בתחילת מלחמת העולם השנייה הגיע מספרם של יהודי ליטא, כולל חבל וילנה, לכדי רבע מיליון. בגלל ייחודם מהבחינה התורנית־תרבותית והלאומית־ציונית כונתה ליטא “ארץ־ישראל ד’גלותא”. ייחוד זה נמשך במידה רבה גם לכשנקלעו כמו רבים מאחיהם במזרח אירופה תחת השלטון הסובייטי על כל המשתמע מכך, לרבות הגליותיהם ההמוניות לאזורים רחוקים ונידחים שבברית־המועצות.

ב־14 ליוני 1941 הוגלו לשם מליטא בקרונות־משא סגורים כ־30,000 איש אישה וילד שהוגדרו ע“י השלטונות כ”יסודות בלתי־מהימנים“. ביניהם היו כ־7,000 יהודים: חלקם – חרשתנים, סוחרים אמידים ובעלי־רכוש, וחלקם – פעילי ארגונים ציוניים ואחרים שהוכרזו כ”לאומניים, מיליטריסטיים וקונטרה־רבולוציוניים". לכל אלה צורפו לרוב גם בני־ביתם. לפי הנחיות המטה האחראי על מבצע ההגליה ועל עתידם של הגולים הם הופרדו ל־2 קבוצות או קטגוריות:

בקבוצה (או הקטגוריה) הראשונה נכללו בעיקר ראשי־משפחות ובודדים שנועדו לשאת עונש מאסר במחנה־עבודה סגור וכד'. הללו הועברו מיד או במשך הזמן למחנות־העבודה שבצפון סיביר כמו ראשוטי שבחבל קראסנויארסק ועוד. רבים מהם מתו מחמת התנאים התת־אנושיים ששררו שם.

בקבוצה (או הקטגוריה) השנייה – נכללו רובם של הגולים ובעיקר: בני־המשפחה של אלה מהקבוצה הראשונה, משפחות שלמות גרידא ואחרים. חלקם הוגלו בשלב הראשון למקומות שונים בחבל אלטאי שבדרום־מערב סיביר, כמו ביסק ועוד. לאחר כשנה בה הועסקו בעבודות שונות, הועבר חלקם לישוב זעיר ונידח בשם ביקוב־מיס ששכן על חצי־אי קפוא (למעשה קרחון) כ־1,000 ק"מ בלבד מהקוטב הצפוני. בקור המקפיא (עד 55- מעלות!) ובסערות הנוראות שהתחוללו שם, נאלצו הגולים לעבוד בפרך למחייתם הדלה בציד דגים ועיבוד שלל הדיג למען הצרכים של מאמץ המלחמה של ברית־המועצות. לקבוצת גולים זו נקלע מחבר הספר שלפנינו – יוצא העיירה קיבארט במערב ליטא, שסיים בשעתו גימנסיה עברית. כסטודנט שנה ב' בביולוגיה היה אמור ב–14 ליוני 1941 להתכונן לבחינות־גמר. אולם כשנודע לו שהוריו כבר נכלאו (כל אחד לחוד) בקרונות ההגליה, הוא הצטרף לקרון בו הובלה אמו החולנית וסעד אותה במסירות־נפש קרוב לשנתיים גם לאחר מכן עד פטירתה. זמן קצר לאחר מכן נפטר גם אביו, שכסוחר אמיד וציוני פעיל – נכלא במחנה ראשוטי.

הודות לגילו הצעיר יחסית ולחוסנו הפיזי והנפשי של המחבר וכן גם הודות להימצאותו באווירה יהודית־תומכת של אחים־לצרה, הוא יצא בריא ושלם מתקופת גלותו־הרשמית שנמשכה 15 שנים. בתקופה רבת־תהפוכות זו, אף זכה להינשא בחתונה יהודית למהדרין (כנראה הראשונה מסוגה שנערכה בסמוך לקוטב הצפוני!) עם בחירת ליבו בלה לבית מהרש“ק, גם היא בת למשפחת גולים מליטא. בסוף תקופת הגלות, עברו לגור בעיר יאקוטסק. בינתיים נולדו להם שתי בנות וניתנו להן שמות עבריים מצלצלים: חביבה ומרים. אין תימה שכבר בילדותן ספגו יותר משמץ של תרבות ישראל שהשפיעו עליהן הסבא והסבתא מהרש”ק כמו גם הוריהן. קרוב לודאי שלא נסתרה מהן העובדה שאביהן מאזין מידי לילה בחשאי לשידורי “קול ציון לגולה”, ואף מנהל חליפת מכתבים שיטתית עם חברו מנוער אינג' יוסף רוזין שזכה להיחלץ בשלהי המלחמה בליטא ולעלות לארץ־ישראל.

למקרא כל פרקי הספר אי־אפשר שלא להתרשם מכמיהתו המתמדת של המחבר לעלות לארץ, כמיהה שפעמה בליבו משחר ילדותו וגברה בימים האפלים (תרתי משמע) ו“הלילות הפולאריים” בגלותו. חיזוק משמעותי בנושא זה קיבל מרעייתו, הוריה ומרוב רובם של מאה ושמונים היהודים – אחים לגורל ולחזון הציוני, ששהו עמו תשע שנים תמימות בביקוב־מיס. טבעי על כן שלאחר ריצוי תקופת הגלות החלו לזוז בהדרגה לאזורים המערביים של ברית־המועצות כמו טולה שמרכז רוסיה האירופית ווילנה בירת ליטא ששמשה בשנות ה־60 מרכז לפעילות יהודית. ואכן מעיר זו, בה החלה ב־1941 פרשת הגלייתו הוא ומשפחתו זכו לעלות למדינת ישראל ב־1969. אי לכך מסתיים ספר מרתק זה

בפרק הנושא את הכותרת “ישראל” בו מתוארות הפגישות הראשונות עם קרוביו וחבריו כולל חברו יוסף רוזין שהוזכר לעיל ושעמו התכתב משך שבתו בגולה הכפולה. בין אם מכתבים אלה שימשו לו כמקורות לאזכור נשכחות ובין אם לאו, מתקבל הרושם שהמחבר ניחון בזיכרון מעולה ובחוש לאבחנה והערכה לגבי עניינים שונים בהם נתקל בשנות גלותו.

כמי שעוסק שנים רבות מטעם האוניברסיטה העברית בחקר קורות יהודי ליטא במלחמת העולם השנייה משני עברי החזית, זכיתי לראיין בשעתו הן את המחבר והן רבים אחרים במאוזכרים בספרו זה. קראתי גם את רוב הזיכרונות שפרסמו גולים נוספים. על סמך כל אלה מרשה אני לעצמי לקבוע שהספר שלפנינו תואם כללית את הממצאים של האחרים ואף משלים אותם. במיוחד אמורים הדברים לגבי התיאור המוסדי, החברתי והציבורי של יהודי ליטא שנקלעו על קרחון שכוח־אל “ביקוב מיס” והפכוהו למעין קהילה יהודית בזעיר־אנפין לפי המסורת רבת־הדורות של היהדות הליטאית. לא בכדי הפרק המרכזי שכותרתו “ביקוב מיס”, ושבו מגולמת אהבת־ישראל במיטבה, תופס יותר משליש הספר.

כך או אחרת יימצא הקורא בספר זה הרבה יותר מאשר זיכרונות אישיים גרידא.

האוניברסיטה העברית ירושלים, י“א באייר תשנ”ו

פרופ' דב לוין

הקדמה

מאז עלייתי ארצה לא הרפתה ממני המחשבה ולא עזב אותי הרצון לספר ולתַעֵד את קורותיו של ציבור גדול מיהודי ליטא, שהוגלה ע"י השלטון הסובייטי, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, לסיביר ובהמשך לצפון הרחוק, לכפר הארקטי בִּיקוֹב־מִיס.

בני משפחתי היו עדים חיים לקורות ההגלייה האכזרית הזאת ולכן בבואי לספר את תולדותיה של גלות ביקוב־מיס, אני גם משחזר את קורות משפחתי באותה תקופה.

ספר זה נכתב גם למען ילדינו ונכדינו כאן בארץ, כדי שיוכלו להבין את גדולתו ועוצמתו של הרעיון הציוני, שהודות לו זכה העם היהודי הנרדף לחיי חופש לאומי.

תהי עבודה זו יד לזיכרונם של גולי ביקוב־מיס ושל הצפון הארקטי, שקיפחו את חייהם תחת המשטר הבולשביקי הרודני ומצאו את מותם בערבות השלג של הטונדרה הנצחית ובמעמקי האוקיינוס הארקטי הקפוא.

יהי ספר זה מצבה:

לזכרו של אבי מורי, היקר באדם, מיכאל שדכנוביץ', שמת מרעב ותשישות בערבות קזחסטן ומצבה לא הוקמה על קברו,

לזכרה של אימי מורתי היקרה ליבע שדכנוביץ' לבית הופמן, שנפטרה ביסורים בביקוב־מיס וקברה נכרה בקרח הארקטי,

לזכרם של אחי היקר והאהוב לייב’לה וגיסתי היקרה סוניה, שניספו במנוסתם מהצבא הנאצי התוקף ומקום קבורתם לא נודע.

יהי זכרם ברוך!

תודתי מקרב לב נתונה:

לחברי מילדות יוסף רוזין, שלא נלאה מלשכנעני ולדרבן אותי להעלות בכתב את זיכרונותיי אלו. הוא לא הסתפק רק בשכנוע, אלא התנדב להדפיס את החומר הכתוב במחשב ובזאת תרם ממשית להגשמת משימתי. הודות לעצותיו המועילות קיבל הספר את צורתו הנוכחית.

לנכדתי רונית גרבר, שלא חסכה מאמץ לקרוא את הכתוב ולתקן את הדרוש. עצותיה בתחום הסגנון היו נר לרגלי עת עמלתי על כתיבת הזיכרונות.

לרעייתי בלה, שחיזקה את רוחי להמשיך בעבודה זו והייתה לי לעזר רב בשחזור רבים מהאירועים המתוארים משנות גלותנו ואילך.

ובסוף, תודה רבה לכל בני משפחתי, שעמדו לצדי, כל אחד ברצון להיות לי לעזר.

פרק א': הגירוש לסיבּיר

הידיעה על מעצר הורַיי

שבת, ה־14 ביוני 1941, יום בהיר, יפה וחם בווילנה. קמתי מוקדם כהרגלי בחדרי השכור ברחוב מִינדאַוֹגוֹ ומיהרתי לאוניברסיטה להתכונן במעבדת המינרלים למבחן שנקבע ליום שני 16.6.1941. המבחן היה מאוד חשוב מבחינתי כסטודנט שנה ב' לביולוגיה.

על סף הדלת, לפני צאתי מהבית, פנה אלי בעל הדירה שבה התגוררתי, מר בַּסיוּק בהתרגשות: “דוד, תשמע מה קרה לפנות בוקר. אסרו את הכמרים במינזר ממול”. מול ביתנו אכן היה מינזר או כנסייה בה שכנו אנשי כמורה קתוליים. “מה לי ולהם?” - עניתי. “אני ממהר, שיהיה לך בוקר טוב ונעים”. בַּסיוּק היה יהודי וילנאי שיחד עם אשתו טוֹסיָה ושני ילדיהם היו משפחה יהודית טובה. הוא עבד כ“מייסטר” (מנהל עבודה) במפעל לייצור לֶבֶד והם חיו להם בצניעות מהמשכורת שהביא הביתה ובנוסף גם השכירו חדר בדירתם כדי למלא את החסר.

וכך, ממהר כהרגלי, פניתי לכיוון האוניברסיטה ששכנה במרחק חצי שעה הליכה מהבית. כל אותו יום, ה־14 ביוני, ישבתי במעבדה ולמדתי את המינרלים ואת הרכבם הכימי והתכוננתי ברצינות ובהתמדה למבחן המיועד ליום שני. עדיין לא ידעתי על המתחולל באותה עת ברחבי ליטא ובייתר הרפובליקות הבלטיות, לַטבִיָה ואֶסטוֹנִיָה. אף־על־פי שהיום היה בהיר, בלי עננים, למעשה הוא היה יום שחור לרבים מאזרחי ליטא הסובייטית וביניהם הרבה יהודים. היה זה יום הגירוש הגדול של אזרחים רבים שהוגדרו, בלי כל הוכחה ע“י השלטון הסובייטי, כעוינים את המשטר הקומוניסטי. הגירוש בוצע ע”י קלגסי ה־נ.ק.ו.ד. - המשטרה הפוליטית - בהתאם להחלטת הממשלה במוסקווה.

לפנות ערב סיימתי את הכנותיי למבחן ויצאתי את האוניברסיטה לכיוון העיר לארוחת הצהריים, למעשה כבר לארוחת הערב. בדרכי עברתי ברחוב מרכזי בווילנה, רחוב בַּסַנַוִויצ’יוּס, ונדהמתי למראה עיני. שוטרי ה־נ.ק.ו.ד. זורקים (ממש זורקים) זוג יהודים קשישים לתוך משאית צבאית. האישה נראתה מאוד זקנה וחלושה, אבל נזרקה ע"י הגברתנים הבולשביקים כמו שק תפוחי־אדמה. עצרתי במקום ולרגע לא הבנתי מה קורה. הזדעזעתי בעמקי נפשי למראה עיני. שמתי לב שאף אחד מהעוברים ושבים באותה עת ברחוב לא עצר וכולם מיהרו להסתלק מהמקום. פתאום התברר גם לי כי לעמוד ולעקוב אחרי מעשיהם של אנשי ה־נ.ק.ו.ד. לא רק שלא נבון כי אם גם מסוכן. מיהרתי לעזוב את המקום.

פניתי למסעדת “וַלגִיס” שנחשבה באותם הזמנים לאיכותית ומפוארת. המסעדה הזאת הוקמה ע“י השלטונות הליטאים בהיכנסם לווילנה בשנת 1939 בהתאם להסכם “עזרה הדדית” שנחתם בינם לבין ברית המועצות. עפ”י הסכם זה “הוחזרו” לליטא העיר וחבל וילנה שהיו לפני כן תחת שלטון פולין. כידוע, נחשבה וילנה בעיני העם הליטאי כעיר בירתו ההיסטורית ומשאת נפשו הייתה לשחררה מידי הכיבוש הזר. הדבר נראה בעיני הליטאים כהתגשמות חלומם הלאומי הנושן להשיב את וילנה לשלטון ליטאי. אמנם בתמורה נאלצו הליטאים להסכים להקמת מספר בסיסים של הצבא האדום בשטח הריבוני של המדינה. רבים מבין הליטאים היו מתלוצצים באותה תקופה בחזרם על אמרה מחורזת בשפתם: "וילנה שלנו אבל ליטא של הרוסים ("Vilnius musu, Lietuva Rusu). אכן כך קרה בתום שנה לחתימת הסכם “העזרה ההדדית”. הצבא האדום כבש את ליטא וסיפחה לברית המועצות.

במסעדה פגשתי בחור בן עירי מקִיבַּרט, אלכס כהן. הבחור הזה לא השתייך לחברה שלי, הוא לא למד בגימנסיה העברית ולא נחשב לידידי ובכלל - הוא השתייך למשפחה מסתגרת. בקִיבַּרְט בימים כתיקונם לא אני ולא חבריי החליפו איתו מילה, אבל בתקופת המשטר הסובייטי, כאשר אף אחד לא ידע מה טומן העתיד בחובו, כולם פתאום חשו קירבה והשתייכות איש לרעהו. ניגשתי אל שולחנו ובירכתיו לשלום. החלפנו כמה מילים והרגשתי שהוא מאוד מתוח. לשאלתי מה יש לו, האם קרה משהו? הוא הביט בי נחרצות ושאל: “מה איתך? מאיזו פלנטה אתה? האינך יודע מה קורה?!”. עניתי לו בתמימות שאינני יודע דבר וסיפרתי לו שכל היום שקדתי על לימודֵי המינרלים לקראת המבחן. הוא התקרב אלי ובלחישה התחיל לספר לי מה ידוע לו על הגירוש הגדול שביצעו השלטונות הקומוניסטים. בלילה ולפנות בוקר פשטה המשטרה בליווי קומוניסטים מקומיים על בתיהם של אזרחים רבים, עצרה אותם והעבירה אותם לתחנות הרכבת. העצורים הועלו על קרונות משא בכוונה להגלותם לסיביר. שאלתיו מה שמע מקִיבַּרְט, עיירת הולדתנו. לדבריו לא הצליח להתקשר טלפונית עם משפחתו, אבל אין ספק בליבו, שגם בקִיבַּרְט קורים אותם דברים כמו בכל ליטא. עתה הבנתי את פשר התנהגותם של החיילים הרוסיים ברחוב בַּסַנַוִויצ’יוּס. הבשורה הנוראה הקפיצה אותי ושאלות רבות טרדו את מוחי: “מה עם אמא ואבא? מה קרה להם? היכן הם עכשיו?!”. ידעתי שהורי היו על כוונת הקומוניסטים המקומיים בקִיבַּרְט וכמובן גם של המשטרה הסובייטית. אבי, מיכאל שַדְכַנוֹבִיץ‘. היה איש אמיד וידוע כעסקן ציבורי בימי השלטון הליטאי. בכל מוסדות הצדקה היהודיים בקִיבַּרְט הוא היה פעיל ולעיתים גם המוביל. החטא הגדול ביותר של אבי היה היותו גם ציוני פעיל. ה“חטאים” הנוראים הללו הגבירו את חששותיי שאכן גם הוריי עצורים באיזה קרון להובלת בהמות. מובן, שלא נשארתי לאכול את ארוחתי ופניתי בריצה הביתה לחדרי השכור בתקווה למצוא שם את אחי לייב’לה (אריה), שבמקרה שהה באותו יום בווילנה, ואכן מצאתיו מחכה לי בחדרי. נפלנו איש בזרועות אחיו ומררתי בבכי. חיפשתי נחמה אצל אחי הבכור וטוב הלב. דבר ראשון החלטנו שיש ליצור קשר עם סוֹניָה, אשת אחי, בקובנה ולברר אם ידוע לה משהו בקשר לגורלם של הורינו. התחבורה מווילנה לקובנה באותם ימים הייתה מאוד מוגבלת ולא סדירה – רכבת פעמיים ביום ופרט לזה שום דבר. הרכבת הבאה מווילנה עתידה הייתה לצאת רק למחרת, בשש בבוקר. מכיוון שבבית בו גרתי לא היה טלפון, ובכלל באותם הזמנים היו טלפונים בבתים פרטיים דבר נדיר, רצנו לסניף הדואר המרכזי בתקווה להשיג קשר עם סוניה. הזמנו שיחת “ברק”, כלומר, הכי הכי דחופה ועל אף כל זאת נאלצנו לחכות שעות ארוכות עד שזכינו בשעות הלילה המאוחרות לקבל את הקשר עם קובנה. לצלצול ענה ידידו וחברו של אריה משנות לימודיו באוניברסיטה, שמואל לוּבֶּצְקי. שמואל, ידידם של אריה וסוניה בא לדירה להרגיע את סוניה. לשאלת אחי מה ידוע להם על גורל הורינו הוא התחמק מתשובה ישירה ורק ביקש מאריה לחזור לקובנה ברכבת הראשונה היוצאת מווילנה. סוניה, כפי שנודע לי יותר מאוחר, הייתה בהלם מכל המאורעות ולכן לא ניגשה לטלפון. שיחתנו הטלפונית עם שמואל לובצקי לא השאירה ספק בליבנו, שאכן גם הורינו היקרים נאסרו ע"י הקלגסים הקומוניסטים ונמצאים זרוקים בקרון להובלת בהמות. מוכי צער חזרנו לחדרי ולהפתעתי מצאתי בו בחורה בשם אסתר, מפליטות קיבוץ ההכשרה של “גורדוניה” בעיר לוֹדז’ שבפולין. עם החבר’ה הללו הייתי קשור בפעולות ציוניות מחתרתיות בווילנה. אסתר חיכתה לי בחדר כי לא היה לה לאן ללכת. כל הסיפור על פליטי־חלוצי לוֹדז' יסופר בהמשך. אסתר אמורה הייתה להיות בדרכה לארץ־ישראל כפליטת מלחמת 1939. אני בעצמי ליוויתי אותה כמה ימים קודם לכן לרכבת למוסקווה ומשם אמורה הייתה לצאת עם עוד קבוצה מחבורת החלוצים לאודסה ולהמשיך באוניה לטורקיה. אני רק אוסיף שכל “ניירותיה” של אסתר ושל כל האחרים, פרט לאישור שהיא פליטה, היו מזויפים. בידה היה “סרטיפיקט”, אישור השגרירות הבריטית במוסקווה, הנותן לה זכות להגר לפלסטינה. את כל זה הדפיסו בדפוס מחתרתי בווילנה שלפי המידע שהיה בידי היה ממוקם במרתפים התת־קרקעיים בבית הכנסת הגדול והישן ב“שול־הויף” – חצר בתי הכנסת בווילנה, שבו היו יותר מ־40 בתי־כנסת, בתי תפילה ו“קלויזים”. מקום נוסף לפעילות המחתרתית הציונית באותה עת היה בצריף קטן בחצר ברחוב אוֹסטרוֹבּרַמָה.

אחי אריה ואשתו סוניה, 1941

אבא ואמא בשנת 1938 עת חזרו מווינה מניתוח האוזן הפנימית של אבא.

ובכן, אסתר הייתה מאוד מבוהלת וסיפרה לי בהתרגשות ש“כל העסק” עם התעודות המזויפות התפוצץ והיא הספיקה בנס לחמוק ממוסקווה ולחזור לווילנה. מכיוון שכל ה“מלינות” - מקומות המפגש המחתרתיים - ידועים לאנשי ה־נ.ק.ו.ד., לא הייתה לה ברירה אלא לבוא אלי. הבחנתי שהיא לבושה בחודש יוני במעיל חורף כבד. לשאלתי למה לבשה בגדי חורף, היא הסבירה שזה בגלל החשש, שאם לבסוף תיתפס ותישלח לאותם המקומות אליהם נשלחו חבריה שנתפסו קודם לכן, כלומר לסיביר, יהיה לה לפחות מעיל חם. שוחחנו עד לפנות בוקר עד שאחי ואנכי יצאנו לבית הנתיבות בדרכנו לקובנה. אסתר נשארה בחדרי ולא ידוע לי מה עלה בגורלה. מאז לא שמעתי ממנה. (בשיחה לפני כמה ימים עם מרים פלִיטמַן, מחלוצי “גורדוניה”, שאחרי נדודים סביב לפלנטה שלנו הגיעה בשנת 1942 לארץ, נודע לי, שאסתר הייתה בגיטו וילנה ונפלה בקרב נגד הגרמנים עם נשק ביד).

אחרי נסיעה של כמעט שעתיים הגענו לקובנה ומיד פנינו לדירתו של אריה. הוא ואשתו התגוררו יחד עם אמהּ של סוניה ואחיה בכיכר רוֹטוּשֶס (Rotuses). כל אותו זמן לא הפסקתי לקוות שאולי הורינו היקרים נמצאים אצל סוניה והם פשוט פחדו לדבר על כך בטלפון מחשש ציתות. עליתי במרוצה במדרגות לקומה השלישית וצלצלתי בחוזקה ובקוצר רוח שיפתחו לי מהר את הדלת. כשנפתחה בפני הדלת פרצתי לפרוזדור הדירה ובשנייה הראשונה ידעתי שכל תקוותי וכל תפילותיי התבדו ולא נענו. על מתלה הבגדים בפרוזדור לא היו מעיליהם של אבא ואמא. נפלתי לזרועותיה של סוניה ובבכי שאלתי: “איפה הם?”. היא בכתה וסיפרה שידוע לה שהורינו נעצרו והיא אינה יודעת בדיוק היכן הם מוחזקים. החלטתי בו במקום, בלא לשבת לרגע ובלא ללגום טיפת מים, למהר ולנסוע לכיוון קִיבַּרְט בתקווה שעוד אספיק למצוא אותם. בלי להיפרד מסוניה ובני משפחתה חזרתי על עקבותיי לתחנת הרכבת בקובנה. לצערי, לא זכיתי יותר לראות את סוניה היקרה. היא נספתה יחד עם אחי לייב’לה (אריה) בעת בריחתם מקובנה בפרוץ המלחמה ועם התקדמות הגרמנים לכיוון העיר.

אחי אריה (לייב’לה) היה מבוגר ממני בשבע שנים. הוא, כמובן, נחשב בבית כבוגר וגם, בצדק, המיושב, הנינוח וה“נשמה הטובה” שבינינו. אני הצעיר, “המוזיניק” (בן הזקונים) הייתי המפונק. תקופת ילדותי עברה עלי אחרי מלחמת העולם הראשונה ובאותה תקופה הורינו כבר היו מבוססים והעניקו לנו מכל טוב. אני הייתי הפחות ממושמע, יותר גחמני, אבל הכל נסלח לי. כשלמדתי בכיתות הנמוכות בגימנסיה, אריה כבר היה סטודנט בפקולטה לכימיה באוניברסיטה בקובנה. כשהיה חוזר הביתה בסופי שבוע או בחגים היה בסבלנות אין קץ מספר לי על ה“נפלאות” של העיר הגדולה קובנה, שמנתה אז 150,000 תושבים בקירוב. במיוחד עניינה אותי האופרה, סיפורי תעלולי הבמה, התזמורת הגדולה, הזמרים; כל זה נראה בעיני כסיפור מארץ האגדות. לייב’לה ניגן על פסנתר והייתה לו שמיעה טובה. הוא היה מנגן משמיעה, בלי תווים, חלקים מאריות של אופרות שונות. אהבתי מאוד מאוד את אחי, כי איך אפשר היה שלא לאהוב אותו, שהיה כה סבלני כלפי ולכל שיגעונותיי ומעולם לא התרגז. לייב’לה היה לא רק אח טוב ובן מסור, הוא היה אדם טוב, “נשמה טובה” ומוכן לעזור לכל נצרך. אף־על־פי שהיה בן למשפחה עשירה, רוב חבריו היו בנים ובנות למשפחות פחות אמידות ואפילו נזקקות. הוא עזר לכל הפונה אליו, אם בכסף ואם בעזרת אבא במקרים שדרשו את התערבותו אצל השלטונות. הוא גם אימץ משפחות נזקקות, כמו משפחת בּוֹרוֹבִיק, שבנה הבכור משה, חברו של אריה, עלה ארצה ושאר בני משפחתו נשארו בחוסר כל ובלא פרנסה. אריה תמך בהם במצבם הקשה והקל עליהם בתמיכה כספית וגם חברתית כשהקפיד לבקרם בביתם לעתים תכופות. הוא היה מוכן לעזור לאנשים עד כדי כך שהסתיר בביתנו חומר תעמולה קומוניסטי, אשר היה אסור בליטא, ושנמצא בידי גוטליב, הבן הצעיר של משפחת בורוביק שהיה קומוניסט במחתרת. אחי, כמובן לא היה קומוניסט, הוא היה ציוני בכל רמ"ח אבריו, אבל אם נשקפה למישהו סכנה בשל דעותיו, הוא היה מוכן גם במקרה זה לעזור. וזאת לא הייתה המשפחה היחידה ולא האנשים היחידים שאחי תמך ועזר להם. כזה היה אחי ולכן רבים בקִיבַּרְט כינו אותו בשם החיבה: לייב’לה.

על חייו החברתיים בקובנה לא ידעתי הרבה, מפני שנחשבתי צעיר מכדי להיות מעורב בהם. יותר מאוחר נודע לי שאריה מחזר אחרי בחורה בשם סוֹניָה. במקרה נודע לי היכן היא ומשפחתה מתגוררים בקובנה. כשהייתי בקובנה הלכתי עם ידידה שלי, שהכירה את סוניה לבקרה, כאילו להיכרות. סוניה לא ידעה שאני אחיו של אריה. מהרגע הראשון חשנו אהדה איש לרעהו. מובן שבסוף הצגתי את עצמי בשם משפחתי. היא נדהמה ואמרה בלָהט: “אז זה אתה דַדְל (כך קראו לי בבית) שכל כך הרבה סוּפר לי עליו?” מאותו יום הערצתי את סוניצ’קה. היא הייתה בחורה יפה ומאוד אינטליגנטית ונבונה. היא שלטה על בוריה בכמה שפות ובכלל היה נעים לשהות במחיצתה. בסוף הם, אחי וסוניה התחתנו. זה קרה כמה חודשים אחרי סיפוח ליטא ע"י הסובייטים. אף אחד לא ידע מה יילד יום המחר ולכן החליטו להתחתן. פרט לרישום האזרחי, שהיה חובה בליטא הסובייטית, נערכה בשקט ובהיחבא חופה יהודית בנוכחות ההורים וכמה ידידים של הזוג הצעיר. ובכן, זו הייתה סוניה, שכה אהבתיה כגיסה ושעזבתיה מבלי לומר לה שלום או להתראות. עד עצם היום הזה כואב לי להיזכר בהתנהגותי החפוזה באותו היום, לברוח מבלי לומר מילה, מבלי להיפרד. אמנם אז לא חשבתי וגם לא האמנתי שעומדת לפרוץ מלחמה נוראית והיא שתפריד עשרות מיליוני אנשים זה מזה ותביא אסון כבד מנשוא לאנושות ובמיוחד ליהדות אירופה ותגרום למיליוני הרוגים וטבוחים.

מימין: אחי אריה, אמא, אבא ואני בחצר ביתנו בקיברט, 1935

אחי, אבא ואני בקייטנה בבירשטאן, 1937

במרוץ אחרי הורַיי העצורים

חזרתי לבית הנתיבות בקובנה. למזלי הייתה רכבת לכיוון קִיבַּרְט. ברכבת התחלתי לעבור מקרון לקרון בתקווה למצוא מישהו מיהודי קִיבַּרְט או מהעיירות הסמוכות, שאולי יוכלו להוסיף מידע לגבי מקום המצאם של הורי. באחד הקרונות פגשתי יהודי קִיבַּרְטאי בשם שַפִּירא. עם אותו יהודי לא החלפתי מילה מימיי אך את בנו דוד הכרתי. הוא עבר מבית־ספר גרמני לגימנסיה העברית בה למדתי. מר שפירו הבחין בי ולפני שזיהיתי אותו, עצר אותי והתחיל לבכות. בקול בוכים הוא סיפר לי מה קרה בקִיבַּרְט ביממה האחרונה: כיצד חיילים סובייטים יחד עם חברי המפלגה הקומוניסטית המקומיים (חלקם יהודים) השתוללו ועצרו הרבה אנשים. לדבריו, גם הורי היו בין העצורים. הוא לא היה בטוח לגבי מקום המצאם כעת, אבל לדבריו, ביום המעצר נזרקו כל העצורים לקרונות משא בתחנת הרכבת בוִוילקוֹבִישק (Vilkaviskis), 20 ק“מ בערך מקִיבַּרְט. הודיתי מאוד למר שפירא ז”ל (נספה בשואה) עבור המידע החיוני שהעניק לי. מובן שלא המשכתי בדרכי לקִיבַּרְט אלא ירדתי בתחנה בווילקובישק. דבר ראשון שבלט בעיניי בתחנת הרכבת בווילקובישק היה מראה המון האנשים המודאגים שהסתובבו עם חבילות בידיהם. הבינותי שהקרונות עם העצורים עדיין עומדים בווילקובישק והאנשים ברציף מחפשים את קרוביהם ויקיריהם שנעצרו בכדי להעביר להם אוכל או מצרכים אחרים. בעוד אני תוהה לאן ולמי לפנות ואיפה לחפש את הוריי, הבחנתי בבחור קִיבַּרְטָאִי דוד זִילבֶּרסקִי ז“ל. אינני יודע מה היו מעשיו בתחנה בווילקובישק, אבל כנראה גם הוא בא מתוך כוונה לעזור למי שנזקק לעזרה. הוא סיפר לי בהתרגשות רבה על האסון הכבד על רבים מבין תושבי קִיבַּרְט שנעצרו. על הורי הוא ידע שהם עצורים ב”אֶשַלוֹן" (שיירת קרונות) שעמד כאן בתחנה. הוא סיפר לי גם שאת אבי הפרידו מאמי. הידיעה על הפרדת הוריי כמעט שמוטטה אותי. לא די שנאסרו ונכלאו בקרונות להובלת בהמות, אלא גם הפרידו ביניהם. המשימה המיידית הייתה לפגוש את אמא ואת אבא בקרונותיהם. החלטה נבונה, אבל איך להגשימה? לא לקח לי הרבה זמן להיווכח שאין לי כל סיכוי לפגוש את אבא. הקרון שבו היה כלוא היה סגור הרמטית ומאובטח ע“י משמר כבד של חיילים רוסיים. הקרון של אמא, להבדיל, לא היה סגור הרמטית, דלת ההזזה של הקרון הייתה פתוחה חלקית והוא אובטח ע”י חייל רוסי אחד בלבד. בכדי לחדור לקרון של אמא היה עלי להתגבר על נוכחותו של השומר. ניצבה בפני בעיה רצינית. בעוד אני מתרוצץ ומאמץ את מוחי למציאת דרך להרחקת החייל מהקרון, נתקלתי בדוֹבֶּה’לֶה ז“ל, בת דודתי מצד אבא, תושבת העיר וילקובישק. שמחתי לפגשה, כאילו נפלה לי מהשמים. נזקקתי מאוד למישהו שיהיה לצידי ויעזור לי ברגע קשה זה בעצה לפתור את בעיית החייל. דובה’לה, בחורה יפה מאוד, ממש מקסימה, חיבקה אותי וניסתה להרגיעני. אחרי שהסברתי לה שאמא נמצאת בקרון הסמוך וברצוני לראותה, ביקשה ממני להירגע ואמרה שהיא תנסה לדבר עם החייל המאבטח ולהסיח את דעתו מן הקרון. “דובה’לה, איך תדברי איתו? הרי אינך יודעת רוסית?” היא חייכה ואמרה: “ראשית כל אני כבר כן יודעת כמה מילים ברוסית, ושנית, נעשה הכל בכדי שיסתכל עלי במקום על הקרון ואז תנצל את ההזדמנות ותקפוץ אל תוך הקרון פנימה. רק אל תשהה שם הרבה זמן בכדי שתוכל גם לצאת ממנו”. עצתה של דובה’לה נראתה לי כאפשרות הגיונית אך גם מסוכנת, אבל הייתה היחידה שעמדה לרשותי כדי לבצע את החדירה לקרון בו הייתה אמי כלואה. לא היה הרבה זמן לדון ולחשוב ובו במקום החלטנו לבצע את רעיונה. דובה’לה התקרבה לחייל והתחילה לדובב אותו. החייל, מוקסם מיופיה של דובה’לה, היפנה את מבטו אליה. היא בחרה להתייצב בזוית כזאת, שאם הרוסי יפנה את פניו אליה, גבו יהיה מופנה לקרון. בלי לחשוב קפצתי אל תוך הקרון, שדלתו הייתה פתוחה למחצה. והנה אני בקרון! עיני חשכו גם מן האור הקלוש שחדר אל תוכו, אך במיוחד למראה מצבם של הכלואים בו. בקרון קטן (18 טון) היו כלואים יותר מ־40 איש ואישה, צעירים ומבוגרים וכמה תינוקות בני חודש־חודשיים בעגלות. תיכף הבחנתי באמי ז”ל יושבת על דרגש עץ שהיה מיועד גם לשינה, מכווצת בתוך עצמה ונראתה כאדישה למתחולל סביבה. פילסתי לי דרך לכיוון אמי וחיבקתיה בכל כוחי, בכל האהבה של בן לאמו. היא הייתה מאוד מופתעת לראותני ושאלתה הראשונה הייתה אם גם אותי עצרו. “איפה אבא? איפה לייב’לה?” שאלה בבכי תמרורים. בכינו שנינו, אך לא יכולתי לאבד את הזמן היקר והתחלתי לברר אלו חפצים היו ברשותה. התברר לי שהיא לא לקחה כמעט דבר, כולל כסף. חיבקתיה בחום וניסיתי להרגיעה ובו במקום גמלה בי ההחלטה שאני לא אשאיר את אמא שלי לנפשה במצב הנוראי הזה. אני אחזור לקרון ואני אסע איתה יחד אל אותו המקום ואל אותו הגורל הבלתי ידוע. לא אפקיר את אמי!! לאבא אני לא יכול לעזור, אז אקריב את עצמי למען אמי. החלטתי הייתה סופית. נשקתי לאמי ואמרתי לה: “אמא’לה, אני נשבע לך שאני חוזר אליך! רק אקח בגדים וכסף. לא אשאיר אותך לבד!” לא שמעתי את תגובתה. קפצתי החוצה וראיתי שדובה’לה עדיין משוחחת עם החייל הרוסי. אותתי לה שהיא יכולה לסיים את “שיחת הרעים” עם החייל. ידעתי מה עלי לעשות. לא היו לי כל ספקות. אני חוזר לקִיבַּרְט, לוקח בגדים, מצרכי מזון לדרך (כי מי יודע כמה זמן נשהה בדרכים) והעיקר - כסף שאני בעצמי, במצוות אבי, הסתרתי בזמנו בעליית הגג שלנו, סכום די נכבד. נפרדתי מדובה’לה היקרה ומאז אותו יום לא פגשתיה שוב. היא נספתה בשואה יחד עם כל יהודי העיר. כעת עמדתי בפני הבעיה איך לחזור לקִיבַּרְט. לא הייתה תחבורה לקִיבַּרְט מתחנת הרכבת בווילקובישק, שהייתה מרוחקת 5 ק“מ בערך מהעיר. פתאום, ברגע הקריטי, כמו כל מאורעות הימים האחרונים, צץ הפתרון. פגשתי שם את אבא לַקוֹבְסְקִי, בן דוד שלי מוִוירְבַלן (Virbalis), עיירה סמוכה לקִיבַּרְט, שברשותו היה אופנוע קל, דומה לטוסטוס של ימינו. לא הייתי צריך לשכנעו. הוא הושיב אותי על האופנוע ותיכף יצאנו לקִיבַּרְט, מרחק של 20 ק”מ. בדרכנו לקִיבַּרְט חלפנו על פני העיירה וירבלן בה התגוררה משפחתו של אבא, הדודה שנעטל עם בתה שרה’לה ומשפחתה. בעוצרנו על יד ביתם שמעתי שיחה שהתנהלה בין השכנים של הדודה: “הם, הגבירים, גם הפעם מצליחים. אותם לוקחים בקרונות ואלו אנחנו - בוודאי נצטרך לברוח ברגל”. הכוונה הייתה למלחמה שעמדה לפרוץ, שכולם ידעו עליה וראוה מתקרבת חוץ מהשלטון הסובייטי, שסטלין, האליל שלו, האמין שהקפיטליסטים, הנלחמים בינם לבין עצמם, לא יעזו לתקוף את ברית המועצות האדירה. לצערי הגדול, יהודי קִיבַּרְט ווירבלן לא הספיקו אפילו לברוח ברגל. תוך חצי שעה מתחילת הפלישה, כבר שלטו הגרמנים על העיירות הסמוכות לגבול והרוסים, לא מוכנים לקרב, לא ניסו אפילו להתגונן ונפלו חלל או נלקחו בשבי.

לבסוף הגענו לקִיבַּרְט. עצרנו ליד ביתנו שעמד בפינה של שני רחובות. זה היה בית גדול בן שלוש קומות כאשר בקומת הקרקע היו חמש חנויות ובקומות העליונות ארבע דירות מרווחות עם כל הנוחיות, עם מים זורמים, שירותים וחדרי אמבטיה. את הבית הזה בנה אבי בגמר מלחמת העולם הראשונה. קִיבַּרְט, עיירה סמוכה לגבול הגרמני, הייתה מקום מסחר מפותח ומשגשג ובה שכן המכס המרכזי של ליטא, שזה מכבר השתחררה מהכיבוש הגרמני והכריזה על עצמאותה המחודשת בשנת 1918. בקִיבַּרְט נהנתה רוב האוכלוסיה מרמת חיים גבוהה יחסית. בכלל, כל הפיתוח בעיירה היה דומה להפליא לזה שבצד השני של הגבול, בעיירה אֵיידקוּנֶן שבגרמניה: רחובות סלולים, בתים בני 2–3 קומות, אספקת מים מרכזית, בתי קולנוע והעיקר - בית נתיבות גדול מאוד שנבנה ע"י הצארים ובו אולמות מפוארים בסגנון בארוק למנוחת המושלים הרוסיים בעת עצירתם בגבול בדרכם לגרמניה. כמובן, שהעושר הארכיטקטוני והממדים של בית הנתיבות היו בהתאם לצרכיה של האימפריה הרוסית הצארית.

בעיירה הסמוכה, בווירבלן, שכנה הגימנסיה העברית שלשון ההוראה בה בכל המקצועות הייתה עברית. גימנסיה זאת, שהייתה בין הראשונות שקמו בתפוצות לאחר מלחמת העולם הראשונה, העניקה לנוער היהודי של וירבלן והעיירות הסמוכות חינוך עברי מודרני־ציוני במגמה להכין אותו לעלייה לארץ־ישראל. על קִיבַּרְט ותושביה הייתי יכול להמשיך לספר ולתאר, אבל הנושא הזה על כל פרטיו כבר תואר בספרו של חברי וידידי הטוב מימי ילדותי יוסף רוזין “קיבארט” שראה אור ב־1988.

ובכן, אני בקִיבַּרְט מול ביתנו. כמובן שפניתי ישר לדירתם של שכנינו, משפחת רוזין בקומה ג', משפחתו של חברי יוסף. את הדלת פתחה לי חיה רוזין, אמו של יוסף. עד היום אני נרגש בשחזרי בזכרוני את אותו הרגע שבו חיה רוזין ראתה אותי עומד על סף הדלת. בבכי ובחום רב חיבקה אותי ומלמלה מילות חיבה. היא התחילה לחקור מה ידוע לי על גורל הוריי ויתר העצורים. תיכף הבחנתי שהרוזינים מכינים עצמם למקרה שגם הם יעצרו. בבית היו פזורות חבילות ומזוודות ארוזות למקרה שיבואו לקחת אותם. במקרה זה יהיה להם יתרון על אלו שנעצרו לפני יומיים בלילה ולא היו מוכנים וגם מאוד מבוהלים ואובדי־עצות. נודע לי מחיה שהיא מונתה למעין אחראית על הדירה שלנו, אך אסור לה להיכנס לתוכה, אלא בליווי ממונה מטעם השלטונות. החלטנו שהיא תפנה לממונים ותבקש להרשות לי לקחת את בגדי וחפצי האישיים. מכיוון שכל זה התרחש לפנות ערב, דחינו את הביצוע למחרת בבוקר. בעצה אחת עם חיה ויהודה־לייב רוזין הלכתי לבקר באותו הערב את החצרן שלנו שְפִינַגְל. הוא היה בן הלאום הרוסי שמאז נבנה ביתנו עבד יחד עם אשתו כחצרן. הם היו אנשים שקטים ומסורים לתפקידם ואבא היה משלם להם בנדיבות יתר ועוזר להם במקרים שהם היו פונים אליו בבקשות כלשהם. זכור לי שבכל פעם שהורי היו חוזרים מחו“ל, לא היו שוכחים להביא מתנות גם לילדיו של שפינגל. אבא עשה רבות לשחרור של אחיו של שפינגל, שנעצר ע”י השלטון הליטאי בחשד של פעילות קומוניסטית מחתרתית. בעת השלטון הקומוניסטי נודע לנו ששפינגל היה חבר במפלגה הקומוניסטית, אבל הוא התנהג באיפוק ולא הזיק לאיש וזאת בניגוד גמור לקומוניסטים היהודים שהתנכלו לכל אלה שנחשבו בעיניהם “בורגנים”. מטרת ביקורי אצל שפינגל הייתה לוודא אם אכן נחרץ גורלה של משפחת רוזין להגליה. חשבנו שקשריו של שפינגל במפלגה יוכלו לספק לנו את המידע הנדרש. הוא ובני ביתו קיבלו אותי יפה וממש הופתעתי מיחסם הטוב אלי בהתחשב בנסיבות של אותם הימים. לשאלתי הישירה מה ידוע להם על משפחת רוזין, שפינגל ענה לי שכדאי שיתכוננו מפני שהם ברשימת המיועדים להגליה, אך לא ידע לנקוב בתאריך מעצרם המשוער. חזרתי וסיפרתי למשפחת רוזין את כל מה שנודע לי אצל שפינגל. הם היו מאוד נרגשים ועצבניים ומר רוזין שסבל ממחלת לב החל להרגיש לא טוב. היום, במבט לאחור, אני מאוד מצטער שלא הספיקו לעצרם ולהגלותם כמונו לסיביר. סיכוייהם להישאר בחיים היו לאין ערוך יותר טובים מאלו שהיו להם תחת שלטון הנאצים. חיה ויהודה־לייב רוזין ובתם תְּחִיָה נרצחו יחד עם שאר יהודי קִיבַּרְט ווירבלן בידי הקלגסים הגרמנים ועוזריהם הליטאים ביולי 1941. יהי זכרם של כל בני עיירתי ברוך!

באותו לילה לא נשארתי ללון בדירתם של משפחת רוזין מחשש שמא יבואו בלילה לעצרם ואז אעצר גם אני איתם ולא אוכל להגשים את תכניתי להצטרף לאמי. הלכתי לישון אצל דודתי הֶניָה, אחות אמי, שחיה עם משפחתה בקִיבַּרְט. לדודה הֶניָה ולבעלה ישראל־לייב יַסוֹבְסְקִי הייתה מאפייה קטנה ופרנסתם, כפי שזכור לי, הייתה תמיד דחוקה. הורי היו תמיד עוזרים להם בכסף, בערבויות אצל ספקי הקמח וכיוצא בזה. כאנשים אשר מצבם הכלכלי היה קשה, הם היו דווקא מרוצים משינוי השלטון, מסיפוח ליטא לבריה“מ ולכן גם לא התפלאתי כאשר התקבלתי אצלם בסבלנות, אבל לא יותר מזה. נשארתי ללון אצלם ולפנות בוקר ב־16.6.1941 חזרתי למשפחת רוזין. שמחתי לשמוע שהלילה עבר עליהם בשקט. מיד ניגשנו לבצע את תכניתנו מאמש - להוציא בגדים וחפצים מדירתנו. הזמן שברשותי היה דחוק כי לא היה לי כל מושג מתי ה”אשלון" עם העצירים יעזוב את תחנת וילקובישק מזרחה לסיביר. לכן מיהרתי לחזור מוקדם ככל האפשר לווילקובישק ולהצטרף לאמא. ראשית כל עליתי לעליית הגג שבה, במקום סתר בין קורות הגג, החבאתי בזמנו, לפי בקשתו של אבי, כמה רבבות רובלים. תפרתי בתחתונים מעין כיס ובו החבאתי את כל הכסף. גב' רוזין הצליחה בינתיים לקבל רשות לפתיחת הדירה למען, כפי שתירצנו, להוציא את בגדיי וחפציי האישיים. לבי פעם בחוזקה כאשר נכנסתי אל תוך הדירה בה גדלתי ובה ביליתי את ימי ילדותי המאושרים. ידעתי שזו הפעם האחרונה שאֶמצא בה ואנשום את אווירה. הדירה נראתה כמו אחרי פוגרום, הכל הפוך, מפוזר ונראה כאילו מישהו חיבל בה בזדון. ברור היה לפושטי הלילה שאין להורי דבר ולא חצי דבר העשוי לסכן את שלטונם העריץ ושאין להם מה להסתיר. אך כנראה שזה היה סגנונם של שוטרי ה־נ.ק.ו.ד. הסטליניסטים והקומוניסטים המקומיים שהצטרפו לפעולה הלילית נגד אזרחים שקטים, שלא הפרו אף סעיף בחוקה הסובייטית. יותר מאוחר, בהיותי ברוסיה הסובייטית, נוכחתי לדעת שההגליות, המאסרים, הוצאת אנשים להורג ללא משפט וללא דין וכו', היה הנוהל ה“חוקי” בברית המועצות. מיליוני אנשים נאסרו, הוגלו ונרצחו בשיטה זאת מבלי שמישהו ינקוט אצבע וינסה לעצור את ההשתוללות. גם השופטים עצמם או נשפטיהם לא ידעו במה עובדתית הם נאשמים. היה זה השלטון האכזר ביותר והכי פחות אנושי במקביל למשטר הנאצי בגרמניה. חיי אדם נחשבו לפחות מאפס. ראש שירותי הביטחון היה חייב להוכיח לממונים עליו שאכן הוא נלחם ללא רחמים נגד “אויבי העם” ולכן היה ממציא האשמה כלשהי נגד קבוצה או יחידים מקרב האזרחים במקום, מבלי שהיה חייב להוכיח עובדתית מהי אשמתם. הנאשמים לא יכלו להתגונן ולהוכיח את חפותם מכיוון שלא ניתנה להם הזדמנות שכזאת. במוסקווה או במקום אחר, רחוק ממקום האירוע, כביכול, ישבה “טרויקה” - שלושה קציני נ.ק.ו.ד., אשר החליטו וגזרו את דינם של הנאשמים שלא נוכחו במשפטם. ובהליך משפטי זה התיק היה נסגר והשפוטים היו מועברים לבתי־כלא או למחנות ריכוז לתקופות מעצר ארוכות.

הזמן הלך ואזל. עזבתי את הרגשנות והזיכרונות מהעבר וניגשתי במרץ לאסוף מתכולת הבית, את כל מה שנראה לי חיוני לחיינו העתידיים בסיביר הרחוקה והלא מוכרת. מצאתי כמה מזוודות וכמה שקים ודחפתי לתוכם את כל מה שנקרה לידי. העדיפות הייתה לבגדי חורף לאמא ולי כולל נעלי חורף, לבנים מצמר דק וכמובן גם מצרכי מזון. מצאתי כד עם שומן אווזים שעמד במרפסת המטבח וגם מצרכים אחרים. בחיפושי אחר מצרכים חיוניים נפל מבטי על ערימה של ספרים שהיו מפוזרים על הרצפה. בביתנו הייתה ספרייה של כמה מאות ספרים, שאת חלקם רכשנו ואת חלקן קיבלנו, אריה ואני, כמתנות לבר־מצווה שלנו. רוב הספרים היו בשפות עברית וגרמנית. התכופפתי אינסטינקטיבית והתחלתי לדפדף בספרים. הספר הראשון שנפל לידי היה מכלול יצירתו של חיים נחמן ביאליק, שעובדי בית המסחר של אבא נתנו לי במתנה לבר־מצווה שלי. הברכה על דף השער הראשון הייתה כתובה גרמנית בידי מנהל החשבונות בלומברג ז“ל, שלא ידע עברית, ברוח הציונות ואיחולי הגשמת חלומותיי לעלייה ארצה. אף־על־פי שהייתי טירון במשטר הסובייטי, הבנתי, שברכה כזו יכולה להפוך לקללה, אם ימצאו את הספר בכליי. מאוד רציתי את הספר, אך לא השכלתי לתלוש את הדף עם הברכה “הטריפה” ושמתי אותו בצד. יותר מאוחר הודיתי לאלוהים שכך הנחה אותי לעשות ולא לקחת עמי את ביאליק. הספר השני שהרמתי היה ספר התנ”ך שאבי הביא לי כמתנה ממסעו לארץ־ישראל בשנת 1932. התנ“ך היה כרוך בכריכת עץ זית בהוצאת “בצלאל” בירושלים. באותה שנה, שנה לפני עליית היטלר לשלטון בגרמניה, הספיק אבי למכור בית גדול בן שש קומות שהיה בבעלותו בקניגסברג (Koenigsberg) שבפרוסיה המזרחית. באותה שנה נסע אבא לארץ־ישראל ורכש בכסף שקיבל עבור הבית, בית דו־קומתי בתל־אביב וקרקע לנטיעת פרדס בכרכור. בהמשך תהיה לי הזדמנות להאריך בנושא זה, אך בינתיים נסתפק במה שנאמר עד כה. הרמתי את התנ”ך, דפדפתי בין דפיו והחלטתי שאת הספר הזה, ספר הספרים, לא אשאיר לקלגסי ה־נ.ק.ו.ד. ולקחתי אותו אתי. ספר תנ"ך זה, על־אף בדיקות וחיפושים חוזרים ונשנים שערכו השלטונות בכליי, מעולם לא התגלה לעיניהם ולא נפל לידיהם. התחלתי להאמין שכוח עליון מגונן עליו ממרומים. כך נדד אתי ספר הספרים בכל מסעותיי במשך 28 שנים ובסוף, תודה לאל, חזר יחד אתי לארץ מוצאו, לכור מחצבתו, לארץ־ישראל.

ובכן, המשכתי במרץ, מבלי להפסיד זמן, לארוז את החפצים שיועדו על ידי לקחתם למסע לסיביר. כעבור שעה בערך הייתי מוכן לצאת לדרך בחזרה, לתחנת הרכבת בווילקובישק. נפרדתי בהתרגשות מרובה מחיה ומיהודה־לייב רוזין. תחִיָה לא הייתה בבית, כי הלכה כפי הנראה לגימנסיה הליטאית בה למדה. בנם יוסף היה בקובנה, שם למד באוניברסיטה. עד היום זכורה לי פרידה זאת. התחבקנו ונפרדנו בדמעות וכולנו ידענו שייתכן שזו הפרידה הסופית ויותר לא נראה איש את רעהו לעולמים. ממשפחת רוזין נשאר חי בנסים רק הבן – יוסף וכל קורותיו המרתקים בעת מלחמת העולם השנייה מתועדים בספר זכרונותיו אשר כתב לפני כמה שנים.

לא זכור לי כיצד הצלחתי להיכנס עם כל חבילותיי לאוטובוס שנסע בקו קִיבַּרְט וילקובישק. לא זכור לי גם כיצד ובמה הגעתי לתחנת הרכבת בווילקובישק, שהייתה כאמור מרוחקת מהעיר כמה ק“מ. זכור לי היטב שרווח לי מאוד בראותי כי ה”אֶשַלוֹן" טרם עזב את הרציף ושאוכל להגשים את שאיפתי להצטרף לאמי במסעה הנוראי לעבר גורלה הלא ידוע.

בקרון לסיביר

הבחנתי שגנבו לי שק אחד בו ארזתי את פרוותיהם של אבא ואמא: פרוות קרקול יקרה של אמא ופרווה יקרה של אבא. לא הצטערתי במיוחד על האבדה ומיהרתי לבית הנתיבות שבו היה ממוקם המטה של ה־נ.ק.ו.ד. התייצבתי בפניהם והצהרתי בליטאית שאני דוד שדכנוביץ' ובקשתי היא להצטרף לאמי, לִיבֶּע שדכנוביץ', בקרון בו היא עצורה. לא הייתי צריך להפציר בהם שיאסרו גם אותי. תיכף נלקחתי “אחרי כבוד” בליווי שני חיילים ל“אשלון”. לבי הלם בחוזקה כי לא הייתי בטוח שיכניסו אותי לקרון המיוחל בו נמצאה אמי. הם היו מסוגלים לעשות את ההיפך ולזרוק אותי לתוך כל קרון אחר ולהפריד אותי מאמי, כשם שעשו עם אבא. ידעתי שכל צעדי להצטרף לאמא היו בחזקת הימור, אבל לא נותר לי מוצא אחר. הייתי חייב לעשות הכל בכדי שאמא לא תיוותר לבד. אחרי צעדה של כעשר דקות הבחנתי בקרון מאתמול ולתוכו גם הוכנסתי עם מטלטלי שהבאתי מהבית. במצב הטראגי שהיינו שרויים בו תהייה זו הגזמה לומר, שהייתי מאושר ושמח, שאכן הצלחתי להגשים את רצוני - להצטרף אל אמא. ואני אכן נמצא בקרון העצורים ומחזיק בידה של אמא. הייתי מאושר שהספקתי לחזור לקרון עם החפצים והמצרכים החיוניים לחיינו העתידיים. העיקר, שאמא כבר לא לבדה! קשה לתאר את מצב רוחה. מחד גיסא, היא כאלו קמה לתחייה בידיעה שלא תהיה בודדה, חולה וחסרת כל, ומאידך, לא הפסיקה להפציר בי שלא אקריב את עצמי ולא אהרוס את חיי וביקשה ממני לצאת מן הקרון ולחזור לאחי לייבל’ה. הסברתי לה שכבר אין דרך חזרה ושאני עצור כמו יתר הכלואים בקרון וכי גם לא יתנו לי לצאת. הייתי מאוד מאושר בהצלחתי לא לזנוח את אמי. בדקות הראשונות לשהותי בקרון התמקדנו, אמא ואני, איש ברעהו. היא החזיקה בידי, נישקה אותי ובכתה, רק מילמלה: “מה זה קרה לנו? איפה אבא? למה הוא לא אתנו?” כמובן שלא היו לי תשובות לשאלותיה. בינתיים התחלתי להסתכל סביבי ולהבחין באור הקלוש שהיה בקרון ביתר הדמויות ששכנו בו. הרוסים קראו לקרון כזה “קרון סטוֹלִיפִּין” על שם האיש שהיה בזמן הצאר ניקולאי שר הפנים של האימפריה הרוסית. בימיו גם כן הוגלו אנשים לסיביר בשל נטיותיהם הפוליטיות ובגלל עוונות אחרים באותה צורה בה גם אנו התנסינו, ב“קרונות סטוליפין” - קרונות לאסירים. אוי לאותה רוסיה האומללה שלכל אורך ההיסטוריה שלה הצטיינה בדיכוי אזרחיה שמעולם לא זכו לחופש!

איך נראה קרון האסירים להגליה מבפנים? היה זה קרון לא גדול (18 טון) להובלת סחורות או בהמות שמשני צדדיו הותקנו דרגשי עץ בשתי קומות. בצד, מול דלת ההזזה, היה חור בריצפה ששימש כשירותים לדיירי הקרון. למעלה, מתחת לגג הקרון, היה צוהר מסורג באורך של 20 ס"מ בקירוב, שלא סיפק די אור ולא די אוויר בשביל יושבי הקרון. אמת, שבקרון שלנו הרשו השומרים לפתוח במקצת את דלת ההזזה והדבר הקל במעט על הספקת האוויר לכלואים.

הסתובבתי והתחלתי להבחין בדמויות החיות, כלומר בעצורים. לשמחתי הבחנתי בכמה אנשים שהיו מוכרים לי - חיים ואִידָה מִילְץ ובתם הקטנה כבת חמש - אֶתִי (אתה’לה), גב' מילר תושבת העיירה הסמוכה וירבלן ופרידה קַפּוּשֶבְסְקִי - כַּגַנוֹבִיץ', שהיכרתיה מווירבלן. אלה היו היהודים בין עצורי הקרון. היתר היו משפחות ליטאיות שלא הכרתי. אף־על־פי שלא הכרתי איש מהם, כולם התייחסו אלי בכבוד וזאת מכיוון שהצטרפתי לאמי. היה ביניהם מורה ליטאי בשם צֶ’סְנֶיַוִויצ’יוּס, שאיתו התידדתי במהלך נסיעתנו הארוכה. הוא טען באוזני, שאם יזכה לחזור לליטא, לביתו ולהמשיך לעסוק בהוראה - הוא יביא לחניכיו את נאמנותי לאמי כדוגמה שיש לחקותה. המורה צ’סניוויצ’יוס לא זכה לחזור לליטא, הוא קבור בקרח של בִּיקוֹב־מִיס. גם ידידי היהודים שמחו לראותני ופרידה קפושבסקי לא הפסיקה לשבח אותי. האמת היא, שאני בעצמי לא חשבתי, ולא נראה לי, שמעשי הם יוצאי דופן - הרי זו אמי ומי עוד יכול לדאוג לה אם לא אני? לייבל’ה היה כבר נשוי, אבא עצור בקרון נפרד, אז רק עלי חלה החובה לדאוג לאמי במצבה הקשה.

תוך עשיית הכרויות עם שוכני הקרון, 36 איש ואישה בנוסף לשלוש עגלות של תינוקות בני מספר חודשים, התחלתי את יומי הראשון כעציר המיועד להגליה. סידרתי את חפציי וגם סידרתי לאמא מקום לשכב. עד אז, במשך שלוש יממות, היה לה רק מקום לשבת. לי לעצמי לא היה במשך כל הנסיעה של כחודש ימים מקום לשכב. בכל פעם הייתי מוצא לי מקום אחר למנוחה קצרה. כך עבר יומי הראשון כעציר. לפנות ערב נעלו הרוסים את דלת הקרון בלי להסביר את הסיבה. הליטאים אמרו שזה סימן לא טוב. “בוודאי הם זוממים משהו” פרצו הליטאיות בבכי. הן נכנסות מהר להיסטריה, בעוד שהיהודיות יודעות לשמור על איפוק. הליטאיות תיכף נותנות פירושים שונים ומשונים לעומד לקרות. בזה גם נוכחתי לדעת בעת גלותי עם ציבור ליטאי במשך שנים רבות בסיביר. הפעם אמנם הן צדקו. חלפו כמה שעות וה“אשלון” החל לנוע לדרכנו מזרחה לסיביר. הליטאיות מררו בבכי וצעקו: “שלום לך ליטא מולדתנו”. ואכן, רבים, רבים מן הגולים לא זכו לחזור למקומות מהם נלקחו להגליה. נראה לי, שבלילה הזה אף אחד משוכני הקרון, פרט לתינוקות, לא עצם עין. כל הלילה היינו בנסיעה ורק לפנות בוקר הגענו לקובנה, מרחק של 70 ק“מ מווילקובישק, שבימים כתיקונם נמשכה הנסיעה לא יותר משעה אחת. בקובנה עצרנו מול בית־הנתיבות. טיפסתי על הדרגש העליון ומבעד לצוהר המסורג הבטתי החוצה. מולי ניצב בית־הנתיבות המוכר של קובנה, שבו עברתי הרבה פעמים בדרכי מקִיבַּרְט לקובנה ללימודי באוניברסיטה. עוד אני מסתכל ומולי עצרה רכבת רוסית בשילוט “מוסקווה־קאַוֹנַס” ואת מי אני רואה עומד בחלון ומסתכל בשיירת הקרונות שלנו? הרי זה אוּרינוֹבסקִי שהיה מנהל החשבונות בעסקיו של אבי ואח”כ אפילו שותף בחנות שאבא פתח בקובנה בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים. שמעתי שהוא השיג משרה טובה בעת השלטון הסובייטי וכנראה שהוא חזר לקובנה מאיזו שליחות ברוסיה. אף־על־פי שהקרונות שלנו היו מרוחקים, הבחנתי בהבעת פניו החיוורים והמפוחדים. הוא בוודאי לא ראה אותי, אבל אני בהחלט ראיתי אותו. פתאום פתחו את דלתות הקרון וחייל צעק ברוסית: “שני אנשים ושני כלים החוצה”. (הכוונה לדליים למים ול“קַשַׁה”- דייסה בה האכילו את האסירים). כששמעתי מדוברי הרוסית ביננו את משמעות הצו, התנדבתי מיד למשימה בתקווה לפגוש מישהו בתחנה. אולי יקרה נס ואראה את אחי לייב’לה. מלווים ע“י אנשי ה־נ.ק.ו.ד. הלכנו ברציף הריק מאדם. פתאום ראיתי במרחק כמה מטרים ממני את אחי האהוב והיקר באדם, את לייב’לה עומד עם מזוודה בידיו. התחלתי לרוץ אליו. החייל הרוסי משך אותי בחוזקה בחזרה, אבל חמקתי מידיו ונפלתי לזרועותיו של אחי. אינני יודע כמה שניות היינו חבוקים. החיילים הפרידו ביננו בגסות ובקללות. אחי הספיק לזרוק לי את המזוודה שבידיו ולצעוק לעברי: “דאדינקה, שמור על אמא!”. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אחי לייב’לה ז”ל. לא ידוע לי כיצד הוא הצליח להשיג רשיון להיכנס לשטח הרציף שהיה ריק מכל נפש פרט לאנשי ה־נ.ק.ו.ד.. חושבני שהייתה זו סוניה ז"ל, שהצליחה בדרכיה היא להשיג את הרישיון. היא ידעה את השפה הרוסית על בורייה ועבדה במשרד ממשלתי סובייטי, שבו עבדו, כפי שסופר לי בזמנו, אנשים בכירים במפלגה הקומוניסטית הליטאית. היא הצליחה להתקבל לשם בזכות שליטתה המושלמת בשפות הרוסית והליטאית ובשל כישוריה, אישיותה והתמדתה בעבודה.

כמה פרטים על גורלם של אחי וסוניה נודעו לי אחרי המלחמה. נודע לי, וזאת ללא ספק, שהם עשו מאמצים לברוח מליטא במהלך התקדמות הגרמנים לעבר קובנה. מכרים שלי, שבאותה עת גם כן ברחו מליטא, פגשו אותם בדרך. לפי סיפורו של חברי אַלתֶר דֶמְבְּנֶר (למדנו יחד באותה כיתה בגימנסיה העברית במַריַמפּוֹל), הוא ראה את אחי וגיסתי סוניה בגבול ליטא־לטביה. לידידתי בֶּלָה מִירבּוּך־אוּפּנִיצְקִי נודע אחרי המלחמה שאחיה מייקל מירבוך נהרג יחד עם אחי וגיסתי בעיירה הלטבית זִילְאוּפֶּה בהתקפה של מטוסים גרמניים. המידע הזה נמסר לה ע“י עד ראייה שהיה באותו יום בזילאופה וראה במו עיניו גוויותיהם של אחי ושל גיסתי. אותו עד ראייה סיפר שאלפי פליטים מליטא התרכזו בעיירה הלטבית הנ”ל ששכנה על גבול לטביה - רוסיה בכוונה לחצות את הגבול מזרחה לרוסיה במטרה לברוח מהגרמנים. בשל סיבות ביורוקרטיות ובלבול כללי ששרר בפיקוד הרוסי לנוכח הפלישה הגרמנית הבלתי צפויה, לא הורשו הפליטים להתקדם מזרחה והתרכזו בתחנת הרכבת של העיירה הלטבית. באותה תחנה עמדו שיירות של קרונות עמוסים בנשק ובפגזים שאמורים היו להישלח לחזית. אולם הגרמנים, בעקבות מידע שלבטח קיבלו ממשתפי פעולה לטבים, הפציצו את השיירות וגרמו להתפוצצויות אדירות ולהרג רוב הפליטים שהצטופפו בתחנה ובקירבתה. כך נהרגו יקירי, לייב’לה וסוניה. יהי זכרם ברוך! בכל שנות המלחמה בהיותי בסיביר וגם לאחר המלחמה לא הפסקתי לחפש אחר אחי ואשתו. כתבתי לכל מיני “אֶוַוקוֹפּוּנְקְט” (מרכז לפינוי פליטים) ולכל מקום שרק היה שמץ של תקווה לקבל מידע מוסמך על גורלם של השניים. הכל היה לשווא! רק בשובי לליטא בשנת 1965 נודעו לי הפרטים שהובאו לעיל. לצערי הגדול סיפורם של אלתר ובֶּלָה הם הנכונים ואכן יקירי לייב’לה וסוניה ניספו באותו פיצוץ קטלני בגבול הלטבי. מכיוון שאינני יודע בדיוק מתי ניספו, קבעתי לי את יום הזיכרון לשואה ולגבורה גם ליום הזיכרון של יקירי, אחי וגיסתי. באותו יום אני הולך לבית־הכנסת ואומר “קדיש”.

אחרי שהחיילים הפרידו ביני לבין אחי, הוחזרתי לקרון כשבידי המזוודה שאחי נתן לי ברציף. אינני מבין עד עצם היום הזה מדוע לא לקחו ממני חיילי המשמר את המזוודה. סבורני שהחייל שהחזיר אותי לקרון היה או מפגר או במקרה בן־אדם. אמי וכל יתר היהודים בקרון (דיברנו יידיש) שמעו את סיפור פגישתי עם אחי. אמא בכתה מאוד ולא רצתה להתנחם. כל הזמן היא קיוותה שיקרה נס וישחררו אותנו או שישיבו את אבא אלינו. אבל בשלב זה, כנראה, כבר הבינה את מצבנו לאישורו, שלמעשה אין דרך חזרה ואין לדעת אם נפגוש עוד את יקירינו אי פעם. לרוע מזלנו לא זכתה משפחתי להתאחד מחדש ולראות שוב איש את אחיו ואיש את אישתו. כולם, חוץ ממני, ניספו בהפצצות ובהגליות. זו אחת מהטרגדיות האנושיות הגדולות שהייתה מנת חלקם של עשרות מיליוני אנשים בגין אותה מלחמה ארורה, אשר חיסלה יותר אנשים מכל המלחמות שניהלה האנושות במשך כל ההיסטוריה.

ניתוק קרונות הגברים מה“אֶשַלוֹן”

בתחנה בקובנה עמדנו כמה שעות בלבד והמשכנו במסלולנו מזרחה. הקרונות היו סגורים הרמטית ולא ידענו היכן אנו נמצאים. עצרנו לאחר נסיעה קצרה במקום בלתי ידוע, שיותר מאוחר הסתבר שזו הייתה תחנת נובו־ויליקה (Novo-Vileika), תחנה קטנה סמוך לווילנה. שם נשארנו כל הלילה. לפנות בוקר לקחו עוד פעם אנשים להביא מים ו“קַשַׁה”. הפעם לא התנדבתי. לא היה לי יותר את מי לפגוש. האנשים חזרו עם המים והדייסה מבוהלים וסיפרו שהקרונות עם הגברים, שהופרדו ממשפחותיהם, נותקו בלילה מה“אשלון” ונלקחו לכיוון לא ידוע. הידיעה הזו כמעט מוטטה אותי. הבנתי שאבי הטוב והנהדר נשלח למקום עוד יותר אכזרי מזה המצפה לנו. מסיפורי החלוצים מלודז' ידעתי, שמפרידים גברים ממשפחותיהם ושולחים אותם למחנות ריכוז בסיביר, שלמעשה היו מחנות מוות. לא היה ספק בלבי שאכן זהו גם גורלו של אבי. ביקשתי מהאנשים שסיפרו על האירוע בלילה, שינמיכו את קולם בכדי שאמא לא תשמע את “בשורת איוב” שנתבשרנו באותו בוקר. אני חייב להודות לאותם ליטאים, שאכן נענו לבקשתי וכך לא נודע לאמא במשך כל הדרך מה קרה לאבא באותה תחנה ארורה־נובו ויליקה. שוכני הקרון התחילו להבין יותר, שמחכים להם ימים טרופים וקשים ושעתידם בכלל לא ברור. גם לא ידוע מה יחליטו קלגסי ה־נ.ק.ו.ד. לגבי שלמות המשפחות. האם בנובו־ויליקה גמרו עם הפיצולים? ואם לא? מה יהיה המהלך הבא? רעיונות אלו הרבו להעסיק את מוחותיהם של העצורים. כל פתיחת דלת ההזזה של הקרון, ובדרך כלל ברעש גדול, גרמה לכולם לחוש חרדה מפני העומד לקרות. כולנו חששנו שמשהו עוד עלול להתרחש ולא לטובתנו. לאן לוקחים אותנו? מה יהיה מעמדנו, אסירים או גולים? וממה נתפרנס? תשובה לחששותינו קיבלנו בצורה בולטת ומוחשית ביותר למחרת אחרי נובו־ויליקה, כשעצרנו באיזשהו מקום בבּיֶילוֹרוּסִיָה (רוסיה הלבנה) הסובייטית, מול כמה בתים של איכרים (קולחוזניקים). הדייסות שהיו מחלקים לנו לא היו מטיב מעולה. לדעתנו ולטעמנו הן בכלל לא היו ראויות למאכל אדם. מכיוון שאלה היו הימים הראשונים למסענו הארוך לסיביר ולכל אחד עוד היה אוכל מהבית ולליטאים היו שקים מלאים בשר חזיר מעושן וממולח, הם בכלל לא טעמו מהדייסה. לכן כדי להיפטר מהדייסה היו שופכים אותה או דרך חור השירותים או דרך החריץ בדלת. כשעצרנו באותו כפר שפכו הליטאים דלי שלם של דייסה. עוד אנחנו מסתכלים ומנסים לקבוע איפה אנו נמצאים, הבחנו בכמה אנשים, בוודאי דיירי הבתים שממול, רצים לעבר הקרונות שלנו. בתחילה היה נראה לנו שהם בורחים מאיזשהו מקום או אירוע, אבל ככל שהוסיפו להתקרב למקום בו עצר הקרון נדהמנו לראות שהם, גברים, נשים וילדים הסירו את כובעי החורף בעלי מגיני האוזניים (אותו יום היה יום חם מאוד) ואספו לתוכם מהאדמה את הדייסה שזה עתה שפכנו. הם לבשו מכנסי חורף, שכפי שלמדנו יותר מאוחר ברוסיה, היו תפורים משתי שכבות בד וצמר גפן ביניהן. כנראה, לא היו להם בגדים אחרים להחלפה. את המראה הזה, שאיכרים אוספים בֶּלָהט את הדייסה מהאדמה, דייסה של אסירים גולים, לא אשכח לעולם. מחזה כזה לא יכולתי לדמיין ולו בהזיותיי הפרועות ביותר. לא יכולתי לדמיין שאנשים, עובדי אדמה כביכול, יכולים להיות כה חסרי כל ועד כדי כך רעבים, שיהיו מוכנים לאכול גם דייסה מעורבת בבוץ. האנשים בקרון פרצו בבכי למראה החזיון הנורא הזה. המורה צ’סניוויצ’וס אמר שאין לו עוד ספקות לאן פעמינו מיועדות: לוקחים אותנו, לדבריו, לרוסיה הסובייטית, שאפילו האנשים החופשיים לכאורה אוספים אוכל מהבוץ כדי להשתיק את הרעב. בוודאי גם אנו, אזרחי ליטא לשעבר, שלא ידענו חוסר מזון מהו, נהיה בקרוב במצב דומה לזה שעינינו חזו היום ויכול להיות, שאפילו יותר גרוע, כי הרי אנחנו משוללי זכויות בכלל. מאותו יום ואילך לא שפכו את הדייסה החוצה אלא אכלו אותה, בכדי לחסוך את האוכל הטוב שהבאנו מהבית לימים טרופים עוד יותר שבהם גם דייסה לא נקבל. למדנו את הלקח! העוני הנורא שהתגלה לעינינו באותו יום לא היה כתוצאה ממלחמה או אסון טבע. העוני והרעב הנוראים היו תוצאה של המשטר הבולשביקי הפושע, שגזל מהאוכלוסייה את הכל: עד הגרגיר האחרון מעובדי האדמה ותשלום משכורות רעב לפועלים. ה“קולחוזניקים” התקיימו מהיבולים שקיבלו מעיבוד חלקת האדמה הקטנה שהורשה להם להחזיק ליד ביתם ומהחלב של העז או הפרה שהיו ברשותם, אך בעיקר מגניבה מהקולחוז. הקולחוז היה משלם להם “מקדמות” בכמויות קטנות של תבואה, תפוחי־אדמה וכמה גידולים אחרים. חשבון התשלום הסופי נקבע אחרי הקציר והאסיף כאשר הקוֹלחוֹז מכר את היבול למדינה תמורת כסף. אלא אבוי לכמות הכסף שהקולחוז קיבל עבור תוצרתו, כי המחירים היו מגוחכים, מה גם שהיבולים היו קטנים בגלל שיטות אגרריות מיושנות. לבסוף, לאחר שהחשבון הסופי היה נערך היה מתברר ש“רווחיו” של הקולחוזניק לא הספיקו אפילו כדי לכסות את המקדמות הדלות שקיבל וכך למעשה לא קיבל תשלום עבור עבודתו בשדות הקולחוז. זה היה אחד הפשעים, ולא היחידי, של השלטון הסובייטי: להעביד בפרך וללא רחמים את אזרחי המדינה, לדכאם ולא לשלם להם תמורת עבודתם את השכר המגיע, אלא תמורה שנקבעה באופן שרירותי ע"י השליטים.

אחרי “שיעור הדייסה” שקיבלנו באותו כפר בביילורוסיה, כולם נרגעו והבינו שאין טעם לבכות ולעשות תכניות לעתיד. אנו מתקדמים לקראת עתיד שאין לחזותו, עתיד מאחורי מסך בלתי חדיר ועלינו להשלים עם המצב ולקוות שנוכל לשרוד.

ה“אשלון” המשיך בדרכו מזרחה ולעיתים היה פונה צפונה. היינו עוקבים דרך חריץ הדלת או דרך הצוהר אחרי מקום השמש בשמים ולפי זה והשעה (שעוני יד לא הוחרמו ע"י אנשי ה־נ.ק.ו.ד.) היינו קובעים את כיוון הנסיעה שלנו. אבל התעוררו בעיות, מכיוון שהשעונים שלנו היו מכוונים לפי זמן ליטא ובהתקדמותנו מזרחה היינו צריכים להעביר את מחוגי השעון קדימה, אבל לא ידענו מתי ובכמה שעות. את כל זה פשוט ניחשנו, לפעמים נכון ולרוב לא נכון.

האווירה בקרון הייתה מאוד מונוטונית. כולם היו סגורים בתוך עצמם, חושבים על עתידם ועל עתיד משפחותיהם. היו מחליפים פה ושם כמה משפטים בנושאים אקטואליים כגון, איך להימנע משימוש יתר בחור השירותים. מישהו תרם סדין ששימש כעין פרגוד מסביב לחור בכדי שלא נעשה את צרכינו בפרהסיה.

ביום הרביעי למסענו עצרנו בשדה פתוח, רחוק מיישוב כלשהו. ניתנה פקודה לצאת מהקרונות ולעשות את צרכינו מתחת לקרונות. העצורים קפצו בשמחה מתחת לקרונות ובלי בושה, גברים כנשים, הכל עשו את צרכיהם האנושיים הרבה יותר טוב והרבה יותר נוח מאשר בחור בקרון. מאז, כמעט בכל יום, היו מוציאים אותנו כמו כלבים לעשות את צרכינו. פרט לכך נהנינו מכמה דקות בשמש ובאוויר הצח שכה היו חסרים לנו בהיותנו כלואים בקרונות.

הידיעה על פרוץ מלחמת העולם השנייה

ב־22.6.1941, ביום החמישי למסענו עצרנו מול בקתה קטנה בשדה שמעל גגה היה רמקול ארוך שכמוהו לא ראיתי מעולם. מהרמקול בקע קול נאום ברוסית. מבעד לצוהר ראיתי שכל השומרים שלנו התאספו ליד הבקתה והקשיבו בקשב רב לנאום. בתחילה לא הבנתי במה מדובר, אבל אידה מילץ, שידעה רוסית על בורייה החלה לצעוק שפרצה מלחמה. היא הסבירה שהנאום ששמענו היה של מֶצִ’יסלַב מוֹלוֹטוֹב, ראש ממשלת ברית המועצות דאז, לאזרחי המדינה, כי רוסיה הותקפה באותו בוקר ע"י הגרמנים ללא התראה, לדבריו, לכל אורך הגבול הגרמני־סובייטי. אנחנו היהודים קיבלנו את הידיעה בחרדה גדולה. הרי השארנו בליטא משפחות וידענו בבירור מה עלול לקרות להם, אם הנאצים יתקדמו ויכבשו את ליטא ואת שכנותיה. לעומתנו, הליטאים שמחו וצהלו. הם היו בטוחים שתוך כמה ימים יחסל היטלר את הצבא־האדום ויחזיר את כולם הביתה - לליטא. אותו יום בישר את תחילתה של המלחמה הנוראה ביותר בתולדות האנושות, שגבתה יותר מחמישים מיליון קורבנות. על קורותיה ומהלכה של מלחמה אכזרית זאת ועל תולדות השואה של העם היהודי באירופה קיימת ספרות אדירה ואני, כמובן, לא אפרט את מהלכיה.

הימים חלפו ויושבי הקרון התרגלו למצבם ורק חיכו שהמסע המתמשך הזה יגיע סוף סוף לקיצו. אני הייתי משוחח עם המורה צֶ’סְניַוִויצ’יוּס, שבאמת היה בן־אדם ליברלי, מאוד נעים והעיקר שלא היה שוביניסט ליטאי. לבקשתי החל ללמדני את הא“ב הרוסי הקירילי. איך לומדים את זה בתנאיי הקרון? פשוט, היינו מתיישבים שנינו ליד הצוהר או ליד החריץ בדלת ועוקבים אחרי השלטים ברוסית שציינו שמות מקומות או פירטו כל מיני הוראות. הוא הצביע על האותיות ואמר לי איך מבטאים אותן. מכיוון שרוב האותיות דומות ללטיניות, למדתי תוך יום אחד את הא”ב הרוסי. בקשר לזה קרה לי אירוע משעשע. פעם עצרנו בתחנה כלשהי וקראתי את הכתובת על שלט “קִיפּיַיטוֹק” (Kipjatok) (מים רותחים). מכיוון שלא הבנתי את משמעות המילה החלטתי שזהו שם התחנה. בכל תחנה ברוסיה היו דודי מים רותחים כדי לספק לנוסעי הרכבות מים רותחים להכנת תה. נסיעה ברכבת ברוסיה, בשל המרחקים העצומים במדינה, יכולה להימשך ימים ולעיתים אפילו שבועות והנוסעים היו אוכלים את מה שהביאו איתם לקרון ושותים תה, כלומר את המים הרותחים שהיו בתחנות. אחרי מספר ימים שוב עצרנו במקום כלשהו וגם שם הייתה הכתובת “קיפייטוק”. נדהמתי לגלות שלהרבה תחנות ברוסיה אותו שם. צֶ’סניַוִויצ’יוּס העמיד אותי על טעותי: הוא הסביר לי מה פירוש המילה.

פרק ב': בִּיסְק

המִיוּן - נמכרנו למפעל לסוכר

כך עבר יום אחרי יום ובחלוף חודש למסענו הגענו סוף סוף אל המקום שכנראה יועדנו לחיות בו. למעשה לא ידענו לאן הגענו והיכן אנו נמצאים. לא ידענו איך יחרץ גורלנו: האם נישלח לגלות או למחנות ריכוז. ה“אשלון” עצר, דלת הקרון נפתחה לרווחה ברעש גדול וחיילי ה־נ.ק.ו.ד. צעקו ברוגז שנרד מהר עם המטלטלין מהקרון. הבנו שמסענו הממושך הגיע לקיצו. מיהרנו לקפוץ מהקרונות ולסייע לקשישים ולילדים שהיו בקירבנו לרדת. מולנו התגלה שדה רחב ידיים ללא מבנים וללא סימן של ישוב קרוב. החיילים, עצבניים, רצו מסביבנו וצעקו שנתפקד מול הקרון בו היינו כלואים. ניתנה הפקודה להסתדר בשורה ולחכות בעמידה. מקום זה, שאחר כך נודע לי שנקרא מַצִישׁצֶ’ה והיה בקירבת העיר בִּיסְק שבחבל אלטאי בדרום־מערב סיביר, נועד למיון העצירים ולהעברתם לחזקת מנהלי מפעלי תעשייה, קולחוזים וסובחוזים. מעשה המיון הזכיר לי את מכירת העבדים כמתואר בספר “אוהל הדוד תום” ואחרים. המנהלים בלוויית הקצינים עברו מקבוצה לקבוצה, בחנו בעיין נוקבת את הרכב הקבוצה מבחינת היחס בין מספר הצעירים הכשרים לעבודה לבין מספר הקשישים והתינוקות שלא התאימו למטרותיהם. הם התדיינו והתווכחו עם קציני ה־נ.ק.ו.ד. ובסוף “קנו את הסחורה” הנראית להם. הקרון שלנו כאילו נשכח, אף אחד מבין “קוני העבדים” לא התקרב אלינו. התפשטה שמועה שאחד המנהלים, במכנסי “גַלִיפֶה” (רכיבה) ומשקפיים במסגרת זהב, שהתרוצץ סביבנו, הוא מנהל מפעל בעיר ביסק וכדאי להימכר דווקא לו. הסתרנו מיד את הנשים הקשישות, כמו אמי וגברת מִילֶר מאחורינו ואנו הצעירים, הנראים כשרים לעבודה, התמקמנו בחזית למען נימכר ביתר הצלחה לאותו מנהל. בסוף, אלוהים עזר לנו והקצינים יחד עם אותו מנהל סגרו את העסקה ואנחנו נמכרנו, בשעה טובה, למנהל מפעל לייצור סוכר בעיר ביסק. לאחר שהחזקה עלינו עברה לידי מנהל המפעל, הורשינו לשבת על האדמה ונאמר לנו להמתין עד שייקחו אותנו למקומנו המיועד במפעל. סידרתי לאמא מקום ישיבה על אחת החבילות שלנו וניסיתי להרגיע אותה באומרי שהצלחנו פעמיים: 1) לא הפרידו בינינו ו־2) לא נראה לי שהמקום כל כך נורא ולא רחוק מאוד מעיר. לאחר מכן החלו נציגי המפעלים והקולחוזים, שרכשו את “הסחורה” החיה לפני כן, לפנות את הגולים. המטלטלין הובלו בעגלות רתומות לשוורים ובני האדם נתבקשו, במחילה מכבודם, ללכת ברגל אחרי העגלות. אלו שהופנו למקומות רחוקים הועברו בסוף לאמצעי תובלָה אחרים. בעודני יושב ומחכה שיגיע תורנו לזוז, שמעתי את קולה הנרגש של פרידה קַפּוּשֶבסקִי: “הנה רחל עם הילדים וגם אהרון!”. תהיתי מי הם רחל וילדיה שזה נשמע לי כפרפרזה של “חנה ובניה”. הפניתי את מבטי למקום אליו הצביעה פרידה ומה רואות עיני? לא שיערתי באותו רגע שמה שהתגלה לעיני יהיה הדבר החשוב ביותר והיקר בחיי העתידיים. ראיתי את בֶּלָה ובפי כל מכריה בּיילִינקֶה מַהֲרשַק מהעיירה שַׁקִי. היכרותי איתה הייתה מקרית ולא נמשכה יותר מחצי שעה. כבר עתה אפשר לגלות שביילינקה זו הייתה לבסוף אשתי וחברתי לחיים. איך זה קרה יסופר בהמשך. אך עתה, כבר עכשיו, ברצוני לספר איך ומתי הכרנו. זה קרה ערב ראש־השנה בשנת 1938. הייתי אז תלמיד הגימנסיה העברית בעיר מַריַמְפּוֹל המרוחקת 42 ק“מ מעיירתנו קִיבַּרְט. הגימנסיה העברית בעיירה הסמוכה לנו וירבלן נסגרה ע”י השלטונות הליטאים ואבי, שעמד על כך שאמשיך ללמוד בבית־ספר עברי, שלח אותי למרימפול. התקבלתי לגימנסיה בעיר זאת בשנת 1935 לכיתה ה' ולמדתי שם 4 שנים עד קבלת תעודת הבגרות. במשך הזמן התווספו אלי חברי מקִיבַּרְט: יוסף רוזין וחנן הַלפֶּרִין. כאמור, בהיותנו בשמינית נסענו פעם שלושתנו לקִיבַּרְט לחופשת החגים. יכולנו לנסוע באוטובוס ישירות לקִיבַּרְט, אבל התחשק לנו לנסוע דווקא ברכבת שנסעה סחור־סחור דרך קַזְלוֹבֶה־רוּדֶה (Kazlu-Ruda), ששם עברתי לרכבת שבאה מקובנה לכיוון קִיבַּרְט. נכנסנו לקרון שהיה כמעט ריק מאדם. החלפנו בינינו כמה “רעיונות” והחלטנו לצאת ולחפש משהו יותר מעניין - אולי בחורות בגילנו להיכרות חטופה, שתהפוך את הנסיעה ליותר מעניינת מבחינתנו. ובאמת כעבור כמה דקות של חיפושים נתקלנו בתא הסמוך בשלוש בנות מהעיר שַקִי, שחזרו מקובנה מהצגת אופרה. שלוש הבנות היו גיטה אַנַחוֹבִיץ', לאה לֶוינשטֵיין ובֶּלָה מהרשק. הצגנו את עצמנו וביקשנו את רשותן של הגברות הצעירות להצטרף לחברתן. הגברות הסכימו לנוכחותנו וכך התיישבנו לידן. אני, מתוך תחושה, בחרתי להתיישב ליד בֶּלָה. אינני יודע מדוע בחרתי דווקא בה, בוודאי היה זה יד הגורל. היא הייתה יותר לטעמי. התיישבתי והתחלתי לדבר איתה, אך אוי לאותה בושה, היא לא נענתה לחיזורי והתייחסה אלי באדישות. לכל פניותיי היא ענתה בסגנון לקוני. כנראה, לא עשיתי עליה את הרושם המיוחל ואם להיות כן - נחלתי מפלה בחיזורי הראשונים אחרי בֶּלָה. דרך־אגב, לא הייתי רגיל לתגובה כה צוננת מצידן של בנות ותגובתה של בּיילינקה די הרגיזה אותי. הנסיעה מקזלובה־רודה לווילקובישק, התחנה שבה הבנות עמדו לרדת, לא ארכה יותר מחצי שעה, כך שמהר נפרדנו מבלי שחשבתי שאי־פעם אפגוש אותה שוב. פעם נוספת נתקלתי בבֶּלָה במקרה בגן העיר בווירבלן, בעת ביקורה אצל דודה ויז’נסקי, שהיה מורה שלי בגימנסיה בווירבלן. גם באותה הזדמנות היא נראתה לי מסוייגת. והנה, עכשיו, בעומדי בשדה מיון הגולים במצישצ’ה, פתאום פגשתי אותה שוב - בפעם השלישית. ראיתיה הולכת עם משפחתה וממררת בבכי. מה פתאום היא בוכה - חשבתי, הרי כבר התרגלנו וגמרנו עם הבכי. הסיבה לבכי נודעה לי יותר מאוחר. העגלון שהוביל את מטלטליהם, שלה ושל האחרים, היה מונגולי בעל עין סתומה והשור שהיה רתום לעגלה היה בעל קרן אחת ועין אחת. לבֶּלָה היה נראה שהיא כאילו נמצאת בארץ הפירטים שבה גם לאנשים וגם לבהמות חסרה עין אחת. כנראה שהדבר גם ריגש וגם הפחיד אותה והיא בכתה על מר גורלה.

התברר שפרידה קפושבסקי היא גיסתה של הדוד של בֶּלָה, המורה וִיזַ’נסקִי מווירבלן. פרידה הייתה מאוד נרגשת וחזרה על המשפט: “מי יודע לאן לוקחים אותם?” שוב ושוב. לבסוף הגיע גם תורנו ובאו לקחת גם אותנו. הצלחתי להושיב את אמא על החפצים בעגלה, מכיוון שלא הייתה מסוגלת ללכת מרחקים של קילומטרים רבים. זזנו לכיוון מפעל הסוכר, שהיה אמור להיות סוף המסע הארוך והמייגע שבו התנסינו. לא זכור לי מתי הגענו, אבל כנראה בשעות בין הערביים. הכניסו אותנו לבית גדול שהתברר שהיה בניין של בית־ספר וציוו עלינו להסתדר לקראת שינה. דוברי הרוסית בינינו דובבו את הרוסים שטיפלו בנו ונודע להם שמחר יעבירו אותנו לבניין אחר שבו נשתכן, כפי שהם ניסחו זאת, לצמיתות. סביבנו השתרעה חורשת עצים גבוהים, שכמותם לא ראיתי בליטא, הם היו ממש ענקיים. אלו היו עצי האשוח הסיביריים. כמה מאות מטרים מבית־הספר בו שוכנו, זרם נהר גדול ממדים ורחב ידיים. יותר מאוחר נודע לי שזהו הנהר בִּיָיה (Bija), נהר סיבירי גדול המקבל את מימיו מהקרחון בלוחה בהרי אלטאי. איכשהו סידרתי מקום לינה לאמא ואני שכבתי על שולחן, כנראה שולחנו של המורה. במשך כל הנסיעה הייתי מחוסר מקום לינה, אז לשכב על השולחן היה נראה לי די נוח ונרדמתי בין רגע. התעוררתי לפנות בוקר, אוויר צח זרם דרך החלונות הפתוחים פנימה. בעת מסענו בקרונות הסגורים, אוויר צח היה מצרך מאוד מיוחל. כולם היו שואפים להתקרב לחריץ בדלת בכדי לשאוף מעט אוויר נקי והנה פתאום אתה שואף אוויר נקי וצח בלי הגבלה, כמה שרק תרצה. לא אשכח את הבוקר ההוא ואת הריחות המשכרים מעצי האשוח הגדולים שממש גרמו לי לשכוח איפה אני ומה מחכה לי בעוד כמה שעות. נדמה היה לי שאני בקייטנה בליטא, בקלטובה שעל נהר הניימן וכאילו דבר לא קרה ואני נח ונהנה. עוד אני משתאה מיופיו של הטבע הסיבירי, הבחנתי שבחורה צעירה יוצאת מבניין בית הספר ונעמדת מולי. כן, הייתה זו אותה בלה מהרשק שפגשתי ברכבת. שמחתי מאוד לפגשה ואמרתי לה: “גורלנו הפגיש אותנו פעם שלישית והפעם בסיביר”. היא נראתה מאוד מודאגת מהעומד לקרות לה ולמשפחתה. חזרתי באוזניה על הדברים שאמרתי לאמי: "שאם לא הפרידו בין בני המשפחה, ואם לא נשלחנו למחנות כפייה, כבר זכינו ויש לקוות שהעניינים יסתדרו, והראייה – אנו נעים חופשיים ללא שמירה. עוד אנו מדברים ופרידה קפושבסקי יצאה לחצר ושמחה מאוד לראות את בלה. אמש היא חששה לגורל משפחתה והנה היא עומדת מולה. לשאלתה של פרידה אם אני מכיר את בלה, עניתי בחיוב. “דוד” – היא פנתה אלי – “אתה בחור טוב וביילינקה בחורה טובה. תהיו ידידים, זה טוב שיש עם מי להחליף מילה”. כנראה שזה היה הגורל ואכן התיידדנו ובסוף, כידוע, גם התחתנו. אך כל זה קרה לאחר שסבלנו לא מעט מרורים בשנותינו הראשונות בסיביר.

בבוקר אותו יום נתבקשנו שוב להסתדר בטורים ונאמר לנו לרכז את חפצינו ולהיות מוכנים למעבר למגורי קבע. התברר, שאותו בניין שיועד למגורינו שכן לא רחוק, ק“מ אחד בערך מבית־הספר. שוב הגיעו עגלות רתומות לשוורים ותוך פחות משעה כבר היינו מול אותו בית בקרבת המפעל לסוכר בו היינו אמורים להיות מועסקים. הבניין דווקא נראה טוב. הוא היה בן קומה אחת עם מרפסת גדולה לרוחב כל הבית ועמד באמצע חורשת עצי אשוח. אינני יודע למה שימש הבית לפני שהגענו, אבל הוא נראה כעין אכסניית נוער או פנימייה לתלמידים. היו בו שני מסדרונות ארוכים עם הרבה חדרים משני הצדדים. בקצה המסדרון היה תנור־כיריים עם 12 חורי בישול וברז אחד למים זורמים. לפני שהתחילו לשכן אותנו בחדרים הצעידו אותנו בליווי שומרים אזרחיים חמושים לעבר בית־המרחץ, ה”בַּניָיה“. בית־המרחץ היה רוסי טיפוסי - הרבה גיגיות למרחץ והעיקר מים חמים שכה חלמנו עליהם בשעת מסענו במשך חודש ימים. בבית־המרחץ עשו לנו ולבגדינו חיטוי מפרעושים ויתר טפילים. בסוף התחילו לשכן אותנו בחדרים. למיטב זכרוני היו החדרים בגודל של 15–20 מטרים מרובעים ובכל חדר שוכנו 4–5 משפחות. בחדר בו התגוררתי עם אמי שוכנו 4 משפחות - 15 איש ביחד. לאחר שהסתדרנו בחדרים נשמעה הוראה לצאת לחצר לשם קבלת תדרוך. מולנו הופיע רוסי לבוש בלויי סחבות שהציג את עצמו בשם קוריצ’קין וכקומנדנט הממונה עלינו ורק על פיו יישק דבר. בינינו היה רוסי שהוגלה יחד אתנו מליטא כאזרח ליטאי לא כשר. שמו היה נִיקוֹפוֹרוֹב. אשתו הייתה יהודיה טיפוסית ודיברה יידיש רהוטה כמו כולנו. ובכן, אותו ניקופורוב נעשה מיד יותר חשוב מיתר הגולים והוא גם שימש מתורגמן בין הגולים לשלטונות. ניקופורוב תירגם את דברי קוריצ’קין לליטאית שלפיהם הוצמדנו למפעל הסוכר ואנו עתידים לעבוד בו לפי צרכי הייצור, כלומר בלי הגבלת זמן. עד הודעה חדשה אנו מוגבלים לשטח החצר שלפני הבית בלבד והיציאה מחוצה לה מותרת רק באישורו של ה”חבר" (טוברישץ') קוריצ’קין. נאסר עלינו לקשור קשרים ולבקר אצל האוכלוסייה המקומית. לחם, נאמר, יסופק לנו לפי רשימות, כאשר תורנים בליווי של קוריצ’קין יביאו אותו מן המחסנים ואנו נחלק את הלחם בינינו לפי מספר האנשים בכל משפחה. מי היה אותו קוריצ’קין ומה הייתה דמותו? הוא היה רוסי פשוט, חסר השכלה אלמנטרית שבקושי ידע לכתוב. היה חבר המפלגה הקומוניסטית ושאף מאוד להתבלט. עם מי שידע איך להתחנף אליו, נהג ביתר גמישות. בנו, הגולים, הוא ראה את אויבי העם והמעמד הפרולטרי ולכן יש לשים עלינו עין ולהסתייג מחברתנו כך שלא נוכל להזיק למשק ולחברה הסובייטית.

למחרת בשעה 7 בדיוק הסתדרנו בשורות במתכונת צבאית וקוּרִיצ’קִין בראש הצעיד אותנו לשערי המפעל. נכנסנו לתוך שטח המפעל למקום בו היו מאוכסנות ערמות גדולות של פחם שיועדו לתחנת הכוח של המפעל. חילקו אותנו לבריגדות (קבוצות עבודה ובראשן בריגדיר) והתחלנו לפרוק את הפחם מקרונות המשא שעמדו על פסי הרכבת שבמקום. זה היה יום העבודה הראשון. לי, כבחור צעיר, נראתה העבודה לא נוראה ואפילו מעט משעשעת לעבוד יחד בחברה של צעירים אחרים. החום בחבל אלטאי בקיץ כבד מאוד בגלל האקלים הקונטיננטלי. החורף באותו מקום קר מאוד והקור יורד למטה מ־40 מעלות מתחת לאפס. באותו יום ראשון לעבודתנו שרר חום מחניק שבכמותו לא התנסינו בליטא. אבל אין דבר, אנו צעירים, נתגבר! הרבה יותר טוב לעבוד בחום מאשר להיות כלואים בקרון. במרחק מה ממקום עבודתי הבחנתי באביה של בֶּלָה, אהרון מהרשק ז“ל, שעבד באותו סוג של עבודה כשלנו. התקרבתי אליו והחלפנו כמה מילים. התברר שהוא הכיר את אבי ואת משפחת רוזין, שכנינו בקיבַּרט. לידו עמד בחור צעיר כבן 16 במכנסי פיג’מה עם פסים אדומים, שנראו לי באותו מעמד מאוד מגוחכים. התברר שזה היה הירשל, בנו של אהרון ואחיה של בֶּלָה. הירשל נאלץ לעבוד במכנסי פיג’מה מכיוון שלא היו לו בגדי עבודה אחרים. באותו יום לא העליתי בדעתי שאהרון יהיה חמי והירשל (צבי) יהיה גיסי. עוד אנחנו עובדים הופיעה דמות חדשה בין נותני הפקודות. לפי תפקידה היא הייתה “טַבֶּלשׁצִ’יק”, כלומר פקידה הרושמת את נוכחות העובדים (מכונות נוכחות טרם הומצאו באותם הימים), אבל משקלה הניהולי היה גדול בהרבה. היא הייתה קומוניסטית וכנראה נהנתה מאמון המפלגה ולכן סרו למרותה כל יתר בעלי התפקידים הרוסיים. אף אחד לא ידע את שמה אבל כולם קראו לה “האף האדום”, על פי אפה האדום בקצהו. הרוסים טענו שאדמומיות אפה נגרמה כתוצאה משתייה מופרזת של אלכוהול. סיפרו לנו אח”כ שיש לה כמה ילדים אך היא התקשתה להצביע בוודאות מי הוא האב התורן של כל אחד מהם. אותה אישה, “האף האדום”, למעשה שלטה בנו בעריצות ובזרוע נטוייה. היא הייתה אישה קשוחה ולא הסתירה את שנאתה כלפי “שונאי העם”, כלומר אלינו הגולים. היא הייתה מתנכלת לנו על כל דבר קטן ובמשך הזמן הכניסה כמה אנשים לכלא הצמוד למפעל בשל “פשעים” שאף אחד לא יכול היה לעמוד על טיבם.

שעות העבודה לא היו מוגדרות, עבדנו לפי הצורך. אם לפני גמר המשמרת היו מגיעות רכבות טעונות פחם, אבני גיר גדולות או מטען אחר, לא הִרשו לנו לגמור את המשמרת והיינו חייבים להישאר לעבוד עד גמר הפריקה. למעשה לא הורשינו ללכת הביתה עד שמנהל העבודה ו“אף אדום” לא החליטו שאכן המשמרת נגמרה וכך הוכרחנו לעתים לעבוד הרבה שעות נוספות. עבדנו קשה מאוד, אבל אנו הצעירים, בֶּלָה ואני, לא היינו “הרוגים” כפי שהתבטאו המבוגרים יותר. להיפך, היינו די רעננים ואחרי משמרת קשה של שעות אין ספור (12 שעות ויותר) היינו רצים בלילה להתרחץ במימיו הקרים כקרח של הנהר בִּיָיה והיינו נהנים מאוד מהפינוק היחידי שהיה לנו. נהר זה, כפי שסיפרתי בפרקים הקודמים, קיבל את מימיו מהקרחון בֶּלוּחָה שבהרי אלטאי שהיה מרוחק ממקומנו כמה מאות קילומטרים בלבד. הנהר היה רחב־ידיים, יותר מק"מ אחד רוחבו וזרם בעוצמה כזאת, שקשה היה קשה לעמוד במים מבלי להיסחף. עיקר הבעיה שלנו הייתה איך להסיר מעלינו את הלכלוך שאבק הפחם השאיר על גופנו בלא שהיה ברשותנו סבון. ההמצאה האחרונה הייתה להשתמש בחול הדק שעל שפת הנהר במקום סבון. יותר מאוחר החלו לחלק לנו סודה קאוסטית (טכנית) לרחצה.

החיים במפעל לסוכר

חלפו ימים ובעיקר לילות עבודה מפרכים בפריקת קרונות משא והתחלנו להתרגל למצבנו. עבור המבוגרים שבתוכנו עבודת הפרך הייתה מתישה מאוד, אבל בני גילי ובעיקר בני דורי עמדו במשימות הקשות ולא איבדו את כושרם להמשיך ולשרוד. מובן שהחיים היו קשים מאוד ועל עבודת הפרך נוספה בעיית הפרנסה. מלבד הבעיה הכספית היה קושי רציני בהשגת מוצרים חיוניים. את הלחם היו מחלקים לנו לפי הקצבה: לכל עובד 600 גרם ליום ולילדים ולקשישים לא עובדים - 400 גרם. פרט ללחם לא היו הקצבות למצרכים אחרים. המשכורות היו מגוחכות - כמה עשרות רובלים עבור חודש עבודה מלא ושעות לא מוגדרות שהספיקו בקושי לקניית חצי דלי תפוחי־אדמה. לי אישית, כפי שסיפרתי, היה כסף מהבית, אבל הוא איבד את כוח הקנייה שלו עקב האמרת המחירים הענקית בעת המלחמה. המחירים בשוק זִנקו כלפי מעלה בלי רחמים ומיום ליום היו המצרכים מתייקרים בעשרות אחוזים. ההקפדה של קוריצ’קין לבודד אותנו מהאוכלוסייה המקומית רפתה במקצת והתחלנו לקשור קשרים עם הרוסים שמכרו לנו חלב, שומן בהמות וכמה מצרכים אחרים. אני הכרתי בחורה רוסית צעירה, אחות במרפאה, שהייתה מביאה לנו בלילות מצרכים שהיו מאוד מבוקשים באותם זמנים. סוכר היה לנו בשפע מכיוון שבלילות היו גנבים מביאים כמה שקי סוכר שגנבו מהמפעל למכירה לדיירי הבית. התחלתי לדאוג לדיור נוח יותר מאשר החדר מלא האנשים בו אני ואמי התגוררנו. הבחנתי במסדרון השני כעין מחסן בגודל 8–10 מטרים רבועים שעמד בלא כל שימוש. פניתי לקוריצ’קין באמצעות ניקופורוב וביקשתי שיורשה לנו להשתכן במחסן. התחייבתי לשפצו ולהתקין בו תנור קטן לחימום ולבישול. קוריצ’קין הסכים ללא היסוס וגם שיבח אותי על היוזמה. איך בונים תנור? ראשית כל נחוצות לבינים ושנית דרוש גם ידע לבניית תנור שלא היה לי, כמובן. אשר ללבינים, הבחנתי בערימה גדולה של לבינים אחרי שריפה, שהייתה במקום אחד המרוחק כקילומטר ממקום מגורינו. קיבלתי רשות מקוריצ’קין להעביר לבינים שרופות לצורך בניית התנור. לשם כך הצטיידתי בעגלה על שני גלגלים (טֶלֶז’קָה) שהרוסים היו משתמשים בה להעברת מטענים אישיים. נרתמתי בעגלה וסחבתי את הלבינים במשך כמה ערבים. כשהיו לי מספיק לבינים סיכמתי עם ליטאי אחד קֶמֶזִ’יס, שכביכול ידע את מלאכת בניית התנורים, שיבנה בשבילי את התנור. אני התחייבתי לשמש לו בתור שולייה, להכין את הטיט ולהגיש הכל מוכן. סיכמנו על מחיר והעבודה התחילה. אחרי שבוע ויותר בו עבדנו כל ערב 5–6 שעות עד מאוחר בלילה, עמד התנור על תלו. מזל־טוב! אבל לצערי התברר שהעשן, במקום שיצא החוצה דרך הארובה, התפשט בחדר ובפרוזדור. קמה צעקה של השכנים - הם לא רצו לסבול את העשן. דיברתי עם קמז’יס, אבל הוא בשלו, שהעבודה שהוא עשה היא בסדר, אלא יש ודאי סיבות אחרות לעשן שהוא, קמז’יס, לא אחראי להן. אחרי התייעצות עם כמה אנשים פירקתי בעצמי חלק מהארובה ובאמת מצאתי שלבינה אחת, שקמז’יס שכח בצינור הארובה, סתמה את המעבר לעשן. תודה לאל! הכל תוקן. סיידתי את הקירות והתקנתי מסגרת נוספת לחלון להגנה בפני הקור הסיבירי והדירה הייתה כשרה למגורים. אמא ואני עברנו בשעה טובה לדירתנו החדשה שאמנם הייתה קטנטונת אבל נועדה לשימושנו הבלעדי. למיטה ניתן היה להיכנס רק מהצד הקדמי, כי לא היה רווח פנוי בינה לבין הקיר. בקיצור, אמא ואני היינו מאושרים שיש לנו פינה משלנו. סידרתי לי שולחן מארגז והחיים נראו הרבה יותר נוחים.

פרט לדאגותיי לאמי ולתנאי חיים יותר סבירים, התחילו להתרקם בבית הגולים גם חיים חברתיים. יחסינו עם הליטאים היו רק פורמליים. חילופי הדברים בינינו נגעו רק לעניינים שהעסיקו את כלל הציבור באותו יום, אבל היו גם כמה משפחות יהודיות שנקשרו בינם ובין משפחות ליטאיות יחסים ידידותיים. היו איתנו 8 משפחות יהודיות כולל 2 נשים בודדות, ס“ה 26 נפשות. והנה פרוט המשפחות: גוֹלְדְבֶּרג - 2, מילץ - 3, מהרשק - 4, פְרֶנְקְל הירשל - 7, פרנקל וֶלוֶול (זאב) - 3, יֶגלִינסקִי - 3, קפושבסקי - 1, מילר - 1, שדכנוביץ' - 2. הצעירים בינינו היו בֶּלָה והירשל מהרשק, טוביה גולדברג (סטודנט לרפואה לשעבר באיטליה) ואנוכי. מיותר לחזור ולומר שבמיוחד חשתי ידידות וקירבה לבֶּלָה מהרשק ומשפחתה. אחיה הירשל היה צעיר ממני בשלוש שנים ונחשב אז בעינינו כמתבגר ואנו החשבנו עצמנו כבוגרים. טוביה גולדברג היה בשש־שבע שנים יותר מבוגר מאתנו. ובכן המבחר לא היה גדול ואני ובֶּלָה נעשינו לידידים. הודות לאותה ידידות התקרבתי למשפחת מהרשק ובמיוחד חשתי אהדה והוקרה גדולה לאביה של בֶּלָה, אהרון מהרשק ז”ל, שהיה אדם משכיל ותלמיד חכם. ממנו למדתי על אוצרות היהדות, שפרט לתנ“ך שלמדנו בגימנסיה, לא היו מוכרים לי. בצעירותו היה תלמיד עילוי ב”ישיבת סְלַבּוֹדקָה" על יד קובנה והדהים אותי בידיעותיו המעמיקות בתלמוד, שהיה בשבילי ספר נסתר, בספרות העברית המודרנית, בידיעתו המפליגה בשפה העברית ובהשכלתו הכללית, במיוחד במתימטיקה, פיזיקה, ספרות רוסית וגרמנית. הוא היה אדם מאוד מדהים ומבריק בהשכלתו שאת כולה רכש בכוחות עצמו, בלי שביקר אי מתי בבית ספר כלשהו (אוֹטוֹדִידַקט).

יותר מאוחר כשהכסף שברשותנו אזל או שירד כוח הקנייה שלו, התחלנו לתור אחרי מזון בכפרים הסמוכים. כשזכינו ביום חופש היינו יוצאים רתומים למזחלה למרחקים של הרבה קילומטרים, כדי להחליף דברי לבוש, שעוד היו ברשותנו, בתפוחי־אדמה, בכרוב לעתים גם במעט בשר. בדרכנו ברגל שנמשכה שעות ארוכות היינו שלושתנו, אהרון, הירשל ואנוכי מחליפים זיכרונות מהעבר ואהרון היה מדהים אותי בכל פעם בהשכלתו, בזיכרונו הפֶנוֹמִינַלִי, כשהיה מצטט ממקורות תלמודיים, תנכיים, מספרות עברית וכללית או מיצירותיהם של הפילוסופים הקדומים החל באפלטון וברמב"ם וכלה באלה בני זמננו. אהרון היה אדם נוח לבריות ונזהר בהקפדה שלא לפגוע, חס וחלילה, בכבודו ובאינטרסים של הזולת. רחשתי לו חיבה עמוקה והוקרתי אותו בגלל אישיותו הדגולה.

התיידדתי גם עם הירשל פרנקל ז“ל, שהיה אדם מדהים מבחינה אחרת מאהרון מהרשק. פרנקל היה אדם יוזם, פרקטי, שכדאי היה להתייעץ אתו בימים טרופים אלה. בליטא היה בעל תחנת־כוח בעיירתו נַישטוֹט. סיפרו עליו שהוא עלה בכישוריו ובידיעותיו ההנדסיים הפרקטיים (הוא מעולם לא למד הנדסה) על המהנדסים שעבדו בהקמת התחנה. בכל בעיה יום יומית שהתקשיתי לפתרה הייתי מתייעץ עם פרנקל. אחיו וֶלְוול (זאב) היה אדם נוח ופשוט, אבל היה חסר את כישוריו של אחיו. כבר בחודשים הראשונים לשהותנו בחבל אלטאי הוא נתפס “בגניבה” של ק”ג אחד מַלַס (פסולת של ייצור הסוכר שהיה מיועד במקרה הטוב למאכל בהמות ומחירו הרשמי היה 5 קופיקות לליטר). באותו יום נידון לשנת מאסר ונשלח לכלא הצמוד למפעל הסוכר. אשתו ובנו, שנשארו בלי תמיכת הבעל והאב, היו בהלם. בסוף זה היה רק לטובתם, מפני שכולנו הוגלינו אחרי שנה לצפון הרחוק והם נשארו באלטאי ואחרי המלחמה הם הצליחו בדרכים לא דרכים להגר לאמריקה.

בין הגולים היהודים התרקמו יחסים מאוד ידידותיים וסולידריים והייתה נכונות לעזור איש לרעהו. התפתחה גם פעילות יהודית לאומית דתית. בהתקרב “הימים הנוראים”, התחילו אהרון מהרשק והירשל פרנקל לדאוג לדרך איך לקבל את החגים ולמקום בו יערכו תפילות החג. את הימים בהם חלים החגים חישב אהרון מהרשק, שהיה בקיא בלוח העברי וידע נוסחא איך לחשבם ביחס ללוח הכללי. המקום היחידי בו יכולנו להתייחד לתפילות ראש־השנה ויום כיפור היה…החדרון שלנו. זה היה המקום היחידי שבו גרו יהודים בלי שכנים ליטאים. אבל גודלו של החדרון הדאיג אותנו - איך נכניס לשטח כה קטן מניין יהודים? אבל מכיוון שלא הייתה ברירה אחרת הוחלט שאכן חדרנו הקטן יהפוך לבית תפילה בימי החגים. היה צפוף מאוד, אבל הייתה הרגשה של שותפות לאומית ודתית. עוד בעיה העסיקה אותנו. חששנו, שחלילה, יוודע לשלטונות על האסיפה הבלתי־לגלית ו“האנטי־מהפכנית דתית”. חששנו גם שהליטאים ילשינו עלינו, אבל למרבה המזל הם הביעו סולידריות עם דבקותנו בדתנו ולא הלשינו. כל הליטאים היו קטולים מאמינים ולכן דבקות בדת הייתה לרוחם. בקיצור, הכל עבר בשלום! במיוחד היה מרַגֵש הערב של “כל נדרי” כאשר בעל התפילה היה הירשל פרנקל. בקול נמוך ונרגש אמר את תפילת “כל נדרי” וכולנו שמענו את המלים בשקט, בעמידה ובבכי עצור. כך התחילו להיווצר בחברת הגולים היהודים יסודות של אחדות וחיים דתיים שהיו למעשה הביטוי הלאומי היחידי שהיינו יכולים להרשות לעצמנו.

האוכלוסייה הרוסית המקומית

בינתיים חלפו כמה חודשים לשהותנו בבית שליד מפעל הסוכר והתחלנו להכיר גם את חייהם של שכנינו הרוסים. נדהמנו מהעוני הנורא שהיה מנת חלקם. כמעט ולא ראינו לבוש אנושי רגיל. בגדיהם היו תפורים בדרך כלל משקים שהלבינו בתמיסה של מים וסיד. במקום נעליים היו נועלים בקיץ נעל תפורה מעור בהמות לא מעובד ובחורף - וַלֶנְקִי, מגפי לֶבֶד עם ערדלי גומי שהכינו מצמיגי רכב משומשים. מזונם היה דל ביותר. עיקר התפריט היה מורכב מתפוחי־אדמה, כרוב ומעט הלחם שקיבלו בהקצבה. כל משפחה דאגה לזרוע באביב בחלקות שהיו מחלקים לפועלים את כל הירקות החיוניים, שבלעדיהם הם היו נידונים למות מרעב. לחלק מהאוכלוסייה היו עזים וליחידים פרות שהיו מרכיב מכריע בפרנסתם. בתקופה שאנו היכרנו את האוכלוסייה הרוסית, כלומר בתחילת מלחמת העולם השנייה, מצבה הכלכלי היה ממש קטסטרופלי. הגברים, אבות ובנים בוגרים גויסו כולם למלחמה בפולש הנאצי והנשים שנשארו עם הילדים הקטנים בבית היו חייבות לבצע את כל העבודות שעשו לפני זה הגברים. הנשים, שעבדו במשמרות של 12 שעות במפעלים או בשדות הקולחוזים, היו מחוייבות לאחר מכן בתרגילי הגנה אזרחית ואת הזמן הנשאר ביממה הקדישו לכלכלת המשפחה, לגידול הילדים, לעמידה בתורים ארוכים ללחם ולמצרכים הדלים שנמכרו בהקצבה. לא היו כל אמצעי הובלָה והנשים היו סוחבות את הכל על גבן או בעזרת עז רתומה ל“טֶלֶז’קָה”. הנשים הרוסיות מאותם זמנים היו ללא ספק גיבורות. ברוחן ובכוחן הדל עמדו בכבוד בכל המבחנים והתלאות שהמלחמה הנוראה העמידה בפניהן.

זכורני, שבימים הראשונים, כשיצאנו לעבודה, לבשנו, כמובן, את הבגדים הכי פשוטים שהיו ברשותנו. הופעתנו הדהימה והרשימה את העובדים הרוסיים, שסירבו להאמין שאכן יש מקומות על כדור הארץ בהם אנשים רגילים לובשים בגדים כה נהדרים. הם החליטו שכולנו משתייכים ל“אֶלִיטֶה” של עשירים מופלגים, מיליונרים או אנשי שררה.

דרך אגב, האוכלוסייה הרוסית שבתוכה התגוררנו הייתה גם כן מורכבת מגולים שהוגלו לכאן בימי הקוֹלֶקְטִיוִויזַצִיָה בעת ייסוד הקולחוזים בשנות השלושים. במשך הזמן התאקלמו במקום גלותם ונטמעו באוכלוסיה המקומית. הדהימה אותנו גם הכמות הגדולה של אסירים ואסירות שעבדו יחד איתנו בכל עבודות הפריקה והטעינה. הסתבר שלמפעל הסוכר צמוד בית כלא שאסיריו נוצלו לעבודות פרך במפעל. מצבם של האסירים היה לאין שעור יותר גרוע משלנו - הם פשוט גוועו מרעב ומהמכות האכזריות שהיו מנת חלקם. שומריהם היו בדרך כלל פושעים פליליים מהסוג האלים ביותר, שבכלא הועלו לדרגה של סוהרים בתנאי “שישימו עין על האסירים”. הם ביצעו את תפקידם בנאמנות יתרה. מנות הלחם שקיבלו האסירים היו מנות רעב, כמה מאות גרמים ליום. פרט לזה הם אכלו כל דבר אכיל שמצאו בשטח - סלק סוכר עם הבוץ, עשב וכל דבר אחר שאפשר לבלוע מבלי להיתפס על ידי הסוהרים. ראיתי במו עיני איך “חינכו” את האסירים - היו “גומרים” (הורגים) אותם במכת קת הרובה. רבים בין האסירים היו ממש ילדים בגילאי 12–13 ורובם ככולם נשפטו לתקופות מאסר ארוכות באשמת גניבות מהקולחוזים או המפעלים. מה הם גנבו? כמובן מצרכים הראויים לאכילה או סחורה עוברת לסוחר שניתן להמירה למזון. ילד בן 13, אסיר שעבד לידי, נשפט לשנת מאסר בגלל שקילל את יושב־ראש הקולחוז, שהחרים אצלו את העשב שקצר בלילה בשדות הקולחוז להאבסת העז - מקור הפרנסה היחיד של המשפחה.

קצרה היריעה מלהכיל תאור מלא על מצב העם הרוסי תחת השלטון הסובייטי בכלל ובעת המלחמה בפרט, אך חושבני שהבהרתי בקיצור נמרץ את העיקר.

ידיעה מאבא

בתחילת רשימותיי סיפרתי שהגברים הכלואים בקרונות מיוחדים הופרדו מה“אשלון” והובלו ליעד לא ידוע לנו. אחת הדאגות הראשונות של אמי ושלי הייתה איך לגלות את מקום הגלייתו של אבי. פניותינו ל־נ.ק.ו.ד. שיגלו לנו סוף סוף מה עלה בגורלם של יקירינו שהופרדו ממשפחותיהם לא העלו דבר. ברוסית הדלה שהייתה בפי פניתי לקציני ה־נ.ק.ו.ד., שהיו מבקרים אותנו בתדירות גדולה, בתחינה שיגלו לי איפה נמצא אבא. הם היו דוחים אותי בסַרְקַזְם - בבוז. אני לא הייתי היחיד שחיפש את קרוביו, גם הליטאים עשו אותו דבר. במפתיע קיבלָה אישה ליטאית אחת מכתב מבעלה ממחנה ההסגר “רֶשׁוֹטִי” שבחבל קרַסְנוֹיַרְסְק בסיביר. זה היה אחד המחנות הנוראים ששטחו, כפי שנודע לי יותר מאוחר, היה 28 אלף קילומטרים מרובעים, כשטחה של ארץ־ישראל השלמה. אותו ליטאי פרט במכתבו כמה שמות של ליטאים אסירים, שהיו כלואים יחד איתו. דבר ראשון פניתי לאישה ולקחתי ממנה את כתובתו של כותב המכתב מרֶשוֹטִי וגם את השמות שהוא הזכיר במכתבו. בעזרתו של אהרון מהרשק (המכתבים למחנה היו חייבים להיות כתובים בשפה הרוסית) כתבתי לכולם מכתבים בבקשה ובתחנונים לברר אם אבא שלי נמצא בקרבתם. לא יאומן, אבל כעבור חודש קיבלנו, בשעה טובה, מכתב מאבא, שכתובתנו נודעה לו הודות למכתבים ששלחתי לליטאים.

במכתבו תאר אבא את מצבו העגום - בדידות, עבודת פרך קשה לגילו, רעב ודאגה עמוקה לגורלנו. אבא לא השאיר ספק במכתבו, שהוא מצפה לקבל מאתנו חבילת מזון וטבק. אבא לא עישן, אבל את הטבק יכלו להמיר ללחם ולכמה מצרכים אחרים. מיד התחלתי לארגן משלוח חבילה לאבא. קיבלתי רשות מקוריצ’קין ללכת לביסק בטענה שעלי לקנות בשוק הפשפשים (בַּרַחוֹלְקָה ברוסית) בגדים לחורף. כמובן, שאת ביקורי בביסק הקדשתי לרכישת מצרכי מזון לאבא. בשוק רכשתי מעט גריסים, צנצנת דבש ועוד כמה מצרכים שלא זכורים לי, כל זה במחירים מופקעים ביותר. השגתי לֶבֶד ממנו עשיתי תיבה למשלוח והחבילה יצאה בדרכה לאבא. המשכנו להתכתב עם אבא ולשלוח לו, במידה שהייתה ביכולתנו, חבילות עם מצרכי מזון ופעם גם שלחנו מכנסיים, שכמובן נגנבו ע"י הבודקים במחנה. מצבו של אבא הדאיג אותי מאוד מאוד, אבל פרט למשלוח החבילות לא יכולתי לעשות דבר.

התאקלמותי במקום גלותי

בינתיים התחילו להעסיק אותנו גם בעבודות מחוץ למסגרת הבריגדות. אותי, למשל, “העלו בדרגה” ומינו אותי לעגלון להובלת פחם לבתי המנהלים וחשובי המפלגה. פשוטי העם היו כמובן סוחבים את הפחם על גבם או בעזרת טֶלֶז’קָה. התפקיד החדש היה לרוחי ושמחתי מאוד לקבלו. ראשית כל, יצאתי מפיקודה ופיקוחה של “האף האדום”, לא חלה עלי יותר המשמעת של הבריגדות. למעשה הייתי איש חופשי. בבוקר היו מוסרים לי את פתקי ההובלָה של הפחם עם שמות הזכאים לו וכתובותיהם. הייתי יוצא ובא לשטח המפעל מבלי לדווח לאיש. התפקיד החדש השתלם גם חומרית. לא מעטים בין אנשי השררה שלהם היה מיועד הפחם, היו יהודים פליטים שברחו מאוקראינה, מביילורוסיה וממקומות אחרים עם התקדמות הצבא הגרמני. קראו להם אֶוַוקוּאִירוֹבַנִי - כלומר מפונים. מכיוון שהם הגיעו למקומותיהם החדשים חסרי כל, הם היו אמורים לקבל תמיכה מהשלטונות, אבל למעשה עזרו רק לבעלי התפקידים היותר מכובדים. כשהייתי מביא את הפחם למשפחה יהודית, המבוגרים במשפחה היו מזהים אותי כיהודי ומכיוון שלא דיברתי רוסית, הייתי פונה אליהם ישירות ביידיש. ידיעת היידיש עזרה לי מאוד להתחבב על הסבים והסבתות שהיו בבית בבואי. היידיש שלי בגילי הצעיר (הייתי בן 19) הפתיעה אותם מאוד והיו מתייחסים אלי באהדה ובהוקרה. אחרי פריקת הפחם, והייתי משתדל להביא לידידי החדשים פחם טוב, מוצק, היו מזמינים אותי לשתות תה עם משהו מתוק ונותנים לי תשר של כמה רובלים או מזון כלשהו. זכורני, שלאהדה מיוחדת הייתי זוכה מגננות גן הילדים (גם הוא היה מיועד ברובו לבני השררה). הן היו מכבדות אותי בקקאו שטעמו לא נשכח ממני עד היום. הן היו צוחקות מהרוסית הקלוקלת שלי, אבל משבחות אותי שאני, לדבריהן, מתקדם יפה ברכישת השפה.

כאמור, נהניתי מתפקידי החדש וגם עשיתי חייל בפרנסתי, אבל באותו זמן חברתי ואשתי לעתיד, בֶּלָה מהרשק, עבדה קשה מאוד. היא נשארה “בבריגדה של מהרשק” ועבדה יחד עם אחיה הירשל, פרידה קפושבסקי ועוד כמה נשים בפריקת אבני סיד ענקיות, פחם וכל מיני מטענים אחרים. יותר מאוחר “הסתדרה” בֶּלָה בעבודה בתוך המפעל על יד תנור גדול לשריפת אבני הסיד. זו הייתה עבודה קשה מאוד במשמרות של 12 שעות. תפקידה היה לפנות באת גדולה וכבדה את הסיד מהתנור. האוויר מסביב היה ספוג אבק סיד והיקשה על הנשימה. על פי כללי הבטיחות בעבודה חייבים היו לספק לעובדים מסכות מיוחדות להגנת כלי הנשימה שלהם מהאבק. אבל מי חשב בימים אלה על בטיחות ובריאות של העובדים, במיוחד כשזה נגע ל“אויבי העם”, עבדים משוללי כל זכות להגנה אזרחית או בריאותית. הגישה הייתה אם ימותו יביאו אלפי עבדים אחרים - רוסיה גדולה ולא הייתה בעיה ל־נ.ק.ו.ד להגלות אנשים בלי כל הצדקה משפטית. ביילינקה הייתה חוזרת אחרי משמרת מתישה כזאת כשהיא סובלת ממחושים בחזה. המצב הדאיג את משפחתה ואת מוקיריה ואני ביניהם. אבל אלוהים עזר ואחרי כמה חודשים העבירו אותה לעבודה “יותר טובה” - לזרוק דרך חלון קטן של מרתף לח שאריות של סלק סוכר שנשארו אחרי רחיצתם ועיבודם הראשוני. גם עבודה זאת הייתה קשה מבחינה פיזית ונמשכה בלי הפסקות 12 שעות ברציפות, אבל לפחות לא הרסה את בריאותה בצורה קטלנית כמו בעבודתה בסיד.

גם ימיי הטובים באספקת הפחם לבתי השררה נגמרו והועברתי להובלת בולי־עץ קפואים כקרח מנהר בִּיָיה אל מפעל הסוכר, מרחק של 10 ק“מ בערך. זו הייתה באמת עבודת פרך - הובלנו בולי־עץ באורך של 6–8 מטרים כ”א במזחלות רתומות לשוורים, ואחרי שבמאמץ רב ובאמצעות “לוֹמִים” מיוחדים היינו משחררים את בולי העץ מהקרח, היינו מעמיסים אותם על המזחלות. הקושי העיקרי היה בעצם הנסיעה עם המטען הכבד למפעל. הדרך הייתה מפותלת עם עליות ומורדות תלולים שגרמו מפעם לפעם להתהפכות המזחלת יחד עם המטען. הטעינה מחדש של העצים ממש התישה אותנו. וכך במשך 12 שעות ויותר של עבודה, בקור של מינוס 40 מעלות היינו חוזרים אנו, העגלונים והשוורים, למקום פריקת המטען מותשים לחלוטין. כל העובדים בעבודת פרך זו ואחרות, היו גולים או אסירים מבתי הכלא המרובים בסביבה. בדרך מהמפעל עד מקום הטעינה, כאמור 10 ק“מ, היינו עוברים ליד 3 בתי כלא, בנוסף לכלא שבמפעל. 10 ק”מ - 4 בתי כלא!! לכל מפעל שעל ידו עברנו היה צמוד בית סוהר, כלא. בתי כלא ומחנות ריכוז היו סימן ההיכר, הדגל של המשטר הבולשביקי ברוסיה! כל הסביבה הייתה מלאה בבתי סוהר, שמגדלי השמירה שלהם הזדקרו ונראו למרחקים. הם, בתי הכלא, היו חלק מהנוף האכזרי של השלטון הלא אנושי.

הייתי חוזר הביתה מאוחר, הרוס, אבל זה לא מנע ממני “לחטוף” טיול קל עם בֶּלָה מול הבית. עכשיו, אחרי שהתבגרנו וגם הגענו לגיל זיקנה, בחשבי על העבר, אני מתפלא על מרצנו באותם הימים. עבודת הפרך האיומה לא יכלה לנו, לא יכלה לשבור את רצוננו ליהנות מימי עלומינו. ניצלנו כל סדק, כל הזדמנות במשטר האכזרי, כדי לתת מעט צביון של חופש לחיינו התת־אנושיים.

המשכנו בחיינו החד־גוניים והקשים במפעל לסוכר שליד בִּיסְק. מפעם לפעם הייתי מצליח לקבל מקוריצ’קין היתר ללכת לביסק לקניות. ביסק הייתה עיר רוסית סיבירית טיפוסית. עד כמה שהבחנתי, לא נבנה בעיר הזאת ולו בניין חדש אחד מאז מהפכת אוקטובר 1917. כל הבתים היו בסגנון תחילת המאה או סוף המאה ה־19. האדריכלות האורבנית הייתה, פרט לכמה יוצאים מהכלל, מאוד חד־גונית. אותם הבתים הצהובים מעץ או האדומים מלבינים בלי טיח חיצוני. רובם בני קומה אחת ומעטים בני שתי קומות. מי שרצה לפתח בדמיונו עיר רוסית מהמאה ה־18–19, מצא אותה בעיר ביסק בשנות ה־40 למאה העשרים. היו בעיר כמה מפעלים לא מתוחכמים שעשו שימוש בכוח עבודה זול. עיקר התעסוקה היה בפריקת מטענים וטעינתם במקום העגינה של הספינות בנהר בִּיָה. פרט לזה הייתה גם הפקידות מפותחת מפני שביסק הייתה עיר מחוז והשלטון הסובייטי לא חסך בתקנים ביורוקרטיים.

בביקוריי המעטים בביסק התמקדתי ברכישת מוצרי מזון בשוק ובבגדי עבודה לחורף בשוק הפשפשים (בַּרַחוֹלְקָה). פעם הלכנו, אהרון מהרשק ואני, לצורך הקניות הנ"ל לשוק הפשפשים. רצינו לקנות מעילי פרווה משומשים ומגפי לֶבֶד. טרם שהספקנו להיכנס לשוק הבחנתי בשני גברתנים שעקבו אחרינו. בדקתי את הכסף שהיה בכיסי ולצערי נוכחתי שהכסף נגנב. לא היה ספק בלבי שהברנשים מאחורי הם האחראים לגניבה. אמרתי לאהרון בלחש: “גנבו לי את הכסף”. ביקשתיו שיבדוק מה המצב אצלו. התברר שגם לו גנבו את הכסף וגם את השעון שהיה נוהג להחזיק בכיס הקטן למעלה בזַ’קֶט. הפצרתי בו שנסתלק מיד מהשוק, מפני שפרצופיהם של “ידידינו” מאחור לא הבטיחו סוף טוב במקרה ונדרוש את הגזילה בחזרה. לצערי אהרון לא שמע בקולי. הוא היה אדם שלא ויתר על עקרונותיו וטען שהוא לא ישתוק ושילך להתלונן במיליציה (משטרה) וידרוש החזרת הגזילה. התחננתי בפניו שלא יחפש צדק והגנה אצל המיליציה הסובייטית, כי, לדעתי, גם המיליציונרים בשוק הם שותפים לגנבים המתהלכים באין מפריע, אבל הוא עמד על שלו. אהרון נכנס לבית העץ הקטן שעמד בכניסה לשוק ושבו שכנה המיליציה ואני נשארתי לחכות לו בחוץ. חיכיתי והתעצבנתי מאוד, מפני שחששתי לשלומו. הוא שהה בפנים יותר מחצי שעה ויצא חיוור כסיד וביקש שנסתלק במהירות מהמקום. מסיפורו התברר שצדקתי - המיליציונרים הם אכן אותם הגנבים שחבריהם משוטטים בשוק ושודדים. במקום לעשות מאמץ להחזרת הגניבה, תקפו השוטרים את אהרון באשמה שהוא ספסר והתחילו לאיים עליו שישלחו אותו למחנה כפייה באשמת ערעור הכלכלה הסובייטית. הוא גם הוזהר לא לחזור יותר לשוק.

אחרי כמה שבועות חזרנו מחוסר ברירה לשוק וקנינו בגדי חורף, מכיוון שבגדינו מליטא לא התאימו לקור הסיבירי בו ירדה הטמפרטורה בחורף למינוס 40 מעלות ופחות. התנסינו בחורף הסיבירי עם הקור העז וסופות השלג, שבחבל אלטאי קוראים להם “בּוּרַנִים”. הרוח בעת “הבּוּרַן” הייתה ללא תקדים לפי מושגינו אנו. הסכנה הייתה גדולה במיוחד כאשר “הבורן” הפתיע בדרך והמפלט היחידי הייתה ה“טַיגָה” - היערות הסיביריים. בסביבה היו הרבה יערות והיה נוח להסתתר בתוכם, מפני שהעצים היו חוסמים את הרוח ההרסנית.

באופן כללי התגברתי לא רע על איתני הטבע האקלימיים. אמא, כמובן, סבלה מהקור ובימים הקרים לא הייתה יוצאת מפתח הבית. אבל, תודה לאל, היה לנו החדרון ופחם להסקה עוד מהימים שהייתי עגלון. בחדר היה חם, אפילו חם מאוד ושמחתי שאמא לא סובלת מהקור בחוץ. בימים פחות קרים הייתה אמא עורכת את כל “קניותינו” לפי המנות המוקצבות וגם מצליחה למכור משהו מהדברים או מהחפצים שהבאנו מהבית. היו לה כמה מכרות בקרב נשות השררה במקום שחיבבו אותה והיו עוזרות לה במכירת חפצינו. הכסף שהבאתי מהבית אזל מזמן והמשכורת הייתה כאין וכאפס בהשוואה למחירים בשוק, כך שהיה הכרח למצוא מקורות קיום אלטרנטיביים.

קשר עם חוץ לארץ

כדאי כאן להזכיר את פרשת התכתבותנו עם חוץ לארץ. בחודשים הראשונים להגיענו למפעל הסוכר החליט אהרון מהרשק לנסות לשלוח מכתב לאחותו אסנת באמריקה. הוא סיפר לי שהוא עומד ללכת לדואר ולברר אם ניתן לשלוח דברי דואר לחו“ל. הייתי מסופק מאוד אם יקבלו את מכתבו וגם הבעתי דאגה, שהכוונה לקשור קשר עם חו”ל תוכל להמיט אסון. אבל, כפי שכבר הזכרתי קודם, אהרון היה החלטי וגמר אומר ללכת לדואר. כעבור כמה ימים הצליח לקבל במרפאה שחרור מהעבודה בגין מחלה והוא ניצל זאת לביקור בדואר. חששותינו התחזקו עקב סיפור ביקורו בדואר. לדבריו, פקידת הדואר, שאליה פנה, נדהמה לשמוע שאזרח סובייטי רוצה לשלוח מכתב לחו“ל. היא הודתה שאין לה מושג אם זה מותר וכמה עולה המשלוח והבטיחה לברר. הבירור הזה באמת הדאיג את כולנו. מי יודע במה זה ייגמר! לשמחתנו, אחרי כמה ימים קיבל אהרון תשובה שאכן מותר לשלוח מכתבים למדינות בנות הברית של רוסיה במלחמתה נגד גרמניה. מובן מאליו, שמיד שלחתי מכתב לבעלה של בת דודה של אמי, עו”ד ברוך פַּרדוֹ בתל־אביב, שמונה ע“י אבי לטפל ברכושו בארץ. במכתבי פרטתי את כל קורותינו מאז תחילת המלחמה וכמובן עשיתי מאמץ להסביר את מצבנו בלשון סגי־נהור. כעבור כמה חודשים קיבלתי הודעה לבוא לדואר לקבלת כספים שהעבירו לי מפלסטינה. אין לתאר את שמחתי וגם את מבוכתי, מפני שבתוך תוכי חששתי שעוד אתן את הדין על “החטא הקדמון” של קשר בין אזרח סובייטי לחוץ לארץ. הלכתי לדואר מלא חששות והופתעתי לטובה כשהודיעו לי שהתקבלה על שמי העברה של 50 לירות פלסטיניות מתל־אביב. סכום זה היה באותם הימים ממש ממון. זכרתי מהימים בליטא כשהיה לנו קשר תמידי עם ארץ־ישראל, שעובד בארץ הרוויח 8–10 לירות בחודש. בחישוב מהיר נראה לי שהסכום שאני עומד לקבל שווה 5–6 חודשי משכורת של עובד בארץ וזה היה ממש סכום נכבד. התלהבותי מהכסף שעומד ליפול בחלקי החלה לפוג כשהתחלתי להבין שהמרת מטבע זר לרובלים לא משקף בדיוק את ערך הכסף שהועבר. פקידת הדואר ביקשה שאחתום על קבלת 50 לירות פלסטיניות השוות לפי השער הסובייטי ל־232 רובלים. אפשר היה לקנות בהם דלי אחד של תפוחי־אדמה. אין ספק שהממשל הסובייטי עשה עסק טוב בהמרת מט”ח לרובלים.

המשכתי לשלוח מכתבים לעו"ד פַּרְדוֹ ולזיסל קובנסקי, בחור קיברטאי שהיה מראשוני העולים לארץ־ישראל. יותר מאוחר, כשהוגלינו לצפון הרחוק, עזר לי זיסל מאוד במשלוח חבילות שפרדו שילם עבורם מכספי אבי בארץ. את תכולתן הייתי מוכר למימון הוצאות המחייה המינימליות שלנו.

בלשי ושוטרי ה־נ.ק.ו.ד. לא חדלו מלהטריד אותנו. מפעם לפעם היו קופצים “לְאַקצִיָה” והיו עורכים חיפושים בכלינו וגם מתחקרים אי אלו אנשים לפי בחירתם. פעם בעת חיפוש מצאו אצלי 5 פרוטות פולניות שהתגלגלו בכיס של מקטורן מזמן שהותי בווילנה. גם תעודת הסטודנט שלי נפלה לידיהם. שני הדברים “המסוכנים” לשלטון הסובייטי הוחרמו מיד. אחרי כמה ימים הוזעקתי למשרד המפעל לחקירה. כשנכנסתי לחדר הבחנתי בשלושת השוטרים שערכו את החיפושים בביתנו, בית הגולים. גם נִיקוֹפוֹרוֹב היה נוכח כמתורגמן. אינני יודע מה הייתה הסיבה האמיתית להזמנתי לחקירה, אבל ברור לי שמילה אחת שאמרתי מחוסר ניסיון בחקירות הבולשת הבולשוויסטית, הסיטה את מסלול החקירה לכיוון אחר. על השאלה איפה נולדתי עניתי בלי לחשוב ובלי חשש שנולדתי בקֶנִגְסבֶּרְג שבפרוסיה המזרחית. הם הגיבו כאילו עקץ אותם נחש. הם הלמו באגרופים על השולחן ובצעקות התחילו לחקור אותי. מה היו מעשיך בגרמניה? מתי עזבת את השטח הגרמני? ועוד שאלות רבות בנוסח זה. הסברתי בעזרת ניקופורוב, שלמעשה מעולם לא התגוררתי בגרמניה. זו רק אמי ילדה אותי בקניגסברג, מפני שהמקום בו התגוררו הורי באותו זמן היה בקרבת הגבול הגרמני ולא היה במקום בית־חולים יותר קרוב מאשר בקניגסברג, וב־1921 היה יותר קל ונוח להגיע לקניגסברג מאשר לכל מקום אחר שבתי חולים היו מצויים בו. עצבניים הם צעקו ברוגזה: “מה אתה מנסה לומר לנו, שנסעו ללדת בחוץ־לארץ?” ראיתי שטעותי בהזכירי את מקום הולדתי עלולה להביא את החקירה לכיוונים מאוד לא רצויים. פניתי לניקופורוב בבקשה ובתחינה שיסביר להם, שלנסוע לקניגסברג מקיברט היה באותם הימים די מקובל לבעלי היכולת הכלכלית ונסיעה לטיפול רפואי בגרמניה היה עניין של שיגרה. בקיצור, אחרי חקירה מאומצת של כמה שעות שוחררתי בלי שהואשמתי בריגול לטובת גרמניה. גם הפעם למדתי לקח ויותר לא הזכרתי אף פעם את מקום הולדתי האמיתי וטענתי שנולדתי בקיברט. כל דבר פעוט, לפי הגיונו של אדם חופשי בארץ חופשית, צריך היה להישקל טוב טוב מכל ההיבטים לפני שהעלית אותו על דל שפתיך. כל דבר שקשור לחוץ לארץ, לתרבות של עם בארץ קפיטליסטית, אפילו ידיעת שפה זרה שלא נלמדה בבתי הספר הרוסיים, היו בחזקת סכנה. ידוע לי מקרה שילדה בת 16 נשלחה ל־10 שנות מאסר לנוֹרִילְסְק שבצפון הרחוק בגלל דעה שהביעה אחרי צפייה בסרט רוסי - האופרטה “סִילְוָה” מאת קלמן. לדעתה הסרט שצפתה בו בקובנה בהפקה גרמנית ובכיכובה של מַרְטָה אֶגֶרְט, היה יותר מוצלח במובן האמנותי והווֹקַלִי. החברות הרוסיות הלשינו עליה וכאמור נשפטה כמפיצה תעמולת אויב. אלו היו החיים היום יומיים, ללא זכויות אדם ואזרח, לא רק של הגולים, אלא של כל תושבי ברית המועצות. שלטון ברברי ורצחני! הנורמות המשפטיות היו בנויות על העיקרון מה טוב או, חס וחלילה, מה רע לשלטון המפלגה הקומוניסטית. הפרשנות על הטוב והרע הייתה נתונה לשליטים המקומיים לפי רצונם והאינטרס הפרטי שלהם.

באחד מביקוריהם של שוטרי ה־נ.ק.ו.ד. הודיעו לנו רשמית שהוגלינו למקום בו נמצאנו לכל החיים, עד סוף ימינו ושכדאי, בהתקרב האביב, שנדאג לזריעת תפוחי־אדמה, כרוב וירקות נוספים למחייתנו בחורף הבא. קיבלנו את ההודעה ברצינות וכשהאדמה התחילה להפשיר התחלנו לתור אחרי חלקת אדמה ביער לזריעת הירקות. הדבר הכי טיפשי היה, שהשלטונות לא דאגו להקצבת חלקות אדמה לזריעה, אלא השאירו את הפתרונות לאנשים שתפסו שטחים הנראים להם בצורה פרטיזנית. ביילינקה, הירשל ואני יצאנו היערה לתור אחרי חלקה מתאימה לזריעה. אחרי בדיקה יסודית של טיב הקרקע (עד כמה שהבנו) והמרחק מהבית, נפל הפור על חלקה ביער שנראתה לנו מתאימה מכל הבחינות. ראשית כל, החלטנו לגדר את השטח. כרתנו עצים קטנים בסביבה והקמנו גדר סביב החלקה. לא זכור לי מאין השגנו או מי סיפק לנו כלי עבודה - אתים, גרזנים, משור וכו' - שבאמצעותם עיבדנו את החלקה. חרשנו אותה באתים וזרענו תפוחי־אדמה וירקות אחרים. טיב האדמה בחבל אלטאי הוא מעולה - אדמה שחורה עם הרבה רקבובית, מצוינת לחקלאות וגם לא נחוצים חומרי הדברה. באדמה זאת היה מספיק לזרוע חלק קטן של תפוח־אדמה עם העין בכדי שהאדמה תניב יבול טוב. הכל צמח וגדל ללא השקיה, כי האדמה הייתה רטובה אחרי הפשרת השלגים. כל עוד הזרעים היו בתוך האדמה, לא הייתה כל סכנה שמישהו יגנוב. הגדר הגנה רק מפגיעת בעלי חיים שהסתובבו בסביבה. הבעיה התחילה כשהירקות החלו לנבוט ואז חששנו שיגנבו לנו אותם בלילות. רבים מבין הליטאים היו לנים בחלקות הזרועות לשם שמירה על היבולים. אנחנו, עד כמה שזכור לי, לא לנו בחוץ, אבל צצה צרה אחרת. יום אחד הופיע במטבח המשותף בבית הגולים אדם, שהציג את עצמו כשומר יערות, ושאל עלי. כשהופעתי לפניו הוא הודיע לי רשמית שעברתי עברה חמורה על חוק שמירת היערות בגלל שכרתתי את העצים הרכים לגידור החלקה. הוא הקריא לי את סעיף העונשין בגין עברה זאת שעונשה עד 3 שנים מאסר. נעשה לי רע על הלב והתחלתי להסביר לו, עד כמה שיכולתי בשפה הרוסית, שטרם הייתה שגורה בפי, שלא ידעתי שאסור לכרות עצים, להפך, חשבתי שזה מותר מכיוון שנאמר לנו לזרוע ירקות ולהכין מזון לחורף. מישהו לחש לי באוזן: “אל תתווכח, תן לו ביד”. הזמנתי אותו לחדרנו ונתתי לו מתנה זוג כפפות מעור שהבאתי מהבית. הוא מאוד התפלא מטיב התוצרת של הכפפות, שתה כוס תה שאמא הגישה לו והלך לדרכו. בזאת נגמרה הפרשה.

מפעם לפעם התחלנו לחפור מתחת לשיחי תפוחי־האדמה ולהפתעתנו התברר שעל אף הזמן הקצר שחלף מאז הזריעה, הירקות הבשילו ויכולנו כבר לאכול אותם. גודלם אמנם היה קטן, אבל מתאימים לבישול. היבול הראשון כבר עזר לנו מבחינה כלכלית, מפני שלקנות ירקות באותה עונה לא היה ביכולתנו. נראה היה, שמתחילים להסתגל ולהסתדר בחיים החדשים לפי התקן הסובייטי. גם הוחזרה לנו זכות התנועה החופשית ביישובים באזור המפעל מבלי להידרש לרישיון.

בהתקרב חג הפסח איתרו אהרון מהרשק והירשל פרנקל אישה רוסיה שבמחפורת (זֶמְליַנְקָה) שלה היה תנור עם כיפה בפנים, מה שאפשר לאפות מצות. כמובן, ששילמו לה כהלכה וניגשו לאפייה. עד כמה שזכור לי, היו אהרון והירשל האופים היחידים. כל תהליך האפייה נעשה בקפדנות לפי כללי הכשרות לפסח. כלי העבודה היו פרימיטיביים מאוד - במקום גלגל מחרר השתמשו במזלג. השניים אפו כמה קילוגרמים של מצות (לא זכור לי איך השיגו את הקמח) לחג. כל יתר הגולים, עד כמה שזכור לי, לא השתתפו באפיית המצות. סדר פסח לא ערכו גם מפחד מהשלטונות וגם מחוסר מקום מתאים לקיימו כהלכה. בידי אהרון מהרשק היה סידור תפילה קטן עם רוב התפילות. פרט לזה לא היו סידורים, מחזורים וספרי דת כלשהם. בידי היה התנ"ך כידוע, אבל באותה תקופה לא היה בשימוש.

שמועות כוזבות על שחרורנו ויציאתנו לארץ־ישראל

האביב חלף והקיץ החם והלוהט כבר היה בעיצומו. כולם היו עסוקים, פרט לעבודות הכפייה, באגירת מצרכים לחורף הבא. בינתיים התפשטו שמועות בין הגולים, שהשלטונות עומדים, כביכול, לשחרר את הפולנים ואת היהודים מליטא ויוּתר להם להגר לפלסטינה. השמועות נראו עד כדי כך אמינות, שרבים נטו להאמין להם. שמועות רחפו באוויר שאנשי נ.ק.ו.ד. אלמונים לחשו למישהו באוזן, שבקְרַסְנוֹבוֹדְסְק (עיר נמל על הים הכספי) עומדות מוכנות אוניות להעברת הגולים לפַּרַס בדרכם לפלסטינה. היהודים שלנו היו ממש במצב של אוּפוֹרִיָה. אני אישית לא האמנתי אפילו לרגע באמינותו של הסיפור. זכרתי היטב מה ששמעתי מהחלוצים מלודז' על טיבו של המשטר הסובייטי. לא היה ספק בלבי שכל הסיפור הוא עורבא פרח. היה לי ברור, שמברית המועצות לא יוצאים ולא בורחים, הכל סגור ומסוגר. מה שנוגע לפולנים נטיתי להאמין שאכן הם ישוחררו בגלל ברית שנחתמה בין ברית המועצות והממשלה הפולנית הגולה בלונדון. אבל לגבינו, היהודים מליטא? מה פתאום?!

במקום בו חיינו התגוררה משפחה מוּכרת לי עוד מזמן לימודי בגימנסיה העברית במַריַמְפּוֹל בליטא - משפחת אַיזִיקוֹבִיץ‘. הם הצליחו לברוח מליטא לפני כיבושה ע“י הגרמנים ועלה בידם להגיע לאלטאי ולהסתדר במפעל הסוכר בו עבדנו. אחד האחים, בּוֹריָה, היה עורך־דין במרימפול וידיד שלי עקב פעילותנו המשותפת ב”מכבי" המקומי. הוא היה ראש “מכבי” בעיר ואני הייתי פעיל ב“מכבי הצעיר” וחבר המועצה. האח השני, מהנדס לייצור סוכר, היה נשוי לתמר, אישה מקסימה ואינטליגנטית. היו להם שני ילדים - בן בגיל שנתיים וילדה שנולדה בדרך בעת בריחתם. פרט לזה הייתה האחות של שני האחים כלתה של גברת גִירשוֹבִץ’, ידידה טובה של הורי, שאצלה התגוררתי בעת לימודי במרימפול. כשנודע לי על הימצאותם ביישוב בו התגוררתי, יצרתי איתם קשר שפרט מטעמי ידידות, גם קיוויתי לשמוע מהם משהו על אחי שלדעתי גם כן ברח מליטא. לצערי, הם לא פגשו אותו בדרך ולא ידעו עליו דבר. מכיוון שהם נחשבו לאזרחים כשרים, הייתי מבקר אותם רק בלילות או בעת שהייתי מביא להם פחם. באותה דירה בת 2 חדרים התגוררה עוד משפחה יהודית מאוקראינה שהדהימה אותי בנחישותם לא לזנוח את תרבותם היהודית למרות שרוב ימיהם חיו בברית־המועצות. היידיש הייתה שגורה בפיהם ורצונם היה עז לדעת כל מה שקשור ליהודים ולארץ־ישראל. הם לא ידעו דבר מה התחולל בה מאז מהפכת אוקטובר ב־1917. האב והבן, שהיה בגיל בגרות, היו מה שנקרא יהודים טובים שלא נכנעו להתבוללות שנכפתה על יהדות רוסיה. נהניתי לשוחח איתם ביידיש והם, כמובן, נהנו ממני, שכן הייתי להם מקור נאמן לידיעת תולדות עם ישראל והציונות.

ובכן, גם לאוזני משפחת אייזיקוביץ' הגיעו השמועות על עתידנו המזהיר, כביכול. למרבה הפלא, גם הם היו מושפעים מהשמועות והיו בטוחים באמינותן. היה להם אח בארץ והם שיננו לי בעל־פה את מקום מגוריו בארץ כדי לכשאגיע ארצה אוכל תיכף להתקשר איתו ולמסור לו את כל הידוע לי עליהם. לכתוב לו, הם לא הסתכנו. לדבריהם זה רק מותר לגולים, אבל לא לאזרחים עם תעודת זהות סובייטית. להם לא יסלחו! אני לא הפסקתי לשכנע אותם, שאין כל יסוד לשמועות, אבל הם בשלהם - “אתה תגיע לארץ־ישראל ותמסור הכל לאחינו”. יכול להיות שהרצון העז לבשורות טובות מנע מהאנשים לחשוב בצורה רַציוֹנַלִית. אמא שלי ע"ה גם כן הייתה בטוחה שבקרוב ישחררו את אבא וכולנו ניסע לארץ־ישראל ושם יהיו לנו חיים טובים. אני ניסיתי לשכנעה בגרסתי, שאין כל סיכוי להתרחשויות המזהירות שהאמינה בהן. ביקשתי ממנה שתנסה לשכנע אשת פקיד חשוב (שאמא הייתה מבקרת בביתם לצורך מכירת בגדים), שזו תשתדל אצל בעלה שהוא יפעיל את השפעתו למען שישאירו אותנו באלטאי, במקום מגורינו הנוכחי. אמא התרגזה עלי ואמרה שהיא לא תוותר על ההזדמנות להתאחד מחדש עם אבא. לא הצלחתי לשכנעה באמיתות גרסתי. כנראה שזה היה הגורל!

פרק ג': הגירוש לצפון הרחוק

חזרה בקרונות המעצר

ב־13 ביוני 1942 בבוקר הגיעו שוטרי ה־נ.ק.ו.ד. והודיעו לנו שמרגע זה אסורה עלינו היציאה מחצר הבית ושנתכונן ליציאה תוך 24 שעות ליעד בלתי ידוע. רוב היהודים שלנו התהלכו בראש מורם, נוסעים לארץ־ישראל! לשאלתי למה גם הליטאים נוסעים יחד איתנו, פסקו, שבדרך יפרידו בינינו וכל אחד יובל למקום המיועד לו - אנחנו לקרַסְנוֹבוֹדְסְק בדרכנו לארץ־ישראל, והם, הליטאים, למקום לא ידוע. לא האמנתי בכל השטויות האלה וגם אהרון מהרשק היה בדעה אחת איתי, אבל הירשל פרנקל ואחרים היו בין “העולים לארץ־ישראל”. הצלחתי לחמוק מהבית וגם למכור לרוסי את הגינה שלנו עם הירקות וקיבלתי בתמורה…סיר ישן מאלומיניום. זו הייתה עסקה “מוצלחת”, אחרת לא הייתי מקבל דבר.

למחרת, ב־14 ביוני 1942, בדיוק שנה מיום גירושנו מליטא, נלקחנו לאותו מקום, מַצִ’ישצֶה הזכור לנו מלפני שנה והוכנסנו, לאחר כבוד, לאותם קרונות משא כמו בפעם הקודמת. הכל היה תואם ומוכר לנו - החור ברצפה, הדרגשים, בקיצור, אותו קרון “סטוֹלִיפִּין”. שום דבר לא חסר מאותן המחזות מלפני שנה, פרט לכך שהפעם לא סגרו לנו את דלת ההזזה והיה לנו מספיק אוויר לנשימה. מצד שני היינו יותר אנשים בקרון מאשר לפני שנה וזה, כנראה, בגלל המלחמה שהספיקה לחסל לא מעט קרונות של הרכבת הסובייטית. בקרון הסתדרנו, אמי ואני עם משפחת מהרשק, שהייתה קרובה לנו בגלל ידידותי עם בֶּלָה ועם כל המשפחה שהתרקמה תוך שיתוף פעולה במשך השנה שחלפה. באותו קרון היו גם משפחת מילץ ופרידה קפושבסקי. היינו 40 איש בקרון והצפיפות הייתה נוראה. בֶּלָה ואני הסתדרנו מתחת לדרגשים ונחנו במשמרות, מפני שלשניים לא הספיק המקום. כשה“אשלון” זז התחלנו לעקוב אחרי כיוון נסיעתנו. כפי שעשינו לפני שנה קבענו את כיוון הנסיעה לפי השמש ושעת היום. אהרון מהרשק הבחין מיד שפנינו מועדות צפונה וקרַסְנוֹבוֹדְסְק, עיר הנמל אליה שאפו כל “העולים” להגיע, נמצאת, כידוע, בכיוון ההפוך, בדרום. לאט, לאט התפכחו האנשים ונוכחו לדעת שאין בדעת ה־נ.ק.ו.ד. לקחת אותנו למקום מבטחים אליו שאפנו להגיע.

אחרי שתי יממות של נסיעה הגענו לעיר הסיבירית הגדולה נוֹבוֹסִיבִּירְסְק. על העיר הזאת שמעתי עוד בהיותי בליטא, מפני שדרכה עברו חלוצי “גורדוניה” מהעיר לודז' בפולין, שכבר הזכרתי קודם, בדרכם ליפן במגמה להגיע לארץ־ישראל. המסע הארוך דרך סיביר ויפן נגזר עליהם בגלל כישלון ה“סרטיפיקטים” המזוייפים וההברחה דרך תורכיה.

עצרנו מול בית הנתיבות שהיה בניין מפואר מאוד. כמה שנים יותר מאוחר נודע לי שבגלל בנייתם של בית הנתיבות ובניין האופרה המפוארים בנוֹבוֹסִיבִּירְסְק, הורשעו מקבלי ההחלטות והאדריכלים בבגידה ובחבלה בכלכלה הסובייטית. חלקם נשפטו למוות והוצאו להורג ולחלקם נגזר מאסר עולם. עוד דוגמא לעשיית הצדק של המשטר הסובייטי. בהגיענו לנוֹבוֹסִיבִּירְסְק עדיין לא ידענו את כל המאורעות בקשר ל“אדריכלות מוגזמת” והתפלאנו למראה היופי הארכיטקטוני של בית הנתיבות. בֶּלָה ואני, כרגיל, חמקנו דרך הדלת הפתוחה ורצנו לבית הנתיבות. מה חיפשנו שם? לא יודע! יכול להיות שיצר ההרפתקנות האופייני לשנות נעורינו הריץ אותנו ויכול להיות שהיה זה הרצון העז להיות בין אנשים רגילים, לא מוגבלים אדמיניסטרטיבית, ולראות חיים רגילים בעיר גדולה. זו הייתה טעות ואִיוֶלֶת גדולה לעזוב את הקרון, מבלי לדעת כמה זמן אמורה ה“אשלון” לעמוד בתחנה. במקרה שה“אֶשַלוֹן” יזוז ויעזוב את התחנה לפני שנספיק לחזור, מצבנו יכול היה להיות איום ונורא. להישאר בלי מסמכים, בלי כרטיסי מזון וגם חשודים בבריחה ממעצר זה מצב קטסטרופלי! פרט לזה גם ההורים שנשארו בקרון יהיו מיואשים מפני שאיבדו אותנו.

ובכן לא חשבנו בהגיון ורצנו בין פסי הרכבת לכיוון בית הנתיבות. הוקסמנו למראה הבניין המפואר עם חלונות בגובה של כמה קומות. דרך החלונות ראינו אנשים לבושים בחליפות “סטַלִין” (מכנסי גַלִיפֶה עם חולצה כדוגמת חולצתו של סטלין) יושבים סביב שולחנות מכוסים במפות צחורות. לפי לבושם הבנו שהיושבים בפנים הם אנשים חשובים, קומיסרים כפי שנקראו פעם. אבל העיקר שסיקרן אותנו היו מנות האוכל - הבשר וכל מיני מאכלים שאת טעמם כבר שכחנו - מוגשים על ידי מלצרים. בלי לחשוב הרבה ניגשנו לדלת הכניסה בכוונה גם כן לזכות במנה טעימה בעד מעט הכסף שהיה בכיסנו. אבל, תודה לאל, השוער במדים אדומים מרשימים שעמד בפתח הסתכל בנו בביטול, הוציא שריקת בוז ואותת לנו בידו להסתלק תיכף ומייד. לא התווכחנו והתרחקנו מהמקום המפואר המיועד רק למכובדי השלטון הסובייטי. זה שלא הורשנו להיכנס פנימה במסעדה היה נס שהצילנו מצרה צרורה. הסתובבנו ועינינו חשכו - רכבת הגולים שלנו זזה. בחרדה ובכל כוחנו רצנו לכיוון ה“אֶשַלוֹן” במאמץ להשיגו. כנראה שמצבנו הפיסי המעולה בנעורינו עזר לנו לדלג במהירות מעל הפסים וברגע האחרון הצלחנו לקפוץ על הקרון האחרון ברכבת. לקרון זה הייתה מרפסת מאחור שעליה עמד חייל נ.ק.ו.ד. למזלנו הוא היה בחור צעיר וטוב לב שצחק למראה קפיצותינו בעת מרוצינו לכיוון הרכבת. נשמנו לרווחה ביודענו שחסכנו לעצמנו המון צרות ולהורינו המון עגמת נפש. אינני זוכר כמה שעות היינו תקועים כך בקרון האחרון עד שהרכבת עצרה באיזה מקום שומם ואז בריצה עברנו לקרון שלנו שבו נמצאו הורינו המיואשים. אמי והורי בֶּלָה ואחיה היו במצב של אובדן עשתונות. הם היו בטוחים שאיחרנו את הרכבת ואנו תקועים בחוסר כל בנוֹבוֹסִיבִּירְסְק ומי יודע אם יראו אותנו עוד אי־מתי. אחרי שהרגענו את יקירינו, בני משפחתנו, סיפרנו בליטאית (לפי בקשתם המפורשת של הליטאים בקרון, כדי שיבינו) את כל קורותינו, את מה שראינו והנס הגדול שקרה לנו, שלא החמצנו את הרכבת. אחד הליטאים אמר לי בצחוק: “עוד לא גמרת עם ההרפתקאות שלך?”. המורה צ’סניוויצ’יוס גער בי ואמר: “עשית הכל כדי לעזור לאמך וראה מה עלול היית לעולל לה במקרה שלא הייתם מספיקים לקפוץ לקרון האחרון”. הודיתי בטיפשותי והבטחתי לאמי שלהבא לא אתן דרור לרגשותיי. למדתי לקח פעם נוספת!

המשכנו בדרכנו ליעד הלא ידוע, אבל בטוח שלא לכיוון קְרַסְנוֹבוֹדְסְק, שם, כביכול, מחכות לנו אוניות שנפליג עליהן לחופש. עכשיו היה מובן ליהודים, שאני הפסימיסט היחידי, אמנם צדקתי. הרכבת מיהרה לא דרומה אלא מזרחה לתוך סיביר.

אחרי נסיעה בת יומיים מנוֹבוֹסִיבִּירְסְק עצרנו לפנות בוקר בתחנה סיבירית קטנה. מהדלת הפתוחה ראיתי בניין עץ קטן בצבע ירוק ועליו שלט עם שם התחנה. כשקראתי את שם המקום, חשכו עיני, הרגשתי סחרחורת… והתעלפתי. שם המקום היה רֶשוֹטִי! זה היה שם המקום שבו אבא שלי היה כלוא. אבא כאילו עמד מולי ומראה פניו היה מאוד עצוב ועיניו הטובות כאילו מתחננות - הצילו אותי! כאן כלוא אבא, אבל אני לא אוכל להחליף איתו מילה, מפני שהוא רחוק, רחוק שם ב“זוֹנָה” (באזור) של מחנה המוות הנוראי “רשוטי”. לאמי לא רציתי לספר איפה אנו נמצאים, אבל נודע לה מאחרים, שכן לרבים בקרון היו קרובים עצירים באותו מחנה. כולם בכו, אבל לא יכלו לעשות דבר. המראה הפַּסטוֹרַלִי של המקום, האורנים הענקיים בַּטַיגָה (הג’ונגל הסיבירי) כאילו הסתירו מעיני הנוסעים ברכבות את הזוועות המתחוללות במחנה הריכוז הסובייטי “רשוטי”. בתחנה זו עצרנו לזמן קצר והמשכנו לכיוון מזרח. הרבה זמן לקח לי להתאושש מההלם, להיות במקום בו אבא כלוא מבלי לראותו ומבלי לעזור לו!

ביום לא בהיר אחד עצרנו במקום, שיותר מאוחר נודע לי ששמו מַקַרוֹבְקָה באזור מכרות הפחם המזרח סיביריים צֶרֶמְחוֹבוֹ. כשעצרנו במקום זה ירד גשם שוטף, למעשה מבול. מסביבנו הייתה אדמת טיט מוצפת באגמי מי גשם. ניתנה פקודה לפנות את הקרונות עם המיטלטלין. קשה לתאר מה התרחש בעת עזיבת הקרונות. אלפי אנשים נזרקו החוצה במבול בלי יכולת לעזור לעצמם. בין הגולים היו הרבה ילדים קטנים, אפילו עוללים, לא מעט מבוגרים, זקנים וכולם גורשו לתוך המבול והסערה לאדמת טיט טובענית. אי אפשר היה להרים רגל - פשוט שקענו בטיט הרטוב. האנשים עמדו מבולבלים ללא מושג לאן ולמי לפנות, מה לעשות ואיך לגונן על הילדים והזקנים מאֵתָנֵי הטבע.

כעבור כמה זמן הופיעו אנשי ה־נ.ק.ו.ד. במעילי גשם ובצעקות ציוו עלינו לסחוב את חפצינו לכיוון בתי העץ שנראו מרחוק על גבעה תלולה. דמיוני לא מסַפק לי את הביטויים המתאימים כדי לתאר את המסע הזה. אנשים נפלו מתשישות אין אונים, ילדים בכו וחיפשו אחרי הוריהם שאבדו להם ולמעלה בשמים כאילו נפתח חור ענקי ומשם נשפכו כמויות אדירות של גשם. מולי עמד יהודי מבוגר בשם סנדלר והתחנן שאעזור לו לסחוב ארגז שבו ארז את כל רכושו. למרות רצוני לעזור לו, לא יכולתי להרים את הארגז והתגלגלתי במורד אל שלולית מים ענקית. הוא, סנדלר, ישב ובכה. גם לי, כמובן, היו חבילות ובעיקר החבילה הכי כבדה, אמא, שלא הצלחתי להוציאה מהבוץ ולהביאה למקום מוגן מהמבול ומהרוחות העזות. גם בני משפחת מהרשק היו לצידי במצב נואש. פתאום הבחנתי בעגלה רתומה לשני סוסים במרחק כמה מאות מטרים ממני. רצתי בכל כוחי, עד כמה שבכלל אפשר היה לרוץ בטיט הטובעני הזה, לכיוון העגלה ובאמת הצלחתי להפנות את הסוסים למקום בו ישבו אמא ומשפחת מהרשק. מי השאיר את הסוסים רתומים לעגלה באותו מקום? לאלוהים פתרונות! זה היה נראה כמו נס מהשמים. הירשל, בֶּלָה, אהרון ואנוכי הטענו את כל חפצינו על העגלה וגם את הארגז של סנדלר לקחנו. במאמץ כביר של שני כוחות סוסים וארבעה כוחות אדם הצלחנו להגיע עד הגבעה. אבל להביא את העגלה למקום בו עמדו הצריפים, הסוסים פשוט מיאנו. לא עזרו להם פרסות הברזל, הם התחלקו ולא התקדמו למעלה לגבעה. למרות כל מאמציי לדרבן אותם, הם פשוט נפלו בריתמתם. פחדתי גם שיקרה משהו לסוסים ובמקרה כזה יוכלו לשפוט אותי באשמת חבּלָה ולכלוא אותי לכמה שנים בכלא. באין ברירה סחבנו את חפצינו על גבינו במעלה הגבעה. פרט לחפצים נותרה בעיה איך להעלות את אמא ואת רחל מהרשק למעלה, אבל כנראה מצאנו מוצא גם לזה והכל הסתדר.

בראש וראשונה תפסנו מקום בצריף הראשון מולנו והושבנו בו את אמא ואת רחל. אחרי מי יודע כמה שעות של עבודת פרך היינו בפנים עם כל המיטלטלין. כל היום וכל הלילה המשיך הגשם לרדת בכמויות אדירות. לפנות בוקר התבהרו השמים והתחלנו להתבונן סביבנו ולתור את מקום המצאנו, שאת שמו ומקומו הגיאוגרפי לא ידענו. הנוף והכל מסביב היה שחור מאבקת פחם. במרחק של קילומטר בערך נראו ערימות פחם גבוהות. כנראה שזה היה הפחם שהועלה מהמכרות. יותר מאוחר נודע לנו שאנו נמצאים לא רחוק מהנהר הסיבירי אַנְגַרָה. לפי השמועות יעמיסו אותנו בקרוב על כלי שייט כלשהו וייקחו אותנו צפונה. לאן? לא ידוע! האמת - כבר לא היה איכפת לנו לאן, העיקר היה איך לגמור יותר מהר את המסע הסיבירי השני.

מצרכי המזון שאגרנו בביסק פחתו מיום ליום ולא הייתה לנו כל הזדמנות למלא את החסר. השלטון בכלל לא דאג במשך כל הנסיעה להספקת מזון לגולים והבעיה התחילה להחמיר.

כיוון ההגליה - יַקוּטִיָה

לאחר שחלפו יומיים להגיענו למַקַרוֹבְקָה, ניתנה הפקודה לאסוף את חפצינו ולהיות מוכנים להעברה לחוף האַנְגַרָה. הפעם העבירו את חפצינו בצורה מסודרת בעגלות רתומות לסוסים. החפצים ואמא שלי היו על העגלה ואנו הלכנו ברגל ושמרנו שלא יגנבו את רכושנו הדל. בנהר עגנה אונייה (ממש אונייה) בשם “לֶנִין” שנראתה לנו ממש מפוארת. לפנות ערב הורשנו להעלות את מטלטלינו לאונייה. סחבנו את “רכושנו” מעל גשר צר מאוד שהותקן בחיפזון למטרה זו. הגשר לא היה יציב ובכל פעם שדרכנו עליו נראה היה שהוא עומד להתפרק. אנשי ה־נ.ק.ו.ד. לא נתנו לנו להתמהמה והאיצו בנו ברוגזה ובקללות שנרוץ יותר מהר. בינתיים שקעה השמש והשתרר סביבנו חושך מוחלט. בקושי יכולנו להבחין על מה דורכים והסתכַּנו ליפול למים. ובאמת, אחת הבחורות, לִידָה רוזנצווייג, מעדה ונפלה למים. ליד דפנות האוניה היה הזרם חזק והנהר כשלעצמו זרם בחוזקה לא רגילה ולִידָה נבהלה מאוד והתחילה לצעוק לעזרה. באותו רגע עמד על הגשר הירשל פרנקל והיה נדמה לו שאשתו רבקה היא שנפלה לנהר. בלי לחשוב פעמיים הוא קפץ למים ובצעקות “רבקה תחזיקי מעמד” מַשַה את לידה מהמים. כשהתברר להירשל שאישתו רבקה עומדת יבשה על הגשר ושזו שנפלה למים הייתה לידה, צחקו כולם והודו לאלוהים ולהירשל שהציל את לידה.

האונייה הייתה בת שני סיפונים ואנו הגולים הורשנו להתמקם רק בסיפונים העליונים ולא בתאים חס וחלילה, שהיו מיועדים ל“אזרחים כשרים”. בירכתי הסיפונים היו כמה דרגשים מעץ עליהם הצלחנו לתפוס מקום בשביל משפחותינו. ההפלגה כשלעצמה הייתה די נעימה. אוויר הטַיגָה לאורך החופים היה ממש מענג. הכרתי בעת ההפלגה כמה יהודים ליטאים שהובאו ממקומות הגליה שונים באלטאי. בין היתר פגשתי את לייבקה יוֹזֶפוֹבִיץ' (יוּזֶק) מקובנה. התפלאתי לראותו בין “קהל הגולים הטָרֵף”, כלומר “אויבי העם”. זכרתיו מימי היותי סטודנט בקובנה ב־1939. באותה שנת לימודים ראשונה שלי באוניברסיטה היו מאורעות אנטישמיים נגד סטודנטים יהודים בטענה שאנו כולנו קומוניסטים - אויבי העם והמדינה הליטאית. כל זה היה בקשר למאורעות שקרו ביום החזרת חבל וילנה לליטא. באותו יום התארגנו הרבה הפגנות תמיכה בהחזרת וילנה לחיקה של המדינה הליטאית. התברר, שגם הקומוניסטים ניצלו את רגישות הציבור למאורע, שדרך אגב התאפשר הודות להסכם בין ברית המועצות וליטא, כשהפרטים על הסכם זה נכתבו בהתחלת עבודתי זאת.

הקומוניסטים, שמספרם היה מועט בליטא, צעדו בהפגנה בדרישה לשחרר מיד את כל האסירים הפוליטיים, שלמעשה היו כולם קומוניסטים. במקרה גם אני נקלעתי להפגנה זאת בלי לדעת מה טיבה. המשטרה הליטאית התחילה לפזר את ההפגנה בכוח והרביצה מכות נמרצות למי שנפל ליַדֶיהָ. אני הצלחתי בנס לחמוק מתחת ידיו של שוטר 1.80 (כך קראו לשוטרים שכולם היו גבוהים ולא פחות ממטר ושמונים). למחרת התחילו המאורעות באוניברסיטה בהאשמה, שכאילו אנו היהודים היו אלה שארגנו את ההפגנה הקומוניסטית נגד העם הליטאי. כמובן שזה היה שקר גס ואכזרי. לא היו לארגונים יהודיים או ליהודים כפרטים כל קשר להפגנה הזאת, אבל כך היה כדאי לשליטי ליטא מאותם זמנים להסביר לעם, שכל הצרות מקורם ביהודים. ההתנגשויות באוניברסיטה נמשכו יותר משבועיים. כל יום היינו מנהלים מאבקים וקרבות באולמי ההרצאות על זכותנו לשבת בכל מקום פנוי וזאת בניגוד לדרישתם של האנטישמים שמקומם של הסטודנטים היהודים יהיה רק בצד שמאל. לא נכנענו ונאבקנו על זכותנו לשיוויון עפ“י החוק. באותם ימים שחורים לחיים האקדמיים בליטא, היו הסטודנטים היהודים מתאספים לאספות חרום במעונות של הקוֹרפּוֹרַציוֹת (אירגוני סטודנטים) היהודיות לטכס עצה איך להמשיך את המאבק למחרת היום. באחד הערבים עלה על דוכן הנואמים אותו לייבקה יוזפוביץ, בחור צנום ופיסית נראה חלוש, והטיף לנו, שהדרך היחידה והנכונה למאבק נגד האנטישמים הפורעים היא לנהל מאבק משותף עם “הכוחות הפרוגרסיביים” של העם הליטאי, קרי הקומוניסטים, שמשקלם בציבור הסטודנטים היה אפסי. כמובן, שהורידו אותו “אחר כבוד” מהדוכן וביקשו ממנו להפסיק לדבר שטויות. מתברר שאותו “יוזק” היה בן למשפחה יהודית אמידה והוא, כיוצא דופן, היה קומוניסט משחר נעוריו. כשהרוסים סיפחו את ליטא הוא נעשה ל”שישקע", כלומר לבעל מעמד בשלטון החדש. הוא עזב את בית הוריו ועבר לגור לבד, שלא יֵחָשֵב לאחד הבורגנים. בינתיים התחיל הגירוש של ה־14 ביוני ודווקא באותו בוקר, כשה־נ.ק.ו.ד. עצר את משפחתו, הוא בא לדירת הוריו כדי לקחת את אחיו הקטן לסרט תעמולה סובייטי. כשנשאל מי הוא והתברר לשוטרים שהוא בן למשפחת הבורגנים שהם עומדים לעצור הוא נעצר יחד עם כולם. לא עזרו לו טענותיו שהוא קומוניסט, קומסומול (הנוער הקומוניסטי) עוד מימי המחתרת ושאין להם זכות לעצרו. הרגיעו אותו בהבטחה ששם (לא ידוע איפה) יבדקו ויבררו ואם הוא דובר אמת ישחררוהו לאלתר. הוא, כמובן, האמין לעושי דברו של סטַלִין וכך הגיע לסיביר ומצא את עצמו בין כל ההמון “הטָרֵף”. לשאלתי מה מעשיו ביננו “שונאי העם”, לא רצה לענות והתחמק מתשובה. כל הסיפור נודע לי יותר מאוחר בבִּיקוֹב־מִיס מפיו של אחיו הקטן דוד.

ההפלגה הנעימה נמשכה והרגשנו עצמנו כאילו בחופשה. באותם ימים, במקומות שונים באונייה “לנין” נראו כתובות בעברית “יחי הארגון הציוני העולמי”. מי כתב את הסיסמאות “הטריפות”? עכשיו מותר להודות - הם היו בכתב ידי.

אחרי הפלגה של שבוע עגנּוּ בעיירה סיבירית בשם זַיַרְסְק. זו הייתה עיירה די גדולה ששכנה על גדת הנהר אַנְגַרָה. נאמר לנו לרדת מהאונייה ולהתמקם לאורך החוף ובחצרות של בתים ברשות בעליהם. משפחת מהרשק, אמי ואני הסתדרנו בחצר אחד הבתים, שאת בעליו שיחדנו בכמה חפצים שנותרו בידינו עוד מליטא. דברים לא יקרים, אפילו פעוטים, היו בעיני אזרחי זַיַרְסְק נדירים וכדאיים לקבלם בתמורה לשימוש בחצרם. הסתדרנו בחצר עם חבילותינו, התקנו תנור מאבנים ולבינים שהתגלגלו בסביבה והנשים ניגשו לבשל משהו חם. אמא ורחל בישלו מרק מירקות שהשגנו וטעמו היה ערב לחיכנו מאחר וזמן ממושך לא טעמנו דבר מבושל. הצלחנו לקנות כמה מצרכים בצרכנייה וגם קיבלנו תלושים ללחם. גם חלב היה בהישג יד - לרוב התושבים המקומיים היו פרות או עזים. בקיצור, החיים נראו ממש טובים. מזג האוויר היה נוח והנעים את שהותנו בזירסק. הפעם אפילו “יודעי דבר” לא ידעו מה עומד לקרות, אבל דבר אחד היה ידוע לכולם, שכיוון ההגליה הוא “יַקוּטִיָה”, רפובליקה אוטונומית של העם היַקוּטִי, שלמעשה היה מעוט באוכלוסייה הרוסית הגדולה. שטחה של הרפובליקה הוא יותר גדול משטחה של מערב אירופה ומספר תושביה היה יותר מחצי מיליון רוסים, יקוטים ושבטים אחרים.

בינתיים הזדמן לנו לפגוש ולראות את ה“ילידים” היַקוּטִים. קבוצות גדולות של יקוטים גויסו לצבא האדום והובלו דרך העיירה זַיַרְסְק לאונייה שבה הגענו, רק לכיוון ההפוך, מערבה לחזית. היקוטים הם מגזע מונגולי והם הגיעו לאזור כתוצאה ממסעותיו וכיבושיו של גִ’ינְגִיס חַן במאה העשירית, כשחלקים מצבאו התיישב בשטחי הכיבוש שלו. ביניהם היו שהגיעו עד נהרות אַנְגַרָה וְלֶנָה והפליגו לתוך רחבי יַקוּטִיָה צפונה ומזרחה. התושבים המקוריים היו, כפי שהרוסים קראו להם, הצ’וּקְצִ’ים והאֶוֶנְקִי, שכנראה נכבשו ע"י חייליו של ג’ינג’יס חן וגורשו צפונה לאזור אוקיינוס הקרח הצפוני. שם אמנם מצאנו אותם בעת שהותנו באַרְקְטִיקָה.

היקוטים נראו בעינינו אנשים שקטים, ועד כמה שהספקנו להכירם, גם טובי מזג. הם ניחמו אותנו ברוסית עילגת שטוב לחיות ביקוטיה. שם, לדבריהם, אין מחסור במזון ויש הרבה בשר ודגים ולא חסר דבר. כוונתם הייתה לצַיִד ולדַיִג. אם נוכל לנצל את העושר הטבעי שביערות ונהרות יקוטיה לא נמות מרעב. ואכן הבטחותיהם התגשמו בחלקן, במיוחד לנאמר לגבי הדייג.

בזַיַרְסְק שהינו כשבוע ימים. נראה, שהשלטונות חיכו לאמצעי הובלָה כדי להעביר אותנו הלאה, צפונה. יום אחד לפנות בוקר העירו אותנו חיילי ה־נ.ק.ו.ד. משנתנו וניתנה הפקודה לעלות מידית על משאיות צבאיות קטנות (1.5 טון) שאמורות לקחת אותנו ליעד חדש. השלטון היה מעוניין להעמיס מה שיותר אנשים בכל משאית. כנראה, לא קיבלו מספיק משאיות ורצו להסתדר עם מה שיש. הצפיפות הייתה נוראה. נזכרנו “בימים הטובים” בעת שהותנו בקרונות שנראו לנו במצבנו הנוכחי, כמסע תענוגות. במיוחד סבלו האנשים המבוגרים, הילדים והתינוקות. לא היה מקום לא לשבת ולא לעמוד וכולם היו דחוקים אחד אל השני. ואין לשכוח את המטען של כל אחד שתפס את החלק הארי של המשאית.

במצב רוח קשה ובדוחק בלתי נסבל יצאנו לדרכנו ליעד הלא ידוע. דרך העפר הסיבירית התפתלה במורדות ועליות בטיגה. צפיפות העצים הענקיים בטיגה הייתה כה גדולה, שברוב זמן נסיעתנו לא ראינו את השמש, את אור היום. הרגשנו בצהריי היום כאילו כבר בין ערביים. מפעם לפעם היו עוצרים בדרך כדי לתת לאנשים לעשות את צרכיהם, למתוח את העצמות וגם לאכול ולשתות משהו.

פעם עצרנו בטיגה וגולדברג הזקן ז“ל נכנס ליער לעשות צרכיו. אור היום שבכביש נראה קלוש, לא חדר כלל ליער שהיה ממש חשוך. הקשיש כנראה התבלבל ולא מצא את דרכו בחזרה. הבן שלו טוביה (טֶוְל) ז”ל יחד עם כל נוסעי המשאית הצעירים התחילו לחפשו ובסוף הצלחנו לאתרו מפוחד ומבוהל. שוטרי ה־נ.ק.ו.ד. גערו בנו וקיללו אותנו על שבזבזנו את זמנם לחיפושים אחרי זקן. לדעתם, הוא לא היה שווה את הזמן שבוזבז. זה היה ערך האדם בעיני השלטון הסובייטי!

ההפלגה בנהר לנה

המשכנו בדרכנו ואחרי שתי יממות של נסיעה מפרכת הגענו לחופי הנהר הסיבירי הענק לֶנָה. המקום בו “נזרקנו” לחוף נקרא אוֹסְט־קוֹט. החוף היה שומם ואפיינו אותו חצץ ואבנים מרוסקות, כנראה כתוצאה משטיפונות. נאמר לנו לחכות לאוניה בה נפליג. לאן? מה היעד הסופי? לא ידוע! ידענו רק שכיוון ההפלגה יהיה צפונה. סידרתי לאמא מקום לינה על החבילות ואני ובלה ישבנו על החצץ ודנו במה שטומן לנו העתיד. בלה, כהרגלה, הייתה מאוד מודאגת, במיוחד דאגה להוריה ולאחיה “שאלוהים ייתן להם כוח לעמוד בכל התלאות” של המסע הסיבירי השני, שנראה היה יותר מסובך מהראשון בו התנסינו לפני שנה. עיקר דאגתנו הייתה שלא יפרידו בינינו, ביני ובין משפחת מהרשק, באחת התחנות בהן נעבור. הרי היינו כחומר בידי ה־נ.ק.ו.ד., רצו - נתנו לנו להמשיך יחד, לא רצו - הפרידו בין אנשים קרובים ובין בני משפחה. זה היה המוסר הבולשביקי באותם זמנים. גם האזרח “החופשי” לא יכול היה לממש את זכויותיו כאזרח. רשמית היו חוקים המגינים על זכויות האזרח, הייתה קונסטיטוציה נאורה כביכול, אבל למעשה הפרשנות לחוקה והשפיטה על פיה ניתנו לקלגסי ה־נ.ק.ו.ד. ובכן היו לנו הרבה סיבות לחשוש מהעתיד, אבל זה היה גורלם של כולם סביבנו וצרת רבים היא חצי נחמת היחיד.

למחרת הגיענו לאוסט־קוט עגנה מול החוף בו רוכזנו בַּרְזָ’ה גדולה (דוברה המיועדת להעברת מטענים שנגררת ע"י ספינת קיטור). נצטווינו לעלות על הברז’ה ולהסתדר על הדרגשים שבבטנה. בלה, הירשל ואני מיהרנו לתפוס מקום מתאים לכולנו. הצלחנו “להשתכן” אלה מול אלה, ז"א אמא ואני מול משפחת מהרשק. התברר שבברז’ה לא קיימים חלונות והפתח המוביל לסיפון הוא מקור האור והאוויר היחידי. אנו השתכנו יותר רחוק מהפתח שמקום בקרבתו נחשב לגרוע בגלל תנועת האנשים הבלתי פוסקת ובגלל החשש לגשם שיחדור דרכו. האור, במקום שהשתכנו בו, היה קלוש ובקושי יכולנו להבחין בתכולת הדוברה. הדבר ששימח אותי היה שפת היידיש, העסיסית, הליטאית, שפתאום שמעתי סביבי. לדוברה זו הביאו גולים ממקומות הגליה שונים באלטאי וכאן נפגשו אנשים שהכירו עוד מליטא ושמחו להיפגש מחדש והיו כאלה שרק כאן עשו הכרות ראשונה. התחלתי להכיר את שכנינו בדוברה שרובם הגדול היו יהודים.

נוסעי הדוברה הגולים השתייכו לכמה קבוצות אתניות מאוכלוסיית ברית המועצות. היו בינינו ליטאים, גרמנים, פינים רוסים (כן, גם רוסים הוגלו), קַזַחִים ואחרים, ועל פי האמרה “כל עוף למינהו” הם הסתדרו בקבוצות בהתאם למוצאם הלאומי. היו אנשים שהוגלו בגלל השתייכותם הלאומית, כמו הפינים והגרמנים, והיו סתם אנשים בני לאומים שונים, שנחטפו בלילות כמונו והוגלו בלי סיבה הנראית לעין.

השכנים הקרובים לדרגש שלנו, פרט למשפחת מהרשק, הייתה משפחת גבאי מוִילְקוֹמִיר שבליטא, שהשתכנה בדרגש מעלינו. בני המשפחה היו חְיֶינָה גבאי ז“ל, גיסתה צביה (את בעלה היגלו למחנה הסגר) ואחיהם הירשל ז”ל (ניספה בביקוב בסופת שלג). לא רחוק מאתנו הייתה משפחת קֶנִיגְסְבֶּרְג מקוֹבנָה ומולנו, אחרי הדרגשים של משפחת מהרשק, התמקמה משפחת קְלִיבַּנְסְקִי מקובנה, שכללה את האם רייכל ז“ל ואת שני בניה, מנדל (מנחם) ז”ל וגרשון, שאיתם התיידדתי במיוחד. גורלנו המשותף בגלות סיביר קירב אותנו להרבה שנים. מנדל וגרשון היו צעירים יהודים טיפוסיים לסוף שנות השלושים בליטא. מה שֶיִחֵד אותם מרוב הגולים היהודים הייתה דתיותם, במיוחד האמא וגרשון. דמותה של רייכל קליבנסקי, האמא, הייתה מיוחדת. היא הייתה אישה דתית מאוד. אמונתה הייתה כה בלתי מתפשרת, שגם בברז’ה המשיכה לנהוג כאילו דבר לא קרה, כאילו המשיכה את חייה בליטא, “אין מה לדאוג - הרי הקדוש ברוך הוא ידאג לנו”. היא הקפידה מאוד על הכשרות ובערבי יום שישי לבשה בגדי שבת והדליקה שני בדלי נרות, שכנראה שמרה אותם מזמנים יותר טובים. כמובן, הייתה מתפללת וגרשון היה עושה קידוש…על מה? לא יודע, בטח לא על יין. האנשים האלה הפגינו את בטחונם הבלתי מתפשר לימים יותר טובים “שבעזרת השם הגאולה בוא תבוא”! בינתיים הכרתי עוד צעירים מליטא, שבאלטאי לא פגשתי אותם: אשר רובינשטיין ואחיו אברהם (ז"ל); משה מַרקוּס (ז"ל); משפחת רוֹזמַן עם הבנים שמואל (ז"ל), חונה (ז"ל) ועמנואל־מוֹניֶה יבל"ח ארוכים; דינה פִּיתוֹם ואמהּ, שאותם היכרתי עוד בליטא; משפחת לַנְגְלֶבְּן מקובנה עם הבנות גיטה, שרה, מרים והבן הקטן עזרא ורבים אחרים. אנו הצעירים פיתחנו ידידות אמיתית, בלי שנערכה הכרות רשמית בינינו. בגלל מספרם הרב של הגולים לא הספקתי להכיר את כולם. רק מאוחר יותר, בהגיענו למחוז חפצם של ה־נ.ק.ו.ד. - בִּיקוֹב מִיס - הכרנו איש את רעהו ונוסדה קהילה יהודית ליטאית חמה, אבל על זה יסופר בפרוטרוט בהמשך.

בינתיים הפלגנו הלאה לכיוון צפון. את הברז’ה שלנו יחד עם עוד תשע ברז’ות מטען גררה אוניית קיטור קטנה בשם “קַרל מַרְקְס”. שמות האוניות היו ברובם על שמות גדולי ההלכה הקומוניסטית. נודע לנו שתחנתנו הראשונה תהיה עיר הבירה של יקוטיה, העיר יַקוּטְסְק. כולנו חיכינו להזדמנות, אם ירשו לנו, לרדת לחוף ביקוטסק ואפשר, כך קיווינו, שתהיינה התפתחויות לטובה ואולי נוכל להישאר שם. לא היו לנו סיבות אמתיות לאופטימיות, אבל כולם קיוו. הרי אנו עם של אופטימיסטים מובהקים, אחרת לא היינו שורדים 2,000 שנה בגולה.

במשך כל ההפלגה עד העיר יקוטסק לא חילקו אוכל לגולים. הספקנו בזַיַרְסְק לאגור מעט מזון והסתפקנו בלית ברירה במעט שהיה. היו אנשים, במיוחד בין הפינים, שממש רעבו ללחם. היינו חופשים לנוע בכל חלקי הברז’ה ולעלות על הסיפון עליו התרכזו למעשה חיינו החברתיים. אנחנו הצעירים היינו מתבדחים על גורלנו ומחליפים זיכרונות מהעבר, לפעמים גם פוצחים בשיר בעברית או ביידיש.

כמו בביסק היו בינינו אופטימיסטים שלא זנחו את התקווה שאכן מובילים אותנו, היהודים, לחופש והפעם… לאמריקה. כמובן, שהתייחסתי לגרסת הגאולה הטרייה בביטול וזכיתי בתגובה מלגלגת על חשבוני מצד “האמריקנים”. נושא חשוב שנדון על הסיפון היה איך להשיג מזון כשנגיע ליקוטסק. הוצעו כל מיני תחבולות כשבהגיענו ליקוטסק התבדו כולם.

דבר שהתרשמתי ממנו במיוחד במשך השייט היה הנוף של חופי הנהר לֶנָה, שהתגלה לעינינו מעבר לסיפון הדוברה. בלה, הירשל ואני היינו עומדים על הסיפון וצופים על היופי הייחודי של סלעי הגְרַנִיט והפֶלְשְפַּטִים (זכור לכם שלפני מעצרי הכנתי את עצמי לבחינה במינרולוגיה וזה אכן עזר לי להבחין הטיב הסלעים, אם אמנם הבחנתי נכון), שהתרוממו לגובה של מאות מטרים ויותר ונראו באור השמש הקיצי החזק של הצפון כארמונות בצבע ורוד ואדום בכל מיני צורות גיאומטריות משונות. זה היה מחזה בלתי נשכח! עד היום עומדים מול עיני חופי הלֶנָה שאי אפשר לשכוח אותם. לאנשים צעירים ואוהבי הרפתקאות הייתי ממליץ לבקר במקומות אלה במסע תיור מעניין.

קורותינו במעבר ביקוטסק

אחרי שייט של עשרה ימים עגנו סוף סוף בחוף של יקוטסק. העיר יקוטסק הייתה משאת נפשנו. תכננו הרבה פעולות ומבצעים, שקיווינו שנוכל להגשימם בעיר. ראשית כל חלמנו שיתמזל מזלנו להישאר ביקוטסק. לפי המידע שהיה לנו, יקוטסק היא עיר גדולה (50,000 תושבים באותו זמן) והחיים שם יהיו להערכתנו יותר מסודרים ויותר נוחים מבכל מקום אחר בצפון הרחוק, שטיב החיים בו לא היה מוכר לנו והפחיד אותנו. אם לא נצליח להישאר ביקוטסק, אז המשימה העיקרית תהיה למלא את מאגר המזון שלנו ולשם כך יש למכור משהו מהחפצים שברשותנו, מפני שהכסף שלי ושל משפחת מהרשק אזל כליל.

סוף סוף הורידו כבשׁ מהברז’ה לחוף. סימן טוב! אולי יאפשרו לנו לרדת ואכן הודיעו לנו שנשאֵר ביקוטסק עד מחר בבוקר ומותר לנו לרדת העירה לכמה שעות. זו הייתה בשורה טובה, אבל זה הבהיר לנו, שיקוטסק לא תהיה תחנתנו הסופית וה־נ.ק.ו.ד. מיָעֵד לנו מקומות יותר מרוחקים ופחות “אַטרַקטִיבִיִים”. אמת, שכמה משפחות וביניהם ידידַי משפחת ברנשטיין מקובנה הצליחו לקבל היתר השארות ביקוטסק, אבל זאת בגלל מחלות קשות של בני המשפחה שלא השאירו ספק בכך, שיש לאשפזם בדחיפות. אבל אלה היו מקרים בודדים.

בלי לבזבז זמן מיהרנו בלה ואני לצאת לכיוון העיר יקוטסק, מרחק של 8 ק"מ בקירוב מהמזח בו עגנו. מובן, שלא ידענו איך מגיעים העירה, אבל באמצעות הרוסית הדלה שהייתה כבר שגורה בפינו הסתדרנו בטרמפים וברגל והגענו בשלום לעיר “הנחשקת”. בדרכנו ברחובות הראשונים של העיר נוכחנו לדעת מה טיבה האורבני של העיר “הגדולה” יקוטסק. למעשה היא הייתה כפר גדול, שהשתרע על פני שטח של עשרות קילומטרים רבועים. על שטח כזה אפשר היה לבנות עיר גדולה למאות אלפי תושבים, אבל בסיביר לא חסרה אדמה, לכן הכפר הגדול יקוטסק שאיכלס כמה רבבות תושבים השתרע על שטח עצום. העיר הייתה בנויה כולה עץ. בתים קטנים חד־קומתיים עם גדרות ארוכים לאורך עשרות מטרים שגידרו את החצרות ואת חלקות האדמה החקלאיות הצמודות לבתים ומשמשות לפרנסת בעליהם. ברוב המקומות שעברנו לא היו כבישים ולא מדרכות והאנשים התהלכו בכל רוחב הרחוב בחום הלוהט. יש להזכיר שביקוטסק בקיץ חם מאוד והטמפרטורה מגיעה ל־30 מעלות חום ומעלה. תנועת רכב מוטורי לא הורגשה כמעט, רק פה ושם היו עוברות עגלות רתומות לסוסים. הדבר שהדהים אותנו היו המדרכות מלוחות עץ ברחוב הראשי “אוֹקְטיַבֶּרְסְקַיָיה” והכביש שהיה סלול בחתיכות עץ קטנות במקום אבנים או אספלט שלא היה בנמצא באותם ימים. אחרי הרבה שנים, כשחזרתי ליקוטסק, ועוד יסופר על זה בהמשך, נודע לי למה סללו את הכביש בעץ והתברר לי שהאדמה ביקוטסק מלוחה מאוד ומפעם לפעם היא “מתהפכת” בגזרות שונות ולכן קל יותר לתקן את הכבישים תוך שימוש בעץ שהיה במקום בשפע, מאשר להוביל אבנים ממקומות רחוקים מאוד.

לא הרשינו לעצמנו לשוטט הרבה בעיר, כי מטרת בואנו לכאן הייתה למכור משהו ולקנות מצרכי מזון. למטרה זאת היו בידי בלה זוג נעליים שלה מליטא. מה היה בידי למכירה פשוט לא זכור לי. אחרי ברורים רבים הצלחנו למצוא את ה“בַּרַחוֹלְקָה” (שוק הפשפשים). שוק כזה קיים בכל עיר ברוסיה ובעת השלטון הסובייטי זה היה הביטוי והמקום למסחר החופשי היחידי. בשוק זה היו אנשים מוכרים מצרכים שונים - הנעלה, כלי מיטה, מכשירים שונים, בגדים עליונים, חולצות, מסמרים ומה לא? בצד השני היו הקונים שלא הצליחו לרכוש את מבוקשם בחנויות הממשלתיות שהיו, בדרך כלל, ריקות מסחורות והם היו מנסים את מזלם לאתר את מבוקשם ב“ברחולקה”. רוב המצרכים שנמכרו בשוק זה היו משומשים, אבל ניתן היה למצוא גם דברים חדשים שהוברחו (נגנבו!) ממחסנים ממשלתיים, כשהמחסנאים, בעצה אחת עם מנהליהם, היו מוכרים את ה“דֶפִיצִיט” - גרעון, כלומר מצרכים שאי אפשר היה לקנותם בחנויות, ל“מַכרִים” (ספסרים) בשוק ואלה היו משווקים אותם במחירים מפולפלים ביותר. זה היה טיבו של המסחר החופשי בארץ הקומוניזם.

כאמור, הגענו לשוק למכור את נעלי בלה ואת המצרך שהיה בידי. כשהתקרבנו לשוק הוציאה בלה את הנעליים והציבה אותם, במקובל, לראווה בכדי למשוך קונים. רק הספיקה להוציא את הנעליים ומול עינינו הופיע פתאום בחור יהודי גבה קומה בלבוש שהזכיר את לבוש החסידים בפולין. יהודים פולנים, שהוגלו בתחילת המלחמה מהאזורים המזרחיים של פולין, שנכבשו ע“י צבאות סטלין, שוחררו בהתאם לברית שנחתמה נגד הפולש הנאצי בין ברית המועצות וממשלת פולין הגולה בלונדון. היהודים הורשו לצאת מהטַיגָה והתיישבו בינתיים ביקוטסק. היהודים המשוחררים נהנו מזכויות אזרחי חוץ (אזרחי פולין). פרנסתם הייתה בעיקר ממסחר, אך חלק לא מבוטל עבד בכל מיני מפעלים ומשרדים. ובכן, אותו צעיר יהודי פולני פנה אלינו ביידיש גליצאית ושאל מה מעשינו פה ומאיפה הגענו. סיפרנו לו שאנו מה”בַּרְזָ’ה" עם הגולים וברצוננו למכור את הנעליים ולקנות מזון. הוא ביקש לראות את הנעליים, בדק אותם והציע מחיר מגוחך. בלה אמרה לו שהמחיר לא נראה לה והיא רוצה לבדוק את המחירים בשוק גופא. הבחור חייך, איחל לנו “הצלחה” והלך לדרכו. תפסנו מקום בשוק וחכינו לקונים. חלפו דקות מעטות ומולנו התייצב מיליציונר (שוטר) ושאל מה מעשינו בשוק. ענינו, שאנו מוכרים נעליים משומשות למחיה שלנו. בתגובה הוא פרץ בצעקות, האשים אותנו בספסרות וציווה עלינו להתלוות אליו למיליציה (משטרה). חשכו עינינו כי ידענו מה פרוש האשמה בספסרות מדומה - שנים של כלא. רק הספקנו ללכת כמה עשרות מטרים עם השוטר, אותו בחור גליצאי הופיע שוב והפעם כ“מושיע”. “מה קרה?” הוא שאל את השוטר ופנה אליו בשמו הפרטי. “אתה לא רואה שהם ספסרים? אני עוצר אותם”. “עזוב” עונה הבחור, “הם אנשים ישרים”. הוא קרץ לנו בעיניו ופנה הצידה כאילו לדבר עם השוטר שישחרר אותנו. כעבור רגע הודיע לנו ביידיש, שהשוטר מוכן לשחרר אותנו תמורת הנעליים. לא היינו צריכים להיות חכמים כדי להבין שהבחור “עובד” יחד עם השוטר ושהוא שלח אותו לעצרנו. בלית ברירה ובלב שבור הסכמנו מיד לעסקה והתרחקנו מהר מהמקום הארור שקוראים לו “ברחולקה”. היינו מאוד מאוכזבים מהתנהגותו של “אחינו” היהודי הגליצאי, ששדד אותנו וקלקל לנו את ההזדמנות האחרונה להצטייד במעט אוכל. בלה בכתה לא רק בגלל הפסד הנעליים, אלא בגלל העלבון, שבחור יהודי שבעצמו רק השתחרר, עולל לה את המעשה הנבזי. בלי כסף לא היה לנו מה לעשות ביקוטסק ואחרי הליכה של כמה שעות חזרנו בבושת פנים לברז’ה - בלי נעליים, בלי כסף והעיקר בלי מצרכי מזון. הורי בלה ניחמו אותה ואמרו שיכול היה להיגמר אחרת ולכן יש לשמוח שלא נפגענו. אלה היו “הצלחותינו” במסענו לעיר המיוחלת יקוטסק. כמובן שמיד עברנו למשטר צנע בתזונה, כדי שנוכל להתקיים מהשאריות שהיו עדיין ברשותנו.

המשך ההפלגה לצפון

למחרת בבוקר עזבה שיירת ה“בַּרְז’וֹת” את יקוטסק לכיוון צפון. בעצם לא היה כיוון אחר, כי הנהר לנה זורם מדרום לצפון ואנו שטנו עם הזרם. לשמחתנו, באותו יום ראשון להפלגתנו, חילקו מנות של דייסה - “קַשָה” משיבולת שועל וחתיכות לחם. לא הרבה, אבל בכל זאת תוספת לתפריטנו הדל. הפעם אף אחד לא זרק את הדייסה המימה, כפי שעשינו בימים הראשונים לפני שנה בבֶּיילוֹרוּסִיָה.

כפי שכבר סופר, היו בדוברה הרבה בני נוער יהודי, רובם מקובנה. בדרך כלל בילינו את זמננו על הסיפון בניחושים על עתידנו. “האמריקאים” לא פסקו ללגלג על הפסימיסטים והיו מוכנים להתערב על כל דבר, שיעדנו הוא אמריקה. אני הייתי מוקצה בעיניהם בגלל סירובי להאמין בגאולה העומדת לבוא על פי הגרסה האמריקאית. “הנייטרליים” זכו להבלגה מצד “האמריקאים”, שבראשם עמד משה (מיישל) מרקוס ז“ל, אופטימיסט כרוני מטבעו. משה (מיישל) היה מבוגר ממני בעשר שנים בערך והיה מוכר לנוער היהודי בליטא בשנות השלושים כשוער הנערץ של “מכבי” קובנה. רחשתי לו כבוד והערכה בגלל מעלליו ב”מכבי" קובנה, שהייתי אוהדה השרוף. הבחנתי, שבעניינים יום יומיים הוא רצה להעניק למצב קונקרטי פרוש מיוחל שלא היה קיים. משה האמין בכל ליבו בעתיד טוב ובסוף זה אכן התגשם. יותר מאוחר, בביקוב־מיס, היינו חברים טובים וגם דגנו ביחד.

אמא הייתה כל זמן ההפלגה למטה בבטן הברז’ה. היא הרגישה לא טוב ולא יכלה לעלות במדרגות לסיפון. היו לי בעיות עם האוכל בשבילה, כי היא סבלה מסכרת כרונית והמזון הדל שהיה ברשותי היה אסור לאכילה בשבילה, אפילו הלחם. אבל מה יכולתי לעשות? היינו סגורים בברז’ה באמצע נהר הלֶנָה הענקי ולא יכולתי לשנות דבר.

בימים ההם הרגשתי עייפות ונטייה לישון באמצע היום, כשהשמש עמדה גבוה בשמיים. גם בלה התלוננה על תחושה דומה. התברר, שהסיבה לכך הייתה הבלבול בזמן. בילדותי, בבית הספר אהבתי גיאוגרפיה וזכרתי הרבה פרטים מהאטלס וגם את מה שלמדתי באותו מקצוע. פתאום תפסתי, שאנו נמצאים בקו רוחב צפוני, קרוב מאוד לציר הצפוני ושברוחב זה שורר בקיץ היום הפּוֹלַרִי ובחורף הלילה הפולרי. הבנתי, שאנו במקום לא שגרתי מבחינה גיאוגרפית. הודעתי לבלה שלמעשה אנו באמצע הלילה, אף על פי שהשמש זורחת כבצהרי היום. מאז נהיה לנו ברור למה אנו רוצים לישון “באמצע היום”.

עברו ימים פולריים ארוכים ואנו התקדמנו צפונה למקום גלותנו העתידי. הדייסה שחילקו לנו כמה פעמים בשבוע, לא בכל יום, לא הספיקה לבחור צעיר כמוני והייתי רעב. הבחנתי, שכמה יהודים מבוגרים מקרב הגולים התיידדו עם המחסנאי של ה־נ.ק.ו.ד. בדוברה, וגם לא חמקה מעיני העובדה שהם קונים אצלו מצרכים. כשכולם יורדים למטה, הם חומקים עם המצרכים ל“תאי המגורים”. לי לא היה כל סיכוי לקנות אצלו לחם או מצרך אחר – פשוט, לא היה לי כסף. התחלתי לבדוק וללמוד את מבנה “המחסן”, שהיה כעין צריף קטן בנוי מקרשים על הסיפון. הבחנתי, שקרש אחד לא היה צמוד לשלד הצריף והבנתי שהמקום חשוף לפעולת “רכישה”. הלכתי הלוך ושוב ולא יכולתי להחליט - פשוט מעולם לא התנסיתי בגנבה וחוץ מזה שנאתי את הדברים הלא יפים שבגנותם חונכתי בבית. כן, אבל כאן, במצוקה, ברעב המתיש אותך, זה דבר אחר. חוץ מזה, הרי הם, ה־נ.ק.ו.ד. מרעיבים אותנו ולא חלים עליהם חוקי המוסר המקובלים. עברו ימים ולא העזתי לבצע את זממי. פשוט, היה לי קשה לרדת לדרגה של גונב מצרכים שלא שייכים לי וגם לא הייתי מספיק “מיומן” במעשים כאלה. יום אחד עגנּו באמצע הנהר והמחסנאי עם כמה מלחים יצאו בסירה לחוף וחזרו עם… כיכרות לחם טרי. באותו יום עברתי על יד המחסן ואפי קלט ריח חזק ומגרה של לחם טרי. זה היה הקש ששבר את גב הגמל ומי יכול לעמוד בניסיון כזה ולהבליג? חיכיתי עד שהאנשים ירדו למטה וקפצתי לצריף המחסן ובמכה קלה הדפתי את הקרש ולא יאומן, והלחם היה מונח בידי. לקחתי רק כיכר לחם אחד, סגרתי את הפרצה ומהר הסתתרתי בתוך ערמה של כבלי עגינה על הסיפון ומהר, מהר בלעתי את חלק הארי של כיכר הלחם והשארתי לאמא כשליש ממנו. החבאתי את יתרת הלחם במִכְנָס, ירדתי למטה ונתתיה לאמא. היא התחילה מיד לתחקר אותי מאיין הלחם. שיקרתי לה שקניתי את הלחם מהמחסנאי תמורת זוג גרביים. דעתה נחה והיא אכלה. המבצע זכה להצלחה, אבל יותר לא הייתי מסוגל לחזור עליו. פשוט לא יכולתי! הסתפקתי במה שהיה והמשכתי להיות רעב.

אני הפסימיסט בין האופטימיסטים

יום אחד עגנה האוניה הגוררת “קרל מרקס” על יד חוף שומם, אבל מלא בגזרי עץ מוכנים להסקה. ניתנה הוראה לכמה עשרות צעירים לרדת לחוף בסירות ולהטעין את העצים על “קרל מרקס” להסקת הדודים. שמחתי להיות בין מטעיני העצים. התחלנו בעבודה והאווירה הייתה די טובה. שמחתי לדרוך על אדמה מוצקה ולשאוף אויר יער נקי. בעת הטעינה פנה אלי משה מרקוס בנימה של לגלוג: “בוא הנה, חכם גדול שלי, הרי אינך מאמין בשטויות שמובילים אותנו לאמריקה, אז בוא ותווכח בעצמך”. מה הייתה ההוכחה? התברר, שעל סיפון האוניה, בקצה האחורי, היו כמה חבילות עם פרוות והכתובת למשלוח הייתה…“פורטלנד, ארצות הברית”. “נו, מה תאמר עכשיו?” שאל משה ויתר החבר’ה חייכו וחיכו לתשובתי. עכשיו כבר רובם, אם לא כולם, האמינו בסיפור האמריקאי. אמרתי: “חבר’ה, אני לא רוצה לקלקל לכם את מצב הרוח הנהדר ואם הפרוות מיועדות באמת לאמריקה, אנחנו – בצרות צרורות”. משה עשה תנועת ביטול עם היד, האומרת: “אין מה להתווכח איתו, הוא פשוט לא נורמלי”. בזה נגמר הוויכוח עד שהגענו סוף סוף, אחרי שייט של שבועות “לאמריקה”, והיא בִּיקוֹב־מִיס.

המשכנו בהפלגה ולפי חישובינו כבר עברנו את הקו הפולרי הצפוני בקרבת קו הרוחב 70 מעלות צפון. זאת הסקתי מהצמחייה ההולכת ומתדלדלת בכל יום שייט נוסף. מיערות העד של הטיגה הסיבירית, עברנו לנוף של עצי אורן דלילים ובהתקדמותנו צפונה גם אלו נעלמו. נשארו על החופים רק עצי לִבְנֶה בודדים עם קרחות גדולות בנוף. הלבנה הוא עץ מוצק וכנראה מתאים בהרכבו הפיזיולוגי לתנאים האקלימיים של הצפון. זה היה סוג העצים האחרון שראינו. בסוף נעלמו שרידי הצמחייה הנהדרת שלאורך נהר הלֶנָה. נשארו רק פה ושם שיחים בודדים וגם אלה נעלמו תוך כמה ימים וחוף הלנה נראה קרח וחסר כל חיים. מראה הטבע ההולך ומשתנה וההופך לשממה קפואה בלי רוח חיים דיכא אותנו ונעשינו יותר עצובים. הנוף שיקף את יעד ההפלגה ואת עתידינו המר. האוויר נעשה קר ואי אפשר היה לעלות לסיפון בלי בגד עליון. נוסף לכך, יום לפני הגיענו לביקוב־מיס ירד שלג כבד שהזכיר לנו איפה אנו נמצאים ואיפה מקומנו במפה הגיאוגרפית.

פרק ד': בִּיקוֹב־מִיס

סוף ההפלגה

ב־15 באוגוסט 1942, שנה וחודשיים אחרי גרושנו מליטא, התקרבה שיירת הברז’ות שלנו לחוף המושלג של חצי־אי נידח במעלה 72 רוחב צפוני, שחופיו המערביים נַשְקוּ במי נהר לֶנָה וחופו הצפוני נַשַק לאוקינוס הקרח הצפוני. למקום קראו בִּיקוֹב־מִיס. לחוף זה נועדו רבים, לא כולם, מבין נוסעי הברז’ה. חלק מהגולים נלקחו ליעדים יותר רחוקים, כמו לשפך הנהר יַנָה. אנו נחשבנו למצליחנים, שמסענו נגמר כאן, בביקוב. למזלנו גם לא הפרידו ביני ואמי לבין משפחת מהרשק. ירדנו ביחד לחוף השומם והסוער בסערת שלג כבדה ושם נועדנו להתמודד עם איתני הטבע, עם תנאי חיים לא אנושיים במשך יותר מתשע שנים.

מסענו מבִּיסְק באַלְטַאי עד בּיקוֹב־מִיס ארך בדיוק חודשיים - ב־15 ביוני 1942 גורשנו מביסק וב־15 באוגוסט הגענו לביקוב. על אף שהמסע הארוך נמאס על כולנו וחיכינו לקיצו, לא הייתה שמחה בליבנו בהגיענו לחוף ביקוב. הכל מסביבנו היה מדכא מאוד - הנוף האכזרי שנשקף לעינינו מעבר לסיפון הדוברה היה בצבע אחיד - לבן, שלג לבן. הטבע נראה לנו כבימי בראשית - נטול ירק, עצים או כל סימן חיים אחר. הכל שומם, מִדבַּר שלג. באותו יום טרם הבחנו בַּפלוֹרָה של הטוּנְדְרָה שעליה למדתי בשעורי הטבע בגימנסיה. הכל היה מכוסה שלג בגלל הסופה שקיבלה את פנינו. הגולים עמדו על סיפון הדוברה וחזו במחזות ובתעלולי הטבע הנוראים - סופת שלג וקור מקפיא עצמות באמצע חודש אוגוסט.

בינתיים נקשרה הדוברה לחוף ומייד התחיל המיון - מי נשאר בביקוב ומי ממשיך את דרכו הלאה, ליעד עוד יותר צפוני. למעשה התקשיתי להבין לאן עוד ניתן להמשיך צפונה מהמקום בו נמצאנו הרי מולנו היה אוקיינוס הקרח הצפוני. מישהו אמר באירוניה:" בוודאי החליט ה־נ.ק.ו.ד. ליישב את הציר הצפוני". אבל אל דאגה, ישנם אין סוף למקומות הנידחים והנוראים בברית המועצות המיועדים להגליות ולמחנות מוות.

לכל אלה שמוינו להשאר בביקוב, בתוכם גם משפחתי ומשפחת מהרשק, הורו לרדת מהדוברה ולהתמקם עם מטענם בחוף. הירידה מהדוברה הייתה ממש זוועתית. הגשר הארעי שהוקם היה נוטה להתפרק והרוח החזקה איימה להפיל את האנשים לים הסוער שהיה נגמר במוות בטוח. במיוחד התקשינו להוריד את הילדים ואת הקשישים. בקושי רב הורדנו את אמי ואת רחל מהרשק לחוף מבטחים, אבל אוי ואבוי לבטיחות שחשנו בחוף. הסופה ממש מוטטה את האנשים מהרגליים ולא היה מסתור ממנה. אמי לא יכלה לעמוד על רגליה בגלל עוצמת הרוח ולבי נשבר בראותה מתמוטטת. למזלי, ראיתי בקירבת מקום סירת דייגים נטויה על צידה. לקחתי את אמא אליה והושבתי אותה על אחת החבילות שלנו בצד המוגן מהרוח. אבל זה היה מסתור חלקי בלבד.

לא זכור לי כמה זמן שהינו על החוף בסופת השלג, אבל נראה לי שזה נמשך זמן רב. זכור לי רק שהאנשים קפאו מקור. זו הייתה “פּוּרְגָה” - סופת השלג הראשונה שבה התנסיתי בצפון ולכן איבדתי את תחושת הזמן. פחדתי להתרחק מהמקום בו ישבה אמא, מפני שחששתי שבגלל הראות המוגבלת בעת הסופה, לא אמצא את דרכי חזרה. אחרי זמן ממושך, שלא אוכל להגדירו בשעות, פסקה הסופה והתחלנו להתנער מהשלג.

הבחנתי בתנועת אנשים לכיוון דוברה גדולה שעגנה ליד החוף. התקרבתי לבדוק מה סיבת התנועה ונודע לי שהדוברה הזאת נועדה לשמש לנו למגורים. חזרתי עם הבשורה ומיד התארגנו, משפחת מהרשק ואני, והתחלנו לסחוב את רכושנו לדוברה, כדי לתפוס מקום. עליתי על סיפונה וחשכו עיני. התברר שדפנות הדוברה מצד הים שבורות מפגיעת קרחון (כך סופר לנו בהמשך). את החורים סתמו בְּבּרֶזֶנט ירוק, שכושר עמידתו בפני סערות האוקיינוס היה מפוקפק מאוד. גלי הים הגבוהים שטפו את הסיפון וחדרו דרך הפתח לתאי המחסן של הדוברה, כלומר למקום המגורים המיועד. לא היה זמן לחקור את תכונותיה של הדוברה השבורה, ביתנו לעתיד. תפסנו כמה מקומות על דרגשים בקצה, יותר רחוק מהפתח המוביל לסיפון. הדבר הטוב בבטן הדוברה היה שהרגשנו מוגנים מהרוח והשלג. מהניסיון שרכשנו במסעותינו הארוכים ידענו, שאין זמן לבדוק ולבחור את מקומות הלינה, אלא במהירות יש לתפוס מקום מניח את הדעת ולהסתדר, שכן אם נתמהמה, גם זה לא יהיה.

שוב היינו בקירבת אותן משפחות יהודיות שהכרנו בעת הפלגתנו לכאן. היידיש נשמעה מכל עבר וזה שימח אותי מאוד. ממש “התגשמה” הנבואה של האופטימיסטים, שהאמינו שיעד מסענו הוא ארץ־ישראל. אמת, לא עברית נשמעה סביבנו, אבל יידיש הייתה שפתו של רוב העם היהודי לפני השואה.

ראינו, שהיישוב בו התגוררה האוכלוסייה הוותיקה במקום היה על הר שגובהו 60–70 מטר מעל פני הים, אבל מה שריגש ושימח אותנו הייתה האַנְטֶנָה שנראתה מרחוק על ההר. החלפנו בינינו דעות, שכנראה קיימת תחנת רדיו במקום ואולי נוכל להתקשר מכאן באמצעות מברקים למקומות אחרים ברוסיה. אני קיוויתי שאולי אוכל לחדש את הקשר עם אבא במחנה “רשוטי”.

תנאי חיינו העלובים בביקוב

רק הספקנו להסתדר במקום “מגורינו” החדש, הופיעו אנשים בלבוש אזרחי שהציגו את עצמם כנציגי הנהלת מפעל לעיבוד דגים. נאמר לנו, שמחר בבוקר עלינו להתייצב בחוף ולקבל הפניות לעבודה. למחרת התפקדו כל הכשרים לעבודה בחוף ומנהלי העבודה היפנו את רוב הגברים, וביניהם כמעט כל קבוצת הצעירים היהודים למשיכת בולי עץ מהים לחוף. כמה רפסודות היו קשורות לחוף ואנו היינו אמורים למשות את בולי העץ מהמים ולסדרם בסוורים (שׁטַבֶּלִים). זו הייתה עבודה קשה מאוד וגם היינו רטובים מכף רגל ועד ראש בגלל הגלים הגבוהים שהיו מכסים אותנו. המצב נהייה עוד יותר קשה כשהתברר לנו בחזרנו לדוברה, שאין כל אפשרות לייבש את בגדינו. בדוברה, שאורכה היה 70 מטרים בערך, היו רק שני “תנורים”. למעשה היו אלה חביות נפט שהתאימו אותן להסקה והצמידו להן ארובות מפח. שני “תנורים” אלה היו מיועדים לבישול ליותר מאלף איש. על חימום וייבוש בגדים לא היה טעם לחשוב, מפני שזה לא ניתן היה לביצוע בתנאי הדוברה. כמובן, שהתורים לבשל או לחמם משהו היו אין סופיים ותרמו לסכסוכים ולמרירות בין שוכני הדוברה.

בעיה גדולה נוספת הייתה הספקת מים לשתייה. בביקוב לא היו מקורות מים מקומיים, כמו מעיין או מים זורמים. את המים לשתייה לקחו מהים. מי הים בביקוב היו מהולים בזרמי מים מתוקים הזרועות הלנה, שנשפכו לים במרחק של כעשרה קילומטרים מהחוף. בעת השפל התאימו המים לשתייה, אבל בעת הגאות היו המים מלוחים מדי ואי אפשר היה להשתמש בהם. נוסף לבעיית המליחות היו המים מאוד מזוהמים והייתה חובה להרתיח אותם, אבל המחסור באמצעי בישול סיכל כמעט כל אפשרות להרתיח את המים והרבה אנשים חלו בדיזנטריה. כמו כן חלו הרבה אנשים בגלל הקור ואי היכולת לייבש את בגדיהם. תרופות כמעט לא היו במקום. רק כעבור כמה זמן ארגנו מרפאה, כשרופאה, גולה בת הלאום הגרמני שהוגלתה מלנינגרד, התחילה להגיש עזרה רפואית. בגלל המחסור בתרופות ואי יכולתה הפיזית של הרופאה לטפל בכל כך הרבה חולים, היה הטיפול הרפואי מאוד צנוע ומצומצם. הוא התבטא בעיקר באישורים על פטור מעבודה בגין מחלה. אמת, בהמשך הזמן שופרו השירותים הרפואיים, אבל במשך כל שהותי בביקוב עמדו על רמה נמוכה מאוד.

ובכן, עבודת הגברים, בזמן הראשון לשהותנו בבִּיקוֹב, הייתה במשיית בולי עץ לחוף. אף אחד לא ידע כמה שעות עובדים וכמה מרוויחים ביום עבודה. כשקיבלנו אחרי חודש את משכורותנו התברר ששכרנו היה עלוב ביותר ולא הספיק אפילו לקניית מנות המזון המוקצבות. הכל מסביב היה מבולבל, פשוט לא התמצאנו בתנאיי החיים בצפון.

דיברתי על עבודת הגברים. גם הנשים נשלחו ברובן לעבודות בחוף לסחיבת מטענים ביבשה על הגב. הייתה בריגדה של חיֶינָה גַבָּאי ז"ל מורכבת מנשים יהודיות, שמלאכתן הייתה להעלות על ההר בולי עץ למקומות המיועדים לבניית בתים ארעיים לחורף. השיטה הייתה פשוטה - הנשים היו מסתדרות בטור ומרימות על הכתפיים בול עץ ענק ורטוב באורך 6–8 מטרים ועולות איתו במאמץ רב במעלה ההר בבוץ הקיצי של הטונדרה. מסלול סחיבת העצים היה כחצי קילומטר. מובן, שאחרי יום עבודה מפרך כזה היו הנשים מאוד עייפות ורטובות ובשובן “הביתה” לדוברה לא היה להן איפה לחמם מעט מים לשתייה ואיפה לייבש את בגדיהן הרטובים.

למזלנו הרב, נשלחה בֶּלָה לעבודה בבית מלאכה לרשתות דַיִג (לבית המלאכה קראו סֶטְנַיָה). הנשים במקום זה עבדו 12 שעות במשמרות, אבל העבודה הייתה לאין ערוך יותר טובה מאשר בחוף. כבר בימים הראשונים למדה בֶּלָה את מלאכת הסריגה של רשתות הדייג במחט מיוחדת מעץ לשני חבלים - עליון ותחתון. העבודה הייתה מתבצעת בזוגות ובֶּלָה עבדה בזוג עם רחל’ה רזניק. שתיהן התמחו מהר מאוד בעבודה והצליחו במשך משמרת אחת להכין כ־25 רשתות מוכנות לדייג. זה היה הישג גדול בעבודה אבל לא במשכורת, שנשארה דלה. אחרי כמה שנים, כשבֶּלָה והבנות היהודיות כבר היו מומחיות בבניית מכמורות והכנת רשתות לדייג מתחת לקרח, הזדמן לבית המלאכה מומחה לציוד דייג שנשלח במיוחד מהטְרֶסְט ביַקוּטְסְק לבִּיקוֹב כדי לפקח על הכנת ציוד הדייג ואיכותו לחורף. כשראה את עבודתן של הבנות, את מהירות סריגתן ואת האיכות המעולה של התוצרת, לא הסתיר את התפעלותו. הוא התבטא אז, שאם היו ברשותו עשר זוגות עובדות כמוהן, הוא היה מסוגל לספק את כל צרכי הטרסט בציוד לדייג. זו הייתה מחמאה גדולה מאוד, אבל לא יותר מזה - התמורה נשארה דלה כקודם.

החודשים לפני תחילת הדייג מתחת לקרח היו חודשי מתח בהכנת הציוד ולכן מנהלי המפעל לא הפסיקו ללחוץ על העובדות בבית המלאכה שתתמדנה בעבודתן ותגענה לתפוקה יותר גדולה מהמקובל. הבחורות והנשים עבדו ללא לאות במשך המשמרת הארוכה של 12 שעות. לא היו הפסקות ולוּ לרגע והכל כדי להספיק להכין יותר רשתות ובכך להבטיח את המשך העסקתן בבית המלאכה, שסיפק להן הגנה מעבודות הפרך בחוץ.

אלה היו השבועיים הראשונים לשהותנו בבִּיקוֹב. מובן שלא יכולנו להתעלם מהשאלה איך פותרים את בעיית המחייה והעיקר המגורים. מצד ההנהלה לא ראינו כל מאמץ להתיר את בעיותינו. פעם כשישבנו בהפסקת “חמש דקות” (מותר היה לנוח 5 דקות בשעה) לא יכולתי להבליג ופניתי למשה מרקוס באירוניה: “מסתבר שבאמריקה תנאי המגורים, התזונה והעבודה לא כל כך משופרים!”. הוא הבין את הרמז ואמר שבסך הכל חלם ורצה רק את הטוב, אבל אם התברר שהפסימיסטים צדקו, אין מה לעשות.

בינתיים חילקו לנו כרטיסי מזון, לפיהם הקציבו 600 גרם לחם לעובד ו־400 גרם ללא עובד (זקנים וילדים) ליום. פרט ללחם היינו זכאים לחצי קילוגרם חמאה וקילוגרם סוכר לעובד לחודש. מכרו גם כמה דגים למשפחה שהיו “קצת” מקולקלים בגלל תנאי אחסנה לא נאותים במרתפי הקרור.

בין הגולים שלנו היו כמה יהודים שהצליחו ממש בימים הראשונים להסתדר ולקבל מנויים לעבודות משרד וניהול. כך התמנה מוּלֶה סְוִירְסְקִי ז“ל כמנהל חשבונות והאחים קְליַצְ’קִין, דוד וחיים ז”ל התמנו כאחראים על העבודות בחוף. ככה זה קורה, שגם בתנאים הכי קשים יש אנשים ברי מזל. אני הייתי שוהה בעבודה שעות ארוכות ואמא הרגישה מאוד לא טוב. היא לא יכלה לרדת מהדרגש וכמובן שלא הייתה מסוגלת לעמוד בתור לתנור. את מעט המים לשתייה וגם משהו לאכול הייתה מפעם לפעם מצליחה לבשל בשבילנו רחל מהרשק. אבל לא כל יום היה מוצלח! בחזרי מהעבודה לדוברה, אחרי יום עבודה מפרך, הייתי נלחם על יד התנור על זכותי להרתיח מים ולבשל את המינימום. משימה זאת הייתה מאוד לא קלה ומאוד מרגיזה. בכלל החיים בדוברה היו קשים מאוד, במיוחד לאלה ששכנו בקרבת היציאה לסיפון או בצד הדפנות הפגועות. הים היה גועש וסוער בלי הפסקה, 24 שעות ביממה ומי הים היו חודרים דרך הפתח ודרך החורים בדפנות לתוך תאי המגורים. האנשים שהתגוררו בקרבת מקום ההצפות היו על סף יאוש. פרט לעובדה שהיו מותשים פיזית, גם רכושם הדל ניזוק מהמים החודרים לדוברה. גם הרעב התחיל להציק לרבים בין הגולים. המנות הזעירות שמכרו לנו הספיקו לא יותר מלשבוע ימים. רצינו להתארגן לדייג אבל הים היה גבה גלים ולא אפשר יציאה לדייג בסירה קטנה. גם לא היה ידוע אם ייתנו לנו את הציוד הדרוש. בקיצור, האנשים התהלכו קודרים ומיואשים. הפסקנו אפילו להתלוצץ על מצבנו העגום. לא היה שמץ של תקווה להטבת מצבנו גם מבחינת מגורים וגם מבחינה תזונתית.

קהילת הגולים על סף ייאוש

באחד הלילות כשהים געש במיוחד, קרה הדבר הכי איום שרק יכולנו לתאר לעצמנו. גלי הים הסוער הציפו את הדוברה לאורכה ולרוחבה ופתאום הרגשנו שהדוברה שלנו לא יציבה והיא כאילו שטה על גלי הים. בתחילה לא הבנו מה הסיבה לשינוי במצבה של הדוברה, אבל עד מהרה תפסנו שמפלס המים עלה כתוצאה מהגאות והרים את כלי השייט שלנו על גלי הים. באותו לילה בֶּלָה עבדה במשמרת השנייה בבית המלאכה וגמרה את עבודתה בחצות. בגמר המשמרת ניסו הבנות לחזור לדוברה, אבל לעיניהן התגלתה הדוברה שנעה מצד לצד והרוסים המקומיים מנסים לקשור אותה לחוף. הם צעקו להן והזהירו אותן שלא תעזנה לעלות על הדוברה, מפני שיש סכנה להינתקותה מהחוף. אבל הבנות לא שעו לאזהרותיהם של הרוסים. הן ניצלו את המצב שהגשרון מהחוף לדוברה טרם קרס ובלי לחשוב רגע עלו כולן לדוברה. הן לא רצו להישאר לבד בלי משפחותיהן ורצו לחלוק את גורלן יחד עם קרוביהן ככל שיהיה. הן לא רצו להינצל בחוף הפראי של בִּיקוֹב כאשר משפחותיהן תטבענה בים הגועש. בֶּלָה חזרה למקומנו בדוברה רגועה למראית עין ושאלה אותנו אם ידוע לנו מה מתרחש בחוץ. מובן, שהיינו מודעים לסכנה המרחפת עלינו. בינתיים החליטו הרוסים שיש לפנותנו מייד מהדוברה. הם חששו מהאסון הנורא שעלול לקרות אם הדוברה תיסחף לים יחד עם כל הגולים שהובאו לכאן במאמצים כה כבירים של ה־נ.ק.ו.ד., כדי לדוג דגים ולספק מזון לחזית. לא היה ספק בליבם שבמקרה זה השלטונות לא יחוסו עליהם ודינם יהיה מוות. הרוסים עלו על הדוברה והתחילו לצעוק שנתפנה ממנה, מפני שהיא עומדת להיסחף לים. באותה עת היו בדוברה יותר מאלף גולים, בני שישה לאומים, בגילאים שונים ומתרבויות שונות, אבל אף אחד מהם לא קם לעזוב את הדוברה כדי להינצל. לכולם נמאסו החיים. במוחם של רבים עברה המחשבה שבמצב הקיים גם כן נמות בעינויים מיותרים ולכן עדיף המוות המהיר והמיידי בדוברה. עד היום אני לא יכול לדמיין מצב דומה, כשאנשים כה רבים וכה שונים במוצאם, מחליטים כאחד שהמוות טוב מהחיים.

מפנים אותנו מהדוברה

כשלרוסים התברר המצב לאישורו ובגלל פחדם מתוצאותיו, הם התחילו לנסות לפנותנו בכוח ובהבטחות שעוד היום יעבירו את כולם לצריפים על ההר בו מתגוררת האוכלוסייה הרוסית הוותיקה. גם נִיקוֹפוֹרוֹב מיודענו התחיל לבקש ולהתחנן בליטאית שלא נעשה את השטות ושנעזוב את הדוברה. ואמנם התחילה תזוזה ולאט לאט התחילו לרדת לחוף, שהיה מוצף במי הים. בחוף נרתמנו גם אנו הגולים יחד עם הרוסים למאמץ הגדול והצלחנו בסוף לקשור את הדוברה לחוף. הפעם עמדו הרוסים בהבטחתם ועם עלות השחר התחילו לפנותנו לכל מיני מקומות. חלק גדול מהגולים שוכנו בארבעה חדרים גדולים בצריף של בית ספר, היתר פוזרו בכניסות של צריפים בהם התגוררה ההנהלה וגם בדירותיהם של פועלים רוסים. פועלים אלה באו לדוברה ובחרו להם את האנשים שעמדו לאסוף לבתיהם. אמא ואני נלקחנו ע"י חַבְתַן (עושה חביות) ששמו היה סֶקֶרִין. בֶּלָה ומשפחתה שוכנו בכניסה של צריף מספר אחד, בו התגוררו שלוש משפחות. בכניסה לא היו, כמובן, כל אמצעי הסקה וחימום. הם שכבו ויישבו על חבילותיהם. רחל הצליחה להתיידד עם אישה מדיירי הצריף ובתמורה לכמה דברים שעדיין שרדו מרכושם שהביאו מליטא, הרשתה לה השכנה לבשל ולחמם מעט אוכל. באותו זמן ובתנאים ההם חלה אהרון במשך כמה שבועות עם חום גבוה. לא ידענו מה מחלתו ואיך לעזור לו. רופא ותרופות לא היו ואהרון היה ממש במצב קשה. אבל אם לא נגזר על מישהו למות, אז גם בתנאים כאלה מתגברים ומחלימים. ואכן אהרון החלים ממחלתו אחרי שקדח במשך זמן ממושך.

לי ולאמא היה מזל יותר טוב בנושא מגורים. שוכַּנוּ, כאמור, אצל משפחת סקרין, שהתייחסו אלינו בצורה אנושית ביותר. הבעל ואשתו נִיקוֹלַאֶבְנָה (לפי שם אביה, את שמה הפרטי לא ידעתי) קיבלו אותנו ברצון והאישה התמסרה לעזור לאמא. החדר היה קטן מאוד - בקושי הכיל מיטה אחת של בעלי הדירה. על יד המיטה עמדו שולחן ושלושה שרפרפים לישיבה. בכניסה על יד הדלת היה תנור רוסי לחימום, בישול ואפילו לאפייה. כשסקרין הביא אותנו על מטלטלינו לחדרו הקטנטן, הייתה באמת בעיה איך לשכן אותנו בחדר מזערי כזה. בעל הדירה היה אדם טוב לב וגם בעל מזג טוב וכנראה סבל הרבה בחייו, לכן היה מוכן לעזור לנו. הוא אמר לי: “תראה, השטח היחידי הפנוי הוא מתחת לשולחן. אז תישנו אתה ואמא מתחת לשולחן ובמשך היום תהיו בחדר איתנו”. הם הרשו לנו להשתמש בתנור לבישול, אבל אמא הייתה מאוד חולה וחלשה ולא יכלה לנצל את אדיבותם וטוב ליבם של הזוג סקרין ולבשל משהו לאכול. מצבה של אמא היה ממש נואש, אבל לפחות נהנינו מגג מעל ראשנו ומחדר חם. לעולם לא אשכח את אנושיותם ואדיבותם של הפועל הרוסי הפשוט, סֶקֶרִין ואשתו. יהי זכרם ברוך!

בניית היוּרְטוֹת

הנהלת המפעל, האחראית על ביצוע תכנית הדייג להספקת מכסות דגים מעובדים (מלוחים) לצבא, הייתה מאוד מודאגת מכל מה שקרה באותו ליל אימים, כשהדוברה עמדה להיסחף לים ובתוכה כל כוח העבודה. למחרת אותו אירוע, בלי להתמהמה, התחילו לקדם במרץ בניית יורטות למגורים. יוּרְטָה הוא מין מבנה מורכב משלד של בולי עץ ומכוסה באדמת טונדרה להגנה מהקור. ילידי המקום, היַקוּטִים והאֶוֶנְקִים היו בונים יורטות למגורים בכפריהם. בגלל הזמן הקצר שנשאר לבניית היורטות לפני כניסת החורף הפולרי, החליטה ההנהלה להאיץ את הקמתן. תהליך בנייתן הוא פשוט ולא ממושך וכל חומרי הבנייה היו במקום - בולי עץ ואדמת טונדרה. הקציבו שטחים על ההר מול היישוב הוותיק והתחילו להכשיר את הקרקע לבנייה. כל חרשי העץ מקרב הגולים הועברו מהעבודות בחוף לעבודות הבנייה ואמנם תוך זמן קצר נראתה כבר תחילת הבנייה בשטח.

לפי הנתונים שהיו בידינו על הבנייה, נראה היה שתנאיי המגורים ביורטות הממשלתיות שהלכו וניבנו, יהיו זהים לאלה שב“ברז’ה”. ביורטה ששיטחה יהיה 72 מ“ר (12 מ' אורך ו־6 מ' רוחב) ישוכנו כמתוכנן עשרות משפחות ביחד, כאשר שטח “המגורים” הפרטי על דרגשי העץ בני שתי הקומות, יהיה 50 ס”מ לאדם. גם במגורים “החדשים” לא יהיו תנורים לחימום, אלא אותן חביות המותאמות להסקה. הדבר נראה מאוד גרוע והבנו, שרמת חיים כזאת בתנאי החורף הפולרי תגבה הרבה חיי אדם ורק מעטים יִשָרדוּ. אנו היהודים התחלנו לטכס עצה איך לפתור את בעיית המגורים כדי לשפרם. יש לזכור שהבנייה התחילה בימים האחרונים של אוגוסט־תחילת ספטמבר כאשר באוקטובר החורף כבר יהיה בעיצומו, כך שהזמן שעמד לרשותנו היה לא יותר מחודש אחד. הדיור היה בראש דאגותינו והיו אנשים בתוכנו שניסו להציע להנהלת המפעל פתרון של בנייה אינדיווידואלית־פרטית, כלומר, שנתארגן בבריגדות ונבנה בעצמנו את היורטות למגורנו, בתנאי שההנהלה תספק לנו את חומרי הבנייה הדרושים. בנסיבות שפירטתי מנהל המפעל סימיקין לא רק שלא התנגד, אלא להיפך, תמך ברעיון ושיבח את בעלי היוזמה. גישתו החיובית של המנהל דרבנה אותנו להתארגן בשלוש בריגדות לבניית שלוש יורטות, שכל בוניה ושוכניה העתידיים יהיו יהודים. הליטאים וייתר הלאומים לא הסכימו ליוזמה היהודית. הם טענו שבין כך ימותו כולם בחורף ולא כדאי להקל על הרוסים. אמת, באיחור של כמה שבועות התארגנו חמש משפחות ליטאיות ובנו בית קַרְקַסִ, כלומר, קירות כפולים מקורות עץ ואת החלל ביניהם מילאו בחול משפת הים. אבל זו הייתה קבוצה קטנה בהשוואה ליהודים, שברובם נרתמו לפתור ביוזמתם את בעיית הדיור ולא סמכו על הנהלת המפעל. מיון חברי הבריגדות היה מבצע די מסובך. בגלל הזמן הקצר שעמד לרשותנו, לא היה ספק שתנאי ראשון להתקבל לבריגדה היה כושר פיזי מעולה של המועמד ויכולתו לתרום לבנייה, שיש לבצעה במהירות ובתנאים קשים מאוד. רבים רצו להתקבל לבריגדות, אבל חלק מהם נפסל בגלל אי התאמה לתנאים האמורים. אחרי דין ודברים מייגע סוכמו ההרכבים של הבריגדות וניגשו ללא דיחוי לבניית היורטות.

הוחלט שכל יורטה ששטחה 72 מ“ר תחולק לחמישה־שישה חדרים וישוכנו לא פחות משישה אנשים בחדר. אני הצהרתי, שאני מצרף אלי את משפחת מהרשק ובזה אני ממלא את המכסה של שישה אנשים בחדר. חששתי מאוד שמא יפסלו את משפחת מהרשק בגלל גילו המתקדם של אהרון, בגלל הירשל שנחשב אז צעיר מדי ובגלל בֶּלָה שעבדה בבית המלאכה לרשתות ולא היה כל סיכוי שישחררו אותה לעזור בבנייה. אבל, תודה לאל, הודות להירשל פרנקל ז”ל שהיה ראש הבריגדה שלנו, העניין סודר ומשפחת מהרשק התקבּלָה כחברה מהמניין לקבוצה שלנו. הקבוצה שלנו הייתה מורכבת חוץ ממשפחתי ומשפחת מהרשק, ממשפחות פְרֶנְקְל, לַנְגְלֶבְּן, אוּלְשְטֵין + סַלוֹמוֹן, קַבַּקֶר+זַק+קַמֵיקָה+זַלמַנוֹבִיץ‘. בבריגדה השנייה היו משפחות רוֹזְמַן, קְלִיבַּנסקֵי+גֶרשטֵין, רוּבִּינשטֵין, רַחמִילֶבִיץ, פרֵידבֶּרג+פֶּרלשטֵין, וִידֶס, קֶנִיגסבֶּרג ויותר מאוחר התווספה משפחת קְלִיס. היורטה השלישית הייתה מחולקת לשלושה חדרים גדולים ובכל חדר השתכנו יותר אנשים וזאת לפי רצון המשתכנים. ביורטה זאת גרה משפחת מוּלֶה סְוִירסקִי שלזכותו יחסנו את עצם קבלת הסכמתו של סימיקין לרעיון של הבנייה האינדיווידואלית ולכן היה פטור מעבודות הבנייה והמשיך לעבוד במשרד כמנהל חשבונות. בנוסף להם גרו ביורטה זאת משפחות לוֹנקה, ליפּמַן, פִּיתּוֹם, רַחְלִין, קַפּלַן, מַרְקוּס ויהודית ווֹלְפֶּרְט. כן התגורר ביורטה זאת יחד עם משפ’ רחלין פולני אחד לא יהודי שצורף על ידיהם לחדר.

בלי להשתהות לרגע יצאנו לשטח שהקצו לנו והתחלנו בהכשרת הקרקע לבניית היורטות. מקום הבנייה היה במרחק של 100 מ' מחוף הים. את היורטה השלישית בנו משום מה על חוף הכף והדבר היה בסוף בעוכריהם, אבל על כך יסופר בהמשך. פרנקל, שהיה אדם מאוד מעשי, בחר לבנות את היורטה שלנו יותר גבוה בהר וזה הציל אותנו בעתיד מאסונות כתוצאה מהצפות. כדבר ראשון התארגַנו שלוש הבריגדות ביחד להשטת בולי עץ לאתר הבנייה. משימה זאת הייתה קשה ומסובכת וביצועה היה תלוי במזג האוויר ובגובה הגלים בים. הרפסודות שבפרוקן עבדנו עגנו בים מול שפך הלֶנָה ואת היורטות בנינו מהצד השני של חצי האי (הכף) בִּיקוֹב שנשק למימי אוקיינוס הקרח הצפוני, או כפי שקראו לו הים הלַפְּטִי. אי לכך היינו חייבים להשיט את העצים מסביב לכף למרחק של כמה קילומטרים (חצי האי בִּיקוֹב נגמר בכף, ברוסית - מיס ולכן קראו למקום בִּיקוֹב־מיס).

מובן, שלא היו ברשותנו אמצעי השטה בים והאפשרות היחידה הייתה לפצל את הרפסודה לחלקים קטנים בני 15–10 בולי עץ כל אחד, לקשור אותם בחבל ארוך ולגרור אותם לאורך החוף. שניים מהקבוצה עמדו על המיני־רפסודה וכיוונו אותה באמצעות מקלות ארוכים שלא תיזרק לחוף. כל יתר העובדים נרתמו בחבלים ארוכים וגררו את כל הכבודה לכיוון אתר הבנייה שלנו. זאת הייתה עבודת פרך אמיתית. היינו נתונים למאמץ פיזי גדול וגם רטובים מגלי הים. לא הפסקנו את השטת העצים לרגע, אפילו בתנאי מזג אוויר גרועים ביותר - אסור היה לנו להתמהמה, כי הזמן היה קצר והעבודה רבה. עבדנו עד כלות כוחנו, אבל תוך כמה ימים שכבו העצים על החוף מול אתר הבנייה שלנו. השלב הבא היה עצם בניית היורטה, כלומר הצד המקצועי וכאן צצה הבעיה הגדולה שנבעה מחוסר כל ידע בעבודות מעין אלו. בעיה נוספת הייתה חוסר מוחלט של כלי עבודה - לא היו בידינו גרזנים, משורים וכלים אחרים. בידי הקבוצה שלנו היה גרזן אחד וחצי משור שבור. פרט לזה הצלתנו “לסחוב” (לגנוב) מהחוף כמה “לוֹמִים” מברזל. למרות כל המגבלות האמורות, התחלנו את הבנייה בהנחייתו של הירשל פרנקל והתייעצות עם רוסי בשם זֶמְליַקוֹב שגר ליד אתר הבנייה. נועצנו גם עם חרש עץ ליטאי בשם בוּרדוּלִיס, שלא רק יעץ אלא גם הדריך אותנו מעשית והשתתף תמורת שכר בכמה עבודות שדרשו מקצועיות. במאמץ רב הקמנו את שלד היורטה מבולי העץ. הצמדנו למסגרת העליונה של השלד קירות בזווית של 30–25 מעלות. את הקירות היינו אמורים לבנות לפי התכנון מעצים חצויים לאורכם וזאת כדי לחסוך בקרשים, אבל לא היו לנו, כאמור, גרזנים וטריזים מברזל לביקוע העצים. הגענו למסקנה שביקוע העצים בתנאים הקיימים ייקח הרבה זמן ולכן החלטנו להסתכן ו“לסחוב” קורות עץ שאוכסנו למעלה על ההר. לשם כך שיחדתי את השומר היקוטי בחבילת תה ובכמות קטנה של טבק ובתמורה הוא “התפנה” למקום אחר בעת שהקבוצה שלנו סחבה בלילה אחד את כל כמות הקורות הנחוצות לבניית הקירות. עם עלות השחר ניסרנו בחצי המשור שלנו ועם עוד משור, שהספקנו בינתיים לרכוש מיקוט אחד, את הקורות לפי המידות המתאימות. ניגשנו לחזק את הקירות למסגרת הבנייה ואז פרץ ויכוח ביני ובין הירשל פרנקל. אני טענתי שיש לשים מתחת לקירות בול או קורת עץ בכדי שהקיר לא ישקע, אבל פרנקל היה בדעה אחרת והתעקש שזה מיותר, מכיוון שהוא לא מוכן להתגורר ביורטה בבִּיקוֹב יותר מחורף אחד. את הוויכוח הכריע זלמנוביץ הזקן, שטען שאין לדעת מתי נצא מהמקום הנוראי הזה ויש להתכונן גם לשהייה יותר ממושכת. זלמנוביץ נפטר אחרי שבוע והאופטימיסט פרנקל גם כן לא זכה לצאת מבִּיקוֹב־מיס. הוא נפטר ממחלת הטיפוס אחרי כמה שבועות. יהי זכרם ברוך!

למעשה, הודות להירשל פרנקל הצלחנו לבצע את בניית המסגרת והקירות - הוא היה המוח והאדריכל שלנו. בינתיים התווסף אלינו לעבודה ליוֹבָה פרנקל, בנו של הירשל ז"ל, שבא לעבוד במקום אביו שהלך לעולמו, ולמרות גילו הצעיר הוא היה כאביו מאוד מוכשר ומתוחכם בעבודה. למעשה הוא הכין את בולי העץ לכיסוי הגג. הפעם כבר לא הצלחנו להתחכם והיינו נאלצים לבקע בולי עץ ולהתאימם לקורות לגג. במקום טריזי ברזל, שלא היו ברשותנו, השתמשנו, לפי עצתו של ליובה, בטריזים מעץ קשה (לִיסְטְוִין - עץ הגֶלְש), שאפשרו לנו לבקע את העצים הפחות קשים. השלב האחרון בבנייה החיצונית היה כיסוי הקירות והגג ברגבי אדמת הטונדרה. למשימה זאת גויסו כולם וגם בֶּלָה באה לעזור בין המשמרות בבית המלאכה. חששנו שהאדמה תקפא ולא נוכל להשלים את כיסוי הקירות, דבר שלמעשה היה משאיר אותנו בלי דירות. את האדמה חתכנו לריבועים בצורת לבנים וסידרנו אותם כפירמידה ליד הקירות - למטה בסיס רחב שהלך ונהיה יותר צר כלפי מעלה. גם את הגג כיסינו בשלוש שכבות של לבני אדמת טונדרה. בסוף ספטמבר עמד בשעה טובה הבית על תלו והסכנה להישאר בחורף בחוץ נמנעה למעשה. נשארו עדיין עבודות בפנים היורטה, כמו ריצפה, תנורים, דלתות וחלונות. את הדלתות והחלונות בגודל של צוהר קיבלנו מוכנים מהמפעל. תנורים בנינו בעזרתו של אותו קֶמֶזִ’יס, שבנה לי את התנור בבִּיסְק, ובעזרת הירשל מהרשק שעבד אצלו כעוזר, הקמנו בכל חדר “תנור רוסי” עם ארובה רגילה מלבינים, אותם קיבלנו מהמפעל. “הצרה” הייתה שבבִּיקוֹב לא היה צמנט וגם לא טיט לבניית תנורים, אז באין ברירה השתמשנו בבוץ המקומי.

בסוף, למרות כל החששות, הצלחנו כל שלושת הבריגדות, לסיים את הבנייה בזמן ולעבור בשעה טובה למגורים החדשים. הצלחתנו בבניית היורטות תוך חודש ימים על אף חוסר ניסיון מינימלי בנושא, בלי כלי עבודה, בלי חומרי בנייה מתאימים, מעידה שנחרצות ומרץ בלתי נלאה יכולים להגשים גם את הבלתי אפשרי!

מצב היהודים שהימרו על היוזמה ולקחו את גורלם לידיהם, היה לאין שעור יותר טוב ממצבם של גולי יתר הלאומים, שהתעקשו לא לעשות דבר ולחכות לגמר בניית “היורטות הכלליות”, שבהן קיוו למצוא פיתרון מינימלי לבעיית הדיור. כבר נאמר קודם ברשימות אלה מה היה טיבם של מגורים אלה. ואכן רק הספקנו להשתכן ביורטות ובין שוכני “הכלליות” התחילה תמותה גדולה. השתוללו בהן הטיפוס וכל מיני מחלות אחרות, שלא אובחנו על ידי הרופאה היחידה ביישוב שלנו. גם אנו היהודים שכלנו כמה מחברי קהילתנו. הראשון שנפטר היה זלמנוביץ' שמת פתאום ממחלה לא מזוהה. השני היה בנו הצעיר של שמואל רוזמן שגם כן נפטר בלי אבחנת המחלה. השלישי היה הירשל פרנקל שנפטר ממחלת הטיפוס (כך לפחות קבעה הרופאה). מחלתו ופטירתו של פרנקל היו מכה גדולה לא רק למשפחתו הגדולה (שבעה בני משפחה), שכמעט כולם שכבו חולים באותה עת באותה מחלה, אלא גם לבריגדה שלנו, שהייתה בעיצומה של בניית היורטה. פתאום נשארנו בלי מנהיג יודע דבר ובלי אדם, שכולנו אהבנו והאמנו בכישרונותיו ובכושרו לפתור את בעיותינו בבנייה. כשהירשל פרנקל חלה, אני נשארתי במקומו לנהל ולגמור את הבנייה. זו הייתה מעמסה איומה, מפני שבעצמי לא האמנתי בכושרי לעמוד במשימה הכבדה הזאת, במיוחד משום שהתרגלנו לפנות לפרנקל בכל דבר מקטן ועד גדול. אבל לא הייתה ברירה - הייתי חייב לקחת על עצמי את האחריות ולהמשיך בבנייה, אחרת גורלנו היה רע ומר. לא אשכח איך שבימים הראשונים למחלתו של פרנקל התחיל קיר חיצוני “לגלוש” בגלל שהקורה שאמורה הייתה לתמוך בקיר נשברה. עמדנו אובדי עצות. לא השליתי את עצמי שנפתור בעצמנו את הבעיה ורצתי לצריף בו שכב פרנקל ומצאתיו במצב אנוש. הוא קדח מחום ונראה חלש מאוד. סיפרתי לו על הבעיה והוא בכוחותיו האחרונים הסביר לי מה לעשות. הוא הציע לחזק את הקורה בחוטי ברזל, שהתגלגלו בכמויות גדולות בחוף מפרוק הרפסודות. הוא הסביר לי בפרוטרוט איך לקשור בעזרת “לום” ואיך לחזק את הקורה. הוא גם הדריך אותי בראש צלול איך לקדם את הבנייה עד הסוף. מילותיו האחרונות היו: “דוד, אתה חייב לגמור את הבנייה, עשה הכל כפי שאמרתי לך. אנא דאג לרבקה (אשתו) ולילדים שלי, שלא יישארו בחוץ. אני כבר לא אוכל לדאוג להם”. נשבעתי לו שאקיים את מצוותו ואעשה הכל כדי שהיורטה אכן תיבנה ומשפחתו תוכל להיכנס לחדר שנועד לה. באותו לילה הוא נפח את נשמתו וכך לא זכה להגשים את חלומו להשתחרר ולצאת מבִּיקוֹב. פרט לשלושת הקורבנות הראשונים, מתו ילדים קטנים, שאימותיהם לא יכלו לספק להם תזונה מספקת והגנה מהקור וממחלות שונות שאף אחד לא ידע להגדירם.

ביורטות הכלליות הייתה ממש מגיפה - בכניסה במַחפֶּה (מעין מוסכית להגנת דלת הכניסה בפני הרוחות) היו תמיד מונחות כמה גוויות של אנשים שנפטרו ביממה האחרונה. כריית קברים לנפטרים הייתה עבודה קשה מאוד. בִּיקוֹב־מיס עמדה על קרחון שפניו היו מכוסים באדמת הטונדרה בעובי של 25–30 סנטימטרים. המובן טונדרה הם גרגירי אדמה שהרוח הביאם מהיבשת וכיסתה בהם את הקרחונים. באדמה זאת התפתחה צמחייה של אזוב וצמחים פרימיטיביים אחרים. בחורף הייתה הטונדרה קשה כברזל וכדי לכרות קבר היה צריך קודם כל לסלק את אדמת הטונדרה. בכלים שהיו ברשותנו היה קשה מאוד לפורר את האדמה הקפואה. היו עמלים כמה ימים עד שהיו מצליחים להגיע לקרח הלבן ואז הייתה המלאכה נמשכת בקלות.

עוברים ליורטות

כאמור, הצלחנו להתגבר על כל הקשיים ולגמור את הבנייה והתחלנו בשעה טובה לעבור ל“דירות” החדשות. נפרדתי בהתרגשות, בתודה ובהוקרה ממארחיי משפחת סקרין והעברתי על מזחלה את אמא ואת רכושי הדל לחדרי ביורטה מספר 20. היינו האנשים המאושרים בעולם! רק לפני כמה שבועות היינו בספק גדול אם נספיק לגמור את הבנייה וגורלנו נראה קודר. אם בכל זאת ולמרות הכל כן הצלחנו להקים את היורטות ולהבטיח מגורים נאותים, לפי המושגים של אותם מקומות וזמנים, אז מותר גם להאמין בנסים.

התחלנו להסתדר בחדר - אמא ואני בחלקו הקטן ומשפחת מהרשק - בצידו השני, שהיה יותר מרווח, אבל בקושי הספיק ל־4 אנשים. מצד לדלת הכניסה בנינו בחוץ מַחְפֶּה להגנה בפני הרוחות הקרות והוא גם שימש לנו כעין מחסן לאחסנת דגים, כלי עבודה, ציוד לדייג וכו'. בחדר היה תנור שגם חימם וגם שימש לבישול ואפייה. בעיה הייתה עם הריצפה שעשינו מקרשים, אבל בשל מחסור במסמרים הוחלט בזמן הנחתה לחזק אותם רק מצד אחד במסמרים ישנים וחלודים שאספנו אחרי שריפת הצריף החמישי, שהיא פרשה בפני עצמה. כשדרכנו בצד אחד של הריצפה, היו הקרשים מתרוממים בצד השני. זה היה מצב בלתי נסבל ובלית ברירה השגתי מסמרים תמורת שוחד וחיזקנו את הריצפה. משאריות הקרשים בנה הירשל דרגשים לשינה וגם שולחן קטן. במקום כסאות הסתפקנו בגזרי עץ ובזה סופקו כל צרכינו בריהוט.

דייג מתחת לקרח

בינתיים הגיע חודש ספטמבר לקיצו ועונת הדייג מתחת לקרח התקרבה. לפי דבריהם של הדייגים הרוסים הוותיקים, יוצאים באמצע אוקטובר לים הקפוא לפרישת רשתות מתחת לקרח. הזמן דחק מאוד וגם הפעם סבלנו מחוסר ידע איך עושים את המלאכה שמעולם לא התנסינו בה. איך מכינים את הרשתות ואיך בכלל דגים מתחת לקרח?! סֶמִינַרִים, כמובן, לא ערכו לנו, אבל הצמידו לקבוצות הדייגים הגולים (שלושה דייגים בקבוצה) מדריכים (אִינסטרוּקטוֹרִים) שאמורים היו להדריכנו וללמדנו את מלאכת הדייג. שכרם עבוד הדרכתם ופיקוחם עלינו שאכן נעבוד כהלכה, נוכה משכרנו לטובת אותם מדריכים. לכל מדריך רוסי הצמידו 10–20 קבוצות דייגים ואפילו אם היו רוצים ללמדנו, לא היו מצליחים בגלל המספר הגדול של הקבוצות. למעשה לא התעניינו המדריכים בנו ובבעיותינו והעבירו את זמנם בשיכרות. לכל קבוצה (זְבֶנוֹ) חילקו 21 רשתות, שאורכה של כל אחת הייתה 25 מטר. הכנת הרשתות לדייג התבטאה בקשירת אבנים לחבל התחתון כדי שהרשת תהיה מתוחה כלפי מטה ותהווה כעין קיר חוסם לדגים שאמורים להילכד בתוכה. נוסף לרשתות חילקו לנו כידוני ברזל עם ידית ארוכה לפרור הקרח, נפה גדולה ומפותלת מחוטי ברזל לניקוי הבורות בקרח, מוט עץ באורך 15 מטר להחדרת הרשתות מתחת לקרח, חבלים לקשירת הרשתות ל“צלבים” שנתמכו בקרח והחזיקו את הרשת ועוד כמה פריטים ששימשו אותנו בדייג. פרט לציוד הנ“ל חילקו לנו שוברים שתמורת תשלום יכולנו לקנות את מלתחת בגדי החורף המתאימים, כביכול, לתנאים הפולריים: 1) כובעים עם אוזניות מפרוות ארנבים, 2) “טֶלִוֹגְרֵייקִי” - אלו היו מעילים קצרים מרופדים בצמר גפן או נסורת, שאמורים היו להיות תחליף לפרוות איילים או כלבים כנהוג באקלים זה, 3) “וַלֶנְקִי” - מגפי לֶבֶד שנמכרו רק לחלק מהדייגים להגנת הרגליים מהקור, אבל רוב הדייגים הסתפקו ב”בַּחִילוֹת" - כעין מגפיים תפורים משקים בשתי שכבות וביניהם נסורת עץ ובנוסף כעין ערדליים גם הם משקים או מפרווה דקה ולא שימושית. זכורני, שאליהו אולשטיין זכה ב“בחילות” כאלו. בזמן הדייג הן היו נרטבות וקופאות לקרח וגם נעשות כל כך כבדות, שאליהו היה בקושי מרים רגל ובמאמץ גדול היה מצליח לחזור ברגל הביתה. קיבלנו גם כפפות מפרוות ארנבים שלא היו שימושיות כלל וכל אחד דאג איך לתפור לעצמו כפפות יותר מתאימות לאקלים.

התארגַנּו בקבוצות (זְבֶנוֹ) ומונו ראשי קבוצות (זְבֶנוֹבוֹי). בקבוצה יחד איתי היו אשר רובינשטיין ואליהו אולשטיין. רוב רובם של צעירי בִּיקוֹב היהודים הופנו לדייג. רק מעטים, בדרך כלל מבוגרים ונשים, נשארו בתוך היישוב לעבודות בנייה ושרותים. הבנות שלנו, ביניהן גם בֶּלָה, עשו חַיִל בעבודתן בבית המלאכה לרשתות. רק מעטות מהבנות היהודיות יצאו לדייג.

ההכנות לדייג היו בעיצומן והדייגים הטריים חיכו לרגע המיוחל שבו יצאו לעבודה בתקווה גדולה שיוכלו לפרנס את משפחותיהם משלל הדגים שיפלו ברשתותיהם ובחלקו יגיע גם לסיריהם ותיפתר בעיית התזונה. לאחר שכל ההכנות הגיעו לסיומן וגם הים קפא, ניתנה הפקודה לצאת לים הקפוא על כל הציוד ולהתחיל בהחדרת הרשתות מתחת לקרח. יצאנו מהיורטות שלנו במזחלות עמוסות רשתות ויתר הכלים הדרושים לדייג.

אותו יום ראשון לדייג היה מאוד מרגש וגם מפחיד. לא היינו בטוחים בהצלחתנו כלל וכלל. הימים הראשונים לקפיאת הים, במיוחד היום הראשון, היו מסוכנים מאוד, מפני שהקרח היה עדיין דק בעובי של כמה סנטימטרים ועלול היה להישבר. במקרה כזה גורלם של האנשים הנמצאים במקום עלול להחרץ תוך שניות.

אירוע דומה קרה לי בשנה השנייה לשהותנו בבִּיקוֹב. בצאתנו לים הקפוא באותה שנה, אף על פי שנזהרנו והלכנו מרוחקים אחד מהשני, כדי לחלק את העומס על הקרח הדק, נשבר הקרח מתחת לרגלי ומצאתי את עצמי שוחה במימי הים. למזלי, הספקתי בתנועת גוף לזרוק מעלי את המטען שסחבתי על גבי ולהיצמד לגוש קרח גדול. יתר הדייגים, שהלכו בעקבותיי ראו את מצוקתי ולא איבדו את עשתונותיהם וזרקו לי במהירות מוט עץ ארוך (נַרִילָה) שהיה ברשותנו להחדרת הרשתות מתחת לקרח. הצלחתי לתפוס את המוט והחברים גררו אותי במים למרחק של כמה מטרים, כשאני מפלס את נתיב שחייתי בשבירת הקרח בידי הפנויה עד שהגעתי לקרח מוצק והחברים משו אותי מתוך המים. אותו יום היה, לפי מושגינו בצפון, יום “חם” - 10–15 מעלות מתחת לאפס. בטמפרטורה זאת קפאו בגדי הרטובים כשריון ולא יכולתי להרים רגל. השכיבו אותי על נַרְטָה (מזחלת רתומה לכלבים) והובילו אותי ליורטה שלנו. אחרי טבילה כל כך לא שיגרתית היו שחששו שאקבל דלקת ריאות. למעשה נזקקתי רק לספל תה חם ומעט ספירט ולא קרה לי כלום, אפילו נזלת לא קיבלתי.

ובכן, נשוב לתיאור יומנו הראשון בדייג. הבריגדיר - המדריך הרוסי שלנו - קבע לנו מקום לדייג במרחק של כשני ק“מ מהחוף. הוא נאות להדגים לנו “העמדת” רשת אחת מתחת לקרח ונעלם מיד. הטכניקה של החדרת הרשתות מתחת לקרח הייתה די פשוטה - חוצבים שלושה חורים בקרח במרחק 12–13 מ' זה מזה, מחדירים לים את המוט המוזכר (הנרילה) ומכוונים אותו ב”מזלג" מיוחד שבידינו לכיוון החור האמצעי כאשר לקצהו של המוט קשור חבל שאורכו כשלושים מטרים (פרַגוֹן). באותה שיטה, בעזרת המזלג ממשיכים לכוון את הנרילה לחור השלישי וכך מעבירים אותו לחור הבא. בין החור הראשון לשלישי, כ־25 מ' אורך, נמצא החבל שאליו מחוברת הרשת. תופסים את החבל בחור השלישי ומושכים את הרשת עד שקַצֶהָ יוצאת החוצה. את קצות הרשת קושרים בחבלים מיוחדים (אַטוּגוֹת) ל“צלב” באורך של כמה מטרים. לצלב קראו קְרִיסְטַבִינָה ומכאן התרגום העברי “צלב”. את הצלבים מכניסים לחורים הפתוחים כששני קצות הצלב נתמכים בקרח ומחזיקים את הרשת בשתי קצותיה לאורך 25 מ'. פתחנו בקרח 43 חורים והחדרנו את 21 הרשתות שהיו ברשותנו מתחת לקרח. כעת נשאר לנו רק לחכות לשלל הדגים, שהיו לנו תקוות גדולות לגביו. בבואנו למחרת לבדוק את הרשתות מצאנו רק דגים מעטים בתוכן. אכזבתנו הייתה רבה ולא הבנו למה בים כה גדול יש כה מעט דגים. יותר מאוחר נודעה לנו הסיבה. להצלחת הדייג חשוב לקשור את הרשתות באורך נכון לצלב וזאת בהתחשב בעומק הים באותו מקום. במקומות יותר עמוקים צריכים החבלים להיות יותר ארוכים. את הפרט “הקטן” הזה שכח המדריך שלנו להגיד לנו. אחרי שהתעדכנו בתורת “האַטוּגוֹת” והארכנו אותן, גדל שלל הדגים וכבר יכולנו למסור למחסני המפעל כמויות של דגים ומובן שלא חסכנו מעצמנו את הדגים הכי יפים שנפלו לרשתותינו. לפי החוק אסור היה לדייגים לקחת דגים הביתה למחייתם, אבל בזמן הראשון השלטונות לא הקפידו איתנו בידעם שדַיָג רעב לא ידוג והם היו מעוניינים מאוד שהדַיִיג יצליח ושיוכלו לדווח לממונים עליהם בבירה יַקוּטְסְק על השגים טובים ביישום תוכנית הדייג. יותר מאוחר התחילה ההנהלה להגביל את הצריכה הפרטית לדג אחד בלבד לדייג. להאכיל משפחה בדג אחד, שפרט לכך לא היה לרשותה כמעט אף מצרך אחר, היה בלתי אפשרי וגבל ברעב ולכן המשיכו הדייגים “להבריח” דגים על פי צרכי המשפחה.

כדי להרתיע שפטו כמה דייגים בעוון “גניבת” דגים וכלאו אותם במחנה “סְטַלְבִּי” שהיה במרחק 70–80 ק"מ מבִּיקוֹב. אבל דבר לא הרתיע - הדייגים המשיכו להביא הביתה דגים בכמויות הנראות להם ורק שיכללו את שיטות ההברחות. בקיצור, הדייג פתר לנו את בעיית המחסור במזון וזה היה דבר עצום. באשר לתמורה שקיבלנו עבור הדגים שמסרנו למחסני המפעל, התברר לנו שאנו בצרה גדולה.

משפחת מהרשק בביקוב־מיס, 1948 – אהרון, רחל, הירשל ובלה

בדייג עם נרטת כלבים. באופק רואים את הכף של ביקוב

שיטת ה“חוֹזְלוֹב”

במפעל בבִּיקוֹב היו קיימות שתי שיטות תגמול עבור הדגים שנמסרו למחסנים. השיטה הראשונה - “גוֹסְלוֹב” דייג ממשלתי, שאליה היו צמודים כל הדייגים הרוסים, הייתה די פשוטה. הדייג קיבל עבור הדגים שמסר למחסן מחיר מאושר וקבוע לכל קילוגרם ובנוסף קיבל תלושי מזון משופרים - 800 גרם לחם ליום לדייג ו־600 גרם לבן משפחה הלא עובד. חמאה וסוכר ועוד כמה מצרכים היו גם כן כלולים בתפריט של תלושים אלה. המצב הזה נחשב כטוב, כי התלושים לא היו תלויים בכמות הדגים שהדייג מסר למחסן. לעומתם היו הדייגים הגולים צמודים לשיטה שנקראה “חוֹזְלוֹב” - דַיִיג מִשְקִי. שיטה זאת הייתה שונה בצורת התגמולים מהשיטה הנ“ל בצורה קיצונית ביותר. ראשית כל, לגולים שילמו עבור ק”ג דגים פחות מאשר לרוסים ושנית, וזה העיקר, לדייגים הגולים לא נתנו תלושי מזון. הם היו מקבלים את מנות המזון יחסית לכמות הדגים שמסרו למחסן, כלומר, אם הצליחו לדוג יותר דגים, קיבלו יותר לחם ויותר מצרכים אחרים ואם שלל הדגים היה קטן או אפסי, לא קיבלו דבר. בקיצור, זו הייתה השיטה הקולחוזית הידועה לשמצה. נאמר לנו ששיטת “החוזלוב” פועלת דווקא לטובתנו, מכיוון שנוכל, לדברי ההנהלה, להרוויח כסף ומצרכים ללא הגבַּלָה. אבל המציאות הייתה אחרת. באותו שטח ים קפוא דגו עד בואנו לבִּיקוֹב כמה עשרות בריגדות של דייגים וכשהתווספו מאות רבות של דייגים מבין הגולים, כמובן ששלל הדגים לרשת ירד פלאים. פרט לכך הייתה אפליה מכוונת בחלוקת מקומות הדייג. לדייגים הוותיקים הרוסים והיַקוּטִים הקציבו את המקומות שהיו ידועים כמקומות משופעים בריכוזי דגים ואותנו, הגולים, העמידו באזורים דלי דגה. נוסף לכך לא היו לנו בשנה הראשונה לא כלבים ולא נרטות (מזחלות) כדי שנוכל כמו הרוסים לווסת את מקומות הדייג, כלומר לעבור עם הרשתות ממקום למקום.

למען האמת, היינו בורים גמורים בענייני דייג וגם הציוד שניתן לנו נפל בהרבה באיכותו ותחכומו מזה שהיה בידי הדייגים הרוסים הוותיקים. אחרי חודש של דייג התברר שרוב דייגי “החוֹזלוֹב” נשארו בלי תלושי לחם או עם מנות מקוזזות, שלא סיפקו את צרכי משפחותיהם. המצב החמיר מאוד והאנשים התפרנסו רק מהדגים שהביאו מהים. התחילה להשתולל מחלת ה“צִינְגָה” שנגרמת בגלל חוסר ויטמין C. רבים מאוד חלו ובמשפחות גדולות עם ילדים המצב היה ממש קריטי. אני, לדוגמא, נשארתי עם תלושי לחם מקוזזים. כדי לזכות במנות הלחם שקיבלתי לפני הכללותנו ב“חוזלוב” הייתי חייב לדוג ולמסור למחסני הממשלה כפליים מכפי שדגנו למעשה. לצערנו לא יכולנו “לשכנע” את הדגים לבקר במקומות בהם פרשנו את רשתותינו. בקיצור, המצב היה נואש. אחרי כמה חודשי דייג, כאשר שלל הדגים הלך וקטן, הבינו סופסוף המנהלים, שאם לא ישונו תנאי אספקת המזון, ובראש וראשונה אספקת הלחם, המצב ידרדר עד כדי כך, שלא יהיה מי שידוג את מעט הדגים שעדיין נמסרו למחסני הממשלה. באותה עת הגיע מנהל טרֶסט הדייג ביַקוּטְסְק מוֹרוֹזוֹב, כדי לבדוק את המצב ולהתרשם מהמתרחש במקום. החלטתו הראשונה הייתה להעביר את הדייגים בעלי המשפחות הגדולות למסגרת ה“גוסלוב” ולספק להם תלושי מזון רגילים כולל 800 גרם לחם לעובד. המצב החדש לא שינה בשבילי דבר - שכן אני ואמי נחשבנו למשפחה קטנה ולכן לא נכללתי במסגרת הנ"ל.

החלטתי להיאבק על זכותי ללחם למרות משפחתי הקטנה. ידעתי שמורוזוב יושב במשרד בחדרו של מנהל המפעל סימיקין. הלכתי לשם כדי לשטוח בפני המנכ“ל את טענותיי. לצערי, עמד ליד הכניסה ללשכת המנהל שומר רוסי שלא נתן לי אפילו להתקרב לדלת. הייתי נחוש בדעתי לא לוותר וחיכיתי עד שהדלת תיפַּתח ומישהו יצא מהחדר. רק נפתחה הדלת, לא התעכבתי אפילו שנייה וקפצתי תחת אפו של השומר אל החדר פנימה. השומר רץ אחרי ורצה לסלקני מהחדר, אבל אני התחלתי לצעוק בקול, שאני רוצה לדבר עם המנכ”ל ושאנו מתים מרעב בלי לחם. מורוזוב ציווה על השומר להרפות ממני ושאל מה רצוני. הסברתי לו ברוסית הטובה ביותר שהצלחתי לגייס, שגם שני אנשים רוצים לאכול, הוא שאל אותי עוד כמה שאלות ולתדהמתי הוא לקח פיסת נייר וכתב למנהל הדייג להעביר אותי ל“גוסלוב” עם כל הזכויות, כלומר תלושי לחם ומצרכים אחרים. למען האמת, לא האמנתי למראה עיניי, שאכן יש בידי אישור להעברה ל“גוסלוב” ואכן אקבל תלושי מזון. כשניגשתי עם הפתק למנהל הדייג קוּרִיגַנוֹב הוא קפץ ממקומו וצעק: “איך שכנעת את מורוזוב להעבירך ל”גוסלוב“, הרי משפחתך קטנה”. למזלי, לא הייתה לו ברירה אלא להורות להוציא לי תלושי מזון. מהמשרד, כשהתלושים בידי, רצתי לחנות וקיבלתי את כל המצרכים לחודש והעיקר, העיקר הלחם היה בידי. חזרתי ליורטה עם כל המצרכים וכולם התפלאו מהצלחתי ושמחו איתי שפתרתי את בעיית הלחם. דרך אגב, למשפחת מהרשק היו כל אותה עת תלושי מזון רגילים, מפני שהם לא היו מועסקים בדייג.

מאז שעברנו ליורטה, אמי לא קמה מהמיטה - היא הלכה ונחלשה מיום ליום. כפי שכבר ציינתי קודם, אמא הייתה חולת סכרת ותפריט המזון שלה היה מוגבל לדיאטה מתאימה, שבבית הייתה שומרת עליה בקפידה. אבל כאן בבִּיקוֹב, לא הייתה בידי כל אפשרות לספק לה את המצרכים שהיו בעלי תכולת סוכר נמוכה. למרבה האירוניה, גם הלחם בבִּיקוֹב, שאפו אותו מקמח אמריקאי לבן שקיבלו במסגרת תכנית הסיוע (החכר והשאל – לֶנְד לִיז) של אמריקה לברית המועצות במלחמתה נגד גרמניה, לא התאים לאמא וגם את הדגים היא לא יכלה לאכול. מצבה היה קשה ללא פתרון רפואי ותזונתי. גם מאבא לא קיבלתי כל ידיעה, על אף ששלחתי לו כמה מכתבים. לא הייתי בטוח אם הוא קיבל את מכתביי עם כתובתי החדשה. קשרי הדואר מבִּיקוֹב אל “העולם הגדול” היו מאוד משובשים. רק כעבור חודשים רבים קיבלתי את מכתבו הראשון, שהיה כמו קודמיו בביסק, מלא ייאוש. מכאן, מביקוב, לא הייתה לי כל אפשרות לשלוח לו חבילות מזון, מפני שלי עצמי, פרט לדגים והמנות הקצובות לא היה דבר. חוץ מזה, הסיכוי שאבא יקבל לידיו חבילה שנשלחה מכאן, שאף לאפס.

בינתיים המשכנו בדייג וקבוצתי הקפידה, אם לא הייתה סופת שלג, לצאת יום יום לים הקפוא ולבדוק את הרשתות. השלל היה קטן, אבל הספיק למחייתנו ולמסירת כמויות קטנות למחסנים, כדי שלא ירדפו אותנו באשמת השתמטות. בחודשים ינואר־פברואר ריכוז הדגים מול חופי בִּיקוֹב היה דל ומנהלי המפעל התחילו לארגן קבוצות נוספות של דייגים, כדי להגדיל את התפוקה. בין היתר נשלחו לדייג גם הבנות שלנו שעבדו בבית המלאכה. הבנות פנו בתמימותן למנהל המהנדס סימיקין בבקשה שיחוס עליהן וישחרר אותן מחובת הדייג. תשובתו הייתה לַקוֹנִית:" אתן נשלחתן לכאן לדייג, לעבודות פרך, ולא אכפת לי מה יקרה לכן ולבריאותכן!". הבנות הבינו את “הרמז” והפסיקו להתלונן - שוב הזכירו להן מה הן שוות ולשם מה הן בכלל קיימות.

את בֶּלָה הפנו לכמה דייגים רוסים שיצרפו אותה לקבוצתם. אף אחד מהם לא רצה לקבּלָה, מפני שהיא נראתה להם צעירה מגילה, קטנה ורזה. הם צחקו ואמרו ש“גיבורה” כמוה לא מתאימה לדייג. לבסוף שכנע מנהל הדייג קוּרִיגַנוֹב (בּוּריַט־מוֹנגוֹלִי) את אחד הדייגים לקבּלָה לקבוצתו באמרו: “אם אדם עובד בעבודה מסוימת טוב מאוד, הוא יעבוד בכל עבודה טוב. לו ראית איך היא עובדת בבית המלאכה, לא היית מהסס לרגע לקבלָה לקבוצתך”. ואכן הדייג הרוסי סֶניָה השתכנע וקיבל את בֶּלָה לדייג. אחר כך כשהתחילה לדוג, הוא לא הפסיק לשבחה כעובדת חרוצה. ידיה לא סבלו מהקור ולכן הייתה מסוגלת להוציא מהרשתות מאות דגים קטנים (קוֹנְדיוֹבְקָה) מבלי הצורך לחמם אותן.

הפּוּרְגָה - סופת השלג הראשונה

יום אחד במזג אוויר נוח יצאנו שלושתנו, אליהו אולשטיין, אשר רובינשטיין ואנוכי לים הקפוא לבדיקת הרשתות. פתחנו את החורים בקרח והתחלנו למשות את הרשתות מהמים. הופתענו מאוד כשהתגלו לעינינו כמויות לא מבוטלות של דגים גדולים מסוג “אוֹמוּל” ו“מַקסוּן” ששקלו בממוצע 1.5–2 ק“ג האחד. מצב רוחנו התרומם למראה השלל והתחלנו במרץ לחלץ את הדגים מהרשתות. אשר רובינשטיין עשה כבר את החשבון כמה אנו עומדים להרוויח באותו יום מוצלח. היינו כה עסוקים בעבודתנו, שלא הבחנו, שכמעט כל הדייגים שהיו בקרבתנו נעלמו ממקומותיהם. פתאום שמענו את קולו של קוריגנוב גוער בנו למה אנו משתהים על הקרח ולא חוזרים לחוף. “אתם לא רואים ש”פורגה” (סופת שלג) מתקרבת? הסתלקו מהר ומייד!" התבוננו סביבנו אך הכל נראה שקט. קוריגנוב הצביע על עננה שחורה באופק וטען שהיא מתקרבת במהירות וזה סימן לסופה. מובן, שמניסיוננו הדל בתורת המטאורולוגיה הפולרית לא יכולנו להגיע לאותן מסקנות כמו מנהל הדייג. היה חבל להפסיק את הדייג ביום כה מוצלח, אבל לא השתהנו, קברנו במהירות בשלג את שלל הדגים שהיה מפוזר על הקרח ויצאנו בחזרה לכיוון החוף. בינתיים החל מזג האוויר להשתנות ורוח חזקה התחילה לנשוב. לא דאגנו במיוחד, מפני שהנחנו שפנינו לחוף ויש רק למהר וללכת לאותו כיוון. אבל בינתיים קרה דבר שהחריד אותנו. אשר החליק ונפל על ערימת שלג. כשקם הוא התחיל לצעוק: “חברים, אנו טועים, אנו הולכים לכיוון ההפוך, לתוך הים!”. התברר, שיום לפני זה נשברה לנו הידית של הכידון לפירור הקרח ושאלנו משורת הרשתות הסמוכה לנו כידון שהושאר שם על ידי הדייגים. בתום מלאכתנו באותו יום החזיר אשר את הכידון למקומו והבחין בחבל על השלג שלקצהו הייתה מחוברת חתיכת עץ קטנה בצבע אדום, ששימשה לקשירת החבל לרשת. כשאשר מעד על ערימת השלג הוא הבחין באותו חבל בעל הקצה האדום הלא שיגרתי. שורת הרשתות עם החבל הנ"ל הייתה מאחורי שורת הדייג שלנו, כלומר לכיוון הים. הבנו, שבמקום להתקדם לכיוון החוף, אנו עשינו תנועת פרסה והמשכנו ללכת לתוך הים הקפוא. בינתיים נעלמה הראות כליל ולא ראינו את החוף. בקושי ראינו למרחק של מטר אחד מסביבנו. כנראה שהרוח החזקה שנשבה מכיוון החוף, הפנתה אותנו, מבלי שהרגשנו, לכיוון הים. נחרדנו מאוד, אבל הבנו, שאנו חייבים ללכת נגד הרוח ולא לפנות לה עורף וכך יש תקווה שנגיע לחוף. כך עשינו ואחרי הליכה ממושכת נגד הרוח החזקה, שנראתה לנו כנצח, נתקלנו בהר של חוף בִּיקוֹב. נשמנו לרווחה - אנו על אדמה מוצקה. ניצלנו מקפיאה ומקבורה תחת השלג בים הארקטי הקפוא. לולא הבחין אשר בחבל עם הקצה האדום, היינו באותו יום גומרים את “הקַריֶירָה” שלנו כדייגים וגם לא חוזרים לעולם למשפחותינו. שוב שיחק לנו המזל! נוכחנו לדעת שהדייג בצפון הוא לא פשוט ושמזג האוויר ההפכפך עלול כל רגע להשתנות ולהפוך לקטלני. כל תושבי היורטות היהודים קיבלו אותנו בהתרגשות וזקני העדה הפצירו בנו שבשבת נברך את ברכת “הגומל”.

בִּיקוֹב בדמותה החברתי והיהודי־לאומי

בפרקים הקודמים פרטתי את שמות המשפחות היהודיות ששכנו ביורטות “האינדיווידואליות”, כלומר, אלה שניבנו ביוזמתנו. נוסף למשפחות האמורות כללה אוכלוסיית בִּיקוֹב היהודית משפחות ששכנו על ההר במסגרות שונות - ביורטות הממשלתיות הידועות לשימצה, בצריפים שניבנו בחופזה מקרשים כפולים וכדומה. ברצוני לפרט כאן את שמות אותן משפחות שטרם הוזכרו והיו חלק מאוכלוסיית בִּיקוֹב היהודית.

להלן שמותיהן: משפחות כץ בן־ציון, בִּינדֶר פסח, פּוּסטַפֶּצְקִי, קליאצ’קין דוד וקליאצ’קין חיים, לייזרוביץ‘, ברוידֶה, רֶזנִיק, לֶווּש, יוזפוביץ’, פידלֶר, פרקין, ווֹלפֶּרט, ליבֶּרמן, גבאי, מִיצקֶבִיץ', גורדון, אוּליַמפֶּרְל פַניָה, כץ הירשל, סלוּצְקֶר, טוּביֶה, ברוּצְקוּס, סלומון חיים, קוֹטלֶר. בסך הכל, כולל תושבי היורטות, שישים משפחות יהודיות שכללו 164 נפשות. נוסף למשפחות אלה התגוררו באיים באזור בִּיקוֹב 4 משפחות ו־3 נשים בודדות. להלן שמות המשפחות: גולדברג טוביה ואביו, יֶגלִינְסְקִי שמואל, מילץ חיים וגֶלֶר. שמות הנשים הבודדות: בַּכְרַך, קַפּוּשֶבְסְקִי ואוֹרבַּך. מהנשים הבודדות נשארה בחיים רק פרידה קפושבסקי. שתיים נפטרו באי אַרִי. בהיותי באותו אי נידח ב־1944 ניסיתי לאתר את קברותיהן, אבל לצערי, לא הצלחתי למצוא אותם. כנראה קברו אותן אי שם בטונדרה. כל המשפחות מהפריפריה של בִּיקוֹב הצליחו במשך הזמן לעבור לבִּיקוֹב והשתלבו בחיי הקהילה היהודית במקום. זה היה הרכבה של האוכלוסייה היהודית בגולת בִּיקוֹב־מיס לחופי אוקיינוס הקרח הצפוני.

ברצוני להתעכב על דמותה החברתית והיהודית־לאומית של קהילת בִּיקוֹב־מיס ולתאר את כל גווניה. כל חברי הקהילה היו יוצאי ליטא מעיירות שונות ומהבירה קובנה. שורשיה הלאומיים של יהדות ליטא - “הליטוַקים” - ינקו מתרבות יהודית דתית וחילונית כאחד. כפי שציינתי בפרקים הקודמים, התבסס חינוכו של רוב הנוער היהודי בליטא על ערכי הציונות ולימוד השפה העברית בבתי הספר והגימנסיות העבריים. גם התרבות התורנית הייתה מאוד מפותחת בליטא שבישיבותיה המפורסמות (טֶלְז‘, פּוֹנִיבֶז’ ואחרות) למדו אלפי אברכים, חלקם מכל קצות הפזורה היהודית בעולם. הנוער היהודי בבִּיקוֹב היה כולו מיקשה אחת. כולם היו בוגרי בתי ספר או גימנסיות עבריים. כולנו היינו ציונים “שרופים” ועל אף השתייכותנו לקשת הרחבה של המפלגות הציוניות שפעלו בליטא העצמאית (לפני הכיבוש הסובייטי), נמחקו בבִּיקוֹב כל האידאולוגיות המפלגתיות וכולנו היינו ציונים בלי תו מפלגתי.

רוב יהודי בִּיקוֹב לא הכירו זה את זה לפני כן, אבל כבר בימים הראשונים להגיעם למקום התארגנו והקימו גרעין קהילתי יהודי. הרגשנו כאילו כולנו מכרים וידידים מימים ימימה ואווירת אחווה ועזרה הדדית אִפיינה את היחסים בין האנשים. יכול להיות שזה מאפיין את העם היהודי, שבעת צרה כולם מתלכדים ושוכחים את חילוקי הדעות שהם מנת חלקם של אחינו בימים כתיקונם. הליטאים, להבדיל, ויתר הגויים לא השכילו להתאחד ולהתארגן למען פעילות משותפת לטובת האינטרסים של בני עמם. הודות לתכונתנו המאחדת בעת צרה, הצלחנו להקל על סבלם של רבים מיהודי בִּיקוֹב.

היוזמה להתארגנות החברתית לעזרה לנזקקים באה משוכני היורטות “האינדיווידואליות”, בהן התגוררנו בסמיכות רבה אחד לשני והיינו נפגשים כל יום בעבודה וגם בשעות הפנאי. ביננו היו אנשים, שעוד בליטא היו עסקני ציבור ותכונתם זאת באה לידי ביטוי גם בחיינו החברתיים בבִּיקוֹב. המצב הכלכלי היה אצל רובנו קשה מאוד פרט לכמה משפחות שהיה להם עוד מה למכור מחפציהם. לרוב היהודים כמעט שלא היה דבר כדי להוסיף לפרנסה. המקרים הקשים במיוחד היו בקרב הנשים הבודדות עם ילדים שבעליהן היו כלואים במחנות ההסגר ובקרב אנשים שמצבם הבריאותי לא אפשר להם לצאת לדייג וגם לא היה להם כסף לקנות אפילו את המנות הדלות שנמכרו לפי תלושי מזון.

היה ביננו יהודי מקובנה בשם יהודה רוזמן ז“ל שהיה מטבעו עסקן וממנו יצאה היוזמה להתארגן ולייסד מוסדות עזרה לנזקקים. כאמור, רוב האוכלוסייה היהודית בבִּיקוֹב הייתה נזקקת ואז עלה הרעיון לארגן מעין קופת צדקה וגמילות חסדים. ביוזמתו של רוזמן הנ”ל התחילו לאסוף תרומות קטנות מיהודי בִּיקוֹב, כדי להגיש עזרה לנזקקים בצורת “מתן בסתר”, שאיש לא יֵדע את זהות הנזקק שהגיע עד פת לחם. האביונים בבִּיקוֹב, למרות מצבם הקשה, היו יהודים גאים והתביישו לקבל תרומות. העזרה התבטאה בסכומים קטנים ביותר, שיכלו לאפשר לנזקק לקנות לחם לכמה ימים. נוסף לזה יסדנו כעין “גמילות חסדים”, כלומר קופה שהייתה נותנת הלוואות בסכומים קטנים לנזקקים, שהיו נפרעות במשך כמה חודשים בערכן הנוֹמִינַלי. הייתה גם התארגנות לספק דגים לנזקקים, בעיקר לנשים הבודדות. העזרה הייתה לא רק קהילתית אלא גם חברתית־אישית. כל אחד שהיה ביכולתו לעזור תמך ברעהו. זכורני, לדוגמא, שפעם יוסף גרשטיין ז“ל הצליח למכור לרוסי זוג מכנסיים שעוד היו ברשותו מליטא. כולנו שמחנו בהצלחתו של גרשטיין מכיוון שכעת יהיה מקור נוסף לקבלת כמה רובלים בהלוואה לקניית לחם. פרט לשתי משפחות, שאת שמותיהם לא אזכיר, שהיו במצב כלכלי יחסית טוב, כל יתר יהודי בִּיקוֹב לא הססו לעזור לזולת. נשים היו יוצאות להתרים את תושבי היורטות ב”מתנת חסד" - כלומר, כל אחד היה תורם כמה כפות קמח או מצרך אחר לנזקק, ששמו לא היה ידוע לאיש פרט למתרימות עצמן וגם אף אחד לא שאל למי התרומה מיועדת. כולנו סמכנו על המתרימות. זכורני, שמשפחה אחת, שגם את שמה לא אזכיר, התקשתה מאוד בפרנסתה. אבי המשפחה סבל ממכת קור בידיו ולא היה מסוגל לצאת לדייג בים הקפוא. הוא היה מועסק בעבודות משק בתוך היישוב והשתכר מעט מאוד. היינו עוזרים לאשתו (בלי שהוא ידע) בדגים, אבל כסף הם לא לקחו, גם לא בסתר. טיכסנו עצה איך לעזור למשפחה זו ומצאנו דרך לעזור להם בלי שידעו מה מקור הכסף. אחד מהחברים שלנו סיכם עם הקופאית של המפעל, שהייתה גרמניה גולה מלנינגרד, שייתן לה סכום כסף והיא תחתים את היהודי הנ"ל בגליון משכורות נוסף, כאילו חישבו לו משכורת נוספת עבור עבודות שלא פורטו. במקרה זה היהודי לא יחקור ולא ידרוש וייקח את הכסף שלדעתו שילמו לו עבור עבודתו שחושבה בצורה שונה מהרגיל. סיפור זה היה ידוע רק לכמה חברים ואני ביניהם, אבל בני המשפחה ההיא לא ידעו עד מותם מה היה מקור הכסף שקיבלו.

זוהי אחת הדוגמאות של יחסי החברה בבִּיקוֹב היהודית והדאגה האמיתית לכל נזקק, על אף שכולנו למעשה היינו נזקקים ואביונים גדולים. זו גם הסיבה האמתית שלא היו ביננו מקרים של מוות מרעב. עזרה הדדית זאת לא היה לה אח ורע בין הגולים בני האומות האחרות. התמותה בקרבם הייתה גדולה מאוד וזאת בגלל השיטה ששררה אצלם “כל אחד לגורלו”.

החיים הדתיים בבִּיקוֹב

לא רק הרווחה החומרית העסיקה את עסקני ויהודי בִּיקוֹב, גם דאגנו לנפש. התארגנו חיים יהודיים כמו בעיירה יהודית בליטא. שרותי דת כמו בית־תפילה וקיום חגי ישראל היו בראש מעייני הגולים היהודיים. את קיום התפילות יש לזקוף לזכותה של גברת שֵיינֶה - רייחל קליבנסקי. בפרק קודם תארתי בקצרה את דמותה של אישה מופלאה זאת. משפחת קליבנסקי התגוררה בחדר אחד עם משפחת גרשטיין ביורטה מספר 21, סמוך ליורטה שלנו. האמא שיינה הייתה אישה אדוקה מאוד. היא קיימה בלי פשרות את כל תרי"ג המצוות ואף הייתה מוכנה לסכן את חרותה ואת חרות בני משפחתה אם הדבר נגע בקיום המצוות. היא העמידה את חדרם הקטן לרשות קהילת בִּיקוֹב למען קיום תפילות שלוש פעמים ביום. גם הבנים גרשון ומנחם וגם משפחת גרשטיין לא ניסו למנוע זאת ממנה. היא האמינה וגם טענה שאלוהים מגן עליה ועל היהודים, מפני שאלוהים חפץ בתפילותיהם. מעניין, שעובדת קיום התפילות היום יומיות היה, ללא ספק, ידוע ל־נ.ק.ו.ד., ועד כמה שזכור לי, לעולם לא נעצרו או נחקרו גרשון ומנחם או אחרים בנדון.

פרט למקום התפילה הייתה קיימת מעין גבאות - אנשים שטיפלו בעריכת התפילות והכנתן לימי חג ומועד. היה לנו חזן “במשרה מלאה” - מאיר מרקוס ז“ל. היה לו קול ערב והוא היה עובר לפני התיבה בשבתות ובחגים. כולם היו נהנים מתפילותיו. האנשים שדאגו לשירותי הדת היו בדרך כלל הקשישים בחברתנו. זה התבטא לא רק בתפילות אלא גם בהנחיות ובתדרוכים לבני הקהילה, שלא היו דתיים בליטא. האנשים התעניינו במנהגים היהודיים, בכשרות מאכלים לחג הפסח וכדומה. “פוסקי ההלכה” היו חמי אהרון מהרשק ז”ל ואברהם לנגלבן ז“ל. אהרון מהרשק חיבר לוח עברי־ כללי, שלפיו ידענו את התאריכים הכלליים המדוייקים שבהם חלים חגי ישראל לפי הלוח העברי. אהרון הכין שני עיגולי קַרטון, אחד יותר קטן מהשני שהיו מחוברים במרכזם בכפתור. על אחד היו רשומים התאריכים הכלליים ועל השני התאריכים העבריים. ע”י סיבוב עיגול אחד כלפי השני אפשר היה בקלות לקבל את התאריך המבוקש, את העברי כלפי הכללי ולהפך. הלוח הזה סיפק מידע חיוני לקביעת מועדי החגים במשך כל זמן שהותנו בבִּיקוֹב. אגב, לוח זה היה מחושב למאה שנה. שאלתי את אהרון למה נחוץ לנו לוח למאה השנים הבאות? “פשוט”, הוא ענה לי, “היה מקום על הקרטונים, אז נהניתי לחשב את מכסימום השנים עד שהקרטונים התמלאו”. חבל מאוד שלוח זה אבד בגלגולינו במרחבי סיביר ורוסיה.

פרט לשירותים שפירטתי ייסד יהודה רוזמן כעין “חברה קדישא”. האקלים הנורא, מחלות ללא עזרה רפואית ועבודות פרך הפילו לא מעט חללים בקרבנו. יהודה פעל רבות בארגון צוות קבוע שטיפל בטהרת הנפטרים, בעריכת לוויות ובקבורה עפ“י דיני ישראל. בטהרה, כלומר רחיצת המתים, היינו שניים, גרשון קליבנסקי ואני ויותר מאוחר הצטרף טוביה גולדברג ז”ל. בטהרת הנפטרות טיפלה רבקה לוין ז“ל, אחותה של דבורה אולשטיין, ועוד כמה נשים ששמותיהן נשכחו ממני. רוזמן, שהיה חבר ב”חברה קדישא" בקובנה, אירגן לנו סמינר בדיני הבאת נפטרים לקבר ישראל. את הנפטרים היו קוברים בקרח מתחת לשכבת הטונדרה ולכן היו שמים אותם בארונות - ארגזי עץ. אהרון מהרשק פסק, שבַּמַקום שהנפטר לא נקבר באדמה כמקובל בתפוצות ישראל, יש להטמינו בארון. את טכס הקבורה היו מקיימים לפי מסורת ישראל והאבלים היו אומרים “קדיש”. על הקבר היו מעמידים לוח עץ ועליו חריטה בעברית שכללה את שם הנפטר, עיירת מוצאו בליטא ותאריך פטירתו. את “המצבות” האלה היו מכינים אשר רובינשטיין ומשה מרקוס.

אנשי הקהילה ובמיוחד דיירי היורטות היו מקפידים בקיום המסורתי של חגי ישראל. זה היה מורגש במיוחד בערב פסח. למחרת פורים היו יהודי בִּיקוֹב מתגייסים לאפיית מצות. במשך השנה היו אוגרים כמות קמח שתספיק לאפיית מצות לכל החג. את הקמח היו רוכשים אצל ציידים יקוטים, שבידיהם היו תלושים לקמח שקיבלו מהשלטונות תמורת פרוות שועלים לבנים, שמסרו למחסנים הממשלתיים. פרוות השועלים הלבנים נחשבו בעיני השלטונות כזהב וכולן היו מיוצאות לחו"ל.

במשך חודש שלם עד יום לפני פסח היו יהודי בִּיקוֹב־מיס מועסקים בכל שעות הפנאי שלהם עד חצות הלילה ואפילו יותר מאוחר באפיית המצות. כל יום היו אופים אצל משפחה אחרת וזאת לפי סדר מוסכם מראש. אפיית המצות היה תהליך לא פשוט בגלל ממדיו הקטנים של התנור שבעת ובעונה אחת יכלו לאפות בו לא יותר משלוש־ארבע מצות. הכלים להכנת המצות הותקנו על ידי ליוֹבָה פרנקל ז“ל, שכפי שסופר בפרקים הקודמים, היה אמן במלאכתו. היו לנו מערוכי עץ לרידוד הבצק, שהוכן ע”י הנשים בהקפדה שלא יחמיץ. אחדים מהצעירים, ואני ביניהם, היינו מחררים את המצות בגלגל שיניים שנלקח משעון מעורר ישן, שליובה התקין לו ידית. האופים היו משה מרקוס ומנחם קליבנסקי. האוירה בעת אפיית המצות הייתה מאוד נינוחה ואפילו עליזה - היינו שרים בשקט שירים ביידיש ובעברית וגם מתבדחים. משה מרקוס שהיה צייר ואמן מוכשר לש מהבצק תוך דקות ספורות דמויות קריקטוריסטיות של הנוכחים. כולם צחקו ונהנו. היינו מתבדחים, שבין פורים לפסח אפשר להכיר יהודים (בבִּיקוֹב) לא לפי אפם דווקא, אלא לפי עיניהם האדומות מחוסר שינה. במצוות אפיית המצות השתתפו כולם, גם חילוניים מושבעים. ראינו בשמירת המורשת היהודית ביטוי נוסף ללאומיותנו העברית.

את “סדרי הפסח” היו עורכים בדרך כלל כמה משפחות ביחד והיו משפחות שערכו את הסדר בנפרד בחדריהם. אנחנו, משפחת מהרשק ואנוכי, היינו מסבים לסדר בחדרנו. אהרון היה עורך את הסדר כהלכתו והירשל, הצעיר בינינו, היה שואל את הקושיות. רחל הייתה מכינה לחג כופתאות ומאכלים מדגים וכמובן מצות. יין לארבע כוסות לא היה לנו. במקום יין הייתה רחל מכינה כעין משקה ממותק. פעם אחת, זכורני, הצלחנו להשיג מטִיקְסִי מעט צימוקים יבשים והכנו מהם יין לארבע כוסות.

לא רק את חג הפסח היינו חוגגים, גם ביתר החגים עשינו כל מאמץ לשוות להם גוון מסורתי. מפעם לפעם היינו עורכים נשפי פורים לילדים. גב' ווידיס ע“ה בעזרתן של נשות בִּיקוֹב נוספות כמו חנה סלומון ע”ה, גב' לייזרוביץ' ע"ה ואחרות ארגנו פעם הצגה פורימית לילדים. כאולם ההצגות שימש עוד פעם חדרם של משפחת אולשטיין ודרגשי השינה היו כעין במה. בבימויה של גב' ווידיס העלו על הבמה הצגה פורימית שבה הופיעו הדמויות ממגילת אסתר. בנה הקטן של גב'' ווידיס ווֹבָה מילא את תפקיד מרדכי, בִּתָה של גב' סלומון זלדה - את תפקידה של אסתר המלכה, דוד זק היה אחשורוש ואיסר קליצ’קין, במפח נפש וללא רצון, שיחק את המן הרשע. לא זכור לי ממה הכינו את התפאורה להצגה, אבל כנראה מצאו פתרון גם לבעיה זו. הרבה מרץ בארגון הנשף השקיע גרשון קליבנסקי. הוא מילא את תפקיד “המנהל המוסיקלי” ולימד את הילדים את שירי פורים שהם שרו במקהלה ובעברית. השיר “שושנת יעקב” בביצוע כל הילדים התקבל בתשואות רמות במיוחד. כולנו היינו מאושרים לראות את ילדי בִּיקוֹב מגלמים דמויות היסטוריות יהודיות ושרים שירים עבריים. האמנו שאכן נַטָענו בלִבּוֹת ילדינו את זרע הלאומיות היהודית ועכשיו, שנים רבות לאחר המאורעות שתארתי, אני יכול לקבוע בסיפוק שאכן הצלחנו. כל ילדי בִּיקוֹב־מיס, פרט לאחד, חיים היום במדינת ישראל. כולם עלו ארצה, נקלטו, היכו בה שורשים, הולידו ילדים וזכו לנכדים.

בכל חגי ישראל היו נערכות תפילות בנוכחות כל שוכני היורטות שהצליחו לקבל פטור מהעבודה באותו יום מסיבה כלשהי. מאיר מרקוס ע“ה, החזן שלנו, היה מסלסל בקולו את תפילות החג עפ”י מנהג קהילות ליטא. היה ברשותנו גם שופר, שיהודה רוזמן הצליח לרכוש מיהודי פולני עת עגנו יממה ביקוטסק. כמה מאנשינו ניסו לתקוע בשופר אבל ללא הצלחה. רק אשר רובינשטיין ניסה והצליח להוציא מהשופר את התקיעות המקובלות - שברים, תרועה וכו'. הודות לו זכינו לשמוע בראש־השנה את התקיעות ובמוצאי יום־כיפור את התקיעה הגדולה מלווה בקריאה אדירה מפי כולנו: “בשנה הבאה בירושלים!”

פעם, בשנה השלישית לשהותנו בבִּיקוֹב, ניסה יהודה רוזמן לפנות בבקשה למנהל המפעל סוּחַנוֹב לשחרר את העובדים היהודים ליום אחד מהעבודה בגלל יום־כיפור. הוא סיפר לו, שבאותו יום היהודים צמים, לא אוכלים ולא שותים. סוחנוב המופתע הפסיק אותו באמצע דבריו ואמר לו: “מה אתה מבלבל לי את המוח? מצד אחד אתה טוען שחג לכם ומצד שני אתה מספר לי שלא אוכלים ולא שותים, אז איזה חג זה?!” הוא גירש אותו מפניו וכמובן לא שחרר אותנו מהעבודה. אף על פי שחייבו אותנו לעבוד ביום כיפור, חושבני, שרוב יהודי בִּיקוֹב צמו באותו יום. יש להדגיש שרוב רובו של הציבור בבִּיקוֹב היה חילוני, אבל דווקא שם היינו מוכנים לקבל על עצמנו חלק ממצוות הדת, שבקיומן ראינו מחאה וקריאת תגר על השלטון הבולשביקי, ששלל מאתנו כל ביטוי לאומי עברי.

חינוך יהודי לילדי בִּיקוֹב

במשפחות הגולים היהודיים היו לא מעט ילדים בגיל בית הספר, חלקם גדלו בבִּיקוֹב וחלקם הובאו אליה בגיל רך. הם לא ידעו איך נראית פרה, תרנגולת, עץ או שיח. הגדולים שביניהם למדו בבית הספר המקומי, שחלק ממוריו היו גם כן גולים. המורה לגרמנית הייתה גב' לייזרוביץ‘, המורה למתימטיקה היה המורה של בֶּלָה בגימנסיה הליטאית בשַׁקִי הליטאי וַיטְקיַוִצ’יוּס. גם גב’ ברוּצְקוּס לימדה בביה"ס המקומי. היא הייתה אשתו של מנהל הגימנסיה העברית “שְוַבֶּה” בקובנה - אחד מעמודי התווך של החינוך העברי־ציוני בליטא. הוא עצמו חוסל במחנות המוות של סטלין.

חינוך הילדים הדאיג אותנו והיינו ערים לכך שהמציאות הסובייטית תשלול מהילדים כל מידע ומושג הקשורים למוצאם היהודי, לקורות עמם ובעיקר לא יֵדעו דבר על המהפכה הציונית. אברהם לנגלבן התחיל ללמוד את החומש עם הקטנים. התברר ששיטת הלימוד הסכוֹלַסְטִית (מופשטת, קפדנית) שדבק בה לא התאימה לימים ההם בכלל ולילדי בִּיקוֹב בפרט. גם גרשון קליבנסקי ניסה את כוחו בהוראת החומש ולא זכור לי באיזו מידה הצליח בכך. הילדים ראו את הפירוש הארכאי כלא רציונלי והתייחסו אליו בהסתייגות. בשיחה עם אהרון מהרשק בנושא, הוא הביע דעה, שיש להביא לילדים חומר לימודים יותר מתאים להבנתם שיכלול את פרקי הגבורה בקורות העם היהודי. אין לשכוח, שכל זה התרחש בעת מלחמת העולם השנייה והילדים שמעו בבית הספר סיפורי גבורה של החיילים הסובייטים נגד הפולש הנאצי. הילדים שלנו רצו לראות גם גיבורים יהודים שיזכו להערצתם. החלטתי לנסות קו הוראה זה. התחלתי לספר לילדים בהזדמנויות שונות על מלחמות החשמונאים ביוונים, על מלחמותיו וגבורתו של בר־כוכבא, על מרד היהודים נגד הקיסרות הרומית האדירה וכדומה. חשתי, שהילדים אוהבים מאוד לשמוע את הסיפורים המציגים את העם היהודי כעם גיבור ולוחם. הם היו משתתפים ברצון בשיחות וגם מרבים בשאלות. גם בסיפור יציאת מצרים הדגשתי את עליונות היהודים על פרעה וצבאו האדיר. הדגשתי היטב, היטב שאף עם לפנינו לא הכיר בזכותו של האדם ואפילו הבהמה, ליום מנוחה אחד בשבוע. רק העם היהודי הוא שהקנה את המושג והזכות למנוחה לעובד. סיפרתי להם, שגם הנצרות מוצאה מהיהדות ושבן האלוהים ישוע היה למעשה יהודי מנצרת. כל זה רומם את רוחם ונטע בהם גאווה על היותם יהודים. מסביבם שמעו מילדי הגויים שאנו פחותים, כביכול, מהעמים האחרים והנה מתברר בדיוק ההפך, שיש לנו עליונות רוחנית ואפילו היו לנו גיבורים שנלחמו בנשק על חרות המולדת בארץ־ישראל הרחוקה והלא מוכרת להם. מובן, שלא פסחתי על הציונות והגשמתה בארץ־ישראל, על גבורתם של החלוצים, על יישוב הארץ, על ייבוש הביצות, על הקיבוץ והמושב. את כל זה סיפרתי מזיכרוני וזה הודות למידע הרב שצברתי בנעורי שהיו גדושים בחזון הציוני.

עכשיו, באמצע שנות התשעים, כשאני חוזר בזיכרוני למאמצים שהשקענו בחינוך העברי והציוני לילדנו בבִּיקוֹב־מיס, בתנאיי ההגליה והמשטר הסובייטי החשוך, אני מלא גאווה בקהילה הקטנה במקום. זכינו גם לגמול למאמצינו. כפי שצויין קודם, כל ילדינו, פרט לאחד (יחזקאל קַבַּקֶר), עלו ארצה וזכו לצאת מהגלות.

נחזור לסיפור חיינו בבִּיקוֹב־מיס. החודשים הראשונים בהם עסקנו בדייג, סיפקו לנו דגים בכמות שמנעה רעב מאוכלוסיית הגולים. אמת, היו משפחות שלא יכלו לצאת לדייג, אבל, כפי שסופר בפרקים הקודמים, דאג הציבור לצרכיהם הבסיסיים. מצבם הכלכלי של רוב יהודי בִּיקוֹב היה באותה תקופה קשה מאוד. פרט לדגים לא השיגה ידנו לקנות את כל המצרכים שנמכרו לנו עפ“י כרטיסי המזון החודשיים. גם את הלחם התקשינו לקנות, כי הוא נאפה, כפי שסופר קודם, מקמח אמריקאי לבן מאיכות טובה ולכן גם מחירו היה גבוה - 4.5 רובל לק”ג - ומחיר זה היה מעבר ליכולתנו הכספית. כולם חלמו וחיכו ליום בו “יזרקו” כלומר, יוציאו למכירה, לחם שחור, שמחירו היה רק 1.2 רובל לק"ג. אבל הימים הטובים של לחם שחור היו מועטים, מפני שקמח רוסי היה מצוי בכמויות מוגבלות במחסנים. לשם הדגמה אספר על המקרה הבא. הילדים מהיורטות היו מסתובבים בזמנם החופשי למעלה על ההר, ביישוב הוותיקים, והיו עוסקים “במודיעין” באזור החנות והמאפייה, שמא “יזרקו” (כך היו מכנים הספקה לאנשים) מצרך כלשהו, שנוכל לקנותו. פעם שמענו את צעקותיו של עזרא לנגלבן, שהיה אז בן 10–11, שבישר לכל הציבור בקולי קולות ביידיש עסיסית: “יהודים! ניצלנו, ‘זרקו’ לחם שחור!” אותו ילד קטן שמע בבית הוריו על דאגותיהם לפתרון בעיות הפרנסה. הילדים היו מודעים לבעיית הלחם הלבן, שבעיני הציבור הייתה מכה שלא כתובה בתורה. על כן היה הילד כה נרגש וכה נרעש בהודיעו על נס הלחם השחור.

פטירתה של אמי

קשר הדואר עם קרובי בארץ־ישראל נפסק לחלוטין, אבל יותר חמור היה שהפסקתי לקבל מכתבים מאבא. שלחתי לו כמה מכתבים והם נשארו ללא מענה. באותה תקופה מטוסים, כנראה, לא היו מעבירים דברי דואר ואוניות לא היו מגיעות לבִּיקוֹב במשך 9 חודשים בשנה בגלל הנהר הקפוא.

אמא הייתה חולה אנושה ולא תפקדה בכלל. הייתי חוזר ופונה לרופאה היחידה בבִּיקוֹב לעזרה, אבל היא לא יכלה לעזור לאמי להתגבר על מחלתה, כי לא היו ברשותה לא תרופות ולא מכשור רפואי כלשהו. הרופאה הייתה עונה לי באדיבות שהיא מצטערת, אבל אין ביכולתה לעזור. פעם היא אמרה לי: “בוא ננסה לאשפז אותה בטיקסי. אני אתן לך אישור שהיא זקוקה לאשפוז ואתה תנסה לקבל אישור מהקומנדנט לקחת אותה לבית החולים”. התחלתי לטפל באישורים מהקומנדנט וממנהל המפעל שיאפשרו לי לנסוע עם אמי לטיקסי ולהעדר כמה ימים מהעבודה. אחרי כמה פניות השגתי את האישורים הדרושים ושוחררתי ליומיים מהעבודה. אבל צצה בעיה - איך ובמה מגיעים לטיקסי. המרחק בין בִּיקוֹב לטיקסי נמדד לא בקילומטרים, אלא בשעות נסיעה בנַרְטָה (מזחלת) רתומה ל־8–10 כלבים. בדרך כלל נמשכה הנסיעה בין 8 ל־10 שעות. בעזרתו של דוד קליצ’קין הצלחתי להצטרף לקיור יקוטי (עגלון לכלבים) לטיקסי. הנסיעה בתנאים כה לא רגילים עם חולה אנושה כאמי לא הייתה פשוטה. עד כמה שזכור לי התנהג ה“קיור” די בסבלנות. אחרי יום ארוך של נסיעה הגענו לטיקסי. התאכסנו בבית קטן ששימש מקום לינה ל“קיורים” בבואם לטיקסי והיה מוחזק ע“י מפעל הדגים של בִּיקוֹב. איך שהוא עברנו את הלילה על הרצפה הקרה, כי הדרגשים היו תפוסים ע”י הקיורים שהקדימו לבוא. למחרת העברנו את אמי לבית החולים בעזרת אותו קיור שהביא אותנו לטיקסי. בית החולים שכן בבית עץ לא גדול והיו בו כמה חדרי אשפוז. הצוות הרפואי היה מורכב מהרופא סוקולוב, שסוּפַּר עליו שהוא ממוצא יהודי, שני פֶלְדְשֶרִים (תת־רופאים־חובשים) ושתי אחיות. סוקולוב היה ידוע בציבור כרופא טוב, שמילא את כל התפקידים, גם כרופא כללי, ככירורג, כגינקולוג ובכל יתר התחומים הרפואיים. בתנאים שהיו קיימים בבית חולים זה לאבחן מחלה ולרפאה הייתה משימה לא פשוטה. היה שם מחסור בציוד רפואי אלמנטרי ומלאי התרופות היה מוגבל מאוד. לא היה שם מכשיר רנטגן ולא מעבדה רפואית. על אף התנאים הבלתי נסבלים הגיש צוות בית החולים עזרה לחולים וברוב המקרים גם הצליח. את אמי בדק סוקולוב בעצמו ואחרי שסיפרתי לו שהיא גם חולת סכרת, אמר לי ישירות שימיה ספורים. הוא אבחן אצלה את מחלת המַיֶימֶת (Ascitis). לא אשכח את גישתו הנאה והאנושית של ד“ר סוקולוב. למרות היותה גולה, לא הופלתה אמא לרעה. היא אושפזה ואני חזרתי באותו לילה עם אותו קיור לבִּיקוֹב. מצב רוחי היה בשפל. דבריו של סוקולוב הבהירו לי בברור שקרוב היום בו אמי תלך לעולמה ואני אשאר לבד, בודד, בלי משפחה. הבינותי עוד לפני נסיעתי לטיקסי, שסיכוייה של אמי להחלים היו קלושים ביותר, אבל בכל זאת היא הייתה חיה ובזה התנחמתי. אחרי יותר משבוע שאמי הייתה מאושפזת בבית החולים, קיבלתי הודעה על ידי קיור שחזר מטיקסי, ששיחררו אותה מבית החולים והיא שוכבת על הריצפה בבית הלינות. באותו יום התארגנתי וגם הצלחתי להשיג נרטה בה יצאתי לטיקסי להחזיר את אמא הביתה לבִּיקוֹב. מצאתיה במצב קשה מאוד, כאשר האישה האחראית בבית הלינות טיפלה בה באי רצון. בטיקסי הצלחתי להשיג כמות קטנה של ירקות מיובשים לבשל מהם מרק לאמא וחזרנו לבִּיקוֹב. כפי שציינתי לפני כן, אמא לא יכלה לאכול את האוכל שאני אכלתי בגלל הסכרת שהיה לה ולי היה קשה מאוד גם לעבוד בדייג וגם לטפל בחולה אנושה. לא נכנעתי ועשיתי כל מה שרק יכולתי כדי להקל על סבלָה. חלפו כמה חודשים וב־14 במאי 1943, בל”ג בעומר, אמי נפחה את נשמתה הטהורה ומתה על יַדַי. פטירתה הייתה בשבילי, אף על פי שהייתי מוכן לכך, מהלומה נפשית קשה. מיררתי בבכי. ידעתי שבימים טרופים אלה, בעת שמלחמה איומה משתוללת, מותו של בן אדם הייתה דבר ממש פעוט. האנשים קיבלו את זה כגמר הסבל של הנפטר וטוב שנגאל מסבלו. אבל אני קיבלתי את מות אמי ביגון רב - היא הייתה האחרונה מבני משפחתי שעדיין שרד. יהי זכרה של אמי היקרה ברוך! בֶּלָה ומשפחתה ניסו לנחם אותי ולעזור לי להתגבר על יגוני. זה היה חשוב מאוד בעיניי. בֶּלָה ומשפחתה נחשבו בעיני כקרובי, כאנשים שאכפת להם מגורלי והדבר הקל עלי מאוד.

להביא את אמא לקבורה, גם זאת הייתה משימה לא פשוטה. לכרות את הקבר, כפי שתיארתי בפרקים הקודמים, הייתה עבודה מאוד קשה והפועל שאמור היה לעשות את העבודה לא הצליח לעשותה ואז, בלית ברירה, יצאתי בעצמי לכרות את הקבר של אמי. תוך יומיים הצלחתי להשלים את העבודה והקבר היה מוכן. בשעות הערב (במאי שורר כבר היום הפולרי), כשדיירי היורטות ויתר הגולים חזרו מעבודתם, הבאנו את אמי לקבר ישראל ואמרתי באותו מעמד “קדיש יתום”. “שבעה” לא ניתן לי לשבת, מפני שלא היה כל סיכוי להשתחרר מהעבודה, אבל במשך השבוע הייתי מתפלל במניין גם בבוקר לפני צאתי לעבודה וגם בערבים. במשך כל השנה הקפדתי בערבים, אחרי העבודה, לומר “קדיש” במניין בחדרם של קליבנסקי.

האביב בבִּיקוֹב וגירושִי לאַרְגַנַסְטַך

אחרי מות אמי התהדקו יחסיי עם בֶּלָה ומשפחתה ומצב זה הקל עלי - לא חשתי את עצמי בודד. בתנאיי חיינו המושג “חיזור אחרי בחורה” לא התאים למציאות. כולנו היינו שקועים בעבודה, בדאגות פרנסה וקיום ולא היה זמן “לרוֹמַנִים”. למרות זאת חשתי אהבה לבֶּלָה ולא ידעתי איך להגשימה. גם בֶּלָה עבדה שעות ארוכות בבית המלאכה והייתה חוזרת הביתה עייפה מאוד. פעם ניסיתי להגיד, שמכיוון שאנו אוהבים, אז למה שלא נתחתן? בֶּלָה הביטה בי ופלטה רק מילה אחת" השתגעת?!" והיא צדקה. בבִּיקוֹב, בתנאים של שנת 1943, לדבר על נישואין היה באמת טירוף.

בחודשי האביב, כשהים עדיין קפוא, נפסק הדייג לחלוטין בגלל חוסר דגה באותה עונה (אולי בגלל עונת הרבייה). באותם חודשים היינו מועסקים בעבודות שונות בחוף ובבנייה על ההר. בבִּיקוֹב לא הפסיקו בבניית מגורים גם בקור של מינוס 40 מעלות ומטה. הפעם היו אלה בתי עץ קטנים וצריפים כפי שתיארתי בפרקים הקודמים. בחודש יוני מתחילה הפשרת הקרח בים ובדלתה של הלֶנָה. הקרח מתחיל להתפורר, נעשה לא יציב ומתחיל לנוע. לא אשכח את צלילי הקרח בתנועתו. זה נשמע כמנגינה יפה מלאה בצלילים לא רגילים, לא מוכרים. היינו יושבים עם בֶּלָה בטונדרה ומקשיבים לצלילים הנהדרים והנדירים העולים מחיכוך גושי הקרח זה בזה. גם באזור הקוטב יש דברים מחיי נפש!

הפשרת הקרח ופתיחת הים לשייט היו מלווים בהצפות ולפעמים די קריטיות. כפי שסופר, נבנתה היורטה שלנו במקום יותר גבוה, במעלה ההר ולכן לא סבלנו מההצפות. לעומת זאת סבלו מאוד מהצפות שוכני שתי היורטות האחרות ובמיוחד היורטה השלישית, שעמדה קרוב מאוד לים. עד כמה שזכור לי, בשנה השלישית לשהותנו בבִּיקוֹב נסחפה היורטה השלישית לים ובנס הספיקו שוכניה לעזבה לפני קריסתה. זכורני שבחדר שלנו וגם בחדרים אחרים ארחנו את נפגעי ההצפות. אצלנו הייתה מתארחת דינה פיתום (מרקוס) ומשפחת רזניק שהיו עוברים לגור אצלנו עד יעבור זעם. גאות הים הייתה מביאה פרט לאסונות גם ברכה. בעונה הנדונה היה הקרח במעלה נהר הלנה, בתנועתו לים, עוקר וסוחב איתו רבבות מטרים מעוקבים של עצי הטיגה. הודות לגאות הגדולה היו עצים רבים נסחפים בזרם לקרבת החוף. אז היו מתגייסות כל המשפחות ובאמצעות מוטות עץ ארוכים כשבקצותיהם מסמרים או חתיכות ברזל חדות היו תופסות את העצים וגוררות אותם לחוף. בחוף היינו חותכים אותם לכמה חלקים, סוחבים אותם קרוב ליורטה ושם מסדרים אותם לייבוש. כך היינו מכינים לנו עצים להסקה לחורף הבא. אבל, לצערנו, לא בכל שנה היה “יבול” העצים מספיק. לפעמים היו רוב העצים נסחפים בזרם רחוק מהחוף. במקרים של שנות “בצורת” בעצים היינו חייבים לחשוב על אלטרנטיבות כגון, הכנתם על האיים הסמוכים והשטתם בכל מיני הזדמנויות לבִּיקוֹב. גם המפעל לדגים היה מכין עצי הסקה ומוכר אותם לאוכלוסייה במגבלות המלאי שהיה ברשותו.

נחזור לתחילת הקיץ הראשון לשהותנו בבִּיקוֹב. בקיץ הטמפרטורה לא הייתה עולה מעל 5–8 מעלות חום ולפעמים, כפי שסופר קודם, היו מתחוללות סופות שלג. הדייגים היו מועברים לעונת הקיץ לאיים ולחופי ים מרוחקים לדייג במכמורות. בבִּיקוֹב החופים לא היו מתאימים לסוג דייג כזה, כי הדגה לא הייתה פוקדת את חופיה בקיץ. הנהלת המפעל הייתה מרכיבה רשימות של דייגים שהיו נשלחים בכלי שייט קטנים למקומות הדייג הקיצי. ניתוק הדייגים ממשפחותיהם הייתה מכה גדולה לפרנסתן. בתחילה לא נגעו בי, לא נכללתי ברשימות השחורות, אבל לא עבר זמן רב ונזכרו בי. קיבלתי הפנייה למקום הכי נידח שהיה בתחום הדייג של המפעל בבִּיקוֹב. למקום קראו “אַרְגַנַסְטך”. זה היה אי קטן שאורכו היה כמה ק“מ ורוחבו ק”מ אחד בקירוב ונמצא במרחק יומיים נסיעה בנרטה בחורף. בקיץ לא היה ידוע מרחקו מבִּיקוֹב, מפני שאף אחד לא התנסה בשייט למקום נידח זה. למעשה היינו הראשונים שיצאנו לחפש נתיב מים לאותו מקום. אף אחד לא הכיר את “הפרופיל של הפוֹרְווֹטֶר” - נתיב המים במימי זרועות הלנה, מה עומקו ואיפה נמצאים מקומות החולות- השרטונות. לאותו אי נידח, שעד לפני כמה חודשים לא דרכה עליו כף רגלו של אדם, נשלחתי יחד עם חברי טוביה ליפמן ז"ל ועם עוד כמה ליטאים וליטאיות. לקחנו איתנו לחם לשבוע ימים ויצאנו לדרך. למזלנו הרע קיבלנו למסע זה כלי שייט הכי לא מתאים. זו הייתה ספינת דיזל קטנה בעלת קיבולת של 50 טון בשם “בּלוּחָה”. מנועהּ בעל שני הצילינדרים היה לא תקין ודפנותיה מעץ היו רקובים. עיקר חסרונה היה בכך ששקעה במים לעומק של כמטר וחצי ובגלל זה היינו נתקלים לעיתים קרובות בשרטונות.

הימים הראשונים למסענו היו שקטים ללא סערות וגם הנתיב היה מוכר לקברניט, אבל כשפנינו ב“סְטַלְבִּי”, בנקודת התפצלות הלֶנָה לדלתה, לכיוון צפון, התחילו הבעיות. כמה פעמים ביום היינו נתקלים במקומות רדודים והספינה שלנו הייתה עולה על שרטון. לחלץ את “הבלוחה” מהשרטון היה קשה מאוד. שיטת החילוץ הייתה די פרימיטיבית. היו מעבירים את עוגן הספינה בסירה קטנה שהייתה ברשותנו למים יותר עמוקים ושם מטילים אותו. על הספינה היו מנסים במאמץ רב בעזרת הגלגל להרמת העוגן למשוך את הספינה לכיוון המים העמוקים. ברוב המקרים לא עמד העוגן בלחץ והיה נעקר מתחתית הנהר. היינו חוזרים על אותו תרגיל כמה פעמים עד שהיינו מצליחים להזיז את הספינה לנתיב הנכון. כך עבדנו ללא לאות במשך שעות ארוכות - ביולי השמש לא שוקעת בצפון ויום העבודה היה מתמשך עד שהיינו נופלים מאפיסת כוחות. את השרטונות היינו מסמנים במקלות ארוכים שהיינו מחזקים לקרקעית הנהר בעוגנים קטנים, פרי הייצור של הנפחייה בביקוב. כך למעשה סימנו את נתיב המים העמוקים והכשרנו את נתיב ההפלגה של כלי שייט אחרים שבאו אחרינו. קברניט הספינה שלנו קוּזְנֶצוֹב התלוצץ שהפלגתנו שונה מהפלגתו של קולומבוס רק בדבר אחד, שהוא גילה את אמריקה ואנו… את נתיב המים לאי הקטנטן אַרְגַנַסְטַך. בגלל העיכובים היום יומיים התקדמנו באיטיות רבה. במקום שייט של 3–4 ימים התמשך המסע ליותר משבועיים. הלחם ויתר המצרכים אזלו והיינו חייבים לחפש מקורות תזונה חלופיים. אמנם במחסני הספינה היו שקי קמח שנועדו לאַרְגַנַסְטַך, אבל לפי החוק היה אסור לנו לנגוע בהם, אפילו בעת סכנת רעב.

בחודשי האביב והקיץ פוקדות את אזורי הצפון להקות של ברווזי־בר שבאות להטיל את ביציהן בטונדרה. ביצי האווזים הצילו אותנו מרעב. היינו עולים לאיים שבנתיב השייט, סורקים אותם לאורכם ולרוחבם ואוספים את הביצים מקיני הברווזים. למעשה היו ביצים אלה מקור התזונה היחידי. כשמזג האוויר אפשר זאת היינו פורסים כמה רשתות לדייג. לצערנו, הדגה באותה עונה לא הייתה פוקדת את הדלתה של הנהר והצלחתנו בדייג הייתה מאוד מוגבלת. בקיצור, היינו רעבים ומאוד מותשים מסחיבת העוגן והספינה. לאחר שייט מתיש הגענו סוף סוף לאי שמרחוק היה נראה לנו כריק מאדם, כי בקושי הבחנו בשני האוהלים בקצהו הדרומי. האי היה שטוח ללא כל צמחייה, פרט לטונדרה, וחופיו התרוממו כמטר אחד מעל פני הים. למעשה היה האי שרטון שבלט מעל המים. ירדנו לחוף והקמנו את האוהל שהבאנו איתנו. לצערנו התברר לנו שהאוהל מלא חורים בקוטר של מטר ולא היה לנו ברזנט או בד אחר לתקנו. נראה שכשקיבלנו את האוהל בביקוב, אף אחד לא טרח לבדוק את תקינותו וכך נקלענו “למגורים” שלמעשה היו תחת כיפת השמים. הדבר הראשון שעניין אותנו היה מזון, אבל פרט לכמות קטנה של קמח לא קיבלנו דבר. למזלנו היו במקום כמויות עצומות של דגים שנדוגו בחורף והיינו “סוחבים” אותם ובכך חסכנו מעצמנו את הרעב.

עבודת הפרך במכרה באַרְגַנַסְטַך

לשם מה נשלחנו לאי הפראי הזה? הסיבה הייתה, שבעונת הדייג התת קרחית בחורף האחרון גילה ציַיד יקוטי נודד שבקרבת האי יש ריכוזים גדולים של דגים גדולים מסוג מוּקסוּן, שאיכותו הייתה מעולה. נשלחו לשם כמה נרטות עם דייגים רוסים ויקוטים והם אכן הצליחו לדוג תוך חודשיים כמויות עצומות של דגים. בהקשר לכך צצו בפני הנהלת המפעל שתי בעיות קשות. ראשית כל היו חייבים לכרות בקרקע הטונדרה מחסני קירור לאחסנת הדגים ששכבו בערימות על הקרח ושנית, היה עליהם לארגן את כל האמצעים ואת העובדים לעיבוד הדגים בקיץ, כלומר, להמלחתם, לאריזתם בחביות ולהעברתם לביקוב לשם שיווקם לפי הוראות הנהלת הטרסט ביקוטסק. את הבעייה הראשונה, כריית מחסן תת־קרקעי, פתרו על ידי הבאת אסירים ממחנה הריכוז “סטלבי” שהיה במרחק 100 ק"מ מהמקום. גם גולים נשלחו מביקוב וגם יקוטים גויסו לעבודה זאת. כריית מחסן תת־קרקעי בתנאי חורף פולרי הייתה בעייה קשה מאוד, מפני שהקרקע הייתה קפואה ומוצקה כמו ברזל. כלי העבודה בהם היו מצויידים הפועלים היו פרימיטיביים ביותר. “הטכנולוגיה” התבטאה בדקרים (לוֹמים) קצרים ומחודדים, כביכול, שהיו מתקהים אחרי כמה מהלומות בקרקע הקפואה.

אותנו הביאו אל האי הזה בכדי להמשיך בהרחבת המכרה התת־קרקעי וכדי לארגן את המלחת הדגים, שהנשים בינינו נועדו לבצעה. כשהורידו אותנו בפעם הראשונה למכרה התת־קרקעי, הרגשנו קשיי נשימה חזקים. התברר שבנו את המחסן ללא ארובות אוורור ולכן היה חסר בו חמצן לנשימה. גם פתיליות הנפט, שאמורות היו להאיר לנו את המקום, כבו תוך דקות מאותה סיבה. מכל עבודות הפרך שבהן התנסיתי בגלגולי בסיביר, כריית הקרקע הקפואה באַרְגַנַסְטַך הייתה הכי קשה והמפרכת ביותר. את מעט האסירים והיקוטים שנשארו בחיים סילקו מהמקום. סופר לנו, שרוב רובם של האסירים וה“מגוייסים” נספו בעת כריית המחסן ואז החליטו לסלק מהמקום את הנותרים ששרדו, מפני שעבודתם לא הייתה כבר יעילה בגלל פציעות וגם בגלל מצבם הנפשי הירוד.

על מותם של אסירים, גולים ויקוטים מגוייסים לא נותנים את הדין. אף אחד לא חייב הסבר לסיבת מותם. פשוט מביאים במקומם עבדים אחרים. וכך היה הדבר לגבינו - אנו היינו התחליף למתים ולמרוסקים מפגיעת גושי קרקע כבדים. הכרייה הייתה כאמור עבודה לא אנושית, אבל לא פחות מפרכת הייתה הוצאת הקרקע החפורה מהמכרה החוצה. היינו סוחבים בזוגות את גושי הקרקע הקפואה במשקל של 100–120 ק“ג בקירוב על גבי אלונקות עץ. העלייה הייתה תלולה והמדרגות מבולי עץ היו חלקות בגלל הכפור במכרה. “המגפיים” שנעלנו היו בעלי סוליות עץ שגרמו לנו להחליק ביציאה. לא פעם נפלו פועלים מלמעלה למטה יחד עם האלונקה העמוסה בקרקע הכבדה. לא מעטים נפצעו פצעים אנושים, אבל זה לא ריגש את המנהלים המקומיים - הם רק האיצו בנו לעשות יותר סיבובים עם האלונקות הכבדות. “הרופאה” היחידה שהגיעה אתנו על ה”בלוחה" הייתה ליטאית צעירה בשם גַלִינָה, שגמרה שנתיים לימודי רפואת שיניים באוניברסיטה בקובנה. אין צורך להסביר מה היה כוחה ומומחיותה ברפואה. גם אני החלקתי כמה פעמים, אבל למזלי יצאתי בפצעים קלים והמשכתי בעבודה.

פרט לעבודת הפרך היו לנו, לטוביה ולי, בעיות “דיור”. הליטאים שהגיעו ברובם בזוגות טענו שהם לא רוצים אותנו באוהל שהבאנו מביקוב. לטענתם הם זוגות נשואים ומתביישים לחיות איתנו יחד ולכן דרשו לסלקנו. לא עזרו טענתנו שבאותו אוהל גרים גם שני בחורים ליטאים רווקים. בסוף סולקנו מהאוהל בלי שסיפקו לנו מקום לינה אחר. לא נשארה לנו ברירה אחרת אלא להסתדר בחבית גדולה ששימשה למליחת הדגים וקיבולה היה כשתי טונות דגים. לחבית כזאת קראו “צַ’ן” ובחוף עמדו אחדות כאלה ריקות. החלטנו להפוך אחת מהן על עצמנו ולשבת בתוכה בישיבה מזרחית וכך “לנוח” מעמל היום. פרט לריח של הדגים המלוחים שגרמו לנו לסחרחורת, הייתה כל בוקר בעיה איך לצאת מהחבית הגדולה. להפוך אותה כשאנו בפנים לא ניתן היה. היינו דופקים בדפנות ה“צ’ן” וצועקים לעזרה עד שמישהו היה שומע את צעקותינו והופך מעלינו את החבית. מצבנו היה קשה ללא נשוא והרגשנו שלא נוכל להמשיך בעבודות הפרך במשך 12 שעות ויותר ללא מנוחה וללא מקום לינה. הרגשתנו הייתה שאנו עומדים להתמוטט. פנינו למנהל הראשי באי ששמו היה סַפְרוֹנוֹב וביקשנו מקום לינה בו נוכל לנוח אחרי יום העבודה המפרך. בתחילה ספרונוב כעס על עזות המצח שלנו לבוא אליו בדרישות, אבל אחר כך התיישב בדעתו וצירף אותנו לבריגדה של קַזַחִים שיצאו למבצע חיפוש ריכוזי דגים במימי האיים בקירבת אַרְגַנַסְטַך. למרות שספרונוב היה מנוול ואנטישמי ואשתו הייתה עוד יותר גרועה ממנו, קיבלנו את הצעתו בלי היסוס. שמחנו להיפטר מעבודות הפרך במכרה ולקבל סוף סוף זכות למנוחה ולשינה. הצטרפנו מיד לבריגדת הסיור של בִּיסִימְבַאֶב (כך קראו לבריגדיר הקזחי).

עוד באותו יום הפלגנו בסירות קטנות לאיי האכיפלג של הנהר לֶנָה בחיפוש, כביכול, אחרי ריכוזי דגים. היינו שמונה גברים ושתי נשים שהיו הפילגשים של הבריגדיר ועוזרו. חתרנו במרץ במשוטים כדי להתרחק מהר ככל האפשר מאי השטן אַרְגַנַסְטַך. לפנות ערב התמקמנו באחד האיים והקמנו שני אוהלים קטנים - אחד בשביל הבריגדירים ונשותיהם והשני - לפשוטי העם, הדייגים. התקַנו דרגשים מענפי עצים שהובאו לאי בשטפונות האביב והחיים נראו נהדרים בעינינו. מזמן לא ישנתי כה טוב וכה נוח כמו בלילה הראשון באי זה בלי השם. טוביה אמר שקרה לנו נס ומעתה הוא יאמין בנסים. בבוקר הרמנו את שתי הרשתות שפרשנו לפנות ערב במי הלֶנָה. שלל הדגים הספיק להשביע אותנו, אבל לא היה די לשיווק מסחרי. היינו ממש מאושרים מחיינו באי, כמעט שלא עבדנו, אכלנו לשובע והעיקר היה לנו מקום למנוחה ולשינה. נהנינו ממטעמי הדגים שעישנו ומ“בַּלִיקִים” (דג מעובד במיוחד ומיובש) שהנשים הכינו.

לא שטנו לחפש ריכוזי דגים, מפני שלצרכינו הספיקו הדגים שדגנו במקום. ידענו שבעונת הקיץ לא פוקדים הדגים אזורים של מים רדודים, לכן השליחות שלנו לאיתור, כביכול, של ריכוזי דגים הייתה רק למראית עין ולמעשה שימשה לספרונוב אמתלה לדווח להנהלת המפעל בביקוב, שהוא יוזם חיפוש דגים גם בקיץ. הקזחים הקימו אפילו מעין מרחץ עם מים שחיממנו בחבית נפט מעל מדורה. חשיבותו של המרחץ הייתה לאין ערוך. במשך כמעט חודשיים לא הייתה לנו כל הזדמנות להתרחץ במים חמים. גם את הכביסה עשינו במי ים קרים. חוץ מזה סבלנו, בגלל התנאים הסניטריים הירודים, מכִּינִים שהציקו לנו. היינו מתרחצים פעמיים ביום בכוונה לחסל את הטפילים. אבל גם לימים הטובים הגיע הקץ, כפי שכתב אַנדֶרסֶן בסיפוריו לילדים “גם הסיפור הכי יפה והכי מרתק מגיע לקיצו”.

לא זכור לי כמה זמן שהינו בנופש עם הבריגדה הקזחית, אבל אלה היו הימים הטובים והשבעים ביותר עבורנו במשך שהותנו באזור אַרְגַנַסְטַך. הגיע היום ובמצוותו של בִּיסִימְבַאֶב קיפלנו את האוהלים ויצאנו לדרך חזרה לאַרְגַנַסְטַך. בחזרנו לאי מצאנו להפתעתנו צריף בנוי מקרשים ובו דרגשי עץ בשתי קומות. בלי לחשוב פעמיים תפסנו מקום על הדרגשים, כדי להבטיח לעצמנו מקום לינה. בצריף הותקנה חבית גדולה לבישול ולחימום. זה היה שיפור גדול בהשוואה לתנאי החיים שלפני נסיעתנו. העבודה במכרה כמעט נגמרה ואותנו, את טוביה ואותי, שלחו לעבודות סבלות על פני הקרקע, וגם זה היה לטובה. בעת העדרנו פקדה את האי “בַּרְזָ’ה” שהביאה קבוצת גולים נוספת וחומרי בנייה להכנת מגורים לחורף. עובדה זו לא שימחה אותנו, מפני שחששנו להיתקע באי גם בחורף הבא. כרווקים סיכויינו להשתחרר ולחזור לביקוב היו קלושים ביותר. מוחי עבד ללא הרף למציאת מוצא איך לברוח מהאי ולחזור לביקוב, שנראתה לי כמקום מועדף ביותר. שם חיו בֶּלָה ומשפחתה ובכלל החיים שם נראו מכאן כגן עדן ממש. לצערי לא הצלחתי למצוא מוצא מתסבוכת אַרְגַנַסְטַך. בינתיים מכרו לנו קמח, גריסים וק“ג סוכר לחודש וכמובן דגים שהיינו גונבים ממקום עיבודם מתחת כיפת השמים. שמחנו גם למצוא מעין מרחץ באוהל עם תנור לחימום המים שהקימו בהעדרנו. זה היה שיפור עצום. כל יום הלכנו להתרחץ ב”בַּניָה" (מרחץ), אבל מהכינים לא נפטרנו, מפני שבשובנו לצריף מצאנו אותם מחדש. זכורני איך שהליטאיות היו מחפשות בסכין כינים אחת בשערות זולתה. הבנתי אז מה קשה הייתה מכת הכינים במצרים.

בינתיים הגיעה דוברה עם מצרכים וקיבלתי חבילה מבֶּלָה ובה גריסים, אורז (לא יאומן!) וחתיכה קטנה של נקניק אמריקאי שחילקו להם, כפי שהסתבר, מהספקה שהגיעה לביקוב עם השיירה הראשונה בנהר ביולי. קיבלתי גם מכתבים מבֶּלָה ומאהרון. הייתי ממש מאושר לקרוא את מכתביהם והרגשתי שאינני בודד בעולם - ישנם בכל זאת מי שדואגים לי. זה ריגש אותי מאוד, מפני שהרגשת הבדידות הייתה בעוכרי ממש. אהרון כתב לי בעברית וממנו שאלתי את המילה מִלחייה, שהשתמשתי בה ברשימות אלו - כך הוא כינה במכתבו את מקום עבודתו בהמלחת הדגים.

פרט למצרכים שמחנו לפגוש שני חברים שלנו שהגיעו בדוברה. היו אלה חיינה גבאי ומישה וידיס. קיבלנו אותם בזרועות פתוחות וכל הלילה לא הפסקנו לשוחח ולשמוע את החדשות מביקוב וגם בישלנו ואכלנו את המטעמים מאורז. את חתיכת הנקניק בלעתי מיד מפני שאחרת מישהו היה גונב לי אותה. טוביה ואני הרגשנו הקלה רבה עם הצטרפותם של כמה מחברינו, כי לא נרגיש כה בודדים. לצערנו, מישה חלה בדזינטריה קשה ובדוברה הבאה חזר לביקוב. גם חיינה חזרה, מפני שמראש נשלחה לזמן קצוב. כך חזרנו להיות רק שנינו באי. אביו של טוביה כתב לו, שמולה סווירסקי עושה מאמצים לשחררו וגם הובטח לו ע"י מנהל המפעל שבקרוב יחזירו אותו.

נס שחרורי מארגנסטך

טוביה שמח לידיעה, אבל לי לא היה כל סיכוי להשתחרר מהמקום הנורא הזה. בינתיים באה הישועה ממקור לא צפוי. בוקר אחד באה בריצה לצריף שלנו בחורה ליטאית בשם קַזִיטֶה שגרה בביתן המרפאה יחד עם “הרופאה” גלינה. היא הייתה מאוד מבוהלת ופנתה אלי בבקשה שאבוא איתה בדחיפות לביתן שלהם להציל את גלינה. לשאלתי מה קרה, היא לחשה לי באוזן שגלינה ניסתה להתאבד ולדעתה רק אני, שלמדתי בליטא גיאולוגיה, יכול וחייב להצילה. מובן שלא היה טעם והגיון בדבריה, אבל גם להתווכח איתה לא היה כדאי. רצנו לביתן לראות מה מצבה של “הרופאה”. מצאתי אותה בלי הכרה. לשאלתי במה היא סיממה את עצמה, הראתה לי קזיטה בקבוק קטן ללא תווית. מצאתי שתי אמפולות של “קַמְפוֹר” שמשמשות למקרה של ארוע לב. ראשית כל הזרקתי לה את ה“קמפור” ואחר כך השקיתי אותה במי מלח בכוונה לגרום להקאה ולשחרר את הקיבה מהסם. פעולות אלה היו הדבר היחידי שיכולתי לעשות במקרה האמור. וראו, ארע נס! גלינה פתחה את עיניה וחזרה להכרתה. באותו יום עמדה ליד המזח ספינת מנוע קטנה וקַזִיטֶה ביקשה בתחנונים מספרונוב שיצווה על האחראי על הספינה לקחת את גלינה למקום בשם טרוֹפִימוֹבְסק, 50 ק"מ מהמקום שלנו, וששם יש מעין בית חולים קטן ורופא. ספרונוב השיכור גירש אותה מעל פניו ואמר שלא אכפת לו שגלינה תמות - “יביאו פֶרְשֶל אחר” (כפי שהוא ביטא את המילה פֶלְדשֶר). למזלה של גלינה התקינו כמה ימים לפני כן מַשְדֵר באי ליצירת קשר עם ביקוב. טכנאי הרדיו היה בחור רוסי צעיר בשם ניקוֹלַי וֶדֶרְנִיקוֹב והבנות הליטאיות היו מיודדות איתו. קזיטה פנתה אליו וביקשה להעביר מסר למנהל המפעל סימיקין שיצווה על ספרונוב להעביר את גלינה לבית החולים בטרופימובסק. תוך כמה שעות התקבלָה תשובה חיובית מסימיקין ובה הוא גם מטיל אחריות אישית על ספרונוב לביצוע ההוראה. היה מאוד מוזר בעינינו מה פתאום מנהל המפעל בכבודו ובעצמו דואג כל כך לשלומה של ליטאית גולה. הסיבה נודעה לי מפיה של קזיטה. היא סיפרה שסימיקין החזיק את גלינה כפילגש והיא הרתה לו וזו גם הייתה הסיבה לניסיון ההתאבדות שלה. סימיקין, שלא רצה שיוודעו קשריו עם אישה מבנות הגולים החליט לטפל בנסיבות שנוצרו במרץ ולהשתיק את כל העניין. כשהגיע המברק של סימיקין לידי ספרונוב הוא, למרות היותו שיכור, הבין שהעניין הסתבך ושיש לשלוח את גלינה מיד לבית חולים. ספרונוב ואשתו פחדו שמא היא תמות בדרך והוא כמובן לא יכול היה להתעלם מאזהרתו של מנהל המפעל בדבר אחריותו האישית שהיא תגיע חיה לבית החולים. הוא שמע, כנראה, על “התערבותי הרפואית” שהחזירה את גלינה להכרתה ועל כן שלח לקרוא לי וציווה עלי לצאת מיד וללוות את החולה לטרופימובסק והעיקר הטיל עלי את האחריות להבאתה חיה לבית החולים. עניתי לו בתוקף, שאני לא רופא ולא אהיה אחראי לחייה ובמיוחד, וזאת הדגשתי, לאחר שעיכבו בחצי יום את הסעתה לבית החולים. אשתו של ספרונוב, שהייתה מנוולת גדולה, אבל הייתה הרבה יותר חכמה ממנו, הבינה את הרמז ואמרה לי במֶתֶק שפתיים: “אני מבקשת ממך שתדאג שהיא תגיע לבית החולים עדיין בחיים. מה שיקרה לה שם אינו מעניינינו. אם תצליח במשימה נרשה לך לחזור לביקוב”. הצעה כה מפתה לא יכולתי לדחות וקיבלתיה בלי שהתחייבתי רשמית להישארותה של גלינה בחיים. בסיועם של כמה ליטאים העלינו אותה לספינה וקשרנו אותה למעלה על הסיפון, כי התא היה קטן מאוד עם חלונות סגורים וחששתי שהיא תסבול מחוסר אוויר. יצאנו לדרך ואני כל הזמן לצידה. בדרך היה נראה לי שמצבה נעשה יותר גרוע ואז הזרקתי לה את האמפולה האחרונה של הקמפור. בקיצור, אלוהים עזר והגענו לטרוֹפִימוֹבסק כשגַלִינָה בחיים. ביחד עם הקברניט הבאנו אותה לבית החולים שהכיל חדר אחד ופֶלְדְשֶר אחד. ביקשתי מהפלדשר אישור שאמנם הבאתיה לבית החולים עוד בחיים, אבל בתחילה הוא לא רצה לתת לי אישור כזה, רק לאחר שגם הקברניט התערב ודרש אותו בתוקף, הוא השתכנע.

מצוייד באישור הנ"ל חזרתי במצב רוח טוב לאַרְגַנַסְטַך. התייצבתי בפני ספרונוב ודרשתי מילוי הבטחת אישתו להרשות לי לצאת בדוברה, שעגנה באותו יום ליד המזח, בחזרה לביקוב. ספרונוב התחיל להתכחש להבטחת אישתו בנימוק שבגלל אשפוזה של גלינה נשארה האוכלוסייה באי בלי רופא ולכן הוא מתכוון למנות אותי לרופא זמני עד שיגיע מחליף. דחיתי את הצעתו בתוקף והזכרתי לו, שלא חוקי למנות אדם לא מוסמך ברפואה לתפקיד רופא הזכאי לטפל בחולים. חזרתי על טענתי שמעולם לא למדתי רפואה בכל דרגה שהיא ולכן אני עומד על דרישתי לחזור מיד לביקוב כפי שהובטח לי. כנראה שהחשש שאני יודע יותר מדי ואתחיל “לזַמֵר” הניע אותו להיפטר ממני ולהסכים לשחרורי. הוא הזהיר אותי שאני אמנם חוזר לביקוב “אבל בלי סיפורים” כפי שהתבטא. הבטחתי לו, שבחזרי לביקוב כל מאורעות אַרְגַנַסְטַך ימחקו מזכרוני.

לבי דאב על טוביה שיישאר לבד ובודד וניסיתי ללחוץ על ספרונוב שיירשה גם לו לשוב לביקוב בנימוק שהוא חולה. “אין לי התנגדות שליפמן יחזור לביקוב בגלל מצב בריאותו, אבל אין אישור שאכן הוא חולה. לכן הישאר כאן בתפקיד “פרשל” ותוציא לו אתה את האישור הנחוץ והוא ישוחרר”. כמובן שלא יכולתי להישאר בתפקיד המוצע. בעומק לבי האמנתי שטוביה יחזור בדוברה האחרונה הודות למאמציו של מולה סווירסקי, כפי שסופר לפני כן. ידעתי שאם לא אנצל את ההזדמנות הנדירה ואולי היחידה לחזור לביקוב, לא תהיה לי הזדמנות חוזרת - פשוט לא יהיה מי שיטפל בענייני. בלית ברירה עליתי לבד על הדוברה וטוביה נשאר לבד, במצב נפשי מאוד ירוד. טוביה ז"ל הוחזר לביקוב בדוברה האחרונה (לפני החורף) לאחר שדעתו נטרפה עליו. הוא, כנראה, לא עמד בהתעללויות בו כגולה וגם כיהודי יחידי. בביקוב התרוצץ כמה חודשים והציע לכולם “עיסקת שחרור”. כנראה שהמושג שחרור לא פסק להעסיק אותו גם בעת מחלתו הנפשית. אחרי פחות משנה נפטר טוביה וכולנו הצטערנו והתאבלנו על מותו של בחור וחבר נהדר. יהי זכרו ברוך!

חזרה לביקוב

הנסיעה מאַרְגַנַסְטַך בחזרה לביקוב לא עברה בצורה חלקה. אני התמקמתי בדוברה זרה, לא של מפעל הדגים, שהובילה חביות דגים מלוחים לטיקסי, אבל אמורה הייתה לעגון בביקוב ולקבל שם מטען דגים נוסף. רק הרמנו עוגן וסערה קשה פקדה אותנו. בדרך כלל הייתי כבר מחוסן בפני תעלולי הים, אבל הפעם הסערה ממש הגזימה (עברה את ההתנסויות שהיו לי). כל רגע חששנו שהדוברות תתפרקנה בגלל עוצמת הרוח והגלים ונשקע במצולות הים. חלק מהמטען שהיה על סיפון הדוברה נשטף עם הגלים הימה ואנו, הנוסעים, קשרנו את עצמנו בחבלים לחלקים מוצקים של הדוברה וכך שרדנו. על סיפון הדוברה היה מעין תא, אבל לא הורשינו להיכנס אליו, כי הוא היה מיועד רק לאנשי הצוות ולכמה קציני צבא, שפקחו עין על כמה עשרות יקוטים מסכנים מ“חיל העבודה”, שאף הם היו בין נוסעי הדוברה.

מאותה הפלגה נשאר לי זיכרון מר בגלל מקרה נורא שקרה, כאשר אדם נסחף לים ואני, שלא באשמתי, הייתי מעורב באירוע. על סיפון הדוברה היה בית שימוש בגודל חצי מטר על חצי מטר שהיה תלוי על דופן הדוברה מעל למים, כך שכל ההפרשות של המשתמשים נפלו ישירות לים. היקוטים פחדו להכנס לתא הזה והיו מעדיפים לעשות את צרכיהם על הסיפון. עבור עבירת משמעת כזאת הם הוכו באכזריות על ידי צוות הדוברה. מפחד העונש הם התחילו לעשות את צרכיהם בשולי הסיפון על יד תא השירותים. קרה המקרה, שאני נכנסתי לתא השירותים ואחרי שגמרתי את צרכי פתחתי את דלת הקרשים כדי לצאת. רק פתחתי את הדלת והרוח תלשה אותה מציריה ופגעה ביקוט שעמד במרחק חצי מטר מהדלת ועשה את צרכיו. כנראה שהמכה הייתה די חזקה והאיש נפל לים ומצא את מותו במצולותיו. הדבר קרה בפתאומיות כזאת, שלא הבחנתי אפילו ביקוט שנופל לים. נקראתי למפקד הצבאי ונצטוויתי לחתום על “אְַקט” - מסמך רשמי, על אובדן יקוט אחד שנפל לים ובזה מספר היקוטים החולים פחת במגוייס אחד. כך למעשה נודע לי על חלקי באירוע הנורא. פחדתי שלא יאשימו אותי ברצח חייל, אבל, תודה לאל, הכל עבר בשלום. מחקו את הניספה מרשימת החיילים ובזה נסגר העניין.

לא זכור לי כמה זמן היינו בדרך עד הגיענו למחוז חפצנו - החוף של ביקוב־מיס. לא יאומן עד כמה הייתי מאושר לדרוך שוב על אדמת אותו חוף, שרק לפני שנה היה בעיני ארץ גזירה. אחרי שהתנסיתי “בתנאי החיים” של אַרְגַנַסְטַך, לא פלא ששמחתי לחזור לביקוב. ירדתי מהדוברה ורצתי מהר ככול שיכולתי ליורטה שלנו, לפגוש את בֶּלָה ואת בני משפחתה ולחזור לחיות בתנאיי בית.

הגעתי עד ה“טַמְבּוֹר” (פרוזדור כניסה) ולא העזתי להיכנס לחדר, מחשש להכניס הביתה את הכינים ששכנו בהמוניהן בבגדי ובשערותיי. רחל, אמא של בֶּלָה, ראתה אותי ושמחה מאוד שחזרתי הביתה. היא קיבלָה אותי כמו בן שהתגעגעה אליו בעת העדרו. בֶּלָה ויתר בני המשפחה היו בעבודה. ביקשתי מרחל שתחמם מים ושתוציא לי ל“טמבור” בגדים נקיים שהשארתי בבית להחלפה. הפעם התרחצתי בהנאה רבה בסבון, שהיה חסר לנו בזמן האחרון, וחיסלתי כמה סירים של מים רותחים בניסיון להפטר מהכינים. את בגדי שפשטתי לא הכנסתי ליורטה, אלא שמתי בפח גדול מלא מים כדי להרתיחם ולחסל את הטפילים. לבשתי בגדים ותחתונים נקיים והרגשתי מאושר להֵרָאוֹת כבן אדם נורמלי. בֶּלָה, אהרון והירשל חזרו מהעבודה ושמחו מאוד לראותני חוזר מאַרְגַנַסְטַך הביתה. למען האמת, הם כלל וכלל לא היו בטוחים שאצליח להימלט מאי השטן. גם חבריי מהיורטות באו לברכני לרגל שובי הביתה. זה היה אחד הימים המאושרים שלי בגלות ביקוב־מיס.

חזרתי לביקוב בחודש ספטמבר 1943 והיהודים במקום כבר התכוננו לחגים: ראש השנה, יום כיפור וסוכות. בחגים עבדנו כרגיל ושום דבר לא היה שונה בחיינו, אבל בערבים היינו מתאספים באחת היורטות, לרוב אצלנו, ומבלים בסיפורים מימים עברו, בתחרות בסיפורי בדיחות ישנות ובשירה ביידיש ובעברית. בערבי הבילויים של צעירי ביקוב (הגיל הממוצע היה עשרים ומשהו) היינו משתפים שני יהודים יקרים, שבעינינו היו זקנים (גילם 55–60). אלה היו מאיר מרקוס (החזן שלנו) והירשל קלִיס, שלמרות גילם הם היו מאוד חברותיים וידעו איך לבדר ולשמח את הציבור. הם היו יותר צעירים מהצעירים! מאיר מרקוס היה מעיין לא אכזב של סיפורים ובדיחות. בכל פעם היו לו סיפורים ובדיחות חדשים. פעם שאלתיו: “מאיר, האם נשארו לך עוד סיפורים שטרם סיפרת לנו?” הוא צחק וענה בבדיחות הדעת האופיינית לו: “מה אתה שח? רק שק בדיחות וסיפורים אחד פתחתי, ברשותי עוד כמה שקים מלאים בדיחות וסיפורים”. את רוב שירי העם ביידיש למדנו ממאיר ונהנינו גם מחוכמתו וממשליו של הירשל קליס. כאלה היו היהודים “מאז” - גם בתנאים הקשים ביותר למדו לא לאבד את אמונתם ותקוותם “לסוף טוב”, לגאולה שבוא תבוא.

הלילה הפּוֹלַרִי

בחורף השני לשהותנו בביקוב היינו כבר יותר מנוסים בדייג ומורגלים יותר לתנאים האקלימיים בצפון - קור מקפיא עצמות, סופות שלג והלילה הפולרי. באזור בו חיינו קיימות תופעות טבע ייחודיות רק לאזורי הקטבים, הצפוני והדרומי, של כדור הארץ. אחת מהן, שלא היכרנו בחיינו הקודמים, הייתה הלילה הפולרי. כל שנה ב־18 בנובמבר הייתה השמש שוקעת ובמשך חודשיים ושבוע לא הייתה נראית בשמים. רק ב־27 בינואר הייתה עולה לכמה שניות. בכל יום נוסף התארכו שעות האור עד שהשמש לא הייתה שוקעת בכלל וזה היה היום הפולרי שנמשך שלושה חודשים.

במשך חודשי הלילה הפולרי היינו שרויים באפילה במשך כל היממה, פרט לכמה שעות של דמדומים בצהרי היום. הלילה הארוך הכביד מאוד על חיינו. האנשים פשוט לא מסתגלים ללילה מתמשך ללא אור יום ונעשים עצבנים. החיים בחודשים אלה היו די קשים. להשלמת התמונה נוסיף לאפילה גם את סופות השלג הנוראות, שהיו קוברות את היורטות מתחת לשלג למשך כמה יממות ואפילו לשבוע ויותר. לאחר שוך הסופה היינו עמלים במשך שעות רבות לסלק את השלג שחסם את היציאה בפתחי ה“טמבורים”. השלג היה מצטבר בגובה של כמה מטרים ופילוס מעבר דרכו דרש מאמץ רב. האנשים הראשונים שהצליחו לצאת החוצה מהיורטות, היו עוזרים לאחרים, ובמיוחד למשפחות בלי גברים, לסלק את מחסומי השלג. זכורני איך היינו עמלים כדי לשחרר את גב' וידיס ז"ל עם ילדיה שהייתה כלואה בחדרה בלי יכולת לפלס את דרכה החוצה. חדרה היה בתוך ההר וערמות השלג שהיו נערמות בפתחה היו ממש אדירות.

מובן מאליו, שלא היו לנו אמצעי תאורה כל שהם ובחודשי החורף האפילים היינו משתמשים ב“קַפְטִילְקוֹת” - קופסת פח עם נפט ופתיל בתוכה. הכינוי “קפטילקה” בא לציין שהכלי מעלה עשן ומפייח את הפנים ובמיוחד את האפים. “לאור היום” החורפי הקלוש נראינו כאילו התחפשנו לליצנים. היינו מסתכלים איש על רעהו וצוחקים מה“תחפושת”. עם הזמן התחכמנו והכנו כלי תאורה שכינינו אותם ביידיש “בליצלאָמפן”, כלומר, זרקורים. היו מתקינים אותם מצנצנות זכוכית שהיו אוספים במזבלות של המנהלים. מסביב לתחתית הצנצנת היו קושרים חוט כותנה דק טבול בנפט ומציתים אותו. כשהזכוכית הייתה מתחממת, היו טובלים את התחתית במים קרים וזו הייתה נושרת כאילו היו חותכים אותה במספריים. את הצנצנת הקטועה היו מעמידים על קופסת הפח של ה“קפטילקה” ומוסיפים לה ארובת פח מהאריזות הארוכות של הנקניק האמריקאי, שהיו אוספים מאותן המזבלות. בסוף הייתה לנו מעין מנורה עם גליל מזכוכית, שלא עִשנה ולא פִּייחָה את פנינו.

לא כל תופעות הטבע בלַיִל הפולרי הכבידו על חיינו. הייתה בו גם תופעה שמאוד שימחה אותנו והיינו נהנים ממנה. תופעה נדירה זאת הייתה “הזוהר הצפוני”, שרק באזורי הקוטב ניתן לראותו. בלילה הפולרי הארוך, בתקופות של שמים נקיים מעננים, היינו רואים את “הזוהר הצפוני” - אור חזק במאות גווני צבעים. “הזוהר” מאיר חלקים מהשמים ונע במהירות הבזק ומשנה את גווניו מרגע לרגע. לתאר את צבעי “הזוהר” לא ניתן - פשוט אין מילים מתאימות בשפה האנושית, כדי לבטאם בכתב או בעל פה - את ייחודם, את שלל הצבעים, את הדינמיקה במרוץ הצבעים בשמים. מול תופעת טבע זו היינו עומדים פעורי פה והיא השאירה אצלי זכרונות בלתי נשכחים. בֶּלָה אהבה מאוד לצפות בקסמי “הזוהר הצפוני” ולא יכלה להינתק במשך זמן רב ממחזה נדיר זה. לפעמים הייתי חייב להזכיר לה, שבחוץ קור אימים וכדאי לחזור ליורטה.

החתונה

כמסופר בפרקים הקודמים התייתמתי מאמי ועמדתי לפני החלטות קשות על המשך חיי כרווק בודד וללא משפחה. אבל באותה עת חייתי לצידה של בֶּלָה ומשפחתה. הם התייחסו אלי כקרוב משפחה ולא נתנו לי לחוש בודד. את בֶּלָה אהבתי והתלבטתי אם להציע לה נישואין. למען האמת חששתי מתגובתה השלילית. הבנתי שבתנאי ביקוב בשנת 1943 היה פשוט לא הגיוני להציע לבחורה נישואין. לרגעים חשבתי שעצם המחשבה על חתונה הייתה מגוחכת. חיינו לא היו בטוחים, בכל יום יכלו לשלחנו למקום עוד יותר נידח מביקוב ולפרק משפחות. חזרתי וחשבתי בנושא, התלבטתי, אבל לא העזתי להציע לבֶּלָה להתחתן. לבסוף אזרתי אומץ ובאחד הטיולים שלנו על חוף הים הקפוא שטחתי לפני בֵּילִינקֶה את מחשבותיי ואת רצוני לקשור את גורלנו יחד.

התשובה, כפי שחששתי הייתה לקונית ונחרצת ונאמרה במילה אחת:" השתגעתָ?!" עניתי שאכן אני מודע לכך שהצעתי היא לא שגרתית בתנאים הקיימים, אבל לדעתי אין זו חוכמה להתחתן בימים כתיקונם. לדעתי, אם אוהבים, לא צריכות להיות מיגבלות של זמן, תנאים וגיאוגרפיה שלא ניתן להתגבר עליהן. לדעתי, דווקא הימים הטרופים בהם אנו חיים לא צריכים למנוע מאיתנו לאַחֵד את גורלנו. ציטטתי לבֶּלָה מהנובלָה של לֶסִינְג “הֶרְמַן ודוֹרוֹתֶאָה”. את הסיפור למדנו בשיעורי השפה הגרמנית בגימנסיה במרימפול. לסינג תאר בסיפור זה את מצבם העלוב של פליטי מלחמת שלושים השנה ובין היתר זכרתי את הדו־שיח בין הגבר הרמן ואהובתו דורותאה. בדומה למצבנו אנו, גם הם, בגלל המלחמה, הרעב והמגיפות, לא יכלו לממש את רצונם להינשא. גם דורותאה נרתעה מהמחשבה להינשא בגלל המצב. הרמן לעומתה, טען שהוא כגבר מרגיש לא הוגן להשאיר אישה אהובה לבד, ללא הגנה בעת צרה. לדעתו, זהו הזמן המתאים לאחד את גורלם ולהיאבק יחד בכל התלאות למען אושרם בעתיד.

כך המשכנו לשוחח ולדון בנושא בטיולינו בטונדרה עד שסוף סוף בֶּלָה השתכנעה וקיבלָה עקרונית את דעתי, שאכן יש מקום כשאוהבים בכנות, גם בתנאי חיים כשלנו, לקשור את גורלנו יחד. נראה היה שהכל בא על פתרונו, אבל לא כן היה. צצה בעייה חדשה - הכלה מתביישת!. “הרי כולם יחשדו, שדעתנו נטרפה עלינו” - טענה בֶּלָה. החלטנו לגלות את סודנו לגב' רבקה לוין ז"ל, אחותה של דבורה אולשטיין, שהייתה אישה בעלת רמת מוסר גבוהה והגונה, שׁשׂשׂה לעזור לכל נזקק במילה ובעצה.

עד כמה נדהמנו לשמוע את תגובתה של גב' לוין, שהיא מקבלת את רעיון הנישואין שלנו באהדה רבה, כדבר אנושי וראוי לשבח. היא עודדה את בֶּלָה ואמרה לה שכינון משפחה היא מצווה גדולה ודווקא עכשיו, על אפם וחמתם של הגויים הצוררים, אנו היהודים חייבים להקים משפחות למען עתיד העם. יצאנו ממנה מעודדים ובֶּלָה הסכימה שאפנה רשמית להוריה לבקש את הסכמתם לנישואינו. הורי ביילינקה, אהרון ורחל, הסכימו ללא היסוס ונקבע תאריך החתונה – ה־14 בנובמבר 1943.

ראוי להזכיר בהקשר זה גם את הסכמתה של אימי ע"ה לנישואי. כשהחזרתי אותה אחרי אשפוזה בטיקסי לביקוב, היא הרגישה ללא ספק שקצה קרוב. יום אחד היא ביקשה ממני שאערוך בנוכחותה טכס אירוסין עם בֶּלָה, מכיוון שהיא לא בטוחה אם תחייה ותזכה להובילני לחופה. על כן, לדבריה, היא רצתה לראות אותי מאורס לבֶּלָה ולהיות שקטה, שאכן אני קושר את עתידי ואת גורלי עם בחורה הגונה וטובה כמו בֶּלָה ועם משפחה יהודית מכובדת. ערכנו בנוכחות אמי את האירוסין וקיבלנו את ברכתה באותו מעמד. לא קבענו תאריך לחתונה, מכיוון שאף אחד לא העלה על דעתו חתונה בביקוב של שנת 1943.

כשסודנו התגלה לחברינו וליתר יהודי ביקוב, תגובתם הייתה הפוכה מזו שחששנו. אף אחד לא לעג לנו ולא הגדירנו כמטורפים, להפך, כולם בירכו אותנו, ראו בנו ממש גיבורים, מפלסי דרך בלי פחד וייראה. חתונתנו העתידית הפכה לשיחת היום של כל הציבור הביקובאי. כולם רצו לעזור לנו ולהיות שותפים לארגון החתונה. כולם קיבלו את הארוע יוצא הדופן כאירוע של כלל הקיבוץ היהודי במקום. היינו מאוד נבוכים מהפופולריות לה זכינו, אבל גם לזה התרגלנו.

במובן מסויים היינו פטורים מדאגות, שבדרך כלל מכבידות על כל זוג צעיר בזמנים כתיקונם, כמו רכישת דירה, ריהוט, פרנסה וכיוצא בזה. בעיות מעין אלה לא היו קיימות אצלנו. קרש שגנבתי מה“בּוֹנְדַרְקָה” (בית המלאכה לחביות) והוספתי לדרגשי בפינתי ביורטה פתר את בעיית הדיור. מארגז ריק של לבידים הצלחתי לעשות שולחן ומתחתיו “מזנון” לכמה ספלים וקערות שהיו ברשותי. בכך נפתרה גם בעיית הריהוט. במה שנוגע לפרנסה - היא הייתה “בשפע”! סטלין, יימח שמו, העבידנו בפרך ולא שילם כמעט כלום עבור עמלנו, אבל התחכמנו ו“גנבנו” דגים שבעצמנו דגנו לפרנסתנו. ואם הצלחנו למכור משהו משאריות מטעננו מליטא, אז בכלל לא הייתה סיבה לדאגה.

נשארה רק בעיית ארגון החתונה. קיבלנו עידוד רב בכך שכל חברינו היו עסוקים בהכנות לקראתה. הוחלט שהחופה ו“הנשף” ייערכו בחדרם של אלי ודבורה אולשטיין, שהיה קצת יותר גדול בהשוואה לחדרים אחרים. חברינו שקדו בערבים על תוכניות בידור, כדי לשמח חתן וכלה וגם את כל הציבור הביקובאי, שאמור היה להיות נוכח בחגיגה הגדולה. המתח הלך וגבר ככל שהתקרב יום החתונה. ביילינקה ואני לא ידענו דבר על המתרחש במחתרת.

סוף סוף הגיע היום המיוחל, ה־14 בנובמבר 1943 - יום חתונתנו. הורי הכלה וגם אנו, הזוג הצעיר, רצינו שהנישואין שלנו ייערכו על פי המסורת היהודית כפי שנהגו אבותינו בליטא. ראינו בקיום טכסים יהודיים מסורתיים בגלות סיביר ביטוי להתנגדותנו להתבוללות שנכפתה עלינו על ידי השלטון הבולשביקי וכחיזוק הכרתנו היהודית - לאומית.

בבוקר יום החתונה הלכתי לבית הקברות בטונדרה מעל מפרץ נֶיֶלוֹבָה שבאוקיינוס הקרח הצפוני, שם קבורה אימי ע"ה ובכיתי על קברה. נשארתי יחיד, בודד מכל משפחתנו הענפה - כולם נספו, נהרגו ואף אחד מבני משפחתי לא ישתתף בחתונתי. באותו יום, ליד קברה של אמי, נדרתי נדר, שאם תיוולד לנו בת, אקרא לה בשם חביבה על שם אימי לִיבֶּה. ואמנם קיימנו את נדרי - לבתנו הבכורה קראנו בשם חביבה.

לא זכור לי בדיוק מה התרחש במשך היום עד לטכס הנישואין. בנובמבר בביקוב שורר הלילה הפולרי ואין אור יום ולכן אינני זוכר באילו שעות התרחש הכל. זכורני, שהושיבו אותי ואת בֶּלָה בחדרנו ביורטה בפינות נפרדות ואביה של בֶּלָה, אהרון מהרשק ז“ל, כתב מהזיכרון את הכּתוּבָּה כמקובל בארמית על דף נייר לבן שהצליח להשיג ושמצידו השני היה מודפס בליטאית “ספר השטרות”. הכתובה נכתבה על פי כל כללי המסורת וחתמו עליה כעדים - יהודה רוזמן ז”ל ואברהם לנגלבן ז"ל. יהי זכרם ברוך!

לפי המנהג שהיה מקובל בקהילות ליטא ומזרח אירופה היו מלווים את החתן והכלה לחופה שושבינים, שהזוג הצעיר היה בוחר בהם (אונטערפירער ביידיש). ביילינקה בחרה בזוג אולשטיין ואני בזוג סווירסקי. על פי המסורת צמנו כל אותו יום עד אחרי החופה. והנה הגיעה השעה, הכל מוכן וכולם מחכים לחתן ולכלה בחדרם של אולשטיין, כדי להעמידם מתחת לחופה. החופה נעשתה ממפת משי שמצאתי בחפַצַי מהבית, זכר למעמדנו בליטא. את המפה קשרו לארבע כידונים (פֶּשְניָה) שאיתם היינו חוצבים חורים בקרח. השושבינים נכנסו והזמינו את החתן והכלה להתלוות אליהם לחופה. מהדלת של חדרנו עד דלתם של אולשטיין היו עשרים פסיעות בערך בהליכה בחוץ. לא רק לבבותינו געשו באותו יום, גם הטבע הפולרי געש ורעש באותו יום. בחוץ השתוללה סופת שלג חזקה והיינו נאלצים להתכופף ולהיצמד זה לזה כדי לא להיסחף ברוח. נכנסנו לחדר וחברינו, הנוער העברי בביקוב, וכל הנוכחים קיבלו אותנו בשירה אדירה. לא זכור לי אלו שירים שרו, אבל כן ידוע לי שאלו היו שירים בעברית וביידיש. הורי הכלה, השושבינים, החתן והכלה הועמדו מתחת לחופה והחזן שלנו, מאיר מרקוס ז“ל התחיל בטכס הנישואין: הכלה הסתובבה שבע פעמים מסביב לחתן, נתנו לנו לשתות משקה כלשהו במקום יין, ענדתי לאצבע הכלה טבעת קידושין של אמי ז”ל ואמרתי את הברכה המסורתית "הרי את מקודשת וכו'. שברתי גם חתיכת זכוכית במקום כוס, שלא הייתה בנמצא, והכריזו על נישואינו כדת וכדין.

בזאת נגמר החלק המסורתי של חתונתנו. הוחזרנו לחדרנו ונאמר לנו לחכות עד שיסדרו ויכינו את חדרם של אולשטיין למסיבת הנישואין שלנו, החתונה הראשונה בתולדות עם ישראל לדורותיו שנערכה באזור הקוטב על פי המסורת היהודית. המסיבה הייתה לא רגילה. לא היו שולחנות וכיסאות כדי לארח את כל תושבי ביקוב היהודים. אבל אל דאגה! במקום שולחנות קֵרבו את דרגשי השינה של אולשטיין וסלומון (שכניהם בחדר) והנה השולחנות מוכנים. בעיית “הכיסאות” נפתרה בקלות - ה“חֶברָיָה” סחבו קרשים והתקינו מהם ספסלים ארוכים. בעיית חוסר המקום לכל האוכלוסייה נפתרה על ידי ההחלטה לנצל את הספסלים בשתי קומות - הבחורים ישבו על הספסלים והבחורות ויתר האנשים קלי המשקל ישבו על ברכיהם. ואם גם זה לא סיפק את הצרכים, התיישבו כמה אורחים על התנור והיתר שמחו ושרו בעמידה. גם הכלה בכבודה ובעצמה מצאה את מקומה על ברכי בחיר ליבה, בעלה הטרי. השמחה הייתה גדולה והתבטאה בשירה ובברכות. אף על פי שעל השולחנות לא הייתה טיפת יין אחת, פרט למשקה לא מוגדר, מעיין “קוַוס”, שאמא של ביילינקה הכינה, כולם נראו שיכורים ויצאו מגדרם מרוב שמחה. לא אגזים אם אומר, שלא חוויתי מימיי עד עצם יום כתיבת זכרונות אלו, חתונה יותר שמחה, כל כך מלאת חיים והשתתפות כה מסיבית ופעילה של כל הנוכחים בה. יכול להיות, שרבים מיהודי המקום ראו בתת הכרתם אירוע מעין זה כסימן “שעוד לא אבדה תקוותנו”, שיבוא יום וכל הציבור המשועבד הזה יזכה לחופש.

הכניסו את “עוגת החתונה” שחברינו הדייגים הכינו בעזרת האופה לוֹנקֶה. לעוגה הייתה מצורפת על פיסת נייר בצורת מפרש ברכה ביידיש לזוג הצעיר. איני זוכר את הכיבוד לפרטיו, בוודאי הכינו מאכלים מדגים. יהודה רוזמן התחזה לדוור והביא את הטלגרמות (מברקים) משוכני היורטות, שהיו כתובות על פיסות נייר. זכור לי “המברק” מחברותיה של בֶּלָה מבית המלאכה - גיטה לנגלבן, רחל רזניק וסוניה פרנקל ז"ל. הברכה הייתה פתגם לטיני שגם היה כתוב בלטינית:

Ut desint vires, tamen est laudanda voluntas!

בעברית: גם אם חסרים הכוחות (במקרה זה היכולת), יש לשבח את הרצון! פתגם עתיק זה תאם בדיוק למצב.

“מברק” הברכה המרגש מכולם היה זה שכל יהודי ביקוב היו חתומים עליו. הברכה נכתבה על צידו הלבן של טַפֶּט (איך הגיע לחברים פיסת טפט?). עיצב אותה חברנו משה מרקוס שצייר בעיפרון כימי את נוף ירושלים, את כיפת הסלע וכמה דקלים, שאמורים היו לסמל את הנוף הארץ ישראלי. הברכה הייתה כתובה עברית ומוקדשת “לזוג הצעיר בלה ודוד על שפת הים”. כל תוכנו היה ברוח הציונות וברגשי אהבה לזוג הצעיר. זכור לי, שהברכה נגמרה באיחולים ובתפילה, שנזכה לבנות את ביתנו ולגדל את ילדינו בציון וירושלים.

תודה רבה לכם, יהודי ביקוב־מיס היקרים, על איחוליכם לחתונתנו, שאכן, תודה לאל, לשמחתנו ואושרנו הגדול, גם התגשמו.

הדוקומנט ההיסטורי הנ“ל לא שרד. בֶּלָה שרפה אותו ללא ידיעתי בעת גזרות הרופאים ב־1953. באותה עת נאסרו במרחבי רוסיה אלפי יהודים והושלכו חפים מפשע וללא משפט לבתי הכלא. בֶּלָה גרסה, ואולי בצדק, שאת עצמנו אנו רשאים לסכן, אבל את חייהם ואת חרותם של כל יהודי ביקוב, שהיו חתומים על הברכה - מסמך ציוני ו”אנטי מהפכני", רחמנא לצלן - אסור לנו לסכן. בכל רגע יכלו לערוך חיפוש בדירתנו ובכלינו ולמצוא את הברכה “הטריפה” מבחינת ה־נ.ק.ו.ד. ולכן החליטה בֶּלָה לחסל את המסמך “המרשיע”.

הכתובה של החתונה

חוזרים לשגרה

אחרי החתונה, שהייתה כמתואר מרשימה מאוד, חזרנו לחיי השגרה. בֶּלָה המשיכה לעבוד שעות רבות בבית המלאכה ואני חזרתי לדייג בקבוצה אחת עם משה מרקוס ויצחק (איצה’לה) וולפרט. בשנה השנייה הדייג האיר לנו פנים. המנהלים, שלא אהבו גולים ובעיקר לא את היהודים שביניהם, הרחיקו את קבוצתי רחוק מהחוף למים רדודים, שנחשבו למקומות גרועים מבחינת ריכוזי הדגה. בתחילה כעסנו מאוד וטענו, שאין לנו כלבים ונַרטוֹת ולכן אנו נאלצים לסחוב את כל ציוד הדייג על גבינו קילומטרים רבים. טענותינו לא עשו כל רושם על המנהלים ואנו בלית ברירה נאלצנו להשלים עם גורלנו. אבל, כנראה שלא תמיד חורשי הרעה הם הזוכים. מתחילת עונת הדייג באותה שנה השלל מול חופי ביקוב היה דל מאוד. הופתענו מאוד, כשהרמנו את רשתותינו, שיום קודם הספקנו להחדירן מתחת לקרח, ומול עינינו פרפרו עשרות דגים גדולים מסוג אומול ומקסון שהם סוג מעולה. הרשתות היו מלאות דגים ולא היה גבול לשמחתנו. באותו יום הוצאנו מרשתותינו מאות קילוגרמים דגים. בו במקום החלטנו לא למסור למחסני המפעל אפילו לא דג אחד ולהודיע שאין בידינו מה למסור. הבנו, שמנהלי הדייג טעו בהערכתם את מקומות ריכוזי הדגה. הדגים בשנה זו מאסו במים העמוקים והעדיפו דווקא את המים הרדודים. יצא לנו שגזירת המנהלים הייתה כמו קללת בלעם - רצו לקלל ובסוף בירכו!

דגנו באותו מקום במשך כמה שבועות טונות של דגים מבלי שמישהו ידע על הצלחתנו. ידענו, שבמקרה שיוודע על כמויות הדגה במקום בו דגנו, יעברו מיד לכאן מאות דייגים ויכתרו ברשתותיהם את מקומנו וימנעו בכך מהדגים לנוע חופשי לרשתותינו. לכן קברנו את הדגים בשלג שעל הקרח בלי לפרסם דבר על הצלחתנו. הבריגדירים נהגו לצאת ידי חובתם בביקורים שערכו אצל הדייגים שדגו במקומות הקרובים לחוף. במקום הנידח שלנו לא ביקרו אפילו פעם אחת. בסוף, כשהשלל קטן עד למינימום, פנינו למנהל הדייג בבקשה שישלח אלינו נרטות, כדי להעביר את הדגים למחסנים.

בהיוודע למנהל שבידינו טונות של דגים, הוא נכנס להיסטֶריה ובצעקות הטיף לנו, שחיבלנו בדייג בכך שנמנענו מלהודיע על ריכוז הדגים במקום שלנו. לא התרגשתי מצעקותיו ואמרתי לו: “תראה, אנו בסך הכל רק דייגים וחובתנו לדוג דגים. לבקר ולבדוק את מקומות הדייג זה תפקידכם. אתם התרשלתם! אותנו זרקתם למקומות נידחים וחשבתם שבזה תפקידכם נגמר”. הוא הבין שלטובתו יש להשתיק את העניין. הצלחתנו הייתה פשוט עניין של מזל. כנראה, שבאותו מקום בו פרשנו את רשתותינו עברה להקה גדולה של דגים וכך זכינו בשלל רב.

הצלחתנו בדייג לא פתרה את בעיותינו הכספיות, מפני שהמחיר שהממשלה שילמה עבור קילוגרם דגים היה 50 קופיקות - מחיר ממש מגוחך. אם הצלחנו למסור שלוש טונות דגים במקורב, הרווחנו 1,500 רובל בערך ברוטו ואחרי ניכוי המס ומלווה הביטחון להוצאות המלחמה (אובליגציות), נשארו בידינו פחות מ־1,000 רובלים. לאחר חלוקתם בינינו קיבל כל אחד קצת יותר מ־300 רובלים, סכום לא מרשים שכוח הקנייה שלו היה קטן. הרווח האמיתי היה בזה ש“מחסננו” הפרטיים היו מלאים דגים באיכות מעולה שהספיקו לכלכלת המשפחה לכל העונה. אפשר להגיד שבאותה תקופה הייתה פרנסת המשפחה די תקינה. כאמור, אני הצלחתי להרוויח קצת, בֶּלָה הייתה מקבלת משכורת, גם אהרון שעבד בבית המלאכה קיבל משכורת קטנה וגם הירשל עבד וקיבל משכורת. כך, שכולנו ביחד, נוסף לדגים ומנות המצרכים שנמכרו לנו במחירים לא מופקעים, פתרנו את בעיות הפרנסה. הצלחנו גם לקנות מציידים יקוטים מקולחוז “מולוטוב” כמה עשרות קילוגרמים קמח והיה נראה שמצבנו השתפר. כבר לא היה רעב. אבל דווקא באותה תקופה צצה דאגה חדשה במשפחה. הירשל, אחיה של בֶּלָה, התחיל להרגיש לא טוב וכל הסימנים, כמו דימום בחניכיים, חולשה חזקה, העידו שהוא חלה ב“צִינְגָה” בצורה קשה. כבר הזכרתי בפרקים הקודמים, שמחלה זו מתפתחת בגלל חוסר בויטמין “C”. למעשה סבלָה כל אוכלוסיית ביקוב במידה כלשהי מאותה מחלה, אבל שלטונות הבריאות לא דאגו לספק את התרופה הכי חשובה והכי נדרשת בצפון הרחוק - את הויטמין “C”. מצבו של הירשל הלך והחמיר ולא היה בידינו לעזור לו. במרפאה בביקוב, שרוב המבקרים בה היו חולי “צינגה”, לא היו ויטמינים. השגנו מעט אפונים והחזקנו אותם רטובים בחתיכת בד, כדי שינבטו. היו שמועות, שבאפונה נבוטה יש כמות מסויימת של ויטמין “C”. האכלנו את הירשל באפונה הנבוטה, אבל ללא הועיל. המצב החמיר עד כדי כך, שהוא הפסיק להתהלך ושכב במיטה ובהמשך לא יכול היה אפילו להתהפך מצד לצד. היינו מאוד מודאגים ממצבו וממש כאב הלב לראותו כה חסר אונים. הייתי לוקח אותו במזחלה למרפאה, אבל ללא כל תועלת. גם הרופאה נזקקה לוויטמינים כדי להועיל לחולים, אבל תרופה זו, כאמור, לא הייתה בידה.

כמו בכל פעם, גם הפעם קרה נס. ביורטה הסמוכה לשלנו התגורר הַרִי פֶּרְלְשְטֵיין, שהיה לו מכר בעיר הנמל טיקסי. המכר ההוא הצליח להשיג מטייסים שנחתו בטיקסי כמה מאות גרמים של מין תות יבש ששמו הרוסי “שִיפּוֹבְנִיק”, בעברית - שושנת הבר. תות זה עשיר מאוד בוויטמין “C” . לא אשכח איך הרי בא במרוצה ליורטה שלנו כשבידיו התות שהשיג בשביל הירשל. רחל הרתיחה מיד מים והכניסה לספל את גרגרי התות. לא יאומן כי יסופר, אבל תוך כמה ימים קם הירשל על רגליו וחזר לאיתנו. גם אחרי שהחלים הוא עדיין נזקק לויטמינים שלא היו ברשותנו. מישהו יעץ לו לאכול שומן של כלבי הים והוא אכן כך עשה. היה ממש נורא להסתכל איך שהוא אכל את השומן הקפוא והמסריח. אבל תודה לאל, המחלה לא תקפה אותו יותר בצורה כה חריפה.

המברק מאבא והידיעה על פטירתו

דאגתי מאוד לשלומו של אבי. במשך חודשים רבים לא קיבלתי ממנו כל ידיעה. שלחתי לו כמה מכתבים למחנה, אבל הם נותרו ללא מענה. שירותי הדואר בביקוב היו מאוד לקויים. כשהיו מביאים מטיקסי את דברי הדואר, וזה היה קורה פעם בכמה שבועות, היה רוזמן הזקן הולך אל מנהל הדואר, אדם מושחת וגנב, ומקבל את דברי הדואר לכל דיירי היורטות שעל שפת הים. לרוזמן היו יחסים טובים עם המנהל וכנראה שהיה משחד אותו, כי היה מעוניין בקבלת המכתבים מבִּתוֹ ובעלה, שהתגוררו באחת הרפובליקות האסייתיות של ברית המועצות כפליטי מלחמה, והיו, אני מניח, תומכים באביהם בכסף. פעם כהרגלו ביקר יהודה רוזמן בדואר והמנהל מסר לו מברק על שמי. המברק לא היה סגור, אלא רשום על פיסת נייר עיתון. רוזמן ראה את תוכנו שבו הודיע אבא, שבגלל בריאותו הרופפת הוא שוחרר מהמחנה ונשלח לגלות בקזחסטן, למקום הנקרא לֶפְסי. הוא מבקש לעזור לו בכסף, מכיוון שיצא מהמחנה בחוסר כל. רוזמן הביא את המברק וברך את כולם על “שחרורו” של אבי. אני, כמובן, הייתי באותו זמן בדייג. רוזמן החליט בו במקום, שאין לחכות עד שאחזור מהים ובמיוחד כשידוע לו שאין לי כסף, ולכן ארגן מגבית בין יהודי ביקוב בהעדרי. עוד לפני שהספקתי לחזור מהים העביר רוזמן שני משלוחי כסף לאבי ע"ס 400 רובלים כל אחד, כלומר 800 רובל. זה היה רוזמן האדם, שלא נשאר אדיש לבעיות הזולת ואלו היו יהודי ביקוב, שאף על פי שהיו בעצמם עניים מרודים, לא חסכו מכספם לעזור לאבא של דוד.

בחזרי הביתה נודע לי על כל האירועים הנ"ל שריגשו אותי מאוד. ריגש וציער אותי מצבו של אבא שנשאר לבד, חולה אנוש וללא אמצעי מחייה. התרגשתי גם לנוכח היענותם של חברי ושל יתר יהודי ביקוב להושיט עזרה בעת צרה. תוך כמה חודשים, לאחר שהצלחתי למכור את אחרוני החפצים שלי מליטא, החזרתי לכולם את חובי.

לידי אבא הגיע, לצערי הגדול, רק משלוח כסף אחד. את השני הוא כבר לא זכה לקבל. הוא נפטר מתשישות וממחלת לב. קיבלתי מכתב מפליט יהודי מלטביה בשם מוֹטְל (את שם המשפחה שלו לא יכולתי לפענח מכתב היד), שהודיע לי את הבשורה המרה. הוא כתב לי שאסף את אבא בתחנת הרכבת בלפסי ללא כל אמצעי מחייה וללא סיכוי למצוא מקום לינה. אותו יהודי יקר ריחם על אבי ואספו לחדרו. הוא תאר את מצבו הקשה ואת סבלו שלא ניתנה לו ההזדמנות להתאחד עם משפחתו. כשהורע מצבו הוא לקח אותו לבית החולים ובאותו לילה אבי היקר נפטר. יהי זכרו ברוך! הוא חזר כמה פעמים במכתבו על כך שהביא את אבא לקבר ישראל ודאג לקיים את כל דיני הקבורה על פי המסורת. הוא התחייב במכתבו להעמיד על קברו של אבא מצבה. למרות המכתב ששלחתי לו, לא שמעתי יותר מהיהודי היקר מוטל. כנראה עזב את המקום, או סיבה אחרת מנעה ממנו לכתוב לי.

אחרי מות אבי וללא ידיעות מאחי אריה ומגיסתי סוניה, נשארתי למעשה היחיד מכל המשפחה בחיים. בשנות המלחמה הנוראה ניספו בצורות שונות מיליוני אנשים בחזית ובעורף. מיליוני משפחות שיכלו את יקיריהם וכפי שנאמר “צרת רבים - חצי נחמה”. הנשארים בחיים היו חייבים להמשיך הלאה ולקוות להתגשמות חזון האנושות באותם ימים - השלום.

ידיעות על הנעשה בעולם ועל “השואה”

הידיעות מהנעשה בחזיתות היו מגיעות לביקוב באחור רב ובדרך כלל לא היו מדוייקות, בגלל הסילופים שסוכנות הידיעות הסובייטית “טאס” הייתה מכניסה בהן. בחורף העיתונים כמעט לא היו מגיעים, פרט לעיתון בן שני דפים שהודפס בטיקסי הסמוכה. רוב הכתוב בעיתון זה היה על גדולתו של סטלין ועל “הניצחונות” בהגשמת “ההתחייבויות הסוציאליסטיות”. גם עיתון לכאורה זה לא היה מגיע לביקוב בקביעות, אלא רק באמצעות נוסעים מזדמנים מטיקסי.

היה לנו עוד מקור לקבלת מידע על המתרחש בחזיתות וזאת באמצעות “תחנת הרדיו” של המפעל שהייתה מקיימת קשר בין המפעל והטרסט ביקוטסק. השגת מידע וחדשות על ידי אותה “תחנה” הייתה מותנית במצב הטכני הלא תקין של המַקְלֵט וברצונו הטוב של הטכנאי ניקולאי. רצה - פתח את המקלט, לא רצה - הרדיו היה דומם. בערבים שקטים, ללא סופת שלג, היו חברינו אברהם רובינשטיין ומשה מרקוס מנסים לשכנע את ניקולאי שיפעיל את המקלט. לפעמים הם היו חוזרים עם חדשות ולפעמים - מאוכזבים בלי שהצליחו במשימתם. כך היו לנו מפעם לפעם ידיעות על המתרחש בחזיתות והכל, כמובן, על פי הגרסה הסובייטית. ידענו, למשל, על הניצחון הגדול של הצבא האדום בסטלינגרד. בקיצור, היו לנו ידיעות מקוטעות, אבל בכל זאת משהו היה מגיע לאוזנינו. שמחנו לשמוע שצבא היטלר נהדף וייחלנו וקיווינו לתבוסתו של הצורר הגרמני ולסוף מלחמה מוצלח. לא ידענו דבר על הזוועות שהגרמנים עוללו לעם היהודי. התקשורת הסובייטית מעולם לא הזכירה דבר הנוגע להשמדתו של העם היהודי ברחבי רוסיה הכבושה. הם סיפרו רק על אכזריותו של היטלר נגד העם הסובייטי בשטחים הכבושים. מעולם לא הודו שלמעשה אותם אזרחים היו ברובם המוחלט יהודים ושהצבא הנאצי הרג אותם לא על היותם אזרחים סובייטים, אלא על שום היותם יהודים. על גודל האסון ועל השואה של יהדות אירופה נודע לנו רק אחרי שליטא שוחררה מעול הנאצים והתחילו להגיע מכתבים מניצולים בודדים. אֵבֶל כבד ירד על כל יהודי ביקוב. התחלנו להבין שכל סבלנו בצפון סיביר הוא כאין וכאפס בהשוואה לקורותיהם וסבלם הנורא של יקירינו שנשארו בליטא תחת שלטון הנאצים. לכל אחד מאתנו היו קרובי משפחה בליטא וגורלם המר ריגש את כולנו. מהמכתבים שקיבלנו נודע לנו גם על חלקם הנפשע של הליטאים בהכחדת יהדות ליטא. התחלנו לראות גם בליטאים בביקוב שותפים לרוצחים על אף שידם לא הייתה ברצח אחינו. בעינינו הם היו אותם הליטאים, ששיתפו פעולה עם הגרמנים ברצח ההמוני של בני עמנו. לדעתנו, אם הליטאים הביקובאים היו נשארים בליטא בעת השלטון הגרמני, ידי רובם היו מגואלות בדם יהודי. בזמן הראשון, כשנודע לנו מה התרחש בליטא, רבים מביננו ניתקו כל מגע עם הליטאים, אף על פי שבמשך כל שנות גלותנו בסיביר היו היחסים ביננו תקינים. זכורני, שלאות אבל אהרון ורחל הורידו מאצבעותיהם את טבעות הנישואין שלהם ולא ענדו אותן יותר עד סוף ימיהם. רבים התחילו לשלוח מכתבים לכתובות מלפני המלחמה בתקווה שאולי יקבלו סימן חיים מבני משפחה ששרדו בנס. לצערנו הגדול היו התוצאות כמעט אפסיות. הקהילה המפוארת של יהדות ליטא הושמדה כמעט כליל על ידי הנאצים ועוזריהם הליטאים, יימח שמם. רק מתי מעט, ממש יחידים, ניצלו בנס.

באותו זמן קיבלתי גלויה מחברי זאב פַּק ז"ל שיחד סיימנו את הגימנסיה במרימפול. הוא כתב שעם פרוץ המלחמה הוא הצליח לברוח לרוסיה שם גויס לצבא האדום. הוא השתחרר מוקדם יחסית מהצבא בגלל פציעה רצינית בעיניו. איך נודעה לו כתובתי לא זכור לי.

כעבור כמה חודשים הגיעה גלויה מחברי מילדות יוסף רוזין. זכורני, שעמדתי על גג המשרד הראשי ודחפתי למטה את השלג שהצטבר. בעוד אני עובד באה ביילינקה במרוצה ובצעקה ניסתה להוריד אותי מהגג. היא צעקה: “הגיעה גלויה מיוסף!” כמעט נפלתי מהגג מרוב התרגשות. ההפתעה הייתה גדולה, כי בשלב זה לא ציפיתי שמישהו מהקרובים לי מימי ילדותי ונעוריי נשאר בחיים. יוסף כתב שהוא ניצל והוא חי וקיים וגר בקובנה. בגלויה הקטנה הוא תיאר בקיצור נמרץ את קורותיו בגטו ובפלוגת הפרטיזנים ביערות ביילורוסיה. בלי לדחות את תשובתי לרגע, התיישבתי לכתוב לו מכתב ארוך. ציפיתי לתשובתו עם כל פרטי קורותיו מאז שנפרדנו.

חלפו חודשים רבים, אבל תשובה לא הגיעה. הייתי מאוד עצוב. חיכיתי מאוד למכתבו של יוסף. פעם בלילה, כששנתי נדדה, שכבתי וחשבתי על יוסף. ניסיתי לחשוב מה אני הייתי עושה בליטא במקומו. הייתה לי רק תשובה אחת - לברוח ולעשות הכל כדי להגיע לארץ־ישראל. הייתי בטוח שאכן כך נהג גם חברי יוסף, שהכרתיו כל כך טוב שיכולתי לנחש את החלטותיו. באותו לילה כתבתי מכתב אל דוֹדוֹ של יוסף - ברוך בן יהודה, שהיה מנהל הגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב. את המכתב שלחתי לכתובת ד"ר ברוך בן יהודה, גימנסיה “הרצליה”, תל־אביב. ברוך הכיר את משפחתי מביקורו בקיברט ב־1934. כתבתי לו בקיצור מי אני ואיפה אני נמצא וביקשתי ממנו שאם יוסף נמצא בארץ שיועיל להעביר לו את מכתבי זה. ואכן שוב קרה נס! חלפו כמה חודשים וקיבלתי מכתב מיוסף שנשלח מקיבוץ בית־זרע. למכתב הייתה מצורפת תמונה שלו מצולם יחד עם אשתו פנינה ובנו הקטן עמיקם. לא היה גבול לשמחתי ולאושרי. מאז התמדתי בקשר מכתבים עם יוסף. הוא היה מקור המידע היחידי שלי, ודרכי לכל יהודי ביקוב, על המתרחש בארץ ואחר כך במדינת ישראל. אי אפשר לתאר במילים באיזו התרגשות היינו כל בני המשפחה קוראים את מכתביו. גם רבים מיהודי ביקוב קראו את מכתביו ולמרות שלא הכירוהו חיכו להם כמוני. כשהיה מגיע הדואר, הניחוש הראשון היה האם הפעם הגיע מכתב מיוסף מארץ־ישראל. כל קורותיו בשואה, בפרטיזנים ובריחתו מרוסיה ארצה, הרי הם כתובים בספר זכרונותיו שיצא לאור בחיפה ב־1989.

ההסתגלות לחיים בצפון

התקבל הרושם, שאוכלוסיית הגולים התחילה “להתאקלם” באזור הארקטי והתחלנו להקנות לעצמנו ערכי חיים המתאימים לתנאים האקלימיים והחברתיים במקום. הכנו לעצמנו לבוש יותר נוח וחם המתאים לתנאי הצפון. רכשנו מהמקומיים בגדי פרווה וכולם נעלו מגפי לֶבֶד ולא את השקים עם הנסורת כמו בשנה הראשונה. התמחינו גם בדייג שעליו הייתה פרנסתנו. במקביל לדייג הממשלתי שחויבנו בו, פיתחנו יוזמות פרטיות להחדרת רשתות “פרטיות” שלנו במקומות קרובים לחוף במטרה לאגור כמויות יותר גדולות של דגים לתקופות של חוסר בדגה. את הרשתות הפרטיות היו מכינות הבנות שלנו מכל מיני שאריות בבית המלאכה. בֶּלָה הכינה כמה רשתות כאלו והחדרנו אותן לא רחוק מהיורטות שלנו. בלילה, אחרי יום העבודה למען המפעל, היינו יוצאים עם בֶּלָה לבדוק את הרשתות הפרטיות. בחודשים ינואר־פברואר היינו מביאים כמויות לא מבוטלות של דג “קנדיובקה” (במשקל של כ־200 גרם האחד) והיינו ממליחים אותם בחבית שהירשל עשה כרזרבה לקיץ - עת שהיה שפל בדייג בביקוב והיינו נשלחים למקומות רחוקים מהבית.

אפילו הצד הקולינרי הותאם לתנאים המקומיים. הנשים התחילו לחקות במידה מסויימת גם את התפריטים של התושבים המקומיים. אחד המאכלים הנפוצים היה ה“ס‎טְרַגַנִינָה”, שבאה מהמילה הרוסית “סְטְרַגַט” - להקציע. זה היה מאכל של שבטי היקוטים המקומיים. הכנתו הייתה פשוטה - לוקחים דג קפוא טרי ופושטים מעליו את העור יחד עם הקשקשים. אחר כך אחד מקציע בסכין חדה חתיכות מהדג הקפוא והיתר טובלים את החתיכות בחומץ (אם יש) או במלח ואוכלים בתאבון. התרגלנו למאכל הזה והאמנו שהוא מקור הוויטמינים היחיד שלנו. הרי פירות וירקות לא היו בנמצא במקומותינו ולכן כל ויטמין שבא לקרבנו נחשב כתרופה. בֶּלָה אהבה מאוד את הסטרגנינה והייתה מסוגלת לאכול דג אוּמוּל שלם (משקלו בממוצע בשני ק"ג). התחלנו להתמחות גם בייבוש ועישון דגים. המעדן הכי מקובל היה “הבַּלִיק”, שהיו מכינים מדגים גדולים ושמנים. היו מתבלים את הדג בפלפל שחור ובעלי דפנה ואחר כך תולים אותו לייבוש לשבוע. המאכל הזה היה באמת טעים. מאין היו לנו פלפל ועלי דפנה? את עלי הדפנה השגתי בטיקסי בעת אשפוזה של אמי. ראיתי בחנות כמות לא מבוטלת של ארגזים ולשאלתי מה יש בתוכם אמרה לי המוכרת שהתקבלו עלי דפנה. ביקשתי לשקול לי 100 גרם, אבל היא התנתה את המכירה בכך שאסכים לקנות ארגז שלם. התברר לי שהמחיר היה ממש נמוך (בברית המועצות היה קורה שמצרכים מסוימים היו זולים ביותר בלי שמישהו היה יכול להסביר את הסיבה). החלטתי לקנות שני ארגזים, אחד בשבילי ואחד בשביל משפחת מהרשק. הנחתי שגם ליהודי ביקוב המצרך יהיה שימושי. את עלי הדפנה צרכנו יותר מעשר שנים עד שנגמרו. פלפל הביא פעם פסח בינדר שביקר בטיקסי בתפקידו כטרקטוריסט.

הקולחוזים ומינוי כמנהל המשק באַרְגַנַסְטַך

בשנה השנייה לשהותנו בביקוב התחילה הנהלת המפעל ללחוץ על הגולים, שיתארגנו בקולחוזים. הבטיחו הרים וגבעות וכל מיני הטבות בתנאי שנסכים להיות קולחוזניקים. הראשונים שנכנעו ללחץ היו הפינים והכריזו על הקמת קולחוז על שם “זְ’דַנוֹב”, שכל חבריו היו על טהרת האומה הפינית. חלק לא גדול מהליטאים התפתו גם כן והקימו קולחוז בשם “ארקטיקה” בהנהגתו של צעיר ליטאי מוכשר בשם מִיקַלַיוּנַס. אנחנו היהודים, להבדיל, לא נסחפנו להרפתקה זו, בעיקר משום שזכרנו את התענוג לו זכינו בהיותנו דייגי “חוזלוב”. כבר אז נשארנו בלי לחם. פרט לכך ראינו את “העושר” הגדול לו זוכים שכנינו היקוטים והאוונקים שהיו חברי קולחוז “מיליונר” על שם מולוטוב. היו אמנם כמה עסקנים בינינו, שרצו למצוא חן בעיני השלטונות והטיפו לשקול את העניין בחיוב. למזלנו התנגדו כל הדייגים היהודים ולא הצטרפנו לתנועה הקולחוזית. הקולחוזניקים, במיוחד הפינים, לא “ליקקו דבש” ובהדרגה תוך כמה שנים התפרקו הקולחוזים.

חלף החורף השני בצפון ועונת הדייג הקיצית התקרבה. מקומות הדייג הקיציים היו מרוחקים מביקוב והתרכזו במיוחד במִיס מַסְטַך (20–30 ק"מ מביקוב), בחוף קִיסַם במפרץ נֶיֶלוֹבָה (50 ק"מ מביקוב) ובמקומות נוספים במידה והיו מבחינים בהם בריכוזי דגים באותה שנה. במיוחד היו ידועים לשמצה סְטַלְבִּי והאיים הקטנים מסביבו כמו “טַבַּבַּסְטַך” ו“חוֹחוֹצִי”. בהתקרב הקיץ הייתה הנהלת המפעל מעבירה את רוב הדייגים למקומות הדייג הנ"ל וזה היה מקשה על הדייגים ומשפחותיהם, כי המפרנסים נמצאו רחוק מהמשפחה ולא יכלו לדאוג לפרנסתה. מי שיכול היה להשתמט מנסיעה זו היה מנצל כל הזדמנות לֶגַלִית או אפילו לא לגלית כדי לחמוק מהגזירה. לא מעטים היו פשוט מתחבאים ביום שליחת הדייגים והיו מחכים עד שהקבוצה יצאה לדרכה ואז היו מופיעים עם כל מיני תירוצים כדי להצדיק את היעדרותם. ברוב המקרים זה לא היה נגמר טוב ולא מעטים הועמדו למשפט מהיר ונידונו לתקופות מאסר של שנה ויותר.

חוזרים לאַרְגַנַסְטַך

בהשתחרר הים מהקרח יצאה הדוברה הראשונה ועליה קבוצות דייגים ונשים המעבדות את הדגים למקומות המרוחקים, שבאביב לא ניתן היה להגיע אליהם בנרטות בגלל המרחקים הגדולים וחוסר באמצעי תובלָה אחרים. בין נוסעי הדוברה היו גם חברים שלנו, שנשלחו לאי הידוע לשמצה “אַרְגַנַסְטַך”. הם נשלחו לעיבוד הדגים ולעבודות בנייה. בין הנשלחים היו רחל רֶזנִיק, גיטה לַנְגְלֶבּן, מנחם קלִיבַּנסקִי, ליוֹבָה פּוּסְטַפֶּצְקִי, חוֹנֶה רוזמן, ליוֹבָה פרנקל וליוֹבָה בראודֶה. אשר רובינשטיין נשלח מטעם מחלקת הבנייה כמפקח על בניית היורטות במקום. לבֶּלָה ולי התמזל המזל ולא נשלחנו במשלוח הראשון. ידענו שלא נהיה פטורים מהגליה נוספת, אבל חיי שעה גם כן שווים משהו. לא עבר זמן רב והוזמנתי לסגן מנהל המפעל בּרַילוֹבסקִי, יהודי, מפקד משטרה לשעבר ביקוטסק, שמסיבה כלשהי פוטר מ־נ.ק.ו.ד. ונשלח לתפקיד סגן מנהל בביקוב מיס. ברילובסקי היה יהודי צעקן, שהיה משתמש במילים חריפות ומאיים בכל מדורי הגיהנום, אבל ייאמר לזכותו שמעולם לא העביר חומר מרשיע לבית המשפט ולא הביא למאסרים של עובדים.

התייצבתי בפניו ונתקבלתי להפתעתי בצורה הוגנת. הוא אפילו הציע לי לשבת ואחרי שהרבה להחמיא לי, פנה אלי בשאלה רטורית: “מה היית אומר לו היו מציעים לך תפקיד של מנהל המשק באי ארגנסטך?”. השם ארגנסטך היה מאוס עלי ובו במקום עניתי נחרצות, שלא הייתי מקבל הצעה כזו. ברילובסקי, כנראה, לא התרשם מסירובי והתחיל לפרט מה הן האלטרנטיבות: א) להישלח כדייג לאותו מקום לישיבת קבע, בלי זכות שיבה לביקוב ב) להישלח עפ"י דרישת נ.ק.ו.ד. למקום באזור הנהר יַנָה שנקרא אַמַלוֹי, אפשרות שנראתה כגרועה ביותר. התדיינתי איתו ותירצתי כל מיני תירוצים, אבל ללא הועיל. הוא הבטיח לי משכורת חודשית, שאת גודלה ברובלים לא פֵּרֵט והעיקר, מעמד החורג לטובה מהמקובל לגבי גולים וסיכויים, אם אצליח בתפקידי, לקידום בעתיד לתפקידים יותר בכירים. ביקשתי רשות להתייעץ עם אשתי. הוא הסכים וגם הדגיש, שאכן יש להתייעץ איתה, מכיוון שגם היא תיסע איתי לארגנסטך, כדי שתוכל למלא את תפקידה כאישה, וכפי שהתבטא, תרתיח לבעלה תה ותבשל “אוּחָה” (מרק דגים).

חזרתי הביתה עם הבשורה הרעה והאווירה נהייתה מאוד קשה. בֶּלָה בכתה כי היא לא רצתה להיפרד מהוריה ומהירשל. הבנו, אחרי שיקולים, שאין לנו ברירה אלא לקבל את הצעתו. האלטרנטיבות היו לאין ערוך יותר גרועות ומלבד זאת הרי שום דבר לא תלוי בהסכמתנו או סירובנו, אנו גולים ללא זכויות אזרח ואדם ומה שהמנהלים מחליטים הוא שיהיה. לצידם עומד ה־נ.ק.ו.ד. האדיר והאיום. הודעתי לברילובסקי על הסכמתי, רק ביקשתי שיכתוב מכתב למנהל האי ספרונוב, שאני מתמנה לתפקיד מטעם מנהל המפעל והוא מתבקש להקצות לנו חדר למגורים. הוא הסכים וצייד אותי בכל הניירות והאישורים על התמנותי לתפקיד.

אחרי כמה ימים עמדנו להפליג עם עוד עובדים לארגנסטך. שעת ההפלגה הגיעה ועלינו עם חפצינו לדוברה. פתאום הוחלט לדחות את היציאה בכמה שעות. חזרנו ליורטה, כדי לשהות את פרק הזמן שברשותנו עם המשפחה. רק הספקנו להגיע ליורטה וחשכו עינינו - ראינו את הדוברה, כשעל סיפונה החפצים שלנו, מתרחקת מהחוף ויוצאת לים. הבלבול, בדרך כלל היה גדול וגם הפעם הקברניט החליט לדחות את ההפלגה ואחרי זמן קצר חזר בו מהחלטתו ובלי לבדוק אם כל הנוסעים נמצאים על הסיפון הרים עוגן והפליג. דאגנו מאוד לגורל חפצינו שלא היה להם תחליף מבחינתנו. ברילובסקי כעס מאוד על שהחמצתי את ההפלגה, אבל למחרת יצאה דוברה גדולה זרה, לא של המפעל, לאותו כיוון לטעינת דגים בארגנסטך. הצטרפנו לאותה הפלגה ואחרי שלושה־ארבעה ימים הגענו לאי הלא מיוחל. מיד שהגענו למזח הרעוע, עלו חברינו ששהו באי על סיפון הדוברה וקיבלו אותנו בשמחה. הם סיפרו שחפצינו הגיעו בשלום והם בהשגחתם. התברר שמכרים ליטאים שלי, שהיו על הדוברה שהחמצנו, פקחו עיין על חפצינו שלא יגנבו אותם. בהגיעם לאי הם סיפרו לחברינו במקום את קורות החמצתנו את הדוברה ומסרו להם את חפצינו. תודה לאל שלפחות לא שדדו אותנו.

באַרְגַנַסְטַך

מאז שיצאתי את האי לפני שנה השתנו בו דברים רבים. נבנו כמה יורטות למגורים ונפתחה חנות לחלוקת מצרכים לפי התלושים. על אף השיפורים עדיין התגוררה רוב מניינה של אוכלוסיית האי באוהלים בלויים. גם חברינו התגוררו באוהל גדול ובלוי. הם השיגו יריעה כלשהי ועשו ממנה מעין מחיצה בינם ובין יתר שוכני האוהל. הסדר זה שיפר במקצת את תנאי חייהם. מנהל האי ספרונוב, שזכר אותי עוד משהותי הראשונה באי, קיבל אותי בהסתייגות מודגשת, אבל לא היה ביכולתו לא לציית לפקודת מנהל המפעל. האווירה הייתה כל כך עכורה, שחשבתי לחזור באותה דוברה בחזרה לביקוב ולהסתכן ברדיפות מצד ההנהלה. שוּכַּנו ביורטה בחדר אחד עם משפחה רוסית - בעל, אישה וילד בן 7–8. מה היו מעשיו ומה היה תפקידו של אותו רוסי מעולם לא נודע לי. הוא היה מסתובב שיכור ומעמיד פנים של בעל שררה. הם קיבלו אותנו לחדרם באיבה גלויה. הסתדרנו על דרגש ובזה נגמרו כל סידורי הדיור.

מהנסיעה ומכל מה שעבר עלינו באותו יום היינו מאוד עייפים והקדמנו לשכב לישון. הלילה הראשון באי טמן בחובו לא מעט התרגשויות ופחדים. רק הספקנו להירדם והתעוררנו לשמע צרחות של גברים שקיללו אותנו בתור יהודים ואיימו שקיצנו קרוב. לא אשכח את מחזה האימים - שכנינו לחדר יחד עם עוד כמה רוסים, כולם שיכורים כלוט, עם נרות בידיהם צעקו שאקום תיכף ואתלווה אליהם לטעינת דוברה. מובן, שלא הלכתי ועניתי להם, שנשלחתי לכאן בהוראתו של הקומנדנט של ה־נ.ק.ו.ד. בביקוב ואם יקרה לי משהו, הם יתנו את הדין בפניו. זה כנראה השקיט אותם קצת ובסוף עזבו את היורטה באיומים שיחזרו לטפל בי. למחרת התלוננתי בפני המהנדס הראשי של המפעל פּלַקוּנוֹב ששהה באותה עת באי ואמרתי לו, שלא אוכל למלא את תפקידי כמנהל המשק באווירה של טרור ואיומים ושאני מבקש ממנו אישור לחזור לביקוב. הוא הבטיח לי לטפל בעניין ולדאוג שתופעות כאלה לא יישנו. ובאמת, כבמטה קסמים פסקו ההתנכלויות הגלויות.

אותו לִיטְוִינְצֶב (השכן שלנו לחדר) לא נשאר הרבה זמן באי ויום אחד הוא ומשפחתו נעלמו ללא שוב. כעבור זמן נודע לנו, שהצורר הזה טבע בים בעת שנסע באביב בנרטה על קרח שהתפורר. לא הצטערנו לשמוע זאת.

מצבי כמנהל המשק היה לא קל בגלל שהיו לי שני חסרונות שהקשו עלי מאוד - הייתי גולה נטול זכויות ובנוסף לכך גם יהודי. הרוסים, במיוחד המנהלים, לא אבו להסכים, שבחור יהודי גולה “שונא העם”, התמנה כמנהל בעל סמכויות ניהול רחבות בענייני משק. זה לא היה מקובל עליהם והם מיררו לי את החיים בכל הזדמנות.

למחרת הגיענו לארגנסטך התחלתי בקבלָה ורישום כל הטובין שהיו באי ונחשבו כנכסי המפעל. הרכוש היה מפוזר בכל האי, ללא סדר, בלי איחסון ובלי שנשמר מגניבות וחבלות. קודמי בניהול המשק היה רוסי שיכור, שענייני המשק לא עמדו בראש מעייניו. הוא לא התעניין ולא רצה להשתתף ברישום האינוונטר. עמלתי קשה וריכזתי את הכל במקום אחד, קרוב למחסנו של יַקַיטִיס. יקיטיס היה ליטאי שעבד באי כמחסנאי ובאחריותו היה כל הציוד לדייג ופרטי הלבוש בשביל הדייגים. ליטאי זה היה בן עירה של בֶּלָה, כלומר מהעיר שַקִי. הוא התייחס אלינו יפה וניסה לעזור לי בעצה ובמעשה. הוא הרשה לי לאחסן במחסנו כל מיני פריטים שחששתי שייגנבו. מיום ליום נוכחתי שאחריותי הולכת ותופחת - ספרונוב העביר אלי כל מיני הוראות, שביצועם לא היו מתפקידי כמנהל המשק. הייתי מתחיל את יום עבודתי בטרם זריחה וגומר בלילה.

הדבר החיובי בחיינו באי היו החברים שלנו, שהתגוררו באוהל. ביילינקה הייתה מבלָה את רוב זמנה עם החברים, שהרגשנו כמשפחה אחת איתם. ידענו שרובם יעזבו את האי עוד לפני החורף ואנו נישאר כאן, מי יודע לכמה זמן.

בינתיים השתכנו בחדרנו דיירים חדשים, רוסי בשם דוּדֶרוֹב ואשתו השמנה. הוא היה נציג האיגוד המקצועי, כביכול, שאמור היה להיות המגן לעובד. למעשה הוא הרבה לשתות ספירט והיה חלק מההנהלה במקום, שמצבם הנורא של העובדים, לא היה בראש מעייניה. הדיירים החדשים לא התנכרו, רק בֶּלָה סבלה מאוד מ“עין רעה” של אשת דודרוב. בֶּלָה לא הייתה עדיין מנוסה בבישול, מפני שעד הגיענו לכאן, אמא שלה ניהלה את משק הבית ובֶּלָה לא הייתה מעורבת בקולינריה ובענייני מטבח. עכשיו, כשהיינו שנינו לבד, חובת ניהול משק הבית הוטלה עליה. היא הסתדרה לא רע והצליחה במשימות עקרת הבית והכל היה בסדר עד שאשתו של דודרוב התחילה לעקוב אחרי מעשיה. היא הייתה מתיישבת על דרגשה, נועצת בה עיניה ועוקבת אחרי כל תנועה של בֶּלָה. זה היה מעצבן אותה וכל עמלה היה יורד לטמיון - התבשילים היו נשרפים, התה היה נשפך וכו'. הייתי חוזר הביתה אחרי יום עבודה קשה בקור אימים ומוצא את בֶּלָה עצבנית ובוכה, אפילו חומה היה עולה. אבל גם הפעם סיבלה של בֶּלָה הגיע לקיצו - דודרוב ואישתו עזבו בחופזה את האי ובֶּלָה נשמה לרווחה. מאז כל מטעמי מטבחה היו מוצלחים ביותר. דרך אגב, גם דודרוב סיים את חייו במוות לא טבעי. הוא נסע בנרטה עם כלבים לאיזה שהוא אי כדי להביא קלפי לכמה ציידים יקוטים שישבו שם, כדי שיצביעו בבחירות כלשהן. הבחירות היו למעשה הונאה אחת גדולה, אבל את הקלפיות היו מקפידים להביא לכל מקום שנמצאו בו מניין מצביעים. בדרכו בחזרה לביקוב הוא נקלע לסופת שלג וקפא למוות. יותר מאוחר נודע, שדודרוב היה איש מפלגה ובכיר בסולם הדרגות הפקידותית בביקוב. הוא היה למעשה אסיר נמלט ממחנה כפייה, שם ריצה עונש מאסר בגין גניבות. השם דודרוב היה בדוי. כשנפטרנו גם מדודרוב הצענו ליַקַיטִיס לגור איתנו כדי שלא יכניסו לחדרנו פעם נוספת כל מיני טיפוסים לא אהודים עלינו. ואכן כך היה.

“הימים הנוראים” בארגנסטך

בינתיים התקרבו הימים הנוראים, ראש השנה ויום כיפור. מנדל (מנחם) קליבנסקי היה “היהודי המלומד” בינינו. הוא היה הפוסק בענייני דת. הוא גם קבע מתי חלים החגים וניצח על אמירת התפילות ועל מנהגי החג. החלטנו בערב יום כיפור לקיים את תפילת “כל נדרי”. התקבצנו כולנו באוהל מאחורי הפרגוד. ביילינקה הביאה מפה לבנה שנפרשה על חבית דגים ריקה. מישהו מהחברים הצליח לגנוב מהחנות שני בדלי נרות. ביילינקה וליוּבָּה פּוּסְטַפֶּצְקִי, שתי הנשים הנשואות היחידות, ברכו על הנרות כאשר מנדל לוחש להן את מילות הברכה. כולנו עמדנו והקשבנו לתפילת “כל נדרי”. באותו מעמד חשבתי לעצמי, האם מישהו יאמין לי אֵי־מתי, שנוכחתי בתפילת “כל נדרי” באי קטן באוקיינוס הקרח הצפוני. ממש לא יאומן כי יסופר!

עוד אנחנו קשובים למילות התפילה וכל אחד מתייחד עם זכרונותיו ומחשבותיו, חשנו פתאום שהאוהל שלנו ספג חבטה חזקה ועומד ליפול. שברי לבנים ובוץ קפוא נחתו עלינו וצרחות וקללות בשפת הגויים הבהירו לנו היטב מי הזורקים והמקללים. הנרות כבו וכמה מאיתנו נפגעו מגושי הבוץ. הבנות שלנו התחילו לבכות חרש וכולנו היינו מאוד נרגשים. לא היה לנו כל סיכוי להבריח את הבריונים האנטישמים - הם עלו עלינו פי כמה במספרם וידענו שבסוף אנו ניתן את הדין, כי יטפלו עלינו שיזמנו קטטה. לא אשכח איך רחל’ה רזניק, הצעירה בין הבנות שלנו, פנתה אלי בדמעות: “דוד, מה תאמר עכשיו? האם אתה עדיין מאמין שיבוא יום ונצא מזה?” אינני יודע למה, אבל בוודאי שלא כתוצאה ממחשבה רציונלית עניתי לה: “רחל’ה, נצח ישראל לא ישקר!” אין לי ספק, שפסיקתי זו הייתה ספונטנית, בלי שבעצמי האמנתי בה, אבל רציתי להאמין ולשכנע אחרים שאסור לנו להתייאש. לא התכוונתי לשכנע מישהו, שראיתי או ידעתי את הנולד. היו בביקוב יהודים, שאכן טענו, שהם יודעים מתי ואיך ניגאל. מעולם לא חשבתי כך וגם הסתייגתי מנבואות כאלו. היינו תחת שלטון רצחני ונוראי, שאף אחד לא יכול היה לחזות את מעלליו וכתוצאה את עתידנו. הדבר היחידי שהטפתי לו היה, כאמור, להחזיק מעמד ולא להתייאש.

כמה ימים אחרי יום כיפור הגיעה הדוברה האחרונה בעונת שייט זו והיה ברור, שמי שלא יפליג בהפלגה זו, יישאר בחורף המתקרב באי הארור הזה. ההתרגשות בקרב חברינו הייתה גדולה. במפתיע מונה חונה (חנן) רוזמן לסְקִיפֶּר (אחראי) לדוברה וליובה בראודה (הגדול) וליובה פרנקל (הקטן) נתמנו למלחים תחת פיקודו. שמחנו על המינויים האלה, מפני שהחברים שלנו על הדוברה יכלו לחפות על בריחתם של חברים אחרים שלנו אם נזדקק לפעולה כזאת. זכור לי, כמה גדלה ההתרגשות אצל חברינו כשנראה היה שהדוברה עומדת לצאת לדרכה ולא לכולם היו היתרים לעזוב את האי. את הבנות הברחנו לדוברה ושלושת אנשי הצוות מבין חברינו גם כן היו מסודרים, נשארה בעיה רק עם מנחם קליבנסקי וגיטה לנגלבן. הוחלט שמנדל וגיטה יתחפשו לנשים מבוגרות ובצורה כזאת יהיה יותר קל להעלותם לדוברה ולהחביאם בתא העוגן. לא אשכח את “ההצגה” בעת הברחתם. מנדל וגיטה התעטפו בכל מיני סמרטוטים כדי להראות כנשים מבוגרות ושני המלחים - ליובה הגדול וליובה הקטן - צעדו לפניהם וצעקו: “פנו דרך, תנו לקשישות החולות לעבור!” ואכן זה פעל ושתי “הקשישות” - מנדל וגיטה - הצליחו לעלות בלי בעיות על הדוברה. לא מובן לי עד היום איך לא הבחינו בתרמית, כי בארגנסטך לא היו לאמיתו של דבר זקנים וזקנות. לפנות ערב הרימו עוגן והדוברות, נגררות ע"י ספינת גרר, יצאו לדרך, כשכל החברים שלנו על סיפון אחת מהן.

מאמצים להיחלץ מארגנסטך

באי נשארנו אנחנו ואשר רובינשטיין וידענו שחורף קשה מצפה לנו במקום הכל כך שנוא עלינו. מאותו יום שחברינו עזבו את האי עבר אשר למעשה אלינו. הוא אמנם ישן במקום אחר, כי אצלנו פשוט לא היה מקום לעוד דרגש, אבל את זמנו הפנוי היה מבלה איתנו וגם נהנה מבישוליה של בֶּלָה. גם יקיטיס המחסנאי שהתגורר איתנו היסב לשולחננו ומאוד שיבח את ארוחותיה של בֶּלָה, שכמובן כולן היו מוכנות מדגים. יש לציין, שזו הייתה עבודה לא קלה לבשל לשלושה גברים שהיה להם תאבון ראוי לשבח ולפעמים היו מחסלים בערב אחד את כמות הדגים שבֶּלָה הכינה ליומיים. נוסף לכך עבדה בֶּלָה בבית בתיקון רשתות וכך הייתה עסוקה כל היום.

אחד התפקידים שהיו באחריותי היה אספקת עצים להסקה לאוכלוסייה. בקיץ היו מכינים על האיים הסמוכים ערימות מסודרות (שְטַבֶּלִים) מעצים שנזרקו לחוף בעת גאויות הים, אבל לא היו אמצעי הובלה כדי להביאם לאי ארגנסטך. אי לכך נשאר רק פתרון אחד והוא להוביל את העצים בחורף בנרטות רתומות לכלבים. ברשותי היו רק שתי נרטות ואחת מהן הייתה צמודה להובלת דגים מהקרח למחסנים באי. באמצעות הנרטה היחידה לא ניתן היה לספק את צורכי האוכלוסייה בעצי הסקה. יש גם לקחת בחשבון את הימים שבהם אי אפשר היה לצאת לאיים הסמוכים בגלל סופות שלג. כל זה גרם לגירעון עצום באספקת העצים. בתנאי החורף בצפון, כשאספקת עצים להסקה משתבשת והאנשים נשארים ביורטות ללא חימום, ההתמרמרות גדולה מאוד ואז היו מוציאים את כעסם עלי, כאילו היה ביכולתי לעשות יותר והתרשלתי, כביכול, בתפקידי. האמת הייתה, שעשיתי את הבלתי ייאמן כדי להגדיל את כמויות העצים למכסימום, אבל לא זכיתי ולו לעזרה מינימלית מצידו של מנהל האי ספרונוב.

חיי כמנהל המשק היו בלתי נסבלים. לא היה דבר או אירוע באי שלא היו קושרים לתפקידי ולאחריותי. התברר לנו, שאנו חייבים לעשות את המרב כדי להשתחרר מתפקידי ולחזור בהקדם לביקוב. החלטנו שנתחיל לפעול דרך ההורים בביקוב, כדי להחזיר את בֶּלָה הביתה. לי לבדי יהיה יותר קל לחמוק מהמקום וזאת בתנאי שימצא אדם, שיקבל ממני את כל הרכוש שהיה באחריותי. למשימת החזרת בֶּלָה לביקוב נרתם דוד קליאצ’קין, שהיה מנהל המשק בביקוב. אני שכנעתי את ספרונוב, שבֶּלָה חולה ולא יכולה להמשיך בעבודת תיקוני רשתות והוא הסכים להרשות לה לחזור לביקוב. דוד קליאצ’קין סיכם עם קאיור (עגלון) יקוטי, שהוביל מטענים מביקוב לארגנסטך, שיחזיר את בֶּלָה לביקוב. כשהגיע היום המיוחל והיקוט הגיע לקחת אותה, ארזנו את כל חפצינו פרט לבגדיי ובלה יצאה בדרכה לביקוב. המסע בנרטה נמשך יממה.

ממכתביה הראשונים של בלה הבנתי, שהמצב בבית לא היה טוב מבחינה כלכלית. היא כתבה שהוריה קיבלו חבילה מה“ג’וינט” (ארגון יהודי אמריקאי לעזרה ליהודים הנמצאים במצוקה) דרך טהרן שבפַּרַס. לא היה להם כסף לשלם את המכס שהשלטון הטיל על חבילות מחו“ל ולכן לא יכלו לקבלה. אז הם ליוו כסף מכמה יהודים ושיחררו את החבילה. לרוע מזלם התברר שסוכני ה”ג’וינט" בטהרן היו, ללא הגזמה, גנבים גדולים. היה לי חשש שאת הבגדים הבלויים והקרועים הם היו קונים בשוק הפשפשים בטהרן ואת הכסף שקיבלו עבור העזרה היו לוקחים לעצמם. החבילה, שקיוו להיוושע ממכירתה התבררה כאסון חומרי גדול. את תכולת החבילה הם לא יכלו למכור בגלל איכותם הירודה של הבגדים ולא היה להם כסף לכסות את חובם למלווים. כאלה היו עסקי ה“עזרה” בעידן האסון האנושי הגדול – המלחמה, כאשר בני בלייעל חסרי מצפון התעשרו על חשבונם של אנשים חסרי כל ורעבים ללחם.

בֶּלָה התחילה לטפל במרץ להחזרתי לביקוב. לשם כך היא שוב פנתה לעזרתו של דוד קליאצ’קין, שבאותו זמן היה, כפי שכבר הזכרתי, מנהל המשק בביקוב והיו לו יחסים טובים עם בעלי השררה הרוסית. דוד היה אדם חכם, בעל תושייה והעיקר הוא השכיל לקשור קשרים עם מי שנחוץ וכדאי. בדרך כלל היה שתקן, אבל כשהשתכנע היה פועל במרץ. בֶּלָה הייתה בת בית אצלם ואשתו רוזה חיבבה אותה מאוד. כנראה, שהיא הפעילה את השפעתה על בעלה, שיפעל בהנהלה לשיחרורי. מצבי בארגנסטך היה ממש נואש - נשארתי היהודי היחידי באי השטן (כך קראנו לאי). גם אשר רובינשטיין השתחרר מהגלות באי וחזר לביקוב. האנטישמיות והשנאה כלפי הייתה ממש ארסית. לא פעם איימו עלי להרגני וזה לא היה דבר יוצא דופן במקומות כאלה.

חזַרַתי לביקוב וגמר המלחמה

לאחר מאמצים גדולים מצידו של דוד קליאצ’קין מצאו לי מחליף רוסי כשר למהדרין, חבר מפלגה וכמובן, שתיין גדול. כשהמחליף הגיע לאי, ניגשתי מיד להעברת כל האינוונטר שהיה באחריותי למנהל המשק החדש. הייתה איתו בעיה - הוא לא היה מוכן לעבוד כמה שעות ברציפות בגלל…יובש בפה. הבנתי את הרמז והשגתי לו ספירט בכספי. בכל פעם שהיה “מתעייף” הייתי “מכבד” אותו בכוס ספירט מהול במים. כשהיה משתכר התקדמה העבודה יפה. לא היה אכפת לו מה כותבים וכמה יחידות ספרו, העיקר שהספירט יהיה מוכן להגשה. תוך יומיים גמרתי את ספירת המלאי והחתמתי אותו על קבלת כל הטובין באי לאחריותו.

למחרת, בלי להשתהות לרגע, יצאתי בנרטה מזדמנת לביקוב. חשתי את עצמי כאדם שהשתחרר משעבוד. נשבעתי שלארגנסטך לעולם לא אחזור, יהיה מה שיהיה, מספיק לי ששהיתי שם פעמיים וזה די והותר.

בביקוב קיבלו אותי בֶּלָה ומשפחתה באהבה רבה וחברינו שמחו שהשתחררתי סוף סוף מהשעבוד ומהצרה הצרורה שקוראים לה ארגנסטך. חזרתי לביקוב באביב (אפריל־מאי) 1945. הודיתי מכל הלב לדוד קליאצ’קין עבור מאמציו לשחררני מהאי הארור. סיכמנו שיקבלני לעבודה אצלו במשק ובהיפתח הים לשייט אצא כראש צוות לאיים הסמוכים לביקוב להכין לחורף עצי הסקה לאוכלוסייה. הצוות שלי היה אמור להכין עצים באורך מסויים ולהטעין אותם על דוברות להעברתם לחוף ביקוב. עבודה זו הייתה די קשה מבחינה פיזית, אבל יתרונה היה בכך שלא אשלח למקומות יותר רחוקים לדייג קיצי. לפני פתיחת הים לשייט ולפני שיצאנו לחופים ולאיים לאיסוף העצים קרה דבר חשוב מאוד בחיינו ולא רק בחיינו אנו, אלא ללא כל ספק בחיי האנושות כולה. ב־9 במאי 1945 הודיע רדיו מוסקווה על הנצחון הגדול של ברית המועצות ובני בריתה על גרמניה הנאצית. לא אשכח, וגם לא ניתן לשכוח את היום הגדול הזה. באותו יום עבדתי בבור שלג עמוק בשחרור בולי עץ, שהיו קבורים מתחת לשיכבת שלג בעובי 4–5 מטר. פתאום שמענו מלמעלה קולות וצעקות. קלטתי רק את המילים הרוסיות “פּוֹבֶּדָה” - ניצחון, “מִיר” – שלום. טיפסנו מהר החוצה באמצעות החבל שהיה מחובר לבולי עץ למעלה ומול עינינו התגלה מחזה של אנשים צוהלים, מתחבקים וצועקים שוב ושוב: “נגמרה המלחמה, שלום!”. מובן שכל אחד תרגם את הבשורה הגדולה הזאת לפי רצונו, שאיפותיו, השקפותיו. אני כולי רעדתי מהתרגשות לשימע הבשורה הנהדרת הזאת לאנושות כולה - לא עוד מלחמה, שלום, סוף למשטר הנאצי הנפשע! אם אכן נגמרה המלחמה, אולי גם אנו הגולים נשתחרר, אולי יבואו שינויים במשטר הבולשביקי ונוכל לחזור לחיים נורמליים כפי שבני אדם אמורים לחיות. אכן תקוות גדולות קיננו בלבות האנשים. אין דבר יותר יקר, יותר חשוב, יותר אנושי מהשלום. לכן כל דבר שהוא פחות משלום הוא גרוע. האומללות הכלל אנושית, השכול של עשרות מליוני בני אדם, החורבן הבלתי ניתן להערכה, לכל זה יש סיבה אחת - המלחמה.

באותו זמן היה בחדרו של בן־ציון כץ ז"ל מעין רמקול שהיה מחובר לתחנת הרדיו. בן־ציון עבד כחשמלאי ולמעשה הוא היה זה שהפיק מעט חשמל מגנרטור ישן ומקולקל. הוא היה מתקן ומשפץ אותו ורק הודות לו היה זרם חשמל לכמה בתי מנהלים על ההר וגם כוח למחרטה היחידה שהייתה במקום. בן־ציון זכה להערכה רבה ממעבידיו ומההנהלה כולה. בכל פעם שקרה משהו בתחום הטכני, בן־ציון היה נקרא לפתור את הבעיה. לכן גם היה לו “הרֶפְּרוֹדוּקטוֹר” המפורסם, כלומר רמקול בצורה של צלחת שהיה משמיע קולות צרודים.

בשמעי את בשורת השלום, רצתי בכל כוחי לחדרו של בן־ציון ומצאתי שם רבים מאנשי שלומנו, מאזינים בהתרגשות לבשורה הטובה מרדיו מוסקווה. לא אשכח לעולם את קול הבריטון החזק במבטא רוסי החלטי של קריין רדיו מוסקווה, היהודי לֶוִיטַן. דבריו בקעו מהצלחת כבשורת ביאת המשיח: “מדברת מוסקווה, מדברת מוסקווה! היום נכנעה גרמניה הנאצית בפני צבאות ברית המועצות ובני בריתה! גרמניה נכנעה סופית ללא כל תנאי! גרמניה הנאצית חוסלה!” אין מילים בשפת אנוש שיוכלו לבטא נכונה את תחושותינו בשמענו מפיו של לויטן את המילים האלה. קפצנו והתחבקנו ושכחנו לרגע איפה אנו ומי אנחנו. אף על פי שהידיעות על הנעשה בחזיתות ובעולם, כפי שסופר קודם, היו מקוטעות וסלקטיביות, ידענו על נצחונות הצבא האדום וצבאות בנות הברית. שנים חיכינו לבשורה על כניעת גרמניה הנאצית ודמיינו שיחד עם נצחון הכוחות האנטיפאשיסטיים, יבואו על פתרונן גם יתר בעיות העולם. כך רצינו להאמין וכך, כאמור דמיינו. באותו יום של נצחון האנושות כולה על כוחות השחור הנאצים התהלכו הליטאים בביקוב עצובים. בקול הם ביטאו את שמחתם, כביכול, על גמר המלחמה ומפלתו של היטלר, אבל כל אחד ראה בעיניהם את אכזבתם.

חלפו חודשים מגמר המלחמה ובמצבנו מבחינת זכויות אזרח ואדם, לא חל כל שינוי. המשכנו להיות מוגדרים כגולים לפי סעיף 58 בחוק הפלילי של ברית המועצות, המגדיר אותנו כ“אויבי העם”. המשטר הנאצי אמנם חוסל, אבל המשטר הבולשביקי הנפשע נותר לצערנו על כנו והמשיך במעשיו הנפשעים. המשכנו להיות עובדי כפייה והמשכנו להתייצב כל סוף חודש אצל ה“סְפֶּצְקוֹמַנדַנט” (הקומנדנט המיוחד לגולים) לשם רישום ובדיקה אם לא ברחנו.

בינתיים השתחרר הים מהקרח והתחילה הנַבִיגַצִיָיה - השייט של שנת 1945. הגיעה שיירת הדוברות הראשונה, שיירת השלום, והביאה מטענים למפעל ואספקה לאוכלוסייה לחורף הבא. בעונת השייט היינו עובדים 12 שעות ביממה, 6 שעות בפריקה וטעינה ו־6 שעות שינה וחוזר חלילה. עבודת סוורים באותה עת הייתה קשה ביותר. לא היו מנופים, מזלגות ומכונות פריקה אחרות, את כל המטענים היו פורקים ומטעינים באמצעות הגב, הידיים והרגליים. סוחבים 150 ק"ג באלונקה בריצה במשך כל המשמרת. רק 5 דקות בשעה הייתה הפסקת עישון (פֶּרֶקוּרְקָה). העבודות הקשות כבר לא הפחידו אותנו, היינו כבר מחוסנים ובעלי ניסיון - זאת הייתה עונת השייט השלישית לשהותנו בביקוב. הפחד היחיד היה להישלח לכל מיני מקומות נידחים ולהשאיר את המשפחה ברוב המקרים ללא פרנסה מספקת.

את קיץ 1945 ביליתי עם בריגדה בת 12–10 איש ואישה בהכנת עצים להסקה בחופי נהר הלנה ובאיים שבתוכו, שהיו מלאים בעצים שנסחפו בשטפונות. כאמור, זאת הייתה עבודה פיזית מאוד קשה. סחבנו עצים על הגב ממרחקים וחתכנו אותם לאורך מסויים, כדי שניתן יהיה להכניסם לתאי הדוברה. את העצים החתוכים, שהיו בדרך כלל מאוד כבדים ורטובים, היינו גם כן סוחבים על הגב על גשרון רעוע לתוך הדוברה או מרימים באמצעות כבלים מהמים מעל דפנות הדוברה. נוסף לעצם העבודה הקשה, גם רדו בנו, שנמהר בטעינה ונשחרר את הדוברה בחזרה לביקוב. לפעמים היינו עובדים בלי הפסקה במשך עשרות שעות. זכורני, שפעם הגיעו שתי דוברות בבת אחת עם ממונה מביקוב להאיץ בנו לגמור את הטעינה כמה שניתן יותר מהר. לא זכור לי כמה שעות עבדנו ללא מנוחה, חושבני שיותר מיממה. בסוף גמרנו את הטעינה והדוברה הפליגה לדרכה עם מטען העצים. אותו יום היה יפה מאוד ולפי מושגינו בצפון גם חם (כ־10 מעלות חום). היינו כה עייפים, שלא חזרנו לאוהל, מקום מגורינו, אלא השתטחנו על האיזוב הרך במקום בו עמדנו ונרדמנו מיד. התעוררתי מרעש מתקרב והתפלאתי לראות, שהגורר שעזב אותנו בגמר הטעינה כבר הספיק לחזור עם דוברה נוספת. התברר שיישנו יותר מיממה. באותו פרק זמן הספיקו לפרוק את העצים בביקוב ולהחזיר את הדוברה לחוף שלנו. כל אותו הזמן יישנו בלי להתעורר אפילו לא כדי לאכול. העייפות הייתה נוראה. מאותו יום קבענו, וזאת באישור ההנהלה, שלא עובדים יותר מ־12 שעות ברציפות ביממה. הצלחתי גם לשלוח הביתה כמה עצים ארוכים שקשרתי לדוברות שפקדו אותנו. הירשל היה דואג לקשרם לחוף בביקוב וכשחזרתי הביתה חתכנו את העצים לחתיכות יותר קטנות והעברנו אותן ליורטה שלנו.

הקיץ עבר ללא אירועים מיוחדים רק שבאותה עונה החמירה הספקת הדגים למשק הפרטי של האוכלוסיה. בקיץ כמעט שלא היו יוצאים לדייג בחופי ביקוב שהיו מאוד מצומצמים באורכם. דגים, שהמלחנו בחבית באביב בתוספת דגים טריים שהיינו מצליחים לדוג, למרות השפל בדייג, היו בדרך כלל מספיקים לנו לעונת הקיץ. דרך אגב, הירשל למד את מלאכת עשיית חביות והועסק ב“בַּנְדַרְקָה” (בית מלאכה לחביות) במשרה מלאה. הוא, כהרגלו, היה עובד בנאמנות ועושה חביות באיכות גבוהה.

עבודה איכותית לא הייתה בדיוק הנורמה התעסוקתית בברית המועצות. באותם זמנים דרשו מהעובד לעשות הרבה, למלא יותר מ־100% תוכניות ייצור ל“תחרויות סוציליסטיות” מדומות, שמטרתן הייתה לייצר יותר מהמתחרים. המושג “איכות” לא עמד בראש סדר העדיפויות בייצור. העיקר היה הכמויות שעליהן ניתן לדווח לממונים למעלה. הירשל בתומו לא הבין את כללי המשחק וגם לא היה מסוגל לעשות עבודה פגומה ולכן גם הרוויח פחות מהעובדים “הטובים”, שעשו יותר חביות פגומות, שמי המלח (טוּזְלוּק) בחבית היו מסתננים בין החישוקים כמו במסננת.

בסוף ספטמבר חזרנו כולנו לביקוב ואני המשכתי לעבוד בעבודות שונות. בינתיים התחלפו המנהלים במפעל ובמקום סוּחַנוֹב “הסַחַליַר” (חצי יקוט, חצי רוסי) מינו לתפקיד המנהל את מיאַזִין. הוא לא היה בדיוק הדמות המתאימה לנהל את המפעל הבעייתי וגם לא האריך ימים בתפקידו, אבל הספיק לעשות לי כמה צרות.

רק הספקתי לחזור הביתה מהכנת עצי ההסקה, נקראתי למשרד. הודיעו לי, שאני מיועד לצאת בדוברה האחרונה לארגנסטך לדייג החורפי. לא אמרתי דבר, אבל גמלה בלבי החלטה, שהפעם הם לא יראו אותי באותו אי מקולל. בעצה אחת עם בֶּלָה החלטנו, שאני אתחבא עד שהדוברה האחרונה תעזוב את חופי ביקוב (זה היה בסוף עונת השייט). עברתי לחדרם של משפחת רזניק וחיים קליאצ’קין בבית עץ, סמוך ליורטה שלנו, והסתתרתי אצלם. בכל פעם שמישהו היה דופק בדלת הייתי עולה לדרגש העליון, על מצעה של רחל’ה, ומתחבא מתחת לשמיכות. שהיתי שם כמה ימים וכשהתבשרתי שהדוברה הפליגה, יצאתי ממחבואי. נקראתי להתייצב בפני מנהל הדייג קוריגנוב, שצעק ואיים עלי בכל מיני נידויים. הוא הבטיח להעמיד אותי למשפט על התחמקות מעבודה (פּרוֹגוּל) וחבלה במילוי התוכנית הממשלתית לדייג.

לדייג נשלחתי, כמובן, לאותם המקומות הרדודים והרחוקים מהחוף כמו בשנה שעברה, שנת שהותי השנייה בביקוב. וראו זה פלא - גם הפעם המזל העיר לי פנים וגם הפעם היו במקומות אלה ריכוזי דגים והצלחתי לדוג יחסית לא רע. אחרי שמסרנו למחסני המפעל כמות דגים גבוהה מהמכסה שנקבעה והודעתי הפעם להנהלה על ריכוזים ניכרים של דגים במקום הדייג שלי, נסלחו, כביכול, פשעי. קיבלתי גם מעין הערכה בעל פה ממנהל הדייג. באסיפת דייגים, שההנהלה אירגנה למען שיפור תוצאות הדייג, הציעו הדייגים הנוכחים באסיפה להעניק לי, בגין הצלחתי בדייג, את התואר “פֶּרֶדוֹבִיק”, כלומר “ההולך בראש” במילוי מיכסות הדייג. המנהלים היושבים על הבמה דחו את ההצעה מכל וכל ולא שכחו להזכיר את חטאיי ההשתמטות שלי בסתיו. הודיתי לאלוהים שנשארתי בביקוב גם בלי תואר “פרדוביק”.

מ.ר.ס.

כמסופר בפרקים הקודמים, נוסדו בביקוב שני קולחוזים של ליטאים ופינים וכן היה קיים קולחוז של יקוטים במרחק 4 ק"מ מביקוב. בגלל הגידול במספר הדייגים - קולחוזניקים, הוחלט לפתוח בביקוב “שרות לדַיַג” המיועד רק לקולחוזים. קראו למוסד החדש מ.ר.ס. - ראשי תיבות של מילים רוסיות “תחנה מוטורית לדייג”. בראש מ.ר.ס. עמד הרוסי מוּרזִין, שפרט להיותו חבר המפלגה הקומוניסטית ושיכור גדול, לא הצטיין בשום תחום. סגנו היה יקוט בשם בַּישֶב שלעומת המנהל שלו היה מומחה בענייני דייג וגם היה בוגר המכון לאִיכְטוֹלוֹגִיָה (מדעי הדגים והדייג) באַסְטְרַחַן. תכונותיו של בישֶב היו זהות לאלו של האוכלוסייה היקוטית - פרימיטיביות, שנאה לכל מי שאינו יקוט כולל הרוסים.

הטונדרה בקיץ. רואים את הים הלפטי ואת קצה בניין בית המלאכה של מ.ר.ס.

המזח בביקוב־מיס

במ.ר.ס. פתחו בית מלאכה לרשתות ובניית מכמורות. רוב הבנות היהודיות נשלחו לעבוד במסגרת החדשה. מנהל בית המלאכה היה רוסי בשם אנדרינוב, שעיקר עיסוקו היה, כמקובל, שיכרות. הוא ממש לא התפכח משיכרותו וכדי לממן את הוצאותיו לספירט, נהג למכור רשתות שהיו באחריותו לדייגים פרטיים מטיקסי. הבנות שלנו הרגישו די טוב תחת הנהלתו של אנדרינוב. למרות היותו שיכור גדול, הוא לא היה טיפש והבין טוב מאוד, שהוא יכול לסמוך על הבנות הגולות בכלל ועל היהודיות בפרט, שתעשנה את מלאכתן ברצינות ובדייקנות ותדאגנה שמכסות הכנת הרשתות אכן תתמלאנה. הוא חיבב מאוד את בֶּלָה והיה משתף אותה בדאגותיו. פרט לבנות שלנו עבדו בבית המלאכה גם נשים פיניות ואחת מהן עברה לגור איתו כאשתו, כביכול. כשבֶּלָה שאלה אותו מה פתאום עלה בדעתו לקחת אישה, תשובתו הייתה די פשוטה והגיונית לפי המושגים דאז. לדבריו, אנשים עשירים לוקחים לנוחיותם עוזרות בית ומכיוון שהוא רחוק מלהיות אדם עשיר וגם את מעט הכסף שיש לו הוא מוציא על ספירט, לא נותרה לו ברירה אחרת אלא להתחתן, כביכול, כדי שאשתו תטפל בו ובצרכיו. זו, דרך אגב, הייתה הלוגיקה המקובלת בקרב רבים מבין הרוסים בצפון.

עונת הדייג החורפית 1946 הגיעה לקיצה וההכנות לדייג הקיצי היו בעיצומן. לדייג בים הפתוח הכינו מכמורות באורך 700–800 מטר שבנייתן דרשה מומחיות בחישוב נכון של קטעי המכמורת ובגזירתם בצורות גיאומטריות מתאימות (טרפציות, מלבנים וכו'). הקטע החשוב היה “השק” שבאמצע המכמורת שלתוכו רוכז שלל הדגים. את העבודה המקצועית האמורה היו מבצעות בֶּלָה וגִיטָה לַנגלֶבּן. הן למדו את המלאכה מהמהנדס הראשי של המפעל פּלַקוֹנוֹב (גוי די חביב והגון) שהיה בוגר מכון לדייג. הוא הטיל עליהן את המשימה גם בגלל יכולתן לחשב את הצורות לגזירה ובעיקר בגלל הידיים הטובות ששתיהן התברכו בהן.

“בין הזמנים”, בגמר עונת החורף וטרם תחילת הדייג הקיצי, הייתי מועסק כפועל בכל מיני עבודות והייתי מאושר להיות בבית עם בֶּלָה והמשפחה. ידעתי בברור שלא אשאר בקיץ בבית, ימצאו לי לבטח איזה מקום נידח ומרוחק להישלח אליו. דרך אגב, עד כמה שזכור לי, הייתי “אלוף” הטלטולים והנסיעות בין כל חברי היהודים. לא היה באזור הדייג של המפעל בביקוב אי או חוף בדלתה של הלֶנָה, שלא “זכיתי” לבקר בו. התלוצצתי, שהרי לכולם ידוע שהא"ב מתחיל מהאות “א”, אבל בביקוב, כשהיו מרכיבים את רשימות הדייגים לשילוח היו מתחילים באות “ש”, כלומר הראשון ברשימה היה שדכנוביץ'. באותה שנה הייתי בטוח “שיכינו” לי משהו “טוב” בגלל כעסם על השתמטותי מארגנסטך בסתיו שעבר.

יום אחד הוזמנתי ללשכתו של מנהל מ.ר.ס. מורזין ולהפתעתי הוא הציע לי תפקיד מחסנאי במקום שקראו לו קִיסַם. זה היה חוף שומם במפרץ נֶיֶלוֹבו כ־20 ק"מ מביקוב בדרך הים. באותו חוף היו מרכזים כמה בריגדות של קולחוזים לדייג במכמורות בים הפתוח. הוא הבטיח לי שישחררני מתלות במפעל הדייג ואהיה עובד מהמניין במ.ר.ס. ההצעה קסמה לי מאוד. ראשית כל, אשתחרר מרדיפותיהם של מנהלי המפעל ושנית, עדיף לשבת על החוף עם המטלטלין של מ.ר.ס. ועם משכורת חודשית, מאשר לצאת לדייג בים בלי כל סיכוי לתמורה הוגנת. הסכמתי בו במקום. ואכן מורזין השיג בשבילי העברה מהמפעל למ.ר.ס. ובחודש מאי 1946 יצאתי עם טרקטור עמוס במכמורות וביתר האינוונטר לקיסם. הים היה עדיין קפוא והצלחתי לבקר כמה פעמים בביקוב. את המרחק הייתי עובר ברגל תוך שעתיים - שלוש. בחודש יוני מתחיל הקרח להתפורר ולהיבקע ויש סכנה גדולה להיקלע לחריץ בין הקרחונים. לכן הפסקתי את ביקורי בביקוב ונשארתי בחוף השומם עם כלב שנצמד אלי. עם הפשרת הקרח ופתיחת הים לשייט היו אמורים להגיע הדייגים בדוברות. בינתיים ישבתי לבד עם כלבי ושמרתי על הרכוש שהיה באחריותי. בעונה זו זורחת השמש 24 שעות ביממה, היא לא שוקעת והיום לא נגמר - אין לילה. הייתי מנצל את זמני לטיולים בהרים הסמוכים. נתקלתי באיילי בר, אבל לצערי, לא היה לי רובה צייד כדי לצוד אחד מהם לארוחה דשנה. לנו, לגולים, אסור היה להחזיק כלי נשק.

באחד הימים הבחנתי שכלבי מתנהג בעצבנות, הוא התרוצץ ונבח לכיוון ההרים. חשדתי שהריח כמה איילות ולכן אינו שקט, אבל תוך זמן קצר התבררה סיבת עצבנותו. פתאום התגלתה לעיני נרטה רתומה לכלבים יורדת במהירות מההר הסמוך. כאדם בודד במקום שומם הדאיגה אותי הנרטה. כל מיני טיפוסים הסתובבו במרחבים האינסופיים של הצפון. מי יודע! יכולים גם לשדוד אותי. לאחר כמה דקות נרגעתי - התברר שידיד שלי מארגנסטך, הקַיוּר (עגלון הכלבים) גְרִישקָה בֶּלוֹקרִילוֹב חזר מציד שועלים לבנים. שועלים אמנם לא הצליח לצוד, אבל צבי אחד בכל זאת נפל בחלקו. לא אשכח את הסעודה הגדולה שערכנו, שנמשכה כמה יממות. היו לי עוד כמה כיכרות לחם ומעט ספירט ולו היה צבי שלם וגם מעט ספירט. בו במקום פשטנו את עורו של הצבי והתחילה החינגה הגדולה של אכילת בשר, שזה שנים רבות לא טעמתי. בקיצור בישלנו ואכלנו וישנו וחוזר חלילה, עד שאזלו הספירט והלחם. לא גיליתי כמה לחם היה לי באמת. את חלק הארי החבאתי, מכיוון שידעתי, שבהיגמר הספירט והלחם, ייסע בלוקרילוב סביב למפרץ בחזרה לביקוב ואני אשאר כמה שבועות בלי לחם עד הגעת ההספקה עם הדוברה הראשונה. בכל זאת שמחתי מאוד להיות בחברתו של בן אדם, לא לבד כמו רובינזון קרוזו, ויש להוסיף את ההנאה של אכילת בשר הצבי שאגב היה טעים מאוד.

בסוף יוני הגיעה הדוברה הראשונה לקיסם ועל סיפונה דייגי הקולחוזים והגוֹסלוֹב. על אף שהייתי עמוס בהספקת ציוד לבריגדות במשך כל שעות היממה, שמחתי שבדידותי בחוף השומם הגיעה לקיצה. המקום התמלא באנשים, שפת האדם וצחוקו נשמעו מכל פינה וזה ממש עשה לי טוב. גם מכתביה של בֶּלָה שהגיעו בהזדמנות זו שיפרו את מצב רוחי.

עונת הדייג בקיסַם באותה שנה הייתה די טובה. הדייגים העלו ברשתותיהם הארוכות (מכמורות) כמויות ניכרות של דגים. גם עונת קינון אווזי הבר הייתה בעיצומה וסירינו היו מלאים בבשר אווזים ושלווים. את השלווים היינו צדים ברשתות, כמו בני ישראל בצאתם ממצרים. השמש החזקה של היום הפולרי הייתה מסנוורת את השלווים והם היו נתקלים במעופם ברשתות שטמנו להם וכך ניצודים. גם ביצים היינו אוספים בטונדרה והחיים לפי מושגינו דאז היו נהדרים.

הדייג בקיסם התארך עד אמצע אוגוסט ואז ניתנה הוראה לארוז את כל המטלטלין ולעבור לחוף מִיס מַסְטַך, המרוחק מקיסם 60 קילומטרים בקירוב. אחרי טעינה ממושכת של כמעט יממה הפלגנו לייעדנו החדש. את זמן ההפלגה ניצלתי למנוחה ובמיוחד לשינה, שהייתה חסרה לי בקיסם. התעוררתי מדחיפת רגלו של המנהל בַּישֶב, שהודיע לי בשפה לקונית ביותר: “כשנגיע למַסטַך תעביר את כל האינוונטר שבאחריותך לחבר” (יקוט שעמד לידו). את היקוט הכרתי כקולחוזניק מהקולחוז “מולוטוב”. נדהמתי מהתפנית הפתאומית ושאלתיו מה הסיבה לפיטורי. הוא ענה לי שוב קצרות: “אתה לא הוגן כלפי “מולוטוב”. הוא לא היה צריך להוסיף הסברים. הבנתי שהיקוטים או מישהו מביניהם התלונן, שאני, כביכול, מקפח אותם בהשוואה לקולחוזים הפיני והליטאי. מובן, שזו הייתה שטות גמורה ושקר נבזי. להפך, התאמצתי בכל מאודי לספק ל”אדוני הארץ", היקוטים, את המיטב שהיה ברשותי. אבל, כנראה, שמישהו לא בא על סיפוקו והתלונן. התנהגות ברוטלית כזאת לגבי עובד הבהירה שוב מה הן זכויותנו. בכל רגע יכלו לנשל אותנו ממשרתנו ומפרנסתנו ולהעבירנו לכל תפקיד ומקום שהמנהלים שלנו יחליטו. כשהגענו למסטך העברתי ליקוט בקפידה את כל הרכוש שהיה באחריותי ויצאתי לדוג עם בריגדה של גוסלוב (דייגי המפעל), כלומר בחזרה למפעל הדייג השנוא עלי.

לא עבר שבוע והוזמנתי להתייצב בדחיפות בפני בַּישֶב. כשנכנסתי לאוהל הוא הוציא מפיו מעין פקודה: “עוד היום תיקח הכל בחזרה ותמשיך בתפקידך כקודם”. כעסתי מאוד ועניתי לו שאני בן אדם ולא חתיכת בוץ שזורקים אותו לאן שרוצים ושנית, אני שייך כעת למפעל ולא למ.ר.ס.. הוא הוציא פתק ממנהל הסניף המקומי של המפעל שבו נאמר, שהוחזרתי לרשות מ.ר.ס. בקיצור, קנו ומכרו אותי לאן ולמי שרק עלה בדעתם. התברר שהיקוט, שתיפקד רק שבוע ימים, הספיק לגרום לכַאוֹס בהספקה לבריגדות. ראשית כל, הוא לא היה מוכן להענות כמוני בכל שעה ביממה לצרכי הקולחוזים (הדייג בוצע במשך כל היממה). שנית, הוא התחיל לסחור בחלקי מכמורות ובחבלים לכל המרבה במחיר. קונים מטיקסי הסמוכה עטו על ההזדמנות לרכוש ציוד שהזדקקו לו. הקולחוזניקים הרימו קול צעקה, שהמחסנאי היקוט מחבל בדייג ודרשו להחזירני לתפקידי הקודם לאלתר. בישב פחד, כנראה, שיאשימו אותו בשיתוף פעולה עם גנב ולא יוצלח ולכן מיהר להחזירני לתפקידי. לא הייתה לי ברירה אחרת וקיבלתי בחזרה את רכוש מ.ר.ס., אבל הקפדתי בספירה ובבדיקה ולא ויתרתי על קטן כגדול.

מינוי למנהל מחסני מ.ר.ס. בביקוב

במיס מסטך הייתי עד סוף עונת הדייג הקיצי. בינתיים חלו שינויים גדולים בעבודתה של בֶּלָה. כאמור, היה מנהל בית המלאכה אַנְדְרְיַנוֹב שיכור כרוני ולא התעניין בהכנת הציוד לדייג החורפי. לביקוב הגיעו מיַקוּטְסְק המטענים המיועדים למ.ר.ס. עם הציוד לדייג לחורף. אנדרינוב שכב שיכור ולא היה מי שישחרר את המטענים הרבים שהגיעו בדוברות. כנראה, שזה היה “הקש ששבר את גב הגמל” - ומנהלי מ.ר.ס. החליטו לפטרו מיידית. לפטר את אנדרינוב לא הייתה בעיה - גם זכויותיהם של הרוסים “החופשיים” לא היו משופרים ויכלו לזרקם לכל הרוחות באותו יום. הבעיה הייתה את מי ממנים במקומו לתפקיד כה אחראי ובעונה כה בוערת. החליטו למנות אותי כמנהל מחסני מ.ר.ס. וכממונה על בית המלאכה. אבל באותה עת הייתי “תקוע” עם הרכוש שבאחריותי במיס מסטך. בלי לחשוב הרבה הם שלחו את אשר רובינשטיין לקרוא לבלה והציעו לה לקבל זמנית, עד שאחזור ממסטך, את התפקיד. הם הבינו שאישה לא תסתכן בקבלת תפקיד גברי קשה ומסובך, הקשור באחריות לפריקת וקבלת המטען מהדוברות ובהעברתו בסירות למחסנים, כשהרכוש חשוף לגניבות וגזילות. בַּישֶב, כדי לדרבנה להסכים, אמר לה: “תראי, אם את מפחדת ולא רוצה לקבל זמנית את התפקיד, נמצא מישהו אחר ואת בעלך נחזיר למפעל הדייג החורפי בארגנסטך”.

בפני בֶּלָה עמדה ברירה מאוד קשה. היא לא רצתה בשום פנים ואופן שאֶשַלָח שוב לכל מיני “חורים”, שקשה מאוד לחזור מהם לביקוב. אבל מצד שני, התפקיד שהוצע לה היה כרוך בהרבה סכנות, במיוחד בעת פריקת המטענים. לעמוד כאישה מול הסוורים הקולחוזניקים ולהאבק על שלמות המטען שבאחריותה, היה ממש מעבר לכוחותיה, אבל רצונה לפטור אותי מהטלטולים האין סופיים שהיו מנת חלקי, הכריעה את הכף והיא הסכימה לקבל על עצמה את התפקיד ולהרתם למשימה הקשה. אני לא נוכחתי בעת פריקת המטענים מהדוברה, אבל כל אלה שעבדו באותה תקופה קשה עם בֶּלָה, לא הפסיקו להלל ולשבח אותה איך שהשכילה בתבונה לארגן את העבודות וגם לזכות באימונם של העובדים הפינים, שבסוף שיתפו איתה פעולה לסיכול גניבות. כנראה שנחישותה וכושרה לקשור יחסים הוגנים עם העובדים הפכו אותם לבני בריתה.

אחרי שסיימתי את תפקידי במיס מסטך, חזרתי לביקוב ומוניתי רשמית לתפקיד שבֶּלָה שמרה בשבילי במאמצים כה כבירים. באחריותי היה המחסן המרכזי של מ.ר.ס. ובית המלאכה שבֶּלָה והבנות שלנו עבדו בו. האמת, שבענייני בית המלאכה סמכתי על בֶּלָה והבנות, שהתמצאו בנושא הכנת הרשתות יותר טוב ממני, ולכן כמעט שלא התערבתי בעבודתן.

כתוצאה מהמינוי שלי, השתפר מאוד מצבה החומרי של המשפחה. הייתה לי משכורת קבועה ובמושגים של ביקוב גם טובה, שעלתה פי כמה על הכנסותיי מדייג או מעבודות לא מקצועיות אחרות. דבר נוסף, וזה היה אלמנט חשוב מאוד, הייתי מוגן מהשליחויות הכפויות למקומות דייג רחוקים לתקופות ארוכות.

עוברים דירה

בינתיים חלו שינויים גם בתנאי המגורים שלנו. תוך שלוש־ארבע שנים נבנו על ההר כמה צריפים מעץ. בנייה זאת נחשבה כיותר איכותית. במקביל נבנו גם צריפים “קַרְקַסִיִים”, כלומר בעלי קירות כפולים שאת החלל ביניהם מילאו בחול ים. קודם כל פינו את כל דיירי היורטות “הממשלתיות” הידועות לשימצה והם שוכנו בצריפים “הקרקסיים”. כן הגיע מפינלנד משלוח של בתי עץ קטנים שהעיד על תחילת עידן השלום. בתים אלה הגיעו מפורקים ובביקוב הורכבו מחדש. לצריפים ולבתים הקטנים התחילו להעביר את יתר דיירי היורטות גם מחוף הים. בעת שהותי במיס מסטך פינו גם את משפחתנו מהיורטה ושיכנו אותנו בבית פיני קטן בדירת חדר אחד. כל המאבקים לזכות בדירה וגם ההעברה הפיזית מדירה לדירה נפלו על שכמו של הירשל. היינו מאושרים שנפטרנו מהיורטה, שביציבותה לא היינו בטוחים כלל וכלל. בכל פעם שהיו נשמעות מעין חריקות מהתקרה או מהקירות, היינו רצים בבהלה החוצה מחשש שמא תקרוס היורטה עלינו. זכרנו היטב מה הייתה טיבה של הבנייה שבצענו ללא מיומנות תוך חודש ימים, כדי להספיק לבנות מגורים לחורף הראשון. הדירה החדשה הייתה מעין התגשמות חלום. משני צדדיו של הבית הפיני היו ארבע דירות (חדרים). לשמחתנו היו שכננו מעבר לקיר משפחת לנגלבן, כך ששינוי תנאי המגורים סיפק אותנו מכל הבחינות, על אף שהשטח של החדר היה קטן בהרבה מהדרוש לחמישה אנשים שהיוו שתי משפחות. אבל, תודה לאל, הרגשנו מאושרים.

בֶּלָה השקיעה הרבה מרץ, כדי להעניק למגורים החדשים מראה של דירה מסודרת הראוייה למגורי בני אדם. היא סרגה וילונות מחוטים לבנים, שהבנות היו משתמשות בהן להכנת רשתות, והדהימו את כולם ביופיים. מאריגים שקנינו בתלושים שקיבלנו לרגל האחד במאי היא תפרה וילונות יותר כבדים. קרו דברים שלא יכולנו להעלות על הדעת לפני זמן קצר שאכן יהיה שולחן בביתנו מכוסה במפה שגם אותה בֶּלָה רקמה מחוטים צבעוניים שמוצאם כבר לא זכור לנו. לתפירה היא השתמשה במכונת תפירה (גם כן אבזר לא ישוער), שרכשנו אצל יקוט בקולחוז הסמוך “מולוטוב” תמורת טבק, תה וסכום כסף. היקוטים לא ידעו איך להשתמש במכונת התפירה ולא היה מובן לי איך היא בכלל הגיעה לידיהם. המכונה הייתה מתוצרת גרמניה, מביח"ר “גְרִיצְנֶר” משנת יצור 1892. הפעילו אותה בסיבוב ידית עם גלגל ביד. אגב, מכונה זו נמצאת ברשותנו עד עצם יום כתיבת זכרונות אלו בישראל. בֶּלָה מחזיקה אותה כמזכרת מאותם ימים אף על פי שיש לה מכונה מודרנית ומשוכללת.

בזמנים ההם חלמה בֶּלָה על רכישת מכונת תפירה, למרות שמעולם לא למדה ולא ניסתה לתפור. המכונה הייתה נחוצה לדעתה, בגלל שרוב בגדינו ותחתונינו התבלו ולא הייתה כל אפשרות לקנות חדשים במקומם. היו בידינו אריגים פשוטים מחאקי וסאטין שמכרו לנו לרגל המועדים הסובייטיים. “אם נצליח לרכוש מכונה ישנה” היא טענה, “אוכל ללמוד לתפור ואז גם אפתור במקצת את בעיות הלבוש שחסר לנו”. תוך פרק זמן קצר השתלטה בֶּלָה על רזי המכונה ולמדה לתפור. אמת, המכונה הייתה ישנה מאוד והייתה מתקלקלת לעתים קרובות וחברנו בן־ציון כץ היה מתקן אותה. לדבריו, הוא עשה עליה את “הדוקטורט” בתיקוני מכונות תפירה מהמאה ה־19. בֶּלָה תפרה לעצמה ולבני המשפחה בלי הדרכה כלשהי וללא ניסיון קודם. כשביקרה בבית המרחץ (בַּניָה) והבנות ראו שהיא מחליפה לבנים חדשים, התנפלו כולן עליה בשאלות מי תפר לה את אלו. כשנודע סודה שרכשנו מכונת תפירה ושהיא הצליחה בכוחות עצמה ללמוד את תורת התפירה, מאנו להאמין. דרך אגב, מיומנותה של בֶּלָה בתפירה הייתה לנו לעזר רב כעבור שנים בעזבנו את ביקוב. אבל על כך בפרקים הבאים.

חתונות נוספות בביקוב וקשרים עם חוץ־לארץ

חיי אוכלוסיית הגולים מכל הלאומים הלכו והשתפרו - כבר לא רעבנו וגם תנאי המגורים הוטבו, והעיקר - הסתגלנו לחיים בארקטיקה.

אחרי המלחמה בשנת 1946 חגגנו ברוב עם את חתונתם של גיטה לנגלבן ומנדל קליבנסקי. גם חתונה זאת נערכה לפי כל כללי המסורת, כי החתן והכלה היו בני משפחות דתיות. יותר מאוחר התחתנו חוֹנֶה רוֹזמַן עם לִידָה רוֹזנצוַיג ואחיו מוֹנֶה (עמנואל) עם סוניה פריינקל. שתי החתונות האחרונות נערכו בצנעה ולא זכור לי מי השתתף בהן. לעומת זאת החתונה של טוביה גולדברג עם לילי (רחל) לייזרוביץ' נערכה בצורה ספונטנית ובהשתתפות כל צעירי ביקוב. ערב אחד ישבה לילי בחדרנו וניהלה שיחת חולין. פתאום נפתחה הדלת וטוביה נכנס ופנה לקונית ללילי: “בואי!”. לא שמנו לב לסגנון פנייתו של טוביה, מפני שכך נהג לדבר. לא עברה חצי שעה והירשל חזר הביתה עם בשורה מרעישה - טוביה ולילי נרשמו ב“סֶלְסוֹביֶיט” (מועצה מקומית) והתחתנו. לילי ישבה בחדרנו ולא פצתה פה על העומד להתרחש. מתברר שיצאו מחדרנו ונכנסו לבית ממול שבו היו משרדי המועצה המקומית ונרשמו כנשואים. הבשורה פשטה בין רגע בכל ביקוב וכולם התחילו לנהור לחדרם של גולדברג (טוביה חי עם אביו משה). אמרנו להם: “לא תתחמקו מחופה וקידושין והעיקר - מכיבוד”. רצתי הביתה והבאתי את מפת המשי ששימשה לחופתנו וקשרנוה לארבעה כידונים בדיוק כפי שעשו בחתונה שלנו והעמידו את הזוג מתחת לחופה. אברהם לנגלבן ערך את הקידושין לפי כללי המסורת היהודית. כל הנוכחים, צעירי ביקוב, שמחו, שרו והציפו את הזוג הצעיר בברכות ואיחולים לחיי אושר וחרות.

בקרב צעירי ביקוב היה עוד זוג שהתחתן. רחל’ה רזניק עם יוסף גֶרְשטֵיין התחתנו בטיקסי. לא השתתפנו בחתונה בגלל המרחק ושכנראה נערכה רק “רשמית” במועצה של טיקסי.

בתחילת רשימותיי סוּפָּר על קשרי הדואר שלי עם הקרובים בארץ־ישראל. כל הקשרים האלו נפסקו בהגיענו לביקוב. פחדתי מאוד להמשיך ממקום כמו ביקוב בקשרים עם חו“ל. גם העובדה שבקושי הצלחתי להחליף כמה מכתבים עם אבא, שבנעה אותי שאין סיכוי למכתב להגיע לחו”ל. בעת שהותי עם בֶּלָה בארגנסטך התקבל במפתיע מכתב מבן דודי בֶּנוֹ שַדוֹן (שם המשפחה שדכנוביץ הוחלפה באמריקה לשדון) מאמריקה. הוא כתב לי שנודעו לו כתובתי ומקום המצאי מרשימות של גולים יהודים בסיביר, שפורסמו בעיתונות היידית (פאָרווערטס ואחרים) באמריקה. מי היה מקור המידע החסוי הזה לעיתונות בארצות הברית לא הצלחתי לברר עד עצם היום הזה. היו לי שלושה בני דוד באמריקה שלא הכרתי אותם אישית. הם היגרו לשם לפני שנולדתי או זמן קצר לאחר מכן. כמובן, שמיד שלחתי דרך ביקוב מכתב תשובה לבֶּנוֹ. שמחתי מאוד לבשורה שגם לי יש קרוב משפחה כלשהו ושלא כולם חוסלו במלחמה הארורה. בחלוף חודשים רבים, אחרי שכבר חזרנו לביקוב, קיבלתי חבילה גדולה מבנו, שתכולתה שיפרה לאין ערוך את מצבנו הכלכלי. מאז עמדתי איתו ועם אחיו יעקוב ואחותו מִיכְלֶה בקשרי מכתבים והם, במיוחד בנו ומיכלה, היו מתמידים במשלוח חבילות כמה פעמים בשנה. גם מארץ־ישראל הגיעה אלי במפתיע מכתב מזיסל קובנסקי שהתגורר בתל־אביב. זיסל היה בחור מקיברט, חברו של אחי וידיד משפחתנו. הוא אירגן משלוח חבילות בעזרת העורך דין פַּרְדוֹ, שהיה ממונה על רכושו של אבא בארץ. גם חבילות אלה היו מאוד מועילים והכל ביחד שיפר במאוד את מצבנו. את הבגדים ששלחו לנו היינו מוכרים לרוסים מטיקסי, שרכשו אותם למטרת ספסרות עם טייסים שהיו מגיעים “מהאדמה הגדולה” (כינוי לרחבי רוסיה מחוץ לאזור הצפון).

גם אהרון הצליח לקשור קשרי דואר עם אחותו אסנת ואחיו אברהם משה בארצות הברית. אסנת הייתה אחות מאוד מסורה ועשתה רבות כדי לעזור לאחיה ולבני משפחתו. חבילותיה היו לעזר לפרנסתנו. אחיו היה כותב לו מכתב אחד בשנה שהשתרע על פני ארבעים עמודים ויותר. כל תוכנו היה מוקדש רק לפוליטיקה ולעולם לא התעניין בשלומו ובמצבו של אחיו. כנראה שזוטות אלה היו ידועות לו מפי אסנת. הוא היה אדם עשיר וכנראה, שהיה מממן חלקית את החבילות עבורנו. להבדיל מהאח הייתה אסנת שולחת מכתבים מלאי אהבה, דאגה ומסירות. את מכתביה היינו קוראים בהתרגשות רבה ונראה היה שכל מאמציה היו מופנים לעזור לנו חומרית בחבילות ולעודד אותנו בסגנונה המיוחד של אחות ודודה אוהבת ומתגעגעת. מפעם לפעם הייתה מצרפת למכתביה תמונות של בעלה יונה ושל ילדיה אֶוֶלִין, צִילָה וסֶם. במכתביה היא הייתה מכנה את ילדיה בשמותיהם העבריים שבוודאי לא היו שימושיים במקומותיהם. המכתבים היו מתעכבים במשך חודשים רבים אבל בסוף רובם היו מגיעים לידינו. כמסופר בפרקים הקודמים, חליפת המכתבים עם חברי יוסף רוזין בישראל הייתה הכי תדירה וגם הכי חשובה לי.

בין היהודים שהוגלו לצפון היו לא מעטים שהשתמשו בשרותיהם הטובים של משפחת בוריס ברנשטיין ביקוטסק. בתחילת פרק זה סופר שמשפחת ברנשטיין נשארה ביקוטסק בגלל מחלת בניה בטיפוס כאשר אנחנו נשלחנו לצפון. אי אלו מאנשינו היו שולחים למר ברנשטיין מכתבים וחבילות המיועדים לבני משפחותיהם העצורים במחנות ולחו“ל. מר ברנשטיין ובנו זאב (ווֹלִיק) היו נאלצים לטפל בדואר זה ולהעבירו ליעדו. ההכבדה הזאת על משפחת ברנשטיין הייתה לדעתי מיותרת לחלוטין, מפני שיכלו כמוני לשלוח את כל דברי הדואר גם ממקומות הגלייתם. לא מובן לי עד היום, למה נוצלה משפחה זאת לפעילות מיותרת וכפי שהתברר במרוצת הזמן גם מאוד מסוכנת. את בוריס ברנשטיין עצרו והאשימוהו בפעילות ציונית וחתרנית נגד המשטר. בין יתר “ההוכחות” היו מכתבים מאנשי הצפון שבלשי ה־נ.ק.ו.ד. החרימו בעת מעצרו. הוא נשפט שלא בנוכחותו ע”י ה“טרויקה” לשמונה שנות מעצר במחנות הסגר.

סגירת מ.ר.ס. ומינויי כמנהל הדייג “באַרִי”

כפי שסיפרתי קודם, התמניתי לאחראי על מחסני מ.ר.ס. ועל בית המלאכה. נראה היה שהגענו לתקופה שקטה ונינוחה והאמנו, שבגלל תפקידי במ.ר.ס., אהיה פטור מהטלטולים לאיים המרוחקים. כן סיפרתי, שבתפקידי החדש קיבלתי משכורת נאה יחסית, שבהחלט שיפרה את מצבנו הכלכלי. אבל מציאות זו נמשכה כשנה וחצי בלבד. יום אחד נקראתי להתייצב בפני המנהל בַּישֶב ונאמר לי שאני מפוטר מתפקידי וחייב להעביר ליקוט מקולחוז “מולוטוב” את כל הטובין שבמחסן ובבית המלאכה. עד היום לא ידוע לי במה חטאתי. בישב חשב שאין זה מחובתו לנמק בפני את פיטורי. אין ספק ששוב הייתי קרבן לשקרים ולמזימות של היקוטים באותו קולחוז. בישב היקוט ראה בכל בן לאום אחר ובמיוחד ביהודי מתנכל לעדה שלו.

בזמן שבישב טיפל במזימתו לסלקני ולהעביר את ה“ירושה” לידידו היקוט, החליטו בהנהלת הטרסט ביקוטסק שבגלל התפרקות הקולחוזים יש לחסל את המסגרת של מ.ר.ס. ולהעביר את משימותיה להנהלת מפעל הדגים בביקוב. התברר שבישב לא היה מודע להחלטות אלה שהתקבלו בינתיים ביקוטסק וכך נכשלה מזימתו, אבל אני נשארתי ללא תפקיד, מפני שנצטוויתי להעביר את כל הרכוש שבאחריותי למנהל המחסנים של המפעל. נוכחתי פעם נוספת שזכויותנו כעובדים שוות לאפס. מצב שנחשב כבטוח חוזר תוך שעה לקדמותו ושוב אני נמנה עם יתר העובדים הפשוטים שעמלים קשה ולא מצליחים להרוויח את המינימום למחיה וגם לא נהנים מחסינות בפני הגליות נוספות. בתחילה נשלחתי לעבודות פשוטות בחוף. אחרי כמה חודשים מינו אותי לאינסטרוקטור (מדריך) לדייג בבִּיקוֹב. זה היה מינוי די טוב - חזרתי לקבל משכורת חודשית קבועה ומקום העבודה היה בִּיקוֹב.

חיסול המ.ר.ס. פגע לצערי לא רק בי אלא גם בבֶּלָה. אחרי סגירת המ.ר.ס. הוחזרו כל העובדים למפעל הדגים. תוך פחות מחודש התחילו להרכיב רשימות של נשים לשילוח לארגנסטך לעיבוד הדגים. לצערי ולאכזבתי הגדולה נכללה גם בֶּלָה באותה רשימה. פניתי למנהל מ.ר.ס. לשעבר מורזין, שהיה אחד מעמודי התווך במפלגה, וביקשתי שיהיה מליץ יושר לבֶּלָה ויוציא אותה מהרשימה השחורה. הזכרתי לו את עבודתה הנאמנה במ.ר.ס. שהיה בניהולו. הוא לא התייחס כלל לבקשתי וענה לַקוֹנִית שיש למלא את כל המשימות שהמפלגה והנהלת המפעל מטילים על העובדים. באותו קייץ, אחרי שהשתכר עד אובדן החושים, נפל מורזין מספינת דיזל קטנה לים וטבע. הקומוניסט הזה, פרט לשיכרות והטפה לאחרים, לא ידע עבודה מה היא.

אחרי שיחתי הלא מוצלחת עם מורזין לא נואשתי וניסיתי להיפגש עם סגן מנהל המפעל בשם פֶחֶר, קומוניסט הונגרי שברח מארצו. אותו פחר היה מוכר כחומד כל דבר שלא שייך לו וכלוקח שוחד מכל נותן. ידעתי שכמה יהודים שיחדו אותו והשיגו את מבוקשם. החלטתי לנסות ולפנות אליו ובעזרת שוחד לשחרר את בֶּלָה מצרת ארגנסטך. עוד מימי לימודי היה לי עט נובע “פֶּלִיקַן” שנחשב באותם זמנים למוצר איכותי ויקר. חשבתי אולי הוא יתפתה לקחת את העט. ארבתי לו במשך יום שלם עד שחזר לביתו. פניתי אליו וביקשתיו לשחרר את אישתי מהעבודות בארגנסטך ונקבתי בכמה סיבות אובייקטיביות לשחרורה. באותו מעמד ניסיתי להעביר לו את העט. הוא הסתכל עלי ואמר בחיוך, שאין ביכולתו לעשות דבר והשאיר אותי מול ביתו עם העט בידי. כנראה שהוא לא השתכנע שאני הפרטנר הנכון לעיסקת שוחד. יכול להיות גם שהשוחד שהצעתי לא הספיק, אבל זה מה שהיה לי.

לצערנו נשלחה ביילינקה לארגנסטך יחד עם יהודית ווֹלְפֶּרְט (ווֹלפֶּרטוּשְקֶה) וסוניה פרנקל, שתיהן ז“ל. העבודה במילחיה (מקום המלחת הדגים) הייתה מאוד קשה וידי הנשים היו מלאות פצעים מהמלח. כפפות כמובן לא היו ברשותן. נוסף לכך הסתבכה ביילינקה ב”גניבה" כביכול. פרט ללחם ומעט גריסים לא מכרו להן דבר, לכן היו “גונבות” ממקום העבודה דגים. בֶּלָה פחדה ל“גנוב”, אבל יהודית וולפרט, בחורה נמוכת קומה ומאוד זריזה ועניינית, הייתה סוחבת דגים לשלושתן. פעם בֶּלָה התפתתה ולקחה חתיכת דג מלוח במשקל של כ־150 גרם. מובן, שאותה תפסו מיד ופתחו לה תיק פלילי להגשה לבית משפט. זה יכול היה להיגמר בשנה עבודת פרך במחנה כפייה. למזלה של בֶּלָה נתפסו באותה תקרית גם שתי ליטאיות עם סחורה טריפה. מנהל החשבונות בארגנסטך, שהיה ליטאי, עשה למען ביטול הרשעתן. בזכותן של הליטאיות יצאה גם בלה זכאית. אחרי חודש חזרו בֶּלָה וחברותיה לבִּיקוֹב.

בינתיים התחילה להתפתח פרשה חדשה. בהנהלת מפעל הדייג היה רוסי בשם סִסְמֶנוֹב, שנשלח על ידי הטרסט ביַקוּטְסְק לתפקידים בכירים. בתחילה הוא תיפקד במסגרת המפלגה והיה מופיע בפני העובדים עם דרשות סטנדרטיות ומטופשות. יותר מאוחר הוא התמנה למנהל הדייג בקִיסַם וּמַסְטַך, בהם, כידוע, גם אני הייתי בזמנו. לבסוף העבירו אותו לאי בשם “אָרִי” (אי זה הוזכר על ידי בהקשר להגליית נשים יהודיות לשם), שנחשב כמקום קבוע לדייג והיה מאוכלס בגולים פינים מאזור לנינגרד. אותו סיסמנוב הרגיש את עצמו כמושל יחיד באי והיה מבלה את רוב זמנו בשתייה. ענייני הדייג ורווחת הדייגים לא היו בראש מעייניו ובהתאם לכך היו גם תוצאות הדייג במקום. המצב באי לא נעלם מעיני הנהלת המפעל ובוודאי גם פעלו לשנותו, אבל, כנראה, לא הצליחו. כשהתבררו להנהלה ממדי ההזנחה בארגון הדייג ובמשק האי כולו, החליטו לפטר את סיסמנוב מתפקידו. כל זה קרה בעיצומה של עונת הדייג החורפית.

נקראתי למנהל אַבַּקִימוֹב, קומוניסט ארמני קשוח ובנוכחותו של קומנדנט המ.ו.ד. פּוֹפּוֹב הוא הציע לי לקבל את תפקיד ה“זַבפּרוֹם” (מנהל הדייג) באי אָרִי. לא האמנתי למשמע אוזני. תפקיד ה“זבפרום” היה השלישי בהיררכיה של המפעל, אחרי המנכ“ל והמהנדס הראשי. לא עלה על דעתי שתפקיד כה רם יוצע לגולה ועוד כמחליף לאיש מפלגה ותיק. ממש לא יאומן! אחרי נסיוני הרע בשנים האחרונות במינויים והדחות חוזרים ונשנים, התקשיתי לקלוט את ההצעה ולהבינה. אבקימוב אמר לי שהוא מעריך את מרצי ואת התמדתי במילוי תפקידַי הקודמים במ.ר.ס. “עקבנו אחריך בעבודות ובתפקידים שמלאת עד כה ואנו בטוחים שתצליח בתפקיד המוצע לך עכשיו”. המשרה המוצעת נראתה לי די מפתה ומתקבלת על הדעת. מקום העבודה היה במרחק של 30 ק”מ מבִּיקוֹב בחורף. בקייץ המרחק היה הרבה יותר גדול - יום שייט בקירוב סביב האיים. גם האוכלוסייה באי הייתה לרוחי - כולם פינים שהצטיינו לטובה באופיים, ביושרם ובמרצם. כמעט ולא היו גנבים ביניהם. גם התפקיד היה מוכר לי. גילגולי הרבים במקומות הדייג השונים עזרו לי להכיר מקרוב את התפקיד המוצע. מובן, שגם המשכורת הקשורה לתפקיד הייתה די מפתה. החיסרון היחידי היה שאצטרך שוב להעדר מהבית ולהפרד מבֶּלָה לתקופות ארוכות. ביקשתי, כמקובל אצלי, להתייעץ עם אישתי ובבית כולם הסכימו למינוי. היה ברור שאם אסרב אשַלח למקומות פחות נעימים.

חזרתי לאבקימוב והודעתי על הסכמתי לקבל את התפקיד. באותה הזדמנות ביקשתי אישור לדירה יותר מרווחת למשפחתי בבתים הפיניים החדשים, ששטחה היה כפול מזה שבדירתנו הנוכחית. אבקימוב הסכים מיד והדגיש שחשב בעצמו, שיש להיטיב את תנאי מגורי. בקיצור, נהייתי למנהל חשוב. קיבלתי מהמחסן בגדי חורף מתאימים וגם פרווה גדולה וארוכה לנסיעות. נראה היה שאכן השתפר מאוד מעמדי בחברה הבִּיקוֹבאית. לא עוד גולה עלוב ללא מעמד! אבל זה היה רק למראית עיין. למעשה יכולתי בכל רגע לרדת מגדולתי ולחזור לאותו מצב נחות ממנו הועליתי לתפקיד הבכיר.

למחרת בבוקר יצאתי לאי ששמו המלא היה “אוּלַחַן אָרִי” (ביקוטית - האי הגדול). העמידו לרשותי נרטה עם קַיוּר (עגלון לכלבים) ותוך פחות משעתיים הגענו לאי. במשך כל הדרך חשבתי איך יקבל סיסמנוב את מינויי למנהל במקומו. היה ברור שזה ירגיז אותו מאוד - לא רק שהדיחו אותו, הקומוניסט המסור למולדת הגדולה, אלא יותר מזה, מינו במקומו גולה יהודי, “שונא הפרולטריון”. זה בוודאי יוציא אותו מדעתו. ואכן כך היה. כל חששותי מתגובתו של סיסמנוב היו מינוריות בהשוואה למה שהתרחש למעשה. כשהגענו לאי נכנסתי למשרד בו ישב סיסמנוב. הוא הבחין “בבגדי המלכות” שלבשתי וכנראה גם ניחש שאני הוא המחליף שלו. הוא קפץ ממקומו כאילו הכישו נחש ובצעקות הודיע לכל הנוכחים במשרד, שלעולם לא ימסור ליהודי וגולה משרה כה חשובה ואחראית. לטענתו אין ספק שאחבל באינטרס הממלכתי. הוא צעק ואיים שיהרוג אותי ולא ירשה לביזיון כזה לקרות.

הוריתי לקַיוּר להישאר ללון באי ולהיות מוכן בבוקר, כשסיסמנוב יתפכח, לקחתו לבִּיקוֹב. נוסף לכך העברתי מיד רדיוגרמה לאבקימוב ובה בקשה שיצווה לסיסמנוב לחזור מיד לבִּיקוֹב. ואכן תוך שעה התקבלָה הוראה כזאת.

בלילה הראשון באָרִי לנתי בחדרה של מנהלת החשבונות הפינית ומשפחתה. למחרת שכנע הקיור את סיסמנוב לחזור איתו לבִּיקוֹב באיום שאחרת יצטרך ללכת ברגל. כך נפטרתי ממנו והתחלתי את יומי הראשון כמנהל אזור הדייג אָרִי. חלק מהפינים שהתגוררו באי הכרתי מפגישות שהיו לנו באיים ובמקומות דייג, שאני הייתי, בדרך כלל, בין הראשונים להישלח לשם. הזמנתי למשרד את הבריגדירים (ראשי קבוצות הדייג) וטיכסנו יחד עצה איך להעלות את שלל הדגים לרשת. לאחר שיחה ממושכת עד אחרי חצות הבנתי, שסיסמנוב בכלל לא דאג לוויסות הדייגים למקומות עם ריכוזי דגה משוערים. כבר למחרת בבוקר יצאו הבריגדות הראשונות לאיים הסמוכים במרחק 10–15 ק"מ, שהיו פתוחים לדייג מבלי שעמדה שם רשת ביקורת יחידה. בקיצור, בשבוע הראשון לשהותי באי הוכפלה כמות הדגים שהפינים מסרו למחסני המפעל ולאחר מכן המשיכה הכמות לעלות בקצב לא מבוטל. עשיתי הכל כדי שהדייגים הפינים יהיו מרוצים ויראו תמורה לעמלם. כל מה שהיה ברשותי וביכולתי עשיתי לטובתם. הענקתי למצטיינים ביגוד יותר טוב ששכב במחסנים כאבן שאין לה הופכין. עשיתי רבות למען הספקה יותר טובה של מצרכי מזון. ניהלתי מאבק עם “רִיבּקוֹפּ” (החברה להספקת מזון וביגוד) והודות למנהל אבקימוב אושרה לנו הספקה יותר טובה ויותר מגוונת. העובדים הפינים היו מרוצים מאוד, שהתפטרו מהשתיין סיסמנוב, שלא דאג לא לדייג ולא לדייגים. גם אני הייתי מרוצה מתפקידי וראיתי ברכה בעמלי. עשיתי הכל כדי לקרב אלי את אוכלוסיית הדייגים ומשפחותיהם וקשרתי קשרים טובים עם כולם. במקרים של שינויים בפריסת הדייגים באזורים מרוחקים, הייתי מתייעץ איתם ובדרך כלל מקבל את דעתם בהתחשב גם בסיבות אישיות ומשפחתיות של הדייגים. הדייגים ידעו להעריך אותי ואת דאגתי לרווחתם והם מצידם עשו הכל כדי שתוכנית הדייג תבוצע במלואה וגם מעבר לנדרש.

אזור הדייג “אָרִי” עלה לראש טבלת ההישגים וקיבל את “הדגל האדום” העובר לשנת הדייג הנוכחית. גם קשרי החברתיים עם האוכלוסייה היו תקינים למדי. לכל אירוע משפחתי הייתי מוזמן ואף היו ממנים אותי לבורר במקרים של סכסוכים משפחתיים או חברתיים. פרט לפינים היו באי פולני גולה ואישתו שניהלו את המכולת המקומית. מנהלת המחסנים הייתה יקוטית ואני היהודי היחידי כמנהל הכללי באי. נוסף לכל אלה הייתה במקום חובשת (פלדשר) ליטאיה, אותה גלינה שניסתה להתאבד בארגנסטך. היא הבריאה וחזרה לעבודתה כחובשת. הגורל הפגיש אותנו שנית באָרִי. היא הייתה משבחת אותי בכל הזדמנות בפני אנשי האי וכינתה אותי “אַנְגֶל” - מלאך ברוסית. “לולא אתה” היא אמרה “הייתי עכשיו מלאך, רק הודות לך נשארתי בחיים”.

קשרי עם הבית והמשפחה היו די תקינים. כמה פעמים בשבוע הייתי שולח ומקבל מכתבים מבֶּלָה ומאהרון. במקרה הצורך הייתי מבריק להם הודעות באמצעות מכשיר הקשר האלחוטי שהיה באָרִי. מפעם לפעם במסווה של סידורים בהנהלת המפעל או ב“ריבקופ” הייתי עושה גיחות לבִּיקוֹב. היו ברשותי שתי נרטות וכשהיה מתחשק לי הייתי לוקח אחת מהן ונוסע הביתה. המשפחה שלי נהנתה ממשכורתי הגבוהה, שכמעט כולה נשארה בבית, מפני שהוצאותיי האישיות היו מינימליות. את האוכל שהיה מורכב מדגים הייתה מבשלת לי פינית אחת ופרט לקניית לחם וכמה מצרכים נוספים לא היו לי בכלל הוצאות.

החורף הארקטי התקרב לקיצו והאביב כבר נראה באופק. שמיי האי היו מלאים באווזי בר, שבאו להטיל את ביציהם בטונדרה. לאחדים מהפינים הרשה הקומנדנט להחזיק ברובי צייד בתואנה שבקירבת האי משוטטים זאבים. הפינים היו ציידים טובים ותפריט כל המשפחות וגם שלי התמלא בבשר אווזים משובח.

ברצוני להתמקד מעט באוכלוסיה הפינית כחֶברָה. את האנשים האלה הייתי מציג כדוגמא בגלל יושרם, אמינותם וחריצותם. השתמטות מעבודה או אי מילוי תפקיד הייתה זרה להם. האי אָרִי שוכן על אם הדרך החורפית לארגנסטך וגם לכמה איים בהם היו צדים שועלים לבנים. בחורף כשהנרטות עם נוסעים רוסים ויקוטים היו עוברות דרך האי, היו נועלים את כל המחסנים וגם את דלתות הבתים הפרטיים. אבל בהיפתח הים כאשר כל המעברים לאי נסגרו בגלל הפשרת הקרח, היו מפסיקים לנעול גם את המחסנים וגם את הבתים הפרטיים - הכל היה פתוח. והסיבה הייתה פשוטה - הפינים מעולם לא ניסו לגנוב לא מרשות ממלכתית ולא מרכוש פרטי. עד היום אני רוכש אהדה גדולה לעם הפיני, כפי שאני הכרתיו בזמנים ששהיתי במחיצתם.

בהתקרב האביב התחלתי יחד עם הבריגדירים לתכנן את הרחבת אזורי הדייג הקייצי במכמורות באזור אָרִי, כדי להימנע מגלגולים במרחבי זרועות הנהר לנה. אבל בדיוק באותו זמן התרחש אירוע שחשיבותו הרבה הסבה את כל תשומת לבי מכל דאגותיי היום יומיות.

הכרזת עצמאות ישראל

בפרקים הקודמים הזכרתי, שהמידע שלנו על המתרחש בעולם ואפילו במרחבי ברית המועצות היה מוגבל ביותר. גם ידיעות על אירועים בעלי משמעות בינלאומית חשובה היו מגיעות אלינו באיחור רב. בתחילת חודש יוני 1948 קיבלתי באמצעות הקיור שלי מכתב מבֶּלָה. לפני שפתחתיו חשתי שמשהו קרה - המכתב היה די נפוח, כתוב על כמה דפים שלא כמנהגה של בֶּלָה. בדרך כלל היא הייתה כותבת על נושאים שעניינו אותה באותו יום ועל בריאות ההורים. בחרדה פתחתי את המכתב… וכמעט התעלפתי מרוב התרגשות. בֶּלָה כתבה לי שלבִּיקוֹב הגיעה ידיעה, שקמה מדינה יהודית בארץ־ישראל בשם מדינת ישראל ושראש ממשלתה ושר הביטחון שלה הוא דוד בן־גוריון ושר החוץ שלה הוא משה שרטוק (זה היה לפני שעִבְרֵת את שמו לשָרֵת). שמחתה הייתה מהולה בעצב, מפני שבאותה ידיעה נאמר גם שכל ארצות ערב השכנות פלשו לשטח המדינה שרק קמה והיא מנהלת איתן מלחמה. “ומי יודע איך זה יגמר? הרי הם הערבים כה רבים והיהודים בארץ־ישראל כה מעטים. איך יעמדו אחינו בפני כוח כה עצום?” שאלה בֶּלָה ולא ידעה מה להשיב.

אני מנסה לשחזר עכשיו את מחשבותיי ואת רגשותיי ברגע בו גמרתי לקרוא את מכתבה של ביילינקה. חזרתי וקראתיו מחדש ולא יכולתי להירגע. כל דאגותיי, מלפני קבלת הידיעה על עצמאות ישראל, נגוזו כלא היו. נותרה רק התרגשות עצומה ודאגה גדולה לגורלה של מדינתנו שרק יצאה לאוויר העולם, שלתקומתה ייחלנו במשך אלפי שנים. והנה קמה המדינה העברית ואני כה רחוק מהאירועים ההיסטוריים והגורליים לעמנו, בלי שאוכל לקחת חלק במאבק הגדול המתרחש שם. נבצר ממני לפעול להגשמת החלום הגדול שעליו גדלנו וחונכנו בבית הורינו. כמה זה כאב לי, כמה חבל שאני ורבים כמוני עומדים ללא מעש, ללא יכולת הקרבה בשעה גורלית זו.

מול עיני עברו תמונות מילדותי והתבגרותי בבית אבא. האווירה בבית הורי הייתה ציונית ועניין העלייה ארצה היה בקונצנזוס (הסכמה) משפחתי. השאלה היחידה הייתה מתי. זכור לי שבשנת 1937 עמד אבא לחסל את עסקיו בליטא ואפילו ניהל משא ומתן עם ליטאי עשיר על מכירת ביתנו ואת העסקים בקיברט. הדבר לא יצא לפועל בגלל שהקונה התחרט ברגע האחרון. בביתנו ינקנו את הציונות עם חלב האם. אחי ואני השתייכנו לתנועות נוער ציוניות. אחי היה מנוי על עיתון “דבר” מארץ־ישראל ובשבילי הזמינו את “עתוננו לנוער” מתל־אביב. גם השבועון “תשע בערב” היה מגיע לביתנו. כל זה נוסף לעיתונים הציוניים המקומיים ביידיש - “די אידישע שטימע” (הקול היהודי) ו“דאָס וואָרט” (הדבר). אבא היה פעיל במפלגת הציונים הכלליים והיה תורם גדול למוסדות וקרנות ציוניים. כפי שכבר סופר, אבא השקיע חלק מכספו בארץ־ישראל כהכנה לעלייתו.

לא אשכח איך קשטו אצלנו את הבית בקיברט לקראת סדר פסח. תמונה גדולה, פרי מכחולו של אמן קיברטאי חתן (חוסן במבטא האשכנזי) מנוף ירושלים ומעליה השבועה המסורתית " אם אשכחך וכו' " הייתה צמודה לכורסתו של אבא. כל החדר היה מקושט מקצה לקצה בסרטי תכלת לבן. היין על השולחן היה מתוצרת “כרמל” מארץ־ישראל. פיזית חיינו בליטא, אבל נפשית היינו בארץ־ישראל, בדרך אליה. כל המתרחש בארץ היה נושא שיחותנו ומחשבותינו. כילדים קטנים היינו משחקים בחלוצים הטובים ובאנגלים והערבים הרעים, ש“נלחמנו” בהם. זכורני שאני וחברי יוסף לא רצינו להיות אנגלים או ערבים, אז שכנענו את שכננו אָרִיה (לייבל’ה) ליבוביץ', שהיה בכמה שנים צעיר מאיתנו, לקבל על עצמו את התפקיד.

השתוקקתי לדַבֵּר ולהחליף דעות עם מישהו על החדשות. נזכרתי, שיהודי מבִּיקוֹב בשם לייבל עוזר, בונה תנורים במקצועו, עבד באותם ימים באָרִי בתיקון תנור המאפייה שהתקלקל. רצתי בכל כוחי למאפייה לליבל עוזר ועם כניסתי הודעתי לו בצעקה ביידיש: “לייבל, רק עכשיו הגיעה אלינו הידיעה שבארץ־ישראל קמה מדינה יהודית וקוראים לה מדינת ישראל. מדינה יהודית, המבין אתה?” היהודי הפשוט לייבל עוזר, שהיו לו הרבה צרות במשפחה (הבת הייתה אילמת והאישה לא עבדה), נד בראשו ושאל אותי אם זה טוב בשבילנו ואם ייקחו אותנו לשם, לאותה מדינה יהודית. נותרתי נדהם מכך, שבראש מעייניו היו ענייניו האישיים ולא הבשורה הגדולה של תקומת ישראל. עזבתיו לנפשו ולא המשכתי לדבר איתו. ידעתי, שאני זקוק לבן שיח אחר שאוכל להתחלק איתו עם רגשותיי, עם תקוותיי, עם שמחתי. לא השתהיתי ורתמתי שמונה כלבים לנרטה ורק אמרתי לפקידה הפינית, שאני יוצא בדחיפות לבִּיקוֹב בענייני הדייג הקייצי. כל הדרך לשם “ירדתי” על הכלבים המסכנים והרבצתי למפגרים ביניהם, שימהרו להביאני לבִּיקוֹב לבני משפחתי כדי לשמוע יותר ויותר על המדינה שרק קמה. הגעתי הביתה בלילה ואף על פי שהשמש עמדה גבוה בשמיים, הראה השעון שהשעה היא אחרי חצות. בֶּלָה פתחה לי את הדלת ופרצתי הביתה. בהתרגשות שאלתי מה ידוע להם חדש מישראל, בֶּלָה רק חזרה על חששותיה אם יוכל היישוב העברי בארץ לעמוד מול מיליוני הערבים.

זכור לי היטב, שבשמעי את חששותיה של בֶּלָה, הגבתי בעמדי על יד הדלת בנחרצות, שאחרי אלפיים שנות גלות ותקוות הדורות לחזור לארץ־ישראל, לגאולת הארץ והעיקר לתקומת ישראל הריבונית, אז דווקא עכשיו כשאחינו אחזו בנשק להגנת חרותנו ועצמאותנו, לא יתכן שלא יצליחו לגבור על שונאינו ולהדפם מאדמתנו. טענתי, שאם מנהיגי היישוב החליטו להכריז על עצמאות ישראל, אז אין ספק שיש להם סיבות המצדיקות את נחישותם לעמוד מול צר ואויב. זכרתי את בן־גוריון עוד משנות השלושים, עת הייתי בחור צעיר ופעיל בתנועות נוער ציוניות. הערצתי אותו והאמנתי שאכן הוא יודע מה לעשות למען חרות ישראל. זכרתי את הוויכוחים הפוליטיים בקרב הציבור היהודי בליטא באותן שנים ולא היה לי אז כל ספק שבן־גוריון ועמיתיו הלכו בדרך המעשית והנכונה לכיוון הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל. הם הקימו יישובים, בנו את הארץ ולא הלכו שולל אחרי סיסמאות צעקניות שרק הזיקו באותם זמנים ולא הביאו כל תועלת ממשית. אהרון והירשל הסכימו איתי ותמכו בדעתי שמנהיגי האומה בארץ־ישראל יודעים מה שהם עושים ולכן יש להאמין ולקוות שיתגברו על כל המכשולים, שהמדינה העברית קום תקום ותהיה מקלט לעם היהודי הנרדף בגלות.

בבוקר מיהרתי לפגוש את חברי בבִּיקוֹב. כולם חיו בהתרגשות גדולה את המאורעות האחרונים בארץ. כולם קיוו, התפללו, שאחינו בארץ יצליחו במלחמתם עם האויב הערבי. רובם ככולם האמינו שאכן כך יהיה. לא אשכח את הגלויה הראשונה שמנדל קליבנסקי קיבל מאחיו בהרצליה עם בול “דואר עברי”. לא הפסקתי לחזור ולהסתכל בבול העברי המודבק על גלויה הכתובה עברית. בעינינו לא היו אלה פעמי המשיח אלא ימות המשיח. מישהו מהחברים התלוצץ “עכשיו הדואר מהארץ יגיע באחור רב, כי כתוב על הבול “דואר עברי” - “אידישע פאָסט” ביידיש. היהודים בגולה היו מתלוצצים בינם לבין עצמם על חוסר האמינות של שליחת מכתבים ע”י שליח יהודי שהיה שוכח למסור את המכתב ואז היו אומרים “דואר יהודי”.

איך נודע ליהודי בִּיקוֹב על הכרזת עצמאות ישראל. אשר רובינשטיין פגש במקרה ברחוב את המכונאי הראשי קַרְנַאוּחוֹב וזה פנה אליו ואמר:" נו, רובינשטיין, עכשיו גם לכם, ליהודים, יש מדינה משלכם שקוראים לה “אִיזרַאִיל”. אשר, סקפטיקן גדול מטבעו, לא שם לב לדברי קרנאוחוב בחשבו שהוא מתגרה בו בתור יהודי. בערב התבקש אשר להצטרף למניין בחדרם של קליבנסקי. שם, כנהוג בין מנחה למעריב סופרו ו“נותחו” כל המאורעות והשמועות של אותו יום. אשר סיפר בבדיחות הדעת שקֵשְקֶה קרנאוחוב רצה למתוח אותו היום בסיפור שקמה מדינה יהודית בפלסטינה בשם “איזראיל”. הבשורה הזאת התקבְּלָה על ידי הנוכחים ברצינות ומיד נשאלה השאלה מאין לגוי הביטוי “איזראיל” שאמור להיות ישראל בעברית. בו במקום החליטו שיש לבדוק את הסיפור בדחיפות. הסיפור סיקרן עוד יותר מפני שהיה ידוע שאותו קרנאוחוב היה בעל מקלט הרדיו היחיד בביקוב (פרט לזה שהיה בתחנת הקשר). הוחלט, שבן- ציון כץ, כפיקודו של קרנאוחוב יבקר בדירתו בעת העדרו ובשעת שיחה עם עוזרת הבית אלדונה, ליטאיה גולה, יפעיל את הרדיו לשם שמיעת מוסיקה, כביכול. בן־ציון אכן פעל כך והצליח לקלוט בתחנה כלשהי שידור על המאורעות במזרח הקרוב, כלומר על מלחמת ישראל בארצות ערב הפולשות. על השם “איזראיל” חזרו כמה פעמים ולבן־ציון לא נותר כל ספק, שאכן סיפורו של קרנאוחוב הוא אמת לאמיתה. בן־ציון עבר בריצה בבתי יהודי בִּיקוֹב והודיע לכולם, שאכן קמה מדינה יהודית בארץ־ישראל ושמה מדינת ישראל והיא באמת נתונה במלחמה כבדה עם שכנותיה הערביות. השמחה הייתה עצומה,אבל גם החרדה הייתה גדולה מאוד. יותר מאוחר התגלגל לבִּיקוֹב דף אחד של העיתון מטיקסי עם הודעה רשמית של ממשלת ברית המועצות שהיא, בתשובה לפנייתו של שר החוץ הישראלי משה שרתוק, מסכימה להכיר במדינה החדשה ולקשור יחסים דיפלומטיים עם ממשלתה הזמנית. הכל היה ברור וללא כל ספק קמה המדינה העברית. מאותו יום היו כל מעייניו וכל מחשבותיו של הציבור היהודי בבִּיקוֹב נתונים לנעשה בישראל. הפסקנו לחשוב ולדאוג לצרותנו האישיות, כי מה יש לדאוג? הרי התגשם חלום הדורות של העם היהודי בגולה - קמה מדינה עברית עצמאית במולדת ההיסטורית. הנוער היהודי בבִּיקוֹב, שכולו היה ציוני, יצא מגדרו משמחה - כל שאיפותיו ותקוותיו התגשמו!

הרגשתי שלא אוכל לחזור לאָרִי ולהישאר לבד עם מחשבותיי ללא בן שיח שאיתו אוכל להחליף דעות. המצאתי כל מיני סיבות ותירוצים כדי להאָרִיך את שהותי בבִּיקוֹב. דנתי עם ההנהלה על הרחבת תחומי הדייג הקיצי באזור אָרִי, טיפלתי, כביכול, בבעיות הספקה בטרם ידענו מה יביאו לבִּיקוֹב בשיירה הראשונה שעמדה להגיע בסוף יולי. את שהותי בבִּיקוֹב יכולתי להשהות רק לימים ספורים, מפני שכל המאורעות הנ"ל קרו בחודש יוני כשהקרח בים התחיל כבר להתבקע ולהתפורר. לא מעט אנשים, שנסעו בתקופת שנה זאת, מצאו את מותם בין גושי הקרח המתפורר.

בעצה עם החברים החלטנו לארגן מעין מסיבת עצמאות ישראל של הנוער העברי בבִּיקוֹב. את המסיבה ערכנו ביורטה השנייה, שעדיין עמדה על תילה, בחדרם לשעבר של משפחות קליבנסקי־גרשטיין, שבאותו זמן התגוררו בה טוביה וליליה גולדברג. בערב המסיבה כל פחדינו כאילו נגוזו. שכחנו לרגע באיזה מקום ותחת איזה שלטון אכזרי אנו נמצאים. שירי ארץ־ישראל, שזכרנו עוד מנעורינו בליטא ושירים ביידיש מילאו את חלל היורטה. לא היו קיימות יותר מפלגות, כולנו היינו מאוחדים סביב הרעיון הציוני. שרנו את “חישלנו הרצון מברזל” בנשימה אחת עם “תחזקנה”. נישאו נאומים ציוניים בלי פחד, כאילו באמת הגיעו ימות המשיח. זכורני, שבנאומי הקצר בעברית הבעתי את אמונתי, שאחינו הישראלים יגברו על אויביהם ומדינת ישראל תמשיך להתקיים לעולמי עד. כולם צהלו ושמחו ולא פחדו מהשכנים הליטאים מעבר לקיר. לא מובן לי עד היום איך לא הגיעו פרטי המסיבה לאוזני הקומנדנט. לכל מקרה הכנו הסבר מראש, שהשמחה נחוגה, כביכול, לציון יום הולדת של אחד הנוכחים (לא זכור לי מי היה “חתן” יום ההולדת). השתכרנו מספירט שעלה באותו זמן 600 רובלים לק"ג (כחודשיים עבודה של פועל). שום דבר לא היה יקר באותו ערב - חוגגים את עצמאות מדינת היהודים, היא ישראל. זכורני, שהחברים מילאו את ספלה של בֶּלָה בספירט והאיצו בה לרוקנו. אני, למרות שהייתי שיכור כלוט, הבחנתי בעומד לקרות והתרַתי בה לא לשתות כמות כזאת של ספירט. אבל בֶּלָה בשלה, שאף אחד לא יאמר לה היום מה וכמה לשתות והיא רוקנה את ספל הספירט 92%. מאז היא לא טעמה שנית טעם של ספירט או של וודקה. כנראה, שכמות הספירט ששתתה במסיבה האמורה הספיקה לה לכל החיים.

כפי שסופר בפרקים הקודמים עברו כל שוכני היורטות לגור בבתים ובצריפים על ההר. היה תמוה איך טוביה ולילי גולדברג התגוררו באותה יורטה על שפת הים, בה חגגנו את עצמאות ישראל. דומני, שיש להזכיר בהקשר זה נסיונות בריחה של כמה משפחות יהודיות מבִּיקוֹב ליַקוּטְסְק. אחרי המלחמה, בשנים 1947–1949 עתרו כמה משפחות לנ.ק.ו.ד. בבקשה להתיר את יציאתם ליַקוּטְסְק. מובן, שפרט ליחידים, כולם נענו בשלילה. חלק מהמעוניינים לצאת את בִּיקוֹב קיבלו מהקומנדנט התר נסיעה עד עיירת המחוז בּוּלוֹן, כ- 300 ק“מ מבִּיקוֹב. אי אלו אנשים עשו חשבון שכדאי לנסות ולנצל את ההזדמנות ולצאת לבולון ומשם אולי יצליחו להמשיך לכיוון יַקוּטְסְק. מסעם של אלה, שהסתכנו בהרפתקה זו, נגמר בתלאות ובמצבים קשים ביותר. חלקם נאלץ להישאר בבולון, חלק הוחזר לבִּיקוֹב ואי אלו הצליחו להגיע עד יַקוּטְסְק וחלקם גם נשאר שם. היו גם כאלו שהוחזרו מיַקוּטְסְק לבִּיקוֹב, מרחק של יותר מאלף ק”מ. בין המוחזרים “לכור מחצבתם” כהגדרת הנ.ק.ו.ד., היו גם טוביה ולילי גולדברג. עם שובם לבִּיקוֹב מצאו את חדרם תפוס על ידי אחרים ולהם לא נותרה ברירה אלא להשתכן ביורטה הנטושה.

חוזר לארי

למחרת המסיבה, אחרי שהתפכחתי, יצאתי לדרכי בחזרה לאָרִי. הצטרפה אלי אישה פינית מתושבי האי ששהתה במקרה בבִּיקוֹב. לאחר שהתרחקתי כמה קילומטרים מחוף בִּיקוֹב, נוכחתי לדעת שהשתהותי בבית יכולה לעלות לי ביוקר. נראה היה שהקרח מתחיל להתבקע ומי הים עולים מהבקיעים. חרדה אחזה בי וגם שקלתי לחזור על עקבותיי. אבל במחשבה שנייה הבנתי שבחזרי על עקבותיי לבִּיקוֹב אצטרך להתגבר על אותם המכשולים שעומדים בפני בהמשך דרכי לאָרִי. החלטתי להמשיך ולהגיע לאי הסמוך בשם סֶמִילַקִי, ששכן בשפך של אחת מזרועות הלֶנָה. מהאי הזה היה בדעתי להמשיך דרומה לאורך זרועות הלנה הקפואות שנראו לי פחות מסוכנות מהים הפתוח. עוד בדרכנו בים הפתוח נאלצנו לעמוד על הנרטה, מפני שהמים הגיעו עד מעל למושבנו במזחלה והרטיבו אותנו. חששתי מאוד שהכלבים יתחילו להשתולל, מצב שבו השליטה בהם שואפת לאפס. אחרי שעות רבות של נסיעה הגענו, אני והאישה הפינית שהתלוותה אלי, לאי אָרִי. ברצוני לציין שאותה אישה פינית (כבר לא צעירה) לא הראתה סימני פחד או ייאוש במשך כל שעות הנסיעה המסוכנת. היא מילאה אחרי הוראותיי בלי לאמר מילה. כל הכבוד לאישה הפינית האמיצה! ובכן, שוב ניצלתי ממות ודאי.

חזרתי לאָרִי ונסחפתי לעבודתי שדרשה הרבה מאמץ להכין את הדייג במים הפתוחים. נשים פיניות תיקנו והכינו את המכמורות לדייג. יום יום היינו יחד עם הבריגדירים בודקים ובוחנים אם הכל נעשה כשורה ומה יש להוסיף ולשפר. דייגי אָרִי התכוננו ברצינות רבה לדייג הקיצי. אמת, מחשבותיי כבר לא היו מרוכזות במילוי תפקידי. לא הפסקתי, לו לרגע, לחשוב על המצב במדינת ישראל. האם מצליחים אחינו במאבקם נגד אויביהם העולים עליהם פי כמה במספרם? הרבה שאלות היו לי, אבל לצערי ללא מענה.

עם פינוי הים וזרועות הלנה מהקרח, נפסקו כל קשרי התחבורה בין אָרִי לבִּיקוֹב. הקשר היחידי היה משדר רדיו קטן, שבעזרתו קיימתי קשר אלחוטי עם בִּיקוֹב. בֶּלָה הייתה מעבירה לי בעזרת האלחוטאי ניקולאי בבִּיקוֹב מברקים “מוצפנים”. לדוגמא: “מצב בריאותו השתפר, הוא נח”. הייתי אמור להבין שיש הפוגה בקרבות בישראל. כל ערב כאשר האלחוטאית שלי קְלַבַה הייתה מקבלת קשר עם בִּיקוֹב, לבי היה הולם בחזקה. חיכיתי לידיעות “מוצפנות” מבֶּלָה. היה ברור לי שהיישוב העברי בארץ מחזיק מעמד וגם הבנתי שמתקדמים בחזיתות. יש לציין שבאותה עת היה הרדיו הסובייטי משדר בהבלטה ובאהדה לישראל על המתרחש בזירת הקרבות בפרט ובמזרח הקרוב בכלל. הרוסים היו אז “בני בריתנו” כביכול. במוסדות הבינלאומיים באו"ם ובמוסדות אחרים הם תמכו במדינה הצעירה שרק קמה וזאת כמובן לא מאהבת מרדכי אלא משנאתם את האנגלים, שהיו בני בריתם של הערבים. יהודי בִּיקוֹב היו מאזינים אצל בן־ציון לשידורי רדיו מוסקווה וידעו על המתרחש בארץ ובֶּלָה הייתה מעדכנת אותי בהתאם.

הידיעות ה“מוצפנות”, שהיו מגיעות אלי היו מאוד מקוטעות ולקוניות. חיכיתי ליום שהים יפתח לשייט והדוברה הראשונה תגיע לאי. קיוויתי שיגיעו עיתונים וגם מכתבים מבֶּלָה. והנה הגיע היום המיוחל והדוברה עגנה ליד חוף אָרִי. שאלתי הראשונה ל“סקִיפֶּר” (רב החובל) הייתה אם הביא עיתונים ומכתבים. הוא אישר שאמנם יש לו עיתונים והתפלא, שמכל המטען שהיה על סיפון הדוברה, העיתונים הם שעניינו אותי במיוחד.

קיבלתי את העיתונים ומכתבים מבֶּלָה, אהרון והירשל. שמחתי הייתה גדולה אבל האכזבה הייתה עוד יותר גדולה - העיתונים שנשלחו לאָרִי היו בשפה היקוטית. בכל האי הייתה אישה אחת בלבד שדיברה וקראה יקוטית. מכתביהם של בֶּלָה ובני המשפחה דנו במיוחד בידיעות שהיו ברשותם ואהרון גם כתב לי באָרִיכות פרשנות על המתרחש בארץ. בֶּלָה שימחה אותי בידיעה כי אבקימוב מילא את הבטחתו ואישר לנו דירה חדשה, חצי בית פיני, ששטחו היה 25 מ“ר. דירה מסוג זה הייתה שיא ההישגים שיכולתי רק לחלום עליהם. העברת המטלטלים וה”רֶמוֹנט" (בדק הבית) נפלו על כתפיהם של הירשל ובֶּלָה. אני, כרגיל, הייתי רחוק מהבית ולא יכולתי לתרום את חלקי.

קראתי בעניין רב את כל המכתבים, אבל רציתי לפענח את הכתוב ביקוטית בעיתונים. ניסיתי לקרוא בהם, אבל נכשלתי, כי אוצר המילים שלי בשפה זאת היה דל מאוד ולא הספיק להבנת הכתוב. האותיות היקוטיות היו למעשה אותן אותיות קיריליות של הכתב הרוסי עם תוספת של כמה אותיות מקוריות, שכנראה, נזקקו להם לביטוי צלילים מיוחדים בשפה היקוטית. מצאתי בעיתונים כמה ידיעות עם שמות של ערים בישראל כמו חיפה, תל־אביב, ירושלים ואחרים. נזכרתי פתאום, שצייד יקוטי אחד נקלע לאי בעת הפשרת הקרח ולא יכול היה להמשיך בדרכו. אני, בגישתי הליברלית לגבי העובדים בכלל ולגבי אנשי המקום בפרט, עזרתי לו לעבור בשלום את תקופת ההפשרה עד שהדוברה תגיע. הוריתי לזבן בחנות למכור לו לחם וכמה מצרכים נוספים וכן דגים מהמחסן להאבסת הכלבים שהיו ברשותו. היקוט הזה היה מאושר שגורלו הפגיש אותו איתי ולא עם מנהל רוסי, שלבטח לא היה עושה דבר לעזרתו. רצתי לאתר את היקוט ומצאתיו בחדרו של הזבן הפולני. הושבתי אותו עם העיתון וביקשתיו, שיתרגם לי מילה במילה את הכתוב במאמרים הדנים במתרחש בארץ. הוא עמל קשה ותירגם לי לרוסית את הכתוב בעיתונים. כך נודעו לי פרטים נוספים על המתרחש בארץ. הייתי מלא התפעלות וגאווה כששמעתי מהכתבה המתורגמת על גבורתם ואומץ ליבם של הישראלים. הזבן הפולני ואישתו, שהיו בעלי אחוזה בליטא, לא נראו כל כך מאושרים למשמע אוזניהם. הגברת הפולניה שאלה אותי האם ידוע לי את מי שכרו היהודים בפלסטינה שילחמו את מלחמתם. היא בוודאי הצטערה אחר כך על שאלתה זו, מפני שתשובתי הייתה מאוד בוטה ובין היתר הזכרתי לזוג הפולנים האציל, שהקצינים הפולנים מה“שְליַכְתָה” (האצולה הפולנית) עזבו בתחילת המלחמה עם הגרמנים את חייליהם בחזית ונסו על נפשם.

אף על פי שזכיתי למידע לא מבוטל על המתרחש בחזיתות בארץ, לא ידעתי דבר על גבולותיה ועל כלכלתה של המדינה הצעירה. הייתי חסר כל מידע על ממדי העלייה ארצה ועל יישובם של העולים. לא היה כל סיכוי לדלות מידע זה ממקורות סובייטיים. לכן המקור היחיד והבלתי נדלה לאינפורמציה זו היה חברי יוסף רוזין בישראל. חליפת המכתבים בינינו הייתה מאוד פוריה והיא גם העשירה אותי בידיעות רבות על מדינת ישראל ועל התפתחותה בשנים הראשונות לקיומה. יוסף שמר על מכתבי הרבים מאותם ימים וקיווה שיום יבוא וגם אני אזכה לעלות ארצה ושוב נשב איש מול רעהו ונחליף זכרונות ושמחתנו תהיה גדולה שהתגשם חלומנו עוד מימי ילדותנו להגיע לארץ ישראל. יוסף, שראה במכתבי חומר שיוכל לעניין חוקרים בנושא הגליית יהודים מליטא לסיביר, העביר אותם להיסטוריון פרופסור דב לוין מהמחלקה ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים. כעת, כשאני כותב את זכרונותיי, קיבלתי בחזרה את מכתביי, כדי שאוכל לנצלם לרענון זכרוני על אותם הימים וגם להכליל חלק מהם בזכרונות אלו.

לשם הדגמה אצטט ממכתַבַי ליוסף שנכתבו ביידיש. במכתב מה־8 במרץ 1949 אני כותב:

אחרי שהחמאתי לצנזור בגנותי את האימפריאליזם עובר אני לשאלה שמעניינת אותי.

ואני ממשיך באותו מכתב:

זכרתי היטב את הגיאוגרפיה של ארץ־ישראל ובראשי הייתה מפת הארץ על ישוביה העבריים משנות השלושים. הנגב עניין אותי מאוד. ידעתי שהוא מהווה את החלק הגדול של המדינה שזה רק קמה. זכרתי עוד מנעורי שדיברו על כך, שבחולות הנגב טמונים אוצרות טבע והדבר סיקרן אותי. חשבתי לתומי שבזמן הקצר שעבר מאז קום המדינה ניתן כבר לפתור את כל הבעיות ולנצל את כל ההזדמנויות.

במכתבי מה־7 בפברואר 1950 אני כותב ליוסף:

בעיית ירושלים, שלפי תכנית החלוקה הייתה אמורה להיות תחת שלטון בינלאומי, הציקה לי מאוד ורציתי לדעת מה למעשה הסטטוס הפוליטי של העיר.

לא הפסקתי לשאול את יוסף על בניית הארץ, על העלייה והכל באופן סתמי. כבדרך אגב אני מייעץ לו לא לסמוך על הון פרטי, קפיטליסטי, מכיוון שהם, הקפיטליסטים בטבעם רוצים רק להרוויח הרבה כסף ופיתוח הארץ בכלל לא מעניין אותם. לכן יש “לדעתי” לסמוך רק על השקעה לאומית. בשאלת תם אני ממשיך ושואל:

וכך המשכתי לשאול ולחקור את יוסף בכל תחום ועל כל פרט של כלכלת ישראל. הוא ניסה לענות לי במידת יכולתו על שאלותיי. זכור לי מכתב שלם בו תאר לי את העלייה מתימן. הייתי מאוד גאה במדינתי שם במרחקים והתפלאתי על יכולתה של מדינה קטנה וצעירה זו לעמוד במשימות הקשות של עלייה וקליטה.

המחלוקת עם אבקימוב ופיטורי מתפקיד מנהל הדייג

בינתיים הייתי עסוק בדייג במים הפתוחים של האי אָרִי. עשיתי כל מאמץ להגדיל את התפוקה, אבל, לצערי, היו באותה שנה מימי אָרִי “יבשים” לדייג. כל מאמצי לוויסות הצוותים למקומות שונים באזור האי העלו חרס. דיווחי להנהלה על הצלחותינו היו צנועים למדי וכל יום חיכיתי להוראה לאסוף את אנשי ואת המכמורות ולעבור לאזורים יותר עשירים בדגים. ואכן, קיבלתי הודעה מאבקימוב, שאני מתמנה למנהל הדייג הקיצי במקום הגדול של המפעל - מִיס מַסְטַך והוקצו לי יומיים לעבור עם צוותי הדייגים באָרִי למקום החדש. אינני יודע מה קרה למנהל הדייג הרוסי שהיה גם חבר המפלגה, אבל הוא סולק ממשרתו ואבקימוב החליט, כנראה לאור הצלחותיי באָרִי, למסור לניהולי את חופי מסטך, שהיו פעם בעבר מוצלחים מבחינת הדייג, אבל בשנים האחרונות גם שם המצב הדרדר. חופי הדייג במסטך השתרעו לאורך של 12 ק"מ והיו מבחינה טופוגרפית נוחים מאוד לדייג במכמורות.

כשהגעתי עם הצוותים שלי למסטך, מצאתי שם 13 בריגדות של דייגים, רובם קולחוזניקים. הפינים והליטאים קיבלו אותי ברצון רב, מפני שזכרו אותי לטובה מתפקידי הקודמים. גם הרוסים והיקוטים נראו מרוצים, כי, לטענתם, נמאס להם ללא הנהגה וללא סדר. כנראה, שקודמי לא שקד על מילוי תפקידו, שביסודו היה קשה מאוד ודרש ערנות והקפדה במשך כל שעות היממה.

כהרגלי, הזמנתי את כל ראשי הצוותים (הבריגדירים) ואת הדייגים הידועים בניסיונם הרב להתייעצות ולקבלת החלטות למען הגדלת שלל הדייג. מסטך כמו בִּיקוֹב מיס היה חצי אי שמצידו האחד נשקו בו מי המפרץ הטיקסאי ומצידו השני - מי הים הפתוח. משיחותי עם ראשי הצוותים ומהתרשמותי האישית (יצאתי עם הבריגדות לדייג) התברר לי ללא כל ספק, שבאזור הים היו כמויות הדגים מוגבלות מאוד, מה שנקרא בכלכלה - לא מסחריות. לעומת זאת במי המפרץ היו ריכוזי הדגים די משמעותיים. הצרה הייתה, שפקחי הדייג אסרו לדוג במפרץ מפני ששם, לדעתם, מטילים הדגים את ביציהם ודייג אינטנסיבי היה מסכן את מאגרי הדגה. האלטרנטיבה שעמדה בפני הייתה לדוג במקום המותר לדייג ובכך להסתכן באי מילוי המכסות המתוכננות, או לדוג גם במקום האסור ולהגיע לתוצאות די טובות, אבל להסתכן על פי החוק במאסר של חמש שנים. אף אפשרות לא קסמה לי למרות שידעתי שמותר להפר את החוק, העיקר לא להיתפס בקלקלתך.

המפקח על הדייג (רִיבְּנַדזוֹר) היה מכר ותיק שלי. הוא היה מבקר אותי באָרִי, אף על פי ששם לא היו שטחי דייג אסורים. הוא ידע שבכל ביקור אצלי ייהנה מהכנסת אורחים טובה שהתבטאה בכמות ספירט לא מבוטלת, שהיינו מחסלים בצוותא ובסוף הביקור היה חוזר לבִּיקוֹב עם שק דגים, מתנה למפקח “מעמלי אָרִי”. חשבתי שאוכל לנצל את הידידות הזאת גם במצבי החדש במסטך ולבנות איזשהו מדגם של שיתוף פעולה עם המפקח שיפתח, ללא סיכון, גם את מימי המפרץ לדייג. על הצוותים ציוויתי, עד להודעה חדשה, לא לצאת לדייג במפרץ. העברתי מברק למפקח בבקשה לאשר כמה דברים, כביכול, שבמילא היו חוקיים. הכוונה הייתה להודיע לו שאני כעת מנהל במסטך ושהוא יכול לבקר אותי. המפקח לא השהה את ביקור וב“קאַטֶר” (כלי שייט קטן מונע במנוע דיזל) הראשון כיבד אותי בביקור. קיבלתיו כרגיל בכבוד רב וספירט נשפך כמים. הוא נשאר אצלי יומיים וחזר לביקוב עם שק דגים כמקובל. בין שתייה לשתייה שטחתי לפניו את בעיות הדייג במפרץ והגענו להבנה, שבעת העדרו אוכל להוציא את הצוותים לדייג גם במפרץ, אבל בתנאי שעיני (החורים) המכמורות לא יהיו פחות מ־40 מילימטרים, כלומר, שהדגיגים הקטנים יוכלו לעבור דרך הרשת ולא יפלו לרשתותינו וכך יוכלו לגדול ולשמר את מאגרי הדגים העתידיים. עוד סיכמנו שבכל פעם שהוא יחליט לבקר במַסְטַך, הוא יבריק לי ואני, כמובן, אסלק מיד את כל הצוותים מהמפרץ האסור. אני מצידי קיימתי את ההסכם בדייקנות ובהקפדה יתרה והכל הלך למישרין. שלל הדייג עלה וכולם, הדייגים וההנהלה, היו מרוצים. הכל נראה טוב עד שמנהל המפעל אבקימוב החליט לבקר במַסְטַך ולהתרשם מהנעשה במקום. יום לפני הגיעו, קיבלתי מברק מהמפקח שהודיע לי על בואו לביקור במַסְטַך באותה ספינה עם המנהל. ברור שכל הבריגדות סולקו מהמפרץ ועברו לדוג בים הפתוח. אבקימוב ירד לחוף מַסְטַך במצב רוח רע - העניינים במפעל היו יגעים. פרט למַסְטַך כמעט כל אזורי הדייג הכזיבו והיו בפיגור גדול לגבי תוכניות הדייג (הפּלַן) הממשלתיות. בשיחתנו הראשונה הוא התחיל ללחוץ עלי שאגדיל עוד יותר את תפוקת הדייג. אמרתי לו שאני עושה יותר מהמכסימום, אבל לכל דבר יש גבול. הוא התרתח והתחיל לצעוק למה אינו רואה דייגים במפרץ. הסבתי את תשומת ליבו לכך, שהמפקח על הדייג הגיע יחד איתו באותו “קאטר”. “איך אצווה על הדייגים לדוג במקומות האסורים לפי החוק בנוכחות המפקח על הדייג?” לשמע דברי שאני מוותר על הדייג במפרץ בגלל איסור מהמפקח (ולא מהחוק!) הוא התחיל לצעוק ורטן “מי כאן בעל הבית- מנהל המפעל או המפקח על הדייג?! להוציא מיד את הבריגדות למפרץ!” עניתי לו, שלא רק המפקח אוסר לדוג במפרץ, אלא גם החוק הסובייטי אוסר על כך. אמרתי לו שאני לא מוכן להפר את חוקי המדינה, ואם הוא בכל זאת בדעה שיש לדוג במפרץ, שיתן לי הוראה בכתב. “הוראה בכתב אתה רוצה? תקבל אותה תיכף ומיד!” הוא ציווה על המזכירה שלי לעלות בכתב פקודה, שמאותו יום אני מפוטר מתפקידי כמנהל הדייג במַסְטַך ומועבר לגוסלוב (הדייג הממשלתי) כדייג מהשורה. תוך דקה השתנו מעמדי ומצבי. מהמנהל הכל יכול חזרתי להיות דייג. עוד פעם נוכחתי (מי יודע כמה פעמים), מה שווה אזרח סובייטי ומה הן זכויותיו.

אחרי הרבה שנים, במבט לאחור, אני בטוח שנהגתי כהלכה. במקרה והייתי מציית להוראותיו של אבקימוב ומסתכסך עם המפקח ונתפס בקלקלתי, אבקימוב בעצמו היה דואג להעמידני למשפט בעוון הפרת חוקי הדייג ובזה לזכות באליבי על פשעיו הוא.

כשהצוותים פרשו את רשתותיהם במפרץ בא אלי המפקח בריצה וטען בזעם שאני מפר את ההסכם ביננו. סיפרתי לו את קורותיי באותו יום ושאני כבר לא מנהל מַסְטַך ולא אחראי על הנעשה בשטח. הוא רטן והתריע בכל ראשי הצוותים (הבריגדירים) ויושבי ראש הקולחוזים, שאם יִתַפְסוּ במפרץ עוסקים בדייג, הם אישית ייתנו את הדין וישפטו לחמש שנות מאסר מינימום. מאותו יום עד סוף העונה אף אחד לא יצא לדייג במפרץ וכמויות הדגים שנמסרו למפעל ירדו פלאים. כך הרס “האַרמיַשקֶה” (שם גנאי לאבקימוב, רמז למוצאו הארמני) במו ידיו את ההצלחה היחידה שהייתה בדייג הקיצי. כך ירדתי גם אני “מגדולתי” וחזרתי למעמד המתאים לגולה - פועל פשוט או דייג.

לביקוב חזרתי ברגל בסתיו, ביום כיפור 1948. חששתי, שאבקימוב, מתוך רצון לנקמה ישלח אותי למקומות מרוחקים לדייג החורפי. להפתעתי הוזמנתי למנהל הדייג הביקובאי, מיודעי קוּרִיגַנוֹב, שהספיק בינתיים לחזור מארגנסטך, והוא הציע לי תפקיד של מדריך (אינסטרוקטור) לדייג באזור ביקוב. קוריגנוב נימק את מינויי בשלוש מילים: “אני מכיר אותך”. חששתי שאבקימוב לא יאשר את מינויי, אבל, להפתעתי גם הוא לא התנגד. נראה, שבסתר לבם הם ידעו עד כמה הצלחתי בתפקידי הקודמים ולכן חשבו שגם בביקוב כדאי שיהיה אדם אחד לפחות שניתן לסמוך עליו.

מכל ההטבות שזכיתי להן בתפקידי הקודמים נשארה הדירה החדשה והמרווחת לפי מושגינו אז, וזה היה לא מעט. חיינו בדירתנו החדשה היו די נוחים. היא חולקה ע"י מחיצות עץ לשלושה חדרים קטנטנים ולמטבח ללא חלון. למרות שטחם הקטן סיפקו לנו החדרים פרטיות, שהייתה חסרה לנו במגורינו הקודמים. גם בעיצוב דירה זאת השקיעה בֶּלָה את מירב ומיטב מאמציה וכישוריה, כך שרבים תהו איך אפשר להגיע בביקוב לרמת נוחיות כה גבוהה.

להבדיל מהיורטה, ששכנה בחורף כולה מתחת לשלג ולא הייתה חדירה לרוחות, הבית החדש על ההר היה חשוף לסופות השלג ואף על פי שהסקנו את התנור פעמיים־שלוש ביום, הטמפרטורה בבית הייתה יורדת לרמה מקפיאת עצמות. כדי להפחית את השפעת הרוחות הקרות עשינו יחד עם הירשל מעין טיוח לקירות החיצונים. מרחנו שלג רטוב בין קורות העץ וכשהוא קפא הוא שימש מגן נגד חדירת הרוחות לתוך הבית. גם בחלונות התקנו מסגרות עץ נוספות שבמקום זכוכית באשנבים כיסה קרח את החללים הפתוחים.

שינויים באורחות החיים בביקוב

בתום מלחמת העולם השתפרו תנאי החיים של קהילת הגולים בכלל ושל היהודים בפרט. עם זאת גם באותה עת היו בינינו רבים שעדיין סבלו מבעיות פרנסה ירודה. הדאגה שהעיקה על כל ציבור הגולים היה המצב ללא מוצא, ללא הסתמנות של פיתרון בעתיד הנראה לעיין להחזרת זכויותינו האנושיות והאזרחיות. החלום של כולם היה להשתחרר ולצאת דרומה, לאקלים יותר נוח.

הילדים הקטנים שהובאו לביקוב יחד עם הוריהם גדלו בינתיים והזדקקו לבתי ספר תיכוניים. בדרך כלל הרשו להם להמשיך את לימודיהם בטיקסי, אבל החזקתם שם הייתה מעמסה חומרית כבדה על ההורים ולפעמים לא יכלו לעמוד בה. חלק מהילדים שהוריהם לא יכלו לעמוד במעמסה הכספית וגם עבודה במקום לימודיהם לא יכלה לפרנסם, נאלצו לחזור לביקוב. כך חזר דוד ז"ק, שאמו שרה לא יכלה לממן את לימודיו. הוא לא היה היחיד, גם ילדים אחרים נאלצו לוותר על המשך לימודיהם. יחד עם זה התפתחה הגירה ליגלית ובלתי ליגלית של בני נוער במטרה להמשיך בלימודים ליקוטסק ואפילו למקומות יותר רחוקים ברוסיה האירופית.

אִיזיָה (אייזיק) קלִיס הצליח להגיע ללא פגע עד ריגה שבלטביה והשכיל גם להתקבל ללימודים באוניברסיטה המקומית, אבל לא לזמן רב. המ.ו.ד. גילו אותו ואת זהותו האמיתית ולפיה הוא היה מוגבל בתנועה מחוץ למקום הגלייתו. הוא הוחזר בשיטת ה“אֶטַפּ”, הידועה לשמצה עוד מזמן הצארים. עפ“י שיטה זאת אזרח, במקרה זה הגולה, שנתפס מתגורר במקום שאסור לו להימצא בו, נעצר ומוחזר למקום ממנו ברח בהעברה מבית כלא למשנהו במשך חודשים ושנים. את איזיה קליס “הסיעו” ב”אטפ" יותר משנה עד הגיעו ליקוטסק שמשם ברח. הסיכונים והטרגדיות האמורים לא הרתיעו את הצעירים וכל אחד מהם שאף לצאת את ביקוב ולהגיע למקומות בהם יוכלו ללמוד ולפתח, כפי שקיוו, את עתידם. ממש מדהים איך נאבקו והסתכנו בני הנוער הגולה בביקוב וגם במקומות הגלייה אחרים למטרה אחת ויחידה - לממש את זכותם ללמוד. רבים מילדי ביקוב יצאו לדרך היסורים לבדם ללא משפחותיהם שנשארו במקום גלותם. כבר מימי נעוריהם המוקדמים נאלצו להתמודד עם דאגות מחייה ועם רדיפות המ.ו.ד. ידועים לי מקרים, שילדים אומצו ונעזרו (במובן החומרי) על ידי יהודים שהצליחו לצאת יותר מוקדם מביקוב ולקבל רשיון להתגורר ביקוטסק. לדוגמא אביא את משפחתו של בן־ציון כץ שקיבֶּלָה לדירתה ועזרה חומרית לאֶתַלֶ’ה (אֶתִי) מילץ. הוריה לא היו מסוגלים באותה עת לעזור לה. היא גמרה בהצטיינות את הטכניקום לבנייה ביקוטסק ואחרי שחרורה המשיכה בלימודי מתמטיקה באוניברסיטת נוֹבוֹסִיבִּירְסְק וגם הפעם גמרה בהצטיינות. זו רק דוגמא אחת.

זכורני, שפעם בעת אסיפת עובדים לכבוד החמישה בדצמבר - יום הקונסטיטוציה - נאם מנהל המפעל אבקימוב, שהיה בצבא פוליטרוק, זאת אומרת מטיף ומסביר פוליטי מטעם המפלגה הקומוניסטית. הוא הסביר לנוכחים, ש־90% היו גולים ללא זכויות אזרח, את גדולתו וקדמתו הדמוקרטי של המשטר הסובייטי. הוא לא נרתע ולא התבייש להרצות באוזנינו, שפעם בימי הצארים, יקוטיה הייתה חבל ארץ נכשל, מקום הגלייה לאסירים פוליטיים, אבל עכשיו, לדבריו, חיים בה אנשים חופשיים הנהנים מזכויות דמוקרטיות ללא תקדים בעולם כולו. הוא המשיך והסביר, שבמקרים שזה חיוני למולדת העמלים, מותר גם לצמצם במעט בזכויות הרחבות המוקנות לאזרח על ידי הקונסטיטוציה הסובייטית. ברוח זו הוא תירץ את סירובו לשחרר בני נוער לצאת ללימודים, על אף זכותם הקונסטיטוציונית, במחסור בעובדים במפעל. הוא ניחם את הצעירים הנוכחים באסיפה, שיספיקו בהמשך ללמוד, אבל לעת עתה עליהם למלאות מכסות עבודה ודייג בביקוב מיס. אלו היו פרשנויות החוקה על ידי המנהל ואנשי המ.ו.ד., שעל החלטותיהם באותם ימים לא ניתן היה לערער. אף בית משפט לא עסק בזוטות כאלו.

בפרקים הקודמים סיפרתי, שבשנים אחרי המלחמה כל מעיינינו היו מופנים לתחבולות ליציאה מביקוב. אנשים כתבו למ.ו.ד. ותרצו את בקשותיהם לצאת מהצפון בכל מיני אמתלות - בריאות, לימודי ילדים, איחוד משפחות וכו'. מובן שמספר הרשיונות שהתקבלו היה מוגבל מאוד. הורשו לצאת אנשים שנחשבו כלא מתאימים לעבודה פיזית וכמובן, אלה שהצליחו לשחד את הנוגעים בדבר. הטרסט לדייג ביקוטסק התנגד להגירת הגולים מביקוב בגלל חוסר בכוח אדם לביצוע תוכניות הדייג הממשלתיות. הם טענו ששילמו בזמנו לנ.ק.ו.ד. בכסף מלא בעד הבאתם של הגולים לצפון ועכשיו הם לא מוכנים לוותר על הרֶכֶש וזכותם להחזיק בנו עד סוף הדורות.

יחד עם זה, יש להודות, שחיינו בביקוב, בהשוואה לשנים הראשונות לגלותנו, השתפרו מאוד. רוב משפחות הגולים זכו לתנאיי מגורים יותר נוחים וגם הסתגלנו לחיים בצפון. העובדה שמלחמת העולם הגיעה לקיצה, טיפחה בנו את האמונה שאכן גאולת ביקוב בוא תבוא. בינתיים המשכנו בשיפור וגיוון אורח חיינו. היינו עורכים מסיבות לרגל החגים העבריים או ימי הולדת. מובן, שהחג שנחוג בהתרגשות ובהתארגנות מיוחדת היה יום העצמאות של מדינת ישראל. את ההכנות לחג היו מתחילים די מוקדם. לימי החג היינו מקפיאים את הדגים הגדולים ואוגרים מצרכים שהצלחנו להשיג מעל למקובל למסיבת יום העצמאות. כמובן ש“בּרַשְקָה”, מעין בירה, שהיו מכינים מפרורי לחם ושמרים בתוך חבית מים, הייתה מוגשת כיד המלך. בקיצור, לא היינו משועבדים לבעיות בלתי פוסקות (השיגרתיות) כמו פרנסה, איומי השילוחים למרחקים וכדומה, התחלנו גם להנות מהחיים עד כמה שהדבר היה אפשרי בביקוב.

ב־14 בנובמבר 1948 מלאו חמש שנים לחתונתנו וגם שנה לכניסתנו לדירתנו החדשה. אלה היו סיבות טובות לעריכת מסיבה לכל צעירי ביקוב. חברינו הביאו לנו כמתנה כלי־כתיבה עשויים פלסטיק, שהשגתם הייתה בוודאי לא פשוטה. בֶּלָה ואני היינו מאוד נרגשים מתשומת לבם של חברינו וממתנתם. שנים רבות עמדה מערכת כלי כתיבה זו על שולחננו. המטעמים הרבים מדגים שבֶּלָה הכינה ובנוסף חבית “ברשקה” רוממו את מצב רוחם של המוזמנים. כל חברינו היו נוכחים והשמחה הייתה גדולה. צהלו ושרו כרגיל שירים בעברית וביידיש. השמחה התמשכה עד הבוקר ורק כשה“ברשקה” נגמרה התחילו האורחים להתפזר.

מאמצינו להשתחרר מביקוב

גם במשפחתנו התחלנו לתכסס איך להשיג רשיון יציאה מהצפון. הגשנו כמה פעמים בקשות לרשויות, אבל פניותנו נשארו ברובן ללא מענה. החלטנו, שיש לפעול במישור הבריאותי, כלומר, לקבל אישורים שהימצאותנו בצפון מסכנת את בריאותנו. ידענו שיש להתחיל דווקא איתי, מפני שאני נחשבתי לאדם בריא ולהנהלה לא הייתה בעיה להפנות אותי לכל עבודה שתרצה. אם אצליח לקבל אישור רפואי שאכן אני סובל ממחלה כלשהי, ששהותי בצפון הרחוק מסכנת את חיי, נוכל כולנו לצאת ביתר קלות.

בכל שנות שהותי בביקוב לא חליתי אפילו פעם אחת והנה ל“מזלי” חליתי פתאום עם חום גבוה. באותו זמן “הרופאה” בביקוב הייתה חובשת (פֶלְדְשֶר), אשתו של הקומנדנט פּוֹפּוֹב. היא הייתה אישה די נוחה לבריות ורחשה לבֶּלָה אהדה רבה. מה פתאום שאשת הקומנדנט תחבב אישה גולה? באחד הפרקים הקודמים סיפרתי על מכונת התפירה הישנה שרכשנו ועל כך שבֶּלָה למדה לתפור בה. אשת הקומנדנט, כמו כל נשות ביקוב, נזקקה ללבנים חדשים, שאי אפשר היה להשיגם במקומותנו. במקרה נודע לה שבֶּלָה “מומחית” לתפירה. היא פנתה לבֶּלָה וביקשה שתתפור לה חזיות וכמה דברים נוספים שהייתה זקוקה להם. בֶּלָה, כמובן, קיבלה על עצמה ללא תנאי למלא את מבוקשה וזאת בהנחה שבכך נרכוש את אהדתה שתועיל לנו בבוא היום כשנזדקק לחסדיו של בעלה הקומנדנט.

כשחליתי העיזה בֶּלָה להזמין את “הפלדשר” פופובה לבדוק אותי בביתנו, בטענה שחומי עלה מאוד ולא אוכל להגיע למרפאה. פופובה ביקרה ברצון בביתנו ובדקה אותי. לשמחתי מצאה אותי חולה במחלה רצינית בשם “שושנה”. אחרי שהחלמתי מה“שושנה” ביקרתי כמה פעמים במרפאה והתלוננתי שאני חש כאבים בחזה, כלומר בלב. בהתחשב “ביחסינו הטובים” שאלתיה, אם לא כדאי שתפנה אותי למרפאה בטיקסי, כדי שמומחי לב יבדקו אותי. היא לא סירבה ונתנה לי בו במקום את ההפנייה המבוקשת. כדי לצאת לטיקסי לבדיקות רפואיות הייתי זקוק לאישורו של הקומנדנט. כנראה שפופובה סיפרה לבעלה שהיפנתה אותי למרפאת טיקסי והוא מיהר ושלח באותו יום את עוזרת הבית שלו (ליטאיה גולה) בבקשה “להשאיל” לו תיק עור שנחוץ לו לנסיעה כלשהי. הבנו את הרמז ולמזלנו היה תיק כזה לאהרון עוד מליטא. מסרנו אותו לקומנדנט שכמובן לעולם לא החזירו. למחרת התייצבתי בפני הקומנדנט וקיבלתי אישור לנסיעה ולשהייה בת שבוע בטיקסי.

בטיקסי התארחתי אצל משפחת רזניק, שהצליחו “להתאזרח” שם. במרפאה בטיקסי הייתה רופאה בשם בִיסטרֶנקוֹ, ששמה הטוב הלך לפניה והייתה ידועה כאדם הגון שהייתה מוכנה לעזור לנרדפיי המשטר לעזוב את הצפון. בעיני הייתה אישה זאת אחת מל"ו צדיקים, מפני שאת מאמציה לעזור לאנשים עשתה מרצונה הטוב בלבד בלי תמורה כלשהי - דבר שכמעט לא היה קיים באותם ימים. לא רק שלא הפיקה כל תועלת חומרית מעזרתה לאנשים, היא גם הסתכנה באיבוד מקום עבודתה וגם את חרותה. התנהגות אוהדת לגולים יכלה להתפרש כחוסר נאמנות למשטר.

נרשמתי לבדיקות אצל דוקטור ביסטרנקו וקבעו לי תור למחרת היום. למחרת, לפני צאתי למרפאה, השקתה אותי גב' רזניק בכמה כוסות קפה חזק, כדי שלבי, לדבריה, יהלום בחוזקה, למען חיזוק טענתי שאני חש בלבי. הבדיקה נמשכה כרבע שעה והופניתי לוועדה לשם אישור הבחנתה, שאני לוקה ב- Endocarditis, מחלת לב די רצינית. היא הסבירה לי שאין למעשה אדם בצפון, שבגלל קירבת הציר המגנטי האינטנסיבי למקומות מגורינו, שלא סובל משינויים וליקויים בתיפקוד הלב. ראוי להדגיש שהציר המגנטי נמצא דרומה מהציר הגאוגרפי ולכן פעילותו מורגשת היטב באזורי החוף הארקטיים. אפילו מחוג מצפן לא מופנה במקומות אלו לכיוון צפון, אלא בזווית כלשהי לכיוון מזרח.

מדבריה הבנתי שאם רוצים יכולים לפרש את השינויים בלב כתופעה פטולוגית־חולנית, אם לא רוצים מפרשים כמצב נורמטיבי ורגיל באזור הארקטי. הייתי מרוצה מתוצאות הבדיקות, אבל חששתי מתוצאות האיבחון של הוועדה הרפואית, שיכולה לפסול את הבחנתה של ד"ר ביסטרנקו. אחרי כמה ימים הופעתי בפני הוועדה בהרכב של שני רופאים. יש להדגיש שבאותם זמנים לא היו ברשות הרופאים בטיקסי לא מכשירי רנטגן ולא מעבדות. את הבחנתם הם עשו רק באמצעות סטטוסקופ - מכשיר האזנה לפעולת הלב והריאות.

אינני יודע מה שיכנע את שני הרופאים לקבל ולאשר את הבחנתה של הקולגה שלהם ד"ר ביסטרנקו. הם הוציאו לי אישור רפואי המעיד שאני לוקה במחלה האמורה ואסרו להעסיקני בעבודות פיזיות קשות. אישור זה היה נראה אז כהצלחה גדולה בשבילי. נראה היה שעכשיו נוכל להתחיל ביתר שאת לפעול למען שחרורנו מביקוב. חזרתי הביתה כמנצח ועתידנו היה נראה יותר ורוד. אבל השמחה הייתה מוקדמת מדי - עברו יותר משנתיים עד שהגשמנו את חלומנו לצאת את ביקוב.

בביקוב הצגתי בפני ההנהלה את האישור הרפואי ועמדתי על יישומו - להוציא אותי מחוג המועסקים בעבודות פיזיות קשות ומפרכות. כוונתי הייתה להיכלל בקטגוריה של עובדים מוגבלים ולא חיוניים ובכך להקל על מאמצינו להשתחרר מביקוב. כעבודות לא קשות הוגדרו בביקוב כל העבודות פרט לדייג. נשלחתי לעבודות שונות במשק.

פניתי לקומנדנט פופוב וביקשתיו לסייע, על סמך אי התאמתי לדייג, לשחרורי מגלות ביקוב. הוא שמע אותי בסבלנות, אבל המליץ להפנות את בקשתי לרשויות מ.ו.ד. ביקוטסק. קוֹמִיסַריַט הפנים הפך אחרי המלחמה למיניסטריון הפנים ולכן שונו בהתאם ראשי התיבות נ.ק.ו.ד. ל־מ.ו.ד. אני נהגתי על פי המלצתו ופניתי למ.ו.ד. ביקוטסק וצירפתי העתקים מאושרים על מחלתי וביקשתי לשחררני יחד עם משפחתי מביקוב. תשובה לא קיבלתי. כך נהגו משרדי ממשלה סובייטיים באותם ימים - הם לא חשבו שמחובתם לענות לפנייתם של אזרחי המדינה. ידענו שמאבקנו לשחרור לא יהיה קל, אבל לא נרתענו. החלטתנו הייתה חד משמעית להמשיך ולהאבק ולנצל כל הזדמנות בכל תחום, אם יש בו אפילו רק זיק של תקווה. החלטנו לנסות את מזלנו גם בתואנה שברצוננו להמשיך בלימודינו. הכוונה הייתה להגיש בקשות למוסדות השכלה כלשהם ולהתקבל כתלמיד מהמניין. לצערנו, לא היה בידינו כל מסמך המעיד על רמת השכלתנו. את תעודת הבגרות של בֶּלָה החרימו בעת החיפוש הראשון בביסק. באותה הזדמנות נלקח ממני כרטיס הסטודנט שמצאו בכליי. לטענת הנ.ק.ו.ד. בזמנו, לא נזדקק למסמכי השכלה, מפני שלעבודות פריקה וטעינה יקבלונו ללא המסמכים הנ“ל. בֶּלָה החליטה לפנות לחברתה גיטה’לה אנחוביץ', שהתגוררה באותה עת בווילנה ולבקשה לבדוק במשרדי האוניברסיטה הליטאית במקום אם תעודת הבגרות שלי, שהפקדתי שם בזמנו, השתמרה בארכיון המוסד. גיטה הייתה חברתה של בֶּלָה מילדות ושתיהן היו בוגרות הגימנסיה הליטאית בשַקִי. רק המלחמה הנוראה הפרידה ביניהן. באחד הימים הגיע מגיטה מכתב לשכננו לנגלבן ובו היא הודיעה שהיא מתגוררת במוסקווה ולומדת כימיה באוניברסיטה המקומית. הסתבר, שגיטה הצליחה להימלט מהגרמנים, עברה אין סוף תלאות ברוסיה עד שהחליטה להתגייס לצבא האדום במלחמתו נגד הנאצים. היא שירתה עד 1943 והתנסתה בכל אימת המלחמה וזוועותיה. ב־1943 השתחררה משירות פעיל וכאמור למדה במוסקווה. מקשר מכתבים עם קרוביה באמריקה נודע לה, שדודתה מלכה לנגלבן מתגוררת בביקוב מיס. בעקבות מידע זה הגיע מכתבה הראשון. מובן, שמשפחת לנגלבן בישרו לבֶּלָה ולמשפחתה את הידיעה המשמחת, שגיטה’לה חיה וגם רוכשת השכלה גבוהה. אי אפשר לשכוח את התרגשותה של בֶּלָה - היא ממש לא יכלה להירגע. היא לא שקטה עד שארגנה מיד חבילת מצרכי מזון לגיטה ומאז לא פסקו קשרי הדואר ביניהן. גיטה שלחה לנו בתמורה על החבילה כמה ספרים ביידיש, שבאותם ימים עוד היו מותרים במגבלות הצנזורה הסובייטית. במיוחד שמחנו לקבל את סיפרו האוטוביוגרפי של שלום־עליכם” מהיריד" וחזרנו וקראנו בו עשרות פעמים. הספר הזה עבר מיד ליד עד שאבד.

כאמור החלטנו לנסות את מסלול הלימודים וקיווינו שגיטה תעשה כל מאמץ ותמצא את תעודת הבגרות שלי. וכן, כעבור כמה חודשים קיבלנו מווילנה מעטפה גדולה ובה תעודת הבגרות שלי עם כמה העתקים בתרגום לרוסית ומאושרים על ידי נוטריון. כל זה קרה בשנת 1949.

הריונה של בֶּלָה ולידתה של בתנו חביבה

בעוד כל מחשבותינו מופנים לתחבולות איך להשתחרר מגלות ביקוב, התבשרנו שבֶּלָה בהריון. הריון זה לא היה מתוכנן, אבל כנראה שגם אצלנו, שחמש שנים הצלחנו למנוע הריונות, הטבע מתקומם ועושה את שלו. הידיעה הזאת הדאיגה אותנו מאוד. איך מגדלים תינוק בתנאי ביקוב מיס? במקום, שפרט לדגים ולחם אין מצרכי מזון אחרים, במיוחד מצרכים המוגדרים כמזון לתינוקות. אין חלב, אין ירקות, אין פירות, אין רופא ילדים ותרופות בהתאם, אין חיסונים, בקיצור, אין שום דבר! איך יתפתח תינוק בבית, שבחורף הטמפרטורה בו היא כמה מעלות חום בלבד? הרבה שאלות הציקו לנו ולא היה להן מענה. חברנו טוביה גולדברג, שלמד בזמנו רפואה באיטליה ועבד כ“פלדשר” במַסְטַך ניסה להרגיע אותנו באמרו שיש לו זריקה כלשהי שתגרום להפלה. ביילינקה דחתה בהחלטיות כל נסיון כזה והצהירה, שתלד את ילדנו וחיינו יהיו מוקדשים ליצירת תנאים נאותים לתינוק שיוכל לגדול ולהתפתח.

הריונה של בֶּלָה דחף אותנו לפעול ביתר שאת למען שחרורנו מביקוב, כדי שהתינוק העומד להיוולד יוכל לגדול ולהתפתח במקום נורמלי. אבל כל פניותינו הושבו ריקם. בֶּלָה עברה את תקופת הריונה די בסדר, כמעט שלא היו בעיות כלשהן. יכול להיות שלא היינו מודעים לקיומן של בעיות בריאותיות כלשהן, כי פשוט לא היו מכשירים רפואיים לבדיקה. אפילו את לחץ הדם לא יכלו למדוד, מפני שברשות הרופא לא היה המכשיר הדרוש. זכור לי רק, שהייתה לנו בעיה בגלל שבֶּלָה מאסה פתאום בדגים ולא רצתה לאכול תבשילים מדגים ואפילו לא סבלה את הריח מבישול או טיגון דגים. בביקוב, חוץ מדגים לא היה מה לאכול. עלה בראשי רעיון שאולי היא תאכל בשר אווזים, אבל מדובר על תקופה שלפני עונת הקינון. לקחתי את כלבנו “דרוּז’וֹק” ואת כלבם של הפרנקלים “טוּזִיק” ונסעתי עם שק דגים טריים וחבילת תה לקולחוז “מולוטוב” היקוטי. היו לי שם כמה מכרים מתקופת עבודתי במ.ר.ס. והתחלתי לשאול ולחקור אם למישהו יש עוד אווזים קפואים מהעונה הקודמת. מצאתי יקוט אחד שהיו לו 8 אווזים קפואים, שמבחינה איכותית לא נראו כל כך טובים. באין ברירה החלטתי לנסות וגמרתי את העיסקה - החלפתי את הדגים הטריים וחבילת התה באווזים מסוג ב' או ג'. כשרחל בישלה לביילינקה את בשר האווזים הייתי בורח מהבית בגלל הריח הרע, אבל בֶּלָה אכלה את הבשר בתאבון. כך פתרנו זמנית את בעיית האוכל שלה.

חלפו החודשים ומועד הלידה התקרב. בחודשי הקייץ התמידה בֶּלָה ל“טייל” לרוחבו של חצי האי (הכף) ביקוב מיס שהיה, כפי שסופר קודם, פחות מ־200 מטרים. היא טיילה כל יום בקצה הכף המשקיף על הים ובמשך הזמן נותר במסלול הליכתה שביל. ככל שמועד הלידה התקרב, הלכו וגברו דאגותנו וחששותנו. חששנו שמא היא תזדקק לעזרת רופא מיילד. בביקוב לא היו לידות, פרט ליקוטיות שילדו באוהל או בטוֹרדוֹך (מין מבנה ארעי מעץ ובוץ) וכמובן שגם רופא לא היה. למזלנו הייתה במקום ליטאיה גולה, מיילדת במקצועה עוד מליטא. היא הייתה המומחית היחידה בנושא והייתה גם אדם למופת. היא לא פסקה להדריך את בֶּלָה ולהכין אותה ללידה המתקרבת. אני חייב לציין שכל מה שהמיילדת עשתה בתקופת ההריון ובעת הלידה, נעשה ללא כל תמורה. הצענו לה תשלום, אבל היא נעלבה ואמרה שמקצועה מחייב אותה לנהוג כך ולעזור ליולדת במצוקתה ללא כל תמורה כספית או אחרת.

ב־8 באוגוסט 1949 החליטה המיילדת לקחת את בֶּלָה ל“בית החולים” בביקוב. בראשונה היו לה צירים, אבל אח"כ פסקו. המיילדת לא משה ממיטתה ובמשך כל הימים והלילות לפני הלידה לא עזבה את בית החולים. כולנו, כל בני המשפחה היינו מודאגים וחששנו שמא היא תזדקק לעזרת רופא כירורג וכאמור לא היה ניתן לצפות לעזרה מסוג זה. כל אותם הימים לא הלכתי לעבודה ורק הסתובבתי בבית החולים. באוגוסט השמש לא שוקעת ואני איבדתי כל הבחנה בין יום ובין לילה וכמובן גם את היממות בלבלתי.

לילה אחד (יותר מאוחר נודע לי שזה היה אחרי חצות) ישבתי על יד בֶּלָה וגם המיילדת ישבה איתנו. לקחתיה הצידה ושאלתיה מה לדעתה סיבת העיכוב בלידה. היא הודתה בפני שגם אותה מדאיג העיכוב ולדבריה, יכול להיות שתזדקק לניתוח (קיסרי). העפתי מבט בחלון וראיתי ים גועש, סערה וגלים גבוהים. המנתח הכי קרוב נמצא בטיקסי במרחק יום שייט בספינת דיזל (קאטר) וזה בתנאי ים שקט. כל החששות שהטרידו אותי במשך כל חודשי הריונה כאילו התאמתו. חששתי שאני הולך לאבד את בֶּלָה ואת ילדנו שברחמה. חשתי ברע ואיבדתי את הכרתי. התעוררתי כשבֶּלָה והמיילדת מנסות להרים אותי מהרצפה. התאוששתי ותיכף עזבתי את בית החולים וחזרתי הביתה. התהלכתי בחדר מפינה לפינה ועישנתי ללא הפסק “גילגולים” של “מַחוֹרקָה” (עלי טבק מעורבים בקש טחון. “גילגולים” - את המחורקה היינו מגלגלים בנייר עיתון לצורת סיגריה ומעשנים). הייתי מאוד נרגש ועצבני - לא הצלחתי להשתחרר מהחשש, שמא בֶּלָה לא תצליח ללדת בלידה טבעית. פתאום שמעתי דפיקות חזקות בדלת ומעברה השני צעקות ביידיש: “פיתחו לי!”. פתחתי את הדלת ומולי עמדה ליוּבָּה פוסטפצקי מלוכלכת מכף רגל ועד ראש בבוץ הביקובאי ובקוצר נשימה צועקת: “מזל טוב, בת!” ליובה עבדה כשומרת לילה ו“שמרה” יותר על יד בית החולים, מאשר בכל מקום אחר. גם היא כמונו חיכתה לבשורה שהלידה עברה בשלום וכשהתבשרה שבֶּלָה ילדה בת, היא רצה בכל כוחה לבשר לנו את הבשורה שכה ייחלנו לשמוע. סוליות מגפיה היו מעץ והיא החליקה ונפלה לבוץ שביקוב היה מוצף בו בקייץ.

התברר, שכאשר התעלפתי ובֶּלָה סחבה אותי היא נתקפה בצירים ותוך כמה שעות ילדה במזל־טוב בת. נראה שהייתי לעזר לאשתי בלידה - הודות להתעלפותי קיבלָה צירים. אין מילים בפי לתאר את אושרי ואת אושרם של ההורים ושל הירשל, כשנודע לנו מפי ליובה שביילינקה הצליחה ללדת בלי סיבוכים ואנו כעת הורים לבת. רחל, אמא של בֶּלָה, לא נתנה לי לרוץ בלעדיה לבית החולים והלכנו ביחד מהר ככל שהיא יכלה. אושרנו היה גדול - התינוקת נראתה בעינינו כהכי יפה בין התינוקות וכמובן גם הכי “חכמה”. השמועה על הולדת התינוקת היהודיה הראשונה בביקוב עברה מקצה הכפר ועד קצהו וכולם התחילו לנהור לביתנו או לבית החולים. כולם היו נרגשים - יש דור המשך. גם הפעם בֶּלָה ואני היינו החלוצים - התחתנו ראשונים וגם היינו ראשונים להוליד בת. אהרון אמר בהתרגשות: “אכן, לא נותקה השלשלת”. כל זה קרה, בשעה טובה, ב־10 באוגוסט 1949.

בלה והתינוקת שהו עשרה ימים בבית החולים - זה היה החוק, לידה ראשונה - עשרה ימי אישפוז. ביום שחרור האם והבת מבית החולים באתי לקחתן הביתה. בדיוק כשעזבנו את בית החולים נשמעו 12 דפיקות פטיש על חבית, סימן להפסקת צהריים לעובדים. היה מקובל שהעובדים אוכלים את ארוחת הצהריים שלהם בבתיהם, כי כל מקום עבודה היה מרוחק לא יותר מכמה דקות הליכה מהמגורים. בֶּלָה ואני עם התינוקת בידי נקלענו למצב שכל תושבי ביקוב מיס פגשו אותנו בלכתנו הביתה. כולם, יהודים ולא יהודים, בירכו אותנו ואיחלו לנו כל טוב. בֶּלָה הייתה נבוכה מהפגישה ההמונית עם כל תושבי הכפר. אמרתי לה: “מילא, להתחתן התביישת, אבל בבתנו אין לך מה להתבייש”.

בבית פגשו אותנו עם פרח גדול בעציץ. פרח בעציץ בביקוב?! מי שלח את המתנה הזאת? אנו לא זוכרים מי בדיוק. חושבני, שזה היה הליטאי גַיסְרִיס", שחי לפני כן בטיקסי והוחזר לביקוב. בטיקסי, כנראה, ניתן היה להשיג דברים כאלה. בביתנו חיכו לנו רבים מחברינו ומכרינו וכל אחד חיווה דעתו החיובית על היהודיה החדשה שרק נולדה.

אחרי שכולם התפזרו ונשארנו לבד בבית סיפרתי לבֶּלָה על נדרי ביום חתונתנו על קברה של אמי, שלבת הראשונה שתיוולד לנו נקרא בשמה העברי חביבה. בֶּלָה קיבלה את דברי ללא היסוס ובהסכמה מלאה. כך החלטנו שנינו על שמה של בתנו הבכורה - חביבה בת בֶּלָה ודוד. בשבת, בעת קריאת פרשת השבוע, הכריז הסבא הטרי אהרון, ששמה של נכדתו בישראל הוא חביבה. אין לשכוח, שהשם הזה היה במובן מסויים “טריפה” ברוסיה הסובייטית. אם מישהו היה מפרש ומסביר לקומנדנט או לאנשי מ.ו.ד. שהשם הוא עברי (לא יהודי) עם ריח ציוני, לא הייתי יוצא נקי מהעניין. ילדים שנולדו יותר מאוחר במקומות שונים למשפחות גולים, נקראו בדרך כלל בשמות רוסיים או מקצתם בשמות יהודיים מקובלים. לא ידוע לי על מקרה נוסף שנתנו לילד שם עברי. אנו היינו מאוד גאים בשמה העברי של בתנו, אבל חביבה כשהתבגרה סבלה לא מעט מהשם הלא שגרתי. פעם אפילו שאלה אותי: “למה עשיתם לי את זה? הרי אני סובלת מהשם הלא מקובל”. תשובתי הייתה שאי אפשר להיות יהודי אמיתי בגולה בלי לסבול. “כשנזכה להגיע לארצנו, שמך יהיה לתפארת” ואכן כך היה.

חביבה’לה התפתחה כתינוקת בלי בעיות מיוחדות פרט לאלה שהיו קשורות לעצם שהותנו בצפון כמו החסר במזון לתינוקות, חוסר ויטמינים, חוסר עזרה רפואית מקצועית. אבל, בדרך כלל הסתדרנו. לבֶּלָה היה מספיק חלב ובזה נפתרה בעיית המזון בחודשים הראשונים. בעיה מיוחדת התעוררה בחודשי החורף כאשר שרר אצלנו הלילה הפולרי. חביבה’לה לא הייתה “מודעת” לתופעת הטבע של לילה וחושך במשך כל שעות היממה ועשתה לנו אנדרלמוסיה גדולה. היא “קבעה” את שעות השינה שלה יחסית לזמן שאנו המבוגרים הגדרנו כשעות יום, כשעות עבודה. היא החליטה שבשבילה הן שעות לילה ונוחות לשינה. כל “היום” היא הייתה ישנה שנת ישרים ורק לפנות ערב ובלילה (לפי מושגינו) היא הייתה ערה ודרשה גם את תשומת הלב המגיעה לה. ואם היו משכיבים אותה במיטתה לישון, היא הייתה מרימה קול צעקה ללא פשרות, כאילו הצהירה - לא רוצה לישון, רוצה להנות, לאכול ולשחק. מובן, שאחרי יום עבודה קשה, הטיפול במשך כל הלילה בבתנו החביבה היה מאוד מתיש. לא היה לנו שום דבר כדי להשקיטה ולהרדימה. השגתי במאמצים לא שגרתיים מוצץ וחשבנו אולי זה יעזור. לצערנו היא פשוט ירקה את המוצץ ולא רצתה לקבלו. חצי לילה הייתי מתהלך איתה ומנסה להרדימה ובחצי השני של הלילה בֶּלָה הייתה מקבלת את המשמרת ואני הייתי נח מעט לפני צאתי לעבודה. חשבתי אז בלבי: איך גידלו פעם הרבה ילדים, כאשר אנו מותשים מילדה אחת קטנה? המצב המתואר השתנה לטובה בחלוף הלילה הפולרי, כששעות האור והחושך חזרו להיות רגילות.

כשהילדה גדלה צצה בעיית האוכל. חלב האם כבר לא הספיק לה וחייבים היינו להכין לה אוכל נוסף, כמקובל לתינוקות מתבגרים. קיבלנו כרטיסי מזון מיוחדים בשבילה שכללו חצי ק"ג סולת וקופסה אחת או שתיים עם חלב מרוכז לחודש. כמות מזון זאת לא הספיקה לתינוקת מתפתחת ואז הוספנו לה כמה “מעדנים” מהתפריט הביקובאי. כל יום הייתי מביא מהים דג “קוֹנדיוּבקָה” קטן וטרי וממנו הייתה בֶּלָה מבשלת מרק ומבשר הדג הייתה עושה מעין דייסה. נראה היה שבלית ברירה חביבה’לה הייתה מרוצה מהתבשילים האלה. אנחנו, אבל, לא היינו מרוצים מכיוון שדאגנו להתפתחותה הפיזית של התינוקת שבמזונה חסרו ויטמינים. אבל גם הפעם גורלנו שפר.

כשנולדה חביבה שלח הסבא אהרון מכתבים לבני משפחתו בחוץ לארץ ובראש וראשונה לאחותו אסנת והודיע לכולם על הולדתה של נכדתו. כשמלאו לחביבה עשרה חודשים קרה נס. בלי שציפינו לכך הגיעו מאמריקה שתי חבילות גדולות, אחת מלאה במזון לתינוקות (קופסאות “גֶרבֶּר”) מכל הסוגים והטעמים והשנייה - ב“מלתחה” של בגדים מגיל אפס עד גיל חמש־שש. המתנות של הדודה אסנת פתרו לנו את כל הבעיות שנראו כלא ניתנות לפתרון. סבתא רחל הייתה בשמים: “עכשיו היא צריכה להיות רק בריאה ולהתפתח טוב” - אוכל ובגדים יש לה למכביר והכל בכמויות ובאיכויות, שלהן לא העזנו אפילו לחלום. כנראה, שאסנת ארגנה מגבית גדולה, מפני שכמות הבגדים מכל מיני גדלים העידו שהדודה שקדה מאוד על מבצע זה. אותם בגדים שקיבלנו אז מאסנת, הודות לטיפולה ודאגתה של בֶּלָה לשמור עליהם, שימשו גם את בתנו מירה’לה ואחרי הרבה שנים, כשלגיסי הירשל נולדו בנות המשיכו בגדים אלה להיות בשימוש. אפילו בתה של חביבה, נכדתנו הצברית רונית, גם כן לבשה בגיל 3–4 שמלה ורודה אחת, שהשתייכה למלתחה של אמא שלה מאז הימים.

חביבה, כתינוקת העבריה הראשונה והיחידה בביקוב, הייתה חביבת הקהל היהודי במקום. הנשים היהודיות לא פסקו לייעץ ולטפל בילדה. לפעמים הייתי יוצא למסע חיפושים בכדי לאתר את מקום האירוח של בתנו. הנשים היו משחקות איתה ולוקחות אותה ל“טיול” לצריפים הסמוכים. מי שהיה חוזר מטיקסי לא היה שוכח להביא מתנה לתינוקת “בהא הידיעה”. ברצוני להזכיר את פועלו הברוך של מר רזניק ע"ה שהתגורר בטיקסי והיה דואג להשיג שם חלב פרה טרי. הוא היה מקפיא את החלב בקערות קטנות ושולח אותן לנו לביקוב. זה היה מבצע לא קל ורק אדם שמקפיד בכל דבר שעסק בו, יכול היה להוציאו לפועל. לעולם לא נשכח את דאגתה של משפחה זו לילדתנו הקטנה.

אני רוצה גם להזכיר לטובה את הליטאי גַיסְרִיס, בן עירה של בֶּלָה, שנתן לנו במתנה תרנגולת (דבר נדיר ביותר בצפון) שהביא מטיקסי. הירשל בנה כלוב בשביל התרנגולת במטבח ויום יום, בוודאי בחסד עליון, היא הייתה מטילה ביצה לחביבה. חביבה’לה הייתה מביאה לה פרורי לחם, מושיטה את ידה הקטנה ואומרת: “גיב א אייאלע” (תני ביצה’לה).

חביבה התפתחה במובן הפיזי והשכלי טוב מאוד. היא התחילה ללכת בגיל 11 חודש וכשמלאו לה 18 חודשים היא התחילה לומר את המילים והמשפטים הראשונים. הקורא את סיפור התפתחותה של חביבה יפסיק להאמין בכל המרשמים והתאוריות שמומחי הרפואה מפרסמים בימינו. היא גדלה בתנאים הפוכים לאלה המומלצים על ידי רופאים והתפתחה ממש מצוין. נשאיר את פתרון הסוגייה למומחים.

חביבה הייתה ילדה שובבה וחכמה וזאת בלי הגזמת הורים. לפני שמלאו לה שנתיים הייתה שרה שירים שלימדנו אותה ביידיש ובעברית. אציין כאן שהשפה הראשונה, שפת האם שלה, הייתה יידיש. יידיש הייתה באותם זמנים שפתנו הלאומית ולכן לא היה ספק בליבנו שאנו חייבים לדבר עם ילדינו באותה שפה. לא קיבלנו את הדעות שרווחו, שיש לדבר עם הילדים רוסית. לא הייתי מודאג בעניין הישגיה העתידיים בשפה הרוסית. היידיש לא הפריעה לה להצטיין בבית הספר בשפה הרוסית. אנו הטבענו בה את תודעת השתייכותה לעם היהודי ואת הגאווה ביהדותה. סיפורים שהיינו בעצמנו מחברים בשבילה היו לקוחים מהפולקלור היהודי או מסיפורי המקרא שסבא אהרון היה מספר לה בהתאמה לגילה בכשרון רב. גם את הציונות ינקה עם חלב אמה - הסיפור האהוב עליה היה על הארץ הקטנה שנמצאת רחוק, רחוק ושחיים שם אנשים טובים, שכולם מדברים יידיש (על עברית היה הס מלהזכיר) וצומחים בארץ זו עצים עם תפוחים, כפי שמצויירים בספר. היה לנו ספר ביידיש בעל שלושה וחצי דפים, שבוריס קניגסברג מצא בין מטלטליו ותרם אותו לפיתוחה הרוחני של התינוקת.

זכורני, שבפסח האחרון בביקוב, כשלחביבה’לה מלאו 21 חודש היא שאלה בליל ה“סדר” את סבא אהרון שתי קושיות בעברית. לימדנו אותה את שתי הקושיות וגם הסברנו לה ביידיש את פרושן. לא אשכח איך שפנתה לסבא ביידיש ואמרה: “סבא, אני רוצה לשאול אותך קושיות” ואכן שאלה כאמור.

המאבק ליציאה מביקוב

עכשיו שהיינו הורים לתינוקת, ידענו שאין מנוס ויש לעשות את כל הניתן וגם את הבלתי ניתן כדי לצאת מביקוב דרומה, רצוי לעיר יקוטסק, שבה התבססה בינתיים קהילה משגשגת של גולים שהצליחו לפרוץ את מחסומי ה־מ.ו.ד. כמה משפחות מביקוב הצליחו להגיע ליקוטסק וגם “להירשם” אצל הקומנדנט המקומי לשהות קבע. בין המצליחים היה חברנו בן־ציון כץ, אמו ואחותו פסיה. את בן־ציון הכרנו לא רק כחבר טוב המוכן לעזור בכל כוחו לזולת, אלא גם כאדם בעל תושייה שלעולם לא ירפה ממשימה העומדת בפניו עד שיצליח להגשימה. כזה היה בן־ציון - בעל אופי חזק ולא מתפשר. החלטנו לשלוח לבן־ציון את תעודת הבגרות שלי. קיווינו והאמנו שהוא ימצא מוסד להשכלה - טכני תיכוני או גבוה - שיסכים לקבלני כתלמיד מן המניין. בן־ציון אכן הצליח לרשום אותי לטכניקום ללימודי חשמל לשנת הלימודים 1951. היו בידינו שני יתרונות ליציאה מביקוב – אחד, היותי כביכול מוגבל בבריאותי, והשני – קבלתי ללימודים בעיר יקוטסק. ידעתי שאת ההזדמנות הזאת אין להחמיץ ואנו חייבים להמשיך בפניותינו לרשויות ה- מ.ו.ד. ולהנהלת הטרסט ביקוטסק ולדרוש את שחרורינו מביקוב. עשינו מהתרגום הרוסי של תעודת הבגרות כמה העתקים ידניים ואישרנו אותם במועצה המקומית בחתימה מטושטשת שרק המילה “ביקוב” הייתה קריאה. מהרשויות שפנינו אליהן לא קיבלנו כל תשובה. בינתיים ניצלתי כיאות את האישור מהמרפאה בטיקסי על מחלתי המדומה וטענתי שאני לא כשיר לעבודות קשות המסכנות את חיי. החרפתי את יחסיי עם מנהלי העבודה וסירבתי לקבל הפניות לעבודות פיזיות קשות. החלטתי לפנות גם ל“ידידינו” הקומנדנט ובביקורי בסוף החודש לרישום נוכחותי פניתי אליו בבקשה, שהוא כממונה עלינו הגולים מטעם מ.ו.ד., יגן עליי מהתנכלויות הנהלת המפעל המסכנות את חיי. אמרתי לו, שאמנם אני מוגבל בזכויותיי האזרחיות, אבל לא נשפטתי להוצאה להורג. אם הנהלת המפעל תאלץ אותי, על אף מחלתי, לעבוד בעבודות קשות, היא תגרום מותי. אמרתי לו, שגם הרופאה בטיקסי וגם ועדה רפואית באותו מקום קבעו שאני חולה לב קשה והתריעו נגד העסקתי בעבודות קשות. הוספתי, כבדרך אגב, שגם אשתו, ה“פלדשר” פופובה, הייתה בין הראשונים שהבחינו במחלתי הקשה. הוא הבטיח לברר עם הנהלת המפעל. אינני יודע מה היו דבריו בהנהלה, אבל מאז הפסיקו להטריד אותי. בקיצור, הצלחתי לזכות במעמד של עובד מוגבל ולא חיוני. העבירו אותי לעבודות ניקיון. כל היום הייתי מתהלך עם מטאטא ארוך וכאילו מנקה ליד המשרד הראשי ובעוד כמה מקומות. מעמדי החדש אמור היה, לדעתנו, להיות חבל ההצלה לשחרורנו. פניתי גם למנהל אבקימוב שישחררני בגלל בריאותי הלקוייה. לא הזכרתי אפילו במילה אחת שהתקבלתי ללימודים, כי חששתי מפעולות נגד מצדו. התשובה, כפי שיכולתי לצפות, הייתה שלילית, “לא” ב“א” רבתי.

בינתיים הגיעה אלינו ידיעה שמנכ“ל טרסט תעשיות הדגים ביַקוּטְסְק עומד להגיע לבִּיקוֹב לביקור עבודה. ידיעה זו הקפיצה רבים בבִּיקוֹב ונתנה לנו תקווה חדשה, שאולי הוא ישחרר אנשים “לא יעילים” מבחינת עבודות קשות ודייג. בִּיקוֹב הייתה כמרקחה וכמקובל במקרים כאלה היו דעות שונות ומנוגדות. לנו היה ברור שאנו תולים את כל כובד המשקל במאבקנו לצאת מבִּיקוֹב, בביקורו של המנכ”ל.

נוסף למעמדי כעובד לא חיוני, השיג גם הירשל בחורף האחרון אישור מאותה רופאה שהוזכרה כבר בטיקסי, על מחלת לב קשה וגם אישרור של הוועדה הרפואית. אבקימוב לא התנגד לשחרורו ואכן הוא קיבל שחרור מהמפעל ורשות יציאה מבִּיקוֹב. גם לאהרון לא הייתה כל בעיה להשתחרר. בתעודת הזהות שלו היה רשום גילו באחת עשרה שנים יותר מגילו האמיתי, כך שנחשב לזקן והנהלת “ריבקופ”, בו עבד ככלכלן, שחררה אותו על פי בקשתו. בֶּלָה לא עבדה, מפני שהייתה בחופשת לידה. עם “מאזן” כזה קיווינו שיש סיכויים שהמנכ"ל יאשר את שחרורי ונוכל כולנו לצאת את בִּיקוֹב.

בסוף יולי הגיע לבִּיקוֹב מנהל הטרסט ולמחרת היום התחיל בקבלת הפונים אליו בבקשות שונות, שרובן היו בנושא שחרור מהמפעל בבִּיקוֹב. עמדתי שעות ארוכות בתור וחיכיתי לרגע בו אתייצב בפני המנהל. הכנתי תיאור עגום של מצבי כאדם צעיר, שמילא בנאמנות את כל התפקידים שהוטלו עליו וחרש את כל אזור שפך הלנה בדייג ובעבודות קשות אחרות ונשאר עכשיו, בגלל האקלים הקשה, לנכה חולה. יש רק סיכוי אחד לחיי - ללמוד ולהקנות לעצמי מקצוע כדי שאוכל גם במצב בריאותי הירוד להיות יעיל לחברה. כשהתייצבתי בפני המנכ“ל והתבקשתי למרבה הפלא גם לשבת, שטחתי בפניו את סיפורי, שאמור היה לשכנעו לשחררני עם משפחתי מגלות בִּיקוֹב מיס. הוא לא הפסיק אותי ונתן לי לאמר את דבריי. כשגמרתי הוא היסב את ראשו למזכירו שישב לימינו ופלט את המילים הקסומות, שאותן ייחלתי לשמוע במשך תשע שנות גלות ארוכות בבִּיקוֹב. הוא פסק: “לשחררו ממפעל הדייג בבִּיקוֹב ולאשר את יציאתו מאזור הצפון”. אינני יודע מה היה מראה פניי באותו רגע, אבל תחושתי הייתה, שאני נחנק מרוב אושר ושמחה. יצאתי לפרוזדור שם חכתה לי בֶּלָה ובישרתי לה את בשורת ביאת המשיח. רצנו שנינו הביתה להביא את בשורת שחרורנו להורים ולהירשל, שחיכו בקוצר רוח לתוצאות שיחתי עם המנכ”ל. את ההרגשה הנהדרת של שחרור יכול להרגיש ולהבין רק אדם שהיה משועבד ומילת קסם זו לא הפסיקה לנקר בראשו במשך כל שנות גלותו. כנראה שלקסיקון המילים של השפה האנושית לא הגדיר במילים את התחושה היוצאת דופן של חופש, של שחרור. תחושה זו יכולים רק להרגיש, אבל לא לבטאה במילים.

שמחתנו הייתה גדולה שאכן זכינו סוף סוף להשתחרר ולעזוב את בִּיקוֹב המאוסה עלינו. התחלנו לתכנן את עזיבתנו. לצאת את בִּיקוֹב אפילו ברשות לא היה פשוט. זה לא היה כמו בימינו כאשר אדם קונה כרטיס ונוסע למחוז חפצו. בבִּיקוֹב זה היה הרבה יותר מסובך. שיירות הדוברות היו עוברות בדרך מטיקסי ליַקוּטְסְק מול חופי בִּיקוֹב. לפעמים היו עוצרות ולפעמים לא. גם במקרה שהשיירה הייתה עוצרת זה היה במרחק של קילומטרים מהחוף ובכל מקרה היו חייבים להדביק את השיירה בכלי שייט כלשהו. התחלנו מיד לארוז את חפצינו ולהתכונן ליציאה. למחרת קַבַּלַתי את האישור לשחרורי ממנכ“ל הטרסט, פניתי לאבקימוב בבקשה לשחררני לאלתר מהמפעל, אבל הוא החליט לשחררני רק לקראת צאת השיירה האחרונה, כלומר באמצע ספטמבר. זה היה ניסיונו האחרון לכלוא אותי בבִּיקוֹב ולחבל ביציאתי החוקית. הסברתי לאבקימוב ששיירת הדוברות האחרונה שפוקדת את בִּיקוֹב בסוף עונת השייט לא מתאימה למשפחתי שכוללת תינוקת בת שנתיים והורים קשישים. במקרים רבים לא הצליחה השיירה האחרונה להגיע למחוז חפצה ונשארה קפואה אי שם בין קרחוני הלנה, מאות ק”מ מיַקוּטְסְק. הוא התייחס לדברי באדישות מופגנת וסיכם את השיחה, שמותר למשפחתי לצאת בכל עת שתרצה, אבל אני אשאר כאמור עד לשיירת הדוברות האחרונה. כוונותיו היו די שקופות - אם אשאר בבִּיקוֹב לבדי ואחשב כרווק ללא משפחה, הוא יוכל לעכב אותי בכל מיני תחבולות גם בעת ההפלגה האחרונה וכך להשאירני בבִּיקוֹב לחורף נוסף. החלטתי שבשום אופן אני לא נשאר לבד ואני יוצא ביחד עם משפחתי בשיירה הראשונה שתעגון מול בִּיקוֹב. איך לעשות את זה - לא ידעתי. השארנו את פרטי הבריחה ליום בו הדוברות תעמודנה מול חוף בִּיקוֹב. ליתר בטחון, על סמך שחרורי על יד מנכ"ל הטרסט, לקחתי אישור מהקומנדנט פופוב לנסיעה עד מרכז המחוז בּוּלוֹן. כשבכיסי אישור קצין המ.ו.ד. הבריחה הייתה פחות מסוכנת. בדרך כלל היה הקומנדנט בבִּיקוֹב מאשר נסיעה רק עד בולון והמ.ו.ד. במחוז הייתה מחליטה על המשך דרכו של הגולה.

ארזנו את רכושנו הדל וחיכינו בכיליון עיניים לשיירת הדוברות. בליל ה־15 באוגוסט 1951, בדיוק תשע שנים מאז שירדנו לחוף בִּיקוֹב ועשר שנים מאז שהוגלנו מליטא, ראינו מרחוק את עשן אוניית הגרר של שיירת הדוברות. נכנסנו למצב הכן. כעבור כמה שעות עגנו הדוברות במרחק של יותר מקילומטר מהחוף. תפסתי את אחד הסוסים של “ריבקופ” שרעו בטונדרה ורתמתי אותו לעגלה איזו שהיא שמצאתי בקירבת מקום ויחד עם הירשל הורדנו את כל רכושנו הארוז מההר למטה לחוף. לרשות המורשים לצאת העמיד אבקימוב ספינת דיזל להעברתם לדוברת הנוסעים (בּרַנְדְוַכְטָה). כל מי שעלה לספינה היה חייב להציג את כתב שחרורו. החלטנו שההורים, בֶּלָה וחביבה המורשים לצאת ייסעו עם ספינת הדיזל לברנדוכטה והירשל ואני נעביר את חפצינו בסירה גדולה (קוּנגַס) לדוברת הנוסעים ובאותה הזדמנות אנסה לחמוק ולטפס על הברנדוכטה מצד הים.

הגשמת תכנית בריחתי הייתה מסובכת מאוד. ראשית כל, לא הייתי בטוח שפופוב יעלים עין מבריחתי המנוגדת להחלטתו של אבקימוב לאסור את יציאתי. שנית, לא הייתי בטוח שאוכל להוציא לפועל את תכניתי להעברת חפצינו ולבריחתי באמצעות סירה של המפעל. אם יוודע העניין לאבקימוב הוא יסכל את המבצע. על אף כל ספקותנו, התחלנו יחד עם הירשל לבצע את תכנית הבריחה. כשהורדנו את חפצינו בעגלה לחוף, נתקלתי בקומנדנט פופוב והוא שאל אותי, אם אמנם בדעתי לצאת לדרכי בשיירת הדוברות האלה. עניתי לו, שברצוני אכן לצאת יחד עם משפחתי, אבל הכל תלוי בו, הקומנדנט. תשובתו הייתה: “במקומך הייתי בורח מבִּיקוֹב אפילו על קרש אחד”. הרמז היה ברור - אין לי מה לפחד ממנו, הוא לא יעכב אותי ולא יפריע לביצוע תכניתי. סיפרתי להירשל על שיחתי הקצרה עם פופוב וניגשנו במרץ לחלק השני של התכנית - העברת החפצים ועלייתי לדוברה. בחוף עמדו כמה קונגסים (סירות גדולות עד חמישה טון מעמס). יחד עם הירשל וחברינו ליובה פרנקל דחפנו סירה אחת למים ותוך זמן קצר ביותר הטענו את כל חפצינו ויצאנו שלושתנו בחתירה מהירה לים לכיוון הדוברות. כשהתקרבנו לברנדוכטה ראינו על סיפונה את חברינו טוביה (טֶוְל) גולדברג, שיצא את טיקסי יחד עם לילי אישתו ומשפחתה. הוא הבחין בנו ובלי לשאול הבין במה מדובר ובו במקום אירגן נוסעים רוסים שעמדו על הסיפון לעזרתנו. זרקו לנו חבלים מהסיפון ונקשרנו לדוברה. במהירות רבה קשרנו את חפצינו לחבלים שזרקו לנו וטוביה יחד עם הרוסים הרימו את מטלטלינו לסיפון. כל הטעינה נמשכה דקות ספורות בלבד ובסוף, הירשל ואני טיפסנו בעזרת החבלים למעלה לברנדוכטה. ליובה פרנקל השיט את הסירה בחזרה לחוף ובזה נגמר השלב השני של בריחתנו.

כשעלינו יחד עם הירשל לסיפון הדוברה, התקבלנו באהדה רבה על ידי הרוסים (כנראה שגם הם לא היו מאוהבי השלטון הסובייטי) ובהתרגשות על ידי טוביה ולילי. מטעינת חפצינו בתנאים כה בלתי שגרתיים נקרעו בגדינו עלינו ולא הייתה ברירה אלא להשליכם הימה. יחד עם בֶּלָה ומשפחתה הגיעו על הקַטֶר גם הורי חברינו אברהם ואשר רובינשטיין. לאברהם לא הירשו לצאת והוא נשאר עוד חורף בצפון. באותה ספינה הגיע גם הקומנדנט פופוב. לא יאומן באיזו צורה אנושית התנהג כלפינו קצין מ.ו.ד. זה. ייתכן שגם ביניהם, אנשי ה־מ.ו.ד., היו בני אדם שבליבם גינו את אכזריותו של השלטון הבולשביקי. הוא הורה ל“סקִיפֶּר” (הקברניט של הדוברה) להקצות לנו ולזוג רובינשטיין הקשישים תא עם דרגשי שינה. הוא לחש לי באוזן לתת לסקיפר בקבוק ספירט, עצה שקיימתי בו במקום.

נראה היה, שהשלב הבִּיקוֹבאי של בריחתי הסתיים בהצלחה. לא הייתה כל ודאות שאכן נגיע למחוז חפצנו - העיר יַקוּטְסְק. עוד הרבה מכשולים עמדו בדרכנו שנצטרך להתגבר עליהם. ומי יודע אם נצליח?

אחרי שהשתכנו בתא הברנדוכטה, יצאנו ללא פחד על הסיפון. מרחוק על החוף ראינו את כלבנו “דרוּז’וֹק” עומד ומילל מצער שעזבנוהו לנפשו. האמת, שהעברנו אותו לרשותו של אברהם רובינשטיין, אבל הוא, כנראה, מיאן להתנחם. יללת כלבנו האהוב ריגשה את כולנו ובֶּלָה נדרה, שיותר לא נאמץ כלבים כדי שלא נתנסה במצבים דומים בעתיד.

יוצאים את בִּיקוֹב - חרדה מהתנכלויות של מ.ו.ד.

ספינת הגרר מתחה את הכבל בו קשורות הדוברות אחת לשנייה ויציאת בִּיקוֹב התחילה. עקבנו מהסיפון בהתרגשות וגם בשמחה אחרי העלמו של נוף בִּיקוֹב מיס המונוטוני. נזכרנו בפחד שאחז בנו לפני תשע שנים כשראינו אז מסיפון דוברת הגולים את חוף בִּיקוֹב מיס מכוסה שלג באמצע אוגוסט ואת השממה מסביב ללא כל סימן של צמחייה. זה מה שהיה וכמה טוב שעכשיו אנו משאירים את שממת בִּיקוֹב מעבר לאופק. אולי תתגשמנה שאיפותינו ותקוותנו לעזוב לצמיתות את המקום השנוא עלינו - את הכף של בִּיקוֹב ואת הצפון בכלל.

שיירת הדוברות עשתה את דרכה דרומה לכיוון עיר הבירה יַקוּטְסְק. קשה לתאר במילים עד כמה השתוקקנו להגיע לעיר הסיבירית הזאת, שלמעשה, ברווחת תושביה ובאדריכלות בנייניה, פיגרה בכמה מאות שנים בהשוואה למה שהשארנו בליטא. בהשוואה לחיינו בצפון, נראתה לנו יַקוּטְסְק כמציאות נחשקת, ממש דמיונית, שהלוואי ורק נצליח להגיע אליה ולהתאזרח אצל שלטונות ה־מ.ו.ד. המקומיים. כל אלה היו חלומות ותקוות, אבל לא השלינו את עצמנו, כי ידענו שבהגיענו לעיירת המחוז בולון, תתחיל הסלקציה - מי ממשיך בדרכו ומי, חס וחלילה, מוחזר לבִּיקוֹב או במקרה הטוב נשאר בבולון. לא דאגתי לבני משפחתי, מכיוון שהם מבחינת ה־מ.ו.ד. היו כשרים וזכאים לצאת את בִּיקוֹב. הבעיה התמקדה כרגיל בי. לא היה לי ספק שאבקימוב הבריק לשלטונות מ.ו.ד. בבולון, שערקתי מהמפעל ויצאתי את בִּיקוֹב ללא רשותו ושיש להחזירני לאלתר. הכנתי את עצמי למקרה שה־מ.ו.ד. בבולון יאשים אותי בבריחה. ראשית, חשבתי לטעון שיש לי אישור מהקומנדנט להגיע עד בולון ואכן הגעתי אליה. שנית, לא ערקתי ממפעל הדגים, כי בידי אישור שחרור ממנכ"ל הטרסט, שהוא ערכאה יותר גבוהה ממנהל המפעל.

הכל היה מוכן בראשי למאבק עם ה־מ.ו.ד. למען זכותי להמשיך עם משפחתי בדרכי ליַקוּטְסְק. אבל ידעתי וגם חששתי, שכל טעוני יגוזו תוך שנייה אם מפקד המחוז של ה־מ.ו.ד. יחליט אחרת - להחזירני לבִּיקוֹב. במקרים כגון אלה לא היו קיימות ערכאות משפטיות שיכולתי לפנות ולמחות בפניהן ולבקש סעד. דבר כזה לא היה קיים ברוסיה הסובייטית בימים ההם. מפקד ה־מ.ו.ד. היה הסמכות היחידה והאחרונה.

אחרי שייט של חמש יממות הגענו לבולון, 300 ק"מ מביקוב. כבר בדרך הבחנו בשינויים בצמחייה. מרחוק על החופים ראינו שיחים בגובה של מטר בקירוב. היה נעים לראות, אפילו מרחוק, את הטבע המתחדש עם התקדמותנו דרומה.

רק נקשרנו לחוף בולון, מיד הורידו מהסיפון כמה קרשים שאמורים היו לשרת את העולים והיורדים לדוברה. הראשון שעלה לסיפון היה סֶגֶן ה־מ.ו.ד. קוֹזֶ’ב שהכרתיו מביקוריו בבִּיקוֹב. מפעם לפעם היו מופיעים בבִּיקוֹב נציגי ה־מ.ו.ד. המחוזי וקוז’ב זה היה הנציג הכמעט קבוע. כנראה שהוא היה מופקד על ביקורת הפעולה של הקומנדנטורה הבִּיקוֹבאית. הוא הכיר את רוב הגולים בשמותיהם. כשהוא הופיע על הסיפון והתיישב ליד שולחן, ידענו שגורלנו עומד להחרץ. מי יודע מה יחליט סגן קוז’ב? ניתנה הוראה שראשי משפחות הנוסעים יתפקדו עם מסמכיהם ליד השולחן. מסביב הייתה דממה מוחלטת, אנשים פחדו להוציא הגה. נראה היה, שפוחדים אפילו לנשום בקול. לשולחן ניגשו לפי תור בזה אחר זה ושמעו את גזר דינו של הכל יכול, לייטננט (סגן) קוז’ב. אני עמדתי בתור לפני אהרון וחששתי מאוד לגורלי. באשר לאהרון לא היה בלבי כל חשש - הם היו כשרים. הגיע תורי ואני עומד מול קצין ה־מ.ו.ד. ומחכה לגזר דינו לחיים חדשים או חזרה חלילה לבִּיקוֹב. החלטתי באותו רגע, שאם לא יאשרו את יציאתי ליַקוּטְסְק, אבקש להרשות לבֶּלָה ולחביבה להמשיך עם ההורים בדרכם דרומה. הבריטון של קוז’ב החזיר אותי למציאות: “דוד מקסימוביץ', מה שלומך? פניך מועדים ליַקוּטְסְק?” עניתי במקובל: “ברשותך, הסגן, אמשיך עם משפחתי ליַקוּטְסְק”. הוא החזיק בניירותי, העביר אותם מיד ליד ובסוף פלט “ניירותיך נראים בסדר, אין התנגדות, אתה יכול להמשיך בדרכך ליַקוּטְסְק”. אמר וכתב על רשיונו של פופוב את המילים הקסומות - “מותר להמשיך עד יַקוּטְסְק” והחתים בחותמת של ה־מ.ו.ד. חשבתי שאני חולם - האמנם אני ממשיך ליַקוּטְסְק?! פניתי לבשר לבֶּלָה,שעמדה עם הירשל בירכתי הדוברה, את בשורת הגאולה. לא הספקתי להסתובב ואני שומע את קולו של אותו סגן, שכבר עבר לטפל בניירותיו של אהרון: “מהרשק אהרון זוסלביץ'! אתה נשאר בבולון. אסוף את חפציך ורד מהברנדוכטה לחוף”. לא האמנתי למשמע אוזני - בטוח שזו טעות! הרי הוא כשר למהדרין מבחינת ה־מ.ו.ד.. למה מורידים אותו לחוף? ניגשתי לקוז’ב וניסיתי לברר מה הסיבה לרוע הגזירה. הוא לא נתן לי לאמר מילה וגער בי שלא אפריע לו בעבודתו. היה ברור שאין כל סיכוי לבטל את הגזירה בתחנונים לקוז’ב. העניין נראה מאוד גרוע - הרי לא נשאיר את ההורים המבוגרים לבד בצפון, בבולון. אם לא יהיה מנוס, נצטרך כולנו להשאר במקום. מכה זאת באה לי במפתיע, לא ציפיתי שיעכבו דווקא את אהרון, רחל והירשל. רצנו, בֶּלָה הירשל ואני, ללשכת ה־מ.ו.ד. בבולון וקיווינו להתקבל על ידי ראש הלשכה רב־סרן קוּסֶנקוֹב. בחצר הלשכה לא היינו היחידים - שם הצטופפו גולים ליטאים, פינים ואחרים, שגם מהם נשללה הזכות להמשיך בהפלגה למחוז חפצם. עמדנו ליד הדלת וחיכינו לתורנו להיכנס ללשכה. התרגשתי והתעצבנתי מכל הקורה לנו והרגשתי סחרחורת ועוד פעם התעלפתי. זאת הייתה הפעם השלישית שהתעלפתי במסעות סיביר. כנראה שאירועים מעין אלה השפיעו עלי מאוד וכתוצאה הייתי מתעלף. התעוררתי מיד ובאותו רגע נקראנו להיכנס ללשכתו של קוסנקוב. פניי היו בוודאי חיוורים עד כדי כך, שגם קוסנקוב שם לב לזה ושאלני אם אני חולה. הסברנו לו את הטרגדיה הגדולה שתיגרם למשפחתנו אם יפרידו בינינו והקשינו מה בכלל התועלת באדם זקן וחולה כמו אהרון. אחרי ששמע את טענותינו, לקח פיסת נייר ולהפתענו כתב: “קוֹליָה (שמו הפרטי של קוז’ב) תעזוב! שהזקו ימשיך בדרכו!”. הודנו לו ויצאנו מלשכתו מעודדים ומאושרים שעלה בידינו לפדות את אהרון משעבוד בולון. בחזרנו לדוברה מצאנו את אהרון ורחל מתוחים מאוד בציפייה לתוצאות שליחותנו. כשבישרנו להם על הצלחתנו, רחל התייפחה, כנראה מהתרגשות. לא זכור לי שראיתי אי פעם את רחל בוכה, פרט למקרה הנדון. אהרון דיבר על מר גורלנו: “הרי אנו בידיהם כחומר בידי היוצר - בין רגע מאמללים אותנו וברגע הבא, אם ירצו, מחזירים אותנו לחיים”.

בינתיים נודעה לנו הסיבה שבגללה אמור היה אהרון להישאר בבולון. הסיבה הייתה פשוטה ומקובלת בשלטון הסובייטי. כמה ימים לפני הגיענו לבולון נפטר מנהל חשבונות באחד המשרדים במקום ולא היה מי שיחליפו. את הבעיה פתרו בקלות - פנו ל־מ.ו.ד. וביקשו שיעכבו מנהל חשבונות מבין הגולים המפליגים דרומה למען איוש המשרה שהתפנתה והפור נפל על אהרון. כל זה קרה ב־1951, שש שנים אחרי סוף המלחמה, אבל זכויותיהם של מיליוני אזרחי ברית המועצות המשיכו להיות כפייתיים, כפי שהיו בעידן העבדות: קונים ומוכרים בני אדם, מכריחים אותם לחיות ולעבוד לא על פי בחירתם, אלא על פי רצון שלטונות ה־מ.ו.ד. והמפלגה הקומוניסטית הכל יכולה.

היה נראה שהכל הסתדר ואנו יכולים לנוח ממאורעות היום ולחכות להמשך ההפלגה. את הקרשים שהובילו מהדוברה לחוף הרימו לסיפון והכל העיד שאנו עוזבים את בולון ויוצאים לדרכנו דרומה. אבל לא כך היו הדברים. פתאום הופיע מול הדוברה מיודענו קוז’ב וציווה להוריד מחדש את הקרשים לחוף. כולנו נכנסנו למתח, מי יודע מה הוא עומד לעולל? האמנם גזירות חדשות? מי יהיה הקרבן התורן? עברו כמה דקות והכל התברר. בקול תקיף, שאין עליו עוררין, הוא ציווה לטוביה גולדברג לקחת את חפציו ולרדת לחוף. “לא תמשיך בדרך ליַקוּטְסְק” אמר קוז’ב ולא הוסיף. לא הבנו מה הסיבה לגזירה החדשה. לא עזרו תחנוניהם של לילי וטוביה, קוז’ב נשאר בשלו. אפילו אנחנו, שצברנו נסיון רב בשיגעונות השלטון הסובייטי, לא הבנו מה הסיבה האמיתית לתקרית החדשה. מעניין, שמלילי לא נשללה הרשות להמשיך ליַקוּטְסְק. קוז’ב הקציב לטוביה זמן קצר להתארגנות והוריד אותו לחוף. פתאום נזכרה לילי, שמרוב בהלה והתרגשות טוביה לא לקח איתו בגדי חורף, שיצטרך להם בבולון. היא לא הצליחה לאתר את החבילה שבה היו ארוזים בגדי החורף. זרקתי לטוביה לחוף פרווה קצרה שלי שבֶּלָה הוציאה מחבילה שלנו. עברה יותר משעה מאז נלקח טוביה והדוברה עומדת קשורה לחוף ללא סימן שעומדים להפליג. פתאום ראינו את טוביה ואת קוז’ב ואיתם יקוט אחד חוזרים לחוף מול הדוברה. קוז’ב אותת שיורידו את הקרשים וטוביה עם היקוט עלו על הסיפון. באותו רגע פנתה שיירת הדוברות לנתיב ההפלגה ויצאנו לדרך. כולנו מבולבלים ותמהים שאלנו את טוביה מה קרה ומי היקוט? טוביה, מאוד נסער ועייף, ענה קצרות: “היקוט הזה משוגע ואותי חייבו ב־מ.ו.ד. לקחת אותו תחת אחריותי ועל חשבוני ליַקוּטְסְק לבית המשוגעים. אם הייתי מסרב, היו משאירים אותי בבולון לכל החורף”.

יותר מאוחר התברר שהיקוט היה צייד שחזר באביב עם פרוות שועלים ומסר אותן למחסני הממשלה. תמורתן הוא הרוויח לא מעט כסף וקיבל גם תלושים לקמח ומצרכים אחרים. הבילוי הכי מקובל אצל היקוטים היה משחקים הַזַרדִיִים בקלפים ובדומינו. קרה המקרה, שאותו יקוט הפסיד את כל כספו ואת תלושי הקמח והמשיך לשחק בהקפה. הוא הפסיד גם הלאה ולא היה לו כסף לסלק את חובו. הוא גם ידע את החוק הלא כתוב בעדה היקוטית - המפסיד בקלפים ולא מסלק את חובו דינו מוות, פשוט מחסלים אותו. לכן הוא החליט לשחק את משחק המשוגע. במשוגעים היקוטים לא פוגעים, מפני שלפי אמונתם מחלת רוח קשורה לרוח מסתורית בראשו של החולה ועם רוחות הם פוחדים להתחיל. כל סיפור ההתחזות הזה נודע לנו רק ביַקוּטְסְק. במשך כל ההפלגה, שנמשכה קרוב לחודש ימים, האכיל טוביה את המשוגע המדומה ושמר עליו שלא יעשה שטויות ומי יכול לסמוך על “משוגע”?! בקיצור, גם הפעם פתרו השלטונות הסובייטיים את בעיית אשפוזו של “משוגע” בדרכיהם המיוחדות - באיומי ביטול האישור ליציאה ליַקוּטְסְק הם הכריחו את טוביה ללוות על חשבונו חולה נפש ליַקוּטְסְק. ה־מ.ו.ד. פסק שמכיוון שטוביה הוא “פלדשר” הוא מחוייב לספק שירותי בריאות לנזקקים ולכן גם נכון וגם יאה, שיממן את העברת המשוגע מבולון לבית החולים לחולי נפש ביַקוּטְסְק. זו הייתה “הלוגיקה” של השלטון הסובייטי.

סופסוף נותקנו מחוף בולון ושיירת הדוברות פנתה לנתיב ההפלגה לכיוון דרום. שמחנו, אבל הדאגה המשיכה לקנן בליבנו - האם אכן דלגנו על המשוכה האחרונה בדרך הייסורים ליַקוּטְסְק?. מי יכול לשער את מידת האכזריות ואת שיגעונותיהם של קציני ה־מ.ו.ד.? עתידנו והצלחת מסענו היו עדיין מעורפלים. התמדנו להרגיע את עצמנו, שאלוהים יעזור ואכן נצליח במשימתנו ונגיע ליַקוּטְסְק וגם נישאר שם בלי סיבוכים נוספים.

ההפלגה התקדמה יפה ללא סערות ואירועים אחרים. עצרנו בדרך רק שלוש או ארבע פעמים לשם הטענת עצים להסקת דודי ספינת הגרר. פעם ראשונה עצרנו אֵי־שם בטייגה ולנוסעים הרשו לרדת לחוף ולרכוש מזון בכפר הסמוך. השתוקקתי להשיג לחביבה חלב והעיקר ירקות שמעולם לא טעמה, טריים או מבושלים. בברנדוכטה היה תנור והנוסעים היו רשאים להשתמש בו ולבשל את ארוחותיהם. לחוף ירדנו ארבעתנו, בֶּלָה, הירשל, אני וחביבה. בפעם הראשונה לאחר תשע שנים בצפון דרכה רגלנו על אדמה מוצקה ביער כאשר סביבנו עצים, דשא, פרחי בר – ממש גן עדן. עוד אנחנו מסתכלים סביבנו ונהנים מקסמי הטבע, נצמדה אלי חביבה’לה והתחילה לבכות. הרמתי אותה בזרועותיי ושאלתיה למה היא בוכה. היא הצביעה לכיוון העצים ואמרה ביידיש: “אני פוחדת, הוא נושך”. “מי רוצה לנשוך אותך?” שאלתיה. היא המשיכה לבכות “הוא” והראתה על עץ. “איך ינשוך אותך, הרי אין לו פה וגם אין לו שיניים!” היא לא השתכנעה ונצמדה אלי בפחד. ניגשתי לעץ ושמתי את ידי עליו והדגמתי לה שהעצים לא מסוכנים ולא נושכים. רק אז היא השתכנעה ונרגעה. אני מביא מקרה זה, כדי להדגים עד כמה היו ילדי בִּיקוֹב מנותקים מכל מושג על תופעות טבע רגילות, כמו עצים, דשא וכו' - הם פשוט לא ראו דברים כאלה מעולם.

המשכנו להתקדם באיטיות דרומה וכל יום ראינו איך הטבע מקבל שוב את צורתו הזכורה לנו מלפני תשע שנים. שוב חזרנו לראות את יערות העד הסיביריים, הטייגה, לנשום את האוויר הצח וליהנות מריחות הדשאים והצמחייה כולה. ההרגשה הנדירה לחזור ולחוש את הטבע ביופיו ובמיטבו, לחזור ולהתפעל מקסמו, זוהי מתנת אלוהים לאלה, שזכות זאת נשללה מהם במשך שנים רבות. ייתכן, שאנשים שחיו את חייהם בעולם הטבע המוכר והמקובל, יתקשו להבין את עוצמת ההתרגשות שאוחזת באלה שחזרו, אחרי מניעה ארוכה, ליהנות מיופיו של הטבע. זה דומה לאדם בריא, שלא סובל מקשיי נשימה ונושם את האוויר עם החמצן שבו בלי לשים לב לתופעה רגילה וטבעית זו. רק אדם, שמתקשה בנשימה יכול להעריך את ערכו של החמצן שאנשים נושמים ללא הבחנה מיוחדת.

פרק ה': יַקוּטְסְק

אישור לשהיית קבע ביקוטסק

ככל שהתקדמנו והתקרבנו למחוז חפצנו, העיר יַקוּטְסְק, גברו חששותינו. לא בטוח שירשו לנו להישאר בעיר, הרי ל־מ.ו.ד. “פתרונות” משלהם. כל מקום בטייגה, מכרות פחם ואבץ, הם לדידם המקומות המתאימים ביותר לאנשים כמונו. הנסתר היה רב מהגלוי.

אחרי חודש של שייט במעלה הנהר לֶנָה הגענו לפנות ערב לבירת יקוטיה, העיר המיוחלת יַקוּטְסְק. דבר ראשון ששמתי לב אליו היה מזג האוויר הקיצי, היה ממש חם למרות שהלוח הראה על חודש ספטמבר. בבִּיקוֹב באותה תקופה הטמפרטורה היא אפס מעלות ופחות, נושבות רוחות קרות, הים גועש והשמים אפורים, כאילו מתאבלים. פה היה נעים שאפילו לפנות ערב יכלו לטייל בחולצה עם שרוולים מופשלים.

טוביה התחיל לשכנע את היקוט “המשוגע” בדברי נועם שייסע איתו לבית החולים, כדי “שהרופאים המעולים” ביַקוּטְסְק ירפאו אותו מחוליו. היקוט חייך ואמר: “אתה בוודאי חושב שאני משוגע? לא, אני לא משוגע. אלה שם בבולון הם המשוגעים”. אז הוא סיפר את כל הסיפור על חובו בגין משחקי המזל. “אתה - הוא פנה לטוביה - אדם טוב, דאגת למחסורי במשך כל הנסיעה ולכן לא אגמול לך ברע. קח אותי לבית החולים ושם אני כבר אסתדר איתם לבד”. כך נפתרה בעיית “המשוגע” וטוביה נשם לרווחה.

בנמל פגש אותנו שמואל יגלינסקי, שהתחתן ביַקוּטְסְק עם פרידה קפושבסקי. כמסופר, פרידה הייתה קרובת משפחה של בֶּלָה. שמואל הודיע לנו נחרצות, שפרידה והוא מזמינים אותנו, את כל המשפחה, להתארח אצלם, ללא הגבלת זמן, עד שנסתדר. זו הייתה בשורה טובה וחשובה בשעה הראשונה לשהותנו ביַקוּטְסְק. זה פתר לנו כמה שאלות ששברנו עליהן את הראש בעת הפלגתנו.

בין מקבלי פנינו היה גם אשר רובינשטיין, שבא לפגוש את הוריו ולקחתם לחדרו ששכר ב“רובע הפועלים” - רובע לא מיוחס במיוחד באותם זמנים. לא נשכח את קבלת הפנים שהכינה לנו פרידה. במיוחד היא שמחה לראות את רחל ואת חביבה. חביבה השובבה התרוצצה בחדר מפינה לפינה ודיברה בלהט ביידיש ליטאית ושיגעה את כולם ב“חוכמותיה”. התכבדנו בארוחת ערב שפרידה הכינה שכללה…שמנת ומלפפונים! וזה היה מעבר לכל דמיון פרוע. לרוע המזל נתקפה רחל עוד באותו לילה ראשון ביַקוּטְסְק בהתקפת אבני מרה. היא סבלה ממחלה זו עוד בליטא, אבל המזון הצנוע ודל בשומנים שאכלה בבִּיקוֹב כמעט והשכיח ממנה את מחלתה. כנראה שהשמנת, שלא בא אל פיה זה עשר שנים, עשתה את שלה וגרמה לכאבים עזים.

למחרת בבוקר בא אלינו אשר רובינשטיין וביקש לעשות לנו הכרות עם הכרך הגדול יַקוּטְסְק. בֶּלָה לא יכלה להצטרף אלינו, מפני שלא רצתה להשאיר את אמא החולה לבד. הסתובבנו ברחובות העיר מלאי האבק. מדרכות היו באותם זמנים דבר נדיר, רק בחלק מרחובות העיר המרכזיים היו מדרכות מעץ. גם הכבישים באותם רחובות היו סלולים בחתיכות עץ. לא הפיתוח האורבני עניין אותי בשלב זה ביַקוּטְסְק, עיקר מחשבותיי ודאגותיי היו מופנות לקבלת רשיון משלטונות ה־מ.ו.ד. למגורי קבע בעיר ואם תצלח דרכנו בעניין זה, עומדות לא פתורות בעיות המגורים ועבודה מתאימה.

יומיים לאחר הגיענו, ביום קבלת קהל בקומנדנטורה המקומית, התייצבנו כולנו (פרט לרחל) בפני הקומנדנט וביקשנו את רשותו ואישורו להתגורר ולעבוד בעיר. אחרי חקירה קצרה ובדיקת התיקים שלנו שכבר הספיקו להגיע לידיו, אישר הקומנדנט את זכותנו להתגורר בעיר. אני מודה, שהייתי נבוך שהכל עבר כה מהר, ללא צרות והסתבכויות. לא היינו רגילים לטיפול כזה מצד ה־מ.ו.ד.. לרגע חשבנו, משנה מקום - משנה מזל, אבל הנחה זו, לצערנו, לא הצדיקה את עצמה בחיינו העתידיים ביַקוּטְסְק.

בינתיים נפגשנו עם רוב יוצאי בִּיקוֹב שהתגורר בעיר ושמענו מהם עצות רבות, לפעמים סותרות, איך לנהוג ואיך לטפל בבעיותינו. בפגישתנו החמה עם בן־ציון כץ ניתחנו את כל האפשרויות להסתדר בעבודה והעיקר איפה להשיג מגורים. בין דבר לדבר, נזכר בן־ציון שבעיר מתגוררת משפחה בשם שִימבֶּרג, שלראשה קוראים לייזר (אליעזר) והוא מועסק במשרה חשובה. לדברי בן־ציון אותו יהודי “הופך עולמות” כדי לעזור ליהודים גולים להסתדר ביַקוּטְסְק. אחרי בירור נוסף הבנתי, שאותו יהודי טוב הוא לא אחר מאשר השימברג, שהתגורר בשנים האחרונות לפני המלחמה בקיברט. נזכרתי, שעל פי שמועות שהגיעו אלי עוד בבִּיקוֹב, הוגלו הוא ומשפחתו לטִיט־אַרִי, מפעל דגים בצפון כ־200 ק“מ דרומית מבִּיקוֹב. שמחתי מאוד לידיעה שהם ביַקוּטְסְק ומסודרים יפה. לייזר הצליח להסתדר כמנהל חשבונות ראשי ב”רשות להספקה של התעשייה המקומית“. הוא היה מיודד עם אבי ולדעתי גם זכה בתמיכה לא מעטה ממנו בהגיעו אחרי חתונתו עם פסיה אשתו לקיברט. בֶּלָה ואני מיהרנו לבקרם והם שמחו לראות אותנו וקיבלו אותנו בלבביות. סיפרנו להם מה הן הבעיות המעיקות עלינו בשלב זה. לייזר, בגישתו הנוחה לבני אדם, הרגיע אותנו והבטיח לטפל בבעיותינו ובעזרת השם גם לפתרן. התברר, של”תעשייה המקומית", כפי שכינו אותה, השתייכו כמה מפעלים בעיר וללייזר, שניהל את חשבונות המפעלים האלה, הייתה השפעה לא מבוטלת על מנהליהם. הם נזקקו לעתים קרובות לאישורו על אשראי לרכישת סחורות ממחסני הרשות. לייזר היה עוזר להם ומייעץ להם בענייני אשראי וכספים, שהם בעצמם ועוזריהם לא היו מסתדרים איתם. למחרת שלח לייזר שליח להודיענו שסיכם עם מנהל מפעל לייצור רהיטים ועגלות לקבל את שלושתנו, את אהרון, הירשל ואותי לעבודה והעיקר, הוא הסכים גם להקצות לנו דירה. שמחתנו הייתה גדולה שהכל הולך ומסתדר כפי שציפינו. לכאורה היה נראה שכל בעיותינו באו על פתרונן החיובי - הורשנו לגור ביַקוּטְסְק והובטחו לנו מגורים ועבודה. חשבנו שמצבנו בכי- טוב, אבל למעשה לא פותרים ברוסיה הסובייטית מגוון של בעיות כמו שלנו בקלות כה רבה. התברר, שאסור למנהלי מפעלים לקבל גולים לעבודה בלי אישורו של הקומנדנט (סְפֶּצ־קוֹמַנדַנט). לצערנו, קרוב להגעתנו ליַקוּטְסְק, ניתנה הוראה של ה־מ.ו.ד. להצמיד את כל הגולים הבאים להתגורר ביַקוּטְסְק לעבודות בניין. ביַקוּטְסְק היה טרסט בנייה ואליו היינו כולנו מיועדים ועל מנהלי מפעלים אחרים נאסר לקבלנו לעבודה ללא אישור מיוחד.

הסתדרנו בעבודה וזכינו במגורים

הבעיה החדשה הדאיגה אותנו מאוד - איך ואיפה נקבל רשיון המתיר לנו לעבוד במפעל המוכן לקבלנו? גם הפעם השכיל לייזר למצוא מוצא מהסבך. הוא עשה לי הכירות עם בחור יהודי יוצא ליטא בשם בֶּקֶה (בוריס) יַנוֹבְסְקִי, שעבד כמנהל הספקה באותו מפעל שהיינו אמורים לעבוד בו. בוריס, גולה כמונו, ידע איך להסתדר עם “גדולי” החברה בעיר. הוא היה, בין היתר, מיודד עם הקומנדנט וידע איך לשחדו. לייזר ביקש מבקה לסדר את העניין לאלתר. לא יאומן כי יסופר - למחרת היה בידינו האישור הדרוש. “איך עשית את זה?” - שאלתי את בקה. הוא ענה לי: “בפשטות, ליטר אחד של ספירט שגמרנו, שכנע את הקומנדנט, שאכן יש לאשר למנהל המפעל לקבלכם לעבודה”. לאחר שהאישור היה בידינו התקבלנו על ידי מנהל המפעל פּוֹמוֹרצֶב - רוסי חכם וערמומי. לאהרון הוא הציע משרה של מנהל חשבונות, לי - משרה של מנהל המשק ולהירשל הציע לעבוד בינתיים במחלקת הייצור על מכונה חדישה שרק התקבּלָה. הסכמנו כמובן לכל שהציעו לנו והבענו את נכונותנו לצאת לעבודה לאלתר. שטחתי בפני פומורצב את בעיית הדיור שלנו ורמזתי שהחבר שימברג מרשות ההספקה הרגיע אותנו שגם בעיה זו תיפתר במסגרת עבודתנו החדשה. הוא לא התכחש להבטחתו ללייזר ושלח אותנו עם אחד העובדים לראות את הדירה המוצעת לנו. דירה זו נשכרה ע“י המפעל מיקוט, שעבר לגור באזור אַלדַן, מאות קילומטרים מיַקוּטְסְק. הדירה, פחות מעשר דקות הליכה מהמפעל, הייתה ברחוב שמאחוריו השתרעו שדות, כלומר בסוף העיר. הבית היה לטעמנו - גדול, כפול בשטחו מזה שהיה לנו בזמן האחרון בבִּיקוֹב. הדירה הייתה מחולקת ע”י מחיצות עץ לשלושה חדרים ומטבח. מתחת לריצפה היה מרתף לאיכסון ירקות בחורף. מאחורי הבית השתרע שטח אדמה בגודל של שני דונם בקירוב לעיבוד חקלאי. התרשמנו לטובה מהדירה המוצעת והודענו לפומורצב שאנו מוכנים, ברשותו לעבור מיד לדירה החדשה ולהתחיל בעבודה. עוד באותו יום ניקינו את הדירה ולמחרת עברנו עם מטלטלינו, לא לפני שנפרדנו והודנו ליגלינסקים בעד הכנסת האורחים החמה שזכינו לה, למגורים החדשים.

ללא שהייה יצאנו שלושתנו לעבודה במפעל וניגשנו במרץ למלא את התפקידים שלהם מוננו. אהרון, כאמור, מונה למנהל חשבונות במשרד, שמנהלה היה יקוט די פרימיטיבי, שהתמצא מעט מאוד בתורת החשבונאות. נראה שכוונתו של פומורצב הייתה לאייש את הנהלת החשבונות באדם המתמצא במקצוע שיכולים לסמוך עליו. הרוסים האמינו שגולים יהודים הם עובדים טובים ונאמנים וכדאי להעסיקם במשרות רגישות. בגורלי עלה פעם שנייה בסיביר להתמנות למנהל משק. גם הפעם קודמי במשרה היה רוסי שבקושי היה מסוגל לדבר מרוב שיכרות. העברת הסמכויות התנהלה בסדר, בלי התנכלויות אליי, להפך - ביחס של כבוד. כל הפרטים נרשמו ותוך כמה ימים הוסמכתי רשמית לתפקיד. באחריותי היה כל המשק - 20 סוסים, ארבע משאיות שלא פעלו בגלל מחסור בחלקי חילוף, כל הדירות המאויישות בעובדי המפעל, מנסרה וכל מה שקשור להספקת שרותים (הספקת מים, ניקיון, הובלות וכדומה) למחלקות הייצור. בקיצור, הייתה לי עבודה מרובה - הייתי מתחיל את יום עבודתי בשש בבוקר וגומר מאוחר בלילה. משכורתי הייתה 1,000 רובלים ישנים, משכורת צנועה, שבקושי יכלה להספיק לכלכלת המשפחה, אבל, בהתחשב בכך שעבדנו שלושתנו והקפדנו להצטמצם בהוצאות רק למצרכים חיוניים, הצלחנו להתפרנס בצנע. לקנות בשר בשוק לא הרשינו לעצמנו, רק לחביבה קנינו כמויות קטנות של בשר. הודות לשכנים שהחזיקו פרות ומכרו חלב במחירים סבירים, יכולנו לקנות חלב ומוצריו לפי צרכינו.

מכיוון שהגענו ליַקוּטְסְק בספטמבר, לא הספקנו לזרוע ירקות באותה שנה. נזקקנו בדחיפות לתפוחי אדמה ולעוד ירקות. בינתיים התידדתי עם כמה עובדים, שנראו לי אנשים הגונים. סיפרתי להם על הדאגה שלי לגבי ירקות לחורף. אחד העובדים שלי, פּרִיפוּזוֹב, סַחַליַר (חצי רוסי, חצי יקוט) הציע לי את עזרתו והבטיח לנסוע איתי ביום המנוחה, יום ראשון, לקולחוז בקירבת יַקוּטְסְק ולרכוש שם את הירקות הדרושות לנו. ביקשתי ממנהל המפעל רשות להשתמש תמורת תשלום בסוס להעברת הירקות מהקולחוז. פומורצב הסכים, אבל התנה את אישורו שלא יהיה כל תשלום בעד ניצול הסוס - “אתה אדם חדש כאן ויש לתמוך בך” - אמר. העובדים הרוסים ששמעו שביקשתי מפומורצב רשות להשתמש בסוס תמורת תשלום, צחקו עלי באומרם: “בעצמו בעל הבית על כל הטרנספורט והולך לבקש רשות”. כך הם הבינו, אבל אני הבנתי את העניינים אחרת. זכרתי איך פיטרו אותי בין רגע ממשרותיי הקודמות ולא רציתי להשלות את עצמי כי אכן “בעל הבית” אנוכי.

באותו יום ראשון הבאתי יחד עם פריפוזוב 15 שקים תפוחי־אדמה ועוד כמה שקי כרוב ושאר ירקות והכל במחירים די נוחים. יחד עם הירשל הורדנו את הירקות למרתף וסידרנו אותם לחורף. הרגשתנו הייתה די טובה וחשבנו שכל בעיותנו הבוערות נפתרו ונוכל לקבל בשלווה את החורף הקר ביַקוּטְסְק. כבר לא פחדנו מקשיי תזונה, מרעב - המרתף היה מלא בירקות. גם בעיית עצי הסקה נפתרה. כאמור הייתה בניהולי מנסרה והשטח שם היה מלא בעודפים של חלקי עץ מנוסרים. בעזרת פריפוזוב שהיה עגלון, העברתי עצי הסקה בכמויות הנחוצות לחורף. ברור, שבעד הכל שילמתי, רק פריפוזוב ביוזמתו, בלי ידיעתי, היה מטעין בעגלה במקום מטר מעוקב אחד כמויות יותר גדולות.

כמסופר זכיתי בהערכתם של עובדי המפעל, אבל למרות זאת נמצאו גם כאן אנשים שרצו להכשילני. מנהל החשבונות היקוטי לא השלים, כנראה, עם נוכחותו של אהרון, שהתמצא יותר טוב ממנו בהנהלת חשבונות, והחליט להכשילנו, כדי שנגורש כולנו. הוא שכנע עגלון בשם לֶנקוֹב, שזה ינסה לשחדני, כלומר, ייתן לי כסף בעד עצי הסקה ואני אחתום לו על רשיון להוצאתם מתחום המפעל. הכל היה מתוכנן לפרטי פרטים. הם ידעו מתי אני חוזר מארוחת הצהריים למפעל ובאותו זמן המתין לי אותו לנקוב במקום שיכלו לראותו מחלונות המשרד של הנהלת החשבונות. מנהל החשבונות היקוטי אסף ליד החלון את יתר העובדים כדי שיהיו עדים איך אני לוקח כסף מלנקוב. כשהגעתי למקום המיועד לפורענות פנה אלי לנקוב בבקשה, שאחתום על הרשיון להוצאת עצים משטח המפעל ואת הכסף שהחזיק דחף לידי. אני התנערתי מכספו ואמרתי לו שמשלמים בקופת המפעל ויועיל גם הוא לעשות כך ואז מנהל החשבונות הראשי יחתום לו על הרשיון. הוא ניסה עוד פעם לשכנעני לקחת את הכסף בתואנה שאין לו זמן לטפל בעניין. השארתי אותו עומד וכספו בידיו. כל עובדי המשרד ראו בחלון את המתרחש. עוד באותו יום גילתה לי הקופאית את הסיפור האמיתי על ההצגה שלנקוב ניסה לעשות. היא אמרה שכולם נוכחו לדעת שאכן, אנו, החדשים, אנשים ישרים ושונים מאלה שעבדו במשרותינו לפנינו. היא שבחה את אהרון ואמרה שמעולם לא היה להם איש מקצוע כמוהו ונוח להם להיעזר במומחיותו. היקוט, כמובן, לא סבל מצב כזה. אני הסקתי מסקנות מניסיונות חורשי רעתי להכשילני ונזהרתי מאוד מכל מיני פרובוקציות שבחשו סביבי.

הירשל עבד במחלקה להכנת חלקי רהיטים ושאף להמשיך בלימודיו ולפצות את עצמו על השנים האבודות בגלות בִּיקוֹב. הוא היה בחור כשרוני ונחוש בדעתו להמשיך בלימודים. הוא התקבל לשנת הלימודים הבאה (1952) ללימודים אקסטרניים לכיתה האחרונה בביה"ס התיכון. בשנת 1941 עמד בבחינות הגמר בעירו שַקִי, אבל שבוע לפני סיום הבחינות הוא הוגלה יחד עם משפחתו וכך לא זכה לתעודה המעידה על רמת השכלתו. בגלל המצב הכלכלי הקשה בבית, החליט הירשל ללמוד בצורה אקסטרנית, כדי שיוכל להמשיך לעבוד ולהשתתף בפרנסת המשפחה. אחרי שגמר בהצלחה את התיכון הוא התקבל למכון הפדגוגי בעיר, לפקולטה לפיסיקה־מתמטיקה. על המשך לימודיו וכל הקשור בכך אספר בפרקים הבאים.

החורף הראשון ביקוטסק

נראה היה, שעברנו את תקופת הקליטה הראשונית והתאזרחנו ביַקוּטְסְק. הדירה, כמסופר, הייתה די נוחה לפי מושגינו. השגנו גם “ריהוט” - הירשל התקין דרגשי שינה ומעין מזנון - כמה מדפים להחזקת כלים וכדומה. הבאתי מהמפעל ברשות המנהל שולחן ארוך מקרשים וכמה שרפרפים. קניתי במפעל מזרון קפיצים, שבשכבנו עליו חשנו אותם כדוקרנים, ומתחתיו התקנתי ארגז לכלי מיטה. את מיטתה של חביבה הבאנו אתנו מבִּיקוֹב ואת בגדינו תלינו על מסמרים בקיר. כך הסתדרנו בזמן הראשון. מה שהדאיג אותנו היו המשכורות הדלות להן זכינו. כאן ביַקוּטְסְק לא היו דגים חינם (זכרנו את הדגה שאכלנו בבִּיקוֹב מיס) ובעד כל דבר היינו חייבים לשלם בכסף מלא. הרווחנו ביחד כ־2,500 רובלים ישנים שהספיקו בצמצום לכלכלת משפחה בת שש נפשות. התפריט שלנו התבסס רוב רובו על מאכלי תפוחי־אדמה וכרוב. בֶּלָה הייתה קונה בחנות, שהייתה מרוחקת כקילומטר מביתנו, דגים מלוחים מסוג “זאב הים” (דג מסוג נחות). היא הייתה משרה אותם במים במשך כמה יממות עד שהמליחות הייתה פוחתת ואז טוחנת אותם ומטגנת מהם קציצות. “המטעמים” האלה עם לחם ותפוחי־אדמה ובתוספת מרק כרוב היו משביעים אותנו. חשוב כאן להזכיר, שמתחילת שנות החמישים פסקה התכתבותנו עם חו"ל וכמובן נפסקו גם משלוחי החבילות שבזמנו היוו את חלק הארי של הכנסותינו. “המלחמה הקרה” הייתה בעיצומה וסטלין הוריד את “מסך הברזל” בכל גבולות האימפריה שלו, כדי למנוע חדירה, חס וחלילה, של שמץ מידע מבחוץ לממלכה הבולשביסטית. כל זה היה במסגרת “הדמוקרטיה הגדולה של העמלים” שעליה הכריזו סטלין וחבריו במוסקווה. אלו היו שנותיו האחרונות של הרודן סטלין.

בחורף הראשון שלנו ביַקוּטְסְק שנמשך 7–6 חודשים, למדנו להכיר על בשרנו את הקור הנוראי השורר באזור סיבירי זה. בגלל מיקומה של העיר באזור קונטיננטלי, רחוק מהים, היה הקור עז יותר מאשר בבִּיקוֹב, אבל כאן היינו פטורים מסופות השלג שהיו מנת חלקנו בצפון. בחודשים דצמבר־פברואר הייתה הטמפרטורה ביַקוּטְסְק יורדת ל־(50־) עד (55־) מעלות מתחת לאפס. לא רק בחוץ היינו סובלים מהקור הנורא, גם בבית סבלנו מטמפרטורות נמוכות. על אף שיחד עם הירשל טייחנו את קירות הבית מבחוץ בשלג לח (כמו בביקוב), היה הקור חודר לבית ובימים הקרים ביותר, למרות שלוש הסקות של התנור ביום, לא הצלחנו להעלות את הטמפרטורה בבית לרמה סבירה. בבקרים הייתי עמל קשה עד שהייתי מצליח לשחרר את הדלת מהקרח שהצטבר במסגרתה ובלית ברירה הייתי פורץ אותה בכוח בקרדום כבד. מים שנשפכו במקרה על הרצפה היו קופאים מיד וחביבה’לה הייתה מחליקה בהנאה על משטח הקרח הביתי. במשך רוב שעות היום היא הייתה לבושה במעילה החם, בכובע ובכפפות. רק פעילותה הבלתי פוסקת מנעה ממנה להרגיש לא בנוח בטמפרטורה הנמוכה ששררה בבית. לפנות ערב היה החום בבית עולה ולא נזקקנו ללבוש נוסף על המקובל בבית. למרות אי הנוחות החורפית היינו מרוצים שזכינו להגיע ליקוטסק והתאזרח בה.

במסגרת עבודתי במפעל הייתי עמוס מעל ומעבר בעבודות שונות נטולות כל קשר לתפקידי המוצהר. כאמור התמניתי למנהל המשק, אבל כעבור כמה חודשים מוניתי לתפקיד נוסף (כמובן, ללא תוספת משכורת). מנהל המחסנים היקוטי נתפס בקלקלתו (בגניבות) ופוטר לאלתר ממשרתו. פומורצב, בלי לחשוב הרבה, הטיל עלי גם את האחריות על המחסנים. ברצונו להרגיעני הוא טען שאת המחסנאות הוא מטיל עלי רק לכמה שבועות, לכל היותר לחודש, עד שיימצא מועמד מתאים לתפקיד. מיותר לספר, שאת התפקיד הזמני הזה מילאתי, בנוסף לתפקידי המקורי, במשך שש שנים עד שעברתי לעבוד במסגרת אחרת. בזה עוד לא נגמר ניצולי בעבודות נוספות והכל ללא תוספת כלשהי במשכורתי. פחות משנה להכנסי לתפקידי במפעל, עזב בוריס ינובסקי את תפקידו ועבר לתפקיד משתלם ומתאים יותר לטעמו במיניסטריון “לתוצרת מקומית”. בוריס היה, כאמור, בחור מצליחן, שידע לרכוש את לבם של הממונים עליו. היו לו מכרים בקרב כל הרבדים של קובעי ומבצעי המדיניות הכלכלית ביַקוּטְסְק. תכונה זאת הייתה מאוד חשובה לממלא תפקיד באספקת חומרים למפעל הדרושים לייצור וכן את צרכי המשק והתובלה (משאיות סוסים וכו').

כשבוריס שוחרר מהמפעל לפי הוראת המיניסטריון, פומורצב לא חשב פעמיים והטיל עלי בנוסף למשרה הכפולה שלי, גם את האחריות לאספקה ולשיווק. אמרתי לפומורצב שמאחר וחלף הרבה זמן מאז התמניתי זמנית גם לתפקיד האחראי על המחסנים וטרם נמצא לי מחליף, הוא בוודאי מודע לכך שכל אדם מוגבל ביכולת שלו ולא ייתכן שאדם אחד ימלא שלושה תפקידים בעת ובעונה אחת. “תראה - ענה פומורצב - הפעם אהיה כנה איתך. אין בדעתי להחליפך במילוי התפקידים הנוספים. אין ספק בלבי שאם אמנה שני רוסים מקומיים לתפקידים האמורים, הם לא יצליחו כמוך, אף על פי שאתה ממלא לבד את שלושת התפקידים. במיוחד הם לא יצליחו כאחראים על המחסנים והאספקה, כי הם ימהרו לשלוח את ידם לכיס לא להם. אין ביכולתי להעלות את שכרך כמגיע לך, אבל אני מבטיח לך שבכל עת ובכל הזדמנות שתזדקק לעזרה, אני אהיה לצידך ואעשה את המירב לטובתך. זה לא פחות חשוב מכמה מאות רובלים נוספים”. הבנתי את הרמז - הוא הבטיח להיות סנגורי במקרה שה־מ.ו.ד. יתנכל לי. חשבתי אז שהוא צודק: אני במעמד של גולה הייתי זקוק בעת צרה להגנתו של אישיות בכירה. לימים התברר שנשענתי “על קנה רצוץ” וביום בו נזקקתי לעזרתו, קצרה ידו מלהושיע. אבל על זה בפרקים הבאים. עם זאת יש להודות שפומורצב מעולם לא השיב את פני ריקם. כל פניותיי אליו במסגרת תפקידי, וגם אם היו אישיות, נענו ללא היסוס. הוא נתן לי יד חופשית בכל הקשור לתפקידַי. כל אחד אחר במקומי יכול היה לעשות כסף רב, שכן תפקידיי היו קשורים בשליטה בסחורות ובשירותים. מאסתי “ברווחים” מעין אלה. המשכנו לחיות בצנע ולא נגעתי בדברים שלא היו שייכים לי. גם בֶּלָה התנגדה בכל תוקף להכנסות לא כשירות - שנינו הסכמנו לדעה שאין להסתכן ושמספיקות לנו הצרות הקיימות במילא. פעם אמר לי יהודי בשם טיטֶבסקִי, שהוא לא יכול להאמין שאין לנו כסף, הוא במקומי היה נעשה מיליונר. הדיאלוג הזה התנהל עת שעמדתי לקנות ממנו דירה, אבל על זה יסופר בהמשך. למרות שהיו בידי מחסנים עם ריהוט, לא היה בביתנו דבר פרט לרהיטים שפרטתי בפרקים הקודמים. פעם ביקרו אצלנו סוכני “הרשות נגד גניבות ומעילות” (או ב.ח.ס.) מטעם משטרת יַקוּטְסְק. הם מצאו את בֶּלָה עובדת יחפה בגן וביקשוה להראות להם את דירתנו ולענות על שאלות שתִשָאֵל. כשנכנסו לבית וראו את הצנע בריהוט ואת הציוד הדל שהיה ברשותנו, הם חזרו ושאלו: “האם זאת דירתו של מנהל האספקה והשיווק דוד שדכנוביץ'?” כשנענו בחיוב ע"י בֶּלָה הם חייכו ואמרו: “קשה להבין את האדם הזה - או שהוא נוכל ערמומי או שהוא פשוט טיפש”. את האפשרות השלישית, שיתכן שהאדם הזה הוא פשוט אדם הגון, הם לא העלו בדעתם.

מְגַדְלִים ירקות

החורף הראשון ביַקוּטְסְק (52–1951) חלף והתחלנו להתכונן לעיבוד חלקת הקרקע שעל יד ביתנו ולהכינו לזריעת ירקות. אמרתי “התחלנו”, אבל למעשה הכנת הערוגות והזריעה נעשו ע"י בֶּלָה. אנו הגברים היינו עמוסים מאוד בעבודותנו, אבל את זמננו הפנוי היינו מקדישים לעזרה לבֶּלָה, במיוחד בעבודות הפיזיות הקשות. ברצוני להזכיר בהקשר זה את שכננו ממול נִיל צַרֶנקוֹ, אוקראיני, שהוגלה בשנות השלושים והצליח אחרי הרבה גלגולים להגיע ליַקוּטְסְק ולהתבסס בה. הוא וכל השכנים מסביב התפרנסו מגידול ירקות ומפַּרוֹת שהיו ברשות רובם. את הירקות היו מוכרים בשוק, במיוחד בחורף, במחירים מפולפלים. אותו שכן צרנקו היה אדם טוב לב ומיד התיידד איתנו. במיוחד חיבב את בֶּלָה והיה קורא לה בשמות חיבה. הוא היקנה לה את תורת הירקנות, שהייתה כספר החתום עבורה ולימד אותה את רזי גידול הירקות באדמת יַקוּטְסְק המלוחה והלא מתאימה לעיבוד חקלאי שגרתי. ההכנות לעיבוד הגינה היו מתחילות בחורף, כשפרופוזוב היה מביא את זבל הסוסים מהאורוות ומפזרו על החלקה. לקראת האביב הוא היה חורש את אדמת הגינה ומכינה לזריעה. פרופוזוב היה עוזר לי ברצון, מפני שהוקיר אותי, כי גם הוא זכה בגישה אוהדת מצידי לכל פניותיו. הוא מאן לקבל תשלום עבור החריש ואמר שידידים חייבים לעזור איש לרעהו. בכלל, יחסינו עם כל שכנינו ברחוב מַטְרוֹסוֹבָה (כך קראו לרחוב) היו טובים מאוד. הם התייחסו אלינו בכבוד וברצון רב הלכו לקראתנו כשפנינו אליהם. לא סבלנו מכל אפלייה או יחס עויין מצד שכנינו בעלי הלאומים השונים. ניל צרנקו שהוזכר לעיל, היה ממש ידיד המשפחה.

ובכן, באביב זרענו תפוחי־אדמה וירקות אחרים. בזכות שיטותיו של ניל צרנקו הצלחנו לגדל אפילו עגבניות ובפחות הצלחה - מלפפונים. גידול ירקות אלה היה די מסובך. קרה שבלילות עברו גלי קור ואז באישון לילה היינו ממהרים לכסות את הגידולים בקש ובכל מיני סמרטוטים. לא קל היה לגדל ירקות ביַקוּטְסְק, אבל למרות זאת לא ויתרנו עליהם. פרט לגינה ליד הבית זרענו תפוחי־אדמה בחלקה שהקציבו לעובדי המפעל על יד נהר הלֶנָה. הצלחותינו בגידול תפוחי האדמה שם לא היו גדולות בגלל האדמה המלוחה, שבשל “ביש מזל” תמיד הייתה נופלת בחלקנו. לכאורה היו מגרילים את החלקות, אבל, מעשה שטן, המנהלים ואנשי המפלגה המכובדים, תמיד זכו בחלקות הטובות, הפחות מלוחות ופשוטי העם, ואנו ביניהם, היו זוכים רק באדמות מלוחות, פחות מתאימות לגידול ירקות.

כמסופר, היה הקייץ ביַקוּטְסְק חם מאוד והטמפרטורה הייתה עולה עד 30 מעלות חום. גשמים כמעט ולא היו יורדים והאדמה שספגה את לחותה מהפשרת השלגים באביב, הייתה מתייבשת מהר. מי שרצו לגדל ירקות או גידולים אחרים היו חייבים להשקות את האדמה יום יום. כמאתיים מטרים מביתנו הייתה ביצה גדולה וממנה הייתי כל ערב בשובי מהעבודה מביא חביות מים בעזרת עגלת יד על שני גלגלים (טֶלֶז’קָה) לגן שלנו. שעות רבות הייתי הולך הלוך וחזור עם המים ובֶּלָה ויתר בני המשפחה, כולל חביבה עם משפך קטן, היו משקים את הגן. השכנים שלנו, רוסים, סינים וקורֶאַנים, התקינו לעצמם מגדלים על חוף הביצה ובעזרת מוט ארוך, כעין מנוף, היו מרימים דליים עם מים ומזרימים אותם באמצעות מרזבים מקרשים אל הגנים שלהם. צורת השקייה כזאת הייתה ללא ספק יותר נוחה, אבל לנו לא היו היכולת והאמצעים וגם לא הכדאיות להתקנת מתקנים כאלו. אחרי כמה שנים החכמתי והרשיתי לעצמי לקחת סוס עם עגלת חבית גדולה והייתי מעביר את המים לגן בדרך יותר קלה ויעילה. בלי שהבחנו בכך, רכשנו ידע ונסיון בגידול ירקות וזכינו ביבולים די טובים. ניצלנו כל רגב אדמה בגן לזריעת כל ירק שניתן היה לגדלו באדמת יַקוּטְסְק המלוחה. בֶּלָה התמחתה בגידול סלק והייתה אוספת יבולים גדולים, שעלו על הצרכים שלנו. במקרים כאלה היינו מוכרים את העודפים לסיני אחד במחירים נמוכים והוא, כמובן, היה מוכר את הסחורה בשוק ברווח ניכר. ניל צרנקו היה גוער בנו על שאנו לא מנסים להשיג תמורה נאותה עבור יבולינו, שבגידולם השקענו עמל כה רב. פעם הוא שכנע אותי לנסוע אתו לשוק ולמכור את עודפי הירקות שבֶּלָה אספה בגן. התביישתי לעמוד בשוק ולמכור ירקות, אבל ניל שכנע אותי. עמדתי לידו כשעה ואף אחד לא ניגש אלי ולא קנה דבר. בסוף ניל אמר לי להתרחק מהשולחן ולתת לו לטפל במרכולתי. כעבור שעה קלה הוא מכר את כל הירקות שהבאתי במחירים טובים. מאז לא חזרתי לנסות את מזלי בשוק - האמנתי שאני ביש מזל במכירות ובזה נגמרה “הקריירה” שלי בשווק ירקות.

יהודים ביַקוּטְסְק

ביַקוּטְסְק מצאנו ציבור יהודי די גדול שהיה מורכב מיהודים גולים כמונו, שהצליחו להשתחרר ממקומות הגלייתם ולהגיע לכרך הגדול ומיהודים ותיקים, שהיו הצאצאים של גולים מימי הצאר, שהוגלו בגלל פעילותם המהפכנית באותה תקופה או בגלל חטאים אחרים. היו בעיר גם יהודים סובייטיים, שנשלחו ע“י השלטונות למלא כאן תפקידים שונים ולפעמים די חשובים במישור המפלגתי, התרבותי והכלכלי. היה בעיר בית־קברות יהודי (דבר נדיר באותם הימים), שאופיו היהודי נשמר בזכות העובדה שהיו קבורים בו ארבעה יהודים מהפכנים שהוצאו להורג על ידי שלטונות הצאר. עובדה זאת הצילה את בית הקברות הזה מכלייה ונשאר יהודי לחלוטין. בצריף מוזנח בבית הקברות נמצאו ספרי תפילה וספרי תלמוד, שלפני בואם של הגולים אף אחד לא התעניין בהם ושהיו בסכנת חיסול. לאהרון נודע על ספרי הקודש הזרוקים באותו צריף והוא לקח משם כמה ספרים ששימשו לו ללימוד התלמוד. לפי עדותו של ידידי אליהו אולשטיין היו מקיימים באותו צריף תפילות בשבתות ובימי חג. חברי גרשון קליבנסקי סיפר שבחצר מגוריהם של משפחת לנגלבן ביַקוּטְסְק הייתה ביקתה שבה נערכו תפילות. אני אישית לא נוכחתי ולא השתתפתי בתפילות במקומות האמורים. כמה פעמים בימי חג הייתי נוכח בתפילות בדירתו של גרשון. בשנה האחרונה לשהותנו (1958) ביַקוּטְסְק התקיימו, ביוזמתו של אהרון, תפילות הימים הנוראים בדירתנו. על קיומה של קהילה יהודית בעבר העידה נוכחותם של כמה יהודים מאוד זקנים בעיר, שלא התכחשו לעמם ולדתם. אותם זקנים מופלגים, שבניהם, נכדיהם וניניהם היו חברי המפלגה הקומוניסטית ובחלקם השתייכו לעילית הסובייטית במקום, המשיכו לחיות את חייהם היהודיים המסורתיים. זכורה לי משפחת אֶסתֶרקֶס, שהסבא הזקן היה במאמץ רב ובעזרת מישהו מבני משפחתו בא להשתתף בתפילות שבת וחג. בני משפחת אסתרקס כיהנו בתפקידים רמים ביַקוּטְסְק. זכורה לי פרשה הקשורה לאחד הנכדים שלא הכרתיו ושהתגורר עם אישתו הרוסיה באירקוטסק. כנראה, שאותו נכד, שספג בילדותו בבית הוריו משהו ממורשת העם היהודי, לא התכחש לעמו ולמרות היותו חבר המפלגה, פנה לסטלין בבקשה, שירשה לו להתנדב לצבא הישראלי במלחמתו באימפריאליזם האנגלי. הנימה האוהדת לישראל בעיתונות הסובייטית בשנת 1948 הטעתה אותו, כפי הנראה, ולתומו האמין שגם ליהודי מותר להילחם למען עמו וארצו. הוא טעה טעות מרה - הוא נאסר ועקבותיו אבדו כשם שאבדו עקבותיהם של רבבות אחרים שחוסלו כ”אויבי העם". אישתו הרוסיה, רופאת ילדים במקצועה, עברה לגור ביַקוּטְסְק בחיק משפחת אסתרקס וסופר עליה שעברה לדת היהודית והייתה מדליקה נרות שבת. סופר גם שבנה הקטן נימול בחשאי ביַקוּטְסְק. אני הכרתיה כשנזקקתי לעזרתה הרפואית לחביבה שחלתה בחצבת קשה. העזרה הרפואית שהייתה לשירותינו הייתה בדמות בחורה צעירה - פלדשר, ולא סמכנו עליה. כשנודע לי על רופאת הילדים במשפחת אסתרקס, נסעתי לביתה וביקשתיה לבוא איתי ולבדוק את חביבה תמורת תשלום. בלי להשיב לי מילה, היא קמה ממקומה ונסעה איתי בכרכרה שהייתה ברשותי אלינו הביתה. היא בדקה את חביבה’לה היטב, הרגיעה אותנו ונתנה לה מרשם לתרופות. על כסף לא רצתה לשמוע וביקשה לא להזכיר יותר מילה זו. היא גם באה מיוזמתה פעם נוספת לראות את בתנו. אחד היהודים מבני המשפחות הותיקות בעיר, היה גֶרשנגוֹלץ, שהיה מנהל בית הספר התיכון שהיה מוכר כמוסד חינוכי למופת. הוא נעצר בעת עלילת הרופאים באשמת ריגול לטובת יפן. ההוכחה למעשי הריגול שלו היה מקלט הרדיו שנמצא ברשותו. אחרי מות סטלין הוא שוחרר וזוכה מכל אשמה.

ברצוני להתעכב כאן בתיאור מצבם הכלכלי והחברתי של היהודים הגולים, שהצליחו לקבל רשות לשהיית קבע בעיר. למיטב זכרוני היו כולם מסודרים בעבודה קבועה. חלקם הצליחו יותר טוב ולחלקם לא האיר המזל פנים. בדרך כלל, בהשוואה למנת חלקנו בצפון, רמת חיינו ביַקוּטְסְק עלתה. גולים צעירים, שהצליחו לצאת את מקומות הגלייתם בצפון יותר מוקדם, התקבלו ללימודים במוסדות השכלה שונים בעיר, במיוחד היה מבוקש המכון הפדגוגי, שהעניק תוארי השכלה גבוהה. חלק מצעירי הגולים למדו בטכניקומים (בית־ספר טכני מקצועי) שונים ובגמר לימודיהם הועסקו כולם במקצועות שרכשו. גם גיסי הירשל מהרשק, כפי שסופר קודם, התקבל ב־1953 למכון הפדגוגי ללימודי פיסיקה־מתמטיקה. הוא למד כתלמיד אקסטרני וקיבל תואר אקדמי בגמר לימודיו ב־1958. הוא שקד מאוד על לימודיו וכמה פעמים בשבוע היה לומד בספרייה העירונית עד שעות סגירתה. דרך אגב, זו הייתה ספרייה עשירה עם מחלקה מדעית, שסיפקה לסטודנטים ספרות במקצועות אקדמיים. בֶּלָה הייתה דואגת לו מאוד עד שובו הביתה, כי הליכה ברחובות יַקוּטְסְק בלילות הייתה די מסוכנת ובמקום מגורינו הסיכון היה גדול במיוחד, בגלל שהיה בקצה העיר. לרצוח ולשדוד אדם היה די “מקובל”. הירשל סיים את לימודיו בהצטיינות ובעת חלוקת תעודות ההסמכה, בירך אותו הרקטור של האוניברסיטה (בינתיים הפך המכון לאוניברסיטה) באמרו, שלא זכור לו מקרה שבוגרים אקסטרנים בפקולטה למתמטיקה ייגמרו בהצטיינות. אנו היינו בין האחרונים שיצאו את הצפון ובגלל קשיי פרנסה לא יכולנו, בֶּלָה ואני, להתפנות ללימודים. אני, כמסופר, עבדתי קשה מאוד ללא הגבלת זמן וגם בֶּלָה הייתה טרודה בטיפול במשפחה בת שש הנפשות ובאמהּ החולה שמפעם לפעם הייתה מתאשפזת בבית החולים.

ביַקוּטְסְק השתקעו יהודים ממקומות הגלייה שונים במרחבי יַקוּטִיָה הענקית. רוב היהודים הצליחו לצאת מחבל יַנָה בצפון ומיערות יקוטיה בדרום. גם שארית הפליטה היהודית בביקוב הגיעה תוך שנה לעיר זאת. נוצרה בעיר קהילה יהודית קטנה של גולי ליטא על סממניה המיוחדים - שפת היידיש, הציונות והעזרה ההדדית. היכרתי בקהילה זאת חברים חדשים וביניהם את יעקה פַּלוּנְסְקִי (את לאה אשתו היכרתי עוד מקובנה), את זֶלִיג ווֹלוֹבִיץ' ואת אשתו בתיה, את ווליק ברנשטיין עם פרומה אשתו (אחותו של יעקב פלונסקי). היינו בקשרים הדוקים עם חברינו מביקוב, במיוחד עם בן־ציון כץ, עם אשר ואברהם רובינשטיין, מנדל וגיטה קליבנסקי, טוביה ולילי גולדברג, משפחות רזניק־גרשטיין ועם כל יתר יוצאי ביקוב שהשתקעו ביַקוּטְסְק.

עלילת הרופאים היהודים

1952 הייתה שנה קשה ליהודי ברית המועצות בכלל ולנו, הגולים היהודים, בפרט. בסוף חייו של הרודן סטלין הלכו ורבו התנכלויות השלטונות ביהודים, לא שלפני כן היו צדיקים בהליכותיהם. נראה היה, שמישהו בקרמלין - מאורת הצפעונים הבולשביקית - ישב והמציא עלילות אנטישמיות. בסוף שנות הארבעים הואשמו היהודים בנטיות קוסמופוליטיות וייחסו לנו את התואר “עם ללא מוצא וללא לאום”. סטלין, כפי שהתברר אחרי מותו היה, בנוסף לתכונותיו הרודניות והרצחניות, גם אנטישמי מושבע. יום אחד פרסמו העיתונים והרדיו הסובייטיים בהבלטה רבה עלילה נוראה נגד יהדות רוסיה. הסיפור שהמציאו היה על רציחות שבוצעו, כביכול, על ידי רופאים יהודים בגדולי ומנהיגי המפלגה הקומוניסטית ושמטרתם המיידית הייתה לרצוח גם את סטלין. זה נעשה, כביכול, במסווה של טיפולים רפואיים קלוקלים. במאמרים נרחבים הסבירה העיתונות לקוראיה, שכל הרציחות במנהיגי האומה נעשו ע“י הרופאים היהודים, שאגב היו מגדולי המומחים ברפואה ברוסיה, במצוות “הג’וינט” וההנהגה הציונית העולמית. רופאה רוסיה בשם טִימַשוּק העידה שהיא, כביכול, נוכחה בעת שהרופאים היהודים טיפלו בסטלין וביתר גדולי המפלגה בכוונות זדוניות להמיתם. אותה רופאה הוכרזה כגיבורה פטריוטית ועיטרו אותה באוֹרְדְ‎‎‎‎ן לנין (אות ההצטיינות הגבוה ביותר). כעבור זמן מה נעלמה “הגיבורה” טימשוק ובאיחור רב הודיעו שנספתה, כביכול, בתאונת דרכים. אזרחי רוסיה ידעו טוב מאוד על שיטת החיסול באמצעות “תאונת דרכים”, כביכול. השלטון הבולשביקי לא אהב ש”גיבורי" ה־ק.ג.ב. יישארו כעדים חיים למעשיהם הנפשעים ולכן היו מחסלים אותם. קשה לתאר מה עבר באותם הזמנים על יהדות רוסיה. ההסתה בכל כלי התקשורת גבלה ממש בקריאה לפוגרומים. היהודים הפכו בין לילה לבוגדים, לשונאי האומה, לשונאי המפלגה, ומה לא? זכור לי, שביַקוּטְסְק סולקו חברי המפלגה היהודים ממשרותיהם הרמות ומדירות השרד בהם התגוררו בשכינות עם חשובי ומנהיגי המפלגה המקומיים. בעיתון המקומי “יקוטיה הסוציאליסטית” נכתב ששכניהם הרוסים והיקוטים הצהירו שלא יסבלו בוגדים ושונאי העם בקרבתם. היהודים התהלכו בתחושה שהרע ביותר עומד להתרחש: פוגרומים, מעצרים והגליות. הגויים ממש צהלו שדם יהודי נהיה הפקר. ברחוב, במקומות העבודה, באוטובוס, בכל מקום הצביעו על היהודים כסיבת כל צרותיה של רוסיה וטענו, שיש לטפל בהם בזרוע נטוייה. אם יהודי רוסיה היו מפוחדים, אז אנו" היהודים הגולים" היינו מבוהלים שבעתיים. באותם ימים לא היינו בטוחים אם נחזור הביתה בערב אחרי העבודה. יום יום שמעו על מעצרים שפורסמו בתרועות ניצחון על שהשלטונות יכלו לבוגדים וניטרלו את מזימותיהם נגד האומה הסובייטית. עד כמה שניתן היה, נמנעתי משיחות עם רוסים, פרט בענייני עבודה. הייתי מתרחק מכל מקום בו אנשים היו משוחחים ביניהם. פעם, ביום שבת אחרי העבודה חזרתי הביתה וכשפניתי לרחוב שלנו הבחנתי מרחוק בג’יפ החונה ליד שער החצר שלנו. הג’יפים היו בדרך כלל בשימוש המיליציה. נבהלתי מאוד, לא היה ספק בלבי כי באו לעצור אותי. חזרתי על עקבותיי והתחלתי לתכנן את מעשי. תוך רגע התעשתתי וחזרתי לחשוב בהגיון. ידוע לכל אזרח סובייטי שמה־מ.ו.ד. לא בורחים, בסופו של דבר הם ישיגו אותך. פרט לכך פחדתי שהם עלולים לעצור את בֶּלָה במקומי. פניתי בחזרה לכיוון הבית וכשהתקרבתי ראיתי, שהג’יפ בכלל לא חונה ליד ביתנו, אלא מול שערם של שכננו, שבִתו עבדה כווטרינרית בקולחוז וכנראה, חזרה ליום א' החופשי הביתה. אירוע זה מדגים עד כמה היינו חרדים ומבוהלים, שאפילו אוטו העומד על יד שער הבית הפחיד אותי עד מוות.

לא היה ספק בליבי שעומדים לעצור אותי. בכל המקרים בעבר זכיתי “לתשומת ליבם” של השלטונות, למה שהפעם אשאר מחוץ לחומות הכלא? ערב אחד, שבוע לפני פסח (1952) דפקו בחוזקה על דלת ביתנו. אמרתי בליבי - הנה באו לקחתני. ואכן מאחורי הדלת עמדו שני גברים במדים שהראו לי את כרטיסי ה־מ.ו.ד. שלהם. הם ביררו שאני הוא שדכנוביץ' דוד ובו במקום עצרו אותי. מזמן הייתי מוכן לאירוע כזה, רק התפלאתי שהתמהמה. בֶּלָה נבהלה מאוד ושאלה אם יתנו לי לחזור הביתה. ברור, שלא זכתה לתשובה. לקחו אותי במשאית שעמדה ליד ביתנו ופנו ישר לרחוב דזֶרזִ’ינסקִי הידוע לשמצה לתושבי יַקוּטְסְק. ברחוב זה התמקמו בנייני ה־ק.ג.ב. (שרותי הבטחון החשאיים) ומשרדי המיליצייה המקומית. ראיתי שעצרו ליד בנייני המיליצייה וזה הרגיע אותי קצת. בעיני זה היה יותר טוב מליפול בידי ה־ק.ג.ב., שלחמוק מציפורניה היה דבר נדיר. הכניסו אותי למסדרון ארוך והעמידו שוטר לידי. לא הבנתי מה יכולה להיות סיבת המעצר דווקא על ידי המשטרה הכחולה. כעבור שעה בקירוב הביאו את חיֶינָה גבאי והכניסו אותה ישירות ללשכת החוקר. ממש נדהמתי - מה הקשר ביני לבין חיינה, שאיתה כמעט לא הייתי נפגש ביַקוּטְסְק? כעבור חצי שעה חיינה שוחררה והכניסו אותי לחקירה. ומה התברר? עוד בהיותי בצפון נשלחתי פעם לטיקסי להעביר דגים למטוס שעמד לטוס ליַקוּטְסְק. בטיקסי השתכנתי באותו בית לינה, שכבר סיפרתי עליו בקשר לאשפוזה של אמי. אם הבית הליטאיה סיפרה לי שאיזשהו בעל תפקיד ממפעל הדגים בטרופימובסק הביא כמה ארגזים עם ציוד רדיו, זרק אותם בפרוזדור הבית ונעלם בשיכרותו זה כמה ימים. סיפרתי על כך למנהל הזמני של המפעל בביקוב, שהיה במקרה בטיקסי. הוא ציווה עלי לקחת את הארגזים בנרטה שהייתה ברשותי למטוס ולשלוח אותם לטרסט ביַקוּטְסְק. עשיתי כמצוותו והבאתי את הארגזים למנחת המטוסים על הים הקפוא ומסרתים לקברניט. למזלי, דאגתי לקבל אישור בכתב ממנו על קבלת הארגזים. בשדה התעופה ביַקוּטְסְק נעלמו הארגזים ורק אחרי כמה שבועות הם נמצאו. בינתיים חזר אבקימוב לתפקידו כמנהל המפעל ונודע לו פרשת הארגזים האבודים ושאני הייתי מעורב בהחזרתם למטוס. ברצותו לנקום בי על בריחתי מביקוב, הוא הבריק למשטרת יַקוּטְסְק, שגנבתי ציוד רדיו חשוב שהיה מיועד לטרסט הדגים ביַקוּטְסְק. משטרת יַקוּטְסְק בדקה בטרסט ונאמר לה שם שהארגזים נמצאו. נראה היה, שהכל הסתיים מבחינת החקירה המשטרתית, אבל לא במשטרה הסובייטית. כדי לסגור את התיק הייתי מחוייב למסור עדות בעניין. גם חיינה, שהייתה באותו זמן מנהלת חשבונות בביקוב ולה מסרתי את אישור הקברניט על קבלת הארגזים, חויבה למסור את גרסתה בנדון. כל העניין היה במסירת עדות בלבד ואפשר היה להזמין אותנו בדרך רגילה ולא כפושעים. אחרי חקירה של כשעה, בה נשאלתי שאלות נטולות כל קשר לאירוע שבגללו נעצרתי. שוחררתי. יצאתי ממשטרת יַקוּטְסְק בהרגשה שנולדתי מחדש. להימצא בידיהם בתקופת עלילת הרופאים ולצאת בשלום, היה נס. חזרתי הביתה לפנות בוקר ומצאתי את בֶּלָה מבוהלת מאוד. היא כבר לא האמינה שתזכה לראות אותי חוזר חי. היא סיפרה לי ששאבה עידוד ותקווה משיר רוסי ששודר באותו לילה ברדיו (רפרודוקטור - רמקול על הקיר) שמילותיו היו: “הרגעי, הרגעי, הוא שוב ישוב”. אלו היו החיים. חיינו מנס לנס.

אחרי מותו של סטלין במרץ 1953 הודתה הממשלה החדשה בראשותו של מַלֶנקוֹב שסיפור הרופאים היהודים, רוצחי המנהיגים הסובייטיים, הייתה בדויה ועלילת דם זדונית של ה־ק.ג.ב.. ביטול ההאשמות נגד הרופאים פורסם בפורים 1953 והתקבל ע"י היהודים כנס פורים נוסף אחרי הנס שבימי אחשורוש, “וליהודים הייתה אורה, שמחה וששון ויקר” ככתוב במגילת אסתר.

בזוכרי את העלילות ואת רציחות החפים מפשע בברית המועצות בתקופת סטלין ובמקביל את האמונה של אינטלקטואלים שמאלניים במערב וגם אצלנו בארץ בכל השקרים שלו ושל עוזריו, אני לא מסוגל לסלוח להם על הזדהותם עם רוצחי המיליונים. ואל יאמרו שלא ידעו. גם הגרמנים טענו שלא ידעו על מעלליו של היטלר, אף על פי שמכל עיר גורשו היהודים מול עיניהם.

ניצלנו מהגלייה נוספת - פּוֹקְרוֹבְסְק

שנת 1952 הייתה גדושה ברדיפות ובמאורעות. לעלילת הרופאים שהתפרסמה בסתיו, קַדַם אירוע שזעזע אותנו הגולים. יום אחד באמצע קייץ 1952 החרידה את שלוות הגולים ידיעה שה־מ.ו.ד. מרכיב רשימות להעברת משפחות גולים למקום הנקרא פּוֹקְרוֹבְסְק הנמצא במרחק של כמה מאות קילומטרים מזרחית מיַקוּטְסְק. הידיעה עברה בתחילה מפה לאוזן ותוך זמן קצר אכן התאמתה. החל גירוש של משפחות גולים לאותו מקום לעבודות ייצור לבינים. פתאום גילו שליטי יקוטיה, שמפעל הלבינים בפוקרובסק לא ממלא את מכסות הייצור ובמקום לחפש את סיבות הפיגור בארגון העבודה, בטכנולוגיה לא מתאימה וכו‘, החליטו לפתור את הבעייה בקלות - להוסיף למפעל כוח עבודה של כמה מאות גולים המתגוררים ביַקוּטְסְק. המעומדים להעברה הצטוו להיות מוכנים תוך יממה להעברתם על טפם ומטלטליהם למקום המיועד. אני הייתי שקט, לא האמנתי שנהיה ברשימת המגורשים, כי באחריותי היו מחסנים, משק שלם ועוד תפקידים, כפי שפרטתי קודם. גם לא שכחתי את הבטחתו של פומורצב, שבעת צרה הוא יעמוד לצדי. אבל התברר שזו הייתה תקוות שווא. אחרי יומיים מתחילת ההגליות קיבלתי את פקודת הקומנדנט להיות מוכן יחד עם אשתי ובתי לעבור למגורי קבע בפוקרובסק. השמים קדרו מעל ראשי וידעתי שלמרות השריוּן, כביכול, במקום עבודתי, מרחפת סכנה גדולה מעלינו. מיהרתי להיפגש עם פומורצב וסיפרתי לו על פקודת הקומנדנט. הוא ניסה להרגיע אותי ואמר שהוא מודע לנסיבות והבטיח לעשות הכל כדי לשחררני מצרה זו. נרגעתי קצת וקיוויתי שהוא יצליח במשימתו. ידעתי שלא בגלל אהבתו אלי הוא מוכן לטפל בעניין, אלא שהיה מעוניין שאשאר ואמשיך למלא את תפקידַי הרבים. פומורצב לא התמהמה ויצא מיד בכרכרתו האישית לכיוון העיר. שאלתי את המזכירה אולגה לאן יצא המנהל והיא, נבוכה, אמרה שהפעם לא השאיר לה את כתובת מקום הימצאו למקרה חרום. הבנתי שהוא באמת מטפל בבעיותיי. כל היום חיכיתי בעצבנות לשובו של פומורצב. לפנות ערב הוא חזר וממראה פניו הבנתי שהוא נכשל במשימתו. “תאמין לי, דוד, (הפעם קרא לי בשמי) עשיתי הכל, הפכתי עולמות ושום דבר לא עזר. לא רוצים לשמוע. לא הבנתי האם אתה אישית פסול אצלם, או שהפעם הם החליטו בשום אופן לא לוותר”. המכה שספגתי הייתה קשה מנשוא. רק הספקנו, אחרי כל כך הרבה מאמצים וסבל, להגיע ליַקוּטְסְק, להסתדר בעבודה ולהשיג מגורים נאותים, והנה פתאום מנשלים אותנו מכל זה ובין לילה מַגְלִים אותנו למקום נידח, בלי שנדע איפה נתגורר, ממה נתפרנס וכו’. התקשרתי טלפונית לבן עירה של בֶּלָה, טוביה גוֹלְדוֹפט, שאותו גירשו לפוקרובסק לפני כמה חודשים ולמזלו הצליח להסתדר כמנהל חשבונות ברשת חנויות במקום. סיפרתי לו על מצבנו וביקשתיו לעשות מאמץ ולשכור לנו דירה במקום, כדי שיהיה לנו איפה להניח את הראש. מדבריו הבנתי, שהמצב בפוקרובסק זוועתי - עבודת פרך בעשיית לבינים ובמשכורת רעב ומגורים בצריף, כאשר בכל חדר מתגוררות כמה משפחות. נראה היה לי שחזרנו לרמת חיינו בביקוב בשנים הראשונות לשהותנו שם. תכננתי להאריך בהעברת הרכוש שבאחריותי למחליפים אותי בתפקידי וכך להרוויח זמן, שאולי בינתיים הגזירה תתבטל. הפעם מינו מיד שני אנשים ותפקיד מנהל האספקה נשאר לא מאוייש. חזרתי בערב הביתה מרוגז ומעוצבן. הרגשתי לא טוב, היו לי כאבי ראש ובֶּלָה הבחינה שחומי עלה. מדדו לי את החום, ותודה לאל, היה חום.

אהרון טען שיש לנצל את המצב שחומי עלה ולטעון למחלה כלשהי שבעטייה אולי יחליטו לאשפז אותי. הסכמתי איתו שיש לפעול במישור הבריאותי ולנסות להינצל מהגרוש לפוקרובסק. למחרת בבוקר הלכתי ישירות למרפאה והתלוננתי שכואבת לי הבטן וגם ראשי כבד עלי. הרופאה בדקה אותי והזמינה רופאה נוספת להתייעצות ושתיהן החליטו שנדבקתי בצהבת ושיש לאשפז אותי מיד בבית החולים, במחלקה למחלות מדבקות. הפעם היה נראה לי שאלוהים שמע את תפילותנו והטעה את הרופאות בהבחנת מחלתי. בשורה טובה מזו לא יכולתי אפילו לשער. הוזהרתי שאני חייב להתאשפז מיד, מפני שמחלתי מדבקת. הירשו לי רק לנסוע למפעל ולמסור את מפתחות המחסנים ומשם ישירות לבית החולים. כמובן, שקודם כל חזרתי הביתה לבשר לכולם את הבשורה הטובה שאני חולה מסוכן ומדבק. השמחה בבית הייתה גדולה, כאילו קמו לתחייה. במפעל החזרתי לפומורצב את מפתחות המחסנים והוא איחל לי “להבריא לאט, לאט”.

בבית החולים אשפזו אותי בחדר חולי הצהבת. החולים בחדר צחקו למראה צבע עורי הלבן לעומת צבע עורם הצהוב. חששתי שהרופאים המקצועיים יעמדו על טעותן של הרופאות במרפאה וישלחו אותי הביתה ואז תשוב ותעלה סכנת ההגלייה לפוקרובסק מחדש. לפתע ראיתי את ד“ר יופה נכנסת לחדר בו שכבתי. את ד”ר יופה, שהייתה גולה כמוני הכרתי מקודם. ממבט ראשון היא פסקה, כמו חולי הצהבת בחדר, שאין כל סימן המעיד על מחלה זו. אמרתי לה בלחש ביידיש: “ד”ר, אני בין המגורשים לפוקרובסק“. היא הסתכלה בי ואמרה: “אמצא לך מחלה יותר טובה”. למחרת העבירו אותי למחלקת חולי טיפוס. חשבתי בלבי כי הפעם כבר באמת אדבק במחלת הטיפוס הקשה. ד”ר יופה הרגיעה אותי ואמרה כי: א) כל החולים במחלקה זו הם חולי טיפוס מדומים, ב) היא הצליחה לשכנע את הלבורנטית שבדמי נמצאו חיידקי פרטיפוס, ג) אני יכול לשכב בשקט, מפני שאני “שפוט” ל־42 ימי אישפוז. איזו בשורה טובה! גם “טיפוס” וגם 42 ימים של שריוּן נגד הגליות. ממש ימות המשיח!

בינתיים נפסק הגירוש לפוקרובסק ואני שכבתי לי בבטחה בבית החולים ו“נהניתי מהחיים”. בֶּלָה הייתה מבקרת אותי יום יום ומביאה לי סל מלא אוכל ליממה שלמה. התזונה בבית החולים הייתה כזאת שאפשר היה למות שם לא ממחלה, אלא מרעב. עוד אנו יושבים ומשוחחים בחורשה מול ביתן האישפוז, הייתי גומר את כל כמות האוכל שבֶּלָה הביאה ומחזיר לה את הסל הריק. ברוך השם, תאבוני היה טוב. בערב היינו, החולים המדומים, משחקים כדורגל ואחרים היו אפילו הולכים לראות סרטים שהיו מקרינים במועדון לא רחוק מהביתן.

פעם בא קצין מהקומנדנטורה לבדוק אם אכן אושפזתי ומה מחלתי. האחיות, שגם הן שנאו את שוטרי ה־מ.ו.ד., אישרו שאני מאושפז במחלקת חולי טיפוס והזמינו אותו להתלוות אליהן לחדר החולים כדי להיווכח בכך בעצמו. הקצין נבהל ומפחד להידבק במחלה הקשה עזב במהירות את המקום.

שלושה חודשים אחרי שחרורי מבית החולים חליתי באמת בצהבת והפעם זה היה רציני. כנראה שנדבקתי במחלה בימים הראשונים לאשפוזי במחלקת חולי הצהבת. נאמר לי, שתקופת האינקובצייה (הדגירה) במחלת הצהבת היא שלושה חודשים. גם את זה עברתי בשלום. חזרתי לאיתני, למשפחתי והמשכתי לעבוד קשה לשמחתו ולשביעת רצונו של המנהל פומורצב.

התקופה אחרי סטלין

במרץ 1953 מת שנוא נפשנו, הרודן הנורא בהיסטוריה האנושית, מקבילו של היטלר י“ש, יוסף סטלין. למרבה הפליאה, קיבלו רוב הרוסים וגם היהודים המקומיים את בשורת פטירתו של הרודן בצער ובחרדה רבה. התעמולה הבלתי פוסקת על גדולתו, אישיותו ההומנית, כביכול, חדרה עמוק לתודעת האנשים ורובם האמינו שסטלין אכן מגן העם ועכשיו כשהסתלק, לא יהיה מי שיכאב את בעיות האומה והאדם הפשוט. את כל הצדדים השליליים במשטר, ייחסו לעוזרים חסרי המצפון שהטעו את אבי האומה, את סטלין. הבוּרוּת הכללית של העם הרוסי לגבי דמותו השטנית של סטלין הייתה ממש מדהימה. אנשים בכו בחוצות והביעו את חששם לגורלה ועתידה של המדינה. גם היהודים הסובייטיים התהלכו בתחושת אבל ודאגה “מה יהיה עלינו אחרי שסטלין הסתלק?”. האנשים לא רצו לקבל, שאותו רודן נפשע היה אחד האנטישמים הכי מסוכנים שהיו אי פעם נגד העם היהודי. הוא היה המתכנן והמבצע של הכחדת התרבות היהודית בברית המועצות. בניגוד לתרבויות של העמים הסובייטיים האחרים שטופחו ע”י המשטר, אסר סטלין על ספרות יהודית ביידיש וחיסל את רוב רובם של סופרי היידיש, שדרך אגב, היו קומוניסטים נאמנים. יהדות רוסיה, שהייתה לפני המהפכה הבולשביקית היהלום שבכתר התרבות היהודית והעברית, חוסלה מבחינה רוחנית ונגזר עליה כליה לאומית־תרבותית. גם השפה העברית הוגדרה כראקציונית וכל הכתוב בשפה זאת נגנז במרתפי ה־ק.ג.ב. או הושמד.

את שמחתי על מותו של הרודן השנוא הבעתי, כמובן, רק בפני בני משפחתי וחברי הקרובים ביותר. גם אחרי מותו היה הנסתר רב מהגלוי. בממשלה החדשה של מַלֶנקוֹב המשיך התליין בֶּרִיָה, בן חסותו של סטלין, לכהן כממונה על השירותים החשאיים - ה־ק.ג.ב.. למזלנו לא האריכה ממשלתו של מלנקוב ימים וביוני של אותה שנה (1953) התפרקה. בריה הוצא להורג, מלנקוב ומולוטוב סולקו מהשלטון. את הממשלה החדשה הרכיב המרשל בולגנין, שהתחיל לאט ובהדרגה לחשוף את עריצותו של סטלין. בין שרי הממשלה החדשה היה גם ניקיטה חרושצ’וב, שיותר מאוחר חולל מהפכה אמיתית במשטר הסובייטי. על אף התקוות מכינון המשטר החדש, למעשה לא השתנה דבר. שלילת החופש הדמוקרטי המשיכה להיות כמו קודם הסממן של המשטר החדש. גם אנו הגולים לא זכינו להקלות במצבנו. למרות זאת הורגשה הקלה מסויימת באווירה הפוליטית במדינה. האנשים קיוו שרציחות חפים מפשע לא יחזרו על עצמם. הייתה גם אמונה שהמשטר הולך ומתמתן וזאת למרות שלא היו הוכחות עובדתיות לכך. המתח באוויר פחת והאנשים רצו להאמין שבמשך הזמן יתוקנו עוולות העבר.

כשמאורעות 53–1952, עלילת הרופאים ונסיונות גירושנו לפוקרובסק היו מאחורנו ונראה היה שחוזרים לחיים רגילים ותקינים, רצינו לתת פורקן למתח וליהנות קצת מהחיים. החלטנו לרגל עשור לנשואינו, ב־14 בנובמבר 1953, לערוך מסיבה לחברינו מביקוב ומיַקוּטְסְק. השגנו מצרכים ולא חסכנו בשום דבר וביום הקבוע אירחנו בביתנו ציבור די גדול. המסיבה התנהלה במתכונת “הביקובאית”, כלומר ברוח יהודית־ציונית. היסבנו ליד שולחנות ערוכים ועמוסים במיטב המטעמים ממטבחה של בֶּלָה. שרו שירים ביידיש ובעברית וחזרו על “ההוֹלדֶרִים” (מנגינות חסידיות שגרשון קליבנסקי לימד אותנו בביקוב) בעוצמה רבה. השמחה הייתה רבה וחביבה’לה בת הארבע הופיעה בפני המוזמנים בשירים ביידיש וכולם נהנו “מחוכמותיה”. הייתה רק תקלה קטנה אחת. עוד אנו שמחים ושרים, הופיע בחור יהודי יוצא פולין, שעבד במפעל בו הועסקתי, לביקור לא מתוכנן. הוא בא כדי להעביר בחברתנו את יום א' החופשי. נבהלנו קצת - הרי לא ידענו אם אפשר לבטוח בו. “החברה” ברובם כבר היו שתויים ולא התאפקו והמשיכו בשירים עבריים. כדי לרכך את חשדו אמרנו לו שאנו שרים שירים ליטאיים. הוא לא הגיב ואחרי שאכל את המנה שהוגשה לו ורוקן כמה כוסות וודקה, אמר שגם הוא יודע שיר ליטאי והתחיל לשיר את שירו של ח"נ ביאליק “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים…”. צחקנו והבנו שהבחור, שדיבר יידיש רהוטה, היתל בנו. (השיר “תחזקנה” היה באותם ימים ההמנון של הציונות הסוציאליסטית). הוא גמל לנו על שלא בטחנו בו. אבל כך היו הדברים באותן השנים - איש ברעהו לא בטח ולא האמין לו.

שלושה ימים אחרי מסיבת העשור ילדה הֶלָה, אשתו של אשר רובינשטיין, את בנם גרישה, שלימים היה חתני, בעלה של בתי הקטנה מירה’לה, שאז טרם נולדה.

שטפונות

כל שנה ידעו תושבי יַקוּטְסְק סבל רב משטפונות כשהנהר לֶנָה היה עולה באביב על גדותיו. הנהר לֶנָה הוא מגדולי נהרות סיביר ובין גדולי נהרות העולם. רוחב הנהר באזור יַקוּטְסְק היה 25 ק“מ. לשם השוואה - רוחב אצבע הגליל בין מנרה לכפר סולד הוא 11 ק”מ בלבד. באביב כשהקרח בנהר מתחיל להתבקע וגושי הקרח מתחילים לנוע עם הזרם צפונה, נוצרים מחסומים וסתימות וזה גורם לעליית מפלס המים בנהר. כתוצאה מכך מוצפים שטחים נרחבים משני צידי הנהר. העיר יַקוּטְסְק שכנה במרחק ניכר מהלֶנָה ושכונותיה המרכזיות, עד כמה שזכור לי, לא נפגעו משטפונות. לעומתן סבלו כל שנה משטפונות האביב השכונות הלא יוקרתיות ששכנו קרוב יותר לֶנָהר כגון “שכונת הפועלים”, האזור “זַלוֹג” הלא יוקרתי בו אנו התגוררנו ואזורים אחרים.

זכור לי במיוחד השטפון של 1955 עת אזורים נרחבים בפאתי יַקוּטְסְק הוצפו במי הלֶנָה. רבים מתושבי אזורים אלה נאלצו לעזוב את בתיהם בחופזה בהשאירם את רכושם מוצף מים. הם נסו לכיוון מרכז העיר או למקומות אחרים בהם קיוו למצוא מחסה. ברצוני להדגיש, ששלטונות העיר לא עשו דבר כדי למנוע את הפגיעה הגדולה ברכושם של האזרחים. אני מעריך שהם יכלו לעזור לנפגעים אילו היו מקבלים את ההחלטות הנכונות. היו ברשותם אמצעים טכניים כמו דחפורים שיכלו להגביה את החופים ובכך למנוע הצפות של חלקי העיר. באותה שנה גם אזור מגורינו היה בסכנת הצפה ומכיוון שלא זכינו לעזרה כלשהי מטעם עיריית יַקוּטְסְק ומוסדות המפלגה, התארגנו תושבי השכונה ועמלנו ימים ולילות באתים רגילים בהקמת סוללת עפר שתמנע חדירת המים לשכונה. כל תחנונינו לקבל דחפור לעזרה לא נענו. ברגע האחרון, כשהמצב נעשה קריטי ביותר, אחרי שלא יכולנו כבר לעמוד באתים מול המים הגואים, שלחו דחפור אחד שתוך כמה שעות הקים סוללת עפר גבוהה. כך נמנע ברגע האחרון הרס של בתי אזרחים באזור גדול ונרחב. אבל מובן, שאף אחד לא העז להתלונן על פרנסי העיר, שלא דאגו בעוד מועד למנוע הצפות. גם המושג של עיתונות ביקורתית לא עלה על דעת מישהו באותם זמנים.

בעת השטפון ב־1955 הייתה בלה בהריון. דאגנו להעביר אותה, את חביבה ואת ההורים לדירתם של מכרינו וידידינו משפחת מילץ, שהתגוררו במרכז העיר. הירשל ואני נשארנו בבית והעלינו את כל חפצינו לעליית הגג בתקווה שלשם המים לא יגיעו. כאמור, כל אוכלוסיית האזור הייתה עסוקה בעצירת זרם המים כדי לשמור על רכושם גם מפגיעת המים וגם מבוזזים. יש להודות שאם שלטונות העיר לא דאגו לעצירת זרמי הלנה, הם כן דאגו לספק את “צרכינו הרוחניים” – יום יום הם חילקו לנו עיתונים חינם אין כסף, כדי לחזק את רוחנו בהישגיי הכלכלה והחברה הסובייטית. על כל הנעשה בעיר יקוטסק לא נכתבה בעיתון המקומי אף מילה. לעומת זאת הייתה בעיתון הזה (יקוטיה הסוציאליסטית) אינפורמציה די רחבה על שטפונות שפגעו קשה…בארצות דרום־אמריקה. זכור לי תאורו של שטפון גדול בעיר קיטו, בירתה של אקוודור, ובו צוין אזלת ידה של הממשלה המקומית, שלא דאגה לרווחתם של העמלים. ישבנו, הירשל ואני, בעליית הגג וקראנו על קורותיהם ובעיותיהם של ידידינו העמלים באקוודור ולא ידענו אם להיות עצובים או לצחוק איך שמהתלים בעמלים הסובייטים. בסוף יצאנו ללא נזק מההצפות.

משרה נוספת

כפי שסופר קודם עבדתי קשה מאוד, אבל משכורתי הייתה דלה. לא יכולנו להרשות לעצמנו דברים רבים בתחום מצרכי מזון וביגוד. לא הפסקתי לחשוב ולחפש מקורות להגדלת הכנסותנו. אמנם עבדנו שלושתנו, אבל לא זכינו לרווחה מעמלנו. במפעל בו עבדתי - “אוֹבּוֹזוֹסְטְרוֹאֶנִיֶה” - עבד לצידי בחור ליטאי בשם זִיגָה, שאתו הייתי מיודד. פעם הוא סיפר לי שבערבים הוא עובד כמנהל חשבונות בבית יולדות, בקירבת המפעל בו עבדנו. מנהלת בית היולדות מחפשת, לדבריו, אחראי למשק במקום רוסי שיכור, שהזניח את עבודתו ומוכר בגלוי מצרכים ממחסן בית החולים. זיגה הציע לי לחשוב אם זה מתאים לי לעבוד כמה שעות בערבים. הסכמתי בו במקום ובהמלצתו הלכתי לרופאה הראשית ד"ר וַלֶנטִינָה דוּדקִינָה. היא שמחה מאוד לקבלני למישרה הנדונה ולהיפטר מהשיכור הרוסי.

המשכורת שהוצעה לי לא הייתה גדולה - 400 רובלים ישנים לחודש - אבל בהיותי ממונה גם על מחסן מצרכי המזון, העסק השתלם. את המצרכים עבור בית היולדות הייתי מקבל מהמחסנים המרכזיים בעיר. זו הייתה הזדמנות לרכוש מהמחסנאים שם גם את כל צרכינו בבית במצרכי מזון במחירים רשמיים, ממשלתיים. ההפרש בין מחירים אלו לבין המחירים בשוק הסתכמו במאות אחוזים וזה איפשר לי לספק את כל הדרוש למחייתנו. לא היה לנו מחסור או הגבֶּלָה בבשר, בחמאה ובכל מיני מצרכים אחרים.

המשרה הנוספת בבית היולדות הייתה למעשה המשרה הרביעית שמלאתי. לפני כן נשאו באחריות למשרות האמורות ארבעה אנשים ועכשיו הייתי היחידי שנשא בכל האחריות הזאת. בתחילת עבודתי בבית היולדות עבדתי עד שעות הלילה המאוחרות, כדי לשקם את המשק שהוזנח. הסיבה הקובעת להצלחתי לעמוד יחידי בכל כך הרבה תפקידים, הייתה יכולתי לארגן סביבי כוח עזר נאמן שיכולתי לסמוך עליו. הודות לאנשים אלה הייתי מסוגל להשתלט על התחומים הרבים שהיו באחריותי. בבית היולדות סילקתי את העגלון הרוסי שהיה שותף לגניבות של הקודם לי בתפקיד. קיבלתי לעבודה את ידידי שמואל יגלינסקי, שהיה בקי בענייני משק וכן בטיפול בסוס היחידי, שבעזרתו היינו מספקים מים, סחורות ומצרכים לבית היולדות.

בקשרים עם הבנק, כמו העברת וקבלת כספים, הייתה לי בֶּלָה לעזר, כי בשעות שהבנק היה פתוח לא יכולתי להתפנות מעבודתי במפעל. עם הצוות הרפואי והפַּרָה־רפואי הייתי ביחסים טובים מאוד ולא היו לי כל בעיות. ד"ר דודקינה, הרופאה הראשית, העריכה אותי והייתה, כפי שהתבטאה, מתפללת, שלא אעזוב אותם באחד הימים.

רכישת מקלט רדיו והאזנה ל“קול ציון לגולה”

כפי שסופר קודם לא זכינו אחרי מותו של סטלין להקלות כלשהן במעמדנו האזרחי - פורמלית נשאר הכל כפי שהיה. עדיין נשארנו צמודים אדמיניסטרטיבית למקומות מגורינו ונאסר עלינו לעזבם ללא רשיון משלטונות מ.ו.ד. יחד עם זה אין להכחיש שהאווירה הייתה בהחלט אחרת. לא שמעו יותר על מעצרים המוניים, הגירושים פסקו והאנשים התחילו להרגיש יותר בטוחים. התחילו לקוות שיֵצאו גם מיַקוּטְסְק, שלמען זכותם להתגורר בה השקיעו מאמצים כה רבים. כולם שאפו לחזור לליטא ומשם…לארץ־ישראל. עם נודד! היו לנו שאיפות גדולות, שסיכוי הגשמתן, במיוחד אלו הקשורות לארץ־ישראל, גבלו באפס. כמה משפחות, אמנם, הצליחו לעזוב את יַקוּטְסְק ולהשתקע בערי סיביר הגדולות כמו אירקוּטסק, נוֹבוֹסיבירסק, אוֹמסק, טוֹמסק, בַּרנַאוּל ואחרות ומשם התחילו להסתנן בדרך לא לגלית לליטא וליתר דיוק לווילנה. היו גם שני מקרים ששתי נשים מבוגרות ובודדות גב' וֶרז’בּוֹלוֹבסקי וגב' פיליפּוֹבסקי (שתיהן מוִירבַּלן שבליטא) קיבלו התרי יציאה לישראל. קרובי משפחה בארץ שלחו להן הזמנות והתחייבויות שידאגו לכל מחסורן בארץ. להפתעת כולם נענו השלטונות הסובייטיים לבקשתן לעלייה. כל יַקוּטְסְק הייתה כמרקחה. לא הפסיקו לדון במקרה יוצא הדופן, אבל היה ברור שהיתר העלייה ניתן בשל גילן המתקדם. בכל זאת למדנו מהמקרה שמשהו זז - לפני זה, בימי סטלין, עצם הגשת הבקשה לעלייה הייתה שוות ערך להתאבדות. קיווינו שיבוא היום וגם אנו נזכה לעלות, אבל עד “בוא המשיח” היינו מרותקים ליַקוּטְסְק.

רצוני לדעת על הנעשה במדינת ישראל לא הרפה ממני ולא נתן לי מנוח. אחרי מותו של סטלין חודש הקשר עם חוץ־לארץ וחודשה גם חליפת המכתבים ביני ובין חברי יוסף רוזין בארץ, שהיו מקור המידע שלי על המתרחש שם. אבל הזמנים השתנו ברוסיה וכבר לא הסתפקתי במידע מקוטע. רציתי לקבל אינפורמציה רצופה, מלאה ויום יומית על הקורה בארץ ובעולם.

שאיפתי הייתה להשיג מקלט רדיו ולנסות לקלוט את שידורי תחנות הרדיו הישראליות (חשבתי שהן רבות). פעם בשיחה עם משה מרקוס נודע לי שהוא הצליח לרכוש מקלט רדיו ולעלות על גל הרדיו הישראלי, אבל, לדבריו, משדרים בשפות שונות לא מובנות ואת שידורי היידיש והרוסית משבשים הסובייטים ברעש מנועים. כך, שלא ידע לספר לי מה חדש בארץ. ידיעה זו לא הרפתה ממני והתחלתי לטפל בהשגת רדיו. היו שתי בעיות: א) איפה קונים רדיו (משה אמר לי שהשיג אותו בנסיבות מיוחדות ולא יכול לספר פרטים), ב) איך לשכנע את בֶּלָה, שבוודאי תפחד מאוד להכניס מקלט רדיו הביתה. אמנם הזמנים השתנו, אבל היא הייתה שמרנית בהערכתה את השלטון הסובייטי החדש בראשות חרושצ’וב. לדידה, הרבה לא השתנה ויש להמשיך ולהזהר מאוד. החלטתי בפעם הראשונה והיחידה בכל שנות נשואינו, שלא אספר לבֶּלָה על כוונותיי לרכוש רדיו. הייתי בטוח שכאשר המקלט יהיה בביתנו, בֶּלָה תשלים עם העובדה והכל יבוא על מקומו בשלום.

חברי יוסף גֶרשטֵיין עבד באותה עת ברשת חנויות “אוֹרְס”. זו הייתה רשת די מכובדת שפירוש ראשי התיבות של שמה הוא “אספקה לעובדים”. ביקשתיו להיוודע אם יש באחד המחסנים מקלטי רדיו. תוך יום הודיע לי יוסף שבמחסן מסויים, שאת מנהלו היהודי הוא הכיר, יש שני מקלטים. כבר באותו יום, אחרי שנתתי למחסנאי תֶשֶר מראש, רכשתי את המקלט “בַּלטַיקָה”. זה היה מכשיר מצויין, ששימש אותי כל שנות שהותי ברוסיה עד עלייתנו ארצה. הבאתי את הרדיו הביתה והצלחתי להרגיע את בֶּלָה ובתמיכתו של אהרון נפתרו כל הבעיות הביתיות.

הקמתי על הגג בעזרתו של בן־ציון כץ אנטנה בגובה של ארבעה מטר וזאת מתוך כוונה לעזור בקליטת השידורים מישראל. האנטנה על הגג הדאיגה גם אותי - ידעתי שהבשורה על רכישת הרדיו שלי תגיע לק.ג.ב., אבל לא היו לי מעצורים שיכלו לבלום את רצוני העז לקלוט שידורים מישראל.

כעת נשארה הבעיה העיקרית - לוודא באיזה גל ובאילו שעות משדרים בעברית, השפה שאת השידורים בה הרוסים לא משבשים לדעתי. ישבתי לילות שלמים ועקבתי אחרי כל מיני שידורים בכל מיני שפות שונות ומשונות, קלטתי את הרעשים והשיבושים של “הדמוקרטיה הרוסית”, אבל טרם עליתי על הגל המיוחל בזמן הנכון. פעם, מאוחר בלילה, שמעתי את מנגינת “התקווה” וידעתי שאני על הגל הנכון. יותר מאוחר גיליתי שמנגינת “התקווה” הייתה אות התחנה. כל הלילה המשכתי להאזין לאותו גל בתקווה שאצליח לקלוט גם שידור בעברית. ואכן בשעה 2:45 לפנות בוקר של יום שבת שמעתי בברור “קול ציון לגולה מירושלים, שבת שלום”. אין ביכולתי להסביר לקוראים את רגשותיי באותו רגע, כמעט נפלתי מהכיסא. לקול צעקותיי “קומו - מצאתי!”, מיהרו בֶּלָה, הירשל ואהרון לקום מהמיטות. זה נשמע כמו צעקתו של ארכימדס “Eurica” כשרץ ערום מהאמבטיה, אחרי שגילה בה את החוק ההידרוסטטי. עמדנו בכותנות לילה (פיז’מות עוד לא היו מקובלות באותם זמנים) ובכינו מאושר ומהתרגשות. מה נאמר בשידור ראשון זה בעברית מירושלים, אינני זוכר. גם אינני בטוח שהמילים נקלטו במוחנו בגלל התרגשותנו. השידור נשמע טוב מאוד, כאילו שידרו אותו מהחדר הסמוך. בסוף השידור הודיע הקריין שיָפָה ירקוני תשיר שיר “אל תאמר שלא יבוא”. תרגמתי לבֶּלָה את המילים ואמרתי לה בהתרגשות: “את שומעת, היא מבטיחה לנו שבוא יבוא היום המיוחל ונעלה ארצה”. כך גם נודע לי שמה של הזמרת יפה ירקוני.

מאותו לילה ואילך הייתי צמוד למקלט 365 לילות בשנה וזאת במשך חמש שנים עד שיצאנו את יַקוּטְסְק. כל לילה הייתי מתעורר אינסטינקטיבית, ללא שעון מעורר, בשעה 2:45 לפנות בוקר ומאזין לשידורי “קול ציון לגולה”. בבוקר הייתי “מפרסם” בבית את ה“ביולטין” הקצר על הנעשה בארץ.

בינתיים הצליחו עוד כמה מיהודי יַקוּטְסְק הגולים לרכוש מקלטי רדיו. מי ששלט, אפילו קצת, בשפה האנגלית האזין לשידורי הבי.בי.סי. ו“קול אמריקה”. כך קיבלנו מידע ממקורות שונים ומגוונים ויותר אמינים מאשר מרדיו מוסקווה. הייתי נפגש לעתים תכופות עם יעקב פַּלוּנסקִי ועם זֶלִיג ווֹלוֹבִיץ', שגם להם היו מקלטי רדיו והודות לשליטתם בשפה האנגלית הם היו מאזינים לשידורים מאנגליה ומאמריקה. הייתי מחליף איתם מידע שלי משידורי “קול ציון לגולה” עם המידע שלהם והיינו משווים את האינפורמציה שבידינו ומנסים להגיע למסקנות על המתרחש בארץ ובעולם. גם בבית נושא השידורים היה עולה יום יום והיינו דנים בכל הידוע לנו. בקיצור, כבר לא היינו מנותקים מהארץ ומהעולם - העיתונות הרוסית כבר לא יכלה “למכור” לנו את שקריה וסילופיה לגבי המתרחש בעולם.

על אף “החופש” בימי שלטונו של חרושצ’וב, כדאי היה להמשיך ולהיזהר מלומר מילה מיותרת וכמובן מהפצת המידע שהיה לנו מהאזנות לרדיו. כדי להזכיר לי, ש“ימות המשיח” טרם הגיעו, עצרו אותי. יום אחד הופיע איש ק.ג.ב. במקום העבודה שלי ועצר אותי. אמרתי בלבי שהאנטנה היא שהסגירה אותי. הפעם הובאתי לבניין הק.ג.ב. וסרן עצבני התחיל לחקרני ולהאשים אותי בהפצת פרופגנדה (תעמולה) עויינת למשטר הסובייטי. הוא טען שידוע להם עלי הכל וטוב אעשה אם אשתף פעולה איתם. התממתי ושאלתיו לאיזו “פרופגנדה” הוא מתכוון. “הרי אתה מאזין לקול אמריקה ומפיץ את שקריו” - אמר בכעס. בשמעי את האשמה הזאת רווח לי. הבנתי שאין להם מושג במה אני באמת עוסק בלילות והם פשוט לוחצים בנקודה ההיא כדי שאתוודה בפניהם. כבר לא הייתי טירון בחקירות ועניתי לו נחרצות: “אני לא שולט בשפה האנגלית ואת כל השידורים ברוסית כידוע משבשים ולא ניתנים לקליטה. אז מה אתה רוצה ממני? האם להאזין למוסיקה זה חטא, עוון?” אל לנו לשכוח שדו־שיח זה התנהל בימי שלטונו של חרושצ’וב ויכולתי להרשות לעצמי להחזיר מלחמה שערה. אחרי איומים שיטפלו בי אם אכשל בעתיד בפעילות אנטי־סובייטית, כהגדרתם, שוחררתי והורשיתי לעזוב את הבניין הצהוב הנוראי של הק.ג.ב.. עוד לפני מעצרי נזהרתי מאוד מלהחשף בהאזנה לשידורים מהמערב, אבל אחרי אירוע זה הקפדתי שבעתיים שדבר לא ידלוף החוצה.

על אף התמתנותו, כביכול, של השלטון אחרי מות סטלין, החופש היה עדיין רחוק מאיתנו. לא רק אנו הגולים, גם האזרחים “החופשיים” לא נהנו משינויים ניכרים בחירותם האישית. יש לציין, בכל זאת, שאי אלו שינויים נעשו בקצב איטי למדי. בין השינויים הניכרים באותה עת, היה ביטול ההצמדה של העובדים למפעל בו עבדו. עובד יכול היה לעזוב את מקום עבודתו ולעבור למקום אחר רק בהסכמת מנהל המפעל או הארגון. והיה והמנהל לא הסכים לשחררו, לא הייתה כל אפשרות חוקית לקבל את השחרור הרצוי. החוק הדרקוני הזה, המזכיר תקופות של עבדות, בוטל ועובדים שרצו לעזוב מקום עבודתם ולעבור לאחר שוחררו תוך שבועיים מהגשת בקשתם.

אותי אישית המשיכו להטריד ומפעם לפעם היו עוצרים אותי בכל מיני תואנות. כנראה הייתה לק.ג.ב. בטן מלאה עלי. פעם נעצרתי באשמה שלא הצהרתי על אח נוסף שהיה לי, כביכול, ולא הזכרתי אותו במילוי דפי המידע שלי. לאחי היו שני שמות אהרון־לייב. לטענתם הצהרתי רק על אח אחד - לייבל - ואת אהרון הסתרתי. “למה אני מסתיר את אהרון, למה אני מסתיר מידע?” - שאל בכעס קצין הק.ג.ב.. הסברתי לו שאצל יהודי מזרח אירופה היה מקובל לתת שני שמות לתינוקות הנולדים ושאהרון הוא אותו לייבל שהצהרתי עליו. החוקר לא השתכנע מהסברי וצעק: “אתה רוצה לאמר שאיוון הוא גם פיוטר?” ראיתי שהדברים מתחילים להסתבך ואמרתי לו: “לא תאמין שלמלך אנגליה יש 13 שמות”. החוקר נדהם לשמוע על ריבוי שמותיו של מלך אנגליה ובסוף שאל: “אז איך קוראים לו כשפונים אליו?”. “בשם הראשון, כמובן” - אמרתי - “כפי שקוראים לאחי בשמו הראשון לייבל”. זה סוף סוף שכנע אותו והוא שיחרר אותי. נלקחתי עוד כמה פעמים לחקירות, אבל הזמנים היו כבר שונים ומכולן יצאתי בשלום.

לידתה של בתנו מרים

הזכרתי שבֶּלָה נכנסה להריון שני, אבל הפעם מתוכנן ובתנאים רפואיים הרבה יותר טובים מאלו שזכתה להם בעת הריונה הראשון בביקוב. באותה עת כבר עבדתי בבית היולדות והרופאות היו מוכנות בכל עת לייעץ ולעזור לה. ד"ר ולנטינה דודקינה הרגיעה אותי ואמרה שבֶּלָה נמצאת בידיים טובות והן, הרופאות, תעקובנה אחרי התפתחות ההריון. פעם גם אשפזו אותה לכמה ימים לשם מעקב. בדרך כלל טיפלו בה במסירות רבה. “הפעם זה יהיה בן” - הבטיחו כולן.

הגיע היום המיוחל, ה־3 ביוני 1955. באותו בוקר התכוונה בֶּלָה ללכת לבנק ולקבל כסף בשביל המשכורות לעובדות בית היולדות. לפנות בוקר בֶּלָה העירה אותי ואמרה: “היום אני לא הולכת לבנק - אני אמורה היום ללדת”. קפצתי על רגלי ואמרתי לה שאני רץ להביא את הכרכרה שהייתה ברשותי ואקח אותה לבית היולדות, שהיה במרחק 600–700 מטר מביתנו. בֶּלָה, כדרכה, המעיטה בצורך להחפז ואמרה, שבעזרתי היא תגיע גם ברגל לבית היולדות ואין בכלל לעשות רעש מכל העניין. מנסיוני ידעתי שאין להתווכח איתה ויצאנו שלובי זרוע בדרך לבית החולים. כשנכנסנו הייתה השעה קרוב לשמונה בבוקר, שעת החלפת המשמרות. באותו לילה עבדה ד"ר דודקינה במשמרת לילה וביצעה ליולדת ניתוח קיסרי. היא כמובן הייתה מאוד עייפה, אבל כשראתה אותנו היא הודיעה, שלא תלך לנוח, אלא תישאר ותמשיך לטפל בבֶּלָה עד שתלד. כל הצוות הרפואי הראה נכונות לעזור ולתרום את חלקו ללידה הצפויה. אני, כדרכי, הייתי נרגש מאוד ולא יכולתי לשבת בין כותלי בית החולים. יצאתי החוצה לחצר ושם התהלכתי מקצה אחד למשנהו והאחיות היו מדווחות לי על תהליך הלידה. אחת באה עם בשורה, שכבר רואים את הראש של הבן. עוד אני מתהלך עצבני בחצר, ראיתי את הגינקולוגית הראשית של הרפובליקה יוצאת מבית החולים. היכרתיה ולכן העזתי לגשת אליה ולשאול מה ידוע לה. היא הסתכלה בי ונראתה נבוכה. נבהלתי מאוד וביקשתיה לאמר לי את האמת. היא פלטה רק מילה אחת, מאכזבת מבחינתה - בת. כנראה שהצוות כולו היה מאוכזב מלידת הבת השנייה ולא מיהר לבשר לי על כך. אמרתי לה: “הבהלת אותי, כמעט מַתִּי! ומה ההבדל, בת או בן - העיקר שהאם והילד מרגישים טוב ושהכל נגמר בשלום”. היא ממש לא האמינה למשמע אוזניה ואמרה: “אתם באמת שונים מהאנשים המקומיים וטוב כך! אני מברכת אותך להולדת בתך” כל זה מסופר עקב המהומות שהרוסים היו מקימים בבית היולדות בהיוודע להם שהאישה ילדה בת שנייה או שלישית במקום הבן המיוחל. לא פעם הייתה שמחת הולדת הבת נגמרת בהזמנת המיליציה והאב “המאושר” היה מבלה כמה ימים בבית המעצר.

מיהרתי הביתה לבשר למשפחה שהלידה עברה בשלום ושנולדה לנו בת שנייה. השמחה הייתה גדולה וכולם מיהרו לבית היולדות לראות את הנכדה והאחות החדשה.

בֶּלָה הייתה מאושפזת שמונה ימים וכשהאם והבת חזרו, בשעה טובה, הביתה, קיבלנו אותן בפרחים, בעוגה שרחל אפתה ובכרזת־ברכה בעברית “מזל־טוב”. לעומת העציץ הבודד בקבלת פניהן של בֶּלָה וחביבה בביקוב, כאן ביַקוּטְסְק היה הבית מקושט בפרחים מכל הגוונים שנקטפו בגינתנו.

כשבֶּלָה הייתה בבית היולדות, הביעה רחל משאלה שיקראו לנכדה השנייה בשם אמהּ - פֵייגֶה. הסכמתי ואמרתי לה שנקרא לבתנו, בהסכמתה של בֶּלָה, בשם העברי “ציפורה”. כשבֶּלָה חזרה הביתה ושמעה על “עסקת” השם, היא כעסה מאוד והצהירה, שהשם ציפורה לא נראה לה ושהפעם היא נחושה בדעתה לא לקרוא לבתנו הקטנה בשם לא רגיל שבגללו תסבול מהתנכלויות ילדים ואחרים. הצעתי את השם מרים וזאת בכוונה להנציח ולו רק באות אחת את זכרו של אבי מיכאל. אילו הייתי מודע באותה עת לשם התנכי מיכל, בתו של שאול המלך, אין ספק שהיינו קוראים לילדה בשם זה. בסוף הסכמנו כולנו לשם מרים, שהנציח נוסף לשם אבי גם את שמה של דודה של בֶּלָה שנפטרה באמריקה קרוב ללידתה של מירה’לה.

כל הבעיות שהיו לנו בגידול בתנו הבכורה בביקוב, כאן ביַקוּטְסְק לא היו קיימות. כאן יכולנו לספק את כל צרכיה של מירה’לה באוכל - היו לנו ירקות (פירות גם ביַקוּטְסְק לא היו), חלב, בשר וכל הנדרש להזנת תינוק. פרט לכך ביילינקה הניקה אותה במשך שנה שלמה. גם בגדים היו בשפע מהחבילות המפורסמות שקיבלנו מדודה אסנת בשביל חביבה בביקוב. במאמציה של בֶּלָה נשמרו הבגדים במצב טוב מאוד ושימשו גם את מירה’לה עד גיל שש. מירה’לה התפתחה כראוי ולא היו בעיות כלשהן. האחות הגדולה, חביבה, קיבלה את אחותה בסקרנות ובחיבה גדולה. היא לא ראתה בה מתחרה, כפי שקורה אצל ילדים שיחסם לאחים־אחיות שהתווספו מהול בקנאה.

אִשפוזם של הירשל וחביבה

נראה היה שאנו מסתדרים ושאיכות חיינו משתפרת. לא היו יותר בעיות פרנסה חמורות ויכולנו להרשות לעצמנו רכישות, שלפני כן רק חלמנו עליהן. הזמנתי במפעל תמורת תשלום רהיטים שנזקקנו להם מאוד. רכשתי שולחן, שידה גדולה ויותר מאוחר, אחרי שעברנו דירה, השלמנו את הריהוט בספה יפה, ארון בגדים וכיסאות שהחליפו את השרפרפים שהיו לנו.

כנראה, שהחיים לא יכולים להימשך ללא תקלות ועגמת נפש. כמסופר הייתה רחל חולה כל הזמן ורק טיפולה המתמיד והמסור של בֶּלָה החזיק אותה בחיים. בסתיו 1955 חלה פתאום הירשל. בתחילה התקשו הרופאים לאבחן את המחלה. כשמצבו הורע, הוא אושפז בבית החולים המרכזי בעיר. כעבור כמה ימים עלה חומה של חביבה וכל הסימנים הצביעו על מחלה דומה לזו של הירשל. הרופאה - הפלדשר - במרפאת הילדים באזור מגורינו אִבחנה הפעם נכון את מחלת הסקַרלַטִינָה והמליצה לאשפזה מיד. מירה’לה הייתה אז בת חצי שנה ובֶּלָה הניקה אותה, כך שאני הייתי חייב להתאשפז יחד עם חביבה בימים הראשונים עד שמצבה יתייצב. זכורני, שכל זה קרה בשבת אחרי הצהריים, כאשר הרופאים נוהגים לסיים את משמרתם יותר מוקדם לקראת יום ראשון החופשי. חששתי, שלא יתנו לי להישאר איתה, מפני שבחדרי הילדים היו האמהות נשארות לידם ואני הגבר לא אהיה רצוי. פניתי לד“ר דודקינה וסיפרתי לה על חששותי. הדגשתי שהילדה חולה מאוד ואנו חוששים להשאירה לבד עד שמצבה ישתפר. היא התקשרה מיד לבעלה, שהיה רופא בבית החולים המרכזי בעיר ותוך פחות משעה הודיעו לי, שאני יכול להביא את חביבה לבית החולים ויאשפזו אותנו בחדרם של הרופאים שיצאו לחופשת יום א'. עד היום אני אסיר תודה לד”ר ולנטינה דודקינה ולבעלה שדאגו לאשפוזה של ילדתנו החולה. שהיתי בבית החולים כמה ימים בחדר הרופאים והילדים החולים שהחלימו והתרוצצו בפרוזדור היו מצביעים עלי וקוראים לי “אמא־אבא”, כלומר אמא שלמעשה הוא אבא. זה היה מקרה נדיר, כנראה, שהאבא ולא האמא מטפל בילד החולה. בינתיים התברר, שגם הירשל חלה בסקרלטינה, דבר שהדאיג אותנו מאוד. מחלה זו אופיינית לילדים קטנים ומסוכנת למבוגרים. יום יום הייתי מבקר את שני החולים בבית החולים ותוך זמן סביר מצבם הוטב וכעבור כמה שבועות שוחררו שניהם הביתה. בחזרנו עם חביבה הביתה היא ראתה ברחובות העיר את עצי האשוח המקושטים שהועמדו לכבוד השנה החדשה 1956 ונהייתה עצובה. “כל הילדים ישתתפו בחגיגות האשוח ואני אשכב חולה בבית” - היא אמרה. חג השנה החדשה נחגג ברוסיה ברוב פאר. בבתים, ברחובות, באולמי בילויים וגם במפעלים היו מציבים עצי אשוח מקושטים בסרטים, במנורות חשמליות צבעוניות ובכל מיני צעצועים מיוחדים לחג. אצלנו בבית לא היינו מקיימים את “מצוות האשוח”, כי חשבנו שזה לא מנהג יהודי ורצינו לחנך את ילדותנו כעבריות ללא כל “תוספת” זרה. אבל, כדי לא לצער את הילדות, היינו לוקחים אותן לחגיגות “בארמון הפיונרים” - מעין מתנ"ס לנוער - ושם היו נוכחות בהצגות חגיגיות ונהנות כיתר הילדים בני גילן. באותה שנה בגלל ריתוקה של חביבה למיטת חוֹליָיה הבאתי עץ אשוח קטן הביתה, קישטנו אותו והצבנו אותו על יד מיטתה. היא הייתה מאוד מאושרת שלא נשללה ממנה שמחת החג.

ברצוני לספר אירוע מבדח שקרה עקב עמידתנו על כך שבנותנו תגדלנה כיהודיות גאות. פעם כשחזרתי הביתה ראיתי את בתי חביבה, אז בת ארבע, עומדת בכניסה לחצר שלנו ומגדפת את חברתה האוקראינית בצעקות: “את בעצמך “יֶבְרֵייקָה” (יהודיה)”. לקחתי אותה הביתה ושאלתיה מהי לדעתה יברייקה. “זו ילדה רעה, מכוערת” היא ענתה. הסברתי לה שברוסית יברייקה זו יהודיה ושלהיות יהודיה זה טוב מאוד ויפה ואין להתבייש בכך. גם אמא וגם סבתא הן יהודיות ואבא גם כן יהודי סיכמתי. היא השתכנעה מההסבר ובזאת נגמרה השיחה. כעבור כמה זמן הלכה בֶּלָה עם חביבה לביקור במרפאת הילדים. היא לבשה שמלה חדשה שבֶּלָה תפרה לה מכל מיני פיסות בד והיא נראתה יפה מאוד. הרופאה שיבחה את שמלתה ושאלה מי תפר לה בגד כה יפה. “אמא תפרה” - היא ענתה. “לא ידעתי שאמא שלך תופרת” - הגיבה הרופאה. “לא, אמא שלי היא לא תופרת (פוֹרטנִיחָה ברוסית), היא טובה, היא יברייקה” -אמרה. בֶּלָה והרופאה היו נבוכות מתגובתה של הילדה הקטנה. כנראה ש“החידק” היהודי חדר עמוק לנפשה והיא ללא יודעין הדגישה את השתייכות אמא לאומה היהודית כסימן לכך שאמא טובה.

הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית

מאז מותו של סטלין עבר השלטון הסובייטי תהפוכות שלא יכולנו לשערן. ראשית כל הודחה כמעט כל הגברדיה הישנה ממקורבי סטלין. מולוטוב, קגנוביץ', מלנקוב ואחרים סולקו מהשלטון והתחיל עידן חרושצ’וב, שמונה רשמית למזכיר הכללי של המפלגה. יותר מאוחר, אחרי הדחתו של בולגנין, הוא תפס את מקומו כראש ממשלת ברית המועצות. הוא היה רוסי פשוט ואהב להציג את עצמו כאחד העם באימרות ובהתבטאויות עממיות. אבל עממיותו לא הפריעה לו להחזיק ברסן השלטון ביד חזקה ובזרוע נטוייה וגם לפתח מעין פולחן חרושצ’ובי. עם זאת אין לזלזל ברפורמות שהנהיג. לראשונה זכה עובד סובייטי לחופשה שנתית אמיתית ובתשלום מלא. לראשונה זכו אזרחי רוסיה לפנסייה בהגיעם לגיל פרישה. כל הזכויות האלו התקיימו רשמית גם לפני חרושצ’וב, אבל אז הם לא יושמו בפועל ואנשים לא התייחסו אליהם ברצינות. תשלומי הפנסייה בימי סטלין היו כה מגוחכים, שלא הספיקה למחיית הגימלאי אפילו לשבוע אחד. חרושצ’וב קבע פנסייה ריאלית בהתאם למשכורתו האחרונה של העובד והגימלאי יכול היה בצניעות להתקיים ממנה. התחילו לבנות גם הרבה דירות, דבר שבימי סטלין כמעט לא עסקו בו. התחילו לייצר יותר מוצרי צריכה ולשווקם לאוכלוסיה. אין להכחיש, שהאדם הזה שינה בצורה בולטת את חיי העם לטובה. פרט לכך הוא הטיל על עצמו משימה להוציא את ברית המועצות מבידודה הבינלאומי. הוא ביקר לעתים קרובות בחוץ לארץ וקשר קשרים יותר הדוקים עם מדינות המערב. אבל הדבר הבולט והמאפיין את עידן חרושצ’וב הייתה “המהפכה הפנימית” במפלגה הקומוניסטית, כפי שבאה לביטוי בוועידתה ה־20 בפברואר 1956. ועידה זאת הייתה הראשונה והיחידה בה מנהיגי המפלגה לא נשאו, כמקובל, נאומים דמגוגיים והצהרות שווא על שגשוגה של ברית המועצות. הפעם גילה חרושצ’וב בפני צירי הוועידה את האמת העצובה על מצבה הכלכלי והחברתי הירוד של המדינה. גולת הכותרת בנאומו זה הייתה גילוי פרצופו האמתי של הרודן סטלין. הפעם נודע לאלפי הנוכחים בוועידה, שסטלין היה למעשה אדם מושחת ואכזרי וכל הטיהורים, שעלו בחייהם של מיליוני אנשים, היו למעשה משפטי שקר ונבעו רק מתאוות השלטון של סטלין. רשמית היה נאומו מיועד רק לצירי הוועידה, אבל למעשה היה “הסוד” הזה גלוי לכל אזרחי ברית המועצות. מטעם המפלגה התחילו מסבירים (אגיטטורים) מיוחדים להופיע במקומות עבודה ולספר את האמת המרה, איך רומה העם הרוסי במשך עשרות שנים. האנשים הנדהמים התחילו לשאול שאלות: “למה שתקתם?! הלא המנהיגים של היום שיתפו פעולה עם הרוצח!” תשובתו הרשמית של חרושצ’וב והרדיו הייתה פשוטה: “אם היינו מגיבים ומוחים, היינו כולנו מתים. סטלין לא סבל כל ביקורת על מעשיו וללא היסוס היה מחסל את כולם”. זו הייתה התשובה ובזה היינו, אזרחי ברית המועצות, חייבים להסתפק.

אחרי הוועידה ה־20 כולנו היינו בטוחים שיום שחרורנו קרוב ואכן זה לא התמהמה.

החלפת דירה וקידום בתפקיד

התקופה המתוארת הביאה לשינויים מהותיים בחיי החברה הסובייטית ולא פסחה גם עלינו ועל חיי משפחתנו. חיכינו בקוצר רוח להחזרת זכויותנו האזרחיות ולביטול צו ההגלייה נגדנו, כדי שנוכל לצאת את סיביר בהקדם ולהתיישב במקום הנראה לנו, חופשים ממרות קציני המ.ו.ד.. בינתיים התרחשו כמה שינויים בחיינו. במסגרת המדיניות הכלכלית החדשה של ממשלת ברית המועצות, ניסו לייעל את תפקודה של התעשייה הסובייטית, שהייתה בכי רע. המגמה הייתה לעבור לייצור מוצרים הדרושים באמת למשק ולאוכלוסייה ולא רק למילוי מכסות ייצור, שנקבעו על ידי פקידים במפלגה ובלשכות ממשלתיות. מדיניות זו הביאה לצמצום מספר המפעלים, ברובם קטנים ומאותו סוג ייצור, ולאיחודם למפעלים יותר גדולים. כתוצאה מכך קוצצו המנגנונים ופחתה עלות המוצרים.

בהקשר לאמור לעיל, מוּזג גם המפעל בו עבדתי עם מפעל אחר שייצר מוצרים זהים. בגלל המיזוג עמדו לפטר אנשים, שמשרותיהם היו מקבילות למשרות במפעל השני, שנהיה המוביל. חששתי מהעומד לקרות. פרט לכך הודיע היקוט שהשכיר לנו את דירתנו, שהוא עומד לחזור ליַקוּטְסְק ולא מוכן להמשיך בחוזה השכירות. שתי הבעיות האלה היו חמורות וגרמו לנו לדאגה רבה. תוך זמן קצר התברר שלחששותיי לאובדן מקום העבודה לא היה שחר. מנהל המפעל המאוחד, יהודי מקומי בשם גַמֶרְשְטַדט, מיהר להודיע לי, שאני הוא המיועד לתפקיד מנהל האספקה במפעל המאוחד. שוחררתי מכל תפקידי המקבילים ב“אובוזוסטרואניה” וכל מרצי אמור היה להתפנות רק לסיפוק צרכיו של המפעל. בהתאם גם העלו את משכורתי. גם את אהרון העביר גמרשטדט למשרד הראשי, באמרו שנודע לו, שהזקן הוא מנהל חשבונות מעולה. הירשל המשיך באותו זמן את לימודיו במכון הפדגוגי ועבד כמורה למתמטיקה בטכניקום לרפואה. מכיוון שמשרדיי המפעל המאוחד היו במרחק רב ממקום מגורינו, לא יכולתי להמשיך בעבודתי בבית היולדות והתפטרתי ממשרתי לטובת יהודי גולה, מוטל קלאוזנר, שעליו המלצתי בפני ד"ר דודקינה. הוא עשה חייל בעבודתו ואני מניח שהנהלת המוסד הייתה מרוצה ממנו.

נשארה בעיית הדירה, שבתחילה נראתה די חמורה וכמעט ללא פתרון. למזלנו גם הפעם הגורל שיחק לטובתנו. נודע לנו שידידינו משפחת אולשטיין, שהתגוררו במרכז העיר, עומדים לעבור ברשות המ.ו.ד. לעיר הסיבירית הגדולה אירקוטסק. צץ אצלנו הרעיון, שדירתם, שלתומנו חשבנו שהיא בבעלותם, עומדת למכירה ולכן יש לעשות הכל כדי לזכות בה. איך קונים דירה בלי כסף? על זה החלטנו לחשוב יותר מאוחר, העיקר לשריין את הדירה בשבילנו. קפצתי על האופניים שלי (בקיץ היו האופניים אמצעי התחבורה העיקרי שלי) ומיהרתי לאולשטיינים. כשנכנסתי לדירתם חשבתי שאיחרתי את המועד. בבית היה הכל הפוך והתרשמתי שהם גומרים לארוז ועוזבים. שטחתי בפניהם את דאגתי ושאלתי אם החמצנו את ההזדמנות לרכוש את הדירה. אלי אולשטיין חייך ואמר: “דוד, אתה קרוב לנו ואני יכול לספר לך את האמת”.

מסיפורו התברר, שהבית בו הם התגוררו במשך הרבה שנים ונחשב כרכושם, מעולם לא היה בבעלותם האמיתית, אלא רק בבעלות פיקטיבית. להלן הסיפור המוזר. ביַקוּטְסְק התגורר יהודי ערירי (משפחתו נשארה בליטא ונספתה בשואה) בשם טִיטֶבְסְקִי. אותו יהודי היה בעל מוח אנליטי שאפשר לו לבצע כל מיני תחבולות שברובן לא היו כשירות על פי החוק הסובייטי. הוא עבד כמנהל חשבונות ראשי במפעל לבירה והצליח להתעשר. הוא צבר כסף רב ובתנאיי המשטר הסובייטי לא ניתן היה להשקיע כספים בעסק כלשהו או להחזיקם בבנק, מה שהיה חושף אותו בפני המשטרה הכלכלית (או. ב. ח. ס.). בלית ברירה הוא החליט שהכיסוי הטוב ביותר להלבין את הכספים השחורים הוא ע“י קניית דירות. מבחינת החוק הייתה בעלות על דירה אחת דבר מקובל, אבל זה לא הספיק להלבנת הכספים שהיו ברשותו. לכן החליט לקנות עוד דירה (או כמה דירות) ולרשום את הבעלות הפיקטיבית עליה על שם אדם אחר וזה יתגורר בה וישלם לו שכר דירה. כדי לבצע עיסקה כזאת יש למצוא אדם ומשפחה שאפשר לסמוך עליהם. הפור נפל על משפחת אולשטיין, שהיו אנשים הגונים וישרים ולטיטבסקי לא היה מה לחשוש מפניהם. האולשטיינים היו זקוקים נואשות לדירה והסכימו לעיסקה הנ”ל. את הדירה רשמו על שמה של רבקה לוין, אחותה של דבורה אולשטיין. כך פתרו שני הצדדים את בעיותיהם. אליהו דירבן אותי למהר לטיטבסקי ולעשות איתו עיסקה דומה לשלהם. “לדעתי - הוא אמר - לכם הוא יאות להעביר את הבעלות בתנאים דומים לשלנו”. עוד באותו יום נפגשתי עם טיטבסקי והצעתי לו עיסקה דומה לזו של האולשטיינים. בתחילה העמיד פנים כאילו אין הוא מעוניין בעיסקה וטען שאולי ימכור את הדירה ויעזוב את יַקוּטְסְק. בסוף הוא התרצה להעביר את הבעלות הפיקטיבית על הדירה למשפחתנו תמורת שכר דירה. כאן הוא ניצל את “פיקפוקיו”, כביכול, לעיסקה והעלה בשעור ניכר את שכר הדירה. לא הייתה לי ברירה ובאותו יום סיכמתי איתו את כל פרטי העברת הדירה. למחרת העבירו את הבעלות של הבית מגב' לוין להירשל שלנו. כך פתרנו בהצלחה גם את בעיית הדיור.

ביום שעזבנו את ביתנו ברחוב מַטרוֹסוֹבָה באו רוב שכנינו הרוסים, האוקראינים, הסינים והקוראנים להיפרד מאיתנו. כולם הביעו צער על עזיבתנו את המקום ואיחלו לנו הצלחה בדירתנו החדשה. היינו נרגשים מייחסם האוהד של שכנינו, שהייתה תוצאה של שכינות טובה והוגנת במשך שנות מגורינו ברחוב.

דירתנו החדשה הייתה לאין ערוך יותר טובה ומרווחת מזו הקודמת. היו בה שלושה חדרים - סלון לא גדול, שני חדרי שינה ומטבח גדול ששימח במיוחד את רחל. פרט לזה הייתה מרפסת גדולה, שיכולנו לנצל לאירוח ולמטרות אחרות. מתחת לריצפה היו שני מרתפים - אחד לאחסון ירקות לחורף והשני היה מלא קרח לקירור בקיץ. הייתה גם חצר גדולה ובה כמה בניינים לאחסון עצים ורפת לפרה. בבניין אחד בחצר היה מטבח קיץ בו היו מבשלים בימי הקיץ החמים, כדי למנוע הסקה וחימום בדירה. את הרפת השכרנו לשכן, שהחזיק בה פרה ובתמורה קיבלנו שני ליטרים חלב ליום. הגדלנו את להקת התרנגולות שהבאנו מהדירה הקודמת והכל נראה ממש טוב. המרחק למקום עבודתי החדש היה קצר ותוך רבע שעה הייתי מגיע ברגל למשרד. גם עצם מיקומה של הדירה במרכז העיר היה לרוחנו ואפשר לנו לפגוש בכל עת את מכרינו וחברינו. ואכן, חיינו החברתיים השתפרו מאוד.

דבר שבכל זאת הטריד אותי בדירה החדשה, הייתה קירבתנו לדירת השכנים שמעבר לקיר. בינינו ובין דירת שכנינו הרוסים הפריד קיר קרשים בעובי של 3–4 ס"מ. חששתי מאוד “לעבודתי בלילות” - ההאזנה לשידורים מישראל. לא התעלמתי מהאפשרות ששכנינו ישמעו בלילה את מקלט הרדיו שלנו פועל. הדבר יכול היה להמיט עלי אסון גדול. מי יודע במה היו יכולים להאשים אותי. בדירתנו החדשה מצאנו אנטנה, שאליהו אולשטיין התקין ומיד התחברתי אליה. לפנות ערב הכנתי שמיכה והתעטפתי בה יחד עם המקלט בעת האזנת השידורים. את עוצמת הקול הורדתי עד למינימום האפשרי. כך נהגתי בלילות במשך שלוש שנים והצלחתי לא להיתפס “בקלקלתי”.

כמסופר, העלה טיטבסקי את שכר הדירה לשעור שהעיק על תקציבנו המשפחתי. פניתי למנהל גמרשטדט ושטחתי בפניו את הבעיה של הרעת תנאי העבודה שלי בנוגע לשכר הדירה שאני משלם. בעבר המפעל סיפק לי דירה וכעת אני נאלץ לשכור דירה בדמי שכירות המקשים עלינו. גמרשטדט שהוקיר אותי לא היסס לרגע ואישר הסכם שכירות הדירה בין המפעל לבין הירשל מהרשק על סכום זהה לזה ששילמנו לטיטבסקי.

ובכן, כל בעיותנו החומריות והתעסוקתיות הסתדרו לשביעות רצוננו. הרגשנו שחיינו השתפרו במידה ניכרת ושהתחלנו לחזור למסלול של חיי אנוש רגילים, אבל לא שכחנו לרגע, שעדיין אנו אזרחים מסוג נחות. בתקופה האמורה לא נגעו בנו לרעה, אבל מי יודע מה עלול לקרות, מה עלול להשתנות ולא רק לטובה. חיינו במדינה שחוקיה ודיניה, גם לאחר הוועידה העשרים, כוּונו והתממשו רק על פי רצון שליטיה ולא לפי חוקה המחייבת את כולם.

השחרור

כל יום ציפינו לבשורת השחרור, החופש, שתגיע גם לאוזנינו. הסנונית הראשונה שבישרה על שינויים מהותיים במעמדנו הייתה החלטת הרשויות להחזיר את זכויות האזרח ולשחרר מהגלייה את כל אלה שהוגלו מליטא ב־1941 והיו מועסקים בזמן הנתון כמורים. למה מורים כן זוכים לשחרור ואחרים לא? - למ.ו.ד. הפתרונות. למעשה היינו אותם “הפושעים”, אותם שונאי המשטר הסובייטי ופתאום התברר, שמורים זוכים לחנינה והיתר ייתאזרו בינתיים בסבלנות ויחכו.

תהינו איך יפרשו את הדין החדש לגבינו. הירשל היה מורה, אז ברור, שמשפחת מהרשק משתחררת, אבל מה לגבי משפחת שדכנוביץ'? לכך לא הייתה לנו תשובה. עוד אנו מתלבטים בסוגיות השחרור, קיבלתי הזמנה טלפונית מהקומנדנט לבוא אליו ולא לשכוח להביא איתי בקבוק ספירט. בקשתו לבקבוק ספירט העידה על בשורות טובות ומיהרתי להתייצב לפניו. בשנים האחרונות הייתי ביחסים טובים איתו - הייתי מספק את צרכיו בעצי הסקה ובחציר להאבסת הפרה והסוס שהיו ברשותו.

הוא קיבל אותי בחיוך רחב ובישר לי את בשורת השחרור. “נו, דוד מקסימוביץ', גם תורך הגיע, אתה חופשי. קיבלתי את הודעת שחרורך וזאת בזכות גיסך המורה מהרשק, שמתגורר אתכם בדירה אחת ואתם מהווים יחידה משפחתית אחת”. הודיתי לו עבור הבשורה הטובה ותוך כדי שיחתנו הידידותית גמרנו את בקבוק הספירט ונאלצתי לשלוח את עוזרו של הקומנדנט להביא בקבוק נוסף, מכיוון שהקומנדנט חש עדיין “יובש בפה”. כשהיינו שנינו בגילופין פניתי אליו בשאלה: “תאמר לי, סטֶפַן פַּבלוֹבִיץ', מה היא הסיבה שבמשך שש עשרה שנים נשללו ממני זכויות אזרח? במה חטאתי? במה הואשמתי?”. “אין בעיה” - הוא ענה - “תיכף נברר” והוציא את ה“דֶלוֹ” (תיק אישי) עב הכרס, בו היו מרוכזים כל הפרטים הנוגעים לחיי הפרטיים, הערכות המ.ו.ד., הבקשות לשחרור שהייתי מתמיד לשלוח וכן הלאה. הוא התחיל להקריא לי את הסעיפים המרשיעים אותי בקורות חיי ושהם הניעו, כביכול, את המ.ו.ד. לשלול את זכויותיי ולהגלותני. התברר שהרשעתי הייתה מורכבת משני סעיפים: א) נולדתי לאב קפיטליסט, ב) אני אישית השתייכתי למפלגה אנטי מהפכנית (קונטר־רבולוציונית), ציונית “השומר־הצעיר” (ברוסית זה נשמע בגלל חוסר האות “ה” - “גשומר־גצעיר”). הגבתי להאשמות ושאלתי: “איך יכול אני להיות משפטית אחראי למעשיו של אבי?” למעשה אין בחוק העונשין הסובייטי סעיף, שאדם מוגבל בזכויותיו ונענש בגין מוצאו הסוציאלי. להיפך, בקונסטיטוציה הסובייטית מודגש שכולם שווים בפני החוק ללא הבדל מוצא, גזע ומין. במה שנוגע להשתייכותי ל“השומר־הצעיר” הסברתי לו, שהייתי חבר באותה תנועת נוער שלמעשה הייתה תנועת צופים. מגיל 14 כבר לא הייתי פעיל במסגרת האמורה. “תעזוב את זה, דוד מקסימוביץ', הרי לא נחזור 16 שנים אחורה. העיקר ששוחררת. קבל את מעמדך החדש וחשוב על עתידך ולא על העבר”. הסכמתי איתו וכאמור הזמנתי בקבוק משקה נוסף, כדי ששיחתנו תהיה יותר “ברורה ומובנת”.

חזרתי הביתה עם הבשורה הטובה ועם ההרגשה שנגמר עידן מעמדנו הנחות של גולים משוללי זכויות וחזרנו למעמד של אזרחים חופשיים במובן הסובייטי. ידענו, גם ידענו, שגם זכויותיהם של האזרחים “החופשיים” מוגבלות מאוד. גם הם לא רשאים לעבור ממקום מגורים אחד למשנהו בלי “פּרוֹפִּיסקָה” (אישור מהמשטרה) שלעתים שללה מהם את זכותם האזרחית להתגורר במקום שנראה להם.

תוך שבוע הוזמנו למשטרת יַקוּטְסְק והוענקו לנו תעודות זיהוי רשמיות (פספורט). במעמד זה התבשרנו שנאסר עלינו לחזור למגורי קבע בליטא ושאנו גם מוגבלים מלהשתקע במקומות הנמצאים בתחום 101 ק"מ מערי בירה רפובליקניות ומקומות מרכזיים אחרים. ובכן זוהי החרות שניתנה לנו אחרי 16 שנות הגלייה. על אף כעסנו על המגבלות שהוטלו עלינו, ידענו שזה המעמד הכי טוב שיכולנו להשיג. במעמדנו זה הותרה לנו היציאה מסיביר בלי שנזדקק לאישור כלשהו. לאן ניסע ואיך נסתדר - אלוהים גדול! למרות המגבלות, בסוף כולם מסתדרים ואין חשש, שגם אנו לא נמצא את הפיתרון הטוב.

הירשל היה באמצע לימודיו וסיומם הסתמן בעוד שנתיים. החלטנו שכדאי לנו לעשות לי חוזה עבודה “כמתגייס לאזורי הצפון” לשלוש שנים ולזכות בכל הזכויות בהתאם. לפי חוזה התגייסות לצפון הרחוק (“וֶרְבּוֹבַנִי” ברוסית) משכורתם של המתגייסים הייתה עולה כל שנה ב־10%. אחרי שנתיים וחצי היה המתגייס זכאי לחופשה של שישה חודשים ולקבלת הוצאות הנסיעה למקום נופש ברחבי ברית המועצות. עם יציאתו לחופשה יכול היה המתגייס להתיר את החוזה עם מעבידו ולצאת את יקוטיה כאשר כל הוצאות הנסיעה לכל בני המשפחה הרשומים בחוזה וכן להעברת מטענו משולמות על ידי המעביד. בצו שחרורנו נאמר, שאנו זכאים לחוזה מתגייסים ולכל הזכויות הנובעות ממנו. החלטנו לא לוותר על תנאים מצויינים אלו ולהתחייב לשנתיים וחצי נוספות ביַקוּטְסְק ולאחר מכן נצא את יקוטיה עם סכום כסף ניכר, שיכלול את הוצאות הנסיעה למרחקים העצומים ברוסיה (הצהרנו שאנו חוזרים לליטא) וגם פיצוי עבור ששת חודשי חופשה.

חיינו כאזרחים חופשיים

חיינו היום יומיים כאזרחים חופשיים כמעט לא הושפעו מהשינוי במעמדנו המשפטי. השינוי המהותי היה ביטול הגירושים האדמיניסטרטיביים במצוות המ.ו.ד. ויכולנו לכאורה לישון בשקט ובלי פחד שיעירו אותנו בלילה עם צו גירוש למקומות מרוחקים ואפילו מרוחקים מאוד. כמה מידידי, זליג וולוביץ' וסיומה לבוש גורשו בזמנו ללא כל סיבה לאזור וֶרחוֹיַנסק המרוחק 1,000 ק"מ בקירוב מיַקוּטְסְק. בוטלו גם כל ההגבלות לקבלנו לעבודה ללא צורך באישור הקומנדנט וכן בוטלה ההתייצבות החודשית בקומנדנטורה לשם רישום. והעיקר, ניתנה לנו הזכות לנוע בכל מרחבי ברית המועצות, כפוף למגבלות שפורטו לעיל.

הציבור הרוסי סביבנו לא היה מודע כלל לשינויים המופלגים במצבנו, מכיוון שהדבר לא פורסם באף כתב עת או עיתון. אנו, הגולים, לא היינו נוהגים לדבר עם הרוסים על מעמדנו המוגבל. דברים אלה היו ידועים בדרך כלל רק לנו, בעלי העניין. דווקא יהודי יַקוּטְסְק הוותיקים היו בחלקם מודעים לשינויים במצבנו ולא פעם זכיתי לשיחות פתוחות יותר מצידם גם בנושאים של יהדות ומדינת ישראל. יותר ויותר נוכחתי לדעת שיהודים אלו, שבהתנהגותם היום יומית שידרו נאמנות מוחלטת למשטר הסובייטי ולמפלגה הקומוניסטית, היו בלבם חרדים לכל המתרחש במדינת ישראל.

היו לי קשרי עבודה עם האחראי על המשק במ.ו.ד. סרן יַקוּבּוֹבִיץ‘, יהודי במוצאו, שהתבטאו ברכישת חומרים שונים שנזקקנו להם במפעלנו. היה בינינו קשר תמידי ויחסים הוגנים, אבל שיחתנו מעולם לא חרגה מענייני עבודה. כשנודע לו ששוחררתי מהגבלות גלותי, הוא ברך אותי והתחיל לספר לי על מה שראה בשהותו במוסקווה בעת פסטיבל הנוער העולמי. הוא דיבר בהערצה על הופעתם של הישראלים. הוא תאר אותם בצעירים יפי תואר, מפותחים היטב פיזית והעיקר, מה ששלהב את דמיונו, היה הדגל הישראלי הגדול שהם נשאו בגאווה במצעד הפתיחה באיצטדיון “לוּז’נִיקִי”. יקובוביץ’ לא היה היחיד שהתגלה כאוהב מדינת ישראל. גם יהודים ותיקים אחרים פתחו את לבם בפני וביקשו לדעת יותר פרטים על תולדות מדינת ישראל ועל המתרחש בה.

לעומת זאת הפגינו הרוסים את שנאתם ליהודים ובמיוחד ל“אימפריאליזם הישראלי” בכל הזדמנות. פעם נזדמן לי לשמוע דרשה אנטישמית ארסית מפיו של רב־חובל (קפיטן) של אוניית הדגל “פּיַטִילֶטקָה” בצי הספינות על נהר הלֶנָה. בביקורי במשרדי “סיארפ” - מינהלת הספנות על הלֶנָה - הופתעתי מהאשמותיו של אותו קפיטן, שהאשים בצריחות ובכעס את היהודים בכל הצרות שקרו לאנושות מימי ישו הנוצרי ועד היום. מדינת ישראל זכתה במנה גדושה של גידופים והאשמות. יש לציין, שאותו קפיטן היה חבר הוועד הפועל של המפלגה הקומוניסטית ביקוטיה ואדם מאוד מכובד בהִיֶירַרְכִיָה הסובייטית הממשלתית. לא יכולתי לשלוט בעצמי והתערבתי בדבריו. התחלתי למְנות את היהודים שהיו בין מחוללי המהפכה הקומוניסטית ואת אלה שעיצבו את הרעיון הקומוניסטי, יהודים מדענים, סופרים ואחרים שהביאו ברכה וכבוד למעמדה של ברית המועצות. שאלתיו מה יש לו נגד קרל מרכס היהודי, מחבר המניפסט הקומוניסטי?, ובמה חטא סֶורְדְלוֹב היהודי שהיה יחד עם לנין בין מחוללי מהפכת אוקטובר? האם השחיתו הסופרים היהודים את הספרות הרוסית? האם הסופר איליה ארנבורג ואחרים לא היו בין גדולי סופרי רוסיה? ומה עם הלוחמים היהודים במלחמת העולם השנייה, כשבין המצטיינים בחזיתות שזכו לתואר “גיבור ברית המועצות” היו היהודים במקום השני, יחסית לחלקם באוכלוסיה, אחרי הרוסים? מובן, שלא יכולתי להרשות לעצמי תגובה כה מוחצת לפני שחרורי, אבל כעת הרשיתי לעצמי את התענוג להגיב ולהעמיד את האנטישמי במקומו.

המעניין בכל הסיפור הזה הייתה תגובתו של הקפיטן. “מי ביקש מכם היהודים לטפח את שפתנו ואת ספרותנו? מי ביקש מכם לעשות את כל הגדולות והנצורות למען רוסיה? אנחנו לא רוצים בכם ולא בכל הדברים הנעלים שנעשו לדבריך על ידי יהודי רוסיה”. מה שהטריף את דעתי הייתה הסכמתם של כל הנוכחים לדעותיו של הקפיטן. אף אחד מהם לא יצא נגד. באותו יום הבנתי פעם נוספת וביתר שאת במה אנו היהודים “אשמים” ומה היא סיבת השנאה התהומית שרוב מניינו של העם הרוסי רוחש לנו. הסיבה היא למעשה עצם קיומנו וזאת הייתה גם הסיבה להשמדתנו בשואה. הקומוניזם הסובייטי לא שינה ולא ניסה לפרק את שורשי האנטישמיות שהעם הרוסי היה נגוע בה מזה מאות בשנים.

בשיחה עם יקובוביץ סיפרתי לו על המקרה עם הקפיטן. "מה, רק עכשיו נוכחת לדעת מהי האנטישמיות הרוסית במלוא כעורה? - הוא הגיב. הסרן במ.ו.ד. לא הישלה את עצמו - הוא ידע שהוא עובד במשרה רשמית על זמן שאול, עד המצאת הסיבה הבאה לרדיפה גלוייה של יהודים.

בהיותי כבר בארץ, לפני הבחירות לכנסת ב־1969, נתקלתי בבחור צעיר קומוניסט, ששם לי בתיבת הדואר חומר תעמולה של רק"ח. כעסתי מאוד ואמרתי לו שנבצר ממני להבין איך אנשים נורמליים ויהודים ממשיכים עדיין להאמין בקומוניזם המושחת. דרך אגב, סיפרתי לו על המונולוג האנטישמי של הקפיטן. תשובתו הייתה לקונית: “אתה אדם אנטי סובייטי וכל דבריך הם רק שקרים גסים”. מעניין מה חושב אותו קומוניסט היום כאשר כל שקרי התבררו כאמת לאמיתה.

מלחמת סיני (מבצע קדש) 1956

המשכתי להאזין לשידורי “קול ציון לגולה”. הייתי מאושר להיות מעודכן יום יום מהמתרחש במדינת ישראל. ייחלתי לשידורים יותר ממושכים ויותר מפורטים בכל התחומים בחיי העם בישראל, אבל לצערי פרט לחדשות וכמה שירים לא שידרו דבר. לא סיפרו על בניית הארץ ויישובה, על העלייה ואף לא מילה אחת על חיי התרבות במדינה. כתבתי ליוסף רוזין בלשון הסתרים המקובלת בהתכתבותנו (יש לזכור, שגם בימי חרושצ’וב הבעת תמיכה או אהדה לציונות או למדינת ישראל, הייתה בחזקת בגידה במשטר הסובייטי) וביקשתיו להתקשר עם האחראים על השידורים לגולה ולהסביר להם, שאנו כאן ברוסיה מאוד מבקשים לדעת יותר על חיי העם על כל גווניו. חברי יוסף שלח מכתב לרשות השידור בירושלים ובו הבהיר להם, כנראה, מה ברצוננו לשמוע ומה המידע החסר לנו.

כפי שסיפרתי קודם, החזיר לי יוסף חלק ממכתבי ששלחתי לו מסיביר וביניהם גם את תשובת שרות השידור מ־1 בספטמבר 1955 למכתבו. להלן תוכן מכתב התשובה:

ואכן שום דבר לא השתנה. באחד הלילות בנובמבר 1956 שמעתי הודעה רשמית של המטה הכללי של צה“ל על התקדמות צבא ישראל בסיני וכיבוש אל־עריש. הייתי המום, לא ידעתי דבר על כל מה שהתרחש לפני מבצע קדש. גם שידורי “קול ציון לגולה” לא גילו דבר על המלחמה העומדת לפרוץ. באותו שידור ראשוני לא נאמר דבר, פרט להודעת דובר צה”ל. הערתי את בֶּלָה וסיפרתי לה את מה ששמעתי. שנינו היינו נרגשים וחששנו מנפגעים בין חיילי צה“ל. בבוקר סיפרתי לאהרון ולהירשל את כל הידוע לי משידורי הלילה ובעיקר הציקה לנו השאלה מה הייתה הסיבה לפריצת המלחמה. בבוקר שמענו את פרסומי “טאס” (סוכנות הידיעות הסובייטית) שיצאה בהשמצות וגידופים נגד האימפריאליסטים הישראליים. משידורי מוסקווה נודע לנו שלצד הישראלים משתתפים במלחמה גם האנגלים והצרפתים. שוב תעלומה גדולה - מה לנו ולאנגלים ולצרפתים? באותו יום כמעט לא עבדתי, נסעתי לחברי יעקב פלונסקי לברר מה הוא שמע בבי. בי. סי. וב”קול אמריקה“. ואמנם הוא ידע הרבה יותר ממני. התחנות המשדרות באנגלית סיפרו בפרוטרוט על כל המתרחש בסיני וגם על מה שקדם למלחמה. הפעם סיפק לנו הבי. בי. סי. יותר אינפורמציה על המתרחש בישראל מאשר “קול ציון לגולה”. המשכתי להאזין בדריכות לשידורים מירושלים ובהדרגה נודע לנו פרטים נוספים, כמו על מכת ה”פדאיון" והטרור שהם כפו על ישראל ועוד. שמעתי גם כמה קטעים מהופעתו של בן־גוריון בכנסת ויחד עם המידע שקיבלנו מיעקב וזליג מתחנות אנגליות ואמריקאיות, התברר לנו העניין לחלוטין. שמחנו על ניצחונותיו של צה"ל וכולנו החזקנו אצבעות לניצחונו המוחלט ולשלומם של חיילינו.

התעמולה הסובייטית יצאה מגדרה לגנות ולהאשים את ישראל. העיתונות הרוסית פרסמה בהבלטה את האולטימטום של ראש ממשלת ברית המועצות בולגנין לבן־גוריון ואת איומיו לשלוח “מתנדבים” להילחם לצידה של מצרים. גם ניתוק הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל הובלט בכלי התקשורת הרוסיים בנוסף לפרשנות העויינת. הרוסים, העם הפשוט, האמינו לכל ההאשמות נגד ישראל ושנאת היהודים טפחה ביותר. עכשיו הוגדרנו כולנו כאימפריאליסטים ושונאי השלום.

בינתיים הכריזו ברחבי ברית המועצות על תרומת ימי עבודה לטובת מצרים “הנאבקת מול האימפריאליזם”. גם במפעלנו הוכרז “סוּבּוֹטְנִיק”- יום עבודה שתמורתו מוקדש למטרה נעלה, הפעם לטובת מצרים. באותו יום לא הייתי בשטח המפעל בכלל, יצאתי בענייני עבודה, כביכול, אל מחוץ למפעל. אהרון, שעבד בהנהלת החשבונות, נשאר יושב במקומו ולא הצטרף לעובדים במסגרת “הסובוטניק”, ניקוי שטח המפעל מפסולת הייצור. פעיל המפלגה שעבר בכל המשרדים ומחלקות הייצור לוודא, שאכן כל העובדים יצאו “למלאכת המצווה”, נתקל באהרון יושב במשרד וממשיך בעבודתו. הוא הבהיר לו, שגם עליו להצטרף לפעולות העזרה למצרים המותקפת. אהרון ענה לו ללא כל היסוס: “לא, אני לא מצטרף למבצע הזה. כידוע לך אני יהודי ובני עמי נלחמים בצריהם, אז אל תצפה שאני אהיה שותף למבצע המכוון נגד אחי”. הרוסי נדהם מתשובתו הנחרצת של אהרון ועזב אותו לנפשו. למחרת סיפר לי מנהל המפעל גמרשטדט את תוכן הדו־שיח בין אהרון ואיש המפלגה הרוסי. הוא ביקש ממני, שאתריע באהרון, שיזהר בדבריו. בסוף אמר בלחש: “הוא יהודי נהדר, כל הכבוד לו (מוֹלוֹדֶץ)”. התפלאתי מאוד שהעניין נודע לי דווקא מפי גמרשטדט ולא מאהרון עצמו. סיפרתי לאהרון על שיחתי עם גמרשטדט וגם אני שיבחתיו במילים: “כל הכבוד לך! אבל, הוספתי, אנא היזהר. אנו חופשיים לכאורה, אבל ממשיכים לחיות תחת משטר עריץ”. שנינו סיכמנו, שלא נספר בבית דבר, כדי לא לגרום לעגמת נפש לבֶּלָה ולרחל. זו הייתה דמותו היהודית־ציונית של אהרון. הוא לא התכופף מול הגויים בעניינים הקשורים בכבוד עם ישראל ובצדקתו. במקרים כאלה, כמו במקרה האחרון, הוא היה עיקש והחלטי בתגובותיו.

שנת הלימודים הראשונה של חביבה

באותה שנת 1956, מלאת האירועים וההתרגשויות, מלאו לבתנו הבכורה חביבה שבע שנים. לפי החוק הסובייטי חלה חובת הלימודים על ילדים מגיל שבע. ההכנות לשנת הלימודים הראשונה של חביבה’לה היו מאוד קפדניות וכולנו חיכינו ליום בו בתנו תעבור את סף בית־הספר ותתחיל לראשונה בחייה בלימודים. כהורים ראינו באירוע זה שלב בחייה הצעירים של בתנו והתפללנו להצלחתה. ההתרגשות הייתה גדולה וחביבה ציפתה בסקרנות לתחילת הלימודים וראתה בהם מעין אישור שהיא כבר גדולה - היא תלמידה.

שנת הלימודים בכלל ושל המתחילים בכיתה א' בפרט התחילה בחגיגיות ובטקסים מרגשים. במיוחד היה מרשים טקס קבלת התלמידים החדשים בני השבע. אלה, מלווים בהוריהם, הגיעו לבית־הספר במדים חגיגיים כשבידיהם צרורות פרחים. הבנות, וביניהן חביבה שלנו, לבשו שמלות חומות עם צווארון וחפתים לבנים ומעל לשמלה סינר חגיגי לבן. בשערותיהן או צמותיהן היו שזורים סרטים לבנים. המורה קיבלה את התלמידים בברכה בחצר בית־הספר והילדים מצידם הגישו את הפרחים למורה הראשונה בחייהם. בהמשך הוזמנו הילדים לכיתה וחיכו לצלצול הראשון לשיעור הראשון בחייהם.

עד היום אני נרגש בהזכרי בטקס הזה. זה היה באמת מאוד חגיגי ומרשים. היו ברוסיה הסובייטית גם דברים טובים ואחד מאלה שיש לציינם היא הזכות וההזדמנות לאזרחי המדינה ללמוד ולרכוש השכלה ומקצוע. כזכור, נשללה בעבר זכות זו מילדי הגולים. בתחום ההשכלה לא היו מגבלות - המדינה עזרה במלגות ובמגורים לסטודנטים נזקקים. חברי ולוול (זאב) פַּק טען פעם, שברוסיה תלמוד תורה מתחיל מהעריסה ונגמר לפני הפטירה. מגן הילדים ועד האקדמיה היו הלימודים חינם ויתרה מזאת, כפי שציינתי, התלמידים נעזרו במלגות.

בעת כניסתה לכיתה א' כבר קראה חביבה בחופשיות ספרי ילדים וידעה לכתוב את האותיות. מגיל מוקדם, חושבני שלפני גיל חמש, היא קראה ללא עזרה. לכן לא היו לה בעיות ראשוניות, שמהן סובלים, בדרך כלל, תלמידי כיתה א‘. ברוסיה שמו לב במיוחד לקַלִיגרַפִיָה (כתיבה תמה) ולימדו את הילדים לכתוב ברור ויפה. דרישה זו כן היקשתה על חביבה בזמן הראשון, אבל, כפי שאהרון ניחם אותי, הכל הסתדר ומכיתה א’ ולכל אורך לימודיה הייתה חביבה תלמידה מצטיינת.

הקור העז בחורף והתנאים המיוחדים ביַקוּטְסְק היוו בעיה לא קטנה לילדים בני שבע. כפי שסופר, הייתה הטמפרטורה ביַקוּטְסְק יורדת ל־50 מעלות ומטה מתחת לאפס. לפי התקנות של בתי הספר חוייבו התלמידים מכיתות א’–ד' להתייצב ללימודים עד 50 מעלות קור. מתחת לזה הם היו פטורים מלימודים. מכיתה ה' והלאה לא היו פטורים מלימודים בגלל מזג האוויר. נדמיין לרגע שבקור של 45–50 מעלות (הקור המינימלי בחודשים דצמבר–פברואר) ובערפל סמיך צועדים בבוקר ילדים בני שבע כחצי קילומטר לבית־הספר וחוזרים אחרי הלימודים הביתה באותם התנאים. את חביבה היו מלבישים בבגדים חמים ומכסים כל סנטימטר גלוי על פניה פרט לעיניים. בתנאים האמורים לא יכלו ההורים לתת לילדים ללכת לבד וכל יום היו מלווים אותם לבית הספר ובאים לקחתם אחרי הלימודים. זה היה מבצע לא קל, מפני שרוב ההורים היו באותן שעות בעבודתם ולא יכלו להתפנות לילדים. אבל כמקובל ברוסיה, היו מסתדרים - הורה או שניים היו מלווים את הילדים בקבוצות מאורגנות לבית הספר ובחזרה.

בשנה הראשונה ללימודיה קרתה לחביבה תקלה, שבאותם ימים נראתה די חמורה. באחד הימים היא בוששה לחזור מבית הספר ובֶּלָה המבוהלת רצה לבדוק אם קרה לה משהו. התברר שמעיל הפרווה, שהצלחנו להשיג עבורה במאמצים רבים, נגנב. זו הייתה בעיה לא פשוטה להשיג לה מעיל חלופי.

יש להדגיש את העובדה שחינוכה בשפת האם יידיש לא הזיקה לה כהוא זה להצלחותיה בשפה הרוסית. היא הצטיינה בלימודי הרוסית ובכיתות היותר גבוהות היו עבודותיה בספרות הרוסית מוצגות לראווה על לוח הקיר בבית הספר. בגיל 12 היא הוזמנה להופיע בשידור פינת הילדים ברדיו טוּלָה. מתברר, שחששותיהם של הפסימיסטים בין היהודים הגולים, שמא תזיק היידיש כשפה ראשונה להצלחתם העתידית של ילדיהם בשפה הרוסית, התבדו. גם ילדים למשפחות אחרות ששפת אמם הייתה יידיש, כמו הבנות של משפחות גרשטיין וקליבנסקי, לא התקשו כלל בלימודיהן בבתי הספר וכידוע לי כולן היו תלמידות מצטיינות.

רכישת הבית מטיטבסקי

חיינו ביַקוּטְסְק נמשכו בציפייה לגמר תוקפו של חוזה העבודה שלי ושל אהרון, כדי שנוכל לצאת את יַקוּטְסְק עם סכומי כסף ניכרים מהתגמולים שהיינו זכאים להם. הזמן חלף ללא אירועים מיוחדים וללא דאגות מיוחדות, כאילו מעולם לא היינו חשופים לשגיונות המ.ו.ד.. כעת, אחרי השחרור, הרגשנו יתר בטחון והשלמה עם מצבנו, שהצטייר בעינינו כטוב. חיינו השתפרו עד כדי כך, שהתחלנו לדאוג באביב לחדר־קייטנה ביער לא רחוק מהעיר. רצינו שבנותינו תזכנה לתנאי הבראה טובים ביער עבות שריחות עציו וצמחיו ממש משכרים. פעמיים שכרנו “דַצָ’ה” (קייטנה) ובֶּלָה ישבה שם עם הבנות כמעט כל הקיץ. אני הייתי בא בערב וחוזר לעבודה בבוקר באופניים. בימי ראשון החופשיים מעבודה הייתי מבלה כל היום בקייטנה. באותו מקום נפשו גם כמה מידידינו עם משפחותיהם והשהייה שם הייתה נעימה מאוד. תנאי החיים המשופרים שלנו לא נבעו רק ממעמדנו האזרחי החדש, אלא בעיקר משיפור המצב הכלכלי והחברתי ברוסיה שלאחר סטלין.

בחורף 1957 צצה פתאום בעיה חדשה. באחד הימים הופיע בביתנו מר טיטבסקי והודיע לנו, שהוא החליט לממש את חזונו לעזוב את יַקוּטְסְק ולעשות מאמצים להשתקע בווילנה ולכן הוא זקוק לכסף ממכירת דירתנו. הוא הציע לנו לקנות ממנו את הבית וקבע מחיר שלא נראה סביר בעינינו. אמרתי לו, שהצעתו הפתיעה אותנו ושאיננו מוכנים לה כספית ובמיוחד לא נראה לנו המחיר הנדרש על ידו. אם, לדבריו, נחליט בכל זאת לוותר על האופציה לרכוש את הדירה, יהיה עלינו לדאוג למקום מגורים חלופי. טענתי, שאפילו אם הדירה הייתה מושכרת לנו כדת וכדין, לפי החוק הסובייטי לא ניתן לפַנות אותנו בחודשי החורף עד האחד במאי. הדגשתי שמבחינתנו הדירה היא רכושו (למרות שהיא רשומה בבעלותו של הירשל) ונצטרך לחפש ביחד פיתרון למצב שנוצר. הצענו לו מחיר, שהיה נראה הגון וסביר. הוא הפחית סכום פעוט מהמחיר שדרש, אבל לא הגענו לעמק השווה. הדיונים בנדון נמשכו כמה שבועות ובסוף נוכחתי לדעת, שהתעקשותו של טיטבסקי נבעה מאמונתו, שאני “מלא כסף” ולכן, לדעתו, עוד כמה אלפי רובלים לא יימנעו ממני לרכוש את הדירה. במסופר בפרקים הקודמים, אף אחד לא האמין, שאנו חיים רק מהכנסותינו החוקיות, כלומר, ממשכורות. לדעת רבים משרתי ומעמדי במפעל פתחו בפני את שערי ההתעשרות. התוודיתי בפניו שאנו פשוט חסרי אמצעים ונצטרך ללוות כסף, כדי לשלם תמורת הדירה. תגובתו הייתה, שלעולם לא יאמין שאכן כך המצב. “אני לא מאמין, שאתה “יוֹלְד” (טיפש, מטומטם - ביידיש) כזה ושלא צברת בזכות מעמדך כמה רבבות רובלים”. לא רצו להאמין לנו, שאנו סולדים מגניבות ורוצים לחיות בשקט. אחרי משא ומתן מייגע ואחרי שהצעתי לפנות לבוררות של אנשים ישרים המתמצאים בנכסי דלא ניידי, הוא הוריד את המחיר וסיכמנו על מחיר סביר לקניית הדירה.

כעת עמדה לפנינו הבעיה איפה ואיך משיגים את סכום הכסף הדרוש. ברשותנו היה סכום כסף קטן שלא כיסה אפילו במקצת את מחיר הדירה. כשנודע ליהודי העיר שאנו זקוקים לכסף, בא אלינו ידידו של אהרון, יהודי מקומי בשם פיין, והציע את חסכונותיו כהלוואה ללא ריבית, כדי להקל על מצוקתנו. הודנו לו וקיבלנו ברצון את הכסף שהציע, שלצערנו לא פתר את הבעיה בשלמותה. כמו בכל פעם בחיינו בסיביר, גם הפעם באה הישועה ממקור בלתי צפוי. אני אמנם נטול דעות מיסטיות, אבל לפעמים הפתרונות הבלתי צפויים במצבים קשים שקרו לנו, נראו ממש כמו נסים.

באותה עת התפשטה שמועה, שהממשלה הסובייטית עומדת להכריז על דֶבַלוּאַצִיָה של הרובל (בעברית תקנית - פיחות הרובל). במקרים קודמים של פיחות הרובל נגרמו נזקים כבדים לבעלי ממון ולכן כעת היו בעלי הכסף מוכנים להשקיע, להלוות ולעשות כל דבר כדי להיפטר מהרובל הצולע. עקב השמועות על הפיחות הצפוי, הוצפנו בהצעות להלוואות מיהודי העיר. נוצר שיטפון של הצעות נדיבות, רק שניקח. יהודי שכן, שלפני כן טען שאין לו כסף להלוות, בא אלינו במרוצה והודיע שפתאום ביכולתו להלוות לנו את הסכום שביקשנו. מובן, שממנו לא לקחנו פרוטה. ובכן, בעיית מימון רכישת הדירה נפתרה. האשראי שקיבלנו כיסה את הסכום שחסר לנו. שילמנו לטיטבסקי את כל הסכום המגיע לו והפכנו לבעלים האמיתיים של דירתנו. שאלתי את עצמי איך זה קורה שטיטבסקי לוקח כסף תמורת נכס בתקופה מוניטרית כל לא בטוחה? התשובה הייתה פשוטה - הוא ידע את האמת כי לא היה צפוי פיחות כלשהו. אנו נותרנו עם דירה משלנו ועם חובות גדולים. החוב העיק עלינו והתחלנו למכור ב“בַּרַחוֹלְקָה” (שוק הפשפשים) בגדים וחפצים שלא נזקקנו להם. הייתה לנו בעיה, כי שנינו, בֶּלָה ואני, התביישנו לעמוד בשוק ולסחור בבגדים ישנים. היינו עומדים מצד השולחן המיועד לקונים וכשמישהו היה שואל למחיר היינו מזדהים כמוכרים. בדרך כלל הלך “המסחר” שלנו לא רע וחזרנו הביתה עם סכום נאה, אבל כסף זה לא יכול היה לפתור לחלוטין את בעיית סילוק החוב. מה עושים? - התשובה, לחכות לנס. ואכן, כך קרה.

יום אחד קיבל אהרון הודעה מהדואר, שהגיעה עבורו חבילה מאנגליה. בן אחותו של אהרון, משה’לה סֶרְוויַנְסְקִי, שהתגורר במקסיקו והיה שולח לנו חבילות מפעם לפעם, שלח הפעם באמצעות סוכנות אנגלית חבילה טובה עם בד משובח ובגדים שנראו בינינו כרכוש גדול. חבילה זאת נפלה לנו כאילו מהשמים ואני לא בטוח אם משה במקסיקו היה מודע עד כמה היינו זקוקים לחבילתו זו באותה עת. עוד אנו שמחים על חבילתו של משה והנה הגיעה חבילה שנייה והפעם על שמי מציפורה פרידמן מתל־אביב. ציפורה הייתה קרובתו של אהרון ולפי בקשתי היא טיפלה ברכושי בארץ והייתה משחררת מדי פעם סכומי כסף מהאפוטרופוס הכללי בארץ למשלוח חבילות על שמי.

התחלנו מייד במכירת תכולת החבילות בעזרת מתווכים יהודים זקנים שהתמצאו בנושא. תוך זמן קצר שילמנו את כל חובותינו וכל הדאגות מרכישת הדירה חלפו כלא היו. את החבילות קיבלנו אחרי הפסקה ממושכת של שנים שבהן משלוחי דואר מחו“ל היו כמעט חסומים. מאז שחרושצ’וב התחיל בביקוריו הממלכתיים בחו”ל ובמגעיו עם ממשלות המערב, הורם מסך הברזל במידה מסוימת והותרו קשרים יותר הדוקים ורצופים עם חוץ לארץ.

סיום לימודיו של הרשל ותוכניותינו ליציאת יַקוּטְסְק

באביב 1958 סיים הרשל את לימודיו באוניברסיטה ביַקוּטְסְק בהצטיינות וקיבל תואר מוסמך למדעי פיסיקה ומתמטיקה. עכשיו עמדה על סדר יומנו השאלה לאיזה כיוון הרשל ממשיך ואיך לקשור את החלטותיו לתוכניותינו לצאת את יַקוּטְסְק. הוא היה נחוש בדעתו לעזוב את יַקוּטְסְק עוד באותה שנה. השאלה הייתה - לאן? כמו כל גולי ליטא, רצה הרשל להגיע לווילֶנָה, בה היה ריכוז יהודי גדול יחסית ובו רבים מאחינו הגולים לשעבר. לצערנו נשללה מאתנו זכות השיבה לליטא ונוסף לכך הייתה גזירת “הפּרוֹפִּיסְקָה” בווילֶנָה חמורה מאוד. נשקלה האפשרות, שהרשל ינסה להסתדר בנובוסיבירסק, עיר גדולה במערב סיביר, שבה התגוררו באותה עת ידידינו משפחת מילץ. בסוף הוחלט לנסות את נובוסיבירסק כתחנה ראשונה ושם יחליט הרשל האם להמשיך ולאן.

אחרי שגמר את כל סידוריו באוניברסיטה וקיבל את תעודת ההסמכה, יצא הרשל בדרך האוויר לנובוסיבירסק. ההורים התרגשו מאוד מעצם המחשבה שהרשל עוזב אותם. במשך חייו עד כה מעולם לא עזב את משפחתו וכעת הגיע לשלב שבו יצא לתור את רוסיה רחבת הידיים ולמצוא מקום בו יוכל להשתקע. אחריו, כך גרסנו, גם אנו נבוא. בהמשך התברר שלא הכל הסתדר בצורה כה חלקה ועברו עוד הרבה שנים (6–7 שנים), עד שחזרנו לחיות כולנו באותו מקום.

בינתיים נחת הרשל בנובוסיבירסק ושהה שם זמן קצר. המקום לא היה לטעמו והוא החליט להמשיך לליטא ולנסות, כמו רבים מאנשינו שהגיעו לפניו, להסתדר שם ולקבל רשיון למגורי קבע, כלומר להרשם במיליציה כתושב קבוע, “פרופיסקה” בז’רגון הרוסי. כפי שניתן היה לצפות, מאמציו לזכות ב“פרופיסקה” לא נשאו פרי ובכדי להמשיך ולהתגורר בליטא הוא נרשם בעיירה קטנה בשם נֶמֶנְצִ’ין, 40 ק"מ בקירוב צפונית מווילֶנָה. שם גם הסתדר בעבודה כמורה בבית ספר. זה היה השלב הראשון לקבלת לגיטימציה למגורים בווילֶנָה, אבל בדרכו אל המנוחה והנחלה עמדו עוד הרבה מכשולים ורדיפות מצד השלטונות בווילֶנָה.

ממכתביו של הרשל הבנו שבעיית ה“פרופיסקה” בווילֶנָה מסובכת מאוד. הגענו למסקנה שרעיון ההגירה לווילֶנָה בשלב זה אינו מעשי והתחלנו לבדוק אפשרויות מעבר למקומות אחרים יותר נוחים מבחינת רישום למגורי קבע. המטרה הייתה להתיישב במקום חדש באופן חוקי ולהמשיך “לזחול” לכיוון וילֶנָה. כמה זה היה אופייני לנו, ליהודים הגולים, עוד לפני שהגענו למקום החדש, כבר לקחנו בחשבון מה הם הסיכויים להמשיך ממנו הלאה לווילֶנָה. ברור, שגם וילֶנָה לא הייתה אמורה להיות תחנתנו האחרונה. פנינו פנו מזרחה למדינת ישראל. כך נראתה המציאות - עם שלם נודד ולא נלאה מלהמשיך בדרך החתחתים למחוז חפצו האחרון, בו קיווה שילדיו ונכדיו יהיו מוגנים ופטורים מכל השנאות וההתנכלויות שהיו מנת חלקו.

בתחילה חשבנו על האפשרות להתיישב בבַּרנַאוּל, בחבל אַלטַאי. המקום הזה נראה מתאים, מכיוון שמגבלות המ.ו.ד. לא חלו שם וגם “הפרופיסקה” באותו מקום הייתה די סבירה. לקחנו גם בחשבון שלשם פנו כמה ממכרינו ומחברינו ושזו עיר גדולה עם סיכויים טובים להסתדר בעבודה. חסרונותיה היו המרחק מווילֶנָה (כשלוש יממות נסיעה ברכבת) והסיכויים האפסיים לעלות ממנה ארצה. ידענו, שמווילֶנָה הצליחו כמה משפחות וביניהם גם חברנו בן־ציון כץ לעלות לישראל. לכן הבחירה הייתה קשה והתלבטנו בנושא.

נישואי הרשל

יום אחד קיבלנו מכתב מהרשל ולהפתעתנו ולשמחתנו הוא הודיע שהכיר בחורה צעירה בווילֶנָה בשם יונינה חֵקֶר. ממכתבו היה ברור, שכוונותיו רציניות וכנראה הם יתחתנו בקרוב. חשבתי בליבי, שהרשל השקט התגלה כסופרמן בהחלטות גורליות: תוך כמה חודשים אחרי הגיעו לווילֶנָה הספיק להכיר, להתאהב וגם להחליט להינשא. כל הכבוד להרשל, אמרתי לעצמי. כמובן, שהשמחה בבית הייתה גדולה. ההורים יחלו מזמן לראות את הרשל מקים משפחה. רחל יצאה ממש מגידרה מרוב שמחה ומכיבוד כל הנכנסים אלינו לברכנו לרגל ארוסיו של הרשל.

קיווינו שנשואיו של הרשל עם אזרחית הרשומה כחוק בווילֶנָה, יקנה לו את הזכות לקבלת “אזרחות קבועה” במקום, ובהמשך, אולי, גם אנו נוכל לנצל זכות זו לשיבה לווילֶנָה בתואנה של איחוד משפחות. לצערי, כל התקוות התבדו, פרט לדבר הטוב והיפה שקרה באמת - חתונתם של הרשל ויונינה. הרשל פרט במכתבו את הייחוס של כלתו וכולנו היינו מאוד מרוצים, שהיא יוצאת חלציה של משפחה יהודית טובה, הגונה וידועה בקובנה. התברר, שגם ידידינו משפחת רובינשטיין הם קרובים של משפחת חקר. כולם היללו ושיבחו את המשפחה.

ב־31 בדצמבר 1958, בפרוס השנה החדשה 1959, חגגו בווילֶנָה, כפי שדווח לנו במכתבים, ברוב פאר ובהשתתפות מוזמנים רבים, את חתונתם של יונינה והרשל. אנו ישבנו באותו לילה ביַקוּטְסְק מתרגשים וחישבנו לפי שעון מוסקווה מתי אמור הזוג הצעיר לעמוד מתחת לחופה. כולנו איחלנו לזוג הצעיר את כל הטוב שהוא יכול לאחל לעצמו. השנים הארוכות של חיים עם הרשל ביחד, הקנו לו מעמד של אח בלבי ואיחלתי לו הרבה אושר עם אישתו הצעירה יונינה שטרם הכרתיה. למחרת היה בביתנו “דלת פתוחה” עם כיבוד לכל ידידינו מביקוב שברובם באו לברכנו לאחל הרבה אושר לזוג הצעיר.

אחרי החתונה, “אחרי שבעת ימי המשתה”, חזר הזוג הצעיר לחפש דרכים ופרוטקציות לרישום הרשל במיליציה כזכאי להתגורר בווילֶנָה. לא אפרט את כל התלאות, היסורים והרדיפות להם “זכה” הרשל בדרכו הקשה להרשם כאזרח שווה־זכויות בווילֶנָה. אוסיף רק שהמאבק נמשך שנים וגם אחרי שנולדה לזוג בתם הבכורה רינה, עדיין היה האב והבעל משולל הזכות האלמנטרית לחיות בחיק משפחתו. באחד הימים קיבל הרשל צו לעזוב תוך עשרה ימים את שטחה של ליטא. רק אחרי הרבה מאמצים מלווים בפרוטקציות ושוחד, הצליח לבסוף לקבל את ה“פרופיסקה” המיוחלת ולהרשם במיליציה כזכאי להתגורר יחד עם משפחתו בווילֶנָה.

כך נראה “החופש” הסובייטי שבמסגרתו כל אזרח, לא רק גולה לשעבר, היה משולל זכות אלמנטרית להחליט באיזה מקום יתגורר. רק באישור המשטרה הותר לו לשנות את מקום מגוריו ואין לשכוח שכל זה קרה כבר בימי שלטונו “הנאור” של חרושצ’וב.

ההכנות לעזיבת יַקוּטְסְק

לאחר שהיינו מעודכנים בכל קורותיו של הרשל בווילֶנָה, הפסקנו להשלות את עצמנו שנצליח לחזור לליטא. התחלנו לחשוב על מקומות אחרים להגירה. כפי שסופר, רבים מיהודי יַקוּטְסְק התחילו לעזבה ולתור ברחבי רוסיה אחרי מקומות בהם יוכלו להתיישב ולחיות בלי הגבלות אדמיניסטרטיביות. גם ידידי גרשון קליבנסקי החליט לנסות את מזלו ויצא לבדו למוסקווה, בה התגורר דודו, כדי לברר את סיכוייו להשתקע במרכז רוסיה. בעדיפות ראשונה עמדו תנאיי ה“פרופיסקה” וסיכויי הפרנסה באזור מוסקווה. גרשון היה כמסופר, יהודי דתי ונראה שאחד הדברים הראשונים שעשה במוסקווה היה ביקור בבית הכנסת המקומי. שם פגש יהודים שהשתתפו בתפילות ושוחח איתם על בעיותיו. לפי עצת הרב המוסקוואי הוא החליט ללמוד שחיטה. נאמר לו, שכשוחט יהיו לו סיכויים די סבירים להסתדר הקהילה יהודית שזקוקה לבשר כשר. ואכן כך היה - פרנסי קהילת העיר טוּלָה‎ המרוחקת 180 ק“מ דרומית למוסקווה, פנו לרב במוסקווה שימליץ על שוחט. באותו זמן סיים גרשון את לימודי השחיטה והרב היפנה אותו לטולה. בקיצור, גרשון הצליח להסתדר כשוחט בטולה (הביקוש לשחיטה כשרה בעיר הייתה מזערית) ובנוסף עבד כמפיץ כרטיסים בתיאטרון המקומי. כשנודע לנו שגרשון מתגורר בטולה וגם ה”פרופיסקה" שם די סבירה, התקשרנו אליו לברר מהם סיכויינו להסתדר באותה עיר. גרשון ענה על כל שאלותינו באריכות ובפרוטרוט. התברר, שטולה היא עיר גדולה ובה הרבה מפעלים גדולים, והעיקר, ה“פרופיסקה” ניתנת להשגה. עצם מיקומה של טולה קרץ לנו - היא נמצאת במרכז רוסיה ומשם נסיעה לווילֶנָה נמשכת 12 שעות ברכבת. אחרי שיקול דעת נוקב וחוזר החלטנו, שטולה עדיפה מכל הבחינות האמורות על פני כל מקום אחר ברוסיה והפור נפל על העיר הזאת. קיווינו מאוד, שנצליח להרשם שם במיליציה ולהסתדר מבחינת תעסוקה.

היה לנו ברור, שלפני צאתנו לטולה, עלינו לפתור את בעיית המגורים במקום. בגלל הרכב משפחתנו לא יכולנו להרשות לעצמנו תקופת אי־יציבות מבחינת מגורים בהגיענו למקום החדש. לכן החלטנו, שאחרי שנמכור את ביתנו ביַקוּטְסְק יצטרך הרשל לנסוע לטולה ולרכוש בכסף שנעביר לו דירה במקום. כלומר, בהגיענו לטולה תהיה לנו קורת גג מעל ראשינו. זו הייתה החלטה נכונה ונבונה ומאוד הצדיקה את עצמה בהמשך. אחרי שההחלטה התקבֶּלָה עקרונית, חשנו הקלה - מטרתנו הייתה מוגדרת ונשאר לעשות הכל ליישומה.

החיים ביַקוּטְסְק נמשכו בינתיים כרגיל. אהרון ואני המשכנו בעבודתנו בקומבינט למוצרי עץ ובֶּלָה טיפלה במשק הבית. הבנות גדלו ולשמחתנו הגדולה התפתחו יפה והסבו לנו הרבה נחת. מירה’לה התפתחה לילדה יפה מאוד ורבים היו עוצרים אותנו ברחוב ושואלים אם זו אכן בתנו הקטנה. בֶּלָה פחדה “מעין רעה” והייתה מתחמקת משיחות כאלה. התפתחותה השכלית הייתה גם כן טובה מאוד וכבר מגיל צעיר עשתה רושם של ילדה מפותחת ונבונה. היא הייתה מאוד קשורה להורים ובמיוחד לאמא ולסבתא ולא אהבה להיפרד מהן אפילו לזמן קצר.

הודעתי למנהל גמרשטדט, שאני נחוש בדעתי להתיר את החוזה עם המפעל בקיץ 1959, עת יימלאו שנתיים וחצי מחתימתו. התחלנו במכירת כל מיני חפצים ובגדים, שלא יוכלו לשמש אותנו במקומנו החדש. כל יום ראשון יצאנו, בֶּלָה ואני, ל“בַּרַחוֹלקָה” ומכרנו כל מה שניתן. אפילו שבועונים ישנים ממזרח גרמניה שהייתי מנוי עליהם נחטפו בגלל תמונות הבחורות היפות, הלבושות בהדר בהשוואה למלתחת הנשים ביַקוּטְסְק. הפעם כבר לא התביישנו - ממילא עוזבים בקרוב את העיר. כל הזדמנות לצבור מעט כסף הייתה מבורכת. מפני שלא היינו בטוחים שנצליח להסתדר מהר בעבודה בטולה. בזמן הראשון בוודאי נהיה זקוקים לכסף זמין.

מכירת הבית

הפעולה החשובה ביותר הייתה כעת למכור את הבית וכאן התחילה הבעיה הגדולה. באותה עת עזבו רבים את יַקוּטְסְק ובבעלות כמעט כל משפחה שעזבה הייתה דירה וכולן הוצעו למכירה, כלומר ההיצע היה גדול מאוד. הדבר שהיקשה עלינו את המכירה היה, שביתנו היה ישן מאוד ורעוע. לדעתי הוא נבנה עוד לפני המהפכה וקירות העץ שלו היו רקובים במקומות רבים. גם הגג היה רקוב ונקוב ורק בדרך נס לא חדרו מי הגשמים לחדרי המגורים. פעם חשבתי לכסות את הגג מחדש והתייעצתי עם מומחים בעניין. הם המליצו לא לגעת לא בגג ולא בקירות - הם פשוט יתמוטטו. ביודעי שבשנים הקרובות אנו עומדים לעזוב את המקום, החלטתי להשאיר את הבעיה לבעל הבית החדש. כדי שהקונים לא יוכלו לראות ולמשש את הריקבון טייחתי את הקירות במלט. לזכות הנכס שלנו ייחסתי את שני הבניינים הארעיים בחצר שיכלו לפתח את דמיונו של הקונה המתכנן לפתח משק, גידול עופות, פרה וכדומה. הכנתי את הבניין למכירה וחיכיתי לקונים, שאמורים היו להגיע בעקבות המודעות שתליתי בכל חלקי העיר. לקח זמן עד שהצלחנו למכור את הדירה. קונים היו באים, מסתכלים, שואלים למחיר והולכים כלעומת שבאו בלי שניסו להתמקח ולברר פרטים. בתחילה לא הבנתי מה סיבת האדישות של הקונים, אבל במהרה הסתבר, שרובם מאלו שבאו כביכול לקנות את הדירה, למעשה עמדו בעצמם למכור את בתיהם והם פשוט התעניינו במחיר כדי לדעת כמה עליהם לבקש עבור הנכס שלהם.

יום אחד הגיע יקוט בליווית חמולה שלמה והתעניין בדירה ובמיוחד בחצר ובבניינים שבשטחה. חשתי שזה הקונה ונכנסתי איתו למשא ומתן ותוך כמה ימים הגענו לעמק השווה. הדירה נמכרה במחיר די סביר ואת הכסף העברתי דחוף להרשל לרכישת דירה בטולה. תוך זמן קצר קיבלנו מהרשל מברק שאכן הצליח לרכוש עבורנו דירה במקום מרכזי בעיר. ממכתב שהגיע לידינו יותר מאוחר התברר, שהרשל שיכן בדירה שומר יהודי טולאי, בכדי למנוע נזקים שעלולים להגרם על ידי השכנים בסביבה.

נראה היה שהכל הולך למישרים ומיהרנו לסיים את כל ההכנות ליציאת יַקוּטְסְק. מכרנו את מעט הרהיטים שנשארו בדירה ואת מכונת הכביסה, שהייתה אטרקציה מיוחדת באותם ימים ביַקוּטְסְק. קיבלנו את כל הכספים שהגיעו לנו בהתאם לחוזה העבודה שלי ושל אהרון. הסכום שקיבלנו היה לפי מושגינו די גדול והבטיח לפתור את בעיותינו הראשוניות בהגיענו לטולה. נפרדנו מהעובדים במפעל ובמיוחד מגמרשטדט, שאיחלו לנו הצלחה בדרכנו החדשה. נשארה רק בעיית רכישת הכרטיסים לאונייה שתוציא אותנו סוף סוף מארץ הגזירה הסיבירית יקוטיה.

יציאת יַקוּטְסְק

אמרתי “רק בעיית רכישת הכרטיסים” ואכן זו הייתה הבעיה ב“הא” הידיעה. אנשים בימינו יתקשו להבין כמה מאמצים נדרשנו להשקיע, כדי להצליח לרכוש את אותם הכרטיסים להפלגה מיַקוּטְסְק עד אוסט־קוט (תחנת רכבת “לֶנָה”). האונייה אמורה הייתה להגיע לנמל יַקוּטְסְק ב־13 ביולי 1959 כתאריך משוער. עד אותו תאריך היו הנוסעים חייבים לרכוש בקופות מיוחדות כרטיסים עם מקומות שמורים בתאי האונייה. את הקופות המיוחדות פתחו לקהל הנוסעים רק יומיים לפני ההפלגה. בגלל הביקוש העצום לכרטיסים התחילו אנשים להסתדר בתור לקופה שבוע לפני תאריך ההפלגה. אנשים עמדו בתור במשמרות סביב השעון - 24 שעות ביממה. בני משפחה היו מתחלפים וכך שומרים על המקום בתור האין סופי לכרטיסים. אם כבר היו סוף סוף מגיעים לאשנב ומשלמים עבור הכרטיסים, הקופאית הייתה ממאנת למסור את הכרטיסים לידי הנוסע בטענה ש“סיארפ” (חברת הספנות) משרתת את נוסעיה בנאמנות ותמורת 10 רובלים נוספים שולחת את הכרטיסים לבתיהם. הנוסעים לא כל כך סמכו על שרותי החברה וביקשו לקבל את הכרטיסים ביד. בקיצור, על יד הקופה היה די “שמח” - תחינות, צעקות וגם איומים.

תהליך רכישת הכרטיסים היה ידוע לי ולכן החלטתי שיש לחפש דרך אחרת להשיגם. אמרתי בליבי שהאנשים המכובדים, כמו מנהלים, אנשי המפלגה ואחרים, בטח לא עומדים יממות בתור ולכן יש לגלות את דרך רכישתם. כפי שסופר בפרקים הקודמים, הייתי בקשרים עסקיים עם אנשי “סיארפ” והיו לי גם ידידים בקירבם. התקשרתי לאחד ממכרי והוא היפנה אותי לקופה שנמצאת בנמל (8–10 ק"מ מהעיר). הוא המליץ לי לפנות לבחורה בשם זויה, שלדבריו, תספק לי את הכרטיסים תמורת תשלום נוסף או מתנה יפה. באותו יום פגשתי בנמל את זויה והתברר שאנו מכרים מזמן מביקורי ב“סיארפ”. את העיסקה גמרנו תוך כמה דקות – שלשלתי לה עוד מאתיים רובלים והכרטיסים עם מקומות שמורים טובים היו בידי, וכך חסכתי מבלה ומעצמי עמידה בתור במשך ימים ולילות.

כעת נשאר השלב האחרון של יציאת יקוטסק – להעביר את המשפחה ואת המטען שלקחנו איתנו לחוף הלנה ולעלות לאונייה המפליגה לאוסט־קוט, לתחנת הרכבת “לנה” ומשם הדרך פתוחה לכל מרחבי רוסיה. שכרתי מונית (באותה עת היו ביקוטסק כמה מוניות) ואחרי שסיכמנו עם הנהג על המחיר, שלא היה צנוע בדרישתו, העברנו בכמה סיבובים את חפצינו ואת המשפחה לנמל.

באותו יום, ב־14 ליולי 1959, עלינו על סיפון האונייה (שמה נשכח ממני) וראינו את עצמנו משוחררים סוף סוף מגלות ארוכה שנמשכה 18 שנים וחודש אחד לאחר שב־14 ליוני 1941 גורשנו מליטא. רוב הארועים בחיי התרחשו בתאריך ה־14 לחודש. הגירוש השני מביסק גם כן היה ב־14 ביוני 1942, אמי ז"ל נפטרה ב־14 למאי 1943, ולהבדיל חתונתנו הייתה ב־14 בנובמבר 1943. והנה גם הפעם ב־14 ביולי 1959 עזבנו סופית את אדמת יקוטיה בתקוות גדולות להתחיל בחיים חדשים ואולי גם נזכה בגאולה אמיתית - בעלייה לארץ־ישראל. כך האמנו ומעולם לא ויתרנו על חלומנו זה וייתכן שזה היה הכוח שהחזיק אותנו במאבקנו הארוך והאיום מול כוחות השחור של הקומוניזם.

הסתדרנו בתאים השמורים לנו וחיכינו לרגע שנתנתק מהחוף. לאחר זמן קצר נותקה האונייה מהמזח בצפירות פרידה, שבשבילנו היו צפירות שמחה, בשורת העידן החדש, והתחילה להתרחק מהחוף. כל משפחתנו, כולל מירה’לה הקטנה ורחל המבוגרת והחולה, עמדה על הסיפון והסתכלה בנשימה עצורה איך אנו מתרחקים מארץ הגזירה ואיך יקוטסק הולכת ונעלמת מעינינו. אותה שמחה לוותה אותנו בזמנו, גם בעת שראינו את ביקוב נעלמת מעבר לאופק.

התחילה ההפלגה הנעימה על הלֶנָה והפעם באוניית נוסעים, בתאים מסודרים והעיקר, בכיוון ההפוך - מצפון לדרום. אין טעם לחזור על תיאורי הנופים של חופי הלֶנָה שעליהם סיפרתי בתחילת המסע צפונה. אבל, גם הפעם עמדתי עם בֶּלָה על סיפון האונייה מכושפים מיפי הטבע על חופי הנהר הסיבירי הענקי - הלֶנָה. מזג האוויר הטוב ואוויר הטיגה מחייה הנפשות, גרמו לנו להרגיש כמו בבית־הבראה. במיוחד שמחו הבנות שלנו. חביבה הייתה עומדת איתנו על הסיפון ומרבה בשאלות, מירה’לה הקטנה נהנתה מטיולים על הסיפון והייתה מתרוצצת ומשחקת עד שהייתה מתעייפת ומבקשת לחזור אל סבתא בתא.

ההפלגה נמשכה שבוע ועברה בלי אירועים מיוחדים. הפעם הרי לא חששנו מסלקציות והפרדות של המ.ו.ד.. למחרת עלייתנו לאונייה דפקו על דלת תאנו. אישה ג’ינג’ית שהבחנו בה קודם מתהלכת על הסיפון בלוויית קצין מ.ו.ד., נכנסה נרגשת והתנצלה. היא הציגה את עצמה כיהודיה וביקשה את רשותנו לשהות קצת במחיצתנו. הזמנו אותה להיכנס ולשבת על דרגש. היא הפתיעה אותנו כשהתחילה לדבר יידיש. היא הייתה מאוד נרגשת ואמרה שסיבת ביקורה אצלנו היא, ששמעה איך אנו מדברים עם בנותנו הקטנות ביידיש ואיך הן, הבנות, מדברות ביניהן ומשחקות ביידיש וזה מאוד ריגש אותה. במשך כל ההפלגה היא הייתה מבקרת אותנו יום יום. סיפורה היה די עצוב. היא סיפרה שנולדה ברוסיה במשפחה יהודית שניהלה אורח חיים יהודי. בעת המלחמה היא, כבחורה צעירה, איבדה את משפחתה ונשארה לבד. אחרי המלחמה היא הכירה את בעלה, רוסי, קצין בק.ג.ב. ונישאה לו. לדבריה הוא אדם טוב והיא לא סבלה ממנו. יש להם באזור מוסקווה בת נשואה לרוסי. היא סיפרה בבכי, שבתה כתבה להם, שהיא אוסרת על אמא שלה לבקרה במקום מגוריה וטוב ייעשו אם ייפגשו בכל מקום אחר. לאישה הזאת הייתה חזות יהודית מובהקת והבת חששה שמא יוודע לבעלה ולכל מכריה, שאמה יהודיה. היא בכתה ואמרה, שאם עכשיו הייתה חייבת להחליט אם להינשא לגוי, הייתה מוותרת על נישואים כאלה. בכאב רב היא סיפרה, שאף על פי שבעלה אדם טוב, הוא לא הגן עליה כששכנותיה בבית המגורים לקציני מ.ו.ד. התנכלו לה וגירשוה מהמטבח המשותף בעת עלילת הרופאים. הוא העדיף לא להגיב ועל כך היא לא יכלה למחול לו. היא שמחה מאוד להיות בקרבתנו והייתה מנשקת את הילדות ומדברת איתן יידיש. פגישה מוזרה זאת הבהירה פעם נוספת את הטרגדיה של העם היהודי בגולה, במיוחד של אלו מבני עמנו שחשבו לפתור את בעיית יהדותם ע"י הטמעותם בין הגויים. זה לרוב לא עזר להם ולא פתר שום בעיה. בעיני הגויים הם נשארו יהודים. סיפורה של האישה המחיש את זה ביתר שאת.

תחנת־הרכבת “לֶנָה” והמאבק על הכרטיסים

יום אחד הגיעה הפלגתנו הנעימה לקצה והאונייה שלנו נקשרה למזח בחוף אוסט־קוט או בשמו החדש - לֶנָה. די היה במבט חטוף בחוף ובתחנת הרכבת שבקרבתו בכדי להעלות את לחץ הדם. מסיפון האונייה התגלו לעינינו המוני אנשים מרוכזים בצפיפות מסביב לבית הנתיבות הקטן. רבים שכבו על חבילותיהם ומזוודותיהם, אחרים הסתובבו בשטח ובישלו על מדורות את ארוחותיהם והרתיחו מים בקומקומים - “הקִפּיַטוֹק” המוכר. אנו מעולם לא התנסינו ב“חוויה” המפוקפקת של רכישת כרטיסים לרכבת ברוסיה. עד אותו יום מעולם לא נסענו ברכבות רוסיה בגפינו - המ.ו.ד. דאג להסיענו ואנו היינו פטורים מבעיות מעין אלו. הכבשׁ מהאונייה הורד ואנו ירדנו עם חפצינו לחוף. לקחתי חבילה כלשהי ורצנו עם בֶּלָה לתוּר בין המוני האנשים אחרי מקום פנוי, כדי להתמקם בו לשהייה שלא ידענו מה תהיה אורכה. אחרי שמצאנו מקום פחות או יותר מתאים, נשארה בלה עם החבילה במקום ואני חזרתי לקחת את הבנות ואת ההורים “לאכסניה” כפי שהתלוצצנו. מזל, שהיו לנו שלוש מיטות מתקפלות שהשגנו ביקוטסק והן שימשו לנו להשכבת הבנות, אהרון ורחל. בֶּלָה ואני הסתדרנו על חבילותינו.

יצאתי לשטח לראות מה הולך, מתי תגיע הרכבת למוסקווה והעיקר איך משיגים כרטיסים. נודע לי שהרכבת תגיע ביום רביעי (אנו ירדנו מהאונייה ביום ראשון) ורק ביום הגעתה יפתחו את הקופה היחידה וההמון הגדול השוכב מסביב לבית הנתיבות יתבקש לרכוש לפי תור את הכרטיסים. ביום שהגענו כבר עמדו אנשים בתור ליד הקופה הסגורה, וכנהוג ברוסיה רשמו את מספר התור על כף ידו של הממתין. תפסתי תור ומספרו היה בן שלוש ספרות (לא זוכר בדיוק) ונעשה לי רע על הנשמה. לא היו סיכויים גדולים להשיג כרטיסים ובמיוחד אם לקחת בחשבון, שביום פתיחת הקופה יתעררו כל סדרי התור ובעלי הזרוע והאגרוף יתפסו את מקומם של הממתינים התמימים. אין לשכוח, שרבים מהנוסעים היו “קַלִימְצַנִים” - אסירים פליליים משוחררים מאזור קַלִימָה הידוע לשמצה. היה להם שם של בריונים וגזלנים ואף אחד לא יסתכן במריבה עמם. המצב נראה רע מאוד. אם לא אשיג כרטיסים לרכבת של יום רביעי, נצטרך לחכות שבוע ימים לרכבת הבאה, כי הרכבת למוסקווה הייתה מגיעה רק פעם בשבוע, וגם אז אין ביטחון שאשיג כרטיסים בגלל הסיבות שפירטתי. נכנסתי לבית־הנתיבות וראיתי על אחד החדרים שלט קטן “מנהל התחנה”. הדלת הייתה פתוחה למחצה ובתוך החדר ישב המנהל ליד שולחן. בלי לחשוב הרבה דפקתי על הדלת ונכנסתי בהתנצלות על ההפרעה. הסברתי למנהל שאין לי ברירה ולכן אני פונה אליו - הרכב משפחתי, טענתי, מקשה מאוד על שהותנו כאן - יש לנו הורים קשישים ושתי בנות קטנות ואני מבקש מהמנהל ש“ייעץ” לי איך להשיג כרטיסים. ביד כבר הכנתי כמה מאות רובלים, כדי לשחד אותו. להפתעתי הוציא האיש שישה כרטיסי עלייה לקרון “רך” (קרון שינה) בלי לקבל שוחד. לא התמצאתי, כאמור, בנוהלי הרכבות ברוסיה וחשבתי שאלה הם הכרטיסים לנסיעה. רציתי לשלם עבורם, אבל הוא הסביר לי שלשלם אצטרך בקופה והכרטיסים שהוא נתן לי מקנים לנו רק זכות למקומות שמורים בקרון. מה עושים הלאה? הייתי אובד עצות - יש לי מספר תור רשום על כף ידי, יש לי כרטיסי עלייה לקרון ואין לי כרטיסי נסיעה - איך משיגים אותם? הסתובבתי מסביב לבית־הנתיבות ונתקלתי בצריף ועליו שלט שהבהיר, שכאן מוסרים “מטען קל”, כלומר, מזוודה אחת או שתיים שיגיעו יחד עם הנוסע למחוז חפצו. עמדה שם בחורה רוסיה צעירה שאמורה לקבל את המטענים. ניגשתי אליה והתנצלתי (הקפדתי להבליט נימוסים שבדרך כלל לא היו נהוגים במקומות אלה) ושאלתיה אם אוכל לשלוח באמצעותה את המיטות המתקפלות. היא אישרה שבהחלט אוכל, אבל לשם כך אני זקוק לכרטיסי נסיעה. סיפרתי לה, שיש לי כרטיסי עלייה לקרון השינה, אבל במה שנוגע לכרטיסי נסיעה יש לי בינתיים בעיה גדולה. שאלתיה, אם היא יכולה להיות לי לעזר בהשגת הכרטיסים ומובן, שאני אדע להעריך את טוב ליבה. היא אמרה לי שהיא חושבת שתוכל לעזור, מפני שהקופאית היא חברה טובה שלה. בו במקום הייתי צריך להחליט אם אוכל לסמוך על הבחורה. לפי המחירון, שהיה תלוי ליד הקופה, הנסיעה בקרון שינה אמורה הייתה לעלות לי 3,000 רובלים. אם אתן לה את הכסף, היא יכולה להיעלם ולך לחפש אותה! לא הייתה לי ברירה והחלטתי להסתכן. חייכתי אליה ואמרתי, שאני מוכן לתת לה את הכסף, ואת העודף מקניית הכרטיסים שתשאיר לעצמה (העודף הסתכם בכמה מאות רובלים). בפינה נסתרת מעיני עוברים ושבים העברתי לה את הכסף. היא פנתה מיד לבית־הנתיבות ונכנסה לקופה בדלת צדדית. היא שהתה שם זמן לא רב, שנראה בעיני כמו נצח. בסוף יצאה ובידיה הכרטיסים וגם העודף. הודיתי לה מקרב לב וכמובן, החזרתי לה את העודף בנשיקה על לחייה. היא נראתה מאוד מרוצה והזמינה אותי ואת אשתי לבקרה בביתה. החזקתי את הכרטיסים ולא האמנתי שאכן הם בידי ובנס הגדול שקרה לנו.

קראתי את כל הכתוב על הכרטיסים, כדי להיווכח שאכן הם כרטיסים אמיתיים. חזרתי במצב רוח מרומם למשפחה עם הבשורה הטובה. למרות ששכבנו בחוץ, בחום היום ובקור הלילה, לא היו מאושרים מאיתנו. תודה לאל, פתרנו את בעיית הכרטיסים שאיימה על יכולתנו להמשיך בדרכנו. גם בתנאים מעין אלו נמצאו לשמחתי אנשים הגונים, טובי לב, שהודות להם פתרתי את הבעיה החמורה של רכישת הכרטיסים לרכבת. לולא אותם האנשים טובי הלב ואוהבי אדם שנתקלנו בהם מפעם לפעם בדרכנו הארוכה ומלאת הסבל בגלות סיביר, חיינו היו בלתי נסבלים.

הנסיעה ברכבת למוסקווה

ביום רביעי בבוקר הגיעה הרכבת למוסקווה והכרוז הודיע שבשעה 12:00 בצהריים תותר עליית הנוסעים לקרונות. חיכינו כבר לרגע, שנוכל להיכנס לתאנו בקרון ולנוח מכל ההרפתקאות בתחנת הרכבת אוסט־קוט־לֶנָה. ללא בעיות עלינו לקרון ושמחנו להיווכח שבקרון אכן יש ספות נוחות לשינה ואפילו מנורת חשמל קטנה על שולחן קטן. היה לי קשה להאמין שהכל כבר מאחורינו ואני עומדים לצאת לדרך ישירות למוסקווה ומשם לטוּלָה.

במוסקווה התגורר אז חברי מהגימנסיה זאב פַּ‎‎ק והתכוונתי, כשנעצור באיזו תחנה להבריק לו ולהודיע על זמן הגיענו למוסקווה, כדי שיוכל לקבל את פנינו. בעת לימודינו במרימפול היינו חברים טובים מאוד ולעיתים היה אפילו מתגורר בחדרי, עת בעלת הבית, גב' הירשוביץ, הייתה מתארחת במשך כמה חודשים בחורף בקובנה. לכן האמנתי שוֶלְוְקֶה (שמו ביידיש) יקבל את פנינו ויעזור לנו לעבור את היממה הראשונה במוסקווה. אבל עד אז הייתה לפנינו דרך ארוכה של שש יממות ברכבת.

התקדמנו במהירות דרומה לכיוון מסילת הברזל הטרנסיבירית המובילה מערבה. המסילה שנסענו בה עברה ביער עבות, הטיגה הסיבירית. למעשה נסענו כעת באותו אזור שבזמנו הסיע אותנו הנ.ק.ו.ד. במשאיות צפונה - מזַיַרְסְק לאוּסט־קוּט. באותם ימים רחוקים, לפני 18 שנים, טרם נבנתה מסילת הברזל באותו קטע וכאמור פלסנו אז את דרכנו במשאיות קטנות - זיס 5. בינתיים נבנה הקטע הנדון של המסילה, שחיברה את צפון מזרח סיביר לרחבי ברית המועצות. היא הייתה מאוד חשובה מבחינה כלכלית, כי הקלה על העברת סחורות ונוסעים ליקוטיה וממנה. הנוף שנשקף בחלון היה חד גווני - הטיגה, אבל מה שהסב את תשומת לבנו היו מגדלי השמירה וגדרות התיל של מחנות הריכוז שבלטו בתוך הנוף. קטע זה של מסילת הברזל נבנה, בזמן שאנו היינו מרותקים למקומות הגלייתנו, על ידי עובדי כפייה, אסירים וגולים, כפי שהיה מקובל ברוסיה באותן שנים. את כוח העבודה הזה ריכזו במחנות בתנאים לא אנושיים והעבידו אותם בעבודות פרך עד צאת נשמתם. מסילת הברזל בה נסענו נבנתה על גופותיהם של אלפי אסירים, קרבנות הניצול האכזרי של מיליוני שפוטים ללא משפט. באותה שיטה נבנו רוב הפרויקטים הגדולים בברית המועצות: סכרים, תעלות בֶּלוֹמוֹר, ווֹלגָה־דוֹן ואחרים. בזמן נסיעתנו היו כבר המחנות נטושים, אבל שרידי המגדלים ויתר מתקני השמירה נשארו במקום והעידו על העריצות הבולשביקית. מספר המחנות הנטושים שעברנו על פניהם תוך שעה נסיעה היה ממש מדהים. המגדלים והגדרות הזכירו לי את בתי הסוהר בחבל אלטאי שהיו צמודים לכל מפעל.

המשכנו לנסוע ללא אירועים מיוחדים וככל שזכור לי, עד כניסתנו למסילה הטרנסיבירית לא עצרנו בשום מקום. מסילה ידועה זאת חוצה את כל סיביר לאורך - מוולדיווסטוק במזרח הרחוק על חופי האוקיינוס השקט עד הרי אורל, שמקובל לציינם כמפרידים בין אסיה לאירופה. הנוסעים הצטיידו במזון ובהזדמנויות שונות היו קונים מקולחוזניקים שעמדו בתחנות תפוחי אדמה מבושלים או אפויים, כרוב חמוץ ולפעמים גם דברי מאפה וכל מיני מאכלים מהתפריט הרוסי־סיבירי. הפעם עברנו, כנראה, את תחנת “רשוטי”, בה היה כלוא אבי ז"ל, בלילה וזה מנע ממני התרגשות רבה. המשכנו לנסוע במרחבים האינסופיים של סיביר ולפעמים הרכבת לא עצרה במשך יום שלם. בשטח הסיבירי הענקי התגוררה אוכלוסיה יחסית לא גדולה והיישובים והערים היו מרוחקים מאות קילומטרים זה מזה. התחנה הגדולה הראשונה הייתה קְרַסנוֹיַרסק, בה הצטיידנו במזון להמשך הדרך.

ביממה השישית לנסיעתנו, באחת אחרי חצות הגענו לעיר הענקית, בירת ברית המועצות, מוסקווה. במברקי לזאב פק פרטתי את מספר הרכבת ואת מספר הקרון בו נסענו. בהגיענו למוסקווה יצאתי מהקרון לבדוק אם אמנם הוא בא לפגוש אותנו. פניתי ימינה ושמאלה, אבל לא ראיתי את חברי כפי שזכרתי אותו מנעורי. פתאום שמתי לב שבחור גבוה עומד מולי ומחייך ופונה אלי ביידיש: “אתה לא מזהה אותי?” ובאמת לא זיהיתי את וולווקה פק, הוא השתנה מאוד. הסתכלתי טוב ואכן זה היה חברי וולווקה. נפלנו איש לזרועות רעהו בשמחה, אבל גם הוזלנו דמעה בידענו, שמכל חברינו נשארו בחיים רק שלושה - יוסף רוזין, זאב פק ואנוכי. יותר מאוחר נודע לי שגם חברי לכיתה אַלתֶר דֶמְבּנֶר יצא בשלום ממלחמה איומה זו.

הצגתי את זאב בפני משפחתי וכולם שמחו להכיר אלו את אלו. התחלנו לטפל בהעברתנו ללינה אצלו, אבל לפני זה מסרנו לשמירה את חפצינו בתחנת הרכבת “קוּרסקַיָה”. לזאב הייתה מכונית קטנה “מוסקוביץ'” - דבר נדיר באותם ימים בברית המועצות, ובעזרתה הועברנו כולנו - שישה אנשים - לדירתו במרכז מוסקווה. הוא התגורר עם אשתו רוּפָה בחדר אחד בדירה בת ארבעה חדרים, שהיו מחולקים לארבעה דיירים. הדירה הייתה לא רחוקה מאחד העורקים הסואנים במוסקווה - פרוספקט לנינגרד. הבית היה מודרני, עם מעלית ועם כל הנוחיות. המטבח, השירותים וחדר האמבטיה היו משותפים לכל הדיירים. על משקוף דלת הכניסה הייתה הודעה עם פרוט מספר הלחיצות על הפעמון למשפחה שרוצים לבקרה.

באותם זמנים, 1959, נראו בעיני תנאי המגורים של זאב כמאוד מפוארים - מעלית, מים זורמים, הסקה מרכזית, שירותים, אמבטיה. ממש לא יאמן! שכחתי כבר את דירתנו ואת תנאי חייה של משפחתי בקיברט לפני המלחמה. זה נראה לי כחלום ולא מציאותי. והנה “פִּיחְל” (כך היינו מכנים את זאב בכיתה) חי בפאר כזה. הכרנו את אשתו רופה - אישה אינטליגנטית, מהנדסת במכון לתכנון נמלים בארצות ערב. היא שלטה בשפה האנגלית, מה שהקנה לה מעמד חשוב בהעתקת ספרות מקצועית הנדסית מפרסומים במערב. הסתדרנו ללינה - הבנות והנשים נשארו ללון בחדר ואהרון ואני לנו במכונית של זאב, שאת הכיסאות בתוכה ניתן היה להשכיב ולישון עליהם.

פרק ו': טוּלָה

סידורים ראשונים בעיר

בבוקר נסענו לתחנת הרכבת “קוּרסקַיָה” וקנינו בלי בעיות ובלי לחכות בתור ארוך כרטיסי נסיעה לרכבת מוסקווה־סִימְפֶרוֹפּוֹל (קרִים) שעוצרת גם בטוּלָה. תוך פחות משלוש שעות הגענו למחוז חפצנו, התחנה האחרונה במסענו זה, העיר טוּלָה. שבועיים וחצי של נסיעות באונייה וברכבות הגיעה לקיצה. בית הנתיבות בטוּלָה היה גדול וגם עיצובו היה נאה. התמקמנו בחוץ ליד בית הנתיבות וחיכינו לגרשון קליבנסקי. חששתי שמא לא הגיע המברק ששלחתי לגרשון בבוקר עם שעת הגעתנו לטוּלָה. באיחור של כחצי שעה הגיע גרשון מתנשף ולדבריו הגיע המברק לידיו רק כרגע. שמחנו מאוד להיפגש שנית ואחרי שהחלפנו רשמים ראשונים, עצר גרשון משאית שעברה במקום וסיכם עם הנהג מחיר הסעתנו עם מטלטלינו לדירתנו החדשה. התברר שמקום מגורינו החדש הוא קרוב לבית הנתיבות והגענו מהר למקום.

הבית שהרשל רכש עבורנו עמד בתוך חצר, שבה היו עוד כמה בתים קטנים, שנראו די עלובים ונמוכים, ממש קבורים בתוך האדמה. הבית שלנו, שחצי ממנו היה שייך לרוסי, נראה בהשוואה ליתר הבתים בחצר, די טוב. זה היה בית עץ בצבע אדמדם ועם גג פח בצבע אדום והיה נראה כחדש. מיד שמתי לב לגג בזכרי את הגג הרעוע בביתנו ביקוטסק. דירתנו החדשה הייתה קטנה - כשלושים מטרים רבועים ומחולקת לשלושה חדרים קטנטנים. המטבח ופינת האוכל היוו את החלק הארי של הדירה, ה“סלון” היה בשטח של בערך 10–12 מ"ר והיה עוד חדרון בשטח של כמה מטרים רבועים בלבד. בכניסה לדירה היה מחסן רחב ידיים, שהיה שימושי מאוד. מסביב לבית היה שטח אדמה שעל רובו צמחו שיחי פטל וכמה עצי דובדבנים. שטח קטן היה פנוי לזריעת ירקות. בקצה החצר הזדקר עץ העינביה - ברוסית צֶ’רוֹמוּחָה - שפרחיו לבנים וריחניים. היה גם מחסן לעצי הסקה לחורף והרשל דאג לקניית הבית יחד עם מחסן מלא עצים, שהקל עלינו מאוד את החורף הראשון לשהותנו בטוּלָה.

בראותנו את ביתנו החדש ואת שטח הגינה מסביב היינו כחולמים. האם זו אמת? האם בנותינו באמת מתרוצצות בין שיחי פטל, שבשבילן זוהי תופעת טבע בלתי מוכרת? האם עינינו באמת רואות עצי דובדבן בחצר ביתנו? והעיקר, הגענו לסוף דרכנו, למנוחה ולנחלה. לא הספקנו להתיישב בטוּלָה וכבר חשבנו בעומק לבנו לעזבה ולחתור למחוז חפצנו האמיתי, כאשר תהיינה עוד כמה תחנות בדרך עד להשגת מטרתנו הסופית.

הדירה נראתה שמורה היטב. כנראה שהבעלים הקודמים דאגו להחזקתה הנאותה. בֶּלָה ואני ניקינו את הדירה והכנסנו את חפצינו פנימה והתחלנו בחיינו החדשים בעיר טוּלָה. פרט לארבעת הקירות והשטח מסביב, לא היו בדירתנו כל סימן לנוחיות. מכמה בחינות הורעו תנאי חיינו בהשוואה לאלו שזכינו להם ביקוטסק. למשל, ביקוטסק היו מביאים לנו את המים בעגלה עד סף הבית וכאן הייתי סוחב את המים בדליים בעזרת אסל ממרחק של 200 מטרים בערך ממקום שאיבתם. לא היה גז והעיקר לא היו מים זורמים בדירה. לא היה כביש ולא מדרכות ברחוב וראוי לציין, שהבית עמד במקום מרכזי בעיר, על יד רחוב מרכזי שהוביל לבית הנתיבות. אגב, גם ברחוב הגדול - סובייטסקיה - היו השירותים הביתיים דומים לשלנו. זו הייתה טוּלָה המקורית ופרט לכמה אזורים חדשים שנבנו אחרי המלחמה, ברוב שטחה של העיר המשיכו התושבים לחיות בתנאי המאה ה־19.

טוּלָה, ששכנה במרכז רוסיה בקרבת הבירה מוסקווה, הייתה עיר גדולה, שיחד עם פרבריה מנתה כמיליון תושבים. מרכז העיר כאמור כמעט ולא השתנה מתקופת הצארים. רק הרובעים החדשים שהוקמו בחלק לא גדול משטחה העירוני נבנו בארכיטקטורה מודרנית. גם פרבריה התעשיתיים זכו לבנייה מודרנית. התושבים המקומיים הסבירו, שסיבת פיגורה של טוּלָה בבנייה חדשה למגורים נובעת מהעובדה, שהעיר, על אף שנמצאה בעת המלחמה בקו הקרבות, לא נחרבה ורוב בנייניה נותרו שלמים. היה טבעי, שאחרי המלחמה הקפידו שלטונות ברית המועצות להזרים תקציבים לשיקום הערים החרבות ובאותה עת הקפיאו כל השקעה בערים שנפגעו פחות.

טוּלָה נחשבה ברוסיה כעיר תעשיה מפותחת. עוד בימי הצאר פיוטר הגדול נחנך מפעל הנשק הידוע בעיר. בין המפעלים הגדולים שהוקמו בעיר בלטו תעשיות הנשק, מפעלים לציוד כבד (מכונות), קומבינטים מטלורגיים ומפעלים כימיים גדולים שסרחונם הכביד על חיי האוכלוסיה. נוסף לכך היו בעיר מפעלים של תעשיה קלה, כגון, מפעלי טקסטיל, קונפקציה ומפעל לייצור בַּיַינִים (מפוחיות יד גדולות) המפורסמים בכל רחבי רוסיה. בשטח שבו יצרו פעם את הסַמוֹבַרִים הטולאים המפורסמים, הוקם מפעל ענק לנשק (ת"ד 43), שבו הועסקו רבבות עובדים.

בלילה הראשון, כשאנו ישנים על הרצפה, הותקפנו על ידי המוני פשפשים שעטו עלינו מכל צד ומכל עבר. למחרת יצאתי העירה לחפש תרופה נגד הפשפשים. הצלחתי להשיג אבקה מתאימה שחיסלה את הבעיה. כדבר ראשון יצאנו לרכוש את הרהיטים ההכרחיים ביותר. מטעננו ששלחנו מיקוטסק אמור היה להגיע לטוּלָה רק כעבור כמה חודשים. המטען לא כלל רהיטים בגלל הנפח הקטן של המכולה. ביום ראשון, יום ה“בּרַחוֹלקָה”, יצאנו אהרון ואני לשוק לקנות רהיטים. לא זכורה לי הסיבה למה בֶּלָה לא הצטרפה אלינו, כי בדרך כלל היא הייתה המחליטה על טיב הרכישות ועל כדאיותן. חצינו את השוק לאורכו ולרוחבו ובסוף קנינו ספה ישנה לי ולבֶּלָה, ארון בגדים ישן נושן, שולחן ישן ועוד כמה פריטים. בטוּלָה לא הייתה כל אפשרות לקנות רהיטים חדשים, מפני שפשוט לא הייתה שם חנות שמכרה רהיטים וכלי בית. לא ארחיב את הדיבור על מנת הביקורת שאהרון ואני קיבלנו על רכישותינו בשוק. בֶּלָה הייתה מאוד מאוכזבת מטיב הרהוט שקנינו והבטיחה, שיותר לא תסמוך על הגברים בענייני רכישות למשק הבית.

התחלנו להסתכל סביבנו ולהכיר את האנשים שהתגוררו בחצר ביתנו. שכנינו מעבר לקיר, זוג רוסים מבוגרים, נראו לנו כאנשים די סימפטיים ואיתם קשרנו מיד יחסי שכנות טובים. הבעל, שכולם קראו לו דיַדְיָה לוֹניָה (דוד לוניה), היה אדם נחמד וחביב. הוא סבל מקַטַרַקְט והיה עיוור לחלוטין. רופאי העיניים ברוסיה באותם זמנים לא המליצו לנתח קטרקט לפני שהוגדר כבַּשֵל וזה לקח שנים. בסוף, אחרי כמה שנים, ניתחו אותו והוא חזר לראות. הוא אהב את הבנות שלנו, במיוחד את מירה’לה, שהיה מכנה אותה בחיבה מירוּצ’קָה. כשראייתו חזרה אליו הוא היה בא אלינו ואני כמובן באתי אליהם. יתר השכנים, שהתגוררו בשלושת הבתים הקטנים, היו אנשים די פשוטים ופרימיטיביים. בבית שהיה שקוע באדמה ורק חלק מחלונותיו והגג נראו מעל לאדמה, התגוררו זוג עם שני ילדים מתבגרים. בעל הבית ווֹלוֹדיָה ואשתו מַרוּסיָה היו שיכורים כרוניים והועסקו כמסיקי דוד קיטור לחימום בית מגורים גדול שעמד בקרבתנו. אבל עיקר הכנסתם הייתה משירות לשתיינים. בגינת ביתם, שהייתה בגודל כמה עשרות מ"ר, הם התקינו שולחן ארוך מקרשים ושמו עליו כעשר כוסות פשוטות. השולחן והכוסות שימשו את אנשי הסביבה, שבחזרם מהעבודה היו קונים בקבוק וודקה אחד, שהכיל שלוש כוסות לשלושה אנשים ושותים להנאתם את הוודקה בגינתו של וולודקה. את הבקבוקים הריקים היו משאירים לבעל הבית וזה היה מוכר אותם בקיוסק הממשלתי בקרבת מקום תמורת 16 קופיקות האחד. במשך היום הם היו אוספים עשרות בקבוקים והתמורה שקיבלו עבורם היוותה את חלק הארי של פרנסתם והוצאותיהם לוודקה. “בתי מרזח” כאלו, שקראו להם ברוסית “זַבֶּגַלוֹבְקָה” (מקום שבאים אליו בריצה) היו מפוזרים בכל העיר ושרתו את האוכלוסיה שברובה הייתה זקוקה לשירותים מעין אלו.

סיפור שלושת האנשים ששותים בקבוק וודקה אחד התחיל כשחרושצ’וב, ברצותו להפחית את ממדי השיכרות ברוסיה, אסר למכור, כמקובל באותם ימים, בקיוסקים מאולתרים, כמויות קטנות של וודקה (50–100 גרם). הוא העריך נכון, שהאזרח הסובייטי המצוי לא יכול להרשות לעצמו להוציא שלושה רובלים על בקבוק וודקה שלם. הוא סבר, שמחיר גבוה ימנע מהרוסים את השתיה המטורפת והשיכרות תיבלם. אבל הוא טעה בגדול בחשבו, שיש אמצעי כלשהו שיגרום לרוסים להתנזר מהטיפה המרה. העם הרוסי הפשוט ימצא מוצא מכל סבך וימשיך לֶנָהוג כרצונו. בתגובה לגזירה למכירת וודקה רק בבקבוקים שלמים, המציאו הרוסים את ההסדר החדש: כל הרוצה לקנות וודקה, עמד בכניסה לחנות (“גסטרונום”) ושידל את הנכנסים להצטרף אליו כשני או כשלישי לקניית בקבוק משותף. במקרה זה הוציא כל אחד רק רובל אחד, סכום שהיה ביכולתו הכלכלית. עם בקבוק הוודקה הלכו לוולודקה או למקום אחר בסביבה והשתמשו בכוסות שעל השולחן המאולתר. אחרי שרוקנו את הוודקה לקירבם, היו משאירים את הבקבוק הריק לבעל “המרזח”. אימרה רוסית עממית אומרת: “לעולם אל תהיה יותר חכם מהעם”. ואכן, העם הפשוט ידע תמיד לעקוף כל מיני איסורים והגבלות של השלטונות.

בימינו הראשונים בטוּלָה, היו הפֵּרוֹת ההפתעה הגדולה מבחינתנו. הבנות שלנו לא ראו מעולם פרי מה הוא. תפוח, אגס וכל פרי אחר לא היו מוכרים להן. ביקורנו הראשון בשוק טוּלָה היה מלווה בהפתעות, כשקנינו וטעמנו מכל פרי שנמכר. מירה’לה פחדה בתחילה לטעום פרי, אבל בסוף, אחרי שידולים, הסתכנה וטעמה אגס ומצאה אותו ראוי לאכילה. חביבה אכלה דווקא את הפרי ברצון ואפילו שיבחה את טעמו. בֶּלָה ואני נהנינו מאוד לחזור לדפוסי חיים נורמליים עם תזונה נורמלית. בימים הראשונים צרכנו כמויות גדולות של פֵּרוֹת, כאילו שרצינו לפצות את עצמנו על השנים הרבות שנמנע מאתנו לאכלם.

בהגיענו לטוּלָה הייתה אספקת המזון החיוני לאוכלוסיה סבירה וניתן היה לקנות בשר בחנות ובכל פינת רחוב נמכרו חלב ומוצריו. לא היה כל מחסור במצרכים והדבר הפתיע אותנו מאוד. בהמשך יסופר איך המצב השתנה.

סידורי בעבודה

מובן מאליו, שהבעיה החשובה שעמדה בפנינו, הייתה השגת עבודה בשבילי. בגלל ריבוי המפעלים בעיר, ניתן היה לחשוב, שטוּלָה משופעת במקומות עבודה פנויים ובהצעות עבודה רבות. לא כך היה המצב. לאמיתו של דבר, להשיג משרה כלשהי, אפילו בעבודה פיזית במפעל, הייתה משימה מאוד קשה וסבוכה. ותיקי טוּלָה הסבירו את המחסור במקומות עבודה בנהירת המוני אנשים מהסביבה, במיוחד מהקולחוזים, לטוּלָה וזאת בגלל הקלות בקבלת “פרופיסקה” (רישום במשטרה). לטענתם, נהירה זו הביאה לסתימת מקורות התעסוקה בעיר.

יש לציין שגם אנחנו נרשמנו במיליציה בקלות רבה על סמך בעלותנו על דירה בעיר. עד היום לא מובנת לי הליברליות הנדירה ב“פרופיסקה” בעיר גדולה כמו טוּלָה. ברוסיה לא שאלו שאלות, מכיוון שמעולם לא ניתנו הסברים. החלטות השלטונות המקומיים או המרכזיים לא עמדו לדיון ציבורי.

איך משיגים עבודה בעיר שרק הגענו אליה ושבה אין לנו מכרים או ידידים, שיכולים לעזור ולהמליץ בעניין. למעשה גם לא היה לי כל מקצוע מוגדר ולהסתדר במשרה דומה לזו שהייתה לי ביקוטסק, נראה היה כלא מציאותי. ידידנו היחיד בעיר היה גרשון קליבנסקי, שבעצמו היה גֵר בעיר הגדולה הזאת ורק איתו אפשר היה לטכס עצה.

כמסופר, היה גרשון יהודי דתי והספיק להיקלט בטוּלָה בחברת יהודים שומרי מצוות, להם שימש כשוחט. גרשון יעץ לי, שאבוא איתו ביום שישי לתפילת קבלת שבת ל“מניין”, שהתקיים אצל יהודי מקומי בשם יעקב יצחק, שהעמיד את מרפסת ביתו, המוסתרת מעיני עוברים ושבים, לשרות צרכיהם הדתיים של הציבור היהודי. להסתיר מניין מתפללים ברוסיה הסובייטית לא היה ניתן, וכפי שנודע לי יותר מאוחר, היה בעל הבית, שהיה “מיודד” עם אנשי המיליציה, משלם להם משכורת חודשית עבור הסכמתם “לא לדעת” על עריכת תפילות במרפסת ביתו. לדברי גרשון יש בין היהודים הבאים לתפילות שבת כמה מבוגרים, שלפני צאתם לפנסיה שימשו בתפקידים מנהליים בכירים במפעלים שונים בעיר. עכשיו, כאשר נחשבו לזקנים ולא יעילים, הם הסירו את המסכה של חבר המפלגה וחזרו ליהדותם בפרהסיה. לדעתו של גרשון יש לבדוק אם ביכולתם לסייע לי להשיג עבודה.

ביום שישי בערב באנו אהרון, גרשון ואני לאותו מקום תפילה מאולתר בביתו של יעקב יצחק והוצגנו בפני הנוכחים כידידיו של גרשון. את אהרון הוא הציג כמוסמך לרבנות וכבקי בתלמוד ובספרי קודש אחרים. אני הוצגתי כיהודי צעיר, חתנו של אהרון, היודע שפת עֵבֶר (עִיבְרֶה ביידיש). גרשון זכה להוקרה רבה מצד יהודי טוּלָה המסורתיים ולכן המלצתו גרמה לכך, שהתקבלנו “בברוך הבא” וסווגנו כיהודים כשרים למניין.

כאדם צעיר יחסית, בן שלושים ושמונה, הרשמתי את המתפללים בשפת היידיש השגורה בפי ובמיוחד בבקיאותי בסדר התפילות ובהשתתפותי הפעילה בהן. בזמנים ההם הייתה זו תופעה נדירה מאוד, שיהודים צעירים ברוסיה היו בקיאים בהלכות הדת היהודית. יהודים צעירים, שגדלו במשטר הסובייטי, כלל לא היו מודעים לאוצרות התרבות היהודית־עברית, החילונית או הדתית. בשיחות שקיימתי עם יהודים סובייטיים צעירים השתמע, שעם יהודי בתור שכזה לא קיים וערכי התרבות היהודית מסתכמים, לדעתם, בספרים עתיקים כמו התנ"ך, שבעיניהם היה ספר דתי פסול ומגוחך ובתפילות שאנשים זקנים עדיין דבקים בהן. לכן מובנות הפליאה וההוקרה שזכיתי לה מצד הנוכחים בתפילות. אחרי התפילה העלה גרשון את בעייתי - בעיית סידורי בעבודה.

בין המתפללים היה יהודי קשיש בשם רַיקִין, שהתעניין בי במיוחד והיפנה אלי כמה שאלות. כששמע שאני שולט גם בשפה העברית המדוברת, היה ממש מופתע. זה היה מעל כל ציפיותיו ומעבר לכל דמיון. הוא לא הירפה ממני והזמין אותי לבקרו בביתו בשבת. גרשון סיפר לי, שריקין היה בזמנו, לפני שיצא לגמלאות, סגן מנהל במפעל ושהוא מכובד בעיני מנהלי מפעלים רבים, שאיתם היו לו קשרים עסקיים. נעניתי להזמנתו של ריקין ובשבת ביקרתי אותו בדירתו. נדהמתי לראות שולחן ערוך לשבת באותה מתכונת שהייתה זכורה לי עוד מבית הורי בליטא. על השולחן עמדו הפמוטים לנרות השבת, בקבוק יין אדום (תוצרת בית, כפי שהתברר, כדי שלא להיכשל “ביין נֶסֶך”) וגביע כסף גדול לקידוש. בני הבית - אשתו ובתו הנשואה, שהתארחה בשבת זו בביתם, לבשו בגדי שבת. כשנכנסתי ברכתי את הנוכחים ביידיש “גוט שאבעס” - שבת שלום - ונעניתי באותה ברכה ביידיש. הוזמנתי להצטרף ליושבים וריקין הזקן קם על רגליו וברך על היין וכולנו ענינו “אמן”. בעשרים שנות חיי ברוסיה הסובייטית נתקלתי בפעם הראשונה בבית יהודי סובייטי, שנהג על פי המסורת היהודית. אחרי הסעודה הוא התעניין בחיינו בליטא לפני הסיפוח הסובייטי ובין שאלה לשאלה הוא ניצל את ההזדמנות לבקשני להסביר לו כמה דברים הנוגעים למדינת ישראל. עניתי לו עד כמה שניתן היה בתנאי “הדמוקרטיה הסובייטית” והייתי נבון דיו להיזהר גם במקרה זה בתשובות שנתתי. בסוף עברנו לדבר בבעיית סידורי בעבודה. הוא הסביר לי את המצב הקשה בתעסוקה בטוּלָה, אבל ביקשני לא להתייאש והבטיח, שבעזרת השם, ייצא איתי ביום שני לסיור במפעלים שמנהליו מוכרים לו ויעשה כל מאמץ להשיג לי עבודה באחד מהם.

ביום שני אכן יצאנו לסיור במפעלים. ריקין היה חולני מאוד וסבל מכאבים ברגליו, אבל זה לא מנע ממנו להסתובב איתי במשך שעות ארוכות במפעלים שונים בעיר. מנהלי המפעלים שביקרנו בהם קיבלו את ריקין בהוקרה ובכבוד, אבל, כשם שלא דחו את בקשתו לקבל את אחיינו (כפי שהציגני) לעבודה, כך גם לא הבטיחו להעסיקני. התשובה הייתה בדרך כלל, נשתדל.

אחרי יומיים של הליכות וחיפושים התקבלנו על ידי סגן מנהל מפעל צבאי ת"ד 99 (המפעלים הצבאיים היו מסווגים בסימון תיבת דואר) פַּסְטוּחוֹב. כשהוצגתי בפניו כאחיין של ריקין, הוא הצהיר שלא יחמיץ את ההזדמנות לקבל את קרובו של ריקין לעבודה. “את ריקין אני מכיר, לכן לא יתכן שאחיינו לא יתאים לתפקידים שמחכים לעובדים טובים ומסורים”. לדבריו, כדאי שבמחלקת ההספקה, שהיא צוואר הבקבוק בכל בעיות המפעל, יהיה לכל הפחות אדם אחד, שיעבוד באמינות ובמסירות. הכוונה הייתה ליהודים, שברוסיה נחשבו לעובדים חרוצים ומסורים. תוך יומיים התקבלתי למחלקת ההספקה במשכורת קטנה מאוד - 500 רובלים ישנים, שהייתה ממש משכורת רעב. נאמר לי, שאם אוכיח את עצמי בתפקידי, משכורתי תעלה במשך הזמן. לא הייתה לי כל ברירה ושמחתי, שלכל הפחות נפתח צוהר קטן להעסקתי בטוּלָה. העיקר, חשבתי להתחיל לעבוד. המפעל, במושגים של טוּלה, לא היה בין הענקים, רק 15,000 עובדים. יצרו בו מרכיבים לטכנולוגיות מורכבות בתחום האלקטרוניקה. הייצור היה מיועד לצרכים בטחוניים. פחדתי מאוד, שבהוודע להם “ייחוסי” עלולים לפטר אותי לאלתר, מפני שתעודותיי לא המליצו לסמוך עלי בסודות בטחוניות.

צוות העובדים במחלקת ההספקה קיבל אותי באדישות והתייחסו אלי בתחילה כמוצנח מטעם הרשות. הוצמדתי לעובד ותיק, רוסי מבוגר בשם גוֹלְטיַקוֹב שהתגלה כאדם די נוח והיחסים בינינו נראו תקינים. הוא היה מעביר לי הוראות לביצוע, אבל לא היה סבלני להסביר דברים, שלא היו ברורים ומוכרים לי בגין היותי חדש במפעל ובעיר. עמלתי קשה והצלחתי להתגבר על בעיות אלה. תוך זמן קצר התחיל מנהל המחלקה להטיל עלי ישירות משימות מטעמו. את זה יכולתי לפרש כאות שהמנהל אכן מרוצה מתפקודי. לא עבר זמן רב ונשלחתי (קוֹמַנדִירוֹבקָה) למפעל גדול באזור קַלינין לפתור בעיית הספקה של ציוד תעשייתי, שהיה תקוע שם במפעל. לפַנַי נשלח לשם אחד העובדים הוותיקים במחלקה לפתור את בעיית ההספקה, אבל הוא חזר ללא תוצאות. שליחות זו הייתה אתגר בשבילי להצלחתי בעתיד. אין להתעלם מכך, שזו הייתה נסיעתי הראשונה בתפקיד בלי שהיה לי כל מושג על הנוהלים המקובלים במפעלים סַפַּקִים בקנה מידה כה גדול. כל תורת ההספקה המוכרת לי מיקוטסק הייתה שווה כקליפת השום בהשוואה לסבך הבעיות, שאמור הייתי לפתור במקרה זה. שהיתי במקום כמה ימים ובסוף הצלחתי לקבל חלק גדול מהציוד, שהיה מאוד דרוש למפעל בטוּלָה. ניצלתי גם משאיות שפרקו את מטענן בקלינין ועמדו לחזור ריקות למוסקווה, כדי להעביר את הציוד למוסקווה ומשם, ידעתי, שהמפעל ידאג להעבירו לטוּלָה. כשחזרתי משליחותי קיבל אותי מנהל המחלקה בהוקרה והצהיר בפני כל העובדים, שעשיתי עבודה חשובה למען המפעל. את משכורתי הגדילו במאה רובלים, שלמעשה לא שינה דבר ברמת משכורתי הירודה. אבל שמחתי להיווכח, שאכן מעריכים את עמלי וקיוויתי שבזמן הקרוב אגיע למשכורת סבירה.

ברצוני להתעכב על האווירה במפעל. להבדיל מיחסי החברות שחשתי מצד העובדים ביקוטסק, כאן בטוּלָה, הייתה האווירה שונה לחלוטין. הרוסים המערביים, להבדיל מהסיבירים, היו אנטישמים מלידה. מכל צד הרגשתי את העוינות ליהודים. במיוחד הצטיינו בכך העובדים בדרגות הנמוכות, אבל גם המנהלים לא טמנו ידם בצלחת ולא חסכו התבטאויות עוקצניות לגבי היהודים. על אף כל המכשולים הצלחתי בהדרגה להתקדם ותוך פחות משנה מוניתי לאחראי על הספקת המתכות השחורות וכלי העבודה (אינסטרומנט - מכשירים) הסטנדרטיים. כדי להבין את היקף האחריות במגזר שלי, אציין, שכל יום היינו פורקים במפעל 5–8 קרונות עמוסים מתכות. בכדי שהמתכות מכל הסוגים יגיעו בזמן (הייתה לי כרטסת של יותר ממאתיים סוגי מתכות עפ"י ההרכב הכימי, הפרופיל והגדלים השונים) הייתי חייב להזמינם בזמן ולקבל אישורים והצמדה לסַפַּקִים ממשרדי “גוֹסְפּלַן” (משרדי התכנון הממשלתיים) במוסקווה, שלא הצטיינו ביעילותם. פרט למתכות גזלה גם הספקת המכשירים הרבה מזמני. קיבלתי עובד לשליחויות ולעבודות שחרור מטענים. עבדתי קשה מאוד ותוך שנה הצלחתי למנוע הפרעות בייצור בגלל אי הספקת המתכות הדרושות. לא היה מקרה אחד שה“קוֹנוֶיאֶר” (הסרט הנע) הושבת בגלל מחסור במתכות שחורות כלשהן. זה היה הישג גדול מאוד והמנהלים ציינו זאת לשבח בהזדמנויות שונות. את משכורתי העלו למאה רובלים חדשים (אלף רובלים ישנים), שנחשבה בטוּלָה כמשכורת סבירה, אבל לא יכלה לכלכל משפחה.

הייתי מאוד עמוס ושקוע בעבודתי במפעל, אבל בחזרי מאוחר הביתה חיכתה לי גם תעסוקה ביתית. בקיץ הראשון התחילה בֶּלָה לעבד את חלקת האדמה הקטנה שהייתה על יד ביתנו וזרעה בה כל מיני ירקות. כאן לא היה לי סוס ועגלת יד כמו ביקוטסק שבעזרתם הייתי מביא מים להשקות את הגינה. כאן הייתי עושה ברגל 10–15 סיבובים עם דליים מלאים מים מהברז ברחוב לגינה שלנו. למזלנו היו יורדים בקיץ גשמים, כך שלא כל יום הייתי מוטרד בסחיבת המים לגינה.

משבר בהספקת מזון בטוּלָה

בינתיים חלו בטוּלָה שינויים גדולים בהספקת מוצרי מזון לאוכלוסיה. כפי שסיפרתי קודם, לא היו לנו בהתחלה בעיות בנושא זה, אבל, כפי שנהוג בברית המועצות, כל מיני החלטות של המפלגה ובהתאם גם של הממשלה מלוות בדמגוגיה הקומוניסטית, היו הופכות תוך יום מצב שפיר על פיו ויוצרות בעיות קיומיות לאזרח הפשוט. שתי תהפוכות אירעו במשק הסובייטי, שהביאו לצנע חמור בכלכלת ברית המועצות. ראשית נזכרו מנהיגי רוסיה, שאחזקת פרות לחלב ברשות האזרחים היא למעשה אקט הגובל ביוזמה פרטית, רחמנא לצלן. לכן החליטו, אחרי ארבעים שנות שלטון סובייטי, שיש לחסל את הבעלות הפרטית על בהמות. תוך לילה אחד פסקה ההספקה הסדירה של חלב ומוצריו לאוכלוסייה. את הפרות לקחו לקולחוזים ואיתן יחד הלך גם החלב. תנובת החלב, שאמורה הייתה לעלות בקולחוזים, נשארה למעשה ברמתה הנמוכה. לפני הגזירה האמורה נהנו בעלי הפרות (רובם ככולם פועלים פשוטים במפעלים) מהחלב ומוצריו לצרכיהם ולא פנו לקנותם בחנויות הממשלתיות. נוסף לכך הם היו מוכרים את עודפי החלב לאוכלוסייה שבבעלותה לא היו פרות. הודות לכך היה הביקוש בחנויות לחלב ומוצריו קטן והמקורות הממשלתיים לא התקשו לספקו. כל זה השתנה, כאמור, עם החרמת הפרות של האזרחים. לדאבונם של האזרחים לא רק החלב נעלם, גם הבשר ומוצריו נעלמו כלא היו ממדפי החנויות. מה קרה לבשר שנעלם?! כמסופר קודם, הרבה חרושצ’וב בביקוריו בחו“ל. הביקור החשוב ביותר מבחינת מנהיגי ברית המועצות היה בארצות הברית. בשהותו באמריקה הוא ביקר במפעלים ובחוות חקלאיות, כדי להתרשם מהישגיהם של האמריקאים. בביקורו בחווה חקלאית אצל חוואי בשם הרסט (גרסט ברוסית) בטקסס, התרשם חרושצ’וב עמוקות מהצלחת ה”פרמר" שעל חלקת אדמה לא גדולה יחסית הוא גידל עשרות רבות של פרות לחלב וגם בהמות לבשר.

תנובת החלב, בהשוואה לזו שבקולחוזים, הרשימה את שליט רוסיה. הוא חקר את החקלאי מה סוד הצלחותיו. החקלאי האמריקאי הסביר בפשטות שאין בחוותו נסים ואין סודות, הוא פשוט מגדל תירס ועל ידי האבסה נכונה של בעלי החיים הוא משיג תנובה גדולה של חלב ובשר. חרושצ’וב לא חשב הרבה, לקח עיפרון ועשה חשבון בו במקום כמה בשר וחלב יתווספו בברית המועצות, אם יתחילו לזרוע תירס להאבסת הבהמות במקום גידולי האבסה אחרים. “החשבון” הראה, שבמקרה של גידול תירס יחוסל המחסור בחלב ובבשר ברוסיה ועוד יהיו עודפים. בשובו למוסקווה לא השתהה חרושצ’וב ומהבירה יצאו הוראות ופקודות מטעם המפלגה והממשלה לזרוע רק תירס להאבסת בהמות. הצו האמור חל על כל האזורים, גם על האזורים הצפוניים, שתנאי האקלים בהם לא התאימו לגידול תירס. שדות זרועים, שכבר התחילו להניב יבולים, נחרשו מחדש ונזרעו בתירס, “מלכת השדות”, כפי שכינוה בכל עיתוני ברית המועצות. “המהפכה החקלאית” שחרושצ’וב השתכנע לחולל בחקלאות הסובייטית, על סמך נתוני חווה אמריקאית אחת, הביאה לאסון גדול בהספקת מוצרי חלב ובשר לאוכלוסייה. בכל ברית המועצות, פרט ל־13 אזורים הפתוחים לתיירות, ירד לילה אפל של מחסור מוחלט במזון בסיסי. זו הייתה השיטה הטוטליטרית - השליט ומקורביו מחליטים ואין זכות ביקורת או עיון לגורמים נוספים בהחלטות שהתקבלו. העיתונות יוצאת בתרועות על ההישגים החדשים של המדינה בזכות ההחלטות הגאוניות של המנהיג - השליט. האנשים היו ממורמרים מאוד, אבל שתקו - מה יעשו? אם יצעקו וימחו אז לא רק את הבשר והחלב לא יראו, אלא גם את אור היום לא יראו במרתפי חקירות הק.ג.ב.. במפעל אחד בטולה, מפעל הקומביינים, התחילו הפועלים לרטון ולהתלונן בקול, שהמשכורות הן מגוחכות בהשוואה למחירים של מצרכי המזון שזינקו בשווקים. ממוסקווה הגיעו בכירים מהקרמלין לבדוק את המתרחש באותו מפעל. כתוצאה מבדיקתם סולקו ממשרותיהם מנהל המפעל והמהנדס הראשי וכמה עשרות פועלים שהוגדרו כמסיתים נעלמו ואיש לא ידע מה עלה בגורלם. יתר הפועלים הסתפקו במשכורותיהם כפי שהיו ומלאו פיהם מים.

בטולה התחילו למכור לחם וגריסים לפי רשימות. לחם לבן מכרו רק לפי אישור רופאים המעידים על מחלה קשה שמחייבת מזון דיאטטי. כל זה קרה ב־1960, 15 שנים לאחר המלחמה ו־43 שנים אחרי מהפכת אוקטובר ב־1917. הודות לקרבתה של טולה למוסקווה, היה מצבנו מבחינת הספקת מזון יותר טוב מאשר מצבן של אוכלוסיות המרוחקות ממרכזי ההספקה. הטולאים היו מתארגנים כיחידים וגם כקבוצות במפעלים והיו יוצאים למוסקווה לרכישת מזון. אצלנו בבית, פרט לחלב ולחם לבן, לא היה מחסור במצרכי מזון. פעמיים בחודש הייתי יוצא “בקומנדירובקה” (שליחות מטעם המפעל) למוסקווה בענייני עבודה. הייתי לוקח אתי מזוודה קטנה ובתוכה תרמיל גב גדול וכמה תרמילי יד. עד הצהריים הייתי מטפל בענייני המפעל במשרדים ובמפעלים שונים ואח"כ הייתי מפנה את כל מרצי לקניית מצרכים לפי הרשימה שביילינקה הכינה וגם בשביל כמה חברי לעבודה. לטולה הייתי חוזר בעשר בלילה עמוס מצרכי מזון. כל המשפחה הייתה מחכה לי וגם מירה’לה הקטנה הייתה ממאנת להירדם עד שאבא יחזור עם מתנות ודברי מתיקה. מעולם לא חזרתי ממוסקווה בלי להביא לבנות שלנו מתנות. למירה’לה - כל מיני משחקים ודברי מתיקה, שהייתי קונה “בעולם הילד” - חנות גדולה לביגוד, ריהוט ומשחקים לילדים. החנות הייתה אמנם גדולה אבל מבחר הסחורות היה די דל. לחביבה הייתי מביא ספרים, שהייתי משיג בעמל רב בחנויות באזורים שונים במוסקווה. אפילו במוסקווה הייתה המשימה לקנות דברים שרציתי להביא לבנותנו לא קלה. גולת הכותרת היו “הבייגלך” שהייתי קונה במזנוני “גוספלן”. כולם היו שמחים שחזרתי עם מזון לכמה שבועות. כך פתרנו את בעיות “הכלכלה הנכונה” של חרושצ’וב ובמשך כל שהותנו בטולה לא חסרו לנו מצרכי מזון. בחיי היום יום לא הרגישה משפחתנו בצנע שירד על כל רוסיה.

ביקור בווילנה

מאז הגיענו לטולה שאפנו לבקר בווילנה. המרחק בין מקום מושבנו החדש לווילנה התקצר מאוד - דרך של יממה אחת בלבד. כעבור שנה בטולה, החלטנו לנצל את חופשתי הראשונה ולבקר בליטא ובראש וראשונה בווילנה. הביקור העתידי בווילנה ריגש אותנו מאוד. ראשית כל, נפגוש את הירשל ונכיר את יונינה ומשפחתה, שנית נפגוש חברים מגלות סיביר וגם את שארית הפליטה של חברינו מימי הילדות שנשארו בחיים אחרי זוועות השואה ומלחמת העולם השנייה. אהרון ביקר בווילנה עם הגיענו לטולה. הוא לא רצה לחכות ורצה להכיר את כלתו ומשפחתה. הוא חזר מווילנה מלא התרשמויות חיוביות מהאווירה היהודית בעיר וכמובן ממשפחת הירשל ויונינה. עכשיו הגיע תורנו לצאת לארץ הולדתנו ליטא וליהנות מהייחודיות היהודית של וילנה. החלטנו לנסוע כל המשפחה יחד עם הבנות, כדי שגם הן תיהננה ותתרשמנה מהאווירה היהודית בווילנה כפי שהצטיירה בעינינו. בדרכנו לווילנה יצאנו באוגוסט 1960 למוסקווה. שהינו בבירת רוסיה יממה אחת בלבד וזאת במטרה לתת לבנות את ההזדמנות להתרשם מהעיר הענקית וגם לבקר בכמה מקומות אטרקטיביים. בנותנו התרשמו במיוחד מגן החיות המוסקוואי המפורסם, שהיה באמת מרשים בשפע החיות השונות, בציפורים ובכל מיני בעלי חיים אחרים ובעיצוב תנאי המחייה של החיות כפי שהם בטבע. למחרת יצאנו לווילנה וככל שהתקרבנו אליה גדל המתח.

בבית הנתיבות פגשו אותנו הירשל, יונינה ואחותה גיסיה ז“ל. השמחה וההתרגשות היו גדולות ובקושי האמנו, שאנו באמת עומדים פנים מול פנים עם הירשל ומשפחתו. בבית, ברחוב טִילטוֹ, חיכו לנו מַרִי, אימה של יונינה ודודותיה ודודיה, שהתגוררו איתם בדירה אחת רק בחדרים נפרדים. קבלת הפנים הייתה מרגשת ולא הפסקנו להעלות זיכרונות. עוד באותו יום נפגשנו עם חברתה של בֶּלָה מילדות, גיטה אַנַחוֹבִיץ' (הוזכרה כבר לפני כן) או עפ”י שם בעלה שמואלוביץ'. בֶּלָה לא יכלה להירגע מפגישה זאת עם חברתה מגיל “אפס” וחשה כאילו ימי הילדות וחברותן בגימנסיה חזרו. אחרי כל המאורעות האיומים בחייהן - המלחמה וההגליה, הייתה פגישתן מלווה בהתרגשות בלתי משוערת. כעבור כמה ימים פגשה בֶּלָה את חברתה מאותה תקופת ילדותה, את לאה לוינשטיין ועפ"י שם בעלה פַּלוּנסקִי. מובן שגם פגישה זאת הייתה מלווה בדמעות ובצחוקים. חברותיה של בלה הזמינו אותנו לבתיהן וערכו לכבודנו מעין מפגש נעורים. נוסף לחברותיה האמורות, מצאה בֶּלָה בווילנה ידידים ומכרים מימי נעוריה בשַקִי. כולם שמחו להיפגש אחרי המלחמה הארורה והמפתיע ביותר - נשארנו בחיים.

מחברי ילדותי ונעורי שרדו רק מעטים - הרוב המכריע ניספו בשואה. במקרה פגשתי ברחוב את זוּנדל פֶדֶר, חברי מימי לימודי בגימנסיה במרימפול. לא רחוק ממגוריו של הירשל עצר אותי ברחוב אדם גבה קומה, הסתכל בי ופלט “דַדקֶה”?! (השם שכינו אותי חברי בילדותי). הסתכלתי בו ולא הכרתיו. “אני זונדל פדר, אתה לא מזהה אותי?” “איך אוכל לזהותך, שבגימנסיה היית הנמוך בילדים ועמדת האחרון במסדר התלמידים ועכשיו עומד ענק מולי”. התחבקנו ושנינו היינו נרגשים מהפגישה. בכלל היו הפגישות באותם ימים מלאות רגשות, מפני שכל אחד נחשב כמת שחזר לחיים. התברר שחברי זונדל עשה חייל בקריירה שלו בווילנה. לאחר שהשתחרר מהצבא האדום בדרגת רב־סרן וכחבר מפלגה בחזית, הוא התמנה למשרות אחראיות. בזמן פגישתנו הוא מילא תפקיד של מנהל “המכון לתכנון תעשייתי”. כאמור, פגשתיו לא רחוק מדירתו של הירשל והזמנתיו להיכנס אליהם ולהכיר את משפחתי ואת משפחת גיסי. זונדל נאות ברצון להתלוות אלי וכשנכנסנו הבחנתי, שגיסי הירשל החוויר. לא ידעתי מה פשר התרגשותו, אבל במהלך השיחה הערה והידידותית לחש לי הירשל: “זה “החֶברֶמַן” שאצלו אני מנסה להתקבל לראיון, כדי להתקבל לעבודה”. יום לפני זה סיפר לנו הירשל, שבעבודתו כמורה בבית ספר לתלמידים בעיתיים, הוא משתכר מעט מאוד והוא מחפש הזדמנות לעבור לעבודה אחרת יותר מעניינת ויותר משתלמת. לדבריו, ממש בימים אלה הוא עושה מאמצים, בעזרת פרוטקציה, להתקבל אצל המנהל היהודי במכון. לתדהמתו התברר, שהמנהל המבוקש הוא חברי ומתארח אצלו בבית. הסבתי את השיחה לבעיות פרנסה וסיפרתי לזונדל בהקשר זה, שגיסי מחפש עבודה. תיארתי את הירשל באופן חיובי והדגשתי את כשרונותיו ואת התמדתו במילוי תפקידיו. זונדל השיב לנו בשלוש מילים: “שיבוא אליי מחר”. וכך התקבל הירשל לעבודה במכון בניהולו של זונדל ועבד שם עד עלייתו ארצה. פגשתי בווילנה את אַלתֶר דֶמבּנֶר, גם הוא חבר מהגימנסיה במרימפול. מחברי מקיברט־וירבלן נשארו בחיים רק בודדים. אלו היו עמנואל (עימקה) ווֹלצַ’נסקִי ובֶּלָה (בייבי) מירבוך ועוד כמה מכרים בודדים שלא השתייכו לחוג חברי בעבר. כמו כן נפגשנו עם כל חברינו וידידינו מגלויות ביקוב ויקוטסק. למדנו להכיר את מצוקתם הגדולה של אלו שחיו באופן בלתי לגלי בווילנה ושבכל יום עלולים היו לגרשם מליטא. בין חברינו היו כאלה שבמשך שנים שילמו שלמונים לאנשי המיליציה, כדי שלא יטרידו אותם ושלא ילשינו עליהם. דוגמה בולטת למצב האמור היו משפחות מרקוס־פיתום. היו גם כמה משפחות מאנשינו, שבמשך השנים הצליחו בשלמונים ובפרוטקציות לקבל זכות שהייה בווילנה - “פרופיסקה” הידועה לשימצה. אלה היו האנשים המאושרים שכולם קינאו בהם. נוכחנו לדעת, שאנו לא יכולים להסתכן ולעבור עם משפחתנו לווילנה לחיים במחתרת ולכן, בלית ברירה, נצטרך לעשות את המכסימום, כדי להכשיר את הקרקע למעברנו החוקי לשם.

בשבת הלכתי עם הירשל לבית הכנסת ה“כאָר שוּל”, בו היה מתפלל לפני המלחמה בשבתות ובחגים חזן עם מקהלה. עכשיו, ללא מקהלה, היה זה בית הכנסת היחידי בווילנה ושימש כמה מנייני יהודים לתפילה בשבתות ובחגים וגם ללימוד תורה בימי חול. מאוד רציתי לבקר בבית הכנסת, לנשום מחדש אווירה יהודית הזכורה לי מנעוריי והעיקר לפגוש יהודים, שאולי ביניהם אזהה מכרים מלפני המלחמה. בבית הכנסת פגש אותי אברהם לנגלבן (מוזכר לפני כן), שהתגורר עם משפחתו בווילנה, בחיבה גדולה והעמיד אותי על ידו בכותל המזרחי. בעת התפילה נאמר לי, שבין המתפללים בבית הכנסת נמצא גם הקונסול מישראל, שמבקר בווילנה מטעם שגרירות ישראל במוסקווה. היה זה ליוֹבָה אֶלִיאַב, שעמד באותה עת על הבמה ואמר את ברכות ההפטרה במבטא צברי. נוכחותו של אליאב בבית הכנסת והשתתפותו הפעילה בתפילה ריגשה אותי מאוד. בגמר התפילה נגשתי לאליאב ולחשתי לו בחופזה: “תעשו הכל למען שנוכל לצאת מכאן! אנו לא מפחדים! אנו מוכנים לכל, רק שנוכל לעלות ארצה!”. הוא הביט בי ואמר: “אין אנו חוסכים במאמצים”. עוד אני מקשיב לדברי תשובתו של מזכיר השגרירות הישראלית, הירשל דחף אותי ולחש לי באוזן - “נסתלק, הם מצלמים!”. הסתובבתי וראיתי את הגברתנים הלבושים בסרבלים המוכרים לי בהתנהגותם מהק.ג.ב. המצלמים את ציבור המתפללים ובמיוחד את אלה העומדים ליד אליאב. מובן, שהפסקתי את שיחתי עם ליובה וברחנו עם הירשל מהמקום המיועד לפורענות.

פגישתי עם בן־דודי אבא הופמן

לביקורי בליטא הייתה עוד משמעות אחת גדולה וזו פגישתי עם הנצר האחרון של משפחתי - בן־דודי אבא הוֹפמַן מפִּילוִוישקִי, שעבר בנס את המלחמה. הוא ואני היינו בני אותו גיל ובילדותנו הוא היה מבקר אצלנו בקיברט ואני הייתי מבקר ברצון אצל דודי מנדל (מנחם) בפילווישקי. היינו לא רק בני דודים, היינו גם חברים טובים. הדוד ומשפחתו חיו בחווה חקלאית, ירושה מסבי אליעזר. לא אשכח את ביקוריי בחווה, שם היינו אבא ואני “עושים חיים”. היינו יוצאים רכובים על סוסים בשדות החווה ולאורך הנחל פִּילוֶה, היינו מדלגים מעל משוכות, קופצים למים הקרים של הנחל ודגים במימיו בחכה. בעת לימודי באוניברסיטה בקובנה ב־1939 התקרבנו עוד יותר והיינו מתמידים להיפגש. אבל המלחמה עשתה את שלה: גורלי גלגל אותי לסיביר ואת אבא לשורות הצבא האדום במלחמתו נגד גרמניה הנאצית. אבא היה בחור ישר ותמים ומעולם לא היסס להגיש עזרה או תמיכה לחבר נזקק. פיו וליבו היו שווים. ייתכן שתכונותיו אלו גרמו לו הרבה סבל בחייו. בהגיעי לווילנה התקשרתי אליו מיד לקובנה, מקום מגוריו. הודעתי לו על בואנו וביקשתיו לבוא אלינו לווילנה. עוד באותו יום הוא הגיע מקובנה, המרוחקת 100 ק“מ בקירוב מווילנה, לבקרנו ולהכיר את משפחתי. הפגישה הייתה מאוד מאוד נרגשת - עמדנו חבוקים ונרגשים ונזכרנו בילדותנו ובנעורינו ובמשפחתנו שהייתה ואיננה עוד. גם בֶּלָה הייתה נרגשת וחיבקה את אבא בחום על אף שראתה אותו לראשונה בחייה. כל אותו לילה לא ישנו אפילו רגע. סיפרנו איש לרעהו את קורותינו ב־19 השנים האחרונות. הוא סיפר לי, שהצליח לברוח מקובנה לרוסיה לפני כיבושה ע”י הנאצים. ברוסיה הוא התנדב לצבא האדום, כדי לתרום את חלקו למלחמה נגד הצורר הנאצי. הוא תאר בפני את הסבל הנורא שעלה בגורלו בשנות המלחמה האיומה. הוא נפצע כמה פעמים ובקרבות ליד קניגסברג נפצע קשה מאוד ובמשך שבועות היה בהלם ולא דיבר. בשוך הקרב עמדו לזרוק אותו לבור ההרוגים ורק נס, שחובשת צבאית רוסיה צעירה הבחינה, שהוא עוד מראה סימני חיים ולקחה אותו הצידה והתחילה לטפל בו. אותה חובשת, וֶרָה, הייתה לימים אישתו. היא הייתה בחורה רוסיה טובת לב, ישרה ובהמשך חברה נאמנה בחייו, שהוא חב לה הרבה עבור מאמציה לשקמו אחרי המלחמה. לא אוסיף דברים ורק אציין, שבגמר המלחמה בחזית הגרמנית הוא נשלח לחזית היפנית במנדז’וריה וגם שם נפצע קשה. גם שם מצאה אותו במקרה האחות ורה שטיפלה בו במסירות. אחרי המלחמה במזרח הרחוק ואחרי גלגולים רבים באי סַחַלִין, הוא חזר יחד עם ורה - כעת כבר אשתו החוקית - לקובנה. בקובנה מזלו לא האיר לו פנים. אחרי שהצליח להסתדר כאחראי במזנון, הפך קרבן לפרובוקציה של ליטאים אנטישמים. מנהל ליטאי, שהיה ממונה עליו, נכנס יום אחד למקום עבודתו וביקש שייתן לו מהקופה סכום כסף שדרוש לו רק לכמה שעות. אבא, כאמור אוהב אדם מטבעו, לא חשד, שנרקמת נגדו קנוניה ונתן לו את הכסף המבוקש. הליטאי רק יצא ואנשי המשטרה הכלכלית (או.ב.ח.ס.) נכנסו ודרשו לבדוק את סכום הכסף בקופה בהשוואה לייתרה האמורה להיות בה. הליטאים, המנהל והשוטרים, ללא כל ספק, גנבו לו את הכסף וגם פתחו נגדו תיק על מעילה בכספי המדינה. אבא נשפט לעשר שנות עבודת פרך במחנות הסגר. זו הייתה תוספת לארבע שנים בחזית, בה שפך את דמו כמים. עוד לפני שהוא נאסר נודע לו מקום הימצאי ועוד הספקנו להחליף כמה מכתבים. כשנודע לנו ממכתב של ורה על משפט “המעילה”, שלחנו לה כמה מאות רובלים, שיהיו לה לעזר בזמן הראשון. בינתיים נהייתה גם לאם לבנם וְלַדִימִיר. ורה התקשתה להבין, שאנו בגלות ביקוב שולחים לה כסף כדי לעזור לה במצבה הקשה. היא החליטה לא להוציא פרוטה לרווחתה ובכסף קנתה חבילה שהעבירה לאבא. אני המשכנו לתמוך בוֶרָה ולשלוח חבילות לאבא, שבינתיים הועבר לאזור צפוני בחבל מוּרמַנסק. אחרי שמונה וחצי שנות מאסר במחנות ואחרי שצבר נקודות בעבודה מאומצת, שזיכו אותו בהפחתת שנה וחצי מהעונש שהוטל עליו, הוא שוחרר וחזר לקובנה, לאשתו ולבנו שבינתיים גדל והתקרב לגיל עשר. אלו קורות חייו של בן־דודי אבא, קורות חיים מזעזעים, שהיו נחלתם של רבים מאזרחי ברית המועצות באותם ימים. ביקרנו אצל אבא ומשפחתו והתקבלנו בחום ובאהבה.

ביקור בקִיבַּרט וּוִירבַּלְן

בעת שהותנו בליטא רציתי לממש עוד שאיפה אחת חשובה - ביקור בעיירתי קיברט, בה גדלתי ובה התפתחתי מגיל הילדות עד גיל הנעורים. בעיירה זו קשורים זיכרונותיי הראשונים והיקרים לי מחיי במשפחתי ובקרב חברי נעורי והציבור היהודי בה. כאן התגבשו נעוריי. ידעתי, שלא אמצא בעיירתי אף אחד מיהודי המקום היקרים לי, ידעתי שכולם נרצחו על ידי הליטאים והגרמנים. דמיינתי לעצמי את בדידותם של בני עיירתי ברגעי חייהם האחרונים, לפני שנקברו בבורות ההריגה. מעטים מיהודי קיברט שרדו ולכן מעטים מאוד היו הבאים לקברותיהם להתייחד עם זכרם. רציתי לעלות על קברותיהם של בני עיירתי הקדושים, להתייחד עם זכרם ולבכות, כדי לתת פורקן לתסכול הנוראי על אובדן כל משפחתי וכל ידידי וחברי וכל יתר יהודי עיירתי.

שבוע לפני שחזרנו לטוּלָה יצאתי בדרכי לקיברט הרחוקה אך הקרובה לליבי. אחרי ביקורי בקובנה אצל אבא, המשכתי באוטובוס לכיוון קיברט. בחרתי את הנסיעה באוטובוס על פני הרכבת היותר נוחה, מפני שרציתי לעבור בכל אותם המקומות שזכרתי מימי נעורי. היעד הראשון היה העיר מרימפול, בה בגרתי וסיימתי את לימודי בגימנסיה העברית. עצרתי במרימפול, עברתי בריצה ברחובותיה הזכורים לי מאותם ימים. את הגימנסיה שלנו לא מצאתי עומדת על תילה ושמחתי שצוררי ישראל לא זכו ליהנות מבניינה. כנראה, שחלק גדול מהעיר נחרב במלחמה ובמקומו בנו רובעים חדשים, שלא היו מוכרים לי ולכן לא השתהיתי והמשכתי הלאה לקיברט. עברתי בדרכי את העיירה וילקובישק, שבה חיו לפני המלחמה בני משפחתי מצד אבי וביניהם בת דודי דובה’לה, שהזכרתיה בתחילת זיכרונותיי. ככל שהתקרבתי לקיברט־וירבלן הלם ליבי בחוזקה. הנה האגם בפז’רי, שבימי לימודיי בגימנסיה בווירבלן היינו יוצאים אליו לטיולי ל"ג בעומר. הנה אַלְוִויטָה - כפר ליד אגם קטן שהיינו מבקרים בו והנה הדרך הפונה לקומיץ - מקום יפהפה עם שלושה אגמים, שהנוער העברי מקיברט היה יוצא אליו בימי הקיץ החופשיים לימי “כֶּף”. היינו מבלים בשחייה באגמים, במדורות צופים ובשירה, שנשמעה מקצה היער עד קצהו. הזיכרונות המרגשים עלו והתחלפו עם הנופים המוכרים בצידי הדרך. לא הספקתי לארגן את מחשבותיי ואנו עוברים את העיירה וירבלן הסמוכה לקיברט, הזכורה לי משנות לימודי הראשונות והנה קיברט! הנה הבתים הזכורים לי מילדותי, הנה השטח עליו עמד ביתו של חברי חנן הלפרין, אבל עכשיו הוא חרב וגם חברי לא שרד. הנה המנסרה של שַמֶש, יהודי קיברטאי, שצפירותיה היו מעירות אותי בבקרים. והנה המקום בו עמד בזמנו ביתנו בן השלוש קומות ועכשיו לא נשאר ממנו שריד. תודה לאל, שהבית בו גדלתי חרב ולא משמש את הרוצחים הליטאים. האוטובוס עצר על יד הכנסייה הקטולית בעיר, שהצטיינה באדריכלות מקורית, שאין דומה לה בכנסיות האחרות בליטא. בנו אותה בשנות השלושים ותושבי קיברט האמידים, גם יהודים, תרמו לקרן בנייתה. מול הכנסייה תחנת הרכבת של העיר, שאת פארה ויופייה תיארתי בפרקים הקודמים, אבל כעת לא נשאר ממנה דבר. בית קטן, שנבנה אחרי המלחמה שימש כבית הנתיבות.

ניגשתי למקום בו עמד ביתנו ועמדתי מול המגרש הריק. הבחנתי רק בלבנה קבורה למחצה באדמה וחשבתי שזאת בוודאי אחת הלבינים מביתנו. עברתי בריצה את הרחוב הראשי בעיירה ועצרתי במקומות שהיו חביבים עלי בילדותי ובנעורי. חציתי גם את הגבול לעיירה הגרמנית לשעבר איידקוּנֶן ושמחתי מאוד, שפרט לכמה בתים בודדים לא נשאר כמעט זכר לעיירה, הכל נשרף במלחמה. תוך שעה גמרתי את סיורי בעיירה והתפניתי ליעדים שלמענם באתי לקיברט.

מאחורי בית הנתיבות היה בימי נעורי גן משחקים שקראו לו “גן התחנה”. כילדים היינו מבלים שם לא מעט מזמננו. בחורף היינו מחליקים במחליקיים על הקרח שהיו מתקינים בו. לשירות המבקרים היו שם כמה מתקנים כמו מגרש טניס, מסלול באולינג. הייתה שם גם במה להופעות ומקום מיועד לתזמורת על תל מלאכותי קטן, שנראה אז בעינינו כגבוה ביותר. בימי חג ליטאיים הייתה מנגנת שם תזמורת כלי נשיפה של הכבאים. עכשיו הכל חרב ומכל המקומות, שנראו לי בזמנו גדולים, גבוהים ויפים, לא נשאר זכר. וטוב שכך, שלא ייהנו! יצאתי מהגן החרב בדרך העפר לכיוון פֶּסְקִינַי - מקום המרוחק כשני קילומטרים מהעיירה. אותו מקום שימש לנו בילדותנו כמקום מסדרים וכינוסים של קן הצופים העברי בעיירה. היה לנו בשבט הצופים אוהל אחד והיינו מקימים אותו בפסקיני - מקום שומם, ממש נוף מדברי. דמיינו שאנו במדבר בארץ־ישראל ועומדים ליישב אותו ולהקים בו קיבוץ. באותו מקום שומם נטבחו ע“י הנאצים ועוזריהם הליטאים כמאתיים גברים יהודים, למעשה כל הגברים מבני שש־עשרה ומעלה שהיו באותה עת בעיירה. בדרכי עברתי ליד כמה בתים עם גינות סביבם. נכנסתי לבית אחד וביקשתי לקנות פרחים. הליטאיה הבינה למה מיועדים הפרחים וענתה לי בעוינות, שאין לה פרחים למכירה. לא רחוק מאותו מקום נתקלתי בליטאיה אחרת, שעבדה בגינתה ופניתי גם אליה בבקשה למכור לי פרחים. היא הסתכלה בי בחשדנות וביקשה מחיר מופרז. שילמתי ללא היסוס את המחיר המבוקש וקיבלתי בתמורה כמה פרחים. כששאלתיה איפה בדיוק מקום ההריגה של היהודים, היא לא רצתה לענות בטענה שלא ידוע לה דבר. רוב רובם של הליטאים שפגשתי נראו לי כאותם הרוצחים שהיו המבצעים העיקריים של השמדת יהדות ליטא. הגעתי לפסקיני ובקלות מצאתי את מקום הטבח, שהיה לא רחוק מדרך העפר בה הגעתי. בירדי בשביל הבחנתי מצד שמאל למרגלות גבעת חול מקום מגודר בקרשים ומולו תקוע לוח עץ שעליו כתובת בליטאית: “עובר אורח, עצור! כפוף ראשך לזכר קרבנות הטרור הפשיסטי! במקום זה קבורים כמאתיים אזרחים סובייטיים מלאומים שונים, שנורו ע”י הפשיסטים הגרמנים”. בספר “קיברט” מעיד חברי בן עיירתי פרץ קליאצ’קו, שביקר אחרי המלחמה וגם נוכח אחרי שנים במשפט של אחד הליטאים, שהשתתף ברצח היהודים. התברר שפרט ליהודים נורו במקום 15 ליטאים קומוניסטים ולכן החליטו השלטונות להגדיר את מקום ההריגה כמקום בו נרצחו “אזרחים מלאומים שונים” ולא להזכיר במילה שיותר מ־90% מהנטבחים היו יהודים. הם הוצאו להורג לא בגלל אזרחותם הסובייטית, אלא בגלל לאומיותם היהודית. פרץ כותב בעדותו שהרוצח הליטאי נשפט בבית המשפט הסובייטי לשבע שנות מאסר - “עונש מרתיע” על השתתפותו בהרג מאתיים בני אדם. הסתובבתי במקום ולבי דאב. שמתי את הפרחים על הקבר הארוך, עמדתי בדומיה ואחרי שאמרתי “קדיש” עזבתי את המקום.

באותו יום היה מזומן לי עוד ביקור קשה ומרגש - בשדה ההריגה של יהודי קיברט הנותרים, נשים וילדים, ויהודי וירבלן והסביבה, כמה אלפי נפשות. המקום הזה היה סמוך לעיירה וירבלן וקראו לו וִיגַאינִיס, משמעות השם בליטאית - שדה מרעה. יצאתי באוטובוס לווירבלן המרוחקת 4 ק“מ בקירוב מקיברט. בעיירה הזאת, כמסופר, עברו חלק משנות ילדותי עת למדתי בכיתות הנמוכות בגימנסיה העברית במקום. בהגיעי לעיירה מיהרתי למקום בו עמדה הגימנסיה שלנו - אחת הראשונות בעולם היהודי. לשמחתי, גם פה לא נשאר זכר מבניין הלבינים האדומות, ששימש בית אולפנא לעברית וליהדות לילדי קיברט, וירבלן והעיירות הסמוכות. נזכרתי שבילדותי נטענו בט”ו בשבט עצים בחצר הגימנסיה. במקום החרב גדלו כמה עצים גבוהים, שללא ספק היו שרידי הנטיעות של תלמידי הגימנסיה שלנו. נכנסתי לגן העיר הקטן הסמוך, שבנעוריי נראה לי גדול, ועצרתי בכל אותן פינות בהן שיחקנו כילדים. עצרתי ליד הבארות האַרטֶזִיִים מהם נשפכו המים ללא הפסק (הלוואי שבארצנו שפע כזה). קניתי פרחים, הפעם ללא בעיות, ושמתי פעמיי לשדה המרעה שבשנות לימודי שיחקנו בו ב“וַגָה” - משחק ילדים נפוץ באותם זמנים בהעפת חתיכת עץ קטנה ומחודדת משני צידיה בעזרת מקל. ככל שהתקרבתי למקום גבר המתח. אני עומד ליד 12 הבורות הארוכים בהם קבורים רוב יהודי קיברט ווירבלן וגם כעשרת אלפים שבויי מלחמה רוסיים. שורה ארוכה של בורות, קברים ללא יד ומצבה. מסביב רועים פרות וסוסים, אבל עד כמה שראיתי לא התקרבו הבהמות לבורות, כאילו חשו רתיעה מהמקום. גם העשב על הקברים היה שונה מזה שגדל בסביבה - הוא היה יותר ירוק, יותר מבריק. עמדתי בדומיה ובגרוני חנק הבכי. בכיתי מרה בראותי מה נשאר מקהילות יהודיות מפוארות, שתרמו כה רבות לתרבות היהודית־עברית. לא היה כל סימן המעיד על זהותם האישות והלאומית של שוכני הבורות ועל מבצעי הפשע הנוראי הזה. ניקיתי מסביב לקברים והרחקתי עד כמה שיכולתי פסולת וגזרי עץ שהתגלגלו בקרבת הקברים. כמו בפסקיני גם כאן עמדתי דום ואמרתי “קדיש”. לא הייתי בטוח שמישהו לפני שביקר במקום אמר “קדיש” ולכן אמרתי בדבקות את התפילה היהודית שנאמרת על קברי קרובים ואהובים במשך דורות. עזבתי את המקום בכאב לב ושבור.

בחזרי לעיירה בררתי איפה נמצאת המועצה המקומית והלכתי לשם. במועצה ישבה בחורה ליטאיה לבד וכשהצגתי את עצמי כיהודי בן המקום הזה שעלה לקברות הנרצחים בני עיירתו, היא החווירה. ביקשתי לדבר עם ראש המועצה, אבל לדבריה הוא לא היה במקום, כי נסע לאן שהוא. כששטחתי בפניה את טענותיי ואת זעמי על הזנחת מקום הקבורה בוויגאיניס, היא התעוררה משלוותה ואמרה לי, שעניין זה הוא בטיפול ה“וַיֶנְקוֹמַט” (המטה הצבאי) בקיברט. לדבריה קבורים בבורות גם כמה עשרות חיילים מהצבא האדום ולכן הצבא אמור לטפל בהנצחת הנספים. חזרתי לקיברט והלכתי ל“וינקומט” וגם שם לא מצאתי עם מי לדבר, פרט לסגן צעיר, שבישר לי, שאכן ידוע לו שקיימת תכנית לגדר בשרשרת את המקום כדי למנוע מבהמות להתקרב לקברים ושיש גם תכנית להעמיד מצבה במקום. כל המסופר לעיל קרה באוגוסט 1960, 15 שנים אחרי מלחמת העולם ובמשך כל אותו הזמן רק תכננו, אבל לא עשו דבר להנצחת זכרם ומקום קבורתם של יהודי העיירות הטבוחים.

בביקורי בקיברט פגשתי ליטאי, שכן שלנו לשעבר בשם נַרְקֶליוּנַס, שהזמין אותי להיכנס לדירתו. הוא סיפר לי את קורות העיירה במשך כל אותן השנים, החל מתחילת המלחמה. השיחה הייתה ערה וקולחת, אבל כל זה עד שהפניתי אליו שאלה לגבי רציחת היהודים המקומיים ולגבי מבצעי הפשע הנוראי. כאן נותקה השיחה והזוג הליטאי נדם לכמה שניות וארשת פניהם השתנתה. תשובתם הייתה, שלמעשה לא ידוע להם דבר - הם רק זוכרים שהגרמנים טבחו ביהודים, אבל לא זכור ולא ידוע להם, שמישהו מהליטאים נתן יד לפשע הזה. נפרדתי ממארחי הליטאים בקרירות מודגשת והלכתי לבית הנתיבות, כדי לחזור לווילנה.

בחזרי לטוּלָה שלחתי מכתב נחרץ לוינקומט בקיברט והבהרתי, שלא ייתכן ש־15 שנים אחרי המלחמה קבר הנטבחים לא גודר ולא הוקמה יד להנצחתם. תוך זמן קצר יחסית קיבלתי תשובה בחתימתו של סרן, ראש הוַיֶנְקוֹמַט, בו חזר על אותה הגירסה ששמעתי מפי הסגן במקום.

בחזרה לטוּלָה

אחרי שהות של שלושה שבועות בווילנה חזרנו לטוּלָה. כשנכנסנו לחצר ביתנו הופתענו לראות, שחלונות ביתנו מוגפים בתריסי עץ כבדים, שעמדו במחסן ומעולם לא השתמשנו בהם. התברר, שבעת העדרנו “ביקרו” אצל ההורים חבורה שלמה של צוענים ובצעקות ובכל מיני דרישות הבהילו אותם מאוד. למזלם הייתה שכנתנו מַרוּסיָה בביתה וכששמעה את הצעקות הבוקעות מביתנו, היא באה בריצה וגירשה בכוח את הצוענים. במהלך המהומה הם הספיקו לגנוב את כספם של ההורים, שהיה מונח בארגז עץ גדול מתחת לבגדי החורף. ממש תמוה, איך תוך דקות ספורות הם הספיקו לאתר את מקום המחבוא של הכסף ולגנבו. לשבחם יש לציין, שהם השאירו סכום כסף לא גדול, כדי שהזקנים יוכלו לקנות לחם.

חזרנו לשגרת חיינו הלא קלה בטוּלָה. זמן קצר אחרי שחזרנו מווילנה העביר לנו הירשל חבילה, שקיבל בשבילנו מחו“ל. למען האמת, נזקקנו באותה עת מאוד לתמיכה כספית, כי הנסיעה לווילנה רוקנה את מעט החסכונות שהיו לנו והמשכורת, כמסופר, לא הספיקה למחייתנו. בנסיעותיי למוסקווה הייתי מוכר בבתי מסחר קומיסיוניים את הבגדים ואת האריגים מתכולת החבילות. במוסקווה וגם בערים אחרות ברוסיה היו חנויות, שהתמחו במכירת חפצי אזרחים תמורת עמלות שנוכו מהמחיר שסוכם עליו. מיותר להזכיר, שכל אותן חנויות היו בבעלות המדינה. פרט ל”ברחולקה" הידועה לא היה מסחר פרטי בברית המועצות. שירותי חנויות הקומיסיון התאימו לי מאוד ובעזרתן הייתי מכסה את הגירעון בתקציבנו.

החיים בטוּלָה בכללותם לא היו קלים, אבל לא התגעגענו ליקוטסק. האקלים המקומי היה לרוחנו, שכן החורף לא היה קר במיוחד. לא רצינו אפילו להיזכר בסופות השלג בצפון ובקור הנוראי ביקוטסק. כאן חיו אנשים בתנאי אקלים נורמליים, דומים לאלה הזכורים לנו מליטא.

חיינו החברתיים בטוּלָה לא היו עשירים במיוחד. פרט לגרשון קליבנסקי ומשפחתו, שאורח חייהם הדתי לא היה לטעמנו, היו לנו מכרים בודדים במקום. בטוּלָה התגוררה גם משפחת גוֹלדוֹפְט, שאבי המשפחה טוביה היה אחיה של לאה קליבנסקי. את טוביה ואשתו יהודית הכרנו עוד ביקוטסק וּקשַרֵנוּ איתם היו חבריים. הכרנו גם שתי משפחות יהודיות ותיקות בטוּלָה, שהתגוררו קרוב למגורי גרשון. אלו היו אהרון ואשתו סוניה ואחותה רחל ובעלה ראובן. את המשפחות האלו, במיוחד את סוניה ואהרון, היינו מבקרים לעיתים קרובות ומצאנו אתם שפה משותפת. המשפחות המוזכרות היו משרידי הקהילות היהודיות ברוסיה, שעוד הספיקו לספוג מעט תרבות יהודית חילונית. אביהם היה סופר חובב ביידיש וכתב כמה מחזות שהועלו, לדבריהם, על ידי להקות חובבים טרם חיסול התרבות היהודית וזכו להצלחה. הם התעניינו מאוד בנושאים יהודיים והיו צמאים לכל פירור מידע על הנעשה במדינת ישראל. לא מעט יהודים בטוּלָה לבם דאב על חיסולה של תרבותנו היהודית.

זכורני, כי בעת שלטונו של חרושצ’וב התירו הופעות של כמה אמנים בודדים ביידיש. זה היה בתקופת “הרנסנס” הידוע ביחסיו עם המערב. פעם הגיע לטוּלָה אֶמִיל גוֹרוֹבִיץ, שהיה חביב הקהל היהודי ברוסיה, בהופעה של שירי עם יהודיים ביידיש. האולם בו הופיע היה מלא מפה לפה. הרוב היו יהודים מבוגרים, אבל גם לא מעט מצעירי טוּלָה היהודיים נוכחו בהופעה. מובן, שגם אנחנו הלכנו לשמוע את הקונצרט, שריגש אותנו מאוד - לשמוע בפרהסיה באולם שירים ביידיש, ממש ימות המשיח! אהרון, בֶּלָה, חביבה ואני נוכחנו בהופעתו ונהנינו מאוד. לא אגזים אם אומר, שפרט לרפרטואר היהודי של גורוביץ, הייתה חביבה מרכז ההתעניינות של רבים מהנוכחים. חביבה, ששלטה היטב ביידיש, הגיבה למתרחש על הבמה, צחקה כשהשחקן הצחיק, מחאה כף לשירים, שבחלקם היו מוכרים לה, בקיצור, הייתה מאוד פעילה על הערב. הבחנו, שאנשים סביבנו מתלחשים ומצביעים על חביבה. לא יכולנו לבקש ממנה שתרסן את תגובותיה - הרי לשם כך לקחנו אותה להופעה, שתישמע ותהנה מהשירים היהודיים.

בהפסקה, כשיצאנו לפוֹיֶה הבחנו, שאנו במרכז ההתעניינות. ניגש אלינו זוג מבוגר ושאל: “אומרים, שהילדה הקטנה הזאת מבינה יידיש, האם זה נכון?”. “מובן שכן, היא גם מדברת יידיש רהוטה” - ענינו. הזוג המבוגר עמד המום ולחש: “לא יאומן, לא יאומן, לא ידענו, שיש עדיין משפחות יהודיות המחנכות את ילדיהם ביידיש”. הם הוסיפו עוד כמה דברי שבח והסתלקו. האירוע עם חביבה בתיאטרון היה ביטוי לטרגדיה - שלילתה וחיסולה של תרבות היידיש בברית המועצות. מצד שני קרו מקרים, שאמהות וסבתות יהודיות, כשהבחינו שהילדות שלנו מדברות יידיש, הרחיקו את ילדיהם מהן. פעם ישב אהרון עם מירה’לה בת הארבע במגרש ריק מכוסה חול, כנראה לבנייה. היא שיחקה בחול ואהרון, כמנהגו, ישב וקרא ספר. כשהגיע הזמן לחזור הביתה הוא פנה למירה’לה ואמר לה ביידיש, שסבתא מחכה עם ארוחת הצהריים ויש לחזור הביתה. סבתא יהודייה, שישבה בקרבת מקום עם נכדה ושמעה את דבריו של אהרון, התחלחלה ולקחה מייד את נכדה, ששיחק עם מירה ועזבה את המקום. יש להוסיף שאותה סבתא הייתה שייכת לאליטה המפלגתית מקרב היהודים המקומיים. כל זכר לשפה או לתרבות היהודית היה בעיניהם כעבודה זרה.

חביבה לא רוותה נחת בחברת תלמידי כיתתה. העוינות ליהודים, במיוחד מצידם של ילדים, הייתה מורגשת מאוד. חביבה, בשמה העברי הלא מקובל ולא רגיל, סבלה לא מעט מהתנכלויות חבריה לכיתה. לא פעם הייתה חוזרת הביתה עצובה ומספרת על סיבלה. פעם סיפרה לי, שילד רוסי בכיתתה מגדף אותה ופוגע בה בכל הזדמנות. החלטתי לשים קץ למצב. ידעתי שתלונות למחנכים או למנהל בית הספר הן פעולות סרק ולא תפתורנה את הבעיה, מכיוון שהם בעצמם היו אנטישמים. יום אחד באתי לבית הספר ובעת הפסקה נכנסתי לכיתה. ראיתי, שילדי הכיתה עומדים בחבורות ומדברים ביניהם, רק בתי חביבה עמדה לבד בודדה בקצה החדר. ניגשתי אליה ושאלתיה מיהו המתנכל לה והיא הצביעה על ילד די מגודל לגילו. פניתי אליו ואמרתי לו, שאני מזהיר ומתריע בו, שאם עוד פעם יפגע בחביבה מילולית או פיזית, יהיה לו עסק איתי ולא אחמול עליו, תגובתי תהיה חריפה. נראה שהוא לקח ברצינות את אזהרתי, שכן מאז חביבה הפסיקה להתלונן על אותו בריון.

בטוּלָה הייתי פטור מלקום בלילות כדי להאזין ל“קול ציון לגולה”. הזמן המקומי היה זהה לשעון מוסקווה וההפרש בינו לזמן ירושלים היה רק שעה אחת. תנאי ההאזנה היו ממש אידיאליים מבחינתי. הייתי מאזין לשידורים מירושלים בשעות הערב הרגילות וגם הייתי מצליח לקלוט את שידורי הרדיו המערב גרמני, במיוחד מפרנקפורט. הייתי מקבל לפעמים מידע חשוב, שלא הייתי מודע לו מהעיתונות והרדיו הסובייטיים. השידורים מירושלים לא העבירו מידע מהעולם הרחב, לכן השידורים בגרמנית העשירו מאוד את ידיעותיי על המתרחש בעולם.

אני השתלבתי יפה בעבודתי במפעל וזכיתי להוקרה ממנהלַי הישירים ומרוב רובם של מנהלי המחלקות והמדורים שנזקקו לשירותיי. בכל פעם שביקורת האיכות (או.ט.ק.) הייתה פוסלת חלקים או מוצרים מפאת טיבם הירוד היו באים אלי בתחינות שאעזור להם במתכות נוספות מעל למכסה ובמכשירים נוספים. אני הצלחתי לאגור רזרבות די משמעותיות של מתכות חיוניות לייצור. מצב הרזרבות הקל עלי ללכת לקראת האחראים על מחלקות הייצור בעת שנזקקו לעזרתי. איך להסביר אגירת מתכות בתנאי הקצבה נוקשים של חומרי גלם שנכפו על ידי ה“גוֹסְפּלַן” (מוסדות התכנון הממשלתיים)? הדבר עלה בידי רק אחרי ששכנעתי את הטכנולוג הראשי וסגנו לנסות לתכנן ולהציג לאישור מבקרי ה“גוספלן” חישוב צריכה מוגדל בכמה גרמים או עשרות גרמים מעל המתוכנן. למזלי, במקרים רבים השיטה פעלה ומאחר שהמפעל ייצר רבבות חלקים, כמות המתכת שאושרה גדלה עד כדי צבירת רזרבות בכמות של טונות. שיטה זאת מנעה ממני וממנהלי הייצור הרבה כאב ראש. את סוד התכנון ידעו, כאמור, רק הטכנולוג הראשי, סגנו ואני. אפילו מנהל מחלקת ההספקה, מנהלי הישיר, לא היה בסוד העניין. מנהלי הייצור שיבחו אותי על שיכולתי לספק מתכות מעל המכסה הרשמית. תוך שנתיים של עבודה במפעל השגתי מעמד טוב ומכובד וזכיתי להערכתם של הממונים עלי. במעמדי זה היה גם מעין חיסרון. בכל פעם כשקרתה תקלה במגזר כלשהו היו פַּסטוּחוֹב ומנהל המחלקה פונים אלי, שאקח על עצמי את פתרון הבעיה וכך הייתי נאלץ לצאת לכל מיני “קומנדירובקות” למפעלים באוּרַל, באוּקרַאִינָה ובמקומות אחרים. נסיעות אלה לא אהבתי, מפני שבחזרי הייתי נאלץ לחסל את הפיגורים שהצטברו בעת העדרי. חוץ מזה נסיעות ארוכות ברכבות ברוסיה של אותם הזמנים היו ממש סיוט. קשה היה גם להשיג מקום לינה בבתי ההארחה ואישורי כניסה למפעלים שהוגדרו ביטחוניים. מנהלת המחלקה הסודית “הראשונה”, וֶרָה פֵימוֹבָה, הייתה נאלצת להוציא לי כתב אישור, את “פורמה מס' 2”, שאכן אני, דוד שדכנוביץ', מסווג כבעל זכות גישה לדוקומנטציה סודית. “פורמה” זאת הייתה מקנה לי זכות כניסה למפעלים ביטחוניים מסווגים. את האישור הזה (הפורמה) הייתי מחזיר לה ביום חזרי מנסיעותיי. לא מובן לי עד היום, איך הסתכנה בחתימה על מסמך כזה. חשבתי, שאין היא מודעת למעמדי המשפטי. בתחילה היא ביקשה ממני, שאגיש לה קורות חיים מפורטים ואמלא כמה טפסים עם שאלות נוקבות, כדי שתוכל להעביר לק.ג.ב. בקשה לסיווגי הביטחוני. נבהלתי מאוד מעניין הסיווג ופחדתי שמא הק.ג.ב. יאסור בכלל להעסיקני במפעל. לא מיהרתי למלא את בקשתה וסחבתי את העניין. היא הזכירה לי פעם או פעמיים עד שחדלה להפציר בי. הבנתי, שבוודאי כבר נודע לה על “הייחוס” שלי ושאין סיכוי שאקבל סיווג בדרגה האמורה. אף על פי כן לא הפסיקו לשלוח אותי למפעלים חסויים עם “הפורמה” הנ“ל. כנראה, שהחליטו בהנהלה שיכולים לסמוך עלי ולא ויתרו על שרותיי ב”קומנדירובקות".

מנהל המחלקה התייחס אלי יפה מאוד ולא חסך ממני מחמאות, כנראה, גם בגלל הערכתי החיובית במשאל סודי של העובדים לדעתם על תפקודו של המנהל. הוא הושמץ על ידי איש מפלגה במחלקתנו, שנכשל כמה פעמים בתפקידו וננזף לא אחת ע"י המנהל על שתייתו המוגזמת. עובד זה הלשין עליו בוועד המפלגה במפעל. כשנשאלתי בנדון, בלי שידעתי שזו חקירה סמויה, תיארתי אותו כאדם מאוד רציני, חרוץ ומסור לעבודתו ושהודות לו אנו מצליחים לעמוד בלחצים הכבדים של הספקה למפעל כה גדול וייחודי במוצריו. לא שיקרתי בהערכתי, כי כך חשבתי וזו הייתה האמת. מנהל המחלקה היה אדם נוקשה ולא ויתר לאף אחד על התרשלות, אבל היה גם מעריך עובדים על מאמציהם הכנים והיה עוזר להם. כשפרסמו את תוצאות המשאל התברר, שאני ועוד מנהל מדור רוסי במתכות הצבעוניות הבענו את אמוננו במנהל המחלקה. יתר העובדים הביעו דעה שלילית עליו. המנהל לא שכח את הערכתי החיובית עליו וייחסו אלי היה ללא דופי.

מחלתה של בֶּלָה

עברו שנתיים מאז הגיענו לטוּלָה ואפשר לציין, שמצבנו היה יחסית לא רע. התחלנו להרגיש עצמנו כמסודרים גם במובן הכלכלי. משכורתי אמנם עלתה והוּשוותה למשכורתם של אחרים באותה דרגה, אבל לא הספיקה לכלכלת המשפחה. גם אהרון קיבל פנסיה קטנה - 32 רובלים לחודש (אלו היו הפנסיות!). לולא הכספים ממכירת תכולת החבילות, מצבנו הכלכלי לא היה טוב. כדי להקל על בעיות הפרנסה, רצתה בֶּלָה לצאת לעבודה. פנינו לכמה ממכרינו מוותיקי טוּלָה היהודים, והם הבטיחו להמליץ עליה כעובדת טובה ולמצוא לה עבודה מתאימה. תוך זמן קצר התבשרנו שאכן הובטח לבֶּלָה מקום עבודה כקופאית בבית מרקחת ותוך חודש תתחיל לעבוד.

לפני צאתה של בֶּלָה לעבודה חשבנו שיש למצוא סידור למירה’לה בגן ילדים. רצינו שתשתלב בין ילדים בגילה ולא תהיה צמודה לבית ולסבתא. באותו זמן סיים המפעל בניית בניין גדול שהיה מיועד לגן ילדים וגנון לילדי העובדים המפעל. המפעל החינוכי הנ“ל נבנה במכסימום נוחיות והדר שרק יכלו לתאר באותם זמנים. מנכ”ל המפעל היה פעיל מאוד בהקמת מוסדות רווחה לילדי העובדים במפעל והיה רגיש להכנתם הנאותה לקליטת הילדים. פעם אמר באסיפה בה השתתפתי: “אם תתרשלו במשימות הנוגעות לתפקידכם הישיר במפעל, אעניש אתכם קשות, אבל אם תחבלו ולא תכינו מבעוד מועד את מחנות הפּיוֹנֶרִים (ארגון ילדים בגיל בית הספר היסודי), גני הילדים וקייטנות הילדים, מקומכם לא יהיה במפעל שאני עומד בראשו - תגורשו בחרפה עם ציון שלילי בפנקס העובד”. מפעל הילדים, כפי שקראו לגן ולגנון היה רב ממדים, אבל לא יכול היה לספק את הביקוש הגדול.

לצערנו היה הגן הנבנה רחוק מאוד מאזור מגורינו ונסיעה בבוקר, בשעות השיא בתנועה, הייתה יכולה להימשך שעה ויותר. היססנו מאוד אם להגיש בקשה לקבלתה של מירה לגן. יום אחד ניגש אלי מנהל מחלקת ייצור ושאל אותי, מה הסיבה שהוא, כחבר ועד קבלת הילדים לגן, לא נתקל בבקשתי לקבלת בתי הקטנה. מנהלי המחלקות, שהיו זקוקים לעזרתי בעת צרה, רצו בכל דרך לפצות אותי ובכך יש גם להסביר את דאגתו של בן שיחי לשלומה של מירה. הסברתי לו, שהמרחק מביתנו לגן מונע ממני לנסות לרשום את בתי לגן. בן שיחי חייך ואמר: “אל תחשוש - אנו לא נמנע ממך להחליף את המקום בגן שלנו עם הורים שילדיהם התקבלו לגן קרוב לאזור מגוריך, אבל בעצמם מתגוררים קרוב לגן שלנו”. ידעתי, שלפי התקנון אסורים חילופים מעין אלה והבעתי את חששותיי בנוגע לביצוע הסידור המוצע על ידו. בן שיחי שם לפניי דף נייר ואמר לי לכתוב את בקשתי לקבלת מירה’לה לגן ואת יתר הסידורים להחלפה להשאיר לו – הוא ידאג שיאשרו גם את זה. ואכן מירה’לה התקבלה באותו יום לגן ותוך זמן קצר סיכמתי על ההחלפה עם הורים שילדם היה רשום בגן באזורנו. בקיצור, הכל סודר ומירה הועברה לגן הקרוב למגורינו. כל בוקר הייתי לוקח אותה לגן ובערב מחזירה. נראה היה, שהכל הסתדר על הצד הטוב ביותר. לצערנו לא כך רצה הגורל.

יום אחד בֶּלָה הרגישה לא טוב והלכה למרפאה. נאמר לה, שהיא לקתה בשפעת, שתשב בבית ושתשוב אחרי כמה ימים לבדיקה חוזרת. ברוסיה היה מקובל, שבמקרים כאלה היו עושים לחולים בדיקת דם, כדי לאמת את ההבחנה. בשבת, באותו שבוע, חזרה בֶּלָה לרופאה וזו מצאה אותה בריאה לחלוטין ואמרה לה לחזור לתפקודה הרגיל. כשעמדה לצאת מהחדר החזירה אותה הרופאה ואמרה, שלא הבחינה בתחילה, אבל כעת ברור לה מתוצאות בדיקת הדם שהיא חולה…בטיפוס הבהרות ויש לאשפזה מיידית בבית החולים. בֶּלָה חזרה הביתה ועצרה ליד המפתן והודיעה, שלפי הבחנת הרופאה היא חולת טיפוס ולכן היא לא נכנסת פנימה מחשש להדביקנו. כל זה קרה, כאמור, ביום השבת שבו הייתי גומר מוקדם יותר את העבודה. ישבתי ואכלתי את ארוחת הצהריים. נדהמתי מהבשורה הלא צפויה ושאלתיה, אם יש לה חום, כאבי ראש חזקים, פריחה? כל הסימנים המאפיינים את מחלת טיפוס הבהרות. על כל שאלותיי היא ענתה בשלילה והוסיפה שהרופאה טוענת שגם בלי הסימפטומים האמורים יכולים לחלות בטיפוס. “אם כל הסימנים האלה לא הכרחיים”, אמרתי, “אז גם אני חולה בטיפוס”. לא הייתה לנו ברירה. נסענו לבית החולים ואשפזתי את בֶּלָה במחלקה הדיאגנוזטית. חשבתי בלבי, שבמחלקה יבחינו בטעות ויפריכו את כל סימני הטיפוס. אבל לצערנו, העניינים התגלגלו אחרת וחיינו, שנראו די תקינים הפכו לגיהינום. באו אלי מהמחלקה הדיזנפקציונית העירונית והפכו לנו את הבית בפעולות חיטוי, בנוסף חייבו אותנו לעבור באותו יום חיטוי גופני במרחץ העירוני. ברוסיה היו מקפידים מאוד על פעולות כאלו במקרה של מחלה זיהומית.

בימים הראשונים לאשפוזה הרגישה בֶּלָה טוב וגם בוטלה האבחנה של הטיפוס. נראה היה, שהכל בא על מקומו בשלום והיא תשוחרר הביתה. אבל, לצערנו, הרופאה שטיפלה בה לא הסתפקה בביטול האבחנה הראשונה והתחילה לחפש אצלה מחלות אחרות. אני לא יודע למה, אבל התחילו לעשות לה בדיקות כיס מרה וכבד בעזרת זונדות - שפופרות שהיו מחדירים לחלל הבטן. אמצעי הבדיקות, בהשוואה לימינו, היו פרימיטיביים והיו מלווים בכאבים ובהקאות. בֶּלָה התחילה להרגיש יותר גרוע מיום ליום עד שבסוף לא יכלה לעמוד על רגליה. ה“טיפול” הכושל הזה נמשך כחודשיים. יום אחד הגעתי למסקנה, שאני לא סומך יותר על רופאי בית החולים המרכזי בטוּלָה ולוקח את בֶּלָה הביתה. הרופאים טענו, שאני טועה ויכול לסבך את מחלתה אם תשוחרר מאשפוזה. אני עמדתי בתוקף על דעתי ואחרי שחתמתי על הצהרה שאני מודע לתוצאות שליליות אפשריות, שוחררה בלה הביתה. בימים הראשונים בבית הרגישה בלה חולשה גדולה, אבל בהדרגה, לאט לאט חזרה לאכול והתחילה לתפקד. יותר מאוחר התברר שתרופת אַטרוֹפִין שהישקו אותה הייתה הגורם העיקרי למצבה הקשה. התברר גם ש“מומחי” הרפואה בבית החולים הצליחו לגרום נזק לכבד בגלל ההחדרות התכופות של הזונדות. רופאים שהתייעצנו איתם המליצו על טיפול במי מעיינות מרפא ואמבטיות בוץ בסנטורייה. בברית המועצות להתקבל בסנטוריית מרפא ניתן היה באמצעות הפנייה (פּוּטיוֹבקַה) של האיגוד המקצועי במקומות העבודה. שם, כמובן, השחיתות הייתה רבה והזוכים בהפניות היו ברובם אלה, שעמדו קרוב יותר לצלחת. גם העובדה שבֶּלָה לא עבדה מנעה ממנה את הזכות ל“פוטיובקה”. היכרנו רופא יהודי אחד, שהצליח להשיג בשביל בֶּלָה במחיר מלא (הפוטיובקות היו במחירים מוזלים) מעיין “קורסובקה” – הפנייה לריפי, אבל ללא אכסון בסנטורייה. שילמנו את כל הסכום הנדרש, שהיה פי כמה מהמחיר המקובל, ובלה יצאה למקום המרפא קריאינקה, הנמצא כמאה ק"מ מטולה. יום יום הייתה כותבת לנו מכתבים ואנו היינו כותבים לה באותה תדירות. היא דאגה מאוד למשפחה, לילדים ולרחל אימהּ. כעבור ארבעה שבועות, אחרי שגמרה את הטיפולים, היא חזרה הביתה במצב בריאותי טוב - מרצה ומצב רוחה הטוב חזרו אליה והיא שאפה לפצות את עצמה ואותי ביציאה בכל הזדמנות להצגות ולבילויים. לא ניתן לתאר כמה שמחנו כולנו, שבֶּלָה הבריאה וחזרה להיות אותה אמא ואותה רעייה כמו לפני מחלתה. לצערי שמחתנו לא ארכה זמן רב. כחודש אחרי חזרתה מהסנטורייה התחילה להרגיש לא טוב בתחום הגינקולוגי. הרופאים בטוּלָה אבחנו כל מיני מחלות, אבל מעולם לא הצליחו להצביע על טיב מחלתה האמיתית. נודע לנו, שבמוסקווה ניתן להתקבל למכון דיאגנוסטי שמיועד לייעוץ לחולים שמחוץ לבירה. נסענו למוסקווה ובלה התקבלה לבדיקות במרפאה ידועה במומחיותה התחום הנדון. הרופאים המומחים קבעו את ההבחנה והמליצו על ניתוח, שלדבריהם, ניתן לבצעו בטוּלָה. בטוּלָה אושפזה בֶּלָה במחלקה הגינקולוגית וכולנו חיִינו במתח רב. אני לא יכולתי להתרכז בעבודתי ולעתים הייתי יוצא מחוץ למפעל כדי להירגע קצת. בסוף נקבע יום הניתוח ובֶּלָה עברה אותו בהצלחה. עד היום אנו אסירי תודה לרופאה המנתחת, שהצילה את בֶּלָה. הרופאה הייתה אישה בעלת לב חם ועשתה הכל בכדי להרגיענו, במיוחד את מירה’לה, שהייתה מאוד נרגשת ומודאגת לשלומה של אמא. אחרי שבועיים של אשפוז חזרה בֶּלָה הביתה ותוך זמן לא רב החלימה לחלוטין וחזרה לתפקד בכל תחומי עיסוקיה.

מירה’לה בבית הספר

ב־1962 מלאו למירה’לה שבע שנים ורשמנו אותה לכיתה א' בבית ספר יסודי לא רחוק ממקום מגורינו. לא רצינו לשלוח אותה לבית ספרה של חביבה בגלל ניסיונה המר באותו מוסד חינוכי. באותה שנה מלאו שבע שנים גם לפַּוָה, בנם של חברינו הגולדופטים. יהודית גולדופט הפכה עולמות, ששני הילדים ילמדו באותו בית ספר, באותה כיתה וגם יישבו על אותו ספסל. ההכנות לתחילת שנת הלימודים היו בעיצומן והיו דומות לאלו שליוו את תחילת לימודיה של חביבה ביקוטסק. גם כאן הגיעו התלמידים המתחילים במדים חגיגיים ובידיהם צרורות פרחים גדולים. ההורים התחרו ביניהם על גודל הצרור ויופי הפרחים, שילדיהם יגישו למורה הראשונה בשנת לימודיהם הראשונה. מירה’לה, ילדה יפה ומושכת תשומת לב מטבעה, באה בלווית בֶּלָה, מגונדרת ולבושה לפי מיטב מאמציה של בֶּלָה עם צרור פרחים גדול ממבחר הפרחים שבלה גדלה בגינתנו. אני לא נוכחתי בטכס - הייתי טרוד בעבודתי - אבל ללא ספק הוא התנהל לפי כללי המסורת הנהוגים בכל בתי הספר הרוסיים. מורתה, סבֶטְלַנָה הייתה אישה צעירה ונאה ומיום הלימודים הראשון חיבבה את מירה. בכל אסיפת הורים היינו מאושרים לשמוע מפיה רק תשבחות על התנהגותה הטובה, התמדתה בלימודים וכישוריה הטובים. מירה’לה הייתה מקפידה מאוד בהכנת שיעוריה ולא חסכה מאמץ להתגבר על דרישות הכתיבה תמה, שכפי שסופר קודם, היו נוקשות בכיתות הראשונות בבתי הספר הרוסיים. שתי האחיות חביבה ומירה, חיו באחווה ובשיתוף פעולה בחיי היום יום. היה להן שולחן כתיבה משותף (לשני שולחנות לא היה מקום בחדר) והיו מכינות עליו את שיעוריהן. מעולם לא היו ביניהן מריבות או כעסים, הן הסתדרו ביניהן כמו אחיות טובות ומסורות. האחווה והכבוד ההדדי ששררו במשפחתנו היו הדבר היפה בחיינו. דאגתנו הראשונה והעיקרית הייתה ליצור עבור בנותנו תנאים נאותים להתפתחותן ולחינוכן על ברכי ערכים אנושיים ויהודיים. בנותנו היו שותפות לרצוננו ולתקוותנו לעלות ארצה. כל מידע הנוגע למדינת ישראל היה נחלת כל המשפחה. הבנות היו מודעות להאזנתי “לקול ציון” והיו מתעניינות בנעשה במולדת הרחוקה והלא מוכרת. גם בטוּלָה הקפדנו לחגוג באופן מסורתי את כל חגי ישראל ובפסח היינו עורכים סדר כהלכתו והפעם עם יין מתוצרת עצמית. זכורני, שפעם לפני פסח הביא לנו יהודי טולאי בקבוק יין מתוצרת “כרמל”, שהגיע לידיו בדרך לא דרך משגרירות ישראל במוסקווה. אחותו ואחיו של אותו יהודי, שהיו כנראה בעלי קשרים עם השגרירות, גמרו את חייהם במחנות הסגר. גם בטוּלָה היו לנו מצות לפסח, אבל הפעם לא מתוצרת עצמית. לפני פסח היה יעקב יצחק הידוע מארגן “פּוֹדְריַד” - אפיית מצות בקבלנות. לא זכור לי איפה, אבל היו אופים מצות ללא מורא, מפני שיעקב יצחק סידר את כל ה“רישיונות” בשיחוד כל הדרגים המשטרתיים הנוגעים בדבר. המעוניינים במצות היו מביאים קמח (מצרך שהיו חייבים להשיגו) ואנשי ה“פודריד” היו אופים את המצות בהשגחתו הקפדנית של יעקב יצחק תמורת מחיר מוסכם. שיטה זו נראתה לי הרבה יותר טובה והעיקר יותר נוחה, מזו שהייתה נהוגה בביקוב וביקוטסק עת היינו מבלים לילות באפיית מצות.

אחרי החלמתה של בֶּלָה חזרו החיים למסלולם הרגיל ללא בעיות מיוחדות. בעבודתי זכיתי להצלחה ולא חשתי כל הפלייה כיהודי. להפך, באסיפה כללית של העובדים נבחרתי ליושב ראש של משפט החברים במחלקות הכלכליות (קוֹמֶרציוֹת). תפקיד זה היקנה לי מעמד טוב ומכובד בקרב עובדי המפעל. עם שני חברי השופטים הצלחנו לפסוק פסקי דין בענייני חברה ומשפחה, שהיו לשיחת היום במפעל. אני הייתי נוטה להחמיר במיוחד בעונשי עובדים, שנתבעו על ידי נשותיהם על שהם לא מביאים את המשכורות הביתה לפרנסת המשפחה, אלא מוציאים את כספם לשכרות. היינו פוסקים שתשלום המשכורות מקופת המפעל יועבר ישירות לנשות העובדים. בסוף התברר, ששיטה זאת לא יעילה, מפני שהבעלים היו מוציאים את הכסף באיומים ובמכות מנשותיהם וממשיכים לשתות ולהשתכר. פעם פסקנו להעביר את הדיון לבית משפט השלום בעיר, שיפסוק לפי החוק הפלילי בתלונת האישה, שבעלה התמיד להכותה ולהתנכל לילדיו ואת משכורתו הוציא רק לצרכי שיכרות. בית המשפט היגלה את הבעל לשנה לעיר בֶּלגוֹרוֹד, המרוחקת כמאתיים ק"מ מטוּלָה, ואת משכורתו ממקום עבודתו שם העבירו כל חודש למשפחתו. פסיקה זו חוללה רעש גדול במפעל, אבל השפיעה לטובה, שבעלים אלימים התחילו להתנהג ביתר מתינות. השיכורים במפעל לא אהבו אותי, אבל רוב רובם של העובדים ובמיוחד הנשים, לא הפסיקו לשבח את צוות השופטים, שעמדתי בראשו.

חביבה ומירה בתלבושת בית הספר. צולם בגינתנו בטולה.

מירה’לה בכיתה א'

שוב חקירה

כמסופר לפני כן, הייתה מנהלת “המחלקה הראשונה” - המחלקה הסודית במפעל, שהייתה מרכזת מידע מסווג בתחום הייצור וההספקה - הגונה מאוד כלפי. כל חודש הייתי מדווח על השינויים ביתרות המתכות הכלולות בטכנולוגיות המוצרים לפי הזמנת משרד הביטחון. היינו חייבים גם להפקיד אחוז מסוים של חומרי הגלם האלה במחסני נ.ז. - ראשי תיבות ברוסית “רזרבה ללא שימוש”, כלומר, רזרבה לשעת חירום בלבד. בגלל סיבות אלו הייתי מבקר לעתים קרובות בלשכתה.

פעם אחת היא התקשרה אלי בטלפון והזמינה אותי למשרדה. לא חשדתי בשום דבר, מפני, שכאמור, היו לנו ענייני עבודה משותפים. כשנכנסתי לחדרה הבחנתי בעוד אדם, שישב ליד שולחנה. לרגע, תהיתי מיהו, אבל מייד הבחנתי שזה קצין ק.ג.ב.; איך זיהיתי אותו? כנראה מבטם של אדונים אלה היה אחיד ואני כבר הייתי די מיומן לזהותם. רק נכנסתי וּוֶרָ‎‎‎ה פִימוֹבנָה קמה ממקומה ובחיוך ביקשה ממני לשבת בחברתו של “החבר הנוכח”. פרידה חפוזה זו העידה ללא כל ספק מי “החבר הנוכח”.

“החבר” הציג את עצמו בשמו ובדרגתו (רב־סרן) ובישר לי, שהוא מכיר אותי היטב. לתמיהתי מאין היכרות זו הוא ענה, שקרא כרך שלם ומעניין על קורותיי, דמותי ומזגי. את המילה מזג הדגיש במיוחד. השיחה נסובה כרגיל על מזג האוויר, תנאי חיי בטוּלָה ומידת שביעת רצוני מהם. כשגמר עם ההקדמה השתנה פתאום נימת דיבורו והוא הצהיר, שהוא מצפה ממני לתשובות כנות ואמתיות לשאלות שיציג בפני. הבטחתי להיות כן, כפי שיאה לאזרח טוב. בראשי חלפה מחשבה, שבוודאי עלו על ההתארגנויות הדתיות של יעקב יצחק ואני בוודאי אחקר על כך. נדהמתי לשמוע, שהוא מתעניין בחברי…יוסף רוזין בחיפה. למה הדאיגה אישיותו של יוסף את שרותי הביון הסובייטיים? ראשית כל, קיבלתי אישור רשמי, שכל מכתביי ליוסף וכנראה גם לאחרים בחו“ל, עברו בדיקות צנזורה קפדניות. כאן המקום להזכיר, שדאגתי לכתוב את מכתביי ליוסף בסגנון המשבח את השלטון הסובייטי, אבל גם נותן לו יכולת להבין מה מעניין אותי מהמתרחש בארץ. על אף כל מאמציי להסתיר את כוונותיי, הבינו הצנזורים היטב במה מדובר. התברר לי שגם מכתביו של יוסף צונזרו ו”נשטפו" כהלכה. נראה, שבק.ג.ב. הגיעו למסקנה, שאותו יוסף רוזין יכול להיות אובייקט אטרקטיבי למשימותיהם בארץ. בן שיחי, הרב־סרן מהק.ג.ב., ציטט לי כמה משפטים ממכתביי ונתן להם את הפירוש הנכון, שאליו למעשה התכוונתי. גם תשובותיו של יוסף היו בידיו. במיוחד עניינה אותו בניית קו המים כנרת־נגב, בו, לפי הערכת הק.ג.ב., היה יוסף מועסק. אז מה הם רצו ממני? הם רצו, שאני אתאר את חברי יוסף, את אופיו, טבעו, חולשותיו, מזגו וכל הקשור לאישיותו. עניתי לרב־סרן, שמחברי נפרדתי ב־1940, בגיל 19 ומאז עברו עשרים ושלוש שנים, איך אוכל לדעת מהן נטיותיו היום? כשנפרדנו היינו נערים שגמרו את התיכון ועכשיו אנו מבוגרים בעשרות שנים, אבות לילדים, “אין לי מושג על נטיותיו ואישיותו עכשיו” - עניתי. הוא ניסה לדובב אותי בכמה מילים מאיימות ומרגיזות, שאמורות היו להפחידני, אבל תשובתי לא השתנתה. בסוף אמר בכעס: “הייתה לי הזדמנות להכירך אישית ואני משוכנע עכשיו, שתוארת נכון בתיקך האישי, עיקש וגחמני”. הוא קם ויצא מהחדר.

חקירתו של איש הק.ג.ב. הבהילה אותי מאוד. חששתי מהעומד לקרות. מה תהיינה התגובות של הק.ג.ב. לגבי? היה לי ברור, שרמז קטן מצידם יספיק כדי לגרשני מהמפעל שהוגדר כביטחוני. חזרתי הביתה במצב רוח קודר וסיפרתי לבֶּלָה את קורותיי באותו יום. קיוויתי שכאן בטוּלָה יניחו לי לנפשי ויפסיקו להטרידני, אבל התברר שאין מפלט מהם. כל יום הייתי בא לעבודה מלא חששות שלא ייתנו לי לעבור במחסום הכניסה וישלחוני ל“כוח אדם”, כדי לגרשני מהעבודה. עברו ימים ולא הרגשתי בשינוי כלשהו בייחס אלי. רק דבר אחד השתנה - ורה פימובנה לא הוציאה לי יותר את הפורמה מס' 2. יש להניח שהיא קלטה מקצין הק.ג.ב. רמז שלילי לגביי והחליטה להפסיק להסתכן. חשבתי בלבי כי “מעז יצא מתוק” - נפטרתי מ“הקומנדירובקות” לרחבי רוסיה ורק לעתים רחוקות הייתי יוצא באיזו שליחות מעבר לנסיעותיי הדו־שבועיות למוסקווה. כנראה שראו את טיעוניי בק.ג.ב. כמתקבלים על הדעת וירדו ממני.

פועלים לעבור לווילנה

כידוע, היו כל מעיינינו מופנים להגיע לווילנה ולהשיג שם “פרופיסקה” - אישור לשהיית קבע בעיר. משם קיווינו להמשיך לפעול ללא לאות להשגת היעד האחרון - עלייה לישראל. אבל בינתיים היינו תקועים בטוּלָה, ללא כל סיכוי ממשי לצאת לייעד הביניים - וילנה. מחליפת המכתבים עם הירשל ומהתרשמויותינו האישיות עת התארחנו אצלו בווילנה ידענו, שבדרך שגרתית לא נצליח לממש את שאיפתנו האמורה. עמדה לפנינו השאלה במלוא חריפותה “מה עושים?” איך משיגים אישור שהייה בווילנה כשאנו פיסית בטוּלָה? אמנם, יש לנו את הירשל במקום, אבל הוא בעצמו הצליח בקושי ובמאמצים לא שגרתיים להתאזרח לא מזמן בווילנה. הבעיה נראתה כנטולת כל פתרון ממשי. אבל, כמו לכל אורך חיינו ברוסיה הסובייטית, לא פסלנו רעיון רק בגלל אי־היותו בר ביצוע. חיפשנו פתרונות לא שגרתיים וסמכנו על התפתחויות, שיכולות להתרחש במשך הזמן ולהיות לנו לעזר. כל מסענו בסיביר היו מלווים באירועים לא שגרתיים ולפעמים גם לא טבעיים, שפתרו את בעיותינו החיוניות באותם זמנים. המשכנו לחיות בטוּלָה, עסוקים בעבודתנו ובדאגות היום יומיות ומחכים להזדמנות המיוחלת לממש את שאיפתנו לעבור לווילנה.

באחד ממכתביו בישר לנו הירשל שהצליח להירשם לבניית דירה במסגרת קואופרטיב. סוג בנייה זה התפתח בברית המועצות הודות למדיניותו של חרושצ’וב לצמצם את ממדי חוסר הדיור לאוכלוסייה. בזמנו התחילו לבנות דירות בקצב ובממדים גדולים, אבל הפער בין הביקוש להיצע נשאר גדול מאוד, ולכן התחילו לפתח גם שיטה כלכלית פרטית לבנייה. המשתכן היה משלם סכום התחלתי בשווי שליש ממחיר הדירה ואת שני השלישים הנותרים היה מכסה בהלוואה ממשלתית בריבית נמוכה מאוד. הטוב בשיטה זאת היה, שהמשתכן היה פטור מתור ארוך של שנים רבות לקבלת דירה בבנייה הממשלתית הרגילה.

שמחנו מאוד לידיעה שהירשל ומשפחתו יזכו לדירה נוחה וטובה. הדירה בה התגוררו לא הייתה מהמשובחות. לא קשרנו את בניית דירתו של הירשל לפיתרון בעייתנו. להפתעתנו התברר בהמשך, שרעיון הקואופרטיב היה המפנה שהביא לפיתרון בעיית מגורינו הלגלית בווילנה. אבל זה לא התממש מהר - ספגנו לא מעט מרורים וכאב לב עד שזכינו להתגורר במקום בו רצינו. יום אחד התבשרנו, שהירשל עומד לבקרנו בטוּלָה. הוא שהה אצלנו שתי יממות ומיהר לחזור הביתה. היו בפיו שתי בשורות - האחת מאוד מצערת, שאחותה של יונינה גיסיה לקתה במחלה קשה וסופנית ובכל יום עלול לקרות הרע מכל. לכן מיהר לחזור מודאג מהקורה בבית בווילנה. הבשורה השנייה הייתה זו, שלה ייחלנו - סימן לפיתרון בעיית הדיור שלנו במקרה שנחליט לעבור לווילנה. הירשל סיפר לנו את פרטי תוכניתו - לבנות את הדירה בקואופרטיב בשבילנו. לדידו העניינים לא פשוטים, אבל יש זיק של תקווה שיסתדרו. הוא תכנן להעביר את זכות הקניין על דירתו לאביו אהרון ואז, לפי המצופה, כשנהיה בעלי דירה בווילנה סיכויינו ל“פרופיסקה” יהיו יותר ריאליים. לשם כך הוא תכנן שבתחילת 1964 יעבור אהרון לגור בווילנה וכפנסיונר זכותו להירשם במיליצייה לשהיית קבע בדירת בנו. תכננו, שיחד עם אהרון תרשם גם רחל, כלומר ההורים יעברו לגור עם בנם. למעשה סוכם, שרחל תישאר בינתיים בטוּלָה ואהרון ייקח איתו את תעודת הזהות שלה לצורך רישומה במיליצייה.

קיבלנו את תכניתו של הירשל בהבנה רבה, רק הצטערנו שהוא יצטרך לוותר על הטבת תנאי מגוריו, שהיו חיוניים מאוד בשבילו. אבל אם נוותר על הזדמנות זו, לא יהיה לנו כל סיכוי לעבור אי פעם לווילנה. הבעיה הייתה איך להעביר את הבעלות על הדירה מהירשל לאהרון. על פי תקנון הקואופרטיב זה היה לא פשוט. נדרשה הסכמת הוועד לשינוי החברות בקואופרטיב וגם עמידה מול תביעות חברים אחרים, שלא זכו בדירה וחיכו בתור לתחילת בנייה נוספת. בתחילה היה נראה שיישום המשימה יהיה לא פשוט כלל וכלל. שינוי בסטטוס של חברי הקואופרטיב, פרט לתהליך הביורוקרטי, היה גם נושא לקנוניות בין חברי הקואופרטיב. למזלנו היה הירשל בעצמו חבר בוועד ולקח על עצמו משימות שונות שהוועד נזקק להם כמו, הכנת מסמכים וחישובים. הוא התנדב למשימות אלה בכוונה תחילה כדי שישריינו לו דירה בת שלושה חדרים (חברי הוועד היו זכאים לדירות הנראות להם ללא הגרלה) וכן, כדי להקל על העברת הבעלות לאהרון. ראש הוועד היה ליטאי יליד רוסיה בשם קוּרִיס, שהוקיר את הירשל והבטיח לעזור לו במשימותיו. בסוף אושרה העברת זכויות המשתכן לאהרון ללא מתנגדים וללא בעיות מיוחדות.

בניית הדירה התקדמה יפה ותוך פחות משנה אמורה הייתה להימסר למשתכן. יש לציין, שבניית דירות בווילנה באותה עת הייתה מתועשת תוך שימוש בטכנולוגיות מפותחות שבעזרתן הוקמו תוך זמן סביר אזורי מגורים גדולים בני אלפי דירות. הבתים שנבנו היו בני חמש קומות והדירות היו מצוידות בכל הנוחיות המודרנית. מנכ“ל טרסט הבנייה בווילנה, שבנה את רוב אזורי המגורים החדשים, היה חברו של אחי לייבלה, שהזכרתיו בתחילת רשימותיי, שמואל לוּבֶּצְקִי. בבית, בו היינו אמורים להשתכן, היו מאה דירות. דירתנו העתידית הייתה בת שלושה חדרים עם כל הנוחיות - מים זורמים חמים וקרים, הסקה מרכזית, שירותים, חדר אמבטיה…בקיצור, גן עדן עליי אדמות. אבל כל זה היה עדיין חלום - מעל המשוכה הגבוהה והמסוכנת ביותר, ה”פרופיסקה" טרם דילגנו.

תחילת התזוזה לכיוון וילנה

בתחילת 1964 עבר אהרון כמתוכן לווילנה והתגורר אצל הירשל ומשפחתו. את אהרון ורחל רשם הירשל במיליצייה כתושבי קבע ללא בעיות מיוחדות וזאת עקב זכותם כהורים קשישים להתגורר יחד עם בני משפחתם. גורם נוסף שהקל על קבלת “הפרופיסקה” לאהרון ורחל הייתה “הרֵהַבִּילִיטַצִיָה” (ביטול האשמה שבגללה גורשו) שהם זכו בה. יחד עם ההורים שוחררו מ“עוון” זה גם בֶּלָה והירשל, שגורשו לסיביר בגלל “חטאי” הוריהם, כביכול. את “הרהביליטציה” השיג הירשל הודות לפגישות שיזם עם שני ליטאים תושבי עיירתו שאקי, שהיו קומוניסטים במחתרת בימי השלטון הליטאי הלאומי ובעלי תפקידים אחראים במפלגה בימי השלטון הסובייטי. הם קיבלו אותו יפה ושיבחו את משפחתו, שהייתה זכורה להם. הם גם הסכימו להוציא כתבי המלצה לאהרון, שתואר על ידם כאזרח ישר ופרוגרסיבי ולדעתם הוגלה בטעות. את המלצות אלה בצירוף בקשה לביטול ההגבלות העביר הירשל, בתיווכו של חברו נוטל גרשוביץ', לקצין “המחלקה המיוחדת” של הק.ג.ב., יהודי בשם שוורץ שהתגורר בשכנותו. למרות היותו קצין בק.ג.ב., היה שוורץ יהודי טוב ועשה לשחרורו של אהרון. יש להודות ששוורץ מעולם לא התנה את עזרתו בתמורה כלשהי. אחרי שאהרון שוחרר, העביר לו הירשל מתנה יפה וזאת בלי שנתבקש.

בחודש מאי 1964 התחילו לאכלס את הדירות ואהרון עבר לגור בדירתו החדשה, שהירשל בנה בשבילנו. עכשיו הגיע שלב מעבר המשפחה לווילנה על אף כל הבעיות הכרוכות בעניין הרישום במיליצייה. החלטנו, שאני, כ“טָרֵף” במיוחד, שלא זכה ל“רהביליטציה”, אשאר זמנית בטוּלָה ובֶּלָה עם הילדים ורחל תעבורנה לווילנה. בֶּלָה “כמטוהרת” מאשמה תוכל לטעון, שעליה לא חל איסור שהות בליטא. לפי תכניתנו אני אעבור לווילנה רק כאשר בֶּלָה תצליח להירשם ותזכה למעמד של אזרח חוקי בווילנה. כשתורי יגיע אטען, שמשפחתי מתגוררת במקום וברצוני להצטרף לאשתי ולילדי. נראה צודק?! אבל לא בברית המועצות. אלו היו התכניות, אבל ביצוען התברר בהמשך כמסובך ביותר.

המשימה הראשונה והמיידית הייתה למכור את הבית ולצאת מטוּלָה. הדבקתי בכל חלקי העיר מודעות על מכירת הדירה. כמו ביקוטסק גם בטוּלָה באו “קונים” כביכול, הסתכלו וללא לומר מילה חזרו על עקבותיהם. מניסיוני הקודם ידעתי, ש“הקונים” הם מוכרי דירות שברצונם רק להשוות מחירים בייחס לנכס שהם רוצים למכור. במשך כמה שבועות לא הופיע אפילו קונה רציני אחד. אף אחד לא התמקח על המחיר. הייתי ממש מיואש. חשבתי שטוּלָה, מוכת האבטלה וההכנסה הדלה, לא תביא לי רוכשי בית רבים. בסוף, גם במקרה זה הופיע קונה אמיתי ואחרי התדיינות על המחיר במשך כמה ימים, סיכמנו, בשעה טובה, את העסקה למכירת הדירה. ארזנו את חפצינו ואת רובם שלחתי במכולה ברכבת לווילנה. הבעיה האחרונה הייתה למצוא מקום מגורים עבורי לתקופה בה אצטרך לשהות לבד בטוּלָה. לא לקח הרבה זמן ושכרתי מקום לינה בשבילי אצל יהודיה קשישה שהתגוררה עם ביתה הלא צעירה בדירה בת שני חדרים. סוכם שאני אשן ב“סלון”. מכיוון שפינינו את דירתנו, הייתי מחוייב למצוא כתובת להירשם במיליציה. במקום מגוריי החדש לא יכולתי להירשם, מפני שברוסיה אף אחד לא מסתכן ברישום אדם נוסף שאינו בן משפחה. כולם פחדו שהדייר יכול להישאר לצמיתות ואי אפשר יהיה לסלקו. החוק שלל סילוק אדם ממקום מגוריו, אם לא עבר על החוק הפלילי. ידידינו אהרון וסוניה לא היססו לרשום אותי כמתגורר, כביכול, בדירתם ובכך נפתרה גם בעיה זו.

באוגוסט 1964 יצאתי עם משפחתי למוסקווה, כדי לשלחם ברכבת לווילנה. מצד אחד היינו מאושרים שתוכניותנו מתגשמות, אבל יחד עם זה ידענו היטב, שמעכשיו אנו נכנסים לשלב הכי קשה והכי מסובך של הלגליזציה לשהותנו בליטא. חשתי מועקה כבדה, מפני שידעתי, שכל כובד פתרון הבעיה הקשה יירבץ על בֶּלָה. מטוּלָה לא אוכל לעזור לה. סוכם בינינו, שטיעוניה בפני השלטונות יהיו, שנפרדנו והיא רוצה יחד עם בנותיה לחיות עם הוריה. החוק הבולשביקי התאכזר לאזרחים ולא נתן להם את הזכות לקבוע את מקום מגוריהם. ספק גדול, אם אנשים חופשיים בימינו יוכלו בכלל להבין ולשער את גודל המעמסה שהוטלה על ביילינקה בנושא “הפרופיסקה”.

בֶּלָה, הבנות ורחל יצאו ברכבת לווילנה ולאחר 12 שעות הגיעו למחוז חפצן. הן עברו ישירות לדירה החדשה שהייתה אסורה עליהן עפ“י הדין הסובייטי. בשבועות הראשונים הייתה בֶּלָה עסוקה מאוד בתיקונים ובהשלמות בנייה. יש לציין את מרצה הבלתי נדלה, כשהיא לבד ללא תומכים השיגה חומרים, פועלים וכל הנדרש לתיקון כל מה שדרש תיקון בדירה. היא קנתה רהיטים - דבר לא קל אפילו בתנאי וילנה ועיצבה את הדירה לפי טעמה הטוב. פעמיים, שלוש בשבוע הייתי מקבל מכתבים מווילנה, שנשלחו על שמי לדואר המרכזי בטוּלָה. המכתבים נכתבו ע”י כולם - בֶּלָה, אהרון והבנות ובהן פורטו בהרחבה חייהם בווילנה. הבנות נרשמו לבית ספר רוסי בקרבת מקום מגוריהם וכאילו חזרו לשגרה. הן התפעלו מאוד מרמת החיים הגבוהה יחסית בווילנה ולא הפסיקו “להדהים” אותי במכתביהן בסיפורים על אורח חייהן הבלתי רגיל. פעם כתבה לי מירה על האוכל הטוב, שהן זוכות לו. “לא תאמין, אבא, כמעט כל ערב אנו אוכלות נקניקיות ולחם לבן”. פעם “הפתיעה” אותי חביבה בסיפור, שהלכה לקבל את נעליה מתיקון בבית מלאכה וארזו את הנעליים בנייר. היא בטח זכרה שבטוּלָה היו הולכים לקנות מצרכים עם שקית ונייר מהבית, כי לא היו חומרי אריזה בחנויות.

אני, כאמור, נשארתי בטוּלָה והמשכתי לעבוד במפעל, כאילו דבר לא קרה. אף אחד לא ידע, שמכרנו את דירתנו ושמשפחתי עזבה את העיר. אחרי יום מעייף בעבודה הייתי חוזר בערב לפינתי בדירתן של הקשישה ובתה ליזה. הן היו נשים טובות לב מאוד והעיקר יהודיות ברוחן. הן דיברו יידיש רהוטה ואפילו שמרו על כשרות. עליי היו פוקחות עין, כשהייתי מחמם או מבשל אוכל - שלא אכניס, חס וחלילה, טריפה למטבח. התגעגעתי מאוד למשפחתי ולא הפסקתי לחלום ולהתפלל ליום המאושר בו אחזור לחיות איתה ביחד. ממכתביה של בֶּלָה הבנתי, שללא תמיכה חזקה מבחוץ, קרי פרוטקציה טובה “מרופדת” בשוחד רציני, אין כל סיכוי לקבל “פרופיסקה”. הבעיה העיקרית הייתה למצוא את מקור הפרוטקציה המתאים. בינתיים זכתה בֶּלָה לביקור של השוטר השכונתי (אוּצַ’סְטְקוֹבִי) שהתריע בה, שיינקטו נגדה כל האמצעים בהתאם לחוק - כלומר, היא תגורש מווילנה ה“אטפ” הידועה לשמצה, מכלא לכלא עד הגעתה למקום מגוריה הקודמים בטוּלָה. בֶּלָה עמדה לבד במערכה והתמודדה עם הבעיות החמורות של תושב לא לגלי. בכוונה לחסוך ממני דאגות הייתה מוסיפה במכתביה נימה של אופטימיות ואמונה, שאכן העניינים יסתדרו בעתיד. ידעתי לקרוא גם בין השורות ולא כל כך השתכנעתי שהפתרון עומד בפתח.

ביקורי אצל המשפחה בווילנה

חיכיתי בקוצר רוח לחודש נובמבר עת חוגגים בברית המועצות את יום המהפכה. בחודש זה תכננתי לצאת לחופשה השנתית של 24 יום בתוספת ימי החג ואכן כך היה. בתחילת נובמבר הגעתי לווילנה לביקור משפחתי. סקרנה אותי גם הדירה - לפי מכתביה של בֶּלָה הצטיירה הדירה כמפוארת ומאוד נוחה. בבית הנתיבות בווילנה קיבלו את פני בֶּלָה והבנות, ששמחו מאוד שחזרנו להיות כולנו ביחד כמשפחה מאוחדת. הכל נראה לי כחלום - גם לבושן של הבנות ושל בֶּלָה נראו לי לא שגרתי בהשוואה למה שזכרתי מטוּלָה. העיר וילנה, שהכרתיה טוב מימי לימודיי באוניברסיטה ומביקורי לפני שנתיים, נראתה בעיני יותר יפה ויותר סואנת.

הגענו לבית בה התגוררה משפחתי. עליתי במדרגות לאט ועצרתי ליד דלת הכניסה, כדי להאריך את ציפיותיי לפני כניסתי לדירה. התרשמתי מאוד לטובה מהדירה ומאבזריה ובמיוחד מעיצובה היפה, שהייתה, כמובן, מעשה ידיה ותכנונה של בֶּלָה. בֶּלָה הצטיינה בטעמה הטוב ובנחרצותה הלא מתפשרת עת החליטה לעשות, לשנות או לעצב דברים. הרהיטים, אף על פי שהיו מהסטנדרט הרגיל הנמכר בווילנה, נראו לי כחלומיים. שמחתי לראות את חדר האמבטיה עם אמבטיה ממש. עכשיו, אחרי 22 שנה אחזור להתרחץ באמבטיה כבימים הטובים בביתנו בקיברט. הכל נראה שונה בהשוואה לחיינו ברוסיה - בעיני זאת הייתה מהפכה. ההורים קיבלו אותי בשמחה גדולה. במיוחד רחל, שראתה בי לא רק חתן, אלא בן, אחד מילדיה. היא הייתה נרגשת מאוד ורק מלמלה משאלת לב, תפילה, שאוכל כבר להישאר עם המשפחה בווילנה. אבל דווקא במימוש קטע זה של חיינו, השגת הרשות לחיות ביחד, העניינים היו יגעים וההצלחות לא נראו אפילו באופק. משיחתי עם בֶּלָה על “מה השתנה” מאז שהיא מטפלת בנושא ה“פרופיסקה”. הצטיירה תמונה די עגומה. יש לזקוף לזכותה את המאמצים והנחישות שהפעילה כדי למצוא מתווך למקבלי השוחד, שיפעלו למען זכות התאזרחותה בעיר, אבל, לצערנו, ללא תוצאות חיוביות. בֶּלָה סיפרה לי, שלפני זמן מה פגשה במקרה את בת עירה טֵייבֶּלֶה פרוֹמַן, כעת טַניָה שלוֹמוֹבִיץ לפי בעלה, והיא עבדה כספרית במספרה, שאליה נכנסה בֶּלָה במקרה לעצב את שערה. טניה זיהתה אותה מיד והתפתחה ביניהן שיחה עירה מלווה בזיכרונות מעיר הולדתן שַקִי וממכריהן מאותם ימים. תוך כדי השיחה סיפרה בֶּלָה לטניה על בעיותיה ברישומה במיליצייה. טניה ובעלה בֶּנוֹ, טכנאי שיניים במקצועו, היו תושבים ותיקים בעיר. הם הכירו אנשים רבים בעיר וביניהם גם ממלאי תפקידים חשובים באותה עת. היא כאבה מאוד את בעיותיה של בֶּלָה והבטיחה שיחד עם בעלה, שלדבריה רבים בעיר “חייבים לו טובה”, ישקיעו מאמצים כדי לעזור. התברר, שטניה הכירה את מנהלת המינהלה האזרחית האזורית (כלומר, ענייני הפרופיסקה) במיליציה בווילנה. את אותה מנהלת, סגן־אלוף במיליצייה ויהודיה במוצאה, הכירה טניה מביקוריה של זו במספרה. כמקובל בביקורים במספרה לנשים התיידדו שתיהן והיו מחליפות דעות והתרשמויות מאקטואליה נשית וחברתית. טניה הבטיחה לבֶּלָה לרתום את המנהלת לפיתרון בעיותיה. נראה היה, שנפתח פתח לפריצת החומה האטומה של הפרופיסקה. אבל עד מהרה התברר, שהעניינים לא כל כך פשוטים והפיתרון לא צפוי בזמן הקרוב. הקצינה הבהירה לטניה, שמשרדה עומד לפני ביקור משלחת מטעם ביקורת המדינה ולכן נמנע ממנה לעת עתה להיות לעזר. בכל זאת היה משהו חיובי במגעים אלו. דרגה כה גבוהה במיליציה לא דחתה את בקשתה לחלוטין, אלא דחתה את פתרונה לזמן יותר נוח מבחינתה. בֶּלָה הייתה מוכנה בלית ברירה לחכות בסבלנות לזמנים יותר טובים, אבל לצערה התחילו לבקר אותה המיליציונרים לעתים קרובות ולאיים עליה. מצב זה הדאיג מאוד והיא ידעה שלא נותר לה הרבה זמן לפתור את הבעיה. זה היה המצב בהגיעי לווילנה. ידעתי, שלא באתי לבלות, אלא להירתם לפתרון הבעיה הגדולה שעמדה לפנינו. ביום ראשון הקרוב, יום המנוחה ברוסיה, ביקרנו אצל משפחת שלומוביץ ובֶּלָה הציגה אותי בפניהם. מובן, שהשיחה התמקדה בנושא האקטואלי שלנו, הפרופיסקה. שניהם, טַניָה וּבֶּנוֹ, חזרו והבטיחו לעשות כל שניתן בנושא זה. אני התרשמתי לטובה מהזוג הזה, כאנשים רציניים והעיקר שהם באמת מעוניינים לעזור לנו. טניה זכרה את בֶּלָה כילדה צעירה בשקי (היא עצמה הייתה מבוגרת מבֶּלָה ב־10 שנים) והשתוקקה מאוד לעזור לה.

מכיוון שפתרון הרישום במיליציה התעכב והמקור של טניה לא הפגין נחישות לסיים את העניין לאלתר, החלטנו לחפש מקורות פרוטקציה נוספים, שאולי יוכלו להביא להכרעה מיידית בעניין הכאוב. הזכרתי לפני כן ברשימותיי אלה את חברי מילדות עִימְקָה (עמנואל) ווֹלצַ’נסקִי ששרד אחרי המלחמה והתגורר בווילנה. הוא שימש בתפקיד טוב ומכניס - מנהל “גַסטרוֹנוֹם”, משהו דומה, בהגזמה, לסופרמרקט בימינו. מנהלי החנויות האלה היו בדרך כלל מעורים בשכבה השלטת בעיר, שדרכם ובעזרתם היא הייתה משיגה את “הדפיציט” - סחורות שלא נסחרו חופשית ברשת החנויות. נפגשתי עם עימקה בדירתו והכרתי את משפחתו. אישתו הייתה רוסיה, שהייתה מעורבת בחברת יהודים יותר מאשר בין הרוסים והליטאים. שאלתי אותו אם הוא יכול לתרום לפתרון בעיית הפרופיסקה של בֶּלָה. התברר, שגם הוא היה מיודד עם אותה קצינה במיליצייה והבטיח לפעול אצלה. חשבנו, שאולי עימקה, כמנהל “גסטרונום”, יצליח יותר מאשר ספרית. לצערנו, גם הוא קיבל את אותה תשובה שקיבלה טניה. היא רק התעניינה לדעת מי זאת אותה בֶּלָה שדכנוביץ', שכל כך הרבה אנשים דואגים לשלומה. הצטערנו מאוד, שגם ניסיון זה נחל כישלון. חשבתי בלבי, שאולי זוּנְדְל פֶדֶר, כמנהל מכון, יוכל לעזור לנו. נפגשנו איתו, והוא כמנהגו, נרתם מיד וללא היסוס לעזרתנו. הוא העדיף לפעול בערוץ אחר - באמצעות ראש עיריית וילנה, שהיה, למעשה, המוסמך הראשי בענייני הפרופיסקה של חריגים. ראש העיריה וִילדז’וּנַס היה ידיד אישי של זונדל עוד מימי היותם לוחמים בחזיתות מלחמת העולם. למחרת הלכנו יחד עם זונדל לעיריית וילנה. בֶּלָה ואני נשארנו לחכות בקומת הקרקע וזונדל עלה ללשכת ראש העיר. הוא השתהה למעלה וראיתי בזה סימן לטובה, כי פירשתי, שבקשתו לא נדחתה על הסף, אלא דנים באישורה. זונדל חזר ובפיו לא היו בשורות טובות. הוא סיפר שטען בפניי וילדז’ונס, שבלה היא ידידתו מנעוריו. עכשיו, לאחר שהתגרשה, כביכול, מבעלה, היא רוצה להשתקע עם ילדיה בווילנה לצד הוריה הקשישים. לדבריו נטה ראש העיר לקבל את טיעוניו וכמעט שחתם על אישור הפרופיסקה לבֶּלָה. ברגע האחרון נמלך בדעתו ואמר, שלמעשה הסיפור מוכר לו - בתחילה באות הנשים “הגרושות” לכאורה ואחר כך מופיעים הבעלים המייחלים לחזור לחיק משפחתם. וכך גם ניסיון זה לא צלח. דרך אגב, ניסינו גם לרשום את בֶּלָה כמטפלת־עוזרת להוריה הקשישים. קיבלנו אישור רפואי על מצב בריאותם הירוד של ההורים הזקוקים לעזרה. גם אישור זה לא עזר. נאמר לבֶּלָה, שפרט לה, בִּתָם, ההורים זכאים להכניס לדירתם ולרשום במיליציה כל אחד שמתקבל על דעתם.

על אף כשלונותנו לא נואשנו. ידענו שאין חזרה ואין מנוס. יש להמשיך לחפש ולאתר מקורות וערוצים נוספים שיסייעו בידינו להירשם בווילנה. התקשרנו לכמה “מַחֶרִים”, שמלאכתם הייתה שיחוד הדרגות הבכירות במיליצייה. היה גם מקצוע כזה! די מהר הבנתי, שאותם “מחרים” הם ברובם רמאים קטנים, שיש להם קשרים עם כמה רוסים מאותו סוג.

באין ברירה תכננו להירשם ביישוב כלשהו בקרבת וילנה ובזה למנוע את גירושה של בֶּלָה מליטא. נסענו ליער כעשרה קילומטרים מווילנה, שבו היו בתי קיץ. ניהלנו משא ומתן עם פולניה אחת על רישומנו כדיירים בביתה. היא דרשה סכום כסף גבוה בעד הרישום בטענה, שאת חלק הארי מהכסף היא תצטרך לתת למיליציונרים. היא גם עמדה על כך שנתגורר בדירה, כדי למנוע הלשנות של שכנים. כל זה לא נראה לנו וניתקנו איתה מגע. מכל ניסיונותיי לסייע לבֶּלָה להירשם במיליצייה לא יצא דבר וחזרנו לאותה נקודה בה התחלנו - סגן האלוף במינהלת המיליצייה. כל מה שניסינו, פרט למקור זה, עלה בתוהו. חששנו מאוד, ששוטר השכונה יממש את איומיו. כל זמן שהותי בווילנה לא הופיע השוטר, שהיה בדעתי לשחדו שיפסיק להטריד את בֶּלָה. הבעיה הייתה באי יכולתה של בֶּלָה להציע שוחד - היא פשוט לא ידעה איך עושים את זה.

למרות מצבנו הקשה והלא בטוח לא ויתרנו על בילויים בחברת חברים ומכרים. נענינו לכל ההזמנות שהופנו אלינו וביקרנו את חברינו בבתיהם. מצד אחד היינו לחוצים בדאגות קשות ובחששות לעתידנו, אבל לא נפלנו ברוחנו ובילינו די טוב. הימים חלפו מהר ולא הספקתי ליהנות דיו משהותי עם משפחתי. חופשתי הגיעה לקצה ועמדתי לחזור לטוּלָה מבלי שפתרתי את בעיית הפרופיסקה של בֶּלָה. ככל שהתקרב יום הפרידה, התדרדר מצב רוחי. בערב לפני חזרתי לטוּלָה ביקרו אצלנו הירשל ויונינה, שהייתה בחודש התשיעי להריונה ועמדה ללדת כל יום. כל הערב ישבנו ביחד ואני השבעתי אותם שיבריקו לי על תוצאות הלידה. יונינה “הזדרזה” וכבר למחרת הודיע לנו הירשל שנולדה להם בת בלילה. בקבלנו את הידיעה, הלכנו בֶּלָה ואני לבית היולדות. בברית המועצות היה מקובל ואולי בצדק, לא להרשות למבקרים להיכנס לחדר היולדות, אבל היה מותר להעביר מכתב ברכה ופרחים. זו הייתה בתם השנייה של הירשל ויונינה ולרינה התווספה אחות - גיסיה־אסתר. קראו לנולדת גיסיה על שם אחותה של יונינה, שנפטרה ממחלה קשה.

באותו לילה חזרתי למוסקווה ומשם לטולה. מצב רוחי היה בשפל בחזרי לאותו מקום שכה ייחלתי לעזבו. בחודש חופשתי בווילנה, בחיק משפחתי, נהניתי גם מרמת חיים גבוהה בהשוואה לטולה. כבר ביורדי מהרכבת נראתה לי העיר הגדולה נחותה מאוד בהשוואה לווילנה. הכל נראה חשוך בעיני והקללות של השיכורים הרוסיים, שעמדו בתור לטרַם, החזירו אותי למציאות הטולאית. חזרתי לפינתי השכורה בהרגשת אומללות רבה. מי יודע, אם בלה תצליח סוף סוף להירשם במיליציה? מחשבות אלו לא נתנו לי מנוח. למחרת חזרתי לעבודתי האפורה במחלקת ההספקה של המפעל, אבל ללא חדווה וללא המרץ שאפיין אותי במילוי תפקידי. כל מעייני היו מופנים לבעיית ה“פרופיסקה” בווילנה, שתאפשר לי להתאחד עם משפחתי ולחיות ללא מורא ופחד. ידעתי, שכאשר בלה תצליח במשימתה, תחלנה הבעיות בעניין הרישום שלי. אני, כמסופר, הייתי “טרף” – לא זכיתי לרהביליטציה, כלומר, לביטול האשמות גירושי לסיביר. אבל, אל דאגה! כל זה יהיה בעתיד ואנו היינו רגילים להתרכז בבעיות העכשוויות, שלא נפלו בחומרתן מאלה העתידיות.

חלפו ימים ושבועות ומווילנה לא הגיעו בשורות מעודדות. הבנתי מהמכתבים, שבֶּלָה חידשה את המגעים עם טַניָה, כדי לחזור למקור הפרוטקציה שלה. עודדה אותנו הבטחתה, שבגמר הביקורת היא תטפל בבקשתנו. אמרנו לטַניָה, שהיא יכולה להרגיע את הקצינה, שאנו, חס וחלילה, לא נישאר חייבים. לצערנו, היא לא קבעה מחיר בעד טרחתה ומצב זה לא היה רצוי. הטוב ביותר - מסַכּמים, משלמים ומקבלים את השירות הנדרש. לא נותר לנו אלא לקוות שאכן המנהלת האמורה תקיים את הבטחתה.

חייתי לבד, בבדידות וחיכיתי לבשורה הטובה. מפעם לפעם הייתי מבקר אצל מכרי בטוּלָה - גרשון, משפחת גולדופט וידידי השכנים של גרשון. לא היה לי כל חשק לצאת לתיאטרון או לקולנוע. העדפתי להישאר בבית ו“לבלות” בחברתה של בעלת הבית הקשישה. היא, כמובן, הייתה מרוצה מאוד מחברתי. בתה הייתה יוצאת לשכנים והיא הייתה נשארת לבד. היא שמחה שיש לה עם מי לדבר ביידיש ונקשרה אלי מאוד. אחרי שעזבתי את טוּלָה, היא הייתה שולחת לי מכתבים ביידיש לווילנה. לצערי, שתיהן, האם והבת, נפטרו שנה אחרי עזיבתי אותן.

האנשים בטוּלָה חגגו את כניסת שנת 1965 החדשה. הרחובות היו מלאים חוגגים ובעיקר שיכורים. התפללתי בלבי, שבתחילת שנה זו תיפתרנה בעיותינו ועול הדאגות והחששות יירדו מעלינו.

פרק ז': וִילְנָה

התאזרחותנו בווילנה

בתחילת חודש פברואר 1965 קיבלתי מכתב מבֶּלָה עם הבשורה הטובה, לה כה ייחלתי, שבשעה טובה ומוצלחת התאזרחה כחוק ונרשמה במיליצייה כדין. חזון ה“פרופיסקה” בווילנה התגשם! מיד הזמנתי בדואר שיחת טלפון לווילנה לדירתו של הירשל. ב־1965 לקבל קשר טלפוני מטוּלָה (עיר מרכזית ברוסיה) לווילנה לקח, במקרה הטוב, יום שלם ובמקרה לא מוצלח היו דוחים את השיחה למחרת. התמזל מזלי ואחרי 4–5 שעות המתנה, קיבלתי את השיחה. לטלפון בווילנה ניגשה יונינה ולפני שהספקתי להגיד מילה היא הודיעה לי בהתרגשות, שאכן הכל הסתדר ולבֶּלָה יש זכות למגורי קבע בווילנה. זכורני, שצעקתי באפרכסת של הטלפון: “יש לה כבר החותמת בפספורט (תעודת זהות) עם הרישום?!” היא אישרה שהכל בסדר והוסיפה: “היא חופשית. בוא, אל תתמהמה!” אין לתאר במילים את אושרי. אני חוזר למשפחתי בתקווה, שגם בעיותיי תיפתרנה במהרה. חזרתי הביתה מבולבל וסיפרתי לבעלת הבית הקשישה על הבשורה הטובה שקיבלתי. היא ברכה אותי ואמרה, שכל הזמן היא התפללה להצלחתנו. היא הזילה דמעה ואמרה, שכאשר אעזוב יהיה לה מאוד עצוב, לא יהיה לה עם מי לדבר, עם מי להחליף דעה. יש לה שלושה ילדים, אבל אלה ממעטים לבקרה ולהתעניין במצבה. מיהרתי להודיע גם לכל ידידיי בטוּלָה וכולם בירכו אותי ואחלו לי, שתתגשמנה גם כל יתר שאיפותינו. הם ידעו מה טיבם של שאיפותינו.

למחרת בבוקר הגשתי להנהלה מכתב התפטרות. מנהלי וחבריי במחלקה נדהמו לשמוע, שהחלטתי לעזוב את מקום עבודתי. כולם האמינו, שאני עומד בפני קריירה מתפתחת ופתאום אני מוותר על עתיד מפתה ועוזב. סיפרתי, שאני חוזר לארץ הולדתי ליטא בה מתגוררת משפחתי. ניסו לפתות אותי בהבטחה להעלות את משכורתי ולקדמני בתפקיד בתנאי, שאחזיר את משפחתי לטוּלָה ואחזור בי מהתפטרותי. מובן, שדחיתי את כל ההצעות בתירוץ, שאשתי נחושה בדעתה להישאר בווילנה עם הוריה ואחיה. בקיצור, התפטרותי הוגשה ולפי החוק יכלו לעקבני למשך שבועיים לשם הכשרת מחליף לתפקידי. לפי המלצתי מונה כמחליף עובד ממדורי, שעבד יחד אתי בזמן האחרון. אין לתאר איך מצב רוחי השתפר - ממש קרנתי מרוב אושר. אחד העובדים, מנהל מדור, שקשריי אתו היו ידידותיים במיוחד, הזמין אותי למסעדה, כדי לשפוך בפניי את לבו עד כמה שאחסר לו כשאעזוב את טוּלָה.

השבועיים חלפו מהר ויום צאתי נראה כבר בעין וגם קבעתי את תאריכו. הכי מפתיע היה, שערב עזבי את עבודתי במפעל, פורסמה הוראתו של סגן המנכ"ל פַּסטוּחוֹב (זה שקיבל אותי לעבודה) לזַכּוֹתֵני בפרמייה בסך חמישים רובלים (חצי משכורת חודשית) כהוקרה לעבודתי המסורה במפעל. הוא גם איחל לי הצלחה במשימותיי בעתיד. הפרמייה הפתיעה אותי מאוד. לא נשמע כדבר הזה ברוסיה, שאדם שעוזב את מקום עבודתו מזוכה בפרמייה כספית. בכל שנות עבודתי בברית המועצות לא שמעתי על מקרה דומה. מובן, שלא אכזבתי את חברי לעבודה במחלקת ההספקה והודעתי על תרומתי של מחצית הפרמייה למסיבת הפרידה שהכינו לי. את המסיבה ערכו בביתו של מחליפי והשתתפו בה כל עובדי מחלקתי, מנהל המחלקה וגם מנהלי הראשון, שקוּדַם לתפקיד מזכיר המפלגה במפעל. גם כמה ממנהלי מחלקות הייצור השתתפו בהילולה. אין לי מושג כמה בקבוקי וודקה רוקנו באותו ערב, אבל ללא ספק המספר היה רציני. לפנות בוקר חזרתי לפינתי השכורה שיכור מרוב שתייה. זה היה בשבת ולמחרת, ביום ראשון, הייתי אמור לצאת בדרכי לווילנה. היה לי קשה מאוד לקום וראשי כאב. מזל, שלבעלת הבית היה מיץ מכרוב כבוש, שעוזר להתפכח.

חַזַרַתִי לחיק משפחתי

ארזתי את חפציי ולמחרת ביום ראשון, ה־4 במרץ 1965, עזבתי את טוּלָה ויצאתי בדרכי לווילנה, למשפחתי, בתקווה שזו תהיה התחנה האחרונה בנדודיי ברחבי ברית המועצות. קיוויתי והאמנתי, שלא נצטרך להשתהות הרבה בתחנתנו האחרונה ונזכה תוך זמן סביר לעלות ארצה. ב־5 במרץ הגעתי לווילנה ונדהמתי וגם נבהלתי להיווכח, שאף אחד מבני משפחתי לא בא לקבל את פניי בבית הנתיבות. ממוסקווה הברקתי את פרטי הרכבת בה אני אמור להגיע. עוד אני עומד ומסתכל סביבי בתקווה, שמישהו מהמשפחה יופיע, ראיתי את הירשל רץ ברציף (הוא מקפיד להגיע ברגע האחרון). הוא צעק לי מרחוק, שהכל בסדר ושלא אדאג. התברר, שכל בני המשפחה - ההורים, בֶּלָה וחביבה לקו בשפעת ולכן לא יכלו להגיע לבית הנתיבות. באותו חורף השתוללה ברוב חלקי ברית המועצות האירופית שפעת קשה. זכורני, שגם בטוּלָה גרמה המחלה לסגירת בתי ספר וגם מחלקות ייצור במפעלים. במוסקווה התהלכו אנשים עם רטיות על הפה מחשש להידבקות במחלה. נראה, שגם בווילנה הייתה תחלואה רבה. בבית מצאתי את מירה’לה מתרוצצת ומגישה סעד לחולים. על אף מחלתם קיבלו אותי בני המשפחה בשמחה ובתקווה שעידן הפירוד נגמר ומכאן ואילך נחיה בצוותא. מצב החולים הניח את הדעת ובֶּלָה אפילו הכינה ארוחה מיוחדת לכבוד חזרתי הביתה.

כעת יכלה בֶּלָה להשלים את סיפור קורותיה שלפני קבלת ה“פרופיסקה” בווילנה. בידעה, שמכתבינו נקראים ע“י המשטרה החשאית, היא נמנעה לכתוב את הפרטים המדהימים על מאבקה להשיג היתר שהייה במקום מגוריה. אחרי עזבי את ווילנה עם סיום חופשתי, המצב החמיר והמיליצייה התנכלה לה ללא הרף. המקור היחידי להשגת הלגליזצייה היה טַניָה וידידתה קצינת המשטרה. יצוין, שבמקור זה היו הרבה אי ודאיות ומי ידע אם המיליציונרים לא יממשו את איומיהם. כבר נאמר, שבֶּלָה נרתעה וגם לא הייתה מסוגלת נפשית לשחד אנשים ובמצבה זה היה חסרון גדול. לו הייתה משחדת את המיליציונר השכונתי, העניינים היו נראים אחרת וההטרדות היו פוסקות עד השיחוד החוזר. כמו ברוב קורותינו ברוסיה הסובייטית, גם הפעם קרה נס - ועדת הביקורת גמרה את עבודתה במדורה של הקצינה והיא השתחררה מהמגבלות שהרתיעו אותה קודם. טַניָה הפעילה את כל כוח שכנועה וגם רמזה על התמורה הנאה שתקבל כהבעת תודתנו. העניינים התחילו לזוז לכיוון הרצוי. אבל בינתיים, כנראה, נואשו המיליציונרים מלקבל את השוחד המיוחל והגישו את תלונתם לערכאות יותר בכירות. קציני המיליצייה לא השתהו והגישו תלונה, ל”וועדה האדמיניסטרטיבית" למען הוצאת צו לגירושה של בֶּלָה למקום מגוריה הקודם, כלומר לטוּלָה. את תהליך הגירוש הקטלני מטבעו (אֶטַפּ), תיארתי כבר לפני כן.

ברגע האחרון החתימה סגן־אלוף המיליציה את וִילדז’וּנַס (ראש עיריית וילנה) על המלצתה לאַזרֵחַ את בֶּלָה בווילנה. בטוח שראש העיריה לא ידע למי מתייחסת ההמלצה וחתם ללא היסוס. מובן, שבֶּלָה עמדה בהבטחתה ושלחה לקצינה באמצעות טַניָה שתי חליפות נשים מתוצרת ישראל, שקיבלנו בחבילות מאת ציפורה פרידמן. נשלחו שתי החליפות, כדי שהקצינה תבחר אחת המתאימה לה. וראה מעשה שטן - שתיהן מצאו חן בעיניה. כך התפטרה בֶּלָה מהחליפות וזכתה במעמד לֶגַלִי בווילנה.

כשבֶּלָה הופיעה בפני חברי “הוועדה האדמיניסטרטיבית”, שלא היו עדיין מודעים למצבה האזרחי החדש, היא התקבלה באיומים ובכינויי גנאי כמו פרזיטית וכדומה. הם התריעו בה, שאם לא תעזוב את וילנה מרצונה תוך 24 שעות, היא תגורש בשיטה המקובלת לפי החוק. הם כינו את בֶּלָה פרזיטית בגלל שלא עבדה, אבל לא רצו להכיר בעובדה, שאף מוסד או מפעל לא קיבל אזרח לעבודה בלי ה“פרופיסקה” בתעודת הזהות שלו. כלומר, מצד אחד מנעו השלטונות את רישום האזרח כחוק במקום מגוריו ומצד שני האשימו אותו בהשתמטות מחובתו האזרחית לעבוד ולהיות מועיל לחברה. כך הבינו בימים ההם את זכויותיו וחובותיו של האזרח. בֶּלָה הראתה להם את הרישום בתעודת הזהות מאותו יום כתושבת קבועה בווילנה והבטיחה תוך זמן קצר להתחיל לעבוד. בראותם שהעניין סודר, הם שינו את נימת דיבורם ושחררו אותה לשלום.

אחרי שבֶּלָה והילדים כבר היו רשומים כדת וכדין בווילנה, עמדה בפנינו הבעיה של הרישום שלי במיליצייה. בימי רביעי בשבוע הייתה קבלת קהל במיליצייה בענייני “פרופיסקה”. באותו יום הופעתי בפני סמל מיליצייה באזור מגורינו בבקשה להירשם כאזרח תושב בווילנה. לשם ביסוס בקשתי הבאתי את תעודת הזהות של בֶּלָה והבעתי את רצוני להצטרף למשפחתי. ייעצו לי, שבמיליצייה כדאי לפנות בליטאית, מכיוון שרוב המיליציונרים היו ליטאים ופנייה בשפתם עשויה להועיל. ואכן כך פעלתי. הסמל העיף מבט בתעודת הזהות שלי והחזירה לי בהבעה אדישה. “מה אתה מבלבל לי את המוח?” שאל בתקיפות “לך למיניסטריון וסדר את זכותך לשיבה לליטא ואז תבוא להירשם אצלי”. ניסיתי לחזור על נימוקי, אבל בתנועת גוף לא סבלנית נתן לי להבין, ששיחתנו הגיעה לקצה. הפעם גם הליטאית לא עזרה. אכן קרה מה שמפניו חששתי כל הזמן - הם ראו בי אזרח, שנשללה זכותו להתגורר בשטח הרפובליקה הליטאית. למרות שדחו את בקשתי ידעתי, שרוב המלאכה כבר נעשתה - בֶּלָה והילדות נרשמו כדת וכדין ולגבי הרישום שלי נצטרך לחפש מוצא כלשהו. בעזרת כסף או מתנות גם אני ארשם. התאזרחותי בליטא הייתה בסמכותו של הק.ג.ב. הליטאי ורק מוסד זה יכול היה להיעתר לבקשתי ולצוות על זכותי להתגורר ברפובליקה ממנה גורשתי ב־1941.

התחלנו לפעול שוב דרך אותו קצין ק.ג.ב., שפעל למען זכאותם של אהרון ורחל להתגורר בליטא. את המשימה שוב הטלנו על ידידם של הירשל ובֶּלָה - נוֹטְל גֶרשוֹבִיץ', שכמסופר, התגורר בשכינות לקצין. תוך כמה ימים בישר לנו נוטל, שהעניין מתקדם והתבקשתי לפנות בבקשה רשמית ל“מחלקה המיוחדת” (סְפֶּצְאוֹטְדֶל) לאשר את זכותי להתגורר בשטחה של הרפובליקה הליטאית. נוטל העביר את בקשתי לקצין שוורץ ותוך שבוע אושרה בקשתי. עם אישור הק.ג.ב. לא הייתה כבר כל בעיה להירשם במיליצייה. כך באה לקצה הפרשה המסובכת והמתישה של התאזרחות משפחתנו בווילנה. מעמסה זו הייתה מוטלת ברובה על כתפיה הצרות של ביילינקה והיא עמדה באומץ ובתבונה במשימה.

מחפש עבודה

אחרי ש“מדורות הגיהינום” של ה“פרופיסקה” היו מאחורינו התחלנו להתאושש ולהתפנות גם לחיי חברה יותר פעילים. התמדנו לצאת לביקורים אצל חברים ולכל מיני אירועי תרבות כמו תיאטרון וכדומה. גם ביתנו היה פתוח לכל החפץ לבקרנו. החיים נראו שונים מאלו שהכרנו ברוסיה. כאן, בווילנה, חשנו בחיים יהודיים די מפותחים, שמעו יידיש ברחוב והיו הופעות של להקות חובבים בשפתנו היידית. אבל הבעיה המיידית שעמדה לפניי הייתה סידורי בעבודה, שגם בעיר זו לא נפתרה בקלות. בכל מקום שאליו פניתי בנדון היו פוטרים אותי, אחרי עיון בתעודת הזהות שלי ה“מזוהמת” בסעיף הידוע, ללא תגובה. התרוצצתי כמה שבועות בנסיונות להשיג עבודה כלשהי, אבל הכל ללא הצלחה. פנינו שוב לבֶּנוֹ וטַניָה, שיעזרו לי במשימה זו, אבל גם הם לא הצליחו לפתור את בעייתי. נזכרתי, שמנכ“ל טרסט הבנייה בווילנה הוא יהודי בשם לוּבֶּצְקִי, חשבתי בליבי, שאולי אותו לובצקי הוא שמוליק, חברו של אחי לייבל ז”ל, שעליו סיפרתי בתחילת רשימותיי אלה. התעניינתי באישיותו ואכן נודע לי, שקוראים לו שמואל ומוצאו מהעיר אליטוס. כל הנתונים התאימו לחברו של אחי. לא היה לי ספק, שכאשר יוודע לשמוליק ששרדתי ונמצא חי בווילנה, הוא ישמח מאוד לפגשני וגם יושיט לי יד בעניין העסקתי במשרה כלשהי. בספר הטלפונים מצאתי את מספרו בבית וערב אחד החלטתי להתקשר אליו. התמזל מזלי, שהוא היה בביתו וגם הרים את האפרכסת. הצגתי את עצמי בשמי, כאחיו של לייבל חברו. שאלתיו אם הוא מאליטוס ואם למד הנדסה באוניברסיטת קובנה. הוא אישר שאכן כך, אבל איננו זוכר אדם בשם לייבל שדכנוביץ' ומיהר לנתק את השיחה. אין לי ספק, שאותו שמואל לובצקי הוא אותו אדם, שהיה מבקר בביתנו בקיברט והיה חבר מושבע של אחי. עכשיו, בגלל משרתו הרמה וכחבר המפלגה, לא היה מעוניין לזכור את הידידות הזאת והעדיף להתכחש להיכרות איתי, הגולה בהווה. כך גם ניסיון זה להשיג תעסוקה לא צלח. במקרה נודע לי על יהודי צעיר אחד בשם טוֹלִיק שֶׁר, שעבד בתפקיד מנהל מחלקת הכלים (כלי עבודה) במפעל גדול לייצור מוני חשמל. ידידה של יונינה הכירה אותו וזו התקשרה אליו וביקשה לקבלני לעבודה. מאחר והיה לי ניסיון בענייני כלים סטנדרטיים מעבודתי במפעל בטוּלָה, יכולתי למלא כל תפקיד במחלקה האמורה. נפגשתי עם טוליק שר והוא קיבל אותי באהדה רבה. שוחחנו ביידיש בעניין העסקתי בעבודה והוא הבטיח לעשות הכל בכדי לקבלני למחלקתו. מנהל המפעל והמהנדס הראשי היו ליטאים ובעיניהם לא היה פסול “ייחוסי” כגולה לשעבר. טוליק שלט היטב בשפה הליטאית ונחשב כידיד של המהנדס הראשי. הומלצתי כדובר ליטאית וכל זה חיזקו את סיכויי להתקבל לעבודה. פתאום צצה בעיה חדשה - מנהלת מחלקת כוח אדם, רוסיה וקומוניסטית שרופה, התחלחלה כשראתה את תעודת הזהות שלי ופרצה בצעקות על שמקבלים למפעל “שונא העם”, שלא זכאי להיות בין עובדיו. היא דחתה את אישור קבלתי לעבודה. למזלי שנאו אותה המנהלים הליטאים כמוני והמהנדס הראשי לא היסס לצווֹת שנית לקבלני לעבודה במחלקת הכלים. החלטה חוזרת של המהנדס חייב אותה לגמור לאלתר את תהליכי קַבַּלַתי כעובד המפעל. כך נפתרה בסוף גם בעיית קבלתי לעבודה ונראה היה, שכל בעיותינו הסבוכות באו על פתרונן. מה נשאר עכשיו? להיות בריאים ולרוות נחת מבנותינו. אחרי כל כך הרבה סבל ומאמצים זכינו לבסוף להתאזרח בווילנה, אבל כל זה לא מנע מאיתנו לחתור להגשמת המשימה הסופית - העלייה לישראל. רק עליה חשבנו וחיכינו לרגע המתאים להגשימה.

החיים בווילנה

לפעמים היה נדמה לי, שאנו נמצאים במדינה אחרת, לא בברית המועצות. הכל היה שונה. השפע היחסי בחנויות, האווירה היותר חופשית, ההתנהגות היותר תרבותית של הציבור, כל זה הזכיר לנו את אירופה. גם יהודי ליטא (הכוונה ליהודים ממוצא ליטאי), שלא התכחשו למוצאם הלאומי וללא מורא ופחד דיברו יידיש בפרהסיה ברחוב ובעבודה (תופעה בלתי נסבלת ברוסיה), ייצרו בנו תחושה, שאכן הרבה השתנה בחיינו ואנו מתקרבים למאבק האחרון.

בליטא הרגישו היהודים יותר חופשיים. בווילנה ובקובנה פעלו שתי להקות חובבים לפולקלור יהודי בשירה ובמחול. רוב משתתפי להקות אלו עלו בשנות השבעים לישראל והקימו בארץ את הלהקה הפולקלוריסטית ביידיש “אנחנו כאן”. הופעותיהן של הלהקות בווילנה היו מרתקות את רוב הציבור היהודי בעיר. גם יהודים יוצאי רוסיה התחילו להתעניין בתרבותנו וחלקם ביקר בהופעות אלו. יש לציין, שמארגני הקונצרטים ומבצעיהם, פרט לבעל תפקיד אחד, עשו הכל לשם שמים, ללא תמורה כספית. מחיאות הכפיים הסוערות של הקהל היהודי הנרגש וקריאות האהדה למבצעים, היו הגמול היחידי שזכו לו. ההופעות כללו בעיקר מחולות ושירי עם יהודיים וכן שירים של משוררים יהודים ששרדו אחרי המלחמה. הציגו גם מחזות מהרפרטואר היהודי הקלסי וביניהן “טוביה החולב” ו“פעמיים מאה אלף” (נראה לי שקוראים להצגה “דאס גרויסע געווינס”) של שלום עליכם.

מפעם לפעם היו מגניבים שיר בעברית. להצלחה גדולה ולמחיאות כפיים סוערות זכה השיר “הבאנו שלום עליכם”, שרוב הקהל ידע את מילותיו. פעם שרה נחמה ליפשיץ בעברית את השיר של רחל “ואולי לא היו הדברים מעולם”. כדי לטשטש את מוצאו הישראלי של השיר הודיע המנחה, שהזמרת תבצע שיר בשם “כינורי” (פידאלע ביידיש), שאמור היה להכשיר את אזכור השם כנרת, שגם בווילנה היה טרף מבחינת הצנזורה. יש לציין את תרומתם הרבה של צעירי וילנה ואת מסירותם של פעילי ומארגני הלהקות באותה עת לתחיית השירה והתרבות היהודיים. ביניהם הייתה נחמה ליפשיץ, שתרמה רבות להחייאת השירה העממית וכזמרת מקצועית הייתה יוצאת להופעות בקהילות יהודיות ברחבי ברית המועצות. להצלחת הלהקה הווילנאית תרמו רבות המוסיקאית עליזה בּלֶכַרוֹבִיץ', שהייתה גם המנצחת על תזמורת מורכבת ממתנדבים, אחיה, פסנתרן, שהיה המנהל המוסיקלי ותרם הרבה לעיבוד המוסיקלי של התוכניות. כסולנית אהובה על הקהל הייתה מופיעה שרה סטרימלינג. גם להקת המחול קצרה הרבה הצלחות. “החתונה היהודית” הייתה המוצלחת בהופעותיה.

כל האווירה היהודית האמורה חיממה את נפשותינו וחיזקה את תקוותנו השמורות בלבנו, שאכן בוא יבוא היום.

עיתון מישראל

באותה עת זכינו לביקורה של קרובת משפחה ציפורה פרידמן מתל־אביב. את שמה הזכרתי בקשר למשלוחי החבילות מכספי האפוטרופוס בארץ. למעשה היא באה לבקר את אחיה נוח שהתגורר בעיר גְרוֹדְנוֹ, לא רחוק מווילנה. לפי תקנות ביקורי תיירים בברית המועצות, נאסר עליהם לנוע באופן חופשי בארץ המארחת. תנועתם הייתה מוגבלת רק לאותם מקומות, שהרשו להם עפ“י תוכנית התיור. המקומות הפתוחים לביקורי תיירים היו רק בתחומי 13 הערים בברית המועצות, שרמת החיים והספקת המצרכים והסחורות בהן הייתה הרבה יותר גבוהה מאשר באזורים האחרים ברוסיה. מובן, שווילנה הייתה בין אותן 13 הערים. לכן התארחה ציפורה במלון בווילנה עד שגיסתה, אישתו של נוח, קומוניסטית בעלת “מוניטין”, תצליח לקבל אישור עבורה לבקר בגרודנו. כל אותו זמן, שציפורה שהתה בווילנה התמדנו להיפגש איתה יום יום וניהלנו בביתנו שיחות ממושכות על החיים בארץ, על פיתוחה וגם כמובן על עניינים שנגעו לרכושי בארץ. ציפורה העשירה את מאגר המידע שלנו בכל הנוגע לישראל. תוך כדי שיחה נודע לנו, שבתל־אביב יוצא לאור עיתון יומי קומוניסטי בשם “קול העם”. לבקשתי הבטיחה ציפורה לברר בשובה הביתה אם הם חופשיים לשלוח את העיתון לברית המועצות. במקרה שכן, היא תשלם בעד מנוי על שמי ואקבל את העיתון בדואר ישירות לווילנה. ואכן כך ציפורה פעלה ותוך זמן קצר התחלתי לקבל כל שבוע משלוחי העיתון “קול העם”. עיתון זה, מהבחינה האידיאולוגית היה לי לזרא, ממש כמו ה”פּרַבדָה" ודומיהם. אבל היה לעיתון הזה יתרון גדול - הוא סיפק לנו מידע על החיים היום יומיים בישראל. הכרוניקה על אירועים שונים, אפילו בפרשנות קומוניסטית, נתנו לנו תמונה ברורה על התרחשויות שונות בארץ. המדור החביב עלי היה “משוט בעיתונות”, שבו ניהלו כתבי העיתון ויכוח נוקב עם עיתונים אחרים. מעצם הוויכוח והציטוטים מהעיתונות הציונית היו נודעים לנו דברים העומדים לוויכוח ולדיון ציבורי ופובליציסטי בישראל. פרט לוויכוח בין דעה א' לבין דעה ב' במפלגה הקומוניסטית, שעמדה להתפלג, עִניֵין אותנו כל הכתוב בעיתון. אפילו את המודעות היינו קוראים בעניין ושואבים מידע על רמת החיים בארץ. בקיצור, את העיתון הזה היינו קוראים מ־“א” עד “ת”. אחרי שאהרון, הירשל ואנכי היינו גומרים לקרוא, היה העיתון מועבר לכמה יהודים וילנאים קוראי עברית, שהיו כמונו צמאים לכל פירור של מידע מהארץ. יצחק פרבשטיין ע“ה היה בא בלילות לקחת את העיתונים. גם עו”ד רולניק, דודו של קריין “קול ישראל” יורם רונן, התמיד לבוא בשעות הערב המאוחרות לקבל את העיתונים והיה מסתירם במעיל החורף הכבד והארוך שלו.

הפתעה גדולה בקשר לעיתון האמור קרתה לי בעת ביקורי בלנינגרד. שם חיו האחיות בֶּלָה ופרידה מיצקביץ', שהיו איתנו פרק זמן בביקוב. הן עזבו יחד עם אימן בשלב די מוקדם ויצאו ברישיון לרוסיה המרכזית אל קרובי משפחה בעלי מעמד בכיר בהיררכיה המפלגתית. בווילנה נודע לנו, שהן התחתנו וגרות בלנינגרד. פעם פגשתי בווילנה במקרה את פרידה ואת בעלה בוריס והזמנתי אותם לבקרנו בביתנו. מאז הם ראו בנו ידידים ובשהותי בלנינגרד בענייני עבודה, הם הפצירו בי שאתארח אצלם ושלא אחפש מקום לינה במלון (דבר לא קל באותם הימים). בוריס, בעלה של פרידה, היה יהודי רוסי וכמו רבים מסוגו לא היה מעודכן, בלשון המעטה, בענייני יהדות וציונות. נראה, שבמשך הזמן פרידה השפיעה עליו והוא התחיל להתעניין בנושאים יהודיים. בעת שהתארחתי אצלם סיפר לי בוריס, שלדודו, המתגורר גם כן בלנינגרד, יש עיתונים מישראל ושזה סוד גדול. סיכמנו לנסוע לדוד, שהתגורר בצד השני של העיר. היהודי המבוגר שפגשתי נזהר מאוד בתחילה ולא גילה רצון לדון בנושא העיתונים הישראליים שברשותו. בוריס שכנע אותו, שאין לו מה לפחד ממני וגם העובדה שדיברתי יידיש שוטפת וציטטתי תוך כדי שיחה את השיר “אל הציפור” של ח“נ ביאליק שכנע אותו סופית לפתוח את “הסוד הגדול” בפניי. ברטט הוציא משידה, שעמדה בקצה בחדר ושם בפני את העיתון…”קול העם“. ממבט ראשון הבחנתי שאלה הם דפי העיתון,שאנו מקבלים מציפורה, כי אחרי שאהרון היה גומר לקרוא מאמר או ידיעה כלשהי הוא היה מסמן למטה ב-X. בעיתונים שהיו מונחים לפני בלטו מאוד סימני ה-X. איך הם הגיעו לידי הדוד של בוריס בלנינגרד? חשדתי, שהמקור הוא עו”ד רולניק, מפני שבתו הסופרת מַשַה רולניק התגוררה בלנינגרד. אבל משה לא שלטה בשפה העברית אז למה שאביה ישלח לה עיתונים בשפה לא מובנת לה? החידה לא פוענחה מעולם. מובן, שלא גיליתי לבן שיחי, שאני הוא מקור העיתון. הדהמתי אותו בקריאתי השוטפת בקול את החומר המודפס בעיתון בעברית מדוברת ובהברה הספרדית. הוא קרא את העברית בהברה האשכנזית, כפי שהיה מקובל בקהילות אשכנז. הוא לא הבין את פשרן של מילים רבות שהשתלבו בעברית החדשה, כמו, מגבת, חביתה, סגן אלוף, מסוק, מטוס ואחרות. הוא שאב את ידיעתו בעברית מלימודיו ב“חדר” עוד לפני המהפכה הקומוניסטית. הוא היה נרגש לשמוע עברית בת־ימינו ונדהם לשמוע, שאני בוגר גימנסיה עברית בליטא. דברים מעין אלו היו מעבר לדמיונם של יהודי רוסיה.

תחילת מאבקנו לעלייה

יחסי העבודה שלי עם צוות העובדים במחלקתי במפעל היו טובים. יחד אתי עבד יהודי וילנאי בשם גרישה צֶסְלֶר, שהיה חברי ושותפי לעבודה. את השיחות בינינו היינו מנהלים ביידיש ואפילו הבחורות הליטאיות במחלקה למדו כמה מילים ביידיש והיו משתמשות בהן בפניותיהן אלינו. מנהל המחלקה היה ליטאי שיכור כרוני, שלא התעניין בנעשה בתחום אחריותו - הוא סמך על גרישה ועלי. אמת, בתחום הכלים הלא סטנדרטיים (שטַנצִים וכד'), שהוא היה אחראי עליהם ישירות, הבַּלַגַן היה גדול. אבל, כליטאי הוא לא פחד במיוחד להיענש על ידי מנהליו הליטאים, שגם הם לא היו, בלשון המעטה, מאוהדי השלטון הרוסי־סובייטי. במחלקת ייצור הכלים, שהייתה בפיקוחנו, עבדו גברים יהודים כמסגרים מעולים ולא פעם הייתי עוזר להם בכלים מבוקשים, כדי שיוכלו לבצע “הזמנות מהצד”, שלמעשה הייתה עיקר פרנסתם. גרישה ואני מעולם לא הסכמנו לקבל כל תמורה כספית בעד עזרתנו, אבל היינו נעתרים ברצון מפעם לפעם להזמנותיהם לצאת לבילוי במסעדות טובות. כך מצפונם היה שקט לגבינו ואנו לא ראינו בזה שוחד.

הכל הלך במישרין - החיים היו לפי מושגינו טובים מאוד ובמשפחה היו כולם בריאים. גם בֶּלָה מצאה עבודה בהנהלת חשבונות בבית ספר לאמנויות. גיסתנו יונינה עבדה שם כמנהלת חשבונות ראשית והיא עזרה לבֶּלָה לקבל את העבודה. משכורתה לא הייתה גדולה, אבל בכל זאת הייתה זו תוספת הכנסה. פרט לזה, בֶּלָה הרגישה הרבה יותר טוב כשעבדה וחשה כאחת מהציבור, שברובו עבד. גם הבנות הרגישו בבית ספרן (הן למדו באותו בית ספר) הרבה יותר טוב בהשוואה לטוּלָה. היחס אליהן גם מצד המורים וגם מצד חבריהם לכיתה היה ללא דופי והן לא חשו כל הפלייה.

החיים הטובים בווילנה לא הפחיתו את שאיפתנו להגר מברית המועצות למדינת ישראל. עברה שנה מאז שקיבלתי זכות תושב קבוע בווילנה והחלטנו לא לחכות ולהגיש לרשויות “אוביר” (רשות המטפלת ברישיונות הגירה) בקשות להגירה לישראל. בווילנה, אמנם, בקשות כאלה היו שכיחות ורבים היהודים שפנו בנושא ההגירה. לגבינו זה היה יותר מורכב. הגשת בקשה להגירה הייתה מותנית בין יתר הניירות והאישורים גם בכרקטריסטיקה (תאור אופי) של מגיש הבקשה על ידי הנהלת מקום עבודתו. לאדם כמוני, שרק התקבל לעבודה לאחר סירוב של מנהלת מחלקת כוח אדם, לפנות למנהל המפעל בבקשה לחתום על “תאור אופי” לשם הגירה לישראל, היה מאוד לא נוח וגם לא בטוח מבחינת התעסוקה שלי. למרות הכל החלטתנו הייתה נחושה - לא מחכים, פותחים בקרב האחרון למען העלייה לישראל. אהרון טען, שאם רוצים לזכות בפיס, אז דבר ראשון רוכשים כרטיס הגרלה. כן גם בעניין העלייה - על אף הכל מגישים בקשה ל“אוביר”.

באותם זמנים ב־1966 תהליך הגשת בקשה להגירה מברית המועצות היה מסובך ביותר. פרט לכרקטריסטיקות ועוד כמה אישורים מרשויות שונות, היה כל פונה ל“אוביר” חייב לכתוב בפרוטרוט את קורות חייו ואת קורות חייהם של בני משפחתו העומדים לצאת איתו וגם את קורות חייהם של ההורים, שנפטרו מזמן ואת מקומות מגוריהם ושמותיהם של הסבים והסבתות, שנפטרו בתחילת המאה. ליתר דיוק, אני פרטתי את קורות חיי ואת קורות חייה של בֶּלָה וגם של הבנות. אותו דבר כתבה בֶּלָה על עצמה, עלי ועל הבנות וכן הלאה. אותה פרוצדורה חלה גם על אהרון ורחל וחביבה. ישבנו לילות והיכנו תיק עב כרס עם כל קורות חיינו, אישורים, תיאורי אופי ממקומות העבודה וכו'. מה שנגע לכרקטריסטיקה של בֶּלָה לא היו בעיות - המנהל, ליטאי אינטליגנטי, היה תמים דעות איתה, שמי שיכול, חייב לעזוב את המדינה הסובייטית. אני מצדי חששתי מפנייה להנהלה מהסיבות שפירטתי לעיל. יתר על כן התברר, שנוסף למנהל חוייבו לחתום על “תאור האופי” גם מזכיר המפלגה וראש ועד העובדים, שניהם רוסים. אבל גם הפעם שפר מזלי. הדפסתי בעצמי את “תאור האופי” שלי וסיכמתי עם מזכירת המנהל, בחורה ליטאיה, שתתקשר אלי עת המנהל יהיה לבדו בלשכתו, כדי שאוכל להיכנס אליו “בעניין חשוב”. למחרת הודיעה לי המזכירה דַנוּטֶה שהבוס עומד לצאת להפסקת צהריים ואין אצלו אף אחד וזה הרגע המתאים להופיע בפניו. רצתי בכל כוחי להגיע מהר ללשכת המנהל, שהייתה מרוחקת כמה מאות מטרים ממקום עבודתי. כשנכנסתי מתנשף למזכירות, עמד המנהל הליטאי לבוש במעיל והיה מוכן לצאת את המפעל. פניתי אליו בליטאית, שברצוני לבקשו לחתום על ה“כרקטריסטיקה” שלי. “אה, החלטת להמשיך בלימודיך? טוב מאוד, בהצלחה!”. אמר וחתם על הנייר שהגשתי לו בלי שיקרא מה כתוב בו. המנהל חשב, כנראה, שאני עומד להתקבל למכון כלשהו ללימודי ערב. במקרים כאלה גם כן נדרש “תאור אופי” של המועמד ללימודים ממקום עבודתו. הוקל לי, כשהנייר החתום היה בידי וכל זה בלי סיבוכים שחששתי מהם. נזקקתי עוד לחתימתם של מזכיר המפלגה ושל ראש ועד העובדים. גם כאן שיחק לי מזלי. מזכיר המפלגה, רוסי קומוניסט קנאי, נסע למקום כלשהו ובמקומו נשאר יהודי רוסי שהכרתיו. הוא ביקש ממני להשאיר את הנייר והבטיח לברר עם הדרגים היותר מוסמכים במפלגה אם מותר לו לחתום על מסמך מעין זה. תוך כמה שעות אישר מ“מ המזכיר בחתימתו את ה”כרקטריסטיקה" שלי. ראש ועד העובדים היה רוסי צעיר, שעבד במחלקה לייצור כלים והיה פונה אלי לעתים קרובות בבקשות לכלים תקניים. הוא אפילו לא קרא את הכתוב וחתם.

ביום קבלת קהל הלכנו כולנו, פרט לרחל, ל“אוביר” והגשנו את בקשתנו ואת החומר הנלווה שהכנו. נאמר לנו לחכות לתשובה שתישלח אלינו בבוא העת בדואר. לא היה ידוע כמה זמן בקשותנו אמורות להיות בבדיקה לפני אישורן או דחייתן. בדרך כלל זה היה לוקח הרבה חודשים ואפילו שנה ויותר. ידענו שסיכויינו לזכות בתשובה חיובית היו קלושים. על אף זאת הוקל לנו מאוד וידענו, שאנו מצידנו עשינו הכל למען הגשמת חלומנו והיתר בידי שמים. אמונתנו, שבסוף נקבל רישיון יציאה מרוסיה, הייתה ממש ללא עוררין. אופייני היה המקרה, כשבֶּלָה חזרה פעם מעבודתה והביאה איתה תיק גדול שקנתה. שאלתיה לשם מה נחוץ לנו תיק כה גדול, מה נעשה בו? תשובתה הייתה קצרה, שהתיק ישמש אותנו עת נצא לישראל וכרגיל וכנהוג ברוסיה ניקח איתנו מזון לדרך עד לגבול המדינה הסובייטית. לא היה לה כל ספק, שבסוף נזכה לעלייה וכדאי כבר עכשיו לדאוג להכין דברים הנחוצים למסע. בינתיים המשכנו בחיינו הטובים בווילנה וחיכינו לבשורת הגאולה ולביאת המשיח כפי שאנו הבנו אותו.

מלחמת ששת הימים

גם בווילנה היו אוזנינו קשובות לכל מידע ולכל ידיעה שמקורם בישראל. כאן הייתה מלאכת איסוף ידיעות הרבה יותר קלה, מאשר בסיביר ואפילו בטוּלָה. פרט לזמני ההאזנה הנוחים לשידורים מישראל ומתחנות מערביות אחרות, גם המידע הרב ממקורות שונים שהיה נחלתם של יהודי וילנה, אפשר לי להיות מעודכן בפרטי החיים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים בארץ. גם העיתון “קול העם” תרם רבות לידיעותינו על הנעשה בארץ. קשה היה למצוא יהודי בווילנה, שלא התעניין במדינת ישראל. לרבים היו ידיעות “שמשהו שמעו” ולא הסתירו את הידוע להם מיהודים אחרים וכל אותן שמועות, בין אמתיות ובין מדומות, עברו מפה לאוזן. אלו היו זמנים אחרים! זכור לקורא, כמה פחדתי ביקוטסק להסגיר לו שמץ של מידע החוצה, שמקורו היה בשידורי “קול ציון לגולה”. כאן בווילנה הכל נראה אחרת - זה לא היה דומה לאותן תחושות של זהירות ופחד וסתימות פה, כפי שהרגשנו ברוסיה - בסיביר ובטוּלָה. הייתי חוזר ומדגיש באוזני ותיקי וילנה, שהמשטר הסובייטי בליטא הוא שונה בתכלית מזה הזכור לנו ממקומות מגורינו הקודמים בברית המועצות. יחד עם זה אין לטעות - המשטר בליטא היה אותו משטר בולשביקי כמו במקומות אחרים. כאן רק לא נטפלו לזוטות כמו טכסים דתיים, שיר ביידיש, התעניינות יהודים במדינת היהודים וכדומה. אבל הס מלומר מילת ביקורת על השלטון ומנהיגיו - התגובה הקטלנית לא הייתה מתמהמהת.

אינדיקטור רגיש לעומד להתרחש בארץ מבחינת יחסיה של ישראל עם שכנותיה הייתה העיתונות הסובייטית. בווילנה יכולנו לקנות כל עיתון מרכזי וגם שבועונים שיצאו במוסקווה. מעוצמת הכתיבה העויינת כלפי מדינת ישראל, הסקנו מסקנות על ההתפתחויות במצב המדיני והביטחוני בגבולות הארץ. שמנו לב לפרשנויות בעיתונים, שכולן היו זהות ועוינות לישראל, לגבי אירוע זה או אחר באזור המזרח התיכון. באותה עת התקיימו בווילנה הרצאות מאורגנות מטעם השלטונות או המפלגה הקומוניסטית בנושאים בינלאומיים. התפוסה באולמות הייתה מלאה בגלל העניין הרב שעוררו הנושאים הנדונים בהרצאות אלו. מובן, “ששקי האיגרוף” האהובים על המרצים מטעם היו ארצות הברית ומדינת ישראל - שתי “המעצמות” הגדולות בעולם הקפיטליסטי. המיוחד בהרצאות אלה הייתה האפשרות לקהל המאזינים לשאול שאלות. כאן בווילנה, להבדיל מכל מקום אחר ברוסיה, שאלו שאלות ולפעמים די נוקבות. לא רק יהודים היו לפעמים “יורדים” בשאלות תם על המדיניות הרשמית לגבי ישראל, אלא גם ליטאים היו מיתממים בשאלות דומות ולאו דווקא מאהבת ישראל. ביקרתי כמה פעמים בהרצאות כאלו, אבל שאלות לא שאלתי. ידעתי מה ערכי ומי אני.

באביב 1967 התגברו התקפות העיתונות, הרדיו והמרצים למיניהם על כוננות, כביכול, של צה"ל בגבול הסורי וזאת במטרה לכבוש, כביכול, שטחים בארץ זו כדי להרחיב את שטחה של ישראל. פורסמו “ראיות” על כוונותיה הזדוניות של ממשלת הבובות בתל־אביב, שעומדת לבצע, במצוות אדוניה האמריקאים, פשע נוסף נגד העמים הערבים.

שידורי “קול ציון לגולה” לא העשירו את המידע שלנו על העומד לקרות בארץ ועל המצב הביטחוני הקשה בגבולות. “קול ציון” המשיך בשידוריו הרגילים, כאילו דבר לא קורה ולא עומד לקרות. רק ידיעה אחת יוצאת דופן הסתננה בשידור הרדיו הישראלי. באחד השידורים סופר על ביקורו הליילי של שגריר ברית המועצות בביתו של ראש הממשלה אשכול. נאמר, שהרוסי האשים את צה“ל בריכוז כוחות גדולים בגבול הסורי בכוונה לפלוש לארץ השכנה. לוי אשכול, כפי ששודר ברדיו, הזמין את השגריר הרוסי לצאת איתו לאלתר לגבול הסורי ולהיווכח בעצמו מה מצב העניינים בשטח. הרוסי לא נענה להזמנתו של ראש ממשלת ישראל. ידיעה זו הדליקה אור אדום בתודעתנו לגבי העומד לקרות בישראל. המשכנו גם לעקוב אחרי שידורי תחנות רדיו מערביות, שלא חסכו ממאזיניהם מידע על המתרחש במזרח התיכון. זכור לי פרשן בי. בי. סי ברוסית בשם אנטולי מקסימוביץ' גולדברג (באותה עת הפסיקו לשבש שידורי רדיו מחו"ל), שהיה מביא בפרוטרוט את החדשות מהאזור ומפַרש את המתרחש ואת העומד לקרות שם. שידורים אלה זכו להאזנה ולהערכה רבה בקרב יהודי וילנה. החששות להתפתחויות הפוליטיות והצבאיות בארץ ריגשו את קהילת היהודים. זכורני, שבה' באייר 1967, התאספנו כמה חברים ונשותיהם לחגוג את חג העצמאות של ישראל ביער ווֹלוֹקוּמְפֶּה על יד וילנה. הקשבנו בטרנסיסטור מתוצרת חוץ של יעקב פַּלוּנסקִי לנאומו של נשיא המדינה מר שז”ר לעם ישראל. נאום זה לא השאיר ספקות, שהמצב בארץ מתוח מאוד ויכול להתפתח לכיוון מלחמה כוללת עם מדינות ערב השכנות. ימים ולילות אוזנינו היו כרויות לשידורי הרדיו. סובבנו את הכפתור מערוץ לערוץ ועקבנו אחרי המתרחש במדינת ישראל.

ב־5 ביוני 1967 בבוקר יצאתי כרגיל לעבודתי במפעל המונים. חברי גרישה ואני ישבנו מתוחים ולא התעניינו כלל בענייני עבודה. לא הפסקנו להתקשר בטלפון למכרים שהיו באותה עת בבית ולהתעדכן בנעשה בארץ. במחלקה בה עבדתי היה בחור יהודי בשם נָאוּם (השם העברי נחום). מוצאו היה מרוסיה וחינוכו היה סובייטי למהדרין וכמובן היה גם חבר המפלגה. כאן בווילנה הוא ספג משהו מהחיים היהודיים והתחיל להזדהות עם נושאים לאומיים ועם מדינת ישראל. באותו בוקר יצא נאום העירה בענייני עבודה. פתאום נפתחה דלת חדרנו ונאום עמד על הסף, לא נכנס פנימה. הוא רמז לי לצאת החוצה אליו. הוא נראה חיוור ונרגש מאוד. “זה התחיל” הוא מלמל “תל־אביב בוערת ואת חיפה מפציצים ללא הפוגה”. לדבריו, הודיעו כרגע ברדיו הסובייטי, שהיהודים פתחו במלחמה נגד עמי ערב, אבל אלה משיבים מכה שערה והצליחו להדוף את ההתקפה ומפציצים מצדם את תל אביב ואת חיפה. הייתי המום - האמנם כל העולם זנח אותנו לאנחות ונותן לשואה במהדורה שניה להתרחש? התקשרתי לחברי ווֹלֶק בֶּרנשטיין, שהיה באותה עת מובטל וישב בבית. הוא שלט באנגלית ובגרמנית. ביקשתיו לפתוח את הרדיו ולנסות לעקוב אחרי שידורי תחנות הרדיו המערביות ולבדוק מה האמת בשידורי רדיו מוסקווה. תוך זמן קצר וולק (זאב) החזיר לי שיחה והרגיע אותי, שאף תחנת רדיו מערבית לא מאשרת את הפצצת תל־אביב וחיפה, ההפך הוא הנכון - צה"ל מתקדם בסיני.

לא יכולתי להמשיך בעבודתי וחזרתי הביתה. בבית התמקמתי ליד המקלט ולא זזתי מהמקום במשך יממה. מירושלים לא היו פרטים על המתרחש בחזיתות, כינו את זה “ערפל קרב”. התנחמתי בזה שגם לא מאשרים את תקיפת ערי ישראל מהאוויר. מניסיוני ידעתי, שידיעות על המתרחש בארץ ובגבולותיה היו מתפרסמות ברדיו הישראלי באחור רב. באותו יום חמישי ביוני 1967 כל יהודי וילנה, ולדעתי רוב יהודי רוסיה, היו מרותקים למקלטים ושאבו מידע מהבי.בי.סי ומ“קול אמריקה”. לפנות ערב שמעתי מהבי.בי.סי במסגרת הפרשנות של אנטולי גולדברג בשפה הרוסית, שהצבא הישראלי כבש את אל־עריש ומתקדם מערבה. ידיעה זאת עודדה את כולנו - גם הפעם התברר, שידיעות רדיו מוסקווה הן, כמקובל, שקריות ושההתפתחויות בחזיתות הן דווקא חיוביות מבחינתנו. כל הלילה לא ישנו והמקלט היה פתוח ללא הפסקה. בשעה שבע בבוקר, בשידור “קול ציון לגולה” ביידיש, שמענו לראשונה על תבוסת חיל האוויר המצרי והשמדתו. כן הודיעו על ההתקדמות המהירה של צה"ל בתוך סיני. נדהמתי למשמע אוזניי, שחוסלו והופלו יותר מ־400 מטוסים מצריים. חששתי שמא הישראלים מגזימים בהודעותיהם. אבל תוך שעה קלה עליתי על תחנות גרמניות וגם אלה אישרו את בשורת הניצחון הגדול. כל התחנות שלהן האזנתי יצאו מגדרן בתיאורים מפורטים על ניצחון חיל האוויר הישראלי ועל חיסול צבא מצרים בסיני. אנטולי גולדברג סיפר, שהמצרים זורקים את נעליהם ובורחים יחפים מהחזית. יהודי וילנה, ולדעתי כל העולם היהודי, חוו באותו יום חוויה בלתי נשכחת של גאווה לאומית. כל יהודי, שפגשתי ברחוב, אפילו לא מוכר, הביע בקול את גאוותו והזדהותו עם גיבורי מדינת ישראל. הרדיו הרוסי הנמיך קולו בתיאוריו השקריים ובסוף הודה, שהערבים נחלו מפלה משפילה חסרת תקדים.

שמחת היהודים בווילנה פרצה ללא מעצורים. עיניהם ופניהם של כולם זהרו מרוב אושר ושמחה. למרבה הפלא - גם הליטאים חגגו את הניצחון הישראלי. הם, כמובן, שמחו בעיקר על מפלת הערבים, בני חסותם של הרוסים שנואי נפשם. מכרים ליטאים היו עוצרים יהודים ברחוב ומברכים אותם עם הניצחון הגדול. בקובנה ובמקומות אחרים, שהיו מאוכלסים ברוב מכריע של ליטאים, השמחה בגין מפלתם של ידידי ברית המועצות הייתה מורגשת בכל מקום. זכורני, שבנסיעתי בימים ההם ברכבת, ישבו מולי ליטאים. נושא השיחה ביניהם היה יעילותו וגבורתו של הצבא הישראלי. הם דיברו בהגזמות ותיארו את הישראלים כעם גיבור שאין דוגמתו. לאחד הליטאים היה טרנסיסטור והוא לא פחד לכוונו לשמיעת חדשות מתחנה גרמנית כלשהי, שהפליאה בתיאור הניצחון הישראלי. סגן מנהל בית הספר לאומנויות, בו עבדה בלה, הסתובב בהנהלת החשבונות וכשהחדר התרוקן מאנשים, ניגש לבלה ובהתרגשות בירך אותה על הניצחון הגדול והביע את התפעלותו מכושרם של הישראלים להגן על ארצם.

לעומתם הרוסים לא רצו להודות במפלת בני בריתם הערבים והפליאו בשקריהם. לדידם לא הישראלים הם שניצחו את הערבים, אלא צבאות אמריקה וגרמניה המערבית עזרו, כביכול, ליהודים במשימותיהם האימפריאליסטיות. אבל תוך כמה ימים כולם, כולל הרוסים, היו כבר מודעים למצב האמיתי. גם הפרשנים בעיתונות הרוסית לא יכלו להסתיר יותר את המצב האמיתי שנוצר במזרח התיכון.

שמחתנו לא יכלה “לעבור יבֵשָה” והחלטנו, חברינו מההגליות וידידינו מווילנה, לערוך מסיבת ניצחון. התאספנו אצל פַּוולִיק ביילינסון, ציוני נלהב, שישב לא מעט שנים בכלא הסובייטי. הסבנו ליד שולחנות ערוכים במיטב התוצרת הקולינרית הווילנאית ובבקבוקי וודקה ויין. את המסיבה פתחנו, כשכולנו עומדים על רגלינו, בשירת “התקווה”. השקנו את כוסיות הוודקה ואני פניתי לנוכחים בכמה מילים בענייני דיומא - הניצחון. ההתלהבות מהאירועים האחרונים בארץ ומהניצחון המוחץ על אויבינו הפעילו את דמיוננו. דברי שנאמרו בעברית היו קצרים, אבל הביעו את רגשותיהם של כל הנוכחים. אינני זוכר את כל הדברים שאמרתי באותה הזדמנות, אבל קטע מדבריי זכור לי היטב: “במשך אלפי שנות גלות סוד קיומנו היה גדלות רוחו של העם היהודי. אבל תכונה זאת לא מנעה מאתנו את הפרוגרומים ואת זוועות השואה. היום נוכחנו בכוחו ובעוצמתו של “צבא ההגנה לישראל”, שהציל את שארית הפליטה בארץ מניסיון השמדה חוזר. לכל העולם אנו אומרים - לא אלמן ישראל, יש לנו כוח מגן עברי חזק - היזהרו מלפגוע בנו!”. דבריי נעמו מאוד לאוזניהם של חבריי והם התקבלו בתשואות ובמחיאות כפיים. השמחה הייתה גדולה וכולנו האמנו, שיום עלייתנו קרוב. לצערנו, דווקא נושא העלייה ספג מהלומה עקב ניצחון צה“ל. הניצחון לא זירז את עלייתנו אלא להפך, בלם אותה. כל הבקשות שהוגשו בזמנו להגירה לישראל הוכנסו “למקפיא” וכל פעולות ה”אוביר" בענייני רישיונות הופסקו. לא התקבלו בכלל בקשות חדשות. אותו דין היה לגבי בקשותנו לעלייה - נשארנו ללא תשובה מה“אוביר”. היינו מודעים לכך, שבגלל המדיניות העויינת של שליטי ברית המועצות כלפי ישראל וניתוק היחסים הדיפלומטיים איתה, לא תתאפשר יציאה מרוסיה ועלייה ארצה. נשקנו הסודי היה התקווה והאמונה שאכן יבוא היום ונעלה ארצה. הן לא נתנו לנו ליפול ברוחנו. “הנשק” הזה לא אכזב אותנו גם בתקופות הכי אפלות בחיינו ברוסיה הסובייטית.

בלית ברירה המשכנו בחיינו בווילנה. התקופה אחרי מלחמת ששת הימים הייתה מיוחדת במינה. על אף הורדת המסך הסובייטי על עלייתנו היינו הרבה יותר אופטימיים מבעבר. בפגישות עם חברים ומכרים היו שיחותנו נסבות אך ורק על הניצחון של צה“ל והסיכויים לעלייתנו. לידי חברי יעקב פלונסקי הגיע ספרו של וינסטון צ’רצ’יל הנכד עם סיפור מפורט ומדהים על מהלך המלחמה המדוברת ביותר באותה עת. הספר היה כתוב באנגלית. אני, לצערי, לא שולט בשפה זו ויעקב שכן שלט בה תרגם לי בערבים את כל הספר מאנגלית ליידיש. שנינו היינו נדהמים מהכתוב ומתיאור מיומנותם של אלופי צה”ל, שהשכילו להכין את הצבא הקטן למסע ניצחון גדול ובלתי משוער במדעי האסטרטגיה הצבאית. אחרי מלחמת ששת הימים הפסקתי לקבל את העיתון “קול העם” מתל־אביב. שלטונות ברית המועצות פסלו את כשרותו ואסרו על הפצתו בתחומם.

ב־1967, חוגגים את יום העצמאות של מדינת ישראל ביער וולוקומפה בווילנה. בקשב רב האזנו לטרנזיסטור לנאומו של נשיא המדינה שז"ר.

בשורה הראשונה מימין: פרומה ברנשטיין, לאה פלונסקי, ווליק ברנשטיין.

בשורה השנייה: דינה מרכוס, בלה ואני. מאחור עומד יעקוב פלונסקי.

חתונת הכסף

העיתונים והרדיו של ברית המועצות לא הפסיקו להסית את דעת הקהל נגד מדינת ישראל ונגד הציונות. לא היה כינוי גנאי שלא בא לביטוי ביחס לישראל. אבל למרות כל זאת, היהודים לא היו מדוכאים ודווקא האמינו, שהזמן פועל לטובתם. גם אנחנו רצינו לתת ביטוי לאמונתנו בעתיד המזהיר. ב־14 בנובמבר 1968 מלאו 25 שנים לנישואינו, מה שנהוג לכנות חתונת הכסף. את הזדמנות זאת ניצלנו לעריכת מסיבה גדולה לכל חברינו וידידינו בווילנה. על אף שבווילנה הספקת מצרכי מזון הייתה ברמה גבוהה, בהשוואה למקומות אחרים ברוסיה, לא כל המצרכים שבֶּלָה רצתה לקנות היו על מדפי החנויות. היא “הפכה עולמות” כדי להשיג הכל לפי טעמה ושהכיבוד לרגל יום חתונתנו ה־25 יהיה מהמובחר שיכולים לדמות בווילנה. היא הפעילה פרוטקציות והשיגה הכל. הכנו רשימות של כל ידידינו, כדי לבדוק אם הסלון שלנו יוכל להכיל את כולם. רצינו מאוד, שכולם יהיו נוכחים, במיוחד אלה שהיו אורחינו בחתונתנו בביקוב־מיס. חישבנו כמה מקום אנו מסוגלים להקצות לכל מוזמן (לפי רוחב התחתים) ולפי חישוב זה הכנו מקומות ישיבה. הפעם, לא כמו בחתונתנו לפני 25 שנה, כל האורחים היו זכאים למקומות ישיבה. בֶּלָה התרגשה מאוד מההכנות שלה למסיבה. רצינו לתת לשמחתנו גם גוון ציוני־לאומי, ברוח התקופה. כל האורחים שהוזמנו היו ציונים כמונו ויכולנו לסמוך עליהם. השאלה הייתה אם שכנינו בכניסה שלנו לא יוכלו להרע לנו עת החברים במצב גילופין יפצחו בשירי המולדת הרחוקה. בסוף נרגענו ביודעינו שכל שכנינו הגויים לא יוכלו להבדיל בין יידיש לעברית.

ביום המסיבה, נר חמישי של חנוכה, התאספו כל ידידינו במצב רוח מרומם ביותר. מנחם קליבנסקי ז"ל ברך בקולו הערב על נרות החנוכה וכולנו החילונים, האפיקורסים רחמנא ליצלן, ענינו בכוונה רבה “אמן”. פצחנו בשירי חנוכה הזכורים לנו מימי ילדותנו בבתי הספר העבריים בליטא. השקנו כוסות וודקה ויין לכבוד “הזוג הצעיר” וביתר שאת לכבוד מדינת ישראל, לכבוד צבא ההגנה לישראל וכמובן לכבוד משה דיין, שהיה באותה עת נערץ מאוד בקרב הציבור היהודי בברית המועצות. יהודים היו מכסים ביד עין אחת ובזה מביעים את הוקרתם לאיש הדגול עם הרטייה על העין - משה דיין.

וולק ברנשטיין הכין למסיבה מברקים, כביכול, מאישים ידועים באותה עת ומתוכנם המבדח נהנו כולם. בשירה וריקודים התארכה המסיבה עד לשעות הבוקר המוקדמות וכולם יצאו בהרגשת סיפוק רב ובתחושה של “שבת אחים גם יחד”.

סימנים ראשונית להתרת העלייה

בינתיים פרצו מאורעות “האביב בפּרַג” - התקוממות הצ’כים נגד האפוטרופסות הרוסית בארצם והעיקר כמיהה להשתחרר מהשלטון הקומוניסטי. האווירה הפוליטית בברית המועצות בכלל ובליטא בפרט הייתה מתוחה. הרוסים האמינו לכל שקרי עיתוניהם, שמאורעות פרג הם, כביכול, מעשי ידיה של גרמניה המערבית. יתר הלאומים בתוך ברית המועצות האמינו, שפרשת צ’כיה המתקוממת היא סנונית ראשונה גם לחרותם הם.

באותה עת התחילו השלטונות להקפיד ביתר שאת על “התנהגות פוליטית הולמת” של האזרחים. זכורני אסיפת הורים בבית ספרן של בנותנו, שבה הופיע קולונל הק.ג.ב. (כך הוצג בפנינו) והתריע בנו, ההורים, שנפקח עין על ילדינו, שלא יסטו מדרך הסוציאליזם הסובייטי. “תאכילו את ילדכם בפוליטיקה חיובית לפני שאתם מגישים להם את הקַשָה (דייסה)”. אבל דווקא באותה עת קשוחה מהבחינה הפוליטית, התחילו להסתנן ידיעות, שמשהו הולך ומתרקם בעניין התרת העלייה. הגיעו ידיעות מריגה (לטביה), ששתי משפחות קיבלו היתרי הגירה ועלו ארצה. השמועות הלכו ורבו בלי שבשטח, בווילנה, קרה משהו ממשי. וילנה הייתה כמרקחת - יהודים ידעו לספר “חדשות טריות” שנודעו להם “רק עכשיו”. התבדחנו ואמרנו, שמקורן של השמועות האלו הן בסוכנות “איוַוא” ראשי תיבות ביידיש - אידן ווילן אזוי (יהודים רוצים כך). הפעם נראה היה, שבכל זאת ישנם אי אילו סימנים להפשרת ההקפאה העמוקה של הבקשות לעלייה. גם בווילנה נקראו כמה יהודים ל“אוביר” ונאמר להם, שאם הם לא חזרו בהם מכוונותיהם להגר לישראל, הם נדרשים להגיש מחדש “כרקטריסטיקות” ואישורים על מקום מגוריהם. תפנית זו בפעולת ה“אוביר” עודדה את כולנו וחיכינו לרגע שגם אותנו יזמינו ל“אוביר”. בֶּלָה שמעה ממנהל בית הספר בו עבדה, שידוע לו ממקור בק.ג.ב., שהמקום היחידי שיורשה להגירה תהיה מדינת ישראל. כל זה חיזק את אמונתנו, שאכן העניינים זזים ותוך זמן סביר נוכל לצאת את ברית המועצות.

מסיבת יוצאי שאקי וחקירתי בק.ג.ב.

בֶּלָה מצאה בווילנה קבוצה די נכבדה של יהודים יוצאי עיירתה שאקי, ששרדו מהשואה ומהמלחמה. יום אחד ביקר בביתנו מכר של בֶּלָה מנעוריה בעיירה ובישר לה, שבני שאקי פועלים לארגן מפגש של שארית הפליטה. לשם כך התרים אותנו בסכום שנקבע. לדבריו, הם כבר בשלב ארגון מתקדם וגם הספיקו בעזרת פרוטקציה לשכור אולם מסעדה של מפעל. האולם היה מחוץ לשטח המפעל ולכן היה מאוד נוח למטרה זו. בֶּלָה שמחה מאוד להזדמנות לפגוש מחדש את בני עיירתה, שבחלקם התגוררו במקומות מחוץ לווילנה ולא יצא לה לפגשם. המפתיעה ביותר הייתה הכוונה לארגן את נוכחותם של ילדי המשתתפים מעל גיל 16. להם, לילדים, תוכנן שולחן מיוחד. קיווינו, שבשבתם ביחד יוכלו להכיר איש את רעהו. במפגש־מסיבה השתתפנו כולנו - בֶּלָה, חביבה, הירשל, יונינה ואני. הכל היה מאורגן יפה ובטוב טעם. שכרו אפילו תזמורת של נגנים יהודים, שהנעימו את אוזנינו בשירי עם יהודיים. האווירה הייתה מאוד חברית וטמנה בתוכה הרבה התרגשויות, כשאנשים פוגשים בשמחה רבה מכרים מלפני עשרות שנים, שנחשבו בעיניהם כקורבנות השואה או המלחמה.

ההפתעה הכי נעימה הייתה הופעתם של בן ובת מבין צעירינו, שבירכו אותנו ההורים ביידיש והודו לנו על שחינכנו אותם כבני הלאום היהודי. המשתתפים במסיבה קיבלו את דור ההמשך במחיאות כפיים סוערות והודו להם בעד נחת הרוח שגרמו להם. יש לציין, שלפני שהמסיבה התחילה עברה הודעה מפה לאוזן, “להיזהר!”, לא לשיר שירים בעברית ולהימנע מסיסמאות “לא רצויות”. הבנו שאנו מוזהרים מפני סוכנים מושתלים בתוכינו.

אנשי שאקי הכינו תוכנית אמנותית נאה בשירה ובדקלום. נוטל גרשוביץ' הקריא פואמה שלֵמה בת כמה עמודים, שהכין לערב זה. התוכן היה סיפור העיירה ויהודיה מלפני השואה, זיקתם לתרבות היהודית וסופם המר בעת השואה. את קורות העיירה בשואה הוא תיאר במילים נרגשות וגמר בחרמות על הנאצים ועוזריהם.

עוד הקהל מבלה בנעימים ומלא חדווה לפגישה הנדירה, נשמע פתאום רעש של פיצוץ זגוגיות ואבנים גדולות נחתו על השולחנות. התברר ששמחת היהודים הרגיזה את אדוני הארץ - רוסים וליטאים - והם יידו בנו אבנים בכדי להזכיר לנו את מעמדנו בארץ זו. על אף יידוי האבנים התפזר הקהל במצב רוח טוב. אבל בזאת לא תם אירוע המפגש של יהודי שאקי, במיוחד לגבַיי.

למחרת בבוקר, עת עבדתי במשרד, התקשרו אלי טלפונית ודרשו ממני לרדת למטה לשער הכניסה. לשאלתי מי מדבר, המשיך הקול ואמר, שכדאי שלא אתמהמה, אחרת יבואו לקחת אותי מהמשרד. הבנתי נכונה מי הם המטלפנים - ידידי מהק.ג.ב. ירדתי למטה ומיד נלקחתי ב“וולגה” (מכונית רוסית) לכיוון העיר. כשהגענו לבניין המושמץ ביותר בווילנה, משרדי הק.ג.ב., מול כיכר לנין, התחלתי באמת לחשוש מהעומד לקרות. מאז שיצאתי את יַקוּטְסְק זו הייתה הפעם הראשונה שנעצרתי. הכניסו אותי לחדר בקומת הקרקע, דבר שנראה בעיניי כמקום יותר טוב יחסית. לפי התרשמותי הקודמות היו הקומות העליונות והמרתפים יותר מסוכנים לנחקרים. חוקר הק.ג.ב, ליטאי דובר רוסית, הציג את עצמו בשם אַלֶקסַס. הוא הרבה בדברי הכנה (כך כיניתי דברים שנאמרו לפני שפתחו בנושא החקירה) ובסוף עבר לחקור אותי בעניין…מסיבת יהודי שאקי מאתמול בלילה. האמת, הוקל לי, חשבתי שעם נושא זה לא אתקשה להתמודד. הוא רצה לדעת, למה לא הזמינו למסיבה אנשי שאקי בני הלאום הליטאי, הרי גם הם בני שאקי לשעבר. אמרתי לו, שלא היה לי חלק בארגון המסיבה ואני בעצמי השתתפתי בזכות אשתי, שהיא בת שאקי. הוא עבר לדברים שנאמרו ולשירים ששרו במסיבה. משאלותיו הבנתי, ש“השפּיק” (שתול הק.ג.ב) היה עם הארץ או גוי, שלא הבין מה נאמר ומה שרו במסיבה. בקלות הרגעתי את החוקר, שלא היו סטיות מהמקובל. נראה, שהפואמה של נוטל הדאיגה אותם. הוא רצה לדעת מה היה תוכנה. סיפרתי לו בקיצור והדגשתי שהפואמה הייתה מכוונת נגד הפשיזם והנאציזם. הוא לא נרגע וניסה לסבך אותי בארגון מסיבה ציונית, אבל לא יכול היה להוכיח דבר. אחרי חמש שעות חקירה ללא הפסקה שוחררתי בהתרעה לשמור על לוֹיַילִיוּת של אזרח סובייטי.

בצאתי מבניין הק.ג.ב. רצתי לטלפון ציבורי והתקשרתי לנוטל להודיע לו על חקירתי בעניין הפואמה. הוא הרגיע אותי באמרו, שאיחרתי את המועד, מפני שחוקרי הק.ג.ב כרגע יצאו מביתו. הם ערכו אצלו חיפוש אחרי חומר אנטי מהפכני. את דפי השיר הם החרימו בחשדם, שאולי יש במילותיו משהו אנטי סובייטי.

ובכן טעה מי שחשב שהמשטר הבולשביקי שינה את טעמו. הספיקה מסיבה של קהל מסוים שנוהלה ביידיש ותגובת הק.ג.ב לא איחרה לבוא. המעניין, שמכל הקהל שהשתתף במסיבה עצרו רק אותי. פרט לי ולחיפוש אצל נוטל, אף אחד לא נחקר. למה דווקא אותי עצרו? לק.ג.ב פתרונות. אולי החשד הישן נושן של הק.ג.ב, שאני מעורב בפעילות לא כשירה הכריע את הכף גם הפעם.

אישור להגירה מברית המועצות

בסוף שנת 1968 זומנו כמה יהודים וילנאים למשרדי ה“אוביר” בעניין בקשותיהם להגירה לישראל. גם אנו ציפינו להזמנה מה“אוביר” והיינו דרוכים לכל צלצול טלפון ולכל מכתב שמצאנו בתיבת הדואר. חיכינו שיבוא תורנו ויורם המסך הכבד מעל בקשותינו לעלייה. ואכן, בדצמבר 1968 קיבלנו את ההזמנה המיוחלת להתייצב ב“אוביר”. נדרשנו להכין מחדש “כרקטריסטיקות” ממקומות העבודה ואישור ועד הבית על מקום מגורינו. על אף הבעייתיות בקבלת “תיאורי אופי” שמחנו לבשורה ובלי להתמהמה ניגשתי מייד למילוי דרישות ה“אוביר”. בזמנו הדפסתי את “תיאורי האופי” שלי בכמה עותקים, כך שהכל היה מוכן, רק את התאריך שיניתי. גם הפעם שפר מזלי- במקום את המנהל החתמתי את סגנו, ליטאי לאומני, שבוודאי לא התנגד שיהודים יעזבו את ליטא ובמיוחד, שזה מכוון, לדעתו, נגד השלטון הסובייטי. גם את יתר החתימות השגתי הפעם בקלות. חזרנו ל“אוביר” עם כל החומר שנדרשנו להגיש. הקצינה, שקיבלה את הניירות, התפעלה מיעילותנו בכל הקשור להגירה מרוסיה. לא נותר לנו אלא לחכות לתשובה, וכפי שקיווינו הפעם, לחיובית.

כל אותם החודשים עד קבלת התשובה מ“אוביר” היינו כסהרורים. כמעט שנותקנו מהחיים הרגילים, היום־יומיים. חיכינו וחזינו את התשובה המיוחלת. כל מה שעשינו היה רק לצורך השעה ולא תכננו דבר ולו לעתיד הקרוב ביותר. המתח בבית היה רב ואני הייתי עצבני יותר מהאחרים במשפחה. באוזני הִדהדו איומיהם של חוקרי הק.ג.ב. ביַקוּטְסְק, שחזרו ואמרו, שלעולם לא אצא את גבולות ברית המועצות. לטענתם הם יודעים לאן עיניי ומחשבותיי מופנות, אבל, כאמור, לעולם, לעולם לא יתגשם חלומי. לא האמנתי שתשובת “אוביר” תהיה חיובית הפעם. להפך, הייתי כמעט בטוח, שגם הפעם ימנעו את עלייתנו ארצה. יתר על כן, חששתי שבגלל המצב המתוח בברית המועצות עקב האירועים בצ’כוסלובקיה יכול גם להתלוות לתשובה השלילית גירושנו מתחום ליטא. הייתי, כאמור, מאוד עצבני ודמיינתי כל מיני מצבים קשים. לא חילקתי את חששותיי עם בֶּלָה, לא רציתי לאמלל גם אותה. היא האמינה בכל לִבה, שהבשורה הטובה כבר בפתחנו. היא התחילה אפילו בהכנות לדרך. כל דבר שקנתה נשקל ונמדד לפי הכדאיות למסע העתידי.

היחידה במשפחה, שלא הייתה מודעת לכל המתרחש לגבי הגירתנו מרוסיה, הייתה חביבה. באותה עת היא עמדה בבחינות הגמר בטכניקום הכימי בווילנה ורצינו למנוע ממנה התרגשויות, העלולות להשפיע לרעה על הכנותיה לבחינות.

באחד הימים בסוף חודש פברואר 1969 ישבתי במשרד משועמם ולא רציני לגבי עבודתי. הזנחתי ממש את תפקידי. טוב שגרישה לא נתן לעניינים להידרדר ולהגיע לשיתוק מחלקות הייצור. הוא היה מודע לסיבת אדישותי לעבודה ועבד קשה בלי טרוניות. עוד אני תוהה באותם נושאים העומדים בראש מעייננו, החזיר אותי צלצול הטלפון למציאות. על הקו הייתה בֶּלָה. קולה נשמע לי מאוד מבוהל ולא שיגרתי. “דוד - היא צעקה באפרכסת - אבא הודיע לי כרגע טלפונית, שקיבלנו הודעה להתייצב ב”אוביר" עם תמונות פספורט של כולנו“. כמעט התעלפתי למשמע הבשורה הזאת. ידעתי, שדרישה להביא תמונות הייתה ללא ספק בשורה טובה, כלומר, אישור בקשותנו להגירה מברית המועצות. גרישה, שישב מולי, הבחין שהחוורתי, תפס אותי ביד ושאל נרגש:” קיבלתם את האישור?" לחשתי לו:" כן, כן קיבלנו!" ללא שהות עזבתי את המשרד וחזרתי הביתה. אין לתאר את השמחה ששררה בבית. כולם צחקו, צהלו וגם בכו. האומנם, האומנם, דילגנו מעל המשוכה האחרונה? אני עושה מאמץ לתאר ביתר בהירות את מצב רוחנו באותו יום, אבל זה לא ניתן - חסרות מילים. לא ניתן למצוא את המילה, את הביטויים הייחודיים המתאימים שיוכלו לבטא את רגשותינו עקב החזרת חירותנו. אהרון אמר: “תראו מה גודלה ומה כוחה של האמונה! לולא היינו מאמינים ומשוכנעים שתפילותינו תיעננה, לא היינו נאבקים בנחישות כה עזה להגשמתה”.

עוד באותו יום התייצבנו כולנו, כולל רחל, במשרדי “אוביר” ובמו אוזנינו שמענו, שאכן משרד הפנים של ליטא הסובייטית החליט להיענות לבקשתנו ולהתיר את הגירתנו למדינת ישראל. נדרשנו לאשר בחתימתנו את ויתורנו על האזרחות הסובייטית. כל אחד בנפרד, פרט למירה שנחשבה עדיין לקטינה, ניגש לשולחן וחתם על ההצהרה הנדרשת. הקצינה של מ.ו.ד. פלטה בכעס את המילים: “באיזו קלות הם מוותרים על האזרחות הסובייטית!”. היא בוודאי לא תיארה לעצמה, שבעיניי זו הייתה החתימה המיוחלת ביותר שחתמתי אי פעם. מכיוון שוויתרנו על האזרחות הסובייטית לא נקבל דרכונים, אלא אישורים זמניים להגירה שתוקפם חודשיים. כלומר, תוך חודשיים אנו חייבים לעזוב את ברית המועצות והיה ולא נספיק, תוקף האישור יפוג.

כשיצאנו מחדרה של הקצינה, הקיפו אותנו יהודים שעמדו בלובי וחיכו לשמוע אם מישהו קיבל רישיון להגירה. אותנו, כנראה, לא היו חייבים לשאול - ראו על פנינו את התשובה. יהודי שלא הכרתיו פנה אלי בשאלה כלשהי ועניתי לו בבקשה: “תן לי מהר סיגריה”. הוא שם בפי סיגריה והדליקה ואני שאפתי את העשן בהתמכרות. יש לציין, שעשר שנים לא עישנתי. עוד ביַקוּטְסְק ב־1959 נגמלתי מעישון. כנראה, שאירועי אותו יום היו כל כך חזקים, שחזרה תשוקתי לניקוטין. ברחוב ניגשתי לקיוסק וקניתי חפיסת סיגריות וחזרתי לסורי. שנתיים עישנתי בהתמכרות מחודשת ורק בארץ הצלחתי להיגמל שנית מהעישון.

ההכנות ליציאה מוילנה

לא רצינו לאבד אפילו יום אחד בהכנותינו ליציאה. שאפנו לעזוב את גבולות ברית המועצות בהקדם האפשרי. לא רצינו להישאר חודשיים שלמים במדינה שנתפסה בעינינו כארץ גזירה.

בהכנותינו להגירה לא היו לנו יחסית בעיות גדולות. לא היה לנו כסף מיותר, שידאיג אותנו איך להמירו לשווה כסף. יהודים, שהיו משופעים בכסף רב, היו מאוד מודאגים וטרודים בחיפוש דרכים להמיר את הכסף בטובין ובכך להציל את ממונם. את הרהיטים שבֶּלָה קנתה השארנו להירשל ואת יתר הרכוש, כולל כמה רכישות חדשות, ארזנו בחמישה ארגזים ובארגז שישי את הפסנתר של מירה, שקיבלה במתנה מהדודה אסנת מאמריקה. היה הסדר, שהרוסים הרשו לאזרחי חוץ לקנות במטבע חוץ מתנות לקרוביהם בברית המועצות. הודות להסדר זה קיבלנו את הפסנתר. הבעיה הייתה להשיג קרשים לארגזים. המליצו לנו על ליטאי אחד שפתר את בעיית רכישת הקרשים ובעצמו גם הכין את הארגזים. המחירים היו מפולפלים, אבל לא עמדנו על המקח, שמחנו שיש מי שמכין את הארגזים. הכסף המועט שהיה בידינו ממכירת דירתנו (3,000 רובלים) הוצאנו על רכישת כמה שטיחים, רהיטים ומערכת כלי אוכל. כמה מאות רובלים השארנו להוצאות הנסיעה. מובן, שאת רוב הרכישות עשינו בפרוטקציות ובתיווכים של אחינו בני ישראל שעלו כסף רב. גם עצם האריזה הייתה מלאכה לא קלה ומקצועית. חייבים להקפיד באריזה, כדי שהתכולה בארגזים תגיע שלֵמה ליעדה. לשם כך שכרנו יהודי בשם שכנוביץ' (דומה לשם משפחתי) והוא ארז את כל רכושנו בצורה מקצועית ומאוד בטוחה.

באחד הימים יצאתי למוסקווה לקבל ויזות מעבר בקונסוליות של הונגריה ואוסטריה וכן להמיר רובלים לדולרים בבנק המרכזי הסובייטי במקום. הורשה לנו להמיר מאה דולר לנפש, כלומר שש מאות דולרים לכל המשפחה. מחיר הדולר לפי השער המלאכותי של הרובל היה ממש מגוחך וקטן. לפי חישובי כלכלני ברית המועצות היה הדולר יותר זול מהרובל והודות ל“חישוב הנכון” הזה חסכנו לא מעט כסף בהמרה.

במוסקווה התארחתי אצל חברי זאב פַּק ואשתו רוּפָה שקיבלו אותי יפה מאוד. זאב לא הפסיק לשכנעני, שבסוף גם הוא יעלה ארצה. הוא לא מפחד לקבל ממני מכתבים בהגיעי לארץ. לצערי הגדול לא זכה זאב לעלות ארצה. שנתיים אחרי עלייתי הוא נפטר ממחלת לב קשה.

למחרת שכרתי מונית ותוך יום אחד הספקתי לקבל בקונסוליות את הוויזות וגם את הדולרים שהוקצבו לנו. עוד הספקתי לרכוש בחנויות כמה דברים ולפנות ערב חזרתי בטיסה לווילנה.

בינתיים חלף הזמן ונשאר פחות מחודש לתוקף אישורי ההגירה שלנו. באותה שנה חל חג הפסח מוקדם, בתחילת חודש אפריל, ואהרון עמד על כך שנצא למחרת שמיני של פסח (בגולה חג הפסח נחוג שמונה ימים), כדי שלא יסתכן באכילת חמץ בדרך. ואכן כך הוחלט - ביום ראשון, 13 באפריל 1969 אנו יוצאים לישראל. שימו לב, שכל המאורעות החשובים בחיי התרחשו בכל פעם ב־14 בחודש או קרוב לו - יום לפני או יום אחרי. אהרון הסביר, שלפי המסורת היהודית המספר 13, בניגוד למקובל אצל הנוצרים, נחשב למספר טוב.

פרידתי מטבוחי קִיבַּרְט וּוִירְבַּלן

לפני עוזבנו את ברית המועצות עמדה בפני עוד משימה אחת חשובה מאוד. נדרתי, שלפני צאתי את ברית המועצות עלי לעלות על קברותיהם של קדושי עירותנו, קיברט ווירבלן, שנטבחו בשואה. לביקור הפרידה משוכני העפר התלוו אלי ולבֶּלָה גם בנותנו. רציתי שתיראנה במו עיניהן את קברותיהם של יהודי עיירותנו ותדענה מה עוללו הגויים ליהודים בגולה. חשבתי שזה יהיה השיעור האחרון שלהן בתולדות עמנו על אדמת נכר. שבוע לפני עלייתנו נסענו לקובנה לבן דודי אבא הופמן, כדי להיפרד ממשפחתו. וֶרָה, אשתו של אבא, הייתה נסערת מאוד עקב החלטתנו לעזוב את רוסיה ולהגר לישראל. היא כקומוניסטית האמינה לכל השקרים שקראה ושמעה בעיתונים וברדיו הסובייטים. היא התחננה בפנינו, שנשאיר לה לפחות את מירה’לה, כדי שלא תצטרך לסבול שם בארץ הקפיטליזם ושביעת המלחמות. הרגענו אותה ואמרנו לה שישראל יקרה לנו, כפי שרוסיה יקרה לה ושזו היא מולדתנו שאנו שואפים לחיות בה. לימים, אחרי שנוכחה כמה אנו מאושרים בארץ ועד כמה שונה מצבנו ממה שתארה לעצמה, התוודתה במכתביה שאכן צדקנו.

יחד עם אבא יצאנו כולנו לקיברט. הראיתי לבנותיי את המקום בו גדלתי ואת המקום בו עמד ביתנו שחרב. עברנו בחטף ברחובות העיר ויצאנו לווירבלן, לוִויגַינֶס - לגיא ההריגה. בדרכנו לגיא סיפרתי לבנותנו על ייחודיות המקום. בנעורי היה זה מקום משחקים בשבילנו הילדים היהודים ועכשיו - מקום קבורתם של רוב רובם של יהודי עיירותינו, שלא מתו מוות טבעי, אלא נטבחו על ידי הנאצים ועוזריהם הליטאים. אמרתי להן שזו למעשה הסיבה העיקרית לעזיבתנו את רוסיה ועלייתנו לישראל, למדינת היהודים. “לא בגלל מצב כלכלי נחות או בגלל רמת חיים נמוכה אנו עוזבים, אלא בגלל רצוננו להקנות לכן, בנותנו, חיי חופש, חיים שבהם לאומיותכן העברית לא תהיה לכן לרועץ”.

בגיא מצאתי את שטח הקבורה מגודר בשרשרת. הוקמה גם מצבת בטון עם כתובת ברוסית ובליטאית בנוסח המוכר: “פה קבורים אזרחים סובייטיים בני אומות שונות, שנטבחו ע”י הנאצים במלחמת 1941–1945". נכון, שבכמה מבורות הקבורה נקברו גם חיילים סובייטיים רבים, שנפלו בשבי. כל יהודי עיירותינו, על טפם, נשותיהם וזקניהם נטבחו רק בגלל היותם יהודים. לא יכולתי להבליג על הסילוף הסטנדרטי הבולשביקי הזה. מצאתי בקרבת מקום חבית, שכנראה נשארה מזמן העבודות להקמת המצבה. טיפסתי עליה ובאולר קטן, שהיה בכיסי, חרטתי מגיני־דוד על ארבעת צדדיה של המצבה. זה נהיה הסימן היחידי ללאומיותם של שוכני הבורות במקום. שוב חזרתי ואמרתי לבנותיי: “ראנה, דענה וזכורנה מה עשה העמלק הנאצי לבני עמנו!”. ניקינו את השטח ואמרתי, כמקובל, את תפילת “קדיש”. עזבתי את המקום בכאב גדול אבל גם בהכרה מאושרת, שאנו, ילדוֹתנו וצאצאינו שיבואו אחרינו, לא ידעו יותר פוגרומים ורדיפות מצד צוררי עמנו. עוד באותו יום חזרנו לווילנה.

את מטעננו, בשישה ארגזים, שלחנו ללא כל בעיות לצ’וֹפּ - תחנת הגבול. לפני זה הייתה לנו בעיה, שלא הוזכרה, במכירת דירתנו וקבלת הכספים תמורתה, שהיו מאוד נחוצים לנו. כמסופר, נקנתה דירתנו במסגרת קואופרטיב ואהרון נחשב לבעליה. אבל הייתה מגבלה משמעותית במכירתה, כי בעל הדירה לא היה זכאי להחליט למי למכור אותה. שלטונות העיר היו אמורים לקבוע למי תימכר הדירה מבין המחכים בתור. המכירה בוצעה ע"י שלטונות העיר לפי המחיר שבעל הדירה שילם עבורה בזמנו בניכוי פחת לפי השנים שגר בה.

כשנודע בעיר, שדירתנו עומדת למכירה, התחילו לנהור אלינו קונים שהציגו את עצמם כנמצאים ברשימה מיוחדת “בלי תור”, כנכי מלחמה, בעלי זכויות יתר וכד'. הבהרנו לכולם, שלא אנו המחליטים ושיטריחו את עצמם לפנות למועצה העירונית לענייני דיור. ראינו שהזמן חולף ולא קבעו לנו קונה לדירה. לא הבנו מה הסיבה - הרי כל כך הרבה מחוסרי דיור בעיר ולמה לא מחליטים למי להעביר את הבעלות על דירתנו. עד מהרה נפתרה התעלומה. התברר, שכל המועמדים “ללא תור”, “בתור מיוחד”, “נכי מלחמה” וכדומה נשארו בלי דירה ואת דירתנו מכרו לחותנתו של ראש הוועד שלנו קוּרִיס, שאבא שלו היה שר בממשלת ליטא הסובייטית. החותנת בכלל לא הייתה תושבת וילנה. היא ומשפחתה התגוררו בכפר רחוק מהעיר, אבל, כאמור, פרוטקציה מעל לכל. גם הפעם נשארו הנזקקים בתור ואת הדירה קיבלו אנשים “שהמלך חפץ ביקרם”. קיבלנו את הכסף ועוד הספקנו להוציאו על רכישות שפירטתי קודם.

היציאה מברית המועצות

את חג הפסח חגגנו כהלכתו והסבנו בשני “סדרים”, כנהוג בגולה. בֶּלָה הכינה בתנאי חוסר כלים וכל ציוד מטבח את הסעודות לחג. גם הירשל ומשפחתו הסבו איתנו לערבי ה“סדר” האחרונים בגולה. תפילתנו הייתה שבשנה הבאה נחגוג את חג הפסח יחד עם הירשל ומשפחתו בארצנו. אין להתעלם מהרגשות הקשים שהיו לכולנו עקב הפרידה הקרובה מהירשל ומשפחתו. הסיכוי לראותם בקרוב בארץ היה אפסי. ב־1969 הרשו רק למעטים לצאת את גבולות ברית המועצות וזאת בתנאי שלמהגרים אין תוארי השכלה גבוהה. הירשל ויונינה היו בוגרי אוניברסיטאות. מובן, שבֶּלָה, יונינה ורחל הזילו דמעות לא מעטות.

ברצוני לספר על קוּריוֹז שקרה לפני צאתנו לדרך. ברשותנו היו כמה מזוודות כבדות עשויות לֶבֶד שהבאנו מיַקוּטְסְק. הן לא הספיקו לאריזת כל חפצינו שהתכוונו לקחת איתנו לדרך, למען סיפוק צרכינו בזמן הראשון בארץ. חיפשנו ללא הצלחה בחנויות אחרי מזוודה נוספת. גם פרוטקציות שהפעלנו לא עזרו - פשוט לא ניתן היה להשיג מזוודה בווילנה באותה העת. בהיותי במוסקווה השקעתי מאמצים ועברתי בעשרות חנויות “כלבו” (אוּנִיוֶורמַג) והכל לשווא. בסוף נפתרה הבעיה בצורה מקורית ביותר. אצל חברנו ווליק ברנשטיין השתמרה מזוודה של סבתו איתה היא נסעה לחתונתה בברלין בסוף המאה שעברה. מזוודה ישנה זאת שימשה אותנו בדרכנו, אבל היא התפוררה כליל בהגיענו לארץ.

ובכן היינו מוכנים לצאת לדרך להגשמת השלב האחרון במסענו בן עשרים ושמונה השנים - העלייה לישראל. באותו יום ראשון, יום עזיבתנו את וילנה, המה ביתנו מבקרים שבאו להיפרד מאיתנו. כולם שמחו בשמחתנו, אבל לא מעטים הזילו דמעה ביודעם, שזו פרידתם הסופית מאיתנו. לא אשכח, איך התגלה לעיני ידידנו, יוצא קיברט, חיים מילץ (הזכרתי משפחה זאת ברשימות אלו) עומד בחדר המדרגות ומתייפח. הוא רק יצא מביתנו לאחר שנפרד מכולם. אני בדיוק חזרתי הביתה וראיתיו עומד בחדר המדרגות ובוכה. חיים היה יהודי, שלעולם לא נתן דרור לרגשותיו, נראה היה כאדם קר מזג. הפעם לא עמדו לו כוחותיו כשיצא מדירתנו, ובחשבו שלא רואים אותו, פרץ בבכי. ניגשתי אליו, התחבקנו ונפרדנו. בקול חנוק הוא איחל לנו:“שתהיו מאושרים וחופשיים!”. אמר והסתלק בריצה. יותר לא ראיתיו - הוא נפטר שנתיים אחרי עלייתנו.

את ארוחתנו האחרונה בווילנה אכלנו אצל פרומה וְווֹליק ברנשטיין, שהיו שכנינו באותו בית. האחרון שנפרד מאיתנו על יד הבית בדמעות ובהתרגשות היה בוריס ברנשטיין, אביו של ווליק. הוא זכה לעלות ארצה ולבוא לקבר ישראל באדמת המולדת.

בבית הנתיבות חיכו לנו הרבה אנשים, כולם נרגשים מעצם העובדה שמלווים יהודים העולים לישראל. הרכבת הגיעה בזמן וכשנכנסנו לקרון ראינו דרך החלון את הרציף מלא מלווים שלנו ושל עוד שתי משפחות שעלו יחד איתנו. כולם נפנפו לפרידה ואיחלו הצלחה. פתאום מישהו תפס אותי מאחור. הסתובבתי וראיתי את חברי זוּנְדְל פֶדֶר מחבק אותי. כמסופר, היה זונדל בתפקיד ממשלתי בכיר וגם חבר המפלגה (מדומה, כמובן). בגלל מעמדו לא יכול היה להיפרד מאיתנו בגלוי ולכן נכנס, כנראה, לקרון סמוך לשלנו ועבר למקום בו עמדנו. הוא חיבק אותי ואת בֶּלָה, ליטף את ראשיהן של בנותנו ובקול חנוק אמר בעברית: “עלו והצליחו! אני אבוא, לא אשקוט!”. אמר, ובמהירות הסתלק מהמקום. אחרי יותר מעשרים שנה זכה זונדל להגשים את חלומו ועלה עם משפחתו לארץ. לצערי, לא האריך ימים בארץ ואחרי כשנתיים נפטר ממחלת הסרטן.

הרכבת זזה ואנו עמדנו כחולמים - האומנם יצאנו לדרכנו למדינת ישראל?! אהרון אמר בהתרגשות, שיש לקבל את עלייתנו לארץ ישראל כ“אַתְחַלְתָּא דִגְאֻלָה”. כלומר, אנו יכולים להרגיש את עצמנו כנגאלים.

נשף פרידה לעלייתנו ארצה – אשר רובינשטיין מגיש לנו מתנה מחברינו, ווילנה, אפריל 1969

בדרכנו לישראל

אחרי שבית הנתיבות של וילנה נעלם מעינינו, התיישבנו בתא הקרון ועשינו היכרות עם שתי המשפחות העולות שהתלוו אלינו: משפחות קִיטָאֶבִיץ' וּפֶרְסְקִי. היינו, אמנם, בדרכנו לגבול הסובייטי, אבל אני עדיין לא הייתי שקט. מי יודע איך יתפתחו העניינים? עד שלא אחצה את הגבול האוסטרי, דבר לדידי לא בטוח. את מחשבותיי הנוגות שמרתי לעצמי ולא שיתפתי איש בהן. כולם קרנו מאושר והחליפו דעות וניחושים לגבי מי שיפגוש בארץ את המשפחות העולות. למשפחות פרסקי וקיטאביץ' היו אחים ואחיות בארץ ולא היה להן כל ספק שייבואו לקבלם בשדה התעופה. רק הפרידה הקרובה מהירשל, שהתלווה אלינו עד הגבול, העיבה על מצב רוחנו המרומם.

למחרת בבוקר הגענו לעיר לְבוֹב. כדי להגיע לתחנת הגבול צ’וֹפּ היינו חייבים להחליף רכבת בלבוב. לצערנו, התבשרנו, שהרכבות לכיוון הגבול הצ’כי וההונגרי מרביתן לא עוצרות בלבוב ואין להשיג כרטיסים להן. ישבנו בבית הנתיבות ואכלנו את ארוחת הבוקר, שהייתה אתנו בתיק הגדול, שבילינקה רכשה בזמנו בווילנה. הגיע גם זמנו! ניגש אלינו אדם לבוש בסרבל ושאל אותנו ביידיש אם אנו נוסעים לצ’וֹפּ בדרכנו לישראל. אישרנו, שאכן כך, אבל יש לנו בעיה להשיג כרטיסים לרכבת. הוא ייעץ לנו לא לסמוך על הרכבת הישירה ולנסות לנסוע ברכבת פרוורים עד תחנה מסויימת, ששמה נשכח ממני, ושם להחליף רכבת שתביא אותנו ישירות לצ’וֹפּ. הוא היה “נדיב מאוד” ורכש בשבילנו את הכרטיסים האמורים, שבכלל לא הייתה בעיה להשיגם, ולקח כמה רובלים עמלה בשביל הקופאית, כביכול. לפנות ערב הגענו לצ’וֹפּ. ידעתי שביממה הבאה יחרץ גורלנו לחסד או לשבט - היוּתר לנו להמשיך בדרכנו לישראל או, חס וחלילה, יחזירונו למקומות המוכרים לנו. עצבנותי, כנראה, הייתה ניכרת על פניי ובֶּלָה חששה שאני מרגיש לא טוב והתחילה לחקור למחושי, כדי לתת לי את התרופה המתאימה.

עוד בווילנה היו ידועים לנו כל התהליכים בחציית הגבול בצ’וֹפּ להונגריה. קרובים, שליוו משפחות שעלו לפנינו, חזרו לווילנה וסיפרו על כל המתרחש שם בעת בדיקת המטען. הדבר החשוב ביותר נחשב לעבור בשלום את בדיקת החפצים, שנשלחו לפני כן ברכבת לצ’וֹפּ. אנשים, שהטמינו בחפצים דברי ערך, שלפי החוק אסור להוציאם מברית המועצות, חששו מאוד מעצם הבדיקה. החשש היה לא רק לאובדן הרכוש, אלא גם לאפשרות להיאסר ולהישפט. לנו לא היה ממה לחשוש. לא היה דבר במטעננו שיכלו להגדירו כלא חוקי, אבל, כדי שלא יתנכלו לנו במזיד, ידענו שיש לשחד בצ’וֹפּ מחסנאית בשם אנושקה. אחרי שהסתדרנו ב“מלון” בצ’וֹפּ, שבחדריו זגוגיות החלונות היו מנופצות, פניתי מיד לתחנת הרכבת לחפש את אנושקה. לא לקח זמן רב ומצאתיה ברציף כשהיא בגילופין. הצגתי את עצמי בשמי כנוסע לחו"ל והבעתי את הערכתי על ששמרה היטב על מטעננו שהגיע מווילנה וברצוני להודות לה על כך. לא היה צורך לדבר איתה הרבה. מסרתי לה כמה בקבוקי וודקה ליטאית “פַּלַנְגָה”, שלדברי קודמי במסע, הייתה מאוד נחשקת על ידי פקידי המכס. סיכמנו, שלמחרת בשמונה בבוקר נתייצב לבדיקת מטעננו.

בדיקת המטען עברה ללא בעיות מיוחדות. כשראו את “עושרנו” הארוז בארגזים וזאת בהשוואה למטעני קודמינו, הם פשוט צחקו לנו. אחת המוכסות סיפרה על העושר הרב שמוציאים בכמות גדולה של ארגזים. אלינו, פשוטי העם, התייחסו בסבלנות. את הרהיטים הארוזים בכלל לא הוציאו מהארגזים ותוך שעתיים נגמרה הבדיקה בשלום. לקחתי את המוכסת, שטיפלה בסבלנות במטעננו והודיתי לה בסכום כסף, שהכנסתי לכיס מעילה, שפתחה לרווחה ליתר נוחיות. סיכמתי איתה, שגם את מטען היד, כלומר המזוודות שלקחנו אתנו, היא תבדוק. יש לציין, שהמוכסים התנהגו כלפינו יפה מאוד - לא התנכלו ולא עשו צרות במזיד.

חוצים את הגבול

נשאר רק השלב האחרון - לחצות את הגבול בשלום. את הכרטיסים לבודפשט קנינו ללא כל בעיה ועמדנו לצאת לפנות ערב לבירת הונגריה. אני עדיין לא הייתי בטוח בשחרורנו הסופי - חששותיי לא נתנו לי מנוח. טיילנו בעיירה הקטנה ונכנסנו לאחת משתי החנויות במקום. עד כמה הופתענו לראות בחנות הקטנה מלאי גדול של מזוודות, כשבווילנה ובמוסקווה לא הצלחתי להשיג אפילו אחת. כאן בעיירה קטנה, שכוחת אל, שכבו עשרות מזוודות ללא דורש. קנינו מזוודה והתפטרנו מכל השקיות והרשתות בהן ארזנו חלק מחפצינו.

הגיע הזמן לעלות לרכבת. נפרדנו בכאב לב מהירשל והזלנו לא מעט דמעות, במיוחד בֶּלָה ורחל. באותה עת, כפי שציינתי קודם, לא היה להירשל סיכוי לקבל רישיון הגירה. התחבקנו עם גיסי, שהיה לי לאח, ולחשתי לו: “אל ייאוש, גם לך ולמשפחתך יגיע יום השחרור! אנו נחכה לכם בארץ”. נכנסנו לאולם המכס והירשל נשאר עצוב מאוד מאחורינו.

אחרי שעברנו את ביקורת הגבולות ונלקחו מאיתנו רישיונות ההגירה, שהיו לנו במקום דרכונים, התחילו בבדיקת מטען היד. הכל עבר בשלום. אותה המוכסת מהבוקר גמרה מהר את מלאכתה והסתלקה. הגיע השלב האחרון, אחרון - החזרת מסמכינו לידינו ועלייה לרכבת. הבחנתי, שלרוב רובם של האנשים שחיכו יחד איתנו באולם המכס הוחזרו דרכוניהם והם פנו החוצה לרכבת. גם למשפחות קיטאביץ' ופרסקי הוחזרו הרישיונות מזמן והם עלו לרכבת. הדקות נראו לי כשעות ארוכות, אבל רישיונותינו לא הגיעו מהמשרד בו נבדקו. הסתכלתי בשעון וראיתי, שעד ליציאת הרכבת נשארו פחות מעשר דקות ואנו עדיין עומדים במכס. חששותיי גברו. ניגשתי לפקיד אחד שעמד באולם המכס ושאלתיו מה פשר העיכוב בהחזרת המסמכים שלנו בעוד הרכבת עומדת לצאת תוך דקות ספורות. הוא לא הואיל לענות לי ודחף אותי הצידה. פחות מחמש דקות לפני צאת הרכבת הופיע שוטר גבולות והביא לנו את רישיונותינו מאושרות ליציאה מברית המועצות. מזל, שביום הגיענו לצ’וֹפּ סיכמתי עם סבל הונגרי (רוב האוכלוסייה בצ’וֹפּ הייתה הונגרית), שלקח את מזוודותינו מהתחנה למלון, שיחכה לנו למחרת היום בתחנה, עת נצטרך לעלות לרכבת לבודפשט. שילמתי לו בעין יפה והבטחתי לפצותו למחרת בסכום דומה. הסבל אכן עמד עם עגלתו בפתח היציאה לרציף וחיכה לנו. נשארו כמה דקות והיה צריך לעבור מרחק נכבד עד לרכבת. צעקתי לבֶּלָה שתיקח את רחל והבנות ותמהר לכיוון הרכבת. אני ואהרון רצנו בכל כוחנו אחרי עגלתו של הסבל, כדי להספיק לעלות את מטעננו לקרון. הגענו ממש ברגע האחרון. שני הגברים מהמשפחות העולות קיבלו דרך חלון הקרון את המזוודות, שהעלנו יחד עם הסבל. המשפחה והמזוודות היו בפנים ואני הספקתי לקפוץ לקרון כאשר הרכבת כבר זזה. הספקתי לתת לסבל את ששת הרובלים האחרונים שהיו בידי והוא נראה מאוד מרוצה מהתגמול שקיבל עבור עבודתו.

נשמתי לרווחה, ישבתי בקרון והרכבת התקדמה לעבר הגבול. פתאום עצרה הרכבת על יד גשר הנטוי מעל נהר פּרוּט, שהוא הגבול בין ברית המועצות והונגריה. למה עצרה?! הסתכלתי בחלון וראיתי שמשני צדי הקרון עומדים חיילי הצבא האדום. האם נזכרו בי?! למרבה המזל לא השתהתה הרכבת והמשיכה בדרכה. על בניין התחנה שעצרנו לידה ראיתי שלט עם אותיות לטיניות (לא קיריליות) והבנתי, שחצינו בשלום את הגבול. עוד לא הייתי בטוח, שכל הסכנות האורבות לנו מידיו הארוכות של הק.ג.ב. מאחורינו. הרי הונגריה נשלטת למעשה ע"י ברית המועצות. אבל בכל זאת נרגעתי ושכנעתי את עצמי שאם היו רוצים לעצרני היו עושים את זה בשטח הסובייטי.

פגישה עם שליח הסוכנות

באחת אחרי חצות הגענו לבודפשט. כשהרכבת עצרה קפצתי מייד לרציף, כדי לברר אם באו לפגוש אותנו מטעם הסוכנות היהודית. בווילנה התהלכו שמועות, שבבודפשט יש שליח של הסוכנות, שפוגש את העולים בתחנת הרכבת. הסתובבתי ולא ראיתי איש. צעקתי לידידי החדשים בקרון שיתחילו להוריד את המזוודות, מפני שעלולים להעביר את הרכבת לפסים צדדיים. עוד אנו עוסקים בהורדת המזוודות, אני שומע מעין בת קול הפונה אלינו: “הלו, ישראל! הלו, ישראל!” מולי הופיע הונגרי בלוויית אישה ופנה אלינו באותה שאלה “ישראל?”. אישרנו בתנועת ראש, שאכן אנו בדרכנו לישראל. למזלנו דיבר ההונגרי גרמנית קלוקלת אך מובנת. הוא באמת היה השליח מטעם הסוכנות. 27 שנים אחרי אותו אירוע, אני עדיין מלא הערצה ותודה למחליטים באותה עת בסוכנות, שדאגו לתת לנו סעד בצעדינו הראשונים מעבר לגבול הסובייטי. שני סבלים עם עגלות לקחו את המזוודות והתחלנו להתקדם לכיוון בית הנתיבות. הבחנו, שהגוי מהסוכנות שיכור כלוט והתחלנו לחשוש אם הוא באמת שליח הסוכנות או סתם שודד. אשתו, שהתלוותה אליו, ודיברה גרמנית רהוטה, הבחינה במבוכתנו והרגיעה אותנו, שאל לנו לחשוש, היא איתנו והכל יהיה בסדר.

את מטעננו מסר השליח לשמירה בבית הנתיבות ואותנו לקח למלון סמוך לתחנה. המלון היה, כנראה, מימי הקיסר פרנץ־יוזף. החדרים והפרוזדורים היו גדולים ומרווחים, אבל חסרי נוחיות. לא היו אנשים מאושרים יותר מאיתנו. גם פרשת בודפשט נגמרה בכי טוב. השליח הבטיח לבוא למחרת בשבע בבוקר לקחת אותנו לרכבת היוצאת לווינה. כבר בשש היינו כולנו על הרגליים מוכנים להתחיל את יומנו האחרון באזור השליטה הסובייטי והק.ג.ב. ההונגרי הופיע בדיוק בשבע והפעם פיכח. בסבר פנים יפות ובאדיבות בירך אותנו בבוקר טוב ולקח אותנו, לא לפני שכיבד אותנו בארוחת בוקר, לבית הנתיבות. חפצינו הוחזרו לנו, והפעם בלי בהלה של הרגע האחרון עלינו לרכבת לקרון המיועד. יש לציין, שגם את כרטיסי הרכבת מבודפשט לווינה רכש השליח בכספי הסוכנות. ההתנהגות שלו ושל הסבלים הייתה למופת, ואנו, ביודענו שוודקה תתקבל ברצון רב, נתנו להם כאות הוקרה מצדנו שלושה בקבוקי וודקה - כל משפחה בקבוק אחד. נפרדנו מההונגרים החביבים והרכבת יצאה לדרכה לכיוון וינה.

אינני זוכר כמה זמן עבר עד שהרכבת עצרה באיזושהי תחנה ולתא הקרון בו ישבנו שלוש משפחות העולים, נכנס גוי גבה קומה והכריז בגרמנית, שהוא נציג משטרת הגבולות של אוסטריה. הוא ביקש את הדרכונים לבדיקת ויזות הכניסה לשטחה של המדינה. בשומעי, שאנו כבר בשטח הריבוני של אוסטריה, קפצתי ממקומי וחיבקתי את הגוי הגבוה וצעקתי לאהרון: “עכשיו אתה יכול לברך את ברכת ברוך שפטרני מעונשו של זה”.

באותו רגע הגיע לקיצו מסענו הארוך בן 28 השנים ברחבי ברית המועצות. 28 שנים, שבהן לא עבר אפילו יום אחד בלי שהתפללנו וקיווינו להגיע לאותו רגע גדול שבו נוכל לומר בבטחה - אנו בדרך לארץ־ישראל. אנו באמת חופשים! לא חופש מדומה, חופשים ממש! היהודים בקרון פצחו בשירת “הבה נגילה” (כפי שסופר, זה היה השיר המוכר והפופולרי ביותר בין יהודי וילנה) וכולם התחבקו והשמחה הייתה גדולה. השוטר האוסטרי עמד נדהם ולא הבין מה הולך. כנראה, חשב בלבו, שכולנו יצאנו מדעתנו. ניגשתי אליו והסברתי לו בגרמנית, שכל היושבים בתא זה נגאלו לפני דקה מהרודנות הבולשביקית בברית המועצות ומרגע זה אנו אנשים חופשים ולכן “אנא סלח לנו על התנהגותנו הלא הולמת”. הוא הנהן בראשו ואמר: “אני מבין אתכם וברוכים הבאים לאוסטריה”. בו במקום אישר על ניירותינו הרוסיים את כניסתנו החוקית לאוסטריה.

תוך שעה נסיעה הגענו לווינה. כל אותו פרק זמן היה מאוד שמח בקרון שלנו. מתָאים סמוכים הציצו הנוסעים ותהו מה הולך? מה השמחה? שמעתי איך אוסטרי אחד אמר “besofen” כלומר, שיכורים. יצאנו לרציף בווינה ומולי עמדו שני צעירים עם מעילי גשם בידיהם וחייכו. “שלום, מר שדכנוביץ'” פנה אלי אחד מהם. נדהמתי, איך הוא יודע את שמי? חשבתי, שהגוי מבודפשט הבריק על בואנו, אבל ההוא בכלל לא ידע את שמותנו. עד היום לא מובן לי איך הישראלי ברציף בווינה ידע את שמי. הספקתי רק לשאול, מה נשמע בארץ, מכיוון שארבעה ימים לא האזנתי לרדיו. הוא הרגיע אותי ואת כולנו, שהכל בסדר ושלא נדאג.

מחנה המעבר לעולים בווינה

הועברנו על חפצנו לבית הנתיבות ומשם אמורים היו להסיענו למחנה המעבר של הסוכנות על יד וינה, בכפר שֶנאַוֹ. בינתיים התברר שהרכב שהכינו בעוד מועד להעברתנו לא קלט את כולנו על מטעננו ולכן החליטו אנשי הסוכנות להזמין רכב יותר גדול. מזג האוויר היה אביבי ונעים ואנו, שלוש משפחות העולים, עמדנו בכיכר בית הנתיבות ונהנינו מהשמש ומיומנו הראשון לחרותנו. מעבר לכיכר הייתה תחנת דלק וראיתי ששם מתהלך יהודי בלבוש חסידי מסורתי. האמת, שאנו יהודי ליטא, לא היינו מודעים למנהגי החסידים בפולין, שהיו לובשים בגדים מיוחדים כמו קפוטה, שטריימל וכו‘. רוב רובו של הציבור היהודי בליטא לא היה חסידי והוגדר “כמתנגדים”. אנחנו לבשנו בגדים רגילים ככל יתר האוכלוסייה במקומותינו. ב־1940 עת למדתי בווילנה, ראיתי לראשונה יהודים פליטים מפולין בלבוש החסידי הלא שגרתי. שמחתי לראות יהודי לבוש בקפוטה בתחנת הדלק והפניתי את תשומת לבם של ידידי:“ראו, ראו יהודי מולנו!”. דלקתי אחריו ורמזתי לו לגשת אלינו. הוא ניגש ושאלתו הראשונה ביידיש הייתה “מאין יהודים?” ענינו לו, שאנו רק יצאנו את רוסיה הסובייטית. “ולאן אתם נוסעים?”, שאל. מה זאת אומרת לאן? האם יש אלטרנטיבה? תהינו. “אנו נוסעים לארצנו, למדינת ישראל”. “והילדים המתרוצצים כאן הם ילדיכם?” הוא היקשה בשאלות. “בטח שלנו” ענינו. “חבל מאוד”, טען היהודי “שאתם לוקחים ילדים רכים לארץ השמַד, הרי שם יהפכו את ילדיכם לגויים. טוב שפגשתם אותי. אני יכול לסדר לכם ויזה לבלגיה, נקציב לכם כסף לדרך ובהגיעכם לבלגיה נדאג לפרנסתכם ותהיו בטוחים, שילדיכם יגדלו כיהודים”. עמדנו פעורי פה מול הצעותיו של אותו “יהודי טוב”. הסתכלנו איש ברעהו ובסוף אזרתי אומץ ואמרתי לו, שאם נפשו יקרה לו, שיסתלק מהר ולא - יבולע לו. החרדי לא חיכה, שאתחיל לקיים את הבטחתי ועזב בחופזה את המקום. זו הייתה פגישתי הראשונה עם יהודי חרד, כביכול, ליהדות. זה היה שיעור ראשון ביחסם של דתיים קיצוניים לציונות. האמת, שלא הייתי צריך להיות מופתע. נזכרתי, איך לחמו אנשי “אגודת־ישראל” בליטא בציונות, בגימנסיות ובבתי הספר העבריים. לא היה מעצור ללשונם בהשמיצם את הרעיון הציוני, את העלייה החלוצית לארץ־ישראל. זכרתי איך רדפו את מורי לתנ“ך בגימנסיה בווירבלן הירשל וִיזַ’נְסְקִי, דודה של בֶּלָה. הרב המקומי ובני משפחתו לא הפסיקו להטרידו ולחייבו לקיים את המצוות, כפי שהם הבינו אותן. המורה ויז’נסקי היה אדם נאור, ציוני ויהודי בכל רמ”ח אבריו, בנו של רב גדול בישראל "ר’ משה דער וויזשאנער" (ר' משה מוויז’אן). הממסד הדתי האגודאי מיאן לסלוח לו על סירובו לזנוח את דרכו לחנך את תלמידיו ברוח הציונות. היו נטפלים אליו בזוטות ומאיימים להלשין לשלטונות, שישללו ממנו את הזכות להוראת התנ"ך. פגישתנו עם החרדי הקנאי בווינה חידשה בתודעתי את המושגים הישנים מלפני המלחמה - מלחמות הפלג החרדי האגודאי ברעיון של שחרור לאומי עצמי - אוטואמנסיפציה - שנַגַד את השקפותיהם, שרק בבוא המשיח, עם ישראל ישתחרר וכל בעיותיו תיפתרנה.

בינתיים הגיע המיניבוס, שלקח את כולנו למחנה המעבר המוזכר. כעבור חצי שעה הגענו לשערי שֶנאַוֹ. זו הייתה אחוזה של אציל אוסטרי, שכנראה ירד מנכסיו והשכיר את האחוזה לסוכנות. בתוך פַּארְק יפה ומטופח, בבית רחב ממדים היה ממוקם מחנה המעבר לעולים בדרכם לישראל. מעל דלת הכניסה של הבניין היו מונפים דגלי ישראל וכרזה בעברית “ושבו בנים לגבולם”. הדגלים והציטוט מהמקורות דיברו ללבנו וריגשו אותנו מאוד. הבחנתי דמעות בעיני אהרון. נראה לנו שארץ־ישראל בהישג יד.

קיבלו אותנו יפה מאוד ובמיוחד זכינו להערכה מצד ה“צברים” במחנה, ששמעו את אהרון ואותי פונים אליהם בעברית. שמחנו, שאנו כבר נמצאים בין יהודים וישראלים וחיכינו לרגע שנצא לישראל. הטיסה לישראל נקבעה למחרת ב־17 באפריל 1969 בערב. ביום עזיבתנו את שֶנאַוֹ היה מזג אוויר יפה וטיילנו להנאתנו בכפר הקטן. נכנסנו לחנות המכולת היחידה בכפר ונוכחנו שניתן לקנות בה נעליים, חליפות וכדומה. לפני צאתנו את וילנה, נזקקה בֶּלָה נואשות לנעליים חדשות. חיפשנו בכל חנויות וילנה ולא הצלחנו להשיג נעליים לפי מידתה. חשבנו, נגיע לישראל ונקנה שם נעליים. איך הופתענו, שבאותה חנות מכולת קטנה בכפר אוסטרי קטן מצאה בֶּלָה את הנעליים המבוקשות. זה היה שעור בכלכלה חופשית בארץ חופשית.

טסים לישראל

יעד חיינו היה כה קרוב - כמה שעות טיסה ורגלינו תדרוכנה על אדמת ארץ־ישראל. חזון, שהיה רק חלום, עומד להתגשם! רחל שאלה אותי אם באמת נגיע היום לארץ־ישראל. אישרתי, שאכן כך, והיא הסתכלה בי במבט אימהי האומר - אתה רואה! החלום מתגשם! הילדים שלנו ושל חברינו העולים התרוצצו באולם ההמתנה. פתאום באה מירה’לה בריצה ובפיה בשורה, שהם, הילדים, ראו במו עיניהם טייסים ישראליים. “איך ידעתם שהם ישראלים?” שאלתי. “יש להם על הכובע סמל עם כוכב בדיוק כזה כפי שהיה לאמא ברוסיה והיינו מסתירים אותו” לבֶּלָה היה מגן־דוד מעצם של מַמוּתָה, שמקורו בביקוב־מיס. את מגן הדוד הזה הייתה בֶּלָה מחביאה בקופסת גפרורים. הלכתי עם מירה’לה למקום שהיא הצביעה ובאמת עמדו מולי שני גברים חסונים במדים שחורים, חולצות לבנות ועניבות ועל כובעיהם - מגן דוד. פניתי אליהם בעברית אם הם הטייסים שיטיסו אותנו היום לישראל. הם ענו בחיוב ושאלו אותנו מאין אנו באים. כששמעו שאנו מברית המועצות, הם הביעו פליאה. “לא ידענו, שברוסיה מלמדים עברית”. מובן, שהעמדתי אותם על טעותם. נפרדתי מידידי החדשים, שאיחלו לנו קליטה טובה בארץ. פרוש המילה “קליטה” היה ידוע לי, אבל לא הבנתי מה הקשר של “קליטה” לחיינו העתידיים בארץ. אלה היו הסדקים בשפה - ביטויים בעברית שחסרו לי. הם חסרו לי מפאת חוסר שימוש יום יומי בשפה וניתוקי מכל השינויים שהלשון עברה במשך הזמן.

לבי התמלא גאווה כשראיתי את מטוס אל־על הגדול בצבעי כחול־לבן ומגן־דוד על זנבו חונה על מסלול ההמראה. רציתי לגשת למטוס ולנשק אותו, אבל הבלגתי - אנשים יצחקו ממני. ברוסיה הזדמן לי לטוס במטוסי “אַאֶרוֹפלוֹט” ובהשוואה למטוס אל־על בו טסנו הם היו קטנים ופחות נוחים. בֶּלָה ישבה בשורה אחת עם הוריה ואני עם הבנות בשורה מאחוריה. למירה וחביבה הייתה זאת הטיסה הראשונה בחייהן. דיילת חיננית הציעה לנו ארוחת ערב, שתפריטה כלל גם זיתים שחורים. לי היו מוכרים זיתים ירוקים, לכן שאלתי את הדיילת איזה פרי זה בצבע השחור. “אלו הם זיתים שחורים” היא ענתה. אמרתי לבנות שתטעמנה מהם. מפני שבארץ־ישראל כולם אוכלים זיתים וגם זכור לי, שבילדותי קראתי, שהחלק הארי בתפריטם של החלוצים היו זיתים. שתיהן טעמו ותיכף…ירקו אותם בחזרה. הם לא היו לטעמן. אכזבה ראשונה מהתפריט העתידי.

פתאום שמענו ברמקול הודעה בעברית וביידיש, שאנו מתקרבים לחופי הארץ ומרחוק נראית תל־אביב. הרמקול השמיע בעוצמה רבה את השיר “הבאנו שלום עליכם” ואנו לא ידענו את נפשנו מרוב אושר ושמחה. בֶּלָה הסתכלה בחלון המטוס ואמרה, שרואים את תל־אביב מוארת בשלל אורות, כאוסף של נרות צבעוניים.

פרק ח': ישראל

נוחתים בשדה־התעופה בלוד

כעבור זמן קצר חשנו, שגלגלי המטוס נעים במסלול הנחיתה של שדה־התעופה הישראלי בלוד (בן־גוריון). האנשים סביבנו פצחו בשירה, כולם היו נרגשים ומאושרים. המטוס עצר והגיע הרגע המרגש, לו חיכיתי כל חיי - רגלי תדרוך על אדמת ישראל. החזקתי בידה של רחל, כדי לשמור עליה, שחס וחלילה לא תמעד ברגע המרגש, עת נרד בכבשׁ המטוס לאדמת ישראל. ברגע שהמטוס בלם על מסלול הנחיתה, אמרתי לעצמי, זכינו לרגע הגדול, תם ונשלם סיפור המסע הארוך שנמשך 28 שנים, מסע הגלַיות והשפלות, ששלל ממני את נעוריי, שאת טעמם לא ידעתי, שגזל ממני במשך שנים את הדבר היקר לאדם - את חירותו וכבודו. החלום הגדול, ששכנענו בו את עצמנו ואת ילדינו, בלי שמץ של סיכוי להתממשותו, התגשם ברגע זה. אנו יושבים במטוס ישראלי, שגלגליו עומדים איתן על אדמת ישראל. התקיימה נבואתו של הנביא ירמיהו “ושבו בנים לגבולם”. כמסופר, כרזה עם חזון הנביא קיבלה את פנינו בכניסתנו למחנה המעבר בשֶנאַוֹ, ועכשיו אנו חשים ורואים במו עינינו בהתגשמותו.

אנו יורדים דרוכים ורגליי עוד מעט תעמודנה על אדמת המולדת ופתאום שומעים צעקה מלמטה - מהרשק, שדכנוביץ'! הבנו, שפונים אלינו והשבתי שאנו יורדים. על יד הכבש קיבל את פנינו אדם שלא היכרנו. הוא הציג את עצמו ככַּלֵב בורשטיין, בעלה של לאה, בת דודתה של בֶּלָה. הוא היה אולי בין היחידים מבין הממתינים, שהצליח להגיע עד מקום נחיתתו של המטוס ושם פגש אותנו. שמחנו מאוד שמקבלים את פנינו ושיש לנו משפחה שדואגת לנו. אבל באותה דקה הבנתי, שהחמצתי את הרגע הכי מיוחל בחיי. כל חיי, עוד מגיל צעיר, הייתי מדמיין בנפשי, איך אדרוך לראשונה על אדמת ארץ־ישראל. חשבתי בלבי, שבאותו רגע אכרע ברך ואנשק את אדמת המולדת הקדומה.

בירדי בכבש המטוס זכרתי את נדרי וחיכיתי לרגע, שאוכל לנשק את אדמת ישראל, אבל כַּלֵב קיבל את פנינו ממש ליד מדרגות הכבש והתבלבלתי מכל ההמולה ופספסתי את הדקה, שאמורה הייתה להיות המרגשת וההיסטורית בחיי. אחרי כמה שבועות סיפרתי לכַּלֵב מה עולל לי, אבל הרגעתי אותו, שאני סולח לו, מפני שכל כוונותיו היו טובות. את אדמת ישראל לא נישקתי, אבל שיחק לי מזלי לנשק חיילת צעירה, שעמדה בין מקבלי פנינו. בכניסה לבית הנתיבות של שדה התעופה עמדו צעירים וצעירות, ששרו וזרקו עלינו שושנים אדומות. עינינו היו מלאות דמעות מאושר ושמחה מקבלת הפנים החמה. מעולם לא הרגשנו כל כך הרבה אהבה מכל כך הרבה אנשים לא מוכרים. בין הצעירים ראיתי בחורה צעירה בחולצה עם כתפיות וחשבתי שאולי זאת חיילת. ניגשתי אליה ושאלתיה אם היא חַיַלָה. “כן - היא ענתה - אני חיילת”. הספקתי ללמוד מילה בעברית מדוברת. אמרתי לה שהיא החיילת העבריה הראשונה שאני פוגש בחיי וחיבקתיה ונשקתיה על לחייה. לימים התברר שהחיילת הייתה בתם של חבריהם של שכנינו לקרון, שהגיעו יחד איתנו באותו מטוס. אימהּ של החיילת מזכירה לי בכל הזדמנות איך חיבקתי את החַיַלָה.

בהיותנו בדרך ניסינו, בֶּלָה ואני, לנחש מי יבוא לפגוש אותנו, אם בכלל. ממחנה המעבר בשֶנאַוֹ הברקתי על בואנו לבת דודתי רחל בתל־אביב ואהרון הודיע לבנות אחיה של רחל אשתו, לאה ויהודית בורשטיין. פרט לבת דודתי רחל, שהכרתיה בילדותי בליטא, אף אחד מהמשפחה בארץ לא היה מוכר לנו אישית. קיווינו שיבואו לקבלנו, אבל מי יודע?! הרי אנו לא מכירים אותם. כמה הופתענו לטובה, כשראינו שקבוצה גדולה של מקבלי פנים מחכה לנו בכניסה לבית הנתיבות. בין מקבלי פנינו היו משפחות הבורשטיינים; בת דודתי רחל עם בעלה אבא בן אפרים; הבת דודה צילה, בתה של הדודה אסנת באמריקה שהוזכרה ברשימות אלו, עם בעלה יוסי ישראלי מקיבוץ מעיין צבי; אוולין ובעלה דיק, גם כן בתה של אסנת; בנימין והדסה אפרתי, בן־דוד של אהרון, יקיר תל־אביב ואחד ממייסדיה וממקימיה ועוד אנשים, שלא היכרנו. כולם עמדו בתור לברכנו ולהציג את עצמם. הרגשנו, שלא רק שחזרנו למולדת, אלא גם מצאנו משפחה גדולה ואוהבת, שכה חסרה לנו אחרי מאורעות השואה, כשכולנו נשארנו יתומים ללא משפחות.

המאורעות וההתרגשויות באותו יום רדפו זה אחר זה. היינו לא רק כחולמים, היינו ממש מבולבלים. ראשית כל, התחלנו לעשות הכרות עם בני המשפחה, שאת רוב רובם מעולם לא פגשנו והיינו מודעים לקיומם רק בצורה מופשטת. מהרמקולים עולות מנגינות ישראליות ובחלקן גם מוכרות לי משידורי “קול ציון לגולה”. פתאום נעלמה לנו מירה’לה. והנה אני רואה אותה יושבת על כתפיו החסונות של בחור גדול ורוקדת עם כל החבר’ה הצברים הורה ישראלית. לראות את בתי בין צעירים ישראלים גרם לי נחת רב, ואני, בלי לחשוב הרבה, נכנסתי למעגל ורקדתי בלהט את ההורה הראשונה שלי על אדמת ישראל.

עוד אנו רוקדים ושמחים לחש לי כַּלֵב, שכדאי לגשת לברר בעניין הקצאת מגורים בשבילנו. אכן הוא צדק! כמעט שכחתי, שיש לטפל גם בענייני מהות, כמו מגורים. הוא לקח אותי למקום המתאים, וכשהפקיד שמע אותי מדבר עברית הציע לי לבחור בכל מקום הנראה לי. בסוף, בעצתו של כַּלֵב, בחרנו בשכונה נווה שלם בתל־אביב, הקרובה למקום מגוריהם של כַּלֵב ולאה. לי עצמי לא הייתה כל דעה בנושא בחירת מקום למגורים. אישית היה נראה לי, שכל מקום בארץ מתאים וטוב באותה מידה. בשעות ראשונות אלו בישראל הייתי די נאיבי. לימים הבנתי טוב מאוד, שגם בישראל, כמו בכל מקום אחר, יש לבחור את מקום המגורים ואת מקום העבודה המתאימים. בשעות הראשונות הכל בעיני היה אידיאלי.

משדה התעופה לקחו אותנו, את בֶּלָה, הילדות ואותי לדירתם של לאה וכַּלֵב ברמת חן. ההורים נסעו עם אוולין ודיק לביתם הזמני בסביון. באותה עת היה דיק בשנת שירות בישראל כפרופסור למתמטיקה באוניברסיטת בר־אילן.

בצאתנו את שדה התעופה עצרו אותנו במחסום ושני אנשים במדים פנו לכַּלֵב. הוא אמר להם כמה מילים והם אחלו לנו נסיעה נעימה והסתלקו. שאלתי את כַּלֵב מי היו האנשים. “אלו היו שוטרים, שבדקו מי הנוסעים ברכב”. התפלאתי מאוד למילה “בדקו”. איך הם בדקו? לא ביקשו להזדהות, לא אמרו לנו לצאת מהמכונית, כדי לבדוק אותנו אישית? אז איזו זו בדיקה? כַּלֵב ענה בחיוך: “מה יש להם לבדוק? הם נוכחו, שהנוסעים הם יהודים וכל בדיקה נוספת מיותרת”. הסברו של כַּלֵב הדהים אותי. “אתה אומר לי - פניתי אליו - שעצם היותי יהודי מקנה לי זכויות יתר?” “תראה - אמרתי - בכל חיי היו לי בעיות עם אפי ועם פני, שגרמו לי צרות צרורות והיו לי למכשול ואילו כאן,לדבריך, הם דווקא מפַלסי דרכי? כן, ברור, אני במדינת היהודים ואפי ופניי הפסיקו לעשות לי צרות”.

הגענו לביתם של כַּלֵב ולאה ברמת חן. בית יפה, מוקף בגינה עם עצי פרי. בכניסה לגינה הסב את תשומת לבה של חביבה עץ מסויים והיא שאלה איך קוראים לו. “שֶסֶק”, אמר כַּלֵב. זה עץ פרי ובבוקר אכבד אתכם בפריו“. עוד מילה למדתי – שסק. בבית פגשנו את הבן הצעיר עמוס. השם עמוס דיבר אלי מלימודי התנ”ך והזכיר לי, שאנו נמצאים בארץ בה התהלכו הנביאים.

אין צורך להוסיף, שכל הלילה, בֶּלָה ואני, לא עצמנו עין. כל כך הרבה אירועים ביום אחד לא נתנו לנו מנוח. עם עלות השחר ניגשתי לחלון הפתוח והסתכלתי בגן. ענפיו של עץ גדול חדרו לתוך החלון. השחר הראשון והיום הראשון בישראל. הרבה חודשים אחרי הגיענו ארצה הייתי חוזר ושואל את עצמי את אותה השאלה - האומנם אני פה, בארץ?

היום הראשון בארץ

בינתיים התעוררו כולם ולפי המלצתו של כַּלֵב יצאנו למקום בו נועדה להיות דירתנו. מקום זה היה באמת קרוב לביתם של לאה וכַּלֵב, כעשר דקות הליכה. להבדיל מרמת חן המטופחת בגינות ובירק, מקום מגורינו נראה כמדבר. פרט לחול וקוצים לא היה שם דבר. רק החלו בבנייה באותו מקום, וכַּלֵב הבטיח, שלא ירחק היום וגם אזור מגורינו לא יהיה שונה ממקומות אחרים בארץ. לדבריו, כך נבנתה הארץ - הכל התחיל מחולות מדבר, מסלעי הרים או מביצות. ותראו מה יפה ארצנו עכשיו!

במקום היו כמה בתים גמורים ומוכנים לאכלוס ואחרים עמדו בבנייה. לא השתהינו וניגשנו למשרד “עמידר” במקום והצגנו לפקיד את אישור קבלת הדירה במקום. שוב חזרה התופעה המוכרת לי כבר - כששמעו אנשי המשרד, שאני דובר עברית הם ממש התמוגגו מנחת. יש להבין שבשנת 1969 העלייה מרוסיה הייתה דלילה מאוד ויודעי עברית היו ממש יחידים. הפקידה אסתר ז"ל, אישה טובת לב ואוהבת יהודים, לא ידעה נפשה משמחה לראות עולה מרוסיה ועוד דובר עברית. המחסנאי, יהודי תימני, חיבק אותי והתנדב לעזור לי בהעברת המיטות ויתר האינוונטר, שהוקצבו לנו. קיבלנו דירה בת שלושה חדרים ומרפסת בקומה השנייה, כפי שביקשתי, כדי שההורים יוכלו לעלות במדרגות. להורים הובטחה דירה נפרדת בבלוק ממול, שבנייתו עמדה להיגמר בקרוב. עוד באותו יום חיברו לנו את המים והחשמל ולמעשה יכולנו לעבור לדירתנו החדשה. לאה ביקשה, שנישאר בשבת אצלם וביום ראשון נעבור למשכננו החדש. כמובן שהסכמנו.

פגישתי הראשונה עם יוסף

בקשתי הראשונה מכַּלֵב הייתה לעזור לי לברר את מספר הטלפון של חברי יוסף רוזין בחיפה ולהודיע לו, שאנו כבר בארץ. לא זכור לי מי התקשר ליוסף, אני או כַּלֵב, אבל הידיעה הועברה אליו. למחרת בשבת ישבנו בגינה ופתאום ראיתי שני גברים ואישה נכנסים. קפצתי ממקומי ובצעקה התחבקתי עם חברי יוסף, בן עירי זיסל קובנסקי וידידתי מימי הגימנסיה במרימפול זַ’נֶט מֶדַלְיֶה. יוסף, בקבלו את הידיעה, שאנו בארץ, מיהר לצאת לתל־אביב במכוניתו ובדרך פנה למושב בית־ינאי ולקח איתו את ז’נט, שהתגוררה במקום. כמה שמחנו, שסוף, סוף הגיע היום ואנו יושבים זה מול זה ומשוחחים כבימים ימימה, עת היינו בחורים צעירים בקיברט, במרימפול. חלפו כל כך הרבה שנים! התבגרנו, הקמנו משפחות. המלחמה הארורה הפרידה ביננו, אבל בסוף, כאמור נפגשנו כאן במולדת.

כעבור שבוע ארגנו יוסף ואישתו פנינה מפגש - מסיבת חברים אצל רחל ודוד לוין בתל־אביב. הם היו חבריו של יוסף מקובנה וביחד עם חברים נוספים ברחו מליטא ועלו ארצה כמעפילים ב־1945. באותה הזדמנות היכרנו לראשונה אישית את פנינה, שהייתה מוכרת לנו רק ממכתביו של יוסף. בילינו את הערב בהעלאת זיכרונות והם היו רבים. גם לנו וגם לחבריו של יוסף, שעברו את זוועות השואה, היו סיפורים מרתקים על דרכם לחופש. הפתעת הערב הייתה כשיוסף שלף מכיסו והקריא כמה ממכתַבַי מביקוב ומיקוטסק. במיוחד נהנו הנוכחים מההתחכמויות שלי, שנועדו להערים על הצנזור הסובייטי. אבל באותו ערב נודע לכולם, שלא הצלחתי להערים על הק.ג.ב. - הם פענחו את כל “מזימותיי”, כהגדרתם, והבינו במדוייק למה התכוונתי באמת במכתביי. כל זה נודע לי, כמסופר קודם, בעת חקירתי ע"י קצין הק.ג.ב. בטולה.

כמה מילים על משפחת הבורשטיינים - בנות הדודה של בֶּלָה, האחיות לאה ויהודית. הן עלו ארצה עם הוריהן בתחילת שנות העשרים וגדלו בארץ ולמזלן הרע הן התייתמו בגיל צעיר מאוד מהוריהן. שני האחים כַּלֵב ומרדכי בורשטיין עלו כחלוצים בתחילת שנות השלושים מהעיר וילקומיר בליטא והיו בין בוני הארץ. שני האחים התחתנו עם שתי האחיות. בינינו ובין משפחות בורשטיין נקשרו מהרגע הראשון לבואנו יחסים קרובים ואוהבים. לאה ויהודית היו לבֶּלָה כאחיות. כמסופר, התגוררנו לא רחוק מלאה וכַּלֵב ובֶּלָה הייתה מבקרת אצל לאה כמה פעמים בכל יום. הן נקשרו אחת לשנייה כאחיות אמתיות. יהודית ומוטקה גרו רחוק מאיתנו, בצפון תל־אביב, אבל גם הם היו מתמידים לבקרנו ועשו הכל, כדי להקל על קליטתנו בארץ.

הקליטה הראשונית בארץ

בשדה התעופה בווינה לא הבנתי למה התכוונו טייסי אל־על, כשאיחלו לנו קליטה טובה בארץ. בארץ התברר לי תוך זמן קצר למה התכוונו הטייסים. קליטת העולה בארץ מתבטאת לא רק באספקת מגורים והיכולת להשיג תעסוקה לפי כישוריו ומקצועו. להצלחת הקליטה נלווים כמה נדבכים חשובים לטמיעתו של העולה בתרבות הלא מוכרת לו בארץ החדשה וכמובן גם הסתגלותו לחברה וללימוד השפה העברית. אני אישית לא סבלתי מחבלי הקליטה האמורים. ידיעת השפה העברית הייתה לי לעזר רב בקליטתי. נוסף לכך, ארץ־ישראל לא הייתה זרה לי. הכרתיה מלימודיי בגימנסייה העברית. הייתי בקי בגאוגרפיה של הארץ וכמובן מודע להיסטוריה של היישוב העברי בארץ. הכרתי את פעולות ההתיישבות העברית בשנות השלושים ואת המאבק של היישוב על בית לאומי ובהמשך על מדינה. עזר לי לא מעט להכרת הארץ באותה תקופה החומר הרב, שאבא שלי ז"ל הביא לי מביקורו בארץ־ישראל ב־1932. היו לי מפות מפורטות של הארץ לאזוריה, צילומי נופים והרבה חומר על צורות ההתיישבות באותה עת. מובן, שגם המידע שצברתי משידורי “קול ציון לגולה” והעיתון “קול העם” העשירו את ידיעותיי על הנעשה בארץ בשנים האחרונות. לא הרגשתי זר בארץ, להפך, נראה היה לי, ששם, בחוץ לארץ, הייתי זר וכאן חזרתי למקורותיי. לפעמים הייתי מדהים ותיקים בארץ בבקיאותי במסלולי נסיעה, בכבישים חדשים שנבנו ובמיוחד בנעשה ובמתרחש בארץ טרם הגעתנו.

כשנגמרו “שבעת ימי המשתה” להגיענו ארצה, עמדה גם כאן בעיית הפרנסה בכל חריפותה, כלומר איך להשיג עבודה שתפרנס את המשפחה. שכר הדירה של דיירי הבית, שאבא רכש ב־1932 לא היווה הכנסה משמעותית, מפני שכל הדיירים היו מוגנים לפי חוק הגנת הדייר, חוק אווילי, שלא מובן לי עד היום הזה. כל עיסוקיי ברוסיה בשטח ההספקה הוגדרו כאן כמקצוע ללא דורש. התברר לי גם שגילי, בן 47 מוגדר בארץ כגיל מבוגר מדי. המעסיקים לא היו מוכנים לקבל עובד “כה מבוגר” לעבודה קבועה. תקוותי הגדולה הייתה בת דודתי רחל בן אפרים, שבבעלות בעלה היו סוכנות ביטוח משגשגת ומשרד עורכי דין. רציתי להשתלב במקצוע הביטוח. את רחל זכרתי עוד מקיברט. היא הייתה מבוגרת ממני ב־13 שנים. זכרתי אותה מבקרת לעתים קרובות אצלנו בבית. בגלל הפרש הגילים הגדול בינינו, הכירותינו הייתה שטחית. את בעלה אבא, שהיה עורך דין, ראיתי רק פעם אחת בווילנה ב־1940 בימי השלטון הסובייטי. מאז לא פגשתי אותם. הם עברו בגטו וילנה את זוועות השואה וניצלו בנס. קיוויתי, שכאנשים אמידים, יעזרו לי בקליטתי המקצועית. ואכן, כך התפתחו העניינים. שלושה שבועות לאחר הגיענו ארצה, התקבלתי לעבודה במשרדם של אבא ורחל. אבא הציג אותי לפני עובדי משרדו, 12 במספר, כקרוב משפחה שעלה מרוסיה לתקוע יתד ולהקים בית במולדת. חברי לעבודה היו אנשים נחמדים - כולם עזרו לי בימים הראשונים להסתגל לעבודתי כדי שאוכל מהר להיקלט בה. התייחסו אלי טוב לא רק בגלל קירבת משפחה עם “הבוס”, אלא באמת ובתמים רצו להיות לי לעזר. לא אשכח את הפקיד הבכיר ישראל, בחור צעיר וחסון, קצין בצה"ל, שלא חסך מאמץ, כדי להשכיל אותי בתורת הביטוח בארץ. כבר בימים הראשונים לעבודתי התחלתי להכיר את סדרי הקשרים בין המשרד ללקוחותיו, שהם היו בהחלט שונים מהמוּכָּר לי מעבודתי בברית המועצות. גם הלקוחות, הסוכנים הרבים, שעמדו בקשר עסקי עם המשרד, התייחסו אלי באהדה רבה. כולם רצו לדעת איך חיים ברוסיה הסובייטית. האם החיים שם כה קשים, כפי שמתארים בעיתונים?

המשכורת ששילמו לי הייתה מינימלית - 525 לירות לחודש, שבקושי הספיקו לכלכלת המשפחה. הייתי בטוח, שמשכורתי תעלה במשך הזמן - יש להוכיח למעביד שהנך זכאי להעלאה. גם בישראל קיימים אותם החוקים הלא כתובים כמו ברוסיה - לא ממהרים לשלם משכורות טובות לעובדים שרק התקבלו.

סידור הבנות ללימודים

בין בעיות הקליטה הראשוניות היו גם מציאת מקום לחביבה באולפן ללימוד עברית ולמירה - בית ספר. פניתי למחלקה לעליית הנוער בסוכנות ובלי בעיות ובעצתה של גברת צעירה סיכמנו להפנות את חביבה לאולפן בנצרת עילית. לתומי חשבתי, שבנצרת, בהרי הגליל, לא כל כך חם בקיץ וזה מה שקסם לי בשבועות הראשונים. חביבה, ילידת ביקוב־מיס, הייתה רגישה לחום הכבד בארץ וניסיתי להקל עליה מבחינה אקלימית. ואכן, היא נקלטה יפה באולפן והייתה מרוצה מיחס המורים והחברים הרבים שהגיעו מכל קצות תבל.

הפעם השנייה שפניתי לסוכנות הייתה בקשר לרישומה של מירה לבית ספר. מכריי בארץ לא ידעו לייעץ לי בנושא ולכן פניתי לסוכנות. התקבלתי יחד עם מירה’לה לפגישה עם פקיד סוכנות, שאמור היה לייעץ לי בעניין לימודיה. לצערי, הפקיד הנ"ל לא שש לטפל בענייני תפקידו, הוא התנהג בצורה פוגעת ולא רצה בכלל לשמוע מה יש לי לומר. אמרתי לא, שכנראה טעיתי בכתובת ולקחתי את מירה ביד ויצאנו את לשכת הסוכנות. מאז לא היה לי כל מגע עם הסוכנות ופקידיה.

חזרנו עם מירה באוטובוס וכשירדנו בתחנה בקרבת מגורינו, הבחנתי בילד בגיל בית הספר הולך עם ילקוט על הגב. פניתי אליו ושאלתיו איפה בית הספר בו הוא לומד. הילד סיפר לנו ברצון, שהוא תלמיד בית הספר “צבי שפירא” שמעבר לכביש. הודיתי לילד וללא היסוס לקחתי את מירה לאותו בית ספר. כשהגענו לשעריו ביקשתי לראות את המנהל. הילדים, שהיו כנראה בהפסקה, סיפרו לי שיש להם מנהלת בשם רבקה והזעיקו אותה לחצר בית הספר. המנהלת רבקה הייתה גברת בגיל מתקדם וברצון קיבלה אותנו לשיחת הכירות. שטחתי בפניה את בעיית לימודיה של מירה, כשהיא לא יודעת מילה עברית. היא הרגיעה אותי וביקשה לא לדאוג, מפני שהיא וצוות המורים ידאגו ללימודיה ולקליטתה בבית הספר. לא נשכח לעולם את היחס הטוב למירה’לה בבית הספר “צבי שפירא”. המחנכת בכיתה שלה בשם רבקה נבו לא חסכה מאמצים לשלב אותה בחברת הילדים ולעזור לה להשתלם בעברית. בבוקר, לפני השיעור הראשון, היא הייתה מלמדת את מירה עברית והכל בלי כל תמורה. היא גם דאגה, שגם בחופש הגדול מירה תקבל שיעורים בעברית.

קליטתנו החברתית בארץ הייתה מוצלחת. רבים ממכרינו, שהצליחו בדרכים לא דרכים לעלות לפנינו, קיבלו אותנו באהבה לחברתם. בערבים ובשבתות היה ביתנו הומה ממבקרים, שבאו לראותנו ולברכנו לעלייתנו.

היכרותינו הראשונה עם הארץ

כעבור שבוע לשהותנו בישראל, לקח אותנו כַּלֵב לטיול בדרום הארץ. ביקרנו בנמל אשדוד, שרק התחיל להתפתח, באשקלון ובקיבוץ יד־מרדכי. קשה לתאר איך כל מקום שביקרנו ריגש אותנו. קיומם של יישובים אלו היה ידוע לי משידורי “קול ציון”, אבל לראות אותם ממש בעינינו זה דבר אחר. במקומות שביקרנו התרשמנו מהפיתוח וכַּלֵב לא חסך תיאורים “על מה שהיה” ומה נעשה בשנים האחרונות. ראינו איך מקימים ערים כמו אשדוד ואשקלון, שהיו רק בחיתוליהן. היינו מאוד להוטים לתור את הארץ ולראות במו עינינו את המפעל הציוני הגדול של בניית מולדת.

יוסי וצילה ישראלי מקיבוץ מעיין־צבי הזמינו אותנו לטיול בן יומיים לגליל ולגולן. בשבילנו זו הייתה המתנה הכי יפה - להיות בגליל ולראות את הקיבוצים ואת המושבים בגבול הצפון, שאחרי עלייתם לקרקע עקבתי בצעירותי בשנות השלושים. זכרתי את האֶפּוֹפֶּיָה של עליית קיבוץ חניתה על הקרקע בגבול לבנון, את בניית גדר טֶגַרט, שבעקבותיה הוקמו ע"י הקרן הקיימת וקרן היסוד קיבוצים ומושבים לכל אורך הגבול בכוונה לחסום את הסתננויות כנופיות קַאוּקְגִ’י מהצפון. על כל זה ידעתי מהעיתונות היידית בליטא ומהעיתון “דבר” שאחי לייב’לה היה מנוי עליו. ועכשיו הייתי נרגש לראות את כל זה במו עיני.

כשיצאנו את תל־אביב לכיוון קיבוץ מעיין־צבי שעל הכרמל, הבחנתי שהכביש הוא צר ושאלתי בתמימות את יוסי, האם הכביש שאנו נוסעים בו הוא הישן. יוסי הגיב בהתפעלות: "מאין אתה יודע שיש כביש ישן וכביש חדש? “בקול ציון לגולה” שמעתי בלילות על פתיחת האוטוסטרדה החדשה תל־אביב - חיפה והבנתי שהכביש הצר הוא מימי המנדט. על אף היותי בארץ פחות משבועיים, תכננתי יחד עם יוסי את מסלול נסיעתנו ואת המקומות בהם נבקר. לא אפרט כאן את כל המקומות בהם ביקרנו, אבל אציין רק את הביקור בכנרת. הכנרת הייתה כל כך קרובה ללבי משיריה של רחל המשוררת, שהיינו שרים במעון הצופים העבריים בקיברט. טבלתי את ידי במימיה ולא האמנתי שאכן כל זה קורה במציאות.

כל הדרך התמדתי בעזרתו של יוסי, שכל אבן בארץ הייתה מוכרת לו, להסביר לבֶּלָה ולמירה (חביבה הייתה כבר בנצרת) את ערכם ההיסטורי של המקומות בהם עברנו, ויוסי, כמובן, הוסיף על כל החדש שנעשה עת היינו מנותקים מהארץ - מה נבנה ומה נסלל.

דיק ואוולין לקחו אותנו לביקור בירושלים. נסענו כל המשפחה כולל אהרון ורחל. התרגשתי מאוד עת עלינו בכביש המתפתל בהרי יהודה לכיוון הבירה. חיכיתי לרגע עת ניכנס לעיר הקדושה רבת האירועים בהיסטוריה העברית. הכל עניין אותנו בעיר - החל באדריכלות הייחודית של הבתים הבנויים מאבן ירושלמית וכלה בציבור הירושלמי, שנראה שונה מזה שבתל־אביב. לצערנו, עיתוי הביקור לא היה מוצלח, כי באותו יום המתה העיר המוני אדם, משתתפי “צעדת ירושלים” וכל הרחובות היו סתומים. בקושי רב הגענו לכותל. מיששתי את האבנים הקדומות והבנתי את מילות השיר, ששמעתי “בקול ציון” בווילנה, אחרי מלחמת ששת הימים: “יש אבנים עם לב אדם”. אבנים אלו דיברו אלי כאילו נשמה בתוכן ושידרו לי את זיכרונותיהן מלפני אלפי שנים. חשתי בקדושתן ושטחתי בפניהן את תפילתי. רחל רצתה מאוד לבקר בקבר רחל אמנו. נראה, שזה היה חלום חייה. לצערי, בגלל מגבלות התנועה בבירה, לא יכולנו לצאת את העיר לכיוון בית־לחם ונאלצנו, וזאת בקושי רב, לפלס לנו דרך חזרה לתל־אביב.

היכרותי עם ההתרחשויות החברתיות והפוליטיות בארץ

אין לי כוונה להאריך בתיאור פרטי קליטתנו וחיינו בארץ. הם מוכרים לכל אחד שעבר במסלול הקליטה. כפי שצוין קודם, לי אישית לא היו בעיות קליטה. בֶּלָה, שגמרה גימנסיה ליטאית ולא שלטה בשפה העברית, התחילה ללמוד באולפן ערב, שהיה בקרבת ביתנו. מטבעה חרוצה וסקרנית לדעת, היא למדה תוך זמן קצר מספיק בכדי לנהל שיחה בעברית. בת דודתה לאה, שבֶּלָה הייתה מבקרת אותה בתדירות גבוהה, הייתה לה לעזר בלימוד השפה. למען האמת, סיפרו שלאה למדה מבֶּלָה יותר יידיש, מכפי שבֶּלָה למדה ממנה עברית. זו הייתה הפרייה לשונית הדדית. בכלל, השתלבנו מהר מאוד בחיי החברה בארץ.

בזמן הראשון לשהותנו בארץ זכיתי לביקורים כמעט יום יומיים של חברי מפלגות שונות, שרצו להשפיע עלי להצטרף לשורותיהן. דחיתי את כולם, כי רציתי להכיר בכוחות עצמי את החיים הפוליטיים בארץ ואז להחליט אם כדאי לי לתת כתף לתנועה פוליטית כלשהי. הבנתי, שהעיתונים מביאים לידיעת הקורא מצבים פוליטיים בפרשנויות לפי הבנתו והשתייכותו הפוליטית של העיתונאי, ולכן אי אפשר להגדיר אותם כמספקי אינפורמציה אובייקטיבית. היה חסר לי מידע על ההתרחשויות הפוליטיות הלאומיות בתקופה 1941–1955 (ב־1955 התחלתי להאזין ל“קול ציון לגולה”). גמרתי אומר ללמוד על ההתרחשויות בתקופה הנ"ל ממקור אוטנטי מאותה עת. המקור היחידי, שיכול היה לספק לי את המידע החסר היה העיתונות מאותה תקופה. יום אחד אחרי העבודה, הלכתי לספרייה המרכזית ברחוב שאול המלך, ששכנה בצריף גדול ופניתי לספרנית בשם ברכה בבקשה לקבל את העיתונים האמורים. ברכה קיבלה אותי יפה ועם רצון לעזור. התברר, שהיא גם כן ממוצא ליטאי ועברה את השואה. היא מאוד התלהבה מבקשתי ואמרה, שפרט לחוקרים מקצועיים, אני הראשון שפונה בבקשה דומה. סיכמנו, שבימי שלישי אגיע בערבים לספרייה והיא תכין לי עיתונים מכל הזרמים הפוליטיים החל משנת 1945. בלי להחסיר יום שלישי אחד הייתי שוקד במשך כמה שעות על העיתונים שברכה באדיבותה הייתה מכינה לי. לא אוכל לשכוח את האישה הנפלאה הזאת, שלא חסכה מאמץ כדי להרוות את צימאוני להכיר את הארץ ואת פרטי הקמת המדינה. קראתי בעניין רב כל ידיעה וכל מאמר שהופיעו בעיתונים הישנים, שבחלקם הצהיבו מרוב שנים. התרגשתי בכל פעם בקוראי על נקודת יישוב חדשה שהוקמה, על כל קיבוץ שחרש את האדמה הבתולה בהרים ובעמקים והפריח את השממה. זו הייתה הציונות בעיני! בהתפעלות קראתי על הגבורה וההקרבה של הנוער העברי בארץ בימי מלחמת הקוממיות. מאוד עניינה אותי קליטת העלייה ההמונית באותה עת - מבצע שאין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית. אין מדינה ואין חברה בעולם, שהצליחה בתנאים קשים מאוד, לקלוט במשך 4–5 שנים אוכלוסייה שגודלה היה פי שניים מגודל האוכלוסייה המקורית. ללא ספק רכשתי אז מידע רב והייתי מסוגל להסיק את המסקנות הנכונות, לדעתי, בתחומים הפוליטיים והחברתיים בישראל.

לא רק אני הייתי פעיל בכל הנוגע לתולדות תקומת המדינה, גם אהרון פיתח פעילות רבת היקף בהתכתבויות עם מנהיגי המדינה, עם אנשי רוח באוניברסיטאות ועם רבנים בעלי שם בארץ. הוא רכש ספרייה עשירה בספרי תלמוד ומדעים. הוא היה מתמיד כל יום בלימוד ובקריאה. הוא התנגד נחרצות לפרשנותם התורנית של החרדים האנטי־ציונים. לטענתו, חייבים בחורי הישיבות, וזאת עפ“י מצוות התורה, לשרת בצה”ל ולהגן על המדינה ועל שארית הפליטה היהודית בגבולותיה. פעם אמר לי, שלפי תורת ישראל, מוציאים חתן מתחת לחופה, כדי שיוכל להצטרף למלחמת מצווה. מובן, שהוויכוח בין פלגי החרדים והדתיים למיניהם היה מה היא מלחמת מצווה, שדין תורה חל עליה.

בגלל כמה סיבות שלא אפרטן, החלטתי, אחרי תשעה חודשי עבודה לעזוב את משרדו של אבא בן אפרים. בהמלצתו של דוד לוין, שהוזכר קודם, התקבלתי לעבודה בחברת הביטוח הגדולה בארץ “הסנה”. קליטתי בחברה זאת הייתה מוצלחת מאוד ובמשך הזמן הגעתי לדרגה ניהולית. ברצוני לציין את חלקה של החברה בקליטת העלייה מכל הפזורות. “הסנה” לא חסכה מאמץ וממון והקימה אולפנים מיוחדים לעובדים עולים ללימוד השפה העברית והכשרתם לתפקידי פקידות בענף הביטוח. בהמלצתי בלבד התקבלו 11 עולים חדשים לעבודה בחברה והם לא היו היחידים. רבים מעולי ברית המועצות מצאו את ביתם ולחמם באותה חברה. אחרי 18 שנות עבודה פרשתי לגמלאות, מלווה בהוקרה מצד כל חברי לעבודה, שארגנו לי ביוזמת ההנהלה ערב פרידה מרשים בהשתתפות כל עובדי מחלקת הכספים ומנהליה. חבל מאוד ולבי דואב, שבגלל ניהול כושל מצד מנהלי “הסנה” בסוף שנות השמונים ובאשמת הנוהלים הביורוקרטיים של “חברת העובדים” ההסתדרותית באותם זמנים, התפרקה החברה הנהדרת הזאת ויותר מאלף עובדים איבדו את מקור פרנסתם.

סיפור קליטתנו המוצלח בארץ והשתלבותנו בחברה הישראלית הוא רב גווני ומלא התפתחויות בתקופות ובזמנים שונים. אני לא מתיימר להביא כאן את כל הסיפור הזה במלואו לידיעת הקורא. אסתפק בכמה פרטים, שהיו מיוחדים לי ולמשפחתי.

חביבה סיימה את לימודיה באולפן בנצרת ושהתה זמן קצר בקיבוץ רשפים שבעמק בית־שאן. היא עבדה שם בקטיף והכירה את חיי הקיבוץ. לקראת תחילת שנת הלימודים, היא התקבלה ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים.

הפרקים רבי הערך מבחינתנו בחיינו בארץ היו, כמובן, התבגרותן ויציאתן לחיים עצמאיים של בנותנו חביבה ומירה. ב־1973 סיימה חביבה בהצלחה את לימודיה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1971 התחתנה עם בחיר לבה, חברה ללימודים, שמואל גרבר. חתונתם של חביבה ושמואל, שנערכה שנתיים לאחר עלייתנו, הייתה בהיקף מרשים לפי מושגנו דאז. החתונה נחוגה באולם גדול והשתתפו בה 400 מוזמנים בקירוב מהארץ ומחו"ל. בין הברכות והמברקים שהגיעו לזוג הצעיר, היה מברקה של גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל דאז, שהתקבלה בהתלהבות על ידי כל הנוכחים בחתונה.

בתנו הקטנה מירה גמרה את תיכון “ט” בתל־אביב והמשיכה, אחרי שרות צבאי, בלימודיה באוניברסיטת בר־אילן בפקולטה לספרות וספרנות. היא סיימה את לימודיה בהצלחה והמשיכה לעבוד באוניברסיטה. ב־1978 היא התחתנה עם גרישה, בנו של חברי מביקוב־מיס אשר רובינשטיין. גם גרישה כמו מירה הינו יליד יקוטסק.

אושרנו היה גדול, כשנולדו לנו נכדינו ונכדותינו. חביבה ושמואל הולידו את רונית - כיום אחרי שירות צבאי, סטודנטית שנה שנייה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל־אביב, ואת אורן - עומד לפני סיום לימודיו בכיתה י“ב וגיוסו לצה”ל.

מירה וגרישה הולידו את עמית. היום בן 12 ותלמיד מצטיין בכיתה ו' ואת התאומים ענת ועודד, בני 10 - ילדים מוצלחים, חמודים ואהובים. נכדינו היקרים הם צברים, ששפת אמם היא עברית. זה היה חלומנו העתיק - לרוות נחת מנכדים צברים, שיוולדו בחופש, שבנעורינו כה היה חסר לנו.

ב־1971 עלו צבי (הירשל) ומשפחתו ארצה והשלים את איחוד משפחתנו בארץ. צבי ויונה (יונינה) עשו חייל בעבודתם והיום, אחרי הרבה שנות עמל, חיים כגמלאים חיי אושר ונחת מבנותיהם רינה וגיסיה־אסתי. רינה התחתנה עם אלי והולידה את מיקי ואת מאיה - נכדים מוצלחים ואהובים. גיסיה התחתנה עם עופר והשנה עשתה תואר שני במינהל עסקים.

ב־1972 נפטרה רחל מהרשק, אמא של ביילינקה ואחריה ב־1976 נפטר אביה אהרון. שניהם הלכו לעולם בשיבה טובה. מלאי סיפוק ונחת מילדיהם, נכדותיהם והנינה רונית. מאושרים, שבערוב ימיהם זכו להגשמת חלומם ושאיפתם לעלות לישראל, ובבוא יומם לבוא לקבר ישראל באדמת המולדת. יהי זכרם ברוך!

לא אוכל שלא להזכיר את מילותיו האחרונות של אהרון לפני שהחזיר את נשמתו לבורא. בשכבו על ערש דווי לחש לי אהרון בקול חלוש וביקש לאחל חיים טובים ומאושרים למשפחתנו ולכל עם ישראל. אלו היו מילותיו האחרונות גם ברגע האחרון בחייו לא שכח את עם ישראל ומדינתו, שהיו בחייו בראש מעייניו.

כידוע קרס המשטר הסובייטי ומסך הברזל התמוטט ונפתחו לרווחה הדלתות לעלייה מרוסיה. בסיפוק רב אני מציין, שכל יהודי ביקוב־מיס וחברי מיקוטסק עלו בפרקי זמן שונים ארצה והיום הם חיים יחד עם צאצאיהם בארץ מאושרים ומסודרים היטב במובן הכלכלי והחברתי.

סיפור מסעי הגדול הגיע לקצו. אכן תקענו יתד נאמן בארצנו וחיים חיי סיפוק ואושר ומייחלים לשלום ולביטחון המדינה ולדורות הבאים אחרינו.

תם ונשלם סיפור מאבקנו לעלייה ארצה, שנהיה חזון שהתגשם.