א.    🔗

איש חסיד היה ר' פתחיא חלפן בווראטנא, חסיד מאמין ונלהב, אדוק ודבוק ברבו וצדיקו ועשיר גדול מאד, עשיר כפשוטו וכמשמעו, לא על דעתם של ר' מאיר ור' עקיבא ור' טרפון ואף לא על דעתו של ר' יוסי, כי גם נחת לא היה לו מעשרו, גם מאה כרמים ומאה שדות ומאה עבדים לא היה לו, גם אשה יפה לא נפלה בחלקו ובית הכסא לא היה סמוך לשלחנו; אבל הון רב היה לו. כסף וזהב ושטרות, שטרי המלך ושטרי מדינה ושטרי חובות שונים למיניהם, והמה פרו וירבו ועצמו מיום ליום, ותמלא תבת הברזל אשר לו אותם. – וכל העשר הרב הזה עשתה אשתו בתבונות כפיה ובכחה ועצם ידה. כי ר' פתחיה חלפן עסק כמעט כל היום כלו בצרכי נפשו: בנקיות ובמקואות ובסעודות של מצוה, סעודת ראש חדש, סיום מסכתא וימי גנוסיא והלולא של צדיקי דור ודור, בחברת מלחכי פנכה אשר רֵעה לו ויאכילם מפתו וישתעשע אתם בסתרי תורה, הלא המה ספורי הצדיקים ונפלאותיהם ושיחת חולין שלהם החביבה לפני המקום אלפי אלפים ורבוא רבבות פעמים מתורה ועבודה וגמלות חסדים, כידוע, ובזכות זאת גדלה אשתו אשת חיל והצליחה בכל מעשיה. מבקר ועד ערב ישבה בחנותה ותספור ותמנה ותקח ותתן ותחליף ותלוה ותאצור כסף על כסף בלי הרף ובלי מנוח, עד כי גם פת שחרית גם לחם הצהרים אכלה בחנותה לבדה ובחפזון וכמו שכפאה שד, נפשה ולבה באוצר כספה וזהבה ושטרי רוסיא ואשכנז כל חיי רוחה ונשמתה, אם עוד נשמת רוח חיים באפה ואם לבה לא נהפך למטיל כסף בקרבה. – ככה עמלה ותעבוד עבודת עבדים אמללים במכרי הזהב בתחתית ארץ כל היום ובשובה בלילה עיפה ויגעה למעונתה, גם אז לא שתה לבה לכל אשר בבית. התנפלה על מטתה בלי חמדה ובשפתים נעות מספרים למאות ולאלפים ולרבבות נרדמה ותישן ותחליף כח לשוב בבקר לחנותה ולעבודתה כדת היום. וה' ברך את ר' פתחיה חלפן ואשתו בכל. אפס כי ברכת פרי בטן לא העתיר להם בידו המלאה הפתוחה והרחבה למרות עמל הצדיק משווינאוויץ ועבודתו הרבה, ולמרות הבטחותיו בכל שנה ושנה, בקרוא פרשת “וה' פקד את שרה” ביום תרועה מקרא קדש, בעלות ר' פתחיה לתורה וידור ח“י פעמים ח”י ר"כ נדבה להצדיק, לא לעזר ולא להועיל! – רבים אומרים כי יד הצדיק מכזיב, איש ריבו של הצדיק משווינאוויץ, היתה בזה, ויותר שעמל השווינאוויצי לפתוח את רחם שרה בלומה אשת פתחיה, הסגור זה שבע עשרה שנה, עמל הכזיבי לסגרו על מסגר שבעתיים בחרות אפו בר' פתחיה אשר ימלא את בית איש ריבו פדיונות ואותו ישליך אחר גוו. יוכל להיות כי אמת בפי השמועה. ולו לעצתי שאל ר' פתחיה כי אז יעצתיו להעניק גם להצדיק מכספו, משום “אם לא יועיל לא יזיק”, אך לאסונו ולהותו לא שאל ר' פתחיה בעצתו ובכן נשאר השער סגור ואשתו לא נפקדה עוד מיום אשר ילדה את חנה בתו הבכירה וימנע ממנו בן זכר בעבור הזכיר שמו. –

וחנה בת ר' פתחיה ושרה בלומה אשתו, נערה יפת תאר ויפת מראה מאד. עד היותה בת ארבע עשרה שנה, בקרה בבתי הספר אשר לעם הארץ ותהי תמיד מן הראשונות במעלה כי טובת שכל ובעלת כשרון היתה מעודה, והוריה שמחו בעלותה ממחלקה למחלקה שנה בשנה כי גם פראי הפראים כחסידי ווראטנא המחבלים, אשר יסגירו את בניהם בהקלויז ויקדשום לאי-דעת ולחסידות, גם המה גם בנותיהם לא ימנע מהגיון, ישלחון אל בתי הספר ללמדן כתב ולשון הגוים אשר בקרבם המה יושבים למען תהיינה לנשי חיל, סוחרות את הארץ או יושבות בחניות ומפרנסות את בעליהן במשלח ידן וחן שפתן, כמשפט הבנות וכנהוג בכל תפוצות ישראל בגליציון. – אך במלאת להילדה ארבע עשרה שנה ותצא מבית הספר לבלי שוב אליו עוד, כי התחתן ר' פתחיה אביה גביר גדול כגילו, חסיד מובהק ואחד מגדולי היחש בארצו ויעשֶהָ לכלת בנן של קדושים דור חמישי להמגיד הקדוש מכלבוניץ זכותו יגן עלינו. אם ידעה חנה את ערך האֹשר הרב הזה, אם התאמרה בכבוד מחותנה ותפארת אבותיו, אם ערגה נפשה לראות את נכד המגיד אשר לא שמעה את שמעו מאודה, ואם דבק לבבה לאהבה לבנן של קדושים אשר לא ידעה מה הוא? – סתרי לב בתולה מי זה יודע? ואף כי סתרי לב ילדה אשר אתמול עוד לבשה שמלות קצרות ותשב על ספסל בית הספר במחלקה הששית? – אך זאת אדע נאמנה כי מיום בואה בברית התנאים, צוו עליה הוריה במפגיע לבלי היות ילדה עוד, לשכוח צחוק ושעשועים ולזכור את בוראה ולהעלות על לבה בת מי היא ואשת מי היא עתידה להיות, ואף כי לבלי דבר חלילה פולנית או אשכנזית כאשר הסכינה בבית הספר, כי אם יהודית, כאשר ידברו יראי השם איש אל רעהו, כאשר תדבר אמה ואם אמה וכאשר דברי נשי אבות העולם שרה רבקה רחל ולאה בלי ספק. – ומן היום הזה חדלה חנה מהיות ילדה ותהי לנערה, נערה יפה ומעונגה. כלה צנועה וחסידה אשר כל כבודה פנימה. ישבה בחדר המבשלות ותקשב לקח מהאמה העבריה ומהשפחה הנוצרית אשר בבית. שמעה כי נקבה תסובב גבר ועלמים יסובבו ברחובות לראות בבנות הארץ, שמעה כי אנשי החיל אשר בעיר יארבו לאהובותם להשיחן נעימות בשקתות המים, שמעה מתענוגות מחול מצחקים ונשיקות שפתים, שמעה מכל הנעשה בנשף בערב יום אחרי הדלת והמזוזה בפתחי שערים, שמעה דברים העומדים ברומו של עולם ותתאו תאוה לראותם גם עין בעין, על כן ישבה על החלון ותשקף בעד אשנבה ועינה לא שבעה ממראות נעימים חיפות לרגעים אשר לא ידעה ולא שערה לפנים. – ראתה עלמות נטיות גרון הולכות שלובי זרוע עם בחורי חמד בני שחץ והמה נדברים חרש ומתלחשים לרגעים והאמה המבשלת בארה לה את המראה הזה באור נכון ומספיק: “חתן וכלתו הוא, אוהב ואהובתו, אהבה ותענוגים שיחתם והגיונם, עגבים בפיהם תאוה תערב לנפש, על כן יאדמו פני העלמה ועיני העלם חוצבות להבות אש”. – “וחתני איה, איפה הוא?” שאלה חנה לנפשה ופניה אדמו גם המה, “האם כלה אינני גם אנכי ומדוע לא ישיחני חתני גם אותי נעימות? – – –” ראתה שרי חיל שרי אלפים ושרי מאות ישתקשקון ברחובות ויצהלו כאבירים לבנות יופי משקרות עינים, “ואלה מה המה עושים? –” “המה יעשו חוזה להתעלס באהבים מנשף ועד הבקר”, ענתה אותה מארישא השפחה הנוצרית, “הלא זמה היא והוא עון פלילי?” התפלאה חנה בתמתה, “מי יתנני תחתן ואשרתי”, צחקה השפחה גם היא לתמה, “כי התענגתי ולא שמתי לבי לעון כזה אשר חטא. –” ראתה בחורים כארזים הולכים בקומה זקופה תלמידי בתי ספר הגבה. והמה מלאים חיים וחפץ עלומים, חכמת לבם תאיר פניהם ועיניהם ישיתו לתור אחר כל יופי וחן טוב, ראתה ותחוש רגשות עלומים גם בקרבה. אבל ראתה גם חסידים ואנשי מעשה עולים מהמקוה ורצים מבהלים ודחופים להקלויז, ראתה בני עליה חרדים מקול עלה נדף וקול כלב נובח, ראתה אברכים הולכים שחֹח ומביטים לארץ כמבקשים להם קבר, ראתה ותזכור את חתנה וצלם דמות בחור בעל פאות ארוכות בעל חוטם ארוך ובעל פנים ארוכים ולבנים כשיד נצב כמו חיים לנגד עיניה ותתחלחל ותתנודד – – –. ככה חלפו להנערה שנתים ימים ובמשך העת הזאת נודעו לה דברים הרבה, דברים גדולים, דברים אשר לא שערום גם אביה גם אמה גם חתנה היקר לא ידעם, ועל כלמו נודע לה כי יפה היא מאד, כי תיף מכל בנות גילה ותשכיל מהן שבעתים, כי בשבתה לבדה על חלון חדרה עזובה לנפשה וללקח אמהותיה, ויודע לבחורי חמד בעיר כי בת יפה לר' פתחיה חלפן ואננא שמה, והמה בקשו קרבתה וימצאוה, וגם רעותיה מבית הספר לפנים התרועעו לה, ותספרנה אשה לרעותה את הגות לבן ומסתרי לבותן, ומאז לא חדלה גם להשכיל, לקרוא המון ספורי אהבה המעירים ומעוררים את הלב עד שיחפץ; ובכן נפקחו עיניה לדעת טוב ורע ולדעת כי גם אמללה בבנות היא בהולדה על ברכי חסידים בוערים בעם אשר לא ידעו את חין ערכה ולא יבינו למאויי לבבה וימכרוה לאיזה בנן של קדושים, חסיד פרא אדם כמוהם… “היה לא תהיה!”

 

ב.    🔗

“היה לא תהיה!” קראה חנה ברב שרעפיה בקרבה, והנה נפתחה דלת חדרה ונערה יפת עין נפלה על צוארה ותצחק בקול ערב, כקול פעמון כסף לנעם: “ואת מי זה תריבי אננא יקירתי? זולת הזבוב אשר יהמה שם בקצה החלון, כל אשר רוח חיים באפו אין אתך בזה, ותתעברי על ריב? ותקראי: “היה לא תהיה”? אין זאת כי אם צר ואויב אורב לך בחדש לבבך ואותו תריבי בחרות אפך, תני תודה אננא!”

“החרדתיני משֻבה רעגינא, ענתה חנה בצחוק גם היא, אבל דברתי בחזון את חתני אהוב נפשי, שעשעתי בחיקו ויאמר לנשק לי מנשיקות פיהו, ואתחמק מבין זרועותיו ואקרא: לא תהיה, למען הרעימו.”

“הרעות אשר עשית, אננא, דברה רעגינא בלעג, כל ישראל אשר בווראטנא תרע עינם בך כי זכית לגדולה כזאת. להיות כלה לעלוי דגול מרבבות עם. נצר משרש מגיד גדול ונורא ואת גם לנשק לך בחזון לא תתננו? – אך נערה אין תבונה בך אַת, לו מצאתי אנכי לי מטמון יקר כמהו כי אז על כפים נשאתיו באשרי. אל נא תצחקי אננא, אתמול שחרני אבי מוסר ויוכיחני על אולתי ומשובתי ומני אז נהפכתי לאחרת מכף רגלי ועד קדקדי. “בהמה גסה, הורני אבי ויאמר לי, עגל לא למוד, תקלי ראשך ותשירי בשירים תחת אשר לך לבכות ולקונן כי הגעת לשנות בוגרת ועודך בבית אביך יושבת בטל ואוכלת שארו מעל עצמותיו, ומה שמחתך כי תרקדי כמו עגל כל היום ותמלאי צחוק פיך ולשונך רנה ולא תביני לאחריתך? התדמי בנפשך כי בת ר' פתחיה חלפן אַת? לה נאה לרקוד ולשיר, כי חתנה הוא נכד המגיד הקדוש מכלבוניץ ולך נאה לבכות בהמה גסה.” רקדי אפוא את אננא, וגילי בנכד המגיד הקדוש. ואנכי אבכה על בתולי כי אשב עד שילבין ראשי ואיש לא יפרוש כנפיו עלי לקחת אותי לאשה לו כי בהמה גסה אני.” –

שתי הנערות צחקו צחוק גדול וחנה חבקה את רעותה בזרועותיה ותאמר! “באשרך כי הערמאן לא כראות אביך יראה, הוא לא יחזה בך בהמה גסה.”

הן הוא, השיבה רעגינא בצחקה הנעים, הערמאן לא יחזה בי בהמה גסה, כי אם בהמה דקה, חית לבנון ועוף שמים; כבשתי הטובה, יקרא לי, עגלתי הקטנה, בכרה קלה, אילת אהבים ויעלת חן ויוֹנה הומיה יפה ונעימה – אבל, הוסיפה ברוח כהה, צדקו גם דברי אבי כי לא אבין לאחריתי, – אאמין להערמאן כי יאהבני. אאמין לשבועי שבועותיו ונשיקות שפתיו, אאמין כי רוח חייו, כי נשמת נשמתו אני, אאמין לו כל אלה, כי אמונתי זאת תערב ללבי ומה לא תאמין נפש אוהבת לסמל הגיונה ותקותה כי ישיחנה אהבה? אך איה אפוא תקותי? תוחלתי מי ישורנה? עוד ארבע שנים לו לשבת בהאוניבעווערזיטעט טרם יבוא אל המטרה אשר אליה הוא נושא נפשו, אומר כי אמונתו לא תמוט, כי מספר שנים לא תשטופנה את אהבתו הנאמנה לי וגלי החיים אשר ירומו מרחוק סביבה לא יכבו את אש קֹדשה, אך אנכי אמלללה בבנות, אני אנה אני באה ברב שנים אלה? אבי איש קשה, חסיד לוהט באש קנאתו ואֵם אין לי לחמלה עלי, האשב בביתו לאכול שארו מעל עצמותיו כאשר יאמר? האעצור כח לשאת את גורלי המר והנורא הזה? ואבי הטוב, איככה יוכל וראה בת ישראל, והיא בתו על אפו ועל חמתו, יושבת בנעוריה בית אביה עד מלאת לה עשרים ושתים שנה ובעל אין לה? ר' יוקל השדכן יניע ארץ ככברה ויעבור ארחות ימים עד אשר ימצא גם לו נכד איזה מגיד ואז אבדה רעגינא בעניה ותקותה מפח נפש. לא עת צחוק אפוא אננא." –

“מר לי ממך רעגינא, השיבה חנה, ידיך לא אסורות עוד והנך צפור דרור חפשית לנפשך ומשתעשעת על כנפי תקותך אשר אולי גם תבֹאך בקרב שנים; ואנכי בת עֹני, יום חתונתי הולך וקרוב, ועוד מעט וכשה לטבח אובל לפני נער מוזר לי אשר צלמו אבזה ולזכרו אתנודד, ואם רוח הצלה לא יעמוד לי ממקרה לא אדע מקומו, כי עתה אין לאסוני תוצאות! –”

“אמנם כי גם חבלך לא נעים הוא, אמרה רעגינא, אך הוריך עשירי ארץ המה, רבבות זהב להם ובת יחידה אחת, ולו הרהבת עֹז בנפשך להשמיעם דבר אמת, כי עתה אולי בכתה אמך יום או יומים, ואביך אולי רגז והתעבר ויסע להצדיק משווינאוויץ להעביר את הרוח הרע ממך ולגרש את הדבוק מקרבך בתפילתו, אך גם אביך וגם אמך, כי יראו כי אזלת ידם מהושיע להם ומשַנות אשר לא ישֻנה, ונואשו מתת אותך לאליל היחש משא נפשם והשלמו לך, כי בתם היחידה את ולא יאבו להשחיתך ולכבות את גחלתם הנשארת.” –

"שגית, ענתה חנה, אמי, גם כי אזעק ואשוע לא תבין לרֵעי ולא תפן אלי לשוח בי בדבר שדוכי, ואבי, הוא לילדה קטנה יחשבני; כי אדברה לא ישית לב לי ולא יענני, וכי אתקצף וקלל במחותני וחתני יחדו, ושחק להתרגזי ויצחק לי. – בליל שבת העבר הביא אבי אתו אורחים אחדים מהקלויז כמנהגו, אורחי פרחי, המחזירים על הפתחים כל ימי השבוע ובשבת יאכלו לחם על שלחן נדיבי החסידים, ויהי כטוב לב אבי עליו אחרי אכלו ואחרי שתֹה, וישאל את אורחיו לעירם ולמקומם, ויספר האחד כי מעיר נבזא הנהו וכי יודע הוא גם את מחותני הגביר המרומם ר' שמעלקא וגם את מחותנתי הגבירה ציפא המהללה. “אמת כי קצת כעסנית היא, אמר, תטיל אימה יתרה על בעלה הגביר וגם תריב ותכעיסנו לפעמים גם כעס יותר מדי, אבל צדקת גמורה היא, אשה יראת ה' ובת בתו שׁל המגיד הקדוש מכלבוניץ זכותו יגן עלינו.” פני הורי נהרו בשמעם את מהללי המחותנים מפי האורח מחזיר על הפתחים מַכָּרם ואבי הוסיף וישאל: “ואת בנם הבכור, את בעריניָא חתן דנן, הידעתם גם אותו?” “כמותו ירבו בישראל”, ענה האורח ויבט אלי ויאמר: “בתכם זאת היא הכלה בלי ספק ילדה יפה בלי עין הרע, אבל גם חתנה הוא ילד נחמד ונעים אשר לא נסה ללכת ארבע אמות בקומה זקופה, ילד שכלו משי, ילד רך וענוג ומלא תורה ויראת שמים כזקנו המגיד הקדוש אשר גם בשמו יקרא, תכשיט גמור שאין כמוהו.”

אנכי הרגשתי בנפשי כי פני יחורו ויאדמו מבשת וכעס יחד ואקום ואצא מחדר-האוכל בחמת רוחי, ואבי צחק ויקרא בעליצות נפשו: “הראיתם? שמעה את שם חתנה נשא על שפתים ותבוש ותכלם כי כבת שלש היא לחטא.” – “אך זאת היא בת ישראל כשרה,” ענו האורחים הנכבדים פה אחד וישתו יין ושכר ויזמרו זמירות של שבת שמחים וטובי לב, ואנכי בכיתי לקשי יומי כי הסגירני ביד אוילי אדם והנני ברעתי." –

“ואמך? שאלה רעגינא, הגם ראתך בוכיה ולא התבוננה בינה?”

“אמי שכבה לישן על מיטתה, השיבה חנה בצחוק מר, כי עיפה ויגעה מעבודתה כל היום, כדרכה וכמנהגה, ואת מי אדברה אפוא ואשמיעה?” –

“מה נחנת, אמרה רעגינא בהתרפקה על רעותה באהבה, אך השקטי והנחמי אננא יקרה, אם הוריך לא יכוו בפושרין, בחמי חמין יכוו ויכוו. פניך חורו ויאדימו, ויבאר לו אביך את המראה כהעולה על רוחו וכתמתו, כי לא יבין חידות; ואמך היא ראתך בוכיה בלילות ותאמר כי תקראי קריאת שמע שמעל המטה בכונה, כראוי וכנכון לכלה צנועה המיועדה לבנן של קדושים. ואולם חי אני כי אם תפצי פיך ותדברי, ושמעו גם אביך וגם אמך נכוחה. – דברי אפוא את הוריך, אננא יקרה, הוסיפה רעגינא בשפתי רצון, דברי אתם כאשר עם לבבך ויניח לך מעצבך ומרגזך ורפא לך. וחיתה גם נפשי בגללך כי תהיי ללעא בחירך רצתה נפשך בו, ואנכי אשב בביתם לשרת את פניכם עד אשר ישלים הערמאן חקו ואושע גם אני.” –

“לא אדע אם אמצא עֹז בנפשי לדבר את הורי כאשר יעצת, נאנחה חנה, אך אירא פן ירע לי בהתגלות לבי, כי אז עקבי ישמרו וישימו עלי משמר לכל אראה את אהובי נפשי, נחמתי האחת בעניי. – ובכל זאת, רעגינא, הוסיפה אחרי החרישה רגעים אחדים, הן לא יאסרונו בעבותים להובילני ביד חזקה אל תחת החפה עם שנוא נפשי, והוא אשר קראתי: היה לא תהיה בבואך. לא אקריב נפשי על מזבח אולתם ולא אהיה לאשה לילד משי כאשר יעצו להדיחני, ולו גם ירעישו שמים וארץ, ולו גם ירעישו שמים וארץ, ולו גם אעשה מדחה לחפאות עליהם חרפה, הלא טוב לי כי יבושו הורי רגע ולא אמָכר לצמיתות ממכרת עולמים. הנחמי אפוא גם את רעגינא הטובה, אולי ישועתי קרובה לבא ורפואתי לא תרחק, ובטוב לי והיית אצלי שעשעים, והיית כאחות לי עד אשר ייטב גם לך, כאשר דברת זה עתה. –”

רעגינא נפלה על צוארי חנה רעותה ותשק לה ותלחש באזנה דבר סתר, ופני חנה האדימו ותאמר: “אל תראי רעגינא יקרה, לא אעשה דבר עד אם גליתי את אזנך, נשבעתי!”

 

ג.    🔗

וחנה עשתה דבר וגם גלתה את אזן רעגינא רעותה כאשר נשבעה לה. – שתי הנערות אבדו יחדו ואינן ולא נודע מקומן איה. בליל מוצאי שבת קדש, ליל מסכן מאז ומעולם מפני המזיקין, יצאו הנערות לבדן, נערה נערה יחידה מביתה, ומני אז נעלמו ועקבותן לא נודעו. שרה בלומה הגבירה נפלה אחרנית ותתעלף לשמועה כי אבדה בתה יחידתה, ולולא מפתח אוצר כספה אשר יראה לעזוב בידי אחרים, גועה ותמת בעצם כאבה וצרתה, ור' פתחיה חלפן ור' נטל אבי אבי רעגינא יצאו מבהלים ודחופים ויחרדו וירוצו איש איש לרבו ולקדושו, לאשר בשווינאוויץ ולאשר בכזיב, לדרוש אלהים להשיב לב בנות אל אבותן ולהשיבן אל נויהם, ובין כך וכך העיר ווראטנא נבוכה והקלויז כלה כמרקחה. אלה לאלה שואלים, אלה יתלחשו ויאנחו בדממה, ואלה יריבו ויצעקו ויקללו בקולי קולות. גם קול מחרף ומגדף ישמע עם קול הצוחקים ולועגים לאיד רעיהם ואסונם, המולה גדולה ונוראה עד לב השמים! –

“בת ר' פתחיה חלפן, נשיא גבירי ישראל בארץ, האם מלתא זוטרתא הוא! קרא ר' זאלקא הארוך, אדם ביקר מזקני הקלויז ונכבדיה, כלת בנן של קדושים, דור חמישי להמגיד הקדוש, בתולה שבודאי לא טעמה טעם חטא, תאבד בפתע פתאם? ובמוצאי שבת קדש דוקא? הענין הזה איננו פשוט!” –

“איננו ענין פשוט בשום אופן!” החליטה אגֻדת הסחסידים אשר סביבו פה אחד.

“ובאותה העת והעונה ממש, הוסיף ר' זאלקא להתפלא, באותו הרגע ממש, אבדה גם בת ר' נטל, הדבר הזה יוצא הוא מגדר הטבע לגמרי!” –

“חוץ מדרך הטבע!” הסכימה החבורה.

“דעות שונות בדבר, ענה אברך אחד, ודעה אחת יש, כי השחיתו הנערות דרכן ותברחנה עם מאהביהן.”

“שוטה מאמין לכל דבר! קרא ר' שמעיה פשטן בשאט בנפש, וביותר היוצא מגדר המציאות, אבל אין כאן לא פלאים ולא כלום, כי אם מעשה שֵדים בעלמא. – כזאת וכזאת כבר היה לעולמים, כי יארבו השדים לבנות האדם ויחטפון להיות עמן, כדאיתא בהדיא בספרי יראים ובפרט בספר קב הישר הקדוש, והענין פשוט מאד. –”

“פשוט בתכלית הפשטות!” קימו חסידים יודעי ח"נ אחדים.

“כן הוא בודאי ובלי שום ספק, קים גם ר' פישל מלמד, חריף ובקי בכל מקצעות שבתורה, מצדו, וגם אין חשש בדבר לענין דינא כלל, כי כבר היה מעשה באשה אחת שבא עליה שד בתמונת אדם והתירה מהר”מ מלובלין ז“ל לבעלה, והורה להלכה בתשובותיו ס' קט”ו, [כי ש|ד¹ מין בהמה הוא ואין ביאתו ביאה."

“לאו דוקא שד הוא מין בהמה, קרא חסיד מופלג אחד, מאירל לץ, בצחוק כעס, ישנם גם בני אדם שהם מין בהמה, והמה חריפים ובקיאים גדולים! – הראיתם כזאת ימיכם? בנות ישראל אבדו בענין רע והטפש הזה יפלפל אם יש בזה נפקא מינה לדינא או לא. אין שוטה מרגיש! –”

“מרגיש אני בצערן של בנות ישראל ומיצר בצרתן כמוך, קרא ר' פישל בחמת אפו כמשפט לצורבא מרבנן דאורייתא קא מרתח ליה, אבל אנכי ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה, ועל פי הלכה הזאת בית דין כופין את השדים להוציא את הנערות בלי גט, כי מאחר שאין ביאה אין קדושין שלהם תופסין, ושדים צייתי דינא נינהו כדמוכח בגמרא חולין גבי ההוא חביתא דחמרא דאותבוה הני שקלאי תותי מרזובא ופקעה. ואם כן אין בדבר חשש סכנה כלל על פי דין תורה, אשר אתה לא ידעת גם לא שמעת כי עם הארץ גמור אתה, לץ בעלמא!” –

“זנב שבזנבות!” קרא מאירל לץ ויצחק.

“וקריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא, ענה חסיד אחר בצחוק גם הוא, ר' פישל שיודע הדין לאמתו ילך אצל השד ויזמינו לדין, הלא מצער הוא.”

ר' פישל מלמד הגבור במלחמתה של תורה חרד חרדה גדולה ויאמר: “לאו בעל דברים דידי הוא ומה לי ולצרה זאת!”

“טפשים! קרא חסיד נשוא פנים מגבירי הקלויז, ר' יעקלי חקרן, אברך שנתפס קצת להשכלה ונחשד על קריאת “המגיד” בסתר, טפשים! קרא בגאוה וגאון, למה אתם מטריחים את השדים וחושדים אותם במה שאין בם? אין כאן לא שד ולא גולם, אבל יש כאן בני אדם ממש שרי מאות ושרי אלפים או שטודענטען או שאר בעלי הנאה כפשוטן וכמשמען, והבנות שובבות ופרוצות ותברחנה מבית אבותן לבית נואפיהן ולא קשה מידי!”

“אכן נודע הדבר! קרא ר' מאירל לץ בקול גדול, הנערות הללו קדֵשות הן ואין לנו רשות להשתמש בהן ואף לא לראותן בלבד, ולנו להודות ולהלל לשמו הגדול והקדוש שיצאנו מדין ערבות שלהן ואין אחריותן עלינו עוד!” –

“רחמנא לשזבינן! דבר ר' פישל מלמד רתת, גמרא מפורשת הוא: ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, וכל ישראל ערבים זה בזה. והלץ הזה יורה שלא כהלכה ויהפוך הקערה על פיה, חס ושלום!”

“פישל! פישל! אי למדנותך? קרא ר' מאירל, ומה עמון ומואב שאיסורן איסור תורה, אמרו חכמים: עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית; כל ישראל ערבים זה בזה, שאינם אלא דברי אגדה על אחת כמה וכמה שיאמרו חכמים: ישראל ולא ישראלית –. אך מה לו לר' פישל מלמד לאשר יאמרו חכמים, הוא כשוטה מופלג יאמר: לא כן, בת הגביר ר' פתחיה חלפן עשתה סטים ותתענג בחיק מאהבה, ואני פישל מלמד המתחמם אצל התנור בהקלויז, ערב בדבר ונענש עליה” –! המון החסידים צחקו ככל פה, ור' פישל התעבר ויקרא בחמה: “כל לצנותא אסורא, אמרו במפורש בגמרא, ואתם תמלאו צחוק פיכם לדברי לעג ולצון של לץ מלוצץ זה? אוי לאזנים שכך שומעות!”

“כן ר' פישל דובר, ענה ר' זאלקא הארוך באנחה שוברת חצי גופו, ור' פתחיה חלפן ור' נטל שלנו שרויים בצער ואתם צוחקים?” –

“ר' פתחיה ור' נטל אשמים בעצמם ברעתם! כפעלם ישלם להם וחטאתם תצמיתם! צעק ר' זאב קרחי, איש ריב ואיש מדון, קנא ונוקם בכל עת מצוא, כן יאבדו כל השולחים את בנותיהם לשקאלעס ללמדן תפלות, ובראשם פני היער שהקולר תלוי בצוארם!” –

החסידים הביטו בפני ר' יעקלי חקרן, אשר עליו רמז ר' זאב קרחי בקנאתו, ור' זלקא הארוך נאנח במר רוחו: “אכן כי כן, השקאלעס רחמנא לצלן, השקאלעס המה בעוכרינו ויד השרים והסגנים במעל הזה ראשונה –”

“אי משום הא לא אריא, ענה ר' יעקלי בנחת, כבר היה מעשה בריבה אחת, בת קנאי בן קנאי, שלא שלחה אביה לבית הספר מעולם ולא למדה תפלות ולא כלום, ובכל זאת מצאה חן ושכל טוב בעיני אדם רב, עד ששלטה בה עין הרע והוציאה בעלה בלי כתובה על פי בית דין.” –

עתה הביטו החסידים בפני ר' זאב אשר עליו רמז ר' יעקלי חקרן בדברי חדודיו, ור' פישל מלמד ענה חלקו כמפשר בין שני הצדדים ויאמר: לשלוח את התינוקות לשקאלעס בודאי דבר מגונה הוא, אך שקאלעס לחוד ויצרא דעריות לחוד, והא בהא לא תליא, כי רבנן שבקוהו ליצרא דעבירא, כדמפורש בג' יומא דף ס“ט, ועדיין הוא מרקד בינינו.” –

“ובפרט בין המלמדים, – ענה ר' מאירל אחריו, אך בהרי כבשי דרחמנא למה לן? הוסיף בתמימות, ר' פתחיה ור' נטל כבר הם עומדים לפני הצדיקים בשווינאוויץ ובכזיב, המה יודעים את אשר להם לעשות, ובודאי לא יחרישו עד אשר תשובנה הנערות לביתן וכל על מקומו יבא בשלום. אך ר' יעקלי חייב לפייס את ר' זאב, ור' זאב חייב לרצות את ר' יעקלי שבזה איש את רעהו וקנטר כל אחד את חברו בדברי חדודין, ור' פישל מלמד שהלבין את פני וקרא לי “עם הארץ” באזני כל הקהל, בודאי חייב לפייסני עד שאמחול לו ואנכי מצדי בשום אופן לא אמחול על עלבונו עד שישלחו בעלי הריב להביא יין שרף וצפיחית בדבש, כדי שנשתה ונתפייס כלנו יחד ברעוא ובחדותא דלבא כדקא חזי ויתבטלו המחלוקות ויתמתקו הגבורות ויתמעטו הדינים ויתגברו החסדים, וממילא יחלש כח הקליפה וישוע הקרובה לבוא!” –

ובעוד רגעים מעטים וקול הקלויז הומה, קול צלצל גביעים קול משק כוסות, קול ידים חוטפות, קול שנים טוחנות, קול חסידים ברֵעם: לחיים לחיים לחיים! – קמה עצת ר' מאירל ושלום על ישראל. –

 

ד.    🔗

ובשעה שהשלימו החסידים והתפייסו על כוס מלא בהקלויז דק"ק ווראטנא ונתמתקו הגבורות כאמור, באותה שעה עשו הצדיקים בשווינאוויץ ומכזיב פדיון נפש להנערות האובדות והפדיון עלה בידם ביתר שאת ויתר עז. הצדיק משוויִנאוֹויץ הבטיח לר' פתחיה חלפן כי עוד מעט מזער ובתו תשוב לביתו בתמתה ובטהרתה ולא יאנה לה כל און, ובעצם ההבטחה הזאת הבטיח גם הצדיק מכזיב את ר' נטל חסידו ואיש שלומו. –

שני הצדיקים נבאו אפוא בסגנון אחד. אלא שנחלקו בּדבר אחד, בדבר צדדי וקטן בלבד. הצדיק משוויִנאוויץ אמר, כי יד בת ר' נטל חסידו של הרבי השקר מכזיב, היתה במעל הזה והיא עם הזונות תּפּרד ואחריתה להכרית. – והצדיק מכזיב אמר: לא כי אלא בת ר' פתחיה חסידו של הרבי השקר משווינאוויץ אשמה בדבר והיא בקדשות חלקה, על כן משפט נואפות תשפט ולא יועיל לה כל כופר. ובכן נסעו ר' פתחיה ור' נטל, משווינאוויץ ומכזיב איש איש ברכת רבו והבטחתו עמו כמונח בקופסא. וישובו עירה ווראטנא בשלום. בביתם נודע להם כי לעת עתה לא נתקיימה עוד נבואת הצדיקים כלה, ובכל זאת שמחו לשמועה כי על כל פנים נתקיימה לחצאין. – בת ר' פתחיה לא שבה כאשר הבטיח הרבי מכזיב, ובת ר' נטל עוד אינה כאשר הבטיח הרבי משווינאוויץ ויאמינו אמונת אֹמן כי גם הבטחתם כתֻמה תמלא בקרב ימים. – לא כן שרה בלומה אשת ר' פתחיה חלפן האמללה; אֵם שכולה הזאת מאנה להנחם על בתה יחידתה זאת כי אינה, ומאז הלכה ותאבד, עינה נגרה לא תפוג, ותהי דמעתה לה לחם יומם גם בשבתה בחנותה לצבור כעפר כסף, כי עשרה יזכירה אך את עניה הנורא, וחיל כי ינוב אך יגדיל אסונה שבעתים, על כן על כל דינר ודינר תאנח במרירות: “למי אני עמלה” ושטרי כספה ירטבו בדמעות כרטוב ספר תחנותיה בשבת שמברכין בו חדש. – ובלילה? הה לילות עמל מנו לה, לילות נדודים ואי-שֵנה, בדמעתה ערשה תמסה ולא ישא בשיחה משכבה, כי גם בסגור שמורות עיניה העיפות מבכי, ויחתוה חלומות רעים, וחזיונות תהו יבעתוה לאדיב את לבה הנשבר ולדכא לעפר נפשה. – רואה היא את חנה יחידתה ביום חתונתה ושמחת לבה, פניה מאירים כשמש ומפיקים תמת לב וגילת נפש, כי את חתנה בנן של קדושים ראו עיניה ותאֹרנה; רואה היא את החתן הדומה למלך וכל קדושיו עמו, אבותיו ואבות אבותיו הקדושים אשר בארץ, ובראשם המגיד הקדוש, לבוש לבנים ועטוף לבנים כמלאך אלהים צבאות; רואה היא את השושבינות מובילות את בתה אל תחת חפתה, ובידיהן הבדלות, אבוקות של שעוה קלועות שמונה, דולקות ומפיצות אש מתלקחת ועשן כבד מאד; רואה היא מנוגה ועשן נגדם יאדימו פני המחֻתנים רגע כדם ורגע יקדרו פניהם כשולי קדרה, והנה המגיד הקדוש יעוה פניו, יהפך עיניו ויאריך לשונו ויהי תארו כשד משחת;– החתן העומד תחת החפה יתפשט את מעילו הלבן, ישליך את השטריימל מעל ראשו והנה הוא איש מלחמה, נורא ואיום מראהו, מסלסל את שער שפמו הארוך בין אצבעותיו ועיניו מזרות אימה על כל סביביו, עליו תרנה אשפה ומקשקש הוא בחרבו הגדולה והקשה לחרדת אזן. – השושבין והשושבינות, החסידים והחסידות טבעו בארץ ויאבדו מתוך הקהל, ובחורים קצוצי פאה ומגלחי זקן ועלמות פרוצות חשופות זרוע לקחו מקומם ויצחקו על משבתם. אין הבדלות ואין מחתנים ואין חפה כי מרזח סרוחים הוא, בחורים ובתולות יוצאים במחול משחקים, ובתה הכלה – הה, רואה היא את בתה יחידתה שכורה מיין ושכר, תחוג תגיע בפנת הבית לבדה, כי מאסו בה עוגבים בספקה בקיאה. – – “חנה”! תקרא האם האמללה ותעט אל בתה לחבקה בזרועותיה אך חנה תצחק צחוק פרוע תבעט בה ברגל מועדת ותכה אל לבה באגרוף רשע מכה נמרצה מאד. –

“אוי לי כי נדמיתי!” תצעק בעצמת חבליה הנוראים ותיקץ ותזעק מרה.

“מה לך כי זעקת?” קרא ר' פתחיה הנבהל בהקיצו משנתו גם הוא.

“היא רצחתני נפש!” ענתה שרה בלומה העניה, הרועדת כעלה נדף.

“מי?”

“חנה, אויה לי!”

ואיה איפה היא? קרא ר' פתחיה בבהלה גדולה וימהר להעלות נר, ידעתי כי בא תבא כאשר הבטיח הצדיק, איפה היא? אַיך? חנה!" –

בכתנתה לעורה קפצה שרה בלומה ממטתה, “פתחיה! צעקה בקול פחדים, חמול נא פתחיה! איפה אַת? חנה אַיך?!”

אבל בֹשו כי בטחו, הנר העלה ויאר את אפל החדר וחנה איננה. –

“חלום נורא חלמתי אויה לי!” נאנחה שרה בלומה העניה ותספוק כפיה ותתיפח.

אך ר' פתחיה החסיד הנלהב לא דן את העלובה הזאת לכף זכות ויתעבר ויקרא: “כמדומה לי באמת שהשטן נזדקר בך היום וגם באמנה תשתגעי רחמנא לצלן! – צדיקי הדור המה כי תליני עליהם, שטיה?”

“ומי יתן ואשתגע ויצאתי מדעתי כלה, התיפחה האשה מלב נשבר, מי יתן וצמתתני רעתי ואחדל עמל ורגז, תוחלת ממשכה ותקות שוא, אויה לי ואוי לנפשי האמללה!”

“כמה נאמנים דברי חכמים: אל תרבה שיחה עם האשה, ענה ר' פתחיה בשאט נפש, ויכבה את הנר ויתהפך על צדו ויסב פניו אל הקיר, למה זה אשחית דברי את השטיה הזאת, המדברת דברים שאסור לשמעם! – בשלום יחדו אשכבה ואישן, כי אבטח ולא אפחד. וצדיק באמונתו יחיה!”. –

קול נחרת ר' פתחיה חלפן יעיד בו כמאה עדים כשרים ונאמנים, כי ישן הוא שנת תמימים ולא יחוש את מכאובי אשתו האמללה המתמוגגת בדמעות ומעירה שחר באנחות קורעות לב ונפש. אשרהו! –

 

ה.    🔗

עברו שבועות אחדים מעת אשר יצאו חנה בת ר' פתחיה ורייצל בת ר' נטל במוצאי שבת קדש מבית אביהן ולא שבו. גלי המבוכה אשר נערמו ויתגעשו באבוד הנערות בווראטנא, החשו כמעט וישובו מקרי יום יום ותלאותיהם לאיתנם. ר' נטל מצדיק עליו את הדין ולא יזכור את בתו וישכחה, כי לקח אשה חדשה וינחם בה אחרי בתו האובדת; ר' פתחיה יושב בשווינאוויץ בבית רבו ומצפה לתשועת ה‘, לשמועות ובשורות טובות מביתו בווראטנא, ועין שרה בלומה כבר חרה מני חֹרב, כי יבש מקור דמעתה ואין מים לכבות את האש היוקדת בלבה הנשבר, גם גרונה כבר יחר מבכי ואנחה, לא תבכה ולא תקונן עוד, תספור ותמנה תתן ותקח ותלוה כבתחלה, אבל פניה קמטו בלא עת, הזקינה בלא עִתה וכצל בנטותו תהלך. – ויהי היום ותביא אשה אחת מנשי הכפרים חמאה וחריצי חלב למכור בעיר, ותסר גם אל חנות שרה בלומה גברתה מאז לשאול לשלום לה כי בנעוריה היתה האשה הזאת משרתת בבית ר’ פתחיה, ותהי גם היא אחת מהאומנות את חנה בצאתה מבית הספר כאשר ספרנו, וכאשר נשאה לאיש ותגר באחד הכפרים במסבי העיר ווראטנא, ויהי משלח ידה חמאה וחלב ושפות בקר אשר עשתה בביתה ותביא העירה למכור, פעמים ושלש בכל שבוע ושבוע. והאשה נגשה אל גברתה ותשק את ידיה ביראת חנף, ותעמד פניה ותמח את עיניה ואת אפה יחד בקצה סינרה ותדבר בקול נחבא מבכי: “שאי נא גברת טובה, סלחי נא לאמתך העניה כי תהין ליעצך עצה נבערה ותנסה נא גברתי, הלא מצער הוא.” –

“ומה תחפצי עכסה כי אנסה, שאלה שרה בלומה, מה תאמרי כי יעצת?”

עכסה נשקה את ידי גברתה שנית ותאמר: “אל נא תצחקי לי גברתי היקרה, הואילי נא ושאלי הפעם את פי אשה חכמה רואה בקלפים.”–

“מה תושיעני זאת!” נאנחה שרה בלומה במנוד ראש.

“אל תאמרי כזאת גברתי, ענתה האשה, בכפר הסמוך לכפר מגורי יושבת אשה צועניה זקנה לימים מאד, והיא רבות הושיעה לכל הדורשים לשכנה, כי היא תראה בקלפים ותקרא בשרטוטי היד, ותגיד לאיש איש את חפצו ואת מעשהו וחבלו מיום הולדו ועד זקנה ושיבה. ובואי נא גברתי אל האשה הזקנה הזאת ותברכני נפשך, כי תגיד לך גם את דרכי חנה בתך הנעימה והיקרה ואשר תקרינה, והיא אך טוב תבשר ודבר מדבריה לא יפול ארצה.”

“כל שונאי עם אלהי יעקב ואויביו וכל אשר יסור לבבו מאחרי אלהים חיים, תהי תקוה כזאת תוחלתו האחת לעת תמוט רגלו, ענתה שרה בלומה באנחת תמרורים, אבל אחזיק גם בתער מלוטש זה, אולי אנצל בו משבולת מים תשטפני. מה מני יהלוך? – ואיפה היא הצוענית אשר תאמרי עכסה?” –

“בכפר גורקא, ענתה האשה, מסע שתי שעות בדרך המלך העולה נייצאזנה ועובר גם בכפר גלונא מקום מגורי. אם תסע גברתי עם עלות השחר, ושבה לביתה טרם יפתחו עוד את החניות בעיר, ואיש לא ידע בלכתה ובשובה.”

“אך הלא תלכי גם את עמי עכסה, אמרה שרה בלומה, כי איכה אבקש אשה צוענית בכפר אשר לא הייתי שם מעודי?”

כן הוא, גברתי היקרה, ענתה עכסה, אנכי אוחיל לך על פתח ביתי ובעברך אשב אתך על עגלתך ואנהגך ואציגך לפני האשה, וראית פלאות אשר לא פללת ולא עלה על לבך, כי הצוענית העניה הזאת יודעת כל סתום ורואה כל תעלומה, כהרבי משוויצאוויצא להבדיל באלף אלפי הבדלות. – תראי ונוכחת.– "

“ויהי מה ואנסה, אמרה שרה בלומה, מחר בבקר השכם, בטרם יכיר איש את רעהו, אסע מזה חרש בעגלת צב ועין לא תראני. ומה התשורה אשר אקח אתי, להביא להאשה מנחה?”

“מה תתני לגויה זקנה, אמרה עכסה, צלוחית יין שרף וככר לחם ומצא לה, ואם גם זוג נעלים ישנים תוסיפי לה, ונשקה עפר רגלך גברתי, הן לא הרבי משווינאוויץ או מכזיב היא, כי ח”י פעמים ח“י תקח בשכרה. –”

“היי אפוא נכונה למחר וחכי לי לפני פתח ביתך עד אעבור”, אמרה שרה בלומה.

“טוב הדבר, אני אחכה”, אמרה עכסה ותשק את ידי גברתה חליפות ותצא ותמהר לעשות דרכה לשוב לביתה. “יכלתי!” קראה בצחוק בעלותה על עגלתה, ותשב לה בין כדים ופחים וקנקנים ריקים המצלצלים ומשמיעים קול כעונים הידד לצחוק לעגה ותניף בשוט ותשרוק לסוסתה ותסע. יכלתי!"

וגם אמנם יכלה עכסה, כי עשתה שרה בלומה כאשר דברה, ותקם בעוד לילה, ואך עלה השחר להאיר על הארץ, ותצא חרש את העיר בעגלת צב רתומה לסוס אביר, ובעוד שעה עברה את הכפר גלונה, ותעל אליה עכסה אל העגלה, ותסעינה שתיהן יחדיו עד לפני המלון בכפר גורקא. שם עצר הנער העגלון בסוסו ותרדנה הנשים מהעגלה, ועכסה צותה את הנער להוחיל בזה עד שובן, והנה הלכו

ברגל בנתיבות צרות ועקלקלות עד בואן לפני אהל דל שחוח ונוטה לנפול בקצה יער גדול מאד ותעמודנה שם. “הוא היכל הצוענית אש אמרתי גברתי” אמרה עכסה בצחוק, אך שרה בלומה לא צחקה, כי כסתה פּלצות וירעדו כל בדי עורה מחרדת פתאם לא ידעה שחרה. –

 

ו.    🔗

בעד פתח פתוח, נמוך וצר כחור ארובה, באו שתי הנשים אל אהל חשך משחור. השמש אשר זה עתה יצא על הארץ, ישלח קוים אחדים בעד בדקי חלון קטן, פקוק בבלויי סחבות ואטום בפסות ניר, הדבוק אל שברי לוחות הזכוכית, ולנגה קוי השמש המעטים ירָאה בפנת האהל מצע תבן ועליו כעין אשה, לוטה בשמיכה בלה ומטלאה מכף רגלה ועד ממעל לחטמה. רק שתי עיניה הנוצצות מבעד לצמתה, ושער ראשה לבד יראו החוצה, שער לא נכר מראהו אם לבן או שחור או אמוץ או צהוב הוא, שער לא ידע מסרק מלא חשש וקש, וסבוך ומסובך יחדו. –

“צפרא טבא אמי! קראה עכסה ותניע את הזקנה על יציעה להקיצה, עד מתי תישני אמי, הנה היום גדול, קומי ונשתה.”

שתי אַת והחנקי, צעקה הזקנה בקול מוזר כקול הכלב בנבחו, יקחך אפל יהודיה ארורה, הרפי ממני ואישנה.–"

“האם עלי תרגזי אמי? על עכסה רעיתך הטובה, ואם אותי תקללי? אמרה עכסה בשפתי חלקות, אל נא אמי, ראי הביאה לך האשה הטובה הזאת בקבוק יין שרף וככר לחם לבן, וכל אשר תשאל לך נפשך תתן, אך הגידי לה חפצה, אל תמנעי ממנה.”

“ימאסך אלֹה פה חנף ומרמה! גערה בה הזקנה בזעף אף – הגישי לי את הקלפים שם מעל המשקף ואגידה להאשה אשר אראה, ואַת לכי לעזאזל והוחלת להאשה בחוץ.”–

עכסה לקחה מעל המשקוף אגֻדת קלפים נאלחים מכל חלאה לגעל נפש ותגישם אל הזקנה על יציעה ותצא. “ואת פה עמודי, דברה הזקנה אל שרה בלומה הרועדת, אל תיראי ואל תחתי כי לא אכלתי עוד אדם מעודי וגם אותך יהודיה לא אבלע הפעם, אך הסבי נא עיניך מנגדי והפכי פניך אל הפתח ממולי. אל תביטי אחריך כי בנפשך הוא. –”

ושרה בלומה עשתה כאשר צֻותה ותעמוד הכן ובלי נוע אף כי נפשה יצאה כמעט מיראה ופחד בשמעה את קול רעש הקלפים בהתערבם, ואת הקולות המוזרים אשר השמיעה הזקנה בהכינה את מלאכתה לקסום קסם, להביט האותיות לאחור, מקרים שכבר היו ואשר יקרו עוד, והנה פתאם צחקה הזקנה צחוק פרוע: הי, הי, הי, הי! על תשתוחחי ואל תהמי יהודיה אין תבונה בה, יונתך לא היתה לטרף, יונתך תקנן במרומי קרת, עם בן זוגה יחדו, הי, הי! – אלף ועוד אלף, ועוד אלף ואלף אלפים ועשרת אלפים ועוד ועוד, הי, הי! הון רב לך יהודיה הון ורכוש וכסף וזהב ופנינים, עשר רב מאד, ולי אין כל מאומה, הוסיפה בקול נהי וילל תהו, זולתי כתנתי הקרועה ונעלים בלים לרגלי הבצקות ואנכי אשיב לך גם את בתך היחידה? – את חנה בתך אשר אבדה לך? – ומה תתני לי יהודיה כי אשיבנה לך? –"

כל אשר תאמרי עלי אתן!" ענתה שרה בלומה בחרדה גדולה, כי סמר בשרה מפחד ותמהון בשמעה את דברי הצוענית הנפלאה הרואה כל תעלומה וסוקרת עבר והוה ועתדי בסקירה אחת יחדו. –

“אתן, אתן שנתה הזקנה בתלונה, במו פיך תתני וידך תטמני בצלחתך, ולמה תשלי אותי יהודיה ארורה, אם אשיב לך את בתך תכחשי ותאמרי לא ידעתיך, עתה תני.” –

“דברי אשה טובה כמה אתן לך ואתנה, חננה שרה בלומה קולה, אך השיבי את בתי לי כאשר אמרת!”

“כמה אתן לך, הי, הי, הי! צחקה הזקנה, אין לי חפץ בכספך ובזהבך הרב, תני כספך בנשך ובמרבית כאשר הסכנת, וזהבך ישא אישך החסיד פדיון להרב. הי, הי, הי! הרבי משווינאוויץ איש שלומי אשר אהבתיו, הוא רמאי ואיש תככים והוא הבל וריק יעזור, – את טבעתך אשר על ידך אם תתני לי ואאות לך.”

שרה בלומה מהרה ותסר טבעתה מעל אצבעה ותושיט להזקנה ופניה אחרנית כאשר צֻותה והזקנה לקחה את הטבעת מידה הרועדת ותאמר: "הטבעת, טבעת לא עוד טבעת היא, כי אם חַכּה היא בידי, והשלכתיה תוך עיר גדולה והעליתי לי בה משם את בתך היפה, את חנה בתך היחידה, והשיבותיה לך, – הבה ואשמיעך את אשר יקרה אותך בקרב הימים יהודיה! –

הזקנה ערבה את הקלפים היטב ותניחם צבֻרים צברים ותשב ותערבם ותצברם ערוב וצבור חליפות ואחרי החרישה ותתבונן רגעים מספר, אשר ארכו כשנות נצח בעיני שרה בלומה המחכה בכליון עינים לשמוע את משפטה החרוץ אם לשבט ואם לחסד, לקחה קלפים אחדים מן הבאים בידה ותקרא בהם כאלו קראה בספר פתוח לפניה ותנבא: “שתי הנערות העבריות אשר אבדו בעיר ווראטנא, ברחו לעיר גדולה ושם הן יושבות. לא השחיתו דרכן והנן בתמתן כיום ברחן מבית אבותן. אחת הנערות האלה כלה יעודה לבן קדושים, אך לא תהיה לו לאשה כי הוא אינו זווגה הנכון לה, על כן תמאן בו ותשנאהו. את זווגה מצאה בהעיר הגדולה, בחור מורם מעם, אשר תאהבנו אהבה עזה כמות והוא גם הוא יאהבנה נפש וגם לו תהיה לאשה. לימים עוד שבעה תכתוב הנערה לאבותיה, תגלה להם את כל לבה, תגיד להם חפצה ואשר תשאל נפשה. אם ימנעו אבותיה מחפצה, כי יבערו ויסכלו ללכת עמה קרי ולענות אותה קשות, ורבצה בם קללת עולם, כספם וזהבם יאבד בענין רע והמה מות נבלים ימותו ואחריתם עדי אובד. אך אם יאותו לה ואת חפצה יעשו, ושבה והיתה בת טובה לאבותיה ויהודיה נאמנה לעמה ולמולדתה, וראו הוריה באשרה והיא תשמח בטובם ושלום להם עד עולם -– תם, אין עוד דבר! ועתה ברחי לך יהודיה אל מקומך, כי אין עוד דבר בפי להגיד לך, לכי אל תעמודי פן אתקצף ואקללך ומצאך און! –”

בפיק ברכים יצאה שרה בלומה את אהל הצוענית. לבה בקרבה הולם פעם, ראשה יסוב עליה כגלגל, אזניה תצילנה ועיניה תחשכנה ולא תדע נפשה, לא תדע אם עֵרָה היא או ישנה, ואם בהקיץ או בחלום ראתה ותשמע את כל הנוראות האלה. לא תדע איפה היא ואנה פניה מועדות, לא תכיר את עכסה אמתה ההולכת עמה לשלחה, ולא תדע מה לה פה בהעגלה ואנה היא מובלת הפעם. – מֻכה ומעֻנה בגֵו ונפש שבה העניה הסוערה הזאת לעירה ולמקומה ואך רחוב משכנה וביתה וחנותה הזכרוה לאט לאט את הנהיה עמה, תזכור את עניה ומרודה, תזכור את הצוענית הנפלאה ואשר נבאה לה, תזכור כי תקוה נשקפה לה לשוב לראות את בתה משאת נפשה, תזכור… אך הנה העגלון יעצור בסוסו והעגלה תעמוד לא תנוע עוד, ותרד שרה בלומה ותשב אל ביתה. לא הגידה לאיש מכל אשר קרה לה ואשר נגזר עליה, ותשמור את סודה ותצפנהו בלבה.

 

ז.    🔗

שרה בלומה אך שבה למנוחתה כמעט ותכתוב לאישה היושב בשווינאוויץ אצל רבו, ותאמץ בו לשוב לביתו כי נחוץ הוא לה, וימהר ר, פתחיה לעשות כאשר צותה עליו אשתו, ויפטר מרבו ברב חבה ובלב מלא תקוה טובה, כי שמחו הצדיק בתורה חדשה, תורת אמת המשחקת נפש ומאירת עינים לראות כי ישועת ה' קרובה לבא ועזרתו להגלות.

“זכאין אינון צדיקיא דלביהון לא אטימון ועינהון לא סתימין וקב”ה אוליף לון רזין עמיקין לעילא ותתא, פתח הצדיק בנעימה קדושה, אימא קמייכו מלה חד דאשתדלנא ביה האי יומא בפרשתא דשבועתא דפרשתא ויהי חיי שרה. “והנערה טובת תאר מאד בתולה ואיש לא ידעה ותרד העינה ותמלא כדה ותעל.” והנערה טובת תאר מאד בתולה, אורייתא אסהידת בהדא עולמתא שפירתא רחימתא כי בתולתא בלא פגימי איהי, דקב“ה נטר לה מכל סטרין ולא יהיב רשו לס”א למקרב גבה ובכל דא ואיש לא ידעה, הצדיק הנקרא איש לא ידע מקומה איה, לא חמי האי אתר דאיהי אתכסית תמן, בגין מה? ותרד העינה בגין דשלטה בה עינא בישא ותרד ממדרגתה ואחתית למיזל לבר מאתרהא ומה תקנתה? ותמלא כדה אם ממלאים חפצו ורצונו של צדיק הדור שהוא בחינת כד, מפני ששואב את השפע העליונה ומורידה ככד זה השואב מים ומוריקם, אז תעל, יש לבתולתא דא עליה ממש לעילא ולעילא, ואיהי אתפרקת פורקנא שלימתא ואתהדרת לאתרהא כדקא יאות ודא רזא דפורקנא דאמר קרא: ותמלא כדה ותעל."

ר' פתחיה ידע מאז ומקדם כי “ליבא מידי דלא רמיזא באורייתא” ובכל זאת בשמעו כי כל אשר עבר על בתו יחידתו וכל אשר יקרה אותה מפורשים באר היטב בכתוב מפורש בפרשת השבוע, ותחי רוחו כי עין בעין ראה כי עתה הפעם כבר נושע הוא תשועת עולמים – הן מי כמהו ממלא חפצו ורצונו של צדיק הדור, ומי צדיק הדור אם לא הרבי משווינאוויץ בעצמו? ובכן נסע ר' פתחיה שמח וטוב לב לביתו בכחו של רבו, ויאצל מרוחו הטובה ואמונתו הגדולה גם על אשתו אשר לא הגידה לו דבר מכל אשר קרה לה עם הצוענית מכפר גורקא עד אשר החלה נבואתה להתקיים, כי בא המכתב אשר חכתה לו, כעאשר הגידה הצוענית מראש. – ואלה דברי המכתב:

"שבע שבתות תמימות הנה מעת רחקתי מביתכם, הורי הנעימים והיקרים לי מחיים, שבע שבתות אלה שבע שנים הנה, שנות עמל ורעה, שנות יגון ועצב, שנות נדודים ותמהון לבב. חרפה תשבר לבי ומוסר כליות יקרע את נפשי לקרעים רבים, כי ידעתי עותתי ואשר עוללתי לכם מני לא נסתרה, על כן לא אצדיק פעלי, ואף כי לא ריב ולא אדבר משפטים אתכם; אבל אתרפס אתנפל לרגלי אם רחמניה ואתאבק בעפר רגלי אבי מקור חיי, ובבכי ותחנונים אקרא: חנוני חנוני! חמלו על בתכם האמללה והשיבו את נדחה טרם יחשך שמשה אשר עלה רגע להאיר את האפל אשר סביבה, חנוני חנוני ואל תמהמהו פן יבא שמשי ומאורי יאסף ורגלי יתנגפו בחשך, בדרך מלא חתחתים ומעקשים ואפול ולא אקום! – דברי לעו, ומלין אבחרה עמכם אך חידות המה באזניכם. לא תבינו לרֵעי ותאמרו כי אבדה בינתי במצור ובמצוק אשר יצוק עניי לי, וגם אמנם צדקתם הורי היקרים, ובכל זאת! – ידעתי את עז אהבתכם לי, ידעתי כי כאישון עיניכם יקרה לכם בתכם היחידה, ידעתי כי אשרי משאת נפשכם וכבודי חיי רוחכם, ידעתי את נפשכם המרה באבדי מכם, כי שמעתי אנחותיכם מרחוק, ודמעות עיניכם אשר בכיתם לי, כאש נוזלת קדחו בעצמותי, ידעתי כל אלה, וגם ידעתי כי זרועותיכם פתוחות לקבלני באהבה ועוד תשישו לרחמני כי אשוב אליכם, ובכל זאת – אויה לי כי קשי יומי יאלצני להכאיב לב הורי הטובים גם למרות חפצי ועמלי לדבר אליהם רבות – ובכל זאת רק אתם גרשתם את בתכם מנגד עיניכם, ברצותכם לגדלה ולנשאה להאשירה על פי דעתכם אתם, רמסתם לארץ חיתה, השפלתם עד שאול נפשה ותעכרו אותה כהיום הזה. – חלילה לי אם ארשיע אתכם ואתם חשבתם לטובה, וחלילה לי אם אצדיק את נפשי ומכשול עוני נגד עיני תמיד. אבל אריחה ואערכה לעיניכם, למען תדעון את מחלתי האנושה, וידעתם כי אך בידכם צרי ומרפא לרפוא לי ולהיטיב אחריתי…

"בשובי לפני שלש שנים מבית הספר הביתה מצאתי השלחנות ערוכים וקרֻאים וקרֻאות מסבים עליהם, ויגלו את אזני כי יום שמחתי הוא, והיום הזה נעשיתי כַּלה. אנכי אז כבת ארבע עשרה שנה ועוד לא כלו לי שנות למודי, קראתם עלי מועד לקצר ימי עלומי, צויתם עלי במפגיע להנזר משעשֻעי ילדותי, ותורוני לשבת בטל בחבוק ידים ולהתעתד להיות לאשה לבן יקיר נכד המגיד מכלבוניץ ואנכי לא מריתי את פיכם, כאשר ידעתם. עינ לא ראו את הבן-יקיר הזה אשר בחרתם לי, אבל את מהלליו שמעתי מפי המון אורחי פרחי האוכלים על שלחנכם במועד ושבת, המה העידו בו כי ילד של משי הוא, ילד שעשעים, ילד דל כח ורפה אונים, אשר אם יפוח בו איש והיה כמסוס נוסס, אך לבו אמיץ בגבורים לתורה וליראת שמים כאחד הגדולים אשר בארץ. שמעתם אתם ושמח לבכם ותגלנה עצמותיכם כי זכיתם לחתן כזה, בריאה שכֻּלה רוחניות, כאשר קרא לו אבי בעליצות נפשו, אך אנכי שמעתי ותרגז בטני, שמעתי ואתנודד ליום חתונתי ההולך וקרב, כי יראתי את חתני ואשנאהו תכלית שנאה, ואבך לילה ויומם לאסוני ולהות נפשי, ואתם הורי היקרים, לא התבוננתם, ולא ידעתם מה אמללה בבנות בתכם היחידה אשר שמחתם לאשרה. –

"ככה עברו עלי שנות כלולותי ויכלו ביגון ובתוחלת ממשכה לתשועה ממרחק תבא, והנה הגיעה עתי עת דודים, קרוב קצי וכבר החלה התכונה בביתכם ועוד מעט והנני אשה לילד של משי ולתורה ולזכות אבות. – ואנכי בשר ודם ונשמת חיים בקרבי וגם אינני עוד ילדה קטנה. – – – ראיתי כי אבדה כל תקוה אם לא תושיע ידי לי, ואתאושש ואנתקה מוסרותי אשר אסרתי בהן פעם אחת, ואברח מביתכם… נשבעתי לכם הורי היקרים, נשבעתי באשרי ובכבודי ובאהבתי אתכם, כי לוּ פצתה האדמה את פיה לבלעני, כי אז באוַת נפשי בחרתי לרדת שאולה מהכאיב לבכם בנוסי מפני אסוני הנורא, אך האדמה לא פצתה את פיה לבלעני, ואבחר לנוד ולנוע כצפוֹר בודדת על גג מהאדיב את נפשכם בעודי לנגד עיניכם, ובכן נחבאתי לברוח ואעשה דרכי לבובה! – הה! כל יר עמל באתני ותלאות אין ספור סערו עלי להפיצני עד אשר מצאתי מקום לי ואהי אָמה משרתת, עובדת עבודה בבית אדונים קשה, אשר אמנם נעמה לי מהיות גבירה שוררת בבית בעל אשר צלמו אבזה. אמרתי עתה אבליגה כמעט, כי שניתי שמי ושם מולדתי ואֹמר איש לא יכירני בהעיר הגדולה וההומיה הזאת, ואין אדם אשר ישים לבו לדעת מה אתי והונח לי; אך לא כאשר דמיתי כן היה, נמצא לי מכיר ומודע בלבוב העיר הגדולה, ובידכם הורי לחרוץ משפטי, אם לרוחתי ולישועתי נמצא לי, או להגדיל אסוני והוַת נפשי שבעתים, בידכם לחרוץ משפטי לחיים או למות! – מכירי זה בן עירכם הוא, לעאן בן האלמנה התופרת אשר גרה בחצר בית מגורכם. אחרי השלימו חוק למודיו בהגימנאזיום בווארטנא, למד חכמת המשפטים בהאוניווערזיטעט והנהו עתה סופר ומזכיר בבית אחד האדוואקטים בלבוב. – לעאן פיפיות ידע לכתי קודר בבית הורי, כי התבונן בי בהיותי עוד בבית אמי בווראטנא, וגם אנכי התבוננתי בו אז וכראותו אותי בלבוב ויכירני ואתודע גם אנכי אליו והנה יד נעלמה נגעה בנו ותפקח עיני שנינו לראות ולדעת כי נפשותינו נקשרו מאז בעבותות לא תנתקנה, ואהבתנו עזה כמות… ערום אפוא לבבי נגדכם הורי היקרים, ועתה אם תשאו לחטאתי ונתתם אותי לבחירי, ואם אין ואבדה בתכם יחידתכם, והשמדתם אותה מארץ החיים ולא תוסיפון לראותה עוד עד עולם. – – גם לעאן בחירי יכתוב לכם היום על אדותי ואודותיו, ענו נא אותו דברים טובים, דברים נחומים, עהו נא אותו כי רחמתם אותו ותרצונו, הבו לנו את ברכתכם, ברכת הורים, והיה לכם בחירי לבן נאמן ואנכי המאשרה בבנות, תחת היותי האמללה באמללות.

חנה."

 

ח.    🔗

“מה זה עשה אלהים לנו? צעקה שרה בלומה מנהמת לבה, אחרי שמעה את כל דברי האגרת הזאת אשר קרא אישה באזניה, לאדוואקאט תהיה חנה לאשה? אוי לי על שברי! אמותה הפעם ולא אראה ברעתי זאת!”

"חס ושלום! קרא ר' פתחיה, לא תהיה כזאת בביתי, המכתב הזה שקר הוא מעיקרא ואין בו ממש. הן הראני הצדיק מפורש בפרשת חיי שרה כי עלֹה תעלה חנה למעלה למעלה, והיא לאדוואקאט תנשא? לפושע באלהי ישראל? וכי עליה היא זאת? הלא ירידה היא עד הדיוטא התחתונה שבתחתוניות רחמנא לצלן! – תיכף ומיד אסע לשוונאוויץ. –

“כבר נגזרה גזרה וגם השווינאוויצי לא יועיל להותנו. התלוננה שרה בלומה במנוד ראש, והצוענית ראתה הרעה מראש, אויה לי!”

"מה תדברי שרה בלומה, איזה גזרה? איזה צוענית? האם היית אצל צוענית? קרא ר' פתחיה בבהלה. שרה בלומה ספרה עתה לאישה המשתומם את כל דבריה עם האשה הצוענית, “ואף אמנם לא נפל דבר מכל אשר נבאה הזקנה ארצה, הוסיפה באנחת תמרורים, והיא גם הגידה מראש כי רעה נוראה נגד פנינו, אם לא נאות לחנה ולא נשלים חפצה, ומה נעשה אפוא עתה פתחיה? אוי נא לנו, ועוננו גדול מנשוא!”

“הסכלת עשׂו, דבר ר' פתחיה רתת, הלא דרשׁ בקלפים עון פלילי הוא, ומי יודע אם לא נתקלקל הענין כלו, ואם לא לאין ולאפס יהיה כל עמל הצדיק חלילה, אחרי שנתערבו כשפים בדבר. – עולם מלא החרבת באולתך, שטיה!” –

“אכן כי שטיה אנכי, דברה שרה בלומה כמתיאשת, הסתתרה בינתי ואשתטה מעצם צרותי, אך הצדיק מה פעל? גם לא ראה גם לא ידע מאומה, והצוענית להבדיל, כל צפון תראה וככל אשר דברה כן היה, וגם היא הגידה כי השווינאוויצי אך הבל וקיר יעזור, אויה לי!”

“אויה! צעק ר' פתחיה בחרדה גדולה, השומע כזאת חייב לקרוע קריעה שאינו מתאחת לעולם! רבנו הצדיק לא ראה ולא ידע כל מאומה וצוענית טמאה ונתעבה ראתה ותדע כל תעלומה?! הלא גרועה את אלפי אלפים פעמים מהמכשפה בעצמה, שרה בלומה!”

“אלו היתה הזקנה מכשפה לא היו דבריה מתקימים,” השיבה שרה בלומה.

“משום שהיא מכשפה דבריה מתקימים! קרא ר' פתחיה, הלא דבר ידוע הוא שהקליפה גוברת על הקדושה, ובשביל כך נקראו כשפים, מפני שמכחישים פמליא שלמעלה.”

“סוף סוף השווינאוויצי לא הועיל ולא ידע כלום, והצוענית כאשר פתרה כן היה, אמרה שרה בלומה, כי יעצתי נשאלה את פיה מה לעשות עתה ונדע.” –

ר' פתחיה לא האמין למשמע אזניו ויעמד דומם כמו אבן, כי נעתקו ממנו מלין ולא יכל לענות, ושרה בלומה התבוננה בו ותנע במו ראשה ותאנח ותאמר: “אכן גם זאת עצה נבערה, הן מלתה כבר אמורה ודברה נצב לעולם, כי אבדה כל תקוה לנו אם לא נתנה את חנה לבחירה רצתה נפשה בו. אוי נא לי, כי אפנה על ימין ורע לי, ואפנה על שמאל ומר לי מאד.”

“וגם ימר לך עוד שבעתים! קרא ר' פתחיה בכעס ורגז, לא בטחת בהצדיק ותדרשי בכשפים ויטב לך? אהבת רע מטוב ורע ירדפך סלה!”

“גזלן! צעקה שרה בלומה ותמרר בבכי, לרצחני נפש אתה אומר? ולמה תמחצני בחרבות פיך ותענה את דיני באכזריות חמה, הרגני נא הרֹג פעם אחת ומצא לי, רוצח אין לב!” –

ר' פתחיה ראה בצרת לב אשתו האמללה ויצר לו וינחם על הרעה אשר דבר לה, ויבך גם הוא ויפיסנה וידבר אליה רכות: "הלא מר לי ממך שרה בלומה, ואין אדם נתפס על צערו, על כן סלחי לי אם מרב שיחי וכעסי באתי לכלל טעות ואבטא בשפתי דברים קשים כגידין ולא רוחי. – אנכי אסע לשווינאוויץ והצדיק… עוד לא כלה דברו, ונושא המכתבים בא הביתה ויתן מכתב על ידו, ויפתחהו ר' פתחיה ויקרא:

"הורי אננא יקירתי, שלום לכם עד עולם!

שפת יתר שנאתי, על גן לא ארב אמרים ואדברה באזניכם דבר ברור כאשר הסכנתי. אהבתי את אננא בתכם אהבה נצחת, ובאשרי כי גם היא לא תשנאני ותמצאני נכון לפניה; ובכן באנו בברית אהבת עולם, ואם תתנו ברכתכם לנו, וארשתיה לי באמונה, והייתי לכם לבן נאמן

ד“ר לעא פיפיות”.

“היליכה! קראה שרה בלומה ותספוק כפיה, אגדתם כבר נוסדה ועוד להם אך ברכת הורים, ומי יודע מה עשו עוד, ואנה נוליך חרפתנו? – אין עצה ואין תבונה כי אם לתת אותה לאשה לבן פריץ זה בעוד עת, פן נהיה לבוז. –”

שרה בלומה, שרה בלומה! אל תפתחי פה לשטן ואל תתי לחטוא חכך שרה בלומה! הן כבר שמעת כי הראני הצדיק מפורש בתורה באר היטב כי עלה תעלה חנה לעילא לעילא, בטחי בהצדיק ולא יאנה לה כל און."

“לא יאנה כל און, שנתה שרה בלומה בצחוק מכאיב לב ונפש, מה יאנה לה ולא אנה לה עוד? – היא תשכב בחיק מאהבה בעיר נכריה ואתה תבטח ברבך כי צדקתה עומדת לעד. האף אין בינת אדם לך, פתחיה?”–

“ובכן תאמרי כי נרפא את שברנו בשבר גדול ממנו ונתנה אותה לאדוואקאט לאשה?” שאל ר' פתחיה בפשה רפה, נבוך מדברי אשתו אשר לא מצא להם מענה.

“מה אֹמר ומה אדבר, בצרה גדולה אנחנו ולא אדע לרעתנו תוצאות, נאנחה שרה בלומה, ומה תדע אשה אמללה כמוני? אך אתה הלא איש אתה, הלא אב הנך, עוץ נא אתה עצה ואשמעה.”

“הלא בשביל כך אני נוסע לשווינאוויץ, ענה ר' פתחיה ויתאושש ויקרא: גם חנה ריק תהגה, גם לעאן הנבל הבל יפצה פיהו, הצדיק לא ישקר ובו בטח לבי ונעזרתי! אַל תיראי!”

אבל יראה היא! – למרות אמונת אישה והבטחת הצדיק ולמרות מקרא מפורש בפרשת ויהיו חיי שרה, תראה האמללה עין בעין כי נבואת הצוענית כתֻמה תבא עליה, ותירא יראה גדולה, אף כי נסע ר' פתחיה תיכף ומיד לשווינאוויץ ויקח אתו הפעם גם את ר' קלמן שתדלן, איש תככים וערום כנחש, וסיד גדול לעת מצוא. –

 

ט.    🔗

בחדר מלון אורחים גדול בעיר לבוב, במעלה החדרים יושבות שתי הרעיות אננא בת ר' פתחיה ורעגינא בת ר' נטל והנה משיחות אשה את רעותה. "המכתב אשר כתבת להורי בשמי מעשה חשב הוא, אמרה אננא, ראהו לעא ויהללו, אף נשקני מנשיקות פיהו על נעם ניבי, טוב טעמי וחכמתי אני;

הנשיקות האלה שלך הנה, רעגינא, הבה אפוא ואשיבן לך בנשך ובמרבית."

רעגינא התחמקה מזרועות רעותה אשר גלתה לה עתרת נשיקות פיה ותאמר: “במכתבי לא הפלאתי לעשות; אגרת שלומים כזאת יכתוב לך כל מושך בשבט סופר בעד אגורות כסף שתים, אבל לראות בקלפים לנבאות עתידות ולהגיד מראשית אחרית, לא כל איש יצלח כמוני. צר לי כי לא ראיתני ולא שמעת קולי בהנבאי לאמך בכפר גורקא, כי באמנה כצוענית מבטן ומלדה הייתי, מכשפה מכף רגלי ועד קדקדי. שפתי נטפו אָלה וכחש, תוך ומרמה וקללות נמרצות יחדו, ואמך העניה לבשה חרדות כמדה וכמעט יצאה נפשה מזעם לשוני וחזון לבי אשר חזיתי לה בעשותי המזמתה בהקלפים אשר לפני, שאלי נא את פיה ותגדך. –”

אננא צחקה ותאמר: ולמה אשאל את פי אמי, וגם בלעדה ידעתי כי תשתני ותתחפשי לכל אשר תחפצי, גם לעא אמר כי כשרון רב לך."

“להשתנות ולהתחפש?”

“כן הוא, רעגינא, וגם לצחק בבמה כאחת המצחקות הגדולות בהטהעאטער.”

“גם כל מכירי יאמרו כזאת, אמרה רעגינא בכובד ראש, ומי יודע אם לכך נוצרתי!”

“אך הערמאן מה הוא אומר?”

“הערמאן אינו אומר דבר, השיבה רעגינא ותאנח, חמשים מיל מקראקוי ללבוב ואהבתו לא תעצור כח לעשות דרך רחוקה כזאת מבלי התקרר, על כן תחלש מיום ליום ועוד מעט ותגוע ותמת כלה.”

“תשגי במשפטך רעגינא, אמרה אננא, הערמאן יאהבך כמאז גם עתה, והוא עלם חמודות והוא בגד לא יבגוד.”

“צר לי כי לא אשגה, ענתה רעגינא, וגם אמנם חמודות הוא על כן יחמדוהו בנות עשירי עם אשר כסף רב להן, והוא ידע לבחור בטוב ולמאוס באשר לא יסכון לו, ומה תסכון נערה עניה ובת חשכים כמוני? לא על האהבה לבד חיה גבר כמהו היום, וזולת אהבה אין לי כל מאומה, כי כסף אין לי.”

“אבל חן ויפי ושכל טוב.”

“מתנות אלהים אלה מהבל הנה יחדו בעיני הדאקטארן החכמים בבני ישראל, אם לא נחפו בכסף ובזהב, השיבה רעגינא, אך אלהי כסף ואלהי זהב המה האלהים האדירים בהעת הנאורה הזאת. ובני העליה החדשים אשר בקרבנו, עת יצחקו בנו כצפור ושפתותיהם תטופנה אהבה ותענוגים לשית בחלקות לנו, עיניהם נשואות אל האלהים האדירים האלה ואך אליהם ישאו נפשם.”

“נפלאת הנך בעיני, רעגינא, אמרה אננא הנבוכה ממשמע אזנה, רוח כהה תלבשך היום, ותדברי דברים אשר לא הסכנתי לשמוע מפיך מאז ידעתיך. או הבאמנה תפוני באהבת בחירך ותיראי כי בגד יבגוד בך ויעזבך? דברי נא רעגינא, מה זה היה לך פתאם? מה עשה לך הערמאן?”

“דבר לא היה לי, ענתה רעגינא בצחוק מר, גם הערמאן לא עשה לי כל מאומה רעה, כי אם מכתב כתב לי, מכתב מלא ידידות ועצת שלום עם מוסר השכל. אך המכתב הזה השליך קרחו כפתים ללבי, עד כי קפאו דמי עורקי בקראי ויהיו לקרח בקרבי. – כי טרדותיו ודאגותיו רבו למעלה ראש, יכתוב הערמאן, כי המון למודיו הרבים לא יתנוהו לבלוע רקו ואף כי לשגות בחזיונות נעורים אשר ינוסו כצללים וכענן יכלו ולא יסכון עלימו איש משכיל על דבר אמת וקים, וכי נפשו יודעת מאד כי גם חזיונות לבבי, חלומות נעורי אני, יגוזו חיש ויעופו, כי הלא שעשעי ילדות ושחרות אך הבל נדף המה – – – לא לו המשפט לפקוד על דרכי, יכתוב, אך יקרה בעיניו אף נכבדתי, על כן ייעצני לטוב לי, לבל אלך בגדולות ובנפלאות ממני, לבל אשגה בדמיונות שוא ולבל אשלה את נפשי בתוחלת ותקוה, אשר כרבן כן תכזבנה ותמסנה כמו מים, ובמוסרו יחתם כי עלי לדעת אשר ההכרח מושל בגבורתו עולם וההכרח יאלצני גם אותי להבליג על חפצי ומאויי לבי ולמלאות תעודתי בתבל – על פי חפץ ר' נטל אבי. – צדקת הערמאן ידידי, הוסיפה רעגינא בלזות שפתים ופניה קדרו מחמה מסתרת, צדקת מאד ידידי החכם, אבל עצתך הטובה אחרה לבא ותוכחת מוסרך לא בעתה היא! –”

לא אאמין למשמע אזני, קראה אננא, הערמאן נשבע לך אהבת עולם, ועשה הרעה הגדולה הזאת להפר בריתו אתך ולעזבך? ואת תחרישי לו? –"

“הן לא תחפצי אננא כי אתקצף ואזעק חמס ואהיה לבוז, אמרה רעגינא בצחוק נואש, – ומה אעשה לו והוא בחבלי אדם לא ימשך, בעבותות אהבה, כי רק בכבלי כסף וזהב יאסר, ואלה לא לי המה, כאשר ידעת, אננא.”

“ואת שדודה מה תעשי?”. חננה אננא קולה.

“אם לא אחפוץ לשוב לבית אבי ולהתענות תחת יד אשתו החדשה, כי עתה אין דרך אחרת לפני כי אם לבקש נתיבות בית המשחק ונתיבות אלה גם אמצא בעזרת אחד ממכירי אשר יד ושם לו בפקדת הבית הזה, רֵע הדירעקטאר ואיש שלומו.”

“קול דודי דופק! קראה אננא פתאם, יבא!”, והד"ר לעא פיפיות בא החדרה, והוא איש כבן שלשים, גדל קומה ודק בשר פניו שחרחורים ורזים ורשמי אבעבעות בהם, ועיניו הקטנות והאמוצות מפיקות מזמת ערומים עם גאוה וגאון ורוע לב. “מה שלומך ידידת נפשי? קרא בנשקו על יד אננא כמשפט, ושלומך אתַ יפתי מה הוא! הוסיף בפנותו גם אל רעגינא ובתתו את ידו גם לה, מה יכתוב הערמאן? כי צולל הוא בים אהבה עד ממעל לאזניו, הלא?” – ובדברו הסיר את נעלי ידיו ויעבר עשר אצבעותיו בין גלי שער ראשו השחור, ויקח לו כסא וישב לו ממול כלתו. “הבה ואשמיעך חדשות אננא אהובתי”, אמר בפנים צוחקות, ויוצא מכתב מצלחתו ויקראהו:

“אדוני הד”ר לעא פיפיות!

את מכתבך קבלתי, והנני נוסע מעיר שווינאוויץ אשר אנכי בה היום, ואבוא בלילה לבובה ואסור אל בית המלון בריטאניא לגור בו. היה נכון אפוא ליום השלישי, ועלית בבקר בשעה העשירית למעוני, שם אדבר אתך אדות שאלתך אשר שאלת מאתי ונשתעה ונועצה יחדו, ונראה איך יפול דבר.–

ידידך
פתחיה חלפן."

“אבי! קראה אננא בקפצה מכסאה בבהלה, אבי ילין בבית אחד אתי הלילה, אנה אני באה לעא!” ––

“הרגעי והשקטי, אננא, הרגיעה לעא בצחוק גאון, אנכי מגן לך יקירתי ואנכי גם אערבך כי לא תאנה אליך רעה. בכל חסידותו הגדולה, לא עורה עוד אביך לבלי ראות נכוחה ולבלי דעת כי לא חרפה היא גם לאיש כר' פתחיה חלפן לתת את בתו להד”ר לעא פיפיות לאשה, ובכן שלום יעשה לנו, הלא על כן הוא בא לבובה. – או דברי אַת רעגינא, האף איןן זאת?"

“אזן שמעה ותעידך כי ענותך רבה ומשפטך צדק, אמרה רעגינא בצחוק קל, אך בכל זאת אדמה כי תיטיב אננא לעשות לבלי תצא מפתח חדרה ולבלי הֵראות בחוץ עד אשר תדע דבר ברור, פן ימצאנה אביה וישיבנה בחזקה אל ביתו, ופן יקשה את לבו ולא יתננה גם להד”ר לעא פיפיות לאשה. – מי יודע!"

“אין זאת, ענה הד”ר בגאוה, אך אם תיראי פן תתפשי בכף, כי עתה מה ימריצך לצאת החוצה? שבי פה בחדרך והחבאי עד יעבור זעם ונצלת."

“אל נא באפך אדוני הד”ר, צחקה רעגינא, וגם אנכי לנפשי לא ירא פן אתפש, כי לי אין דורש ואין מבקש, ולו ימצאני אבי בחוץ, וכחש בי ויאמר לא לי אַת."–

“אבל עלי נפשי תשתוחח, אמרה אננא ברוח נכאה, לבי בקרבי הולם פעם, ומצוקה לא אדע אכנה ארגיש בכל בתי נפשי, – ואם יענך אבי קשה וימנע מחפצך לעא?” –

“גם שניכן קשרתן עלי היום לענותני בתאניה ואניה, ובאלה לא אחפץ. – ענה לעא בלי חמדה. היו אפוא בשלום ועשו את הטוב בעיניכן, ומחר לעת כזאת אשיב אליכן וצחקתי מוכך לבכן ורפיון רוחכן ואתן תבושנה, חיו בשלום!”

לעא נשק את ידי כלתו ויצא, והנערות נשארו בחדרן נוגות ודוממות, כי לבן נבא רעה להן ותיראנה ותפחדנה מאד.

 

י.    🔗

וגם אמנם מגורתן לא מגורת שוא היתה. אחרי ליל עמל אשר עבר עליהן לנדודים ואי-שֵנה, ואשר אָרך כארך הנצח בעיני אננא החרֵדה, אתא בקר, ויאתה גם צהרים, וינטו צללי ערב ועיני אננא כלות לראות את בחירה ולשמוע מפיו את הבשורה הטובה אשר אליה תשא נפשה, והוא לא יבא. – מעט מעט יפרוש הלילה את כנפיו השחורות על פני הקריה ההומיה, אור הגאז העלה כבר בשוקים וברחובות יאר את אפל הלילה. המונים המונים הולכים ובאים ועיני אננא הנבוכה חודרות חלון חדרה לבקש את שאהבה נפשה בתוכם, והוא לא יבא – ההמון נמוג וילך וקטן, ברחובות השלך הס, החניות נסגרו ומחלונות לא יהל עוד אור, כלתה רגל מן השוק ולעא לא יבא. – “וגם לא יבא עוד! צעקה אננא מנהמת לבה ותמרר בבכי כי לא יכלה להתאפק עוד, בגד בוגדים בגד בי לעא, ואך אבי היה בעוכרי כי הכלימו וידבר משפטים אתו, ויתקצף ויעזבני והנני ברעתי, אויה לי!” –

“וכל אהבתו הגדולה והעזה כמות וכל שבועותיו יחדו כמוץ עברו מריב לשון אביך ורוח שפתיו? דברה רעגינא גם היא במר נפשה, לא כן אננא, כי אך הכסף יענה את הכל. – המשרתת ספרה לתמה כי מאלפים ומרבבות דבר לעא בריבו את אביך ובהתלחשו אתו בחדרו היום, ואלה האלפים והרבבות המה בעוכריך אננא, כי אהבת לעא בחירך כמוה כאהבת הערמאן יועצי הטוב, אך בכסף ובזהב תכון. – מי יתן ושגיתי!” –

“אבדתי!” התיפחה אננא ולא יספה, כי עקת לבבה שמה מחנק לצוארה ותאלם דומיה, וברגע הזה נשמע קול צעדים בביאה וקול דופק בדלת, ותפתח רעגינא והנה ר' פתחיה חלפן ואיש זר עמו עומדים בפתח. –

“חנה קרא ר' פתחיה, לבשי בגדיך, חנה, וקחי לך אשר לך, ובאי אתי ונסעה ונשובה ווארטנאה, מהרי אַל תעמודי.” –

הנערה הרועדת כעלה נדף חשבה לנפול אחוֹרנית מפחד פתאם, אך רעגינא החזיקה בה ותעמוד ותהי כנציב אבן. ור' פתחיה הוסיף ויאמר: “ומה תפחדי, חנה, ומה תחרדי? הלא אביך אני, ולקחתיך אתי והשיבותיך אל בית אמך, כי מה לך פה ומי לך פה בעיר נכריה? חוּשי ובאי ונלכה ונסעה.”

אננא העניה אשר לא האמינה למראה עיניה ולמשמע אזניה, הביטה סביבה כמבקשת מפלט לה ועזרה מצר, ואביה התבונן בה בחמה גלויה ויאמר: “ואת מי תבקשי בת לא רוחמה? את הד”ר לעא פיפיות? אך שוא לך לתת את נפשך לאיש חמודות זה. חלץ ממך. – תנה לה את מכתבו, קלמן. אמר בפנותו אל האיש אשר בא עמו, והאיש הוציא מכתב חתום מכיס בגדו ויואל לתת לה, אך היא לא עצרה כח לקחתו מידו. תמאני לקרוא את מכתב הד“ר מחמד נפשך אשר אהבת? טוב אפוא, הוסיף ר' פתחיה, ר' קלמן השתדלן יקראהו באזניך, תשמעי ונהרת ופחד ורחב לבבך, קראהו נא ר' קלמן”, ור' קלמן השתדלן פתח את המכתב ויקראהו בנחת מלה במלה:

“אננא יקרה!”

"אננא יקרה! שנה ר' פתחיה בלעג אף, אכן יקרת בעיניו מאד, על כן לא מכרך בלא הון כי אם הרבה הרבה במחירך מאד. – צער פוי שבת ובשת שלמתי להנבל הזה שבעתים כערכך. – “אך אננא לא יקרא עוד שמך כי אם חנה כבתחלה” קרא ר' קלמן. –

ר' קלמן פתח שנית ויקרא:

“אננא יקרה! כדברי את אביך ובריבי אתו, נוכחתי לדעת, כי לא לנו לשגות באהבה והיא לא תצלח. הוריך ימאנו לתתך לאיש כמוני; ואם אֹמר לקחתך למרות חפצם, ויקפצו את ידם ממך ולא יתנו לך כל מאומה, ואַת ידעת כי גם לי אני עבדך אין הון ורכוש רב – ואחרי כי אזלת יד ואפסה כל תקוה לבנות לנו בית נאמן ולכונן אשרנו יחדו וידינו ריקות, על כן אסיע כעץ אהבתי מלבי ואעזבה את עירי ואת ארצי עם חמדת נפשי יחד, ואת חיי בשלום ואשרת בארץ בלעדי ידידך הנענה לעא.”

פני אננא הלבינו כמות ותפול בזרעות רעגינא ותבכינה גם שתיהן אשה על צוארי רעותה:

“חלום אחד חלמנו, אננא, וגם פתרון חלומנו אחד הוא – אך לא הרבה אבדנו גם שנינו, אננא – שובי בשלום לבית הוריך וראי בטוב אננא!”

“חיי בטוב ובנעימים, רעגינא יקרה!”

“הלא רייצל היא! קרא ר' קלמן השתדלן בצחוק תמהון, רייצל בת ר' נטל שלנו. – האפרוס בשלום אביך בשמך רייצל? חיי בשלום רייצל!”

רעגינא נשקה לרעותה ותצא, ואננא הלכה את אביה ואת ר' קלמן שתדלן ויסעו וילכו ווראטנאה – ברית התנאים עם בן הגביר ר' שמעלקא הופרה, אך בהשתדלות הצדיק משווינאוויץ לעילא ולתתא, היתה חנה עד מהרה לאשה לבן גביר אחר, למיוחס גדול שבעתים מחתנה הראשון, לנכד הרבי ר' למך בעצמו – והנה היא אשה צנועה וכשרה כשָרה בלומה אמה אשר תראה עתה עין בעין כמה גדול כח הצדיק משווינאוויץ, וכאם אמה הצדקת, וכאחת הנשים הבונות את בית ישראל. –

ולעא?

והערמאן?

ורעגינא?

לעא לקח בת עשיר גדול מלוה ברבית, עם חמשים אלף כסף לאשה, והיה יהיה לאדוואקאט בקרב ימים.

הערמאן היה לרופא בחיל הצבא ויקח לו לאשה בת סוחר בסוסים עם חמשה ועשרים אלף כסף נֵדה.

רעגינא נעלמה ולא נודע מקומה איה, אך יודעי נסתרות יתלחשו כי המצחקת המהללה בבמת ישחק בעיר ווארשוי בשם רוזא נאטאלאוויטש, היא היא רייצל בת ר' נטל בעיר ווראטנא. –

**

“ומה חפצך ומגמת פניך? אשמע את קול הקורא שואל לתֻמו, עיניך לא לאמונה ולחסידות ולא לדעת ולהשכלה, לצדיקים וחסידים ולומדים ובקיאים זו לעגך יחדו, גם רופא גם א’וואקאט לא זכו בעיניך ובבנות משכילות תתן דופי; כעני כעשיר, כשפחה כגברתה, כחשכים כאנשי המעלה בכלם תשים תהלה, ומה חפצך אפוא, ומה הוא הלקח הטוב אשר תתן לנו בספורך זה?”

צדקת קורא נחמד ונעים! אבל סלח נא לי בטובך ובגדל חסדך, וכאשר נשאת לעבדך מקיזאוויץ ועד הנה, כי אמנם לא מגיד מישרים אנכי, לא מטיף מוסר ולא מוכיח בשער, ואף לא להשכילך או להצדיקך ולהטיב אחריתך מגמתי, לדברים כאלה וכאלה הרבה שליחים למקום, הרבה מוכיחים קנאים נחשים ועקרבים, מחזיקי הדת ומצדיקי הרבים; הרבה מטיפים מתוקנים חרבות פיפיות, מתבוללים מתנכרים וכל מיני פורעניות; הרבה יראים ומשכילים יארבו בכל פנה, אלה להצדיקך ואלה להשכילך בינה;– ואנכי איש תם הנני, רק סופר פשוט, מספר ספורים בעלמא, ורק מעשה שהיה ספרתי לך הפעם, דברים כהויתן.