שהיכיתי אותו חייל שנתפש בגנבה, קישרו ביני לבין הפרשה העלומה ההיא. פרשה עלובה, צדדית, חסרת־ערך, גוויה שעלתה באוב כדי להדיף סרחון ותו לא. כשמסר לי לקריאה את טיוטת הפרק רשמתי הערות רבות בכתב־ידי. הוא טעה בפרטים ובשמות והחמיץ את העיקר – את האווירה האמיתית ששרתה על העוסקים במלאכה באותם ימים. נופך זר נדבק לתיאורו. משום כך עיכבתי את החזרת הפרק והוא התחיל לחשוש שמא זעמתי עליו והתחרטתי על הסכמתי. לא כך היה; הפרק הגיע לרשותי כמה ימים לפני נסיעתי לבקר את סימה ביום הולדתה ואחר־כך השתנו סדרי העדיפויות שלי ודברים חדשים צפו ועלו.

תחילה סיפרתי לו על נסיעתי מאנטוורפן לפאריס, אחרי שקיבלתי את תעודת הדיסצ’ארץ, ועל פגישתי המקרית עם מוניה פורת, שהציע לי, לאחר שיחה קצרה, לחזור לאיטליה. אורי היה אז בן חמש וכבר כשנתיים לא ראיתיו, ויש לצרף לשנתיים אלה את התקופה הקודמת בצבא הבריטי שהסתיימה עבורי לאחר פינוי יוון ופציעתי. אחותי מניה שיגרה לי מכתבים ארוכים והקפידה לשלוח תצלומים שלו. עניתי לה בגלויות קצרות, אותן הקפידה לשמור לאורי לשנים שידע לקרוא אותן. למען האמת, חשתי גם געגועים לאותה נערה צעירה, מפוחדת ומרעידה מקור, אותה עטפתי בשמיכה צבאית כשעלתה למשאית כמה חודשים קודם לכן. לא ידעתי אז עדיין שהצליחה להגיע לאחת הספינות שהפליגו בראשית שנת 46' ולהגיע בשלום לחופי הארץ. מוניה פורת אמר "אנחנו צריכים שם אנשים כמוך'', והיה בו כוח שכנוע עצום. הלכתי איפוא למסע רגלי קצר ברחובות היוצאים משדרות סבסטופול והתבוננתי בבית הדירות ובקומה החמישית שלו. אבל לא על חיפושי ברצוני לספר עכשיו אלא על הסכמתי ועל נסיעתי ברכבת מפאריס למילנו. שוב צילצלה האיטלקית באוזני והזכירה כי לעולם לא אשכח את הקריאות שפילחו את שלוות הבוקר בשביעי במאי והזעיקו אותנו מאוהלי השדה שלנו: “פיניטה לה גררה!” “המלחמה הסתיימה!” באותו יום התמוטטה החזית האיטלקית של הפילדמרשל קיסרלינג.

כששמע את סיפורי אמר לי: זה סיפור נהדר לרומאן או לביוגראפיה. כעבור זמן צילצל וביקש את רשותי לבוא ולהטרידני פעם נוספת. כשבא אמר שבא להציע לי לערוך איתי סידרת ראיונות כהכנה לכתיבת ביוגראפיה. אינני יודע למה הסכמתי בסופו של דבר. היו כמה סיבות לכך, סיבות שונות וסותרות. מכל מקום, הסכמתי לשתף־פעולה בתנאי שאוכל להעיר הערות על כתב־היד ולדון עליהן איתו. הוא הסכים. כך שמע מפי על נתיבי המשאיות על פני טירול ההררית ועמק הפו, בכבישים צרים התלויים מעל תהומות וגולשים בסחרור מראשי ההרים על עמקים זרועים פרגים אדומים כדם. על הנתיב דרך עמק אורינה שחצה את עמק הפו מצפון לפיזה ועד פורטו וגרה ובוקה די־מגרה; על שבילי החפרפרות החפורים ביערות מחטים טחובים שעצי אורן פורשים בהם מטריות רחבות ונוטפות מים; על בקתות האיכרים שהחלו שוב להעלות עשן מארובותיהן, ערימות השחת, התרנגולות המתרוצצות בחצרות, ריח הלחם האפוי וכל שאר סימניה של תחיה והיוולדות העולות מתוך אדמה עתיקת שנים המסוגלת לספוג לתוכה גם מלחמה ארוכה ונוראה כזאת. מובן שרשם את תיאור החווה ההרוסה במג’נטֶה, שהפכה מרכז פעילותנו, את תיאור הדרכים בהן השגנו תלושי דלק מזוייפים ואת הרגעים הבלתי נשכחים בהם ירדו הקבוצות מן המשאיות, פנכותיהן משכשכות, ממתינות על הרציף לגוף הכהה הנח על המים הרחוקים ומהבהב מתוך האפלה. הוא ידע פרטים רבים ממני, משום שראיין רבים אחרים וקרא את הספרים שהתפרסמו במרוצת השנים על תקופה זאת. במיוחד ביקש ממני להאריך בסיפור פעולת ההטעיה שנערכה באוגוסט 47'. גייסנו אז כמאה מתושבי הכפר לצאת לטיול בבוקר של קייץ לחורשה העבותה שלגדות האגם. המשאיות חזרו בלילה וכמה איטלקים צוהלים ושמחים צרחו בקול רם שירי אהבה לוהטים בליווי אקורדיאון. למעשה נשארו תושבי הכפר ביער עד אור הבוקר ואילו המשאיות הובילו למעלה ממאתיים פליטים שנדחסו מאחור. סיפרתי לו את נסיבות המקרה ואת הצורך במבצע ההטעיה המחוכם הזה, העשוי להיקרא, אולי, כסיפור מתח ריקני. והוא אמר: ומי היתה דונה גראציה שאירגנה בשבילך את תושבי הכפר והשיגה את הסכמתם לבלות לילה שלם ביער? שאלתו הפתיעה אותי משום ששמע על דונה גראציה ועל אנטוניו ועל בית־המלון שאת שמו הזכיר הוא לי – ‘האלמנה הכחולה’. ולמחרת נסעתי לעיינה. שאלתי אותה מדוע לא סיפרה לי על קיומן של הרשימות. והיא ענתה: “אף פעם לא שאלת אותי אם משהו של אורי נשאר אצלי. לא חשבתי שיהיה לך בהן איזה עניין”. וכששאלתי מדוע לא החזירה אותן לאורי אמרה: “הוא לא לקח אותן איתו כשנסע. אני בטוחה ששכח על קיומן”. כשבא אליה ביקשה למעט ככל האפשר בדיבור, השתמטה משיחה וסיפרה על קיומן של הרשימות המתארות את נסיעתנו המשותפת. מרשימות אלה נודע לו על דונה גראציה, ששמה היה למעשה מריה ושהיתה אלמנה בת ארבעים־וחמש בערך, ועל אנטוניו, ידיד נפש יקר, נוכל, הרפתקן תאב־בצע וְרֵע שומר אמונים, שתוי ובעל ראש פיכח וצלול. נטלתי אז לעצמי, בפעם הראשונה מזה שנים רבות, חופשה קצרה ונסעתי לאירופה בחברת בני הבכור, שעמד לפני גיוסו לצבא. העבר התערב בהווה בדרך משונה מאוד וגיליתי שם חוטים סמויים, שִקריים אני מאמין, שקישרו בין אותה נסיעה נשכחת כמעט לבין דברים שקרו שנים מאוחר יותר. חוט סמוי, ארור, שנמתח מתחת עורם של החיים בין ביקורנו בפונדק הרכבת של פרדי אהרונסון, ליד דיז’ון, לבין ביקורי בבית־המלון של אורי באֶרלס קורט בלונדון, ועוד חוט דק וסמוי, שִקרי וארור, שהתפתל דקיק וקשה בין בית־המלון בלונדון לבין ‘האלמנה הכחולה’, אפורת הכתלים והטמונה בתוך קבוצת אורנים עתיקים. לא ידעתי למה כתב אורי את הרשימות ולְמה יִעד אותן וגם לא ידעתי שניחן אז ביכולת לצייר צבעים עד גווני־גוונים, להבחין בפרטים קטנים ולשבץ אותם בתיאור חי, נושם אווירה ותחושה. סבור היה שבדרך ערמומית ושקטה, כדרכי, ביקשתי להראותו חתיכת חיים מעברי ולהשקיט יסורי־מצפון אבהיים שניעורו פתאום ערב גיוסו לצבא ואי־הוודאות המתלווה אליו בנקרנות. אבל אינני מאמין שחשב כך באמת בעת נסיעתנו ורק כעבור זמן, כשישב משום מה לחבר את רשימות־המסע החושניות הללו, העיר מה שהעיר. טיוטת הפרק מנתה כשלושים עמודים ואילו הרשימות על דפי פנקס כיס מנו עשרה דפים. כיוון שלא שמע ממני את הפרטים המדויקים הללו על מראות הדרך נטל אותם מתוך דפי הפנקס של בני הבכור.

התחלנו בפאריס אך לא סיפרתי לו הרבה על שהותי בפאריס. על נתי ועל בערל רפופורט וסוניה ועל מאיר־מרטוב ידע מעט מאוד ולכן לא הירבה לרשום על שיטוטינו ברובע האחד־עשר. אבל הראיתי לו את מחסן המזון הגדול שבו עבדתי ואת משטרת הרובע ומקומות אחרים סביב ה־Marché des Innocents “בדרך מפאריס עצרנו ליד דיז’ון בפונדק רכבת. שמו של בעל המקום פרדי אהרונסון, נהג משאית לשעבר בבריגדה. יש לו ילדה כושית בת שש־עשרה”. חלפנו על פני גגות אדומים ועדרי פרות הרובצות באחו, אגם וכרמי גפנים וגשר, שורה של חממות וכפרים לבנים וקתדרלות מיתמרות אל השמיים. פעם רץ תרנגול לתוך גלגלי המכונית ואני עצרתי בפתאומיות עד שצמיגי המכונית חרשו בשביל העפר. איכר שמן משך את מקטרתו מתוך פיו ונפנף בזרועו לעברנו. ודאי קילל משהו. חצינו שדרות ארוכות של צפצפות ורחובות צרים וסעדנו את ליבנו בצוהריים במרק חם בפונדק דרכים על שולחנות עץ גסים, מחוספסים. אחר־צוהריים עצרנו בפונדק הרכבת של פרדי אהרונסון שלא היה אלא אולם צר מדיף ריחות של קפה ושיכר ומלא עשן סיגריות ורחש־לחש וקירות חשופים. נערה כושית בסינר כחול באה לעברנו ואני אמרתי “פרדי אהרונסון נמצא?” אורי הביט בשיניה הצחורות – זאת היתה הפעם הראשונה שבה ראה נערה כושיה – והיא קראה לעבר המטבחון “פאפא!” ופרדי אהרונסון הגיח, מקריח ושמן מתוך האדים והריחות ופער את פיו בהפתעה ומיהר אלי בידיו הגדולות והרטובות. “ליכט, זה אתה מיכאל ליכט!” את שם משפחתי העברי – המאירי – העניק לי מוניה פורת בעת ששלחני לאיטליה ונימוקיו היו עימו. קשה היה לי לקרוא על פרדי אהרונסון וילדתו הכושיה, שהיתה למעשה ביתה של אשתו ז’נט ושל חייל סנגלי או ניגרי, אותה אימץ פרדי לאחר נישואיו לז’נט, בלי לחזור אל אורי עצמו. כמה מפליא ומוזר ומלאֶה לחשוב שגם אורי עצמו הפך בעלים לבית־מלון של שלוש קומות ברובע ארלס קורט בלונדון. הזמן נראה פריך, סתמי ומרוקן מכל תוכן כשמצאתיו שם, כפי שנאמר לי לפני נסיעתי. “אני כאן”, אמר פרדי אהרונסון לבני “משום שכאן ירדתי פעם מהרכבת. אתה נשאר במקום שבו אתה יורד מהרכבת. מגיע הזמן שבו עליך לרדת, וכשאתה יורד – אתה נשאר. אני נשארתי כאן. אבא שלך המשיך לנסוע וכשירד נעשה איש חשוב. קראתי עליך הרבה בעיתונים בעשר השנים האחרונות”, פנה אלי “תמיד התגלגלת איכשהו למרכז העניינים”. לא באתי למקום כדי שפרדי יבכה על כתפי ויעמיד את גורלו להשתקף בגורלי אלא באתי כדי לעצור ולהחזיר חוב ולהוכיח שאינני נוטר טינה ואינני מתנשא ולבי לא גבה. פונדק הרכבת נמצא על מסלול טיולנו ואף לרגע לא חשבתי לפסוח על ביתו של פרדי אהרונסון ולהתעלם מקיומו. פגישה עם אנשים מן העבר אינה רק מסע על פני תמרורי־דרך אלא גם בחינת היקבעות ונוכחות. אתה קיים לא רק משום שאתה עושה אלא גם משום שאתה זוכר ואחרים זוכרים אותך. לא דיברנו על שלוש־עשרה השנים שהוא מתגורר בעיירה זאת – St. Georges שמה לפי רשימותיו של בני – אבל הוא פלט תוך כדי שתיית קפה מספלי חרסינה גדולים “הייתי חוזר אבל מה יהיה איתה שם”. לא אמרתי דבר ושנים מאוחר יותר שמעתי שטיפלה בו בכל שנות מחלתו ולא משה ממיטתו עד שמת מסרטן ריאות. אילו ידעתי היכן היא, אולי הייתי כותב לה ומנסה לעזור במידת הצורך. הוא היה בן חמישים־ותשע במותו, צעיר ממני בהרבה. ריח הקפה הטחון ושיניה הלבנות עולים בזכרוני למקרא שורותיו הנושמות חיים של בני. גם אני ישנתי לילה בבית־המלון שלו. היה טיפשי לא להיענות להזמנתו וללכת למלון אחר. ריצפת העץ חרקה אבל הווילונות היו רקומים תחרה והקיר בצד המיטה קושט בתמונה גדולה בצבעי מים של בית־אחוזה מוקף עצי־צפצפות ובתוכן נוחתת עדה של עורבים שחורים. תמונה איומה. אילו כתב רומאן המבוסס על חיי היה בוודאי יודע מה לשים בפינו, דברים שהיינו צריכים או אמורים לומר זה לזה. למעשה לא דיברנו הרבה. רק סיפרתי לו, מה שידע ממילא, שנישואיה השניים של עיינה עלו יפה מאוד וכי בנו רואה בבעלה את אביו. שום רוח רעה, סרת־מזג, שתלטנית, לא עלתה מהעבר. הוא שמח לשמוע דברים אלה מפי משום שהמשיך לכנות אותה “בחורה טובה” ולא חשב עליה רעות. לא שאלתי אם הוא מתגעגע לבנו ומתי יחזור. שהותו שם יצרה פגימה בקיומי, פרימה גסה ומתארכת. שמואל ואשתו לנו כאן בשנה שעברה כשנסעו לטיולם הראשון בחוץ־לארץ אבל כששאלתי אותו ענה שמואל “הוא נראה בסדר ומרגיש טוב” ואשתו לא הוסיפה דבר. המשונה היה שבני הפך בעליו של בית־מלון בגלל גידולו בביתה של אחותי מניה, שדיברה בדרך כלל פולנית עם בעלה. הוא ירש ממנה כמה נוהגים מוזרים מהם לא נפטר מעולם וכמה מישפטים בשפה הפולנית. כך קשר שיחה עם הפולניה בעלת המקום כשבא ללון בו כשירד מהאוניה בנמל סהאותהמפטון. האשה היתה אלמנתו של קצין פולני גולה וכשמתה – שלוש שנים לאחר היכרותם – השתומם לגלות בצוואה שהפקידה בידיו של עורך־דין, פולני אף הוא, שהורישה לו את בית־המלון. הוא השאיר בחדר את תצלומה ואת תצלום בעלה במדי קצין בחיל הפרשים הפולני. הרחובות סביב נמלאו דיירים שבאו מארצות שונות באסיה – הודים ופאקיסטאנים וערבים – וכשיצאנו בערב אמר אורי בסארקאזם “עזבתי את המזרח, והמזרח בא אלי”. הוא בוודאי היה יודע לתאר את מראות הרחוב כפי שידע לתאר את נסיעתנו. לא זכרתי כלל את האגם המכוסה ערפל ואותנו יורדים מהמכונית בגשם הדק, פותחים מטריה אחת מעל ראשינו, ועומדים מול שעון הפרחים שבחצר הקאזינו. בתוך מצנפת ארד התרוממו שלושה גמדים מזוקנים להכות אחת לשעה בראשיהן של ארבע פטריות לבנות שבקעו מתוך האדמה הרטובה. השעה היתה שתים־עשרה כשהתעוררו הגמדים למלא את תפקידם בחזיון והתיירים הנקבצים סביב צילמו וקראו קריאות התפעלות. לא זכרתי את הפונדק התלוי כבית ברבורים בקצה האגם – כאותם בתי ברבורים וברווזים קטנים הנעוצים בתוך הבריכות והאגמים, מעין שובכים צפים – וכשיצאה השמש בבוקר ניצת אוֹדם הנחושת והאבנים ספוגות המים הבריקו. ספינות מעבורת חתכו את הערפל הסמיך שנפוג לאט־לאט אבל לא סר מראשי ההרים ועטף את האגם ואת סביבתו בהינומה לבנה ופוכית. צבי בא ללוק מים ליד חדרנו, מגיח מתוך חורשת העצים הדקים והגבוהים, מרחיש את העלווה הצהובה־אדמדמה המוטלת על האדמה השחורה, ואורי יצא אליו והושיט לו את כף ידו והוא לקלק אותה ולא ברח. ואחר־כך אכלנו שנינו מתוך קערת חימר ואני סיפרתי לו שמכאן נחצה את האלפים ונעלה צפונית מוונציה. נבקר חצי יום בוונציה, אמרתי, ואחר־כך נחזור ונסע בדרך השיירות דרך הטירול האיטלקי ועמק הפו אל החוף. וכך נסענו שם, והראיתי לו את המקום בו העליתי את אשתי השניה, מאשה, כשהיתה פליטה רועדת כציפור ומתקשה לטפס על המשאית, ואת פונדק ‘האלמנה הכחולה’ ואת בית החווה, ואת המקום בו שכן מעון הפליטים במילנו. היינו שלושה שבועות בדרך מפאריס לרומא בנתיב שתיירים רבים אינם בוחרים בו, בדרכי עקלתון, בשבילים נידחים, והוא ישב לצידי בשתיקה ולפעמים ביקש להחליפני ליד ההגה. הוא השתמש יפה ברשימות הללו שהפכו שמות למציאות של פכים קטנים וגוונים ופרטים של יום־יום. אולי משום כך מצאתי כי “הפרק האיטלקי” היה הטוב בפרקים שכתב עד אז ורק ציינתי כמה טעויות ושגיאות בשמות ובתאריכים והערתי שעליו לעקור מתוך הכתוב שמות־תואר ומילות־חיווּי המקשטות את הסיפור באווירה זרה לרוחו.

פרדי ישב על דרגש העץ וליטף את ראשה של בתו הכושית המאומצת ואנטוניו ישב בגנואה על שרפרף נמוך והעביר את אצבעותיו בפרוותו של הקולי הקשיש שלו. לא התקשיתי למצאו משום שפעם בשנה החלפנו גלויות ברכה. אף שנה אחת לא שכחתי לשלוח לו גלויה בערב חג־המולד, גם לא בשנים בהם רעדה האדמה תחתי ואני עמדתי במוקדם של מאורעות חשובים. לא שלחנו לו כסף משום שידענו שייעלב עד עימקי נשמתו אולם אחד מנציגינו הרשמיים באיטליה – שנים לאחר המלחמה – בא בחשאי לעזרתו כשנאסר ובילה שנתיים בבית־כלא ומצא לו משרה נוחה. אנטוניו אמר לאורי – “היית צריך לראות אז את אבא שלך, כשלא היה בן־אדם חשוב ורשמי כזה, שצריך לטייל בחוץ לארץ ולדאוג שלא יכירו ולא יזהו אותו. הוא ידע אז להתחפש, להרגיש חופשי, לחבק את הזמן השטוח לפניו וליהנות ממנו. וכל זה בלי לשכוח אף לרגע את התפקיד. ו’דונה גראציה' היתה משוגעת עליו. היא היתה עושה כל דבר בשבילו והיא אפילו אירגנה פעם אחת מאה מתושבי הכפר לנסוע במשאיות התובלה לפיקניק מדומה בעמק”. עיניו נדלקו כשדיבר, לא עבורי אלא אל בני, שרשם ברגישות רבה את פגישתנו עם האיטלקי הבלוי, שהאוויר והצבע זרמו והתמסמסו ממנו, והותירו אותו עם גוף רזה ואפור המכוסֶה במעיל ארוך, מטונף, ופה מדיף שיכר בחדר קטן של מושב זקנים בגנואה. אני מתאר לעצמי שבני רצה לשאול אותי שאלות נוספות על אודות ‘דונה גראציה’ ועל אודותי, שכן התגוררתי בבית־המלון שלה, שהפך למעין מפקדה של שיירות התובלה באמצע הדרך, שישה חודשים בערך. אבל גם הוא לא שאל – ואולי לא ההין לשאול – על ‘דונה גראציה’ ועלי. כשאני חופר בזכרונותי ומקרצף את הקרקעית ממש אינני יכול לזכור אלא צללים חמים של הנאה גנובה – שחלקה משחק וחלקה רצינות – שהארעיות נקבעה בה מלכתחילה כשעון פנימי.

שרידי זיכרון

מאת

בנימין הרשב

---

בְּלָשׁוֹן אֲשֶׁר הִזְכַּרְתָּ לְזוֹכְרֶיךָ זְכֹר.

בּוֹ בְּלָשׁוֹן הִזְכִּירוּךָ נָא אַתָּה זְכֹר.

ותִפְקֹד וְתִזְכֹּר.

כְּאֵב צַר לַעְכֹּר.

פִּיהוּ לִסְכֹּר.

לָנוּעַ כַּשִּׁכּוֹר.

בְּפָרָשַׁת זָכוֹר.

(מתוך קרובה לפרשת זכור)

---

פרוות תנים, זקָנים של תימנים דבוקים בזפת

מאת

בנימין הרשב

פַּרְווֹת תַּנִּים פַּרְווֹת תַּנִּים כְּבוּשׁוֹת בַּכְּבִישׁ זְקָנִים שֶׁל תֵּימָנִים דְּבוּקִים בַּזֶּפֶת בָּאַסְפַלְט הַמִּתְפַּתֵּל בְּמַעֲלֵה

גַּלֵּי הַיָּם הַיְרַקְרַק מִקִיא לֹא־דַיָּגִים שְׁכוּבִים שְׁכָבוֹת שְׁכָבוֹת כְּמוֹ סַרְדִּינִים יְבֵשִׁים

בְּדֶרֶךְ בּוּרְמָה מִשְׁתַּחֶלֶת בֵּין עֵינֵי הַנְּחָשִׁים הַחֲרוּכִים קְנֵי רוֹבִים יוֹרְקִים מִן הַמַּבּוּל

אֲשֶׁר נִסְרָךְ כְּאַטַוִי̩זְם בְּגַבֵּינוּ שֹׁבֶל קֶצֶף מְשַׁסֵּעַ אֶת הַיָּם הַחֲלוֹמִי בִּשְׁאֵרִיּוֹת

פַּרְווֹת תַּנִּים כְּבוּשׁוֹת בַּכְּבִישׁ זְקָנִים שֶׁל תֵּימָנִים דְּבוּקִים בַּזֶּפֶת בָּאַסְפַלְט הַמִּתְפַּתֵּל בְּמַעֲלֵה

גַּלֵּי שָׁרָב נָעִים כִּצְעִיפִים שֶׁל אַגָּדוֹת כְּלַהַט מוּחָשִׁי כִּדְיוּנוֹת חוֹל עוֹלוֹת בְּעַמּוּדִים

בְּזֶ’סְטָה חֲגִיגִית וּמְעַרְבֶּלֶת קִדּוּחַ נְשִׁימוֹת בְּמִזְרָקוֹת שְׁחֹרוֹת לִוְיָתָנִים

שְׁחֹרִים תּוֹעִים בְּעֵדֶר בַּגֵּאוּת נוֹחֶתֶת עַל הַחוֹל בְּכֹבֶד גּוּף אוֹבֶדֶת נְשִׁימָה

לִוְיָתָנִים שְׁחֹרִים גּוּשֵׁי עָצְמָה חַסְרֵי אוֹנִים עַל חוֹל הַחוֹף הַמְרֻפָּד בְּתַפּוּזִים

לִכְבוֹד הַשְּׁאֵרִיּוֹת הַמַּגִיעוֹת בְּקֶצֶף הַגֵּאוּת הַמְשַׁסֵּעַ אֶת הַיָּם הַחֲלוֹמִי סַרְדִּינִים יְבֵשִׁים

שְׁכָבוֹת שְׁכָבוֹת גַּלֵּי שָׁרָב נָעִים קִדּוּחַ נְשִׁימוֹת בְּמִזְרָקוֹת שְׁחֹרוֹת כִּצְעִיפִים שֶׁל אַגָּדוֹת בְּמַעֲלֵה

גַלֵּי הַיָּם הַיְרַקְרַק הַנֶּעֱרָךְ בְּעַמּוּדים חוֹסְמִים כְּהַלְוָיוֹת כָּבוֹד

בְּנִיצוֹצוֹת שֶׁל אוֹר בְּמַתְּזֵי הַמַּיִם תַּפּוּזִים הַמְבָרְכִים בְּזֶ’סְטָה חֲגִיגִית וּמְעַרְבֶּלֶת – –

פַּרְווֹת תַּנִּים פַּרְווֹת תַּנִּים כְּבוּשׁוֹת בַּכְּבִישׁ זְקָנִים שֶׁל תֵּימָנִים דְּבוּקִים בַּזֶּפֶת בָּאַסְפַלְט הַמִּתְפַּתֵּל בְּמַעֲלֵה

---

זכרי לשון

מאת

בנימין הרשב

וֶ̩̩נִי וִ̩ידִי

וִיצִ’י – אִיצֶ’ה

גַּארְבּוֹ – סְוַרְבֶּה¹

קְרִישְׁנָה – קְרִישְׁמֶה²

קַטַפַלְקְ – קַפֶקַל³

מַיְמוֹנִידֶס⁴ – שַׁלֶשׁוּדֶס⁵

סַלַמַ̩נְקָה – שְׁטֶלְן־בַּנְקֶס⁶

רוֹחַס – אַפְצֶלוֹכֶס⁷

וִיסְקַיָה – שְׁרַי־חַי־וְקַיֶּם⁸

גִיבְּרַאלְטֶר – רֶבּ’אַלְתֶּר

בּוֹנוּס – זַבּוֹבּוֹ̩נֶס⁹

לַא מַנְצָ’ה – פאַרמאַנטשען¹⁰

בְּרֶשָׁה – צעפּיֶעשטשעט¹¹

בַּארְצֶלוֹ̩נָה, צֵיילוֹן – רַחְמוֹנֶה־לִיצְלוֹן

לוּבְר – בְּגִילוּפְן

מוֹרְנִינְג־אַפְטֶר – גּוֹר־אַ־קְלַפְטֶה¹²

(לייגן קלאַפטער! לייגן קלאַפטער!)¹³

פְרִיצִי שׁוּגֶר – פְרִישׁ־גֶּזוּנְט־אוּן־מִשׁוּגֶה¹⁴

אִין אֶ רֵיין וִיתַ̩אוּט גַאלוֹשֶׁס

צֶנֶה־רֶנָה אוֹן־אַ־לוֹשְׁן:¹⁵

מִבֶּנִין עַד פּוֹרְטוֹרִיקוֹ –

נִי בֶּה נִי מֶה נִי קוּקוּרִיקוּ! ¹⁶

---

[הַחֹלִי הַזֶּה מֶלַנְכוֹלִי]

מאת

בנימין הרשב

הַחֹלִי הַזֶּה מֶלַנְכוֹלִי.

הַצַּעַר הַזֶּה מִצְעָר.

הַלֵּב הוּא עִגּוּל אַטוֹ̩לִי¹

הַצַּף לְעִדָּן קָצָר.

פַּגִּי בִּתְחִלָּה, וּפָגִיעַ,

בַּיָּם הַנִּקְרָא שָׁקֵט –

צָף, מַגִּיעַ־וְלא־מַגִּיעַ

אֶל יֹבֶשׁ, אֶל דֶּשֶׁא, אֶל חֵטְא.

הַלֵּב הוּא עִגּוּל אַטוֹ̩לִי,

הַמֶּלַח נִצְבָר בִּפְנִים.

הַקֶּצֶף – כָּחֹל־אַלְכּוֹהוֹלִי,

הַקֶּצֶר – סְרִיטָה לְשָׁנִים.

עוֹבֶרֶת סְפִינָה בָּאַפְסַיִם:

מִפְרָשׂ, אוֹ קִיטוֹר, או גַּרְעִין.

וְרַק בַּמַּבָּט מְכַסָּה הִיא

פַּס שֶׁל צֶבַע, גֵּרוּי מַרְנִין.

עוֹלָה פִּטְרִיָּה מְהַמֶּמֶת

וְרַעַשׁ אָזְנַיִם מַחְרִישׁ –

וְשׁוּב הַשְׁמִיעָה נֶעֱצֶמֶת,

גְלוּיָה וּטְרִיָּה כֶּחָרִישׁ.

וְשׁוּב הַמָּרָה מִתְעַגֶּלֶת

בְּתוֹךְ הָעִגּוּל הַפְּנִימִי,

וְדֶשֶׁא עוֹלֶה עַל הַגֶּלֶד –

זָהִיר כְּלִטּוּף אִמָּהִי.

חָשׂוּף כְּעִגּוּל אַטוֹ̩לִי

הַצָּף לְעִדָּן קָצָר –

הַחֹלִי הַזֶּה מְלַנְכוֹלִי,

הַצַּעַר הַזֶּה מִצְעָר.

---

כל העניין

מאת

בנימין הרשב

כָּל הָעִנְיָן הוּא בֵּין גֵּו לְגֹב.

כָּל הָעִנְיָן מוּזָר.

כָּל הָעִנְיָן הוּא: פֶּה רָטֹב,

וַחֲתִיכַת בָּשָׂר.

אֲבָל לִפְנֵי, אֲבָל לִפְנֵי!

אֲבָל סָבִיב! וּבִפְנִים:

אֶרֶץ נוֹשֶׁבֶת מָלְאָה זִכְרֵי

גַּעְגּוּעִים שֶׁל תַּנִּים.

וּדְיוּנוֹת־שֶׁל־חוֹל: נְקָבִים־נְקָבִים,

לִטּוּפִים שֶׁל חוֹל מְטַאטֵא.

כָּךְ פּוֹרְשִׂים בַּדֵּי פִּשְׁתָּן רְחָבִים

לְהַלְבִּין בָּאוֹר הַחוֹטֵא.

וְהָעוֹר הַנִּמְתָּח כְּפִשְׁתָּן מְדֻיָּק,

הַדָּבוּק בְּזֵעָה דַּקָּה – –

כַּמָּה מוּזָר הָעִנְיָן הַדַּק,

הַנִּמְשָׁךְ בֵּין דַּקָּה לְדַקָּה.

אֲבָל לִפְנֵי, אֲבָל לִפְנֵי!

רִחוּפִים־מִסָּבִיב, דְּאִיָּה, צְנִיחָה – –

וְהִתְחַיְּכוּת מְפֻכַּחַת שֶׁל שְׁנֵי

דְּפָקִים נִרְגָּשִׁים, פְּרוּמֵי־

נְשִׁימָה: מִמֵּצַח עַד בֶּטֶן לַחָה,

וְהַקֶּצֶר שֶׁבֵּין רְעִידוֹת שֶׁל גַּבּוֹת

מַזִּיעוֹת – הַנִּבְזָק, וְנוֹשֵׁר,

וְהַכֹּבֶד: שֶׁל גּוּף עַל דְּיוּנוֹת רַכּוֹת,

וְהַזְּמַן, הַנִּפְסָק בְּאַדְווֹת מְפַכּוֹת,

וְהַמּוּבָן הַזּוֹהֵר, –

כָּל הָעִנְיָן הוּא: בֵּין גֵּו לְגֹב.

כָּל הָעִנְיָן מוּזָר.

כָּל הָעִנְיָן הוּא: פֶּה רָטֹב,

וַחֲתִיכַת בָּשָׂר.

---

תנו לי לצעוק

מאת

בנימין הרשב

אֵיךְ אַתֶּם יְכוֹלִים לִחְיוֹת בַּשְּׁלִישׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים?

כְּשֶׁהַמִּלְחָמוֹת נִגְמְרוּ. וְהַחֲרָדוֹת רוֹעֲדוֹת

כּלַהֲקוֹת צִפֳּרִים עַל חוּטֵי טֶלֶגְרַאף,

כְּתָוִים נַיָּדִים מוּל שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת,

כְּעָשׁ בַּבְּגָדִים, כִּסְדָקִים בַּקִּירוֹת,

כְּאָבָק בַּחַמְסִין, כְּמוֹ סַחַף נִגְרָף,

כְּהֶמְתֵּן לִדְפִיקָה פִּתְאֹמִית בַּדֶּלֶת –

אֵיךְ אַתֶּם יְכוֹלִים לִחְיוֹת בַּשְּׁלִישׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים?

כְּשֶׁהַכֹּל נִטְחָן תְּחִלָּה לְמִלִּים:

בְּגָדִים בְּמִלִּים, מִטְבָּחִים בְּמִלִּים,

סְרָטִים בְּמִלִּים, שִׁירִים בְּמִלִּים,

מְעִילֵי חַיָּלִים בִּשְׁתִיקוֹת שֶׁל מִלִּים

עַל מִלִּין שֶׁל בַּרְזֶל: חוֹל חָלוּד בְּמִלִּים,

בְּחַרְדָּל שֶׁל מִלִּים, בְּמֶחְדָּל שֶׁל מִלִּים –

אֵיךְ אַתֶּם יְכוֹלִים לִחְיוֹת בַּשְּׁלִישׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים?

שֶׁכְּשֶׁאֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר: אֲנִי

אוֹהֵב אוֹתָךְ אֲנִי אוֹהֵב

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ אֲנִי –

עוֹצְרִים אוֹתִי בְּאֶמְצַע זְמַנִּי

וְאוֹמְרִים שֶׁמַּשְׁבֵּר עֲרָכִים צוֹרֵב

בַּמִּלִּים, בַּמִּילָּה, בְּעָנָף מִתְנַדְנֵד

בְּקַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ בְּשֶׁלֶג רַךְ

וְלַח – בְּעֵינַיִךְ, אוֹמְרִים: נִשְׁכַּח,

אַבְּסוּרְד, פַּרַדוֹקְס, מִתְחַכֵּם, בַּנָּ̩לִי,

אוֹמְרִים: מְיֻשָּׁן, סֶנְ־טִי־מֶנְ־טַא־לִי,

אוֹמְרִים: קַטֵּעַ, גַדֵּם, God-damn –

אֵיךְ אַתֶּם יְכוֹלִים לִחְיוֹת בַּשְּׁלִישׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים?

וּכְשֶׁאָדָם יוֹצֵא – בָּהִיר – אֶל שִׁלֹהֵי

הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וְצוֹפֶה צִפֳּרֵי

הָאֹפֶק הַזֶּה עִם צְלָלִית שֶׁל הָרִים

כְּחֻלִּים בַּשְּׁקִיעָה וְהִבְהוּב שֶׁל אוֹרוֹת

מְאַיֵּת יְדִיעוֹת בְּחֶדְוָה רוֹטֶטֶת –

כָּל שָׁעָה בַּשָּׁעָה, כָּל דַּקָּה בַּדַּקָּה –

כְּמוֹ כִּכַּר הַטַּיימְס שֶׁבִּצְלָב מַנְהֶטְן,

כְּמוֹ הַדֹּפֶק הַדָּק הַמַּכֶּה בָּרַקָּה,

כִּזְרִימָה צִבְעוֹנִית שֶׁל תַּעֲשִׂיַּת חִימִיקַ̩אלִים

בְּמִי הַנַּחַל הַמּוֹנוּמֶנְטַלִי –

   יְגַדֵּל הָאָדָם זָקָן צוֹרֵב,

   יִצְבַּע קֶרֶשׁ־עֵץ בְּאָדֹם לוֹהֵב

    בְּקוֹמְפּוֹזִיצְיָה אַחַת: אֲנִי אוֹהֵב.

    אוֹהֵב! אוֹהֵב! אוֹהֵב! אוֹהֵב!

זֶה אֵינֶנּוּ חַשְׁמַל בְּלִקּוּי מְאוֹרוֹת, לֹא מִלּוֹן צְהַבְהַב שֶׁהֵקִיא עַל גַּגּוֹת וּבָתִּים,

זוֹ מָרָה יְרֻקָּה נִמְרְחָה כְּמוֹצִיבִילִיזַאצְיָה עַל כָּל הַפָּנִים:

אֵיךְ אַתֶּם יְכוֹלִים לִחְיוֹת בַּשְּׁלִישׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים?

גְּבוֹהִים יוֹתֵר הַיּוֹם, נִזְכֹּר עֲרָבִים דּוֹמִים,

יַחַד מְהַלְּכִים בַּמַּטָּע חֲדַל־הָרוּחַ,

שָׁם הַנַּחַל זוֹרֶם עַל־גַּבֵּי הֶחָצָץ, הַרְחֵק מִן הַקַּרְחוֹן.

שוּב בַּחֶדֶר, בּוֹ הַסַּפָּה שִׂבְכַת־קָמִין מַסְתֶּרֶת,

הַשְׁפִּילוּ מַבַּטְכֶם אֶל הַנָּהָר כִּכְלוֹת הַגֶּשֶׁם,

רְאוּ אוֹתוֹ נִפְנֶה אֶל הַחַלּוֹן, שׁוֹמֵעַ אַחֲרִית דְּבָרֵינוּ

עַל סֶרֶן פֶרְגּוּסוֹן.

רוֹאִים כִּיצַד יָדַיִם מְעֻלּוֹת פָּנוּ אֶל רְגִילוּת גַּסָּה.

יֵשׁ שֶׁהִרְבָּה מִדַּי לִלְטשׁ עֵינַיִם, בְּמִגְדָּל כָּבוּ עֵינָיו.

יֵשׁ שֶׁמָּכַר אֶת כָּל אֲחֻזּוֹתָיו לְמַעַן הִלָּחֶם, הִבְקִיעַ הַחֲזִית וְנִתְהַסֵּס.

לֵילוֹת בָּאִים, עִמָּם הַשֶּׁלֶג, וְיִבְבַת אֵין־הֵד

מִתַּחַת לַשּׁוּנִיּוֹת בְּמִשְׁכָּנָן פָּרוּץ־לָרוּחַ

מִשּׁוּם שֶׁהַיָּרִיב קֻשְׁיוֹת קַלּוֹת מִדַּי הִצִּיג

בִּנְתִיבֵי בְּדִידוּת.

אוּלָם מְאֻשָּׁרִים עַכְשָׁו, אִם גַּם לֹא קְרוֹבִים יוֹתֵר אִישׁ לְרֵעֵהוּ,

נִרְאֶה אֶת הַחַוּוֹת מוּאָרוֹת לְכָל אֹרֶךְ הָעֵמֶק;

לְמַטָּה בְּסִכְכַת־בֵּית־הַחֲרֹשֶׁת פּוֹסֵק שְׁאוֹן הַפַּטִּישִׁים

וּלְבֵיתָם גְּבָרִים יֵלְכוּ.

קוֹלוֹת עִם שַׁחַר יָבִיאוּ

חֵרוּת לַאֲחָדִים, אַךְ לֹא זֶה הַשָּׁלוֹם

אֲשֶׁר מִצִּפֳּרִים נִבְצָר לִסְתֹּר: חוֹלֵף, אֲבָל עַתָּה דַּיּוֹ

לְמַשֶּׁהוּ שֶׁבַּשָּׁעָה הַזֹּאת הֻגְשָׁם, אָהוּב אוֹ נִסְבָּל.

בבוקר הם קמו מאוחר. הנגבי כבר לא היה בדירה הקטנה שבצידה האחורי של המסעדה. רק קולה של נורית, בתו, הגיע לאוזניהם. הילדה שרה: “אל נא תאמר לי שלום, אמור רק להתראות, כי מלחמה היא חלום, טבול בדם ודמעות”, השיר האהוב על אביה. הם מצאו את עצמם בחדר קטן, מיטה מול מיטה. התריס לא היה סגור, אבל אור־הבוקר לא מיהר להעירם. ריהוטו של החדר הזכיר רשימה של לשכת־ההוצאה־לפועל לקראת מכירה פומבית של מטלטלין: ארגז עץ ירוק, דלי מפלסטיק ובתוכו מטאטא עם מקל, ארון־בגדים ישן, כיסא. בפינה עמד ג’ריקאן חום, רכוש הצבא. בגדיהם היו מושלכים על הריצפה. הם נטלו אותם בדומיה והתלבשו. הברז נמצא בחצר. פוגל מצא אותו, אבל היה זה כספי שרחץ את פניו ראשון. המים היו צוננים והם הרטיבו גם את ראשיהם. בארון־הבגדים שבחדר מצאו מגבת אחת, דהויה, וחָלקו אותה ביניהם. אחר יצאו וחצו את החצר בשתיקה. קולה של הילדה כבר לא נשמע, אבל פוגל תפש את עצמו שורק את המנגינה. “אל נא תאמר לי שלום…” במרכזה של החצר צמח עץ־תות עתיק, ענק, שהטיל צל כבד על צידו האחורי של הבית.

"מכאן'', אמר כספי, ופוגל דחף את הדלת המרושתת.

הם מצאו את עצמם בתוך המטבח. הנגבי רכן על מחבת גדולה. הוא היפנה ראשו אליהם וחייך: “בוקר טוב”.

“צ’יפס על הבוקר?” שאל כספי שרצה להיות נחמד.

“ראיתם את הילדה?” שאל הנגבי.

“שמענו אותה שרה”, אמר פוגל.

הם חצו את המטבח ונכנסו למסעדה עצמה. השעון, שהיה תלוי מעל הכניסה, הורה אחת־עשרה. מימין לשעון הלבן, סמוך לאחד השולחנות, ישב אדם צעיר וסעד את לבו בתיאבון בלתי מוסתר. הוא לבש מכנסי ג’ינס חדשים וחולצת פלאנל משובצת אדום וכחול. תספורתו הקצרה הלמה את תווי־פניו המרובעים. פוגל וכספי התיישבו לא רחוק ממנו, עם הפנים לשמש שחדרה פנימה מבעד לרשתות שבחלונות. פוגל פיהק. כספי הצית סיגריה ומילמל משהו אודות ילדותו. “אבי נהג לצעוק עלי”, אמר, “לא היה מדַבּר. רק צועק. ואני חשבתי: אם הוא כל כך אוהב אותי, למה הוא צועק עלי?” השמש היתה חמה וליטופה עורר בהם שוב את העייפות ואת הרצון להיות הרחק מכאן.

הנגבי הביא לסועד שבפינה צלחת גדושה בצ’יפס ואחר כך נשא מגש ועליו שלושה סיפלוני־קפה. הוא התיישב לידם, ומדי פעם היה פוזל לעבר הצעיר לבוש הפלאנל, כאילו ביקש לעקוב אחר מעשיו. אבל האיש הצעיר רק ישב ואכל בתיאבון רב.

“ישנתם טוב?”, שאל הנגבי.

“בסדר”, השיב כספי.

“מצאת את הילדה?” שאל פוגל.

“כן. הלכה עם שוּכּרִי לשוק”, אמר הנגבי וזרק שוב מבט חפוז לעבר האיש הסועד בפינה. “ואתה”, פנה אל פוגל, “אני רואה שהחלטת להיפרד קצת ממשקפי־השמש שלך”.

פוגל נזכר ששכח את המשקפיים בחדר שמעבר לחצר. “מה שם הילדה?” שאל.

“נורית”, הקדים כספי את הנגבי, “נורית”.

הם שתו ועישנו והנגבי המשיך להשגיח על האיש בפינה כאילו משהו עמד להתרחש בכל רגע. “הוא יושב פה מתשע”, לחש הנגבי, “הוא לא מוצא חן בעיני”.

“נצא קצת לטייל”, אמר כספי, “בינתיים הוא יגמור לאכול”.

“צאו לטייל”, אמר הנגבי, “יום ראשון היום. בכל מקרה צריך להתחיל את השבוע”. יצאו.

"לים?''

״לים״.

פנו צפונה. הרחוב טיפס קלות במעלה של מה שהיתה פעם גבעה על שפת־הים. אוטובוס מספר 7 חלף על פניהם מדרום לצפון והותיר אחריו שובל של עשן סמיך ורע. האוטובוס נבלע בצומת המרומזרת והם המשיכו בעקבותיו. כשהגיעו אל הרמזור פנו מערבה והחלו לרדת לכיוון הטיילת. הרחוב הלך אל הים כמו נהר מלא אנשים. אבל על החוף עצמו שוטטו רק בודדים. החול היה קשה לאחר הגאות, למרות שעתה כבר נסוג הים וחזר אל עצמו. הם פנו שוב דרומה. משמאלם ניצבו הבתים ההרוסים של מנשייה. יפו שתקה מולם. עלו מן החול אל האספלט. בקרן־הרחוב עמדו כמה גברים קפואים והביטו למקום אחר, מבטים ללא רוך. שתי נערות יצאו מאחד הפתחים שמעליו התנוסס שלט פח. “מלון כוכב”. הנערות פסעו הלוך ושוב על המדרכה. שתיהן חייכו אל פוגל וכספי שחלפו על פניהן. השניים השיבו חיוך והמשיכו לצעוד צפונה. מול פתח המלון עמד גבר לבוש חליפה ירקרקה ולראשו מגבעת קש.

השמש כבר עמדה כמעט בשיאה וצילו של האיש היה קצר. הוא הביט לעברן של הנערות אך לא חצה את הכביש.

פוגל וכספי פנו לרחוב צר שירד גם הוא, בדרכו שלו, אל הים. והוא ניגלה לעיניהם, כחול ורחב, נשימתו צוננת ורפויה. הטיילת היתה נטושה, האנשים הסתתרו במקומות אחרים. אשפה הצטברה בשיפולי־המדרכה וחתולים אפורים, שהגיחו מן החצרות הסמוכות, נברו בה.

“על מה אתה חושב?” שאל כספי לפתע.

“כלום”, השיב פוגל, “על שום דבר”. לכל השותפות הזאת היתה מטרה מוגדרת מאוד בעיניו. רצה להיות כבר אחרי הכל. לא היה לו כוח לקשור קשרים חדשים, ובוודאי שלא עם האנשים האלה. הוא ידע שיש עוד כמה דברים שהוא צריך לעשות, ואז יהפוך הכל לעבר. הים לחש ממול בקצב קבוע, רגוע, כמו ענק ישן שיכול להתעורר בכל רגע.

“אז אולי נחזור?” שאל כספי.

“נחזור”, הסכים פוגל.

בדרכם חזרה למסעדה של הנגבי חלפו שוב על פני שתי הנערות שעמדו עדיין בפתח מלון “כוכב”. אחת מהן עישנה ואילו חברתה פיזמה חרישית מנגינה שהזכירה לפוגל את שירתה של הילדה בבוקר, בחצר שמאחורי המסעדה. “אל נא תאמר לי שלום… כי מלחמה היא חלום…” מבלי משים חשב פוגל על הילדה נורית, בתו של הנגבי. והוא הרגיש פתאום כיצד עולה וצומחת בו חיבה לאיש הרזה ששערו לא האפיר עדיין למרות שהיתה לו יותר מסיבה אחת לכך. האם זה בגלל האיש עצמו? האם בגלל הילדה, שאותה טרם ראה בכלל ואת שמה ידע מזה כשעה בלבד? לא היו לו תשובות, ולא היה לו עניין להעמיק בשאלות.

כשהגיעו שוב לרחוב הירקון וחצו את הצומת המרומזרת כבר החלו אנשים להיפלט מן המסעדות והמזנונים הקטנים. מסעדתו של הנגבי היתה אחד מן המקומות הללו, אבל כשנכנסו אליה היתה עדיין ריקה. כלומר, האיש הצעיר לבוש הג’ינס והפלאנל עדיין ישב שם ואכל, אבל סביבו היו רק שולחנות ריקים, ערוכים בחגיגיות של יום חול. וכמובן הנגבי, שהיה מכווץ בפינה ממול, עיניו השחורות מנסות להסתיר את דאגתו.

פוגל וכספי פסעו לעבר שולחנו של הנגבי והתיישבו. הצעיר חייך לעברם.

“מתשע הוא יושב כאן”, לחש הנגבי, “אוכל ואוכל ללא הפסקה”.

“אתה מכיר אותו?” שאל כספי.

“לא. פעם ראשונה שהוא בא לכאן”, אמר הנגבי.

“דווקא היום”, אמר כספי.

האיש הצעיר בפינה סימן קלות בידו. הנגבי קם וניגש אליו. “חשבון?” שאל הנגבי. “בסוף”, השיב הצעיר, “האמת היא שהייתי אוכל עוד מוס שוקולד. הוא ממש טעים אצלכם”.

הנגבי חזר מן המטבח עם גביע, הניח אותו לפני האיש וחזר לחבריו. לפני שהספיק להתיישב צילצל הטלפון. המכשיר השחור היה מונח על מדף סמוך לפינה. הצעיר בפלאנל תקע את כפיתו בגביע והגישה אל שפתיו.

“מסעדת גבעתי”, אמר הנגבי לתוך השפופרת.

הצעיר בפלאנל הסב לרגע את ראשו לעברם. כספי חיפש משהו בכיס מכנסיו ולכן לא הבחין בכך. אבל פוגל ראה בבירור כיצד מסב הצעיר את ראשו לעברם. האם הוא מנסה להקשיב לדבריו של הנגבי? הפיתרון לא נראה לפוגל. שכן, כל אשר אמר הנגבי היה “מסעדת גבעתי”, ובכך לא היה כל חדש, מכיוון שהשם היה כתוב על שלט צבוע בפתח.

“טוב”, אמר הנגבי, “מתי שאתה רוצה, רק תשתדל מאוחר ככל האפשר. שלום”. השיחה נסתיימה.

הנגבי חזר לשבת. אצבעותיו שיחקו בעפרון שנטל מכיס חולצתו.

“מי זה היה?” שאל כספי.

“אחד הספקים”, השיב הנגבי, “יש לו הצעה. סלט טורקי מסוג חדש”. הוא שיחק בעפרון ובחפיסת־הסיגריות של כספי. האיש בפלאנל היה שקוע בגביע שלפניו.

“מתי תפסיק לעשן, כספי?” שאל הנגבי בחיוך. אצבעותיו הארוכות דחפו את חפיסת־הסיגריות לעבר בעליה.

“אם זה מה שאתה מאחל לי…” אמר כספי.

פוגל הביט בקופסה. מלה אחת היתה כתובה עליה. עזרן.

באותו רגע הגיע מן המטבח קול־צחוקה של הילדה. נורית. “אבא”, קראה.

“הם חזרו”, אמר הנגבי וקם. “אבא”, קראה הילדה, “א–בא”.

האיש בפלאנל אמר: “חשבון, בבקשה”.

לרגע לא ידע הנגבי לאן לפנות. הוא עמד במרכז החדר, העפרון בידיו. פוגל ניסה להחזיר את הזמן אחורנית, חמש־עשרה שנה, אל המִדְבָּר. הוא ראה את הנגבי עומד על גבעה, ברוח, גרגירי־החול מצליפים על פניו, בידיו תת־מקלע קצר, בלוריתו מתפרצת מתוך כובע־גרב מרופט. “אל תתרשם מן המסעדה שלו”, אמר כספי לפני שהביאו לכאן, “האיש הזה היה פעם מישהו. לוחם. ‘שועלי שמשון’ קראו להם. חטיבת גבעתי”.

הנגבי החליט לבסוף ופנה לעבר האיש בפינה. בעפרון שבידו רשם את המיספרים על גבי מפת־הנייר. “שבע עשרה לירות שמונים”, אמר. הצעיר הושיט לו שני שטרות. “תשמור על העודף”, אמר, “נהניתי מאוד”. הנגבי נעלם במטבח. האיש שסיים לסעוד קם, העביר בפעם האחרונה מגבת־נייר על שפתיו והתקדם לעבר הפתח. פוגל חשב שמתאים יהיה לו לומר עכשיו שלום גדול וחייכני, ואולי גם להתראות. אבל הצעיר בפלאנל לא אמר דבר ויצא אל הרחוב. מן המטבח יצא שוּכּרי, והוא ניגש הישר אל השולחן שהתפנה והחל לאסוף את הכלים. בדרכו אל השולחן סימן להם שוכּרי בראשו לשלום והם ברכוהו לשלום במנוד־ראש. מן המטבח עלו ובאו לאוזניהם קולות דיבור וצחוק.

“הכנת שיעורים?” שמעו את קולו של הנגבי.

“לא”, הגיע אליהם קולה של הילדה, “שיחקתי”.

“להגיד לשוכּרי שלא ייקח אותך לשוק?”

“לא”.

“אז מה לעשות?”

“להיות אבא טוב”. ושוב צחוק מתגלגל, וטיפוף צעדים, ושקט.

הנגבי שב.

“אני לא יודע מה לעשות”, אמר.

“נקבע תאריך יחד עם עזרן”, אמר כספי, “כעת כשזה הסתלק סוף סוף”.

“אני לא מתכוון לעניין שלנו”, אמר הנגבי, “זאת בעיה אישית שלי”.

פוגל הבין זאת אבל לא רצה להתערב.

“אני מתכוון לנורית”, אמר הנגבי, “זה לא מקום בשבילה”.

היתה דממה. כספי הצית סיגריה.

פוגל אמר: “אני מכיר מישהו שסידר לבן שלו מקום במוסד חקלאי”.

“חשבתי גם על זה”, אמר הנגבי, “חשבתי אפילו על קיבוץ. אבל אני לא יכול. אני לא אחזיק מעמד. פעם היתה שבוע אצל שוּכּרי ואשתו, לא רחוק, ביפו. אין להם ילדים. ואני, כל ערב, הלכתי לחדר שלה כדי לכסות אותה”.

“אולי הגיע הזמן שתתחתן שוב”, אמר כספי.

“אולי”, אמר הנגבי, “אני רק לא בטוח שהיא תסכים. כיום יש לה אותי, את כולי. וכשהיא זקוקה לאמא, היא הולכת אל אשתו של שוּכּרי. אין להם ילדים ונורית היא בשבילם כמו בת. אבל זה לא מקום בשבילה, כאן, במסעדה הזאת, בחצר האחורית, מה יֵצא ממנה?” השאלה לא נשאלה כדי לקבל תשובה, אבל היא היתה באוויר ונשארה שם, תלויה ומרחפת. פוגל ידע שאין לו כל עניין להתעמק בדברים יותר מדי. אחרי שהכל יסתיים הוא התכוון לשכוח, לא היה לו כוח לקשור קשרים חדשים. אבל החיבה שהחל לחוש כלפי האיש הזה, הנגבי, המשיכה לצמוח ולהכות שורשים חדשים, מבלי שתהיה לו שליטה בכך.

“בת כמה היא?” שאל לבסוף.

“שבע”, השיב הנגבי, “התחילה כיתה ב'. היא מוכרחה ללמוד. מי כמוני יודע”.

איש לא יכול היה לומר את ההיפך, והם הסכימו בשתיקה. פוגל הבחין כי את פניו של הנגבי כיסה דוק של אי־נוחות. בסופו של דבר הם התכנסו כאן כדי לדבר על משהו אחר.

מי שחילץ אותם מן השתיקה היה הגבר שנכנס למסעדה. הוא היה כבן ארבעים, שערו מסולסל, שזור בחוטים מכסיפים. לבש חליפה אפורה מטרילין, ללא עניבה. עיניו האפורות לא אמרו דבר.

“עזרן”, אמר הנגבי.

עזרן התיישב עימם. הוא הביט בפוגל ובכספי ללא חיבה. החיוך שעלה על פניו היה צר, קמצן.

“תקבל בדיוק מה שביקשת”, אמר לפוגל.

פוגל הביט בו ושתק.

“אתה לא שמח?” שאל עזרן בקור.

“אתה לא רואה?” אמר פוגל.

"הכל בסדר, אם כן'', אמר כספי.

“הכל”, אמר פוגל.

עזרן הוציא מכיס מעילו חפיסת סיגריות. גבר כסוף־שיער וחד־מבט היה מצוייר עליה בכחול, כל מה שנותר מאדמיראל נלסון. עזרן עישן לבדו לא משום שלא הציע לכבד את בני־שיחו, אלא משום שהללו, כל השלושה, סירבו לו בנימוס. הוא נשען על כיסאו ברפיון מסויים, העשן נפלט מפיו ומנחיריו הישר אל המאוורר שהסתובב מעליהם בעצלתיים.

“החלטתם על תאריך?” שאל עזרן.

הם הביטו זה בזה ושתקו. מול האיש הזה חשו שלושתם קירבה שאותה לא הכירו קודם לכן. הם ידעו כי בעצם לא דיברו על כל מה שהיו חייבים לדבר. לא בדקו את התוכנית. לא קבעו תאריך. ולא הכל באשמת האדם הצעיר לבוש הפלאנל.

מן המטבח עלה לפתע קולה של נורית. “תפוש אותי”, קראה, “תפוש אותי”. עזרן הסב ראשו לרגע, כמו ביקש לשאול משהו. פוגל לא ידע אם עזרן יודע מיהו הנגבי. הוא קיווה שהכל יסתיים מהר ככל האפשר. “החלטנו”, אמר, “מחרתיים”.

הנגבי וכספי הביטו בו בהשתאות, אבל עזרן לא שם לב. “יום טוב”, אמר, “יום שלישי”. “בגלל זה בחרנו בו”, אמר פוגל.

“זה לא מוקדם מדי?” שאל לפתע כספי, בהיסוס מה.

“בשבילי לא”, אמר הנגבי, “אני רוצה להיות אחרי הכל. יש עוד דברים שאני צריך לדאוג להם. וחוץ מזה, החלטנו”.

“בסדר”, אמר עזרן, “אני לא מתנגד”.

“תשתו משהו?” שאל הנגבי.

“קוניאק”, אמר עזרן.

הנגבי קם, נכנס למטבח וחזר עם בקבוק וארבע כוסיות. הוא מזג לאט ואף טיפה לא נשפכה על השולחן.

מן המטבח נשמע קולה של הילדה: “אבא, מישהו רוצה לראות אותך”.

הנגבי התבונן סביבו. “מי זה יכול להיות?” אמר כאילו לעצמו.

“לך תראה”, אמר עזרן. המבט שבעיניו לא אמר דבר. הנגבי נבלע במטבח וחזר מייד. אבל הוא לא היה לבדו.

“רב־פקד פרח”, אמר, “ברוך הבא”.

הם הביטו בו. האיש היה כבן ארבעים וחמש, שערו כסוף כולו. בידו נשא תיק עור חום, לא חדש. עזרן וכספי אמרו לו שלום חסר צבע. פוגל שתק. הוא לא הכיר את השוטר לבוש הבגדים האזרחיים.

“שב, שב בבקשה”, כיוון הנגבי את השוטר אל שולחנם.

“חשבתי שזאת מסיבה פרטית”, אמר האיש. עיניו נחו על כוסיות הקוניאק המלאות. רגע ארוך.

“את כולם אני מכיר”, אמר לבסוף, “אבל מי זה?” מבטו הורה על פוגל.

“זה?” אמר הנגבי, “זה בן־אדם. ישב כאן ואכל לבד. הזמנתי אותו להצטרף לכוסית”.

“לכבוד מה?” שאל רב פקד פרח.

“נורית”, אמר הנגבי, “מצאתי לה מקום בבית־ספר פרטי, עם פנימיה”.

“הגיע הזמן”, אמר השוטר, “אני מקווה שיהיה לה טוב. כאן זה לא בדיוק המקום בשבילה”.

עזרן וכספי הביטו בריבוע־השולחן ולא אמרו דבר. השוטר לא אהב את השתיקה.

“ומה אתה אומר, עזרן?” שאל, “זה נכון מה שהוא אומר, החבר שלך?”

“אני אישית הגעתי לפה לגמרי במקרה”, אמר עזרן, “הייתי בסביבה והכנסתי את הראש להגיד שלום. ובקשר לבחור הזה”, הוא הצביע על פוגל, “זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו”.

השוטר לבש מכנסי דקרון בהירים וז’אקט קייצי כחול. עיניו היו בהירות. שערו הכסוף העניק לו הדרת־פנים. “תגיד לי”, פנה אל פוגל, “אתה יודע היכן אתה נמצא?”

השאלה הפתיעה את פוגל. הוא הביט בגבר העומד, התיק החום בידו הימנית, עיניו הבהירות אינן נעדרות רכות.

“במסעדה”, אמר פוגל לבסוף. דווקא משום החיבה שנרקמה בלבו כלפי הנגבי קשתה עליו התשובה הסתמית הזאת.

"מוטב כך'', אמר הרב־פקד. הוא מתח את שולי מעילו, התבונן שוב בכוסיות הקוניאק המלאות ופסע לעבר היציאה. עיניהם ליווהו בדרכו זו. בפתח עצר האיש לרגע, היפנה ראשו לאחור ואמר: “להתראות, הנגבי. תשמור על הילדה”. אחר יצא אל הרחוב.

“רק הוא היה חסר לנו עכשיו”, אמר כספי.

“מי זה היה בדיוק?” שאל פוגל.

“רב־פקד ויקטור פרח”, אמר הנגבי, “המדור המרכזי. מכר ותיק”.

“מעניין”, אמר פוגל, “מעניין איך ידע להופיע בזמן”. ביקורו של השוטר סיקרנו והכעיסו באותה מידה. האם יכול להיות קשר כלשהו בין הצעיר בפלאנל לבין השוטר? האם הצעיר בפלאנל גם הוא שוטר? אולי צריך לצאת מכל העניין, עכשיו, לפני שיהיה מאוחר, כפי שנהוג לומר?

“מיקרה”, אמר הנגבי, “עניין של צירוף מיקרים”.

עזרן שתק.

כספי אמר: “טוב, מה עכשיו?”

“ביום שלישי”, אמר עזרן בשקט, “תיסעו לכיוון קציעות. היבהוב פנס יעצור אתכם בנקודה הנכונה. לא תוכלו לטעות”.

“מי יהבהב?” שאל כספי.

“אני”, אמר עזרן.

“עד מתי תחכה?” שאל פוגל.

“לא עד הבוקר”, אמר עזרן, “אני מציע שתצאו מבאר־שבע מייד לאחר השקיעה”.

“נהיה שם בזמן”, אמר הנגבי, “המידבר לא השתנה”.

עזרן קם.

“אם יהיה שינוי, אטלפן”, אמר. פנה לעבר היציאה מבלי להביט בפניהם.

“אתה לא שותה איתנו?” שאל הנגבי. אבל עזרן לא השיב. הוא עבר את הפתח ונעלם. שוּכְּרִי יצא מן המטבח ובידו סמרטוט לח, עימו החל לעבור משולחן לשולחן, ידו השחומה נלחצת בכוח אל ריבועי הפורמייקה הריקים. הנגבי, כספי ופוגל נותרו ליד שולחנם, הכוסיות המלאות מונחות לנגד עיניהם. שתקו. גבם של הנגבי ושל כספי היה מופנה למטבח, ולכן ראה רק פוגל את זוג העיניים השחורות, הגדולות והיוקדות, שנלחץ באותו רגע אל הדלת המרושתת המפרידה בין אולם־המסעדה לבין המטבח, והביט בו בסקרנות. פוגל רצה לומר משהו, אבל שוּכּרי התקרב לשולחן ועמד בינו ובין הדלת. שוּכּרי הניח את הסמרטוט הלח על השולחן ובשתי ידיו פינה, בזהירות רבה, את ארבע הכוסיות המלאות. טיפה לא נפלה ארצה.

פרק מתוך ‘לילה על העיר’

שלושה שירים

מאת

ארתור רמבו

---

ב"קברט הירוק"

מאת

ארתור רמבו

חמש בערב.

שְׁמוֹנָה יָמִים שָׁחַקְתִּי אֶת הַמַּגָּפַיִם שֶׁלִּי

עַל אַבְנֵי הַדֶּרֶךְ. נִכְנַסְתִּי לְשַׁרְלֶרוּאָה.

בַּ“קַּבָּרֶט הַיָּרֹק” הִזְמַנְתִּי לִי פְּרוּסוֹת

עִם חֶמְאָה, וְנַקְנִיק חֲצִי־קַר.

מְאֻשָּׁר, פָּשַׁטְתִּי אֶת הָרַגְלַיִם מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן

הַיָּרֹק: בָּחַנְתִּי אֶת הַדְּמֻיּוֹת הַחֲסוּדוֹת

בְּצִיּוּרֵי הַקִּיר. – וְזֶה הָיָה גָּדוֹל

כְּשֶׁהַמֶּלְצָרִית עִם הַשָּׁדַיִם הָאַדִּירִים, עֵינֶיהָ מַבְרִיקוֹת,

– זֹאת, נְשִׁיקָה לֹא תַּבְרִיחַ אוֹתָהּ! –

צוֹחֶקֶת, הֵבִיאָה אֶת הַפְּרוּסוֹת וְהַנַּקְנִיק

הַפּוֹשֵׁר שֶׁלִּי עַל צַלַּחַת צִבְעוֹנִית,

נַקְנִיק וָרֹד־לָבָן מַדִּיף רֵיחוֹת שֶׁל

שׁוּם, – וּמִלְאָה כּוֹס בִּירָה עֲנָקִית, עִם כָּל הַקֶּצֶף

שֶׁהִזְהִיב מִקֶּרֶן שֶׁל שֶׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת.

---

זעם של קיסרים

מאת

ארתור רמבו

הָאִישׁ הַחִוֵּר מְהַלֵּךְ, כָּרֵי־דֶּשֶׁא מְלַבְלְבִים

לְצִדּוֹ, לָבוּשׁ שְׁחֹרִים, וְהַסִּיגָר בְּפִיו;

מְהַלֵּךְ וְנִזְכָּר בַּפְּרָחִים שֶׁל טִילֶרִי,

וּבְעֵינוֹ הַדֵּהָה נִדְלָקִים מַבָּטִים…

הַקֵּיסָר עוֹד שִׁכּוֹר מֵעֶשְׂרִים שְׁנוֹת הִלּוּלָה!

הוּא חָשַׁב: "בִּנְשִׁיפָה אֲכַבֶּה אֶת הַחֹפֶשׁ,

אֲבָל בַּעֲדִינוּת, כְּמוֹ נֵר!"

הַחֹפֶשׁ שׁוּב חַי! הוּא מַרְגִּישׁ רָצוּץ!

הוּא מְהֻרְהָר. – הוֹ! אֵיזֶה שֵׁם עַל שְׂפָתָיו הָאִלְּמוֹת

רוֹעֵד? אֵיזוֹ חֲרָטָה שָׁם נוֹשֶׁכֶת אוֹתוֹ?

אֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע. לַקֵּיסָר עַיִן מֵתָה.

הוּא מְהַרְהֵר אוּלַי בְּשֻׁתָּפוֹ הַמְמֻשְׁקָף…

– בּוֹחֵן אֶת קְצֵה הַסִּיגָר שֶׁלּוֹ הַבּוֹעֵר,

וּכְמוֹ בָּעֲרָבִים שֶׁל סַן־קְלוּ, רוֹאֶה עָשָׁן כָּחֹל מִתַּמֵּר.

---

הישן בעמק

מאת

ארתור רמבו

זֶה חוֹר שֶׁל יֶרֶק שָׁם מְזַמֵּר לוֹ נַחַל,

כִּמְטֹרָף תּוֹלֶה עַל הָעֵשֶׂב קְרָעִים

שֶׁל כֶּסֶף; שָׁם הַשֶּׁמֶשׁ, מֵרֹאשׁ הַר נִשָּׂא,

זוֹהֶרֶת: עֵמֶק קָטָן שֶׁמַּקְצִיף מִקַּרְנַיִם.

חַיָּל צָעִיר, פְּעוּר־פֶּה, חֲשׂוּף רֹאשׁ,

וְעָרְפּוֹ רוֹחֵץ בְּשִׂיחַ־שַׁחַל כָּחֹל,

יָשֵׁן; חִוֵּר עַל הָעֵשֶׂב, תַּחַת עָנָן,

הוּא שָׂרוּעַ בְּמִטָּתוֹ הַיְרֻקָּה שָׁם הָאוֹר נִגָּר.

הוּא יָשֵׁן, רַגְלָיו בְּתוֹךְ הַסַּיְפָנִים;

מְחַיֵּךְ בִּשְׁנָתוֹ חִיּוּךְ שֶׁל יֶלֶד חוֹלֶה:

הוֹ טֶבַע, עֲטֹף אוֹתוֹ חֲמִימוּת – קַר לוֹ.

הָרֵיחוֹת מִסָּבִיב לֹא מַרְעִידִים לוֹ נְחִיר;

הוּא יָשֵׁן בַּשֶּׁמֶשׁ, הַיָּד עַל חָזֵהוּ

שְׁלֵוָה. יֵשׁ שְׁנֵי חוֹרִים אֲדֻמִּים בְּצִדּוֹ הַיְמָנִי.

ארבעה שירי אהבה תמיליים – דוד שולמן

בעריכת

מנחם פרי

---

מתמילית: דוד שולמן

הערה: תמילית היא השפה הקלסית של דרום־הודו. במאות הראשונות לספירה חיברו משוררים תמיליים ניידים קורפוס של שירה לירית מיוחדת במינה. שירה זו, המחוּלקת לפי המסורת לשני מדורים (“שירת הפְּנים”, העוסקת באהבה, ו“שירת החוץ”, המיוחדת למלחמה ולמעשי המלכים), מאופיינת על־ידי השימוש במערכת של קונבנציות וסמלים מוסכמים, שבעזרתם יכלו המשוררים לרמוז למצבים נפשיים עדינים ומוּרכבים. כך, למשל, חילקו את הארץ התמילית ל־5 אַזורים סימבוליים, כאשר כל אֵזור ואֵזור מסמל שלב אחד באהבה האידיאלית בין גבר לאִשה (למשל: אזור ההרים מיוחד לזיווּג בסתר לפני הנישואין – ר' שירים 1 ו־2 להלן; אזור המִדבר מסמל את מצב הפירוד והגעגועים, הנוצר כשעוזב האהוב את אהובתו על מנת לחפש עושר בארץ רחוקה, וכו'). לכל אזור אפיוּנים קונבנציונליים (פרחים, בעלי־חיים, נופים, תושבים), המזכירים את שלב האהבה המיוחד לאזור. השירים מוּשׂמים בפי גיבורים קונבנציונליים: האהוב, האהובה, חברתה של האהובה, האם והמינקת.

השירים המובאים כאן לקוחים מתוך שתי אנתולוגיות קלסיות: ‘קוּרוּנְטוֹגַאי’ ו’אֵיְנגוּרוּנוּרוּ'.

---

[הוּא מִתְמַהְמֵהַּ בְּהָרֵי אַרְצוֹ]

מאת

אלמוני/ת

הוּא מִתְמַהְמֵהַּ בְּהָרֵי אַרְצוֹ:

שָׁם צוֹמֵחַ הַפִּלְפֵּל בַּמִּדְרוֹנִים

וְעַל הֶעָלִים עָטוֹת

לַהֲקוֹת־קוֹפִים.

בְּכָל־זֹאת יָקָר הוּא בְּעֵינַי

וַאֲנִי תּוֹהָה:

הַמְתוּקִים חַיֵּי־שָׁמַיִם

מֵהַצַּעַר הַמָּתוֹק

אֲשֶׁר גּוֹרֶרֶת אַחֲרֶיהָ

הָאַהֲבָה?

קוּרוּנְטוֹגַאי 228

---

[לֹא הָיָה אַף אֶחָד מִלְּבַד הַגַּנָּב]

מאת

אלמוני/ת

לֹא הָיָה אַף אֶחָד מִלְּבַד הַגַּנָּב –

וְאִם הוּא יְכַזֵּב, מָה אוּכַל דַּבֵּר?

רַק הָאֲנָפָה עָמְדָה אָז לְיַד הַנָּהָר

עַל רַגְלֶיהָ הַצָּרוֹת,

הַצְּהֻבּוֹת כִּקְנֵה הַדֹּחַן,

וְשָׁלְתָה צְלוֹפָח מֵהַזֶּרֶם הָעוֹבֵר,

כַּאֲשֶׁר

        אוֹתִי אָהַב.

קוּרוּנְטוֹגַאי 25

---

[שְׁתֵּי פָּנִים לַאֲהוּבָתִי]

מאת

אלמוני/ת

שְׁתֵּי פָּנִים לַאֲהוּבָתִי:

בְּחֶשְׁכַת לַיְלָה תָּבוֹא

כְּמוֹ הָרֵיחַ הַנִּדָּף מִיַּעַר מוּלוּר

                שֶׁל אֲדוֹן הָהָר קְשׁוּחַ הַלְחִימָה

                בַּעַל הַחֲנִית הָאֲדֻמָּה

וַאֲזַי הִיא כְּמוֹתִי – –

וּבַעֲלוֹת הַשַּׁחַר

אֶת הַפְּרָחִים אֲשֶׁר שָׁזַרְתִּי בִּשְׂעָרָהּ

תְּפַזֵּר

אֶת צַמָּתָהּ תְּיַשֵׁר

עִם מִשְׁחַת אַלְמֹג וְשֶׁמֶן

וּבְסֵבֵר פָּנִים נָכְרִיּוֹת

אֶת בְּנֵי־בֵיתָהּ תִּפְגֹּש.

קוּרוּנְטוֹגַאי 312

---

[תַּאֲמִינִי אִם תִּרְצִי]

מאת

אלמוני/ת

(האהובה אל חברתה:)

תַּאֲמִינִי אִם תִּרְצִי –

מְתוּקִים מֵחָלָב מְעֹרָב

בִּדְבַשׁ מִגִּנָּתֵנוּ

הֵם הַמַּיִם הַדְּלוּחִים שֶׁהוֹתִירוּם חַיּוֹת־הַבָּר

בְּתַחְתִּית הַבְּאֵר הַסְּכוּכָה בְּעָלִים

בְּאֶרֶץ אַהוּבִי.

אַיְנְגוּרוּנוּרוּ 203

נתונים: להיות משוררת ערביה בישראל

בעריכת

מנחם פרי

---

להיות משוררת ערביה בישראל: שתי שיחות של רונית לנטין עם סיהאם דאוד

מאת

רונית לנטין

6.10.79

רונית היית אומרת שהשירה שלך מגוייסת? שירה קומוניסטית יכולה להיות משעממת.

סיהאם תלוי מי כותב אותה. השירה שלי, למשל, אישית, למרות שאני קומוניסטית. זה גם קומוניזם, גם פוליטיקה, הכל ביחד. אי אפשר להדביק תוויות.

רונית השירים שלך עוברים צנזורה?

סיהאם עכשיו שירה בכלל לא עוברת צנזורה בארץ. רק בשטחים הכבושים.

רונית זאת אומרת שאת יכולה בעצם לכתוב מה שאת רוצה? והוצאות ספרים מקבלות את זה, ספריית פועלים למשל?

סיהאם כן. הם הציעו לי. לא יודעת למה בחרו דווקא בי. אולי דווקא בגלל שהשירים שלי לא כל כך פוליטיים, אלא יותר אישיים. אולי זה קרה דרך ידידים סופרים שאוהבים את השירים שלי, שלחצו עלי להוציא את הספר וגם ביקשו את זה מההוצאה. אלא שלא רציתי, כי לא היה לי ספר בערבית וזה מגוחך להוציא ספר בעברית מבלי שיהיה לי ספר בערבית. אבל לא מזמן יצא קובץ שירים שלי בלבנון, אז הסכמתי.

רונית את כותבת בערבית ומתרגמת לעברית?

סיהאם לא אני המתרגמת.

רונית את שולטת בעברית היטב, אבל השפה שלך היא ערבית מן הסתם?

סיהאם פעם כתבתי שיר או שניים בעברית, בשביל לראות איך זה. אבל אני לא רואה את עצמי כותבת בעברית, אני לא חשה את השפה.

רונית את עובדת עכשיו ב’אל איתיחאד'. מה תפקידך? את עיתונאית?

סיהאם לא, אינני מגדירה את עצמי כעיתונאית. אני מזכירת מערכת וגם עורכת את מדור האמנות.

רונית ויש מדור לנשים בעיתון?

סיהאם היה. אני ערכתי אותו ותקופה ארוכה ניסיתי לכתוב על שחרור האשה. היו שיחות בין גברים בנושא, אבל הדברים נשארו בין אינטלקטואלים, ואני יודעת שכל מה שנאמר היה רק על הנייר ולא יותר מזה. היכרתי את האנשים שראיינתי והם דיברו יפה אבל מה שעשו היה לגמרי שונה והרגשתי שאין בכך תועלת. חשתי שאנשים קוראים בעיתון דברים שכלל לא קיימים במציאות.

רונית ואת האשה היחידה במערכת?

סיהאם כן. הראשונה מזה שלושים וחמש שנה.

רונית ומקבלים אותך כשוות זכויות במערכת?

סיהאם עכשיו כן. לא משום שנתנו לי את זה אלא משום שנלחמתי על כך. בתחילה ניסו לשים לי רגליים (כמובן, לא בגלוי).

רונית אפילו בין קומוניסטים?

סיהאם כן. זאת מלחמה יומיומית. בתחילה היה לי קשה, הייתי צריכה להילחם על כל דבר. אך היו גם כאלה שעזרו לי. הם מעטים, אבל היו. הגעתי לעבודה דרך השירה. למרות זאת, עלי לעמוד תמיד על המשמר. כן, גם בין קומוניסטים. בחברה שלנו לא מקבלים בחורה לבד. גם האנשים שאיתם אני עובדת, גם הם בני החברה הערבית. ואני בחורה יחידה בין חמישה־עשר גברים, קומוניסטית, שההורים שלה לא קומוניסטים ולא תומכים בה. זה לא פשוט.

רונית הנשים במפלגה פעילות?

סיהאם עצוב, אך רוב הנשים מגיעות למפלגה דרך האח, או הבעל. ואשתו של החבר, או הבת של החבר…

רונית ונשים מגיעות לאסיפות פוליטיות?

סיהאם כשיש אסיפה פוליטית רגילה, מספר הבחורות הוא לפעמים עשירית, לפעמים רבע, תלוי במאורע. אבל אם יש אסיפת נשים פוליטית, האולם מלא. לעולם לא היינו מסוגלים לעשות אסיפת גברים באותה צורה.

רונית ממתי קיימות אסיפות נשים כאלה?

סיהאם מאז שאני קרובה למפלגה, חמש שנים, זה כך. אבל זה היה גם קיים לפני כן, הרבה שנים.

רונית ומדברים גם על נושאים של נשים? על נושא שיחרור האשה למשל? על האשה בחברה הערבית?

סיהאם לא. עדיין אין אומץ לגעת בזה.

רונית ויש ביקוש לעניין? למשל בעיתון שלכם?

סיהאם כמעט ולא נוגעים בנושא.

רונית למה?

סיהאם אולי לא רוצים להתמודד עם הבעיה. יש בעיות חשובות יותר, כנראה. בעיני זה הולך יד ביד עם הבעיות האחרות.

רונית זאת בעיה בחברה הערבית, נכון? בעיית שיחרור האשה?

סיהאם בעיה רצינית. ואני יכולה להבין שקשה להתמודד אתה, אבל זה לא מצדיק שלא נוגעים בה.

רונית ומה בדבר עבודת נשים, השכר שהן מקבלות? התנאים, איגוד מקצועי?

סיהאם יש מאבקים ופעולות בנידון, אבל לא רק בנוגע לנשים.

רונית אבל נשים משתכרות שכר נמוך יותר מגברים, לא?

סיהאם כן. במגזר הערבי זה קצת יותר מסובך. האחוז הגדול של העובדות הן פועלות והן מגיעות לעבודה דרך בן־הדוד או האבא או מישהו מהכפר. אז המאבק הוא לא נגד בעל המפעל בלבד אלא גם נגד הקרוב. יותר קשה להילחם בזה, במיוחד נוכח המצב החברתי השורר אצלנו, שבו הגבר הוא האפוטרופוס על הבחורה.

רונית והחמולות עדיין בעינן?

סיהאם ודאי.

רונית והמוהר?

סיהאם בקשר למוהר דברים משתנים קצת. אבל זה שונה בכל מקום. תלוי בכפר. ותלוי גם במשפחה. תלוי אם הבת עובדת, מה המשפחה שלה חושבת וכו'. את יודעת, בעצם די מפליא אותי שאת מתעניינת בנושא הנשים הפלשתינאיות.

רונית מדוע?

סיהאם אינני יודעת. אולי משום שהנשים לא נראות בשטח.

רונית אולי דווקא לכן זה מעניין. חוץ מזה, נדמה לי שהן דווקא כן מתחילות להיראות עכשיו בשטח, לא?

סיהאם אני חושבת שהנשים עדיין אינן מבצעות את תפקידן. זה לא לטובתי להגיד את זה, אך אני מקווה שהפלשתינאיות בחוץ לארץ אינן כאלה, אבל בארץ, מכל הבחינות, גם פוליטית וגם חברתית, הן פחדניות מאוד. אגואיסטיות. הן רוצות שיהיה להן קל ולא מוכנות להילחם אפילו על הדבר הקטן ביותר, אף־על־פי שהחיים שהן חיות הם לא קלים. אולי זה הפחד מהשינוי.

רונית ולא חשוב להן להינתק מכבלי המסורת הזאת, שבעיני היא מפחידה?

סיהאם אולי כן חשוב להן, אבל מצד אחר גם חשוב להן להישאר בתלם. אני יודעת שאם לי היה חשוב כמו לאחרות מה יגיד הדוד וכו', לא הייתי מגיעה לכלום. לי יותר קל היום מפני שאנשים מכירים אותי. אבל כל אחת יכולה להגיע לזה, לכל אחת הכשרונות שלה.

רונית למרות הכבלים.

סיהאם כן, למרות הכבלים. הן פשוט אוהבות את עצמן יותר מדי. אם אחרות היו נלחמות כמוני, גם לי היה יותר קל. זה כואב לי מאוד.

רונית לך יש אחים?

סיהאם כן. ואני דווקא באה ממשפחה שמרנית מאוד.

רונית ואיך הם קיבלו את העובדה שאת גרה לבד?

סיהאם קיבלו אותה יפה, אבל זאת לא היתה הפתעה בשבילם. אני כבר מגיל צעיר נלחמת על כל דבר. אפילו להגיע לבית ספר נלחמתי.

רונית ברצינות! זאת אומרת שילדות ערביות לא הולכות לבית ספר?

סיהאם הולכות, אבל אותי רצו להוציא מבית־הספר כבר בגיל שתים־עשרה. אבי ממוצא מצרי, מהמצרים הסעידים, שהם שמרנים מאוד. והוא חשב שילדה בת שתים־עשרה לא צריכה להתראות עם ילדים. והיו הרבה מלחמות. אבל זאת מלחמה כזאת יפה, במיוחד אם היא נושאת פרי, ולאט לאט שכנעתי את אבא. את אמא לא ניסיתי לשכנע, כי היא פשוט לא העזה. לכן כשבאתי לכאן לעבוד, זה לא חרג מכל המלחמות.

רונית והיום יש לך קשר טוב עם המשפחה?

סיהאם כן.

רונית מקבלים אותך כאשה עובדת?

סיהאם כן, וגם מעריכים אותי מאוד. הלוואי שכל אבא היה מעריך כך את הבת שלו.

רונית אמך עובדת?

סיהאם לא. אמא שלי אשה משכילה יחסית. בארבעים ושמונה, מי שגמרה בית־ספר יסודי נחשבה למשכילה. היא היתה מורה לפני נישואיה. וכשנישאה, אבא שלי לא הסכים שאשה תעזור לו בפרנסת הבית. והם חיו בתנאים כלכליים מחרידים. אני באה ממשפחה שחיה תקופה ארוכה מתחת לקו העוני. עכשיו, אחרי שמונה ילדים – ילד כל שנה – היא כבר אשה מבוגרת, בת חמישים וארבע ונראית בת שבעים.

רונית יש לך גם אחיות?

סיהאם כן. אני הבכירה.

רונית והן כמוך?

סיהאם פחות או יותר. הן לא היו צריכות להתחיל הכל מחדש. אני עשיתי את המלחמות בשבילן. היה יותר קל בבית. והן גם לא היו צריכות לעזוב את הבית בשביל עבודה, כמוני. אחת מהן עובדת בתל־אביב, אחת ברמלה, אחת סטודנטית ואחת עולה לי"א.

רונית נשארו ברמלה הרבה ערבים?

סיהאם יחסית לא. מספרם נע בין 4000 ל־7000 כי הרבה עוזבים, במיוחד צעירים, לחוץ לארץ. ובאים בידואים מהנגב, באים מלוד, מהגליל. כל מי שמוצא עבודה בסביבת תל אביב. מין אוכלוסיה מלוקטת. היית באיזור שנקרא הגיטו?

רונית הגיטו הערבי?

סיהאם הגיטו. במקום שהערבים גרים. כך קוראים למקום היהודים. מקום מלא חורבות ומסריח. מדכא.

רונית והרגשת שאת פשוט צריכה לצאת מהאווירה הזאת? או שיצאת מפני שהעיתון בחיפה?

סיהאם אולי בתת־מודע היתה כאן גם בריחה. כי כשהייתי בבית השקעתי את כל־כולי בבית. אולי בגלל זה התחלתי לכתוב שירה. כי כולם דרשו ממני ולא נתנו. לכן אולי היתה כאן בריחה, כי לא רציתי לשנוא את האחים ואת ההורים. בגיל עשרים הרגשתי כבת ארבעים. לכן אני לא מרגישה צעירה. קרו לי דברים בגיל ארבע שקשה לי להאמין שאמנם קרו בגיל כל כך צעיר. וכשאני סופרת את השנים, קשה להאמין שכל זה היה בגיל כל כך צעיר.

רונית אלה היו הנסיבות שכפו עליך לטפל באחים, או שאת מטבעך טיפוס מטפל?

סיהאם שני הדברים יחד.

רונית ויותר קל לך מאז שבאת לכאן?

סיהאם בהחלט. אני יותר שקועה בעצמי, יש לי יותר זמן לעצמי. שנים לא היה לי זמן לעצמי. במשך שנים היו לי רק כמה שעות בלילה כשהייתי יושבת לבד. עכשיו אני עושה כל מה שעולה על רוחי.

רונית כל דבר? זאת אומרת שאת מרגישה משוחררת מכל הבחינות? גם בענייני גברים?

סיהאם יש לי ביקורת עצמית חזקה. אילו חייתי בחברה אחרת יתכן שהייתי מתנהגת ביתר חופשיות. אבל אולי מפני שאני ביישנית ושמרנית מטבעי, כמובן, כתוצאה מחינוך בבית, יותר קשה לי. אני יותר סגורה מכפי שהייתי רוצה. קורים לי דברים לא נעימים. אני מרגישה שאני משחקת ואני שונאת את זה. כי אני אוהבת לעשות ולהגיד את מה שאני מרגישה. לכן, וגם מפני שחשוב לי שיקבלו אותי יפה, אני לא רוצה להדהים. עד עכשיו הכל הלך יפה. גם ביחסים שלי עם אחרים, גם בהערכה וגם ביכולת לעשות מה שאני רוצה. אז חבל לי לאבד את זה. כאן אני דומה לשאר הבחורות בחברה שלי. עד כאן יש לי הכוח להילחם.

רונית בואי נעבור לעמדה שלך בדבר שיחרור פלשתין.

סיהאם אני מאמינה שחייבת לקום מדינה פלשתינאית.

רונית ולא מדינה חילונית־דימוקרטית?

סיהאם אני אישית הייתי מעדיפה מדינה חילונית דימוקרטית כפיתרון סופי, אבל המצב לא בָּשֵׁל לכך. לא רק מבחינה פוליטית אלא גם מבחינה אישית. צריכים להיות חברה פתוחה מאוד בשביל חיים כאלה.

רונית ומה היחס שלכם לאש"פ? יש הידברות?

סיהאם אנחנו המפלגה הראשונה שהיו לה שיחות אתם. לפני ארבע או חמש שנים בפראג.

רונית ויש שיתוף פעולה יומיומי?

סיהאם מה זה שיתוף פעולה יומיומי? אנוּ בעד הקמת מדינה פלשתינאית. ועל זה הם נאבקים. וכאן בא שיתוף הפעולה.

רונית בארץ או בגדה?

סיהאם בארץ. בגדה המפלגה הקומוניסטית היא מפלגה נפרדת משלנו הפועלת במחתרת.

רונית ואתם ביחסים אתם?

סיהאם אסור לנו. אסור לרוב הקומוניסטים להגיע לגדה.

רונית ולך?

סיהאם אני כנראה “לא בעייתית”. לא הגיעו אלי. הם לא מגיעים לכל אחד. לפעמים בוחרים סתם חברים או חברות שאף פעם לא הגיעו לגדה ונותנים להם צווים. תלוי בנסיבות. אותי זה לא ירתיע גם אם יתנו לי.

רונית אלה חיים קשים, להיות ערבי במדינת ישראל?

סיהאם קשים מאוד. זה מוציא מהדעת כשאני חושבת על זה. טוב שאני עסוקה ואין לי זמן לחשוב על זה. אני חושבת שאין מצב כזה בכל העולם, עם כל כך הרבה תסבוכות ובעיות. בכל דבר יש בעיות, שום דבר לא אמיתי, לא חלק. כשהגעתי לחיפה בשנת 73, הגעתי לדירה שגרו בה כמה בחורות, יהודיות, דרך העיתון. הן שמעו שאני עיתונאית, משוררת, וזה קסם להן. הן רצו לראות מה זה ערביה ללא קרניים. גרתי אתן ואז התלבשו עלי הש.ב. הזמינו אותי פעמיים אליהם כבר בחודש הראשון. רצו להפחיד אותי בעצם ההזמנה. לא איימו עלי ושום דבר. רק שאלו אותי מה אני עושה כאן, בשביל מה באתי. זה היה מצחיק, הם הרי ידעו הכל בלאו הכי. ידעו איפה אני גרה, שאני עובדת בעיתון של רק“ח וכו'. לא הייתי חברה ברק”ח עדיין. חשבו שאני אסוג. מישהי אחרת אולי היתה נבהלת וחוזרת הביתה, או שההורים היו לוחצים עליה. אבל אתי לא הלך להם. לכן הם ניסו להשפיע על הבנות שאתן גרתי. הם הלכו לחברה ששכרה את הדירה וביקשו ממנה לסלק אותי מהדירה. בתחילה היא היתה חזקה, ואמרה שלא יגידו לה עם מי לגור. אבל אחר־כך זה התחיל לעשות לה בושות, כשראו כולם שאנשי הש.ב. באים אליה כל הזמן. היא התחילה לפחד. אני לא רציתי להציק לה, לכן הסתלקתי בעצמי מהדירה. הדירה השניה שהתגוררתי בה היתה שייכת לאשה מבוגרת שגרה בבית אבות. היא לא ידעה מה זה קומוניסטים בכלל, אבל הש.ב. באו אליה ואמרו לה שהיא השכירה את הדירה לבחורה שיש לה פעילות פוליטית ושזה מסוכן. היא די דאגה. לי לא אמרה כלום, אבל היתה מטלפנת ובאה לדירה ללא הודעה. רצתה לוודא שהבית לא עלה באש. אחר כך הסבירה לי, אחרי שראתה שאני בסדר, וסיפרה לי הכל. אז גם אמרה לי שהיא רוצה שאמשיך לגור בדירה למרות הכל. רק בדירה הנוכחית הכל בסדר. יש לי יחסים מצויינים עם השכנים. רק לפני שבועיים קרה דבר מוזר. בשתיים בלילה באו שני צעירים ודפקו בדלת, סתם ככה והסתלקו להם. אני רק מקווה שזה לא הש.ב.

רונית וחוץ מזה, מאלו עוד בחינות קשה לך?

סיהאם מכל הבחינות. אלו דברים קטנים שמצטברים.

רונית את נתקלת ביחס שונה במשרדים בגלל השם שלך?

סיהאם תלוי. אצלי זה שונה כי אני מדברת עברית במבטא אשכנזי, לכן אנשים בכלל לא מעלים על דעתם שאני ערביה. רק מתפלאים על השם.

רונית את ‘ערביה טובה’ כמו שאומרים?

סיהאם ערביה שמדברת עברית במבטא אשכנזי. מתחילים לשאול מאיפה לך המבטא הזה וכו'. אבל גם היחס היפה הזה הוא…

רונית יחס מפלה?

סיהאם בטח.

רונית ומה עם חברים וחברות?

סיהאם לא עם כולם אני משתווה פוליטית. רוב החברים שלי אנשים פתוחים, אנשים שעוסקים בסיפורת ובשירה, אז אפשר לדבר אתם. אין לי בעיות עם חברים. להיפך. החברים האלה נותנים לי כוח להמשיך, אבל הכל מסביב כל כך קשה.

רונית ואף פעם אין לך חשק לקום ולנסוע מכאן?

סיהאם אני מקווה שאף פעם לא אגיע לכך.

רונית משום שהעבודה שלך כאן?

סיהאם זה לא רק עניין של עבודה. אני שייכת לכאן. על אף כל הבעיות. בחוץ אצטרך להתחיל הכל מחדש. אני אלמונית, שום דבר. אני אתחיל לכתוב שירה באנגלית? זה לא אומר לי שום דבר. כאן אני מישהי, שם אהיה מישהי אחרת.

רונית ואיך את מרגישה מבחינה חברתית?

סיהאם אני עושה דברים לא במתוכנן, ספונטאנית. עצם העבודה שלי, הכתיבה שלי, עצם העובדה שעשיתי מה שעשיתי, גם מבחינה חברתית, מדברים בעד עצמם. אני לא מרגישה שעלי תמיד לצאת בהכרזות.

רונית יש לך חברות ערביות מרמלה שמצבן דומה? יש לך בכלל חברות מרמלה? שמרת על קשר?

סיהאם לא. זה עצוב. רוב החברות שלי לא גמרו תיכון. בכלל החברה ברמלה איומה. הרבה יותר גרועה מאשר במקומות אחרים. ארבעת אלפים מתוך ארבעים אלף, רחוקים מהגליל, מנותקים. אז הבחורים ברובם נהיים עבריינים, חשישניקים או במקרה הטוב מוסכניקים. עד עכשיו יש רק מספר קטן של אקדמאים ערבים ברמלה וגם הם מהמשפחות העשירות. והשאר, רק עכשיו מתחילים להגיע לתיכון. אז אלה מתחילים להיות המורים בבתי־הספר, במקום המורים מהכפרים או המורים היהודים. הבחורות שלמדתי אתן כולן נשואות עכשיו, נראות עשרים שנה יותר מבוגרות ממני, עם ילדים, ואומללות.

רונית ואת הולכת לבקר אותן לפעמים?

סיהאם די לי שאני רואה אותן מרחוק וכואב לי הלב. אני נוסעת פעם בשבועיים לרמלה ואני צריכה להיות עם המשפחה. לכן אין לי זמן לבקר אצלן, אבל אני יודעת מה קורה אצלן.

רונית ואין לך שום רצון לדבר אתן, לשנות אותן? לעזור להן?

סיהאם איך אני יכולה לעזור לאשה בגילי שכבר נשואה, עם ארבעה ילדים שבעלה עזב אותה והוא נרקומן והיא עובדת כפועלת ניקיון? איך אני יכולה לעזור לה? צריך להתחיל מאפס.

רונית ומה עם הנערות הצעירות?

סיהאם גם החברות שלי צעירות. צעירות מאוד.

רונית אבל מה עם אלה שעדיין לא נשואות?

סיהאם זה עניין גם של מלחמה אישית. אני עוזרת לאחיות שלי, אבל אני לא רוצה להילחם את המלחמות שלהן. זה לא יעזור, בניסיון הראשון שלהן להתמודד עם הבעיות לבד הן ייכשלו. ואולי אני גם לא בנויה להדריך אחרים. אז אני עושה את זה בדרך עקיפה.

רונית לשאול אותך אם את חופשיה בענייני מין זה לא ענין של רכילות, מפני שיש מעט מאוד ערביות החופשיות בענייני מין.

סיהאם אולי מפני שהבחורות מטבען יותר שמרניות ורגישות. החישוב שלי הוא שמשום שאני באה ממשפחה כזאת, איכפת לי איך אני מתנהגת. אולי לוּ הייתי בת למשפחה שונה לא היה לי כל־כך איכפת. אבל משום שאני יודעת שאני התקווה שלהם, נורא חשוב לי לא לאכזב אותם. הרבה יותר חשוב לי מהחירות שלי. לכן אני משחקת לפעמים, אומרת דברים אבל לא אומרת אותם ישירות, כי אני יודעת שזה יפגע והם לא יבינו. אני יודעת שזו הדרך הטובה ביותר עבורי וככה הם יבינו אותי ויעריכו אותי. אבל בדבר אחד אני בטוחה – שלא אעשה את הטעויות שאחרות עושות.

רונית אם תרצי להתחתן, תתחתני עם ערבי?

סיהאם עם ערבי פלשתינאי מישראל בטח לא. אני מכירה אותם. את אלה שיש סיכוי שאתחתן אתם, אני מכירה היטב.

רונית הם מדי ריאקציוניים לטעמך?

סיהאם לא רק זה. הם אומרים דבר אחד ומתנהגים אחרת. הם ריאקציוניים ולא מודעים לזאת. כאן הבעייה. או שלא רוצים להיות מודעים.

רונית גם הקומוניסטים?

סיהאם גם הקומוניסטים. הקומוניסטים הצעירים רובם נוסעים לחוץ־לארץ וחוזרים עם נשים והם מחוץ לתחום. ועם אחרים יש בעיות. וזה מוציא מהדעת. אם עם ערבי יהיו לי הרבה בעיות, אין כל ספק שעם יהודי יהיו יותר בעיות. אבל עכשיו אני יודעת שעם יהודי, או לא־יהודי פתוח, יהיו פחות בעיות מאשר עם הערבים שאני מכירה. אבל בתנאים הקיימים לא אתחתן עם יהודי, כי נוסף לכל הבעיות האחרות זאת תהיה מכה קשה להורים. ועוד דבר. אם אעשה זאת, ההורים יתגברו על זה אחרי כמה שנים. אבל אני חוששת לאחיות שלי. הן יישבו בבית כמו בבית־סוהר, אבא שלי לא יאמין בחופש שנתן לי וירצה לאסור אותן בבית. וזה גם יעורר בעיות אצל בחורות אחרות. אני אהיה דוגמא לבחורות מרמלה ולא מרמלה. אני מרגישה אחריות. כי לצערי יש בחורות שנותנות דוגמא רעה. יש בחורות שמעניקים להן חופש ולפי הקריטריונים של החברה הערבית הן מדרדרות, כלומר, יוצאות עם בחורים, וזה הדבר הראשון שהן עושות כשיש להן חופש, כי זה מה שחסר להן. ואולי זה נעשה בלי טאקט, לדעתי זה לא פסול אבל את יכולה להבין מה פירוש הדבר לבחורה ששכנה שלה מתנהגת כך ואביה רואה ולא מרשה לבחורה אפילו ללכת לבית־ספר. אם לא היו "בחורות כאלה'', גם לי היה קל יותר, כי לאבא שלי תמיד היתה טענה: את רוצה להיות כמוה? והיה לי קשה לשכנע אותו שאני לא אתנהג כמו הבחורות האלה.

רונית זאת מעמסה קשה.

סיהאם כן. מעמסה קשה מאוד. בתחילה רציתי לכתוב שירה וכתוצאה מזה התפרסמתי. וגם זה מקשה, כי לו הייתי אלמונית, היה לי יותר קל. האחריות כלפי החברה לא היתה קיימת, רק האחריות כלפי המשפחה. זאת מעמסה קשה. מבחינה מסוימת אני לא רוצה להתקדם, אני בולמת את עצמי, כי אני יודעת שיהיה לי יותר קשה. ואולי זאת תקופה כזאת. אני פוחדת עכשיו.

רונית את בן אדם מאוד משפחתי, למרות העצמאות שלך. יש לך המון התחייבויות נפשיות, רגשיות. את יודעת שהרבה בחורות יהודיות שאני מכירה היו אומרות, טוב, יש בעיות, אבל אני חיה את החיים שלי, ולא עושות כלום?

סיהאם יש גם הרבה ערביות כאלה. כשהתחלתי לעבוד, בגיל שבע־עשרה, אחרי התיכון, היו חברות שהיו אומרות לי, איזו פריירית את, נותנת את כל הכסף להורים. ידעתי שבשביל זה אני עובדת. ידעתי שהם צריכים את הכסף, אחרת הייתי הולכת ללמוד. חברות לא הבינו אפילו אם המצב הכלכלי בביתן לא היה טוב משלנו, הן היו הולכות ומוציאות את כל הכסף על עצמן, מתלבשות ומתאפרות. אחת הבחורות שאמרה לי את זה התחתנה עכשיו וכל האחים שלה חשישניקים, עבריינים, בית־סוהר והכל. ולה לא איכפת, לא שואלת מה קורה, לא כואב לה. אני לא מבינה אנשים כאלה, אולי הם פשוט לא רואים. וזאת עוד סיבה שבגללה אני משוכנעת שהייתי צריכה לעזוב, לחיות כאן.

רונית כאן ולא ברמלה?

סיהאם מצד אחד הרבה דברים לא היו קורים או שהיו קורים על הצד הטוב ביותר. אך מצד אחר, לו הייתי נשארת שם, היה לי קשה לעזור, כי גם אני הייתי שקועה באותם חיים.

רונית וכל האנרגיה היוצרת שלך היתה מוּצאת על זה.

סיהאם והייתי גם שונאת אותם.

רונית זה גם עניין של זמן; לא היה נשאר לך זמן לעצמך.

סיהאם זמן ושקט נפשי. לכן הרגשתי שאני מוכרחה להתרחק, גם בשבילם, לא רק בשבילי.

רונית אופייני לכל הנשים שראיינתי הוא שלכל אחת מהן יש הרגשה של משהו מעבר לעצמה, תחושת שליחות. אבל מצד אחר דיברת על האוגואיסטיות של מרבית הנשים, על כך שלא מדברים על נושא שיחרור האשה, מפני שנוח להן במצבן, אבל אלה שקצת יותר איכפת להן יוצאות מעצמן ואז באופן טבעי דואגות למשפחה, למדינה…

סיהאם נכון.

רונית בנושא פלשתין, מה יחסך לפעולות טירור?

סיהאם אני לא מצדיקה את זה, אך מבינה את זה. וכאן יש לי בעיה עם החברים היהודים שסובבים אותי. הם מכירים בזכותם של הפלשתינאים, אבל את אש“פ הם רואים כרוצחים ותו לא. ואני מדברת על בני־אדם פתוחים שאפשר לדבר אתם ולשכנע אותם שהעם הפלשתינאי מגדיר את אש”פ כמנהיגו. אז מה פתאום שאתם תחליטו בשביל הפלשתינאים? אני לא מקבלת אפילו רצח של חתול, אבל אני מבינה אותם. לא השאירו להם דרך אחרת. וזה בטח מאמלל גם אותם. זה מכאיב לי שהעם שלי צריך לנקוט שיטות כאלה. אבל זה כנראה כורח המציאות. לא משאירים לו שום דרך אחרת.

רונית והמפלגה?

סיהאם אנחנו מגנים. אבל אנחנו תמיד אומרים שאם המצב ישאר כמות שהוא יהיו פעולות כאלה. זה לא אומר שאנחנו מצדיקים אותן. אך יש כאלה שמפרשים את זה כהצדקה. למרות שאני בטוחה שזה מאמלל גם אותם. גם את אנשי אש"פ, שהם העם שלי. גם הם בני אדם. בני אדם שנעשקו. להם קל לרצוח? אלה לא בני אדם שנולדו רוצחים. הם הגיעו לכך כי לא השאירו להם דרך אחרת.

רונית בואי נחזור לענין הגברים הערביים. זה פאנטסטי בעיני שאפילו עם הגברים הראדיקליים קשה. ההתנייה קיימת גם אצלנו, את יודעת. לי היה איזה סיפור עם בחור ערבי בשישים ושמונה ופשוט לא יכולתי להתגבר על ההתנייה של כל השנים. והיתה גם בעית ההורים.

סיהאם אבל אם היית מתאהבת היית עומדת בכך?

רונית לא יודעת. לא יכולה להגיד בגלוי שכן. פשוט לא יודעת. זה עניין מסובך.

סיהאם מסובך מאוד.

רונית ואת רוצה להתחתן?

סיהאם בינתיים לא.

רונית אין לך שום חברה ערביה כמוך?

סיהאם יש לי חברה אחת. אלא שתמיד הבדילו בינינו כי היא ממשפחה עשירה מאוד. היא חיתה חמש עשרה שנים בחוץ לארץ וגם המעמד שלה “מרשה לה הרבה יותר”, כאילו לעשירים מותר הכל.

רונית את רואה את עיקר הבעיות שלך כבעיות אישיות בשל היותך אשה, ערביה, בחברה הישראלית, או כבעיות לאומיות?

סיהאם לא הייתי אומרת שהן רק לאומיות, כי יש לי בעיות גם בחברה שלי.

רונית את חושבת שלבחורה שמאלנית כמוך חשוב יותר להשתחרר באופן אישי או לעבוד לקידום שיחרור פלשתין?

סיהאם לו הייתי אני מנהיגה, הייתי עובדת על שני הדברים יחד. אבל כנראה שיותר קל לעבוד על הבעיה הפוליטית, ולא החברתית. בעייה פוליטית קשורה באחרים, ובעייה חברתית קשורה בנו.

רונית אבל אם הבעיה הפוליטית תיפתר היא תיפתר על בסיס של מדינה פלשתינאית ריאקציונית, שהחברה בה תהיה כמו החברה של הוריך, לא? וזה פתרון רע מאוד. זה לא סוציאליזם, זאת רק עוד מדינה לאומנית במרחב.

סיהאם אני מקווה שהמדינה הפלשתינאית תהיה אחרת.

רונית על סמך מה? גם לי יש תקוות כאלה, אבל אין להן ביסוס.

סיהאם הפלשתינאים ילחמו אחר־כך את המלחמות הפנימיות שלהם. לפחות לא יהיה תירוץ שעכשיו אנחנו לא יכולים לטפל בבעיה החברתית כי יש לנו בעיה פוליטית.

13.10.79

סיהאם יש אולי דברים בברית המועצות ובמקומות אחרים שאני לא מקבלת. אבל אני לא מכירה את הדברים מקרוב. מרחוק יש הרבה סילופים. למשל אתמול קראתי ב’מעריב' על לילי בריק, החברה של מאיאקובסקי שמנסים כביכול להסתיר את עובדת היותה אהובתו בגלל מוצאה היהודי. אבל אני בעצמי ראיתי במוזיאון של מאיאקובסקי במוסקבה את התמונות שלה. משם ידעתי מי היא. תעמולה ציונית…

רונית לא יודעת אם דווקא תעמולה ציונית. אבל למה אתם בוחרים להיות דווקא מקורבים לברית המועצות?

סיהאם זה לא דווקא. למה לא. העמדות שלנו תואמות לשלהם.

רונית להרבה אנשים יש הרגשה שאחת הסיבות שאתם תומכים בהם, היא הסיבה הכספית.

סיהאם אנחנו לא מקבלים תמיכה כספית מברית המועצות. אם היינו מקבלים תמיכה, את חושבת שאני הייתי מסתובבת עם ששת אלפים לירות לחודש?

רונית נושא שיחרור האשה לא מגיע לדיון כלל מפני שהמבנה נוקשה, כפוי, לא?

סיהאם לא. אני לא חושבת שזה ענין של מסגרת. אני חושבת שזה עניין של אנשים.

רונית של חוסר פתיחות לבעיה?

סיהאם בהחלט. אני יכולה וכל אחד יכול להעלות את הבעיה. אם היא מציקה לו. הבעיה היא שאם אנשים בעצמם לא מגיעים לזה, אין טעם להעלות נושאים כאלה. לכן זה לא ענין של מסגרת אלא של אנשים.

רונית שפת הדיונים בפעילויות שלכם היא עברית או ערבית?

סיהאם הבעיה קיימת רק בערים המשותפות. בתל אביב, בירושלים ובחיפה. בדרך כלל מחולקת החברות לפי איזורי מגורים. בוואדי למשל אין יהודים, לכן מדברים ערבית. אבל בדרך כלל אם יש יהודים מנהלים את הפגישות בעברית, כי החברים היהודים, לרוב, לא דוברים ערבית. בדרך כלל זה מחולק, יהודים לחוד וערבים לחוד. זה עניין של מקומות מגורים.

רונית זה מוזר. למה אין שיתוף?

סיהאם כי פשוט האנשים גרים במקומות נפרדים.

רונית זה נראה לי אבסורד שבערים משותפות אין תאים מעורבים.

סיהאם משום שאנשים לא גרים באותם איזורים. חברים יהודים מנווה־שאנן לא יסעו להדר או לוואדי, כמו שאף אחד מרחוב עבאס לא יורד לוואדי.

רונית למרות שזה כל כך קרוב?

סיהאם כן. אבל זה תמיד יותר נעים ללכת לפגישות באיזור שלך, שבו מחלקים את העיתון, את הכרוז וכו'. מצד אחר, אם היו עושים את זה במכוון, אם היו מביאים יהודים מנווה־שאנן לעבאס, זה היה נראה מלאכותי, לא היה עונה על הבעיה ומעורר בעיות נוספות. וזה מדובר בפעילות תאים. אך פעם בשבועיים יש פעילות כללית. אז כולם נפגשים עם כולם.

רונית לדעתך רק"ח היא מקום שבו יש דו שיח בין יהודים לערבים?

סיהאם אני חושבת שכן.

רונית כי הרי יש בעיות בהידברות בין רק“ח לבין מפלגות שמאל אחרות. לא בהכרח בגלל רק”ח, גם בגלל האחרות.

סיהאם אמרת “לא בהכרח בגלל רק”ח“. דווקא בבחירות האחרונות תנועות שמאל אחרות הצטרפו אלינו. שס”י והפנתרים הצטרפו לחזית ועוד אחרים. לדעתי היה הגיוני אם גם של"י היו מצטרפים.

רונית אבל של"י איננה תנועה אנטי ציונית.

סיהאם קשה לי להגדיר מה זאת ציונות. חברה שלי, חברת של"י, אומרת שבגין הוא פאשיסט ועל גוש אמונים היא לא רוצה בכלל לשמוע. אפילו על המערך יש לה ביקורת. אבל היא טוענת שהציונות בשבילה פירושו שתהיה לה מדינה משלה והיא תכבד את זכויותיהם של אחרים. כולל מדינה משלהם. ציונות בשבילי היא שלא מכירים בזכותי כפלשתינאית. לפני כמה שנים הפריעה לי העובדה שהיהודים באו והקימו להם מדינה על האדמה שלנו ושאנחנו צריכים לקבל את זה ולהיות פתוחים לזה. האמת, שלא קל לעכל את זה. אבל עכשיו אני לא מעלה את זה על דעתי. היא עוד מודעת לזה שלי יש יותר זכות לארץ, בענין זה אנחנו שלמות, אז מה זה ציונות? בשבילה גם אני ציונית אם אני מקבלת את זכותה לחיות כאן. היא קוראת לעצמה ציונית ולא מקבלת את זה שאני אומרת שבשבילי היא לא ציונית.

רונית היא מדברת על שני עמים, שתי מדינות?

סיהאם כן.

רונית כי אני למשל לא חושבת שני עמים שתי מדינות. אני חושבת שני עמים מדינה אחת.

סיהאם כן, בסדר. אחר כך יחליטו. אם עכשיו יותר קל להגיע לשתי מדינות, למה שלא יגיעו לכך קודם? אם הפלשתינאים רוצים מדינה משלהם, בבקשה. ואני אומרת – הציונות בשבילי זה שלעם שלי אין מדינה, שהוא חי כעם כבוש, כעם פליט, כעם מדוכא.

רונית זאת אומרת שאת לא חושבת על הציונות במובן של לחזור ליפו, לחיפה, לעכו?

סיהאם זה בעייתי מאוד. חלום. אפילו אם נדרוש, זה בלתי אפשרי. בסופו של דבר יגיעו לפיתרון של מדינה אחת, אבל שתהיה מדינה פלשתינאית, שיחזירו גם את הפליטים. את מי שירצה לחזור. לא כולם ירצו לחזור. אבל אלה שיחזרו, שלא יחזרו כל אחד לבית שלו. דיברתי עם פלשתינאי מחוץ־לארץ והוא אמר לי, תארי לעצמך שאני אחזור לבית שלי, לחיפה, והבית שלי יהיה הדפוס שלכם?! כך שזה לא מציאותי. מי שירצה לחזור שיגור בבתים שבונים פה לעולים חדשים. צריכים לוותר, הפלשתינאים הם המוותרים, אפילו בפיתרון כזה.

רונית יהודים רבים לא יסכימו לקביעה הזאת שלך.

סיהאם כן. הם הרי חושבים שהם מוותרים על הרבה כשמוותרים על שטחים כבושים… זה אבסורד.

סיהאם כן. הם אומרים לי שקשה להם. הם הרי דיברו ערבית בבית, בבית־הספר הם למדו ערבית, איך קשה להם? כשאני אומרת להם את זה, הם מתחילים לדבר ערבית ופתאום שוב חוזרים לעברית.

רונית זה פאנטאסטי. זה קורה ליהודים בגולה, יהודים שמתחילים לדבר בשפת הארץ כחלק ראשון מתהליך ההיטמעות. זה מסוכן מאוד לערבים, דווקא עכשיו.

סיהאם מסוכן מאוד. יש לי אחות, שאפשר לומר שהיא לאומנית. כשהיא הולכת ברחוב עם האחים הם מדברים ערבית. היא שונאת לדבר עברית בין יהודים, תמיד אומרת שאנחנו לא מתביישים בכך שאנחנו ערבים. אבל בבית היא מדברת עברית. ואני צריכה לשכנע אותה לדבר ערבית בבית דווקא, עם האמא שלה. הטענה שלה היא שזה יותר נוח. אבל איך זה יתכן? היא למדה בבית־ספר תיכון ערבי, גדלה בבית ערבי, החברות שלה ערביות וזה קורה יחסית הרבה. באיזור המשולש, אפילו בדלית אל כרמל, שזה איזור יחסית סגור, אפילו הנשים מברכות שם ב“שלום” ולא ב“מרחבא”.

רונית יש קומוניסטים בכפרים הדרוזיים?

סיהאם כן, די הרבה. בתחילה היו אחד או שניים, אבל עכשיו רבים מקבלים את העיתון שם. וישנה גם התנועה של הצעירים נגד הגיוס.

רונית זאת תנועה גדולה?

סיהאם גדולה מאוד. עשרות כבר מסרבים להתגייס. עשרות בכפר אחד. עד שהגיעו לכך גוייסו כמו כבשים. אנחנו לא ידענו על כך. תמיד גדלנו על זה שהדרוזים והבידואים הם ‘ערבים טובים’. זוכרת שפעם אמרתי לדרוזי אחד באוניברסיטה שהוא לא ערבי, אלא דרוזי. הוא מחה: מה זאת אומרת לא ערבי? מי הכניס לך את זה לראש?

רונית אמרת שאת נמצאת בתקופת משבר מבחינת השירה שלך. את לא כותבת שירים בזמן האחרון? כבר זמן ממושך?

סיהאם בתקופה שהתחלתי לכתוב כתבתי כמויות עצומות של שירים. לא הרגשתי שאני חוזרת על עצמי, זה היה מין סחף. היתה תקופה כזאת של חצי שנה ואחריה עוד אחת. אבל בשנתיים האחרונות כתבתי שיר רק אחת לכמה חודשים ולפעמים אני כותבת חצי שיר ומרגישה באמצע שזה לא זה וקורעת את זה. אין לי כוח לקחת את עצמי בידיים ולגמור. לפעמים אני מרגישה שאני זקוקה למישהו שישכנע אותי שחשוב שהשיר יעבור לאחרים. אני לא מרגישה שנגמר לי, שאין לי יותר מה לכתוב. אני יודעת שהשירים בתוכי, אבל לא משוכנעת בצורך שהם יעברו לאנשים אחרים. ויש לי גם לבטים אחרים. כל שנה אני חשה שאני משתנית כל הזמן. עכשיו אני זקוקה לזמן חשיבה – האם להמשיך לכתוב או לא להמשיך…

רונית אבל את עוד צעירה.

סיהאם לא כל כך צעירה.

רונית אמנם אמרת לי שנולדת זקנה…

סיהאם כן. וכל כך הרבה דברים משתנים.

רונית ואת מרגישה שמבייש אותך לקרוא שיר שכתבת לפני שנה?

סיהאם אני לא קוראת אותם. זה פשוט לא מעניין אותי. אני לא יכולה לקרוא שירים ישנים ואני גם שוכחת הרבה. אם השיר לא כתוב בכתב ידי, אני שוכחת שאני כתבתי אותו. אבל מבייש? לא חושבת.

רונית לי זה קורה לפעמים שמשהו שכתבתי לפני כמה שנים פשוט מביך אותי.

סיהאם אני פשוט לא מסתכלת על דברים ישנים. לפי הכתב אני יודעת אם זה שיר שנכתב מזמן. לא יודעת אם המשבר הזה ימשך תקופה ארוכה. ומעניין, אצל ההורים, למרות כל הבעיות, היה לי יותר קל לכתוב. היה לי חדר קטן ושם הייתי יושבת וכותבת. כתבתי שם הרבה. כאן אולי אני מרגישה חוסר חמימות ואני זקוקה לחמימות כדי לכתוב. אמנם אני יודעת שאוהבים אותי, יש לי חברים שאוהבים אותי, אבל חסר לי משהו. לא מרוכזת, לא “חם” לי. לא יודעת איך להגדיר את זה בדיוק ולא יודעת אם זה משהו חולף או לא. אבל אני לא מיחסת לזה חשיבות מיוחדת. כי אני יודעת שהיו לי גם תקופות כאלה. אחרי הכל, כמה שנים אני כבר כותבת?

רונית כמה?

סיהאם שמונה שנים. זה לא הרבה. והיו לי תקופות שכתבתי הרבה.

רונית איך זה קורה? השיר יושב לך בראש לפני שאת יושבת לכתוב אותו?

סיהאם לא.

רונית יש לך רעיון? איך זה בא?

סיהאם כן. לפעמים יש איזה רעיון, או מלה, או דבר קטן אחר. כמו שלפעמים את רואה ילד קטן שאת לא כל כך מחבבת ופתאום הוא אומר הברקה ואת מתחילה לאהוב אותו. אני מרגישה ניצוץ. ואני מרגישה בזה המון עכשיו. אולי מפני שזה קורה לעיתים תכופות מדי, אני לא מסוגלת לשבת ולכתוב את זה.

רונית את לא כותבת את הרעיונות האלה? אם יש לך שורה בראש את לא כותבת אותה?

סיהאם כן כותבת.

רונית ומשאירה אותה?

סיהאם לא. פעם הייתי עושה ככה. ואז זה היה נשאר שורה, ואף פעם לא היה הופך לשיר. אבל כשאני כותבת, השיר לא משתנה. אחרי שעתיים או שלוש, כשאני גומרת את השיר אני לא יכולה לשנות אפילו מלה אחת. אחרים, בעיקר כותבי פרוזה, משנים. גם משוררים משנים. אפילו אחרי כמה שנים. אני, אחרי שאני כותבת, אני לא מתייחסת לשירים שלי כאל דבר שלי. אני מתיחסת אליהם מרחוק ולא יכולה לשנות אותם…

רונית לשנות דבר שכתבת לפני זמן מסוים, זה כמו לשנות עבודה של מישהו אחר.

סיהאם במיוחד בשירה. סיפורת זה דבר אחר. אבל בשירה, אין לך בכלל זכות מוסרית להתערב בזה. זה גמור, מושלם.

רונית איך הגעת לספרות. למה דווקא לשירה? למה לא לפרוזה?

סיהאם בבית־הספר הנושא היחידי שבו אפשר להתבלט הוא חיבור. אפשר לקבל עשר בגיאומטריה ואף אחד לא יתפעל. אבל בחיבור יש הבדל בין שש לעשר ובין עשר לעשר. תמיד הקריאו את החיבורים שלי לשלוש כיתות מעלי. והילדים היו לוקחים אותי לחצר ושואלים אותי איך אני עושה את זה. אני דווקא לא הרגשתי שיש לי כישרון בתחום זה. כשהמורה לחיבור ביקש שנכתוב חיבור על הנושא: מה אני רוצה להיות כשאגדל, לא ידעתי אף פעם. הייתי שואלת את הילדה לידי מה היא חושבת שאהיה כשאהיה גדולה והיא היתה בוחרת לי. ואני הייתי מדמיינת לעצמי וכותבת חיבור על זה.

רונית ואיך הגעת דווקא לשירה ולא לסיפורת?

סיהאם כתבתי סיפור אחד. הדבר הראשון שכתבתי. הסיפור התפרסם ואמרו שהוא יפה אבל זה לא תפס אותי. הדבר השני שכתבתי היה שיר ומאז אני כותבת שירים ולא חושבת שהייתי יכולה לכתוב משהו אחר. הציעו לי לכתוב מחזות, אבל זה לא בשבילי. אני יודעת ששירה היא הכלי שלי.

1

אָדָם פּוֹלוֹ יוֹשֵׁב בִּשְּׂדֵרוֹת בֶּן־גּוּרְיוֹן

רִכְבּוֹ אָבַד

תִּקְוָתוֹ בַּשּׁוּלַיִם.

אֵין שׁוּם דִּמְיוֹן בֵּין מַה שֶּׁחוֹלֶה

וּמַה שֶּׁהָיָה

רֵיחַ שׁוּמִים, בְּצָלִים, קְטֹרֶת בַּעֲלַת הַבַּיִת

אִמָּהוּת קְטַנָּה בֵּין יָדָיו הַתְּלוּיוֹת

“עוֹד לֹא אָבְדָה הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה”, הוּא בּוֹדֶה

לְבַדּוֹ

שֶׁיִּקְנֶה אוֹפַנַּיִם אוֹ עָצִיץ

ראשׁוֹ הָרָטֹב מִדִּשּׁוּן צוֹמֵחַ בַּחֲשֵׁכָה

פְּרָט זֶה אוֹ אַחֵר, הֲגִירָה נַפְשִׁית, מַעֲמַד הַהִגָּיוֹן.

קַוֵּי הַכְּאֵב אֵינָם נִפְגָּשִׁים

אָדָם פּוֹלוֹ יוֹשֵׁב בִּשְׂדֵרוֹת בֶּן־גּוּרְיוֹן

2

בָּאוֹטוֹבּוּס אֲנִי חוֹלֵם בַּעֲמִידָה

הַיָּד יָתֵד בְּחַלּוֹן הָאִוְרוּר

הָרוּחַ חַמָּה, רוֹמֶזֶת עַל מְטוֹסִים

שֶׁנִּתָּן לַהֲמִסָּם בִּרְעִידַת עַפְעַף

לְאָן אֲנִי נוֹסֵעַ בָּאוֹטוֹבּוּס, בַּעֲמִידָה

בְּקוֹל לֹא שָׁקוּל שֶׁל נֶגֶד וּבְעַד

הַיָּד הַשְׁנִיָּה מַחֲזִיקָה בְּתִיק הַתְּעוּדוֹת

מְלִיצוֹת יָשְׁרִי, אַשְׁמוֹת הַיּוֹם

בּוֹ יָשַׁב אָדָם פּוֹלוֹ בִּשְּׂדֵרוֹת בֶּן־גּוּרְיוֹן

3

יֵשׁ לוֹ סֵפֶר מַהֲדוּרָה לִידִידִים

הוֹלֵךְ נִקְבָּר כָּל שָׁנָה

אוּלַי “אָבְדָה הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה”.

מְשַׂחֵק כַּדּוּר. לוֹמֵד טֶכְנוֹלוֹגְיָה. מִכְתָּבִים

קְרוּעִים נוֹגְעִים בַּלְּבָנָה

גֹּבַהּ יָפֶה רָקִיעַ נָגוּעַ

הוּא שׁוֹמֵעַ צִ’ימָרוֹזָה וְאֶת נוּעָם שֶׁל עֲצֵי הַפִּלְפֵּל

הַלּוֹקְחִים צֵל מֵעִם עֵינָיו

4

אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ סֵפֶר מַהֲדוּרָה לְעַצְמוֹ

אָדָם פּוֹלוֹ מִפְתָּן וּמַדְרֵגָה

הָאִשָּׁה עוֹלָה בָּם כַּחֲגִיגַת מָנוֹחַ

עֲנָבָה בְּצוּרָה קְרִירָה וּכְמוֹ

בֵּין אֲשָׁלִים מַזִּיעִים

רוּחַ שִׁכּוֹרָה שָׁרָה מְשֻׁגָּעָה

5

אֲנִי הוֹלֵךְ בָּאֲפֵלָה. פֹּה הָיָה גֶשֶׁר רֹאשׁ־פִּנָּה

הַסִּמְטָה מַחֲזִיקָה מַעֲמָד

פּוּאִינְצִיָאנָה רֶגְיָה, עָפְרִית הַכֵּף, אוֹלִיַּנְדֶר נִרְעָד

בְּנָגְעִי

כְּנִימוֹת נוֹפְלוֹת

כְּמוֹ יָמִים מְיֻתָּרִים

מִתּוֹךְ בֶּהָלַת חָזוֹן

בּוֹ הָגָה א.פ. בִּשְּׂדֵרוֹת בֶּן־גּוּרְיוֹן

6

יֵש לוֹ סֵפֶר מַהֲדוּרָה לְעַצְמוֹ

לֹא מִתַּחַת גַּפְנוֹ לֹא מִתַּחַת תְּאֵנָתוֹ

כַּאֲשֶׁר תְּמוּנָתוֹ

מִתְרַחֶקֶת מִפָּנָיו

כִּנְיָר מַזְקִין

7

בְּסֵפֶר דָּנִיֵּאל נִחוּמִים

רוּחַ בְּעָרְפּוֹ תִּגַּע כֹּחַ תַּחֲנוּנִים

הוּא יוֹדֵעַ אֶת זֶה וְיָדוֹ

רוֹשֶׁמֶת קִירוֹת רַבִּים.

מִי אַתָּה בֶּן בֶּלְשַׁצַּאר וְהַמִּשְׁתֶּה שֶׁלְּךָ

וְהַדְּיוֹ הַכּוֹתֶבֶת סְתוּרָה

בְּמֵי לִימוֹן

אָדָם פּוֹלוֹ יוֹשֵׁב בִּשְּׂדֵרוֹת בֶּן־גּוּרְיוֹן

מוֹצִיא מִלִּים עוֹבֵר עוֹבֵר

זְמַן יַתּוּשִׁים, צִרְעָה אֲדֻמָּה, מַיִם עוֹבְרִים

8

הַיָּמִים הָאֵלֶּה מִתְקַשִּׁים בִּי

כְּכַדּוּרֵי גּוּמִי בָּרַקּוֹת

אָכַלְתִּי אֶת עֵינַי הַנְּמוּכוֹת

בְּאַמְבַּר הַהֲזָיָה

מַה לֹּא חוֹזֵר לְבַד

מִן הַפְּרִי הַנּוֹשֵׁר

שֶׁאֲנִי חוֹזֵר אֶל פֵּרוּשָׁיו

מְחַכֶּה, הַשַּׁרְווּל עַד הַמַּרְפֵּק

מִתְמַהְמֵהַּ קַיִץ, רֵיק מִפִּנּוּקֵי הַהִסְתַּגְּרוּת

עָלַי לְסַפֵּר לָךְ דְּבָרִים מַהוּתִיִּים

הַמְהִירוּת שֶׁלִי הָאִטִּיּוּת הָרְגִיעָה

כָּל הַלְּפָנַי הָאַחֲרַי

אֵינָם חֹמֶר זְכִירָה

הִנֵּה חוֹלְפִים כְּצִפֳּרִים שִׁכּוֹרוֹת

חַיֶּיךָ הַמִּתְחַלְּפִים

בְּחַיִּים

שֶׁבָּרָאתָ אוֹתָם בַּבּוֹרוֹת

הָעֲמֻקִּים.

רֹאשׁ אַחֵר חוֹבֵשׁ כּוֹבַע דְּבַשׁ יָדַיִם מְנוֹפְפוֹת צִפָּרְנַיִם

מְזֹהָמוֹת סֻכַּר הַחשֶׁךְ מַחֲשִׁיךְ כְּחשֶׁךְ בֵּין עָלִים כְּמוּסִים

רֹאשׁ נָאוֶה קַל עַל הֶהָרִים מְדַלֵּג

צְבִי מִסְתַּבֵּךְ בְּקַרְנָיו

הִנֵּה חוֹלְפִים כְּאַיָּלוֹת רָצוֹת

שְׂדוֹת מַאֲוַיָּיו

שֵׁב עַל הָאֲדָמָה וְהָרֵם אֶבֶן

גנזך – עמוס עוז: 'על מות הזקן' של א.ב. יהושע

בעריכת

מנחם פרי

---

במדור זה בכוונתנו להביא, מדי פעם, רשימות או קטעים על ספרות שנכתבו ופורסמו לפני 15 שנה לפחות, שיש בהם עניין (הן בגלל הכותב והן בגלל הנושא) ושנעלמו מידיעתם של רבים מן הקוראים, ואף אינם בהישג־יד קל. הרשימה המובאת כאן הפעם ראתה אור בדו־שבועון ‘מן היסוד’ ב־17.1.1963. עמוס עוז הצעיר (שספרו הראשון טרם ראה אור) כותב על ספרו הראשון של א.ב. יהושע רשימה שהיא, כמדומה, אחת התגובות החשובות על ספרו של יהושע.

---

הפטיש והסדן: על 'מות הזקן' מאת א.ב. יהושע

מאת

עמוס עוז

האם יש בכוחו של סיפור קצר ליטול מצב־יסוד אנושי כגון פחד, תשוקה, עייפות, היסטֶרייה – לבודד אותו מתלותו בעשרות מצבים ויחסים מישניים ולהגיע למיצויו המוחלט?

האם ניתן לכפור כליל בתלות שבין מצבי־יסוד כגון אלה לבין המציאות החברתית הקונקרטית?

על שתי שאלות אלה חייב הקורא להיות מוכן להשיב בחיוב, קודם שהוא ניגש אל סיפוריו של א.ב. יהושע (‘מות הזקן’, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ''ג).

לא בדרך־מקרה נזקקת הקריאה בסיפורי ‘מות הזקן’ לקבלה־מראש של התנאים החמורים המתבטאים בשתי שאלות אלה, תנאים שהיוצר מעמיד אותם כמעין “כרטיס־כניסה” אל עולמו הספרותי. עולמו של א.ב. יהושע נשען על הנחה יסודית אחת בעלת שתי פנים: (א) האדם במצביו הקיצוניים ביותר מופעל על־ידי כוח אחד בלבד מבין כוחות־הנפש, וכוח זה פורץ והורס את כל הפרופורציות המאזנות את כוחות־הנפש במצבים שיגרתיים; (ב) כוח יחיד זה – לעולם אין חודו מכוון כלפי הנסיבות, האפשרויות והמיגבלות, הנובעות מהיותו של האדם “יצור חברתי”. לשון אחרת: המאבק שבין האדם לבין חוקיות־קיומו הוא מאבק כנגד כוחות גורליים, יצריים, שטניים, – ולא כנגד כוחות חברתיים, לא אדם מול זולתו, אלא אדם מול בלהה וסיוט.

בלהה וסיוט הם מושגים מופשטים לא פחות מאשר אומה, דת או “מעמד”. על כן עיצובם הספרותי נמדד בקנה־מידה שאינו שונה באורח עקרוני מזה שבו נמדדים סיפורים שעניינם אדם מול חברה, מול אלוהים וכיו"ב. בעברנו מן ההנחות הרוחניות אל גילומן הספרותי, בהכרח אנו תוהים, איפוא, קודם־לכל על אמצעיו של א.ב. יהושע במאבקו עם ההפשטה, בת־לווייתה התמידית של ההכללה.

ב

שאלת עיצובן הספרותי של הנחות פילוסופיות, או של דחפים אי־ראציונאליים, היא השאלה האמנותית המכרעת בדיון על סיפורי ‘מות הזקן’. ככל שההנחות הללו הן שיגרתיות פחות ומדהימות יותר, כן עשויות הן להוליד יצירה גדולה או לעולל כשלון גמור. גורלן של הנחות אלו מותנה במידת יכולתו של היוצר לתרגמן ללשון של מצבים ויחסים השוררים בין אנשים בשר־ודם. קנה־מידה זה ישרת אותנו בעיוננו בסיפורי א.ב. יהושע.

הדבר המזדקר לעין אף בקריאה מרפרפת של הסיפורים, הוא שעניין לנו, בכל שבעת סיפורי הקובץ, בגיבור אחד ויחידי. ה“אני־המספר”, הנוטה להגיב באורח היסטרי על מצבים שונים של בלהה וסיוט – אחד הוא בכל הסיפורים ובכל המצבים. מן הזקן שב“מות הזקן”, דרך הנער שב''חתונתה של גליה" ועד לסוהר הצעיר שב“גיאות הים” – כל גיבוריו של יהושע אינם אלא פנים שונות של גיבורו האחד, אשר הוא לבדו מעסיק את יהושע בבחינת סובייקט. כל יתר דמויותיו (אשר כמה מהן משורטטות בחדות רבה, כגון לובראני, זיוה, הסוהר הקשיש) – כולן מעסיקות אותו בבחינת אובייקטים גרידא, מעין כתלים שבהם מטיח האני־המספר את ראשו. “כתלים" אלה, כאמור, לעולם אינם חברתיים, אלא תמיד הם יצריים, גורליים או רוחניים.

ה“אני” מגיב באורח כמעט־אחיד על מצבים כגון “זדון” (שם אחד הפרקים ב“מסע הערב של יתיר”), “רוח” (שם אחד הפרקים ב“הסיום”) וכיוצא בהם. תגובתו של ה“אני” על מצבים כאלה היא, בדרך־כלל, סערת־נפש הגוררת פעולה חסרת־איזון, מופרזת, לעתים – גובלת בקומיות.

בסיפוריו של קאפקא, או בסרטיו הגדולים של צ’אפלין, נוצרת קומיות על־ידי הפער שבין הליכותיו התמימות והנורמאליות של הגיבור לבין המצבים המעוותים שאליהם הוא נקלע. בסיפורי א.ב. יהושע לא רק המצבים אלא גם תגובותיו של הגיבור – מעוותות הן. אך למרות שהמצבים הם גרוטסקיים והתגובות הן גרוטסקיות – קיימת אי־התאמה בין המצבים לבין התגובות. ה“משוואה” היא, איפוא, שונה מזו המקובלת בהרבה יצירות מודרניות – ואף־על־פי־כן היא פועלת על הקורא בכוח עז.

סגולתו המיוחדת של יהושע מתבטאת ביכולתו ליצור מצבי־שערורייה (“מות הזקן”, “חתונתה של גליה”, “המפקד האחרון”) ומצבים הקרובים לאלה של סיפור־בלשים (“מסע הערב של יתיר”. “הסיום”, “גיאות הים”) – וכל אלה מבלי לגלוש אל כתיבה סנסאציונית, אשר בדרך־הטבע היא אורבת לפיתחם של מצבים כאלה.

ג

עיגון העלילה מחוץ לקואורדינאטות של מקום ושל זמן, מסייע לא.ב. יהושע לא־מעט בעיצוב עולמו המיוחד: טול מ“מסע הערב את “יתיר” ומ’גיאות הים” את “האיים הדרומיים”, והצב במקומם את תחנת רכבת ישראל בכפר הערבי ביתיר שבהרי ירושלים, או את כלא תל־מונד – והפכת את העלילה למהחלה גמורה.

אף בסיפורים שבהם ההפקעה מגדרי הזמן והמקום היא בולטת פחות (“חתונתה של גליה”, “תרדמת־היום”) – נשען יהושע על חומרים אי־ריאליים מובהקים ושואב מהם את עיקר כוחו וייחודו. עם זאת, ההזדקקות להם נראית לנו כאחת מחולשותיו העיקריות של יוצר זה: “יתיר” מוצדקת היא כאשר ניתן לתרגם אותה אל מציאותן של אחת או של מאות תחנות נידחות. אין היא מוצדקת (מבחינה ספרותית) כאשר היא מתיימרת להוות “מהות אפלטונית” של כל הנידחים והנשכחים שבעולם. הצבת החד־פעמי כרמז לכלל, היא ממהותו של הסמל. הצבת הכלל כרמז לחד־פעמי, מעין דידוקציה – היא הפשטה שאינה ממידתה של ספרות. הצבת “יתיר” הערטילאית כרמז ל“נידחות” הערטילאית – על אחת כמה וכמה שאין היא מסייעת להזדהותנו עם המסופר. כמוה כגיוסו של “האדון קנאות”, אשר הוא “מוחזק בעיני הרבים כל־יכול, אף כי נמצא שכפרו בו” – חולשה היא, הנותנת טעם לפגם ב“מסע הערב של יתיר”. פגם זה בולט דווקא משום שהסיפור הוא אחד המעולים שבקובץ מצד התנופה שבו ומצד דקות־העיבוד שבו.

ד

ייחודם של סיפורי ‘מות הזקן’ נעוץ בבידודו ובהעצמתו של אחד מכוחות־הנפש, כוח אשר המצבים המדהימים מקנים לו אוטונומיה כמעט שלימה. שניים הם הכוחות המרכזיים, אשר לסירוגין הם מופקעים ממידותיהם הנורמאליות בסיפוריו של יהושע: מחד – הקדחתנות ההיסטרית, פעלתנות גרוטסקית ומשתוללת, ומאידך – העייפות המוחלטת, התשוקה לתרדמה גמורה וסופית. שני כוחות הפכיים אלה משחקים בסיפורי יהושע משחק של ניגודים־משלימים בדרך מקורית ומרתקת. הוא מעצב את שניהם בכשרון, בדקות ובעוצמה שאינם מצויים. שעה שיהושע מתאר כוחות אלה בעיצומם, הוא מגיע לשיאים בלתי־רגילים של אחדות הסגנון, המיבנה והתוכן ולמעמקים מפתיעים של משמעות: סיפורים כגון “מסע הערב של יתיר”, “תרדמת היום” ו“גיאות הים” פתוחים לאפשרויות עשירות ורבגוניות של הנאה ספרותית. ניתן ליהנות מהם הן כסיפורי־מתח כמעט־בלשיים, הן כסיפורים פסיכולוגיים חריפים, הן כמשלים חברתיים, דתיים ופילוסופיים והן כסמלים כלל־אנושיים.

אלא שבמקום שיהושע עומד בשיאיו, שם נחשפת גם חולשתו. עיקרה של חולשה זו היא הסקאלה המצומצמת, המוגבלות של עולמו המיוחד: בשום מקום בסיפוריו אין אנו נתקלים בעיצוב יחסים בין שני גיבורים או יותר (וממילא – אף לא בדיאלוג משכנע אחד, להוציא את חילופי הדברים שבין הגיבור לבין גליה ב“חתונתה של גליה”).

זאת – משום שאף אחד מן הסיפורים (לבד מן הנזכר לעיל) אין יותר מאשר גיבור אחד ויחיד, הלא הוא גיבורו היחיד של הקובץ כולו.

דבר זה מצמצם גם את יכולתו של הקורא לאהוד את המסופר, ולעתים קרובות הקורא משתאה ואינו מזדהה (שוב יש לציין את “חתונתה של גליה” כיוצא־דופן אף בנקודה זו). כאן עולה גם ההפקעה מממדי המקום והזמן ונוקמת את נקמתה בכך שהיא מגבירה את הריחוק וממעטת את ההזדהות.

מכאן נובעת גם תופעה מדאיגה אחרת: ניצניה של נטייה לחזרות ולוואריאציות, המתגלה בסיפורים המאוחרים. אמנם התבגרותו של המספר ויתרון הסיפורים האחרונים על סיפור כגון “מות הזקן” מכסים על החזרות ומצדיקים אותן. אך דבר זה אינו משחררנו מן החשש החמור, שעולמו המיוחד של א.ב. יהושע יגיע בהקדם למיצוי גמור, שאינו מתיר מקום אלא לחזרה ולוואריאציה.

חשש זה יתבדה רק אם יצליח א.ב. יהושע לפרוץ את מעגל הקסמים שחג סביב יצירותיו, ולפלוש אל מישטחים נוספים של הקיום האנושי – מבלי לזנוח את הכלים המיוחדים שלו, כלים המקנים לו כבר עתה מקום בולט בפרוזה העברית הצעירה.

דווקא הסיפור “המפקד האחרון”, שהוא מן המאוחרים שבקובץ ובשום פנים אינו מן הטובים שבו, מעיד על כך, שיהושע מבין את מיגבלתו העיקרית ומסתער עליה. נראה לנו, כי חיוניותם וממשותם של “חומרי־הגלם” המשמשים ב“המפקד האחרון”, יחד עם התמעטות מרכזיותו של “האני המספר”, הן תופעות המרמזות על כיוון נכון – אף כי הסיפור עצמו לקוי, לדעתנו, בחסרונות מסויימים.

ה

האתגרים העיקריים העומדים – לדעתנו – בפני א.ב. יהושע הם:

• חדירה אל תוך חומרי־גלם “גסים” יותר, המעוגנים במציאותו ובזמנו:

• עיצוב גיבורים אחדים והיחסים שביניהם (אולי על־ידי זניחת הכתיבה בגוף ראשון?!)

• עיצוב כוחות־נפש אחרים, נוספים על אלה שבעיצובם הגיע להישגים מפתיעים המתקרבים למיצוי.

אם יעלה בידי א.ב. יהושע לכבוש לכתיבתו יעדים אלה וכיוצא בהם – מובטחים אנו בו, שעתיד הוא לתפוס מקום מוגדר וחיוני בין היוצרים בני־תקופתו. כבר הפטיש מצוי בידו, והוא מפתיענו בעוצמתו ובמשקלו. עדיין הסדן צר מדי.

עֲרֵמוֹת אֲדָמָה וְקוֹצִים, עֲנָפִים יְבֵשִׁים, בְּשָׂדֶה אֵיקָלִיפְּטוּס,

מוֹרִיק, מַאֲפִיר בִּשְׂדֵה בּוּר.

עֲשָׂבִים וְשִׂיחִים בְּחֻרְבָּה מַשְׁחִירָה, בְּחֻרְשַׁת אֵיקָלִיפְּטוּס,

בְּאֵשׁ בְּעָשָׁן.

בִּצְלָלִים בֵּין עֵצִים אוֹר נִכְהֶה, אֲדָמָה מִתְכַּהָה,

עֲנָנִים בְּרָקִיעַ כֶּהֶה וּמַזְהִיב.

בְּצֵל עֵץ אֵיקָלִיפְּטוּס, אִשָּׁה עֲרֻמָּה בֵּין עַרְבַּיִם.

בְּאָבָק בְּעָפָר בְּקַרְקַע, בִּסְלָעִים בְּחַלָּמִישׁ, בִּנְקָרוֹת,

מַיִם נִקְוִים, בִּנְקִיקִים, בַּחֲרִיצֵי עֲרוּצִים.

שַׁיִשׁ בִּדְבַשׁ דֻּבְדְּבָנִים, בַּאֲדָמָה, בִּשְׁדֶה טְרָשִׁים,

שִׁבְרֵי אֲבָנִים וְשִׂיחַ, עֵשֶׂב יָבֵשׁ.

נִכְהֶה נֶאֱבָךְ נִקְוֶה, בַּעֲרָבָה בְּוָאדִיּוֹת, דְבַשׁ,

בְּמִדְבָּר בְּרָמוֹת הָרִים, בְּמִישׁוֹר.

בְּמִגְרַשׁ גְרוּטָאוֹת קְרָשִׁים, עֵצִים וְשִׂיחַ מֵנֵץ.

התוודעות

מאת

רוברט אלטר

---

דמדומים

מאת

צ'רלס רזניקוף

אֵין כּוֹכָב

בְּקִמּוּר־הַשָּׁמַיִם

הַכָּחֹל.

אֵין רוּחַ.

הַרְחֵק,

סוּס לָבָן

בָּאֹפֶל הַיָּרֹק

שֶׁל הָאָחוּ.

---

נהר בפרברים: קיץ

מאת

צ'רלס רזניקוף

בַּבֹּקֶר הַזַּךְ

צָפִים הַשְּׁחָפִים

עַל הַמַּיִם הַכְּחֻלִּים,

עוֹפוֹת לְבָנִים עַל הַמַּיִם הַכְּחֻלִּים,

עַל נִצְנוּץ הַשַּׁחַר הָאֲדַמְדָּם.

הַשְּׁחָפִים הַלְּבָנִים

מְרַחֲפִים

מֵעַל לַנָּהָר הַמַּבְרִיק

מָקוֹם מְרוֹקְנִים הַבִּיבִים

אֶדְוָתָם הָאִטִּית.

[זַלְזַלֵּי שִׁיחַ שְׁכֵנֵנוּ דַּקִּים כָּל כָּךְ]

זַלְזַלֵּי שִׁיחַ שְׁכֵנֵנוּ דַּקִּים כָּל כָּךְ,

בְּקֹשִׁי אֶרְאֶה קַוֵּיהֶם הַשְּׁחֹרִים;

נִדְמֶה, הֶעָלִים הַיְרֻקִּים צָפִים בָּאֲוִיר.

---

[אוֹר הַבֹּקֶר]

מאת

צ'רלס רזניקוף

אוֹר הַבֹּקֶר

עָמוּם וְכָחֹל –

הָאוֹר הַשָּׁקֵט

שֶׁל חֻרְשָׁה;

וְהִנֵּה מַתְחִיל

קוֹלוֹ הַדַּק אַךְ דָגוּל־כִּרְבָבָה

שֶׁל גֶּשֶׁם.

---

[מִן הָעֲרָפֶל שַׁחַף עָף לְאַט]

מאת

צ'רלס רזניקוף

מִן הָעֲרָפֶל שַׁחַף עָף לְאַט

וְאוֹבֵד בָּעֲרָפֶל. הַבִּנְיָנִים אַךְ עָנָן.

---

[עִבְרִית מְשׁוֹרְרַיִךְ, צִיּוֹן]

מאת

צ'רלס רזניקוף

עִבְרִית מְשׁוֹרְרַיִךְ,צִיּוֹן

כְּשֶׁמֶן עַל כְּוִיָּה,

צוֹנֶנֶת כַּשֶּׁמֶן;

לְאַחַר עֲבוֹדָה,

הָרֵיחַ בָּרְחוֹב בַּלַּיְלָה

שֶׁל מְשֻׂכָּה בְּתִפְרַחְתָּהּ.

כִּשְׁלֹמֹה,

קִדַּשְׁתִּי וְקִדַּשְׁתִּי לְאִשָּׁה לְשׁוֹן עַם זָר;

אֵין דּוֹמָה לָךְ, הַשּׁוּלַמִּית.

---

על שירתו של צ'ארלס רזניקוף

מאת

רוברט אלטר

כאשר מת צ’ארלס רזניקוף בינואר 1976, בגיל שמונים ואחת, היה זה זמן קצר לאחר שהתחילו להכיר בו בציבור כאחד המשוררים האמריקאיים החשובים של אמצע המאה. לפני הופעת מבחר שיריו בהוצאת “ניו דירקשיונס” ב־1962, בשם ‘על נהרות מנהטן’, פורסמו כל תריסר כרכי שיריו באופן פרטי – אחרים סודרו בדפוס על ידי המשורר, במו ידיו – או על־ידי הדפוס האובייקטיביסטי הקטן. “אירגון של סופרים”, כפי שהכריזה העטיפה הכתובה בידי רזניקוף עצמו, “המפרסמים את יצירותיהם שלהם ושל סופרים אחרים שיצירותיהם ראוי שייקראו”. לאחר שפעולתו היתה ממוקדת בקבוצה האובייקטיביסטית בשנות ה־30, נסוג רזניקוף ממעמדו כדמות בולטת בשירה האמריקאית, וקרוב לוודאי שבשני העשורים הבאים הוא הצטייר בעיניהם של רוב הקוראים, אם בכלל, כמשורר ז’אנרי נאמן לתרבות היהודית, ששיריו – בנושאי ההיסטוריה היהודית ועל־פי מוטיבים תנ"כיים ורבניים – הופיעו בכתבי עת כגון ‘מנורה ג’ורנאל’, ‘הַסְפָר היהודי’ (שהוא ערך מאז 1955), ‘מידסטרים’ ו’קומנטרי'.

נראה שהמבחר מתוך ‘ניו דירקשיונס’ שיצא לאור ב־1962, היה אות לא רק לשיבתו של רזניקוף אלא גם לשיבתה של כל הקבוצה האובייקטיביסטית אל שדה־האור של ההערכה הביקורתית. למשל, כאשר כתב העת ‘ספרות בת־זמננו’ ערך, בין השנים 1967 ו־1970, סדרה של שמונה ראיונות עם משוררים אמריקאיים בולטים, התברר שמחציתם היו אובייקטיביסטים – ובתוכם, כמובן, רזניקוף. באחד הגליונות של ‘טיימס ליטרארי ספלמנט’ (1 באוקטובר 1976) תיארה המשוררת אן סטיבנסון את רזניקוף כ“אחד הסופרים הטובים ביותר של דורו”, העומד ברמה אחת עם ויליאם קארלוס ויליאמס, ובמובנים מסויימים אף עולה עליו. הכרך הראשון של מהדורת כל שיריו, בהדפסה נאה, בעריכה קפדנית ומדוקדקת ובטוב טעם, פורסם בשנת מותו של המשורר; וכך ניתן סוף־סוף להשיג את יצירתו של רזניקוף – שהיתה יקרת מציאות זמן ממושך – בצורה מושכת וקריאה.

עבודתו הספרותית של צ’ארלס רזניקוף יכולה לשמש מקרה בוחן מאלף לכל התופעה של כתיבה יהודית אמריקאית, כי איש לא הרחיק לכת ממנו במאמץ המפורש להיות בעת־ובעונה אחת סופר יהודי מודע ואמריקאי במודגש. הוריו היו מהגרים מרוסיה, שעבדו בתעשיית ההלבשה; הוא גדל בברוקלין ותקופה קצרה יותר ב“איסט סייד”, הצד המזרחי של מנהטן, שנתפרסם כמרכז המהגרים היהודיים. כרגיל אצל בני דור זה היתה לו ידיעה פאסיבית ביידיש, ולא היתה לו כל הדרכה מסודרת בעברית – הוא למד את יסודות העברית רק בהיותו בן שלושים ומעלה. לאחר שהשלים את לימודיו וקיבל תואר במשפטים, החל לעבוד בעבודות שונות ומשונות, קצת במסחר, ועם הזמן יותר ויותר בספרות, כחוקר, עורך, מתרגם, וכתב עצמאי. הוא נע בבוהמה הספרותית של גריניץ' וילג' בשנות העשרים; מצא את עצמו, לעיתים כאוהד, בשולי הראדיקאליזם של שנות השלושים; עם זאת היה חבר גם בחוג ה’מנורה ג’ורנאל', שהגיע לשיא פריחתו באותן שנים עצמן; מראשית העשור השלישי לחייו היה שקוע ראשו ורובו בנושאים יהודיים – תחילה בעיקר במחזותיו השיריים ולא בשיריו – והיה קשור לחיי המימסד היהודי: כאוהד של פועלי ציון, בשל נישואיו עם הסופרת הציונית מארי סירקין, בעבודותיו בפרויקטים של מחקר היסטורי וסיפּוֹרת היסטורית בשביל חברת הפירסומים היהודית, ובפרט בדאגתו החריפה לגורל הכלל היהודי אחרי 1933.

להוציא שהייה בהוליבוד בראשית שנות הארבעים, היה רזניקוף כל חייו איש ניו־יורק. ואכן ניו־יורק, היהודים, ואמריקה הם שלושת השדות של שירתו המוקדמת כמאוחרת. כאשר תיאר את שירתו ברשימה קצרה בשביל אנתולוגיה של ‘משוררים בני זמננו’ שהופיעה בלונדון, אלה המלים שבחר: “‘אובייקטיביסט’. הציורים בהירים אבל המשמעות אינה נאמרת כי־אם נרמזת בפרטים האובייקטיביים ובמוזיקה של החרוּזוֹת; המלים מלאות ופשוטות; בלי המלאכותיות של משקלים סדירים; הנושאים רובם יהודיים, אמריקאיים, עירוניים”. היחס שבין שלושת הנושאים הראשיים הללו צריך עיון; ועוד יותר מהותית להבנת יצירתו של רזניקוף היא השאלה, כיצד ניתנת המתודה האובייקטיביסטית, שתוארה כאן בתמציתיות, לביטוי דמיוני בשלושת תחומי החוויה הללו.

האובייקטיביסטים, עם כל הרופף והחמקמק שבאופיים הקולקטיבי, היו הדבר הקרוב ביותר לתנועה מודרניסטית בשירה שאמריקה יצרה, בייחוד כיוון שהמועמד הבולט האחר לתואר זה, האימאג’יזם, היה לאחר ככלות־הכל תופעה אנגלו־אמריקאית, למעשה טראנס־אטלאנטית. פאונד והאימאג’יסטים היו השראתם העיקרית של האובייקטיביסטים, אבל בניגוד לעולם המשטחים החזותיים של האימאג’יסטים, עכשיו, כפי שניסח זאת ויליאם קארלוס ויליאמס יותר מאוחר, ''התודעה, יותר מאשר העין הבלתי־מזויינת, נכנסה לתוך התמונה".¹ חמשת המשוררים המזוהים בדרך־כלל עם קבוצה זו הם לואי זוּקוֹפסקי, ג’ורג' אוֹפֶּן, קארל ראקוֹשי, רזניקוף וויליאם קארלוס ויליאמס. מלבד ויליאמס, כולם יהודים, ומלבד ויליאמס ורזניקוף, כולם היו קומוניסטים, אבל על האידיאולוגיה האסתטית שלהם לא היתה כל השפעה למארקסיזם או ליהדות. נראה שזוקופסקי היה המארגן והמקדם, ומאחורי גבו היה פאונד, מעֵבר לים, הרוח המנחה. פאונד היה זה ששיכנע את האריט מונרו ב־1931 להקדיש לאובייקטיביסטים חוברת מיוחדת של כתב העת ‘פואטרי’, עם זוקופסקי כעורך־אורח; ושלוש שנים לאחר־מכן הופיע פאונד, יחד עם ויליאמס וזוקופסקי, ברשימת חבר היועצים למערכת בית ההוצאה האובייקטיביסטי שנוסד אז. (כמובן שיש אירוניה במעורבותו של פאונד בצאצאים הללו של סביבת המהגרים היהודית; אבל מסתבר שפאונד היה, בניגוד קוטבי לאליוט, אנטישמי אידיאולוגי ולא חברתי. ב־1948 הגן עליו זוקופסקי בתקיפות רבה, בטענה שפאונד מעולם לא הראה רגש אנטישמי אישי קלוש ביותר, ושברבות הימים תיראה סטייתו האידיאולוגית כהערת־אגב מוזרה לתרומתו הגדולה לשירה.)

את המונח “אובייקטיביסט” המציא, כנראה, זוקופסקי, מבלי שנועץ באחרים, לצורך החוברת המיוחדת של ‘פואטרי’. המונח נשאל מן “הפרק הששי” (1930) של היצירה השירית ה“קאנטוס” של פאונד, שכתב אותה כל חייו, ‘א’: “אובייקטיבי – קרני אובייקט שהובאו למוקד אחד, / אובייקטיבי – טבע כיוצר – שאיפה לדבר מושלם אובייקטיבית”. המשמעויות שנבעו מן המלה היו שופעות דיין כדי שכל אחד יכול היה למצוא בה משהו שישא את שאיפותיו השיריות. בנוסף על שתי התפיסות הנרמזות בשורות אלה – של השיר כעדשה ממקדת מלוטשת והשיר כשיחזור מדוקדק של העולם האובייקטיבי, לפחות משמעות אחת נוספת יוחסה למונח על־ידי המשוררים: תפיסת השיר כדבר שנבנה: “(האובייקטיביזם) רואה בשיר, מלבד המשמעות שבו, אובייקט, שיש להתייחס אליו בתור שכזה” (ויליאמס). זוקופסקי לא עזר בהרבה להבהרת העניין כאשר הוסיף מאניפסט לחוברת של ‘פואטרי’ מפברואר 1931: המאניפסט מורכב מאליפסיסים, רמזים פרטיים, ותחבולות אחרות של מַתְמיהוּת תוקפנית (“אני מודה”, אמר רזניקוף בראיון בשנת 1968, “שלא יכולתי לעקוב אחר כל מה שהיה לזוקופסקי לומר על ‘אובייקטיפיקאציה’ או, אם תרצו, על ‘כנות’” – אם כי שירתו של רזניקוף היא אשר שימשה כמוצג עיקרי במסתו של זוקופסקי!) תחבולות אלה של מַתְמיהוּת הן התכונה החוזרת בשירתו של זוקופסקי – שירה מכונסת־בעצמה, העמוסה רמיזות, סטיות תחביריות ולשון־נופל־על־לשון. לכן, לשם הדגמה מעשית ובהירה של הפרוגראמה האובייקטיביסטית, עלינו לפנות לכיוונים אחרים – ובמיוחד, דומני, אל שיריהם הקצרים של רזניקוף וויליאמס.

נסתייע בדוגמאות אחדות. הנה שיר אחד מתוך קבוצה של שבעה שירים המכונה “לאחר הגשם”, שהופיעה בספר ‘ירושלים של זהב’ (1934), שהוא במובנים רבים ספרו החזק ביותר של רזניקוף:

אוֹר הַבֹּקֶר

עָמוּם וְכָחֹל –

הָאוֹר הַשָּׁקֵט

שֶׁל חֻרְשָׁה:

וְהִנֵּה מַתְחִיל

קוֹלוֹ הַדַּק אַךְ דָגוּל־כְּרְבָבָה

שֶׁל גֶּשֶׁם.

(תרגם אורי אלטר)

השפעת האימאג’יזם בולטת בהתחמה החזותית המדוקדקת של השיר ובפשטותן המרוכזת והמעוצבת להפליא. החתירה האובייקטיביסטית אל מעבר לגבולות האימאג’יזם ניכרת בהתפוצצות הקטנה של המלה multitudinous (בתרגום: “דגול כרבבה”) הממוקמת במקום אסטראטגי. זוהי מלה רבת־הברות ממוצא לאטיני (אורך ומוצא שאינם נפוצים בליריקה האנגלית) השוברת את סדרת היאמבים, מטילה את המבע מתחום המראה אל תחום הצליל עם רושם אונומאטופאי יפה. מעל לכל ניכרת חתירה זו בהפתעה הדקה שבשימוש במלה זו כתואר מאייך ל“קול”, ומרמזת על מערך התודעה הקולטת, אולי האנשה בעיבורה, במה שהיה נראה אחרת כייצוג טהור של חוויה חושית.

אכן, מדי פעם נראים שירי רזניקוף כאימאג’יסטיים לחלוטין, קטעים דמויי־הַאיקו בני שתיים או שלוש שורות המשיגים אֶפקט ציורי, מדגישים צבעים יסודיים, ומגלים חיבה לתמונות של ערפל ולרגעי מעבר משמש לגשם או מגשם לשמש. אבל יותר טיפוסיים השירים שבהם נוכחות המתבונן המודע־לעצמו מורגשת בבחירת הפרטים ובאופן מסירתם, ולעיתים הנוכחות מפורשת בצורת גוף־ראשון. התהליך שבו הגילוי האישי מתקלף בשקט מתוך פרטי הסצנה בולט במיוחד בארבע השורות האחרונות של השיר הבא, גם הוא מתוך ‘ירושלים של זהב’:

הַבֹּקֶר הַנָּהָר הוּא כַּאֲגַם

רָגוּעַ – צִיּוּר שֶׁל בָּתִּים וְגָדָה יְרֻקָּה.

סְפִינַת מַשָּׂא רוֹבֶצֶת אֶל הַמֵּזַח;

דָּבָר לֹא זָז מִלְבַד מָנוֹף

הַמְרוֹקֵן אֶת הַמִּטְעָן.

הַגִּבְעָה הַיְּרֻקָּה־כֵּהָה,

הַשְּׁקִיעָה, הַמַּכְתִּימָה אֶת הַנָּהָר –

רָגוּעַ כַּאֲגַם;

הָעֵץ שֶׁלְּצִדִּי

מְכֻסֶּה פְּרִיחוֹת לְבָנוֹת

הַמְכַסּוֹת וְאֵינָן מַסְתִּירוֹת

אֶת הַזְּרָדִים הַשְּׁחֹרִים הַמְסֻקָּסִים.

(תרגם ה. בנימין)

שיר זה, כשירים רבים אחרים של רזניקוף, מזכיר את דרכו של ויליאם קארלוס ויליאמס בהעלאת paysage moralisé מתוך מסירתם הקשובה והדקה של פרטים חזותיים (במקרים רבים של קירבה רבה בין שני המשוררים שירו של רזניקוף מוקדם יותר, אך מכל מקום כמעט שאין ראָיה להשפעה ממשית של אחד המשוררים על חברו). יורשה לי להביא דוגמה אחת לשיר מקביל מאת ויליאמס להמחשת הקירבה בין השניים. זהו קטע קצר מתוך מחזור שירים (“מוצא החורף”) המתמקד בתיאור ענפים במעבר בין עונות, מאופיין באווירה בעלת איכות מיוחדת, שיש בה כדי לרמז על ראייה אישית של ההוויה:

בְּאוֹר חָזָק זֶה

עֵץ־אָשׁוּר לְלֹא עָלִים

זוֹהֵר כְּעָנָן

הוּא נִרְאֶה כְּבוֹהֵק

מִתּוֹךְ עַצְמוֹ

בְּאוֹר חָשׂוּף וְרַךְ

שֶׁל אַהֲבָה

עַל הַדֶּשֶׁא

הַשָּׁבִיר

אֲבָל יֵשׁ עוֹד

בְּמַבָּט שֵׁנִי

כַּמָּה עָלִים צְהֻבִּים

שֶׁעוֹדָם רוֹעֲדִים

אֶחָד פֹּה אֶחָד שָׁם

רוֹטְטִים בְּחִיוּת

(שיר זה והשירים שלהלן בתרגום הרי גולומב)

רזניקוף היה מעדיף מן הסתם לכתוב את הבית השני בלי השורה הרביעית (“של אהבה”), שכן הוא נטה יותר מויליאמס להביע עמדות רגשיות כגון אלה לא בקריאת שמן המפורש אלא במסירת פרטים אובייקטיביים – כאותן שלוש הטעמות רצופות המבטאות את הנוכחות העקשנית והמכוערת של אותם “זרדים שחורים מסוקסים” (במקור black gnarled branches) מתחת לפריחות הלבנות. על־כל־פנים, ניכר כאן הדמיון באסטראטגיה השירית הכללית – דמיון שתחומו מתרחב עד כדי יצירת מודוס פאסטוראלי אורבאני שהוא בלתי־אירוני לחלוטין (אף כי אין הכללה זו חלה על שיר מסוים זה מאת ויליאמס). בשירו זה של רזניקוף קיימת הרמוניה מושלמת בין ספינת־המשא והמנוף ובין הגבעה הירוקה והנהר הרגוע. במקומות אחרים בשירתו מופיעים חומרים כגון מדרכות בוהקות, מכוניות, ואפילו בִּיבֵי שופכין המתרוקנים לתוך נהרות נוצצים או עכבּרושים הזוחלים בתוך ערמות של קופסאות שימורים, וכל זאת תוך שילוב מלא עם שחפים צחורים המרחפים על מים כחולים, תוגתן של חורשות ירוקות, וכיו"ב אלמנטים אידיליים הפזורים בשירים כבקומפוזיציה של ציור. בחלק מיצירות פאסטוראליות אלה מנצל המשורר את משאבי חוויתו לצרכי ביטוי רוחני, המוצב בחזית התמונה הנקלטת; אבל אפילו במקרים אלה נשארת בעינה עוצמתו המעודנת של הרמז הדק. הנה למשל שיר בן חמש שורות מתוך Inscriptions: 1944–1956 (1959):

רְשֹׁם נָא בְּיוֹמָנְךָ

בֵּין רְוָחָיו שֶׁל יוֹם זֶה:

הַשְּׁבִיל הָאָפֵל הַמְהֻסָּס שֶׁל הָרוּחַ

עַל הַמַּיִם הַבְּהִירִים:

שֶׁלֶג עַל עֲנָפֶיהָ הַצְּהֻבִּים שֶׁל הַשִּׁקְמָה.

שלוש השורות האחרונות יכלו להווֹת שיר אימאג’יסטי. אלא שאותה נוכחוּת מהורהרת המאפיינת את שתי השורות הראשונות היא שהופכת את השיר השלם ליצירה אובייקטיביסטית בעלת גוון “רזניקופי” אָפייני.

שירים קצרים אלה המעוצבים בקפדנות באופי אובייקטיביסטי מגלים ברזניקוף שליטה ללא מצרים באמנותו. העזים שביניהם – ורבים ראויים לתואר זה – אינם נופלים בעיני מכל מה שכתב ויליאמס ברוח זו. לאלה יש להוסיף את הרישומים הסיפוריים הקצרצרים, העוסקים ברובם בחייהם של בני הפרולטאריון העירוני. ברישומים אלה מופיעות טכניקות אובייקטיביסטיות אפייניות – כגון איפוק, פירוט מדוקדק ואדישות־לכאורה – כשהן מועברות מתיאור הטבע אל תיאור מעשיהם של בני אדם. הדבר מתבטא לעיתים בפשטנות אך לעיתים באפקטיביות עזה.

אם אומנם שירים אובייקטיביסטיים אלה מציינים או פסגת הישגיו של רזניקוף, מה ייאמר על מאמציו המתמידים להיות משורר יהודי? כאן המקום להתבונן ביחסה של השירה האובייקטיביסטית אל הזמן ובמעורבותו האישית של רזניקוף באידיאה של העבר. השיר האובייקטיביסטי האפייני מקוּבּע וממוסגר בתוך רגע החוויה שהוא מגלם – כמעט כמו בדי הציור העולים בו תדיר הן כאסוציאציות מילוליות והן בדרך האנאלוגיה הקומפוזיציונית. כמובן, הנטיה האובייקטיביסטית להתרכז ברגע־ההווה אינה תופעה מבודדת בשירת המאה העשרים. אין תימה שהפעולה הייצוגית ביותר בשירו המודרניסטית משקפת בחלקה את התמוטטות המסורת ואבדן תחושת החוויה הקולקטיבית, או בכך ששיבתם של משוררים כאליוט, פאונד וזוקופסקי אל המסורת בעקבות הניסוי האימאג’יסטי מתגלו כפאסטישים, כפעולת גזירה־והדבקה של ציטוטים מלומדים, ולאו דווקא כהמשך אורגאני של המסורת. רוב שיריו האובייקטיביסטיים של רזניקוף שופעים תחושת הווה, ולעיתים ממש נוח לו בכך כבקטע זה מתוך “”*Autobiography: Hollywood *("אוטוביוגראפיה: הוליווד''):

טוֹב לִי בַּהֲלִיכָה חֲשָׁאִית זוֹ

בָּעֲרָפֶל;

לֹא־נִרְאֶה, לֹא־נִשְׁמָע,

בִּסְבַךְ הַשִּׂיחִים

כְּבַד טִפּוֹת;

הַשְּׁבִיל הַכָּבוּשׁ בְּבַל־יֵרָאֶה

בְּמֶרְחַק כַּמָּה פְּסִיעוֹת –

וְרַק הַהוֹוֶה הַצַּר חַי.

כעבור למעלה מעשר שנים, ב־Inscriptions, הוא מעניק לרעיון זה הסבר מפורש באפוֹריזם בן ארבע שורות, הטוען כי הזהות הבטוחה היחידה – הביטחון האונטולוגי היחיד שהוא יכול לזכות בו – כל אלה מצויים במקום ובזמן של ההווה, בממלכה המבורכת של הברור והידוע:

הַכְּלָבִים הַהוֹלְכִים אִתִּי שְׁמָם “כָּאן” וְ“עַכְשָׁו”

וּבְכֶלֶב שְׁלִישִׁי אֵין לִי כָּל אֵמוּן –

כִּי הוּא יוֹבִילֵנִי רָחוֹק אֶל תּוֹךְ הֶעָבָר

וְשָׁם אֹבַד לְעַצְמִי – וּשְׁמוֹ “אִלּוּ”.

דמיונו של רזניקוף פעל על רגע־ההווה מתוך שיווי־משקל עדין. כסופרים מודרניים אחרים הוא נטה לראות ברגע זה מעין מקום־מקלט בתוך זרמו השוצף של הזמן. עם זאת יש לציין במיוחד כי המחשבה על העבר לא נתנה לו מנוח; כיהודי הוא חש דחף לפשוט שוב ושוב על ממלכת העבר מכיוונים שונים – בלי הצלחות מרשימות בכיבושה לצרכי דמיונו. אותו כרך שבו מופיע השיר “טוב לי בהליכה חשאית זו” נפתח במחזור שירים בשם “היסטוריה קצרה של ישראל: הערות ופירושים”. בקטע הארוך הראשון במחזור זה מתגלות רבות מן החולשות האפייניות לכתיבתו של רזניקוף על נושאים יהודיים, המצטיינת במבוכה ובחוסר ביטחון עצמי. בפאנוראמה היסטורית זו האיפוק האובייקטיביסטי מפנה את מקומו לקאטאלוגים “אֶפיים”, העמוסים לעייפה בפרטי־פרטים כגון אריגי־דמשק, פרוות, תבלינים, עצי זית ותאנה וגפן. גם אם חומרים אלה ממוקמים בטקסט על־פי תכנון המעיד על תחושתו הדראמאטית של רב־אמן, יש משהו חסר־חיים בשיר כולו. הבעיה העיקרית היא שאין כאן החיאת העבר באמצעות הדמיון, אלא שורה של נוסחאות קפואות הקשורות באופן מסורתי עם העבר, הפשטה של העבר באמצעות ייצוגיו הספרותיים המוכרים ביותר. היהודים עצמם מוצגים מתוך תפיסה אפולוגטית מובהקת (יש לזכור, כי היצירה נכתבה ב־1941); תפיסה זו מתבטאת ברטוריקה האוראטורית והאנאפורית, המתבקשת במסגרת אפולוגטית: "בין זוללים וסובאים / השוכבים בקיאם / הֱיו מפוכחים ונקיים; / בין אנשי זימה וזנונים / הֱיו אנשי אמת; / בין אנשים משוריינים / הֱיו אנשי שלום; / […] בין המעַנים / הֱיו יהודים''

לעיתים מגלה רזניקוף מודעות מפורשת לסתירה הראדיקאלית הטבועה במשימה שנטל על עצמו: לתת באמצעות השירה ביטוי “אובייקטיבי” לרוחה הסוחפת של חוויה היסטורית אשר הוא עצמו מנוכר לה, בהיותו ניצב מן העבר השני של תהום העולם המודרני. בשיר החותם את המחזור “היסטוריה קצרה של ישראל” הוא תוהה על משמעות תחושת־הקיום של אבות אבותיו, השונה כל־כך משלו, כאשר כל פעולה שעשו נעשתה במסגרת רשת צפופה של חוקים ולעיני אלוהים: “עברם היה עדיין הווה, וההווה – / פחד העתיד. / אבל אני פרטי כחיה”. הדבר היוצר אצל רזניקוף קרע בין שירה אישית בעל אותנטיות מושלמת ובין “קול ציבורי” שלא תמיד מצטיין בשכנוע פנימי הוא אי־הנחת שהוא חש בהיותו “פרטי כחיה”. הצורך לפרוץ מתוך אותה פרטיות אל מחוזות היסטוריים רחבים של חוויה קולֶקטיבית הביא את רזניקוף לנקיטת טכניקות שיריות יוצאות־דופן; לעיתים הוא עודד מתן ביטוי ל“אני” אחר, יותר קהה־רגשות ופחות מסוגל לעמוד בפני פיתויי הז’סטה המובנת־מאליה.

סוף השיר שהובא כאן מהווה דוגמה שולית אך סימפטומאטית למנגנון זה. לאחר שהגדיר הדובר את מצבו הפרטי, הצמוד להווה, לעומת אופן קיומם של אבותיו כחלק מרצף היסטורי, נחושה החלטתו: “ארעב למענך, יהודה / ואחריש למענך / ואדיר שנה מעיני בלילה למענך […]” כמובן, אינני מטיל ספק בכנות החלטה זו: זוהי החלטה מובנת ואף ראויה לכבוד של סופר יהודי באותה שנה ראשונה לרציחות ההמוניות, כאשר ה“איינזאצגרופן” שעטו מזרחה. הבעייתיות היא במימוש אותה החלטה באמצעות הדמיון, שאינו חורג כאן מחזרה על ז’סטות פולחניות, מהן מילוליות ומהן סגנוניות; זו מעשה של דבקות דתית על פי החלטה רצונית, ביטוי להתערבותו של מעין אני־עליון שירי יותר מאשר ביטוי לאני שירי אינטגראטיבי.

כבר בשנת 1921 עסק רזניקוף בשקיקה אפיינית של אוטודידאקט בגילוי העבר היהודי וכן בגילוי העבר האמריקאי; ושוב, בדבקות־במטרה של אוטודידאקט, הוא ניסה לבוא חשבון עם העבר ולהעלות בכתיבתו את מורשת־העבר (מלת־מפתח החביבה עליו). מחזותיו השיריים (כונסו ב’תשעה מחזות', 1927) מבוססים כולם על תמות היסטוריות. נושאי המחזות מהווים מעין סקירת אפשרויות בתחום ההיסטוריה היהודית, ובצורה יותר מקוטעת – גם בתחום ההיסטוריה האמריקאית; נכללות בהם התמודדויות דראמאטיות עם דמויות כגון אברהם, הורדוס, רש"י, אוריאל ד’אקוסטה, לואיס וקלארק, נאט טרנר, ג’ון בראון.

הז’אנר הדראמאטי היה בבירור לא־טבעי לרזניקוף. מחזות אלה – שאינם אלא סדרות של סצנות קצרות בעלות מתח דראמאטי דל – אינם ניתנים למעשה להעלאה על במה; לשון השירה המוגבהת־כלשהו והבלתי־מלהיבה, שבה הם כתובים, אינה מעניקה להם זכות־קיום עצמאית כשירה. כשרונו של רזניקוף הצעיר, שהגיע להישגים מרשימים ביצירותיו המבוססות על חוויתו האישית, נבלם מבחינה אמנותית על־ידי הנושאים ההיסטוריים שהוא השתדל בדבקות כזאת לאמץ לעצמו. במירעה – כבמחזה “בראשית” – שירה זו אינה אלא פאראפראזה שירית של המקורות או קישוט מצער שלהם. כך, למשל, כשהמלאך המבשר אומר לאברם חשוך־הבנים: “ניצוצך / יצית להבו אשר תבער / בכל עם ועם, / וניצוצותיה יהיו זרעים של אש” – כובד משקלה והדרה של ההבטחה המקראית המקורית נפרטים בגירסה זו לפרוטות של עולם המראות והדימויים הקונבנציונאלי של השירה הרומאנטית, והטקסט השירי עצמו – כבמקומות אחרים שבהם נזקק רזניקוף לנושאים היסטוריים – “תופח” לממדי הפומפוזיות הטקסית של טקסט לקנטאטה. כיוון שמדרכו של המשורר האובייקטיביסטי – כדבריו הקולעים של היו קנר – לעסוק ב“הנדסת המינימאלי”, הדחף שחש רזניקוף כמשורר יהודי לעסוק ב“הנדסת הנצחי” היה לו לגורם־מבוכה, והוא נאבק למצוא ניב שירי הולם למילוי המשימה הקשה שנטל על עצמו.

כניגוד משלים למאמץ זה להגיע לחזון שירי נעלה של העבר נוצרה טכניקה של מיזוג העבר עם התערבות מוגבלת ביותר של המשורר. החל בשנות ה־20 חזרו ונשנו אצל רזניקוף ניסויים בהרכבת קולאז’ים מן המקורות, בעיקר על־סמך התרגום המסורתי (“תרגום המלך ג’יימס”) של התנ“ך ותרגומים אנגליים מקובלים של המשנה והתלמוד. מעניין מבחינה טכנית לראות איך הוא בונה שיר סיפורי קריא על־ידי בחירה קפדנית של פסוקי תנ”ך, קשירתם יחד, תוך שינויים מעטים, וסידורם על פני הדף כשיר הכתוב במקצב חופשי; עם זאת, גירסתו השירית של רזניקוף לפרקי בראשית ושמות, לסיפור דוד ולפרשת חייו ונבואתו של ירמיהו, יותר משיש בה הישג לדמיון־המשורר שבו יש בה אישור לצורך של המשורר לתבוע את זכותו לחלק ונחלה במורשת העבר היהודי ולממשה בכתיבתו, כזכות־קניין, על־ידי עצם פעולת יציקתה מחדש בטוּריה של שירה אנגלית. שני הקולאז’ים שהוא הִרכיב מטקסטים רבּניים – “ארץ ישראל בשלטון הרומאים” (1936) ו“יהודים בבבל” (1969), הארוך מקודמו – נראים יותר כיצירות מקוריות, שכן אין אלה אנתולוגיות של פסוקים המשחזרים קו עלילתי מוכר, אלא שיבוצים והרכבות של פסוקי הלכה ואגדה שונים זה מזה באָפיים ובמקורם. לשונם הקונקרטית של פסוקים אלה, שנעקרו ממקורם במקוטע והושתלו לתוך רצף של צירופים המפתיעים כל פעם מחדש, הופכת ללשון־אימאז’ים נועזת, המעלה מתוכה עולם־קדומים ומלואו.

עם זאת, נדירים בשירתו של רזניקוף רגעים מבורכים כאלה של היענות לעולמם של קודמיו. הוא היה רדוף קסמיו וסיוטיו של העבר, ולא פעם נראה כי הוא מפקפק אם עליו להשביע את שדי העבר ולגרשם, להטמיע אותם בחזונו השירי, להעלותם על נס או שמא להנציחם ולהנחילם כקללה לקוראי העתיד. חציו הראשון של הרומאן האוטוביוגראפי שלו, ‘על נהרות מנהטן’ (1930), הוא תיאור ילדותה של אמו ברוסיה ושנותיה הראשונות באמריקה; כנראה הוא רשם את הדברים מפיה, וכך הם נמסרים בפרוזה “שטוחה” ושוות־נפש. כל החטיבה הזאת אינה אורגאנית לרומאן כרומאן, ואף אינה רלבאנטית להארת דמותו של אותו צעיר חולמני ובעל נטיות פיוטיות שהוא גיבור הרומאן, אך נראה שרזניקוף לא היה מסוגל לספר את סיפורו הוא בלי דיווח מפורט על מקורותיו. כעבור זמן, כנראה מתוך תהִיה נמשכת על מה שעשוי לצמוח ממקורות אלה, הוא חזר והשתמש בחציו הראשון של הרומאן כמות שהוא והפכו לשלושת הקטעים הפותחים את ‘כרוניקה משפחתית’ (1963). השינוי היחיד הוא הפיכת הסיפור בגוף ראשון לסיפור בגוף שלישי כדי לשלב את הקטע באופן אורגאני בסיפור עקירתם של הוריו מן הדלות של העיירה היהודית אל מרחץ הזיעה, המהומה וההמולה של ענף המחט הניו־יורקי.

בעשור האחרון לחייו חזר רזניקוף פעמיים לטכניקה של שילוב העבר בשירתו, ואף הרחיב את תחומיה לעומת כל כתביו הקודמים. הדבר נעשה תחילה בשני הכרכים ‘עדות: ארצות הברית 1885–1890’; ‘רצ’יטאטיב’ (1965) ו’עדות […] 1891–1900' (1968), ואחר־כך בספרו האחרון, ‘שואה’ (1975). שתי היצירות השיריות (ספק אם ניתן לכנותן כך) הן נוסחים שיריים למסמכים; ב’עדות' המדובר בתעודות משפטיות ועיתונאיות של התקופה, וב’שואה' – המדובר בפרוטוקולים של משפטי נירנברג ומשפט אייכמן. אין הערות ופירושים, אין תוספות לצרכי קישוט או ליצירת מסגרת או מעבר; רק מתן עדות על־ידי תיבנות לשון המסמכים, בשינויים קלים, במסגרת ההדגשים הטיפוגראפיים והריתמיים של החרוזה החופשית. במובן מסוים זהו השימוש האובייקטיביסטי הצרוף ביותר בחומר מן העבר, התואם לחלוטין את הגדרתו של רזניקוף בראיון מ־1968: “המונח ‘אובייקטיביסט’ יכול כמדומני לחול על סופר שאינו כותב במישרין על רגשותיו אלא על מה שהוא רואה ושומע; סופר הפועל כמעט במסגרת מגבלות של עד בבית־משפט; סופר המבטא את רגשותיו בעקיפין, על־ידי עצם בחירת נושאי כתיבתו, ואם הוא כותב שירה – גם על־ידי ה’מוזיקה' של שירתו”. ואומנם, טכניקה זו יכולה להניב תוצאות כגון סוגסטיביות ודייקנות נזירית כאשר היא ממוקדת בחומר השאוב מתוך נסיונו וחוויותיו של הסופר עצמו; אך הבעיה היא, שהפעלתה על מסמכים היסטוריים עלולה להתבטא במעין חוסר־ישע לנוכח הנתונים הגלמיים של ההיסטוריה. זאת ועוד: במסגרת גדולת־הממדים של שתי פואמות ארוכות אלה, כאשר המשורר בוחר למסור את העדות לא באמצעות שחף, חולדת־נהרות או ענן חולף אלא באמצעות שורת אירועים שתועדו במסמכים רשמיים, עלולות דעותיו הקדומות להכשילו בכמה וכמה מובנים. אלה פואמות מטרידות, ולאו דווקא בגלל גילוייהן על תולדות ארצות־הברית או על תכנון השמדת העם היהודי – אלה בסופו של דבר ידועים היטב בלאו הכי – אלא בעיקר בגלל חשיפת מצבו הנפשי של המשורר.

‘עדות’ הוא אוסף של רישומים סיפוריים קצרצרים בשירה, וכמעט כולם ללא יוצא מן הכלל חוזרים על דגם אחד: סיטואציה אנקדוטאלית שמשמעותה מובהרת במהירות, ואז השיר מסתיים בחתך פתאומי, כבנשיכת נחש, באסון כלשהו – רצח, התעללות, תאונה מחרידה, או הונאה ברוטאלית. אין טעם לחלוק על קיומם של יסודות של אלימות ואכזריות בתרבות האמריקאית או להטיל ספק בכך שבתקופת התפשטותה של המהפכה התעשייתית היו הפועלים נתונים בתנאים קשים ומסוכנים. אבל ב’עדות' – בגלל בחירת החומרים וטכניקת ההצגה החסכונית והאדישה – רק תמונות של אסונות קודרים חודרים לתיאור אמריקה של סוף המאה ה־19. דבר זה אינו מבטא, לדעתי, השקפה של ראדיקאל משנות ה־60 על אמריקה, אלא השקפה של אדם שהרבה לחשוב על ההיסטוריה האמריקאית ובסופו של דבר נעשה רדוף סיוטי יסודותיה ההרסניים, מהופנט על־ידי מראות של הריגה והטלת־מום.

‘שואה’ עומדת ביחס מקביל אל ההיסטוריה היהודית המאוחרת, ובה זוכה הסיוט בהצדקה בקנה־מידה אפי. מדרך בחירת המסמכים ומתן הלבוש השירי להם אני מסיק שהיתה לרזניקוף השקפה מודעת כלשהי באשר לאופי מסירת ה“עדות” על זוועות הנאצים לדורות הבאים ולקוראים שמידת ריחוקם מן הנושא כה קיצונית עד שהוא רואה צורך להסביר בהערה מהו ה־.S.S או שהמלה Jude פירושה “יהודי” בגרמנית. המסמכים שבשירים זכו לתפוצה רחבה בדפוס, נכללו באנתולוגיות ובספרי לימוד אוניברסיטאיים ונדונו פעמים רבות; מכאן הקושי לראות את התועלת שבחלוקתם לשורות־‏שיר. הפואמה המתקבלת היא קאטאלוג ארוך של עינויים, השפלה ורצח שלא יתוארו במלים (מן הראוי להשוות יצירה זו עם הרומאן ההיסטורי של רזניקוף ‘לב הארי’ משנת 1944, המתאר בפירוט מחריד את טבח יהדות אנגליה בימי מסע הצלב השלישי. ברומאן זה מנסה הסופר לאזן את הזוועות המצטברות באמצעות “אני מאמין” יהודי מהדהד ברוח הרטוריקה של התוכחה שכבר עמדנו עליה לעיל. מן הסתם חש המחבר בסופו של דבר כי תרועות מעין אלה קצרה ידן להתמודד עם היסטוריה של אסונות, ולכן פנה לגישה הקודרת ללא כחל ושרק המאפיינת את ‘שואה’). באופן סימפטומאטי, אפילו חלקו האחרון של הספר – “בריחות” – עוסק בסופו של דבר בנסיונות כושלים לברוח, ואינו אלא סדרה נוספת של רציחות נוראות בואריאציות אינסופיות של אכזריות.

כמובן, אינני מרמז כי מוראות השואה נפלו במשהו מתיאוריו של רזניקוף; כוונתי היא שקיימת בסופו של דבר נקודה שבה כל המוסיף גורע; חזרה מתמדת על תיאורי רצח ואכזריות, ללא כל תגובה פרשנית של המשורר וללא כל רמז בדבר אופּציות היסטוריות הנשקפות מבעד לרצח, מעבר לו או אחריו – סופה להקהות ולא לחדד את רגישות הקורא. קשה להשתחרר מן החשד כי לפנינו תרגיל מורחב במאזוכיזם במסווה של מסירת עדות. נראה כי ההיסטוריה הפכה בעיני המשורר לחיזיון היפנוטי של דחפי־השמדה בלתי מרוסנים: ההתמוטטות הסופית של כל יחסו הבעייתי לעבר נחשפת באופן מובהק בנופי האימה השטוחים, התופסים בשתי הפואמות הארוכות שחיבר בזקנתו את מקומם של עולמות־הדמיון המעוגלים של יצירתו המוקדמת יותר.

בכל המובנים האלה מתגלה העבר כמלכודת לרזניקוף; אך למען ההגינות יש להוסיף, כי רבים מספור בשירתו הרגעים, שבהם שילוב העבר היהודי מעניק מימד של עומק מכוח הדמיון לקומפוזיציה המסוגרת של השיר האובייקטיביסטי. גם אם בהצהרות האמונים שלו ליהדות נשמעת לעיתים נימה נבובה של רטוריקה ציבורית נמלצת, יש תהודה אותנטית לוידוייו בדבר הניכור שהוא חש כלפי המסורת שהיה שואף להמשיכה. מעל לכל הוא משורר של גלות כי בעצם זיקתו ואהבתו למדיום הנבחר שלו – לשונה של אמריקה – הוא חש לא פעם כאילו נטש את אבותיו העברים נטישה שאין לה תקנה. על שירתו מרחפת כרוח רפאים האידיאה של הלשון העברית, הנוסטאלגיה העזה לעברית (ודווקא היידיש, שהיתה למעשה שפת־אמו, אינה נזכרת כלל). שיר משנת 1927 מסַכֵּם תחושה זו:

מַה קָּשָׁה לִי הָעִבְרִית:

אֲפִלוּ הַמִּלִּים הָעִבְרִיוֹת לְ“אִמָּא”, “לֶחֶם” וְ“שֶׁמֶשׁ”

זָרוֹת לִי. מַה הִרְחַקְתִּי לִגְלוֹת, צִיּוֹן!

ברוח דומה השיר שהוא קבע בראשית ספרו ‘ירושלים של זהב’ פותח כך: “עברית משורריך, ציון, / כשמן על כוויה, / צוננת כשמן”, והוא מסיים בהערה ביקורתית על עצמו כמשורר אנגלי: “כשלמה / קידשתי וקידשתי לאשה לשון עם זר; אין דומה לך, השולמית”. דמיונו השירי של רזניקוף היה בן־בית בתרבות אמריקה; המשורר היה מסור לה בלב ונפש והיה דמות מרכזית בדור של משוררים חדשניים בארץ זו. ועם זאת היה בתודעתו משקע שלא הניח לו להשתלב מתוך רגיעה בסביבה האמריקאית, ואולי זוהי תכונתו היהודית ביותר, במובן העמוק של המלה.

הזהות היהודית פירושה לגבי רזניקוף תחושת אבדן, אך לעיתים היא גם מקור יניקה לדמיונו השירי, כפי שניכר במיוחד במשחק הגומלין בין רמיזות מקראיות לחוויות אישיות בשירתו. גם בוידוייו בדבר הניכור בינו ובין המקורות העבריים הוא מעלה באופן מטאפורי את שלמה ואת שיר השירים; הוא דולה טקסטים מקראיים בחריצות מדרשית ונע ביניהם בקדחתנות הלוך וחזור כדי להביע את מצבו הוא. דווקא כמה משיריו שנושאיהם מקראיים במוצהר אינם עשויים כפסיפס של פסוקי מקרא אלא כגירסאות חדשות ובעלות מעוף של דמויות מקראיות, שהוא מקַשר אותן באופן משמעותי עם תנאי החיים המודרניים המהווים את עולמו של המשורר. שורה אחת משיר מוקדם ומרשים מעין זה – “שמואל” – מלמדת הרבה על רזניקוף: “אני חושב במזמורים, רוחי – תהלים”. הלא האידיאל האובייקטיביסטי היה להכניס את רוחו של המשורר אל תוך הסצנה החזותית המתוארת בשיר; והנה, במקרהו של רזניקוף, רוח המשורר גדושה זכרי פסוקים ואימאז’ים מן המקרא, בחינת פתחים במסגרת ה“כאן” וה“עכשיו” הצופים אל עֵבר מרחבי זמן ותרבות. באחד השירים מתמזגת סופת גשמים עם המבול של נח; בשיר אחר ירח יפה־למראה של ליל קייץ מעלה בזיכרון את פולחן אלת־הירח של הישראלים הקדומים ואת אזהרותיו החמורות של ירמיהו; ושוב – הפעם ברוח ארוטית יותר – הלבנה הערומה מגלגלת את הדובר בדמותו של דוד המתבונן בבת־שבע הרוחצת. בכמה משיאיה ממקדת שירת רזניקוף משמעותו של שיר באמצעות זיקה רוחנית אינטימית לתנ"ך, שהיא נדירה בשירה הכתובה אנגלית מאז ימי המשוררים הפרוטסטאנטיים הגדולים של המאה ה־17 (כגון הנרי ווהן, מילטון של הסונטות, ומעל לכל – ג’ורג' הרברט). כך, למשל, בתיאור אובייקטיביסטי של שתיל רך של עץ (בספר ‘ירושלים של זהב’), מהווה אומנם רוחו של המשורר ספר תהלים, כאשר הוא מגבש את תפיסת ההווה שלו מתוך הרהורים על תהלים פרק צ':

אִילָן זֶה בְּאוֹר־עַרְבַּיִם בָּרְחוֹב –

תַּרְמִלָּיו תְּלוּיִים עַל עֲנָפָיו הַסִּימֶטְרִיִים הַחֲשׂוּפִים

לְלֹא תְּנוּעָה –

אַך לוּ כֵּאלֹהִים אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֵינוּ

כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וּכְהֶרֶף עַיִן,

כִּי אָז רָאִינוּ אֶת בּוּלְמוּס הַגְדִילָה.

בסופו של דבר תחושת הניתוק מרֶצף ההיסטוריה היהודית, שרזניקוף כתב עליה בפרץ־רגשות כֵּן, לא היתה כל כך מוחלטת; אם אתה מסוגל לדבר על היותך גולה ברגש רב כל־כך, מן הסתם פירושו של דבר שלפחות חלק קטן כלשהו ממך, אחרי ככלות הכל, שייך לעולם של שרשים אשר לעומתו מוגדר מצב הגלות. רזניקוף לא היה שומר מצוות ואין לראות בו משורר דתי במובן מצומצם כלשהו, אבל רישומם של האֳפקים התיאולוגיים והערכים האתיים של המסורת שהוא הוקיר כל־כך חרות במקומות רבים ביצירתו, ובמקומות רבים נראה כי המשורר הטמיע בתוכו באופן אורגאני ערכי מסורת שתאמו את ערכיו הוא, ולא רק שילם להם מס־שפתיים פולחני. הקול המהורהר, הקטן והחרישי, העולה מפי הדובר הענו ושפל־הרוח של כמה מזמורי תהלים ופרקי תפילה, היה כנראה הקרוב ביותר ללבו. לעיתים הוא אף השתמש בקול זה ליצירת ביטוי נוקב, כבמחזור־השירים “הרהורים על חגי הסתיו והחורף” ובכמה שירים הקשורים בו בספר ‘כתובות’. שיר בשם “אפילוג” מתוך האוסף האחרון של שירים קצרים – By the Well of Living and Seeing (1969) – הוא ביטוי מושלם לקול זה. השיר מהווה המחשה הולמת של רזניקוף בדברו כמשורר יהודי, ולא במסגרת ז’סטה סוחפת של דיון היסטורי, אלא במסגרת תחושת־הקיום הבסיסית שלו. השיר מפיק משמעות אישית מתוך המקורות הבאים: קֹהלת י''א 7 (“ומתוק האור, וטוב לעינים לראות את השמש”); “ברכות הנהנין” המסורתיות – המשמשות ליהודי לברך על כל הנאות העולם הזה; ואולי גם תחושת החלופיות האנושית של משורר התהילים. לרגע נסגר הפער בין האנגלית שלו ובין זכרון העברית “הצונן כשמן על כוויה”, ובלשון שכולה שלו ועם זאת גם של המסורת הוא יכול לסכּם את תחושת חייו:

בָּרוּךְ

בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ וּבְמַרְאֵה הָעוֹלָם

יוֹם־יוֹם.

וּבְכָל הֲנָאוֹת הַחוּשִׁים וְהָרוּחַ;

וּבִרְאוּת־עֵינַי, אַף כִּי כָּהֲתָה,

וִידִיעָתִי, אַף כִּי דַלָּה,

וְחַיַּי, אַף כִּי קְצָרִים הָיוּ.

(תרגם אורי אלטר)

מאנגלית: הרי גולומב