תאריכים חשובים בתולדות הספרות    🔗

המאה השמינית (לפנה"ס)

הומירוס חי כנראה לפני מאה זו

700 בערך שיא יצירת האֶסיוֹדוֹס.

המאה השביעית (לפנה"ס)

640 בערך, נולד סוֹלוֹן.

628 בערך, נולדה סאפפוֹ

המאה הששית (לפנה"ס)

572 – נולד אנאקריוֹן

568 – מתה סאפפוֹ

564 – מת איסוֹפוֹס

559 – מת סוֹלוֹן

525 – נולד איסכילוֹס

522 – נולד פינדארוֹס

210 – מת פיתאגוֹרס

המאה החמישית (לפנה"ס)

496 – נולד סוֹפוֹקלאֶס

487 – מת אנאקריוֹן

484 – נולד האֶרוֹדוֹטוֹס

480 – נולד אֶבריפידאֶס

469 – נולד סוֹקראַטאֶס

460 – נולד תוּקידידאֶס

456 – מת איסכילוֹס

446 – נולד אריסטופאנאס

442 – מת פּינדארוס

427 – נולד אַפּלטוֹן

425 – מת האֶרוֹדוֹטוֹס

406 – מתו סופוקלאֶס ואבריפידאֶס

המאה הרביעית (לפנה"ס)

399 – מת סוֹקראטאֶס

396 – מת תוּקידידאֶס

385 – מת אריסטוֹפאנאֶס

384 – נוֹלדו אריסטו ודאֶמוסתנאֶס

347 – מת אפלטוֹן

337 – נולד מאֶנאנדרוס

339 – נולד אֶפיקוּרוֹס

326 – נולד זאֶנוֹן

322 – מתו אריסטוֹ ודאֶמוסתנאֶס

המאה השלישית (לפנה"ס)

291 – מת מאֶנאנדרוס

287 – נולד ארכימדאֶס

270 – מת אֶפּיקוּרוֹס

254 – נולד פלאטוס

246 – מת זאֶנוֹן

245 – מת תיאוֹקריטוֹס

234 – נולד קאטוֹ

212 – מת ארכימדאֶס

המאה השניה (לפנה"ס)

190 – נולד טאֶרנציאוס

184 – מת פּלאַטוס

159 – מת טאֶרנציוּס

149 – מת קאטו

106 – נולד ציצאֶרוֹ

המאה הראשונה (לפנה"ס)

96 – נולד לוקראֶציוּס

87 – נולד קאטוּלוּס

70 – נולד וירגיליוּס

65 – נולד הוראַציוּס

59 – נולד ליביוּס

55 – מת לוקראֶציוּס

54 – מת קאטולוס

43 – מת ציצאֶרוֹ נולד אוֹבידיוס

20 – נולד פילוֹן

19 – מת וירגיליוּס

9 – מת הוֹראציוּס

4 – נולד סאֶנקה

המאה הראשונה (לספירתם)

17 – מת ליביוּס

18 – מת אוֹבידיוּס

37 – נולד יוסף בן מתתיהו

40 – מארציאליס

46 – נולד פלוטארכוס

50 – מת פילון

55 – נולד טאציטוּס

60 – נולד יובאֶנאליס

65 – מת סאֶנקה

97 – מת יוסף בן מתתיהו

המאה השניה

104 – מת מארציאליס

120 – מתו פלוטארכוס, טאציטוּס

124 – נולד אפוליוּס

140 – מת יובנאליס

המאה השתים־עשרה

נכתב “שיר רוֹלאנד”

1170 – נולד פוֹגלוויידה

1182 – נולד פראנציסקוּס, איש אסיסי,

נכתבו: “טריסטאן ואיזולט”, “רומאן השועל”, שיר “הניבלוגים”.

המאה השלוש־עשרה

1210 – נולד ברונאֶטוֹ לאטיני

1225 – נולד תומאַס אקווינו

1226 – מת פראנציסקוס, איש אסיסי

1229 – מת פוגלוויידה

נכתב: “אוקאסין וניקולט”

1265 – נולד דאנטי

1274 – מת תומאס אקווינו

נכתב “גאֶסטה רוֹמאנוֹרוּם”

המאה הארבע־עשרה

1304 – נולד פאֶטרארקה

1313 – מת בוֹקאַציוֹ

1321 – מת דאנטי

1340 – נולד צ’וסר

1374 – מת פּטרארקה

1375 – מת בוֹקאצ’יוֹ

המאה החמש־עשרה

1400 – מת צ’וֹסאֶר

1431 – נולד וויון

1452 – נולד ליאונרדו דה וינצ’י

1463 – מת וויון

1467 – אֶראזמוּס

1469 – נולד מאקיאַבלי

1474 – נולד אריוסטו

1475 – נולד מיכאל אנג’לוֹ

1480 – נולד תוֹמאס מורוס

1483 – נולדו ראבלאֶ, לותאֶר

המאה השש־עשרה

1519 – מת ליאונארדו דה וינצ’י

1527 – מת מאקיאבלי

1533 – מת אריוסטו נולד מוֹנטאֶן

1535 – מת תומאס מוֹרוּס

1536 – מת אֶראזמוס

1544 – נולד טאסוֹ

1546 – מת לותאֶר

1547 – נולד סרבאנטאֶס

1552 – נולד ספאֶנסר

1553 – מת ראבלאֶ

1561 – נולד ביקוֹן

1562 – נולד לופה דה וואֶגה

1564 – מת מיכאל אנג’לוֹ נולד שיקספּיר

נולד מאַרלוֹ

 

התקופה העתיקה: עריסת התרבות האירופית    🔗

עוד בשחר התרבות האנושית מופיעה השירה. אף לעמים הפרימיטיביים ביותר היו שירים ואגדות, בהם ביטאו רגשותיהם, חוויותיהם והשקפת עולמם. אחדים מעמי המזרח כגון: המצרים, תושבי ארם נהרים, העברים, הפרסים, ההודים והסינים, יצרו תרבות בעלת רמה גבוהה וספרות יקרת־ערך זמן רב לפני היוונים. סיפורי מצרים, אפּוס־גילגמיש, שירי הודו הגדולים – המהבהראטה והראמייאנה – ספרות העברים המקובצת בתנ"ך, ספרות סין, נחשבים לערכי־נצח. הספרות האירופית, כתרבות האירופית בכלל – ראשיתה ביוון.

העם היווני הקדום השתקע באיזור הדרומי של חצי האי הבלקני באלף השני לפני הספירה. מתוך מגע הדוק אל העמים השוכנים בדרומו ובמזרחו של ים התיכון, החלה התרבות היוונית להתפתח בקצב מהיר. נוצרו יצירות אמנות למופת, כגון: האפוסים ההומיריים. באלף השנים שלפני הספירה, בעיקר – במחציתה הראשונה של תקופה זו, נתגבשו שבטי יוון בערים־מדינות קטנות ועצמאיות, שנקראו “פוליס”. משטר זה אופייני גם לתקופת פריחתה של יוון הקדומה. הפוליסים הבודדים ובראשם אתונא, הגיעו לידי שלב גבוה בהתפתחות החברתית ומתוך מאבקים ממושכים הנהיגו בקרבם את המשטר הדמוקראטי. להתפתחות זו נשקפה סכנה מצד הממלכה הפרסית, אולם הפוליסים היוונים שבראשם התייצבה אתונא, הגנו על עצמאותם וגברו על התוקפים המרובים בהם במספרם.

הנצחון על פרס פתח תקופת פריחה ושגשוג ביוון, הלא היא “תקופת פריקלס” הנקראת כך על שם המדינאי, שעמד בימים ההם בראש הדימוקראטיה באתונא. אך המלחמות שפרצו בין מדינות יוון, מתוך התחרות בין אתונא ובין אספרטה, שמו קץ לתקופת הפריחה. מקדוניה שבצפון הבלקן הכניעה את כל יוון והשתלטה עליה. המלך הצעיר, אלכסנדר מוקדון, יצא למסע כיבושים אדיר שזיכהו בתואר “גדול” והנחיל לו ממלכה עצומה. אמנם ממלכה זו התפוררה לאחר מות מייסדה, אולם במדינות החדשות שנוצרו אחרי מותו, שוב הגיעה התרבות היוונית, הנקראת בתקופה ההיא “הליניסטית”, לפריחה חדשה.

אף הרומאים שכבשו את כל איזור הים התיכון וסיפחו אל נחלתם את כל המדינות ההלניסטיות, סיגלו לעצמם את תרבות יוון וביססו עליה את תרבותם, שזכתה אף היא להישגים בעלי ערך.

אכן, ערכים אלה והיופי הרב אשר נוצר על ידי התרבות הקדומה, על ידי האמנות והספרות ביוון וברומא, עמדו לרשות האזרחים החפשיים. לעבדים לא היה חלק ונחלה בתרבות זו. חיי הכלכלה והחברה ביוון וברומא היו מבוססים על משטר העבדות. עמל העבדים, שהיו קנין בעליהם, שלא נחשבו ליצורים אנושיים כלל והיו משוללי זכות כל שהיא, עמל זה הוא שהקים את היסוד שעליו קמו יצירות רבות וגדולות של האמנות והספרות.

תרבות קדומה זו של יוון ושל רומא יצרה על אף מגבלותיה החברתיות ספרות גדולה ורבת־ערך, חלק מתרבות זו הגיעה גם אלינו. הציון “קלאסית” הניתן לעיתים לספרות זו מבטא את הערכת הדורות המאוחרים יותר, שכן פירושו של ביטוי רומאי זה הוא “ממדרגה ראשונה”. בתקופות המאוחרות יותר השתדלו היוצרים להגיע למדרגתן של יצירות תקופה זו.

השקפת עולם, דת, מיתולוגיה    🔗

קיימים הבדלים יסודיים בין השקפת העולם הבאה לידי ביטוי בספרות יוון ורומא ובין השקפת עולמנו. בספרות הקלאסית נודעת חשיבות יתירה למיתולוגיה ולמושגי הדת. הסופרים והמשוררים שאבו מלוא חפניהם ממקור הסיפורים והאגדות על האלים. הם מזכירים תכופות עלילות אליליהם וגיבוריהם, כשם שהאמנות הפלאסטית הרבתה להשתמש בנושאים מעולם זה. להבנת ספרות יוון ורומא דרושה איפוא ידיעת המיתוסים הקדומים, האגדות והמעשיות על גיבורים ואלים.

עמים אלה האמינו באלים רבים. הם איכלסו את העולם באלים שונים. כוחות טבע ותופעות טבע זכו לאלים משלהם, ממש כפי שזכו לכך משלוחי היד השונים והמרובים. אלהים יצר את האדם בצלמו, והאדם אף הוא יצר את האלהים בצלמו. האלים דומים בדרך כלל לבני האדם יוצריהם. האלים מתוארים כבני אדם, מהם בעלי מידות רעות מהם בעלי מידות טובות. למעשה מבדיל רק דבר אחד בין האלים ובין בני האדם – האלמוות.

החשובים ובעלי ההשפעה הרבה ביותר בחבורה הססגונית של האלים הם זבס (בשמו הרומי – יופיטר), מלך האלים, “אבי האלים ובני האדם” היושב על כסא מלכותו בארמונו באולימפוס ושולט משם בעולם. שותפים אתו לשלטון שני אחיו: פוסידון (נפטון) שליט הים והאדס (פלוטו) שליט השאול. לכל סגולה ותכונה חשובה, אליל משלה: אפרודיטה (ונוס) האלילה היפה מסמלת כוחה של האהבה. בתו השניה של זבס, פאלטס אתינה הבתולה (מינרבה) מסמלת את החכמה, הסדר והעבודה. הרמס (מרקוריוס) מגן הרועים, הסוחרים והגנבים, ואמנם תפקיד ההולם את האל, אשר גנב, לפי האגדה, עוד בימי ילדותו את עדר אחיו הגדול ממנו אפולו. אפולו הוא אל אור השמש, המוסיקה, הנבואה, והוא גם אל השירה. השירה והספרות – בנות חסותו. בענין זה, מתחלקות אתו תשע המוזות, בתולות אליליות, בנות זבס. הן מנעימות זמר בסעודת האלים, ואפולו מלווה שירתן בנבל. הן מעניקות לסופר ולמשורר את כשרונו.

מלבד האלים ממלאים תפקיד חשוב במיתולוגיה גם האלים־למחצה, ילידי תערובת של אלים ובנות־תמותה. המפורסם ביניהם הוא הראקלס (הרקולס) בן זבס הגיבור, סמל האדם החזק, אשר הצליח לבצע שתים עשרה משימות קשות ביותר, התגבר על כל מכשול, זכה באלמוות ותפס את מקומו בין האלים.

מיתוסי הגיבורים משמשים תכופות מעין מעבר למסורת ההיסטורית. אין ספק, שלאגדות־גבורה אחדות יש גרעין היסטורי, אף כי הוא עטוף בערפילי אגדה. שתי יצירות מופת העומדות בראשית ספרות יוון, ה“אליאס” וה“אודיסיאה” שואבות את נושאן מאגדות גבורה אלו.

סוגים ספרותיים, צורות    🔗

הסוגים הספרותיים העיקריים, המקובלים עד היום בספרות אירופה, מקורם בספרות הקדומה ביוון. המונחים בהם אנו משתמשים להגדרות בספרות שאולים מיוון. גם כיום מכנים אנו בשם “אפוס” את השירים הסיפוריים הגדולים. משמעות הביטוי היתה תחילה “דיבור, סיפור”. הכוונה היתה לאפוס העממי, לשירת גיבורים או לאפוס הלאומי, המספר בדרך כלל על גורל עמים, כפי שהשתקף במעשיהם ובתכונותיהם של גיבורי העם האגדיים. התנאים ליצירת האפוס העממי הם עבר היסטורי גדול ודמיון פיוטי אדיר. כיוון שלא כל עם חונן בשניהם גם יחד, מצויים עמים תרבותיים, החסרים יצירות חשובות מסוג זה.

בביטוי “ליריקה” – מן השם היווני “לירה”, היינו, כלי נגינה שבו ליוו משוררי יוון העממיים את שיריהם – מכנים אנו את השיר הכולל ביטוי חי, נאצל וטהור של הרוח הפיוטית. שם הסוג הספרותי שאול מן הכלי.

גם הסוג הספרותי השלישי העיקרי ה“דראמה”, קיבל את שמו ביוון. משמעות הביטוי “עלילה”, שמות סוגי הדראמה השונים אף הם מוצאם מיוון. “טראגדיה” קיבלה את שמה מן המלה היוונית “טראגוס”, שפירושו “תיש”, שכן תפסו בדראמה הדיאוניסית מקום חשוב ה“תישים” או ה“סאטירים”. מקור השם “קומדיה” במלה היוונית “קומוס”, המציינת את התהלוכות בחגים הדיאוניסיים.

גם סוגים ספרותיים אחרים, כגון: הסיפור האלגורי או האידיליה מקורם ביוון. הסיפור האליגורי מתאר עלילה חיצונית או מקרה פנימי ונותן תמונה מפורטת שמתוך דמיונה המושלם לעלילה או למקרה הם מוכרים על נקלה. לאידיליה כוונות דידאקטיות, והיא מתארת בפרוטרוט תמונות מחיי המעמדות הקרובים אל הטבע. בראשיתה היתה האידיליה חלק מן האפוס והיתה שלובה בו כקטע־קישוט.

הקצב המקובת של השירה היוונית הוא ההכסאמטר שפירושו: שורה בעלת ששה מקצבים, היינו: השורה נוצרה מתוך יחידה המתפרקת להברות ארוכות וקצרות. הברה ארוכה אחת ושתי הברות קצרות לאחריה יוצרות את הדאקטילוס, שתי הברות ארוכות את הספונדיאוס. ההכסאמטר מורכב מדאקטילים ומספונדיאים.

השפה היוונית כללה ניבים שונים, ומהם שלושת החשובים הם: הניב היוני, האיאולי והדורי. תופעה מעניינת האופיינית לשירת יוון היא שסוגי השירה צמודים אל הניב שבתחומו נוצרו. האפוסים היווניים נכתבו בניב היוני, ואילו שירת המקהלה שפתה דורית. השימוש בניבים השונים היה עקבי. בדראמה השתמשו בשני ניבים: הזימרה בדורית והדו־שיח ביונית.

ספרות יוון: הספרות היוונית הקדומה    🔗

הומירוס: התחלת השירה

גם בספרות היוונית מוצאים אנו אותן צורות שירה, המצויות בקרב עמי הקדם. היו להם שירי עבודה, שירי קסמים, אגדות ומעשיות, ובעיקר שירי מלחמה, שהעלו על נס עלילות גבורה מן העבר ומן ההווה. אולם יצירות קדומות אלו של ספרות יוון לא הגיעו אלינו. בראשית ספרות יוון אין אנו מוצאים אלא את שני האפוסים של הומירוס, והרי אלה הם פסגות של התפתחות ארוכה וממושכת. האגדות, שעליהן מבוססות עלילות אפוסים אלו, מקורן בעבר הרחוק, אולם האפוסים עצמם, הם יצירות־מופת של תרבות יוון שיצאה למרחב. עלילות האפוסים האלה הן בלי ספק מסורת עממית של מאות שנים. משוררי יוון מסרו מדור לדור את זכר המאבקים הקשים וההרפתקאות המרובות. מסורת זו שופרה בפי הדורות המרובים, קושטה והועשרה מתוך שנרקמו בה אגדות ומעשיות נוספות. מחומר זה יצר הומירוס, משוררה הראשון והגדול ביותר של ספרות יוון, אחת הדמויות הבולטות ביותר בספרות העולם, את ה“אליאס” ואת ה“אודיסיאה”.

"הומרוס – “אבי השירה”

“בעית הומירוס”

על הומירוס עצמו אין לנו ידיעות בדוקות וברורות. חרוז ישן נושן מספר, כי שבע ערים התפארו, כי הן מולדתו של הומירוס. המסורת רואה במשורר צאצא אלים, הנודד כקבצן עוור מעיר לעיר, חי בחברת העניים ומשתתף בתחרויות משוררים. קשה להכריע מה אמת ומה אגדה במסורת זו שעברה מדור לדור. משום כך מפקפקים סופרים רבים בעצם קיומו של הומירוס כדמות היסטורית. חוקרים אלה מסבירים את יצירת שני האפוסים הגדולים במציאותו של אדם, שערך פרקי שירה קטנים שהיו להם מהלכים בעם. את החלקים האלה הרכיב בצורה מלאכותית.

סביב “בעית הומירוס” נערכים עד היום ויכוחים ממושכים, אולם כיום ברור, שבדרך זו לא נוצרה מעולם יצירה ספרותית גדולה ואף לא יכלה להיווצר. שני האפוסים מצטיינים במבנה אחיד ובהכרה אמנותית מלאה, המעידים כי לפנינו יצירתו של משורר גדול. שני האפוסים נוצרו במאה השמינית לפני הספירה ביונייה, בחופה המערבי של אסיה הקטנה.

החוקרים סבורים, שה“איליאס” קדם ל“אודיסיאה”, אולם התקופה המבדילה ביניהן אינה ארוכה ביותר. רבים סבורים, שה“אודיסיאה” אינה פרי יצירתו של מחבר ה“אליאס”, היינו של הומירוס, אלא של סופר שידע את “איליאס” והלך בעקבותיו, חיקה אותו במידה מסויימת וכך יצר את יצירתו השניה, המתבססת על היצירה הקודמת, ששימשה לו אות ומופת.

ה“אליאס”

נושא אפוס זה הוא מצור טרויה, עיר באסיה הקטנה, שנקראה גם “איליון”. בעצם אין כאן אלא אפיזודה אחת ויחידה מימי המצור הזה, והיא מתוארת באמנות בלתי־רגילה. האפוס מקיף עלילה המתמשכת שבועות אחדים בלבד, והמשורר מייחד את הדיבור על מאורעות ימים מעטים. עלילות הימים המעטים האלה מתוארות בששה עשר אלף שורה של האפוס והן מתארות בצורה מגובשת את המאורעות העיקריים במלחמת עשר השנים.

היוונים שמו מצור על מצודת טרויה, כדי לנקום את נקמתם בפאריס, בן מלך טרויה, שפיתה את הלינה, אשתו היפהפיה של מנילאוס מלך ספרטה, ולקחה אל ארצו. פאריס לא הסתפק בחטיפת המלכה, אלא שדד גם את אוצרות הבעל המרומה. בשנה התשיעית למצור פרץ ריב בין מצביאם הראשי של היוונים, המלך אגאממנון, ובין אכילס, ראש הגיבורים באותו צבא. כריזס, כוהן אפולו בטרויה בא אל מחנה היוונים לפדות את בתו השבויה, שניתנה לשפחה לאגאממנון. המלך מגרש את הזקן בגסות, והאל אפולו נוקם את נקמתו ואת העלבון אשר נגרם לו בשלחו מגיפה במחנה יוון.

לפי דרישתו הנמרצת של אכילס מחזיר אגאממנון את השפחה לאביה, והמגיפה נעצרת. אך המלך מתנקם באכילס ונוטל ממנו את השפחה השבויה החביבה עליו, את בריזיאיס. הגיבור הנעלב פורש מן המאבק, ואמו, האלילה תאטיס, העומדת לימין בנה, משפיעה על זבס שיסייע לאנשי טרויה לנצח, למען יווכחו היוונים לדעת, כי בלי גיבורם אכילס לא יושג הניצחון.

הקרבות נמשכים. תחילה יד היוונים על העליונה, אולם לפי הבטחת זבס חל מפנה במצב. הצבא היווני נוחל מפלה קשה, וצבע טרויה לוחץ עליהם במידה גוברת והולכת. צבא היוונים מתחיל לעמוד על גודל ערכו של אכילס. אגאממנון מנסה להשפיע עליו בהבטיחו לו מתנות כיד המלך, אולם הגיבור אינו מתרצה לו ואינו מוחל על כבודו. נוסף על כך נתעוררו בלבו ספיקות אם כדאי לו בכלל להשתתף בקרבות. אמו ניבאה לו עוד לפני זמן רב, כי עתיד הוא לעמוד לפני הבחירה – או להשתתף בקרב על טרויה ולהנציח את שמו בנצחונות, אף כי סופו למות בעודו צעיר או לשוב אל ביתו ולהאריך ימים, אף כי חייו יהיו חסרי תהילה. הוא שוקל עתה את שתי הדרכים הניתנות לו ומתכונן לשוב אל ביתו.

צבא טרויה פורץ אל מחנה יוון ומעלה באש את האניות העוגנות בקרבת החוף. דומה, כי כל צבא יוון עומד לפני תבוסה מוחלטת. אכילס מסרב לחזור לקרב, אך הוא מתיר אחרי שידולים רבים לידידו הנאמן פאטרוקלוס להתייצב. בראש הצבא כשנשק אכילס בידו ולגרש את אנשי טרויה מן האניות.

פאטרוקולוס הודף את האויב, אולם בהתקדמו אל חומת טרויה – כשהוא מתעלם מאזהרת אכילס, בתקווה לכבוש את העיר, הוא נהרג על ידי גיבור טרויה, האקטור, בן המלך פריאמוס.

מות ידידו משרה עצבות על אכילס. מעתה שאיפתו לנקום את נקמת ידידו הנאמן, ואין הוא חושש כלל, כי בכך הוא מקרב את קיצו המר. הוא מתפייס עם אגאממנון; בריזיאיס השפחה מוחזרת לו בצירוף פיצוי עשיר. אך לא מתנות המלך יקרו בעיניו, כולו נתון רק לנקמת דם ידידו המת.

הגיבור יוצא לקרב ועושה שמות בצבא טרויה. בדו־קרב הוא גובר על האקטור בן מלך טרויה ועורך אחרי כן הלוויה מפוארת לפאטרוקלוס. מתוך איבה אין הוא נוהג כבוד בגווית האקטור. הוא קושר את פגרו אל מרכבתו ומטלטל אותו סביב קבר פאטרוקלוס.

התעללות איומה זו מגדישה את הסאה גם בעיני האלים. לפי עצתם פונה פריאמוס הישיש, מלך טרויה, אבי האקטור, אל מחנה יוון ומנסה לקבל את גווית בנו. פריאמוס משיג את מטרתו בעזרת הארמאס, אלוה הנודדים. הוא סר אל אוהל אכילס ושוטח לפניו בקשתו. הוא מזכיר לגיבור את אביו, שהוא ישיש ובודד כמוהו ומתגעגע כמוהו על בנו. אכילס נזכר באביו העתיד לבכותו בקרוב, כפי שפריאמוס מבכה עתה את האקטור. הוא פורץ בבכי מרוב התרגשות, ושני היריבים מתפיסים באבלם המשותף. אכילס מחזיר את גוויתו של האקטור, ובקבורת גיבור טרויה מסתיים האפוס.

עולמו של הומירוס

ב“איליאס” אין המחבר מגלה כל משוא פנים לבני עמו. שני הצדדים העומדים אלה בפני אלה, בני יוון ובני טרויה, מתוארים בצורה אוביקטיבית כבני אדם, על מעלותיהם ועל חסרונותיהם. השקפה אנושית זו קו חדש היא ואופייני בהומירוס. נושא האפוס הוא המאבק, עלילות הגבורה, רציחות המוניות הרודפות זו את זו, אולם הסופר מעדיף כל הזמן לתאר תמונות שלוות, דבר המעיד על אהבת החיים שבלב המשורר. בהפסקה בין הקרבות סועדים הגיבורים את נפשם או עורכים תחרות ביניהם. את האקטור הגיבור הגדול רואים אנו בקרב בני משפחתו, כשהוא משחק עם בנו הקטן. זוהי אחת הסצינות היפות ביותר של האפוס:

** מנלאוס מחזיר את גופת פּאטרוקלוס**

466 ככה שח הקטוֹר הנהדר וגחן על בנו על הילד;

אפס הילד התחמק בצוחה אל תוך המינקת

עוטת־מחגורת־היקר כי נבעת למראה פני אביו

נבהל מנוגה הנחושת וציצית רעמת הסוסים

470 המנפנפת בנפנוף איומות בראש קובע הקטוֹר.

פרצו השנים בצחוק, גם אביו גם אמו הגבירה.

נטל אז הקטור הנהדר מיד מעל ראשו הקובע

מפיק – הנגה המבריק, הניחו על פני האדמה

נשק לבנו אשר אהב, הניעו על גבי זרועותיו

שפך תפילתו באזני בן קרונוס ויתר האלים:

"זבס וכל יתר האלים, נא־תנו, ויהי בני יפה כמוני,

ידמה לי וישוה לי בכל ויעל על כל אנשי טרויה

יאמץ יגבר חיילים וימשול באיליוס בזרוע!

והיה כי ישוב מלחם וענה הרואה ואמר:

480 אכן מאוד עלה על אביו הלז; יכה בצריו

וישא השלל העקוב מדם ויגיל לב אמו!"

ככה הריע וינח הילד ביד אשתו החביבה;

לקחה הילד ותלחץ אל חיקה זה הריחני

חיכה ודומעות עיניה –

עולם האלים הוא חלק בלתי נפרד מן האפוס ההומירי. דמויות האלים משתלבות בצורה אורגנית בעלילה. ה“ניסים”, היינו התערבות האלים במאורעות, אינם בגדר ניסים לגבי הומירוס, אלא הרצאת עובדות של ממש בתמונות המיתוס. למשל, כשמופיעה אתינה, אלילה החכמה, להרגיע את אכילס הרוגז, אין כאן אלא ביטוי באמצעות תמונה מיתולוגית להירגעותו של הגיבור. במקום לתאר כיצד עולה רעיון נבון בלבו, מתאר המשורר הופעה מפתיעה של האלה.

לא תמיד תוארו האלים מתוך יחס קדושה או תום. לעתים מתגלה באפוס יחס לגלגני במקצת. האלים אינם אלא דמויות גיבורי הומירוס בקנה מידה על־אנושי. רק עוצמתם ונצחיותם מעלות אותם למדרגה על־אנושית, פרט לכך נוהגים האלים כבני אדם ואין הם פטורים מפגמים של בני אדם. הם רבים ומתקוטטים, משקרים, מגלים אנוכיות ואין הם שומרים אמונים לבני זוגם. עם זאת יש לציין, כי דווקא נצחיותם של האלים נוטלת את רצינותם ואת משקלם בהתערבותם במאבקי בני התמותה, שכן אין האלים מסכנים דבר במאבקים אלה. לא כן בני האדם, שמאבקם רב משקל וחשיבות דווקא משום שבני תמותה הם, והמוות מאיים עליהם תמיד.

ה“אליאס” משקף את עולם האצולה, שנוצר בהתפורר החברה הלאומית. באותו זמן עדיין לא קמו תנועות הדימוקראטיה, ושלטון האצולה עדיין יציב. ערי יוון הדימוקראטית קיבלו בירושה את האידיאלים הגדולים של הגבורה והנאמנות בקרב. ה“אליאס” פנה בשעת היכתבו בראש וראשונה אל המעמד, שחייו שימשו לו כנושא, אל האצולה הלוחמת, השודדת והלהוטה אחר חיי מותרות. אופיינית לכך העובדה, שהמחבר מתאר בצבעים קודרים את הדמות העממית היחידה, המופיעה ב“איליאס”, את תרזיטס הפטפטן, המאשים את אגאממנון בצורה הגיונית ושכתשובה על האשמותיו אין הוא זוכה אלא בחבטות מקלו של אודיסיאוס.

ה“איליאס” עלה לדרגת נכס ספרותי נצחי בשל העושר המופלא ברגשות אנוש, בשל היופי הפיוטי של הנושא, בשל מבנהו הנהדר של האפוס ובשל שלימותו הלשונית.

ה“איליאס”: הפאיסטוס מכין מגן לאכילס

462 השיב אמרתו לה נכה־הרגלים המהלל ויען:

"חזקי ואמצי ולבך אל יוסף וידאג למו אלה

לואי ויכלתי למלט את נפשו ממות וגוננתי

עליו להרחיק ממנו את רע הגזרה בבואה

כאשר אוכל להכין לו כלי מלחמה נחמדים

יהיו לו כראשונים, כל אשר יראם יתפלא".

ככה הביע ונטשה, בא אל המפויחים והפנה

אותם שוב כלפי האש וצוה עליהם ועבדו.

470 תכף התחילו מפיחים עשרים מפוחים בכורים

נושמים חליפות ומפיחים רוחות מרוחות משנות

פעם בכח להחיש ופעם לפגר מעשהו

כאשר ייטב בעיני הפיסטוס, כטוב לעבודה.

זרק באש, בשלהבת, מבדיל ומנחשת קימת

גם מן הזהב הטוב והכסף ואחרי כן תקן

סדן אדירים על כנו וישלח ימינו ויתפס

את המקבת הכבדה ויאחז בצבת ביד שמאלו.

ראשית מעשהו אז עשה צנת אדירים וגדולה

כלה מעשה אמן ושפה מבריקה לה סביב

480 שפה משלשת מתנוצצה ותליה מצפה בכסף.

חמש שכבות לצנה. ועל פני השטח העליון

יצר הרבה ציורים מעשה חושב בחכמה.

צר את הים ואת הארץ ויעש את פני השמים

את הירח במלואו ושמש לא ידע מנוח

485 כל המזלות הרבים העוטרים לרקיע שמים

מושכות כימה ועש וכסיל – הענק בעריפים.

גם את הדבה הגדולה המכנה מרכבת שמים

עושה היא דרכה בעגול ועיניה בכסיל תתבוננה.

היא אך האחת שאיננה טובלת בשטף אוקינוס.

490 עשה שתי ערים נחמדות נושבות מאדם מדברים.

אחת מלאתי שאון, קול חתן ומשתה – נגינות

כלות יוצאות מחדרן באורים ונגוהות אבוקות

נהוגות דרך הקריה, קול שמחה ונגינת חתנה

נערים בחורים היוצאים במחולות מחנים אל קולות

495 כנור עם חליל מרעים ונשים נצבות ליד ביתן

צובאות על פתחים וכלן מסתכלות־משתאות למחולות.

משפט ריב אחד יחרץ וקטטה בין שנים אנשים

עם נאספים בשוק במקום המשפט, כי שמה

נצים על־אודות קנס־הרג. זה נשבע לפני העדה

500 לאמר: שלמתי הכל; וזה טוען: מאום לא קיבלתי.

שניהם רוצים שיוציא השופט לאור משפט אמת.

נפלג העם: אלה קוראים לזה ומשניהם – לשני.

כרוזים מהסים העם, בתוך כגורן הקודש

יושבים זקני העיר על גבי אבנים מהקצעות

505 תופשים במטות הכרוזות שקולם קול רינה ומצלצל

אחר יקומו לסירוגין ואומרים משפטם חרצו.

שתים ככר הזהב מונחות בקרן בתוך –

מתן שכרו לשופט שיטיב להוציא משפטם.

*

541 הוסיף וצר חלקת שדה תחוחה ניר בקרן בן שמן

שלש פעמים יחרש רחב ורבים בו חורשים

נוהגים צמדי הבקר ופונים גם הנה וגם הנה.

וכאשר ישוב החורש והגיע עד קצה כל השדה

545 יגש הגבר ובידיו כוס יין המתוק כנפת

איש איש יקבל במועדו, ישתה וישוב למעניתו

נכסף למהר ולשוב עד קצה גבול זה נירו העמק.

היתה החלקה משחירה כחלקה שחרשו החורשים.

ואף כי עשויה בזהב כי הפליא לעשות פעלו.

550 הוסיף וצר שדה קמה גבוהה וצצה בעתרת

עמדו הקוצרים התופשים מגלים שנונים בידיהם

נפלו שבלים המונים המונים בשדרה ארוכה

מאלמי אלמות בחבלי הקש שם אחריהם יבואו.

שלושה מאלמים נצבים וילדים מלקטים שבלים

555 אחר הקוצרים ונושאים תחת אצילי ידיהם,

נושאים בלי־הרף ומהלך נצב בקרבם ומחריש

אצל המענית ובידיו המטה ולבבו שמח.

כרוזות טרודים בסעודה תחת האלון במרחק

עורכים הפר אשר זבחו, פר מידות ונשים עסוקות

560 זרות על סעודת הקוצרים מסלת־שערים בשפע.

הוסיף וצר שם גם כרם כבד בגפן אדרת

יפה עשוהו בזהב; ואולם אשכלותיו משחירים

עמדו נשענים ליתדות עשויות הכסף הבהיר

סביב לו שוחה מכחילה וגדר־בדיל תקיפנו.

565 משעול רק אחד לכרם ולעבור לכרמים ולנושאים

לכשיגיע הבציר ובאו הבוצרים לבצרו.

נערות בתולות ונערים מלאים ששון עלומיהם

נשאו הפרות המתוקים כדבש בסלסלות הקלועות.

ילד בהמון בתוך ומנגן בכנור נעים קולות

הולך ושורר כקול רך מנגינת הלינוס הנאוה.

שירה נחמדה מאד ויתר הקהל מכרכרים

572 בקולות של שמחה ותרועה מפזזים ויוצאים במחול.

(תרגום שאול טשרניחובסקי)

ה“אודיסיאה”

האפוס הגדול השני ה“אודיסאה” קשור אמנם ל“אליאס” ואף מתכוון להידמות לו ביודעין, ובכל זאת ניכרים בו סימני התקופה החדשה. ייסוד המושבות, המסעות הימיים הגדולים הביאו לידי הרחבת האופק מבחינה גיאוגרפית, ואנו מוצאים התענינות ערה בארצות מרחקים, התענינות האופיינית כל כך לתקופה זו. בגיבור האפוס רואים אנו לא רק את הגיבור כובש טרויה ההורס מבצרים, אלא דמות אופיינית של התקופה החדשה, המוצגת בשורותיה הראשונות של היצירה בצורה זו:

כני לי, מוזה, הגבר רב־הנסיון, שנדד

הרבה מאד, אחר הרסו את טרויה הקריה הקדושה

ראה ערים של רבים בני אדם וחקר ארחותם;

רבים מכאובות סבלה נפשו על פני רחבי־ימים

בעמלו למלט את נפשו ולהשיב עמיתיו לארצם.

רווחות היו אגדות רבות על הרפתקאות אודיסיאוס, שנדד אחר חורבן טרויה עשר שנים על פני ימים בשל רוגזו של אליל הים, פוסידון. כל רעיו למסע אבדו אחד אחד והוא חזר לבדו אל ביתו. אין המחבר מספר על ההרפתקאות הללו, הפותחות בטרויה ומסתימות באיתאקה. בראשית האפוס רואים אנו את אודיסיאוס יושב בדד באייה של האלילה הימית, קליפסו, המאוהבת בו ומחזיקה בו זה שנים מאז נטרפה אניתו בים אף כי הוא מתגעגע אל ביתו. קליפסו משחררת את אודיסיאוס על פי צו זבס. הוא מפליג בים אל מולדתו. אולם פוסידון, המוסיף לכעוס, משלח בו סערה. ושוב אניתו נטרפת והגיבור מגיע במאמצים רבים אל אי האגדה של הפאיאקים. בת המלך נאוסיקה מגלה את הגיבור על החוף ומביאה אותו אל אביה. המלך אלקינוס מקבל את האורח בסבר פנים יפות, ואודיסיאוס מספר לאורחים את פרשת הרפתקאותיו המרובות. המחבר ראה לטוב לו לשים את סיפור העלילות בפי גיבורו דווקא ולא לספר זאת בעצמו. בעולמו המציאותי של מחבר האפוס, אין מקום לכל אותן הרפתקאות דמיוניות, שנוצרו על ידי העם בימי קדם. על אודיסיאוס להיאבק עם ענקים אוכלי־אדם, עליו להילחם במפלצות ים ולהתגבר על קסמה של האלה היפהפיה והמרשעת, קירקה. עליו לרדת שאולה להיפגש עם חבריו הוותיקים ולשמוע נבואה על גורלו בעתיד. האפוס מוסר לנו בצורה תמציתית כל מה שסופר באותה תקופה על ידי יורדי־ים נועזים, שהיו מחוננים בדמיון עשיר וסיירו בארצות רחוקות וחזרו כשסיפורי פלאות וזוועות בפיהם.

אודיסיאוס חוזר אל מולדתו באנית הפאיאקים. באי איתאקה שורר מצב קודר. הוא נחשב כמת. אשתו הנאמנה, פאנאלופה, משתדלת להתחמק מצבא מחזרים צעירים, המתארחים בבית אודיסיאוס ואוכלים את רכושו בכל פה. בנו, תלמאכוס, עוקב במרירות אחר השתלשלות זו, אולם אין בידו לסלק את המחזרים. הוא גומר אומר לצאת לדרך ולחפש את אביו. האלילה אתינה מסייעת לו. הוא מבקר אצל ידידי אביו, אך אין הוא יכול לגלות את עקבותיו. הוא חוזר הביתה לאחר ייאוש ושם הוא מוצא את אודיסיאוס, שהגיע אך לפני זמן מועט.

זהותו של אודיסיאוס ידועה רק לבנו. הגיבור מסתתר בבקתת משרתו הנאמן, אאומאיוס הישיש, כשהוא לבוש סחבות כפושט־יד זקן. עליו תחילה לרגל בארמון ולבחון את המצב. לו גילה זהותו מיד, היה מסכן את חייו, שהרי המחזרים המרובים שואפים לרשת את הונו ורצוח את בנו. הוא מבקר בארמון, והמחזרים הגאוותנים מקבלים פניו בזעף ומעלים בכך את זעמו של הגיבור על אובדן רכושו.

משצייר לעצמו תמונה ברורה על המצב שוב לא ירחק היום והמלך הגיבור יגלה את זהותו ויסיר מעליו את סחבות פושט היד הישיש. פאנאלופה מצהירה שתינשא לאותו אדם, שיהיה מסוגל לירות בקשת בעלה ולשלוף חץ שיפלח שנים עשר קרדומות. המחזרים מנסים את כוחם, אולם הם נכשלים בזה אחר זה. אז מתייצב אודיסיאוס המחופש כקבצן עלוב, והיריה עולה יפה. הסחבות נופלות, והמחזרים הנדהמים רואים לפניהם את האדון שחזר אל ביתו. הם מנסים להימלט על נפשם, אולם איחרו את המועד; חיצי אודיסיאוס ממיתים את כולם.

האשה הנאמנה, האב הישיש וכל בני הבית מקבלים בשמחה את פני הגיבור. אמנם קרובי המחזרים הנרצחים תובעים נקם, אולם זבס משכך את הסערה הזאת, ואודיסיאוס מוסיף לשלוט באיתאקה בשקט ובשלוה.

ספר ה“אודיסיאה” משתלב באפוס הגבורה הקדום במידה פחותה מאשר ה“איליאס”. דבר זה בא לידי ביטוי לא רק בהתעלמות מן הקרבות, אלא בהדגשת ההרפתקאות הימיות ואידיאלי הגבורה החדשים. כיוצא בזה לגבי השקפותיו החברתיות של האפוס. המחבר מתאר באהדה את האדם הקטן, משרתים ועבדים. נמתחת בקורת – אף כי חלשה ובלתי עקבית – על קרבות האצולה ועל מסעות השוד שהיא עורכת. אנו רואים סימנים ראשונים להערצת השלום והעבודה. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בסצינות שאינן מתארות את הגיבור בשעת קרב או הרפתקה, אלא בשעת העבודה, כגון הכנת הספינה השניה.

“אודיסיאה”

דברי קירקה

"אותו היום עד שנטה לנו השמש ישבנו

אוכלים הבשר הרב ומשיחים לנו ביין;

אפס כששקעה החמה ונטו ערפלי ערבים

נחנו, שכבנו ונישן על יד עבותות הספינה;

ואותי אחזה קירקי בכפי ותצנח על ידי

הרחק מרעי היקרים ותשאל לכל דבר ודבר.

הכל סיפרתי לה, דבר ודבר על אפנו כשורה.

נשאה אימרתה אז קירקי הכבודה ותען ותאמר:

"תמו ונשלמו אלה! אך אתה הט את אזניך

לכל אשר אגיד לך והאלהים יזכירך.

תחילה תבוא לנאות הסירינות שהנה מקסימות

כל בני האדם הבאים למשכנותיהן. כל אדם,

כל הקרב לשמוע שירתן, את שיר הסירינות,

באי־ידיעתו, לעולם לא ישוב אל ביתו ונחלתו,

אשתו לא תשיש לקראתו וטפו עליו לא יגיל,

כי הסירינות תקסומנה לו בכשפי שיריהן המצלצלים.

יושבות הן ושרות בכר, ושם נערמו רב עצמות

אדם שזנו אחריהן, והנה נמקים בעורן.

שטה ועבור לריעיך תסתום אזניהם בפקקים,

בדונג רך ורב־מתק למען לא ישמעו אזני

איש מהם; אך אם תרצה נפשך שמוע שירתן,

יקשרו אותך מעומד אל תורן הספינה המהירה,

כפות ידיך ורגליך, ואליו תאגוד החבל,

ונפשך תעלוז לשמוע את קול הסירינות בשוררן.

אפס אם תפצר בריעיך לפתח הכבלים או תפקוד,

כן יוסיפו וירבו עליך חרצובות וחבלים.

אך בחלוף עמיתיך על אותן השרות השתים,

אין עוד נפשי להוסיף ולספר לך דבר ודבר,

איזה הדרך לך תבור, כי שתים הן; ואתה גם תשית

עצות בנפשך לבחור, ושתיהן לא אתארה:

אחת בה צוקים ירומו ומשברי הים האיתנים

של אמפיטריטי האלה, זו כהת־העין, יהמיון.

סלעי־לכת יכנום האלים ההוים לנצח.

לעולם לא תעבור שם צפור־כנף, גם היונים הרכות

אשר תביאנה אמברוסיה לזבס בן קרונוס אבינו,

יען הסלעים החלקים יכחידו שם אחת מהנה

וזבס אבינו ישלח חדשה למלא מספרן.

שם לא תמלט כל ספינה מצי בני־האדם, כי תבוא.

אפס שברי אניות וגויות בני אנוש נטבעים

יחדיו ישאו הגלים וסערות להבות אבדון.

אחת היא האניה מפליגה־בימים שם עברה –

ארגו הנודעה־לכול ואאטס הגבור בה נוהג;

היו הגלים משליכים גם אותה אל נוכח הצוקים

לולא העבירתם שם הרי באהבתה את יאסון.

שנים הסלעים: מכאן האחד בוקע רקיע

ראשו צוק בולט ומחודד וסביבו עננים נסערו;

קודרים ולעולמי־עולמים אין חולפים ואורות־האתר

שיאו לא יעטו לעולם: גם בסתיו, גם בקיץ.

באותו הר נשפה לא יעלה אדם בן־תמותה ולא ירד,

ואילו זרועותיו לו עשרים ועשרים רגלים לגבר.

יען כי חלק הסלע כמהוקצע מעשה־גזית.

באמצע הסלע מערה עב־ערפל ישופנה

פונה מערבה לערבוס והוא הוא המקום תבחרו

לעבור בספינה הגדולה בדרכך, אודיסס המזהיר.

אדם בן־חיל לא יוכל להגיע מגב האניה

רחבת־ידים בחצו, כי יירה במערה הגדולה,

אותה לשכנה הסקילה, מפלצת איומה, נובחת,

אשר קולה כקול הכלבלב הקטן זה נולד.

אפס כי היא עצמה דמות שחץ ענקי אשר לא יחד

רואה אותה בעיניו ואם גם בן־אלים בה יפגע,

יען רגליה שתים־עשרה נתעבות בתנועה מתמדת.

ששה צווארים מתמרים למעלה, על צוואר וצוואר

ראש מאוד איום, שינים תקועות בשלוש מערכות,

צפופות ורצופות בהמון, בן ילין המות השחור.

גווה ניתן עד חציו במערת־הסלע הגדולה.

תפשוט ראשיה מתוך האבדון ותהומות המגור

תצוד הדגים כי חפש תחפשם מסביב לסלעים:

כלבי־ים ודולפינים וגם מכל שחץ־המים,

גדולים לאלפיהם, כל בני אמפיטריטי רבת השאון.

אין לך יורדי־הים שיתהללו לאמור: שם עברו

שלמים בספינותיהם כי בלוע ולוע לה תשא

אדם אדם זה גזלה מספינה משחירת־חרטום.

וסלע שני שם תחז אודיסס והוא נמוך ממנו

קרוב לראשון, ואליו יגיעו חיציך כי תירה.

תאנה שם מתנוססת גדולה בהדרת־צמרת.

תחתה תגיח כאריבדיס האלוהית, מים שחורים

שלוש פעמים תגיחם ושמש יום יום תקיאמו

נורא ואיום; לא תרצה ותקרב, בגיחה המים.

מרגיז־הארץ גם הוא לא יוכל לפדותך מצרה.

אפס מוטב ותחוש ותחתור אל מול סלע סקילה

ושמה תעבור בספינה, כי הרבה טוב לך ותאבד

ששת רעיך בספינה מאבד את כולם ביחד".

(תרגם שאול טשרניחובסקי)

אמנותו של הומירוס    🔗

עם שני האפוסים ההומיריים הגדולים נולדה הספרות באירופה. מובן מאליו, כי כל אותם ערכים אמנותיים שמרובים הם בשני אפוסים אלה, לא נוצרו בבת אחת. הומירוס חייב הרבה לאלה שקדמו לו, לדורי דורות של משוררים וזמרים אלמוניים, ששמרו על המסורת האפית ומסרוה מפה לפה. הם לא העלו את שיריהם על גבי הנייר, אולם בהם נוצרו ועוצבו יסודות מרובים וקווים אופייניים של האפוסים ההומיריים.

בראש וראשונה מכוונים הדברים ללשון האפוסים. שפה זו אינה משתייכת לכל דיאלקט, לא היתה זו שפת חולין מדוברת, אלא שפה מלאכותית של שירה שנוצרה על ידי תערובת דיאלקטים שונים בקרב המשוררים. הומירוס קיבל מקודמיו את מיקצב האפוס, את ההכסאמטר, שהיה נוח כל כך לדקלום. ביטויים חוזרים ונשנים אף הם מקורם בעושר הצורה של לשון מלאכותית אפית זאת. התוארים המיוחדים מעניקים צבע לסגנון האפי, הם ציוריים מאוד ומדגישים תמיד את הצד האופייני של האיש או של החפץ, כגון “אכילס בעל הרגל המהירה”, “השחר בעל האצבע הורודה”, הרומח המטיל צל ארוך" וכו'. התוארים נדבקו כל כך בנושא שהשתמשו בהם גם בשעה שלא היה צורך בכך. אכילס הוא “בעל הרגל המהירה” גם בשעה שהוא נח באהלו, השמים זרועי כוכבים גם בשעת היום גם התאורים מצטיינים באופי מיוחד. הומירוס אינו מסתפק בתיאור הפשוט והישיר. אין הוא מתאר את החפצים והאנשים במצב מנוחה. הוא מעדיף בתיאורו את התנועה, את העשיה, והופך על ידי כך את תיאורו לחי יותר, לצבעוני יותר. הדוגמה הקלאסית לכך היא מגן אכילס. אין אנו מקבלים תמונה דוממת, אלא אנו רואים כיצד עובד הפאיסטוס, האל־הנפח על המגן וכיצד קמות ביד האמן לתחיה אותן סצינות מרובות המקשטות את המגן. לא רק תמונות הקרב קמות לתחיה, אלא גם תמונות הקציר והבציר, הריקודים והשעשועים, הסצינות מרובות על חיי השלום, (איליאס, פרק שמונה עשר).

דימויי הומיר המפורסמים מצטיינים אף הם בסגולה נדירה זו של התיאור. שורת תמונות קטנות מלווה את העלילה ומגבירה את חיות התיאור. כל פרט חשוב זוכה לדימויו, והסופר משיג בכך מטרה חשובה: הוא מותח את דמיון קהלו ומקרב אליו את הנושא והופך אותו לצבעוני יותר. הדימויים הללו מגוונים ביותר ונושאם לקוח מכל שטחי החיים. כך משווה המחבר את הצבא הדרוך והמתיצב לקרב לשריפה שפרצה ביער. המחבר משווה את הגיבורים הלוחמים לחיות טרף גדולות.

דידרו, המבקר הצרפתי הגדול, הדגיש כבר את אמנות הניגודים האופיינית לשירת הומירוס. הוא יודע לנגוע בנפש הקורא מתוך שני מצבי רוח שונים הסותרים זה את זה והמעוררים שני רגשות שונים בעת ובעונה אחת, כאב ושמחה, אהבה ופחד וכדומה. אופן כתיבתו מצטיין ברוחב אפי, בשטף דברים מתוך הרחבת דעת. אופייני ביותר לכתיבתו של הומירוס השימוש בתוארים ובכינויים המרובים אצלו מאוד, הבאים גם במקומות שאינם נחוצים, כגון “אניה קמורה”, “אניה משחירה”, “אתינה תכולת העין”, “אכילס מהיר הרגלים”. תיאורו לעולם אינו פזיז. האש כבר אחזה באניה ואכילס כבר מאיץ בפאטרוקלוס לצאת לישועת העם. הומירוס מסתפק בזה שהוא אומר כי הלה ממהר ויבוא ואז הוא מאריך בסיפור איך לובש פאטרוקלוס את מדיו ונשאר שוהה אצל סוסיו של אכילס, מתאר מתוך השואה איך יתפלל אכילס לאלים, מביא דברי פאטרוקלוס ומתאר את יציאתו ואף אינו שוכח לספר איך הכניס אכילס את גביעו בארגז אחרי הנסך שנסך והנה האניה הולכת ובוערת כל הזמן.

** פסל אפולו – מוזיאון הוואתיקאן, רומא

המשורר יודע יפה שאין השומע מעונין לדעת מה יהיה בסופו של דבר, הוא מעונין לדעת בראש וראשונה איך נעשה הדבר, יש לו הרצון לדעת רק איך נעשה הדבר ולא מה שנעשה. הוא יוצר עיכובים ומניעות ומכניסם לתוך סיפורו, כדי לעכב את הפעולה עד שהוא מגיע לספר סופו של דבר. אנו מוצאים אצלו הרבה נאומים. אפילו פרקים שלמים אינם אלא נאומי גיבורים. הקדמונים הוקירו מאוד את הנאומים האלה ובעקבם בא אפלטון ללמד על האפוס שהוא תופס מקומו באמצע בין השירה והדראמה. יש שבנין הנאום מגיע לידי שלימות ולמדרגה נפלאה. הקדמונים סברו שבנאומי שליחי אגאממנון אל אכילס נכללים כבר כל חוקי הריטוריקה. הוא משתמש בנאומים להשגת מטרות שונות. הוא מגולל את אופיו של הגיבור, הוא כורך בנאומים עבר ועתיד ואנו לומדים מהם מה היה בסופם של טרויה ואכילס. כפי שטשרניחובסקי מתרגם האפוס, מציין, הומירוס מקצר על ידי הנאומים את הסיפור. נסטור מלמד את בנו איך יעשה האיש את הדרך. הוא יכול לקמץ בתיאור המאורעות. הנאום ממלא לפעמים מקום הפעולה. ליד גופתו פטרוקלוס אנו שומעים מפי מנילאוס שהאקטור הזעיק את כל אנשי טרויה להתנפלות. פאנדרוס מטיל רומחו בדיומידוס, הרומח חודר את המגן ונוגע בשריון. פתאום מפסיק הומירוס את הסיפור. פאנדרוס כבר שמח על נצחונו, אך מתוך קריאתו של דיומדס:

“ריקם שב חיצך כי החטיא” (אליאס פרק חמישי, שורה 287) נודע לו שלא נצח.

טשרניחובסקי מדגיש את המקום הנכבד שתופשים בשירי הומירוס הביטוי הציורי, המשל, והמליצה. הקדמונים התפעלו מאוד מעוז ההשאלה שלו וההעזה שבה: “שפת הים הנוהמת”, “עננה כהה של אויבים”, “גדר השינים”, “כליל ההרים”. איאל נקרא “חומת האכיים” או “מגדל האכיים”. "המלחמה תנוע כנוע שדה שבלים, “האדמה מצחקת מנוגה הנחושת”. האפוס מלא השוואות. כשהוא מתאר את שני המחנות היושבים זה מול זה, מביע את רחשי האלים המסתכלים בצבאות:

"נהנים ממראה הגברים היושבים צפופים בשורות

נראים וכאילו הם סמרו מגינים, קובעים ורמחים.

כאותם תלתלי הגלים הצפים ועוברים פני ימים,

רוח מערבית, כי תקום והים הולך משחיר וקודר, –

ככה התגודדו שורות הטרויים ובני האכיים…"

תיאורו עשיר ואנו מוצאים בו פרטי פרטים כגון ילד אוחז בסינור אמו, נשים נצות, כל מיני מלאכת כפים, הדיש והקציר. ההשוואה עשירה מאוד והופכת לפעמים לסיפור עצמאי. אנו מוצאים השוואות מוזרות כגון אתינה עושה את מנילאוס עז לב כזבוב. איאס הגדול נמשך לחמור. טשרניחובסקי מציין שדעת האיטלקים והצרפתים מימי הרינסאנס אינה נוחה מהשואות אלו, אולם מי שאזנו קלטה “יששכר חמור גרם” או “לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי”, אין אזנו סולדת מהשואה זו. כשהוא מתאר את המלחמה על גופתו של פאטרוקלוס באות חמש השואות זו אחר זו, כדי לצייר שהדברים נשארו כפי שהיו ולא חל כל שינוי. ביחוד נפלא תיאור הקרב אצל האניות, בו רצה הומירוס להדגים את הקושי ולהראות בכמה עמל ויגיעה עלה הנצחון. מתוך ההשוואות אנו למדים על מהלך המלחמה והן פועלות עלינו פעולה מעכבת ובכל זאת יש בכל השוואה התקדמות. הוא מעביר לפנינו את שלוש מדרגות הקרב בשלוש השוואות: האכיים מוסיפים ועומדים על משמרתם, אחרי כן נופלת רוחם ולבסוף באה המנוסה המבוהלת. ב־28 שורות מצייר לפנינו המשורר תמונה כבירה. ב“איליאס” ישנן מאתיים השוואות, ב“אודיסיאה” ישנן רק ארבעים.

הומירוס משתמש גם בתיאור קצר, כדי לעורר את דמיון השומע.

איאס הולך

שחוק קל מרחף על שפתיו ופניו איומות, וצועד

בצעדי און, בא מנופף כידונו המאריך צילו

אריסטו מציין שכלי זינו של הומירוס מלאים רוח חיים. חיצו של פאנדרוס עף

“נסב ראשו המחודד, משתוקק להכנס בהמון”.

החניתות

"ננעצו בלב האדמה ולא נגעו בבשרו הלבן

אף על פי שהשתוקקו וכמהו לשבוע בשר־אדם".

הקדמונים חיבבו במיוחד פסוקים מתוך השירים הדומים לפתגמים בגלל קיצורם. “מה טובה עצתו של רע” (11, 793) “ברוב המון גם יתר לפועל כפים” (12, 142) “אין אונים חץ נקלע בגברים” (11, 390). אנו רואים שהמשורר היה חובב אמנות. הוא מספר על נשקו של המלך, מעשי ידי הפאיסטוס. מענין שלא מזכיר לא פסל ולא תמונה ומתאר רק דברי אמנות במתכת, כגון חצובותיו של הפאיסטוס, מגינו של אכילס, שרביטו של אגאממנון, האמפורה של תטיס, כלבי הזהב והכסף בהיכל אלקינואוס. גאוני הפסלים באו כמה מאות שנים אחרי מות הומירוס, לפניהם יצר אותם המשורר ברוחו. בעקבותיו הלכו הפסלים הגאוניים, המשורר ראה בעיני רוחו את זבס ביופי תלתליו האדירים, את אתינה הלובשת מדי אביה, את אפולון נושק קשת הכסף. הוא נתן צלם וגוון והשפעתו ניכרת במשך כל הימים שהיוונות היתה יוצרת.

הקדמון שבמשוררים נשאר עד היום הראשון במעלה, מציין טשרניחובסקי, מתרגם שתי יצירות הענק ה“איליאס” וה“אודיסאה”. בשעתו היה הומירוס ביוון המשורר בהא הידיעה. וכשחזר הגלגל ומלכות רומא נעשתה המושלת בכיפה, היה שוב הומירוס משורר־המופת בתקופת בית אויגוסטוס. וכשנתגלה שוב בימי פטרארקה, הלך והתחבב על הקוראים ועורר שוב התפעלות. וכך הולך ומתחדש פרסומו מדי תקופה בתקופה.

במה גדל כוחו של אותו “גדול הקוסמים” או “אבי המשוררים?” כלליותו היא שנתנה לו אלמות. “כל אדם שומע אותו, כל אדם קורא אותו כי הוא יודע להתחבב על הכל וכל אדם רואה בו עצמו משביח” אומר גיתה. לפני ארבע מאות שנה אמר עליו פוליציאן שהוא כרוז לכל מידה טובה לדורות הבאים. חוקר איטלקי נודע סבור שה“אליאס” מתאר לנו את נפש העם היווני ואת נפשה של האנושות כולה. וכשם שדאנטי יצר בשעתו בשביל כל האנושות, כך אף הומירוס יצר בשביל כל האנושות. אנו מגלים בו מה שעיני בני דורו לא יכלו לגלות. שמו לא יסוף לעולם.

חוקר גרמני חשוב מציין שטעות היא לחשוב שהמסורת ההיסטורית או המאורעות המונחים ביסודה הם הם מיטב ה“איליאס”. המיטב שבו היא רוח המשורר המחיה אותה. אל עולם הספירות העליונות של השירה העולמית הכניס את הגבורים אותו יוצר חופשי. האופי הכללי של שיר הומירוס היא העליזות שטופת השמש השפוכה על פני כל יצירתו ושופעת מכל נפש החיה בו וגם מן הסיפורים הנוגים והנוראים. החיים השופעים בכולם נעשים מעיני־אור לנו. כל רקוב ומכוער אינו דבק בעולמו המאיר של הומירוס. אין לו אמונות תפלות, אינו מודה בווחות, באותות ובמופתים הוא מפקפק. הנפשות של שירתו הן תמיד נפשות אדם. אף יחסו ליריבו ישר. מצביא טרוייה הוא הדמות החביבה ביותר של היצירה. כמעט שחסר אצלו הרע. אין הוא מתאר יסורי פצועים. הוא עוצם עיניו מן המכוער והמגונה. אופן תאורו אובייקטיבי. הוא מראה לנו דבר בהעשותו וכך ניצל מן השעמום ונותן תמונה חיה. אין כל גוזמה ולעולם אינו מתעלם מחוקי השכל וההגיון. כבר קדמונים העלו על נס אצלו את המוחשיות הגמורה ואת הנאמנות לטבע. משום כך כינוהו האנגלים “משורר הטבע”. הדברים נמסרים מתוך הרחבת דעת שקטה וצמצום קיצוני. יחד עם זה מצטיינת היצירה ברוחב אפי. אפלטון קרא לו “מחנכה של יוון”.

הימנונות הומיריים    🔗

השם הומירוס נהפך בקרב היוונים הקדמונים, כפי שהפרופיסור משה שובה מציין, לשם קולקטיבי, וכל מה שנכתב בצורה “הומירית” יחסו לסופר זה. ידוע לנו אוסף בשם “הימנונות הומיריים”, ששמם מרמז על אופיים ועל מהותם. הם נכתבו בחרוז האפוס ההומירי, אולם לא הומירוס היה מחברם. המחבר סיגל לעצמו את סגנונו, לשונו ומקצבו של הומירוס. מעניין לציין, שההיסטוריון היווני הגדול תוקידידס, סבור היה שהומירוס עצמו חיבר את ההימנונות האלה. זו היתה גם דעתם של בני המאה החמישית לפני הספירה. בתקופה מאוחרת יותר, מן המאה שלישית ועד הראשונה לפני הספירה, כבר הגיעו חוקרים לידי המסקנה שלא הומירוס חיבר את ההימנונות, אלא אחד מהמון המשוררים האפיים, שהמשיכו אחרי הומירוס לכתוב בצורה הומירית. פרופסור שובה מציין, שברור בימינו, כי אין ליחס את האוסף הזה להומירוס, אף לא לציין בוודאות על אף אחד מן השירים הכלולים בו, כי נתחבר על ידי הומירוס. אין כמעט ספק, שאוסף זה נכתב מאות שנים אחרי הומירוס, שחי במאה השמינית לפני הספירה.

החומר שכונס באוסף אחיד בדרך כלל מבחינת אופיו הדתי וצורתו הספרותית. השירים שונים זה מזה רק מבחינת היקפם. ארבעת ההימנונות הראשונים: אל אפולון, אל הרמס, אל אפרודיטה ואל דמטר היו אפוסים קטנים שהושמעו על ידי זמרים נודדים בהזדמנויות חגיגיות. הימנונות קטנים יותר מגלים אפיזודה מחיי האל. אחרי כן ניתנים שמונה שירים קצרים לכבודם של אלים שונים. מטרת האוסף מעשית ביותר – לשמש ספר עזר לזמרים הנודדים. לכן כלל ארבעה הימנונות־אפוסים לכבודם של ארבעה אלים ראשיים והימנונות אחרים קטנים יותר, שהתאימו להזדמנויות שונות. על השירה הזאת חופף זוהר האפוס הקדום, והיא כולה ספוגה חן, קלות הבעה ותיאור אמנותי.

אל האדמה אֵם־כל

לאדמה אם־כל־יש, ליפת השתות אזמרה

היא הבכורה הקדומה המפרנסת את כל באי חלד

כל ההולכים עלי ארץ וכל השורצים בתוך מים

גם את אשר יעופפו – משפע אשריך כל ישבעו.

מברכתיך בפרי־בטן וגם בפרי ארץ יחנו

וברצותיך, הכבודה, תתני המחיה או תמנעי

מאנשים בני־חלוף ואשרי האדם שתטי לו

חסד ויקר בתם־לב שפעה לו תהי עד אין קצה:

מגד תנובה על שדהו יעיק ועלי מרעה מרעה־דשא

ירב יצאנו ושכיות כל חמדה את ביתו תמלאינה.

המה לצדק ישרו בעיר שיפו בה נשיה

עושר ושפע טובה תמיד בדרכם ילוומו;

רעננים ודשנים ינובו בניהם ויצהלו

ובמקהלות ענודות רב־פרחים בנותיהם תשחקנה

בין פרחי־חן עלי דשא ובנפש שמחה תרקדנה –

כה יעשה לאשר תכבדי, אלה רבת־שפע.

רב השלום, אם אלים, למכוכב לרקע האשת

חלף שירי בחסדך בעושר לי תני לשמחני.

אפס אני גם אותך ושירה גם אחרת אזכירה.

(תרגום ש. שפאן)

השירה היוונית האפית הגיעה לשיאה בשתי יצירות הומירוס. אנו יודעים יצירות אחרות של שירה אפית זו, אולם אין ספק, שההתפתחות לא נסתיימה ביצירות אלו; נוצרו גם אפוסים רבים אחרים, שחיקו בדרך כלל את הומירוס, אך לא השיגו את שלימותו ואף לא הצליחו להתקרב אליה. אפוסים אלו גוללו את פרשת המאורעות מששת ימי בראשית ועד מאורעות “איליאס” מילאו את החלל שהפריד בין ה“איליאס: ובין ה”אודיסיאה“. וספרו על נדודי אודיסיאוס האחרונים אחר עלילות ה”אודיסיאה". כך קיבל מעגל אגדות יוון צורה אפית, אולם יצירות אלו אבדו, ואין אנו יודעים עליהן אלא מתוך קטעים או מתוך תמצית עלילתן.

הסיודוס    🔗

מבין האפיקנים שהיו אחר הומירוס, ידועות לנו יצירותיו של משורר אחד בלבד – הסיודוס. הוא מחקה את הומירוס מבחינת הצורה, אולם שירתו עברה למסלול אחר לגמרי. הומירוס נעלם לחלוטין מאחורי יצירתו ומאחורי דמויותיו. הסיודוס נוהג בצורה אחרת: הוא מגולל לפנינו את חוויותיו האישיות. חל שינוי יסודי גם במסיבות החברתיות, בהן חי וגדל הסופר, לא הרי קהלו כהרי קהל הומירוס. אין הוא משורר האצולה, אלא מדריך האכרים. אחת מאגדות יוון מספרת על תחרות ספרותית בין הומירוס ובין הסיודוס, ולהפתעתנו הרבה ניצח האחרון את הראשון. הסיודוס מתגאה בכך ביצירתו “מעשים וימים” (שורות 649־659). יש הסוברים ואף משתדלים להוכיח, שתוספת זו לא על ידי המשורר נכתבה אלא בני דורו כתבוה.

המסורת מספרת, שחווית היסוד של הסיודוס היתה פגיעה אישית שנפגע על ידי אחיו הצעיר. ריב נפל בין שני האחים על ירושה, והשופטים בני האצולה, שלקחו שוחד, פסקו לטובת אחיו הצעיר של המשורר. פגיעה זו עוררה את חמתו של הסיודוס והוא התקומם על שלטון האצולה. כך נהפך למבשר האמת ולחסידה הנלהב ולחלוץ התנועות הדימוקראטיות. התביעה לאמת נזכרת תכופות בשירו הגדול “מעשים וימים”, שאינו אלא מעין “שולחן ערוך” של חיי האיכרים, קובץ עצות מועילות להנהלת המשק ולאורח־חיים מוסרי. ה“ימים” הם ימי עליתו של האיכר. מיחסים לאלכסנדר מוקדון את האמרה, שיצירות הסיודוס הן שירת האכרים, ואילו הומירוס שר את שירת המלכים. הומירוס היה משורר דור הגבורה והסיודוס משורר העמלים, משורר האיכרים העובדים בזיעת אפם. הוא הראשון ביוון המכריז, שאין העבודה חרפה לעושיה, וכי הבטלה היא היא המחפירה. אבן יסוד להשקפת עולמו היא הערכת העבודה. תקופתו היא תקופת האזרחים. שלטון המלכים עבר ובטל מן העולם, מעמדות חדשים קמו בחברה. שלטון האצולה היה שלטון דמים ודיכוי, ממשל שקר וחמס. הסיודוס קבע לעצמו אידיאל אחר – אמת. הוא מספר כי הוקדש לתפקיד זה על ידי המוזות ברעותו את צאן אביו:

"פרא־רועים, בני קלון, שכל מעינם אך בבטן,

דעת נדע לשוות פני אמת להרבה דברי שקר,

אך אם נאבה גם נדע קשט־אמת להגיד ולהשיח".

הסיודוס פשוט בהרבה מהומירוס, אין הוא מייחס תפקיד נעלה ביותר לשירה. בראש וראשונה הוא רואה את המעשיות ואת התועלתיות. אין הוא מעונין בעיצוב אמנותי של המציאות. הוא יצר שירה דידקטית ואף ערך את המיתוס ביצירתו הגדולה “תיאוֹגוֹניה” (“מוצא האלים”). ביצירתו זו ניסה לקבוע סדר ומסגרת לעולם המיתולוגיה היוונית, לפי דורות המוצא ויחסי המשפחה. הוא עיבד את כל המקורות שעמדו לרשותו. צדק הירודוטוס באמרו, שהומירוס והסיודוס הם שיצרו את אלי יוון.

ידועה לנו יצירתו השלישית של הסיודוס “מגן הראקלס”, אולם יש חוקרים הסבורים, שאין יצירה זו פרי עטו. המשורר מגדיר את תפקידן של תשע המוזות “שלא תדענה כל דאגה להיות נוחם מכל צער, שכחה מדאגה ומעצב” בצורה זו:

"איש אם באהו הצער ושבר רוחו ידכאנו,

גם אם חדש כאבו – אך יפתח

המשורר, הוא למוזות עבד נאמן, וישיר

תהלת אנשים מני קדם, גם האלים

הברוכים יהלל היושבים באולימפוס –

חיש יגונו הוא ישכח, דאגה לא יזכור ולא עצב,

יען מתנות האלות קל־מהר את רוחו תשנינה".

(תיאוגוניה 98–103, תרגם: ש. שפאן).

הסיודוס חי אחר הומירוס, ואף כי שונה הוא ממנו, נתון הוא להשפעתו, בעיקר לגבי הצורה. נראה שהמיתולוגיה שלו מתבססת על אגדות קדומות ובארבריות יותר. הסיודוס בעצם אינו משורר. יצירתו היא מעין ספר שימושי־דתי, דברי ימיהם של האלים. “מעשים וימים” הוא “שיר מדריך” ראשון, המשיא עצות מעשיות לאכרים ולספנים לפי עונות השנה.

הסיודוס: מעשים וימים

147 דור חמישי זה, אני – מי יתן ובתוכו לא הייתי!

קודם בואו לו גוועתי או לוּ אחריו הולידוני.

יען עתה דור ברזל, יומם אנשים לא ינוחו

מעמלם ויגונם, וכל לילה כליה ללא־הרף

למו יביא, כי קשים המדוים האלים בם ישלחו.

אף על פי כן גם אצלם טובות עם רעות יתערבו,

זבס יאביד גם אותו, את דור האנוש בן התמותה,

עת שערות השיבה מלדה רקותם תכסינה.

אב לא ישוה לבניו ובנים למוליד כמו זרו;

זר למארחו האורח, ורע נכרי לרעהו;

אח את אחיו לא יאהב כאשר לפנים אהבהו;

בוז להורים ירחשו, חיש מהר, כאשר יזדקנו,

ובדברים של עזות אותם יחרפו ויכלימו –

160 האכזרים, שיראת האלים לא ידעו! והמה

לאבותם כי יזקנו את גמול גדולם לא ישיבו.

כח זרועם למוצדק ואיש עיר־רעהו יבזו,

לא יכבד השומר שבועתו ולא איש עושה־צדק

גם לא האיש טוב־הלב, אך עושי העולה ובני־שחץ

הם לבדם יחללו, כי כח ידם למו ישר.

בשת־פנים לא ידעון, יבלע נדיבים פועל־און

בהפיחו דבות־שוא ויחזק באלה אמריהו

האמללים – לכלמו בת לויה קנאת־זעם

זו נעות המראה, הומית המרמה, רעית־עין.

והנה תאור פיוטי נפלא של החורף:

405 הלניוֹן הוא הירח יקשו הימים בו כלהם.

מות ישא לבהמה, מפניו הזהר, מהכפור בו,

קר התוקף במרי־עז, עת בוראס ישב עלי ארץ,

זה דרך־תרקי יפרץ, אומנת הסוס, ועל רחב

ים ינשב, אזי ארץ תרעש, ויגעש אז היער,

רב אלונים מגביהי האמיר ועבי עצי ארן

בגאיות בהרים עדי ארץ דשנה ישתוחחו,

על עליהם יתנפל; וישאג אז כל עצם היער;

רעד יתקף החיה, וזנבם בין רגלים ינעצו,

אף כי פרוה תכסם, כי ישב ויחדר עדי עצם

רוח הכפור והקר אף בעד השער על הזימו;

דרך עור שיר גם יהדור, לא יוכל לעצור בעדהו;

עז ארכת השער תפגע בו ורק אל הכבש,

יען שופע צמרו, לא יחדר קר – בוראס הרוח;

את הזקנים כצנפה יגלגל בלכתם על־ארח.

אך אלי בשר נערה רב עדנה לא תגיע הרוח,

יען בקרב הבית על יד הורתה היא נשארת,

טרם תדע מעשי אפרודיטי שופעת הכתם;

היא את עורה תרחץ ותסוך בזך־שמן,

אף בפנה חבויה תשכב בביתה ביום חורף,

עת המחסור עצמות ימצץ ויסחט את רגלהו

בחדרים הקודרים, בבית בלי אור ורב־עצב.

(תרגם שלמה שפּאן)

השירה: בשחר תקופה חדשה    🔗

האפוסים של הומירוס שיקפו את עולם האצולה היוונית, אולם עולם זה עמד בשקיעתו בתקופת היווצרם של אפוסים אלה. מעמדות חדשים של החברה התחילו עולים, מעמד של חרשתנים מתעשרים וסוחרים. תנועות ההמון גוברות והולכות. אחרי מאבק ממושך על השלטון הפוליטי מתמוטט שלטון האצילים בעלי האחוזות, ברוב שטחה של יוון, ובערים המפותחות ביותר קמה הדימוקרטיה.

באותה תקופה, היינו במאה השביעית והששית לפני הספירה, החלו היוונים לייסד מושבות. הם פשטו על חופי הים התיכון וייסדו ערים שהפכו למרכזי מסחר משגשג. יורדי הים ביקרו בארצות רחוקות וגילו עמים זרים.

היתה זו תקופה תוססת, בה נתרחב עולמה של יוון, חיי כלכלתה ומסחרה התפתחו בקצב עז. החריף המאבק החברתי, ונפתח מרחב לפני האישיות, הדורשת את עצמיותה וזכויותיה. תסיסה זו של החיים והבלטת הפרט ורגשותיו האישיים מוצאות ביטויין גם בספרות הדור, ומשום כך תופסת השירה המתפתחת את המקום הראשון בספרות.

מקור השירה היוונית מגוון ביותר: שירי דת מסורתיים, שירי קרב ואהבה, שירי לעג שנון רווחו בפי העם. השירים השונים מתעלים לדרגה אמנותית והשירה הולכת ומתפרדת לענפיה: האלגיה, היאבוס, המילוס והמקהלה.

מעט מעט חלפו ימי האפוס, ומתעוררת רוח השירה. תחילה דבקה אף היא בצורה ההומירית, שכן לשון ספרותית אחרת לא עמדה לרשותה. ההכסאמטר מתחלף בפנטאמטר הקל ממנו וההולם יותר את רוח הזמרה. הקצב נשתנה, והשחקנים־הזמרים עברו מדקלום לזמרה. בינתיים פקדה חוויה גדולה את הנפש היוונית, חווית יסוד של המשטר הדימוקרטי. התקופה הפאטריארכלית נסתיימה. המלחמות שוב אינן התפרצויות־זעם של רגשות פרימיטיביים ולא תיגרות של הרפתקנים. ארכילוכוס כותב בדברו על נשקו “לחמי וייני”, אך הוא משליך את מגנו והוא נמלט על נפשו. בני דורו בזו לו על פחדנותו, אולם הוא התגאה בכך. הוא הראשון בשורה ארוכה של מורדים, שאינם נכונים להשלים עם השקפת־עולמה של הסביבה. יש רואים בו את אבי אבות הסאטיריקנים. חייו היו מלאי הרפתקאות, הוא מצא לחמו בהשכירו את עצמו כחייל. לא ייפלא, שבשיריו הוא תוקף את רעיונות האצולה. נשקו הוא הלעג והסאטירה, והיוונים לא נרתעו מלהזכיר את שמו בנשימה אחת עם שמו של הומירוס כניגוד: משורר האפוס שיבח את הכול, ארכילוכוס לעג לכול. מספרים, ששיריו הצטיינו בלעג חריף כל כך עד שאבי אהובתו, אשר סירב להסכים לנישואיה שלח יד בנפשו מפחד לעגו. המשורר עצמו מת בודד, מר נפש, עזוב ומוזנח. חי ב־650 לפני ספירתם בערך.

ארכילוכוס: השלך על האלים הכל

השלך על האלים הכל! יש מחמלה ברכות יד

הם יגביהו האנשים, נטשו עלי אדמת שחור.

ויש ישפילו ויגיעו את הגבר נצב רום

שנית ארצה ואם הוה אחר הוה תפגע בו

יתע חסר דע, יד ללחם וללבוש.

אלקאיוס

בין הסוגים הספרותיים החדשים תופס את המקום הראשון ה“מלוס”, הזמר הלירי. צורה אמנותית חדשה זו עוצבה באי לאסבוס, והיא תרומת שבט האיאולים לתרבות היוונית הכללית. אלקאיוס היה משורר פוליטי נלהב, ששר שיר תהילה לשליט העיר מורסילוס. נושא שירתו הקבוע הוא שמחת השתייה ושיר הלל ליין. יקשה לנו לתאר את שירת אלקאיוס, שכן אין אנו יודעים אותו, ועלינו לדון עליו לפי השפעתו בלבד. הוא חי, אף כי יצירותיו אבדו. ייתכן שקיבל את צורות שיריו מתקופות קדומות ומן השיר העממי. באחד משיריו מובא לראשונה הדימוי המפורסם, החוזר ונשנה פעמים אין־ספור בספרות – דימוי המדינה לאניה, המטולטלת בגלי הים הסוער. נושא אלקאיוס – היין, האהבה, החרדה לגורל המדינה, נעשו לנושאים מסורתיים של השירה. השפעתו של אלקאיוס מורגשת אף במשורר גדול, הוראציוס שחי כשש מאות שנה אחריו. ברם אלקאיוס הוא סופר שאינו חי בשיריו, אלא בהדי שירתו, חי במאה ה־7־ה־6 ל.ס.

סאפפו

המשוררת הראשונה של הספרות העולם היא לדעת רבים גם המשוררת הגדולה ביותר עד היום הזה. הלא היא המשוררת הלירית הראשונה, שהשאירה לנו רק שירים מעטים בשלימותם. איננו יודעים הרבה על חיי המשוררים הקדמונים. גם חיי סאפפו כחיי הומירוס הם ברובם דברי־אגדה. אפלטון רואה בה “המוזה העשירית”. קרוב לודאי, כי גם הסיפור שהטילה את עצמה מצוק סלע גבוה לים בשל אהבה נכזבת, הוא סיפור־אגדה.

גם אלקאיוס גם סאפפו היו תושבי האי לאסבוס והם ידעו זה את זו. “הייתי רוצה לומר משהו” – שר אלקאיוס – “אולם אינני מעז”. “לו רצית לומר דבר־מה הוגן, לא היית מהסס”, משיבה סאפפו בשירה. משוררה הראשון של ספרות העולם הוא אשה. שיריה המעטים גלויי לב ומצטיינים בהשפעה בלתי אמצעית. נושא אחד עובר כחוט השני בכל שיריה הידועים לנו – האהבה. שירה זו אופיינית לאשה. היא קובלת על חייה שעברו ללא הועיל ו“ירדו שאולה ללא אור”. סאפפו לא ירדה שאולה “ללא אור”, שכן טבעה עירה, מיטילנה, מטבעות שנשאו את שמה. שמה חרג מתחום עירה ואייה המפוסם. אף קטעי שירה שנמצאו שלמים כל כך, שיכולים אנו לחוש את גדולתה ולהבין על מה זכתה לאותה מחמאה וגדולה, שלפיה הוצבה בשורה אחת עם תשע המוזות. היא חיה בין 628 ל־568 ל.ס.

הנה שיר אחד בתרגום שני מתרגמים:

ספפו: כעין האלים

כעין האלים נראה לי הגבר

דומם לרגליך ניתן לו לשבת

ניתן לו מקרוב האזין קולך רב הנועם.

גם את צחוקך מלא הוד ונפש

לו לבתי תחרד מבוהלה.

כי בראותי אותך הן בגרוני יכלה הגה.

נחשך ניד שפתי. אש ענוגה

תחלוף, חיש ניצתה, כל יצורי.

עיני יעטוף לילה, כאזני ירעם הד אפלה.

פרוץ תפרוץ זעה מכל שארי

רעד עובר כל עצמותי יחד.

כחציר ירוק אפוף חבלי מות אצנח ארצה.

(תרגם ש.טשרניחובסקי)

ספפו: כאחד האלים

כאחד האלים, שבע אשר עדנים,

דימיתי כל יושב למולך בדממה

ושואף קרבתך ושותה בצמא

הצלילים הרנים.

של צחוקך הרך ומלתך הנעימה; –

ולי אני דמותך, אם רגע נשקפת,

זו נפשי בקרבי כמו מתעלפת

ואפסה הנשימה;

אין הגה בלשוני, אין ניד בשפתים,

ותאות אש כל עורי עוברת.

בעין אך אופל והמיה נוסרת

בשתי האזנים.

אז זעה שוטפת ומכסה המצח

חלחלה אוחזה כל גוי לפתע,

חורון בפנים, עוד רגע, עוד פשע –

ואישן עד נצח.

(תרגם יהושע פרידמן)

אנאקריאון

במות סאפפו עדיין היה אנאקריאון נער שדר באי תיאוס, הסמוך ללסבוס. גם מיצירתו לא הגיעו אלינו אלא קטעים, שנושאיהם העיקריים צימאון החיים והנעורים, צימאון היין והאהבה. שירתו הצטיינה בהשפעה יוצאת מגדר הרגיל ויצרה לאחר זמן אסכולה שלימה בשירה, שנקרא על שמו. “שירים אנאקריאוניים” אלה לא נכתבו על ידו, חיקויים הם, שחוברו בתקופה הרומית המאוחרת. תוכן שירתו זכה להגדרה מלאה יותר בפילוסופיה של אפיקורוס. הוראציוס הושפע ממנו ביותר. לא רק בתקופה הקדומה נמצאו לו מחקים, אלא אף בימי הרינסאנס ובתקופה המודרנית. חי במאה הששית לפני ספירתם.

אנאקריאון: אל הנבל

לבני אטריוס אשיר,

ואת קדמוס זה ארנינה,

אך נימי נבלי לארוס

יהגו במנגינה.

זה עתה המירותי

גם נימי גם כנורי:

אספרה כל עלילות

הרקלס במזמורי.

שוב נבלי ירע לארוס!

היו שלום, גבורי,

כי נבלי קדש לארוס

ולאהבה מיתרי.

אנאקריאון: שלושה שירים

א.

הו, סנונית נאה, הנה

אַת באה שנה שנה,

בקיץ תבני קנך

ובשוב הסתיו תנודי

עיר מוף וירכתי שיחור.

אך ארוס אינו פוסק

מבנות בלבי קנו,

ומשיעבוד אחד

השני כבר בביצה

ושלישי יבקע.

ומצפצפים ומציצים

פוערים פיותיהם

ודואגים הבוגרים

למזונות האפרוחים.

חיש יגדלו גם אלה –

והמליטו ודגרו ביצים.

צור ישעי, לך אוחילה

מפני ארוס הרבים

את נפשי כי תצילה!

ב.

הבא לי, נער, ספל,

כי אני מאד צמאתי,

עשר כוסות מים תקח

ואך מחציתן יין תתן.

אשתה בשפי, ארוה בנחת

הגמיאני מן המשובח!

לא כסקתים שוטים נשתה

מתוך שאון והמולה;

אנו במשתה על גביע

ננעים זמר, שיר נריע.

ג.

נפשי תתעב בני אדם המספּרים על כוס מלא יין

בנהר דמעות ודם בתגרות ובסערות־קרב

ויקר בעיני הגבר שירדו לו כרוכות בעולמו

מתנות האהבה והשיר והוא נהנה מהן מתוך גיל.

אנאקריאון: למה זה תלמדני

"למה זה תלמדני דרכי

המטיפים הדברנים?

למה לי פטפוטי־מלים

דברים בטלים וריקנים?

תיטיב תעשיה, כי תורני,

כיצד שותים למעדנים,

תיטיב ותאלפני לדבוק

באפרודיטי – שחוק שאננים.

כי אני זקנתי, שׂבתי.

מזגו ייני לי במים,

ובחלומות אצלול שולל!

עוד מעט ולי תכרה קבר –

מה לי אחרי סתימת גולל?"

"אתה מזכיר גבורות תבן

הוא על פולמוס טרויה שורר,

אני – על מגפותי אני.

לא פרשים אף לא רגלים

לא חיל־ים עלי כי יעוז –

יחל אחר הכריעני,

לגיון זה שעיניו נאות".

(תרגם ש. טשרניחובסקי)

פינדארוס

קיים סוג שלישי של שירה, שאינו מתבסס על החוויה האישית אלא על החוויה הציבורית. בסוג ספרותי זה נשמרו היטב מסורות האצולה. מטפחי סוג זה שמרו על המסורת הדתית והצטיינו בהאדרת הישגים מזהירים, בראש ובראשונה הישגי ספורט. נצחון אולימפי נחשב בעיני היוונים לנצחון לאומי, שלא נפל מנצחון בקרב. גדול משוררי המקהלה היה פינדארוס (522־442). הוא נטה להשתמש בדימויים מקוריים ומוזרים, הצטיין במעוף נועז, בקפיצה מרעיון לרעיון. הוא נהג לפתוח בתיאור הגיבור המנצח, הזכיר את אגדות האבות הקדומים והאלים וסיים בהאדרת עקרונות מוסריים מסויימים. לא רק היוונים העריצו את שירתו, אלא שמו נעשה למושג גם בעיני הדורות המאוחרים. פידארוס העלה את שירת המקהלה לשיא. הוא חי במחצית המאה החמישית, בתקופה הקלאסית, בה יורדת השירה, ואת המקום הראשון בספרות תופסת הדראמה.

 

שירת יוון: ספרות התקופה הקלאסית    🔗

פריחת אתונא    🔗

המדינות־הערים היווניות נתנסו בראשית המאה החמישית לפני הספירה במבחן החמור ביותר שבתולדותיהן. ממלכת פרס האדירה, שהשתרעה מהודו עד הים התיכון, פתחה בהתקדמותה לעבר אירופה. עצמאותן של מדינות יוון הוטלה בספק. על חלקן נפלה אימת הכוח הפרסי הכביר והן גילו נכונות להיכנע, אולם ערי יוון שנתרכזו סביב שתי המדינות החזקות ביותר, אתונא וספרטה, גמרו אומר להגן על חירותן עד הסוף. המלחמה ארכה עשרות שנים. צבאות פרסיים אדירים עלו על הלאס, אולם התנגדות הגבורה של היוונים ועמידתם הנמרצת והעזה הכשילו את התקפות אויביהם. בקרבות ליד מאראתון וסאלאמיס הצליחו היוונים המתגוננים לשבור את כוח הפרסים. נצחונות היוונים, שהגנו על ארצם ועל חירותם, מציינים את נצחון המעמד האזרחי הדימוקראטי על שלטון העריצות המזרחית. הסכנה שארבה ליוונים חלפה והנצחון הבטיח להם התפתחות חופשית ובלתי מופרעת.

פריחה זו הגיעה לשיאה באתונא. עיר זו, שהטילה על עצמה את המעמסה הכבדה ביותר במלחמה בפרסים, הוסיפה למלא תפקיד מנהיגות פוליטית בין הפוליסים ונהפכה גם למרכזו המסחרי של האיזור. חייה הכלכליים והפוליטיים של העיר הגיעו לידי פריחה ושגשוג. שיא של המשטר הדימוקראטי הושג בהנהגת המדינאי החשוב ביותר באתונא, פריקלס. העם היה השליט העליון במדינת אתונא. כל העם כולו נטל חלק באסיפות, במועצות ובבתי משפט וריכז בידו את הנהלת עניני הציבור. מנקודת מבט מודרנית נגלה בלי ספק בדימוקראטיה של אתונא פגמים לא מעטים. בדברנו על עם אתונא ועל משטרה הדימוקראטי, אין אנו מתכוונים, אלא לאזרחים החפשיים. לזרים ולעבדים לא היה כל חלק ונחלה בדימוקראטיה זו, וזכויותיהם קופחו לחלוטין או בחלקן. אך על אף המגבלות הללו הקיפה הדימוקראטיה של אתונא חוגים נרחבים, בעיקר בהשוואה לתנאים ששררו בעולם באותה תקופה, והיא נחשבת לשיא ההתפתחות הפוליטית של העולם הקדום.

ההתפתחות החברתית והפוליטית גררה גם התפתחות מזהירה של התרבות באתונא של המאה החמישית לפני הספירה. אזרחי אתונא גילו ענין רב בתרבות ובהשכלה. הם חבבו את תרבותם והיו נכונים להקריב למענה קרבנות חומריים קשים. הקמת בניני ציבור וקישוטם בפסלים אמנותיים, עריכת הצגות וחגיגות ציבוריות אחרות, הטילו מעמסה כספית כבדה על אוצר המדינה. אולם הוצאות אלו לא היו לשווא. אף בני התקופה המודרנית מתפעלים מן הבנינים הנהדרים ומיצירות המופת באמנות אתונא, מן הפסלים הנפלאים, המפיקים חיים, היום לא פחות מאשר לפני אלפים וחמש מאות שנה.

ככל ענפי חיי התרבות הגיעה גם הספרות לשיא התפתחותה במאה החמישית לפני הספירה. אז חיו ויצרו באתונא סופרי יוון הגדולים ביותר. איסכילוס, סופוקלס ואבריפידס כתבו בתקופה ההיא את הטרגדיות שלהם ואריסטופאנס את הקומדיות שלו. ספרות ההיסטוריה השיגה את הישגיה המזהירים ביצירות הרודוטוס ותוקידידס. בסוף אותה תקופה הגיע הנאום לרמה של יצירה ספרותית, והרי הנאום מילא תפקיד מכריע באסיפות אזרחי המדינה החופשית ובחיי הציבור. גם הספרות הפילוסופית נתעצמה. אך בשני השטחים האלה הגיעה ההתפתחות רק במאה הרביעית, אל שיאה.

תקופת הפריחה היתה קצרה יחסית. הניגודים הפנימיים בחברת אתונא, בין בני חורין ובין עבדים, בין עשירים ובין עניים, הוסיפו להתקיים גם בתקופת המעבר של שקט יחסי. ניגודים אלה גברו והלכו והגבירו את המתיחות הפנימית, חתרו תחת יציבות המדינה. הלך והחריף הניגוד גם בין אתונא ובין יריבתה הגדולה ביוון, היא ספרטה הצבאית והאריסטוקראטית. ניגוד זה עורר בשליש האחרון של המאה את מלחמת פאלופונאס הממושכת והעקובה מדם, שבה קיפחה אתונא את שלטונה. תבוסת אתונא שמה קץ למנהיגותה הפוליטית. מאז מתחילה ירידתה גם בשטח התרבות.

עיצוב הדראמה    🔗

המילה „דראמה" פירושה ביוונית „עלילה". כהגדרה ספרותית כולל מושג זה את כל המחזות הן הרציניים הן העליזים, את הטרגדיות ואת הקומדיות גם יחד.

פסל פאלאס אתינה

הטרגדיה היוונית התפתחה מהערצת דיוניסוס, אליל היין והפוריות. בחגי דיוניסוס שרו שירי מקהלה ורקדו ריקודי טכס ומסורת, שנושאם היה תולדות אחד האלים, בשירה ובתנועה. בטכס הדתי סימלו דמויות עטופות עורות־עזים את מלוויו של דיוניסוס, את הסאטירים, בני־אדם למחצה וחיות למחצה. זמרת רקדנים אלה עוטי עורות עזים ותיישים העניקה את השם לסוג הספרותי החדש שהחל להתפתח מתוך הצורה הפרימיטיבית. טרגדיה פירושה ביוונית „זמרת תיישים".

הטרגדיה מתחילה בשעה שדמות מסויימת פורשת מן המקהלה ומתייצבת מולה. שחקן זה סיפר את אגדת דיוניסוס או אגדה על דמות אחרת מן המיתולוגיה ואף השיב לשאלות המקהלה. דושיח זה היה גרעינה המרכזי ויסודה של הדראמה. מספר השחקנים הוגדל ברבות הימים מאחד לשנים, וחידוש זה אפשר הצגת עלילה מסובכת יותר.

שינויים אלה חלו בסוף המאה הששית לפני הספירה ובוצעו בעיקר באתונא, שהתפתחותה הדימוקראטית סייעה להפוך את חגיגות דיוניסוס, שנשאו אופי עממי, לחגיגות רשמיות של המדינה.

מקום הצגות הדראמה, התיאטרון היווני, על הצורה המיוחדת לו, קשור אף הוא להערצת דיוניסוס. המשתתפים בקרבן הזבח התיצבו תחילה בראש גבעה בצורת חצי גורן עגולה. התיאטרון הקפיד על צורה זו, והוא נבנה גם בתקופות מאוחרות יותר במורד גבעה בצורת חצי גורן עגולה, שסביבה הותקנו מושבים. המשחק בוצע בלב המעגל. תיאטראות פשוטים אלה תחת כיפת השמים, היו בעלי ממדי־ענק ויכלו לקלוט רבבות צופים. ואמנם היה צורך בשטח גדול כיוון שההצגות נועדו לכל אזרחי הערים־המדינות. תחילה היו ההצגות מוצגות פעם אחת בלבד ושוב לא חזרו עליהן. מאחר שנערכה הצגה אחת ויחידה, היו הכל מעונינים לבקר בהצגות הללו.

היסוד הדתי־מסורתי הוסיף להתקיים בטרגדיה. הדבר משתקף בעיקר בשטח בחירת הנושא: מחברי הטרגדיות היווניות בחרו בנושאים מיתולוגיים. עדות אחרת לכך – תפקיד המקהלה בעלילת הדראמה. אך גם במסיבות החיצוניות ניכר היסוד הדתי. השחקנים שיחקו בנעלים גבוהות (קותורנוס), בתלבושות חגיגיות של הכוהנים והשתמשו במסכות.

הטרגדיה שמרה על זכרונות העבר, אך השתדלה להדק את קשריה גם אל ההווה. ההווה ובעיותיו מצאו ביטוי באמצעות נושאי המיתולוגיה. הביטוי האמנותי לבעיות חברה, מדיניות ומוסר, הוא שהקנה להצגות תיאטרון אלו כוח חינוכי רב. לא במקרה חלה פריחת הטרגדיה בתקופת פריקלס ובימי פריחת הדימוקראטיה באתונא. החגיגות וההצגות תפסו מקום נכבד בחיי אזרחי אתונא והם הקציבו למטרות אלו סכומים גדולים אף בשעת מצוקה כלכלית.

בהצגה אחת הוצגו בדרך כלל שלוש טרגדיות, שהיו קשורות זו לזו בנושאן, על כל פנים בראשית ההצגה. השם המשותף לשלוש הטרגדיות היה „טרילוגיה. בתום ההצגות הללו הוסיפו הצגה קלילה, דראמה סאטירית, היינו, הצגה קלה של „משחק עזים ותיישים". מאחר שהחגיגות ארכו ימים אחדים, הוצגו סדרות אחדות של דראמות. הסופרים השתתפו בתחרויות־הצגות הללו, וועדה ממשלתית מיוחדת קבעה את חלוקת הפרס.

הדושיח בדראמה נכתב ביאמבים, שתים עשרה הברה לשורה. קצב זה שהורכב מהברות קצרות וארוכות, התאים ביותר לדושיח בהיותו קרוב לדיבור הרגיל. המקהלה השתמשה לזמרתה במיקצבים אחרים, שהיו עשירים ומסובכים יותר וקרובים למוסיקה.

ספרות יוון יצרה דראמות רבות גם מבחינת הכמות, אולם רק חלק קטן מדראמות אלו ידוע לנו כיום. ידועים לנו כותבי טרגדיות רבים על פי שמותיהם. אולם מחזות שלמים ידועים לנו רק משל שלושת הגדולים ביותר – איסכילוס, סופוקלס, אבריפידס, ואף יצירותיהם אינן אלא חלק זעום מאוצר יצירתם של סופרים אלה. לפי עדות בני התקופה חיבר איסכילוס תשעים מחזות, סופוקלס – 123, אבריפידס – 92. אך לנו ידועות רק שבע דראמות של איסכילוס, שבע של סופוקלס ותשע עשרה משל אבריפידס.

מן הספור אל העלילה    🔗

אפלאטון ואריסטו מאוחדים בדעה, שביסוד כל אמונה טמון הרצון והשאיפה לחיקוי. אך אין אריסטו מתכוון להעתקה מן המציאות, אלא ליצירתו המחודשת של המושג, של הכללי והעיקרי שבכל תופעה. הנטיה לספּר נטיה עתיקה היא, אך קיימת לידה נטיה יסודית אחרת, חדשה יותר, בנפש האדם: להציג עלילה לנגד עיני השומעים. הספור התכוון לאוזן, העינים דרשו את זכותן. זכות זו דרשו גם הכוחות הגופניים והנפשיים שרצו לפעול ושותקו על ידי הספור. המספר רחוק מנושאו. הוא מתבונן בו בשקט ובישוב דעת. כותב העלילה הראשונה חייב לחיות בנפשו את נושאו, כדי שיוכל לתאר את תגובת הנפשות הפועלות באנמנות. האפוס איננו מוגבל בזמן כלל, העלילה קובעת לעצמה פרק זמן מסויים. מכאן נובע שהעלילה צריכה להצטמצם סביב נושא אחד, ואין היא יכולה להחליפו כאוות נפשה. מה שאין כן בספור.

מה עושה את העלילה למענינת? הדמויות יונקות מנפש המחבר. גורלן המתפתח בעלילה, משפיע על נפשנו, משום שהתפתחותנו זו נבנתה בצורה המתאימה. ההרגשות המניעות את נפש האדם משותפות לדמויות ולצופים. מכאן הענין שבעלילה. ומכאן נובע, שהעלילה צריכה להיות עלילת בני אדם. הליריקה והאפיקה יכולים לקחת את נושאיהם מן הטבע, לא כן הדראמה (העלילה). היא אינה יכולה לעשות זאת. לכן עמוקה הדראמה משאר סוגי הספרות וכוח השפעתה עולה על כולם.

נתאר נא לעצמנו איזה צעד נועז היה שינוי נושא זה. האפוס: נושאו נוגע לעם כולו, גיבורו איננו בן תמותה רגיל. בעל יעוד הוא, חובה מוטלת עליו ללכת בדרך יעודו. הגורל בחר בו לשם ביצוע תפקיד כביר זה. אף מוצאו מבדיל בינו ובין שאר בני־אדם. מוצאו אלוהי, דרכו צוינה על ידי נבואת אליל. והנה יורדת הדראמה מן השמים אל הארץ. האדם בא במקום הגבור האלוהי. האדם בן התמותה הוא מרכז ההתענינות. הוא מעלה את עצמו לדרגת אליל. המעבר מן הספור אל העלילה מנמק ומוסבר במהות נפש האדם, אך הוא נעשה בודאי באופן כזה, שהמספר התרגש מנושאו ומסר את דברי הגבור כאילו הוא עצמו היה עושה זאת. נוסיף את הדרישה הפנימית לחיקוי, את צורף השירה והסיפור בסוג ספרות אחד שיעמוד מטבעו לחיקוי, את צרוף השירה והסיפור בסוג ספרות אחד שיעמוד מטבעו מעל להם, נקשור קשרים בין המצב בנשמה לבין המציאות החיצונית, בין הרגש ובין העלילה ונגיע לדראמה.

קיים חוק מענין בתולדות הספרות: לעולם אין הסיפור והדראמה מתפתחים בד בבד. הם אויבים זה לזה, ורק אחד מהם מסוגל לשלוט בתקופה אחת ובמקום אחד. בתקופתנו שולט הרומאן שליטה גמורה. משום כך נמצאת הדראמה בסימן ירידה. היא נוצרה והגיעה בזמן קצר לשיאה. עובדה שניה היא שהתיאטרון והדראמה מתקדמים תמיד בסיועם של מבצעים גדולים. בימי שקספיר, קאלדרון ומוליאר היה הרומאן מחוסר חשיבות כלשהי. הדראמה “בלעה” את כל הנושאים וכל הבעיות. כיום שומר הרומאן לעצמו את כל הנושאים, ואף מחזות זמננו מושפעים מהרומאן הלוחץ עליהם בצורת הסרט. השימוש התכוף בבמה המסתובבת מעיד אף הוא על האופי השולט ברומאן. התקופה שאנו מתקרבים אליה, היא ההפך הגמור של תקופתנו אנו בנידון זה. האפוס חדל מהיות כוח משפיע. נוצרה הדראמה והופיעה השלישיה היוונית הכבירה, שלא במקרה באה (איסכילוס־סופולקס־אבריפידס). אלא מתוך הכרח פנימי, והיא העלתה את היצירה החדשה לשיא התפתחותה. התקופה הדרמאטית מולידה את גאון הדראמה. סופר חשוב כותב על התקופה שקדמה לאיסכילוס: “היה צורך דחוף בגאון” והוא בא. מרלו, פיל, גרין, לודז' יוצרים את הטרגדיה האנגלית. רלה מדבר בביוגרפיה של שקספּיר על “the accident of a genius”. אין זה מקרה כלל. תוך 80 שנה נולדים וחיים: שקספּיר ובני דורו באנגליה, לופּה דה ווגה וקאלדרון בספרד, ראסין וקורניי בצרפת. תוך 44 שנים נולדו כל חברי השלישיה הדרמטית הגדולה.

מן הסיפור אל העלילה – התקופה המתאימה היא הקובעת בעצם את עליתו של האחד וירידתו של משנהו בין המתחרים הגדולים.

דיאוניסוס    🔗

הירודוט, ההיסטוריון היווני הנודע, מעיר שתורת האלילים היוונית לקוחה מן המצרים, שהגיעו לדרגה רמה של התפתחות עוד בתוקפה קדומה ביותר. אוזיריס הוא דיאוניסוס הוא באכּנוס. באכּנוס איננו אליל היין בלבד, אלא אליל העסיס והפרי בכלל. עם שינוי עונות השנה, באביב ובסתיו בעיקר, נערכו חגיגות־כפרה שבאו כתגובה על התפרצויות הבכי על מות האליל. בחגיגות אלו השתתפו מקהלות ולהקות רקדנים. דיואניסוס – שם זה חרות בשער התיאטרון העולמי – סימל תחילה את כוח הטבע, אחר כך כל צמח ועץ פרי, וכך נהפך לאליל הכרם והיין. משקה זה סגולתו לכנס בני־אדם בחוג חברתי מסויים. וטבעי הדבר, שבבני אדם העושים יחד מתעוררת הדרישה “ישחקו הנערים לפנינו”. כך מגיעים אנו לידי הנאה אמנותית.

מבחינת הפעולה האמנותית אין לך אליל יווני או רומי שיוכל להתחרות בדיאוניסוס. הגרעין הרגשי מזדהה בדיוק עם גרעינו של אוזיריס: האליל סובל, מת וקם לתחיה. החלק הראשון עורר רגשות טרגיים, החלק השני הביא לידי התעוררות ושמחה בחגיגות אכּסטטיות, שבהן הגיעו לידי התהוללות. בכך טמון גרעין הדראמה. נושא הדראמה היה תחילה סבלו של האליל, ואחר כך סבלו של כל אדם. בשטח הקומדיה ובדראמת סאטירים מוצאים אנו את ההתחלה בצורת מוסיקאים עליזים שליוו את דיאוניסוס. ומשנתנה דלפי הסכמתה ואישורה, התפשטה עבודת האליל דיאוניסוס בכל רחבי ארץ יוון. החגיגות נערכו בעיירה יוונית קטנה בשם אלאוטרה. במובן הדתי והאמנותי חלה עליה מזהירה בחגיגות משהועברו לאתונא הבירה ומשקיימון בקביעות בשטח הקדוש בקרבת האקרופוליס עצמו. הימים היו ימי עליה של אתונא, מתחילה תקופת זוהר, שאין רבות דוגמתה בתולדות האנושות. אתונא נעשתה למרכז הדראמה. מרבים בה להציג לכבוד דיאוניסוס האליל, פסלו ומזבחו עמדו במרכז המקום המיועד למשחק. לבוש השחקן אף הוא התפתח מלבוש האליל. ההצגות נערכו בימי חגו של אליל זה דווקא. באותם ימים ישב דיאוניסוס במקום כבוד. השחקן נקרא אף בסוף התקופה העתיקה “אמן דיאוניסי”. האליל לא שימש כנושא, אין מדברים בו במשחקים אלה, אבל רוחו טבעה את חותמה על חגיגות אלו מתחילתן ועד תומן. רגשות מזעזעים המטהרים את הנשמה בעברם בצורת משחק וחיקוי, צמחו מעבודת אליל זה. על המוסיקה ספרו היוונים שהומצאה על ידי אליל. הדראמה והמשחק הם המצאת בני אדם, אך רוחו של האליל ריחפה עליהם.

מנהגי דיאוניסוס

ידועים לנו רבים ממנהגים אלה. הנה אחדים מהם: בזמן ה“טיאד” קוראות 15 הנשים לאליל ומבקשות אותו שיופיע לפניהן בעור חיה. בימי קדם היה מופיע שור ממש, שנקרע לגזרים על ידי המשתוללים. דיאוניסוס מרבה להופיע בצורת שור, ומעריציו עוטרים את ראשם בקרניו. החגיגות העיקריות של דיאוניסוס כונו בשם “אנטסטריה”, ונערכו באביב. דיאוניסוס, שר הנשמות, קם לתחיה עם היין החדש. עם התחדשות עולם הצמחים עולות אף הנשמות מן העולם התחתון. המשורר־הקוסם מקים אותן לתחיה. הוא מעלה אותן מן השאול. הנפשות הראשונות הפועלות בטרגדיה הן הנפשות שעלו מן העולם התחתון בראשוּת אלילן. אף דיאוניסוס עצמו כונה בשם “הירוס”, והוא עולה מן השאול. הטרגדיה הרי אף היא עוסקת בהחייאת גבורים שמתו. מנהג קדום הוא, שכוהן האליל מייצג משחק עם האליל עצמו, שהשפיע גם על טקס זה. הדיתיראמבוס אינו אלא ברכה לכבוד האליל לרגל תחיתו. שורש הטרגדיה נעוץ בדמות הזמר הראשון של המקהלה. הנה הקשרים בין הראפסודוס, השחקן הטראגי, ובין האלמנט המימוסי, מקהלות הערים השרות שיר תהילה לגיבורים ותפקיד הגיבורים האגדיים בטרגדיה.

חגיגות דיאוניסוס

חגיגות אלו – “דיאוניסיה” – נערכו במקומות שונים ובתקופות שונות. המשותף לכולן, שהן הורכבו משלושה חלקים: א) תהלוכה דתית מיסטית ב) הוללות ועליצות ג) זמרת מקהלות. מטקס זה התפתחה הדראמה. המקהלה שרה שיר לכבוד האליל, הוא הידתיראמבוס: שיר לירי מסוג האודה. המחבר נתון במצב רוח מרומם הנובע משתית יין, רעיונותיו מקוטעים, עוברים מנושא לנושא, ובכל זאת אין כאן שיר־יין, משום שניכרים סימני חוויה מזעזעת בדברי המשורר. ביחס לצורת התהלוכה הועלו כמה וכמה מנהגים עממיים לדרגה אמנותית וניתנה להם צורה מסוגננת וקבועה. היתה זו פעולה ממשלתית רשמית. החגיגות נתחלקו לשניים: א) חגיגות עירוניות או “גדולות” בחודש אלפבוליון (מרץ־אפריל) ב) “לנאיה” – חג הבציר בחודש גאמלין (ינואר־פברואר). בחגיגות הראשונות הוצגו הטרגדיות “החדשות” ובחגיגות האחרונות הקומדיות “החדשות”. תחרויות־ההצגות נשאו תחילה אופי דתי, אחר כך לבשו אופי ממלכתי ונועדו להגברת רשמי החגים. מכאן שהתיאטרון לא היה ליוונים אמצעי בידור חילוני כפי שהוא כיום. בימי החגיגות “הגדולות” היו עיני כל העולם היווני נשואות אל אתונא. הערים שלחו את באי כוחם. והחגיגות נערכו בנכחותם ובמעמד המון עצום. שלושה ימים תמימים ארכו תחרויות דראמטיות אלו של הטרגדיה שהושלמו על ידי תחרויות בשטח הקומדיה. שני הסוגים האלה לא בבת אחת הוכנסו לתחרויות. אחר אישורה הרשמי של הטרגדיה בשנת 534 עברו כחמישים שנה עד אישורה של הקומדיה בשנת 488. סיבת הדבר נעוצה בעובדה מענינת: הקומדיה בצורתה הקדומה הוקיעה בחריפות את חטאות הציבור בשטחים שונים, ומשום כך נראתה כבלתי־נאה להזדמנויות חגיגיות ורפרזנטטיביות. אריסטופאנס העיר בלעג, שהיוונים מתענינים בקומדיה רק כשהם נמצאים בינם לבין עצמם, היינו בחגי לניאה, בראשית האביב.

אכן, היו ביוון הצגות דראמטיות פעמיים בשנה שארכו ימים מספר. בשלושה ימים הוצגו תשע טרגדיות ושלושה משחקים סאטיריים. בדיאוניסיה הגדולה הציגו שלוש קומדיות ביום אחד ושלוש קומדיות הציגו בחג הבציר. ההצגה התחילה בשעות הבוקר ונמשכה בלי הפסקה עד הערב. השחקנים, המקהלות, הרקדנים הועמדו במבחן קשה. אך אין לזלזל גם במאמץ של הקהל. אמנם מספרים, שרבים היו מאחרים במכוון, שכן לא היו מעונינים אלא בהצגות המשחקים הסאטיריים בלבד. אך בדרך כלל אפשר לציין, שבשום מקום בעולם ובשום תקופה, לא עקב קהל בתשומת לב אחרי העלאת הרגשות האנושיים העמוקים ביותר על הבימה כבאתונא באותה תקופה. קהל מודרני איננו מסוגל לאותה עמקות, ולאותה התמדה. אכן, יש להביא בחשבון, שענין התחרות משך את לב הקהל וגם רגש הפטריוטיות המקומית הוסיף ענין מיוחד.

תיאטרון דיאוניסוס

הציגו לכבוד האליל בשטח שהיה קדוש לאליל, במדרונו הדרומי של האקרופוליס. בתיאטרון זה הוצגו לראשונה כל היצירות הדראמטיות היווניות הגדולות. חפירות גילו במקום זה את ה“אורכסטרה” היוונית הקדומה ביותר. פרוש הביטוי: “מקום הריקוד”, מעגל שקוטרו כעשרים וחמשה מטר. במעגל זה עמדו חברי המקהלות והרקדנים רקדו. המקום שימש להצגת טרגדיות וקומדיות. לידו היה המקום המיועד לצופים: “תיאטרון”. חברי המקהלה והשחקנים עמדו זה ליד זה. תפאורה לא היתה בדרך כלל. לפעמים הקימו ברקע האחורי אוהל, בו שוכן גיבורו הראשי של המחזה. בצד המעגל עמד פסל דיאוניסוס, המזבח, בימה קטנה עליה ישבו המנגנים והשופטים. תחילה עמדו הצופים סביב המעגל. לאחר זמן נקבעו ספסלי עץ: הכהנים והפקידים ישבו על ספסלי אבן. הנואם המפורסם ליקורגוס הכניס כאן שינויים חשובים במאה הרביעית לפני הספירה. הוא הקטין את המעגל וקרבו למדרון ההר, מאחוריו הקים אוהל קבוע ומאחורי האוהל טור כפול של עמודים. גם המקום המיועד לצופים שופר. הוא חולק לאזורים. בשורה הראשונה היו מקומות־כבוד. הועמדו כורסאות, באמצע – כורסת כוהן האליל. בשאר השורות ישב הקהל על המדרגות. רקע הבימה היה בתחילה עשוי עץ, אחר כך אבן והוצג לפני האוהל. מכאן – המסורת העתיקה, שהעלילה מוצגת לפני בית. סדור זה היה נוח מאוד, משום שהשחקנים נמצאו בתוך הבית וחיכו שם למועד הופעתם.

בסביבת אתונא, בפיראוס, בסאלאמס ובמקומות אחרים ביוון, נבנו תיאטראות רבים. החשוב בהם היה תיאטרון אתונא, היפה בכולם היה אפידוירוס. ההצגה היתה תחת כיפת השמים. רק לשם הצגה מוסיקלית הקימו בנין מכוסה מבחוץ בשם “אודיאון”: אולם למוסיקה. פשטותו של תיאטרון זה על קויו הישרים והברורים לא נפל בערכו האמנותי מן ההישגים הספרותיים הדראמטיים שהוצגו בין כתליו.

ההתחרויות. תספיס    🔗

נוסף על המקהלה יצרה הטרגדיה את השחקן הראשון בצורת אדם יחיד העונה לזמרת המקהלה. שמו היה לפי הגדרתה הממחישה של השפה היוונית: “העונה” – היפוקריטס. אכן, זהו כנויו של השחקן הראשון בתולדות התיאטרון. לפנינו זמר ראשון של המקהלה, שנעשה עצמאי. הוא “ענה” כנראה על שאלת מנצח התזמורת שנגעה לדיאוניסוס. משערים שההיפוקריטס הראשון היה “אותו אדם ששיחק תפקיד דיאוניסוס”, אם מותר להתבטא כך. ביום ההצגה הדראמטית נערכה באתונא תהלוכה חגיגית, שעברה בעיר והגיעה לתיאטרון. סאטירים משכו עגלה, בה ישב דיאוניסוס – בצורת פסלו או בצורת אדם. לפני העגלה ואחריה צעדו משתתפי ההצגה וחברי “ועדת התרבות”. על צנצנת עתיקה אחת מוצאים אנו את דיאוניסוס בלבוש השחקנים היוניים. אגב: בתהלוכה זו נטענה אניה על עגלהCarrus navalis, שם שנשתבש ברבות הימים והגיע לזמננו בצורת: “Carneval”. תהלוכה זו נקראה “פומפה”, וגם שם זה נקלט בלשונות אירופה רבות. בתקופה הראשונה כינו בשם “היפוקריטס” את בעל התפקיד הראשי. אחר כך נתייחד כינוי זה לשחקן השני והשלישי והראשון כונה בשם “טראגודוס”. יש לציין, שהצעד הכביר הזה בדרך התפתחותה של הדראמה נעשה לא באתונא, בעיר הבירה, אלא באטיקה. צעד זה פרושו – צירוף דובר למקהלה וללהקת הרקדנים. בשנת 534 לפני הספירה הופיע באתונא ה“היפוקריטס” הראשון, שם המחדש היה תספיס. הוראציוס ב “ארס פואטיקה” מזכיר את תספיס זה ומספר, שהשתמש בעגלה להעברת המקהלה ואביזרי ההצגה. מאז רווח בעולם התיאטרון הביטוי “עגלת תספיס”. ייתכן, שהכוונה לעגלת ה“פומפה”, שמקורה במנהג העממי היוני לשים על פני אנשים מסכות, להעלותם על עגלה, להעבירם ברחובות העיר ולפנות בדברי הלצה והיתול אל העוברים ושבים. אחרי חידושו הנועז של תספיס, בא חידושו של איסכילוס. הוא הוסיף את השחקן השני וסופוקלס הוסיף את השלישי. שחקנים נוספים כמעט שלא השתתפו בדראמה היוונית. איסכילוס השתמש פעם אחת בלבד בשחקן רביעי (“פרכורגמה”). צמצום מספר השחקנים נבע כמובן מצרכי חיסכון, שהרי המדינה נשאה בהוצאות.

פּוסיידון – ציור על גבי אגרטל משנת 540 לפני ספירתם

בין השנים 536 – 532 מציגים איפוא לראשונה דראמה באתונה, בה עומדת המקהלה מזה ודובר מזה. עובדה זו חשובה גם מטעם אחר: תספיס יליד הכפר אטיקה בא לאתונא להציג שם. מכאן שאתונא נעשתה למרכז ועריכת ההצגה נהפכה לענין רשמי של המדינה. תאריך זה הוא ראשית התיאטרון היוני. ואף ראשית התיאטרון האירופי. פירושו של החידוש הגדול הזה הוא שבשנים בין 536 – 532 קבעו את הטרגדיה בתוך “התחרויות” הרשמיות. לתחרויות אלו נודעה ביון העתיקה חשיבות יתירה, התחרו לא רק המקהלות, אלא גם להקות רקדנים, תזמורות מנגנים, וסופרים ולבסוף גם שחקנים. תחרויות אלו עמדו תחת פיקוח פקידים ממשלתיים גבוהים ביותר. היתה תחרות מוקדמת, והתחרויות הסופיות נערכו בשלושת הימים האחרונים מחגי דיאוניסוס הגדולים. אז חולקו הפרסים. חוברו פרוטוקולים על מהלך התחרויות. לגבי המחזה “דבורים” לאריסטופאנס נרשם: "הוצג על ידי פילונידס בימי שלטון הארכוס אמייניאס, בימי האולימפיאדה ה־89. קיבל פרס שני. בחג לנייה. את הפרס הראשון קיבל פילונידס על מחזהו “התחרות מוקדמת”. הפרס השלישי ניתן לליאוקון על מחזהו “שגרירים”.

באי פארוס נמצאו שני לוחות שיש, שעליהם חרותים דינים וחשבונות על תחרויות שנת 3 – 264 לפני הספירה.

מכל המשחקים הדרמאטיים זכתה הטרגדיה להיכלל ראשונה בתחרויות. משהכירו בה רשמית נפתחה לפני הטרגדיה דרך עליתה המזהירה. משחקי סאטירים הוכנסו ב־500 בערך. הקומדיה הותרה לשמש כנושא לתחרות החל משנת 487 – 488 לפני הספירה.

שאלת המקוריות    🔗

דומה, מאה ושלושים דראמות (כשלושים טאטרלוגיות) הוא מספר גבוה מאוד לגבי מחבר אחד. רק בדראמה הספרדית מוצאים אנו יצירות רבות כל כך, שנכתבו בידי סופר אחד. כדי להבין את השפעת כוח היצירה, יש להביא בחשבון לגבי הטרגדיה היוונית לא רק את הכשרון האינדיבידואלי, אלא גם גורמים אחרים. אחד הגורמים העיקריים הוא ענין המקוריות, שיחס היוונים אליו שונה בתכלית מתפיסתנו. צופי אתונא היו תמימים מן הקהל בזמננו. השכלתם היתה אחידה יותר ובנויה היתה על יסודות משותפים. קהל זה לא היה צמא לנושאים חדשים לבקרים. אדרבה, הקהל דרש מן המחבר העלאת דמויות המוכרות לו יפה־יפה, דמויות שהיכו בדמיונו שרשים עמוקים. המחבר קיבל מן המוכן לא רק את כל עלילת הדראמה, אלא גם את המומנטים הדרמאטיים המיוחדים, את הסיטואציה ואת כל התפתחותה.

יצירת הטראגיקנים דומה במידה רבה ליצירת אמנים־פסלים, שעיצבו בשיש את דמויותיהם של זבס, פוסיידון, הירה ואתינה. בדומה להם עיבדו הטראגיקנים כל ימיהם את תולדות בית לבדאקוס, בית פלופס, מן החומר הפסיכולוגי האנושי. וכלום לא עבדו כל ציירי הרנסאנס עשרות רבות בשנים על דמות המאדונה?…

טראגיקן יווני אחד קיבל חומר אגדי אנושי מחברו, שינה את היחסים בין הדמויות, שינה את החומר ובכלל אך ורק במובן הפנימי. החיפוש התמידי אחרי חומר חדש, בעית המקוריות, לא אכלה את כוחם האמנותי של המחברים. מחברים מודרניים חייבים להפיח רוח חיים בדמויותיהם. היווני לא הכיר חומר “מת” כל עיקר. האגדה היתה חיה באותם הימים, והסופר הסתפק בתפקיד: להיות מבשר חדש של האגדה העממית. וו. קולינס מציין בצדק, שהקהל התמים של אתונא רק נהנה מן העובדה שידע מראש את מהלך העלילה: את הטוב ואת הרע, את המבדח ואת המבהיל. הם חזו בעיני רוחם עוד בראשית המחזה את אודיפוס המעוור את עיניו, את איאס נופל בחרבו וכו'. המחבר הוכיח את אמנותו באיכות ולא במהות. השאלה היתה באיזו צורה יציג את האגדה הידועה. כשם שדרשנים או מגידים בישראל דורשים פסוקים במקרא ומפרשים כל אחד בדרכו כן יש לראות במחזות הקדומים פרשנות של אגדות עממיות מפורסמות. וו. קולינס מביא דוגמה מודרנית יותר להסברת הענין: משחקי הפאסיון המוצגים באובר־אַמרגוי שבבוואריה ובמקומות אחרים, דומים בנידון זה לדראמה היוונית. גם כאן גם שם אתה מוצא קצב אטי, הוד ותפארת במשחק, דושיח ריתמי, זמרת מקהלה אדירה, במה גדולה הנעזרת בבנינים קבועים, ולמעלה מכול – אותה הרגשה דתית, החודרת עד עומק נפשם של השחקנים ומציתה את התלהבות הקהל בניצוץ־חשמל".

 

איסכילוס    🔗

דרכו בספרות    🔗

איסכילוס, “אבי הטרגדיה”, (456־525 ל.ס.) גדל עם הדימוקראטיה המתעצמת של אתונא. בעודו נער מוגרה העריצות. המשטר הדימוקראטי נתגבש סופית וכשהסופר הגיע לגיל העמידה, נטל חלק פעיל במלחמה בפרס. הוא השתתף בקרבות מאראתון וסאלאמיס וכל ימיו היה גאה על כך. הוא הדגיש את הפרט הזה בכתובת על מצבתו, שחוברה על ידו. נראה שפרט זה חשוב היה בעיניו מאשר מפעלו הספרותי.

הרעיונות היסודיים, שבאו לידי ביטוי ביצירתו הספרותית של איסכילוס, הם עלייתה הנפלאה של הדימוקראטיה באתונא, האידיאלים של הפוליס, המאמץ המשותף, ההכרה העצמית והתביעות המוסריות הגבוהות. בעיות החומר המיתולוגי המסורתי הוארו באור חדש. דוגמה נאה לכך היא הטרילוגיה – אורסטייה, הכוללת את שלוש הטרגדיות “אגאממנון”, “הקרבן על הקבר”, “האבמנידות”. טרילוגיה זו היא היחידה הידועה לנו בשלימותה.

פסל איסכילוס, מגדולי הדראמה (450־525 לפנה"ס)

הטרילוגיה שואבת את נושאה מן האגדות המספרות על תולדות השושלת המלכותית של מיקאני. האגדות הללו מלאות זוועות. מלך אגאממנון, החוזר עטור בטחון אחר כיבוש טרויה, נרצח על ידי אשתו הבוגדת קליתמנסטרה ומאהבה איגיסתוס. אורסטס בן אגאממנון, שקיבל חינוכו בנכר, נוקם את נקמת אביו והורג את אמו ואת מאהבה. האריניות, רוחות הנקם, רודפות אותו על מעשהו זה. אורסטס בורח מפניהן. בדרך נדודיו פורש עליו חסותו אפולו. אליל הנבואה השוכן בדלפי, שכן הוא אשר הסיתו לנקמה. באתונא הוא מובא לפני בית־דין אזרחים, שבראשה עומדת אתינה, אלילת המגן של העיר והוא יצא נקי במשפטו. רוחות הנקם אין דעתן נוחה מפסק־הדין, אך אתינה מפייסת אותן.

התוכן המקורי של האגדה, המשמשת יסוד לטרילוגיה זו, הוא אותו שינוי גדול שנתחולל בתקופה הקדומה – ההתנגשות בין זכויות האם ובין זכויות האב. דבר זה מתבטא בויכוח בין רוחות הנקם המייצגות את זכויות האם ובין אפולו, המייצג את זכויות האב. נושא ויכוח זה מהו הפשע החמור יותר: בגידת קליתמנסטרה או מעשה הרצח של הבן. איסכילוס עיבד את נושא האגדה הקדום והקנה לו פירוש חדש ואקטואלי. ביצירתו העלה על נס את המשטר הקיים ששם קץ למריבות הלאומיות והמשפחתיות ולהשתוללות נקמת הדם. הוא מפאר את המשטר הדימוקראטי והחוקי, העוקר את המריבות הפנימיות. הוא שר שיר תהילה לאתונא של ימיו.

“הפרסים”    🔗

ההערצה הנלהבת לדימוקראטיה של אתונא הנחתה את הסופר בכתיבת “הפרסים”. הסופר מעבד בצורה דרמאטית את ההתנגשות בין העוצמה הכובשת של הפרסים ובין שוחרי החירות היווניים, והנושא הוא העריצות המזרחית השואפת דיכוי לעומת חירותם של אזרחי המדינות־הערים.

טרגיקאני יוון העדיפו את הנושאים הלקוחים מן המיתולוגיה. נדיר השימוש בנושא היסטורי. איסכילוס בחר ביצירתו זו דווקא נושא אקטואלי: הדראמה נכתבה שמונה שנים בלבד לאחר הנצחון על הפרסים ואחרי הקרב הגדול ליד סאלאמיס. בשעת הצגת יצירתו זו של איסכילוס דובר על נושא, הסופר והקהל גם יחד ידעוהו היטב, שהרי הם עצמם השתתפו בקרב זה וניצחו בו.

איסכילוס היה אדם דתי, בהתאם להשקפה זו מתוארת תבוסת הפרסים כעונש על גאוותם ויהירותם. שאיפתם לגדולות היתה מופרזת והיא שגרמה לתבוסתם. האלים מגינים על סדר עולם מסוים, וכל הפוגע בו, בא על עונשו. הסופר מבליט גם את התוכן החברתי־פוליטי של ההתנגשות הגדולה. האזרחים החופשיים של העיר־המדינה, גוברים על המזרח העריץ אף כי הוא עולה עליהם בכוחו.

אכן, הנושא לקוח מן המאורעות הלאומיים וההיסטוריים היותר חשובים בזמנו של המשורר. נצחונו של עם קטן וחפשי בהלאס על צבאות אדירים של עמי אסיה. דריוש מלך פרס חתנו של כורש הכניע ב־500 לפני ספירתם בערך את ערי היוונים באסיה הקטנה, הוא עלה אחרי כן על אתונא אך 9000 תושביה גברו על הצבא הפרסי ליד מאראתון ב־490. כאמור השתתף איסכילוס בקרב זה ביחד עם שני אחיו שאחד מהם נפל שם. כעבור עשר שנים יצא כסרקסס בחיל גדול לנקום ביוונים את תבוסת אביו. הפרסים נחלו מפלה בים וביבשה. מובן שאיסכילוס הלוחם הוותיק, התרשם עמוקות מן הנצחון המפתיע. בטרגדיה זו המלכה הזקנה, אלמנת דריוש (בת כורש) דואגת לבנה המלך, מספרת לזקני העם (המקהלה) חלום מבהיל אשר ראתה.

איסכילוס: “הפרסים”

176 אטוסה: לילה ולילה חלומות קשים מבעיתים

את שנתי מיום אשר צבא בני הרב

לארץ יון נסע להתגרות מלחמה;

אך בלילה זה יותר מכולם

180 בהיר היה המחזה ולכם אגיד הדבר.

שתי נשים הופיעו לבושות הדר יחד,

אחת בשמלה פרסית, בלבוש דורי השנית

עמדה בצדה במראה נגד עיני.

בגדלן ויפין דמו שתיהן לתהילה,

185 כל מום בהן לא היה, בבנות שבט אחד

אך לאחת ארץ הלאס נפלה

לנחלה ולשנית ארץ הזרים.

שבתי וראה, כי ריב ומדון ביניהן

ובני עומד משקיט אותן, למרכבתו

190 הוא רותם את שתיהן ואת עולו

הוא שם על צווארן. האחת

בגאון נושאת את העול ובפיה רסן;

אך האחרת מורדת, משתוללת,

בכוח קורעת רסן ומתג

195 משליכה העבותות ובידיה

שוברת ומנפצת גם את העול.

אז נפל בני ואביו בא

דריוש, וקול נהי הרים.

כאשר אך ראה אותו כסרכסס

200 קרע את בגדיו. זאת ראיתי הלילה.

קמתי בבוקר, ידי במי מעין זך

רחצתי. ועם כהן זובח

לבמה עליתי למען הקריב קרבן

לשדים עוצרים בעד רעה כחוק.

205 והנה נשר בורח אל מוקד פובוס.

נבהלתי ודומם עמדתי, ידידי!

אז ראיתי פרס מסתער לקראתו

תופס בצפרניו את ראשו ומורטו.

הנשר לא יכול בלתי כרוע ונתון גוו

210 למורט – פחד אחזני, כמו אתכם

לשמוע הלא תדעו כי אם בני

יצלח ויגבר, תרבה תהילתו;

אך אם לא יצלח – לא דין וחשבון

יחוב לעיר ויוסיף למשול בארץ

215 המקהלה: לא פחד לעורר בך היום רצוננו

לא להאדיר בטחוניך. לאלים התחנני

כי יגנו, אם חזות קשה ראית,

וכך את הטובות לך ולבנך יביאו

ולעיר ולכל ידידינו, נסכי נא

220 גם נסך לטוּב העיר ולזכר המתים.

התפללי לחסדי דריוש אשר חזית

כי ישלח מעמקי ארץ לך טוב ולבניך

ואת הרעות יעצור באדמה מתחת.

לפי חזון רוחנו רק זאת נוכל ליעץ

225 ומי יתן והכול לטובה יהי בסופו

(תרגם א. קמינקא)

מבשר בא ממערכות המלחמה ומספר את פרטי המפלה וההרג הרב. המקהלות מביעות ביללות וקינות את רגשי העם, אולם המשורר, בן עם חפשי, מסביר אגב הקינות, כי גם תושבי שושן יש להם קצת נחמה כי מעתה לא יוסיפו עוד להשתחוות בפני שליט ויהיה כל איש חפשי לדבר כאשר עם לבבו.

אולם יושבי ארצות אסיה עוד

585 לפרסים לא יהיו נכנעים

לא יהיו למס עוד

בלחץ שליט ונוגש

לא עוד ישתחוו לארץ

אפיים לפני מלך

590 אשר נשבר מטה עוזו.

לא עוד יוּשם משמר

על לשון בני איש, חפשי

יפתח העם פיו לדבר,

לא יהיו עוד כבלים ועול.

595 רוה מדם חללים

ארץ איאס באייה

מכסה עצמות הפרסים.

בימי הצרה והאבל מעלים הזקנים בהשבעות את רוח דריוש המת מקברו למען שמוע מפיו עצה. דריוש המת צופה על המצב הפנימי בדאגה ומסביר לזקנים שהעם הפרסי רעב ללחם והיוונים ישמידו את שרידי הצבא לכפרה על פשעיו ביחוד על החרבת המקדשים.

מגאוות אדם שיבלי עון תצמחנה

ומהן בדמעות אז יקצור את קצירו.

מתרגם הדראמה מציין שטרגדיה זו קרובה לנו ביותר מפני שהיא עוסקת בקורות מלכי הפרסים בזמן העליה מבבל. לא הוכרע אם כסרכסס הוא אחשורוש של מגילת אסתר.

“פרומתבס הכבול”    🔗

הערצת המאבק למען קידמת האנושות, מלהיבה את איסכילוס ביצירה חשובה זו. פרומתבס מסמל באגדה היוונית את הקידמה. הוא מחולל הישגים חשובים בתרבות האנושית ומעלה את זבס, מלך האלים לשלטון, במאבקו עם האלילים הקדומים. אולם משזבס מחליט להשמיד את מין האדם, מתיצב פרומתבס נגדו ומעניק לבני האדם תרומה העשויה להקל את חייהם. הוא גונב למענם את האש מיד האלים. בני האדם ניצלים על ידי כך מאבדון, אולם זעמו של זבס פוגע קשה בפרומתבס. המורד נכבל אל סלעי קוקז, ונשר מפלח כבדו ללא הרף. פרומתבס סובל קשות, אך אינו נכנע לזבס. מאחר שהוא יודע סודות חשובים בדבר עתיד מלך האלים, אין לו לזבס אלא לשחררו ולהתפייס עמו.

הדראמה של איסכילוס היא חלקה האמצעי של טרילוגיה שחלקיה הראשון והאחרון אבדו. נושא הדראמה פרומתבס הסובל אשר רוחו איתנה בקרבו, זבס פסק דינו עוד בראשית הדראמה, והפאיסטוס, האל־הנפח ועבדי זבס – העוצמה והאלימות – כובלים את פרומתבס אל הסלע, בנכחותם של מענים הכובלים אין פרומתבס מוציא הגה מפיו, אך כשהוא נותר לבדו, מתפרצת מפיו זעקה מרה על הסבל, שנגרם לו ללא דין וצדק:

אהה, אויר שמים ורוחות חשות עפות

ומעינות נהרים ושחוק גלי הימים

מתנוססים בהדרם ואת אם כול, אדמה!

לכם אני קורא ולך. עין שמש צופיה,

ראו־נא סבל יסורי אל – מיד אלים!

בנות אליל הים, אוקינוס, באות לנחם את פרומתבס, ואחריהן בא גם אביהן. הם מנסים להשפיע עליו ולרככו. חכמתו וזהירותו של אוקינוס וכוונתו למצוא מוצא של פשרה, אינן מזיזות את האסיר. הוא סובל ייסורים, אולם בספרו לפי בקשת בנות הים, על פשעו שהמיט עליו את אסונו, מודה הוא בגאווה, שהעדיף בני אדם על אלים והעניק להם מפרי ההשכלה, למען יהיו היצורים האומללים, הנבערים והעזובים, לבני אדם עצמאיים ובעלי דיעה… פרומתבס לימד את בני האדם מלאכת בנין בתים. הוא גילה להם את רזי הכוכבים, את הכתיבה ואת החשבון. הוא לימדם את תורת הספנות והשימוש בחיות בית. הוא לימדם את תורת הרפואה והפקת מתכות ממעמקי האדמה.

435 פרומתכס: אל תאמרו כי מגאוה וזדון־לב

אני מחשה. בהגיגי כאבי נעכר

בראותי חרפתי ושברי.

ואני לבדי לאלים אלה החדשים

אני ולא אחר, עוז להם נתתי –

מה אדבר על זה? כולם זאת יודעים.

אולם שמענה את אשר לבני־אנוש

און פעלתי: להם, אשר פתאים

היו מדעת, שכל הבאתי!

לא לקלון בני אדם יהיה דברי

445 כי רק את חסדי עמהם אני מזכיר.

עינים היו להם ולא ראו

אזנים ולא שמעו, כיצורי חלום

כל ימי חייהם הלכו עלי עלי אדמות,

תועים ונבוכים בכל דבר.

450 את הלבנה לא ידעו למען בנות

בתי מעון מזהירים באור שמש.

לא ידעו חרושת־עץ, בחורים שכבו

כעדת נמלים שורצת במערות

באין קרן אור מגיה חשכם.

455 אות לא ידעו לקץ החורף

ולראשית ימי האביב ונציו

או לירחי קיץ, בה נבערים

בכל מעשה היו, עד שקמתי

ומסילות כוכבים אותם הוריתי

460 מזרחם ומובאם וסוד המספר

ראשית כל דעת, להם גיליתי.

לימדתי אותם כתוב בעט סופר

זכרון כל דבר – שורש כל מדע.

ראשון למענם על שור עול נתתי

465 לחרוש ציוויתיו למענם האדמה

להקל בכוחו עבודתם הקשה.

לעגלה רתמתי סוס ואשים

רסן ביד רוכב, הודו והדרו

מי יצר אני־שיט קל על פני מים

470 עובר ארחות־ימים, אם לא אנוכי?

כל אלה אני האומלל גיליתי

כל מלאכת מחשבת לאדם הוריתי

ולי לנפשי אין עצה ומזימה

לצאת למרחב מרוב יסורי.

*

שמעי עוד יותר והשתוממי מאד

480 כמה הן המלאכות והחכמות גיליתי.

על כולן זאת עולה: בהיותם חולים

רפאות תעלה לא היתה ולא שיקוי

ולא שמן למכה. בחסכון מרפא

ברעה התמוגגו – עד אשר באתי

וסמים לכל חולי למסוך הוריתי.

גם בתרפים לראות וכל קסם ונחש

ומחלומות לבחור את אשר לו פתרון.

ומקול מצפצף להבין שורה.

לחזות במעוף צפרים וצפרניהן

490 הישרה או עקלקלה היא דרכן?

אם אות לטובה או לרעה בכנפיהן;

ולנחש מה יאכל אדם ואיככה

בחברת רעהו ימצא אהבה וגם שנאה;

לראות בכבד ובמעים להכיר

495 מה היה לאלים לריח ניחוח,

בהקרב שוק ובהקטיר חלב אשה

לבני אדם דרך השכל הוריתי

למלאכת מחשבת ועינם פקחתי

לראות אור נוגה מאופל ומחושך.

500 אך לא רק אלה, כי גם מאדמה

כל צפוּן מתחת וכל יקר נעלם

ברזל ונחושת וכסף וזהב

מי זה אשר לפני הרהיב אלה להוציא?

שקר כזב כל אשר עשות זאת התפאר.

505 שמעי אפוא האזיני מלה אחת:

כל מלאכה לבני־אדם –

כך מעשה פרומתבס!

(תרגם א. קנענקא)

פרומתבס גאה מאוד ומסרב להיכנע, הוא לבדו יודע את הכוח העשוי למוטט את שלטון זבס והוא היודע כיצד יוכל מלך האלים לקדם פני הרעה. מלך האלים משגר אליו את שליחו, את האָרמאָס, להוציא מפיו את סודו הכמוס, פרומתבס עומד בסירובו, ורק כשהאָרמאָס מעיר לו על ההבדל בין חייהם המאושרים של האלים, שנכנעו לזבס, ובין חיי אסיר כבול מרותק לסלע, עונה פרומתבס בגאווה:

"… כל האלים שנאתי!

כי בלי משפט לי גמלו רעה תחת טובה!"

קשי־ערפו של האסיר מעלה את חרונו של זבס והוא מחולל סערה ורעש, הפוגעים בפרומתבס והדוחפת אותו ואת הסלע, אליו הוא כבול, לשאול.

הדראמה מעלה על נס את פרומתבס, סמל הקידמה האנושית ותרבותה. פרומתבס מופיע כמגן האדם והחירות, המתייצב באומץ לב שאין דוגמתו בפני זבס העריץ. רעיונותיו של פרומתבס נוחלים נצחון, ובחלקה האחרון של הטרילוגיה, החלק שאבד, רואה זבס צורך להתפייס עמו, לנטוש את דרך העריצות ולרסן את שלטונו. דמותו של פרומתבס, כפי שתוארה על ידי איסכילוס, הוסיפה לחיות בספרות העולם ושימשה נושא לגיתה ולשלי. שניהם תיארוהו כנושא אבוקת הקידמה ומסמל ההתקוממות על כל דיכוי ועריצות.

פרומתבס: הנה יצא הפועל – לא עוד אומר לבדו!

מוט תתמוטט האדמה

רעם בגלגל ממרום

ברק האש מתפּתל

1085 הסופה סובבת בעברה

נושאית למרום אבק ועפר.

סבוכים הרוחות וכצוררים

עורכים זה בזה קרבות

נאבקים בכוח תהומות שמים.

109 כה משליך זבס עלי נטל זעמוֹ

פחדוֹ ומוראו בסערה ישופני.

הוי, אם הכול, נערצה!

הוא, אויר שמים ואור עולם ומלואו –

אתה רואה – אני נספה בלי משפט!

איסכילוס כסופר    🔗

איסכילוס ביטא ביצירותיו את רעיונות תקופתו המתקדמים ביותר. את יתרונו המוסרי של המשטר הדימוקראטי, את כוח אהבת המולדת הדימוקראטית העולה על יתרונו המוסרי של האויב, את הערצת עבודת האדם וידיעותיו ואת אמונתו האיתנה בקידמה. הסופר ביטא את הרעיונות האלה בהשתמשו באגדות המיתולוגיה בצורות הספרותיות המקובלות בימיו.

זמר המלווה את יצירתו – ציור על גבי אגרטל משנת 460 לפסה"נמוזיאון מטרופוליטן ניו־יורק**

יצירת חייו היא ביטוי נשגב לרעיונות אדירים אלה, לשונה נועזה ועשירה בדימויים נדירים, אף כי פעמים הם מעורפלים. הדמויות המצויינות שביצירותיו הן – קליתמנסטרה ובעיקר פרומתבס, – דמויות ענק, טיטאנים. במובן מסויים פשוטות דמויות אלה, שכן אופיינית להן שאיפה אחת ויחידה, המשתלטת על אישיותם. אשר למבנה המחזות והרכבתם עולים על איסכילוס שני יורשיו, סופוקלס ואבריפידס. לעומתם נראה איסכילוס כפרימיטיבי יותר. חוט העלילה ביצירתו נעלם לפעמים בשל שפע שירי המקהלה. עם זאת כבר נותקה ביצירת איסכילוס הדראמה מצורתה הקודמת, שהיא המקהלה הלירית נטולת־העלילה בצירוף שחקן. יש לציין שניתוק קשר זה והפיכת זימרת המקהלה לדראמה, הוא בעיקרו של דבר מפעלו של איסכילוס. הוא היה הראשון, שהנהיג הופעת שני שחקנים במקום אחד, והיה בכך חידוש מהפכני. יורשיו, שפיתחו את הטרגדיה, יכלו להשיג את מטרותיהם בזכות חידושו, ואף כי הם עלו עליו, – אין להתעלם מהישגיו הנפלאים של הסופר שקדם להם. השגיהם המזהירים של סופוקלס ואבריפידס, בהם הגיעה הדראמה לשיאה, לא יוכלו להאפיל על זכות־ראשונים המגיעה לאיסכילוס, יוצר הטרגדיה.

 

סופוקלס    🔗

סופר בתקופת פריחתה של אתונא    🔗

מחבר הטרגדיות הגדול השני היה סופוקלס (406־496 ל.ס.), אמן מובהק של תקופת פריקלס, אף כי פעילותו חורגת מתחום התקופה. הוא נציגה הנאמן והמובהק של אותה תקופת זוהר, בה יכלו אזרחים חופשיים לפתח ללא מעצורים את מיטב כשרונותיהם במדיניות כבתרבות. חייו הארוכים והשאננים שימשו סמל ומופת להרמוניה השלימה, סופוקלס היה אהוב על אזרחי אתונא. העם הגה אליו אימון וזיכהו במשרות שונות ואף לשיא הקריירה הפוליטית באתונא הגיע, כשניתנה לו משרת מפקד ראשי. בתחרות הדראמות זכה בדרך כלל במקום הראשון, על כל פנים מעולם לא ירד אל המקום השלישי.

אדם מאושר זה מאלפנו בטרגדיותיו המופלאות, שחיי אדם הם פרשת סבל. החיים והאושר אינם אלא תעתועים והזיות־שווא. ומביאים את האדם לאבדון; גדלותם של בני אדם נידונה מראש לכשלון. שרירות לבם של הגורל והאלים עלולה להמיט אסון על האדם המעולה ביותר. נוח לו לאדם – מכריז אחד משירי המקהלה שלו – שלא היה נוצר, ומאחר שנוצר, ייטיב לעשות אם יזדרז להסתלק מן החיים.

עם זאת מעמיד הסופר לפנינו במחזותיו גיבורים העשויים לשמש מופת לגדלות האדם ולמעלותיו, אלה הם גיבורים הנאמנים לעקרונותיהם. נפילתם אינה פוגמת בגדלותם. אדרבא היא מעלה אותם. סופוקלס עצמו הגדיר את מהות גיבוריו בנאומו, שדמותם כבני אדם כפי שהם חייבים להיות, תיאור סבלות החיים וכשלונות האדם מגבירים גדלותם של בני תמותה. רעיון זה בא לידי ביטוי מזהיר בשיר המקהלה המפורסם של אנטיגונה, שהוא הימנון נפלא של האמונה בכוח האדם ובחשיבות הקידמה:

“מכל אדיר כח אין אדיר כמו האדם!”

אין לתמוה אם מוצאים אנו ביצירותיו של סופוקלס זה ליד זה תיאור נוגע אל הלב של סבל האדם, של קוצר ידו ושל מר גורלו והימנון נלהב שנושאו הגדלות האנושית.

סופוקלס היה עד־ראיה לעלית אתונא, מאז מלחמות הפרסים עד תקופת הזוהר של פריקלס. הוא ראה בגאון ובהתלהבות את עצמתו של האדם החופשי. עם זאת ראה וחש את התהום האורבת תחת רפידת השלווה של תקופת הפריחה. הוא ידע בוודאות, כי תהום זו עתידה לפעור את פיה. הוא ראה את רדיפת הבצע והשלטון שלא ידעה גבול. הוא היה עד להפיכת רעיונותיה הגדולים של תקופת הפריחה לסיסמאות זולות של אנוכיות. כל התופעות הללו חתרו תחת כוחה של אתונא תחת השפעתה. המפנה המדיני והצבאי המפתיע ערער את הרגשת בטחונם של בני אדם. סופוקלס ראה סימניה הראשונים של התפוררות, הוא חשש לגורל אתונא, אולם לא ראה כל מוצא אחר, מאשר דביקות מוחלטת במוסר המוצק של הפוליס וברעיונות הגבורה הנעלים שעוצבו בימים עברו. גישה זו עושה את סופוקלס לשמרני במידה מסויימת, אולם היא שעוררה בו את הנטיה להעלות ביצירותיו גיבורים, שישמשו אות ומופת, שיסמלו את מוסרו הנעלה של הפוליס הקדום. גיבורים אלה נאמנים לרעיונותיהם עד תום, בין אם יזכו בנצחון בין אם גורלם – תבוסה.

סופוקלס – מגדולי הדראמה ביון (נולד ב־406, מת ב־496 לפס"ב)**

הטרגדיה הראשונה של סופוקלס שהגיעה אלינו “איאס”, מציגה לפנינו גיבור כזה. איאס הוא גיבורם הנערץ של היוונים, העולים על טרויה. הוא קופּח על ידי אגאממנון ומנלאוס, שני מפקדי הצבא העליונים, והוא רוגז ורוטן, שואף נקם ומתכוון לרצוח את המצביאים. האלילה אתינה משלחת בו טירוף, ואיאס מתנפל בהתקפתו המטורפת על בהמת המחנה היווני ומכלה חמתו בה. כשהוא מתאושש ומבין את מעשהו, אין הוא יכול לשאת את חרפתו ומתכוון לשים קץ לחייו. חיים נאים או מיתה נאה הולמים את האדם אציל הרוח – סובר הוא, ואף תחנוני אשתו ובנו הקטן אינם עשויים להניא את הגיבור ממעשהו. הוא מקלל את אויביו, שהמיטו עליו כליה ונופל על חרבו. אגאממנון ומנלאוס נכונים להתעלל באיאס גם אחרי מותו. מאחר שהם רואים בו אויב העם, אומרים הם לתת נבלתו לכלבים ולחיות־טרף. אך תיאוקרוס, אחי איאס, מתנגד להם ומביא את אחיו לקבורה. מסייע לו אודיסיאוס, המגלה גישה אנושית יותר מאשר שני המצביאים היהירים. כל עוד היה איאס בחיים היה אודיסיאוס בין אויביו, אולם עתה מרכין הוא ראשו לפני גדלותו. במותו פורק הגיבור את נשק אויביו ועל אף כשלונו הוא נוחל נצחון מוסרי.

“אנטיגונה”    🔗

התנגשות דומה לקודמת עומדת במרכז “אנטיגונה”, אך בצורה חריפה יותר ובביצוע אמנותי שאין למעלה ממנו. גם כאן סובבת העלילה על קבורת מת, אולם שאלה דתית־מוסרית זו מקבלת אופקים רחבים יותר: כבוד האדם, הנאמנות לעקרון והאהבה המתנגשים בצו העריץ.

נושא הטרגדיה – גורל בנותיו של אדיפוס, מלכה האומלל של תבי. את תולדות אדיפוס עצמו מגולל סופוקלס בשתי טרגדיות אחרות. אחר גירוש אדיפוס מחלקים שני בניו – פוליניקיס ואיתיאוקלס – ביניהם את המלוכה על העיר. כעבור זמן מה פורץ סכסוך ביניהם. פוליניקיס נמלט, אוסף חיל ועולה על עיר מולדתו ומתיצב לקרב נגד אחיו בעזרת צבא זר. התקפתו נכשלת, ושני האחים הורגים איש את רעהו בקרב. המלך החדש קריאון, מצווה להביא את אתיאוקלס לקבורה, אולם פוליניקיס, אויב עמו וארצו, לא יובא לקבורה. בשרו יינתן מאכל לחיות טרף. אנטיגונה אחת משתי אחיותיהם של שני האחים החללים מפירה את פקודת המלך. המסורת המקודשת המצווה להביא את המת לקבורה קדושה לה מפקודה של המלך החי. היא מטה אוזן לקול לבה ולצו מצפונה ואוטמת אזניה מפני אחותה איסמנה. שכוונותיה טובות, המשתתפת בצערה. אולם הנוטה לכניעה ולהשלמה עם הפקודה. אנטיגונה אינה מתכחשת לאחיה ומביאה אותו בסתר לקבורה, על אף הוראת השליט.

קריאון זועם ומצווה למצוא את מפר מצוותו, וכהצעירה מובאת לפניו, שואל הוא אותה למניעי החלטתה. אניטיגונה נוטלת את האחריות על עצמה וטוענת, שפעלה בהתאם למצפונה ולחובתה. היא מילאה את מצוותם הקדושה של האלים והביאה את אחיה לקבורה, צו זה חשוב בעיניה מפקודת קריאון. לשווא מאיים עליה המלך, לשווא מנסה הוא להוכיחה, כי לא יתכן שגורל שני האחים יהיה אחד. אנטיגונה אינה רוצה להפלות בין שני האחים, ויחסה אליהם שווה. קריאון מתעקש ודורש את קיום פקודתו, ומשום כך כל אדם שעבר על מצוותו – דמו בראשו. לשווא מתחננת אחותה איסמנה; לשווא מנסה בנו, היימן, למנעו מבוא בדמים, שהרי אנטיגונה ארוסתו היא. המלך בשלו. אנטיגונה נידונה למוות. היא תיכלא באחת המערות, שפתחה ייסגר. אנטיגונה נפרדת מן החיים. אין היא רוצה במיתה כשהיא בנעוריה, אולם היא יודעת שבחרה בדרך היחידה הנכונה ואינה מתחרטת על מעשה גבורתה. כשאנטיגונה מובלת למערה, מופיע תיריזיאס, הנביא העוור. הוא מזהיר את המלך, שמעשהו עלול לעורר את חמת האלים. הוא יועץ לו להביא את פוליניקיס לקבורה ולרחם על אנטיגונה, ואם ימאן ימיתו האלים את בנו. תחילה עומד קריאון על דעתו. לבסוף הוא נכנע ונענה לזקנים (חברי המקהלה) ומחליט לעשות כעצת הנביא.

אך הוא איחר את המועד. אנטיגונה החליטה למנוע מעצמה את סבל הגסיסה האיטית במערה ותלתה את עצמה בחגורתה. הבאים להצילה מוצאים את גוויתה. היימון נופל על חרבו ליד ארוסתו המתה. קריאון חוזר אחוז יאוש כשהוא נושא בזרועותיו את גופת בנו. בבית מצפה לו בשורת איוב חדשה: אשתו, אירידיקה שלחה יד בנפשה, כשסופּר לה על השתלשלות המאורעות. היא מקללת את בעלה כרוצח בנם ומתאבדת.

זוהי תוצאת ההתנגשות בין אנטיגונה לקריאון: שניהם נדונים לכליה, אולם אנטיגונה, ששמרה אימונים לצו החסד והאהבה המשפחתית, מתעלה אף בנפילתה. לעומת זה קריאון קשה העורף והעריץ מקפּח את כל מטרות חייו ואף כי הוא נשאר בחיים, הרי כל חייו הם בבחינת עונש כבד.

הנה ההתגשות הגדולה בין קריאון לאנטיגונה:

סופוקלס: “אנטיגונה”

446 קריאון: (לאנטיגונה)…את, דברי ואמרי לי בקצרה

הידעת קול הקורא ואוסר לעזשות זאת?

אנטיגונה: ידעתי היטב. הן ידוע היה לכול.

קריאון: ובכל זאת נועזת את לעבור על מצוותי?

אנטיגונה: הן לא מאל זבס יצא קול הקורא,

אף לא מאל המשפט, מושל מתחת;

פקודים כאלה לא יפרו בני אדם;

אך פקודיך אתה, מצוות בן תמותה,

לא כה חזקים חשבתי למען הפר

455 פקודי אלוהים, לא כתובים, אך בצורים!

הם חיים וקיימים, לא נודע מוצאם.

לא חפצתי אני, כי במשפט אלוהי מרום

על חטא מפחד אנוש אהיה נאשמה.

מאד ידעתי כי מות אמות בבוא קצי,

ועתה אם בפקודתך יהרגוני.

אמרתי בלבי כי בזה יהי לי יתרון.

מי אשר כמוני חי ברעה ויגון

איך לא יתרון יחזה לנפשו במות?

465 כן גם אני על אשר יגזר עלי

לא אתעצב; אולם יגון מלאתי

בראותי את אחי, בן אמי ילדתני

שוכב מת על אדמה ולא בא אל קבר.

אם אני הסכלתי עשות ככה בעיניך –

470 טוב לי היות סכלה בעיני כל סכל!

מקהלה: מורשה היא לבת הזאת מאביה;

כמוהו קשת עורף, לא תשמר מרעה.

קריאון: דעי לך אפוא כי אני את קשי ערפך

אכניע מהרה, כמו גם את הברזל

אשר באש פלדות התחזק וקשה,

בחזקו כן יחיש וישבר לרסיסים.

ידעתי כי ברסן קל סוסים אבירים

ימשכו לרוץ. אל יעוז בלבבו

ואל ידבר רמוֹת עבד נכנע לאחרים.

אולם זאת האשה, בזדון לב ובגאוה

עברה על פקודים אשר נתנו בעיר,

ועתה שנית זדה כי גם עוד בחטאתה

היא מתהללת והיא מדברת בלעג.

לא כגבר אהיה, כי אם כאשת רפת־כח

485 והיא תהיה כגבר, אם תנחל נצחון!

לא אשים לב, כי אחותו היא; אף כי

שארת בשר היא ובמחסה אל בוטחת –

היא וגם אחותה עוד לא תמלטנה

ואת שתיהן אייסר, כי גם באחותה אשם;

עמה שתה עצה לחפור את הקבר.

קראו נא לה! ראיתי אותה סובבת

בתמהון לב ובבהלה הנה והנה.

כן אוהב רוח אדם להתגלות בלאט

וממחשך יודע כל אשר יפעל בערמה

495 אך גם אלה שנאתי, אשר בהתפשם

על מעשיהם יכסו להצטדק יבקשו

אנטיגונה: למה אפוא תתמהמה? הן בדבריך

אני לא אמצא חפץ ולמצוא לא אוכל

ואשר אני אדבר לא יישר בעיניך.

היוכל להיות דבר לי ליתר תהילה

מאשר אם את אחי הבאתי אלי קבר?

כל העומדים פה היו מאשרים פעלי

505 לולא נצרו לשונם ושפתם מפחד.

רק השליט, אשר הרבה לו בעוז

הוא גם לעשות ולדבר יוכל כחפצו.

קריאון: מכל ילדי קדמוס רק את זאת ראית!

אנטיגונה: כולם רואים זאת, אך סגור הושם לפיהם.

קריאון: ולא תבושי, כי את לא ככולם תחשובי?

אנטיגונה: בוש לא יבוש איש אם כבד את שאר בשרו.

קריאון: הכי לא אח היה לך גם אשר עמו נלחם?

אנטיגונה: אמנם אח היה מאביו ומאמו.

קריאון: איך אפוא, נגדו בפעליך נשאת עוון?

אנטיגונה: אף המת הזה לא יעיד בי לרעה.

קריאון: הן אף אותו כבדת כמו את הפושע.

אנטיגונה: לא כעבד נפל, אח היה לי במותו.

קריאון: אך להחריב ארצו בא, תחת להיות לה מגן!

אנטיגונה: לו יהי כן; אך חוקים יש ליורדי שאולה.

520 קריאון: אך לא יהי לישר ולחוטא גורל אחד.

אנטיגונה: מי יאמר מה בשאול תחתית יחשבו לחטאת?

קריאון: אשר אויב היה לי, גם במותו לא ידיד לי.

אנטיגונה: אני לא למען שנוא, כי רק לאהוב נוצרתי!

קריאון: כאשר תרדי שאול, אהבי אותם כחפצך;

525 אך בי, בעודי חי, לא תהי מושלת אשה!

(תרגום: אהרן קמינקא)

“אלקטרה”    🔗

אלקטרה, גיבורת הטרגדיה הנקראת על שמה אף היא כאנטיגונה דמות אשה שאינה נרתעת מפני כל קושי. נושא הדראמה הוא נושא “הקרבן על הקבר” של איסכילוס. בני אגאממנון, אלקטרה ואורסטס נוקמים את נקמתם ברוצחי אביהם, בקליתמנסטרה אגם ובמאהבה, איגיסטוס. במרכז הדראמה עומדת דמותה של אלקטרה וגורלה האישי. היא סייעה לאחיה הצעיר אורסטס לברוח בשעת רצח האב ועתה היא מצפה לשובו. בבית שולטים האם הבוגדת ומאהבה, וחיי אלקטרה אינם אלא סבל ממושך, שכן פשעם הכבד ניצב לעיניה תמיד. מתוך נאמנות לזכר אביה אין היא נכנעת לפני הזוג השליט החדש. אורסטס חוזר כמתחפש ובפיו בשורת־שקר, כי הבן החייב לנקום מת בנכר, האם והמאהב בטוחים, כי שוב אין סכנה נשקפת להם, ואילו אלקטרה שוקעת בתהום היאוש, כי התקווה שתלתה באחיה הצעיר שיקום נקמת אביו – נכזבה. היא גומרת אומר לבצע בידיה את מעשה הנקמה ואפילו תשלם בחייה. טרם תספיק לעשות זאת, ואורסטס מגלה זהותו ונוקם נקמתו ברוצחי אביו.

אלקטרה מתגלה כסמל הסבל הממושך, אומץ הלב והנכונות למרוד בשלטון העריצות, השחיתות והחמס.

“אדיפוס המלך”    🔗

ביטוי מזעזע לחוסר מנוס מפני הגורל נותן בטרגדיה הגדולה של סופוקלס “אדיפוס המלך”. גם נושא זה לקוח מעולם האגדה וזכה לעיבודים שונים.

הנביא מדלפי ניבא ללאיוס מלך תבי, כי בנו אשר נולד לו עתיד לרצוח את אביו ולשאת לאשה את אמו. מפחד הנבואה האיומה הזאת פוקד לאיוס להשליך את בנו הנולד לו ביער־עד. אך רועה המלך, אשר עליו הוטלה שליחות אכזרית זו, מוסר את התינוק לטיפולו של רועה יושב העיר קורינתוס. שם מאמץ המלך פוליבוס את התינוק ומגדלו כבנו.

אדיפוס גדל ואין הוא יודע דבר על מוצאו. אולם פעם קלט שמועה, כי אין הוא יוצא חלציו של פוליבוס. אדיפוס התוהה פונה אל מקדש הנבואה בדלפי ומבקש עצה. לשאלתו אין הוא מקבל תשובה אך הנביא חוזר על הנבואה, כי עתיד הוא לרצוח את אביו ולשאת את אמו לאשה. העלם הנדהם אומר לסכל את עצת הגורל והוא פורש מבית “הוריו”, ונוטש את קורינתוס. והנה דווקא בריחתו מזרזת את קיום הנבואה הנוראה…

בדרך המוליכה לתבי נתקל אדיפוס בלאיוס. בין השניים מתפתחת תגרה ואדיפוס הורג את אביו ואת כל עבדיו המלווים אותו פרט לאחד הממלט נפשו. העבד שנמלט הוא הרועה, שהוטל עליו בשעתו להשליך את אדיפוס התינוק ביער. תושבי תבי אינם מחפשים את עקבות רוצח מלכם. הם מוטרדים על ידי מפלצת־ספינכס (מחציתה לביאה ומחציתה אשה) העושה בהם שמות. כל עוד לא יימצא בעיר פותר לחידה שהיא חדה. אדיפוס פותר החידה וגואל את תבי ואזרחי העיר השמחים על השתחררם מאימת המפלצת בוחרים למלך. הוא נושא לאשה את אלמנת לאיוס אביו, היינו את אמו יוקאסטה. כך קוימה הנבואה…

אדיפוס מלך שנים רבות על עמו הרוחש לו אהבה והוקרה. אף בנים ילדה לו יוקאסטה אמו־אשתו. אך האלים שולחים מגיפה בעיר, כעונש על עוון גילוי עריות. בכך נפתחת עלילת הדראמה.

אדיפוס משגר משלחת אל מקדש הנבואה בדלפי לגלות את סיבת המגיפה. התשובה המתקבלת היא שחטא כבד רובץ על העיר: עדיין לא התגלה רוצח לאיוס, אשר דמיו צועקים מן האדמה. אדיפוס מקלל את הרוצח האלמוני ואינו מעלה על דעתו שהוא הוא הרוצח. אחר הקללה הוא פותח בחקירה. המתיחות העצומה של הדראמה נובעת גם מכך, שעליו עצמו נטל לגלות את הפושע.

אל הגילוי הנורא הוא מגיע, כמובן, מעט מעט. גורמים רבים מעכבים את הגילוי הכל כדי להגדיל את המתח. אדיפוס פותח בחקירה, וחושד תחילה בגיסו, קריאון, שהוא חותר תחת כסא מלכותו. בהמשך החקירה מגיע שליח מקורינתוס המבשר שפוליבוס אביו־מאמצו מת ועל כסאו ישב מעתה אדיפּוס. השליח מתכוון לנחם את אדיפוס, המקונן ומגלה לו, שלמעשה אין הוא כלל בנו של פוליבוס. הוא יודע זאת בדואות, שכן הוא הוא אשר קיבל אותו בעודו תינוק מיד רועה, איש תבי. תחילה סבור הוא שבשורה טובה היתה בפיו, שכן נתבדתה הנבואה, כי עתיד הוא לרצוח את אביו אולם למעשה הוא מחיש את גילוי האמת המרה. שלב נוסף בגילוי האמת היא עדות הרועה הישיש, המגלה לאדיפוס את סוד לידתו. המלך האהוב והנערץ שהציל את מדינה ואשר נתחבב על כל נתיניו מתגלה לפתע כרוצח שפל, עוכר בית אביו.

האושר המלא מתמוטט. יוקאסטה מתאבדת, ואדיפוס שביצע בשגגה פשעים נוראים מנקר את עיניו ומתעוור.

אדיפוס הוא גם גיבורה של הטרגדיה האחרונה של סופוקלס: “אדיפוס בקולונוס”. הישיש הרצוץ, הנע ונד בארץ. מוצא לבסוף את המנוחה ואת הנחלה באתונא המקבלת אותו בסבר פנים יפות. הוא מת בקולונוס – מקום הולדתו של סופוקלס – ופורש מן העולם ומאושר בחלקו.

געגועי הזקנה על המנוחה האחרונה מוצאים את ביטויים בצורה נוגעת אל הלב במחזה זה, שירת הברבור של סופוקלס. המשורר הישיש מת בגיל תשעים זמן קצר אחר סיום מלחמת פלופוניסוס וחורבן אתונא. הגורל חס עליו גם במותו, לפני בוא הרעה נאסף אל עמיו ולא ראה בקלון מולדתו והתמוטטותה.

יצירתו נחשבת לכליל השלימות בספרות. במסיבות המשתנות, במשבר הפוליס שהחריף לא היתה עוד אפשרות לטפח את הרמה האמנותית הגבוהה של היצירה הספרותית. הדראמה היוונית, שהגיעה לשיאה ביצירת סופוקלס, נאלצה לחפש דרכים, רעיונות ואמצעי תיאור חדשים ההולמים את התקופה החדשה. דבר זה נעשה עוד בחיי סופוקלס על ידי חברו הצעיר ממנו אבריפידס.

 

אבריפידס: מבשר רעיונות חדשים    🔗

המסורת מתארת את אמן הטרגדיות השלישי, את אבריפידס (480–406 ל.ס.), כאדם קודר, איש ריב ואיש מדון לעצמו ולסביבתו. מאחר שלא לקח חלק בחיים הפוליטיים, אלא הקדיש כל זמנו ומרצו לעבודה ספרותית ולהגות פילוסופית, נחשב ליוצא דופן בעיני תושבי אתונא. הוא היה יוצא דופן גם מבחינה אחרת. הוא כינס בביתו אוצר ספרים גדול, מעשה בלתי־רגיל באותה תקופה. המסורת מספרת, כי פעמיים בא בברית נישואין, אולם שני הזיווגים לא עלו יפה, וייתכן, שמשום כך נהפך לשונא נשים.

אבריפידס (480–406 לפנה"ס)**

אבריפידס מגלם השקפה חדשה של תקופה חדשה והוא מעלה אותה על בימת אתונא. על אמנותו נתלהטו ויכוחים סוערים. אולם רוב קהל אתונא דחה את יצירותיו. מחזותיו משקפים את המשבר המחריף והולך של הפוליס באתונא. עינו החדה הבחינה בהחרפת הניגודים שהביאו בסוף תקופת פריקלס לידי חורבן אתונא. היה זה הניגוד בין עובדים למעבידים, בין עניים לעשירים, בין אריסטוקראטים לדימוקראטים, בין אתונאים לבני בריתם, ועל כל אלה הניגוד המתמיד בין אתונא לספרטה. בעיות חברתיות ומוסריות שונות הלכו וכבשו להם מקום בלב הדור. בני אדם החלו לתהות אם החוקים הקיימים הם מצוות האלים או שהם אמצאות בני אדם; ואם מוצדק מוסד העבדות ואם לא; וכיצד יש להעריך את העבדים, כ“חפצים מדברים”, כרכוש או כבני אדם? המוצדק מעמדן הנחות של הנשים והיש להרחיקן מפעילות ציבורית? שאלות אלו ושאלות אחרות העסיקו את הוגי הדעות של הדור, שבראשם עמדו הסופיסטים. השאלות הללו זכו לביטוי אמנותי במחזות אבריפידס, שנקרא עוד בתקופה הקדומה “הוגה הדיעות של הבימה”.

מבחינה מדינית התיצב אבריפידס לימין הדמוקראטיה באתונא, שמצבה הלך ונתערער. הסופר משבח את הדמוקראטיה באתונא, אך הוא מותח ביקורת גם עליה. הוא מגנה את הניגודים בחברה ואינו רואה בעין יפה את קיום השכבות החברתיות והמעמדות הנוצרים על פי היקף הרכוש. הוא לוחם בדמאגוגים, חסרי המצפון המתעים את העם.

באחת מדראמותיו בשם “אורסטס” הוא מתאר בהיתול אסיפת עם המתכנסת למשפט. אחר ויכוח ממושך ועקר, מוציא ההמון המוסת על ידי הדימאגוגים פסק־דין מוות על גיבור המחזה, והלה ניצל באמצעי אלימות שלא כחוק. ב“נשי טרויה” שולל הסופר את מדיניות הכיבוש של אתונא הגוררת אימי המלחמה. הוא מביע דעתו גם בשאלת העבדות. אמנם מצב העבדים באתונא היה טוב מאשר בשאר מדינות יוון, אולם עדיין ירוד היה, והאזרחים החפשים, הגאים על מוצאם ועל ייחוּסם, בזוּ להם.

אבריפידס מתח בקורת לא רק על המצב הפוליטי והחברתי, הוא הסיר את הלוט גם מעל אמונות תפלות והזיות. ככל שערער את האידיאלים הישנים כן הוסיף להתקרב למשמעותם האמיתית של החיים וכן למד לדעת את האנשים ותיארם בצורה נאמנה. בן דורו הגדול וחברו באמנות סופוקלס, הגדיר יפה את אמנותו של אבריפידס באמרו, שהוא מתאר את בני האדם, כפי שהם במציאות. סופוקלס ניסה לתארם, כפי שהם צריכים להיות. גם אבריפידס משתמש בדמויות מיתולוגיות, אולם ביצירותיו דוחים חיי ההווה והיום־יום את החגיגיות הרווחת בדראמות של הדור הקודם. הוא מתאר ללא מעצורים וללא אידיאליזציה את הרגשות האנושיים אף כשאינם עולים בקנה אחד עם המוסר השמרני של אתונא הישנה.

“מדיאה”    🔗

אבריפידס הצטיין בתיאור הרגשות האנושיים, ובעיקר בתיאור רגשות הנשים. רגילים לראותו כ“מגלה נשמת האשה” בספרות יוון. אין פירוש הדבר שאיסכילוס וסופוקלס לא יצרו דמויות מזהירות של נשים, אולם הדמויות הללו נראות לנו לעתים תכופות כחד־גוניות, על אף גדלותן ויופיין, לעומת דמויות הנשים של אבריפידס שנלקחו מן החיים עצמם המצטיינות בלהט הרגשות.

הרגשות השוררים בלב האשה, האהבה הנכזבת, הלובשת צורת שנאה עזה והמתקרבת בהשתוללותה לטירוף, מתוארים בטרגדיה הגדולה ביותר של הסופר – “מדיאה”.

מדיאה היא אחת מדמויות המיתולוגיה, נכדת אליל השמש, בתו של מלך במדינה אגדתית רחוקה מארץ הקדם. ברשות אביה נמצאת מתנת האלים, גיזת זהב, ועליה שומר דראקון. הגיבור היווני יאזון, מגיע למקום, כדי להשיג את האוצר היקר. מדיאה מתאהבת באורח ועוזרת לו להשיג את מטרתו, אף כי היא בוגדת בכך במשפחתה, והיא בורחת אתו ליוון.

עלילה זו מתרחשת מחוץ למסגרת הדראמה. עם עלות המסך מוצאים אנו את יאזון, את אשתו ושני בניהם בקורינתוס. הם הגיעו שמה כגולים אחרי שמדיאה רצחה את אויב בעלה, את המלך פליאס, במולדתו של יאזון. אולם אשתו הנוכריה (“הבארבארית”) כבר נמאסה על יאזון ומאחר שברצונו לחזק את מעמדו החברתי, הריהו מתכונן לנישואים חדשים עם בתו של מלך קורינתוס המארחו.

יאושה של מדיאה לובש מימדים נוראים. היא הצילה את חיי בעלה, בגללו נטשה את מולדתה, בגדה באביה, הרגה את אחיה, והנה בעלה זה, אשר למענו הקריבה את כל היקר לה – עומד לבגוד בה בצורה מחפירה ולנטשה. גורלה המר של האשה מוצא את ביטויו בתלונות מדיאה המרומה. כאב הנשים היווניות הנידונות לחוסר עצמאות והכלואות בביתן מדבר מגרונה.

אבריפידס" “מידיאה”

מדיאה יוצאת מן הארמון ומדברת אל בנות קורינת

213 הנה יצאתי אליכן מפתח ביתי,

בנות קורינת, לבל יחרפוּני.

כי כגאווה יחשב, זאת אני יודעת,

אם מרבה להסתתר אדם מעין רואה

וכן גם אם הוא מרבה להראות מבחוץ –

גם אם שלו ושאנן הוא, ינאצו שמו.

אין צדק בלב איש ובעיניו, אם טרם

אל קרבו וכליותיו של חברו יביט,

כך למראה פניו על לא דבר ישנאהו.

אמנם חובת גר להכנע לעיר מושבו

אך לא יהולל אזרח המתגאה בצדקו

ומבלי דעת את שכנו ירשעיהו.

אותי דכא פתאום אסון אשר קרני

פלח כליותי, ואני בחיי קצתי.

ולגווע ולמות מאד נפשי נכספה.

הלא ידעתן כי אישי אשר יקר מכול

לי היה בארץ, כרשע עלי התקומם.

מכל היצורים אשר להם נפש ודעת

אנחנו הנשים האומללות בארץ.

את הבעל עלינו ברוב הון בתחילה

לקנות ולשימו על גוייתנו אדון;

רעה רבה היא מאד ומקור מכאובים.

אך אחרי כן עוד פליאה וקשה היא השאלה

אם טוב האיש או רע? כי לא לכבוד לאשה

להעזב מבעלה – והיא לעזבו לא תוכל.

ואם עוד לארץ נכריה, מקום חוקים אחרים,

באה, מי יגלה לה בחזון לדעת

את האיש אשר כחתן נפל בגורלה?

אם יגענו מאד והשגנו לטוב לנו

הבעל, ולא קשה לשאת הוא העול –

אשרינו וטוב חלקנו; ואם לא – טוב המות!

הגבר, אם בביתו לו יגון ואנחה,

הולך הוא החוצה להקל מצוקת נפשו,

ישיח לרעו ובן גילו את דאגתו,

עלינו – לתוך נפשנו לבד להביט נגזר!

הם אומרים, כי אנחנו בלי מגור ופחד

בביתינו יושבות והם בחניתות נלחמים –

מה נבערים הם! הלא שלוש פעמים בקרב

לקראת חנית צאת אבחר מלדת פעם אחת!

אך לא עליכן הדברים, רק עלי לבדי.

לכן יש עיר מולדת, מנוחה בבית אבות

כל נעימות החיים וחיבת רוב ידידים!

אך אני עזובה, רחוקה מעיר מולדתי.

שדודה ביד גבר, אשר המיט עלי קלון.

אין אם, אין אח ורע לשפוך לפניו שיחי

בצרה הרבה אשר על נפשי באה.

אני היום רק אחת מאתכן אבקש:

אם נתיבה לי תמצא ויהי לאל ידי

להנקם בגבר זה על כל רשעתו,

בו וגם בחותנו, אשר בתו לו נתן –

אל תדברנה דבר! הן רך לב האשה

היא חתה מפני חרב, ראות ברזל לא תוכל

אם את האהבה נבּל גבר עוול –

266 אין כמוה שואף לרצח ודם חללים!

תרגום: אהרן קמינקא

מרירותה גוברת שבעתיים, שכן היא יושבת בארץ נכריה, ואינה יכולה לסמוך על תמיכת קרוביה. ביאושה הגדול היא מחפשת דרכים לנקום את נקמתה בבעלה הבוגד. קריאון חושש בצדק מפני זעמה של האשה הרגשנית ופוקד עליה לקחת את ילדיה ולצאת מיד את העיר. צו הגירוש עשוי למנוע את מדיאה מביצוע נקמתה, ועל כן היא מתחננת לפני קריאון, שידחה גזירתו ליום אחד.

מדיאה גמרה אומר לנקום את נקמתה בשלושת גורמי אסונה. היא מחליטה להרעילם. אין היא דואגת להבטיח לה מפלט אחרי הרצח כי נכונה היא למות ובלבד שתנקום את נקמתה.

בעלה האכזרי יאזון טוען, שהיא עצמה הביאה עליה את גורלה המר. לולא קיללה את קריאון ואת בני ביתו, לא היו מגרשים אותה. עליה להחזיק טובה לקריאון, שהסתפק בגירושה בלבד ואף הציע לה ברוב אדיבותו לתמוך בה ובילדיה אף בנכר. מדיאה דוחה את טענותיו ומגנה את יחסו אליה, והיא מזכירה לו את כל אשר עשתה למענו: הצלת חייו, השתלטות על גיזת הזהב, עזרתה לבריחתו, מות פליאס.

מדיאה עונה ליאסון, בעלה העוזב אותה למען נשוא בת המלך:

465 אוי לך נבזה! הן רק כה אוכל לכנות

בלשוני אותך, הרע ונקלה באדם!

להתיצב בפני נועזת, אויבי, שונאי בנפש!

לא רק עזוּת היא ופועל זדון, לבוא

להביט בפני ידיד אשר ברשע דיכית;

470 המכה היותר נבאשה היא בנפש,

חסרון כל בושת בפנים וכלימה לאדם.

אך טוב כי בזאת ואוּכל אני בדברים

להקל מעט את נטל כעסי והותי,

ואתה משמוע את חרפתך לא תמנע.

475 ראשון ראשון אזכיר היום לך המעשים.

אני את נפשך הצלתי – יודעים זאת היטב

כל בני הלאס, אשר נסעו באניה ארגוֹ.

נשלחת לצוד שור אביר, אשר נשף אש

לקשור אותו בעול ולזרוע שני תנין;

480 אני את התנין הנפתל אשר סביב

לעור הזהב שכב, ער תמיד, על משמר,

למענך הרגתי ולך ישע הבאתי.

אחרי כן את בית־אבי ומולדתי עזבתי

ואל עיר יולקוס עמך באניה נסעתי;

485 מרגשי־לב – לא מחכמה זאת עשיתי.

בעצתי הרגה בת פליאס את אביה,

למען הציל אותך מדאגה ופחד.

כל אלה למענך נשאתי ופעלתי

ואתה, גבר נתעב, ברעיתך בגדת

490 באשה חדשה אתה – אב לבנים! – חשקת.

אילו לא היה לך זרע החרשתי.

כה הפרת שבועתך, פסה בך אמונה!

התחשוב כי אין עוד אל מקדם מושל עולם,

או כי חוקים חדשים היום לבני אדם,

495 כי נאצת ברית אמוּן – אתה זאת יודע!

הוי היד הזאת, אשר כמה בידך אחזת,

וברכים אלה – לשוא אתכן חללה

יד גבר עוול, אשר כל תקותי רמס.

הבה, כאילו ידיד אתה, אשאלך.

500 וכאילו עוד טובה ממך תוכל לצמוח –

ושאלתי אף היא לך לבושת ולכלימה:

אנא אפנה היום? הרי אל בית אבותי,

למולדתי, אשר בעבורך לבשתי עזבתי?

או אל בנות פליאס? איך הן את פני

תקדמנה, הן אשר הרגתי את אביהן?

כה עתה גורלי. קרובי פה בני ביתי

שונאי נפשי הם, ואלה אשר רק למענך

להם הרעותי – לצוררים היו לי.

זה השכר לפעולתי, וכה למאושרה

510 בבנות הלאס עשיתני! זה דודי ובעלי!

ואני האומללה מגורשה מן הארץ,

שוממה, בלי ידיד, עם ילדי אתעה.

עזובים אנחנו יחד – שמח בבשתך, חתן!

ביום כלולות חדשות; ואשתך אשר הצילתך

515 עם ילדיה תנדוד להתחנן לפת לחם.

אל עליון! הן מצרף לבני אדם נתת

לבחון את הזהב ולהכיר בו סיגים –

למה לא נתת אות בגוית אדם,

519 להכיר את כל אשר נבלה בקרבו פנימה?

יאזון מגנה את התפרצותה התקיפה של מדיאה ומסביר לה כי טובתה הוא דורש. אחר נישואיו החדשים יחזק מעמדו, והוא יוכל להיטיב למדיאה ולילדיה. אך אין נימוקיו מרגיעים את מדיאה, ויאזון מטיל את האחריות לתוצאות העלולות לבוא על מדיאה.

חמת מדיאה מגיעה לשיאה. איגיאוס מלך אתונה נכון להיענות לבקשת מדיאה ולתת לה מקלט בארצו. הכנותיה לנקם מסתיימות. היא מחליטה להמית את קריאון ואת בתו ולהשאיר את יאזון בחיים. נקמתה בו תהיה איומה ביותר: הוא יישאר בחיים, אולם היא תרצח את שני ילדיהם – מכה זו, שתנחת על ראש הבעל הבוגד, קשה גם ממוות.

מדיאה מעמידה פנים של מפויסת, והיא שולחת לבת המלך במתנה לבוש טבול־רעל, בת המלך מקבלת את המתנה ללא כל חשד. היא לובשת את השמלות הספוגות רעל ומעלות אש לא תכבה. הבת ואביה, המנסה להחיש לה עזרה, נשרפים ומתים.

עתה חסר רק צעד אחד ואחרון להשלמת מלאכת הנקם. מאבק נורא המתנהל בנפשה של מדיאה בין שאיפתה לנקום בבעלה הבוגד, ובין אהבתה לבניה.

1029 למה אתכם, ילדי הנעימים, גדלתי,

למה בעמל ותלאה טפחתיכם

ולמה ילדתיכם בעוצב ומכאובים?

תקוה היתה בלבי לפנים, כי אתם

לנחמה לי תהיו בימי זקנה ושיבה

ובמותי בידכם תכינו יצוע קברי –

1035 הן זאת תוחלת האדם! – והכול גז ואפס

אין דאגה נעימה עוד, ואני אם שכוּלה

במכאובים ורוגז אתאבל ביתר חיי.

אתם לא תראו עוד בעיניכם החביבות

את אמכם הנדחה בארץ נכריה.

ומנצחת שאיפת הנקם; מדיאה רוצחת את בניה. יאזון מאחר לבוא. אבי אביה של מדיאה, אל השמש, משגר מרכבה של דרקונים, כך היא מתרוממת אל על כשהיא נושאת עמה את גוויות בניה. יאזון המדוכא מבקש להיפרד בליטוף מעל גוויות בניו, אך לשווא הוא מתחנן ומקלל. מדיאה מתאכזרת לו ומונעת ממנו חסד זה. בשעת הפרידה היא ניבאת למותו הקרוב של יאזון ונעלמת במרכבת הדרקונים.

נראה, שתיאורו הגלוי והחשוף של הרגש המשתולל הגדיש את הסאה בעיני קהל אתונא. “מדיאה” לא זכתה אלא בפרס השלישי. בתקופה מאוחרת יותר ראו ב“מדיאה” טרגדיה מושלמת.

דראמות הראקלס    🔗

דמותה של מדיאה ודמויות שאר נשים כפי שתוארו על ידי אבריפידס הקנו לו שם של שונא נשים בעיני בני דורו. אולם אבריפידס לא תיאר את הדמויות הללו מתוך שנאה, אלא מתוך השתתפות בצער ומתוך חיבה. אגב, במחזותיו מוצאים אנו לא רק גיבורות משתוללות אלא גם דמויות של נשים רכות, אידיאליסטיות, המוכנות לכל קרבן. ותעיד הדראמה “אלקסטיס”. אלילות הגורל ניבאו למלך אדמיתוס, כי מותו קרוב, וכי יינצל רק אם יימצא מישהו הנכון להקריב חייו למענו. ההורים, הקרובים והידידים נרתעים מפני הקורבן הזה. רק אשתו הנאמנה, אלקסטיס, נכונה למות למען הצלת בעלה. בבוא היום שנקבע לפי הנבואה, כיום מותו של אדמיתוס יורדת אלקסטיס לקבר. אל בית האבל מזדמן הראקלס, שאינו יודע דבר על המתרחש. הוא סועד ומשתעשע, אך כשנודע לו דבר מות האשה הנאמנה הוא ניגש אל קברה, נאבק עם אל המוות, גובר עליו ומשחרר את אלקסטיס, הקמה לתחיה לשמחת בעלה המאושר. אכן הדראמה היוונית מסתיימת ב“כי טוב”.

הראקלס מופיע תכופות על בימות אתונא בקומדיות הן במשחקי סאטיר. הוא זכה לפופולאריות רבה כדמות קומית: אכלן, מחפש תואנות למריבות, בעל כוח גופני רב. גם ב“אקלסטיס” משחק בתפקיד מעין זה. אולם בדראמה אחרת הפך אותו אבריפידס לגיבור טראגי.

“הראקלס המשתולל” מתאר את הגיבור באחרית ימיו. הוא השלים את מפעליו הגדולים, שעוררו התפעלות והערצה, הוא השמיד את מפלצות העולם, חזר בשלום מן השאול וביצע פעולות שנראו כבלתי ניתנות לביצוע. הוא נכסף לשלום ולמנוחה, ומשום כך הוא יוצא אל מולדתו, לתבי, אולם למשפחתו אורבת סכנה חמורה ביותר: עריץ העיר, לוקוס, אומר לרצוח את אשת הראקלס ואת ילדיו. הראקלס מגיע ברגע האחרון וגובר על העריץ ושוב מסתיים המחזה ב“כי טוב”, והמקהלה משבחת את הראקלס ושרה לו שיר תהילה כמגן הצדק והאלים.

האלילה הירה, השונאת את הראקלס שנאה עזה, משלחת בגיבור רוח של טירוף. הראקלס המשתולל הורג את ילדיו, שהצילם זמן־מה לפני כן. כשהוא משתפה ועומד על מעשיו, הוא מגלה שמזימת האלים הרסה את אושר חייו. שוב אין הוא רואה טעם לחייו ואומר לשלוח יד בנפשו. אך תיזיאוס מלך אתונא מנחם אותו ומרגיע רוחו. שלא ככל היוונים הרואים את האסון כמחלה מדבקת והסבורים, כי ראוי להתרחק מכל השנוא על האלים והמוכה על ידי הגורל, סבור תיזאוס, שאין אדם עלול להיפגע בגזירת גורל שפקדה את העמית. הוא מנחם את הראקלס המתאושש לבסוף ומלמדו, כי אין אדם רשאי להיכנע אף לפני מכות הגורל הנוראות ביותר.

שני הידידים מתחבקים ויוצאים בדרכם לאתונא, בה יוסיף הראקלס לחיות מתוך הכרה, כי אין לבעיות החיים אלא פתרון אחד, – לשאת בכל צרה ולהמשיך במאבק.

 

אריסטופאנס: ראשיתה של הקומדיה    🔗

הקומדיה היוונית כטרגדיה נעוצה בהערצת דיאוניסוס. שרשיה בחגיגות דיאוניסוס של איכרי יוון. בחגיגות אלו באה לידי ביטוי עליצות האנשים ושאיפתם לתענוגות, בימי שמחה אלה בטלו הנימוסין הנעלים, הותרה הרצועה, כאילו חזר העולם לתוהו ובוהו. המדוכאים ניצלו ימי עליצות אלה לשם מתן ביטוי לרגשותיהם אל אדוניהם. המתרוננים ערכו תהלוכה – “קומוס” – והשמיעו שירים, בהם הובעה לא רק עליצות העם, אלא אף נמתחה ביקורת על החברה. המשתתפים בתהלוכה זו התחפשו תכופות לחיות ולבהמות, רקדו ושרו שירים מבדחים וליצניים.

משחקים עממיים פשוטים אלה שימשו יסוד לקומדיה המוקיעה את חטאי החברה. במרכז החגיגות עמדה מקהלה עצמאית שפנתה במישרין אל הצופים. המשתתפים במקהלה היו מחופשים בדרך כלל בדמות חיות או דמויות דמיוניות שונות, קומדיות מרובות קיבלו שמותיהן מתחפושת זו והן נקראות: “ציפורים”. “:עננים”, “דבורים” וכו'.

תנאי הדימוקראטיה באתונא סייעו לפריחת הקומדיה המעבירה תחת שבט ביקורתה את החברה. תשומת לב מחברי הקומדיות נתרכזה סביב שאלות הבוערות של ההווה, אף כשלכאורה התרחק דמיונם המשתולל מן המציאות. האוירה החופשית של הדימוקראטיה באתונא נתנה אפשרויות מצוינות לליבון שאלות ולהוקעת חסרונות ומגרעות. לא הוטלו כבלים על ההומור המופקר ביותר של הקומדיות. הסופרים רשאים היו ללגלג על כל נושא ועל כל אדם. הם לא נרתעו אף מפני נקיבת שמותיהם של אנשים חיים ואף של מדינאים מפורסמים. כל הנסיונות לצמצם את חירותם של חברי הקומדיה כשלו בימי פריחת הדימוקראטיה.

הופעת אריסטופאנס    🔗

מיבולה העשיר של הקומדיה היוונית במאה החמישית לא נודעו לנו אלא אחת עשרה יצירות של אריסטופאנס (380־448 ל.ס.), מחבר הקומדיות החשוב ביותר. אולם יצירות משובחות אלה יש בהן לפצותנו על הקומדיות האבודות.

ימי נעוריו של אריסטופאנס החלו בתקופת זוהרה של אתונא, בימי שלטון פריקלס. אך מלחמת פלופונסוס הטילה צל קודר על חייו. למלחמה זו היו תוצאות חמורות, במיוחד למעמד האיכרים. הספרטאים חודרים אל שטחי אתונא ועושים שמות בשדות ובכרמים, האיכרים נמלטים אל העיר הנצורה ומחפשים להם מפלט בין חומותיה אף כי רעב ומגיפות משתוללים בה. האיכרים שואפים לשלום, אולם שליטי אתונא ואזרחיה העשירים ממשיכים במלחמה.

על תולדות אריסטופאנס ידוע מעט. נראה שהיה בן משפחה מיוחסת ועשירה ונולד באתונא. הקומדיה הראשונה שלו הוצגה בהיותו בן 21. אפשר להניח שהיה פעיל בחיי הציבור של אתונא ואחד הדוברים של חוגי האינטליגנציה. ב“המשתה” של אפלטון הוא מופיע כאחד המדברים ונושא משל נאה של האהבה, בקורתו החריפה, כשרון־הצלפתו ואומץ לבו בהוקעת הפגמים בקומדיותיו עוררו חמתם של ראשי המפלגה השלטת ובעיקר חמתו של הדמאגוג קליאון. הם ניסו לעורר נגד הסופר את אסיפת נבחרי העם כדי להגלותו מאתונא כבן־מוצא־זר", אך לא הצליחו בזממם.

אריסטופאנס – אבי הקומדיה היוונית (448–380 לפנה"ס)**

כאבריפידס כן גם אריסטופאנס השתייך למפלגת השלום שהיתה מעוּט בימי המלחמה הפלופוניזית שדרשה להפסיק את המלחמה, אריסטופאנס ראה בה במלחמה מעשה שגעון והיה מלא זעם על תושבי אתונא שהניחו לדימאגוגים להשפיע עליהם ולהטותם לכל אשר ירצו. לכאורה היה אריסטופאנס שמרן מבחינת השקפתו הפוליטית, כיון שכל ימיו הביע געגועים ל“תור הזהב” שבעבר – ימי הגות נעלה ורוב גבורה. כוונתו היתה לתקופת מלחמת מאראתון שבראש אתונא הדימוקראטית עמדו מנהיגים גדולי־רוח, בני משפחות רמות מעלה, אך הדימוקראטיה של אותו “תור הזהב” היתה דימוקראטיה אמיתית, לא כן הדבר לגבי המשטר בימי אריסטופאנס. בימיו שלט משטר ריאקציוני במסווה דמוקראטי, הפוליטיקאים שבשלטון היו מעונינים בהמשך המלחמה נגד ספארטה, כדי שיהא להם במה להעסיק את דעת ההמונים ולנהל את שאר עניני המדינה כרצונם, אריסטופאנס לחם בדמוקראטיה המנוונת בימיו כשהוא מוקיע את השחיתות השלטת בחוגי הממשלה, כמו למשל – ענין מינוי שופטים רבים מדי שקיבלו שכרם מקופת הציבור ואת הדימגוגיה של המנהיגים.

שמרן ממש היה אריסטופאנס לגבי “הספרות החדשה” של ימיו שנציגה הראשי היה אבריפידס ולגבי הפילוסופיה הסופיסטית שלימדה להוכיח כל שקר כאילו היה אמת. לדעת אריסטופאנס מילאו שני גורמים אלה – הספרות החדשה והפילוסופיה הסופיסטית – תפקיד מכריע בערעור עקרונות המוסר והנימוס בזמנו.

נגד המלחמה והדמאגוגיה    🔗

אריסטופאנס מתייצב לימין האיכרים הסובלים. הנושא העיקרי של הקומדיות הראשונות הוא המאבק למען השלום. הקומדיה הראשונה הידועה לנו “תושבי אכרנה” מבוססת על רעיון דמיוני. אזרח אתונא, דיקריופוליס עושה שלום נפרד עם תושבי ספרטה, וכשתושבי אכרנה תוקפים אותו בשל כך, הוא מצליח לשכנעם. הוא עורך יריד וחגיגה ונהנה מברכות השלום, ואילו דובר הכת המלחמתית, המצביא לאמאכוס נכשל.

במחזה “אבירים” תוקף הסופר במישרין את ראש הכת הממלכתית קליאון, בורסקי שנתעשר. מאחר שבמציאות לא היה לקליאון כל יריב ראוי לשמו, יצרו הסופר בדמיונו על הבימה. הוא מתאר יריב הדומה לקליאון המדגים לפנינו את כל תכונותיו השליליות של האיש: גסות־רוח, דמאגוגיה, ריקנות ופזיזות. קליאון משתקף ביריבו כבראי עקום ונוחל בסופו של דבר כשלון מידו.

הקומדיה מתארת את מדינת אתונא במסגרת משפחה שבראשה עומד דמוס, היינו סמל תושבי אתונה. ראשי המדינה ומצביאיה מופיעים כמשרתי דימוס הישיש. קליאון, המשרת החביב, יודע לקנות בדברי חלקות את לב הישיש והוא שולט ללא־מיצרים על חבריו המשרתים. בראשית הקומדיה רואים אותם מחפשים תנחומין בשתיה לשכרה, אך הם מחפשים גם תחבולות בריחה. הם גונבים את דברי הנבואה שנמסרו לקליאון, אשר לפיהן קרוב קיצו של העריץ, וכי בקרוב יופיע דימגוג שפל אף מקליאון עצמו: מוכר נקניק לפי מקצועו, והוא ידיחהו מן המשרה הרמה, שהגיע אליה בלי שיהיה ראוי לה. מוכר הנקניק מופיע ומתקבל בתשואות, תחילה הוא חושש, שבתורת אדם, שקיבל חינוכו בשוק ושהוא מחוסר כל השכלה, לא יהא מסוגל לכלכל את עניני המדינה, אך בסוף הוא בא לידי הכרה, שאין כמוהו ראוי לתפוס את השלטון באתונא.

כאן מופיע קליאון שהבחין בכך, שנערך מסע נגדו ותוקף את מטכסי העצה. פורצת מריבה קשה בין היריבים, המעליבים איש את רעהו בביטויים גסים לשם הפחדה. קליאון זוכה ליריב מתאים במוכר הנקניק, ועד מהרה מתברר, שהאורח עולה עליו בקללות, בגידופים ובחוצפה.

סכסוך שני היריבים מובא לבסוף לפני בעל הבית, דמוס. מוכר הנקניק יודע לקנות את לב בעל הבית במתנות שונות ובינתים הוא מותח ביקורת נמרצת על מדיניותם המלחמתית של מנהיגי אתונא. הוא נוזף בקליאון וטוען שהכרזותיו על אהבת העם הן שקר וכזב, שכן רואה הוא זה שנים, מאז פרצה המלחמה, את העם סובל, ואין הוא נוקף אצבע. ולא עוד אלא שהוא מונע את השלום המיוחל מן העם.

אחר הויכוח המדיני מפרשים היריבים איש איש לפי הבנתו את דברי הנבואה. מוכר הנקניק גובר גם כאן על יריבו, אולם לפניהם מבחן אחרון ומכריע. דמוס מודיע, שימסור את השלטון לידי האדם אשר ירבה להיטיב עמו, היינו, לאיש אשר ירבה מתנות. אליאון ומוכר הנקניק מתחרים זה בזה בהעלאת מעדנים. על שולחנו של דמוס, קליאון, כמעט שזכה בהתחרות זו, אולם מוכר הנקניק מוצא גם במצב הדחוק: הוא חוטף מידו את הארנבת הצלויה ומגיש אותה לדמוס כמתנתו. קליאון מוחה מתוך יאוש, אולם בעל הבית דוחה אותו: “הסתלק מכאן! מי שהגיש הוא הזוכה”. מוכר הנקניק הוא המנצח וקליאון הנכשל והמיואש אנוס להסתלק מכל אותות הכבוד שהעניקה לו משרתו. הוא פורש מן הכתר, באמרו לו, שמעתה יפאר את ראשו של היריב, שאיננו ארום ופיקח ממנו, אלא שהשעה משחקת לו. מוכר הנקניק תופס מקומו של קליאון, ומיד הוא הופך את דמוס לאותו צעיר שהיה בימי נצחון מאראתון. המקהלה מקבלת אותם בהתלהבות. דמוס מודיע, כי הוא חוזר בתשובה, ולא יתן עוד למדינאים מסוגו של קליאון למשול בו, מאז שורר שלום והשמחה היא כללית.

הומור וסאטירה    🔗

מובן מאליו, שהלגלוג החריף עלול היה להיות מסוכן בימים ההם. הסופר עצמו נתנסה בכך. קליאון דאג לכך, שאריסטופאנס יספוג מכות נאמנות. אך פגיעה זו לא הרתיעה את אריסטופאנס, והוא המשיך בהתקפותיו על קליאון. הוא ידע יפה את ערך עצמו, ובאחד ממחזותיו הוא מתפאר במעלותיו ומשתבח, ששם קץ להומור הזול של הקומדיה, שטיפל בשאלות בעלות חשיבות יסודית ותקף עוד בראשית פעולתו את קליאון השפל.

הקומדיה בשם “השלום” מציינת בשמחה את ההפוגה במלחמה אחר שארכה כעשר שנים. אחד מאיכרי אתונא, טריגאיוס, עולה על גבו של שרץ ענק השמימה ומשחרר מכבליה את אלילת השלום. הכול מאושרים, ורק אלה שהיתה להם טובות הנאה מן המלחמה: המסיתים לקרבות והאומנים העוסקים בייצור נשק, – הללו אין דעתם נוחה ויש להם תרעומת.

מוסר, פילוסופיה    🔗

מלבד הבעיות הכרוכות במלחמה העסיקו את אריסטופאנס בעית המוסר האזרחי ובעית נימוסי החברה. גם האסכולות הפילוסופיות אינן מחוץ לתשומת לבו. הוא הסתייג מן הסופיסטים, שחוללו מהפכה בחייה הרוחניים של אתונא. הוא חשש שביקורת הסופיסטים תערער את מוסר אתונא. אכן, היה מקום לחשש זה, שכן סללו לעתים פלפוליהם של הסופיסטים ותורת הנאום שהעלו לדרגת אמנות, את הדרך להפקת תועלת אנוכית.

במחזה “עננים” תוקף הסופר בחריפות את הסופיסטים, אף כי הוא כולל בהתקפה זו גם את יריבם הגדול, שמתח עליהם בקורת נמרצת, את סוקראטס וחושבו לנציג המובהק של הסופיסטים. סוקראטס שהיה כעור ביותר ושנימוסיו היו מוזרים, שימש כמטרה נוחה למחברי הקומדיות. במחזה זה מצטרף המחבר אל דעת הקהל באתונא ומאשים את הסופיסטים, שהם מכניסים אלילים חדשים במקום אליליה הותיקים של המדינה, שהם משחיתים את הנוער ונכונים הם לטהר באמנות הנאום כל שרץ וכל תועבה.

עלילת “עננים” מבוססת על מצב המצוי באתונא. סטרפסיאדס שוקע בחובות משום שבנו פאידיפס, בזבז את ממונו, והוא גומר אומר לבקר אצל סוקראטס, ראש הסופיסטים, ולבקשו שילמדו בתשלום הוגן כיצד להינצל מיד בית המשפט.

הוא מבקר בביתו של סוקראטס, מוצא את החכם נתון בלול תרנגולות ומתבונן הוא משם בכוכבי הלכת. שם הוא עוסק עם תלמידיו בפתרון שאלות מגוחכות כגון: מה שיעור קפיצתו של פשפש. סוקראטס ותלמידיו מבטלים את אלי אתונא ומעמידים לעומתם את האלים החדשים, העננים.

שחקנים מתכוננים להצגה ביוון העתיקה**

סטרפסיאדס זקן מדי ואין הוא תופס את תורת הסופיסטים, הוא מביא את בנו במקומו, אולי יצליח הוא לסגל 12לו את התורה, אולם זה אינו מגלה נטיה להתעמק בה. הוא בא על כורחו ושומע תורה מפי שני מורים: דיבור אמת ודיבור שקר, הראשון מסמל את החכמה הותיקה והאחרון את החכמה החדשה. דיבור שקר ערמומי הוא, ומצליח להתגבר על דיבור אמת ונוטל בידו את חינוכו של הצעיר. הבחור רוכש דעת וחוזר אל בית הוריו כסופיסט מושלם. האב מאושר מאוד, שכן הוא רואה בעיני רוחו כיצד יוכל להשתחרר מכל חובותיו. הוא עורך סעודה מפוארת לכבוד בנו המצטיין, אולם עד מהרה הוא מגלה לאכזבתו, שתוצאות החינוך הסופיסטי אינן מזהירות כלל. האב השמרן מעריץ את איסכילוס ואת משוררי הדור הקודם, ואילו בנו מגלה “טעם מודרני” ומתלהב מאבריפידס. על נושא ספרותי זה הם מתווכחים בלהט בשעת הסעודה, והענינים מגיעים לידי כך שהבן מרים יד על אביו. ולא די בכך שהנחית מהלומות על אביו אלא שעולה בידו להוכיח לזקן המבוהל בחכמת הנאום, שרכש מפי הסופיסטים, שפעל לפי הצדק והמוסר, האב המיואש נוטל לפיד ומעלה באש את בית מדרשו של סוקראטס, הנמלט בבהלה עם תלמידיו.

אריסטופאנס יודע למזג ביצירותיו את הנושא האקטואלי החשוב עם החן הרב השופע מהמצאותיו הגאוניות. ב“דבורים” לועג הוא, למשל, לבתי הדין באתונא. גיבורה הראשי של הקומדיה, פילוקליאון, מחבב את בית המשפט וכל הכרך בו, ימים ולילות הוא עושה בבתי המשפט. בנו, שאינו רואה זאת בעין יפה, כולא את האב בבית. הזקן מנסה לברוח מן הבית, וכשאין הדבר עולה בידו, עורך הוא משפטים בבית. הנאשם – הכלב שגנב גבינה. בנו מציע לו לבלות שעתו בחבורה עליזה, שם מתחולל בו שינוי יסודי. בסוף הקומדיה רואים אנו את הזקן המשמש מרכז לשערוריה ברחוב כשהוא עושה במחיצתה של נערה חיננית.

ב“צפורים” בונים שני פליטי אתונא מצודה ומגדל פורח בשמים ומקימים בכך מחיצה בין האלים ובין בני האדם. משלחת האלים הרעבים מופיעה כעבור זמן קצר ומבקשת שלום ופיוס מן האדונים החדשים של העולם. ב“ליזיסטרטה” נאלצות הנשים המיואשות בשל אריכות המלחמה ע"י הימנעות מהיזקק לבעליהם ולכרות ברית שלום. (הקומדיה הוצגה ב“הבימה”).

נושא “הצפרדעים” – הויכוח הנצחי בין ספרות “ישנה” ו“חדשה”. עם מות מחבר הטרגדיות הגדול נתיתמה הבמה, דיאוניסוס יורד שאולה, כדי להחזיר משם את אבריפידס. בשאול מתפתח ויכוח חריף בין איסכילוס לבין אבריפידס על ערך אמנותם וידו של איסכילוס על העליונה. דיוניסוס משנה את דעתו בהתאם לכך מעלה מן השאול את איסכילוס.

על “צפורים” כותב מתרגם הקומדיה י. זילברשלג שהיא הוצגה כעשר שנים לפני סוף מלחמת פילופוניסוס, ב־414 לספירתם, אריסטופאנס, שנלאה משפיכות דמים ומאכזריות המלחמה, ביקש את חזון השלום באחרית הימים. “צפורים”, “ליזיסטרטה” ו“פלוטוס” אינן אלא שלוש צורות של אוטופיה. הקומדיה הראשונה מציירת מדינה אידיאלית, השנייה – שלום אידיאלי. השלישית – צדק אידיאלי.

כבכל הקומדיות של אריסטופאנס מופיעות שתי נפשות בראשיתה של הקומדיה “צפרים”: פיסתיטירוס ואבאלפידיס, מפה ומקוה לפי הוראתם האטימולוגית, שאינה מדויקת ביותר. את אתונא יצאו, משום שלא יכלו לשאת את יוקרה ואת מלשינותה ואת מריבותיה ואל מחוז חפצם הנעלם לא הגיעו. קוליוס ועורב מנהלים אותם אל מלך טירבס, שהפך סוכיפת והכיר את העולם במעופיו. ומפגישתם הראשונה בטירבס מרחפת מלכות צפרים רוננת על הקומדיה ומשווה לה חנה המיוחד. פיסתיטירוס, המומחה לפיתויים, מציע לו לבנות עיר באויר למען תמשלנה צפרים בבני אדם ובאלים. טירבס מתמלא התלהבות ומקהיל צפרים ממינים שונים. באסיפתן הקולנית מראה פיסתיטירוס בדבריו, שמלכותן עתיקה ממלכות האלים וממשלן ייטב ממשלם. יתר על כן: עם ייסוד מלכותן תכלה סכנת האדם לבעלי כנפים. עליהן לבצר איפוא, את האויר, לעצור בריח הקרבנות ולהרעיב את האלים, אם זבס ימחה בהן. ועליהן לכלות את יבול האדם בחרטומיהן אם בני האדם לא יקבלו מרותן, לסייע להם, אם יקבלו מרותן.

בעצת פיסתיטירוס נבנית עיר באויר: ניפילוקוקיגיה. אבאלפידיס, בן לוויתו של פיסתיטירוס, מצווה על בנינה ונעלם מן הבימה. פיסתיטירוס וכוהן מתכוננים להקריב קרבן, כי כן יעשה ביוון עם ייסוד עיר. ואולם פיסתיטירוס מגרש את הכוהן שקרא צפרים רבות לזבח קטן. פיטן, ידעוני, מנהדס, מפקח ומוכר־תקנות מפריעים אותו מעבודתו. לאחר שנואש להקריב קורבנו בחוץ, החליט להכינו בפנים.

בינתים נקרתה איריס, שליחה של זבס, על ממלכת הצפרים ונעצרה על ידיהן במעופה. לתמהונה נודע לה, כי אלים אינם מולכים בכיפה. מבני אדם הגיעו שמועות טובות. הכל רוצים לשתף עצמם בחיי צפרים: עלם, שביקש לחנוק את אביו, המשורר המשעמם קיניסיאס ומלשין. לבסוף בא פרומיתיכס, שונא אלים, ומספר לפיסתיטירוס, כי יושבי מרום גוועים ברעב ואומרים לשלוח מלאכי שלום אל הצפרים. השליחים באים: פוסידון, אל הים, הירקליס, רחב השרירים וצר השכל וטריבללוס. האל הבארבארי. אחר משא ומתן ממושך נכנעים האלים: פיסתיטירוס נעשה מלך העולם, דמותה האליגורית של השולטנות נישאת לו, הצפרים רוקדות בריקוד הכלולות לכבודו.

אפשר שאין זה מקרה, כי הוצגה הקומדיה “צפרים” בשעה שאתונא ביקשה להבנות מכיבוש סיציליה וקרת חדשה. אפשר שרצה מחברה להתל בבני ארצו ולומר להם ברמז, כי אחר מדינת עננים, ניפילוקוקיגיה, הולך לבם. אולם מי שמבקש דמויות היסטוריות בדמויותיו הדמיוניות איננו אל טועה. כמי שנלאה מקטנויות האדם ומשטויותיו ביקש הסופר מפלט בעננים ולווה חן חדש וקול חדש מצפרים.

אריסטופאנס: “הצפרים”    🔗

בני אדם השוכנים בחשכה ודומים לעלים נידפים בכל רוח,

בני אדם חסרי און, חרסים נשברים, צללים ללא דמות וללא מעש,

בני־בלי־כנפים, בני חלוף עלובים שכיום וכחלום חייכם,

שימו לב לנו: איננו מתים ואיננו חולפים לעולמי עולמים,

אנו חיים באויר בלא זקנה ואנו הוגים הגיונות נצחיים.

שמעו, בני אדם, דברים נעלים, שנשכיל להבינכם באר היטב,

על עופות, על תולדות האלים, על נהרות, על חשך ועל תהו ובהו.

וכאשר תבינום היטב, תגידו בשמי לפרודיקוס: בכה לך להבא

בראשית היה תהו ולילה וחשך אפל וטכטרוס,

ושמים וארץ ואויר לא היו. בחיק רחב של החשך

לילה שחור כנפים הטיל ביצתו שיחמה הרוח,

וממנה נבקע, בנקף התקופות, החמוד באלי מרום, ארוס

המזהיר בכנפי הזהב, הדומה לסופות קלות הרגלים.

והוא נזדוג לתהו אפל ומליל ברחביו של טרטרוס

והוליד את עמנו יפה הכנפים והוציא את עמנו לנעם האור.

ולא היו בעולם בני אלמות בטרם ארוס יערב את הכל.

וכאשר נתערבו הדברים, נתהוו השחקים הימים והארץ

ןהאלים הברוכים והחיים לעולם. אנחנו, בעלי הכנפים,

קודמים לאלים הברוכים בזמן, כי אנחנו בני ארוס – זה ידוע

לכל – כי אנחנו עפים ועומדים לימין אוהבים באהבתם.

כי נערים רבים ויפים, שנדרו להמנע מאהבה, נאותו

לשכב עם גברים משוגעים לאהבה בערב גברותם החומדת

בשל שלו, של פורפירי (מין תרנגול) לעתים ולעתים בשל אוז ובשל תרנגול.

והברכות הגדולות בברכות השפיעו בעלי הכנפים על בני האדם.

ראשית כל: אנחנו מבשרים את עתות האביב והסתו והחרף,

עת זריעה כאשר העגור הקולן נוסע ללוב ועת מרגוע

לספן הנחפז להשבית משוטו ולישן שנתו ולאורסטיס (הגנב הידוע)

לארג את גלומו למען יחםס לו בשעה שיפשיט גלום רעהו.

והאיה הבאה לפתע פתאם, מבשרת תקופה אחרת,

תקופה, אשר בה יגוז צמר אביב של כבשים, וסנונית מבשרת

תקופה אשר בה ימכר חלוק חרף ותקנה שמלה קלילה,

והננו לכם, בני אדם, אמון, דלפוי, דודוני ופבוס אפולו,

כי בראשונה תתבוננו על מעוף בעלי הכנפים, אחר כך

תפנו אל כל עסקיכם: אל מסחר, אל מיני פרנסה ואל זוג.

ואין כצפור בכל קסם אשר תקסמו. וצפור לכל אות תקראו

וכה תאמרו: הברה היא צפור ועטישה היא צפור ופגישה היא צפור וגם

הקול הוא צפור והעבד צפור וחמור הגרם צפור הוא,

אין זה ברור למדי, כי נביאים אנחנו לכם כאפולו?

(תרגם יצחק זילברשלג)

מבנה הקומדיה של אריסטופאנס אינו קבוע. בדרך כלל אפשר לומר שהקומדיה מתחלקת לשנים: בחלק הראשון עולה על דעת הגבור “רעיון מוצלח”, בחלק השני מתואר ביצוע רעיון זה על כל הנובע מכך. עקב חלוקה יותר מפורטת נראה בקומדיה את החלקים הבאים:

פרולוג בו מודיע הגבור על רעיונו המוצלח שעלה בדעתו. בדרך כלל רעיון זה אינו מציאותי.

ב“פארודוס” חלה הופעתה הראשונה של המקהלה בדמות בעלי חיים. המקהלה נשארת על הבמה לאורך כל ההצגה כשהיא נוטלת חלק במתרחש מזמן לזמן.

“אגון” היא נקודת השיא. ויכוח חריף מתנהל בין הוגה “הרעיון המוצלח” לבין מתנגדיו עד שבעל הרעיון מכריע את הכף בטענות ובדברים מלאי חריפות וגדופים.

ב“פארא באזיס” יוצאות הדמויות את הבמה והמקהלה פונה ישירות אל הקהל ונושאית נאום. בנאום זה נכללת השקפת המחבר והוא מצליף בעוז.

ב“אפיזודות” חוזרות ומופיעות הדמויות והקהל רואה בשורה של מדינות קצרות את “הרעיון המוצלח” בהתגשמותו. לעתים אין כל קשר בין האפיזודות.

“סטאיסמה” היא קטעי שירה של המקהלה בין אפיזודה לאפיזודה.

החלק השביעי והאחרון הוא “אקזודוס”, סיום הקומדיה לאחר הסטאיסמון האחרון המגיעה לקיצה בחגיגת הוללות.

יצירות אחרונות    🔗

יצירותיו האחרונות של אריסטופאנס נבדלות בהרבה מיצירותיו הראשונות, כיון שנשתנו המסיבות. השפעתה הפוליטית של אתונא התמוטטה בסוף המאה ההיא, ותקופת הזוהר הגיעה לקצה. האוכלוסיה דולדלה מבחינה חומרית, ההתרוששות הכללית טיפחה חלומות רחוקים מן המציאות והזיות אוטופיסטיות. אוטופיות כאלו משמשות נושא לשני מחזותיו האחרונים של אריסטופאנס. ב“שלטון הנשים” מצליחות הנשים בערמתן לרכז בידן את השלטון, הן מנהיגות חלוקת הרכוש ואהבה חופשית, דבר המביא לידי התנגשויות עליזות ביותר.

פלוטוס, האליל העוור של העושר, נתקל בעני המחזיר לו את כח ראייתו. שהתאכזר בגלל ליקויו אל הבלתי ראויים לכך, משנה מאז את אורח חייו. שינוי יסודי מתחולל בסדר העולם: האנשים הישרים וההוגנים מתעשרים והרשעים יורדים מנכסיהם. הכוהנים והאלים נעשים מיותרים.

“אבי הקומדיה”    🔗

הקומדיות של אריסטופאנס הן אולי היצירה הנאה, אולם ללא ספק האופיינית ביותר של תרבות הדימוקראטיה באתונא. הן מעידות על חירותה הפנימית של אתונא. אריסטופאנס מותח ביקורת על הכול, לועג לכול, לאזרחים, למדינאים, להוגי־דעות, לסופרים, לאלים ואף לדימוקראטיה עצמה. עם זאת יש לציין, שאינו עויין את הדמוקראטיה, אלא מותח ביקורת על מגרעותיה ומצליף על הדמאגוגים, המפיקים תועלת אנוכית מן המשטר. הוא התיצב בכל חום לבו לימין האנשים הקטנים, שנשאו בסבל המלחמה,. הוא תקף בעוז את המדינאים, מתעי העם. הסופר צייר תמונות נפלאות על משאת נפשו של עם אתונא: חיים פוריים, מלאי עבודה ושמחה. הוא לא נלאה מעולם לצייר את האושר הכרוך בשלום, שעה שתושבי אתונא סבלו אימי מלחמה. הוא ידע למזג יפה תיאור מציאותי של החיים עם רעיונותיו העליזים ועם פרי דמיונו העשיר. הוא הצטיין בהומור מגוון, אף כי לא תמיד הולם הומור זה את טעמנו. בצדק הוכתר אריסטופאנס עוד בימיו בשם “אבי הקומדיה”.

מחזות אריסטופאנס נשארו רעננים עד היום הזה, מכיון שהסופר הצטיין בחוש מידה מיוחד במינו, הצליח בבחירת נושאיו וגיבוריו.

בזכות חירות הדימוקראטיה השתמשו מחברי הקומדיות של המאה החמישית לפני הספירה בבימה לבירור פומבי של הבעיות האקטואליות. עם התמוטטות הדימוקראטיה הקיץ הקץ על הקומדיה מן הסוג הישן. הקומדיה המאוחרת יותר “מנומסת”, ומרוסנת יותר והיא חסרה את ההומור הדראסטי הישן ואת הלגלוג ללא התחשבות. אף נעלמה ממנה ההתענינות הנרגשת בעניני ציבור ופוליטיקה, שהיתה צפור נפשן של יצירות אריסטופאנס.

חוקרת תרבות־יון, אדית האמילטון, סיכמה בסיפרה את יצירתו של אריסטופאנס במלים הבאות:

“קומדיה אמיתית – אמר וולטיר – היא תמונה מדברת המראה אוילותו של עם וחולשותיו. וולטיר התכוון בדבריו לאריסטופאנס ואין הגדרה קולעת יותר לקומדיה האתונאית העתיקה. לקרוא את אריסטופאנס, הרי זה כמו לקרוא עתון אתונאי סאטירי. כל חיי אתונא משתקפים כאן: הפוליטיקה של התקופה והפוליטיקאים; מפלגת המלחמה והמפלגה האנטי־מלחמתית; פאציפיזם, זכות הבחירה לנשים, עניני מסים, תורות חינוך, בעיות בוערות של ספרות ודת – בקיצור, כל מה שענין את האזרח הממוצע”.

 

איסופוס: ומשליו    🔗

איסופוס איש סארדס הוא הקלאסיקון של המשל הסיפורי היווני. הוא חי כנראה במאה הששית לפני הספירה. הראשון המספר עליו הוא ההיסטוריון היווני הרודוטוס, המוסר שאיסופוס היה עבד מסאמוס שנהרג על ידי תושבי דלפוי, שנתחייבו על כך על פי מצוות האורקל לשלם כופר נפשם. במאה החמישית והרביעית לפני הספירה היו משלי איסופוס מאוד נפוצים ביוון והם שימשו יסוד חינוכי שווה ערך ליצירות הומירוס והסיודוס. אפלטון מספר שסוקראטס עסק בכלאו לפני מותו בהפיכת משלי איסופוס לשירים שקולים. אגדות רבות רקמו על חייו ומותו והסיפור האנקדוטי השלם על חייו נקרא “הרומאן האיסופי”.

גיבורי המשל האיסופי הם עצמים מעולם הטבע. בעלי חיים, אנשים ואף אלים. סיפור המעשה תמיד קצר ומיוסד על עלילה. סגולתו הספרותית של המשל הוא קיצורו ושנינותו. עלילת המשל מתרחשת לרוב בעבר. מעיקרו המשל הוא יצירה עצמית משולב במקרים ובמעשים שהוא ממחישם ובא לשמשם על ידי הטפת מוסר או על ידי הוקעת החטא והמעשה הרע ועל ידי לעג למידות מגונות על ידי קריאה לחזור למוטב. המשל משמש ביטוי למגנות דמוקראיות והוא משמש פה לסבלו של החלש, מוחה נגד קיפוח החלשים מצד תקיפי עולם. יש משלים הנותנים הסבר מוסרי לתופעות הטבע. מוסרו של המשל אינו אלא תועלתי מעשי. ה“נמשל” מאמרי הרחמה והמוסר והמסקנות המופשטות מהמשלים אינו, כפי שסברו, המצאה של דורות מאוחרים, אלא היה לווי אורגאני למשלים עוד בזמן העתיק.

המשל על צורותיו ממלא כידוע תפקיד חשוב בלשונה וספרותה של כל אומה ואפשר לומר עליו שעתיק הוא בשפתו ובספרותו של כל עם ועם. ביחוד התאזרח המשל בספרות העברית לכל תקופותיה. אנו מוצאים את המשל בכל צורותיו ומשמעותיו בספרות המקראית הקדומה, בכתובים החיצוניים, בתלמודים ובמדרשים, בספרות ימי הביניים וביתר ספרי הגות ושירה עד ימינו אלה. אנו מוצאים את המשל בספרות המקראית כגון משלו של יותם (שופטים, ט' ח') או משלו של נתן הנביא לדוד (שמואל ב', י"ב). המשל על הכרם בישעיהו (פרק ה') ובצורת הפתגם ומאמר החכמה המנוסח בצורה פיוטית כמו משלי שלמה. אנו מוצאים אותו במליצה ציורית פיוטית כמו דברי בלעם בפרשת בלק או בדברי איוב. אנו מוצאים צורות דיבור כגון: “וישא את משלו ויאמר” או “על כן יאמרו המשלים”. ספרות שלימה נכתבה על המשל במקרא. על שלמה נאמר במלאכי א' כ“ב: וידבר שלשת אלפים משל”. אלפי משלים אנו מוצאים בדברי חז“ל בתלמוד ובמדרשים ולפי רבי יוחנן היו לו לרבי מאיר שלוש מאות משלי שועלים. משלי השועלים בספרות חז”ל מצטיינים בכל מעלותיו של המשל האיסופי אשר “עיקר הנוי שבו הוא שאין בו שום נוי”. לסינג מציין בדיונו על המשל שניסוחם של משלי איסופוס אמנם אינו בודאות משל איסופוס עצמו, אבל אין ספק בדבר שהרצאתו היתה קצרה בתכלית ולא נשתהה בתיאורים שכן אץ תמיד אל סוף הסיפור ואל הלקח שבו.

**קבוצה 6 קובץ 3 – תמונה 13

איזופּוס – קלאסיקון המשל הסיפורי היווני

הנה משל ס"ה (משלי איסופוס, תירגם מיוונית שלמה שפאן):

"יום אחד החליט זנבו של הנחש, כי הוא ראוי ללכת בראש ולהיות מורה דרך. אמרו לו שאר האברים: כיצד תוכל להוליכנו בדרך כשאין לך לא עיניים ולא אף כמו לשאר הבריות. לא יכלו להעבירו על דעתו ויד השכל הישר היתה על התחתונה. פנה הזנב והלך בראש, כשהוא מושך אחריו בעוורונו את כל הגוף עד שנפל לתוך מהמורה מלאה סלעים והנחש נפצע בזנבו ובכל גופו. כשכש אז הזנב והתחנן אל הראש ואמר: ‘הואל נא אדוננו, הצל אותנו, שכבר טעמת טעם התחרות רעה’.

משל זה בא לגנות את האנשים הערומים ובני הבליעל המתקוממים נגד אדוניהם".

והנה אותו משל כפי שאנו מוצאים אותו בדברים רבא א' ח:

“למה הדבר דומה? לנחש הזה, שאמר הזנב לראש: עד מתי אתה מתהלך תחילה? אני אלך תחילה. אמר לו: לך! הלך ומצא גומה של מים – והשליכו לתוכה, מצא אש – והשליכו לתוכה, מצא קוצים – והשליכו לתוכן. מי גרם לו? על שהלך הראש לאחר הזנב. כך כשקטנים נמשלים לגדולים, הם גוזרים לפני המקום והוא עושה. בשעה שהגדולים מהלכין אחר הקטנים – נופלים לאחר פניהם”.

תכלית המשל – מוסר השכל, “לתת לפתאים עורמה” או לפי הסברו של לאפונטין יש במשל האיסופי שני חלקים: גוף ונשמה. הגוף הוא סיפור המעשה והנשמה היא מוסר ההשכל. “מעטים הם מאוד – כותב י.ל. גורדון בהקדמתו ל”משלי יהודה" – אנשי סגולה ישרי נפש כבירי כוח לב, אשר ישלטו ברוחם, לשמוע בקורת רוח את האמת על בוריה… ואולם המשל יתקן המעוות בשומו ענן לבוש המוסר וערפל חתולת האמת".

שלמה שפאן, מי שתרגם את כל משלי איסופוס לעברית בצורה מופתית, מציין שהיו חוקרים שפקפקו בעצם קיומו ההיסטורי של איסופוס והוא היה בעיניהם בבחינת “לא היה ולא נברא אלא משל היה”. עובדה היא שהרודוטוס מדבר עליו כעל אישיות ידועה. לפני איסופוס מוצאים אנו את המשל אצל הסיודוס שחי כמאתים שנה לפני איסופוס היינו במאה השמינית לפני הספירה. כמו כן מוצאים אנו אותו בקטעים של המשורר ארכילוכוס (המאה השביעית לפני הספירה) במאה החמישית והרביעית נפוצו משלי איסופוס ביוון והיו שגורים על פיהם של הבריות, נראה שהם שימשו יסוד חינוכי עיקרי בצד יצירותיהם של הומירוס והסיודוס. אריסטופאנס מביא בקומדיות שלו משלים משל איסופוס. בקומדיה המפורסמת “צפורים” אומר גיבור אחד לחברו:

"יען בור, עם הארץ אתה

ובאיסופוס ראש לא השקעת".

המשל שהוא ביסודו סאטירי ועם זה מבדח ומשעשע בדיבור השנון ובסיטואציות המפתיעות שבו, היה לפי רוחה של אותה תקופה ביוון שהיתה עשירת תרבות ומחשבה חריפה והרת תסיסה עממית דימוקראטית.

איסופוס: משלים    🔗

הארי שהזדקן והשועל

אריה אחד, שהגיע לימי זקנה ושוב לא יכול למצא את טרפו בכוחות עצמו, החליט לנהוג מעתה בערמה. מה עשה? נכנס למערה אחת, שכב שם והשים עצמו חולה. כך תפס וטרף את כל בעלי־החיים שבאו לבקרו. לאחר שהרבה בעלי־חיים כבר קפחו חייהם, בא השועל, ובידעו את מזימת האריה, התיצב ברחוק מן המערה ושאל לשלומו. האריה השיב, שמצבו רע, שאלו על שום מה אינו נכנס פנימה. ענה השועל: “ודאי הייתי נכנס, אלמלא ראיתי עקבות רגליהם של רבים נכנסים, ויוצא אין אף אחד”.

הארי, הזאב והשועל

ארי אחד הזקין ושכב בתוך מערה. באו בעלי־החיים לבקר את המלך החולה, ורק השועל לא בא. ראה הזאב שעת־כושר לקטרג באזני הארי על השועל, שאין הוא שם לב בכלל למי שהוא מלך החיות, משום כך גם לא בא לבקרו. באותה שעה בדיוק הגיע השועל ושמע את דבריו האחרונים של הזאב. הארי הרעים קולו על השועל, אך זה ביקש ממנו שהות להתנצל. אמר: “מי מכל אלה שבאו הנה היה לך למועיל כמוני, שהתהלכתי בכל המקומות ודרשתי ברופאים ומצאתי רפואה בשבילך?” כשצוה עליו האריה להגיד מיד, מה הרפואה אמר: “עליך לפשט עורו של זאב חי ולהתעטף בו בעודו חם”. מיד היה הזאב מוטל מת, והשועל צחק ואמר: “אין לעורר את השליט למעשה הרע והאיבה, אלא למעשה הטוב והחסד”.

המשל מלמד, כי הטומן פח לחברו נלכד בעצמו באותו פח.

הארי וחזיר־הבר

בעונת הקיץ, כשחום היום מעלה את הצמא, באו הארי וחזיר־הבר לשתות מים ממעין קטן. החלו לריב, מי מהם ישתה ראשון, ומריב שפתים עברו למלחמת־דמים. כאשר הפנו את ראשם לשאוף רוח, ראו פתאום להקה של עיטים עומדים ומצפים, מי מהם יפול ראשון, ויאכלו מבשרו, מיד חדלו מן הקטטה ואמרו: מוטב נהיה ידידים, משנהיה טרף לעיטים ולעורבים".

מכאן ראוי לשים קץ לכל מריבות וקטטות, הואיל ובסופן סכנה לכל הצדדים.

(תרגם מיוונית שלמה שפאן)

היוקש והנחש

יוקש נטל כליו ויצא לצוד ציד. ראה קיכלי יושב בראש אילן, התקין כליו לתפסו. ולידו מוטל אפעה. דרך עליו מבלי משים. רגז האפעה והכישו. אמר היוקש בנפחו נשמתו: “אוי לי, שאני אמרתי לצוד את זולתי, וזולתי צדני אף הרגני”.

הצאן והכלב

פעם אמרה הכבשה אל בעליה: “תמוהים מעשיך, כי לנו אין אתה נותן אלא מה שאנו מוציאות מן האדמה, ואנחנו נותנות לך צמר וטלאים וגבינה; ואילו את הכלב שאינו נותן לך דבר מכל הדברים האלה, אתה משתף אותו במאכליך”. שמע הכלב ואמר: “חייך שבדין נוהג אדוננו, שכן אני הוא המגן עליכן לבל יגנבו אתכן האנשים ולבל יטרפוכן הזאבים, ואם אני לא אשמרכן, לא תוכלו גם לרעות בשדה, כי תאבדון”. וכך הסכימו הצאן, כי לכלב משפט־הבכורה.

החמור והגנן

גנן אחד היה לו חמור. כיון שהיה החמור אוכל מעט וטורח הרבה, בקש מאלהים שיפטר מן הגנן וימכר לבעלים אחרים. שמע אלהים לקולו וצוה את הגנן למכור את החמור לקדר. היה החמור שוב מצטער שסבלו גדול מבראשונה. כיון שהוא סוחב גם את החמור וגם את הקדרות. חזר וביקש להמיר את בעליו ונמכר לבורסקי. היה הבורסקי קשה לו מהראשונים, ובראות החמור את המלאכה אשר הוא עושה נאנח ואמר: “אוי ואבוי לי, הלא טוב טוב היה לי להשאר ביד בעלי הראשונים, כי רואה אני שזה גם עורי יפשט מעלי”.

עוברי אורח

שנים היו מהלכים יחדו. מצא אחד מהם גרזן. אמר לו חברו שלא יאמר “מצאתי” אלא “מצאנו”. לאחר זמן מועט הדביקום בעלי הגרזן האבוד ורדפו אחרי מוצא הגרזן. אמר לחברו: “אבדנו”. אמר לו: “אמור, אבדתי”, ולא “אבדנו”, כי בשעה שמצאת את הגרזן אמרת “מצאתי” ולא “מצאנו”.

(תרגם מיונית נ. רבן)

הפרוזה בספרות היוונית התפתחה בתקופה מאוחרת יחסית, בהדרגה ובאיטיות. הפרוזה עלתה לדרגה סיפרותית ניכרת לרגל המאורע ההיסטורי הגדול – נצחון יוון במלחמתה בפרס. נצחון זה המריץ התפתחותו של הסוג הספרותי הראשון בפרוזה, חיבור היסטוריה.

חיבורים היסטוריים    🔗

הירודוט (484־428) הוא היסטוריון המלחמה הגדולה. עיבודו של נושא היסטורי כביר כל כך היה ראשון במינו בספרות יוון, ומשום כך הוכתר הסופר בשם “אבי כתיבת ההיסטוריה”. אשר ליצירתו עצמה יש להעיר, שהסופר הצטיין במעלות טובות אחדות, אולם אין חיבורו אלא זינוק לכתיבת היסטוריה ראויה לשמה. עדיין אין הוא מסוגל לשקול את הפרטים ואת המאורעות. מורגש הניגוד בין שני הגורמים הדרים במחבר בכפיפה אחת: שיקול הגיוני וההנחה, שהתערבות האלים מכוונת את גורל בני האדם ואת מהלך ההיסטוריה. הוא תמים מדי ומאמין בנסים, בחלומות ובנבואות. בכל זאת חשובה יצירתו בגלל היקפה, בגלל הפרטים הגיאוגרפיים והפולקלוריים המרובים. בגלל תיאורו המרתק, שיש בו מן התיאור האופייני לנובלה ובגלל סגנונו הנעים והבלתי אמצעי, אף כי הוא לפעמים תמים ומסורבל.

תוקידידס (?400–?471) הוא אשר ביסס ביוון את הכתיבה המדעית של ההיסטוריה. נושא ספרו הוא השואה הגדולה שירדה על יוון: התנגשות בין אתונא ובין ספארטא, מלחמת פלופונסוס שעל חשיבותה עמד עוד בראשונה. ביצירתו של תוקידידס אין זכר לתמימות האופיינית להירודוט. הוא דוחה כל הסבר על־טבעי בהתפתחות המאורעות ומנסה לתאר את תולדות המלחמה בצורה מדעית יסודית.

הוא משבץ בספרו נאומים שאחדים מהם מגיעים לדרגה אמנותית גבוהה. הנאה והחשוב בנאומים שביצירה הוא הספדו של פריקלס על חללי השנה הראשונה למלחמה. נאום זה הוא הימנון לדימוקראטיה באתונא, המסכם את כל הגדול והיפה שבמשטר. עם זאת יש לציין, שהסופר מגלה חיבה יתירה לאתונא.

ספרו של תוקידידס הוא השיא בכתיבת היסטוריה בתקופה הקדומה, זהו צוק בודד, ואין זה מקרה שלא מצא לו יורש וממשיך.

 

תוקידידס: “מלחמת פילופוניסוס”    🔗

הספד של פריקלס על חללי המלחמה    🔗

רבים מאלה, שדיברו כאן לשעבר, שיבחו את המחוקק, שהוסיף לטכס הקבורה את המשא הזה, שכן נאה הוא שידברו בהם בחללי המלחמה בשעת קבורתם. אך לי עצמי היה נראה למספיק, שנחלוק כבוד במעשים בלבד לאנשים, שהיו טובים במעשים – מעין אותם הכיבודים הערוכים מטעם העם, שאתם רואים עכשיו בהלוויה זו – ולא לתלות את האמון שבגבורת רוחם של אנשים מרובים במשאו של אדם אחד, אם טוב היה ואם רע. כי קשה הוא לדבר כשורה בענין, שרק בעמל רב מעוררים את האמונה באמיתותו. כי המאזין המכיר את המעשים שוחר טובתו של המת, אפשר שיהא סבור שהדברים שנאמרו לקו בחסר לעומת מה שהוא רוצה ויודע בו; ומי שאינו מכירם, פעמים הוא חושד מקנאה, שהנואם תפס לשון גוזמה, שעה שהוא שומע דבר שהוא למעלה מטבע עצמו. כי שבחים הנאמרים על אחרים אין הדעת סובלתם. אלא במידה שכל אחד מדמה בנפשו, שגם הוא יש ספיקה בידו לעשות משהו מהדברים ששמע. אך בכל דבר, שהוא נעלה מהם, הם מקנאים מיד וכופרים בו. אך מאחר שהקדמונים ראו את המנהג הזה כנאה וכראוי, מן הצורך הוא שגם אני אשמע לחוק ואשתדל, ככל שידי מגעת, לדבר לפי רצונו וצפייתו של אחד מכם.

אפתח דברי באבות אבותינו, שמן הדין ומן הראוי לחלוק להם את הכבוד הזה במעמד זה ולהזכירם תחילה. כי ארץ זו, שבה ישבו תדיר אותם עצמם (רמז לאוטוכתוניות, שבה התפארו האתונאים) דור אחר דור, הנחילה בגבורת־רוחם לבאים אחריהם, כשהיא בת־חורין, עד היום הזה. גם הללו ראויים לשבח, ולא כל שכן אבותינו. כי הם סיגלו להם, ולא בלי עמל, נוסף על מה שקיבלו, את השלטון (האימפריאלי) הזה, שאנו מחזיקים בו, והניחוהו לנו החיים כיום הזה. ואת השלטון הזה הגדלנו הרבה אנו עצמנו, העומדים היום כמעט במיטב שנותינו (פריקליס היה אז כבן שישים וחמש) וציידנו את העיר מכל הבחינות, עד שהיא דייה לעצמה גם במלחמה וגם בשלום. אני אחשוך לשוני מלהזכיר את עלילות־הגבורה שלנו ושל אבותינו, שהדפו בעוז־נפש את האויב התוקף, אחד בארבארי ואחד יווני, שבהן עשינו את כל החיל הזה, כי אין את נפשי להאריך בדיבור בפני יודעי דבר. אני מסביר תחילה מתוך אילו עקרונות ואורחות־חיים הגענו עד הנה, ומהו המשטר המדיני ומה הן תכונות־הנפש, שמהן צמחה גדולתנו, ואחר־כך אבוא לדבר בשבח האנשים הללו. כי חושבני, שדברים אלו הולמים שעה זו, וכי מן המועיל הוא לכל הקהל הזה, כאזרחים וכנכרים, להאזין להם.

אין אנו חיים על־פי חוקה המתחרה בחוקי זולתנו (רמז לספּארטה, שקיבלה חוקיה לפי הדעה הרוֹוחת, מהאי כרתים) ויותר משאנו מחקים אחרים אנו משמשים להם דוגמה. ועל שום שמשטרנו אינו נתון בידי מעטים, אלא בידי רבים, נקרא שמו דימוקראטיה (רצה לומר, רק לפי המשטר הוא דימוקראטי, אך לפי מהותו הוא אריסטוקראטי; לא אריסטוקראטיה של יחס אבות, אלא של בני־העלייה, גם דלת־העם במשמע). ואף־על־פי שהכל שווים אצלנו לפי החוקים בדברים שבין אדם לחברו, הרי ערכו בחיי הציבור הכל לפי הצטיינותו הוא. כושרו הוא הנותן לו יתרון, ולא יחש־אבותיו; ומי שיש בידו לעשות טוב לעיר, אין מונעים אותו מזאת בשל עניוּתו ושפל מעמדו. כשם שאנו נוהגים בנדיבות בהליכות הציבור, כך נדיבים אנו במעשי יום־יום שלנו הנקיים מחשדות הדדיים. אין אנו קוצפים על שכן שנתפס לתאוותו, ואף אין אנו מעמידים עליו פנים של כעס, שאם כי אין בדבר זה משום נזק, הרי יש במראהו בלבד, כדי לצער את הנפש, ואף־על־פי שאין איש מכלים אותנו דבר בחיינו הפרטיים, אין אנו חוטאים לענייני הכלל מתוך יראת־כבוד. ואנו מצייתים תמיד למושלים, אשר יהיו עלינו, ולחוקים, וביחוד לחוקים שניתנו לטובת העשוקים, וגם אותם חוקים שלדעת הכול ממיטים קלון על עושיהם, אף־על־פי שאינם כתובים.

ולא זו אף זו. אנו תיקנו הרבה מועדי־מנוחה להשיב בהם נפשנו מן היגיעות. אנו עורכים משחקים ומעלים זבחים בכל ימות השנה וגרים בבתים הבנויים בטוב טעם. והתענוג שאנו מתענגים עליהם בכל יום, דוחה את הדאגה. ומפני גודלה של העיר נוהר אליה הכל מכל קצות הארץ, ואנו למדים ליהנות במידה שווה מטוב ארצנו ומטובם של אנשים אחרים (הכוונה גם לתנובת השדה של הארצות השונות וגם ליצירות־הרוח שלהן).

אנו נופלים מיריבינו גם בדרכי האימונים למלחמה. עירנו פתוחה לכול ואין אנו מונעים לעולם איש בגירושים וטירודים מללמוד ומלראות דבר, שיהא בו מן התועלת לאויב, כשלא יעלימוהו מעיניו. כי אין אנו שמים מבטחנו ביותר בכלי־מלחמה ובתחבולות אלא באומץ־רוחנו למעשים. ובשעה שהללו משתדלים להפיח בלב בניהם רוח גבורה מילדותם על־ידי חינוך חמוּר, חיים אנו חיים של נחת, ואף־על־פי־כן אין אנו מוכנים פחות מהם לקדם פני אויב השקול כנגדנו, וראיה לדבר, שהלאקדימונים אינם צובאים עלינו לבדם, אלא יחד עם כל בעלי־בריתם. אבל אנו עולים לבדנו על שכנינו ונלחמים על אדמת נכר כמגיני נחלותיהם ומנצחים אותם בדרך כלל בלא יגיעה. ומעולם לא התראו פנים אויבינו עם חילנו כולו, כי עלינו לפרנס גם את צורכי הצי וגם לשלוח אנשים שלנו למפעלות רבים, ביבשה. ואם הם מתנגחים פעם עם חלק מצבאנו ומנצחים אחדים מאתנו, הריהם משתבחים שהדפו את כולנו. ואם ניגפו, יאמרו שחילנו כולו הכריעם. ובאמת, אם אנו מוכנים לחרף נפשנו מתוך חיי נחת ולא מתוך התכשרות לסבל, ועל־פי רוח הגבורה הטבועה בהרגלי חיינו ולא על־פי גזירת החוקים, הרי יתרים אנו עליהם, שאין אנו מצרים ודואגים על הצרות העתידות לבוא, כשהן באות אין אנו אמיצים פחות מן החוששים להן תמיד. ועל דבר זה ראויה היא העיר שיתפלאו עליה אבל לא על זה בלבד.

אנו אוהבים יופי, שיש עמו פשטות, אוהבים חכמה, שאין עמה רכרוך. ובעושרנו אנו משתמשים כבאמצעי למעשים בשעת הכושר, לא לשם תפאורה ריקה. אין איש ממנו בוש להודות בעניוּתו, אבל חרפה היא לא לטרוח להיחלף ממנה. יש בינינו האחוזים בעסקי ביתם ואינם מניחים גם מעסקי המדינה. ואף אותם העושים מלאכתם עיקר אינם בורים בענייני המדינה. יחידים אנו בעולם, ואין אנו חושבים את מי שאינו נוטל חלק בכל אלה לאיש מנוחות, אלא לאזרח שאין חפץ בו. ואנו עצמנו חותכים את עניינינו או מדיינים בהם, לפחות, כראוי. ואין אנו סבורים שהדיבורים קשים למעשים, אלא שמזיק הוא לא ללמוד תחילה מתוך דיון מה שיש ללמוד, לפני שיתחילו במעשים. כי גם בזה נבדלים אנו מאחרים, שאנו מעיזים ביותר ובאותה שעה גם מעיינים יפה בכל דבר, שיש בדעתנו לאחוז בו; ואילו האחרים, היעדר הידיעה מוסיף להם אומץ, וההתבוננות – היסוסים. ובאמת ראויים להיקרא אמיצי־לב אלו המכירים ויודעים גם את נוראות המלחמה וגם את נעימות החיים. ואינם מתחמקים בשל כך מהסכנות. גם בנדיבות שונים אנו מרוב האנשים, כי אין אנו משתדלים לקנות לנו ידידים בטובות שאנו מקבלים מהם, אלא בטובות שאנו גומלים להם. וגומל־טוב הוא ידיד נאמן יותר, מפני שהוא מבקש לקיים על־ידי רצון טוב את החוב, שמקבל־הטובה חייב לו; אך החייב־טובה רופפת היא ידידותו, מפני שהוא יודע שאין הוא גומל־חסד, אלא פורע חובו בלבד. ואנו היחידים, המשפיעים טובה ללא חשש לא לשם הנאת עצמנו, אלא מתוך רגש האמון שבלבות בני־חורין.

סיכומו של דבר, עירנו כולה משמשת בית־אולפן ליוון; ואף נראה לי, שכל אחד מאתנו מסוגל להראות עצמו כאישיות העומדת ברשות עצמה בכל נסיבות־החיים תוך זריזות יתירה ומלאת־חן. והוכחה לכך, שאין דברים אלו התפארות בלבד לפי עניין השעה, אלא אמת כהווייתה, משמש חוסנה של עירנו, שקנינוהו לנו בתכונות אלו, ומכל הערים שבימינו היא לבדה תימצא לכשתיבדק גדולה משמעותה. היא לבדה אינה נותנת מקום לא לאויב הבא עליה להתרעם, כי הוכה בידי פחותי־ערך, אלא לכפופים־לה לגנותה, כי נמסרו בידי אדונים, שאינם ראויים לשררה. באותות גדולים אנו מוכיחים את עוצמתנו, ואין היא חסרה כלל עדות, לפיכך ישתאו עלינו גם בני־דורנו, ואין היא חסרה כלל עדות, לפיכך ישתאו עלינו גם בני־דורנו וגם הדורות הבאים, ואין אנו צריכים לא להומירוס לשבחנו ולא לפייטן אחר, המענג את שומעיו לשעה קלה, אלא שהאמת סותרת ומכחישה את סיפוריו. ואנו אילצנו כל ים וכל ארץ להיפתח לפני אומץ לבנו. ובכל מקום הקמנו מצבות לזכרון־עולם המעידות על רעותינו ועל טובותינו. ועל עיר כזו נלחמו האנשים האלה ברוח־נדיבה ועליה מתו, שכּן ראו חובה לעצמם לא להניח לה שתיגזל מהם. ומן הראוי הוא, שגם כל איש מהנשארים יהיה מוכן להתענות למענה.

ולפיכך גם הארכתי בדיבורי על גדולתה של העיר ללמדכם, שאינה דומה תחרותנו שלנו לתחרותם של אלו, שאין להם כלום מדברים אלו, ולאשר בהוכחות ברורות את שבח האנשים שאני מדבר עליהם, באמת, רוב שבחם כבר נאמר. כי מעשי הגבורה של הללו ושל הדומים להם הם שפיארו את העיר בתהילות, שקשרתי לה. ולא מרובים הם היוונים שתהילתם תהא שקולה כנגד מעשיהם בדומה להם. ונראה לי, שאחריתם של אלו מוכיחה על גבורת איש, אם בגילויה הראשון ואם באישורה האחרון (למקצתם, בייחוד לצעירים) היה בזה משום גילוי ראשון של גבורתם, ולמקצתם (בייחוד למבוגרים – אישור אחרון). וגם אותם שהיו פחותים בדברים אחרים, ראויים הם שאומץ־רוחם בפני האויבים בהגנתם על המולדת יכריע את הכף לזכותם, כי הם מחו את הרע על־ידי הטוב, יותר משהזיקו בחייהם הפרטיים, הועילו בפעולותיהם למען הכלל. איש מהם לא בא מוֹרך בלבו מפני שדבק בהנאה שבעושר, ולא דחה את היום המר בשל התקווה, שעניים הוגים, שאם יינצלו יעשו עושר, והם נכספו לעשות נקמות באויביהם יותר מששאפו לדברים אלו, ובא בשעה ראו את הסכנה הזו כמעולה בסכנות, ולפיכך בחרו לתת נקמתם באויבים ולקנות את הטובות הללו תוך כדי סכנות. הם הפקידו בידי התקווה את תעלומת ההצלחה, אך ראו לנכון לסמוך על עצמם במעשה הגלוי והמזומן לפניהם. נבחר היה בעיניהם להתגונן ולמות במלחמה מלהציל נפשם בדרך כניעה. הם ברחו מחרפת לשון, אך עמדו איתן, בגוף ובנפש, במילוי חובתם. לעת הגזירה נסתלקו מן העולם ברגע קט, לא שהם בשפל הפחדנות, אלא כשהם ברום התהילה.

אנשים אלו נהגו אפוא כראוי לעירנו. ואתם הנשארים בחיים, עליכם להתפלל שתהיו מאושרים יותר מהם, אך עליכם להיות מוכנים לא ליפול מהם במאומה באומץ־רוחכם כלפי האויב, ואת היתרון שבאומץ־הלב עליכם ללמוד לא מפי אחד הנואמים, אשר יכביר מלים ויספר דברים שאתם יודעים אותם לא פחות ממנו, ויגיד לכם מה הן הטובות בהדיפת האויב; אלא עליכם לתת עיניכם יום־יום בחוסנה של העיר, כפי שהוא מתגלה במעשים, להתמלא אהבה אליה. וכשתיפקחנה עיניכם לראות את גדולתה, עליכם להתבונן בדבר, כי את כל אלה סיגלו אנשים נועזים, שידעו את חובתם ושרגש הכבוד פעם בלבותיהם ובפעולותיהם; אנשים אשר גם אם הורע מזלם ביום־מסה, גמרו אומר שעירם לא תהא חסרה לפחות את אומץ־רוחם ותרמו למענה את המפוארת שבתרומות. כי הם מסרו את חייהם לכלל וקנו לעצמם שבח, אשר לא יבוֹל לעולם ואת המעולה שבקברות; לא זה שבו מונחות עצמותיהם, אלא זה שבו קיימת תהילתם לזכרון־עד בכל עת־מצוא, אם בזו המיועדת לנאומים ואם בזו המזומנת למעשים. כי כל הארץ היא מקום־קבר לאנשים דגולים, ולא הכתובת על ציון קברם בארצם היא השומרת לבדה על זכרונם, אלא גם בארצות לא להם קיימת אצל כל איש מזכרת לא־כתובה שלהם, מזכרת הנטועה בלב ולא חרותה על גבי אבן. לכן עליכם להתחרות באנשים אלה ולראות את האושר בחירוּת ואת החירוֹת באומץ־הלב, ולא להירתע מפני הסכנות שבמלחמה. כי לא קשי־יום ראוי להם שלא יחוסו על חייהם, אלא שאין להם כל תקווה לצפות לטובה, כי אם אלה שסכנה נשקפת להם, שתמורה־רעה תבוא עליהם אם יישארו בחיים, ואלה שהפרש גדול ביותר הוא בשבילם, אם יכשלו ואם לאו. כי לאיש, אשר רוח בו, מכאיבה ההשפלה הכרוכה במורך־לב יותר ממיתה חטופה בשעה של עוז־רוח ותקווה לנצחון.

ולפיכך אין אני בא לנוד להוריהם של האנשים האלה, כל שהם במעמד זה, כי אם לנחמם, יודעים הם מה רבות הן החליפות שעברו עליהם בחייהם; אולם אשרי האיש, שנפלה בחלקו אחרית מפוארת כאחריתם של האנשים האלה וצער מפואר כצערכם, ואשרי האיש, שקץ אושרו הוא גם קץ חייו. יודע אני, שקשה לפייסכם בזאת, כי אושרם של אחרים, שגם אתם התענגתם עליו לפנים, יזכיר לכם תכופות את אסונכם שלכם, ואין אדם מצטער על היעדר טובות, שלא טעם טעמן מימיו אלא על דברים, שהיה למוד בהם וניטלו ממנו. אלה מכם, שהם בפרק ההולדה, עליהם להבליג על יגונם מתוך התוחלת לבנים אחרים, כי לרבים מכם ישכיחו היילודים את אבלם על הבנים שהיו ואינם, ואף העיר תהא נשכרת שכר כפול, שלא תהא שוממה ובטחונה יגדל. כי מן הנמנע הוא, שאותם שאין להם בנים לסכנם, ישיאו עצה טובה וישרה כאחרים, מאחר שאין סיכונם שווה. ואילו אתם הבאים בימים, ראו את רוב שנותיכם, שבהן הייתם מאושרים, בשכר גדול, וזכרו ששארית ימיכם קטנה תהא, והתנחמו בתהילת בניכם. כי אהבת התהילה אינה מזקינה; ולא עושר הוא המענג ביותר את האדם, כשהוא מגיע לגיל שאין בו חפץ, כמו שאחרים אומרים, אלא הכבוד.

ואתם, בני האנשים האלה ואחיהם, כל אלה העומדים פה אתנו, רואה אני את התחרות הקשה הנכונה לכם (כי הכל למוּדים להלל את שאיננו). ואף אם תגיעו עד תכלית הגבורה, לא סוף דבר שלא יראו אתכם דומים להם, אלא יכירו בכם בקושי כפחותים מהם רק במקצת. כי עין האדם צרה במתחרו, אך מי שאינו עומד למפגע לאיש, מביטים בו בעין טובה הנקייה מקנאה.

ואם מן הראוי, שאומר משהו אף על חובות הנשים; לכל אלו שתשבנה מן היום הזה והלאה באלמנות, אצמצם הכל בעצה קצרה. שבח גדול הוא לכן להיות גרועות מכפי שהטבע חונן אתכן, וגדול שמה של זו, שממעטים לרנן אחריה בין הגברים, הן לשבח והן לגנאי.

אמרתי בנאומי, כפי שהחוק מחייב, אותן המלים, שנראו לי כהולמות וגם בפועל כבר חלקנו כבוד לנקברים. ולא עוד אלא שהעיר תכלכל מהיום ואילך מכספי הציבור את ילדיהם עד שיגדלו (עד גיל 18). וכך שמה העיר לפניהם לפי הנשארים אחריהם זר, שיש בו מן התועלת, כגמול על תחרויות מעין אלו. כי במקום, שבו קבועים הגדולים שבפרסים על מעשה־גבורה, שם מצויים גם הטובים באזרחים, ועתה, לאחר שספדתם להם כראוי, איש־איש למתו, לכו לבתיכם לשלום.

(תרגם א.א. הלוי)

הספרות הפילוסופית    🔗

רק לעתים רחוקות יוצרת הפילוסופיה יצירות ספרותיות, ומקרים מעטים אלה מצויים בעיקר ביוון. אותו נציג גדול של המאטריאליזם הקדום, הראקליטוס, היה לא רק הוגה דעות, אלא גם סופר שהשתמש באמצעים אמנותיים. לאסכולה הסופיסטית, שהתבססה על הפילוסופיה והשפיעה אחרי כן, במאה החמישית, על תרבות יוון כולה, היתה השפעה עזה על הספרות, הן בשל עקרונותיה המשכילים, הן בשל ביסוס חוקי הספרות וליבון שאלותיה היסודיות.

הפילוסופיה של הסופיסטים כללה תחילה גם יסודות מאטריאליסטיים, מתקדמים, אולם לאחר זמן השתלטו עליה יסודות סוביקטיביים, סוקראטס (470־394), הוגה דעות חשוב, תקף השקפות מסוכנות אלו ונהנה כשעלה בידו בזכות הגיונו, שכלו החריף ושאלותיו הערמומיות לפגוע קשה בכבודם של הסופיסטים שהתגאו בתלמודם. עם זאת יש לציין, שבתוכן לא חידש סוקראטס הרבה, ועיקר חידושו בצורה. כיון שבין תלמידיו היו מדינאים אריסטוקרטיים רבים שחתרו תחת הדימוקרטיה באתונא, העמידוהו אויביו, עם תום מלחמת פלופונסוס, במשפט והוציאו עליו גזר דין של מיתה.

סוקראטס עסק בפילוסופיה בעל פה ולא בכתב. תלמידו המפורסם, אפלטון (347–427), הנציח את דמותו בספרות. הפילוסופיה של אפלטון היא התגובה הנגדית על המאטריאליזם היווני הקדום של האסכולה הסופיסטית. הוא ייצג את האידיאליזם האוביקטיבי וניסח את השקפותיו בצורת דו־שיח. בכך יצר סוג ספרותי חדש. העלילה כמעט שאינה משתנה בדו־שיח זה. כמעט תמיד מתנהלת שיחה בין סוקראטס ובין דמויות חשובות של הדור. בויכוחים אלה מתעוררות השאלות החשובות ביותר של החיים, סוקראטס משיב עליהן בהתאם לפילוסופיה האידיאליסטית של אפלטון.

שיחות אלה הן בעלות רמה ספרותית גבוהה ביותר. כל דו־שיח אינו אלא תמונה מחיי אתונא באותה תקופה. הראיה חריפה, והמחבר מצטיין בחוש מיוחד לגבי הרקע והוא מתאר את הדמויות בקווים אחדים, לעתים בצורה לגלגנית.

משפחת אפּלטון נמנתה על המשפחות העתיקות והמיוחסות באצולת אתונא. ובכל זאת התיחס אפּלטון באהדה לדימוקראטיה עד אשר הוצא פסק דין המוות על סוקראטס. היתה זו אחת החוויות המזעזעות ביותר שעברו עליו. פסק דין זה זיעזע את אמונתו במשטר זה. הוא שיווה לנגד עיניו תמיד את טובת הציבור. המדינה כפי שהוא חוזה מבוססת על הצדק. הוא מגנה את העריצות ואת האוליגארכיה. מבחינה זו אפשר לומר על אפלטון שהוא דימוקראט, אולם מעולם לא היה חסיד שלטון העם. תפיסתו הפוליטית אַריסטוקראטית היא במובן המוסרי הנעלה של המלה. הוא חונן בנשמה עדינה ורגישה לאמנות. עם זאת נהג בקפּדנות יתירה לגביה. אולי מוסבר יחס זה באימרה, שאנו קפדניים ביותר לגבי אותן מטעויותינו, שהצלחנו להשתחרר מהן…

יש סבורים, שאפּלטון כתב דראמות, אולם משהכיר את סוקראטס קם ושרפן, מאחר שמצא צורה ספרותית ההולמת יותר את רוחו. לפני כן התעניין בפילוסופיה, ואין ספק שנתקל בסופיסטים שהרבו לבקר באתונא בימים ההם. החוויה המכרעת של חייו היתה פגישתו עם סוקראטס. אפלטון היה בן עשרים בעת פגישה זו, ומאז שמר אמונים למורו עד יום המשפט כעבור שמונה שנים.

יצירות אפלטון זכו להערכה גבוהה עם הופעתן. לאשרה של האנושות נותרו בידנו כמעט כל יצירותיו החשובות. תראזילוס, ספרנו של טיבריוס קיסר, הוא הראשון שערך את כתבי אפלטון וחילקם לתשע טטראלוגיות, בהן כלל את “האפּולוגיה”, שלושים וארבעה דיאלוגים ואיגרות.

במות סוקראטס עדיין לא מלאו לאפלטון עשרים ושמונה שנים. שמונה שנים דבק הצעיר במורו האהוב וזכה להיות עד שמיעה לשיחותיו עם תלמידים אחרים. ידוע לנו, שסוקראטס עצמו לא כתב דבר. ויש להניח שאותם מתלמידיו שחוננו בכשרון ספרותי, ובראשם אפּלטון, הם שהנציחו את שיחותיו בצורה ספרותית. נראה, שאפּלטון כתב עוד בחיי סוקראטס את הדיאלוגים הראשונים.

“פּרוטאגורס” היא אחת מיצירותיו המוצלחות ביותר של אפּלטון. סוקראטס התנגד בעיקר לרוחם של הסופיסטים; אפלטון, בן האצולה, התנגד גם לאורח חייהם. “אַפֹּולוגיה” הוא כתב־הגנה של סוקראטס על עצמו בפני שופטיו. אף בנאום זה משתמש סוקראטס בצורת הדו־שיח. הוא משיח אחרים, בעיקר אחד מקטגוריו. מובן מאליו שהוא עצמו עונה בשם יריבו. נראה שאפלטון כתב נאום זה על פי זכרונו ועל פי זכרונות תלמידים אחרים שנכחו במקום, גם כּסנופון נהג כך.

נאומו של סוקראטס לגלגני. הוא מצהיר, כי עד שנת השבעים לחייו לא הובא לפני כס המשפט וכי הוא חסר־נסיון בשטח זה. ואילו יריביו נואמים מצויינים הם, אולם שקר בפיהם. הם כיחדו את האמת, אף שטענו שהוא אמן גדול של הנאום, והשופטים יוכלו להיווכח בדבר. הוא רוצה לספר בפשטות את האמת. אויבים לו משני סוגים: הנוכחים והישנים. הם טוענים שהוא יודע את הכול ובכך מסלפים הם את דמותו. אין הוא מצטיין בשום חכמה, והדבר הוכח לכל מי ששמע אותו. הוא בוחן את בני האדם והגיע לידי מסקנה שהוא עצמו אינו יודע שום דבר מיוחד, אולם לפחות עובדה זאת יודע הוא. שאר בני האדם סבורים שהם חכמים, אולם בחינה מגלה כי לא כן הדבר. ראייה זו עוררה נגדו הרבה אויבים, המאשימים אותו בהשחתת הנוער. הוא פונה אל אחד מקטגוריו ומבקשו לפרט את האשמה. הלה משיב שסוקראטס אינו מאמין כלל באלים. סוקראטס מסביר את הניגוד בין ההנחה שהוא אינו מאמין באלים לבין האשמה האומרת, שהוא המציא אלים חדשים. אם יאבד לא יעשה הדבר, אלא בגלל קטרוג ההמון וקנאותו. ובכל זאת אין הוא יכול להתחמק מחובתו, שכּן נעלה צו האלים מצו תושבי אתונה. משום כך היה ממשיך בפעילותו היו צריכים להודות לו על כך. הוא עצמו הריהו בחינת מתנת האלים תושבי אתונא. שכּן הוא זונח עניניו ומתמסר לעניני זולתו. אין כל בטחון, כי יינתן להם איש כמוהו. מעולם לא התערב בחיי ציבור, הואיל ומצפּונו מנעהו מן הדבר. המצפּון צדק; הרי בהיותו אדם הגון, היה אובד כבר. לו באמת השחית את הנוער, היו תלמידיו או קרוביהם מקטרגים עליו. אך איש מהם אינו עושה זאת, אף כי רבים מהם נוכחים באולם בית הדין. אין הוא מתחנן לפני שופטים, אין הוא מביא למקום את בני משפחתו, שכּן יש בכך צעד בלתי הוגן. את השופט אין לשחד, אלא לשכנע. אחרי כן הוא מתפּעל מן הרוב הקטן בו נתקבל פסק־הדין. הוא מביע את צערו על אלה הוציאו את גזר הדין, כיון שהם מספּקים הזדמנות לאויבי אתונא להתקפה. אותה מטרה המושגת על ידי פסק־הדין, השתקתו היתה מושגת גם בלי פסק־דין זה, הרח הוא ישיש וצעירים רבים עתידים להמשיך במפעלו במקומו. המוות המצפּה לו יכול להיות רק טוב. אם הוא לילה ללא חלום, הרי ודאי טוב, ואם החיים אחרי המוות חדשים ונצחיים הם, הרי יכול לנצלם כדי לבחון את גדולי העבר בלי שיועמד על כך לדין. הוא סולח לאויביו ומבקש מהם, שיטיפו לבניהם כי יגדלו ויזלזלו במוסר, כפי שרגיל היה הוא לעשות לתושבי אתונא.

אפלטון: “פיידון”    🔗

רגילים היינו, אני והאחרים, ליכנס אצל סוקראטס, לאחר שהיינו נאספים בבוקר בבית הדין בו נערך המשפט, והוא קרוב לבית הסוהר. אגב שיחה זה עם זה חיכינו, אפוא, מדי פעם בפעם, עד שנפתח בית הסוהר, שכּן פתיחתו לא היתה בשעה מוקדמת. ואילו לאחר שנפתח, היינו נכנסים אצל סוקראטס, ועל פי הרוב עשינו עמו כל שעות היום. והנה באותו יום הקדמנו להתאסף, שכּן נודע לנו בערב הקודם עם צאתנו מבית הסוהר, שהגיעה הספינה מדילוס. דברנו אפוא, שלמחרת נקדים ככל האפשר ונתכנס במקום הרגיל. כשבאנו, יצא אלינו השוער שכרגיל היה פותח לנו, ואמר כי נחכה ובל ניגש, עד שיקראנו בעצמו. “שכּן”, אמר, “מתירים ה’אחד־עשר' (חבר הפקידים שהיה ממונה על בתי הסוהר והעונשים) את כבליו של סוקראטס ומודיעים לו כי עליו למות ביום הזה”. כעבור זמן קצר חזר האיש והזמיננו להיכנס. בהיכנסנו פגשנו את סוקראטס שכבליו הותרו זה־עתה, ואת כסאנתיפּי (אשת סוקראטס) – הלא אתה מכיר אותה – אשר ישבה על ידו והחזיקה בילדו. כשראתה אותנו כסאנתיפּי, התייפחה ואמרה כדרך הנשים: “הוי סוקראטס, עכשיו ישוחחו אתך חבריך, ואתה אתם, בפעם האחרונה”. וסוקראטס הביט אל קריטון ואמר: “קריטון, צווה־נא כי יוליך אותה מישהו הביתה”.

וכמה מאנשיו של קריטון הוליכו אתה משם, היא בוכה וסופקת על שדיה, ואילו סוקראטס ישב על המיטה, כפף את רגלו ושיפשפה בידו, ואגב שפשוף אמר: “מה שונה, רבותי, נראה דבר זה שבני אדם קוראים לו “הנאה”, מה מוזר יחסה למה שנראה כניגודה, כלומר – לצער! אמנם בצוותא לא יזדמנו השניים לאדם, אך הרודף אחרי האחד ותופשו, כמעט שבהכרח יתפוש מיד גם את השני, כאילו הם שני דברים המחוברים בקדקוד אחד. דומני”, אמר, “שאילו היה איסופּוס נותן דעתו עליהם, היה מחבר אגדה לאמור: האלהים ביקש להפסיק את המלחמה שבין השניים ומשלא יכול – חיבר אותם יחד בקדקדיהם, ומכאן: כל שמזדמן לו האחד, יבוא אליו לאחר מכן גם השני, וכך, כנראה, אירע גם לי: כיון שמפאת הכבל חשתי ברגלי את הכאב, באתני בעקבותיו הרגשת הנעימות”.

משיב לו קביס ואמר: “חי זיוס, סוקראטס, טוב שהזכרתני, כבר קודם לכן שאלוני כמה אנשים, וזה־עתה גם איואינוס (משורר וסופיסטן) על הפיוטים שחיברת, כלומר על האגדות של איסופּוס שהעתקתן בחרוזים ועל ההימנון לאפּולון; בשלמה חיברת אותם לאחר שבאת לכאן, ואילו קודם לכן לא חיברת שיר מעולם. אם ענין יש לך שיהא בפי מה אשיב לאירואינוס לכשישוב וישאלני, – שכּן מובטחני כי ישאל, – הגד־נא מה עלי לומר”.

“הגד־נא לו”, אמר, "קביס, את האמת, שלא כדי להתחרות אתו ועם שיריו חיברתי את אל

ה – הרי ידעתי שזה דבר לא קל – אלא למען עמוד על משמעותם של כמה חלומות שחלמתי, ואטהר מחטא. אם אמנם פעמים רבות נצטוויתי בחלומות אלו לעסוק באמנות מוסרית זו, שכך, בערך, היו חלומותי: פעמים רבות באני, במשך חיי שעברו, אותו חלום עצמו שנתגלה לי מדי פעם בפעם בדמות אחרת, והשמיע תמיד אותם דברים לאמור: “סוקראטס, עסוק במוסיקה ושלחת בה ידך!” ולשעבר שיערתי בנפשי, שהוא מצווני ומעוררני על אותה פעולה שהייתי עוסק בה, וכדרך שנוהגים לעורר את המתחרים במרוץ, כן עורר החלום גם אותי בעצם פעולתי זו, ואומר לי לעסוק בפעולה מוסית, כאשר הפילוסופיה היא הפעולה המוסית החשובה ביותר, ובה אני עוסק. ואילו עכשיו, לאחר שנגזר דיני וחגו של האל משהה את מותי, נראה לי שאולי מצווני החלום לעסוק באמנות המוסית העממית הזאת; ואם כך, עלי לעשות כן ולא להמרות את פיו. שהרי בטחון יתר אבטח בדרכי לשם, אם לא אסתלק מכאן עד שאטהר מחטא ואפייט פיוטים כמצוות החלום. קודם כל חיברתי אפוא, הימנון לאותו אלוה אשר הזבח ייערך לו כעת. ואחרי ההימנון לאל הרהרתי בכך שהמשורר, אם רצונו להיות משורר ממש, חייב לחבּר דברים מדומים ולא דברים שהיו, ומשום שבעצמי אינני בעל דמיון, ואילו אגדותיו של איסופּוס מצאתי מן המוכן וידעתין – לכן לקחתי מהן את שעתו בזכרוני ראשונה והעתקתי אותן בחרוזים. כך, קביס, ספּר־נא לאיואינוס, דרוש בשלומו ואמרת לו, שאם דעתו מיושבת עליו, ימהר־נא ככל האפשר ללכת אחריו. ואילו אני, כנראה, אסתלק היום; שכך מצווים האתונאים".

וסימיאס אמר: “מה עצה זו, סוקראטס, אתה מייעץ לאיואינוס! הרי הרי פעמים רבות נפגשתי באיש זה, ומכל מה שראיתי בו, לא יהיה נכון כלל וכלל לשמוע בקולך”.

“וכי מה”, אמר; “כלום איואינוס איננו פילוסוף?”

“דומני שכן”, אמר סימיאס.

“אם כן, ירצה בכך גם איואינוס, ככל אדם אחר שיש לו חלק ראוי לשמו באותו ענין. אך שמא לא ישלח יד בפשו, שכּן אומרים כי אין זה מן הדת”. ואגב מלים אלו שלשל את רגליו ממטתו ארצה, וכך ישב במשך שאר דברי השיחה.

וקביס שאל אותו: “מה כוונתך בכך, סוקראטס, שלא מן הדת הוא שיהא אדם שולח יד בנפשו, ואילו הפילוסוף יהא נכון להסתלק אחרי הנפטר?”

“וכי מה קביס? כלום לא שמעתם על כך, אתה וסימיאס, שעה שהייתם בחברתו של פילולאוס” (איש קרטון שבאיטליה הדרומית; מגדולי הפיתאגוראים שחיבר את הכתב הראשון על תורת פיתאגוראס).

“שום דבר ברור לא שמענו, סוקראטס”.

“הרי גם אני אינני מדבר על דברים אלו אלא מתוך שמיעה. אך מה ששמעתי, אגיד לכם בנפש חפצה. ואולי גם ראוי לו ביותר, למי שעומד להגר לשם, שיעיין בהגירה זו וימשל עליה משלים, להראות מהי אותה הגירה לפי אמונתנו, והרי מה עוד יכול אדם לעשות בפרק זמן זה, עד לשקיעת השמש?”

“משום מה אומרים, אפוא כי לא מן הדת הוא שאדם ימית את עצמו, סוקראטס? שכּן, כפי שכבר רמזת בשאלתך, כבר שמעתי מפי פילולאוס בשהותו במדינתנו, וגם מפי כמה אחרים, שאין לעשות כדבר הזה, אך מעולם לא שמעתי מפי אדם כל דבר ברור באותו ענין”.

“אַל תפּול רוחך”, אמר; “שאולי עוד תשמע. אמנם יתכן שמוזר הדבר בעיניך, כי מכל שאר עניינים רק זה ענין פשוט, ואין בו כל יוצא מהכלל, כדרך שיש בשאר עניינים: כגון שיש ומוטב לאנשים שימותו ולא יחיו, ואלה שמוטב להם שימותו – אולי מוזר הוא בעיניך שחטא הוא להם להיטיב את עצמם, והם חייבים לחכות עד שייטיב עמהם אחר”.

ומתוך צחוק חרישי אמר קביס: “זיוס הוא היודע”, בהגותו את המלים בניב מולדתו.

“ואמנם”, אמר סוקראטס, “יכול הדבר להיראות כחסר טעם, אך אולי יש בו טעם־מה. ואילו מה שנאמר בענינים אלו בתורת הסוד (כלומר אצל ה“אורפיקאים”) שאנו, בני האדם, נתונים כביכול במשמר, ואסור לו לאדם שיתיר את עצמו ויימלט מאותו משמר – זה נראה לי דבר נעלה שלא קל לעמוד על פירושו, אולם, קביס, דומני שיפה אמר מי שאמר, כי האלים שוקדים עלינו, ואנו, בני האדם, הרינו קנין מקנייני האלים. או שמא אין זה נראה לך?”

“כך לי נראה”, אמר קביס.

"ובכן, אמר הלה, “הלא גם אתה היית כועס על עבד מעבדיך, אילו המית את עצמו בלא סימן מידך שאתה רוצה במותו, ואילו היה בידך להעניש אותו, היית מענישו?”

“בוודאי”, אמר.

אם כן, אולי אין זה דבר חסר טעם שאין לו לאדם להמית את עצמו, בטרם יזמן לו אלוהים הכרח־מה, אותו הכרח שהניעני עתה".

“זה דבר מתקבל על הדעת”, אמר קביס. “אך מה שאמרת קודם, שברצון יהיו הפילוסופים נכונים למות – דבר זה, סוקראטס, דומה שאין הדעת סובלתו, אם אמנם יש הגיון במה שאמרנו זה עתה: כי האל הוא השוקד עלינו, ואנחנו קניינו אנו. שכּן אין הגיון בכך שהנבונים באנשים לא יצטערו שעה שיסתלקו מהשגחה זו שמשגיחים עליהם הטובים שבמשגיחים, היינו – האלים. שכּן הנבון לא היה סבור, כי לכשיהא בן חורין, ייטיב לשקוד על עצמו יותר מששקדו עליו האלים. אדם חסר־דעה אולי יאמין שיש לברוח מיד האדון, ולא ישקול בדעתו שלא כדאי לו לברוח מהאדון הטוב, אלא להישאר עמו כל שיוכל; ולפיכך אולי יברח מחוסר שיקול דעת; ואילו בר־דעת ודאי ישתוקק להיות תמיד עם הטוב ממנו עצמו. ולפיכך, סוקראטס, יסתבר היפוכו של מה שנאמר קודם: ראוי לנבונים שיצטערו במותם, ולכסילים – שישמחו”.

ודומה היה עלי שסוקראטס נהנה בשמעו את השגותיו של קביס; הוא הביט עלינו ואמר: “תמיד בולש קביס ומוצא הגיוני דברים, לא במהרה יתפּתה להאמין לדברי כל אדם”.

וסימיאס אמר: “אלא שכעת, סוקראטס, נראה גם לי עצמי שדברי קביס יש בהם טעם־מה, שהרי בשל מה יברחו אנשים חכמים באמת מעם אדונים הטובים מהם עצמם, ויסתלקו מאתם על נקלה? דומני שקביס מכוון טענתו כלפיך: שנקל לך כל כך לעזוב אותנו, לעזוב מושלים שאתה מודה בטובם – את האלים”.

“צדקתם”. אמר, “בדבריכם. שכּן אומרים אתם, כמדומני, שעלי ללמד זכות על עצמי כנגד טענות אלו כמו בבית דין”.

“בוודאי”, אמר סימיאס.

“ובכן”, אמר הלה, “אשתדל להשיב לכם תשובה ניצחת יותר מזו שהשבתי לשופטי. שכּן”, אמר, “סימיאס וקביס, לולא סבור הייתי, ראשית כל, שאגיע אל אלים אחרים, חכמים וטובים, ושנית – גם אל אנשים שמתו, והם טובים מאלה שבכאן, הייתי עושה עוול בכך ואינני מתמרמר על דבר מותי. אך דעו־נא גם דעו: אמנם מקווה אני שאגיע אל אנשים טובים, אלא שאין בידי להבטיח זאת בפה מלא; אולם זאת, שאבוא אל אלים שהם אדונים טובים עד מאד – דעו־נא היטב שאם יש בידי להבטיח דבר בענינים הללו – אבטיח זאת, ומטעם זה אינני מתמרמר כל כך, אלא מחזיק בתקווה הטובה שיש עתיד־מה למתים, כפי שנאמר מאז ומעולם: עתיד טוב לטובים הרבה יותר מאשר לרעים”.

“וכי מה, סוקראטס” אמר סימיאס; “כלום יש בדעתך להסתלק, כשמחשבה זו איננה אלא בלבך שלך בלבד, או שמא תתן גם לנו חלק בה? לי נראה שיש לשתף גם אותנו בטובה הזאת, וכן יסייע הדבר להצטדקותך: אם תביא גם אותנו לכלל הסכמה עם דבריך”.

“נסה אנסה”. אמר. “אך קודם כל ניוודע־נא מפי קריטון הלז, מהו הדבר שיש בדעתו, כמדומני, מכבר להשמיעו?”

“רק זאת, סוקראטס”, אמר קריטון, שהאיש העתיד להשקותך את הרעל מבקש ממני מזמן להגיד לך, שתמעט בשיחה ככל האפשר. שכּן אומר הוא, כי שיחות מחממות את האדם, ולא טוב לשתות את הרעל במצב כזה; מי שנוהג כך – יש שעליו לשתות שתי מנות ואף שלוש".

וסוקראטס אמר: “הניחנו לשלום; ידאג־נא לעניינו בלבד. ויהא מוכן לתת גם שתי מנות. אם יהיה צורך בכך – אף שלוש”.

“כמעט ידעתי זאת”, אמר קריטון; “אך מזמן רב אין הוא נותן לי מנוח”.

“הנח לו”, אמר. "כעת רוצה אני לתת לכם, לשופטי, דין וחשבון על דעתי שאדם אשר חי חייו בפילוסופיה של אמת, חייב לחוש בטחון נוכח מיתתו, ולקווֹת שיזכה שם, לאחר שימות, לטובות שאין כמותן. אנסה להגיד לכם, סימיאס וקביס, טעמו של דבר.

נראה שהעוסקים בפילוסופיה בדרך הנכונה שואפים – ומעיני אחרים נעלמת שאיפתם – לדבר אחד בלבד: שימותו ויהיו מתים. ואך זאת האמת, הרי שיהא זה דבר חסר טעם: שאנשים ישתוקקו כל ימי חייהם לענין זה בלבד, ובבואו – יתמרמרו על הענין שהשתוקקו ושאפו אליו מכבר".

וסימיאס צחק ואמר: “חי זיאוס, סוקראטס, הלך־רוחי אינו לצחוק דוקא; אף על פי כן הצחקתני. שאם ישמע זאת המון־העם, דומני שסבורים יהיו, כי אמת נכון הדבר לגבי העוסקים בפילוסופיה, וכל שכּן יסכימו לכך בני מדינתנו: שאמנם מבקשים הפילוסופים למות; אף יוסיפו שלא נעלם הדבר מעיניהם, שהללו ראויים לכך”.

ואמת תהא בפיהם, סימיאס, חוץ מזאת: שלא נעלם הדבר מעיניהם. שכּן נעלם מהם מאיזו בחינה מבקשים הפילוסופים האמיתיים למות, ומאיזו בחינה ראויה להם מיתה, ואיזנו מיתה. נדבר, אפוא", אמר, “בינינו לבין עצמנו, נניח להם לשלום. סבורים אנחנו שהמוות הוא דבר־מה?”

בוודאי, השיב סימיאס.

"ובכן, אישי הטוב, עיין־נא גם בענין זה. אם דעתך בו כדעתי; ומתוך כך, דומני, נעמוד על בעיתנו ביתר בירור. סבור אתה שמעניינו של איש פילוסוף שיתמסר למה שנקרא “תענוגותי, כגון של אכילה ושתיה?”

“פחות מכל, סוקראטס”, אמר סימיאס.

“ושל אהבים?”

“בשום פנים לא”.

“ומה בדבר יתר הטיפוחים שבגוף? כלום לדעתך יראה אותם איש כזה כיקרי ערך? כגון שיקנה בגדים מצויינים ונעליים, וכל שאר קישוטי הגוף – כלום לדעתך יחלוק לדברים אלו כבוד, – או יבוז להם, במידה שאין לו בהם הכרח גמור?”

“לדעתי”, אמר, “יבוז להם הפילוסוף האמיתי”.

“לדעתך, אפוא”, אמר, “יהיה כל עיסוקו של אדם כזה לא בגופו אלא ככל שאפשר יהא פורש ממנו, ומופנה אל נשמתו?”

“זאת דעתי”.

“קודם כל מתברר, אפוא, בדברים אלה שהפילוסוף מחלץ את נשמתו בכל אשר יוכל משיתופו של הגוף, שלא נשאר בני האדם?”

“כך נראה”.

“והרי רוב האנשים, סימיאס, סבורים שמי שלא ינעמו לו הדברים האלה ואין לו חלק בהם, לא כדאי לו לחיות, ומי שאינו מחשיב את תענוגות הגוף, הריהו מתקרב למצבו של מת?”

“נכונים דבריך מאוד”.

“ומה בדבר קניית התבונה? האם מונע הגוף בעדה או לאו, אם בו יבחר אדם כשותף בחיפושיו אחריה? הריני מתכוון למעין זה: האם מוצאים בני האדם כל אמת מכוח ראייתם ושמיעתם, או משמיעים לנו גם המשוררים השכם והערב את הדבר הזה; שאיננו שומעים ואיננו רואים שום דבר במדוייק? ואם חושים אלה אינם מדוייקים ואינם ברורים, הרי שאר חושי הגוף לא כל שכּן; ובוודאי נופלים כל השאר מהללו. או אינך סבור כך?”

בוודאי"

“ואימתי”, אמר הלה, “תופשת הנשמה את האמת? שאם היא מנסה לעיין בדבר־מה בעזרת הגוף, הרי ברור שהוא מרמה אותה”.

“כדבריך כן הוא”.

“ואם באיזו דרך שהיא מתברר לה דבר מן הדברים, כלום לא תהא זאת דרך המחשבה”?

“כן”.

ואילו מחשבתך תיף ביותר, שעה שלא יטריד אותה דבר מהדברים הללו – לא שמיעה ולא ראייה, לא כאב ולא הנאה, אלא שתהיה במידת האפשר עם עצמה בלבד, בהניחה את הגוף לשלום, ובמידת האפשר בלי שיתוף ובלי מגע עמו תשאף אל אשר לנו".

“כן הוא”.

נמצא שגם כאן מבזה נשמת המת הפילוסוף את הגוף בזיון גמור, בורחת מעמו ומבקשת להיות עם עצמה בלבד?"

“כך נראה”.

“ומה בעניינים אלו, סימיאס: האם טונים אנחנו שיש צדק כשלעצמו, או לאו?”

“אכן, בחיי זיוס, כך אנחנו טוענים”.

“וגם היפה והטוב?”

“כמובן”.

“וכי ראית דבר מהדברים הללו בעיניך?”

“בשום פנים לא”, אמר הלה.

"או חפשת אותם בחוש אחר מחושי הגוף? כוונתי לכל הדברים

“וכלום לא יעשה כך בדרך הטהורה ביותר, אם יגש לכל דבר הללו, כגון גודל, בריאות, חוזקה, בקיצור: להווית כל שיוצא בזה, כל אחד ואחד השהוא לעצמו. כלום נראית אמת־אמיתם של הללו בכוח הגוף, או שמא כך הוא: האיש מבינינו שבעיוניו יתקין את עצמו לחשוב על כל ענין וענין לעצמו, וירבה וידייק בכך ככל שיוכל, הוא יתקרב ביותר להכרת כל ענין?”

“בוודאי”.

ודבר ככל שיוכל בכוח המחשבה בלבד, לא יסתמך במחשבתו על שום ראייה ולא יחבר אל שיקול דעתו שום חוש אחר, אלא יזדקק למחשבה הצרופה כשלעצמה, וכך ינסה להשיג כל דבר מן הדברים כשהוא צרוף ולעצמו, אם הוא עצמו יפרוש ככל שיוכל מעיניו ומאזניו וכביכול מכל גופו, כיון שהגוף מפריע את הנשמה, וכל עוד הוא שותף לה, לא יניח לה לקנות אמת ותבונה? ואם ניתן לאדם, סימיאס, שיזכה למה־שישנו – כלום אין זה ניתן למי שהולך בדרך זו?"

(תרגם מיוונית יוסף ג. ליבס)

 

אריסטו    🔗

סמוך לשקיעתה זכתה ספרותה הקלאסית של יוון לנציג מכובד ביותר, הלא הוא אריסטו (384־322). שהעריץ את המוזות ועם זאת ידע לרכוש לעצמו עמדה חשובה ביותר כמעט בכל ענפי המדע האנושי. הוא היה הראשון ביוון שלא ראה צורך להלביש את ניתוח האמת המדעית לבוש ריטורי או פיוטי.

אריסטו נולד בסטאגיירה, עיר מאקדונית בתראקיה. אביו, ניקומאכוס, היה רופא החצר של מלך מאקדוניה בימים ההם, אמינטאס. קרוב לודאי שאריסטו קיבל את חינוכו בחצר המלך. איננו יודעים הרבה על ימי נעוריו, אך ידוע לנו שנתייתם מהוריו בעודו רך וצעיר, ושחונך על ידי זרים. בן שמונה עשרה היה כשבא לאתונא, בה הורה אז אפלטון. עשרים שנה, עד מות המורה הגדול, נמנה עם תלמידיו. אפלטון השפּיע עליו לא רק בתוכן, אלא גם בצורה. התלמיד קיבל מרבו את צורת הדו־שיח, בה כתב מסות רבות, מהן עברו לידינו רק קטעים אחדים. אחר מות אפלטון נדד, ובשנת 342 בערך הזמינו המלך פיליפֹּוס לחצרו, כדי לשמש כמחנכו של אלכסנדר מוקדון שהיה אז בן שלוש עשרה. ב־335 מוצאים אנו את אריסטו שוב באתונא, בה יסד אסכולה, והורה שתים עשרה שנה. אף כי בימי שהותו באתונא נתקררו היחסים בינו לבין אלכסנדר מוקדון. אחר מות השליט נחשד באהדה למאקדוניה, אף הוא הועמד לדין כסוקראטס ונאשם במינוּת אלא שנמלט לקאלכיס ומת שם.

אריסטו (322–384) מגדולי הפילוסופיה ביוון העתיקה

אין לך עם, אשר בו מילאה השירה תפקיד חשוב כל כך ואשר בו השפּיעה השפּעה עמוקה כל כך על אופיו של העם, כעם היווני. על אף הכל היתה גישת אפלטון אל השירה ואל המשוררים עויינת בהחלט. הוא התנגד להשפּעתם הגדולה על העם, ותקף את המשוררים, בעיקר את האפּיקנים, מבחינה מוסרית, שכּן הם מספּרים בשיריהם על האלים עלילות שהן שליליות מבחינה מוסרית. אפּלטון התנגד לכך, שהסופרים והמשוררים ימלאו במדינה האידיאלית את התפקיד הנעלה של מחנכי העם. הוא הועיד לכך את הוגי הדיעות. כאריסטו, היה אף הוא סבור, שיסוד האמנויות הוא החיקוי ומשום כך נטולות הן מן המציאות. אריסטו חלק על רבו והקדיש ספרים אחדים לניתוח אופיין של הספרות והשירה. הוא חיבר את ה“פּואטיקה”, ששימשה יסוד לניתוח ספרותי כל הדורות. אף בהומירוס משכו ביותר הקו הדראמאטי, לא התיאורי ולא הסיפורי. בשלושת הפרקים הראשונים של הספר הוא מנתח את סוגי החיקוי השונים ומבדיל בין שירה ספרותית ודראמאטית ובתוך השירה הדראמאטית הוא מבדיל בין טראגדיה וקומדיה. הפרק הרביעי מנתח בהבנה פסיכולוגית דקה את הנטיה לחיקוי ואת העונג השופע ממנו. הפרק הרביעי והחמישי מוסרים נתונים יקרי ערך לתולדות הטראגדיה והקומדיה. מתברר שאריסטו לא העריך ביותר את אריסטופאנס. בפרק הששי הוא מבטיח שאחר ניתוח הטראגדיה יקדיש את דבריו לאפוס ועובר אחרי כן להגדרת מהות הטראגדיה. הוא מעלה את בעיית ה“קאתרזיס”, אשר סביבה נטוש ויכוח כל הדורות. אריסטו דן אחרי כן באפוס ובקשריו לטראגדיה. הוא רואה בהומירוס דוגמא ומופת. בין הטרגיקנים העריך ביותר את סופוקלס. מענין לציין, שהוא מתעלם לחלוטין מאיסכילוס. הנחותיו והגדרותיו של אריסטו שימשו יסוד למבקרים הספרותיים של כל הדורות. הוא קבע את "חוק “שלוש האחדויות” היינו את אחדות המקום, הזמן והעלילה. הדראמה הצרפתית של סוף המאה השבע עשרה המשיכה לפתח את תורתו. שקספיר שחי לפני כן הרחיב את תחומי עולם הטראגדיה. פרט לנקודה זו התבססו מחזאי כל הדורות על החוקים שקבע אריסטו.

בעקבות המלחמות הגדולות בין היוונים ובין הפרסים במאה החמישית לפני ספירתם התרחב אופק הדיעות בקרב המשכילים וגם דיעות מארץ המזרח חדרו ונכנסו למדינות יוון. התמוטטה האמונה התמימה באלילים של שירי הומירוס, התעורר המחקר על דבר האלוהות העליונה, המושלת בעולם ועל דבר נפש האדם ותכלית החיים עד שיכול היה איש גדול דיעה כאפלטון לכתוב את ספריו המעמיקים כחקר הרעיונות הנצחיים והרעיון האלוהי הסובב אותם ונעלה על כולם ומושך את הנפש מהבלי העולם השפל. בהיותו עם זה חובב אדם ומסור בלבו לעניני המדינות, לא התיאש מתיקון סדרי עולם וחשב מחשבות על דבר יסוד מדינה אשר בה יהיו פילוסופים שליטים ומנהיגים. אך הנסיון שעשה בסיציליה לא הצליח והפילוסופיה הוכרחה להפרד מן הרבנות והשלטון וההשפעה הישרה על החיים. כאשר בא אחריו אריסטו, הלך בדרך אחרת. הוא הרבה לחקור במסתרי הטבע, הדומם, הצומח והחי והתאמץ להכיר ולסדר בשכל טוב כל הדברים שבמציאות, אבל הרעיון הנעלה, סיבת כל הסיבות, אינו אצלו כמו אצל אפלטון רעיון נעלה ונשגב על הכל ומושך את האדם להתעלות על ידו למעלות קדושים. אצל אריסטו אין דבר קדוש כלל, אין דבר מחוץ לטבע יוצרו ומושל בו, כי אם דבר שבתוך הטבע היא סיבתו מעת היותו וכלול בו באופן שאינו משתנה. לכן אין בשיטתו מקום ליתרון האדם על ידי דביקותו באלוהות ולהשפעתה עליו לרומם נפשו בדרכי מוסר.

אריסטו על הטראגדיה    🔗

אריסטו הוא אחד המוחות האוניברסליים הגדולים ביותר של כל הדורות. הוא סבור היה שהיצירה הפיוטית חייבת להשתדל לשקף את מהותם הפנימית של הדברים ולא צורתם החיצונית. המשורר אינו צריך לתאר את הקיים, אלא את האפשרי, היינו את אותה העלילה העשויה לנבוע מתוך הכוחות היוצרים באופי האדם. הפנימיות אינה זוכה בחיים לערכה האמיתי, לעומת זה היא עשויה להתגשם בשירה. חשובה ביותר השערתו של אריסטו על הטראגדיה שהיא צריכה להיות חיקוי של עלילה אצילה המצטיינת בגדלות ובשלימות. על ידי רגשות המתעוררים באמצעות הטראגדיה כגון ההשתתפות בצער והפחד, משיגה הטראגדיה טיהור הרגשות מסוג זה. אריסטו כותב שהטראגדיה היא הצגה המחקה פעולה מסויימת בחיים לא על ידי סיפור, אלא על ידי אנשים הפועלים בעצמם ופעולתם מוצגת על ידי מליצה יפה, מעוררת פחד ורחמים ומביאה את הנפש לידי הזדככות (קתרזיס) מההרגשות האלה. כיון שאנשים המופיעים בטראגדיה מחקים פעולות בחיים, דרוש בשביל העין קשוט המערכה (הסצינה) ובשביל האוזן קשוט השפה והוספת שירה וזמרה, כדי שיהיו מעשים מסויימים צריכים הפועלים להיות אנשי שכל ואנשי אופי קבוע, רק או יוכלו לטבוע חותם בפעולה.

ששה דברים הם איפוא הנדרשים מטראגדיה, האופי, המחשבה, הסצינה, הלשון והמנגינה. ענין המעשים הוא הדבר היותר חשוב, כי את אנשים מציגים רק בשביל תוצאות פעולותיהם, אבל חשובות הן גם מידות הנפש ומחשבות האנשים, זאת אומרת יכולתם לבאר את המאורעות ואת נסיבותיהם. המשוררים הקדמונים שמו בפי האנשים דברים כמו בפי חכמי המדינות. מהו האופי הנדרש? זה שעל ידו מתבטא רצון מסויים. המעשה צריך להיות אחד. לא על ידי זה שהענין מדבר באדם אחד, כי בחיי אדם אחד יוכלו להתרחש דברים רבים ושונים בלי קשר ביניהם. הומירוס הבין את הנכון בשעה שלא אסף לתוך “האודיסיאה” את כל מה שקרה לגיבור ההוא בחייו וצמצם את שירתו במסגרת, כפי הדרוש. אין המשורר מחויב להציב בדיוק מה שנעשה, אלא מה שהיה יכול וצריך להעשות על פי השכל ומתוך לחץ המסיבות. נפרדים דרכי ההיסטוריון והמשורר, לא רק כזה שהאחד כותב בסגנון פשוט והשני בחרוזים. אילו כתבו את ספרי הרודוטוס בחרוזים, לא היה פוסק מלהיות היסטוריון ולא היה נעשה משורר. בשירה יש יותר פילוסופיה מאשר בכתיבת דברי הימים, כי השירה עוסקת בכללי המעשים וההיסטוריה מספרת פרטים שנעשו. כיון שכוונת הטראגדיה לעורר פחד ורחמים על ידי הצרות המתרחשות בחיים, צריכים האנשים הפועלים בה להיות צדיקים גמורים נופלים ברעה – שלא יעוררו יסוריהם זעם במקום רחמים. ולא רשעים גמורים מצליחים, כי זה יהיה היפך תכלית הטראגדיה. אין דברים כאלה מעוררים אהבת אדם ולא בהלה וחמלה. גם לא הרשע המקבל עונשו יעניין ביותר. אנחנו חומלים על הסובל יסורים בלי אשמה ונבהלים מפני דבר אשר יוכל להשיג גם אותנו. לפי זה צריכים גיבורי הטראגדיה להיות אנשים בינוניים, אף אם גדולי מעלה מצד מצבם. היסורים צריכים להיות נובעים מאשמת האדם היא האשמה הטראגית, כפי שהתרחשה בבלי דעת בחיי אדפוס.

מהם מעשים הנוראים והמזעזעים? לא כשאדם שונא וצורר עושה רעה לרעהו, אל כשאדם קרוב וידיד מרשיע, אח מתנפל על אחיו או בן על אביו. את האגדות המקובלות אין לשנות ביסודן, כמו רציחת קליטמנסטרה על ידי אורסטס, אבל המשורר צריך להבין איך להשתמש בחומר.

מידות הגיבורים הפועלים צריכות להיות עקביות ונדיבות. “אפילו אשה ועבד יכולים להיות בעלי מידות נכונות” (אם גם – מוסיף כאן אריסטו בהערה חשובה לקורות התרבות העתיקה – האשה היא יצור פחות בערכו) ולעבד אין חשיבות כלל, אבל המידות המתוארות צריכות להתאים עם הטבע. כל ההשתלשלות צריכה להיות טבעית ולא מסתייעת כמו במכונה מבחוץ, כעין מנוסת מדיאה במרכבה של הליוס.

בטראגדיה יש שירת חרצובה בהסתבכות המאורעות. אחרי כן היא מגיעה להתרת חרצובה. חלקי הטראגדיה הם: פתיחה (פרולוג), מערכה (אפיסודיון), סיום (אבסודוס). בשיר המקהלות: כניסה (פארודוס), סטאסימון (נגינה בלי קצב אנאפסטיס וטרוכאים), קומוס (חרוזי קינה).

אריסטו: “על הנפש”    🔗

(דעות חכמים קודמים על מהות הנפש)

כשאנו מתבוננים בעניני הנפש מוכרחים אנו לחקור על הקשיים אשר יהיה עלינו ליישב להלן, ויחד עם זה מוטל עלינו לקבץ את דעות החוקרים הקדומים, אשר היה להם מה להגיד במקצוע זה, כדי שנקבל מה שנאמר יפה ונרחיק מה שאינו נכון. בראשית מחקרנו נציג מה שנראה כדבר המסוגל ביותר לטבע הנפש. נראה, כי בעלי־נפש נבדלים מחסרי־נפש ביחוד בשני דברים: על ידי התנועה וההרגשה. את שני הדברים האלה קיבלנו בקירוב גם מאת הקדמונים על הנפש. יש מהם אומרים, כי הנפש היא בעיקר קודם כל: היסוד המניע. וכיון שהם סבורים, כי מה שאינו מתנועע בעצמו לא יוכל להניע גוף אחר, הגיעו להשערה, כי הנפש היא חלק מהדברים הנמצאים בתנועה, מכאן אמר דמוקריטוס, כי הנפש היא מין אש וחום. כי לפי דעתו ישנן צורות אין מספר בלתי מתחלקות (אטומים, מהם דומים לעיגולים) והעגולות שבהן הן האש והנפש. הן דומות לאלה הנקראים גרגרי אבק אשר באויר, הנראים בחדור קרני השמש דרך החלונות (כמו שהם אינם נראים ברגיל, רק בעזרת קרני השמש שהם חמריים, כן אפשר שהנפש היא בלתי נראית בכל זאת יש לה טבע חמרי. לפי דעת פילוסופים הצורות העגולות שביסודות הטבע הן נפש, מפני שצורות כאלה יכולות ביתר קלות לעבור בכל מקום ובהתנועען הן מניעות גם כל השאר. כי משערים הם, שהנפש היא הנותנת תנועה ליצורים. מטעם זה הם חושבים גם כי סייג לחיים הנשימה. כי כאשר מה שמסביב לגופות לוחץ אותם ודוחק מתוכם את מה שנותן לבעלי חיים את התנועה (האטומים הנזכרים) על ידי שגם בעצמם אינם נחים לעולם, – עזרה באה להם מן החוץ בזה שצורות דומות נכנסות אחריהן על ידי הנשימה, הן עוצרות בזה יציאת מה שהתקבץ כבר בקרב בעלי החיים בפעולה מתנגדת ללחץ ולגיבוש, וכל זמן שהן יכולות לעשות זאת נמשכים החיים (כל זמן שהאטומים הנפשיים בגוף מוגנים בפני האויר הזורם מחוץ שביכלתו לגרש אותם, ועל ידי הנשימה מתחדש כח האש והנפש. כשהנשימה נעצרת, מתרבה לחץ האויר מחוץ ואוספת האש בפנים הגוף).

נראה כי גם מה שנאמר בשם תלמידי פיתגורס מכוון לזה. כי יש מהם שאמרו: הנפש מורכבת מגרגרי האבק שבאויר; אחרים סבורים, כי היא הכח המניע אותם. ולמה עולים על דעתם גרגרים אלה? מפני שהם נראים בתמידות כמתנועעים כשבאויר שקט גמור.

לזה מתכוונים גם האומרים כי הנפש מתנועעת מעצמה (ביתר דיוק: “הקוראים את הנפש: זה המניע את עצמו”. אפלטון, כסנוקרטס, אלקמיאון). נראה כי כל אלה סבורים שהתנועה היא הסגולה היותר מיוחדה לנפש, בעוד אשר הכל מתנועע על ידה. היא מכח עצמה מתנועעת, והגיעו לסברתם מפני שלא ראו דבר מניע שאינו בעצמו בתנועה. כן אומר גם אנאכסאגורס, כי הנפש היא הנותנת תנועה (הוא הורה, כי השכל (נוס) הוא שהביא תנועה לתוך התוהו־ובוהו וחיבר את הדומה לדומה) וכן כל מי שאמר כי השכל הוא המניע הכל; אבל אין זה מתאים כלל עם דעתו של דמוקריטוס. כי הוא היה סובר בפשיטות, שהנפש והשכל דבר אחד הם, בהיות שהאמת היא רק מה שמופיע לעין (כלומר: מה שניכר בחוש; כי אין אמת אובייקטיבית. אריסטו בעצמו סבור בהיפך מטפיסיקה 1010ב) “אין כל מה שנראה לעין הוא אמת”, ולכן יפה אמר הומירוס: “הקטור שכב, כי נתחלפה דעתו” (הכוונה: יצאה רוחו, אבדו אשתונותיו), אבל המלה הזאת לא נמצאת בשירי “איליאס” על הקטור. (רק בשיר כ"ג 698, על אוריאלוס). הוא (דמוקריטוס) אינו משתמש בכינוי שכל לכח נושא את האמת, אלא רואה את השכל והנפש כדבר אחד. אבל אנאכסאגורס אינו כל כך ברור בדבריו. בכמה מקומות הוא אמנם מציג את השכל כסיבת כל הטוב והישר, אך במקומות אחרים הוא אומר כי הוא הנפש, בחשבון שהוא נמצא בקרב כל בעלי החיים הגדולים והקטנים, הנכבדים והנקלים, והרי נראה, כי באמת השכל במובן תכונה אינו מצוי אצל כל בעלי החיים בשוה "כיון שאיננו אף אצל בני אדם כולם.

והנה כל הצופים על בעלי נפש בשים לב לתנועה רואים את הנפש כדבר שמוכשר ביותר להתנועע, בעת אשר המבקשים בה את הדבר המכיר ומרגיש הדברים הם רואים בה את יסודות ההכרה; יש אמנם מוצאים יסודות רבים, ויש מכירים רק יסוד אחד. כך אומר אמפדוקליס, כי הנפש מורכבה מכל היסודות וכל אחד מהם נפש, וכה דבריו:

ארץ ביסוד ארצי; במימי רואים המים;

רוח אלוהי ברוח; באש את האש האוכלת;

אהבה אהבה תשיג, והריב את תועבת הריבות.

לפי שיטה זו מציג גם אפלטון בספרו טימאוס (דף 34ג) את הנפש כמורכבה מיסודות שונים, כל אחד מכיר את הדומה לו, וכל הדברים מוצאם מהיסודות. כן מבואר בספרי פילוסופיה (לא נודע אם זה ספר של אריסטו שאבד או ליקוטים מאפלטון) כי החי לעצמו (או: כלל החיים) מוצאו מרעיון האחד ומן האורך והרוחב והעומק הראשון וכן שאר דברים.

הדבר התבאר גם באופן אחר: השכל זה אחד, הידיעה שנים – כי היא קולעת אל האחד; הסברה היא כאילו הדבר המוצא ביטוי בשטח (מספר ג'), הרגשת הגוף המגובש (היא מספר ד'), כי אמנם לפי מחשבתם המספרים הם תמונות והתחלות, אבל גם יסודות הדברים הממשיים נשפטים קצתם על יד השכל, קצתם על ידי הידיעה. קצתם על ידי דמיון וקצתם על ידי החושים, המספרים והצורות של הדברים הממשיים (הרעיון שהמספרים הם אידיאות אינו אצל אפלטון. אריסטו עצמו מבארו מטפיס' א. ו). וכיון שסברו, כי הנפש הוא דבר מניע וגם משיג ידיעה, נמצאו מי שקשרו שני הדברים (כסנוקראטס) ואמרו, כי הנפש הוא מספר המניע את עצמו.

אולם שונות הן הדעות בדבר היסודות, מה הם ומה מספרם, וביחוד בין אלה החושבים את היסודות לדברים גופניים ובין הרואים אותם כבלתי גופניים (תאלס ודמוקריט, כנגדם פיתאגורס ואפלטון). משתי אלה נבדלים עוד אלה שמחברים שתי השיטות יחד. אך גם בדבר מספר היסודות יש מחלוקת, כי יש משערים יסוד אחד ויש אומרים שהם רבים. בעקבות ההשערות האלה קובעים מהות הנפש. לא כנגד השכל הוא אם ראו את הטבע הראשוני של הנפש בכוחה להתנועע; לכן היו מי שאמרו כי היא אש, מפני שהאש הוא הדבר היותר דק בחלקים והפחות גופני שביסודות, וגם דבר מתנועע וראש למניעי שאר הדברים. דמוקריטוס אמר דברים נאים יותר. כדי לבאר טעם שתי הסגולות האלה בנפש: כן היא דבר אחד עם השכל והוא מן היסודות הראשונים הבלתי־מתחלקים, והוא מתנועע מפני דקותו וצורתו. בין הצורות הוא חושב את העיגולית היותר קלה בתנועה – וכך היא מהות הרוח והאש.

אולם בנוגע לאנאכסאגורס, נראה שהוא מבדיל בין הנפש ובין השכל, כמו שכבר אמרנו לפני זה, אבל הוא משתמש בשני המושגים כאילו הם אחד בטבע, רק שהוא עושה את השכל לראשית כל הדברים בכל אופן הוא לפי דעתו בין כל הדברים ההווים הדבר היחיד הפשוט, זך ולא מעורב. ואת שתי הסגולות, הידיעה והתנועה, הוא מחזיר ליסוד אחד, באמרו כי השכל הוא המניע כלל העולם (“את הכל”).

נראה כי גם השערת תאלס היא, לפי מה שנמסר ממנו, כי הנפש הוא דבר שסגולתו להניע; הן לזה רומז מאמרו, כי לאבן יש נפש, כיון שהיא מניעה את הברזל. (הכוונה למאגנט). אולם דיוגנס (מאפולוניה) (להבדילו מן דיוגנס הקיניקי. הוא חיבר ספר על הטבע שנשארו ממנו שרידים. לימד, כי יש רק דבר אחד גדול, חזק ונצחי, וממנו הכל ואי אפשר שיהיה בלי שכל) כמו עוד אחרים אמרו, כי הנפש היא אויר, בחשבם, כי הוא החומר היותר זך והוא ראשית הכל; מטעם זה יש לנפש ידיעה ותנועה: בהיותה ראשית הדברים וממנה כל השאר – היא יודעת, ובהיותה דקה מאד היא מוכשרת להניע.

בדומה לאלה גם הראקליטוס חושב את הנפש לראשית ויסוד בראותו אותה כמו אד (בעקבותיו מציג גם זנון את הנפש כמין אד היוצא מתוך זרם לח, אבל במטפיס' א, ג, מביא אריסטו בשמו כי הנפש היא אש) אשר מתוכו נוצרים שאר הדברים, וכדבר הפחות גופני הזורם תמיד. אולם את המניע מכירים על ידי הדבר המונע, וכי כל ההווים הם בתנועה הכיר כמו רוב החוקרים. נראה כי קרובה להשערות אלה גם זו של אלקמיאון על הנפש (אלקמיאון היה רופא בקרוטון וחושבים אותו לתלמידו של פיתאגורס) כי הוא אמר שהנפש היא בת אל־מות בהיותה דומה לבני אלמות (לאלים), והסגולה הזאת לה מפני היותה תמיד בתנועה, כי הדברים האלוהיים הם בתנועה בלתי פוסקת: הירח, השמש, הכוכבים, והשמים בכללם" (במטפיס' 986 ב מביא אריסטו בשם כסנופאנס, כי בהסתכלו “בשמים בכללם” אמר כי האל הוא “האחד”).

מבעלי דעות יותר גסות, יש אשר אמרו כמו היפון, כי הנפש הוא יסוד מימי כפי הנראה הגיעו לזה בשים לב ללחות הזרע. הוא טען כנגד האומרים שהנפש היא הדם: הרי הזרע איננו דם ובו ראשית הנפש. ואחרים כמו קריטיאס סבורים, כי הנפש היא הדם (כן גם ענן מיסד כת הקראים) מפני שהם סבורים, כי ההרגשה היא הסגולה היותר קרובה לנפש, וזו שייכת לטבע הדם.

כך מצא כל אחד מיסודי הטבע, מלבד העפר, מי שמחזיק בו (כיסוד הנפש) על העפר לא נסמך איש, אם לא שנאמר, כי הוא כלול בסברת האומרים שהיא מחוברה מכל יסודי הטבע.

הכל מגדירים לכאורה את הנפש בשלושה דברים: בתנועה, בהרגשה ובאי־גופניות. אבל את כל דבר מאלה הם תולים ביסודותיה. כך יוצא כי המגדירים אותה בידיעה עושים אותה לדבר יסודי, או ממוצא יסודות. הם גם מסבירים דעתם בדברים קרובים זה לזה – חוץ מאחד (אנאכסאגורס הנזכר להלן). כי אומרים הם: הדומה מכיר את הדומה, ואם הנפש מכירה כל דבר, והיא צריכה להיות מחוברה מכל היסודות. אמנם כל האומרים, כי סיבה אחת יש לכל הדברים ויסוד אחד. מניחים גם כי הנפש דבר אחד הוא, כמו האש או האויר, האומרים, כי רבות הן ההתחלות, מיחסים ריבוי גם לנפש. אנאכסאגורס לבדו הוא האומר, כי השכל לא יוכל להימצא במצב־סובל ואין לו שום שיתוף עם דבר אחר. אבל אם הוא כך, איך הוא משיג ידיעה ומה הסיבה לידיעתו? על זה לא הגיד דבר. ממה שנמסר ממנו אין ביאור יוצא.

אולם אומרים, כי ניגודים כלולים ביסודי הטבע (אמפדוקליס) לפי דעתם גם הנפש מורכבה מניגודים, והמוצאים (טבע) רק אחד מהניגודים, כמו הקור והחום וכדומה, משערים כך גם את מהות הנפש. הם נפרדים בדעותיהם גם על פי תיאור השמות: לפי המחזיקים בשיטת החום, מכאן הכינוי חיים, והרואים בנפש יסוד הקור (לפי פילופונוס היתה זאת דעת היפון הוא שהביא בקשר את המלה ג“פסיכי”) (נפש) עם “פסיכרום” – קר – (הפירוש הדמיוני הזה נמצא גם אצל אפלטון קרטרילוס. 399ד) כינויה יצא מן “נשימה וקירור”. אלו הן הדעות המקובלות על הנפש והטעמים שניתנו להן.

(תורגם על ידי אהרן קמינקר)

משנת אפיקורס    🔗

אפיקורוס (342־271) זכה יותר מכל החכמים הקדמונים של יון לכך ששמו וזכרו נחרתו בתולדות האמנות והדעות במזרח ובמערב. הוא זכה ליותר מזה: שמו הפרטי נהפך לשם תואר כללי, לכינוי בזוי לכל הורס מסורת נערצה ולכל חותר תחת משהו קדוש ונשגב. אהרן קמינקא, מפרש חכמי וסופרי יוון ורומא בעברית, מעורר את השאלה כיצד הגיע אותו חכם אשר כמעט כל ספריו אבדו, להשפיע – לוּ אף השפעה שלילית – אף על עם חובב ספרים כיהודי, יותר מגדולי אנשי הדעת עתיקים כאפלטון ואריסטו, אשר חיבוריהם הרבים נשמרו ונתפרסמו בעולם ובכל זאת אין זכר להם לא לשבח ולא לגנאי, לא במשנה ולא בתלמוד. למה נעשה שמו למפלצת בקרב אנשי הדת היהודים והנוצרים, אם כי מלחמתו באמונות התפלות בזמנה היתה מכוונת נגד האלילות ואת כתבי הקודש של עם ישראל לא ידע כלל. כמה נשתומם בהוודע לנו שהאיש ההוא היה מאנשי המוסר הגדולים ולימד כל ימיו לשנוא בצע, ולבוז להון ועושר, לחיות בענווה ותום ולהטהר ולהתקדש ולהתרחק מכל עוון וחטא בין אדם לחברו. הנה סעיפים אחדים מתורתו:

“מי שמוצא סיפוק בעניותו הוא עשיר. אם לפי הטבע תחיה, לא תהיה לעולם עני, אם לפי הדמיון, לא תהיה לעולם עשיר”.

“צריך אתה להיות עבד לחכמה, כדי להשיג את החירות האמיתית”.

קמינקא מציין כעובדה מופלאה שמה שאנו יודעים מדרכם של ישרים ותמימים מתנהגים בחסידות, להחזיק באמונתם באיש צדיק, אשר חייו להם למופת ואוירה של קדושה סביביו ועל ידו, הם מתעלים במידותיהם – דבר זה יצא בראשונה לא ממסכת הבעל שם טוב ולא מן התלמוד או המדרש מקורו, כי אם דווקא “תורת הכופר” המפורסם אפיקורוס היא והוא שהטיף לה בראשונה. הוא האומר והדבר מובא ממנו במכתבי המוסר של סנקה, מכתב א': “צריכים אנו לבחור באיש נעלה אחד, שיהיה תמיד נגד עינינו שנחיה תמיד כאילו הוא צופה עלינו ונעשה כל דבר כאילו הוא רואה את מעשינו”. מהרבה חטאים יינצל אדם אם ידע שיש עד רואה, אדם גדול אשר המחשבה בו לבדה גורמת לתיקון הנפש.

אפיקורוס נולד באתונה במשפחה רמה שנדלדלה והוכרחה לנדוד למרחקים ולהתישב באי סמוס. שם נעשה אביו מורה ואמו הרויחה כסף בתור קוסמת. הנער היה מלווה אותה באשר הלכה ועזר לה בקריאת השמות המסתוריים. אמרו עליו, כי בהיותו בן ארבע עשרה שנה ומורה הדקדוק ביאר בשירי הסיודוס את החרוז: “בתחילה היה התוהו” שאל הנער: “מי יצר את התוהו”" על זה ענה המורה: “אין זה ענין לדקדוק. בזה עוסקים הפילוסופים”. אז החליט הנער ללמוד פילוסופיה והתחיל לעיין בספריו של אנקסאגורס וביחוד של סמוקרוטוס אשר ממנו שאב את ההשערות על תורת היצירה. אחרי כן חזר לאתונה ושקד שם על דלתות חכמים מפורסמים. רק זמן קצר ניתן לו לשבת שם בשלווה, מכיון שעוד פעם באו ימי צרה ונדודים למשפחתו. אחרי מות אלכסנדר מוקדון גירשו את גולי אתונא מן האי סאמוס והצעיר הלך ללוות את אביו בצאתו בין הפליטים להתישב בעיר קולופון. שם עסק זמן־מה בהוראה. אבל נאלץ לנדוד למקומות שונים עד אשר בשנת 305 בגיל 36, יכול היה לשוב לאתונא וליסד שם מקום הוראה לחכמה ומוסר. מכל מדינות יוון ואף מרוב ארצות המזרח נהרו אליו תלמידים לאותה גינה שבצל אילנותיה היה יושב ודורש. הדעה אשר הפיץ משכה את הלבבות. בימים ההם לא היו צריכים עוד ולא היו המוחות המוכשרים לרעיונות הנשגבים של אפלטון ושל אריסטו. אחרי שנות המלחמה הרבות שהחריבו את הארצות והפכו סדרי עולם כשהתרופף הבטחון בדיעות המקובלות מדור לדור והתמוטטה האמונה באלים הסובבים ומגינים על חיי אדם, היתה נפש היחיד תמהה ביותר לפתגם מעשי, לתורת חיים מועילה, לבחירת מטרה קרובה ולהכרת תכלית ברורה לעמם יום־יום. והנה קם המורה החדש הזה, אשר הכירו בו כי לא ממון או כבוד ושררה הוא מבקש ורק האמת משאת נפשו. הוא הורה שיטה שלימה הנותנת סיפוק נפשי ביחד עם תועלת ממשית: הוא מוכיח, כי הכל בכלל ההנאה – לרבות החכמה והמוסר. תורה זו משכה את המשכילים ורבים החזיקו בו והלכו אחריו. על מידת ההסתפקות של אפיקורוס מעיד סנקא באמרו, כי די היה לו במעט ביותר למחייתו. בנחת וחדווה סבל כל היסורים שבאו עליו. הוא כתב כ־300 חיבורים, מהם 37 ספרים על הטבע, על האטומים, על הצמחים. בין ספריו המוסריים: “על האלוהות”, “על החסידות”, “על תכלית מעשי הצדק”. רק פרקים מעטים, שיברי לוחות ומכתבים אחדים נותרו מכל השפע הזה. הוא העמיד כמה תלמידים מפורסמים, אבל יותר מכולם הפיץ את דעותיו המשורר הרומי לוקרציוס בשיריו היפים “על טבע הדברים” וגם בשירת קוראציוס אנו מוצאים רמזים להרבה מדעותיו.

הנאום    🔗

באותו פרק זמן, היינו במאה הרביעית לפני הספירה, הגיע גם הנאום לשיא התפתחותו. האמן הגדול ביותר של הנאום הפוליטי, דמוסתנס (384־322) חי ופעל בתקופת הירידה, כשהכיבוש המקדוני סיכן את עצמאות אתונא ואת מעמדה, ומטרת פעילותו העיקרית היתה הלהבת העם לעמוד בהתנגדות לפיליפ מלך מקדוניה. נאומיו נגד מלך זה שימשו מופת לסוג אמנותי חדש, שהוא הנאום הפוליטי הנלהב, התוקף את היריב בעוז, נאומים מרוכזים אלה, עומדים על רמה אמנותית־ספרותית גבוהה, חדורים התרגשות פוליטית וקנאת החירות.

מלחמת הגבורה של דמוסתנס היתה לשווא. הפוליסים היוונים המתפוררים לא יכלו לעצור את הכובשים. נצחונם הסופי של המקדוניים המריץ את דמוסתנס לשלוח יד בנפשו כדי שלא יפול ביד אויביו. אבדן הדימוקרטיה התוססת בחיי הציבור השמיט את קרקעו של הנאום."

 

הספרות ההליניסטית: מסיבות היסטוריות    🔗

במאה הרביעית נסתיימה תקופת פריחתן של ערי יוון. זעזוע עמוק עבר על עם יוון. החרפת מלחמת המעמדות, התדלדלותם של המוני אזרחים חופשיים והתעצמותם של המאבקים הפנימיים והמלחמות בין הערים פוררו את שארית כוחות העם. משטר הפוליסים התמוטט והערים־המדינות שהלכו ונתערערו נכנעו לפני מקדוניה, מדינה צבאית יוונית למחצה וברברית למחצה, שהלכה והתפשטה מצד צפון.

היוונים, שהתאחדו תחת שלטון מלכי מקדוניה, חיפשו להם מוצא מן המשבר בהתפשטות מזרחה. מסעו של אלכסנדר מוקדון הפיל את ממלכת פרס, ושטח עצום בא תחת שלטון המקדונים והיוונים. המזרח העשיר והמופלא נפתח לפני הפולשים: חיילי יוון, סוחריה ופקידיה פלשו לכל המדינות שבין מצרים ובין הודו. הוקמו בהן ערים יווניות חדשות. שינוי יסודי נתחולל לפתע ביוון, המדינה גדלה וחרגה בהרבה מתחומיה הצרים הקודמים.

ממלכתו הכבירה של אלכסנדר מוקדון נתפוררה עם מות הכובש הצעיר בלא עת. מצביאיו שואפי השררה חילקו ביניהם את הירושה. החלה תקופה של מלחמות ממושכות, בהן האיר המזל פנים פעם לאלה ופעם לאלה. בתקופה דינאמית זו הצליחו הרפתקנים נועזים ואמיצים לרכז בידם חלק ניכר מן השלטון. היתה זו תקופה של אפשרויות בלתי מוגבלות ועם זאת של אי־בטחון מוחלט. לא במקרה תופסת בדמיונם של בני אותה תקופה האלילה טוכה, אלילת המקרה העוור, את מרכז ההתענינות, שכן בידה להרים את האחד למרום ולהפיל את משנהו לתחום בן־רגע.

עולם חדש התפתח מתוך אנדרולומוסיה זו של קרבות ומאבקים. מדינות חדשות קמו מתוך ממלכתו המתפוררת של אלכסנדר מוקדון: סוריה, מצרים, מקדוניה ופרגמון. מדינות חדשות אלה שנוצרו בדרך כלל בשטחים הכבושים, שונות באופיין תכלית שינוי מן הערים־המדינות הקטנות של התקופה הקלאסית. הממלכות הללו השתרעו על שטח רחב, שהשלטון על המוני הילידים נתון בידי קומץ קטן של מתישבים מקדוניים ויווניים. במדינות ההלניסטיות הללו נזדווגה תרבותם של המהגרים היווניים לתרבויות המזרח העתיקות. ההשפעה היא הדדית, ושתי התרבויות הגדולות מתמזגות לתרבות שלישית חדשה. כך נוצרה צורה חדשה של תרבות יוון הנקראת “הלניסטית”.

בהתפתחות זו שוב לא עמדה מדינת האם – הלאס העתיקה ­ –בראש, אולם הספרות היוונית השתדלה לטפח גם בתקופת ירידה זו את מיטב מסורתה והתאמצה ליצור. במיוחד יש לציין את “הקומדיה החדשה”.

הקומדיה החדשה, מנאנדרוס    🔗

הקומדיה החדשה שונה מן הקומדיה העתיקה והאמצעית, והיא נחשבת לשלב התפתחות אחרון בדראמה היוונית. אין קשר רב בינה ובין הקומדיה של אריסטופאנס, שהצטיינה בלעג שנון ובדמיון נועז. אין קומדיה זו עוסקת בבעיות פוליטיות, היא פורשת לחיים הפרטיים ומהם היא שואבת את נושאיה. העלילה משעשעת, אולם אין היא מרתקת ביותר בדרך כלל. רוב גיבורי הקומדיה הם צעירים אביונים מאוהבים הרודפים אחר הפרוצות המכובדות של החברה הגבוהה, ההטירות. משהחליט הסופר לסיים את המחזה ב “סוף טוב” ובצורה מוסרית, מתגלה, שהגיבורה הראשית אינה אלא בת להורים אמידים והגונים ואין כל מכשול בדרך הנישואין. הצעירים זוכים בתמיכת עבדים ערמומיים להשיג מטרותיהם; והעבדים הם איפוא מניעיה העיקריים של העלילה. ודאי, שמצויים בקומדיות אלה יסודות נוגדים, כגון האב הקמצן, הממאן לכסות את חובות בנו המסתבך בשל בזבזנותו הרבה, החיל העשיר והמתרברב המופיע כיריבו של הצעיר. סרסור אכזר המסרב לוותר על ההיטרה, כל עוד לא השיג תמורתה מחיר מפולפל ביותר. הצעיר המפונק אינו מסוגל להיאבק עם יריביו, אך בערמומיותו של העבד הוא זוכה בנצחון. נציגים אלה של חברת אתונא היו גיבורי הקומדיה החדשה, שמטרתה היתה לשעשע את השכבות האמידות.

עד התקופה האחרונה לא ידענו את מחברי הקומדיה החדשה אלא מתוך קטעים או מתוך עיבודים רומיים. בראשית המאה נמצאו לפתע ארבעה מחזות שלמים כמעט מאת הדמות הבולטת ביותר בקומדיה החדשה, מנאנדרוס (291 – 342). מחזות אלה מדגימים את אמונתו העדינה והאלגנטית של המחבר, שתיאר את החיים בנאמנות ובחוש מציאותי מפותח. אין זה מקרה שאחד ממעריצי הסופר קרא בהתלהבות: “מנאנדרוס והחיים – מי חיקה את מי?”

בקומדיות של מנאנדרוס רואים אנו העמקה בחומר הסיפורי המקובל. המחבר יודע למלא את יצירותיו תוכן רציני. במחזה “מבקש משפט” רבים שני רועים על שני תינוקות, נכון מזה על חפצי הערך שנמצאו לידם. הם בוחרים בסמקרינס לשופט. הלה עדיין אינו יודע, שעתיד הוא להכריע את גורל נכדו. לפני זמן קצר נישאה בתו פאמפילה להאריסיוס הצעיר. הבת ילדה תינוק זמן מועט אחר חתונתה, וכדי לחפות על חרפתה, היא מחליטה להפקיר את התינוק. אולם משנודע הדבר לבעלה הוא מגרש את אשתו. כעבור זמן מה מתברר, שהתינוק המופקר הוא נכדו של סמיקרינס, ובין חפצי הערך שנמצאו ליד התינוק מגלים את טבעתו של האיריסיוס. החוקרים מתחילים לעקוב לאחור וחוזרים ומגוללים את התפתחות המאורעות. מתברר, שאין פאמפילה אלא אותה עלמה, שחאריסיוס התעלל בה לפני נישואיו בשעת שכרונו והפקיד בידה את טבעתו. יוצא איפוא שחאריסיוס הוא אבי התינוק והיא אשתו היא. בלית ברירה הוא מתפייס עם פאמפילה (מוטיב של יהודה ותמר). הסצינה המעניינת ביותר בקומדיה היא הרהורי חאריסיוס, אחרי הדחת אשתו. הוא רוגז על בגידתה ומגיע לידי יאוש, אולם משהוא נזכר בחיי ההוללות שחי הוא עצמו מגיע הוא לידי מסקנה, שאין הוא רשאי לדון את אשתו לכף חובה על פגיעה בעקרונות מוסריים, שהוא עצמו לא נזהר בהם. אנו מוצאים כאן, איפוא, רעיון שיווי זכויות של הגבר והאשה. אף מוצאים אנו סימנים של הדגשת ערך האדם, אף של הנכרי ושל העבד. קו זה אופייני ביותר לאהבת האדם של מנאנדרוס המבוססת על העקרון: “מאחר שאדם אתה שים לב קודם כול לאנושי”.

מרכזי תרבות חדשים    🔗

הספרות התפתחה לאו דווקא בהלאס העתיקה, אלא בעריהן הגדולות של הממלכות ההלניסטיות, בראש ובראשונה באלכסנדריה, בירת מצרים. תושבי עיר זו, וכמוהם תושבי ערים גדולות הלניסטיות אחרות, שמרו על אוצרות תרבות יוון העתיקה ובעקבותיהן פתחו את תרבותם העצמית.

הספרות היוונית הקלאסית היתה יצירתם של אזרחים בני חורין, שהתגוררו בערים עצמאיות. הספרות היתה אוצר חייהם המשותף. הספרות ההלניסטית התפתחה בעיקר במזרח, ואשר שם חיו המתישבים בתנאים נוחים, אף כי הרחק ממולדתם. הם נהפכו לנתיני הממלכות החדשות והשתדלו להסתגל לתנאים החדשים. הסתגלות זו אופיינית היא לתרבות התקופה. האנשים מעריכים את הישגי הספרות הקלאסית ושומרים עליהם, הם לומדים ספרות זו ומתעמקים בה, אולם היצירות החדשות חלשות ומלאכותיות לעומת היצירות הקלאסיות. ספריות הערים הגדולות נהפכו למרכזי הביקורת הספרותית והמחקר. הגדולה שבספריות הללו היתה באלכסנדריה ונקראת “מוסיאון”, היינו “מקדש המוזות”, וזהו מקור השם המודרני “מוזיאון”. ספריה זו היתה מרכז חיי הספרות והמדע של התקופה. המחקר המתמיד וחיקוי הספרות הקלאסית אופייניים לספרות ההלניסטית. הספרות מתרחקת מן החיים ונהפכת לנכס מותרות של מעמד משכיל וצר.

אין להתעלם גם מגורם ספרותי חדש, הכוונה לספרות החצר. מופיע משורר החצר ועמו פושטת החנופה הכרוכה בכך, דבר שאין אנו מוצאים דוגמתו בספרות יוון הקלאסית.

קאלימאכוס    🔗

הדמות הבולטת ביותר בשירת אלכסנדריה הוא המשורר קאלימאכוס (240 – 310) מנהל הספריה הגדולה והמפורסמת של העיר, ה“מוסיאון”. הוא היה חוקר חשוב ועם זאת נודע כמשורר חצר המלך תלמי. הוא הכין את הקטלוג המפורסם של הספריה ובעבודתו זו הניח יסוד לענף הביקורת הספרותית והביבליוגראפיה. הוא חקר את רמזי המשוררים, את אמצעי הפאתוס ובעיקר את אלפי סודות המיתולוגיה. שיריו כבדים, מעורפלים, גדושי ידיעה. הוא ה“פואטה דוקטוס” (המשורר המשכיל) הראשון. לא היו לו שאיפות ליצור יצירות גדולות ובעלות מעוף. הוא הסתפק באפוסים קטנים, והעלה נושאים בלתי־נודעים מעולם המיתוס. הוא אבטיפוס של משורר הלניסטי. עמל רב השקיע בליטוש שיריו הגדושים רמזים מיתולוגיים, שאין להבינם בלי פירושים. אותה תקופה חיבבה את היצירה הזעירה. “ספר גדול – צרה גדולה”, פסקו על יצירות הומירוס. הסוגים הספרותיים המקובלים החלו שוקעים ולא רק האפיקה, אלא אף הדראמה קיפחה את עוצמתה וזוהרה.

תיאוקריטוס    🔗

סוג ספרותי אחד ויחיד יצרה הספרות ההלניסטית, והוא – ספרות הרועים, ה“בוקוליקה”. שירה זו מקורה באגדות עם, אולם היא משקפת את התיאור המנופח והאידיאליסטי, של השכבות הגבוהות יותר. הרועים בשירים אלה אינם רועים ממש, אלא בני עיר, המעלים על פניהם מסיכות של רועים. רק יצירות המשורר החשוב ביותר של אותה תקופה, תיאוקריטוס (250 – 310), קרובות לספרות העממית הנשכחה. הוא בא לאלכסנדריה מסיציליה והביא עמו את אוירת השדות שטופי השמש. עם זאת היה משורר עירוני משכיל. האידיליה הכפרית נוצרה על ידי משורר עירוני. היא נולדה מתוך געגועים על הטבע בתקופת אלכסנדריה, כמאמר אפלטון: “האהבה מחפשת תמיד את החסר לה”. רעננותה והשפעתה של שירה זו נובעות דווקא מתוך געגועיה. תיאוקריטוס הוא סופר נאטוראליסטי. המשורר הצרפתי של המאה התשעה עשרה, ז’אן רשפין, תירגם אידיליה של תיאוקריטוס מלה במלה, כדי להדגים את הספרות הנאטוראליסטית גלוית הביטוי במידה כזאת, אשר בני המאה התשע עשרה מיאנו לסמוך ידם עליהם.

הפרוזה היוונית המאוחרת    🔗

בימי שלטון רומא קיפחו היוונים תחילה את מנהיגותם הפוליטית ואחרי כן גם את מנהיגותם התרבותית. הרומאים למדו הרבה מן היוונים. רומא בונה את תרבותה ויוצרת את ספרותה לפי דוגמת יוון. יצירות המופת הקלאסיות של ספרות יוון חשיבותן נשמרת, שכן הן משמשות מופת, אולם ההתפתחות הספרותית נעצרה כמעט כליל. רק בתקופה מאוחרת יותר, בימי קיסרות רומא, במאה הראשונה והשניה לספירה רואים אנו בספרות יוון תנופה חדשה, צנועה למדי. פריחה זו יש לזקוף לזכותם של שני סופרים חשובים פלוטארכוס ולוקיאנוס.

פלוטארכוס (125 – 45) פיתח יצירה ספרותית ענפה. החשובה ביצירותיו היא “ביוגראפיות מקבילות”, בה הוא מתאר דמויות גדולות מן ההיסטוריה היוונית והרומאית זו לעומת זו. ספר זה הוא הסיכום החשוב האחרון של האידיאלים בתקופה הקלאסית.

לוקיאנוס (190 – 120) חיבר דושיח פילוסופי. הוא הרוח הביקורתית האחרונה של התקופה הקלאסית הגוססת. הוא ידע לזווג את הפילוסופיה עם הרוח העליזה והנועזה של הקומדיה היוונית. הוא מתח ביקורת על התופעות השליליות שבבני דורו ולעג להן. הוא מתח ביקורת על הדת הישנה, שנשמטת הקרקע תחת רגליה, אך לעג גם לדת החדשה, הנצרות, שהחלה כובשת את העולם. לוקיאנוס לא נצטרף לכל אסכולה פילוסופית, הוא היה סופר עצמאי, אשר ביצירותיו אנו רואים את ניצוצותיה האחרונים של המחשבה הקלאסית המשכילה.

פלוטארכוס: חיי אישים, קיסר    🔗

הצלחותיו המרובות של קיסר לא הפיגו את תאוות נפשו למעשים גדולים ולא מיעטו את אהבת־הכבוד שלו, אבל גם לא הביאוהו לידי אהבת תענוגות. אדרבה, הן הלהיטוהו ועודדוהו עוד, והולידו בלבו מערכי מחשבות למעשים גדולים מן הראשונים ותאוות לכבוד חדש, כאילו כלה והלך לו מה שקנה כבר. הרגשה זו לא היתה אלא קנאה בעצמו, כאילו היה אחר, ותחרות בין מה שעתיד היה לפעול ובין מה שכבר פעל. הוא גמר בדעתו והכין עצמו לצאת למלחמה על הפרתים, ואמר להקיף אחר הכנעתם את הים השחור במסע דרך הירקאניה, על־יד הים הכספי ודרך הקאווקאזוס, ולפלוש אל ארץ הסקיתים. משם חפץ לעבור בארצות הגובלות עם גרמניה, להיכנס אל גרמניה גופה ולשוב לאיטליה דרך גאליה. כך אמר להקיף את מעגל שלטונו, שגבולו מכל צד לא יהא אלא האוקיינוס בלבד. והיה במחשבתו לחפור תעלה במיצר קורינתוס במשך המסע הזה; לביצועו של דבר זה מינה את אניאנוס. גם את הטיבריס רצה להסיע מן העיר והלאה, בתעלה עמוקה הפונה אל כף קירקיאום, עד שישתפך אל הים בסביבת טראקינה. כך רצה להקל לאניות־סוחר את הכניסה לרומי, ויחד עם זה לייבש את הביצות על־יד פומנטיום וסטיה, כדי לעשות מישור פורה ליישובם של הרבה רבבות אנשים. וכן חשב לשפוך סוללות וכך לחסום את הים בקרבת רומי, לסלק מן ימה של אוסטיה את שרטוניו וסלעיו ולבנות נמלים ומקומות־עגינה נאותים לספינות המרובות שנאספות שם. כל הדברים הללו היו בכוונה ובמחשבה.

אבל עריכת הלוח של השנה ותיקון הסטיות שבקביעת הזמנים לא זו בלבד שנחקרו על ידיו בחכמה מפליאה, אלא יצאו גם אל הפועל והביאו תועלת גדולה מאוד. שהרי לא בימי קדם בלבד נתבלבלו על חדשי הלבנה כנגד תקופות השמש עד שקמעה־קמעה הועתקו מועדי החגים והקרבנות וחלו בתקופות הפוכות. אלא עד עצם זמנו נהגו האנשים בעיסקי לוח בלי כל סדר של דעת, ולא ידעו את הזמן הנכון אלא הכוהנים בלבד, והללו היו מוסיפים לפתע, בלא שאיש ידע מראש, את חודש העיבור שקראו לו מרקידוניוס. אומרים שתיקון זה נעשה לראשונה בידי נומא המלך, אבל גם בתיקון זה לא היה, אלא משום הקלה פורתא ולא הספיק, כדי סילוק הטעויות בקביעת המועדים, ככתוב ב"חיי נומא'. קיסר הביא את הבעיה לפני טובי הפילוסופים והמתמטיקאים ועל יסוד הפתרונות שהוגשו לו מצא בעצמו תיקון שדקדוקו גדול משלהם, שהרומיים נזקקים לו עד היום הזה, ונראים הדברים שהם טועים פחות משאר בני אדם בחישוב הלוח. אבל אפילו דבר זה שימש חומר לקיטרוג בידי שונאיו, שחרה להם על שלטונו. כשאמר פלוני לקיקרון הנואם שמחר יעלו כוכבי לירה, ענה הלה: “הן, לפי הפקודה!”, כאילו גם זאת כפה קיסר על האנשים.

אבל סיבת השנאה הגדולה, זו שהביאה בסוף לידי הריגתו, היתה תאוותו למלכות. זו היתה סיבת השנאה הראשונה אצל ההמון, אבל כל אלה שהיו אויביו הנסתרים זה כבר מצאו בה אמתלה משובחת. האנשים שרצו להנחיל לקיסר את הכבוד הזה הפיצו שמועה בעם, שמתוך ספרי־הסיבלות מוכח שהרומיים לא יכבשו את פרתיה, אלא אם כן יצאו כנגדה בהנהגתו של מלך, ואם לאו לא יוכלו לה. ובחזירתו של קיסר מאלבה אל העיר אף התעזזו אותם האנשים לברך אותו בשם מלך. העם נבוך; וקיסר כעס ואמר שלא מלך, אלא קיסר שמו. אותם שעה השתתקו הכל, וקיסר עבר משם בפנים קודרות וזועפות. בשעה שהוחלט בסינאט לכבדו בכיבודים לא־מצויים היה יושב על בימת הנואמים; וכשבאו אצלו הקונסולים והפריטורים וכל הסינאטורים הולכים אחריהם, לא קם לכבודם, אלא כמי שעסקו עם הדיוטות אמר להם, שמוטב למעט בכיבודים מלהוסיף עליהם. התנהגות זו לא הכעיסה את הסינאט בלבד, אלא גם את העם, כאילו פגע בכבוד כל המדינה כולה, שעה שזלזל בכבוד הסינאט. בדכדוך־נפש עזבו את הפורום כל אלה שלא היו צריכים להישאר; גם קיסר הרגיש בדבר, חזר מיד לביתו, ובמשיכת הטוגה מעל צווארו קרא אל ידידו ואמר, שהוא מוכן לקבל את המכה מידי הורגו. אחר־כך בא בטענת מחלתו, ואמר שהנגועים בה אינם יכולים לדבר בפני רב מעומד; אם יעשו כך, לא יעמדו להם חושיהם ויתבלבלו ותתקפם הסחרחורת, אבל באמת לא זו היתה הסיבה; אומרים שבאמת ביקש בכל לבו לקום מפני הסינאט, אלא שקורנליוס באלבוס, אחד מידידיו, או בדיבור מדוקדק, ממחניפיו, עיכב בידו ואמר: “זכור שאתה קיסר, והתכבד כראוי לגדולתך”.

לעלבונות אלו נצטרפה הפגיעה בכבוד הטריבונים. בזמן ההוא חל חג הלופרקאליה שהוא לפי דעתם של כמה סופרים חג־רועים קדום, הדומה במקצת לחג הליקאיאה, הנוהג בארקאדיה. רבים מבני האצילים ופקידי־העיר רצים בחג זה ברחובות העיר ערומים וחובטים בשוטי־שער, תוך צחוק ושעשועים, את כל המזדמנים להם בדרך. נשים רבות, מן המיוחסות שבהן, הולכות לקראתם בכוונה, וכמו בבית הספר מושיטות הן את ידיהן לחבטה, מפני האמונה, שדבר זה מקל להרות את לידתן ורופא לעקרות. קיסר הסתכל במחזה זה, והיה יושב על בימת הנואמים על כסא־זהב, לבוש טריאומפאטור. אחד הרצים במרוץ הקדוש היה אנטוניוס, הקונסול של אותה שנה. בכניסתו אל הפורום פרש ההמון לשני הצדדים, כדי לפנות לו דרך, והוא נשא אל קיסר עטרה מקושטת עלי־דפנה והושיטה לו. היו מחיאות־כפיים, אבל לא רמות מאוד, אלא קלושות, שהוכנו מראש. אבל כשדחה קיסר את העטרה, הריע כל העם. כשאנטוניוס הגיש אותה שנית, שוב הריעו מועטים, וכשסירב קיסר שנית הריעו הכל כבראשונה. כך נכשל זה, וקיסר קם וציווה להביא את העטרה אל הקאפיטוליום. אחר־כך הוברר שפסלי קיסר קושטו בעטרות מלכות. שני טריבונים, פלאוויוס ומארולוס, יצאו והורידון, ולאחר שמצאו את האנשים שבראשונה בירכו את קיסר כמלך, הובילו אותם אל בית־הכלא. ההמון ליווה את הטריבונים בתשואות וקרא אותם בשם “ברוטוס”, משום שברוטוס היה שם האיש שביטל לפנים את משפט המלכות והעביר את השלטון מידי יחיד לידי הסינאט והעם. על מאורע זה קצף קיסר כל־כך, עד שהדיח את פלאוויוס ואת מארולוס מכהונתם, ובנאום הקטיגוריה שלו לעג גם לעם, וכינה את האנשים הרבה פעמים בשם “ברוטים”, היינו, כסילים.

על כן נתכוונה דעת הקהל אל מארקוס ברוטוס, שאמרו עליו שמצד אביו היה מבני בניו של ברוטוס הראשון, ומצד אמו היה מבית בני סרוויליוס, גם הם משפחה מיוחסת מאוד. מלבד זה היה מארקוס חתנו ובן אחותו של קאטון. אבל הכיבודים והחסדים שזכה להם מידי קיסר הקהו את תשוקתו להסיר את שלטון היחיד מן המדינה. אחר תבוסת פומפיוס על־יד פארסאלוס ובריחתו ניתנה חנינה לברוטוס, ולא זו בלבד שניצל בגופו, אלא על־פי בקשתו סלח קיסר גם לרבים מידידיו. ולא זו בלבד, אלא שקיסר בטח בברוטוס עד שנתן לו את הפריטורה המפוארת ביותר באותה שנה וגם הוסכם שיהיה קונסול לאחר שלוש שנים. כך הראה קיסר, שברוטוס עדיף בעיניו מקאסיוס בן תחרותו; ומספרים שקיסר אמר בעניין זה, שאף־על־פי שגדולה זכותו של קאסיוס משל ברוטוס, אינו יכול לפסוח על ברוטוס, ואף בשעה שעסקו כבר בהכנת הקשר, והיו אנשים שבאו והלשינו לפניו על ברוטוס, לא קיבל קיסר את דבריהם, אלא נגע בידו בגופו ואמר אל המלשינים: “ברוטוס יחכה עד שיכלה זה”; ורצה לומר: שאף־על־פי שראוי ברוטוס לשלטון בזכות מעלותיו, אבל לעולם לא יהיה כפוי־טובה ונבל מפני תאוות־השררה, אבל האנשים שנשאו את עיניהם להפיכת המשטר וראו בברוטוס את היחיד, או את המוכשר מכל, שיוכל לבצעה, לא העיזו לדבר אתו על הדבר. בלילות כיסו את הבמה והכיסא, שעליו ישב בכהנו כפריטור, בכתבות כגון: “ישן אתה ברוטוס”, או: “אין אתה ברוטוס”. דבר זה עורר קמעה־קמעה את תאוות־הכבוד שלו, וכשהרגיש קאסיוס בכך, התחיל לדבר על לבו ולהסיתו, לפי שקאסיוס שנא את קיסר מטעמים, שייחדנו עליהם את הדיבור בפרשת חיי ברוטוס. גם קיסר חשד בו, ופעם אחת אמר לידידו: “מה, לדעתכם, מבקש קאסיוס? אין דעתי נוחה ממנו; פניו חיוורים מדי”. ופעם אחת, כשהלשינו על אנטוניוס ודולאבלה, שהם זוממים מהפכה, אמר: “אין אני מפחד הרבה מפני השמנים שבלוריתם מגודלת, אלא מפני החיוורים והצנומים הללו”, ובזה התכוון לקאסיוס וברוטוס.

אבל נראה, שאף־על־פי שאפשר לחזות מראש את הגזרה, אין מפניה מפלט, שהרי גם אותה שעה, כך מספרים, נראו אותות מופלאים ומראות. אורות נראו בשמים, קולות נשמעו בלילה במקומות רבים, וציפורים יחידות ירדו אל הפורום. אפשר שלא כדאי להזכיר דברים כאלה בפרשת מאורע עצום כל־כך. אבל סטראבון הפילוסוף מספר, שנגלו אנשים לוהטי־אש נלחמים זה בזה, או שמיד עבדו של חייל פרצה שלהבת גדולה; כל רואיו חשבו שיישרף, אבל לאחר שכבתה השלהבת הוברר שלא אונה לו כל רע. כשהביא קיסר קרבן, לא נמצא לבה של הבהמה, זה היה אות נורא, שהרי על־פי דרך הטבע אין בהמה יכולה להתקיים בלי לב. סופרים רבים מספרים גם את המעשה, שחוזה אחד אמר לו לקיסר שעליו להיזהר מפני סכנה חמורה ביום החמישה־עשר במארס, שהרומיים קוראים לו ה“אידים” של אותו חודש. כשהגיע היום הזה, בירך קיסר בהליכתו אל הסינאט את החוזה ואמר לו בצחוק: “הנה היגעו אידי מארס”, והלה ענה לו בשקט: “אכן הגיעו, אבל לא כלו עדיין”. יום אחד קודם לכן סעד אצל מארקוס לפידוס, וכמנהגו היה חותם על איגרות בשעת היסב לשולחן. אבל כשעלתה בשיחה השאלה איזו מיתה היא היפה, ענה לפני שאיש מן המדברים הספיק לפצות את פיו: “זו שבאה בהיסח הדעת”. אחר־כך, כשישן על־יד אשתו, כמנהגו, נפתחו לפתע דלתי החדר וחלונותיו; הרעש ונוגה הלבנה הבהילוהו; אותה שעה הרגיש בקאלפורניה, שהשמיעה בשנתה העמוקה מלים לא ברורות ואנחות מקוטעות: היא ראתה בחלום שהיא נושאת בזרועותיה את בעלה ההרוג ומבכה אותו. אחרים מוסרים שחלום אחר חלמה: בגלל ביתו של קיסר היה גמלון, שהסינאט הוסיפו לכבוד ולתפארת, לפי ליביוס; בחלומה ראתה קאלפורניה שהורסים את הגמלון, ועל זה היא בוכה ומקוננת. וכשהיה בוקר ביקשה את קיסר שלא ייצא, אלא ידחה את ישיבת הסינאט, אם אפשר; אם אינו מחשיב את חלומותיה, יבחן את העתיד להיות על ידי קרבנות ודרכי־ניחוש אחרים. כנראה חשד ופחד גם קיסר; שהרי מעולם לא ראה בקאלפורניה שהיא כרוכה אחר אמונות הבאי, השכיחות כל כך בנשים אחרות, אבל באותה שעה ראה אותה נבהלת ונרגשת. ולאחר שהחוזים הביאו קרבנות רבים ואמרו לו שלא מצאו אלא סימנים רעים, החליט לשלוח את אנטוניוס ולבטל את ישיבת הסינאט.

החלטה זו הפחידה את דצימוס ברוטוס המכונה אלבינוס. באיש הזה בטח קיסר ואף מינה אותו ליורשו השני, ואף־על־פי־כן היתה לו יד בקשר של ברוטוס וקאסיוס, והיה מפחד שמא יוודע הדבר אם יימלט קיסר ביום ההוא. על כן לעג לחוזים וגינה את קיסר, שהוא נותן פתחון־פה לסינאט לטעון שקיסר מזלזל בו; שהרי בפקודתו התכנס, וכל חבריו מוכנים להסכים, שייקרא מלך בפרובינציות ושישים כתר לראשו בכל הארצות ובכל הימים שמחוץ לאיטליה, ועכשיו, אם יבוא איש ויגיד להם לקום ולילך ולהתכנס שנית לאחר שקאלפורניה תחלום חלומות טובים יותר, מה יאמרו שונאיו? או מי ישמע לידידיו, אם ינסו להסביר שאין זה שעבוד ועריצות? אבל, הוסיף דקימוס ואמר, אם מנוי וגמור אתו שהיום הזה הוא רע־מזל, ייטיב לעשות אם ילך, ידבר אל הסינאט ויודיע בעצמו את דחיית הישיבה. וכאן אחז דקימוס ביד קיסר ומשכו אחריו. לאחר שיצא קיסר מביתו ופסע פסיעות אחדות, השתדל עבד, שלא היה מעבדיו, לבוא לפניו; וכשלא עלתה בידו מפני הדוחק וההמולה שהיו סביבו, התפרץ לתוך הבית, מסר עצמו בידי קאלפורניה וביקש שתחזיק אותו אצלה עד שישוב קיסר ואמר שיש לו אליו דברים חשובים.

ארטמידורוס איש קנידוס היה מורה לפילוסופיה יוונית, והיה מתרועע עם אחדים מידידי ברוטוס וידע משהו על הנעשה. איש זה הביא לקיסר מגילה קטנה, שבה כתב מה שחפץ להודיעו, אבל כשראה שקיסר לקח את כל המגילות שהובאו לפניו ומסרן בידי משרתיו, קרב מאד ואמר: “קרא זו, קיסר, לבדך ומהר. יש בה דברים חשובים הנוגעים אל עצמך”. קיסר לקח את המגילה, אבל בגלל רוב האנשים שבאו לפניו לא יכול לקרוא בה, אף־על ־פי שטרח הרבה פעמים, ונכנס אל בית הסינאט כשהוא מחזיק בידו מגלה זו ושומר אותה. ויש אומרים, שאיש אחר נתן לו את המגילה, לפי שארטמידורוס, שהשתדל כל הדרך לבוא לפניו, נהדף תמיד ולא עלתה בידו להתקרב. אפשר שכל הדברים האלה מקרה גמור היו. אבל הואיל ומקום הרצח, שבו התאסף הסינאט ביום ההוא, היה מקומה של אנדרטת פומפיוס, והיה אחד ההיכלות שפומפיוס הקדישם למדינה יחד עם התיאטרון שלו – דבר זה מראה בעליל, שכוח אלוהי נהג במעשה וזימנו אל המקום הזה. אף מספרים, שקאסיוס הביט לפני ההתנקשות אל אנדרטת פומפיוס וחרש קרא אותו לעזרה, אף־על־פי שנטה אחר תורת אפיקורוס. אבל נראה, ששעה זו ועוצם המזימה שקמה לעיניו הלהיבוהו כל־כך, עד שרגשותיו גברו והעבירוהו על תורת רבותיו.

את אנטוניוס, שהיה נאמן לקיסר ואיש חזק בגופו, עיכב ברוטוס אלבינוס בחוץ; בכוונה תחילה משך אותו לשיחה ארוכה, כשנכנס קיסר, כיבדו אותו הסינאטורים בקימה, ומקצת חברי ברוטוס עמדו מאחורי כסאו וקצתם הלכו לקראתו, כתומכים בבקשת טוליוס צימבר, שביקש חנינה לאחיו הגולה, וליוו אותו בבקשותיהם עד לכסאו. לאחר שישב דחה את הבקשות, וכשהפצירו בו ביתר תוקף נתן להם בזה אחר זה תשובות חריפות. אז תפס טוליוס בשתי ידיו את טוגתו ומשכה מעל צווארו. זה היה האות המוסכם למעשה ההתנקשות: לראשונה הכהו קאסקא בפגיונו בעורפו, אבל לא גרם פצעי־מות, ואף לא פצע עמוק, לפי שהיה נרגש מאוד, על־פי טבע הדבר, בתחילת מעשה כל כך נועז וכביר. קיסר פנה עוד לאחור, תפס את הפגיון ואחז בו. שניהם צעקו בבת אחת, המוכה ברומית: “קאסקא, ארור, מה עשית?”, והמכה ביוונית, אל אחיו: “עזור לי אחי!” זה היה תחילת מעשה, וכל אלה שלא היו באותה עצה והמעשה הבעית אותם, נדהמו כל־כך, שלא ברחו ולא הגנו ואף לא העיזו להשמיע קול. אבל המזומנים להרוג שלפו איש את חרבו והקיפו את קיסר מכל עבריו; בכל מקום שפנה נתקבל במכות כלי־ברזל שפגעו בו, או התנופפו בפניו ובעיניו. כך נדקר כחיית־ציד בידי כולם, כאילו כל אחד נתחייב לקחת חלק בקרבן ולטעום טעם דמים. על כן היכה בו גם ברוטוס מכה אחת בבטן. יש מספרים, שבפני האחרים התגונן קיסר, נטה אילך ואילך, וצעק, אבל משראה את ברוטוס וחרבו שלופה בידו, כיסה את ראשו בטוגה וכרע תחתיו על הבסיס של אנדרטת פומפיוס, אפשר באקראי ואפשר משום שרוצחיו דחפוהו לשם. דם רב הותז על האנדרטה, ודומה היה כאילו פומפיוס עצמו היה עומד כנוקם על דם אויבו, ששכב לרגליו גוסס בפצעיו. אומרים שמספרם היה עשרים ושלושה, וגם רבים מן הקושרים נפצעו זה בידי זה מרוב המכות שנתכוונו אל איש אחד.

לאחר שנהרג קיסר, עמד ברוטוס כרוצה לומר דבר על המעשה. אבל הסינאטורים לא חיכו לנאומו והתפרצו חוצה דרך הפתח. בריחתם הפילה על העם מבוכה ופחד כל־כך גדול, עד שהסתגרו בבתיהם; שולחנים עזבו את שולחנותיהם, חנוונים את חנויותיהם, וכולם היו רצים מבוהלים אילך ואילך: מי לראות במחזה־האימים, ומי בחזרה לאחר שראהו. אנטוניוס ולפידוס, שהיו ידידיו המקורבים של קיסר, נמלטו והסתתרו בבתי זרים. ברוטוס וחבריו, שהיו עדיין המומים ממעשה הרצח, עזבו יחד את בית־המועצה ויצאו אל הקאפיטוליום, כשחרבותיהם שלופות; לא כאנשים שאומרים לברוח, אלא ביהירות ובביטחון הלכו וקראו לעם לשוב אל חירותו, וכשראו אנשים נכבדים הזמינום להילוות אליהם. גם היו כאלה שהלכו אתם, כאילו היה להם חלק במעשה, והתפארו בכבוד אחרים, למשל גאיוס אוקטאביוס ולנטולוס ספינתר. הללו נתנו אחר־כך את הדין על עזות־פניהם כשנהרגו בידי אנטוניוס וקיסר הבן, ואף לא היתה להם הנאה מכבוד זה שנידונו עליו, שהרי איש לא האמין להם. גם אנטוניוס וקיסר הבן לא דנו אותה על שום מעשה, אלא על זדון לבם.

למחרת היום ירדו ברוטוס וחבריו מן הקאפיטוליום ונאמו לפני ההמון שהקשיב לדבריהם בלא תרעומת ובלא שבח. אבל השתיקה הוכיחה, שאף־על־פי שריחם העם על קיסר, רחש יראת כבודו לברוטוס. הסינאט החליט ליתן חנינה והשתדל לפייס את הכל; על כן חלק, מצד אחד, כבוד אלוהים לקיסר וציווה שלא לשנות מאומה מכל מה שחקק קיסר בימי שלטונו; כנגד זה נתן לברוטוס ולחבריו נציבויות וכיבודים מפוארים, והכל היו סבורים, ששככה הסערה ושנמצאה דרך טובה של פשרה לכל.

אבל לאחר שנפתחה צוואתו של קיסר והוברר, שלכל איש רומאי הוקצבה מתנת־כסף ראויה לשמה, וכשגופתו נישאה דרך הפורום והעם ראה אותה מחובלת בפצעיה, פרע ההמון את כל חוקי הסדר והמשמעת: סחבו מן הפורום ספסלים, גדרות ושולחנות ועשו מכל זה מוקד שעליו הטילו את הגופה, והציתוהו. הוציאו מן המוקד אודים בוערים ורצו אל בתי הרוצחים כדי להציתם באש; אחרים פשטו בכל העיר כדי למצוא את האנשים עצמם ולקרעם לגזרים, אבל לא מצאו אף אחד מהם, שהרי כולם הסתתרו היטב. צינא, אחד מידידי קיסר, ראה, כפי שמספרים, אור ליום זה חלום מתמיה: ראה שקיסר הזמינו לסעודה, ומשסירב תפס אותו בידו והובילו בעל כורחו. כששמע שגופת קיסר נשרפת בפורום, קם והלך לשם משום כבוד המת, אף־על־פי שחלומו הכניס דאגה בלבו, ומלבד זה הטרידתו קדחת. כשראוהו בפורום, אמר אחד מן ההמון את שמו לשני ששאלו, השני אמר את השם לשלישי, ומיד פשטה השמועה שזהו אחד מרוצחי קיסר. באמת היה בין הקושרים איש אחר בשם צינא, לפיכך חשבו שהוא האיש; מיד התנפלו עליו וקרעו אותו לגזרים בו במקום. מאורע זה הטיל את אימתו על ברוטוס, קאסיוס וחבריהם, ולאחר ימים מועטים התחמקו ויצאו מן העיר. שאר מעשיהם ופגעיהם וכיצד מתו סיפרתי בפרשת חיי ברוטוס.

בן חמישים ושש שנים היה קיסר במותו, ולא האריך ימים אחר פומפיוס אלא ארבע שנים בלבד. כוח־שליטה זה, שרדף אחריו כל ימי חייו ושבשבילו הסתכן כל־כך הרבה ושהשיגו לסוף בעמל כל־כך גדול, לא נשא לו פירות אחרים, אלא את שם השליט בלבד וכבוד־מכניס־קנאה בלב האזרחים. אבל הרוח הטובה שעמדה לו כל ימי חייו ליוותה אותו גם לאחר מותו ונקמה את דמו: בכל הימים וכל היבשות הדפה את רוצחיו ורדפה אחריהם, עד שלא שרד איש מהם ועד שהשיגה את כל האנשים שהיה להם שום חלק במזימה, במעשה או בעצה.

מכל האותות למופת שאירעו לאנשים לא היה גדול מקצו של קאסיוס, שלאחר מפלתו בפיליפי איבד עצמו לדעת באותו פגיון, שבו דקר את קיסר. הגדול שבאותות, שניתנו בידי האלים, היה כוכב־השביט האדיר, שהופיע לאחר רציחת קיסר ברוב זוהר שבעה לילות בזה אחר זה, ואחר‏־כך נעלם. ומלבד זה מיעוט אור־השמש, לפי שגלגל החמה היה חיוור כל השנה ההיא; בזריחתה בבוקר לא גילתה את זהרה הרגיל, וחומה היה רפה ובלא גבורה, לכן היה האויר מחניק וכבד, משום שהחמימות לא הספיקה להפריש את אדיו, וגם הפירות לא הבשילו, אלא נבלו ונשרו לפני זמנם מחמת קרירות האויר. אבל יותר מכל השאר גילה המראה שנראה לברוטוס, כי רציחת קיסר לא היתה לרצון האלים, וכך היה הדבר: כשעמד להעביר את צבאו מאבידוס אל יבשת אירופה, שכב בלילה באוהלו, וכמנהגו לא ישן אלא הירהר בדברים העתידים לבוא. שהרי מספרים שברוטוס הוצרך לשינה פחות מכל שאר המצביאים, ומטבע ברייתו יכול להיות ער הרבה יותר זמן מאחרים. באותו לילה ראה, שהוא שומע שום רעש על־יד הדלת, וכשהביט לשם לאור הנר הדועך ראה את דמותו הנוראה של איש ענק וקשה־פנים. לראשונה נדהם, אך כשראה שאינו עושה כלום ואינו מדבר כלום אלא עומד חרד על־יד מיטתו, שאלו מי הוא, והדמות ענתה לו: “הרוח הרעה שלך, ברוטוס. תראני בפיליפי”. בעוז־רוח אמר ברוטוס: “אראך!” ומיד נסתלקה הדמות והלכה לה, כשהגיע הזמן, היה ניצב על–יד פיליפי מול אנטוניוס וקיסר־הבן, ובקרב הראשון ניצח, הדף את החיל שממולו ושדד את מחנה קיסר. אור ליום הקרב השני שוב הופיעה הדמות, אבל לא אמרה דבר. אז ידע ברוטוס מה שנגזר עליו, ונרגש רץ לקראת הסכנה אבל לא נפל במערכה, אלא לאחר שחילו נהדף עלה על צוק־סלע ושם נפל בחזהו על חרבו השלופה. אומרים שאחד מידידיו עזר לו וחיזק את המכה, כך מת ברוטוס.

 

ספרות תקופת הרפובליקה    🔗

עליית רומא    🔗

רומא נהפכה אחרי מלחמות של מאות בשנים מעיר קטנה לשליטה בממלכה החולשת על כל איזור הים התיכון. האגדה מספרת, שתחילה שלטו מלכים בעיר, אולם אחר גירוש השליט העריץ האחרון נהפכה רומא ב־510 לפני הספירה לרפובליקה.

פקידים נבחרים ניהלו את עניני הרפובליקה. בראש המדינה עמדו שני קונסולים שנבחרו לתקופה של שנה אחת. הם ניהלו את עניני המדינה בסיוע פקידים בכירים רבים, שסמכותם היתה מוגדרת ומוגבלת. רק בשעת סכנה חמורה למדינה בחרו דיקטטור והעניקו לו סמכויות בלתי מוגבלות, אולם הוא נבחר לתקופה מצומצמת בלבד.

הסינאט, המועצה העליונה של המדינה, שהשפעה מכרעת היתה לו על הנהלת הענינים, הורכב מפקידים בכירים, שפרשו מתפקידיהם ומראשי המשפחות המיוחסות והעשירות ביותר. השלטון העליון רוכז על כל פנים מבחינה פורמאלית ביד העם, אשר הצליח להבטיח לעצמו זכויות שוות לזכות בני האצולה. העם חקק את החוקים ובחר את הפקידים באסיפותיו, אולם למעשה רוכז השלטון הפוליטי בידי קבוצה קטנה של אצילים, בעלי האחוזות הגדולות. בעלי המשרות הרמות והחשובות ביותר נבחרו רובם ככולם מביניהם.

בתקופת הרפובליקה היו החקלאים, בעלי המשקים הזעירים, חלק ניכר מן העם. היו אלה אנשים עמלים שחיו חיים פשוטים ובריאים. הם שהיווּ את הצבא הרומי, שהלך מחיל אל חיל בספּחו שטחים חדשים לממלכה. תחילה היו גם האיכרים מעונינים בקרבות אלה, אולם אחרי כן נתברר, שנצחונות צבא האיכרים הרומי העשירו בראש וראשונה את המעמד השליט בלבד.

הכיבושים המרובים מחוץ לגבולות איטליה הוסיפו לא רק אוצרות זהב כבירים למדינה, אלא גם עבדים רבים. כוח־עבודה זול זה שניתן לניצול ללא קץ וגבול הציף את כל האחוזות הגדולות. תושבי השטחים הנכבשים הועברו באלפיהם לאיטליה לשרת שם בתנאים ירודים ביותר את המעמד הגבוה. ירידה מתמדת הסתמנה גם ברמת מחיתם של האיכרים החופשיים. המלחמות הממושכות העמיסו מעמסה כבדה על העם. המשקים הזעירים המרובים נהרסו, כיוון שבעליהם שירתו בצבא. המשק הזעיר לא היה מסוגל להתחרות במשק הגדול, שלרשותו עמדו העבדים המרובים. החקלאים נהרסו מבחינה כלכלית, וחלק ניכר מהם עבר לרומא ונהפך שם לפרוליטאריון הולך־בטל הנתון לחסדי המדינה. תוצאות אלו מהתפּשטות רומא גרמו משברים חמוּרים למדינה והחריפו את הניגודים הפנימיים.

בספרות הרומית אין אנו רואים אותה התפּתחות עצמאית, שהיינו עדים לה בספרות היוונית. רומא זו, כובשת־עולם, שידעה להקים מנגנון עצום של שלטון ולבנות ממלכה גדולה, פיגרה יחסית בשטח התרבות. אמנם מוצאים אנו ניצני שירה עממית פרימיטיבית ברומא, אולם ספרות זו יצאה למרחב רק משבאה במגע הדוק עם העם המשכיל ביותר של התקופה ההיא, עם יוון, שנכבשה על ידי רומא במאה השניה לפני הספירה.

המשוררים הרומיים הראשונים אינם רומיים לפי מוצאם ואינם אלא מתרגמיהן או מעבדיהן של יצירות יווניות. הם עשו מלאכתם דרך חירות; יצירות עצמאיות משלהם מועטות הן ביותר. ליביוס אנדרוניקוס, נאביוס, אניוס וחבריהם, סוללי הדרך לספרות רומא, ניסו כוחם בסוגים ספרותיים שונים. הם כתבו טראגדיות, קומדיות, אפּוס ושירים ליריים, אולם יצירה גדולה לא עלתה בידם.

 

הקומדיה    🔗

פלאוטוס    🔗

הישגיה הרציניים הראשונים של ספרות רומא הם בשטח הקומדיה. המשחקים העממיים שהיו מקובלים בין איכרי איטליה והיו בדרך כלל לגלגניים, הכשירו את הקרקע. פּלאוטוס ואחריו טרנציוס, לא עסקו בניסויי סוגים ספרותיים אחרים, הם כתבו קומדיות בלבד והשיגו שלימות נדירה בשטח זה.

פּלאוטוּס (184 – 254), “אבי הקומדיה הרומית”, היה בן מעמד חברתי נמוך ונתקבל בקשיים מרובים בחייו. תקופה מסויימת, אחר הפסידו את כספי רווחיו בתיאטרון, עבד בטחנת קמח. התיאטרון היה בימים ההם – בראשית המאה השניה לפני הספירה – סוג אמנותי מקובל ביותר ברומא. הצגות תיאטרוניות נערכו לא רק על הבמה, אלא גם לרגל לוויות מפוארות ותהלוכות נצחון. מנהלי התיאטראות רכשו את המחזה, שהבטיח הצלחה, מן המחבּר, אשר ויתר על ידי כך על כל זכויותיו לטובת להקת השחקנים.

קומדיות פלאוטוס כולן ללא יוצא מן הכלל הן עיבוד הקומדיות היווניות החדשות. הסופר אף שמר על שמותיהם היווניים של המשתתפים ולעתים קרובות הרכיב מחזה חדש משני מחזות ישנים. על אף הכל אין אנו יכולים לומר על פלאוטוס שהוא היה מתרגם או מחקה בלבד. הוא נתן ביטוי בקומדיות שכתב לתנאים המיוחדים ששררו ברומא וידע להשתמש בנושאים אַקטואַליים, שמשכו את תשומת לבו של קהל תקופתו שהיה ברובו מעניים. יש לציין שצופי התיאטרון הרומי הצטיינו בפעילות יתירה: הם השמיעו קריאות ביניים, העירו הערות על השחקנים, ושעה שנזדמנה להם הצגה טובה יותר בתיאטרון אחר או בקרקס, פרשו מאותו צריף עץ עלוב בה עמדה הבימה.

בקומדיות פלאוטוס מוצאים אנו דמויות מוכּרות לנו מן הקומדיות היווניות האחרונות: קמצנים זקנים, שעבדים ערמומיים מכשילים אותם, פרוצות, מאהבים צעירים וכדומה. יוונית היא הסביבה ויווני מקום העלילה, אולם תיאור דמויות האופי – רומי. המחבּר העלה גם את הדמויות הידועות והחביבות של משחקים שהיו נהוגים באיטליה מימי קדם והכניס שינויים באופי הדמויות היווניות. הוא יצר גם דמויות רומיות מובהקות כגון: החייל המתרברב, המשמש גיבור ראשי של אחד המחזות המפורסמים ביותר של פלאוטוס.

וזה תוכן “החייל המתרברב” בקיצור נמרץ: הגיבור הראשי מתרברב בנצחונותיו בשדה הקרב ובקרב נשים. חייל זה חוטף מביתה צעירה בת אתונא. מאהב הצעירה בא לשחררה. עבדו הערמומי של הצעיר עבר במקרה לרשותו של החייל ומנסה לסכּל את תוכניות בעליו הקודם מבפנים. מסייע לידו ידידו הזקן של המאהב, המתגורר בשכנותו של החייל. הצעיר מתאכסן בביתו, והצעירה מבקרת שם בסודי סודות. אחד מעבדי החייל מגלה את הדבר, אולם הזוג מצליח להיחלץ מן המצב המסוכן בתירוץ שלא הצעירה ביקרה בבית הזקן, אלא תאומתה שהגיעה באורח פתאומי מאתונא. בינתיים מצליחים לשכנע את החייל, שאשתו של אחד מידידיו התאהבה בו ורוצה בכל לבה להינשא לו. החייל מתלהב מן הדבר וכדי להסיר את המכשול מנישואיו החדשים מעניק הוא מתנות לרוב לצעירה היווניה ומשלח אותה מביתה עם העבד אשר תיכנן את הדבר. הם ממהרים להפליג לאתונא. החייל הבטוח בהצלחתו, מבקר בבית ידידו, אולם שם מחכים לו ומקדמים פניו במהלומות. החייל חוזר בסופו של דבר בתשובה ומודה לאלים, שיצא במכות בלבד מעסק ביש זה.

אופייני ביותר לפלאוטוס לשונו הפיוטית העשירה ביותר; כל מילה היוצאת מפי גיבוריו היא רומית ואופיינית למחבּר. סגנונו עשיר ובלתי מרוסן. עלינו להביא בחשבון שהקומדיות הללו לווּ מוסיקה, ממש כמקובל היום בהצגת אופריטה ולכן אין אנו יכולים לתאר לעצמנו את השפעת המחזות הללו. הליווי המוסיקלי מסביר את הגיווּן הנדיר של הצורה שאנו רואים לא רק בפלאוטוס, אלא בקומדיות העתיקות בכלל. פלאוטוס הצליח להשתמש בצורות היווניות השונות כך, שיש לנו הרושם שהוא מחבר יצירה מקורית. הוא לא הקפיד ביותר על המבנה האמנותי והקדיש תשומת לב יתירה לפרטים. הקהל הרומי שדרישותיו אל היו גבוהות ביותר, הריע לו.

אל נשכח שדמותו של העבד הערמומי, המצליח להערים על אדוניו אינו אמנם דמות מובהקת של פלאוטוס, אולם הוא מסמל קידמה חברתית מסוימת, – את רעיון השוויון האנושי.

טרנציוס    🔗

במחצית המאה בערך, עשרות שנים מעטות אחר מות פלאוטוס, דרך כוכבו של טרנציוס (159­– 195), האמן הגדול השני של הקומדיה הרומית. הוא הגיע לרומא כעבד שהובא מאפריקה. כעבור זמן־מה שוחרר והפתיע את רומא תוך פרק זמן קצר בקומדיות מוצלחות ביותר. בגיל שלושים ואחת נעלמו עקבותיו ושוב אין אנו יודעים עליו דבר.

מחזותיו הם הקוטב הנגדי לקומדיה של פלאוטוס. אמנם גם הוא מעבד מחזות יווניים, אולם במקום להקדיש תשומת לב לפרטים ובמקום השפה הפיוטית הגדושה בעשרה, הוא מקפּיד על המבנה ועל טהרת השפה הספרותית. הוא סילק מן הקומדיה לא רק את הביטויים היווניים שפלאוטוס מרבה להשתמש בהם, אלא גם את הביטויים ההמוניים והלא־ספרותיים שרווחוּ בקומדיה. הוא הקפּיד על שימוש מדוייק בצורה היוונית והשתדל לבנות דמויות “קלאסיות”. במקום להקדיש תשומת לב לחיצוניותן של הדמויות, התרכז סביב התיאור הפנימי, הספיכולוגי. הוא מיעט להשתמש בריקוד ובמוסיקה, שהיו העיקר לגבי ה“מוזה היחפה” של פלאוטוס. אולי משום כך לא גילה הקהל התלהבות יתירה כלפי יצירותיו, וכשהגיע קרקס העירה, נטש הקהל את האולם בעצם ההצגה.

הדורות המאוחרים יותר העריכו את יצירתו כראוי וראו בו נציג מובהק של הטעם הטוב ושל השפה הספרותית הטהורה. מבקרים רבים מעריכים את שש הקומדיות הידועות לנו בשלמותן יותר מכל יצירתו העשירה והמגוּונת של פלאוטוס.

ספרות הפרוזה של הרפובליקה    🔗

במאה שלאחריה, היינו במאה הראשונה לפני הספירה, חלה התפּתחות הפרוזה. בינתים נתחוללו מאורעות היסטוריים חשובים. המאה האחרונה של הרפובליקה היא אחת התקופות הנסערות ביותר של ההיסטוריה. הממלכה העצומה, שצעדה מכיבוש לכיבוש, הוטרדה על ידי צרות פנימיות. העבדים שהיו נתונים בתנאים בלתי־אנושיים ותושבי המושבות שנדרשו, התמרדו מפעם לפעם וזעזעו את יסודות הממלכה כולה. גם בקרב המעמד האזרחי החריף המאבק סביב השלטון הפוליטי, ושכבות רחבות של דלת העם החלו להילחם בסנאטורים ובאצולת הממון, שריכזו בידם את הגה השלטון. מאבק זה לבש צורה חריפה ואכזרית, והמפלגות שהגיעו לשלטון, היו עורכים טבח ביריביהן.

אך המאבק הפנימי הזה לא עצר את התפּתחות הספרות, ובשטח הנאום וההיסטוריה הופיעו דווקא בתקופה זו הסופרים הגדולים, שביצירותיהם הצליחה רומא להגיע לדרגת המופת היוונית או להתקרב אליו. הכוונה לציצרו, ליוליוס קיסר ולסאלוסטיוס.

ציצרו    🔗

ציצרו (43–106) היה בן למשפּחת אצילים. הוא קיבל חינוך מצויין והנואמים הטובים ביותר של הדור השתדלו להעניק לו ממיטב ידיעותיהם בשטח הנאום. בגיל עשרים ושש החל להופיע כעורך דין בבית המשפּט. לאחר זמן יצא למסע השתלמות ליוון ולמד הרבה מאמנותו של דמוסתינס. אחר שובו התחיל לעלות משלב אל שלב בקצב מהיר. ציצרו כיהן כקונסול כשקאטאלינה הנועז, בראש קבוצת צעירים בני בליעל, קשר קשר לתפיסת השלטון. ציצרו הצליח לדכא את המרד ובשכרון נצחונו חיבּר אפּוס, אשר בו היה הוא עצמו הגיבור הראשי.

אך בשטח המדיני לא האיר לו המזל פניו. בסכסוך בין פומפיוס לקיסר נמנה על חסידי פומפיוס. קיסר סלח לו על המשגה הזה משהצליח להתגבר על יריבו. לא כן נהג בו אנטוניוס, הואיל וציצרו גינה בנאומים חוצבי להבות את שאיפתו לשלטון, מתוך הגנה על הרפובליקה. משהגיע לשלטון, דאג אנטוניוס לחסל את הנואם הרומאי הגדול ביותר.

יצירות ציצרו מתחלקות לקבוצות אחדות. הראשונה כוללת נאומים מדיניים ונאומים שהשמיע בבתי המשפּט. האופייני לנאומים אלה הוא המבנה ההגיוני, הבהיר והמשכנע. מפורסמים ביותר הנאומים, שנשא נגד ווארוס ונגד קאטאלינה. הנאומים הידועים לנו נכתבו אחר ההופעה הפומבית, עם שובו הביתה, ומובן שהם מפורטים וספרותיים יותר מכפי שנאמרו בעל פה.

קבוצת יצירתו השניה נוגעת לפילוסופיה. לשוא נחפּש ביצירות אלו רעיונות עצמאיים או בירור שיטתי של אסכולה פילוסופית זו או אחרת. הוא מתאר תמיד את עקרונות האסכולה הקרובה ביותר למהלך מחשבותיו. הוא חיבר מסות על החובה, על המדינה, על גבולות הטוב והרע. הוא יצר את האידיאל של הפאטריוט הרומאי האמיתי, המקדיש את חייו לציבור. מסותיו על הידידות ועל הזקנה מצטיינות בהשראה שובה לב. הרעיונות הישנים עוטים כאן לבוש רומאי, שכּן משתמש המחבר בדוגמאות מחיי הפאטריוטים הרומיים הגדולים. המסות הללו מצטיינות בין השאר גם בכך, שהן מוסרות לנו תמצית דעותיהם של הוגים יוונים רבים, שבמקורם לא נשתמרו.

יצירותיו החשובות ביותר של ציצרו הן איגרותיו. זוהי שיחה נעימה המתנהלת בשפה מזהירה. ציצרו גילה חריצות בלתי־רגילה בחיבור מכתבים. הוא לקח עמו את מזכירו אף כשערך ביקורים, וגם בהזדמנות זו הכתיב את מכתביו. לפעמים שיגר לאותו אדם ובאותו היום שתי איגרות.המזכיר ­ – עבדו הנאמן טירו, כינס את איגרות אדוניו, וכך נוצרו אותם כרכים, שהם החלק החשוב ביותר מיצירת ציצרו.

למען השלימות יש להזכיר את החיבורים, שנושאם תורת הנאום. יצירות. יצירות ציצרו השפּיעו השפּעה רבה לא רק על התקופה העתיקה, אלא גם על ימי הבינים ואף על תקופת הרינסאַַנס. הוא השפּיע הן בסגנונות המופתי המזהיר, הן ברעיונותיו בשטח המדיניות, הפילוסופיה והמשפּט.

הנה פיסקה אופיינית מנאומיו:

“עד מתי, קאטילינה, אתה מתעלל באורך רוחנו? וכמה עוד רגזך ישטה בנו? ועד היכן תשתולל עזוּת נפשך המשולחת? וכי לא איכפּת לך לא משמר הלילה שעל הפאלאטין ולא נוטרי העיר, לא פחד העם ולא אספת כל טוביו, לא בית־ועדו המבוצר של הסנאט ולא פני האנשים האלה ופרצופיהם? אי אתה חש, שגלויות כל מחשבותיך, שעל־ידי שכל אלה יודעים את עצתך כבר היא מופרה? כסבור אתה שיש בינינו אחד, שאינו יודע מה עשית אמש ובלילה שלפניו, היכן היית, את מי קראת ומה גמרת? אוי לדור ואוי לנימוסיו! הסנאט מרגיש והקונסול רואה – וזה חי! חי? אפילו לסנאט הוא בא, ובדיון בעניני־הציבור הוא משתתף, ונותן עיניו בכל אחד מאתנו להרגו…”

(תרגם ח.א. גינזברג)

כתיבת היסטוריה    🔗

יוליוס קיסר (44–100) נמנה עם אותם מדינאים ומצביאים, שנלחמו ברפובליקה הרומאית השוקעת ושנאבקו למען שלטון יחיד. הוא כבש את גאליה (צרפת של היום) והכריע במלחמת אזרחים את יריבו הגדול האחרון, פּומפּיוס, ונטל בידו את השלטון. אך שלטונו הבלתי־מוגבל עורר את מורת רוחם של אנשי הסינאט ושל בני האצולה, שהשפּעתם ירדה פלאים עם התמוטטות הרפובליקה, והם קשרו עליו קשר ורצחוהו באחת מישיבות הסינאט. קיסר, אחד האישים המשכילים והמוכשרים ביותר ברומא,לא עסק בספרות אלא בשעות הפנאי, ובכל זאת ידע לכבוש לעצמו מקום בין הפרוזאיקנים הרומיים הטובים ביותר. הוא חיבר יצירות חשובות בשטח ההיסטוריה, בספּרו את תולדות המלחמה בגאליה ואת מלחמת האזרחים. קיסר כותב במשפטים קצרים ובהירים ובסגנון פשוט, משום כך נקראו יצירותיו בהנאה. מגמת חיבוריו היתה הצדקת פעולותיו הצבאיות והמדיניות.

דמות חשובה אחרת בכתיבת היסטוריה בתקופה ההיא הוא סאלוסטיוס (35–­86). הוא חיבר ספרים חשובים על המלחמה נגד יוגורטה ועל קשר קאטילינה. אף כי סאלוסטיוס עצמו היה עשיר מופלג ובזבזן, תקף בחריפות את האצולה על הוללותה ועל שחיתותה. בימי המלחמה ביוגורטה, אחד ממלכי אפריקה, נתגלה כי מצביאים רומיים חשובים ביותר לקחו שוחד. סאלוסטיוס הוקיע את עוונם בפומבי.

המשוררים הגדולים הראשונים    🔗

גם בשירת הדור נתחוללו שינויים כבירים. הופיע דור חדש של משוררים, שציצרו מכנה אותם בלגלוג בשם “הצעירים”. על חוג זה נמנו משוררים בני אצולה מאיזור הפּּו. הם נטשו את הצורות המסורתיות של השירה ויצרו שירה “מודרנית”, בהנהיגם את ה“אפּוס הקטן”, שהיה רוֹוח באלכסנדריה ויצרו שירה לירית סביב נושאים חושניים. בשירה חדשה זו נודע מקום חשוב ביותר לרגשות. הגיבור הראשי בה הוא הפרט על רגשותיו האישיים, על שנאתו ואהבתו. שירים אלה אבדו ברובם ורק משל משורר אחד, הוא קאטולוס נותרו כמאה שירים.

קאטולוס

קאטולוס (54­–84) נולד בואֶרונה, במשפּחה אצילה. בעודו צעיר בא לרומא וחי שם חיי הולות, כשאר בני האצילים. שם חיזר אחר יפהפיה קלת־דעת, שהכתירה בשיריו בשם “לסביה”, היינו האשה מלסבוס, רמז לסאפפו, המשוררת המפורסמת של האי. לסביה זו שבגדה ללא היסוס בבעלה, מתוך נטיה לקאטולוס, לא נרתעה מבגידה בקאטולוס כעבור זמן־מה. מאחר שבאותה תקופה נתערער מצבו הכספי, החליט לנסוע למזרח כדי להשכיח מלבו את אהובתו וכדי לצבור הון. אך תקוותו נכזבה: את לסביה לא שכח והון לא עשה, אולם בריאותו נתרופפה וזמן קצר אחר שובו מת כשהוא בן שלושים בלבד.

שיריו הידועים לנו מתחלקים לשלוש קבוצות. שירים רבי היקף שנכתבו בסגנון אלכסנדריה, תופסים את מחצית הספר. בין שירים אלה יש להזכיר את שיר הכלולות שחיבר לרגל חתונת זוג אצילים. מדובר באפּוס קטן על חתונת פלאוּס ותיטיס. קאטולוס חיבר גם שירים קצרים מרובים, שאופיינית להם ההתקפה האישית והלעג החריף. את שיריו בחלקו הראשון של הספר מכתיר המשורר בשם כולל “בידוּרים”, שירים אלה חפשים לחלוטין מהשפעת אלכסנדריה, ואנו מגלים מסימני השירה העממית האיטלקית. אלה הן יצירותיו המקוריות ביותר של קאטולוס, המראות מכלול עשיר של רגשות, החל ביגון האהבה הנואשת וכלה בלעג שנון. לא היה משורר בתקופה הקדומה שהעז כמוהו לבטא בצורה גלויה ואמיצה את רגשותיו האישיים ביותר.

עמידתו הגאה של קאטולוס כלפּי חשובי המדינאים בתקופתו עוררה הערצה כללית אליו. טאציטוס מציין, שבתקופת הקיסרות, כשכל רומא כרעה ברך לפני השליט, היו שירים אלה המביעים בוז לקיסרים, נקראים בהנאה יתירה. יוליוס קיסר ידע על המשורר הגאוני הצעיר ולא הקפיד, וגם הקיסרים אחריו נהגו כמוהו.

לוקרציוס

על חייו של לוקראֶציוס המשורר הגדול השני באותו דור (55­–94), אין אנו יודעים דבר. יש אומרים, שהיה בן המעמד החברתי הנמוך ואף ייתכן שהיה עבד, ויש אומרים, כי בן אצילים היה. אין אנו יודעים אלא יצירה אחת מפרי עטו, שיר פילוסופי גדול: “על אופי הדברים”. הפואימה פותחת בהימנון נהדר, המעלה על נס את ואֶנוס, אלילת האהבה, הממלאה תפקיד חשוב בהקמת עולם חדש בדאגתה להולדת יצורים חדשים. המחבר מפרט והולך את תורת אפיקורוס. זוהי פילוסופיה מאטריאליסטית. העולם מורכב מאטומים, כפי שהצהיר דמוקריטוס, ואף הרוח דומה במבנהו לחומר. המאטריאליזם של לוקרציוס נושא אופי מלחמתי יותר מאשר המטאריאליזם של אפיקורוס. אפיקורוס מסתפק בהסברת העולם לפי שיטתו והוא מטיף לפרישה לקרן זווית לשם הנאה שקטה. לא כן לוקראֶציוס המקדש מלחמה על כל אמונה תפלה ועל הדת הכובלת את בני האדם. במאטריאליזם של אפיקורוס מתכוון לוקראֶציוס לגאול את בני האדם מן הפחדים ההורסים, לדעתו, את חייהם.

שני מיני פחדים ­ טוען הוא ­ המעיקים על בני אדם: הפחד מפּני האלים ומפּני המוות. ויש לשחררם משניהם. דומה הדת למפלצת, המתקיפה את בני האדם מגבוה ורומסת את נשמתם. עד שבא החכם היווני אפיקורוס, שחקר את העולם והגיע לידי מסקנה, שאין האלים עוסקים כלל בעניני בני אדם. כך עלה בידו להתגבר על הדת. ואשר למוות אין כל טעם לחשוש מפניו. כל זמן שאנו חיים, אין המוות קיים בשבילנו. ובהגיע שעת המוות, הרי שוב אין אנו קיימים. יוצא איפוא שאין כל קשר בינינו ובין המוות. אין האדם זקוק לשום דבר אחר אלא לעמוד על פירושו האמיתי של העולם היינו להכיר את התורה המאטריאליסטית של אפיקורוס. האדם היודע לסגל לעצמו תורה זו יתבצר במבצר החכמה, יבוז לממון ולתהילה.

יודע לוקרציוס יפה שהנושא שבחר לפואימה שלו אינו מוצלח ביותר. הוא יודע שקוטף הוא פרחי שירה בנוף, שאין אדם שוהה בו וכי שואב הוא ממעינות, שיד אדם לא נגעה בהם. משום כך רצונו להשתמש בדבש שירתו למשיכת קוראיו להכרת תורתו המסובכת של אפיקורוס. כמוהו כרופא הנוהג למרוח דבש בקצה הספל המכיל תרופה מרה. המשורר עצמו נאבק קשה עם נושאו. עליו לסגל את השפה לביטויים פילוסופיים קשים, בבואו לתרגם לרומית מושגים יווניים מקובלים. לוקרציוס חידש חידושים מרובים וחשובים גם בשטח הלשון. הוא ידע יפה להשתמש במשלים להסברת ניתוחו הפילוסופי. כך דימה תנועת האטומים לגרגירי אבק הרוקדים לפנינו באור השמש. העצמים בעולם כולו, נראים כקפואים, אולם לאמיתו של דבר לפנינו תנועה מתמדת של מיליוני אטומים. משל למה הדבר דומה? עדר כבשים נע ייראה לעינינו ככתם לבן וקפוא אם נסתכל בו מפסגת ההר. דמיונו המזהיר של לוקרציוס יודע להחיות אף את נושאיו המופשטים. ההימנון המפורסם של ואֶנוס שימש השראה לצייר האיטלקי הגדול בוטיצ’לי, בציירו את ציורו המפורסם “האביב”.

 

ספרות תקופת הקיסרות    🔗

“תקופת הזהב” של אוגוסטוס    🔗

השתוללות מלחמות האזרחים הגיעה לקיצה בשנת 31 לפני הספירה, כשעלה אוגוסטוס לשלטון וייסד את הקיסרות. רק בשלטון־יחיד המבוסס על עצמה צבאית ניכרת, ניתן לקיים את המבנה הישן של החברה ואת שליטתה של רומא באימפריה. רק שלטון יחיד כזה עשוי היה לרסן את מרידות העבדים ואת נסיונותיהן המתחדשים של המושבות להינתק מרומא. רק שלטון יחיד כזה עשוי היה להדוף את ההתקפות מבחוץ. העם הרומאי והאצולה, שעייפו בקרבות הממושכים, קיבלו ברצון את השלטון החדש, מה גם שאוגוסטוס שמר על קיום צורתו החיצונית של המשטר הרפובליקני, אף כי למעשה ריכז את השלטון בידו. תקופה של שלום באה על הממלכה שסבלה זעזועים, ורישומה ניכר לטובה על הכול. איטליה כולה ובמיוחד רומא הן שנהנו בראש ובראשונה מן השיפור הכללי. השלום הממושך הוא שהביא לכך שנעשה נסיון להחזרת גדולתה של רומא ולחידוש המוסר הרומאי הקדום, שכן רווח הדיעה, כי שקיעתו היא שהביאה לידי מלחמות האזרחים. אוגוסטוס סמך ידו על נסיונות אלה והפך אותם לתכנית הממלכתי הרשמית. הדבר בא לידי ביטוי גם בספרות התקופה.

אוגוסטוס (לספירה 17­–24 לפני ס.) עמד על חשיבות השירה ועל השפעתה העצומה על הקהל. משום כך ניסה לקרב אליו את סופרי דורו החשובים ביותר וניסה להמריצם שיפרסמו את רעיונותיו. תקופת אוגוסטוס נחשבת לתקופת הזהב של הספרות הרומית. הספרות כולה, ובעיקר השירה, הגיעו לשיא ההתפתחות. נוצרו יצירות מופת שאינן נופלות מיצירות הספרות היוונית הקלאסית. הספרות הרומית של אותה תקופה נחשבת בצדק לספרות הרומית, בה"א הידיעה.

השירה הלירית והאפית הגיעו לשיא התפתחותן, אולם גם שאר ענפי הספרות הגיעו לידי פריחה. בין אלה יש לציין את ה“מימוס”, היינו דרגה נמוכה של תיאטרון, בה שותפו גם שחקניות. הטקסטים בהופעות אלה לא חוברו מראש אלא היו מאולתרים. שיגשגו גם הפרוזה, ההיסטוריה, מדעי הטבע, הנאום והמשפט. בשטח הפרוזה ההיסטורית בולט במיוחד כשרונו של הסופר ליביוס אשר היה משכמו ומעלה מכל בני דורו.

ליביוס    🔗

אף כי הקיסר עצמו ראהו כחסיד נלהב של פומפיוס, היה ליביוס (17 –59 ) כשאר סופרי הדור, מוכן ומזומן לתמוך בשלטון אוגוסטוס. חיבורו ההיסטורי הכביר, המגולל את פרשת תולדות רומא “החל מייסוד העיר”, הוא שיא במסורת כתיבת היסטוריה. היצירה הכבירה המשתרעת על מאה ארבעים ושנים כרכים אינה חיבור היסטורי. אלא פואימה־ענק כתובה בפרוזה, שגיבורה היא העיר רומא עצמה. ליביוס מצא לו מפלט מן ההווה בחיק העבר. דמיונו נמשך אל אישים מימי הרפובליקה, אל אנשים פשוטים ואמיצים, שהקדישו חייהם לציבור. הוא משתדל לספר בצורה מרתקת כל פרט רומנטי שמצא במקורות. הוא שם בפי גיבוריו נאומים המאפיינים גם את הרקע ההיסטורי וגם את אישיותם ונופם הנפשי של הגיבורים. לא היה לו פנאי למחקר. וכשנתקל בדיעות סותרות הרי הוא סומך ידו על הדיעה הקרובה לליבו או שהוא מזכיר את שתי הדיעות גם יחד. הוא אמן הסיפור ואמן הלשון. החיבור ההיסטורי שוטף בזרם סוחף ורחב ידים. יצירה זו המעלה על נס את העבר, הולמת יפה את תכניתו של אוגוסטוס, שהרי קיסר זה נטה להסתמך על המוסר הישן ואל תפארת הימים שעברו.

חשובה יצירתו של ליביוס, אולם יצירות הסופרים הגדולים בני־אותה תקופה, חשובות יותר.

וירגיליוס    🔗

וירגיליוס המשורר האפּי הגדול ביותר ברומא (19–­70), נולד בכפר קטן בצפון איטליה. משם, מאיזור הפוֹ, עבר לרומא. אביו היה בעל מלאכה עני, אולם השתדל לפי מיטב יכולתו לתת לבנו חינוך מצויין. וירגיליוס החל לעסוק בשירה ובפילוסופיה עוד בשחר ימיו. הוא לא חיבב את ההופעה הפומבית והתרחק ממנה. היה ביישן מטבעו, גם אחר שיצא לו מוניטין כמשורר גדול, וחיבב את ההתבודדות בחיק הטבע. כשההמון הרומאי היה מזהה אותו ברחוב ומתאסף סביבו, היה המשורר עוקר רגליו ונמלט מפני מעריציו.

בחוגו של מצנאס

בימי חלוקת הקרקעות הוחרמו אחוזות מרובות לטובת חייליו המשוחררים של אוגוסטוס. החרמה זו פגעה בוירגיליוס לא פעם אחת אלא פעמיים. אך מצבו נשתפר משפרש עליו מצנאס חסותו.

ויגיליוס ­ המשורר האפּי הגדול ביותר של רומא

רומאי אציל זה קנה לו שם עולם ברכזו סביבו את הסופרים והמשוררים החשובים ביותר שבדורו ובתמכו בהם תמיכה חומרית. יחס זה בין ה“פאטרון” (התומך מבני האצילים) לבין ה“קליאֶנס” (העני הנתמך) היה מקובל בכל שטחי החיים ברומא. בחוג מצנאס שופר יחס זה, ולא ניכר בו שום דבר מעליב ומשפיל, שכן היו קליאנטים אלה סופריו החשובים של הדור. מצנאס ראה בסופרים שבחוגו את ידידיו. הוא לא ביקש מהם חנופה ודווקא משום כך זכה לשבחים שהנציחו את שמו. מנצאס נמנע מלבקש את הסופרים לגלות יחס חיובי כלפי אוגוסטוס, אולם דווקא בהימנעות זו השיג את תמיכת הסופרים בתכניות אוגוסטוס. אין זה מקרה, שמצנאס הצליח לקשור לחוגו לא רק את וירגיליוס, אלא גם את המשורר הגדול ביותר של אותה תקופה, את הוראציוס.

מצנאס הצליח ליישב את בעיותיו החמריות של וירגיליוס; הוא פנה אל אוגוסטוס, והלה הורה להחזיר לוירגיליוס את קרקעותיו. אך מצנאס דאג נוסף על כך להבטיח למשורר קיום ברווחה, כדי שיוכל להקדיש כל כוחותיו לשירה.

ה“אֶקלוגות”

יצירתו החשובה הראשונה של וירגיליוס היתה סדרת שירי־רועים, חיקוי לאידיליות של תיאוקריטוס. הנושאים זהים: אנו עדים לתחרות זמרה של רועים. מובן מאליו, שרועי וירגיליוס אינם דמויות מציאותיות, אלא דמויות המשמשות לו אמצעי להבעת חוויותיו. השירים האלה הנקראים “אֶקלוגות”, הוצק תוכן חדש ואקטואלי על ידי וירגיליוס. המדוּבר בהן על כאבם של תושבי העיירות והכפרים, שנושלו מקרקעותיהם בסערות מלחמות האזרחים והנודדים בעל כורחם ממקום למקום. הרועה טיטירוס, המסמל את המשורר עצמו, מביע תודה לאוגוסטוס על החזרת קרקעותיו. היתה זו הדיעה הרווחת באוכלוסיה, שראתה באוגוסטוס את משכין השלום, את האל, שירד מן השמים אל הארץ. ולא מקרה הוא, שמזבחות הוקמו לכבודו במקומות מרובים עם תום מלחמות האזרחים.

הגעגועים על השלום באים לידי ביטוי בשירים אלה. הגילוי הנהדר ביותר בנידון זה הוא האֶקלוגה הרביעית. בשיר מפורסם זה מתנבא הסופר לרגל היוולד ילד בבית ידידו האציל, כי עתידה לחזור “תקופת הזהב” הקדומה. תקופה זו, מתנבא המשורר, תחזיר לבני האדם את אושרם הקדום, שהאדמה נתנה את פריה ללא כל מאמץ ושחלב ודבש זרמו בנחלים. מלחמות ההשמדה הגיעו לקיצן; שלום ואושר נעשו לנחלת הכל. אקלוגה זו ולידת התינוק האלוהי, אשר עליה מדובר כאן, זכה לפירוש חדש בימי הביניים, והשיר נתפרש כשיר בשורת לידתו של ישו. על סמך זה הכריזו על וירגיליוס כעל חלוץ הנצרות וראו בו “קדוש כופר”.

“גיאורגיקה”

על פי הזמנת מצנאס ובעידודו חיבר וירגיליוס את הפואימה הגדולה “גיאורגיקה”. זהו שיר המדריך את הקורא בתורת החקלאות. הוא מחקה כאן את הסיודוס ונוגע בנושא, שהיה קרוב מאוד ללבו ­ חיי הכפר.

וירגיליוס, בן משפּחה כפרית ותיקה בצפון איטליה, התגעגע כל ימיו על נוף הדומה לנופם היפה של ימי נעוריו. הדפים היפים ביותר של ה“אקולוגות” מתארים את פרטי הנוף ואת תענוגות החיים השקטים והצנועים של הכפר. וירגיליוס מציב את העולם הכפרי השלו הזה כמופת לתושבי רומא. הוא מפרט בזה אחר זה את ענפיה העיקריים של החקלאות: גידול חיטה, עבודה בכרם, גידול בקר וגידול דבורים, והוא מתאר את סדר העבודה. את הפרטים השימושיים הוא עוטף בקסם השירה, כפי שעשה לוקראֶציוּס בפילוסופיה. הוא שר שיר תהילה ליופיה של איטליה ומנסה לגלות לקורא יופי של חיי עמל חקלאי, חיים פשוטים, הרחוקים מבזבוז ומשקר. וירגיליוס נתגייס בכך לתעמולה למען תכנית אוגוסטוס: החזרת חיי הכפר הפשוטים והמאושרים על כנם וביצור מצבו של האיכר האיטלקי.

אֶינאיס

ועדיין לא היתה דעת אוגוסטוס נוחה מן המשורר. הוא דרש מנו יותר מזה. דרישה זו נתמלאה ביצירתו החשובה ביותר של וירגיליוס, ב“אֶינאיִס”, האפּוס הלאומי הגדול. מובן מאליו, שהאפּוס של וירגיליוס נושא אופי אחר מאשר האפּוס של הומירוס. יש להודות, שבמובנים רבים הוא הולך בעקבות הומירוס, אף הוא פונה בתפילה אל המוזה בראשית השיר, קובע את הנושא, מציג את הדמויות, משלב את האלים ואת הגיבורים. אנו מוצאים גם קווים משותפים אחרים לשירה האפּית, כפי שהם הופיעו בראשונה בשירת הומירוס ועל ידי השימוש של ויגיליוס נהפכו למסורת, המחייבת את האפּוס האירופּי המאוחר יותר. עם זאת יש לציין, שוירגיליוס אינו מסתפּק בחיקוי המופת, אלא הוא גם מתחרה בו ומתענג כשעולה בידו לתת הארה חדשה לביטוי הומירי או לשורה הומירית. כל דבר שקיבל מן היוונים עוּבד על ידו באופן יסודי, והוא הטביע עליו את חותמו האישי.

וירגיליוס התכונן באופן יסודי לחיבור יצירתו הגדולה ביותר. הוא ערך מחקר יסודי ואסף את החומר לאפּוס. נראה שברומא רווחה בימים ההם הדיעה שאבי אבות הרומאים הוא איניאס, איש טרויה, שהציל את אביו ואת פסלי האלים מן החורבן, שעליו ניבאו שישוב ויבנה את ממלכת פריאמוס במקום אחר. וירגיליוס משתמש באגדה זו. איניאס זה, בן האלילה וונוס, הוא לדעתו אבי משפּחת יוליוס, שאוגוסטוס הוא נצר ממנה. כך קושר וירגיליוס קשר הדוק בין אגדות העבר אל מציאות ההוֹוה.

הומירוס וּוירגיליוס    🔗

על ההבדל בין אופי השירה של הומירוס ואופי שירתו של וירגיליוס מעיר יוחנן הלוי שיחסם לעניני דת ואמונה שונה לחלוטין. אלי הומירוס דומים לבני אדם הנעלים מעל חוק התמותה ואילו אלי וירגיליוס דומים לכוחות איתן הפועלים בקרב העולם ומתגשמים בלבוש בשר, מפני שעין האדם לא תוכל להשיגם, אלא בדמות גשמית בלבד. צו הגורל נזכר אצל הומירוס לעתים רחוקות בלבד וכמעט ואינו משפּיע כלל על מהלך העלילה, לעומת זה משמש רעיון הגורל באפּוס של וירגיליוס יסוד היסודות בקביעת דרכי האדם. הגורל מזדהה כאן עם רצונו של יופּיטר, אבי האלים. האמונה בגזר דין הנחרץ על ידי גזירת ההשגחה היא אמונת הגיבור של האפּוס הרומי. איניאס מודרך על ידי אותות ונבואות בסוד העצה האלוהית והוא נוכח לדעת שנבחר על ידי ההשגחה העליונה לשמש מיסד של העם הרומי. רק פעם אחת ויחידה מנסה הוא להשתמט מיד ההשגחה וללכת אחרי נטיית לבו. זאת בשעה שהוא מבקש להשתקע בקארתגו, אך מיד עם קבלת פקודתו של יופּיטר שעליו להמשיך בדרכו לאיטליה, נכנע לצו השמים ואף אינו מוחה. גיבור האפּוס הרומי יודע יפה שהוא משמש כלי ביד הגורל, אולם הכרה זו אינה מדכאה את רוחו, להיפך, היא מעודדת אותו ולפני עיניו מתייצבת תכלית יעודו. כל הדתיוּת החדשה, הגילוי האחרון של דת רומא מדבר מגרונו והוא מאמין אמונה שלימה בשלטון הגורל על מעשי בני האדם.

תכונה אחרת המבדילה בין שיר המשורר היווני לבין שיר המשורר הרומי, היא הנימה הסובייקטיבית. הומירוס עומד מעל לעלילת סיפורו. הוא צופה בדעה צלולה ונפש רוממה על שפע החזיונות. הוא מצטיין בשלוות נפש, רושם את מראות עיניו ומניח לקורא לנחש בעצמו את הרגשות המלווים את העלילה. וירגיליוס שונה מזה תכלית השינוי. הוא מגולל את סיפורו מתוך מצב הנפש של גיבורי העלילה. הוא משתתף ברגשותיהם ולפעמים אף נדמה, כי המחבר עצמו עומד מן הצד על בימת העלילה ולבו נמשך אחרי מעשי סיפורו. הוא פונה אל גיבורי חזונו, משבח, מנחם, מגנה אותם, משווע אל האלים המנוצחים בסתר על כוונות לבם של בני האדם. לעתים אף גוברת המית לבו על נימת הסיפור האפּי. המזיגה בין רכות הנפש של המספר ועוז רוחם של מעשי הסיפור נותנת טעם מיוחד לתיאור עלילת הגבורה. מאחורי היריעה המפוארת של המערכה האפּית נפתח אופק שני: נוף רוחני, בו לובשים גיבורי העלילה דמות סמלית של האנושות וחולית המאורעות אינה, אלא רקמת חן של רחשי לב האדם. לוי מציין שרוחניות זו היא הקובעת את מקומו של וירגיליוס בתולדות הרוח האנושית. הוא צבר את מורשת השירה העתיקה והכשיר אותה להשגת הנפש של תקופה שלא רצתה לראות בתמורות החיים אלא את גלות הרוח בעמק הבכא.

תכונה שלישית המבדילה בין ה“איליאס” לבין “איניאיס” היא התכונה הדראמאטית. סיפורו של הומירוס שוטף בקצב שווה, אינו מתעכב נמהר ומתפּרץ והמספּר אינו מגביה ואינו מנמיך את קולו. לעומת זה הומה סיפורו של וירגיליוס מפאתוס נרגש ותנועתו היא זו של הדראמה: הגבּרת המתח, מפנה מפתיע ופתרון טראגי. עלילת האפּוס הרומי מורכבת מחוליה רצופה של סצינות הערוכות לפי חוקי המחזה הבימתי. תכונה דראמטית זו נגלית ביתר בהירות בתיאור האהבה של דידו ואיניאס בפרק הרביעי. המשורר מצייר את התפּתחות אהבה זו בצבעים עדינים ונזהר מלהשפּיל את רגשות הדמות ההירואית לדרגה של אהבה בכיינית. דידוֹ שומרת על כבוד אצילותה בכל חילופי הטראגדיה. וירגיליוס עוקב אחרי גלגולי הרגשות של דידו מתוך הכנה דקה של השלבים השונים: יגון, בזיון, תחנונים, יאוש, נקמה ולבסוף ­ התרוממות למראה המוות. המשור שם את הסברת התמונות בפי דידו עצמה ומקשר את הנאומים, המביעים את מצבי נפשה על ידי הערות בינים המבארות את המשך העלילה החיצונית. האפּוס נהפך לדראמה והקורא שוכח כמעט שתיאור האהבים בין איניאס לדידו מהווה רק חלק קטן של עלילת הסיפור. הפרק הרביעי של האפּוס הוא חטיבה דראמטית אחידה וסגורה.

אופן כתיבתו של וירגיליוס

וירגיליוס לא נמנה על יחידי סגולה מבין בעלי השירה הנגררים בשטף חזיונותיהם ויצירתם דומה לנחל איתן, הנפתח מעומקי נפש שופעים. יוחנן לוי מציין שוירגיליוס לא היה מחונן בכוח של יצירת בראשית. דמיונו התלהב אגב עיון מעמיק בדוגמאות השיר הקלאסית, תוך שיקול זהיר של אמצעי הבעה, תוך עיצוב איטי וזיקוק מתמיד.

הידיעה שנמסרה על דרך יצירתו מפיצה אור על טיב שירתו: לפני שניגש לחיבור השיר רשם סקירה בפרוזה על תוכן האפּוס בכללו. אחרי שגמר את מלאכת התיכון, יעד את שעות הבוקר לחריזת חרוזים ואת שאר שעות היום לעיבודם. עריכת התכנית המוקדמת והשמירה הקפּדנית על פרטיה מראות על החשיבות היתרה, שהמשורר ייחס לתיכון שירו. והנה האמן השיג את מבוקשו: בהירות הסיפּור, ריכוזו ויציבותו הן בין המעלות המשובחות של ה״איניאס“. אין בסיפורו סטיה מן הדרך או שהייה מתוך הנאה עצמית ואין בו סלסולים מיותרים. פרטי התיאור מותאמים לעיקר המחשבה ואבריהם מהודקים ברציפות מלוכדת. הכלל הגדול של “אחדות העלילה”, שנקבע על־ידי גדולי הספרות העתיקה, שימש בידי וירגיליוס כמתכונת בהקמת בנינו המוצק, וה”קלאסיות" של יצירתו אינה אלא הוכחה של הצלחתו לקיים אותו העקרון אשר עליו נתבססה האמנות הקלאסית. כתר יופיה של היצירה הוא לשונה. דנטי מעטר את המשורר הרומי שהיה בעיניו למופת השירה בכלל בתואר “פאר הלאטינית”, ובכל הזמנים סברו כך המומחים וסוברים גם היום שבאפּוס זה גילתה השפה הרומית את מלוא קסמה. יש כאן אצילות הביטוי ועדינותו שטף הטפה זך, חסוד ודרוך, רגישות לגבי צלילי ההיגוי, התאמה של כלי ההבעה לנשמת המחשבה. ציוריוּת המעלה את דמות המאורע מתואר אל חיים מוחשיים, מתיקות הנעימה הלשונית העוטפת את האוזן בהמיית פלאים ונושאת את רגש הקורא אל התחום בו שולטים חוקי המציאות הפיוטית. לא רק החושים, גם השכל מוזמן ליהנות מיפי השירה. הוא נמשך אחרי יושר הביטוי, דיוקו ובשלותו, פרי העמל של אמן השולט במלאכתו. יש כאן איזון משוכלל של יסודות השירה, התרוממות הנפש וצלילות הדעת.

וירגיליוס: “איניאיס”

ד' 521 ליל היה וברדם שלו התענג כל־יגע

על אדמות: שקטו יערות וימים עזי דכי.

הכוכבים סבבו במחצית מסלולם; החרישו

כל השדות, ובשקט הליל שכבו וישנו

525 עדרי צאן, וכל עוף מגון המקנן לו ברחב

האגמים ובמדבריות שיפרה שם השית.

הם שכחו מלבם כל צרה, מרגז נרגעו.

אך לא הפּוּנית האמללה, כי אף רגע

לא שקעה בנוּמה; את הליל לא עיניה קלטו

530 לא לבבה: ישנה צערה, תשוב תשתולל בה

אהבתה וגאון חרונה שטף ישטפנה.

כך לא תדע מרפה והומים בה עשתונותיה:

"מה אפוא אעשה? הלקלס אהיה ואת־אלה

שחזרו אחרי, אנסה שנית? אבקשה

535 את הנוּמידים שלא פעם מאסתי: שאוני!

האלך אפוא אחרי אניות בני טרויה

ופקדותיהם? הלא הם זכוֹר יזכרו לי

איך עזרתים בצרה וכרוב חסדי יגמלוני!

אך מי הוא זה שאולי יואיל לקחתני בלעג

540 בספינותיו הגאות? האם אף באבדך לא הכרת עוד

זרע לאוֹמדוֹן? לא ידעת איך שוא ישבעו?

מה? האברח לבדי אל הספּנים שירונו?

או בלוית הצורים כשכל גדודי יסבוני?

עם זה אשר רק עתה הוצאתיו מצדון, אוליכנו

545 ימה שנית ואפקד לפרוש מפרשיו אל הרוח

לא! כפשעך נא מותי! בסיף כלי את הצער!

את, אחותי, שבכיי נצחך, העמסת רעות אלו

בתחלה אל הוללותי ולצר מסרתיני!

לא נפל בחלקי לחיות כחיה, בלא עול

מבלעדי נשואים, מבלי לנגוע בכאב זה.

האמנים שנשבעתי לאפר סיכאיס הפרתי.

כה הבקיאה דידו מעמק לבה את־הנהי,

בספינתו הרמה נרדם בינתים איניאס:

הפלגתו בטוחה, כל צרכי הדרך הוכנו.

אך בשנתו נראה לו, כי שב האל ופנים לו

555 כראשונים, ונראה שנית להשמיע תוכחת:

כל דמותו כמרקוריוס, הקול והצבע,

גם שערו הצהב וגופו רב תפארת הנער:

"בן האלה, לע תשבר כזה איך תמתק שנתך?

אם לא ראית כיצד סכנות מכל־צד הקיפוך?

560 לא שמעת, אויל כי נושבת רוח חוננת?

חטא ונכלים דוממה המלכה, למות החליטה,

וכמו שטף אדיר משתולל בלבה עז־הקצף.

לא תחפּז ותנוס, כל־עוד המנוס ברשותך?

עד מהרה תראה, כי הים ימלא כלי שיט,

565 גם ילהטו לפידים זועפים ובלהב יבערו

כל החופים, אל תשהה בארץ הזאת עד השחר!

הבה חדל להסס! הנשים בכל־עת תשנינה

טיב ועצה. כך אמר ונסוג אל־אפל הליל.

אז ננער איניאס מנוך, כי החרידתו

570 חשכת פתע, ואת חבריו זרז ופצר בם:

"עורו מיד, אנשים, ועל יד המשוטים התישבו:

חיש הניפו מפרש! שנית נשלח אל משמים

ומעירנו לברח מהר ולהתיר חבלינו

השזורים, האל הקדוש, תהיה אשר תהי,

575 אנו נלך אחריך, וביל נשוב ונצית לך.

אנא קרב ובחסד עזר נא כובדי ישע

בשחקים נהלה!" כה דבר והוציא מן התער

להב חרבו ונתק בברזל השלוף את־העגן

תיכף צלח להט זה על כלם; אצים ורצים הם;

את החופים עזבו, צייהם מכסים את המים,

הם מצליפים את השקף בעז ושטים בתכלת.

(“**פרקי איניאס” לוירגיליוס, תרגם מלאטינית יוסף ג. ליבס**")

 

הוראציוס    🔗

חייו ויצירתו    🔗

וירגיליוס הצליח לפתור בקלות בעיה קשה: תיאום השירה אל תכניתו של אוגוסטוס. אך תפקיד זה היה קשה יותר למשורר הגדול השני מחוג מצנאס, להוראציוס. אותה התלהבות רומנטית, שהיתה אופיינית לוירגיליוס, זרה היתה לרוחו. ולא זה בלבד: אין לשכוח, כי בראשית פעולתו היה הוראציוס יריב פוליטי לאוגוסטוס.

הוראציוס (8–65) נולד בעיירה קטנה בדרום איטליה. אביו היה עבד ששוחרר, היינו: אדם מן הדרגה הנמוכה בסולם החברה. אף כי אביו לא היה עשיר, דאג להנחיל לבנו חינוך מעולה. הוא לא הסתפק בחינוך המקומי, אלא שלח את בנו בעודו צעיר לרומא, ולהשלמת לימודיו שלחו לאתונא שהיתה גם בתקופה זו מרכזו התרבותי של העולם. הוראציוס החזיק טובה לאביו כל ימי חייו, ומעולם לא העלים את מוצאו. אף בהתהלכו כמשורר מפורסם בחוגים הרמים ביותר בחברה ואף כשהיה בידו להתפאר בידידותם האישית של מצנאס ושל אוגוסטוס, הזכיר בגאון את אביו הישר, המפוכח והמעשי, שהיה מורו הראשון והטוב ביותר ושלימדו להבדיל בין טוב לרע ולמצוא דרכו במערבולת החיים.

באתונא הקדיש את עצמו ללימוד הפילוסופיה היוונית. שם נתנסה הוראציוס בחוויה הגדולה והמזעזעת של ימי נעוריו. ברוטוס, אחד מראשי המפלגה הרפובליקאית שהתנגדה לקיסר, עבר אחר רצח המנהיג לאתונא וגייס שם את הנוער הרומאי הלומד. גם הוראציוס הצעיר הצטרף לצבאו החדש של ברוטוס. הצעיר המוכשר, לוחמה הנלהב של הרפובליקה, עלה חיש מהר בדרגות הצבאיות, ונתמנה, על אף מוצאו הירוד, למפקד לגיון בצבא ברוטוס.

הקרב ליד פיליפי שם קץ לקאריירה הצבאית שלו. הרפובליקאים הוכו שוק על ירך. הוראציוס נמלט על נפשו כשהוא שבור ורצוץ בגופו ובנפשו. בהגיעו לאיטליה שוב לא היה אביו בחיים, ואחוזתם הוחרמה לטובת החיילים המשוחררים. הוראציוס אנוס היה לחפש לו פרנסה. בקושי רב עלה בידו להשיג משרת פקיד. על אף העבודה החדגונית לא הפסיק את נסיונותיו הספרותיים, וכשרונו החל להתבלט ולהתפתח.

כדוגמת ארכילוכוס ניסה אף הוא להוקיע את פשעי דורו ואת חולשותיה של החברה המתפוררת. הוא לעג לקמצן ולמלווה בריבית וגינה את חבריו הסופרים והמשוררים המגלים אדישות ואינם נוטלים חלק בחיי ציבור. עיקר שירתו, תיאור תוצאות מלחמות האזרחים שמוטטו את כוחות הדור השני. בחירי האומה חששו, שרומא לא תוכל להחזיק מעמד. הוא היה הסופר שתבע את עלבון הממלכה מן המפלגות הפוליטיות המתכתשות. הסופר המחפש מוצא מן הסבך, שוקל את אפשרות ההגירה. אין הוא נרתע מהשיא עצה לרומאים להגר הגירה המונית ולברוח מן הארץ הארורה הזאת. יהגר נא העם כולו אל מעבר למימי האוקינוס, לשדות מאושרים, בהם יוכלו לחדש את חייהם.

ברבות הימים פגה מרירותו. בהמלצת וירגיליוס הצטרף המשורר אחר תקופת חיים עלובים של פקיד נמוך אל חוג מצנאס. התומך הגדול מעניק לו בית נאה ואחוזה קטנה ומחלצו ממצוקתו החמרית. המשורר מסתגל לתנאים החדשים, מתקרב לאוגוסטוס ולמטרותיו ומתחיל לתת ביטוח בשיריו לרעיונות הקיסר. עם זאת, יש לציין, כי שמר כל ימיו על חירותו. מעולם לא בגד באידיאלים הקודמים שלו והוסיף להעריץ את הרפובליקה. הוא נתן לקיסר את המגיע לו, אולם מן השליט הסתייג. כשביקש אוגוסטוס למנותו למזכירו האישי, דחה את הכבוד הזה בנימוס רב. הוא העדיף את עצמאותו האישית ואת השלווה על המשרה המכובדת והקשה. מטרתו העיקרית היתה הנאה שקטה מן החיים והתמסרות מלאה לפעילות ספרותית.

סאטירות ואיגרות

הוראציוס הצטיין בעודו צעיר בנטיה מיוחדת לסאטירה והכניס חידושים בסוג ספרותי זה. מן הקומדיה העתיקה שאל אמצעי־לעג מרובים. הוא מעביר לעיני הקורא חבורה מגוונת של דמויות ומחייה את תופעות החברה השונות כגון: תחרויות ספרותיות, שנערכו בבתי מרחצאות או בבתי תפילה¹. הוא השתדל לחפש את הנצחי באופיים של הטיפוסים החולפים. הוא לא דבק בכל אסכולה פּילוסופית, אך ניסה לסגל לו מכל אסכולה את הטוב ואת המועיל שבה.

בפרק חייו האחרון עסק בסוג ספרותי שקרא לו “אפיסטולה”, היינו “איגרות”. שירים אלה דנים בשאלות פילוסופיות ומביעים את ה“אני מאמין שלו” בשטח הספרות ואת מסקנותיו האחרונות על חייו ועל יצירתו. המפורסמת באיגרותיו היא האיגרת הידועה בשם “ארס פואטיקה” היינו, “אמנות השירה”. הוראציוס מסכם כאן את עקרונותיו בדבר השירה. הוא מעמיד מול שירת הרגש את שירתו העיונית, שמגמתה גם לשעשע וגם להורות. הוא הזהיר את המשוררים מפני הערצה יתירה של הצורה וסבור הוא, שהשירה חייבת לתאר את המציאות. עם זאת הוא מזהיר מפני זלזול בצורה.

אודות

הוראציוס חיבר גם שירים ליריים, שקרא להם “אודות”, שניכר בהן יפה מופת השירה היוונית הקלאסית, ובעיקר – שירתם של סאפפו ואלקאיוס. קאטולוס וחבריו, שקדמו להוראציוס, העריצו יותר את הספרות ההלניסטית של אלכסנדריה. באודות אלו ידע הוראציוס לסגל את צורות השיר היפות והקשות ביותר ללשון הרומית. הוא נתן ביטוי מושלם גם להשקפת עולמו וחייו. תקופת אוגוסטוס החזירה לו את האמונה ביופיים של החיים. הוא הטיף להנאה מלאה מן החיים, אולם יעץ לנהוג לגבי הנאות החיים הליכה ב“שביל הזהב”. הברק פוגע באילנות הגבוהים ביותר, והמגדלים הגבוהים ביותר הם הם המסוכנים ביותר. שירים אלה משקפים רגשות ורעיונות שונים ומגוונים. אף כי השקפת חייו היתה אופטימית לא השתחרר מעולם מרעיון המוות, המשמש רקע קודר לשירתו. היום החולף מזהירו תמיד, שהחיים והתענוגות צצים ונובלים. אף שהוא נהנה מחידוש פני הטבע באביב, אין בכוחו להתעלם מן הרעיון, שאחר האביב בא חיש מהר הקיץ ואחרי כן הסתו והחורף. העונות חולפות ומתחדשות. אולם האדם בהגיע קץ חייו, שוב אין הוא מסוגל להתחלף, שום דבר לא יחזירנו מן השאול. קיימת רק תרופה אחת לגבי הכרה מרה זו, להינות מן החיים כל עוד ניתן הדבר.

אך הטפתו להנאת החיים לא הביאה אותו לידי הסתגרות אנוכית מפני בעיותיו החשובות של הדור, והוא נתן להן ביטוי בשיריו. הוא הוקיע את בעל האחוזה המנשל את עניי האיכרים מן הקרקע והוכיח את העשירים על בזבזנותם. הוא שר שיר תהילה לפאטריוט הרומאי, שאינו נרתע מפני מבטם המאיים של העריצים. עם זאת שר שיר תהילה לאוגוסטוס, שכן ראה בו משכין שלום ומגן הבטחון.

יצירת חייו של הוראציוס היא שיא השירה הרומית. הוא מילא את הדרישת הנעלות שהציב לעצמו ב“ארס פואטיקה”. המשורר זכה להערצה מלאה בעודו בחיים. נבואתו על הערכה הנכונה של יצירתו נתקיימה במלואה. בשירו הביע תקווה, שיצירתו תהא קיימת כל זמן שהממלכה תתקיים, ואכן חרוזיו חיים גם כיום, אלפיים שנה אחר מותו, כפי שחיו בחייו:

הצבתי לי ציון נצחי מנחשת זה,

רם על פירמידות עומדת בהוד־מלכות,

לא יצלחו עליו מטרות־און מאכלים,

סואת־צפון עזה אף לא המון־שנים,

יובלות רבים מספור במרוץ־העדנים

כי לא כלי אמות; מכליון חרוץ

אפרח כמהלל חדש, עד שכהן עולה

בקפיטוליון…

משירי הוֹראציוס

VIDES UT

ראה הר הסוראקטה: שלג לבן כולו

וראש היער שח מנשוא את סבל עולו

תחת כובד קרח יאלמו יחד דום

הפלג והתהום.

אל קרח ואל קרה! הוי רעי עצים הכה

ונבער בכירים ותוקד הלהבה

יובא כד אביונים ומהר את הכוס

בה צהלה ועוז!

צהל ובטח באלים, הם חפצך ישלימו!

עת סופה ים תרתיח ונבכי תהום יהימו –

ברצונם–ידום סער, גם עץ לא ינע ראש

ועמד דום הברוש.

אל תשאל ואל תחקור מה ילד יום המחר

תגובת יום ויום ברכתך קח, הבחור,

דע מנעמי דודים, במחול משחקים צא

וכוס עדנים רוה,

כל עוד לא זרקה בך השיבה הנזעמה

עלה וצלח בשער־עם או שדה מלחמה

ואחר סוד־אהבים: יערוב היום,

בצל תתלחש דום.

שב במחבואי פנה תצפה לך הדודה

רק צחוקה הד נעורים, יגל לערב סודה –

שבה שביך, העלם; מקטנה זה הרך

לך שלל־אהבים קח!

תרגם יהושע פרידמן.

VIDES UT

שור סוראקטה מלבין ברוב־שלג

אין לו ליער די כוח לשאת את

מעמסו; עמדו המים

תחת הקרח העב מלזרום.

גרש בעציך הקור – בכירים

שים ותוסיפה, שפוך מייניך

החבויים בכד־ידתים

בני־ארבעתיים בעין יפה.

בטח בשמים! ירצה וירתיח

מים בסער, ירצה וירגיע

תדהר זקוף לא יתנענע

אורן עתיק־הימים לא ירעד.

מה יום יביא לך, אל תעמק שאלה

זכה בכל רגע ימן אלוהיך

דע אהבה במנעמיה עלם, אל תשט ממחול, מכרכר.

עד שבאבך אתה ומרוחקת

הלאה ממך זקנה זו זועפת

תור גם זירות ושדות־הקטל

לילה עם לחש אהבה בשעתה.

גם צחוק נחמדת נעים בא מסתר

קרן־הסוד לה וגיל מחבואיה

ופרוק משכון מזרוע חמד

או מאצבע תסרב לכאורה

תרגם ש. טשרניחובסקי

אשירה למצנס

(מתוך ספרי האודות והאפודות)

אשירה למצנס, הנין למלכים מקדם ואז,

הוא אור לי ונזר־פאר, משגבי ומפלטי־עז.

יש שש, אם יתאבך אבק אולימפיה בחשרת העב,

וגלגל מרכבתו כאש, ושטף ועבר ביעף

עמודי־התחרות, וזר התמרים על ראשו הרם

ינשאו עד אלי שמי־על, המושלים בארץ וים.

השני – משושו המון־עם פוחז בשערי רום,

כי ישא דומם את שמו בין שלשת שליטי־הלאם.

ויש השמח אל גיל, אם מלא אסמו כל־טוב

הארץ, רב דגן ובר יבאו מירכתי לוב.

נעימים לאכר האת וחלקת שדהו בכפר,

והיה אם תעניק לו כל הון וכל סגלות־יקר,

לא ילך אחריך בים, לא ירד אניה, בזרם

הגלים וחרד הלב מזעף מצולה ותהום.

ורוכל, עת סערת־עז תרתיח מצולה כסיד,

יתנה נעמות הגיא ומנוחת עדנים בעיר

אך לבו מחסר וריש יפחד ומהר וקם

לחזק את נס האני, לכונן התרן הרם.

יש שוגה בשכר וביין מסיקוס ישמח הלב,

ועזב עמלו ביום שאף מנוחה לגו,

יתענג על תנומות ושנת בצל תפוח השח,

או יקשיב להמית הגל במעין־האלים הזך.

ןישנם הששים לקראת כלי־נשק ושאון צבא רב,

וצהלה נפשם לקול החצוצרה ותרועת הקרב,

זו תחריד את נפש כל־אם, הציד לא יירא משן

הקרה ושכח מלב אשת אהבים וחן,

עת יארבו כלביו לצבי מסתתר בין ענפי הסבך

או יפרץ יזנק חזיר מיער ושבר הפח.

לי – נזר מליצה ושיר, בו ארום אדמה לאל

ועליון ומורם מעם אסתופף ביערות־צל,

שם להקות נימפות וקהל סטירים עליזי־לבב,

יסבו ירחפו במחול־משחקים, ובחסדה כי־רב

איטרפי החליל לי תט, ופוליהימניה את בחיר־

לבבה תחונן גם־היא ותושיט לי כנור השיר.

ואתם אם תתן־לי יד בין בחירי־השירה, כי־אז

ארימה עד־שחקים הראש, אגיע עד־כוכבי־הפז.

הוראציוס: בנאות שדה

… ואשרי האדם, לו זרוּ עסקים וסבכי ענינים,

יחי בדורות מלפנים.

בנחלת אבותיו בעמל ישדד לו שדמה בודדה

ונשך ומרבית לא ידע.

5 לא יחרד מתרועת מלחמה, מסערת זעף במצולה,

הומיה וגועשה כולה.

לא ישב במועצת עם גאיונים ותופשי ממשלה –

מפתנם ממנו והלאה,

אך הלוך ובלוש בכרם, הוא יצמיד שריגים עדינים

10 בזרועות בוקיצים חסינים.

או יבחר עמק שלאנן וישב בצללי הרים

לשמוע קול שריקות עדרים.

אז עצוֹ יסעף וכרת עליו כל זמורה ממארת

והרכיב במקומה אחרת,

15 או ירדה לו דבש בכוורתוֹ ורכוּש ישימוֹ בכלים

או יגוז את צמר הרחלים.

וסתיו עת יגיע והרים בגאון את ראשו בגנים

מפואר בפרי מעדנים –

מה שמח, כי אקטוף אגס או בכורות ענבים, לדמן

20 לא ישוה גם אודם ארגמן,

והיו מנחתך, פריאפוּס ולך אל סילוואנוּס – תגמולו

כי תשמור מרעה את גבולו.

בצללי אלה עתיקה הוא ישכב בדשא ניחוח

שאף לגוו מנוח.

25 שם נהר יפכה לאט וצפורים מבין העפאים

ישמיעו המונם הנעים

המית הפלג הרכה תתחרה במשק העין

והפיל תרדמה על עין.

וחורף כי יבוא וקרא יופיטר מסתר־הרעם

לשלג ומטרות הזעם,

אז יצוד חזירים מיער כלביו רדפוּם בחימה

אל מוקשיו, זו טמן להמה,

או רשת בערמה יכונן ותוליך מלכודתו שולל

את תומת הקיכלי הזולל;

35 או ילכוד ארנבת פוחדת ועגוּר הנד באגמים –

לציד שילומת מטעמים.

ומי זה לא יבחר באלה, מנעמי החיים הנאוים,

לשכוח מרירות אהבים?

ואם אשת־תום לו, חובקת את בניו, שתילי הזית.

40 וצופה הליכות הבית.

כאשה סאבינית חרוצה או בת אפוליה בדרום

שזפתה השמש ממרום.

וערכה העצים לשרפה במוקד הקודש, עת יבוא

הבעל העיף אל נווֹ

45 או תעיז בגדרות את מקנה צאנה עליזים ושבעים

וחלבה עטינים מלאים.

או תשאב מחבית את יינה החדש, להכין בידה

מטעמים מגנה ושדה –

לא יטעמו ככה לחכי ממי השוּקירינוּס קונכיות

50 אברומות הים או פוטיות

זו שתף ישאן במזרח עת סופה מתחוללה שמה

והביא אלינו הימה.

גם זו תרנגולת־הפנינים או פרגית, מיוניה יספיקו

לא כן אל הקיבה יחליקו

55 כזיתים הנטפים עסיסים מיצהר ושמן ענוגים

באמיר הדשן מסוּקים

או תמיד ידיד האפרים מלוה בה מרפא וגהה

לבטן עמוסה ומלאה;

או כבשה בחג הטרמינוּס וגדי הצליחו מטרף

60 משני זאבי הערב.

בה ישבע מנחת שלחנוֹ ואחר מה ישמח, כי יראה

את עדרו, בשוב מן המרעה

וצמד הבקר העיף, מתנהל הביתה לאטוֹ

ומושך מחרשתו ואתו,

65 ותרבות ילידי הבית סביב ללרים מזהירים

כמנהג בבתי עשירים".

כה דיבר אלפיוס הנושך והנה – כל שעה יקרה! –

כבר עומד הוא לצאת הכפרה

רק עוד לו האידים ואסף את הונו הרב ובמשך

קאלנדי… יתנהו בנשך.

(תרגם יהושוע פרידמן)

 

משוררי האֶלגיה    🔗

יצירות משוררי האלגיה אופייניות לתקופת הזהב של הספרות הרומית.

טיבולוס (55־19)

נושאו העיקרי – האהבה. ספרו הראשון מזכיר את דאליה, ספרו השני את נאֶמאֶזיס האכזרית. המוזה הרכה של המשורר פונה אל שתיהן אם מתוך אושר, אם מתוך חרדה, אם מתוך כאב הבגידה. המשורר מקלל את המלחמה הנוראה, המפרידה בין הגברים ובין נשיהן האהובות והממיטה אסונות מרובים. רצונו להימלט מהמולת העיר אל בדידות הכפר השקט, לחיות באחוזתו הקטנה ולשקוע ללא הפרעות בתענוגות החיים. געגועים אלה על חיים פשוטים ושקטים של הכפר קרובים אלינו ביותר ואפייניים הם לבדידותו של האדם באותה תקופה.

פרופרציוס (50־15)

משורר זה כולו אש להבה. הוא הכשרון המעורפל והמלאכותי ביותר בין משוררי האלגיה, אך גם הכשרון המקורי ביותר. אהובתו – צינטיה – כדאליה של טיבולוס, קלת־דעת גם היא, אולם צינטיה זו מסוכנת יותר. היא בת החברה הגבוהה, רבים מחזרים אחריה, ומשום כך אחוז המשורר פחד מתמיד, אף כי בחיי פרופרציוס היתה היא “הראשית והסוף”, כפי שהוא עצמו מעיד. הוא חש שכשרונו נועד לגדולות, אולם האהבה כובלת את זרועותיו. האהבה היא “קללת החיים” היורדת על האדם ומביאה אותו אל סף הטירוף. נושאיו של משורר זה שגרתיים בדרך־כלל, אולם החוויה, על כל פנים באליגות הראשונות, אמיתית היא. מעט מעט נחלש כוחה של חוויה זו. משוררי חוג מצינאס, שגם פרופרציוס נמנה עמהם, מגלים זאת ומעודדים אותו לבחירת נושאים נעלים יותר. פרופרציוס ניסה כוחו במחזור אלגיות, בו עיבד בצורה ספרותית אפיזודות מן ההיסטוריה המפוארת של רומא, אולם מחזור זה לא בא לידי סיום.

אובידיוס – המשורר הגדול האחרון של “תור הזהב”

אובידיוס

קו זה המשיך הצעיר במשוררי האלגיות – אובידיוס (לספירה 43־18 לפני הספירה), המשורר הגדול האחרון מתקופת הזהב.

הוא היה בן למשפחה עמידה. אביו הועידו לקאריירה פוליטית ואמר להכשירו לתפקיד נואם פוליטי, אולם הצעיר החל לכתוב שירים, כמעט שלא מדעת. הוא היה עדיין צעיר מאוד כשהכיר את קורינה, כפי שהוא עצמו מעיד, הוצתה בלבו אהבה עזה. הוא נשא אשה בעודו צעיר. כשהיה נשוי בשלישית ננחתה עליו מכה קשה ביותר: אוגוסטוס גירשו מרומא, לעיר הבארבארית טומי, ששכנה הרחק על חוף הים השחור. סיבת גירוש זה אינה ידועה לנו עד היום הזה. ייתכן, שהפואימה שלו “אמנות האהבה” עוררה את חמתם של השמרנים בגלל אי־מוסריותה.

ייתכן שגירושו כרוך באותה שערורית עגבים שפרצה במשפחת אוגוסטוס, שגררה גירושם של רומאים רמי מעלה. אובידיוס השלים את חייו בטומי, הרחק מרומא “המוזהבת”, אשר אליה הגיעו רק שיריו. הוא מת בגיל ששים אחר שנות גירוש אחדות.

ידועים לנו רבים משיריו. המפורסמים בהם הם “מיטאמור פוזות”, “הלוח”, מחזורי אלגיות. ביצירה הראשונה הוא עיבד את המיתוסים של בריאת העולם. יצירתו השניה מגוללת את האגדות הכרוכות בחגים ובמנהגים דתיים. לפני כן חיבר יצירות קטנות מרובות. “אהבות” ממשיך את קו האלגיות בנוסח טיבולוס פרופרציוס. התמונות החושניות מקלקלות את השורה וגורעות מן התוכן הפיוטי. לא התוכן חשוב כאן, אלא דגדוג הקורא על ידי הנושא וקצב השורות האלגנטיות. המפורסמים בשיריו שנכתבו בגולה “עינויים” ו“מכתבים מפונטוס” הם מאספים, בהם התאונן המשורר על הסבל שפקדו בימי הגירוש.

בשירי אובידיוס מורגשת לפעמים השפעה ריטורית, אופיינית לשירת הדור הבא. אף הטכניקה הנפלאה של החרוז לא הצליחה לצמצם השפעה שלילית זו.

העיר סולמונה בדרום איטליה חגגה את שנת האלפיים להולדתו של אובידיוס ברוב פאר. בשנת היובל הנדיר והמיוחד במינו נפתחה בעיר ספריה, בה נאספו יצירות המשורר בכל ספרי המחקר על יצירתו. בספריה תכננו תערוכה של מיקרופילמים של הטקסטים של אובידיוס לטומי הרחוקה שעל שפת הים השחור והסיבות של הגירוש משמשות עד היום נושא לויכוחים רבים בין המדענים. חוקרים אחדים סבורים שאובידיוס היה עד ראיה לאיזה מאורע שהקיסר לא רצה שיוודע ברבים. חוקרים אחדים טוענים לעומת זה שאוגוסטוס החליט להעניש את אובידיוס בשל תיאור הווי המותרות והפריצות של חוגים ידועים של רומא העתיקה בספרו “אמנות האהבה”. בטומי (שהיא קונסטצה של היום) בילה המשורר את חמש השנים האחרונות של חייו, היינו עד שנת 13. במקום המבודד הזה, בירכתי הקיסרות הרומית האדירה, מרוחק מרומא אלפי קילומטרים שר אובידיוס את עצבותו ואת געגועיו למולדתו ב“טריסטיה”.

אובידיוס עצמו מעיד באחד המקומות: “שמבלי משים עיני ראו מעשה פשע, זאת אלינה, ושחוננתי בזוג עיניים, זו חטאתי”. יתכן שהיתה זו נכדתו של הקיסר שיצאה לתרבות רעה. אובידיוס שנמנה על עדי ראיה של המקרה גורש יחד עם הנכדה החוטאת לארץ הרחוקה. מציינים שהתנהגותו של אוגוסטוס בדרך מחנכת זקנה, שבא במאוחר, עוררה אחר כך מחקים בדמות חוקרי ספרות. ההסטוריון פררו כותב: “אצל הגוטים הברבארים, הרחק מהגבירות הרומיות נדיבות הלב, שהסבירו לו תמיד פנים, היתה לו שהות להרהר באותה מסורת שהושמצה”. אובידיוס עצמו מספר ששרף רבים ממכתביו לפני גלותו: “הן משום שהמוזות נסתאבו עליו כמקור הוקעתי, הן משום שהשיר היה אך בשלב התהוות ולא בשל”. אף על פי כן משוכנע היה ששירתו שרירה וקיימת: " נשא תנשא מעל לארץ מהותי הטובה עדי נצח נצחים".

רוחו וסגנונו של אובידיוס שימשו דגם לאפיקון הצרפתי הראשון, שהיה בעל רמה, כרטיאן די טרוֹאַ. כוחו באליגוריה ובתיאור בלתי אמצעי השפיע על ספר הספרים של המאה השלוש עשרה “רומאן “השושנה” ה”שולחן הערוך" של ספרות פרוזה אליגורית בכל הדורות.

חוקרת חשובה סבורה שלאורך ימי הבינים צועדים וירגיליוס ואובידיוס איש המסורת ובעל הרוח החופשית זה בצד זה. זה בזה נערץ ומורם על נס. הנה קינה של פלוני שהושמט ממנו אובידיוס שלו: “ודאי נעשה לו כישוף שהשאיל את הספר”. הנה נשרפים במדורות הכנסיה כופרים ורושם דברי הימים מעיר בבעתה: “ביניהם דוקטורים של האוניברסיטה של פאריס שאחד מהם היה עשר שנים מורה במחלקה התיאולוגית שהכריזו, כי אלהים דיבר מפי אובידיוס לא פחות מאשר מפי אוגוסטינוס הקדוש”. ובמאה השלוש עשרה נודדים שני סטודנטים לתיאולוגיה לקברו של אובידיוס ומעלים באוב את רוחו, כדי לשאול מהי לדעתו השורה הטובה ביותר שכתב. קול נוגן ענה להם: "אך טוב הוא להתרחק אפילו ממה שמותר. ומה השורה הגרועה ביותר? התשובה: התענוגים ההם שנקבעו על ידי יופיטר כנכונים. מופתעים למצוא בו בעל תשובה התחילו שני הסטודנטים להתפלל על קברו לעליית נשמתו והנה נשמע קול נוזף: “תפילות הן לי לזרא – נודדים גשו הלאה”.

מי שהמציא את סיפור המעשה הזה במאה השלוש עשרה, מציינת החוקרת, הבין כהלכה לרוחו של אובידיוס.

אובידיוס: מטמורפוזות

פתח דבר

רוחי לי ישיר את שיר־החליפות, זו שנו הדברים אף לחדשים הפכום. האלים! הן ידכם תחולל.

את ההפכות, – היו־נא עם שירי, וילך מישרים

שיחו – מראש קדמי־תבל עד דורי זה חי על אדמות.

ארבע דורות

היה בראשית דור־זהב, אשר באין נוגש, וטרם משפט וחק ילמדוהו, אמונים ותם שמר לבו.

שפטים בל נעשו עוד, אף טרם על לוחות נחושת דברי האלה יחרתו, וטרם יבאו ברעדה דבר תחנונים לשופט, אך ישבה הארץ באין מחריד

עוד לא יכרת הארן ועזב את תעפות הריו

לחתור בנבכי הגלים אל ארץ נכריה, וטרם

ידעו בני־אדם שפת־ימים זולתי חוף ארץ־מולדת.

שוחות עמקות עוד טרם מזח לערים תהיינה,

שופר נחשת וחצוצרת־מקשה לא היו עדנה,

אף לא חרבות ושריון; לא למדו תכסיסי מלחמה,

ישבו לבטח לאמים יראו מנוחה נעמה.

עוד האדמה לא נשאה בעל ולא קרעו סגור־לבה

את ומחרשה, אך נתנה למכביר תנובתה נדבה.

חמדו בני־אדם צמחיה, לא עמלו ידים בהמה,

גרגרי־שדה ילקוטו, בול־הרים ופרי־דבדבנים, יקטפו ענבי־מלוח, העולים בין קוצי השיחים

או את אגוזי האלון, עץ־חמד לו עליון באלים.

פרח האביב עולמים, וירחפו זפירים שאננים,

רחף וסלסל בכנפם החמה נצני ספיח.

תחיש גם שדמה לא עבדה ושנאה פרי־תנובה, ועטף

זהב השבלים המלאות ניר, לא האריכו מעניתו;

ישטפו נהרות חלב או ישאו צוף נקטר הנהרות,

יטפו אלוני־האטד גם הם עסיסי דבש־זהב.

הורד סטורנוס מחשכי הטרטר וישב על כסאו

למשל בתבל יוּפיטר, – מאז תור־הכסף הגיע.

מך חין־ערכו מזהב ויקר מנחשת נוצצה.

נטה יוּפיטר את ידו ויקצר עלומי האביב

חלק השנה לתקופות, שם מועד לחורף וקיץ,

בציר המשנה את טעמו ואביב מהיר־הכנפים

חרב וחם אז ראשונה הרתיחו האויר, ורגבי

קרח מנשמת־הסער הקרה למוצק דבקו.

אז גם בית־מושב ראשונה יהיה בארץ, – במערות

צורים כסבכי יערות או מלונת־נצרים עבתה.

צרס אז תזרה ראשונה את חפני זרעיה בתלמים

רפדה האת, ובני בקר מסבל העל יאנחו.

חלף תור־כסף גם הוא ויקם דור חדש, נחשתן,

רוח אבירים בלבו וידיו לו רב במלחמה,

אכן לא ידע עוד פשע. דור־ברזל אז קם באחרונה

נקבצו באו גם יחד כל חטא וכל עון פליליה:

תמו אמונים מארץ וישר ותמת־ענוים,

תחתם יבאו וירשו מקומם אך מרמה ורשע,

חמס ונכלי־בליעל ואהבת בצע־מעשקות.

יורדי־הים מפרשיהם צררו בכנפי־הרוח,

טרם ידעוהו עד־הנה, וארן מתערה בהרים

ירד ממרומיו, ילפת דרכו בין גלי־מרחקים.

שדמה, זו היתה נחלת כל־אדם, כשמש ואויר,

נטה עליה המודד את קוו ויצב גבוליה.

עוד לא יאמר האדם, כי ידרש מחיק האדמה

תרומת תנובתה ופריה למכביר, אז יקרע סגור־לבה,

הלך והעמק שאלה, עד ירכתי ארץ־רפאים,

לחפר מטמונים החבאו ואוצרות, מכאובים אחריתם.

יאתה ברזל משכל וזהב קובע־נפשות,

אתם־מלחמה העשה בשניהם גם יחד מלאכתה,

זרועה חמוצה בדם ובצלצלי נשק רועשת,

חמס הארץ מלאה: קם איש על רעהו באהל,

חתן על חותנו יתגבר, גם אהבת אחים נעדרה.

איש יחרש ורעה על אשתו ואשה על בעל־נעוריה,

תמסך האם החורגת סף־רעל דרשו הבנים

אל ידעונים, על מספר שנות אבותיהם ישאלו.

כרע גם נפל הצדק, אז תקום העלמה אסטריאה,

שרידת האלים בארץ, ועלתה מעמק הדמים.

הטיטאנים

אכן כבר ארב השד גם לשפריר מרומי האתר:

קמו טיטנים לכריע ממלכת האלים בשחקים,

הרים על הרים הרכיבו בגבעות עד שיא הכוכבים.

אז האלים נאדרי־בכח חץ־ברקיו ישלח,

ירעיש אולימפוס והדף הר פליוס מבמתי האוסה.

נפלו התגוללו טיטנים אל תחת משואות הריהם,

דמיהם בנהר התפרצו ויכסו פני אמם אדמה.

חמלה עליהם האם, בל זכרם מארץ יכחד,

נפחה נשמה וחיים בדמיהם החמים ותשוה

צלם בני־אדם להמה. אך היו גם הם בני־מרעים,

זדים מנאצי־אל ושואפי דמים ורצח:

ענתה הכרת פניהם לא כחשה, כי דמים מקורם.

סוד האלים

בן סטורנוס אך ראה הדבר מזבולו במרומים,

נאנח קשה, אף זכר תועבה חדשה נעשתה.

תועבת משתה ליקאון, עוד טרם ידעוה האלים.

אז אש חמתו תתלקח, חמת־אף יפיטר, יקרא

את מתי־סודו האלים, ימהרו, לא יתמהמהו.

ישנו במרומים נתיב ובזך הרקיע יראה,

שמו נתיב־חלב יקרא, כי צח הוא מלבנת־הזהר:

שם בני־אלים מסלה אל דביר אלהי־חזיזים.

ימין ושמאל שם יתנוססו זבולי האלים הגדולים,

פתוחים לרוחה ומלאים המונים, לשכנם ידרשו;

דלת האלים מס ביבזעיר שם זעיר שם ישכנו;

שם גם אדירי שחק וקציניו על־גפי מרומים

בנו בתיהם. אכן נורא המקום ואין זה –

ארהיב ואמר – כי אם גבעת פלטין לאלים.

אוו האלים להם אולם־שיש בירכתי ההיכל,

נשען על מטה־השן יופיע בראשם, יפיטר,

ראשו יניע ורעדו קוצות־תלתליו, ואתם

ירגזו מוסדות הארץ, הים וכל צבא־השמים.

אחר יפתח אל שפתיו ודבר ברוחו הקשה:

"אז בהתקומם טיטנים, צפעונים רגליהם, אף הדי

מאות ידיהם וללכד את כס השמים העפילו,

רגז לא ידע לבבי כרגז זה־עתה באני.

כי אם אכזרי ונורא אז היה צרנו, אך היתה

אחת משפחתו ואחת העדה, התגרו מלחמה.

עתה כי אקום, ואבדה תבל ומלואה עד אפסי

ימים רחוקים, בשאון שם ישא משבריו גראוס.

הוי פלגי שחת, מפכים בעמקי תחתיות! נשבעתי,

רבות נסיתי ואוחיל, אך כלה נחרצה מאתי,

התז הפצע, פן אתו הגויה גם כלה תספה!

אלי־תחתיות הן יש, אלילי־הכפר, בהם נימפות,

פבנים, סטירים וקהל סלונים השוכנים בהרים.

טרם לשבת בשחקי־הרם אחר כבוד לקחנום,

ישבו למצער שאננים בארץ נחלתם מתחת.

אכן, הוי שימו אל לבכם, היש כי ישבו לבטח,

אם גם עלי, ירה־ברקים מושל באלי־שמים,

חרש מזמות ליקאון איש־דמים, זה שמו עלי ארץ".

(**תרגם יהושוע פרידמן)**

ספרות “תקופת הכסף”    🔗

בשם זה רגילים לכנות את התקופה הנפתחת במותו של אוגוסטוס. שם זה שיש בו משהו מזלזול ניתן על אף העובדה, שאובידיוס החל ביצירתו בתקופה זו, שהיא האחרונה בתקופות הספרות הרומית. אנו רואים את סימני הירידה בכל שטחי החיים הספרותיים, והדבר מורגש גם ביצירותיהם של הכשרונות המזהירים ביותר. את סיבות ירידת התרבות אין לחפש בזרם רוחני זה או אחר, אלא במשבר הכללי של החברה המתבססת על משטר העבדים. משבר זה החריף והלך הביא בעקבותיו ירידה מוסרית כללית. התוכן הרוחני נתדלדל והלך. ההתפתחות החברתית פסחה על הרעיונות והאידיאלים, שנראו בתקופת הזוהר של רומא כנצחיים.

יבולה הספרותי של התקופה עצום מבחינת הכמות. רבים הם העוסקים בספרות, אך המשוררים והסופרים הללו פחותי חשיבות הם, ומעטים ביותר הכשרונות האמיתיים, שיצירותיהם ראויות להצטרף למורשה הגדולה של ספרות רומא.

בין מחברי הסאטירות יש להזכיר בראש וראשונה את יוּבאֶנאַליס ואת פאֶטרוניוס. הראשון הוא נציגה המובהק של הסאטירה השנונה, השני עלה לדרגת סופר חשוב בשל הרומן,סאטיריקון". מרציאליס

(40־104) הוא הסופר הגדול האחרון, שחיבר אפיגראמות. שיריו

אירוטיים ועשירים בתמונות רבות ממציאות החיים בימים ההם.

מארטיאליס: פוסטומוס למה תאמר…

פוסטומוס, למה תאמר: אחיה מחר, מחרתים"?

נא לי הגידה: מתי יאת אותו המחר?

מה מקומו של אותו המחר? היכן תקחהו"

אצל הפרתים הוא או הארמנים ילון?

הן הזקין המחר ההוא כפריאס או נסטור.

מה מחירו הגד לנו, למען נדע.

אל תחכה למחר! היום לו חיית – אחרת.

מי שחכמה בלבו, פוסטומוס, חי כבר אתמול.

לילה תבטיח הכל, כשיין מלאת בטנך.

בקר שכחת הכל. פוליו, בבקר שתה!

תאיס שניה שחורות, שני לקניה תלבנה,

כי תותבות שני־זו, לזו שניה שלה.

חמשה שירים

פלאקוּס שאול תשאלני איזוֹ נערה אתאו אני.

גם נוחה לשמע, גם סרבנית לא אחפוֹץ.

לי בת מידה בינונית תנעם, קצוות כי שנאתי;

אתאוה מכאיבה; לא אתאוה משביעה.

*

אם אזכור, בפיך ארבע שנים ראיתי

אליה, אך הפילון שתי התקפות השעוּל.

כל הימים מעתה השתעל תוכלי בלי פחד.

לא תפיל עוד דבר פה התקפה שלישית,

*

אף כי אוּשרת, לוּפוּס, – תעגם! אל תדע זאת פורטונה!

פן תאמר בלבה: “הן הוא כופה טובתי”.

*

מי שבוחר החצי תת ללינוּס שי מהלוות לו

כל הסך – בוחר רק החצי להפסיד.

*

לא אוהבך, סאבידיוּס, אך לא אוּכל לאמר למה

אך זאת אוּכל לאמור: לא אוהבך, אדוני.

(תרגם בנציון בנשלום)

סנקה    🔗

הדמות האופיינית ביותר של התקופה הוא סנקה (לספירה 65–4 לפני ס.): מחזאי, נואם, הוגה דעות ומשורר כאחד. הספרות האירופית המאוחרת יותר החשיבה את יצירותיו הבקורתיות, בעיקר בכל הנוגע לחוקי הדרמה. לחיבוריו הפילוסופיים היתה השפעה רבה על סופרים רבים של ימי הביניים.

קובץ 19 – תמונה 16: סנקה – מחזאי, נואם, הוגה דעות ומשורר

נולד בקורדובה, בדרום ספרד וחוּנך ברומה בימי שלטון נירון קיסר. הוא נערץ כיום בעיקר בגלל “כתבי מוסר”. בשעה שקלודיוס הפך רשמית לאל, תקף הסופר את הדבר בסאטירה חריפה. משום כך נאשם בבגידה במולדת והוכרח להתאבד. טאציטוס מתאר את המקרה לכל פרטיו.

סנקה חי בתקופת נירון קיסר. מתחת הסרפד עלה הדס – כפי שמציין אחד המבקרים – מאותו תחום־רשע, חתום לדראון עולם רועפים עלינו המים החיים של החכם הסטואי. השפה, בה נכתבו הדברים, היתה שפת שלטון עולם, שפת רומא האדירה, אשר לגיונותיה החריבו סמוך לכך את יהודה הקטנה. אך אותה מלכות שקעה ועברה מן העולם לאחר מאות אחדות בשנים וכתביו אלה של החכם, שהיה מן הנידונים למיתה, נשארו רעננים כביום כתיבתם. הדברים נכתבו בימי העולם העתיק, אולם התמיהה את הקורא המודרני העובדה שכאילו לא התיצב שום דבר בינינו לבין הסופר מלפני אלפיים שנה. רעיונותיו ומושגיו נכנסים בלבנו ומתישבים יפה בלי עקירה והנחה, בלי שום תרגום משפת תקופה אחת לשפת תקופה שניה. עומדים אנו במכתביו בעצם תחום האנושי כהוויתו. לפתע רואים אנו, כי פס כל חיץ – סדנא דזמן סדנא דאדם חד הוא. בשבעים וחמישה מכתבים של סנקה אל לוציליוס ידידו, צרורה תורה שלימה, המקיפה מלוא אדם ומלוא חיים. זהו שדה רוח שהצמיח את ידיעותיו מתוך כל לבטי המחשבה של העולם היווני־רומאי. אנו עומדים כאן בזקנותה של תרבות, שהגיעה לחכמה ולבינה. הננו על פסגה גבוהה שכולה רוח, מפרנסת את עצמה, הקובעת מרכזה בתוך עצמה. “על כל הדברים פרש שלוותו הלילה” מצטט סנקה פסוק של וירגיליוס ומעיד עליו לאמור: “טעה המשורר אין שלוה פרושה בלתי אם השכל פרש אותה. כי נפש האדם היא שמתקינה לו את הסביבה”. הנפש היא אוטונומית לחלוטין. היא מקור לעצמה ומחוז לעצמה. ממילא ניטלת שליטת המקרה על האדם. השלטון עובר אל השכל, אל החכמה. אין קץ לכוחה ותוקפה של הפילוסופיה בבטול השפעת המקרים. אין חץ אשר ימחץ אותה. יש מבצר לאדם כנגד פגעי הטבע ועריצות אדם, כנגד מזל האלים, כנגד החיים והמוות. “למה אתה שוהה המזל, צא הלחם בי, כי נכון אני”. אחר קריעת כל הלבושים, לאחר הפיכת כל קניני החיים לקליפות נפסדות לא נתערערו כמלוא הנימה האמונה, ההכרה והאחיזה ביסוד בלתי מעורער באדם – “החלק המובחר שבו”. לשמו ובשמו הוא מסלק את כל השאר כדברים אין חפץ בהם. “הכל הבלים” – קורא הוא, אך אינו מסיים “הכל הבל”.

הפילוסוף הסטואי הזה הציץ ולא נפגע. יתר על כן, הוא הציץ ונרפא. מחשבתו הנזירית נוטעת אופטימיות עליונה. הוא מלמדנו שהחיים אינם נפסדים אם אין אנו מפסידים אותם. בלי הפוגות הוא משיב את האבק מן החיים, כדי להעמידם בממשותם הטהורה. שיטתו היא כולה היגיינה רוחנית, תורת החיטוי של הנפש והחיים. השכל השולט כאן לא הורס, אלא בונה. הוא נעשה מורה דרך, הוא שוקד על תקנת האדם, הוא שוקל כל פסיעה אנושית, הוא מבקש אושר לאדם, אך לא אושר כפשוטו, כפי המורגל בפינו, אלא “אושר הנפש”. הוא, השכל, גוזר שתיקה על כל היצרים, הוא גוער בכל הדחיפות הבאות מן הבשר והדם. אך הוא חותר לשתף אליו את הרצון, את המאמץ, את הפעולה. זוהי מערכת מחשבות, שכולה עוברת למעשה, אין כאן ענין של “דרוש וקבל שכר”. “למה לכם להתלבט ולהתיגע בשאלות, אשר תבונה יתירה היא לבוז להם מאשר לפתור אותן”. אחת התועלת לפיו, אחת החובה, אחד האושר – תיקון המידות והנפש, השתלמות פנימית, חירות מוחלטת ממורא האדם ויד המקרה, כיבוש היצרים, הסתלקות ממותרות מדברים שאינם מחוייבי הטבע.

לא רוח של סיגוף דובר פה אלינו, אלא רוח פילוסופית, המכוונת עצמה להסיר בכל את התפל מן העיקר. “היושר ילמדנו, הוא קו שאין לעקמו. הוא אינו סובל הטייה”. הרע נפסד הוא, לא רק משום שהוא רע, אלא גם משום שאינו יסוד ועיקר. “הרע מתנגד לטבענו ושרשו במקום זר. לכן אפשר לגרש לעקור אותו, אבל משהו במקומו הוא מטע נאמן”. נפלא הדבר שזוהי שיטה מוסרית, בלי מורא השמים. סנקה מזכיר לעתים אלהים או את האלים, אך אינו משכין אותם במרומי בנינו המוסרי, האדם נושא אחריותו לא כלפי מוסד עליון לו, אלא כלפי נפשו בלבד. בנינו הוא כולו אנושי בלי החוד העליון התומך שחקים. מחשבתו דרוכה מאוד לא רק כלפי החיים, אלא כמובן גם כלפי המוות. אך גם המוות מטרידהו לא בחזיון מתפיסי, אלא כהפטרה של החיים, “קודם שזקנתי השתדלתי לחיים הגונים. עכשיו כשזקנתי אני צופה למיתה הגונה”.

זוהי מערכת מחשבת שבמרכזה עומד האדם ולא העולם, היחיד ולא הקיבוץ, “המשכיל” (איש תבונות) ולא איש העם. בתור תורת חיים לרבים היא נעלה מדי. בתור דרך תרבות היא אולי צרה מדי. בעל השיטה גופו איננו פרימיטיב רוחני, הוא נשען כאמור על כל התרבות היוונית־הרומית, הוא חובב ספר במתיקות רבה הוא מספר על כך:

זוהר השמש ניסה לגנוב לבבי, הרעב התעורר בקרבי, העננים איימו כדי להפסיקני – ואני הוספתי לבלוע הספר עד תומו". הוא נאמן לתורתו ומזהיר: “אבל שים לבך וראה אם אין גם הקריאה בכתבי מחברים שונים וספרים מכל המינים – סימן לרוח נע ונד”.

ספר מכתביו לא נמנה על אותם הספרים שנועדו לגירויי נפש ושעשועי רוח בלבד. ספר מרפא הוא מן הספרים להועיל, מאותם מורי דרך ומורי החיים, שכל עצה אשר נקח מפיהם אינה מכזיבה לעולם, זה מאותם הספרים שמקראם צריך להיות לשיעורין למען לתת להם לדברים לרדת למעמקים ולהתאחד עם רוחנו, זהו ספר ששעתו בכל העתים ונסיבותיהן בין בשעה שרומא עמדה במלוא הידורה ובין כשרומא היתה אחוזה להבות, בין בימינו אלה.

לוציוס אנאוס סנקה: על ההשגחה האלוהית

מפני מה צרות רבות באות על הצדיקים? באמת לא תאונה לצדיק רעה לעולם, כי שני הפכים הם שאינם מתאחדים. כמו שכל הנהרות וכל זרמי הגשמים היורדים ממרום, עם המעינות בעלי סגולות רפואה הנובעים מתחת בעזוז כוח, אינם משנים אף במקצת את טעם מי הים, כן לא תוכלנה הצרות האופפות על גבר אמיץ־לב לשנות את תכונת רוחו. הוא נשאר נצב ולוחם ומושך את כל המעשים שיסייעו לחפצו, כי כוחו גדול מכל מה שסובב אותו. אין זאת אומרת, שאיננו מרגיש ביסורים; אבל הוא גובר עליהם. הוא נשאר שאנן ושליו ומתנשא על המקרים. הצרות הן לו כעבודות חנוך ותרגילים. הן כל גבר ובעל רוח נדיבה שואף לעבודות הגונות ונכון למפעלים כבירים, אפילו אם סכנה כרוכה בהם. לכל שוקד על עבודה, הבטלה היא בעונש. אנחנו רואים את המתגוששים, החפצים להרבות את גבורתם, שהם מתאבקים ככל האפשר בגבורים מצויינים, ודורשים ממתנגדיהם שהם מתכוונים להתחרות עמהם, שישתמשו בכוחם היותר גדול. רצוי להם שהם מוכים ונפצעים, ואם אינם מוצאים יחידים שוים להאבק עמהם, הם מתחרים בלוחמים מרובים. מעלת איש נחלשה, כשאינה באה לידי נסיון. את כוחה וגבורתה היא מראה במה שהיא יכולה לסבול. דע לך, כי ממש כן צריכים להתנהג הטובים והישרים, למען לא יפחדו מגורל קשה ולא יתאוננו על גזרה רעה. יגיע עליהם מה שיגיע – את הכל יחשבו לטובה, וגם יהפכו לטובה. אין גם השאלה: מה אתה סובל? כי אם: איך אתה סובל? הלא תראה, כי הבדל יש בין החיבה של האבות ובין החיבה של האמהות לילדיהם, הללו חפצים שיתרגלו בניהם לעבודה באביב ימיהם, אין מניחים אותם לשבת בטלים אפילו בימי חופש, מכריחים אותם לעבוד בזיעת אפם וכשדמעות נושרות מעיניהם, בעת אשר האמהות חפצות לשאת את ילדיהן בחיקן, להחביא אותם בצל, להציל אותם מדמעה, מיגון ומעבודה קשה. והנה הדעה האלהית ביחס לטובים ולישרים היא ברוח האבות. חובב אותם אלהים מאד ואומר: עמלו נא ויסבלו צרות ומכאובים, למען ירכשו להם גבורה! מפוטם נעשה רפה־כוח וחולה לא רק בכל עבודה, כי אם בתנועה לבד ולבסוף גם מכובד משא גופו עצמו. האושר שלא חובל מעולם לא יוכל נשוא פגע, אבל במקום שאדם רב ריב תמידי בפגעים רעים, הוא התחזק על־ידי תלאותיו ולא יסוג עוד אחור מפני כל צרה שתבוא; ואפילו אך נפל, יוסיף להלחם כשהוא כורע על ברכיו. אתה מתפלא על אשר האלוהים, באהבתו הרבה לטובים ובחפצו שיעלו במעלות ויתרוממו ככל האפשר, חולק להם גורל, שצריכים הם להתחנך לשאת אותו? בעיני לא יפלא. יש אשר עולה הרצון לפניו והוא צופה ורואה אנשים גדולים נאבקים בצרה שבאה עליהם. הן גם אנחנו מוצאים עונג לפעמים בראותנו עלם מלא רוח־עז פוגע בחניתו בחיה רעה שהתנפלה עליו, או עומד לבלי־חת בשעה אשר אריה מזנק לקראתו, והמחזה הוא יותר נעים במידה שהעושה זאת הוא יותר נכבד לנו. אין חפצי לאמר, כי אלה הם מעשים היכולים למשוך עליהם מבטי־אל; הן ילדותיים הם וראויים רק בשעשועים לאנשים קלי דעת. אבל זה הוא מחזה נכבד וראוי שישקיף עליו אלהים ביותו עוסק בפעלו, וזה הוא זוג כדאי לרצון אלהים: אדם חזק נלחם בגורלו הקשה, אפילו אם צעמו גרם לזה. אני אומר, כי לא יוכל אל־עליון למצוא דבר יותר יפה בעולם, אם רק חפץ הוא לשים לב לזה, ממחזה אדם כמו קאטו העומד הכן אף אחרי אשר בני סיעתו נפלו כמה פעמים, ומרים ראש בגאון בתוך משואות המדינה. אפילו אם יכרעו הכל תחת עול מושל יחיד, – הוא אומר, – אפילו אם הלגיונות סובבים כל הארץ והאניות שומרות נתיבות הימים וחיל ציזאר סוגר כל השערים – לקאטו יש מוצא! בידו האחת יעשה לו נתיבה רחבה לחופש; החרב הזאת, אשר נשארה טהורה ובלי כתם גם בימי מלחמת האזרחים, היא תפעל עתה פעולה טובה ונדיבה; את החופש אשר לא יכלה לרכוש למולדת – אותו תרכוש למען קאטו! קרבי, נפשי, למפעל הזה, אשר כבר רבות בו הגית, והחלצי מכל הענינים האנושיים. הנה כבר גם פטריוס ויובא התחרו זה בזה ויפלו חללים איש ביד רעהו. ברית נעלה היא שנאלצו לכרות, ברית גבורים; אבל אין גם כמוה ראויה למעלתו. לא לכבוד הוא לקאטו לבקש מאיש אחר את המות, כמו שלא יבקש ממי שיהיה את החיים כמתנת חסד". ברור הדבר, כי בששון השקיפו האלהים, איך אדם זה הנוקם נקמת עצמו בעודו דואג להצלת אחרים, המורה את הדרך לנמלטים ועוסק בלמודיו עוד באישון לילה, תקע פתאום את חרבו לתוך לבו הנבר ויבחר להוציא בידו את בני מעיו ולשלח מקרבו לחופשי את כוח־החיים הטהור, לבל יחלל אותו מגע הברזל. מטעם זה אני חושב גם, שלא היה הפצע נאמן מספיק בתחילה: לאלהים החיים הקיימים לא היה די לראות פעם אחת את קאטו. עוד עכבו את צדקתו, קראו אותה לחזרה, למען תתראה כתפקיד יותר קשה. כי אין הגבורה רבה כל־כך למסור נפשו למות, כמו לחזור ולבקש אותו. למה לא יביטו אלהים בחניכם היוצא והולך לו באופן כה ראוי לכבוד ולזכרון? המות מרומם את האנשים, אשר את אחריתם מהללים גם המתיראים מפניו.

ועתה אני חפץ להוכיח בהמשך דברי, כי מה שנראה כדבר רע אינו כן באמת. בתחילה אני אומר, כי מה שאתה קורא פגע קשה וגזרה רעה אשר אתה קץ מפניה, דבר זה הוא לטובת האדם אשר התרחש לו, וגם לטובת הכלל, אשר לו דואגים האלהים יותר מאשר ליחידים. ועל זה אוסיף, כי הפגעים באים על בני־אדם לרצונם, וכי אף אם אינם רוצים בהם, ראויים הם לפגעים. עם זה אבאר גם, כי מאורעות אלה הם תוצאות גזרה הבאה בצדק על אנשים ישרים, על־פי אותו החוק בעצמו שהאנשים ההם ישרים ולבסוף אוכיח, שאין צורך כלל להמלא רחמים על גורל אדם כשר; כי אמנם יכול הוא להחשב אומלל, אבל לא יוכל להיות אומלל.

מכל מה שאני טוען, נראה ביותר חמור המאמר הראשון, כי הפגעים שאנחנו מתיראים ומפחדים מפניהם הם באמת לטובתנו. על זה תשיבני: “וכי לטובתך הוא לסבול עונש גלות, לבוא לידי עניות, לידי שכול ואלמון ולחרפות וחרם?” – אבל אם יפלא בעיניך, כי צרות כאלה יכולות להיות לטובה, תצטרך גם להתפלא על כי לפעמים ברזל ואש, ואפילו גם רעב וצמא מביאים מרפא לאדם. וכאשר תורינה אותך מחשבותיך, כי לצורך אפואה יש אשר חותכים עצמות או מוציאים אותן מן הגויה וחולצים ממנה גידים וחותכים אברים, אם אי־אפשר להם להתקיים מבלי שיאבד כל הגוף, אז תסכים גם, כי נכוחים דברי, כי יש פגעים רעים מתרחשים לטובה – בודאי כמו שיש גם מקרים רצויים ומשובחים, אשר הם לאסונם של האנשים אשר שמחו עליהם, ודומים למלוא בטנם של הזוללים והסובאים ושאר התענוגים המחישים את המות. בין הדברים הנעלים אשר אמר החכם דמטריוס עוד חדש בזכרוני ומצלצל באזני המאמר: “אין דבר נראה לי יותר אומלל מן האדם אשר לא באה עליו צרה מימיו”. לאדם כזה לא ניתנה אפשרות להתגלות. אף אם את הכל מצא כפי תשוקתו, ועוד קודם אשר הביע את תשוקתו, בכל זאת משפט קשה חרצו עליו האלהים: הוא לא נראה להם כדאי שיגבר אף פעם אחת על מזלו,על היסורים הללו, אשר דוקא לאדם נבזה מוג־לב אינם קרבים, כאילו רוצים לאמר: למה לנו להתחרות במתנגד כזה? הן מהרה יפול כלי זינו מידו. אין צורך להראות גבורתנו נגד אדם כזה; כאשר רק נאיים עליו קצת, יברח. הוא ילאה, כאשר אך נשים פנים בו. עלינו לבקש מתנגד אחר למען האבק בו, כי חרפה היא להלחם באדם נכון להיות מנוצח. לבזיון חושב לו בעל־הסייף (“גלאדיאטור”, נלחם באצטדיון) שילחם עם חלש ממנו. כי יודע הוא, שאין תפארת בנצחון אם רוכשים אותו בלי סכנה. כן עושה גם המזל (– מלה משמשת גם להצלחה, אבל בהמשך הזה: נסיון ופגע ומקרה קשה בחיים). הוא מבקש לו את היותר חזקים וראויים לו, עובר על אחרים בגועל נפש, מתגרה רק במי שהוא קשה־עורף ועומד זקוף וכנגדו הוא מנסה את כוחו. הוא מנסה באש את מוציוס (סציבולא), בעניות את פבריציוס, בגלות את רוטיליוס, ברעל את סוקרטס, ובמות את קאטו. אין אדם נעשה למופת זולתי על־ידי פגע רע. האם אומלל הוא מוציוס, כשיד־ימינו שלוחה אל האש אשר לאויביו והוא סובל ברצונו את עונש שגיאתו? האם בעבור אשר בידו השרופה באש הוא מגרש את המלך, אחרי אשר ביד חזקה לא הצליח לעשות זאת? או אפשר יעלה על דעתך, כי אשרו היה יותר גדול, לוא היה מחמם את ידו בחיק אהובתו?

(תרגם אהרן קמינקא)

טאציטוס    🔗

באותה תקופה חי סופר גדול, שיצירת חייו היא אחד הפרקים המזהירים בספרות רומא: טאציטוס (55־117). חיבוריו ההיסטוריים הם יצירות נעלות, שיש לראותן כשיא בכתיבת היסטוריה ברומא. הוא כתב חיבור חשוב להנצחת דמות חותנו יוליוס אגריקולה, וספר מפורסם על גרמניה. שני חיבוריו ההיסטוריים שזכו להערצת דורות מרובים הם “היסטוריה”, חיבור אשר בו הוא מגולל את פרשת המאורעות מימי מותו של נירון קיסר, שהסופר עצמו היה עד להם, והחיבור “אנאלס” מתאר את התקופה שבין מות אוגוסטוס עד ירידת נירון. אין בו בטאציטוס לא מן הסגנון הנוצץ והמזהיר האופייני לסנקה ולא מן הרומנטיקה של ליביוס. משפטיו מרוכזים וכבדים והולמים את דכאון הרוח האופייני לתקופת הקיסרות. בתיאורי רציחת אם, הרעלות, תככים, ומעשי שפלות מצטיירת לעינינו תמונה של שלטון העריצות, כשחיי אדם למן סינאטור האציל ועד העבד האחרון היו תלויים בשערה. “אבותינו היו עדים לגבול החירות, אנו למדנו להכיר את המידה הגדולה ביותר של העבדות”, כותב טאציטוס ב“אגריקולה”. הוא היה בן אצילים והתייצב לימין הסינאט בהוקיעו בהתרגשות עזה את שלטון הקיסרים שבאו בעקבות אוגוסטוס, שלטון שעשה שמות באצולה הרומאית.

טאציטוס, שכתב את ההיסטוריה שלו משנות 104 עד 109, בראשית המאה השניה לספה"צ, מתאר את הבית השני בצורה הבאה:

"בית המקדש מצטיין בעושרו לא פחות מאשר בתפארתו. חומות העיר הם מבצרו הראשון; ארמון המלך – השני; חומת המקום שעליו הוא עומד – השלישי.

פומפיאוס היה הרומאי הראשון שהכניע את היהודים. בזכות נצחונו הוא נכנס למקדש. דבר ידוע הוא שלא מצא בו שום תמונה, שום פסל ושום סמלים לאלהות; פנים הבית עשה רושם של כפה ריקה. המשכן היה בלתי מקושט ופשוט. בפקודת פומפיאוס הרסו את חומות העיר עד היסוד, אולם המקדש נשאר בשלימותו.

המקדש עצמו היה מבצר חזק, מעין מצודה. המבצרים נבנו בכשרון גמור ועלו באמנות ובמלאכה על שאר הבנינים. אף האיצטבאות שהקיפו את הבנין היו מבצר חזק.

טיטוס כבש עמדה שממנה יכלו מכונות המלחמה שלו לתקוף בהצלחה את האויב. המבואות להיכל היו פתוחים לפני לגיונות הגבורים. עוד היה הרצון בלבו להציל את המקדש ואף להגן על האנשים שהחזיקו בדת, שהוא (טיטוס) כמו כל רומאי, שללו אותה כאמונה תפלה ומסולפת…

טיטוס נוכח שמתינותו הביאה רק לאמוץ קשי־לבם (של הנצורים). הוא קרא למועצת המלחמה. דעתם של המפקדים העליונים היתה, כי רק הרס גמור של המקדש יביא שלום מתמיד. הם אמרו, כי הבנין שהיהודים עצמם שפכו בו דם, אינו צריך להחשב כמקום קדוש. זהו רק ארמון שהצבא מצא לו בו מפלט; ומכיון שהיהודים דחו את ההצעה להכנע, הרי יש למסור את המקום לזעמו של הצבא הנרגז. טיטוס הסכים לכל הצעות שרי צבאו, מלבד להרס החלק הפנימי של המקדש. את החלק הזה החליט להציל; אולם, כפי שמספר יוספוס, המועצה העליונה החליטה אחרת.

למחרת היום החלה ההתקפה הכללית.

הם אומרים, כי טיטוס שכינס את מועצתו, הצהיר שהענין הראשון שעליו יש להחליט הוא, אם עליהם להחריב את בית המקדש, מצבת־בנין גדולה זו. אחדים סברו, שלא נכון יהיה להרוס בנין מקודש, שיצאו לו מוניטין בין מפעלי אנוש; אם יחוסו עליו וישאירוהו, אז ישאירו לדורות עדות על מתינותם של הרומאים; ואם יהרסוהו, הרי יכתימו את שמה של רומא בכתם בל ימחה של אכזריות. לעומתם עמדו אחרים, בכללם טיטוס, בכל תוקף על זה שיש להרוס את הבנין, כדי להשמיד ביתר שלמות מעל האדמה את הדת היהודית"…

“חמור מזהב”

לוציוס אפוליוס היה הוגה דיעות לאטיני, נואם ומחבר רומאנים. הוא נולד בשנת 124 במאדאורה, אחת ממושבות אפריקה. אביו היה פקיד ממשלתי גבוה, כנראה, שופט, ושלח את בנו לאתונא להשתלם בתורת הנאום. הוא סיגל לעצמו את תורת אפלטון ואת השכלת תקופתו. הוא נדד ברחבי ממלכת רומא וקיים הרצאות בכל מקום. בשהותו באתונא אזל כספו וכדי למצוא פרנסתו הצטרף אל חבורות הוללים ובני בליעל. לאחר זמן עבר לרומא, למד שם פרקליטות והתפרסם במקצועו זה. מרומא חזר לאפריקה ונשא לו אשה עשירה. קרובי בעלה הראשון תבעוהו לדין בהאשימם אותו שבמעשי כשפים רכש את לב האשה. נאום ההגנה של אפוליאוס הוא תעודה משפטית ויצירה ריטורית מדרגה ראשונה, אך הוא משמש גם אספקלריה לאמונות ולדעות שרווחו בקרב בני דורו וסביבתו. אחרי כן נתמנה לשרת ככהן המושבה וכמפקח ציבורי.

נשתמרו מיצירותיו חיבורים רבים כגון “אפולוגיה”, נאום הסניגוריה שלו במשפט הנ“ל ו”פלורידה" תמצית הרצאותיו השונות בימי נדודיו. בין חיבוריו הפילוסופיים ראוי לציין החיבור “על אפלטון ועקרונותיו”, “על סוקראטס”; כיון שהושפע מתורת אפלטון זכה גם לתואר “פלאטוניקוס”. בספרו “על העולם” פירש את תורת אריסטו. יצירתו החשובה ביותר היא “גלגולים”, שנודעה יותר בשם “חמור הזהב”. לפנינו רומאן לאטיני, הכולל אחד עשר פרק, והוא הרומאן הלאטיני היחיד הידוע לנו. אין ספק, שמצויים ברומן זה יסודות אבטוביוגראפיים רבים. הוא מחרוזת של סיפורי מעשיות ואגדות השזורים זה מתוך זה, מסופרים בתום לב ובאירוניה דקה כאחת. לדעת מתרגם הרומאן לעברית הוא אביו של ה“דקאמרון”, הוא אבי הנובילה האירופית. מרבית הסיפורים האפיזודיים, שהמחבר שזרם לרקמת “חמור הזהב” אינם אלא סיפורי־עם ומהתלות פולקלוריסטיות ששמע ואגר במסעותיו המרובים. אם שמו של חיבור ידוע יותר מאשר שמות אחרים, הרי זה בזכות רוח השנינות וכשרון סיפורו של המחבר. אפוליאוס חי בתקופה, בה החלה הנצרות להתפשט ברחבי העולם ההליניסטי ולתקוף את התרבות האלילית. ספרו של אפוליאוס הקל והנעים, שנועד לבדר את שומעיו הוא סניגוריה נלהבת על התרבות ההליניסטית ועל ערכיה ולעג לנצרות. אהבתם של פסיכי וקופידון, המושפעת מתורתו של אפלטון, אינה דומה בשום פנים למושג האהבה הנוצרי. ואין פלא שהנצרות החרימה את הספר ונידתה אותו.

עלילות הרומאן

לוציוס, צעיר עשיר ושוחר הרפתקאות בא לתיסאליה בעיקר ללמוד סודות תורת הקסמים הרווחת שם. הוא מתנה אהבים עם שפחתה של קוסמת מפורסמת. המשפחה מתכוונת להפוך את לוציאוס לצפור, אולם בטעות היא מושחת אותו במשחת קסמים והופכת אותו לחמור. עם זאת נשמר בו שכלו האנושי. הרפתקאות מרובות וסבל־אין־קץ עוברים עליו עד שהאלה איזיס חוזרת והופכת אותו לבן אדם. לאות הכרת תודה מקדיש לוציאוס את חייו לאיזיס וסודות רבים מתגלים לו.

הנושא אינו מקורי, ואפוליאוס קיבלו מן הסופר לוקיוס איש פאטרה, אך סיפור זה אבד ולא הגיע אלינו. המחבר השתמש גם בסיפור אחר שנושאו דומה לנושא הסיפור הקודם, אולם הוא הרחיב את תחומי שני הסיפורים והעשירם במעשיות ואגדות. בכך עשה מעשה רב, שכן הציל משכחה אוצרות יקרים מתוך ספרות הנובילות של התקופה העתיקה. בהשתמשו בנובילות ובאפיזודות הפך את הסיפור לרומאן נרחב. אנו מוצאים אחדים מסיפוריו בכתבי בוקאצ’ו. הסיפור הנאה ביותר הוא תולדות אהבת אמור ופסיכי, פנינת הרוח הלאטינית המצטיינת בהרמוניה נדירה בין הצורה והתוכן. הסגנון הוא בארוק: מלאכותי, מקושט ומנופח. אין כאן האלגנציה של ציצרו; המחבר מאוהב בשפה והעלה את אמנות הסגנון לשיא. הוא מציג את עצמו לפני הקורא ב“התנצלות” זו:

“אם לא נתעה לבבך אחר שיגרתו של הסיפור המצרי, בו מתגלגלים יצורי אנוש בדמות חיות ועופות, ורק אחר עלילות שונות ומשונות ישובו אל מקורם, עתיד אתה להתענג על סיפור מוזר זה, שהוא מחרוזת מעשיות היתולים בסגנונה המקובל של מיליסיה, המסופרת מפי אך רק באזניך וקראתיה באזניך וקראתיה בשם גלגולים. הרשני נא להציג עצמי לפניך: אני לוקיוס אפוליאוס, יליד מדאורה אשר בצפון אפריקי, נצר לשורש יווני עתיק יחס. אבות אבותי שכנו בהר הימטטוס בקרבת אתונא, באפירה, אשר נקרא בעבר גליל קורינתוס בוטיינרוס אשר בלאקוניה. כל אלה הם מקומות, שזכו לתהילת נצח, מפי סופרים גדולים ונודעים ממני. בילדותי הובאתי לאתונא ללמוד את לשונה היוונית של אתיקה, אחר הלכתי לרומי ללמוד רומית. היתה זו מלאכה קשה ורבת יסורים מהיותי גר ונכרי ומאין לי מורים כהלכה. אני מקוה, כי תסלח לי על שלא עלה בידי להטביע את חותם רומי על סגנוני הספרותי. מכל מקום הרי ספורנו זה על כל תהפוכות מזגו ותחבולותיו הנו יווני באופיו עד כדי כך, שהייתי חוטא אילו כתביו רומית צחה”.

לוציוס מפוליוס: חמור הזהב

אצל הירקן ושר המאה

בין הקונים היה אחד ירקן מהשוק, אשר לרגליו הוטלתי במחיר חמשים אדרכמונים. היה זה סכום גדול בעיניו של האיש העלוב, אך הוא קיווה להשתכר אותו בחזרה בעבודה קשה ובאלצו אותי לעשות כמוהו. חייב אני לתאר את חיי בהיותו בשרותו. נוהג היה לנהלני אל השוק הקרוב מדי יום ביומו ועל גבי משא של ירקות ולאחר שהיה מוכרם היה עולה על גבי ושב לביתו. אז היה חופר תעלות ומשקה את צמחיו או גוחן עליהם, לשם עבודה זאת או אחרת, ואף פעם לא בטלו ידיו ממלאכה; אולם אנכי הייתי נח להנאתי כל היום. חיים אלה לא היו גרועים כלל וכלל, עד אשר הובילנו מעגל השנה מתקופת הבציר, תקופה נעימה עד מאד, אל חוג חרפו של קפריקורנוס על גשמי סופותיו וכפור לילותיו. אורוותי עמדה ללא דלת או גג ואנכי כמעט וקפאתי מקור, כי בעלי המסכן לא יכול היה לספק לי, אף לא לעצמו, תבן או שמיכות. מחסהו היחידי מפני מזג האויר היתה הסככה של מחסן כלי העבודה הקטן אשר שימש לו גם כבית. הליכה לשוק באותם הימים לא היתה תענוג רב, לא היו נעלים ברגלי, כדי להגן על פרסותי מפני החריצים החדים והקפואים אשר ניבעו בדרך או מחדודי הקרח, ותמיד יצאתי לדרכי ללא סעודת שחרית. אדוני ואנכי נחלקנו בפתנו, ואמנם היתה זאת פת זעומה עד מאד; לרוב היתה זאת חזרת קשה אשר העלתה זרע ונראתה כמטאטא, אכולת כפור, מסריחה, מלאה מיץ מר כלענה.

לילה אחד אפל איבד אחד האכרים מהכפר הסמוך את דרכו בחשכה, נרטב עד עצמותיו וירץ את סוסו היגע אל משכננו. אדוני קיבל אותו ברוחב לב ויעזור עמו ככל האפשר, אם יוקחו אל לב רוע מזג האויר והעניות בה היינו שרויים; לפחות יכול היה להנות משינה אשר כה נדרשה לו. למחרת היום הוכיח האיש, כי לא כפוי טובה הוא ויזמן את אדוני לבוא אל ביתו, אף הבטיח לתת לו מעט דגן, שמן, וצמד גרבי יין. אדוני שמח על ההצעה, לקח עמו שק לדגן, כמה בקבוקי עור ריקים בשביל השמן, וירכב עלי אל האחוזה שהיתה מרוחקת ממקומנו כדי שבע פרסאות. האכר היה מהלך לפנינו ובהגיענו למקומו הזמין את אדוני באדיבות להצטרף אליו לסעודה דשנה. בעודם שותים איש לחיי רעהו ומפטפטים בעליזות, קרה דבר מדהים עד מאד. תרנגולת אחת החלה להתרוצץ בחצר ולקרקר בקול כאילו עמדה להטיל ביצה. האכר ראה אותה ואמר: “נערה טובה הנך, את מטילה ביצים יותר מכל תרנגולת אחרת באחוזה. מזה חדשים מספר הנך מטילה ביצה ליום, ועתה רואה אנכי כי עז חפצך להגיש לנו משהו לסעודה… הוי, הנער!” קרא לאחד מעבדיו – שים נא את הסל בקרן זווית, שם נוהגת היא להטיל את ביציה.

הסל הושם במקומו, אך התרנגולת מאנה להכנס לתוכו. תחת זאת, חשה אל אדוניה והטילה משהו לרגליו. אולם לא היתה זאת ביצה אלא חזיון בלהות; אפרוח שנוצתו צימחה, עם הצפרנים, עינים וכל שאר האברים, אשר החל מיד לרוץ ולנקר אחר אמו.

מיד לאחר זאת קרה עוד פלא, כה מדהים עד כדי להעלות זיעה בבשרו של אמיץ בגיבורים: רצפת האבן שמתחת לשולחן נתבקעה ונפערה לתהום עמוקה, ונחל של דם היה מבעבע בתוכה, אשר נטפים ממנו ניתזו על הספלים וכלי השולחן. בעוד הכל מתבוננים בזוועה ובבעתה בתופעה הנוראה, תמהים לבשורה אשר תביא עמה, והנה הופיע אחד העבדים בחפזון מן המרתף, ובפיו בשורה, כי היין, אשר תסס זה מכבר, החל עולה על גדותיו בכדים ולהשפך על רצפת המרתף, כאילו הובערה אש גדולה מתחתיו. זאת ועוד אחרת. כי הנה הופיעה עדת חולדות אל הבית, גוררת עמה נחש מת פנימה, ולבסוף, צפרדע קטנה קפצה מפיו של כלב הרועים, ואילו זקן, שניצב לידו, הסתער על הכלב וינשכנו ברגונו נשיכה קטלנית. השתלשלות המאורעות הנוראה הטילה מבוכה כה עזה בלב האכר ומשפחתו עד כי נבצר מהם להבין את המתרחש ולדעת מה עליהם לעשות. אין ספק כי חייבים היו לשכך את חמת האלים בקרבן, אך באיזה מין קרבן? איזה מאותם הנפלאות היה הנכבד ביותר? איזה מהם היה ראשון במעלה לגביהם, ואיזה מהם אפשר היה להניח לטיפול מאוחר יותר? הם ישבו נבוכים, לוטשים עינים ופעורי פה, נכונים לקראת הרע מכל.

לבסוף הופיע עוד עבד במרוצה ובפיו בשורת פורענות חדשה. וזאת לדעת כי האכר היה אב גאה לשלושה בנים, אשר עתה בגרו, אף קיבלו חינוך מעולה והיו מכובדים על הכל. ידיד היה להם מזה עת רבה והוא שכן עני, אשר בקתתו נצבה סמוך לאחוזתו של אציל צעיר אחד. אותו אציל נהג להשתמש לרעה בכח שנתנו בידו כספו וקשרי משפחתו. הוא העסיק עדה גדולה של משרתים ועבדים, שלט ביד חזקה ובמחוז כולו, ובעת האחרונה היה נוהג בשכנו העני ביד קשה. טובח את כבשיו, מניס את השוורים, ורומס את שדותיו. עתה מנסה היה לגרשו מהסתפח בנחלתו, בטענה כוזבת כי שייכת היא לתחום אחוזתו.

האיש העני, על אף היותו נוח מזג ובלתי תקפני, לא אבה להיות לבז לשכנו העשיר ורודף הבצע וישאל את ידידיו לעזור עמו לקבוע את תחומי נחלת אבותיו; אף אמר להם, כי מקווה הוא שתספיק לו כדי אחוזת קבר. בין אותם הידידים היו שלושת האחים אשר ראו את מצוקתו הרבה ויגמרו אומר לעזור עמו ככל יכולתם. אך האציל היה כה תקיף ומרושע במגמתו לרעוץ את האיש העני, עד כי תחת להבהל או להתרשם מבואם של אזרחים כה רבים, סרב לוותר על טענותיו הכוזבות. אף לא נזהר לשמור על לשונו מדברי חרפות וגדופים. הם הציעו עצמם כמתווכים, אף העירוהו בנימוס, כי אין זה הוגן לרשת בכח נחלת זרים; אך למרות הפצרותיהם הנכוחות הוסיף להעליבם ולבסוף נשבע כי טוב לו ולמשפחתו למות מאשר לסבול התערבות כל שהיא – ולעזאזל כל המתווכים וכל עדת המתערכים בריב לא להם!

“הוי, עבדים”, צעק, “קחו את הברנש באזניו, גרשוהו מכאן ובל יעז להראות את פרצופו במקומותינו עוד הפעם”.

כולם נדהמו מהשערוריה, אחד מהאחים פתח את פיו ויאמר לאציל, כי למרות עשרו הנה לא יבהל איש מאיומיו. את דבריו, כך אמר, משחת הוא לריק: החוק הנו כה אנושי עד כי אף האיש העני ביותר זכאי לפיצוי על הסגת גבול מצד שכן יהיר.

דברים אלה היו כשמן למדורה, או כשבט עברה לרוחות הנקמה: האציל נמלא זעם וחרון עד טרוף. ארור אתה וארור החוק! צווח, ויצווה על אנשיו להתיר את כל הכלבים באחוזתו, כלבי שמירה, כלבי רועים וכלבים מכלבים שונים – כולם חיות צמאות לדם, אשר אומנו לכרסם את נבלות החיות אשר מתו בשדות ולנעוץ את שיניהם ברגליהם של עוברי אורח ולתפוש בהם בחזקה.

עליהם נערים! צעקו הרועים, הכלבים השתערו בנביחת אימים, על תומכיו של האיש העני ויחלו לנשוך בהם. האנשים ניסו להמלט, אך הכלבים רדפו אחריהם, וככל שמיהרו לרוץ, כך התקיפום הכלבים יותר בחמת זעם, הצעיר משלושת האחים מעד במרוצתו וכבץ את אצבעותיו באחת האבנים. הוא נפל ארצה, והכלבים זינקו עליו באכזריות, קרעו מעליו נתחי בשר עד העצמות ויאכלום בכל פה. האחרים שמעו את זעקותיו ויחושו לעזרתו, מכסים על יד שמאלם בכנף אדרתם ומיידים אבנים גדולות, כדי להניס את הכלבים. אך נבצר מאתם לעשות מאומה. פריצי החיות הריחו דם ושוב לא ניתן לעצרם, כך נקרע האיש לגזרים לעיני כל. דבריו האחרונים היו: “קחו את נקמתי, אחי!”.

מבלי לחשוב על תוצאות מעשיהם השתערו האחים על האציל מוג הלב וירגמוהו באבנים. אך הוא היה מנוסה בכמו אלה ולא על נקלה ניתן להכניעו. הוא עורר את חניתו על אחד מהם ויתקענה בגופו בכל כוח; אולם, אף על פי שנפצע פצעי מות, הנה עדיין לא נפל. להב החנית נתקע באדמה מצדו השני, ועמו מרבית הנצב, וכך היה עומד מסומר לאדמה ומתפתל במכאוביו, וגופו ניצב מעל האדמה. אז חש אחד המשרתים, ברנש גבה־קומה וכביר כח, והטיל אבן על האח הנותר ממרחק, בנסותו להוציא את זרועו מכלל פעולה. האבן אך נגעה באצבעותיו והתחלקה, אך כולם חשבו, כי נפגע פגיעה אנושה, והוא הדבר אשר נתן לצעיר בעל השכל השנון את ההזדמנות לנקום את נקמת אחיו. בהעמידו פנים כאילו זרועו שתקה, קרא אל עבר האציל: "הטוב טוב לך, לך והתענג על נצחונך המזהיר על כל משפחתנו, השבע את לבך השואף נקם בדם שני אחי ובדמי! וכלה את מלאכתך הנתעבת בעודה בעיצומה: שוּר, אחד או שנים מאזרחינו עדיין מוטלים המומים על האדמה שם. אך זאת תזכור: כי בהשליכך את ידידי המסכן מבקתתו, הנה ככל שתרחיב את גבולות נחלתך, תמיד יהיו לך שכנים אלה או אחרים. בינתיים, בר מזל אתה, כי אכן ארורה דלדלה את זרועי ועתה היא רפת אונים, לבטח הייתי משתמש בה, כדי לכרות את ראשך מעליך.

האציל הנגז שלף את חרבו וישתער קדימה, נכון לשים לו קץ באבחת חרב אחת. אולם אשר קרה היה בלתי צפוי לחלוטין. הוא אסר קרב על איש טוב ממנו. ידו האוחזת בחרב נלפתה לפיתה איתנה, החרב נלקחה ממנו, והוא הוכה בה בראשו שוב ושוב עד כי נשמתו הרעה נפרדה מגופו.

המשרתים חשו לעזרתו, אך המנצח היה זריז מהם, החרב, בעודה נוטפת מדם האציל, שימשה לו כדי לחתוך את גרונו.

אלה היו הבשורות אשר עליהן העידו האותות והמופתים. האכר, אשר לבבו נשבר מנטל הפגעים, לא יכול היה להוציא הגה מפיו, אף לא להוריד דמעה. הוא לקח בידו את הסכין אשר זה עתה בצע בו גבינה למען אורחיו, ויתקענה בצוארו, כאשר עשה בנו בחרב האציל. אחר נפל ופניו על השולחן והדם אשר קלח מעורקיו מחה את כתמי הדם אשר ניתז מהמעין שמתחת לרצפה.

אדוני ניחם את כל הנוכחים על קצה הנורא והפתאומי של משפּחת מארחו. מרה היתה אכזבתו על שלא ניתן לו למלא את שקיו ואת בקבוקיו, אולם הוא הוכיח, כי אינו כפוי טובה על הסעודה שניתנה לו, בשפכו דמעות כמים ובפרשו את ידיו הריקות. אחר עלה על גבי וישב לביתו בדרך אשר באנו בה.

היה זה מסע במזל ביש. בדרך עצר אותנו חייל רומאי גבה קומה, שר המאה, וישאל את אדוני בנימה של יהירות: “לאן זה תרכב על חמור גרם זה?” אדוני היה עדיין נבוך ומבולבל מהאותות והמופתים אשר זה עתה ראה בעיניו, אף לא הבין רומית, על כן התעלם מהשאלה והמשיך בדרכו. שתיקתו העליבה את שר המאה, והלה לא יכול היה להמנע מלחבוט על ראשו במקל של גפן ולהפילו מעלי. אז השיב אדוני בקול ענוֹת חלושה: “צר לי אדוני, אינני שומע את לשונך, על כן לא אדע מה חפצך”.

זאת הפעם דיבר שר המאה יונית: “לאן תרכב על זה החמור?”

“אל הכפר הסמוך”.

“ובכן, הנו דרוש לי. יש לשאת את חפציו של המפקד מהמצודה וחסרות לנו בהמות משא”. הוא תפש ברסני ויחל לנהלני אחורנית לאורך הדרך.

במחותו את הדם אשר קלח מפניו ממכת המקל, ביקש אדוני מאת שר המאה לנהוג בו באורח יותר ידידותי. “ואם כזאת תעשה, אדוני,” כך אמר, בטוחני, כי תביא עליו טובה רבה. אך כך ואם כך, חמור זה הנו עצל ונרפה, אף חולה הוא באותה מחלה ארורה, אדוני, הנקראת חלי הנופלים. כל אשר יש בכחו לעשות הוא לשאת על גבו כמה צרורות של חציר אל השוק מבקתתי הקטנה; לעת קץ המסע כמעט יפח את נשמתו. העמס עליו מטען של ממש ותשבור את לבו".

אולם החייל האכזר לא אבה לשמוע לדבריו. כאשר נוכח אדוני לדעת כי מנוי וגמור עמו לגנבני, וכי החליף את אחיזתו בענף הגפן ועתה נכון היה למחוץ ראשו בקצהו המשומש, עשה מעשה נואש בהעמידו פנים כאילו כרע על ברכיו בתחינה לרגלי החייל, משך אותו בחזקה בשתי רגליו, הטילהו ארצה וראשו נחבט בחזקה. אחר השתער עליו, ויחל להכותו בכל אשר השיגה ידו – בפנים, בזרועות ובצלעות – מתחילה באגרופיו ובמרפקיו ואחר באבן אשר עקר מהדרך. בהיותו מוטל על האדמה, לא יכול היה שר המאה לגלות כל התנגדות; כל אשר היה בכחו לעשות היה להשמיע איומים נוראים על דבר העונש אשר ישית על אדוני כאשר אך יקום על רגליו שוב. הוא נשבע כי יבתק את אדוני בחרבו לגזרים.

דברים אלה היו לאדוני אזהרה בעתה; הוא חטף את החרב מתערה, והשליכה רחוק כאשר יכול ויפלא את מכותיו של שר המאה ביתר שאת. עתה היה מוטל על גבו כה חבוּט ופצוּע עד אשר לא יכול היה למוּש ממקומו וכל תקותו להשאר בחיים היתה להעמיד פני מת. אז לקח אדוני את החרב, עלה על גבי, וידהירני חיש קל בחזרה את הכפר. מהיותו חושש לבוא אל ביתו, לפחות באותה שעה, רכב עלי אל ביתו של אחד מידידיו, חנווני, שם ספר את המוצאות אותו עם שר המאה וביקש את חסותו, “אנא הצפּן אותי ואת חמורי במקום מבטחים ליומים עד יעבור זעם. אם יתפסוני ויהרגוני”.

החנווני היה נכון מיד לעזור לו למען הידידות הנושנה. הם קשרו את רגלי ויסחבוני בגרם המעלות אל חדר העליה, אך אדוני נשאר בחנות אשר בקומה התחתונה, שם התחבא בתוך אחד הארגזים ויסגור עליו את המכסה.

בינתיים, כפי שנודע לי לאחר מכן, הלך שר המאה הלך ומעד אל הכפר כאיש הלום יין, המום מכאב ונשען בכבדות על מטהו. הגאווה מנעה ממנו לספר לאנשי הכפר את ספר המפּלה המבישה אשר נחל מידי אדוני, על כן בלע חרש את חרפתו. בינתיים פּגש כמה מידידיו, והם יעצוהו להסגר לזמן מה בקסרקטין. לא זאת בלבד שעלול הוא לאבד את כבודו כחייל אם יוודע כי אחד הירקנים אשר בשוק היכהו אף גבר עליו, אלא שאבדן חרבו כמוהו כעריקה לפי חוקי הצבא, ודינו כדין הפרת שבועת האמונים אשר נשבע לקיסר. הם היו נכונים לתוּר אחר אדוני ואחרי, אם ינתן להם תאורנו, ולנקום את נקמת כבוד הלגיון המחולל.

כפי שניתן היה לצפות, הסגירנו שכן אכזרי; על כן הלכו אל השופט ויאמרו לו, כי איבדו על אם הדרך גביע יקר ערך, רכושו של מפקדם, וכי אחד הירקנים אשר בשוק מצאהו, סרב להחזירו ועתה מסתתר הוא בביתו של אחד השכנים. השופט רשם לפניו את שמו של הקצין, ועוד פרטים שונים, אחר בא אל דלת החנות, שם הכריז בקול, כי יש לו כל הסיבות להאמין, כי אנו מסתתרים בקרבת מקום, וכי לא ימסור בעל הבית את אדוני לידי החוק צפוי הוא למשפט מוות על מתן מחסה לפושע.

החנווני היה איש אמיץ לב וידיד נאמן; הוא השיב, כי לא ידוע לו מאומה אודותינו וכי לא ראה את אדוני מזה כמה ימים. אולם החיילים, אשר נשבעו בשמו של הקיסר, עמדו בתוקף על דעתם כי אדוני מסתתר בזה הבית ובשום מקום זולתו. אז נאוֹת השופט לערוך חיפוש מדוקדק במקום, ולהווכח מה מידת האמת בהכחשתו העקשנית של החנווני. הוא שלח פּנימה את השוטרים ועוד כמה פקידים ועמם צו לחפש בבית מן המסד עד הטפחות; אך הם חזרו והודיעו כי לא מצאו כל חמור או אדם, לא למעלה ולא למטה. הויכוח החל להתלהט משני הצדדים, החיילים נשבעו בשם הקיסר כי ידוע להם לבטח שאנו מסתתרים כאן, החנווני נשבע בכל אלי האולימפוס כי אך שקר בפיהם.

הייתי חמור מאד סקרני וחסר מנוחה, כידוע לכם, ובשמעי קולות נרגזים בוקעים מבחוץ, מתחתי את צוארי קצת מחוץ לחלון חדר העליה, כדי להווכח באם אוכל, מה כל המהומה הזאת. קרה כי אחד החיילים נשא את עיניו למעלה באותו רגע, הוא עמד במקום ממנו לא יכול היה לראותני, אך ראה את צל ראשי ואזני אשר הוטל על קיר הבית הסמוך. “שורו, הביטו!” אמר. כל החיילים נזעקו, פרצו אל החנות, חשו בגרם המעלות אל מקום מחבואי ויסחבוני למטה. אחר ערכו חיפוש מדוקדק בחנות עצמה, וכאשר פתחו את הארגז, מצאו שם את אדוני האומלל. הם סחבוהו משם אל השופט והוא נלקח אל בית הכלא באשמה כבדה של שוד קצין רומאי. דבר הציצי מהחלון שעשע כה את החיילים עד כי התלוצצו על כך ימים רבים; ואחד מהם צרף שני פתגמים נודעים² לאמרת כנף אחת: “הכל בשל צלו של חמור שהציץ”, אמרה שהיתה מאז למשל ולשנינה בכל רחבי הארץ. על אשר קרה את אדוני למחרת היום, או על המוצאות את ידידו החנווני, אין לי כל מושג, אך שר המאה אשר נענש כה על יהירותו לקחני מאצל האבוס אליו הייתי קשור. לא היה איש אשר ימנע בעדו מעשות זאת, הוא לקחני אל מקום אשר דומה עלי כי היה מקום לינתו, שם העמיס עלי משא לעייפה ויהפכני דמות צבאית. בראש התל של מטלטליו וציודו הציב כובע נחושת מנצנץ, שלט נחושת שנוצץ כה בחזקה עד כי הכאיב כל עין, וחנית בעלת ניצב ארוך עד מאד. תבנית זאת, אשר גרמה לנו להראות כגיס בזעיר אנפין הצועד בדרך, לא נכללה בהוראות הלגיון ונועדה רק כדי להפחיד את האזרחים. צלחנו את המישור בדרך משובחת ולבסוף הגענו אל עיר קטנה בה עצרנו, אך לא בפונדק כי אם בביתו של היועץ העירוני. שם הפקידני שר המאה בידי אחד העבדים ואץ להתיצב בפני מפקדו.

(תרגום: ע. קינן)

 

שקיעת הספרות הרומית    🔗

מה שבא אחרי כן אינו אלא התפוררותה המוחלטת של הספרות הרומית. במאה השניה מוצאים אנו אך יצירות מעטות, הראויות להיכלל במסכת הנפלאה של הספרות הרומית. הרומאן של אפוליוס: “חמור הזהב” הוא יצירתו החשובה ביותר של הדור. הפרק המספר את תולדות אמוֹר ופסיכה נקרא בהתלהבות מאות בשנים.

במאה השלישית והרביעית הקיץ הקץ על הממלכה הרומית הקלאסית. גם התרבות והספרות הידרדרו באותה ירידה שהשתלטה על הממלכה כולה. החברה, המדינה כולה, באה עדי משבר, שלא יכלה להתגבר עליו. התפשטות הממלכה פסקה עוד בראשית תקופת הקיסרות. מספר העבדים שהובאו לרומא הלך וירד, התפתחות החברה נעצרה והחלה ירידתה האיטית. האוכלוסיה החופשית נתדלדלה בשל המסים וההיטלים המרובים, עם העוני גברה גם מורת־רוחו של העם. במושבות רבות פרצו התמרדויות של הנדכאים. עמים בארבאריים החלו לפרוץ את גבולות הממלכה הנחלשת. במאה החמישית הקיץ הקץ. הממלכה הרומית התמוטטה כליל בגלל ההתמרדויות הפנימיות וההתקפות החיצוניות.

המצב הנואש, הדיכוי הגובר, המלחמות המתמידות, העוני והסבל חוללו שינוי בהשקפת עולמם של אנשים. האופטימיות האופינית לבן התקופה הקלאסית נעלמת. עבודת האלילים פסקה ואת מקומה תופסת הנצרוּת העולה מן המזרח. הדת החדשה הביעה תחילה תקוותיהם וכמיהתם של המוני הנדכאים, אולם פעולתה היתה רכרוכית וסבילה. הדת החדשה מבטיחה פיצוי על סבל החיים בעולם הבא. הנצרות שהתפשטה מעט מעט גם בחוגי המעמד השליט, התפשרה לבסוף עם המשטר הקיים והחלה לתמוך בו עד שנהפכה לדת השלטת בחברה הרומית המאוחרת ואחרי כן גם בחברה החדשה של ימי הביניים.

החלה תקופה חדשה בהיסטוריה, וגם הספרות האירופית החלה להתפּתח בכיוונים חדשים.

 

ימי הביניים    🔗

יסודות תרבות ימי הביניים    🔗

העמים שהרסו את הממלכה הרומית הניחו יסודות למדינות חדשות. רמי המעלה בחברה ריכזו בידם שטחי קרקעות מרובים ועבדים לאין ספור. הלוחמים הפשוטים קיבלו שטח קרקע לעיבוד. השירות הצבאי, המסים הכבדים למימון המלחמות המרובות העיקו ביותר על מעמד האכרים. האחוזות הקטנות לא יכלו לעמוד בהתחרותן של האחוזות הגדולות. משום כך הציעו רבים מן האיכרים את קרקעותיהם לבני האצולה ודרשו הגנה תמורתן. הם חזרו וקיבלו את קרקעותיהם בצורת חכירה, ותמורת השימוש בקרקע שלמו בחלק מן היבול בעבודה. האכרים החופשיים התחילו יורדים בסולם החברה והלכו הלוך והשתעבד.

שני המעמדות העיקריים של הפיאודאליזם הם בעלי האחוזות הגדולות והאריסים. בעלי האחוזות העבידו את העם בפרך וניצלו אותו. מורת־רוחם של האכרים עוררה מפעם לפעם התמרדויות האופייניות לכל תקופת ימי הביניים.

החברה הפיאודלית מבססת את שלטונה על בעלות הקרקע. המעמדות השונים של החברה מהווים פיראמידה. בעל האחוזות הראשון במעלה הוא המלך המחלק את הקרקעות לבעלי האחוזות הגדולות. הללו מעבירים את הקרקע כשכר שירות לבעלי האחוזות הקטנות. החברה הפיאודאלית ידעה לאחד את בני החברה השליטה, הבטיחה את שלטונם על מעמד השכירים המנוצל.

. אין זה מקרה, ששליטי ימי הבינים מקדישים מרבית זמנם למסעות צבאיים. הם עורכים מלחמות לשם הגנה על אחוזותיהם, לשם הגדלת רכושם ולשם שעבוּד שכיריהם. שליטי החברה הפיאודאלית, האבירים, נתחנכו בטירות, בהן קיבלו את השכלתם ולמדו את השימוש בנשק. יסוד היסודות באופיו של האביר הוא נאמנות מוחלטת לשליט והערצת סגולות החייל.

כנסיה ודת בתרבות ימי הביניים

לעומת תרבותה הפורחת של התקופה הקלאסית, נראית ראשית ימי הביניים ללא ספק כתקופת ירידה. רק חלק קטן מן התרבות הקלאסית עבר לימי הביניים. יצירת התרבות החדשה ארכה מאות שנים. אין לשכוח, שהכנסיה השתדלה לחנוק באיבה כל נטיה בשטח האמנות.

המדינות החדשות שקמו על הריסות הממלכה הרומית קיבלו את הדת הנוצרית בצירוף יסודות מסויימים של התרבות הקלאסית. הכנסיה מילאה תפקיד מכריע בחברה הפיאודאלית המתהווה. הכנסיה עצמה היתה בעלת שטחי קרקע עצומים, ומשום כך ייצגה את האינטרסים של המעמד השליט. הנצרות הורתה, שהשליט זכה בשררתו מידי האלוהים, שהחברה הקיימת היא נצחית ואין לחולל בה שום שינוי, הנדכאים חייבים להשלים עם גורלם ולשאת דומם את סבלם.

תרבות ראשית ימי הבינים הושפעה ביותר מן הכנסיה, ששימשה מעין גשר בין התרבות הקלאסית לבין רוח ימי הביניים. המנזרים היו מרכזי ההשכלה, שם פעלו בתי הספר, ושם הוקמו ספריות ובתי מלאכה להעתקת ספרים. רק הכמרים ידעו לקרוא ולכתוב.

הכנסיה הורתה, כי מטרת חייו של אדם עלי אדמות היא הבטחת אשרו בעולם הבא. אין העולם הזה אלא עמק הבכא, מעין פרוזדור לעולם הבא. הכנסיה ריכזה בידיה את המדע ואת הזכות להכרת העולם ואסרה את חקירות הטבע. מכאן נובעת התמימות האופיינית לימי הביניים והפירושים המיסטיים לתופעות החיים והטבע. כיוון שלדעת הכמורה פסולה השאיפה לכבוד ולתהילה, לא יפלא שספרות ימי הביניים אנונימית בראשיתה. האישיות אינה נראית אלא ברקע האחורי, והספרות אינה מבטאה חוויות אישיות, אלא רגשות קולקטיביים. בדרך כלל אין אנו יודעים את שם הסופר, ואין הסופר פועל מתוך חדוות היצירה האמנותית, אלא מתוך מגמה לבצע דבר המוצא חן בעיני הבורא. שפת הספרות בראשית ימי הביניים כמעט ללא יוצא מן הכלל לאטינית.

סוגיה הספרותיים החשובים ביותר של ספרות הכנסיה והדת

אגדות ומשלים

בימי הביניים רווחו אגדות, שנקראו בשם “לגנדה”, היינו “חומר קריאה”. מקור השם בעובדה, שבמנזרים רגילים היו לקרוא את האגדות הללו בשעת הארוחה. אלו הן מעשיות על גיבורים שעוּנו וזכו לתואר קדושים, סיפורי ניסים ונפלאות וכדומה. אגדות אלו כונסו לאחר זמן. החשוב בין קבצים אלה הוא הקובץ “אגדת הזהב”, שחובר במאה השלוש־עשרה.

האגדות הללו הן נכס התרבות האירופית. הן משקפות את תמימותו של בן ימי הביניים. מעשיות עשירות בדמיון וביסוד הפלאים, אולם הן מגלות לפעמים הסתכלות חריפה. האגדה מסתיימת תמיד בלקח מוסרי. חלקה החשוב ביותר הוא משום כך סיומה. המחברים הרבו להשתמש בדו־שיח, כדי לשמור על רעננות הסיפור.

המפורסמת ביותר באגדות אלו מספרת את תולדות בארלאם ויוזאפת. המלך מחנך את בנו בארמונו הנפלא הרחק משאון העולם. כוונתו להבטיח לו תענוגות בלבד ולמנוע כל מגע אל סבלות החיים: מחלה, זיקנה ומוות. בן המלך שואף לראות את העיר. לשוא מקשטים לפניו את הרחובות בפרחים. הוא נתקל בקבצן עיוור וזקן. גם פגר אדם מזדמן לו. מתוך שיחה עומד בן המלך על כך, שלגורל המוות צפוי אף הוא. על פי עצת מתבודד ישיש נוטש הוא את המלוכה ובוחר חיי בדידות ועוני. אגדה זו אינה נבדלת מן השאר. היא מתארת את החיים כקודרים ומבהילים. מעלימה את היופי, מחנכת לפרישה מן החיים, וכוונתה להכשיר את הנשמה לציוּת להוראות הדת. למעשה אין אגדה זו אלא עיבוד נוצרי של הספורים על בודהא, ואין זו הפעם היחידה, שאגדות אלו שואבות מאוצרות סיפורי המזרח.

תפקיד דומה מילאו בחיי הדת של התקופה גם המשלים. הכמרים המטיפים גיוונו במשלים אלה את דרשותיהם. אוסף המשלים הגדול ביותר הוא “דסטה רומאנורום” מן המאה השלוש־עשרה. לקח המשלים האלה הוא השפלת הגאוותנים ומפלת הקמצנים. משל מפורסם מספּר על מלך, אשר ברוב גאוותו ראה את עצמו כאלהים ואף נתיניו חשבוהו לאל, והנה בעת רחצו בנהר נגנבו בגדיו. מאז חדל העם לראותו כשליט.

הימנוני ימי הבינים

ההימנונים שימשו תחילה ביטוי לרגשותיהם הדתיים של המאמינים ונועדו לזמרה בכנסיה, ורק בתקופה מאוחרת יותר ביטאו חוויות אישיות. ההימנונים מגלים את עולם רגשותיו של בן ימי הביניים. שמחות ותענוגות החיים אינם ראויים לשמש נושא לזמרה. העיניים מכוונות כלפי שמים. כשהמחבר מגולל את עלבונותיו או את המכות שספק מיד האויב, כשהוא מבקש את מילוי משאלותיו, מצטירת לפנינו תמונת חיי יום־יום. כך מופיעים סימניהם הראשונים של חיים חילוניים בספרות הדתית. אף מריה הקדושה מופיעה כבשר ודם. מחבּרי ההימנונים חורגים לפעמים מן המסגרת המקובלת של ספרות ימי הביניים, המחייבת אלמוניות, ומגוללים בשיר את חוויותיהם האישיות. השיר נעשה תחת ידם מושלם יותר גם מבחינת הצורה. הם מקפידים בחומרה על המיקצב. בימים ההם מופיע אחד היסודות החשובים ביותר של השיר האירופי – החרוז.

הדראמה הדתית

ראשית הדראמה של ימי הביניים ב“משחקי־פנטומימה” שבוצעו בדרך כלל ליד המזבח, ונושאם היה ליל חג המולד, הופעת חכמי המזרח וכדומה, משחק המיסתורין חילוני יותר. נושאיו לקוחים מן התנ“ך ונתקלים אנו כאן במוטיבים כלליים. במאה השתים־עשרה, למשל, הציגו משחק על אדם וחוה, הכתוב בצורה חילונית מובהקת. ה”מיראקל" הצרפתי ממחיז סצינה מסויימת של אגדת פלאים. משחקים אלה הוצגו בככרות העיר.

שירת האבירות

אידיאל האבירות

במאה השתים־עשרה והשלוש־עשרה הגיעה התפּתחות החברה הפיאודאלית באירופה המערבית לקיצה. ראשי המשטר הפיאודאלי התעשרו במלחמות ועל ידי ניצול העם ושיעבודו. בעלי האחוזות הגדולות חיו חיי חצר מוקפים זוהר ותפארת. הדת שתבעה הינזרות ופרישות מהבלי העולם הזה שוב לא יכלה לשלוט ללא מצרים על רוח האדם. החברה הפיאודלית יצרה את האידיאל שלה – את האבירות. תכנו העיקרי של אידיאל זה היה טיפוח סגולות המלחמה. בהופעתו של אידיאל זה היה משום ראשית השחרור מתחת שלטון הדת. אמנם תחילה היו גם יסודות האבירות דתיים. האביר קרא עצמו חייל האלהים, היוצא לקרב נגד הכופרים. חוקים חמוּרים טבעו את אורח חייהם של האבירים ושל מסדרם, אולם מעט מעט נעלמה הרוח הדתית. בחצרות הפיאודלים נחשב כתפקידם החשוב ביותר של האבירים שירוּת הגבירות האצילות. ליד השימוש בחרב הם לומדים גם לפרוט על נבל, וזמרתם משבחת לא את הקרבות בלבד, אלא גם את יפי גבירותיהם.. הם יוצאים לתחרויות ספורטיביות ולהרפתקאות כששם הגבירה נישא בפיהם. בין זמרים אלה מוצאים אנו גם מבני המעמד הנמוך המביעים בשיר את מרירותם ואת יגונם.

האבירות שימשה סמל ומופת לחיים הפיאודליים. תפיסת ימי־הביניים ראתה באביר את סמל האצילות הנפשית והטוהר המוסרי, המגן ללא חת על האמת והצדק. השליטים שמרו בקפדנות על חוקי האבירות רק בינם לבין עצמם, אך הם לא חייבו לנהוג לפי חוקים אלה בבני אדם פשוטים.

שירת האבירים

מטפחי שירת האבירים בימי הביניים נקראו “טרוּבאדוּרים”. הם היו הראשונים שהשמיעו בימי הביניים את שבחם של חיי החולין, חיי־יום־יום. אחרי שירת האהבה של התקופה העתיקה שוב רואים אנו כאן מיזוג השירה והאהבה. הדור סבור כי רגש האהבה בלבד עשוי להפוך אדם למשורר. הספרות האירופית צועדת בבטוי רגשות האהבה במשך תקופה ארוכה בעקבות הטרובאדורים.

מולדתם של משוררים אלה היא פרובאנס בדרום צרפת, המחוז העשיר ביותר בצרפת של המאה השתים־עשרה. איזור זה התפּתח בצורה עצמאית אחר התפוררותה של המדינה הגדולה הראשונה בימי הביניים, ממלכת הפראנקים. המשטר הפיאודאלי אינו חוסם את הדרך בפני התפּתחות הערים, והמסחר המתנהל עם המזרח מעשיר את מעמד האזרחים העירוניים. האיזור עצמאי עד כדי כך, שהוא מפתח אף שפה משלו, שפה המבוססת על הלאטינית. התפּתחות שירת האהבה החילונית דוחקת את רגלי השקפת העולם הדתית. הכנסיה אנוסה לסגת מפני תנועות של כופרים שקמו בפרובאנס. כופרים אלה העזו להתקומם על שאיפות הדיכוי של הכנסיה הפיאודאלית, הם תובעים הסתפּקות במועט וטוהר המידות ומוקיעים את רדיפת הבצע של כמורה. אף האהבה תופסת מקום נכבד בהשקפת עולמם, כיוון שסמל כנסייתם הוא גבירה אלוהית, יופי מיסטי. אולם יש לציין, שבנישואין ראו תופעה שלילית.

גם לעיני הטרובאדורים ריחפה דמות מיסטית של אשה. הם ראו באשה סמל נעלה של האושר, אידיאל רם, שאין להשיגו. מובן מאליו, כי גם השאיפות החושניות תססו בשירה זו, וכל טרובאדור בחר לעצמו אשה בשר ודם, אך קישט אותה במכמני דמיונו העשיר. אשה בחירה זו לעולם לא יכלה להיות צעירה פנויה, רק נשואה, שכן רק כשהיא אשת איש ניתן לסבול למענה ולהתגעגע עליה. הנישואין היוו מכשול, אשר מן ההכרח היה להתגבר עליו, והאהבה נוגדת לנישואין בשירת הטרובאדורים בתקופה הפיאודאלית. אהבת האבירים חותרת בצורה מפורשת להפרת הנאמנות בנישואין, משוררים משבחים ומפארים שאיפה זו.

הנישואין הפיאודליים נקבעו לפי עקרונות הרכוש והמוצא. הרגשות האישיים דוכאו על ידי אינטרסים שונים. בשירת הטרובאדורים פּורצים געגועים מדוכאים אלה לחירות, האשה היתה כבולה בחבלי הנישואין, והמשורר ראה בה אידיאל שלא יושג לעולם. שירת הטרובאדורים היא שירת געגועים. אכן, שמחת החושים והתאווה אינה זרה לטרובאדורים. נוצר סוג ספרותי מסויים הנקרא “אלבה”, שיר השחר, אשר המוטיב היסודי בו הוא: שומר המגדל או ידיד העומד על המשמר, המזהיר בשירו את זוג הנאהבים שהשחר עולה וליל האהבה הגיע לקצו. לפעמים מילא הזמיר תפקיד זה, ומשום כך נחשב הזמיר לעוף מקוּדש על הטרובאדורים. בשירת הטרובאדורים מוצאים אנו תערובת של מנהגים פיאודליים ושל חוויות אהבה. בעל אחוזה עשיר היה לפעמים מזמין את אחד הטרובאדורים לחבּר שיר המקלס את יפי אשתו. אין לדבר כמובן, במקרה כזה על רגשות אמת. הנושא המלאכותי שימש תכופות אמתלה לטרובאדורים, כדי שישירו על עצמם. יוצא איפוא שאת היסוד החווייתי של שירת הטרובאדורים יש לחפש ברגש אהבה עצמו, מבלי להתחשב בכך, אם נבע הדבר מקשר אמיתי בין השליטה לבין המשורר.

שירת הטרובאדורים הגיעה לשיאה בסוף המאה השתים־עשרה ובראשית המאה השלוש־עשרה. בשנות השלושים של המאה השלוש־עשרה הצליחה הכנסיה לשים קץ לכיתות הכופרים, וכך הקיץ הקץ גם על שירה זו. מורשת הטרובאדורים עברה אל ה“מינאֶנזנגרים” הגרמנים.

לשירה זו שלושה נושאים עיקריים: הערצת האשה, חוויות דתיות, ויכוחים פוליטיים. השירים עדינים, פנימיים, חסר בהם מיתוס האהבה. השירה מקפחת את בלתי אמצעיותה. לפנינו עיצוב מסורת פּיוטית מסויימת, הקובעת את מנהג המשורר בגבירה. ברגשותיהם אין המשוררים נבדלים זה מזה. כולם מתאזנים ומתגעגעים על האידיאל, שאין תקווה להשיגו. האישיות נסוגה בענף זה של השירה ורק הצורה מבדילה בין משורר למשורר. רק הגדולים ביותר מסוגלים להתעלות על השיגרה. אחד מאלה הוא גדול משוררי גרמניה בימי הביניים – וואלטר פון פוגלוויידה. האידיאל הנשי שלו מופיע כבשר ודם. משורר זה מנסח את החוויותיו האישיות. בשירתו של פוגלוויידה מתמזגים כל נושאי התקופה.

אֶפוס האבירים

שירת האבירים היתה ענינם האישי ולא קשרה שכבות נרחבות לספרות. עם התפשטות ההשכלה והתרבות נהפכה הספרות לאמצעי בידור ושעשוע. מטרה זו הושגה ביתר קלות על ידי הרומאן, שכן עלילה מותחת ומליאת הרפתקאות מושכת את הלב ואת ההתענינות. רומאני האבירים נועדו לקריאה. תחילה נכתבו בחרוזים, ולאחר זמן עברו לפרוזה. הסופרים שאלו את הנושא מן ההיסטוריה או מכרוניקות עתיקות יומין. המקור העשיר ביותר לעלילות היו אגדות הקאֶלטים, תושבי האיים הבריטיים בימי קדם. באגדות הללו היו לבעל נשים אחדות, לאשה בעלים אחדים, ופרט זה סיפק הזדמנויות רבות להתנגשויות ולניגודים. עשירות ביותר האגדות המתרכזות סביב ארתור מלך הקאֶלטים. רומאן האבירים המפורסם ביותר של ימי הביניים הוא “טריסטאן ואיזולדה”.

טריסטאן, האביר הצעיר, הורג את הענק האירי, שהשתלט על ארצו של מלך מארק, הטוב והמטיב. האביר נפצע בדו־קרב פצעים אנושים, ורק אחות הענק האירי, איזולדה הבלונדית, מסוגלת לרפאו. טריסטאן נכון למות. הוא יורד לים בספינתו הרעועה, פורט על הנבל ונותן לגלים לטלטל את ספינתו הקטנה. הגלים מביאים את הספינה לחוף האירי, ואיזולדה מרפאה את הפצוע.

אחר החלמתו שב כריסטאן הביתה, והמלך מארק משגרו לבקש את ידה של איזולדה היפה למען השליט. טריסטאן מביא את הצעירה, אולם בספינה טועם הזוג בטעות – את משקה האהבה הנצחי. איזולדה חושקת בטריסטאן, אולם בטריסטאן גוברת נאמנותו למלך על אהבתו. סודם מתגלה וטריסטאן אנוס לברוח.

טריסטאן נושא אשה אחרת, את איזולדה בעלת הידים הלבנות, אולם בלבו הוא שומר אמונים לאהבתו הראשונה, כשהוא נפצע שנית פצעים קשים, מזמין הוא אותה אליו. אשתו מרמה את הגיבור הפצוע ומודיעה לו שבמקום המפרש הבלבן – הוא האוֹת לבוא איזולדה – מתנוסס מפרש שחור על האניה. כריסטאן פותח את פצעיו הנגלדים, מת, ואיזולדה העולה על החוף, יוצאת בעקבותיו ומתה אף היא.

גורל טריסטאן ואיזולדה הוא סמל טראגי לאהבת נצח. כל פגעי העולם נעלמים לגביהם. קיימת רק האהבה. איזולדה שוכחת את מות אחיה. טריסטאן מזלזלת³ באמונתה לשליט, היינו: הרגשות האישיים מנתקים את חוטי האינטרסים הפיאודליים. גישה זו לאהבה מבטאה את השקפתן של שכבות רחבות בעם. העם תומך בכל לבו בזוג המאוהב, שכן מלחמת זוג הנאהבים ומאבקם למען האושר, מזרז את התמוטטות החברה הפיאודלית. עבודו הראשון של הספור נעשה על ידי משוררים אנגליים־גרמניים במאה השתים־עשרה. טראגדית זוג הנאהבים הוצחה בשטח המוסיקה על ידי אופירה של וואגנר.

האֵפוסים של ימי הביניים

השירים הסיפוריים של ימי הביניים שואבים את נושאיהם ממאורעות היסטוריים, שהשפיעו על גורל העם והעסיקו זמן רב את דמיונו או מן האגדות שנוצרו בקרב העם. גיבוריהם רובם אבירים. מקדישים חייהם לרעיון נעלה. האפוס התאים במיוחד להשקפת עולמם של בני ימי הבינים. בשירי עלילה אלה מצב הרוח מרומם ומופיעים בהם בדרך כלל המונים. השיר מתאר קרבות עזים ודוקרב המצטיין בגבורה. העלילה כולה רקומה יסודות פלאיים.

שירים סיפוריים רבים אינם יצירות של אישים משוררים אלא הם נוצרו בפי העם. מאורעות שסופרו בשיר ובאגדה הם יסודותיהם הראשונים. הספור האחיד נוצר בתקופה אחרת יותר.

“קאליבאלה”

אחת היצירות המזהירות ביותר של ספרות עממית מסוג זה הוא האֶפוס הלאומי של הפינים – “קאליבאלה”. אפוס זה נוצר ביערות עד של קאראֶליה, בצפון פינלנד, בהם נשתמר זמן רב אורח חייו הקדום של העם. החוקר והמלומד א. לונרוט, חובב השירה העממית, עמד על ערכם של שירי־עם אלה ובמחצית המאה התשע־עשרה ניגש לכנסם לבל יישכחו ברבות הימים. הוא עבר ברגל בצפון פינלנד, כינס את השירים, קבע בהם סדר מסוים וחיברם לספר אחד, ועליו הוסיף פתיחה וחתימה. לונרוט נפגש עם מאות “מספרים” והרכיב את הסיפור האחיד מתוך נוסחאות רבות. אולם רק העריכה היתה שלו; השיר הסיפורי עצמו הוא יצירת העם שנשמר בפיו מאות שנים. מתרגם קטעי השיר לעברית, שאול טשרניחובסקי, מספר על אופן קריאת השיר: שנים יושבים זה כנגד זה, האחד אוחז בידי חברו ושניהם מתנועעי בשעת קריאתם אולי כדי להקל לעצמם את שמירת משקלו של השיר. אחד קורא חרוז (פסוק) ומשנהו חוזר עליו במלים אחרות. שני “המספרים”־הזמרים לוו על ידי כלי מיתרים, הנקרא “קאנטילנה”. העם התענג על השיר הסיפורי ערב ערב.

אגדות הפינים – מעיר טשרניחובסקי – מספרות כיצד נברא העולם, ומי היו הגיבורים שעסקו ביישובו. מתוך שירי עלילה אנו שומעים במה האמינו בני אדם בדורות קדומים, כיצד התיחסו אל הטבע מסביב להם, מה היו מנהגיהם בעבר והשקפת עולמם בהווה. האגדות שנכנסו לספר הן, כנראה, עתיקות מאוד, וראיה לדבר, שאנו מוצאים בהן שמותיהם של אלילים מן התקופה שעדיין היו הפינים עובדי אלילים, לפני קבלם הדת הנוצרית. בשירים האלה נזכרים אלוהי השמים והרעם – אוקו, אלהי הרע –חיסי מנה, או טאוני; אלהי המוות, המולך בארץ המתים – מאנלה או טאונלה. הגיבור הראשי וינמינן, היה משורר נאדר, חכם ותקיף מאוד ב“השבעותיו”, אמו היתה מבנות השמים. הוא היה הראשון אשר זרע את האדמה, שהמציא את הכינור (קאנטילנה), שלימד את האדם לנגן ופעל רבות לטובת עמו, ככלותו את עבודתו הפליג בים ונעלם לעולמים. משמעות השם וינימיגן – “מיטיב נגן”. אחיו אלמרינן (לוטש נחושת ברזל) היה נפח שהפליא לעשות. הוא שברא את השמים והתקין טחנת פלא הטוחנת בכוח עצמה ובבת אחת יוצאים הימנה קמח מכאן, מלח מכאן ומטבעות זהב מכאן. הגיבורים היו נלחמים ביושבי החבל הצפוני, פוחיולה, אשר בו משלה זקנה רעה ומכוערת ושמה לוחי. הגיבורים אמרו לשאת לאשה את בתה, והראו נפלאות גדולות ועשו מעשי גבורה.

לוחי, שליטת הצפון, מטילה על הנפח, הרוצה לשאת את בתה, שלושה מבחנים נוספים, אלמארינן גובר על כל מכשול ועורך חתונה מפוארת עם בתה של לוחי האשה מתה כעבור זצן קצר, וינימנן ואלמרינן יוצאים לדרך, כדי להחזיר להם את ה“סאמפו” בחזרה. פוחיולה משלחת בהם דג ענק, אולם וינימנן גובר על היצור המסוכן ומכין מאדרותיו את הקאנטילנה (כנור) הראשונה. בנגינת כלי זה מרדים וינימנן את עם פוחיולה ומחזיר את הסאמפו. הטחנה הפלאית אבדה בסערה בים, אולם חלקיה הניצולים דיים, כדי להנחיל אושר לעם.

יש בשיר־עלילה גם אפיזודות צדדיות, בהם ממלאים תפקיד חשוב לימינקנן העצלן, שוחר ההרפתקאות וקולרבו, העבד בעל הגורל הטראגי.

לפי החקירות האחרונות נוצר שיר עלילה זה בתקופת התפוררותה של החברה הפינית הקדומה. האדם למד את חלוקת העבודה ונוצרו הענפים השונים. אנו רואים, למשל, שמקצוע הנפחות משתחרר ונפרד מעבודת האדמה. הטכניקה הפרימיטיבית, עיבוד הברזל, העסיק את דמיון העם. החברה עדיין אינה מכירה את הניגוד בין עניים לעשירים, ואין עדיין כל סימן לדיכוי. גיבורי ה“קאליבלה” כולם הם אנשים עמלים.

במרכז הקטים האֶפיים עומד מאבק עמי קאליבלה ופוחיולה. העם האוהב את העבודה, האמנות והאור, מקדש מלחמה על כוחות השאוֹל, ההשבעה והכשפים. אנו עדים לרגעים, בהם פונה האדם עורף למאגיה. החקירה האחרונה אומרת, שהסאמפו מסכל את ענפי התעסוקה השונים, את הייצור בכללו. עם פוחיולה שואף להשתלט על הסאמפו הקוסם והלה משלח מגיפה באנשי האליבאלה ומסתיר מפניהם את אור השמש. נצחון גיבורי קרליבלה הוא נצחון הבינה האנושית. השאיפה להכרת העולם גוברת על הכוחות הכופים אופל מיסטי על שכל האדם.

גבורי ה“קאליבלה” מצטיינים בתכונות נדירות, אולם אין הם נהפכים לעולם לדמויות מיסטיות. וינימנן הוא חכם, זמר בעל כוח־קסם, אולם הסאמפו נוצר בכל זאת בעמל אנושי על ידי הנפח. שיר העלילה מעריץ את הישגי הטכניקה, אולם הגיבור הראשי הוא וינימנן, העומד בקשר הדוק ביותר אל הטבע, באמצעותו באה לידי ביטוי השקפת העם על הטבע.

שיר העלילה מצטייו ביופי אמנותי ובדמיונו העשיר של העם. השירה באה למלא את החסר בידיעות של ממש. השירה עוטפת את הכל: את הטבע, את העולם המופלא על אילנותיו, יצוריו וכוכביו ואת כל מאורעות החיים, לידה ומוות, מסע ואהבה. שיר העלילה איננו אגדה בלבד, כיוון שמלבד העולם הדמיוני ניתנות בו גם ידיעות מעשיות. האילנות והחיות נשארים בצורתם הממשית ובני אדם סגולותיהם אנושיות. בדרגה זו של הכרת העולם עדיין לא נפרדו האגדה והמציאות. האנשים חושבים יותר בתמונות מאשר במושגים, ומשום כך היתה שירה נפלאה זו גילוי טבעי ביניהם,

סיפור העלילה

חלק מן הסיפור הוא נסיון עממי תמים להבנת סודות הטבע וחקירתם. ככל שיר מיתולוגי עתיק־יומין מנסה גם ה“קאליבלה” למצוא פירוש לסוד החיים והעולם. מעשה בברווזה הרואה את ברך אם המים, סבורה היא שזהו “גבע בולט”, “גבע מוריק מעלה עשב”, ומטילה שם את ביציה, שש ביצי זהב וביצת ברזל אחת:

שמה ישבה ימי דגוריה

מחממת את הברך,

ככה ישבה שם יום אחד

ועוד יום אחד ועוד יום אחד.

פתאום חשה אם המים,

פתאום חשה בת היצירה

והנה בשרה חם ובוער

כאילו אחזה אש בברכה

וכל גידיה כמו נמסו.

נועעה אז בכח ברכה

זעזעה בכח אבריה

וכל הביצים נפלו מימה

ירדו תהומות בתוך הגלים

נפלו במים, נופצו,

והתפוררו לרסיסים.

אך לא אבדו בטיט היון

ובמים לא נכחדו;

כי הנפוצות והשברורים

פשטו צורה ולבשו צורה,

וישתנו פני הביצה.

במחציתה התחתונה

הפכה היתה ליבשה

ומחציתה העליונה –

לאפריון השמים.

קצה החלמון שממעל

הפך היה חמה ברה

קצה החלבון שמעל

הפך היה לירח;

קצה הביצה זה הברוד

הפך היה כוכבי לכת

והחלקים האפורים

היו ענני שמים.

*

ועל פני מי הים השקוף

על ערבות, רחבי מים

אז החלה ליצור יצר

ותתכונן לברוא בריאה.

ידה שלחה – וירומו

צורי סלעים מן המים;

ובמקום כף רגלה דרכה

היו נבכי ים לדגים.

ובמקום היא בו טבלה

היו מצולות ים ותהומות.

וירומו הררי סלעים

ובים נכונו צורים

נוסדו כל עמודי רוח

והאבנים היו בדודות

סלעי מגור פניהם קומטו

אז יוולד לה בן־פורת

הוא הזקן וינימנן.

(תרגום ש. טשרניחובסקי)

חיות מלאות את הארץ. הדוב, למשל, נולד מתוך שאחת מבנות הלילה מפזרת שערות על פני המים. זקנתו של היער אוספת את השערות, מניחה אותן בעריסה ומגדלת אותן. היא מתקינה להן צפרנים ושינים. המיתולוגיה מתעשרת בנסיונות החיים. וכך מתערבים אף בחלק המיתולוגי של האֶפוס הדמיון והמציאות, הנשים סוברות שיש לשמור על האש משום שהיא מתחמקת. יש לחפש את הברזל המסתתר בחיק האדמה. אילן מתאונן בקול הקאנטילנה, שהכל פוגעים בו. שיר העלילה מסכם את כל הידיעות שרכש האדם במלחמתו בטבע.

הפרקים האפיים מגוללים את פרשת מעשיהם של וינימנן הזמר המפורסם ושל הנפח אילמארינן. וינימנן שיצא מבטן אם המים שהרתה מן הרוח, הוא המנהיג החכם של עם האליבלה, הזמר וגם הקוסם. מעשהו המפורסם ביותר הוא בתחרות זמרים גבר עד כדי כך על זמר הצפון, שהוא שקע בקרקע עד זקנו. שליטת פוחיולה הצפונית רוגזת על כך, לוקחת את וינימנן בשבי ומשחררת אותו רק כשהוא מבטיח לה לבנות למענה את “הסאמפו”, את טחנת הפלא.

אלמארינן עושה את הסאמפו

חשה בעלת־פוחיולה,

קדמה את פני אלמרינן

באהליה בפוחיולה,

קדמה פניו בארוחה,

קדמה אותו במשתה יין,

נשאה משלה, אמרה ככה:

"אלמרינן, נפח נודע,

ראש וראשון לנפחים,

האזינה לי, אם תעש

את הסמפו והכפרת

מעשה־אמן וכליל־יופי,

נוצות ברבור תעשנו,

חלב תקח טפה אחת,

גרעין אחד של שעורה,

כמלא חפן צמר כבשה –

ואתנה לך את בתי לאשה,

את הנערה החמודה",

ענה לה הנפח ואמר,

נשא משלו, ככה דבר:

"אכן הנני ועשיתי

את הסמפו והכפרת;

אקח לי קצות נוצות ברבור,

חלב אקח טפה אחת,

גרעין אחד של שעורה,

כמלא חפן צמר כבשה".

הלך למצא לו מקום,

אשר יבן עליו פחם,

מכון למפוחיו בחר,

שם קצה השדה בחר.

ואותו נפח אלמרינן,

ראש וראשון לנפחים,

זרק במו אש החמר,

כל הדרוש לו למלאכתו,

ועבדים אתו לקח

להיות טרודים בלהבה

ולהניע המפוחים,

וביום הראשון קרב

ויתבונן באותו תנור

ובכור בעמקו הביט

לראות בו בכור מה יעש,

לראות מה התכונן באשו.

יצאה מן האש הקשת:

קשת נגה זהב־ירח,

כן הקשת נחשת קלל,

ושפותיה כסף טהור.

קשת יפה וחמודה,

אפס תוכה תך ומרמה:

יום יום דרשה לה גלגלת,

ובחגים – גלגלתים.

ולא ישרה אותה קשת

גם בעיני אלמרינן,

וישברנה לחצאים,

זרקה שוב בכור בלהב;

צוה לשקד על הלהב

ולהניע המפוחים.

וביום השני קרב

ויתבונן באותו תנור

ובכור בעמקו הביט

לראות בו בכור מה יעש,

לראות מה התכונן באשו,

יצאה מן האש מחרשה:

חדה כלו זהב, חרוץ,

ידותיה כסף טהור,

מוטותיה נחשת קלל.

היתה יפה המחרשה,

אפס תוכה תך ומרמה:

היתה חורשה שדמות זרים,

תלמה אדמת כל השכנים.

ולא ישרה המחרשה

גם בעיני אלמרינן,

וישברנה לחצאים,

זרקה שוב בכור בלהב;

צוה לשקד על הלהב

ולהניע המפוחים.

וביום השלישי יצא

ויתבונן באותו תנור

ובכור בעמקו הביט

לראות מה בכור מה יעש,

לראות מה התכונן באשו.

יצא מן האש הסמפאו.

ואותו נפח אלמרינן,

ראש וראשון לנפחים,

החל לעשות בברזל,

הכה, הלם במקבת,

עשה את הסמפו יפה:

דפן ראשון טוחן קמח,

דפן שני טוחן מלח,

דפן שלישי טוחן זהב.

היה אותו סמפו טוחן,

הולך סובב על סביבותיו.

בקר טחן חמר אחד,

חמר ספוק צרכי־בית,

חמר שני לממכרת,

חמר שלישי לפקדון.

שמחה בעלת־פוחיולה

שמחה גדולה על הסמפו,

תיכף נשאה את הסמפו

אל הגבעה בפוחיולה,

אל הסלע,צור הנחשת,

סגרה עליו תשעה בריחים,

רתקה אותו אל שרשים,

והסמפו הכה שרש,

הכה, העמיק תשע אמות;

שרש אחד באדמה,

שרש אחד בשבלת,

שרש שלישי בחלקת שדה.

תולדות הברזל

הזקן וינמינן

נשא משלו וכה אמר:

"הן ידעתי תולדות ברזל,

מוצא ברזל – עשות אדע,

אם לכל ביקום – הרוח,

אך המים בכור בין אחיו,

צעיר מנו להב יוקד,

והברזל הוא קטן אחיו.

“ואקו” ⁴) קורא השמים,

אקו, צור העולם, הבדיל

בין המים והיבשה;

אך ברזל טרם היה,

טרם יצמח, טרם יעל.

"ואקו פשט שתי כפיו,

העביר אותן על פני ברכו,

ותהיינה שלש נערות:

הנה שלש בנות היצירה,

הנה שלש אמהות ברזל,

ברזל־עשות קר וכחל.

"וברצות הברזל לראות

את פני אחיו, את הלהב,

להתודע אל הלהב,

חרה אף האש ויעל,

ותתמרמר, ותתלקח

ואת אחיה אמרה לאכל,

"וימלט אז הברזל,

אז על נפשו מהר לנוס

מני יד האש האוכלה,

פי הלהב, פיו האים.

"וימלט אז על נפשו,

חש לו מפלט באגמים,

באפיקים עזים נוזלים,

על פני כתפי המדמנות

ובנקיקי הרים רמים,

אשר קנן שם הברבור,

אשר דגרה שם האוזה.

"ויולד אלמרינן,

ויולד והוא גדל

על פני הררי פחמים,

בעמק הפחמים גדל,

בימינו המקבת,

ושמאלו צבת עשויה.

"באשון הלילה נולד

וביום כבר בנה בית,

תר לו מקום לבית־חרושת,

מקום יעמיד שם מפוחיו.

ואת הארץ ראה לחה,

המדמנות – תלמים תלמים,

יצא לראות במדמנה

להתבונן בה מקרוב,

אז גם יבנה שם את כורו

ואת מפוחיו שם יניח.

"ומקרקע המדמנה

משו את הברזל, חפרו

מן התהום בכור שמהוהו.

"ואת הברזל שם הנפח

באש הכור, באש נתנהו,

ויפיח במפוח,

שלש פעמים יעבידנו.

הברזל רכך, נתך,

רק הבצק קמח־חטים,

נתך הבצק קמח־דגן

תוך הכור ובלהבה.

"והברזל נשא קולו:

"הוי הנפח אלמרינן,

אנא משני מן מוֹקד,

פּדני חיש מתוך הלהב!

"ככה ענה אלמרינן:

ומפה כי תצא, תהיה

זרועך בכל לרעה,

אכזר תהיה, ולבך יקשה,

על אחיך תניף ידך

ואת בן אמך תפצע קשה.

"וישבע פי הברזל

שבועה קשה וחמורה

במפוּח ובסדן

ומקבת נפח קשה,

בשבועתו ככה אמר:

"ישנם עצים לכרת אותם,

לב לאבן לעקר אותו;

ידי לעד לא תהיה באחי,

בבן אמי לא אפגעה".

"והנפח אלמרינן

משה מן האש הברזל,

וישימהו על הסדן

במקבת הלמהו.

ויהי רך, ויעשהו

כלים חדים וממרטים:

רמח, כידון וגרזנים.

"ועל הארץ מרחפת,

על עשבים דבורה נשאת,

כנפים לה של תכלת,

ועל הכוּר היא עמדה בעופה.

"והנפח לה מדבר:

"הוי, אצבעי זריז, דבורה,

לי הביאי דבש בכנפך

ובלשונך שאי לי נפת,

צוף מתוך כפתורים ששה,

מתוך שבעה ראשי פרחים –

ועשיתי את הברזל,

ועשיתי ברזל־עשות".

"שמעה צרעה דבריו אלה,

היא הצרעה צפור חיסי ⁵)

על הג על רעפיו עמדה,

מתבוננת בכור הברזל,

בברזל עשות בהעשותו.

"והיא נחפֹּזה ותרומם

לביא שריקות של נחשים,

ארס שחור לאפעה אכזר,

ארס של נמלים שחורות

ורעל טמיר לצפרדע,

לשים אותם תוך הנוזלים,

במו יקשה ברזל־עשות.

"והנפח אלמרינן,

חרש־עדי־עד מעולם,

דמה, כי הדבורה באה

עם הדבש, כאשר אמר,

ובנוזלים שם הברזל

ברזל בא מתוך הלהב,

ברזל־עשות מתוך כורו.

"ומתוך המים יצא

אז הברזל וקשה".

(תרגום: שאול טשרניחובסקי)

שיר רולאנד

מחברי שירי העלילה של ימי הביניים, רובם משוררים ממש הם, אפילו אין שמותיהם ידועים לנו. הם השתמשו באגדות שהתהלכו בעם, אגדות שסיפרו תהילת האבירים ושהעסיקו את דמיון אנשי ימי הביניים. הם זכרו היטב את שמות גיבורי הקרבות הגדולים ואת מעשיהם, וסביבם רקמו אגדות מרובות. הזמרים הנודדים עברו שטחים רחבים ושרו את תהילתם. רולאנד, גיבור שיר העלילה הצרפתי הגדול של ימי הביניים, הפך לדמות אגדתית ראשונה בפי העם.

שארל הגדול, שליט ממלכת הפראנקים, לוחם בסאראצינים הכופרים בשטח הנקרא בימינו ספרד. מלך הסארצינים נרתע מפני צבאות הפראנקים והוא משגר שליחים מבקשי שלום. שארל הגדול מכנס את מצביאיו ונועץ עמהם בהצעת השלום. רולאנד סבור, שהכופרים אך מעמידים פנים וכוונתם להכשיל את הפראנקים. הוא דורש משום כך להמשיך במלחמה, אולם גאנלון אויבו ואביו החורג, רוצה שלום. אף המלך נוטה לשלום וממנה לפי הצעת רולאנד את גאנלון בראש המשלחת היוצאת למחנה הסאראצינים. גאנלון, אויבו של רולאנלד, מגלה לסאראצינים שבעמק מסויים עשויים הם להפתיע את המחנה ולהשמיד את רולאנד.

ואמנם מתנפלים הסאראצינים על מחנהו הקטן של רולאנד המפגר אחר המחנה העיקרי של הצבא. גאוותו של רולאנד מונעת ממנו לתקוע בחצוצרתו ולבקש עזרה משארל העובר בקרבת מקום. הוא יוצא למלחמת חרמה על האויב, ורק משהוא מרגיש כי כוחותיו אזלו, הוא תוקע בחצוצרה. אולם שארל שוב אינו מספיק להגיע אליו. אף על פי כן השמיד רולאנד את האויב עד החייל האחרון, אלא שהוא עצמו נפצע פצעי־מוות. לפני מותו אומר הוא לשבור את חרבו הנאמנה, אולם היא קשה כסלע. במאמץ אחרון הוא מפנה פניו אל הארץ הזרה, כדי שייחשב ברגע מותו כמנצח, שארל חוזר, נוקם נקמתו באויב ומוציא פסק דין מוות על גאנלון הבוגד.

שיר עלילה זה נכתב במאה האחת־עשרה או במאה השתים־עשרה, היינו: בימי מסעי הצלב הראשונים. המחבר האלמוני מתאר את הקרבות כהתנגשות בין הנצרות ובין הכופרים, רולאנד נלחם מלחמות אלהים, ומלחמתו בכופרים היא הדרך הבטוחה ביותר לגן העדן. במות הגיבור, נפתחים השמים, והמלאכים מעלים את נשמתו למרומים.

הקו היסודי באופיו של רולאנד הוא נאמנות האביר לשליט. שיר העלילה בא לחזק במופת דמות גיבורו את המידות הנתבעות למשטר הפיאודלי ולחזק את מבנה החברה. אך בלבו של רולאנד כבר מתעורר רעיון חדש, רעיון אהבת המולדת. מחבר האפוס משתמש לראשונה בביטוי “מולדת” והוא מכתיר אותה בתואר “מתוקה”. רולאנד נפרד בגעגועים עזים מעל “צרפת המתוקה” ושולח את אנחתו אל המולדת, אשר לא ישוב עוד לראותה. ברגשות החיילים הפראנקיים מופיעה אולי מתחת לסף ההכרה אהבת המולדת. הם פורצים בבכי, כשרגלם חוזרת ודורכת על אדמת המולדת.

רולאנד הוא סמל הגבורה וחונן סגולות הגיבור. ראש מאווייו – הערצה לשליט ודאגה לפקודיו. את ארוסתו הרחוקה אין הוא מעלה על דעתו כל ימי הקרבות. שמחת המחנה היא שמחתו ושמחת שני רעיו וצרת המחנה – צרתו. חרבו וחצוצרתו כיצורים חיים הם בעיניו. רולאנד מצטיין בסגולות אבירי התקופה הפיאודלית, אך אין למצוא בו מגרעות השליטים האלה.

גאנלון מסמל את האנרכיה, את הסכסנות האופיינית כל כך לתקופה זו. המלך איננו הנערץ בשיר העלילה. האצילים המסתכסכים הביאו לידי פירוד בצרפת. הם ניצלו את העם והעדיפו את תועלתם האישית על תועלת המדינה. מחבר האפוס בחר כרקע למאורע את תקופת שארל הגדול, בכוונה להדגים שלטונו של מלך היודע ללכּד את המדינה בידו החזקה ולרסן את האצילים הפיאודליים. גאנלון איש קשה, אולם פחדן איננו. אל עוז השליט הפיאודלי מצטרפת בו האכזריות והשפלות. אין הוא כורע ברך לפני המלך ואין הוא מתחשב בחוק. רצונו לסלק חשבונו עם רולאנד באופן אישי ואין הוא סומך על איש בנידון זה. מחבר האפוס חורץ את דינו על המשטר הפיאודלי השוקע באנרכיה. אין ספק, שהעם הזדהה עם פסק דינו של המחבר.

שיר רולאנד משקף את המצב החברתי בשעת לידת הפיאודליזם. הוא מצביע על תופעות שליליות מרובות. רולאנד מתואר כגיבור עממי, המקריב חייו למען הגנת המולדת. שארל הגדול מופיע לפנינו כשליט טוב ומיטיב ורודף צדק. אגדות ימי הביניים סיפרו על זקנו המצמיח פרחים. תיאור זה מקוּבּל כסמל לטוב־לב ולחכמה בימי הביניים. מצב הרוח הכללי באפוס נעלה ומרומם וקשוח לגבי חיי הפרט והאהבה. שיר רולאנד מעלה על נס את חיי הגבורה בתקופה שכוחות האנרכיה הפיאודלית חותרים תחת הגבורה.

“שיר הניבלונגים”

האֶפוס הגרמני הגדול, שיר הניבלונגים, מתאר את העולם הפיאודלי בימי הביניים בגרמניה. חיי האבירים מתגלים לעינינו מצד חדש: בשיר רולאנד ראינו תיאור תרבות דמים. בו הועלו על נס חיי הגבורה. בשיר הניבלונגים משמשים חיי החצר הפיאודלית כציר מרכזי. במקום קרבות נמרצים ועזים רואים אנו תחרויות אבירים. האבירים מקבלים פרסים מידי הנשים היפהפיות . יסודות אחדים של האֶפוס הזה נוצרו עוד בימי נדידת העמים. כולו חדוּר רעיונות פיאודליים. אגדת זיגפריד סיפרה שהגיבור המית דרקון, טבל בדמו, נהפך לבלתי פּגיע ושדד את אוצר הניבלונגים.

האפוס מטפל גם במאורע היסטורי ממש: בהשמדת הבורגונדים בסוף המאה החמישית על־ידי ההוּנים הכובשים. אין בידינו לקבוע מתי נתמזגו יסודות האגדה עם המאורעות ההיסטוריים. ידועות לנו אגדות גרמניות והוניות מן המאה העשירית. נראה שאפוס זה חובר במאה השתים־עשרה, וכיון שהתמונה המצויירת בו משקפת את החברה של אותה תקופה. מחבר היצירה אינו ידוע לנו והוא משתמש לראשונה בצורה פיוטית חדשה – ארבע שורות ושני חרוזים מקבילים.

עלילות האֶפוס

קרימהילדה, בתו היפהפיה של המלך יושבת בבורגונדיה, בסביבת חבל הריינוס. באחד הלילות היא חולמת חלום, שפתרונו הוא, כי אביר זר יבוא ויקחנה. וכך היה: לא יצא זמן רב עד אשר בא זיגפריד, בנו הצעיר של מלך נידרלנד, לבקש את יד קרימהילדה. האורח מתקבל ברוב פאר והדר בחצר בורגונדיה, רק קרימהילדה מסתתרת מפניו. כשזיגפריד מציל את המדינה מפני האויב, מבטיח לו המלך גונתר, אחיה הגדול של קרימהילדה, את יד אחותו. רק תנאי אחד הוא מתנה שזיגפריד חייב לסייע לו לכבוש את המלכה ברונהילדה, היושבת הרחק מן המקום, במבצר על חוף הים.

מבקרים אצל המלכה וזיגפריד מבקש את ידה בשביל גונתר. ברונהילדה עצמה היתה מעדיפה את זיגפריד והיא מעמידה את המלך גונתר בשלושה מבחני גבורה קשים. המלך הבורגונדי רועד מפחד למראה נשקה הכבד של ברונהילדה ששלושה גברים אינם יכולים להרימו. זיגפריד נהפך לרואה ואינו נראה, וגובר על המלכה במקום גונתר. שתי חתונות נערכות בבורגונדיה ברוב עם, אולם בליל הכלולות שוב זקוק גונתר לעזרת זיגפריד. שתי המלכות אינן חיות בשלום זמן רב: כל אחת רוצה לשלוט על חברתה. סוד ליל הכלולות נודע לברונהילדה והיא שואפת נקם. היא שוכרת את האגאֶן הזועם, הגיבור הראשון במעלה של החצר, התוקף את זיגפריד הגיבור מן המארב והורג אותו.

גם קרימהילדה שואפת נקם ונישאת לאטילה, מלך ההוּנים. רק כדי לנקום את נקמת בעלה. היא מזמינה אליה בערמה את אחיה וצבאות אטילה עושים בהם שמוֹת. לבסוף נופלת היא עצמה מידי הילדבראנד הישיש.

האֶפוס אפוף אוירת החברה הפיאודלית בימי הביניים. התלבושות מפוארות, תחרויות האבירים והחגיגות התכופות – הכל כבחצרות הפיאודלים. זיגפריד מתארח בחצר שנה תמימה ואין הוא נשאל למטרת בואו. בפעם אחרת משתמשים באירוח באמתלה לרצח. הגבורה משמשת גם כאן קנה מידה לערך האדם. בקרבות עקובים מדם מתנגשים לא המונים, אלא בודדים בדוקרב, כבתחרויות אבירים. המחבר מקפיד יותר על הדרגות הפיאודליות השונות. בכל התנגשות המתוארת באפוס צפה שאלה: מי חייב להכנע לפני מי? ברונהילדה דורשת מזיגפריד מס, היינו, כניעה פיאודלית. האגאֶן מבצע רצח מתוך נאמנות למלכה. הגאווה והנקמה, הרגשות המתוחים הם קווים אופיינים לאיש ימי הביניים. הרגש המתוח מחולל שינוי באופיים והמשמעת הקפדנית והשמירה על מנהגי החצר מתרופפות. קרימהילדה הרכה נהפכת לאשה צמאת דם. הדמויות פשוטות, בהירות ומוגדרות כהלכה, המחבר מצטיין במיוחד בתיאור פראות הרגשות הסוערים ועומקם המדהים. הערך האמנותי הגדול ביותר של האפוס הוא במבנה. כל פרק שלם, עומד בפני עצמו, ועם זאת הוא שלב בהתקדמות הסיפור על גורל הגיבורים. תמונותיו הפיוטיות של האפוס פשוטות ועניות. את “שיר הניבולנגים” יש לראות כמזכרת אמנותית מתקופה עתיקה.

“שיר הניבלונגים” תופס מקום מכובד בשטח האֶפוס בספרות העולם. החוקרים סבורים, כי שיר זה הוא יצירתו של משורר אחד ולא אוסף שירי משוררים אחדים. עם זאת אין להשוותו ליצירות וירגיליוס, דנטי, טאסו, אריוסטו או מילטון. דומה, שיר זה קרוב יותר לאפוס ההומרי, שנוצר אף הוא על ידי משורר אחד, אף כי השתמש בודאי בקטעי שירים שנכתבו על ידי משוררים שקדמו לו. אין “שיר הניבלונגים” תמים, רענן וססגוני כשירו של הומירוס. השיר הגרמני קודר, רוחו מצומצמת, צלילו קשה – הכל בהתאם לתכונת העם והתקופה. מציינת את הנושא הטראגיות היתירה, המבנה האיתן והשיכלול ביצירה. השיר מצטיין בתיאור אופי של הדמויות. נראה, שהשיר מבוסס על אגדה קדומה, שעברה מדור לדור עוד מימי עובדי האלילים בגרמניה. אחד החשמנים ושמו פילגריו רשם את האגדה בפרוזה. במחצית המאה השתים־עשרה בא משורר מחונן, שעיבד את האגדה.

במחצית המאה החמישית עדיין לא נפוצה הנצרות בגרמניה המערבית והמרכזית. היסוד האלילי חזק היה עדיין בקרב העם. ניתן לעקוב אחר התרקמות מחזור האגדה: מן האגדה על זיגפריד, אל ברונהילדה, אל אוצר הניבלונגים, אל המאבק עם הדראקון ואל גלימת הקסמים והלאה עד המקור האלילי. אף בצורת השיר האחרונה אפשר לגלות יסודות אליליים אלה. ניכרים בשיר שני יסודות – אגדת ברונהילדה (גורל זיגפריד, האוצר ומות הגיבור) והשמדת הבורגונדים. בדמויות ברוניהילדה וזיגפריד התגבשו היסודות המיסטיים מסביב לדמות היסטורית מעורפלת. אשר להתפתחות הספרותית נראות שתי דרגות: נראה, ששיר פראנקי, שנכתב במאה החמישית או הששית, אבד, אולם עקבותיו נמצאים בשירי אדה סיגורד. היסוד השני הושפע מרוח האבירות ובא במגע אל השירה הצרפתית.

גם יסודות היסטוריים שולבו בשיר. ב־437 השמידו צבאות ההונים את צבא גונדיהארד, מלך בורגונדיה. המלך נפל עם צבאותיו. ב־453 חגג אטילה את כלולותיו עם הילדיקו, בתו של נסיך גרמני, אך למחרת הבוקר נמצא מת במיטתו. הדמיון הפיוטי נזדרז ליצור קשר בין שני המאורעות: אין הילדיקו אלא אחותו של מלך בורגונדיה, והיא הורגת את אטילה, כדי לנקום את דמי אחיה. בשלבה הראשון של ההתפתחות מוצאים אנו שיר גיבורים פראנקי, שנכתב במאה החמישית. בשלבה השני, במאה השמינית בקירוב, נוצר מגע רופף אל אגדת ברונהילדה: אין קרימהילדה נוקמת את דם אחיה מאטילה אלא את דם בעלה הראשון, זיגפריד, באמצעות אטילה. השלב השלישי חל במחצית המאה השתים־עשרה. שירו של השלב השני עוּבּד על ידי משורר אוסטרי שהתאים את השיר לרוח האבירים והעשיר את האפוס. נראה שהארטמן פון אוֹאֶה, וירגיליוס ומשוררים צרפתים השפיעו על עיבוד הנוסח הסופי. שלושה מלכים בורגונדיים: גונתר, גרנוט וגיזלהאר שוכנים בוורמס (וורמיזא) על חוף הריינוס. אל עיר זו מביאנו חלקו הראשון של השיר. בה יושבת אחותם הצעירה של המלכים קרימהילדה היפהפיה. המלך זיגפריד בא לבקש את ידה. עליו להמציא תחילה את ברונהילדה לגונתר. הגיבור הצעיר מקיים את התנאי, נושא את קרימהילדה לאשה וחוזר עמה למולדתו. כעבור עשר שנים הוא מבקר בוורמס. האיבה העזה בין המלכות וקנאתן זו בזו צופנות סכנה. קרימהילדה מעליבה את ברונהילדה. האגאן מחליט לפעול והורג את זיגפריד מן המארב. משפיעים על קרימהילדה שתביא את אוצרות בעלה, והאגאֶן מטביע אותם בריינוס. קרימהילדה מתאבלת שלוש עשרה שנה, ולבסוף היא נותנת ידה לאטילה, מלך ההונים, מתוך תאוות נקם.

עתה חל שינוי במקום העלילה. את מקום הריינוס תופס נהר הדנוּבה ובמקום וורמס באה אצלבורג. רק כוח הנקמה בעינו עומד, הנקמה משפיעה על הבורגונדים. כשהם מגיעים לחצר המלכות ההונית פורצות תגרות וקטטות, בהן מקפחים הבורגונדים את חייהם בזה אחר זה. קרימהילדה דואגת להתיז את ראשו של המלך גונתר ואחרי כן היא רוצחת את האגאֶן. לבסוף היא נהרגת על ידי הילדבראנד הזקן,

בדרכה הארוכה מן האגדה הפרימיטיבת אל האֶפֹּוס פועלות על היצירה השפעות המוסר הנוצרי והאבירות המרככת את ההשפעות הפראיות הגרמניות. כך מצטיירת לפנינו תמונה עשירה ועמוקה יותר מאשר בשאר אפוסי האבירים. לא במקרה נקבעה תקופת העיצוב הסופי למלחמות הצלבנים. המחבר מצא כאן את היסוד העל־אנושי שבלעדיו לא ייתכן אפוס גבורה. העיקר בשיר זה סערת ההתרגשות, הכוח המוסרי של הנאמנות לעצמך או לזולת.

השיר לוקט משלושים ושנים כתבי יד, שמהם עשרה מלאים והשאר קטעים.

רוסטאבלי: טאריאל, האביר עוטה עור נמר

אֶפֹּוס זה תופס מקום מיוחד בין יצירות מסוג זה של ימי הביניים בגלל נושאו: במרכז שיר העלילה עומדת האהבה. גיבורי שיר ההרפתקאות קוראים לעצמם “מינדז’ורים” כלומר: אנשים שהאהבה העבירה אותם על דעתם.

האֶפּּוס נכתב במאה השתים־עשרה, בה פרחה תרבות גרוזיה שהתפּּתחה באופן עצמאי. גורל מחבר האפוס דומה לגורל גיבורי יצירתו. יודעים אנו אך פרטים מעטים על המחבר המספרים, שרוסטאבלי למד בנעוריו בביזנטיון והיה אחרי כן משורר מפורסם וחשוב בגרוזיה. על כסא המלכות של גרוזיה ישבה המלכה היפהפיה תמרה, שהיתה כנראה, אהובת המשורר. אכן, האפוס מוקדש למלכה. רבות מיצירות רוסטאבלי היו רוֹוחות בגרוזיה. הכמרים האשימוהו בכך שבגללו נוטש העם את התנ"ך. משום כך דנו את יצירותיו לשריפה. רוסטאבלי עלה אחרי כן לארץ ישראל ומת בירושלים. “האביר עוטה עור הנמר” היה נפוץ בהעתקים מרובים, ואף כי נדון פעמים אחדות לשריפה ניצל ובמאה שעברה נתגלה.

המלכה טינאטין היפה שולטת בארץ ערב במקום אביה הישיש. אהובה הוא אבטאנדיל המצביא הגיבור. בשעת ציד מזדמן להם למלך הישיש ולאבטאנדיל הפרש עוטה עור הנמר טריאל. המלך קורא לו אך הוא מתחמק. וכשהוא מצווה על עבדיו להביאו לפניו, נעלם טאריאל בערפל. שמע הפרש מגיע גם למלכה, והיא אינה מוצאת מנוחה עד שאבטאנדיל יוצא לגלות את עקבותיו.

אבטאנדיל מוצא את האביר אחר נדודים מרובים באחת המערות, האביר מספּר, שאהבה נכזבת היתה בעוכריו. לבו נתון לבת מלכים בהודו, אולם היא נחטפה והוא נודד ממקום למקום כשהוא עוטה עור נמר. הדומה ללבוש אהובתו. אבטאנדיל כורת ברית עם אריאל ויוצא לגלות את עקבות אהובתו. אחר הרפתקאות רבות נודע לו שבת מלך הודו שבויה ביד שבט קאדג’ו, שבט מכשפים, והיא אסירה באחת המצודות. אבטאנדיל מגיע אליה ומודיע לה על בואו, והיא נותנת לו קרע מצעיפה לעדוּת. כשאבטאנדיל שב אל טאריאל לבשרו את הבשורה הטובה, דעתו של האביר כמעט שנטרפת עליו. הוא מחבק נמרים בדמותו כי את אהובתו הוא מחבק. למראה הצעיף הוא מתעלף. שני הגיבורים מצליחים לשחרר את השבויה וחיים חיי אושר.

היסודות הדתיים חסרים כמעט לגמרי מן האפוס והוא כתוב ברוח חופשית. מחברו משמיע לעתים דעות נועזות בתארו את האביר הוא מעדיף את אומץ הלב על המוצא. גם בעבד הוא רואה יצור אנושי ומעמידו כמעט בשורה אחת עם האבירים רמי המעלה. הוא רואה באהבה את משמעותם היחידה של החיים. מבט אחד של אהובת טאריאל דיו לקחת לבו בשבי. הגבירה של אבטאנדיל מעוררת את האביר להרפתקה. אכזבת טאריאל מביאה אותו לידי טירוף כמעט, רצונו שוּתק ואף למען האהבה אין הוא מסוגל לפעול. משום כך מפקיד הוא את גורלו בידי אבטאנדיל המתון ממנו. ובכל זאת הגיבור האמיתי של האפוס הוא טאריאל, שכן בו מגיעה התלהבות האהבה לשיאה. אבטאנדיל חושש כל ימי נדודיו שמא יפוגו רגשות האהבה.

אידיאל האבירוּת נדחק לקרן זוית בשל האהבה. אין האבירים להוטים אחרי כיבושים, אלא תהילה אישית היא ראש מאווייהם, שכן עשויה היא להאדיר את שמם בעיני הגבירה האהובה. ניכר באפוס שרוסטאבלי היה איש חצר מובהק. גיבורי האפוס מחבבים את הטקסים המסובכים, את הנאומים הארוכים והם כותבים מכתבים בסגנון מיוחד.

רוֹסטאבלי הוא שר הספרוּת של גיאורגיה. הוא משמש מופת ספרותי עד היום הזה, חביב על האומה ורבים מחרוזיו נכנסו לשפה המדוּבּרת, ידועים לכל העם ושגורים עד היום בפיו, אם כי נכתבו לפני שמונה מאות שנה. סמוך לאותה תקופה בה נוצרה הפואימה חוברו עוד כמה פואימות גדולות מפליאות בכוחן: " “משא מלחמת איגור” ברוסיה, “הסאגות” הסקאנדינביות, “שירת רולאנד” בצרפת והרומאנים הצרפתיים של המאה השתים־עשרה. הצד השווה שבין כל היצירות הוא שאין אנו יודעים פרטים על המחברים. קצת שבמקצת ידוע לנו על רוסטאבלי החותם: “זאת יצרתי אני, אחד המסחים מכפר רוסטאבי”. טשרניחובסקי מציין שבאחד הפלכים בגרוזיה, במסחטיה, ששימש לפנים מרכז תרבותי במדינה, נמצא עד היום כפר קטן בשם רוסטאבי. מתוך יצירות המשורר אנו רואים שהוא היה מן המקוֹרבים לחצר המלך והיה אדם בעל תרבות גבוהה בקנה מידה של הימים ההם. נראה שהוא הושפע מן המשורר הפרסי הנודע פירדוזי. רוסתם, גיבורו של פירדוזי, גם הוא עוטה עור נמר, כטאריאל. כח יצירתו של רוסטאבלי חלש יותר מן היצירות שהזכרנו, אבל היא נתחבבה על האומה, חיה בהכרתה, נעשתה עממית בכח זה שיוצרה הוא אמן ממדרגה ראשונה. נראה שהיצירה נכתבה אחרי נפילת קושטא בידי נוסעי הצלב לפני כניסת המונגולים. עיקר יופיה של הפואימה דמיון מבריק בלתי מרוּסן, הגזמה ילדותית שאינה מבחינה בחן הטבעי והיסוד הבלשני המוגבר. בפואימה יש 1745 בתים בני ארבע שורות שכולן חרוז אחד להם.

הנה קנט מן האפּוס בשם: “איך הכה את הארי ואת הנמר”:

בפרוטרוט לך אגידה המוצאות אותי כסער,

שמע אתה וכרה אזנים, העמק חקור ודעה,

הן יחלתי בואך בתוֹּגה רבה וצער,

כי מאס עלי הגחר וארכב אל השדה.

דרך חרוּלים ושית רכסי ההר נשאתי,

והנה נמרה מופעת ואחריה בא ארי,

כזוג נאהבים השנים לי נדמו ונהניתי;

אך הפך שנאה האהב; ואכעס, כי חרה לי.

התעקלה רכות, נלחצת אל הליש רב־הכח.

לא גרעתי מהם עין, דום עמדתי – פתאום,

פעלרו לוֹעם השנים, מתחילים בקרב לצווח,

שוּר הנמרה נרתעת, הדביקה הכפיר בחוֹם.

שוב הם מתלטפים בלטף ושוב רתקו בקרב של מות,

זה את זו מכים בטלף; אין לדעת: צחוק או קרב.

הנמרה היא מתחמקת בערמת־נשים כוזבת;

קם והפילה הליש על הארץ בכעס רב.

לחיה אזי קראתי: "אבל אין זה דרך גבר,

פצע להוסיף על פצע לידידה תפול במרי!

מן הנדן חוטף הלהב באומץ־לב – ולו לשבר,

ברק סיפי – לגלולת רצוצה, מת הארי.

אז סיפי זרקתי, חשתי אל אותה נמרה זהבהבת,

כי אמתי: אשקנה, כאשה לבי לקחה;

אפס בנהימה קדמתני, בכפה לבי חוֹצבת,

בזעמי אז מגרתיה, ולא יכלתי לשככה.

בזעמה היא משתערת, מכאיבה בצפרניה.

חבטתיה אז בארץ. היא מתה, לבי יגיל.

אך ימים עברו זכרתי, תמתי, בואי אליה

והתכווץ לבי מצער, דמעותי ראה, אבטנדיל.

כגלוֹת לאח גיליתי מה קשים חיי בארץ

מה מאוד אני נלאיתי, איך הפכתי מתבודד;

החיים בעיני אך הבל, שוא אשא עיני אל קרץ!

האביר גמר, הנער, – ישא קולו ויבך".

(תרגום: ש. טשרניחובסקי)

“שיר איגור”

משורר אלמוני חיבר את “שיר איגוֹר” באיזור הדוֹן. המחבר היה, כנראה, בן המעמד החברתי הנמוך, ואף כי שירו דן בגורל נסיכים ורוזנים אין הוא מתעלם מסבל העם הפשוט.

עלילת האֶפּוס מתרחשת במאה השתים־עשרה, בתקופה קשה ומרה בהיסטוריה הרוסית. נסיכוּת קיוב, שידעה לגבּש ולאַחד את הנסיכויות הקטנות תחת שלטונה מתחילה להתערער. ממזרח מושיט עם בארברי את ידו אל אוצרות האדמה הרוסית ואל העם הרוסי. המחבר האלמוני מנציח את המומנט ההיסטורי הזה, שלא כמשוררים אחרים בני דורו ושלא כמשוררי הדור הקודם הוא מרסן את דמיונו ואינו מספר אלא מעשים שהיו.

האֶפוס מתחלק לארבע תמונות. איגור, נסיך נובגורוד, מתיצב בראש צבראו ויוצא למלחמה על הפּולובצים, המאיימים על רוסיה. אותות השמים מבשרים רעוֹת: השמים מתקדרים, השמש לוקה וכו' אולם הנסיך אינו נרתע. איגור ועמו ממאנים להיות עבדים לכובשים זרים. האויב פועל בערמה, הוא נסוג ומתפזר, כדי שהרוסים יחשבו שידם על העליונה. אך לאמיתו של דבר מתהדקת טבעת הכיתור סביב הרוסים. אחרי קרב של שלושה ימים נלקח הנסיך בשבי הפולובצים המנצחים, על אף גבורתו בקרבות. האויב השיג את נצחונו בשל המריבות והתככים בקרב הנסיכים הרוסיים השונים.

אשת איגור, ארוסלבנה, מתבודדת במצודתה ומקוננת על בעלה שהלך בשבי. כל העם משתתף עמה ביגונה. לא נותר לה דבר אלא התפילה. היא פונה אל הטבע ומבקשת את רוח הבוקר הנושבת שלא תפגע בבעלה. כשהקוזאקים ישנים שכוּרי נצחון, מצליח איגור להימלט. ואמנם מתיצב הטבע לימינו. הציפרים מראות לו את הדרך אל החורשות שעל שפת הדוֹן. איגור מודה לאלהים שמצא את דרכו אל המים, שכן מים פירושם חירוּת. שם תהילתו של איגור פשט בכל רחבי המדינה.

האֶפוס נכתב, כאמור, במאה השתים־עשרה, והמחבר מדבר על הנסיך איגור, כעל אדם חי בן דורו, ששלט בימים ההם מאות בשנים היה כתב היד נעלם, ורק במאה השמונה־עשרה נתגלה. האֶפוס מתאר בדמות איגור את התוצאות הטראגיות של המריבות, הסכסוכים וחוסר האחדות בין הנסיכים. לקחו של האפוס הוא, שלשווא גבורתו של הנסיך: בכוחות עצמו לא יוכל לעמוד בפני האויב הרב. משום כך יוזם המחבר מסע צבאי משותף. כונתו זו באה לידי ביטוי גם בתיאור האמנותי. הוא מלווה את גיבוריו באהבה עמוקה, ואנו חשים כאב ממש לשמע סיפורו על תבוסת הרוסים. האֶפוס עשיר בקטעים ליריים. המחבר אינו מסתפק בהרצאת המאורעות, אלא מתאר גם את מצבן הנפשי של הדמויות. העולם החי מלווה את הגיבורים, והסופר מקנה לטבע תכונות אנושיות. בשעת תבוסה בקרב קורס העשב מרוב כאב, האילנות ממש שרויים על הארץ.

באֶפּוסים של ימי הביניים ממלא העם תפקיד ראשי עך גם בשיר איגור. רולאנד שופך דמו להגנת אדמת צרפת, אולם המחבר כמעט שאינו מספר לנו דבר על הארץ והמדינה. ב“שיר הגיבלונגים” מושמד עם שלם, אולם אנו רואים רק את מות המלכים. ב“שיר איגור” אין המחבר מסתפק בתיאור רמי המעלה. את מסקנתו הוא מנסח בפשטות: קרבן חף מפשע המריבות הפיאודליות אינו אלא העם.

ספרות עירונית – עממית    🔗

עליית הרוח האזרחית

במאות האחרונות של ימי הביניים גדלו הישובים שנתרכזו סביב הטירות והמצודות ונהפכו לערים. בעלי המלאכה ניתקו את קשריהם אל אדוניהם הפיאודליים, נתארגנו וביצרו את עריהם בחומות. צרכיה החדשים של החברה החדשה זירזו את התפּתחות התעשיה. גדל ערכו של הכסף והחלה תנועת מסחר בין העיר והכפר. אזרחי ערי ימי הביניים נאבקו עם בעלי האחוזות הגדולות, שהטילו עליהם מסים כבדים, חסמו בפניהם את דרכי המסחר והטילו מכס כבד על הסחורות. מאבק הערים לעצמאותן בישר משבּר חמוּר לחברה הפיאודלית.

נוצרה ספרות חדשה שביטאה את חיי העיר, את טעם האזרחים, אופן מחשבתם והשקפת עולמם. הרוח האזרחית יצרה צורות ספרותיות חדשות.

תוכן חדש, צורות חדשות

אנו מוצאים ספור סאטירי עליז כתוב בחרוזים, שזכה להצלחה גדולה בצרפת בעיקר. גיבורו של סיפור זה הוא אזרח היודע להתגבר על האצילים בכשרונו או בעורמתו. עורמת האיכר היא נשקו היעיל ביותר, והעם משתמש בו להגנתו. סיפורים אליגוריים־סאטיריים אלה בחרו לעתים קורובת את גיבוריהם מקרב החיות.

“רומן השועל” נכתב בין המאה השתים־עשרה ובין המאה הארבע־עשרה. ואינו אלא צרור אגדות סאטיריות על החיות. המחבר מצטיין בהסתכלות חריפה. כל חיה מסמלת תכונה אנושית מסויימת, האריה הוא המלך, שאינו מצטיין בחריפות שכלית יתירה ומתפתה לדברי חנוּפה. יועצו הוא הדוב, השופט העליון הצבי, והכהן הגדול הוא החמור. אזרח שועל המסמל את האזרח העירוני מובא לדין המלך על ידי אצילים העוטים עור זאב. האריה דן את הנאשם לחיי נזירות. השועל טורף את התרנגולות מלול המנזר, שנועדו לראש המסדר, ועל כך הוא נידון לקללה. בדרך כלל מופיעים האצילים כבטלנים בישי־גדא, ומשמשים מטרה ללעג ולקלס.

הרוח הזרחית כובשת גם את ספרות האבירים. “רומן השושנה” הוא רומן כתוב בחרוזים, המשתמש באליגוריה. המשורר מתכוון לשמש כמדריך לצעירים מחפשי־אושר. הוא מוליכם אל ארץ האהבה ומספר להם את חלומו. בבוקר אחד, בשעת טיול, נזדמן ליד חומת גן התענוגות, החומה מוגנת על ידי יצורים סמליים כגון שנאה, פחד וכדומה, אולם הבטלה פותחת לפניו את השער. הצעיר נכנס לגן ומגלה ליד מעין האהבה את שיח השושנים. עליו לקטוף את הפרח כדי לזכות באשה האהובה. אך היצורים הרשעים, העומדים על המשמר, חוסמים לפניו את הדרך, אלא שחץ האהבה פגע בנפש המשורר ונתגלו לו סודות מרוּבים. עלילת הרומן נפסקת כאן, אולם כעבור ארבעים שנה נמצא מחבר אחר אשר המשיכו. כוונתו העיקרית של הרומן בחלקו הראשון: החייאת רגשות בצורה סמלית ופיענוח סודות החיזור והאהבה. בחלקו השני של האֶפוס העלילה מועטת ביותר, הצעיר מצליח לקטוף את השושנה והאהבה מנצחת.

היצירה הפיוטית ביותר של ימי הביניים היא “אוקאסין וניקולט”, אגדה שנכתבה במאה השלוש־עשרה ולא רק נקראה אלא גם הושרה. גיבור האגדה הוא צעיר, המוכן לוותר למען אהבתו על הכול, אולם בזכות האהבה הוא משיג הכל. אוקאסין, אציל צעיר, אוהב שבויה צעירה, הנמצאת בחצר אביו ושאין איש יודע דבר על מוצאה. ניקולט משיבה אהבה לאציל היפה, אולם אביו רוצה להפריד ביניהם. אויב מתנפל על העיר, ואוקאסין הצעיר יוצא לשדה הקרב אך הוא נתקף שם על ידי געגועי אהבה חזקים כל כך עד שהוא קרוב לנפול בשבי האויב. אך לא לראשו הוא חושש, אלא דואג שמא לא יוכל עוד לשוחח עם ניקולט היפה. אמנם הוא חוזר עטור נצחון, אולם אביו מונע ממנו את אהובתו. האב האכזר כולא את בנו. הצעירה מצליחה להתחמק ולהיפרד מעל הצעיר. כעבור זמן־מה מצליח אף הוא להתחמק והוא יוצא לדרך לגלות את עקבות האהובה. הוא מתרוצץ ביערות ובוכה בערבים על אשר לא הצליח לגלות את עקבות הצעירה. לבסוף נפגשים בני הזוג במצודה אחת, אולם הוא נופל בידי הסאראצינים. אוקאסין נמלט מידיהם, ועם שובו הביתה תופס הוא את כסא המלוכה של אביו המת. ניקולט מזדמנת לקרתאגו ושם מגלה המלך כי בתו האבודה היא. ניקולט מתחפשת לזמרת נודדת, מוצאת את אהובה הנאמן; הזוג חי באושר ימים רבים.

המחבר הוא ללא ספק ממוצא פשוט, שכן מדבר הוא בבוז על חיי האבירים, אחד ממבטיה של ניקולט שווה בעיני אוקאסין יותר מכל זוהר האבירים. המחבר, איש ימי הביניים, תיאר ברוך מיוחד את מותה של ניקולט: היא עדינה ביותר, יופיה חי אולם הרועים סבורים שהיא בת האגדה. המחבר מפריד בין מעמדיה השונים של החברה, האיכרים המתאוננים על כך, שאבי אוקאסין מטיל מס על הבהמות התועות. אופן דיבורם של השומרים והרועים שונה תכלית שינוי מדיבורים של זוג הנאהבים. היצירה נכתבה בפרוזה למחצה ובחרוז למחצה. את החרוזים שרו ואת הפרוזה סיפרו.

בסוף ימי הביניים עדים אנו לשלב חדש של התפּתחות בשדה הספרות במקום יצירה מוצלחת ובודדת מוצאים אנו דמויות בשלוֹת של סופרים ומשוררים. שלושת החשובים בין אלה הם דאנטי האיטלקי, וויון הצרפתי וצ’וסר האנגלי.

 

דאנטי    🔗

על גבול שתי תקופות    🔗

דאנטי האיטלקי היה משוררם הגדול האחרון של ימי הביניים והמשורר הראשון של התקופה החדשה. יצירתו הכבירה "הקומדיה “האלוהית” מבטאה בשלושת חלקיה בדרגה אמנותית גבוהה את דרך את דרך מחשבתו של איש ימי הביניים, את עולם הרגשותיו, את שיטתה התיאולוגית של הכנסיה, את האמונות הטפלות התמימות ואת המיסטיקה של ימי הביניים. עם זאת רואים אנו בדאנטי את האדם החדש של הרינסאנס. המשורר מעריץ את אהבת המולדת, את הנאמנות באהבה ואת השכל השואף לגלות את סודות העולם. הוא מגלה יחס סלחני לפוגעים בכנסיה. מקום העלילה של הפואימה הגדולה הועבר על ידי המחבר לעולם הבא, ודבר זה מעיד על קשרו לימי הביניים. אולם במסגרת העולם הבא נתקלים אנו בבעיות מציאותיות של החיים. המשורר התכוון לגלות סוד גורלו האישי ואת משמעות קיום האנושות. הוא נאבק עם גורל איטליה האובדת דרך באותה תקופה.

עיר שקל הזהב

פירנצה, עיר מולדתו של דאנטי היתה אחת הערים העשירות ביותר באיטליה של ימי הביניים. אומניה של העיר ואריגי המשי והבד שייצרה הקנו לה שם. תפקיד חשוב מילאו בנקאי העיר, שסיפקו מזומנים למחצית אירופה. בקצב נמרץ עוצבו פני המסחר המודרני. על שולחנות הבנקים של פירנצה נחתמו השטרות הראשונים. כאן הוכנה הסטאטיסטיקה הרצינית הראשונה המציינת אף את מספר הקבצנים בעיר. שם המטבע “פלורין” מקורו בשם עיר זו.

פירנצה נמנית עם הערים הראשונות באיטליה, בהן עלה לשלטון מעמד האזרחים, ובמקום בית מלוכה או שושלת מסויימת מופקד הגה השלטון בידי ארגוני האומנים. איטליה מורכבת בתקופה ההיא מערים־מדינות גדולות וקטנות הנאבקות על חירותן עם הקיסרות הגרמנית הרומית ועם האפיפיור. במאבק זה שארך מאות בשנים מתיצבת האצולה לצד הקיסר, והאזרחים תומכים באפיפיור. הקרבות הפוליטיים בפירנצה מדגימים לפנינו את שתי החזיתות הללו שהתיצבו זו בפני זו. מפלגת ה“גיבלינין”, היא מפלגת האצילים, חסידי הקיסר. האזרחים ששמרו אמונים לאפיפיור הצטרפו למפלגת ה“גואֶלף”. בימי נעוריו של דאנטי שלטו בעיר הגואלפים האזרחיים.

החוויה הגדולה של ימי הנעורים

דאנטי נולד ב־1265 בפירנצה, במשפּחה אצילה, שנהפכה למשפחה אזרחית. אביו היה משפטן ומת בעודו צעיר. המסורת אומרת שמורו החשוב ביותר של דאנטי הצעיר היה ברונטו לאטיני, אחד החוקרים החשובים של התקופה, שדאנטי פונה אליו בלשון “אבי”, כשנתקל בו ב“תוֹפת”. הוא למד את יצירות הסופרים הלאטיניים בתקופה העתיקה ואת שירת הטרובאדורים. שיריו הראשונים מוקדשים לחויה הגדולה של ימי נעוריו. בעודו בן תשע אהב אהבה עזה את ביאטריצ’ה הצעירה ממנו בשנה אחת. הילד ראה את הילדה בפעם הראשונה בכנסיה, פניה הלבנות הקורנות בשמלה האדומה, לא משו עוד מלבו לעולם. מי היתה ילדה מופלאה זו שמבט אחד ממבטיה הספיק להצית רגש סוער בלב המשורר? הדורות האחרונים סבורים, שביאטריצ’ה אינה דמות דמיונית של המשורר אלא דמות מציאותית. היא התגוררה בקרבת דאנטי ונישאה אחרי כן לאזרח אמיד בפירנצה. ביאטריצ’ה לא יכלה אלא לשער מציאותה של אהבה גדולה זו, שהרי היתה אהבה זו בנפשו של דאנטי ולא פרצה החוצה. הוא לא זכה אלא לפגישה חולפת ומקרית. נראה, כי ביאטריצ’ה היפה לא היתה בת העולם הזה, ובעודה צעירה נקטפה על ידי המוות. דאנטי התאבל עליה ועולמו חשך עליו. נחמתו היחידה היתה השירה, שסייעה לו להחיות את הדמות היקרה.

אלפיאֶרי דאנטי

יצירתו הפיוטית הראשונה של דאנטי, “החיים חדשים”, מוקדשת לביאטריצ’ה. המשורר מפרסם את שירי האהבה שלו בשנת 1282. הוא הקדים לשירים הסבר בפרוזה, כדי שהקוראים ידעו את פרטי החוויה. אחרי השירים בא ניתוח קצר. הרגשות שמצאו את ביטויים בשיר מוארים אחרי כן בפנס השכל. “חיים חדשים” אינם, אלא רומאן של אהבת דאנטי המסופּרת בחרוזים. הוא מרצה את זכרונותיו בזה אחר זה. יש שהוא חולם והנה הצעירה בין זרועותיו, ויש שהוא רואה צפרים צונחות מעל ונופלות מתות. חלום זה מלמדנו שהצעירה שוב אינה בחיים. הוא קובל על שלא החזירה לו שלום על ברכתו ואף מודה הוא ברגש בושה, שבאחד הימים התעלף למראה ביאטריצ’ה בכנסיה.

דמותה של ביאטריצ’ה היא סמל בלבד, ממש כמו “הגבירה האלוהית” של הטרובאדורים, עם זאת היא גם אשה חיה ומרגישה. החרוזים נכתבו ב“סגנון חד ומתוק”, ששלט בפירנצה בימים ההם. על אסכולה ספרותית זו נמנו הדמויות הגדולות הראשונות של השירה האזרחית־העירונית. הם המשיכו במסורת הפיוטית של הטרובאדורים, אלא שידעו למלא את הצורות הישנות תוכן חדש, תוכן חיי העיר. אנשי העיר וידידיו הקרובים טיפחו ענף ספרותי זה. היצירה “חיים חדשים” חותמת את פרשת ימי נעוריו של דאנטי. על סף בגרותו נדר המשורר נדר, כי יכתוב על ביאטריצ’ה, כפי שלא כתב מעולם משורר על אישה. בנדר זה הובטחה “הקומדיה האלוהית”.

דאנטי נשא כעבור זמן־מה לאשה אחת מבנות המשפחה המיוחסת דונאטי, והיה אב לילדים אחדים. ביצירתו הספרותית אין הוא מזכיר את אשתו כל עיקר; הוא שמר אמונים לאידיאל הגדול, לביאטריצ’ה.

המדינאי הנלהב    🔗

דאנטי היה בן שלושים כשנתקבל לארגון המקצועי של הרופאים והרוקחים. הוא נבחר ל“ועדת המאה” ומילא בה תפקיד מדיני חשוב. הוא העומד בראש משלחות שונות, בשנת 1300 היה אחד משלושת פרנסיה החשובים של העיר. מלחמת המעמדות בפירנצה הלכה והחריפה. מפלגת הגואלפים מתפּצלת לשני ענפים, הלבנים והשחורים. הארגונים הקטנים הצטרפו ללבנים, שהיו דימוקראטיים יותר. ועם אלה נמנה גם דאנטי. השחורים נהנו מעזרת חצר האפיפיור. האפיפיור מזמין את אחיו של מלך צרפת לטפח את פירנצה, וצבאותיו משתלטים על העיר. המשורר נידון לקנס כבד ולגלות של שנתיים. מאחר שנעדר בעת הוצאת פסק הדין, נידון שלא בפניו למוות, וביתו נהרס עד היסוד.

דאנטי היה לגולה פוליטי, הוא נודד ברחבי איטליה, אך געגועיו על חומת פירנצ’ה אינם מרפּים ממנו. הוא מנתק את קשריו אל שאר הגולים ומצפּה, שהקיסר יצליח לאחד את איטליה. בימים ההם עלה על כסא המלוכה הרומי־גרמני הנריך השביעי, היוצא בראש צבאותיו ב־1310 לכיבוש איטליה. דאנטי מזדרז להצטרף אליו, אולם המסע הצבאי נכשל. הקיסר מת מיתה חטופה, וכל תקוות המשורר נתבדו.

רעיון הקיסרות מלווה את דאנטי כל חייו. ביצירתו “אורחים”, שנכתבה לתפיסת ההומאניסטים, כמאתיים שנה אחריו. האדם חייב לבדוק את ערכיו ללא כל קשר למעמד החברתי לזכויות מוצאו. יצירה זו נכתבה איטלקית. לאחר זמן הוא מנסה את כוחו בחיבור לאטיני, בו הוא מוכיח את מוצאן המשותף של הלשונות הרומניות ומביע את הדיעה, שמעצמה מרכזית חזקה היא תנאי יסוד ליצירת ספרות לאומית אחידה. בספרו “מונארכיה”, שנכתב אחר מות הקיסר, הוא כותב בגלוי, כי רק בית־מלוכה בעל עצמה עשוי ללכד את אזוריה השונים של איטליה המפוררת, וכי רק מעצמה חילונית גדולה מסוגלה להנחיל לבני אדם אושר עלי אדמות. אין הכנסיה רשאית, לדעתו, להתערב בענינים חומריים. עליה להתרכז רק בטיפוח עניני הרוח. הרעיונות האלה מובעים ב“קומדיה האלוהית”, כשהם מסומלים על ידי גורלם של אישים שונים.

עם מות הקיסר חלפה הסכנה שריחפה על פירנצה, העיר פתחה את שעריה לפני הגולים. השלטון מעמיד לפני החוזר תנאים משפילים. דורשים ממנו וידוי פומבי. עיר מולדתו מונעת ממנו את הכתר, אשר אליו שאף ביותר. המשורר העייף והרצוץ מוצא לו מקלט אחרון בעיר ראוואֶנה, שם הוא מתגורר בבית צאצאיה של פראנצ’סקה דה רימיני, אשר על מותה קונן בשירה נפלאה ב“תופת”. מרוב דאגה וסבל הלבינו שערות ראשו של המשורר ופניו חרשו קמטים. בוקאצ’יו מספּר שלמראה פניו חרושי הקמטים של המשורר, פרצה אשה זקנה בקריאה: “דומה, חזר אדם זה מן התופת”. זמן קצר לפני מותו השלים את יצירתו הגדולה. דומה, עם סיום מלאכת היצירה, קיפחו חייו את משמעותם, והוא מת ב־1321.

“הקומדיה האלוהית”

דאנטי קרא ליצירתו בשם הפשוט “קומדיה”. הוא התכוון ליצירה הפותחת בצליל רציני, אף טראגי, אך מסתיימת בכי טוב. את התואר “אלוהית” ליצירתו מוצאים אנו בראשונה בדברי בוקאצ’יו, שהתכוון לתת ביטוי בכך להוֹדה ולפארה של היצירה. הפואימה נכתבה איטלקית, “בה משוחחות הנשים הפשוטות” ונושאה – מסע דאנטי בעולם האמת, בשלוש הממלכות שמעבר לחיים. המסגרת – מסע הנשמה בעולם האמת – עדיין היא לקוחה מימי הביניים, אולם שונים לחלוטין חזיונות דאנטי מחזיונותיהם התמימים של נזירי ימי הביניים. בכל מסעותיו בעולם האמת מעסיקים אותו ענינים הכרוכים בחיי יום־יום.

ממלכת מאפלה הנצחית

"ביום ההוא, אמצע שביל ימינו

בחורש עז נתעיתי; כי מאור

נתיב אמת באופל הטמנו".

– כך נפתח חלקה הראשון של “הקומדיה האלוהית”, ה“תופת”.

לפנינו יער־עד של החיים, בו מחפש האדם את שביל האמת. שואף הוא לעלות אל ראש גבעת המידות הטובות, אולם שלוש חיות רעות חוסמות דרכו: נמר (התאווה), אריה (הגאווה) וזאב (רדיפת הבצע), וכבר הגיע המשורר לידי ייאוש אלא שכאן מופיע צל העונה לשוועתו: וירגיליוס, שנשלח על ידי ביאטריצ’ה. כבר צוין, שוירגיליוס נחשב ל“קדוש כופר” בימי הביניים, מאחר שחזה מראש, כפי שהאמינו, את בוא ישו. משום כך זכאי הוא לשמש כמדריכו של דאנטי. עם זאת נחשב וירגיליוס לנציג הקיסרות, שכן חי בתקופת הקיסר אוגוסטוס, היינו בימי זהרה של קיסרות רומא. הוא ניבא לדאנטי כי הזאב סופו שיגורש על ידי הכלב, המסמל בחלומות דאנטי את קיסרות העולם. דאנטי וּוירגיליוס יוצאים בנפתולי דרכים אל גן העדן עלי אדמות, אולם לפני כן חייבים הם לבקר בעולם האמת, תחילה בתופת ואחרי כן ב“פורגאטוריון”, הרי הוא “טור הטוהר”.

המשורר משרטט בדייקנות ובקפדנות את מפת עולם האמת, כאילו דוּבּר באזור גיאוגרפי מסויים. לפי התפיסה המקובלת בימי הביניים, מהווה כדור הארץ מרכז היקום. במעמקי האדמה שוכן התופת בצורת משפך, ההולך וצר כלפי מטה. חצי כדור הדרומי מכוסה ים, ממנו מתרומם הר הטיהור, גן העדן, אשר ממנו גורשו אדם וחווה. אף התופת לא קלט את החוטאים הראשונים האדישים “שלא זכו לא לשבח ולא לגנאי”. הם אלה שלא העיזו להתיצב לא לימין הרע ולא לימין הטוב. הללו חטאו חטא חמור לפי תפיסתו של דאנטי הפעיל והלוחם. דבוֹרים עוקצות גופם של אומללים אלה ותולעים ישתו את דמם הניגר. בין אלה רואים אנו את האפיפיור סלאסטין החמישי, שוויתר על כסאו והעלה על ידי זה לשלטון את בוניפאציוס השמיני, אויבו בנפש של דאנטי. ספּן התופת מעביר את השנים בין נהרות השאול, באחד המדורים שוכנות נשמותיהם של אלו שמתו ללא ידיעת עיקרי הנצרות. אור מציף את גדולי התקופה העתיקה, המתרכזים בקבוצות מיוחדות. אור מציף את גדולי התקופה העתיקה, המתרכזים בקבוצה מיוחדת. האור מביע, לפי תפיסתו של דאנטי, הערכה מיוחדת. אישים אלה מקבלים לתוכם את המשורר כשווה בין שווים.

במדור השני נמצאים חוטאי האהבה. רוח התאווה הלוהטת רודפת אותם בלי־חשך. דאנטי, שחש על בשרו את סבל האהבה, מתבונן אליהם בחמלה ובהבנה. זוג נאהבים בצורת יונים משוטט בין החוטאים. האהבה שמרה גם כאן על כוח קסמה, שכן נעצרים הנאהבים לרגע תוך נשימה כבדה כשדאנטי פונה אליהם בלשון האהבה. פראנצ’יסקה ופאולו הם זוג הנאהבים, המתהלך גם כאן בצוותא. את פראנצ’סקה השיאו בעל כורחה לבעל מכוער וצולע, אף כי לבה היה נתון לגיסה. ובאחד הימים, כשקראו יחד רומאן אבירים מפורסם של ימי הביניים, התגלתה אהבתם והם “לא קראו עוד”. הבעל המקנא נקם בזוג הנאהבים את נקמתו והרגם. גם הבעל נתון במעגל עמוק יותר בתופת ב“קינת” (מלשון “קין”) הוא המדור המיוחד לרוצחי קרובים.

רבים מראות הזוועה של התופת. הזוללים והסובאים נרקבים בשלג ובברד. הקמצנים והבזבזנים מגלגלים סלעי ענק אגב צריחות וצווחות. בבוץ השחור של המעגל החמישי טורפים מהירי חימה איש את רעהו, אחד מהם כמעט הפך את סירתו של דאנטי.

אלה שכפרו בחיי העולם הבא מוטלים בקבר־להבות פתוח. מאחד הקברים האלה מזדקף גוף ענק, הלא הוא פארינאטה, מנהיגם המפורסם של הגיבלינים, שגבר על הגואלפים בשנת 1260 בקרב מונטאפרט. האצילים אמרו להרוס את העיר, אולם פארינאטה הצילה מידי חברי מפלגתו. הוא נשאר אציל, גאה וקשיח גם בתופת. הרגשנות הפוליטית אינה מרפה ממנו גם כאן והוא צמא לשמוע מפי המשורר על גורל קרוביו. הוא מביע צערו למשמע הבשורה שהאצילים גורשו מפירנצה. תבוסת חבריו צורבת את נפשו יותר מאשר להבות התופת. דאנטי מאשים אותו בשפיכת דם אחים בשעת עלותו על פירנצה, אולם פארינאטה מצטדק, שלא עשה זאת אלא כדי להציל את העיר. לפי דעת דאנטי אין לראות את פארינאטה כחוטא, אלא כפאטריוט נאמן, שאהבתו לפירנצה גברה בו על עלבון מעמדו האציל. גם באפיזודה זו מעלה דאנטי על נס את החוטא, הראוי לגינוי מנקודת ראות הדת.

המדור השמיני הוא מקומם של אנשי האלימות. גלי נהר אדום, מגלגלים את העריצים, שביניהם מוצאים גם את אטילה ואת אלכסנדר מוקדון. המתאבדים נתגלגלו באילנות באחד הגנים, בשעה שהמשורר שובר ענף, פורץ הדם החוצה, והנפש הפצועה נאנחת. המדור השמיני כולל עשרה מעגלים, שדים רודפים את הסרסורים לדבר עבירה; החנפנים שוקעים בבוץ, השמעונים, שמכרו תמורת בצע כסף את רכוש הכנסיה, נתונים בצינוק־אבן, כשראשם למטה ורק כפות רגליהם הבוערות מזדקרות למעלה. במקום זה נמצאים אפיפיורים בלבד, והם מצפים לבואו של בוניפאציוס השמיני. נביאי שקר מכשפים מביטים לאחור, הרמאים נידונים ברותחין. שדים מזויינים במזלגות ברזל שומרים עליהם ומפרידים בין הניצים. הם עוקבים אחרי דאנטי באיבה, והוא נמלט בקושי מפניהם. הזייפנים מתהלכים בבגדי פאר, אולם הואיל ורימו את העולם, לובשים הם מתחת לבגדיהם בגדים צרים מעופרת הלוחצים עליהם. נחשים מוצצים את דם הגנבים.

במקום זה מוצאים גם את אודיסיאוס, גיבור האגדות העתיקות. וירגיליוס מרחיק את דאנטי מעליו שכן הוא חושש מפני זעזוע חדש. אודיסאוס דמה לספנים הנועזים של תקופת דאנטי בלהיטותו לגלות שטחים חדשים. הוא יצא בספינה רעועה לים הפתוח והתקרב לחופים חדשים, אלא שספינתו נטרפה בים. דאנטי משווה את הגיבור הקדום לגיבורי תקופתו, ועושה אותו לסמל צמאון הדעת האופייני לאיש הרינסאנס.

המדור התשיעי הוא באר עמוקה בתחתית התופת, ששוררת בה צינה איומה. כאן באים על עונשם רוצחי אחים ובוגדים במולדת כגון: יהודה איש קריות ורוצחי יוליוס קיסר. קשהלו לדנטי לכלוא את איבתו לבוגדים במולדת. לשווא מתחננת לפניו נפש אומללה, שיואיל לפתוח את עינה המלאה דמעות־קרח. דאנטי מורט במו ידו את שערותיו של האיש שבגד בקרב מונטאפרט.

וירגיליוס ודאנטי נאחזים בגופו המשוער של יוציפר, מטפסים על עברו השני של כדור הארץ ומגיעים אל עולם הכוכבים.

שיר “התופת” נכתב בראשית גירושו של דאנטי ב־1307 בקירוב. בימי גלותו העלה זכרונות על פירנצה עירו. ב“תופת” סיכם את כל אשר אהב ושנא בעיר הבוגדת. “בפרח הרע”. המדינאי הנרגש מפירנצה מוציא כאן פסק דינו על חיים ועל מתים, עד שבא תור כתיבת הפורגאטוריון (הוא המצרף לחוטאים שלא נידונו לגיהנום). כאן נעשה המשורר רגיש יותר לכאב הזולת. חלק זה הוא האנושי ביותר מכל היצירה הגדולה. המשורר דן לא רק בשאלות המדיניות, אלא גם בשאלות האמונות והמדע ברמזו שחיפש נחמה באמנות על אכזבותיו בשטח המדיני.

בשבילי התשובה

בלב הים שוכן אי עגול, ועליו מתנשא הר הטיהור. החוזרים בתשובה חייבים לטפס בשבעה רכסי סלעים. לרגלי ההר מתאספים המקוללים. אחת הנפשות העצובות חוסמת את דרכו של דאנטי ומבקשת את תפילת בני האדם למענה. נפש מאנפרד היא זו. מאנפרד הוא בנו של פרידריך השני, ששאף לרשת את כסא אביו ולאַחד את איטליה תחת כתר משותף. הוא נוּצח בקרב, האפיפיור קיללו, שכן ראהו ככופר, גופתו הוטלה לים. כיוון שמאנפרד מיצג את הרעיון הפוליטי החביב ביותר על דאנטי, מצילו המשורר מהתופת ומעבירו למדור הטיהור.

כנסיית סנטה קרוצה שבנייתה החלה ב־1294 ונסתיימה ב־1863. פסל דאנטי הוצב לפניה ב־1865.

השנים מטפסים אל סלע הצפיה ומוצאים אל אלה שלא חזרו בתשובה עד יום מותם. שם הם מוצאים את בן עירם, סורדלו הטרובאדור. שעה שסורדלו מגלה את זהותם, מציפה השמחה את פניו האדישות. דאנטי חי שנית את חווית המולדת: לפניו הופיעה איטליה אכולת המריבות והמסוכסכת.

דאנטי מחזיק בידו את נר אהבת המולדת ומתיצב ליד מיטת “האשה החולה”, איטליה. לא בן פירנצה, אלא האיטלקי מתמרד בו, בהזכירו את חטאי חבריו בעלעלו בדפיו המזהירים של ספר תולדותיה.

אחר עמק הפרחים מגיעים אל שער מדור הטיהור. מלאך, שחרבו שלופה בידו, שומר על מפתן היהלום. הוא חורת בחרבו שבע פעמים את האות פ' (פאֶקאטום – פשע) על מצחו של דאנטי. שבעה החטאים האיקריים הם, לדעת הכנסיה, מקור כל חטא ורשע. ברכס הראשון באים על עונשם בעלי הגאווה, שהם הגרועים שבפושעים; הם כורעים תחת משא אבנים כבדות. כשהם יוצאים מן המעגל, דועכת אות אחת משבע האותיות על מצח המשורר. על האבנים החזקות של רכס העוורים יושבים צרי העין. בזה אחר זה באים הכעסנים, העצלנים, הקמצנים, שאסור להם להרים עיניהם השמי מה. המשורר עולה בסולם לגן העדן עלי אדמות ורואה את מרכבת הכנסיה רתומה לבנות יענה, בה יושבת ביאטריצ’ה. הוא מגלה בינתיים בבהלה, שמלוו הנאמן וירגיליוס נטשו. הוא הדריכו עד גן העדן עלי אדמות בשמשו נציג השלטון החילוני. בגן העדן מקבל המשורר מדריך חדש, ביאטריצ’ה, המסמלת את הכנסיה. אף דאנטי עצמו חוזר בתשובה, ונהפך לאדם חדש. “טהור המוכן לטוס לכוכבים”.

במעגל זהרן של הנשמות המאושרות

דאנטי וביאטריצ’ה טסים לגן העדן המורכב מתשע ספירות. הנשמות מרחפות לפניהן כאילו היו אורות. הנשמות מחולקות בין כוכבי הלכת השונים לפי מידותיהן הטובות – אמת, אהבה, וכדומה.

דאגותיו החומריות של דאנטי אינן מרפות ממנו גם כאן. בכוכב לכת מסוים הוא מגלה את הנשר, אשר נוצר מתוך נשמתם של אלה שחזרו בתשובה, אחר שהטיפו מוסר לשליטים הפושעים. המשורר מעז לשים בפי פטרוס הקדוש גינוי לכנסיה. הנריך השביעי, ממנו ציפה דאנטי לאיחוד איטליה, יושב על כסא מיוחד לרגלי האלוהים. בסופו של דבר מגיע המשורר לקרבת האלוהים, אולם תיאור מקום זה עולה על כוחותיו.

שלושת חלקי העולם לפי האמונה הקאתולית הם: התופת, הפורגאטוריון (הוא המצרף לחוטאים, שלא נידונו לגיהנום) וגן העדן. בתיאור הפורגאטוריון נטה דאנטי מן המסורת הקאתולית, לפיה נמצא הפורגאטוריון בתוך האדמה, ליד התופת. דאנטי קובעו בתוך האוקיינוס ועל פסגתו השכין את גן העדן התחתון. התופת בחיק האדמה וטור־הטוהר מקבילים זה לזה במבנם בדייקנות מתימאטית. הבנין הסימטרי מדגיש ומבליט את החלקים השונים. הצורות הראשיות מופיעות בבהירות ובחריפות. החזרות וההשוואות מדגישות את העיקר. הקישוטים באים לסייע את הקווים היסודיים – מצטט מתרגם היצירה לעברית עמנואל אולסוואנגר ומוסיף, שהטופוגראפיה של העולם ההוא על פי דאנטי ניתנת לתיאור פשוט וסכימאטי. התופת הוא משפך ענקי, אשר צירו עובר מפסגת הר ציון דרך טבור העולם, שהוא גם מרכז תבל כולה על פי תורת תלמי. משפך זה בנוי בצורת אמפיתיאטרון, הנחלקת לתשעה חוגים ראשיים ההולכים ומצטמצמים בהיקפם עד שהחוג האחרון, הוא הצר בכולם, סובב את מרכז הארץ, בו תקוע לוציפר או דיס, הוא השד, שהיה לפי אגדה נוצרית היצור היפה ביותר בין המלאכים בראשית הימים. משמרד באלוהים הושלך ממרומי שמים ונהפך ליצור המכוער והרע ביותר שבין השדים (מוצאה של אגדת לוציפר הוא בישעיהו י“ד י”ב “איך נפלת משמים הילל בן שחר”). תשעת חוגי התופת, אשר על כל אחד מהם שומר שד אחד או יותר, נכללים בארבעה מחוזות. הראשון הוא כעין פרוזדור לעצם התופת, ובו שוכנות נשמות המתים אשר חיו ללא מעשים טובים אך גם ללא חטאים וללא השתתפות פעילה במערכות החיים. על כן אין הן ראויות לשכר מצוות, אבל גם לא לעינויים בעצם התופת. בחוג הראשון נמצאים הילדים, אשר מתו בלי טבילה וצדיקי העכו“ם והם “נבדלים” מן החוטאים. ביתר שלושת המחוזות נחלק כל חוג לדורים. לאורך כל התופת שוטף נהר אחד ושמותיו שונים. בתופת העליון ששה חוגים. בחוג השני באים על עונשם אלה שחטאו בתאוות המין, בחוג השלישי נענשים חוטאי הפחזות, הזלילה והסביאה. החוג הרביעי קוד לאלה, שנכנעו ליצר רדיפת הבצע. החוג החמישי מיועד לכעסנים. בחוג הששי, בין חומות העיר דיס, מתענים הכופרים. כך מגיעים אנו לתופת התחתון היא העיר דיס. בחוג השביעי מתענים אל שחטאו בזדון לאחרים, לעצמם ולאלוהים. בחוג השמיני באים על ענשם הרמאים, המתחלקים לעשרת הסוגים הבאים: מדיחים, חונפים, שמעונים (מכירת משרות קודש), מנחשים, מנצלי משרתם להנאתם, צבועים, גנבים, יועצי רע, וזורעי ריב וזייפנים. החוג התשיעי לבוגדים המתחלקים לארבעה סוגים: בוגדים בקרוביהם, בארצם, באורחיהם, בשרים וגומלי טוב. בחוג השיביעי מתחיל התופת התחתון הנקרא העיר דיס. דאנטי מכנה בשם זה הן את לוציפר הן חלק זה של התופת. החוג השמיני נקרא בלהות־הבלע וכל אחד מחוגיו נחלק שוחות שוחות. ארבעת הדורים של החוג התשיעי נקראו בשם (א) קיינת על שם קין (ב) אנטינורה על שם הטרויאני אנטנור, שהסגיר, לפי המסורת המקובלת בימי הבינים את טוריה ליוונים, (ג) תלמיון על שם תלמי מלך מצרים, שהרג את פומפיוס ב־48 לפני הספירה או לפי אחרים על שם תלמי בן אבולוס, קצין יריחו, שערך במרמה משתה לשמעון המכבי ולשני בניו והמיתם בצדיה, כמסופר בספר המכבי א' ט”ז י“א – י”ז. (ד) אישקורת על שם יהודה איש קריות. ציור התופת וטור־הטוהר מתאר את ציר המשפך הנמשך ממרכז כדור הארץ בקו ישר עד צאתו במחצית הכדור האחר. שם, מול הר ציון, מתנשא טור־הטוהר בתוך האוקיינוס, שכיסה לדעת הדור את החלק ההוא של האדמה. ההר נחלק לשמונה מדרגות ההולכות ומצטמצמות ברוחב. שם מיטהרות הנשמות מחטאיהן עד הגיען למדרגה העליונה הוא גן העדן התחתון, ובו שני נהרות: נהר ליתה אשר כל השותה ממימיו – עוונותיו נמחים, ונהר אינואי המפריח בשותה ממימיו זכר מעשיו הטובים. גן העדן העליון נמצא בגלגלי השמים המשתרעים אחד על משנהו סביב הארץ ובסופם מוסבים גם הם על ידי האמפיריאום הוא “שחק הבדולח”, בו סיבת כל הסיבות והתנועות ומושב עוזו של האלוהים.

מסצינות התופת (רישום דורה)

השקפת עולמו וחזונו הפיוטי של דאנטי

מקום העלילה של החזיון הכביר אינו ארץ דמיונית. נופי עולם האמת צויירו על פי נופי איטליה במאה השלוש עשרה, והם מאוכלסים על ידי דמויות היסטוריות של אותה תקופה. אין כאן סימן וזכר למוות. הם חיים ככל אדם. הם לא נותקו מחייהם הקודמים וקשורים הם בהם לחיוב ולשלילה. חייהם הקודמים קשורים בחייהם בעולם האמת. כל אחת מדמויות עולם האמת, מסמלת דראמה בלתי מושלמת, הנמשכת על כדור הארץ. בשעת פגישתה עם דאנטי שוב עולה זכר העבר, נוצר מגע ישיר אל החיים הגשמיים. גורל תושבי כדור הארץ ידוע להם. הרי שעולם האמת של דאנטי מורכב מיסודות החיים הממשיים על צורותיהם ועל צבעיהם. מופלא כוחו של המשורר היודע לדחוס גורל אנושי שלם בשורות אחדות.

המגע ההדוק בחיי המציאות היא הסיבה לכך ש“הקומדיה האלוהית” מסבירה לנו את השקפת עולמו של דאנטי, את דעותיו בעניני מדיניות ואמנות. המבחן החמור ביותר של חייו הוא שב“מחצית הדרך” הוא מנתק את קשריו אל עירו ויוצא לגלות. ניתנת לו הזדמנות לכרות ברית עם השליטים הפיאודליים, אולם הוא פונה עורף לפירנצה. עם זאת הוא שומר אמונים לרוח הדימוקראטיה האמיתית ששררה בעיר. בגולה הוא מגיע לידי ההכרה הפוליטית האומרת, שהקיסר חייב ליצור באיטליה את השלטון המרכזי ולשים קץ למריבות הפנימיות. הקיסר, שנשען על הכוחות הפיאודאליים, לא יכול לעמוד בפני הערים שהגנו על עצמאותן, וכך עבר השלטון בערים לידי עריצים ורעיון האחדות הלאומית נדחק לקרן זוית. דאנטי הפציר בבני דורו, שיחושו את יצירת האחדות הלאומית, אולם רעיון זה עדיין לא ניתן בימיו להגשמה.

התפיסה הדימוקראטית הפוליטית של המשורר, בשורת חופש הרגש, התיאור הפנימי המעמיק של הטבע, החרדה לגורל האדם והאחריות לו, כל אלה מבשרים ב“קומדיה האלוהית” את קרבת הרנסאנס. באפיזודות הגדולות של היצירה מופיעות דמויות, שהתנגשו גם בתפיסה המקובלת של ימי הבינים ונכשלו, אולם בעיני המשורר הם הגיבורים. הוא התנגד כמעט תמיד לכנסיה, שתורתה נוגדת את הכרתו הפנימית או את נסיונות תקופתו. רבים סברו שהפיכת ביאטריצ’ה לסמל הדת והחכמה, גובלת בכפירה ממש.

“הקומדיה האלוהית” היא אותה יצירה המסכמת את ימי הביניים בכל המובנים. הרכב היצירה נקבע על פי תורת הכנסיה, והעקרונות הדתיים קובעים, אם ייסורים יהיה חלקן של הנשמות או תהילה. הסמליות האופיינית ליצירה כולה היא לבושה של הרוח הדתית בימי הביניים. ההערצה המיסטית של הספרה שלוש אף היא אופיינית לימי הביניים. ביצירה שלושה חלקים עיקריים, כל חלק כולל שלושים ושלושה פרקים וכל בית הוא בן שלוש שורות וכדומה. המסע בעולם האמת משקף גם את מבנהו הנפשי של דאנטי. הוא בא על עונשו עם הפושעים ונרתע כשהוא נזכר בחטאיו. ב“פורגטוריון” עובר הוא לאט את מדור הגאוותנים, שכן שאף הוא עצמו לשם ולתהילה. כל תחנה במסע זה שבעולם האמת מקבלת משנה חשיבות ותוקף על יסוד חוויותיו.

העושר האמנותי של ה“קומדיה” מעורר התפעלות. הוא מזכיר לנו את הממדים הענקיים של הקתדראלות הגדולות ואת העיבוד המדוקדק של פרטי הפרטים. העזת הדמיון עולה בקנה אחד עם חוש הסדר של השכל. כל דבר נמצא במקומו הנכון. המשורר מצליח להעלות לפנינו את עולם האמת בצורה מושלמת כל כך, שהננו שוכחים כי על כדור הארץ אנו נמצאים. אחת הסגולות העיקריות של אמנות דאנטי היא הריאליזם, שבאמצעותו הוא ממחיש לפנינו את המושג המופשט ביותר. הוא מצטיין גם בכשרון נדיר של צמצום, היודע להציג את דמויותיו בשורות מעטות, ומיד נראה לנו, שאנו מכירים את הדמות בשלימות. התמונות מוצאות את מקומן יפה יפה בממדים הענקיים של היצירה הכבירה, הנושמת עוצמה ותפארה. לעתים הוא מקדיש בתים אחדים לציור תמונות כבירות, המחיות את נושאי החיים בעולם הבא. החרוזים שלו עוברים מבית לבית ומשתלבים זה בזה כאצבעות שתי ידים. בשום מקום אין הוא מנתק את חוט החרוז. ה“קומדיה” היא חומר קריאה כבד, אולם מרתק גם כיום, אם ניגש אליו לפי הבנת נשמתו של דאנטי ותקופתו.

“החיים החדשים”

שיריו הליריים של דאנטי קובצו בשני כרכים, ב“החיים החדשים” וב“קאנצוניאֶרה”. הספר הראשון הוא החשוב יותר והוא תולדות אהבה שגיבורה הסופר עצמו. בספר זה הכניס פה ושם את השירים בהם שר על אהבתו. “קאנצוניאֶרה” (קובץ שירים) נוצר אחר מות הסופר וכולל את אותם השירים הליריים שלא מצאו מקום ב“חיים החדשים”.

“חיים חדשים” קורא דאנטי לשירת אהבתו, מכיוון שהאהבה היא שהעירה אותו לחיים חדשים, חיים של הכרה עצמית ושל עיצוב אמנותי. דאנטי היה אז צעיר למדי, רגשני וכפי שמספר בספרו לא ידע עוד “שנאה לכל איש, כי מלאתני להבת האהבה והגיעתני לסלוח לכל המרע לי”, אכן דאנטי זה שונה ביותר ממחבר “הקומדיה האלוהית”. הוא מתגלה לפנינו ביצירת נעורים, בתקופה בה טרם נתנסה בנסיונות מרים. אווירת הספר היא אווירה של רגישות רוטטת. זהו מצב נפש לירי טהור, אך אותה ליריות סובייקטיבית המובאת בשזור דברי שירה ופרוזה עם הבהרות עיוניות, כבר גובלת באובייקטיביות שממדיה ממדי ענק עד שהיא מקיפה שמים וארץ. אין זה מקרה שאנו פוגשים ביצירה זו רמזים מתמידים לממד הכוכבים ומספרי השנים של לידה ומוות: “עתה אגיד, כי לפי ספירת הערבים יצאה נשמתו הטהורה בשעה הראשונה ביום התשיעי בחודש, ולפי ספירת הסורים בחודש התשיעי לשנה… ולפי ספירתנו הקדושה היא נפטרה בשנה, בו הושלם המספר המשוכלל (עשר) בפעם התשיעית במאה… ועתה הבה ואראה מדוע כה דבק אחריה המספר תשע… תשעה הם זבולי השמים המתנועעים” פירושו של דבר “להודיע כי כל תשעת הזבולים המתנועעים נועדו יחד בתכלית השלימות בשעת הוולדם”.

דאנטי מתכוון כאן לאהבתו הגדולה, ביאטריצ’ה, שנפטרה ב־9 ביוני 1290. הוא מספר על הנער שראה את ביאטרצ’ה בפעם הראשונה “בסוף שנת חייו התשיעית”, תשעה הוא המספר ששרשו המספר שלוש – אותו שלוש עליו בנויה “הקומדיה האלוהית”, בת שלוש פעמים שלושים ושלושה המזמורים הכתובים בטרצינות (בית של שלש שורות) שאף הן בנויות על שילוש –שפירושו השלישיה הנוצרית: האב הבן והרוח הקדושה. קוסמי הוא בספר זה גם שיקוף חוויות האנוש במאורעות הטבע ואף החלום. דאנטי החולה חוזה את מות אהובתו: "וראיתי את השמש והנה לקה אורה ואור הכוכבים חיוור והם נראו ככוכבים. ראיתי את הצפורים בעופן והן נופלות מתות ורעשה הארץ. האהבה זוהי הכרתו של דאנטי הצעיר כשם שהיא הכרתו של דאנטי מן “הקומדיה האלוהית” – מיצוי הגורלי שבחיי אדם. אהבתו כה נעלה עד שדברי הנביא באים להוכחת אושרה וסבלה ושמות נשים מסמלות דמויות קדושות.

ראשית חייו של דאנטי וסיומם עומדים בסימן אהבה זו של ביאטריצ’ה: אהבה לאשה בת תמותה ב“חיים החדשים” ההופכת לסמל הנשי הגואל ב“קומדיה האלוהית”. כבר ביצירה הראשונה מרומז הטראגי שבאי יכולת האדם לאחוז בנעלה, חולשת האדם המפילה אותו ממרומי האידיאל. שני השירים המוקדשים לאשת הרחמים (עמוד 70 ו־71) שרים את משיכתו של “איש לאשה” – דבר שלא נאמר מעולם על אהבתו של דאנטי אל ביאטריצ’ה. המשיכה אל “הנערות הקטנות” ואל חיי פוליטיקה סוערים עתידה להובילו למצוקת “אמצע הדרך של חייו”. שהיא מוצאה של “הקומדיה האלוהית”. במזמור השלושים “טור הטוהר” נאמרים דברי ביאטריצ’ה על בגידה זו שהרחיקתהו מהדרך הנכונה שהראתה לו אהבתו. האהבה היא סמל האחידות של רגשות האדם וטבעו. “אחת הם: אהבה ולב עדין”. מידת הטוהר וההשלטה שבטבע האדם קובעת את מידת הטוהר והשלמת חוויותיו באושרו וסבלו – כזו היא ההכרה הראשונית של דאנטי ב“חיים החדשים” וב“הקומדיה האלוהית”. משכן אהבתו הוא בעצביו ובחושו ובעיקר בחושו השולט – בראייתו. שעה שמתים עליו חושיו בראותו את גבירתו, עוד חיה ראייתו שאינה ראייה אופטית אלא חזיונית. “אנשים בעלי הראש הלוהט והלב הקר” כינה הוגה התחיה קארדאנו את בני דורו – כוחה של מימרה זו יפה במידה מסויימת לגבי דאנטי. הסופר רואה “כאילו בחלום” וכוונתו שבכוח דמיון וחלום מתגלה לאדם מה שאיננו מסוגל לתפוס בהבנתו כשרוחו הנודדת עולה בדמיון למרומים וש“ראיוני נשא… למרומים כה נשגבים, אשר שכלי אינו יכול לתפוס”. דבר זה קרה שעה שרגליו “עמדו על גדת החיים אשר כל העובר אל מעבר לה לא ישוב עוד”. כזו היתה השעה שחזיונו העלהו לחזות עמקים ושיאים שעיני אנוש טרם זכו לחזותם, שעה שעיצב ב“קומדיה האלוהית” ניסוים, ראיית אימה וגאולה עיצוב מושלם שאין כמותו בספרות העולם. פגישות ספורות ברכות שלום שנזדמנו – אלה הם קווי המציאות של עלילת אהבה שהיתה למשל בעולם. במידה שדאנטי הרבה לתאר פרטי פרטים מחיי תקופתו, באותה מידה הצניע את מאורעות חייו שראשיתם וסיומם עומדים בסימן של בדידות והסתגרות. ערך וענין רב נודע איפוא ל“חיים החדשים” פרט לערכי השירה שלו גם מעט שבמעט שנמסר בספר על חיי מחברו.

דאנטי וּוירגיליוס חוֹצים בסירה את נהר השאול (רשום דורה)

ה“קאנצוניאֶרה” מכיל שירים שונים, שירי אהבה שלא מצאו מקום ב“החיים החדשים”, שירים אליגוריים, פילוסופיים. שיריו הליריים השיגו אמנם רמה גבוהה יותר מאשר שירת המשוררים האיטלקיים האחרים בני דורו, אולם לו חיבר שירים אלה בלבד, לא היה קונה לו מקום במזרחה של ספרות העולם. מחבר “החיים החדשים” הוא משכמו ומעלה של המשוררים האיטלקיים האחרים של המאה ה־13, אולם מחבר ה“קומדיה האלוהית” ענק לעומתם.

דאנטי: התופת

פרק ראשון

ויהי במחצית נתיב חיינו

ואמצא אובד ביער חושך

כי מן האורח הישר הוטיתי.

4 הוי מה־קשה לומר, איכה היה הוא

זה־יער עז, פראי ועב הסובך.

מדי זכרי בו יתחדש הפחד.

7 ממנו אך כמעט ימר המות!

אך לספר הטוב שבו מצאתי

גם כל דבר, בו לי נגלה, אגידה.

10 הן לא אדע, איך אל תוכו הגעתי

כי כן שכוּר משנת כולי הייתי

ביום עזבתי את ארחות היושר.

13 אולם עת באתי עד לרגלי גבע

הוא המקום שבו נסתם העמק

אשר הצר את לבבי בפחד.

16 וארא הפסגה ואשדותיה.

כבר את קרני גלגל־האור לבשו

מישיר בכל מסלול את צעדינו.

19 מצוקתי מעט שככה

אשר בקרב ים־לבי העיקה

הלילה בו במעוף צוקה נדדתי.

22 וכמו אדם אשר בכוֹבד נשם

אך זה עלה לחוף מלב הסער,

יפנה אל מי הזידונים תמה,

25 כן נשמתי שעוד המו גליה

פנתה אחור למעבר הביטה

אשר לא יעברנו איש וחי.

28 בשוך רפיון גופי לתור יספתי

בדמי שולי ההר ובכל הדרך

חזקה הרגל שהשפילה צעד.

31 וארא בקרבי אל סף המועל:

הנה נמר מהיר וקל רגלים

ועור טלוא חברבורות עשהו.

34 ולא יסוב מעל פני ללכת

אך יעצור יסגור עלי הדרך

עד לא אחת לשוב אחור פניתי.

37 והשעה שעת הרת הבוקר

וקם השמש עם כוכבי הזוהר

אתם היה עת חן חסדי אלוה

40 החל סובב אותות היקר האלה.

שעת היום, חין העונה הניעו

את לבבי יחל טובות וישע

43 מהחיה, זאת עליזת השער.

אפס כי לא נמנע ממני פחד

מפני מראה ארי אשר חזיתי

46 והוא מתקרב אלי ובזעם

זוקף את רעמתו, שואג לטרף

עד כי רעד חלל אויר ממנו;

49 ופחד זאבה רזת השלד

וברזונה הרת אוות נראתה.

וכבר חיי רבים שחת שחתה

52 וכה את כל מוסדי רוחי הכשילה

כפחד היוצא מעם פניה

עד כי תקוות עליתי נגזרה.

55 דומה לאיש משתוקק לבצע

ובא היום והפסדו אתהו

ויעצב וכל חשקו לבכי,

58 כן החיה אין לה שלום שמתני

עת בקרבה אלי אט דחפתני

אל החורשה, תוכה ידום השמש

61 ובלכתי־שוב אלי חשכת השפל

ודמות כדמות אדם נגדי נצבה

כהת הקול מרוב שנים החרישה.

64 עת ראיתיהו בישימון התוהו

“חנני־נא, רחם”, אליו קראתי

“אם צל אתה ואם איש חי, ענני!”

67 ויען:"איני־איש, אך איש הייתי

ושני הורי היו מבני לומברדיה

ומנטובה עיר מוצאם היתה.

70 בסוף ממלכת יוליוס נולדתי

בצל אבגוסט הטוב ברומי גרתי

אזי בימי אלי כזב ושקר.

73 פיטן הייתי, צדקתי רוממתי

של בן אנכיסס שיצא מטרויה

ביום עלות פאר איליון בלהב.

76 אך מה־לך תשוב למדור העצב?

על מה לא תעלה בהר הנועם

כי ראש כל גיל, עלה לכל משוש הוא?"

79 האף רגיל אתה, אותה העין

תפיץ פלגי־שירה על כל חופיה?"

אזי בבושת מצח עניתיהו:

82 "הה, לכל שר פאר, מאור ושם!

תגן עלי זכות למודי שקדתי

ברוב חיבה על כל דלתי ספרך

85 אתה, מכין רוחי ואלופי!

לשון צחות, לי תהילות הביאה!

הביטה לחיה ממנה נסתי!

88 נגדה עזרני, מהולל בדעת

אתה, ממך לבד למוד למדתי

כי כל עורך רועד בי למראה!"

91 “לא זו הדרך אשר בה תלכה”

בחזותו את דמעותי ענני

"אם צאת מגיא החתחתים רצית;

94 כי החיה מפחדה צעקת.

תת לא תתן לאיש עבור דרכה,

כי תחסום עליו עד תמיתנו.

97 כה רע, שפל כל יצר אוותיה

עד כי אין כול אשר אותן ישביע;

כל שתטרף כן רעבה יגדל עוד!

100 רבות הן החיות, אותן רובעת

ועוד ירבו, עד קום זרזיר־מתנים

ובא ובעינויים ימותתיה.

103 לא יתאוה למכמני הארץ

כי לחכמה, לאהבה, לצדק,

ומוצאו בין פלטרו ובין פלטרו.

106 בו תושע איטליה השוחחת

שלה קאמילה הבתולה נלחמה

וטורנוס, ניסוס, איריאל, עד מות.

109 הוא וריצנה בכל עיר וקרת

עד יורידה שנית לתהום התופת

משם ראשית קנאה אותה הדהירה!

112 לכן לטובתך גמרתי אומר

כי אחרי תלך; אהיה נגיד לך

ואנהגך מפה למעון הנצח.

115 ושם תשמע אנקת כאב נואשת

תראה רוחות ענות מאז מקדם

כולם אל משנה־מות ישוועו.

118 ועוד תראה ששים בתוך הלהב

אלי חלקם, בוטחים כי יש תוחלת

ובאו עוד אל עם רווי האושר!

121 ואם תאבה עלות גם עדי־אלה

תקום לך נפש ראויה ממני

ובהפרדי עליה אעזבך.

124 כי השליט בממלכות שמים

לבוא אל קריתו לא יחנני

כי לא בדרך חוקותיו הלכתי!

127 בכול ישלוט ושם מושב עוזהו

שם בירתו ושם כסאו הרם!

אשרי האיש, לשם בוחרו אלוה!"

130 ואען; "השבעתיך, שר הזמר,

בשם אלוהים שלא ידעת

ממצב זה ורב מזה מלטני

133 בהנחותך אותי למקום אמרת

למען ארא את דלתי סאנקט־פטרוס

ואת הגוי שאת שברו תנית".

136 אזי צעד ואחריו דרכתי.

(תרגם ע. אולסבנגר)

 

ג’ופרי צ’וסר    🔗

“אילת השחר של השירה האנגלית”    🔗

ג’ופרי צ’וסר הוא הכשרון הפיוטי הגדול הראשון בספרות האנגלית. הוא יוצר השירה האנגלית בשפתה הלאומית. הוא הראשון אשר ביצירתו נתמזגו הרוח האנגלית והתרבות האירופית. בצדק כינהו משורר גדול בן תקופה מאוחרת יותר: “אילת השחר של השירה האנגלית”.

בתקופת צ’וסר, במחצית השניה של המאה הארבע עשרה, החלה התפוררותו המוחלטת של המשטר הפיאודאלי בחברה האנגלית. מלחמת מאת השנים שנלחמה בצרפת דלדלה את מקורותיה הכלכליים והכספיים של המדינה. נוסף על כך פרצה מגיפה שעשתה שמות באוכלוסיה. מעמד האיכרים, עליו העמיסו מסים כבדים, התמרד וערך טבח. הוא השתלט על לונדון, ורק במאמצים רבים עלה ביד המלך לדכא את המרד. המעמד האזרחי גבר והתעשר. האורגים, מהגרים שבאו מפלאנדריה לאנגליה, פיתחו תעשיה גדולה ועשירה של צמר.

קבוצה 11 קובץ 2 – תמונה 20

ג’ופרי צ’וסר (1400–­1340), “אילת השחר של השירה האנגלית”

צ’וסר נולד ב־1340 בקירוב במשפחה אזרחית. אביו היה סוחר יינות. בנו לוקח לחצר המלכות להתחנך שם. בהיותו צעיר בן תשע עשרה שירת בצבא בצרפת ונפל בשבי הצרפתים. מעז יצא מתוק: בהיותו בשבי ניתנה לו ההזדמנות להכיר את תרבות צרפת של ימי הביניים. זו היתה חוויתו הגדולה הראשונה בספרות. מצרפת הביא את “רומאן השושנה”, שתרגמו לאנגלית. אחר שחרורו מן הצבא מילא תפקידים שונים בחצר ויצא בשליחויות דיפלומאטיות שונות. הוא ביקר באיטליה ונראה, שהכיר אישית את פטרארקה ואת בוקאצ’יו. על כל פנים אין ספק, שיצירותיהם של שני סופרים אלה העניקו כיוון חדש לשירתו. בחייו יש הרבה עליות וירידות. יש אשר אנו מוצאים אותו כציר הפרלמנט וכאדם המקובל בחברה הגבוהה, ויש אשר הוא סובל מחסור. גם תהפוכות חייו המרובות העשירו את נסיונו האישי. הוא מת ב־1400 והיה ראשון הסופרים שהובא לקבורה בכנסיית ווסט־מינסטר, בה נקברו אחרי כן טובי משוררי אנגליה.

צ’וסר השתמש לראשונה בדוגמאות זרות וחיקה את השירה הצרפתית של ימי הביניים הן בשירים אליגוריים, הן ביצירות אחרות. לאחר זמן הוא שואב מן האיטלקים, בעיקר מבוקאצ’יו. השירה האנגלית מנסה בתקופה ההיא צורות שונות. הוא כתב גם יצירות מקוריות בזו אחר זו. “הנסיכה”, יצירה אליגורית על אשת פטרונו האציל. “פארלמנט הצפורים” הוא שיר הלל לכבוד חתונת המלך. יצירתו העיקרית היא “מעשיות קאנטרבורי”.

המשורר ראובן אבינועם שתרגם קטעים מן הפתיחה ל“מעשיות” אלו מסכם את תוכן היצירה ואת מבנה: באכסניה טאבארד ליד קצהו הדרומי של גשר לונדון נקהלו שלושים איש מכל שדרות העם והחברה, רם ושפל, עשיר ודל, וביניהם אביר, בעל אחוזה, עבד, נזירה, נזיר, סוחר, פרקליט, נגר, אורג, צבע, רפד, טבח, ספן, רופא, יוגב, טחן, שמש כנסיה וסלחן. אליהם נלווה גם צ’וסר המזדמן לאכסניה. כוונת כולם לעלות אל קברו של באֶקאֶט הקדוש אשר בקאנטרבורי. אחרי הארוחה מציע האכסנאי להפיג את שעמום ההליכה בסיפורים. כל אחד מן העולים יספר שתי מעשיות בדרך עלייתם אל הקבר ושתים בדרך שובם, וכל מספר יקבל ארוחת חינם בשובם. עולי הרגל מקבלים את הצעתו, ושלשלת המעשיות מתחילה. עד כאן ה“הקדמה”. הטיפוסים השונים מצטרפים לשורת אישים, בני המאה הארבע עשרה. המעשיה מענינת בדרך כלל הן מפאת תוכנה הן בצורת הרצאתה. צ’וסר עשה בטעם ובחכמה בשימו את המעשיות בפיהם של העולים לא כאיברים מדולדלים, בלי קשר ביניהם. כל סיפור נובע מתוך השתלשלות הדברים. בין המעשיות משולבים קטעים, בהם מביע צ’וסר דעתו על ענינים שונים ומוסר את תגובת השומעים. המעשיות באות בזו אחר זו, אלא שהאוסף אינו שלם, כי היצירה לא הושלמה: רק עשרים ושלוש מעשיות נכתבו.

“מעשיות קאנטרבורי”

זוהי היצירה הבשלה ביותר של צ’וסר, שנכתבה באחרית ימי חייו. לפנינו סיפור־מסגרת דומה ל“דקאמרון” של בוקאצ’יו, אלא שנכתב לא בפרוזה אלא בחרוז.

הפרולוג מציג לפנינו את עולי הרגל, ובתוכם מוצאים אנו את כל הדמויות האופייניות לחיי אנגליה בתקופה ההיא. הצגת הדמויות היא מלאכת מחשבת של התיאור הריאליסטי. צ’וסר תוקף בחריפות יתירה את הכנסיה. המחבר הצליח בתיאורן החיצוני של הדמויות, ואנו יכולים לעמוד על מעמדם החברתי לפי הופעתם החיצונית.

כל אחד מבני החבורה מספר מעשיה ההולמת את השקפת עולמו ומעמדו החברתי. האביר, למשל, מספר מעשה בשני אבירים שנאבקו זה עם זה על אהבתה של יפהפיה. לבסוף גמרו להביא את מאבקם לידי הכרעה בדו־קרב. אולם לא הזריז היה מנצח, אלא אותו אביר, שאהבתו עמוקה ונאמנה יותר, שכן מתערבים בסופו של דבר גם האלים. צ’וסר מגלה יחס אדישות אל מעמד האבירים. מעניין לציין, שאילי התקופה העתיקה מתערבים בסיפור אבירים, שעלילתו מתרחשת בימי הביניים. המחבר חיבב את הסיום ה“טוב”, המביא לידי נצחון את בעלי הרגשות העמוקים.

אחר קול האביר בא תורו של הטוחן השיכור, הרוצה לספר סיפורו בכל מחיר. בסיפורו המבדח הוא לועג לנגר, בעל הדיעות הקדומות. אשתו הצעירה של הנגר התאהבה בסטודנט, הסועד על שולחנם. הסטודנט הערמומי הטיל אימה על הנגר הפתי המאמין לכל דבר, שמבול עומד להציף את העולם. הנגר עולה למגדל בכוונה להציל את נפשו, ולסטודנט ניתנת הזדמנות להתעלס עם אשתו. המעשיה גסה, אולם היא מצטיינת בהומור בריא ורענן של השכבה העממית. הדמויות מוכרות לנו מן המעשיות מסוג זה הרווחות בעם.

סיפורו המפורסם של הכומר על התרנגול ושבע התרנגולות הוא אליגוריה על עגבי הנזירות והכמרים. המעשיה תוקפת בחריפות יתירה את ה“סלחן”, הוא הכומר שקיבל מרומי השראה להציג שיירי סגולה ולתת איגרת־כפּרה מיוחדות תמורת תשלומין. וזה תיאורו:

"שער־ראשו כשעוה צהבהב,

קווצות־קווצות תלויים לו תלתליו

חלקלקים כאניצי פשתן

על שתי כתפיו יורדים, בם העטן

הם נחו כן מפוזרים, תלושים.

לשם לצון שביסו גם לו ישים

כי ארזו, בתוך תיקו גנז,

נדמה כי הוא ישא כמנהג אז.

שער ראשו סתור, כיפה עטור

עינו ברק כעין ארנב תתור.

על כיפתו ­ תמונה וורוניקה

ידו עלי ברכיו תיקו החזיקה.

אגרות סליחה מרומי הוא מלא.

קול עליז דקיק מתוך גרונו יעלה,

אך אין זקן לו בסנטר, עורו

חלק ­ דומה, כי תער עברו.

הסיפור המבדח מקבל לפתע אופי קודר, טראגי, כשאחד הצעירים המשתכרים מת בדבר. ידידיו רוצים לתבוע את המוות לדין, אולם תחת אחד האילנות מגלים הם אוצר ובתאוות בצעם הם משמידים זה את זה. הטפתו של הכומר המחופש מוקיעה פשעים של ממש, אולם המעשיה מכוונת נגד הכנסיה.

קול תקופה חדשה

ב“מעשיות קאנטרבורי” מוצאים אנו את כל סוגי האֶפיקה של ימי הביניים: רומאן אבירים, ביוגראפיה, נובילה, סיפור אליגורי, מעשיות עממיות וכדומה. תיאורו הריאליסטי של צ’וסר יוצר את המסגרת האחידה. לא זוועות ימי הביניים באות לידי ביטוין כאן כפי שהן מבוטאות בליריקה הפיאודאלית הגוססת, אלא אופטימיותו של מעמד עולה מורגשת בשירתו. צ’וסר מתעניין בראש וראשונה באדם, וקו זה חדש הוא ואופייני לריניסאנס. הרבה למד מבוקאצ’יו, אולם הרוח האופיינית לריניסאנס אינה משתקפת בו באותה צורה מושלמת, שהיא משתקפת ביצירת קודמו האיטלקי, שחי בתנאים חברתיים מפותחים יותר. שירת צ’וסר היא תחנת קשר בין ימי הביניים ובין הריניסאנס. המסגרת ­ – עליה לרגל ­ – אופיינית לימי הביניים. המעשיות המסופרות אף הן קרובות לסוגים הספרותיים של ימי הביניים. אשר לדמויות עדיין אין האזרח תופס את המקום המרכזי, אף כי מורגש שצ’וסר מתייחס אליו באהדה. הלעג והסאטירה החריפים ביותר פוגעים בנציגי הכנסיה, וגם בכך יש קו אופייני של הריניסאנס. אשר לתיאור ­ הקו הבולט ביותר הוא הריאליזם והנאמנות לחיים. תכופות משתמש צ’וסר בחומר זר, ורק תיאור הדמויות הוא שלו. התיאור הריאליסטי עולה בהרבה על היסוד האגדי. בניגוד למקובל בימי הביניים הוא מתעניין בעיקר בתכונותיו ובסגולותיו של האדם. היצירה נכתבה בצורה פשוטה ובחרוז זוגי.

ג’ופרי צ’וסר: מעשיות קאנטרבורי

מטר אפריל עת לעולם יערב

ושורש שרוף בצורת כי ירו,

כל ליף עצמה יציף ולשד כל סיב,

עד בפריחה עזוז חדש יניב;

עת זפירוּס בחום עדין נפשות

כל בד ישיב על כר ובלב חרשות;

עת שמש צעירה מחצית ארחה

בחיק מזל טלה עברה־שרכה;

עת צפרים קטנות נותנות שירן ­ –

כתום ליל־שימורים לבן אז רן,

(כי יד הטבע שיר בן תעורר);

או־אז כל לב בכוסף יכמר

לעלות לרגל, חוף שחר חדש,

במרחק ­ – ארץ לבקש מקדש.

רבים פנו מכל קצות אנגליה

אל קנטרבורי ­ ולבם כמיהה,

בקש את הקדוש את בחיר העם

עזרם בצר ומושיעם.

­ ­ –־ – – – – – –­ ­ – – – –­ ­ ­

וביניהם היה היה איש־דת

הוא כומר עיירה אביון אחד;

אך רב עושרו בפועל והגות.

עצמוּ ידיעותיו ובשרות –

אלו דבק, תורת עליון הטיף

בני עדתו לקחוֹ למד היטיב.

חרוץ היה, אף נוח לבריות

ובצוק העתים ידע סבלן היות.

רבת גילה טובו לכל בריה

המהלכה בעולמו של יה.

כי יחשוך איש ממנו מעשר,

נמנע מקללו; הוא יחסר

ממתנותיו יתן לקהילה

כי נשמתו גם במועט די לה!

מפורדה קהילתו, פזורה,

אך לא נמנע בקור ובסערה,

ברע לו ובמר, צאן מרעיתו,

אם רב ואם שפל, בקר ביתו –

ברגל יהלך, ביד מטה;

כי כן יראה צאנו ויעשה.

סוף תורתו במעשה תחילה!

כזאת מצא אי־שם תוך מגילה

ומשלו הוסיף: אמנם וכן

פז יחליד, ברזל לא כל שכן!

אם כומר, בו נתן אמוּן, יחטא,

היפלא איש בער כי נתעה?

(תרגום: ראובן אבינועם)

פרנסואה ווייון

משורר נע ונד זה, שהיה הרפּתקן מטבעו, הוא אחת הדמויות המענינות ביותר של סוף ימי הביניים. הוא התקומם על הסדרים המקובלים בחברה וייצג את מרד בני דורו. כל ימיו טולטל בין העקשנות המרה ובין היאוש. לעתים הוא מעז ללגלג על הגרדום המוכן לו ולעתים הוא נרתע מפני חולשתו ומתחנן לפני אלהים ואדם. שירתו רבת הניגודים משקפת נאמנה את התקופה, תקופה עתירת משברים, שהיא תקופת מעבר לעת החדשה.

הופעת ווייון חלה בסוף מלחמת מאה השנים בין צרפת ובין אנגליה. תוצאותיהן הכלכליות והחברתיות החמורות של מלחמה זו נתנו אותות בכל חיי צרפת. המדינה נפגע קשות ועורערה על ידי צבאות זרים. האוכלוסיה דולדלה ולא הספּיקה לעבּד את הקרקעות. בעלי המלאכה לא העזו לצאת לדרכים למכור את סחורותיהם, מאחר שכנופיות שודדים הציפו את הכבישים.

האצולה לא יכלה להתאושש ממצבה הקשה, שאליו הצטרף המשבר החמוּר של השקפת העולם בימי הביניים. האידיאלים הפיאודליים החלו לשקוע. משבר חמוּר ניכּר בשירה, בספרות ובאמנות.

סטודנט שיצא לתרבות רעה

ווייון נולד בפאריס בשנת 1431 במשפּחה עניה ופשוטה. אביו היגר בשל דאגות פרנסה מבורגונדיה לפאריס. אמו היתה אשה תמימה, שלא ידעה קרוא וכתוב.

"בלי דעת כתוב, מדעת כה נבערת

אשה זקנה אני, בחוסר כל.

בכנסיה ראיתי מצויירת

מסכות העדן… נבל ומחול

בתופת הרשעים שלחו לסבול.

זה ישמח לבי מזה אפחד

אף כי הוריו עניים היו ולא הורישו לו דבר, נדמה היה תחילה שפתחו לפניו אפשרויות של חיי־אזרח שקטים ומסודרים. בהיותו נער אוּמץ על ידי כומר עשיר בפאריס, שממנו נחל גם את שמו ומאז קרא לעצמו “ווייון”. אביו מאמצו היה מורו הראשון, וכשגדל שלחוֹ לבית ספר. ווייון אף למד באוניברסיטה ונהנה מחייהם הסואנים של הסטודנטים בימים ההם.

הסטודנטים בפאריס היו חברה מכונסת בתוך עצמה. כולם היו עניים מרודים ושמרו משום כך אמונים איש לרעהו. הם הטילו פחדם על העיר כולה. ולא פעם התנגשו עם כוחות המשטרה. רק צעד אחד הפריד בין הסוטדנטים⁶ של הימים ההם ובין הקהל המפוקפק הממלא את בתי המרזח, הכולל גנבים, שודדים וזונות. רבים מידידי ווייון היו עבריינים והואשמו במעשי שוד ופריצה. המשורר עשה זמן רב עם חבריו בבתי מרזח בפרברי העיר. עורך־דין אחד, ז’אן קוטאר, היה רעוֹ לשתיה ולהילולים, והמשורר הנציח את שמו באחד משיריו.

"אבינו נוח, שנטעת גפן,

אתה, שבמערה שתית, לוט,

עד כי היצר, בו מרמה שוטפת,

באורח משונה בך ישלוט,

אין בדברי משום קולר לתלות

ארכיטריקלין, ביין נאדר,

הסבירו נא פנים לאיש סגולות,

נשמת מורנו, ז“ל, הוא זאן קוטאר.”

ראובן צור שתרגם את הבתים המצוטטים כאן מציין, שפרנסואה ווייון היה אחד המשוררים המעטים באותו הדור, במאה החמש עשרה שהיה דור ירוד ושומם בתולדות רוח האדם. ווייון מגלה בשירתו את המשטר המעורער בכל גילוייו, את אחרית ימי הביניים בשקיעתה ובשחיתותה המוסרית. ווייון היה בן נאמן לתקופתו, והשקפתו הפילוסופית היא השקפת דורו. המחשבה על המוות הטילה מוראה על בן אחרית ימי הביניים, מאז המאה השלוש עשרה כתבו: “הנזירים החוזרים על הפתחים הפכו, בהטיפם לעם, את זכרון המוות למקהלה קודרת המהדהדת מן הקצה אל הקצה”. קול מקהלה זו הגיע אל שיאו במאה החמש עשרה, בה בולטים שלושה מוטיבים בתחושת המוות: השאלה – היכן נעלמו היפהפיות ואדירי הכוח לשעבר; רקבון גוף האדם; מחול המתים. לגבי המוות שווים הכול. במחול המתים היתה מגמה סוציאַלית מסויימת. שירת ווייון מעלה את כל הנושאים האלה. בבלדות לגבירות ולאדונים שמלפנים הוא מקונן על היופי ההולך וכלה ועל כוח האדירים המתרופף. לשאלתו “היכן אלה” הוא משיב: “והיכן השלג דאשתקד? גם אלה חלפו עם הרוח”. אין כווייון גדול בתיאור הזקנה. במשל השווה לכל נפש צייר את הטראגי־קומי

שבּה:

כי קוף זקן תמיד מאוס

אפילו יעווה פנים.

מאידך גיסה ידע ווייון להביע את יאוש הישישוּת, התשישוּת והבדידות:

אוי, חרפּת זקנה ממארת

איכה מהרת כה לכבשי?

מי ימנעני, אם במרד

אטול סכין לטרוף נפשי?

בציניוּת חורץ המשורר משפּטו על האלוהים, אשר פושטות היד המתועבות מדברות אתו משפּטים.

האל מחריש, אינו עונה

מפחד כי יורשע בדין.

ווייון מעלה לנגד עינינו את הנערה היפה לשעבר שהגיעה לזקנה מופלגת ולא נותרו לה אלא הזכרונות על שלטונה ללא מצרים ששלטה על הגברים ללא כל הבדל. לאשה זו, שכל עשרה היה גופה המושך, יימר בראותה את עצמה במערומיה:

זה דרך כל בשר ביופי…

תקצר ידך, עורך צמק,

גבך השח לא עוד תזקופי

שדך קמל וריק כשק.

בבית העלמין עומד המשורר ומתבונן בשלדים ובגולגולות שנערמו שם ערימות ערימות. מי מהם היה אדון ומי עבד, אין מבחין. על כל אלה מאפּילה כתובת מצבתו האדירה והמחרידה של ווייון, היא “הבלדה לתלויים” בה הוא מדבר מעל סף הכליון, כביכול, אל אלה שנותרו בחיים.

בן עשרים וארבע היה ווייון כשחל מאורע מכריע בחייו: באחת התיגרות שהיה מעורב בהן נהרג בידו כומר. ווייון ברח מפאריס והסתתר במקומות שונים במשך שנה תמימה. אחרי כן זכה לחנינה. אחר שובו חיבּר את מחזור שיריו הגדול הראשון בשם “צוואה קטנה”. השם מעיד על תוכן השיר. בשיר זה מחלק ווייון בצורת צוואה את מורשתו ברוב שנינות וסאטירה בין ידידיו ואויביו. כל אחד מקבל את המגיע לו. הטוּן הלגלגני שבשירים רומז על כשרונו הנדיר לפארודיה, אולם עדיין הוא חסר רגשות עמוקים וחוויות גדולות. בימי חייו הסוערים ומלאי ההרפתקאות זכה גם לכך.

לא יצא זמן רב עד שנסתבך בהרפתקאות חדשות. בשיתוף שני חבריו פרץ את קופת בית הספר, ושוב אנוס היה לברוח ולהסתתר. בימים ההם שוטטו כנופיות שודדים רבות ברחבי צרפת והטילו אימתן על המדינה כולה. באחת הכנופיות הללו מוצא ווייון מקלט, והוא נעשה לשודד דרכים ממש. אולם לבו נוקפו על מעשיו, והוא מאשים את גורלו המר ומתגעגע על חיי שלווה ושקט. מזמן לזמן הוא נגלה בחצרות אצילים ומוצא מעריצים לשירתו. גם אל חצר הנסיך מאורליאן שהיה גם הוא משורר הגיע. הלה קיבל את המשורר הנודד המסכן בסבר פנים יפות.

שנים רבות מחייו עברו עליו בבתי כלא שונים בצרפת, ולא אחת ניצל בדרך נס ממש מן המוות. הפואימה הגדולה השניה שלו “הצוואה הגדולה” פותחת בגידופין על החשמן מאורליאן, שכלא את ווייון במרתף טחוב כשהוא ניזון על לחם ומים בלבד. לאשרו שוב קיבל חנינה והורשה לחזור לפאריס.

ימי נדודיו הקשים נתנו אותותם בלבו, ובימים ההם עיצב את השקפותיו על החיים. מגעו הישיר אל העם הפשוט, אל המנודים שבחברה, הגנבים והשודדים, עשה עליו רושם עז, הניכר יפה ביצירתו “הצוואה הגדולה”, שנכתבה ב־1461.

תמורות רבות חלו בינתיים בפאריס. חבריו הטובים התפּזרו לכל עבר. ושוב היה מעורב בתיגרה חדשה, שהביאתהו לפני בית המשפּט. פקדו עליו את עוונותיו הראשונים והוציאו עליו פסק דין מוות. אף בצל הגרדום המשיך ווייון לחבּר את שיריו. ברגע האחרון שוב הוא זוכה לחנינה, בית המשפּט ממתיק את דינו ומגרשוֹ מן העיר. מאז נעלמו עקבותיו, ואין אנו יודעים עליו דבר.

קולות המרד

ביצירתו “הצוואה הגדולה” סוקר ווייון את חייו. בחבּרו את צוואתו ובחלקו את הונו הוא נזכר בריעיו ואויביו.

הצוואה היתה צורה פיוטית רוֹוחת בימי הביניים, אולם ווייון יודע למלא מסגרת כללית זו תוכן אישי. הוא מגיע למסקנה, שכלו כל הקיצים והגיעה שעת חשבון הנפש.

הוא פותח בזכרונות על ימי הסבל. הוא מונה את מאורעות חייו העיקריים, משמיע את טענותיו האישיות, מאשים את הכמרים שעינוהו והטילוהו בכלא, מטיח דברים כלפּי השוטרים שרדפוהו וכלפּי השופטים שדנוהו למוות. הוא מקטרג על החברה כולה: על המאושרים, על האוהבים והנאהבים ועל היושבים תמיד ליד שולחנות ארוכים. בשאלות הסוציאליות השמיע ווייון דברים שכוחם יפה תמיד:

"לעשירים, אלי הרשה נא

לפעול גם לעתים טובות".

חוקי החברה והמוסר המקובל נקבעו כך, שיהיו נוחים לעשירים ולמיוחסים, הם רשאים לשדוד, שכּן נהנים הם מהגנת החוק. פשעי העניים אינם אלא תוצאה מעקת תנאי חייהם. ווייון מדגים זאת בדוגמת דיאומאֶדאֶס, שודד ים, שנתפס והובא לפני הקיסר. הקיסר ניגש אליו ושואלוֹ: מדוע היה לשודד ים.

“מדוע תכנני בשם שודד ים? אדם נקרא בשם זה, כשאין לו אלא ספינה קטנה אחת. הוא יוצא לים ושודד עד כמה שידו מגעת. לו היו לי אלף אניות, הייתי יכול להיות כמוך, קיסר,” – עונה דיומאֶדאֶס.

ווייון הוא אחד העניים והנדכאים ושירתו היא שופר לקטרוגם ולטענותיהם. הוא יודע שהכל לשווא. “ההרים לעולם לא יזוזו ממקומם בגלל העניים”. אין כוח העשוי לגאול את העניים מגורלם המר. אף כי הגיע לידי הכרה זו, אין הוא כולא את פיו, וגם כשהוא סופג מכות נאמנות, נמלטים מנפשו ניצוצות־מרד.

המאבק היה נואש, משום שהשלטון הופקד בידי האדונים. נוסף על כך – ווייון היה לוחם בודד, שכּן לא היה בתקופתו כוח מהפכני, שיוכל להתיצב תחת דגלו. גורלו המר טילטלהו אל צדי הדרכים. הוא עמד מחוץ לחברה ולא יכול להצטרף למאבקו של מעמד חברתי כל שהוא, אולם שירתו משמיעה צלילי צדק חברתי.

הדימוקראטיה של המוות

הערצת המוות כמשווה קטון וגדול היא אחת התופעות האופייניות ביותר לאחרית ימי הביניים. דמיון התקופה ניזון מן המאבק ומן הניגוד שבין החיים ובין המוות. מלאך המוות מתואר בתמונות אותה התקופה ככוח הבז למעמד ולשלטון והגורף את הכול, האדונים והעבדים כאחד אל ממלכתו. רווח באותה תקופה רעיון מחול המתים. מחול המתים מציג בגילוף, בפסל ובשיר את המוות הלוכד, בצעדי מחול, את כל הבשר: אפיפיור, מלך ואיכר כאחד. הכל שווים לפני המוות. מכאן שבמחול המתים מסתתרת מגמה סוציאַלית. מניחים, שתחילה לא מלאך המוות הוא שרקד אלא הגוויה המצומקת, ההולכת ומתפּרקת לרימה ולתולעים, היא שהיתה יוצאת בתנועות מחול גרוטסקיות. תערובת זו של גרוטסקי וזוועתי נושאת את השם “מקאבּר”. בני תקופה זו יראו את המוות, אולם ניסו עם זאת להתרועע עמו. בית הקברות היה אחד המקומות המרכזיים ביותר בפאריס. ליד ערימות שלדי אדם מכרו הסוהרים את סחורותיהם והפרוצות היפהפיות את גופן. הנוער הפאריסאי היה בא לבית הקברות לבלות שם בנעימים.

המוות עדיין תופס מקום חשוב ביצירתו של ווייון, אולם משורר זה כבר מתרחק מימי הביניים וכך מתרחק הוא גם מנושא זה. גורל הנשמה אינו מדאיגוֹ, רק כליון החיים וניווּן היופי ממלא את לבו כאב. בשירו המפורסם על אומן־הנשק מתואר המאבק הנצחי בין החיים ובין המוות, בין הנעורים ובין הזקנה. תהליך הניווּן מזעזע את ווייון והוא מתאר אותו בריאַליזם מובהק. הוא מונה את הגברים והנשים היפים והמפורסמים שירדו אלי קבר. החרוז החוזר המפורסם של השיר הזה: “אך היכן השלג דאשתקד?” הוא משלים עם החוק העליון של החיים: אלה שנולדו סופם למות, כשם שעלי האילן נושרים בסתו, אף כי לבלבו באביב.

ווייון מוצא גם משהו אחר במוות: הוא הכוח המוחלט והאחרון השולט על הכול ומשווה עני לעשיר.

החדש בשירת ווייון

בדרך כלל העדיף משורר ימי הביניים נושאים כלליים על נושאים אישיים, שכּן ניתן להסתתר ברקען האחורי של יצירות אלה. משוררים אלה התעלמו מפרטי חייהם האישיים בשירתם. לא כן ווייון. כל שירתו קשורה בחייו הפרטיים. הוא מגולל פרשיות ממסכת חייו בלווֹתו את התמונות מחיי פאריס בוידויים אישיים. כך מתייצבת לפנינו אישיות פיוטית מסוג חדש, האופיינית לדורה. בשקלנו את אישיותו ואת פרטי חייו הרינו שוקלים איבר חי מן התקופה. ווייון אינו מסתייג מתקופתו. לא רק מן הקטעים הסיפוריים של שירתו מצטיירת לפנינו תמונת חיי פאריס על כייסיה, גנביה, זונותיה, שליטיה, כמריה ושוטריה, אלא גם מתוך הקטעים הליריים המביעים את הרגשות המשותפים לתקופה. בקוראנו שיר בודד החורג מהמסגרת הכללית של הסידרה, הוא מבטא תמיד את מצב רוחה הכללי של התקופה. הוא מרחיב את תחום חוויותיו האישיות ומחפּש את האמת הכללית. זוהי התנהגות אופיינית לריאַליזם, ובכך יש לראות אחת ממעלותיה העיקריות של שירת ווייון.

עם זאת יש לציין שלגבי הצורה לא הצליח להשתחרר מן התפיסה המקובלת של ימי הביניים. אכן זה דרכו של רוח האדם: התוכן החדש והרגשות החדשים קודמים לצורות החדשות. הבלאַדות והרונדות, המוטיבים של מחול המוות, הנוטריקן של שורות השיר, כל אלה הם מסורת של ימי הביניים, אולם ווייון ידע למלא את המסגרת הישנה תמונות חדשות, שהלמו יפה את הרגשות החדשים.

פרנסואה ווייון: “הצוואה הגדולה”

שלושים מלאו לי שנות חיים;

ואשת כבר כוס כלימות וריש,

איני סכל, לא נבון דעים,

אל על גבי גורל חורש.

כל הפגעים אני יורש

בזכות טיבו ד’אוסיני⁷

הן בישוף הוא, נאה דורש,

ואך לא לי, כי הוא שנאי.

לא שר הוא לי ולא הגמון,

ולא אשק עפר שעליו.

ראש לא אכוף לו כאגמוֹן

איני עבדו נושא כליו.

על פי נתן בימי שרב

רק פת קבר ומי הזוֹת.

קפוּצה ידו נושאת הצלב.

גמלהו, אל, גמולה הזאת!

ואם קום יקום מטיף מוסר

ילין: דברת בו סרה!

מהיר צדק הוא ואיש נמהר.

אין בלבבי לענה מרה.

על זאת בלבד אפי חרה;

על מקור רחמיו כי כה דלל,

אלי, עמד־לי בצרה,

ופקד על איש רע־מעלל.

האיש טיבו בי התעמר

עד אין מלים עלי שפתים.

הה, אל משגב, חסדו שומר,

השב מנה אחת אפים!

חכמי־הדת גלויי עינים

למדוני זכות על תוללי.

ואני אומר: ביד אל שמים

אפקיד אשר המיט עלי! ⁸

יהי כן, תטוף מפי מלה

בשם יחוד של קוטר ז"ל⁹

על פה תהא זאת התפלה,

הואיל וקרא הן אתעצל!

נוסח פיקר עליו אחל,¹⁰

ואם לא יבין לי בעליל,

ישא רגליו ילך ישאל

בפלנדריה, דואה או ליל.

אם בגזרת עירין מעל

תפלה עליו אני חיב, –

בראש חוצות, בפני קהל

לא אמלא מאוייו.

אך בביתי, באין בא ושב

אקרא בספר תהלים

(והוא בלא תכריך־עורות מזהב)¹¹

מזמור ק"ט, כמה מלים¹²

כך אעתר אל אל ענו,

חיקו מפלט לי בכאבי,

וניד שפתי זה לפניו

יבא, כי הוא יוצר גוי,

אשר חלצני מאויבי,

מיד רשע אותי לפת.

אמן הלל לאם־דוי

וללואי, קיסר צרפת! ¹³

יהי חלקו כיעקב,

וכשלמה – הוד וגדלה.

אשר לעז – הן יש לו רב,

ובזרועו ישגיא פעלה.

בעולם חלוף רב־המלה

ינון זכרו בקהל עמיו,

והיתה דרכו – רמה סלולה,

וימי מתושלח יהו ימיו.

בנים נאים, זכרים תריסר,

בשבט מלכותו יקים

ובטן אם בל נא חסר;

בדפוס של קרל יצוקים¹⁴

וכמרסיאל קדושים זכים¹⁵

זאת הברכה לו אצוה!

וכתם ימיו הארוכים

בגן העדן עד ינוה!

אף אם הגעתי עד דכא, –

אמנם בהון ולא באון, –

כל עוד דעתי עלי זכה, –

המעט בו אל אותי יחון,

זר לא מסרו לי פקדון, –

הצואה כתבתי כאן,

והוא דברי האחרון,

שריר, קיים לכל נתן.

בשנת ששים ועוד אחת¹⁶

כתבתי זאת, עד דרור קרא

לי מלך טוב מבית הסד

במן העיר. אותי ברא

בריאה שנית, ובטהרה

זכרו בלב כן אטפח

כל עוד עיניו רואות אורה;

כי שכר מצוה לא יקופח.

והיה במלאות סאת דמעי,

מסוס נפשי, אנקת חמס,

רתחי מעי נתנו דמי,

רוחי כהה וכבר נמס –

בא עמלי כנוחם עז¹⁷

האיר עיני אור בל יסוף

יותר מכל סתרי הרז

של אבן רושד הפילוסוף¹⁸.

עודי נודד באין כל על גב,

טובל רגלי בסחי מאוס,

ואל, אשר עין תלמידיו

פקח פתאם בכפר אמאוס¹⁹

הראני עיר, קרית משוש,

לי נר תקוה האיר לחמם.

האל יטש לבב נלוז;

חוטא ועזב הוא ירחם.

חוטא אני, מוּדעת היא,

אך לא יאבה אל רדתי בור,

כי אם שובי מרעתי,

כי אך הזך כפי בבר.

אם כל חוטא כמת נאור –

הנה אל חי הוא אל דעות.

אם דרך טוב אשוב אבר –

ברב חסדו הן לי יאות.

(תרגום: יצחק שנברג)

בַּלָדָה לִתְּלוּיִים

אֲשֶׁר תִּהְיוּ אַחֲרֵינוּ, בְּנֵי אָדָם

אַחֵינוּ, תִּרְחַקּוּ מִדְבַר גִּדּוּף;

כִּי אֵל יִגְמוֹל לָכֶם חַסְדּוֹ, אִם גַּם

אֵלֵינוּ בְּחֶמְלָה תֹּאמְרוּ לָשׁוּב.

רְאוּ זָלַלְנוּ עַד פִּטּוּם הַגּוּף,

עַתָּה עַל עֵץ תְּלוּיִים חָמֵשׁ – שֶׁשְּׁתֵּינוּ

בְּשָׂרֵינוּ כְּבָר רָקוּב עַל עַצְמוֹתֵינוּ

נָשׁוּב עַד אֵפֶר, אָנוּ הַגְּרָמִים

אַל תְּמַלְּאוּ פִּיכֶם שְׂחוֹק לְאֵידֵינוּ…

מַאֵל בַּקְּשׁוּ עָלֵינוּ רַחֲמִים.

אַחֵינוּ, אָנָּא, אַל תָּטִילוּ פְּגָם

כָּאֻמְלָלִים אֲשֶׁר כְּדִין כָּתוּב

כֹּה הֻשְׁפְּלוּ; הֵן יְדַעְתֶּם, אִישׁ תָּם

יֵשׁ וְיִדְבַּק בּוֹ רוּחַ הַטֵּרוּף.

עַתָּה, כִּי לָעוֹלָם הַבָּא נָשׁוּב,

אַתָּה אֶל אֵם הַקֹּדֶשׁ תִּתְחַנֵּנוּ

פֶּן בְּנָהּ יִמְנַע חַסְדּוֹ מֵחֶלְקָתֵנוּ,

וְרַעַם תֹּפֶת לָנוּ בַּל יַרְעִים;

עַל מָה, אִם כֵּן, תִּקְבוּנוּ בְּמוֹתֵנוּ?

מֵאֵל בַּקְשׁוּ עָלֵינוּ רַחֲמִים.

חֲנוּטֵי גֶּשֶׁם, הַמָּטָר שְׁטָפָם,

עוֹרָם חָרֵב בַּשֶּׁמֶשׁ וְשָׁזוּף.

עוֹרְבֵי שָׁמַיִם כְּבָר נִקְרוּ שָׂפָם,

עֵינַיִם וְגַבּוֹת מִן הַפַּרְצוּף;

עַתָּה גַם רֶגַע אֵין מָנוֹח: עוּף

אָנֶה וְאָנָה רוּחַ יַרְקִידֵנוּ

בְּלִי הֶרֶף כְּחֶפְצוֹ וְנִבְלוֹתֵינוּ

עוֹרֵב נִקֵּב בָּהֶן כְּתָמִים־כְּתָמִים…

אַל תַּעֲשׂוּ אֵפוֹא כְּדֻגְמָתֵנוּ…

מֵאֵל בַַּקְּשׁוּ עָלֵינוּ רַחַמִים.

אַפְטְרָה:

נָסִיךְ יֵשׁוּעַ, שֶׁתִּשְׁפֹּט שׁוֹפְטֵינוּ

שְׁמֹר־נָא מֵאֵשׁ הַתֹּפֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ.

אַל תְּיַסְרֵנוּ בָּהּ לָעוֹלָמִים.

אַחִים, לָשׁוֹן בְּלַעַג אַל תִּתֵּנוּ:

מֵאֵל בַּקְּשׁוּ עָלֵינוּ רַחֲמִים.

(תרגום: ראובן צור)