אנו מביאים את הפרק הראשון מתוך ‘טוביה החלבן’ של שלום־עליכם בתרגומו המופתי של י. ח. ברנר. תרגום זה, שטרם ראה אור עד היום, נמצא בעזבונו של ברנר, ונעשה כנראה ב־1908 – שנתיים לפני תרגומו של י. ד. ברקוביץ לפרק זה. הערות בשולי התרגום, והשוואה בין דרכו של ברנר בתרגום שלום־עליכם לדרכו של ברקוביץ – ראה להלן.

כשעולה לפני ההשגחה הפרטית של השם יתברך לזַכות את בן־האדם בזכיה גדולה, הרי אז, שומע אתה, אדוני שלום־עליכם, בוא יבוא הדבר ישר לפתח ביתו של המוצלח, וכמו שנאמר: למנצח על הגתית – ופרשו חכמים: ברחוב ירוצו, אל החלונות יעלו; אין עצה אז ואין חכמה ואין תחבולה ואין חריצות. ואם הדבר הוא להפך, חלילה, שוב לא יועילו לכם אז כל הדיבורים, שתרופתם כתרופה לגבי השלג דאשתקד, וגם על זה מקרא מלא דבר־הכתוב: הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור, כלומר: לאדמה!… אדם יסודו מעפר, לפעמים הולך הוא וטורח ויגע, ואין נחת, בשום אופן, לא נשאר אלא לשכב – שונאי ציון – ולגווֹע! ופתאם, לא ידוע מאין ומהיכן – גילה, רינה, דיצה מכל הצדדים, ככתוב: רווח והצלה יעמוד ליהודים – לפירושן של המלות הרי כבודו אינו זקוק לי, אלא שפשוטן: יהודי, כל זמן שהנשמה בקרבו ועורק אחד עדיין מפרפר בו, אל ייאש את לבו מן הבטחון. מבשרי חזיתי את זאת, איך שהבורא יתברך, המנַהג את עולמי, התנהג עמדי והזמין לי פרנסתי זו של עכשיו. דִלְכאוֹרָה: כיצד אני נעשה פתאום לחלבן, למוכר גבינה וחמאה, בשעה שאבותי ואבות־אבות לא ידעו מעולם ממסחר זה?! וכדאי הוא הדבר, בנאמנות, שתשמע, אדוני שלום עליכם, לכל ספורי מתחילה ועד סוף. הבה ואשב לי קצת כאן על הדשא בקרבת כבודו, והסוס שלי יהא רועה לו פורתא וישתמש בכלי־לעוסו, כאמור: נשמת כל חי – הכל חשובים לפני המקום.

בקיצור, זה היה קרוב לימי חג־השבועות, זאת אומרת – בכדי שלא אכזב – שבוע או שני שבועות לפני החג, ואולי, הא? שבועות מספר לאחר החג. אל נא תשכח, אדוני שלום עליכם, שכבר עברו מאז, קמעא קמעא – המתן ואגיד לך בדיוק – תשע שנים, תשע, ואפשר עשר, ואולי עשר עם הוספה. אני הייתי אז, כמו שכבודו רואה אותי השתא, כלל לא זה של עכשיו. רצוני לומר, אמנם טוביה זה עצמו, אבל, בכל זאת, לא זה, כמו שכבודו אומר: אותה מרת ינטה ממש, אלא שהצעיף שעליה אחר הוא. דהיינו? הייתי, לא עליכם, קבצן מארץ הקבצנים, אף על פי שלאידך גיסא, הריני גם עכשיו רחוק מהיות נגיד, ומה שחסר לי עד היום לגבי ברוֹדסקי, הלוואי שהיינו, אני וכבודו, משתכרים זה גם שנינו עד שלהי דקייטא, אלא שכלפי מצבי אז, הריני עתה, רשאים לומר, יהודי עשיר, עם סוס ועגלה משלי, עם, בלי עין הרע, זוג פרות חולבות, ועוד אחת, שעוּברה בצדה; יש, אל אחטא בשפתי, גבינה וחמאה וכותח חדשים לבקרים, יגיע כפינו, משום שעליך לדעת: כולנו עובדים, אין אחד מבני־ביתי, ברוך השם, שיהא יושב וידיו מופשלות לריק; זוגתי תחיה חולבת את הפרות, הילדים שלי נושאים כדים ומגישים כדים, עוסקים בעשיית החמאה ובשאר, ואני בעצמי, כמו שכבודו רואה, יוצא לי ונוסע על קרוני מדי בוקר בבוקר אל השוק, עובר כל נאות־הקיץ שבּבּוֹיבּריק, רואה את זה, נפגש עם זה, נושא ונותן עם בעלי־הבתים היותר חשובים שביהוּפץ, בא בשיח ושיג עם אנשים, ומרגיש בעצמי, שהרי גם אני קצת אדם בעולם, כמו שכבודו אומר, לא חייט חיגר, ואין צריך לומר: ביום השבת – אז הנני מלך לחלוטין, מעיין בספר, פרשה חומש, קצת תרגום, תהלים, פרקי אבות, שלי, שלך, ארחי, פרחי – הרי כבודו מסתכל בי, מסתכל בי אדוני שלום עליכם, ומהרהר בלבו בשעת מעשה: “אֶה, טוביה זה הרי הוא באמת מין יהודי, שלגמרי!…”

בקיצור, במה התחלתי? כן. הייתי איפוא אני בעת ההיא, בעזרת השם יתברך, קבצן גמור. מַתּי, כביכול, אני ואשתי ובני, שלש פעמים ביום מרעב, עבדתי כחמור: עצי־בנין הייתי מוביל מלוא העגלה מן היער לבית הנתיבות, בל יחשב הדבר לחרפה, בשני זהובים ליום, וגם נס זה לא בכל יום נתרחש, ובשכר זה כלך ופרנס משפחה שלמה שתחיה. אכלנית, בלי עין הרע, עם סוסי, להבדיל, שאינו רוצה בשום אופן לפרש “ויאכלו” כפירוש רש“י, וצריך הוא ללעיסה ולמזונות בלי שום דחיה ואמתלא. מה עושה הקדוש־ברוך־הוא? הרי הוא הוא, כמו שכבודו אומר, הזן ומפרנס לכל ומנהיג את עולמו בחכמה ובהשכל, ובראותו, איך שאני סובל כל כך יסורים ומכאובים על פת לחם, עומד הוא ואומר אלי: כסבור אתה, טוביה, שהכל הוא אחרי ככלות־הכל – קץ לתבל, ושמי־השמים נפלו עליך ויכסוך? פֶע, הרי אתה שוטה גדול!” הנה וראית; איך שבשעה שרצון עולה לפניו יתברך, מסתובב הגלגל כהרף־עין משמאל לימין, ואור גדול זורח לך בכל פנה שאתה פונה. קיום העולם אינו אלא כמו שאנו אומרים בתפילת “ונתנה תוקף”: מי ירום ומי ישפל – הללו מושכים בקרון והללו הולכים רגלי, ועיקר העיקרים הוא בטחון, היהודי צריך לקוות, רק לקוות… אלא מאי? שמא יחשך עולמנו בעדנו לעת־עתה? בשביל זה הרי אנו קצת יהודים בעולם, וכמו שכבודו אומר: אתה בחרתנו מכל העמים – לא לחנם הכל מתקנאין בנו… וכלפי מה הריני מדבר כל אלה? כלפי מנהגֵי ריבון העולמים, איך שנהג עמדי והראה לי ניסים ונפלאות באמת – רשאי כבודו להטות אוזן.

ויהי היום, פעם אחת לפנות ערב הריני נוסע לי ככה לרוח־הקיץ ביער נסיעה של חזרה, כלומר, הביתה, בלי משא; הראש שקוע בתחתיות־ארץ, הלב מהסס ותוסס בשעמום ומרירות; הסוס – צער בעלי חיים – מתנהל בכבדות, כל עוד כוחו בו להשתמש ברגליו, לשווא כל החיבוטים, כל ההכאות. “נהג ולך, אני אומר לו, שלומיאל, ישר אל האדמה עמדי גם יחד; דע גם אתה טעמה של תענית־ציבור ביום קיץ ארוך, הואיל ומזלך גרם לך להתאכסן אצל טוביה!” מסביב־סביב הושלך הס, ובת־קול יוצאת בעיר מכל חביטה וחביטה של השוט; החמה שוקעת, היום גוסס; צללי האילנות מתארכים כאורך הגלות; מתחיל להחשיך, ומרה־שחורה חזקה נופלת, רעיונות מרעיונות שונים ומחשבות משונות מגיחים ועולים לתוך הראש, כל מיני פרצופים של אנשים, שוכני־עפר מכבר, קמים ובאים, וכאן הריני נזכר בביתי, אוי ואבוי לי! חושך־אפלה שם. הילדים, יחיו, ערומים ויחפים, נושאים עיניהם אל אבא הלא־יוצלח, שמא יביא פת־לחם חמה, ואפשר גלוסקאה, והיא, הזקנה שלי, אשה, רוטנת, כרגיל: “לילד בנים לו עוד אני צריכה, שבעה יורשים, בשעה שלא נשאר, אַל ייסר אלהים בעד חטאת־שפתים, אלא לטבעם חיים בנהר!” נעים להאזין לדיבורים כמו אלה? ילוד אשה הרי אינו אלא אדם, וכמו שכבודו אומר, “בשר ודגים”. למלא את הקיבה במלים אי אפשר; כשחוטפים ואוכלים חתיכת דג־מלוח, נעשים צמאים למים חמין, ולחמין דרוש סוכר, וסוכר, כבודו אומר, ברשותו של ברודסקי הוא. “העדר־לחם, מרגלא בפומא דהפלונית שלי, תחיה, עוד לא איכפת לה כל כך, אבל בלי צנצנת חמין בבוקר, היא אומרת, הרי היא כמתה לגבי כל דבר ממש. התינוק, היא אומרת, מוצץ במשך הלילה את כל המוח שבעצמותיה!” ובינו־לבינו, ויהודי הרי לעולם יהודי הוא, תפילת־המנחה, כמו שכבודו אומר, היא אמנם לא עֵז, שתברח ותאבד, ברם להתפלל צריך. אכן נקל כבר לשער, מה דמות תערך לתפילה כזו, בעוד שדווקא באותה שעה שעומדין בשמונה־עשרה, מתנער הסוס, מעשה שטן, ומתחיל משתובב ומתהולל עד לשגעון, וצריך לרוץ ולרדוף את העגלה, להחזיק במותרות וברסן ולהנעים בשעת־מעשה: “אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב” – תפילה נאה!… וכאן, כמו להכעיס, יש דווקא חשק להתפלל בכובד־ראש, כהוגן, מעמקא דלבא, אולי יעמוד מזה קצת רווח לנשמה ויוּקל לה מעט…

בקיצור, ככה הריני רץ אחר העגלה וקורא שמונה־עשרה בקול, בניגון, כמו לפני ה“עמוד”, להבדיל: מכלכל חיים בחסד… ומקיים אמונתו לישני עפר… אוי, הריני מהרהר, אנו מתגלגלים בעפר! אוי, מכלכל חיים – וחיינו אינם חיים לחלוטין, אוי!… אוי, חיינו אינם כלל חייהם של אותם הנגידים היהופיציים, למשל, שיושבים בכל ימות־החמה בבויבריק בנאות־הדשא, אוכלים ושותים וטובלים ש“י טבילות בכל מיני משמנים ומעדנים ותענוגי בני אדם וכל טוב, אוי, רבונו של עולם, מפני מה ניתכה מידת־דינך רק עלי, עלי? דומה, שהרי אני יהודי ככל היהודים, גוואַלד, אב הרחמים, ראה נא בעניינו – התבונן נא, אני אומר לו, איך שאנו מתענים וסובלים, והגן על העניים האובדים והנידחים, כי אם לא אתה לנו – מי לנו? רפאנו ונרפא – שלח לנו את הרפואה השלמה, כי ה”מַכּה" כבר כולה שלנו ונלקינו בה בכפלים… ברך עלינו את השנה הזאת, שתהא שנת שובע וברכה בכל מיני תבואה, דגן וחיטה ושעוֹרים, אעפ"י שלאידך גיסא, איזו טובה תצמח לי מזה? וכדומה למשל, סוסי – מה מֶנו יהלוך אם מספוא ביוקר הוא או בזול?… אבל, פע, את ריבון העולמים אין מקשין כל קושיות, וביחוד יהודי חייב בודאי לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה ולומר על הכל “גם זו לטובה” – מסתמא כך עלה לפני רצונו יתברך. “ולמלשינים” – הריני עומד וממשיך תפילתי – המלשינים, “הריסטוקרַטין”, האומרים אין אלהים בארץ, – נאה תהא צורתם כשיבואו להתם!… בעד הכל ישלמו בריבית דריבית, מפני שהוא “שובר אויבים” – משלם לכל לפי מעשיו; לו לא תוצא לשון ומשחק לא תעשה בו, עימו צריך להתנהג בהכנעה, בבקשה, בתחנונים, לצעוק אליו: אב הרחמן, שמע קולנו, חוס ורחם עלינו – על אשתי וילדי, כי רעבים הם! רצה, אני אומר, עמך ישראל האהוב, כמלפנים, בשעה שבית־המקדש היה קיים; והכהנים, והלוויים… פתאם – עמוד! עמד סוסי. הרינו טורף את תפילתי, מסיימה ופוטרה ונושא את עיני – שתי נפשות משונות ומוזרות, מלובשות שלא כרגיל, עולות לקראתי ישר מן היער. “גזלנים!” – נצנצה בי מחשבה, ומיד חזרתי בי: “בוש והיכלם, טוביה־שוטה! היתכן… הרי אתה נוסע ביער מכמה וכמה שנים, ביום ובלילה, ומהיכן גזלנים לפתע פתאם?” – וויאָ! הריני גוער בסוסי ומאמץ את לבי ומלקה אותו אחת ושתים באחוריו, כאילו לא אלי מתכוונים כלל וגם אני זך ונקי מכל כוונה רעה.

– ר' יהודי! שמע נא, ר' קרוב! – פותחת פיה כנגדי אחת משתי הנפשות בקול של נקבה ורומזת אלי בנפנוף של מטפחת – הבה נא ועמוד לרגע, המתן כהרף־עין, אל תברח, לא יעשו לך, חלילה, כל רעה!

– “אַהאַ, רוח רע!” – הריני מהרהר, ומיד הנני מדבר משפטים כלפי עצמי: “בהמה בצורת סוס! מה כי עלו פתאם במוחך רוחות ושדין?” – ואני עוצר בסוסי. מתחיל אני מסתכל היטב בשתי הנפשות: נשים; אחת לא צעירה ועל ראשה מטפחת־משי, השניה צעירה ממנה ובפאה־נוכרית; שתיהן אדומות כלהבה ומזיעות באופן שאין למעלה הימנו.

– ערבא טבא! – אני פונה אליהן בקול רם־בכיוון, כאילו, כביכול, דעתי זחוחה עלי – מה רצונכן ומשאלתכן? אם לקנות ממני דבר־מה הנכן מתכוונות, אני אומר לכן מראש: לא תמצאנה אצלי כלום, חוץ ממחלת־מעים – יזכו שונאי בה – או מקצת כאב־לב, או קמעא בלבול־הראש, מדווה יבש, מכאוב לח, צרות־צרורות, פגעים קלים…

– הס, הס־נא – קוראות הן – ראה נא והביטה, איך שפתח חרצובות לשונו; יהודי, אם תגעו בו במלה אחת, חייכם אז בחזקת סכנה! אנו זקוקות עכשיו, אומרות הן, לא למקח וממכר, ולא היה רצוננו אלא לשאלך, שמא יודע אתה להראותנו כאן את הדרך לבויבריק?

– לבויבריק? – הריני חוזר ואומר בצחוק, כביכול – דומה עלי הדבר, כאילו הייתן שואלות אותי, כדומה למשל, אם יודע אני ששמי טוביה.

– כך? טוביה שמך? ערבא טבא, ר' טוביה! איננו מבינות, אומרות הן, לצחוק מה זו עושה? זרות אנו כאן, מיהופץ אנו, ושוכנות אנו בבויבריק במעון־קיץ, ויצאנו, אומרות הן, לטייל לרגע, ואנו מסובבות את היער הזה מאז הבוקר, תועות אנו ותועות ובשום אופן אין אנו יכולות למצוא הדרך הנכונה; אדהכי, אומרות הן, קלטנו קול של זמר ביער, אחד מזמר, ואמרנו מתחילה: אפשר לסטים מזויינים קמים עלינו? אבל לאחר כך, מספרות הן, כשראנו מקרוב, כי הנך, הודות לאל, יהודי, פג פחדנו. עכשיו מבין אתה?

– חאַ־חאַ־חאַ, לסטים… גזלן יפה! – הריני צוחק ואומר להן – שמא שמעתן מספרים מעשה בגזלן יהודי שהתנפל על הלך אחד וביקש ממנו אבקת־טבק להריח בה? רצונכן בכך, אני אומר, הנני ואספר לכן את המעשיה.

– את סיפור המעשיה, עונות הן, השאר לעת אחרת, ועתה מוטב שתראה לנו את הדרך לבויבריק.

– לבויבריק? – אני אומר – בתמיה! הלא פה היא הדרך הנכונה לבויבריק! אפילו אם אין אתן רוצות, על כורחכן אתן באות במסילה זו ישר לבויבריק.

– למה זה תחריש? – אומרות הן אלי.

– למה זה, אומר אני, אצעק?

– אי הכי, אומרות הן אלי, יודע אתה בודאי גם כן, אם רב הוא המרחק מכאן עד בויבריק?

– מכאן עד בויבריק, אני אומר, לא רחוק, פרסאות אחדות, רצוני לומר, אני אומר, פרסאות… חמש־שש או שבע ואולי, באמת, כל השמונה.

– שמונה פרסאות?! – עמדו וצווחו שתי הנשים בחדא מחתא, ספקו כף וכמעט שפרצו בבכי – היתכן? מה אתה סח? כלום יודע אתה מה שהינך סח? מלתא זוטרתא – שמונה פרסאות!

– נו, מה איפוא אעשה לכן? – אני אומר – אלמלי היה הדבר תלוי בי, הייתי מקצר קצת את הדרך; חייב אדם, אני אומר, לטעום הכל בעולם; להולכי דרכים, אני אומר, יארע לפעמים, שצריך לעלות על הר בבוץ ובמי מדמנה, ונוסף לזה בערב־שבת, גשמים מטפחים, הידים קופאות, הלב מתעלף, וכאן טראַך – נשבר מוט…

– דבריך דברי מבולבל ממש! – אומרות לי הן – מחשבותיך אינן צלולות כל עיקר. בחיי ראשנו, מה אתה בא בפזמונותיך ובמעשי־בבא שלך מ’אלף לילות ואחד'? הרי אנו כבר בלי כח לנוע ברגל, כל היום לא בא דבר אל פינו מלבד כוס־קהוה ותופיני־חמאה – ואתה בא עלינו במעשיותיך?

– אם כן, אני אומר, צורה אחרת לדבר. איך אומרים הבריות? “קודם שיאכל אדם וישתה אין לבו למחול”. טעמו של רעבון אני יודע למדי, ופטורות אתן מלספר לי. מאד יכול היות, אני אומר, שקהווה ותופינים לא ראיתי זה רבות בשנים. ועוד אני מדבר, ולפני עיני דמיוני עולה כוס של קהווה חמה עם חלב ועם תופיני־חמאה, שזה עתה יצאו מן התנור, ועם עוד מיני מאפה שונים ומגדנות… “שלומיאל אתה! – הריני מהרהר תיכף כלפי עצמי – כלום חסר אתה אלא קהווה ותופינים? וסעודה של לחם בהדי חתיכת דג־מלוח היית מקיא?” אבל הוא השטן ויצר הרע, לא יזכר ולא יפקד, עומד ומתגרה להכעיס: קהווה, תופינים! ריח של קהווה עולה באפי. טעם של תופינים בחכי, תופינים מתוקים, חמים, מחיה נפשות!

– שמא יודע אתה מה, ר' טוביה? – פונות אלי הני נשי – אפשר סברא היא, שקריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא וכבודו גופו יהא השליח להולכה, להוליכנו הביתה לבויבריק? – מה דעתך בזה?

– הרי זה משוּל, אני אומר, כחרס הנשבר!… הרי אני נוסע מבויבריק, ואתן צריכות לבויבריק – כיצד תבוא השמיטה להר־סיני?

– ומה בכך? – טוענות הן – וכי אינך יודע מה שצריך לעשות? יהודי למדן לעולם מזימתו תשכון עמו: מהפכין את העגלה וחוזרין. אל תירא ואל תפחד, ר' טוביה, אומרות הן, היה בטוח, שלכשירצה השם ויביאנו לביתנו בשלום – הרי אין אנו מקפחות שכר כל בריה!

“לשון־תרגום זה מהו? – הריני מהרהר בפני עצמי – מעין סתרי תורה וכדלא כרגיל!” ובדמיוני: מתים, מכשפות, לצים, סני וסנסני וסמנלגף, לילית וכל כת דיליה. “שוטה בן־נחור! – הריני אומר עם לבי – מה אתה ניצב כבוּל־עץ? קפוץ לתוך העגלה, שבט לגוו סוס – וברח!” אלא שמעשה־שטן, קריאה אחרת יוצאת מתוך פי למרות רצוני:

– עלו אל העגלה!

שמעו את זאת בנותי – ולא סרבו הרבה. ואני אחריהן, מהפך את הסדר, חובט את הסוס ברצועה: חד, תרי, תלת – הלאה! – מה, מי, מה? יום אתמול כי יעבור! ולא נע ולא זע סוסי – הרגהו נא הרוג, והוא ממקומו לא ימוש! לא תנועה גדולה ולא תנועה קטנה. “נו – הריני אומר לעצמי – אכן נודע הדבר, נשים אלו מה טיבן… מזלי הטוב השיאני לעמוד באמצע הדרך ולהרבות שיחה עם האשה…” כבודו מבין? מעֵבר אחד היער, הדממה והפחד, בין השמשות… וכאן שתי הנפשות, הנקבות, כביכול – וכח הדמיון מוצא לו כבר מקום להעלות אימה על אימה, ואני זוכר – מעשה בבעל־עגלה אחד, שהיה מהלך פעם ביער יחידי ומצא על אם הדרך שק של מספוא. ויהי כראותו את המציאה, לא נתעצל, כמובן, ירד מן העגלה, חטף את השק והטעינו על עצמו, ובשארית כוחותיו העלהו על גב העגלה והלך למחוז חפצו. לא עבר פרסא אחת, הוא מעיף עין אל שק המספוא, והנה אין שק ואין מספוא, אלא עֵז מוטלת על גב עגלתו, עז וזקן לה; וכשרצה לנגוע בה – עמדה והוציאה לפניו לשון במדת־האמה עם צחוק רם משונה ופראי – ונעלמה…

– מפני מה אינך נוסע כבר? – שואלות אותי הנשים.

– מפני מה איני נוסע כבר? עיניכן הרואות, הריני אומר, מפני מה: אין נפשו של סוסי לנסיעה; רוח היא בסוס.

– הכהו ברצועה! – הן מיעצות לי – הלא רצועתך בידך.

– תשואות חן־חן, אני אומר, בעד העצה הטובה – תחול ברכה על ראשיכן כי הזכרתוני; ברם, החסרון היחידי הוא, אני אומר, שבחור דנן לא ירתע לאחוריו מפני דברים כמו אלו; רגיל הוא כל כך אצל מקל־חובלים כמותני אצל הדלות. הריני פותח להן במילותא דבדיחותא, כביכול – ושערות ראשי תסמרנה.

הקיצור, אריכות למה? כִליתי כל חמתי ומרירות לבי בסוסי העלוב, ארוכות וקצרות, עד שריחם השם יתברך – ונעקר ממקומו. “ויסעו מרפידִים” – ועברנו ביער לדרכנו. ובנסעי ככה, מחשבה חדשה באה ומטרידה אותי: “אוי, טוביה, הנך טיפש! החילות לנפול – ומדרשו: היית קבצן ותשאר קבצן. היתכן, הקדוש ברוך הוא הזמין לך מין מאורע כזה, שאינו בא אלא אחת למאה שנה, כיצד אינך עומד על המקח מתחילה, בכדי שתדע “מה־יקר” – משכורתך כמה? אם נבוא לדון בנידון דידן הן על פי יושר והן על פי יראת שמים, הן על פי מידת־הבריות והן על פי דינא דמלכותא, ועל פי יהיה מה שיהיה – לא תלין עוולה אצלך אם תשתכר כאן מקצת מן המקצת ואפילו אם תטול אפותיקה גדולה – מדוע לא, אם כך נזדמן הדבר? עצור בסוסך, בהמה רבה, ואמור להן כך וכך, תנאי בני גד ובני ראובן, “ברחל בתך הקטנה”: אם מסכימות אתן לתת על ידי כך וכך הרי מוטב, ואם לאו, בבקשה ובמחילה, רדנה, בנותי, מעל העגלה!” אלא שלאידך גיסא הריני הוגה: אכן בהמה אתה, טוביה! וכי אינך יודע שעורו של הדוב אין שמין ביער ו“אל יתהלל חוגר כמפתח”?…

– למה אתה משרך דרכך ככה בעצלתיים? – אומרות לי הנשים ומזרזות אותי ממקום מושבן.

– מה אתן נחפזות כל כך? מחפזון, אני אומר, לא תצמח הטובה, אני אומר, ובתוך כך הריני סוקר מן הצד את נוסעותי; דומה, נשים, כרגיל, נשים: אחת במטפחת של משי וחברתה בפאה נוכרית; יושבות ומביטות זו בזו ומספרות בלחש זו עם זו.

– עוד רבה הדרך? – שואלות הן אותי.

– קרוב מן הרחוק בודאי לא. הנה מיד, אני אומר, בקעה והר אחריה; ולאחר כך שוב בקעה והר אחריה. ואחרי כן, ברדתנו מעל ההר, אני אומר, לפנינו מעלה ההר הגדול, ומשם המורד, הבקעה והמישור עד בואנו בויבריקה…

– יהודי שלומיאל! – פותחת אחת את פיה ואומרת כך לרעותה.

– פגע רע! – עונה השניה.

– נוספות לצרותינו! – אומרת שוב הראשונה.

– דומה, מטורף הוא! עונה השניה.

– “בודאי – הריני אומר ללבי – מטורף ודאי, שמשתמשים בו לרעתו!…” ואני פונה אליהן:

– למי, כדומֶה למשל, יקירותי, תפקודנה עלי להעניק אתכן?

– להעניק? – תמהות הן – הענקה זו מהי?

– דיברה לשוני בשפת בעלי־עגלה – אני אומר להן – פירושם של הדברים בלשוננו: להיכן תצווּ להוביל אתכן כשנבוֹאה לבויבריק, אי"ה, בחיים ובשלום? איך אומרין: מוטב לשאול תחילה שתי פעמים מאשר לתעות אחר־כך פעם אחת.

– אַ? זוהי כוונתך? תטריח את עצמך, אומרות הן, להביאנו אל המעון הירוק, שאצל הנהר, מעבר ליער. יודע אתה, מקום זה היכן?

– מפני מה לא אדע, אני אומר, כשאני בבויבריק כמו בביתי? מי יתן והיו בידי דמי העצים, שהסעתי לשם; הנה זה בקיץ דאשתקד, אני אומר, הכנסתי להמעון הירוק בבת אחת ארבע מידות עצים במידת איש; שם היה גר גביר גדול מיהופץ, שממון קורח לו: מאת אלף אדומים בלי שום ספק, ואולי כל השתים!

– הוא גר שם גם עתה, – קוראות אלי שתי הנשים, מעיפות עין אשה ברעותה, מתלחשות וצוחקות.

– הַסנה, אני אומר, אם כן, אם הצער של ההריון גדול כל כך, למה זה אנכי? אפשר יצוּיר, שיש לכן איזו שייכות אליו, ואז אפשר סברא היא, אני אומר, שתהיינה עמלות שם קצת להמליץ טובה בעדי, בנוגע לקצת טובה בשבילי, היינו: איזו מעמד, פרנסה – כלום יודע אני? מכיר אני, אני אומר, באברך אחד, ישראל שמו, ממקום לא רחוק מעיירתנו, שהיה ריקן שבריקנים – ממש לא כלום; נתגלגלו הדברים, שנתגלגל האברך לההוא אתרא, לא ידוע איך ובאיזה אופן – בקיצור, הוא עלָה כיום למעלה ראש, משתכר כעשרים רובלים לשבוע, ואולי ארבעים, מי יודע!… יש מזל לבריות! או, אמינא, מה יחסר לחתן השו"ב שלנו? מה היה בסופו אלמלא ירד ליהופץ? אמת: בשנים הראשונות מצאוהו תלאות רבות, וכמעט שלא מת ברעב; תחת זאת עכשיו – עלי מצבו! הוא כבר שוגר ממון לביתו ויש אפילו בחפצו להעביר לשם את אשתו וילדיו, אלא שאין הרשוּת מניחתו לשכון שם. ואם תאמר: כיצד הוא שוכן? ביסורים… הַסנה, אני אומר שוב, טוב לנמצא בחיים, שסוף סוף הוא מגיע לידי הכל; הרי לפניכן, אני אומר, הנהר, והנה המעון הירוק, אני אומר והולך וניגש במסעי ישר עד אכסדרת הבית, כשאני מכניס ממש את המוטות אל המרפסת וברעם־וברעש – מעשה “ירגזון”. ומכיוון שנגלינו וראונו, מיד ליהודים היתה אורה, ששון ושמחה, המולה ומהומה: “אוי, הסבתא! אמא! דודה!… השבת האבדה! מזל טוב!… שוד וחמס, היכן הייתן?… כל היום לא ידענו נחת… נשלחו מחפשים לכל הרוחות שבעולם… דימינו, מי יודע, שמא זאבים, שמא גזלנים, חס ושלום! מהו המאורע?”

– המאורע הוא מאורע יפה… תעינו ביער… הגענו להרי־חושך… אפשר עשר פרסאות… פתאם – יהודי לקראתנו… איזו יהודי? יהודי שלומיאל עם סוס ועגלה… כל התחנונים שבעולם היפלנו לפניו עד שנתרצה… כל החלומות הרעים לשונאי ישראל… על כגון דא מברכין ברכת הגומל…

בקיצור, הוציאו מן הבית אל האכסדרה מנורות ואבוקות וערכו את השלחן והתחילו מעלין עליו מיחמים רותחים ואגני חמין, עם סוכר, עם צפיחיות מטוגנות, עם פרפראות טובות, עם תופינים טובים למאכל ותאוה לעינים, ואחרי כן כל מיני מאכלים יקרים, מרק שמן, עם צלי, עם הרבה בשר־אוזא, עם יינות מובחרים ומשקאות מכל מה שהפה יכול לדבר. ואני עמדתי מרחוק והשתוממתי על המראה, כיצד נגידי־יהופץ הללו אוכלים ושותים, בלי עין הרע! הריני אומר: גלימא דעל כתפא צריך לתת בעבוט, ובלבד להיות עשיר! כמדומני, כלום יודע אני, הפרורים הנופלים כאן מעל השלחן, היו מספיקים לבני ביתי די והותר לכל ימות השבוע עד השבת ועד בכלל. אוי ואבוי, אבי שבשמים, הלא אֵל ארך אפיים אתה, אל גדול ואל טוב, רב חסד ובעל יושר, מה היה לך, כי ככה עשית לעולמך, שיהא הכל ביד אחד, וביד משנהו – לא כלום?! לאחד פשטידא בחמאה ולשני מכת־בכורות? ולאידך גיסא יבהלוני רעיונַי: עט, פתי הגון הנך, טוביה. חי נפשי! הלהורות אותו בינה אתה אומר ולחווֹת לו דעה, איך שינהיג את עולמו? מסתמא, אם הוא מוציא צו שיהא כך, צריך להיות כך; שהרי אלמלא היה צריך להיות אחרת, בודאי שהיה אחרת; אלא מאי? מפני מה לא יהא באמת אחרת? ומתרצין: עבדים היינו – הרי לזה אנו קצת יהודים בעולם. יהודי צריך לחיות על האמונה ועל הבטחון. חייב הוא להאמין קודם כל, שיש אלהים בשמים ועינו צופיה, ועליו להשליך יהבו, על מי שאמר והיה העולם, שמסתמא כל מה דעביד רחמנא לטוב הוא…

– הסו, והיהודי בעל העגלה היכן הוא? – שומע אני קולו של מאן־דהו – וכי נסע כבר מזה השלומיאל הלז?

– חס ושלום! – פותח אני פה ועונה מרחוק – מאי משמע, שאהיה נוסע לי בעלמא, מבלי שאטול ברכת־הפרידה? שלום עליכם, אני אומר, ברכת־ערב עליכם, ברוכים היושבים, אכלו ושתו ותערב עליכם סעודתכם.

– גש הנה איפוא – ענו ואמרו הם לי – למה תעמוד שם מרחוק בחשכה? הבה ונשים עין בך, למצער, נביט לדמוּת פניך. שמא תטול ותשתה מעט יי"ש?

– מעט יי“ש? אַח, אני אומר, מי הוא אשר יסרב ללגימת יי”ש? שהרי איך נאמר שם: “איזה לחיים ואיזה למות” – ומפרש הקונטרס: הבורא הוא בורא ויי“ש הוא יי”ש. לחיים! – אני קורא ולוגם כוס גדולה, יתן השם, אני אומר, שתחיו תמיד בעושר ובגדולה ותשבעו רב נחת. יהודים, אני אומר, יהיו לעולם יהודים. יתן להם השם, אני אומר, חיים ובריאות, שיהא בכוחם לסבול את כל הצרות…

– מה שמכם? – פונה אלי הגביר בעצמו, יהודי נאה, עטוף בירמולקה – מהיכן יהודי? איה מקום מושבך ומה פרנסתך? בעל אשה אתה? היש לך בנים וכמה בנים?

– בנים? – אני אומר – אין מה להתאונן, ברוך השם. אם כל ילד וילד, אני אומר, מחירו, כמו שגולדה שלי משיאה אותו, מיליון שלם, הרי אז גדול חלקי מחלקו של הגביר הכי־גדול ביהופץ; אולם החסרון הוא, אני אומר, שהעני אינו עשיר והעקום אינו ישר, ככתוב: המבדיל בין קודש לחול – למי הכסף לו הקול. הכסף כסף לברודסקי, והבנות ניתנו לי. וכשיש לאיש בנות, גדולה עליו הרחמנות; אבל אין דבר. אלהינו הוא אבינו, והטוב בעיניו יעשה, רצוני לומר: מלך עליון יושב ממעל ואנו סובלים מתחת, סובלים, יגעים, מסיעים עצים – כלום יש ברירה אחרת? וכמאמר חז"ל: במקום שאין אנשים – גם הסרטן לדג יחשב. כל עיקרו של האסון אינו אלא – האכילה. וכמו שהיתה זקנתי עליה השלום אומרת: אלמלא הפה, היה הראש מכוסה זהב… אל תתרעמו עלי, אני אומר, אין שׂנוא מדל גאה ואין עצוב מממטיר־בדיחות, וביחוד, כששרים אותן אליבא דריקנא…

– יוּשם אוכל לפני היהודי! – גוזר הגביר, ומיד עולה על השלחן “מכל־מאמינים שהוא”: דגים ובשר וצלי ורבעי־עוף וקורקבנות וכבדים בלי ערך ובלי שיעור.

– היאכל כבודו דבר מה? – שאלו אותי – לך וטול ידיך.

– אין שואלין אלא לחולה, – הריני עונה – את הבריא מלעיטין; אלא מאי, אני אומר, תודה ותשואות חן־חן; קמעא יי"ש, אני אומר – מהיכתיתי; אבל לילך ולישב כאן ולעשות סעודה שלמה בשעה ששם, בביתי, זוגתי ואפרוחי, יחיו… אם לבכם טוב עלי…

בקיצור, כוונתי, כפי הנראה, הובררה, והתחילו מעניקין לי לתוך העגלה כל אחד ואחד ביחוד: מי גלוסקאה ומי דג, זה צלי וזה רבע של עוף, הלז תה וסוכר, שומן, מעשי מרחשת…

– את זה, ענו ואמרו, תביא דוֹרן לאשתך ולילדיך, ועכישו הגידה, כמה אנו חייבים לך בעד טרחתך, אשר טרחת בשבילנו?

– משל למה הדבר דומה, אני אומר, מה שייך לומר, שאבוא לפניכם בשומא דבית־דין… את אשר יהיה ברצונכם הטוב, אני אומר, אותו תשלמו לי; נתפשר… איך אומר העולם? יותר זהוב, פחות זהוב – כלי ריקן לעולם לא יתרוקן…

– לא – טוענים הם – חפצים אנו לשמוע גזר דיננו מפי עצמך, ר' טוביה, אל תתירא, בעקרבים לא ייסרוך…

“מה לעשות בנידון דינא – הרהרתי – רע! אם אומר: רובל אחד, חיישינן, שמא אפשר היה ליטול שנים, ונמצא אני נפסד; ואם אומר: שנים – אפשר שיחשבו, כי נטרפה דעתי עלי; שני רובלים בעד דרך קצרה זו?!”

– שלשה!!!… – נמלטה הברה מפי, ועמה נפל צחוק אדיר בין המסובים, עד שכבשתי פני בקרקע…

– סלחו לי ומחלו לי, אני אומר, אפשר נואלתי בדיבור… סוס בעל ארבע רגלים הוא, והרי גם הוא נתקל, ומכל שכן, אדם, שלשונו אחת…

וירב הצחוק. אחזו כלם בבטניהם מתוך צחוק מרובה.

– נו, די לצחוק! – פקד הגביר, ובתוך דיבורו הוא נוטל מתוך חיקו כיס גדול והולך ומוציא משם – כמה משער כבודו, למשל, הנה ויגיד! – שטר בן עשרה, אדום כאש, הלואי ונזכה ככה שנינו לחיים ארוכים, ואומר: הרי שלך לפניך מצדי, ואתם, בנים, תנו מחלקכם איש איש כפי מתנת ידו.

– בקיצור, אריכות למה – התחילו עפין על פני השולחן שטרות בני חמישה ובני שלושה – ידי ורגלי רעדו; נדמה לי, שהנני מתעלף.

– נו, מה אתה עומד? – אומר לי הגביר – טול וצבור את מספר השטרות מעל השלחן וסע לחיים ולשלום אל אשתך וילדיך.

– יתן לכם השם, אני אומר, כפל כפלים, ותרב משכרתכם עשר פעמים, מאה פעמים מזה… כל טוב ורב נחת אמן סלה! – ובתוך זה הריני חוטף ושואב את כל הממון בשתי כפות ידי – מי מנה? מי ספר? – ותוחב לכל המקומות הפתוחים שבבגדי.

– לילה טוב, אני אומר, טוב לעולם, והיו שלום ותשבעו, אני אומר, רב נחת, אתם וצאצאיכם וצאצאי־צאצאיכם וכל משפחתכם, אני אומר, ומשים פעמי אל העגלה, אלא שהגבירה בעצמה, זו שבמטפחת־המשי, קראה לי:

– עמוד נא לרגע, ר' טוביה. מאתי תקבל מתנה מיוחדה; מחר, אם ירצה השם, בוא הלום; יש לי, היא אומרת, פרה חברברה, שלפנים היתה פרה מצויינה והיתה נותנת כ"ד כוסות של חלב, ועתה שלטה בה עינא בישא ונחרב מקורה…

– תחיה גבירתי עד מאה ועשרים שנה, אני אומר, אל תצטערי, אצלי תתן הפרה חלב גם עכשיו: הפלונית שלי היא, בלי עין הרע, עקרת־בית כזו, שמאין היא עושה יש, מאפס היא מבשלת אטריות, בניסים היא מכינה לשבת ובמהלומות היא מיישנה את הילדים… ייסלח לי ויימחל לי, אני אומר, אם הרביתי בדיבור מיותר. לילה טוב והייו שלום, אני אומר וצועד אל עגלתי. עוד אני בא אל העגלה אשר בחצר, מתבונן אנה ואנה לראות בשלום סוסי – אויה לי! אסון, צרה, פורעניות! לעבר זה, לעבר אחר – והילד איננו – אין סוס!…

“נו, טוביה – הריני הוגה – נלכדת בפח!…” ועל זכרוני עולה מעשה נאה, שקראתי לפנים באיזה ספר, איך שהחברה כת ליצנים מצאה בנכר יהודי תמים וחסיד אחד, הביאתהו בערמה אל היכלה אשר בסביבות העיר, נתנה לו לאכול ולשתות כאוות נפשו, ולאחר כך, נעלם הכל פתאם והוא נשאר ביחידות עם נקבה אחת. הנקבה נתהפכה מיד לחיה רעה, החיה הרעה נתגלגלה כרגע לדמות של חולדה, ומן החולדה יצא שפיפון… “ראה נא והביטה, טוביה, אני אומר לי לעצמי, אם לא לצים יליצו בך הלילה”…

– מה אתה מחטט שם ומה אתה לוחש שם בסתר? – שואלים אותי.

– מה אני מחטט? אני עונה; אוי ואבוי לחטוטי, אני אומר, ולחיי בכלל! בהיזק גדול נתיסרתי: סוסי…

– סוסך באורווה הוא…

אני בא אל האורווה ומעיף עין: כן, כמו שאני יהודי, הבחור שלי עומד עמידה של חשיבות בין סוסי־הבעלים, עסוק מאד בלעיסת המספוא – לעיסה כהלכה; “ואכלת ושבעת!”

– שמע נא, חכמי, אני אומר אליו, עת הביתה; אסור לכלות הכל בבת אחת; אכילה גסה, אומרים, מזיקה לבריאות.

בקיצור, בעמל רב עלה לי להטותו אחרי ולאסרו, במחילה, בעגלה – ואסע הביתה שמח וטוב לב ובזמר של “מלך עליון” – ממש בגילופין! גם סוסי היה כבר אחר, כלל לא זה שלפני שעה; עור חדש הועלה עליו, ושוב לא המתין להערת־השוט, אלא רץ כ“מזמור”; באנו הביתה בשעה מאוחרה כבר והערתי את אשתי בשמחה, בששון:

– יומא טבא, גולדה! מזל טוב!

– חושך־מצריים עליך, עונה היא. מה זה רוח־החג אשר נח עליך, נותן־לחמי היקר? מחתונה או מברית־מילה הנך נוסע, נוקב־מרגליות שלי?

– מחתונה ומברית־מילה גם יחדיו! – אני אומר – המתיני, אשתי, ותחזינה עיניך מיד אוצר בלום מכל טוב; אבל קודם כל העירי את הילדים; יהנו העלובים גם הם, אני אומר, ממאכלי יהופץ…

– מה? נשתגעת – שונאי ציון – או נהיית חסר־דעה, או דעתך נטרפה עליך, או בינתך הסתתרה? – אומרת לי אשתי ומקללת, וקוראת עלי את פרשת־התוכחה, כרגיל אצל אשה.

– אשה, אני אומר, לעולם אשה היא; לא לחינם אמר שלמה המלך: ואשה בכל אלה לא מצאתי! אושר גדול הוא, חי נפשי, מה שאסור בזמננו לישא הרבה נשים – כך אני אומר ויוצא אל עגלתי והולך ומכניס משם כל המחמדים והממתקים, שהעניקו לי בבויבריק, ומעמיד הכל־בכל על השולחן. ומכיוון שראו בני ביתי את הגלוסקאות וריח הבשר עלה באפם, מיד התנפלו העלובים על השולחן, כזאבים רעבים, והתחילו חוטפים ואוכלים, חוטפים ודורסים, והידים רעדו, והשינים קוססו, ככתוב: “ויאכלו” – ופירש רש"י: עלו כחגבים. – דמעות עלו בעיני…

– נו, הגידה לי הפעם, – דורשת אותי זוגתי – ממשתה של מי הצלת את כל אלה, ומה זה אני רואה את פניך והינם מצהיבים?

– תני לי שהות, גולדה, עוד תיוודעי מהכל; לעת עתה, אני אומר, הרתיחי את המיחם, ואז נשב כולנו אל השולחן, אני אומר, ונשתה כוס חמין, כמו שצריך להיות; האדם, אני אומר, חי רק פעם אחת עלי אדמות, ולא שתי פעמים, וביחוד, אני אומר, עכשיו כשכבר יש לנו פרה משלנו, פרה הנותנת כ"ד כוסות חלב ליום. מחר, אם ירצה השם, אביאה הלום. ומה, גולדה – הריני פונה אליה לאחר כך ומוציא כהרף עין את כל חבילת־השטרות אשר לי – היי נא חרוצה ונחשי, כמה ממון לנו בכאן?

הנני מעיף עין על אשתי – נשתנו פניה ככרום. חוורה כסיד הכותל, והגה לא תוכל להוציא מפיה.

– אלוהים עמך, גולדה חייתי, אני אומר, למה נבהלת כך? אפשר יראה את, אומר אני, שמא גנבתי את זאת או גזלתי ושמתי בכפי? פע, אני אומר, בושי והיכלמי; הרי את מקודשת לטוביה זה עידן ועידנים, ועדיין יכולה את לחשדני בכגון דא? פתיה, אני אומר, זהו ממון כשר, שהשתכרתי באמונה, בשכלי וביגיע כפי: שתי נפשות, אני אומר, הצלתי מסכנה גדולה, ואלמלא אני, מי יודע מה שהיה עולה להן!…

בקיצור, סיפרתי לה את כל העניין מהחל ועד כלה, מא' עד ת‘, איך שסובב ה’ את פני כל המעשים הללו, ובתוך זה התחלנו שנינו מונים את המעוֹת פעם ושתיים – בצרור היה בדיוק שתי פעמים ח“י ועוד ר”ט אחד נוסף, דהיינו, סך־הכל, קיימא לן: שלושים ושבעה רובלים!… היא פרצה בבכי.

– למה תבכי, פתיה?

– כיצד לא אבכה, עונה היא, אם באה שעת־בכיה? כשהלב מתמלא, מטייפין העינים; יעזור לי השם ככה באמת, אם לא לבי נבא לי, שתבוא היום בבשורה טובה; איני זוכרת כבר את העת, אומרת היא, שזקנתי צייטל, תבדל בין חיים למתים, תראה אלי בחלום; הריני שוכבת ונרדמת, ופתאם והנה בחלומי דלי מלא עובר על כל גדותיו; וזקנתי צייטל, עליה השלום, נושאת את הדלי תחת סינורה, כדי שלא תשלוט בו עינא בישא, והילדים צועקים: אמא, חלב!…

– אַל תקדימי “נעשה” ל“נשמע”, נשמתי, אני אומר, תנוח לה נפשה של הזקנה צייטל בעדן גן אלהים, אבל אם השם יתברך, אני אומר, עשה לנו ניסים כאלה והזמין לנו פרה כזו, וודאי שהוא הוא ישגיח, שהפרה תהא פרה… עתה עוצי ואשמע, גולדה יקירתי, מה עלינו לעשות במעותינו?

– אדרבה, מה דעתך אתה, טוביה, לעשות בכסף רב כל כך, בלי עין הרע?

– אדרבה ואדרבה – אני מסייע לה – מה, חושבת את, יכולים אנו לעשות ברכוש כזה, בלי עין הרע?

ושנינו התחלנו לחשוב כך וכך, ישר והפוך; שברנו את ראשינו, העלינו כל מיני עסקים שיש בעולם, ובאותו הלילה סחרנו גם שנינו בכל מה שיכול לעלות על הדעת: קנינו זוג של סוסים טובים ומכרנו אותם מיד בהרבה רווחים; פתחנו חנות של צרכי־אוכל בבויבריק, שמנו בזמן קצר את כל הסחורה בכסף־בעיין, ותיכף פתחנו חנות של מלבושים; נשאנו ונתנו במקצת יער, הישגנו סכום ידוע בעד יד־באמצע ונמלטנו על נפשותינו; ניסינו להעלות על מחיר הטאקסה שבאנאטבקה, לרכוש את ה“פרוייקט”, לבוא במגע ומשא עם לוֹוים ומשלמי ריבית…

– חלאי פרעה! – התרעמה אשתי – רצונך לבזבז את מעט המזומנים שלנו ולהיוותר שוב אצל השוט?

– אלא מאי? – הריני טוען – לסחור בלחם ולפשוט אחר כך את הרגל? המעט לך, אני אומר, כל המהומה שהביא מסחר החיטה לעולם? לכי, אני אומר, ושמעי מכל הנעשה באַדעס.

– מה לי אדעס – התפרצה אשתי – אבותי ואבות אבותי לא היו שם מעולם וגם בני לא יהיו שם, כל זמן שאני בחיים ורגלי משמשות אותי.

– אלא מה את רוצה?, – אומר אני.

– מה אני רוצה, אומרת היא; רוצה אני שלא תהא שוטה ולא תדבר הבלים.

– בוודאי, אני אומר, עכשיו הרי את החכמה, והני דאמרי אינשי: עם המאות תבואנה הדעות, ושמא עשיר – ברי חכם… תמיד כך!

בקיצור, פעמים אחדות באנו אז בריב, ומיד עשינו שלום ביננו, ונתקבלה ההחלטה: להוסיף ולקנות על הפרה החברברה עוד פרה אחת חולבת, שנותנת חלב…

ואם ישאלני כבודו, ובוודאי ישאל, את הקושיא: מפני מה דווקא פרה, מדוע לא סוס? אף אני אענהו: למה סוס, מדוע לא פרה? בויבריק הלא היא מקום, שנגידי יהופץ מתאספים לשם לכל ימות החמה לגור בנאות־דשא, והיות שהיהופציים הללו הינם כולם בריות עדינים מאד, דהיינו שרגילים הם, כי יביאו להם הכל מן המוכן ישר לתוך פיהם: בין עצים ובין בשר ובין ביצים, תרנגולות, בצלים, פלפלין, כרפס – מדוע איפוא לא יימצא גם פלוני בן אלמוני אחד, שיתחייב להביא להם לביתם כפעם בפעם גבינה וחמאה וכותח וכדומה? מכיוון שהיהופציים מדקדקין מאד במצוות אכילה והרובל אינו אצלם אלא “ממזר”, כמו שאומרין, הרי לא מן הנמנע הוא, שיהא ה“פדיון” על ידם מצוי ביותר וגם הריווח לא קטן. העיקר הוא, שהסחורה תהא סחורה, וסחורה כמו זו שאצלי הרי אין בנמצא אפילו ביהופץ גופה; מי יתן ותחולנה הברכות על ראשי ועל ראש כבודו גם יחד, אדוני שלום עליכם, איך שפעמים הרבה פנו אלי גדולי ארץ, נוצרים ממש, בבקשה, שאביא להם סחורה רעננה: “שמענו, הם אומרים, טבל, שהינך בעל יושר, אעפ”י שיהודי מצורע אתה"… ושמא ידמה כבודו, כי מפי יהודי אפשר לשמוע לפעמים חלקות כמו אלה? – על שונאי הרעה! לעולם לא תשמע מלה רכה מפי אחינו בני ישראל. ראו אצל טוביה פרה אחת יתירה, קרון חדש – ומיד התחילו מתעמקין בדבר: מהיכן וממה? שמא עוסק טוביה הלז בשטרות מזויפים? או שמא מוציא הוא יין לשריפה בצנעא ובהסתר?… “חאַ־חאַ־חאַ! הוגיעו את מוחותיכם, אני חושב, הוגיעו את מוחותיהם בשבילי, אחי היקרים!…” איני יודע, אם יאמין לי כבודו – אתה הוא כמעט הראשון, שהרציתי לפניו את כל הסיפור, איך ומה ואימתי? אבל, כמדומני, שהגדשתי קצת את סאת דיבורי, וימחול לי כבודו, חייב אדם לשים לבו לעסקו, כמו שכבודו אומר, או ככתוב: כל עורב למינהו – כבודו לספריו ואני לקדרותי ולכדַי… אך אחת אבקש, אדוני, לבל תכתבני, לכל הפחות, באחד מספריך, ואם תכתבני ותציגני לראווה, אל תפרש, למצער, את שמי… הייה שלום וברכה – אמן וכן יהי רצון.

[…] הוא היה עורך ‘המעורר’, המנהל, המזכיר, “הבחור הזעצער”, הנער הרץ, והוא גם היה הסופר יוסף חיים ברנר, הסופר י.ח.ב., הסופר בר יוחאי, הסופר ב. צלאל ועוד. מערכת ‘המעורר’ הזכירה את סיפורו של ד. פרישמן “בבית הרידאקציה”. […]

מה שמלא ליבו דאגה הוא חוסר חומר ספרותי הגון. הסופרים לא נענו לבקשותיו, מלבד אחדים, יוצאים מן הכלל. “תיק המערכת” היה כמעט תמיד ריק. […] הוא הכיר שהריהו ממלא לפעמים את החסר בדברים בלתי חשובים לגמרי. וגדול מזה היה צער, שהוא בעצמו היה מסדר האותיות, ועליו היה לטפל בכל אות ואות של דברים אשר אינם לפי רוחו. […]

פגשתיו פעם אחת בדרך־מקרה. באחד הערבים, ערב סתוי, הלך בווייטצ’פל כפוף תחת נטל שק כבד. הפנים אפלים והרגליים נגררות בכבדות. שמרתי צעדיו, בלכתי מאחוריו. הוא סר אל בית הדואר. בשק היו חוברות ‘המעורר’ והוא נשען על כתפיו להפיץ בישראל את הקריאה “כי לעוררך, אחי, אני בא” ולבשר בתפוצות, כי “לא כבו עוד כל הניצוצות”. הוא עשה עלי רושם כאילו נושא הוא על שכמו את כל נטל צרותינו ודלותנו. מה חרד הלב אליו. הוא היה אז כסמל. ליויתי בעיני את האח הגדול הזה, הנבלע בין העוברים והשבים. אדמת קודש היתה אז אדמת וייטצ’פל המסואבה, שרגליו דרכו עליה.

אשר ביילין, מתוך זכרונותיו “בתקופת המעורר”

לדב סדן, איש בינה־בחיוך

העובדה, שברנר ניגש לתרגם את ‘טוביה החלבן’ של שלום־עליכם, ואף תירגם כמה יצירות נוספות של שלום־עליכם, מפתיעה, ללא ספק, ומעוררת שורת שאלות: כיצד התעורר ברנר – הסופר “הקודר” ביותר בכל הספרות העברית – לתרגם דווקא יצירה הומוריסטית מובהקת? מהן זיקותיו של ברנר אל שלום־עליכם? במה שונה תרגומו של ברנר מתרגומו המפורסם של י. ד. ברקוביץ – שקרא לרומן ‘טוביה החולב’ ולפרק א‘: “מעשה ניסים” – ומה גישתו של ברנר בתרגום יצירה של שלום־עליכם, אשר כמעט אינה ניתנת לתרגום? או שאלות מסוג אחר: מתי התעורר ברנר לתרגם את שלום־עליכם בכלל ואת הפרק הראשון מ’טוביה’ בפרט?

א. ברנר ההומוריסט

מעטים הסופרים בעלי סימני־היכר סגנוניים ורוחניים כה מובהקים כמו ברנר. יצירות ברנר – מ’מעמק עכור' ועד ‘שכול וכישלון’ – כמו עשויות מיקשה אחת של כובד ראש, קדרוּת ויאוש. לכאורה, קשה לתאר צירוף פאראדוקסאלי יותר מאשר הצירוף: ברנר ההומוריסט.

אבל תרגומי שלום־עליכם שלו מפנים את תשומת־הלב לצד אחר שבברנר, ואולי אפילו לברנר אחר, אשר ההומור קרוב לשורש נשמתו לא פחות ממה שנחשב לרוח ולסגנון הברנריים. על ההומור של ברנר ועל סוג ההומור שלו מעידים הן זכרונותיהם של אנשים שהכירוהו בתקופות שונות של חייו והן דברי־ספרות של ברנר עצמו.

אפיזודה מתקופת הנעורים של ברנר מסר לאשר ביילין בן עירו של ברנר, שלמד איתו יחד בחדר ובישיבת קונוטופ, יקותיאל ליטס:

ליטס מספר גם שבחורף תרנ“ג, כאשר למד ברנר אצל הרב של העיירה, היה נוהג – בעת שהרב היה הולך לבית התפילה – לחקות בפני חבריו את המגידים שהיו באים לפעמים לעיירה; ושבשנת תרנ”ו כתב ברנר “משנת חסידים” מלאה הלצות ועקיצות נגד החסידות.

מצטיירת כאן בפירוש נטייתו של הנער ברנר לפארודיה, לבדיחות ולמעשי־ליצנות.

על תקופה אחרת בחייו של ברנר שומעים את עדותו של עגנון במאמרו “יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו”,² שבו הוא מתאר, בין היתר, חתונות אצל חלוצי העליה השניה, ואת חלקו של ברנר בהן:

בפנינו שתי עדויות: הראשונה מספרת על נער קטן והשניה על אחד הסופרים הגדולים; הראשונה היא זכרון נעורים רחוק, שנמסר בעל פה, והשניה היא פרי עטו של סופר גדול. ועם זאת, הרי בשתיהן מצטיירת כמעט אותה דמות, בעלת אותם אמצעי הבעה. בשתיהן שומעים אנו על כשרון פארודיסטי מובהק, ועל דחף פנימי לדרך הבעה זו.

לשתי עדויות אלה אפשר להוסיף עדות קצרה נוספת על שנת החיים האחרונה של ברנר. יוסף ליכטנבוים, שעלה ארצה ב־1920, מספר על מגעיו עם ברנר בשנה זו, ואומר: “לימים גיליתי בו הרבה הומור ובדיחות הדעת, אפילו מין קונדסיות מיוחדת. לא אחת הפתיעני קולו בצהלת צחוק, בחומדו לו לצון על דרך הכתיבה של סופרים שונים”.³

חסרונן של העדויות האלה הוא שהן מוסרות תכונה באופן כללי, בלא הדגמה. אך הדגמה אפשר לשמוע בעדויות אחרות, המתייחסות לעניין אחר – לדרשתו של ברנר בסיום הוועידה הראשונה של הסתדרות העובדים. את התיאור המלא ביותר של הדרשה מוסר יערי־פוֹלסקין:

גם הפעם נמסרה רק התמצית שבתמצית של הדרשה, כשרובו של חומר המילוי, שממנו הורכבה אותה שרשרת האסוציאציות של רש“י, בעל הטורים וכו', הושמט. כמו כן חסרות כאן גם חוליות אחרות שבשרשרת הזאת; כך, לדוגמה, מעמיד עמנואל את הדרשה על נקודה אחרת – על ה”גם":

דומה שאפשר לשער כאן חוליה חסרה נוספת אשר היתה חוליית מעבר בין דוד המלך לבין קארל מארכס: “הקאפיט’ל”. דהיינו: בתהילימ’ל, בקאפיט’ל [= פּרק, ביידיש] זה־וזה, כתוב “הנה מה טוב […] גם יחד” ובקאפיטאל של רבנו קארל מארכס: “הקאפיט’ל”. דהיינו: בתהילימ’ל, התאחדו". הפסוק “פרוליטארי […] התאחדו” כתוב בעצם במאניפסט הקומוניסטי, אלא שברנר מיקמו ב’קאפיטאל', משום שהמלה “קאפיט’ל” היתה נחוצה, ללא ספק, לשם הקישור בין תהילים לבין מארכס.

מתקבלת איפוא דרשה הומוריסטית, שנוצרה בכוח אימפרוביזאציה רב, כי הרי נקודת־המוצא שלה לא היתה הוויכוח בוועידה, אלא השיר שהושר בשעה שברנר נישא על הכתפיים (עמנואל אומר כך בפירוש: “קם ברנר ועלה על הבימה ודרש אותו פסוק מושר”). ברנר יצא מה“גם”; ממנו הגיע לקאפיט’ל אחד בתהילימ’ל ול’קאפיטאל', “הקוראים” שניהם יחד לאחדות האחים הפועלים, ולכן – “הסיק” – צריכות מפלגות הוועידה – “הפועל הצעיר” בשם הקאפיט’ל מתהילים ו“אחדות העבודה” בשם הקאפיטאל – להיענות לקריאה זו; וכך חזר לנקודת המוצא, כדי להראות את גדולתו של ה“גם”, שהציל את אחדות הוועידה: בוועידה היה ויכוח בין אנשי “הפועל הצעיר” לאנשי “אחדות העבודה” בענין תפקידי ההסתדרות. אנשי “הפועל הצעיר” התנגדו שענייני התרבות ייכללו במסגרת פעילות ההסתדרות. בפשרה שהושגה לבסוף נקבע כי בניסוח תפקידי ההסתדרות ייאמר “גם התרבותיים” במקום “והתרבותיים”.

לפנינו פארודיה הומוריסטית מלאת השראה, וכפי שמתאר יערי־פולסקין: “ומי שלא ראה את הנואם עצמו באותה שעה, את פניו הנוהרים מגיל שלא מעלמא הדין […]” – כל זה מעיד על השורשים העמוקים שהיו בנשמתו של ברנר להתבטאויות פארודיות־מדרשיות מעין אלה.

האם גם גילויי ההומור־שבכתב אצל ברנר נושאים גוון של פארודיה?

מתקופת הנעורים הטרום־ספרותית של ברנר אפשר למצוא טקסטים־כתובים רק באיגרות, כי העיתונים שבני החבורה הברנרית־גנסינית הוציאו בישיבה לא הגיעו לידינו. אולם יש לזכור, שגם האיגרות היו בשביל בני חבורה זו במה ספרותית. המכתב הראשון של ברנר בן החמש־עשרה – ראשון מאלה המופיעים ב’כל כתבי' – נשלח לגנסין מביאליסטוק והוא מכיל אינפורמאציה ראשונה על חייו בעיר החדשה. עם זאת יש בסיומו סימנים פארודיים, כאשר ברנר רומז על אחד מבני החבורה, קש“ה (קרוגליאקוב), שהיה ידוע כ”בעל מליצה“. במכתב השני לגנסין מקדיש ברנר לקש”ה את כל סיום המכתב:

לפנינו כאן פארודיה על סגנונו המקראי־המליצי של אותו קש"ה.

בפתח מכתב 7 עוקץ הסגנון את א. נ. גנסין, בן השמונה־עשרה:

ברוח זאת ובסגנון זה נמשך המכתב גם כשהוא עובר לפרטים אינפורמאטיביים, עד שלבסוף מסיים ברנר: “בדברים הכתובים לעיל שילמתי לך בעד פּוּריסטוּתך. כאשר עשית לי כן עשיתי לך.” מודגש איפוא בפירוש הקו ההומוריסטי־הפארוֹדי של הכתיבה הזאת.

אולם כל אלה הם רק שעשועים סגנוניים קלים, לעת מצוא. דבר שלם יותר כתב ברנר כעבור חודשים אחדים, כשהיה שוב בפוצ’פ. מבחינה פורמאלית – זה מכתב לביכובסקי, שישב אז בווילנה (מכתב מס' 11), אולם אם נבחן יפה את המכתב יסתבר, שבעצם רצה ברנר לכתוב – בין השאר – פארודיה, תוך שימוש במסגרת האיגרונית. רשימה ספרותית זו יש בה בליל של צורות וסוגים: סגנוני פרוזה שונים, פרוזה מחורזת, וגם שירה. הרשימה ארוכה, ולכן אוכל לתת כאן רק כמה דוגמאות. המכתב פותח:

בסגנון כמעט־רציני זה ממשיך ברנר, עד שתוך כדי כתיבה עובר הוא לסגנון מאקאמי־ליצני:

וכך הולך ברנר וממשיך, בעוברו מענין לענין ומסגנון לסגנון. לענייננו חשובה דרך הכתיבה הליצנית־המאקאמית. מבחינת התוכן יש כאן סאטירה על ההווי החסידי. אך הכותב אינו נאבק בתופעות ההווי; הכתיבה של ברנר במקום זה מעוררת רושם של צחוק שובבני משוחרר; הכותב נהנה מההזדמנות להתלוצץ וגם מן ההזדמנות לעצב הווי חיים בשורות של פרוזה מאקאמית אמנותית:

וכך, בדרך שובבנית זו, ממשיך הנער ברנר (בן ה־16) לתאר את עולמו. בעצם לפנינו כאן הפרובלימאטיקה של הספרות העברית הסאטירית מפרל ועד ברנר – ועם זאת אין חשים כאן, כמדומה, כל הד של זעם ביקורתי, ואפילו לא עוקץ אירוני, כי אם בדחנות המביאה הנאה למתלוצץ.

המכתב הזה עשוי גם ללמד על חלק גדול מכתיבת נעוריו של ברנר, שהיתה, ללא ספק, דומה לו בתוכנה וגם בסגנונה. על כך רומז ברנר כבר במכתב הראשון מביאליסטוק (מרץ 1897), שבו הוא אומר, בין היתר: "ואם אכתוב לו ציורים, אשר שם הותרה הרצועה – למשל, ציורים מעלמא דקשוט, מהגן עדן והגיהינום – הנה לא צריכא ליה, לדידי. יקח את ה’ראשית חכמה' וידע הכל… (עמ' 199). ללא ספק אפשר לשער, שאותה יצירת נעורים “משנת חסידים”, שעליה מספר ליטס, ואשר לדבריו היתה “מלאה הלצות ועקיצות נגד החסידים”, היתה כתובה אף היא בסגנון ליצני־חרזני־בדחני־פארודי זה, שהיה אופייני מאוד, כפי כנראה, לכתיבתו של ברנר הנער.

בתקופת ‘מעמק עכור’ היה “הסגנון הברנרי” בתהליך של התגבשות. אפשר עדיין למצוא בסיפורים אלה סגנונות שונים, וביניהם גם סגנון הומוריסטי. אולם מעניין שסגנון כזה בא למטרה אחת: עיצוב ה“מענה לשון” של נשים. המדובר בנשים בעלות אופי שונה ביותר: מהנשים המרושעות בסיפור “בנשף” עד ל“צדיקות” שבסיפור “מצווה”.

מאוחר יותר, כשכבר הגיע “הסגנון הברנרי” לידי התגבשות, נעשתה הפארודיה נדירה יותר, אך בכל זאת היא מבקיעה מידי פעם את המעטה המונוליטי־כביכול של “הסגנון הברנרי”. כאן אסתפק בדוגמאות אחדות מתוך ‘מסביב לנקודה’, יצירה שבה הגיע כבר סגנונו של ברנר לבשלוּת.

אחד העניינים הזוכים לעיצוב פארודי ביצירה זו היא דרך דיבורו, או כתיבתו, של הסופר שיינדלנסקי. וזה לא רק בשל החיקויים הצליליים, כמו: “במה אוכל לשר’ח’ת?”, “סופר’ח צעיר’ח” וכד‘, אלא בעיקר בשל האמירות המרובות, המפוזרות לאורך היצירה, במרכאות ובלי מרכאות: “הלא זה דויד בן יחיאל איש שיינדלנסקי ואיש־א. ה… ה… המחולל רהב! תואר זה ‘בלי תפונה’ היה מוצא חן בעיניו, כי הלא יש להתקשות בפירושו”. ובהמשך: “איני חולק, או כמו שאומר דויד בן ישי: אין ריב בשפתי” (פרק י"ד). לפעמים באות אמירות יותר ארוכות: “אהה, דויד בן ישי איש שיינדלנסקי, קרא למקוננות ותבואנה: שבר על שבר נקרה, הוָה על הוה. בא הקץ לאבלך הבל” וכו’ (פרק ט'). זה מזכיר בפירוש את הפארודיות הסגנוניות של ברנר באיגרות.

אולם הפארודיזם המרוכז בא לידי ביטוי ביצירה זו בעיצוב דמותו ומונולוגיו של מנשה קאצמן. המונולוגים שלו מזכירים ממש את המונולוגים של שלום־עליכם בכלל ושל טוביה בפרט. הנה הצגת דמותו בפרק י':

וכך נמשכים לאורך עמודים אחדים המונולוגים הפארודיים האלה, המזכירים את כתיבתו של שלום־עליכם, ושאפשר לראותם כפריצה מתוך המסגרת המונוליטית של הסגנון הברנרי, שהלך והתעצם ביצירותיו, כדי להעלות סגנוני־כתיבה שהיו טבועים גם הם בשורשי נשמתו. אפשר לשער, שדחפי יצירה אלה לעבר הפארודיה וההומור מצאו גם ביטוי בפנייה לתרגומים משלום־עליכם.

ב. זמנו ומקומו של התרגום שלפנינו

אפשר לשער שהתרגום שלפנינו נעשה על ידי ברנר בשנת 1908, בשבתו בגאליציה, שאליה הגיע מלונדון. מסקנה זו אפשר לתמוך בעובדות הבאות:

(א) התרגום הזה שייך לאוסף תרגומים ב“עיזבון ברנר” הקשורים מבחינות רבות זה בזה. אחדים מהם כתובים על גליונות מ“פליטי” מכונות הדפוס, שעל צידם האחר מודפס ה’לוח' (היידי) של גרשון באדר לשנת תרס"ט (שיצא בלבוב, גאליציה), ‘לוח’, שברנר עסק, בוודאי, בסידורו במסגרת עבודתו כסדר־דפוס.

(ב) ב־1908 תירגם ברנר את הסיפורים “מתא כתריאליווקה” ו“אלמלי הייתי רוטשילד”, שהופיעו שניהם בספרון בלבוב, בשנת תרס"ט (מעבר לשער נאמר בגרמנית: “דפוס של אֶ. [אסתר] סאלאט, למברג, פברואר 1909”. בדפוס הזה עבד ברנר (עיין מכתב 342), והסיפורים נדפסו בו כשבועיים לאחר שעזב ברנר את גאליציה, בהוצאת איש אימונו של ברנר: אשר בוכבינדר מגליניאני. נוסף לכך יש לציין שבאותו זמן תירגם ברנר גם סיפור נוסף מסידרת סיפורי כתריאליווקה: “נחת פון קינדער” (ברנר קראו: “נחלת ה' בנים”). סיפור זה עודנו נמצא בכתב־יד.

עובדות אלה מחזקות את ההשערה שתרגום ‘טוביה החלבן’ נעשה גם הוא בגאליציה ב־1908.

בתחנת גאליציה של ברנר יש איזה סגירת מעגל מבחינת יחסיו עם שלום־עליכם. דבר זה עשוי לשפוך אור נוסף על התקרבותו של ברנר לפרקי ‘טוביה החלבן’.

ברנר נפגש לראשונה עם שלום עליכם בלונדון ב־1906. הוא התיידד עם שלום עליכם ועמד עמו בקשרים הדוקים – על כך מספר ברקוביץ ב’הראשונים כבני אדם‘, הן על־פי מה ששמע משלום עליכם והן על־פי מה ששמע מברנר.⁷ דברים דומים משתמעים גם מתוך איגרות שלום עליכם המובאות אצל ברקוביץ שם. אולם נוסף להתקרבות האישית התקרב ברנר באופן אינטנסיבי גם לכתיבתו של שלום עליכם. ברקוביץ מספר כי "לחיזוק תקציבו הרופף של ‘המעורר’ קיבל ברנר על עצמו להעתיק בשכר את כתביו של שלום עליכם בשביל ה’אידישער זשוּרנאל’" (שם).⁸

בעוד ששלום־עליכם הגיע ללונדון מגאליציה, הרי ברנר הגיע לגאליציה מלונדון, שנתיים מאוחר יותר. שהותו של שלום־עליכם בגאליציה הפכה למסע־נצחון כביר, שלכדוגמתו לא זכה שלום עליכם מעולם. יש לשער, שבלונדון שמע ברנר מפי שלום עליכם על יהודי גאליציה ועל קבלת הפנים שם לכבודו. כעבור שנה (באוגוסט, 1907) שהה גם ברקוביץ זמן קצר בלונדון, ונפגש שם עם ברנר (לדברי ברקוביץ הוא נסע דרך לונדון במיוחד כדי להיפגש עם ברנר); השניים לא זזו זה מזה במשך כל ימי שהותו של ברקוביץ שם.⁹ יש לשער, שגם בביקור זה עלה זכרונו של שלום עליכם. והנה כעבור חודשים אחדים הגיע ברנר עצמו לגאליציה, כשרושם ביקורו של שלום עליכם בה לא נמחה עדיין, ואף התעורר בוודאי מחדש בעקבות “יובל שלום־עליכם”, שנחוג באותה שנה בעולם היהודי.

כלומר, לפנינו מעין מעגל, שראשיתו בהתקרבותו של ברנר אל שלום עליכם בלונדון, תוך התוודעות־מקרוב (כמעתיק) אל יצירותיו; וסיומו בגאליציה, שבה הגיעה תהילת שלום עליכם לשיאה בתקופה זו, תוך התייחדות־הזדהות (כמתרגם) עם יצירותיו. אולם ברור שמעגל ביוגראפי־“חיצוני” זה אינו עיקר. למעשה עומדים אנו בפני זיקה עמוקה יותר, אשר שורשיה נעוצים בדחפיו היצירתיים של ברנר אל ההומור והפארודיה, דחפים שדוכאו תוך כדי התגבשות והתעצמות “הסגנון הברנרי” הידוע. בתרגום ‘טוביה החלבן’, שאת ההומור שלו היה ברנר צריך ליצור מחדש בעברית, יש לראות ביטוי לאותם נבכי היצירה הברנריים שנגזר עליהם, עם התגבשות סגנונו, אֵלם חלקי.

ג. תרגומו של ברנר בהשוואה לזה של ברקוביץ

אין הדיון הזה בא לחלק “ציונים”, אלא לעמוד על תפיסות היסוד השונות של שני המתרגמים האלה.

ברקוביץ מספר על תגובתו של שלום־עליכם על תרגומו:

התפיסה שתרגומו של ברקוביץ – מגביה הסגנון – עולה על המקור וש“שלום־עליכם בעברית הורם לידי מדרגת ספרות אחרת” היתה רוֹוחת מאוד בביקורת העברית כולה.¹⁰

על תרגומו של ברנר אפשר, לעומת זאת, לומר כי לא שאף ליצור “טוביה חדש” ואף לא התיימר “לעלות על המקור”…

ברור, שלפנינו שני אקוויוואלנטים למקור, שנוצרו על פי שתי תפיסות שונות. השוואת שתי התפיסות – במקרה שלפנינו – יש בה עניין מיוחד; בדרך כלל מתרגם חדש מתמודד עם התרגומים שלפניו, ובשדה התרגומים לעברית הוא עושה זאת, לרוב, מתוך נקודת מוצא של שלב חדש שאליו הגיעה התפתחות השפה העברית. לעומת זאת, במקרה שלפנינו לא ידע מתרגם אחד על התמודדותו של השני, כי בזמן שנעשה התרגום של ברקוביץ – שנתיים לאחר ברנר¹¹ ־ היה תרגומו של ברנר מונח בכתב־יד בלא שברקוביץ ידע על קיומו. מכאן שהיתה כאן התמודדות עצמאית של שני המתרגמים עם מציאת האקוויוואלנט – כל אחד על פי התפיסה העצמאית שלו – ושתי ההתמודדויות כאחת נערכו באותו מצב של השפה העברית.

בבדיקת שני התרגומים יש להבחין בין (א) הצד הנושאי־התמאטי של הטקסט – ה“עולם” של היצירה – לבין (ב) הצד הלשוני־אידיומאטי. הצד הראשון ניתן, פחות או יותר, להעברה לשפה אחרת בלי שינויים, ומתרגם חייב לשאוף להעבירו ככל האפשר. ואילו בשביל הצד השני – הנובע מאופי השפה שבה נכתבה היצירה – חייב המתרגם, לרוב, למצוא אקוויוואלנט חדש, אחר, ברוח השפה הקולטת, על כל המאפיין אותה. אם לא ינהג כך יהא תרגומו משופע בזרויות, הנובעות מקיומה של חוקיות־לשונית של שפה אחת במסגרת שפה אחרת, שחוקיות זו זרה לה. אולם הגבול בין שני צדדים אלה אינו יציב וחד־משמעי, שכן, היסוד התמאטי בטקסט נמסר על־ידי הלשון; ב’טוביה החלבן', למשל, הוא נמסר על־ידי דיבורו האידיומאטי של טוביה, וכל שינוי בדיבור זה, אפילו אם ייעשה ברוח השפה הקולטת, תמיד ישא בחובו שינויים גם בצד התמאטי. לעיתים קשה להשיב על השאלה האם אלמנט מסויים נובע מן הצד התמאטי של היצירה, ועל כן אין לוותר עליו, או שהוא נובע מרוח השפה שבה נכתבה היצירה במקורה, ויש להחליפו, עם ההעתקה לשפה אחרת, באקוויוואלנט ברוח השפה החדשה. בתשובה על שאלה כזו תלוייה ההחלטה האם יש לשמור על אלמנט זה בתרגום (אם אפשר) או שיש להמירו באחר.

למשל: דן מירון מעיר, שאלוהים בנוסח של ברנר אינו בוחל מלהשתמש במלה “פע”.¹² ואמנם, התשובה לשאלה האם לשמור על מלה זו או להחליפה באחרת תלויה בהחלטה, אם לשייך את המלה “פע” לצד התמאטי, החייב להישאר כיסוד בלתי־משתנה ביצירה, או לשייך אותה לצד הלשוני היידישאי, ולחפש בשבילה אקוויוואלנט עברי.

אפשר לאפיין את ההבדלים המרכזיים בין תרגום ברנר לתרגום ברקוביץ, אם נאמר שברנר הגדיל את הצד התמאטי שבטקסט, כלומר ייחס יותר אלמנטים טקסטואליים לצד הנושאי־תמאטי שאין לשנותו, ולכן הסתכן בעברית־יידישאית, ואילו ברקוביץ הגדיל את הצד השני, המשתנה, כלומר ראה יותר אלמנטים כאלמנטים הבאים, פשוט, בגלל שפת־יידיש שבה נכתבה היצירה ולכן היה סבור שמותר, ואף רצוי, להמירם באלמנטים “עבריים”, ולפיכך הסתכן באי־נאמנות לטקסט של שלום עליכם.¹³

לפי סיפורו של ברקוביץ היה שלום־עליכם עוד קיצוני ממנו בהגדלת חלקו של הצד הלשוני־אידיומאטי ביצירה; הוא תבע מברקוביץ לא להשתעבד לדרכי הלשון של המקור, ולחץ להמיר אלמנטים רבים, ברוח מה שנראה לו “הסגנון והריתמוס העברי”:

ברקוביץ התנגד להגבהה קיצונית כזאת; שלום־עליכם היה מעוניין בעדות מונומנטאלית על אפשרות מסירת שפת טוביה בלשונם של ישעיהו ואיוב, בעוד שברקוביץ היה מעונין, לדבריו, למסור ורסיה של טוביה המדבר בלשון חיה. לדברי ברקוביץ נכנע שלום־עליכם וקיבל את דעתו, שיש “ליצור בשביל טוביה מעין אילוסייה עברית, לפי השערה דמיונית: נשער לעצמנו, כי הלשון העברית לשון חיה היא, מדוברת בפי העם במשך כל הדורות, שגרעיניה המילוּליים, כל לשדה ומותקה, צפוּנים במקרא, במשנה, במדרש, זרוּעים גם בשבילי התפתחותה המאוחרת” (שם).

משמע שברקוביץ כלל לא התכוון להגביה את הטקסט, אלא להיפך – הוא אפילו חיפש אקוויוואלנטים יהודיים־עממיים, כדבריו שם בהמשך: “ביקשתי לצרף לטוביה העברי צליל מיוּהד, ריתמוס השיחה היהודית החיה”.

והנה, למרות כל זאת, עדיין חשים אצל ברקוביץ בהגבהה רבה בהשוואה לנוסח ברנר. הסיבה לכך נעוצה בתפיסה הלשונית השונה של השניים: ברקוביץ, חסיד האסכולה האודסאית־מנדלאית, שאף ליצור פרוזה דיבורית בדרך מנדלאית, על ידי מזיגה־יחד של חומרי לשון ממקורות שונים, לרבות ממקורות עממיים. ואילו ברנר – שובר הנוסח – ייחד מקום חשוב יותר לדרכי השימוש העממיים באותם חומרי לשון. מצד אחד עומד התחביר המאורגן של ברקוביץ, ולעומתו עומדות התבניות התחביריות השבורות של ברנר. לשונו הדיבורית של טוביה היתה בשביל ברנר עיקר תמאטי ביצירה, ואילו אצל ברקוביץ היא רק נופך לדמות טוביה. מצד אחד לפנינו אפוא פרוזה מנדלאית,¹⁴ כשלשונו של טוביה מאורגנת ומסוגננת (ברקוביץ), ואילו מן הצד האחר שאיפה לדיבוריות אותנטית, המושגת הן על־ידי אוצר מילים מתאים והן על־ידי דרכי השימוש באוצר מילים זה.

במוטו ליצירה נשמע שתי עדויות כמעט מכריעות מפי שני המתרגמים: ביידיש מסתיים המוטו במלים “דערצעלט פון טביה’ן אַליין און איבערגעגעבן וואָרט בּיי וואָרט”, שאותן מתרגם ברנר: “מסופר בלשונו של טוביה בעצמו ומוּרצה ע”י המחבר מלה במלה"; בעוד שברקוביץ משמיט סיום זה של המוטו לגמרי. משמע שברקוביץ ניגש במודע למסור נוסח ספרותי מסוגנן מדיבורו של טוביה.

אדגים עתה את תחומי־ההבדלים העיקריים בין שני התרגומים.

(א) אחד ההבדלים הבולטים בשימוש התחבירי מופיע מיד בפסוק הראשון. נוסח המקור אומר: “– אז ס’איז באַשערט דאָס גרויסע געווינס, הערט איר, פאַני שלום עליכם, קומט דאָס גלייך אין שטוב אַריין”.

ברנר תרגם, כמעט מילולית:

ואילו ברקוביץ מתרגם:

ברקוביץ שינה את המבנה התחבירי, ופתח מייד בפניה “שמעני”. באופן כזה קיבל ברקוביץ לאחר הנקודותיים משפט מורכב מסודר, בעוד שברנר שובר משפט זה באמצע (בעקבות המקור) על־ידי הפניה “שומע אתה, אדוני שלום עליכם”.¹⁵ ברנר מקפיד, לאורך כל הטקסט, בין אם זה בעקבות המקור ובין אם לא, לשבור את המשפט על־ידי פניות והסגרים. ברקוביץ מקפיד, אף הוא לעיתים שלא בעקבות המקור, לעשות ההיפך. בסיום הפיסקה הראשונה מוסיף, למשל, ברנר פנייה: “וכדאי הוא הדבר, בנאמנות, שתשמע, אדוני שלום־עליכם, לכל סיפורי […]” (שלום עליכם: "ס’איז בנאמנות כדאי, איר זאָלט אויסהאָרכען די גאַנצע מעשה […]), ואילו ברקוביץ כותב: “חייך, אדוני, כדאי ונכון הדבר, שתשמע את המעשה מתחילתו ועד סופו”.¹⁶ באמצעות ההפסקה של הפנייה מבקש ברנר למנוע את השתלטות הזרימה של ההרצאה “היפה”, הספרותית.

(ב) הבדלי הריתמוס הנ"ל – קו מתמשך לעומת קו קטוע, מופסק – מאפיינים, בהתאם, את כל המבנה התחבירי של שני המתרגמים. ברנר פותח, למשל, את הפיסקה השנייה של הפרק:

או לדוגמה משפט אחר מאמצע הפרק:

והנה נוסח ברקוביץ לשני המשפטים:

נוסח ברנר קרוב יותר קירבה מילולית לנוסח שלום־עליכם. הוא מרשה לעצמו להכניס מה שהיה נראה בוודאי לברקוביץ יידישיזמים. דומה שכל עומק ההבדל בין שתי התפיסות לגבי דרך עיצובה של הפרוזה הדיבורית עולה משני המשפטים האלה: מצד אחד משפט מורכב ממשפטים־משפטים (טפלים), המחוברים היטב על פי כל כללי התחביר; ומצד שני משפט מורכב מאמירות־אמירות מפוסקות, בנות מלים אחדות, מלה אחת או אפילו הברה אחת, כשבהפסקות מביע הדובר לא פחות מאשר באמירות העומדות בנפרד, שהרי מתוכן נשמעים נשימתו של הדובר או עצירת נשימתו; קריצת עינו או עקימת אפו. וכך נקבע הריתמוס הדיבורי של הפרוזה הזאת.

והנה עוד משפט אחד מסיום הפיסקה השנייה של הטקסט. נוסח ברנר (המדייק דיוק מילולי):

ולעומת זה – ברקוביץ:

כל הקווים שראינו למעלה, באיפיון שני דרכי המבנה, מצויות גם כאן, אבל נלווה אליהם דבר נוסף. ברקוביץ אינו יכול שלא לעגל ולהשלים את המשפט, בעוד שאת טוביה דווקא מאפיינת כאן הקטיעה, שהיא בת־לווייה לדיגרסיות ול“בקיצור, במה התחלתי” (שבו פותחת הפיסקה הבאה). לאחר הסיום המעוגל של ברקוביץ – איזה מקום יש עוד לשלוש הנקודות?

(ג) המשפט היידי של שלום עליכם ארוך יותר, בדרך כלל, מאשר מקבילתו המילולית העברית; אם מפני שהמילים ארוכות יותר, ואם בגלל המילות ששלום־עליכם מרבה בהן כמו: אָטא, אָט, אָן, זיך, זשע, סיומת קע וכדומה. כך נוצר משפט שלאורכו יש מקצב סגולי משלו. ברנר מילא את החללים האלה במלות האטה שונות (המתן, קמעא־קמעא), בחזרות (מסתכל לי, מסתכל לי), ב“את” וב“לי” וכדומה, בעוד שברקוביץ הוסיף במקומות כאלה בד“כ משפטים, או שעיגל והשלים את המשפט במושאים ובתיאורים. בסיום פיסקה א', למשל: “איך וועל מיך צוזעצן אויף אַ ויילע אָ ט דאָ נעבן אַייך, אויפ’ן גראָז, לאָז זיך דאָס פערדל דערווייל עפעס קייען”. ברנר משלים ביטויי השהייה אלה: “הבה ואשב לי קצת כאן על הדשא בקרבת כבודו. והסוס שלי יהא רועה לו פורתא וישתמש בכלי־ליעוסו”. לעומת זאת ברקוביץ: “הבה אשב לידך על הדשא, וסוסי ירעה כאן לימיני”. לפנינו כאן כל נקודות התורפה של שני התרגומים: אנו רואים באילו אמצעים משתמש ברנר, כדי לשמור גם על אורך המשפט וגם על הריתמוס שלו, בעוד שברקוביץ מעמיד משפט־תקבולת קצר ומושלם, אלא שאין הוא עשוי ברוח המקור. הדבר הזה בולט עוד יותר במשפט הקודם למשפט זה, שבו מוסיף ברנר פנייה, כדי לשמור על יחס מסויים אל המקור: “ס’איז בנאמנות כדאַי איר זאָלט אויסהאָרכן”. ברנר מתרגם: “וכדאי הוא הדבר, בנאמנות, שתשמע, אדוני שלום עליכם”. וברקוביץ: “כדאי ונכון הדבר, שתשמע”. אם כן, שוב אותה הדרך: במקום ה”בנאמנות" בא הלוואי הנוסף “ונכון” המשלים ומעגל את המשפט.¹⁷

לעומת דרך זו בפתח היצירה, ממלא ברקוביץ בהמשך את החללים האלה על־ידי הוספת משפטים. למשל, בפיסקה הרביעית הפותחת ב“ויהי היום”: “איין מאָל פאַר נאַכט פאָר איך מיר אזוי זומער־לעבן אין וואַלד, שוין צוריק אַ היים, אָן די קלעצער”. ברנר מתרגם: “פעם אחת לפנות ערב הריני נוסע לי ככה לרוח־הקיץ ביער נסיעה של חזרה, כלומר, הביתה, בלי משא”. וברקוביץ: “באחד מערבי קיץ היה מעשה, ואני טוביה כיליתי מלאכתי בפריקת הקורות ועובר עם סוסי ועגלתי ביער, מתנהל לאטי בחזירתי לביתי”. התרגום של ברנר מכיל, כמו במקור, משפט אחד, זהה באורכו עם היידי, השומר (באמצעות ההסגרים) על קצב של צעידה איטית, בעוד שברקוביץ שומר כאן על אורכו של המקור (ואף עולה עליו) על ידי חלוקתו של המשפט לארבע פריודות, ולכן מוכרח, כמובן, להיווצר ריתמוס שונה, מלבד זה, שנכרך כאן גם שינוי תוכן, הנוטל ממשמעותו האירונית של המקור. בטקסט היידי משרה המשפט רוח אידילית של איזה טיול, בעוד שאצל ברקוביץ נעלמים הניואנסים האלה, ולא עוד: בא אצלו פסוק, שאינו במקור: “כיליתי מלאכתי בפריקת הקורות”, המשליט את הרושם של עבודת סבלות. על כל פנים, האוירה “האידילית” של המקור איננה כאן.

(ד) נוסף להבדלים המבניים האלה בין שני הנוסחים ישנם גם הבדלים בלקסיקה ובאידיומאטיקה. ניתן כמעט לקבוע ככלל, שבכל מקום שברנר מוסר בעקבות הטכסט אקוויוואלנט עממי־יידי, או אראמיזם ברוח היידי, מוסר ברקוביץ אקוויוואלנט מליצי־מקראי־ספרותי. הדוגמאות הן מרובות ביותר, ולכן אסתפק רק באחדות. אצל ברנר: “לא נשאר אלא לשכב, שונאי ציון, ולגווע!” ואילו אצל ברקוביץ: “דומה, שאין לו תקנה אלא בקבר”. או (אצל ברנר): “ואין נחת, בשום אופן” לעומת “פניו משחירים כשולי קדירה וחייו תלואים לו מנגד” (ברקוביץ); או: “שהרי גם אני קצת אדם [אַ שטיקל מענטש] בעולם” לעומת “כי גם אני לא נגרע חלקי עלי אדמות”; או: “הרי הוא באמת מין יהודי [טאַקי גאָר אַ ייד]” לעומת “איש יהודי זה”; או: “קבצן גמור” לעומת “עני מר ומדוכא”; או: “וכאן כמו להכעיס יש דוקא חשק [גלוסט זיך דווקא] להתפלל בכובד ראש, כהוגן, מעמקא דליבא, אולי יעמוד מזה קצת חיות” מול “וכאן, כמו להכעיסני, מתאוה הייתי דווקא להתפלל תפילה כהלכה, בכוונה וברגש, ממעמקי הלב, אולי יקל לי מיגוני וירוח לנפשי” (מן הראוי להבחין איך תוספת כינוי הגוף ב“להכעיסני” מנטרלת את הביטוי העממי “להכעיס”); או: “ומהיכן גזלנים לפתע פתאום? – וויא! והריני גוער בסוסי” מול “ועכשיו נפל לבך ואתה מתירא מפני גזלנים? בושת וכלימה!… ‘לך לך מארצך וממולדתך!’ אני אומר לסוסי”; או: “כמו לפני העמוד, להבדיל” [פאַרן עמוד] מול “כחזן, להבדיל, העובר לפני התיבה”; או: “היית מקיא?” מול “לא לפי טעמך?”. דומה שהעניין כולו אפשר לסכמו בהבדל שבין ה“וויא” שגוער טוביה בסוסו אצל ברנר לבין “לך לך מארצך וממולדתך” שמשמיעו ברקוביץ.

כל אלה הן, כאמור, רק חלק מועט שבמועט מהדוגמאות. אולם גם על־פי המעט אפשר לעמוד בבירור על התפיסות שבשני התירגומים: ברקוביץ מוסר טופס מנדלאי, ספרותי־נמלץ של טוביה עברי בווירטואוזיות עצומה, שהוכרזה כ“נצחון גדול ללשוננו העברית” (ראבניצקי). בעוד שברנר מוסר טופס עממי־יהודי, שסימנו המרכזי הוא הדיבוריוּת, אשר לדעת ברנר היא־היא נשמתה של היצירה הזאת, ושבכוחה מגלם שלום־עליכם בדמות טוביה את ההווייה היהודית לכל עומקה.

ד. זיקתו של ברנר אל שלום־עליכם בכלל ואל ‘טוביה’ בפרט

זיקה לא פחותה משהיתה לברנר אל ההומור והפארודיה היתה לו אל הדיבוריות העממית כמבע ספרותי. דבר זה בא לידי ביטוי במאמרו “לשלום עליכם”, שנכתב לאחר מותו של שלום עליכם.¹⁸ מאמר זה מלא הערצה לשלום־עליכם. עם זאת מדרג ברנר את יצירותיו של שלום־עליכם; ב’המבול‘, ב’הכוכבים התועים’, ואפילו ב’מוטיל בן־החזן' או בפרקים האחרונים של ‘טוביה’ שלום עליכם הוא סופר. אבל בשורת יצירות העולות על אלה “כמעט שלא היה סופר כל עיקר” – לא “סופר עממי”, אלא “עצם חיה מן העם”. “משוררו של טוביה, היה, כטוביה, יהודי פשוט;” ביצירותיו אין “מספר” העומד “ממעלה” או מן הצד ו“מכתב” את העם. “העם מתאר בהן את עצמו על־ידי שלוחו כמותו”. “זו אינה ‘עממיות מסוּגננה’”. במדרגה העליונה של כתבי שלום־עליכם עומדים ‘טוביה’ ו’מנחם מנדל‘, ובין שני אלה עומד במקום הראשון ‘טוביה’. טוביה, כשלום־עליכם, הוא “יהודי־משורר אדיר ופשוט”. כשרצה שלום־עליכם “להיות בעל־רעיון”, “להציג פרובלימות” – לא בא לידי ביטוי סוד גדולתו. ביצירות כאלה כבר “אינו הסטינוגראף בחסד־עליון של ‘טוביה החולב’, כבר אינו חזיון עממי טהור, כי אם כבר יותר מזה, היינו פחות מזה: חזיון ספרותי, רק חזיון ספרותי”. אפילו סיפורי הילדים “אינם יוצאים מתחום הספרות הצר” כי “יד־המספר באמצע”. שלא כ’טוביה’ ו’מנחם מנדל'.

ברנר התייחס איפוא אל תרגום שלום עליכם כאל תרגום שעיקרו – הצורך לתת חיזיון של דיבוריות עממית:

תוך שברנר מסביר את מגבלות סיפורי הילדים של שלום־עליכם, הוא מונה שורת יצירות גדולות “שנוצרו בכוח הפיקדון של העם”: ‘טוביה’, ‘מנחם־מנדל’, “נחלת ה' בנים” ו“אלמלי הייתי רוטשילד”. מתוך ארבע יצירות אלה תירגם ברנר שלוש (הוא לא תרגם את ‘מנחם מנדל’), והצד השווה של השלוש הוא, שהן מונולוגים. אנו רואים איפוא יחס ברור ומפורש בין זיקתו של ברנר אל יצירות שלום־עליכם ובין היצירות של אותו יוצר שברנר בחר לתרגמן. יצירה נוספת של שלום־עליכם, שברנר תירגם – “מתא כתריאלבקה” – אינה כתובה כמונולוג במקורה היידי. בפתיחה שלה פונה שלום־עליכם בפירוש אל “ידידי הקורא”. אך ברנר, בתרגומו, הופך יצירה זו בפירוש ליצירה הנמסרת באזני שומעים!

בניגוד להומור של סיפורי הילדים של שלום־עליכם, שברנר רואה בו “הומור ממדרגה שנייה: מכוּון, מעושה” ההומור של הפרק הראשון של ‘טוביה’ הוא “הומור הנובע מאליו, ההומור הטבעי, היסודי, הארצי והטהור כעצם השמיים לטוהר, בלי בדיחות זולות, בלי אפקטאציה […]”.

יוצא שבפרק הראשון של ‘טוביה’ נפגשים הדיבוריות העממית וההומור בגילויים העליון לדעת ברנר, ובתרגום פרק זה נתן ברנר פורקן לזיקתו לשני אלה. אם ‘טוביה’ הוא בעיני ברנר חזיון דיבורי מובהק, הרי שהפרק הראשון עשוי להיות הפרק המייצג ביותר.¹⁹ ואם ‘טוביה’ הוא פארודיה למדרש, הרי שגם בעניין זה הפרק הראשון הוא המובהק ביותר.

פנייתו של ברנר אל יצירותיו הדיבוריות של שלום־עליכם באה לא רק בשל הצד היהודי שלהן, אלא גם בשל התפיסה האסתטית המתגלה בהן. ברנר ראה ב’טוביה' אידיאל אומנותי שאליו חתר הוא עצמו מ’בחורף' ואילך: אידיאל של אומנות “לא־אומנותית”, השואפת לביטוי האותנטי המאקסימאלי, כשהחיץ המבדיל בינה לבין החווייה עצמה הוא כה דק, עד שלעיתים הוא כבר כמעט בלתי־נראה.²⁰

במאמרו “לשלום עליכם” מבטא ברנר בבירור את הפואטיקה המוּדעת שלו עצמו. יש, לדעת ברנר, ספרות עם אביזרים וחוקים, שבה יכולים סופרים בעלי כשרונות להצליח להביע את עצמם ואת עולמם, כמו ששלום עליכם הצליח בסיפורים מסויימים. אולם באלה נשאר הוא “סופר” ויצירותיו נשארו “ספרות”, במובן המוגדר והמוגבל של המלים האלה. לעומת זאת יש יצירות, ו’טוביה' היא הבולטת שביניהן, שבהן נמצא הסופר מעבר ומעל ל“ספרות” המוגבלת. ביצירות כאלה נמסרים החיים עצמם, ואין “יד המספר” ו“סגנונו” מהווים “מחיצה” בין החווייה ובין היצירה.

ברור מאליו שבתרגום הפרק הראשון של ‘טוביה’ ישאף ברנר לשמור על אותה ה“אלמנטאריות” ועל אותה ה“עממיות” ה“בלתי מסוגננת” שבמקור. על תרגום ברקוביץ אמר ברנר: “אמנם התרגום שלהן (של ‘טוביה’ ושל ‘מנחם מנדל’) לעברית גם מסגנן אותן במקצת”. וזה בדיוק מה שברנר לא רצה: הוא לא רצה לעלות על שלום עליכם.

לא ידוע לנו, מדוע השאיר ברנר את התרגום בכתב־יד. אולם בדיעבד – אולי טוב עשה, כי אין ספק, שהיו מבינים תרגום זה עוד פחות משהבינו בחייו את סגנונו ביצירותיו שלו עצמו. רק דור שמושגיו על תרגום אחרים יכול להתפעל מתרגום ברנר.

נספח: על שתי סטיות מן המקור בתרגומו של ברנר

שתי הסטיות שאביא ראויות לתשומת לב. ברנר ניסה להיות נאמן ככל האפשר למקור, ולא התיר לעצמו “עיבודים” נוסח ברקוביץ. אולם בשני המקרים שיובאו – לא כך נהג, ויש מן העניין להתחקות אחר מניעיו.

במקרה אחד מדובר פשוט בהשמטה כפולה של קטעי שיחה: פעם אחת מתוך דברי האם הזקנה, הגברת של הבית הנגידי שאותה הציל טוביה ביער. ופעם שניה בדברי התשובה של טוביה. במקור כך נאמר:

ברקוביץ מתרגם זאת:

אך ברנר מתרגם:

ברקוביץ למרות שהוא מוסיף ומשנה פרטים, כמעט ללא התחשבות בטקסט, מוסר את הבדיחה אשר בפי הזקנה על החליבה בנאמנות. ולעומת זאת, ברנר, השומר בקפדנות על כל פרט, משמיט את הבדיחה פעמיים. מדוע? אפשר לשער, שברנר ראה את הבדיחה הזאת, כשהיא באה בפי הזקנה האריסטוקרטית, דבר בלתי מתקבל על הדעת. היה קשה לו להניח שבמסיבה משפחתית חגיגית תשמיע גבירה מכובדת בדיחה תפלה כזו באוזני גבר זר. הבדיחה עשוייה אולי להישמע טבעית בפי טוביה הליצן, אולם ברקוביץ השמיט אותה דווקא מדיבורו.

נדמה לי, שהתרגום הזה יסביר לנו אחת הנקודות בביקורתו של ברנר במאמרו “על שלום עליכם”, שעל יד דברי שבח מופלגים גם מסתייג מ“בדיחות זולות” ו“אפקטציה” שיש לפעמים אצל שלום עליכם. יש לשער, שדברי ברנר אלה רומזים להומור מסוג זה, המצוי אצל שלום עליכם פה ושם.

הסטיה השניה נוגעת לשני פתגמים, בהם מסיים טוביה אותה דרשה עמוקה, חריפה ומזהירה, שהוא משמיע באוזני הנגידים בשעה שהם מיטיבים לבם בסעודה החגיגית. הדרשה רקומה כולה בפתגמים מתחרזים, המסתירים אירוניה עוקצת ומרה כלפי הקב"ה וכלפי בעלי הממון. ובסיומה:

נוסח ברקוביץ:

נוסח ברנר, לעומת זאת:

דרכו התרגומית של ברנר שונה הפעם מזו, שבה הלך בכל התרגום. שהרי בדרך כלל נהג ברנר לעברת את הפתגמים היידים או לתת אקוויוואלנט קרוב ביותר למקור. לעומת זאת סוטה הפעם ברנר ממש מהטקסט, ומביא משפט שרק צורתו דומה (“אין […] מ…”) אך תוכנו שונה לחלוטין.

אולם עם זאת, כשנאזין יפה לכל דברי טוביה בקטע זה נראה, ששני הפתגמים (בנוסח ברנר) הם אמנם אקוויוואלנטים אורגאניים ביותר בהקשר הרחב של הקטע, ומתרמזים ביצירה. לפנינו סצינה מיוחדת במינה, שהיא יוצאת דופן לא רק בפרק המתורגם, אלא גם בכל היצירה; ויש לשער, שאמנם באור זה ראה אותה ברנר. ברנר מזהה במאמרו הנ"ל את שלום עליכם עם דמותו של טוביה: “שלום עליכם, משוררו של טוביה, היה כטוביה, יהודי פשוט”. ניתן לומר, שאם שלום־עליכם מתגלם בטוביה, הרי שהזהות הקרובה ביותר מתחוללת בתמונה זו; שהרי שלום עליכם היה הומוריסטן, בעוד שטוביה היה “יהודי פשוט” בעל לשון עסיסית־אידיומאטית. והנה, בסצינה הנוכחית מופיע טוביה בדמותו של הומוריסט־ליצן, באותו תפקיד טרגי של הבדחן החורז הלצות ובדיחות כליצן החצר (או כשוטה החצר), כדי להצחיק ולשמח את הנגידים היושבים ומדשנים את עצמם. אמנם טוביה נהנה כאן וצוחק יחד עם הנגידים, מתוך הרגשת עליונות, כי בסופו של דבר, הרי מכילות הבדיחות שלו לעג מר כלפיהם. אולם בסיומן של סצינות “מבדחות” כאלה מופיעה ההתפכחות, כשההומוריסטן־הליצן עומד על ההונאה העצמית שבלעג הזה, שאינה באה אלא, כדי לכסות על מצבו האמיתי כקבצן עלוב, העומד על יד שולחן הנגידים ומחכה לשיירי האוכל. ברנר מוסיף כאן איפוא את הפינאלה של המוקיון הצוחק, שבו חושף הוא את כל הטראגיות שבמצבו: “אין שנוא מדל־גאה ואין עצוב מממטיר בדיחות”.

כדי להדגיש קו זה נזקק ברנר לשינויים בפסוק האחרון, שאותו אמנם הוא מתרגם, אבל – שוב – תוך סטייה; את המשפט המופיע במקור במקום זה: “ובפרט, זאָג איך, אז מע מאַכט שהכל נהיה בדברו אויפ’ן ניכטערן הארצן” היה קל ביותר לתרגם לעברית. הוא בא להפסיק את קו הבדחנות שהתפתח בשיחתו של טוביה, ולהחזיר את החוט אל לגימת היי“ש שבפתח הקטע. ואילו ברנר ממזג את המשפט האחרון עם הפתגם שהוא ממציא: “וביחוד, כששרים אותן [את הבדיחות שממטיר ממטיר־הבדיחות] אליבא דריקנא”. כלומר: ברנר מסיט את הסיום מטוביה האפיזודי, שלגם כוס יי”ש בתחילת הדרשה, אל טוביה, הדמות המוזית של ההומוריסטן־הליצן בפינאלה הטראגי שלו, “ששר” את בדיחותיו “אליבא דריקנא”.