בתחילת מלחמת העולם השנייה הגיע מספרם של יהודי ליטא, כולל חבל וילנה, לכדי רבע מיליון. בגלל ייחודם מהבחינה התורנית־תרבותית והלאומית־ציונית כונתה ליטא “ארץ־ישראל ד’גלותא”. ייחוד זה נמשך במידה רבה גם לכשנקלעו כמו רבים מאחיהם במזרח אירופה תחת השלטון הסובייטי על כל המשתמע מכך, לרבות הגליותיהם ההמוניות לאזורים רחוקים ונידחים שבברית־המועצות.
ב־14 ליוני 1941 הוגלו לשם מליטא בקרונות־משא סגורים כ־30,000 איש אישה וילד שהוגדרו ע“י השלטונות כ”יסודות בלתי־מהימנים“. ביניהם היו כ־7,000 יהודים: חלקם – חרשתנים, סוחרים אמידים ובעלי־רכוש, וחלקם – פעילי ארגונים ציוניים ואחרים שהוכרזו כ”לאומניים, מיליטריסטיים וקונטרה־רבולוציוניים". לכל אלה צורפו לרוב גם בני־ביתם. לפי הנחיות המטה האחראי על מבצע ההגליה ועל עתידם של הגולים הם הופרדו ל־2 קבוצות או קטגוריות:
בקבוצה (או הקטגוריה) הראשונה נכללו בעיקר ראשי־משפחות ובודדים שנועדו לשאת עונש מאסר במחנה־עבודה סגור וכד'. הללו הועברו מיד או במשך הזמן למחנות־העבודה שבצפון סיביר כמו ראשוטי שבחבל קראסנויארסק ועוד. רבים מהם מתו מחמת התנאים התת־אנושיים ששררו שם.
בקבוצה (או הקטגוריה) השנייה – נכללו רובם של הגולים ובעיקר: בני־המשפחה של אלה מהקבוצה הראשונה, משפחות שלמות גרידא ואחרים. חלקם הוגלו בשלב הראשון למקומות שונים בחבל אלטאי שבדרום־מערב סיביר, כמו ביסק ועוד. לאחר כשנה בה הועסקו בעבודות שונות, הועבר חלקם לישוב זעיר ונידח בשם ביקוב־מיס ששכן על חצי־אי קפוא (למעשה קרחון) כ־1,000 ק"מ בלבד מהקוטב הצפוני. בקור המקפיא (עד 55- מעלות!) ובסערות הנוראות שהתחוללו שם, נאלצו הגולים לעבוד בפרך למחייתם הדלה בציד דגים ועיבוד שלל הדיג למען הצרכים של מאמץ המלחמה של ברית־המועצות. לקבוצת גולים זו נקלע מחבר הספר שלפנינו – יוצא העיירה קיבארט במערב ליטא, שסיים בשעתו גימנסיה עברית. כסטודנט שנה ב' בביולוגיה היה אמור ב–14 ליוני 1941 להתכונן לבחינות־גמר. אולם כשנודע לו שהוריו כבר נכלאו (כל אחד לחוד) בקרונות ההגליה, הוא הצטרף לקרון בו הובלה אמו החולנית וסעד אותה במסירות־נפש קרוב לשנתיים גם לאחר מכן עד פטירתה. זמן קצר לאחר מכן נפטר גם אביו, שכסוחר אמיד וציוני פעיל – נכלא במחנה ראשוטי.
הודות לגילו הצעיר יחסית ולחוסנו הפיזי והנפשי של המחבר וכן גם הודות להימצאותו באווירה יהודית־תומכת של אחים־לצרה, הוא יצא בריא ושלם מתקופת גלותו־הרשמית שנמשכה 15 שנים. בתקופה רבת־תהפוכות זו, אף זכה להינשא בחתונה יהודית למהדרין (כנראה הראשונה מסוגה שנערכה בסמוך לקוטב הצפוני!) עם בחירת ליבו בלה לבית מהרש“ק, גם היא בת למשפחת גולים מליטא. בסוף תקופת הגלות, עברו לגור בעיר יאקוטסק. בינתיים נולדו להם שתי בנות וניתנו להן שמות עבריים מצלצלים: חביבה ומרים. אין תימה שכבר בילדותן ספגו יותר משמץ של תרבות ישראל שהשפיעו עליהן הסבא והסבתא מהרש”ק כמו גם הוריהן. קרוב לודאי שלא נסתרה מהן העובדה שאביהן מאזין מידי לילה בחשאי לשידורי “קול ציון לגולה”, ואף מנהל חליפת מכתבים שיטתית עם חברו מנוער אינג' יוסף רוזין שזכה להיחלץ בשלהי המלחמה בליטא ולעלות לארץ־ישראל.
למקרא כל פרקי הספר אי־אפשר שלא להתרשם מכמיהתו המתמדת של המחבר לעלות לארץ, כמיהה שפעמה בליבו משחר ילדותו וגברה בימים האפלים (תרתי משמע) ו“הלילות הפולאריים” בגלותו. חיזוק משמעותי בנושא זה קיבל מרעייתו, הוריה ומרוב רובם של מאה ושמונים היהודים – אחים לגורל ולחזון הציוני, ששהו עמו תשע שנים תמימות בביקוב־מיס. טבעי על כן שלאחר ריצוי תקופת הגלות החלו לזוז בהדרגה לאזורים המערביים של ברית־המועצות כמו טולה שמרכז רוסיה האירופית ווילנה בירת ליטא ששמשה בשנות ה־60 מרכז לפעילות יהודית. ואכן מעיר זו, בה החלה ב־1941 פרשת הגלייתו הוא ומשפחתו זכו לעלות למדינת ישראל ב־1969. אי לכך מסתיים ספר מרתק זה
בפרק הנושא את הכותרת “ישראל” בו מתוארות הפגישות הראשונות עם קרוביו וחבריו כולל חברו יוסף רוזין שהוזכר לעיל ושעמו התכתב משך שבתו בגולה הכפולה. בין אם מכתבים אלה שימשו לו כמקורות לאזכור נשכחות ובין אם לאו, מתקבל הרושם שהמחבר ניחון בזיכרון מעולה ובחוש לאבחנה והערכה לגבי עניינים שונים בהם נתקל בשנות גלותו.
כמי שעוסק שנים רבות מטעם האוניברסיטה העברית בחקר קורות יהודי ליטא במלחמת העולם השנייה משני עברי החזית, זכיתי לראיין בשעתו הן את המחבר והן רבים אחרים במאוזכרים בספרו זה. קראתי גם את רוב הזיכרונות שפרסמו גולים נוספים. על סמך כל אלה מרשה אני לעצמי לקבוע שהספר שלפנינו תואם כללית את הממצאים של האחרים ואף משלים אותם. במיוחד אמורים הדברים לגבי התיאור המוסדי, החברתי והציבורי של יהודי ליטא שנקלעו על קרחון שכוח־אל “ביקוב מיס” והפכוהו למעין קהילה יהודית בזעיר־אנפין לפי המסורת רבת־הדורות של היהדות הליטאית. לא בכדי הפרק המרכזי שכותרתו “ביקוב מיס”, ושבו מגולמת אהבת־ישראל במיטבה, תופס יותר משליש הספר.
כך או אחרת יימצא הקורא בספר זה הרבה יותר מאשר זיכרונות אישיים גרידא.
האוניברסיטה העברית ירושלים, י“א באייר תשנ”ו
פרופ' דב לוין
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.