א: הרב ר' שרגא חריף ובנותיו    🔗

מי בכם קוראים אהובים שמע את שם ר' שרגא חריף מעודו? מי בכם שמע דבר מחכמתו וחריפותו הגדולה? אין גם אחד?! – צר לי מאד כי אות הוא אשר מעולם לא הייתם עוד בעיר גזבא המפוארת, והאיש אשר לא היה בעיר הזאת, לא היה עוד בעיר ואם בישראל מימיו! – גזבא היא עיר בנויה על שפת הנהר ווייכסעל, הרחק מאד ממסלת הברזל, המסלה אשר בה תעבור ההשכלה מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, גם עמודי הטאלגראף וקויהם לא יראו בכל גבולה, אפס תחת קוי הטעלגראף, קוי העירוב מתוחים בכל חוצותיה, ותחת קול אופני מרכבות הקיטור, קול מקבת השמש ישמע בכל ערב ובכל בקר על פתחי יושביה במשפט, ור' שרגא חריף הוא רב העיר ואם בישראל הזאת! – כל באי שער העיר גזבא יעידו ויגידו, כי הרב ר' שרגא מפואר בכל קצוי תבל; הן התוספות הקשים אשר כל העולם כלו יחקור וידרוש לדעת בהם פשר, יפרש הוא ברוב חריפותו, וגם לחידות המהרש"א החתומות וסתומות מיום הוסדה ארץ ימצא בחכמתו פתרון, ומלבד כל אלה הוא חכם בכל שבע החכמות! “ובאיזה אוניווערזיטעט”, תשאל קורא נעים, “למד הרב הזה? בפאריז, וויען, לייפציג או האללע?” שגית הפעם מאד! ר' שרגא הוא צדיק תמים וחלילה לו מהציג כף רגלו בבתי למוד כאלה ומה גם להקשיב שמה בקול מורים, הוא שאב כל חכמתו וידיעתו ממעינות טהורים, מעיני התלמוד והפוסקים. בהם למד חכמת הטבע, חכמת הבנין, חכמת הנגון וכו' וכו‘, ויהיה לאור ידיעתו הגדולה בחכמת החשבון והמדידה, עד כי ידע את כל היוצר הנפלא לשבת פרשת שקלים, על פה… גם דקדוק שפת עבר אשר ידע נאמנה כי לא תסכון לבני ישראל למאומה, גם את החכמה הזאת למד, למען דעת מה להשיב לאפיקורוס –. אמנם כל החכמות האמורות לקח לו ר’ שרגא רק לרקחות ולטבחות לפלפוליו העמוקים. ומה ינעמו דרשותיו אשר ידרוש בבית הכנסת פעמים בכל שנה ושנה! בשבת הגדול כאשר יבאר דיני פתח פתוח או טפת חלב שנפלה על החתיכה, והשומעים ישמחו לקולו כאלו ראו את הים הנורא פותח את לועו והמצרים נופלים ויורדים במצולה כמו אבן, ובשבת תשובה עת ידרוש בדיני שומרים או טומאת בית הפרס וכל העם יבכו לקול מוסריו ויתורו על חטאתיהם בלב נדכה ורוח נשברה. – עוד יחרדו עד היום הזה בני העיר גזבא לזכר הדרשה אשר דרש בשבת תשובה, זה שתים עשרה שנה, בסוגיא דמילה בצרעת, כי היתה אז זעקת שבר בבית הכנסת עדי גם הנשים בכו בכיה גדולה מאד. –

וה' ברך את ר' שרגא בבנות טובות ויפות מראה כמספר שבטי ישראל. בבנים זכרים לא ברכהו ה‘, אך בתו הגדולה, פעסעלע, אשר ילדה לו מלכה אשתו הראשונה לפני שמונה עשרה שנה, טובה היא לו מעשרה בנים. בתו הגדולה אמרנו, אך אל נא ידמה הקורא כי גדולה בקומה היא פעסעלע, לא זאת! פעסעלע היא קטנת קומה ודקת בשר, כאמה הרבנית עליה השלום, אבל גדולה היא בחכמה ובמעשים טובים, ור’ שרגא אביה בעצמו יענה בה, כי לו היתה זָכָר, כי אז ישבה בטח על כסא רבנות באחת ערי ישראל הגדולות כעיר גזבא או – לבוב. אכן גם בהיותה נקבה לא ידאג לה ר' שרגא מאומה, הן חטמה ארוך ואדום ושִנְיה שחורות וגדולות, אות אמת הוא, כי ה' יברך את פרי בטנה, ¹ ותהיה אם בישראל לכבוד ולתפארת. – גם אחותה, בת אביה, אסתר הצעירה אך גדולה ממנה, גם היא נערה טובת שכל וטעם ור' שרגא יאהבנה כנפשו, כי גם היא תשוה בכל וכל לאמה הצנועה, אשתו השניה עליה השלום. אסתר היא דשנה ורעננה כתמר פורח, חטמה אינו אדום, אבל לחייה אדומות כשושנים באבם ושפתותיה כשני מלאות חן עלומים, גם בשִנַיִם שחורות לא חננה אותה הטבע הנדיבה כאשר עשתה לפעסעלע אחותה, אך תחתיהן נתנה לה עינים שחורות, גדולות ומאירות ככוכבים ברקיע השמים. –

~~~~~~~~~~~~

 

ב: מרדכי קיזאַוויטץ.    🔗

בבית הרב ר' שרגא חריף למד נער בן שבע עשרה שנה ושמו מרדכי, אך חבריו ומיודעיו קראוהו רק בשם קיזאוויטץ על שם הכפר קיזאוויטץ מקום מולדתו הקרוב לעיר גזבא. בן שבע שנים הובא מרדכי מכפר קיזאוויטץ העירה ואביו ר' נחום נתן אותו בידי המלמד ר' בערל ללמדו משנה וגמרא, ולהדריכו בדרך הלומדים עד אשר יצלח לבוא לבית המדרש, לקחת תורה מפי הרב או מאחד מתלמידיו. אם אמנם כי באין ספק רחף אז ר' נחום על כנפי התקוה בכח דמיונו, ויבט ברוחו לימים יוצרו עת ישב מרדכי בנו על כסא המלמדות באחת מקהלות ישראל וירדה בעדר תלמידיו כר' בערל מורו; אך גם פִלֵל כי עד מהרה יצא שם בנו זה לתהלה ולתפארת בכל פנות העיר גזבא? הגם פִלֵל כי טרם ימלאו לו עוד שלש עשרה שנה יעזוב את חדר מלמדו ויסופח לתלמידי ר' שרגא רב העיר? – בן אדם קצר רואי! ארמונות ומבצרים תבנה לך ברוח דמיונך, תכוננם ותחזקם בחומות ברזל ונחשת, והנה רוח המקרה או ההשגחה ישב בם ברגע והיו למשואות נצח, ואשר לא תקוה ולא יעלה על לבבך יתנו לך האלהים לפתע פתאום בידים מלאות ונדיבות! – ר' נחום ישב בבית המלון אשר לו בכפר קיזאוויטץ, נשא ונתן באמונה עם הכפריים אנשי מקומו, קנה מהם עורות ארנבות ושפנים, וימכור להם יין שרף, שכר ועלי טאבאק ככל אשר בחרו, ולא שם את לבו לזכור את בנו אשר השתלם בעת ההיא בעיר מיום ליום, ויעל מעלה מעלה, אד אשר היה לגבור חיל ושר צבא במלחמתה של תורה. – “מלחמתה של תורה?”, ישאל הקורא הבלתי למוד, “ומי הם אויבי התורה ואנשי ריבה?” צדקת מאד! אענך, אין אויבים לתורת ה' צבאות אפס לומדיה ושוחריה ילחמו אלה את אלה, ובכח גדול ויד חזקה ילחמו, לא לשלול שלל ולבוז בז חלילה כי אם להוציא דין אמת לאמתו, למען ידע ישראל את הדרך אשר ילך בו ואת המעשה אשר יעשה, בדברים אשר עקרי אמונתנו ישרשו בהם: מתי יאכל את הביצה שנולדה ביום טוב, אם ירחץ תחלה את ימינו או את שמאלו בקומו בבקר ממטתו, ועוד דברים כאלה העומדים ברומו של עולם לאין ספירות. –

והבחור מרדכי הלך וגדל מיום ליום, וירא ר' שרגא כי ברכה בו ויספחהו אל ביתו ויהי לו כבן, מפתו אכל, מכוסו שתה ובספריו למד וכל אשר בבית ר' שרגא לא אצל מבחירו רצתה נפשו בו, גם בנותיו התהלכו את מרדכי באהבה וידידות, הכינו את כתנתו ליום השבת, הציעו את מטתו אף תקנו את שמלותיו, ועת שב עיף ויגע משדה המערכה, הוא בית המדרש אשר בו לחם מלחמתה של תורה, לבית מעון ר' שרגא אביהן, ספרו וצחקו עמו בתום לב ורוח נכון כעם אח או אחות מבטן אחת. – ככה חלפו למרדכי חמש שנים בבית מורו ר' שרגא, ובמשך העת הזאת עלה על במתי התלמוד ויעש חיל בכל חלקי השלחן ערוך, ויהיה למופת לבחירי עירו, כי יומם ולילה אך הגה בספרים ולא ידע דבר מכל הנעשה בכתלי בית המדרש וחוצה לו. לו התבונן אז מרדכי היטב, כי אז הכיר וידע כי אסתר תשמור את כל צעדיו ובנפש שמחה תספור כל שעל ושעל אשר יעלה מעלה; אך הוא לא התבונן על אסתר והגות לבה הטהור כאשר לא התבונן על פעסעלע וחטמה האדום, כי את כל בנות ר' שרגא אהב במדה אחת, כאשר יאהב האיש את אחיותיו הטובות. מה נפלאו מפעלות ההשגחה העליונה ומה רבו פעולותיה! היא מסבות תסובב בתחבולותיה ופעמים אין מספר תתלה בשלשלת מקרים קטנים וקלים, מחזות גדולים ונוראים אשר עליהם ישתוממו כל בני חלוף בהתבוננם בם! לולא אכל המלך לודוויג הששה עשר מעט מרק בבית הדואר אשר בס"ט מענעהולד, כי עתה התבל כלה לא היתה אשר הִנָה עתה, ולולא מצא מרדכי את הספר “מורה נבוכים” בבית אחד מגרי העיר גזבא, כי עתה לא העשרתי אנכי את הליטעראטור העברית בספורי זה, ולא הלאֵתי עתה את הקוראים בהגיוני! – אבל מרדכי מצא את הספר “מורה נבוכים” ואנכי הנני נאלץ לטוות עתה את חוט ספורי הלאה –

בן שבע עשרה שנה המציאה ההשגחה העליונה למרדכי ידידנו את מבחר ספרי רבנו משה בן מיימון, הוא ספר “המורה” אשר כתב. בעזר המורה לצדקה הזה החל מרדכי לפקוח את עיניו לאט לאט, עדי ראה ויתבונן כי אמנם כבר מלא כרסו בש"ס ופסוקים אבל נפשו עודנה ריקה מכל דעת ומזמה. – אך איפה תמצא הדעת הזאת ואיזה מקום בינה? מפי מי יקח לקח? מפי המלמד ר' בערל, או מפי ר' שרגא אשר למד כל שבע החכמות מן התלמוד ומפרשיו? שאלות אלה לא נתנו מנוח למרדכי ביום ותגרשנה גם בלילה תנומה מעפעפיו. ומה נורא היה מצבו בעת הזאת! בלמודי ר' שרגא לא מצא עוד חפץ והחכמה תאות לבבו רחוקה ממנו ולא ידע גם את מקומה. – בצרת נפשו חפש אז מרדכי בין כל מכיריו אולי ימצא רֵעַ או רעיה לשפוך מרי שיחו לפניהם. וכאשר התבונן אז בפני אסתר בת מורו, נבא רוחו לו כי היא תקח חלק בכל פגעי לבבו, ומני אז והלאה, כל עת פגשו עיניו את עיניה האדימו פני שניהם כדם. –

~~~~~~~~~~~

 

ג: התנאים    🔗

ויהיה היום ויבא ר' נחום אבי מרדכי לרגלי מסחרו העירה, ויסר גם לבית הרב להודות לו על חסדו וטובו את מרדכי בנו, ולהקריב לו אם את מנחתו הקטנה, חמאת בקר וחריצי חלב, קמח דגן ותפוחי אדמה, כאשר הסכן הסכינו בני הכפרים להביא לרבני העיר בבואם לראות את פניהם. בבוא עתה ר' נחום לחדר הרב שררה שם דומיה עמוקה ולא הרהיב בנפשו עז לגשת אל ר' שרגא היושב בקרב תלמידיו ומעמיק לחשוב מחשבות למצוא את הרעיון הצפון בספר הפתוח אשר לפניו. “הפלא ופלא”, אמר ר' שרגא כמדבר אל לבו, “הפלא ופלא! שבעים פנים לתורה, ולכל פן ופן אלפי אלפים פרושים, ואנכי לא אמצא גם אחד מהם?” – התלמידים הביטו איש בפני רעהו כמשתוממים, ור' שרגא לא גרע עד הנה עין מספרו, עצם עתה את שתי עיניו בחזקה וישב דומם כאיש אשר אין נשמת רוח חיים באפיו. פתאום החל להניע את ראשו הנה והנה, ויחלוק בחפזה את שער זקנו הקצר, ובעוד רגעים אחדים אורו עיניו ויקם מכסאו ויקר בשמחה: “יגעתי ומצאתי האח! אשרני מה טוב חלקנו! אין קץ לחכמת ישראל, וכל החכמות וההמצאות אשר נודעו מימות האדם הראשון עד היום הזה, הלא אנכי ידעתי כלן, ידעתי כי בהערים הגדולות המציאו האנשים בחכמתם לנסוע בלי סוסים ולשלוח מכתבים על הטעלגראף, אבל האמינו לי כי כל ההמצאות האלה מהבל הנה יחד נגד מלה אחת, נגד אות אחת בהגמרא הקדושה!” “הכונו איפוא בני”, הוסיף בעליצות נפשו, “הכונו ואשמיעכם פלאות!” בפיו דבר ובידו מלא, ויאחז את מרדכי היושב לימינו בערפו ויפרפרהו למען עורר את רוחו לשמוע בלמודיו, ובסופה הואל ר' שרגא לבאר את דברי ההלכה אשר לפניו ויהי קולות וצעקות ומהומה גדולה בקרב התלמידים. שאלות אלף ורבבות תשובות, ר' שרגא ידבר עדי נחר גרונו, ומרדכי קיזאוויטץ יענה את כלם בקול גדול. –

ור' נחום אשר בעינים מפיקות שמחה וגיל ראה את כל החזיון הזה, לא יכול עוד לעצור ברוחו, ואחרי כי שבה סערת מלחמתה של תורה לדממה, נגש אל הרב ויקד בלב מלא רגשי תודה על כל גדותיו: “יישר כחך אדוני ורַבִי! יישר כחך שהכנסת את בני תחת כנפי השכינה ועיני עבדך רואות, אך אנכי עני ואביון ומה הגמול אשר אוכל לשלם לאדוני על כל החסד הזה? –” אנכי, מסכן וחסר כל תבונה ואיכה אהין להאמין כי אתחתן ברב גדול ונכבד בישראל?"

“לא בחלום וחזיון לילה הנך דובר עמי ידידי”, ענה הרב, “גם חלילה לי להתל בכל איש מבני ישראל, ואם מאליהם יצא הדבר, אראך עד מהרה לדעת כי אך באמת וצדק דברתי את דברי, ועוד בלילה הזה נשמחה יחדיו במשתה התנאים.”

ובלילה הזה שמחו יחד במשתה התנאים, וכל בני העיר נקראו אף באו לקחת חלק בשמחת רבם המפואר. ומי יספר את רב הכבוד והיקר אשר נעשה לר' נחום אז? בראש השלחן ישב לימין הרב מחותנו, וכל נגידי העיר ברכוהו בברכת “מזל טוב” גם ראש הקהל הגביר ר' ברך אשר שמעו הטוב הולך למרחקי ארץ גם הוא דבר את ר' נחום פה אל פה: “אשריך”, אמר לו, “אשריך ר' נחום מקיזאוויטץ שזכית לכך להתחתן במלך, מלכי רבנן!”

“ומה טוב חלקי”, ענה ר' נחום בענות רוחו, “שזכיתי לשבת במושב גבירים ולדבר את כבוד ראש הקהל, ואנכי הדל בכל יושבי הכפר מקום מגורי, קטנתי מכל החסד הרב אשר עשה עמדי אלהים הפעם!”

“החרישו עתה אחי ורעי!”, אמר הרב, “החרישו מעט ואקרא באזניכם את דברי התנאים והברית.” השמש הכה בידו על השלחן ויהס את המדברים והרב ר' שרגא המאושר קרא את התנאים מן הגליון אשר בידו ובהגיעו להדברים: “הבחור החשוב כמר מרדכי ישא למזל טוב ולשעה מוצלחת את הבתולה המהללה מרת פעסעל בחפה וקדושין כדת משה וישראל” חורו פני מרדכי כמות ויורד לארץ ראשו, אך איש לא ידע אז את נגעי לבב מרדכי האמלל, וכל מכיריו האמינו כי אין ממנת חלקו טובה עוד בארץ החיים. – ברגש קדש קרא ר' שרגא את כל דברי התנאים מהחל עד תמם “וליתר תוקף ועז”, קרא באחרונה בקול גדול, “באו הצדדים והחתן והכלה בעצמם על החתום נאם הקטן שרגא אב”ד רפה ק“ק, נאם הקטן נחום מכפר קיזאוויטץ, נאם הקטן מרדכי בן ר' נחום נאם הקטנה פעסל בת הרב רפה.” “מזל טוב! מזל טוב!” קראו הקרואים כלם בשמחה וישליחו לארץ קערות, קדרות וצלחות לשברן לשברים במשפט, ואיש מהם לא התבונן כי גם לבבות שנים נשברו עתה לרסיסים, לבות מרדכי ואסתר. –

~~~~~~~~~~~~

 

ד: אהבה.    🔗

השחר יצא על הארץ והקרואים שבו שמחים וטובי לב, אבל עיפים ויגעים איש איש לביתו. גם כל אנשי בית הרב שכבו לישון ולהנפש מעט מעמל הלילה ההוא, ומרדכי ישב בחדרו לבדו ואנחות אין מספר התפרצו מעמקי לבבו הקרוע. “אהה!”, קרא במרי שיחו, “אמלל אנכי מכל בני חלוף, אמלל מכל בני עוני סלה! תפתח ואבדון שרי שאול מתחת התלו בי היום ויסעו כעץ כל תקותי יחד!” – “המלך”, הוסיף לדבר בצחוק מכאיב לב כאיש אשר יאמר נואש לתבל כלה, “המלך התחתן בי, יאמר בֵרך האויל, אכן מלך היא! אך מלך בלהות התחתן בי היום, ובשתים התחתן בי! פעסעלע בת מורי אשר חשבתיה תמיד כאחות לי ואשר נהפכה עתה פתאום לשממית או שעיר מדבר בעיני עדי אתעבנה בכל נפשי ורוחי, פעסעלע זאת תנתן לי לעזר כנגדי; ואת מבחר ימי ושנותי אבלה בהבל בבית ר' שרגא, קבר כל תקותי ומאויי לבבי!” – “אך מה זה”, הוסיף אחרי החרישו רגעים אחדים, “מי זה יאלצני לקחת את תועבת נפשי לאשה לי ולהשאר נצח בהעיר גזבא הגלמודה? הלא התבל פתוחה ורחבה האין בה מקום לאמלל כמוני גם בלעדי העיר הזאת? ומה זה יעצרני מנתק את העבותות אשר יאסרוני אל בית ר' שרגא ומשפחתו? מה לי פה ומי…” מרדכי החריש פתאום ויעצור ברוח שפתיו כי רגשות מוזרים לו עד עתה החלו להתרוצץ בבתי נפשו. “אסתר!”, קרא לבבו בקרבו, “אסתר תאסרך אל הבית הזה בעבותות ידידות ואהבה!” – “אהבה!” – פני העלם האדימו כדם וכל עצמותיו חרדו לקול הרעיון הזה אשר לא עלה עוד על לבבו הטהור מעודו – אהבה…? אהה! בתור אמון על ברכי התורה הקדושה יאהב עלמה! ואיך אשר ראשי נגד חברי בני גילי? הן געטצל, פנחס, גמפל, נחמיה ונפתלי נשאו להם נשים אף הולידו בנים ובנות, האם אהב איש מהם את אשתו אשר לקח? הידע גם אחד מהם מה היא אהבה הזאת? ומדוע רק אנכי נפלתי ירדתי כה פלאים לאהוב נערה בתול… אך שעו ממני שרעפי עון! לא אאהוב גם אני! חי נפשי לא אאהוב נצח!"

אבל האהבה עזה היא כמות וכמוהו לא תשא פני כל כופר! גם פני הבחור האמון על ברכי התורה הקדושה לא נשאה, ולמורת רוח שבועתו התפרצה והתלקחה בכל חדרי לבבו ותהי לשלהבת-יה. –

“לא אאהוב לא אלכד בפח!”, גמר מרדכי אומר במו פיו “ועוד היום הנני עוזב את העיר גזבא ואת כל בית ר' שרגא לבל שוב אליהם עוד. אנא אלך ואל מי אפנה? לא אדע עוד לנכון אבל למען לא יעצרוני מעשות את חפצי, אומר לר' שרגא כי הולך אני לעיר פרעסבורג ללמוד בישיבת הרב שמה”. – “עצתי נכונה אסתר!”, קרא בהביטו בעד חלונו, ובראותו כי כבר יצא השמש להאיר על הארץ, פתח את דלתי חדרו לצאת החוצה אך מה נבהל עתה מרדכי ומה רחפו עצמותיו! העלמה אשר עד הרגע הזה היתה כל הגות רוחו, העלמה הזאת עומדת לפניו על מפתן חדרו, ובקול ערב ונעים תשאלהו: “הקראת לי, מרדכי?”

“אם קראתיך?”, שאל מרדכי בבהלה, “ומתי?”.

אני דמיתי לשמוע את קולך קורא לי מן החלון", ענתה הנערה גם היא בשפתים רועדות, “שגיתי אפוא ואלך לי.”

“לכי לשלום!”, חפץ מרדכי לענות, אך למרות חפצו הביעה לשונות אחרת. – “אבל קראתיך! קראתיך אסתר! ואם גם עיני לא ראתך, הן לפני רוחי תמונתך מרחפת תמיד וכל עורקי לבבי קראוך הנה!.. התחפצי אסתר לדעת את מכאובי לבבי הרבים? התקחי חלק בהותי הנוראה? באי נא עמדי החדרה ואראך את לבבי הקרוע לגזרים עד אין מרפא!” ובוער באש אהבתו משך את אסתר החורדת, מן המפתן לתוך חדרו פנימה ויקרא: "אסתר משאת נפשי! חמלי נא על אמלל וקשה יום כמוני ושמעיני אך הפעם טרם אלך לבל שוב עוד נצח! – "

“טרם תלך ולא תשוב?” קראה הנערה בחלחלה, “הה! רעיוני לא התעוני אפוא ועיני אך היטיבו לראות! – ידעתי, ידעתי את הכל! ידעתי כי כבר תגעל נפשך בהעיר גזבא עם כל יושיבה, ורוחך תהלך בגדולות ונפלאות מכל בית אבי, ומה זה תבקש הה! במה אוכל להושיעך אני?–”

“החייתיני!”, קרא מרדכי בעליצת נפשו, “החייתיני אסתר בדבריך אלה! ידעת את כל לבי, ידעת את כל הגות רוחי, אות הוא כי נפשותינו קרובות אשה לרעותה, ובידך, אך בידך צרי מרפא למכאובי כלם!… אהבתיך! ואהבתי אליך תבער כאש, ואם תשיבי אהבה אל חיקי אשכח תבל ומלואה ואשגה באהבתך תמיד!”

“אבל פעסעלע אחותי?”, קראה אסתר ושתי דמעות גדולות ירדו מעיניה השחורות על לחייה האדומות מבושת.

“פעסעל אחותך תהיה גם אחותי”, ענה מרדכי וימח את דמעותיה מעל לחייה היפות, “ואת יונתי הנעימה תהיי אשתי הטובה והאהובה. התחפצי?” – הנערה לא ענתה דבר ומרדכי הוסיף לאמר: “את פעסעלע לא הוכיח לי ה', זאת אדע נאמנה, ואיך אעשה את הרעה הגדולה הזאת לקחת אותה לי לאשה ואחמוס את נפשי ואת נפשה יום אחד” – תני נא אפוא את ידך לי אהובת לבבי!" ומבלי הוחיל עד אשר תמלא את שאלתו, לקח את ידה הקטנה ויתן אותה על לבו הדופק בהולם פעם ויאמר: “אין זר פה אתנו אבל ה' עד בינינו, וחי הרואה כל תעלומה כי לא אסיר את אהבתך מלבבי זה כל עוד נשמת שדי תחייני!”

“וכל עוד נשמת שדי תחייני”, ענתה אסתר ונחלי דמעות עצב ושמחה יחד התפרצו מעיניה, "אחיה אך למענך, אך למענך מרדכי משאת נפשי מיום ראותי את פניך! – "

לאט לאט שבו מורשי לבות הנאהבים לאיתנם, וברוח שוקטה נדברו אף נועצו יחדו. אשר נדברו ואשר נועצו, לא נדע, אך כאשר הלכה אסתר מחדר מרדכי אמרה: “אוחיל אהובי, אוחיל, ואם עד קץ הימים…” ומרדכי לא נתנה לכלות את דבריה, וישק אותה על פיה ויאמר: “מקץ שנים אחדות וארשתיך לי באמונה לעיני כל העם!”

ועוד היום הזה יצא מרדכי את העיר גזבא ללכת פרעסבורגה ללמוד שם בישיבת הרב המפואר ר‘… וישלחוהו כל בני העיר, ור’ שרגא שמח מאד על צדקת מרדכי ותֻמת לבבו אשר לא יאבה לשבת אתו יחדו טרם ישא את פעסעלע בתו כדת משה וישראל, ויודה לה' חסדו כי חתנו איננו “קל מסובין” ולא ירצה לדור בבית חמיו. –

~~~~~~~~~~

 

ה: המכתב    🔗

ביום אחד מימי החורף הקרים ישב ר' שרגא אצל התנור החם ויבט בספר פתוח אשר לפניו, אפס הכרת פניו ענתה בו, כי רחקו עתה רעיוניו מן הספר והכתוב בו כרחוק מזרח ממערב והאנחות אשר השמיע מעת לעת העידו למדי כי אין שלום בעצמיו מפני דאגותיו אשר קננו עתה בקרב לבבו. ובאמנה רבו דאגותיו מאד מאד. מרדכי אשר הלך זה חמש שנים למדינת הים לא כתב עוד דבר מיום עזבו את העיר גזבא, ואסתר, אשר גם היא כבר הגיעה לפרקה, היא חולה ותמאן לבוא בברית התנאים טרם תרפא מחליה. וחליה? הן יפה היא כלבנה וכשושנה פורחת, אך לבבה יכאב לה, תאמר, ונפשה עליה תאבל. – כל נשי גזבא החכמות תעידנה ותגדנה כי לא נשמע עוד כזאת מני שים אדם עלי ארץ, וגם כל אנשי חברת בקור חולים, אשר כמעט לכלם יד ושם בהבנת הרפואה, יאמרו כי לחלי כזה לא יִמָצֵא מזור בתבל כלה. –

אסתר החולה ישבה אצל האח ותתפר כתנות לאחיותיה הקטנות אשר צחקו סביבה, ופעסעלע הביטה בעד החלון הסגור לראות המחזה הנעים והיפה, ברדת שלג לבן ממרומי שמים לכסות את גגות בתי העיר גזבא השחורים. הנערה התענגה מאד על החזיון הנפלא הזה, אך פתאום התחלחלה ותקרא: “אבי! פריץ ²אחד הולך וקרב אל ביתנו ובאזני שמעתי כי שאל איה בית הרב!”

“אל תיראי”, ענה אביה, “בל אפונה כי שגית, מה לפריץ ולי? האם…” עוד לא כלה את דבריו והדלת נפתחה והפריץ אשר ראתה פעסעלע נגש אליו ויוציא מכתב חתום מילקוטו ויתנו על ידו.

“מה זאת?”, שאל ר' שרגא בבהלה.

“הל.. תראה”, ענה האיש, “מכתב הוא אשר הבאתי לך מהבי-דואר, הן נושא המכתבים אנכי.”

“נושא המכתבים מהבי-דואר אתה אדוני? הבינותי, הבינותי, אך הגד נא לי אדוני: מאין בא המכתב הזה? הידעת זאת אדוני?”

“הן המכתב בידך הוא”, ענה האיש בצחוק, “פתחהו וקרא בו וידעת גם מאין בא.”

“כן דברת אדוני!”, ענה הרב בשפת חלקות, “ואדוני חכם ונבון, אך אנכי, אדוני, שכחתי בחפזי כי לי המכתב הזה. יסלח נא לי אדוני ויקח מידי את נדבתי הקטנה בשכרו.” ובדברו הוציא מספר מטבעות נחשת מצלחתו ויתנם ליד נושא המכתבים אשר הואיל בטובו לקבלם ברצון.

“רב סבל”, אמר הפריץ כאשר יצא ועבר את בית הרב, "סבל אבל טוב לב הוא ומי יתן והיו כל יהודי העיר גזבא רבנים סבלים וטובי לב כמוהו! – "

ור' שרגא פתח את המכתב בידים רועדות ויקרא:

ב“ה ג' טבת תר”כ… לפ“ק פה ברעסלוי יצ”ו. שלום וישע רב לאיש חסדי, מורי ומיטיבי, ה“ה הרב המאוה”נ סיני ועוקר הרים, החריף והבקי בש“ת מו”ה

שרגא אב“ד ומו”צ דק"ק גזבא והגליל.

“אדוני! מיום לכתי מאת פני מעלת כבוד תורתו עד היום הזה, נע ונד אנכי בארץ ולא מצאתי עוד מנוח לנפשי הצמאה לדבר ה' ולרגלי העיפית מעמל הדרך ותלאותיו. באתי לעיר פרעסבורג ודמיתי לבוא אל המנוחה והנחלה, נחלת חכמים ויראי ה‘, והנה גם שם יד ה’ נגעה בי ותנידני הלאה, הלאה מעיר חפצי-בה מעיר אליה נשאתי את נפשי מעודי. הה! אוי לי אם אומר ואבוי לנפשי אם אחשה ואש יגוני תבער בקרבי עדי אגוע וארד דומה! אין זאת כי אם מלאכי זעם קנאו באשרי והצלחתי ויגרשוני מביתך נצח! – אך לא אוכל עוד לעצור ברוחי הנשברה, אדברה אולי ירוח לי, אשפוך לפניך אדוני מורי ורבי את מרי שיחי אולי תרחמני אולי תמצא עצה להצילני מן היד האכזריה אשר תרדפני. – ביום צאתי מן העיר גזבא, באתי לעת ערב להעיר ווראטנא הקרובה אליה, ואני עיף ויגע, ואלין שם בבית דודי שוחט. ויהי בחצי הלילה בסגור תרדמה את שמרות עיני וארא בחלומי והנה אשה קטנת קומה, דלת פנים ודקת בשר עומדת על מטתי. “מי את?”, קראתי בבהלה כי נבהלתי מפניה, ומה תחפצי ממני אשה נוראה?” “אנכי מלכה הרבנית אשת הרב ר' שגא הראשונה אשר מַתִי זה שמונה עשרה שנה, ואם חפץ אתה בחיים, שוב לך עד מהרה על העיר גזבא אשר עזבת היום, והפר שם את ברית התנאים אשר כָרַתָ את פעסעלע בתי היחידה. ומה עול מצאת בי, אמי הטובה והיקרה?”, התחננתי אליה במו פי. “לא עול מצאתי בך” הֵשִיבָה, “אבל בת מלכה הרבנית לא תהיה לאשה לבן נחום הכפרי” – “שמעיני נא רבנית כבודה!”, קראתי בחלומי, "אנכי היום בן שבע עשרה שנה, ואת אמרת כי זה שמונה עשרה שנה מעת הלכת לארץ החיים, בל אפונה כי שמעת אשר הכריזה שם עלי בת הקול ארבעים יום קודם יצירתי. ³אם תחפצי אפוא כי לא אקח את פעסעלע בתך לאשה, הגידי נא לי בת מי יעדה בת הקול לאשה לי?– "

“בת הרב ר' שרגא”, קראה האשה בזעם, בת הרב ר' שרגא למרדכי בן נחום! הרכיזה בת הקול ארבעים יום קודם יצירתך ובכל זאת לא אתן את בתי לך, ואם מאן אתה להפר את בריתך עמה ידוע תדע כי ארדפך כל ימי צבאך ועדי תקוץ בחיים לא אתן לך מנוח".

ומנוח לא תתן לי האשה הנוראה הזאת! מאז ועד היום הזה תשמור כל צעדי ולא תתנני לברוח מפניה ובכל לילה ולילה תבעתני ותענני עד כי באמנה אקוץ בחיי כאשר דברה. –

ואתה אדוני מורי ורבי! חמול נא על ימי עלומי, עוץ נא עצה עי חכם אתה כמלאך אלהים, והודיעני אם יש לי תקוה לשוב עוד אל ביתך, או כל ימי צבאי אנוד ואניע בתבל עדי אגוע ואמות בארץ נכריה. –

"אחרי שבעי נדודים אין מספר באתי היום פה העירה ברעסלוי מי יתן ואוכל להשאר בעיר הקדושה הזאת, כי פה ישיבה גדולה ומפוארה, כאשר קותה לה נפשי מני אז. אין לי עוד פה מודע ורע, והנני בבית הרב הגדול ר' זכריה אשר חמל עלי ויספחני למעונו, ואם יכתוב לי כבור מורי מענה על מכתבי זה יואל נא בטובו לשלחו לידו.

אלה דברי העבד הנענה המצפה ומיחל בלב נשבר ונדכה

קק' מרדכי בן נחום מכפר קיזאוויטץ."

“מה אומר ומה אדבר?”, קרא הרב אחרי כלותו לקרוא את האגרת הזאת עד תמה, "אליהם מצא את עוני ומרדכי מה הוא כי אוריד את עלומיו ביגון שאולה? אבל האוכל להפר עתה את ברית התנאים ופעסעלע היא היום בת ארבע ועשרים שנה? – אך אם גם לא אפר את התנאים האלה האם יקח אותה מרדכי לאשה לו? התתן אותו מלכה אשתי, עליה השלום, לנגוע בה? הה! גדלו צרותיו מנשוא ורבו עד אין מספר ומי יוציאני מים צרותי למרחב? – "

מי יוציאך למרחב? השכחת רב מגזבא, את היושבי בשמים? – כן הוא האדם וזה דרכו מעולם! בשבתו שאנן ושלו יחזק ידים רפות ומר נפש ינחם, אך אם גם אליו יראה העוני בשבט עברתו, או יבהל וילא ויאמר נואש! – אבל אלהים רב חסד לא יחשוב לעון לבן אדמה אם ישכחהו כרגע בימי עניו ומרוריו, וגם להרב ר' שרגא לא חשב זאת לחטא וישלח לו את מלאכו הטוב, אליעזר השדכן, לנחמו מיגונו. –

~~~~~~~~~~

 

ו: אצבע אליהם.    🔗

אסתר נבהלה ופניה הלבינו מפחד פתאום בבוא אליו השדכן הביתה כי ידעה נאמנה אשר אך על אודותיה יבא לדבר את אביה הרב, ולמען לא תאלץ לשמוע את דבריו, אשר כחרבות שנונות היו ללבבה קמה בחפזה ממקומה ותצא החוצה. גם הוא לא שם עתה את לבו אל האורח הנכבד הזה, כי צלול בהמון דאגותיו הלך אנה ואנה בחדרו וישכח תבל ומלואה ביגונו. אפילו גם השדכן הערום, אשר הסכין כבר במראות כאלה לא שם את לבבו לדאגות הרב ויגונו העצום ובצחוק קל על שפתיו הדקות נגש אליו ויאמר: “עתה הפעם יודני הרב מגזבא, כי המצאתי לו חתן לא יסולא בכתם אופיר; בחור נחמד ונעים, בר אירין ובר אבחן, גם כסף כעפר לאביו הגביר ואת הרב ואת אסתר בתו יוקיר מפז ואבן יקרה”. ר' שרגא לא ענה דבר ויהי כאיש לא שומע והשדכן הוסיף לאמר: “ר' פרץ מאיר מעיר נאראבא, הידע הרב מגזבא את ר' פרץ מאיר? אך מי לא ידע את הגביר הזה? הנמצא עוד איש כמוהו בכל התבל כלה? היש קץ לצדקתו? היש קץ לעשרו? חי נפשי בעד חלק ביתו אשר בנלאבא נתן יותר משש מאות כסף, ובשנה הזאת קנה עוד חלק אחר בעד מאתים כסף, ובכל זאת יפזר לנדן בנו חמש מאות כסף במזומנים, חמש מאות כסף, השמע הרב מגזבא?”

“אבל הנח לי עתה”, ענה ר' שרגא, "הנח לי אליעזר ידידי כי בחומץ על נתר המה דבריך אלה ללבבי הנענה, תדבר בבתי אסתר הצעירה, ועוד את הבכירה לא נתתי לאיש – "

את הבכירה? את פעסעלע" ואיה מרדכי חתנה?"

“מרדכי!”, קרא ר' שרגא ויאנה במרירות, “מרדכי הוא נע ונד בארץ, לפני ימים ששה היה בעיר ברעסלוי, ומי יודע אנה הובילוהו רגליו היום, ואתה תפזר עוד מלח על מכותי, ובלי דעת תרבה פצעי חנם. – הא לך את מכתבו קראהו וראה אם יש עוד מכאוב כמכאובי.”

השדכן הניע את ראשו הנה והנה כמתפלא, ובהוציאו את כלי המראה מצלחתו ויתנם על חטמו העב אמר: “חדשות אנכי שומע! מרדכי נע ונד בארץ, חדשות אשר לא פללתי! אך אל נא ידאג הרב מגזבא, אין כל חדש תחת השמש ולר' אין מעצור להושיע ואולי על ידי קרובה ישועתך לבוא”. “הלא יש בי ממרת קוני”, הוסיף בצחוק בקחתו את המכתב מידי ר' שרגא, "כי מזַוג זוגים אני, שדכן אנכי מעודי! – "

“אצבע אלהים הוא!” קרא אחרי כלותו לקרוא את המכתב, "אצבע אלהים הוא, רב מגזבא! אנכי מעודי לא נשבעתי עוד, אך עתה הנני נשבע באמונתי כי אצבע אלהים הוא! – הרבנית עליה השלום שמעה את בת הקול מכרזת ואומרת: בת ר' שרגא למרדכי בן נחום, אך רק פעסעלע לבדה היא בת ר' שרגא? הלא גם אסתר בתו היא?… “ומה עשה עתה אליעזר השדכן?” הוסיף בהחליקו את זקנו הארוך פעמים ושלש, “אליעזר השדכן יאמר: ישא מרדכי את אסתר, ופעסעלע תנתן לבן ר' פרץ מאיר מעיר נאראבא!… השמע הרב מגזבא את עצתי?”

עיני ר' שרגא אורו ויאמר: “עצתך אליעזר שמעתי, אך היחפוץ ר' פרץ מאיר בפעסעלע והיא היום כבת ארבע ועשרים שנה?”

“אן יחפוץ בה?”, קרא השדכן שמח, “בשתי ידיו יחטפנה! ולו גם בת שלשים שנה היתה, הלא אמר חכמינו ז”ל: זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתן מתיספת עליהם, ואם תלמידי חכמים כך בנותן של חכמים על אחת כמה וכמה –"

ר' שרגא צחק מאד בשמעו את הקל וחומר הזה ויאמר: “בל אפונה כי בן ר' פרץ מאיר הוא בן תורה וירא שמים האמנם כן הוא אליעזר?”

השדכן עמד נבוך כרגע ויען: “בן ר' פרץ מאיר הוא… בן גביר עצום, וחי נפשי כי כל מום אין בו, אך אויבי עשיר רבים בימינו אלה ויוציאו עליו שם רע כי גבן הוא ועוד באחת מעיניו, אבל חלילה! אמת כי שכמו האחד גבוה מעט, ותבלול בעינו הימנית, אך זולת זאת אין דבר, חי נפשי כי בחור נחמד הוא ומי יתן והיה כל עם ה' כמוהו!”

“אך הגם בן תורה וירא ה' הוא, שאלתיך.” אמר הרב שנית,

“חי נפשי כי לשַקר לא אובה אף לא אוכל”, ענה השדכן, “ואנכי אחת דברתי כי בן ר' פרץ מאיר הוא בחור נפלא. חריף או גאון איננו עוד, אבל כלי מוכשר הוא לקבל טהרה, ואם שנה או שנתים ישב בבית הרב מגזבא, לבי בטוח כי מורה הוראה יהיה בישראל. –”

“לו יהיה כדבריך, אך מה אעשה לאסתר בתי והיא תמאן להנשא לאיש כי חולה היא מאין מרפא?”

“הוא אשר דברתי!”, קרא השדכן, “אצבע אלהים הוא! חולה היתה, למען לא תנתן לאיש אשר לא לו יעדה בת הקול, אך מרדכי בן גילה הוא, ובלי ספק תרפא מחליה אם אך לו תהיה לאשה. –”

וכאשר נבא אליעזר השדכן כן היה. הגביר ר' פרץ מאיר חטף את פעסעלע בשתי ידיו ותהי לאשה לבנו הנחמד אשר שכמו האחד גבוה מעט, ורק תבלול בעינו הימנית ואשר **בעוד שנה ושנתים יהיה מורה הוראה בישראל. ** מלכה הרבנית עליה השלום נחה בשלום על משכבה ולא הרגיזה עוד את מרדכי בחלומות וחזיוני לילה ממנוחתו: גם לבב אסתר אשר נשבר יחד עם הקדרות והקערות, אשר שברו הקרואים לפני שנים ששת, גם הלב הנשבר הזה נרפא עתה פתאום כאשר נשברה הצנצנת תחת רגלי קלמן בעל אחותה ביום חפתו… אצבע אלהים!

~~~~~~~~~~

 

ז: רב בעיר ב…    🔗

ברחוב האדונים אשר בעיר ב… נסעה עגלת צב רתומה לשני סוסים שחורים, ותתיצב לפני בית יפה, גדול ורחב ידים העומד בקצה הרחוב. הבית הזה הוא משכן רב העיר. הרכב משך בהפעמון אשר על הפתח ומשרתי הבית יצאו ויעמיסו מלתחות עור שונות על העגלה הזאת, ובעוד אשר עשו המשרתים את מלאכתם, הלך הרב הנה והנה בחדרו, ימי העבר עברו שנית אחד אחד לפניו, ורוחו רחפה גם על ים העתיד. – “בעוד ימים אחדים” אמר הרב כמדבר אל לבו, “בעוד ימים אחדים ואנכי בקצה גבול כל תקותי ומשאלות לבבי! האח! הזאת פללתי לפני שנים עשר?… מי מלל לי אז בצאתי במקלי וילקוטי הדל מעיר גלמודה וקטנה, כי מוכתר בכתר הרבנות והפילוסופיא אשוב הפעם אליה להוציא ממנה את האבן היקרה, העלמה משאת נפשי אשר מרגע לרגע תיחל לקראת בואי?” – “רב לי, אלהי הכדי!”, קרא האיש בעינים מלאות דמעות תודה, "ריק מכל חכמה וערום מכל מדע עזבתי את ארץ גאליציען, ועתה חנני אלהים והנני מטיף לקהל גדול וחכם בקהל העיר הזאת! קטנתי מכל החסד הרב אשר עשית עמדי, ואנכי תולעת ולא איש ומה אשיב לאל ככל. תגמולוהי עלי?… אך מה ה' אלהינו שואל מעני ורפה כח כמוני כי אם ללכת בדרכיו להשכיל ולהיטיב בידו הטוב עלינו, ואחרי כי הביאני עד הלום וימלא את ידי לכהן לו, הנני לעשות רצונו, לעבוד בכרם ה' צבאות בית ישראל בכל נפשי ומאדי, ולנהל את עדתי על נהלי האמונה ויראתו הטהורה כידו הטוב עלי! – "

למען יבינו הקוראים הנכבדים אשר הואילו בטובם לשלחני בדרך ספורי עד הנה, את הגיוני הרב הזה ודבריו, הנני לספר להם עתה את קורות מרדכי מיום אשר התראה פנים את אסתר אהובתו וישבע לה אהבת נצח, עד היום הזה. – מרדכי התיעץ את אסתר אהובת לבבו ויגמרו שניהם אומר כי ילך לו ארצה אשכנז ללמוד שם אחת החכמות המחיות את בעליהן והוא באהבתו את התורה אשר גֻדל על ברכיה מיום היותו בן חמש שנים מצא טוב לפניו ללכת להעיר ברעסלוי. שמה שקד על דלתות התורה ואמונת ישראל בבית מדרש הרבנים העומד תחת פקודת החכם הגדול דאקטר זכריה פראנקעל, ושמה כלה גם את למודיו בבתי ספר החכמות אשר להממשלה. “האהבה”, יאמרו המשוררים, “גם בין נבכי ימים, במקום אין אני שיט ואין מעברה, היא תורה נתיבה להאיש ההולך לאורה”, והאהבה למדה גם את מרדכי למצוא דרך בים החיים ולהשליך את העול הקשה אשר העמיס עליו למורת רוחו. היא הרהיבה בנפשו עוז לנתק את מוסרות הברית אשר בינו ובין פעסעלע, ביד חרוצים, ובעצתה כתב את המכתב אשר הבאתי למעלה למראה עיני הקורא. והמכתב הזה אשר בו הוליך את ר' שרגא החכם בכל שבע החכמות שולל, עשה את הפרי אשר קוה! פעסעלע נִתּנה לקלמן בן הגביר ר' פרץ מאיר לאשה, ור' שרגא הודיע את מרדכי במכתב, כי מלכה אשתו עליה השלום אך הטיבה לראות ולשמוע את בת הקול מכרזת ואומרת בת ר' שרגא למרדכי בן נחום, אך הבת הזאת היא בתו הצעירה אסתר אשר ילדה לו רחל אשתו השניה זכרונה לברכה. “וזה לך האות”, כתב בהמשך דבריו, “כי אסתר זאת אשר מיום באת בברית התנאים עם פעסעלע אחותה, חלתה חולי כבר ונורא עדי כל רופאי גלעד אמרו נואש למחלתה, נרפאה לפתע פתאום כאשר אך נתנה הטבעת באצבע פעסעלע ביום חפתה.” – “על כן בני”, חתם ר' שרגא את מכתבו, “מהרה, חושה ובואה, וארשת לך את אסתר כדת משה וישראל, ולבך אל יפול על פעסעלע כלתך הראשונה אשר נִתְנה לאיש אחר, כי “רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום”, אמר דוד המלך עליו השלום, ומי יאמר לו מה תעשה? – הנחם אפוא בני ודע כי גם אסתר לא נופלת היא מפעסעלע אחותה, צנועה בכל דרכיה וישרה בכל מעשיה, וגם היא תהיה אשת חיל ועטרת בעלה כהנשים אשר בנו את בית ישראל. –”

מרדכי שמח ויצחק בלבו מאד בקראו את הדברים האלה וימהר להשיב את ר' שרגא: כי חלילה לו מהתאונן על ההשגחה והגזרה העליונה, והנה הוא מוכן ומזומן לקחת את בתו הצעירה לאשה לו, אך בטרם יעשה את הדבר הזה עוד לו לקחת לקח מפי ראש הישיבה כשנה או שנתים, למען ישיג ממנו התרת הוראה ויושיבהו על כסא הרבנות באחת הקהלות הסרות למשמעתו. – ושתי שנים למד עוד מרדכי במדרש הרבנים ויעש לו שם בין חכמי ארץ אשכנז במאמרים הרבה אשר הוציא לאור וישמעו גם אנשי העיר ב… את שמעו הטוב וישימוהו אליהם לרב. –

בל אפונה כי ידעו עתה קוראי הנכבדים כי הרב אשר ראינו בראשית הפרק הזה, הולך אנא ואנא בביתו אשר ברחוב האדונים בעיר ב… הוא הבחור מרדכי בן נחום מכפר קיזאוויטץ.

המשרת פתח את דלת חדר הרב בלאט ויאמר: “אדוני הרב, הכל נכון וגם עת כבר לנסוע.” “צדקת”, ענה הרב בהביטו בכלי המורה השעות ויצא ויעלה על העגלה, “הפוך את ידך”, אמר אל הרכב, “ונהג עד חצר מסלת הברזל.”

~~~~~~~~~~

 

ח: החתונה – חתימה.    🔗

העיר גזבא צהלה ושמחה! מרדכי אשר שב ממדינת הים נשא למזל טוב ולשעה מוצלחת את אסתר בת הרב בחפה וקדושין כדת משה וישראל! – בתחלה השתוממו בני העיר ויתלחשו איש באזני רעהו כי ר' שרגא רבם יתן את ביתו לפריץ לאשה; אך בשמעם את הדרשה הנפלאה אשר דרש הפריץ הזה בבית הכנסת, אז הכירו כלם וידעו כי באמנה רב הוא, רב גדול מאד, רב אשר לא היה עוד כמוהו מיום היה ישראל לגוי, חכם מכל אדם על פני תבל ואולי גם מר' שרגא חותנו! – והאיש הנפלא הזה הוא מרדכי בן נחום! מרדכי אשר ידעו כל יליד גזבא מיום היותו בן שבע שנים! ומי יתפלא עוד אפוא על שמחת בני העיר גזבא ביום חתונתו? – ור' נחום אביו? – לא אנסה את עטי הרפה לתאר בו את רגשות נפש ר' נחום בראותו את בנו וכלתו יוצאים שלובי יד מחפתם ודבורה המבשלת הזקנה נושאת חלה גדולה ורוקדת לקראתם ברוב חן ונועם! – דמעות גיל ירדו מעיניו מאין הפוגות ברקדו את הרב ר' שרגא מחותנו, ומה גם בשמעו את מהללי בנו מפי ר' חיים אברהם הבדחן, אשר הביא אתו אחיו השוחט מעיר ווראטנא לשמח חתן וכלה בחרוזיו הנפלאים? – ומה אוסף לספר עוד? האספר מהמלמד ר' בערל, אשר התחפש כדוב וירקוד יחף בכל חוצות העיר בשמחתו? – האספר מאליעזר השדכן, אשר הראה כחו וגבורתו וישתה עשר כוסות יין שרף בנשימה אחת לשמח חתן וכלה? – האספר מיופי מנורת הנחשת, אשר נתן ראש הקהל ר' ברך מתת דרשה להרב ר' מרדכי? – האספר מן הדגים אשר הביא אתו המחותן ר' נחום אשר נשבעו הקרואים כלם כי טעם גן עדן להם? – האספר מן הנגונים הנפלאים אשר בהם ברך החזן המפואר ר' למך את שבע הברכות? – האספר מפעסעלע וקלמן בעלה, אשר…

אך מה! לא אספר מאומה מדברים כאלה וכאלה אשר אין ספורות למו, כי אם זאת אומר: האיש אשר לא ראה חתונת מרדכי ואסתר לא ראה עוד שמחה מימיו! –

בעוד שבעת ימים נסע הרב ר' מרדכי, הנקרא היום דאקטר מארקוס קיזאוויטץ, עם אשתו החדשה אשר לקח מן העיר גזבא וישב ארצה אשכנז לעיר מגורו שמח טוב לב ובעצם היום הזה נכתב ונחתם ב“פנקס הקהל” אשר ליהודי העיר גזבא, כל דבר האותות והמופתים אשר שמעו ואשר ראו בעיניהם כי מלכה הרבנית המתה רדפה את ר' מרדכי בהקיץ ובחלום ולא נתנה מנוח לו עדי הפר את ברית התנאים אשר כרת את פעסעלע בתה, כי נרפאה אסתר בת הרב מחולי כבר ונורא תיכף ומיד בהפר בן גילה את בריתו עם אחותה, וכי עלה אחרי כן מרדכי לגדולה, זכות זה ויהי לרב ומו"צ בעיר ואם בישראל. וכו' וכו'. – “וכל הדברים האלה”, תאמר ההודעה בפנקס הקהל הנזכר, "כל הדברים האלה נכתבו ונחתמו בפקודת הרב וראש הקהל למען ידעו דור אחרון כמה גדולים ונאמנים דברי חכמינו זכרם לברכה: “ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני.” אשרי העם שככה לו!

 

תם.    🔗