א: הרב ר' שרגא חריף ובנותיו

מי בכם קוראים אהובים שמע את שם ר' שרגא חריף מעודו? מי בכם שמע דבר מחכמתו וחריפותו הגדולה? אין גם אחד?! – צר לי מאד כי אות הוא אשר מעולם לא הייתם עוד בעיר גזבא המפוארת, והאיש אשר לא היה בעיר הזאת, לא היה עוד בעיר ואם בישראל מימיו! – גזבא היא עיר בנויה על שפת הנהר ווייכסעל, הרחק מאד ממסלת הברזל, המסלה אשר בה תעבור ההשכלה מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, גם עמודי הטאלגראף וקויהם לא יראו בכל גבולה, אפס תחת קוי הטעלגראף, קוי העירוב מתוחים בכל חוצותיה, ותחת קול אופני מרכבות הקיטור, קול מקבת השמש ישמע בכל ערב ובכל בקר על פתחי יושביה במשפט, ור' שרגא חריף הוא רב העיר ואם בישראל הזאת! – כל באי שער העיר גזבא יעידו ויגידו, כי הרב ר' שרגא מפואר בכל קצוי תבל; הן התוספות הקשים אשר כל העולם כלו יחקור וידרוש לדעת בהם פשר, יפרש הוא ברוב חריפותו, וגם לחידות המהרש"א החתומות וסתומות מיום הוסדה ארץ ימצא בחכמתו פתרון, ומלבד כל אלה הוא חכם בכל שבע החכמות! “ובאיזה אוניווערזיטעט”, תשאל קורא נעים, “למד הרב הזה? בפאריז, וויען, לייפציג או האללע?” שגית הפעם מאד! ר' שרגא הוא צדיק תמים וחלילה לו מהציג כף רגלו בבתי למוד כאלה ומה גם להקשיב שמה בקול מורים, הוא שאב כל חכמתו וידיעתו ממעינות טהורים, מעיני התלמוד והפוסקים. בהם למד חכמת הטבע, חכמת הבנין, חכמת הנגון וכו' וכו‘, ויהיה לאור ידיעתו הגדולה בחכמת החשבון והמדידה, עד כי ידע את כל היוצר הנפלא לשבת פרשת שקלים, על פה… גם דקדוק שפת עבר אשר ידע נאמנה כי לא תסכון לבני ישראל למאומה, גם את החכמה הזאת למד, למען דעת מה להשיב לאפיקורוס –. אמנם כל החכמות האמורות לקח לו ר’ שרגא רק לרקחות ולטבחות לפלפוליו העמוקים. ומה ינעמו דרשותיו אשר ידרוש בבית הכנסת פעמים בכל שנה ושנה! בשבת הגדול כאשר יבאר דיני פתח פתוח או טפת חלב שנפלה על החתיכה, והשומעים ישמחו לקולו כאלו ראו את הים הנורא פותח את לועו והמצרים נופלים ויורדים במצולה כמו אבן, ובשבת תשובה עת ידרוש בדיני שומרים או טומאת בית הפרס וכל העם יבכו לקול מוסריו ויתורו על חטאתיהם בלב נדכה ורוח נשברה. – עוד יחרדו עד היום הזה בני העיר גזבא לזכר הדרשה אשר דרש בשבת תשובה, זה שתים עשרה שנה, בסוגיא דמילה בצרעת, כי היתה אז זעקת שבר בבית הכנסת עדי גם הנשים בכו בכיה גדולה מאד. –

וה' ברך את ר' שרגא בבנות טובות ויפות מראה כמספר שבטי ישראל. בבנים זכרים לא ברכהו ה‘, אך בתו הגדולה, פעסעלע, אשר ילדה לו מלכה אשתו הראשונה לפני שמונה עשרה שנה, טובה היא לו מעשרה בנים. בתו הגדולה אמרנו, אך אל נא ידמה הקורא כי גדולה בקומה היא פעסעלע, לא זאת! פעסעלע היא קטנת קומה ודקת בשר, כאמה הרבנית עליה השלום, אבל גדולה היא בחכמה ובמעשים טובים, ור’ שרגא אביה בעצמו יענה בה, כי לו היתה זָכָר, כי אז ישבה בטח על כסא רבנות באחת ערי ישראל הגדולות כעיר גזבא או – לבוב. אכן גם בהיותה נקבה לא ידאג לה ר' שרגא מאומה, הן חטמה ארוך ואדום ושִנְיה שחורות וגדולות, אות אמת הוא, כי ה' יברך את פרי בטנה, ¹ ותהיה אם בישראל לכבוד ולתפארת. – גם אחותה, בת אביה, אסתר הצעירה אך גדולה ממנה, גם היא נערה טובת שכל וטעם ור' שרגא יאהבנה כנפשו, כי גם היא תשוה בכל וכל לאמה הצנועה, אשתו השניה עליה השלום. אסתר היא דשנה ורעננה כתמר פורח, חטמה אינו אדום, אבל לחייה אדומות כשושנים באבם ושפתותיה כשני מלאות חן עלומים, גם בשִנַיִם שחורות לא חננה אותה הטבע הנדיבה כאשר עשתה לפעסעלע אחותה, אך תחתיהן נתנה לה עינים שחורות, גדולות ומאירות ככוכבים ברקיע השמים. –

~~~~~~~~~~~~

ב: מרדכי קיזאַוויטץ.

בבית הרב ר' שרגא חריף למד נער בן שבע עשרה שנה ושמו מרדכי, אך חבריו ומיודעיו קראוהו רק בשם קיזאוויטץ על שם הכפר קיזאוויטץ מקום מולדתו הקרוב לעיר גזבא. בן שבע שנים הובא מרדכי מכפר קיזאוויטץ העירה ואביו ר' נחום נתן אותו בידי המלמד ר' בערל ללמדו משנה וגמרא, ולהדריכו בדרך הלומדים עד אשר יצלח לבוא לבית המדרש, לקחת תורה מפי הרב או מאחד מתלמידיו. אם אמנם כי באין ספק רחף אז ר' נחום על כנפי התקוה בכח דמיונו, ויבט ברוחו לימים יוצרו עת ישב מרדכי בנו על כסא המלמדות באחת מקהלות ישראל וירדה בעדר תלמידיו כר' בערל מורו; אך גם פִלֵל כי עד מהרה יצא שם בנו זה לתהלה ולתפארת בכל פנות העיר גזבא? הגם פִלֵל כי טרם ימלאו לו עוד שלש עשרה שנה יעזוב את חדר מלמדו ויסופח לתלמידי ר' שרגא רב העיר? – בן אדם קצר רואי! ארמונות ומבצרים תבנה לך ברוח דמיונך, תכוננם ותחזקם בחומות ברזל ונחשת, והנה רוח המקרה או ההשגחה ישב בם ברגע והיו למשואות נצח, ואשר לא תקוה ולא יעלה על לבבך יתנו לך האלהים לפתע פתאום בידים מלאות ונדיבות! – ר' נחום ישב בבית המלון אשר לו בכפר קיזאוויטץ, נשא ונתן באמונה עם הכפריים אנשי מקומו, קנה מהם עורות ארנבות ושפנים, וימכור להם יין שרף, שכר ועלי טאבאק ככל אשר בחרו, ולא שם את לבו לזכור את בנו אשר השתלם בעת ההיא בעיר מיום ליום, ויעל מעלה מעלה, אד אשר היה לגבור חיל ושר צבא במלחמתה של תורה. – “מלחמתה של תורה?”, ישאל הקורא הבלתי למוד, “ומי הם אויבי התורה ואנשי ריבה?” צדקת מאד! אענך, אין אויבים לתורת ה' צבאות אפס לומדיה ושוחריה ילחמו אלה את אלה, ובכח גדול ויד חזקה ילחמו, לא לשלול שלל ולבוז בז חלילה כי אם להוציא דין אמת לאמתו, למען ידע ישראל את הדרך אשר ילך בו ואת המעשה אשר יעשה, בדברים אשר עקרי אמונתנו ישרשו בהם: מתי יאכל את הביצה שנולדה ביום טוב, אם ירחץ תחלה את ימינו או את שמאלו בקומו בבקר ממטתו, ועוד דברים כאלה העומדים ברומו של עולם לאין ספירות. –

והבחור מרדכי הלך וגדל מיום ליום, וירא ר' שרגא כי ברכה בו ויספחהו אל ביתו ויהי לו כבן, מפתו אכל, מכוסו שתה ובספריו למד וכל אשר בבית ר' שרגא לא אצל מבחירו רצתה נפשו בו, גם בנותיו התהלכו את מרדכי באהבה וידידות, הכינו את כתנתו ליום השבת, הציעו את מטתו אף תקנו את שמלותיו, ועת שב עיף ויגע משדה המערכה, הוא בית המדרש אשר בו לחם מלחמתה של תורה, לבית מעון ר' שרגא אביהן, ספרו וצחקו עמו בתום לב ורוח נכון כעם אח או אחות מבטן אחת. – ככה חלפו למרדכי חמש שנים בבית מורו ר' שרגא, ובמשך העת הזאת עלה על במתי התלמוד ויעש חיל בכל חלקי השלחן ערוך, ויהיה למופת לבחירי עירו, כי יומם ולילה אך הגה בספרים ולא ידע דבר מכל הנעשה בכתלי בית המדרש וחוצה לו. לו התבונן אז מרדכי היטב, כי אז הכיר וידע כי אסתר תשמור את כל צעדיו ובנפש שמחה תספור כל שעל ושעל אשר יעלה מעלה; אך הוא לא התבונן על אסתר והגות לבה הטהור כאשר לא התבונן על פעסעלע וחטמה האדום, כי את כל בנות ר' שרגא אהב במדה אחת, כאשר יאהב האיש את אחיותיו הטובות. מה נפלאו מפעלות ההשגחה העליונה ומה רבו פעולותיה! היא מסבות תסובב בתחבולותיה ופעמים אין מספר תתלה בשלשלת מקרים קטנים וקלים, מחזות גדולים ונוראים אשר עליהם ישתוממו כל בני חלוף בהתבוננם בם! לולא אכל המלך לודוויג הששה עשר מעט מרק בבית הדואר אשר בס"ט מענעהולד, כי עתה התבל כלה לא היתה אשר הִנָה עתה, ולולא מצא מרדכי את הספר “מורה נבוכים” בבית אחד מגרי העיר גזבא, כי עתה לא העשרתי אנכי את הליטעראטור העברית בספורי זה, ולא הלאֵתי עתה את הקוראים בהגיוני! – אבל מרדכי מצא את הספר “מורה נבוכים” ואנכי הנני נאלץ לטוות עתה את חוט ספורי הלאה –

בן שבע עשרה שנה המציאה ההשגחה העליונה למרדכי ידידנו את מבחר ספרי רבנו משה בן מיימון, הוא ספר “המורה” אשר כתב. בעזר המורה לצדקה הזה החל מרדכי לפקוח את עיניו לאט לאט, עדי ראה ויתבונן כי אמנם כבר מלא כרסו בש"ס ופסוקים אבל נפשו עודנה ריקה מכל דעת ומזמה. – אך איפה תמצא הדעת הזאת ואיזה מקום בינה? מפי מי יקח לקח? מפי המלמד ר' בערל, או מפי ר' שרגא אשר למד כל שבע החכמות מן התלמוד ומפרשיו? שאלות אלה לא נתנו מנוח למרדכי ביום ותגרשנה גם בלילה תנומה מעפעפיו. ומה נורא היה מצבו בעת הזאת! בלמודי ר' שרגא לא מצא עוד חפץ והחכמה תאות לבבו רחוקה ממנו ולא ידע גם את מקומה. – בצרת נפשו חפש אז מרדכי בין כל מכיריו אולי ימצא רֵעַ או רעיה לשפוך מרי שיחו לפניהם. וכאשר התבונן אז בפני אסתר בת מורו, נבא רוחו לו כי היא תקח חלק בכל פגעי לבבו, ומני אז והלאה, כל עת פגשו עיניו את עיניה האדימו פני שניהם כדם. –

~~~~~~~~~~~

ג: התנאים

ויהיה היום ויבא ר' נחום אבי מרדכי לרגלי מסחרו העירה, ויסר גם לבית הרב להודות לו על חסדו וטובו את מרדכי בנו, ולהקריב לו אם את מנחתו הקטנה, חמאת בקר וחריצי חלב, קמח דגן ותפוחי אדמה, כאשר הסכן הסכינו בני הכפרים להביא לרבני העיר בבואם לראות את פניהם. בבוא עתה ר' נחום לחדר הרב שררה שם דומיה עמוקה ולא הרהיב בנפשו עז לגשת אל ר' שרגא היושב בקרב תלמידיו ומעמיק לחשוב מחשבות למצוא את הרעיון הצפון בספר הפתוח אשר לפניו. “הפלא ופלא”, אמר ר' שרגא כמדבר אל לבו, “הפלא ופלא! שבעים פנים לתורה, ולכל פן ופן אלפי אלפים פרושים, ואנכי לא אמצא גם אחד מהם?” – התלמידים הביטו איש בפני רעהו כמשתוממים, ור' שרגא לא גרע עד הנה עין מספרו, עצם עתה את שתי עיניו בחזקה וישב דומם כאיש אשר אין נשמת רוח חיים באפיו. פתאום החל להניע את ראשו הנה והנה, ויחלוק בחפזה את שער זקנו הקצר, ובעוד רגעים אחדים אורו עיניו ויקם מכסאו ויקר בשמחה: “יגעתי ומצאתי האח! אשרני מה טוב חלקנו! אין קץ לחכמת ישראל, וכל החכמות וההמצאות אשר נודעו מימות האדם הראשון עד היום הזה, הלא אנכי ידעתי כלן, ידעתי כי בהערים הגדולות המציאו האנשים בחכמתם לנסוע בלי סוסים ולשלוח מכתבים על הטעלגראף, אבל האמינו לי כי כל ההמצאות האלה מהבל הנה יחד נגד מלה אחת, נגד אות אחת בהגמרא הקדושה!” “הכונו איפוא בני”, הוסיף בעליצות נפשו, “הכונו ואשמיעכם פלאות!” בפיו דבר ובידו מלא, ויאחז את מרדכי היושב לימינו בערפו ויפרפרהו למען עורר את רוחו לשמוע בלמודיו, ובסופה הואל ר' שרגא לבאר את דברי ההלכה אשר לפניו ויהי קולות וצעקות ומהומה גדולה בקרב התלמידים. שאלות אלף ורבבות תשובות, ר' שרגא ידבר עדי נחר גרונו, ומרדכי קיזאוויטץ יענה את כלם בקול גדול. –

ור' נחום אשר בעינים מפיקות שמחה וגיל ראה את כל החזיון הזה, לא יכול עוד לעצור ברוחו, ואחרי כי שבה סערת מלחמתה של תורה לדממה, נגש אל הרב ויקד בלב מלא רגשי תודה על כל גדותיו: “יישר כחך אדוני ורַבִי! יישר כחך שהכנסת את בני תחת כנפי השכינה ועיני עבדך רואות, אך אנכי עני ואביון ומה הגמול אשר אוכל לשלם לאדוני על כל החסד הזה? –” אנכי, מסכן וחסר כל תבונה ואיכה אהין להאמין כי אתחתן ברב גדול ונכבד בישראל?"

“לא בחלום וחזיון לילה הנך דובר עמי ידידי”, ענה הרב, “גם חלילה לי להתל בכל איש מבני ישראל, ואם מאליהם יצא הדבר, אראך עד מהרה לדעת כי אך באמת וצדק דברתי את דברי, ועוד בלילה הזה נשמחה יחדיו במשתה התנאים.”

ובלילה הזה שמחו יחד במשתה התנאים, וכל בני העיר נקראו אף באו לקחת חלק בשמחת רבם המפואר. ומי יספר את רב הכבוד והיקר אשר נעשה לר' נחום אז? בראש השלחן ישב לימין הרב מחותנו, וכל נגידי העיר ברכוהו בברכת “מזל טוב” גם ראש הקהל הגביר ר' ברך אשר שמעו הטוב הולך למרחקי ארץ גם הוא דבר את ר' נחום פה אל פה: “אשריך”, אמר לו, “אשריך ר' נחום מקיזאוויטץ שזכית לכך להתחתן במלך, מלכי רבנן!”

“ומה טוב חלקי”, ענה ר' נחום בענות רוחו, “שזכיתי לשבת במושב גבירים ולדבר את כבוד ראש הקהל, ואנכי הדל בכל יושבי הכפר מקום מגורי, קטנתי מכל החסד הרב אשר עשה עמדי אלהים הפעם!”

“החרישו עתה אחי ורעי!”, אמר הרב, “החרישו מעט ואקרא באזניכם את דברי התנאים והברית.” השמש הכה בידו על השלחן ויהס את המדברים והרב ר' שרגא המאושר קרא את התנאים מן הגליון אשר בידו ובהגיעו להדברים: “הבחור החשוב כמר מרדכי ישא למזל טוב ולשעה מוצלחת את הבתולה המהללה מרת פעסעל בחפה וקדושין כדת משה וישראל” חורו פני מרדכי כמות ויורד לארץ ראשו, אך איש לא ידע אז את נגעי לבב מרדכי האמלל, וכל מכיריו האמינו כי אין ממנת חלקו טובה עוד בארץ החיים. – ברגש קדש קרא ר' שרגא את כל דברי התנאים מהחל עד תמם “וליתר תוקף ועז”, קרא באחרונה בקול גדול, “באו הצדדים והחתן והכלה בעצמם על החתום נאם הקטן שרגא אב”ד רפה ק“ק, נאם הקטן נחום מכפר קיזאוויטץ, נאם הקטן מרדכי בן ר' נחום נאם הקטנה פעסל בת הרב רפה.” “מזל טוב! מזל טוב!” קראו הקרואים כלם בשמחה וישליחו לארץ קערות, קדרות וצלחות לשברן לשברים במשפט, ואיש מהם לא התבונן כי גם לבבות שנים נשברו עתה לרסיסים, לבות מרדכי ואסתר. –

~~~~~~~~~~~~

ד: אהבה.

השחר יצא על הארץ והקרואים שבו שמחים וטובי לב, אבל עיפים ויגעים איש איש לביתו. גם כל אנשי בית הרב שכבו לישון ולהנפש מעט מעמל הלילה ההוא, ומרדכי ישב בחדרו לבדו ואנחות אין מספר התפרצו מעמקי לבבו הקרוע. “אהה!”, קרא במרי שיחו, “אמלל אנכי מכל בני חלוף, אמלל מכל בני עוני סלה! תפתח ואבדון שרי שאול מתחת התלו בי היום ויסעו כעץ כל תקותי יחד!” – “המלך”, הוסיף לדבר בצחוק מכאיב לב כאיש אשר יאמר נואש לתבל כלה, “המלך התחתן בי, יאמר בֵרך האויל, אכן מלך היא! אך מלך בלהות התחתן בי היום, ובשתים התחתן בי! פעסעלע בת מורי אשר חשבתיה תמיד כאחות לי ואשר נהפכה עתה פתאום לשממית או שעיר מדבר בעיני עדי אתעבנה בכל נפשי ורוחי, פעסעלע זאת תנתן לי לעזר כנגדי; ואת מבחר ימי ושנותי אבלה בהבל בבית ר' שרגא, קבר כל תקותי ומאויי לבבי!” – “אך מה זה”, הוסיף אחרי החרישו רגעים אחדים, “מי זה יאלצני לקחת את תועבת נפשי לאשה לי ולהשאר נצח בהעיר גזבא הגלמודה? הלא התבל פתוחה ורחבה האין בה מקום לאמלל כמוני גם בלעדי העיר הזאת? ומה זה יעצרני מנתק את העבותות אשר יאסרוני אל בית ר' שרגא ומשפחתו? מה לי פה ומי…” מרדכי החריש פתאום ויעצור ברוח שפתיו כי רגשות מוזרים לו עד עתה החלו להתרוצץ בבתי נפשו. “אסתר!”, קרא לבבו בקרבו, “אסתר תאסרך אל הבית הזה בעבותות ידידות ואהבה!” – “אהבה!” – פני העלם האדימו כדם וכל עצמותיו חרדו לקול הרעיון הזה אשר לא עלה עוד על לבבו הטהור מעודו – אהבה…? אהה! בתור אמון על ברכי התורה הקדושה יאהב עלמה! ואיך אשר ראשי נגד חברי בני גילי? הן געטצל, פנחס, גמפל, נחמיה ונפתלי נשאו להם נשים אף הולידו בנים ובנות, האם אהב איש מהם את אשתו אשר לקח? הידע גם אחד מהם מה היא אהבה הזאת? ומדוע רק אנכי נפלתי ירדתי כה פלאים לאהוב נערה בתול… אך שעו ממני שרעפי עון! לא אאהוב גם אני! חי נפשי לא אאהוב נצח!"

אבל האהבה עזה היא כמות וכמוהו לא תשא פני כל כופר! גם פני הבחור האמון על ברכי התורה הקדושה לא נשאה, ולמורת רוח שבועתו התפרצה והתלקחה בכל חדרי לבבו ותהי לשלהבת-יה. –

“לא אאהוב לא אלכד בפח!”, גמר מרדכי אומר במו פיו “ועוד היום הנני עוזב את העיר גזבא ואת כל בית ר' שרגא לבל שוב אליהם עוד. אנא אלך ואל מי אפנה? לא אדע עוד לנכון אבל למען לא יעצרוני מעשות את חפצי, אומר לר' שרגא כי הולך אני לעיר פרעסבורג ללמוד בישיבת הרב שמה”. – “עצתי נכונה אסתר!”, קרא בהביטו בעד חלונו, ובראותו כי כבר יצא השמש להאיר על הארץ, פתח את דלתי חדרו לצאת החוצה אך מה נבהל עתה מרדכי ומה רחפו עצמותיו! העלמה אשר עד הרגע הזה היתה כל הגות רוחו, העלמה הזאת עומדת לפניו על מפתן חדרו, ובקול ערב ונעים תשאלהו: “הקראת לי, מרדכי?”

“אם קראתיך?”, שאל מרדכי בבהלה, “ומתי?”.

אני דמיתי לשמוע את קולך קורא לי מן החלון", ענתה הנערה גם היא בשפתים רועדות, “שגיתי אפוא ואלך לי.”

“לכי לשלום!”, חפץ מרדכי לענות, אך למרות חפצו הביעה לשונות אחרת. – “אבל קראתיך! קראתיך אסתר! ואם גם עיני לא ראתך, הן לפני רוחי תמונתך מרחפת תמיד וכל עורקי לבבי קראוך הנה!.. התחפצי אסתר לדעת את מכאובי לבבי הרבים? התקחי חלק בהותי הנוראה? באי נא עמדי החדרה ואראך את לבבי הקרוע לגזרים עד אין מרפא!” ובוער באש אהבתו משך את אסתר החורדת, מן המפתן לתוך חדרו פנימה ויקרא: "אסתר משאת נפשי! חמלי נא על אמלל וקשה יום כמוני ושמעיני אך הפעם טרם אלך לבל שוב עוד נצח! – "

“טרם תלך ולא תשוב?” קראה הנערה בחלחלה, “הה! רעיוני לא התעוני אפוא ועיני אך היטיבו לראות! – ידעתי, ידעתי את הכל! ידעתי כי כבר תגעל נפשך בהעיר גזבא עם כל יושיבה, ורוחך תהלך בגדולות ונפלאות מכל בית אבי, ומה זה תבקש הה! במה אוכל להושיעך אני?–”

“החייתיני!”, קרא מרדכי בעליצת נפשו, “החייתיני אסתר בדבריך אלה! ידעת את כל לבי, ידעת את כל הגות רוחי, אות הוא כי נפשותינו קרובות אשה לרעותה, ובידך, אך בידך צרי מרפא למכאובי כלם!… אהבתיך! ואהבתי אליך תבער כאש, ואם תשיבי אהבה אל חיקי אשכח תבל ומלואה ואשגה באהבתך תמיד!”

“אבל פעסעלע אחותי?”, קראה אסתר ושתי דמעות גדולות ירדו מעיניה השחורות על לחייה האדומות מבושת.

“פעסעל אחותך תהיה גם אחותי”, ענה מרדכי וימח את דמעותיה מעל לחייה היפות, “ואת יונתי הנעימה תהיי אשתי הטובה והאהובה. התחפצי?” – הנערה לא ענתה דבר ומרדכי הוסיף לאמר: “את פעסעלע לא הוכיח לי ה', זאת אדע נאמנה, ואיך אעשה את הרעה הגדולה הזאת לקחת אותה לי לאשה ואחמוס את נפשי ואת נפשה יום אחד” – תני נא אפוא את ידך לי אהובת לבבי!" ומבלי הוחיל עד אשר תמלא את שאלתו, לקח את ידה הקטנה ויתן אותה על לבו הדופק בהולם פעם ויאמר: “אין זר פה אתנו אבל ה' עד בינינו, וחי הרואה כל תעלומה כי לא אסיר את אהבתך מלבבי זה כל עוד נשמת שדי תחייני!”

“וכל עוד נשמת שדי תחייני”, ענתה אסתר ונחלי דמעות עצב ושמחה יחד התפרצו מעיניה, "אחיה אך למענך, אך למענך מרדכי משאת נפשי מיום ראותי את פניך! – "

לאט לאט שבו מורשי לבות הנאהבים לאיתנם, וברוח שוקטה נדברו אף נועצו יחדו. אשר נדברו ואשר נועצו, לא נדע, אך כאשר הלכה אסתר מחדר מרדכי אמרה: “אוחיל אהובי, אוחיל, ואם עד קץ הימים…” ומרדכי לא נתנה לכלות את דבריה, וישק אותה על פיה ויאמר: “מקץ שנים אחדות וארשתיך לי באמונה לעיני כל העם!”

ועוד היום הזה יצא מרדכי את העיר גזבא ללכת פרעסבורגה ללמוד שם בישיבת הרב המפואר ר‘… וישלחוהו כל בני העיר, ור’ שרגא שמח מאד על צדקת מרדכי ותֻמת לבבו אשר לא יאבה לשבת אתו יחדו טרם ישא את פעסעלע בתו כדת משה וישראל, ויודה לה' חסדו כי חתנו איננו “קל מסובין” ולא ירצה לדור בבית חמיו. –

~~~~~~~~~~

ה: המכתב

ביום אחד מימי החורף הקרים ישב ר' שרגא אצל התנור החם ויבט בספר פתוח אשר לפניו, אפס הכרת פניו ענתה בו, כי רחקו עתה רעיוניו מן הספר והכתוב בו כרחוק מזרח ממערב והאנחות אשר השמיע מעת לעת העידו למדי כי אין שלום בעצמיו מפני דאגותיו אשר קננו עתה בקרב לבבו. ובאמנה רבו דאגותיו מאד מאד. מרדכי אשר הלך זה חמש שנים למדינת הים לא כתב עוד דבר מיום עזבו את העיר גזבא, ואסתר, אשר גם היא כבר הגיעה לפרקה, היא חולה ותמאן לבוא בברית התנאים טרם תרפא מחליה. וחליה? הן יפה היא כלבנה וכשושנה פורחת, אך לבבה יכאב לה, תאמר, ונפשה עליה תאבל. – כל נשי גזבא החכמות תעידנה ותגדנה כי לא נשמע עוד כזאת מני שים אדם עלי ארץ, וגם כל אנשי חברת בקור חולים, אשר כמעט לכלם יד ושם בהבנת הרפואה, יאמרו כי לחלי כזה לא יִמָצֵא מזור בתבל כלה. –

אסתר החולה ישבה אצל האח ותתפר כתנות לאחיותיה הקטנות אשר צחקו סביבה, ופעסעלע הביטה בעד החלון הסגור לראות המחזה הנעים והיפה, ברדת שלג לבן ממרומי שמים לכסות את גגות בתי העיר גזבא השחורים. הנערה התענגה מאד על החזיון הנפלא הזה, אך פתאום התחלחלה ותקרא: “אבי! פריץ ²אחד הולך וקרב אל ביתנו ובאזני שמעתי כי שאל איה בית הרב!”

“אל תיראי”, ענה אביה, “בל אפונה כי שגית, מה לפריץ ולי? האם…” עוד לא כלה את דבריו והדלת נפתחה והפריץ אשר ראתה פעסעלע נגש אליו ויוציא מכתב חתום מילקוטו ויתנו על ידו.

“מה זאת?”, שאל ר' שרגא בבהלה.

“הל.. תראה”, ענה האיש, “מכתב הוא אשר הבאתי לך מהבי-דואר, הן נושא המכתבים אנכי.”

“נושא המכתבים מהבי-דואר אתה אדוני? הבינותי, הבינותי, אך הגד נא לי אדוני: מאין בא המכתב הזה? הידעת זאת אדוני?”

“הן המכתב בידך הוא”, ענה האיש בצחוק, “פתחהו וקרא בו וידעת גם מאין בא.”

“כן דברת אדוני!”, ענה הרב בשפת חלקות, “ואדוני חכם ונבון, אך אנכי, אדוני, שכחתי בחפזי כי לי המכתב הזה. יסלח נא לי אדוני ויקח מידי את נדבתי הקטנה בשכרו.” ובדברו הוציא מספר מטבעות נחשת מצלחתו ויתנם ליד נושא המכתבים אשר הואיל בטובו לקבלם ברצון.

“רב סבל”, אמר הפריץ כאשר יצא ועבר את בית הרב, "סבל אבל טוב לב הוא ומי יתן והיו כל יהודי העיר גזבא רבנים סבלים וטובי לב כמוהו! – "

ור' שרגא פתח את המכתב בידים רועדות ויקרא:

ב“ה ג' טבת תר”כ… לפ“ק פה ברעסלוי יצ”ו. שלום וישע רב לאיש חסדי, מורי ומיטיבי, ה“ה הרב המאוה”נ סיני ועוקר הרים, החריף והבקי בש“ת מו”ה

שרגא אב“ד ומו”צ דק"ק גזבא והגליל.

“אדוני! מיום לכתי מאת פני מעלת כבוד תורתו עד היום הזה, נע ונד אנכי בארץ ולא מצאתי עוד מנוח לנפשי הצמאה לדבר ה' ולרגלי העיפית מעמל הדרך ותלאותיו. באתי לעיר פרעסבורג ודמיתי לבוא אל המנוחה והנחלה, נחלת חכמים ויראי ה‘, והנה גם שם יד ה’ נגעה בי ותנידני הלאה, הלאה מעיר חפצי-בה מעיר אליה נשאתי את נפשי מעודי. הה! אוי לי אם אומר ואבוי לנפשי אם אחשה ואש יגוני תבער בקרבי עדי אגוע וארד דומה! אין זאת כי אם מלאכי זעם קנאו באשרי והצלחתי ויגרשוני מביתך נצח! – אך לא אוכל עוד לעצור ברוחי הנשברה, אדברה אולי ירוח לי, אשפוך לפניך אדוני מורי ורבי את מרי שיחי אולי תרחמני אולי תמצא עצה להצילני מן היד האכזריה אשר תרדפני. – ביום צאתי מן העיר גזבא, באתי לעת ערב להעיר ווראטנא הקרובה אליה, ואני עיף ויגע, ואלין שם בבית דודי שוחט. ויהי בחצי הלילה בסגור תרדמה את שמרות עיני וארא בחלומי והנה אשה קטנת קומה, דלת פנים ודקת בשר עומדת על מטתי. “מי את?”, קראתי בבהלה כי נבהלתי מפניה, ומה תחפצי ממני אשה נוראה?” “אנכי מלכה הרבנית אשת הרב ר' שגא הראשונה אשר מַתִי זה שמונה עשרה שנה, ואם חפץ אתה בחיים, שוב לך עד מהרה על העיר גזבא אשר עזבת היום, והפר שם את ברית התנאים אשר כָרַתָ את פעסעלע בתי היחידה. ומה עול מצאת בי, אמי הטובה והיקרה?”, התחננתי אליה במו פי. “לא עול מצאתי בך” הֵשִיבָה, “אבל בת מלכה הרבנית לא תהיה לאשה לבן נחום הכפרי” – “שמעיני נא רבנית כבודה!”, קראתי בחלומי, "אנכי היום בן שבע עשרה שנה, ואת אמרת כי זה שמונה עשרה שנה מעת הלכת לארץ החיים, בל אפונה כי שמעת אשר הכריזה שם עלי בת הקול ארבעים יום קודם יצירתי. ³אם תחפצי אפוא כי לא אקח את פעסעלע בתך לאשה, הגידי נא לי בת מי יעדה בת הקול לאשה לי?– "

“בת הרב ר' שרגא”, קראה האשה בזעם, בת הרב ר' שרגא למרדכי בן נחום! הרכיזה בת הקול ארבעים יום קודם יצירתך ובכל זאת לא אתן את בתי לך, ואם מאן אתה להפר את בריתך עמה ידוע תדע כי ארדפך כל ימי צבאך ועדי תקוץ בחיים לא אתן לך מנוח".

ומנוח לא תתן לי האשה הנוראה הזאת! מאז ועד היום הזה תשמור כל צעדי ולא תתנני לברוח מפניה ובכל לילה ולילה תבעתני ותענני עד כי באמנה אקוץ בחיי כאשר דברה. –

ואתה אדוני מורי ורבי! חמול נא על ימי עלומי, עוץ נא עצה עי חכם אתה כמלאך אלהים, והודיעני אם יש לי תקוה לשוב עוד אל ביתך, או כל ימי צבאי אנוד ואניע בתבל עדי אגוע ואמות בארץ נכריה. –

"אחרי שבעי נדודים אין מספר באתי היום פה העירה ברעסלוי מי יתן ואוכל להשאר בעיר הקדושה הזאת, כי פה ישיבה גדולה ומפוארה, כאשר קותה לה נפשי מני אז. אין לי עוד פה מודע ורע, והנני בבית הרב הגדול ר' זכריה אשר חמל עלי ויספחני למעונו, ואם יכתוב לי כבור מורי מענה על מכתבי זה יואל נא בטובו לשלחו לידו.

אלה דברי העבד הנענה המצפה ומיחל בלב נשבר ונדכה

קק' מרדכי בן נחום מכפר קיזאוויטץ."

“מה אומר ומה אדבר?”, קרא הרב אחרי כלותו לקרוא את האגרת הזאת עד תמה, "אליהם מצא את עוני ומרדכי מה הוא כי אוריד את עלומיו ביגון שאולה? אבל האוכל להפר עתה את ברית התנאים ופעסעלע היא היום בת ארבע ועשרים שנה? – אך אם גם לא אפר את התנאים האלה האם יקח אותה מרדכי לאשה לו? התתן אותו מלכה אשתי, עליה השלום, לנגוע בה? הה! גדלו צרותיו מנשוא ורבו עד אין מספר ומי יוציאני מים צרותי למרחב? – "

מי יוציאך למרחב? השכחת רב מגזבא, את היושבי בשמים? – כן הוא האדם וזה דרכו מעולם! בשבתו שאנן ושלו יחזק ידים רפות ומר נפש ינחם, אך אם גם אליו יראה העוני בשבט עברתו, או יבהל וילא ויאמר נואש! – אבל אלהים רב חסד לא יחשוב לעון לבן אדמה אם ישכחהו כרגע בימי עניו ומרוריו, וגם להרב ר' שרגא לא חשב זאת לחטא וישלח לו את מלאכו הטוב, אליעזר השדכן, לנחמו מיגונו. –

~~~~~~~~~~

ו: אצבע אליהם.

אסתר נבהלה ופניה הלבינו מפחד פתאום בבוא אליו השדכן הביתה כי ידעה נאמנה אשר אך על אודותיה יבא לדבר את אביה הרב, ולמען לא תאלץ לשמוע את דבריו, אשר כחרבות שנונות היו ללבבה קמה בחפזה ממקומה ותצא החוצה. גם הוא לא שם עתה את לבו אל האורח הנכבד הזה, כי צלול בהמון דאגותיו הלך אנה ואנה בחדרו וישכח תבל ומלואה ביגונו. אפילו גם השדכן הערום, אשר הסכין כבר במראות כאלה לא שם את לבבו לדאגות הרב ויגונו העצום ובצחוק קל על שפתיו הדקות נגש אליו ויאמר: “עתה הפעם יודני הרב מגזבא, כי המצאתי לו חתן לא יסולא בכתם אופיר; בחור נחמד ונעים, בר אירין ובר אבחן, גם כסף כעפר לאביו הגביר ואת הרב ואת אסתר בתו יוקיר מפז ואבן יקרה”. ר' שרגא לא ענה דבר ויהי כאיש לא שומע והשדכן הוסיף לאמר: “ר' פרץ מאיר מעיר נאראבא, הידע הרב מגזבא את ר' פרץ מאיר? אך מי לא ידע את הגביר הזה? הנמצא עוד איש כמוהו בכל התבל כלה? היש קץ לצדקתו? היש קץ לעשרו? חי נפשי בעד חלק ביתו אשר בנלאבא נתן יותר משש מאות כסף, ובשנה הזאת קנה עוד חלק אחר בעד מאתים כסף, ובכל זאת יפזר לנדן בנו חמש מאות כסף במזומנים, חמש מאות כסף, השמע הרב מגזבא?”

“אבל הנח לי עתה”, ענה ר' שרגא, "הנח לי אליעזר ידידי כי בחומץ על נתר המה דבריך אלה ללבבי הנענה, תדבר בבתי אסתר הצעירה, ועוד את הבכירה לא נתתי לאיש – "

את הבכירה? את פעסעלע" ואיה מרדכי חתנה?"

“מרדכי!”, קרא ר' שרגא ויאנה במרירות, “מרדכי הוא נע ונד בארץ, לפני ימים ששה היה בעיר ברעסלוי, ומי יודע אנה הובילוהו רגליו היום, ואתה תפזר עוד מלח על מכותי, ובלי דעת תרבה פצעי חנם. – הא לך את מכתבו קראהו וראה אם יש עוד מכאוב כמכאובי.”

השדכן הניע את ראשו הנה והנה כמתפלא, ובהוציאו את כלי המראה מצלחתו ויתנם על חטמו העב אמר: “חדשות אנכי שומע! מרדכי נע ונד בארץ, חדשות אשר לא פללתי! אך אל נא ידאג הרב מגזבא, אין כל חדש תחת השמש ולר' אין מעצור להושיע ואולי על ידי קרובה ישועתך לבוא”. “הלא יש בי ממרת קוני”, הוסיף בצחוק בקחתו את המכתב מידי ר' שרגא, "כי מזַוג זוגים אני, שדכן אנכי מעודי! – "

“אצבע אלהים הוא!” קרא אחרי כלותו לקרוא את המכתב, "אצבע אלהים הוא, רב מגזבא! אנכי מעודי לא נשבעתי עוד, אך עתה הנני נשבע באמונתי כי אצבע אלהים הוא! – הרבנית עליה השלום שמעה את בת הקול מכרזת ואומרת: בת ר' שרגא למרדכי בן נחום, אך רק פעסעלע לבדה היא בת ר' שרגא? הלא גם אסתר בתו היא?… “ומה עשה עתה אליעזר השדכן?” הוסיף בהחליקו את זקנו הארוך פעמים ושלש, “אליעזר השדכן יאמר: ישא מרדכי את אסתר, ופעסעלע תנתן לבן ר' פרץ מאיר מעיר נאראבא!… השמע הרב מגזבא את עצתי?”

עיני ר' שרגא אורו ויאמר: “עצתך אליעזר שמעתי, אך היחפוץ ר' פרץ מאיר בפעסעלע והיא היום כבת ארבע ועשרים שנה?”

“אן יחפוץ בה?”, קרא השדכן שמח, “בשתי ידיו יחטפנה! ולו גם בת שלשים שנה היתה, הלא אמר חכמינו ז”ל: זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתן מתיספת עליהם, ואם תלמידי חכמים כך בנותן של חכמים על אחת כמה וכמה –"

ר' שרגא צחק מאד בשמעו את הקל וחומר הזה ויאמר: “בל אפונה כי בן ר' פרץ מאיר הוא בן תורה וירא שמים האמנם כן הוא אליעזר?”

השדכן עמד נבוך כרגע ויען: “בן ר' פרץ מאיר הוא… בן גביר עצום, וחי נפשי כי כל מום אין בו, אך אויבי עשיר רבים בימינו אלה ויוציאו עליו שם רע כי גבן הוא ועוד באחת מעיניו, אבל חלילה! אמת כי שכמו האחד גבוה מעט, ותבלול בעינו הימנית, אך זולת זאת אין דבר, חי נפשי כי בחור נחמד הוא ומי יתן והיה כל עם ה' כמוהו!”

“אך הגם בן תורה וירא ה' הוא, שאלתיך.” אמר הרב שנית,

“חי נפשי כי לשַקר לא אובה אף לא אוכל”, ענה השדכן, “ואנכי אחת דברתי כי בן ר' פרץ מאיר הוא בחור נפלא. חריף או גאון איננו עוד, אבל כלי מוכשר הוא לקבל טהרה, ואם שנה או שנתים ישב בבית הרב מגזבא, לבי בטוח כי מורה הוראה יהיה בישראל. –”

“לו יהיה כדבריך, אך מה אעשה לאסתר בתי והיא תמאן להנשא לאיש כי חולה היא מאין מרפא?”

“הוא אשר דברתי!”, קרא השדכן, “אצבע אלהים הוא! חולה היתה, למען לא תנתן לאיש אשר לא לו יעדה בת הקול, אך מרדכי בן גילה הוא, ובלי ספק תרפא מחליה אם אך לו תהיה לאשה. –”

וכאשר נבא אליעזר השדכן כן היה. הגביר ר' פרץ מאיר חטף את פעסעלע בשתי ידיו ותהי לאשה לבנו הנחמד אשר שכמו האחד גבוה מעט, ורק תבלול בעינו הימנית ואשר **בעוד שנה ושנתים יהיה מורה הוראה בישראל. ** מלכה הרבנית עליה השלום נחה בשלום על משכבה ולא הרגיזה עוד את מרדכי בחלומות וחזיוני לילה ממנוחתו: גם לבב אסתר אשר נשבר יחד עם הקדרות והקערות, אשר שברו הקרואים לפני שנים ששת, גם הלב הנשבר הזה נרפא עתה פתאום כאשר נשברה הצנצנת תחת רגלי קלמן בעל אחותה ביום חפתו… אצבע אלהים!

~~~~~~~~~~

ז: רב בעיר ב…

ברחוב האדונים אשר בעיר ב… נסעה עגלת צב רתומה לשני סוסים שחורים, ותתיצב לפני בית יפה, גדול ורחב ידים העומד בקצה הרחוב. הבית הזה הוא משכן רב העיר. הרכב משך בהפעמון אשר על הפתח ומשרתי הבית יצאו ויעמיסו מלתחות עור שונות על העגלה הזאת, ובעוד אשר עשו המשרתים את מלאכתם, הלך הרב הנה והנה בחדרו, ימי העבר עברו שנית אחד אחד לפניו, ורוחו רחפה גם על ים העתיד. – “בעוד ימים אחדים” אמר הרב כמדבר אל לבו, “בעוד ימים אחדים ואנכי בקצה גבול כל תקותי ומשאלות לבבי! האח! הזאת פללתי לפני שנים עשר?… מי מלל לי אז בצאתי במקלי וילקוטי הדל מעיר גלמודה וקטנה, כי מוכתר בכתר הרבנות והפילוסופיא אשוב הפעם אליה להוציא ממנה את האבן היקרה, העלמה משאת נפשי אשר מרגע לרגע תיחל לקראת בואי?” – “רב לי, אלהי הכדי!”, קרא האיש בעינים מלאות דמעות תודה, "ריק מכל חכמה וערום מכל מדע עזבתי את ארץ גאליציען, ועתה חנני אלהים והנני מטיף לקהל גדול וחכם בקהל העיר הזאת! קטנתי מכל החסד הרב אשר עשית עמדי, ואנכי תולעת ולא איש ומה אשיב לאל ככל. תגמולוהי עלי?… אך מה ה' אלהינו שואל מעני ורפה כח כמוני כי אם ללכת בדרכיו להשכיל ולהיטיב בידו הטוב עלינו, ואחרי כי הביאני עד הלום וימלא את ידי לכהן לו, הנני לעשות רצונו, לעבוד בכרם ה' צבאות בית ישראל בכל נפשי ומאדי, ולנהל את עדתי על נהלי האמונה ויראתו הטהורה כידו הטוב עלי! – "

למען יבינו הקוראים הנכבדים אשר הואילו בטובם לשלחני בדרך ספורי עד הנה, את הגיוני הרב הזה ודבריו, הנני לספר להם עתה את קורות מרדכי מיום אשר התראה פנים את אסתר אהובתו וישבע לה אהבת נצח, עד היום הזה. – מרדכי התיעץ את אסתר אהובת לבבו ויגמרו שניהם אומר כי ילך לו ארצה אשכנז ללמוד שם אחת החכמות המחיות את בעליהן והוא באהבתו את התורה אשר גֻדל על ברכיה מיום היותו בן חמש שנים מצא טוב לפניו ללכת להעיר ברעסלוי. שמה שקד על דלתות התורה ואמונת ישראל בבית מדרש הרבנים העומד תחת פקודת החכם הגדול דאקטר זכריה פראנקעל, ושמה כלה גם את למודיו בבתי ספר החכמות אשר להממשלה. “האהבה”, יאמרו המשוררים, “גם בין נבכי ימים, במקום אין אני שיט ואין מעברה, היא תורה נתיבה להאיש ההולך לאורה”, והאהבה למדה גם את מרדכי למצוא דרך בים החיים ולהשליך את העול הקשה אשר העמיס עליו למורת רוחו. היא הרהיבה בנפשו עוז לנתק את מוסרות הברית אשר בינו ובין פעסעלע, ביד חרוצים, ובעצתה כתב את המכתב אשר הבאתי למעלה למראה עיני הקורא. והמכתב הזה אשר בו הוליך את ר' שרגא החכם בכל שבע החכמות שולל, עשה את הפרי אשר קוה! פעסעלע נִתּנה לקלמן בן הגביר ר' פרץ מאיר לאשה, ור' שרגא הודיע את מרדכי במכתב, כי מלכה אשתו עליה השלום אך הטיבה לראות ולשמוע את בת הקול מכרזת ואומרת בת ר' שרגא למרדכי בן נחום, אך הבת הזאת היא בתו הצעירה אסתר אשר ילדה לו רחל אשתו השניה זכרונה לברכה. “וזה לך האות”, כתב בהמשך דבריו, “כי אסתר זאת אשר מיום באת בברית התנאים עם פעסעלע אחותה, חלתה חולי כבר ונורא עדי כל רופאי גלעד אמרו נואש למחלתה, נרפאה לפתע פתאום כאשר אך נתנה הטבעת באצבע פעסעלע ביום חפתה.” – “על כן בני”, חתם ר' שרגא את מכתבו, “מהרה, חושה ובואה, וארשת לך את אסתר כדת משה וישראל, ולבך אל יפול על פעסעלע כלתך הראשונה אשר נִתְנה לאיש אחר, כי “רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום”, אמר דוד המלך עליו השלום, ומי יאמר לו מה תעשה? – הנחם אפוא בני ודע כי גם אסתר לא נופלת היא מפעסעלע אחותה, צנועה בכל דרכיה וישרה בכל מעשיה, וגם היא תהיה אשת חיל ועטרת בעלה כהנשים אשר בנו את בית ישראל. –”

מרדכי שמח ויצחק בלבו מאד בקראו את הדברים האלה וימהר להשיב את ר' שרגא: כי חלילה לו מהתאונן על ההשגחה והגזרה העליונה, והנה הוא מוכן ומזומן לקחת את בתו הצעירה לאשה לו, אך בטרם יעשה את הדבר הזה עוד לו לקחת לקח מפי ראש הישיבה כשנה או שנתים, למען ישיג ממנו התרת הוראה ויושיבהו על כסא הרבנות באחת הקהלות הסרות למשמעתו. – ושתי שנים למד עוד מרדכי במדרש הרבנים ויעש לו שם בין חכמי ארץ אשכנז במאמרים הרבה אשר הוציא לאור וישמעו גם אנשי העיר ב… את שמעו הטוב וישימוהו אליהם לרב. –

בל אפונה כי ידעו עתה קוראי הנכבדים כי הרב אשר ראינו בראשית הפרק הזה, הולך אנא ואנא בביתו אשר ברחוב האדונים בעיר ב… הוא הבחור מרדכי בן נחום מכפר קיזאוויטץ.

המשרת פתח את דלת חדר הרב בלאט ויאמר: “אדוני הרב, הכל נכון וגם עת כבר לנסוע.” “צדקת”, ענה הרב בהביטו בכלי המורה השעות ויצא ויעלה על העגלה, “הפוך את ידך”, אמר אל הרכב, “ונהג עד חצר מסלת הברזל.”

~~~~~~~~~~

ח: החתונה – חתימה.

העיר גזבא צהלה ושמחה! מרדכי אשר שב ממדינת הים נשא למזל טוב ולשעה מוצלחת את אסתר בת הרב בחפה וקדושין כדת משה וישראל! – בתחלה השתוממו בני העיר ויתלחשו איש באזני רעהו כי ר' שרגא רבם יתן את ביתו לפריץ לאשה; אך בשמעם את הדרשה הנפלאה אשר דרש הפריץ הזה בבית הכנסת, אז הכירו כלם וידעו כי באמנה רב הוא, רב גדול מאד, רב אשר לא היה עוד כמוהו מיום היה ישראל לגוי, חכם מכל אדם על פני תבל ואולי גם מר' שרגא חותנו! – והאיש הנפלא הזה הוא מרדכי בן נחום! מרדכי אשר ידעו כל יליד גזבא מיום היותו בן שבע שנים! ומי יתפלא עוד אפוא על שמחת בני העיר גזבא ביום חתונתו? – ור' נחום אביו? – לא אנסה את עטי הרפה לתאר בו את רגשות נפש ר' נחום בראותו את בנו וכלתו יוצאים שלובי יד מחפתם ודבורה המבשלת הזקנה נושאת חלה גדולה ורוקדת לקראתם ברוב חן ונועם! – דמעות גיל ירדו מעיניו מאין הפוגות ברקדו את הרב ר' שרגא מחותנו, ומה גם בשמעו את מהללי בנו מפי ר' חיים אברהם הבדחן, אשר הביא אתו אחיו השוחט מעיר ווראטנא לשמח חתן וכלה בחרוזיו הנפלאים? – ומה אוסף לספר עוד? האספר מהמלמד ר' בערל, אשר התחפש כדוב וירקוד יחף בכל חוצות העיר בשמחתו? – האספר מאליעזר השדכן, אשר הראה כחו וגבורתו וישתה עשר כוסות יין שרף בנשימה אחת לשמח חתן וכלה? – האספר מיופי מנורת הנחשת, אשר נתן ראש הקהל ר' ברך מתת דרשה להרב ר' מרדכי? – האספר מן הדגים אשר הביא אתו המחותן ר' נחום אשר נשבעו הקרואים כלם כי טעם גן עדן להם? – האספר מן הנגונים הנפלאים אשר בהם ברך החזן המפואר ר' למך את שבע הברכות? – האספר מפעסעלע וקלמן בעלה, אשר…

אך מה! לא אספר מאומה מדברים כאלה וכאלה אשר אין ספורות למו, כי אם זאת אומר: האיש אשר לא ראה חתונת מרדכי ואסתר לא ראה עוד שמחה מימיו! –

בעוד שבעת ימים נסע הרב ר' מרדכי, הנקרא היום דאקטר מארקוס קיזאוויטץ, עם אשתו החדשה אשר לקח מן העיר גזבא וישב ארצה אשכנז לעיר מגורו שמח טוב לב ובעצם היום הזה נכתב ונחתם ב“פנקס הקהל” אשר ליהודי העיר גזבא, כל דבר האותות והמופתים אשר שמעו ואשר ראו בעיניהם כי מלכה הרבנית המתה רדפה את ר' מרדכי בהקיץ ובחלום ולא נתנה מנוח לו עדי הפר את ברית התנאים אשר כרת את פעסעלע בתה, כי נרפאה אסתר בת הרב מחולי כבר ונורא תיכף ומיד בהפר בן גילה את בריתו עם אחותה, וכי עלה אחרי כן מרדכי לגדולה, זכות זה ויהי לרב ומו"צ בעיר ואם בישראל. וכו' וכו'. – “וכל הדברים האלה”, תאמר ההודעה בפנקס הקהל הנזכר, "כל הדברים האלה נכתבו ונחתמו בפקודת הרב וראש הקהל למען ידעו דור אחרון כמה גדולים ונאמנים דברי חכמינו זכרם לברכה: “ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני.” אשרי העם שככה לו!

תם.

תמונה מדרכי המשכילים החדשים בקרב בני ישראל בגליציון.

אַשְׁרֶיךָ יְשֻׁרוּן כִּי בָאֵי בְּסוֹד אֱלוֹהַּ

עֵצוֹת יַשְׁמִיעוּךָ מִשְׁמֵי גָבוֹהַּ

עֵת אִשָׁה לָקַחַת עֵת גָרֵשׁ רַעֲיָתֶךָ

קוֹסְמֶיךָ יוֹדוּךָ גַם קְדוֹשֶׁיךָ

א: אהבה נמהרה.

שמעון אהב מאד את מרים אשתו אשר לקח לו זה… ימים שבעה. – יפת תואר לא היתה מרים, גם יפת מראה לא; גדולה היתה בקימה אך מבנה גויתה רפה מאד, דקת בשר ודלת כח, פניה ארוכים וירקרקים, שפתותיה לבנות כשיד ושתי עיניה השחורות והגדולות יושבות בסתר עפעפים ממראה תכלת כהה; ובכל זאת דמתה מרים בנפשה, כי יפה ממנה לא תִמָצֵא בתבל כלה וכמוה חשב גם שמעון ויארשה לאשה לו באהבתו אותה. באהבתו אותה אמרתי, אמנם כן הוא, כי מיום אשר החלו גם נערי בני ישראל בארץ גליציון לדגול בשם מינערווא, אלילת ההשכלה, מהיום הזה החל גם אַמאָר אליל האהבה לתת לבני אשפתו מהלכים בקרבם, וכי תבואו היום לאחת מערי הארץ הזאת הגדולות, ותראו בחורי ישראל ובתולותיו לבושים בגדי כבוד, הולכים לשוח בגני חמד, או ממהרים ורצים לבתי מצחק ושיר, ואם תשמעו מדברם אז תתפלאו ותשתוממו, כי שפות לא נשמעו שמה מתמול שלשום תשמענהאזניכם: פולנית, צרפתית עם יהודית-אשכנזית ואהבה, ידידות והשכלה על שפתי כלמו. – זאת פעולת הזמן החדש, וזה פרי העת הנאורה! לבני אדם יושבי חשך וצלמות זרח פתאום אור חדש ובפקחם את עיניהם והנה הנם כלם משכילים ומשכילות, ידידים וידידות, אהובים ואהובות, הפלא ופלא!–

שמעון לקח אפוא את מרים לאשה באהבתו אותה, כי גם הוא היה מהמשכילים אשר בארץ כיתר רעיו אשר בווראטנא עירו. בהיות שמעון בן חמש עשרה שנה נפקחו עיניו פתאום למרות רוח אבותיו, וירא ויתבונן כי התורה והמצוה, אשר הורוהו הוריו לא לעזר ולא להועיל המה ללומדיהם, ויגזר אֹמר ויחליט כי גם שפת עבר וכל חכמת ישראל המה דברים בלתי דרושים לחפץ רוח העת החדשה, וימהר ויעזוב את חדר מורו החסיד ויקח לו מורה משכיל תחתיו, הוא הורהו לקרוא בשפת אשכנז ותהי ראשית קריאתו בשפה ההיא: ספורים נעתקים משפת צרפת כספורי דיומא והדומים להם, בהם מלא כרסו ויבואו כמים בקרבו וישטפו משם כל תורת מורו הראשון ויעשֹהו למשכיל. אז הסיר את מצנפתו השעירה מעל ראשו ויחבש תחתיה מגבעה אשכנזית, גם הסיר את פאות ראשו הארוכות ויעש את שערת ראשו בסדר נאה ויפה ויהי לאשכנזי לכל משפטיו וחקתיו מקדקדו ועד טבורו, כי מטבורו ולמטה היה עוד יהודי פולני כמאז ומקדם, בגדיו סרוחים עד כפות רגליו ומכנסיו תוך בתי רגליו כמשפט יתר היהודים בארצו. – ושמעון המשכיל לא כרת ברית לעיניו ויתבונן על בתולות העיר ווראטנא ויאהב את כל בנות עירו, אכן את מרים אהב מכלן כי הון ועושר בבית אבותיה וגם היא עלמה משכלת, יודעת לרקוד ולשיר ולבושה כאחת מבנות השרים; מרים המשכלת גם היא לא כרתב ברית לעיניה ותתבונן על בחורי העיר ווראטנא ותאהב את כל בחורי עירה, אכן את שמעון אהבה מכלם כי הון ועושר גם בבית אבותיו ולהשכלתו אין חקר. – לפנים בישראל האדימו פני הצעירים מבושת בשמעם את שם אשתם, ונשי ישראל הצעירות בושו להביט בפני בעליהם עד אשר ילדו להם בנים ובנות; אך לא כן הוא עתה, גם בחור גם בתולה לא עוד יבושו, כי הלא לרוח העת הנאורה המה הולכים, והמשכילים החדשים ההולכים לרוח הזה הם הכלם לא ידעו. – שמעון פגע את מרים בלכתה לשוח באחד הגנים לבדה ואחרי אשר שאל בשלומה הביט לארץ ויאנח.

"ומה לך זיגמונד כי תאנח?, שאלה מרים בקול חמלה.

“כי אין שלום בעצָמי”. ענה שמעון, “כי… כי אהבתי”. מרים לא ענתה דבר וגם היא הביטה לארץ ותאנח.

“ומה לך מאַריע כי תאנחי אַתְּ?”, שאל שמעון אותה.

“כי גם בלבבי אין שלום”. ענתה מרים, “כי… כי… כי אהבתי גם אני”.

“ואת מי תאהבי?”

“ואת מי תאהב אתה?”

“ואת מי יתנני לבי לאהוב?–”

“ואת מי יתנני לבי לאהוב יותר…” וטרם כלתה עוד מרים את דבריה והנה היא בזרעות שמעון ונשיקות אין מספר נתנו מפה לפה, וכל הדברים הגדולים והנפלאים האלה נקרו ונעשו ברגעים אחדים.–

בלי עמל וטורח רב הצליח אפוא החפץ בידי אַמאָר לקשר את לבות המאושרים האלה בעבותות האהבה ובלי עמל וטורח רב הצליח החפץ גם בידי נאמן ביתו, ר' גימפל השדכן, לקשר את אבותיהם בעבותות החתון. אבי שמעון, אשר ידע את סחורתו היטב, הודה לאל חסדו כי הוכיח לבנו הריק והנעור עלמה חכמה ועשירה להיות לו לעזר כנגדו; ואבי מרים, אשר גם הוא ידע את סחורתו היטב, הודה לאל חסדו כי הוכיח לבתוהאולת וסרת הטעם בחור חכם ועשיר לנחותה בדרך החיים, ובכן הונה איש את אחיו ושמעון לקח את מרים לאשה ויאהבה.–

---

ב: תוחלת נכזבה.

שמעון עמד לפני המראה ויעש את ללאות מטפחת צוארו מרים עמדה בין המון שמלות משי ורקמה, שביסים ורדידים ותחפש לה ערך בגדים ללבוש.

“רעם וברק!”, קרא שמעון ויקרע את המטפחת מעל צוארו בחרון המטפחת הארורה הזאת הלאתני היום עד מות: כמעט לא אוכל עוד להניע את ידי מרב העמל אשר עמלתי בה וחפצי לא הצליח בידי לעשות את הללאות כמשפט. תני לי מאַריע מטפחת צואר אחרת. –

"הניחה לי זיגמונד ", ענתה מרים, “כי במבוכה נוראה הנני עתה; לא אדע איזה בגד אלבש בצאתי היום בפעם הראשונה לשוח בעיר אתך בעל נעורי. האלבש את השמלה הירוקה הזאת?”

“המשלה הזאת יפה היא מאד”, ענה שמעון.

“אך לא”, אמרה מרים, את השמלה הירוקה לא אלבש היום כי אם את הלבנה אלבש".

“אבל את הלבנה כבר לבשת אתמול בבקרך את רעותך פֿאַני בביתה, ואיככה תלבשנה היום?” שאל שמעון, “האין לך רק שמלות שתים? לבשי בגד אחר. –”

“צדקת!”, אמרה מרים ותעמוד רגעים אחדים ברוב שרעפיה, “אך מצאתי הפעם!”, קראה כמנצחת, “את שמלתי האמוצה אלבש היום וגם את המעטפה האמוצה אעטף. – כן הוא! שמלות ומעטפות כאלה לא בכל יום תֵראנה בחוצות עירנו ועינים פקוחות לכל בנות גילי והֵנה תכירנה היום ותדענה כי מאַריע תבין להכין לה מלבוש. – צילי!”

צלה המשרתת פתחה את דלת החדר ותאמר: “הקראת לי גברתי?!”

“את אזורי האדום הביאי לי מן המלתחה!”

הנערה הלכה. ומרים נתנה לשמעון מטפחת צואר אחרת כאשר שאל ותחל ללבוש את בגדיה אשר בחרה לה. “צילי!”, קראה שנית. צלה באה ותביא ותביא את האזור כאשר צותה גברתה. “שמעי נא צילי”, אמרה מרים, “בגד אמוץ ואזור אדום לא יתאימו יחדו, הביאי לי את הצהוב. הצדקתי?”

“צדקת גברתי”, ענתה המשרתת ותשב אל המלתחה, אך בעוד רגע והנה היא נקראת בשלישית.

“לא כן!”, אמרה הגברת, “את האזור השחור עם נקדות הזהב תני לי, אין טוב ממנו ובו אבחר היום.”

תלונה חרישית עברה בין פתחי פה צלה בהביאה את האזור השחור ומרים הביטה במראה ותאמר: “תארי באמנה לא רע הוא היום ותקותי בי כי איש לא יכירני ביום הזה כי עבריה אנכי; ועתה צילי אזרי נא את מתני באזורי זה אך משכי היטב, כי האזור צר ואנכי כמעט שמנתי עביתי בימים האחרונים האלה למרות רצוני, האין זאת צילי?”

צלה אשר עמדה מאחרי גברתה עקשה שפתיה ותאמר: “לשוא תדאיבי את נפשך גברת נכבדה, לא שמנת ולא עבית והנך דקת בשר, ענוגה ורכה…” "כאחת השרות היפות ", הוסיפה ברוח לצון ולשון חנף, ובכל כחה צָנְפָה את גברתה צְנֵפה עדי עלתה בידה לרַכֵס את קרסי האזור הצר מעל למדיה. כמעט לא יכלה מרים לשאוף עוד רוח, כי האזור שם מחנק לגויתה ודמי יצוריה עלו לראשה ויאדימו את לחייה הדלות, אך לזאת שמחה עוד מרים בחשבה להופיע היום לימין אישה בצאתם לשוח בעיר מושבם.–אבל מי בא בסוד יועצי מרים ועצת שמים מי ידענה? בן אדם יחשב דרכו אף יכין צעדו לבל ימוט נצח ולא ידע כי אך על שבכה יתהלך וממעל לו יעצו להדיחו משאתו ולהסיע כעץ כל תקותו והות נפשו! – אחרי עמל אין קץ הצליח בידי שמעון לעשות את ללאות מטפחת צוארו כחפצו ורצונו, והנה הוא עומד הכן לפני המראה, מגבעתו על ראשו המשוח בשמן המור ומקלו בידו לכבוד ולתפארת. גם מרים בכל עדיה וחליתה עומדת הכן לצאת ולבבה יעלוץ בקרבה בחשבה איך יקנאו בה היום כל רואיה על רוב אשרה וחין ערכה, והנה היא נשקפה במקרה בעד החלון ותקרא: “הה נגזרתי!–” וכמעט נפלה אחרנית והשתגעה ממראה עיניה אשר ראתה. “ומה זה ראתה מרים?”, ישאלו עתה בצחוק אלה המקנאים באושר רעיהם, ושמחים לאיד נקי.

אבל שמעו, שמעו אתם אבירי לב הרחוקים מחמלה, שמעו וגם בת עינכם תזל הפעם דמעה לשבר הרכה והענוגה הזאת! – את חנה בת ברוך הצורף ראתה מרים עוברת לפני חלון ביתה. ובת-צורף, הה! שערוריה! בת-צורף זאת לבשה גם היא שמלה ומעטפה אמוצה וגם אזור שחור עם נקדות זהב מעל למדיה!–ועתה אתם יצורי חומר התאמינו עוד בכל אושר תחת השמש אם רגע אחד יורידכם ממאומי שחקים אשר עליתם בכנפי תקותכם לעמקי שאול מטה?–לפני רגעים אחדים קותה עוד מרים להיות היום המאושרה והיחידה בכל בנות העיר ווראטנא בבגדיה היקרים והחדשים, ובמעוף עין הראתה לדעת כי כרוח תחלוף תקות בן תמותה וחלום גדולתו יעלה בתהו ויאבד. “חנה?”, קראה מרים ביגונה הרב, “כמוני תלבש בגד? – כמוני מאַריע שובאלק? – לא! לא אעבור את מפתן ביתי בבגדי אלה, והיום הזה לא אצא לשוח עוד כי בת-צורף זאת תמרר לי היום כל שמחה וענג!” – מרים החרישה ותאנח במרירות ושמעון עמד כנצב מלח ויקלל את יומו בלבבו. לשוא עמל אפוא בללאותיו, לשוא עשה את שער ראשו בזעת אפים, לשוא עמד כחצי היום לפני המראה! – מאַריע גזרה אמר להשאר היום בבית, וזיגמונד המשכיל הנהו נאלץ לדאבון לבבו להבליג על עצבו ורגזו ולמלאות אחרי חפץ אשתו המשכלת בשבוע הראשון לחתונתם.

---

ג: הריב התגלע.

שמעון ומרים הנאהבים והאמללים ישבו דומם בירכתי ביתם ויתבוננו על התלאה הנוראה אשר מצאתם, והנה קול צעדים נשמע בעד הפתח מחוץ. חיש הסתירה מרים את יגונה בחבה ובאמץ רוח היטבה פנים ותעד בחפזה רוח שחוק על שפתותיה. גם שמעון הסתיר כרגע את מרי שיחו, הסיר המגבעה מעל ראשו וישלך את מקלו מידו, ועד מהרה והנה הוא יושב למול אשתו, ימינו על חלקת צוארה ושמאלו בידה השוכבת בחיקה וכמאושרים אשר לא ידעו עוד רע וכל עצב מוזר למו שחקו והשתעשעו ויהיו נכונים לקראת האיש או האשה הבאה עתה לבקרם, הדלת נפתחה והנה בת-הצורף באה החדרה.

“אהובת לבבי!”, קראה ותושט את ידה למרים אשר קמה לקראתה נבוכה, “מה רב אשרי כי מצאתי היום את רעותי היקרה בביתה ואהובה בצדה! – האח יונה ויונתו!” – “אך אדמה”. הוסיפה בצחוק חן על שפתותיה, “אדמה כי הנכם נכונים לצאת לשוח, אין זאת כי אם ידעת מאַריע יקרה אשר אַננאַ רעיתך תבוא היום לבקרך ורק על כן נשארת בבית. האין זאת?” – “יקחך אופל וצלמות בת-צורף נצורת לב אשר הפכת היום כל ששוני לאבל ותבואי להכעיסני עוד תמרורים!”, קרא רוח מרים בקרבה, אך שפתיה לא גלו את דברו: כי אמרה “אמנם כן הוא ראיתיך בעד החלון, ואמר לאישי: הנה רעותי אַננא אשר…” אך חנה לא נתנה לכלות את דבריה ותקרא: “בואי נא ואשקך חמדת נפשי!” ותשק אשה לאחותה וחנה הוסיפה ברגש: “נחשתי הפעם ואמצא רק אותך לבדך אחות נאמנה בין כל רעותי! – אך מה זה אראה עתה?”, קראה שמֵחה, “גם בגד גם בגד אחד לבשנו היום, גם אזור אחד לשנינו, הוא אשר דברתי אך אחותי אַתְּ ונפשותינו קרובות אשה לרעותה ואך על כן כל אשר אאהוב ואבחר תאהבי ותבחרי גם אַתְּ האח!” – פני מרים חורו והאדימו מכעס ובושת ובכל זאת נאלצה לענות בשפת חנף ולתת תודה לבת-הצורף, אשר הסירה את המעטפה מעל שכמה ותשב על הכסא להתעלם את אחותה הנאמנה באהבה וידידות. – בעלת הבית הביאה פרי מגד ומי נופת ותשם לפני רעותה – “החנקי!”, קרא לבבה בקרבה ובמו פיה השביעתה כי תכבדנה לעיני בעלה ותטעם מעט מהמגדים אשר לפניה.–

שמעון התפלא מאד על חכמת אשתו וטוב לבבה וַיְפַהֵק.

היום פנה לערוב, המנורה הושמה על השלחן, והרעיות האהובות עודן יושבות ומספרות.–

“הצַמות החדשות אשר יאמר הסוחר קאַרלינסקי כי מפאַריז הובאו לו, ראיתי אתמול בבית פֿאַני”, אמרה מרים בהמשף דבריה, “אולי יפות הנה, אך אנכי לא הסכנתי לקנות פה בעירנו כל מאומה, כי חפצי יובאו לי תמיד מעיר וויען.”

“צדקת מאד”, ענתה חנה, “כי לו תקנה היום אחת מאתנו דבר מה פה בעירנו, ולמחר והנה כל נשי החיטים והסנדלרים תצאנה בו בגאוה וגאון. גם אנכי רק מעיר אחרת אקנה תמיד חפצי.”

“גם פֿאַני ספרה לי”, השיבה מרים כלפי תֻמה אך בעינים מפיקות נקם, “גם פֿאַני ספרה לי כי הפוּך (שמינקא בלע"ז) מעיר קרארקוי יובא לך.–”

הנבוכה והנדהמה היתה עתה חנה, אך גם היא עצרה כח לטמון כעסה בחבה ותהי כלא שומעת את דברי רעותה והאחרונים.

“אך מה לצַמות נכריות בבית פֿאַני והיא לא תגלח כבר את שער ראשה כפי אשר אדמה?”, שאלה חנה.– “היא לא גלחה עוד את שערה כשנה או שנתים”, השיבה מרים, “אך לפני ימים אחדים היתה אצל הכושית הקוסמת בקלפים ותנבא לה הכושית הזאת, כי בעלה יעגב על אשה זרה, נשואה לאיש, גבוהת קומה, יפה ובעלת עינים אמוצות”.–פני חנה האדימו לדברים האלה כתולע, אם אמנם כי בה לא נכרו האותות אשר נתנה הכושית זולתי כי נשואה היא לאיש, ומרים הוסיפה לספר: “הכושית מאנה להודיע את פֿאַני מי היא האשה אשר יאהב בעלה, גם בעלה מאן להודיע זאת, ותסע ביגונה אל הרבי מליפזין להתאונן באזניו על מועל אישה אשר מעל, והרבי הזה הבטיח לה כי אם תגלח את שערותיה כשאר בנות ישראל, יהפך לב בעלה לאהבה אותה ולא יעגב עוד על נשים זולתה – היא גלחה מהרה את שער ראשה, אך אם הועילה עצת הרבי או לא, תדע אשה אחרת ולא אני.–”

“האַ, האַ, האַ!”, צחקה חנה בצחוק אנוס, “הן אור אשר גלחה פֿאַני השחורה את שערותיה כי עתה בלי תפונה יאהב לייבוש אשה אחרת ולא אותה!”

“אך השמרי נא ואל יודע הדבר לאיש או אשה זולתך”, הזהירה מרים, “כי רק לי לבדי גלתה פֿאַני את סודה והוא כמוס יהיה בלבבי לנצח.–”

שמעון הנדכה מעמל היום ותלאותיו הרבות, לא מצא כל חפץ בשיחת אשתו ורעותה, אשר ארכה לבלי קץ בעיניו. כאלם לא יפתח פיו ישב וישך את צפרני אצבעותיו בשניו, ולאט לאט החלו עפעפי עיניו להסגר וראשו החל להתנודד לרגעים, כי השֵנה חזקה עליו מאד; ובכל זאת הבליג עוד על כעסו ויגונו. עוד התחזק על רוח תרדמתו ויתאמץ בכל עז לשאת את ראשו נכון ולהראות את עיניו פקוחות.– “אשא ואסבול”, אמר שמעון בלבבו, “אשא ואסבול כי כעס ושֵנה לא גאוה למשכיל בחברת אשתו ורעותה האהובה!” – אבל עוד הפעם הָראה האמלל הזה לדעת כי אך מהבל הנה כל מחשבות אנוש אָנוש, כי יד חזקה ונעלמה, יד נוראה אשר לא תראה כל עין תצחק בו ובנפשו ככדור ותטהו לכל חפצה – כי למרות חפצו ומחשבתו הטובה, קצרה פתאום נפשו בהַותו ויפריע את שלום ביתו במשובתו, ויפריע את אשרו לנצח.–

“יקחם אופל!”, קרא פתאום ויקם מכסאו ויתפשט לארכו ולרחבו וַיפהֵק כאיש מתעורר משנתו, “את הצמות החדשות ואת הכושית הקוסמת ואת הרבי מליפזין וגם את כל סוד פֿאַני השחורה אשר גלתה לך יקח אופל ובכור שטן, כי הלאוני והממוני היום עד מות!– כל אלה הבל וריק המה, מרים!–”

“אך מה לך זיגמונד?”, קראה מרים משתוממת ונבהלת.

“הניחי לי מרים!”, ענה שמעון ברגזה, “השעה העשירית כבר עברה ואנכי נלאיתי נשוא עוד כי… כי… אבדון ושחת מרים!–”

נפלו אתם אלי מרום, נפלו נפלו לארץ! רד אַמאָר ממקומך השלך אשפתך מידך ושבר קשתך אל הסלע!–גם את מינערווא רדי ממקום שבתך, השליכי מגנך ארצה ואת היכלך אשר בנו לך המשכילים החדשים בווראטנא, הרסי והחריבי! כי שערוריה, שערוריה נהיתה בתבל, המשכיל התרגז, התרגז על אהובתו, ביום השביעי לחתונתם, ויקראה מרים תחת מאַריע, ויהפוך משרש כל חקי ההשכלה, ויכבה את שלהבת האהבה ברוח שפתיו, ויפריע את כל חקי הבריאה כלה…!–

חנה כבר שבה לביתה. ההתעצבה או צחקה על גורל רעותה האהובה?–

שמעון שוכב סרוח על מטתו וחולם. היחלום: מהכושית הקוסמת? מהרבי מליפזין? או מהאשה היפה גבוהת הקומה ובעל עינים אמיצות?–

מורה השעות השמיע את השעה האחת עשרה.

הנר אשר במנורה יפיץ אור כהה בחדר מרים והיא עודנה יושבת על השלחן ותמחה מרגע לרגע את עיניה במטפחת לבנה אשר בידה. הבוכיה היא? לא! היא אך תדמה לבכות. אבל אסונה גדול ממצוא דמעות, היא נדהמה כהלומת רעם וגם לחשוב ולהתבונן על הרעה הנוראה אשר מצאתה, קצר כח לבה. אזניה אך תשמענה רת קול אישה והתרגזו: מרים! מרים! – הבל וריק! מרים! יקרא באין הפוגות: ועיניה אך תחזינה את חנה ורעיותיה המשחות לאידה, חורקות שן וצוחקות בקול נורא. – –

מה נורא רוח הדמיון ומה עז כחו להכניע לב דכא ולהשביע מרורות ובלהות מות! אכן מה עז כחו גם לרפואת נפש אמולה ולנחמה מיגונה! – חצות לילה הגיע, הנר אשר במנורה כבה ומרים עודנה על כסאה, אבל רוח הדמיון כבר שנה את פעולתו, ויעבר את אישה ואת רעותה מנגד עיניה ויבא תמונות אחרות תחתם וישכיחה את עניה ואת עמלה ואת חנה בת-הצורף עם בגדיה ואזורה יחדו, ויישנה על ברכיו וישאה על כנפיו הלאה, הלאה מבית בעלה ויביאה לארץ חמדה, ארץ הרים ועמקים, מעינות ותהמות לחמדת עינים. והנה היא שוחה בים רחב ידים ויבא דג גדול ויבלענה, וישחה עמה לעיר גדולה מאד ויקאיה לבית מרזח מלא תשאות חגגים ותרקד שם עמו במעגלה, ותרקד את אנשים אין מספר, ותרקד ותפזז ותכרכר וקול קורא מסביב: מאַריע אהובה! מאריע! מאריע! ותיקץ והנה חלום. –

---

ד: נביאה צוענית וּמִצְוַת קדוש.

ביום השמיני ויקם שמעון בבוקר וירא את פני מרים – והנם אמנם כתמול שלשום, דלים וירקרקים כבתחלה. – אך אהבתו אליה חלפה ועברה בין לילה ותהי בעיניו כאולת וסרת טעם בהתבוננו בה עתה! וכמים פנים אל פנים כן גם לב מרים אל אישה, אהבתה הגדולה לבחירה חלפה כמוץ לפני רוח ותגדל שנאתה לו מאהבתה אותו לפנים; כי מעת אשר קראה מרים באזני חנה בת הצורף, מן העת ההיא הָראַתה לדעת כי לא משכיל הוא ולא זיגמונד, ותבז לו בלבה ובשפתה ותקראהו שמעון בשנאתה אותו. –

אז החלו הריב והמדון למשעון ונות ביתו. בראשונה כסו עוד את שנאתם במשאון בהיותם בין אנשים התראו כאוהב ואהובתו, כחתן וכלתו ביום חֻפתם ויריבו אך בקרב ביתם בהיותם לבדם, אך לאט לאט הסירו את מסוה האהבה וההשכלה מעל פניהם ועד מהרה ספרו איש לרעהו ואשה לרעותה בחוצות העיר ווראטנא: כי כמשפט שאר הבנות בעירם יֵעָשֶה גם למרים שובאלק, דברי ריבות ומדנים לא יסופו מקרב ביתה ואחריתה אך להכרית, לצאת בספר כריתות מבית בעלה המשכיל כמשפט. –

אם רוב משכילי ישראל החדשים אשר בגליציון פוסחים תמיד על שתי הסעפים, בהיותם יהודים פולנים ואשכנזים כאחד, יתר שאת עוד לנשיהם המשכילות, כי הנה לא רק על שתי סעפים, כי אם על סעפים אין מספר תפסחנה. – מבית התפלה לבית המרזח ומבית המרזח להרֶבי מגריליב או להקדוש מליפזין; מהקדוש מליפזין להתוענית הקוסמת בקלפים ומהקוסמת למקוה המים; משם לאחד הראמאנען מפויל דע קאָק ומן הראמאנען להתחנה אמהות; מהתחנה לבית המצחק ומבית המצחק להגולחת לגלח את שער ראשן, ומשם שנית להרבי או הצוענית.–ככה תפסחנה המשכילות האלה תמיד וככה פסחה גם מרים, והנה היא עתה בחדר הקוסמת.–

“גשי נא ואמישך”, אמרה הצוענית הזקנה, “גשי נא בתי כי עורת עינים אנכי ואמישך למען אדעך.” מרים הושיטה את ידה להצוענית אשר ישבה על מטה מלא סחי ומאוס ותספר לה את חלומה אשר חלמה. “רב לך בתי”, ענתה הזקנה, “אל תוסיפי לספר כי עורקי ידך יספרו לי את כל לבך… הביטי נא בתי אנכי זקנתי ושבתי, ועורת עינים אנכי זה עשרים ושלש וחצי שנה ובכל זאת הנני רואה כי עבריה יפה וצעירת ימים אַתְּ…” מרים התפלאה מאד על נבואת הזקנה והיא הוסיפה להתנבא: “גידי ימינך דופקים עתה בחזקה, הנם מספרים לי כי לֻקחת לאיש זה… זה…” “זה ירח ימים.” קראה מרים בחפזה. “אל תפריעיני בתי!” הזהירה הזקנה ותספֹר: “אחד, שנים, שלשה, ארבעה, כן הוא, זה ארבעה שבועות לֻקחת לאיש –” “הוי!”, נאנחה מרים, והקוסמת העורת אשר לא גרעה ממנה עין והתבוננה בה היטב, הוסיפה עתה בלאט ובקול חמלה: “לאיש אשר לא הוכיחו לך אלהים, ואשר לא תוכלי לאהוב בתי! –.” ברעד וחלחלה הקשיבה מרים את הנביאה הזאתצ ותקרא: “ואחריתי? הה! מה אחרית אסוני הנורא?” – “הנחמי”, ענתה הזקנה, “שבי פה מעט ואפתר לך טת חלומך אשר חלמת ואגידה לך גם את כל אשר יקרה אותך בכל שני חייך.” – בגועל נפש ישבה מרים על מטת הצוענית אשר הביעה את לחשיה בקול דממה בערכה את הקלפים בידיה הרזות. “ועתה”, אמרה הזקנה, “הביטי היטב בהקלפים והגידי לי מה ראית, כי אנכי עורת עינים הנני כאשא ידעת.”

“באחד הקלפים אשר בידך”, ענתה מרים, “אראה תמונות של לבבות אדומים.”

“האיש אשר נֻתת לו”, אמרה הצוענית, “לבבו פונה מלבבך וישנאך וגם אַתְּ תשנאיהו עד מות. ומה תראי עוד?”

“בהקלף השני אראה חמש נקודות.”

“בעוד חמשה שבועות תסעי למקום הרחצה קריניצא–ובהקלף השלישי?”

“בהקלף השלישי תמונת לב אחד.”

“אשריך!”, קראה הצוענית, “כי בקריניצא מקום הרחצה תמצאי את האיש אשר הוכיחו לך שם בשמים. אך מה תחזי עוד בהקלף אשר בידי עתה?”

“תמונת מלכה רוכבת על סוס דוהר”, ענתה מרים שמחה.

“והאיש אשר תמצאי בקריניצא מקום הרחצה”, כלתה הצועניה את נבואתה, “האיש הזה יאהבך אהבה עזה וגם אַתְּ תאהביהו מאד ותלכי אחריו לעיר מגורו הגדולה, אמנם אליך תשוקתו ואַתְּ תמשולי בו וזה פתרון החלום אשר חלמת. –”

ובעת אשר ישבה מרים על מטת הצוענית עמד שמעון ור' חיים אביו לפני כס הרב הקדוש מליפזין. – הן הָראה ר' חיים לדעת כי מאד הסכיל לעשות בקחתו אשה לבנו מבלי שאל בראשונה את פי קדשו, ועל כן בגיע עתה תור גרושיה לא אבה עוד להשען על בינתו ויסע לעיר ליפזין לקחת עצה מפי הרב שמה, ואך בנפש חפצה נסע שמעון בנו אתו, כי מה זה לא יעשה משכיל כמוהו בתקותו לגרש את אשתו אשר לא יאהב עוד ולקחת עד מהרה אשה חדשה תחתיה?–"

“הניחה לי ר' חיים”, אמר הרב הקדוש, “הן לא שאלת את פי אז ואל תשאלני גם עתה.”

“אבל – אך –”, החל ר' חיים לענות.

“מה אבל ומה אך?”, קרא הרבי אשר לא נתן את ר' חיים להצטדק, “התדמו בנפשיכם כי העולם כלו הפקר הוא, תעשו את כל העולה על רוחכם ואת פי הצדיק לא תשאלו, ובבוא כשיאה אידכם תבואו לדרוש את ה', אבל כבר עברה העת.– –”

“אנכי לא פללתי”, הוסיף הרבי בהחליקו את זקנו הלבן, "אנכי לא פללתי כי ר' חיים אשר היה הפעם ממקורבי יתחתן את גימפל ליב שובאלק! – הגד נא לי ר' חיים, האפסו יראי ה' חלילה, אם גמר חסיד מבני אדם, כי תקחו לבניכם נשים מבנות עם הארץ שאין בהם ריח תורה ואמונת צדיקים ועליהם נאמר: ארור שוכב עם כל בהמה?! – "

“אויה! גם אנכי לא פללתי כי אתחתן את גימפל ליב שובאלק”, ענה ר' חיים באנחה, “אך מה יכולתי עשות ובני חפץ אך בבתו כי… הה! על חטאותי הרבות! כי אֲהֵבָה.”

“אֲהֵבָה?!”, צעק הרבי בקול פחדים ויקם מכסאו וירץ בחדרו אנה ואנה. “אֲהֵבָה?! הוי ואבוי ר' חיים! ואתה לא תבוש לשאת את התועבה הזאת על שפתיך?”–“פושע באלקי ישראל!”, קרא בפנותו אל שמעון הנדהם, פגמת במדת יסוד סיומא דגופא, אות ברית קדש! – מה זה עשית רוצח?!"

נבהל ונפחד עמד שמעון ולא ענה מאומה והרבי שנה פתאום את טעמו וישב על כסאו ותנועע וישר בקול בוכים:

“הוי ואבוי כי גבר הס”ם – עֵשיו איש ציד על יעקב איש תם;

הוי גברו עונות האדימו כדם – שכינתא בגלותא כי גבר הס“ם!”

שמעון ור' חיים אביו בכו לקול הקינה הזאת והרבי הוסיף להתנועע בחזקה וישא עיניו למרום ויוסיף לקונן ברגש קדש:

“שכינתא בגלותא בכה יעקב בכה! – איהי באומאה רזא דוְאו קֵא.”

לית אתר פנוי מיניה – לית מחשבה תפיסא כלל ביה! – אין סוף!" ¹

“אך עוד לא נכבה הנצוץ כלו!”, קרא הרבי אחרי כלותו את קינתו, “רחמי מתערין ודינין אתכפיין! אות הוא כי עוד הנקודה בוערת בלבך שמעון ועתה התשוב בתשובה? התשמע בקולי לכל אשר אצוך?”

“אשמע”, ענה שמעון בבכי.

“את המגבעת האשכנזית הזאת”, קרא הרבי, “את המגבעת אשר על ראשך תסיר אפוא כרגע, וחבשת תחתיה ספאָדיק כאשר חבשו אבותיך ואבות אבותיך לראשם, ופאות ראשך לא תגלח עוד; כי הספאָדיק סיג לחסידות ופאות ארוכות סיג לענוה ויראת שמים… התאמין עוד שמעון בשכר ועונש? –” “אויה!”, נאנחו שמעון ור' חיים אביו. – "ויהודי בלי ספאָדיק ", קרא הרבי באחזו בזקן שמעון ויפרפרהו, “יהודי בלי ספאָדיק ובלי פאות ארוכות אין לו חלק לעולם הבא! – ועתה מה שם המרשעת אשר לקחת לאשה לך?”, קרא בקול גדול.

“מארי… מרים –”, ענה שמעון.

“מר – מרים”, שנה הרבי וישלש, “מר מרי… גרש!”, קרא ברגש קדש, “גרש שמעון את האָמה הרשעה הזאת כי בת מרי היא ומרה תהיה אחריתה, ואתה שמור היטב את הנצוץ את הנקודה הקדושה, כי העיקר הוא הנקודה הקדושה.” – “אין סוף!”, קרא עוד הרב הקדוש פעמים ושלש ויסגור את עיניו בחזקה ויאנח ור' חיים ובנו הלכו לדרכם.–

---

ה: חתימה.

בוש והכלם אַמאָר! בוש והכלם אליל תהו! החץ אשר ירית ללב מאריע וזיגמונד בחירה חלץ ויצא מנום ולא נודע כי בא אל קרבם כי גם כל פצע לא השאיר אחריו, והברית אשר כרת עמם בגן העיר ווראטנא הפרו חנה בת הצורף והצוענית והרב הקדוש מליפזין, ויכבו את האש אשר הצת בלבותם –! גם אַתְּ אלילת ההשכלה החדשה בגליציון בושי והכלמי, בואי בצור והטמני בעפר מפני פחד הרבי וידו החזקה! כי הוא יגזר אומר וכהניך יפשטו את בגדי בך ויעזבוך, הוא יתן צו ומשכיליך יגרשו את נשיהם ויתנו ספר כריתות גם להשכלתם וישלחוה לבלי שוב אליה עוד עד נצחח.– הרב הקדוש צוה ושמעון שב בתשובה שלמה, הסיר את מגבעתו הגבוהה ויחבש תחתיה את מצנפתו השעירה כמלפנים. גם גלח את שער ראשו ויאריך את פאותיו. ושב הזיגמונד ויהי לשמעון, ושב המשכיל ויהילחסיד לכל משפטיו וחקותיו ויגרש גם את אשתו המשכלת כמשפט.– מזבח אלהים אמנם מוריד עליו דמעות כי גרש את אשתו הראשונה, אבל סופר העיר ווראטנא, דייניה ושַמשיה אוכלים ושותים ושמחים כי עזרו היום להקים את מצות הרב הקדוש מליפזין, וגם טובה ראו בעמלם כי חמשים כסף לקחו בשכרם ועוד גם תקוה נשקפת להם לשמוח בחתונת שמעון שנית, ואולי יזכו לכתוב עוד ספר כריתות גם לאשתו השניה אם יחיים ה' כהיום הזה.–

ואת הנצוץ, את הנקודה הקדושה? השמר שמעון אותה בפקודת הרב ומצותו? – ומרים הנסעה לקריניצא מקום הרחצה? המצאה שמה את בן גילה כנבואת הצוענית? – אם כזאת תשאלני קורא אהוב הנני נאלץ להגיד לך כי לא אדע לתת לשאלתך מענה נכון. – ובאמנה מה יסכון גם לך גם לי לדעת את כל אלה? – רק את דבר הריב והמדון חפצתי להודיעך ואתה ידעת אפוא גם את אחריתו, ויתר קורות שמעון ומרים כמקרה שאר יהודי גליציון אשר ידעת למדי. – – – בלי תפונה לקח שמעון אשה חדשה, ומרים לקחה לאיש אחר, ויחיו ויריבו, ויולידו בנים ובנות ויריבו ויקללו איש את אשתו כדת וכמשפט ויסחרו ויעמולו ויענו ויאנחו ויריבו ויזקינו וימותו.

---

---

הַנִפְלָאוֹת מֵעִיר זִידִיטְשוּבְקַא / מרדכי דוד ברנדשטטר

א.

שיחה ביני ובין בעל בית המלון בזידיטשובקא.

אל העיר זידיטשובקא אשר בקצה ארץ גליציון באתי הפעם לרגלי מסחרי ואאלץ לשבת שם ימים אחדים, כי ביום בואי נפתחו ארבות השמים ומטר סוחף נתך ארצה וברדת הגשם על הארץ יַהפכו דרכי העיר הזאת לבארות בארות חמר עד כי לא יהין איש לעבור בם בסוסיו ועגלתו, והימים ימי החורף; היום הקצר היה לשנה בעיני בעיר הקטנה הזאת, והלילה? – מבתי משחק, בתי מרזח, או בתי משתה לא ידעו אנשי העיר זידיטשובקא, גם בשאר תענוגות בני האדם בעריהם הגדולות לא הסכינו; בבוקר בבוקר יקומו ויצאו לפעלם ולעבודתם והשמש אך יבא ויהי לילה יאספו על מעונתם להתעלס את בני ביתם אצל תנור וכירים, או להשתרע על משכבם ולבקש ענג בזרעות השֵנה; בשעה השביעית בלילה השלך כבר הס בכל חוצות העיר ובשעה השמינית גם אור נר לא יראה עוד מחלונות בתיה. דעת לנבון נקל כי על אפי ועל חמתי היתה לי שבתי בעיר הזאת, מרגע לרגע צפיתי כי יכלא הגשם ואצא מבור שבי זה לחפשי, אך למרות תקותי הזילו שחקים שפעת מימם כאלו לא עמדו בסוד ה' ולא שמעו את שבועתו מהביא עוד מבול מים על הארץ. ויהי היום ואנכי יושב בדד בחדרי ואקלל את יומי בלבבי כי כמעט קצתי בחיי מפני רוע גורלי אשר הסגירני בארץ מדבר זאת, לא מצאתי עוד חפץ בתבל כלה, לא מצאתי חפץ גם בספרי אשר הבאתי אתי, וגם עטי, רעי ומנחמי הנאמן בכל ימי ענותי, גם עטי חדל כבר מתת נחומים לנפש, כי גם להבליג כרגע על עצבי ורגזי ולשפוך שיחי עלי גליון לא יכולתי ביגוני, ובשבתי כה דומם בירכתי חדרי ותפתח הדלת ובעל בית מלוני בא ויגע במזוזה, ותשק ידו למו פיו ויקרא: “ברוך דַיָן אמת!”

“מה זאת?”, שאלתי בבהלה.

“היא נפטרה!”, ענה האיש ויאנח.

“אמך או אשתך מתה אפוא ידידי, המקום ינחמך!”.

“לא, לא”, ענה האיש, “לא אמי ולא אשתי, אבל אם כל עירנו, אם אלפי ישראל, כי הרבנית אשת הרב הקדוש נפטרה והלכה לעולמה!”.

“בעונותינו הרבים!”, קראתי ואאנח ואמר: “אכן יש אלהים במקום הזה ואנכי לא ידעתי! דמיתי כי רק בארות חמר ואגמי רפש וטיט ימצאון בעירכם זאת ולו ידעתי כי גם רב קדוש יושב בה כי אז בקרתיו גם אנכי, אך מי יודע אם נתנני לראות את פני קדשו כי לא חסיד אני”.

“התהתל אדוני?”, קרא האיש בעל המלון ושתי עיניו אשר העיף בי ומראה לחייו אשר האדימו ברגע העידו בו למדי כי מהיר חמה וחסיד גמור הוא בכל נפשו ומאדו.

“חלילה לי מהתל!”, עניתי, “אודה בכל פה כי אנכי לעצמי חסיד אינני וגם מבלתי אגיד זאת למדי בלבושי ובזקני, אך בכל זאת חלילה לי מספק גם רגע כי נמצאו צדיקים בקרבנו; הן חק הוא מעולם כי לא יגרע ממספר שלשים וששה צדיקים בישראל אשר עליהם העולם עומד.”

“ואחד מל”ו צדיקים האלה הוא רבנו הצדיק בלי כל ספק!", קרא האיש שמה וישב למולי ויאמר: “גם אנכי חסיד אינני, ואם תראני אדוני כי זקני מגודל ופאות ראשי ארוכות מעט וגם ספאדיק בראשי ונעלים ופזמקאות ברגלי, בכל זאת חסיד אינני על דברתי; לו זכיתי לדעת ולהבין מה הוא חסיד, כי באמנה לאו מלתא זטרתא היא להיות חסיד אמתי, עד שהרב הקדוש מפיראשיטץ התפלל ואמר: “הלואי שתתגלגל נשמתי בגלגול השביעי לתוך עז או פרה וחסיד אמתי ישתה מחלבה ויתקנני” – אך לא לנו לדבר בדברים כאלה הנוגעים בעולמות עליונים ולנו גם השגה קלה אין בהם, אבל בנוגע לרבנו הצדיק אבטיחך נאמנה כי הוא איננו בן אדם כלל התאמין לי זאת אדוני?”.

“אאמין באמונה שלמה”, אמרתי, “אך הגד נא לי מה הוא אפוא צדיקך אם בן אדם איננו?”

“מלאך אלהים צבאות הוא!”, ענה האיש, "וזה לך האות כי ידבר את מלאכי מעלה כעם אח ואחות מבטן אחת, ובאזני שמעתי באמור הצדיק להמלאך הממונה על ההריון: “גוזרני עליך שתבוא ותאמר לי למה מנעת פרי בטן בהאשה מלכה בת דבורה”.

“ובלי הפוגה, בא המלאך לילה במקלו ותרמילו להצדיק בגזרתו, אך הגם שמעת מה ענה המלאך אותו?”.

“את דברי המלאך לא זכינו אנחנו לשמוע”, אמר האיש, “כאשר לא זכינו גם לראותו, אך הצדיק התוכח עמו כחצי שעה באזני כלנו ואחרי כן שאל אותנו ויאמר: “את מי הצדק?” “אתך אדוננו ורבנו!” ענינו ואמרנו, אך הצדיק ברוב ענותנותו הודה ויאמר: " לא, כי את המלאך לילה הנצב עמי בזה אתו הצדק!” וישלח את המלאך ויברכהו ואל בעל העקרה אמר: “אל תירא ידידי כי לעת עתה בודאי צריך להיות כך!” – ומי לא יודה אפוא כי מלאך אלהים צבאות הוא?" –

“אך שא נא לי אם אשאלך”, אמרתי, “הלא יאכל וישתה אף יפרה וירבה כאחד מאתנו?”

“אמנם כזאת וכזאת יעשה אך מרוב ענותנותו”, ענה האיש, “כי צדיק מסתתר הוא ויאכל וישתה ויעשה צרכיו למען יאמינו בני האדם כי יש לו חפץ בכל אלה כשאר מתים מחלד, אך אנכי אשר זכיתי להיות ממקורביו כי הוא העמידני על רגלי ואך ממנו פרי בית מלוני נמצא, אנכי התבוננתי על מפעליו וידעתי נאמנה כי כל חמדה וכל תאוה זרה לו כי כלו רוחני קדש קדשים!”.

“היש בנים להצדיק?”, שאלתי.

“שלשה בנים ושתי בנות מאשתו הראשונה זכרה לברכה, בן אחד ושלש בנות מאשתו השניה זכותה יגן עלינו ועוד ארבעה ילדים קטנים מהרבנית הקדושה אשר הלכה היום לעולמה”.

“וכמה ימי שני חייו?”

“ה' יוסיף על ימיו ושנותיו! הנה הוא עתה כבן ששים וחמש שנה”.

“אם כן בלי ספק לא ישא עוד אשה רביעית”, אמרתי.

“שגית אדוני” אמר האיש “צדיק כמוהו לא ישב גם י”ח ימים בלא אשה וכבר אשה מוכנת ויושבת ומצפה לו".

“ומי היא המאושרה הזאת?”, שאלתי.

“המאושרה הזאת”, ענה האיש, “היא ילדה בת שבע עשרה שנה אשר כמוה גם ליופי גם לחכמה לא תמצא בתבל כלה; הלא היא רחל אחות הרבנית זכרה לברכה”.

“ובת שבע עשרה שנה יקח לו הצדיק הזקן הזה לאשה? אך אולי לא תאבה הילדה הזאת להנשא לו?”.

“אולי לא תאבה!”, שנה בעל בית המלון בצחוק, “כאלו ושאל איש את פיה אם תאבה או תמאן! – ולו גם שאלו את פיה ואמר הן בלי כל ספק ילדה חכמה ונבונה היא עתה ותדע את ערך האשה השמור לה בחיק רבנו הצדיק בעולם הזה ובעולם הבא”.

“ואתה ידעת נאמנה כי יקח לו את הילדה הזאת לאשה?”, שאלתי שנית בקוצר רוח ונפש נפעמה כי לבבי בקרבי החל לגור ולחמול על הילדה האמללה הזאת ורוח דמיוני הראני בחזון נערה פורחת כשושנה באבה, עלמה לוהטת באש עלומים מובלה ככבשה תמימה להיות סוכנת לאיש זקן רפה כח ואין אונים, “כלה ונחרצה הוא אפוא כי יקחנה?”.

“בלי כל שמץ ספק!”, ענה האיש, “כי כאשר הודיעו היום את רבנו כי הרבנית מרחפת בין החיים ובין המות נגש אל מטתה ויבט בה רגעים אחדים וישאל בפיו הקדוש ויאמר: “חביבין עליך יסורים?” אך הרבנית הקדושה לא ענתה דבר כי כבר נס ליחה וגם עיניה סגרו והרב הקדוש קרא שנית ויאמר: “גוזרני עליך אשתי שרה בת נחמה שתודיעני כרגע אם חביבין עליך יסורים אם לא!” וכאשר לא ענתה גם הפעם ויפן הצדיק אלינו ויאמר: “אתם עדי כי עשיתי כל אשר יכלתי לעשות אך רצונו של מקום איננו כרצוני, ועתה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו הנני מבטל רצוני מפני רצונו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, יקחנה לו!” – הדברים האלה דבר הצדיק בענותנותו כאלו לא יכול לבטל בהגה אחד את כל גזרותיו של הקב”ה חלילה – ואחות הרבנית שכבה בדברו לרגלי מטת החולה ותבך ותצעק מרה ויפן הצדיק גם אליה ויאמר: " אל תראי רחל בת נחמה ואל תזעקי כי כך צריך להיות ואנכי אבטיחך נגדה נא לכל חסידי אלה ונגד אחותך השוכבת בזה כי אַתְּ תהיי רבנית במקומה ולא תירש אחרת את כבודה“. ורחל התעלפה לדברי הצדיק והחולה התהפכה בהבליה ואנחה איומה התפרצה מקרבה והיא היתה אנחתה האחרונה. כי ברגע הזה יצאה נשמתה הטהורה. ואחרי כל הדברים האלה הלא יראה כל איש אשר עינים בראשו כי נכון הדבר מעם האלהים והצדיק ממהר לעשותו”.

“וגם איש אשר אין עינים לו”, עניתי במנוד ראש, “וגם עור מבטן יראה הפעם ויודה כי כדבריך כן הוא ידידי, אחרי כי הנערה התעלפה והרבנית מתה לקול הבטחת הצדיק הלא אצבע אלהים הוא!”.

דברי אלה אשר דברתי במרי שיחי נתנו עוד אומץ בלב בעל בית המלון ויעירו את רוח קנאתו לרבו הצדיק ויקרא ברגש נפש: " ובכל זאת נמצאו עוד בעמי רשעים השמים אור לחושך; מכחישים לאל ממעל וגם בצדיקיו ישימו תהלה! שוה נא לנגדך אדוני, אבנר הרשע ימח שמו וזכרו עוד יעיז בהותו להפוך דברי אלהים חיים ויאמר כי רחל התעלפה מפחד בשמעה כי תהיה לאשה לבול עץ יבש – יסכר פה דובר שקר ונבלה – והרבנית מתה לפתע פתאום כי נגע עד לבה אסון אחותה האמללה. השמעת עוד מימיך אולת וכפירה כזאת?"

למרות העצב השורר בכל בתי נפשי העירו הדברים האלה רוח התולים בקרבי ואקרא בצחוק צפון ועצה מגלה:

“נעויתי משמוע! גם כופר ימצא אפוא בעירכם, אפיקורוס הוא האיש הזה על דברתי!”

“אפיקורוס גדול ונורא!”, ענה בעל בית המלון, “אבי אבות הטמאה! סטרא האחרא בעצמה רחמנא לצלן! עוד אספר לך את דרכי הבליעל הזה וקרעת את בגדיך על מעלו וזדונו, כי ריח תורה יש בך ועוד הנקודה היהודית נכונה בלבך כאשר הראיתי לדעת משיחתך היום; אך לא זאת העת לדבר בכופר זה כי הנני הולך להתחטא במקוה מים למען אוכל להתעסק בטהרת הרבנית הקדושה ובקבורתה כמצות רבנו הצדיק: אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו להיות ממקורביו”.

“ומה נעים גורלכם שזכיתם להתעסק בקבורת נשיו הצדקניות!” אמרתי.

“אויה! וזאת הפעם השלישית!”, ענה בעל בית מלוני החסיד וישא את עיניו למעלה וישק את מזוזת חדרי וילך לו. –

ב.

הלוית המת

ואנכי נשארתי בחדרי ואהגה בדברי בעל בית המלון ואתבונן על כל אשר הודיעני בשיחתו ואומר בלבי: אוי להם לבני אדם שרואים ואינם יודעים מה רואים, עומדים ואינם יודעים על מה עומדים! – אנכי דמיתי כי בתוך עם תמים אנכי יושב, בתוך עם אשר לא ידע כי אם את התפלה אשר הוא מתפלל ואת הלחם אשר הוא אוכל בזעת אפים, והיה הראיתי פתאום לדעת כי אנכי עומד על גיא החזיון והנני רואה בעיני איך יגורו אולת ומרמה יחדו על נפש עלמה תמימה לקצר ימי עלומיה באכזריות רצח, ומי יודע מה אראה עוד בעיר גלותי זאת! כי באמנה רבה מאד התכונה הקרבה, בארות חמר, רפש וטיט, רב קדוש, חסידים נוראים, רבנית מתה, עלמה אמללה, כופר ואפיקורוס ואנכי הנוסע אשר התעוני האלהים לעיר הנאלחה הזאת לראות ולשמוע את אשר לא פללתי! – לו חיה מאַפו או סמאָלענסקי תחתי הפעם כי עתה בלי ספק עשו לכל אלה שם עולם, כי בראו מהם ספור אהבים לשמח בו המון אלפי ישראל כאשר עשו בספריהם “הצבוע” ו“התועה”. – “אך יהי מה”, אמרתי בלבבי עוד, “אנסה נא גם אני לתאר את המחזה הזה, אחרי כי בלי משים תחלה יד המקרה להראותני את ראשיתו אולי תעזור עוד על ידי לדעת גם את אחריתו, כי באמנה אין כמקרה עושה נפלאות ובורא חזיונות לאין קץ ואנכי הן לא אוסיף ולא אגרע ורק את אשר ישים הוא לפני אותו אשמור לספר”. כדברים האלה דברתי אני עם לבי ואחל לכתוב את דבר “השיחה אשר ביני ובין בעל בית מלוני” וכהתימי לכתוב את כל הדברים האלה על ספר והנה קול צלצול קופות הצדקה באזני וקול קורא: " צדקה תציל ממות!" נשמע לפי חלון חדרי. “הלא, הלא!”, קראתי, “המערכה השניה מהמחזה הפלא הזה!” ובכן מהרתי גם אני לקחת חלק במצוה שאדם אוכל פרותיה בעולם הזה והקרן קימת לעולם הבא ואלוה למסע הלויה. –

השמים ממעל לבושים אופל וקדרות יבכו ויבַכו ארץ מתחת ותמס אדמת העיר זידיטשובקא וכל רגלי יושביה תלכנה ברפש וטיט, גם הרוח ישרוק וייליל מרה וינודו ארבות לקולו וגגות הבתים ינודו וינועו היתאבלו שמים וארץ על הרבנית המובלת עתה בהמון אבל לקברות? והארבות? הינודו לצדיק לנחמו מיגונו העז? לא! אין רחמים בטבע, אין חנינה בבריה כלה! רק האדם לבדו הוא ידע רחם, רק הוא יתאבל על מת, רק הוא יבכה לאמלל, ינוד לקשה יום וינחמנו! – המתה אסורה באזור שחור למטת עץ והיא עמוסה על שכם ארבעה אנשים מחשובי העיר. כל אנשי העיר למגדול ועד קטן הולכים אחרי המטה ודומיה שוררת בכל המסע הזה. רק קול צלצל האגורות בקופות פחי הברזל והקול הקורא: “צדקה תציל ממות!” ישבית לרגעים את הדומיה האיומה הזאת…אך מי זאת ההולכת בקצה המסע כמאסף לכל המחנה וסופקת כפים ובוכה במרירות? “אחותי! אחותי!”, תקרא עתה בקול כחולה והקול הזה נגע עד נפשי וינע את כל מיתרי לבבי, “הבאמנה מָתְ אחותי ותעזביני? אהה אויה! וביד מי עזבתיני אחות נעימה ויקרה?” – הה הילדה הזאת תדע את גורלה המר, תכיר את אסונה הנורא, אמללה היא אפוא עוד שבעתים מאשר דמיתי – עמדתי על מקומי ואוחיל עד אשר יעבור המסע והנה גם הילדה האמללה עוברת על פני; זאת קומתה דמתה לתמר ירבה ישוח מחמת הסער הסוער בעזוז כחו ורוח חן ותחנונים שפוך על תמונתה המעופלת בצעיף שחור, אך פניה לא יראו ויראו רק ידיה אשר היא סופקת מרגע לרגע, ידים קטנות ורכות, זכות כשלג וצחות כעצם הכפיר לטוהר, והידים האלה עוד מעט תאסרנה באזיקים נוראים כי יתן הצדיק את טבעתו על אחת מאצבעותן ואלהי המשפט אבי יתומים יראה ויחריש! – נשאתי את עיני ואביט סביבי כמבקש עזרה והנה מאחד הבתים יוצר עלם יפה עינים וטוב תאר, לבוש הוא שמלה ארוכה כשאר יהודי פולין אך בגדיו חמודים ונקיים גם שער ראשו עשוי בטוב טעם וחזות פניו הלבנים תענה בו כי רוחו נפעמה ולבבו בקרבו סוער בחזקה. העלם העיף עינו מקצה המחנה ועד קצהו כמבקש דבר מה ובאמנה מצא את מבוקשו כי פניו הלבינו ויאדימו ברגע ויבט סביבו בבהלה ובראותו כי אין איש שם לבו עלו ויחשב דרכו אל העלמה המעולפת בצעיף, והוא שואף צל צלמה, ובעברו על ימינה וידבר בלאט ובחפזון נמרץ צרפתית ויאמר: “התאוששי חיי רוחי ונשמת נשמתי, אל תיאשי כי אתך אני ואלהים חיים בכסלנו!” העלמה חרדה ותרעדנה כל עצמותיה לקול הדובר אליה והוא עבר אותה ויתבולל בין שאר המלוים ואיש בלעדי לא התבונן על כל אשר נעשה כי לא שמעו את לשונו ולא הבינו את שפתו.

“היא יודעת גם את האהבה מה היא!”, קרא לבבי בקרבי, "ומזרעות אהובה ואוהבה הלוהט כאש אהבת קדש היא נגזלת להיות לאשה לבול עץ יבש, לפיד בוז בוער באש זרה! הה מי יתנני כביר כח וימלא את ידי לעשות משפט כי עתה – אך מה אקוה ואוחיל ובתוך עם לא בינות אנכי, אף גר אני בעיר הזאת, מחר אסע מזה והיונה התמה תשאר בין צפרני הפרס האכזרי הזה ואין מציל. – "

צלול בהמון שרעפי אלה התנהלתי לרגל המסע אשר לפני עד אשר באנו לבית מועד לכל חי, שמה העמידו הנושאים את מטת המתה על פי קברה והצדיק החל לספוד לה ולבכותה. אך לא אעשה בנפשי שקר להתפאר בזה כי הבינותי דבר מדברי קדשו, חלילה לי מעשות זאת, אבל במו פי אודה ולא אבוש כי לא הבינותי כל מאומה, כי תורות נוראות, סודות לא יבינם כל חי ולא ידעום כל מתי חלד גלה הצדיק בהספדו ובאזני שמעתי באמור איש אחד לשכנו העומד על ימינו: “אשריך ר' קלמן ואשרי חלקך כי מקובל אתה וזכית להבין את דברי הצדיק” ויענהו האיש ויאמר: " שוטה שבעולם! שרפים וחיות ואופני הקדש לא יבינום ואיש כמוני יבינם? הבט וראה בעיניך הלא זקוקין דנורא יוצאים משפתי הצדיק ושרפים נבראים מהבל פיו!" והאיש הביט בחרדת קדש ובלי ספק ראה את הזקוקין דנורא ואת השרפים הנבראים מהבל פיו, וגם אנכי הבטתי היטב, אך לבשתי ולחרפתי הנני נאלץ להודות כי בעונותי הרבים לא זכיתי לראות דבר מכל אלה, וארא רק צדיק יעוה פניו, יהפוך עיניו, ימולל ברגליו ויורה באצבעותיו וצועק מרה בשפת לא ידעתי. –

השמש נטה לערוב ויכל הצדיק את הספדו ויגש אל המטה וישם את ידו על ראש המתה ויקרא בקול גדול: “הנך הולכת היום מעמק עכור זה עלמא דשקרא והלכת ובאת לעלמא דקושטא, עולם שכלו טוב. ראי נא, הנה אמי ואם אמי הקדושות זכרן לברכה יוצאות לקראתך בתפים ובמחולות להובילך ראשונה להיכל אבי הצדיק זכותו יגן עלינו, הוא יקדם פניך באהבה ויובילך להיכל מורי הקדוש ושניהם יוליכוך להיכלא דמלכא משיחא, והמלך המשיח יקבלך ברצון ושאלת לשלומו בשמי ואמרת לו כי אשתי את ושמשת בקדש שמונה שנים ושבעה חדשים והוא ישלח מלאכו לפניך ויביאך לעדן גן אלהים. ושם על פתח הגן עומדים הכרובים השומרים את דרך עץ החיים ובעברך עליהם אל תיראי ואל תחתי וכוונת את השם היוצר מהפסוק: “ויקח לו למך שתי נשים” ותיחדי את היחוד הזה…” פה לחש הצדיק דבר באזני המתה ויוסף ויאמר: “אז תלכי לבטח דרכך ובאת בשלום למקום ששון ושמחה ענג ונחת, שמה תמצאי צדיקים וצדקניות יושבים ועוסקים בספרי הזהר והקבלה הקדושה ושמה תמצאי גם את אמך הצדקת, וענית ואמרת לה: “כה אמר חתנך הרבי מזידיטשובקא: אל תיראי לבתך רחל ואל תדאגי לה כי אנכי מגן לה ופרשתי כנפי עליה והיתה לי” – ועתה לכי לשלום ואלהי ישראל יתן לך רחמים!” הצדיק החריש ויתן אות ויחלו המתעסקים להתעסק בקבורת הרבנית והוא הלך לביתו ולא הוחיל עד אשר תבואנה אמו ואם אמו בתפים ובמחולות כאשר אמר – וילכו עמו רוב אנשי העיר ואלך גם אני ובדרכי חשבתי מחשבות לדעת אם משגע הוא הצדיק הזה או מתעה הוא את עמו ויוליכם שולל בערמתו.

ג.

תולדות אבנר האפיקורוס

הנר אשר במנורה יפיץ אור כהה בחדרי ואנכי הולך הנה והנה ורוחי מרחפת על ים דמיונות אין קץ. גם אנכי אהבתי בימי חרפי, אהבתי ואאהב וידעתי את האהבה בתענוגותיה וגם במכאוביה העזים ממות, ובכן ידעתי גם את נפש העלם והעלמה הבוכים עתה על משכבם וימסו ערשם בדמעתם, ואנחתם אשר אשמע בקרב לבבי לא תתן מנוח לי ולא תתנני גם לעלות על ערש יצועי. אנסה נא ואצא החוצה, אראה ירח יקר הולך ושפכתי לפניו שיחי, הן אלופי ומראי הוא מימי חרפי, עד בשחק נאמן לאהובי נפש סלה, אולי ינחמני הוא מעצבי ורגזי, אך הה, השמים כשמלה שחורה פרושים על הבריאה כלה, ירח לא יניח אור; וגם כוכב אין בכל מרחבי הרקיע. אך מה הקול הזה באזני? קול המון חוגג הוא, בא מחדר המשקה אשר בבית מלוני, אסורה נא ואראה אולי יעודדני שאון עליזים ואטבע יגוני בכוס יין. – פתחתי את דלת חדר המשקה והנה המון חסידים לנגד עיני ובעל בית המלון אשר פני להבים פניו יקדם פני בכוס מלא ויקרא: “ברוך הבא אורח נכבד! שתה אתנו כוס יין לחיי רבנו הצדיק אחרי שזכית לשמוע כמונו את דברות קדשו והוא דבר היום באזני כלנו כי האיש אשר שמע את הספדו מובטח לו שהוא בן העולם הבא. אשריך בני אשרוד!”.

“הלא אמרו חז”ל כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ובכן הן גם אלה אשר לא שמעו את הספד צדיקכם היום?"

“הצדיק דבר ואין להרהר אחרי דבריו!”, קרא האיש ברגז ויפן אל העומדים סביבו ויאמר: “ראו נא את האיש הזה, הנה הוא יהודי המוטל בספק, מאמין ואינו מאמין; אנכי דברתי עמו היום והכנסתי בו אמונת צדיקים ועתה ישוב לשאול שאלות של הבל כשאלות אבנר ימח שמו”.

" אבנר ימח שמו וזכרו", ענה חסיד אחד, “רץ היום כמשגע בין המלוים ולולא יראתי כי אז מרטתי את שער ראשו המשוח בשמן המור”.

“ואנכי אמרוט את זנבות ראשו המשוחים בזפת!”, קרא חסיד אחר והקהל שחקו לקולו שחוק פרוע. נבהלתי ואשאל: “האם האיש אשר יצא מהבית הגדול העומד בקצה הרחוב הוא האפיקורוס הנקוב בשם אבנר אשר תדברו בו עתה?”

“הוא, הוא”, ענה בעל בית מלוני, " זה האיש וזה שמו שם רשעים ירקב".

“אל אלהים חי!”, קראתי כי נפעמתי מאד מדברי האיש בדעתי עתה נאמנה כי אבנר זה הוא אהוב נפש העלמה האמללה אשר בחר בה הצדיק על אפה ועל חמתה.

“ומה זה היה לך כי תזעק מרה?”, שאלו הנאספים בהתבוננם בי.

“אקרא לאלהים עליון”, עניתי אחרי התבונני כרגע כי לא זה המקום לתת לרחשי לבבי תוצאות, “אקרא לאלהים עליון כי יהפוך לב החוטא הזה ולא תאבד נפש מישראל, כי מה רבה אשמתו ומה גדלה חטאתו אחרי כי בכל מקום אשר תזכירו את שמו תקללוהו קללות נמרצות; בל אפונה כי ישחית דרכו על הארץ וגנב ורצח ונאף. האין זאת?”

“לו אלה עשה”, ענה חסיד אחד בהאנחו, “לו אלה עשה החרשנו כי כזה וכזה יחטא גבר וישוב אל אלהים וירצהו כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא!”

“אם כן”, עניתי, “כפר האיש הזה באלהי ישראל ובתורתו”.

“עוד הרע לעשות מכל אלה”, ענה החסיד וישא עיניו למרום, “כי הוא בקדושי עליון לא יאמין וגם ברבנו הצדיק ישים תהלה ועליו נאמר: “כל באיה לא ישובון” כי הוא מין ואפיקורוס חוטא ומחטיא את הרבים”.

“גם מחטיא את הרבים הוא?”, שאלתי, “אך שא נא לי הלא כרובכם כן תיראו את ה', כלכם חסידים ואנשי מעשה ואת מי אפוא יחטיא האפיקורוס הזה?”

“את בני העניים”, ענה החסיד הדובר בי, " את בני העניים שמהם תצא תורה ילכוד ברשתו, כי יאכילם וישקם וילבישם וישכור להם מורים ללמדם מקרא וספר ולשון המדינה, אף יפזר הון רב ללמדם כל מלאכת ידים וכל חפצו ומגמתו הלא הוא רק להשכיחם תורתנו ולהעבירם מעל חקי ישראל".

“ואיש כזה ימצא בקרבכם?”, קראתי משתומם ולמען אדובב עוד את שפתי אוילים אלה ולמען יחשבוני למקנא קנאת הצדיק כמוהם החזקתי בפי שמלתי ואקרא:" הה! השומע כזאת חייב לקרוע! וכמה שני חיי המין הזה?"

“שנות רשעים תקצרנה!”, ענה חסיד צעיר לימים, “הנהו כבן עשרים ושתים שנה ועוד לא נשא אשה כי חתן דמים הוא ללילית הרשעה וכל כת דילה רחמנא לצלן ולולא נשמרנו לנפשותינו כי עתה הפך הרשע הזה את כל העולם כלו ברשעתו”.

“ומה נקל לו מעשות זאת!”, אמרתי, “אחרי כי ירופף את העמוד התוך אשר העולם עומד עליו, הלא היא הבל פיהם של תינוקות של בית רבם; אך במה יכלתם לו? הודיעוני נא רבותי”.

“כי מסרנו נפשותינו על קדושת השם!”, קרא החסיד הצעיר בהתלהבות נפש.

“ברוך המקדש שמו ברבים!”, עניתי אנכי אחריו ובעל בית המלון ענה ויאמר:" אנכי ידעתי עוד את אבי האפיקורוס הזה ואותו ידעתי מהיותו ילד, לכן שמעה אורח נכבד ואספר לך את תהלכותיו ואשר יזם לעשות למען תדע כמה גדולה הקליפה ר“ל ותודה כי לחמנו את דס”מ בעצמו ונוכל לו".

“ספר אדוני כי מצוה לספר בגנותן של רשעים”, עניתי ולבבי פעם בקרבי בהיותי קרוב לשמוע את תולדות האיש הנפלא הזה אשר גורלו וגורל אהובתו נגע עד נפשי ואשר מקצות דרכיו ידעתי למדי כי על חכמתו ועמלו לטובת בני עמו העניים הוא לשמה וקללה בפי אוילים חסרי לב אלה, ובעל בית המלון החזיק בזקנו הארוך ויאמר: " התראה ידידי את שערות זקני הלבנים? אות הוא לך כי לא תמול אנכי; אמנם רבות ראיתי בימי חיי הבלי, ראיתי טובים ורעים, צדיקים ופושעים, אך רשע ערום כאבנר לא נמצא בתבל כלה! –"

“עודנו נער התנכר במעלליו כי מרה תהיה אחריתו, כי אהב מהתלות ויחמוד לצון ובעלותו מעלה מעלה על הילדים אשר כגילו בתלמודו כן הרבה צחוק וקלות ראש וקפץ ורקד ויולך גם את מלמדו שולל ואביו הגביר הזקן לא כהה בו כי רך ויחיד היה לו והוא אהבו כנפשו. אך לא הרע אז עוד לכל אדם במשובתו ויהי עוד אהוב ונחמד לבריות על שכלו וטוב טעמו, ובהיותו בן שלש עשרה שנה נתן אותו אביו הגביר על יד החריף ר' שמואל נחום אשר למד אז בבית רבנו הצדיק עם בניו וחתניו. ובעת הזאת נשא רבנו הצדיק את אשתו מעיר לבוב, היא הרבנית אשר נפטרה היום זכותה יגן עלינו, ותבוא עמה גם אחותה רחל והיא ילדה בת שמונה שנים. ובלבוב, עיר הולדת הרבנית ואחותה פרץ המנהג הרע בישראל ללמד את הילדות הקטנות שפת גוים וגם בנות היראים והשלמים תלמדנה שם בילדותן לקרוא ולכתוב בשפת אשכנז וצרפת ובכן למדה גם רחל בזאת, אף כי אביה הוא עוד משרידי החסידים הראשונים, ובבואה לעירנו ותביא אתה טרפה ופסול אחר ותקרא בו, ואיש לא התבונן על השערוריה הזאת כי רבנו הצדיק התגורר אז לרוב בחדר הרבנית החדשה ואנחנו לא שמנו לבנו לתעלולי ילדה. לא כן הבחור אבנר, הוא התרועע לה ויצחק אתה ולאט לאט למד ממנה את כל הטרפה ופסול מהחל עד תמו ויבא כמים בקרבו ותהפך תורתו למרודת פתנים ונעשה מין ואפיקורוס והקליפה עִוְרָה את עינינו ונרא עון ולא נתכונן”.

“שתי שנים למד אבנר בבית הצדיק ויעבוד שני אדונים כאחד, למד תורה מפי ר' שמואל נחום ובאין איש רואה הגה בספרי מינות ויביא ספרים כאלה גם להילדה אחות הרבנית כי כבר נהפך התלמיד למורה ויתן לה בסתר ותקרא. ויהי היום והוא נותן ספר אחד לזרה ויבא ר' שמואל נחום פתאום החדרה וישאל: “מה אתה עושה בזה אבנר?” ואבנר נבעת ויפול הספר מידו ויקחהו ר' שמואל נחום והנה הוא טרפה ופסול ממש ויצעק צעקה גדולה: “אכן נבעו מצפוניך רשע!” ויכבדהו במכת לחי פעמים ושלש וינס אבנר בחרפה וגם רחל נסה על חדר אחותה ותבך באין הפגות אז נפקחו עינינו לראות את הרעה הגדולה אשר עשה הרשע הזה ימח שמו, הביא את התועבה לבית הצדיק וישליט את הקליפה בקדש הקדשים וגם טמא את אחות הרבנית בספריו עד אשר נקשרה הילדה בו בשס”ה כחות הטמאה. הה! עוד תסמר שערת בשרי בזכרי איך התנפל ר' שמואל נחום לפני ארון הקדש ויגז את ראשו ויצעק: “אוי לי שנטעתי אשרה אצל מזבח ה' בהעמידי תלמיד שאינו הגון!” ואיך געה הצדיק בבכיה ויקרא: “אוי לי ואוי לנפשי כי צנורות השפע נסכרו זה שתי שנים ומדת הדין מתוחה על ישראל ואנכי לא ידעתי כי בביתי מצאה הטמאה און לה!” – “ומה לעשות לבטל הקטרוג מישראל?” שאלנו כלנו כאחד את פי הצדיק. “או האפסה כל תקוה חלילה” והצדיק בענות קדשו ענה ויאמר: “עשו את הטוב בעיניכם וה' ישלח עזרתו ממרום ואנכי מה כי תשאלו את פי?” אז עבר רוח קנאה על אחד מאתנו ויקרא: “מי לה' אלי!” ונלך אחריו לבית המדרש הגדול ואף כי יראנו את הגביר הזקן ואת חקי המדינה, בכל זאת מסרנו את נפשותינו ותקענו בשופר והחרמנו בחרם הגדול את כל הקוראים בספרי גוים ואת כל מי אשר נמצא אתו ספר כזה ולא ישרפנו, ועוד בעצם הלילה הזה נדבקו כתבי החרם על כל פתחי בתי הכנסיות ובתי המדרשות ועל פתח בית המרחץ ובחמלת ה' עלינו לא קרה לנו כל רעה על דבר החרם הזה, והצדיק שמע את אשר עשינו ויחריש לנו עד יום השבת ובשבת עלה לתורה ויברך “ברכת הגומל” ויבשרנו כי נתבטל הקטרוג והצנורות שבו נפתחו ותהי השמחה גדולה מאד. –

“אחר הדברים האלה שבה רחל אחות הרבנית לבית אביה, אשר בלבוב, ואבנר, אשר צחק גם על החרם גם על המחרימים ברשעתו, החל לעשות עתה את מעשהו ביד רמה ויקח לו מורה גוי ממש ר”ל, ואביו הזקן ראה כל אלה ויחריש באהבתו לבנו יחידו. וכאשר נתבשל אבנר כל צרכו ונכנס לפני ולפנים בס“ט תרעין דמסאבותא, ותאחז במסחר אביו ידו ויעש מקנה וקנין ויעבור גם ארצות יונים לרגלי מסחרו, כי בעונותיו הרבים הצליח מעשה השטן ומסחרו פרץ מאד וילך הלך וגדול. הזקן מת והניח גם הוא אחריו הון רב מאד ואת הון אביו זה יפזר עתה אבנר להדיח את בני העניים מאחרי אלהים ותורתו ועוד יתאמר הלץ הערום הזה כי עושה הוא כל אלה לכבוד נשמת אביו – הראית עוד מימיך אדוני רשע ואפיקורוס כזה?”.

“אך נפלאת היא בעיני”, אמרתי, “הלא אתם אשר הרעשתם אז ארץ ושמים עת הביא אבנר ספר כתוב בשפת עם לועז לבית הצדיק ועתה כי ידיח את הנערים מאחרי אלהים תחרישו ולא תעשו דבר?”

“הלא תודה אדוני כי הגדלנו לעשות אז”, ענה האיש, “אך עתה קצרה ידנו מעשות כל מאומה, כי הון עשיר קרית עזו ואוהבים רבים לו בין בני העיר וגם שרי בית המשפט המה אוהביו הנאמנים, ואין עומדים במקום סכנה. –”

“אך הצדיק מה הוא אומר?”

“הצדיק שומע חרפתו ואינו משיב”, ענה בעל בית המלון באנחה, "כי יחרפהו הרשע הזה ויקראהו שוטה ועם הארץ ומשגע הוא ברוב ענותנותו ימסור דינו לשמים ולנו יאמר תמיד: “אל תדאגו חסידי, כי בודאי כך צריך להיות”.

“האח, מה נשגבו ונעלו אמרי קדש אלה!”, קראתי בצחוק נסתר, “אבל רחל אחות הרבנית איפה ומה היא עתה?”, שאלתי לתמי.

“היא שבה הנה בחלות אחותה והיא אשר יקח הצדיק לאשה לו”.

“אבל הלא אמרת ידידי כי היא נקשרה באבנר בשס”ה כחות הטמאה?"

“או!”, ענה האיש, “אז לא עתה! פריצי הדור אמנם יאמרו כי בהיותה בלבוב שבה לקרוא בספרי הגוים ותחליף מכתבים את אבנר והוא שחר פניה בעברו למסעיו דרך עירה, אך עד מהרה יסכר פה מוציאי דבה ולשון רשעים תמק בפיהם כי מי יעיז לספק עוד בצדקתה אחרי כי תזכה להיות לאשה לרבנו הצדיק? ואנחנו הלא באזנינו שמענו באמור הצדיק עליה כי היא נשמה גבוהה מאד ונפש טהורה ויקרה, ואחרי דברי הצדיק אלה הלא תבין למדי כי לא תזכור עוד רחל את האפיקורוס הזה ולא תעלהו עוד על לבה! הלא?”

“אבין ואבין”, עניתי, אף אאמין באמונה שלמה כי באמנה היא נפש טהורה ויקרה והנפש ההיא לא תחטא ותאשם, האח! כמה גדולים דברי צדיקים!"

“ואחר שזכית לאמונת צדיקים שלמה”, קראו זקני החסידים הנאספים, “הלא אחינו אתה, הבה אפוא ונשתה עוד כוס יין לחיי רבינו הצדיק ולחיי כל צדיקי הדור!”

צויתי לבעל בית מלוני ויתן להם יין על חשבוני וישתו ויתהוללו ואנכי לא מצאתי עוד חפץ בשיחתם ואפטר מעמם ואעל על ערש יצועי. דומי נא נפשי, נפשי הנפעמה, אל תשתוחחי ואל תהמי עלי, כי הנה לא ינום ולא יישן המזוג זווגים ו“בודאי כך צריך להיות”, יאמר הצדיק.

ד.

פלאי פלאות.

השמש יצא על הארץ ואנכי הקיצותי משנתי ואמהר לפתוח את דלת דלתי חלוני לראות החדל הגשם וקלו המים מעל פני הארץ והנה מחזה חדש לנגד עיני; אלפי אלפים ציצים ופרחים נפלאים בתמונתם ובמראיהם יעטרו את חלוני ומבין עצים רעננים, אלונים עבותים, תשלח השמש קרני הודה וינוצצו לאורה רבבות נצני זהר וטל ספירים וכל אבן יקרה שפוך על המחזה כלו. הוא האביב בכל הדרו ותפארתו, אבל אביב-קרח הוא! אביב אשר תתוה יד הטבע בעצם החורף על חלוני בתינו למען התל בנו לרגעים ועוד מעט וחם השמש ונמס המחזה ויהי למים! הו, מחזות שוא כאלה יראה גם האדם בחורף שנותיו, רגע ידמה לראות שנית את אביב חלדו, יקוה ברגע כי ינוב בשיבה ישוב לימי עלומיו אך עוד מעט ונמסה כל תקותו ותוחלתו מפח נפש! – אבל שעו ממני שרעפי תוגה היום, הן בי לא יהתל הטבע עתה, אבל יבשרני כי קרובה גאולתי לבא, כי עוד מעט ואעבור בחרבה את אגמי הרפש והטיט אשר סגרו הדרך בעדי כי יבנה הקרח מעברות עליהם ואלך למסעי בטח ואשוב לביתי להתעלס את אהובי נפשי אשר תערוג לבבכם אלי, “האח! מה אשרתי כי שבת!”, אשמע קול אשתי המתרפקת עלי, “אך מה עגמה לך נפשי בנסעך בקור וקפאון אישי הנענה” – “ומה הבאת לי?”, יקרא בני הקטן בחבקו אותי ובנשקו לי, “ולי?” “ולי?”, יענו יתר הילדים, אך אחותם הקטנה הערימה ותחפש את ילקוטי ותוציא משם את כל תשורותי ותפזרן לאחיה ביד נדיבה ועיני רואות את ששונם ושמחתם ואשכח את כל העיר זידיטשובקא ואת כל החזון אשר ראיתי בה ואת הרבנית המתה ואת אחותה היפה ואת הצדיק ואת הרשע ואהי איש מצליח בדמיוני, והנה בעל בית מלוני עומד לפני.

“אדמה כי תשוב עגלת הבי-דאר לעשות את דרכה היום”, שאלתיו, “הן קפאו התהומות וחרבו פני האדמה, הלא?”

“שתי שעות לפני הצהרים תסע עגלת בי-דאר מפה לעיר…כתמול שלשום, אויה!”

“שלש שעות אאלץ אפוא להשאר עוד בזה”, אמרתי בהביטי במורה שעות אשר לי, “העל כן ידידי תאנח?”

“הוי ואבוי!”, קרא האיש שנית ויאנח מרה.

“אך מה זה היה לך ידידי?”, קראתי בהתבונני בו, “הן פניך חורו כמות ותרחפנה כל עצמותיחך, או האם מקור וקפאון ירעדו בדי עורך?”

“בקור וקפאון הסכנתי”, ענה האיש. “הן קרים כקרח מי המקוה ואנכי תהלה לאל לא בטלתי עוד טבילה מימי; אבל לא יד החורף כי אם יד ה' היתה בנו ותפרפר כל עצמותינו אויה!”

“אבל הגד נא לי מה נהיתה?”

“מה נהיתה?”, שנה האיש בקול בוכים, “מה נהיתה? רעה נוראה נהיתה, דבר אשר לא נהיה כמוהו מיום הוסדה ארץ ואשר לא נשמע כמוהו עוד בתבל ארצנו. הה! ואלהים הפגיע בנו את עון אבנר האפיקורוס ימח שמו וזכרו אויה”. “הן תצעק מרה ואנכי טרם אדע על מה זה ולמה”, אמרתי, “הרגע נא והודיעני מה זה קרה בעיר”.

“כי שפך ה' את חרון אפו עלינו!”, קרא בעל בית המלון. "מדת דין קשה מתוחה על העיר הזאת ונפש הרבנית הקדושה לא תמצא מנוח לא בחטאותינו – הן שמעת אדוני בדבר הצדיק להרבנית אתמול ובהבטיחו אותה “כי תבוא בטח להיכל המלך המשיח ולגן עדן העליון” אך הה! תסמר שער בשרי בדברי, בלילה הזה כאשר הלך השמש להעיר את אנשי חברת “שומרים לבקר” ויעבור לפני בית הכנסת והנה, הה פחד ובלהה! הרבנית המתה נצבת על הפתח ותחטוף את המקבת מידו ותקרא: “אם חפץ חיים אתה עמוד ושמעני ואל תירא ואל תחת כי לא יאונה לך כל רע בתתך לי אזן קשבת”, והשמש נבהל ויהי כנציב מלח והרבנית הוסיפה ותאמר: “לך ודברת באזני אישי הרב ובאזני שבעת טובי העיר ובאזני ראשיה וזקניה כלם. כה תאמר אשתך שרה בת נחמה: סגר כל שער מבוא ועל כל פתח יעמדו שומרים! אמך ואם אמך לא יצאו לקראתי כאשר הבטחתני אף לא ראיתין ולא שמעתי מהן דבר, ובדפקי על פתח אביך ויגרשוני השומרים ויקראו בקול נורא ואיום: אין בן לאדוננו בעיר זידיטשובקא…”

“גם על פתח ההיכל אשר למלך המשיח דפקתי בחזקה וקראתי ככל אשר הורתני אך השומרים צחקו לי ויאמרו: “אישך יחטא חטאה גדולה ועוד יהין לשאול בשלום אדוננו משיח אלהי יעקב?” ויגרשוני בחרפה ובוז ואהי נעה ונדה בארץ ואין מבקש לי, ואזעק ואבכה מרה וארעיש שמים וארץ בצעקתי ושועתי, ויחמול עלי איש זקן ויאמר לי: “אנכי יהודה החסיד ואַתְּ שובי כרגע לעירך זידיטשובקא ונצבת על פתח בית הכנסת, הנה השַמש עובר שמה והגדת לו את כל אשר קרך בעולם האמת והוא יגיד את כל הדברים האלה באזני אישך ובאזני זקני עירך ויודיעם כי נורא הקטרוג מאד מאד, והיה כי ישימו לבבם על הצוואה אשר צויתי בראש ספרי ושב ורפא להם וגם אַתְּ תבואי אל המנוחה ואל הנחלה”, את הדברים האלה, אשר לא ידעתי פשרם, דבר אלי הזקן ויעלם מעיני. ועתה לך והודעת בעיר את כל אשר ראית ושמעת אולי יבינו זקניה וחכמיה את דברי הזקן וייעצו עצה לבטל הקטרוג הנורא ולהביאני בשלום על מקומי, פן אתקצף ואעשה דברים בקרבכם אשר לא נשמעו כמוהם עוד בין החיים כי אשה קשת רוח אנכי, נעה ונדה בחטאותיכם כי רבו –”

כה דברה הרבנית ונפש השמש כמעט יצאה בדברה, ויהי בלכתה מאתו וינס בפחד ובבהלה, ואת המקבת עזב בידה, וימהר ויעיר את הצדיק ואת ראשי העיר ויודיעם את הרעה אשר נגד פניהם. ואנכי הן הגבאי בבית המדרש הגדול הנני, ועתה הלא תבין אדוני את חרדתי? הה! בצרה גדולה אנחנו, כי מי יתפלל בעדנו ומי יחוש לישע לנו, והצדיק נבאש במלאכי מרום בחטאותינו, והשטן עומד על ימינו, והקטרוג נורא ואיום הוי ואבוי! ומי ימצא לדברי הזקן פשר ומי ידע את…" עוד לא כִלָה האיש את קינתו ואנכי טרם מלאתי עוד פי צחוק על הנפלאות האלה וחסידים שנים התפרצו לחדרי ויקראו: “האין הגבאי בזה?”

“הנני!”, ענה בעל בית המלון.

“הנך יושב פה ר' שמואל”, קראו האנשים, “והקהל כבר נאספו בבית המדרש והצדיק שלחנו לבקשך, בוא ר' שמואל ואל תעמוד.”

“השמעת אדוני?”, אמר בעל המלון אלי, "הצדיק לא יעשה דבר בלעדי, אך לא מחכמתי כי נבונתי אף לא מצדקתי כי רבה זכיתי להיות מאנשי עצתו כי אם מענותנותו הגדולה, אויה והצדיק

התמים הזה בצער!", “רבונו של עולם!” קרא ברגש קדש ויחריש רגעים אחדים ויאנח מרה ויאנחו כם האנשים אשר שלחו אחריו ואאנח גם אנכי על אולתם ואלך אחריהם ונבוא לבית המדרש הגדול.

ה.

הָאֲסֵפָה – חידות חדשות.

בית המדרש מלא מפה לפה כי באו הנשים על האנשים ויבא גם טפם עמם ותהי המהומה גדולה מאד, אלה יאנחו בדממה ואלה יענו בקול בוכים ועיני כלם נשואות להצדיק היושב בראש השלחן ואזניהם נטויות למוצא שפתיו. אך שפתי הצדיק נאלמו דומיה, האיש הקדוש “אשר ידבר את מלאכי מעלה כעם אח ואחות מבטן אחת”, הצדיק הנורא “אשר יבטל את כל גזרותיו של הקב”ה בהגה אחד" הצדיק הזה לא יהגה עתה בגרונו מפחד, כי ירעד ויחרד מפחד אשתו המתה ובעותי אלוה צמתוהו בשמעו את השמועה מארץ רפאים. – לא נוכל הוא אפוא כי אם סכל נבער מדעת ואיש אשר כזה יוליכך שולל ישראל! הה! פלאים ירדת עמי! לו מתעים היו מאשריך ויתעוך בערמתם כי עתה עוד היה לך פתחון פה לפני העם אשר בקרבו אתה יושב כי נתעו גם המה במרמת כהניהם; אך כהניך עמי אוילים המה ובאולתם יתעוך בתהו לא דרך, ואיה איפה חכמתך ובינתך לעוני העמים? הן כלכם חכמים בעיניכם, כלכם מחודרים כי כלכם למדתם “מנות” ו“חזקות” ו“שעבודא דר' נתן” ועוד המון סוגיות כאלה המחדדים את השכל ולא עסקתם חלילה בחכמות חיצוניות המטמטמות את הלב, ובחכמתכם הנפלאה ובשכלכם המחודד נואלתם לחשוב אולת לצדקה ותמימות, ושגעון לנבואה ורוח הקדש, ותלמדו כסילים אלופים לראשיכם, והיו קדושיכם בוערים מאדם, ושממו עליכם אוהביכם ואויביכם ילעגו לכם, כי בעינים פקוחות תלכו אחרי רועה עור עינים ותמששו באפלה בנכון היום בצהרים, תלכו בדרכי חשך ותשבו בדד באולתכם, והייתם כקוץ מוגד בעיני אלהים ואדם והייתם…עמוד! עמוד נא רוח דמיוני ואל תשאני הלאה מהמטרה אשר שמתי לי בהעלים האלה, הן לא להטיף מוסר לבני עמי מגמתי כי האולת קשורה בלבותם והיא תקותם וששונם והיא חכמתם ואמונתם ולמה אשחית דברי ואשיג כלמות בהוכיחי לשוא! – אשובה נא לספורי.

והגבאי, ר' שמואל בעל בית המלון, נגש אל הצדיק ויתן הצדיק את ידו לו ויבט בפניו ויניע את ראשו הנה והנה כמתחנן לאמר: “חמול נא וחלצני מרעתי כי בצרה גדולה אנכי” – ופני הגבאי האדימו מרגע לרגע עד כי האדימו מאד כי התלהב בהתלהבות גדולה ממבטי עיני הצדיק ומתנועותיו הקדושות ולא יכול לעצור ברוחו עוד ויקפוץ על השלחן ויקרא בקול גדול: “ישראל קדושים למה אתה מחשים והצדיק בצער והעולם כלו חוזר לתהו ובהו! נחפשה דרכינו ונחקורה בשלמי הרעה הזאת, נתקעה בשופרות, נרעיש שוכני עפר מקבריהם, נרעיש שמים וארץ, שרפים וחיות ואופני הקדש, נרעיש…”

“הרעישו את כל העולם כלו!”, קרא איש גבן בקול גדול ובחמה מגֻלה, הרעישו גם כל צבא מעלה אחרי כי כבר נגזרה גזרה והמשחית יצא לחבל! האם לא מראש קראתי והזהרתי כי מרה תהיה באחרונה? הה כי סדום ועמורה היתה העיר הזאת, לתפיליו לא ישים את לבו אם כשרים הם אם לא ועל הרצועות התבוננתי והנן קרועות ולבנות מזקן ואנכי לא נקראתי לבדוק כל מזוזה בעיר זה שנתים ימים ומה תשתוממו אפוא כי גברה הקליפה? והוא פרי מריכם כי צחקתם לדברי סופר עני כמוני בעוד אשר היה לאל ידכם לתקן את אשר העויתם!"

“ואנכי”, קרא איש אחר, “האם לא הודעתי בקהל, האם לא קראתי בחוצות ורחובות כי בנות ישראל מתרשלות בטבילתן? האחת טובלת לשלשה שבועות, והאחת לשמונה, והאחת לא תתן לחתוך את צפרניה כמשפט, והאחת לא טובלת כל מאומה; ואתם אמרתם כי לטובתי הנני דורש כי “שוכר המקוה אני” ועתה דעו וראו כי רק בחטאת בנות העיר כי רבה לא תמצא הרבנית הקדושה מנוח לה ואנחנו ברעה לא נדע שחרה כי לא שמעתם לדברי עד היום הזה, אויה!”

“סלחו נא לי רבותי!”, קרא איש קטן ורזה בקול דק כחלילים, “סלחו נא לי רבותי כי עם הארץ גמור אנכי, אבל בחדר למדתי גם אני רבותי, ובכן ידעתי כי בתורתנו כתוב לאמר: “לא תלבש שעטנז”, רבותי, ובנות עשירי עירנו תלבשנה שעטנז גמור, רבותי, כי יתפרו בגדיהן חיטים נכרים התופרים צמר בחוטי פשתן ובכן חטאו בנותיכם חטאה גדולה, רבותי, ובכן מצאונו כל הרעות האלה, סלחו נא רבותי כי עם הארץ גמור אנכי רק חיט עני!”

“ועשירי הארץ הולכים ודנים בערכאות של עכו”ם!, נאנח איש זקן.

“כן דבר הדין!”, נשמע קול קורא, “והעירוב נשחת זה ששה שבועות ואין מתקנו!”

“ועיני השוחט כהו מזוקן ואיש לא ישים את לבו אם ישחוט כמשפט!”, קרא איש עב הכרש.

“עיני לא כהו”, ענה איש שיבה, “כי אם עיני העדה תכהינה מראות, והעוסקים בצרכי הצבור עושים מה שלבם חפץ ומי יודע אם באמונה הם עושים! –”

“דרך ארץ!”, קרא איש צעיר לימים, “מי זה יהין לדבר סרה באבי? – טוב שבטבחים משותפו של עמלק!”

“ומרחציף שמע מיניה! –”, ענה השוחט. “ומי שיש בו עזות בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני!”

ואיש קפץ על השלחן ויקרא בקול אדיר וחזק: “אצבע אלהים! אצבע אלהים! יד אל עליון! נסים ונפלאות!”, והאיש ספר פתוח בידו הנטויה ויראהו להנועדים סביבו וידבר בבהלה ובלי סדרים: “הספר הזה, הביטו רבותי וראו! הספר הזה “ספר החסידים” הוא, ואותו מצאתי פתוח לפני, פתוח מצאתיו על השלחן אשר אנכי עומד עליו ועתה שמעו, שמעו והתפלאו! אנכי חשבתי מחשבות להבין את דברי הזקן אשר דבר להרבנית זכרה לברכה לאמר: “אנכי יהודה החסיד – והיה כי ישימו לבבכם על הצוואה אשר צויתי בראש ספרי ושב ורפא להם וגם את תבואי אל המנוחה ואל הנחלה”, ובלי משים הבטתי בספר הפתוח אשר לפני והנה – יכירו וידעו כל באי עולם כי אלהים עליון נורא! – והנה “צוואת ר' יהודה החסיד' לנגד עיני והאותיות מאירות כאש שחורה על גבי אש לבנה: “ולא ישא אדם שתי אחיות זו אחר זו” הביטו וראו בעיניכם הדברים האלה כתובים בזה באר היטב! “ולא ישא אדם שתי אחיות זו אחר זו”, צוה ר' יהודה החסיד בראש ספרו, והצדיק השמיע אתמול כי יקח את רחל אחות אשתו הרבנית. והקב”ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ובכן…”

“הסו!”, קרא השמש ויך בידו על השלחן, “הסו! החרישו! כי הצדיק ידבר, הסו!”

הצדיק עמד על רגליו הרועדות עוד ויקרא: “אשריך רפאל שקנית עולמך בשעה אחת ומקום הניחו לך משמים להתגדר בו!”, וישא את עיניו למעלה וידבר רתת ויאמר: “לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון”, אמר המלך הקדוש ברוח קדשו, “לאדם מערכי לב” האַ! האַ! האַ! לאדם ממש דהיינו להצדיק יש הרחבת לב כי מערכי הוא מלשון אורך ורוחב הוא כמו רוחב ולהצדיק יש הרחבת לב ושמחת נפש, והטעם: “ומה' מענה” כי הקב“ה מתעסק בזוגו שהוא “מענה” מלשון שארה כסותה “ועונתה” וכל זה הוא בשביל “לשון” שלא יבא הצדיק לידי קלקול ב”ברית הלשון" חלילה שהוא ברית המעיד כידוע, מאַ! מאַ! מאַ! אין סוף! – ועתה אחרי כי הראני אלהים את נסיו ונפלאותיו כהיום הזה ויצילני בחסדו מבוא בדמים, דמים ממש, מדת הדין הקשה רחמנא לצלן, הנני מוכן ומזומן לבטל רצוני מפני גזרתו ועוד ביום הזה תשוב רחל לבית אביה, ואף כי בשבעת ימי אבלה היא, כי פקוח נפש יש כאן, סכנת נפשות ממש הדוחה כל המצות שבתורה, ואתם אל תעצבו עוד כי הרשעה כלה כעשן כלתה והקטרוג עבר ובטל, גם הרבנית הקדושה על מקומה תבוא בשלום, אך תמהר נא רחל לעשות את דרכה וחלילה לה מאחור אף רגע כי רצונו של מקום הוא כך ובודאי כך צריך להיות!"

"הדבר יצא מפי הצדיק והחסידים רצו מבוהלים ודחופים, אלה מהרו אל קבר הרבנית לבשרה כי נתבטל הקטרוג ולספר לה את כל הנהיה, ואלה נחפזו לבתי יין לתנות שם צדקת ה' על כוסות מלאות ולספר נפלאותיו אשר הראם היום הזה ואשר הצילם בחסדו על ידי רפאל הבדחן שקנה עולמו בשעה אחת, ויתר החסידים מהרו לבית הצדיק ויבהילו את רחל להכין הכל למסעה. וכעבור שעה אחת ותעלה ותצא עגלה רתומה לארבעה סוסים מבית בי-הדאר אשר בעיר זידיטשובקא וישלחוה כל יהודי העיר למגדול ועד קטן ובתוך העגלה הזאת ישבה אחות הרבנית, לשמאלה ישבה אשה זקנה, היא המשרתת בבית הצדיק ולמולה ישב איש מעיר רחוקה אשר התעוהו האלהים דרך העיר הזאת, והאיש התבונן בעין חמלה על הנערה הנאנחת ויבט בשאט נפש על המון האוילים אשר שלחוה, האיש הזה– – – הייתי אנכי!

ו.

פתרונים

האופנים מתגלגלים כסופה על הדרך המלאה רגבים ומהמורות, והעגלה תתנועע ותתנודד, ואנחנו בתוכה מפזזים ומכרכרים למרות חפצנו וקול נחרת המשרתת הזקנה הוא השיר הנורא להמחולה האיומה הזאת, כי נרדמה הזקנה בתרדמה חזקה אחרי כי נסתה לשוא להשיח את רחל בדבריה ותנחומיה ותישן עתה שנת ישרים ותחלום חלונות ערש ילדותה, אשריה! – גם עיני רחל סגורות אך האנחות הרבות אשר התפרצו מרגע לרגע מקרב לבה העידו למדי כי הוא ער וחושב מחשבות אבל ותוגה, הגיוני יגון ועצב, ואנכי לא ערבתי בנפשי להפריעה ובכן ישבתי דומם ואביט בפניה המפיקות חן ועצבון ולבבי הגה למצוא פתרון להמון החידות אשר שמעו אזני וחזו עיני בעיר זידיטשובקא היום. הֲכִזֵב השמש ויתעה את אוילי זידיטשובקא בשקריו? או נתעה גם הוא בשוא כי הוליכהו דמיונו שולל? ואולי התחפש איש מרמה ויהי לרבנית מתה למען הפחיד את השמש ולהבהיל את הצדיק וחיל אויליו? ומי יודע אם לא יד אבנר היתה בכל אלה למען הציל את אהובתו מידי הצדיק בערמתו? – ורפאל הבדחן מה טיבו? הנאמנה מצא את ה“ספר חסידים” פתוח לפניו כאשר דבר כי הקרהו ה' לפניו בחמלתו על העלמה הנעימה הזאת? – מחשבות אלה וכאלה תרוצצו בקרבי בהתנועע העגלה כמלונה וברקדי בתוכה, למרות רצוני ולדאבון כל יצורי גֵוי לעמת זקנה נרדמה ועלמה נאנחת על כי באנו לתחנה הראשונה אשר בדרך.

“חצי שעה נעמוד פה”, אמר הרכב, ותרדנה הנשים מן העגלה ותבואנה בית מלון בי-הדאר ואנכי נשארתי אצל העגלה להוציא דבר מה ממלתחתי וָאֵחַר רגעים מועטים ובסורי אחרי כן החדרה והנה הזקנה יושבת לפני התנור ומתחממת ובפנת החדר יושבת רחל אל שלחן קטן ולמולה יושב איש עוטה אדרת שער יקרה, והמה נדברו חרש ולא שעו אל כל אשר בבית, כי שמו כל הגיונם בשיחתם ובכן לא שמו לב גם אלי ולא ראוני.

“הגידי נא לי אמי”, אמרתי אל הזקנה המתחממת, “מי זה האיש אשר יתרועע שם את גברתך בפנת החדר?”

“הלא אבנר הוא”, ענתה הזקנה, “בן הגביר מזידיטשובקא.”

“אבנר? – ומה מעשהו פה”, שאלתי משתומם.

“האני אדע?”, השיבה המשרתת ותגמא מלא פיה חמין מהספל אשר בידיה, “האני אדע מה חפצו פה?”, שנתה בתלונה, “שמעתי באמרו כי ידע בואה אל נכון ויוחל לה בזה מהיות הבקר כי…”

“הסי נא אמי”, אמרתי, כי מפנת החדר נשמע עתה קול האיש בדברו ברגש ואטה אזני ואשמע דברים אחדים:

" – – – כי נפתולי אלהים נפתלתי את האוילים האלה וערמת איש בריתי עמדה לי להוליכם שולל – – – ובשמעך חדשות נוראות בעירך וידעת כי ידי היתה בכל הנפלאות האלה להצילך ולהצילני – – – לא אוכל רחל, לא אוכל משאת נפשי, למענך למענך לא אוכל להודיעך עתה את פתרון החידה הזאת – – – ישלמו ימי אבלך, וירפאו פצעי לבבך הטהור או אז– – – " הנדברים התלחשו עתה בלאט ולא שמעתי מדברם רגעים אחדים, אך עד מהרה הסב האיש פניו לעמת החדר ויעיף עין בי ויפן אל רחל ויאמר בקול דממה: “האיש הזה לא ישים לב אלינו, ואף גם זאת יקירתי, האם עול בכפינו כי נירא פני גבר? הן עוד מעט ואתפאר בך לעיני השמש ויודוני כל ישרי לב כי נלחמתי את האולת במקום קנה ואמלט את יונתי מבין צפרניה!”

“ותודתי זאת הנני נותן לך גם אני!” קראתי בגשתי אל הנדברים, כי לא יכולתי להתאפק עוד אחרי כי נפתרה לי פתאום החידה אשר הגה לבבי בה, וידעתי נאמנה כי ידי אבנר פעלו את הנסים והנפלאות בעיר זידיטשובקא – תודת ישרי לב אשר אמרת הנני נותן לך מקרב לבבי אדוני כי הגדלת לעשות בחכמתך כי נבנית, ואלהי האהבה היה בעזרך בהלחמך באולת מתחסדים אשר לא יכלו לה גם בני אלים בגבורתם! – " הנדברים נבוכו מעט ואנכי עניתי ואמרתי: "שא נא לי אדוני הצעיר אם אפריעך כרגע, וגם אַתְּ גברתי סלחי נא כי אגע בפצעיך אשר לא חבשו עוד ואתם לא ידעתם אותי וגם שמי מוזר לכם, אבל אנכי ידעתי אתכם, ידעתיכם מתמול שלשום, ומה עגמה נפשי לכם בשמעי את דברי אוילי עיר זידיטשובקא על אודותיכם ובראותי את הרעה אשר נגד פניכם במות הרבנית – וגם אני שמעתי את דבריך אדוני בדברך צרפתית באזני אהובתך המתאבלת עת הלכה אחרי מטת אחותה המתה לאמר: “התאוששי חיי רוחי ונשמת נשמתי, אל תתיאשי כי אתך אני ואלהים חיים בכסלנו – – –”

פני האיש האדימו כדם ויקרא: “האם לחפור ולרגל – –” אך אנכי לא נתתיו לכלות את דבריו ואמר: “אל נא באפך אדוני, כי לא רגל על לשוני, אך את קרבתך אחפץ ובכן הודעתיך כי לא מוזר אתה לי; ואנכי מיום שמעי את תולדותיך מפי ר' שמואל בעל בית המלון בעירך, אשר חרפך באולתו תחת רדפך טוב, נכספה נפשי לראותך ולדבר בך, ועתה כי הקרה ה' אותך לפני בזה ולמרות חפצי וחפצך באתי בסודך, אשנה ואשלש לך את תודתי הנובעת מלב רגש כי הצלת את הנפש היקרה הזאת באהבתך וחכמתך! – –” “אמנם איש מופת אתה אדוני!”, הוספתי בצחוק, “כמוך כבעל שם טוב זכותו יגן עלינו, כי הפלאת לעשות! –”

פני האיש אורו לדברי ויתן את ידו לי ויען גם הוא בצחוק ויאמר: “אכן פלאי פלאות נעשו בעיר זידיטשובקא אך לא אנכי איש המופת כי אם רפאל הבדחן איש בריתי הערום!”

רפאל הבדחן? קראתי משתומם, “האיש אשר הקרה ה' לפניו את ספרו של ר' יהודה החסיד ביום הקהל? האיש אשר הבטיחו הצדיק כי קנה עולמו בשעה אחת?”

“הוא האיש!”, ענה אבנר שמח, “והוא אשר דבר את הדברים הנוראים באזני השמש הנבהל לפני פתח בית הכנסת בליל הפלאות – באמונה קנה עולמו בשעה אחת, וגם את עולמי קנה למעני בשעה הזאת, כי עשה מלאכתו באמונה מראש ועד סוף…”

ברגע הזה נפתחה הדלת והרכב עמד בפתח: “הכונו אדוני כי העגלה רתומה” – “חידות המה דבריכם לי”, אמרה רחל בקומה מכסאה, – “ואנכי לא אוכל להודיעך פתרונן בימי אבלך אהובת נפשי, כי יקר לי זכרון אחותך ויגין לבך עליה קדוש הוא לי ולא אפרעהו”, ענה אבנר בטוב טעם, ורחל העירה את המשרתת אשר נרדמה לפני התנור ונצא ונעלה על העגלה.

אגלי דמע התנוססו בעפעפי העלמה הנאנחה ובתתה את ידה לאהובה להפרד מעמו התגלגלו דמעותיה אלה בפנינים על לחייה היפות.

“היה בטוב אהוב נפשי!”

“לכי לשלום יונתי התמה!”

“זכרני נא עמך, זכרני אבנר!”

“בעוד ירח ימים אשחר פניך בבית אביך, רחל יקרת חיי!”

“חיה בשלום!”

“חיי בטוב ובנעימים!”

הרכב שרק לסוסיו וינף את השוט וישק אבנר את ידי רחל מנשיקות פיהו והעגלה החלה לנסוע. “חיה בשלום אדוני!” קראתי גם אני. אך אבנר לא ענה דבר כי אם הביט אחרינו בעינים מלאות דמעה עד אשר עברנו ולא ראנו עוד.

כל היום ההוא נסעתי עוד בחברת רחל ובדברי אתה הראיתי לדעת כי באמנה לא כזב ר' שמואל בעל בית המלון אשר בזידיטשובקא במהללו אשר הללה, יפה כלבנה במלואה, ברה כחמה תצא בבקר לא עבות, ותמונתה כלה… אך לא, לא אספר הפעם ביפיה וטוב טעמה פן אביא את הקוראים הבחורים לידי הרהור חטא חלילה, והקוראים הבאים בימים יאבו בטובם לשוות לנגדם את רחל זאת בתבנית נערה בת שבע עשרה כלילת כל המעלות שמנו סופרי הראמאנען בבתולה יפה טובת שכל וטעם. – גם יוכלו הקוראים לתאר אותה להם ככל אות לבבם, בעינים שחורות או אמיצות, בלחי שושן או חבצלת, בשפתי שני או אלמוג, בשני בדולח או פנינים וכו' וכו' איש לפי חפצו וטעמו; ואנכי למען הסר ממני לזות שפתי היראים והשלמים אעידה לי בזה עדים נאמנים את השמים ואת הארץ ואת המשרתת הזקנה הנרדמה כי עוד לפני בא השמש באנו לעיר פ… אשר משם תעבור מסלת הברזל קדמה וימה ותסע רחל ימה לבית אביה ואנכי נסעתי לביתי קדמה.

ז.

חתימה.

הדברים אשר הלאתיך בהם קורא יקירי עד הנה, הדברים האלה כתבתי בשובי מזידיטשובקא לזכרון בספר ומאז ועד עתה הקיפה הארץ את מעגלה שלש פעמים לרוץ אורח עולם סביב השמש כאשר יאמרו המשכילים, "שלש פעמים הורה האביב את אדמת ארצנו ותלד לו:

"שושנים קטנים חכלילי עינים,

"פרחים מצחצחים כעצם שמים,

"צפרים שרים באלמוג שפתים,

"לאהבה וליראה אבינו שבשמים.

כאשר כן יזמרו משורי לבוב החדשים, ו“שלש פעמים נקצרו חטי השמירה בתורה וקול זמרה” כאשר יאמרו החסידים בעיר זידיטשובקא; “כי שלש שנים תמימות חלפו ועברו” כאשר יאמר גבר פראזאי כמוני, שלש שנים נחו העלים האלה בשלום על משכבם ואנכי לא פללתי להפריעם ממנוחתם ולהפיצם בישראל, כי לא ידעתי את אחרית הנאהבים ולא שמעתי עוד על אודותם דבר, והנה הביאתני יד המקרה בשנה הזאת שנית לעיר זידיטשובקא כי עברתי דרך שמה לרגל מסחרי, ואומר, אסורה נא ואראה את שלום ר' שמואל בעל בית המלון.

“שלום עליכם!”, קרא האיש בבואי לביתו, "שלום עליכם ר' מרדכי דוד! אנכי התבוננתי בו והנה כלו ששון ושמחה, בגדי משי הוא לבוש ועל ראשו שטריימיל בעל שלשה עשר זנבות לכבוד ולתפארת, ואשיב שלום לו ואשאל: “אך הן לא חדש ולא שבת היום ומה זה כי לבשת בגדי מועד, וכפי אשר אחזה גם נשמה יתרה נוססה בך עתה ידידי?”

“כן הוא!”, ענה ר' שמואל שמח, “באמונה יום טוב הוא לנו היום הזה! ואתה אשריך כי כשם שראית בחרבננו לפני שלש שנים כן תראה היום גם בשמחתנו, כי ילד נתן לנו, בן נולד לצדיק והיום נכנס בבריתו של אברהם אבינו על כן אנחנו שמחים!”

“הצדיק לקח אפוא אשה אחרת תחת רחל אשר שלחה אז בעצת הרבנית המתה זכרה לברכה?” שאלתי, ור' שמואל התנודד לזכר שם רחל אשר הזכרתי ואמר: “הטרם תדע ידידי כי קנוניא היה בכל אלה? כי לא בעצת הרבנית עליה השלום כי אם בעצת אבנר האפיקורוס ובעצת רפאל הרשע ימח שמם שלחה רחל? כי התחפש רפאל ולבש בגדים לבנים כבגדי מת ויתעה את השמש בתרמיתו וגם את כל הקהל הוליך שולל? האם לא שמעת מכל זה דבר?”

“לא ידעתי ולא שמעתי אף לא אאמין למשמע אזני עתה!”, עניתי בצחוק נסתר.

“על דברתי כן הוא!”, ענה האיש, “ורפאל הבדחן הרע לעשות עוד מכל רשעי ארץ כי פקד בפומבי ויתן את מקבת השמש – הלא תזכור עוד ידידי בסַפֵּר השמש כי הרבנית חטפה את המקבת מידו? –”

“זכרתי זכרתי!”

“את המקבת הזאת נתן רפאל מתת דרשה לאבנר האפיקורוס בקחתו את רחל המרשעת לאשה –”

“הוי ואבוי!”, קראתי, “מעשים אשר לא יעשו נעשו בעיר הזאת! ואבנר לקח את רחל לאשה, אך הצדיק מה פעל?”

“הצדיק אמר כי: “בודאי כך צריך להיות” ואנחנו ראינו בינינו כמה גדולים ונאמנים דברי הצדיק, כי בודאי ובודאי כך היה צריך להיות, כי גם באבי רחל היה שמץ חמץ ושאור ויחמץ כלו בשמעו את אשר עשה אבנר על ידי רפאל הרשע ויתן לו את רחל לאשה, והודות לאלהי החסד כי אנחנו יצאנו מדין ערבות שלהם כי כפרו בפרהסיא באלהי ישראל.”

“האם התנצרו?”, קראתי.

“לא התנצרו”, ענה ר' שמואל, “אך עוד הרעו לעשות מזה, כי לבשו בגדי אשכנז ממש וילכו לכרך הגדול שבאֶסטרייך לעשות שם מה שלבם חפץ, ושמעתי אומרים כי רחל לא תגלח גם את שערות ראשה עוד – והאפיקורוס קנה לו שם בית מסחר גדול והבדחן הוא בן משק ביתו. כן יאבדו כל שונאי צדיק, וברוך שפטרנו מעונשן של אלו!”

“כן הוא!”, הוסיף האיש לדבר ברגש, “שמץ אפיקורסות מחמיץ לבו של אדם והמינות מושכת אותו לבאר שחת ובכן הלך אבנר מדחי לדחי עד שנעשה מה שנעשה רחמנא לצלן, ועלינו להודות ולהלל את מי שאמר והיה העולם שהראנו את נפלאותיו הגדולות ויציל את הצדיק מקחת את המרשעת לאשה לו, ולו חנני ה' בלשון למודים כי עתה עברתי בכל ערי ישראל לבשר את הנפלאות האלה בקהל למען יכירו כל באי עולם, כי סוד ה' ליראיו ואחרית רשעים נכרתה.”

“ומה תתן לי”, אמרתי, “ואכתוב אנכי את כל הדברים האלה עלי ספר ואפיצו בישראל למען ידע דור אחרון אשר פעל ה' בזידיטשובקא בזכות…” אך האיש לא נתנני לכלות את דברי ויחבקני בזרעותיו ויקרא ברגש קדש ועליצות נפש: “עשה זאת אחי ואדוני! כתוב זאת זכרון בספר והצדיק יתן לך את העולם הזה ואת העולם הבא ואת גן עדן התחתון ואת העליון ואת…התכתוב אדוני?”

“אכתוב!”, עניתי ואתן את ידי לו, “והיה שם הספר: נפלאות מעיר זידיטשובקא”

“אשריך וטוב לך!”, קרא ר' שמואל שמח, “אך דע לך אחי כי נדר גמור נדרת הפעם.”

“נדרתי ואקימה!”, עניתי בצחוק וירץ ר' שמואל בהתלהבות קדושה לבשר הדבר בית הצדיק ואנכי הלכתי לדרכי שמח וטוב לב ואשלמה את נדרי כהיום הזה.

תולדות הרמבמ"ן.

גריליב היא עיר קטנה בלב ארץ גאַליציען. לפנים היתה עיר אהלי עץ ואגמי רפש וטיט מלאו את רחובותיה הצרים והעקלקלים, אך השרפה אשר שרף ה' בה, ו“צורר היהודים” אשר הפקידה הממשלה בימים האלה לראש הגליל בקרבה, שני אלה עשויה לעיר נאוה ויפה. כי אחרי אשר שרף ה' בחסדו ובחמלתו את אהליה המלאים כל חלאה וכל צחנה, ותהי אז עת צרה ל עקב, כי ראש הגליל לא נתן לבנות עוד בתי עץ כבתחלה ולהגיע בית בבית בלי כל משטר וסדר ככל העולה על רוח יהודי העיר, ובכן נאלצו לבנות להם בתי אבן בתבנית אשר התווּ למו אמני הבונים בחכמתם. וראש הגליל, “צורר היהודים”, לא נח ולא שקט עוד ויטהר את העיר מאמני הרפש והטיט, אף שנה את פני הרחובות וירצפם בחלקי אבנים ויתן צו כי לא יהין עוד איש לשפוך אשפה ומי מדמנה לפני פתח ביתו, או כסף ענושים ישלם לאוצר העיר. אותו היום קשה היה לישראל אשר בגריליב כיום שגלו מארץ חמדה! כי עין בעין ראו את הרעה הנשקפת להם מהגזרה הנוראה הזאת, והמגיד ר' שלמיאל הרעיש את העולם כלו בבית מדרשו ויוכיח בראיות ברורות כי: “הנקיות והטהרה אף על פי שהיו חביבין בימי האבות, עכשיו יש בהם ודאי משום בחקותיהם, כי עכו”ם נקיותא קפדי, ובשעת גזרת המלכות אפילו אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור, ומכל שכן על נקיות וטהרה שמביאים לידי השכלה המוליכה את האדם לבאר שחת רחמנא לצלן. – " ועדת יהודי העיר גריליב נמנו וגמרו לקדש את שם שמים ברבים ולבלתי שמוע בקול “צורר היהודים” ויאמינו באמונה שלמה כי תהי אחריתו כאחרית כל צוררי ישראל שבכל דור ודור – להכרית; אך אחרי כי ימים על ימים נגוזו וצורר ישראל זה לא טבע בים סוף כפרעה וחילו, אף לא נתלה על עץ גבוה חמשים אמה כהמן בן המדתא האגני, ואחרי כי שלמו היהודים פעמים ושלש כסף ענשים כגזרתו, החלו להענות מפני נוגשם ויטו את שכמם לסבול את גזרותיו הרעות, וברוח נשברה ונפש נאנחה שלחו את אמהותיהם לטאטא לפני פתחי ביתם ועיני “צורר היהודים” רואות ולבו שמח. – זולתי ר' שלמיאל המגיד, הוא לבדו התגבר כארי ויקשה את ערפו לבלתי תת לטאטא לפני ביתו אשר אחורי בית המדרש, ובחמלת ה' עליו לא ראה זאת הצורר או גם ראה ולא התבונן. ובכל זאת בצע הצורר את אמרתו אשר צוה, כי לאט לאט הסכינו יהודי העיר גריליב בטהר ונקיון עד כי החלו גם להתפאר והתהלל בעיר מושבם הנאוה והיפה, למרות רוח ר' שלמיאל ודרשותיו. גם מגורת ר' שלמיאל כתֻמה באה לעיר גריליב, ההשכלה!, אפס כי לא לרגלי הסדרים החדשים, אשר עשה “צורר היהודים” בקרבה, באה, אף לא על דלתות בתים בנוים לתלפיות ברחובות העיר הרצופים באבנים דפקה בראשונה, כי אם על דלת בית בודד העומד אחורי בית המדרש, על דלת חדר קטן וצר, על דלת ר' שלמיאל בעצמו! –

שוא לכם אתם “ארזי הלבנון” אשר בין התנור והכירים, שוא לכם אתן “מלכי רבנן” המתאמרים למשול באין מעצר בשמים ובארץ, ותאמרו לחתום בעד אור כי יהל ולעצור בעד ההשכלה הצועדת בצעדי און לרוח העת הנאורה! דרך אחד כי תסגרו בעדה ובשבעה דרכים תפרץ אליכם, ועלתה ובאה גם בבתי מדרשיכם, בירות ממשלתכם, וירדה גם לשפל מושבכם, ובאה בחדרי בניכם ובנותיכם ונחה עליהם רוח חדשה רוח חכמה וגבורה, רוח חפש וחיים, למרות העפר אשר תעפרו סביבם בעַלִים נושנים ובלים ולמרות עיני קדושיכם אשר שרצו בקרבכם כהצפרדעים ביאורי מצרים! –

בבית ר' שלמיאל המגיד למדו מבחרי בחורי העיר גריליב וגם אנשים בעלי אשה ובנים, אשר אכלו על שלחן אביהם, לקחו לקח מפיו, כי באמנה “למדן מופלג” היה כאחד המלמדים הגדולים אשר בארץ, אף כי לא זכה להמנות בין השואלים בספר “שו”ת הרמ“י” לרב המחוז אשר בווראטנא, כי כל ישראל אשר בגריליב הוא יודע כי בחזור הרמ"י זה על פתח מְלַמְדֵי מחוזו למען יתנו את שאלותיהם על ידו, לא שכח גם את ר' שלמיאל, אף התרפס לפניו ויבטיחהו לכנותו בשם “חריף ובקי” ו“גאון עולם” בתשובתו אם אך ישאל ממנו דבר מה בדבר הלכה, אך ר' שלמיאל התמים הבליג על הכבוד הרב הזה וידחף את הרב הרמ“י בשתי ידיו, כי מלחמה לר' שלמיאל המגיד בהשכלה מדור דור ואת הרב הרמ”י יחשוב למשכיל ואפיקורוס – ואף אחרי כי הדפיס הרמ“י את ספרו ויוכיח לכל באי עולם כי גם שמץ השכלה ודעת אין בקרבו, ואף כי לחם נלחם עוד בהקדמת ספרו זה נגד המשכילים ודעותיהם בפלפולו, בכל זאת ר' שלמיאל באחד כי הרב הרמ”י אפיקורוס גמור הוא יען כי… אך לא אגלה סוד אחר ואשובה לר' שלמיאל ואיבתו השמורה לההשכלה ושוחריה.

ר' שלמיאל לא ראה עוד משכיל מעודו ובכל זאת, או אולי על כן, תכלית שנאה ישנא את כל אלה אשר בשם זה יכֻנו, אף לא ייעף ולא ייגע מהבאיש את ריח ההשכלה ושוחריה בעיני תלמידיו שומעי לקחו בספוריו הנוראים והאיומים אשר ידע לספר ממשכילי דור ודור ובראשם מה“דעסער מבערלין”: “לפני הרבה מאות שנים נולד האיש משה הזה לאביו הסופר בעיר רחוקה מאד באחת מארצות הגוים, ויהי האיש בהתחלה חסיד גדול, ממבחרי תלמידי הבעש”ט ז“ל. אפס כי לא שִמש כל צרכו, גם נשמתו לא היתה מסגלת לחכמת הקבלה אשר הגה בה יומם ולילה ובכן הציץ ונפגע ויקצץ בנטיעות. ויהיה היום ויבא אחד קדוש לעיר מושבו ויחרדו לקראתו כל אנשי המקום, ויבא גם הדעסער מתוך הבאים, והוא לבוש לבנים וזקנו יורד על פי מדותיו הארוכות כי איש תאר היה, ויהי בגשתו לתת שלום לרבו ויקרא הקדוש בקול גדול: “האתה זה בני עשו? משה אהרה מסטרא דמסאבא!” ופני הדעסער חפו ויצא ויגלח את זקנו ויחלף את שמלותיו בבגדי אשכנז קצרים ויהי ל”ראש החברה הבערלינית" רחמא לצלן, ויכתוב ספרים הרבה מאד, הלא המה ספרי “לשון הקדש” או “ספרי ההשכלה” אשר המסתכל בהם מוטב לו שלא נברא – “. דברים כאלה וכאלה ספר ר' שלמיאל פעמים אין מספר באזני תלמידיו הצעירים, והמה אמנם פחדו ורהו לשֵמע “הדעסער והחברה הבערלינית” רחמנא לצלן, ובכל זאת בלי משים התעוררה התשוקה בחדרי לבות אחדים מהמה לדעת מה היא החברה הנוראה הזאת ויתאוו גם תאיה לדעת את הנאמר בספרי ה”דעסער" הנורא והאיום. דעת לנבון נקל כי רחשי לבם אלה לא עברו על דל שפתם, כי איכה יהינו בנים למודי ה' לדרוש בעיר גריליב אחרי “ספרי השכלה” אשר “המסתכל בהם מוטב לו שלא נברא”? ובכן לא ידע איש את הגות לבבם, אין אמר ואין דברים ותשוקתם עצורה בעצמותם. –

~~~~~~~~~~

ב.

נוּרא בי ר' שלמיאל!

ולר' שלמיאל המגיד שלש בנות, בוגרת, נערה וקטנה בשמותן נקראו – וזה דבר השמות האלה: ר' שלמיאל בלמדו את תלמידיו סוגיא דנערה שנתפתתה ויואל לבאר להם את הסוגיא העמוקה הזאת באר היטב ויפתח במשל פיו וילמד: “נערה שנתפתתה מה היא נערה? נערה היא בתולה גדולה כבתי מרעסע הבכירה, האין זאת תלמידַי? –” “כן הוא”: ענו התלמידים לתמם. “בוערים!”, קרא ר' שלמיאל כמנצח, “מרעסע כבר בוגרת היא ולא נערה, אבל נערה היא נענע בתי הצעירה, הלא?” “אכן כי כן!” קראו התלמידים פה אחד. “משנה שגגה שגיתם הדיוטים נבערים!”, ענה ר' שלמיאל, “נענע קטנה היא, כי לא הביאה עוד שתי שערות והיא משמשת עור במוך לדברי ר' מאיר”. צחוק עבר על שפתי התלמידים ויתלחשו בקול דממה אך ר' שלמיאל לא התבונן ויראה באצבעו על פאיע בתו ויאמר: זאת היא נערה, היא הביאה כבר שתי שערות ויצאה מדין קטנה ועד בוגרת לא באה וברשות האב היא ובשתה ופגמה וקנסה על אביה!". ככה השכיל ר' שלמיאל לבאר את משנת נערה שנתפתתה, ולזכר הבאור המושכל הזה קראו התלמידים את שם שלש בנות רבם בשמות אשר קרא להן אביהן: בוגרת, נערה וקטנה.

ושלש בנות ר' שלמיאל אלה בריות נפלאות, סוחרות בכל פרי קיץ, גם בשומים ובבצלים, חמאה וביצים, אך הבוגרת תעלה על כֻלָנָה בחכמת לבה ושאר רוחה, עד כי סחר התרנגולים אך בידה הוא, ואיש או אשה בכל העיר גריליב לא יהינו לקנות תרנגול או תרנגולת, אם לא תמששם הבוגרת בתחלה לערוך טיבם או ערכם. “אשרי הגבר אשר תפול מרעסע בתי למנה לו”, יאמר ר' שלמיאל המגיד תמיד, אך ההצלחה צרת העין תמנע עוד את האשר הזה מבני אדם מיחלי חסדה, והבוגרת לא נפלה עוד בגורל גבר למרות עמל השדכנים אשר לא ייעפו ולא ייגעו מהשמיע תהלתה בקהל זה שנים שבע. ויהי היום ור' שלמיאל יושב ולומד עם תלמידיו ויבא ר' אהרן שמואל השדכן והבדחן וישב למולו. “ברוך הבא ר' שמואל!”, קרא ר' שלמיאל בראותו אותו “לא אפריעך מלמודך”, ענה השדכן והבדחן, “כלה שעורך ואחר נדבר”. “כבר כליתי”, ענה ר' שלמיאל בסגרו את הספר אשר לפניו, “בל אפונה כי אודות הידוע באת האין זאת ר' אהרן שמואל?”

“כן הוא ר' שלמיאל, אודות בן ר' מענדעלע באתי לדבר אתך, ר' שלמיאל”.

"אודות בן ר' מענדעלע “, שִנָה ר' שלמיאל בצחוק מר על שפתיו, “תבחר לשון ערומים ר' אהרן שמואל ותדבר בלשון נקיה כמצות חכמינו ז”ל, אבל האמת אגיד לך, חשבתי דרכי ואשיבה אל לבי כי חרפה היא לאיש כמוני לתת את בתו לבן מענדל החיט לאשה”.

השדכן והבדחן הניע בראשו וישאף פעמים ושלש אבק עלי מרורים מקופסת עץ גדולה בדַבֵר ר' שלמיאל, וככלותו וינקה את חטמו הארוך בכנף בגדו ענה ברגז: “אל נא תשלה את נפשך ר' שלמיאל, אל נא תשלה את נפשך, “בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה” אמרו חז”ל ובתך בגרה זה יותר משבע שנים, ולפי חשבוני כבר מלאו לה שתים ועשרים שנה".

“לפי חשבונך”, ענה ר' שלמיאל גם הוא בחמה מסתרת א על פי חשבוני גם עשרים לא מלאו לה עוד; ולוּ גם בת ארבע ועשרים היתה עתה, מי יאשם בזה אם לא “צורר היהודים” ברשעתו?"

“צורר היהודים” ראש הגליל?", שאל השדכן והבדחן כמתפלא.

“הוא ולא אחר!” ענה ר' שלמיאל, "כי מיום החלו לעשות סדרים לא שערום אבותינו בעיר. מן היום הזה רבתה היהירות בקרבנו לידי כסות נקיה, וכסות נקיה לידי שערות מסלסלות וכל אלה הביאו לידי יהירות רחמנא לצלן, ומשרבו היהירים תקפוצנה בנות ישראל להנשא ליהירים והיהירים ישאו להם נשים רק לשם נוי ולשם יופי ולבתי הצנועה אין דורש ואין מבקש.

“אבל דורש ומבקש לה!”, קרא השדכן והבדחן, “ור' מענדל כמעט ימסור נפשו עליה, ואתה רק על דבר המחט אשר יתפור בו תדחפנו בשתי ידיך, למרות מצות חכמינו ז”ל לאהוב את המלאכה וללמד גם את בנינו אומנות – אבל הכון והכן ר' שלמיאל ואשמיעך חדשה". ר' שלמיאל החריש ויבט בפני השדכן והבדחן אשר שאף גם הפעם מלא חטמו אבק עלי מרורים מקופסתו וידבר בלאט ובנחת ויאמר:

“גם אתה, גם אנכי, גם ישראל כלו וגם כל באי עולם כלנו בני חיטים אנחנו! השמעת ר' שלמיאל המגיד?”

“לא אבין לרעיך!” ענה ר שלמיאל המשתומם.

“והלא חכם גדול אתה ומדוע לא תבין?” צחק השדכן והבדחן, "אדם וחוה, אבות כל בני תמותה מה כתיב בם? “ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות”, לא חיטים היו אפוא אדם וחוה? או אנחנו האם לא יוצאי חלצם אנו? – "

“התולים!” קרא ר' שלמיאל

“לא התולים עמדי!” קרא השדכן והבדחן, “ואם תקניטני”, הוסיף בצחוק גדול, “אם תקניטני ר' שלמיאל אספר באזניך דבר חדש עוד, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מה כתיב ביד? “ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם”, כביכול בכבודו ובעצמו עסק במלאכת רצען ואנחנו בשר ודם עפר מן האדמה נבוש להתחתן בעושי מלאכה? –”

“בדרשות של דופי בדרכך תאמר לנצחני ר' אהרן שמואל” נאנח ר' שלמיאל במשכו את שתי כתפותיו למעלה.

“לנצחך לא אובה ולא אחפץ”, ענה השדכן והבדחן בקומו מכסאו, “אף לא עלה על לבבי לגזול את בתך ממך, מרעסע שלך היא עשה עמה כחפצך וכרצונך, אף שכח ואל תזכור כי עוד שתי בנות לך אשר גם הנה הגיעו כבר לפרקן. –”

השדכן פנה ללכת וישק למזוזה ויאמר: “צפרא טבא למרי!”

“אך אל נא תחפוז לברוח!” קרא אחריו ר' שלמיאל, “או האם הכלמתיך או דברתי דבר נגד כבודך ר' אהרון שמואל?”

“לא זאת ר' שלמיאל, ענה השדכן והבדחן בצחוק מהול בלעג, “אבל נוכחתי כי אך לשוא סבבתי בכחש ובמרמה את ר' מענדל ואשתו עד כי נאותו לי לקנות לבנם יחידם סחורה בלה ונושנת – כי תתגאה בסחורתך זאת ר' שלמיאל ותאמר להחזיק בה עד קץ הימים, טוב! יהיה לך אשר לך ואנכי מה כי אבלה לשוא עתי ואשחית דברי על אזן לא שומעת? צפרא טבא ר' שלמיאל!” – ר' אהרון שמואל פתח את הדלת ויואל לצאת והנה הבוגרת וסלים מלאים עוף כנף על שתי ידיה, באה לקראתו בפתח. “טוב כי באתי”, אמר השדכן והבדחן אליה, ויפן אל אביה ויאמר: “הן ילדה חכמה היא בתך נשאלה נא את פיה כמצוה”, פני הבוגרת האדימו כעורות האילים אשר התנדבו בני ישראל במדבר סיני ותורד את ראשה המכסה בנוצות לאות על מסחרה ומשלח ידיה והשדכן והבדחן התבונן בה ויאמר “אל נא תבושי בתי ואל נא תכלמי, ומה זה תיראי מהביט בפני? – האם לנשכך באתי? הלא לדבר בך נכבדות! – התכירי בתי את הבחור ראובן בן ר' מענדל שכנכם? אותו הוכחתי לחתן לך אך… אך טרם כלה עוד השדכן והבדחן את דבריו והבוגרת התנשאה כלביאה ותלטוש עיניה לו ולאביה גם יחד ותקרא: “כי יתומה אנכי תאמרו לקצר את ימי עלומי? לו היתה אמי עליה השלום ואהרן שמואל זה העיז את פניו לדבר כזאת באזניך אבי כי עתה המריטה את זקנו ועד היסוד בו! או האם הלבין שער ראשי משֵיבה כי תתנני לאשה לבן מענדל החיט?” “אויה!”, צעקה הבוגרת ותבך בכי רב, “צָדְקָה, צָדְקָה בתי”, נאנח ר' שלמיאל, ו”צדקה, צדקה מרעסע!” צעקו התלמידים פה אחד, ויצעקו גם האוזים והתרנגולים אשר בבית לקולם, ויניעו ויכו בכנפיהם, ויחוללו סערה בחדר וענן-אבק כבר מאד, ותהי צעקה גדולה ונוראה, ויבואו השכנים והשכנות וישמעו ויבהלו וישתוממו וקול קורא נשמע פתאום: "נורא בי ר' שלמיאל המגיד! ויחרד כל העם מקצה. –

~~~~~~~~~~

גָ.

הָאָבָק.

חשבון שנת העת שונה הוא לעם ועם; אלה ימנו לבריאת העולם, אלה ללדת משיחם, אלה לבריחת מחמד נביאם מעקע, ויהודי ערי פולין הקטנות מונים לשרפות: “בכך וכך שנים לפני השרפה הראשונה או אחריה פסל הרב את המקוה ובנות ישראל נאלצו להתחטא בנהר בימי השלג” – “בכך וכך שנים לפני השרפה השניה או אחריה צמו ויתענו יהודי העיר בשני ימים הראשונים של פסח כי החמיץ הרב את מאכלם ומשקיהם בצדקתו”. – זכרונות כאלה וכאלה וכן כל דבר יקר ונכבד אשר יקרה בעיר יסמנו בהשרפה הראשונה או השניה. “כי הדין נותן”, יאמר חכם אחר, “היות בכל ערי פולין לכל הפחות שתי שרפות במחזור קטן”. ובעיר גריליב נקרו ויאתיו שתי שרפות במחזור קטן כדין וכמשפט ובכן הסכינו אנשי המקום לראות את:

"נֻגבת פראמאטהעוס זאת בת שמים

עת תנתק מוסרותיה ותסיר נחשתים"

ובהשמע הקול: “נוּרא בי ר' שלמיאל!” ויתאוששו ויקומו כלם כאיש אחד להלחם נגדה בכל עז וחיל וכרגע ויבואו חמֻשים בסלמות וקרדומות, ויעלו כארבה על בית ר' שלמיאל ויכו את גגו לרסיסים ויתצו את קורותיו ויכסום בשפעת מים, פעמוני בתי תפלת הנוצרים הרעימו בקול אדיר וחזק לאות כי פרצה תבערה ושוטרי העיר האיצו ויכו בעם לשאוב מים ולהביא לכבות את האש הגדולה, ויצעק כל העם וירוצו הנה והנה ותהי מבוכה ומהומה נוראה, וראש הגליל בא גם הוא לראות את הנעשה ויפרץ עד בית ר' שלמיאל וירא את המהפכה אשר הפכו אנשי המקום באולתם ובפחזותם וישתומם ויקרא: “והאש? איפה פרצה האש?”

“בבית הזה!”, ענו המכבים בגאות גבורתם.

“בבית הזה?”, שאל ראש הגליל בהביטו הנה והנה ובהריחו באפו לכל רוח, “לא! אף עקבות אש לא נודעו פה!”, קרא משתומם ויפן אל ר' שלמיאל ויאמר: “מה זה היה בביתך אתה האיש?”

והמגיד הנדהם חרד ורגז וכל עצמותיו רחפו בראותו את “צורר היהודים” אויבו הנורא פנים אל פנים וישתחו אפים ארצה ויחזק בכנף שמלת בתו ויאמר: “מרעסע! דברי נא אַתְ אל האדון רב החסד הזה כי אנכי לא אבין את שפת האדון רב החסד והאדון…”

“אך אנכי אבין את שפתך”, ענה ראש הגליל, “דבר בלשונך ואשמעה.”

“מרעסע!” חנן ר' שלמיאל קולו, והבוגרת אשר ידעה לדבר מעט בשפת הארץ נגשה ותאמר: “מסחרי כל עוף כנף, אדון רב החסד והחנינה, ואנכי יתומה אני לאמי כי מתה עלי זה שנים שלש; אך אבי זה העומד לפני הדר כבוד אדוני כמוהו כרב לתורה ולחכמה, ושכננו החיט מענדל שמו, ויבא השדכן, ויבא ר' אהרון שמואל, ואנכי יתומה ומסחרי כל עוף כנף אדון רב החסד והחנינה…” פני הבוגרת האדימו כאש ודבריה לעו וראש הגליל אשר התבונן בפניה קרא ויאמר: “האם את האש אשר הציתה את פני העלמה הזאת באתם לכבות? הגידו לי כרגע מה נהיתה פה!”

“ישראל קדושים!”, התחנן ר' שלמיאלעברית, חוסו נא וחמולו על בתי התמימה כי אך תנואות עליה ימצא הצורר הזה, אויה!"

“אנכי אדבר”, ענה שלמה אחד מהנערים היושבים לפני ר' שלמיאל והוא בן בעל בית יין ובהסכינו מעודו לראות אדונים רַבֵי החסד והחנינה אשרהיה להדר וכבוד גדלם מהלכים בבית אביו, לא ירא מפתוח את פיו גם את ראש הגליל בעצמו אף כי אותו לא ראה מעודו בבית היין, ובכן גמר אמר לחלץ את רבו מצרתו וידבר בשפת אשכנז-יהודית, ובהתאמצו ליפות את שפתו זאת בבטוים נעלים ותהי בפיו כשפת עבר אשר יכתבו בה מליצי לבוב את שיריהם הנשגבים ליופי –. “אנכי אספר לאדוני”, אמר שלמה, “אך שא נא אדון נכבד כי לא אבין לדבר כן בשפת פולנית ואדברה אשכנזית אשר ידעתי”.

צחוק קל עבר על שפתי ראש הגליל בשמעו את האשכנזית אשר בה יבין הנער לדבר כן ויאמר: “דבר בני כי שומע אנכי אשכנזית”. ושלמה החל ויספר: “הידעת אדוני את אהרן שמואל הש… את היהודי אהרן שמואל הש…” שפתו נאלמה מעט כי לא ידע להעתיק את מֶלַת “השדכן” לאשכנזית אך התאושש עד מהרה ויאמר: “השדכן יָקְרא בשפתנו והוא אמנם איש אשר… אשר יחבר.. אשר…” “אשר יחבר מרמה ואולת יחדו”, השלים ראש הגליל, “אשר בחבלי השוא ימשוך את צעירי ישראל להרשת אשר יפרוש לרגלם, אשר בידו חִצֵי אַמאָר לשלחם לאשר יצוה, אשר יזוג זוגים בחכמתו! האם לא אדע את תכונות השדכן לכל משפטיו וחקותיו? ספר אפוא”.

“אכן כי כן הוא, אשר יזוג זוגים”, ענה הנער הנבוך, “ולזוג זוגים בא גם הפעם לבית ר' שלמיאל מורי, אבל אדוני! מורי ר' שלמיאל הוא חכם וגדול בחכמת התורה והשדכן חפץ כי יתחתן את מענדל החיט, כי יתן את בתו לאשה לבן תופר בגדים אשר לא ידע גם צורתא דשמעתתא…” ראש הגליל עצר בצחוק וישאל כמתפלא:

“צורתא דשמעתתא? ומה הוא הדבר הזה? – אך אדמה כי חיה או עוף כנף היא, הלא?”

“לא אדוני”, ענה הנער לתֻמו, “אבל צורתא דשמעתתא היא… יען כי צורתא דשמעתתא… אך אדוני לא יבין לרֵעי ואנכי חפצתי רק להגיד לאדוני כי בן החיט לא ידע דבר מחכמת התלמוד.”

“הבינותי, הבינותי עתה”, ענה ראש הגליל, “ולאיש אשר כזה חפץ מורך לתת את בתו לאשה?”

“הוא הדבר”, ענה הנער, “מורי לא חפץ, גם מרעסע בתו לא חפצה ותרב בהשדכן ותבך ותצעק בקול גדול, והאוזים והתרנגולים אשר בבית התחלחלו לקולה ויצעקו גם המה ויכו בכנפיהם ויעלו אבק רב, והקול נשמע ברחוב ויראו העוברים את ענן האבק העולה מפתח בית מורי וידמו כי עשן-אש הוא ויבואו לכבות ויעשו בזה את כל אשר אדוני רואה –”

צחוק גדול פרץ כרגע מבין שפתי ראש הגליל אך עד מהרה נאנח מרה ויקרא: “האבק! – האבק אשר העלו כנפי האוזים היום הוליך את אנשיכם שולל לכבות אש לא פרצה ותהרסו בית אחד מאחיכם בפחזותכם, אך האבק אשר העלו נוצות כנפי האוזים, הנוצות האלה אשר כתבו במו רבני כל דור ודור הנבערים את פלפוליהם וכל העולה על רוחם זה שנות אלף, האבק הרב והנורא הזה כסה את כל עם ה' ויקדר עליהם את כל מאורי אור ויהי חשך ואפלה בכל מושבות ישראל, והמה נתעו בשוא וידמו לחזות גבוהה בתוך הענן והערפל ולשמוע את קול ה' מדבר אליהם מתוך החשך אשר סביבם, ויתהוללו, ויעשו מעשיהם זר מעשיהם, וישחיתו כל חלקה טובה בישראל, ויהרסו כל אשרם והצלחתם בהבדלם מכל בני האדם באולתם! – אמנם כי רוח ה' נשבה בתבל ארצו ותטהר גם את שְמֵי ישראל מערפלי אי-דעת ובערות, כי שלח אלהים את דברו וירפא גם את מֻכֵי הרבנים בעמו אשר הֻכוּ בימי החשך, ויתעורר ישראל, ויפקח את עיניו, ויתעורר מעפר שפלותו, ויסר את כבלי שנות האלף מעליו, ויתרחץ מצואתו אשר הטבילוהו בה מאשריו להבאישו ולהבזותו בעיני אלהים ואדם, ויתהפך כחומר חותם, ויהי לנפש חיה, ויהי לאדם, ויהי לכבוד ולתפארת בארצות מגוריו, כי ראו היום כל העמים הנאורים את כבוד ה' החופף עליו ויכירו את יקרו ואת ערכו במדינות אשר ישב בהן – אך אתם אמללי ארץ, שוכני חבל פולין, אך אתם הה! לא תוכלו נקיון! כימי צאתכם מארץ מצרים הנכם מתבוססים עוד בחומר וטיט אשר עבדתם בם בפרך, בימי החשך והאפלה הנכם מתבוססים עוד במי מדמנה אשר כסו עליכם מחוקקי און באולתם ובגאותם וברשעתם! אך לשוא יאירו המאורות ברקיע השמים, אך לשוא תרעים העת הנאורה בקולה נפלאות, אך לשוא יושיטו לכם מכל עבר יד עזרה להעלותכם מבור צרה, וקדושיכם הנתעים והמתעים יעפרו בעפר לעיניכם להכותכם בסנורים ויאטמו את אזניכם משמוע נכוחה ויורידו אתכם מטה מטה ורבצה בכם המארה הרעה מכל האָלה הכתובה בתורת משה איש האלהים שגעון ועורן ולב רגז! כי…” ראש הגליל עצר פתאום בדבריו אשר דבר בחם לבב וברגש נפש ויאמר: “כמעט שכחתי כי לא מטיף אנכי לעם הזה אשר אך לשוא עמלו בוניו בו, ולאלה אשר לא הועיל בן הסופר מרעסוי בחכמתו הגדולה, לא יועיל בלי תפונה גם בן בלי שם כמוני בקנאתו. –” את הדברים האחרונים האלה דבר האיש ראש הגליל בקול דממה כמדבר לנפשו ויעף עוד הפעם עין בהעומדים סביבו בפה פתוח ומביטים בו בעינים פקוחות, ויאנח ויניע עליהם במו ראשו וילך לו. –

~~~~~~~~~~

ד.

“Le comte de Monte-Christo”

ישראל רחמנים הם ואשר השחיתו באולתם ויהרוסו יבנו בצדקתם ויכוננו! אבות תלמידי ר' שלמיאל המגיד קבצו נדבות בעיר לתמוך בידי הנשרף למען יוכל לבנות את ביתו הנהרס וישוב לשבת על התורה ועל העבודה ולא תהיה עדת תלמידיו כצאן אשר אין להם רועה. אך מלאכת הבית טרם תכלה והבחורים ישבתו ממלאכת הקדש ותשקוט העיר גריליב ממלחמתה של תורה; כי שר הצבא, ר' שלמיאל המגיד, עומד לנצח על הבונים עושי המלאכה בביתו, ואנשי החיל, הבחורים והנערים תלמידי ר' שלמיאל ושומעי לקחו, המה אך עזבו שדה קטל, חדר מורם הצר והאפל וישכחו ברגע את דאגתם הנוראה על דבר מהניתן אשר דלא כבן ננס ועל דבר אשר לא הוברר להם עוד אם איתא או ליתא לדשמואל ועוד המון דאגות כאלה לאין ספורות, וישבחו גם את המלאך פתלתיאל, הממונה על החריפות, המלאך האמלל הזה אשר יבכה עתה את כל אחיו מלאכי מעלה על אוכל כי נכרת מפיהו בְהִבָטל בני הנעורים אשר בגריליב מהגות בסוגיא דביאה קונה – כי שאפו הנערים רוח חדש ותחי נפשם בהקרא להם דרור ויצאו לשוח בשדה ויער, כי הימים ימי הקיץ, וירקדו כאילים על כל גבעה ירוקה תחת אשר רקדו לפנים הרי ההלכה התלוים בשערה, וירחצו וישחו כדגים בנהר ופלג תחת אשר שחו לפנים אך בים התלמוד העמוק מני תהום, הים הגדול והנורא הזה אשר טבעו בו רבבות אלפי ישראל מיום אשר החלו להקדישו ולהעריצו ולתת כבוד אלהים לו למרות רוח יוצריו מקדם עד היום הזה. – גם שלמה בן ר' ליפא בעל בית היין אשר נחשב לגדול המתמידים בתלמידי ר' שלמיאל, גם הוא לא העלה היום על לבו לקחת ספר בידו להגות בו, ויהי הראשון לעזוב את העיר והמונה והאחרון לשוב לביתו בערב, אפס כי לא להתרועע את רעיו ולשוש אתם משוש כי אם להפרד מהם יצא שלמה את העיר, להתבודד ולשפוך את נפשו המלאה על כל גדותיה, במרחבי שדה ויער: "צורר ישראל הוא, יאמר ר' שלמיאל מורי, ואנכי בשמעי את דבריו אשר אפס קצתם הבינותי, אמר כי אך מלאך אלהים צבאות הוא! מה נשגבו אמרותיו, מה נאוה מדברו! ומה נעים כל הגה אשר הוציא מפיו! הלא בה דבריו כאש ומחמאות חלקו ונעמו, חלק כשמן חכו ובפטיש יפוצץ סלע! – אך מה הוא “האבק אשר יכסה את כל עם ה'?” והמאורות מה המה אשר "אך לשוא יאירו לנו ברקיע השמים? כי אשא למרום עיני האם לא אראה את השמש בכל הדרה ותפארתה ואת הירח יקר הולך בין צבא ככבים אין מספר?הה! מי יתן ואבין למליו אבוא עד תכונתן כי לא אדע נפשי!רגע אדמה כי דבר האיש סרה על עם ישראל ותורתו ורגע אדמה כי השכינה דברה מתוך גרונו וכל דבריו אמת וצדק! – והאיש הזה גוי הוא, נכרי אשר לא מאחינו ובכל זאת הזכיר את יציאת מצרים ואת איש האלהים בדבריו? הגם באדום תורה? אם דעת אלהים בבני עשו? – אבל מי הוא זה “בן הסופר” אשר הזכיר? “בן הסופר מרעסוי”, מרעסוי? – – הה! מי יודע אם לא הרעסער הוא, הרעסער בעצמו, הראש להחברה הבערלינית רחמנא לצלן, אשר כתב את ספרי לשון הקדש או ספרי ההשכלה אשר המסתכל בהם מוטב לו שלא נברא, משה שפירא מסטרא דמסאב – – – "

“משה שלישי שלוח מאת ה' להוציא את עמו מתחת סבלות לוחציו הערצים!” קרא פתאום קול ערב ונעים עברית מאחרי שלמה, והנער התחלחל ויפן והנה ראש הגליל עומד לפניו. – “אכן רוח הוא באנוש”, אמר בצחוק, “ובך ידידי רוח מליצה מתנוסס כי כמליץ השמעת היום את הגות לבך באזני השמים והארץ. אך מה זה תרעד ותחרד? המפני תבהל? –”

“לא אדוני”. ענה הנער הנבהל וכל עצמותיו רחפו מפחד פתאום. –

“הרגע נע בני”, אמר ראש הגליל בענות חן, “אף כי גוי אנכי כאשר אמרת, אך הן אדם כמוך אני ואימתי לא תבעתך,הגד נא לי כמה ימי שני חייך?”

“בן שש עשרה שנה אנכי היום.”

“ואנכי בן עשרים ושבע”, אמר ראש הגליל, “הלא תראה כי גם אנכי לא שב ולא ישיש אני ואחרי כי נקרית לי בזה בלכתי לשוח בשדה הבה ונשיחה כרעים יחדו”.

“זקן זה שקנה חכמה אמור בתלמודנו”, ענה שלמה בענוה, “וחכמת אדוני רבה ואנכי לא ידעתי עוד בינה ואיכה אעיז…”

“אל נא ידידי, מהר ראש הגליל לענות, אל נא תהללני שבע על חכמתי כי אמנה לא רבה היא חכמת לבי כאשר תדבר וגם אתה לא חסר תבונות הנך כאשר תאמר; אנכי יודע את חקי המדינה ומשפטי המלך אשר למדתי מפי מורַי ואתה ידעת את חקות התלמוד והמון סוגיות ושיטות אשר למדת מפי מוריך –” האיש החריש כרגע ויתבונן בפני הנער ויוסף ויאמר: “תתפלא תשתומם ידידי כי אשא על שפתי שמות תלמודיים כאלה?”

“אכן נפלאת היא בעיני”, אמר שלמה.

“אך איש רעים אנכי”, ענה ראש הגליל, ובשמעי לקָח בבית הספר הגבוה בו… הבירה היה לי שמה מהליכים את צעירי ימים מבני יעקב אשר התעתדו לרבנים ומטיפים. מהם למדתי להבין דבר בשפת עבר וספרות ישראל עד כי תמצא ידי לקרוא ולכתוב בשפה הזאת אשר היא לי לשעשועים. ראה נא, ידידי, גם בלכתי הפעם לשוח הנני נושא אתי ספר עברי למקרא".

האיש הוציא ספר קטן מחיקו ושלמה אשר לא האמין כמעט למראה עיניו, לקח את הספר בידו ויגולל את עליו בחפזה ויאמר:

“אכן ספר עברי, אך על איזה משיטות הש”ס הוא?"

“לא כן ידידי”, השיב ראש הגליל בצחוק נעים על שפתיו, “לא על שיטות הש”ס ישא הספר הזה מדברותיו כי אחד מספרי המליצה הוא ודבר אין לו עם התלמוד ופלפוליו, אחד מספרי ההשכלה אשר –"

“אשר המסתכל בהם מוטב לו שלא נברא!” קרא שלמה ברוח נפעמה, ואף כי פניו ענו בו כי ירא הוא לנפשו מהסתכל בהספר הזה בכל זאת לא גרע עין ממנו ויאמר: “האף אמנם מספריו של הדעסער הוא?”

“לא דבים ולא יער!” ענה ראש הגליל, “לא מספריו של הדעסער הוא הספר זה אף לא חבר הדעסער מימיו ספר בשפת עבר, אמנם כי הואיל משה בן מנחם באר את תורת משה בן עמרם רבו ואת הגיון משה בן מיימון מירו ובאוריו אלה כתובים עברית, אבל ספריו כתב בשפת אשכנז נשגבה ונעלה. התדע, ידידי, את שפת אשכנז לקרוא בה?”

“אדע.”

“את שפת אשכנז ידעת?” שאל האיש משתומם, “ואיפה למדת את השפה הזאת?”

“בשעה שאינה לא יום ולא לילה למדתיה מפי המורה אשר למד את אחותי בבית אבי.”

“יש אפוא גם מורה אשכנז בהעיר הזאת ואנכי לא ידעתי”, הוסיף האיש להתפלא.

“יש אדוני, והמורה הזה ידיו רב לו כמעט בשבעים לשון אבל שותה שכור הוא כל היום. לפנים היה שר עשרה בחיל הפרשים ובשובו מצבא המלך ויהי למורה נערות בעיר. דעת לנכון נקל כי אנכי לא לקחתי לקח מפיו, אך עמדתי עליו בלמדו את אחותי ובכל למדתי את האותיות הקטנות כלן וגם מן האותיות הגדולות למדתי כארבע וחמש”. “כי בהאלפא ביתא האשכנזי ישנן אותיות גדולות וקטנות אדוני”, הוסיף הנער לתֻמו.

“ואחותך?”, שאל ראש הגליל אשר כמעט לא יכל לעצור בצחוק, “הגם היא תדע את האותיות הקטנות כלן וגם מספר מן האותיות הגדולות כמוך?”

“אחותי גם את האותיות הגדולות תדע כלן”, השיב הנער, “כי תשקוד כל היום על ספריה וגם את המורה כבר שלחה מאתה באמרה כי אין לה חפץ עוד בלמודי השכור הזה וכי כבר מצאה ידה לה בשפת אשכנז יותר הרבה ממני.”

“זרות תשמענה אזני הפעם”, אמר ראש הגליל, "נערה עבריה בעיר גריליב תשקוד על ספרי אשכנז! – אכן נוכחתי הפעם כי אמת הוא הפתגם אשר נשא רעי על שפתיו תמיד לאמר: “הזהרו בבנות יעקב שמהן תצא השכלה!”

“ספרי חכמה? השכלה?”, שאל שלמה, האם גם בשפת אשכנז ימצאון ספרי חכמה? ואם מהם תצא השכלה? – הלא ידעתי את הספרים אשר תהגה אחותי בם כי היא תספר לי את עניניהם, מעשים בדוים מלב אשר לא היו ולא נבראו: "מעשה באחד שאהב את ארוסת רעהו, וישם על הארוס עלילות דברים ויושם בכלא והוא נשא את אהובתו לאשה. ויהיה בשבת הארוס ימים רבים בבית האסורים ויעץ עצה להנצל מבור כלאו ויחפור בארץ מקום לברוח, בהיותו במעבה האדמה והנה זקן אחד לקראתו, ויתחלחל הארוס וגם האיש הזקן התחלחל מאד ויבהלו שניהם בהפגשם. אך עד מהרה כרתו ברית אהבה והזקן התודע אליו ויספר לו כי כמר נוצרי הוא וכי הוא חופר בארץ זה שנים רבות בתקותו לברוח דרך המערה הזאת מהמצודה אשר נאסר בה על לא חמס בכפיו. מן היום ההוא והלאה בקרו איש את רעהו יום יום ואיש זולתם לא ידע מזה כל מאומה כי עברו דרך

המערה אשר חפרו להם מתחת לארץ ובהפרדם גללו אבן על פי המערה ולא נודע גם בואם וגם צאתם. והכמר ספר לרעו את כל קורותיו ויגלה לפניו את כל לבו ויודיעהו כי אוצר יקר מאד ספון במערה אשר באחד מאיי הים וימסור לו את סמני המערה הזאת. ויהי היום וימת הכמר פתאום בהיותו לבדו ויבואו השומרים וישימוהו בשק ויתפרוהו בו ויניחוהו על מטתו עד הבקר למחרתו להשליכו לתוך הים כמשפטם. ויהי אך יצא יצאו השומרים ויבא עדמאנד דאנטעס, הוא הארוס, לתא הזקן כפעם בפעם וימצאו שוכב מת ויפול על פניו ויבך בכי רב, ובעצם בכיו וצעקתו ותבא חכמה בלבו, ויקם ויוצא את הזקן מן השק אשר הושם בו, וישאהו דרך המערה להתא אשר ישב הוא בו, והוא בא תחתו לתוך השק ויתפרהו עליו מבית וישכב כל הלילה בטח. בבקר השכם באו שומרי בית האסורים ויוציאוהו ויקשרו אבנים גדולות אל השק ויטילוהו לתוך הים ויצלול כעופרת במים אדירים. אך טרם ירד תהומות ויוציא סכין מחיקו ויחתוך ויפתח את השק ויסירהו מעליו, ויפול השק לעמקי תהום רבה והוא עבר מתחת למים עד אשר ידע כי הרחיק לעבור ולא יראוהו עוד השומרים העומדים על שפת הים, ויעל על פני המים ויחגור שארית כחו וישחה בחזקה ויאבק את שאון גלים עד אשר רפו ידיו ולא היה בו כח עוד ויחשב להטבע וכבר החל להיות משחק למשברי מים אשר הדיחוהו מדחי אל דחי; אך ברגע האחרון נעשה עוד נס גדול להמלומד בנסים הזה, כי שודדי-ים באו באניה וימשוהו ממים רבים וינצל. עוד המון נסים ונפלאות אין מספר נקרו ויאתיו עד אשר בא עדמאנד דאנטעס להאי מטרת חפצו, וימצא שם את המערה אשר אמר הכמר, ובהמערה ארמון של אבנים טובות ומרגליות, ויוצא משם כסף וזהב הרבה מאד, כפי כפלים מעשרו של המן ושל קרח יחדו ויקח לו בת מלך לאשה, וישב לארץ מכרתו וישם שמות באויביו אשר מצא את כלם חיים וקימים, כי חכו לו עד אשר יבא לעשות בהם שפטים נוראים. –"

“Le comte de Monte-Christo!” קרא ראש הגליל, ושלמה אשר לא הבין את מליו אלה הוסיף ויאמר: “המעשה הזה עם המון יתר הבליו ימלא שנים עשר ספרים שלמים ואחותי קראה בם כל ימי החורף העבר ותבלה עליהם ימים ולילות במשך העת אשר למדתי אנכי כל הלכות “בשר בחלב” וחצי “תערובות” מלבד חמשים דף גמרא ותוספ' עם כל נושאי כליהם – ואדוני יאמר כי חכמה והשכלה נמצאות בספרי אשכנז?”

ראש הגליל אשר דברי שלמה ושיחתו מצאו חן בעיניו מאד הושיט את ידו לו ויאמר: “מישרים שפטת ידידי, בהל הבלים תבלה אחותך את עתותיה בהגותה בספורי דומא והדומים לו, חלאת ספרות עם צרפת בשנות המאה הזאת; אפס כי שגיאתך רבה בחשבך את כל ספרי לועז המלאים חכמה ומדע ותורת חיים, על ספרי דומא הצרפתי המלאים הבל ורעות רוח. – לא זה המקום ידידי, ולא זאת העת להגיד לך תעלומות חכמה אשר בספרי עם ועם, כי אתה גם את שמעם לא שמעת מעודך וגם שפתם מוזרה לך אף כי ידעת את כל האותיות הקטנות אשר לשפת אשכנז. – אבל הן לב מבין לך ואת שפת עבר הלא ידעת, כי בלי תפונה למדת את ספרי חוזי-יה הקדושים או האין זאת?” – משתאה ומחריש עמד שלמה ולא ענה מאומה וראש הגליל הכיר את מבוכתו ויאמר: “אם למדת מקרא שאלתיך בני.”

“פסוק?”, שאל הנער.

“כדבריך בני, הלמדת פסוק?”

“למדתי”

“ובכן עצתי אמונה” ענה ראש הגליל, “כי תקרא את הספרים העברים מחכמי ישראל החדשים ואת המקרא – או הפסוק כאשר תאמר אתה – תלמוד עם תרגומו האשכנזי, ועל כל אלה תדרוש בספר תורת אלהים מפורש על ידי משה בן מנחם ז”ל, ותשקוד על באורו ותרגומו ותאורנה עיניך לדבריו המתוקים מדבש ונחמדים מזהב ומפז רב. או אז תבין כי יש חכמה גם בלעדי השיטות אשר למדת ותבונה זולתי פלפולי אחרוניכם הנפתלים. כי הספרים האלה אשר אמרתי יסולו לך דרך להיכל החכמה ובאת שעריו ונהרת ופחד ורחב לבבך כי אשר לא ספר לך תראה ואשר לא פללת תשמע, ונשאת את עיניך וראית בריאה חדשה ונגולו לך כספר שמים ונבעו לך מצפוני תהום ובכל אשר תהגה תתבונן מפעלות אלהים וכבודו המלא את כל הארץ!" –

“אבל אדוני איפוא אקח את הספרים האלה אשר אמרת?” שאל שלמה ברוח נכאה.

“אנכי אַשְאִילך”, ענה ראש הגליל, “אך השמר והזהר לבל יוָדע לאיש כי מהלכים לך עמי.” “פן יחשבוך גם אותך לצורר יהודים כמוני”, הוסיף בצחוק. הנער הביט בפניו ויחרש. והשר התבונן בו רגעים אחדים ויאמר: “אך הן לא תוכל לבוא לביתי פן יראוך, האין זאת?” “כדבריך אדוני”, ענה הנער. “בן מי אתה?” “בן ר' ליפא בעל בית היין אנכי!” “טוב מאד” ענה ראש הגליל, “ידי תמצא להמציא לך הספרים, מחר אני כותב לאביך כי ישלח לי מספר בקבוקי יין ואתה תעשה בחכמתך וסבית את פני הדבר לבעבור ישלח אביך אותך לקחת את מחירם מידי, ובאת לביתי וברותי לך מספרי אלה אשר יסכנו לך עתה ויועילו להשכילך בינה. ועתה חיה בשלום ידידי! –” וישב שלמה לביתו כאיש חולם חלום ותהי ראשית מלאכתו להגות בהספר אשר נתן ראש הגליל לו. ספר: “משלי יהודה” מאת יהודה ליב בן אָשֵר גאָרדאָן.

~~~~~~~~~~

ה.

מזל טוב!

שלמה אשר הסכין מעודו אך להתעקש ולשאול בכל דבר וענין: “מה קא משמע לן ופשיטא”, או “מנלן ודילמא איפכא”, שלמה זה לא מצא בתחלה נחת הרבה בהספרים אשר נתן ראש הגליל לו כי אך כ“דברים של מה בכך” היו בעיניו, אבל “הדברים של מה בכך” האלה, מי התבונה ההולכים לאט ומפכים בדממה, המה שטפו בלי משים את ספיחי ההבל אשר טפלו עליו מורים נתעים בשוא, ויעירו ויעוררו את רוחו לאט לאט עד כי התנער מעפר חדר ר' שלמיאל המגיד, לעלות על בסולם הדעת לחזות בנועם החכמה במרחבי עין קץ. – גם רעהו, הבחור נתן בן איש מסכן בעיר גריליב, אשר גלה שלמה את סודו לו ויביאהו בבריתו, גם הוא נלוה אתו כי נפקחו גם עיניו לראות טוב, וילמדו שניהם יחדו בעלית הקיר אשר בבית אבי שלמה ואיש מאנשי הבית לא ידע כי תחת הספרים הגדולים והעבים הפתוחים על שלחנם, יתחבאו עתה ספרים קטנים ככף איש אשר יהגו בם כל היום, ותחת דברים העומדים ברומם של עולמי עד, כדיני שופר שנסדק, חבוט ערבה, והלכות ספירת העומר וכו' וכו' ישימו עתה כל מעינם רק בדברים קלי הערך בתולדות שמים וארץ, קורות התבל והאדם אשר עליה ועוד המון דברים של מה בכך כהנה וכהנה. – ובית ר' שלמיאל נבנה על מכונו ותשב מלחמתה של תורה לאיתנה ותכבד ידה על חיל הגבורים למודי ה‘: כי התאמץ ר’ שלמיאל שבעתים מבתחלה, ויעש גדולות ונוראות ויגזור על ימין ועל שמאל ויסכסך פוסקים בפוסקים ראשונים ואחרונים יחדו, וישלח חצי פלפוליו ויפיצם וברקים רב בחריפתו ויהס את מחנה הגדולים ויעל על מבצרי הלכותיהם ויקרה עליותיו עליהם ברוח שפתיו ויפזז ויכרכר בכל עז על ראשי המגדלים אשר בנה בהבל פיו לשמחת לב תלמידיו אשר התפלאו וישתוממו על חכמת לבו וידו החזקה.

אך ראה נא שמעון, אמר אחד התלמידים לרעהו בהראותו באצבעו על החלון הפתוח ופתאום פרץ צחוק גדול בחדר כי התלמידים כלם הפכו פניהם להחלון אשר – ר' אהרן שמואל השדכן והבדחן עומד לפניו מחוץ. “המבעיר את הבערה! המבעיר את הבערה!” קראו התלמידים פה אחד והקריאה הזאת הורידה גם את ר' שלמיאל ממרומים רבים אשר התהלך שמה בדמיונו ויפן גם הוא לחלון חדרו ובזכרו כי בתו הבוגרת תזקין מרגע לרגע אמר לכרות את השדכן ברית שלום ויהס את תלמידיו ויקרא בפנים צוחקות: “ברוך בואך ר' אהרון שמואל! אך האין מזוזה בפתחי חלילה כי תעמוד בחוץ ותירא מבוא ביתי ידידי, הא?” השדכן והבדחן לא הוחיל עד אשר יבקשהו ר' שלמיאל שנית ויבא הביתה וישב בקצה השלחן ויוצא את קופסת אבק עלי המרורים מחיקו וישאף מלא חטמו ויגישה גם לר' שלמיאל ויאמר: "צחוק עשו לי תלמידיך ר' שלמיאל היום כי נבאו ולא ידעו מה נבאו. “מבעיר את הבערה קראו לי ובאמנה ילכו רבים באור אשי ובזיקות בערתי. – הלא שדכן אנכי ומלאכתי נתון אשה לאיש, ומפני מה נקראו איש ואשה? לאמר: אש היא, אש קדש או אש זרה, זכו אהבה ביניהם שנאמר בה: רשפיה רשפי אש שלהבת יה, לא זכות קנאה ושנאה ומריבה במגורם אש היא עד אבדון תאכל.”

“דבר גדול דברת הפעם ידידי!”, קרא ר' שלמיאל, “הידעת ר' אהרן שמואל כי הדבר הזה בעצמו כתוב בגמרא ושנוי בספר הזהר הקדוש?” “בספר הזהר הקדוש?” ענה השדכן והבדחן, “אשר לא פללתי ולא עלה על לבי! כי אין לי עסק בנסתרות, אבל יישר כחי שכונתי לדעת קדושים! – ומה תאמר ר' שלמיאל בדבר בחדש אשר השמעתיך אתמול?” ר' אהרן שמואל הביט סביבו וילחש עוד דברים אחדים באזני ר' שלמיאל המגיד ויאמר: “הלא? – הן קרוב הדבר מאד לעשותו.” – ור' שלמיאל הניע בראשו ויתאנח ויאמר: “טוב היה הדבר לו יכלתי לתת מוהר לבתי מאתים כסף על המעט,אך בהיות אנכי עני והוא אביון מה יעשו הילדים אחרי חתונתם!”

“יאכלו מזונות על שלחן אביהם!” ענה השדכן והבדחן, “ומי שאמר “לי הכסף ולי הזהב” הוא יסמכם בידו המלאה והרחבה.”

“אבל החפץ יחפץ האיש לקחת את בתי לאשה לבנו ואנכי לא אוכל לתת לה כל מאומה?”

שאלה גדולה שאלת הפעם ר' שלמיאל המגיד!" ענה השדכן והבדחן בלעג, שאלה גדולה שאלת! אם יחפץ? – אהרן שמואל שמי ואם אנכי חפצתי אחת היא אם יאבה המחותן או ימאן והתנאים יכתבו למזל טוב למזל טוב ולשעה מוצלחת; – ואף גם זאת, מי זה יכלא שפתי מהבטיח כי יסלק ר' שלמיאל המגיד לבתו סך שלש מאות כסף במזומנים? –"

"התבטיח על שקר? שאל ר' שלמיאל בתֻמתו.

“על הדבר הזה אל יפול לב אדם עלי” ענה השדכן והבדחן בצחוק כי כך מקובלני מבית אבא: “מדבר שקר תרחק מצות עשה שאינה נוהגת בשדכנים שאלמלא נתנה רשות לשדכן לשקר לא נודנה נקבה לזכר מעולם…”

ר' שלמיאל ותלמידיו צחקו מאד על ההלכה הקדומה הזאת וגם ר' אהרן שמואל צחק במצאו נחת במענה פיו ויאמר: ומה דעתך אפוא ר' שלמיאל? הישבר קדרות במוצאי שבת קדש אם ירצה השם? לאמר: היכתבו התנאים כאשר חפצתי?" אם מה' יצא הדבר!", ענה ר' שלמיאל.

“מזל טוב אפוא!”, קרא השדכן והבדחן, כי כבר רצה אלהים את מעשינו אך היש אתך טפת יין שרף ר' שלמיאל?"

“טפות הרבה ומן המובחר”, ענה ר' שלמיאל בלב שמח, ויפתח את הארון אשר בקיר ויוצא משם בקבוק יין שרף וימלא ממנו כוס קטן ויציגהו לפני השדכן והבדחן, “לחיים ר' אהרן שמואל!”

ור' אהרן שמואל טבל את קצה אצבעותיו במים וישוה את כבעו ויברך ברכת “שהכל” בכונה ויטעם ויושט את ידו לר' שלמיאל ויאמר: "לחיים מחותן! יואל אלהים ונשתה עד מהרה בשמחת צאצאינו!" “אמן!”, ענה ר' שלמיאל בנשאו את עיניו למעלה; ור' אהרן שמואל נתן את ידו לכל אחד ואחד מתלמידי ר' שלמיאל ואיש איש כברכתו ברך אותו. “לחיים החתן קלמן! ביום חתונתך נשתה יין ושכר לרויה!” – “לחיים הבחור פינחס! אל תירא, גם יומך יבא והיית לאיש!” – “לחיים האברך ר' נפתלי! חותנתך ספרה לי כי בעוד ימים אחדים נשמח אתך בסעודת ברית מילה –” פני האברך אשר היה איש כבן שש עשרה שנה האדימו כתולעת והשדכן והבדחן צחק ויטפח באצבעותיו על לחיי האברך האדומות ויאמר: "שלאמזלניק! ולמה זה תבוש? הלא פריה ורביה היא מצוה טדאוריתא?" – “לחיים הבחור שלמה בן ר' ליפא! חפשתי בכל גבול ישראל ולא מצאתי לך עוד עזר כנגדך, אך אל תירא בני, עוד אהרן שמואל השדכן והבדחן חי.” – “לחיים האברך ר' טרייטל! השם יתברך ישלח רפואה שלמה לאשתך החולה.” – “אך אחרון אחרון חביב, לחיים הבחור נתן! הלא אתה הוא אשר קראת לי בראשונה “המבעיר את הבערה” ובכל זאת אהבתיך כנפשי כי עלם נחמד אתה ובר מזל נפלא. –”

גם אנכי אהבתיך כנפשי", ענה הבחור נתן אשר לא ידע אל מה ירמזו מליו, בלעג, “גם אנכי אהבתיך כנפשי ר' אהרון שמואל כי בדחן גדול אתה ושדכן מפואר –”

“השמעת?”, לחש ר' אהרן שמואל באזני ר' שלמיאל המגיד, “לב הנער ינבא לו!” – ויפן אל נתן ויאמר: "לכן בעוד ימים שלשה והנך חתן דומה למלך! – "

ובעוד ימים שלשה ויהי הבחור נתן רע שלמה, חתן דומה למלך, וכלתו – – – – – – – – מרעסע הבוגרת בת ר' שלמיאל המגיד! –

אֱי לך ר' שלמיאל קצר רואי! לבך ישמח אף נפשך בקרבך תגל כי חפצך בידך הצליח למצוא לבתך איש כלבבך, עלם בן תורה כנתן תלמידך, אך לוּ ידעת את אשר יעשה עלם בן תורה זה בבית אבי שלמה רעהו, לוּ ראית את הספרים אשר יהגה בם היום בשוּם לב, כי עתה כנצר נתעב השלכת אותו מפניך או ברחת מפניו כמפני זאב ערבות וכמפני הדעסר בעצמו כי פגשתו! גם אַתּ מרעסע! לבבי בקרבי ינוד לך בוגרת צנועה וחסידה! להקרא הפעם “רבנית” תקוי, "אשת ר' נתן המגיד ", או לראות את אישך בכבוד אביך ובתפארתו בנחלו את כסא המלמדות אחריו, לשמוע שריקות עדרי קדש כאשר הסכנת בבית אביך מעודך, ותקותך תקות שוא ותוחלתך מאפע! – הנה ישכיל חתנך, ישכיל ויבין ויחם מאד, ואָתּ שאלי אביך ויגדך משכיל מה הוא: מין כופר ואפיקורס! זה הוא חלקך מרעסע, מנת מדתך מאת המזוג זוגים, תחת אשר לא חפצת בבן מענדל החיט ותבזי את ר' אהרן שמואל בגאותך! – אך ר' שלמיאל לא ידע גם בתו טרם תתבונן ובכן ישמחו יגילו בתמתם; ישמחו התמימים האלה, ירונו חלקם כרגע, עוד מעט ותפקחנה עיני שניהם לראות איך נואלו. –

~~~~~~~~~~

ו.

רגשי אהבה ראשונה.

ושלמה ונתן רעהו למדו בסתר אהלם בספרי חכמה עברית ואשכנזית ויצליחו ויעשו חיל לשמחת לב “צורר היהודים” אשר עמד לימינם לתמכם בכל עת בספרים הדרושים לחפצם, כי היה ראשיתם מצער, באור הרמבמ"ן והעתקתו לתורת ה‘, אבל הבאור הזה היה להם למפתה לפתוח לפניהם את אוצרות הקדש במקדש שפת עבר אשר יכהנו בו חוזי אל עליון ונביאיו וההעתקה היתה להם עד מהרה לסלם ויעלו בו למרומי מליצת שפת אשכנז ויראו כי טוב לקחה ותורת חיים בספרותה ויאכלו מפריה ונהרו. – ואיש לא ידע זולתי אחות שלמה, היא לבדה ידעה כי יתן ראש הגליל ספרי עבר וספרי אשכנז לאחיה, וכי הוא עומד לימינו ויעיר את אזנו להשתלם בלמודי חפץ, ויהי הדבר לפלא בעיניה ונפשה אותה לראות את האיש הנפלא הזה, לדבר אתו ולהודות לו על חסדו את אחיה, בדעתה נאמנה כי גם היא תמצא חן בעיניו על נעם ניבה וטוב טעמה ותקו ותיחל למצוא תאנה לשוח בו, ושאלתה באה ותקותה נתן אלקים! – כי ראש הגליל אשר התפלא על חכמת לב שלמה וכשרונותיו הטובים, ויאהבהו כנפשו מיום הכירו אותו, חפץ לדעת גם את אבותיו ויתר משפחתו ובכן בא הפעם לשתות כוס יין בביתם. והקול נשמע כי בא “צורר היהודים” ראש הגליל בעצמו, ויחרדו לקראתו כל אנשי בית היין ור’ ליפא אבי שלמה השתחוה מרחוק פעמים אין מספר ויגש ביראת כבוד ויאמר: “קטנתי מכל הכבוד הרב אשר עשה לי הדר כבוד אדוני לסור אל בית עבדו ואנכי במה אוכל לשרת את הדר כבודו? בכוס יין טוב?”

“כן, הוא ידידי”, ענה ראש הגליל, “לוּ יש אתך מן היין אשר שלחת לי שלשלום.”

“יש ויש אדון רב החסד!”, קרא בעל הבית, “וגם טוב מזה יש לעבדך”. וכחץ מקשת רץ ר' ליפא המרתפה וברוצו קרץ עין לשרה אשתו ותגש היא להשיח את הארח הנכבד עד כי יביא אישה את היין ותשתחו ותאמר: “ברוך בואך אדון יקר בבית אמתך!” – “יסלח נא אדוני בחסדו”, הוסיפה בהציגה צנצנת קטנה לפניו, “כרגע ישוב אישי מן המרתף”.

“אבל האין משרת בביתכם כי תשרת בעלת הבית את האורחים?” שאל ראש הגליל.

“אין משרת לנו אדון יקר!”, ענתה האשה, “כי מסחר היין לא רב הוא בעירנו, והילדים אשר חנן אלהים את עבדיך יעזרו על ידינו, ואף כי בתנו הנערה, היא תקרא את האגרות הבאות אלינו אף תכתוב את מכתבינו ותחשוב את חשבונותינו כי יד ושם לה בכל אלה. ולמה זה ישרתו זרים תחתינו ויש לאל ידינו להפיק רצון מאת האדונים אשר יכבדונו לבוא ביתנו?” – ור' ליפא בא וימלא כוס יין מהבקבוק אשר הביא מן המרתף. “אכן יין טוב הוא”, אמר ראש הגליל בטעמו ממנו מעט וברגע הזה והנה – מלאך אלהים נראה אליו בחדר! כהלוּם רעם היה ראש הגליל ולבבו עמד רגע בהביטו בפני העלמה רבת החן אשר פתחה את שפתותיה שני לקדם את פניו בטוב טעם, אבל גם היא נאלמה דומיה כי נעתקו ממנה מלין בפגש עיניה את מבטי עיניו אשר כחצים שנונים חדרו ללבה התמים פנימה.

“היא בתי!”, אמרה בעלת הבית בראותה כי בוש תבוש אסתר לדבר את האורח הנכבד הזה.

“הוא מלאכי אשר ראיתי בחלום חזיון לילה!” ענה לב ראש הגליל בקרבו ובמו פיו שאל ויאמר: “האם נשואה לאיש היא בתך זאת, אשה כבודה?”

“לא אדוני”, ענתה האשה, “אבל יעודה היא לאיש.”

“כלה היא אפוא?”

“כן הוא אדון יקר. וחתנה הוא בן הרב משיצאנאוו.”

"ראש הגליל העיף עין באסתר היפה וירא כי הלבינה כסיד בהזכר אמה את בן גילה וישאל: “יחידה היא לכם בתכם זאת, ידידַי?”

“בלעדה עוד בן אחד לנו”, ענה ר' ליפא, “בחור בן שבע עשרה שנה.”

“ומה מעשהו הוא?”

“הוא ילמוד עוד בבית מורו וישקוד על ספרי חכמת ישראל.”

“לוּ יצלח בנכם לחכמה ולתבונה כאשר תצלח בתכם ליפי ולחן טוב, כי עתה אקנא בכם ידידַי על גורלכם כי שפר מאד”י אמר ראש הגליל בהמון רגשותיו. והעלמה התאוששה ותשתחו בענות חן ותדבר אשכנזית ותאמר: “ענותך תרבני ונדבות פיך הרהיבוני לפתוח שפתי אתך אדוני ראש הגליל ואנחנו משנה אשר אשרנו היום כי באת בצל קורתנו וכי מצאתי חן בעיניך להכירני שבע על ערכי ויתרוני, הואל אפוא אדוך ושר וקבל תודה מפי ילדה עבריה אשר – לא תאמין למהללך שהללתני ברוח נדיבתך אדון נכבד! –”

כשומע שיר בני אלהים ברן יחד כוכבי בקר, היה ראש הגליל בשמעו את צלצלי קול אסתר הערב, כחולם חלום הביטו עיניו בעיניה ורוחו שאף את כל הגה אשר יצא מפיה והיא הוסיפה ותאמר: “אבל אָחי הוא באמנה יצלח לחכמה ולתבונה כאשר אמרת אדוני, כי יעמוד על ימינו גבר חכם בעז אשר ישיש להשכילו בינה ויתמכהו בעצתו ובספרי חכמה ודעת, לא במחיר ולא בשחד כי אם באהבתו להשכיל ולהיטיב כי גבר יקר ונעלה הוא. –”

“ואַתְ ידעת את האיש הזה?”, שאל ראש הגליל בחפזון נמרץ כי לבו סער בחזקה בדברה.

“ומי זה לא ידע את ר' שלמיאל המגיד?”, ענה ר' ליפא בדעתו נאמנה כי על מורה בנו זה ירמזון מלי אסתר בתו.

צחוק קל עבר על פני אסתר לדברי אביה אלה ותאמר: “כדבריך אדוני, ידעתי את האיש הנעלה הזה, אף כי רק פעם אחת ראיתיו ודברתי פה אל פה אתו, ואף כי בושתי ונכלמתי להודות לו בקהל על חסדו וטובו את אחי משוש רוחי, בכל זאת תדע נפשי כי האיש המרומם הזה יבין לרעי, ידע את הגות לבי וירצני. –”

“כן הוא”, ענה ר' ליפא, “ר' שלמיאל המגיד הוא חכם גדול מאד.”

וראש העיר לא יכל לעצור ברוחו עוד ויקרא ברגש: “אכן יש אלהים במקום הזה ואנכי לא ידעתי!” – “כן הוא כן”, ענה ר' ליפא, “ר' שלמיאל המגיד הוא איש אלהים קדוש.” – “אף לא פללתי”, הוסיף ראש הגליל, “ולא עלה על לבי כי אשמע אמרות טהורות כאלה מפי עלמה עבריה בעיר גריליב. סלחי נא עדינה, לא אפונה כי כבנות כל עם ועם תצלחנה גם העבריות לכל דבר חכמה, אבל רק שפת עלגים הסכנתי לשמוע מפיהן בעיר הזאת ואַתְ – אשנה ואשלש לבקש סליחתך עלמה יקרה! – אַתְ הלא כדבר אחת הגבירות תדברי דבריך, הבעיר זאת גדלת? –”

“בעיר הזאת ובחיק הורי היקרים אלה”, השיבה אסתר, “אך מה זה תראה בי אדוני כי…”

“יותר רבה מאד מאשר דמיתי ומאשר תדמה גם אַתּ עלמה תמה וברה!” ענה ראש הגליל באהבה מסתרת, ויפן אל הוריה, אשר התימרו בכבודה וישבעו שמחות וגיל בדברה, ויאמר: “אשריך אם כבודה ואשריך אב צולח כי בת אמצתם לכם לתהלה ולכבוד להוד ולתפארת. אשרי גם האיש אשר ירחש לבבה תודה לו על עשותו חסד את אחיה אהוב נפשה, אף כי אפונה מאד אם באמנה הוא האיש הזה גבר נשגב ונעלה כאשר הוא בעיניה.” – “בלי כל תפונה אדוני, ר' שלמיאל המגיד הוא איש נשגב מאד נעלה”, הבטיח ר' ליפא, “אבל זאת אדע נאמנה כי הגות לבה הטהור תאשרהו ותהי משכרתו שלמה ופעלתו באמת.” – פני אסתר נהרו ותיף שבעתים מבתחלה – “אכן מאֻשר מכל אלה הוא בן גילה, האיש אשר תפול חמדת עלמות זאת בחבלו, תקותי כי יכירה וידע את ערכה היקר מפנינים!” – ראש הגליל התבונן בפני אסתר וירא כי הורידה לארץ עיניה לדבריו האחרונים ויחרש כרגע וישת את כוסו ויאמר: “אך ביום חתונתה, ביום שמחת לבכם אבוא גם אנכי לשיש אתכם משוש, התקראוני לבוא ביתכם אז, ידידי הנכבדים?”

“לוּ יהיה כדברי אדוננו ויכבדנו לבוא בראש הקרואים”, ענו אבות אסתר פה אחד.

“”אבוא!", ענה ראש הגליל ויקם ויושט את ידו להם ובנגוע אצבעותיו באצבעות אסתר ויחושו שניהם כי ירעדו כל בדי עורם.

“שאלי גם בשלום אחיך אשר הללת, בשמי”, אמר ראש הגליל וילך.

“הראית?”, אמרה שרה לאישה, “אך כאח ורע התהלך האדון אתנו ומדברו מה נאוה, ומדוע יתנוהו לצר וצורר לא אדע.”

“מדברו נאוה!”, צחק ר' ליפא, “הרשעים כלם ידברו חלקלקות;אך מה לנו ולו? לנו לא ירע ולא ישחית ולוּ היו כל מתי תבל צרים וצוררים, אם אך יקחו יין במחיר וישלמו כמוהו. –”

האם לא תשמעו קוראַי קול המולה דקה? צליל דממה ירעש ברוח? – המה האנחות אשר תתפרצנה עתה מלבבות שנים המלאים רגשות נעימים גם מרים, רגשות ענג ולחץ, רגשות תקוה ויאוש יחדו; המה האנחות אשר תתפרצנה מלב “צורר היהודים” ראש הגליל בעיר גריליב ומלב אסתר העלמה העבריה, לבבות מלאים רגשי אהבה ראשונה. –

~~~~~~~~~~

ז.

ערמת אהבה.

ויהי בחצי הלילה! – דומיה נעימה פרושה על הבריאה כלה ומנוחת שלום שפוכה על החיים אשר יחדלו עתה מעמלם ורגזם ויחליפו כח בזרועות השֱנה. צפון ותימן יפיחו שדות וגנים, ישילו בשמיהם לריח ניחוח ברוח, וירח בשמים בין צבא כוכביו יתהלך כמלך בין גדודי חילו וישוך זהר כסף על האדמה וכל אשר עליה; ליל קיץ הוא בכל חמדת תפארתו! אבל עיני החיים סגורות להמחזה הנעים והנשגב הזה! – גם ר' שלמיאל המגיד, המתמיד הגדול ינום עתה ויישן, יחלום כי יאבק את גבורי התורה ויוכל להם בחריפתו, אשריהו! – גם שלמה ונתן רעהו ינוחו בשלום על מטתם יחלומו לדעת חכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה, אשריהם! – גם עיני השדכן והבדחן, עיני ר אהרן שמואל המשוטטות בכל הארץ סגורות עתה, לא יזוג זוגים, לא יחרוז על חתן וכלה, חפשי הוא רגע מעבודתו הרבה, אשריהו! – גם המאחרים בנשף לשתות יין בבית ר' ליפא, גם המה שבו כבר אל מעונותם, סרוחים הם על משכבם וישתו וישכרו בחלומם, אשריהם גם המה! – אך נפשות שתים בכל העיר גריליב לא ינומו עתה ולא יישנו, הלא המה: ראש הגליל ואסתר בת ר' ליפא בעל בית היין; אות הוא כי עזה מחריפית אהבה, קשה מחכמה ותבונה, קשה מזוגו של אדם ועזה גם מיין ושכר! –

בלב סוער כים נרגש יתהלך ראש הגליל הנה והנה בחדר משכבו, עט סופר בידו וגליון כתוב עד חציו על השלחן. מרגע לרגע יכתוב עליו שלש מלין אשכנזית ויקרא בכל פעם את הכתוב מראשיתו. לאט לאט נמלא הגליון על פני כלו אך הוא ידע בנפשו כי לא יצא ידי חובתו עוד ויהפוך את הגליון על צדו השני ויכתוב: “– – – אכן נוכחתי הפעם, כי לא לאהבה לכתוב את דבריה עלי ספר, כי אין די מלין לה להביע אף אחת כאלף מאשר ירחש לב בעליה! פה אל פה כי אדבר בך אך אז תביני הגיגי, כי מבטי עיני ידברו, ניד שפתי יספר, חזות פני תענה וכל קרבי יביעו לך רוחי הבוער בשלהבת יה! לבבתיני עלמה נפלאה, באחת מעיניך יקשת לי ואלכד, ואני אמרתי בחפזי לא אדע עוד אהבה בארץ חיים סלה, כי ברית כרתי לעיני, נפשי סגורה ומסֻגרת ולבבי נחוש והנה חִצְיה נחתו בי מבלי משים והיה לפתע פתאום! אסתר! רוח אפי, תכלית חיי! ידעתיך זה כבר; אך לא ידעתי כי פה בארץ חיים תמצאי כי רק בקדש חזיתיך. אסתר! נשמתי! שמעי את סודי אשר רק לך לבדך אגלה הפעם: עברי אנכי! יהודי מבטן ומלדה וביום אשר נפקדתי לפקיד בעיר הזאת ואדע כי אאלץ לטמון את אמונתי בחבי למען אוכל לשמור את משמרת מלכי כמצוה ולא ישטמוני אנשי המקום ובני עמי לא יהיו למשא עלי, – אז בכיתי בכי רב ובעצם בכיי נרדמתי וארא בחלומי עלמה מאירה כשמש וכירח עומדת עלי לנחמני וקול קורא אלי: “הנה מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך!” ואיקץ ואנחם. אסתר! העלמה אשר חזיתי אז ברוחי ראיתי היום בעיני ואשבעה בהקיץ תמונתה, אסתר! והעלמה הזאת הנך את! –” חזיונות כאלה וכאלה הרבה ראש הגליל לאין מספר ועוד הוסיף להתאונן כי תקצר לשונו מהגד וידו תקצר מכתוב את כל העולה על רוחו הנפעם. –

ובעת אשר הוא הרבה חזון, עמדה אסתר לפני חלון חדרה ותלחץ את מצחה הבוער לזכוכית החלון הפתוח לקררו מעט. אבל אשו הגדולה לא תוכל הכבה, כי הסער אשר יתחולל בקרבה יפיח את התבערה בלבבה ויגדל המוקד מרגע לרגע. דומם תעמוד העלמה, לא תפצה פה, לא תניע שפה אבל לבבה בקרבה יהמה, יחיל ויצעק מרה כי ילחץ מתגרת יד מלחמה כבדה ונוראה, **מלחמת המוסר והאהבה. ** – מעבר מזה: בן גילה, בן הרב משיצאנאוו אשר יעדו אבותיה לה, תולעת אנוש, ילד אין אונים נבער מכל דעת ומזמה; ומעבר מזה: תפארת אדם, חותם תבנית, סמל הכח והחיל וההוד והחנינה יחדיו. – אבל מעבר מזה: רצון הורים, תקותם ושמחת גילם; ומעבר מזה: מוסר אכזרי, דִבת רבים הה! ובן אל נכר! – להרעיון האחרון הזה התפלצה אסתר ויאחזה שער, כי לעיניה נגלה פתאום תהום רבה, תהום נורא ואיום אשר יבדיל בינה ובין האיש אשר לקח את לבה שבי. מה קצה כי תיחל ותקותה כי תשא אליו נפשה והוא מרומים ישכון ואמונתו אחרת? הה! לעבור אליו אין מעברה ודרך, הַיְדַדֶה הוא את התחום המבדיל וירד אליה בעזוז אהבתו והיא נערה עבריה ומאורשת לילד? – – ובכל זאת תקוה לה נפשה, תיחל ותצפה לראות עד מהרה את פני סמל אהבתה שנית, ולבבה ינבא לה כי בחזות פניו תמצא נחם ולרוח שפתיו ימוגו דאגותיה לכן וימסו כמו מים! – צלולה בהמון שרעפי יאוש ותקוה יחדו עמדה כה אסתר לפני חלון חדרה הפתוח עד כי חלף לילה ויעל השחר בהוד יפעתו בשמי תכלת, וירונו כוכבי בקר לרוח היום וצפרי שמים פצחו רנה ויבקעו לקולם גם מעינות עיני העלמה הסוערת וארבות דמעותיה נפתחו, ותבך ותרד בבכי, ותזלנה דמעותיה ותשטופנה את מצוקות לבבה ותהיינה לה לאגלי מרפא לרפאות את נפשה החולה, ותשאף רוח כי רוח לה ותשכב על מטתה ותישן שנת תמימים. –

ממחרת היום בהיות הבקר ויחשוב ראש הגליל מחשבות להמציא לאסתר את המכתב אשר הכין אמש, ויזכור את אשר הגידה לו אמה כי אסתר תקרא את האגרות ואת המכתבים השלוחים להם אף תשיב עליהם ותכתוב גם את חשבונותיהם, וישת עצות בנפשו לשלוח את מכתבו ביד משרתו ולצות לו לתתו ליד ר' ליפא או ליד אחד מאנשי ביתו ולהביא לו משם מספר בקבוקי יין ואת חשבון מחירם. וימהר ויכתוב בראש הגליון עוד את הדברים האלה: “טרם תקראי אסתר משאת נפשי! את מכתבי זה, אשביעך בשם אלהים חיים כי תסלחי לי אם אחרידך הפעם לפתע פתאום בשלחי אותו ביד משרתי לאביך, כי ידעתי נאמנה כי אל נכון יגיע ליד ואביך לא ישית לבו לו בהיותו כתוב בשפת לא ידע ואך אַתְ “הסופר” בבית מסחרו כאשר ידעתי מאז. אשנה ואשלש אסתר יקרת חיי! אשנה ואשלש לבקש סליחתך. כי אהבתי לא ידעה דרך אחר להגיע עדיך בלעדי הערמה הזאת כי גבר לא למוד אנכי ואַתּ אהבתי הראשונה – להשכונך תיחל נפש נלכדת ברשת אהבתך אשר אך בידך משפטה לחיים או למות –” ויחתום את המכתב בטבעתו וישלחהו ביד משרתו כאשר יעץ.

והמשרת בא לבית ר' ליפא וישמע ר' ליפא כי יין חפצו וישכח תבל ומלאה כדרכו ויחטוף בחפזה את המכתב מידו ויתנהו ליד בתו ויוחל בלב נפעם לשמוע באיזה יין יבחר ראש הגליל, אך פני אסתר הלבינו ויאדימו בפתחה את הגליות ותבט בו רגע, וכמעט נפלה מתעלפת בקראה בו שתים ושלש דלתות ומליו נעתקו מפיה ותעמוד כנדהמת.

“כלי את המגלה אסתר! והודיעיני דבר מה יחפוץ האדון” קרא אביה הנחפז אשר לא התבונן לסביבתה.

“הוא יחפוץ – – הוא יכתוב הוא – – האדון – – יחפוץ בהיין אשר שתה אתמול”, דובבו שפתי העלמה ברעדה ולא גרעה עין מהגליון אשר בידה כי לא יכלה לשאת את עיניה לאביה.

“חכמה!” “משכלת!”, קרא ר' ליפא בחֱמה ברוצו להמרתף, “ימים ושנים תבלה על ספרי הבל ובנסותה לקרוא שלש מלין בשפת אשכנזית תביט בהן כהתרנגול ב”בני אדם יושבי חשך" ולא תדע מה, “חכמה! משכלת!” – “כתבי את החשבון!”, קרא בשובו, “שלשה בקבוקים יין משנת הארבעים וש… שרה! מאיזו השנה הוא היין? דברי אַת כי שכחתי.”

“משנת הארבעים ושתים”, ענתה בעלת הבית מחדר המבשלות.

“כן הוא”, קֵים ר' ליפא, “כתבי אסתר: שלשה בקבוקים יין ישן משנת הארבעים ושתים, שלשה וחצי כסף כל בקבוק עולה יחד…”

“עשרה כסף וחצי”, השלימה אסתר ותכתוב את החשבון כמצות אביה ובידים רועדות הוסיפה באחרונה את המלין האלה “אזכירה דודיך מיין, מישרים תאהבך אסתר. –”

ככה הצליח בידי הנאהבים להחל את מרוץ מכתביהם וככה השכיל ראש הגליל גם להלאה להמציא לאסתר את מכתבי אהבתו על ידי אביה, אשר שמח בלבבו כי “צורר היהודים” ישגה ביין ושכר, ולא התבונן כי אך באהבת בתו ישגה תמיד. –

~~~~~~~~~~

ח.

תקוה טובה.

“הלא יחלתי לך זה ימים שלשה ומה זה אחרת מבוא?” שאל ראש הגליל את שלמה אשר בא אחרי ימים אחדים לביתו להשיב ספרים ולקחת אחרים תחתם כפעם בפעם, “כי טרוד הייתי בחתונת נתן רעי האמלל” ענה שלמה ברוח נכאה.

“ואתה אמלל תקרא לרעך על כי לקח אשה?”, התפלא ראש הגליל.

כי אמלל הוא מכל אמללי ארץ ענה שלמה, “בקחתו את הבוגרת בת מורי אשת מדנים ופתיות, ומה תקותו עוד בחיים כי אם לרשת את כסא חותנו אחריו להיות מלמד כמוהו. – לו היה נתן “עולה תמימה” כמורי כי עתה לא דאגתי לו, אך עוד מעט ויִגְלֶה סודו כי טעם מעץ הדעת ויתעבהו חותנו ואשתו תענהו ותציק לו והיה חלקו אך איבה ומשטמה וריב ומדון כל היום. –” “לוּ לעצתי שמע הנער התמים הזה”, הוסיף שלמה, “לו לעצתי שמע כי אז נסע מזה טרם הביא עוד את צוארו בעול אשה רעה וילך ארצה אשכנז ומי יודע אם לא מצא שם את אשרו והצלחתו, כי לב מבין לו כאשר גם אדוני יודע–”

“שנית הפעם ידידי”, ענה ראש הגליל, לוּ לעצתך שמע נתן כי עתה הרע לעשות מאד כיונה בברחו מפני ה'. או האם ידעת נאמנה כי לא קרוא הוא רעך זה מאת ההשגחה העליונה להיות לעינים לעם עִוֵר בהעיר הזאת? – אך זאת היא חטאת עמך ואסונם בארצות אלה, כי יפקח איש את עיניו ויריח מרחוק רוח חכמה ותבונה ורוח חופש ודרור והיתה ראשית מעשהו לעזוב את ארצו וללכת לאחת הארצות הנאורות באהבתו לנפשו, ואת בני ארצו ועמו יעזוב בחשך ואפלה. – הלא ידעת ידידי את ספרי מאפו וסמאלענסקי ואת השחר אשר יוציא זה האחרון לאור – החכמים אשר בא זכרם בספר “עיט צבוע” הלכו כלם ארצה אנגליא ועיר עתיקא נשארה בסכלותה עד היום הזה. יוסף היתום מעיר מדמנה נסע לאָנדָאנה והישיבות בארץ רוסיא עם המון אויליהם נשארו על מעמדן. מרדכי קיזאוויץ היה לרב בעיר ברעסלוי, תבן הכניס לעפריים עיר שכלה תבן, ולנבזא עיר מולדתו לא הועיל מאומה. אבנר מזידיטשובקא הלך וויענה ויהודי זידיטשובקא יבערו ויכסלו עוד שבעתים מבתחלה. – לוּ נשארו החכמים האלה בארצם האם לא נושעו בני עמם על ידם? – קנצי למלין, רעך נתן מלַא אחרי ההשגחה העליונה כי נועד הוא ממנה למורה לילדי ישראל וכאשר תענה אשתו אותו בביתו כן תרבה וכן תפרוץ עוד התשוקה בקרבו להפיץ מעינותיו חוצה, וללמד ולהועיל בכל כחו לבני הנעורים בעירנו. גם אתה ידידי פן יש עם לבבך דבר בליעל לאמר: “אעזבה אני את עירי ואת ארצי”, ידוע תדע כי בגוד תבגוד בעמך! חזור בך אפוא!" – “חזור בך”, הוסיף בצחוק ידידות, “שכן ארץ ורעה אמונה ואני ואתה ונתן רעך – נטייל יחדו בגן עדן. –”

“איש נפלא ונעלה ונשגב!”, קרא שלמה בהמון רגשות נפשו ויחזק בידו וישק לה.

“הרגע ידידי”, אמר ראש הגליל אליו, “כי לא נשגבות דברתי הפעם, אך הגד נא לי הידעת כי בקרתי בית אביך?”

“ידעתי”, ענה שלמה, “אף ספרה אחותי לי כי שאל אדוני גם בשלומי”.

“ואחותך היודעת היא כי תקרא בספרי אשכנז ומאין תקחם?” הוסיף ראש הגליל לשאול.

“סלח נא אדוני ראש הגליל!”, התחנן שלמה בקולו, “בלעדי נתן רֵעי אך לה לבדה גליתי את סודי, הן בה לבי בטוח כי לא תלך רכיל לגלות את מצפוני ועוד תשמח בלבבה לראותי הוגה בספרי חכמה, וגם היא תעזור על ידי להודיעני פשר מלין אשר לא אדע עוד, והספרים אשר יחנני אדוני בהם המה גם מבחר שעשועיה.”

בספרים אלה תמצא אחותך חפץ? שאל ראש הגליל, “ספרי קורות ימי עולם תולדות הטבע וכאלה ישעשעו נפשה? ואתה הלא אמרת לי הפעם כי אך בספרי הבל ורעות רוח תבלה את עתותיה?”

“על ספרי הבל שקדה אחותי רק יען כי לא ידעה ספרים טובים מאלה”, השיב שלמה. “אך מעת אשר הגדתי משפטך לה: “כי ספרי דומא והדומים להם המה אך חלאת ספרות עם צרפת בשנות המאה הזאת”, מני אז תזרם כמו רוח, כי דבריך אדוני קדש קדשים המה לה.”

“ילדה נפלאה היא אחותך!” קרא ראש הגליל בעליצת נפש מסתרה.

“מאין כמוה!” נאנח שלמה.

“ואתה נאנח על כי נעלה אחותך על כל בנות גילה?”

“אבל גם אמללה היא מכל בנות גילה!” נאנח שלמה שנית.

“אחותך?”

“בביתנו רבה התכונה” ספר שלמה לתמו. “תופרים בגדים ועושי נעלים וכל מלאכת בית יסבו את אחותי כל היום, והיא תתחמק מהם לרגעים לחדרי, שם תשב ותבכה ותאנה מרה, סבת יגונה ואנחתה ידעתי אך אני, היא יום חתונה ההולך וקרב. –”

"ובן גילה מה ומי הוא כי תתאבל בנפלה גורלו?

“הוא בן הרב משיצאנאוו, ילד בן שלש עשרה שנה, צעיר מאחותי שנים חמש.”

אך ישתגעו יהודי גליציון, ויותר מהמה יהודי העיר גריליב!" קרא ראש הגליל, ילד בן שלש עשרה שנה יתנו לאחותך לבעל?" ומה זה יעשו הוריך? הלא בינת אדם להם?

“הורי יעשו את אשר יחפוץ אבי החתן, הרב משיאצאנוו” ענה שלמה, “ושִנֵי אחותי תכהנה יען אכל אבי בוסר טרם ראתה היא פני חלר עוד.”

“חידות המה דבריך לי.”

"לכן ישמע אדוני ראש הגליל ואספר לפניו את אשר ידעתי על דבר השדוך הנמהר הזה. אבי והרב משיאצאנאוו ילידי עיר אחת המה, עיר קטנה בגליל העיר קראקוו. בהעיר הקטנה הזאת החלו שניהם לסל להם מסלה בדרך החיים. אי היה שמש בבית המדרש ויתלמד להיות סוחר יין במכרו יין שרף להיושבים לפני ה', והרב היה אז חסיד ומלמד ויתעתד להיות רב. ויהיה היום ותקש אמי בלדתה ותרחף בין החיים ובין המות ויתפללו בעדה כל תושבי המדרש ובראשם המלמד כמשפט. ואבי נָדַר נדר לאמר: "אם יהיה אלהים עמדי ויצל את אשתי מרדת שחת, והיה אם נקבה תלד ונתתיה לבן המלמד הזה לאשה, ובן המלמד היה אז בן שבע שנים ויתגלגל את אביו אחורי התנור בבית המדרש ואנשי המקום נבאו עליו כי לגדולות נוצר ואחריתו ישגה מאד וכאשר פצה אבי את פיו כן היה, אמי המליטה בת, ובשובה לאיתנה ויכתבו דברי התנאים והברית שנדברו והותנו בין הני תרי הצדדין, בין אבי ובין המלמד לאמר: "ימלאו להנער שמנה עשרה שנה והילדה תגיע עד שנת השתים עשרה והיו לבשר אחד. אחר הדברים האלה עזב אבי את משמרת פקודתו ואת עיר מולדתו ויבא הנה לגור, ובימים ההם ותלא אשת המלמד מהוחיל לאישה עד כי יהיה לרב, ותקץ בו ותפטר ממנו בספר כרתות, ותקח את בנה אתה וילדה יונקת שדים ותלך לגור באשר תמצא. אנא פנתה אז האשה לא נודע אל נכון; רבים אומרים כי לא הרבתה ימים עוד על האדמה, ובנה ובתה אשר נשארו באין אב ובאין אם אבדו דרך בים החיים ולא נודע מקומם איו.

“אל אלהים חיים!” קרא ראש הגליל אשר פניו חורו כמות, בקפצו פתאום מכסאו אך התאפק עד מהרה וישב לשבת ויאמר: “גורל היתומים האמללים האלה נגע עד נפשי ואתגודד לאפונם, אך שעפי ישיבוני אולי גם מאשרים המה עתה בארץ ויצחקו וישמחו בעת אשר נאנחים אנחנו על אודותם –”

“והמלמד רע אבי עזב גם הוא את עירו ויהי נע ונד ימים רבים בארץ, הוסיף שלמה לספר עד כי בא לשיצאנאוו וישב בה וימצא חן בעיני יושביה ואז נאסף אל עמיו הרב בעיר ההיא ויקחו יושביה את המלמד כי ראו כי ברכה בו וימליכוהו עליהם לרב, ויתנו לו גם את אלמנת רבם הראשון לאשה ותהר לו ותלד בן ותמת. וירבו הימים ותגדל בת אבי, היא אסתר אחותי, ויבואו השדכנים לדבר בה, אך אבי אשר זכר את בריתו את רעו המלמד מאז, אמר לשאול בראשונה את פיו. ויען הרב ויאמר: “שמעה נא ר' ליפא ידידי, הן בתך יעודה לבני, אך הנער בן אשתי הראשונה איננו כי הלך ולא אדע אנה, ובכן תשב הנערה עוד שנה או שנתים עד יגדל דוד בני אשר חנן לי אלהים בזה, ותהי לו לאשה”, ויטב הדבר בעיני הורי ויכתבו תנאים שנית – ובעוד שבועיים ותור חתונה הגיע הה! והשושנה הנקטפה באביב חלדה תבול ותאבד לנצח! –”

“בעוד שבועים”, ענה ראש הגליל, “והשושנה תפרח בכל הוד יפעתה והיתה לצבי ולתפארת ביד אהוב נפשה ובעל נעוריה! תתפלא ידידי ותשתומם הפעם, אך עוד תשוב תתפלא שבעתים ביום חתונה וביום שמחת לבה.” – – –

בעצם היום הזה לקח משרת ראש הגליל מספר בקבוקי יין בבית ר' ליפא ותקרא אסתר את הדברים האלה במכתבו אשר נתן אביה לידה כמשפטו: “נצלנו אסתר משוש רוחי! נושענו כלנו ובדרך פלא! – גם הוריך ישמחו, גם הרב משיצאנאוו ובנו יגילו, ואנחנו נשיש בה' ונרננה בישועתי. – אך ימהרו אבותיך יחישו מעשיהם ועוד מעט מזער וארשתיך לי באמונה וכל השומע ישתומם ויקרא: מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו! – אל תיראי אסתר, כי לא אעשה דבר כי אם גליתי סוד כמוס להורי ולהוריך ולך תקות חיי! ולבבי סמוך בטוח כי לא דבת רבים נהיה כאשר יראנו, כי אם לברכה נהיה בקרב הארץ, והיית לי לעיני אלהים ואדם! –”

“נפשי הנבוכה תקוה ותוחיל!”" ענתה אסתר בחשבונה. –

~~~~~~~~~~

ט.

בהתודע יהודה לאביו

בראש שלחן ערוך במנורות כסף ויין ומגדנות ישב החתן הדומה למלך וסביבו בחורי העיר גריליב אשר קדמו פניו במשפט. החתן הוא בן שלש עשרה שנה כאשר ידענו, אך למראה עין הוא כילד בן שמנה או תשע שנים דל בשר וקטן קומה, ופניו הלבנים והארוכים יענו בו כי לא הרבה תערוג נפשו לראות את העלמה היעודה לו, ואחת היא לו אם יפה היא כתרצה או לא תאר ולא הדר לה כאחת מבנות ר' שלמיאל המגיד. – להתעטף בטלית הוחיל ויקוה, לחבוש ספאָדיק לראשו בימי החול ושטריימיל במועד ושבת, לשאוף עשן הטאַבאַק בעד קנה ארוך עם בערנשטיין גדול בראשו ולהקרא בשם “מורנו” בעלותו לתורה, ותקותיו אלה הלא כתמן באו לו ומה תתאוה ותשאל עוד נפש ילד כמוהו? – השושבינין הביאו את הבגדים טלית וקיטל ומצנפת ואבנט ויהמו הכנורות והנבלים בקול יללה ור' אהרן שמואל השדכן והבדחן ענה לקולם ויעורר תאניה ואניה בחרוזים זרים ומשונים. השמשים רצים הנה והנה והחזן והמגיד עם כל יתר “כלי הקדש” עומדים הכן, החופה פרושה והמחתנים מריבים איש את רעהו לקים מאמר חז"ל: “ליבא כתובה דלא דמי בה תגרא”. – הכלה יושבת על כסא בין רעותיה והיא כנציב שיש לבושה שמלת משי לבן וזר פרחי חֶמֶד ועלי הדס בראשה. לא תפתח פה לא תניע שפה ומבעד לצמתה יביטו עיניה אך אל הפתח באין הפוגות. – “שושבינין!”, קרא הבדחן, “הלבישו את החתן בשעה מוצלחת!” והשושבינין החלו לעשות את מעשיהם ויפצחו כלי השיר קול ענות שמחה, והנה – צורר היהודים ראש הגליל, ולימינו עלמה מעלפת בצעיף באו הביתה. – והאיש לבוש בגדי כהונתו, רביד זהב על צוארו ומגבעת תפארה על ראשו וחרב מעל למדיו, וייף מאד ויצלח למלוכה בעיני אסתר אשר אורו בבואו ותצלח עליה רוח חיים למראהו, אפס נבוכה ונדהמה בראותה את העלמה אשר לימינו.

“ראש הגליל!” נשמע הקול בבית החתונה, ואנשי הבית והמחתנים והקרואים הסירו ברגע את כובעיהם מעל ראשיהם וישתאו ויחרישו, ור' ליפא נגש וישתחוה כמשפטו ויתן ראש הגליל את ידו לו ויאמר: “מה זאת ידידי? לשתות כוס יין באתי והנה ביתך מלא מפה לפה אנשים וטף וקול ששון ושמחה ישמע בו, האין זה קול חתן וקול כלה?”

“ננוס ונבחר רבותי!” התחנן ר' שלמיאל המגיד אשר עמד הכן לסדר את הקדושין, “ננוס ונברח רבותי!”, קרא עברית ויפסוק את כפיו, “כי “צורר היהודים” זה יבקש אך תואנה להתגולל ולהתנפל עלינו ולאסור את כלנו בית כלא אויה!” ור' ליפא, אשר גם הוא ירא לנפשו מהודות כי יתן את בתו לאיש אשר לא נפטר עוד מעבוד בצבא המלך, ענה בפחד ובמורא: “לא אדוני רב החסד, אבל זבח משפחה הוא לנו כי באו מחתני וחתן בתי לשוש אתנו משוש יום או ימים, אך החתונה תהיה אם ירצה השם אחרי כי יפטר החתן מצאת בצבא, במלאות לו עשרים ושלש שנה, אדון רב החסד והחנינה. –”

“הבינותי”, ענה ראש הגליל בצחוק, “אך הראני נא בטובך את החתן ידידי, או האין זה הבחור היושב בראש השלחן?”

“כן הוא”, ענה ר' ליפא בחרדה.

“והאיש הזקן העומד עליו?”

“הוא אביהו, מחתני הרב משיצאנאוו, אדון רב החסד והחנינה.”

“שלום לך רב יקר ונכבד!” אמר ראש הגליל בתתו את ידו להרב הנבהל ויוצא גליון ניר מחיקו ויתנהו לידו ויאמר: “סלח נא אדוני הרב אם אפריעך כרגע משמחתך, וקרא את הכתוב בזה.”

והרב פתח את הגליון ויעף עין בו ויחשב להתעלף ולנפול אחרונית, אך ראש הגליל והעלמה אשר אתו חבקוהו בזרועותיהם ויפלו על צוארו וישקו לו. “אני בנך יהודה!”, קרא ראש הגליל, “ואנכי בתך רבקה”, קראה העלמה, “ילדי רחל אשתך הראשונה. –”

דומיה איומה שררה בחדר והקרואים והמחתנים והכלה והחתן עמדו כחולמים ויתאושש הרב ויתחמק מבין זרועות צאצאיו וימח את דמעות עיניו ויבט בם רגע ויאמר: “ראות פניכם לא פללתי ועתה הראני אלהים אתכם בזה, אבל תנו כבוד לה' וענו פה נגד אחי ורעי אלה השלם לבבכם את ה' אלהי ישראל?”

“שלם לבבי את ה' אלהי ישראל ותורתו, אב יקר!” ענה ראש הגליל.

עבריה אנכי בכל נפשי ומאודי!" ענתה העלמה אחריו.

“רב לי!” קרא הרב ויבך בכי גדול ויבכו אתו הקרואים כלם דמעות שמחה וגיל.

“בני יקירי”, אמר הרב אחרי כי שבה כעת רוחו לדממה מעט. “ספר נא לי את קורותיך, ומי זה הביאך הלום, ומה הבגדים האלה אשר תלבש והחרב הזאת אשר מעל למדיך, ומה מעשיך בזה?”

“לכן שמעה אב יקר ונכבד, ענה ראש הגליל, שמעה אף אַתְ אסתר היעודה לי בעודך בבטן אמך, גם אתם הוריה היקרים והקרואים כלם האזינו ואספרה – כצאת אמי מביתך אב יקר, כי כתבת לה ספר כריתות ושלחתה ותצא ותקח גם אותנו אתה אותי ואת רבקה אחותי, ואנכי אז בן שבע שנים ואחותי יונקת שדים אשר לא ידעה עוד קרא אב ואם. ונתע את הורתנו היקרה מעיר לעיר מבלי אשר מצאה האמללה מנוח לכף רגלה. אבל מצאה עד מהרה מרגוע לנפשה העיפה כי שבה אל אלהים אשר יצרה ונשאר אנחנו יתומים עזובים מאב ומאם יחדו. אך רחמי אלהי החסד לא עזבונו ויחמול עלינו איש ישר וחכם לב, מורה לבני עבר בעיר פ… בשלעזען אשר לעסטעררייך, ויאספנו אל ביתו ויאמץ את אחותי לבת לו ואותי שלח לבתי הספר אשר להממשלה וגם הוא עמל בי הרבה מאד וילמדני דעת אלהים ותורתו וחכמת ישראל וספרתו, הודות לאל כי לא אבוש לפתוח שפתי בקהל בדברים אלה. בבתי הספר הצלחתי בלמודים לשמחת לב מטיבי ואלמד דת ודין בהאוניווערזיטעט אשר בבירת המלך, ויהיה כי רצתה הממשלה לזכות את ישראל, ויפתחו לפנינו שערים סֻגרו מימות עולם, שערי כל כהונה ומשמרות בארץ, ויאמר מטיבי אלי: “עתה אזר כגבר חלציך והשתלם בלמודים ועבדת את עבודת הממשלה באחת מערי ארצך והיה זה שכרי כי תפאר את שם ישראל בעמים”, לעצתו שמעתי ואחרי עמל רב ונדודים אין מספר נפקדתי לראש הגליל בעיר הזאת. מוזר אמנם הייתי פה לאחי ורבים חשבוני לאויב וצורר, אך בשמים עדי כי לא הרעותי את אחד מהם ואתן כבוד לעמי בכל אשר היה לאל ידי. מבית אבי וממשפחתי לא ידעתי כל מאומה זולתי כי נולדתי באחת הערים הקטנות בגליל קראקוי וכי אבי גרש את אמי וישלחה, ואך לשוא שאלתי עליו בעיר מולדתו וחקרתי אדותו בין אנשי מקומו, המה הורוני לימין ולשמאל לא יכלתי להציל מפיהם דבר ברור, ואף כי לא נואשתי מחקור עליו אבל עמלי עלה בתהו ועקבותיו לא נודעו לי. והנה זה ימים אחדים נודע לי במקרה כי עוד אבי חי וכי הוא רב בעיר שיצאנאוו, והאיש היקר אשר הודיעני כל אלה מבלי אשר ידע מי אני ומבלי אשר גם פלל כי יהודי אנכי, האיש היקר והנעלה הזה השמיעני גם לתֻמו כי אסתר זאת היושבת בזה, העלמה אשר מיום ראותי אותה נבא לבבי לי כי היא חלקי בחיים, העלמה הזאת היא כלתי אשר באתי אתה בברית התנאים זה שמנה עשרה שנה.”

“האח! גדולים מעשי אלהים חיים!” קרא שלמה בעליצת נפשו.

וראש הגליל האיר את פניו אליו באהבה ויוסף לספר: “ובהודע לי זאת מהרתי ואכתוב את כל הקורות אותי למטיבי ולא אֱחר האיש מבקש בין הדברים קלי הערך אשר השאירה אמי זכרה לברכה אחריה והנה אמנם נמצאו התנאים האלה אשר נתתי היום על ידך, וימהר לשלחם לי בידי אחותי, היא בתך זאת העומדת לפניך, אשר גם נפשה כלתה לראותך כמוני אב יקר ונכבד, –”

“אכן אצבע אלהים היא!”, קרא הרב ויראה לכל הנצבים עליו את הכתב אשר כמעט בלה מרוב ימים, ויספר להם “את דברי התנאים והברית שנדברו והותנו בין הני תרי הצדדים בין המלמד ובין השמש בעת אשר באה שרה אשת ר' ליפא עד משבר ותקש בלדתה ותלד את הכלה הזאת. – וישמעו כל הקהל וישתוממו ויקראו פה אחד: מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו! –”

~~~~~~~~~

י.

אחרית דבר.

ו“אהרן שמואל יענה ויקרא: זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו!” קרא השדכן והבדחן בקול גדול, “עפר אני תחת כפות רגליכם מורי ורבותי, אך למה אתם עומדים כנדהמים? הרי בשר והרי יין, הרי כבוד וגדולה. והחתן מוכן והכלה מוכנת, צפרניה כרותים ובמקוה…”

“הס!” קרא הרב, “הכל יודעין כלה למה נכנסת לחפה אלא כל המנבל את פיו…”

“עפר ואפר אני תחת כפות רגלי כבודכם מורי ורבותי!”, קרא השדכן והבדחן, אבל משנה מפורשת היא במסכת שדכנים: “הכל מ_וים על נבול פה חוץ מהשדכנים והבדחנים ופוסקי שאלות נשים מפני שפרנסתן בכך, במה דברים אמורים בשאר ימות השנה אבל בפורים ובחתונה אפילו תינוקות של בית רבן מותרים בה”,

ואנכי שדכן ובדחן והיום יום חתונת בת הגביר ר' ליפא ובן מורנו ורבנו הרב משיצאנאוו ומדוע זה לא אדבר כאשר עם לבבי? –" “היחפוץ הדר כבוד אדוני בהעלמה הזאת?”, קרא בפנותו אל ראש הגליל, ומבלי הוחיל עד אשר יענהו השתחוה ויקרא: “כיון דשתיק שמע מניה ניחא ליה!” ויפן אל אסתר וישאל: "ואת התחפוצי? –

אך למה זה ארבה לשאול עוד, הלא שתיקה כהודאה, העין רואה והלב חומד!", קרא כמנצח “ואתם שושבינין הלא ידעתם את אשר לכם לעשות! –”

ראש הגליל פתח את אזור חרבו ויסירה מעליו וילבישוהו השושבינין את בגדי הלבן מעל לבגדי כהונתו, והשדכן והבדחן הבין כי לא עת היא להאריך ולא הרבה להג עוד לעורר אבל בגמטריאות וראשי תבות כדרכו כי אם אחז דרך קצרה וישתה כוס יין מלא ויקפוץ על השלחן ויקרא שמח:

"ואתם בעלי שיר פרטו עלי נבל,

"אהרן שמואל שדכן אחד בתבל!

"תשמח ותרון כל הפמליא של מעלה

“והרב משיצאנאוו יברך חתן וכלה!”

ואך נתן הרב את ידיו על ראש בניו לברכם ויקרא הבדחן שנית:

"פרטו עלי נבל אתם בעלי שיר!

"הפעם יעמוד על הברכה נגיד וגביר,

"הלא הוא המחתן מורנו ר' ליפא

“יברך את בניו קודם החפה!”

עוד לא כלה המחתן ר' ליפא את ברכתו ויוסף השדכן והבדחן ויקרא:

"כנורות ונבלים יענו שיר

"בדחן כמוני אין עוד בעיר!

"תעמוד לברכה המחתנת שרה

“אך תחוש תמהר כי העת קצרה!”

ובטרם החלה עוד המחתנת שרה לבכות בגשתה לברך את בתה והבדחן קורא בצחוק גדול:

"יפחד השדכן והבדחן אהרן שמואל

"מקרוא לברכה את המגיד ר' שלמיאל

"פן יאריך כדרכי, ירבה בכונות

“ונפשי כמהה לכסף שדכנות!”

“שושבינין!”, קרא בקפצו מן השלחן, והשושבינין עשו את מלאכתם באמונה ובעוד רגעים אחדים ויקדש יהודה המכונה דאקטאר לעא, ראש הגליל בעיר גריליב את אסתר בת ר' ליפא בעל בית היין כדת משה וישראל ור' שלמיאל המגיד סדר את הקדושין. –

~~~~~~~~~~

למשתה החתונה באו כל בני העיר למגדול ועד קטן, וגם אלה אשר לא נקראו לראות ולהתפלא ולהשתומם ותהי שמחה גדולה מאד, וכטוב לבם ביין ויהיו כשוכחים כי ראש הגליל בעצמו הוא אשר ישמחו היום ביום חתונתו, וגם אלה אשר יראו אתמול מגשת אליו ומהביט בו, התהלכו אתו היום כעם אח ורע מקדם קדמתה. גם

ר' שלמיאל המגיד, אויבו הנורא מלפנים אשר חשבהו תמיד ל“צורר יהודים” ושונא ישראל, גם הוא כרת היום ברית אתו לעיני כל ישראל וישיחו שניהם יחדו בשפת יהודית ממש כדבר איש אל רעהו. – דעת לנבון נקל

כי אבות אסתר היו היום המאֻשרים מכל מאשרי ארץ, ואף כי הרב משיצאנאוו בהִוָדַע לו כי עוד בנו חי וכי הוא שליט בכל העיר גריליב ומושל ביראת אלהים. – לשמחת לב שלמה אין קץ, בחבקו את בעל אחותו, את האיש הנעלה הזה אשר נתן לבבו לו כבוד אלהים מיום הכירו אותו, בחבקו אותו ובנשקו לו ובקראו לו באזני כל הקהל: “אלוף ורע ואח יקר! –” ובראותו עוד את רבקה אחות מטיבו עומדת על יד אחותו והיא כשושנה מתפתחת באביב עלומיה, וימלא לבבו רגשות נעימות, רגשות קדש אשר תרגיש רק נפש זכה וטהורה בתֻמת נעוריה. –גם היא, הנערה אחות ראש הגליל, בת הרב משיצאנאוו, גם היא ראתה ותגל, הביטה בפני אסתר אשת אחיה ונפשה לא שבעה מנשק לה ומחבק אותה, ובהתגנב מבט עיניה לשלמה אשר עמד למולה ויכֻסו פניה כמראה השושנה ותיטב עוד שבעתים מאשר היתה לפנים. – “הידד!”, קרא השדכן והבדחן אשר רק עיניו חזו ועפעפיו בחנו את שתי הנפשות האלה, “הידד! מחר ואמלא את חצ_י כסף שדכנות כי ברגע זה ראיתי את המלאך שדכניאל מעופף בשתי כנפים ומכריז ואומר: בת מורנו ורבנו הרב משיצאנאוו להבחור שלמה בן ר' ליפא מגריליב! –” פני הנער והנערה האדימו מבשת והשומעים צחקו וירנו. –

ככה שמח הקהל כלו אך אחד מהם עמד כאיש נדהם ויהי כאלם לא יפתח פיו, הלא הוא: דָודשי בן הרב אשר ירש אחיו ראש הגליל את כלתו ויקחה לאשה. אפס כי לא קנאת גבר תאכלהו, לא, הוא לא ישים לב להאשה אשר לקח אחיו כי מה לה ולו? – אבל על הטלית והקיטל והשטריימל והספאדיק כי לקחו מאתו עליהם נפשו תאבל! – – הנחם דָודשי בן יקיר! הנה ר' אהרן שמואל השדכן והבדחן חי, והוא לא ישקוט ולא ינוח עד אשר ישימך לחתן שנית, ועוד מעט מזער והיו לך כלה חדשה וטלית חדש וקיטל חדש ושטריימיל חדש וספאדיק חדש וקרא לך שם חדש: האברך מורנו ר' דודשי בהר"ב, רק חזק ואמץ!

~~~~~~~~~~

הצדיק מגריליב ישב על כסא קדשו לפני השלחן הדומה למזבח, לפדות את ישראל אשר יקריבו את חלבם ודמם על מזבחו זה לרצון מעונותיהם, ולכפר עליהם מפשעיהם לכל חטאותם, אשר מנעו הטוב מהם בהבדילם בינם לבין צדיקו של עולם. שני גבאים גבוהים כענקים ולוהטים כבני רשף עומדים על הפתח מחוץ, לבקר את צאן אבדות ישראל ולמרוט את צמרם, טרם יפשוט הצדיק אשר בבית את עורם מעל עצמותם, והנה זה העבירו תחת שבטם אשה באה בימים, עניה סוערה וקשת רוח, אחרי לקחם מידה מספר קשיטות נחשת, כל הונה ורכושה הנשאר לה אחר הפדיון אשר הכינה להביא אל איש האלהים, דחפוה אל הקדש פנימה ויסגרו את הדלת אחריה.

“מהרי אל תעמודי”, נהם עליה הגבאי השלישי, איש סודו של הצדיק ומלאך פניו, שומר הפתח מבית, "כַּלִי דבריך וצאי לך! – "

האשה העניה, הנמוגה מפחד הגבאים ומהדר גאון הצדיק, נגשה בחרדה אל השלחן ותנח עליו את הפתקא ואת הפדיון ועיניה זלגו דמעות: "מר לי מאד רבי וקדושי, בתי… "

“דומי שׁטיה”, לחש הגבאי באזניה, "אל תשמיעי כזה קולך קול באשה ערוה – "

האשה נאלמה דומיה והצדיק קרא את הפתקא ויתבונן בה בשום לב, דבר אשר לא הסכין לעשות בפתקא כזו הבאה בלוית פדיון קטן בן שקל אחד.

“האשה מרעסע בת טראנע, אלמנת החסיד המנוח ר' נחמן סופר סת”מ לפרנסה טובה.

" בנה הבחור אליקים נעצל להתמדה בלמודו ולשדוך הגון.

"בתה פעסל להריון.

" חתנה שמערל בן רייצא מלמד דרדקי וכו' וכו'.

" בתה הבתולה מרים שירחם עליה הקב“ה להפוך את לבה לטובה, שלא תמאן עוד בחתנה הבחור יוסף יוספא בן פאַיע, שמש בבית המדרש דפה, ולא תצא ח”ו לתרבות רעה להנשא חלילה לאותו הגלוח זרח בן יוטא, שהיה בעל מלחמה כמה וכמה שנים ועכשיו הוא מתקן מורי שעות וזקנו מגלח רחמנא לצלן."

“רחמנא לשזבינן!”, נאנח הצדיק מרה בפנותו אל האשה הבוכיה, “ואַת אשת הסופר מנזבא?”

הגבאי מהר ויחזק במטפחתה אשר על ראשה ויורידה על פניה, למען לא יֵראו חלילה לעיני הצדיק בדברו אתה, והיא מחתה את עיניה ואת אפה יחד בקצה סדינה ותען בקול בוכים: "כן הוא רבי וקדושי אשת ר' נחמן מנזבא עליו השלום אנכי, ופה בגריליב הנני יושבת אחרי מות אישי זכרונו לברכה – "

“אישך היה יהודי כשר מאד ואת התפלין שלו הניחו כל צדיקי הדור, ומה זה היה לבתך החצופה כי תמאן בחתנה והוא ירא שמים גדול?”, התפלא הצדיק.

“אמנם חטאתי, עויתי, פשעתי”, ענתה האשה בבכי רב, "אבל הנערה יפה במחילת כבודכם רבי וקדושי, ויראֶה הגלוח ותחשך נפשו בה ויפתנה. מי יתן וגועתי טרם ראה את פניה! – "

“ומדוע זה לא פקחת עיניך על בתך ולא שמרת את רגלה מלכד?”, נתן עליה הצדיק בקולו, "ומה תעשי כי יתבעך ר' נחמן בעלך בבית דין של מעלה וכי יפקד עונך עליך מה תשיבי לו? – "

“אוי לי אמי כי ילדתני!”, צעקה האשה ותספק כפיה, “הלא אלמנה עניה אנכי ובביתי לא ישכנו רגלי, כי מלאכתי בשוק כל היום למצוא אוכל לנפשי ולנפש בני העוסק בתורה בבית המדרש, הידוע אדע כי יבא הגלוח הזה לביתי ויסר את לב בתי מאחרי חתנה ואלהיה?” " אוי לי על שברי הגדול כים", הוסיפה בחם לבה בקרבה, " בת ר' נחמן הסופר תהיה לאשה לבעל מלחמה קצוץ זקן וקצוץ פאה והצדיק יראה ויחרש? – "

" אבי שבשמים!", נאנח הצדיק בנשאו את עיניו למעלה, "איכה אשא לבדי טרחם ומשאם של עמך ישראל ומה המה חפצים מבריה קלה כמוני? – "

החסידים כלם אשר היו בחדר, הביטו באימה וביראה אל מקום זה הביטו עיני הצדיק ויטו אזניהם בדחילו ורחימו לשמוע מה ידבר אֵל ומה זה יענה את קדושו, אבל תחת מענה אלהים מגבהי שמים ממעל, שמעו רק את דברי האשה העלובה אשר דברה בתמתה ובאולתה: " אלמנה עשוקה ורצוצה אנכי, ועניה אמללה כמוני תחזק גם בקיר נטוי ובגדר דחויה, אויה לי! – "

" הוי פושקת שפתים אשת כסילות הומיה ובל ידעה מה!", צעק עליה הגבאי ורגז וצחק יחד, אך לא כן הצדיק, הוא לא רגז ולא צחק כי אם התאנח במרירות ויאמר: "וכי מה אני אם לא קיר נטוי כדברי העלובה הזאת? בודאי קיר נטוי אנכי, קיר נטוי ולא יותר. – "

הנצבים עליו תמהו איש אל רעהו על ענותנותו הגדולה, והצדיק קם מכסאו ויתלהב בהתלהבות קדושה ויאמר תורה גבוהה ורחבה על הענין הזה בעצמו שהצדיק האמתי הוא דוקא בחינת קיר, “קיר המזבח”, ואם האדם זוכה הוא מתדבק בהצדיק בסוד אתדבקות רוחא ברוחא בחינת פנים בפנים, וזה הוא שנאמר ביחזקיה: " ויסב את פניו אל הקיר ויתפלל“, שקודם ששב יחזקיה בתשובה היה בבחינת ואחוריהם אל היכל ה‘, בחינת אחור באחור כידוע; – ועל כן גם הזווג נקרא “קיר”, אצל הרשעים שעליהם נאמר “זרמת סוסים” וכו’, הוא בחינת “כזרם קיר”, ואצל הצדיקים שהמה משרש רחב הזונה עליה השלום, הוא בסוד “כי ביתה בקיר החומה” וזהו סוד עלית קיר קטנה שעשתה השונמית הצדקת לאלישע” – " ולפי זה“, קרא הצדיק בקול נגיד ומצוה, “אינו מן הדין שבת חסידי ר' נחמן הסופר ז”ל, שהוא התקשר להצדיק הנקרא קיר תהיה זווגו של אותו הבעל מלחמה הגלוח שבודאי ובודאי הוא בחינת משתין בקיר!” – " אבל מה אעשה", הוסיף בהכנעה גדולה ובנעימה קדושה, “אלמלי זכיתי להיות צדיק אמתי, קיר כדבעי, הייתי מלמד את הקב”ה מתורתו איך יתנהג עם בריותיו ¹, עכשיו שלא זכיתי לכך והנני רק כקיר נטוי, הריני מבטל רצוני מפני רצונו של שמו יתברך וינהג עולמו כחפצו, ומה תצעקו איפוא אלי? התפללו אליו ויושיעכם! –

רחמי העומדים על הצדיק נכמרו יחד ויהפך עליהם לבם ויקראו: “חלילה, לא תהיה כזאת בישראל! רבינו הקדוש קיר כדבעי הוא! רבינו הקדוש יגזר אמר ויקים לו ולא יתן את בת חסידו ר' נחמן ז”ל להיות לאשה לאותו הפגום והמגושם חלילה וחלילה! – "

“אבל במה זה כחנו גדול?”, נאנח הצדיק.

" הקב“ה גוזר והצדיק מבטל!”, קראו החסידים פה אחד.

" לו יהי כדבריכם ויתגדל ויתקדש שמו של מלך מלכי המלכים הקב“ה!”, ענה הצדיק בדבקות גדולה ועצומה, ויפן אל האשה ויברכה ויאמר: “לכי לשלום מרעסע בת טראנע ויושיעך אלהים חיים בזכות ר' נחמן בעלך זכרונו לברכה.” וטרם הספיקה עוד העניה לענות “אמן” במועל ידיה, ויחזק בה הגבאי הפנימי ויוצא אותה אל הגבאים החצונים והמה הוציאוה החוצה כדין וכמשפט, ותשב על ביתה שמחה וטובת לב, כי קותה לה נפשה ישועה ונחמה מדברי הצדיק

וברכתו הקדושה. –

---

למחרת היום הזה נתקלקל המורה שעות אשר להצדיק, הוא המורה שעות בעצמו שעליו אמר אדומו“ר הזקן נ”ע: כי הולך הוא למישרים על פי צרופי השמות הקדושים המשמשים חליפות לרגעים בארבעת העולמות כידוע, ואחרי אשר לא יכלו להוציא כלי יקר כזה לחוץ, שלחו אחרי זרח האמן לתקנו בבית הצדיק. – וזרח בא ויפרש את מטפחתו הירוקה על השלחן, ויפרק את הכלי לחלקיו, ויחל לעשות מלאכתו במלקחים ומנקיות, והנה הצדיק נצב עליו ומתבונן בו בשום לב במרקו את האופנים להיות להם ברק, ובמשחו את ידותיהם אשר העלו חלודה, להיטיבם ולחדש פניהם ביד חרוצים.

“איפא למדת את המלאכה הזאת?”, שאלו הצדיק.

“בקראקא כי משם אנכי”, ענה האמן.

" לא בן עירנו אתה אפוא?"

“לא, כי אם בשובי מעבוד בצבא באתי הנה לגור ולמצוא חית ידי במלאכתי.”

“ה' יחנך ויברך את מעשי ידיך! אך מה שמך בני?”

“זרח”

“זרח?”, שנה הצדיק ויעמד את פניו כמשתומם.

“כן הוא, זרח בן ר' יונה מקראקא.”

“ושם אמך מה הוא?”

“שם אמי יוטא”

“אתה זה זרח בן יוטא?”, צעק הצדיק פתאם ויבט בפני האיש בעינים מזרות אימה.

“אנכי”, ענה האמן ויתר ממקומו בחרדה כי נבעת ממבטי עיני הצדיק ומקול דברו, “אך מה זה יחפץ הצדיק ממני?”

והצדיק התלהב בקדושתו ויהיו פניו כאש להטת ושתי עיניו כלפידים בוערים וינהם על האמן הנבהל כדוב שכול ויצעק: "רשע תן תודה! פתית את הנערה מרים בת ר' נחמן הסופר לדבר עברה וגם עשתה חטאתכם פרי – "

“אוי לי כי נדמיתי!”, צעק זרח מכאב לבו ויחשב להתעלף ולפול אחורנית, “אבל חי ה' כי נקי אנכי מהדבר הרע הזה ולא נגעתי בהאמללה הזאת לרעה, אויה לי!”

“לא, כי עשיתם מדחה”, צעק הצדיק, “ואך לשקר נשבעת בשם ה' והיא לא תצלח לך, כי גם הנערה נתנה תודה ותבך ותתחנן לפני להעביר את חטאתה, ואף אמנם לא חפצתי להזדקק להדבר המכוער הזה, אך משמים היתה נסבה כי נתקלקל המורה שעות ותבוא אל ביתי להזכיר את עונך הגדול מנשוא.”

" אוי לך מרים אמללה בבנות כי נפלת משמים ארץ ואוי לנפשי שראיתיך בכך", קרא זרח ויבך מרה מנהמת לבו.

“יש לך על מה לבכות ולשפוך כמים לבך”, ענה הצדיק במנוד ראש, "הנערה בת יהודי כשר היא ואתה הבאת עליה רעה גדולה – אך התחפץ לשוב בתשובה ולקים מצות ה' כמשפט המפתה “מהֹר ימהרנה לו לאשה?” “דַבְּרָה דבר זרח בן יוטא!” צעק הצדיק בקול מושל.

“רבי”, ענה זרח גם הוא בקול עז, כי רוח איש מלחמה אשר בקרבו החלה להתעורר וחמתו בערה כמעט, "שלש שנים עבדתי בצבא המלך ועולה לא נמצאה בי, ועתה יתנני רבי לפני בן בליעל ונשבע לשקר? אנכי באמונתי נשבעתי כי לא נגעתי בהעלמה לרעה, ואם לא יאמין רבי לשבועתי, ירף נא ממני ואלכה לדרכי, כי עלמה הרה לז… לא אקחה לאשה לי – "

הצדיק הביט בפני האמן בעינים חודרות כליות וקרב וידבר רתת ויאמר: "האמנם אמת יהגה חכך זרח בן יוטא? יְרָא את ה' בני ואל תכחד ממני דבר. "

“דבר שקר רחק ממני ואשר אתי לא אכחד”, ענה האמן, "חפצתי בהנערה העניה הזאת כי חשבתיה לתמימת דרך ונאמנת רוח, אבל חלילה לי מעשות דבר אשר לא יֵעָשֶׂה, ובהודעי עתה כי שובבה האמללה ותעש זמה, גם שקץ אשקצנה וגם פניה לא אביט עוד – "

פני הצדיק הלכו ועיניו אורו בדַבֵּר זרח את דבריו אלה ונחה עליו רוח רצון ותנחומים ויאמר: “אכן נכרים דברי אמת ואשריך שחשדוך במה שאין בך, אך מה נעשה להנערה והיא בת חסיד מופלג, בת ר' נחמן ז”ל?"

“מה לי ולה?”, ענה זרח בתמת נפשו, צר לי על העניה האמללה הזאת, אבל חלילה לי מדבר בה מטוב ועד רע, הנפש החוטאת היא תשא את עונה ואנכי אשובה לי אל עירי ואל מולדתי למען לא אראה ברעתה, ושכחתיה עם חרפתה יחד. – "

“ואלהים חיים יהיה בכסלך ושמרך בדרך תלך כאשר שמר רגלך ממוקשי אשה מבישה, כי איש כשר אתה וחרפה לא תשא על בת ישראל אף על פי שחטאה חטאה גדולה, וגם על כן מנעך אלהים מהביא רעה על נפשך, כאשר ראינו היום עין בעין”, ענה הצדיק בשפתי רצון ויחזק בידי זרח באהבה ויאמר:

“עשה זאת אפא בני ואיש אל ידע כי עשתה הנערה סֵטִים, אולי תעמוד לה זכות אביה ולא תגלה חטאתה בקהל ושם שמים לא יתחלל, והיה זה שכרך כי יברך ה' חילך וכל אשר תעשה יצליח.”

זרח כלה מלאכתו וילך וישב אל ביתו סר וזעף ובעוד ימים מעטים חלף הלך לו מעיר גריליב ואל נודע מקומו איה.

תפלת צדיק פעלה כל זאת.

ומרים? –

אם יחפץ הקרא לדעת את אחריתה, יביט נא רגע בהפתקא אשר זה עתה יקראהו הצדיק וידע:

" – – – – יוסף יוספא בן פאַיע, שמש בבית המדרש, לפרנסה, כי אביון גדול הוא ר"ל ואין לו לשלם אפילו דמי דירה. –

" אשתו החולנית מרים בת מרעסע לרפואה שלמה על חֹלי המרה שחורה שיש לה למן יום חתונתה עד היום הזה – – – – "

א.

על השלחן אשר לפני התנור יושבים חסידים ואנשי מעשה, יראים ושלמים, תופשי תורה ויודעי חן, מתגרדים ומתחככים מתחממים ומשיחים ועוסקים בתורה ובהויות עולם כנהוג מאז ומעולם בבית המדרש אשר בעיר זרעשוא.

“רק בזרעשוא יוכל רשע כזה עמוד”, קרא הצעיר שבחבורה והוא איש חסיד נודע בעיר בשמו ר' דוב מזיק, ובאמנה שמו נאה לו כי תארו כשד משחת, כשעיר מדבר, ידיו המגאלות וחזהו המגולה מכוסים בשער צהוב וכן גם צוארו ואזניו הארוכות והעבות. ראשו פי שנים מראש איש ואיש ושתי פאותיו אשר משני עבריו כשתי חבילות סירים סבוכים, נהדרות בחשש וקש ונצות עוף כנף. כמעט אין כל מצח לו, כי ככלות השער מלמעלה, יחל חטמו העב והאדום אשר יעבור בין שתי עינים קטנות ואמוצות וישתרע עד פיו הרחב והפתוח גם בדברו גם בהחרישו, לחרדת נפש כל רואהו – “רק בזרעשוא יוכל רשע כזה עמוד”, קרא המזיק הזה בהתגרדו בכל עשר אצבעותיו בזקנו הקצר, “לו היה בניזוויצא עיר מולדתי כי עתה הרגנו אותו אנשי שלומנו באנפלאות שברגליהם לקיים מה שנאמר: וכל המינים כרגע יאבדו!”

“מין הוא, כופר הוא, ימח שמו וזכרו!”, קרא ר' נח תם בהתנועעו על הגמרא אשר לפניו בכונה גדולה, “אפיקורוס גמור!”

“שוטים שבעולם”, ענה ר' נחמן בעל זכרון והוא איש שיבה לבוש בטלית קטן המגיע עד קרסליו ולבוש עליון אין עליו, גם כובע אין על ראשו כי אם מצנפת קטנה, וברגליו פזמקאות ונעלים של צמר, אות הוא כי תושב ונשוא פנים הוא בבית הזה ועושה הוא בו כאדם העושה בתוך שלו ובחדר משכבו – “שוטים שבעולם”, ענה האיש, “אפיקורוס גמור?! הגם תדעו מה זה אפיקורוס גמור? – זוכרני כשהייתי אצל הצדיק מבהלהוויטץ זכרונו לברכה שמעתי מפיו הקדוש ממש שהיה אומר כי אפיקורוס הוא חסיד שבטמאה, ובימי חרפי ראיתי אפיקורוס אחר שהיה מסגף את עצמו בכל מיני סגוף וישב כל ימיו בתענית ועשה תקונים הרבה בטמאה רחמנא לצלן, עד שהגיע למ”ט תרעין דמסאבותא ובכל זאת לא זכה להיות אפיקורוס גמור, ואתם אומרים כי עובדיה חתן הטבח אפיקורוס גמור הוא? – בעל תאוה בעלמה הוא ותו לא."

“בעל תאוה בעלמא, ימח שמו וזכרו!”, קרא ר' נח תם בהתנועעו על תלמודו בדבקות גדולה במשפטו.

“ואני אבינכם את הענין הזה”, ענה ר' שמעיה פשטן, איש קטן ודל, גבן מפנים ומאחור, בעל עינים קטנות וקצרות רֹאי ושפתים דקות וצוחקות המעידות כי לא צפון לבו מערמה וגם התולים עמדו לעת מצוא. “אני אבינכם את הענין הזה על פי טבע, כי ענין הקדושה ולהבדיל ענין הטמאה הלא המה שני ענינים שוים בבחינת זה לעמת זה, להבדיל, והוא ענין פשוט, כי הקליפה יש לה יניקה רק מהקדושה, להבדיל. מובן אם כן ממילא שכשם שהחסידות והקדושה נתרשלה בזמן הזה בעוה”ר כך האפיקורסות והטמאה, להבדיל, נתרשלה אבל בודאי יפתח בדורו כשמואל בדורו והצדיק מתהובוניץ בדורו כהבעש“ט בדורו ולהבדיל באלף אלפי אלפים הבדלות עובדיה בדורו כבלעם הרשע בדורו, אפיקורוס ומין גמור לכל פרטיו ודקדוקיו –”

"ומה אנחנו מחשים? צעק ר' דוב מזיק בקול נורא, “או האם עולם הפקר היא זרעשוא?”

“מהמורידין ולא מעלין הוא, ימח שמו וזכרו!”, נאנח ר' נח תם המתנועע בלי הפוגות.

“בודאי ובודאי נתקררה החסידות ונחלש גם כח הקליפה”, קים ר' נחמן בעל זכרון את דברי הפשטן מבלי פניה לאנחת התם וצעקת המזיק, “חסידים של עכשיו נוסעים בעגלות להצדיק או על מסלת הברזל המה נוסעים, ואנכי מעיד אני עלי שמים וארץ, שדוקא ברגלי הייתי הולך להצדיק ר' למך זכותו יגן עלינו, ופעם אחת בהיותי בדרך הוציא הקב”ה חמה מנרתיקה והיה היום בוער כתנור עד שנשרו הפרות מן האלנות ושערות כבעי נתחרכו מחום השמש, ובכל זאת לא נתרשלתי חלילה ואשים נפשי בכפי ואלך כל היום ברגלי, וזכות רבי הצדיק עמדה לי, כי באתי ערב שבת קדש בין השמשות לק“ק נימורוב וזכיתי עוד לראות בהדליק הצדיק את הנר השמיני מנרות של חנוכה.”

“אבל הלא אמרת כי נשרו הפרות מהאלנות ושערות כבעך נתחרכו מחום השמש וכל זה קרה בימי חנוכה?”, שאל ר' ראובן המקשן לתֻמו.

“הפרות שנשרו אתרוגים היו שדרים באלנם משנה לשנה, ושערות הכובע על פי נס נתחרכו”, ענה הגבן בצחוק, “או האין זאת ר' נחמן?”

“בודאי ובודאי על פי נס היה”, ענה ר' נחמן בעל זכרון, “כי אותות ומופתים למאות ולאלפים היו מתגלגלים תחת השלחן של הצדיק מנימורוב ואין משגיח בם, וזוכרני שאמר אז הצדיק תורה גבהה מאד על ענין היום וגלה נסתרות נוראות ואמר שהעבודה שלו בפורים הוא לתקן פגם של ק”ה בסוד: ואם מפאת פניו ימרט ראשו – אותיות פורים – ונאמר: קרח הוא – אותיות קרה ממש – טהור הוא ובאותו הלילה לא היה יכול רבינו ז“ל לישן והיה בצער גדול על שגלה סוד נורא כזה שכסהו עתיק יומין, כי ירא שמא אין הדור ראוי לכך ויחזור העולם כלו לתהו ח”ו, והגיע על ידי זה לעצבות גדולה ר“ל. אך בחמלת ה' עלינו נעשה נס ור' שמערל המגיה חפש וימצא כתוב בתורה: “ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבה הוא” – לא קרח – וכששמע הצדיק ממציאתו של ר' שמערל נתקררה דעתו ושמח שמחה גדולה, ואנחנו רקדנו כל אותו היום כי עין בעין ראינו כמה גדול זכות הצדיק, כי אלמלא היה כתוב “קרה” חלילה וחלילה, מי יודע מה עלתה לנו ר”ל, ומי שלא ראה בשמחת חג השבועות הזה לא ראה עוד שמחה מימיו."

“הפלא ופלא!”, קרא ר' נח תם, “סוד ה' ליראיו!”

“אך מה זאת ר' נחמן?”, צעק ר' ראובן המקשן בתמהון, "האם חנוכה ופורים וחג השבועות ויום ולילה חלו אז להיות בשעה אחת? – "

“אי לך מקשן עם הארץ”, ענה בעל הזכרון בשאט נפש, “עד מתי אתה מתעקש לשאול שאלות של הבל? זוכרני ששמעתי מפי הצדיק ר' מנחם נחום ז”ל שהיה אומר שעולם הקושיא ועולם הכפירה קרובים זה לזה, וזהו שאמרו חז“ל: המקשה עצמו לדעת יהיה בנדוי…”

פני המקשן חפו כי ראה והכיר וידע כי הצדק את ר' נחמן בעל הזכרון והמזיק קפץ ממקומו ויתנפל על איש אחד היושב על שלחן אחר והוגה בספר פתוח אשר לפניו, ויתפשהו בשולי בגדו ויפרפרהו ויצעק: האם חי אתה מאיר או כבר מַתָ לשחת כי תשב דומם ולא תפצה פיך? בצואר מי תלוי הקולר אם לא בצוארך מאיר, כי דַיָן אתה בעיר בעוה“ר, הבה אפוא, עמוד על רגליך והחרם את הרשע האפיקורוס וכל העם ישמעו ויראו וידעו כי יש חסידים בישראל.”

“לא אדע עוד אם חייב הוא נדוי על פי דין, כי מה זה עשה רעה ומי העיר בו? גם לא אוכל לדון יחידי ובפרט לנדות איש יודע תורה על פי דברי חצוף ומשגע כמוך”, ענה הדַיָן ברגז, “ואתם רביתי”, הוסיף בפנותו את פניו אל יתר בני החבורה, "גם אתם הטבתם לעשות לוא הגיתם בספר תחת אשר תבלו את עתכם בדברים בטלים ולשון הרע ובהוצאת שם רע – "

“הוי שוטה שבשוטים מאיר, טפש גדול ונורא עד שמי רום וכוכביהם!”, צעק המזיק, “הטרם תדע כי שיחה בטלה שלנו טובה ורצויה ומקובלת אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים מתורת פלסתר שלך? ואם תקניטני אגזור אֹמר כי כמוך כעובדיה ושניכם בחינת שדין יהודאין!” הַדַיָן לא ענה דבר כי עזות מצח האיש הזה העתיקה ממנו מלין ויקם ויעזוב את בית המדרש בחרי אף.

“הראיתם את התלמיד חכם שאין בו דעה הזה?”, קרא המזיק אחריו.

“שדין יהודאין! רחמנא לשובינא!”, קרא ר' נח תם אשר לא חדל מהתנועע עוד רגע.

“זוכרני”, ענה בעל הזכרון, “כשהייתי יוצק מים על ידי הצדיק מבהלהוויץ ז”ל היה שם למדן אחד שאמרו עליו שלא הניח מקרא משנה וגמרא שלא שנה עליהם מאה פעמים ואחת, ואף על פי כן רחק אותו הצדיק, משום שתורתו היתה בלי אתערותא ולעילא, ומרגלא בפי רבי הקדוש מכוביניץ שעברה בהתלהבות טובה ממצוה בלי התלהבות שהעקר הוא התלהבות."

“התלהבות! התלהבות! העקר הוא התלהבות!”, צעק המזיק הנלהב.

“ואני אבינכם את הענין על פי טבע”, ענה ר' שמעיה הפשטן, “כי באמת כל ענין העבודה שלנו הלא הוא ליחד קוב”ה ושכנתיה, נמצא כי הענין כלו הוא בחינת זווג, ובודאי צריך לענין בזה התלהבות ואתערותא ורעותא וחדותא קדישא כמובן, ולא כאותם הטפשים העובדים מתוך עצבות וכבד ראש, שהם בחינת אברים מתים שאינם מולידים, ובודאי אין זווגם שלמעלה עולה יפה, והענין הוא פשוט מאד, פשוט בתכלית הפשטות!" “ומכאן ראיה”, הוסיף הפשטן בצחוק ובקול נגינה כקורא באחד מספרי הפוסקים, “מכאן ראיה שאין עליה תשובה שר' נח תם חייב לשלם בעד שתי מדות יי”ש למלאות גרונם של בני החבורה כדי לתקן עולם במלכות שדי!"

ר' ראובן המקשן פתח את פיו ועל שפתיו רדפה השאלה: “זו מנין לך?” אך בודאי זכר עד מהרה כי עולם הקושיא ועולם הכפירה קרובים זה לזה, ויתאפק וידום. ור' נח תם עשה כמצוה ויפתח את מעילו ממול חזהו ויוציא משם כיס עור ויתן ממנו מספר קשיטות להשמש, אחרי כן סגר את כיסו ויחביאהו היטב בסתר צלחתו והכל בתמימות גדולה, – והשמש הביא בקבוקים מלאים וכוסות דקות וחברייא אתערו בחדותא דכלא, חרותא דלעילא ותתא, וישתו וישכרו ויתלהבו, וכטוב עליהם לבם ויגזרו אֹמר ויחליטו כי זרעשוא איננה הפקר עוד וכי עוד תמצא ידם לשבר ולמגר את עובדיה חתן הטבח ולעקרו מן השרש מעלמא הדין ומעלמא דאתי, לגרשו כלה מהסתפח בנחלת היראים והשלמים ולהודיע בפומבי כי הוא עם האפיקרוסים יפרד וחלק ונחלה אין לו בהקלויז עוד.

ב.

הטבע הנדיבה אשר כאם רחמניה דאגה לכל יצוריה יחד למען לא יחדלו גם קטני ארץ וישמדו ויאבדו מתחת שמי ה‘, אשר להשפנים עם לא עז נתנה רגלים ממהרות לנוס מפני רודפיהם כח, אשר נתנה להנחש שִני רעל לנשוך רגל תשופנו ראש, אשר נתנה להעטלף בינה לחתור בחשך לה בית להסתר מפני אור שמש, אשר נתנה מוץ באש להחיה הידועה לחזות על דולקיה להמם ולהפיצם בצחנתה הנוראה, הטבע הנדיבה הזאת נתנה גם להחסידים עם לא בינות ערמה, לשית חשך סתרם ולחתום בעד אור כי יהל, ותלמד ידיהם לקרב ואצבעותינם למלחמה ללחום בהדעת אויבתם כגבורים מרי נפש. – הדעת! מפני השם הזה יחתו יָבֹלו ויחרגו ממסגרותיהם, מפני השם הזה יבאו בנקרות צורים ובמחלות עפר, משם יעלו באשם ויפיצו רוח קטב סביבם לשום מחנק לנפש הזר הקרב אליהם, לשמע השם הנורא הזה ישתגעו ויתהוללו ויתוו על הדלתות ועל החומות חרמות ושמתות ואלות ונדוים להכות ארץ בשוט לשונם; ואף כי בעון הדור אזלת ידם עתה מהשמיד מהרוב ומאבד בשבט אולתם זה כלפנים בישראל, אבל את נפשם ואת נפש בניהם יצילו בגבורת ימינם ובשגעונם מהלכד במוקשי דעת ומזמת המסירות את לב האדם מאחרי אמונת צדיקים, להגותו ממסלת קדש ולהורותו דרך תבונות “הנוקב ויורד עד עומקה דתהומא רבה”, כאשר יאמר הצדיק מתהובניץ בעצמו, ולפעמים גם ירעו מאד לאיש חרמם ואוי לו לחלש מהם כי יפול בידם; – ואף גם זאת כי חוננו בהרגשה יתרה להריח מרחוק את אויבתם בנפש זאת, ויהי אך תֵרְאֶה בגבולם ועשו כלם אגודה אחת ללחום בה בכל עז טרם תפרץ בם לשדר את רבצם ולשחתם, וחסידי העיר זרעשוא נעלים עוד בהרגשתם הנפלאה הזאת פעמים אין מספר על יתר חסידי ארצם, כי סרבים וסלונים אתם בעיר, אפיקורסים מימינם ומשמאלם, ולולא נשמרו לנפשותם מאד, כי עתה כבר היו למשסה להם, על כן למדו את עיניהם לחדור קרב איש ולב עמוק, לראות אם לא באחד מבתי נפשו יושב להם אורב בסתר למען ידעו להזהר ממנו ולהרחיקנו מגבולם והוא כבודם ותפארתם, כי באמנה רבים המה בני הנעורים אשר מהרו לגרשם מהסתפח בחברתם בהכירם בהם כי זיק דעת התגנב לחדרי לבבם בלאט, ותהי אחריתם מוֹרה להם, כי יצאו ויהיו לבני בינה, וילעגו על גורשיהם ויצחקו על מזעזעיהם והרבה מהם יצאו ביד רמה לתרבות רעה; – ובכן מצאו שמץ דבר גם בעובדיה אשר זה שנה לקחו ר’ שמעון הטבח איש מוקיר רבנן, מאחרי צאן אדם אשר בבהמד“ר ק”ק נבזא עיר הגבול ומקלט לבחורי ישראל, ויתן לו את חוה בתו היפה והיחידה לאשה וגם נדה שמנה מאות כסף נתן לו, כי גם הוא הביא אוצר יקר ונחמד ביתה חותנו, דבר אשר לא יסֻלה בפז וכל חפצים לא ישוו בו, אשר לא יתן סגור תחתיו ופנינים ואבני חן לא יערכוהו, דבר אשר גם בחצרות שרים לא ימצא והיכל מלך יאמר לא בי הוא הלא היא – תורתו אשר בתוך מעיו, כי עלוי מופלג היה עובדיהו ובחור כארזים “ראוי שתשרה עליו שכינה”, כאשר העידו עליו כל נשי זרעשוא הצנועות וחוה אשתו בראשן כי גם יפה תאר ויפת מראה היה ותורתו נתנה לו לוית כבוד ועטרת תפארת בראשו, ויהי עובדיה מוצא חן בעיני כל רֹאיו זולתי בעיני החסידים אשר מיום בֹאו לעירם ויסר אל בית מדרשם ללמוד בו לא יכלו דברו לשלום; אם מאשר לא שמע כמהם את מצות קדושם: “שצריך האדם לגלגל את עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות נחת רוח לאביו שבשמים” (ליקית אות ט"ו), או מאשר לא הראה את כחו בשתי ולא בא לעזרת ה' כגבורים לשתות יין ושכר ליחד שמא הקב“ה מתוך שמחה של מצוה בכל יום תמיד, או מאשר נסע רק פעמים בשנה להצדיק דק”ק תהובוניץ וגם שתי פעמים האלה רק כמו שכפאו שד ולא מתוך השתוקקת וגעגועים כראוי, ואם יען כי לא רכש לו כמהם מכת טחורים ושכרון מעים, נחלת חסידים וירושתם מדורות עולמים; כל זאת לא אדע אנכי כאשר גם המה באמנה לא ידעו אל נכון את סבת שנאתם אותו, אבל לבם נבא להם כי משחתו בו, על כן שמרו את הדבר וישימו את עיניהם על כל דרכיו. ומה שמחו היום לשמועה כי אך הטיבו לראות מראשית אחרית וכי לא שגה לבבם גם הפעם בהנבאו להם רעה על עובדיהו כי מינות נזרקה בו. וזה דבר חטאתו אשר נגלה היום בקהל: בזרעשוא אשה אלמנה, אשת חיל יראת ה' העוסקת במצוה ובפרקמטיא ומתפרנסת מיגיע כפיה, בביתה אשר הוא גם חנותה ימצאו סחורות מסחורות שונות מקום להן: מנורות בודדות, עלי ומכתשת שאין זווגם עולה יפה משום שלא נזדווגו מידי יוצרם בתחלת בריאתם, כלי נחשת שנשברו ונתבטלה צורתם, טליתים של צמר שנקרעו עטרותיהם מעליהם ונשרפו לכסף, מקבות וגרזן שניטל בית אחיזה שלהם, שמלות ישנות שנתרפכו כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש חדש, כפות וסכינים ומזלגות שנשבו מקרב אחיהם ונתחברו מין לשאינו מינו, וכאלה וכאלה כל דבר אשר יגונב מן הבתים ומן החצרות ומבתי כנסיות ובתי מדרשות בידי משרתים ומשרתות, בידי עניים דגונים המחזירים על הפתחים ובידי פרחי הבטלה האוכלים לחם חסד בבתי נדיבי העיר כנהוג. – וה' ברך את האשה בלב טוב מלא חסד וחנינה לכל נדכה ומר נפש, וגם את הענין נתן בלבה לאסוף ולבנים נדבות מבתי בני ישראל לכסף ולשמלות ולכל דבר אשר יאכל לכל נפש, לתמוך בידי דלים, לכסות מערומי אביון ולהשביע נפש רעבה, והחסידים יאהבוה ויתנו כבוד לשמה כי תפקידם לבקרים בחמין המועילים מאד לנקיות, ולפעמים גם בטפת משקה המועיל להתעוררות ועלית המוחין. – גם בעיני נשי זרעשוא, כהצנועות נשי ה“צאינה וראינה” וה“מעין טהור”, כהמשכילות, נשי המאדע והראמאן, בעיני כלן גדול שם דבורה האלמנה מאד ואשה לא תשיב פניה ריקם בבואה לבקש נדבה, כי בהיות למשרתות ומשרתים רבים מהלכים בביתה לרגלי מסחרה, יגלו לפניה מסתרי בית ובית ותדע עת ומקום למצוא חפץ ופיה מלא תמיד ברכות וישועות מעין המאורע כפי צדיק ונביא: ילד שעשועים כי יחלה בבית, תבקר דבורה האלמנה את אמו הדואגת ותקבץ נדבות “בעד אשה קשת יום אשר ילדיה כלם נפלו למשכב והאחד כבר מת לשחת באין עוזר ותומך ונפש הנשארים תשתפך בחיק האם האמללה בחסר ובכפן גלמוד, ובזכות זה יסיר ה' ממך ומאישך ומצאצאיך כל חלי וכל מדוה אמן” – ליל טבילה כי יגיע לאשה כשרה אשר סגר ה' בעד רחמה, תקדם דבורה האלמנה את פניה לתמה ותבקש נדבה “בעד עניה סוערה אשר ילדה היום תאמים ובביתה אין כל להשיב את נפשה, ובזכות זה תבני ותראי זרע של קימא אמן” – קול חתן וקול כלה כי תשמע ברחוב, תמהר לבא בית המרזח לקבץ כסף ובגדים “בעד נערה עורת בת שלשים שנה אשר תנשא היום לתופש תורה, ובזכות זה תשבעו שמחות עז זקנה ושיבה אמן” – וקול בוכים על בית כי ישמע, תחיש פעמיה לבית האבל תנחם ותשאל משען כסף “בעד איש חסיד שמתה עליו אשתו ותשאיר לו שבעה ילדים קטנים, ובזכות זו תנצלו מכל רע ונגע לא יקרב עוד באהליכם אמן”. – ככה תעשה דבורה כל הימים וכל צרה וכל אסון, כל שמחה וכל ששון כי יקרה בעיר יהיה לה מוצא לכסף בצדקתה ובערמת לבה, ובכן מתפרנסת היא ברוח ולא בצמצום, בנחת ולא בצער, בהיתר ולא באיסור ובלי טרח ועמל רב. – וחוה אשת עובדה הרה ויֻגד לדבורה האלמנה לאמר: הנה העלמה יראה לנפשה כי מבכירה היא, ותמהר ותלבש את מעילה ותבוא אל בית חוה ותשאל ממנה משען כסף בעד מקשה לילד אשר רופא דרוש לה וידיה ריקות, פני חוה הלבינו ועצמותיה רחפו מפחד בשמעה את השם “מקשה לילד” ותמהר ותתן לה את כל אשר היה בצלחתה, והאלמנה ברכה אותה בברכה משלשת אשר נגעה עד לבה ותצא. – אחרי ימים אחדים בקרה שנית בבית ותספר להאשה החרדה, אשר עוד לא נרפאה מברכתה הראשונה כי המקשה לילד מתה בעוה"ר וכי תאסוף היום אגורות אחדות לשכור מינקת להעולל האמלל אשר השאירה אחריה יתום בעֹני ובחֹסר כל. כמעט התעלפה חוה ההרה להשמועה הנעימה הזאת, אל האלמנה הטובה נחמה אותה ותדבר על לבה להבינה בינה כי צדקה תצור תמימי דרך ותצילם ממות ומשכלת, ותלמדה גם סגולות בדוקות ומנוסות לשאת את המפתח של הבית עלמין על צוארה, להניח במטתה ערבה חבוטה, להניח על בשרה חתיכת עץ מגג שעל קבר הצדיק (מדות, אות בנים והריון) ולמשוח טבורה במרה שחורה של תרנגול שחור (תולדות אדם מ"ה) וכו' וכו', וחוה עסקה בהסגולות הנפלאות האלה אשר קנתה במיטב כספה, עד כי חרד לבה לרגעים ונפשה בקרבה נמוגה מפחדי מות וידלו פניה מיום ליום ובשרה כלה מראי לדאבון לב אישה אשר ראה בצרת נפשה ולא ידע שרש דבר נמצא בה. לשוא התרפק עליה, לשוא הרבה לתנות לה אהבה וחן, לשוא התחנן אליה וגם הציק לה כי תודיעהו את סבת יגונה ומכאוב לבבה, לא לעזר ולא להועיל; עיניה אך דולפות דמע וקולה לא ישמע, כי מצות דבורה אשת חסדה עליה חזקה, אשר לא תגיד דבר גם לאישה פן יבלע לה אם לא תשמר פתחי פיה וכל סגולותיה לא תועילנה עוד, הן אמנם לא אשת פתיות חסרת כל תבונה היתה חוה, ובכל זאת באה בכף אשה מבישה אשר פרשה רשת ליד מעגלה ותלכדנה בחבלי השוא אשר שתה לב בארבה לכסף נדבותיה, כי באלה וכאלה אמונת שוא ותפל הסכינה בבית בבית אבותיה, אשר גם המה לא חסידים ולא אוילים באדם המה, ואך באחת יבערו ויכסלו להעריץ כל מתעה ונתעה, כל קוסם ונביא ורבי וקדר, לירא מפניהם ולדבקה בם, כרוב המון העם אשר בארץ גאליציען. –

ככה נחלה לה חוה ימי עני בעצב ויגון ולילות עמל בחזיוני פחד ובלהה וככל אשר קרבו ימיה ללדת כן הוסיפה האלמנה למכור לה סגולות ולחשים ולמסוך בקרבה רוח נכאה, בנחמה אותה בשמועות טובות ובשורות טובות היורדות חדרי בטן כמנהגה.

ויהי היום וישב עובדיה מבית המדרש לעת ערב, דבר אשר לא הסכין לעשות מעודו, כי כבד עליו היום ראשו ויאמר להנפש מעט מלמודו, וכראותו כי אין אשתו בחדר, ישב לו על המטה ויוחל לבואה, ומה השתומם למשמע אזנו כי את קול אשתו הבוכיה שמע מן החדר השני אשר דלתו סגורה, וגם את קול האלמנה המדברת על לבה גם היא בקול בוכים: “אל נא בתי”, נחמה הצנועה הזאת, “אל נא תתיאשי כי האל הגדול חי וקים ולא יעזוב חיתך לשחת.”

“אבל לבי ינבא לי רע”, ענתה אשתו בבכי רב.

“אמנם כי הלב הוא חצי נביא אמת”, נאנחה האלמנה, “אך הן יגלה למוסר אזניך כי תרבי צדקה וחסד וסר עונך וחיתך באור תראה.”

“אויה לי!”, נאנחה חוה מרה.

“למי אוי למי אבוי הלא להמטים עקלקלותם”, דברה דבורה נחומים, “ואַתְ אשה כשרה אל נא תפתחי פה לשטן המקטרג בשעת הסכנה, ואל תקראי אויה ואל תאנחי, כי הנה תשעים ותשעה דרכים מוליכים את האשה היולדת לגיא צלמות ורק דרך אחד לה לשוב לאור באור החיים והון לא יועיל ביום עברה.” חוה נסתה לדבר דבר אך קול מליה נחבא בבכי תמרורים והאלמנה הוסיפה ותאמר: "ואך לה' אלהים למות תוצאות והוא יפדה בצדקה חוסיו להשיב משאול נפשם. עשי זאת אפוא בתי ותושעי, משמלתך לעורך חנני אביון ולא תלבש אשה אחרת את בגדיך החמודות, פרקי נזמי הזהב אשר באזניך ותני אותם בכסף להדליק נרות בבתי כנסיות ובתי מדרשות ולא תירש אחרת את עדיך וחליתך; הלא המפתח של הבית עלמין על צוארך וגם הערבה החבוטה – "

עתה לא יכל עובדיה להתאפק עוד, ויפתח את הדלת בחזקה ויפרץ אל החדר ויחזק בצואר דבורה ויקרא: “המצאתיך מכשפה ארורה עוכרת נפש אשתי!” ומבלי הוחיל עד אשר תשיב אמריה לו, הכה את לחייה בחרפה פעמים ושלש ויהדפנה בעד הפתח, ובחם לבבו לא זכר קדש וינאץ בזעם אפו סגולה ולחש יחדיו, וישלך גם את ה“הושענות” וגם את מפתח הבית עלמין גם את יתר הלחשים, אחרי הצנועה הנדהמת החוצה. –

והקול נשמע בהקלויז לאמר: חלל עובדיה כל קדש, כי נאץ בזדון לבו סגולות בדוקות ומנוסות מקדושי עליון אשר בארץ, ויגמרו החסידים ויגזרו אֹמר ככל אשר שמע הקורא את שיחתם לפני התנור ואת עצתם אשר החליטו על כוסות מלאות. ובעצם היום הזה, בין מנחה למעריב, קפץ המזיק בראש ויתנפל על עובדיה ויחרפהו ויקללהו קללות נמרצות, ויתנהו למין וכופר ואפיקורוס ואחריו החרו החזיקו שאר אנשי עצתו, התם והפשטן ובעל הזכרון ויתר היראים והשלמים, ואחריהם כל המון החסידים אשר שמעו את החטאת הנוראה ואשר לא שמעו, וימלאו פניו קלון וימרטו את לחייו בחרפה ובוז, לעשות נקמה בשנוא נפשם, תוכחות כאיש קנאתם מאז. – לשוא נסה ר' מאיר הדַיָן להצילנו מידם, לשוא נתנם לבני בליעל אשר יגדו על נפש צדיק מהם ולא יחוסו על כבוד תורתו כי רבה, לשוא צעק עד כי נחר גרונו, כי שומע לא היה לו. ועובדיה הֻכה מכה רבה ונאמנה, אך כראותו כי רעה נגד פניו ויתגעש ויתעורר ויכה גם הוא על ימין ועל שמאל ויחלק חבלים למריביו ויהמם עד כי הצליח בידו לקפוץ בעד החלון ולהמלט על נפשו. “כן יאבדו!”, צעקו החסידים בקול ענות גבורה ולא נסו לרדוף אחרי הבורח. –

ואיש זקן נגש על ה“עמוד” ויכה עליו בכח ויהס רגע את הצועקים ויקרא: “ברכו את ה' המברך!” אך איש לא ענה אחריו כמשפט, כי אם השליכו עליו טליתים ומטפחות ופרוכות ויתר תשמישי קדושה, וימטירו עליו כובעים ומצנפות אשר חטף איש מראש רעהו ויסחבוהו מלפני העמוד, וישתגעו ויתהוללו וישירו ויזמרו וישתו וישכרו וירקדו ויקפוצו וישמחו שמחה גדולה כל הלילה ההוא על הנסים ועל הנפלאות אשר עשה ה' בקרבם: לכלות קוץ מכאוב וסלון ממאיר מכרם בית ישראל ולנצחא ליה לסמאל בקרבא דלעילא ודלתתא כדקא חזי. –

ג.

בלילה ההוא נדדו הלכו להם מלאכי השלום מבית ר' שמעון הטבח וריב ומדון לקחו מקומם בו להרוס אשיות נוה שאנן ולשרשרו מארץ בלי חמלה…ר' שמעון נפל משמים ארץ בשמעו את כל אשר נעשה לחתנו מקנת כספו ועטרת גאותו, ובנפלו אבדה רוח בינתו ויגדל עון עובדיה בעיניו עד כי נתן למריביו צדק ואותו נתן לבן מביש ומחפיר, אשה גלה כבוד ביתו וישפוך עליון בוז וקלון בהעותו, ויתגעש ויסתער גם על אשתו גם על בתו גם על כל בני ביתו וגם את החסידים “הנבלים הרשעים האלה אשר באמנה אתם צדק” אמר לבלוע כשאול חיים, כי העטו עליו בושה וירמסו לעפר כבודו וכבוד כל משפחתו הרמה בישראל. –

“אבל מה פשעי ומה חטאתי כי התנפלו עלי כזאבי ערב?”, נסה עובדיה להצטדק אחרי כי המטיר עליו חותנו חרפות ונאצות מרבות מהכיל: “האם אנכי קראתי לריב?”

“דום שקץ נמאס!”, קרא ר' שמעון, “או העוד תצדק ואתה הָשלכת מהקלויז כנצר נתעב!”

פני עובדיה אדמו מכעס ובשת ורוחו בקרבו הסתער ובכל זאת התאפק ויאמר: “לא שקץ אנכי חותני, ואם יגדו רשעים על נפשי חנם, לא אדע בי עון אשר חטאתי.”

“מצח אשה זונה!”, צעק ר' שמעון, “עוד יהין לפצות פה אחרי כי השביעני קלון מכבוד וגם המבשלות הבאות לקנות בשר בחנותי תצחקנה על משבתי ביתי ואנה אוליך את חרפתי אשר חרפתני היום, נבל לא איש!”

“אבל עוד איש אני כאחד האנשים”, ענה עתה עובדיה גם הוא בחמה, “ואם גם לא טבח אנכי; וללעג האמהות ישים אחר לבו ולא אני. –”

“ארקיך, ארקעך, ארטשך, כשור פר!”, צעק הטבח בקצף נורא ויאמר להתנפל עליו לולא צפירה אשתו, חותנת עובדיה אשר עמדה בפרץ לפניו ותשב ידו מבלע.

“חותני ידמה כי בבית מטבחים הוא עתר, וכי שור או כבש או עז אנכי כי יאמר לרטשני”, קרא עובדיה בלעג אף, “אך גם ידי לא אסורות ואם לכח לא אדע עוד מי משנינו אמיץ הנהו.”

“הניחי לי אשתי ואכלה אותו כרגע!”, צעק הטבח וינסה להתפרץ מידי אשתו אשר החזיקה בו.

“אל נא אישי”, התחננה צפורה, “למה תשית לבך להפרחח, הנבל הזה? הן הוא לא ישא פנינו ויחרפנו שבע על כל הטוב אשר גמלנוהו, ככל אלה בני הישיבה אשר ישמנו ויבעטו במטיביהם, נותני לחמם ומימם, צמרם ופשתם.”

“ומידך זאת לי!”, צעק הטבח וירקע ברגליו בחמה עזה, “הן אַת היא אשר יעצת לתת את חוה לתלמיד חכם למען יהיה לך כסות עינים לכבוד אביך השכור זכרונו לסר…”

עוד לא כלה ר' שמעון את ברכתו ומכת לחי עפתה מימין אשתו ותשב לה על חלקת פניו ברעם וברעש עד כי צללו אזניו לקולה וזיקי אש התנוצצו לעיניו למראה, “גם זאת לך מידי, שכור! כי נבלת את שם אבי אשר קלות מהיות הדום רגליו בגן עדן”, קראה ברוח גבורים, “ומה לך בן נעות המרדות כי תשחק?” הוסיפה בפנותה אל חתנה אשר לא יכל לעצור בצחוק בראותו איך נכנע חותנו מתגרת יד אשתו, ומבלי הוחיל למענה פיו אמרה ליסרה גם אותו שבע על לעגו, אך עובדיה ראה רעה ונסתר, כי התחמק מפניה וימהר כחץ מקשת לבא חדר בחדר ואת הדלת סגר אחריו.

“פתחה לי כרגע ואכלך ואשמידך מתחת שמי ה'!”, התגעשה חותנתו בדפקה על הדלת בחמת אפה, אך עובדיה לא חפץ להשמד על כן לא מהר לעשות רצונה ובזה העלה את חמתה עד להשחית עוד, וכראותה כי נמלט איש חרמה מידה, כלתה את כל חצי זעמה בבתה הבוכיה, על כי נתנה ידים לאישה להמלט על נפשו, ולא עזרה על יד אמה לנקום בו את כבוד אביה אשר חלל… גם ר' שמעון אחרי התעודדו ואחרי הבטיחו את אשתו לשלם לה ביד נדיבה שבע על מכתה לעת מצוא, גם הוא התמרמר על בתו ויפגיע בה את עון אישה הנמלט. “לולא היית בת נעות המרדות”, קרא בחרקו את שניו, “ולו אך נטף אחד מדמי אביך גזל בעורקיך, כי עתה בצפרניך נקרת את עיני הנבל הזה אשר השליך גם עלי גם עליך גם על כל ביתי שקוצים ועוד העיז פניו לענותני בחרפה על שחרי אותו מוסר – אך הנני אליכם והודעתי אתכם מי הוא השֹרר בביתי, אני או אתם; ואת בן הישיבה הצרוע הזה אבריח משלחני ככלב עז נפש ואת סף ביתי לא ידרוך עוד; אפס כי גם בהמשפחה הרעה הזאת, בבזויי נפש אלה החסידים הסרוחים תחת תנורי הקלויז. גם בהם אעשה שפטים וידעו כי בשמעון הטבח יגורו מלחמה.” – “אך מי זה ימנעני”, הוסיף ברוח מושל, “מי זה ימנעני מהפשיטו ערום ויחף כיום באו מנבזא, ומגרשו כלה מביתי? האַת חוה או אַת צפורה תעצרי בעדי?. שניכן ישא רוח, יקח אפל ואנכי בעל הבית ועצתי היא תקום!”

“אותך!”, צעקה צפורה בלעני מעוג, “אותך ואת אביך ואת אבי אביך ואת אבותיו ואת אבות אבותיו עד סוף כל הדורות, את כלכם יקח אפל וצלמות! אך הגד נא בעל בית מה זה יעצת ללא חכמה? או במה זה כחך גדול למען נדע כי כאיש גבורתך?”

“לכן תראי ונוכחת!”, קרא האיש ויהדוף את אשתו ממקום עמדתה עד כי נדהמה מתגרת ימינו, והוא נגש אל הדלת אשר סגר עובדיה אחריו ויצעק: “פתחה שקץ וצא כרגע פן אבא והכיתיך שוק על ירק ואפשיט עורך מעל בשרך וכל עצמותיך אשבר עד כי ישאוך בשמלה מביתי, השמעת שקץ?”

אך השקץ לא שמע והדלת לא נפתחה, ובראות ר' שמעון כי אין מענה ויחגור שארית חמות ויחזק בכפות המנעול ויניען בכח גדול עד כי התנודדו אמות הספים והדלת נקרעה בחזקה. אבל הפח נשבר והצפור נמלטה, ור' שמעון ואשתו היו כהלומי ברק בראותם כי החלון פתוח ועובדיה אין. –

“חוה!” קראה צפורה, “אישך ברח בעד החלון!”

חוה הנדהמה לא ענתה דבר.

“מה לך חוה, התישני?”, צעקה צפורה שנית, “ואידך ברח ואין!”

חוה עמדה כנציב אבן ולא ענתה גם הפעם.

“אך אוי נא לי!”, צעק ר' שמעון כמתיאש, “והתבה פתוחה וגם המלתחה, והוא את כל כספי לקח, גם את עדיך גם את חליתך גם את הכל לקח ויברח לארץ החדשה!” – עתה התפרצה אנחה נוראה מקרב לב חוה ותפול אחורנית ותתעלף. –

ד.

אכן שגה ר' שמעון בחפזו ויקרב לשחת את נפש בתו באולתו, כי לא פתח עובדיה לא את התבה ולא את המלתחה ולא לקח אתו מחוט ועד שרוך נעל מכל אשר לחותנו, אף לא לארץ החדשה ברח, כי אם לבית ר' מאיר הדַיָן, איש בריתו אשר משך אליו חסד מיום בואו עירה זרעשוא, שמה בקש וימצא מנוס ומחסה מחמת עריצים אשר סביב שתו עליו, וישפוך את מרי שיחו בחיק אוהבו ויבך על קשה יומו כי הסגירו בידי אוילי אדם אשר יחותתו עליו על לא חמס בכפיו ויסת בו גם את אבות אשתו, אנשי מדון ומהירי חמה לבלעו חנם, “וכל זאת באתני יען כי חסתי על נפש אשתי ההרה אשר כמעט היתה לטרף בחית זקנה מבישה אשר כוננה להשחיתה מנפש ועד בשר, ומה אחרית כל אלה?” נאנח וידום כאיש מֻכה בתמהון.

“שגית עובדיה”, ענה הדין, “דברך את האלמנה היה אך לשבט בידי שונאיך ומגדיך אשר אך לשאה יבקשו נפשך. אפס כי תבונתך היא חטאתך בעיני הנבלים היראים וחכמתך היא עונך הגדול מנשוא; הסר אפוא חכמה מלבך ואולת תשמור עליך. הוללת תנצרך, והיית כהאלהים אדירים אשר בהקלויז כר' דוב מזיק, כר' שמעיה וכר' נחמן ויתר אנשי חברתם, ושתית יין ענושים בבית ה' ואכלת לחמך לשובע בבית חותנך ולא תירא רע. –”

“וגם אוהבי ורעי אשר בטחתי בו ילעג לאסוני ויזרה מלח על פצעי לבי להרעימני בהתולים אשר עמדו”, התאונן עובדיה בהורידו לארץ ראשו.

“חלילה לי מלחמוד לצון בעוד רעי לנגדי יחיל יזעק ממכאוביו”, ענה ר' מאיר, “אבל מרב שיחי וכעסי דברי לעו וימחצוך ויעצבו את רוחך תחת לנחמך מיגונך… כי אין עצה ואין תבונה להסתר מפני בוגדים באדם אלה, ואנכי ידעתי כי גם עלי יערימו סוד, ואם אזלת עתה ידם מהרע לי כי כבוד אבותי מגן בעדי, אך מי יודע מה יולד יום, והמה עקבי ישמרו כי קוץ מכאיב אני בעינם.”

“אבל מושבך איתן”, ענה עובדיה, “והנך מוצק ולא תירא חמת זוחלי עפר אשר לא יוכלו לנגוע בך לרעה, כי נכבדי עירך, עשיריה ומשכיליה יחד הושיבוך על, והמה יתנו כבוד לשמך וזכרך ולא יתנו לעולם מוט לך, ומהתקותי אנכי כי איחל ואני אבד ונדח בעיר נכריה בלי מכיר ומודע, בלי משען ומשענה, ומי יעיר לבו לחמלה עלי?”

הדַיָן אשר לא ישב על מקומו בדברו, כי אם הלך אנה ואנה בחדרו, החריש עתה רגעים אחדים והכרת פניו ענתה בו כי לבו יהגה לענות את ידידו דבר ברור, אך עוד ירא מהעביר את הגיוני רוחו על פתחי פיו ומתת לרחשי לבבו תוצאות. פתאום עצר צעדיו ויעמוד הכן לפני עובדיה ויניח את שתי ידיו על כתפותיו ויאמר: " לוּ ידעת עובדיה כי בכל אסונך הנורא ובכל רעתך אשר הנך בה עתה עוד יקנא לבבי בך, וכל כבוד ביתי עם מעט הוני ורכושי יהרו נתתי לוא היתה נפשי תחת נפשך היום, לוא ידעת זאת עובדיה, הגם אז בכית על קשי יומך וקנאת במעמדי ומושבי כי איתן?"

“חידות המה דבריך לי”, ענה עובדיה המשתומם.

“לכן שמעה ואבינך את פתרונם”, אמר הדַיָן באנחה וישב על הכסא אשר בראש השלחן ויתמוך את ראשו בימינו ואת שמאלו העביר מעת אל עת על מצחו הרחב ועל עפעפיו אשר בדנו את רעו היושב ממולו, כי לא גרע ממנו עין בדברו, ויספר:

“בן גדולים אנכי, אבותי היו רבנים מופלגים נודעים לשם ולתהלה ושם משפחתי נכבד עוד היום בישראל. בהיותי בן שלש עשרה שנה רק ויחיד לפני אבותי, השיאני אבי אשה למען לא אחמיץ חלילה את המצוה הראשונה שנצטוה בה יציר כפיו של הקב”ה. חלילה לי מהביא היום במשפט את נפשות אבותי המתלוננות בצל שדי אם הטיבו או הרעו לעשות, להעיר ולעורר את האהבה בלא עתה, כי בלי תפוגה היתה כונתם לטובה וגם אלהים רצה את פועל ידם, כי באמנה לא רחים העמסתי על צוארי בקחתי את רבקה תפארת נשים לאשה לי. ילד מסכן באתי לבית חותני המלא כל טוב ואחר שמה מספר שנים אשר היו בעיני כימים אחדים מבלי אשר עשיתי לביתי מאומה, זולתי חמשת בני אשר ילדה לי אשתי. הן רק על דבר יחוסי ועל תורתי אשר בתוך מעי הביאני חותני אל ביתו כבוד, ואחרי כי הרביתי בנים מיוחסים בישראל ותורת ה' היתה שעשעי יום יום, הלא מלאתי את תעודתי ואת חפץ חותני וחותנתי אשר התפארו ויתהללו בבעל בתם היחידה ואהי צולח, ומי יודע אם לא מאֻשר הייתי עוד עתה לולא יד ה' אשר נגעה בבית אבות אשתי ותהפכהו משרש. הה! היקרים האלה ירדו מנכסיהן לעת זקנה, רשו וידלו ככלות כחם וימותו בעֹני ובחסר כל כנהוג מאז ומעולם בישראל אשר בארצנו, ואנכי פקחתי את עיני וארא כי אמנם אשתי כגפן פוריה בירכתי ביתי ובנים כשתילי זיתים סביב לשלחני, אבל ביתי ריק ואין בו, וילדי היחפים ישאלו לחם ואין. או אז ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה שנשתכחה מישראל זה כמה והעלוה אברכי ארצנו בפלפולם, הלא היא ההלכה המפורסמת: “פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות”, ואבליג כרגע על יחוסי ועל כבוד תורתי ואנסה לפשוט נבלות, כלומר: לסחור את גרי הכפרים, להלות להם כסף בנשך ובתרבית ולהפשיט את עורם מעליהם בהגיע עת השלוּם וידם ריקה, כאשר עשו ויעשו אלפי בני יעקב בארצנו לבשתנו ולחרפתנו, אשר יגאלו ידם בנשך ותרבית ויעטו בשת על כל עם ישראל, והם גם לא ידעו כי יאשמו, כי עברו ושנו ונעשה להם כהתר על כן לא יכם לבבם וכליותם לא ייסרום בעשותם המזמתה לחבל ארץ בתרמיתם ולהכחיד משפחות רבות מאדמת אחוזתם, משפחות אכרים בוערים באדם אשר לא דעת ולא תבונה בם לעמוד לפני ערמתם ולהנצל מפחים יטמנו לרגליהם. אויה! עלי לבי דוי בזכרי כי גם אני בחרתי רגע בתועבותיהם ואתן את יתר עדי אשתי הנשאר לי עוד לפלטה בכסף, ואת הכסף הזה החלותי לעשות מלאכתי בין הנבלות בשוק. אך לאסוני אז ולאֹשר נפשי עתה לא ראיתי ברכה במשלח ידי זה אשר לא נסיתי בו, כי התנפלתי אך על הנבלות שכבר גזלו בני העורב גם את שארם מעל עצמותם, בהלותי את מעט כספי לעניי האכרים שכבר נקשו נושים לכל אשר להם, על כן עלה יגיעי בתהו ויאבד, וידי לא נגאלו בעשק ריש וגזל עניי עם. – כלתה אפוא גם הפרוטה האחרונה מן הכיס, נזמים אין עוד באזני אשתי, עדי אין עוד על צוארה וכל דבר אין בבית השוה לתת בערבון ואנכי גבר לא יצלח לכל מלאכה להביא טרף לביתי… נורא, נורא היה מצבי אז, כי נמס לבי בקרבי בשמעי את קול עוללי הבוכים מנקיון שנים ועיני חשכו לרגעים בראותי את אשתי האמונה עלי תולע נושאת חרפת רעב ותחריש ולא תתאונן, ובמצוקת רוחי ואמר לעזוב את ביתי ואת חמודי נפשי, להרחיק נדוד למקום שאין מכירים אותי ולהתמכר להמלאכה האחת אשר אליה יפנה כל איש מצוק ומר נפש וכל גבר לא יצלח עוד לכל בישראל, כי לא ידרש מבעליה לא חכמה ולא כשרון המעשה כי אם רוח נכאה עם שבט מוסר, הלא היא המלאכה הבזויה שהיא חרפה לעושיה ועֹני ומחסור עקבותיה ישמורו: מלאכת המלמדות בגאליציען, – ובכן בכיתי על צוארי אשתי ובני ואשא את רגלי ואלך ואבוא להעיר הזאת הרחוקה מעיר מגורי אבות אשתי מהלך שלשים יום, כימים אשר הלכתי אנכי ברגלי, חצי הפרסה ליום תמים. – עיף ויגע מעמל הדרך הרב אשר עשיתי מבלי אשר נסיתי בו מעודי, סרתי להקלויז אשר להחסידים שהוא גם בית מלון לעניים הגונים כאשר ודעת, ותהי ראשית מלאכתי להתודע אל הבטלנים היושבים שמה והמה קבלוני בסבר פנים יפות בשמעם מפי כי לא לרדת לאומנתם כי אם להיות מלמד מגמת פני, וימהרו להברות אותי כוס יין דגן המוכן להם תמיד וישיבו את נפשי העיפה, אף דברו על לבי ויבטיחוני כי אמצא מקום לי בעיר בהיותי ראוי והגון להמשרה הכבודה הזאת; הן לא שאלו לכתבי תעודתי אף לא דברו עמי בדבר דת ודין, אבל בלי ספק הכירו בגֵוי השח, בפני הלבנים, ובפאות ראשי הארוכות מאד, כי נמצאו ונקבצו בי רוח נכאה ונפש רעבה, אי-דעת ומחלת טחורים ויתר כל המעלות הטובות שמנו חכמים במלמד לבני ישראל, וכאשר פתרו כן היה לי: כי לא עברו ימים מעטים, ועשיר אחד לקחני אל ביתו ללמד את בניו תורת ה‘. העשיר הזה היה קבוץ קצתים הרבה מאד, הוא היה קצת חסיד וקצת משכיל, קצת נבל וקצת שוע, קצת נאמן רוח וקצת איש תככים, קצת נדיב לב וקצת בילי, קצת חכם וקצת טפש, קצת יודע ספר וקצת נבער מדעת, קצת עסקן במצות קצת בעל עברה, גם קצת נרגן וקצת מוֹסר וקצת בעל טובה וקצת שתדלן לעדתו, ושם התערובת הזה היה ר’ שבתי תקיף. – מובן מאליו כי לא ענג רב שבעתי בביתו. – גם אשתו הקצינה לא הרבתה לפנק את נפשי, כי היא היתה פתיות גמורה לכל פרטיה ודקדוקיה, ואחרי כן לא ידעתי להצמיד חנף לה, ותהי עוינת אותי מיום דרכי סף ביתה, ואף כי תלמידי שומעי לקחי, המה שנאוני תכלית שנאה, כי כגוזל שלותם ומשבית ששון לבם הייתי בעיניהם בדפקי אותם ללמוד ולחזור על משנתם כל היום באשר הסכנתי אנכי לעשות. ובכל זאת לא רע מאד היה שבתי בבית זה כי ר' שבתי אהב להתנאות במצות לפני הקהל, בטלית נאה ועטרה רחבה, בדגים גדולים לקראת שבת, בלולב ירוק והדסים משלשים לחג, בתרנגול לבן לכפרה, ובמלמדים טובים לבניו, ושמי יצא לתהלה ולתפארת, לחריפות ולבקיאות וביותר להתמדה נפלאה, ויתהלל בי ר' שבתי ויתפאר בי כי מלמד אחר אנכי ואין שני לי בעיר, על כן משכני לפעמים חסד ויעמוד לימיני מול אנשי ביתו בכל עת אשר עלה לבבם להכביד עלי אכפם. –

ויהי כשבתי כשנתים ימים בגפי ויעל זכרון אשתי וזכרון ילדי לפני, ואֹמר לפקוד את נוי במעט כסף עבודתי אשר הנחתי למשמרת ואדבר לר' שבתי לאמר: “הנה נא את שכרי אשר נקבת לי ואשוב לעירי ולמקומי ואעשה גם אנכי לביתי.” אך ר' שבתי הנוכל קפץ את ידיו משלם לי אף גרה, ר' שבתי החכם פתח שפתיו עמי להבינני כי טוב לי להסתופף בביתו מגור באהלי עֹני בעירי, ר' שבתי הנדיב יעצני להביא את בני ביתי אלי ויבטיחני לנהל אותם בלחם ביד נדיבה, ר' שבתי השתדלן עמל ויגע למצוא למעני משרה כבודה בקהל, ור' שבתי התקיף מצא את אשר בקש, ובדבו הייתי לדַיָן ומו“צ ואותר תושב בעיר הזאת, אפס כי לא חדלתי מהיות גם מלמד בבית ר' שבתי הנבל אשר עשק את שכרי, בידעו כי באתי בכפו אחרי כי מידו פקודתי לי ובחפנו יקחנה ממני והייתי אני וביתי חטאים. – בימים האלה הביא ר' שבתי השוע חתן בן תורה לביתו ונוסף גם הוא על תלמידי אך לא על שונאי ואויבי בנפש, כי אהבני העלם ויכבדני כבן את אביו וגם אנכי אהבתיו על תבונתו וטוב טעמו, והרבה יותר ממורו ומהמון ספרי למדתי מתלמידי זה בלקחו תורה מפי. כי הוא היה בן נגידים מעיר ק… הגדולה, ומוריו הדריכוהו במעגלי דעת וילמדוהו שפת עבר ושפת אשכנז ופולנית וספרותן, אף חכמתו עמדה לו ויאהב תבונה ותבואהו, כי באה חכמה כמים בקרבו ודעת תורה כשמן בעצמותיו ותהי לו גם משתיהן מנה אחת אפים על כל צעירי הימים אשר בגילו, ומבלי משים האציל גם עלי מרוחו הטובה, ויפקח את עיני לראות את כל הבריאה הגדולה אשר מחוץ לארבע אמות של הלכה אשר היו עד עתה כל עולמי בחיי ואראה ואתבונן ותתעורר בקרבי אהבת החכמה בכל תקפה ועֻזה, ואקדיש את הלילה למשמרתה ולעבודתה ובדרדקי דבי רב עמלתי ויגעתי על ראשית למודי שפת עבר ואשכנז, וכעזר תלמידי, אשר בכל לילה ולילה נהפך למורה לי, למדתי את שתי השפות האלה ותהיינה לי מפתחות להיכלי הדעת אשר באתי בהם והאירנה עיני, ובכן היה הדַיָן והמו”צ והמלמד והחסיד ביום, לשוחר תושיה לאוהב חכמה, למשכיל ולאפיקורוס בלילה."

ה.

פני עובדיה הלבינו כשיד ועיניו הגדולות נטעו כמסמרות בפני הדובר בו, כי נבהל וישתומם לשמע הדברים האחרונים האלה והדַיָן הוסיף בנחת ויאמר: " כמוך עתה, עובדיה, נבהלתי גם אנכי ונעויתי בהודעי בפעם הראשונה כי אפיקורוס אנכי; ההן לא כחשתי לאל ממעל ובמצותיו חפץ לבי מאד, הן רוחי נאמנת את למודי ה' ודברי קדשם יקרו לי מאלפי זהב וכסף, הן גם בעלי השמות והצדיקים עוד ימשלו בעולמי בשמים ובארץ וגם ערך הפלפול לא נגדע חלילה בעיני והדרשה מבחר שעשועי כאז גם עתה ובכל זאת שמעתי קול גדול קורא מכל בתי נפשי כי שאול צעדי יתמוכו ורגלי יורדות לבאר שחת, כי כל באיה לא ישובון זו מינות והקורא בכפרים הצונים אין לו חלק לעולם הבא; – אך כאשר ענו אותי מחשבות נוגות אלה וכאשר יסרוני כליותי על פשעי ומעלי כן פרצה בקרבי תשוקתי לדעת וכן הרביתי קרוא בספרים עד כי נוכחתי לדעת כי לא כל ספר הכתוב אשכנזית ספר מינות הוא ולא כל ספרי היראים ספרי קדש המה, ותשב המנוחה ללבי כי באה חכמה בקרבי להבדיל בין טוב לרע ולגולל חשך מפני אור, אך שמרתי לפי מחסום בעוד רעי החשוכים לנגדי ולא נתתי לחטוא חכי לדבר דבר ולא רוחם, על כן יקרתי בעיניהם נכבדתי ולא הביטו אחרי למצוא בין עון אשר חטא. לא כן תלמידי ומורי יוסף, חתן ר' שבתי, הצעיר ממני לימים. הוא לא עצר ברוחו ויאמר להוכיח לאיילים מומם וללמד תועי רוח בינה בחזקת היד, וילמדו תועי רוח איתו כי לא לאיש כמהו להתחרות באולת אדם המושלת ממשל רב בתופשי התורה אשר בארצנו, וישטמוהו ורֹבו ויודיעוהו את ידם החזקה ברדפם אותו בחמת אפם, ויקימו גם את אנשי ביתו לאויבים לו בחפאם עליו כל עון וכל אשמה אשר לא עלה על לבו לעשותם, וגם את ר' שבתי חותנו הסיתו בו לבלעו ולהשחיתו בתתם אותו למחלל כבוד ביתו הנאמן עם אל ועם קדושיו, ותהי המלחמה לו בבית ובחוץ. והוא גם הוא לא השליך את כלי מלחמתו מידיו להתרפס לפני אויביו מבקשי נפשו, כי לחם נלחם ביד רמה עד כי עיפה נפשו לדולקים, וידביקוהו חפצי רעתו ויניסוהו בחרפה משדה המערכה. – ושם יוסף יצא לכופר ולאפיקורוס בעיר, ובהגרשו מבית המדרש וגם מבני ביתו שלום לא היה לו, ויסכל להתרועע את רעים חדשים, פרחי ההשכלה החדשה, הלומדים חכמה בית משקה הקאפעע, אשר שמעו את שמעו וימהרו לתת יד לו ולספחהו לחברתם, וילמדו את ידיו לערב בקלפים ואצבעותיו לשחק בקוביא, ויטו אשריו מני דרך תבונות ויזנו את לבו אחרי חמדת בשרים, וילמדו את לשונו לדבר בתורה תועה ולהתל בקדשי בני ישראל, ויפריעוהו לשמצה בקמיו אשר שמעו רעתו וישישו, ראו קלקלתו ויצחקו על משבתיו, ויתאמרו באולתם כי כן עשו לרדפו ולהרחיקו מגבולם בראותם מראש כי סופו לצאת לתרבות רעה, ולא ידעו המקנאים הבוערים האלה כי אך המה המיטו עליו און בדחפם אותו בשתי ידים, ובנפלו נוקש ונלכד בפחים אשר יטמנו בני עולה, המתאמרים בשם “נאורים”, לרגלי תמימי דרך המעבטים ארחותם רגע…"

“מיום ליום העמיק השחית רעי הנתעה ולבבי בקרבי נהפך בראותי כי ילך מדחי אל דחי, הגדתי על פניו דרכו אף התחננתי על נפשו ואבך לפניו כי ישוב מדרכי מות טרם תאסר עליו באר שחת פיה והוא לא שעה למוסרי ולקול תחנוני, גם חלץ ממני וימנע רגלו מבית למודי וילך בדרכי לבו עד כי היתה משובתו למלה בפי כל, ויבאש גם באשתו אשר היתה למחסה לו מחמת אביה, וכסר צלו זה מעליו ויכלה בו ר' שבתי התקיף את כל זעמו, הכהו פצעהו ויפשיטנו ערום, ובלי כסות ושלמה גרשו מביתו ביום קרה, ולמען הנצל מחרפת רעב וצנת שלג נאלץ יוסף לכתוב ספר כריתות לאשת נעוריו אשר ילד לו בן ובת, ויקח חמשים כסף מידי חותנו וחליפות שמלות, ויעזוב את העיר בחרפה ולא נודע מקומו איה עד היום הזה. –”

הדַיָן נאנח במרירות ויוסף לספר: " את אשר אתי לא אכחד, כאבן מעמסה היה יוסף ללבי כל ימי הכשלו, כי יראתי לנפשי פן ידרש גם לעון חטאתי, ואנה אני בא אם יודע בקהל כי יקרא המו“צ בספרים חצונים וכי כרת ברית את איש חרמם ועם אפיקורס עשה חוזה, הלא אין תקוה לי אז כי אם לעזוב בחרפה את משמרת פקודתי, ומה קצי כי אגרש גם מבית ר' שבתי איש חסדי, ואשתי ובני אשר רבת שבעה לה נפשי עני ולחץ וזה ירחים אחדים מצאו מנוח אשר ייטב להם כמעט, עניי צאן אלה ידחפו שנית לבאר צרה בגללי וידי תקצר מהושיעם; – על כן נאלצתי לראות באיד רעי ולעמוד מנגד ביום נכרו, ובשת פני תכסני עוד עתה להודות במו פי כי לבתי נפשי השחה לעפר מצרת יוסף ומאסונו הנורא, התגנב אז גם רגש שמחה לדעת כי עזב את עיר מגורי ובלי תפוגה גם את ארץ מכורתי, ובהביטי בפני אשתי וילדי הרבים, ואודה לאל מושיעי כי העננה הרת ברקים עברה על ראשם בשלום מבלי אשר גם ידעו כי רעה נשקפה להם ושבר גדול. –”

"ואנכי אשר כבר נתקתי את מוסרות החבל ואשר התהללתי בלבבי כי אשליך גם את העבותים ממני לעת מצוא, אנכי עמלתי עתה בכל עֹז לתקן ולחזק את המוסרות ולעבת את העבותות עוד על אחת שבע, למען השכִיחי את יוסף ואת חכמתו ואת מעלו בחזקת היד, ואתהלך בקרב החסידים ובגעל נפש לקחתי חלק בשיחם ובמשתיהם, ואצטדק ואתחסד שבע על חסידותי לפנים, אך כל העמל הרב הזה לא עמד לי לשרש את אהבת החכמה מקרבי ובמסתרים תבכה נפשי ואקוט בפני כי הייתי רֵע לפראי אדם על אפי ועל חמתי… אלה תולדות שוחרי תושיה בעירנו ובלי ספק גם ביתר ערי ארצנו וזה גורל משכילי בית המדרש אשר לאסונם ולהותם פקחו את עיניהם ויאשמו ויאבדו, אלה בהתגלות לבם בהדחפם בחזקת היד ויגרשו קדימה קדימה “עד מקום משם לא ישובו” כיוסף רעי האמלל, ואלה במֹרך לבבם, בחפזם לנוס מפני חמת אויב או גם מקול עלה נדף, ויפלו אחרונית ויטבעו בטיט היון, במהמרות חשך כמוני בעיר זרשוע היום, ואחת מאלה תשיגך גם אותך עובדיה, כמוני או כיוסף תאבד בענין רע אם לא תמהר להושיע ידך לך בטרם נגפו רגליך על צורי מכשול אשר ישימו אויביך סביבותיך להפילך למשאות. ואמרת: “במה אושע?” הלא בעזבך ארץ חנפה אשר נביאיה בקרבה יטיפו לאולת ולתאוה ויתאמרו בעיר כי כהני האמונה והחכמה המה, והלכת לארץ אחרת, ארץ אשר לא ימצאו בטלנים בבית מדרשיה להפיח קריה באולתם, ארץ אשר שם לא ערבו איש את אחיו מעם ה' ובן אדם את רעהו לא יצור הרם על הגיוני לבו והעולה על רוחו בקנאתו לאלהיו, ארץ אשר לא על חסידות ההשכלה יחיה בה האדם, כי רק על משלח ידיו יחיה, והצדיק באמונתו כהחכם בחכמתו אך מיגיע כפיו יאכל ומעמל נפשו יראה ישבע, לארץ כזאת תחיש פעמיך, הן צעיר אתה לימים וכח בך להתהלך בארץ ולבקש לך נתיבות אשר בלמדך מלאכת מעשה או חכמה המחיה את בעליה למען תשכיל באחריתך כי יהיה אלהים עמך. על כן אמרתי כי “בכל אסונך ובכל רעתך אשר הנך בה עתה עוד יקנא לבבי בך וכל אשר לי נתתי לוּ היתה נפשי תחת נפשך היום – התבין עתה לרעי עובדיה?”

“אבינה, לעזוב את ביתי ואת תורתי תיעצני וללכת לאחת מארצות העמים, לארץ רחוקה אשר לא ידעו אבותי ואבות אבותי, אך…”

מלים נעתקו מפי עובדיה ולא יכל לכלות את דבריו והדַיָן התבונן בו ויאמר: " אך מדוע לא עשית גם אתה כדבריך? תשכון ארץ ותרעה אמונה ולי אתה אומר להרחיק נדוד לארצות נכר? – הן כזאת חפצת לשאול עובדיה, אבל אנכי בעניי אז דמיתי כי אך שני דרכים לפני, לצאת לתרבות רעה או להקבר חיים בהקלויז ואיש לא היה להנחותני בעצתו על כן נשמרתי לנפשי ואותר דַיָן ומלמד כי על זה בחרתי מרשע, ועתה אמנם ידעתי או אדמה לדעת איזה דרך תבונות ואשר מאין ימצא, אך כבר עברו רוב שנותי אף נושנתי בארץ ובנים ובנות נולדו לי במקום הזה ובכן אין עוד כל תקוה כי אם להקרא שוטה כל ימי חיי… אנכי, אנכי איעצך אפוא עובדיה, אם את טובתך לנפשך תדרוש, כי עתה ברח לך ממקומך בעוד עת –"

“אבל אשתי ההרה”, נאנח עובדיה, “האבגוד בה ואעזבנה? ומה יהיה גורל העניה הזאת כי תשב בבית אביה הנמהר?”

“אשתך ההרה”, ענה הדַיָן בצחוק קל, היא תבא עד משבר ותלד בן או בת למזל טוב, ואתה חלילה לך מבגוד באשת נעוריך, כי אם תדאג לה בארץ אשר תבחר לשבת בה ואהבתך אותה תנחך במעגלי צדק להצילך מדרך רע למען תשכיל באחריתך ושלמת נחומים לה על כל הימים אשר תעגנה." – “ואם לא הצחוק הוא?”, הוסיף, “הן תשאל מה יהיה גורלה בשבתה בגפה בבית אביה, אך מה תקותה בשבתה אתך יחד בביתו? אשאלך אני; או התאמר לאכול עולמים לחם עצלות על שלחן חותנך? וגם הוא הן לא לנצח יעמוד ולא לעולם יהיה, ולעת תמוט ידו ויצאת מביתו וידיך על ראשך, ובצר לך ובקשת לך תלמידים להיות להם למלמד ולא תמצאם כי נבאשת היום בעיני החסידים והם לא ייעפו ולא ייגעו לשבור לך כל מטה לחם… זאת תקותך בעירך אשורנה וגם קרוב ידידי. אך אם לעצתי תשמע כי אז…” “אך מה זה?”, קרא ר' מאיר בקפצו מכסאו בבהלה. כי ברגע הזה נפתחה הדלת בחפזון ור' שמעון הטבח התפרץ כמשגע בפתח ויצעק צעקה גדולה ומרה: " נשחטתי ונטרפתי, אויה לי! והרוצח ברח וגם את בתי הרג, את בתי יחידתי, אויה לי!"

לב עובדיה מת בקרבו למראה חותנו ולצעקתו, ויתחמק להחדר השני, ור' שמעון בחמתו ומבוכתו טרם ראהו ויסתתר, והדַיָן אשר הבין ברגע אל מה ירמזון דברי הטבח, העמיד את פניו ויען לתֻמו: “שורך נטרף אפוא, ידידי, ועל השוחט יזעף לבך אך המקום ימלא מחסורך, ואתה הגד לי במה זה נטרף, בשחיטה או בבדיקת הריאה, הגד נא לי אולי אוכל והושעתיך עוד.”

“אבל לא שורי ולא פרתי נטרפו”, צעק הטבח, “כי אם אנכי וביתי נשחטנו היום ובידי עובדיה תלמידך השקץ, כי שפך בוז וקלון על כבודנו וגם את אשתו עזב ויברח, והנה היא הרה ובשמעה את אשר עשה ותפול ותתעלף וכמעט שכנה דומה נפשה לולא השנו ללחוש לה על עין הרע ולהביא שני כהנים ובכור אחד וירקו בפניה ובפיה עד כי פתחה את עיניה ותחי. ¹ ועתה עוץ נא עצה רבי ומורי, אנה הלך הרוצח ואבקשנו ונקמתי את נקמתי בו; או ספר כריתות יכתוב לבתי או לעבוד בצבא בארץ מולדתו אמסרנו, כי מארץ אחרת ברח בילדותו וספר תעודה אין בידו וזאת ידעתי אך אני; – חמול נא אפוא רבי ומורי עלי ועל נפש בתי האמללה, הן אתה ידעת שבתו וקימתו ובך כל תקותי. –”

“התשתגע או תצחק בי ידידי?”, ענה הדַיָן במנוחה, “או השומר את חתנך אנכי כי מידי תבקשנו? ומה זה חטא עובדיה כי תאמר להביא עליו שואה אשר לא ימיש צוארו ממנה?”

“מה זה חטא?!”, צעק הטבח תמרורים, “האם לא תדע את אשר עשו לו החסידים השכורים בהקלויז? הכוהו פצעוהו וימלאו פניו קלון”.

“כי עתה החסידים חטאו ועובדיה מה כי תשפוך עליו אפך?”, שאל הדין.

“החסידים! החסידים!”, צעק הטבח בחמה עזה ויקללם קללה נמרצת, “הנה המה אומרים לאסור גם את טבחתי”.

“ואיכה ידעת את אשר המה אומרים?”

“כי הייתי עתה בהקלויז לבקשת את חתני הבורח והנה…”

“ואתה השמעת באזנם את אשר תאמר לעשות לחתנך?”, שאל הדַיָן בבהלה מבלי אשר הוחיל עד אשר יכלה הטבח את דבריו.

“כן הוא” ענה ר' שמעון, “אף נשבעתי באפי כי גם בהם אעשה שפטים, בהם, בעוכרי ביתי, תאכלם אש לא נפח וישרשו מארץ חיים! ויצחקו עלי ויענוני כי מחר יאסרו את טבחתי ויודיעו בקהל כי בשרי נבלה.” “הה! המצֹרעים האלה!”, צעק ויחרוק את שניו, "אבותי ואבות אבותי טבחים היו בעיר ועולה לא נמצא בם והכלבים המצֹרעים האלה יאמרו לחסידי מטבח!… הה! החסידים הנבלים! תמק בשרם מעליהם וישפך לארץ כבדם! "

הדין שער ופניו רעמו אך עצר ברוחו ויען בנחת ויאמר: “לא תוּסר מטבח, ידידי, אך הסר נא את השקוצים מבין שניך ואל תנבל את פיך באלות נמרצות אשר לא יכונו על שפתי “בעל בית” כמוך; ובדבר חתנך הנני להגידך דבר אמת כי אמנם היה בזה הלילה, אף הגיד לי כי הולך הוא לשוב לנבזא עד שוב חמתך וחמת החסידים ממנו. בנבזא אפוא תמצאנו ושם תדבר עמו, אך השמר לך מעשות לו רעה ומגלות לאיש את סודך כי גנב הוא מארץ מולדתו כי למה תמיט עוד און על האמלל הזה?”

“אך אם לא יחפץ לשלח את אשתו?”, שאל הטבח.

“חפץ יחפץ”, ענה הדין, “וגם אנכי אתן בידך מכתב אל איש בריתי הר מנבזא, הוא יאלצנו לעשות את חפצך, ועתה מהר ולך לא תגיד לאיש אנה, גם מבני ביתך ואשתך שמור פתחי פיך, פן יודע בעיר דרכך ושמעו גם שונאיך והזהירו את חתנך ויברח וימלט ואת בתך יעגן לנצח…”

“מאה ועשרים שנה תחיה רבי ומורי!”, קרא ר' שמעון הטבח וימהר אל ביתו כחץ מקשת, וירתום את עגלתו לסוסו, וכעבור חצי שעה עמד הכן לפני הדַיָן אשר נתן מכתב חתום על ידו ויברכהו בשלום ויסע וילך. –"

ו.

“ועתה הלא שמעת את אשר נדברנו אני וחותנך ואשר יעצתיו לרדוף אחריך עיר נבזא, למען הוליכו שולל ולמען הצילך מידו, כי כפשע בינך ובין צרה ומצוקה אשר לא תדע שחרן.” את הדברים האלה דבר הדַיָן לעובדיה אחרי יצא חותנו מהבית והוא מחדר מחבואו.

“שמעתי”, ענה עובדיה באנחה.

“וגם מכתב לאלופי ומיודעי הרב מעיר נבזא נתתי ביד חותנך ובו הודעתיו בקצרה את כל התלאה אשר מצאתך ואת הסכנה המרחפת על ראשך אם לא תמהר להמלט כצפור מפח יוקשים, אף את עצתי השמעתיו אשר יעצתי לחותנך הנבהל להתעותו מדרך רשע ולמנעו מבוא בדמים, ואשביעהו בשם אלהים חיים כי יעשה כחכמתו ויעצור את חותנך אתו יום או יומים, בדחותו אותו בלך ושוב, ובין כה וכה תעזוב אתה את עירך ואת ארצך ונצלת. את הדברים האלה כתבתי לרעי הרב ובו בטח לבי כי בהשכל ודעת יעשה לבעבור סבב את פני הדבר למלט את נפשך ולחלצך מרעתך, אם אך לא בעצלתים תטמון את ידך בחיקך ותקדם פני הרעה טרם ישוב חותנך.”

“ומה אעשה? ובמה אקדם את פני הרעה? אויה!”

"הלא הגדתי אף השמעתי באר היטב: תעזוב את עירך ואת ארצך והלכת לארץ אחרת ובעוד לילה; – כי חותנך בפחזותו גלה את סוד מולדתך גם לחסידי הקלויז והמה לא ינוחו ולא ישקיטו בעוד שנוא נפשם לנגדם, ויראוך בבקר ויסגירוך בידי השופטים לשלחך לארץ מכורתך לעבוד בצבא. – "

“אויה לי!”, צעק עובדיה מנהמת לב “ואנה מפניהם אברח?”

“רק אל תתיאש ידידי”, ענה הדַיָן תנחומים, “בעוד שעה תסע על מסלת הברזל עירה ק… ומשך תבחר דרכך הלאה כאשר יעלה על לבבך, כי באמנה אחת היא לך גם לי אנה תכונן פעמיך אם אך מארצך תצא בשלום, – ועתה הכון והכן לך עובדיה.”

עובדיה שלח את ידו אל כיס בגדו ופניו אדמו מבשת ויורד לארץ ראשו ויאנח.

“אבין את מליך אלה אשר תדבר בלי אֹמר ודברים”, ענה הדַיָן בנדבת פיו ויוציא מספר שטרי כסף מחיקו ויתנם בכיס רעהו אשר התבושש מקחתם, “ואת ההון הרב הזה”, הוסיף בצחוק חן, “את עשרים הכסף האלה, אינני נותן לך בתורת מתנה אף לא בתורת הלואה כי אם “על צד התר עסקא בתקון מור”ם ז”ל וכי ירחיב ה' את גבולך ושלמת לי גם את הקרן גם את הרֶוח כדת וכהלכה."

צחוק קל רחף גם על שפתי עובדיה ועיניו הורידו כנחל דמעות תודה אשר ירדו על ידי הדַיָן בנשקו אותן באהבה וביראת כבוד. “אלך”, ענה בקול נחבא מבכי רב, “ותקותי בה' אלהי כי לא אכשל בדרכי אם ברכתך רבי תלוני.”

“אברכך אפוא”, ענה הדַיָן בלב שמח, ואם גם “פדיון” אין לך לתת לי; “יברכך ה' וישמרך אם תשמור מצוה ולא תשכח את תורת ה' אלהיך, ויאר פניו אליך ויתן לך לב מבין וישפוך עליך רוח חן להשכילך ולהטיבך באחריתך, כי תזכור את בוראך ואת מורך ואת אשת חיקך בארץ אשר אתה הולך אליה. ראה ברכתיך אף הזהרתיך בני ובחרת בחיים… ועתה לכה ואל תעמוד”.

שפתי עובדיה לא ענו דבר בצאתו, אך כל קרביו נשבעו לזכור את דברי מורו אלה כל עוד נשמת שדי תחיהו. – – –

ליל חֹרף בכל תקפו ועזוזו ותפארתו פרוש על חוצות העיר זרעשוא בשמים בהירים כעצם הספיר לטהר יתהלך ירח בן צבא כוכבי אור וישלך את קוי זהרו על שמלת האדמה הלבנה משלג ומעֻלפת ספירים וכל אבן יקרה, רוח קר ישב מצפון, קולו לא ישמע אבל עצמו וחילו יחושו כל יצורי האדמה, מן האדם אשר יחיש מפלט לו בחדרו ובמטתו עד חית הארץ ועוף השמים אשר יתחבאו במעונות חוריהם, מן עץ השדה אשר בשלכת עד נסרי הגג אשר יאנחו יתיפחו מתגרת יד הקרח הנורא. דממה על פני כל הבריאה בעיר זרעשוא… בבתי המרזח לא ירועע, בהקלויז לא ירונן. המשכילים הנאורים כבר הניחו הקלפים מיד, והחסידים היראים כבר חדלו משתות יי"ש לחיי צדיקיהם, ואלה כמו אלה הפקידו את רוחם ביד אלהים חיים אשר לא ינום ולא יישן ואת נום בפאת מטה להתענג בחלומות לילה. רק פה ושם יראה עוד נר בחלון וצֹהר. התאיר שם שמחה ממעונה או ליגון ותוגה הדליקו נר? היאחרו שם אוהבים בנשף חשקן או חולה יאנק על ערש דוי? התחליץ שם מבכירה שד לבן נולד או אם שַׁכֻלה מבכה על בנה יחידה? היספור שם כילי את שקלי זהבו או השואפים לילה יחלקו שלל עשיר? התתרפק שם אשת חן על אלוף נעוריה כי שם אליה מארץ רחוקה, או בחיק עוגבה תרוה דודים כי אין האיש בביתו? היקונן שם “מליץ” “בעל שפה עבריה” או איש תמים עם אלהיו יתאבל על גלות השכינה? הישמח שם “חריף” על דין חדש שהמציא זה עתה או “חוקר קדמוניות” על “סליחה” ישנה כי מצא?… ירח בשמים ישיש כגבור לרוץ ארה, חקת עולם ישמור לסובב ארץ ותבל, גם מגבֹה יראה ומבטו יחדר אל כל שוכני בתי חֹמר, וירא אֹשר וברכה ולא יתבונן, וירא עמל ואון ולא יתאונן, כי גם לצדק וגם לרשע יהל אורו ופניו יצחקו ביום הבראו, ואף כי עובדיה המתמוגג בעניו, הירא וחרד לרוץ ארה לא ידע, בהפריעו חקת עולם לעזוב אשת נעורים, גם את שפל מצבו יחוש וידע ועינו תתע למצוא לו מקום ללון בתבל ארצה, הוא לא יתבונן עתה על גורל אחרים ולבבו לא יהגה לדעת את אשר יעשו הנעורים בסתר אהלם, כי שחה לעפר נפשו על כן עין רוחו עורת לכל אשר סביבה ופניו יקדרו כיום מר; – אבל גם מבית חותנו ומחדר משכב אשתו יראה עוד אור כהה ולמראהו תתעורר רוחו הנדהמה ורגשי לבבו יתרוצצו בקרבו לרגז ולחמלה בלולים… “ההנך ערה עוד אשת פתיות? – ופתחי נא את דלתי חלונך וראית את אישך הבורח כבן עולת לילה ממקומו כי יבריחנו אביך הטבח שותפו של עמלק בחמת אפו!… ומה פשעי כי יאמר להשמידני? הלא כסלתך ואולתך אשה סרת טעם כי לולא התמכרת לחבלי השוא, לולא דבקה בך האלמנה הארורה כי עתה…כי עתה לא נהרו החסידים בי לרדפני, אך לא! כי עתה מצאי תֹאנה אחרת להדיח עלי רעה ואשתי האמללת מה היא כי עליה אשפוך כמים עברתי?… הנך בוכיה, חוה, תבכי על משכבך אשר לא ישא בשיחך ותמסי ערשך בדמעתך, אך מה יועילו לי דמעות עיניך חוה? ומדוע לא עמדת בפרץ לפני אביך להשיב חמתו בחרות אפו פי? בת אמך את גועלת אישה בחרדה לכבוד אבותיה הנקלים, על כן לא עוד אראה פניך בהפרדי ממך וידעת את תנואתי בשבתך גלמודה אלמנה חיה… אויה לי! ומה תקותי אני ותוחלתי מאלהי אם את אשת חיקי אטור והיא רכה וענוגה ורפת כח מעמוד לפני אביה הנמהר?… חוה אשתי הטובה, אשתי היפה והנעימה והיקרה לי מחיים!… אך בוש והכלם עובדיה, בהבלי עֹני אמשך ואלכד בחבלי אהבה?! לא, לא אראה פניך חוה לא אזכרכי ידידת נפשי בברחי פן…פן…” עובדיה הוריד לארץ ראשו, עשתונותיו נבוכו ועיניו לא חזו כי ישיאהו רגליו מנגד למחוז חפצו, גם ידיו בגדו בו ותפתחנה בלאט את דלתי חדר מגורו ולמרות רצונו הנהו עומד פתאום לפני אשתו הישנה. – “מה לך פה בבית מעני?”, דבר עובדיה לנפשו, “מה חפצי בבית חותני ומי לי פה כי…” מפתחי פי חוה הישנה התמלטה אנחה חרישית וקולה נגע עד נפשו ויתר את לבו ממקומו “גם ערשה לא תנחמנה גם משכבה לא ישא בשיחה, כי עלי נפשה תאבל על כן תאנח גם בחלומה ואנכי אתאכזר כיענים במדבר להסיע כעץ אהבתה מקרב לבי ולהמית כל רגשי נפשי לחמלה עליה?” רגעים אחדים התבונן עובדיה בפני אשתו היפים, המלאים חן וענות צדק ומפיקים עצב ויגון וכאב רוח, ולמראיהם נפתחו ארבות עיניו וירעיפו גשמי ברכה, דמעות נחם ותקוה טובה, וימס כלה קרח רגשותיו וימח כל הגיון חמה ורגז וקצף מלבו התמים, ויכרע בלי משים על ראש המטה ושפתיו נגעו את מצח חוה הצח משלג והנה נשמת רוח אפה הפיחה בקרבו רוח אהבה אשר לא חש ולא ידע מיום דעתו אותה, ותשכיחהו תבל ומכאוביה, ותשכיחהו את כל מנדיו ואנשי מלחמתו, ותשכיחהו גם את חותנו ואת חותנתו ואת האלמנה הצנועה אשר הסבה בכל רעתי וישכח רגע גם את ר' מאיר הדַיָן ואת עצתו הטובה… אך עד מהרה התעורר מחלומו הנעים, ואסונו הנורא בכל מראהו האיום התיצב חיים לפניו – “לא לי לשגות באהבה”, דבר לנפשו בקומו מכרוע על מטת אשתו, “אובד נדח ומרדף בלי חשך אנכי, באו מים עד נפש ותהום יסובבני, ואם לא אטיל את כל מאויי לבבי לאהבה את ים השכחה, להקל מעל נפשי את כֹבד משאה, ותרד לשחת באין מציל! – אבל למענך חוה, למענך ולמען הנפש החיה אשר במעיך אברח מארצי ובית אביך, אנוסה ועינך לא תשורני ימים ושנים, אך עיני אלהים חיים המשוטטות בכל הארץ הן הנה פקוחות גם על דרכי אשר אני הולך, והיה ה' לשופט ביני ובינך וירח וכוכבים עדים בשחק סלה אם אבגוד בך אשת נעורי בארץ נודי, ואם לא אשוב אליך לשמחך מיגונך ולשלם נחומים לך על שנות עמל ורעה אשר הנחלתיך, עת ירום אלהי ישעי לרחמני גם אותי…” “חיי בשלום!”, נאנח עובדיה בבכי תמרורים בהביטו בפעם האחרונה בפני אשתו הישנה, ושתי דמעות גדולות ירדו מעיניו ותפולנה על לחיי חוה היפות, כטל משכים היורד על חבצלת השרון, ויאירו פניה וצחוק אהבה ותחנונים רחף על שפתותיה הסגורות “ודמעותי אלה חותמות אהבתי ואמונתי לך הנה!”, חתם עובדיה ב R גש קדש וקול דממה וימחה את עיניו וילט את גוו באדרתו ויעזוב את בית חותנו ואת אשתו היפה מבלי אשר הקיצה משנתה, ובעוד שעה ישב על עגלת מסלת הברזל וינשא לחיים חדשים.

ז.

עברו ימים אחדים והקול נשמע בעיר כי ברח עובדיה ואיננו ותחי רוח החסידים בקרבם והקלויז כלה צהלה ושמחה. “התפארו עלי אתם חסידים בטלנים”, צעק ר' דוב מזיק המעוטף בטלית קרועה ומעוטף בתפלין גדולים על ראשו וזרֹעו, כי עתה ישלימו החסידים את תפלת הבקר, “התפארו עלי אתם זנבות אודים עשנים אם לא אנכי גליתי שוליו על פניו ואם לא אנכי בערתי את הרעה מקרבכם, הלא אלמלא אני לא הרים איש מכם את ידו בעובדיה ימח שמו, כי כלכם חסידים אתם אך למראה עינים ולבכם קר ככפור על כן תראו חתת ותיראו, אך לא כן אנכי עמדי, “דוב מזיק” שמי, לבי בוער כאש קדש עשוי לבלי חת, וכמזיק אנכי למרגיזי אל להביא עליהם בלהות ולהשבית מאנוש זכרם.”

“למה תתנשא ר' דוב על קהל ה'?”, ענה ר' שמעיה הפשטן, “הן לא על ידך נתפש עובדיה ולא על ידך נגלו מצפוניו, כי מן השמים גלו על עונו אלא שגלגלו זכות ע”י זכאי, על ידי דבורה האלמנה ולא על ידך, ובאמת מוכרח היה להיות כך והענין מובן על פי טבע: דבורה שלנו היא בודאי גלגול דבורה אשת לפידות וכיון שהיא גלגול דבורה, אם כן מוכרח הוא עובדיה, להיות גלגול סיסרא – והדבר פשוט מאד"

“פשוט בתכלית הפשטות”, קים ר' נח תם בתמימות.

“ובדבר הגלגול אספר לכם דבר פלא”, ענה ר' נחמן בעל זכרון בהסירו את התפלין של יד מזרֹעו השמאלית, “כשנכשל ר' מנשה החסיד בהעברה הידועה אמר עליו הצדיק מבהלהאוויטץ שנתגלגלה בו נשמת זמרי בן סלוא, וכששמע הגבאי ר' ברך את דבריו קפץ ונשבע שהוא ראה את המופקרת בעיניו ותארה היה כתאר כזבי בת צור ממש. הצדיק בענותנותו נענע לו בראשו ולנו רמז שנשתוק, אך אנחנו לא שתקנו ושמחנו ורקדנו כל אותו היום, כי זכינו לראות בחוש שרוח הקדש מקשקש כזוג לפני הצדיק ודבריו דברי נבואה.”

“ואיכה ידע ר' ברך הגבאי את תאר כזבי בת צור, האם ראה אותה מימיו?”, שאל ר' ראובן המקשן כמנהגו.

“לראובן ולאלף שוטים שכמותו אין לי מה להשיב”, ענה ר' נחמן בשאט נפש, “ר' ברך שמש עשרים שנה בבית הצדיק ורבנו ז”ל נענע לו בראשו והטפש הזה ישאל עליו שאלות!"

“אבל כמדומה לי”, קרא חסיד צעיר לימים, בעל צואר ארוך ופנים ארוכים ולבנים כשיד, “כמדומה לי שאין לכם מוח בקדקדכם ואין לכם גרון בצוארכם על כן לא תדעו צמאה ותפלפלו אליבא דריקנא בשעה ששאר בני אדם כבר יאכלו ארוחת הצהרים. או האם כלה ח”ו היי“ש מבקבקיו של ר' ליפא שר המשקים?”

“שמעו נא רבותי!”, קרא הפשטן, “מי מאתנו מרט בראשונה את לחיי עובדיה בשעה שהשלכנו אותו מבית המדרש? התזכרו זאת עוד?”

“אנכי!” – “אנכי!” –“אנכי!” – צעקה החבורה כלה פה אחד אך המזיק הגדיל ויצעק בחמה שפוכה: “ובא רקב בעצמותיכם נמלים עם לא עז, האתם אסרתם המלחמה את עובדיה, אשר יפיח בכח הייתם כלכם כמסוס גוסס? אבל זרועי מקנה תשבר אם לא אנכי הראשון אשר הודעתיו את ידי הקשה אני ולא אחר!”

“זכה לו ר' דוב מזיק!”, קרא ר' שמעיה הפשטן בקול מושל, “ר' דוב התחיל במצוה והמתחיל במצוה אומרים לו גמור, על כן ישלח להביא שתי מדות יי”ש, שנאמר באבוד רשעים רנה ואין רנה בלי שתיה והענין פשוט."

“הדין דין אמת”, ענה המזיק, “אבל הכיס ריק ואין בו, ומשעה שגזר הדין הטפש על ר' ליפא המוזג שלא יחבול טלית ותפלין של חובשי בית מדרש אין לי אפילו דבר שוה פרוטה לתת בערבון.”

“וכי בשביל הדין השוטה הזה שעשה שלא כהוגן אנו נפסיד את זכותנו?”, קרא ר' שמעיה בצחוק לצין, “לא כן אחי, “יקוב הדין את ההר” אמרו חכמינו ז”ל, וישראל קדושים ערבים זה בזה, על כן ישלח ר' דוב להביא יי“ש כדינו ור' נח תם שיש לו מעות ישלם מכיסו, והענין פשוט מאד.”

ר' נח תם התגורר בזקנו הקצר ובחזהו המגולה בשתי ידיו כאחת ויען בקול דממה וכאיש המדבר משנתו: “הארורה שלי לא נתנתני אמש לגשת אל התבה אשר כסף פדיונה בתוכה על כן כסף אין לי כי אם מעט שוה כסף אשר גנבתי היום מחנותה קחוהו לכם.” ובדברו הוציא מחיקו ומכיסי מכנסיו הרחבות ערב רב מכל סחורה אשר תמכר בחנות אשתו, דג מלוח, גרעיני קאפעע אורז, בורית, בקבוקי דיו, פלחי נופת, גפרית ומלח וצמוקים ופלפל ופרחי טהעע יחדו. –

“כמה נאמנים דברי חכמינו ז”ל!", קרא ר' נחמן בעל זכרון בשמחה רבה “אשריו למי שאומנתו בשם, כר' נח שלנו.”

“ואוי לו למי שאשתו מושלת בו, כר' נח שלנו”, ענה ר' שמעיה במנוד ראש, “אלמלי היתה להארורה שלי חנות בודאי לא העיזה פניה לסגור את כסף הפדיון מפני – אך הבה את מטפחתך פסח.”

והפסח, הוא שמשון השמש, מהר ויסר את המטפחת מעל צוארו ויאחז בה, ויתן אליה ר' שמעיה את כל סחורת התם, ובלי תפוגה הוסיף עליה השמש גם נופך משלו, מהחיה האמוצה והשחורה הרומשת במטפחתו, וישא את כל הכבודה הזאת לבית ר' ליפא המוזג ותמורתה הביא לבית המדרש ששון ושמחה גילה דיצה וחדוה, אהבה ואחוה שלום ורעות, הלא הוא יי“ש הרבה וחזק, וישתו החסידים וישנו וישלשו לברך על כיסם מתוך שמחתם. ורוח לבשה את ר' דוב מזיק ויקפץ ויחזק בשתי פאות ר' נח תם ויפרפרהו ויקרא: “הבה תמים! אלמלא אני ואתה היה העולם שמם, כי אם אין יי”ש אין חסידים ואם אין חסידים אין רבי ואין צדיק והעולם חרב מפני האפיקורסים, על כן נשמחה ונגילה ונשירה ונזמרה ונצעקה: “ברוך אלהינו שבראנו לכבודו!” ו”ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילני מן התועים!“, צעקו החסידים פה אחד פעמים אין מספר וימחאו כף ויתופפו באגרופם על השלחנות ועל החלונות ואיש על שכם וראש רעהו כנהוג, והמזיק והתם מכרכרים בכל עז, וכאשר הוסיפה החברה לשמוח כן הוסיפה לשתות, וכאשר הרבו לשתות כן הרבו לשמוח. ויגדל שאונם ורנתם עלתה השמימה, ויריעו בני אלים לעֻמתם והפמליא של מעלה יצאה לקראתם בתפים ובמחולות, ותהי עת רצון ושעת רחמים, וימחקו כל דינין קשין ורתיחין, ויעלו כל נוציצי הקדושה שנתפזרו בין הקליפות, ויתבררו ויתלבנו במדת החסד, ויראו החסידים עין בעין בהזדווג זווג העליון ובהפתח צנורות השפע להריק ברכה וישועה כזרם מים כבירים, ותנח עליהם הרוח ויתנבאו כלם בסגנון אחר כי עוד מעט מזער והמינות תעקר והאפיקורסות כלה כעשן תכלה ותמלא הארץ חסידים מקצה תבל ועד קצה ה”לחיים! לחיים! לחיים! כי רשעים עוד אינם ובקבוק היי“ש לא יכלה, לחיים! לחיים! לחיים!” – והנה פתאום אהה! בא שטן וערבב את העולם! כי דבר מה פרץ פתאום לבית המדרש, איום ונורא מראהו מכוסה באדרת שער כלו ובידו מקל חובלים לחבל ארץ ומלֹאה, ויגזור על ימין ועל שמאל ויחלק מהלמות לנו חסידים, ויכה בזעם אפו רוקדים ושותים יחדו ויכבה את שלהבתם הקדושה באלות שפתיו, ויפריעם מכונתם ויפילם ממדרגתם הגבֹהה למעלה, למעלה, אויה! האם אותו הכלב הוא שנצח את ר' יוסף דילה ריינה בערמתו? – האם הוואלקילאק הוא שהפחיד את התינוקות אשר היה הבעש"ט בעלפער להם? או האם הוא אותו הבחור בעצמו שהפיל את הקדוש מעליתו בהתאמצו להחיש קץ גאולה בלא עתה? – לא מנהו ולא רכותיה! אבל ר' שמעון הטבח הוא הבא זה עתה מעיר נבזא אשר הלך שמה בעצת ר' מאיר הדין לבקש את חתנו כאמור למעלה, ובשובו בפחי נפש כי לא מצאו, ויעבור לפני הקלויז וישמע את צעקת החסידים ואת תרועת שמחתם על דבר מנוסת עובדיה, ותהי רנתם לו מלח על פצעי לבו הכואב ותצית בו אש נקם נורא, ויאמר לכלות חמתו בהשמחים לאידו אשר הסבו ברעתו ובאסון ביתו ברשעתם. “שאול ואבדון ישלו את נפשכם הנתעבה ויקלעוה בכף הקלע מקצה תפתח ועד קצה” צעק מרה בהמטירו מהלמות נוראות על ראשי העדה הנדהמה, "אתם הברחתם את חתני, אתם המתם את בתי האמללה ואתם השכנתם לעפר כבודי, על כן אשימכם כעפר חוצות ודשתי את בשרכם שכורים נבלים עד אשר תשיבו את חתני לי ונקמתי בו את נקמת ביתי, והיה למשסה – התשמעו שכורים? איפה הברחתם את חתני השקץ? ענוני כרגע בני נבל פן אקרע סגור שפתותיכם והרסתי שִניכם בפיכם במקלי זה אשר בידי.

“שמע מניה ר' שמעון הטבח חותן עובדיה הוא, והענין פשוט לגמרי ומה אתם יראים טפשים?” קרא ר' שמעיה בחתרו להסתתר עמוק עמוק תחת השלחן.

“האם אנחנו יראים?”, צעקו החסידים בחפשם למצוא סתר מפני תנופת יד הטבח הנורא. “אבל ראשי!” צעק אחד המֻכים, “הה, את ראשי בקע במקלו”, “ואזרועי מקנה שבר”, יזעק השני לקולו, “שבור אגבי, אויה, שברי, שברי!”, יילל השלישי, “והברכשתא שלי, אוי, הרוצח הכני על הברכשתא ממש”, מר צורח הרביעי, “ואותי על השחין הפורח אשר בראשי”, “ואותי על הטחורים”, “ואותי…” “ואותי…” “ואותי…” תצעק העדה הקדושה כלה בקול פחדים, הה, והבקבוק נשבר והיי“ש נשפך לארץ ועיני החסידים רואות וכלות ור' שמעון הטבח יכה ולא יחמול ועוד ידו נטויה לחלק חבלים באפו ובחמתו, ותהי עת צרה למחושי עת רצון כי ירדה שפעת מהלמות על ראשי מורידי השפע העליונה, ותעל צעקת המֻכים השמימה ובני אלים הריעו לאסונם וילעגו, והפמליא של מעלה שלחה לשון למולם ותצחק על משבתם, – אויה, האין עזרתה להם ותשועה נדחה מאתם? האם כלה ונחרצה ה' אלהים צבאות עושה את שארית חסידיו? – ורבם הצדיק איהו? כי לא ירום לרחמם ולא ישלח מרות למו ממקום קדשו? האם גם הוא לא עוד מגבה יראה לדעת כל אנשי מעשהו מסוף העולם ועד סופו, הסר גם כחו מעליו, אם בטלה ח”ו גם זכותו יום גבר האויב? זאת לא זאת, ברית כרותה לפשפש שלא תאבד שאריתו מבקעי מטה וערש וברית כרותה לחסידים שלא יתמו לנצח מהקלויז דק"ק זרעשוא, ובצר להם כי ימצאום רעות רבות וצרות והנה ישעותם קרובה לבא ורוח והצלה יעמוד להם פתאום בהיום הזה. – – –

השבעתי אתכם אתם משכילי עמי היקרים אם תכחשו בהגדולות והנוראות אשר חזו עיני אדם רב, ואם תאמרו בלבבכם כי לא יד צדיק מושל עשתה זאת לעצור בר' שמעון המשחית ולהחיש מרחוק ישע למֻכים על יֹשר, על ידי… לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף כי אם על ידי דבורה האלמנה בכבודה ובעצמה… כי הביאה הצדקת הזאת מעט יי“ש להקלויז כדרכה בקדש, וכראות ר' שמעון את פני עוכרת ביתו ויתנפל עליה באף וחמה וקצף נורא, ובין כה וכה מצאו החסידים ידים להמלט על נפשם ויעזבו את האשה ואת הטבח לבדם, ולא חששו כלל משום יחוד, אף על פי שלדעת הרמב”ם יחוד דפנויה הוא מדאורייתא – ובכן נצלו החסידים בדרך פלא, המה מצרה נחלצו ותבא דבורה תחתם…

“ועתה את מכשפה מבישה”, צעק הטבח בלחצו את צואר הצנועה בידו החזקה, “הגידי כרגע אנה פנה חתני ואם לא ומלקתי את ראשך בצפרני אלה והשלכתיו לכלבי בית המטבחים, השמעת שֵדה ארורה? איה עובדיה חתני?!”

“אך הסר מעלי ידך”, הילילה האלמנה כאוב מארץ, “למען רחמי שדי וחסדיו המרובים הרף ממני ואגידה כל אשר תחפוץ!”

הטבח הניח רגע את צוארה מידו ויאחזנה בערפה: “'דַבְּרי!”

“מה אדבר ומה אצטדק?”, התחננה האלמנה, “ואנכי לא ידעתי כל מאומה.” “להתל בי תאמרי איפוא?”, צעק ר' שמעון בחרקו את שניו ויטלטל אותה טלטלה עד כי כמעט נפזרו עצמותיה לפי שאול, חתני עובדיה איהו?"

“רבונו של עולם!”, צעקה האלמנה מנהמת לבה ומעצמת מכאוביה, “רבונו של עולם אב הרחמים והסליחות הן יקטל האיש הזה את דבורה בתך ואתה תחשה תדום ולא תצילנה? אויה לי!”

“אַל יושיעך אלהים, מכשפה ארורה”, צעק ר' שמעון, “את חתני השיבי לי פן אבוס עצמותיך באפי וגם נפשך הנתעבה אשים מרמס כטיט חוצות”, ובדברו הרים בידו את האלמנה הרועדת ויכריענה לארץ כאשר הסכין לעשות לעגל ולכבש בבית המטבחים וגם את רגלו שלח לקיים את מוצא שפתיו ואת הבטחתו הטובה, אך כרגע הזה נעשה נס שנית, כי פתאום נפתחה הדלת וצליל חרבות, רעש ונשק נשמע בהקלויז, ור' שמעון הטבח נשא את עיניו וירא והנה שוטרים חמושים נצבים עליו, ויחרש האיש וילפת, ידיו רפו גם עשתנותיו אבדו, כי היתה חתת אלהים להמו ולאבדו… והשוטרים החזיקו בר' שמעון אחד מימינו ואחד משמאלו ויובילוהו כחתן בית הפקדות והחסידים העידו בו כי הכם מכה אכזריות חנם וכי נאץ כל קדש ויפריע עבודת בית ה‘, ויצא דינו להאסר שנה תמימה בבית הסהר, ועל פסק הערכאות הזה הוסיפו דייני ישראל עוד נופך משלהם, ויאסרו את זבחתו ויעשו את בשר שחיטתו נבלה, וגם ר’ מאיר הדין למרות רוחו ולדאבון נפשו, נאלץ לחתום ידו על הגזר דין הקשה הזה, כי רבו עליו חברין המחייבים וה“דין תורה” עמד לימינם בכל עז, ובכן הוסר ר' שמעון מטבח עד עולם ומעוצר וממשפט לקח לשבת בבית האסורים, וידל ביתו מאד בהכרת סעיף מחיתו וישבר לי כל מטה לחם. גם בתו, אשת עובדיה אשר באה בימים ההם עד משבר ותלד בת, חלתה מיגון וכעס חלי כבד מאד.

ירחים אחדים התהפכה על משכבה בחליה ותרחף בין החיים ובין המות, עד כי גבר כח העלומים אשר בקרבה ותנצל נפשה מרדת שחת בדמי ימיה, אבל בשובה לאיתנה ראתה כי תם גם שארית כספה וגם שמלתה לעורה נתנה כערבון בימי מחלתה, ותמהר ותקח את בתה על זרועותיה ותעזוב את עיר מולדתה ואת בית אביה כי יראה חרפת רעב וכלמה כסתה פניה לעבוד עבודת אָמה בעירה, על כן הלכה לבקש לה מקום בעיר רחוקה שאין מכירים לא אותה ולא את מולדתה, ותתע מעיר לעיר ועקבותיה לא נודעו. וכשוב ר' שמעון בכלות שנת מאסרו אל ביתו, מֻכה ומעֻנה מנפש ועד בשר, וימצא את נוהו חרב ושמם מאין יושב, כי גם אשתו מתה בין כה וכה בעּני וחסר כל. ותתבלע בינתו ממראה עיניו אשר חזה וירץ שולל מבית לבית ויתקלסו בו נערים שובבים ויהי להם לצחוק וירדפוהו ויציקו לו ויענוהו עד כי נחת מתגרת יד אסונו וישתגע כלה, ותהי זאת ישעותו כי נדעך נר תבונתו ויאבדו רגשות נפשו וישכח את עניו ואת צרות לבבו, לא התקצף עוד גם לא התאונן ויהי באלם לא יפתח פיו ויתהלך כצל וכמת בין החיים, והחסידים הרחמנים חמלו עליו עתה ויתנו לו מקום אחורי התנור אשר בהקלויז ויחי שם עוד ירחים אחדים לאות ולמופת כי מריבי החסידים יחתו ואחרית איש חרמם להכרת, וימת מות אמללים בחטאת אולתו ובקנאת החסידים וצדקתם הגדולה…

ח.

ועובדיה אלא ידע מכל אשר קרה בביתו כי נע ונד היה בארץ, נחפז לברוח ממקום למקום ביראתו את חותנו פן ירדוף אחריו וישיגנו. ואחרי שבעו נדודים אין מספר שלש שנים תמימות ועד כי בלתה שמלתו מעליו ורגליו בצקו, כי הכשיל יגונו כח ונפשו נואשה מיחל עוד טוב, ויבא לאנדאנה והוא עיף ויגע בגו ונפש ותפקחנה עיניו לראות את אסונו הגדול בכל מראהו האיום, הנורא. זה הים גדול ורחב ידים לאנדאן! פה אמנם לא תשיגנו חמת חותנו, אבל פה גם יטבע באין מעמד איש אשר כמֹהו אשר לא נסע לשחות בים החיים ובידו אין משוט לכונן את מרוצת אניתו הנשברה, כל דבר חכמה לא ידע, מלאכת כפים לא למד, כסף אין בצלחתו ושפת יושב הארץ לא יבין, ומה תקות איש אשר כזה עת תחסר בטנו וירעב אם לא לפשוט יד ולקבץ נדבות? והעת הזאת הן לא רחקה חוק כי שלש פעמים ביום הסכין לאכול בבית חותנו ותזכירהו קבתו ותגוש בו גם עתה למלאות את תפקידה' ולאט לאט החל להתהלך ברחובות קריה ולבקש לחם חסד באין אֹמר ודברים, כי היה מראהו עדות על נקיון שניו והכרת פניו ענתה בו כי אכף עליו פיהו, ויחמלו עליו נדיבי לב ויעניקו לו מטובם כפעם בפעם, וילחם לחם עצלות וינעם לחכו, וישכח את כבודו ואת מגמת פניו וילמד אל דרך האביונים לחזור על הפתחים בסל הרוכלים אשר יקחו להם לכסות עינים למרות רוח שוטרי חרש השומרים עקבותם ותהי זאת מלאכתו שבוע ושבועים. ויהי היום, יום שבתון לבני עם הארץ, ויבא אל אחד מבתי השכר המלאים אדם רב, ויעבר שחֹח בין השלחנות, גוו כפוף, ראשו מט ועיניו מצפות ומביטות כמתחננות אל יד איש ואיש, סלו תלוי לו לפניו ומצנפתו תחת אצילות ידיו כמשפט רוכל אביון.

מנוער המהיר במשלח ידיו, ויראהו אחד מיושבי הבית הבאים לחקור ממסך ויתבונן בו וידבר אליו יהודית, ויקן מאתו דבר מה וישלם לו ביד נדיבה, וישאלהו לדרכו ולמלאכתו ולמולדתו, ולמען דובב שפתיו נתן לו גם כוס שכר, וישנה למלאותו, ויספר לו כי גם הוא יהודי וכי גליציון ארץ מכורתו גם הוא, ועובדיה המאֻשר כי מצא איש מבני עמו מבין שפתו והגיגו ומושך אליו חסד, לא אחר לשפוך שיחו ולגלות לו את כל לבו בספרו לו את קורותיו מנעוריו עד היום הזה.

“ומה שם עירך ידידי?”, שאל האיש בחמלה רבה, “שם העיר אשר רדפוך שם זרים על לא חמס עשית ונפשך זכה?”

“זרעשוא”, נאנח עובדיה מרה.

“זרעשוא?”, שנה האיש ופניו חורו כמעט, “זרעשוא? אדמה כי הייתי גם אנכי הפעם בעיר זרעשוא…” “אך כן הוא”, הוסיף אחרי החרישו רגעים אחדים, “לפני ארבע או חמש שנים גרתי ימים אחדים בהעיר הזאת לרגלי מלאכתי וקהל מרעים היתה עוד אז. כן הוא, גם את אחד מראשי קהלם ידעתי, ר' שבתי תקיף שם הנבל הזה, העודנו חי?”

“אם לא מת בימי מסעי כי עתה חי הוא עודנו”, ענה עובדיה.

“וחתנו המשכיל יוסף?”, הוסיף האיש לשאול, “הידעת ידידי גם את יוסף חתנו? הוא היה איש ישר ויודע דעת, האין זאת ידידי?”

“את יוסף לא ידעתי פנים אל פנים”, השיב עובדיה, “אך את קורותיו ואת כל הרעה אשר מצאתהו ידעתי, אויה לי! וחסידי עירי המה רצחו את נפש יוסף, עליהם יצעקו דמיו מעמקי שאול ועלי נפשי תאבל בזכרי אחריתו כי נכרתה לנצח.”

“מת אפוא יוסף בדמי חייו?”, קרא האיש משתומם.

“לוּ מת האמלל הזה”, נאנח עובדיה במרירות, “לו מת באסונו ויגוע בישרו ובתמתו! אבל חי הוא לבשת ערות נפשו ולהותו כי נתעה האמלל בברחו מפני חמת החסידים רודפיו, וישחת את דרכו ויגזר לתאות בשרים בעודנו בעירו, ובעזבו את ארצו ויטוש אלהי עשתו וינבל את שם עמו בהמירו את דתו בדת אל נכר, רחמנא לצלן!”

“ואיכה ידעת אתה את כל תולדות יוסף ואת מעשהו בארצו ובארץ גלותו?”, שאל האיש במבוכה מֻסתרת, “האם פה בלאנדאן שמעת את כל הקורות האלה?”

“לא”, ענה עובדיה, “פה אין לי כל מכיר ומודע, אף לא פגעתי עוד באיש מבני ארצי אשר דבר עמי, אך את אחרית האובד האמלל שמעתי בדרך מסעי מפי עובר אורח אשר נודעתי לו במקרה ויעצני לתמו לבל אבוא לאנדאנה כי זה לא כביר הבאיש פה יוסף בן ארצי ועירי את ריח בני עמי בעיני יהודי העיר ההיא, כי המה חמלו עליו ויתמכוהו בימין צדקתם והוא הכה בחרפה את לחייהם בהתמכרו להמסיתים האורבים להדיח את ישראל, ויהלל שם שמים ושם עמו בפרהסיא; אכן את תהלוכותיו בארצו ובעירו ספר לי מורי ואלופי ר' מאיר הדַיָן, כי הוא למד תורה אתו בהיותו בבית חותנו ותמורתה הורהו יוסף דרך תבונות ויעיר ויעורר את לבו לאהוב דעת ויכרתו שניהם ברית לשמור תושיה ומזמה, ותהי אהבתם עזה ובריתם נאמנת עד כי נכשל יוסף ויבאש בהחסידים וישטמוהו וירדפוהו בלי חשך, ובכעסו וקצפו נוקשה נפשו ותקע גם מאוהבו הנאמן ויבגוד בו ויפרד עם רעים פוחזים ויצא לתרבות רעה.” “אויה!”, הוסיף בחם רגשותיו, “עזה כמות שנאת חסידי ארצי, קשה כשאול קנאתם, רבים חללי הרבה ועצומים כל הרוגיה!” –

“הרגע נא ואל תשמיע במרום קולך ידידי”, עמה האיש בצחוק אנוס ויתן את ידו לעובדיה ויאמר: “אשמח לשמוע כי תאנח לאיד רעך ואתה לא ראית אותו רק את שמעו שמעת ואסונו נגע עד לבך, אות היא כי ישרה נפשך בך על כן הנני נותן לך את בריתי שלום. אך אל נא יפול לבבך ואל תדאג ליוסף רֵעַ רעך כי אולי לא מצאו כל רע, ועת תבכה אתה לפידו ישב הוא שָלֵו באהלו וישמח בחבלו כי נעים. –”

“לא ידע שלו בנפשו ולא ישמח לנצח כל מרגיז אל!”, קרא עובדיה הנפעם, “יוסף בגד בעמו ובאלהיו ואדוני יאמר כי שלום בעצמיו ונחלתו נעמה? –”

“צדקת ידידי נעים”. ענה האיש בשפתי חלקות, “הנה מארת אלהים בבית בוגד, עפלה נפש רשע בקרבו ואיש אמונים יאֻשר בארץ, אור צדיקים ישמח. אך ליוסף לא יאמר בוגד וחלילה לו מרשע. – אנכי ידעתי את יוסף, ידעתיו עלוי בבית חותנו ברעותו אמונה, ידעתיו עשוק ורצוץ בחמת מהבילים על דרשו תושיה, ידעתיו אֹבד ומתיאש ברדתו לבאר שחת לכבות במי צחנתה את האש הזרה אשר הציתו בו רודפיו בקנאתם. וידעתיו גם עיף ויגע ככלות שארו ובשרו בהתנפלו בזרעות אמונה חדשה למצוא בה נֹחם ומרפא ללבו הקרוע; ואת יוסף זה ידעתי גם היום בשכנו בטח ואין מחריד כי צנה וסחרה אמתו ואמונתו, מרום משפט כסילים מנגדו ושאון אוילים לא יחרידנו ולא ישמע קול נוגש, כי השהו אלוה גם עמלו ועניו מקדם ומחרפיו ושאפיו לא יזכור, אך זכרון עמו עוד חי בקרבו ואהבתו לו תוקד כמו אש בעצמותיו. – הן אהבתו לעמו היתה ראשית חטאתו בעיני משנאיו, או האין זאת ידידי? הה, נגש הוא גם נענה על רדפו טוב, מכה הוא על ישר ועל לא מרמה בפיו, עד כי כמעט נגזר מארץ חיים מפשע עמו ומעברתם כי קשתה, וישמחו ויעלצו אויביו לו וחפצי רעתו דברו הות, ויתנו את רשעים חלקו ואת פשעים נמנה, אך ה' לא חפץ דכאו וימשהו ממים זדונים ויוציאהו למרחב ויצילהו כי חפץ בו, ועתה כי כהן ה' יקרא, משרת אלהיו יאמר לו, אמנם כי חיל גוים יאגל, אך בכבוד עמו יתהלל, יתפאר כי בן עם קדומים הוא, בן גוי קדוש אשר עיני ה' אלהיו בו מראשית מוצאו עד אחרית תעודתו, לתתו לאור עולם עת חשך כסה ארץ וערפל לאמים, למען יאיר נרו באישון חשך ומלכים לנגה זרחו ילכו, וירא מבניו לו מלך להקדישו ולהמשילו בכל מעשה ידיו בשמים ובארץ כהיום הזה. – ואתה אמרת כי בגד יוסף בעמו וירמוס לעפר כבודו?…”

“לא אבין לדעתך אדוני”, ענה עובדיה, “כי בסודות ורמזים תדבר אף תתהפך כחמר חותם בדבריך, רגע תלמד זכות על עוזב אלהי אבותיו ורגע תשנה באהבת ישראל וכאחד החסידים תקרא לאחד הצדיקים ותתן כבוד אלהים לאנוש ימות ולבן אדם תולעד; הן על אחד מרבי החסידים ירזמין מליך, על הצדיק מבזביניץ או על הקדוש מהבלישוא, הלא? – אך אנכי שבעתי כבר את הצדיקים האלה ואת ספרותם אשר היתה למרורת פתנים בקרבי ואשר הרעילה את ימי עלומי ובכל ביתי שרשה, ועתה אמנם ידעתי כי לא בם בחר ה' לתתם עליון כאשר אמרת, כי אם מרמה ואולת נצמדו ומלאך רשע ברך אגודתם ויפרו וישרצו ויצאו השעירים האלה אשר קדוש יאמר להם בארצנו האמללה, על כן תועבה יבחר במו.”

“אך את הצדיקים האלה אשר אמרת ישא רוח, יקח הבל”, קרא האיש בקצר רוח, “ידעתי גם אנכי כי שקר תרמיתם ולא עליהם תטוף מלתי כי אם על איש אלהים, אור עולם אריה רבי עלאה, כעיר וקדיש מן שמיא נהיה, אשר כנסת ישראל מאורשה לו באמונה והוא באהבתו אותה נתן נפשו עליה לנקותה מכל סיג והלאה ולרחצה במים טהורים הנובעים ממקדש ה', למען תהיה לכלה נאה וחסודה, להביאה במסרת הברית ולהתעלס אתה באהבת עולם כימי…”

“רוח העדת צדיקים דובר בך אדוני או רוח הפאר מקדושים ובלי תפוגה על הבעש”ט תחזה את הגדולות האלה או האין זאת?“, קרא עובדיה מבלי תת את איש ריבו לכלות את דבריו, “אך מי כמוני יודעת את ספרות המהבילים האלה, מחתן ר' אלכסנדר שוחט מק”ק נעמרוב בעל השבחים הראשון עד ר' מיכאל לוי פרומקין מק”ק קעניגסבערג בעל השבחים האחרון, ואנכי אבטיחך כי הבל יפצה פיהם ואך שקר בימינם! – אותו הבעל עגלה מכפר אקופ קבל את תורתו, לרפא חולים, להבריח שדים ולגרש דבוקים, מקדרים וקדריות שהתהלכו אז בין הכפרים בהרי הקארפאטען אשר שתו והתארחו בביתו כי מוזג היה וגם בית מלון היה לו באחד הכפרים האלה, והוא אמנם עסק לתמו בהסגולות והרפואות האלה, אך לא חלם מעודו כי יהיה לאבן נגף ולצור מכשול לכל בית ישראל, מהרי נשף אשר בארץ חשך עד בירת מלכות בריטאניא, כי יעשוהו לקדוש אלהים כמוך אדוני היום. –"

“הבל הבלים”, נתן האיש ברגז קולו כי קצרה רוחו ולא יכול להתאפק עוד, “האם ערל לבך מהבין כי לא את הבעש”ט אעריץ ולא את יתר אויליך אשר זכרת כי אם את אדון השלום, את בן אלהים משיח אלהי יעקב!"

ועובדיה התנודד בשמעו את הדברים האלה ויתר ממקומו ויקרא: “מסית ומדיח אתה אפוא, אויה לי, ואנכי לא ידעתי כי תשית בהלקות לי להפילני למשואות; אבל יינך שתיתי ואקיאנו ושחת את דבריך המתלהמים, כי לא אֹבה ולא אשמָע לך. אין משיח לישראל אך ה' אלהיו עמו, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד!”

“אל נא באפך ידידי”, ענה האיש, "כמוני כמוך לישראל אני, כמוך גם אני אאמין באל אחד קונה שמים וארץ, אך חסר נא כרגע קנאת דתך מלבך והגד לי ברוח קרה, מדוע זה תקשה לבך מהאמין גם בבן אלהים ובמשיחו אשר גאלנו וגאל את נפשותינו בדמו וכרת את ישראל ברית חדשה כאשר חזו עליה חוזי-יה מימי עולם ושנים קדמוניות? – "

“האם לא תבוש”, ענה עובדיה במנוד ראש, “האם לא תכסה כלמה פניך בזכרך את שם ישראל ותשא בריתו עלי פיך להפוך דברי אלהים חיים ולהעיד עדות שקר בנביאיו? או האם באמנה תאמין נפשך למוצא שפתיך? האמנם תאמין כי נביאי ישראל חזו עתידות ויטיפו להאמונה החדשה? להאמונה אשר בחרב ובאש רדפו כהניה את עם אלהי אברהם לשרשו מארץ חיים? להאמונה אשר בשמה העריכו מוקדי עולם לאכול ישראל מארץ ולכלותם מעל פני האדמה? להאמונה אשר בניה כזאבי ערב טרפו ויטרפו את שה פזורה ישראל בשם אלהים? להאמונה אשר בכל ארצות ממשלתה הטיפו ההרים דמעות עשוקים ויאדמו נהרות מדמי אדם, דמעות ישראל ודמו אשר שֻפך לכבוד אלהי החסד והאהבה? –”

“אל תזכור לנו עונות ראשונים, חטאת ימי הבינים ואולתם, אשר נואלו ואשר חטאו כהני הקאטקליציסמוס, שרי הטבחים אשר להאינקוויזיציאן הזעומה בשפאניען ושאר ארצות חשך”, ענה האיש בדברים רכים משמן, “בחסדך זכור נא עתה כי עבד נגש ונענה היה ישראל כמעט כל ימי שבתו בארצו. ואם למצער ישב שאנן תחת גפנו ותאנתו בארץ קטנה ככף איש, הן ישכון עתה בטח בהיכלי ענג בארצות רחבות ידים, כי גדעו בריחי הברזל וחומת הנחשת אשר הבדילה אותו לרעה מכל שבטי העמים נפלה נשברה לארץ, ועתה עם שרים יד ושם לו וגם בחצרות המלכים ישמע קולו, בחצרות המלכים אשר לאמונה גברו בארץ, ומי פעל כל זאת אם לא האמונה הנוצרית הפראטעסטאנטית? האמונה האחת באלהים אמת ובמשיחו, האמונה הטהורה אשר ראשית מצותה, לאהוב גם את אויביה ולהטיב גם את שונאיה בנפש כמוכם בני יעקב?” “אויה”, הוסיף בנשאו את עיניו למעלה, “הביטו אל אשר דקרתם בית ישראל, הנה חי חי הוא ירום ונשא וגבה מאד וממכון שבתו השמים יקרא אליכם בית המרי: שובו בנים שובבים ותושעו תשועת עולמים.”

“ואתה נואלת להאמין כי הפראטעסטאנטיסמוס הרימה מכשול מדרך עמי ותושיבהו על גפי מרומי קרת כאשר דברת? הן מי זה בער ולא ידע כי לא האמונה החדשה כי אם העת החדשה פרצה פרצות בחומת הגהעטא, העת החדשה אשר הפילה את שבט הנוגש מידי כהני האמונה על אפם ועל חמתם, העת החדשה ושמשה החדש אשר יכאיב וימחץ את עיני אלה הכהנים השואפים לילה לדכא עמים תחתם כבימי קדם, העת החדשה בת האור וההשכלה, בת שאול ואבדון בעיני המקנאים שומרי נשף, העת החדשה הזאת היא אשר הרימה את ישראל מעפר שפלותו אשר השפלתהו רשעת עריצים וחטאתם, אך היא שפכה רוח חדש על עם ומלך ותתן בינה בלבם להכיר גם את עם עולם כי לא נופל הוא מיתר העמים אשר בקרבו הוא יושב, ויפתחו למוסריו ויקראו דרור לו ויתנו גם לו חקי חפש, לא בחסד ולא ברחמים כי אם בצדק ובמשפט…” “אך מה?”, הוסיף עובדיה אחרי עצרו רגע במלין, “מה אדבר ואוכיח ואתה בנפשך ידעת כי בגוד תבגוד, אבל בשפת חלקות תחנוף להאמונה אשר התמכרת לה ואולי גם את נפשך תשלה באמרי רוח אשר שמו שוכריך בפיך, אך היא לא תצלח, – לא אכחד כי האמונה הנוצרית חיים היא לבניה מבטן ומלדה המחזיקים בה בנפשם ומאדם אך האיש הנולד והאמון על ברכי דת אחרת, איש יהודי כמוך כי יעזוב את אלהי אבותיו למען ימצא לחם ויכסה מערומיו, הוא את מקור חייו עזב, מת הוא מות עולמים ולא ישוב לחיות בחיים חדשים עוד. נחתך האבר מן הגוף ושוב אין לו תקנה. –”

האיש השתומם ויחרד תחתיו ועובדיה הוסיף וידבר: “אבן שרשת מארץ חיים, מאדמת ישראל נסתת ומעפר אחר לא תצמח, כי אף בל נטעת אף בל זרעת על האדמה החדשה, כי אם כנצר נתעב הָשלכת מאדמת מטעך על כן גם מריח מים לא תפרח עוד. ורוח נשף בך ותיבש וסערה כקש תשאך. או הבאמת ובתמים נוצרי הנך? בפיך ובשפתך תענה “כן”, אך שאל נא את לבך הנשבר ויקרא: “לא כן לא!” ואת נפשך הנענה, ותצעק ותכזיבך ותשים לאַל מלתך על לשונך. – בלבך ובנפשך שם חשך וצלמות, שם קרח עולמים עם אש לא נֻפח יחדו, שם נחש שרף ועקרב יקוננו, שם נֹחם וחרטה ינשכו יפרישו; הה, תסמר שערת בשרי, פלצות תאחזני כי קול מרחוק תשמענה אזני, קול איום ונורא, קול מבהיל ומחריד, קול קורע מסך שאול ומעורר רפאים משחת רבצם, קולך הוא אמלל באמללים, נאקתך האחרונה אשר תאנק ערירי על ערש מותך כי ידעך נרך באישון חשך אובד נדח ונעזב מעמך ואלהים אשר נארת מקדשם ביום נברך. או, אוי ואבוי לך!”

פני המסית נהפכו לירקון ויפיקו זועה וכאב נעכר, ולמרות עמלו להסתיר חרדת נפשו בחבו התפרצה גם אנחה כבדה מקרבו ויבוש ויכלם מרפיון רוחו, אף התקצף ויחר אפו בנפשו האמללה אשר לא עצרה כח לעמוד במרדה, ולמען לא יאלץ לנוס בחרפה ובוז משדה המערכה, נסה להבליג בחזרה על חליפות רגשותיו אלה ולהכשיל כח איש ריבו ולנצחו בלעג ולצון ויצחק ויאמר: “אכן נודע הדבר, קברן או בעל מתעסק היית בארצך על כן תשמענה אזניך תמיד את נאקת הנפש בצאתה מבית חמרה ובלי תפוגה גם את צעקת הרפאים ואת יללתם בבקוע המלאך “דומה” את בטנם להבריאם את פרשם בידו הנדיבה כי ישכחו להגיד לו את שם ככתוב, – אך לא את קולי שמעת ידידי הפתי, כי אנכי גם בחלומי לא מתי עוד, ועת פקודת כל האדם יפקד עלי גם אז לא יריע דומה עלי ואימתו לא תבעתני, כי אך את שמי החדש אשמיע לאזניו ויברח ועין לא תשורנו, ושמי זה לא אשכח כי כתוב הוא לאות על ידי, חרות על עור בשרי, ואין פחד אלהיך לנגד עיני ואת מוראך לא אירא, ועתה הבה ונשתה כוס שכר עוד כי הלא כלך נמוג מפחד – " והאיש קלח בחפזה את הכוס אשר לפניו אך ידיו רעדו והשכר נשפך על השלחן וכרגע הזה נשמע קול צוחק מן השלחן השני ואיש צעיר לימים אשר ישב עתה תחת מסך מכתב עתי אנגלי ארוך ורחב ויהגה בו כלא מתבונן על כל הנעשה והנשמע סביבו, עמד פתאום ממקומו ויגש אל הנדברים ובהראותו באצבעו על האיש המסית דבר אל עובדיה לאמר: “הגם ידעת ידידי את מי לקחת מלין הפעם?” הלא את יוסף חתן ר' שבתי תקיף מזרעשוא עיר מגורך…” ואתה ר' יוסף ידידי", הוסיף בפנותו אל המסית הנבהל, “מה זה היה לך גבור חיל במשלחת ידך החדשה כי נפלת היום שדוד לפני רוכל עני המחזיר על הפתחים? הן תחשכנה עיניך, ידיך תרעדנה ובמתניך חלחלה, אין זאת כי אם באמנה חטאתך תפרפרך והמלאך “דומה” אשר תגדל עליו במו פיך יאחז בערפך ויפצפצך, ולמרות הבטחתך כי הנך מוצק ולא תירא יאפפוך חבל מות ומצרי שאול יבעתוך כאשר עיני רואות…”

“ומי אתה גבר יהיר כי תעיז לדבר התולים עמי ואנכי לא ידעתיך?”, צעק המסית בחמה.

“אל נא בחמתך”, ענה הצעיר בלעג, “אל נא בחמתך גבר תמים כי לא התולים עמדי ואנכי ידעתיך, הן שמך יוסף ומעיר זרעשוא אשר בגליציון אתה, ואנכי מבית האדון מהללאל אשר אל שלחנו אכלת בחג המצות אז טרם נושעת עוד תשועת עולמים, ותגנוב כפות כסף משלחן אדוני, התזכור זאת עוד? – ותתפש בכף, התזכור? – ואנכי מנעתי את באי בית אדוני מנגוע בך לרעה כי אמרתי תכסך כלמתך ובשתך תיסרך, האין זאת ידידי? – הן תכירני עתה! –”

פני המסית חפו ושפתותיו נאלמו אך את שניו חרק מחרפה וכעס וימהר ויעזוב את בית המשקה, והצעיר הניע אחריו ראש ויאמר אל עובדיה: “את הנבל הזה נצחת ידידי בטוב טעם ואנכי שמעתי תמצא חן בעיני ואמלא פניו קלון למען ירף ממך ולא יוסיף להחרידך עוד, אך השמר לך מבוא עוד בדברים אתו, פרעהו כי תפגשנו וכי יפגשך והתנכרת לו כי אנכי גמרתי אֹמר לעורר את לב אדוני היקר באדם לעשות דבר מה למענך, ואם יראך איש לוקח דברים את המסית והרעות לנפשך מאד, כי לא יאמינו בך עוד, – ועתה היה שלום ומחר בשעה השביעית בבקר תבקרני במעוני ונשיחה בך. –”

והאיש נתן לעובדיה את כתבתו ועמה גם מטבע זהב מתנה ויתקע כפו לו וילך, ועובדיה נשאר על מקומו נבוך ונדהם כאיש חולם חלום זר מחריד ונעים יחדו.

ט.

“מארת אלהים”, קרא המשרת הנחפז בהסירו את הכוסות הריקות מן השלחן, ויהדוף את עובדיה בצד ובכתף כמתלהלה, “התישן רוכל? אך אם עת לך לישן ולחלום בנכון היום בצהרים לך לך לביתך ושכב על מיטתך כי לא יכירך מקומך פה.” ועובדיה התאושש וימהר ויעמוס את סלו ויצא, אך לא ללכת לביתו או לשוב לפעלו ולמלאכתו כי אם לרוץ באין מנוח מרוחוב לרחוב מרדף בלי חשך מסערת שרעפיו, תולדות המקרים אשר השתרגו פתאום ועלו על צוארו היום. הנה נפשו כים נגרש השקט לא תוכל משאין רגשותיו כי יהמו יחמרו, כאב ועֹנג, יגון ותקוה בלולים; לבו בקרבו הולם פעם וכל עורקי גוו ינתרו יקפצו כי יחושו עתידות לו על כן יחישו גם צעדיו מבלי אשר ידע מה חפצו ברוצו ומנעת פניו בחפזו. – מספר שעות נשאוהו רגליו הלוך ורחוק מרחוב משכנו ורוח דמיונו נשאו נשא ועלה על כנפי התקוה, וישכח את ההוה החשך משחור והעתיד האיר פניו אליו בצחוק משיב נפש, ופני העתיד הזה פני האיש הצעיר אשר התודע אליו היום ויבטח עזרה לו. – איננו נודד עוד ללחם בארץ נכריה, איננו שואל עוד לחם על פתחי נדיבים, איננו מתהפך עוד ערירי על משכבו בלילה, כי שלו הוא בביתו שאנן במגורו, מיגיע כפיו ועמל נפשו יראה ישבע, ואשתו כגפן פוריה בה בטח לבו כי צופיה הליכות ביתו והוא באהבתה ישגה… ומי יכלא את רוח הדמיון הבורא עולמות לרגעים והמון בריאות במעוף עין, מי יעצור בעדו מקסים לפניו גם את בנו או את בתו, הילד אשר ילדה אשתו לו, ומתאר אותו בתפארת ילד שעשועים אשר ישחק עת ה בירכתי ביתו או על ברכיו ישעשע ויחבקהו בידותיו הקטנות בשובו מפעלו ועבודתו לשבוע נעימות את פני אוהבי נפשו? – ומלאכתו ומשלח ידיו? האח, והדמיון בהואילו הפעם להיטיב עמו, וישפות לו עתרת עשר וכבוד בידו הנדיבה; רגע יעשנו לסוחר מנכבדי ארץ ויושיבנו בין נדיבים, ורגע כסא כבוד ינחילנו בסוד חכמים ונבונים; רגע יכהן פאר באחד מבתי מסחר הסיטי, ורגע יטיף לעם ה' בתוך מקדש מעט או בבית ספר גבה יורה דעת לתלמידים מקשיבים לקולו; רגע ירפא חולים על ערש דותם, ורגע יחבש לעצבות נשברי לב בידו המלאה….אך מה זאת? ברוב שרעפיו בקרבו לא התבונן כי פנה היום וינטו צללי ערב, ובהעלות נרות הגאז ברחובות העיר ההומיה, ויקץ פתאום מחלומו אשר חלם בהקיץ ויתנודד, כי נפל משמים ארץ וסל הרוכלים אשר עליו הזכירהו כי ישועות בל נעשו עוד, וימהר וישב אל בית מגורו ובנפש עיפה התנפל על מטתו ויתהפך על משכבו עד אור הבקר…"

“כן, דוד, לאנדאן – סאטריק, רחוב… מספר… מכפלה שלישית, דלת ראשונה”, את הדברים המעטים האלה קרא עובדיה מעל הכתבת אשר בידו בקומו, ויחזור עליהם פעמים אין מספר גם בלבשו את בגדיו ובהכינו לעשות את דרכו לאיש אשר אלה לו, וכפעם בפעם העירו ויעוררו את רוחו ויתנו תקות חדשות בלבו. – “הן אמנם לא מחורי ארץ הוא”, ידבר עתה לנפשו, “רחוב משכנו ונוהו יענה בו כי לא עם שרים זהב להם חלקו, כי בתוך עם עושה מלאכה הוא יושב; אך היא היא תוחלתי ותקותי כי ידע דין דלים וירום לרחמני כאשר דבר, ולוּ רק ימלא את ידי לעבוד עבודה באחד מבתי המלאכה, גם אז תברכנו נפשי, כי אקוט בפני ממשלח ידי עתה להשתחות אל אגורת כסף, והוא הלא אמר כי על בית האדון מהללאל יחשב, ומי יודע…” “היה שלום סלי!”, קרא בלכתו, “לבי ינבא לי כי קרובה ישועתי לבא ולא אוסיף להעמיסך עוד עד עולם…הנני הולך. –”

קול המון קיטור, רעש אופנים, מהלמות פטיש ומקבת עם שריקות המכונות יחרישו קול רעם בגלגל, וקול סופה וסער מתחולל יחבא משאונם הנורא. אלפי ארובות מוצבות כענקים ארצה וראשם מגיע עד מפלשי עב, אש מפיהם תאכל ובמשאת עשן-נצח יעננו ענן כבד על פני כל עמק סאטריק המשתרע בין שלשה חופי הטהעמזע המלאה תמיד תשאות עושי מלאכה כמים רבים ובתוך האד, הענן והערפל והמהומה הנוראה הזאת יפלס עובדיה נתיב לו למצוא את משכן איש חסדו וכעבור שעה והנה הוא עומד לפני הבית המסמן בהכתבת השמורה בידו. בלב נרעש ונפעם משך בחבל הפעמון ועד מהרה פתח לו השוער ויראהו את מעון בן-דוד אשר שאל, ועובדיה אחז בכפות המנעול אך לא הרהיב בנפשו עז לדפוק על הדלת או לפתחה ויעמוד כאיש נדהם עד אשר נפתחה הדלת מבית ובן-דוד נראה בפתח. “שלום בואך ידידי!” קראה בהושיטו את ידו לו ובהביאו אל תוך חדרו פנימה וישם לו כסא וישב בקצהו, כי איכה יעיז אביון נדבה כמהו לשבת על כל מושב הכסא לפני איש עשיר המושך אליו חסד? – ובן-דוד התבונן בו ויאמר: “הן לאיש כמוך שיחך ומדוע תחרד נפשך וירעדו כל בדי עורך? לא שר ולא גדול אנכי כי אם פקיד על אחד מבתי המלאכה אשר להגביר מהללאל אדוני, ואף גם בן ארץ מולדתך אני ואבי עזב את ארץ פסילים זאת ויקחני עמו ויביאני לאנדאנה בהיותי נער קטן עוד, כה באתי לבית ספר אשר לכל מלאכת מחשבת, וכהתימי את חוק למודי, והגביר מהללאל השש לעשות חסד את בני אמונתו בכל עת לקחני וימלא את ידי לנצח על מלאכת בית המטוה אשר לו ופקדתו זאת תשמור רוחי עד היום הזה. – במעט מלין אלה ספרתי לך את כל תולדותי אשר לא לפתו ארחות דרכם ברצות ה' את מעשי, ואת תולדותיך ומקרי ימיך ופגעיהם הלא השמעתני אתה אתמול למרות חפצך וחפצי בדברך את המסית הנבל ותשפוך את כל לבך לפניו בתמתך ואזני שומעת את מרי שיחך, לא נכחד ממני דבר. ועתה הלא אנשים אחים אנחנו, שבה נא אפוא כמשפט ונשוחח על אודותיך.” “אנכי מלאתי אחרי דברי”, הוסיף בן-דוד בהקריבו את כסאו אל כסא עובדיה וישב למולו, “עשיתי כאשר הבטחתיך ואעורר עליך את לב אדוני הגביר בספרי לו את דבריך את המסית ואשר הכית אותו מכות חדרי בטן בשוט לשונך מבלי אשר ידעת אותו, ויתענג אדוני על תוכחת פיך, כי תכלית שנאה ישנא אדוני את הבוגדים בעמם ובאלהיהם ואף כי את המומר החנף הזה אשר לזכר שמו יתגודד, וככה נפלאה גם אהבתו לאלה אשר נסו במסה וימצא לבבם נאמן לפני אלהים וישראל עמו, ובכן מצאת חן בעיניו מאד ויאמר לכונן את מצבך ולא תנוע עוד ברחובות לבקש לחם עֹני, וזה החלו לעשות: הנה הוא נותן לך היום עשרה ליטרא שטערלינג, וליטרא אחד מדי שבוע בשבוע שנה תמימה מן היום הזה והלאה. במשך הימים האלה תלמוד את שפת הארץ ותשתלם בה ורכשת לך גם ראשית לימודים כד תבונתך הטובה עליך, וכתם השנה אציגך לפניו ונראה איך יפול דבר, אם יתן לך מקום באחד מבתי מלאכתו או מסחרו ואם ימצא טוב לפניך כי תקדיש את כשרונותיך הטובים לחכמה ותושיה; ובין כך ובין כך הנך מוצק ולא תירא מחסור עוד בהיות האדון מהללאל מגן לך, – את פרשת הכסף תקבל היום ובכל יום שני בשבוע מבית האוצר הרשום בהספר אשר אני נותן לך בזה.” – עיני עובדיה זלגו דמעות בקחתו את הספר בידיו הרועדות, שפתותיו נאלמו ולא יכול להביע את רגשי לבו המלא על כל גדותיו תורה וברכה לאיש חסדו, ובן-דוד הוסיף ויאמר: “ידעתי אמנם כי נפשך זכה ושוא ורמיה אך זרו לה, ובכל זאת לא אוכל לעצור ברוחי לבלתי אזהירך כי יהיו עיניך ולבך על דרכך ושמרת את רגליך מאד מאד, כי חשודים בני ארצך בעיני אנשי מקומנו ואף כי בעיני אנשי בית אדוני, אשר לדאבון נפשי לא פעם ולא פעמים הראו לדעת כי כתמימי לב יסבבו עניי עמך את פתחי בית אדונם ובמלאות ספקם יאבדו דרך וישפכו קלון על מטיביהם במעשיהם אשר המה עושים, והיה אם אך ידמו לראות בך ערות כל דבר, ויביאו את דבתך רעה אל אדוני וישיב את יד נדבתו ממך וחטאת נפשך וידי תקצר מהושיעך עוד גם בידעי את תמתך. השמר לך אפוא וראה כי לא תוכל גם עקשות פה לך ולזות שפתים לא תעיז לנגוע בך לרעה בנצרך תורה ודרך תבונות תשמור…”

“רב לי!”, קרא עובדיה בהמון רגשותיו ויכסה את ידי בן-דוד בעתרת נשיקות פיו, "קטנתי מכל הטובה אשר עשית אתי היום וכאב את בן ירצה תשחרני גם מוסר בדאגך לאשרי ולטובתי; אך אל תירא אדוני, הן לא בגובה אפי השלכתי משכנותי, ולא בהנזרי לתאוה נטשתי את נחלתי, כי אם יד ההכרח היתה בי ותנדני לקצוי ארץ וים רחוקים, למרות תוחלתי ותקותי מאלהי ישעי, ועתה כי הראני אלהים כי לא נגזרתי מנגד עיניו עוד, ומלאך פניו באהבתו וחמלתו יושיעני ויאמר גם לנטלני ולנשאני כאשר לא פללה נפשי ולא קותה גם בחלומה, האשכח לנצח חסדו עמי? ואם לא לרגעים אודה ואברכה שמו? ואיכה אוכל למרות ולעצוב את רוחך אבי ואדוני, מושיעי ומפלטי, מלאך אלהי חסדי! – אלהים לי בשמים, אשה אהובה בארצי, ואולי גם ילד משתעשע בחיק אמו בביתי אשר נגרשתי ממנו ולא פשעי, ובם נשבעתי כי לא יבושו כי תומכי ולא ינחמו לנצח על עשותם טוב לי! – "

“לכן אאמין בך!”, קרא בן-דוד בתקעו כפו לכף עובדיה באהבה גלויה, “אף אבטח ולא אוסיף עוד להאדיב בשפק נפשך, כי גם ענוש לצדיק לא טוב, להכאות לב תמים בתוכחות על עון לא עשה. –” “אך הנה הגיע עתי לצאת למלאכתי”, הוסיף בהביטו במורה השעות, “ולכה אפוא גם אתה הכן מלאכתך ביד חרוצים, קח לך את הכסף מבית האוצר ושכרת לך מעון, ומורה תקח לך מאחד מבתי הספר הרבים אשר בעיר, ועתדה לך בדעת ובתבונה ככל אשר תמצא ידך למען תשכיל כתם דשנה בעמדך לפני אדוני, ובנית לך בית נאמן, ואם יהיה לך דבר אלי הנה ביתי פתוח לפניך ומצאתני בכל בקר במעונתי, ועתה חיה בשלום ידידי ולך לך בשם ה'!”

“וברכות עולם יחולו על ראשך!”, ענה עובדיה ויצא מאת פני בן-דוד שמח וטוב לב.

י.

ושמח וטוב לב השליך עובדיה הרוכל את סלו ויקח לו מלתחת בית ספר תחתיו, והגבר ראה עני בשבט עברתו היה פתאום לבר בי רב כתינוק בן חמש, וישקוד על דלתות מורו אשר החל ללמדו יסודות שפת בריטאניה ודקדוקה, וירא טוב בעמלו כי שם לילות כימים ויעש חיל בלמודו, עד כי השתומם עליו מורו וגם בן-דוד רעו התפלא על רוחב לבו וכשרון נפשו, כי כעבור ששה ירחים וישאל אותו הפעם לשלומו ולמעשהו בשפת יהודית-גרמנית כאשר הסכין לדבר אתו יום יום, ויענהו עובדיה בשפת אנגלית נקיה וטהורה כאשר ידבר איש בשפת ארצו, עד כי לא האמין בן-דוד למשמע אזניו; וכעבור עוד ששה ירחים לא הכירה עוד עין בעובדיה כי יליד ארץ פולין הוא אשר מבית המדרש בעיר נבזא יצא להיות חתן לר' שמעון הטבח מק"ק זרעשוא. – גוו הכפוף התעודד, שתי כתפוֹתיו הֻמכו כמעט וראשו השחוח התנשא על מקומו וישב ישר על צוארו אשר נאסף חותם חסידותו, הוא כפתורו הגדול, בדרך פלא, והנה הוא בחור כארז מלא כח עלומים וחפץ חיים, עיניו לא עוד יגביהו להביט שמימה כמבקשי מלאכי מרום במרום; אף לא לראות לעפר ארץ כמבקשים למצוא קבר, כי אם לנוכח יביטו ויישירו נגדו כאיש אשר אור לו על נתיבתו ולא יפחד לבקרים משׂאת פתאום כי תבוא, ובכל זאת יפיקו ענוה ועצב וכאב נפש, כי טמון יגונו בחבו ודאגתו לביתו לא תרפנו רגע ולהועיל לו לא יוכל. כי היכתוב לאשתו ויודיענה את כל הקורות אותו? והיא נכבשה בידי אביה העריץ, ומה יעשה כי יקום לרדפו? או כי ישלח לו את אשתו לאנדאנה? והיא אך לאבן נגף ולצור מכשול תהיה לו טרם יגיע אל הנחלה ואל המנוחה אשר יקוה. – גם מכתוב להדַיָן מורו ומדרוש על ידו לשלום ביתו ימנענו בן-דוד, רעו, ובצדק, כי אזנים לכתל, ואף כי לכתלי בתי העיר זרעשוא, ששם ישמרו אויביו לצלעו, ואיכה יסכן את נפשו לבצע בידיו את פתיל תקותו בהחלה לבות? – נאלץ הוא אפוא להסתר משנואי נפשו וממחמלי לבבו גם יחד, ועשותו במחשך מעשהו היא אשר תמהול נטפי רעל בכוסו גם כי רויה, לשפוך עליו רוח כהה ולדכא לפעמים עד עפר נפשו, והיום מלאה לה גם שנת בחינתו ויתעתד לעמוד לפני איש חסדו האדון מהללאל אשר ממנו משפטו יצא להורותו בדרך יבחר להגיע בו אל מחוז חפצו, ומי יתפלא אפוא עוד כי קדרו עפעפיו כמעט ולבו יחיל בקרבו בהגיגו בימים יבאו? – “מי יודע”, ידבר אל נפשו בלכתו אנה ואנה בחדרו תפוש בהמון שרעפיו, “מי יודע אם יתנני אלהים היום לחסד בעיני האדון מההלאל כאשר יבטיחני רעי באהבתו בחמלתו? – ולו גם אמצא חן בעיניו מי יודע אם יתאים דברו עם חפצי ואם תשלים עצתו את תקות נפשי?… לדרוש ולתור בחכמה מגמת פני ותאות לבי, ללמוד דעת ותבונה ולהחיות עם רב בהביאי מרפא לבשרם או בתתי בינה בלבם וברעותי אותם דעה והשכל, כי אך לחיות על עטי ולשבוע מפרי פי נבראתי, ואם יאמר האדון לספחני אל אחת הכהנות בבתי מלאכתו? ואם להביאני אל ביתו יאמר לעמוד לפניו ולשרתו? ואם כלה ונחרצה היא מאתו כי אלמוד מלאכת ידים? – הן אמנם אשלים חפצו בלי תלונה, אך לא רוחי, כי רוחי זה יהלך בגדולות, אין חפץ לו להכלא בבית מכונות ולא להסגר בהיכלי חמר, כי אם יבקש לו עבודת מעשה בהמון רבה, לעבוד תבל יחפץ, להועיל לאדם רב, ואת הטוב אשר לקחתי מיד איש חסדי לשלם בנשך ומרבית לנדחי תבל כמוני אשר לא יחדלו מקרב הארץ” – עובדיה עצר צעדיו רגע ויעצור גם במרוץ עשתונותיו וצחוק מר נראה על שפתיו. “אך לאט נא לי רוחי”, יוסיף וישוח את נפשו, “עשוק אנכי ורצוץ משפט, רחוק מארצי ומעמי, רחוק ממחמלי עיני, רחוק משלומי ואור חיי, ונפשי תחלום לה גדולות בהיותה בחסד נדיבים… ובכל זאת!…”, “אך הנה מלאכי הטוב!”, קרא בפניתו אל הדלת אשר נפתחה וירא את בן-דוד רעו בא, ותאורנה עיניו ומחשבות עצב ותוגה עפו למו כענן בקר וכטל משכים הלכו ויחלופו, “ומה הביאך הלום ידיד נעים?”

“הלא מלאכך הטוב אנכי, אמרת”, ענה בן-דוד במתק לשונו, “שמעתי אפוא השמים מכון שבתי את מרי שיחך והגות לבך וארד מגבהי שחקים אפוא אלי תבל לנחמך מיגונך ולהושיעך ואך למענך עשיתי את כל הדרך הרב הזה מהלך חמש מאות שנה ברגע אחד.”

“וזאת לא יפלא בעיני”, השיב עובדיה, “כי הלא על כנפי חסדך נשאת על כן מהרת לבוא.”

“ובכל זאת שגית הפעם”, ענה בן-דוד, “כי לא עפתי ולא ראיתי, וראה כי גם אבר כיונה אין לי אף לא כנפים ככנפי הזבוב להנשא בהן, אבל בכח אדיר ונורא, בכח נעלה ונשגב נמשכתי אליך בכח…”

“בכח חמלתך לעניי עמך.”

“לא!”

“בכח חסדך הרב מלא את כל בתי נפשך הטהורה.”

“לא!”

“בכח אהבתך לי אשר לא אשוה בה.”

“זאת לא זאת!”, קרא בן-דוד בצחוק, כי אם בכח הקיטור, כי משך בעים רוחו את עגלת מסלת הברזל אשר ישבתי בה ברחוב משכני, ויעף עמי כאחד מן השרפים ויביאני עד לפני פתח ביתך, ועתה הבה ונסעה ונלכה וננשא שנינו בכח זה לבית האדון מהללאל ששמה פניך מעדות היום, הלא? – "

“אמנם כן”, נאנח עובדיה, “אך מי ינבא לי כי למחוז חפצי אנשא הפעם?”

“מי ינבא לך?”, שנה בן-דוד כמשתאה, “אכן הסכן הסכנת בנביאים בארצך הטובה והמאשרה, ששמה יטיפו קדושים לאמונה ובעד אגורת כסף יגידו האֹתיות לאחור ואשר תקרינה, אך פה לא ינבא לך איש בעד כל הון אשר יקרה אותך בעוד רגע, על כן בטח רק בה' כי יהיה עם פיך וכלכלת את דבריך במועצות ודעת להפיק רצון מאת אדוני ולהטותו אל חפצך במענה שפתיך, אך מהרה ובאה כי היום קצר ומלאכתי מרובה ואין אני בן חורין להבטל הימנה.”

“לו יהי כדבריך”, ענה עובדיה בצחוק מגולה ודאגה מסתרת, ויצא אחרי בן-דוד רעו וישבו שניהם במרכבת הקיטור העוברת לרגעים ברחובות לאנדאן, ויסעו ויבאו שלם בית האדון מהללאל אשר בשוק הסיטי.

ובית האדון מהללאל מלא תשאות, הומה מרב אדם אשר יצאו ואשר יבאו בו ומהמון פקידיו, סופריו, מזכיריו, משרתיו ועושי מלאכתו בבית ובחוץ, ובן-דוד עבר את כל ההמון הזה וינחה את רעו אתו מחדר לחדר מבלי אשר שאל איש לחפצו, כי נחשב בן-דוד על בני הבית היוצאים ובאים לרגל מלאכתם, על כן לא שת איש לבו עליו ויעבור נכחו עד בואו לפני החדר התיכון מושב האדון בעצמו ובכבודו, שמה נתן מכתב קטן על יד המשרת העומד על הפתח והמשרת נכנס בלאט לחדר האדון וכעבור רגעים אחדים שב ויפתח את הדלת בקידת כבוד לאמר: “בואו אדוני כי מוכן האדון לקבלכם.” ויבאו בן-דוד ורעו אל החדר פנימה להרָאות את פני האדון מהללאל.

“שלום בואך בן-דוד”, אמר האדון בפנים שוחקות, ויושט את ימינו לו וגם לעובדיה החרד, “הוא אפוא רעך הפולני אשר הללת אותו לי ורומם תחת לשונך בדברך בו? –”

“אכבד להציגו לפניך בזה, אדון ושוע, אף ישמח לבי ויגל כבודי בתקותי כי יפיק טעמי רצון מאת אדוני הנעלה”, ענה בן-דוד בחן שפתיו, ועובדיה נגש וישק את ידי האדון ביראת כבוד ויאמר: “הן תקטן כל תודה על הגדולות אשר עשית עמדי ואף כי תקצר לשוני מהביע את רחשי לבבי, אך אל גדול ה' וידו לא תקצר משלם לאיש כמעשהו, ואלהים אלהיך אשר העלך על וישלחך למחיה להחיות לב שפלים ולשגב קודרים ישע, לא יסיר חסדו ואמונתו ממך ומזרעך, וקם בית אדוני לעולם לכבוד ולתפארת לבית ישראל אשר בשמו תדגול, ולברכה לעניי עם השבעים לבקרים חסדך כמוני היום הזה…”

“אך אל נא תשגיא פעלי בלשון מדברת גדולות”, ענה האדון שבע רצון, “את קורותיך שמעתי מפי בן-דוד פקידי ואת תוכחתך את המסית תועבת נפשי, וימצאו דבריך חן בעיני ואֹמר לתמכך במשען כסף מעט ולעזור על ידך למען תמצא נתיבתך ולא תאבד דרך בעיר הגדולה והמסֻכַּנה הזאת והנה שמחתי לשמוע כי למדת הרבה במשך שנת בחינתך וממדברך אכיר כי באמנה לא גזם פקידי במהללך, ועתה מה שאלתך ומגמת פניך לימים יבאו?”

“למלאות תעודת אנוש בתבל, אדון מאד נעלה”, ענה עובדיה, “לעבוד עבודתי לרבים ולנהל גם את ביתי בלחם, אם מיגיע כפי ואם מעמל נפש כאשר יצוה אדוני על עבדו.”

“לצוות עליך אין לי כל צדקה ידידי”, ענה האדון, “וגם אתה הסכלת עשו לו על פי מצות זולתך אמרת לכונן צעדיך, הן בעל נפש אתה ועליך לדעת את כשרונותיה, התבין?”

“אבינה, אדון נעלה.”

“ובכן לא על פי חפץ אחרים כי אם על פי חפץ לבך ותכונתך תבחר דרכך למען תשכיל בכל פעליך, ועתה מה זה יעצת לטוב לך השמיעני.”

“אמנם חשבתי דרכי אדוני”, ענה עובדיה ברגש, "אני עם לבי אשיחה ואועץ עם כל חושי בי והנה משאת נפשי תורה ותושיה, חכמה ותבונה הגיון סלה! – "

“חפץ הנך אפוא לשמוע בלמודים בבתי הספר ולהקד כשרונותיך לדעת ומזמה?”

“כי על זה נבחרתי מנעורי, אדוני רב החסד”, ענה עובדיה, "משחר ימותי הקדשתי להיות מחובשי בית מדרש וגם בהעשותי לאיש בלא עתי הסכנתי אך ללמוד וללמד, על כן יקשה ממני לשנות עתה את דרכי, ללמד ידי למלאכה בהגיעי לימי גבר, או להתהלך בין כנענים אשר לא נסיתי; אך לו הרשיתי לבא בית ספר להשתלם באחד מענפי הדעה המחיה את בעליה, למען אוכל להביא אלי הפעם את אשתי אשר עזבתי לפצעי ולחברתי – " “כי גם אשה לי בארצי אדון יקר ונעלה”, הוסיף עובדיה בהורידו לארץ ראשו וידום.

“ידעתי”, ענה האדון, “ואף על פי כן לא תישר עצתך בעיני ידידי, כי איכה תאמר לבא היום לאחת מלשכות בית ספר להקשיב לקח בין נערים בני שתים עשרה או שלש עשרה ואתה כבן עשרים וארבע, בעל אשה ואולי גם אב לבנים, האין זאת?” פני עובדיה אדמו מבשת, והאדון הוסיף ויאמר: “סלח נא לי ידידי, כי לחלילה לי מהכלימך ואך באמת ובתמים אדבר עמך, ואם דבר בפיך ענני למען תצדק אתה, כי הן את טובתך אדרוש ידידי.”

ובן-דוד התבונן בעובדיה אשר נשא עיניו אליו, ויגש אל האדון ויאמר: “שא נא אדון בחסדך הרב ואענה אני חלקי תחת רעי הנפעם ולא יוכל להביע לך רוחו בענותנותו. צדקת אדוני כי לא לאיש כמוהו להתגלגל מספר שנים בין נערי בתי ספר התחתונים והתיכונים, אך גם הוא אמנם לא יחפוץ בזה, כי אם להתעתד בביתו, להשתלם בשפות ובמדעים הנחוצים, ולפי דברת מביני דבר יצלח חפצו בידו לעמוד על המבחן בעוד שנתיים או שלש שנים ולהסתפח לאחת ממחלקות האוניווערזיטעט כאשר יבחר. –”

“ובמשך הימים האלה”, ענה עובדיה אשר שאף רוחו ויתעודד בדַבר בן-דוד ובתתו תוצאות להגות לבו הוא, “ובמשך הימים האלה לא תרעב גם אשתי ללחם, כי בבית אביה היא וידו משגת לכלכלה עד כי תהי לאל ידי להשיבה אל נוי, כי ירצה פעלי בעיני אלהים ובעיני אדוני מושיעי ומרחמי.”

“אם לדעת חכמה תערֹג נפשך וידעת כי כח בך לבא שעריה, טוב אפוא!”, ענה האדון בצחוק וידידות, “עלה וצלח ידידי וגם נפשי תשיש כי תמצא נתיבתך בארח תבונה. – ועתה את פרשת הכסף תקבל מביתי גם מהיום ומעלה ואם לא ימצא לך ושמתי עליה נוספות. הן ידעתי גם אני כי צרכי איש צעיר לימים מרובין בעיר הגדולה הזאת, הלא? דבר נא ידידי אל תבוש.”

פני עובדיה אורו ואֹשר לבו נראה על פניו ויאמר: “נדבת פיך אדוני תרבני ותכלימני גם יחד, כי מכסת הכסף אשר מנית לי בחסדך, באמנה לא בערך צרכי מחיתי היא כי אם – רב מהם כפלים, ובכן נשאר עוד אתי יותר מחצי הכסף הזה אשר חשבתי לימים יבאו.” ובדברו הוציא מספר מטבעות זהב מצלחתו ויוסיף ויאמר: “אלה ימצאו לי לשנה תמימה ויותר, ואף גם זאת, הן כביר מצאה ידי בתורה ותלמוד, ואחרי כי שפת הארץ לא מוזרה לי עוד, אקוה למצוא לי תלמידים אשר יקחו תורה מפי שעה או שעתים ביום ויתנו שכרי אשר אחיה בו, ואותך אדוני ומרחמי תברך לרגעים נפשי. כי אך ממך לי הכל ולולא נדבת ידך וחסדך כי עתה אבדתי באי-דעת ועני. –”

“הנה דבריך טובים ונכוחים”, ענה האדון, “יגיע כפך כי תאכל אשריך וטוב לך, כתיב, אך התמצא לך עתך ללמוד וללמד גם יחד?”

“תמצא ותמצא, אדוני הנעלה!” ענה עובדיה, “הן מארבע ועשרים שעות היום והלילה אוכל להאציל לי שתים לתת בהן ענג לנפשי לחזור על למודי נעורי ולראות גם שכר טוב בעמלי.”

“אם כן הבה ואנסה דבר עמך, ידידי!”, ענה האדון מהללאל אחרי החרישו רגעים מעטים, ויכתוב דברים אחדים על פסת ניר קטנה ויחתום בחתמו ויתנה על יד עובדיה ויאמר: “את האגרת הזאת תביא אל הרב הלוי, ואם ישיב לי דבר במכתב על ידך, ובקרת בביתי מחר לעת כזאת ונראה איך יפול דבר.”

ובן-דוד רמז לעובדיה, וישק את ידי האדון ויברכהו, ויצאו שניהם מאת פני אדוני. בן דוד הלך לבית מלאכתו ועובדיה לעשות דרכו אל בית הרב. – “לא אחקור לדעת את אשר בהספר החתום אשר בידך”, אמר אליו רעו בהפרדו מאתו, “אבל נחשתי וקרובה ישועתך לבא ואשרך להגלות, כי מצאת חן בעיני אדוני וגם מאת הרב הלוי תפיק רצון, אף כי לא יחון פני בני ארצנו מאד, כי סרי סוררים המה בעיניו ויסגר דלתיו בעדם, אך המכתב אשר בידך ירחיב לך ולפני גדולים ינחך, על כן יקרבך כמו נגיד ידבר טובות אתך ויבחן כליותיך ולבך, ובראותו כי ברכה כך לא ימנע מהגיד ישרך לשואלו, כי באמנה חכם לבב ובעל נפש יקרה היא וישמח להטיב לאיש אשר כמוך…” וכאשר נבא לו רעו כן היה לו: הרב בקראו את הספר אשר בידו קדם את פניו בכבוד, שאל למלאכתו ומגמת פניו ויחקרהו כמבלי משים לדעת את הגות רוחו באמונה ודת ואת כחו בתלמוד וספרות ישראל, והכרת פניו ענתה בו כי ימצא נחת ברחב לבו ובמענה פיו בשפה ברורה, וככל אשר הוסיף לדבר אתו הוסיף גם להוקירו ולכבדו כי הכיר את ערכו ויקרבהו באהבה, ובצאתו מאת פניו נתן לו מלבד בריתו שלום, גם מכתב מענה לשולחו. את המכתב הזה נתן עובדיה להאדון מהללאל כאשר צוהו זמן היום הזה נספח על ביתו ויהי מאוכלי שלחנו, כי למד את העלם בן האדון שעות שתים ביום מקרא משנה ותלמוד, והוא השתלם בלמודים ויתעתד לבא לאחת האוניווערזיטעטען ותקותו באה וגם נהיתה…

יא

נעזבה נא עתה את העיר ההומיה לאנדאן, שאונה והמונה יחד ונשובה מעט לארצנו המאשרה לדעת את שלום מכירינו היראים והשלמים תושבי הקלויז דק"ק זרעשוא, חסידיה, תכשיטיה ובטלניה, את שלום הדין המשכיל על דבר אמת, את שלום בית ר' שבתי התקיף, ואף כי את שלום דבורה האלמנה הנסבה בכל ספורנו זה. – בית המדרש עומד על תלו, הן נבא לו הצדיק מכזביניץ כי יעמוד עד ביאת הגואל; – מהחסידים היושבים בו לא נפקד איש אבל נוספו עליהם פנים חדשות, הן גדיים נעשים תישים והעלוים והאברכים נעשים בטלנים כידוע; – דבורה הצנועה עזבה את מסחרה ואת משלח ידה והנה היא עתה כלה קדש קדשים, עומדת ומשרתת את פני חסידי הקלויז, הן בעצת רשעים שמו לה עלילות דברים כי עם גנבים חלקה, ותשב שנה תמימה בבית הסהר וחנותה סגרה לנצח בעוניתינו הרבים; – בית ר' שבתי שומם, בניו יצאו ואינם ולא נשאר לו בעיר כי אם שני נכדיו, בני בתו הגרושה מיוסף אישה אשר יפגשם עוד הקורא בהמשך ספורנו, הן שבק ר' שבתי חיים לנו ולכל ישראל ובמותו מת גם כבודו עמו וגם עשרו אתו על עפר נחת כנהוג בין עשירי ישראל וגבוריו בארצנו; – והדַיָן ר' מאיר? – הן על אודותיו נדברים עתה תושבי הקלויז נשמע מה בפיהם ונדע.

“כיון שפטרנו מענשו של זה!”, קרא ר' נחמן בעל זכרון, “כל שהקלויז פולטתו בידוע שאין בו ממש, לפני ארבע עשרה שנה פלטה את יוסף חתן ר' שבתי ז”ל ויצא לתרבות רעה, לפני שתים עשרה שנה פלטה את עובדיה חתן הטבח ויקחהו אפל אותו ואת כל אשר לו, והיום פלטה את הדַיָן ותקיאנו לעיר שאין בה לא תורה ולא חסידים, כי בארץ אשכנז הוא שאוירה טמא ומטמא.

“הפלא ופלא!”, קרא ר' נח תם אשר הזקין וגם שיבה זרקה בו והוא מתנועע עוד על אותו הגמרא בעצמו שהתנועע עליו ביום אשר ראינו אותו בראשית ספורנו זה.

“אך הלא שמעתי אומרים שהיו גם גאונים גדולים באשכנז?” שאל ר' ראובן המקשן כדרכו.

“אמנם היו בה גאונים גדולים לפנים”, ענה ר' נחמן, “בימי חרפי ראיתי צדיק אחד משם שהיה נושא את זקנו בנרתק של משי כדי שלא תפול אחת משערותיו ארצה חלילה, וצדיק אחר מארץ אשכנז ידעתי שלא הניח מעולם את מקלו מידו ושני שקים תלו לו תמיד על שכמו, בהאחד היו טליתו ותפיליו ובהשני לחם ומזון צידה לדרך, וגם בלילה שכב במלבושיו ובנעליו ובמשאו על שכמו ובמקלו בידו, כי הוחיל ויצפה בכל רגע לביאת משיחנו והיה תמוד מוכן ומזומן לעלות לציון עיר הקדש. – אבל הצדיקים האלה הלכו לעולמם וכסר צלם מעל ארצם ויבא הדעסער ויהפכה למינות ומאז ועד עתה תחנף ותאשם.”

“ומה אתם מתפלאים?”, ענה ר' מעיה פשטן גם הוא חלקו, “האם לא יובן הענין על פי טבע? אדם מישראל מסלסל בשערו, מגהץ נעליו, לובש מלבוש נכרי ומדבר בלשון גוים ומה יעשה הבן הזה שלא יחטא? והלא דברים קל וחומר, ומה האשכנזים שלנו שנולדו בקדושה כמונו ונתחנכו בחדר כמונו ומדברים יהודית כמונו עד היום הזה, כיון שהאריכו מכנסיהם נתפקרו, האשכנזים מלידה מבטן ומהריון על אחת כמה וכמה! הצדקתי ר' נח?”

“בודאי ובודאי!”, ענה הנשאל באנחה.

“בודאי ובודאי לא!”, צעק ר' דוב מזיק בהתגרדו כמשפטו. האשכנזים העשוים רעים עוד מהאשכנזים האמתים! אך את אלה ואת אלה ישא רוח יקח הבל, ומאיר הדַיָן ישבר את ידיו ואת רגליו ואת מפרקתו בדרכו אשר הוא הולך ולא ישוב לראות עוד את בית מדרשנו להיות לנו למוקש במוסר הבליו, ומה לנו לדבר ממנו עוד?"

אך מה יעשה השוטה הזה בארץ אשכנז ומה חפצו בב… העיר הגדולה הזאת?, התפלא אחד מצעירי החברה.

“מה יעשה ומה חפצו?”, ענהו השני בלעג, “ילבש קצרים ויגלח את זקנו ויעשה – מה שכל האשכנזים עושים.”

“ומה זה יעשו האשכנזים?”, שאל אחד האברכים בתשוקה גלויה לשמוע נבלות נוראיות ואיומות.

“עוסקים המה בתורה ומצות ומעשים טובים! הגם זאת לא ידעת פנחס?”, ענה הפשטן בצחוק גדול “מחזיקים המה ישיבות בכל עיר ועיר ששם ישננו לבחורי ישראל לעשות את כל מצות ה' – אשר לא תעשינה; במצות שבין אדם לחברו מדקדקים המה הרבה מאד, מקדימים בשלום כל אדם ואפילו – לנכריות בשוק, ויאהבו את רעיהם כנפשם וקל וחומר – את נשי רעיהם; ולמעשיהם הטובים הן אין ספורות! לא יישנו אם לא ייטיבו את לבם בסוד משחקים, ונגזלה שנתם אם לא יאחרו בנשף לערוך חצות – בבתי מחול ושיר; הידעת אפוא פנחס מה האשכנזים עושים? יראים ושלמים המה, הלא?”

צחוק גדול פרץ מפי השומעים ור' שמעיה הוסיף ויספר: “ולהיראים והשלמים האלה בעיר ב… יהיה ר' מאיר דנן דַיָן ומו”צ ומוכיח בשער, אך לא לאותם האשכנזים הגמורים שנולדו בארץ אשכנז, כי להם יש פריידיגערס באלף מחילות מכבודכם מורי ורבותי!" קול צחוק פרוע הולך וגדול בהקלויז ור' שמעיה יוסיף בלעגו: "אבל לאותם האשכנזים החדשים, בני התערובות מארצות רוסיא פולין והגר שנתישבו בב… זה לא כבוד ואינם עוד לא דגים ולא חגבים לא גדיים ולא כלבים, המה קבלו אותו לרב, להם ידין יורה ויוכיח עד שיתבשלו גם המה כל צרכם ולא יצטרכו עוד לדָינים ולמוכיחים. – "

“ומה אתם צוחקים?”, נאנח ר' נחמן בעל זכרון, “הקליפה גוברת מיום ליום ואתם שמחים?”

“ומה אתה בוכה בטלן זקן וכסיל?”, צעק המזיק בחמת רוחו, “מה לנו ולהקליפה הגוברת באשכנז, בב… ובשאר כרכי הים מתחת להרי החשך שיצאו מכלל ישוב? – אנחנו פה בהקלויז כלנו חיים וקימים בארבע אמות של הלכה קנינו של הקב”ה בעולמו שברא בשבילנו, ופה לא תגבר הקליפה כי כרתנו את כל החוחים הסובבים את השושנה, ונשבר ונמגר ונכלה את המינים והמשכילים והאפיקורסים אשר אמרו להתערב בחברתנו ולהפריענו מעבודתו יתברך, ועתה אין זר בתוכנו וכלנו זרע ברך ה' ומדוע נתעצב כהיום הזה? – החכ שמשון! הא לך כסף והביא יי“ש ונשתה, ועיני ר' נחמן הטפש תראינה ותכלינה כי לא נתן לו גם טפה אחת; יתעצב לו כנפשו שבעו ואנחנו נשתה ונוסף ונשתה ונשמחה ונגילה כל ימינו!” ובדברו הוציא מלתחת עור מצלחתו ויפתחנה ויחפש בחוריה ובסדקיה אך לא מצא כל מאומה כי בוקה ומבוקה ומבולקה היתה מיום בואה בחיקו כמובן, ומבלי חקור הרבה פנה אל ר' נח תם המתנועע ויאמר; “הלוְנִי מעות ר' נח, הן עשרו של קרח בידך, הלוני חצי הכסף ואשלח להביא יי”ש."

“אין לי כסף”, ענה ר' נח בהתנועעו.

“שבקיה ר' נח לחסידותו ומרמה הוא את הבריות!”, התאונן ר' שמעיה באנחת לצון, “ואיפה כל הכסף הרב שגנבת אתמול מחנות אשתך החולה, ר' נח ידידי?”

ר' נח טמן את ידו בצלחת בגדו וישנה את דברו הראשון: “אין לי.”

“אם כן שמע מניה עכברא דשכיב אדגרי הוא!”, החליט ר' שמעיה.

“ומדת קמצנות מדה גרועה היא מאד”, ענה ר' נחמן בעל זכרון, “וזוכרני ששמעתי מפי הצדיק ר' יונה משיפיטיווקע שאמר בזה הלשון ממש: קבלה בידי מרבי ורבי מרבו עד האר”י ז"ל שהיה אומר:

חביב בעיני רשע ובעל עברה הותרן במעותיו. יותר ויותר מחסיד ופרוש קמצן, כי מקלקל הוא צנורות השפע העליונה רחמנא לצלן וזהו סוד אין “הקומץ משביע את הארי –”

“הפלא ופלא!”, קראו החסידים פה אחד, “וסוד ה' ליראיו!” ענה ר' שמעיה לקולם, ור' נח? – הוא קפץ ממקומו באימה וחילה, כי ירא שמא כבר קלקל הצנורות חלילה, ומרדת כבר תחדל השפע העליונה, בעין קמצנותו כחזון הצדיק ר' יונה; וימהר ויפתח מחלציו אזורו, ויגלה את כתנתו שמלתו לעורו, ויתר קשרו ויוצרה בחרפה ובשת, כיס מלא מעות כסף ונחשת, ויריקו פעם אחת לא השאיר אף גרה, על יד ר' שמשון השמש, והנה עד מהרה נראה עין בעין כי בטלה הקליפה, כי נטל השכר מצנורותיו של ר' ליפא. נפתחו הבקבוקים ותמשך משמה, שפע לנפש לרוח ולנשמה, וינשרו החסידים לעילא ולעילא, ויתפשטו גשמיותם כמובן ממילא, ויהיו רוחנים כלמו והנשמות הטהורות, שתו לקבל אלפא לקבל תתקע ד אלף דורות, ויצעקו וינשאו וירקדו כעגלים, גם דבורה מחאה כף ותתופף בנעלים, וישלם גם המזיק את בעל הזכרון, ותתעורר למעלה חבצלת השרון, ותהי שמחה כפולה בארץ ובשמים, ומסוף העולם ועד סופו קול קורא: “לחיים!”

יב.

הלאתיך פעם בפראזע ושיר גם יחד ואתך קוראי הסליחה כי הלא למענך ולמעני עשיתי זאת. למען הודיעך קשט אמרי אמת ולמען הסר ממני עקשות פיך בפרק הזה, כי יהיה דבר עם לבבך בליעל ועבר עליך רוח בקרת לאמר: " היתכן דרך עובדיה איש האמונים כי לא כתב דבר גם לא לאשתו גם לא למורו ולא דרש לשלומם כל הימים אשר ישב בטח בבית האדון מהללאל, שאנן וחפשי מדאגות יום ושומע לקח בהאוניוורזיטעט מטרת תקותו? –" וידעת היום והשבות אל לבבך כי באמנה דרש דרש לשלום ביתו במכתבים ואגרות, אך המון מכתביו שבו אליו ריקם מעיר זרעשוא, כי הן הלכו משם אהובי לבו ולא נודע מקומם איה ועל כן נאלץ להבליג על דאבון לבו וכאבו הנורא עד כי ישלים חוק למודיו ויהיה חפשי לנפשו, או אז לא יתמהמה גם רגע, ישוב לארצו אשר אמר כי לא יוסיף לראותה עוד עד עולם, יגיע ארץ ככברה וימים ישים כמרקחה לבקש את הנפשות האהובות לו כאשר אספר… אך אם הארכתי כמעט בשיחות החסידים ואחר “אגב אורחא” פרק שלם בהקלויז דק"ק זרעשוא לשמוע שריקות עדרי צאן קדשים ולראות בשמחתם, ואם גם שרתי לך “איידי דאתית להבי” שיר חדש אשר לא יחבר ולא ידרש לספורי כלל וכלל, הן סופר עברי אנכי ואתה משכיל עברי ויהיו נא אמרי לרצון לפניך כאלו קראת את אחד מהמון מכתבי העת לבני ישראל, המלאים להם שיחות בטלות “לרומם קרן החכמה” וחרוזים טפלים “לתועלת השפה העברית”, ­– ובכן לא אצטדק להרבה לפניך הפעם ואשוב לספורי בטח. –

שש עשרה שנה עברו מיום צאת עובדיה מעיר מגורי אשתו, ושלש עשרה שנה מיום בֹאו לאנדאנה במקלו ובתרמילו, ועתה הוא איש דעת מאֻשר בארץ, מוכתר בכתר הפלסיפיאה והרפואה ועוזר על יד ראש הרופאים באחד מגדולי בתי החולים אשר בעיר. – “ומה שאלתך עוד מאלהי חסדך וינתן לך”, אמר אליו בן-דוד רעו אשר בקרו היום בבית משכנו וישמח לראות כי חסן ויקר בו ומלא ברכת ה' “פתח פיך ודבר דבר ויקם לך”, אמר אליו בצחוק ידידות, “כי אהוב שמים אתה וכל אשר תשאל לך נפשך לא יאצלו ממך וחפצך ישלימו ביד נדיבה כאשר עיניך רואות.”

“ותקותי באלהי מעוזי כי דבריך יאמנו”, ענה עובדיה, “הן הפליא חסדו לי בהמציאו לי אוהב טהר לב, אדם אחד מאלפי אלפים, גבר מורם מרבבות עם באמון רוחו ויקרת נפשו כמוך אהוב…”

“כלה דבריך רופא”, נער בו בן-דוד בחן שפתיו, “כי תקצר נפשי במהללי פיך אשר תשמיעני שבע ביום, ואם ככה אתה עושה לי ואנחם באחרונה כי נתתי לך את בריתי שלום אדוני הרופא!”

“ולו גם ידעתי נאמנה כי תנחם”, ענה עובדיה בחבקו את רעו באהבה, “לו גם תנעל נפש אותי על מהללי פי, גם אז לא אכלא שפתי מהגיד צדקתך כל עוד נשמת שדי תחייני, כי כל קניני נפשי, כל מורשי לבבי וכל אשר יש לי יזכירוני לרגעים כי ממך לי הכל ומידך נתנו לי… גלמוד ונעזב כמדבר בתי לאנדאנה, רעב וצמא, עייף ויגע, מֻכה ומענה בגו ונפש ונאש מתנחומות אל, הה! ואנכי בעניי לא האמנתי שוב עוד מני חשך ואומר ערירי אגוע בארץ נכריה ואין כל תקוה עוד לראות בטובה, ותעבור עלי ותראני נמכר למלאכה נמבזה אשר לא נסיתי בה, ואתה לא ידעתני מתמול שלשום, ותחמול עלי ותרוממני מאשפות ארץ וחוצות להושיבי בבית נדיב עמו אשר רק למענך עשה אתי חסד אלהים ואך בעצתך נתן לי יד עזרה להביא לבב חכמה והנני עתה אשר לא פללתי ואשר לא נועזתי לקוות גם בסתר לבבי פנימה, ונקל כל זאת בעיניך ותאמר לעזוב את ביתך ואת מלאכתך ללכת אתי ולשלחני בדרכי אשר אני הולך לבקש את אהובת נפשי וחמדת חיי בארץ אפל וצלמות, ואת כל אלה אזכיר ושפתי תחרשנה מהביע תהלתך חדשים לבקרים? –”

“כלה ונחרצה היא אם כן מאתך לענותני בתהלות ותשבחות”, ענה בן-דוד כמתיאש, “טוב אפוא, גם לזאת אסלח לך אם תתענג עליה נפשך, אך הגידה נא לי למתי נסע ונלך?”

“גם היום, אם תחפץ כי אנכי מוכן בכל רגע ואם אך תרשה אתה מאדוניך ונלכה.”

“כבר הרשיתי”, ענה בן-דוד, “ולמחר הנני מוכן ומזומן, הכון אפוא גם אתה והכן לך ונסע למחר בבקר, אך טרם נעשה את דרכנו זה עוד לי דברים לדבר באזניך ואתה הלא תסלח לי אם אגיד לך דבר אמת כאשר עם לבבי ואשר אתי לא אכחד גם אם יכאב לך כמעט, אלופי ורעי.”

“נאמנים פצעי אוהב, ואם תוכחות תשמיעני ויערבו לי כנשיקות פיך.”

“בתוכחות על עון איסרך? אותך? אשר אולי לא טעמת טעם חטא עוד? – אבל שגית הפעם בתמתך מאד בתתך אותי למוכיח בשער צדיק, וחטאת קסם משנה לאיש אשר כמוך, כי זכור נא כי רופא הנך ושגגת רופא עולה זדון! –”

“על דבר ביתי דברים אפוא בפיך!”, קרא עובדיה הנבהל, “הודיעני נא דבר אמת בן-דוד, אל תכחד ממני מאומה.”

“השקט ידידי”, ענה בן-דוד בנחת דבריו, “אל תירא ואל תחת כי אין בשורה בפי גם לא לשבט גם לא לחסד אך את אזנך אעיר הפעם כי בין תבין את אשר לפניך למען לא תבוש משברך בבא תקותך; כי מי זה לידך יתקע כי כמצאך את אשתך תמצא גם את שאהבה נפשך? –”

“תם אני ולא אבין”, התפלא עובדיה, " האם גדולות תבקש לה נפשי? הן אך אשה עזובה ועצובת רוח, ואם אותה אמצא ואאשר בארץ."

“לכן בינה נא הגיני”, ענה בן-דוד בדברים נמרצים, “כי אם גם יצר לי להעציבך ולהאדיב את לבך התמים, בכל זאת הנני נאלץ להזהירך לבל תשלה את נפשך בתקות אשר אין קץ, כי כתקוה תמורתה ופן לא תבוא תקותך כתמה ונחמת באחריתך כי תפול פתאום משמים ארץ ותפונה. ­– זה כחמש עשרה שנה עזבת את ארצך ומאז ועד עתה עלית מעלה מעלה בדעת ובתבונה ואשתך נשארה בבית אביה הנבער מדעת ומי יודע אם במשך השנים האלה לא ירדה היא במעלות אשר עלית בם אתה, והנה רב עתה המרחק, רב הוא מאד וכגבה שמים משאול מטה גבהו דרכיך מדרכי כל אלה אשר גרשת מחברתם; ואולי לא תאבה או לא תוכל האשה לעלות אליך? ­ ­ או הגם לרדת אליה תאמר, ולשוב לשבת בשפל בבא עתך לשים במקום קנך ולראות טוב בעמלך בתוך עם בינות אשר יבקשו קרבתך? –”

“האתה זה בן-דוד וזה קולך רעי הישר באדם?”, קרא עובדיה משתומם, “אך לא! רק מקסם שוא תחזינה עיני או אזני לא תשמענה נכחה! ­– כי איכה אוכל ודמיתי כי באמנה יעצני רעי הנעלה ביֹשר לבו, לבגוד באשת נעורי בהיות לאל ידי לחוננה ולשלם נחומים לה על שנות אלמנותה – – או הלנסותני תאמר בן-דוד, לחקרני ולדעת אם לא כמו עיני במעמדי החדש, ותֻמת רוחי אם לא תמוט מרוב כל? – הה! גם לזאת יכאב לבי כי לא תדעני רעי, ואני אמרתי בשלוי כי ערום לבבי נגדך וכל רגשי נפשי לך כספר פתוח ועתה תפון באמונתי ובתמתי לא תבטח!”

“אבל לא דבים ולא יער!”, ענה בן-דוד, “לא סלף בוגדים איעצך אך לא לנסותך לדעת אשר בלבבך חפצתי, כי אם להועילך להטיב אחריתך כאשר השמעתיך מראש: “למען תבין את אשר לפניך ולא תבוש משברך בבא תקותך”, ולדאבון לבי הנני נאלץ לשנות לך את דברי אלה ולבארם לך באר היטב. הן את אשת נעוריך תבקש ותקוה למצוא את שאהבה נפשך אז כי תהלך כרגש ימים מקדם, תזכור אהבת כלולותיה וגם את שבועתך שנשבעת בליל הפרדך מאתה, כאשר ספרת באזני; אבל הגם ידעת נאמנה כי יאהב איש דעת, גבר ראה תבל ואדם עליה, את אשר אהב נער עני מחנוכי הקלויז אשר מבית המדרש יצא להיות בעל אשה ברצון אחרים ובגזרתם? – ואם לא תשוה האשה באהבתך אותה? ואם לא תבין אתה הגיגה כאשר לא תבין היא את רגשי לבך? – אנכי מעודי לא אהבתי עוד, ובכל זאת אדמה כי האהבה תמצא קן לה רק בנפשות נערכות זו לעמת זו ואם לא תוכל בת הטבח מעיר זרעשוא גם היא לאהוב את הרופא הבריטאני כאהבתה את הנער העלוי? – לא אֹמר כי תחדול מבקש את אשת בריתך, רק כי תחדול מחלום חלומות אהבה ועדן פן תיקץ ונפשך ריקה ויקח יאוש מקומם, ובכן עצתי אמונה כי תחשוב דרכך מראש, תדע את אשר תבקש ובין תבין את אשר תחפץ למען תסתפק באשר תמצא, ותהי זאת נחמתך כי תעשה את אשר יחובבך יֹשר לבך ואמונתך. – הן תבין לרעי עתה! –”

“אבינה”, ענה עובדיה אחרי התבוננו מעט, “אבל גם בזאת לא צדקת אענך ידידי, אנכי באמנה את אשת נעורי אבקש ואקוה למצוא את שאהבה נפשי אז, כאשר אמרת, אבל גם זאת אקוה כי במצאי את מחמל נפשי ואמצא גם חברתי ואשת בריתי, עזר כנגדי ברגשותי ומורשי לבי, רעיה נאמנה ביום שמחתי ובעת צר לי בחיים! – תוחלתי זאת החיתני מני אז והיא תעודדני גם עד היום הזה, אף אבטח ולא אפחד כי תשליכני תקותי ותשלה נפשי. – “האהבה תמצא קן לה רק בנפשות נערכות זו לעמת זו” תאמר, אודה לדבריך אלה ידידי, אך מי זה ערך את נפשי אני העולה היא למעלה ואת נפש אשתי היורדת היא למטה לארץ? האם כחי ועצם ידי סלל לפני את דרך החיים? האם בחכמתי כי נבונותי בראתי את אשרי למרות רוח המקיים אשר לחמו עלי מסביב? הלא בחזקת יד המקרה או ההשגחה נדח נער אמלל לארץ לא ידע, ובחזקת יד המקרה או ההשגחה ועלה על, כי הקרה ה' אותך לפני ותעשה אתי חסד חנם, ומדוע לא יעשה הנער האמלל הזה את אשר עשו מטיביו אתו? מדוע לא אהיה אנכי לאשת חיקי את אשר היית אתה לאיש אשר לא ידעת מתמול שלשום? – בשפל תשב אשתי, בתחתית המדרגה כמרבית נשות ארצה, על כן אהבה לחננה ולהעלותה, וכאשר העמיקה לרדת במעלות החיים ככה אשיש לרחמה, להסיר חלאת חנוכה ממנה ולהשיב לה חִנה וטוב טעמה אשר לקחה מידי יוצרה בהבראה, ברעותי אותה רעה והשכל כיד ה' הטובה עלי, ותהי זאת שמחתי כי עשיתי לי אנכי עזר כנגדי, אנכי יצרתי לבה ואנכי תכנתי רוחה, וארשתיה לי שנית בא.ת ובאמונה ובאהבת עולם, ובמעשה ידי אתפאר!”

“צדקת ממני אדם יקר מפז ומכתם אופיר!” קרא בן-דוד הנפעם ממשמע אזניו, ויחבק את רעו בזרעותיו וינשקהו על מצחו, ובעוד ימים אחדים ושני הרעים האלה הולכים בדרך מסעם, עוברים ארצות וערים לבקש את מחמלי נפש עובדיה אשר נסתם מהם כל חיי ימים ושנים. –

יג.

“זה שנה תמימה אענה בדרך כחך, הגם עוד לא נלאית בן-דוד רעי היקר?”

“אחת נשבעתי לבלתי עזבך עובדיה, על כן לא אחקור גם את נפשי לדעת אם ינעם לה היותה נע ונד בארץ חשך או לא, וכל עוד לא תלאה אתה מרדוף אחרי חזון לבך הנני צלך על יד ימינך כאשר נשבעתי.”

“אך בלי חמדה?”

“אחת היא גם לי ידידי, נשבעתי ואקימה.”

“הן לא יחרה אפך בי רעי היקר”, חנן עובדיה קולו, “כי באמנה לא חפצתי להעציבך בשאלתי, אבל צר לי כי הייתי עליך לטֹרח והוגעתיך לבלי הועיל.”

“ובמה תהיה עלי פתאום לטֹרח?”, שאל בן-דוד, “לא הרבה קויתי בצאתי אתך ממקומי, והיום לא אמר עוד נואש; לעשות רצונך חפצתי כמאז כן עתה, ומי זה הגיד לך כי יגעתני? או המבשרך תחזה זאת?”

“כן הוא ידיד”, התאונן עובדיה, “מבשרי אחזה זאת, אנכי אנכי יגעתי כמעט בדרכי זה, כי תקותי אשר סמכתני ותעודדני תלך תמס מיום ליום ולרגעים תמק תוחלתי ותכלה. – אין שריד לבית חותני ואין זכר לו בעיר זרעשוא זאת, האיש והאשה מתו מעוצר רעה ויגון, ובתם, היא אשתי האמללה ברחה ממקומה בבשת פנים ועם הילד אשר ילדה לי הלכה לבקש לחם על פתחי נדיבים או לעבוד עבודה בבית אדונים קשה, וכעופרת במים אדירים צללה בעני ועמל וזכרה אבד מן הארץ, ומידי זאת לה!”

“בוש והכלם, עובדיה!”, ענה בן-דוד משתומם, “אמרתי כי כאיש גבורתך לשאת עמל ותלאה וכח בך ללחום בפגעי החיים ובמקריהם ביד חזקה, והנה נגעו עדיך ותבהל, רפו ידיך ותלא טרם ההלות לעשות עוד כל מאומה, הלא לבקש את אשתך יצאת, בקש אפוא ותמצאנה.”

“צדקת רעי בדבריך, אך איה איפה אבקשנה? האם על ימין אפנה או על שמאל?”, שאל עובדיה בצחוק יאוש.

“גם על ימין גם על שמאל”, ענה בן-דוד, “תעלה שמים ותסק שאול אם איש באנשים אתה ולא תאמר נואש בראותך חתחתים בדרך. – הלא כתבת לרעך הדַיָן ב… האם לא ענך עוד דבר?”

“שכחתי להראותך את תשובתו אשר הגיעתני היום”, ענה עובדיה, “אבל גם מאת תוחלתי זאת יצאתי וידי על ראשי, מכתבו רצוף אהבה וידידות, מלא צהלה ורנה, תקוה ברכה ונחומים, אך מאשתי ופרי בטני אין קול ואין קשב קראהו ותדע.”

"בן-דוד לקח את המכתב מידי עובדיה ויעיף עיניו בו ויאמר: “ובכל זאת הלא תבקר את רעך זה בביתו כאשר ישביעך.”

“ומדוע לא?”, ענה עובדיה, “הן אחת היא לי אם אבלה פה בהבל ימי ואם בב… או בעיר אחרת יכלו שנותי באנחה.”

“הוא אשר יראתי!”,נאנח בן-דוד, “בתקוה תמורתה יאוש ומפח נפש!”

את הדברים האלה דברו שני הרעים אנגלית בלכתם הנה והנה לפני בית המלון הגדול מקום משכנם בעיר זרעשוא, והנה ילדה עורת ונער גדול ויחף נוהג בה באים לקראתם. הילדה הורידה לארץ ראשה וכאלם לא פתחה פיה, והנער פשט ידו ויחנן קולו בשפת אשכנז נשחתה: “חנונו נא אדונים רבי החסד והחנינה, חנו נא ילדה עורת שתי עיניה, יתומה מאב ומאם, חנו נא, חנו נא שועים רחמנים כי רעבים אנחנו ולחם לא בא היום אל פינו עוד, חנו נא אדונים רבי החסד! –”

בן-דוד השליך מספר קשיטות לתוך מצנפת הנער, ועובדיה לקח את ראש הילדה בין שתי ידיו ויבט לעיניה העורות וישאל: “כמה ימי שני חייך בתי?”

“לא אדע”, השיבה הילדה בקול דממה.

“אחותי היא”, אמר הנער, “וצעירה היא ממני שנתים.”

“ושנותיך כמה המה?”, שאל עובדיה.

“תשע עשרה שנה, אדוני רב החסד”, ענה הנער.

“אבל הן לא עורת מבטן אחזה בך בתי”, הוסיף עובדיה בהתבוננו בעיני הילדה האמללה, “ואיכה אבד אור עיניך? התזכרי זאת בתי?”

“זכרתי!”, נאנחה הילדה מרה, “מחלה עזה עברה על נפשי ואשכבה חולה בבית החפשית, וכאשר נרפאתי ואקום, והנה אין שמש בשמים ואין פרחים בגן, גם את פני אמי לא ראיתי עוד, אויה! היא מתה מכאב לה, אשריה! –”

“ומי היו אבותיך בתי?”, שאל עובדיה משתאה למענה פיה, אך הילדה הורידה לארץ ראשה ותכס את עיניה העורות בחגורתה אשר במתניה בדממה, והנער ענה תחתיה ויאמר:" שם אבי אמי היה ר' שבתי תקיף, עשיר גדול היה וראש קהל עדת ישראל בעיר הזאת. דינה היה שם אמנו זכרה לברכה, ושם אבינו היה…" פני הנער חפו וידום, ועובדיה, אחרי התלחשו רגעים אחדים אנגלית עם בן-דוד רעו, פנה אל הנער וישאל: “ואיה איפה אביך עתה? הגם הוא מת?”

“לא ידעתי,” ענה הנער הנבוך, והילדה החזיקה ביד אחיה לאמר: נהגני נא מזה כי נלאיתי נשא, אך עובדיה לא נתנם ללכת עוד ובהביטו אל תוך עיני הילדה שנית ענה ויאמר: “רופא אנכי בתי והנני להשיב לך את אור עיניך כי תרפאי ושבת וראית כאחד האדם אם תבקרי במעוני פעמים ביום ותעשי ככל אשר אצוך, התחפצי?”

נשיקות פי הילדה הנדהמה וזרם דמעתה אשר פרץ מעיניה המה ענו למדי על שאלת עובדיה גם בלי אֹמר ודברים, והנער השתחוה וישק לרגליו ויקרא: “מאה ועשרים שנה יחיה האדון! ואנכי אל שדי אתחנן ואתפלל לאל אבי יתומים, כי יברך הילך וישלם פעלך וכל אשר תעשה יצליח, אך למתי נבוא אליך אדון רב החסד והחנינה?”

“פעמים ביום”, ענה עובדיה, “בשעה השמינית בבקר ובשעה החמישית אחרי הצהרים תבואו אל בית מלוני זה, ואנכי אצוה על השוער ויראך את חדרי משכני כי תבאו אלי. ועתה הא לך כסף וקנה נעלים לרגליך ושמלות חדשות לאחותך, כי לא יתנו אתכם לבא אל בית המלון יחפים ולבושי קרעים, לכו אפוא בני והיו נכונים למחר בשעה השמינית בבקר.”

עיני הנער נגרו דמעות גיל בקחתו את הכסף מידי עובדיה, וינהג את אחותו וילכו דומם כי נפעמו שניהם ולא יכלו דַבר, ועובדיה אמר אל בן-דוד: “ובכל זאת לא ידעתי לריק ולא עמלתי לבהלה בדרך אשר עשינו, כי הקרה ה' לפני את בני יוסף האמלל, אשר למרות חפצו רצונו ודעתו היה סבת ישועתי ואשרי כאשר ידעת. הוא לא יושע עוד כי נדח ואבד לנצח, ועשיתי חסד עם בניו העזובים והושעתים ולא ימקו בעין אבותם!”

“האמללים האלה בושו להשמיע את שם אביהם על שפתם”, אמר בן-דוד, “היודעים המה אשר קרה את יוסף ויבושו מדרכו הרעה וממעשיו אשר עשה?”

“יוכל היות”, ענה עובדיה, “ואף על כן אחיש לעזרתם, פן ירעבו ויתקצפו וילכו אל אביהם זה ילדם וכמהו יעשו מדחה. ­–”

“ואתה ידעת נאמנה כי תרפא הילדה ותשב לראות אור?” שאל בן-דוד.

“תקותי חזקה כי רפואתה קרובה לבא”, ענה עובדיה בטח.

“ומה תעשה עניה לא רחמה זאת כי תפקחנה עיניה ותראה?” הוסיף בן-דוד לשאול, “הן רק את אסונה כי נורא הוא תראה כי לא למדה דבר למצוא בו את חית ידה, ורק עורון עיניה לבדו היה לה מוצא ללחם ובהשבר לה גם מטה לחמה זה במה תחיה את נפשה ואת נפש אחיה? הגם על זאת חשבת ידידי?”

“תרפא הילדה ואז נראה איך יפול דבר”, ענה עובדיה, “הנער יוכל ללמוד עוד מלאכת מאומה, והנערה –”

“אותה נתן לאיש, הלא?”, השלים בן-דוד בצחוק.

“גם זה יוכל היות”, ענה עובדיה גם הוא בצחוק, אך פניו קדרו בצחקו ויעידו על רגשי לבו ומכאוביו, “קויתי כי אכניס לחפה את בתי ואכניס את בת אחר, ואולי יכניסו אחרים את בתי אני – גלגל הוא החוזר בעולם!”

“הוא אשר אמר החכם מכל אדם: לב אדם יחשב דרכו יכין צעדו!”, קרא בן-דוד, “לפני רגעים אחדים אמרת ללכת עירה ב… כי אחת היתה לך אם בזרעשוא או בעיר אחרת תבלה בהבל ימיך, כאשר התאוננת באזני והנה זה יד נעלמה אוחזת בערפך ותושיבך תחתיך לאמר: אל תלך מזה עד חפצי תשלים; ומי יודע אם לא מן השמים עצרוך במקום הזה למען תמצא את מחמלי נפשך אשר נואשת כמעט מקוות להם עוד. –”

“מי יודע!”, נאנח עובדיה כמתיאש, וברגע הזה עברה מרכבה מרקדה את דרך המלך הבא במסלת הברזל, ועובדיה בהמון שרעפיו בקרבו לא התבונן כי יטה הרכב את מרכבתו לשער בית המלון אשר הוא ורעו עומדים לפניו, ויהי כמעט מרמס לרגלי הסוסים לולא בן-דוד רעו אשר החזיק בו ויטהו הצדה בכח גדול, והרכב גם הוא צעק ויעצור בסוסיו ותעמוד המרכבה ותצאינה ממנה שתים נשים כבודות, האחת אשה גדולה לבושה שמלת משי שחורה ופניה מכֻסות בצעיף, והשנית עלמה כבת שש עשרה או שבע עשרה שנה, לבושה שמלת דרך אמוצה ועל ראשה מגבעה רחבה למגן ומחסה מחום השמש. פניה מגולות ומפיקות יופי וחן טוב והיא הניעה במו ראשה לאות תודה לבן-דוד אשר חש מפלט לרעהו, כי מצעקת הרכב ואף כי ממבוכת עובדיה וחרדת בן-דוד עליו, הכירו הנשים כרגע את הסכנה אשר רחפה על ראשו, וישמחו לראות כי לא בא אסון לרגלם. – ומשרתי בית המלון מהרו ויבהילו להוציא המון ארגזים, תבות ומלתחות מן המרכבה, ולפי רוב החפצים הרבו כבוד ויקר לבעליהם ויובילו אותם ביראת כבוד למבחרי חדרי בית המלון.

“הראית?”, אמר בן-דוד בצחוק, " נואשת מטובה בפחזותך ותחטא ותאשם וכמעט היית בכל רע, ואנכי כי האמנתי בתשועת ה' ותחשב לי זאת לצדקה, על כן האירה העלמה היפה פניה אלי ואליך לא הביטה, כי קלות בעיני היפהפיה הזאת אף כי רופא נכבד אתה בלאנדאן העיר הגדולה. –"

יד.

ועיני הילדה החלו להתרפא תחת ידי עובדיה, ויצא שמעו בכל העיר זרעשוא ויגיע גם להקלויז מקום משכן מכירינו הבטלנים, וישמעו כי לא יקח הרופא האנגלי כסף ברפואותיו וימהרו ויקדמו את פניו איש איש עם נגעו ומכאוביו, זה בא עם שברו וזה עם צרעתו, עם שעולו, עם טחוריו וכו' וכו‘. והרופא האנגלי נתן אותם לבא לפניו כי שמח לראות את רודפיו לפנים אשר לא יכירוהו עתה ויעמדו לפניו באימה וביראה ברתת ובמורא וידבר אתם בנחת ויתן להם עצות טובות, איש איש כמחלתו וכפי אשר ידע את דרכו ומעשהו מאז. והבטלנים שבו להקלויז ויספר איש אל רעהו את דברו עם הרופא ואשר צוה אותו ואשר יעצו, ויחקרו ויפלפלו ויהפכו בדבריו כמנהגם, והנה נפקחו עיניהם ויראו עין בעין כי הרופא הזה רשע גמור הוא מסטרא חורינא רחמנא לצלן ואך מאמונתם יעץ להדיחם בחלקת לשונו ומרמת שפתיו, להפוך משרש מצוה ולסלף דברי צדיקים. כי מדוע זה צוה את ר’ דוב המזיק בעל השבר שלא ירבה בקפיצות וברקודין? בודאי ובודאי כדי שלא יתמתקו הדינין, שעל ידי הרקודין דינין מתמתקין כידוע. – או ר' שמעון הפשטן בעל השעול צוה שלא ירחץ בצונן, מדוע? כדי לבטלו מטבילות מצוה. – את ר' נח תם בעל הטחורים צוה שלא ירבה בישיבה לפני התנור החם, ולמה? כדי לבטלו מתלמוד תורה ומעשים טובים. והאחרון הכביר כי על פלוני התכשיט המצורע צוה במפגיע שלא ישתה יי“ש. – רחמנא לשזיבנא מהאי דעתא! – ובלי שום ספק מכשף הוא, החליטו החסידים כלם, דאי לא תימא הכי מהיכן ידע שדרכו של המזיק לקפוץ ולרקוד, של התם לשבת אצל התנור, של הפשטן לעסוק בדברים המחייבים טבילה, ושל התכשיט המצורע לשתות יי”ש הרבה? – ועל כן גזרו אֹמר ויסכימו פה אחד לבלתי שמוע לקול הרופא הרשע כי אם לעשות ההפך מכל אשר צוה, להטיל נירא בעינה דשטנא להרעימו ולהכעיסו וכן עשו, אשריהם! –

ואולם עובדיה לא ידע דבר מכל אשר גזרו בהקלויז ומכל אשר יכעיסוהו וימרו את רוחו שמה, ויעשה את מלאכתו באמונה אף הצליח חפצו בידו, כי רפא את היתומה האמללה וגם לחולים רבים זולתה אשר שקדו על דלתותיו מבֹקר עד ערב הושיע בחכמתו וביד ה' הטובה עליו, ומלאכתו ועבודתו שכחוהו כמעט את עצבו ורגזו, כי ראה ברכה בעמלו ותהי זאת נחמתו. –

ובן-דוד שמח לראות כי תחל המנוחה לשוב ללב רעו הנאמן אבל הרגיש בנפשו כי מנוחתו הוא החלה להתמוטט. ומה זה היה לו פתאום? מדוע זה תלבשנו רוח ששון ורוח כהה חליפות לרגעים? מדוע זה תדד שנתו בלילה וביום יתהלך כחולם? מה זה הרעיש את נשפו השוקטה וישמינה כמרקחה? ומדוע זה יחרד לבו ויתר ממקומו למראה האשה והנערה אשר פגשנו בפרק הקדום? – הנפשות האלה אשר הכרת פניהן תענה בם כי אֵם ובת הנה, גרות בחדרים הסמוכים לחדרי בן-דוד ורעו; עובדיה הטרוד במלאכתו לא ישים אליהן לבו, לא כן בן-דוד העזוב לנפשו כל היום, הוא יראה פניהן לבקרים ולבבו יהגה בם לרגעים, וכאשר יוסיפו הנה להתחמק ממנו בתמתן ככה יוסיף הוא להמשך אחריהן בחבלי סתר, בעבותו לא ידע יכנם. – האשה יפה היא מאד אך על פניה היפים ילין עצב ורוח תוגה חרישית ירחף על הוד מצחה. זאת קומתה תדמה לתמר השח ראשו כמעט מרוח סועה וסער מתהולל; תקום סערה לדממה, ותמר ישא ראש, יפרח וישגה לכבוד ולתפארת. – והנערה? מקרני אור שמש ונעם נגה ירח, מלהבת שלהבת יה וזהר שלג עולמים, מהוד אודם שושנה ולבנת חבצלת פורחת, מחן פרחי עדן, ריח אביב, טל אורות וצחוק מלאכי שלום במרום רקמה נפש חיה זאת, והנה היא מתפתחת עתה מיום ליום ביפיה ובהודה ובתפארתה לעיני בן-דוד אשר לא התבונן על בתולה זולתה עוד. – היא תפתח שפתיה, ויפתחו לפניו שמים חדשים; תשמיע קולה, ורנת כוכבי בקר עם תרועת בני אלהים תשמע לאזניו; תדום, ותדום הבריאה כלה; תסתיר פניה, ותקדר ארץ ומאורי על יאספו נגהם; היפלא אפוא כי חליפות וצבא אתו לשמחה ותוגה, כי רגע תרננה שפתותיו ומשנהו תדמע עינו דמוע, רגע גדול עד שמים ששונו ומשנהו שחה לעפר נפשו? – אם לא תדע לך בן-דוד רגשי לבך מה המה, אות הוא כי לא ידעת עוד אהבה בתענוגיה ובמכאוביה, באנחותיה ובמצהלותיה, בדמעת בכיה ובתרועת שמחתה; אבל רגשי לבך רגשי טהר המה, רגשי שלהבת יה, רגשי קדש מעדן גן אלהים רגשי אהבה ראשונה! – גם הנערה שנתה מיום פגשו עיניה את עיני בן-דוד, ומיום שמעה את נעם קולו לא תדע נפשה עוד. הגות ילדות, מאויי שחוק ישעשעים יצאוה ואינם ורגשות מוזרות לה לקחו עמדתם. התבל החליפה שמלותיה לעיניה, עטתה בגדי תפארתה ותיף שבעתים מאשר היתה, ורוח ששון נִפחה בבריאה כֻּלה ותיקץ לחיים חדשים, הפרחים אשר על חלונה יפצחו פה להשיחנה נעימות וקולם רול בן-דוד הוא אשר תקשיב ותשמע אזנה, ובקול זה ישירו צפרים ויזמרו ויריעו כל בעלי שיר מבין עפאים. – ישית חשך ויהי לילה והיא תשגיח מן החלונות תציץ מן החרכים, תביט שמים ותראה ירח יקר הולך, ובינות לצבא כוכביו תאורנה עיני בן-דוד ותצחקנו לקראתה בצחוק חן ותחנונים; תזרח השמש, ועליה יזרח אור כי תקיץ מחלומות נעימים, שפתותיה שושנים פתוחות לנשק וזרעותיה לחבק תבל ומלאה. –

“ומה לך רעגינא כי תעירי שחר ותארחי בנשף לספור את הכוכבים?” שאלה האם את בתה בשבתן בדד בחדר מלונן בנשף בערב יום, “האם את אביך האֹבד תבקשי שמה במעונות שחקים אויה, בארצות וימים עקבותיו לא נודעו, אולי ידעו שחקים מקומו איהו!” – רעגינא הנערה הנעימה לא ענתה דבר כי אם חבקת את אמה בזרעותיה ותשק לה ודמעות עיניה ירדו כפנינים על פני אמה הנמוגה, והיא הוסיפה בנפש נואשת ותאמר: " החשיתי מטוב נואשתי מקות עוד כי נצחי אבד ותוחלתי מפח נפש, אך לא על גורלי כי מר ידאב לבי כי אם עליך בתי תדמע עיני ולא תדמה כי אזלת ידי להשיב את אביך לך, וגם על אביך האמלל כי נגז מארץ חיים בפשע הורי ובאולתי אני. –"

“ובכל זאת אמי”, נחמה הנערה ותחנן קולה, “ובכל זאת הוחילי לאלהים כי עוד יראנו בישועתו וישב גם את אבי לנו. הן הפליא חסדו לך אמי יקרת חיי ומדוע תכחשי בנפלאותיו?”

“קוי לך נפש זכה וטהורה”, ענתה האם בנשקה את דמעות בתה מעיניה היפות, “עיניך עוד תראינה את משוש לבך כי רטובה אַת לפני שמש, שושנה שתולה בנוה, מריח מים תפרחי וחיית ורבית, ותהי זאת נחמתי בימי חיי הבלי אשר כצל יחלופו.”

“ולמה תדברי כאלה אֵם יקרה?”, התחננה הנערה, “יפיפית מעלמות, הן עלומים הנך, אך לא מבתך זקנת לימים מאד, ומדוע נואשת מתקוה וכפתך רעננה עוד וטל נעורים ילין בפניך אֵם יפה ונעימה. –”

“אבל נפשי יבשה ולא תשוב לתחיה!”, ענתה האם תמרורים, “כי לא כח אבנים כחי ובשרי לא נחוש! – שבע עשרה שנה הנני בודדת באלמנות היות ואשלה את נפשי בתקות שוא והיא גם סמכתני לבל אפול ואטבע בים החיים הסוער סביבי; למצער ראיתי גם בטובה בבית הגבירה היקרה זכרה לברכה אשר חמלה על ימי עלומי ותקח אותי לאחות ואותך לבת לה, ובמות מרחמתנו זאת ותירשי נחלת הון רב אשר השאירה לך בחסדה, ואֹמר עתה הגיעה העת להתחקות על שרשי רגלי אביך האֹבד אשר מנעתי מבקשו עד כה לבלתי עזבך בארץ נכריה; על כנפי תקוה טובה נִשֹאתי ונעוף מעיר לעיר עד בואנו זרעשוא העיר הזאת, אך פה נשברו כנפי ואנית תוחלתי האחרונה נפצה על סלעי מגור ואתה גם לבבי החולה התפורר לרסיסים, במסוס נוסס אנכי מיגון ונדודים אשר שׂבעתי!. עניי ואך תקותי היא סמכתני, ובמוט גם עמודיה ויתפלצו ואכרע תחתי לבלי קום עוד נצח.” – “לבי בקרבי יחוש כי קרוב לבא עתי וימי לא ימשכו”, הוסיפה בקול דממה ותפול על הכסא עיפה ויגעה ותסגור את עיניה ותתעלף. –

“אויה לי אמי!”, צעקה הנערה ותספוק כפיה מבלי דעת מה לעשות או לחדול. וברגע הזה התפרץ בן-דוד בעד דלתות החדר כי שמע את קול צעקתה, וימהר ויזה מים קרים בפני האשה ותשב רוחה אליה כמעט וישכיבו אותה על מטתה, ובן-דוד מהר ויבַהל את רעו הרופא להחיש לעזרת שכנתו היפה. –

טו.

ועובדיה לא אֵחר ויבא ויאחז בידי החולה הישנה וימנה את מספר מהלֻמות עורקיה, ובהתבוננו בפניה הלבנים ויתחלחל ויחרד וילפת. – שמותיו נתקו ועיניו חשכו ואורו חליפות, רגע קפאו דמי לבו ויהיו לקרח בקרבו ורגע נמסו ויתכו כאש נוזלת מחרדת פתע וגיל פתאום אשר השיגוהו ועוד מעט ויחשוב לפול על מטתה, לחבקה בזרועותיו ולקרוא לה חוה אהובתי נשמת נפשי ורוח חיי! לאזני כל הנצבים עליו; אך לאשרו ולאשרה זכר כי הנקל לו לסכן את נפש החולה בהתגלות לבו פתאום, על כן התחזק בכל מאמצי כחו ויתאפק ויאמר לרעגינא המיחלת למוצא שפתיו: “אין דבר גברתי כי אם רפיון מיתרים אשר יעבור בעוד שעות אחדות. כפי אשר אחזה לי התעוררה נפשה מאד ותפעם רוחה עד בלי די ועתה מנוחה ומרגוע דרושים להשקיט את רגשת עורקיה. אל תפריעוה אפוא, תישן ורוח לה מיד, ואם תרשני גברתי אשב פה עמכם למען אמָצא לכם בהדרשי עת תקיץ החולה משנתה. –”

“אודך אדוני בכל לבי!”, ענתה רעגינא בקול דממה דקה, ותגש לו כסא וישב לרגלי המטה, והיא עמדה לראשה ואת איניה הרטובות מדמע לא גרעה רגע מפני אמה החולה. ובן-דוד הלך אט וישב על פאת דמשק ערש בפנת החדר וירדם לאט לאט.–

דממת קדש בחדר! – ירח וכוכבים עדים בשחק סלה אשר שמעו את שבועת עובדיה בליל הפרדו מאשתו הישנה לפני שבע עשרה שנה, ישלחו עתה את קוי זהרם בעד יריעות החלונות וישפכו זהר כסף על פני החולה הלבנים כשיש ויהי מראיהם כפני מלאכי אלהים לטהר, אות הוא לעובדיה כי נאמנה רוחה עם אלהים ועם אלוף נעורה אשר לא בגד באהבתה ימי נדודו. – “חוה הא! אשתי הטובה והנעימה!”, יקראו כל מורשי לבו פה אחד, “אך לא בת ר' שמעון הטבח אשר עזבתי בברחי!”, יעננו רוח מבינתו לקולם, “כי בת רוזנים היא, בת אצילי ארץ, הוד והדר לבושה ותתנוסס בחן וטוב טעם כאלו הריחה ברוח חדש, רוח דעת ושכל טוב אשר זרו לה לפנים. – ומי זאת בת שמים הנצבת למולי? הבאמנה בשר מבשרי היא ועצם מעצמי? הזאת בתי אשר לא גדלתי ולא רוממתי ותפרח מאליה כחבצלת השרון? – ולמי כל הכבודה הזאת, בגדים וכלים ועדי עדיים אשר החדר מלא מהם? ומה לחוה ולבתה בנות זרעשוא בבתי מלון אורחים? – אל אלהים חיים! ואם אמלל באמללים אנכי? – – – –” ענן עצב נורא כסה את מצח עובדיה ועיניו אשר לא גרע מפני החולה קדרו פתאום להגיוני רוחו אלה הנוראים, וברגע הזה האירו פני הישנה מצחוק קל אשר רחף עליהם ושפתותיה דברו בדממה דקה ובקול ענות חלושה: “עובדיה!”

“ומה זאת תבענה שפתי אמך גברתי?”, שאל עובדיה בחרדה גלויה.

“אודך לעולם ה' אלהי חסדי וישועתי!”, ענתה הנערה במועל כפיה, “עתה ידעתי כי תחיה אמי ולא תמות, כי את אבי דברה בחזון ומשפתיו לה מרפא ונחם ללבה הנדבה באשר הסכינה בכל ימי עניה ונדודיה.” “סלח נא אדוני” הוסיפה בנשאה את עיניה היפות לעובדיה המתבונן בה באות נפשו, “כי לא תבין להגיגי וקורותינו זרו לך. –”

“ואולי לא כאשר תדמי בנפשך בתי!”, ענה עובדיה, – והשם הנעים הזה, השם “בתי” עבר בלי משים על דל שפתיו, ויתכו כמים רגשות נפשו וארבות עיניו נפתחו, ולא יכל להתאפק עוד ויאחז בידי הנערה הנבהלה והנדהמה ויחבקנה בזרועותיו ויחלצנה אל לבו וישק את מצחה הצח מחלב בשפתים דולקים. “האף לא תחושי את נשמת רוח אביך בתי הנעימה?”, קרא באזניה בקול דממה החוצב להבות אש קדש, “האף לא ירגיש לבך התמים כי בזרועות אביך הנך חבוקה? – אנכי עובדיה איש אמך העניה הסוערה הזאת אשר אהבתיה כנפשי ועזבתיה כבוגד ורוחה נאמנת אתי גם בחזיון לילה! האח! אשרתי! אשרתי יתר הרבה מאד מאשר קותה לה נפשי מאלהי! ואולם ברגעי עדן אלה הקדושים, בחן שמים המרחף על פני אמך הישנה ובתמת נשפל הזכה ילד נעים, נשבעתי כי לא רחק לבבי מכן בהרחיקי נדוד ולא עזבה נפשי אתכן בעזבי ארץ. – תכרת יד מרעים הבריחתני מעירי וארצי, ואהבתי ואמונתי אתכן עזרתני לעשות חיל בארץ חפש ואור כאשר תראינה עיניכן מחמדי נפשי, ועתה שקי נא לי מנשיקות פיך בתי ואדע כי תאמיני לדברי אביך המאֻשר בארץ.”

“אבי!”, קראה הנערה החרדה בקול נחבא בהמון נשיקות ובכיה חרישית “ובתי”, ענה עובדיה, ומפיו נעתקו מלין מסערת נפשו המלאה לה רגשות אֹשר על כל גדותיה, וידמו שניהם ויחרישו באשרם. אין אמר ואין דברים כי אם סוד שיח לבבות אשר ידברו בשפת מלאכי שלום במרום ובחוץ לא ישמע קולם.

ובן-דוד התעורר וירא את רעגינא חבוקה בזרועות עובדיה, ויתפורר לבבו ונפשו נקרעת לגזרים. בפעם הראשונה בימי חייו נודע לו פתאום כי אוהב הוא. אוהב הוא אהבה קדושה, אהבה רבה ונצחת, אהבה עזה כמות, הה! וסמל אהבתו זאת הראשונה גזול בידי רעו אשר בטח בו, על כן אכלתהו קנאה חמת גבר ומצוקת לבו הממתהו וילט את פניו בכפות שתי ידיו למען לא ירעה בהרעה הנוראה אשר באתהו, ויכרע תחתיו וידום בעצמת מכאוביו. –

גם חוה הישנה התעוררה ותתהפך על משכבה ותפקח עיניה, אך טרם ראתה את הנהיה, ורעגינא התחמקה מזרועות אביה ותפול על צוארי אמה ותכסם בעתרת נשיקות פיה, ועובדיה השיב רוחו אליו ויסוב לאחור צעדים אחדים על קצה אצבעות רגליו בלט. “אמי אור עיני וחיי חייתי!” קראה הנערה הנפעמה, “אמי עטרת תפארתי ונזרי! השמיעני נא קולך אמי יפתי, הגידי לי כי שלום בעצמותיך ותגלנה עצמות בתך אשר דכית אמש כי חלית ותתעלפי.”

“שלום בעצמי רעגינא יחידתי”, ענתה האם בקול כחולה, “ושלום גם בלבבי”, הוסיפה בקול ערב ונעים, “כי את אביך דברתי בחזון ואדמה לשבוע בהקיץ תמונתו. האח! תבנית איש! תפארת אדם! תאר לו והדר! סמל כוח לב ואמונת אמן! ואותך בתי חזיתי חבוקה בזרעותיו, לחוצה אל לבו הטהור, האח! לו ישנתי שנת עולם ויארך חלומי נצח! – אך מה הקול הזה אשר באזני? קול נשימות תדמה אזני לשמוע, העוד איש זולתנו בחדר, בתי?”

“הרופא ורעו שכנינו הבריטאנים המה”, השיבה רעגינא בקומה מצוארי אמה, כי חשו אמש לישועתך בחלותך וישמרו עליך עד כי הקיצות, התשיבי תודה להם אמי היקרה?"

ועובדיה נגש ותתחזק חוה ותשב על המטה וכראותה את פניו ותפול בזרעותיו וקול ענות שמחה וחרדה התפרץ מפתחי פיה “עובדיה!”

“אך חמור אנכי, חמור החמורים, כי לא הבינותי את אשר לפני ואאשים את רעי הנאמן ואקצוף עליו באולתי”, דבר בן-דוד לנפשו ויקם בלט מפנת מושבו ויתגנב לצאת מחדר הנאהבים והנעימים לבל יפריע את אשרם הנשגב והנעלה מרגשות בן תמותה ובינתו, אך הוא טרם יצא את הפתח, והנה קול עובדיה קורא אליו מזרועות אשתו: “מה לך בן-דוד כי נחבאת לברוח? הן את מרת נפשי ידעת אך אתה, ראית את עניי ואת עמלי אף התענית בכל אשר אתענה, ובשמחתי לא תתערב ולא תקח באשרי חלק? – האח! בן-דוד! הלא אשתי בזרועותי, אשרי, תוחלתי ותקותי ועיניך לא תראינה? – חוה יונתי התמה והנאמנה, ואַתּ בתי הטובה מתת שמים ממעל, הנה זה דודי וזה רעי, מלאכי הטוב אשר שלח אלהים לפני להנחותי דרך חיים, בן-דוד ידיד נפשי הדגול מרבבות יקרי רוח! –”

“וגם מודענו ומכירנו”, הוסיפה חוה בטיב טעם, ותושט את ידה לבן-דוד וישק לה, ויחבק את רעו המאֻשר בזרועותיו, וישק גם את ידי רעגינא משאת נפשו ויאורו פני שניהם באור אהבת קדש ונפשותם התאחדו ויתלכדו בברית אמונת עולם, ועיני עובדיה וחוה רואות וגם עיני מלאכי שלום אשר נשקפו ממעון קדשם על הנאהבים והנעימים ויתנו ברכתם לאבות ובנים יחדו..

טז.

בשעה העשירית לפני הצהרים וחסידי הקלויז יושבים על הספסל אשר מסביב להמקוה הכשרה שנתחממה מאתמול לטבילת מצוה, מכינים המה את עצמם לתפלה, פולין את חלוקיהם, משיחים בעניני מדינה ובהויות העולם, מעלים עשן ונהנים מריח מי המקוה הנודפים מכל אותם הדברים הטובים שמשאירים שם טובלי ערבית ושחרית, והנה ר' דוב מזיק בא פתאום כשד משחת, שואף רוח בתנים, מניע ראשו וידיו כמשגע וצועק בקול גדול: “לא ידעתם כל מאומה טפשים?”

“מה?”, קראו פיות עשרה חסידים יחדו.

“מה?!”, שנה המזיק בצעקה נוראה, “אוי לכם בטלנים נבערים! קול שאון בעיר, הרחובות מלאות המון אדם רב והקלוי כלה כמרקחה ואתם יושבים ומפלים את כליכם? – הלא נודע הדבר!”

“מה?”, קראה החברה הנבהלה שנית.

“כי הוא הוא הנהו, הוא ולא אחר, הוא הוא הרופא מבריטאניה הוא חתן שמעון הטבח, הוא עובדיה ברשעתו מתחלתו ועד סופו” צעק המזיק בנשימה אחת ויתפשט את בגדיו במרוצה וחפזון וחסידים ערומים וחצי ערומים קפצו וינתרו ממקומם כאלו עקצם עקרב “פלא!”

“פלא והפלא!”

" הפלא ופלא!"

“פלאי פלאים!”

“ומה חפצו בעירנו?”

“הענין איננו פשוט!”

“והיכן למד חכמת הרפואה?”

“אין לו זקן ואין לו פאות ותארו בנוי ממש ובוודאי ל בשקאלעס!”

“ובודאי הנכם שוטים גדולים ונוראים!”, ענה ר' שמעיה פשטן ברכסו את לולאות מכנסיו, “כי מה זה אתם מתפלאים? ומדוע האם הראשון או האחרון הוא עובדיה שנתפקר ונעשה רופא? רבים עשו ורבים יעשו עוד כמוהו והענין פשוט בתכלית הפשטות. שזה דבר ידוע הוא שהאשכנזים כלם אוילים גדולים, מוחם מטומטם ואין להם שכל כלל וכלל וחד מנן בד עייל להתם, איש מח ומפולפל כדבעי למהוי, מסתמא חוטפים אותו כמציאה כשרה ועושים ממנו כל מה שלבו חפץ. ובאמת לאו מילתא זוטרתא להיות רופא. – ­”

“בודאי ובודאי!” קים ר' נחמן בעל זכרון, “זוכרני ששמעתי מפי הרופא המפורסם “רב ליב שר”י” שאמר בזה הלשון ממש: רופא שלא מלא כרסו בגמרא תוס' ומהרש“א ולא למד לכל הפחות מליחה, בשר בחלב, תערובות, עם ה”חות דעת" וה“פרי מגדים” על בורים, רופא כזה לא ידע אפילו למשש את הדפק או להקיז דם ולהעמיד עלוקות כהוגן. –"

“דום לך זקן וכסיל עם מעשיותיך וזכרוֹנותיך!”, צעק המזיק בעלותו מן המקוה ובלבשו את מדיו הקרועים בחפזון נמרץ, “באו ונתפלל ונעשה סעודת ראש חדש, משתה ויום טוב כסעודת שלמה בשעתו כי “עשרו של קרח” הביאה דבורה שלנו, חמשה ועשרים כסף במזומנים אשר הניחו לה עובדיה ואשתו המופקרת בנסעם מהעיר לבלי שוב עוד לנצח. הבה אפוא ונשמחה ונגילה באבוד רשעים.”

“וגם חוה היתה בזה? חוה בת ר' שמעון הטבח? הפלא ופלא!”, קראו החסידים הנדהמים.

“גם היא גם בתה גם החתן של בתה, ואת כלם ראתה דבורה עין בעין. חוה מגדלת שערה כגויה, עובדיה ישב בגלוי ראש כגוי ובתם הכלה והחתן שלה… דבורה שלנו ספרה דברים מכוערים מאד בהקלויז, רחמנא לצלן.”

“ומה זאת ראתה דבורה?”, שאלו אברכים אחדים בתאות נפש.

“שקצים! התחפצו כי אנבל את פי?”, קרא המזיק בחמה, “כללו של דבר עובדיה ובתו יצאו לתרבות רעה ומה תחפצו יותר? – – – אבל ברוך שפטרנו מענשם של אלו! כי לפני שעה אחת עזבו כלם את העיר וגם את בני יוסף חתן ר' שבתי תקיף ז”ל, את לאה העורת ואת בנימין אחיה השקץ לקחו אתם לשרתם, ושמעתי אומרים כי נסעו לעיר ב… להראות פנים את מאיר הדין, הלך זרזיר אצל עורב ויותר מזה לא ידעתי, בֹאו ונתפלל. –"

ותפלת החסידים היתה היום בכונה ודבקות וברקודין והתלהבות ובשמחה והרחבת הלב כדקא חזי, כי דבורה הצנועה הכינה להם כרה גדולה בכסף הנדבה אשר לקחה מידי עובדיה “להחזקת ידי עניים תופשי תורה היושבים בהקלויז” ותעש להם מטעמים כאשר לא הסכינו לראות בכל יום; מרק שומים ובצלים שריחו נודף מסוף העולם ועד סופו, צלי-אש וצלי-קדרה ממש, וצנון וחזרת ומיני לפתן העולים על שלחן רוזנים, ואת הכל בשלה דבורה ותצלה ב“תנור השמורה” אשר בהקלויז ובשעת התפלה הבוקעת ועולה לעילא ועילא. – אשרי עין ראתה את דבורה המבשלת ביום ההוא! פניה שחורים משחור וצהלים משמן, מזלג שלש השִנַים בימינה ובשמאלה כף גדולה מאד והיא מכה ברור ובקלחת כבני עלי הכהנים בשעתם; אשר אזן שמעה את תפלת ההלל מפי החסידים הנלהבים בשעה שהביא שמשון השמש את כדי היי“ש וימלא את הבקבוקים ואת הכוסות בשמחה גדולה כמקריב נסכים על גבי המזבח! ואשרי הפה שנהנה מאותה הסעודה! – כמה תקונים נתקנו, כמה יהודים נתיחדו, כמה ניצוצות נתעלו, כמה צנורות נפתחו, כמה שפע הורדה, כמה היכלות הטמאה נסגרו, כמה קליפות נהרגו, כמה עולמות נבנו וכמה מלאכים ושרפים וסנגורים ופרקליטים טובים נבראו מהסעודה הזאת! אשריכם ישראל אשר בהקלויז דק”ק זרעשוא!… ועובדיה וביתו הולכים לשוב לאנדאנה ויסעו דרך עיר ב… ויסורו שמה לראות את שלום ר' מאיר הדין ולהשתעשע בחברתו ימים אחדים.

יג.

“דאקטר עובדיה ספיר רופא מלאנדאן, עם אשתו ובתו ומשרתיהם”. האדון בן-דוד מלאנדאן". – – “קללת אלהים!”, ענה איש אחד בקראו את הדברים האלה מאחד מעַלי היום אשר שמות הנוסעים הבאים לעיר ב… וסרים לבתי המלון נרשמים שם, “קללת אלהים!”, שנה וישלש: "עובדיה ספיר? הבאמנה עובדיה הוא? וגם אשה לו? וגם בת? והם עם משרתים יסעו? עשירי עם הם אפוא, קללת אלהים! – וגם רעהו נלוה אתו “האדון בן-דוד?” הלא הוא בן-דוד מכירי מאז אחד מפקידי האדון מהללאל. – "ומבלי חקור עוד הרבה מהר האיש ככל אשר יכול כי שתוי יין היה ולהוסיף אמץ נתן בכוס עינו עוד פעם ופעמים בדרך הלוכו ויחוג וינוע כמשפט השכורים עד בואו אל בית המלון אשר עובדיה גר בו. והאיש לבוש כאחד עשירי עם ומדבר בשפת אנגלים, ויקדם שוער בית המלון את פניו בכבוד אף כי הכיר בו אות שכרון, ויראהו את חדר עובדיה ויבא בם. –

“האוכל לדבר את אדונך?”, שאל האיש אנגלית את הנערה העושה מלאכתה בחדר החיצון. היא הביטה בו בתמהון בשמעה שפת לא ידעה, והוא הכיר את מבוכתה וידבר אשכנזית ויאמר: “דבר לי אל הד”ר ספיר או אל האדון בן-דוד, האוכל לראותם?"

“אין איש עתה בבית”, השיבה הנערה.

“ואיה איפה הלכו אדוניך?”

“לא ידעתי.”

“אך הן ישובו לפני הצהרים?”

“ישובו”

“אם כן אוחיל עד בואם”, אמר האיש, “ואם תרשני”, הוסיף בהתבוננו בפני הנערה בעינים נוצצות, אם תרשני יפתי אשב עמך בזה עד שוב אדונך כי עיף ויגע אנכי מעט ולמה זה ארד ואעלה במעלות שנית. ובדברו הוציא מטבעות זהב מצלחתו ויתן להנערה הנבוכה וישב לצדה. “ומדוע זה אדוני נותן לי את אלה?”, שאלה הנערה בתמהון.

“כי אהבתיך יפתי”, ענה האיש בשפתים דולקים, “ואם מעט לך ואוסיף לו כהנה וכהנה כי איש אוצרות אנכי ואוהב עלמות יפות כמוך.” “אך אל נא תתחמקי ממני”, הוסיף בהחזיקו בה, ויתן לה עוד מספר מטבעות זהב ויאמר לחבקה בזרועותיו ולנשק לה. והנערה עמדה רגע דומם כאבן כי אחזתה פלצות ולא יכלה למוש ממקומה, אך עד מהרה התאוששה ותשלך את הזהב מידה ותברח מפני האיש ותמלט אל החדר הפנימי, אפס כי הוא רדף אחריה גם השיגה, ובאש תאותו העזה והנוראה השתובב משובת נצחת ויפילנה לארץ ויתנפל עליה ויסגור את פיה בכף ידו ויאמר לענותה בחזקה וכמעט היתה בכל רע, אף כי חגרה שארית כחה ותאבק עמו ותצעק ותנשכנו בשניה ותתיפח בקול כחולה – אך ברגע הזה בא אחיה הביתה ובראותו את אשר נהיתה וימהר ויחזק בצואר האיש ויחנקהו עד כי רפו ידיו מהנערה הרועדת כעלה נדף ומרחפת בין החיים ובין המות. והנער התעורר עליו בחמה שפוכה וימטר עליו מהלמות אגרופיו ויכהו מכה רבה, וגם הוא לא נכנע תחת יד מכהו וינהום ככפיר בעברתו וזעמו ויוצא סכין מצלחתו וידקור בו את הנער בפניו ויז נצחו על בגדיו, ותהי צעקה גדולה ונוראה ויאספו גרי הבית ויבאו ויראו את השערוריה וישמעו את הנבלה אשר אמר האיש לעשות ויבשו ויבהלו מאד, כי התגעש האיש ויתרוצץ כמשגע ויכה על ימון ועל שמאל בזעף אף ושצף קצף כאיש אשר רוח רעה תבעתהו, ויראו מגשת אליו ומנגוע בו, וישלחו לקרוא לשוטרי העיר אך המה טרם באו, ועובדיה ואשתו ובתם ובן-דוד שבו וגם ר' מאיר הדין בא אתם לשלחם, וישמעו את הרעה אשר נהיתה במגורם ויתפרצו לחדריהם בבהלה גדולה, ועובדיה הביט רגע בפני האיש הפרוע ויבעת ויתחלחל ויתפלץ וצעקה נוראה ואיומה התפרצה מלבו הקרוע: “את נפש בניך רצחת, את נפש לאה ובנימין, הה! אמלל באמללים – יוסף…” ופני האיש חורו כמות, עיניו קמו בחוריהן, ידיו רעדו, קרסליו מעדו וכל בדי עורו רפו, עזבהו כחו ויכרע תחתיו ויאנק נאקת חלל; אך פתאום נתר ממקומו כי ציריו וחבליו טלטלוהו טלטלה, עיניו הפיקו זועה ובלהות מות ופניו התפתלו מצחוק איום ונורא, צחוק שדי עיפתה הוא אשר קננו בקרבו ויצחקו על משבתו! הה! עוד הפעם התעודד האמלל כי אחזהו השבץ ויעמידנו על רגליו, ובעצם חבלי שאול חגר שארית חמת לבצע בידיו את פתיל חיתו, ובקללה נוראה ונמרצה לאלהים ואדם יחד התנפל בעד החלון וינפץ גלגלתו אל סלע וימת.

באֹפל ובחשך הובל יוסף אלי קבר, ארבעה אנשים שכורים הוציאוהו על שכמם וישליכוהו אל ירכתי בור כנצר נתעב ונאלח. לא הלך איש אחרי מטהו ורֵע לא לוהו לבית עולמו, כי תעבוהו גם מתי סודו, חבריו המסיתים ממשלחת הבריטאנית אשר נמנה עמהם, כי פרעם לשמצה בחייו ובמותו, ויכחשו בו ויאמרו לא ידענוהו. – אין ציון על גל קברו ולא זכר לו בעם ובאלהים חדשים אשר בחר, אבל מלב בניו לא נמח שמו כי השאיר שם כאב נצח, נגע וקלון וחרפת עולם, אף כי לא יזכירם איש את אידם ואת אסונם אשר קרם, כי בשתם וכלמתם לא נהג אותם לשבת יחד את האנשים אשר ראו את חרפתם הנוראה.

ויתן להם עובדיה כסף וילכו לגור לקצוי ארצות החדשות, מקום לא ידע איש דבר ממולדתם ומכורתם. – גם מלב עובדיה לא נמח שמו, אבל לא יעלנו על לשונו, כי בעלות אך זכרו לפניו יבהל ויתנודד, ואז ימהר לחבר את בן-דוד בעל רעגינא בתו בזרועותיו, ילחצנו אל לבו באהבה ותודה רבה ויקרא לו “מושיעי ומצילי, מלאך אלהי חסדי!” ורוחו תשוב למנוחתה. – רק ר' מאיר הדיין לבדו לא יירא ולא יבוש לשאת את שם יוסף האמלל על שפתיו. הוא יזכירנו בכל יום תמיד בתפלתו לאלהי החסד והרחמים כי לא ישל את נפשו החוטאת להדיחנה לנצח נצחים, ולא יטוש את דמיו על חסידי העיר זרעשוא ועל משכיליה הנבערים אשר הדיחו עליו את כל רעתו בצדקתם וברשעתם ובקנאתם ובאולתם ובהשכלתם ובמשובתם. –

א.

הנרות אשר במנורות בכסף ישפכו זהר זהב בחדר מלר חסן ויקר, אורם יחָלק ויכָפל אלפי פעמים במראות הבדלח אשר על הקירות ומקרקע החדר ועד הספון יתנוסס הכל בהוד והדר. בפנת החדר עומד עוגב פתוח ועליו גליונות השיר פתוחים אך קולו לא ישמע, כי המון לשונותיו הלבנות כשלג תחרשנה יחדו והעלמה היושבת עליו לא תעיר ידה להעירן ולעוררן לתת בשיר קולן, כי עיניה ולבה אך אל אגרת קטנה ככף איש ומפיקה ריח דודאים, אשר בידיה הרכות. סידאניע יפה כלבנה, אך כעב קל יעיב עתה את זהר פניה וכענן עצב יראה במרום מצחה הצח מחלב. – המבין טורות האגרת אשר בידה יעלה עב ענן הענן הזה? – האנחה החרישית אשר תתגנב מבין פתחי פיה בהתבוננה בה תורנו למדי כי כן הוא, ועיניה היפות אשר תעופנה בכל רגע אל מורה השעות המה יראונו לדעת כי לבה בקרבה לא ינוח וחרדה היא לרגעים הבאים לקראתה. – לא כן הנערה היושבת על שלחן קטן ועיניה על המטפחת אשר היא רוקמת. גם אמנם היא איננה רעת התאר, אך פניה רחוקים מיפי סידאניע כרחוק שמלת צמר גפן אשר עליה מעשר בגדי גברתה ותפארתם, אפס כי יתר שאת לה על סידאניע גברתה במתת אלהים הנשקפת מעיניה השחורות, הלא היא: לב שמח, אשר תשא גם על שפתותיה הצוחקות תמיד, כאלו לא ידעה דאגה מה היא ועני איזה מקומו. –

“אך מה זה היה לך היום צלה, אמרה סידאניע, מדוע זה תדומי ולא תפתחי את פיך, האם תישני או נאלמת פתאם דומיה?”

"מדוע זה אדום ואחריש? תשאלי, השיבה הנערה בצחוק, אבל הודיעיני נא מלין אבחרה אתך היום יקירתי, נסתי להשיחך ותעניני תהפוכות כבחלום חזיון לילה, שַׁרְתִּי לך שירַי ותאטמי אזניך לקולי, אחריש אתאפק וגם בזה לא תבחרי. אין זאת כי אם תחפצי אשר אאנחה גם אנכי כמוך תמרורים, טוב איפא, אאנחה: אויה! – ההיטבתי להאנח סידאניע? – אך עתה הואילי נא ותרשיני גם לצחוק ולזמר, הלא? – "

“נערה מאשרה”, אמרה סידאניע בצחוק חן.

“ואמללה בבנות סידאניע העניה! ענתה צלה בלעג, הנה אוהבה יבא לה בחירה רצתה נפשה בו, ואיכה לא תעצב ותאנח!”

“עוד לא אוהביא הוא, וגם נפשי לא רצתה בו עוד” אמרה סידאניע בקול דממה.

“לא? שאלה צלה, האם לא באת אתו בברית התנאים? ואַת האם לא שאלו את פיך ותאמרי הן?”

“במו פי אמרתי הן” ענתה סידאניע ותאנח.

“במו פיך אך לא במו לבך, אשר רק לו הצדק להשמיע קולו לעת יתנו אהבים. התראי סידאניע כי אבין לרעיך בידעי את הקות האהבה אף כי לא אהבתי ולא אאהוב, אמרה צלה ותאנח שנית בלעג: אויה!”

“לא אהבת ולא תאהבי גם לא תנשאי לאיש כי לבית מקלט לנזירות תלכי ושמה תשבי עד זקנה ושיבה, הן זאת ידעתי מני אז” התלוצצה סידאניע גם היא.

"האח! האח! צחקה צלה ותשר:

"הֶאַח! אֵין נְזִירוֹת בְּיַעֲקֹב, חֶסֶד אֵל מִמָּעַל!

וּבְכֵן כָּל נַעֲרָה עִבְרִיָה תִּמְצָא לָהּ בָּעַל.

זוּ – בָּחוּר כָּאֲרָזִים וְזוּ – גִּבֵּן, פִּסֵּחַ,

זוּ – כֶּתֶם פָּז רֹאשׁוֹ וְזוּ – מֻכֶּה שְׁחִין קֵרֵח.

זוּ – אִיש לָהּ לְאַהֲבָה וְזוּ – אִיש לִדְרוֹך בְּנַעַל,

וַאֲנִי? – לִי אַחַת הִיא אֹמַר, בַּעַל הוּא בָּעַל!

“כן הוא, הוסיפה, אחת היא לי מי או מה יהיה האיש אשר יבחר בי אם אך…”

“אם אך?”

"אם אך – אך אל נא תקצופי סידאניע יקירתי, אם אך לא יהיה תרנגול הודי מתנפח כהאדון אדמון אשר יארב לנו על כל מדרך כף רגל להלעותנו בחלקת לשונו ומרמת שפתיו, ואשר למרות רוחי הוא כצלך על יד ימינך זה שבועות אחדים – "

“והאדון אדמון לא ימצא חן בעיניך צלה?”

“חן? האדמוני הזה עם מצחו הצר ופיו הרחב ימצא חן בעיני? האחמד קטן קומתו בלבי, אם בחטמו הארוך ובעיניו הקטנות והאמוצות יקחני? שקץ אשקצנו!” קראה צלה ותתנודד.

דברי צלה אלו והתנודדה המרו את רוח סידאניע ותסב פניה ממנה בשאת בנפש ותאמר: “אַת תביטי אל מראהו כי אך למראה כי אך למראה עינים תביני לשפוט, אך אנכי אל דעתו הרחבה אתבונן, על חכמתו הרבה אשר לפני גדולים תנחנו להושיבו על.” – “הידעת, צלה, הוסיפה בגאוה, הידעת כי כבר כלה חק למודיו בהאוניווערזיטעט ובעוד שנה או שנתים יהיה למליץ בבית המשפט ובשם דאקטאר יקרא?”

“את אשר יהיה בעוד שנה או שנתים לא אדע, השיבה צלה, אך את אשר הנהו היום, את זאת ידעתי וגם הגדתי לך גברתי: תרנגול הודי מתנפח בגאוה ובגאון. אחת היא על כן אמרתי: אותו לא אוכל…”

סידאניע לא ענתה דבר, כי אם העבירה את אצבעותיה היפות ברגש ובחפזון נמרץ על כל כפות העוגב יחד, עד כי המו מיתריו ברעם ורעש וכמעט נתקו מתנופת ידה. – העלמה היפה חפצה להשכיח את שאון לבה אשר הכאיבה צלה בזעם לשונה. בשאון כלי השיר והמונו, וצלה אשר התבוננה עתה בשל מה הסער הזה, הביטה בה בעינים מפיקות תמהון וחמלה יחדו ושפתותיה נאלמו מפחד פתאם.

ב.

צלה היתה נערה נבונה, נאמנת רוח וישרת לב, ואת סידאניע גברתה ורעותה, אשר גדלה אתה יחד מהיותן שתיהן בנות שתים עשרה שנה, אהבה בכל נפשה ומאדה, ויהי כל חפצה ותקותה לראותה מאושרה בבית איש ישוה בה אשר יאהבנה ואשר תשיב גם היא אהבה אל חיקו. כי יתומה מאם היתה סידאניע, ואף כי אהב אביה אותה מאד, וגם אשתו, אמה חרגתה, התהלכה אתה בשלום ובפישור וכל אשר שאלו עיניה לא אצלו ממנה, בכל זאת חשבה צלה לדעת כי לא לענג הוא לה שבתה יחד עם האשה אשר לתוגת נפשה היתה לאם לה, ואשר ירשה לה את נחלת אמה, הוא לב אביה ואהבתו. מה גדלה איפא שמחת הנערה הטובה הזאת בבֹא סידאניע בברית התנאים עם איש נכבד סוחר צעיר לימים טוב תאר ויפה עין, יוסף כספי מעיר ווראטנא, אשר בכחו ועצם ידועשה לו חיל וינחה את בית מסחר אביו בתבונות כפיו לשם ולכבוד, ומה נבהלה עתה בהודעה כי אדמון זה אשר תתעבנו נפשה הסב את לב סידאניע אחורנית מחתנה הישר באדם אשר זה עתה יבא לבקר במשכן כלתו. להתיעץ אתה על דבר תכונת ביתם אשר יכינו להם וליעד את יום חתונתם, כאשר אמר עם הספר אשר כתב לה, היא האגרת הקטנה אשר ראינו בידה – – –

רגעים מספר פרטה סידאניע על פי העוגב כאלו חפצה לנפץ את הכלי לרסיסים, אך לאט לאט שבה סערת רוחה לדממה ותחדלנה גם אצבעותיה רגז, עד כי נדמו רעש ושאון ומנגינה נעימה חרישית לקחה מקומם והנה נפתחה הדלת ויוסף כספי בא החדרה. בזרועות פתוחות מהר החתן אל כלתו היפה אך היא לא קמה לקראתו כי אם הושיטה את ידה לו ותברך את בואו בקול כחולה.

“סידאניע!” קרא יוסף וישק את ידה ויחבקנה בעזוז אהבתו, אך למראה פניה אשר האדימו ויחורו חליפות, ולמבטי עיניה אשר קדרו מכאב ואי-חפץ, נחתו זרועותיו, רפו ידיו, ונשיקותיו כמוח קפאו על שפתיו הדולקות. “סידאניע יקרת חיי האם תחלי או לא תכיריני?–––”

סידאניע הורידה ראשה ותדום.

“נחשתי נאנח יוסף בנפש נמוגה, נחשתי וינבא לבי לי כי יום אנוש נגד פני על כן לא שלותי ולא שקטתי ונפשי הנענה לא ידעה מנוח ולילות עמל מנו לי זה כמה! – אבל סידאניע! חנן קולו בהחזיקו בשתי ידיה ובהביטו לעיניה אשר הסבה מנגדו, סידאניע יקרה וטובה, הגידי נא לי כי שלום בעצמיך ועצבי כענן יכלה ולפחדי אצחק, אך השמיעיני את קולך ואל תסבי עיניך מנגדי שהם חיי רוחי סידאניע נעימה, יונתי היפה!”

יונה נעימה ויפה. הה! לו ידעת יוסף כי יונתך היפה הזאת תקנן בעברי פי פחת, לו התבוננת על הרש הפזורה לרגלי ולו ראית את הפרס אשר יארב לה ממעל לראשה! – צלה התבוננה בכל אלה על כן נפשה ידעה לה עד כי לא עצר הכח לשמוע עוד ותאמר להתגנב חרש מחדר גברתה, אך היא קראה לה ותעמוד.

“צלה!”

“מה חפצך גברתי?”

“מעט מים כי עיפה נפשי.”

הנערה הושיטה למים ותגע אל שפתיה בם ותאמר: “אמנם כי אין שלום בקרבי, ראשי יכבד עלי וריב עצמותי איתן, אך אל תדאג לי ידידי כי אולי זה חלי הוא ואשאנו” – “ואם גם ישבר לבי הנענה מה מני יהלך! הוסיפה בצחוק מר, אבל מה שלמך אתה ומה שלום אביך ואמך הטובה?”

“האח סידאניע! קרא יוסף ועיניו אורו, בשאלך לשלומי ולשלום הורי תרפאי במעט את אשר מחצת בהגידך כי חלית, ואף אמנם לא תחלי יונתי, וחיית ורבית ופרחת כשושנה באבה, וראי נא חמדת חיי כי הבאתי לך ברכה גם מהורי, מנחה למזכרת אהבתם, כי חמידות אַת לכלנו” ובדברו הציג לפניה עדי זהב משובץ פנינים ואבני חפץ יקרות, אך סידאניע הביטה בהעדי בלי חמדה ותאנה;

"מה יסכנו לי פנינים

"עם כל אבן יקרה

"הן לא אחפץ התנוסס

“כי אם היות מאושרה”

“יאמר שיללער בשירו. ואשׁר הן מרום מנגדי כגבה שמים על הארץ.”

"אל נא תדברי כזאת סידאניע נעימה, התחנן יוסף, אל נא תתני את שפתיך היפות לחטוא בדבר עצב מעלה-אף אלהים אדירים, כי באמנה גם תתנוססי גם תאשרי בארץ, כי גם בעשר גם בחן ויפי לקחת מאת אלהיך כפלים ככל בנות גילך. האח! קרא בהתרפקו עליה באהבתו, ואשרך גם אשרי קרוב אלינו מאד, כי הנה זה יום שמחת חיי הולך וקרוב, יום חתונתי הנה…

“היום ההוא ירחק חק!” אמרה סידאניע בהתחמקה מידי יוסף הנבוך.

“האם תשמענה אזני נכוחות?!” קרא האיש משתומם.

פני סידאניע חורו כמות ותקם ממקומה ושפתותיה כמו נפתחו לענות, אך צלה אשר יראה לנפשה פן תשיב גברתה אמריה לו ותעש מדחה בהתגלות לבה, מעות לא יוכל לתקון עוד, נגשה אל יוסף ותאמר: “שא נא אדוני כספי והרשני להביא את גברתי לחדר משכבה למען תנוח מעט על מטתה ותרגיע ותשב נפשה למנוחתה. הן תראה אדוני כי חולה היא, על כן גם נפשה תשתוחח ומפתח שפתה אך יגון ועצב. הואילה אפוא לעזוב עתה את כלתך על ידי וקדמה בין כה את פני אבותיה אשר יחכו לך.” ובדברה החזיקה בידו חדרי הבית,“ואת גברתי סידאניע, הוסיפה בצחוק חן על שפתיה, אנכי אערבנה מידי תבקשנה, אם לא הביאותיה אליך והצגתיה לפניך כלולה בבריאות גוה ונפשה בעוד שעה או שעָתַיִם, וגואלתי והיה שמי יונה פותה כל הימים – – –”

“תגרשיני אפוא מנגד עיני כלתי”, נאנך יוסף הנבוך, ויסב ויבט עוד רגע בפני סידאניע אשר השחה לארץ ראשה, וחפן ויצא סר וזעף.

ג.

עברו שעה ושעתים, חלפו גם יום ויומים וצלה לא מלאה עוד את דברה, כי סידאניע לא עזבה את חדר משכבה, אף לא ירדה מהמטה אשר עלתה עליה, עד כי נסע חתנה וישב לעירו ולמקומו, מבלי אשר יעדו את יום כלולותם ומבלי אשר גם ידע שמץ דבר נמצא בכלתו אשר התחלתה ותמצא תואנה לה להחלץ ממנו בכל עת אשר בקש קרבתה בחליה. – ר' שמואל ברזילי אבי סידאניע, ואשתו, אמה חרגתה, הם אמנם קרבוהו כמו נגיד ויעמלו בכל עז להשכיחו את מחלתכלתו, אשר הכירו וידעו כי כמוה כאין ועד מהרה תחלוף ותעבור; המה אמנם התאמצו גם לעודד את רוח בתם, לשמחה מעצבה ויגונה, בהללם אליה את יקר ערך חתנה היקר באדם אשר עוד מעט מזער ותבוא אתו בברית עולם אבל לשוא! כאשר ירבו אבותיה לרומם את שמו תחת לשונם, כן תאנח סידאניע וכן תעצב אל לבה, ואף כי בהעלותם את יום חתונתה על דל שפתם, כי אז קדרו פניה כיום מר, ויוסף האמלל דמה לשמוע את קולה עונה בלי הפוגות: היום ההוא ירחק חק" מבלי אשר ידע על מה זה ולמה.

ככה התענה יוסף ימים אחדים בבית מחותנו ויהי בעיניו כשנים כבירות, במגנת נפשו ומצוקת רוחו, עד כי כמעט שמח לבו בקרבו בהשיגו מכתב מאביו אשר האיץ בו לשוב לביתו, ובכן לא אחֵר לעזוב את הבית אשר רק יגון וכעס מצא בו הפעם ויסע. –

מה שנו רגשות יוסף בנסעו בדרך הזה לראות את פני כלתו מרגשותיו עתה בשובו! לוהט באש אהבה ראשונה התנשא אז בדמיונו וירם מעל הארץ ויעף וידא על כנפי רוחו להעלמה משאת נפשו, אשר תלבבנו מרחוק בעיניה הכמהות ולבה ובשרה ירננו לקראת באו; השמים ממעל לראשו האירו פניהם אליו באור שבעתים והארץ מתחת לרגליו תרקד ותגל; גם עגלת הקיטור אשר הובילתהו למחוז תקותו שמחה לאשרו, על כן רעש אופניה אך גילת ורנן ושריקות המכונה קול מנים ועוגב ותרועת בני אלהים, האח! מה נעמת תבל ומה יפית למאשר בארץ, אך הה! מה תֹמרי מאד לגבר אשר דרכו נסתרה! שחוח ונדכה ישב עתה יוסף בפנת העגלה, תקותיו הנעימות חלפו נגוזו והגיוני עצב וחמה יתרוצצו בקרבו. האמנם יביטו יראו בו הנוסעים כלם וילעגו לאידו? האמנם יגילו שמים ממעל ויצחקו לאסונו, והארץ מתחת מתקוממה לו, על כן הד הרריה יענה לקראתו: “היום ההוא ירחק חק” למען הרעימו? – עודנו תחזינה עיניו אל כלתו היפה בחדר משכיתה, בהסבה עיניה מנגדו ובהורידה לארץ ראשה כדברו אליה תחנונים, אודנו תשמענה אזניו מרחוק את מענה פיה אשר כמדקרות חרב ימחץ את לבו הנענה, ו עודנו רואה הוא אותה מתהפכת על משכבה בחליה! – בחליה? – אך האף אמנם חולה הנה; ואם כה אנוש מכאובה עד כי נחלה גם אהבתה? – לא, היא אך תתחלה, אך תבקש לה תואנה להתרחק ממני, ואך להרחיקני חפצה ומגמת פניה, היא תשנאני! ומה זה הסב את לבה לשנוא אותי? האם איש הולך רוח כזב ויבא את דבתי רעה אליה? או אולי הלך ל בה שבי לפני זר והיא באהבתו תשנה? – – – – להרעיון הזה התנודד יוסף וישער שער, ולמרות עמלו בכל עז להסירו מלבו, חזקה עליו קנאת חמת גבר ותשם מחנק לנפשו… “עכרתני אפוא משובה סידאניע, שברת אפוא לבי ותרמסי לארץ חיי!… ומי הוא האליל הנורא הזה אשר על מזבחו רצחת את נפשי האמללה?” עיני יוסף קדרו ועשתנותיו נבוכו ויהי לילה סביבו אמש שואה ומשואה, “אך מה זה היה לי! או האמנם ער אנכי? האמנם תשמענה אזני ואור עיני גם הן אתי? לא! לא! אזני אך זרות תשמענה, עיני תראנה תהפוכות ולבי יהגה מהתלות, כי רק חלום חזיון לילה יבעתני ורק מקסם כזב יוליך את רוחי שולל! – סורו ממני חלומות שוא חזיונות תהו! סורה ממני מקסם רע, אל תגע באהבתי לחלל יפעתה ולהשביתה מטהרה! סידאניע תתמם עמי בתמתה, סידאניע תאיר פניה לי באהבה, סידאניע תרהיבני בעיניה היפות, אף תקרא לי בנעימות קולה… סידאניע יקרת חיי! הנני בא אליך לחג את שמחת יום גילי, לארשך לי באמונה ולבא אתך בברית עולם האח! האח! יום חתונתנו – – –” “היום ההוא ירחק חק!” הרעים קול נורא באזניו, ויתפלץ ויתר ממקומו, “ואיה אפוא אני?” צעק בחרדה גדולה, והנה קול שריקת המכונה, קול צלצל הפעמונים, קול שאון ממהרים ורצים, קול המולה גדולה מאד ומנהלי המסע יחפזון ויבהילו לפתוח את דלתות העגלות “יוראטנא!”

ד.

יוסף שב למקומו וסידאניע שבה לאיתנה והקול נשמע בעיר כי הפרה בריתה עם יוסף ותתנה אהבים את אחד הסופרים הצעירים בבית המשפט. – אם לא עצרה סידאניע כח לשמור אשר בלבה ותתהלל בו באזני רעותיה? אם צלה לא שמרה פיה ולשונה ותגלה את סוד גברתה? אם התפאר אדמון בנצחונו למען יקל לו למצוא נתיבות בית ברזילי? – ר' ופסי השדכן יאמר כי אין דבר מכל אלה רק עוף השמים הוליך את הקול ואבן מקיר הגידה דבר, למען ידע ישראל כי דבק אשר לא יאמר לו השדכן ופסי כי טוב לא יקום ולא יהיה! – – – –

והשמועה באה גם אל אבות סידאניע, ויתגעש ר' שמואל ברזילי ויתהולל בקצפו על אויביו ומשנאיו הרבים אשר הוציאו דבה רעה זאת על בתו יחידתו, ואשתו התעצבה ויחר לה מאד, כי לב אם חורגת אשר בקרבה פחד זרחה פן אמת בפי השמועה– – – – – –

ומועד צאת סידאניע הביתה יאחר… “לא הרעותי לאיש ולא הצרותי לבן אדם ומשנאי עצמו משערות ראשי! קרא ר' שמואל ברזילי בלכתו אנה ואנה בחדרו נרעש ונפעם מהמון סרעפיו בקרבו, ומי יודע אם לא הבאישו שוררי אלה את ריח סידאניע גם בעיני יוסף חתנה בקנאתם? – הוא הדבר!– קרא ויספוק את כפיו, אויבי בנפש הקיפו גם עליו, סבבוהו גם אותו בכחש ועבר עליו רוח קנאה! – האל לא התבוננת גם את מרים, הוסיף בפנותו אל אשתו היושבת עצובה בדמשק ערש, האם לא התבוננת גם את כי סר וזעף היה יוסף כל ימי שבתו אתנו בפעם האחרונה?”

“כדבריך שמואל, ענתה האשה, אך דמיתי כי על דבר מחלת סידאניע התעצב יוסף אל לבו באהבתו אותה.”

“הן גם אנכי כך דמיתי, התאונן ר' שמואל, ולולא הראיתי גם עתה לדעת כי שגיתי, אבל לדאבון לבבי אבינה עתה מדוע נאנח העלם לרגעים, ומדוע היה כאיש נדהם ויאלם דומיה עד יום נסעו. לא טוב הדבר מרים, לא, לא! ומה יחשוב לבך את?”

“לבי יחשוב כי בחנה והי לא נִוָשַׁע” השיבה מרים.

“זאת ידעתי גם אני, ענה ר' שמואל, אך במה אפוא נושע?”

לב מרים הגה לענות ואחרי החרישה רגעים ענתה ותאמר: “אם תוכל להרגיע את רוחך ולהשקיט את לבך במעט, כי עתה שמעה לי ואחוך דעי אני, ואם תמצא דברי כנים, ונועצה יחדו במה לקדם פני הרעה.”

ר' שמואל ברזילי ישב לו לצד אשתו וידם.

“על דעתך אישי, אמרה מרים בהניחה את ידה על שכם אישה, על דעתך כי משנאיך קשרו עליך קשר ויחפאו דברים אשר לא כן על בתנו להבזותה בעיני חתנה, אך לא כראותך אתה אראה אנכי הפעם ולו היתה רק יש משנאינו בכל זה, כי עתה גם לא יראתי רעה, כי יפי פני הנערה ואהבת העלם נכרו על קנאת אויב ודבתו עלתה בתהו ותאבד – אבל אנכי אחרת אירא, אישי, רואה אנכי את פני סידאניע והנה איננה כתמול שלשום, בוכה היא בכל עת אשר תפגושנה עיני את עיניה, ובדברי ביום חתונתה ואשא את שם חתנה על שפתי, והיתה כלא שומעת ותענני זרות. אין זאת כי אם דבר סתר יצוק בה וסוד כמוס עמדה ומי יודע? מי יודע אם לא באמנה דניא אדמון זה אשר ידברו בו, את ראשה, ואם לא באמנה עשתה אתו חוזה? –”

פני ר' שמואל חורו ותרעדנה כל עצמותיו: “מה זה תבענה שפתותיך מרים?”

“ומה זה יפלא בעיניך אישי? – האם דבר אשר כזה לא היה עוד לעולמים?” –

“תחשבי אפוא כי באמנה נואלת סידאניע לשטות מאחרי חתנה ולכרות את אדמון ברית אהבה? – ומה נעשה לה עתה?” קרא ר' שמואל כמתיאש.

“לא נעשה עמה דבר, השיבה מרים בנחת דבריה, כי אם נתון נתן אותה לאיש אשר לו ארשה ולו גם על אפה ועל חמתה, או לאדמון תהיה לאשה טרם תעשה מדחה. אחת משתי אלה– –”

“סידאניע בתי תעשה מדחה! שאג האב האמלל מנהמת לבו, אויה לי! תמיתיני מרים ברוח שפתיך, תהרגיני לא תחמולי!– –”

“סידאניע בתך גם בתי היא ואם גם לא בת בטני, השיבה מרים בפנים נזעמים, אך גם מלאכי אלהים נפלו ממרומים כי שגו באהבה, וסידאניע רק נערה היא כשאר הנערות אשר בגילה. – –” ר' שמואל נשך את שפתיו בשניו וידום במר רוחו ומרים הוסיפה בקול מושל ומצוה: “את אשר אתי לא כחדתי, ואתה אם כבוד ביתך יקר בעיניך, כי עתה הסר כעס מלבך ואל תאנח ואל תתאונן כי אם בין תבין את אשר לפניך ותמהר ותחיש לתת את סידאניע לאיש– –”

“לחתנה או לאוהבה? אויה לי!” נאנח ר' שמואל מרה.

לחתנה או לאוהבה, כן דברת אישי, לזה או לזה, כי נראה איך יפול דבר", ענתה מרים, ותקם מאצל אישה ותשב לה אל השלחן ותך פעמים בכפתור הפעמון אשר עליו, וכרגע נפתחה הדלת ונערה משרתת שאלה לחפץ גברתה. “קראי נא לי את צלה ותבוא הנה!” צותה הגברת, ור' שמואל ברזילי עודנו יושב על מקומו, נבוך ונדהם ממשמע אזניו אשר שמע היום ומכה ומענה ממענה פי אשתו ועצתה. –

ה.

“גשי נא צלה ושבי אלי ונשיחה יחדיו” אמרה מרים אל הנערה בבאה החדרה.

צלה ישבה אל השלחן ותבט בפני גברתה וגם היא הביטה בפני הנערה כאילו חפצו גם שתיהן לקרוא את הכמוס עמדן וחתום בקרב לבבן, אשה מפני רעותה, ומרים ענתה ותאמר: “הן נערה נבונה אַת צלה טובת שכל וישרת דרך, ופניך צהלו תמיד מטוב לב, ועתה התבוננתי בך והנך עצובת רוח, מיום אשר חלתה סידאניע או מיום שנסע חתנה מזה; אשאלך אפוא והשיביני דבר אמת, מה זה המרה את רוחך ומה זה נפלו פניך? הגידי נא לי, אל נא תכחדי ממני בתי.”

"באמנה לא אדע גברתי, השיבה צלה בצחוק קל על שפתיה, באמנה לא אדע במה זה מצאתי חן בעיניך להכירני ולהתבונן בי אם נפלו פני או נפלו ויקרדו. אנכי לא הסכלתי להתבונן בפני, אבל אבטיחך גברתי כי לא עת היה לי לפנים לשמוח ולא עת לבכות לי היום, וכפני אז פני עתה.

עפעפי מרים בחנו את הנערה בדברה: “תתחמקי ממני צלה!”

“אבל על דברתי כי לא שקר מלי ושלום בעצמי.”

"וגם בנפשך בתי.?

“כדבריך גברתי, כי מה זה יפריע את שלום נפשי ומנוחתי אני?”

הנערה השחה ראשה בעבור חושה בה כי פניה יחליפו צבעם, ומרים אשר לא גרעה ממנה עיניה החליטה ותאמר: “אל נא תסתירי פניך צלה כי כבר מצאתי חידתך; לסידאניע ידאג לבך ועל כן רוחך עצבה! – השבעתיך אפוא בתי, אם את שלום סידאניע וטובתה תדרשי כי עתה אל תאצלי ממני דבר אמת, אם עוד נאמנה בריתה את יוסף חתנה, או אם קארל אדמון עשתה חוזה כאשר יספרו ממנה בעיר?”

“אבל גברתי, ענתה צלה בחרדה, על השאלה הנמרצת הזאת הן תוכל אך סידאניע לענות, ומדוע לא תשאלי את פיה?”

"לא פללתי צלה, אמרה מרים, לא פללתי כי תשיביני על שאלה זאת בשאלה אחרת, אבל שאלתיני ואנכי אגדך. אם חרגת אנכי וסידאניע תחשבני ללא אמה ולא תפתח לי את סגור לבה, אך אותך תחשוב לאחות לה ולך נגלו כל תעלומותיה. ידעת אפוא מדוע שאלתי את פיך ולא את פיה? – "

הנערה החרישה.

“ומה זה תחרישי צלה? הן חשבתי כי ברוח נכון תדברי את הפעם.”

“וגם אדברה אתך ברוח נכון גברתי, ענתה צלה ותקם מעל הכסא ותעמד הכן למול פני מרים אשר יחלה למוצא שפתיה, כן הוא גברתי, ברוח נכון אדברה אותך כאשר חשבת למשפט, ובכן אמר לך בלא שפתי מרמה כי לא רגל על לשוני ולא אלך רכיל בביתך לגלות סוד אחר. מי אשר חטא ויאשם, או אשר טפלו עליו עון אשמה חנם, יודה עלי פשעו או יצדיק את נפשו, ואנכי מה כי אתן לחטוא חכי, להוציא דבה בלשון סתר? – שאלי אך את פי סידאניע, כי לא ילדה קטנה היא עוד, ובעצמה תוכל לתת דין וחשבון על פעלה אם באלה תחפץ, ואם לא תחפץ היא, לא לי לפתוח את פי לה, גם לא ידעתי כל מאומה גברתי.”

“ידעת גם ידעת ואולי עוד רב מאשר לך לדעת, יונתי תמתי ענתה מרים בחמה מגלה, אך גם אנכי ידעתי צלה, ואם גם תעמקנה ממני עצה ותעשינה במחשך מעשיכן” – “הלא תראה שמואל, הוסיפה בפנותה אל אישה, הלא תראה כי התיצבה סידאניע על דרך טוב וגם צלה נלותה אתה, כי היא חברתה ורעותה הנאמנה. ומה זה תחשה אישי? או העוד לא תראה כי נהיה כלנו לכח אם לא תנתן גם יד סידאניע לבחירה רצתה נפשה, כי לבה כבר נתון לו בעצת יועצתה זאת אשר תשמור את סורה כאישון עיניה?” מרים הראתה באצבעה על צלה הרועדת וחרפה וכעס לשמוע דבריה אלה, “ואם עוד לא תדע אישי, ואם עוד לא תבין את אשר לפניך, כי עתה בפה מלא אגיד לך הפעם: מהרה והחישה מעשיך לתת את בתך לאשה לאדמון אהובה בעוד ינעם לו לחם סתרים, פן ישבענה ויקיאנה טרם תהיה לו, וישבה בביתך עד זקנה ושיבה. –”

אך זאת אם רחמניה, קראה צלה בשאת בנפש כי נלאתה הכילאת זעם לשון גברתה ומדקרות פיה, אך זאת אם רחמניה הדואגת לבתה חרגתה פן ילבינו מקלעות שערה בבתוליה בית אביה." פני מרים חפו וצלה הביטה אליה בעינים מפיקות בוז ותוסף ותאמר: “על האשימך אותי כי יעצתי בשת לסידאניע, לא אריב אתך גברתי ולא אצטדק לפניך, כי כאמנם לא עלי העטית בושה בהשיאך עלי עון אשמה אשר רחוקה אנכי ממנו כרחוק ישר מעול וכרחוק אהבה מלב אם חרגת לבת אישה; – אבל זאת אומר לך שרתי, כי רב לי שבר, בבית זה אשר הייתי בו לבת בליעל בעיני אדוניו, וחלילה לי מהיות עוד ליועצת רעה לביתכם. היו בשלום!”

“השמעת שמואל את דברי המשרתת הזאת, רעית בתך הטובה? קראה מרים בחמת אפה, ומדוע זה לא תעצור לה ללכת אישי? לעגה האשה בקצפה וגאונה, הנה היא יוצאת מביתך וסידאניע בתך תשאר בלי משען ומשענה ובלי יועץ בליעל!”

“חרפתך אל חיקך תשוב!” ענתה צלה גם היא בגאון, ותמהר ותצא את חדר אדוניה, ולא שמעה את מענה ר' שמואל והתרגזו וגם לט את קול ענות גברתה אשר קראה אחריה בחמה שפוכה: “אך זאת היא אָמה נצרת לב, פוחזה וריקה!”

ו.

צלה ערכה את מלתחתה ואת יתר חפציה ותתנם על יד העגלון להעמיסם על עגלתו אשר תוחל לה לפני פתח הבית, להובילה אל חצר מסלת הברזל, וסידאניע התבוננה בה בעשותה את מלאכתה בידים ממהרות. “כלה ונחרצה אפוא כי תלכי מאתנו צלה?”

“הלא תראי סידאניע.”

“אנכי לא פללתי כי תעשי לי את הדבר הזה” התאוננה סידאניע.

“גם אנכי לא פללתי כי תעשי לי את אשר עשית”, השיבה צלה בפנים זועפים.

“כי עתה ריבי ריבך אתי, אמרה סידאניע, ואנכי אנסה להצטדק לפניך, ואולי תראי צדקי בי, אך שבי נא אתנו עוד יום או יומים.”“לא אוכל סידאניע, ענתה צלה, לא אוכל להתמהמה בביתכם עוד. כי עפר ארצו בוער תחת כפות רגלי כגחלים לוהטות.”

“ואמי, אשת אבי, היא הציתה את האש הגדולה הזאת?”

לא, כי אחרת הציתה את האש, ו אשת אביך אך העמיקה הרחיבה מדורתה. – אבל מה יסכן לי כי אדבר ואנכי אך אמחצך באמרי פי ולרפוא לך אזלת ידי, כי אשרך רחקת ממך והנעשה אין להשיב –"

לרפוא לי אזלת ידך כי לא חליתי, אמרה סידאניע בצחוק אנוס, או האם פני דלים ורעים כפני ידוע חולי? – לא כן צלה יקרתי, כי חיה אנכי, בריאה וטובה וגם אשרי קרוב אלי מאד ועוד תראינה עיניך ושמח לבך בשמחתי."

“לו יהיה כדבריך, נאנחה צלה, אך מדוע אפוא תדמע בת עינך סידאניע?” העגלון פתח את דלת החדר ויאמר: “כלו נא את דבריכן שרותי כי עת לנסוע ולא נוכל להתמהמה”. ותשק צלה את ידי סידאניע ותחבקינה בזרועותיה.

“היי שלום גברת יקרה.”

לכי לשלום רעותי הטובה."

קול הנערות נחבא בבכין כי בכו גם שתיהן אשה על צוארי רעותה, עד כי התאוששה צלה ותתחמק מזרועות סידאניע ותמהר לצאת מן הבית ולעלות על העגלה. – הרכב שרק לסוסיו וינף עליהם בשוטו וצלה נסעה מבית אדוניה לבלי שוב אליו עוד. –

"אבל צר לי מאד! דברה סידאניע במר נפשה, בהביטה בעד חלון ביתה אחרי העגלה אשר צלה עליה, צר לי מאד צלה כי תעזביני, תרחיקי ממני, בעת אשר קרבתך יקרה לי, וגלמודה אנכי בלעדך כערער בערבה! – את יוסף שלחתי מעל פני והוא אהבני אהבה נצחת, ומי יודע אם הטיבותי לעשות בשברי את לב העלם הטוב הזה, בחפזי; אבי לא יאבה סלוח לי על עשותי את הדבר הזה, ולא יוכל דברי לשלום; ואמי הן לא טובתי תדרוש בהאיצה כאבי למהר לתת אותי לאיש, כי רק להוציא צרתה מביתה, להרחיק ממנה את בתה זו לא ילדה, חפצה ורצונה; ואדמון? הוא אמנם כל תקותי, הוא תוחלתי האחת. אבל – " סידאניע הסבה פניה מן החלון, כי שמעה קול צעדה על הפתח, והנה נפתחה הדלת וקארל אדמון עומד לפניה.

“האח קארל! קראה העלמה בתתה את ידה לו, ארבות השמים נפתחו ומשמים שלחת לעודדני, כי בודדה נשארתי עלי נפשי תשתוחח. או האם לא תדע קארל כי גם צלה עזבתני ותלך לה?”

ידעתי ידעתי, ענה אדמון בצחוק, ואף גם באתי לנחמך מיגונך זה, כאשר תראי יקירתי."

סידאניע הגישה לו כסא ואדמון הניח את מגבעתו ואת משענת הקנה אשר בידו על השלחן, וישב למולה ויצחק ויאמר: “כן הוא סידאניע, ידעתי את האסון הזה אשר קרך, אך הרגעי נא והנחמי ואנכי הבטיחך על דברתי, כי תמָצא לך נערה אחרת טובה ממנה לשרתך.”

“אל נא קארל, אמרה סידאניע, אל נא תלעג לצלה ואל נא תבוז לה כי באמנה נערה טובה, נבונה ומשכלת היא.”

בלי תפונה, ענה אדמון, נערה נבונה ומשכלת היא צלה, ואף על כן הלכה מביתך, כי ראתה בחכמתה אשר שבתה אתנו לא לרצון לי ולא אוכל נשוא אותה עם תבונתה וחכמתה, וגם אמנם הטיבה לראות, סידאניע—"

סידאניע נאנחה – “ומדוע זה שנאתה את הנערה העניה הזאת קארל?”

"ומדוע זה שנאה הנערה העניה הזאת אותי? השיב אדמון בלעג, או האם שכחת כי היתה צלה עוינת אותי ולא נתנה לי חנינה מאז התהלכי אתך? – "

“צר לי כי כן הוא”, אמרה סידאניע.

“נעזבה נא את צלה לנפשה ונדברה עחה אודותנו אנחנו, ענה אדמון בהקריבו את כסאו אל כסא סידאניע ובהחזיקו בשתי ידיה וישק להן, אַמאָר העברי נקרה אלי היום וגם פה אל פה דבר בי – ומה זה תצחקי סידאניע? האם לא תאמיני?”

“אמאָר העברי?”

הוא ולא אחר, אמאר העברי, קופידא אשר לבני אברהם יצחק ויעקב, ר' ופסי השדכן בכבודו ובעצמו. – "

“הוא אפוא אלהי האהבה אשר נקרה עליך היום? טוב מאד קארל, צחקה סידאניע, ומה זה דבר אתך אלהי האהבה זה?”

"הוא נתן לי את בריתו שלום ויבשרני, כי לא ימנע את ידך ממני ויתן אותך לי לאשה, וגם צוה את הברכה, ארבעים אלף כסף שלוחים לך, ומה יחפץ לבך עוד סידאניע! – "

סידאניע שכחה את צלה ואת אמה חרגתה ואת כל עניה ומרודיה יחרו, ותצחק מטוב לב ותאמר: “השתחויתי כי מצאתי חן בעיניך אַמאר להכירני, ותפתח גם את ידך לי להשביעני רצון! – אך אבי, מה יענה אבי על ברכת אַמאר זאת? האם על זה פקחת עיניך קארל?”

"אביך? ענה אדמון, אלהים בשמים ור' נחום ופסי השדכן על הארץ, המה גזרו אמר, ואביך מה הוא כי יפר את עצתם? – אין דבר אפוא בתי, ואגודתנו נוסדה לבל תמוט אם אך לא נמאן אנחנו, ואנחנו הן לא נמאן, או האין זאת סידאניע? – "

“מי יודע?”

תמאני אפוא בי?"

" ולו כדבריך כן הוא?"

“כי עתה איסרך שבע על חטאתך זאת!” קרא אדמון ויחזק בה ויחבקנה וישק לה, וסידאניע לא התחמקה מבין זרועותיו הארוכות והרפות, כי אם התרפקה עליו ותעביר את י דיה הרכות על לחייו הדלות והרזות אשר קמטו ולא מזקן, ושפתותיה דבבו בקול ערב ונעים: “אל נא קארל, כי לא טוב הדבר אשר תעשה לנשק אותי באין רואה”. ובכל זאת נשקה גם היא אותו מנשיקות פיה.

ויד מי היתה בזה? – יד האהבה? – לא, כי תאות כסף ורכוש מעבר מזה ותאות כבוד מדומה מעבר מזה, נגעי בני אדם אלה התחפשו בבגדי האהבה והחמודות, ותדגולנה בשטה להשלות נפשות אמללות בחלקת לשון רמיה, האם תצלח להן? – –

ז.

ר' שמואל ברזילי ישב בראש השלחן ויסלסל את קצות שער שפמו בין אצבעותיו, כאשר הסכין לעשות רק בחרות אפו בו, מרים אשתו ישבה לצדו ותשעשע בהטבעות היקרות אשר על אצבעותיה, ובקצה השלחן ישב ר' ופסי השדכן ויחכה להם בדברים – "על אפי ועל חמתי המה לי שופטיך ושוטריך עם כל רופאיך יחד ר' ופסי ידידי, ענה ר' שמואל בתלונה מבלי אשר נשא את עיניו אל השדכן היושב ממולו, קארל אדמון “השופט” אשר תאמר, איננו בעל פקודות הממשלה, כי אם סופר בבית המשפט, אביו עושה כובעים ואמו מוכרת בצלים בשוק; שלשמאות כסף שכר “השופט” הזה לשנה, ולו אתן עשרים אלף כסף ואת בתי היפה לאשה? – "

שכנך הר הזהב יחפץ לתת לו חמשה ועשרים אלף כסף וגם בתו אינה רעת המראה", השיב ר' ופסי.

“אבל שכני הר הזהב הוא סרסור בן סרסור ואנכי סוחר בן נכבדי ארץ, ענה ר' שמואל בגאוה, הידעת ר' ופסי משפחת יד ברזילי מה היא בישראל?”

“ואשת ר' שמואל ברזילי היא לא שרתה בבית מלון עד יום חתונתה, ולא הסכינה לשפוט הסיר אצל האש אשר על האח בנעוריה בית אדוניה, כאשת הר הזהב שכנתי”, ענתה בעלת הבית גם היא בגאוה וגאון.

"ומי כמוני יודע כי לא ישוה בית הר הזהב לבית ברזילי, השיב ר' ופסי בשפת חלקות, אך לא כיתר השדכנים אנכי להצמיד זהב וחכי לא יבין חנף, ובכן אשר אתי לא אכחד. אמת הדבר כי ר' שמואל ברזילי גביר נכבד הוא בישראל, אמת הדבר כי ביתכם בית שועים ואצילי ארץ, אמת הדבר כי בתכם המהללה יפה כלבנה וברה כחמה אבל – – סלח נא לי אדוני אם אגיד לך דבר אמת כאשר עם לבבי: מחיר בעל פקודות, רופא או דאקטאר לדת ולדין, הוא היום כפלים מאשר יאמר אדוני לפזר לנדן בתו, ואנכי מה אעשה אפוא? – יתן נא אדוני שלשים אלף כסף – אנחת תמרורים התפרצה מלב ברזילי ואשתו יחדיו – או ארבעים אלף כסף יתן אדוני, ויראה אם לא אתן לבתו חתן כלבבו. – כן הוא אדוני, הוסיף ר' ופסי בהתבוננו כי נכנע גאון ברזילי מפני ארבים אלף הכסף אשר השמיע באזניו, שדכן אחד אנכי אשר מהלכים לו בבתי הגדולים, ולא אתהלל במתת שקר אם אמר כי לכבוד יחשב לאיש אם על ספרי יכָּתב, כי רק עם גבירים ושרים יד ושם לי, ולפני השכנים לא אתיצב, ובכן יש לי כל, יש לי אדוואקאטען, דאֶקטאָרן, פראפעססאָרען, רופאים בצבא המלך ובאנקיעס מכל פנות העולם אבל – מחירם יקר! – – ובאמנה עשרים אלף כסף מה הוא לאיש אשר נגמר כל צרכו בזמן הזה? – – יש לי דאקטאר אחד ומום בו, כי גבן הוא מפנים ומאחור, וגם הוא לא ימכר בפחות מחמשה ועשרים אלף כסף. התדמה אדוני כי לא ימצא לו קונה? ימצא וימצא, ויען מה? יען כי כחו בשפתיו וסנגור הוא בבית המשפט – "

“ואיש אשר לא יאבה או לא יוכל לפזר כעפר אלפים ורבבות, לאיש כזה אין אפוא תקוה להשיא את בתו לאיש נכבד?” שאל ר' שמואל ברזילי בצחוק תמרורים.

"לו רק באיש נכבד חפץ אדוני כי עתה “נכבדים” הרבה יש לי “ובזול גמור”, ענה ר' ופסי כמנצח, אך לוּ חפצה גם בתו באיש אשר כזה, כי עתה הלא היתה כבר לאשה ליוסף כספי – "

“ולו חפצה בתי באשר חפצתי אנכי!” נאנח אדון הבית.

“ור' ופסי הדכן יאמר כי כעלמה חכמת לב בחרה סידאניע באשר בחרה, וכראוי ונכון לפני בת האדון ברזילי ענה השדכן בחלקת שפתיו, כי מדוע זה יגרע גורל בת האדון ברזילי מגורל שאר בנות גבירי העיר? – ומה? האם לא תאר לה ולא והדר? האם לא תשכיל כשאר בנות גילה? או הון ועשר אין בבית אביה? – אם הסרסור הר הזהב יוכל לתת דאקטאר לבתו הירוקה, יוכל גם האדון ברזילי לעשות כמוהו לבתו היפה כלבנה. – ובאמנה אדוני, סוחר צעיר לימים מה הוא כי נבטח בו כעת? האם מצבו איתן? לילה יחלום כי עפרות זהב לו, ולבקר כעוף יתעופף עשרו המדומה. וייקיץ ותבת הברזל הסגורה על שלש מסגרות, ריקה כאמתחת ופסי השדכן, הלא? – אבל דאקטאר?! בעל פקודות?! – האדון קארל אדמון למשל! – לו יהיה כדבריך אדוני ברזילי, כי סופר בבית המשפט הנהו עוד, אך הן דרכו סלולה ועולה היא למעלה. היום יקל שלש מאות כסף לשנה, בעוד שנה יהיה לשופט ויקח אלף ומאתים, ובעוד שנה או שנתים עוד יהיה ליועץ בית מ שפט הגליל, ויותר מאלפים כסף יהיה שכרו. ומי זה לידינו יתקע כי לא ירומם וינשא לשר המלך או ליועץ הממשלה הפעם? התדע אדוני שכר יועץ הממשלה כמה הוא לשנה? –”

“ידעתי ידעתי, ענה אדון הבית בצחוק מר, וגם לא אכחד כי כח בשפתיך להעלות על, ואם על פיך יגביה איש, כי עתה לא יבצר מקארל אדמון לשאת גם כתר מלכות בראשו, אך באשר הוא שם, עודנו סופר בַּשִׁלוּם שלש מאות כסף לשנה תמימה, וזולת שכרו זה אין לו מאומה כי אם שטרי חובות בידי נושים וחפץ נמרץ לעשות עשר בקחתו אשה; טוב אפוא, אתן לו חמשה עשר אלף כסף אך בתנאי קודם למעשה כי מחובותיו לא אשלם אף גרה אחת.”

“גם אנכי לא אשלם” ענה ר' ופסי במשכו את כתפותיו למעלה.

“והוא גם לא ישלם, הוסיף ר' שמואל ברזילי, ולמעל לא יבקשו נושים לכסף הנדה, לא אתן אותו בידו, כי אם אניחנו באוצר על שם בתי והוא יקבל הפרות מחדש לחדש. אם בזאת יאות לי אדמין טוב, ואם לא, יבקש לו אשה אחרת ולא בתי.”

ר' ופסי קם מכסאו ויקח את כבעו ואת משענתו כחפץ ללכת.

“ומה תענה על זה ר' ופסי?” שאל אדון הבית.

“לא אענה דבר, השיב ר' ופסי בשפה רפה, אדוני ימצא חתן לבתו גם בלעדי ואדמון גם הוא ימצא לו עזר כנגדו, ואנכי מה אענה ואמר?” – היו בשלום! –

"אל נא נחפז לברוח ר' ופסי, אמרה בעלת הבית, ושבה נא עוד רגע ונשיחה יחדיו. – לכך יחשוב אפוא כי נשלם גם את חובותיו ונפדה מידי נושיו אשר לא נדע גם מספר להם? – "

"סלח נא לי גברתי, ענה השדכן ברגז, אנכי לא אחשוב דבר ולמעני לא אחפץ כל מאומה, רק אשר ישימו “הצדדים” בפי אותו אשמור לדבר, ואם רע בעיני גברתי לא אוסיף להזכיר את קארל אדמון לפניה עוד – "

“אך אל נא בקצפך ידידי השדכן, אמרה האשה בצחוק, וכמה המה חובותיו הידעת?”

“לא ידעתי כמה, השיב ר' ופסי, אך זאת ידעתי נאמנה כי לא רבות ישו בו נושים, והאלף או האלפים אשר הוא חיב, עודנו שוה הוא גם בחצי הלילה בנפול תרדמה על אנשים.”

“אלפים כסף חיב הוא אפוא”, החליט ר' שמואל ברזילי.

“ולו גם שלשת אלפים? ענה ר' ופסי, האיש אשר ידאג לטובת בתו ויחפץ לכונן אשרה בבית איש מוצק, הוא גם חמשת אלפים ישלם בנפש חפצה.”

“אך עמל ואון הו להִוָלד יהודי! קרא ברזילי בחמת אפו אין שדכנים לכל עמי התבל, ובנותיהם תהיינה לאנשים גם בלעדי ר' ופסי ומבלי אשר יפזרו אבותיהן כעפר כסף, ואם בחר ה' לנחלה לו, להם שדכנים לאלפים ולרבבות, ובבא עת דודים לבת ישראל לא ימצא לה בעל בעמה אם לא יתנו לה אבותיה שבעתים מאשר לאל ידם. – שכן ביתי הנוצרי כנענאווסקי כמה נתן לבתו? בית ושדה במחיר ארבעת אלפים כסף, וחתנו מי הוא? הד”ר פתלתולאוויץ הנודע. – ראש האזרחים כמה נתן לבתו אשר היתה לאשה לראש בית המשפט? והחיט מהטאווסקי כמה נתן הוא לחתנו רופא המחוז? אפונה מאד אם גם גרה אחת –, אבל דרכו של נוצרי לחזור אחרי אשה, ודרכו של איש ישראל לחזור אחרי כסף וזהב והון רב! – אסון נורא ואיום הואלהולד יהודי, לא יועילו לה לבת יעקב, לא דעת וכשרון, לא יפי וחן טוב; אם לא יתנו לה אבותיה רבוא רבבות, לא יתן לה ר' ופסי בעל אשר ישוה בה –"

לב ר' ופסי צחק בקרבו בשמעו את מהללו מפי ר' שמואל ברזילי, כי ידו תמשול בבנות יעקב לתתן לאנשים כחפצו ורצונו, אך העמיד את פניו ויקרא כמתאונן: " אמנם קשה לבקוע עצים ביער, קשה להיות “מלמד” בישראל, אך קשה משניהם לשדך בנות הגבירים! – האדון ברזילי יבקש לבתו איש דגול ברבבות עם, ור' ופסי השדכן לא יישן ולא ינוח ויעמול בזעת אפים, יעלה שמים ויחתור בקרקע הים עד כי ימצא את האבן היקרה, חתן לבתו כאשר עם לבבו, ומה שכרו מאתו ופעולתו מלפניו? כי יזעף ויתקצף וישפוך עליו לעג כמים! אבל ופסי השדכן מה הוא אם אבני חפץ מחירו יקר?"

“ומחיר האבן היקרה הזאת הוא עשרים אלף כסף? אמרה בעלת הבית, וזה מחירה האחרון?”

שוא ודבר כזב רחוק ממני. ענה ר' ופסי, אנכי הבטחתי להאדון אדמון שלשים אלף, טובן מאליו כי אגרע לו מחקו אלפים אחדים ורק חמשה ועשרים יכתבו בהתנאים, ונתון לא תתנו כי אם את המחצה חמישה עשר אלף, כנהוג בכל תפוצות ישראל. – הלא תראו כי דרך שקר שנאתי ואך אמת יהגה חכי ומוצא שפתי צדק ומישרים. ובאמנה אדוני, הן שנים עשר אלף כסף חפצת לתת גם ליוסף כספי הרוכל מווראטנא, תשית עליהם נוספות ארבעת אלפים או חמשת אלפים, וידעת כי נתת את בתך לאיש כהאדון קארל אדמון."

“ראשי יסוב עלי כגלגל מהמון האלפים אשר תזרה סביבי ברוח שפתיך, אמרה בעלת הבית בצחוק מר, אך לו יהיה כדבריך, לו נתנה לא את הכסף אשר תאמר, האם יחפץ לקחת אשה טרם יהי לדאקטאר, לאדוואקאט או לבעל פקודות?”

“סלחי נא גברתי, ענה השדכן בגאוה, אנכי חפצתי, ואם אחפץ אנכי לא ימאן גם אדמון. – או האם לא ר' ופסי השדכן שמי? –” השדכן קם ללכת והנה איש צעיר לימים בא הביתה, האיש הזה הוא ר' ברוך ספיר, אחי אשת ר' שמואל ברזילי הראשונה, דוד סידאניע בתו.

ח.

אדון הבית ואשתו קדמו את פני האורח בכבוד וגם הוא שאל בשלומם וישב לו אל השלחן. “ובמה אתם עסוקים אַחי? שאל בצחוק ידידות, בלי תפונה ידבר ר' ופסי נכבדות בסידאניע בת אחותי, הוסיף בהתבוננו רגע בפני השדכן, אך מדוע זה החריש פתאם ומדוע יברח בבאי? המפני יבהל ר' ופסי?”

השדכן הביט בפני אדון הבית בעינים שואלות, כמבקש מענה אם לדבר או לחדול, ור' שמואל ברזילי הבין את מבטי עיניו ויאמר: “דבר נא ידידי, אל תירא, כי אין לי דבר סתר לפני ספיר גיסי אחי אשתי, וגם אמנם נועצה אתו יחדיו, כי דוד סידאניע הוא ומבין דבר לאשורו.”

“גם אנוכי דבר לאט אין עמי, ענה ר' ופסי בשובו לשבת על מקומו, ובלי תפונה ידע גם ר' ברוך את האדון קארל אדמון, ואותו הוכחתי לבת אחותו, לסידאניע, הלא יודה ר' ברוך, כי ידע ר' ופסי לבחור בטוב, או האין זאת אדוני?”

“וגם סידאניע תחפץ בהאיש הזה? שאל ר' ברוך ברוך, לא שקר אפוא השמועה, כי בו בחרה הנערה, תחת יוסף כספי אשר מאסה בו?”

"ואיכה לא תחפץ עלמה משכלת באיש דגול מרבבות בחורי חמד כהאדון קארל אדמון, ענה השדכן, והוא היה יהיה לשר וגדול, וירום ונשא וגבה מאד? – "

“כדבריך ידידי, השיב ר' ברוך, היה יהיה לשר וגדול בלי תפונה, אך כהיום הזה מהו?”

“כהיום הזה – הוא חיב שנים או שלשת אלפים כסף לנושיו”. ענה ר' שמואל ברזילי בצחוק מר.

“ובאלה הן לא יעשה בית ולא יכלכל אשה ובנים? התפלא ר' ברוך ספיר, או האם לא תעגן סידאניע עד אשר – ירום ונשא ושכרו ירבה מאד?–”

“אל תירא אדוני ספיר, ענה השדכן גם הוא בצחוק, האדון אדמון ישא למזל טוב את סידאניע בת אחותך טרם ירום עוד ויגבה, וטרם יבא עוד על שכרו על פי פעלו הרב.”

"ובכסף חותנו יחיה האדון הזה? ואולי גם על שלחנו יאכל כאחד מבחורי הישיבה כי יקח אשה? – "

"על שלחן חותנמו לא יאכל האדון אדמון, ענה השדכן ברגז, אך מה עול מצאת בו אדוני אם שנה או שנתים יחיה בכסף אבות אשתו? האם יחפץ ר' ברוך כי יסחור בחטים ושעורים ועורות ושמן טרם יהיה לאדוואקאט?– "

“חלילה לי מעשות כדבר הרע הזה! צעק ר' ברוך, הן טוב לו לעשות עשר ולא בעמל, להאשיר את בת ר' שמואל ברזילי ולקחת עשרת אלפים או עשרים אלף כסף בשכרו. – אך מה זה ימריצך אותך, הוסיף בפנותו אל ר' שמואל גיסו, מה זה ימריצך למהר לתת לו את בתך לאשה ואת כספך לחיות בו טרם ימצאחית ידו הוא? הן היה יהיה לשר וגדול בעוד שנה או שנתים, על דברת ר' ופסי, תשב נא אפוא הנערה אתכם עד אשר יגדל, הלא מצער והיתה לו לאשה אז –”

“סידאניע לא תוכל לשבת אתנו עד העת ההיא” מהרה בעלת הבית לענות.

“לא תוכל? התפלא ר' ברוך ספיר, ומדוע זה לא תוכל?”

“שאל נא ידידי את פיה ותגדך אם חפץ תחפץ לשבת בבית אבותיה שנתים ימים עוד, ענתה מרים בצחוק מכאיב לב, ואף גם זאת, הוסיפה באנחת תמרורים, הן אין זר אתנו פה ומדוע זה נבוש לדבר דבר אמת כאשר הוא? סידאניע בעטה בחתנה הישר באדם אשר היתה בברית אתו שנה תמימה, ומי זה יערבנה כי לא תבעט גם בסמל אהבתה אשר תעגב עליו עתה? – ומה נעשה לה אז אחרי כי נבאשה בכל שומעי שמעה? אין טוב אפוא כי אם למהר לתת לה את שאהבה נפשה, וחדל מהיות חליפות לה.”

“והאדון אדמון גם הוא, הוסיף השדכן אשר אורו פניו בדבר בעלת הבית את דבריה אלה, מי יערבנו גם אותו כי יקח את סידאניע לאשה אחרי אשר יגיע למחוז חפצו והיה לאדוואקאט או לבעל פקודות הממשלה? רבות ראינו כאלה, כי יאהב בחור בתולה ויעזבנה בעלותו על.”

"אכן יש חכמה בר' ופסי, וגם אשת גיסי כאחת החכמות תדבר וכאם רחמניה הדואגת לאשר בתה וטובתה! ענה ר' ברוך בלעג. כלה אפוא ונחרצה היא מאתכם כי תהיה סידאניע אשה לקארל אדמון ור' שמואל גיסי בעל כרחו יענה אמן, אך הגידה נא לי גיסי מה זה תתן בעד האשר הרב הזה, כי יקרא שם דאקטאר על בתך היחידה? – "

"לא צדקת גיסי כי תלעג לי ותמחצני בשפת לצון לפצעי ולחבורתי אני, ענה ר' שמואל ברוח כהה, האם אנכי מאסתי ביוסף כספי? אם אנכי בחרתי באדמון? ומה אעשה לסידאניע כי תחפץ בהאיש הזה באהבתה אותו? האסע כעץ אהבתה זאת ואהרוס את אשרה ביד חזקה? הלא אב אנכי – "

"אך אם אב אתה איה מוראך? קרא ר' ברוך בשאת בנפש, אם אב אתה מדוע לא פקחת עיניך על בתך יחידתך לבלי תת את המשחית לבוא לחדרי לבבה? אם אב אתה מדוע נתת לבן שחץ כאדמון מהלכים עמה להניא את ראשה בהיותה ארוסת איש? ואם אב אתה מדוע תתן אותה לבן שחץ זה, אשר ככלות שארו ובשרו יבקש לו אשה, – למען שלם את נושיו בכספה? – סידאניע תחפץ בו באהבתה אותו, תאמר, אך זאת לא זאת! אענך, סידאניע לא עזבה את העלם הנחמד, יוסף כספי חתנה, כי מאסה בו, ולא בחרה באדמון זה בול עץ יבש כי אהבתהו. כי אם בקנאתה בהנערות אשר בגילה, אשר לֻקחו לאותם בני העליה החדשים לנשים, התאותה גם היא תאוה להתנוסס בשם דאקטאר כמוהן, ויהי אדמון לה לישועה. – אבל צר לי על הנערה הטובה הזאת כי נטעה לבבה בשוא, וברדפה אחרי מקסם כזב, אחרי הכל נדף, אחרי כבוד מדומה, תשלה את נפשה להאמין כי תאהב ותאָהב ואהבתה תנחנה בשלום אל מחוז תקותה, וצר לי צר עליכם, כי עוד מעט ותפקחנה עיניכם לראות איך נואלתם בקנותכם אדון זה לבתכם בכסף מלא, כי תקנו רעה לנפשכם ונהמתם באחריותכם והועיל לא תועילו עוד – "

"הן מידעת זאת כי יחכם ר' ברוך מכל אדם, אמרה מרים בחמה גלויה, גם כל סתום בלב נערה לא עממהו וגם מרחוק יראה לדעת אשר יקרה באחרית הימים, אך יואל נא ויראך אישי גם אותך את הרעה הנוראה הנשקפה לך מבעל סידאניע בתך אם לא יסחור בעירות שפנים ולא ילוה כסף בנשך, כבעל בתו הוא? – "

בעינים מפיקות בוז הביט ר' ברוך ספיר בפני מרים ולא ענה על דבריה, ור' שמואל ברזילי אשר גם הוא לא מצא נחת בדברי אשתו אלה, ענה בצחוק אנוס ויאמר: "באמנה גיסי, לולי הרבה עלי אדמון מֹהר ומתן מאד, כי עתה לא ידעתי גם אני למה זה אמנע ממנו את יד בתי אשר תחפץ בו. הלא סוף סוף ימצא חית ידו בחכמתו, ואם עד העת ההיא חיה יחיה בכספי. והיה בעיני כאלו לקחתי עלוי לחתן לי והאכלתיו על שלחני עד היותו לרב – "

"אבל שנית גיסי ר' שמואל, שנית מאד, ענה ר' ברוך במנוד ראש. לפנים בישראל כי קנה העשיר עלוי לבתו בכספו וזהבו ויקנה לו גם כבוד ויקר בעולם הזה ופרקליט וסנגור בעולם הבא, להנחילו כסא כבוד בעדן גן אלהים בזכות תורתו וצדקתו; אם היה העלוי הזה לרב או למלמד, לשמש או לקברן, באחרית הימים אם ראה בטובה או היו ימים מכאיבים וכעס, חותנו וחותנתו לא פזרו את מעותם כי זכותם לעולם הבא היא עומדת בתקפה ולא תאבד לנצח, והיו טובים ומאשרים באמונתם ודמיונם. – ואתה גיסי הנאור, במה תנחם אתה על מכרך בכבוד את בתך, אם חתנך זה אשר תשקול זהב מחירו לא יעלה מעלה ולא יהיה לשר וגדול כאשר תקוה לה סידאניע, כי אם על מעמדו אשר הוא עומד עליו זה שנים שבע, ישאר עד זקנה ושיבה? האם לא ראינו כזאת למדי בימים האלה? – – בן פורת זה יעש לו בית כאחד הגדולים אשר בארץ, יחיה חיי רוזנים ויפזר את כספך אשר עמלת בו אתה בזעת אפך, וככה יעלה הון בתך בתהו ויאבד בטרם יכשר עוד אישה למצוא חית ידו בחכמתו אשר למד. כי רועה זוללים ירדוף קדים הוא האיש הזה מנעוריו, ואם לא תהיה ידך פתוחה להמטיר עליו כעפר זהב בלי חשך, כי אז אוי אוי לבתך, כי יפגיע בה את עונו הוא, והיית גם אתה גם סידאניע חטאים. – הידעת אפוא גברתי, הוסיף ר' ברוך בלעג, הידעת אפוא את הרעה הנשקפה לכם מהשדוך הנמהר הזה עם האדון קארל אדמון? – "

ר' שמואל ברזילי סלסל את שער שפמו ויחרש ואשתו גם היא החרישה, כי לא מצאו גם שניהם מענה, ורק ר' ופסי השדכן לבדו לא נכנע מתוכחות פי ר' ברוך ולעגו, ויקם ו יאמר: “אכן כי כן ידבר האדון ספיר, יהי כן אלהים עמדי כי במקום תורה של חכמה! – אך משל הדיוט מה הוא אומר? “לשון ארֻכה לשור ואין הוא יכול לדבר ולאדם לשון קצרה ואינו רשאי”, ואם בשאר כל אדם כך, בשדכן כמוני על אחת כמה וכמה. – כללו של דבר, הנערה תחפץ בדאקטאר ואתה הצדק, המחותנת תחפץ לתת את בתה לאיש ואתה הצדק, ובא דוד וגואל ויגזור אמר כי שקר האהבה והכל שר ושופט, וגם אתו הצדק, אך מכל הצדק הזה לא ימצא ר' ופסי לחם לאכול; – היו בשלום אפוא ועשו הטוב בעיני כלכם, חיו בשלום אדוני.”

השדכן יצא ובסגרו את הדלת אחריו צחק ויאמר: רבות מחשבות בלב המחותנים ועצת ר' ופסי היא תקום! –

ט.

וגם קמה עצת ר' ופסי ותהי, כי אך יצא מלפני ר' שמואל ברזילי, מהר וילך נכיחו לחדר סידאניע, בידעו מראש כי ימצא שם עתה גם את האדון אדמון אשר הוא מבקש.

"גם האדון אדמון בזה? קרא בבֹאו החדרה כאיש אשר יתמה על החפץ אשר לא פלל לראותו, – אבל אצבע אלהים היא, הוסיף אחרי התבוננו כמעט רגע, באמונתי נשבעתי כי אצבע אלהים היא! – הנה אנכי בא לבשר את גברתי העלמה כי מצא לה אביך הגביר חתן כלבבה אדם אחד מאלף, איש גדול ורם, איש נעלה ונשגב בדעתו הרחבה ובמצבו הנכבד מאד. הלא הוא האדון המהולל דאקטאר קארל אדמון, ואת מי אמצא בזה אִתָהּ? – את מי? – את האדון המרומם הוא בכבדו ובעצמו! – אצבע אלהים היא אפוא כאשר אמרתי, אות הוא כי בחרה גם גברתי באשר בחרו אבותיה הטובים וגם האדון אדמון מצא את שאהבה נפשו, ור' פיסי השדכן יבא על שכרו כי ירצה אלהים את מעשיו! – ומה זה תתראו בני? קרא בעליצות נפשו, בהתבוננו בפני הנאהבים אשר אורו בדברו, – האם לא טוב השדוך בעינכם? האח! יפי, הן טוב עם עשר רב מעבר מזה, ודעת ותבונה עם כבוד וגדולה מעבר מזה, גם אלהים בשמים ישמח לדבק זה כי טוב הוא! – אך אל נא תתמהמו, כי אבותיכם המאושרים יחכו לכם ויחרדו לקראת בואכם לברך את אגודתכם ולכתוב את התנאים והברית. לכו אפוא בני וגם אנכי אבוא אחריכם, אם חפצים את כי – "

"אם חפצים אנחנו כך? – האח, אֲמאַר קדושי, מלאכי הנעים! קרא אדמון ויצחק בכל פה, אכן חפצים אנחנו בך,ובכל לב ובכל נפש! – וראי נא יונתי, הוסיף בהחזיקו בזרוע סידאניע ובהציגו אותה בפני השדכן המאושר, הביטי נא בפני אמאר העברי הזה לא עלם רך ובעל כנפים הוא, כי אם יהודי זקן ובעל פאות ארוכות, גם קשת לא ידרוך ועליו לא תרו אשפה, ובכל זאת יצא כברק חצו ויהם לב אבות ובנים יחדיו, מקצה השמים ועד קצה השמים! – כן הוא, סידאניע יקרה, אמאר דבר בקדשו ועלינו לשמוע בקול דברו, כי אלהים אדירם הוא ומי זה ימרה את פיו ונקה! הכיני אפוא גברתי היפה ונבואה יחדיו לאבותיך הטובים לקחת ברכתם, ברכת הורים, כאשר צוה ר' ופסי – "

“לץ ללצים אתה קארל”, אמרה סידאניע בצחוק חן ותגש אל המראה ותטב את ראשה אף ערכה את שמלתה, ואדמון שאל את השדכן בלט: “ובדבר הכסף ופסי?”

“הכל נעשה יפה”, ענה השדכן גם הוא בלט.

“וכמה?”

שלשים אלפים."

אדמון רעם פניו כמעט: “ולא יותר?”

“גם יותר יתן אם אך…”

“החרש!” צוה אדמון בשפתים נעות מבלי אשר ישמע קולו כי ברגע זה פנתה סידאניע אליו ותעמוד הכן לימינו.

“נלכה אדמון?”

“כמצותך סידאניע.”

"למזל טוב ולשעה מוצלחת! ענה ר' ופסי וישתחוה אחריהם. ולמזל טוב ולשעה מוצלחת הלכו הנאהבים מעדנות, ויבאו ויעמדו יחד לפני ר' שמואל ואשתו אשר נבוכו מעט למראיהם. אדמון שאל את יד סידאניע מאבותיה בשפת חלקות ובענות גאון, כדת וכמשפט לאיש גדול ורם כמהו, ואבות סידאניע נתנו אותה לו בשאלת פי בתם ותאמר הן, כדת וכמשפט לאבות טובים ונאורים כמהם, והנה קול תקיעת כפים, קול משק נשיקות, וקול השדכן ברעו: “למזל טוב ולשעה מוצלחת!” ור' ברוך ספיר התגנב ויצא מחדר המאשרים האלה בבשת פנים, כבשת גנב כי ימצא, –

בערב היום הזה נכתבו התנאים.

י.

כרופא ערום אשר יראה רעה ויסתר, אשר יעלם ולא יצא החוצה ללות את המת אשר מידו נגזר, ככה נעלם השדכן כאשר הגיע הסופר לכתוב התחייבות הצדדים בהתנאים. – – “הראש הגביר המפורסם ר' שמואל ברזילי התחייב את עצמו לפזר לנדן בתו הבתולה המהללה מרת סידאניע סך – " כותה התנאים טבל את עטו בהדיו ויבט בפני ר' שמואל העומד עליו כשואל את פיו: “כמה?” ור' שמואל הביט סביב ויבקש את השדכן בכל פנות החדר. – “ר' ופסי!” – “איה ר' ופסי?” – האם לקח אפל את ר' ופסי?” – יבקשו נא אותו איהו!" – הסופר טבל את עטו גם שנית גם שלישית ור' שמואל עודנו כאיש אובד עצות כי ר' ופסי איננו, והקרואים הגיחו איש ממקומו ויתלחשו ויחרו וישמרו את פיו, לשמוע כמה הוא נותן לבתו. גם אדמון אשר היה כלא שומע, כי התבודד את כלתו המאשרה בירכתי החדר וישיחנה אהבה ונעימות ותענוגות בני אלים, גם הוא התבונן היטב בכל הנהיה, וימהר וירד ממרומי שמי אהבתו החדשה ארצה, ו יגש אל ר' שמואל הנדהם וידבר אתו חרש רגעים אחדים, והנה הלבינו פני המחותן כשֹד וחטם החתן ארך עד למטה לארץ.

“ופסי!”

“שלשים אלף אמר לי!”

“חי נפשי כי אך חמשה עשר אלף!”

“ואיה הגבול הזה?”

“איהו?”

אך ר' ופסי לא ירָאה ולא ימָצא, כי באחד בתי המשקה הוא יושב חדר בחדר, שמה ישתה וישכח רגז המחותנים ושאונם לא י עלה באזניו. – “כי יובל המת לבית מועד לכל חי שם יקָבר, וכי יבא החתן למשתה התנאים לא ישוב עוד אל ביתו בגפו”. את הפתגם הזה ישנה וישלש על כל כוס וכוס, והוא ינחמנו מעצבו ועמלו, ונכון לבו בטוח כי סוף סוף ימונו הצדדים מזעפם, ועוד מעט יעשו שלום להם ושב אפם גם ממנו, ואז יצא אליהם לברך את הזבח ויבא על שכרו ביד רמה. –

"חמשה עשר אלף כסף אקחה אני? דבר אדמון רתת וכמה זה יקח אחד החיטים כיום הזה? – "

דבר כזה לא היה עוד לעולמים! ענה ר' גרשון עושה כובעים אבי החתן גם הוא חלקו, חמשה עשר אלף כסף לבני?!" צחק בשאט נפש, אף כי הכרת פניו ענתה בו כי גם חמשה עשר אלף כסף לא ראה בעיניו מעודו. –

אדמון לטש עיניו לאביו ויאלם דומיה, והוא דבר דברים נמרצים באזני ר' שמואל ואשתו, וישב אל סידאניע לשית בחלקות לה כבתחלה.

“ומה תאמרי עתה מרים?” שאל ר' שמואל ברזילי את אשתו אחרי אשר פנה אדמון מאתם.

“לא טוב הדבר שמואל”, אמרה מרים."רע ומר הדבר מאד! קרא ר' שמואל באנחה שוברת חצי גופו אם לא אכתוב לו בהתנאים שלשים אלף כסף ילך וישוב אל ביתו יאמר, ואנה נוליך את חרפתנו ואת חרפת סידאניע אז? – "

“נאלץ הנך אפוא לכתוב לו בהתנאים כחפצו, אמרה מרים ולמה זה תתמהמה?”

אבל שלשים אלף כסף הוא כמעט כל הוני ורכושי, מרים ענה ר' שמואל בשפתי רועדות מחרפה וכעס, ואם את כל הון ביתי אתן לו?–"

“על זה לא יפול לבך אישי, השיבה מרים ברוח קרה, כי לא בדבר המלך יכָתבו התנאים וןלא בטבעתו יחָתמו אשר יבא במשפט אתך על כל האמור בהם; – כי יעצתי, יכתיב לו כאשר יחפץ הוא ונתן תתן לו כאשר נחפץ אנו. – אך מהרה ועשה פן נהיה לבוז.”

“צדקת אשתי כי אין דרך לנטות, ענה ר' שמואל ברזילי כמתיאש, וימהר אל אדמון וידבר אתו באזני בתו בשֶלי – כי רק חמשה עשר אלף אמרתי לו.”

“אבל אנכי לא שגיתי, ואם השדכן כזב הלא – –”

“אל נא בני, ויהו עשרים, ויהי חמשה ועשרים.”

“לא נאוה לאדוני ברזילי לגרוע ולהוסיף כאיש אשר יקנה שור או כבש או עז בשוק הטבחים, ענה אדמון בצחוק דוקר כמדקרות חרב, גם סידאניע יודעת כי שלשים אלף כסף הגיד לי השדכן בשמך, ואותם גם תתן ליכתמם אם חפצה כי סידאניע, וסידאניע הן תחפץ בי, או גם בזה שגיתי יונתי?”

רע עלי המעשה קארל, לחשה סידאניע באזני אדמון, כי תקשיח את לבך משאלת אבי ובקשתו ותכאיב לו מאד בעד בצע כסף. – אם יקרה נפשי בעיניך אל נא תמנע מחפץ אבי קארל – "

“יקרת בעיני מאד, לחש גם אדמון באזני אהובתו, אך אחת אשאלה מאתך, אל נא תעצרי לי לעשות את הטוב בעיני בדבר הזה, כי זאת לא אוכל סידאניע.”

פני סידאני אדמו וחורו ותדום, ואדמון פנה אל ר' שמואל ויאמר: "כן הוא אדוני ברזילי, מוצא שפתי אשמור ומחקי לא אסור, כי רק במשטר וסדר יכון שלום ושלות בית, ובמשטר וסדר הסכנתי מעודי.

ואם יחסרון שלשים אלף הכסף חמשת אלףים, יפרא סדר ושלות בית תמוט? – שאל ברזילי בצחוק מר, ומה דעתך את סידאניע? הגם את חשבת זאת למשפט בתי?"

סדאניע הסבה עיניה מאביה כי נכלמה מדבריו ולא עצרה בה להביט בפניו, ו אדמון החזיק בידו ויאמר: “אל נא אדוני ברזילי תדאיבה את לב בתך בדברים אשר לא לרצון המה לה, ואנכי אחת דברתי ולא אשנה עוד, צוה נא להסופר ויכתוב, כי מחכה הוא לנו אדוני.”

“וכמה?”

“ידעת גם אתה אדוני כמה.”

“שלשים אלף?”

“שלשים אלף כסף במלואם וטובם, כאשר הבטחתני.”

“או כאשר הבטיחך ר' ופסי, ענה ר' שמואל ברזילי ויפן אל הסופר ויאמר: כתוב.”

"– הגביר המפורסם התחייב את עצמו לפזר לנדן בתו הבתולה המהללה מרת סידאניע סך – " שנה הסופר ויטבול את עטו ויעמוד.

“סך שלשים אלף כסף” – קרא ר' שמואל ברזילי בקול גדול. –

“ולסלק קודם החפה ליד החתן במזומנים”, הוסיף אדמון. –

פני ר' שמואל ואשתו קדרו והתנאים נכתבו ונחתמו למזל טוב ולשעה מוצלחת, וראה זה פלא ברגע אשר נשברה הקערה הראשונה לאות ברית עולם, ברגע זה נראה ר' ופסי השדכן פתאם בחדר המשתה, פניו צהלו משמחה ועיניו אורו לנוגה ברק הזהב אשר יקח בשכרו, כי האנחות אשר תדבקנה בהזהב הזה לא תגענה בו לרעה ומקללת אלה אשר מידיו נגזרו לא יירא לבו. – מזל טוב! –

יא.

"שמחי סידאניע יקרה, ויעלץ לבך הטובה בגבירות, כי אמתך השובבה היתה לאשה כבודה, אשת חיל בעלת בית ונכסים, פרות ועזים ותרנגולות וגם איש לה, בעל בעמיו אשר יאהבנה. האח! התאמיני לשמועה סידאניע? בלי תפונה תדמי בנפשך כי חמדתי לצון לי ואך חתולים לי עמדי כאשר הסכנתי בהיותי אתך, אך זאת לא זאת! לא אתלוצץ ולא אהתל, כי אם באמת ובתמים אדברה אתך סידאניע. – שלשום נשאתי לאיש, והאיש הזה הוא סוכן על נכס אדוניו בכפר שדה–טוב, ושמו הערמאן כרמי. – האה סידאניע נעימה, לו ראית את אישי רוכב על סוסו ועובר בין העובדים בשדה וביער, לצות על ימין ועל שמאל בקול מושל, לו ראית אותו בעזרו על יד החורשים או העובדים בגרנות בזעת אפים, ולו ראית אותו בשוב בערב מעבודתו, בחבקו אותי ובנשקו לי באהבתו, ולוא גם הואלת ותראי את אשר אני עושה אז, כי אז השתוממת ואמרת כי נהפכה צלה בעוד לילה, מעיר פרא ליונה הומיה! – ומה נעים לי קני! שלשה ימים אנכי בזה וכבר הסכנתי עם כל אשר סביבי, וכל אשר יראני יאהבני וישמח לקראתי. – הכלב הנורא בארי עז הנפש אשר לא ינקה כל הקרב אליו, הוא כרת בריתו אתי אך ראה את פני, התנפל עלי ויתאבק בעפר רגלי, ויהי לאות כי הכיר בי את אשת אדוניו וגברתו; והחתול הערום אשר ביום בואי נס מפני והתבונן בי מרחוק בעינים מפיקות ערמה ומזימה, כעיני אמך חרגתך ביום הפרדי ממנה, גם הוא השלים אתי עד מהרה, והנה רובץ הוא עתה לצדי, מתחכך בבגדי ומלקק את כפיו בלשונו ומעבירם על עיניו, כהמבשלת הזקנה בבית אבותיך בלחשה על עין הרע. – אך יותר מן הכלב ומן החתול, יתרועע לי שופט העדה, אכר זקן מאד אשר עוד לפני חמשים שנה היה שר עשרה בחיל הרוכבים, ועדי נחשת על חזהו לאות גבורתו אשר עשה על שדה הקרב. – הזקן הזה כבר גלה את אזני על המון נסתרות שבהכפר אשר הוא כשופט ידע את כלם, על העבדים הנאמנים ועל המתפרצים בפני אדוניהם, על השפחות החרוצות במלאכתן ועל העצלות הרודפות אחרי הנערים, על בעלי בתים נאמני רוח ועל השולחים את בעירם לרעות בשדה אחר, על אנשי בליעל השותים לשכרה ושולחים בעולתה את ידיהם ועל מאשקע המוזג החולק עם הגנב, ועל עוד המון דברים הנחוצים לי לדעת למען אדע במי לבחור וממי להזהר. – תצחקי גברתי ותתנני לפושקת שפתים, ובכל זאת לא אחדל מספר לך את רב עשרי ומהראותך את כל כבודי, כי מאושרה אנכי ובאשרי אשיחך גם איתך. – שתי פרות לי ברפת, פרות ברודות בריאות וטובות מראה. אותן אָצל אדוננו ויתן לי ביום חתונתנו. ומה אהבתי פרותי הטובות האלה! – התזכרי עוד סידאניע יקרה איך נטינו מני ארח ונברח בכא פרה לקראתנו אם הלכנו לשוח בשדה, כי יראנו פן תפגע בנו ותנפנו בקרניה? – לא כן אנכי עתה, בבקר בבקר אתן בליל חמיץ לפני פרותי, ובאכלן על אבוסן את הבריה, אשב לרגלה על הדומי, ואחלוב את חלבן אל ספל העץ אשר אחזיק בין רגלי בטח כאחת השפחות אשר בין המשפתים, – מזוינו מלאים מכל תבואות הארץ, מפרי האדמה ומפרי העץ, ומכל אשר יאכללכל נפש לא נקנה פה כל מאומה, כי גם היאור יתן לנו את דגתו, הדבורה את דבשה והתרנגולת את ביצתה, ובמכלא הן צאן לנו ואוזות רועות באחו וכלוב מלא עוף כנף, וכל אלה נתן אדוני הכפר בידינו ו/א ידע אותנו כל מאומה, כי מושבו בעיר רחוקה, ו את לב אישי מצא נאמן לפניו, – כסף אין לנו וזהב לא יבא באוצרנו, כי הלא רק מאשר לאדוננו נאכלה ונשבעה ואל כלינו לא נתן אבל מה לנו לכסף ולזהב? אין כסף גם למלאכי מרום במרום, גם גרה אחת אין בצלחתם, ו המה ששים ושמחים! –

"ועתה מה שלומך סידאניע יקרה? ומה שלום חתנך וכל בית אביך? – העוד לא הפך נמר חברבורותיו ואמך חרגתך את לבה העקֹב? – העוד השפנים עם לא עז ואביך עוד לא ימצא און לו להיות שורר בביתו כמשפט? וימי כלולותיך עד מתי ימשכו מתי תהיי לאשה לבחירך זה רצתה נפשך? – האח סידאניע יקרה, לו יכולתי לחבקך בזרעותי ולנשק לך על מצחך הצח משלג ביום חתונתך וביום שמחת לבך! אבל שאלתי זאת לא תבוא וחפצי מרום מנגדי, כי אם גם עוד יכירני מקומי בלבך הטוב כאשר ידעתי, אך רוח כל בית אביך זרה לי, ומה לאשת איש שדה כמוני בחדר משכית אשר לאשת ברזילי, אמך חרגתך הגבירה? – בקרב רוחי אחבקך אפוא ונפשי מרחוק תשק לך ולעת תשמיעיני ששון ושמחה אצהיל קולי תוך יער וכרמל, ותחגורנה גבעותי גי והררי בשדה ירקדו, ועמהם אצא במחול, כי תצאי מחפתך כלולה ביפיך ובהדרן ובתפארתך, ומתנוססת (…?) ובאשרך ובכבודך.

צלה.

יב.

"נפלתי משמים ארץ בקראי את מכתבך אשר י חלתי לו מחריש ועד קציר. קארל בחירך ימאן בך אם ימעיט לו אביך ממכסת הכסף אשר הבטיח לך ואביך קצרה ידו מתת לכם הון רב כזה?

נבלה כזאת יעשה איש המעלה הזה ואַת עוד תריבי ריבו ותחפצי צדקו? ה סידאניע איך נואלת! לו הייתי אני תחתיך כי עתה הכיתי לחייו בחרפה, מלאתי פניו קלון ואתן לו מגנת לב תחת דודַי ואהבתי, והשלכתיו מפני כנצר נתעב. – ידעתיני סידאניע כי חכי לא יבין חנף ואשר יחשב לבי אותו תדבר לשוני ו גם אדע לכנות דבר בשם הנכון לו, ובכן אומר לך סידאניע כי המעשה אשר יאמר אדמון לעשות, להפר בריתו אתך שנתים לימי כלולותיך אם לא יתן לו אביך מלא ביתו כסף וזהב, הוא רצח ונבלה מאין כמוהו. ידעתי את האיש הזה ואת שיחו ומיום ראותי את פניו לא אוכל נשוא אותו, ידעתי כי רק למען בצוע בצע בקש את ידך, ואולי גם יפיך לקח את לבו רגע, כי את סגלת נפשך הוא לא יכיר ולנדבת לבך לא יבין, ידעתי כי גדל גאותו וגאונו כן תקטן נפשו בקרבו, וידעתי כי ריק ופוחז הוא בכל חכמתו אשר יתהלל בה, אך זאת לא ידעתי כי כה משחת מלב אדם לבו עד כי יגוש את אביך וילחצנו למכור את נחלתו ולתת לו רב מאשר תשיג ידו, ולא יבוש ולא יכלם להגיד לך בפיו ובשפתיו אלה אשר נשבע לך בהם אהבת עולמים, כי אם לא ימלא ספקו, יפנה עורף לך ויעזבך, אותך גברת יקרה, אותך תפארת עולמות אשר למענו עשית מדחה ותעזבי חתן דגול מרבבה, אוהבך באמת ובתמים. – הה! תסמר שערות בשרי להשערוריה הזאת, אבל בעצם כעסי וחמתי תאיר תקוה טובה פניה לי, ותהי זאת נחמתי כי אולי תפקחנה עיניך בעוד עת, בראותך את אדמון זה אשר התנוסס מרחוק ביפעתו לעיניך, בראותך כי לא זהב טהור הנהו גם נחשת קלל איננו כי אם חרש מחרשי אדמה, ובעטת בו ותנתקי את מוסרותיו, חבלי כבוד שוא אשר אסרת לו בהם, וחלצת נפשך ממוֹקשי עולם. – תקצפי סידאניע? תאמרי כי יעצתי בשת לנפשך, להפר שנית ברית, לעזוב גם את חתנך זה ולהיות לחרפה לשכנותיך מסביב? – אבל הסירי נא יראת הבל מלבך וכלימת שוא הרחיקי ממך והתבונני בדברי ובדבריך, וידעת אם לא טוב לך לשאת רגע חרפה מבנות גילך השמחות לאידך, מהיותך אומלל כל ימי חייך, – ואמללה באמללות תהיי אם תמכרי לבן חשכים זה בעד כבוד שמו, והוא גם בעפר רגלך לא ישוה. – או האמנם אהבת ותאהבי עוד את קארל אדמון ובאהבתך כי עזה תחזיקי בו עד היום הזה? אל נא תחפזי להשיבני הן על שאלתי זאת; כי לא כן הוא סידאניע. ערום לבך נגדי ורגשות נפשך כספר נגולו לעיני, ובכן ידעתי את הגות רוחך אף כי שמרת לפיך מחסום ותסתירי סודך ממני בעודי עמך. – לא אהבת את אדמון מאודך ואף כי עתה, ורק למען רעיותיך בחרת בו למען תראינה בכבודך, למען תקנאינה בך בקרא לך שם דאקטאר, אשת אדוואקאט או בעל פקודות, אבל סידאניע! יראה אנכי מאד, כי רעיותיך אשר אמרת להכבד על פניהן, רעיותיך אלה תלעגנה על משבתך או תנודנה לך בהיותך לאשה לבן שחץ חסר לב זה, ואַת תבושי משברך ונהמת באחריותך. – אם בינתך לא הסתתרה אפוא, אם רוחך נכון בקרבך עוד, ואם חפצה בחיים את, כי עתה אחת דברתי ואותה גם אשנה ואשלש, פתחי אגודת מוטה בטרם נוסדה לעולם, והשליכי את אדמון מלפניך וברכי את אלהי חסדך אשר הסב את לבו הגאלה אחורנית למען תמלטי מידו. – ואך אם יראה ורכת הלבב את מנתק את מוסרותיו ביד חזקה, ואם בושה את מהפר את בריתך אתו בעירך ובבית אביך, פן יתלוצצו בנות גילך ותכלמי ימים אחדים, הלא בית צלה אמתך לפניך! – בואי נא אלי ואתי תשבי עד אשר ירף אדמון ממך כי ימצא לו אחרת להתעשר בה, וחדלו גם בנות עירך מהשיח בך. – האח גברתי הטובה והיקרה! רוח מלאה תקוה יפעמני בכתבי ולבי ינבא לי כי תשמעי לעצתי זאת לטוב לך, ומה יכמה בשרי לך, מה תחרר נפשי לקראתך ומה ישיש עליך הערמאן אישי אשר עינו לא ראתך ולא ידעך, ואזנו לא שמעה את נועם מליך ויכירך ויתן כבוד לשמך, כי ערב ובקר וצהרים אדבר בך נכבדות, ובאשמרות אהגה בך באזניו. האח! ומה תגל נפשך אַת בראותך את אֹשר צלה אמתך אשר אהבת! תראי כי לא בצל הזהב אֹשר ולא כבוד בצל גאוה, ורק בצל שלום בית אֹשר וכבוד וחיים; תראי ענג ולא בבית מרזח, תראי אהבה ולא במשכנות גאים, תראי כי אהל ישרים יברך, תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך, ושב ורפא לך, כי חולה אַת סידאניע ובביתי תרפאי. אך אל נא תתמהמהי! – צלה."

יג.

"אמך חרגתך? – ומה לנו ולה? תתגעש ותתקצף לה כנפשה שבעה, כעסה מרום מנגדי ואחת היא לי אם לשבט אם לחסד תשפטני, אם אך אַת את נפשך הצלת. “יד צלה הארורה בזה!” התרגזה אשת אביך בשמעה כי נואשת מחתנך ותגזרי אמר לבקר בביתי עד כי נואש גם הוא ממך, “וימין ה' רוממה!” קראתי אנכי בהמון עליצותי בהתבשרי כי הופיע על עצתי זאת ויט אליה לכך. אות הוא לי כי עוד נכונים לך ימי אורה וישע. – מהרי אפוא ובואי סידאניע יקרה, חושי אל תאחרי, אנכי פניתי ביתי, הכינותי לך מרחב חדריו, והטבע גם הוא יעזור על ידי להרהיב נפשך ולהחיות לבך ממראה עיניך אשר תראי בשדה ויער. כי דשאו הר וגבע ועמקים יעטפו ירקרק חרוץ, לבשה אדמה בגדיה החמדות וחֹרש מצל יעדה עדיו וחליתו, מבין עפאים ממעל מנעימי זמירות יהבו אזן, ונהר פלגיו מתחתיו, כסף נבחר לשמח עין רואה, פרחי ריח יציצו מסביב, ישאו ראשם בגאוה וגם יקדו ישתחו בענות חן לרוח צח שפים אשר יצחק בהם באהבה ויזיל בשמם להשיב נפש… הוא האביב, בהדרו ובתפארתו ובנעמו!… והאביב הזה אשר חדש פני האדמה ויעוררה לתחיה, יחדש רוח נכון בקרבך ויעירך ויעוררך גם אותך, והקיצות מחלומך הרע אשר חלמת בחשכת לילך אשר ערך יותר משנתים ימים, בחזיונות תהו, בנפול תרדמה על רגשות נפשך הטהורה! –

תשאליני מה המה הדברים הנחוצים לך להביא אתך מביתך; אין כל דבר, אענך, כי אם פניך הנעימים ולבך הטוב, וזולת זה רק בגד ללבוש תביא אתך, כי מטה שלחן וכסא כבר מוכנים לך ובתינו מלא ברכת ה'. עלי אפוא כל מחסורך ומבית אמך חרגתך לא תקחי כל מאומה. גם ספריך לא תעמוסי עליך הפעם, כי ספר גדול מאד אתנו, ספר נעלה ונפלא, ספר עתיק יומין וחדש יחד, ספר אשר לא תכיל הארץ גדלו ומספר עָלַיו רב ממספר עלי עץ כל יער, ספר אשר שנותיו כשנות עולם ולבקרים יופיע ויצא לאור חדש, ספר כתוב כאצבע אלהים ונקרא בשפת כל איש אשר יתבונן בו, ומה לך לספריך הדלים, וספר הספרים, ספר הגדול הזה, ספר הטבע פתוח לפניך בכל הודו והדרו, – תקראי בו וחיתה נפשך, ותאורנה עיניך ולא תראינה תהפוכות עוד! – – וראי נא סידאניע יקרה כי כל דבר אשר תמצאי בו חפץ ימצא לנו גם מבלי אשר נבקשנו. – הבית אשר אנחנו יושבים בו גדול ורחב ידים הוא מאד, לפנים שכן בו אדוני הכפר, אחד מאצילי הארץ, ומעת אשר היה הכפר נחלה לאדוננו היושב בעיר, רֹב חדרי הבית סגורים על מסגר, כי אין יושב בם. והנה זה לפני ימים אחדים צוה אותנו אדוננו במכתבו, לפתוח את דלתות החדרים הסגורים ואת חלונותיהם, ולטהר את הכלים אשר בתוכם למען לא יעבשו כלה תחת מסגרותיהם. עשיתי כמצוה וארא כי עצלות ושפלות ידים שלטו לפנים בבית הזה, כי מצאתי את חדריו מלאים כלים יקרים אבל נשחתים מאד, ובתוך המון הכלים האלה מצאתי גם כלי בתבנית עוגב, כלי שיר ישן נושן מכוסה באבק ועפר, ובין ארבעה וחמשה מיתריו אשר נשארו לו לפלטה, שממית בידיה תתפש ותארוג קוריה באין מעצר. – לולא הוחלתי לבואך סידאניע יקרה, כי אז לא שמתי לבי להעוגב הישן הזה, אבל למענך שמחתי עליו כעל אוצר נחמד כי ימצא, ותהי ראשית מלאכתי לטהרו ולהסיר חלאתו ממנו, ובעצת כהן הכפר מודעתנו היודע ומבין בשיר, קראלי לי חרש אמן ויתקננו ויחדש את פניו ביד חרוצים, ועל דברתו כלי יקר הוא עתה, עד כי גם כלי שיר חדשים לא ישוו בו. גם עוגב ימצא לך אפוא בבית צלה אמתך, ואם דבר כזה עלה על לבך מעודך גברתי הטובה והיקרה? – אפס כי גם מנצחים בנגינות לנו, משוררים נפלאים אשר יחברוך בשירים וזמרם ויענו למנגינותיך בנועם קולם להפליא, – משוררים בעלי כנף ונוצה אשר יזמרו משכיל וירנינו מוצאי ערב ובקר. –

קול צלצל הפעמונים אשר בצוארי הפרים בני בקר, קול הפרות הגועות, קול שריקת עדרים, קול מצהלות הרועים עם קול באַרי כלבי ברעו עולה עתה באזני. מקננו ישוב מן השדה ועבודת הערב תחל בבתינו. תנעם לך ערשך אפוא, תערב שנתך לך סידאניע יקרה. ואנכי אחתום מכתבי כעת בנשיקה מרחוק, הן בעוד ימים ארבעה או חמשה אחבקך בזרעותי ואנשקך במו פי.

צלה.

יד.

גשם נדבות זרזיף ארץ, יהיה אדמה וכל אשר עליה, וצלה וסידאניע רעותה נשקפות בעד החלון ומתבוננות על טוב ה', כי יריק שמים זהב מעליהם לתת אוכל למכביר. – מה שנו פני סידאניע מאז אשר ראינוה ביום שמחתה בית אביה! לחייה המלאות כחשו והלבינו, ועיניה הגדולות והשחורות כאלו הגדילו והשחירו מבתחלה, צחוק שפתיה היפות חלף ואינו ותוגה חרישית לקחה מקומו, ותמונתה בלה כאלו הֻמכה מעט, כאלו עתקה בכל תלאותיה; אך כל אלה יתנו עוד לוית חן ותחנונים לה, ישפכו עליה רוח אהבה וענות צדק והמה יכללו יפיה, עד כי כל עין רואה תעידנה כי נעימה היא עתה מאז ותֹף עוד מאשר היתה.

“האין זאת סידאניע? אמרה צלה, אך תצמא הארץ למים וגשמי ברכה ישוקקוה, והאדמה אך שתתה ותרוה, ויכל הגשם ומטר לא יהיה עוד. אות שובא וברכה הוא, ועל דברת האכרים היודעים פשר, מאה שערים ימצאו בשנה הזאת. – לוא שאלני אדוני אותי, כי עתה לא יעצתיו למכור את נחלתו כיום”.

“אבינה, אמרה סידאניע בצחוק קל, ולו אותי שאל לא יעצתיו גם אנכי כזאת, כי מי זה יערבני אשר תשארי אַת על מקומך אם ימכר הכפר לזרים ואני אנה אני באה אז? אך האם כלה ונחרצה היא כי ימכור אדונך את גן עדן זה?”

אירא פן כדבריך כן הוא, ומי יודע אם כבר לא נמכר לצמיתות, כי גם מביני דבר היו בזה ויתורו את הכפר ויערכו את ערכו במצות הקונה, ובלכתם הגידו לא כחדו כי גן עדן הארץ לפניהם וקונה מאֻשר – "

“ומי הוא המאושר הזה?” שאלה סידאניע.

"שמו לא ידעתי, ענתה צלה, אך זאת אדע כי בן עיר גדולה הוא, סוחר נכבד ועשיר גדול, וגם על כן נכון לבי בטוח, – כי איש כזה אשר הסכין בחיי העיר ובשאון המסחר והמונו, הוא לא יקנה לו נחלת שדה לשבת עליה לעבדה ולשמרה, כי אם על יד סוכנו יתננה, ואיפה ימצא לו בן משק לנחלתו חרוץ במלאכתו ואיש אמונים כהערמאן בעלי? – "

רוח קדים חרישית יכה גלים בשדי תבואות ועצי הגן ינודו, ינועו ראשם ויזוקו נטפי מים אל החלון אשר צלה וסידאניע עומדות עליו, וסידאניע שאפה רוח ותעצר ברעותה מסגור את החלון הפתוח. “אל נא צלה, אמרה, כי נטפי מים אלה ישיבו את נפשי העיפה ורוח חיים יפח באפי רוח קדים זה. ומה נעים החזון הזה לעיני! – יום סגריר לפנים, בעיר כי ירד גשם, חדר בחדר באתי להחבא כי מהתענוג ומֹרך יראתי הצג כף רגלי על ארץ גֻשׁמה ביום מטר, פן אטנף נעלי ושמלותי תרטבנה; לא כן אנכי עמדי היום, עת יזרמו מים עבות וקול יתנו שחקים, עת ירעם בשמים ה' וחצציו יתהלכו ארצה, עת ינהג בעוזו קדים וירקד כמו עגל יער, אז כהולך בחליל אתהלך תחת שמי ה‘, ולוא גם ארחץ הליכי במי ברכים וכל לבושי אנאלתי, כי ארחץ בנקיון נפשי והזכותי לבי, להביט מעללי אל אדיר ונאור ולהתבונן בנפלאותיו כי רבו, ושכחתי עניי ועמלי, ושכחתי נורי ומרודי ותלאותי לא אזכור. – האח צלה יקרה! ומה יקנא לבבי באשרך, בחבלך כי נפל לך בנעימים! את אמנם הֻטַלְתְ ערומה למשברי מים ובערי ערים עלית מתהומות ואנכי? – מי זה לידי יתקע כי לא מחר אגרש מנוה שלום זה, כי לא מחר יאלצני אבי לשוב לבית אמי חרגתי, להשתעשע במוסרה הטוב ולהתענג בתוכחתה כי נעים, ומי זה יערבני כי לא עתה יכרו עלי חברים, ר’ ופסי השדכן ואשת אבי הטובה למכרני בשלישית? – הה צלה נעימה! חבלי שאול ומכאוביו, חמת מלאכי זעם ושבט אפם ענות הנפש החוטאת בהשפטה, אנכי שבעתי כל אלה בחיים חיתי, ומדי אשת אבי היו לי באמור אלי כל היום: אַת היית בעוכרך ואַת הרסת את אשרך בידיך, כי את יוסף גרשת מפניך בגאותך ולאסור את אדמון אליך בעבותות אהבה לא תביני באולתך”. – הפכך לא-אם! את יוסף גרשתי מפני באולתי, ואת אדמון שנאתי כי נבונותי, אבל ראש דברך אמת ומשפטך הקשה נצב לעולם, אנכי הייתי בעכרי ואנכי הרסתי את אשר בידי, ומה תקותי בחיים עוד? – אויה לי! – "

סידאניע נאנחה ותדום, אך דמעות עיניה ירדו על לחייה באין הפוגות, וצלה התבוננה בה ותחבקנה בזרועותיה ותשק לראשה ותלחצנו אל לבה באהבה. "סידאניע גברתי הטובה, הלא הבטחתיני, הלא נשבעת לי כי תנחמי, כי תשכחי ימים עברו ושנות ראית רעה לא תעלי על לבך, ועתה תחללי את שבועתך ומוצא שפתיך לא תשמורי, ותבכי ותתני את יגונך למשול בנפשך? אל נא סישאניע יקרה! – "

"כן הוא צלה יקירתי, ענתה העלמה הבוכיה, אך אם ימלאו העבים מים התצוי עליהם מהמטיר על הארץ מטר? ואיכה אצוה על דמעותי כי לא תזרומנה, ולבי מלא על כל גדותיו, ועיני מקור דמעה? – "

"ומה אחרית כל אלה? קראה צלה מנהמת לבה, אם תגעי בפצעיך לרגעים כי עתה לא ירפאו עד נצח! – "

"וגם אמנם לא ירפאו! נאנחה סידאניע, אך פתאם התעוררה ותתחמק מזרעות צלה ותמחה את דמעותיה מפניה ותאמר: לא, לא נאוה לבת עשרים לבכות כבת שלש, ואני בכיתי ואתאונן כמו ילד על כן בושתי וגם נכלמתי! ובאמנה מה זה ימריצני לשוב למקום זה שבעתי רגז, אם לא את תגרשיני מהסתפח בנחלתך? והן את לא תשלחיני מפניך, הוסיפה בצחוק חן, אם לא אוסיף להעציבך בתאניה ואניה – או האם שגיתי צלה יקרה? – "

פני צלה הפיקו נחת לדברי סידאניע אלה ותפתח את שפתיה לענות חן ותחנונים, אך סידאניע שמה ידה על פיה ותשק לה על מצחה, ותמהר אל חדרה, ותשפוך את לבה הנפעם והנענה, בנגינות עלי עוגבה, מנחמה בימי עניה ומרודה, ותנשא נפשה בשירה, ותרומם מעפרות תבל ומצוקותיה, ואצבעותיה הקרו נעימות כהקיר ביד מימיה להשיב נפש שוקקה. –

טו.

צלה עודנה יושבת על חלון חדרה ותופרת, ואזנה תתענג על שיר סידאניע ומנגינותיה, והנה מרכבה מרקדה תסור אל החצר ואנשים שנים ממהרים לרדת ממנה. האנשים האלה היו עטופים באדרתם עד חצי פניהם, כי הגשם לא חדל ומטר נתך עוד ארצה, ובכל זאת עמדו על מקומם ולא מהרו הביתה, וצלה התבוננה בהם בעת חלונה ותרא כי יתמהו האנשים איש אל רעהו על צלצלי העוגב וקול המשוררת כעל דבר אשר לא פללו לשמוע במקום הזה ותבין כי אדוני הכפר המה, והיא לא ידעה אותם לפנים, ותמהר ותרץ לקראתם, אך היא טרם הקריבה והערמאן אישה נגש אליהם ויקדם פניהם ביראת כבוד.

“ומה זה נערמאן? שאל אחד מהם משתומם, הגם עוגב לך בבית? ומי זאת המשוררת אשר תשמיע בשיר קולה? האם אשתך החדשה היא אשר לקחת לך?”

"העוגב לאדוני הוא, ענה הערמאן וישתחוה, בין המון כלים ישנים מצאנוהו באחד מחדרי החצר הסגורים, והוא הרוס ונשחת מכלי, ותחמול עליו אשתי ותתנהו על יד אמן ויתקננו ויקומם הרסותיו, ועתה הוא כלי חמדה. אך הפורטת עליו לא אשתי היא, הוסיף בצחוק על שפתיו, כי אשתי עומדת לפני אדוני בזה – " וצלה נגשה ותשתחוה ותאמר: “נערה צעירה לימים היא אשר משרתת הייתי בבית אבותיה בעיר, ותכבדני להתארח אתנו ימים אחדים, והיא תשיר ותפרוט על פי עוגב, כאשר הסכינה בביתה, כי בת נדיב היא. אבל למה זה תעמדו אדוני בחוץ להרטב ממי הגשם? יסור נא האדון אל ביתו אשר פניתי לו, וינפש מעמל דרכו, אשר בלי תפונה לא ערב לו כעת ביום סגריר וגשם מטר”.

“כן דברת בתי, ענה אדון הכפר, האדון בן-יעקב, באמנה עיפים ויגעים אנו וגם רטוב אנכי עד שמלתי לעורי, אפס כי גם רעבים וצמאים אנחנו, הואילי אפוא בתי הטובה ומהרי להכין לנו לחם לאכול ותברכך נפשנו.”

צלה מהרה אל ביתה כמצות אדונה והוא פנה אל האיש אשר בא בחברתו ויאמר: “וראה נא ידידי כי כמו על יום טוב באנו היום, הערמאן לקח לו אשה יפה ו טובה אשר זה עתה ראיתי אותה בפעם הראשונה ועליו להכין לנו משתה שמנים כביום חתונתו, ואף גם עלמה משוררת אתנו ויודעת נגן בעוגב, ומה אנחנו חסרים עוד! – אך הגד לנו הערמאן, הגם יפה היא העלמה או הנערה המשוררת הזאת?”

"כן הוא אדוני, ענה האיש, יפה היא כלבנה וטובה כמלאך אלהים, אבל עצובת רוח היא ותאנח לרגעים, כי אבד אשרה בענין רע – "

“על כן ננסה לנחמה ככל אשר לאל ידנו, צחק האדון בן-יעקב, ומה שם הנערה כי נדע, הערמאן?”

סידאניע ברזילי שמה, ענה הערמאן, ובת האדון שמואל ברזילי היא מעיר קקיא".

ברגע זה באו כלם הביתה, ובן-יעקב אשר אהב מהתלות דבר אל רעהו הצעיר אשר בא אתו בצחוק ובקול דממה: “זכור נא ידידי ואל תשכח את שם הנערה היפה ועצובת הרוח, כי הלא איש צעיר לימים אתה ועליך לנחמה ושמחה מיגונה, ומי יודע…”

ופני האיש הצעיר חורו כמות וקרסוליו מעדו ויחשוב לנפול אחורנית, אבל התאמץ ויתחזק על עמדו, ולמען הסתר את פניו מעין רואה, העביר את מטפחתו על מצחו כאלו ימחה את זעת אפיו בה, ויפן ויבקש את הערמאן לתת לו ולהאדון בן-יעקב חדר לבדם למען יחליפו את שמלותיהם הרטובות, ואך באו אל חדר אשר פתח להם הערמאן, וימהר האיש ויסגור הדלת אחריו, ויחזק בידי בן-יעקב ויתנפל לפניו עליו על הכסא וישאף רוח ויקרא: "לא, לא אדע נפשי, לא אדע אם עד אני או חולם חלום אנכי! – האם אינני יוסף כספי מעיר ווראטנא, האם אינך אתה האדון בן-יעקב, ואם הכפר הזה איננו הכפר שדה-טוב אשר קניתי ממך בכסף מלא? לא, לא מקסם כזב היא, כי עיני יחזו, עפעפי יבחנו, ויהי כל אלה, ובכל זאת התולים עמדי, חזיונות תהו יהתלו בי ובהמרותם יתעה לבבי ורוחי נבוכה! ואיה איפה אנחנו? האם בכפר שדה-טוב, אדוני? – "

כן הוא, בכפר שדה-טוב, ענה בן-יעקב משתומם, אך מה זה היה לך ידידי? הלא בריא אולם היית בדרך, ועתה חלית פתאם ותדבר תהפוכות, ההסכן הסכנת להתחלות לפתע פתאם?"

“לא כן אדוני, לא פתאם חליתי, ענה יוסף ויאנח במרירות, זה שלש שנים חולה אנכי ודומם אשא וסבול את מחלתי האנושה כי אין תקוה לי להרפא ממנה; אבל לפתע פתאם נגעה בי עתה יד ה' ותקרע את סגור פצעי, וימקו חבירותי הישנות, על כן דברילעו. – השמעת אדוני את שם הנערה הפורטת על העוגב בבית זה? **”סידאניע ברזילי“**, הה! הנערה הזאת היתה רוח חיי ונשמת אפי, הנערה הזאת היתה אהבתי הראשונה והאחרונה, הנערה הזאת היתה כלה יעודה לי, ובעודי שואף רוח בגדה ונושק צל צלמה, נתנה ידה לאחר ואותי מאסה ותשליכני, ותרמוס לארץ נפשי וחיי לעפר השכינה – – התדע אפוא אדוני את חליי? –” יוסף הסתיר פניו בכפות שתי ידיו וידום בעצמת כאבו, אך אחרי החרישו רגעים מעטים התגודד ויקפץ ממקומו ויאמר: “וסידאניע ברזילי זאת היא בביתי ובנחלתי, זאת אשר רק על כן קניתיה ממך אדוני, כי אמרתי אקיצה בה לחיים חדשים, כי בעבודה ועמל כפים אסיע כעץ את עניי ויגוני עם זכר העלמה האהובה והאיומה הזאת יחד מקרב לבבי הנדכה והנענה, ומה אעשה אפוא עתה? – הה, אברח ועין לא תשורני! –”

“אכן יפליא המקרה לצחק בך ידידי, ענה האדון בן-יעקב הנפעם ממשמע אזניו, אבל הלא איש אתה ולא לך ליאש את לבך ולאמר כי רק להתעולל בך מגמת פניו. הן השמעתני כיום כי עוד עזה אהבתך להעלמה הזאת אשר על דברת הערמאן בן משק ביתי “אבד אשרה בענין רע”. ומי יודע אם לא אתה הוא האֹשר הזה אשר אבד לה, אם לא עליך תאבל נפשה, ואם לא למחיה שלחך אלהים הנה, להטיבכם גם שניכם באחריתכם. – כי יעצתי, זאת עשה – הן לא יכירך פה כל איש, וגם אנכי לא הזכרתי עוד את שמך בזה, השמר אפוא והשקט בחדרך למען לא תראך סידאניע וגם קרבתך לא תדע, ואנכי לשכנה אדרש ובאתי בדברים אתה וכמבלי משים אחקרנה ובחנתי את לבה, ולו גם דלתות נחשת לו ובריחי ברזל, אנכי אפתח סגורו ואבא אל מקדשו, ובלי תפונה אבינה אז לאחריתך ותהי לאל ידי להודיעך את משפטך אם לשבט או לחסד –”

לחסד לא אקוה, ענה יוסף ויאנח מרה, תושיה נדחה ממני ונפשי כבר נואשה מטיבה, ובכל זאת אודך אדוני על עצתך, ואם גם לא אראה לצרות לבבי תוצאות. אפס כי תשגה אדוני בחשבך כי אין מכיר אותי במקום הזה, אשת הערמאן הסוכן אשר שרתה בבית ברזילי בעיר קקרא תדעני, ורק כי הלטתי פני והסיבותים מנגדה בדברה אתנו, על כן לא תכירני. ואיכה אעשה כי לא תכירני האשה הזאת?

“כי עתה אל תצא מחדרך עד כי קראתיך, ענה בן-יעקב, ואנכי אצא לפעלי ומצאתי לי גם תואנה להרחיק אשת הערמאן מזה עד עת מצוא, או גם אביאנה בסודי, כאשר אמצא טוב ונכון לפני, אך בטח אלי ואני אעשה, – כי איש תככים אנכי וגם ניסיתי בכמו אלה, הוסיף בצחוק, גם אנכי אהבתי בימי חרפי, גם אנכי אהבתי ואתיפח על סמל אהבתי, אפס כי אנכי לא כמוך נואשתי ידידי, כי אם נלחמתי וגם יכלתי. – היה שלום אפוא עד שובי ותנחם ככל אשר תוכל –” בן-יעקב הושיט את ידו ליוסף הנבוך ויצא, ויוסף סגר את הדלת אחריו.

טז.

האדון בן-יעקב יצא את חדר יוסף רעהו אל אחד החדרים הנשענים על ידו, והנה הערמאן מחכה לו וצלה עורכת שלחן מלא ברכת ה' ותיפהו בטוב טעם בשושני ריח ובפרחים מרהיבי עין, ובעשותה את מלאכתה בחפץ כפיה גם שפתותיה נעות וקולה ישמע, בהבהילה את אמהותיה העוזרות על ידה לטהר ולהחיש מעשיהן כי האורחים הנעלים רעבים וצמאים ועוד מעט יבוא אל הלחם–"

“סלח נא האדון! אמרה במבוכה קלה בראותה את בן-יעקב בא, לא קדמנו פניו כאשר יאתה, כי באמנה לפתע פתאם הואיל אדוני לבקר בהיכלו הפעם על כן אין נכון לנו; אבל יואל נא אדוני לסעד לבו, ותשבע בצחצחות נפשו באכלו רק מאשר לו, לחם שדהו, דנת נהרו, חמאת בקריו עם דבש יערו ופרי עצי גנו, הכל מאשר רק לאדוני ומאשר ברכו ה'. אין דבר אשר קנינו בכסף –”

“הטיבות אשר דברת בתי, ענה בן-יעקב, וגם אמנם כפלים לי להראות את נפשי טוב בנחלתי היום, כי לא הרבה אתענג עוד על מתת אלהים זאת פה. הן מכרתי את הכפר וכל אשר בו להאיש אשר בא הנה היום אתי –”

פני צלה קדרו במעט ותבט אל אישה אשר היה כאיש נדהם לשמוע הדברים האלה, ובן-יעקב הוסיף בצחוק ידידות: “נחמתי כי עשיתי, ולו ידעתי כי בעלת בית טובה ומשכלת לי בזה כמוך, כי עתה לא מכרתי את שדה-טוב בעד כל הון. – אך אל נא יפול לבכם עליכם, כי אדונכם החדש הוא איש יקר ונכבד מאד והוא על כפים ישאכם אם תחפצו להשאר אתו, כי עתה על נחלתי החדשה תשבו, כי כפר גדול וטוב מכפר שדה-טוב קניתי לי גם אנכי, אפס כי במכרי את הכפר לו הבטחתיו על דברתי כי לא אוליך אתכם מזה בחזקה, כי בן עיר הוא כמוני אני, וכמוני לא יודע גם הוא בין ימינו לשמאלו בכל עבודה אשר בשדה, על כן איש יודע ומבין דבר, כביר כח ידים ונאמן רוח דרוש לו לחפצו – –”

הערמאן ואשתו הודו לאדונם חסדו ונדבת פיו והוא החל לעשות מלאכתו בסכין ומזלג ובאכלו בתאות נפש שחק מטוב לב ויאמר: “אדונכם החדש רך וענוג הוא ומפונק מנוער, ועתה יישן שנת תמימים, עיף ויגע מעמל דרכו הנה. – יישן לו ולא נעירנו עד אם נשמידה את כל הכבודה הזאת אשר לפנינו, אך שבו נא אלי גם אתם ונאכלה ונשתעה יחדו”.

“כמתותך אדוני”, השיבה צלה, ותשב את אישה אל השלחן ויאכלו וישיחו את אדונם יחד, וכטוב לב בן-יעקב עליו ויקשב פתאם קשב ויאמר כמתפלא: “המנגנת היפה כבר חדלה מפרוט על פי עוגבה ואנחנו שכחנוה כמת מלב,, אך האם לא תוכל לקדם את פני האורחים כמשפט לנערה משכלת כמוה?”

בא תבא אל נכון, השיבה צלה, ועוד מעט מזער והצגתיה לפני אדוני, כי זה עתה שלחה לראות אם כלינו לאכול".

“אם כלינו לאכול, שנה בן-יעקב בלעד, האם יראה היא לנפשה פן נלחצנה לאכול אתנו? – אין זאת כי אם בת מלכי מצרים היא ותועבה לה לאכול את העבדים להם! – אך הלא כבר אכלנו ושבענו, צוי אפוא צלה והסיעו את הכלים הריקים ובת מלך – –”

עוד המלין על שפתי בן-יעקב וסידאניע באה אל החדר, ובעוד רגעים מעטים הראה לדעת, כי אם ליופי ולחן טוב, באמנה בת מלך היא, וגם אמנם לא בת פרעה מלך מצרים – – – –

“ובכל זאת, אמר בן-יעקב אחרי אשר נדבר את סידאניע כחצי שעה וגם עלה בידו להשיחה ולדובב את שפתיה היפות כחפצו, ובכל זאת נפלאת היא בעיני גברתי, כי יעזבו בעלי הכסף את בתיהם בערי מושבותם וילכו לנוע בכפרים. – יום או יומים הן ינעם גם לי להתהלך בשדה ויער, לשתות חלב צאן ולראות שור בחרשו או בדישו, אבל שבוע ושבועים וגם יחר ימים?! – הן ישכח פה האיש את שפתו וגם יאלם דומיה, אם לא ילמוד לדעת שריקות עדרים ולהבין שיחות חיות ועופות, לדבר בם בשבתו ובקומו –”

“ולוא באמנה שכחו האנשים את שפתם, שפת מרמה ואון, השיבה סידאניע בצחוק קל על שפתיה היפות, ולוא שאלו בהמות ותורם ועוף השמים ספר להם כי עתה הטיבו דרכם ויאשרו בארץ”.

“לא, כי עתה בהמה היו להם! ענה בן-יעקב גם הוא בצחוק, ובמה זה יאלפונו בהמות וחיתו ארץ להיטיב דרכנו? האמנם נלמד תם וישר מחתול, צניעות וענוה מתרנגול ודרך תבונות מחמור על אבוסו? או כמה המה בתי החולים אשר בנה הנמר לבני מינו, וכמה המה בתי הספר אשר בנה ליש לבני לביא? – לא כן שרתי, “שאל נא בהמות ותורך” הורה גבר מוכה ומעונה בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו, “ואיש רעים להתרועע ואיש יחד פני רעהו” הורה גבר חכם מכל אדם, שלמה בן דוד מלך ישראל, ואני פי מלך שמור.”

“אבל פה חנף ופה מרמה, אמרה סידאניע, האם לא ירעו ולא ישחיתו מכל חיתו טרף יחד?”

“סלחי לי שרתי אם אומר לך כי אמרי נואש אלה רק על שפתי תעלולי מליצים יכונו, ענה בן-יעקב, ואולם פה חנף ומרמה יסכרו ביד חרוצים, ותמת גבר ותכונתו תנצרנו ותהי עליו סתרה. – חרדת אדם היא תתן מוקש, ואולתו היא תסלף דרכו, אך מה לנו ולאוילים? אנחנו רק נחכמה ולמה זה נירא רע?”

“אדוני ישען על בינתו מאד, נאנחה סידאניע, אין זאת כי אם לא נסית ברעה ועמל ואין לא מצאוך מאודך על כן תבטח ולא תפחד, אך אנכי אחרת ראיתי בחלדי; ראיתי פה חנף ישחית ויתעב עלילה, ראיתי לשון רכה מנפש ועד בשר תכלה, וראיתי גם מקרי החיים ופגעיהם ישתרכו יעלו עד צואר, ואין חכמה ואין עצה להנצל מפה יוקשים – על כן לא אפגע אדם –”

בן-יעקב התבונן כי ארבות רגשות העלמה החלו להתפתח, ויעמד את פניו ויהי כלא משים, ובהעבירו את אצבעותיו בין תלתלי שערו הנחפה בכסף שיבה, הניא את ראשו ואמר: “הביטו נא וראו! זקן אין אונים כמוני ישבח את החיים, יאהב בהמון ויאמין בטובה, ועלמה יפה ו צעירה כמוך שרתי, אשר עטיניה מלא עוד חלב אמה ושר עלומים כֻּלָהּ, היא תשנא תבל ואדם עליה ותראה אך חתת ותפונה?! – אבל דור תהפוכות דור דעה זה, רבות ילמדו הצעירים עתה מאז, רבות ידעו ורבות יבינו, אך לצאת לקראת נשק במלחמות החיים ברוח נכון ונפש שוקטה, זאת לא ילמדו ולא יבינו היום, ועל כן לצל צרה יברחו, ולשאה מרחוק נראה להם ישליכו נשקם מיד, ומשל בפי עצלים פתגם בפיהם סלה: “אין חכמה ואין עצה להנצל מפה יוקשים” ואולם יש חכמה ויש עצה ורק לה אין, בתי! – לא עליך נשאתי את המשל הזה שרתי, חלילה לי מכֶּסֶל, מהרשיע עלמה רכה וענוגה כי אזלת ידה להלחם נגד פגעי החיים או נגד רכסי בן עולה אשר יעגנה, ואנכי לא אדע שרש דבר נמצא בה – אבל אשר ראיתי אספרה למען תראי ונוכחת כי אמנם משפטי צדק, ותפונה והתיאש חטאת אולת ורעה רבה”.

עיני סדאניע קדרו ובן-יעקב נשען על כסאהו בהשקט ובבטחה ויבער אש באחד מגלומי עלי המרורים אשר הציגה עתה צלה לפניו בכלי, ויעל עשנו ויספר:

יז.

“זה ארבע או חמש שנים היו לי מהלכים בבית סוחר נכבד בעיר ווראטנא, שלמון כספי שמו – פני סידאניע האדימו כתולע וישובו ויחויר ורגע וילבינו כשיר, וצלה ואישה השתוממו ויחרדו תחתם, אך בן-יעקב לא התבונן על כל אלה וידבר דבריו בנחת ובאין אונס – בביתו ראיתי עלם חמודות, יפה תאר ואיש מראה עושה במלאכת אביו בדעת ובכשרון וחרוץ במסחרו כאחד הסוחרים הנבונים אשר ידעתי. התענגתי על העלם הזה ואבקש קרבתו ובא בדברים אתו, וכאשר הוספתי להכירו כן גדלה אהבתי אליו, על ישרת לבו וטוב טעמו, ענות רוחו ותבונת כפיו, ואקנא באביו על בן יקיר זה, אשר אמנם גם הוא ידע את ערכו ויאהבו כנפשו. – העלמה העניה נסתה לקום, כי חשבה לברוח ולהסתר ממדקרות חרב אלה אשר פגעו בלבה הנענה, אך רגליה בגדו בה ויצוריה יחד היו לאבן ולא יכלה למוש ממקומה, ובן-יעקב הוסיף ויספר: כשבועות שנים ישבתי אז בווראטנא, והאמת אגיש לך שרתי, כי גם כאשר כליתי את מעשי בעיר ההיא אחרתי שם עוד ימים אחדים, כי נעמה לי מאד חברת האנשים היקרים בבית שלמון הנדיב, ואף כי חברת בנו הנחמד, אשר הוספתי אהבתו יום יום עד כי כמעט לא יכלתי להפרד מעמו. – ובכל זאת, בשובי אל עירי ואל מלאכתי בביתי ודבר לא היה לי בווראטנא, השכיחו המון עניני וטרדותי לאט לאט את בית שלמון מלבי וגם את עלם חמדות זה לא זכרתי עוד. ככה נפגוש בדרכנו עלי חלד בהמון אישים ומקרים לטובה ולרעה, לענג ולנגע, וגלי החיים ישטפום וימחו גם זכר למו. – אך עתה שמעי נא שרתי ותתפלאי והשתוממי. לפני ימים אחדים הובילונו רגלי שנית לעיר ווראטנא ולבית שלמון ידידי בדבר מקנה וקנין, והנה הכל על מכונו במקום הזה, הבית הומה עוד מהמון אדם ועבודה רבה וכסף תועפות לו מכל עברים, הזקן עובד עבודתו באמונה, ויוסף, – הוא שם עלם חמדות, ילד שעשועים מלפנים – יוסף הוא המוציא והמביא כאז כן עתה, אבל הוא היה לאחר, ומנו ועד נפש יחד! העלם הזקין בלא עתו ויהי לאיש בלא יומו, פניו נפלו וידלו ועיניו העמיקו שבת, צחוק שפתיו חלף הלך ועצב תמרורים לקחו מקומו, ותחת ששון עלומים רוח כהה שפוך עליו כלו. האמלל הזה חולה הוא חלי כבד ואנוש, ומחלתו העזה אשר תינק את לשד חיתו זה ימים ושנים, היא אהבתו לעלמה אשר יעדה לו והיא לא אהבתהו ותפר בריתו אתו”. “אויה!” צעקה סידאניע מערת לבה אשר חשב להשבר, אך ברגע זה עצם בן-יעקב את עיניו ויעצור ברוחו ויזורר בחזקה פעמים אחדות, ובכן לא התבונן בו איש כי שמע את צעקת העלמה וראה ברעתה, והוא מחה את שער שפמו ויאמר: “התעטשתי על דבר אמת” כי באמת חולה האיש הזה מאד ואסונו עוד יגדל שבעתים כי ימאן להרפא, ימאן להלחם נגד אהבתו זאת אשר תצמיתנו, ונפשו מאנה להנחם, ואם לא אפוא הוא הדבר אשר דברתי? – האמלל הזה השליך נשקו מיד וכפתגם על שפתיו: “אין חכמה ואין עצה ואין תחבולה” יכרע תחתיו ולא יעמוד, ואהבת עלמה אשר אולי לא תשוה גם באחת מאנחותיו פעלה כל זאת, ואל לא השחוק הוא שרתי? –"

עתה לא יכלה סידאניע להתאפק עוד, ותספוק כפיה ותפול על הכסא אחורנית ותקרא: “אכן שחוק הוא אדוני, אבל שחוק נורא ואיום, שחוק קורע לב ונפש, שחוק אל נקמות על הנפש החוטאת בהאבקה עם כל מצרי שאול יחד. – אויה לי! נחלה מכתי מנשוא!” הוסיפה בקול כחולה כי שם כאבה הנורא מחנק לנפשה, ותדום ותתנפל על זרועות רעותה הנמוגה אשר חבקה ותנשק לה באהכה ותחנונים, אפס כי גם היא החרישה בעצמת מצוקותיה ותאלם דומיה בראותה בצרת נפש גברתה ולא יכלה להושיע לה, וגם הערמאן הגבור ישב דומם כאבן בהביטו במגינת לבו על המהפכה הנוראה אשר הפך אדוניו היום, ותהי דממת מות בחדר, ותשמע רק אנחת תמרורים חרישית, עד כי גם בן-יעקב התפלץ ממראה עיניו וממשמע אזניו ויירא ויצר לו כי לא ראה תוצאות למבוכה זאת. – והנה סידאניע התאוששה פתאם ותקפץ ממקומה ותקרא: “לא! לא אשתה אותו לנטפיה, אבל אשתה אמצה פעם אחת את כוס התרעלה הזאת ויהי מה, אדברה ואנוע יחד! אנכי הנפש החוטאת הזאת, אנכי חמסתי את נפש יוסף האמלל, אבל גם את נפשי אני חמסתי וגם בעצמותי שלחתי רצח, כי אויה! – פני הנערה נעוו מכאב לבה הסוער להפיצה, שפתותי רעדו ותדבר רתת: כי… גם אנכי… אהבתי,,, אהבתי ורגשות לבי זרו לי… אהבתי את יוסף ולא ידעתי נפשי, גרשתי מפני באולתי ולא ידעתי כי יקר היה לי מחיים… ואחרי הודעי, אויה לי! אחרי הודעי נפקחו עיני ואראה כי רמסתי את אשרי ברגל גאוה, וירמוס לארץ נפשי אליל תהו ואון אשר בחרתי בו לבשתי ולכלמתי… ועתה צחקה נא אדוני אם תוכל! – – אבל מה זאת עשיתי! קראה פתאם בחרדה גדולה, כי נחמה על אשר נחפשו תעלומותיה ומצפוני לבבה לפני איש זר, ותתחלחל ותכסה את פניה בכפות שתי ידיה ותבך ותמרר בבכי, אך כאשר נזלו דמעות עיניה ותזרמנה, כן שקעה אש כאבה הקודחת בקרבה וכן הוקל לנפשה מכבד משאה, ורוח לה מעט, ורוחה שבה לאט לאט למנוחתה, ותבט בפני בן-יעקב בעינים מפיקות חמלה ותחנונים, ותשאף רוח ותאמר: הן השברתי קדרתי ונפצתי ככלי יוצר מדבריך אדוני אשר השמעתני על דבר יוסף, ובכל זאת תחוש לה נפשי כי רוח לה מעט בתתי תודה ובשפכי את מרי שיחי באזניך, וגם נכון לבי בטוח כי תשמור סוד זה אשר דלית מקרב לב נערה עניה ולא תגלה רעתה ואסונה בקהל, ואם רק למען יוסף רעך אשר אהבת, – כי איש חמדות ישר באדם זה, ישכח באחרונה את הנערה האמללה אשר כדבריך אדוני אמנם לא תשוה גם באחת מאנחותיו, וינחם אחריה בזרועות אשה טובה, מתת אלהים אשר יפיל חבלו בנעימים כבור נפשו לנגד עינין, ואנכי – אנכי אדענו מאֻשר בארץ ותהי זאת נחמתי בעניי, בשאתי את גורלי המר בדומיה, ולמה זה ידע יוסף כי אגוע בעין חטאתי ונפשו הזכה תאבל על מוסר אולתי כי נורא?” –

“אבל מדוע זה תרשיעי את נפשך גברתי היקרה? התחננה צלה בנשקה את ידי סידאניע באהבה, ומדוע זה תטפלי עליך עון אשמה, ואַת רק שגית שגגת נעורים כי לא ידעת להזהר עוד ואלהים העביר גם שגגתך זאת וימנעך מבא בידי איש און אשר הטעה את לבך רגע, ועתה הלא כבודך חדש עמך וגם ידיך לא אסורות, ומדוע זה תהמי ותשתוחחי כאלו היית בכל רע?” –

“ואנכי רק אחת אשאלך, ענה עתה בן-יעקב, לו היה עתה יוסף בזה, וישמע את מדברך הנאוה וידע את הגות רוחך הטובה, לוא ראה את דמעות עיניך הנובעות ממקור טהור כמעין לא אכזיו, לוא היתה כזאת?” –

“לו היתה כזאת, החליטה סידאניע, כי עתה אמרתי לקירות ביתי: נפלו עלי וכסוני; ולאדמה: פתחי את פיך ובלעיני בשאול חיים!” –

“טוב דברת שרתי, ענה בן-יעקב, אך לו לא נפלו קירות ביתך כמצותיך ורק יוסף התפלל לרגליך עתה, ותחת האדמה אשר לא האזינה לך, לוא פתח יוסף את פיו, ואף לא לבלעך כשאול חיים, כי אם לסלוח לך ולשפוך את נפשו לפניך בשבוע שבועות אהבת עולמים שנית, ולו זה עתה נפתחו דלתות החדר הזה ויוסף כספי ביענים כלות ובכפים פרושות –”

“רב לך! קראה סידאניע בגאות אשה משכלת ותמימת דרך עלן גבר לא ישרה נפשו בו, אם נעים לאדוני לענות נפש עלמה בחנפי לעגי מעוג, כי עתה אתפלא על ישר לבו וחכמתו אך אל נא ישוב יתפלא בי לנסותני בחדות כי לא אדע להשיבו עוד דבר. השתחויתי!” הוסיפה סידאניע ותשתחוה ותקם לצאת; אך בן-יעקב מהר ממקומו ויעמד לפניה ויחזק בשתי ידיה ויאמר: “אל נא שרתי, אל נא תתניני לפני בן בליעל אכזרי ורע לב; הן כביר אני מאביך ימים וחמדתי לצון לי באחד הנערים השובבים? – לא כן בתי, אבל באשר ובאשר יוסף אלוף נעוריך השבעתיך, שמעיני עוד רגע וידעת צדקי בי, כי לא כליתי עוד את דברי על דבר יוסף”. סידאניע נסתה להחלץ ולהתחמק ממנו, אך בן יעקב עצר אותה בחזקה וידבר בקצר רוח ונפש נפעמה מאד: “כמוך שרתי חשב גם יוסף בכעסו והותו, כמוך מאס גם הוא עיר והמונה, כמוך לא חשב רעים ובחברת אדם לא בחר, ויבחר להתבודד כמוך שרתי בשדה ויער, והנה הביטו והתמהו תמהו על היד הגדולה והנעלמה אשר תמשול גם במערכי לב איש גם במצעדי רגליו, בנפש ובבשר יחדיו! שניכם נפגשתם בהגיוני לבבכם להדאיב את נפשכם ביגון ותוגה ומכאובים רבים, שניכם לא האמנתם בטוב עוד ותאמרו נואש לכל תקוה ותוחלת, שניכם שנאתם שאון עלזים, חברת רעים להתרועע, ותבחרו שבת בדד לשכוח ולהשכח, ושניכם אל מקום אחר הובילו רגליכם אתכם היום, למרות חפצכם ומבלי אשר ידעתם כל מאומה. – יוסף כספי, שרתי, הוסיף בהרימו קולו ובהניפו את ידו אל החדר אשר יוסף בו, יוסף חתנך האמלל אתנו היום בזה!” – – –

“הה אלי!” קראה סידאניע בבהלה גדולה וצלה ואישה קפצו ממקומם ויחרדו וינועו וידמו כמו אבן, כי יוסף נדחף עתה מחדרו כחץ מקשת ויעמד לפניהם בפתע פתאם, וברגע זה מעדו קרסלי סידאניע ופעמיה נמוטו ותנוד ותנוע ותפול בזרעות מחמל נפשה הפרושות. – “אמותה הפעם!” התיפחה העלמה בלב נשבר לרסיסים.

“לא, כי לתחיה תשובי הפעם תשובי תחייני גם אותי, סידאניע רוח חיי ונשמת נשמתי!” ענה יוסף באמונת אמן ואהבה רבה, ויפול על צוארה ויבך וגם היא בכתה על צואריו, ומלאכי שלום ואהבה צחקו וירונו מטוב לב…

יח.

סידאניע היתה לאשה ליוסף כספי אדון הכפר שדה-טוב כדת משה וישראל, וכדת הסופרים הטובים והישרים בלבותיהם אשר לא ירצחו נפשות יצורי דמיונם ולא יתנו אותם ל ראות שחת, כי אם יגדלום לתורה ולחפה ולמעשים טובים. הכפר שדה-טוב הוא כגן עדן מקדם לפני הנאהבים והנעימים, כי ינוחו בו מעמלם ורגזם אשר שבעו למדי בשנות ראו רעה, וצלה ואישה, המה השליטים בגן עדן זה, המה המושלים בכל אשר בו, ועל פיהם ישק כל בית אדוניה אשר חוג שמים יתהלכו באהבתם ואשרם. – האדון בן-יעקב נסע וישב אל ביתו שמח וטוב לב על התשועה הגדולה אשר היתה על ידו לנפשות נוגות, ויבטח את יוסף ואת אשתו היפה לשוב אליהם ולשמוח אתם שנית כעת חיה, לעת תחבוק סידאניע בן או בת, – ור' שמואל ברזילי יאשר עתה בארץ, כי בחוץ ישבע שמחות מבתו ומחתנו המאשרים, ובבית שלום ושלוה לו גם מאשתו הטובה אשר השלמה היום גם לסידאניע גם לצלה. במלאת ספקה להוציא את בתה חרגתה מביתה ולהשתרר בו לבדה ככל אות נפשה, וגם את גיסו ר' ברוך ספיר, אשר מיום בֹא בברית את אדמון שנוא נפשו, לא הרהיב עז בנפשו לשאת פניו אליו ואף הוא לא יכל דברו לשלום, גם אתו יתרועע עתה כמלפנים, וכמשפט לאנשים אחים כמהם… שלום אפוא לבית ברזילי בעיר קקרע ולבית כספי בכפר שדה-טוב מכל עברים מסביב…

וקארל אדמון?

קארל אדמון איננו עוד את אשר היה יהיה בקרב ימים “בלי ספק” על דברת ר' ופסי השדכן, איננו עוד לא שר ולא קצין, לא יועץ ולא שופט, אף לא אדוואקאט ולא דאקטאר, אבל כאז כן עתה הנהו סופר בבית המשפט בשכר שלש מאות כסף לשנה וגאותו וגאנו כמושל שגבורתו עולם, כאז גם עתה, הנהו לוה על מנת לשלם בכסף אשתו היהודיה ויתקצף על ישראל כלו כי גוי כילי ונבל הוא, וכאז גם עתה ירדוף אחרי אשה מבנות גוי כילי זה, בעצת “אמאר העברי” ובעזרתו. –

נאות אולת לא תכלה לנצל ואשת כסילות לא תחדל מקרב הארץ, ובכן ימצא לו גם קארל אדמון אשה אשר תשוה בו, – נגע וקלון יפגשו ור' ופסי השדכן ישחק.–

א.

שבת היום לה' בק"ק זינייקאוויטץ! – אך השמר לך ושמור נפשך מאד, ידידי הקורא, פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר: זינייקאוויטץ עיר קטנה היא, כי אז יעשן אף תושבי העיר ההיא בך כי הוצאת דבה על עיר ואם בישראל. ובאמנה עיר גדולה היא זינייקאוויטץ, בזינייקטוויטץ ישנן כל המעלות שמנו חכמים בכרך גדול וכל אלה האנשים אשר בהם יתפאר. בזינייקאוויטץ יש רב זקן ורב צעיר, חזן ראשון וחזן שני, אשה משוגעה, עלוי, עז פנים, תקיף, מיסר, ששה ראשי הקהל, הולך רכיל, שבעה טובי העיר, חנף, בעל טובה, עסקן במצות, שקרן, בעל מחלוקות, פרוש, בעל עברה, אשה צנועה, שופט שונא ישראל, שוטר המדבר יהודית, אפיקורוס, גביר, יחסן ושכור והמון חברות ושמשים וגבאים ונאמנים ורואי חשבונות ושוחטים ובטלנים וקברנים ושתדלנים ובדחנים ומוהלים ומלמדים ועניים ואביונים עד אין מספר. –

לפנים היתה גם מילדת בזינייקאוויטץ, אך במות האשה הזאת ויתאספו זקני העדה ויתיעצו אם להעמיד מילדת חדשה בעיר או לא, ויגזרו אֹמר כי היות מילדת בעיר רשות היא ומצות שחיטה חובה, ובכן העמידו שוחט שלישי בזינייקאוויטץ ויפקד מקום המילדת עד היום הזה. – בזינייקאוויטץ יש גם מקוה קרה ומקוה חמה, בית הקברות ישן ובית הקברות חדש והמון “מנינים” ו“לשכות חסידים” שונים למיניהם. – בזינייקאוויטץ יש גם “הקדש” ובית ספר הנקרא “תלמוד תורה”; ה“הקדש” היא בית מקלט לאביוני אדם ידועי חלי ומדוה וה“תלמוד תורה” הוא בית חנוך לילדים אשר יתעתדו להיות תושבי ה“הקדש” ההוא במבחר ימיהם. – בזינייקאוויטץ יש גם “ערובין” בכל פנות העיר ובני ישראל ישאו בה משא ביום השבת, ולהראות לכל באי עולם כי בני עיר ואם בישראל המה, הם נושאים את מטפחות האף ביד רמה לכבוד ולתפארת. – בזינייקאוויטץ יש גם בית אבנים והבית הזה עליון על כל בתי העץ אשר מסביב לו כי תַּחְתִּיִם ושנים הוא נבנה, והוא משכן ר' טיביה הגביר מווראטנא, שוכר את הכנסות העיר ומגרשיה מן השד אשר המה לו לאחזה. – עוד דבר אחד יש בזינייקאוויטץ אשר לא יאמן כי יסֻפר והוא: שר אציל, אדוני העיר אשר לא ישנא את היהודים תכלית שנאה. – האציל הזה הוא בעל אוצרות ובעל נכסים הרבה, לא התמכר מעודו להתערב עם שונים רחוק ממולדתם ועמם בבירות כל ממלכות תבל. – כי אם שכן ארץ ויהי שלאנן ושוקט על שמריו, על כן לא ארח לחברה את פוחזים ורקים ושבורים, ועל כן לא בא בכף מלוים בנשך ובמרבית, ועל כן לא התרושש כאלה מבני עמו הגאיונים, ועל כן לא יצעק כמוהם במכתבי העת ובסוד יועצים כי ינצלו ישראל את ארץ אחזתם ויציגום ככלי ריק, ועל כן לא ישנא את ישראל כי אם יבזם בלבו ויבט אליהם בשאט בנפש, ואם אך יתרפסו וידברו חנף ויבאו וישתחוו לפניו, לא ירע ולא ישחית להם, כי אם יצחק וילעג עליהם, על כן יחשבוהו יהודי זינייקאוויטץ לאחר מ“חסידי אמות העולם”.- בזינייקאוויטץ יש גם גן גדול ויפה, אפס כי הגן הזה איננו קנין יהודי העיר כהרב הזקן והצעיר וכבית הקברות הישן והחדש, כהמקוֹת והערובין וההקדש והתלמוד תורה והעניים והאביונים ויתר תשמישי-קדושה; כי לאדוני העיר הוא ואך באותו להתלוצץ ולהתל ביהודיו, יפתח את שעריו לפניהם משבת לשבת בימי האביב והקיץ לעת ערב, וישראל קדושים אשר בכל ששת ימי המעשה עיניהם ולבם אך על תורתם ובצעם, יצאו ביום קֹדש את נשיהם וטפם לשוח בגן אדונם ולהשביע את נפשם ממראה הטבע הנדיבה על מצעי דשא ועשב, בצל אלון ולבנה ועץ כל פרי, או אז תצלח רוח נדיבה על כבוד האציל הנעלה וירָאה אליהם בהודו והדרו על סוס אביר וירכב ויעף ויחלף פתאם כברק בין ההולכים לשוח בגנו, ויכה בשוטו על ימין ועל שמאל על ראשי הפָּסים נבהלים ודחופים מדהרות דהרות אבירוֹ, ונפשו תשיש על משבתם; או ישלח בהם את כלביו ויקפצו על ראשי עם קדש לחטוף את מגבעות השבת מראשיהם ולקרוע את זנבות בקדש מעליהם; רו ישרוק לרביו ויורו עליהם פתאם מאבק שרפה להמם ולהחרידם מרבצם. – ובכל זאת לא ימנעו יהודי זינייקאוויטץ מבֹא בגן אדונם, כי ידעו ויבינו אשר לא רעתם ידרוש, כי אם לצחק בהם חפצו ומגמתו, וצחקו זה ישלם להם ביד נדיבה. אשרי הגבר בזינייקאוויטץ העיר אשר ישרוט שוט אדוניו בבשרו שרטת, אשר יפצע כל מאומה מאבק השרפה, או אשר יסחבו הכלבים את זנבות כובע שַבַּתּוֹ, כי אז יבטח האיש ההוא אשר ישלם אדונו את נזקו לו שבעים ושבעה, כי הלא מחסידי אמות העולם הוא! –

ובזינייקאוויטץ העיר שבת היום לה‘! – שבת היום לה’, מה רב כח הקסם אשר לשלשת המלין האלה! ישראל גוי אחד אשר לא ישקט ולא ינוח וישם תבל כמרקחה ברוחו הכביר, בעבודתו ומסחרו ובכל משלח ידיו, אשר הררי עד לא יעצרוהו בדרכו וים זועף לא יגביל נתיבתו, אשר יעלה שמים ויוריד אלים מכסאם וירד תהומות לגלות ספוני טמוני חשך; ישראל גוי קדוש, גוי קטן ורפה כח, ונועד מעולם ללחום מלחמות תנופה את המון אויבים גדולים ונוראים ושנות אלף לא ייעף ולא ייגע ממלאות את תעודתו זאת ברוח גבורים; ישראל גוי נפלא, רוח החיים באופני הבריאה, המלא את כל הארץ בכבוד ה' אלהיו; ישראל גוי נאוה ויפה, אשר תעבודו שמלותיו וישָחת מאדם מראהו בארץ גודו; ישראל גוי ממשוך וממורט אשר היה לעבד עבדים בחמת עמים לא ידעו אל; ישראל בן מלכים ונסיכי ארץ, אשר מאשריו ומגדיו יחדו הפכוהו בלהטיהם לבן בלי שם ויהי ללא אדם; ישראל כלו אשר מקצה ארץ ועד קצה, אך יחוש את שלשת המלין האלה: “שבת היום לה'” וישָפך עליו רוח חדש ממרומי שמי ה', רוח חן ונעם, רוח שלום ושלות נפש, וינוחו העובדים מעבודתם הרבה ואנשי לחם שבו והיו לכהני אלהי השלום, ויסירו העבדים את שמלת שבים מעליהם ולבשו בגדי חפש, ובני בלי שם יתעוררו וינתקו את מוסרותיהם ויתעודדו ממקסם כזב ושבו והיו לבני מלכים ורוזנים כבתחלה! ­­–

ובני מלכים ורוזנים אלה מטיילים עתה בגן העיר זינייקאוויטץ ואדוני הגן בחסדו וטובו יביט עליהם מחלון היכלו ויתקלס במו כאשר הסכין מאז. –

אך פלאים הנך ישראל! אך חידה לא נפתרה הנך לאוהביך ולמנאציך גם יחד! רגע גדול עד שמים גאונך, תלעג לכל הגוים בגאותך, ומשנהו מעפר תשח אמרתך וככלב תלקק את יד נוגשיך: רגע תצעד בצעדי און ותשא את ראשך בתפארת אדם להתיצב לפני מלכים, ומשנהו על גחונך תזחל ותתרפס לפני כל שר עשרה!– “אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ תפארת גדולה ועטרת ישועה”, ענית ואמרת לפני ה' אלהיך זה רגעים אחדים, ועתה אף לא תחוש אף לא תרגש כי יצחק בך אויל אדם וישימך מטרה לחצי לעגו! –

שמחים וטובי לב ישוחו יהודי זינייקאוויטץ בהגן הגדול והיפה אשר ישתרע לפניהם במצעי כל פרחי ריח ויסתירם בצלו מחמת השמש הבוער כתנור, והנה רוח חרישית ישב מצפון, יעבור בין צמרות האלונים ויתלחשו ענפיהם בקול דממה כמתפללים לאל בוראם, יגע בארץ וינועו ראשיהם כל פרחי הגן ויזילו בשמיהם להחיות כל לב בריח ניחוח. באַות נפש ישאפו המטיילים רוח צח ולא יתבוננו בענן ענן על פני רקיע השמים. והרוח יוסיף אֹמץ מרגע לרגע, יעלה נשיאים מקצה הארץ וינהגם כעדר צפון ותימן. השמים יתכסו בעבי עננים ומלכת היום תסתתר לרגעים תחת שלמה שחורה, והסער יסער ויהמה בקול אדיר וחזק ויחילו עצי הגן הגבוהים והרמים ויחוגו וינועו מידו החזקה. –

מה זאת! הזיז נורא יקרע פתאם את יריעות השמים ורעם בגלגל ירעיש מוסדות תבל! אגלי מים גדולים בודדים במועדם נופלים לארץ לאות כי גשם שוטף הולך וקרב, והמטיילים ירוצו ויחושו אל פתחי הגן כי עת למהר ולשוב הביתה. אך הה! סגור כל פתח על מסגר ודרך אין לנוס. – כאובדי עצות ירוצו הנה והנה אולי ימצאו מקום לברוח או להסתר עד יעבור סער. אך הגן סגור ומסוגר כהגן אשר שִכן עליו אלהים את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת וארבות השמים נפתחו להריק את שפעת מימם על ראשי המבוהלים ודחופים מחמת סער מתחולל. עוד מעט והיום חלף וליל חשך יפרוש את כנפיו השחורות ותכסינה את עין הארץ. חשך ואפלה, סיעה וסער, מטרות עז עם רעם וברק וקול יללת תועים בליל אמש שואה ומשואה! האח, מה נעים המראה הזה לאדוני הגן העומד בחלון היכלו הפתוח! כברוק ברק ויאיר כרגע את חשכת הליל, ירָאו פני האדון הזה הצוהלים משמחת נפש וטוב לב… "צעזאר! ברוטוס! הפיצו בגן! נשמע עתה קול האדון קורא, וחבל כלבים עזי נפש יקפצו מכל עבר וינבחו בקול נורא לחרדת לב התועים האמללים ותהי תחת אלהים בקרבם ותעל צעקתם השמימה. – פתאם האירו כל חלוני ההיכל בנרות אין מספר והאדון יצא על מעקהו ויקרא: “אך מה הקול הזה אשר אנכי שומע? האם אתם תתהלכו עתה בגני, יהודַי? הן אדמה כי כבר עבר השבת וגם גשם ירד מן השמים או האין זאת? ומדוע זה תתהלכו עוד בחוץ? מדוע לא תשובו איש לאהלו?” – “אבל אדוננו רב החסד! ושערי הגן סגורים!” ענה קול בוכים מתוך הגן. “ויהי מה, שאל האדון, מדוע לא תבואו להיכלי הפתוח?” ­– היהודים רצו כצביות וכאילות השדה וידקו איש את רעהו להגיע ראשונה אל פתחי ההיכל, אך הה! בושו כי בטחו! “גם שערי ההיכל סגורים!” קראו בתֻמתם בנשאם את עינם אל אדונם, “אם כן לא אוכל להושיעכם!” ענה האדון רב החסד והרוע ויבכו כל הלילות בחלוני ההיכל וצחוק פרוע נשמע בחשך.­–

ב.

כמֻכי סנוֵרים וכהלומי רעם נשארו המטיילים הנדחים בחשכת אפלה ורועדים מקור, כי נרטבו מזרם מטר עד כתנתם אשר על בשרם, והנה מרחוק אור עששית נראה ולאורו הכהה תרָאֶה תמונה מעֻלפת בשמלה לבנה מצוארה ועד כפת רגלה. “הֵנה יהודים!” קראה התמונה בהפנותה פניה אל היהודים הנבהלים ובהאירה בהעששית אשר בידה על פתח קטן הפתוח בקצה הגן. – “הֵנה אתם חמורים נדהמים!” קראה שנית בראותה כי אין לה שומע, ובני יעקב התאוששו עתה בשמעם את מהללם מפי התמונה, כאשר הסכינו מאז לשמוע מפי אדונם, וכרגע וימהרו מכל פנות הגן ויתנגשו וידחקו בעד הפתח הצר. האנשים רבו איש את רעהו בהחפזם, הנשים צעקו ויאנחו על מעיליהן כי נשחתו משפעת גשם ועל פרחי השוא אשר על מגבעותיהן כי קמלו בלא עתם ונקטפו בחמת סער, הילדים ענו לקולם בזעק וילל, וכלם רצו כעדר חסידים שעלו מן המקוה וינוסו כמנוסת בן אחי אברהם בהמלטו ציערה. – “האין עוד איש בגן?” קראה התמונה בהסירה את מחלפות ראשה השחורות כעורב מעל פניה ותחליקן על מצחה בידה הקטנה; עתה נראו פני התמונה הזכים משלג לבנון ועיניה אשר העיפה בקראה האירו מסביב את חשכת הלילה, אך כמעט רגע וישב הרוח ויכסֶהָ בשפעת מחלפותיה כמו צחק בם באַות נפש. “האין פה עוד איש?” קראה התמונה שנית, ותפן ותסגר את דלת הגן.

“אך הרפי נא עוד רגע, גברת נעלה, ויצא עוד יהודי אחד”, ענה איש צעיר לימים לבוש בגדים קצרים, פולנית.

התמונה הסבה פניה אל הקול הדובר אליה, והנה רוח אדיר וחזק יַשב ממולה וישא את מחלפות ראשה ויציגן כמו נד, ויגל הוד פני עלמה פורחת היפי עלומים מאירה כשמש ברקיע השמים. והעלמה נבהלה ותחגר שארית כחה להחזיק בשולי שמלתה לבל תהיה לשלל לרוח סוער, ובעשותה בבהלה הנה והנה ותפול העששית מידה והנר אשר בתוכה כבה ויהיה חשך. – “הה בן עני! קראה העלמה, הנר כבה ואנכי סגרתי כבר את דלת הגן וגם המפתח נפל מידי ואינו, ומה תעשה אפוא עתה, איפֹה תחבא כעת ממבול מים?”

“אל תדאגי לי, ענה האיש, הן רק יהודי אנכי, אך אַת גברת נעלה החישי מפלט לך, כי בת אצילי ארץ אַת, או האינך בת הגראף, גברתי? – ופן ירע לך הקור וחלית כאחד האדם, כי גם שמלתך לעורך נרטבה. אין זאת כי אם מטר השמים לא יפלה בין אדם לאדם ודם ראש בת רוזנים לא יהדר ברדתו ארצה”.–

“אמנם כי יחרדו כל יצורי גֵוי מקור, ענתה העלמה לתמה, אך לא אדע גם אני תוצאות למצבי זה, כי דרכי הגן שרוכים וחשכת לילה הכתני במנורים”.

“הבגן אביה הנעלה לא תמצא גברתי ידה ורגלה הפעם?” שאל האיש בצחוק מר, ולפני רגעים אחדים תעו אנשים נכרים בגן זה ויהיו בעיניה חמורים נדהמים?" –

“מי אתה?” קראה העלמה.

“הטרם תדעי, גברתי? ענה האיש, הלא השמעתיך כי רק עברי אנכי, אחד היהודים אשר אביך הנעלה פתח היום לפניהם את שערי גנו ויקדם בו פניהם באהבה רבה, כאשר הראיתי בזה”.

“הביטו נא וראו, ענתה העלמה בלעג, גם לדבר לצון יסכון היהודי, ואנכי דמיתי כי לא נברא עם זה כי אם לסחור ולעשוק ולקחת נשך ותרבית ולהתרפס ולדבר חנף”–

“ולהיות לסדן לכל פטיש אשר יואל להלמנו בחסדו! הוסיף האיש, או האין זאת גברתי? – כזאת חשבת למשפט, אפס כי לבך הרך והענוג לא נתנך לראות בהענות גם בני העם הנבזה הזה באישון חשך, ובכן חמלת על הברואים האמללים האלה, ואף כי תגעל נפשך אותם, בכל זאת לא עצרוך סער וסופה וגשם שוטף, ותרדי אליהם ממכון שבתך להוציאם ממאסרם, כי לא תוכל עינך לראות ברעה אשר תמצא גם אתתולעת ולא איש כמונו היהודי.­­– אך הה! גם בצחוק יכאב לבבי, כי הוא הוא אסון ישראל והותר בארץ פולין זאת, והוא אשר יפליא את מכותיו בה יתר הרבה מאד מבכל שאר ארצות מגוריו, כי גם אצילי בני עמך הטובים והישרים באדם, גם אלה אשר חננו בלב מלא חסד וחנינה ובנפש זכה אשר לא הועמה משנאת חנם, כמוך גברתי, גם המה יביטו עלינו בשאט בנפש כאלו לא נבראנו בצלמם ובדמותם.– בכל ארצות תבל ישא ישראל אך שנאת שונא ומשטמת אויב, ואלה אשר לא הכתם שנאה בעוון יכירו את ערכו ויתנו כבוד לשמו, ובארצך גברתי, יש גם חרפת אנשי חסדו, אשר בחמלתם יבזוהו ובחסדם ישכינו לעפר כבודו, על כן לא ירומם, על כן לא ינשא במעלת שאר אחיו, כי אתם המתם בקרבו כל רגש כבוד אדם בשנאתכם ובחמלתכם גם יחד.– אך מה זה אטיף הפעם למשפט בחשך ואפלה וזרם מטר ואנכי טרם אדע אם גם ישָמע קולי – העודך לנגדי גברתי?”

“הה אלי!” נאנחה העלמה בקול דממה.

“הואילי נא גברתי ונחליפה את עֶמְדָתֵנו, ענה האיש, כי אנכי מצאתי כמעט מחסה ומסתר בקיר חומת הגן. סלחי נא, הוסיף בשלחו את ידו למולה בחשך ובהחזיקו בה, סלחי נא לאיש עברי כי יהין לנגוע בך גברת נעלה!” – ומבלי אשר התחמקה העלמה, משכה אחריו לאטו ויציגה על מקומו והוא יצא ממקום סתרו ויעמוד לעמתה.

והעלמה שאפה רוח, כי באמנה לא היה לה עתה החסות בקיר החומה לכלמה, ותאמר: "אודך על הטובה אשר עשית עמדי, אך צר לי כי בחלצך אותי משטף מים רבים תבוא אתה תחתי להיות – –

“אל יפול לבך עלי, גברתי, ענה האיש מבלי אשר נתנה לכלות את תודתה, לו רציתי כי עתה הנקל היה לי לדלג שור ולבוא שלם הביתה; אפס כי לא אוכל לעזבך בדד בחשכת לילה ומטר סוחף, אדמה כי עוד מעט יחדל המטר וירח בשמים יגיה אורו, ובשובך בשלום להיכלך אמצא אף אני מקום לשוב לביתי, אך עד אשר יכלא הגשם וסערה תקום לדממה אוָתר פה על מקומי אם תרשיני גברתי” –

“לא פה המקום, אף לא זאת העת לבקש רשיון, ענתה העלמה, אך מדוע זה לא שבת לביתך בתחלה אם הנקל לך לצאת מן הגן כאשר תאמר?”

“כי נפלאתי מאד על החזיון הנעים אשר התענג בו אביך, ענה האיש, ואֹמר אראה נא את אחרית החזון הזה, ובאמנה לא אנחם על אשר אחרתי עד עתה, כי ראיתי אשר שלח אלהים את מלאכו הטוב לחלצנו ממצר, אפס כי צר לי מאד על מלאך אלהים זה, כי ילין עתה בחוץ ויחרד מקור על עשותו חסד את בני עמי”–

“יהודי זינייקאוויטץ לא הסכינו לראות מלאכי אלהים בגן זה, אמרה העלמה, ואתה המזינייקאוויטץ הנך?”

“לא! ענה האיש, גר אהכי בעיר הזאת ותמול בואי הנ מעיר פ…”

“ומה מסחרך בזינייקאוויטץ?” שאלה העלמה.

“מסחרי? שִנה האיש מתפלא, אך שאי נא, הוסיף בצחוק מר, כמעט שכחתי כי בן העם אנכי אשר לדעתך לא נברא כי אם לסחור ולעשוק ולקחת נשך ותרבית ולהתרפס ולדבר חנף, אבל אנכי לא בעבור כל אלה באתי זינייקאוויטצה”–

“צר לי אם הכאבתי לך בשאלתי, כי באמנה לא אביתי הכלימך, אמרה העלמה, אך על דעתי, הוסיפה גם היא בצחוק, כי אף לא לשתות מים ממטר שמי זינייקאוויץ ולעמוד על המשמר בגן סגור ומסוגר, כמוני עתה, באת הנה”–

האיש החריש רגעים אחדים ויכונן את עיניו אל מול פני העלמה, אבל נוכח עד מהרה לדעת כי לא יחדור מבטו אליה בעד החשך אשר סביבם ויאמר: “הן עיני לא תראך, אך אדמה כי תצחקי גברתי, אות הוא כי לא תקצר נפשך גם במצב זה ותבליגי על הרעה אשר מצאתך בגללנו, אבליגה איפו גם אנכי על הרעה אשר מצאתני אני, ואספר לך את מלאכתי ומגמת פני בזינייקאוויטץ עירך, ושמעת גברתי ונוכחת כי הסגר בחשך בגן אביך איננו עוד האסון הנורא בתבל, כי יש אשר יתהלך האדם חפשי בחוץ ונפשו אסורת עני וברזל, ובצרה וצלמות יגשש בחך גם בנכון היום בצהרים”–

"לפני חמש ועשרים שנה, החל האיש ויספר, סרה אשה צעירה לימים ויפת תאר מאד לאחד בתי המלון אשר בעיר פ… ותכרע שם ותלד בן כי נהפכו עליה ציריה, ותקש בלדתה ותחלה מאד עד כי אמרו הרופאים נואש לחייה. ויהי בראותה כי קרוב קצה ותשלח ותקרא אל רב העיר ותדבר אליו לאמר: “עבריה אנכי ומולדתי פאריז בירת צרפת, והנה התעוני אלהים דרך עירכם ויקדמוני מוקשי מות. ועתה אדוני הרב הואל נא וקח מידי את הילד האמלל אשר ילדתי בזה והביאהו במסרת ברית ה‘. ראה הנה צרור כסף רב הפקדתי ביד הסופר אשר יביאהו לאוצר המלך, את הכסף הזה הורשתי לבני האמלל, אפס כי פריו, עד היות הילד בן עשרים וארבע שנה, לך יהיה, אדוני הרב, ככל הכתוב על ספר הירושה אשר ביד הסופר, ואתה תגדל את בני בביתך על ברכי דת ישראל והיית לו לאב ולמורה כיד ה’ הטובה עליך”.–

“והרב הנכבד נחם את האשה האמללה וידבר על לבה, והיא בכתה בכי ותוציא תכריך מכתבים מתחת הכר אשר מראשותיה ותאמר: “תכריך מכתבים זה אפקיד בידך אדוני, שמרהו נא עמך ולא יפתח עד כי ימלאו לבני עשרים וארבע שנה; והשבות אתה, או הרב הבא אחריך את הפקדון אליו צרור וחתום חותם צר, כאשר תקבלהו עתה מידי, ואך אם לא ישיגו ימי בני את שנת העשרים וארבע, כי טוב בעיני ה' לאספהו אליו בלא עתו, כמוני, או אז ושרפת את התכריך הזה בחותמו, לא יפתח ולא יקרא, ראה השבעתיך אדוני הרב”. – “המכתבים האלה, הוספיה החולה בבכי, אחרי כי הבטיחנה הרב למלאות אחריה ככל אשר צותה, המכתבים האלה יודיעו את בני את מולדתו ואת בית אביו. אקוה כי יזכור באהבה את שם הוריו האמללים, ואולי גם אלהי מרום יאספני בחסדו בסתר כנפיו כי לקחתי מידו כפלים בכל משובת נעורי” – ודם רב פרץ מגרון הגועת וישם מחנק לנפשה. רגעים אחדים נאבקה עוד עם המות האכזרי, וכעת מותה וירוח לה מעט ותשאל ויביאו לה את הילד ותקח עדי זהב מעל צוארה ותקשרהו על לב הילד ותשק לו ותאנח עליו את אנחתה האחרונה… עדי זהב זה עודנו על לבי למשמרת קדש, כי סגורים בו תמונת אמי האמללה ותמונת האיש, אשר לבי ינבא לי כי אבי הנהו… אך הגם תשמעיני גברתי?” –

אנחה חרישית היתה תשובת העלמה והאיש הוסיף ויספר: "והרב אַלפֿסי מלא אחרי מצות אמי ככל אשר היה א לאל ידו ויהי לי לאב ולאם יחדו, כי שמר את ילדותי כאישון בת עינו ויאצל גם מרוחו הטובה עלי בבחרותי וכראותו כי לא אצלח להיות רב כמוהו, ויביאני לבתי הספר הגבוהים, ובכל אשר הייתי היתה עינו עלי לטובה ועצתו נחתני עד כי יצאתי שלם מן האוניווערזיטעט ותעודת דאקטאר בידי. אז הראני הרב את תכריך המכתבים אשר אתו למשמרת, ומה פחד ורחבלבבי בשמעי כי בעוד ימים אחדים, במלאות לי עשרים וארבע שנה אדע ברור מי אני ומי המה אבותי אשר לשוא חקרתי על אודותם עד עתה. כשנים תמימות היו הימים האלה בעיני, כל העת ההיא לא גרעתי עין מהתמונות הסגורות במשבצות הזהב אשר על צוארי; רגע דמיתי לשמוע את קול בכים מעברי פי פחת ומשנהו האירו פניהם לי וינחמוני בדמיוני. –

“אך מה זה לשוא אנסה לתאר את רגשות לבבי אז כאֹמר ודברים? – עוד ימים שלשה אוחיל, – עוד יום אחד, – עוד לילה אחד יפריד ביני ובין תקות חיי, אך הה! הלילה הזה נצמתי מפני חשך ואשרי ושלות נפשי חלפו לנצח, כי בחצי הלילה ההוא ואש יצאה מאת ה' ותאכל את בית הרב ולהבה להטה את כל אשר בבית. וכראותי את פני הרב הזקן אשר אך בשמלתו לעורונצל מן השרפה אשר שרף ה', ותקרע נפשי לקרעים אין מספר, כי הכרת פניו ענתה למדי – כי צרור המכתבים איננו ותקותי בעשן כלתה”. –

“אדדה עתה על שנתים ימי עֹני ונדודים אשר שבעתי בהתחקותי לשוא על שרשי רגלי הורי בפאריז וביתר ערי צרפת, ואספר לך גברתי את מגמת פני בזינייקאוויטץ עירך. בשובי ממסעי לפני ימים אחדים לביתי, ויגד לי הרב כי יזכור נאמנה אשר על המכתב הראשון אשר בהתכריך מחוץ נחתם בחותם הבי-דאר “זינייקאוויטץ” ומבלי חקור ודרוש הרבה אמרתי להרכב הפך ידך ואבוא אתמול הנה, אבל הה, כי גם פה אך לשוא כל יגיעי, כמעט הניעותי את כל העיר בכברה אך עקבות הורי לא נודעו בזה ואיש בזינייקאוויטץ לא שמע את שם אסתר אמי”. –

“הלאתיך גברתי בספורי, הוסיף המספר, כי אנכי אחת נשבעתי לשפוך את מר שיחי לפני כל אשר יט לי אזן שומעת, אולי יקרה לפני הפעם איש אשר תסכון לי דעתו את קורותי, ואף גם זאת, כי אדמה אשר יתאים ספורי למצבנו זה, אפס כי גם עתה בחשכת אפלה נכון לבנו בטוח כי עוד מעט ויגולל חשך מפני אור ונצא לרוחה, אך להאיר אור על נתיב חייתי אין כל תקוה ותוחלת ועדי אגוע אתעה בחשכת תולדותי מבלי דעת מי לי אח ומודע בתבל הגדולה הזאת! – – אך ראי נא גברתי, הן נטפי המטר ימעטו מרגע לרגע, אף כוכבים בודדים יחלו להרָאות על פני יריעת השמים, גם את היכל אביך תדמה עיני לראות בהפָשט מעליו לאט לאט חתולתו השחורה; האהין להושיט את ידי לך להובילך למעונתך, כי אורו מעט פני המסלה, גברתי הנעלה?” –

“אודך אדוני, ענתה העלמה בצאתה בּצאתה ממחבואה ובהושיטה את זרועה להדובר אליה, אודך כי שמרת עלי בחשך ואפלה ותשיחני עד יעבר סער, אפס כי ספורך באמנה לא היה לי למשיב נפש, כי נגע גורלך עד לבי ונפשי תחוש את כאב האנוש, כי גם אנכי, הה, רק אנכי ידעתי תוחלת ממושבה במכאוביה ומחלת לב בהותה הנוראה! כי משאת נפשי, סמל אהבתי ונשמת חיי, נראה אלי רגע עת צפו מים זדונים עד ראשי, כי נפלתי במצולות נהר שוטף ויצל את חייתי מרדת תהומות, ויחלף ולא אדע גם מקומו איה, וגם שמו מוזר לי וכל תקוה רחוקה ממני למצוא עוד בתבל הזאת את אשר לשוא תבקשהו נפשי זה ימים ושנים. אויה לי!” –

העלמה נשאה למרום עיניה כמבקשת את משאת נפשה בין כוכבי שמים והאיש הביט רגע בעיניה היפות המפיקות נעם ואהבה וענות חן, – ויפג בו ונשמת רוחו חדלה לחרדת פתאם. –

ג.

“לא כן אדוני הדאָקטאָר, אך לשוא תנסה להתחמק ממני, כי לא אעזבך עד אם נריק עוד את הבקבוק הזה; או התדמה בנפשך כי אשלחך מביתי בעצם לילה בעוד בגדיך רטובים ונפשך עיפה? – לא, אתי תלין הלילה הזה ואתי תשתה הפעם, הלא כאיש גבורתך ותירא כוס יין? – חייך דאָקטאָר שומר לראש בתי בליל סופה וסערה!” – הגביעים צלצלו והגראַף מחה את שער שפמו אחרי שתותו את כוסו פעם אחת ויוסף ויאמר: “כי איש יפה תאר אתה אראה בעיני, ואזני תבחן מליך ואדע כי הנך גם איש דעת וחכם לב, אך את שמך אדוני לא הגדת לי עוד; שמי הוא: גראַף טהעאָדאָר אישטובסקי, ושמך?… בתי הגידה לי בהציגה אותך לפני כי דאָקטאָר עברי אתה מעיר פ… אך את שמך שכחה מהגיד לי”.

“כן הוא, אדוני הגראַף, ענה הנשאל, מעיר פ… אנכי ושמי יוסף ואַלפֿסי יקראוני בשם אומני”.

“אַלפֿסי? שִנה הגראַף, אַלפֿסי? שם נאה מאד, על דברתי. – הידעת ידידי דאָקטאָר אַלפֿסי כי מרגע אשר ראיתיך מצאת חן בעיני ונפשי תאהבך? אך מדוע זה כה נפלו פניך אף תחשה ודברך מעטים?”

הגראַף מלא את הגביעים ויקרא: “חייך דאָקטאָר אַלפֿסי!” וישתה וישכח את יחוסו הגדול ואת מולדתו הנעלה לא זכר עוד ויקרב את כסאו אל כסא הדאָקטאָר ויאמר: “איש טוב אנכי ידידי, שאל נא את פי יהודַי ויגידוך כי איש טוב אנכי; אצחק בם לעת מצוא כי הלא יהודַי המה, אך לא הרעותי עוד את אחד מהם; הגראַף אישטובסקי לא ירע ליהודיו. – אברם בנה בית ואתן לו קורות וקרשים; איטציק הקים תנור וכירים ואתן לו לבנים ושיד; מאשעק עשה “חתונה” ואתן לו יין ושרף ולהרב הסכל אתן בכל שנה ושנה עגלה מלאה תפוחי אדמה. הא הא הא! צחק הגראף בקול גדול, הידעת אדוני הדאָקטאָר את רבני היהודים אשר בעירי? שנים המה, הזקן והצעיר, ושניהם אוילים וסכלים מאין כמוהם אבל אנשים ישרים המה, והכמר אשר לנו בעירי הוא איש מרמהון ורועה ז…. יקח את כלם בכור שטן את הרבנים ואת הכמר! הצדקתי אדני הדאָקטאָר?” –

צחוק קל רחף על שפת הד"ר אלפסי בשמעו את קול היין המדבר מתוך גרון הגראף ויאמר: “סלח נא לי אדוני הגראף אם אבקשך כי תשלחני ואשוב למלוני, כי באמנה עיפה נפשי מאד ועיני תמאנה כבר לסור אל משמעתי, ותחלנה להסָגר למרות חפצי ולמרות חק המוסר ודרך הארץ.” –

“בוש והכלם! צחק הגראף, בוש והכלם דאָקטאר! גשם שוטף לא יכל לך ושני בקבוקים יין באו אל קרבך וילאוך? – אך מה זה תערג נפשך למלונך? האם אילת אהבים תוחיל לך שמה? – השמר לך דאקטאר צעיר לימים! גם אנכי צעיר לימים הייתי בימי חרפי – ולו ידעתי אנכי להזהר אז… לא כן, לא כן, הגראף אישטובסקי לא יתן את הבא בצל קורתו לשוב בחצי הלילה למלונו; במבחר חדרי תלין ועל מבחר יצועי תשכב ואם תמאן ומרית את פי, אֹמר לבתי כי הדאָקטאר אשר הציגה לפני הוא איש מר נפש וקשה עורף. – הגם ראית ידידי את פני לודוויקא בתי אשר שמרת עליה בחשך?”

פני אלפסי האדימו ויאמר: “כמעט רגע ראתה עיני אותה פה בארמונך, אך כברק ברוצו חלפה על פני וכחזיון לילה עברה ואינה.”

“לכן לונה פה הלילה, ענה הגראף, ומחר וראית כי מלאך אלהים יתהלך פה בארמוני. אמנם כי הפריעה היום את מבחר שעשועי, הוסיף בצחוק גדול, בפתחה את שערי גני לבני עמך הנבהלים, אך לא אכעס, לא אכעס עליה כי הן אותך אדוני הביאה לי שלומים לשעשועי אשר הפריעה בטוב לבבה. – תערב עליך שנתך אדוני הדאקטאר!” –

אלפסי הודה להגראַף בטוב טעם ויפטר מאתו באהבה ומשרתים שנים האירו במנורות כסף לפניו ויובילוהו לחדר גדול ויפה המלא כל שכיות החמדה. ובירכתי החדר תחת יריעות משי ורקמה, מטה כבודה תסתתר בקיר החומה ורקיע כעין התכלת נטוי עליה מלמעלה, משובץ כוכבי כסף ושמשות זהב המאירים כספירים. ויתפשט אלפסי את מעילו ויתנפל על ערש יצועו, אבל שֵׁנה נדדה מעיניו ומעפעפיו נסה תנומה. שמה בחוץ קמה סערה לדממה ויחשו איתני ארץ, אך בקרב אלפסי סער מתחולל וסופה נוראה תפריע בו פרעות, תפרק עצמותיו ותשבר את לבו ותסערהו ממטתו בעצם ליל כי רחק ממנו מנוח. –

“אויה לי! יצעק מנהמת לבו בקפצו ממשכבו, אויה לי כי פצעי אשר אמרתי זורו, וחבורותי אשר דמיתי כי נחבשו, ימקו עתה לאסוני ולחוָתי ויחדשו כאבם הנורא כמאז בנחות בי חצי אהבה עזה כמות ויפלחו כליותי ולבי!” – “היא! היא!” קרא ברוצו כמשתגע אנה ואנה בחדרו, ומבלי משים נגש אל שלחן הסופרים אשר בקצהו ותחזק בעט ידו ויכתב:

“פֿראנץ פֿראנץ! עלה נא על ראש המצפה אשר בנית לך ושאל נא לי בכוכבים אם באמנה אני אך לצלע נכון ואין עוד כל תקוה לי לראות טוב כל ימי חלדי! אך אם נואלת, נסרחה חכמתך ולא תדע את מכתב אלהים החרות על כוכבי שמיו ושפת מזרות שחקים מוזרה לך, הרף מצחק והשלך תליך וקשתך מידך כי חצֵי התוליך אשר הסכנת לירות בי יתמוללו בקש יבש. – פֿראנץ! הן תתפאר עלי כי תבונתך רבה לדעת מרחקי כסיל וכימה ולמודד מרחבי אין קץ, אשאלך נא והודיעני הידעת גם מדה וקצב לצרות לבבי כי הרחיבו, ומה רב המרחק בין איש עברי, בן בלי שם כמוני, ובין בת רוזני ארץ אשר תחפיר שמש ביפיה ותעמם כל כוכביך יחד באור עיניה? – תצחק ידיד נעים? אבל לא עת לצחק לך הפעם, כי אם עת לבכות ולנוד לך ולרעך האמלל, אשר פיו ידבר תהפֻכות וידו תכתב זרות כי הלום יין תרעלה הוא אשר הצית אש בעורקיו ויה את חושיו בו. – עוד תזכר ידיד נעים כי בעת אשר התארחתי בבית אביך בכפר מגורכם, בקרוא לנו דרור מבית הספר, כי הגיעו ימי הבציר, הצלתי בחרף נפשי עלמה טובעת בשבולת הנהר העובר לפני בית הנזירות שמה. משיתי את העלמה ממצולות מים ואנכי התעלפתי כי מים עברו גם ראשי וישימו מחנק לנפשי עד כי היה כפשע גם ביני ובין המות, ובפתחי את עיני וארא והנני שוכב על ערש דוי ואתה רעי יושב עלי ומתבונן בי בעינים מפיקות פחד ויגון. “איפה העלמה היפה כלבנה אשר היתה רגע בזה?” היתה ראשית דברי. אז בכית משמחה כי שבתי לראות חיים, ותספר לי כי חליתי ואאנש ואשב כשבועים על ערש דוי מרף בין החיים ובין המות, ובדבר העלמה אמרת כי רק בחלומי ובחום הקדחת אשר עברה עלי ראיתיה. “אבל העלמה היפהפיה אשר חרפתי נפשי עליה והצלתיה משבולת מים!” קראתי ובצחוק חמלה על שפתיך נתת ידך למו פי ואמרת כי הרופא צוה לבלתי דבר עמי על כל מאומה באמרו כי מנוחת נפש דרושה להחיותי. שבתי לאיתני ודרשתי וחקרתי אחרי העלמה אשר הצלתי בהקיץ ואשבע בחלומי תמונתה בחלותי, אך לשוא היה כל עמלי, כי בית הנזירות הקדשות סגור בעד כל גבר בלתי קדוש ודבר אין להם עם איש מעם הארץ כמוני, ובכן הלכתי קודר בכאב לבי ואשגה באהבה לנפש מוזרה לי אשר ראיתיה אך רגע, ואהי לצחוק לך ותתקלס ותהתל בי ותקראני “דון קןשטא העברי” ותשבע בכל קדש כי רק נזירה זקנה משיתי ממים רבים ובאהבת בת קדושה בלה מזוקן אשגה בדמיוני הכוזב. – ועתה אתה איש לצון, איש אין אמונה בו, אשר שמת בין כוכבים קנך ותכחש בגַאות חכמתך בכל דבר אשר לא תראה בעיניך ותקראהו הגיון שוא ותפל, הבה נא ואראך לדעת כי יד נעלמה, אשר לא תראה גם בהמון כליך החודרים למרחקי אין קץ, יד גדולה ונוראה תמשול בחבל ארצנו, ואם הקשית לבך מהאמין באלהים אדירים, ן תאלץ להאמין במלך בלהות, אשר יראה לו אמללי ארץ לענותם בלי הרף ולצחק בם ככדור! – בזיקיינאוויטץ, בארמון הגראף אישטובסקי, בחצי הלילה הנני כותב לך את שורותי אלה. להתחקות על שרשי רגלי אבותי האובדים באתי הלום ועמלי עלה גם הפעם בתהו כאשר הסכנתי, אבל תחת אבותי מצאתי אותה, אותה אשר בחבלי הקסם נמשכה נפשי אחרי תמונתה מיום הצלתיה מנבכי תהום, אותה אשר אמרת בלעגך כי לא תמצא בארץ חיים כי אם בדמיוני הכוזב, אותה, פֿראנץ! מצאתי בזינייקאוויטץ, בליל סוער ומטרות עֹז מצאתיה תועה לבדה בגן אבי הגראף, ואשמֹר עליה ואשיחנה בחשך שתי שעות תמימות מבלי אשר ידעתי מי היא, וברגע אשר הכרתיה, ברגע הזה נצמתי מפני תגרת היד הנעלמה אשר תנידני בלי חשך ותהתל בי לבקרים! כי העלמה הנפלאה הזאת, אשר לא תדמה ולא תדע עוד מי אני, הגידה לי בתמת לבה כי תלך תמס באהבתה העזה להאיש אשר הצילה ממעמקי מים ואך אל האיש הזה תערֹג נפשה החולה באפס תקוה ותוחלת זה ימים ושנים. – פֿראנץ! והעלמה הזאת בת גראף פולני היא ואנכי–יהודי! – שמעתי את דבריה ולבי סחרחר אףבינתי הסתתרה ועיני חשכו ואחשב להתעלף ולפול אחורנית, ובכל זאת עצרתי כח ואתאפק ואחריש ואנחנה אל ארמון אביה הגראף. והגראף קדם פני באלפי תודות אחרי שמעו מפי בתו כי שומרה וצלה הייתי על יד ימינה בליל חשך זה, ולא נתנני לשוב לבית מלוני ואותר בארמונו ואלין בו. הא הא הא! פֿראנץ! פֿראנץ! האם לא תשמע את תרועת שֵדי לצון וצחקם הנורא?! – מצאתי את משאת נפשי, ובמצאי אותה נוכחתי כי אבדה לי עולמים –, קרוב אני לאור חיי, ואך חושך ישופני –; אך מספר קרשים קלים יבדילו ביני ובינה, וקיר ברזל נורא מפריד ביננו לנצח נצחים. – הה! ארורים בני האיש אשר אשר השחיתו כל חלקה טובה בתבל הגדולה הזאת, בחקות ההבל אשר חקקו להם באולתם ובערמתם ובצדקתם וברשעתם ובגאותם ובענותנותם, וימלאוה עבדים ושרים, רוזנים וחשוכים, וימלאוה אמונות ודתות אין מספר, וימלאוה צרה וצוקה, עברה וזעם, כעס ומכאובים!–”

“אש! אש! קרא אלפסי בקפצו מכסאו ובהשליכו את העט מידו, אש האהבה היוקדת בקרבי תאכל את תבונתי ותאכל גם את – אמונתי! אויה לי!” התאנה במרירות ויכרע על ברכיו ויסתיר את ראשו בכר המטה ויבך בכי רב וירוח לו מעט ויישן וירדם. – –

**

בקצה שמי תכלת יצא השמש בהדר גאונו וישקיף בעין יפעתו על האדמה, אשר חדשה פניה כי רותה מגשם נדבות, אגלי המטר, אשר לנו בקצירי כל שיח השדה ועל עלי עשב ודשא יזהירו כספירים לאור המאור הגדול בהלו וצפרי שמים ירנינו כל לב בנעם זמרתם לבקרים, אך בני הארמון ינומו עוד שנתם. ובתוכם גם הד"ר אלפסי, כי מלאך השֵׁנה בחסדו ובחמלתו נסך עליו רוח תנומה ערבה, וינשנו את עניו ואת עמלו בחבקו אותו בזרעותיו הרכות. לא נפריעהו אפוא גם אנחנו ממנוחתו ונבוא העירה זינייקאוויטץ עד אשר ייקץ משנתו. –

––––––––

ד.

זינייקאוויטץ היא עיר גדולה; בזינייקאוויטץ יש גם בית תפלה לנוצרים ועל בית התפלה גדל גבוה, ובמגדל פעמונים גדולים, והפעמונים הגדולים האלה ישמיעו עתה כי חלף לילה ואתא בקר, ובלשון ברזל ונחשת יקראו אל בני האדם כי יצאו לפעלם ולעבודתם, ובני האדם יתנו להם אֹזן קשבת. הנוצרים האזרחים אשר בזינייקאוויטץ, ומהם עושי המלאכה, הנגרים והרצענים והסנדלרים לבושים בגדי תפארתם הלא המה כתנות ומכנסי בד, וברגלים יחפות מטילים בהשוק הגדול ונועצים יחדו אם בבית איטציק ישתו היום יין שרף לרויה, ואם בבית המשקה אשר למאשעק ישתכרו, ובחכמת לבם יגזרו אמר ויחליטו כי כמאשעק כאיטציק וכיתר המוזגים יהודים מונים ואנשי מרמה המה. אך סבאם טוב וישַׁכֵּר כמשפט ובכן יסורו היום לבתי כלם ויקדשו את יום הראשון במשנה שכרון, ואחרי כי היום קצר ובתי המשקה רבים, יחלו מהיות הבקר ויסורו ראשונה לבית מאשעק כי קרוב הוא.

“מאשעק, יין שרף תנה!” יקראו האזרחים נכבדים האלה בפתחם את דלת ביתו. והאיש מאשעק חסיד וירא אלהים, יעסוק כל היום בתורה ותפלה ורק מעט בדרך ארץ. אך היום תסובב אשתו אשת החיל, בשוק “לעסוק בפרקמטיא” לקנות ביצים וחמאה ופרי הארץ מבני הכפרים, ומאשעק נשאר על משקהו ויתפלל ביחידות בביתו אבל בכונה גדולה. טלית טורקי על ראשו יעטה וציצית ארוכים ועבים סרוחים אחריו ויטאטאו את רצפת הבית, תפילין גדולים על ראשו ועל זרועו ובידו סדורו של האר“י ז”ל אשר יתפלל בו ברוצו אנה ואנה, ובלי אשר יפסיק חלילה מתפלתו ינענע להאורחים בראשו וימזוג להם יין שרף כאשר ישאלו.

“שֵנה!” יקראו, וישנה מאשעק, אך לשלש לא יחפץ וכאשר ישאלו בחזקה ימשוך את כתפותיו למעלה וימולל באצבעותיו כמונה כסף, לאמר: לא כן אדונַי, שלמו ואחר אתן עוד אחד הסובאים אשר יבין היטב את שפת הרמזים האלה יקלל קללה נמרצת ויקרא: “הגד נא לי אתה היהודי האם הרבה חיבתי לך מתמול שלשום?”

שפתי מאשעק נעות גם גווֹ יתנועע כנוע עצי יער מפני רוח ולא יפסוק רגע מתפלתו כי אם יזקוף ארבע מאצבעות שמֹאלו הכרוכים ברצועות תפליו, ואת כ ימינו ישלח נגד האיש הדובר אליו כשואל שלוּמים.

“האם תשתגע יהודי חומס וגוזל? יקרא הנוצרי, בעד ארבעה כוסות יי”ש חיבתי לך? ומתי שתיתי אצלך ולא שלמתי?"

מאשעק יקפץ עתה וידלג פעמים ושלש בהוליכו את יד ימינו על זרוע שמאלו הנה והנה כמנגן בכנור, אף יורה באצבעו על לוח שחור התלוי על הקיר, ועליו ארבעה קוים כתובים בנתר, ועל השפחה הנוצרית העומדת אצל האח. –

“מה? יקרא הנוצרי, אז ביום אשר נגנו המנגנים בביתך וארקד את מאַרישאַ שפחתך, אז כתבת על הלוח השחור הזה כי בעד ארבעה כוסות יי”ש חיבתי לך?"

מאשעק ינענע בראשו לאמר: כן, כן, הבינות מה ירמזון תנועותי, והנוצרי יצעק בחמה שפוכה: “גנב נבל ובליעל! הן כל כספי נשאר אז בביתך כי רמיתני ותגנוב כל אשר בצלחתי בשכרותי”. – “בואו אחי! יקרא בקומו מעל השלחן, לבית איטציק נלכה ולהבליעל הזה לא נשלם אף נרה הפעם כי חומס הוא.”

החברים יקשיבו לקולו כרגע ויאמרו לעזוב את הבית אך מאָשעק יסגור את הדרך לפניהם כי יעמוד הכן לפני פתחו ולא יתן כל איש לצאת, ואף כי ימשכוהו מכל צד בטליתו ובציצותיו וברצונות תפליו, ובכל זאת לא יפסוק הצדיק הזה מתפלתו גם הפעם, וירב את הנוצרים הסובאים אך ברמזים ויקרא אך “ני! אוי! ני!” בהאבקו עמם, וראה זה פלא! בזכות האר“י ז”ל אשר על פי כונותיו הוא מתפלל, לא יכלו הסובאים לו וילאו למצוא הפתח עד כי תשוב אשתו מן השוק ותתפשר עמם, וישלים מאשעק את תפלתו בשלום והמה ישתו כנפשם שבעם – יי"ש. –

שמה אשה נוצרית אחת מנשי בני הכפרים תלך שחוח תחת שק מלא תפוחי אדמה אשר עליה. בימינה סל-יד ובזרוע שמאלה תרנגול כָפות אשר חגור חֵמות ויעמול לשוא לנתק את מוסרותיו.

“בואי נא הנה כפרית, תקרא לה אשה עבריה מפתח החנות אשר היא עומדת בו, ומה זה יש לך בשקך?”

“חצי הכור תפוחי אדמה.”

“ומחירם?”

“שלשה רבעי כסף.”

“ובהסל?”

“ביצים.”

העבריה תוציא ביצים אחדים מהסל ותתבונן בהם “הלא קטנים המה מאד.”

הניחי לי עבריה“, תענה הכפרית קשות, אם קטנים המה בעיניך אַל תקנים, או לכי ואמרי להתרנגלות כי תמלטנה למענך ביצים גדולים כמוך.”

“אבל למה זה יחרה לך אשה ישרה? תשיב העבריה בנחת דבריה, הלא אך להשתכר שתים ושלש קשיטות מגמתי. וכמה מחיר העוף הזה?” תוסיף בקחתה את התרנגול מזרועה ובנפחה בנוצות אחוריו לראות אם לבן עורו ושמן חלקו.

“כסף אחד.”

“חצי הכסף אתן לך”.

“לא”.

“אוסיף לך עוד חמש קשיטות”.

“לא אחפץ”.

“הן אשה ישרה אַתְּ, מכרי לי את התרנגול הרזה הזה ואשתכר בו גם אני קשיטה או שתים ושכרך הרבה מאד מאת אלהיך כי אשה עניה אנכי”.

“הרפי ממני עם ברכות פיך וכזביך, תענה הכפרית בתלונה, עניים הנכם כלכם אתם העברים והכמר דרש באזני כל אנשי הכפר כי היהודים המיתו את אלהינו וגם את כל כספנו לקחו להם במרמה ולנו לא השאירו מאומה.” –

“גם צנצנת יי”ש טוב אתן לך".

לזכר השם יי“ש יאירו פני הכפרית הקשה ולבה האבן ישוב ויהי לבשר; תתפשר את העבריה ותמכור לה את תרנגולה כי יכמרו רחמיה עליה ולא תזכור לה את עון אבותיה אשר יטפול הכמר עליהם ותשתה – יי”ש –

בקצה השוק שמה יסבו בעלי בתים עברים על איש כפרי העומד על סוסו ועגלתו הטעונה גזרי עצים.

“בחצי הלילה נסעתי מביתי, יתאונן הכפרי בתתו מעט חציר לבהמתו, במטר סוחף נסעתי ואדפק את סוסי הדל על הדרך הרע עד הבקר ועתה אקח שני כסף בעד כל העץ הזה? ואנכי שלמתי בעדו שני כסף ביער, ואיה שכר הבהמה ושכר האדם איהו”?

“האם תקנה אתה את העץ במחיר”? ישאלו העומדים עליו.

“ולא? יענה הכפרי, כי אם תחת מטתי ישגשגו אלונים?”

“הלא הסכנת מאז לגנוב את העץ מיער אדונך?” ישאל אחד הבעלי בתים בצחוק.

“הנה העתות אשר חלפו, כבר אינן כי ספו! יתאנח הכפרי מרה. מעת אשר נמכר היער להיהודים לא יגֻנב גם כפים מעץ עוד, כי שומרים העמידו בכל פנה,ואך במדה ובמספר ימָכר לנו. כן, הוא אחַי, יוסיף הכפרי, רעה העת הזאת, רעה היא מאד כי בכסף מלא נשלם את כל”. –

“אוסיף לך עוד רבע כסף, יאמר אחד הקונים,אך תבקע לי את העץ לגזרים קטנים”.

"הלא יום ראשון היום והכמר – –

“לא יראך איש, יבטיחהו היהודי בצחוק, כי בחצרי תבקעהו”.

“אם צנצנת יי”ש תתן לי ואעשה כדבריך".

היהודי יתקע כםו לו ואחרי כי יעמול הכפרי שעות אחדות, ישכח את רישו ואת עמלו ואת הכמר ואת העת הרעה הזאת, כי ירוה נפשו – יי"ש. –

בבית מדרש “המתנגדים” השלימו את תפלת הבקר. בעלי הבתים ימהרו לחניותיהם ולמלאכתם וישארו אך “הבטלנים”, המה היראים והשלמים, תפארת העיר זינייקאוויץ וגאותה, וגם “התכשיטים” הלא המה “האברכים” האוכלים על שלחן חותניהם ומקיימים את העולם בתורתם, ישארו בבית המדרש עוד.

“ספר נא, פינחס, את החדשות אשר קראת ב”המגיד", יאמר אחד הבטלנים והוא ר' פישל הגבן, אשר יקראוהו פֿישל פילוסוף, לאברך אחד חתן ר' טוביה הגביר מווראטנא.

“בארץ שפאניען, יענה האברך, בארץ שפאניען המליכו להם מלך.”

“מזל טוב! יקרא הגבן בלעג, כל אוכל תתעב נפשי ושנתי נדדה מעיני כל הימים אשר לא היה מלך להארץ הזאת, יש אפוא מלך להערלים בשפאַניען, אשרנו! – ויותר לא ידעת לספר?”

“בעיר ק… מת הגביר ר' ש… וישאר אחריו מאה רו”כ לקרן קיימת".

“ברוך דיין אמת! יקרא הגבן בקול גדול, מי יתן ויעשו גבירים הרבה כמעשהו, ומה קראת עוד בהמגיד?”

"פירוש חדש על הפסוק או נשיש – "

“חלילה! יענה אחד הבטלנים ברגש, בתורתו של המגיד לא נחפץ!”

“יותר לא קראתי בהמגיד משבוע זה, יאמר האברך אחרי התבננו מעט, זולת כי בעיר מ… פרצה תבערה ובתים שלשה היו בה למאכלת אש, ובעיר וו… ברח איש אחד מאשת חיקו ויעזבנה עגונה.” –

“המקום ימלא מחסורם! יאנח הגבן באנחת לצון, אך שמע נא, פינחס, יוסיף בנחת, הלא סופר מהיר אתה כי עשיר הנך ומווראטנא אתה ואת המגיד תקרא בכל שבוע, הואל נא אפוא וכתוב שתים ושלש מלין לר' איטציק המוזג, אולי יתעשת לנו למענך וישלח צלוחית “משקה” לבית המדרש, למען נשתה ונשמחה יחד בשמחת הארץ שפאניען כי מלך המליכו להם ובזכות זה תקום ממלכתו לדור דורים, והגביר ר' ש… מעיר ק… ינוח בשלום על משכבו, והשם ברחמיו יאיר גם את עינינו בפירוש הפסוק “או נשיש –” והריסות עיר מ… והשרופה יכונן בחסדו וגם את לב הבעל הבוגד מוו… ישיב לאשת נעוריו אמן!” –

“צחוק גדול יפרץ בבית המדרש ור' פנחס האברך ישלח ביד השמש “שתים ושלש מלין” לר' איטציק המוזג, ובעבור רגעים אחדים ובית המדרש הומה בקול הקוראים “לחיים! לחיים!” כי האברכים והבטלנים ישתו – יי”ש. –

בהקלוויז אשר לחסידי הרבי מז… לא החלו להתפלל עוד. החסידים יעמדו אגֻדות אגֻדות, ישיחו ויעלו עשן, יתגרדו ויכינו את עצמם לנקיות. “הפלא ופלא! יאמר חסיד אחד, ואתה שמעת את הדבר מפי העָרל בעצמו?”

כן הוא, מפי הערל בעל המלון בעצמו, אשר בביתו התארח האשכנזי שמעתי את הדבר כהויתו וכצורתו". ישיבו החסיד הנשאל.

“הפלא ופלא!” יענה החסיד שנית.

“הפלא ופלא!” יקראו יתר החסידים ויתנגשו לאגדה אחת ויתלחשו בקול דממה.

“אך למה אנחנו מחשים? יענה חסיד נלבב בהתלהבות, הלא עין בעין נראה כי הדבר הז איננו “ענין פשוט”! איש אשכנזי יבא מקצה תבל לעיר זינייקאוויטץ, ויבקש תואנה לבא בית הרב בחקרו אחרי אשה עבריה ששמה אסתר, אשר לא היתה ולא נבראה בזינייקאוויטץ מיום הוסדה ופתאום יעָלם ואיננו, מבלי אשר ידע איש מאין בא ולאן הלך? – רבותי, הדבר הזה איננו ענין פשוט!”

“איננו ענין פשוט!” יאנחו יתר החסידים.

“אולי מרגל הוא.” – יאמר האחד.

“שמעתי, יספר חסיד אחר בקול דממה ובהביטו לכל פנה אם אין איש זר שומע את דבריו, שמעתי כי גזרת המלכות נחרצה על ילדי בני ישראל שלא ילמדו עוד “בחדרים” ומי יודע אם אין איזה שייכות בין האשכנזי הזה ובין הגזרה הרעה רחמנא ליצלן?” –

“לא כן אַחי, יענה איש שיבה בסגרו את ספר הזהר אשר לפניו, והוא מנכבדי החסידים כי בקומו מכסאו ויואל לדבר יחרישו יתר המדברים כרגע, לא כן אַחי, יקרא הזקן בקול בוכים, אנכי אגיד לכם ענין האשכנזי הזה. גם לפני המגפה הראשונה שהיתה בזינייקאוויטץ ראיתי בעיני אשכנזי כזה, אשר איש לא ידע מי הוא, מטייל בשוק אנה ואנה, וימים אחדים אחרי שהלך האשכנזי מן העיר, החל – הנגף”.

“אם כן הלא מהכַּת הידועה הוא!” יקראו החסידים בבהלה.

“ואולי הוא אותו הבחור גופא רחמנא ליצלן!” יענה הזקן אשר כל בדי עורו יחרדו מפחד.

“הס"ם בעצמו! יחליטו החסידים ברעד וחלחלה ויגזרו אֹמר למהר ולהודיע את “הענין” להצדיק מז… “אוי נא נו! יאנח חסיד אחד נשוא פנים במרירות, זינייקאוויטץ זאת מקום מוכן לפורעניות הוא, כי כל נגע וכל פגע וכל תקלה אך בזיניקאוויטץ יִקרה!” – אויה!” יאנח הזקן הנכבד בפתחו את הזהר שנית ו“אויה!” יאנחו גם יתר החסידים בהתגררם בחורין ובסדקין בכונה גדולה, ואחרי כי נפלו לעצבות ר“ל, נאלצו להשיב להעלות את “המוחין שנפלו לקטנות” כדי להתפלל מתוך שמחה כדין וכמשפט, וישלחו ויביאו להם את המים החיים המשמחים לב ומשיבים נפש, ויסב וישתו – יי”ש –.

––––––––

ה.

אם לא שכרת עוד ממראה עיניך אשר ראית בזינייקאוויטץ, ידידי הקורא, אם עוד לא מלאת שכרון גם אתה למראה היי“ש הרב אשר ראית המונים שונים שותים לשכרה, הבה נא נשובה לארמון הגראף אישטובסקי אשר עזבנו בבקר השכם. הד”ר אלפסי עודנו על מטתו אשר התנפל עליה אמש, עיף ויגע, מסער שרעפיו אשר סערו בקרבו, ונפשו לא תחוש את כל הכבוד הרב, אשר עשו לו החסידים בהקלויז דק“ק זינייקאוויטץ כי נתנוהו למרגל ולגוזר גזרות על תינוקות שלבית רבן ויעשוהו “לאותו הבחור גופא ולהס”ם בעצמו ר”ל“. היריעות פרושות עוד על חלונות החדר אשר אלפסי שוכב בו, אך קוי השמש אשר יחדרו בעדן יעירו ויעוררו את הישן מתרדמתו והדר החדר ומלואו יזכירוהו כי לא בבית הרב מפ… ולא בעלית קיר למודו בעיר ב… הנהו, ובכן ימהר לעזוב את מטתו, ומבלי משים יכונן את מבטיו על המון כלי היקר ועל כל שכיות החמדה אשר החדר מלא מהמה, ולבבו ישתומם למראה העֹשר הרב כי לא נסה בו. כמעט ירא מהציג את רגלו על היריעות היקרות מעשה חושב הפרושות על הרצפה משבת על כסאות עץ ההבנים הרבודים משי ורקמה. מספון החדר תרד מנורת זהב גדולה משובצה בבדלח הרים הנוצץ כפנינים וכל אבן יקרה לנוגה קוי השמש, ואל הקיר יביט ונפשו תחיל בקרבו. כי את תמונתו יראה בכל עבר ובכל פנה, ובעינים גדולות ומשתוממות תביט תמונתו זאת אליו מן המראות הגדולות במסגרות הזהב אשר מן הקרקע ועד הסִפון. – אוי לך אמלל כי כה קדרו פניך, ידבר אלפסי לנפשו בהתבוננו בתמונתו, ואסונך עוד חדש עמך כי אך בן ליל אמש הוא, ומה תקותך עוד ותוחלתך לימים הבאים? הסבי עיניך מנגדי תמונתי המבהילה שהן יפחידוני!” יוסיף בהסבו את עיניו מן המראה. אך מה זה תרחפנה פתאום כל עצמותיו למראה התמונה המשוחה בששר התלויה על הקיר? – פניו ילבינו כפני מת ורגליו תמוטנה ובידים רועדות יקרע את כתנתו ממול לבו ויוציא משם את עדי הזהב אשר הנחילתהו אמו במותה, רגע יביט בתמונת הגבר הסגורה בעדי זה ורגע יבחנו עפעפיו את התמונה התלויה על הקיר – ועיניו יחלו כהות וילאו לראות נכוחה, לבו הנפעם מחרדת פתאום הכה בתמהון וגם קרסֻליו יבגדו בו וימעדו – – – והנה קול דופק נשמע על הדלת מחוץ, ויתאושש אלפסי ויעבר את ידו על עיניו ויקרא: “יבוא!”

ותבוא – לודוויקא בת הגראף אישטובסקי משאת נפש אלפסי וסמל אהבתו מימים ושנים. –

והעלמה לבושה שמלת בקר לבנה כשלג וכל עדי זהב וכל חלי כתם לא שתה זולת עדיה וחליתה אשר לקחה מיד יוצרה בהראה, הלא המה יפעת יופי וחן טוב הנסוכים על כל תמונתה. עיניה תכלת, שתי שמשות אש קדש אשר לא תאכל ולא תבער, כי אם תפיק אור צח ותחם נפש רואה בזהר קויה, ופניה, חבצלת פורחת ביפי אביבה, יפיקו אך תֻמת עולמים וחמדת נֹער. קוצותיה יורדות תלתלים על הוד מצחה ומתגלגלות כגלי זהב על חלקת צוארה וכתפותיה צחים מחלב, ושני העפרים תאמי הצביה יתחבאו בתֻמת קדש בסתר שמלתה, אבל תמונתם אשר תֵּרָאֶה מבעד למחבואם ילבבו כל מליץ להעיר כנורו על עלמות ויפי שיר –. לודוויקא תפתח שפתיה ויאירו פנינים מאלמוג מלואותן. “השלום לך אדוני, סתרי ומגני בליל אמש? ענתה בצחוק חן, דמיתי כי תקדם אתה לשאול בשלום המלאך הרטוב מזרם מטר אשר חש אמש לְרַוְחַת בני עמך, לא קדמת אתה את פני המלאך ויקדם המלאך את פניך; אבל ראה אדוני והביטה כי באמנה לא מלאך הנני כי אם בשר ודם כמוך, ובדברה הושיטה את ידה לו ונפש אלפסי חרדה בקרבו בנגעו בידה הרכה והיפה, הערבה לך מנוחתך בצל קורתנו?”

שאלת העלמה ומדברה הביאו את אלפסי במבוכה חדשה נוראה. האם כי בוז תבוז לו, ובידעה מה נשגבה היא ממנו, על כן לא תבוש מדבר אליו ידידות, או באמנה יחוש לבבה שמץ מאשר ירחש לבבו לה? – – – הן אמנם השפילה לראות וייטב בעיניה להושיט את ידה לבן עם אשר לא נברא כי אם לסחור ולעשוק ולקחת נשך ותרבית, אבל מי יודע אם לא בגועל נפש השיבה את ידה ממנו, לוּ אך יכלה לדמות ולהעלות על לבה כי יהין יהודי זה לשאת נפשו אליה באהבה יוקדת כמוקדי עולם? – – – את סמל אהבתה תבקש גם נפשה זה ימים ושנים, אבל לוּ מצאה את סמל אהבתה זה, ובעצם שמחתה עליו נודע לה כי בן יעקב הוא, האם לא התגודדה מפניו ותשקצהו כסמל תועבה? – – – או הבאמנה גם מיחס אבות עזה האהבה, עזה מאמונה מורשה ועזה גם – משנאת חנם? – – – רעיונות אלה עלו רגע על לבו למראה העלמה חמדת נפשו, אשר החרידה אותו פתאום בהוד יפעתה ובחן שפתותיה, אבל נמוגו ונמסו עד מהרה, כי שבו כל הגיוניו להתמונה המשֻׁחה בששר, אשר ירא וחרד מהביט אליה ובכל זאת לא יכל לגרוע ממנה עין וכחולם חלום ענה ויאמר: “שלום, גברתי הנעלה, ומנוחתי אם ערבה לי בצל קורתה, תשאל גברתי, הה! מנוחתי, אבל אנכי לא אמצא מנוח עוד בחיים, כי יום יום תעמס לי תאלת אֵל נאור אך תלאות ומכאובים חדשים לבקרים ומנוחה רחוקה ממני כרחוק תקות חיי מנפשי האמללה. – אך מה נואלתי, קראבפגוש עינו את עיני לודוויקא המתבוננת בו, מה נואלתי כי אעיב שנית את אור פני בת רוזנים באנחותי! – שאי נא לי גברת נעלה, הוסיף בצחוק אנוס, שאי נא לסכלות פי אשר התאונן היום ולא רוחי, כי הסכין אך בתאניה ואניה, ואנכי באמנה אין לי היום כל צדקה להתאונן על תומיך גרולי, כי הביאני בית רוזנים ויקרבוני כמו נגיד. וראי נא גברתי כי בהתענגי על המון כלי היקר מעשה חורש וחושב לכסף ולזהב ולבדֹלח אשר ימלאו את חדר מלוני שכחתי תבל ומלואה ואתהלך בחדרי כבארץ הפלאות ואהיה כחולם חלום, ובחלומי זה דמיתי כי התמונה הזאת התלויה על הקיר, תביט עלי בעינים מפיקות אהבה ועצב, תקוה ויגון יחדו, ותמָלא גם רוחי רגשות אהבה ועצבון למראֶהָ הנפלא. – תצחקי ותלעגי לי, גברת נעלה, ותתניני לחוזה ואיש דמיונות, אבל הגידי נא לי גברתי, התמונת איש חי, או אך יליד דמיון צַיר מפואר התמונה הנפלאה הזאת?”

"תמונת דודי, אחי אבי האמלל היא, ענתה העלמה, אך – –

“תמונת אחי אביך הגראף היא? קרא אלפסי בבהלה גדולה, אך התאפק ויוסיף בנחת: ואמלל תקראיהו גברתי?”

אמלל האמללים היה דודי היקר באדם זה, ענתה לודוויקא כאנחה, כי בלב נשבר ונדכה התהלך כצל בין החיים, מעת אשר עזב את אשת חיקו, ויבגוד באהובת נפשו וחמדת לבו, עד כי הלך בדמי ימיו ערירי למנוחת קבר".

אך חידות המה דבריך לי גברתי, ענה אלפסי בלב נרעש ונפעם, היעזוב איש את אשת בריתו בבגדו בה בעוד אשר אהבת נפש יאהבנה?"

“לכן שמעה ואספר לך את כל הקורות, ענתה לודוויקא. בארץ רחוקה, באחת מארצות מסעו, הכיר דודי זה עלמה מבנות העם רבת חן ורבת יופי, אשר תֻמת לבה ויקרת נפשה רבו מחנה ויפיה גם יחד וישבע לה אהבת נצח ובאמונת אֹמן ארשה לאשה לו כי השיבה גם היא אהבה אל חיקו. ירחים אחדים חיו המאֻשרים האלה כבעדן גן אלהים כי התלכדו נפשותם התמימות ויתרוממו מארץ השפלה ויעלו על באהבה קדושה וטהורה ולא ידעו כי נחשים רעים זוחלים בארץ סביבם. – והנחשים האלה שלחו לשונם ויפרישו את לב אבי דודי הזקן בהביאם אליו את דבת בנו רעה כי נפתה לבו אחרי נערה נצורת לב מקצות העם. ויתקצץ הזקן כי לבו מר לו על כבוד משפחתו כי חלל ויעבר את נחלתו ממנו בקצפו. אזי החלו ימי עֹני לדודי האמלל כי הוזר ממנו פתאום כל משען כסף ההיה לו מבית אביו והוא בארץ רחוקה ונכריה. לשוא הרבה להתרפס לפני אביו במכתבי תחנה ולבקש מלפניו על נפשו ונפש הקשורה בו באהבה נצחת, לשוא נסה לעורר את לבו לחמלה על פרי אהבתו, כי הרתה אשתו לו; על כל מכתביו הרבים ענהו הזקן אך באחת: כי אם לא יפר בריתו את הנערה אשר נלכד ברשתה, אין לו חלק בביתו ונחלה בלבו. – ויהי כראות האשה האמללה את עקת לב אישָׁהּ, כי נבאש בעיני אביו על אהבתו הנאמנה אליה, ותיעצהו לנסות אליו דבר פה אל פה, אולי ישיב חמתו ממנו, כי ירך לבו למראה בנו ולצרת נפשו, ובכן עזב דודי את אשתו ההרה אשר לא פללה באהבתה ובתמת לבבה כי לא תשוב לראותו עוד עד עולם, וילך לבית אביו להתנפל לפני רגליו ולבקש סליחתו על חטא ועון אשר לא חטא לו. וכשוב דודי זינייקאוויצה וחלה אז הזקן בחלי אשר מת בו, ובכל זאת הקשה את לבו ולא נתן את בנו הבוכה לבוא לפניו. “הוא הסב במותי, ענה לאָבי אשר חלה את פניו בעד אחיו הנדח, הוא הסב במותי בחללו את כבודי על כן דמי עליו יטוש ורבצה בו קללת אב גוע”–. לב האמלל נקרע לאלפי קרעים לשמע הזה וברגע נָכְרוֹ לא עצרה אהבתו לאשתו כח, וינָתקו עבותות קדש וימסו באש חמת אב, כי התפרץ לחדר הגֹוע ויפול על צואריו ויקרא: מה אעשה להפר כעסך עמי ולהשיב את חמתך ממני? צַוה ופקֻדתך תשמור רוחי ואם גם מחנק לנפשי תצוה!” –

“טוב אפוא, ענה החולה בקר רוח, כתוב כרגע לאשת הזמה אשר חללת כבודי בה כי תקע נפשך ממנה, ועשרים אלף שקל כסף ינתן לה, אפס כי לא תשוב לראותה עד עולם וגם על הילד אשר במעיה לא יקרא שמך ושמי היקר בעמי, וסלחתי לעונך וברכתיך בטרם אמות. – ובמהומת לבו ומבוכת חושיו בו, כי הממוהו חבלי שאול נוראים ואיומים, מלא האמלל אחרי מצות אביו הקשה ויכתוב ספר כריתות לאשתו אשר אהב סלה, וברגעיו האחרונים שלח הזקן הגֹוע את ספר כריתות זה עם עשרים האלף כסף ליד האשה האמללה וישֶׁב את נחלת בנו אליו וימת ויגוע בשלום. – מן היום הזה הקדירה תבונת דודי האמלל ויהי כאיש נדהם. שֵׁנה נדדה מעיניו לילה ומנוחה זרה לנפשו יומם. התרחק ויברח מחברת משפחתו וישב בדד וידום כי קשתה עליו יד אלוה. ככה התהלך תמס מספר שנות יגון ומכאוב עד כי עיפה למות נפשו הנענה. ויהי במותו וישב אור תבונתו הנדעך לאור רגע טרם יכבה לנצח, ותהי ראשית דברו: אם נשמע דבר אודות אשתו העזובה והנדחה? ויבך בכי רב ויאמר: “נחשתי ויחוש לבבי כי קדמה העניה הזאת ללכת לפני לארץ אַל מות, כי רצחתי נפשה הטהורה בבגדי בה, אך עוד מעט ואשוב אראנה במקום חדל אבי רֹגז כי נרפא מגאות שוא, והיא תסלח לי כי תדע את תֻּמת לבי ותחנני באהבת עולם; אבל על פרי בטנה, יליד אוני, עליו לבי דוי כי לא אדע אם לא מבטן לקבר הובל, ואם בחיים חייתו הנהו, ומה חבלו עלי האדמה–.” אלה היו דברי דודי האחרונים – אך מה זה אדוני? הוסיפה העלמה משתוממת, הן פניך חורו כמת ותחרד ותלפת כלך”! – ולא יכל אלפסי להתאפק עוד וישאג מנהמת לבו ויקרא: "אויה לי! חידת חייתי נפתרה, ואני אמרתי כי הפתרון הזה ישפת שלום לי, והוא אך לעפר מות ישפתני, כי לבי בקרבי נשבר על גורל הורי האמללים וחבלם הנורא! – לודוויקא! הוסיף אחרי החרישו רגעים אחדים ויתבונן בהעלמה הנבהלה אשר למראֶה שב נוחם לנפשו ורפאות ללבו הנשבר, לודוויקא! הוסיף בשפתי חן ובתתו לה את עדי הזהב אשר בידו, אם לא תדעי עוד מי אני, אם הכרת פני ופני התמונה אשר למולנו לא ענתה בי עוד, התבונני נא בהתמונות הסגורות בעדי זה אשר הנחילתני אמי האמללה במותה, וידעת כי פרי אהבת דודך ובן אונו, מבטן לא לקבר הובל, אבל חי חי הוא וברגע הזה עומד הוא לפני בת אחי-אביו היפה בבנות כל הארץ והיקרה לו מתבל ומלואה! – "

“אל אלהים אדירים! קראה לודוויקא, בן קארל דודי, האובד!”

“ומציל נפשך מרדת תהומות וחיתך מטבוע במצולות נהר שוטף לפני בית הנזירות בכפר!” ענה אלפסי בנפלו על צוארה.

“האח נפשי!” קראה לודוויקא ותפול גם היא על צוארי אלפסי וברית אהבת עולם נכרתה בין שתי נפשות טהורות באין אֹמר ואין דברים, כי אם בנשיקות קדש ודמעות גיל, – שפת אהבה הראשונה ושבועתה. –

––––––––

ו.

ברגע הזה בא הגראף אישטובסקי החדרה וכמעט יצאה רוחו ואבדו עשתונותיו בראותו את בתו יחידתו חבוקה בזרעות היהודי וגם היא תחבק את היהודי בזרעותיה. “לודוויקא”, קרא ולא יכל דבר עוד כי נעתקו ממנו מלין למראה החזיון הזר הזה. והנאהבים התעוררו לקול הקריאה ויקיצו מחלומם הנעים ולודוויקא אשר התחמקה מזרעות אוהבה, הואילה לפול על צוארי אביה, אבל הגראף הדפה בשתי ידיו ויעף בה את עיניו הנוצצות באש חמה נוראה ותדום משממון ותמהון לבב. גם שפתי אלפסי סגרו ולשונו נאלמה כי נדהם כלו מתגרת כל יד עמל, וגם מאשר לא פלל, אשר נחתו עליו היום לפתע פתאום. רגעים אחדים שררה דממה נוראה בחדר עדכי צחק הגראף בצחוק איום ומבהיל ויקרא: “אכן נבעו מצפוניך, תמימת דרך, אשר בצדקתך הרבה כרת ברית לעיניך מהתבונן על אצילי עמך בבקשם קרבתך ותעגבי על אוהבך מרחוק ותפזרי דרכך ליהודי בזה-נפש!”

“אבל אבי!”קראה לודוויקא הנמוגה.

“דומי! ענה הגראף רתת, כי חמתו התלקחה בקרבו מרגע לרגע ותהי לאש אוכלת, דומי אַת בת בליעל פן אנפצך באפי, ואת התולעת הנבזה הזה, את היהודי הנתעב אשר חללת כבוד בתוליך בו אשים מרמס כטיט חצות. אתצנו! אדיקנו!” קרא בשצף קצף ויאמר להתנפל עליו ולהודיעו את נחת זרועו, אך אלפסי התעודד ויתיצב הכן ובמבטי עיניו אשר הפיקו עֹז ואֹמץ רוח צוה על הגראף במפגיע לאמר: קרב אליך אַל תגש בי ובקול מזכיר ענה ויקרא: “אדוני הגראף!” –

והגראף התגעש וישתולל בראותו כי היהודי יפתח עוד את שפתיו אתו, וישלח את אגרופו, כי שכח באפו רחמי אב ויאמר לכלות את חמתו בבתו הרועדת כעלה נדף, והנה אלפסי איש חרמו יעמוד לפניו כחומת ברזל, אבל יחנן קולו ויקרא ביראת כבוד: “הן שגה תשגה הרבה מאד, אדוני הגראף הנעלה כי תחמוס נפש בתך היקרה בהתרגזך ותעבור גם שארך ובשר מבשרך בעברת אפך ובגדופיך הנמרצים ולוּ הואלת ומשלת רגע ברוחך ותט אזן –”

“אהי דברך מות! צעק הגראף בחרקו שניו מכעס, לכבוש את בתי עמי בבית וגם לגלות למוסר אזני יעיז היהודי הנתעב והנאלח הזה!” –

ואלפסי הוסיף וידבר בחום לבבו: "לוּ התנצלת אך רגע את גאות מולדתך ותבליג על שאטך בנפש את כל הנקרא בשם ישראל ותט אזן לדברי היהודי אשר חרפת, כי עתה אולי בזרועותיך חבקת את היהודי הנתעב והנאלח הזה תחת גדפך אותו בזעם לשונך בחרות אפך! – – – או הגם את פני בן קארל אחיך האמלל תקדם באיבה ותשליכהו בגעל נפש מפניך כי יהין לנשק את ידך ולקרֹא לך: “גואלי! דודי הנעלה!?” – אלפסי אחז בידי הגראף וינשקן והגראף הנבהל הביט ויתבונן בו ועֹז פניו ישֻנא ויקרא: “מי אתה עלם יהיר? או האמנם –?”

“אנכי, אנכי בן קארל אחיך, ענה אלפסי בבכי, בן האמלל הנדח אשר הקריב את נפשו ואת נפש יונתו התמה על מזבח גאות אב גֹוע, ויתהלך תמס שאולה בלחץ לבבו ובמוסר כליותיו בי רצח את נפש אהובתו היקרה לו מחיים בבגדו בה! –”

פלאות תשמענה אזני הפעם! קרא הגראף, ואתה הלא אמרת כי יהודי אתה!"

ויספר אלפסי להגראף את תולדותיו ואת כל הקורות אותו ואת התלאות אשר מצאוהו בהתחקותו לשוא על עקבות הוריו, עד כי הביאתהו היד הנעלמה אשר הסכינה אך להתל בו, להארמון הזה וימצא את חידתו מולדתו. “טוב אפוא, ענה הגראף אשר מצחו קֻמט ופניו קדרו ויפיקו גאוה וגודל לבב מהול בכעס וחרון נסתר, הכרת פניך ופני התמונות אשר אתך יענו בך למדי כי דבריך כֵנים. – אנכי אמנם לא פללתי כי עוד היורש יבא לרשת את אחֻזתי, אבל באת וצוָאת אחי ואביך האמלל קדושה היא לי; ובכן מהר ולך לך אל בית המשפט ועל פי צואת אביך יחליטו לך את זינייקאוויטץ ומגרשיה וכל אשר אתה רואה בזה, בי נחלתך היא, רק מהר לך” –

הלבן אחיך זו לעגך? קרא אלפסי הנבוך.

“לעגי? ענה הגראף, אמנם לא אלעג לך, ידידי היהודי, כי באמנה טוב סחרך אשר סחרת הפעם בקנותך לך אב ממרום עם הארץ ואף נחלת שפרה לך –, ומה ישמח ישראל אשר בזינייקאוויטץ, הוסיף בלעגי מעוג, לשמועה כי “חד מאנשיהם” יהיה אדונם מעתה!” –

פני אלפסי האדימו ושפתיו נפתחו לענות להגראף כגאותו, אך עיני לודוויקא הנמוגה אשר הביטו עליו בתחנונים השיבו את חמתו ממנו ויאמר בנחת: אם להכעיסני תמרורים יאמר דודי הגראף, בהזכירו אותי כי ממעי יהודה יצאתי, אבטיחהו כי ישגה הפעם ויחטא את מטרתו. יהודי אנכי, עברי מלדה ומבטן ומעולם לא בושתי בעמי ויהי לי שם ישראל הנקרא עלי, לכבוד ולתפארת; אך ביתר שאת ויתר עז יקרה וקדושה אמונתי לי מן הרגע אשר נודע לי מולדתי והרעה הנוראה אשר מצאה את הורי האובדים בענים.– עבריה היתה אמי האמללה, באמונת ישראל עמה נפחה את נפשה העייפה ונחמתה האחת ברגעיה האחרונים היתה,כי פרי אהבתה הנאמנה ייה בדת אבותיה להקים שמם בישראל, ואך לא תיקר בעיני מצות אמי אשר הנחילתני במותה תורת חסד וחיים? – ממעון קדשה, הוסיף אלפסי וידבר ברגש לב, ממעון קדשה מן השמים תשקיף עלי נפש אמי היקרה ותהי זאת נחמתה כי אמונתה קֹדש לבנה יחידה. וגם נפש אבי המתלוננת בצל שדי תשקיף עלי באהבה כי מלאתי אחרי מצות נפש אהובה לו באהבת עולמים!" –

לב הגראף נפעם מדברי בן אחיו אשר דבר באֹמץ רוח ואלפסי הוסיף ויאמר: גם בדבר הנחלה שגית אדוני הגראף. לא לרשת את אדמת אחֻזתך באתי הנה ולוּ גם הנחילני אבי את זינייקאוויטץ וכל אשר בה כאשר תאמר, חלילה לי מנגוע בנחלתך אשר אחזת בה במשפט שנים רבות. כארח נטיתי ללון בארמונך וכארח אלכה אם לא תצלח לי להציא מזה את אוצרי הטוב אשר רק הוא כל חמדת חיי!" “את אוצרך?” שאל הגראף המתפלא.

“כן הוא, דודי הנעלה! קרא אלפסי ויפול לפני רגליו, אוצר יקר מכל סגלה ומכל חמדת אדמה ספון בארמונך, האוצר הזה לי הוא כי הצלתיו מרדת שחת, האוצר הזה לי הוא כי משיתיהו זה שנים חמש ממים עזים, האוצר הזה לי הוא כי באהבת נצחים קשורה לו נפש ונשמתי, האח דודי! האוצר הזה הוא… בתך היקרה!”

“מה זאת?” קרא הגראף הנבעת.

“אבי יקרת חיי! ענתה עתה לודוויקא בנפלה על צוארי אביה, אבי, מגני ומשגבי האחד, אשר בחמתך יסרתני ותבהילני היום בחרונך, רחם נא את נפש בתך היחידה ואַל תשחיתנה באפך הקשה! הן ערום לבבי נגדך מעודי ותאות נפשך ממך לא נסתרה. ידעת כי כל מעיני אך בהאיש מרוממי משערי מות אשר הציל את חייתי מטבוע בנבכי תהום, ואך אליו תערג לבתי האמולה גם בהקיץ גם בחלום הללה. אבי, אורי וישעי! את האיש הזה אשר אך לשוא בקשתו נפשי זה כמה, את האיש הזה הקרה היום אלהי חסדי לפני והנה – בן דודי הוא, בן אחיך היקר באדם הוא הנופל לרגליך ומבקש את יד בתך מידך; אַל נא תמנעה ממנו כי לבי כבר נתון ונפשותינו קשורות במוסרות קֹדש ואם תנתק את המוסרות האלה ביד חזקה, ושכלת גם שנינו יום אחד!” –

לודוויקא ירדה בבכי על צוארי אביה וגם בעיני הגראף נראו אגלי דמעות אשר למרות רוחו לא יכל לעצר בעדם ויזרמו בחפזה על קמטי פניו, כי התבונן בהנפשות הנמסות באש אהבת קדש וימס גם לבו האבן למראה הנאהבים והנעימים ויתעוררו רחמי אב בקרבו, ויקח בידיו את ימין בתו ויניחה בידי אלפסי הכורע לפניו על ברכיו ויאמר: "אמנם אגדתכם בשמים נוסדה ונכי חלילה לי מהפר ברית קֹדש! – לפני עשרים וחמש שנה הפריע אבי פרעות בנפשות אהובות ויעכרן באכזריות גאותו, ובנינו ונכדו אתקן היום הזה את אשר עות אזבגאונו וחמתו. – ובכן יכלתם לי בני באהבתכם הטהורה! קרא בנשקו את לודוויקא על מצחה הצח משלג ובחבקו את אלפסי המאשר בזרעותיו. וכעבור ירחים מספר ותהי לודוויקא בת הגראף הפולני להיהודי דאקטאר יוסף אלפסי לאשה!

**

הפולנים האצילים אשר מסביב לזינייקאוויטץ ירעשו ויתגעשו כי חרה להם על הגראף אישטובסקי כי חלל את כבוד מרום עם הארץ בתתו את בתו ליהודי, ובאפם וחמתם יעצו עצה ויגזרו אֹמר להדיח את הגראף ואת חתנו מקהלם ולגרשם כלה מאדמת ארץ מולדתם – ואולם בין כה וכה ישב אלפסי שלאנן בארמונו ואים מכלים דבר, וישמח את אשתו היפה וילעג לכעס הפולנים הגיונים כאשר ילעג לכעס השדכנים בזינייקאוויטץ, כי לקח אשה ואת פיהם לא שאל, ולדבת הרב הזקן והצעיר והחזן הראשון והשני והמון השמשים אשר ירגנו באהליהם כי לא נתן להם רח"ש כמשפט, וכאשר יצחק לפלפול החסידים אשר יפלפלו עוד בלשכת תפלתם אם הוא באמת “אותו הבחור גופא רחמנא ליצלן” או לא. –

תם.

א.

איש חסיד היה ר' פתחיא חלפן בווראטנא, חסיד מאמין ונלהב, אדוק ודבוק ברבו וצדיקו ועשיר גדול מאד, עשיר כפשוטו וכמשמעו, לא על דעתם של ר' מאיר ור' עקיבא ור' טרפון ואף לא על דעתו של ר' יוסי, כי גם נחת לא היה לו מעשרו, גם מאה כרמים ומאה שדות ומאה עבדים לא היה לו, גם אשה יפה לא נפלה בחלקו ובית הכסא לא היה סמוך לשלחנו; אבל הון רב היה לו. כסף וזהב ושטרות, שטרי המלך ושטרי מדינה ושטרי חובות שונים למיניהם, והמה פרו וירבו ועצמו מיום ליום, ותמלא תבת הברזל אשר לו אותם. – וכל העשר הרב הזה עשתה אשתו בתבונות כפיה ובכחה ועצם ידה. כי ר' פתחיה חלפן עסק כמעט כל היום כלו בצרכי נפשו: בנקיות ובמקואות ובסעודות של מצוה, סעודת ראש חדש, סיום מסכתא וימי גנוסיא והלולא של צדיקי דור ודור, בחברת מלחכי פנכה אשר רֵעה לו ויאכילם מפתו וישתעשע אתם בסתרי תורה, הלא המה ספורי הצדיקים ונפלאותיהם ושיחת חולין שלהם החביבה לפני המקום אלפי אלפים ורבוא רבבות פעמים מתורה ועבודה וגמלות חסדים, כידוע, ובזכות זאת גדלה אשתו אשת חיל והצליחה בכל מעשיה. מבקר ועד ערב ישבה בחנותה ותספור ותמנה ותקח ותתן ותחליף ותלוה ותאצור כסף על כסף בלי הרף ובלי מנוח, עד כי גם פת שחרית גם לחם הצהרים אכלה בחנותה לבדה ובחפזון וכמו שכפאה שד, נפשה ולבה באוצר כספה וזהבה ושטרי רוסיא ואשכנז כל חיי רוחה ונשמתה, אם עוד נשמת רוח חיים באפה ואם לבה לא נהפך למטיל כסף בקרבה. – ככה עמלה ותעבוד עבודת עבדים אמללים במכרי הזהב בתחתית ארץ כל היום ובשובה בלילה עיפה ויגעה למעונתה, גם אז לא שתה לבה לכל אשר בבית. התנפלה על מטתה בלי חמדה ובשפתים נעות מספרים למאות ולאלפים ולרבבות נרדמה ותישן ותחליף כח לשוב בבקר לחנותה ולעבודתה כדת היום. וה' ברך את ר' פתחיה חלפן ואשתו בכל. אפס כי ברכת פרי בטן לא העתיר להם בידו המלאה הפתוחה והרחבה למרות עמל הצדיק משווינאוויץ ועבודתו הרבה, ולמרות הבטחותיו בכל שנה ושנה, בקרוא פרשת “וה' פקד את שרה” ביום תרועה מקרא קדש, בעלות ר' פתחיה לתורה וידור ח“י פעמים ח”י ר"כ נדבה להצדיק, לא לעזר ולא להועיל! – רבים אומרים כי יד הצדיק מכזיב, איש ריבו של הצדיק משווינאוויץ, היתה בזה, ויותר שעמל השווינאוויצי לפתוח את רחם שרה בלומה אשת פתחיה, הסגור זה שבע עשרה שנה, עמל הכזיבי לסגרו על מסגר שבעתיים בחרות אפו בר' פתחיה אשר ימלא את בית איש ריבו פדיונות ואותו ישליך אחר גוו. יוכל להיות כי אמת בפי השמועה. ולו לעצתי שאל ר' פתחיה כי אז יעצתיו להעניק גם להצדיק מכספו, משום “אם לא יועיל לא יזיק”, אך לאסונו ולהותו לא שאל ר' פתחיה בעצתו ובכן נשאר השער סגור ואשתו לא נפקדה עוד מיום אשר ילדה את חנה בתו הבכירה וימנע ממנו בן זכר בעבור הזכיר שמו. –

וחנה בת ר' פתחיה ושרה בלומה אשתו, נערה יפת תאר ויפת מראה מאד. עד היותה בת ארבע עשרה שנה, בקרה בבתי הספר אשר לעם הארץ ותהי תמיד מן הראשונות במעלה כי טובת שכל ובעלת כשרון היתה מעודה, והוריה שמחו בעלותה ממחלקה למחלקה שנה בשנה כי גם פראי הפראים כחסידי ווראטנא המחבלים, אשר יסגירו את בניהם בהקלויז ויקדשום לאי-דעת ולחסידות, גם המה גם בנותיהם לא ימנע מהגיון, ישלחון אל בתי הספר ללמדן כתב ולשון הגוים אשר בקרבם המה יושבים למען תהיינה לנשי חיל, סוחרות את הארץ או יושבות בחניות ומפרנסות את בעליהן במשלח ידן וחן שפתן, כמשפט הבנות וכנהוג בכל תפוצות ישראל בגליציון. – אך במלאת להילדה ארבע עשרה שנה ותצא מבית הספר לבלי שוב אליו עוד, כי התחתן ר' פתחיה אביה גביר גדול כגילו, חסיד מובהק ואחד מגדולי היחש בארצו ויעשֶהָ לכלת בנן של קדושים דור חמישי להמגיד הקדוש מכלבוניץ זכותו יגן עלינו. אם ידעה חנה את ערך האֹשר הרב הזה, אם התאמרה בכבוד מחותנה ותפארת אבותיו, אם ערגה נפשה לראות את נכד המגיד אשר לא שמעה את שמעו מאודה, ואם דבק לבבה לאהבה לבנן של קדושים אשר לא ידעה מה הוא? – סתרי לב בתולה מי זה יודע? ואף כי סתרי לב ילדה אשר אתמול עוד לבשה שמלות קצרות ותשב על ספסל בית הספר במחלקה הששית? – אך זאת אדע נאמנה כי מיום בואה בברית התנאים, צוו עליה הוריה במפגיע לבלי היות ילדה עוד, לשכוח צחוק ושעשועים ולזכור את בוראה ולהעלות על לבה בת מי היא ואשת מי היא עתידה להיות, ואף כי לבלי דבר חלילה פולנית או אשכנזית כאשר הסכינה בבית הספר, כי אם יהודית, כאשר ידברו יראי השם איש אל רעהו, כאשר תדבר אמה ואם אמה וכאשר דברי נשי אבות העולם שרה רבקה רחל ולאה בלי ספק. – ומן היום הזה חדלה חנה מהיות ילדה ותהי לנערה, נערה יפה ומעונגה. כלה צנועה וחסידה אשר כל כבודה פנימה. ישבה בחדר המבשלות ותקשב לקח מהאמה העבריה ומהשפחה הנוצרית אשר בבית. שמעה כי נקבה תסובב גבר ועלמים יסובבו ברחובות לראות בבנות הארץ, שמעה כי אנשי החיל אשר בעיר יארבו לאהובותם להשיחן נעימות בשקתות המים, שמעה מתענוגות מחול מצחקים ונשיקות שפתים, שמעה מכל הנעשה בנשף בערב יום אחרי הדלת והמזוזה בפתחי שערים, שמעה דברים העומדים ברומו של עולם ותתאו תאוה לראותם גם עין בעין, על כן ישבה על החלון ותשקף בעד אשנבה ועינה לא שבעה ממראות נעימים חיפות לרגעים אשר לא ידעה ולא שערה לפנים. – ראתה עלמות נטיות גרון הולכות שלובי זרוע עם בחורי חמד בני שחץ והמה נדברים חרש ומתלחשים לרגעים והאמה המבשלת בארה לה את המראה הזה באור נכון ומספיק: “חתן וכלתו הוא, אוהב ואהובתו, אהבה ותענוגים שיחתם והגיונם, עגבים בפיהם תאוה תערב לנפש, על כן יאדמו פני העלמה ועיני העלם חוצבות להבות אש”. – “וחתני איה, איפה הוא?” שאלה חנה לנפשה ופניה אדמו גם המה, “האם כלה אינני גם אנכי ומדוע לא ישיחני חתני גם אותי נעימות? – – –” ראתה שרי חיל שרי אלפים ושרי מאות ישתקשקון ברחובות ויצהלו כאבירים לבנות יופי משקרות עינים, “ואלה מה המה עושים? –” “המה יעשו חוזה להתעלס באהבים מנשף ועד הבקר”, ענתה אותה מארישא השפחה הנוצרית, “הלא זמה היא והוא עון פלילי?” התפלאה חנה בתמתה, “מי יתנני תחתן ואשרתי”, צחקה השפחה גם היא לתמה, “כי התענגתי ולא שמתי לבי לעון כזה אשר חטא. –” ראתה בחורים כארזים הולכים בקומה זקופה תלמידי בתי ספר הגבה. והמה מלאים חיים וחפץ עלומים, חכמת לבם תאיר פניהם ועיניהם ישיתו לתור אחר כל יופי וחן טוב, ראתה ותחוש רגשות עלומים גם בקרבה. אבל ראתה גם חסידים ואנשי מעשה עולים מהמקוה ורצים מבהלים ודחופים להקלויז, ראתה בני עליה חרדים מקול עלה נדף וקול כלב נובח, ראתה אברכים הולכים שחֹח ומביטים לארץ כמבקשים להם קבר, ראתה ותזכור את חתנה וצלם דמות בחור בעל פאות ארוכות בעל חוטם ארוך ובעל פנים ארוכים ולבנים כשיד נצב כמו חיים לנגד עיניה ותתחלחל ותתנודד – – –. ככה חלפו להנערה שנתים ימים ובמשך העת הזאת נודעו לה דברים הרבה, דברים גדולים, דברים אשר לא שערום גם אביה גם אמה גם חתנה היקר לא ידעם, ועל כלמו נודע לה כי יפה היא מאד, כי תיף מכל בנות גילה ותשכיל מהן שבעתים, כי בשבתה לבדה על חלון חדרה עזובה לנפשה וללקח אמהותיה, ויודע לבחורי חמד בעיר כי בת יפה לר' פתחיה חלפן ואננא שמה, והמה בקשו קרבתה וימצאוה, וגם רעותיה מבית הספר לפנים התרועעו לה, ותספרנה אשה לרעותה את הגות לבן ומסתרי לבותן, ומאז לא חדלה גם להשכיל, לקרוא המון ספורי אהבה המעירים ומעוררים את הלב עד שיחפץ; ובכן נפקחו עיניה לדעת טוב ורע ולדעת כי גם אמללה בבנות היא בהולדה על ברכי חסידים בוערים בעם אשר לא ידעו את חין ערכה ולא יבינו למאויי לבבה וימכרוה לאיזה בנן של קדושים, חסיד פרא אדם כמוהם… “היה לא תהיה!”

ב.

“היה לא תהיה!” קראה חנה ברב שרעפיה בקרבה, והנה נפתחה דלת חדרה ונערה יפת עין נפלה על צוארה ותצחק בקול ערב, כקול פעמון כסף לנעם: “ואת מי זה תריבי אננא יקירתי? זולת הזבוב אשר יהמה שם בקצה החלון, כל אשר רוח חיים באפו אין אתך בזה, ותתעברי על ריב? ותקראי: “היה לא תהיה”? אין זאת כי אם צר ואויב אורב לך בחדש לבבך ואותו תריבי בחרות אפך, תני תודה אננא!”

“החרדתיני משֻבה רעגינא, ענתה חנה בצחוק גם היא, אבל דברתי בחזון את חתני אהוב נפשי, שעשעתי בחיקו ויאמר לנשק לי מנשיקות פיהו, ואתחמק מבין זרועותיו ואקרא: לא תהיה, למען הרעימו.”

“הרעות אשר עשית, אננא, דברה רעגינא בלעג, כל ישראל אשר בווראטנא תרע עינם בך כי זכית לגדולה כזאת. להיות כלה לעלוי דגול מרבבות עם. נצר משרש מגיד גדול ונורא ואת גם לנשק לך בחזון לא תתננו? – אך נערה אין תבונה בך אַת, לו מצאתי אנכי לי מטמון יקר כמהו כי אז על כפים נשאתיו באשרי. אל נא תצחקי אננא, אתמול שחרני אבי מוסר ויוכיחני על אולתי ומשובתי ומני אז נהפכתי לאחרת מכף רגלי ועד קדקדי. “בהמה גסה, הורני אבי ויאמר לי, עגל לא למוד, תקלי ראשך ותשירי בשירים תחת אשר לך לבכות ולקונן כי הגעת לשנות בוגרת ועודך בבית אביך יושבת בטל ואוכלת שארו מעל עצמותיו, ומה שמחתך כי תרקדי כמו עגל כל היום ותמלאי צחוק פיך ולשונך רנה ולא תביני לאחריתך? התדמי בנפשך כי בת ר' פתחיה חלפן אַת? לה נאה לרקוד ולשיר, כי חתנה הוא נכד המגיד הקדוש מכלבוניץ ולך נאה לבכות בהמה גסה.” רקדי אפוא את אננא, וגילי בנכד המגיד הקדוש. ואנכי אבכה על בתולי כי אשב עד שילבין ראשי ואיש לא יפרוש כנפיו עלי לקחת אותי לאשה לו כי בהמה גסה אני.” –

שתי הנערות צחקו צחוק גדול וחנה חבקה את רעותה בזרועותיה ותאמר! “באשרך כי הערמאן לא כראות אביך יראה, הוא לא יחזה בך בהמה גסה.”

הן הוא, השיבה רעגינא בצחקה הנעים, הערמאן לא יחזה בי בהמה גסה, כי אם בהמה דקה, חית לבנון ועוף שמים; כבשתי הטובה, יקרא לי, עגלתי הקטנה, בכרה קלה, אילת אהבים ויעלת חן ויוֹנה הומיה יפה ונעימה – אבל, הוסיפה ברוח כהה, צדקו גם דברי אבי כי לא אבין לאחריתי, – אאמין להערמאן כי יאהבני. אאמין לשבועי שבועותיו ונשיקות שפתיו, אאמין כי רוח חייו, כי נשמת נשמתו אני, אאמין לו כל אלה, כי אמונתי זאת תערב ללבי ומה לא תאמין נפש אוהבת לסמל הגיונה ותקותה כי ישיחנה אהבה? אך איה אפוא תקותי? תוחלתי מי ישורנה? עוד ארבע שנים לו לשבת בהאוניבעווערזיטעט טרם יבוא אל המטרה אשר אליה הוא נושא נפשו, אומר כי אמונתו לא תמוט, כי מספר שנים לא תשטופנה את אהבתו הנאמנה לי וגלי החיים אשר ירומו מרחוק סביבה לא יכבו את אש קֹדשה, אך אנכי אמלללה בבנות, אני אנה אני באה ברב שנים אלה? אבי איש קשה, חסיד לוהט באש קנאתו ואֵם אין לי לחמלה עלי, האשב בביתו לאכול שארו מעל עצמותיו כאשר יאמר? האעצור כח לשאת את גורלי המר והנורא הזה? ואבי הטוב, איככה יוכל וראה בת ישראל, והיא בתו על אפו ועל חמתו, יושבת בנעוריה בית אביה עד מלאת לה עשרים ושתים שנה ובעל אין לה? ר' יוקל השדכן יניע ארץ ככברה ויעבור ארחות ימים עד אשר ימצא גם לו נכד איזה מגיד ואז אבדה רעגינא בעניה ותקותה מפח נפש. לא עת צחוק אפוא אננא." –

“מר לי ממך רעגינא, השיבה חנה, ידיך לא אסורות עוד והנך צפור דרור חפשית לנפשך ומשתעשעת על כנפי תקותך אשר אולי גם תבֹאך בקרב שנים; ואנכי בת עֹני, יום חתונתי הולך וקרוב, ועוד מעט וכשה לטבח אובל לפני נער מוזר לי אשר צלמו אבזה ולזכרו אתנודד, ואם רוח הצלה לא יעמוד לי ממקרה לא אדע מקומו, כי עתה אין לאסוני תוצאות! –”

“אמנם כי גם חבלך לא נעים הוא, אמרה רעגינא, אך הוריך עשירי ארץ המה, רבבות זהב להם ובת יחידה אחת, ולו הרהבת עֹז בנפשך להשמיעם דבר אמת, כי עתה אולי בכתה אמך יום או יומים, ואביך אולי רגז והתעבר ויסע להצדיק משווינאוויץ להעביר את הרוח הרע ממך ולגרש את הדבוק מקרבך בתפילתו, אך גם אביך וגם אמך, כי יראו כי אזלת ידם מהושיע להם ומשַנות אשר לא ישֻנה, ונואשו מתת אותך לאליל היחש משא נפשם והשלמו לך, כי בתם היחידה את ולא יאבו להשחיתך ולכבות את גחלתם הנשארת.” –

"שגית, ענתה חנה, אמי, גם כי אזעק ואשוע לא תבין לרֵעי ולא תפן אלי לשוח בי בדבר שדוכי, ואבי, הוא לילדה קטנה יחשבני; כי אדברה לא ישית לב לי ולא יענני, וכי אתקצף וקלל במחותני וחתני יחדו, ושחק להתרגזי ויצחק לי. – בליל שבת העבר הביא אבי אתו אורחים אחדים מהקלויז כמנהגו, אורחי פרחי, המחזירים על הפתחים כל ימי השבוע ובשבת יאכלו לחם על שלחן נדיבי החסידים, ויהי כטוב לב אבי עליו אחרי אכלו ואחרי שתֹה, וישאל את אורחיו לעירם ולמקומם, ויספר האחד כי מעיר נבזא הנהו וכי יודע הוא גם את מחותני הגביר המרומם ר' שמעלקא וגם את מחותנתי הגבירה ציפא המהללה. “אמת כי קצת כעסנית היא, אמר, תטיל אימה יתרה על בעלה הגביר וגם תריב ותכעיסנו לפעמים גם כעס יותר מדי, אבל צדקת גמורה היא, אשה יראת ה' ובת בתו שׁל המגיד הקדוש מכלבוניץ זכותו יגן עלינו.” פני הורי נהרו בשמעם את מהללי המחותנים מפי האורח מחזיר על הפתחים מַכָּרם ואבי הוסיף וישאל: “ואת בנם הבכור, את בעריניָא חתן דנן, הידעתם גם אותו?” “כמותו ירבו בישראל”, ענה האורח ויבט אלי ויאמר: “בתכם זאת היא הכלה בלי ספק ילדה יפה בלי עין הרע, אבל גם חתנה הוא ילד נחמד ונעים אשר לא נסה ללכת ארבע אמות בקומה זקופה, ילד שכלו משי, ילד רך וענוג ומלא תורה ויראת שמים כזקנו המגיד הקדוש אשר גם בשמו יקרא, תכשיט גמור שאין כמוהו.”

אנכי הרגשתי בנפשי כי פני יחורו ויאדמו מבשת וכעס יחד ואקום ואצא מחדר-האוכל בחמת רוחי, ואבי צחק ויקרא בעליצות נפשו: “הראיתם? שמעה את שם חתנה נשא על שפתים ותבוש ותכלם כי כבת שלש היא לחטא.” – “אך זאת היא בת ישראל כשרה,” ענו האורחים הנכבדים פה אחד וישתו יין ושכר ויזמרו זמירות של שבת שמחים וטובי לב, ואנכי בכיתי לקשי יומי כי הסגירני ביד אוילי אדם והנני ברעתי." –

“ואמך? שאלה רעגינא, הגם ראתך בוכיה ולא התבוננה בינה?”

“אמי שכבה לישן על מיטתה, השיבה חנה בצחוק מר, כי עיפה ויגעה מעבודתה כל היום, כדרכה וכמנהגה, ואת מי אדברה אפוא ואשמיעה?” –

“מה נחנת, אמרה רעגינא בהתרפקה על רעותה באהבה, אך השקטי והנחמי אננא יקרה, אם הוריך לא יכוו בפושרין, בחמי חמין יכוו ויכוו. פניך חורו ויאדימו, ויבאר לו אביך את המראה כהעולה על רוחו וכתמתו, כי לא יבין חידות; ואמך היא ראתך בוכיה בלילות ותאמר כי תקראי קריאת שמע שמעל המטה בכונה, כראוי וכנכון לכלה צנועה המיועדה לבנן של קדושים. ואולם חי אני כי אם תפצי פיך ותדברי, ושמעו גם אביך וגם אמך נכוחה. – דברי אפוא את הוריך, אננא יקרה, הוסיפה רעגינא בשפתי רצון, דברי אתם כאשר עם לבבך ויניח לך מעצבך ומרגזך ורפא לך. וחיתה גם נפשי בגללך כי תהיי ללעא בחירך רצתה נפשך בו, ואנכי אשב בביתם לשרת את פניכם עד אשר ישלים הערמאן חקו ואושע גם אני.” –

“לא אדע אם אמצא עֹז בנפשי לדבר את הורי כאשר יעצת, נאנחה חנה, אך אירא פן ירע לי בהתגלות לבי, כי אז עקבי ישמרו וישימו עלי משמר לכל אראה את אהובי נפשי, נחמתי האחת בעניי. – ובכל זאת, רעגינא, הוסיפה אחרי החרישה רגעים אחדים, הן לא יאסרונו בעבותים להובילני ביד חזקה אל תחת החפה עם שנוא נפשי, והוא אשר קראתי: היה לא תהיה בבואך. לא אקריב נפשי על מזבח אולתם ולא אהיה לאשה לילד משי כאשר יעצו להדיחני, ולו גם ירעישו שמים וארץ, ולו גם ירעישו שמים וארץ, ולו גם אעשה מדחה לחפאות עליהם חרפה, הלא טוב לי כי יבושו הורי רגע ולא אמָכר לצמיתות ממכרת עולמים. הנחמי אפוא גם את רעגינא הטובה, אולי ישועתי קרובה לבא ורפואתי לא תרחק, ובטוב לי והיית אצלי שעשעים, והיית כאחות לי עד אשר ייטב גם לך, כאשר דברת זה עתה. –”

רעגינא נפלה על צוארי חנה רעותה ותשק לה ותלחש באזנה דבר סתר, ופני חנה האדימו ותאמר: “אל תראי רעגינא יקרה, לא אעשה דבר עד אם גליתי את אזנך, נשבעתי!”

ג.

וחנה עשתה דבר וגם גלתה את אזן רעגינא רעותה כאשר נשבעה לה. – שתי הנערות אבדו יחדו ואינן ולא נודע מקומן איה. בליל מוצאי שבת קדש, ליל מסכן מאז ומעולם מפני המזיקין, יצאו הנערות לבדן, נערה נערה יחידה מביתה, ומני אז נעלמו ועקבותן לא נודעו. שרה בלומה הגבירה נפלה אחרנית ותתעלף לשמועה כי אבדה בתה יחידתה, ולולא מפתח אוצר כספה אשר יראה לעזוב בידי אחרים, גועה ותמת בעצם כאבה וצרתה, ור' פתחיה חלפן ור' נטל אבי אבי רעגינא יצאו מבהלים ודחופים ויחרדו וירוצו איש איש לרבו ולקדושו, לאשר בשווינאוויץ ולאשר בכזיב, לדרוש אלהים להשיב לב בנות אל אבותן ולהשיבן אל נויהם, ובין כך וכך העיר ווראטנא נבוכה והקלויז כלה כמרקחה. אלה לאלה שואלים, אלה יתלחשו ויאנחו בדממה, ואלה יריבו ויצעקו ויקללו בקולי קולות. גם קול מחרף ומגדף ישמע עם קול הצוחקים ולועגים לאיד רעיהם ואסונם, המולה גדולה ונוראה עד לב השמים! –

“בת ר' פתחיה חלפן, נשיא גבירי ישראל בארץ, האם מלתא זוטרתא הוא! קרא ר' זאלקא הארוך, אדם ביקר מזקני הקלויז ונכבדיה, כלת בנן של קדושים, דור חמישי להמגיד הקדוש, בתולה שבודאי לא טעמה טעם חטא, תאבד בפתע פתאם? ובמוצאי שבת קדש דוקא? הענין הזה איננו פשוט!” –

“איננו ענין פשוט בשום אופן!” החליטה אגֻדת הסחסידים אשר סביבו פה אחד.

“ובאותה העת והעונה ממש, הוסיף ר' זאלקא להתפלא, באותו הרגע ממש, אבדה גם בת ר' נטל, הדבר הזה יוצא הוא מגדר הטבע לגמרי!” –

“חוץ מדרך הטבע!” הסכימה החבורה.

“דעות שונות בדבר, ענה אברך אחד, ודעה אחת יש, כי השחיתו הנערות דרכן ותברחנה עם מאהביהן.”

“שוטה מאמין לכל דבר! קרא ר' שמעיה פשטן בשאט בנפש, וביותר היוצא מגדר המציאות, אבל אין כאן לא פלאים ולא כלום, כי אם מעשה שֵדים בעלמא. – כזאת וכזאת כבר היה לעולמים, כי יארבו השדים לבנות האדם ויחטפון להיות עמן, כדאיתא בהדיא בספרי יראים ובפרט בספר קב הישר הקדוש, והענין פשוט מאד. –”

“פשוט בתכלית הפשטות!” קימו חסידים יודעי ח"נ אחדים.

“כן הוא בודאי ובלי שום ספק, קים גם ר' פישל מלמד, חריף ובקי בכל מקצעות שבתורה, מצדו, וגם אין חשש בדבר לענין דינא כלל, כי כבר היה מעשה באשה אחת שבא עליה שד בתמונת אדם והתירה מהר”מ מלובלין ז“ל לבעלה, והורה להלכה בתשובותיו ס' קט”ו, [כי ש|ד¹ מין בהמה הוא ואין ביאתו ביאה."

“לאו דוקא שד הוא מין בהמה, קרא חסיד מופלג אחד, מאירל לץ, בצחוק כעס, ישנם גם בני אדם שהם מין בהמה, והמה חריפים ובקיאים גדולים! – הראיתם כזאת ימיכם? בנות ישראל אבדו בענין רע והטפש הזה יפלפל אם יש בזה נפקא מינה לדינא או לא. אין שוטה מרגיש! –”

“מרגיש אני בצערן של בנות ישראל ומיצר בצרתן כמוך, קרא ר' פישל בחמת אפו כמשפט לצורבא מרבנן דאורייתא קא מרתח ליה, אבל אנכי ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה, ועל פי הלכה הזאת בית דין כופין את השדים להוציא את הנערות בלי גט, כי מאחר שאין ביאה אין קדושין שלהם תופסין, ושדים צייתי דינא נינהו כדמוכח בגמרא חולין גבי ההוא חביתא דחמרא דאותבוה הני שקלאי תותי מרזובא ופקעה. ואם כן אין בדבר חשש סכנה כלל על פי דין תורה, אשר אתה לא ידעת גם לא שמעת כי עם הארץ גמור אתה, לץ בעלמא!” –

“זנב שבזנבות!” קרא מאירל לץ ויצחק.

“וקריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא, ענה חסיד אחר בצחוק גם הוא, ר' פישל שיודע הדין לאמתו ילך אצל השד ויזמינו לדין, הלא מצער הוא.”

ר' פישל מלמד הגבור במלחמתה של תורה חרד חרדה גדולה ויאמר: “לאו בעל דברים דידי הוא ומה לי ולצרה זאת!”

“טפשים! קרא חסיד נשוא פנים מגבירי הקלויז, ר' יעקלי חקרן, אברך שנתפס קצת להשכלה ונחשד על קריאת “המגיד” בסתר, טפשים! קרא בגאוה וגאון, למה אתם מטריחים את השדים וחושדים אותם במה שאין בם? אין כאן לא שד ולא גולם, אבל יש כאן בני אדם ממש שרי מאות ושרי אלפים או שטודענטען או שאר בעלי הנאה כפשוטן וכמשמען, והבנות שובבות ופרוצות ותברחנה מבית אבותן לבית נואפיהן ולא קשה מידי!”

“אכן נודע הדבר! קרא ר' מאירל לץ בקול גדול, הנערות הללו קדֵשות הן ואין לנו רשות להשתמש בהן ואף לא לראותן בלבד, ולנו להודות ולהלל לשמו הגדול והקדוש שיצאנו מדין ערבות שלהן ואין אחריותן עלינו עוד!” –

“רחמנא לשזבינן! דבר ר' פישל מלמד רתת, גמרא מפורשת הוא: ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, וכל ישראל ערבים זה בזה. והלץ הזה יורה שלא כהלכה ויהפוך הקערה על פיה, חס ושלום!”

“פישל! פישל! אי למדנותך? קרא ר' מאירל, ומה עמון ומואב שאיסורן איסור תורה, אמרו חכמים: עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית; כל ישראל ערבים זה בזה, שאינם אלא דברי אגדה על אחת כמה וכמה שיאמרו חכמים: ישראל ולא ישראלית –. אך מה לו לר' פישל מלמד לאשר יאמרו חכמים, הוא כשוטה מופלג יאמר: לא כן, בת הגביר ר' פתחיה חלפן עשתה סטים ותתענג בחיק מאהבה, ואני פישל מלמד המתחמם אצל התנור בהקלויז, ערב בדבר ונענש עליה” –! המון החסידים צחקו ככל פה, ור' פישל התעבר ויקרא בחמה: “כל לצנותא אסורא, אמרו במפורש בגמרא, ואתם תמלאו צחוק פיכם לדברי לעג ולצון של לץ מלוצץ זה? אוי לאזנים שכך שומעות!”

“כן ר' פישל דובר, ענה ר' זאלקא הארוך באנחה שוברת חצי גופו, ור' פתחיה חלפן ור' נטל שלנו שרויים בצער ואתם צוחקים?” –

“ר' פתחיה ור' נטל אשמים בעצמם ברעתם! כפעלם ישלם להם וחטאתם תצמיתם! צעק ר' זאב קרחי, איש ריב ואיש מדון, קנא ונוקם בכל עת מצוא, כן יאבדו כל השולחים את בנותיהם לשקאלעס ללמדן תפלות, ובראשם פני היער שהקולר תלוי בצוארם!” –

החסידים הביטו בפני ר' יעקלי חקרן, אשר עליו רמז ר' זאב קרחי בקנאתו, ור' זלקא הארוך נאנח במר רוחו: “אכן כי כן, השקאלעס רחמנא לצלן, השקאלעס המה בעוכרינו ויד השרים והסגנים במעל הזה ראשונה –”

“אי משום הא לא אריא, ענה ר' יעקלי בנחת, כבר היה מעשה בריבה אחת, בת קנאי בן קנאי, שלא שלחה אביה לבית הספר מעולם ולא למדה תפלות ולא כלום, ובכל זאת מצאה חן ושכל טוב בעיני אדם רב, עד ששלטה בה עין הרע והוציאה בעלה בלי כתובה על פי בית דין.” –

עתה הביטו החסידים בפני ר' זאב אשר עליו רמז ר' יעקלי חקרן בדברי חדודיו, ור' פישל מלמד ענה חלקו כמפשר בין שני הצדדים ויאמר: לשלוח את התינוקות לשקאלעס בודאי דבר מגונה הוא, אך שקאלעס לחוד ויצרא דעריות לחוד, והא בהא לא תליא, כי רבנן שבקוהו ליצרא דעבירא, כדמפורש בג' יומא דף ס“ט, ועדיין הוא מרקד בינינו.” –

“ובפרט בין המלמדים, – ענה ר' מאירל אחריו, אך בהרי כבשי דרחמנא למה לן? הוסיף בתמימות, ר' פתחיה ור' נטל כבר הם עומדים לפני הצדיקים בשווינאוויץ ובכזיב, המה יודעים את אשר להם לעשות, ובודאי לא יחרישו עד אשר תשובנה הנערות לביתן וכל על מקומו יבא בשלום. אך ר' יעקלי חייב לפייס את ר' זאב, ור' זאב חייב לרצות את ר' יעקלי שבזה איש את רעהו וקנטר כל אחד את חברו בדברי חדודין, ור' פישל מלמד שהלבין את פני וקרא לי “עם הארץ” באזני כל הקהל, בודאי חייב לפייסני עד שאמחול לו ואנכי מצדי בשום אופן לא אמחול על עלבונו עד שישלחו בעלי הריב להביא יין שרף וצפיחית בדבש, כדי שנשתה ונתפייס כלנו יחד ברעוא ובחדותא דלבא כדקא חזי ויתבטלו המחלוקות ויתמתקו הגבורות ויתמעטו הדינים ויתגברו החסדים, וממילא יחלש כח הקליפה וישוע הקרובה לבוא!” –

ובעוד רגעים מעטים וקול הקלויז הומה, קול צלצל גביעים קול משק כוסות, קול ידים חוטפות, קול שנים טוחנות, קול חסידים ברֵעם: לחיים לחיים לחיים! – קמה עצת ר' מאירל ושלום על ישראל. –

ד.

ובשעה שהשלימו החסידים והתפייסו על כוס מלא בהקלויז דק"ק ווראטנא ונתמתקו הגבורות כאמור, באותה שעה עשו הצדיקים בשווינאוויץ ומכזיב פדיון נפש להנערות האובדות והפדיון עלה בידם ביתר שאת ויתר עז. הצדיק משוויִנאוֹויץ הבטיח לר' פתחיה חלפן כי עוד מעט מזער ובתו תשוב לביתו בתמתה ובטהרתה ולא יאנה לה כל און, ובעצם ההבטחה הזאת הבטיח גם הצדיק מכזיב את ר' נטל חסידו ואיש שלומו. –

שני הצדיקים נבאו אפוא בסגנון אחד. אלא שנחלקו בּדבר אחד, בדבר צדדי וקטן בלבד. הצדיק משוויִנאוויץ אמר, כי יד בת ר' נטל חסידו של הרבי השקר מכזיב, היתה במעל הזה והיא עם הזונות תּפּרד ואחריתה להכרית. – והצדיק מכזיב אמר: לא כי אלא בת ר' פתחיה חסידו של הרבי השקר משווינאוויץ אשמה בדבר והיא בקדשות חלקה, על כן משפט נואפות תשפט ולא יועיל לה כל כופר. ובכן נסעו ר' פתחיה ור' נטל, משווינאוויץ ומכזיב איש איש ברכת רבו והבטחתו עמו כמונח בקופסא. וישובו עירה ווראטנא בשלום. בביתם נודע להם כי לעת עתה לא נתקיימה עוד נבואת הצדיקים כלה, ובכל זאת שמחו לשמועה כי על כל פנים נתקיימה לחצאין. – בת ר' פתחיה לא שבה כאשר הבטיח הרבי מכזיב, ובת ר' נטל עוד אינה כאשר הבטיח הרבי משווינאוויץ ויאמינו אמונת אֹמן כי גם הבטחתם כתֻמה תמלא בקרב ימים. – לא כן שרה בלומה אשת ר' פתחיה חלפן האמללה; אֵם שכולה הזאת מאנה להנחם על בתה יחידתה זאת כי אינה, ומאז הלכה ותאבד, עינה נגרה לא תפוג, ותהי דמעתה לה לחם יומם גם בשבתה בחנותה לצבור כעפר כסף, כי עשרה יזכירה אך את עניה הנורא, וחיל כי ינוב אך יגדיל אסונה שבעתים, על כן על כל דינר ודינר תאנח במרירות: “למי אני עמלה” ושטרי כספה ירטבו בדמעות כרטוב ספר תחנותיה בשבת שמברכין בו חדש. – ובלילה? הה לילות עמל מנו לה, לילות נדודים ואי-שֵנה, בדמעתה ערשה תמסה ולא ישא בשיחה משכבה, כי גם בסגור שמורות עיניה העיפות מבכי, ויחתוה חלומות רעים, וחזיונות תהו יבעתוה לאדיב את לבה הנשבר ולדכא לעפר נפשה. – רואה היא את חנה יחידתה ביום חתונתה ושמחת לבה, פניה מאירים כשמש ומפיקים תמת לב וגילת נפש, כי את חתנה בנן של קדושים ראו עיניה ותאֹרנה; רואה היא את החתן הדומה למלך וכל קדושיו עמו, אבותיו ואבות אבותיו הקדושים אשר בארץ, ובראשם המגיד הקדוש, לבוש לבנים ועטוף לבנים כמלאך אלהים צבאות; רואה היא את השושבינות מובילות את בתה אל תחת חפתה, ובידיהן הבדלות, אבוקות של שעוה קלועות שמונה, דולקות ומפיצות אש מתלקחת ועשן כבד מאד; רואה היא מנוגה ועשן נגדם יאדימו פני המחֻתנים רגע כדם ורגע יקדרו פניהם כשולי קדרה, והנה המגיד הקדוש יעוה פניו, יהפך עיניו ויאריך לשונו ויהי תארו כשד משחת;– החתן העומד תחת החפה יתפשט את מעילו הלבן, ישליך את השטריימל מעל ראשו והנה הוא איש מלחמה, נורא ואיום מראהו, מסלסל את שער שפמו הארוך בין אצבעותיו ועיניו מזרות אימה על כל סביביו, עליו תרנה אשפה ומקשקש הוא בחרבו הגדולה והקשה לחרדת אזן. – השושבין והשושבינות, החסידים והחסידות טבעו בארץ ויאבדו מתוך הקהל, ובחורים קצוצי פאה ומגלחי זקן ועלמות פרוצות חשופות זרוע לקחו מקומם ויצחקו על משבתם. אין הבדלות ואין מחתנים ואין חפה כי מרזח סרוחים הוא, בחורים ובתולות יוצאים במחול משחקים, ובתה הכלה – הה, רואה היא את בתה יחידתה שכורה מיין ושכר, תחוג תגיע בפנת הבית לבדה, כי מאסו בה עוגבים בספקה בקיאה. – – “חנה”! תקרא האם האמללה ותעט אל בתה לחבקה בזרועותיה אך חנה תצחק צחוק פרוע תבעט בה ברגל מועדת ותכה אל לבה באגרוף רשע מכה נמרצה מאד. –

“אוי לי כי נדמיתי!” תצעק בעצמת חבליה הנוראים ותיקץ ותזעק מרה.

“מה לך כי זעקת?” קרא ר' פתחיה הנבהל בהקיצו משנתו גם הוא.

“היא רצחתני נפש!” ענתה שרה בלומה העניה, הרועדת כעלה נדף.

“מי?”

“חנה, אויה לי!”

ואיה איפה היא? קרא ר' פתחיה בבהלה גדולה וימהר להעלות נר, ידעתי כי בא תבא כאשר הבטיח הצדיק, איפה היא? אַיך? חנה!" –

בכתנתה לעורה קפצה שרה בלומה ממטתה, “פתחיה! צעקה בקול פחדים, חמול נא פתחיה! איפה אַת? חנה אַיך?!”

אבל בֹשו כי בטחו, הנר העלה ויאר את אפל החדר וחנה איננה. –

“חלום נורא חלמתי אויה לי!” נאנחה שרה בלומה העניה ותספוק כפיה ותתיפח.

אך ר' פתחיה החסיד הנלהב לא דן את העלובה הזאת לכף זכות ויתעבר ויקרא: “כמדומה לי באמת שהשטן נזדקר בך היום וגם באמנה תשתגעי רחמנא לצלן! – צדיקי הדור המה כי תליני עליהם, שטיה?”

“ומי יתן ואשתגע ויצאתי מדעתי כלה, התיפחה האשה מלב נשבר, מי יתן וצמתתני רעתי ואחדל עמל ורגז, תוחלת ממשכה ותקות שוא, אויה לי ואוי לנפשי האמללה!”

“כמה נאמנים דברי חכמים: אל תרבה שיחה עם האשה, ענה ר' פתחיה בשאט נפש, ויכבה את הנר ויתהפך על צדו ויסב פניו אל הקיר, למה זה אשחית דברי את השטיה הזאת, המדברת דברים שאסור לשמעם! – בשלום יחדו אשכבה ואישן, כי אבטח ולא אפחד. וצדיק באמונתו יחיה!”. –

קול נחרת ר' פתחיה חלפן יעיד בו כמאה עדים כשרים ונאמנים, כי ישן הוא שנת תמימים ולא יחוש את מכאובי אשתו האמללה המתמוגגת בדמעות ומעירה שחר באנחות קורעות לב ונפש. אשרהו! –

ה.

עברו שבועות אחדים מעת אשר יצאו חנה בת ר' פתחיה ורייצל בת ר' נטל במוצאי שבת קדש מבית אביהן ולא שבו. גלי המבוכה אשר נערמו ויתגעשו באבוד הנערות בווראטנא, החשו כמעט וישובו מקרי יום יום ותלאותיהם לאיתנם. ר' נטל מצדיק עליו את הדין ולא יזכור את בתו וישכחה, כי לקח אשה חדשה וינחם בה אחרי בתו האובדת; ר' פתחיה יושב בשווינאוויץ בבית רבו ומצפה לתשועת ה‘, לשמועות ובשורות טובות מביתו בווראטנא, ועין שרה בלומה כבר חרה מני חֹרב, כי יבש מקור דמעתה ואין מים לכבות את האש היוקדת בלבה הנשבר, גם גרונה כבר יחר מבכי ואנחה, לא תבכה ולא תקונן עוד, תספור ותמנה תתן ותקח ותלוה כבתחלה, אבל פניה קמטו בלא עת, הזקינה בלא עִתה וכצל בנטותו תהלך. – ויהי היום ותביא אשה אחת מנשי הכפרים חמאה וחריצי חלב למכור בעיר, ותסר גם אל חנות שרה בלומה גברתה מאז לשאול לשלום לה כי בנעוריה היתה האשה הזאת משרתת בבית ר’ פתחיה, ותהי גם היא אחת מהאומנות את חנה בצאתה מבית הספר כאשר ספרנו, וכאשר נשאה לאיש ותגר באחד הכפרים במסבי העיר ווראטנא, ויהי משלח ידה חמאה וחלב ושפות בקר אשר עשתה בביתה ותביא העירה למכור, פעמים ושלש בכל שבוע ושבוע. והאשה נגשה אל גברתה ותשק את ידיה ביראת חנף, ותעמד פניה ותמח את עיניה ואת אפה יחד בקצה סינרה ותדבר בקול נחבא מבכי: “שאי נא גברת טובה, סלחי נא לאמתך העניה כי תהין ליעצך עצה נבערה ותנסה נא גברתי, הלא מצער הוא.” –

“ומה תחפצי עכסה כי אנסה, שאלה שרה בלומה, מה תאמרי כי יעצת?”

עכסה נשקה את ידי גברתה שנית ותאמר: “אל נא תצחקי לי גברתי היקרה, הואילי נא ושאלי הפעם את פי אשה חכמה רואה בקלפים.”–

“מה תושיעני זאת!” נאנחה שרה בלומה במנוד ראש.

“אל תאמרי כזאת גברתי, ענתה האשה, בכפר הסמוך לכפר מגורי יושבת אשה צועניה זקנה לימים מאד, והיא רבות הושיעה לכל הדורשים לשכנה, כי היא תראה בקלפים ותקרא בשרטוטי היד, ותגיד לאיש איש את חפצו ואת מעשהו וחבלו מיום הולדו ועד זקנה ושיבה. ובואי נא גברתי אל האשה הזקנה הזאת ותברכני נפשך, כי תגיד לך גם את דרכי חנה בתך הנעימה והיקרה ואשר תקרינה, והיא אך טוב תבשר ודבר מדבריה לא יפול ארצה.”

“כל שונאי עם אלהי יעקב ואויביו וכל אשר יסור לבבו מאחרי אלהים חיים, תהי תקוה כזאת תוחלתו האחת לעת תמוט רגלו, ענתה שרה בלומה באנחת תמרורים, אבל אחזיק גם בתער מלוטש זה, אולי אנצל בו משבולת מים תשטפני. מה מני יהלוך? – ואיפה היא הצוענית אשר תאמרי עכסה?” –

“בכפר גורקא, ענתה האשה, מסע שתי שעות בדרך המלך העולה נייצאזנה ועובר גם בכפר גלונא מקום מגורי. אם תסע גברתי עם עלות השחר, ושבה לביתה טרם יפתחו עוד את החניות בעיר, ואיש לא ידע בלכתה ובשובה.”

“אך הלא תלכי גם את עמי עכסה, אמרה שרה בלומה, כי איכה אבקש אשה צוענית בכפר אשר לא הייתי שם מעודי?”

כן הוא, גברתי היקרה, ענתה עכסה, אנכי אוחיל לך על פתח ביתי ובעברך אשב אתך על עגלתך ואנהגך ואציגך לפני האשה, וראית פלאות אשר לא פללת ולא עלה על לבך, כי הצוענית העניה הזאת יודעת כל סתום ורואה כל תעלומה, כהרבי משוויצאוויצא להבדיל באלף אלפי הבדלות. – תראי ונוכחת.– "

“ויהי מה ואנסה, אמרה שרה בלומה, מחר בבקר השכם, בטרם יכיר איש את רעהו, אסע מזה חרש בעגלת צב ועין לא תראני. ומה התשורה אשר אקח אתי, להביא להאשה מנחה?”

“מה תתני לגויה זקנה, אמרה עכסה, צלוחית יין שרף וככר לחם ומצא לה, ואם גם זוג נעלים ישנים תוסיפי לה, ונשקה עפר רגלך גברתי, הן לא הרבי משווינאוויץ או מכזיב היא, כי ח”י פעמים ח“י תקח בשכרה. –”

“היי אפוא נכונה למחר וחכי לי לפני פתח ביתך עד אעבור”, אמרה שרה בלומה.

“טוב הדבר, אני אחכה”, אמרה עכסה ותשק את ידי גברתה חליפות ותצא ותמהר לעשות דרכה לשוב לביתה. “יכלתי!” קראה בצחוק בעלותה על עגלתה, ותשב לה בין כדים ופחים וקנקנים ריקים המצלצלים ומשמיעים קול כעונים הידד לצחוק לעגה ותניף בשוט ותשרוק לסוסתה ותסע. יכלתי!"

וגם אמנם יכלה עכסה, כי עשתה שרה בלומה כאשר דברה, ותקם בעוד לילה, ואך עלה השחר להאיר על הארץ, ותצא חרש את העיר בעגלת צב רתומה לסוס אביר, ובעוד שעה עברה את הכפר גלונה, ותעל אליה עכסה אל העגלה, ותסעינה שתיהן יחדיו עד לפני המלון בכפר גורקא. שם עצר הנער העגלון בסוסו ותרדנה הנשים מהעגלה, ועכסה צותה את הנער להוחיל בזה עד שובן, והנה הלכו

ברגל בנתיבות צרות ועקלקלות עד בואן לפני אהל דל שחוח ונוטה לנפול בקצה יער גדול מאד ותעמודנה שם. “הוא היכל הצוענית אש אמרתי גברתי” אמרה עכסה בצחוק, אך שרה בלומה לא צחקה, כי כסתה פּלצות וירעדו כל בדי עורה מחרדת פתאם לא ידעה שחרה. –

ו.

בעד פתח פתוח, נמוך וצר כחור ארובה, באו שתי הנשים אל אהל חשך משחור. השמש אשר זה עתה יצא על הארץ, ישלח קוים אחדים בעד בדקי חלון קטן, פקוק בבלויי סחבות ואטום בפסות ניר, הדבוק אל שברי לוחות הזכוכית, ולנגה קוי השמש המעטים ירָאה בפנת האהל מצע תבן ועליו כעין אשה, לוטה בשמיכה בלה ומטלאה מכף רגלה ועד ממעל לחטמה. רק שתי עיניה הנוצצות מבעד לצמתה, ושער ראשה לבד יראו החוצה, שער לא נכר מראהו אם לבן או שחור או אמוץ או צהוב הוא, שער לא ידע מסרק מלא חשש וקש, וסבוך ומסובך יחדו. –

“צפרא טבא אמי! קראה עכסה ותניע את הזקנה על יציעה להקיצה, עד מתי תישני אמי, הנה היום גדול, קומי ונשתה.”

שתי אַת והחנקי, צעקה הזקנה בקול מוזר כקול הכלב בנבחו, יקחך אפל יהודיה ארורה, הרפי ממני ואישנה.–"

“האם עלי תרגזי אמי? על עכסה רעיתך הטובה, ואם אותי תקללי? אמרה עכסה בשפתי חלקות, אל נא אמי, ראי הביאה לך האשה הטובה הזאת בקבוק יין שרף וככר לחם לבן, וכל אשר תשאל לך נפשך תתן, אך הגידי לה חפצה, אל תמנעי ממנה.”

“ימאסך אלֹה פה חנף ומרמה! גערה בה הזקנה בזעף אף – הגישי לי את הקלפים שם מעל המשקף ואגידה להאשה אשר אראה, ואַת לכי לעזאזל והוחלת להאשה בחוץ.”–

עכסה לקחה מעל המשקוף אגֻדת קלפים נאלחים מכל חלאה לגעל נפש ותגישם אל הזקנה על יציעה ותצא. “ואת פה עמודי, דברה הזקנה אל שרה בלומה הרועדת, אל תיראי ואל תחתי כי לא אכלתי עוד אדם מעודי וגם אותך יהודיה לא אבלע הפעם, אך הסבי נא עיניך מנגדי והפכי פניך אל הפתח ממולי. אל תביטי אחריך כי בנפשך הוא. –”

ושרה בלומה עשתה כאשר צֻותה ותעמוד הכן ובלי נוע אף כי נפשה יצאה כמעט מיראה ופחד בשמעה את קול רעש הקלפים בהתערבם, ואת הקולות המוזרים אשר השמיעה הזקנה בהכינה את מלאכתה לקסום קסם, להביט האותיות לאחור, מקרים שכבר היו ואשר יקרו עוד, והנה פתאם צחקה הזקנה צחוק פרוע: הי, הי, הי, הי! על תשתוחחי ואל תהמי יהודיה אין תבונה בה, יונתך לא היתה לטרף, יונתך תקנן במרומי קרת, עם בן זוגה יחדו, הי, הי! – אלף ועוד אלף, ועוד אלף ואלף אלפים ועשרת אלפים ועוד ועוד, הי, הי! הון רב לך יהודיה הון ורכוש וכסף וזהב ופנינים, עשר רב מאד, ולי אין כל מאומה, הוסיפה בקול נהי וילל תהו, זולתי כתנתי הקרועה ונעלים בלים לרגלי הבצקות ואנכי אשיב לך גם את בתך היחידה? – את חנה בתך אשר אבדה לך? – ומה תתני לי יהודיה כי אשיבנה לך? –"

כל אשר תאמרי עלי אתן!" ענתה שרה בלומה בחרדה גדולה, כי סמר בשרה מפחד ותמהון בשמעה את דברי הצוענית הנפלאה הרואה כל תעלומה וסוקרת עבר והוה ועתדי בסקירה אחת יחדו. –

“אתן, אתן שנתה הזקנה בתלונה, במו פיך תתני וידך תטמני בצלחתך, ולמה תשלי אותי יהודיה ארורה, אם אשיב לך את בתך תכחשי ותאמרי לא ידעתיך, עתה תני.” –

“דברי אשה טובה כמה אתן לך ואתנה, חננה שרה בלומה קולה, אך השיבי את בתי לי כאשר אמרת!”

“כמה אתן לך, הי, הי, הי! צחקה הזקנה, אין לי חפץ בכספך ובזהבך הרב, תני כספך בנשך ובמרבית כאשר הסכנת, וזהבך ישא אישך החסיד פדיון להרב. הי, הי, הי! הרבי משווינאוויץ איש שלומי אשר אהבתיו, הוא רמאי ואיש תככים והוא הבל וריק יעזור, – את טבעתך אשר על ידך אם תתני לי ואאות לך.”

שרה בלומה מהרה ותסר טבעתה מעל אצבעה ותושיט להזקנה ופניה אחרנית כאשר צֻותה והזקנה לקחה את הטבעת מידה הרועדת ותאמר: "הטבעת, טבעת לא עוד טבעת היא, כי אם חַכּה היא בידי, והשלכתיה תוך עיר גדולה והעליתי לי בה משם את בתך היפה, את חנה בתך היחידה, והשיבותיה לך, – הבה ואשמיעך את אשר יקרה אותך בקרב הימים יהודיה! –

הזקנה ערבה את הקלפים היטב ותניחם צבֻרים צברים ותשב ותערבם ותצברם ערוב וצבור חליפות ואחרי החרישה ותתבונן רגעים מספר, אשר ארכו כשנות נצח בעיני שרה בלומה המחכה בכליון עינים לשמוע את משפטה החרוץ אם לשבט ואם לחסד, לקחה קלפים אחדים מן הבאים בידה ותקרא בהם כאלו קראה בספר פתוח לפניה ותנבא: “שתי הנערות העבריות אשר אבדו בעיר ווראטנא, ברחו לעיר גדולה ושם הן יושבות. לא השחיתו דרכן והנן בתמתן כיום ברחן מבית אבותן. אחת הנערות האלה כלה יעודה לבן קדושים, אך לא תהיה לו לאשה כי הוא אינו זווגה הנכון לה, על כן תמאן בו ותשנאהו. את זווגה מצאה בהעיר הגדולה, בחור מורם מעם, אשר תאהבנו אהבה עזה כמות והוא גם הוא יאהבנה נפש וגם לו תהיה לאשה. לימים עוד שבעה תכתוב הנערה לאבותיה, תגלה להם את כל לבה, תגיד להם חפצה ואשר תשאל נפשה. אם ימנעו אבותיה מחפצה, כי יבערו ויסכלו ללכת עמה קרי ולענות אותה קשות, ורבצה בם קללת עולם, כספם וזהבם יאבד בענין רע והמה מות נבלים ימותו ואחריתם עדי אובד. אך אם יאותו לה ואת חפצה יעשו, ושבה והיתה בת טובה לאבותיה ויהודיה נאמנה לעמה ולמולדתה, וראו הוריה באשרה והיא תשמח בטובם ושלום להם עד עולם -– תם, אין עוד דבר! ועתה ברחי לך יהודיה אל מקומך, כי אין עוד דבר בפי להגיד לך, לכי אל תעמודי פן אתקצף ואקללך ומצאך און! –”

בפיק ברכים יצאה שרה בלומה את אהל הצוענית. לבה בקרבה הולם פעם, ראשה יסוב עליה כגלגל, אזניה תצילנה ועיניה תחשכנה ולא תדע נפשה, לא תדע אם עֵרָה היא או ישנה, ואם בהקיץ או בחלום ראתה ותשמע את כל הנוראות האלה. לא תדע איפה היא ואנה פניה מועדות, לא תכיר את עכסה אמתה ההולכת עמה לשלחה, ולא תדע מה לה פה בהעגלה ואנה היא מובלת הפעם. – מֻכה ומעֻנה בגֵו ונפש שבה העניה הסוערה הזאת לעירה ולמקומה ואך רחוב משכנה וביתה וחנותה הזכרוה לאט לאט את הנהיה עמה, תזכור את עניה ומרודה, תזכור את הצוענית הנפלאה ואשר נבאה לה, תזכור כי תקוה נשקפה לה לשוב לראות את בתה משאת נפשה, תזכור… אך הנה העגלון יעצור בסוסו והעגלה תעמוד לא תנוע עוד, ותרד שרה בלומה ותשב אל ביתה. לא הגידה לאיש מכל אשר קרה לה ואשר נגזר עליה, ותשמור את סודה ותצפנהו בלבה.

ז.

שרה בלומה אך שבה למנוחתה כמעט ותכתוב לאישה היושב בשווינאוויץ אצל רבו, ותאמץ בו לשוב לביתו כי נחוץ הוא לה, וימהר ר, פתחיה לעשות כאשר צותה עליו אשתו, ויפטר מרבו ברב חבה ובלב מלא תקוה טובה, כי שמחו הצדיק בתורה חדשה, תורת אמת המשחקת נפש ומאירת עינים לראות כי ישועת ה' קרובה לבא ועזרתו להגלות.

“זכאין אינון צדיקיא דלביהון לא אטימון ועינהון לא סתימין וקב”ה אוליף לון רזין עמיקין לעילא ותתא, פתח הצדיק בנעימה קדושה, אימא קמייכו מלה חד דאשתדלנא ביה האי יומא בפרשתא דשבועתא דפרשתא ויהי חיי שרה. “והנערה טובת תאר מאד בתולה ואיש לא ידעה ותרד העינה ותמלא כדה ותעל.” והנערה טובת תאר מאד בתולה, אורייתא אסהידת בהדא עולמתא שפירתא רחימתא כי בתולתא בלא פגימי איהי, דקב“ה נטר לה מכל סטרין ולא יהיב רשו לס”א למקרב גבה ובכל דא ואיש לא ידעה, הצדיק הנקרא איש לא ידע מקומה איה, לא חמי האי אתר דאיהי אתכסית תמן, בגין מה? ותרד העינה בגין דשלטה בה עינא בישא ותרד ממדרגתה ואחתית למיזל לבר מאתרהא ומה תקנתה? ותמלא כדה אם ממלאים חפצו ורצונו של צדיק הדור שהוא בחינת כד, מפני ששואב את השפע העליונה ומורידה ככד זה השואב מים ומוריקם, אז תעל, יש לבתולתא דא עליה ממש לעילא ולעילא, ואיהי אתפרקת פורקנא שלימתא ואתהדרת לאתרהא כדקא יאות ודא רזא דפורקנא דאמר קרא: ותמלא כדה ותעל."

ר' פתחיה ידע מאז ומקדם כי “ליבא מידי דלא רמיזא באורייתא” ובכל זאת בשמעו כי כל אשר עבר על בתו יחידתו וכל אשר יקרה אותה מפורשים באר היטב בכתוב מפורש בפרשת השבוע, ותחי רוחו כי עין בעין ראה כי עתה הפעם כבר נושע הוא תשועת עולמים – הן מי כמהו ממלא חפצו ורצונו של צדיק הדור, ומי צדיק הדור אם לא הרבי משווינאוויץ בעצמו? ובכן נסע ר' פתחיה שמח וטוב לב לביתו בכחו של רבו, ויאצל מרוחו הטובה ואמונתו הגדולה גם על אשתו אשר לא הגידה לו דבר מכל אשר קרה לה עם הצוענית מכפר גורקא עד אשר החלה נבואתה להתקיים, כי בא המכתב אשר חכתה לו, כעאשר הגידה הצוענית מראש. – ואלה דברי המכתב:

"שבע שבתות תמימות הנה מעת רחקתי מביתכם, הורי הנעימים והיקרים לי מחיים, שבע שבתות אלה שבע שנים הנה, שנות עמל ורעה, שנות יגון ועצב, שנות נדודים ותמהון לבב. חרפה תשבר לבי ומוסר כליות יקרע את נפשי לקרעים רבים, כי ידעתי עותתי ואשר עוללתי לכם מני לא נסתרה, על כן לא אצדיק פעלי, ואף כי לא ריב ולא אדבר משפטים אתכם; אבל אתרפס אתנפל לרגלי אם רחמניה ואתאבק בעפר רגלי אבי מקור חיי, ובבכי ותחנונים אקרא: חנוני חנוני! חמלו על בתכם האמללה והשיבו את נדחה טרם יחשך שמשה אשר עלה רגע להאיר את האפל אשר סביבה, חנוני חנוני ואל תמהמהו פן יבא שמשי ומאורי יאסף ורגלי יתנגפו בחשך, בדרך מלא חתחתים ומעקשים ואפול ולא אקום! – דברי לעו, ומלין אבחרה עמכם אך חידות המה באזניכם. לא תבינו לרֵעי ותאמרו כי אבדה בינתי במצור ובמצוק אשר יצוק עניי לי, וגם אמנם צדקתם הורי היקרים, ובכל זאת! – ידעתי את עז אהבתכם לי, ידעתי כי כאישון עיניכם יקרה לכם בתכם היחידה, ידעתי כי אשרי משאת נפשכם וכבודי חיי רוחכם, ידעתי את נפשכם המרה באבדי מכם, כי שמעתי אנחותיכם מרחוק, ודמעות עיניכם אשר בכיתם לי, כאש נוזלת קדחו בעצמותי, ידעתי כל אלה, וגם ידעתי כי זרועותיכם פתוחות לקבלני באהבה ועוד תשישו לרחמני כי אשוב אליכם, ובכל זאת – אויה לי כי קשי יומי יאלצני להכאיב לב הורי הטובים גם למרות חפצי ועמלי לדבר אליהם רבות – ובכל זאת רק אתם גרשתם את בתכם מנגד עיניכם, ברצותכם לגדלה ולנשאה להאשירה על פי דעתכם אתם, רמסתם לארץ חיתה, השפלתם עד שאול נפשה ותעכרו אותה כהיום הזה. – חלילה לי אם ארשיע אתכם ואתם חשבתם לטובה, וחלילה לי אם אצדיק את נפשי ומכשול עוני נגד עיני תמיד. אבל אריחה ואערכה לעיניכם, למען תדעון את מחלתי האנושה, וידעתם כי אך בידכם צרי ומרפא לרפוא לי ולהיטיב אחריתי…

"בשובי לפני שלש שנים מבית הספר הביתה מצאתי השלחנות ערוכים וקרֻאים וקרֻאות מסבים עליהם, ויגלו את אזני כי יום שמחתי הוא, והיום הזה נעשיתי כַּלה. אנכי אז כבת ארבע עשרה שנה ועוד לא כלו לי שנות למודי, קראתם עלי מועד לקצר ימי עלומי, צויתם עלי במפגיע להנזר משעשֻעי ילדותי, ותורוני לשבת בטל בחבוק ידים ולהתעתד להיות לאשה לבן יקיר נכד המגיד מכלבוניץ ואנכי לא מריתי את פיכם, כאשר ידעתם. עינ לא ראו את הבן-יקיר הזה אשר בחרתם לי, אבל את מהלליו שמעתי מפי המון אורחי פרחי האוכלים על שלחנכם במועד ושבת, המה העידו בו כי ילד של משי הוא, ילד שעשעים, ילד דל כח ורפה אונים, אשר אם יפוח בו איש והיה כמסוס נוסס, אך לבו אמיץ בגבורים לתורה וליראת שמים כאחד הגדולים אשר בארץ. שמעתם אתם ושמח לבכם ותגלנה עצמותיכם כי זכיתם לחתן כזה, בריאה שכֻּלה רוחניות, כאשר קרא לו אבי בעליצות נפשו, אך אנכי שמעתי ותרגז בטני, שמעתי ואתנודד ליום חתונתי ההולך וקרב, כי יראתי את חתני ואשנאהו תכלית שנאה, ואבך לילה ויומם לאסוני ולהות נפשי, ואתם הורי היקרים, לא התבוננתם, ולא ידעתם מה אמללה בבנות בתכם היחידה אשר שמחתם לאשרה. –

"ככה עברו עלי שנות כלולותי ויכלו ביגון ובתוחלת ממשכה לתשועה ממרחק תבא, והנה הגיעה עתי עת דודים, קרוב קצי וכבר החלה התכונה בביתכם ועוד מעט והנני אשה לילד של משי ולתורה ולזכות אבות. – ואנכי בשר ודם ונשמת חיים בקרבי וגם אינני עוד ילדה קטנה. – – – ראיתי כי אבדה כל תקוה אם לא תושיע ידי לי, ואתאושש ואנתקה מוסרותי אשר אסרתי בהן פעם אחת, ואברח מביתכם… נשבעתי לכם הורי היקרים, נשבעתי באשרי ובכבודי ובאהבתי אתכם, כי לוּ פצתה האדמה את פיה לבלעני, כי אז באוַת נפשי בחרתי לרדת שאולה מהכאיב לבכם בנוסי מפני אסוני הנורא, אך האדמה לא פצתה את פיה לבלעני, ואבחר לנוד ולנוע כצפוֹר בודדת על גג מהאדיב את נפשכם בעודי לנגד עיניכם, ובכן נחבאתי לברוח ואעשה דרכי לבובה! – הה! כל יר עמל באתני ותלאות אין ספור סערו עלי להפיצני עד אשר מצאתי מקום לי ואהי אָמה משרתת, עובדת עבודה בבית אדונים קשה, אשר אמנם נעמה לי מהיות גבירה שוררת בבית בעל אשר צלמו אבזה. אמרתי עתה אבליגה כמעט, כי שניתי שמי ושם מולדתי ואֹמר איש לא יכירני בהעיר הגדולה וההומיה הזאת, ואין אדם אשר ישים לבו לדעת מה אתי והונח לי; אך לא כאשר דמיתי כן היה, נמצא לי מכיר ומודע בלבוב העיר הגדולה, ובידכם הורי לחרוץ משפטי, אם לרוחתי ולישועתי נמצא לי, או להגדיל אסוני והוַת נפשי שבעתים, בידכם לחרוץ משפטי לחיים או למות! – מכירי זה בן עירכם הוא, לעאן בן האלמנה התופרת אשר גרה בחצר בית מגורכם. אחרי השלימו חוק למודיו בהגימנאזיום בווארטנא, למד חכמת המשפטים בהאוניווערזיטעט והנהו עתה סופר ומזכיר בבית אחד האדוואקטים בלבוב. – לעאן פיפיות ידע לכתי קודר בבית הורי, כי התבונן בי בהיותי עוד בבית אמי בווראטנא, וגם אנכי התבוננתי בו אז וכראותו אותי בלבוב ויכירני ואתודע גם אנכי אליו והנה יד נעלמה נגעה בנו ותפקח עיני שנינו לראות ולדעת כי נפשותינו נקשרו מאז בעבותות לא תנתקנה, ואהבתנו עזה כמות… ערום אפוא לבבי נגדכם הורי היקרים, ועתה אם תשאו לחטאתי ונתתם אותי לבחירי, ואם אין ואבדה בתכם יחידתכם, והשמדתם אותה מארץ החיים ולא תוסיפון לראותה עוד עד עולם. – – גם לעאן בחירי יכתוב לכם היום על אדותי ואודותיו, ענו נא אותו דברים טובים, דברים נחומים, עהו נא אותו כי רחמתם אותו ותרצונו, הבו לנו את ברכתכם, ברכת הורים, והיה לכם בחירי לבן נאמן ואנכי המאשרה בבנות, תחת היותי האמללה באמללות.

חנה."

ח.

“מה זה עשה אלהים לנו? צעקה שרה בלומה מנהמת לבה, אחרי שמעה את כל דברי האגרת הזאת אשר קרא אישה באזניה, לאדוואקאט תהיה חנה לאשה? אוי לי על שברי! אמותה הפעם ולא אראה ברעתי זאת!”

"חס ושלום! קרא ר' פתחיה, לא תהיה כזאת בביתי, המכתב הזה שקר הוא מעיקרא ואין בו ממש. הן הראני הצדיק מפורש בפרשת חיי שרה כי עלֹה תעלה חנה למעלה למעלה, והיא לאדוואקאט תנשא? לפושע באלהי ישראל? וכי עליה היא זאת? הלא ירידה היא עד הדיוטא התחתונה שבתחתוניות רחמנא לצלן! – תיכף ומיד אסע לשוונאוויץ. –

“כבר נגזרה גזרה וגם השווינאוויצי לא יועיל להותנו. התלוננה שרה בלומה במנוד ראש, והצוענית ראתה הרעה מראש, אויה לי!”

"מה תדברי שרה בלומה, איזה גזרה? איזה צוענית? האם היית אצל צוענית? קרא ר' פתחיה בבהלה. שרה בלומה ספרה עתה לאישה המשתומם את כל דבריה עם האשה הצוענית, “ואף אמנם לא נפל דבר מכל אשר נבאה הזקנה ארצה, הוסיפה באנחת תמרורים, והיא גם הגידה מראש כי רעה נוראה נגד פנינו, אם לא נאות לחנה ולא נשלים חפצה, ומה נעשה אפוא עתה פתחיה? אוי נא לנו, ועוננו גדול מנשוא!”

“הסכלת עשׂו, דבר ר' פתחיה רתת, הלא דרשׁ בקלפים עון פלילי הוא, ומי יודע אם לא נתקלקל הענין כלו, ואם לא לאין ולאפס יהיה כל עמל הצדיק חלילה, אחרי שנתערבו כשפים בדבר. – עולם מלא החרבת באולתך, שטיה!” –

“אכן כי שטיה אנכי, דברה שרה בלומה כמתיאשת, הסתתרה בינתי ואשתטה מעצם צרותי, אך הצדיק מה פעל? גם לא ראה גם לא ידע מאומה, והצוענית להבדיל, כל צפון תראה וככל אשר דברה כן היה, וגם היא הגידה כי השווינאוויצי אך הבל וקיר יעזור, אויה לי!”

“אויה! צעק ר' פתחיה בחרדה גדולה, השומע כזאת חייב לקרוע קריעה שאינו מתאחת לעולם! רבנו הצדיק לא ראה ולא ידע כל מאומה וצוענית טמאה ונתעבה ראתה ותדע כל תעלומה?! הלא גרועה את אלפי אלפים פעמים מהמכשפה בעצמה, שרה בלומה!”

“אלו היתה הזקנה מכשפה לא היו דבריה מתקימים,” השיבה שרה בלומה.

“משום שהיא מכשפה דבריה מתקימים! קרא ר' פתחיה, הלא דבר ידוע הוא שהקליפה גוברת על הקדושה, ובשביל כך נקראו כשפים, מפני שמכחישים פמליא שלמעלה.”

“סוף סוף השווינאוויצי לא הועיל ולא ידע כלום, והצוענית כאשר פתרה כן היה, אמרה שרה בלומה, כי יעצתי נשאלה את פיה מה לעשות עתה ונדע.” –

ר' פתחיה לא האמין למשמע אזניו ויעמד דומם כמו אבן, כי נעתקו ממנו מלין ולא יכל לענות, ושרה בלומה התבוננה בו ותנע במו ראשה ותאנח ותאמר: “אכן גם זאת עצה נבערה, הן מלתה כבר אמורה ודברה נצב לעולם, כי אבדה כל תקוה לנו אם לא נתנה את חנה לבחירה רצתה נפשה בו. אוי נא לי, כי אפנה על ימין ורע לי, ואפנה על שמאל ומר לי מאד.”

“וגם ימר לך עוד שבעתים! קרא ר' פתחיה בכעס ורגז, לא בטחת בהצדיק ותדרשי בכשפים ויטב לך? אהבת רע מטוב ורע ירדפך סלה!”

“גזלן! צעקה שרה בלומה ותמרר בבכי, לרצחני נפש אתה אומר? ולמה תמחצני בחרבות פיך ותענה את דיני באכזריות חמה, הרגני נא הרֹג פעם אחת ומצא לי, רוצח אין לב!” –

ר' פתחיה ראה בצרת לב אשתו האמללה ויצר לו וינחם על הרעה אשר דבר לה, ויבך גם הוא ויפיסנה וידבר אליה רכות: "הלא מר לי ממך שרה בלומה, ואין אדם נתפס על צערו, על כן סלחי לי אם מרב שיחי וכעסי באתי לכלל טעות ואבטא בשפתי דברים קשים כגידין ולא רוחי. – אנכי אסע לשווינאוויץ והצדיק… עוד לא כלה דברו, ונושא המכתבים בא הביתה ויתן מכתב על ידו, ויפתחהו ר' פתחיה ויקרא:

"הורי אננא יקירתי, שלום לכם עד עולם!

שפת יתר שנאתי, על גן לא ארב אמרים ואדברה באזניכם דבר ברור כאשר הסכנתי. אהבתי את אננא בתכם אהבה נצחת, ובאשרי כי גם היא לא תשנאני ותמצאני נכון לפניה; ובכן באנו בברית אהבת עולם, ואם תתנו ברכתכם לנו, וארשתיה לי באמונה, והייתי לכם לבן נאמן

ד“ר לעא פיפיות”.

“היליכה! קראה שרה בלומה ותספוק כפיה, אגדתם כבר נוסדה ועוד להם אך ברכת הורים, ומי יודע מה עשו עוד, ואנה נוליך חרפתנו? – אין עצה ואין תבונה כי אם לתת אותה לאשה לבן פריץ זה בעוד עת, פן נהיה לבוז. –”

שרה בלומה, שרה בלומה! אל תפתחי פה לשטן ואל תתי לחטוא חכך שרה בלומה! הן כבר שמעת כי הראני הצדיק מפורש בתורה באר היטב כי עלה תעלה חנה לעילא לעילא, בטחי בהצדיק ולא יאנה לה כל און."

“לא יאנה כל און, שנתה שרה בלומה בצחוק מכאיב לב ונפש, מה יאנה לה ולא אנה לה עוד? – היא תשכב בחיק מאהבה בעיר נכריה ואתה תבטח ברבך כי צדקתה עומדת לעד. האף אין בינת אדם לך, פתחיה?”–

“ובכן תאמרי כי נרפא את שברנו בשבר גדול ממנו ונתנה אותה לאדוואקאט לאשה?” שאל ר' פתחיה בפשה רפה, נבוך מדברי אשתו אשר לא מצא להם מענה.

“מה אֹמר ומה אדבר, בצרה גדולה אנחנו ולא אדע לרעתנו תוצאות, נאנחה שרה בלומה, ומה תדע אשה אמללה כמוני? אך אתה הלא איש אתה, הלא אב הנך, עוץ נא אתה עצה ואשמעה.”

“הלא בשביל כך אני נוסע לשווינאוויץ, ענה ר' פתחיה ויתאושש ויקרא: גם חנה ריק תהגה, גם לעאן הנבל הבל יפצה פיהו, הצדיק לא ישקר ובו בטח לבי ונעזרתי! אַל תיראי!”

אבל יראה היא! – למרות אמונת אישה והבטחת הצדיק ולמרות מקרא מפורש בפרשת ויהיו חיי שרה, תראה האמללה עין בעין כי נבואת הצוענית כתֻמה תבא עליה, ותירא יראה גדולה, אף כי נסע ר' פתחיה תיכף ומיד לשווינאוויץ ויקח אתו הפעם גם את ר' קלמן שתדלן, איש תככים וערום כנחש, וסיד גדול לעת מצוא. –

ט.

בחדר מלון אורחים גדול בעיר לבוב, במעלה החדרים יושבות שתי הרעיות אננא בת ר' פתחיה ורעגינא בת ר' נטל והנה משיחות אשה את רעותה. "המכתב אשר כתבת להורי בשמי מעשה חשב הוא, אמרה אננא, ראהו לעא ויהללו, אף נשקני מנשיקות פיהו על נעם ניבי, טוב טעמי וחכמתי אני;

הנשיקות האלה שלך הנה, רעגינא, הבה אפוא ואשיבן לך בנשך ובמרבית."

רעגינא התחמקה מזרועות רעותה אשר גלתה לה עתרת נשיקות פיה ותאמר: “במכתבי לא הפלאתי לעשות; אגרת שלומים כזאת יכתוב לך כל מושך בשבט סופר בעד אגורות כסף שתים, אבל לראות בקלפים לנבאות עתידות ולהגיד מראשית אחרית, לא כל איש יצלח כמוני. צר לי כי לא ראיתני ולא שמעת קולי בהנבאי לאמך בכפר גורקא, כי באמנה כצוענית מבטן ומלדה הייתי, מכשפה מכף רגלי ועד קדקדי. שפתי נטפו אָלה וכחש, תוך ומרמה וקללות נמרצות יחדו, ואמך העניה לבשה חרדות כמדה וכמעט יצאה נפשה מזעם לשוני וחזון לבי אשר חזיתי לה בעשותי המזמתה בהקלפים אשר לפני, שאלי נא את פיה ותגדך. –”

אננא צחקה ותאמר: ולמה אשאל את פי אמי, וגם בלעדה ידעתי כי תשתני ותתחפשי לכל אשר תחפצי, גם לעא אמר כי כשרון רב לך."

“להשתנות ולהתחפש?”

“כן הוא, רעגינא, וגם לצחק בבמה כאחת המצחקות הגדולות בהטהעאטער.”

“גם כל מכירי יאמרו כזאת, אמרה רעגינא בכובד ראש, ומי יודע אם לכך נוצרתי!”

“אך הערמאן מה הוא אומר?”

“הערמאן אינו אומר דבר, השיבה רעגינא ותאנח, חמשים מיל מקראקוי ללבוב ואהבתו לא תעצור כח לעשות דרך רחוקה כזאת מבלי התקרר, על כן תחלש מיום ליום ועוד מעט ותגוע ותמת כלה.”

“תשגי במשפטך רעגינא, אמרה אננא, הערמאן יאהבך כמאז גם עתה, והוא עלם חמודות והוא בגד לא יבגוד.”

“צר לי כי לא אשגה, ענתה רעגינא, וגם אמנם חמודות הוא על כן יחמדוהו בנות עשירי עם אשר כסף רב להן, והוא ידע לבחור בטוב ולמאוס באשר לא יסכון לו, ומה תסכון נערה עניה ובת חשכים כמוני? לא על האהבה לבד חיה גבר כמהו היום, וזולת אהבה אין לי כל מאומה, כי כסף אין לי.”

“אבל חן ויפי ושכל טוב.”

“מתנות אלהים אלה מהבל הנה יחדו בעיני הדאקטארן החכמים בבני ישראל, אם לא נחפו בכסף ובזהב, השיבה רעגינא, אך אלהי כסף ואלהי זהב המה האלהים האדירים בהעת הנאורה הזאת. ובני העליה החדשים אשר בקרבנו, עת יצחקו בנו כצפור ושפתותיהם תטופנה אהבה ותענוגים לשית בחלקות לנו, עיניהם נשואות אל האלהים האדירים האלה ואך אליהם ישאו נפשם.”

“נפלאת הנך בעיני, רעגינא, אמרה אננא הנבוכה ממשמע אזנה, רוח כהה תלבשך היום, ותדברי דברים אשר לא הסכנתי לשמוע מפיך מאז ידעתיך. או הבאמנה תפוני באהבת בחירך ותיראי כי בגד יבגוד בך ויעזבך? דברי נא רעגינא, מה זה היה לך פתאם? מה עשה לך הערמאן?”

“דבר לא היה לי, ענתה רעגינא בצחוק מר, גם הערמאן לא עשה לי כל מאומה רעה, כי אם מכתב כתב לי, מכתב מלא ידידות ועצת שלום עם מוסר השכל. אך המכתב הזה השליך קרחו כפתים ללבי, עד כי קפאו דמי עורקי בקראי ויהיו לקרח בקרבי. – כי טרדותיו ודאגותיו רבו למעלה ראש, יכתוב הערמאן, כי המון למודיו הרבים לא יתנוהו לבלוע רקו ואף כי לשגות בחזיונות נעורים אשר ינוסו כצללים וכענן יכלו ולא יסכון עלימו איש משכיל על דבר אמת וקים, וכי נפשו יודעת מאד כי גם חזיונות לבבי, חלומות נעורי אני, יגוזו חיש ויעופו, כי הלא שעשעי ילדות ושחרות אך הבל נדף המה – – – לא לו המשפט לפקוד על דרכי, יכתוב, אך יקרה בעיניו אף נכבדתי, על כן ייעצני לטוב לי, לבל אלך בגדולות ובנפלאות ממני, לבל אשגה בדמיונות שוא ולבל אשלה את נפשי בתוחלת ותקוה, אשר כרבן כן תכזבנה ותמסנה כמו מים, ובמוסרו יחתם כי עלי לדעת אשר ההכרח מושל בגבורתו עולם וההכרח יאלצני גם אותי להבליג על חפצי ומאויי לבי ולמלאות תעודתי בתבל – על פי חפץ ר' נטל אבי. – צדקת הערמאן ידידי, הוסיפה רעגינא בלזות שפתים ופניה קדרו מחמה מסתרת, צדקת מאד ידידי החכם, אבל עצתך הטובה אחרה לבא ותוכחת מוסרך לא בעתה היא! –”

לא אאמין למשמע אזני, קראה אננא, הערמאן נשבע לך אהבת עולם, ועשה הרעה הגדולה הזאת להפר בריתו אתך ולעזבך? ואת תחרישי לו? –"

“הן לא תחפצי אננא כי אתקצף ואזעק חמס ואהיה לבוז, אמרה רעגינא בצחוק נואש, – ומה אעשה לו והוא בחבלי אדם לא ימשך, בעבותות אהבה, כי רק בכבלי כסף וזהב יאסר, ואלה לא לי המה, כאשר ידעת, אננא.”

“ואת שדודה מה תעשי?”. חננה אננא קולה.

“אם לא אחפוץ לשוב לבית אבי ולהתענות תחת יד אשתו החדשה, כי עתה אין דרך אחרת לפני כי אם לבקש נתיבות בית המשחק ונתיבות אלה גם אמצא בעזרת אחד ממכירי אשר יד ושם לו בפקדת הבית הזה, רֵע הדירעקטאר ואיש שלומו.”

“קול דודי דופק! קראה אננא פתאם, יבא!”, והד"ר לעא פיפיות בא החדרה, והוא איש כבן שלשים, גדל קומה ודק בשר פניו שחרחורים ורזים ורשמי אבעבעות בהם, ועיניו הקטנות והאמוצות מפיקות מזמת ערומים עם גאוה וגאון ורוע לב. “מה שלומך ידידת נפשי? קרא בנשקו על יד אננא כמשפט, ושלומך אתַ יפתי מה הוא! הוסיף בפנותו גם אל רעגינא ובתתו את ידו גם לה, מה יכתוב הערמאן? כי צולל הוא בים אהבה עד ממעל לאזניו, הלא?” – ובדברו הסיר את נעלי ידיו ויעבר עשר אצבעותיו בין גלי שער ראשו השחור, ויקח לו כסא וישב לו ממול כלתו. “הבה ואשמיעך חדשות אננא אהובתי”, אמר בפנים צוחקות, ויוצא מכתב מצלחתו ויקראהו:

“אדוני הד”ר לעא פיפיות!

את מכתבך קבלתי, והנני נוסע מעיר שווינאוויץ אשר אנכי בה היום, ואבוא בלילה לבובה ואסור אל בית המלון בריטאניא לגור בו. היה נכון אפוא ליום השלישי, ועלית בבקר בשעה העשירית למעוני, שם אדבר אתך אדות שאלתך אשר שאלת מאתי ונשתעה ונועצה יחדו, ונראה איך יפול דבר.–

ידידך
פתחיה חלפן."

“אבי! קראה אננא בקפצה מכסאה בבהלה, אבי ילין בבית אחד אתי הלילה, אנה אני באה לעא!” ––

“הרגעי והשקטי, אננא, הרגיעה לעא בצחוק גאון, אנכי מגן לך יקירתי ואנכי גם אערבך כי לא תאנה אליך רעה. בכל חסידותו הגדולה, לא עורה עוד אביך לבלי ראות נכוחה ולבלי דעת כי לא חרפה היא גם לאיש כר' פתחיה חלפן לתת את בתו להד”ר לעא פיפיות לאשה, ובכן שלום יעשה לנו, הלא על כן הוא בא לבובה. – או דברי אַת רעגינא, האף איןן זאת?"

“אזן שמעה ותעידך כי ענותך רבה ומשפטך צדק, אמרה רעגינא בצחוק קל, אך בכל זאת אדמה כי תיטיב אננא לעשות לבלי תצא מפתח חדרה ולבלי הֵראות בחוץ עד אשר תדע דבר ברור, פן ימצאנה אביה וישיבנה בחזקה אל ביתו, ופן יקשה את לבו ולא יתננה גם להד”ר לעא פיפיות לאשה. – מי יודע!"

“אין זאת, ענה הד”ר בגאוה, אך אם תיראי פן תתפשי בכף, כי עתה מה ימריצך לצאת החוצה? שבי פה בחדרך והחבאי עד יעבור זעם ונצלת."

“אל נא באפך אדוני הד”ר, צחקה רעגינא, וגם אנכי לנפשי לא ירא פן אתפש, כי לי אין דורש ואין מבקש, ולו ימצאני אבי בחוץ, וכחש בי ויאמר לא לי אַת."–

“אבל עלי נפשי תשתוחח, אמרה אננא ברוח נכאה, לבי בקרבי הולם פעם, ומצוקה לא אדע אכנה ארגיש בכל בתי נפשי, – ואם יענך אבי קשה וימנע מחפצך לעא?” –

“גם שניכן קשרתן עלי היום לענותני בתאניה ואניה, ובאלה לא אחפץ. – ענה לעא בלי חמדה. היו אפוא בשלום ועשו את הטוב בעיניכן, ומחר לעת כזאת אשיב אליכן וצחקתי מוכך לבכן ורפיון רוחכן ואתן תבושנה, חיו בשלום!”

לעא נשק את ידי כלתו ויצא, והנערות נשארו בחדרן נוגות ודוממות, כי לבן נבא רעה להן ותיראנה ותפחדנה מאד.

י.

וגם אמנם מגורתן לא מגורת שוא היתה. אחרי ליל עמל אשר עבר עליהן לנדודים ואי-שֵנה, ואשר אָרך כארך הנצח בעיני אננא החרֵדה, אתא בקר, ויאתה גם צהרים, וינטו צללי ערב ועיני אננא כלות לראות את בחירה ולשמוע מפיו את הבשורה הטובה אשר אליה תשא נפשה, והוא לא יבא. – מעט מעט יפרוש הלילה את כנפיו השחורות על פני הקריה ההומיה, אור הגאז העלה כבר בשוקים וברחובות יאר את אפל הלילה. המונים המונים הולכים ובאים ועיני אננא הנבוכה חודרות חלון חדרה לבקש את שאהבה נפשה בתוכם, והוא לא יבא – ההמון נמוג וילך וקטן, ברחובות השלך הס, החניות נסגרו ומחלונות לא יהל עוד אור, כלתה רגל מן השוק ולעא לא יבא. – “וגם לא יבא עוד! צעקה אננא מנהמת לבה ותמרר בבכי כי לא יכלה להתאפק עוד, בגד בוגדים בגד בי לעא, ואך אבי היה בעוכרי כי הכלימו וידבר משפטים אתו, ויתקצף ויעזבני והנני ברעתי, אויה לי!” –

“וכל אהבתו הגדולה והעזה כמות וכל שבועותיו יחדו כמוץ עברו מריב לשון אביך ורוח שפתיו? דברה רעגינא גם היא במר נפשה, לא כן אננא, כי אך הכסף יענה את הכל. – המשרתת ספרה לתמה כי מאלפים ומרבבות דבר לעא בריבו את אביך ובהתלחשו אתו בחדרו היום, ואלה האלפים והרבבות המה בעוכריך אננא, כי אהבת לעא בחירך כמוה כאהבת הערמאן יועצי הטוב, אך בכסף ובזהב תכון. – מי יתן ושגיתי!” –

“אבדתי!” התיפחה אננא ולא יספה, כי עקת לבבה שמה מחנק לצוארה ותאלם דומיה, וברגע הזה נשמע קול צעדים בביאה וקול דופק בדלת, ותפתח רעגינא והנה ר' פתחיה חלפן ואיש זר עמו עומדים בפתח. –

“חנה קרא ר' פתחיה, לבשי בגדיך, חנה, וקחי לך אשר לך, ובאי אתי ונסעה ונשובה ווארטנאה, מהרי אַל תעמודי.” –

הנערה הרועדת כעלה נדף חשבה לנפול אחוֹרנית מפחד פתאם, אך רעגינא החזיקה בה ותעמוד ותהי כנציב אבן. ור' פתחיה הוסיף ויאמר: “ומה תפחדי, חנה, ומה תחרדי? הלא אביך אני, ולקחתיך אתי והשיבותיך אל בית אמך, כי מה לך פה ומי לך פה בעיר נכריה? חוּשי ובאי ונלכה ונסעה.”

אננא העניה אשר לא האמינה למראה עיניה ולמשמע אזניה, הביטה סביבה כמבקשת מפלט לה ועזרה מצר, ואביה התבונן בה בחמה גלויה ויאמר: “ואת מי תבקשי בת לא רוחמה? את הד”ר לעא פיפיות? אך שוא לך לתת את נפשך לאיש חמודות זה. חלץ ממך. – תנה לה את מכתבו, קלמן. אמר בפנותו אל האיש אשר בא עמו, והאיש הוציא מכתב חתום מכיס בגדו ויואל לתת לה, אך היא לא עצרה כח לקחתו מידו. תמאני לקרוא את מכתב הד“ר מחמד נפשך אשר אהבת? טוב אפוא, הוסיף ר' פתחיה, ר' קלמן השתדלן יקראהו באזניך, תשמעי ונהרת ופחד ורחב לבבך, קראהו נא ר' קלמן”, ור' קלמן השתדלן פתח את המכתב ויקראהו בנחת מלה במלה:

“אננא יקרה!”

"אננא יקרה! שנה ר' פתחיה בלעג אף, אכן יקרת בעיניו מאד, על כן לא מכרך בלא הון כי אם הרבה הרבה במחירך מאד. – צער פוי שבת ובשת שלמתי להנבל הזה שבעתים כערכך. – “אך אננא לא יקרא עוד שמך כי אם חנה כבתחלה” קרא ר' קלמן. –

ר' קלמן פתח שנית ויקרא:

“אננא יקרה! כדברי את אביך ובריבי אתו, נוכחתי לדעת, כי לא לנו לשגות באהבה והיא לא תצלח. הוריך ימאנו לתתך לאיש כמוני; ואם אֹמר לקחתך למרות חפצם, ויקפצו את ידם ממך ולא יתנו לך כל מאומה, ואַת ידעת כי גם לי אני עבדך אין הון ורכוש רב – ואחרי כי אזלת יד ואפסה כל תקוה לבנות לנו בית נאמן ולכונן אשרנו יחדו וידינו ריקות, על כן אסיע כעץ אהבתי מלבי ואעזבה את עירי ואת ארצי עם חמדת נפשי יחד, ואת חיי בשלום ואשרת בארץ בלעדי ידידך הנענה לעא.”

פני אננא הלבינו כמות ותפול בזרעות רעגינא ותבכינה גם שתיהן אשה על צוארי רעותה:

“חלום אחד חלמנו, אננא, וגם פתרון חלומנו אחד הוא – אך לא הרבה אבדנו גם שנינו, אננא – שובי בשלום לבית הוריך וראי בטוב אננא!”

“חיי בטוב ובנעימים, רעגינא יקרה!”

“הלא רייצל היא! קרא ר' קלמן השתדלן בצחוק תמהון, רייצל בת ר' נטל שלנו. – האפרוס בשלום אביך בשמך רייצל? חיי בשלום רייצל!”

רעגינא נשקה לרעותה ותצא, ואננא הלכה את אביה ואת ר' קלמן שתדלן ויסעו וילכו ווראטנאה – ברית התנאים עם בן הגביר ר' שמעלקא הופרה, אך בהשתדלות הצדיק משווינאוויץ לעילא ולתתא, היתה חנה עד מהרה לאשה לבן גביר אחר, למיוחס גדול שבעתים מחתנה הראשון, לנכד הרבי ר' למך בעצמו – והנה היא אשה צנועה וכשרה כשָרה בלומה אמה אשר תראה עתה עין בעין כמה גדול כח הצדיק משווינאוויץ, וכאם אמה הצדקת, וכאחת הנשים הבונות את בית ישראל. –

ולעא?

והערמאן?

ורעגינא?

לעא לקח בת עשיר גדול מלוה ברבית, עם חמשים אלף כסף לאשה, והיה יהיה לאדוואקאט בקרב ימים.

הערמאן היה לרופא בחיל הצבא ויקח לו לאשה בת סוחר בסוסים עם חמשה ועשרים אלף כסף נֵדה.

רעגינא נעלמה ולא נודע מקומה איה, אך יודעי נסתרות יתלחשו כי המצחקת המהללה בבמת ישחק בעיר ווארשוי בשם רוזא נאטאלאוויטש, היא היא רייצל בת ר' נטל בעיר ווראטנא. –

**

“ומה חפצך ומגמת פניך? אשמע את קול הקורא שואל לתֻמו, עיניך לא לאמונה ולחסידות ולא לדעת ולהשכלה, לצדיקים וחסידים ולומדים ובקיאים זו לעגך יחדו, גם רופא גם א’וואקאט לא זכו בעיניך ובבנות משכילות תתן דופי; כעני כעשיר, כשפחה כגברתה, כחשכים כאנשי המעלה בכלם תשים תהלה, ומה חפצך אפוא, ומה הוא הלקח הטוב אשר תתן לנו בספורך זה?”

צדקת קורא נחמד ונעים! אבל סלח נא לי בטובך ובגדל חסדך, וכאשר נשאת לעבדך מקיזאוויץ ועד הנה, כי אמנם לא מגיד מישרים אנכי, לא מטיף מוסר ולא מוכיח בשער, ואף לא להשכילך או להצדיקך ולהטיב אחריתך מגמתי, לדברים כאלה וכאלה הרבה שליחים למקום, הרבה מוכיחים קנאים נחשים ועקרבים, מחזיקי הדת ומצדיקי הרבים; הרבה מטיפים מתוקנים חרבות פיפיות, מתבוללים מתנכרים וכל מיני פורעניות; הרבה יראים ומשכילים יארבו בכל פנה, אלה להצדיקך ואלה להשכילך בינה;– ואנכי איש תם הנני, רק סופר פשוט, מספר ספורים בעלמא, ורק מעשה שהיה ספרתי לך הפעם, דברים כהויתן.

א.

הצדיק מרַקשָׁוא.

ראתה שפחה על הים מה שלא ראה כל נביא וחוזה. ומה שלא ראה דוד מלך ישראל במלכותו ראיתי אנכי בימי חיי הבלי; ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם.

גדול היה כבוד הצדיק מרַקשָׁוא ותפארתו רבה מאד, אך רב מכבודו ותפארתו גם יחד, היה הונו ורכושו וקנינו. ביתו היה כהיכל שרים בנוי לתלפיות ומלא כל שכיות החמדה, צביו וכרכרותיו כמרכבות רוזנים, וסוסיו יכלו להתחרות את אבירי ערב אשר בארות מלך, ואת כל החיל הגדול הזה עשה לו הצדיק – בתפלתו. –

והצדיק לא התפלל מעודו לא בעדו ולא בעד ביתו, חלילה לו מעשות כדבר הזה. זו כחו הקדיש רק לאלהו ולישראל בחירו אשר באהבתם ישגה תמיד. בצרתם לו צר ובאהבתו וחמלתו ירבה תחנה ותפלה לחלצם ממצר, ובשמחתם יגדל ששונו ויעתר אל אלהים ויענהו וטובם יחיל לעולם. – כי יקח איש אשה ויברך הצדיק את אגודתם ונתן גם הריון להאשה וילדו בנים ובנות, ככל אשר תשאל לה נפשם; וכי ישלח איש את אשתו, ויברך הצדיק את ספר כריתותיה, ולבה נכון בטוח כי אחר כבוֹד תלקח אחר גרושיה. כי ימוך אחד מאנשיו ומטה ידו, כי לא יחדל אביון גם מקרב חסידיו, ופנה האיש הזה אל צדיקו, והצדיק יפנה למעלה, והנה שפעת ברכה והצלחה יורדת מגבוהים ולעני ומחסור אין זכר עוד. – כי יחלה איש ונפל למשכב או אשה כי תחלש ותאנש, ויתפלל הצדיק ויפדה את נפשם מרדת שחת וחיתם באור תראה. איש או אשה כי תהי עליהם רוח רעה וישתגעו, ורפא הצדיק את הנפש החוטאת אשר דבקה בה ויתקִננה וגרש את הדבוק אשר בא בקרבם ושבו וחיו כבתחלה. – רעב כי יהיה, חרב כי תעבור בארץ, דבר באפל כי יהלך, והצדיק יתן אמר והנה שובע גדול בכל ארץ ממשלתו, החרב תשוב לנדנה, מלאך המשחית יאסוף ידו, והמגפה נעצרה. – וישראל גוי נכסף יכיר וידע את כל הטובה הגדולה אשר יעשה אתם מרחמם זה, ואת אשר ימסור נפשו ומאדו עליהם בכל עת ובכל שעה, ויביאו לו בני ישראל מנחה, איש איש כאשר תשיג ידו, מן הגרה האחרונה אשר בכיסם עד הנזמים אשר באזני נשיהם, וצדיק יקח ולא יחשוך, יקבל ברחמים וברצון קרבן עשיר ועני יחדו, לא יבקר ולא יבדל, כי צדיק וקדוש הוא. ככה חי הצדיק על תפלתו ועל עבודתו שקט ושאנן ברקשוא עיר מלכותו ויזכה לשני שלחנות הוא וביתו ובניו אתו. לא הכלימו אדם מעולם וגם הוא לא הכלים אדם בארץ, אין שטן ואין פגע רע ואין פוצה פה ומצפצף, כי גם האפיקורסים האחדים אשר נמצאו בעיר, גם אתם התהלך הצדיק בשלום ובמישור. הדאקטאר יאַקוב חלקלק היה רופא ביתו והצדיק קרא לו בלשון חִבה “ר' יעֶקלי שלי” וישלח לו את החולים והחולות אשר ירפא בתפלתו, למען יחזקם הוא ברפואותיו; – סופר הקהל יוסלי בריהק, היה ה“כל וכל” בחצר הצדיק, איש עצתם של בניו וחתניו ואיש סודן של בנותיו וכלותיו; והאיש מרדכי בעל חשבון המלמד בבית הגביר, אשר רננו עליו כי טינא בלבו ומהלכים לו הרבה בחדר המבשלות אשר לאדוניו ועם סופר הקהל יעשה חוזה, גם אותו לא יריב הצדיק, וגם יקרבהו בימין צדקו בכל עת מצוא. ואף כי בני עולה אלה ילעגו להצדיק בפניו, יהתלו בחסידיו ויבוזו להם וגם ינבלו לפעמים את פיהם שלא כהוגן באזני הצדיק, אך הצדיק בענותנותו הגדולה לא יכעס עליהם ולא יכהה בהם ויאמר כי נשמותיהם של אלה הנה מעולם הלצון על כן התוליהם ישעשעו נפשו, כי סוף סוף הלא גם המה ממקדש המה יוצאים, מאחד העולמות העליונים, מעולם הלצון, כאמור. –

ובכן שלום היה להצדיק מכל עברים מסביב,

עד שקפץ עליו רגזו של דודו אחי אביו.

ב.

הצדיק מהבליהב.

דודו זה גם הוא היה צדיק מושל ביראת אלהים ובירת מלכותו היתה העיר הבליהב, קרן בן שמן בקצה ארץ גאליציען המזרחית, מלכות הצדיק הזה לא נגעה במלכות צדיקנו מרקשוא אפילו כחוט השערה ודבר לא היה להצדיק ר' בערינא עם בן אחיו, כי גם אותו ברך אלהים בעשר וברכוש ובצאן אדם אשר פרו וישרצו וירבו ויעצמו מיום ליום, על כן לא רעה עינו בשאר בשרו היושב על כסא אבותיו בעיר מכורתו לבטח. – ויהי היום ויסת השטן את שרי המדינה ויבנו את מסלת הברזל עד גבול ארץ רוסיא ותעבור המסלה גם בעיר הבליהב. אז הגיעו ימים אשר אין חפץ בהם להצדיק. כי מכונת הקיטור, בת הסטרא אחרא והקליפה, גברה בעונותינו הרבים על הקדושה, במשפטה, ותביא אתה לבקרים אשכנזים, צרפתים ואנגלים, אנשים רעים וחטאים מכל ארצות הגוים אשר מעבר לים ומתחת להרי החשך, והמה מדי עברם בעיר הבליהב, נטעו שמה זמורות זר, דעות נפסדות ומחשבות זרות והרהורים רעים ותתרבה האפיקורסית והחסידות נתמעטה, ותמעט גם הכנסת הצדיק ותלך הלך וחסור מיום ליום, עד כי חדלה כמעט, ארבות השמים נסגרו וצנורות השפע נתקלקלו, וההוצאה מרובה, כי אביוני החסידים, המה “היושבים”, מלחכי פינכי ומיחמי תנורי, המה דבקו בהצדיק כבתחלה ויאכלוהו בכל פה כבראשונה בהיות לכסף מוצא. וידל הצדיק מאד וירא כי ברע הוא. –

“ומה אנחנו יושבים פה עד מתנו? דבר הגבאי ר' בירך אל צדיקו לאמר, בעלי הכסף נמוגו ואינם, פדיון ומנחה לא ראינו בעינינו זה כמה, המן הנבלות הסרוחות האלה, החסידים הבאים בשביל יראת שמים, נחיה? ומדוע לא יעשה הצדיק דבר לקדם פני הרעה?”

“לקדם פני הרעה כבר עברה העת, כי עד צואר הגיעה ואין מעמד, ענה הצדיק ויאנח מרה, כיסי ריק ואין בו וגם כלי כספי וזהבי כבר נתנו בעבוט, ואם לא ירחמו עלי משמים, כי עתה גם הנזמים אשר באזני הרבנית יסבו חלילה בית נושה, והרבנית תחיה קוראת הב! הב! בלי חשך, העלובה הזאת תדמה בנפשה כי כסף תועפות לי כמאז ומקדם. הה, מר לי ממך ר' בירך!”

"אבל מאנחותיך רבי לא אפרנס אנכי את אשתי ואת בנַי, דבר הגבאי רתת, ואם תוחיל עד אשר ירחמו מן השמים, וגועת גם אתה גם אשתך ברעב. ואך אם צר כחך ותשועה רחקה ממך, הרף ממני ואלכה לנפשי, כי למה זה אשמור מזזות ביתך ואין שוקר עליהם עוד. – "

“אדרבה, עוץ נא אתה ר' בירך עצה, ענה הצדיק תחנונים, הן נבון וחכם אתה, אולי חכמתך תעמוד לנו ונוָשעה.”

“מכונת הקיטור, ימח שמה וזכרה, אך היא היתה בעוכרינו ונגדה אין חכמה ואין עצה ואין תבונה! ענה הגבאי, אך מי אשם בדבר אם לא אתם הצדיקים בעצמכם? לו הייתם צדיקים אמתים כדבעי, כי אז לא הפיקו הרשעים את זממם זה לסול מסלות של ברזל ולהוביל אפיקורסות וכפירה מקצות ארץ במרכבות קיטור ורוח סערה. מדוע לא הצליח מעשה שטן כזה בימי הבעש”ט ז“ל? האם לא היה אז ברזל בעולם? אם פחם ועצים לא היה בימיו? אבל הצדיקים הראשונים עשו מה שעשו לבלי תת את הקליפה לגבר חילים, ובכן נטעו המה ע”י קפיצות הדרך מקצה תבל ועד קצה ברגע אחד והאפיקורסים ראו ותכסם בושה, ועתה בעונותיכם הרבים יסעו האפיקורסים ע"י קפיצות הדרך ואתם תשכבו בבשתכם ולא תזוזו ממקומכם. אתם בעצמכם אשמים בדבר, ואנכי אחת דברתי: בעיר אשר מכונת הקיטור עוברת בה לא תכון אתה וממשלתך עוד. – "

"ואנה מפניה נברח? נאנח הצדיק, כי אמרתי אשוב למולדתי ולעיר מגורי אבותי ואבות אבותי, הקדושים, והנה בן אחי, הצדיק ר' יקטן, יגור שמה זה כמה – "

“ומה בכך? החליט הגבאי ממנו, העיר רקשוא נשכחה היא מני רגל האפיקורסים, לא יעבור בה טמא ומסלת הברזל לא תבוא בגבולה, המלט נא שמה ונושענו.”

ובן אחי הצדיק מה יענה ויאמר? או האם לא תדע ר' בירך גורל שני חתולים בשק אחד מה הוא?" שאל הצדיק בצחוק מר.

“גורל שני חתולים בשק אחד מה הוא? שנה הגבאי, שמעה רבי ואגדך, החתול הזקן והרגיל ילחם בהצעיר והחלש ממנו ויגרשנו מגבולו והוא יקח עמדתו וישאר על מקומו לבדו – וגם אתה רבי זקן ורגיל, ואם לא תטמון יד בצלחת, והאכלתיך את נחלת אביך בעיר רקשוא, ובן אחיך הצעיר יבקש לו מנוח אשר ייטב לו.”

"יעצת בשת לנפשי ר' בירך, נאנח הצדיק, אתה אומר אלי לצאת למלחמה על בן אחי ולקפח את פרנסתו ביד חזקה. ומה יאמרו הבריות? – "

“אל תצדק הרבה ואל תהיה סכל, קרא הגבאי בלעג, וגם לאשר יאמרו הבריות אל תשים את לבך. אם חפץ חיים אתה כי עתה לכה אחרי ובטח בי ואנכי אעשה, ואם לא, השען אל בינתך אתה, השתקע פה במקומך ומכור את שמלתך הלבנה ואת כסא קדשך תנה בלחם למען לא תגוע גם אתה גם כל אשר לך ברעב – בחר לך רבי!”

והצדיק נאנח במרירות וישא למרום עינים,

וילך אחרי הגבאי כי בחר בחיים.

ג.

ויסעו מהבליהב ויחנו ברקשוא.

ויסע הצדיק וילך. הנסיעה הזאת היתה ברב עם ובהדרת מלך. עם כל בניו ובני בניו ועם כל בני ביתו הזכרים נסע הצדיק וגם כל חסידיו “היושבים” הלכו אתו ומקצותם בחר לו ר' בירך הגבאי ששה אנשים גבורי כח, גדולי קומה ועזי נפש וישימם גבאי משנה, לעמוד לפני הצדיק ולשרת את פניו כאשר יצום. והקול נשמע בית הצדיק מרקשוא כי דודו הרב הקדוש מק“ק הבליהב בא לראות את פניו ולהשתטח על קברי אבותיו הקדושים, וימהר ויצא לקראתו בסוסיו ומרכבותיו ובהמון חסידיו ובכל כבודו ותפארתו, ויבא את האורח הקדוש ואת האורחה הבאה לרגלו אל ביתו, וישמח בו שמחה גדולה מאד. גם על ר' בירך הגבאי שמח הצדיק, על פרקו הנאה וזקנו המגודל, על מדברו הנאוה ועל טוב טעמו וחכמתו, ויכר בו כרגע “נצוץ נשמתו של יהושע בן נון משרת משה איש אלהים” ואת הכרתו זאת גלה גם לדודו הצדיק ונענע לו הרב הקדוש בראשו, ויודהו בקהל רב כי רואה הוא באספקלריא המאירה ומבטו גדול מאד. הה, לוּ באמנה ראה הצדיק האמלל הזה באספקלריא מאירה, כי אז הכיר וידע, כי נכון בידו יום חשך מידי דודו הרב הקדוש, ואף כי מידי ר' בירך הגבאי איש סודו המושל גם בנפשו ורוחו, ואשר איננו נצוץ נשמתו של יהושע בן נון, כאשר חשב באולתו, כי אם גלגול נשמתו של אחיתופל הגלוני יועץ רע ובליעל. – אבל גזרה היתה מלפני אבינו שבשמים, והצדיק הֻכה בסנורים, לא ראה רעה ולא נשמר, ולא התבונן על און ולא נזהר ולא ידע כי נחש כרוך בעקבו, ועוד מעט וישתרג עד צוארו וישם מחנק לנפשו. – והרב הקדוש נועץ את ר' בירך פקידו ואלוף לראשו ויסתר בתחלה מעין רואים ויבא חדר בחדר להתבודד, למען ישמע העם וייראו ויבקשוהו בטרם ימצא להם, ור' בירך ואנשיו שומרים עַל הפתח, לבל יהרסו לגשת אל הקדש פנימה עד שיחפץ, וכאשר יעצרו בעד הבאים, כן ירבו וכן יפרצו וההמון הולך ורב עד כי גדול מאד, כי חסידי הרב הקדוש אשר באו עמו, סבבו בעיר ויעשוה כמרקחה, בשרו מעשה נפלאותיו בקהל ויעידו ויספרו כי רבבות עם שוקדים על דלתות היכלו בעיר הבליהב תמיד ויחלו ליום שובו, ובכן “מי אשר לו דבר אל הצדיק ימהר ויחיש מעשהו, כי עוד מעט יסע ואיננו.” – ומי אפוא האיש ברקשוא אשר אין לו דבר אל צדיק כביר כזה הבא מקצות ארץ? – אמת כי גם צדיקם אשר בעירם הוא איש מופת רב להושיע וגם הוא מכל צרתם יצילם, אבל הרב הקדוש מק”ק הבליהב הוא “ענין אחר לגמרי”, הוא כל יוכל ומאתו יוָשעו תשועת עולמים בלי שום ספק עוד, ואם לא עכשיו אימתי? –

“דם ישפך היום! צעקה אשה גדולה ועבה ברעש ורֹגז, בהדפה בצד ובכתף לסול לה מסלה בין ההמונים המתרוצצים על חדר הצדיק המסתתר, דם ישפך היום במקום הזה, אם לא יתנוני לבוא לפני הרב הקדוש, כי בעלי חולה נוטה למות ואנכי אשה קשת רוח.” ובדברה חתרה לאחוז בכפות המנעול, והנה זה אחד הגבאים התיצב בינה ובין הדלת וילחם בה וימנענה מעשות חפצה.

אם יקר שער ראשך וזקנך בעיניך, כי עתה הרף ממני ואבוא לפני הצדיק, כי נפשי מרה לי ולא אפגע אדם!" צעקה האשה בלטשה עיני חמה לזקַן הגבאי ובשלחה את ידה למלא אחרי דבריה. –

“אך לא כן בתי, ענה עתה ר' בירך גם הוא חלקו, לא נאוה לאשה כבודה כמוך לשאת דברים כאלה על דל שפתיה ואף כי להרים יד בגבר בתוך קהל ועדה. – ודעי נא וראי, הוסיף בנחת ובצחוק על שפתיו, כי אם לכח, אמיץ הנני גם אני כמוך בתי,” בפיו דבר ובידו מלא ויאחז בערף האשה המתאמצת ויטלטלנה טלטלה וישערנה ממקומה עד כי כמעט נפזרו כל עצמיה יחד לפי שאול, "הן תביני עתה אשה כבודה, כי לא יעשה כזאת לקרוא למהלמות על פתח חדר הצדיק? הוסרי אפוא ואל תצאי לריב מהר. – "

מתגרת זרוע ר' בירך החזקה ומלעג שפתיו, נחתה אשת החיל ותשב אחור, עז פניה שֻנה, ידיה רפו ולא יספה זכור מלחמה עוד אבל בלי אמר ודברים הרבתה תאניה ואניה ותבך בכי גדול, והנה פתאם נפתחה הדלת מבית, והרב הקדוש לבוש לבנים מכף רגלו ועד קדקדו עמד בפתח. –

ההמון נבהל ויחרד ויעמוד תחתיו, גם הצדיק החריש רגעים אחדים, עיניו הביטו נכחו ועפעפיו בחנו את המיחלים לחסדו ברחמים גדולים. אחרי כן השח את ראשו בהכנעה וענוה גדולה ויאנח ויחנן קולו ויאמר: "רבונו של עולם אב הרחמים והסליחות, עמך ישראל משכימים לפתחי ומצפים לך לישועה על ידי בריה קלה כמוני, אדרבה, אם יש לי איזה זכות בשמים, כי עתה הראה נסיך עושה גדולות, ואם חס ושלום קלקלתי את מעשי וקפחתי את זכותי, עשה נא בשביל אבותי הקדושים שוכני עפר העיר הזאת ובזכות בן אחי הקדוש, הצדיק ר' יקטן, החי אתנו כהיום הזה. – "

הצדיק ר' יקטן שמע ויגל ברעדה ועיניו זלגו דמעות שמחה ותודה רבה, והצדיק הוסיף בנעימה קדושה: “תן להם רבונו של עולם, תן להם מורא וייראו את שמך וישובו אליך בלב שלם!”

“אמן!” קראו הנצבים כלם פה אחד ברגש קדש וקול ענות גדול מאד.

“תן להם מים עוסקים בתורה ובמצות!”

“אמן!”

“תן להם עשר וכבוד וחיים!”

“אמן!”

"תן להם כל משאלות לבם לטובה!

“אמן!”

“ותן בי כח לעמוד ולהתפלל לפניך בעד כל איש או אשה מעמך ישראל אשר אדע את נגעי לבבו ואת מכאובו ואשר יחסר לו!”

אמות הספים נעו מקול העונים “אמן” בכל כחם ואונם וידים אין מספר חתרו למצוא את ימין הצדיק, לגעת באצבעותיו ולתת שלום לו. אך הצדיק טמן ידו בצלחתו ורק בפיו ובשפתיו ענה את שלום המברכים, אשר פערו פיהם לכל הגה מפי קדשו. –

והצדיק עצם את עינו ויורד את ראשו ואת גֵוו השח וישען על מטהו, ואחרי עמדו רגעים אחדים תפוש ברב סרעפיו בקרבו, ויתאנח מרה וידבר בענוה והכנעה גדולה ויאמר: “שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו, יש צדיק הנקרא רחוק, רחוק מעברה ומכל תאוה רעה ר”ל, בחינת סור מרע, ויש צדיק הנקרא קרוב, שהתקרב לעבודתו יתברך בסוד בקרובי אקדש, בחינת ועשה טוב, אוי נא לי! אבל יש גם צדיק כלול משתי הבחינות יחד, סור מרע ועשה טוב, צדיק כזה נקרא שלום, שמו כשם רבו, ובהפך אָתוִין נקרא מושל, צדיק מושל ביראת אלהים, כביכול כביכול ממשלה ממש, שהרי הקב“ה גוזר והצדיק מבטל, אוי נא לי! והנה הצדיק הדור כזה בודאי מרבה שלום ומשפיע טובה וברכה וישועה לכל באי עולם, אבל הדיוט כמוני, אוי נא לי, לא רחוק ולא קרוב, כי אם איש פשוט, יהודי נדכה ונשבר, מה כֹחי כי אושיע לנתונים בצרה ומצפים לישועה? – על זה צוח סיפא דקרא: אמר ה' ורפאתיו, איש פשוט כמוני מתחטא לפני המקום כבן המתחטא לפני אביו ומתחנן ואומר: אמר ה', שפות אתה רבש”ע שלום וברכה לעמך ישראל ורפא את שבריהם כי מטו, והקב“ה בחסדו ובחמלתו שומע ועונה: ורפאתיו, רפואת עולם, רפואה שלמה בנפש ובגוף ובממון, וזה: שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו אמן!”

הרב הקדוש שב ויסגר בחדרו והשומעים כמעט נמוגו ויבטלו ממציאותם לנופת תטופנה שפתיו ולאמרות קדשו החוצבים להבות אש,

"אין זה יליד אשה, איש אל רעהו קורא,

רק מלאך ירד מגבוהים וזה שר התורה!"

ד.

בין הקברים.

לא חדש ולא שבת היום, לא מועד וחג, ובכל זאת שבת שבתון בעיר רקשוא ודומיה שוררת בכל פנותיה. שבתה עבודה בבית ומקנה וקנין בחוץ, החניות סגרות על מסגר ורגל כָּלה מן השוק בעצם היום, ואיש או אשה לא יראה ולא ימצא בעיר כֻלה – ואיה איפה ישראל כלו אשר בעיר? מהרב המו“צ שותפו של הקב”ה היושב על מדין, עד הטבח שותפו של עמלק היושב באיטלז; מהגביר העוסק רק בצרכי הצבור ומתעשר מפסולתו של קהלו בכל יום תמיד, עד המתפרנס מיגיע כפיו העוסק רק בצרכי עצמו ומתרושש מרגע לרגע; מהתינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא, עד התינוקות הגדולים, זקני תלמידי חכמים תושבי בית המדרש, שלא טעמו טעם חיים; מהצנועה הכשרה היושבת שחוח על תחנותיה וסנורה כבר נתון נדבה פרוכת להקלויז, עד החצופה הפורצת גדר ויוצאת בפאה נכרית בשוק; בחור ובתולה, זקן וזקנה, טף ונשים, הרה ויולדת, גם עור ופסח יחדו, כל אשר אך ישא את רגליו ללכת בהן על הארץ, כלם קדמו היום אשמורת, עזבו טרם היות הבקר את העיר. והנה נחתים עתה בחצר מות, בית מועד לכל חי, ועיניהם כלות לראות בבוא הצדיק מהבליהב להשתטח על קברי אבותיו הקדושים כי בוא יבא היום אל נכון. –

"קרא נא יוסלי, קרא איש צעיר לימים מעל מצבת האבן אשר הוא עומד עליה, לרעהו העומד גם הוא על מצבת אבן ממולו, קרא נא את החרות על האבן אשר לימינך.

"רכב ישראל ופרשיו, אבי, אבי!

לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך בלבבי.

ויהי בנסוע – אשאג כאריה ולביא

לא קם בישראל כמשה עוד נביא."

"הלא מצבת משה ליב בעל העגלה היא והכתֹבת מעשה ידי להתפאר, ענה יוסלי סופר הקהל בצחוק, אבל קרא נא מרדכי את החרות על הציון הלז אשר לצדך, קבר ר' דודל בן הצדיק הוא, וגם אותו לכבודו יצרתיו אף עשיתיו:

"למנצח מזמור לדוד בברחו,

על כרחנו היה חי וימת על כרחו,

ועל כרחו ליתן דין וחשבון הוא עתיד

ר' דוד במורנו ר' יקטן צדיק וחסיד."

“כפתור ופרח! קרא מרדכי המלמד, פזמון ממש להבדיל! אך עליך להקים גם לך מצבת קבר ולעשות לך שם עולם לכבוד ולתפארת ועוד בחיים חיתך, כי מי כמוך מליץ ומשורר לספר שבחיך אחריך במותך. – או האין זאת יוסלי יקירי?”

“אנכי קטנתי מכבוד אשר כזה, ענה סופר הקהל בנחת, אך את אשר אחרות על מצבת קבורתך אי”ה שמעה ידידי ואגדך:

איש יהודי היה ברקשוא הבירה

ושמו מרדכי – לך ענו שירה:

הי צדיק! הי חסיד! הי עניו!

מלמד שחשדוהו – לעריות זנב."

מרדכי צחק בכל פה לשמע תהלתו מפי רעהו וגם יתר העומדים על הקברים והמצבות מסביב שכחו רבצם ויצחקו בקול גדול, אך אשה אחת צעירה לימים חגרה חמות ותקרא: “בושו והכלמו במהתלותיכם הבל! האם מושב לצים הוא המקום הקדוש הזה או אין אלהים כל מזמותיכם, כי תצהלו קולכם ותצחקו ותתהוללו בין הקברים הקדושים? – רגזו ואל תתהוללו, אמרו בלבבכם כי עוד מעט ותישנו גם אתם במקום הזה ולא תחמדו עוד לצון לכם!”

גם אַת פה צלבה יקירתי?! ענה סופר הקהל בלעג, ראות פניך לא פללתי בזה ועתה השמעתיני גם את חכמת פיך; אך הלא אשה חכמה את ולך לדעת כי גם המתים ישנאו כזב סלה ודבר אמת יקום גם במקום שם קבר. – הטיבי פניך אפוא אשה יקרה, ואחר מאה ועשרים שנה אי"ה אכתוב על מצבתך הגדולה:

"האשה הצנועה מרת צלבה

בערב היא באה ובבקר היא שבה.

השומעים רעמו פנים כמסירים אזנם משמוע תועבה ואחד מהם ענה ויאמר: אחר מאה ועשרים שנה כבר יעלו עשבים בלחייך, יוסלי. והיית סופר הקהל לקהל עדת הרפאים בשאול מתחת."

“ואם אזכה להגדולה הזאת, ענה סופר הקהל, וזכרתיך גם אותך אתי ומניתיך שר המשקים למלך בלהות, למען תשתה כּנפשך שבעך, וידעת הפעם כי רחמתיך ר' נח ידידי. –”

“הצדיק! קראו הצופים מעל גג בית הקברן, הצדיק הנה הוא בא!” וכרגשת התרים, אנשי אנית קאלאמבוס בלב ים, בשמעם בפעם הראשונה “ארץ” מפי הצופים בראש חבל, גדלה הפעם רגשת הנועדים בחצר מות לשמע שם הצדיק. קפצו, דלגו, רצו, גם נוקשו ונפלו ואיש את רעהו ואשה את רעותה הדפו ויתנגשו. אם היו קברים מרמס ומצבות אבן נהרסו ונשברו לרסיסים; אם מראש זאת נקרע צעיפה באחד הנעצוצים ואם עין ימין זה נקרה באחד הנהלולים אשר שדה הקברות מלא מהמה; אם פסעו על ראשי זקנים וזקנות הצועקים מכאבם ואין עוזר ואם יתיפחו ילדים מתגרת רגל תדרכם כדורכת בגת; מי ישים לב לקטנות כאלה? – המתים ינוחו על משכבותם גם ברמוס כל רגל את קבריהם, ומצבות האבן הן לא לנצח הנה וברבות הימים גם בלא זה תשברנה; צעיפים ורדידים אחרים בבית אשה אשה למדי, ואם גם רק עין אחת לאיש עוד יראה זרע ויאריך ימים; זקנים וזקנות לא יחדלו מקרב הארץ וילדים למכביר יולדו חדשים לבקרים, אך הצדיק מהבליהב לא בכל יום יבא להשתטח על קברי אבותיו, ולא בכל שעה יזכו לראותו פנים אל פנים ולשמוע את נעם קולו, לאו בכל יומא מתרחש ניסא, ואם לא היום יושעו תשועת עולמים, מי יודע עד מתי עוד –; לא יחשבו אפוא אנוש ולא יפגעו אדם ובמסירת נפשם ידחקון האנשים על הנשים, ויהי קולות וצעקות, קול ענות גבורה וחלושה, קול ששון ושמחה עם קול תאניה ואניה וקללות נמרצות יחדו, עד אשר בא הצדיק על מקומו ויחרד כל העם אשר במחנה, וידמו כמו אבן ויעמדו מרחוק ויצבו כמו נר.

יחדל כל שאון, יקום סערה לדממה,

להצדיק יש עתה “עלית נשמה”.

ה.

עלית נשמה.

כן הוא, עלית נשמה יש עתה להצדיק, הצדיק עומד פה בארץ מתחת, אך בסוד אתדבקות רוחא ברוחא, מתדבקת נשמתו הקדושה והטהורה, והיא עולה עמה מרקיע לרקיע עד סוף כל הרקיעים, ומשם למעלה ולמעלה “עד מקום בו יושב עוטה אורה, חוצב מפיו תלמוד תורה” כאשר יסד הקליר בפיוטו של יום ראשון דראש השנה. – עלית נשמה הוא אפוא ענין פשוט בתכלית הפשטות ודבר קל מאד לאיש היודע לכוון את הכונות הצרוכות, ואף כי לצדיקנו הגדול והקדוש בשמים ובארץ, שהוא בלי ספק מבני היכלא, נכנס לפני ולפנים ועושה בשמים ושמי השמים כאדם העושה בתוך שלו ובחדר משכבו, ובכל זאת – הה, מה זה היה להצדיק פתאם! פניו אשר יפיקו תמיד נחת ורצון קודרים עתה כיום מר, עיניו הצופות מסוף העולם ועד סופו תחשכנה בארבותיהן, ידיו הפותחות שערי רחמים ורצון בכל עת ובכל שעה רפו עתה ותרעדנה, ארכבותיו דא לדא נקשו והוא נמוג ונבוך כלו, ישען על הגבאי ר' בירך למען יעמוד ולא יפול ויכרע תחתיו – אויה! מי יודע אם לא גזרות רעות ושאר מיני פורענות מתרגשות לבוא בעולם; אם לא שמעה נשמת הצדיק מאחורי הפרגוד כי נגזרה גזרה לכונן בתי ספר ובתי מלאכה לבני ישראל בארצו חלילה; כי כלה ונחרצה מאת היושבי בשמים לבטל את הקריפקא¹ מישראל, אל תפתח פה לשטן; כי יצא דבר המלכות, מלכו של עולם, להגביר את קליפת נוגה, בחינת “נוגה כאור תהיה”, שהיא קליפת הקיטור מרכבת השטן, ולסול מסלות של ברזל גם דרך העיר רקשוא כאשר עשו לעירו רחמנא לצלן; ואם לא מפני רעות כאלה וכאלה ירעד הצדיק ויחרד.? – אל נא ירך לבך, קורא אהוב, אל תירא ואל תחת, כי אין דבר מכל אלה, אבל הט אזנך לאמרי פי הצדיק וידעת שרש ומוצא דבַר יגונו והַותו.

“בירך, חנן הצדיק קולו, קול דממה דקה מאד, ירא את ה' בירך והניחה לי!”

"אבל זכור נא קדושי כי אשה ובנים לך בביתך – " לחש הגבאי באזני הצדיק.

הצדיק הוריד לארץ ראשו: “בירך!”

“מה בקשתך, צדיקי?”

“חמול נא בירך והוליכני מזה”. –

“חמול עתה על נפשך, רבי מורי וקדושי, ואם לא, ואלכה ועינך לא תשורני”.

“בירך יקירי, התחנן הצדיק, צרות לבבי הרחיבו ואיכה אשא…..” אך הגבאי לא נתן את צדיקו לכלות את דברו ויתן עינו בו ויאמר: “עיני כל ישראל עליך, רבי מורי וקדושי, והשעה הזאת שעת רחמים ועת רצון היא ואם לא עכשיו אימתי!”

אוי נא לי!" “נאנח הצדיק במרירות ויתיפח וישען את ראשו על מצבת קבורת אביו הקדוש, ואחרי עמדו דומם כשעה חדא, התעודד ויספוק את כפיו ויקרא: “גזרה היא מלפני אבי שבשמים ואותה אין להשיב! – הנני מבטל אפוא רצוני מלפני רצון אבותי הקדושים שבגן עדן ומפני רצונו של ממה”מ הקב”ה בעצמו, והרני מקבל עלי עול גלות ועול גרות, לגלות מעירי וממקומי ולגור פה בעיר הזאת, בחינת גר ממש, “גר אנכי עמך תושב ככל אבותי “. אוי נא לי! גר אנכי עמך, הצדיק האמתי שהוא מנהיג הדור, נקרא אנכי, בחינת ואנכי עפר ואפר, וכשנגזר גרות על הצדיק הזה הנקרא אנכי, היינו גר אנכי, אז עמך, עמך דייקא, עמך רבונא דעלמא כלא, כשגלה הצדיק כביכול השכינה גולה עמו, אוי נא לי! – אבל תינח צדיק אמתי מנהיג הדור, אבל איש פחות ונבזה כמוני אם נגזר עליו גלות מה תקנתיה? – תושב ככל אבותי, יתישב במקום מגורי אבותיו הקדושים. יכלול עצמו עמם יתחזק בם והשי”ת יעזור לו בזכותם, והיינו גר אנכי עמך תושב ככל אבותי! – ועתה מורי ורבותי, אבי הקדוש גוזר עלי לגור במקום הזה אתכם, המסכימים אתם לרצונו של אבי הקדוש זכר צדיק לברכה, שהוא בודאי רצונו של הבורא ברוך הוא וברוך שמו?”

“מסכימים אנחנו!” קראה העדה כלה פה אחד, אנשים ונשים יחדו בשמחה רבה.

“ואני מוסר מודעה, הוסיף הצדיק ויאמר, אני מוסר מודעה מגיד מראש באזני כלכם מורי ורבותי, אינני לא צדיק ולא קדוש, לא נביא ולא איש מופת, אין בי לא תורה ולא מעשים טובים, לא עבודה ולא תפלה ולא כלום, אלא קורטוב של אהבת ישראל וזכות אבות בלבד; אבל בן אחי הצדיק מרא דאתרא, הוא איש צדיק תמים, הוא מורכם והוא צדיקכם ורבכם והוא גם רבי ומורי מהיום הזה והלאה, וחלילה לי מהסג את גבולו ומנגוע במלכותו אפילו כמלא נימא חלילה וחלילה, עדים אתם כלכם היום!”

פני הצדיק מרא דאתרא קדרו ויחרד תחתיו לההבטחה הטובה הזאת. אך פני הגבאי ר' בירך אורו מטוב לב, “אודך כי יכלת!” לחש באזני הצדיק, ויצאו שניהם את שדה הקברות בשלום ותלך אחריהם כל העדה הקדושה, ששים ושמחים על כל הגדולות והנוראות אשר ראו בעיניהם ועל כל הישועות והנחמות אשר שמעו אזניהם היום, אך יוסלי סופר הקהל ומרדכי בעל חשבון המלמד שמחים וצהלים בראש כלם. –

“החל הנגף! אמר מרדכי לרעהו, וגורל שני הצדיקים גם יחד כגורל שני הזאבים שנלחמו זה בזה ואכל האחד את האחד עד כי לא נשאר גם משניהם רק זנבותיהם בלבד, אשרינו מה טוב חלקנו!” –

“אבל בין הזאבים הנלחמים ירמס הצאן ושיות נדחות ירטשו ויאבדו והצאן צאנַי והאוילים אוילַי, ואנה אני בא עם קהלי הקדוש!” – נאנח סופר הקהל באנחת לצון.

“אל תירא ואל תחת, ענה המלמד בצחוק, האולת לא תמות לשחת וקהלך לא יאבד מן הארץ גם אם צדיקים כאלה וכאלה תאכל החרב. יקומו הנערים ויצחקו לפנינו ואתה אם בינה שמע לי ושים עינך על רבקהלי בת צדיקנו היפה, כי מי יודע מה ילד יום.” –

אלה צדיקיך עמי, מרמת אוילים,

אלה משכיליך, לצון והתולים,

אלה מאשריך – אלה מהרסיך,

שחתך ישראל, כי מי בעוזריך!

ו.

אויל במכתשׁת.

לא עברו ימים מעטים ותעלה שפעת, מרכבות ועגלות, נושאות את כל הכבודה אשר להצדיק מהבליהב, אשתו ובניו ונשי בניו ובנותיו וחתניו וניניו וּנכדיו, עם המון משרתים ומשרתות ומינקות, עבדים ושפחות מקנהו וקנינו, פרושים, יושבים ובטלנים, וכל הנפש אשר עשו, ויבאו עירה רקשוא אשר הגלו שמה, ויתנו את משכנם בתוֹכה כאשר נגזר עליהם מן השמים בעוה"ר, ועיני הצדיק מרא דאתרא רואות ולבבו בקרבו ימס כמו מים, וידו תקצר מהושיע לו. –

“ומה תאמר אתה להרעה הזאת אשר באתנו? דבּר האמלל הזה לר' נתן פקידו, הוא הגבאי אשר לו, איש סודו ונאמן ביתו בלכתו הנה והנה בחדרו, סופק את כפיו ונאנח בשברון מתנים, לבי יאמר לי כי דודי הרב יקפח את פרנסתי וירד לחיי חלילה ואני אנה אני בא!” –

"מה אֹמר ומה אדבר ענה ר' נתן בתלונה, אולת רבי תסלף דרכו ואחר ישאל בעצתי – לולא חרד רבי על דודו את כל החרדה הזאת, לולא התרפס ויכנע לפניו, ולולא העיד עליו עדות שקר לפני קהל ועדה כי קדש קדשים הוא וכל צדיקי הדור כקליפת השום המה כנגדו, כי אז בהבל בא ובחשך הלך ואיש לא ידע בשכבו ובקומו ולא חשק את עירך לשבת בה. אך עתה אתה רבי עשית את דודך לאלהים ולמה זה יחרה לך אם יקריבו לו קרבן ונסך ואותך ישליכו אחרי גֳום ככלי אין חפץ בו? – "

"אל תדבר כאלה, דבר הצדיק תחנונים, הנה זה דודי בא להשתטח על קברי אבותיו ואבותי הקדושים, ואֹמר אך כבד יכבדנו ובכבודו אכבד גם אני, הידוע אדע כי ערום יערים הוא ויתנכל לי להדיחני לקחת עמדתי ולרשת את נחלתי? – הה, אם גם צדיק לרעהו יכרה שחת, גם לנפש אחיו יצפון להורידו חיים שאולה כמוני היום, הן אמת עד לעפר תרד, צדק ברגלים ירמס ויראת אלהים תתֹם ותאבד מן הארץ! – "

“לאמת וצדק ויראת אלהים אל תדאג אתה רבי, ענה הגבאי בצחוק מר, אבל לנפשך תדאג, לביתך ולבניך הקטנים עם הגדולים, כי דודך זה אשר תכבד בו ילחך את כל אשר סביבותיך כלחוך החסיד את קערת השירים, לא יחמול ולא ישאיר לכם מחיה, כי צדיק הוא צדקות אהב, כאשר הראית לדעת. –”

“אל תתן לחטוא חכך”, נאנח הצדיק מרה.

"כי אֹמר דודך הוא צדיק צדקות אהב ואחטא ואאשם? קרא ר' נתן הגבאי, טוב אפוא רבי, אשוב בתשובה שלמה, אספוק כף על ירך, אודה עלי פשעי ואתודה ואמר בפה מלא כי אמנם חונף ומרע הוא דודך הטוב והנעים, בוצע בצע רב מעשקות, ור' בירך פקידו הוא איש מרמה ואון חומס ושודד, לא קם בין כל צדיקי הדור איש נבל ובליעל, מעַול וחומץ כמוהם עוד. – "

"חלילה לך מדבר כאלה, נתן, דבר הצדיק רתת, אמנם כי הרע דודי לי מאד, אך שאר הצדיקים מה המה כי תלין עליהם? האם בשביל צדיק זה שעשה שלא כהוגן, כל צדיקי הדור יאשמו חלילה? – "

“בשביל צדיק זה שעשה שלא כהוגן, שנה הגבאי בהניעו את ראשו ובהביטו בעינים מפיקות בוז וקלסה בפני רבו האמלל, יפה אמר שלמה: אם תכתוש את האויל במכתשת בתוך הרפות בעלי לא תסיר אולתו ממנו, – אך לא עת לך עתה להתוכח רבי, הוסיף בשאט נפש, צדיק זה שעשה שלא כהוגן, יגרש גם אותך גם כל אשר לך מביתך ומעירך וממקומך אם לא תקדם את פני הרעה ותכריעהו בטרם יכריעך.” –

“ובמה כחי גדול?” נאנח הצדיק.

“ובמה כח דודך הצדיק גדול? ענה הגבאי, בתורתו אשר הוא בודה מלבו ובזכות אבותיו הקדושים, אבל גם תורתך רבי איננה סובין וזכות אבות גם לך כמוהו; אם אביו הקדוש גזר עליו לגלות מעירו ולגור במקומך, יגזור עליו אביך הקדוש לגלות מעירך ולגור במקומו, או במקום מדבר וציה ובתהו ילל ישימון, רק לא במקומנו – אם נחכם רבי וטוב לנו”. –

צדקת, ר' נתן, נאנח הצדיק, ראשית חכמה יראת ה‘. נבקש רחמים מלפני המקום, נרבה תחנה ותפלה, אולי יתעשת ה’ לנו ולא נאבד, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים."

“ואפילו חרב חדה מונחת על צוארו של שוטה, אין שוטה מרגיש ואין אויל נכוה בפושרין ואפילו בחמי חמין לא”. דבר הגבאי לנפשו בקול נמוך, ואחרי החרישו רגעים מעטים נגש אל צדיקו וידבר בדברים נמרצים ויאמר: “אמנם כי עז וגבורה בתפלותיך והנה בוקעות ועולות עד שמי רום וכוכביהם, כאשר ידע ישראל וגם נפשי יודעת מאד, אבל תפלותיך אלה תועילנה רק לאשר יאמינו בם וישלמו בכסף מלא מחירן, אך לנפשך אתה לא יושיעו הפעם כל מאומה, כי מצח אשה זונה לדודך הצדיק והוא יודע בנפשו תפלת צדיק כמה היא מועילה, ובכן יחשוב לקש נדף תפלותיך וכעץ רקבון כל תחנותיך יחדו. – בתפלה ובתחנונים לא תקדם את פני הרעה רבי.” –

“ומה יעצת אתה ונעשה?” שאל הצדיק בשפה רפה, כי נכלם מדברי ר' נתן הגבאי וזעם לשונו.

“עשה לא תעשה אתה כל מאומה, ענה הגבאי, צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ואתה רק תדבר את הדברים אשר אשים בפיך לעת מצוא. יוגד לא אראה גם אנכי תוצאות למדת הדין הקשה אשר פגעה בנו, ולא אדע עוד במה נוכל לדודך הצדיק ולאיש בריתו בירך הרע הזה. אבל תקותי תאמצני כי בזכותך רבי ובזכות אבותיך הקדושים, אמצא עצה להנצל מפח זה טמנו לנו. ואם תסכים עמי בכל אשר אעשה, ושלמנו להם כפעלם וכרוע מעלליהם, משניהם נשליך טרף ולא יחרוך רמיה צידו.” – הצדיק לא מצא מענה ויחרש והגבאי הוסיף ויאמר: “אל תירא רבי וקדושי, אם לערמה ומרמה, לא נופל גם אנכי מר' בריך אשר אמרת כי נצוץ נשמתו של יהושע בן נון נוצץ בו – רק חזק ואמץ!” –

והצדיק שתק, האם שתיקה כהודאה,

כי על דודו הצדיק גם הוא חורש רעה?

או יחרש כי את הגבאי הוא ירא בלבו

המוליכו בחבל כהצועני את דבו?

סתרי לב צדיקי מי זה יודע,

שוגה ומשגה תועה ומתעתע! –

ז.

בית הצדיק ר' יקטן מתמוטט.

ובית הצדיק מהבליהב מלא אנשים ונשים מקרוב ומרחוק, מביאים מנחה ופדיון מן הבקר ועד הערב, אך הצדיק שונא בצע, הון ורכוש נבזה בעיניו נמאס ומתנות תגעל נפשו, על כן חלילה לו מקחת מן העניים והאביונים גם מחוט ועד שרוך נעל כי ישלח דברו וירפאם, ורק מנטילי הכסף, מעשירי העם וגביריו, כי יהיה להם דבר נחוץ מאד ויפצרו בו עד בוש, מהם יקח לפעמים איזה פדיון הגון בלי חמדה וכמי שכפאו שד, כי כסף לא יחשוב וזהב כקוץ מונד הוא בעיניו. אבל לעשירי ישראל דברים הרבה נחוצים מאד, כידוע, כי צרכיהן מרובין ועניניהם מסוכסכים וסבוכים תמיד כמשוכת חדק בעוה“ר, ע”כ יעבוד הצדיק האמלל עבודת פרך ויאָלץ לקחת את פדיונותיהם על אפו ועל חמתו. – לא כן ר' בירך הגבאי, ר' בירך ידע כי אם אמרו חסידים ראשונים: אין כפרה בלא דם, חזרו חסידים אחרונים ואמרו: אין פדיון בלא כסף, ובכן חשב מחשבות לבל ידח ממנו נדח ויעמד שלחן גדול על פתח חדר הצדיק ועל השלחן קערת כסף גדולה והיה כל הבא אל הבית, טרם יכנס אל הקדש פנימה, ויזר את צרור כספו ויריק את כיסו אל הקערה הזאת, אחד המרבה ואחד הממעיט, בלבד שיתן ולא יקח. – מאליו מובן כי מן הכסף הזה, אשר הצטרף לחשבון גדול, לא נהנו לא הגבאי ר' בירך ולא הצדיק וביתו אפילו באצבע קטנה חלילה, כי ליושבים לפני ה' הוא למסתופפים בחצרות בית אלהינו בארץ הקדושה, שמה ישלח הצדיק את הכסף הזה בסוד סודות ובסתרי סתרים, למען לא יוָדע לאיש ולא יגלה לאדם ח“ו, כי מתן בסתר הוא, טמיר ונעלם מעין רואה ואזן שומעת… העבודה רבה אפוא בבית הצדיק מהבליהב אבל בבית הצדיק דמתא הֻשלך הס, הוא עוֹמד בזוית זו ומתפלל תפלת חנם, כי אין דורש ואין מבקש לה ואין משלם בעדה אפילו שוה פרוטה. ואשתוֹ הצדקת עומדת בזוית זו ומתיפחת ובוכה על תחנותיה, כי המר שדי לה מאד בשברו להם כל מטה לחם, ועוד מעט ויאלצו חלילה לנגוע בּאוצר המנוצר ולאכול מן המוכן; – הבנים והבנות כאבל אם קודר יהלוכו הנה והנה, אין פוצה פה ואין דובר דבר כי גדול הכאב מאד. ורבקהלי הנערה היפה בת בן הצדיק, כלה צנועה וחסידה האמונה עלי תולע, נוגה ושוממה נשקפה היא עתה בעד החלון ותצפה דרך אם לא יבא הדאקטאר חלקלק לבקר בביתם ולשמחם מיגונם. ואם לא יוסלי סופר הקהל יבא, לגרש את ענני העצב או להפיצם כמעט ברוח שפתיו, במשחקיו ומהתלותיו ובספוריו השנונים, כדרכו וכמשפטו בבית אבותיה ואף כי בהיות היא לנגד עיניו –; אבל גם הדאקטר חלקלק שכח את נתיבות ביתם, יעבור עליו בחפזה שבעתים ביום ולא יסור אליהם לראותם רגע וסופר הקהל גם הוא נעלם ואיננו ולא יראה ולא ימצא גם בחוץ גם ברחובות. ומה הדבר הזה אשר ה' אלהים עושה? האם כָלה הוא עושה את בית הצדיק ר' יקטן חלילה? האם תם צדק משמים ואמת ומשפט עוד אינם כי גם רבקהלי היפה תאנח בדד ואיש אין בארץ להשיחנה נעימות? ור' נתן הגבאי איה איפה הוא? הגם הוא עזב את אדוניו כי חשבה אניתו להשבר ויסר ממנו כסר צלו? – הגבאי נשאול נשאל מאת צדיקו עד גריליב עיר מולדתו, כי קרוא הוא לנשואי אחותו כאשר אמר, אך הישוב עוד עירה רקשוא? מה לו פה ומי לו פה כי ישוב לשבת בטל בבית רבו? לראות את צאנו ובקרו נהוגים לצדיק אחר ואין מושיע? – כי כספו וזהבו תועפות לר' בירך איש חרמו ואין אומר השב? – כי בית הצדיק מהבליהב חוסן רב ובית צדיקו הוא שומם וגלמוד? – ואם גם ר' נתן הגבאי אשר בו בטח לבם כמעט, אם גם שבטם ומשענתם האחר בימי ענים ומרורם, גם הוא סר מהם ויעזבם חלילה, ורעה להם זאת מכל הרעה אשר מצאתם מיום בוא דודם בגבולם עד היום הזה. – היפלא אפוא כי כל בני בית הצדיק יהלכו אט בחמת רוחם ונפשם עליהם תשוח מאין יבא עזרם? – “אך הנה זה ר' נתן!” צעקו כלם פה אחד פתאם, כי נפתחה הדלת והגבאי לבוש בבגדי הדרך בא הביתה, “ברוך הבא ר' נתן!” – “שלום עליכם ר' נתן!” – “ואי”ה בשמחת בתך ביום חתונתה כעת חיה ונשיש אתך משוש ונשמחה כלנו יחד.” אמרה הרבנית בשפתי רצון ופנים צוחקות, ורבקהלי היפה גם היא שכחה כרגע עצבה ורגזה ותצחק ותאמר: “ואיה איפה הצפיחית והמגדנות אשר אמרת להביא אתך? או את הכל אכלת לבדך ולנו לא השארת כל מאומה? – כן הוא, קראה בצחוק גדול במששה את כל כיסי הגבאי הריקים, הזולל הזה הביא אתו מגדנות וממתקים כאשר דבר, אך לא בכיסו ובצלחתו כי אם בבטנו המלאה והקדושה והרחבה, האף אין זאת, ר' נתן יקירי?” – גם פני הצדיק בעצמו הפיקו נחת כשב איש סודו אשר בטח בו אל משמרתו, ויתן גם הוא שלום לו ויברכהו בברכת “מזל טובה”, “ומה אתך חדשות ר' נתן?” שאל בסבר פנים יפות

“יש, ענה הגבאי, גם אשר אתי לא אכזב והוא למועד שמור לכם. אך אתכם מה? מה שלומכם ומעשיכם בזה? ומה שלום דודכם הצדיק בגלותו?”

לדברי ר' נתן אלה נתכרכמו ככרום פני כל בני בית הצדיק אשר אורו כמעט בראותם את פניו כראות פני אלהים, ואנחה שוברת חצי גופו של אדם היתה התשובה על השאלה הנמרצה אשר שאל בגאוה ובוז, אך הוא לא שת לבו לעצבם ואנחתם ויפן אל הצדיק ויאמר: “שמעתי אומרים, רבי, כי טוב לו בזה עמך ולא יחסר לו דבר, כי פועל ישועות הוא בקרב הארץ ומתפרנס הוא ממלאכתו בנחת ולא בצער ובצמצום חלילה, וכי גם ר' בירך נאמנו, איש ישר ותמים דרך זה, נצוץ נשמתו של יהושע בן נון, גם הוא לא ירעב ללחם ורואה ברכה במעשה ידיו, כי עמד טעמו בו וריחו לא נמר, אף כי גר הוא בארץ נכריה וגם הוא בגולה הלך את דודך הצדיק יחדיו, – האמנם כן הוא רבי? אך לאט נא לי ר' בירך, הוסיף בצחוק אף זהמה מסתרת בנופפו ידו דרך הרחוב אשר הצדיק מהבליהב יגור בו, אנכי אורכם לדעת במי התגריתם מלחמה וזכרתם כי גרים הייתם בעיר רקשוא!” – ובני הבית שמעו ותחי נפשם וילבשו גם המה נקם תלבושת “ואנחנו האם נחרש? קרא חתן הצדיק אברך קטן כזנב הלטאה ודק כשחיף עץ, בודאי נצא בחרב ובחנית ונרעיש שמים וארץ על העול אשר הוא עושה לנו!”

ואני אגיד בפה מלא כי הוא עון פלילי, התעבר בן הצדיק, באזני קהל ועדה אגיד לדודי פשעו ולא אפגע אדם!"

“ומי יודע אם לא יד הס”מ באמצע? ענה אברך אחר, גץ ועב ועיני עגל לו וגם הוא חתן הצדיק, בודאי יד הסטרא אחרא בכל אלה, החליט, פדיון לא יקח משום אדם ואפילו צורת מטבע לא יביט ובכל זאת כסף כעפר לו, הלא “מעשה בעל דבר” הוא!"

“טפש!” גער בו הגבאי וידום, והרבנית הניחה את ספר תחנותיה מיד ותכה אל לבה ותאמר: “חטאתי עויתי פשעתי! אך ה' לא יחשב עון לי. רבש”ע! האמנם יש דין ויש דֵיָן בשמים ממעל? – גם מרכבה קנו להרב מהבליהב גם סוסים כסוסינו ואשתו תלבש משי ורקמה ותקנה פנינים ועדי עדיים חדשים לבקרים ועינינו רואות וכלות ואלהי המשפט יחרש וידום?! –"

“קנצי למלין! דבר הגבאי במפגיע, גם כח ידכם, גם ריבות שפתיכם אך הבל וריק יעזורו. אשר היה לי לעשות עשיתי אנכי בלעדיכם וגם סמוך לבי בטוח כי קרוב לבוא עתם וימיהם לא ימשכו אם אך ישמע רבי בקולי לכל אשר אצונו.”

“כל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואף כי בנפש אשתו ובניו! נאנח הצדיק בנשאו את עיניו למעלה, רכב וצלח, ר' נתן, ואלהים את פועל ידך ירצה וכל אשר תעשה יצליח!” –

“אמן!” ענה כל בית הצדיק במועל כפים,

“אמן!” ענה גם ר' נתן בלזות שפתים.

“אמן!” אענה גם אני, יאמנו דבריך,

קום והצלח, ר' נתן, וינוסו משנאיך!

ח.

הטבת חלום.

היום יום ראשון בשבוע, שעה החמישית אחר הצהרים. רב בתי המסחר סגורים והסוחרים ועושי כל מלאכה בטלים ממלאכתם ומטילים בשוקים וברחובות, על פי ההלכה שנתחדשה בדור דעה זה בארצנו, להיות גם היהודים שובתים את שבתם של בני עם הארץ מחצות היום ועד הערב, באהבתם ובחמלתם אל בני שם בכור נח איש צדיק תמים, כי רכים וענוגים המה ולא יספוק להם יום אחד למנוחתם, ורק על דברים של אוכל נפש לבד לא גזרו חכמים, כי אכילה ושתיה היא מצות עשה הדוחה אפילו מצות ואהבת לרעך כמוך – ובכן גם הכיפה של בשמים אשר להאשה מרת בשמת הזקנה פתוחה ביום טוב שני של גלות, הוא יום הראשון בשבוע, ופנות העם, הנגידים והנגידות שחנויותיהם סגוּרות, נוהגים להתאסף אליה ולקדש את היום בשיחות נאות, בדברי תורה ובדברי מלכים ובלשון הרע וברכילות ובמילי דבדיחותא ובכל חדש תחת השמש. – מובן מאליו, כי היום לא ישיחו בכל אלה ורק הצדיק החדש הוא כל שיחתם והגיונם, ומובן יותר מאליו כי יוסלי בריהק סופר הקהל גם הוא בין הבאים והוא ראש המדברים.

…. “אם לא תאמינו כי לא תאמנו, אך הלא ספרי הילודים פתוחים עמדי, בואו וקראו ותדעו אם לא יכתבו בחדש הזה כפלים מאשר נכתבו מדי חדש בחדשו לפנים – הוא אשר דברתי, הבטיח יוסלי על דברתו, הלידות מתרבות בכל יום ויום מאז בואו הנה, כן ירבו וכן יפרצו, לאו מלתא זוטרתא הוא הצדיק מהבליהב! –”

“מי יאמין לדברי תפל כאלה, גערה בו בשמת בעלת הבית, שנים או שלשה ירחים יגור הצדיק מהבליהב בקרבנו וכבר עקרה ילדה שבעה, ומתי נעשה האות הזה?” –

"מה זה תדברי, בשמת יקרה? התפלא סופר הקהל, היפלא מצדיק דבר? הצדיק הוא למעלה מן הטבע, ואשר יבכר הטבע בעזרת איש ואשה יחדו לירחים תשעה, יעשה הצדיק לבדו ברגע אחד. – התערבי אתי, בשמת, בואי כּיוֹם להצדיק אם לא מחר אֵת חובקת בן. – "

השומעים צחקו מאד וגם בשמת הזקנה צחקה ותאמר: “לשונך לחכך תדבק, פה דובר נבלה!”

אך אם כך גדול כח הצדיק ונפשך יודעת, מדוע לא תבוא אליו ויושיעך גם אותך! שאל אחד המסבין למען תפוש את סופר הקהל בלבו, האם נאוה לתלמיד חכם כמותך לשבת בלי אשה? בוא אל הצדיק וימצא את זוגך לך, הלא לזה אתה צריך." –

“אמנם כי כן, ענה יוסלי רכות, אך האם בדבר זוגו של אדם, דבר קטן כזה שהוא רק כקריעת ים סוף אטריח את הצדיק הגדול מהבליהב? חלילה לי מעשות כזאת –, וזאת שנית, לו באשה חפצתי כי אז לא גרשתי את הראשונה, או כבר נשאתי גם את השלישית, כמוך, ר' יודל, יועצי הטוב.” –

"סלח נא לי, אברם פישל ידידי, ענה יוסלי לתמו, את הדבר הזה לא תוכל אתה לדעת אל נכון, כי כמדומה לי שאז בעת גרושי אשתי לא היית בביתך כלל, כי נתפשת אז למלכות, לא עלינו, גם כן משום מעשה שהיה. – "

“לא על דבר אשמה ופשע נתפשתי חלילה”, אמר האיש בפנים שוחקות.

“חס ושלום! ענה סופר הקהל בפנים שוחקות גם הוא, כי רק על דבר אמת וצדק, על מצות עשה לנכרי תשיך, ועל מצות בשמו תשבע – אך בהדי כבשי דרחמנא למה לן? אני תהלת הצדיק ידבר פי ואתם לריב ומצה תקראו, היתכן דרככם זה?”

“מה לנו ולהבל הבלים אלא? ענה איש נכבד, אחד מבני החבורה, ר' צמח ספאדיק שמו, על שם מגבעתו השעירה החבושה לראשו בקיץ ובחרף והוא איש סוחר נודע ומפורסם לחסיד גמור ושוטה מופלג –, הלא עין בעין תראו כי התל יהתל בנו יוסל, בנו ובהצדיק גם יחד, ולמה זה תצחקו עמו עוד? – או הגד נא לי, יוסלי, קרא בפנותו אל סופר הקהל, השבע לי באמונתך אם לא התולים עמך ובאמנה תאמין נפשך בהצדיק ובנפלאותיו כאשר אמרת, השבע לי.”

“כן ר' צמח דובר”, קרו השומעים בצחוק, ור' צמח הוסיף כמנצח: “המצאתיך יוסלי? נאלמת ולא תפתח פה, כי חכמתי ממך, בנתי לרעך ואותי לא תונה.” –

“עדים אתם רבותי! קרא סופר הקהל בקפצו ממקומו כנרעש ונפגע מזעם לשון ר' צמח ותוכחתו, אתם עדי כי הכלם הכלימני ר' צמח ספאדיק על לא חמס עשיתי, על כן הנני נשבע לפניכם בזה כי רבה אמונתי בהצדיק מהבליהב, וכי גדול וקדוש הוא בעיני כהצדיקים הראשונים וראשוני הראשונים, זכרם לברכה, כהצדיק מחינדיקובסקי, כהזיידע הקדוש מסמאלא, כהרבי ר' למך וכהמגיד הקדוש מכלבוניץ, עד למעלה למעלה בקדש הקדשים הצדיקים הקדושים הנזכרים בהס' הקדוש מגלה טמירין זכותם יגן עלינו, ור' צמח שהלבין את פני ברבים אין לו חלק לעולם הבא!” –

ר' צמח נבהל מהמון השמות הקדושים האלה אשר נשא יוסלי על שפתיו ומשבועתו אשר נשבע באזני קהל ועדה, וימהר לבקש את סליחתו ויאמר: “נעניתי לך, מחול לי, ר' יוסלי, כי לא להכלימך חפצתי חלילה, אך כי שמעתי דבת רבים מוציאים עליך שם רע כי מינות נזרקה בך ר”ל, ויחר אפי בך מאד, כי אביך היה אדם כשר והוא היה בנעזרותו ריש דוכנא בבית מלמדי ר' חיים בער ז“ל, ולא אחת הכני מכות רצח בלמדו אתי את פרשת השבוע, כי קשה הבנה הייתי בילדותי מאד.” –

“בעזרת אבי ז”ל היית אפוא בור דאוריתא, ר' צמח, ועל כן הכלמתני ותלבין את פני ברבים כאלו אפיקורס הייתי חלילה?" התאונן יוסלי בפנים זועפים.

“חס ושלום, ענה ר' צמח, לא אמרתי כי אפיקורס אתה, לא אחשוב כזאת על שום איש מזרעו של אברהם אבינו חלילה, ולולא ראיתי אפיקורס אחר בעיני, כי עתה גם לא האמנתי כי נמצא בריה משונה ומכוערה כזאת בעולם. הלא ידעתם גם אתם אשר קרה לי עם אותו האפיקורס בעיר ברין?” –

את המעשה הזה כבר ספר ר' צמח ספאדיק אלפי פעמים באזני כל באי שער עירו, אך המסבין ענו כלם פה אחד בצחוק עצור: "איזה אפיקורס? – ומה הדבר הזה אשר קרך בעיר ברין? – אנחנו לא שמענו מזה דבר בלתי היום. – " וסופר הקהל קרא כמתפלא ומשתומם: "האם שותה שיכור אתה? או בחלום תדבר היום ר' צמח? – "

“כמדומה לי שכבר ספרתי לכם המעשה הזה, ענה ר' צמח לתמו, מעשה שהיה כך היה: פעם אחת נסעתי לעיר ברין לקנות סחורה לחנותי, והימים ימי השוק אשר אז בתי המלון מלאים אורחים מכל קצוי תבל, ויתן לי בעל האכסניה שלי עלית קיר קטנה ככף איש תחת גג ביתו, לי ולאורח אחר יהודי אשכנזי יחד. שאלתי את פי בעל האכסניה אם יודע הוא את האיש הזה ויאמר כי הן וכי מלמד תינוקות הוא בעיר קטנה בקרבת העיר ברין, ואמר בלבי מכיון שהוא מלמד, בודאי אדם כשר הוא אף על פי שהוא אשכנזי ואאות לו. בלילה לא ראיתי את אשר האיש בן לויתי עושה, כי עיף ויגע הייתי ואך עליתי על מטתי ואקרא ק”ש ואישן וארדם, אך בבקר הקיצותי וארא כי הוא ישן בלי ציצת ובלי מצנפת על ראשו ואבהל ואשתומם ואמר: אראה נא התנהגות המלמד היפה הזה בקומו ממטתו ואתכסה בשמיכה עד למעלה מראשי למען לא יראני ואנכי הבטתי היטב בעד הסדק אשר ממול פני ולא גרעתי ממנו עין. כשעה חדא שכבתי כן בלי נוע והנה הקיץ האיש. – אולי תדמו בנפשכם כי אמר “מודה אני” ויטול את ידיו בהקיצו משנתו? הס מלהזכיר! – התמודד לארכו ולרחבו ויפהק ואחרי כן העביר את ידיו המזוהמות על פניו ועיניו ויקח לו ספר, בודאי “טרפה ופסול” היה, ויקרא בו. – מלמד טוב ויפה, אמרתי בלבי אראה מה אחריתך. אחרי רגעים אחרים הניח את “הטרפה פסול מיד, ובחשבו כי ישן אנכי, קם ממשכבו בלט וילך על בהונות רגליו אל סיר הרחצה, וישפוך כד מלא מים לתוכו, ויקח לו בורית וישפשף בו את ידיו ואת פניו ואת אזניו ואת צוארו ואת חזהו, ויתרחץ במי הבורית ראשו ורבו, וכעלותו מן הרחצה בשער פרוע ומלא מים כלו, ויהי תארו כשטן המשחית ר”ל, עד כי כמעט נקטתי בפני להמראה הנתעב והנאלח הזה. – עתה לקח האיש את האלונטית ויניחנה כטלית על שכמו וינגב בה, מבלי אשר אמר לא ברכת “אשר יצר” ולא “ברכות התורה” ולא כל דבר שבקדושה, אבל סלסל בשערו וישרוק בשפתיו בעמדו לפני המראה אשר על הקיר ממול מטתי, ובראותי את פניו מן המראה ממולי, לא יכלתי התאפק עוד ואקרא: צפרא טבא ר' קרוב! בעל האכסניה אמר לי כי יהודי אתה ומלמד דרדקי, האף אמנם כן הוא?"

“מלמד אינני כי אם מורה, ענני האיש בצחוק, אבל יהודי אנכי מכף רגלי ועד קדקדי”.

"יהודי טוב ויפה אתה, אמרתי לו, יהודי הישן בלי ציצית ובראש מגולֵח, יהודי המקיץ משנתו ואיננו אומר “מודה אני”, יהודי הקם ממטתו ואינו נוטל את ידיו לסרוגין. יהודי הרוחץ ראשו ורבו בבורית, יהודי המניח את האלונטית כטלית ומנגב את ידיו ופניו לפני המראה ושורק בשפתו תחת “אשר יצר” וברכות התורה, יהודים כמוך אל ירבו בישראל! – "

“הכל לפי מנהג המדינה, אמר האיש בשפתי חלקות, בדברים קלים כאלה אנו נוהגים כאן להקל, ואך את הברכות אשר אמרת, אנו מברכין בשעת התפלה”.

“בשעת התפלה? אמרתי לו, האם אתה מתפלל? הגד נא לי על דברתך אם אתה מתפלל, השבע לי!”

"בודאי ובודאי, ענה האיש בצחוק, הלא בעל כרחי אני מתפלל, או האם לא ידע כי אסור לו לאדם לטעום קודם שיתפלל? ואיכה אכל ולא התפללתי? האם אתענה כל היום? – "

“נוקשת באמרי פיך, נלכדת באמרי פיך! קראתי, פיך ענה בך כי תתפלל רק למען תוכל למלאות כרסך ואלמלי רשאי היית לאכול קודם התפלה לא התפללת כלל, זולל וסובא בעלמא אפוא אתה ותו לא!” – פני האיש חפו ולהפיג את צערו קפץ וירקוד כמשגע בחדר וישנה וישלש את הדברים אשר דברתי לו במחאו כף ובצחקו צחוק פרוע מאד ואנכי לא דברתי עמו עוד דבר. – אחרי כן שמעתי כי האיש הזה אפיקורוס היה ושמחתי מאד כי באה לידי מצות “ודע מה שתשיב” ואקימנה. – זה הדבר אשר קרה לי בעיר ברין. –"

“פלאי פלאים! קרא סופר הקהל, אך הגם הלכת לשלשה ויטיבו לך את חלומך כדין?”

“איזה חלום?” שאל ר' צמח.

“הלא בחלום ראית את האפיקורסים אשר אמרת, דבר יוסלי לתמו, והרואה חלום רע ישכים ויטיבנו בפני שלשה האוהבים אותו”.

“פנים אל פנים ראיתיו ופה אל פה דברתי בהאיש ובהקיץ ולא בחלום”, הבטיח ר' צמח.

“לא כי חלום חלמת, ר' צמח, קימו המסבין כלם, במו פיך אמרת מפורש כי בעלית קיר קטנה ככף איש בבית המלון בעיר ברין על משכבך בלילה חלמת את כל הדברים האלה”.

ר' צמח השתומם למשמע אזניו ויחרש במבוכתו, ובני החבורה קראו פה אחד: “חלמא טבא חזית, חלמא טבא חזית, רחמנא לשויה לטב!” ור' צמח ענה אחריהם: “חלמא טבא חזאי, חלמא טבא חזאי!”

אך לבו יכנו שמא לא עשו כדין,

ואפיקורוס בהקיץ ראו עיניו בברין. –

ט.

אורחים באים רקשואה.

המסבין מטיבים את לבם בכוס יין דגן אשר הציגה לפניהם בעלת הבית, לכבוד הטבת חלומו של ר' צמח, והנה עגלת צב רתומה לשנים סוסים אבירים עולה ובאה בדרך המלך ועוברת ברחוב העיר. ובהגיעה לפני חנות בשמת הזקנה ויעצור הרכב רגע בסוסיו ויפן כה וכה וישאל: “הגם תגידו לי אדוני איה בית הצדיק?”

הבטלנים המטילים ברחוב העיר נבהלו וישתוממו למראה עיניהם ולמשמע אזנם. נוהג בסוסי מרכבה מרקדה, רכב ממש, לבוש בגדי חפש כאחד מרכבי השרים, ידבר יהודית בפה מלא וישאל לבית הצדיק איהו – “הענין הזה איננו פשוט!”

“והמרכבה מרכבת רוזנים!”

“ומי יודע מי המה אלה הנוסעים בה!”

“שרים וסגנים!”

“אחשדרפנים ופחות!”

פרתמים ושרי המלך!"

“ואם לא מהיהודים האדומים המה, מנסיכי ארץ אשר מעבר לנהר סמבטיון?”

“והמה בית הצדיק ישאלו ודרך שמה פניהם?”

“אין זה ענין פשוט!”

“האם תגידו לי אחי איפה משכן הרב?” שאל האיש ממקום שבתו שנית.

“שני צדיקים בקרבנו כיום, ענה יוסלי בריהק אשר יצא זה עתה מפתח החנות ויעמוד לפני המרכבה, ולאיזה מהם ישאל אדוני? להרב יקטן הצדיק דמתא או להצדיק הגולה, ר' בערינא ההבליהבי?” הרכב הסב את פניו לאדוניו אשר במרכבה ואחרי דברו אתם רגע, פנה אל הדובר בו ויאמר: “להצדיק הגדול משניהם, להעושה נפלאות גדולות לבדו.”

“שניהם כאחד גדולים וטובים, ענה יוסלי, ומי זה ירהיב עז בנפשו להכריע ביניהם איזה מהם יכשר יותר? – אך הנה זה הגבאי לפניך, הוסיף בצחוק קל על שפתיו בראותו את ר' נתן עובר לפני המרכבה לתמו, משרת הצדיק דפה הוא, לכה נא אחריו אדוני הלא תראה כי נוכח ה' דרכך.”

ור' נתן הגבאי שנס את מתניו לרוץ לפני המרכבה, אך הרכב התמהמה ויבט סביבו ויעמד את פניו כפוסח על שתי הסעיפים מבלי דעת אם ללכת אחרי האיש או לחדול, ובין כה וכה שלח יוסלי חרש להודיע גם בית הצדיק מהבליהב מכל הנהיה וישמע ר' בירך הגבאי ויבהל, כי הריח מרחוק זהב ויגזור אמר להשליך טרף משני איש חרמו ויהי מה, וימהר וירץ החוצה ובראותו את המרכבה מרחוק וינופף ידו ויקרא: “בית הצדיק הקדוש מק”ק הבליהב פה בקצה הרחוב אם לשכנו תדרשו כי עתה נהגו ולכו אחרי, כי משרת את פני קדשו אנכי". – והרכב התאושש וינף בשוטו וירוצו הסוסים כחץ מקשת וכרגע עמדה המרכבה לפני פתח הצדיק ההבליהבי ופני ר' נתן הגבאי חפו. –

"אבל הכל תלוי במזל! קרא יוסלי בריהק, עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממני ונקרא קדוש וטהור; הם רשאין ולא אנו. – "

“חס ושלום, ענה ר' צמח ספאדיק, בודאי הודיעו את הצדיק מהבליהב מן השמים כי אליו נוסעים השרים וישלח את ר' בירך לקראתם כדי לחלוק להם כבוד, ואדרבה מכאן ראיה שאין דבר נסתר מעיני הצדיק וצופה ומביט הוא מסוף העולם ועד סופו”. –

“ומכאן ראיה, ענה יוסלי גם הוא חלקו בלעגי מעוג, מכאן ראיה שבצדקת הצדיק מהבליהב ובזכותו הגדולה נגזר חסר לחם ונקיון שנים על הצדיק דפה ק”ק והיה כערער בערבה באין דורש ואין מבקש לו במצור ובמצוק אשר יצוק לו דודו אחי אביו בעיר גלותו, האם אין זאת ר' צמח? – גזרה היא מלפני אבינו שבשמים ורבנו הצדיק ישב בדד וידום כי נטל עליו, אך לו לעצתי שמע כי עתה יעצתיו לטוב לו. – "

“ומה הדבר אשר יעצת?” שאלו המסבין.

“כי יבטל את הגזרה הרעה הזאת, ענה יוסלי לתמו, הלא הקב”ה גוזר והצדיק מבטל, האם יבצר מצדיקנו דבר קטן כזה חלילה?"

“כדבר עם הארץ בעלמא תדבר הפעם, יוסלי, הלא מקרא מלא הוא: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים!” קרא ר' אברם פישל בגאוה.

“צדקת בדבריך, ידידי, ענה יוסלי בנחת, אך חלילה לכם רבותי, הוסיף בפנותו אל המסבין, חלילה לכם לחשוד את ר' אברם פישל שלנו במה שאין בו, בלמוד מקרא יותר מדי ח”ו, לא כן, כי רק מבשרו חזה את הפסוק הזה המפורש במסכת ברכות פרק ה' בהתבודדו הפעם מספר ירחים בבית כזה אשר חבוש לא יתיר עצמו ממנו, ראה מעשה ונזכר גירסא דינקותא ומאז שגור המקרא על שפתיו כאשר שמעתם. – כמה נאמנים דברי חכמים: “אין חכם כבעל נסיון!” –

תאלמנה שפתיך איש לצון, יוסלי, קללה בשמת בצחוק כי אך ריב ומצה תבענה ולא תשא פני כל. – אך להצדיק שלנו באמנה תדאב נפשי, הוסיפה הזקנה ותאנח, הרב והרבנית שפכו לפני מר שיחם ואבך אתם מכאב לב, כי ילכו הלוך ודל מיום בא הצדיק מהבליהב בגבולם וישבר מטה לחמם, ה' לא יחשוב עון לי אם אמר, כי לא יתכן דרך הצדיק הזה בעשותו כאלה להסיג גבול רעהו ולרשת את נחלתו. – "

"אבל בשמת! קרא ר' יודל משתומם, הלא אשה כשרה את, האם לא היית גם את ביום הקהל בבית מועד לכל חי, ואם לא שמעת כמוני מצות הצדיק הזקן עליו השלום את בנו הצדיק בפרוש, כי יגור פה במקומנו? ומה הוא אפור כי תליני עליו בשמת? – "

"מפי הצדיק הזקן בעצמו, אמרה בשמת בשפה רפה, מפיו ממש לא שמעתי פקודתו זאת, כי אם מפי בנו הצדיק מהבליהב בשם אביו זכרונו לברכה. – "

“כן, הלא אחת הוא”, ענה ר' יודל בדבר המובן מאליו.

“פשיטא!” קרא יוסלי בצחוק.

“ופשיטא!” החליטו השומעים גם המה בצחוק גדול.

ומה צחוק זה? האם צחוק תפונה?

כי מינות נכנסה בם ובלבם טינא?

היות יוכל, כי בעונותינו הרבים

הדור פרוץ והאפיקורסים מתרבים

וכבר גם ברקשוא הקליפה גוברת

ולמינות תהפך הפליטה הנשארת. –

י.

הדבוק בבית הבליהב.

המרכבה עומדת לפני פתח הצדיק הגולה ואברכי העיר עם בחורי בית המדרש והמון תינוקות של בית רבן יסבו עליה מקצה, ימששו את כל כליה מבית ומחוץ בהתבוננם בה בינה, ובני החיל אמיצי הלב אשר בקרבם, יהרסו גם לגשת ולנגוע בקצה אצבעותם בהסוסים עצמם העומדים ביראת כבוד ובענוה יתרה, בידעם לפני מי המה עומדים, לפני אברכים מופלגים ובחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, על כן יתנו את גֵום לממשים ואת זנבם למורטים, ולא יבעטו בם להרע להם חלילה.

“אבל הרפו! גער בהם הרכב, אל תתחרו בסוסי פן ישתובבו והייתם להם למרמס!”

“אין אנו יראים את הסוסים כלל”, ענו אברכים אחדים בטח וינסו להעביר את ידם על טוב צוארם, אך פתאם צהלו הסוסים ויניעו את זנבותיהם ויטפחו בם את פני אחד הבחורים, ותחרד כל המחנה כלה וינועו ויסוגו אחור.

“המה באים לכלל כעס, וסוסים כאלה לאו מלתא זוטרתא הוא, קרא אברך נשוא פנים אחד, הבה ונלכה מזה בעוד שלום בעצמותינו כי אין עומדים במקום סכנה”. וברגע הזה נשמע קול ענות מבית הצדיק, קול רעש גדול וצעקה נוראה, ויסבו כל המחנה את פניהם ויגשו ויבואו גם המה אל הבית המלא מפה לפה אנשים ונשים אשר באו לרגלי האורחים, באֵות נפשם לדעת מי המה ומה אתם, והנה אחד האורחים האלה עומד בביאה אשר בין חדר הצדיק להחצר החצון ויתקצף ויתמרמר מאד ובהתעותו כאיש אשר יאחזנו השבץ, ויקרע ברגליו ויחרוק את שניו ויך באגרופיו סביבו, ויצעק בזעף אף ושצף קצף: "הוי נבל ובליעל, איש דמים ומרמה! האתה זה איש המופת צדיק כביר וקדוש אלהים עליון? – לא, לא אותי תשלה רשע עוכר ישראל. הה! לא אפגע בן ממר זה, לא אפגע גם זכות אבות: ובידי אלה אקרע את האפר מעל עיניו ואקרע גם את סגור לבו האבן. – הניחו לי, הניחו לי וארוֹצץ קדקד רשע מתהלך באשמיו מהבליהב ועד הנה וארמוס לעפר נפשו הנתעבה! – "

אבל אחי, אח יקיר מכּה אלהים ומעונה, חנן האורח האחר קולו בחבקו את המשתגע האמלל בזרועותיו, הלא מקצוי ארץ וים רחוקים נשאת את נפשך להצדיק הזה ועתה כי זכית ותעמוד לפניו, תסתער להרע לו ולהשחיתו? הה מה אמולה לבתך, אחי מחמל נפשי!"

האמלל שאף רוח וישקוט וינפש רגעים אחדים בזרועות אחיו אשר הסב את פניו אל קהל העומדים סביבו ויאמר: “הלא תראו כי רוח אלהים רעה תבעת את אחי האמלל והיא תענה את נפשו ותדבר מתוך גרונו, ואנחנו מארץ רחוקה מאד באנו לשם הצדיק ברקשוא, כי נלאו כל צדיקי הדור מגרש את הדבוק הרע מקרבו, נוח הרוח ורוָח לו כמעט, בקש הדבוק בעצמו ויתחנן במו פיו, כי יביאוהו לפני הצדיק הזה וממנו יושע, ועתה כי ענינו בדרך כחנו ונבוא עד הלום והנה רוח אחרת אתו פתאם, ומה אעשה לו עתה? אויה לי!”

האמלל התחמק פתאם בחזקה מזרועות אחיו ובלטשו עינים מזרות זיקות סביבו ויהמה ויצעק בקול פחדים, ויאמר להתנפל על הצדיק החרד כעלה נדף ונשען על ר' בירך הגבאי אשר גם פניו חורו כמות, “אחנקך! צעק, אדיקך ארקיעך עם יועצך הרע. גחזי הבליעל הזה יחדו! – או התדמה בנפשך כי לא ידעתיך נבל זעום ה' רב מק”ק הבליהב? – גם את אביך הצדיק ידעתי, הנה הוא יושב בדד בפנת גן העדן, בוכה ומתאבל כי הניח בן רשע ומרמה את הבריות כמוך, בן נעות המרדות, בן מנבל אב בכחש ובכזב אשר ישים בפיך בידך זה אשר לא קם כמוהו חומס ושודד מימות קין הורג אחיו עד היום הזה, – תן תודה איש כבד עון, הוסיף הדבוק בקול ילל נורא, חזור בך איש און ומרמה, כי פן תקשה את ערפך וּמֵתָּ בּרעתך מות נבלים, ושֵׁדי שאול יקלעו את נפשך תוך כף הקלע ומגו לגֵו יצנפוה צנפה, כאשר יעוללו גם לי על רב חטאי ולא יתנו לי חנינה: הוי, הוי ואבוי לי!"

והאורח התפלץ ויכרע תחתיו ויפול לארץ, שערו סמר, עיניו קמו בחוריהן, פניו אדמו כדם ויז קצפו על שפתיו ויהי לזעוה ולבלהה לכל סביביו, ולא יכל גם הצדיק להתאפק עוד, כי אימה גדולה נפלה עליו ותאחזהו פלצות, ויספוק את כפיו וידבר בקול נחבא מחרדת פתאם אשר באתהו ויאמר: “עתה ראה דרכך בירך ואשר עוללת לי, אויה! – הביטה וראה כי יש אלהים שופטים בארץ, ואתה פתיתני ואפת להסיג גבול אחר ולרשת נחלה לא לי במרמה וחמס והנני בדעתי. אויה לי! ומה אעשה כעת בירך?” – אך גם הנחש הערום הזה, גם בירך הגבאי אשר לא ידע הכלם, גם הוא נבהל ונבעת הפעם וילבש חרדות כלו וידם כמו אבן, וכל בני בית הצדיק וחסידיו כלם מקרוב ומרחוק עם כל המון השומעים מגדול ועד קטן חלו ורגזו ויתמהו איש אל רעהו:

“מה זאת?”

“מה זה זה עשה אלהים לנו?”

“והצדיק אבד?”

“והצדיק איננו צדיק כלל?”

“ור' בירך?”

והנה פתאם השמיע הדבוק קול שריקה נוראה ויקפוץ ממקומו ויתנפל על הצדיק האמלל ויטלטלנו טלטלה אל ר' בירך פקידו הנמוג מפחד, ויכשלו איש באחיו ויפלו שניהם תחתם; והדבוק השתובב משובה נצחת, ויהמה כדוב, וישאג כנמר, ויגעה כבן בקר ויצהל כסוס, ויצרח כעורב וייליל כינשוף, וישמיע קול כל חיתו יער יחדו, ותהי חרדת אלהים במחנה. –

ומה אחרית אלה? – בפרקים הבאים

תשמע וידעת, קוראי הנעים –!

יא.

הדבוק בבית הצדיק דמתא.

עיף ויגע שב האורח האמלל מעט מעט למנוחתו ויעמד את פניו ויבט סביבו בעינים מפיקות תמהון: “ואיה איפה אנכי?” שאל בקול כחולה ויפול שנית בזרועות אחיו ויבך בכי גדול ויבך גם הצדיק גם הגבאי, ויבכו אתם גם כל הנצבים עליהם, עד כי החל הדבוק לשוב ולהתרוצץ בקרב האמלל ולדבר מתוך גרונו ויצפצף כאוב מארץ קולו: “לרקשוא, לרקשוא, הוליכני לרקשוא ואוָשע! – שם צדיק ישכון, צדיק מציל ומושיע, שם יקרא דרור לי, שם אצא למרחב, שמה, שמה, לרקשוא הוליכוני, לרקשוא, לרקשוא! אויה לי!” –

"הלא ברקשוא אנחנו, נסה אחיו להרגיעו, הלא לפני הצדיק אתה עומד, הביטה וראה בעיניך. – "

“לא, לא, לא, לא, לא!” צעק האמלל ויפרפר בידיו וברגליו, והנה זה מרדכי המלמד אשר היה גם הוא בבית, הרהיב עז בנפשו ויגש אל האורח המתיאש כאיש אֹבד עצות ויאמר: “שא נא לי אדוני, עוד צדיק אחר ברקשוא, הוא הרב דמתא, ונסה נא אדוני והביאה את אחיך אליו, אולי בו בחר ה' להושיעכם.” –

"עוד צדיק אחר במקום הזה? החייתני! קרא האורח משתומם, הוליכוני ונבוא לפניו, הראוני את ביתו איפה הוא ואיה מקום כבודו. – "

“לא רחוק מזה, בקצה הרחוב השני, בואו!” קרא ההמון פה אחד, וכרגע והמרכבה נוסעת מלפני בית ההבליהבי הנכלם ועליה חסידים מטפסים מפנים ומאחור כעל מרכבת צדיק הדור בנסעה, והמון אדם רב אחריה, אנשים ונשים וטף, ויבאו עד בית הצדיק דמתא……

והדבוק אך עמד רגע לפני הצדיק ר' יקטן ותפול עליו אימתה ופחד ויסתר את פניו כי ירא מהביט בפני קדשו, אבל גם הצדיק ירא יראה גדולה, כי שמע את כל הנהיה בבית דודו וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן, ולולא ר' נתן הגבאי אשר עמד בפרץ ויצו עליו במפגיע כי יקדם את פני אורחיו, כי עתה נס הצדיק מפני הדבוק כנס איש מפני הדוב בפגעו בו, אך הגבאי צוה והצדיק לא עצר כח ולא העיז את פניו למרות את דברו….

“שלום עליכם!” ענה הצדיק בחרדה גלויה ובהושיטו להאורחים את ימינו הרועדת, אך הדבוק כמעט נגע בקצה אצבעותיו ויתר ממקומו ויצעק: “אוי לי כי נדמיתי, כי מלאך אלהים צבאות נגע בי ודברו שמעתי מתוך האש ואנכי טמא נפש, הה, אל ידבר עמי הצדיק כי אשו הגדולה תאכלני!”

“כי עתה אנכי אדבר בך בשם הצדיק, ענה הגבאי, מי אתה?”

“נפש חוטאת, נרדפת ממלאכי עברה וזעם ומתגלגלת מדח אל דחי ימים ושנים אויה לי!” ענה הדבוק בקול בוכים.

“ומה שמך ואי מזה תבוא?”

“בושתי גם נכלמתי, ענה הדבוק ויורד לארץ ראשו, שמי זנביאל בן יואליק ובשם הרב מטפושאני נודעתי בהתהלכי באשמותי בארץ רומעניען בימי חיי הבלי, חטאתי, עויתי, פשעתי! הוסיף בבכי תמרורים, תמים דרך וירא שמים הייתי בגלוי, ובסתר עשיתי כל תועבה ואלעג לכל קדש ואבוז תורה ואפר חוק, ואגוע בעוני ואמות בלי תשובה, ומאז יטלטלוני שדי שחת, יצירי חטאותי הרבות, ממקום למקום ומגו לגו בלי מנוח אויה לי!” –

“ומה חפצך בזה?” –

“חפצי להוָשע, דבר הדבוק תחנונים ויפול על פניו לרגלי הצדיק, להנצל מכף מעֵני אשר ירדפוני בלי חשך ויסרוני באכזריות חמה, חמול נא צדיק כביר ונאור, רחם נא נפש נדחה, חנני והצילני, כי אך בידך ישועתי ואין זולתך לגאול, אויה!”

ר' נתן הגבאי התלחש רגע את הצדיק הנבהל ונמוג מפחד, ויפן אל הדבוק ויאמר: “ואיכה ידעת כי ביד הצדיק להושיעך מרעתך ולתקנך? הצדיק גוזר עליך כי אך אמת תדבר ולא תכחד דבר.”

"לא אכזב, התיפח הדבוק, לא אכזב אחרי מותי לטפול עוד עון כזב על חטאת נפשי בחיים חיתי, אבל שם הצדיק מרקשוא נורא על כל סביביו, וגם בשמים ממעל וגם בשאול מתחת, ומענֵי הרעים גם המה לא יהינו לענותני בעמדי לפניו כי ייראו מגשת אל גבול קדושתו, ואהי נא גם אנכי כאחת מאלפי אלפים הנפשות הנדחות אשר יתקן הצדיק בתפלתו יום יום ולא אֹבד לנצח, בזכותו ובזכות כל העדה הקדושה הזאת, אויה, בקשו עלי רחמים, רחמים, רחמים!

והעדה הקדושה בקשה עליו רחמים בתפלה ובתחנונים ובדמעות שליש, כי נכמרו נחומיהם ולבם נמס ויהי למים, ויפצרו גם בהצדיק להעתר להנפש האמללה הזאת, אשר אך בידו להושיעה מרעתה ולתקנה, כאשר ישמעו ויראו עין בעין כהיום הזה, גם ר' נתן הגבאי נפעם עד מאד מדברי הדבוק ובכיו, ויפצר בהצדיק וירב בו חרש וידבר אתו רכות וקשות, עד כי לא יכל הצדיק האמלל גם הוא נשוא עוד ויתאושש ויפן אל הדבוק וידבר בחרדה גדולה ויאנח ויאמר: “אם כך הוא רצונו של הקב”ה, ואם באמת יש לי איזה זכות למעלה “וקצת דעה” בשמים כאשר אֵת אומרת, כי עתה הנני מוסר נפשי ורוחי ונשמתי על קדושת שמו יתברך ובצרוף כל העדה הקדושה הזאת הנני גוזר עליך נפש זנביאל בן יואליק רב מק“ק טפושאני, שתצאי כרגע מגוף האיש הזה, דרך אצבעו הקטנה דוקא, ולא תזיקי חלילה לא לאיש ולא לאשה ולא לשום בריה שבעולם, ראי השבעתיך מהרי וצאי!”

"אבל רבי מורי וקדושי, צעק הדבוק, בספקו את כפיו, איכה אצא ומלאכי החבלה יחכו לי בחוץ לשוב ולגורני בחרמם ולהכניסני בהרבי השקר היושב ממולך, ורע לי עתה מאז, אוי לי על שברי! – "

נפש הצדיק כמעט יצאה מפחד בשמעו את הדברים הנוראים האלה יוצאים מפי הדבוק ובראותו את הסכנה הגדולה המרחפת על ראש דודו אחי אביו, והגבאי ענה תחתיו ויאמר:

“ומה יעשה לך אפוא הצדיק? דברי ונשמעה.”

"יחביאני צדיק חסד, התחנן הדבוק בקול קורע לב, יחביאני בצל ידו עד ימצא מקום לי, ואם גם בירכתי שאול מטה, אך בידי רודפי אל יסגירני לשוב לטלטלני טלטלה, ואצא כרגע מגו האיש הזה לבלי שוב אליו עוד. – "

“טוב אפוא, ענה הגבאי אחרי התלחשו גם עתה רגעים אחדים את צדיקו, הצדיק קובע לך מקום בקרן דרומית מזרחית מפתחו של גן העדן מחוץ, והנה הוא קורא לך דרור מכל מעניך וכל שטן ומשחית לא יוכלו לנגוע בך לרעה מעתה ועד עולם, אך מהרי וצאי אל תתמהמהי עוד!” – – – וברגע הזה התפוצץ אחד מחלונות החדר לרסיסים והאורח בעל הדבוק שאף רוח ויזורר בקול גדול. וישלח את אצבעו למעלה, והנה טפת דם עליו לעיני כל ישראל……

הדבוק יצא – התשועה גדולה,

בבושת פנים שבו המחבלים שאולה,

נפש זנביאל בן יואליק מצאה מנוח,

והצדיק את אורחיו ישמח שמוח.

גם העיר רקשוא כֻלה צהלה ושמחה,

אבל בלב הצדיק מהבליהב אימה חשכה.

יב.

שדוך הגון.

הצדיק מהבליהב ברח בהחבא מרקשוא עיר גלותו, הוא ור' בירך הגבאי ואשתו ובניו ובני ביתו, והנם נעים ונדים ומענים בדרך כחם. הה, צדיק נעזב וזרעו וכל אשר לו מבקשים לחם בּמקום שאין מכירים אותם ולא שמעו את שמעם ואשר קָרה להם הם הדבּוק לבשתם ולחרפתם. והצדיק מרקשוא הושב על כנו ויגדל שבעתים מבתחלה, כי יצא לו שם בארץ בנפלאותיו אשר עשה וישמעו רחוקים ויבאו ותהי רקשוא למעין ישועה לכל מֻכּה אלהים ומעונה, ואף כי להצדיק בעצמו ולביתו ולר' נתן הגבאי אשר היה גם הוא למופת מיום דברו פה אל פה את הדבוק באזני כל בני עירו, ויהיו טובים כלם ויתענגו על רב שלום ועל כסף תועפות להם מכל עברים מסביב. – גם מודעי בית הצדיק אשר בּקרו בּהיכלו בימי שלותו, ואשר חלצו ממנוּ בּיום שבות זרים חילו – הדאקטאר חלקלק הרופא, מרדכי בעל חשבון המלמד בבית הגביר, ויוסלי בריהק סופר הקהל, גם המה שבו אחד אחד וידרשו לשכנו כמאז ומקדם ורבקהלי היפה בת בן הצדיק תשתעשע בחברתם ותשיש לספורי יוסלי הנמרצים ולמהתלותיו ודברי חדודיו יתר הרבה מאשר הסכינה לפנים, כי אף הוא הרבה לבקש קרבתה מיום ליום ויטיב את דרכו גם לבקש אהבתה וימצאנה. – הן צעיר לימים הוא, איש יפה, בעל פאות קצרות ונעלים מגהצים, לב שמח תמיד ושפתים מפיקות צחוק ושעשעים אהבה וחן, היעמוד לב נערה רכה וענוגה כרבקהלי היפה לכל הסגלות האלה והיא בת חמש עשרה שנה, יושבת בטל ומתעדנת כל היום? – – כלה יעודה היא אמנם לבנן של קדושים אחד מאז היותה בת שלש, כנהוג אצל כל צדיקי הדור, אך הלא את חתנה לא תדע ואת פניו לא ראתה וגם לא תראם עד צאתה מחפתה אי"ה, כחוק וכמשפט לבת הצדיקים כשרה כמוה, ואת יוסלי תראה עין בעין בכל עת ובכל שעה. העין רואה והלב חומד, ור' נתן יעיר ויעורר את האהבה עד שתחפץ ותאמר בפה מלא: רוצה אני –. כי כרת הגבאי ברית את סופר הקהל ויעש חוזה אתו, לתת את בת בן רבו לאשה לו, למען יחרש ולא יגלה את סוד הדבוק, אשר לא נגלה כי אם לצנועים שבצנועים, לו ולו ולמרדכי המלמד ולרפאל וגבריאל, שני הבדחנים המופלגים מעיר ווראטנא אשר עשו מעשיהם באמונה והשכל ביום הפלאות. – לעת עתה לא יראו עוד הצדיק והצדקת ולא יתבוננו על השדוך הנהיה בביתם, ויוכל גם היות כי בהודעם לא יסכימו עליו בראשונה ויתקצפו כמעט, אך היפלא מר' נתן הגבאי דבר? יראה הצדיק ויוכח כי השדוך הזה גזרה מן השמים היא וגם באמת שדוך הגון הוא מאד, זווג מששת ימי בראשית ובודאי כך צריך להיות ובין כה ובין כה.

יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם,

והנאהבים יעלזו חרש באין רואה אותם. –

יג.

קץ הפלאות

הכל נעשה יפה אפוא, כוכב הצדיק מרקשוא הולך ואור ומקנהו וקנינו וכל אשר לו ירבה מיום ליום, אשתו הצדקת כגפן פוריה בירכתי ביתו תחדש עדיה וחליתה לבקרים, ובניו ובנותיו אוכלים ושותים ושמחים, שלום בחילו שלוה בארמונו ובשמחה ובטוב לבב יעבוד עבודתו מרב כל ויעשה מעשהו באמונה, יקח כסף ויבטח ישועות ונחמות ועשר וכבוד וחיים וכל אשר תשאל לה נפש חסידיו, לא יקפוץ ידו ולא תרע עינו בהבטיחו, כי צדיק טוב לב הוא, חונן ונותן בפיו ובשפתיו, יתן ויתן ולא יחשוך ועוד מעט מזער וישראל נושע בהצדיק תשועת עולמים, והנה אהה! בא שטן וערבב את העולם! – מארבע רוחות השמים יצא הקול ואיש לרעהו יספר פתאם דבר אשר כל השומע תצילנה שתי אזניו: כי הדבוק לא היה דבוק כלל, כי זנביאל בן יואליק לא היה ולא נברא. כי נפלאות בל נעשו וכי רק קנוניא היה בכל אלה, מעשה תעתעים בעלמא. – ומי גלה סוד זה ליצורים? אם מרדכי המלמד לא עצר ברוחו ויבטא בשפתיו דבר אשר לא כדת? אם יוסלי בריהק לא שמר פיו ולשונו? – אם רפאל וגבריאל הבדחנים הלכו רכיל וינבלו את שם הצדיק? – אם ר' נתן הגבאי בעצמו בגובה אפו חטא בשפתיו ויתן מוקש לנפשו? – ואם רק יד ר' בירך הגבאי היתה בזה, בנקמו את נקמתו באיש חרמו וימוט עליו און להאבידו גם אותו? – יהיה איך שיהיה הקול קלא דלא פסיק הוא, ועוף השמים יוליכהו מעיר לעיר וממקום למקום, להבאיש את רוח הצדיק ולעטות עליו בושה כי נלכד גם הוא בפח זה טמנו לדודו הצדיק השקר מהבליהב אשר כמוהו כמוהו, ובעונותינו הרבים הצליח מעשה שטן, והפתאים המאמינים לכל דבר שוא ותפל ובכל תושיה יכחשו ויאמרו לא הוא, יצאו הפעם חוץ למחיצתם ויאמינו גם לדבר אמת, ויהיו מלעיבים בהצדיק אשר זה עתה נתנו כבוד אלהים לו, וימאסוהו מצדיק ויעזבוהו, וישום נוהו פתאם ודרכי ביתו אבלו שנית מבלי באי מועד. ומה אָנוש היה כאב הצדיק הנכלם, ומה נחלה מכתו בהִוָדעו את האסון הנורא אשר קרהו והוא לא עול עשה ולא פעל כל רע! הידוע ידע חלילה כי סבבו בכחש את דודו והדבוק ערום הערים? הלא האמין אמונת אומן כי דבוק ממש הוא ורק אמת יהגה הכו, וגם הוא רק את אשר ישים ר' נתן בפיו אותו דבר אל הדבוק הזה, כי הכביד עליו אכפו ויאלצנו לדבר בו כדברים אשר צוהו, בתום לבבו ובנקיון כפיו ומבלי דעת כי יחטא ואשם. – – –

"נתן, נתן, למה עכרתני נתן! למה הבאת עלינו את הרעה הגדולה הזאת! – אנא אני בא? אנה אני פונה? ואשתי ובני לאלה מה אעשה היום? הוי נתן, נתן, חטאתך תגע עד שמים ועונך גדול מנשוא! – "

“ואולתך וסכלותך תרב ותגדל שבעים ושבעה מעוני וחטאתי יחד, ענה הגבאי בצחוק כעס וחמה, המעט ממך כי אלפת את דודך היקר ואת בירך פקידו, “נצוץ נשמתו של יהושע בן נון” אלופים לראשך להכרית אוכל מפינו ולהאבידנו, ותפקוד עלי עון הדבוק היום ואם לא למענך סבבתים בערמה, להצילך מן הרעה אשר הדיחו עליך, לשלם להם כפעלם ולהרחיקם מעל גבולך, ותשלם רעה תחת טובה, ותתנני לפני בן בליעל, ותטפול על עוני להאשימני? – עתה ראה ביתך צדיק כביר, היה רבי בלעדי אם תוכל, או פשוט לבנים והלבש שחורים ועשה מה שלבך חפץ, ואני לעצמי אשוב למלאכתי ומשלח ידי לפנים ואהיה סרסור ופונדקי כבתחלה, כי סוף סוף יחכם פתי וחסידים עוד אינם, וסחר הסגלות והפתקאות והשירַים יתום מן הארץ, – או אם האם לא שמעת כי כבר יעברו התרים בארץ לארכה ולרחבה ולא ירבו הימים ויסולו גם דרך עירנו את מסלת הברזל ואז…”

"מסלת הברזל?! – " צעק הצדיק הנבהל בחרדה גדולה ויפול לארץ ויתעלף…

                                       *   *

                                          *

מגורת הצדיק זאת אמנם לא באה, מסלת הברזל לא תעבור ברקשוא ושריקת הקיטור לא תשמע בכל גבולה והנה היא שוקטת על שמריה כמאז ומקדם, אפס כי בכל זאת קללת ר' נתן הגבאי כתֻמה באה ונהיתה. – הפתאים חכמו והפדיונות חדלו, והצדיק חיי צער יחיה ואין דורש ואין מבקש לו. יד הדבוק היתה בכל אלה! –

ורבקהלי בת בן הצדיק? – רבקהלי אוהבת את יוסלי סופר הקהל ותהי לאשה – – – לחתנה בנן של קדושים כדת משה וישראל.

“אך היתכן הדבר?” – לא, ידידי הקורא,

רבקהלי שלנו לא עשתה כשורה,

אבל כאלה וכאלה מעשים בכל יום

ואם חכם אתה ונבון, ראה, ושמע ודֹם! –

תם.