

- a בחוברת / מנחם פרי, מאיר ויזלטיר
- a פתיח / מנחם פרי, מאיר ויזלטיר, נסים קלדרון
- אבות ישורון: שיר בשלושה / אבות ישורון
- l פרפר־המשי שבחלום / יהושע קנז
- יאיר הורביץ: שירים / יאיר הורביץ
- וירג'יניה וולף: 'אל המגדלור'. מאנגלית: מ. ויזלטיר
- אמיר גלבע: תשעה שירים קטנים / אמיר גלבע
- יעל שורץ: כל ברקי צבעונים: תבניות הצבעים בשירת ד. פוגל
- אורי ברנשטיין: למרגלות – שירים / אורי ברנשטיין
- דוד דר (אליהו דוד שפיר): בית־הגבעה עד הלום
- ויליאם פוקנר: ורד לאמילי. מאנגלית ר. נוף
- דוד אבידן: ארבעה שירים שימושיים / דוד אבידן
- ויליאם פוקנר: אמבר מובער. מאנגלית: י. רנן
- זלדה: אל תשליכני מלפניך (שיר)
- מסביב ליצירה
- התוודעות
- מנחם בן: זמנים טובים, זמנים נפלאים (שיר)
- מרדכי גלדמן: ילד שמן (שיר)
- חנוך לוין: שנאות קטנות, מפוררות כמו קטניות / חנוך לוין
- אריה סיון: הרצל כמסילאי (שיר)
- אריה זקס: שני שירים / אריה זקס
- י. ח. ברנר: תרגום לפרק א' מתוך 'טוביה החלבן' לשלום עליכם
- יצחק בקון: בשולי תרגומו של ברנר לפרק מתוך 'טוביה החלבן'
- גדעון טורי: על תרגום 'דבלינאים' לג'ויס לעברית
- נפתלי יבין: אולי פולניה
- ילקוט אמנותי
- מאיר ויזלטיר: שבעה שירים / מאיר ויזלטיר
- אנדריי פלאטונוב: סמיון. מרוסית: נ. מירסקי
- נ. מ.: על אנדריי פלאטונוב
- שיר מתוכו
- בימים האחרים
- גנזך
- בסימן קריאה
- בסוגריים
יועצי המערכת:
לספרות יפה:
אורי ברנשטיין, ד"ר יוסף האפרתי, יאיר הורביץ, אברהם ב. יהושע
לביקורת ולמחקר:
הרי גולומב, ד"ר אורי מרגולין, עמוס עוז, בעז ערפלי
יועץ אמנותי: אלעזר גלעד
הציור שבשער: הומאז' לג’אקומטי מאת ז’אק גרינברג

שירים
אבות ישורון שיר בשלושה
יאיר הורביץ תום ותהום וקיים; שיר האחרונים הקטנים
אמיר גלבע תשעה שירים קטנים
אורי ברנשטיין למרגלות
דוד אבידן ארבעה שירים שימושיים
זלדה אל תשליכני מלפניך
מנחם בן זמנים טובים, זמנים נפלאים
מרדכי גלדמן ילד שמן
אריה זקס קטלוג סקוט 1947; אירוע
אריה סיון הרצל כמסילאי
מאיר ויזלטיר סונטה ליום הולדת; תמונות משפחה; נערה מירושלים; מעשה ביצחק
יעקב שטיינברג יש נשיקות
סיפורת
יהושע קנז־פרפר־המשי שבחלום
וירג’יניה וולף ‘אל המגדלור’ – חלק א': החלון, פרקים 1–9; מאנגלית: מאיר ויזלטיר

דוד דר (א. ד. שפיר) ‘בית־הגבעה עד הלום’ – פרק א': תוכו של חלל מקורה
ויליאם פוקנר ורד לאמילי מאנגלית: רחמים נוף
ויליאם פוקנר אמבר מובער מאנגלית: יעל רנן
ריצ’ארד בראוטיגן הקש בעץ (חלק שני); בערבות קליפורניה – מתוך ‘דיג השמך באמריקה’.מאנגלית: אורי ברנשטיין
חנוך לוין שנאות קטנות, מפוררות כמו קטניות. פשישפש מול האשה המנמנמת; פשישפש נגד אלוף־ההאבקות; פשישפש נגד הסדרן־הגמד; פשישפש מבקר אצל אמו.
שלום עליכם הזכיה הגדולה – פרק א' מתוך ‘טוביה החלבן’ מיידיש: יוסף חיים ברנר
נפתלי יבין אולי פולניה
אנדריי פלאטונוב סמיון מרוסית: נילי מירסקי
שיר מתוכו
מנחם פרי עיניה ממול. על שירו של גבריאל פרייל “פרידה” ועל אספקט אחד של שירתו
בעז ערפלי מעשה ביום טוב. על “שיר אביב” ליאיר הורביץ
מנחם פרי מעגלים נחתכים. על תופעה בקומפוזיציה של השירה המודרנית, על שירו של זך “טליתא קומי”, ועל שירו של אבידן “נחיתת־לא־אונס”
מסביב ליצירה
גרשון שקד האמנם רק בתחילת קיץ־1970? על ‘בתחילת קיץ־1970’ לא. ב. יהושע
יוסף האפרתי קצת טקסטים וחרסים. ‘בתחילת קיץ־1970’ ומקומו בין סיפורי א. ב. יהושע
מחקר וביקורת
יעל שורץ כל ברקי צבעונים. תבניות הצבעים בשירת דוד פוגל וקשריהן עם תבניות אחרות
יצחק בקון בשולי תרגומו של ברנר לפרק מתוך ‘טוביה החלבן’
גדעון טורי תרגום מילולי ותרגום של תבניות. על תרגום ‘דאבלינאים’ לג’ויס לעברית
נילי מירסקי הערה על אנדריי פלאטונוב
התוודעות
אורי ברנשטיין התוודעות אל ריצ’ארד בראוטיגן. בלוויית תרגומים מן הפרוזה של בראוטיגן
בימים האחרים
גבריאל מוקד זיכרונות בית ‘עכשיו’. חלק א' – עד 1957
גנזך
יעקב שטיינברג שירים מן הארכיון
משה אונגרפלד בשולי שירי שטיינברג מארכיון ביאליק

בסימן קריאה. מדור רצנזיות
נסים קלדרון התרפטות. על ‘ולא על מנת לזכור’ ליהודה עמיחי
מנחם ברינקר סכימה של הטראגדיה. על ספרה של דורותיאה קרוּק ‘יסודות הטראגדיה’
נסים קלדרון קלקלות בסיפורת. על ספריהם האחרונים של א. ב. יהושע, ע. עוז וא. אפלפלד
נסים קלדרון מעשה חושב. על ‘וירח בעמק איילון’ לע. כהנא־כרמון
שמעון זנדבנק להתבזבז על הצדדי. על ‘וירח בעמק איילון’ לע. כהנא־כרמון
יוסף האפרתי הערות למבחר המאמרים על שירת אלתרמן
יוסף אבן האמנם סופר סוציאליסטי? על ספרו של בן־נחום ‘רשות הזעקה: חזרה לברנר’
יהואש גרינוולד רצנזיה מתאחרת: מכשול לפני עיוור. על תרגום ‘הזר’ לקאמי
ילקוט אמנותי
ז’אק גרינברג שמונה הדפסים
חוברת זו היא חוברת מורחבת. כרך בן 4 חוברות של ‘סימן קריאה’ יחזיק 1200 עמודים. מאין אפשרות להגדיל חוברת זו עוד יותר, נדחה מאמרו של מ. פרי “על תחבולות בניית המשמעות בסיפור של פוקנר” לחוברת הבאה.
“ה־שו־א־פים?… אהא… ובכן שוב ה”צעירים“, חה־חה… וברעם וברעש, ומהפכות, אה?”
חס ושלום, נוחי־עדן, לאט לכם, נוחו על משכבותיכם! לא להפוך, כי אם לקיים את הבלתי־מהופך ולהמשיך את העבודה להלן – הנה רצוננו; ולא “ברעם וברעש”. […]
“אַ־אַ־אַה… ובכן עוד נסיון חדש להעשיר את השרידה היחידה… אדרבה, אדרבה, הבה ונראה, מה יהיו חלומותיכם… כבר ניסו בזה גדולים וטובים מכם, חה… התבראו יש מאין”?
לא, בעל־פיהוק, לא יש מאין, כי אם יש הגון, ערכי, מן היש המסוער, ההולך ונפחת, את ההתחלות ההרוסות רואים אנו. ואולם אם רוח הטובים שבנו לא יפול עליהם לגמרי – ייעשה הדבר הצריך להיעשות.
י. ח. ברנר, מתוך ‘המעורר’, שנה ראשונה, חוברת ו'.
עלינו להודות כי תובענים אנו, ויותר מזה, כי נתקלים אנו בקושי בבואנו להצדיק את מורת־רוחנו על־ידי הסברת הדבר שאותו אנו תובעים.
וירג’יניה וולף, מתוך המסה “סיפורת מודרנית”.
חוברת זו היא פסיעה ראשונה במסע יומרני מאוד. העורכים והסופרים המסתופפים מסביב ל’סימן קריאה' יוצאים למסע זה מתוך הרגשת צורך חיוני, מתוך הרגשת מחסור. נעמיד את יומרתנו בפשטותה, ונאמר כך: המתהווה הספרותי בארץ אין לו מרחב־מחיה אמיתי, אין לו מסגרות משמעיות – אין לו במה שנבנתה על־פי צרכיו ועל פי צרכי הקוראים. מיטב המתהווה בספרות מפורד ומשוסע עד כדי כך שהוא מגיע אל הקורא בתוך בליל אַמוֹרפי של קשקוש גראפומאני, דילטאנטי או כמו־למדני. רוב הסופרים והמחברים מרגישים כבר זמן רב במודע בהיעדרה של במה פעילה, שיהיה בכוחה לרכז ולהבליט את המרכזי ואת הראוי להבלטה בספרות הנכתבת היום בישראל. קוראים מוּדעים אף הם למחסורם, ומחפשים לשווא במה שתאפשר להם מגע רצוף ואינטנסיבי עם מיטב הנעשה בספרותם ועם מה שנעשה במאה זו בספרויות אחרות. אל מחוז־חפץ זה אנו מבקשים להוביל.
אמרנו “יוצאים למסע”, אמרנו “מבקשים להוביל” – מלים שבמשאלות הלב (והמוח). איננו תמימים לחשוב שבהבל פינו תיכון בן־לילה הבמה הפעילה והמפעילה שהספרות צריכה לה. והרי לא במה בלבד חסרה. גם עשייה חסרה בתחומים אחדים, וכל כמה שנשתדל ליזום ולהפעיל בתחומים אלה, ככל שיעמוד לנו כוחנו, בסופו של דבר אנחנו פשוט נתלים בתקווה.
קראנו לבמה זו ‘סימן קריאה’ מתוך מחשבה שתיעשה סימן לקריאה – סימן מה לקרוא. ברי לנו שיהיו אנשים שיזדרזו להעמיד סימני־שאלה. סימני־שאלה הם דבר מתבקש, ונוח לנו במחיצתם של סימני־שאלה.
ניתן לבמה זו כינוי “רבעון מעורב לספרות”. המלה ‘מעורב’ מועמדת כאן על שני כיווניה; מעורב בנעשה הספרותי הממשי ומעורב מצד התוכן. מצד התוכן נשתדל להעמיד כאן כלי ספרותי שיבליט את המתהווה הספרותי על כל דפנותיו וזוויותיו: שירה וסיפורת של מי שנראים לנו טובי המשוררים והסופרים, גושים גדולים של תרגום מספרות המאה העשרים בלשונות אחרות (וזאת מתוך הקפדה על רמת התרגום), מסות, רשימות ביקורת ומאמרי מחקר של המחברים הרציניים בתחומים אלה. אין טעם שנוסיף ונפרט כאן, שכן הדברים יהיו מחוורים ממילא למי שיעיין בתוכן העניינים של החוברת הראשונה.
יכולים אנו להתברך בעניין אחד. קימצנו בפניות, ואותם סופרים ומחברים שפנינו אליהם, שבריכוזם ובהבלטתם רצינו, באו. חלקם מיוצגים בחוברת זו וחלקם יופיעו בחוברות הבאות. היענות מיידית זו מעידה יפה על המחסור, על החלל הריק הצועק למילויו.
לא כל מה שביקשנו מצאנו. הנה, למשל, אין בחוברת זו מסה ספרותית ראויה לשמה. גם רוצים היינו למצוא אצל חוקרים ומבקרים מעורבות יותר אינטנסיבית מזו שמצויה אצלם בספרות זמנם ומקומם. גם לא כל מה שמצאנו ביקשנו.
מסביב לנקודה
בהזדמנות ראשונה זו, ועל רגל אחת, לא ננסה למצות את הדברים שבכוונתנו לומר בכל אחד מתחומי הספרות שיעורבו ב’סימן קריאה'. נעלה הרהורים אחדים באורח חטוף.
תרגומים (חמישה חדשים ואחד ישן ונידח), דברים על תרגום ומחקר בתרגום תופסים מקום נרחב בחוברת. דגש זה על התרגום לא בא רק בשביל לאפשר לקוראים מפגש עם קלאסיקה מודרנית בלבוש עברי. הוא בא גם בשביל לאפשר ללשון הספרות העברית מפגש עם קלאסיקה מודרנית, ולהעמיד הקשר רב־ספרותי מפרה.
עשרות שנים של פּוּריזם לשוני – פרי כיסופיהם של מחדשי השפה העברית להימלט מן “הוולגאריות” שביידיש – כפו על הסיפורת העברית מעצורי תוכן ושיטה, והעמידו אותה, אפילו בחידושיה האחרונים, בעמדת מבוכה מסויימת. עדיין היא משוללת אותה חירות יחסית, שכבשה לה השירה העברית.
תרגומו של ברנר ל’טוביה החלבן‘, תרגום נועז לזמנו (שהיה גנוז כ־65 שנה, ולא נדפס מעולם), מרמז מה הפסידה אמנות־התרגום העברית בכך שלא מיצתה אפשרויות כגון אלה הגלומות כאן. מסורת התרגום העברי שבויה בעבותות מנדלי מו"ס, שנתהדקו על־ידי י. ד. ברקוביץ וא. שלונסקי, ועד היום חקוקים סימניהן על בשרם של כמה מטובי המתרגמים. הספרות העולמית כולה נגררה באפסר אל הקרקס, ושם הרקידהּ המתרגם־האשף בקסמיו, למען ישתאה הקהל וימחא כף. יחסו של המתרגם־האמן ליצירה היה כאל חיה מן היער הלועז, שיש לאלפה אלף היטב ולהראות איך יכלה לה השפה העברית. לתרגומים ידועים נקשרו כתרים שהם “עולים על המקור”. ואומנם עלו על המקור בעשר דרגות של הגבהה סגנונית משולחת רסן. על תרגומו “המחוספס” של ברנר היו אומרים בוודאי עד לפני זמן לא רב מה שאומר אלוהים ל’טוביה החלבן’ בתרגומו של ברנר (אך לא ל’טוביה החולב' בתרגומו של ברקוביץ): “פֶע” (פוּי). אבל מול משחקי ה“שבץ־נא” של ברקוביץ עומד אצל ברנר טוביה החלבן על שתי רגליו השלום־עליכמיות.
מצד שני, אל נשכח שכיום ניצב מול חבר “המגביהים”, שאת גנותם מנינו בהרחבה, גם חבר “המיישרים”, שיוצאים בקול תרועה של מחדשים עזי־נפש ומשטחים כל תרגום על־פי אמות־מידה רופסות של שפה כמו־מדוברת. אף אלה מחזירים אותנו אל הקרקס, אף זו לוליינות, אלא שתחת להתקשט בעושרה היא מתקשטת בעונייה.
ועם כל זה עוד לא נגענו במוסר התרגום לעברית, שדווקא בשנות המדינה פשתה בו שחיתות מידות מרתיעה. מתרגמים ובתי־הוצאה, בהם “מכובדים”, מקצצים ומדלגים בלי הרבה הרהורים, מסלקים “מקומות קשים”, ומוציאים לשוק סחורה קלוקלת וחסרה.
מקומו של התרגום בחוברת, וכן גם סדרת התרגומים מן הקלאסיקה המודרנית שתראה אור ב“ספרי סימן קריאה” (ראו בהמשך), באים להציב ציון־דרך חדש, ונקווה שתהיה גם דרך. הספרות העברית עוד אינה משופעת בסיפורת משובחת. נדפיס כל סיפור ראוי. אבל שמחים אנו שהסתייע להביא בחוברת הראשונה סיפורים החורגים מדרך המלך הסלולה של הסיפורת המצויה. לא דומה קנז לא. ד. שפיר, ושונה משניהם חנוך לוין, אבל שלושתם חופשיים מן הסד העגנוני ורחוקים מגינוניו. אין סיפוריהם מעשה־תשבץ של משמעויות, אין בהם קריצות אירוניות בעין גסה, ואין בהם מערכות־רמזים עמוסות לעייפה. יש בהם הסתכלות בגופי מציאות, יש בהם נביעה נכונה מתוך האפשרויות הספרותיות של המציאות הישראלית. לשונם סיפורית־תכליתית; אין היא מיטגנת בשומן עצמה (אפילו במקום שהיא עשירה וקשה).
גדודים־גדודים שוקקים של חוקרים צעירים שקמו על הספרות באוניברסיטאות בשנים האחרונות לא הביאו עדנה לביקורת העברית. רוב החוקרים החשובים בארץ הלכו והתנתקו מן הספרות החיה, ולא היה בפיהם דבר להשמיעו באוזני הספרות המתהווה.
אומנם לראשונה בתולדותיה אין הביקורת העברית רק בבחינת מיישמת עקרונות תיאורטיים שפותחו בביקורות אחרות, אלא מבקשת לצעוד בראש המחנה של תורת הספרות בעולם. אבל עבודותיה נידונות להיות פחותות בחשיבותן מאלה של הפורמאליסטים הרוסיים, או של “הביקורת־החדשה” האנגלו־אמריקאית, משום שהאסכולות הנזכרות צמחו תוך מגע הדוק עם המלה הספרותית האחרונה בזמנן ובמקומן, ולכן שאלו את השאלות החשובות והרלבאנטיות לספרות, ולא את אלה שעניין להן רק בד' אמותיו של החוקר.
דור של אנשים צעירים, החושבים על ספרות, חדל מלתהות על ערך ספרותי, על טעם ספרותי, ועל דרכה של ספרות. השתכללותו של הטיפול בספרות הוליכה לאחיזת עיניים: ריבוי הקאטיגוריות וההבחנות איפשר לגבב מלל על יצירות ספרות, בלא אחריות לספציפי־המהותי ליצירה הנדונה, ובלא שים לב לקונטקסט התרבותי־ספרותי שלה.
מכאן קצרה הדרך אל גישה שעל פיה הכל שווה לפני המחקר ואת הכל יש לחקור. “משורר שנשכח”, שההיסטוריה עשתה עימנו חסד והשכיחה אותו – מטלטלים את גווייתו העלובה ונועצים בו אזמל רב־חקר. ואין פוצה פה: למי ולמה זה נחוץ?
“אנשי המחקר” מזלזלים ברצנזיה, והיא ניתנה בידי שוטים ובעלי “פנקס פתוח”. אבל רצנזיה של ממש אינה נופלת ממחקר במידת האחריות והרצינות שבה, וגם לא בחשיבותה.
‘סימן קריאה’ הגביל מדעת את המחקר והביקורת שיתפרסמו בו לספרות שיכולה וצריכה לעמוד במרכז החווייה הספרותית של סופרים וקוראים היום.
גם אם נתנזר מפרסום מחקרים על ביאליק או עגנון אין פירושו שאנו מבקשים לגרוע משיעור קומתם או לרמוז שאין צורך לעסוק בכתביהם. ממש כשם שהתעלמות מספרות זמנך ומקומך מעידה על תלישות תרבותית, כך גם התעלמות מרבדיה של תרבותך לתקופותיה פירושה חוסר תרבות.
אבל לא עלינו המלאכה לגמור, ואנו נתרכז במה שמוחזק בעינינו חיוני ביותר.
המפעל הספרותי שחוברת זו פותחת בו הסתייע בעזרתם המסורה של סופרים, בטרחתם של יועצי המערכת, בעמלם הרב של אנשי־הדפוס ובהיענותם של נותני המודעות. תודה מיוחדת חבים אנו להסתדרות הכללית של העובדים על תרומתה הכספית החשובה לחוברת. מעל לזה, הסבה לנו שמחה תמיכתו הנמרצת של מזכיר ההסתדרות, יצחק בן־אהרן.
המפעל כולו, חוברות ‘סימן קריאה’ וסדרות הספרים שנוציא לצידן, חב את עצם קיומו להעזה, למסירות, למרץ ולעבודה היומיומית של נתן ציפקיס ומרדכי מס, שאיפשרו לעורכים להפוך משאלת־לב למציאות.
מ.ו. – מ.פ.
בחצר הפריץ
פגישתם של קבוצת הסופרים עם ראש־הממשלה ועם השר י. גלילי, בעניינם של עקורי בירעם ואיקרית, נטבעה בתבנית היהודית הנושנה של משלחת הקהל העולה לשטח תחינתה בחצר הפריץ, גם אם נשתנו הזמנים, והפריץ יושב כבוד מתחת למנורת שבעת הקנים.
סימניה של התבנית המוּכרת מצויים בכל השלבים. הקבוצה מתארגנת מלכתחילה על־ידי פרנס שיש לו מהלכים בחצר מימים ימימה, ואפילו כלבי הפריץ כבר מכירים בריחו, ולא ינבחו עליו – משוררנו הלאומי (אליבא ההיידמאק גאנדי), חיים חפר. הלה בורר לו כלי־קודש מתונים, ובהם אחד מוכס ותיק של הפריץ, שנפשו “חצויה” ר"ל, וגם הפעם אינו בטוח שהממשלה נהגה כהוגן (חנוך ברטוב), ואחד שהוא קאתולי אף יותר מן הפריץ גופא, כעין משומד להכעיס, שבשעות כגון אלו אין מדקדקים ונזקקים לו (משה שמיר). מלכתחילה מודיעים בשם הקבוצה כי לא באו למחות או לתבוע, אלא “לבקש אינפורמציה”, “לשוחח מלב אל לב”.
רוצה המקום, והפריץ מקשה לבו כפרעה בשעתו, ולא ימיש כזרת.
מה עושים רבנן? נדבקים אל מקומם ומודיעים “איני זז מכאן עד שלא תעביר את רוע הגזירה”, כמו איזה חוני המעגל או כמו איזה לוי־יצחק מברדיטשב? יוצאים ומטיחים דברים בוטים על פרצופה של השררה, מערערים על הלגטימיות המוסרית שלה? מאיימים באיזו גירסה חדישה של עשר מכות? לא מניה ולא מקצתיה. הללו שבים אל משכנות עם קדושים וזמירות אחרות בפיהם. להוציא רשימה אחת של דליה רביקוביץ' (‘הארץ’, 12.8.72), הריהם מלאים רחשי חיבה ותודה על עצם קיומה של השיחה, חורזים הרהורי־כרס על המרפא שיכולים משוררים להביא לבעלי השלטון, מטפחים תקוות מרטיטות לשיחות נוספות באותו פוֹרוּם, שבהן יהפכו כדי סיפוקם בעניינים שברומם של עם ועולם.
בקיצור, גם אם יצאו כלעומת שבאו, ואין לאל ידם לבשר “הראית כי נכנע אחאב מלפני?” גם אם שימשו כסות אינטלקטואלית לערייתה של החלטה ברברית – אין הם חשים עצמם בלתי נשׂכרים. להיפך, סתם שיחה “מלב אל לב” עם בעלי־שררה גם בה יש צד של זכות למזוּמניה, ואם העניין שלשמו נתקיימה השיחה לא יצא נשכר, הרי אין להכחיש כי מניותיהם של המשוחחים עולות במקצת במעונות ישראל הסמוכים על שולחן עיתוניהם.
ואילו השררה גמרה אומר כי מיצתה גינוני התלבטות מוסרית ונקטה שיטה אחרת: שילחה את המשטרה בעקורים. עתה מאיימים הבולדוזרים לפתור את בעיית בירעם ואיקרית, ועמה את בעייתם של הסופרים המתחבטים.
מ. ו.
הפקידות האמנותית
מונח לפני מכתב מיום 18.6.72 מאת הגב' לאה פורת, יו"ר הנהלת המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות ליד משרד החינוך והתרבות, אל מר יוסף מונדי, מחזאי ובמאי. וזה לשון המכתב:
חברי ועדת המשנה של מדור התיאטרון, שקראו את המחזה שלך “המשיח” ורובם ראו את ההצגה, מצאו במחזה כבהצגה פגמים רבים, ולפיכך לא המליצו על מתן מענק להצגה במתכונתה הנוכחית.
מתוך הערכה לפעילותך התיאטרונית וכדי לאפשר לך להמשיך בה, מוכנה הועדה להמליץ על מתן תמיכה ומענק לצורך עיבוד מחדש של המחזה ועבודה על ההצגה במתכונת המעובדת. אני מקווה שתהיה מעוניין לשמוע את הערות חברי הועדה שראו את ההצגה – פרופ זקס, גב' שולמית אלוני, יוסף מילוא וחיים חפר. הסכום שהומלץ עליו אם יתמלא תנאי זה, הוא – 5,000 ל"י. אצפה למכתב ממך, לכאן או לכאן.
אפשר שאין צורך להוסיף מלה על מסמך מאלף זה, שכן הוא מדבר בעד עצמו, ולמרות קוצר־היריעה יש בו כדי להאיר את עיני הקורא בהלכות הפקידות האמנותית הנחמדה, שבצילה אנו חיים. ואף על פי כן, אי־אלו הערות קצרות לתועלתם של תמימי־דרך:
א. בארץ קטנה נתונה כמעט כל פעילות תיאטרונית־נסיונית (או ספרותית) לשבט או לחסד בידי מועצה זו, או גופים דומים, שכן אפסיים הם סיכוייה למימון עצמי מכיסו של הקהל.
ב. גם הח"מ מוצא פגמים רבים במחזה “המשיח”, אבל מחברו הוא לכל הדיעות (גם לדעת הוועדה, וראה המכתב) אחד מאנשי־התיאטרון הספורים בישראל העוסקים באורח עקבי בתיאטרון נסיוני, ומן הראוי לאפשר לו להמשיך בעבודתו.
ג. מועצה ציבורית לאמנות אינה בית־ספר לאמנויות. אין זה מתפקידה ללטש מחזות או כתבי סופרים (גם אילו דובר כאן באמת בליטוש אמנותי, ולא בריטוש פוליטי) – תפקידה לתת בידי אותו אמן הנראה לה ראוי לעידוד כלים כספיים למימוש יצירותיו. חובתה להבטיח תנאים לעבודה רצופה למיטב האנשים בכל אחד מתחומי האמנות.
ד. זכותו של כל אמן לקבוע בעצמו, מי יעוץ לו עצות באשר להכנסת שינויים ביצירותיו, אם בכלל. חוצפה ממדרגה ראשונה היא לכפות עליו (בכוח החרב המתהפכת של המימון) שינויים ברוח חיים חפר, ואפילו ברוחם של אנשים מחוננים ונחמדים, שאין הוא חפץ לשאול בעצתם.
ה. לעג לרש הוא לבוא בטענות על “פגמים בהצגה” אל אדם שהעמיד הצגה רבת־משתתפים יחסית בתנאי־עבודה פרטיזניים, בלי שיהיה לאל ידו לברור שחקנים (כיון שנאלץ להסתפק בשחקנים מתנדבים), בלי אולם לחזרות ובלי שאר תנאים חומריים מינימאליים הדרושים להפקה כזאת. גם 5,000 ל"י הם סכום מגוחך בהקשר זה.
ו. יש לשים לב לסיומו האולטימאטיבי של המכתב, שאינו משאיר מקום לספק בדבר מעמדו הנחות של האמן לפני הוועדה הכל־יכולה – “לכאן או לכאן”.
מ. ו.
יש דראמה (אחת)
סוף סוף דראמה עברית של ממש. מן ‘הנסיכה האמריקאית’ ועד ‘חפץ’ היו לנו, לכל המרובה, מחזות עבריים אנמיים, שאינם מעלים ואינם מורידים. למעשה, היו רובם דלים, ולהגניים, אם לא עסקו בחילוף מסכות בימתי, שהפך תכלית לעצמו.
חנוך לוין הוכיח כי המערכונים והפזמונים היו רק ראשיתה של דרך. גם במובן זה, שחריפותה של המחאה הפוליטית בהם הוכחה כמושרשת בחוויה עמוקה של יחסי־אנוש קודם שהם מיתרגמים – בין השאר – לגישות פוליטיות. גם במובן זה, שהמיניאטורה גדלה מבנית כדי ממדיו של מחזה לא מתוך העמדת פנים של שלמות רחבה יותר, אלא כיוון שהמרכיבים מתאחים מכל תפיסה אחת ורצף מחשבתי אחד.
אשר לרצף זה, רק הערה אחת. מעפשי אוויר מ“אנשי־בסדר־גמור” רשאים לעשות שמיניות באוויר עד קץ הימים, אבל חנוך לוין אינו מחזאי המציג עולם נטול ערכי־מוסר. הוא בוודאי בונה הירארכיה של השפלה אנושית, אבל אין זו ההירארכיה היחידה במחזה. יש בו גם הירארכיה מנוגדת של סבל ושל צורך להזדהות עם סבל ולהסיק ממנו מסקנות. משום כך מוצגת גם ההשפלה, בסופו של חשבון, כפגיעה מתועבת בערך ולא כערך, ואפילו לא כמצב־דברים קיים אשר מן ההכרח להשלים עמו.
נ. ק.
גבב וחיוב
‘אופק’ של יוסי גמזו טובל בנופת צופים. האיש כוונותיו טובות. אבל ספק אם יש ראי נאמן יותר לעליבותו של יחס רוֹוח אל הספרות היפה – ודוקא כיוון שאין ב’אופק' חשבונות נפתלים ואין בו בעלי חזקות, כשם שאין בו יראה מפני החריג והשונה. כל אלה, ושאר מריבות ההבל ועקשויות ההבל של הפיליסטר הספרותי המצוי, נעלמו כדי לפנות מקום לרוחב־הלב הרופס שלו, האופייני מהם והמסוכן מהם.
כאשר מגלגל גמזו בלשונו ועוסק בהקדמה לכרך השני של ‘אופק’ בתקיעות תרועות ושברים ושאר פיטומי־מלים, ניחא, חרזן מלאכתו בכך. אבל האיש מדבר גם על “כורחה של איזו אחריות פנימית” (כל ההדגשות שלו) וחוזר ומרמז על העקרון המנחה שהובהר בפתח הכרך הראשון: “[…] ‘שגעון לדבר’ שהוליד במה זו: תחושה עזה ומחריפה של העדר אכסניה בלתי־כיתתית, מקרבת רחוקים – המאפשרת רב־קיום של הדדיות־בתוך־שוני; אגב פתיחות שבשיח חם, הוגן, אף עם יריב רעיוני, עם בר־פלוגתא ספרותי, אסתיטי”.
קודם כל, לעניין “העדר אכסניה בלתי־כיתתית” – עורבא פרח. כאמור, מלבד כמה העוויות גרוטסקיות של שמירת חזקות ושמירת טינות – הכל מפרסמים את הכל. מרבית העורכים הספרותיים, אפילו הם דוחים איש או אנשים, הרי העיקרון המנחה אותם הוא קבלת הספרות הזורמת אליהם כמו היתה בליל אמורפי אשר יש לדוחסו אל תוך כך וכך אינטשים שבועיים של נייר מודפס; לכל המרובה, להשתדל לדלות מתוכה שמות שקנו להם מוניטין, ולא לתהות על טעמי מוניטין וערכיהן וכך לעצב קו עריכה בררני ואקטיבי. מר אמיר, דרך משל, מכריז בכל עת מצויה על עבריותה הכנענית של ‘קשת’, לא מראש אבל בדיעבד, ולא זו בלבד שהוא מדפיס משיריה של כל עלמה יפת קיבורת שנדחו ע"י עורכי עלון הגימנסיה שלה, הוא אף מדפיס מאמר נרחב על היהודי־יהודי שבשלום עליכם, ולואי ותמחל לו עשתורת.
הכרזתו של יוסי גמזו מתממשת בשני כרכים שהכל בהם וכולם בהם – ברוידס ואבות ישורון, אורי קיסרי והלקין, אלישע פורת ודב סדן, וכך גדודים־גדודים, עשרות־עשרות.
כאשר היעדר הסלקציה הופך עקרון – כאשר כל פיטפוט הוא שיר וסיפור ומסה, מיטשטשים ההבדלים שבין אמת לכזב בספרות, והיא הופכת משחק בטלני וגנדרני; אם גבב זה כולו ספרות, הרי שהיא עוד סוג של בידור דברני ומתיפיף, ולא מאמץ קשה למתוח ולעדן את כלי הלשון כדי לומר דברים שיש בהם משמעות ולדחות דברים חסרי משמעות. אם זה הבסיס, אין היא שווה בנזק הזמן ובנזק הכסף, ובראש וראשונה אינה ראוייה למאמץ ולעניין שכמה יוצרים וקוראים משקיעים בה.
סילוקה של הדיאלקטיקה הפנימית שבדברים מתחייבים ומחייבים, משמעו דחיקת הספרות למעמד של שולי־תרבות. אמר רטוש באחד מראיונותיו: “בזכות ‘הליצאנציה פואטיקה’, לא שלי, של הציבור, נפרץ המחסום לגבַי בתחום השירה. במידת מה גם בלשון. […] אם אני כותב למשל שיר על בעל ועשתורת מפרסמים אותו בגלל אותו יחס של כבוד ל’ליצאנציה פואטיקה' שהזכרתי. מסתמכים על כך שגם טשרניחובסקי ושניאור כתבו דברים לא כל כך כשרים ודבריהם נדפסו. כשאני אומר שאנחנו לא יהודים, שמה שקם בארץ הוא לאום אחר בתכלית. אני נתקל בהתנגדות גדולה לאין ערוך יותר, אם כי אף היא אינה מה שהיתה לפני שנים. פשוט, תחום הספרות הוא נקודת ההתנגדות הפחותה ביותר של הציבור ואפילו של המימסד […]” (‘דבר’, 27 באוגוסט, 1971).
נ. ק.
ספרים נכנסים
הוצאת ספרית פועלים
יאיר הורביץ, "נרקיסים למלכות מדמנה' (שירים).
טוביה ריבנר, ‘אין להשיב’ (שירים).
יעקב שבתאי, הדוד פרץ ממריא' (סיפורים).
יצחק בשביס, ‘עושה הנפלאות מלובלין’ (רומאן), בתרגום ברוך קרוא.
עמוס עוז, עד מות' (נובילות).
יצחק אורפז, שלוש נובילות'.
רן אדליסט, הפרוטוקולים של צעירי ציון' (סיפורים(
רחל מכבי, חול ואלונים'.
יוסף האפרתי, האידיליה של טשרניחובסקי'.
ז’אן פיאז’ה, הסטרוקטוראליזם'. מצרפתית: ג. מ. קרוי.
אלכסנדר ברזל, השיחה הגדולה: מסות על תרבות וספרות'.
דניאל בן־נחום, ‘רשות הזעקה: חזרה לברנר’.
הוצאת הקיבוץ המאוחד
אמיר גלבע, קטף' (שירים).
זלדה, ‘הכרמל האי־נראה’ (שירים).
‘ספר עלים’, קובץ לדברי ספרות לזכרו של יחיאל מר.
אנדד אלדן, לבדו בזרם הכבד' (שירים).
אהרן אפלפלד, ‘אדני הנהר’ (סיפורים).
אהרן מגד, ‘החיים הקצרים’ (רומאן).
ב. י. מיכלי, ‘דמויות וצדודיות’ (ביקורת).
הוצאת עם עובד
אהרן אפלפלד, ‘העור והכותונת’ (רומאן).
חיים גורי, ‘הספר המשוגע’ (רומאן).
‘מבחר מאמרים על יצירתו של יעקב פיכמן’ בעריכת נורית גוברין.
‘מבחר מאמרים על שירתו של נתן אלתרמן’ בעריכת אורה באומגרטן.
‘מבחר מאמרים על יצירתו הסיפורית של י. ח. ברנר’ בעריכת יצחק בקון.
ישורון קשת, ‘בין הערמון והלילך’ (זכרונות).
הוצאת ויידנפלד וניקולסון
מאיר וייסגל ‘…עד כאן’ (אוטוביוגראפיה).
ליאון יוריס ‘משפט דיבה’ (רומאן).
דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ‘ירושלים ירושלים’.
הוצאת מסדה
בנימין תמוז, ‘יעקב’ (רומאן).
ח. ש. בן אברם, ‘סיפורים’. הקדים מבוא: מ. ז. וולפובסקי.
‘שירים ליריים: 1900–1970’, מבחר מן השירה העברית החדשה בעריכת מתי מגד.
‘ביכורי עטים: מאסף לספרות צעירה’ בעריכת מתי מגד.
הוצאת שוקן
א. ב. יהושע, ‘בתחילת קיץ – 1970’ (סיפור).
איז’ן יונסקו, ‘הווה עבר, עבר הווה’ (פרקי יומן מקוטע), מצרפתית: אריה לרנר.
דב לנדאו ‘היסודות הריתמיים של השירה’ (מחקר).
הוצאת דביר
גבריאלה מריני קדם, ‘פיסה של ים’ (שירים).
‘שירת ח. נ. ביאליק’ (מבחר ביקורת) בעריכת חיים אורלן.
הוצאת ראובן מס
א. ראובני, ‘שירים’.
א. ראובני, ‘סיפורים’.
שמעון ראבידוביץ, ‘עיונים במחשבת ישראל’ (2 כרכים).
הוצאת לוין־אפשטיין
רילקה, ‘שירים’ בתרגום משה הנעמי.
דן בן־אמוץ ונתיבה בן־יהודה, ‘מילון עולמי לעברית מדוברת’.
אהוד בן־עזר, ‘לא לגיבורים המלחמה’ (רומאן).
הוצאת אלף
שלום עליכם, ‘שלוש אלמנות’ (מונולוג), מיידיש: אריה אהרוני.
הוצאת ביתן
נורית ברצקי, ‘ימים בערימות ערימות’ (שירים).
הוצאת עקד
אגי רימון, ‘נני ושנינו’ (שירים).
סן־ז’ון פרס, ‘אנאבאזיס’ בתרגום יהודית קופנהגן־אורין.
עליזה שנהר, ‘אדי חלום’ (שירים).
יהודה שביט, ‘לראות שחור באהבה’ (שירים).
‘שיח משוררים על עצמם ועל כתיבתם’, בעריכת יעקב בסר.
הלל ברזל, ‘שירה ומורשה’ (מחקר. 2 כרכים).
הוצאת דגה
עדי צמח, ‘אסתטיקה אנאליטית’.
ראובן צור (עורך), "עיונים ברוחק האסתיטי'
הוצאת תרמיל
א. פ. צ’כוב, ‘האולם מספר 6; איכרים’.
י. ח. ברנר, ‘מהתחלה’.
הוצאת מוסד ביאליק
נתן שפיגל, ‘תורת הפיוט לאריסטו’.
הוצאת ניומן
‘מזכרת’, פרקי ספרות ומחקר לזכרה של רחל ניומן.
הוצאת מגנס
Jehoshua Bar-Hillel, Aspects of Language.
הוצאת אגודת “שלם”
‘ירושלים’, שנתון לדברי ספרות ואמנות ה’–ו', בעריכת אברהם הוּס ואריה ליפשיץ.
הוצאת שקמונה
ד"ר פ. דודסון. ‘המקצוע הורים’ (מדריך מקיף להורים).
אבות ישורון: שיר בשלושה
מאתאבות ישורון
השעון
מאתאבות ישורון
הַשָּׁעוֹן שֶׁהִגִּיעַנִי הֶחָדָשׁ.
מָה אוֹמְרִים עָלָיו בִּשְׁוַיְץ.
נִבְדָּל מִקּוֹדְמָיו בְּמַהְפֵּכָה אֲפֹרָה.
שָׁעוֹן בַּעַל סְפָרוֹת מְרֻבָּע רוֹמִיּוֹת עָגֹל.
הַלּוּחַ קַל. וּלְהַבְדִּיל קַל.
יֵשׁ מְחוֹגִים לְשָׁעָה גְּדוֹלָה
וּלְשָׁעָה קְטַנָּה, מָחוֹג מָחוֹג.
שָׁעָה שְׁלֵמָה מְחַכִּים
עַד בּוֹא הַשָּׁעָה הַגְּדוֹלָה.
וּבֵינְתַיִם הוֹלְכוֹת לְאִבּוּד
הַשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת.
זֶה בָּרוּר.
מַה שֶׁקָּשֶׁה לְהָבִין אֵצֶל דָּג,
שֶׁעוֹמֵד חָשׂוּף וְשָׁקוּף בַּמִּגְרָשׁ בְּשָׁקוּף הַמַּיִם.
וְאִלּוּ פִּתְאֹם הַמְּחוֹגִים מְפַרְפְּרִים כְּכָנָף אַחַר
הַשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת. זֶה בָּרוּר.
הַלּוּחַ בֶּזְשׁ מַשֶּׁהוּ. מִיּוֹצְאֵי
יַלְדּוּת שֶׁל שְׁעוֹנֵי־
יָד קוֹדְמִים, שֶׁמְּחוֹגֵיהֶם
נֶעֶצְרוּ וְנֶעֶצְמוּ כְּעֵינַיִם.
הַשָּׁעוֹן עָגֹל, הַלּוּחַ בֶּזְשׁ
וּפְנִימָה חַם.
וְסָבִיב יָם עָגֹל
וְחוּצָה קַר וְחַם.
יב תשרי תשל"ב, 1 אוקטובר 1971
האוהב
מאתאבות ישורון
הַשָּׁעוֹן הַזֶּה אֲנִי מַחֲזִיק אוֹתוֹ עַל הַיָּד.
וְהוּא מַחֲזִיק אוֹתִי עַל הַיָּדַיִם.
מִי יוֹדֵע כַּמָּה זְמַן, וְהוּא
יוֹרִיד אוֹתִי מִן הַיָּדַיִם.
הַלּוּחַ אִם אֵינֶנּוּ בֶּזְשׁ,
הַלּוּחַ הוּא קוֹדֵר.
מַרְאֶה אֵיזֶה שָׁעָה יֵשׁ.
הוּא אֵינֶנּוּ מִתְחַמֵּק.
הַשָּׁעוֹן הַזֶּה אֲנִי נוֹשֵׂא אוֹתוֹ עַל הַיָּד.
וּמִן הַזְּמַן פּוֹרְשִׂים עָלַי שׁוּלֵי יָדָיו.
מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה זְמַן, וְהוּא
יֶאֱסוֹף מִמֶּנִּי אֶת שׁוּלָיו.
פַּעַם הָיָה לִי עֵסֶק עִם שָׁעוֹן.
שׁוּב סְפָרוֹת מְרֻבָּעוֹת. מְרֻבָּע רוֹמִי רוּסִיּוֹת מִן הַיַּלְדוּת.
וּמֶה חָשַׁבְתִּי? הֶחֱזַרְתִּי לַשָּׂטָן.
הַשָּׁעָן עַצְמוֹ אָמַר: נָכוֹן. גּוֹאֵל חָזָק. דּוֹפֵק בְּךָ.
טוֹב תַּעֲשֶׂה, תִּקְנֶה חָבֵר.
חָבֵר אֱמוּנָה וְתִקְוָה. שָׁעוֹן
אֱמוּנָה וְתִקְוָה. שִׁירָה אֱמוּנָה וְתִקְוָה.
אִם אֵין שִׁירִים, הַשָּׁעוֹן מְנַצְנֵץ כְּגָבִיעַ.
מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא חָבֵר,
אַתָּה מוֹצֵא שִׁירָתוֹ.
מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת שְׁעוֹנוֹ,
אוֹהֵב לִרְאוֹת שָׁעָה כַּמָּה יֵשׁ.
כט תשרי תשלב, 18 אוקטובר 1971
האוסף
מאתאבות ישורון
אֲנִי מֵבִיא כָּל מַה שֶּׁאֲנִי מוֹצֵא.
לֹא כָּל מַה שֶּׁנּוֹצֵץ הוּא זָהָב.
אֲבָל אֲנִי מֵרִים
כָּל מַה שֶּׁנּוֹצֵץ.
בִּמְגֵרָה אֹסֶף שֶׁל בְּלַאי.
חֲתִיכוֹת שֶׁל כְּרוֹם. מַפְתֵּחַ בְּלִי רַגְלַיִם.
מַסְמֵר מַרְבֵּה שִׁנַּיִם. שֶׁאֲנִי רָץ מִן הַחוּץ,
כִּמְעָרָה חַיָּה מִסְתּוֹרִית, שֶׁאֲנִי חוֹצֶה כְּחֵץ בַּמֵּצַח.
שֶׁאֲנִי כֻּלִּי בַּחוּץ מַבִּיט. בַּכֹּל מַרְבֶּה עֵינַיִם.
חֲתִיכוֹת נִיקְל, כְּרוֹם, בַּרְזֶל,
אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מִמַּה זֶה בָּא.
שְׁיָרֵי עֲצָמוֹת. שַׂעֲרוֹת רַגְלַיִם. מִמִּי הֵם?
כָּל זֶה מֻנָּח כַּאֲשֶׁר אֲנִי חוֹצֶה חוּצוֹת.
פְּחַת בְּשָׂרֵנוּ מִתַּאַו מְכוֹנִיּוֹת, הִרְהוּרִים בַּדֶּרֶךְ, סִבּוּב, מַלְכּוֹד, בַּרְזֶל נוֹפֵל מִן הַכֹּחוֹת.
כָּל אֶחָד אוֹמֵר שֶׁלּוֹ. כָּל אֶחָד מַבִּיט לִי בְּיָדַי.
לֹא כָּל מַה שֶּׁנּוֹצֵץ הוּא זָהָב.
אֲבָל כָּל אֶחָד רוֹצֶה לָאֹסֶף.
כָּל הַמַּפּוּל הַזֶּה, כָּל הַיְּבֹלֶת הַזֹּאת. כָּל הָאַרְבֶּהרוֹשׁ הַזֶּה, לְהִכָּנֵס
לָאֹסֶף. וַאֲנִי מֵרִים
כָּל מַה שֶּׁאֲנִי מוֹצֵא.
כו חשון תשלב, 14 נובמבר 1971
"שעה ארוכה לאחר שנפרד מאתנו בליל־שבת האחרון, היינו, אילזה ואני, מדברים עליו. אל־נא יחשוב כי דברים נפלטים מן הפה בלי־דעת. יש לדברים כוונה. ואף־על־פי־כן, הצטערנו על המבוכה שהיינו עשויים לגרום לו, לשמע הדברים שדיברנו עמו, הגילויים שגילינו לו. כרגיל, אילזה מאשימה אותי, האשה הנפלאה הזאת! הנרדפת! ואני טוען לפניה כי צדקתי. אך בתוך לבי אני מפקפק. יש רגעים שהחרדה מקפיאה את דמי. רצינו כי יידע זאת.
"רצינו כי יידע שאנו אוהבים את ביקוריו בביתנו בלילות־שבת. מאד היינו מצטערים אילו האוירה החדשה שנוצרה כעת היתה מפריעה את הקשר העדין שנרקם בינינו, וביתר דיוק: אך־זה התחיל להתרקם. מי שעומד מן הצד ואינו יודע את הקשרם הסבוך של הדברים ואת תוקף הנסיבות עשוי לחשוב כי אנו מתנהגים באופן משונה. שיערנו בלבנו כי הוא יודע משהו. הרי הוא רגיש כל־כך! זמן רב הסתרנו מפניו את דבר סבלותינו ואת העוולה הנוראה, האבסורדית, שמעוללים לנו. לא רצינו לצערו ולא לשתפו יותר מדי בסודותינו. והנה, יצאו הדברים מגדר השתיקה. האם היתה זו העזה לא־נסבלת ולא־נסלחת מצדנו לשתפו בסודנו?
"כיוון שנאמרו הדברים, אין מהם נסיגה. ולמה נעמיד פנים כי לא אירע דבר? על כן אמרנו לכתוב לו מכתב זה, לנסות ולהפיג במידת־מה את המתח שנוצר, ואשר הוא, בעדינותו המצוינת ובטאקט המופלג שלו השתדל להעלים מאתנו.
"האם גרמנו לו צער?
"מעולם לא דיברנו עמו בעניינים פרטיים. והנה, רצינו שיידע כי אנו אוהבים אותו באמת. יתכן שהעלה בדעתו, אי־פעם, כי חסד אנו עושים עמו, בארחנו אותו בביתנו בלילות־שבת. אך אין זה כך. חסד הוא עושה עמנו בבואו. אל יחדל לבוא! טילפנו אל בית־החרושת שהיה עובד בו, כדי לברר את כתובתו לשם משלוח מכתבנו זה. שאלו שם לשלומו. אנו עינינו את עצמנו לדעת מה חשב בצאתו את ביתנו בליל־שבת האחרון. מה חשב עלינו? אנו מצפים לליל־שבת הבא, כדי שיבוא לבקרנו, כדרכו, וכולנו ננהג כאילו לא אירע דבר – או כאילו כבר אירע הכל ונפלו כל המחיצות.
“אילזה דורשת בשלומו ומצרפת את התנצלותה ואהבתה להתנצלותי ואהבתי. להתראות בליל־שבת”…
ההונגרי הארוך קרא וחזר וקרא כמה פעמים את המכתב בהתרגשות רבה. הוא שכב על מיטתו והחדר היה נקי ומסודר, כאשר אהב. בימים האחדים שעברו מאז אותו ליל־שבת השתדל שלא לחשוב על הדברים שנאמרו בבית הזוג ש. כבר בצאתו את ביתם, אמר להוריד מסך במוחו על אותו מעמד שהסב לו צער ומבוכה. והנה, בעלות המסך, לא היתה לו ברירה אלא לעמוד ולבחון את הדברים. הוא התחיל לסקור בזכרונו את השתלשלות אותו ערב והתעכב על רגע שדימה כי אבד ונשכח, נוכח הדברים שהיו אחריו. כעת היה אותו רגע עז ומוחשי מכולם, עד כי שמעו אזניו את קולו האמיתי של הד"ר ש., המספר לו את המעשה בדוכס מכסימיליאן והספן הגוסס.
“הדבר היה בעת המסע מאירופה לאמריקה, שערך הדוכס מכסימיליאן מאוסטריה, בשנת 1864”, אמר הד"ר ש., קם ולקח את אחד הספרים שהיו מונחים על שולחן קטן בפינת החדר, דפדף עד שהגיע אל המקום הנכון, נתן בהונגרי הארוך את מבטו הבהיר, החייכן והעצב והתחיל לקרוא לאט, כשהוא נושא לפרקים את עיניו מן הספר ובוחן את המאזין לו, בלא להפסיק את הקריאה.
כתב הדוכס מכסימיליאן ביומנו: היום מת אחד המלחים בספינתנו. הוא חש את קצו הקרב ובא, לבו היה מלא יסורים וחרדה והוא ביקש אם ייאות מישהו להתפלל לנשמתו. העביר הרופא את מישאלתו של הספן אל הקצינים ואחר־כך אל יתר אנשי הצוות ולא נמצא איש שייענה לבקשה. לא נמצא איש שיוכל להתפלל עם האיש העומד על מפתן הנצח. הלכתי אצלו בעצמי – מספר הדוכס – אך הרגשתי כי אין אני מסוגל להתפלל. אמרתי לו כמה דברים נדושים ובושתי בעצמי.
הד"ר ש. סגר את הספר והניחו על השולחן הקטן.
“לא נמצא איש שיתפלל לנשמת הספן הגוסס. הוא מבין?” אמר ד"ר ש. “לא נמצא איש שיביא לו את בשורת הישועה. אף אחד לא איכפת לו כל הנוטים למות. מי ינסה לפרוץ את דלת החדר שבו נאבק אדם לבדו עם מר המוות? איש לא יעז. אותם אנשים טובים שלא היו מהססים אף רגע להציל את זולתם מסכנה גופנית, ואולי אף לחרף את נפשם לכך, נשארים אטומים, אדישים, כשמדובר בגאולת הנפש. והדברים הנדושים, שעליהם מדבר הקיסר מכסימיליאן, הדברים הנדושים האלה הם אולי המחרידים מכל. הוא מבין?”
גם הטרחת בית־החרושת עוררה בהונגרי הארוך בושה וכאב. ודרישת־השלום משם. כמה זה מעליב. כאילו אין להנהלה במה לעסוק, אלא בבירור כתובות. ומה עלולים לחשוב עליו שם? אולי היו עשויים לחשוב כי אותו בירור כתובת הוא עניין אישי חשוב ועדין, והיו חוככים בדעתם אם מותר להם לגלות את כתובתו לזר אלמוני המטלפן אליהם. וכך היתה זו טרחה כפולה ומכופלת.
שוב הפך במכתב ולא ידע מה עליו לעשות בו. כיצד להגיב עליו. הנה מצא את עצמו לראשונה מתעניין לדעת ולהבין מה קורה להם באמת. הדברים קשים להבנתו. הוא אינו מכיר אותם, למעשה. אינו מבין את סודותיהם, שהם מרמזים עליהם בדיבורים מוזרים. היה עליו לעשות מעשה שישקיט את מבוכתו. אולי ישלח להם פרחים? אך הוא צריך להביא פרחים בליל־שבת, והרי לא יציף אותם בפרחים כל השבוע. זה יקבל מימדים של קומדיה. מה יעשה אפוא? לטלפן אליהם לא רצה, מפני שאז היה צריך לדבר ולהסביר. לא נותר לו אלא להמתין עד ליל שבת, ואז לבוא אליהם כאילו לא אירע דבר. הרי זאת ביקשו גם הם.
שעת לפני־הצהרים וכבר החום עז בחדרו, מדריך את מנוחתו. אי־אפשר לעשות כלום. הגוף רפה. כאילו איזו מחלה לא־ידועה אוכלת בו.
פעם חלם כי הם ביקשוהו לבוא ולגור עמם בביתם המטופל, הנקי, שיד אשה ניכרת בכל פינה בו. ובחלומו ניאות ובא לגור עמם, להיות במשפחתם. סופו של החלום היה עצוב מאד וכשהתעורר בוש, מאד בוש לחשוב על זה. אף כעת, כשהוא חושב על אותו חלום, זה דוקר את לבו.
*
“אתה חושב שאני לא יודעת שאתה מסתדר בכוונה לעבוד תמיד ערב ולילה?” אמרה לבנה. ציון לא השיב דבר. למה לי להפוך את זה לריב? אמר בלבו. אין לי כוח לזה ואני לא אקלקל לי את מצב־הרוח. לבנה מביטה בו ויופיו מקניט אותה. הוא פרוע, לבוש במכנסי־הספורט הכחולים שלו, המשמשים אותו כפיג’מה.
“אני אקנה מה שאני רוצה. הכל. תראה, אני אזרוק כסף”, אמרה לבנה, “ולא יהיה איכפת לי. גם הילדים רוצים דברים”.
“תלכי לגנוב”, השיב ציון חרש וחיוך בעיניו, “תלכי לגנוב, כמו שהיית עושה תמיד. את וכל המשפחה שלך”.
“מנוול”, אמרה לבנה וקולה נחנק. ציון המשיך לחייך והשקיף החוצה בעד החלון. הוא ידע כי היא מביטה בערפו ועלבונה צורב בה מאד. הוא שנא אותה. אלמלא החליט לנהוג קור־רוח, יתכן שהיה מכאיב לה יותר, ולא רק בדיבורים.
“אתה מוציא את כל הכסף שלנו על בחורות ועל קלפים”, אמרה לבנה וניכר כי התאמצה לשמור על קולה לבל יהיה לצעקה. “מה קרה לך, ציון?”
קולה עורר בו סלידה, כאילו היה מגע שלה. אני יודע בדיוק מה היא רוצה, אמר בלבו. וזה הדבר שאני שונא אצלה הכי־הרבה עכשיו. חבל לו על אלי. שני הילדים האחרים יגדלו ויהיו כמוה ממילא. קשה לו להבין איך אהב אותה לפנים.
“ציון”, המשיכה לבנה, “או שאנחנו מתחילים לחיות כמו בני־אדם, כמו בעל ואשה, או שכל העסק הזה נשבר וגמרנו. אתה בורח מהבית, בורח ממני כל הזמן. אתה חושב שאני לא מבינה? אשה מרגישה דברים כאלה, יש לה חוש מיוחד לזה. שוב פעם אתה מתעסק עם מישהי ושום דבר אחר לא מעניין אותך. יש בחורה בעניין הזה. וכמה אתה אגואיסט, ציון! זה נורא. אף פעם לא חושב על מישהו אחר, רק על עצמך ורק על הרגע הזה. אני מרגישה דברים נוראים”.
הוא מביט החוצה ומחליט בעקשנות: לא איכפת לי כלום. אני רואה שמש, בתים, מכוניות בכביש. לא שם לב לבלבול הזה. לא מתרגז. לא מתרגז. כעת אני רוצה שתישאר כאן עם הילדים, היא טובה אליהם. ואני אעשה מה שאני רוצה בחוץ. ואם יתחשק לי, אני עף כמו ציפור. אין לי טענות על אף אחד, ושלא יבואו עלי בטענות. אני לא אעשה איתה הצגות, למרות שאני יכול.
“אל תעשה אותי לאשה כועסת ומתלוננת”, מבקשת לבנה. “בסוף אתה חוזר תמיד הביתה, אתה יודע. כמה פעמים זה צריך לקרות לך עד שיבוא לך השכל? אני צריכה את כל העצבים בשביל הילדים, ציון, ואין לי כוח. גם אני לא רוצה להתרגז ולריב. גם אני רוצה להיות שקטה כמוך ושלא יהיה איכפת לי. אבל אני אין לי איפה ללכת, אתה מבין? אני תקועה כאן בבית עם הילדים ואתה עושה מה שאתה רוצה. זה לא צודק”.
היא מנסה להיות שקטה, אומר ציון בלבו, אך אינו גורע את עיניו מן החלון. “תעשי לי אוכל”, הוא אומר. “אני רעב”. כך, הוא סבור, יחזיר אותה למקומה וגם יעסיק אותה במשהו.
הוא עקשן, אומרת לבנה בלבה. עקשן כמו ברזל. שום דבר לא יזיז אותו מהמקום. “מה אתה רוצה לאכול?”
הוא שמע בקולה נימה של התגרות והרגיש כי עוד מעט תצליח להוציאו מגדרו: “תראי, לבנה, אם את רוצה שאני אסתלק מהבית, אז תגידי. אבל אם את רוצה שאני אשאר, אז תהיי בסדר ואל תעשי בעיות. אני לא בא הנה אחרי לילה של עבודה בשביל לשמוע אותך מייללת כל הזמן.”
“מה אתה רוצה לאכול, ציון?”
“ארוחת־בוקר”.
“טוב”, משיבה לבנה, “אבל תדע שעכשיו כבר צהרים”.
הוא ממתח את זרועותיו, מחלץ את שריריו ועצמותיו. כבר צהרים. ילדיו בחוץ, במיגרש הגרוטאות. הוא יוצא אל המרפסת וקורא ליאקי. הילד רץ אליו מקצה המגרש, נכון להפיק רצון, לשמח את לבו.
“תביא לי עתון ערב”, אומר לו ציון ונותן בידו את המטבעות.
“עד מתי אתה נשאר היום בבית?” שאלה לבנה.
“כמה שאני ארצה”, אמר.
לבנה הגישה לו את ארוחתו. בתוך־כך, פקדה אותה שוב התמונה המכאיבה שעינתה אותה לאחרונה:
ציון הביא הביתה את הבחורה, השניים נכנסים אל חדר־השינה וציון סוגר את הדלת. לבנה עומדת מול הדלת הסגורה ומנסה לקלוט משהו. לבה הולם בחזקה. אחר־כך, קורא לה ציון להיכנס. היא נכנסת ורואה אותם במיטתה, מכוסים שניהם באותו סדין, מחייכים אליה בהתגרות שלווה. היא ראתה את כתפיה הלבנות של הבחורה מבצבצות מן הסדין, ומוזר היה לובן הכתפיים, כלובן גופו של מת. את פניה לא יכלה לראות, כל־כך מטושטשים היו. “תביאי שני קפה”, אמר ציון וגחן אל הבחורה שבמיטתו. ולבנה לא יכלה לומר דבר, כמו היתה אילמת. היא ביקשה לראותם כך עוד קצת, אך הוא זירז אותה, הושיט את ידו אל מכנסיו שהיו תלויים על הכסא, ליד המיטה, ושלף מן הכיס חפיסת סיגריות. הדליק לו סיגריה, שאף ממנה עשן והושיטה אל פי הבחורה, ששאפה כמוהו, וכן לסירוגין. פתאום ראתה בקצה המיטה את כפות רגליה של הבחורה מבצבצות משולי הסדין ואף הן לבנות מאד, כאילו אזל מהן הדם. לבנה הלכה להכין להם קפה, ובשובה עם שני הספלים, ראתה אותם מתעלסים ללא בושה בנוכחותה. היא עמדה ובידיה שני הספלים החמים, לחכות עד שיגמרו. הספלים התחילו לחרוך את אצבעותיה האוחזות בהם, אך היא לא הניחה להם, אלא הידקה את האצבעות בכל כוחה, עד כי חישבו להישבר. הם אף לא נתנו בה מבט, כל־כך היו עסוקים בהתעלסותם. כשגמרו, חייכו אליה בתודה והיא הניחה את הספלים על כסא שליד המיטה ולא יצאה את החדר. ציון שאל: “איפה הילדים? שהם לא יכנסו עכשיו”, ולבנה הרגיעה אותו, ואהבה אותו כמו שלא אהבתו מעודה. אילו הניח לה לשמשו כך כל ימי חייה, היתה אסירת־תודה לו – כך הרגישה באותו מעמד. שוב ראתה את כפות רגליה הלבנות של הבחורה מבצבצות משולי הסדין.
כששב יאקי עם עתון הערב, היא מלטפת את ראשו ברחמים מופגנים. עיניה תלויות בציון, הנוטל את העתון ומתעמק בו. עיניה אינן זוכות למענה.
“תישאר אתנו לפחות עד שאתה הולך לעבודה, שהילדים יראו אותך, ציון. הם כל־כך אוהבים אותך”.
ציון אינו משיב לה. אך הוא שומע, זה ניכר בו. גם אינו קורא בעתון, אף שעיניו תלויות בשורות הדפוס. הוא חושב על משהו רחוק, משהו של עצמו בלבד.
“בסדר, ציון?”
“בסדר”.
ציון עדיין אינו יודע את שם המסעדה שבה עובדת זהבה. אם זו בכלל מסעדה. הוא תלוי אפוא בה. שתעמוד בהבטחתה ותמשיך לבוא לתחנה תמיד אחרי עבודתה בערב. כמה זמן היא תעמוד בזה? הוא אינו יכול להוציא מלבו את המחשבה שהפעם זה שונה, רציני יותר, חזק יותר. והפעם מתגנב אל לבו החשש שהוא אינו מובטח כתמיד. שאם לא ישגיח, יחמוק הכל מבין אצבעותיו.
*
“יש לך טבעת, אתה נשוי, ממזר אחד”.
“אז מה יש, את לא ידעת?”
“לא, באמת לא”.
“ובפעם הראשונה, כשנפגשנו, לא ראית את הטבעת?”
“לא ראיתי שום דבר. היה לי חושך בעיניים”, היא צוחקת וכל גופה משתוחח בצחוקה.
“ומה איכפת לך שאני נשוי?”
“אני חושבת על האשה שלך. יש לך ילדים?”
“כן, שלושה. ומה את חושבת על האשה שלי?”
“שיום אחד גם אני אהיה נשואה וגם בעלי יעשה לי את זה”.
“ולמה את חושבת כך?”
“ככה זה בחיים. זה הגורל, לא?”
“אני לא יודע. אולי זה תלוי באדם?”
“לא. אני חושבת שזה יקרה לכל אחד. גם לאמא שלי זה קרה, כשהייתי קטנה”.
“מה קרה לאמא שלך?”
“אני לא רוצה לדבר על זה”.
זה הכעיס את ציון. היא מתעקשת לשמור מפניו על פינות חסויות, על סודות משלה. אך אין הוא מגלה לה את טינתו זו.
“ואולי אחת שאוהבים הרבה־הרבה, זה לא קורה לה?”
“גם לה זה קורה. אני אומרת לך: זה חלק מהחיים. זה הגורל של כל בן־אדם. אבל בסוף חוזרים תמיד אל האשה”.
הה! צעק משהו בקרבו של ציון. היא כבר החליטה גם על הגורל שלי: שאני אחזור לבסוף אל האשה. אפילו הקטנטונת הזאת חושבת שהיא יותר חכמה. ואפילו שזה נחמד כל־כך לשמוע זאת מפיה – אף־על־פי־כן זה מרתיעו במקצת. היא מתייחסת אל כל זה כאל הרפתקה חולפת, אף שאינה בוחלת כלל בפירות ההרפתקה. היא כבר החליטה. האם הוא תלוי בה כעת? הרי דבריה מכעיסים אותו, אף שהוא מכסה עליהם בחיוך וליטוף אוהב. וכי בעת שאהב את לבנה לא הרגיש כך?
“את יודעת, יש נקמה בכל העניין הזה בין הגבר לאשה. בהתחלה האשה שולטת בך, היא המלכה ואתה עושה מה שהיא רוצה, העיקר שתהיה טובה אליך. אחר־כך, הכל נהפך, הן חוזרות אל המקום הנכון שלהם והחיים חוזרים למסלול.”
“בכל זאת, אתה תחזור אל אשתך ולא תעזוב אותה”.
“ואת כבר רואה אותי עוזב אותך, ככה?”
“זורק!”
“בטוחה?”
“כן”.
“וזה לא איכפת לך?”
“זה כן איכפת, אבל מה אני יכולה לעשות?”
הוא רוצה לצאת לבלות עמה בערב, בתל־אביב. היא אינה נלהבת. הוא מניח לזה. לא להכביד יותר מדי. שלא תחשוב כי זה חשוב לו במיוחד. מכל־מקום הוא תלוי ברצונה להתראות אתו. תלוי עד הרגע האחרון. היא אינה מגלה לו את שם המסעדה שבה היא עובדת. הוא סבור שהיא עובדת במטבח של אחד מבתי־המלון לחוף הים. אך מניין לו הבטחון? אל ביתה לא יעז לגשת. ואם אינה אוהבת אותו באמת? ידיה נראות מטופחות מדי להדחת כלים. אולי היא חדרנית, או משהו כזה? המחשבה מכעיסה אותו והוא מרגיש צורך לדעת את כל הפרטים. אולי יצליח להצילם מפיה.
*
לבנה מביטה בו, מנסה לפענח את מחשבותיו. לעולם, לעולם לא יאמר לה את האמת, היא יודעת. אלי הביא לחדר את קופסת הנעלים המנוקבת. הוא הביט אל אביו, ועיניו בחנו לראות אם אינו מרוגז. אביו נתחייך אליו חיוך כאילו מבויש. אלי אהב חיוך זה של אביו, שהיתה בו מין הבעה של שותפות־סתר.
“יש משהו?” שאל ציון.
“שום דבר,” השיב אלי.
“מה קורה להם?” שאל ציון. “לא רוצים לצאת?”
אלי פתח את הקופסה. כחמישה גלמי־משי מוטלים בה, על מצע של עלי תות, שקטף מן העץ במגרש. הוא היה מחליף את העלים יום־יום, כדי שיהיו רעננים ובצאת הפרפרים, והוא לא יידע, או לא יהיה לידם, יוכלו לאכול מיד. ציון אמר לו כי, לדעתו, לא פרפרים ייצאו, אלא תולעים, אך אלי לא האמין בזה. הוא היה מצייר בדמיונו את הפרפר שייצא מגולם המשי. פרפר לבן, קטן, שיגדל ויילך, יפרוש כנפיים דקיקות, זוהרות, טוויות משי. הפרפר הזה היה נגלה לו לעיתים, כשהיה הוזה בהקיץ, פרפר יפה ככל שאפשר לתאר, אך כה גדול היה שהפחידו במקצת. לרגע חשש כי הפרפר יסתיר את אור השמש ויכסה על כל הבית. כשקנה את הגלמים, היה חש אל הקופסה כל כמה דקות, לראות אם כבר נולד הפרפר. אך מזה כמה שבועות כמעט נואש מזה. פעם נטל בקצה אצבעות זהירות את אחד הגלמים וקירבו אל אזנו, לשמוע אם יש בו חיים. אך הוא לא שמע דבר והניחו בחזרה על עלי התות. הוא חשד כי אחיו ואחותו הקטנים עוללו לו משהו, חיבלו בגלמים, כדי לסכל את הולדת הפרפר.
ציון בחן את הגלמים בתשומת־לב רבה. “אולי נקנה אחרים, יותר טובים?” שאל.
“לא צריך”, אמר הילד וחיוך ספקן היה בעיניו.
“ואצל הילדים האחרים כבר יצאו התולעים?” שאל ציון.
“יש כמה”, אמר אלי. הוא סגר את הקופסה והלך להניחה על אדן־החלון, ליד מיטתו.
“אולי לא עשית מספיק חורים בקופסה, ואין להם אויר לנשום?”
“זה מספיק חורים, אבא”, אמר אלי.
ציון הביט בילד, ראה אותו יוצא את הבית. קם ויצא אל המרפסת. משם יכול לראותו מצטרף אל אחיו ואחותו הקטנים ואל עוד כמה ילדים, שעמדו לרגלי עץ התות הגדול. הילדים החלו מטפסים במהירות על ענפי העץ. אלי הביט בהם מלמטה ובעיניו אותו חיוך ספקן, מורגל. ציון ראה אותו מחבק בכל כוחו את גזעו הגדול של העץ, כמו ניסה להיאחז בו ולטפס. אך הדבר נאסר עליו באיסור חמור. חששוּ שמא יאבד את הכרתו פתאום ויפול. אלי משמש בידו את גזעו הגדול של התות ואצבעותיו ליטפו את הקליפה המחוספסת, היבשה. הוא התרומם על קצה־בהונותיו והרגיש איך השמים נעים למעלה לאטם, בין ענפי התות, אל אופקים אחרים, רחוקים מאד. אחיו ואחותו הקטנים השליכו על ראשו זלזלים וענפים יבשים וצחקו. הוא אף לא מיחה. רק הסירם מעל לראשו וחייך.
“תעלה! תתחיל לטפס!” קראו אחיו ואחותו.
אלי לא שמע לעצתם. הוא התיישב לרגלי העץ והוציא מכיסו שתי אבני שיש והתחיל להקיש בהן, כדי להפיק ניצוץ של אש. כעבור שעה ארוכה נמלך בדעתו והחזיר את האבנים אל כיסו. הוא התחיל לקטוף עלי תות צעירים, לרפד בהם את קופסת גלמי המשי, לקראת הולדתו של הפרפר. לאחר שמילא את כיסיו עלים, חזר הביתה.
“לאן?” שאלה לבנה את ציון.
“לבריכה”, אמר ציון. “אם את רוצה, אני אקח את הילדים”. (האם תבקשו לקחת את הילדים? חשש ציון).
היא מאמינה לו. ניכר בה. אולי אפילו טוב הדבר, לדעתה. כשהוא בא מהבריכה, רוחו טובה עליו. הוא יותר נוח. אולי זה יוציא לו את החושך מן הראש, חושבת לבנה.
“לא כדאי”, אומרת לבנה. “עכשיו יותר מדי שמש. אם היית הולך אחר־הצהרים”…
“אבל אני לא אספיק. אני רוצה לישון אחר־כך, עד העבודה”.
“אין דבר”, אמרה לבנה. “אין דבר, תלך, ציון”.
“אבא, אל תלך עכשיו”, ביקש אלי.
ציון הניח את ידו על עורפו של הנער. ליטף את עורפו. ממש באותו רגע שמע אלי שריקה עזה, ארוכה ודקה מאד באזניו. הוא לא יכול לדעת מהיכן באה השריקה, אך היה בטוח כי הוריו אינם שומעים אותה. בעוד יד אביו לוטפת את עורפו, הלכה השריקה ונתחזקה. אלי אמר בלבו: עוד מעט הוא ינשק אותי, ואני לא אוהב את זה. השריקה נעשתה דקה יותר ויותר עד שלא היה לה צליל, אלא רק כוח בלבד.
אלי התכופף ואטם את אזניו בשתי ידיו.
“מה יש לך?”
אלי לא השיב. הוא חיכה עד שהשריקה תחדל. אביו רכן אליו והביט בו בדאגה. השריקה פלחה את ראשו והכאיבה לעיניו. ראשו כבד עליו. השריקה היתה דומה לאותם צפצופים ששומעים במקלט הרדיו, כשמכוונים אותו לתחנות רחוקות מאד. וכל־כך גבוה היה צליל השריקה שהיתה נשמעת כנשיפת אוויר מסוננת היטב למי שלא ידע לקלטה. ואלי ביקש כל הזמן בלבו: שרק הוא לא ינשק אותי, כי אני לא אוהב את זה. לבנה הוליכה אותו אל המיטה והשקתה אותו מים.
*
ציון מהלך בבגד־הרחצה, נוטף מים, על מישטחי הבטון שסביב הבריכה. הטבילה היתה טובה לגופו ולהרגשתו. הוא מהלך זקוף ושבע־רצון. כעת ניכר יותר כי קומתו נמוכה במקצת מן הממוצע. שמש הצהרים בעיצומה והבריכה הומה למדי. הרבה תלמידים בחופשת קיץ, וגם מבוגרים, וכמובן, נערות. הוא בוחן אותן, אחת־אחת, מעשה־מומחה, מונה את יתרונותיהן וחסרונותיהן, אומד את דרגת עדיפותן בעיניו. הוא עולה אל משטח השיזוף, נשכב פרקדן על גבו ומתמכר לקרני־השמש ולרוח הים. ציון אוהב קרניים עזות אלו של שעות הצהרים. אין הוא מעריך את הדגדוג הקלוש של הקרניים האלכסוניות הבאות בבוקר או אחר־הצהרים. טוב ממנו המגע הישיר והמטהר של אלו, החודרות לכל זווית ומסתור בגופו, נותנות לו את הרגשת הגוף בשלמותו. הוא מדמה אז בלבו כי כל שריר ועצב בגוף מתעוררים, מתמודדים עם ההתקפה החזיתית של השמש עד שהם מתעלפים מרוב עונג, אחד־אחד. וציון, שכוב כך, מתנער אט־אט מכל דבר שאינו שייך להרגשה הטהורה של פיקוד על גופו. כל־כולו מרוכז בזה. השמש מיטיבה עמו מאד. הוא אינו רגיש לשיזוף־יתר או לחריכת עורו. הוא מתקדש להתרכזות בעייפות המתוקה, המרגעת. לבו פועם כעת יותר מהר. נשימתו רוויה מלחים. הוא נושם עמוק, מחליף את האויר שבתוכו. ידיו פשוטות לצדדים ואצבעותיו נוגעות־לא־נוגעות בבטון הלוהט. גם זה נעים. הוא מקל מכובד הידיים, כדי שהאצבעות ירפרפו על הרצפה, יטעמו מן החום, אך לא ימעכו אותו. רגליו ישרות, מתוחות במקצת וצמודות. שתי בהני־רגליו נוגעות נגיעה דקיקה זו בזו. הוא מריח את הים ואוזניו מתמלאות בשאון הגלים המתנפצים למטה בשרשרת הסלעים, המגינה על הבריכה. ריח המלח וצמחי הים משכר במקצת. עוד מעט יירדם. מעולף־למחצה ירגיש איך הכל סביבו נעשה קל־קל והוא מרחף בתוך עננים של צבע. עיגול גדול של שמש מקיף את עיניו. גלגל חתום חג סביב עיניו במהירות מסחררת. שוב הוא מחכך בוהן בבוהן וצמרמורת של עונג, רפה, קהה ומעורפלת עוברת בגופו. כפות ידיו צונחות כבדות יותר על הבטון החם, לחות מזיעה. לבו הולם במהירות וקצב נשימתו גובר. גופו נעשה קל יותר ויותר. הוא מרחף בין שמים וארץ. הוא רואה פרחים. שפתיו מחייכות, כאילו חייך אל עצמו ממקום רחוק. הפרחים משנים את צורתם ושוב מתחלפים בגלגל השמש הגדול והסחרחר. עד שנעצר הגלגל לפתע, כשציון מבקש לפקוח את עיניו. הוא רואה צורות שקופות, צלולות, בעלות עומק אינסופי, בצבעי ירוק כהה וסגול. עד שנותר מכל זה רק מוקד אחד קטן וצורב.
ציון פקח את עיניו והתרומם על מרפקיו. הוא הביט סביבו וכל הריחות ושאון הגלים, שמילאו אותו, נדמו באחת, נעשו קלושים מאד. לעומתם נתחזקו פתאום קולות האנשים שהיו סביבו. הוא הביט כמי שהקיץ מתנומה עמוקה ואינו יודע מה אירע לו. ראשו היה סחרחר במקצת. הוא רצה לשתות משקה צונן ולעשן סיגריה. זכר הרצון הזה, שהיה מעומעם בו עוד בשכבו כמו־מעולף בשמש, לבש עכשיו מימדים תובענים יותר. הוא הלך אל מזנון הבריכה וישב ליד אחד השולחנות.
הוא הדליק סיגריה ושאף את העשן ברעבתנות אל ריאותיו. המשקה הוגש לו והוא לגם אותו מעט־מעט. בתחילה הרטיב את גרונו והניח לרטיבות לחלחל היטב. ניחוחו המתוק של המשקה התערב בריח המלחים וביובש־חכו. אחר, לגם לגימה גדולה, מפתיעה, שמר על חלק מהמשקה בפיו, הרווה את לשונו וחניכיו ולסוף, הריק גם את זה לגרונו. מיד חש צינה בבטנו, ממש כמסלול מהלך המשקה, צינה חולפת, טסה כמו שריקה. הוא לגם בקצב, השהה את המשקה בפיו ותסיסת הגז של המשקה צרמה את חלל הפה וגירתה את הנשימה. הוא עישן ופלט את העשן אט־אט בסילונות דקים מפיו ומאפו, בעצימת עיניים, כדי שהמראה לא יסיח את דעתו מן ההנאה.
משסיים את המשקה והעישון, רצה לטבול שוב. הוא ירד לבריכה, עלה למקפצה הגדולה, היטיב את הידוק מכנסי הרחצה לגופו, פשט את ידיו לפניו, זינק לגובה, עשה היפוך באויר, ובסופו של ההיפוך שוב היה גופו כמעט זקוף, נכון לחדור אל המים. כעבור כמה שניות הוציא את ראשו מן המים התנער ופלט סילונות מפיו. הצינה הפתאומית שהכתה בגופו המלוהט, לאחר שעה ארוכה על הבטון החם, חדרה לכל מקום. זרמה מן הריאות ומן הכתפיים אל עמוד־השידרה. המעבר הפתאומי בין להט לצינה העביר בציון חדווה גדולה וכוח. הוא חתר במהירות רבה מקצה הבריכה אל קצה, יותר ויותר מהר. רגליו מכות במים וזרועותיו מונפות קדימה, מתחרות זו בזו, מקדימות זו את זו, ותמיד באותו הפרש. ציון נהנה למחשבה כי גופו פולח את המים כחץ. נשימתו היתה קצובה ומהירה. זרועותיו מתאמצות להרחיק, כמעט להינתק מכל הגוף, כדי להנחית מכה על המים, לחזור ולעלות, כמו מכונה מתואמת להפליא, שכולה מכוונת אל התנועה – יותר ויותר מהר.
כשהגיע ציון אל קצה הבריכה, סב במהירות וברגליו הדף קדימה את עצמו בכוח רב. כעת לא הניע אבר בגופו, כלא את נשימתו ומכוח ההדיפה טס מרחק רב, צף על־פני המים. כשהיה מוכרח לשוב ולנשום, זקף את ראשו מעל למים, פתח את פיו ושוב היה משקיע את ראשו בתוך המים וחוזר ומוציאו, פולט את המים ומשקיע שוב את ראשו. במין זעם לא ברור עשה זאת. במין חמת־רצח. רגליו מכות וזרועותיו נורות בתנועת־קשת, עושות כיפה גדולה באויר ומשלימות את העיגול מתחת לפני־המים. הוא נתקל בדרכו בגופי אנשים, ברגלים ובידיים, אך המשיך והתיז ברגליו ובידיו. הוא שמע קטעי־תלונות ממרחקים. אך כל־כולו התרכז באותה נקודה שממנה חש את עוצמתו נובעת, ששם נחוש רצונו להשתחרר עוד יותר, כבמין טירוף. לבו הלם במהירות ונשימתו כבדה והלכה. והוא עוד לא נכנע.
אני מעשן יותר מדי ומאבד את הכושר, אמר ציון בלבו. זה עבר בו כמין אזעקה. כשלא יכול להמשיך עוד, חתר אל המעקה, נתמך בו והחל לנשום עמוק־עמוק. אט־אט יצא את הבריכה, התיישב על ספסל־בטון ונח מן המאמץ. מיתח את גופו והביט על חזהו ובטנו המאבדים מרעננותם. בתוך־כך, התחיל לסקור את הנערות שהתהלכו מסביב וזכר מה הביאו לכאן. אך העייפות המתיקה את מחשבותיו על השעות הבאות.
הוא נכנס למלתחה, קיבל את בגדיו והלך להתקלח. בדרכו אל המקלחת ראה כמה גברים זקנים שהילכו להם עירומים בנחת, כמעט בגאוה – ותיעב אותם בלבו. כיצד אינם בושים בכיעור הנורא של גופם העירום, מהלכים בגנדרנות כמעט, אנה ואנה, משוחחים, צוחקים, ומפולת גופם מהלכת לפניהם כאסון והם אינם רואים. ציון הצטנע בתא המקלחת האחרון, בפינה, התפשט ובחן את גופו. ניפח את חזהו מתחת לסילונות המים המתוקים ודימה את עצמו לאתלט או למרים־משקולות. הוא הניח למים לכסות את עיניו ועמד כך דקה ארוכה ללא־ניע. כשסגר את המקלחת, שמע קולות שיחה קרבים לעברו. ידיו תפסו במהירות את המגבת הספיגו בחטף את הגוף וכרכו את המגבת סביב מתניו. הוא עמד רגע, מתבונן בכיוון שממנו נשמעו קולות השיחה וחיכה לדעת אם ישאר לבדו.
לאחר שלא שמע עוד קול בקרבתו, הסיר את המגבת ולבש במהירות את תחתוניו. תמיד היה תמיה על הבושה והבהילות האוחזות בו להתכסות מהר. גם בצבא היה תמה על בושתו זו. איזו שטות זו, אמר בלבו. אך כיוון שהיה בתחתוניו, התלבש עתה לאט, כדי שלא להכתים את בגדיו ולהרטיבם. הוא עמד מול המראה והסתרק בקפידה רבה. פניו חביבים עליו, למה יתכחש לזה? ושוב הוא מביט בעצמו ומנסה זווית של חיוך, מיטיב את תסרוקתו, מסב את פניו לכאן ולכאן, חושף שיניים צחורות, בריאות, הנותנות ניצוץ של משובה ילדותית בעיניו הכהות.
בצאתו אל הרחוב, מקדמת אותו שמש הצהרים המאוחרים והוא כבר שונה ממה שהיה בבואו לבריכה. גופו קולט את השמש באופן אחר. זרועותיו ורגליו החשופות מגיבות ברוגע על החום. כעת מגע הקרניים יותר לוטפני, יבש, כמעט מגרה. שורש אפו רווי־מלח והמראה צלול לעיניו. הוא צועד בשדרה וחש את העייפות המתוקה, החדשה הפושטת בגופו. אך אין זו עייפות קהה ומטשטשת אלא צלולה ויציבה. תיאבונו מתעורר.
*
אלמלא התבייש, היה ההונגרי הארוך סר אל המפעל, לראות את החברים בעבודתם, להצטרף אליהם בהפסקת הבוקר, כשהם יושבים לאכול כריך ולשתות תה או קפה. לראותם בגופיות השחורות, בחלל המלוהט של האולם, צועקים, מתבדחים או מתרכזים בעבודה עד כדי ניתוק מסביבתם. כמה נפלאה בעיניו החריצות הזאת, המשמעת, ההתמכרות החרדה להצלחת העבודה, חרף השיגרה. וכיצד אפשר אחרת? אין לו מה לעשות בּעצמו, בגופו הארוך, המיותר כל־כך. מה יעשה ואיך ילמד זאת כעת, בגילו? כל דבר מבוזה כעת בעיניו. כל מה שיש לו נגיעה בו־עצמו: חדרו, ביתו, לבושו, מיטתו, הספר הגרמני על הנשיא קנדי. אי־אפשר לגעת בשום־דבר.
כמה אני מנותק מכל דבר, אומר ההונגרי הארוך בלבו ושוב שוטף אותו גל של רחמים עצמיים: כמה אני מיותר בעולם, מקרי, חסר־תכלית. וכמה נואלת היתה האופטימיות שאחזה בי לפעמים. האם אתאושש גם מזה? אף־פעם לא אפריז בהתנצלות, לפני כל מי שייקרה על דרכי. כלומר: לא באשמתי אני קיים ומהלך כך ביניכם. איש לא שאל לדעתי. אף אחד לא שקל את הדברים ברצינות ובשכל. סלחו לי על שאני מנסה לפעמים להיות ביחד אתכם, להשתתף אתכם. אין גבול לנמיכות־הנפש שאני מסוגל לה. אבל גם היא עשויה להרגיז אתכם. הניחו לי לחיות בתוככם ואני אשתדל להבליע את נוכחותי עד המינימום האפשרי. לא אפריע לכם, לא אשבית את שמחתכם בעליבותי. אני רק טעות מצערת. לא יותר מזה. משהו שצץ בהיסח־הדעת ונתקיים מתוך שכחה. איני יודע. אולי נוצרתי לתקופה אחרת, למקומות אחרים. ואולי בכלל לא. אבל פה, הכל מעורר רצון כה עז להידמות, להשתלב, להתחבר. אבל איך אפשר? עלינו להיות טובים איש אל רעהו, לעזור לחיות, לעשות את הכל קל יותר, פשוט יותר. יש אנשים נרמסים בתוך המכונה ואף אחד לא שם לב! יש אנשים נשחקים פה, נשרפים לראות את הדברים היפים, השמחים, הטובים, האצילים, העדינים. לא חסים על הכבוד. אבל שיהיה אפשר לפחות להסתכל בלי להפריע.
ומה אם בכל־זאת ייגש למיפעל?
אסור שיידעו.
אסור שיעשו לו כל מיני מחוות. אסור להפריע להם.
שנתו, שהיתה לפנים שקטה וקצובה, מופרעת בלילות. כי גופו ונפשו לא הורגלו לבטלה. ובלילות הוא שומע את העיוורת מהלכת מעבר לקיר, אנה ואנה, אנה ואנה. הוא שומע את קולה גונח מתוך חדרה, כמו מתוך קופסה סגורה: “הכל רקוב, הכל רקוב”…
איך אפשר לשמור על הבריאות – זה הדבר החשוב. אבל לשם מה? הגוף מתקלקל והולך מחוסר המעש. כל היום הוא מבקש לישון ובלילות שנתו נודדת והוא סובל מן החום. לפנים לא סבל מן החום בלילות הקיץ. השיגרה הטובה הסתלקה לה והשאירה את הדברים לא־מסודרים, מבולבלים ופראיים. אי־אפשר להתרכז בקריאה ואין לו כוח להתחיל הכל מחדש יום־יום, שעה־שעה.
הוא מצטודד ליד החלון, מציץ החוצה ורואה את שכניו על המרפסת, או יוצאים ובאים, והילדים משחקים בחצר ומקימים רעש, ומיגרש הגרוטאות ושורת הבתים שליד הכביש הראשי. חולשה אוחזת בו ושוב הוא רוצה לישון.
לקראת הערב מתרכך בו משהו. השמים הנראים מחלונו אפורים וכאילו טעוני־אהבה. אור מיוחד שפוך על החצר והאופק מטושטש, כמו בציור. ציון יוצא אל ביתו רחוץ ומסורק בקפידה. יוצא לעבודה. מלכה מסירה כמה כבסים עלובים מן החבל שבמרפסת הקטנה. העיוורת עוד לא שבה מסיוריה בעיר. מה היא מחפשת? תמיה ההונגרי, עד שהוא מעלה את השאלה על עצמו ומתמלא בושה.
השמים מסתתרים מאחורי רדיד בהיר ודק והערב אינו רחוק. אילו היה יכול להתרכז ולקרוא בספר על הנשיא קנדי. כמה סבלנות ואהבה הקדיש לעיטופו של הספר המשומש בנייר לבן, ולכתיבת שם הספר ושם המחבר באותיות גותיות מסולסלות, כמו שלמד בילדותו בבית־הספר בחוץ־לארץ. הוא רוצה לישון. גופו לאה, אך הוא יודע כי בשעה שישכב ויעצום את עיניו, לא יוכל להירדם. הוא מרגיש את עור־גופו. מעולם לא ידע הרגשה זו. כאילו עורו מופרד מבשר גופו. וביותר קשה הרגשה זו בכתפיים, בצלעות ובכפות הרגליים. חולשה מתגנבת, כמו תולעת, אל גופו – באה ממקור לא־ידוע ומכרסמת מכרסמת.
הימים דומים זה לזה. שוב אין ההונגרי הארוך יודע באיזה יום בשבוע הוא עומד. השעות ארוכות כשהוא נתון בהן, אך כשהן מאחוריו הן בטלות ונעלמות כאילו לא היו בכלל.
יש אנשים שמזקינים והולכים לבתי־אבות, לבלות את סוף ימיהם בחברת בני גילם. ויש בעלי משפחות הנופלים למעמסה על בניהם או בנותיהם. הוא לעולם לא היה רוצה בזה, וגם לא בזה. כלומר, אילו ניתן לו לבחור, כמעט אין ספק שהיה בוחר במצבו הנוכחי. אך המצער בדבר, המכאיב, והמעליב כל־כך הוא שלא ניתנה לו שום בחירה. אילו היו חייו מתנהלים אחרת מיסודם, אלמלא נהרסה אירופה, אולי היה לומד. אפילו באוניברסיטה. אולי היה נעשה פילוסוף או היסטוריון או משהו כזה. כל־כך עזה בו התשוקה להבין, לעיין בנסיונם של חכמים. והנה, עכשיו אפילו אינו מסוגל לפתוח את הספר שקנה ליד התחנה המרכזית. אף קשה לו להבין את ההתלהבות והתקוה שאחזו בו בראותו את הספר על הדוכן. הלב מסרב להניח לו לקרוא. הרצון נחלש והולך. הגוף חסר־משמעת כלשהי. ובלי משמעת אין לו תקנה.
הוא ישב והביט שוב בקירות חדרו המוכרים לו עד למיאוס. אחרי שחרבה אירופה. לא האמין ההונגרי הארוך באלוהים. לפני־כן, היה מאמין ולא־מאמין, לסירוגין, על־פי מצב־הרוח והנסיבות. כעת, בשבתו בחדרו, חשב על אלוהים. שאם מעשיו סדורים ומחושבים, מדוע לא ניתנה הדעת עליו? הוא אינו מתריע על עוול אלא על שכחה. מתוך כך, הוא מתחיל להאמין באלוהים ללא ספק. אלה שבירכם האלוהים אינם שופכים לפניו את לבם כי טוב להם. ורק המקופחים, המפחדים, הנשכחים, מכוונים אליו את לבם ולרוב אינם נענים. אלוהים, חשב ההונגרי הארוך, אם אתה קיים, ויש לי הרגשה כזאת, תן לי איזה סימן. אם השגחתך פרושה גם עלי, איך אדע מה לעשות אם אינך נותן לי שום סימן? הרי זה חסד נורא לקבל סימן, אבל מי שלא זכה בחסד זה, אין לו שום סיכוי שיזכה בחסד כלשהו!
הנה, אני אדם פנוי לגמרי, אמר ההונגרי הארוך. פנוי מכל ומבקש לעשות את המעשה הנכון. ואיך אדע מה הוא? ואילו המבורכים עושים מה שירצו, או שאינם עושים דבר ואין אלוהים בלבם, כי גורלם היטיב אתם. אני איני מחפש את האושר, הסביר ההונגרי הארוך לאלוהיו, ולא את הנוחות והשמחות הקלות, אלא רק דבר אחד: פשוט לדעת מה לעשות כעת, כי הכל בידי ואין לי כלום. ואני מפחד.
הוא השעין את פניו על כפות ידיו ואת מרפקיו על ברכיו ועצם את עיניו. אותו יום, כשחזר ציון מן המלחמה, הסתגר ההונגרי הארוך בחדרו ובכה. לראשונה אחר שנים רבות־רבות. הוא ראה את ציון חוזר אל החצר ופניו שחורים, לא מגולחים ולבנה רצה לקראתו וצוחקת, ואחריה הילדים. ההונגרי עמד לא הרחק משם ומיהר לברוח אל חדרו. מן החלון המשיך להשקיף עליהם ואט־אט הרגיש כי משהו מתפורר בתוכו. וכעבור זמן רב, כשהוא בחדרו ומחפש איזה סימן, הוא נזכר באותו מעמד והוגה מחשבה נוראה, שאף הלב פוחד להעבירה אל הפה: הלוואי שתהיה עוד מלחמה כזאת! ושוב יהיו כולם כמו משפחה אחת גדולה ושוב יהיה האלוהים בתוכנו ושוב תהיה משמעת. בלא משמעת לא יסתדר שום דבר. ההונגרי הארוך מזדעזע בעלות בו המחשבה הנוראה הזאת. הוא מגנה את עצמו, אך אינו יכול שלא להתגעגע על אותם ימים.
משהחשיך היום, נשבה רוח קלה בחוץ וחדרה אל ביתו. הוילון הקטן שעל חלונו היה מתנועע. עדיין הוא יושב ונועץ את עיניו בקירות חדרו. מן הבוקר כמעט לא זז ממקומו. לא טעם דבר־אוכל ולא החליף מלה עם איש. עוד מעט ישכח בכלל לדבר ויהיה אילם – הוא מיירא את עצמו.
ואולי זו מחלה גופנית ולא מועקת־נפש? הוא מניח יד על מצחו. מי יאמר לו אם יש לו חום או אין? נראה לו כי מצחו אינו חם במיוחד. אין לו מד־חום בביתו. מעולם לא נצרך לזה. אבל היובש מציק לגרונו. ועור הגוף כמו מבקש להיפרד מעל הבשר. הוא נושם שוב ושוב. נשימות עמוקות, ומדמה להרגיש חרחור כלשהו. מחר ייגש לקופת־חולים. לפחות יעשו לו בדיקה כללית, שיגרתית. אך בעצם, לשם מה לו להיות בריא? מה יעשה בבריאותו? אילו היה אפשר להימנע ממחשבות. אבל אם החולי הגופני הוא הגורם את הצער והמועקה והחולשה שאחזו בו, כי אז מוטב לטפל בזה ולהקל על הציפיה הממושכת הזאת לשום דבר. הוא מושיט את ידו ממקום מושבו על המיטה אל השולחן ולוקח את הספר שקנה. הוא קיוה לקרוא בו בעיון רב. יש לעשות משהו. ידיו כבר לא יצלחו לעבודה כלשהי. הוא ממשמש את הספר. יש לקרוא בו. זה ספר רציני, היסטורי. הוא פותח את הספר ומעיין בצורתו. מציקה לו המחשבה מי האיש שקרא בספר לפניו, בטרם מכרוֹ לסוחר הספרים המשומשים. שמו של האיש היה כתוב על הדף הראשון למעלה, אך נמחק ביסודיות בדיו שחור. מדוע מחק האיש את שמו? ושמא היה זה הסוחר שמחק? לא, הסוחר לא היה מוחק זאת. מדוע אפוא מחק האיש את שמו?
ההונגרי הארוך קם, והעלה אור בחדרו המאפיל והולך. חזר למיטתו והתיישב. הוא הפך את הדף והציגו מול אור המנורה. אימץ את עיניו להבחין באותיות שנכתבו מתחת למחיקה. הוא לא ידע מדוע הדבר כה מעניין אותו, אך ידע כי תשוקה זו חזקה ממנו. הוא לא נואש. שוב הפך את הדף, קירבו אל עיניו – אך לשוא. המחיקה יסודית מאד. מדוע מחק האיש את שמו? מה פחד? איזו הסגרה עצמית יש בזה? עובדה: הנה אתה מנסה לגלות את שמו – מסיבה זו עצמה לא רצה האיש להותיר את זכרו על הספר! איש אינו רוצה להותיר אחריו מין זנב שכזה, שיתגלגל מיד ליד, במחזור מסחרי שפל ומזוהם כל־כך, ולעולם אין לדעת בידי מי יפול.
ההונגרי הארוך ידע רק כי זה גבר. אשה לא תקרא ספר כזה. אין לו ספק בכך. ובכן, האם יצליח לגלות מי הוא? ברגע זה נתחוור להונגרי הארוך כי הוא מציץ אל העולם בעד סדק בוילון שעל חלון חדרו, מסתתר ותאב לדעת, לראות, להכיר, אך לא להתגלות במעשהו זה. שוב הפך בידו את הספר. האם היה דבר־מה רשום על הכריכה בטרם עטפה? הוא קורע ללא־היסוס את העטיפה הנאה שהתקין לספר. לא. אין כלום על הכריכה, מלבד שם הספר ומחברו, ושם ההוצאה הגרמנית. וכתם חום, מכוער. אולי טיפת קפה שנשפכה.
זה ספר עבה למדי, כריכתו בהירה אך רצינית, מעוררת כבוד. מה היה להונגרי הארוך צורך בעטיפה? סתם פדנטיות ההולמת יותר אשה מאשר גבר. יש להימנע מזה. להינתק מן המנטליות של עקרת־בית המתפתחת והולכת בו בשנות בדידותו הרבות.
ההונגרי הארוך מדפדף בספר: אולי רשם האיש דבר על אחד הדפים? יש אנשים הנוהגים לרשום את השגותיהם לקריאה על גבי הספר, אגב עיון בו. הוא פותח את הספר בכמה מקומות, באקראי, אך אינו מוצא כלום. העובדה שמישהו קרא בספר לפניו, החזיקו בידיו כמו שהוא מחזיקו כעת, מעוררת בו כעת הרגשה מוזרה, קדחתנית. מישהו עבר על המלים בביתו, אי־שם, הפך את הדפים באצבעותיו, אך מדוע זה היה כה דיסקראֵטי ולא הטביע שום חותם אישי על הספר? תשובה: מפני החשש שמישהו יזהם את החותם האישי הזה במבטיו השפלים ובסקרנותו והצצותיו הנתעבות, ברצונו האפל להתאחד עמו בברית טפילה, נדבקת.
הנה סימן המעיד על קיפול־זווית באחד הדפים! לשם סימון? האם כאן הפסיק האיש את קריאתו? כנראה, כאן סגר האיש את הספר, כיבה את האור שלידי מיטתו, התכסה ועצם את עיניו לישון. זה אדם קשיש, מן־הסתם בגילו שלו. זה – כך הוא משער – חוג קוראי גרמנית בארץ. איפה הוא גר? האם הוא שהכתים את כריכת הספר בקפה או בנוזל חום אחר? אבל הכתם אינו מגלה דבר. ההונגרי הארוך בודק את שרידי הקיפול, מנסה להחזיר את הקיפול למקומו, על־פי הקמט שנותר בדף. ובכן, כך זה נראה. מה אפשר ללמוד מזה? אילו קרא בספר והגיע עד מקום זה, אולי היה ההונגרי מבין יותר את פשר הקיפול, ומדוע הוא דוקא כאן. מדוע התעייף האיש במקום זה? ההונגרי קרא כמה שורות. מה אפשר לגלות מזה?
“אנו תולים את תקוותנו המשותפת בעתיד שבו יוכלו כל בני־האדם לעבוד ולאכול לשבעם; שבו יוכלו כל הילדים ללמוד וכל המשפחות יוכלו לדור בדירות מהוגנות. רוצים אנו כי בארצנו יהיו כל האנשים משוחררים מכבלי העוול ויוכלו להגשים את כשרונותיהם, ללא מכשול וללא סייג. אך לא נוכל להגשים קידמה זו כל עוד ייתקלו אנשים בדלתות סגורות ואחרים ייהנו מכל מותרות התפנוקים – אמר הנשיא בחוף מאיאמי, פלורידה, ארבעה ימים לפני הירצחו”.
מי קרא שורות אלו ואחזה בו תרדמה, והוא קיפל את זווית־הדף, סגר את האור שליד מיטתו, התכסה בסדין ועצם את עיניו לישון? ואולי נעשה הקפל לשם סימון המקום, להבלטה, כדי לשוב ולקרוא בזה?
ההונגרי הארוך ממשמש את דף הספר: הנייר עבה, כבר אינו לבן, שוליו דהו והאפירו במקצת. אך אין זה מאותם דפים דקיקים ומכוערים המצויים כיום. הנייר משובח, מהודר. ההונגרי הארוך מנסה לאמוד את חוזקו של הנייר. הוא מושך את הדף משיכה קלה, ומושך שוב, ביתר חוזקה – והדף אינו נקרע. הוא בוחן את אופן כריכת הדפים: הם תפורים קונטרסים־קונטרסים ודבוקים היטב אל הכריכה. בעמוד הראשון מתנוסס תצלום דיוקנו של הנשיא המנוח: פנים מוגבהים שמאלה וחיוך על שפתיו. פניו טובים, כמובן. קמט השפתים משמאל הפנים עמוק מן הקמט הימני ויש דבר־מה ספקן בחיוך זה. חן עלומים וקסם של תבונה מצורפים בתמונת־הפנים הזאת. ההונגרי הארוך מתחייך אל התמונה, בוחן אותה בשימת־לב. פתאום פוקד אותו רגע של בלבול והוא מדמה בלבו כי זה האיש שקרא לפניו בספר ומכרו לסוחר בספרים משומשים. כשהוא מתנער מן הבלבול, צובטת את לבו אכזבה מרה, שאינה מרפה ממנו עוד.
שוב הוא מדפדף בספר – מחפש עקבות. והפעם באופן שיטתי: מן הדף הראשון ועד האחרון. וככל שהוא מתקדם לקראת סוף הספר, תנועת הדפדוף עצבנית יותר, כמו בולמוס תקפו. עיניו בוחנות את צורת הדף, את הקצוות ואת החיבור. מדי היתקלו בקיפול של סימן, או ברמז אחר הנראה לו מעשי־ידי הקורא הקודם בספר, מתעכב ההונגרי הארוך וקורא בשורות הראשונות והאחרונות באותו עמוד – מנסה לברר את הסיבה לסימן בכתוב שם, לדעת מדוע הופסקה הקריאה. כבר הגיע כך עד סופו של הספר ועדיין אינו יודע כלום. טעם חרוך על שפתיו, כאילו זרו עליהן פיח.
הוא אומר להתנער מן הבולמוס, אך עודו רתוק אל הספר. אינו יכול להניחו מידו. הוא פותח שוב את העמוד הראשון. בוחן את חוזקו. מושך בקלות את הנייר ואיוושת הדף אומרת כוח והתנגדות.
“בקירוב לשנת 1850 פקד שוב רעב את ארץ האירים. שנתיים רצופות הרקיבו יבולי תפוח־האדמה בעודם בקרקע. האכרים, מוכי רעב, נדדו וגלו מארצם ולא היה להם מחוז־חפץ ברור. הם ברחו מאימת הרעב המשתולל, מלחץ העוני. והיו שראו מטרה מפורשת לעיניהם: להגיע עד אֵלדורדו, ארץ ההבטחה, אמריקה. היה בהם אכר צעיר מניו־רוֹס, אחד פטריק קנדי, שאי־כה מצא לו מקום על סיפונה של אניה המפליגה לאמריקה. הוא היה עתיד לרדת במפרץ בוסטון”.
ההונגרי הארוך אינו יכול להתרכז בקריאה. משהו מפריעו. אבל יש לו ודאות כי משהו זה אינו בתוכו אלא בחדרו. אולי דבר־מה אינו מסודר כסידורו תמיד? מין הרגשה שדבר־מה נשתנה בחדרו. מישהו כמו מסתתר בחדרו וצופה במעשיו. מתחבא מאחורי מסך ומציץ בו בקלקלתו. ההונגרי הארוך יודע על־פי ההגיון כי איש אינו מסתתר בחדרו, אך כך הוא מגדיר לעצמו את טיבה של ההרגשה המוזרה הזאת: מין נוכחות סמויה כמו מטילה עליו את צלה. הוא כופה על עצמו להמשיך בקריאה – אולי ייתפס לזה ותתעורר התעניינותו. אבל אצבעותיו נתונות לעניין אחר: הן מבודדות את הדף משאר הדפים, כאילו עמד להפכו ולהמשיך בקריאה. הוא בהול, אינו מוכן להפסיק ולהפסיד זמן. שוב הוא מושך בחזקה את הדף וזה אינו נענה לו. הוא הופכו וקורא בצדו האחר.
"והנה, החיים בבוסטון לפני 115 שנה לא היו נעימים הרבה יותר מאשר בשדותיה השוממים של אירלנד. אדרבה: קשים היו מזה וההוצאות מרובות יותר. אכן, נמצאה למהגרים עבודה ושכרה שכר־רעב. אך מי שבאו באיחור, היותר־עניים, נאלצו לגור בכוכים שהשפכים מציפים אותם לפרקים ומותירים בהם סחי נורא, נתעב מאד. ריבוי האוכלוסים, היעדר כל סידורי תברואה, התזונה הלקויה, כל אלה היו קרקע נוחה להתפשטות מגיפות. מה הפלא שהאכרים האירים שהגיעו אל אֵלדורדו התגעגעו עתה על אירלנד הירוקה.
"אך לא פטריק קנדי. הוא קורץ מחומר שונה. הוא יכול למגיפות וליאוש. הוא מצא לו פרנסה כחבתן, ובאורח טבעי נתגלגל מעיסוק זה לכך שנעשה בעל מרזח. בית־המרזח הקל על כלכלת פטריק קנדי. הוא ידע לנצל יפה את חנותו כסוחר ממולח, שהתנזר בעצמו מן הטיפה המרה ולא שתה את מקור קיומו. הוא נשא אירית והוליד ארבעה ילדים. הרביעי נולד בשנת 1862 וגם שמו פטריק, כשם אביו.
“האם היו בני קנדי עומדים לצאת מחשכת הדלות? עדיין לא. האב מת כשצעיר בניו רך בימים. האם נאלצה לעבוד בחנות והילדים למדו קצת בבית־הספר של הנזירות. עד כמה הספיק פטריק הצעיר להתקדם בלימודיו? זאת אין אנו למדים מרשוּמות הימים ההם. מכל־מקום, ידוע־ידע כי לב בני מולדתו הולך אחר המשקה ועל כן פתח לו מרזח משלו ליד מספנה במזרח בוסטון, שם היו הפועלים, רובם אירים, באים להיטיב את לבם במשקה, לאחר חמש־עשרה שעות עבודה קשה. וגם היו באים כדי להימלט מן הכוכים האפלים והמזוהמים שדרו בהם. פטריק הצעיר היה איש רציני כאביו, לא שתה לשכרה ולא ניבל את פיו, קתולי אדוק היה וגם מבורך בכשרונות ובעל שאיפות. המרזח שלו שימש בית־מיפגש לאירים דרי אותו רובע, שנקלעו אל עולם שלא האיר להם פנים כלל. וזו היתה אז אמריקה בת־החורין! ההקלה היחידה לסבלם של האירים באמריקה היתה האחווה האירית שלהם, אחוותם הלאומית. הנה עוד אחד הפרדוקסים של כור־ההיתוך האמריקאי. תודעת הלאומיות של ארץ המוצא היתה עזה באמריקה (ועודה עזה בה במקרים מסוימים) יותר מתודעת הזהות האמריקאית. ולאחוות ארץ המוצא היו, כמובן, צדדים חיוביים ושליליים. האירים בזו לגרמנים ושנאום, וכן שטמו את האיטלקים, את הפולנים (ויתר הסלאביים) ובמיוחד, מחמת אדיקותם הקתולית – את היהודים. מאנטישמיות אירית זו נותרו שרידים אחדים גם בצאצאיו של פטריק קנדי, אך עובדה זו לא הכתימה את שמו הטוב של הדור הנוכחי במשפחה הגדולה”.
ההונגרי הארוך מניח את הספר על ברכיו ובוחן את חדרו שוב. אין איש בחדר, אך הרגשתו עודה קשה. הנה, קרא עמודים אחדים בספר, ויש בזה כדי לעורר את הדמיון, אך הנייר שממנו עשויים דפי הספר אינו מניח לו. הוא חוזר ואוחז בידיו את הספר. ממשמש את הדפים. מנסה את כוח התנגדותם. קול הנייר הנמשך ונרפה נשמע לו כצווחה. ההונגרי מגביר את עוצמת המשיכה והדף ממאן להיתלש. הוא פותח שוב במקום שבו הפסיק. כופה על עצמו להמשיך ולקרוא.
“אחד הצדדים החיוביים של אותה לאומנות אירית היה בהתגבשות הקהילה, שהעמידה לה, כדרך הטבע, ראש ומנהיג, שאישיותו והנסיבות העלוהו משכמו ומעלה מכל העדה”.
“פאראדוקס!” קרא ההונגרי הארוך בכעס פתאומי. הוא לא ידע בעצמו מה עוררו לקרוא כך. “פאראדוקס!” הוא תלש בכוח את הדף מן הספר וקרעו לארבעה גזרים, לאורך ולרוחב. אחר, נטפל אל הדף הבא. עיניו הביטו בחדרו בתמהון, סקרו כל פינה ולבסוף הזעיפו מבט. חוצפה ניבטה בהן: “פאראדוקס!”
הוא תלש את הדף הבא ואת זה שאחריו, ועוד ועוד. קרעי דפים מוטלים לרגליו. לרגע שוב פניו נדהמים והוא מפנה את ראשו אל החלון הפתוח. הוילון אינו מכסה על החלון. הוא קם ומציץ החוצה. חושך בחוץ. איש אינו נראה בחצר. הוא סוגר את הוילון, חוזר ומתיישב על המיטה ומביט לרגליו: קרעי דפים מן הספר. הוא מביט עליהם בצער ובניתוק גם יחד, כאילו אינו נוגע לכל המעשה. אחר־כך, בשלווה גדולה ובהתרכזות, הוא נטפל שוב אל הספר, תולש דף אחר דף וקורע לארבעה גזרים, לאורך ולרוחב, מקשיב היטב לשמוע את איכות הנייר הנקרע, נייר מעולה, שקולו נקי, בהיר. כל דף שהוא גוזר עליו קריעה זוכה לסיקור עיניו במהירות, בטרם יבצע את המעשה. ואז הוא מפליט: פאראדוקס! ותולש.
הוא אינו בהול במלאכה זו. הוא עושה בשקט ובסדר. כמו שופט הוא חורץ את דינו של כל דף ודף לחוד. פאראדוקס! ובאותו רגע כבר אין כלום סביבו. אין חוץ ואין פנים והנוכחות הסמויה נעלמה מחדרו. רק דפי הספר המתמעטים והולכים תחת ידיו. כתובים פנים ואחור באותיות גרמניות נאות, משפחתיות, מוכרות מימים־ימימה. הדפים נגזרים לארבעה ונערמים בגל הגבוה והולך לרגליו. לפרקים הוא מפסיק וקורא בדף שתלש והוא עומד לחרוץ את דינו:
“כל מאמץ שייעשה להטבת מצבו של האדם לא יוכל להיות שמור למעטים בלבד. זו חובת כל האומות, בין הן פועלות לבדן, בקבוצות או בתוך ארגון האומות המאוחדות, מפני שהמגיפות, הגזל, הזוהמה, אסונות הטבע ורעב־הילדים הם אויבי כל האומות. האדמה, הים והאוויר הם עניין לכל האומות לענות בו. המדע, הטכניקה והתרבות עשויים להיות בעלי־ברית לכל אומה ולשון. מעולם לא היה בידי האדם שלטון כזה על סביבתו הטבעית; לשים קץ לצמא ולרעב, לגבור על העוני והמחלה, לבער את הבערות ואת דלותם הקשה של ההמונים. יש בידינו האמצעים לעשות את הדור הזה לדור המאושר בדברי־ימי־האנושות ובקורות העולם – או שנעשה אותו דור אחרון”.
פאראדוקס!
הדפים האחרונים שנותרו בין הכריכות נתלשים בידי ההונגרי הארוך אט־אט ועל פניו נסוך חיוך צונן, ארסי כמעט.
“נמלא את תפקידנו בהקמת עולם של שלום וצדק, שבו יהיו החלשים חיים לבטח והחזקים יהיו צודקים”.
פאראדוקס!
בהיוותר בידו הכריכות ודף התצלום של הנשיא המנוח, מביט ההונגרי הארוך בגל הניירות שנערם לרגליו – גל גדול. הוא מניח את הכריכות על מיטתו, קם על רגליו ודורס בכל כוחו את גזרי הנייר, ממעך אותם ברגליו. את כל חמתו הוא מכלה בהם: פאראדוקס! פאראדוקס! שפתיו פולטות את ההתרסה בהשתאות מסוימת. הנה פג הזעם, רק את סוליות נעליו הוא מרגיש ברגליו, בועטות ברצפה בכוח. שוב חוזרת אל לבו הרגשת הסביבה. הוא חרד שמא נשמעו רקיעותיו למטה, בקומה הראשונה, בדירתם של ציון ולבנה. כשהוא עומד כך, דומם, הוא שומע לפתע דפיקות עזות על קיר חדרו – הקיר המבדיל בין חדרו לחדרה של רוזה.
היא הולמת בקיר. כנראה להודיע דבר־מה. ואולי היא מבקשת להשיב על רקיעות רגליו? הוא מביט בשעון. אחת־עשרה וחצי. לפני חצות הלילה. הזמן עבר מהר מאד. מה זה? בית־סוהר, בית־משוגעים, בית־זונות? הוא שואל את עצמו בעלבון ובכעס. היא חדלה מדפיקותיה על הקיר ומחכה כנראה לתשובתו. ההונגרי הארוך לא ראה מעודו אף אחד ממוסדות אלה, אך כך הוא מדמה אותם בלבו וכך הוא סבור מתקשרים ביניהם יושבי אותם מוסדות. העיוורת חדלה מדפיקותיה. מה היא ביקשה לבטא בזה? להתקשר, להעביר הודעה, לקבוע מיפגש, לחפור מנהרה, לקרוא ללקוח?
הוא מבקש לברר לעצמו אם אין זו מקריות. הוא ניגש אל ערימת גזרי הנייר ורוקע עליהם שוב ברגלו, פעמים אחדות. ומיד נשמעות שוב הנקישות על הקיר, יותר צוהלות, מעודדות, תובעניות.
אולי היא רוצה שיבואו אליה. אולי היא מבקשת עזרה, אולי היא במצוקה ואין לה דרך אחרת להזעיק הצלה? אולי ייגש אליה וישאל לשלומה? אילו היה אדם ראוי היה עושה זאת. כיוון שאינו אדם ראוי, אינו עושה זאת. מדוע אפוא הוא מבקש תמיד בלבו: נהיה טובים אלה אל אלה, נעזור איש לחברו לחיות, כי הכל כל־כך קשה, ואם אפשר להקל במשהו, בלי להפריע, בלי להיכנס לתוך חייו הפרטיים של מישהו, כמו משפחה גדולה, להיות טובים – פזמון בכייני ומאוס, ההופך בו כעת את קרביו מרוב בחילה.
פאראדוקס!
עוד מעט ישמע את קולה מעבר לקיר: “הכל רקוב, הכל רקוב”, ואז יוקל לו.
אך היא חדלה מן המכות על הקיר. היא מחכה בוודאי. ואולי כבר אינה יכולה להזעיק עזרה מפני האסון? הוא מפחד לגשת. אין לדעת את טעמיו של הפחד הזה. הוא מתיישב על מיטתו ומתעב את עצמו. כמו לאחר אותה השתכרות במסיבה של ציון. איזה מין דבר זה? מה עשיתי.
כל קרעי הדפים, שעקבות סוליות נעליו נטבעו בהם – מעוכים על הרצפה.
הוא מרים את אחד מקרעי הניר: “בעיה פוליטית ואנושית… התפתחות חברתית ומדינית שקומתה… כוחנו הגדול ככוחם של הדינוזאורים… וכמו הדינוזאורים ייכחד האדם מעל פני האדמה…”
אימה של קץ־הימים נסוכה על המשפטים השבורים, חסרי הפשר, המודפסים על הקרעים. כמו צופן שאבד מפתחו. אבד לעולם. ושוב נשמעת על קיר חדרו נקישה חזקה מידה של העיוורת. היא עדיין לא נואשה. היא מחכה כנראה לתשובתו. לרקיעת רגליו על הרצפה. גם זה צופן אלא שצופן זה מפתחו ברור לגמרי: – הלו! הלו! אשה עיוורת מבקשת להתקשר עם גבר זקן ובודד, שעשה מעשה שטות. אשה עיוורת מבקשת להתקשר עם גבר זקן ובודד שעשה מעשה שטות! עבור!
או: הלו! הלו! אשה עיוורת נתונה בסכנה, מבקשת עזרה דחופה. אשה עיוורת נתונה בסכנה, מבקשת עזרה דחופה. עבור!
יש כמה אפשרויות לפענח את השדר הזה, אך יש להן מובן. כל אחת בעלת משמעות. משמעות מסוכנת. מחתרתית. מטורפת. ואילו בצופן הבלתי־מתפענח המודפס על קרעי הדפים אינך יכול לקרוא כמעט משפט אחד בשלמותו. המלים אינן מגלות את המפתח. הוא מרים עוד קרע־ניר: “אתמול הבקיעה קרן־אור בחשיכה!… נסתיים משא ומתן במוסקבה… פיקוח בין־לאומי… ברנרד ברוך הגיש באו”ם…" שום דבר.
היא אינה נכנעת והוא אינו יכול להסיח את דעתו מזה בקריאת הדפים הגזורים. והפעם הוא משיב לה ורוקע על הרצפה. כדי לנסות. מה איכפת לו מה יאמרו שכניו למטה? פתאום לא איכפת לו. מין שכרון הרפתקני נכנס בו. ואם ישאלו, יאמר כי הוצרך לתקן דבר־מה. בחצות הלילה? היה דבר דחוף מאד. סליחה. מקרה יוצא־מן־הכלל, שוב סליחה. ושלום־שלום. הוא חדל והיא כבר מכה בעוז, מתלהבת, בטוחה בהבנת כוונתה, עוד מעט תשבור את הקיר הדק. וההונגרי הארוך מפענח את פשר המהלומות: כן! כן! זהו זה! – כך אומרת העיוורת – בדיוק! ובכן? ובכן! כמה צריך עוד לחכות? כמה־כמה־כמה־כמה!
ההונגרי הארוך נאחז פחד. אבל כמדומה גופו שב לאיתנו. כל כוחו עמו והוא יהיה מסוגל כעת לכל עבודה קשה.
היא ממשיכה להלום בקיר חדרו. אך באין מענה נוסף מצדו, ההתלהבות שוככת. דפיקותיה מהוססות יותר, כאילו אמרו: מה העניינים? הקשר לא פועל? מה הקשיים האלה? העניין לא־כל־כך בטוח? אולי בכל־זאת? אולי בפעם אחרת? אולי אי־פעם? אולי בכלל? אולי בכלל לא?
גופו איתן כעת, אך נדמה לו שמוחו כבד. זה ברור לו. הוא גוחן ואוסף את קרעי הנייר. מוציא מן הארון קופסה של נעליים וטומן בה את הקרעים ואת הכריכה ודף־התצלום. בסיימו את המלאכה הוא מתיישב שוב על מיטתו. כעת הוא מחזיק את ראשו בשתי ידיו ועיניו קרובות להתייפח: אלוהים, האם הנס שלא הבטחת לי, יתקיים בכל־זאת? והסימן, איפה הסימן?
דופקים על דלת חדרו.
הוא מזיע. האם זה רק נדמה לו? שוב דופקים. איך יפתח? ואיך לא יפתח? דופקים על דלת חדרו ואין הפוגה.
אילו היתה מיטתו מוצעת לשינה והוא בפיג’מה, היה פותח את דלת החדר ומעמיד פני ישן שהקיץ ועדיין דעתו מבולבלת. אך אור בחדרו, והדבר נראה היטב במסדרון. והשקרים אינם נמצאים לו. ואולי הדופק על דלתו מציץ בחור המנעול ורואה אותו יושב על מיטתו ומליט את פניו בידיו? מה יאמר, איך יסביר? מה יעשה?
שוב חוזרת אליו ההרגשה שפקדה אותו מקודם: הנוכחות המסתורית בחדרו. זוג העיניים שעקבו אחר מעשיו מן המחבוא. כך, ללא ספק – הוא אומר בלבו – מרגישים הרוצחים, כשטבעת־המצור מתהדקת והולכת סביבם, ובא הרגע שמישהו דופק על דלת מחבואם האחרון. כך הם מרגישים ללא ספק. הדפיקות על דלת חדרו נמשכות ואינן מניחות לו לשקוע במחשבות על דברים אחרים. דפיקות נמרצות, חוגגות את נצחונן.
הוא מתאנח וקם לפתוח את הדלת.
“אני מפחדת נורא, איגי מיגי, תעזור לי והשם ירחם על העיניים הטובות שלך”, אמרה רוזה ונדחקה אל הפתח.
מה יעשה בה?
“אני לא יכולה”, אמרה רוזה. “אני מפחדת כל הזמן”.
“ממה את מפחדת?” שאל ההונגרי הארוך.
“יש מישהו בחדר שלי”, אמרה העיוורת, “והוא הולך לעשות לי משהו”.
ההונגרי הארוך נרתע בבהלה. מישהו מהתל בו, מציג פארודיה לפחדיו. היא מרכיבה את משקפיה הכהים. בלילה זה מבעית.
“את מפחדת שמישהו מתחבא בחדר שלך ומביט עליך?” שאל ההונגרי בלחש.
“כן!” צווחה רוזה בשמחה לא־מובנת. “כן! כל הזמן! ואם אתה היית יודע מה שהוא רוצה לעשות!”
“את רוצה שאני אכנס לחדר שלך ואבדוק אם מישהו מתחבא שם?”
“השם יברך אותך, איגי מיגי. אתה פה האיש היחידי שלא פושע. אלה – כולם פושעים. אתה אשכנזי?”
“די, רוזה, מספיק”, ביקש ההונגרי, אך הוא אמר את דבריו ברוך, כדי שלא להעליבה.
הוא סגר את דלת חדרו ויצא עמה אל המסדרון החשוך. הוא העלה אור בגפרור, מקופסה שהיתה תמיד בכיסו, למטרה זו. באור הגפרור ראה את ידה המושטת אליו, כדי שינחה אותה. ללא־חמדה נטל את היד והלך עם רוזה צעדים אחדים במסדרון. ידה היתה קרה ולחה, נצמדת אליו בכוח. כך עד שהגיעו אל דלת חדרה. היא הושיטה את ידה הפנויה וגיששה אחר הדלת. ומשנגעה ידה בעצם המוכר לה, כמו נתמלאה בטחון, תנועותיה נעשו מהירות יותר. היא הכניסה את ידה לכיסה והוציאה את המפתח. בזריזות שהפתיעה אותו הכניסה את המפתח לחור המנעול ופתחה בשני סיבובים. ידה השמאלית עדיין בתוך ידו, כמו ביום שהחזירה מן הקפה. בכל־זאת, הוא אומר עתה בלבו, זו יד אשה, ויש במגע הזה טיב מיוחד, רוך ועצבנות הנוגעים ללבו. ידה לחה, מתחננת.
בתוך חדרה הוא מדליק עוד גפרור. מעולם לא ראה את חדרה לפני־כן. כיוון שכך, אינו מכיר דבר בחשיכה. ריח תמרוקים וסמי־מרפא ממלא את החדר עד להחניק. היא ממלמלת חרש דברים סתומים וניכר שאכן היא נפחדת. הוא מחלץ את ידו מידה, מדליק עוד גפרור וסוקר את החדר.
“זה בסדר גמור,” אמר ההונגרי הארוך, “אל תפחדי, רוזה. אין שום־דבר בחדר”.
“אתה בטוח?”
“כן, זה מאה אחוז”, השיב ההונגרי.
“יש פה אור”, אמרה רוזה. “אתה יכול להדליק חשמל. זה על־יד הדלת”.
הוא העלה אור ותמה למה לה אור. וכמו להשיב למחשבתו, אמרה לו: “אתה חושב שעיוור לא מרגיש אם אור או חושך?”
“זה לא חשוב”.
“תסתכל,” ביקשה רוזה, “תסתכל חזק”.
“אני מסתכל חזק”, אמר. ואמנם, סקר במבטו את החדר. הביט על הקיר המפריד בין חדרו לחדרה. זה הקיר שדפקה עליו מקודם. והוא עמד אז מעבר לכותל מבולבל. כאן היא עמדה ודפקה. כאן היא שמעה אותו כאשר רקע ברגליו על דפי הספר הקרועים.
שוב הוא שומע אותה הוגה את המלים המכוערות: איגי מיגי.
“איגי מיגי, אתה גם כן חושב שאני עירקית?”
“זה לא חשוב”.
“ציון מכניס לכולם בראש שאני עירקית”, אומרת רוזה. “אבל זה לא נכון. ציון פושע. אני אומרת לך ציון פושע. הוא יותר גרוע מהבחורים שבאים לקפה ורוצים לחשש אותי. הם לא יודעים מה הם עושים, אבל הוא רוצה להביא עלי בושה. וציון לא יהודי בכלל. שתדע! הוא ערבי!”
ההונגרי רצה לשוב לחדרו. הוא סקר את חדרה, את המיטה, את הארון הקטן, הכסא, השולחן ועליו צנצנות התרופות והתמרוקים. הריח החניק אותו.
“הוא אמר לסמי של הקפה,” המשיכה רוזה, “שאני בכלל לא עיוורת, ורק אני עושה את עצמי, בשביל שירחמו עלי ובשביל שאני אראה דברים שאסור לי לראות. איזה חכמה זה? איזה מין בדיחה? ככה עושים לבחורה אשכנזיה עיוורת? אתה זקן?”
הוא לא קלט את שאלתה ברגע הראשון. היא חזרה ושאלה:
“אתה זקן?”
“כן”, אמר ההונגרי. “אני כבר בפנסיה. לא עובד יותר”.
“אני רוצה לנגוע לך בפנים, לראות כמה אתה זקן,” ביקשה רוזה.
“לא צריך, רוזה”, ביקש ההונגרי הארוך, “אי־אפשר”.
“רק לגעת, בבקשה, רק רגע”, היא התחננה.
“לא”, אמר ההונגרי, “לא עכשיו. עכשיו אני הולך לישון”.
“אתה גבוה?”
“כן”.
“הקול שלך צעיר וחזק דווקא”.
היה חיוך רחב על פניה, כאילו חלמה את מראהו.
“אולי אפשר בכל־זאת לנגוע קצת?” חזרה וביקשה.
ההונגרי הארוך ביקש להימלט משם. אך היא קרבה אליו וידה מושטת לפניה, מורמת אך אינה מסוגלת להגיע עד פניו. היא נמוכת־קומה והוא כל־כך גבוה. כף־ידה לא תגיע מעל לחזהו או כתפיו. המחשבה הזאת מעבירה בו צמרמורת. הוא מחליט להפסיק זאת מיד.
“לילה טוב, רוזה”.
הוא סב והולך אל החשמל.
“לכבות?”
“כן, תכבה”.
“אל תפחדי. אין כאן שום־דבר. סתם היה לך חלום רע. אולי. אין שום אנשים ואין סכנה”.
“אתה לא יודע מה אני הרגשתי, איגי מיגי”.
“לא, אני לא יודע”.
“מישהו התקרב עלי בחדר וכמעט היד שלו נגעה בגוף שלי. מישהו הסתכל עלי כל הזמן, מה שאני לא עשיתי. מישהו התחבא ולא יכולתי להגיע אליו. בבקשה, רק לנגוע קצת באצבע שלי, לראות כמה אתה זקן, איגי מיגי. למה קוראים לך איגי מיגי? תיתן לנגוע, בחייך!”
הוא פותח את הדלת ומכבה את האור. “לילה טוב, רוזה”.
“תגיד, אתה גבר, מה שנקרא?”
הוא מביט בה. היא יושבת על מיטתה ואינה זזה. פיתוי נורא מאיים למשוך את לבו אל הדברים האפלים, המבישים ביותר. הוא צובר את כל כוח ההתנגדות שנותר בו כדי להתגונן.
“הכל רקוב”, היא לוחשת. “הכל רקוב, עד העצם רקוב. כולם חושבים רק על דבר אחד: איך להרים בחורה אשכנזיה עיוורת מסכנה, שאין לה אף אחד שישמור עליה”…
הוא סוגר עליה את הדלת ונמלט לחדרו. בחילה אחזה בו. מעבר לקיר הוא שומע, כתמיד, את הנקישות המוכרות של עקביה הגבוהים, הדקים, המחודדים, הנוקבים את רצפת החדר לאורכה ולרוחבה. בקצב קבוע ועקשן. שוב זה מגיע לאזניו כמו מטוטלת עצבנית. שעה ארוכה לאחר שכבר חדלו המהלומות על הקיר. כעבור שעה ארוכה פסקו נקישות העקבים והיתה דממה.
היא חשה בדמות המגיחה מן המחבוא באפלה. האיש הושיט את ידיו לקראתה ועיניו סורקות את גופה לאורכו, הלוך ושוב. רוזה אמרה: “מה אתה רוצה ממני?” והאיש לא השיב דבר. קרב אל המיטה שעליה שכבה, אט־אט קרב אליה, עקב בצד אגודל. היא דימתה לראות את שפתיו בחושך. “אני מכירה אותך”, אמרה רוזה, “אל תחשוב שאני לא רואה אותך. אני רואה מצוין! אני לא עיוורת. אני רק עשיתי את עצמי עיוורת. אני רואה אותך עכשיו ויודעת מי אתה”.
כל גופה רעד וידיה הגנו על לבה. כעת הרגישה את נשימתו על פניה וזרועו נגעה בזרועה. היא הסירה את ידה מעל לבה. היא חשה את האצבעות המטיילות על צוארה, בתחילה לוטפות ומגיעות עד אזניה, ואחר־כך מתהדקות והולכות ויורדות אל הצואר. היא הרגישה את האגודלים קרבים זה אל זה בעורפה. היא ניסתה לומר עוד משהו, אך הקול לא יצא מגרונה. רגליה פרפרו מתחת לסדין שכיסה עד מתניה. הלפיתה נתחזקה אט־אט. ידה הימנית התעוררה לחיים. היא הרימה את היד, פשטה אותה לפניה, עד שנגעה בפני האיש. היא שמעה אותו כובש את צחוקו, כאילו דגדגו אותו ואחר־כך, פלט גידוף. היא ידעה כי אם יבקש להסיר את ידה מעל פניו, יוצרך לשחרר יד אחת מלפיתת הצואר. ידי האיש היו חמות ומזיעות, רכות למגע. פניו היו מכוסים זיפים של זקן שלא גולח כמה ימים. כך, לפחות, אמדה זאת. לפיתת הצואר עוד אינה מכאיבה. ידה שוטטה על פניו. היא חשה בקצה אצבעותיה רטט של צחוק כבוש או פרכוס של עצבנות. מין רעד שקלטה.
שוב רפתה אחיזת הידיים בצוארה. כעת שב אליה הדיבר. היא התחילה להתחנן על נפשה. ליטפה את שיערו של האיש, נגעה במצח הגבוה, שהיה חם מאד.
“אל תעשה לי שום־דבר, בחייך. אני אעשה בשבילך מה שרק תרצה. אני אתן לך הכל. אל תהרוג אותי”, לחשה רוזה.
היא ידעה כי אם תקים רעש, תעורר עליה את זעמו – וזה מסוכן. גופה התפתל מתחת לסדין, עד שהצליחו רגליה לבעוט בו ולהדפו מחוץ למיטה.
“אתה יכול לעשות לי מה שאתה רק רוצה, אבל אל תהרוג אותי”, התחננה רוזה.
האיש שחרר יד אחת מצוארה, הסיר מעליו את ידה. ביד אחת תפס את שתי ידיה מאחורי גבה ובידו השניה לחץ על צוארה. הלחץ נתחזק והלך והיה מתוק מאד ומכאיב. אך היא עוד היתה מסוגלת לנשום. פיה נתמתח בעווית של בכי וכתפיה ניסו להיחלץ. הלחץ נתחזק עוד יותר. אצבעותיו של האיש היו רכות ועבות ואדנותן מהלה תענוג בכאב. גרוגרתה נלחצה פנימה ונשימתה פחתה. ראשה צנח כבד על הכר. ידיה היו קרות מתחת למתניה. האיש גחן עליה, כאשר ידעה כי הכרתה אובדת לה. הוא ריפה את אחיזת ידיו והביט בה שעה ארוכה. עד שנעלם שוב אל תוך החשיכה – שממנה בא.
*
למה היא צריכה לתקן דווקא עכשיו את השיניים שלה? שאל שמוליק את עצמו. היא כבר התרגלה לזה. מה זה מפריע לה פתאום? העיוורת צועדת למעלה, להדריך את מנוחתו, לא להניח לו לישון. עליו להתרכז כעת, לאמץ את כל כוח מחשבתו, כדי להבין את העניין. שנה שלמה היא מסתובבת ויש חלל בין שיניה הקדמיות. שן שחסרה לה שנים רבות. היא אפילו התרגלה לכרסם את הלחם בשיניה הצדדיות. לשונה העמלנית סותמת את החור, מוצצת את הענבים, והוא אוהב לראות זאת. מדוע דווקא עכשיו? האם זה מבשר דבר רע?
הוא אינו יכול לשאת את השינויים ואת ההתרגשות המדאיגה של מלכה. שוב הוא מפשיל מעליו את הסדין ומביט במלכה הישנה לצדו. גם שנתה אינה תקינה. העיוורת מהלכת בקומה העליונה. איזה שד נכנס בה? מלכה מושכת בכתפיה בשנתה, כמו שהיא עושה לאחרונה בדברו אליה. כמו ילדה קטנה, חושב שמוליק, וחפץ לחבקה. מין סירוב כזה, מתפנק, אומרת משיכת כתפיה.
בחוץ רוח קלה וקרירה והחושך מהלך בין הגרוטאות שבחצר, משנה דברים. עץ התות מטיל כתם כהה על האופק. שמוליק נועץ את עיניו בלילה, כאילו חיכה שייכון דו־שיח אילם בינו ובין החשיכה. גם הלילה לא יקרה כלום, אך יש לעמוד על המשמר. שמוליק קם אט־אט ועומד ליד החלון.
“גם אני לא יכולה לישון”, שומע שמוליק את מלכה מן המיטה. הוא הופך את פניו ורואה את צלליתה יושבת, ידיה על ברכיה וראשה שמוט לפניה. יש פחד בעיניו, כאילו נתפס בקלקלתו.
“אני עומד על־יד החלון ומוציא את הפנים החוצה”, אמר שמוליק, “ורוח קרה באה לי על הפרצוף”.
“היא עוד מסתובבת שם המלוכלכת”, אמרה מלכה. “עד הבוקר היא תדפוק שם על הרצפה. מה קרה לה הלילה?”
“כל הזמן”, אישר שמוליק, “כל הזמן היא מסתובבת. היא הסתובבה גם כשישנת”.
מלכה מפהקת וממתחת את אבריה. היא קמה מעל המיטה וקרבה אל החלון.
“מה אתה מסתכל שם תמיד בלילה? מה יש שם בחוץ?”
“שום דבר”, שיקר שמוליק. “קצת רוח. בבית חם נורא”.
היא עומדת לידו, מחייכת את החיוך הוותרן שלה, שיש בו שמץ של צדקנות. שמוליק חובק את כתפיה והיא רוטנת ומחלצת את עצמה מחיבוקו.
“אני בלבלתי לך את המוח כל הערב עם הסיפור הזה שלי איך הייתי לבדי כשעזבת אותי”, אמר שמוליק.
“טיפש אחד, אסור שלאיש יהיו סודות מהאשה שלו”.
“לא, אין דבר כזה, שבעל ואשה ידברו ככה כל הימים”.
“מה איכפת לי?” שואלת מלכה ומושכת בכתפיה. “מה איכפת לי אם יש או אין בעולם כאלה אנשים? אז מה? רק הלוואי שהיינו גרים במקום אחר רחוק מהאנשים המלוכלכים האלה”.
“ששש…” מהסה אותה שמוליק, “החלונות פתוחים בכל מקום והם ישמעו”.
“מה איכפת לי? אני מצפצפת. שהם ינשקו לי בתחת. וגם לך”.
“תראי כמה נעים בחוץ”.
“אני מפחדת שאתה תצטנן. אתה כמעט ערום לגמרי”.
“זה שום דבר. אני אוהב אותך. שלא תלכי ממני אף פעם, את שומעת?”
“עוד פעם אתה מתחיל עם השיגעון הזה?”
היא מאמצת את לבה אל כתפו ומחככת את לחיה בצוארו.
“מה אתה עושה כאן תמיד בלילות, על־יד החלון?”
“הרגשת את זה כבר מזמן”.
“לא נכון, רק כמה פעמים. מה אתה עושה?”
“מסתכל”.
“מה אתה רואה?”
“אני רואה שם דברים הולכים”.
“דברים הולכים? איזה דברים אלה?”
“דברים הולכים. כל מיני ארגזים ובקבוקים גדולים מזכוכית. זזים לאט־לאט. כאילו שם לא יודעים שמישהו רואה אותם. כאילו זה היה איזה מין נהר שמזיז אותם בשקט ממקום למקום”.
“אתה כבר לא צריך ללכת לקולנוע. יש לך כאן קולנוע שלם”.
“בחיי!” מתלהב שמוליק. “אני רואה את זה אולי מהראש שלי, אבל אני רואה את זה באמת! ואני חושב לעצמי כאילו מכינים כאן משהו, איזה קבלת־פנים או חגיגה. אני לא יודע. ועושים סדר. אבל לא רואים את האנשים. הם כאילו מתחבאים ונותנים פקודות בשקט”.
“רק ילדים ואנשים משוגעים רואים דברים כאלה. אולי”.
שמוליק לא השיב להקנטתה והיא התחרטה על דבריה.
“בוא לישון”, היא מזרזת אותו. “בחיי שאתה תצטנן לבסוף. אתה אפילו לא יודע מה השעה עכשיו. בוא, שמוליק, בוא”.
הוא נענה לה ועוזב את משמרתו שליד החלון.
היא עלתה למיטתם וכבר היא נוגעת בקיר. שוב היא מעמידה פני מתה, כדרכה בשעות של רצון, וידה השמאלית מוטלת כמו אדישה ליד המקום שבו תהיה בטנו, כשיעלה גם הוא למיטה. הוא אוחז בידה ומנשקה. היא משמיעה ריטון מתפנק, שהוא מכירו כל־כך, כאילו היה קול מקולות גופו. ושוב ידה מטיילת על בטנו ולמטה.
“זונה אחת”, אמור שמוליק. “זונה מסופלסת ורקובה”.
היא מתחייכת בעינים עצומות וגל של אהבה וכאב מציף אותו.
*
היא עשתה את זה – אומר ציון בלבו. מה קרה לזהבה? הוא יושב במכונית בתחנה, לא־הרחק מכיכר־המושבות. כמה חברים מנמנמים במוניות האחרות ואיש לא בא לתחנה זה יותר משעה. זהבה, מה קרה לה? הוא אוסר על עצמו להתרגז. לא להתמרמר על גאוותו שנפגעה ועל מפח־הנפש והעצבנות שהיא גרמה לו. גופו צרוב במקצת מן הרחצה בבריכה ושרירי רגליו כואבים. הכושר אובד. צריך להתמיד בזה.
החברים מנמנמים במכוניות שלהם ומוטב לו כך. כעת אין הוא נוטה לשמוע את בדיחותיהם ואת עצותיהם ההיתוליות. היא, כנראה, מין חדרנית בבית־מלון זול – הוא אומר בלבו. הוא מנסה להתנחם בכך. עובדה שהתעקשה ולא נתנה לו את כתובת עבודתה. חדרנית בבית־מלון או איזו נערת־בר מלוכלכת בטיילת ואולי גרוע מזה? במקום שהדברים האלה יסיחו מלבו את האכזבה, הם מכעיסים אותו עוד יותר. הוא זוכר את הזקנים המהלכים עירומים במלתחת הבריכה, ללא בושה. איזה כיעור! התמונה מרתיחה אותו. הוא משוה בנפשו את זהבה עם אחד כזה. היא נכנסה לדמו ואינה מניחה לו.
הוא מגביר את קול מקלט הרדיו במכונית. זמר ערבי צובט־לב מסתלסל בערגה נפלאה:
“אהובי, הנה עלה השחר ובאה שעת פרידה”…
עוד מעט אולי באמת יעלה השחר, מהרהר ציון. עוד כמה שעות. והוא לבדו במכונית. הוא מקרב את אזנו אל המקלט ועוצם את עיניו. קולה של הזמרת הערביה חודר כגל של חום אל גופו. ציון משתדל להתמכר לשמיעת הזמר, כדרך שהוא מתמכר לכל דבר נעים לו. אך הפעם ההתמכרות קשה לו מתמיד. כמו דבש נוטפות מלות השיר ויש בהן קסם אכזר. קול הזמרת עז וצלול, כפעמון נדיר, מלטף את עורפו וממלא את ראשו, כאילו שתה יין.
“אהובי, הנה עלה השחר ובאה שעת הפרידה”…
בקרן הרחוב הוא רואה את בית־הקולנוע, ככתם בהיר בחשיכה המתמעטת והולכת. והכרזה הגדולה המצוירת מכריזה על “רוצח להשכיר”. דמות (הרוצח?) ניבטת מן הכרזה, מאחורי בית־רעפים מצויר באדום. הזמרת עצרה את זימרתה וכלי הפריטה והקשת חוזרים על הנעימה העצובה. אפשר לשמוע את בכיים של הכלים. האיש שבכרזת הקולנוע משעין את ידו השמאלית על חומת הבית וימינו מכוונת את האקדח לפניו – אל ציון! אחד החברים התעורר ויצא את המונית שלו. הלך כמה מטרים ועצר ליד לא־הרחק מן הקולנוע להשתין. ציון הביט בו וקימט את מצחו. בחורים טובים. הוא מחבב אותם. אך לעתים הם מעצבנים אותו בבדיחותיהם התפלות, בטמטומם. בחורים טובים, שיהיו בריאים כולם. משמינים. נעשים דומים לסריסים. מפוטמים. הוא רעב. היה רוצה איזו אומצה עם תפוחי־אדמה מטוגנים. לראות בני־אדם ערים. ובטיילת יש מישהי שהוא מכיר. כמה כסף יש לו?
הוא שולח את ידו אל כיסו, אך שוב חזרה הזמרת אל הנעימה ודברי השיר מתמלטים כעת מפיה כאנקה. על השחר המפריע את האהבה, על צער הפרידה, על המוות שלא בעתו. ציון רוצה לצאת את התחנה אך גופו שפוף, עייף. שריריו כואבים במקצת. מישהו קרב אל התחנה. הלוואי לא יהיה זה נוסע. האיש נשען בידיו על הקיר ומתעכב רגע. בהתקרבו, רואה ציון את פניו. איש קשיש. לבוש בקפידה. חליפה, עניבה, תסרוקת מבהיקה עשויה בנוסח הישן. האיש הושיט לרגע את ידו לפניו. כאילו ביקש להודיע דבר חשוב ולהסות את קהל שומעיו. עד שנואש ושמט את ידו. הוא הביט כה וכה. ציון התניע את המכונית, שחרר את מעצור היד והחל נע לאטו, עד שהגיע מול האיש. עצר והביט בו בתשומת־לב רבה. האיש נשא אליו את פניו ואותת לו משהו. כשהחל האיש קרב אל המכונית חייך אליו ציון. פני האיש צחקו צחוק משונה. מקרוב ראה ציון כי פני האיש רטובות. אולי מדמעות. אולי מזיעה. כשעמד האיש להושיט את ידו ולפתוח את דלת המכונית, לחץ ציון על דוושת הדלק וזינק משם. שוב עצר והביט לאחוריו. האיש עמד לרגע, נדהם. שוב החל מניף את ידיו, עד שהחליט ויצא לרוץ אל המכונית. בקושי רב רץ. כשקרב אל המונית ונגע בשמשתה האחורית, נושם בכבדות וידו על לבו – שוב זינק ציון כמה מטרים, עצר והביט לאחוריו. הוא ראה את האיש מוטל על הארץ ומנסה לקום. הוא שמע את קריאותיו וחיכה לראות כיצד יקום. פני הדמות מן הכרזה שבחזית בית־הקולנוע היו ניבטות אליו והאקדח מכוּון אל שמשת המכונית. הזמר במקלט הרדיו לא נסתיים עדיין. הרחובות ריקים ואפורים. כשהצליח האיש לקום ולעשות כמה פסיעות, זינק ציון אל הרחוב הראשי ונסע ישר לטיילת.
*
“אמא! אמא!”
לבנה קופצת ממיטתה כנשוכת־נחש, כאילו היתה דרוכה ומחכה לקריאה. אלי מתהפך במיטתו ועל פניו הבעה מיוסרת. היא מטלטלת אותו להעירו. אחיו הקטן, יאקי, יושב על מיטתו. הוא שקרא לה. הוא מביט במיטת אחיו.
“תפתח את העיניים, נשמתי, תפתח אותם, אמא על ידך”, מתחננת לבנה.
הוא מתעוות, כבסיוט. לבנה יושבת על ידו וסוטרת על פניו להעירו. הוא מתפתל ויורק מעט קצף עד שגופו נרגע ותרדמה שקטה יותר אוחזת בו. לבנה אינה מרפה ממנו. “אלי, תקום!” היא סוטרת על לחיו שוב ושוב והוא אינו מגיב. שוב היא סוטרת על פניו והם מתעוותים מכאב. נשימתו נעשית תקינה. היא מתבוננת בו שעה ארוכה.
יאקי מבקש מים.
“תיכף!” צועקת עליו לבנה. “תיכף! אתה לא יכול לקום בעצמך ולקחת לך מים?”
“אני רוצה שאת תביאי לי”, מבקש יאקי.
“כמה אתם רעים”, אומרת לבנה. “כמה אתם רעים”.
“אני רוצה מים”, מתעקש יאקי.
“תיכף אני אבוא אליך ואחנוק אותך”, זועמת לבנה.
יאקי קם ממשכבו. הולך למטבח בחושך. בהגיעו למטבח הוא מעלה אור, מוזג לו כוס מים ושותה. לבנה עוקבת אחריו בצאתו ופניה אינן מגלות דבר. בשובו, שוכח יאקי לכבות את האור במטבח. האור מסתנן עד חדר השינה של הילדים. יאקי עומד בפתח ומביט בפני אמו. הוא רואה דמעות על פניה. מעולם לא ראה כזאת אצלה.
“למה את בוכה, אמא? קרה לו משהו?” הוא שואל אותה ובקולו נשמעת נימה מבוגרת, מפתיעה.
“כי נמאס לי”, אומרת לבנה. “שתית?”
“כן”, משיב יאקי.
“בוא רגע”, מבקשת לבנה.
הוא ניגש אליה. היא מושיטה את ידה, מקיפה את ראשו ונושקת לו: “תלך, חבוב, ותסגור את האור במטבח”.
בשובו מן המטבח הוא ניצב לידה שוב, מחכה.
“לך לישון”.
הוא נכנס למיטתו. “אבא עוד לא חזר?” שואל יאקי.
“לא, הוא עובד לילה”, משיבה לבנה בקוצר־רוח. “תישן, תישן, לא צריך לדבר עכשיו”.
“הכל בסדר עם אלי?”
“תישן”.
“טוב”.
היא חדלה לטלטל את אלי. היא מתבוננת בו בחשיכה. לכאורה, זו תנומה רגילה, אך היא יודעת להבחין באופנים השונים של שנתו. שוב היא סוטרת פעמיים על פניו ומחכה. היא גוחנת עליו ומחבקת אותו שעה ארוכה. מרימה את כתפיו מן המיטה. עד שהוא מתעורר ושוב גופו מתפתל לאט, בהשתחררות. לבנה מטלטלת אותו והוא פוקח עיניים.
“אמא”.
“כן, נשמתי. מה אתה מרגיש עכשיו?”
“שום דבר”.
“תגיד אחרי כל מלה שאני אומרת”.
“מה להגיד?”
“תגיד: מודה אני”.
“אבא כבר חזר?”
“תגיד: מודה אני לפניך”.
“מודה אני לפניך”.
“מלך חי וקיים”.
“מלך חי וקיים”.
“שהחזרת לי נשמתי”.
“שהחזרת לי נשמתי”.
“בחמלה רבה”.
“בחמלה רבה”.
“אמונתך”.
“אמונתך”.
“זהו”, אומרת לבנה וכמו הוקל לה.
“אני צמא”, אמר אלי.
“תגיד את זה תמיד אחרי השינה, תיכף כשאתה מתעורר. אתה שומע? תכתוב את זה על נייר ותלמד בעל־פה”.
“אני רוצה לשתות”.
עיניו בולשות בחשכת החדר. לראות אם אחיו ואחותו הקטנים לא התעוררו. עיניו של יאקי פקוחות, אך הוא לא ישמיע קול.
לבנה מביאה לו כוס מים ומשקה אותו מעט־מעט.
“אבא כבר בא?”
“לא, נשמתי, הוא עובד לילה. אתה יודע”.
“מה השעה?”
“אחרי שלוש”.
“הרבה אחרי שלוש?”
“עשרים וחמש אחרי שלוש”, היא משיבה ללא בדיקה, רק כדי להניח את דעתו.
הוא מהרהר.
“מה אתה חושב?”
“על השעה”.
“מה יש לחשוב על השעה?”
“חלמתי חלום רע”, אמר אלי, “ואני לא זוכר אותו”.
מתוך רומאן בכתובים
וגם בזה יש להבדיל בשירה. יש להבדיל בין אותה השירה הבאה מצרת־נפש, רצוני לומר: ממה שיחסר לנפש המשורר בחיים ובתוכן חייו, ובין אותה הבאה ממותרות נפש, מהעודף שבנפש המשורר ועולמו.
ישנה שירה, שהיא רק הבת־קול של המועקה, של החסרון בחיים ובמידות, בחולשת כיבוש החיים וממשלת הרוח. הנפש צועקת לחיים, לאותם החיים החסרים לה לשעה או לדורות, והיא משוררת או בוכיה; וישנה שירה הבאה מתוך הרחבת החיים, מתוך סאה גדושה: האור המאיר בנפש המשורר וחיי המשורר הוא כל כך גדול, עד שמאיר גם לאחרים ומתנחל הוא לאחרים. הראשונה, שירת המועקה, באה לרוב מהבלתי־אפשרות לחיים ומבלתי השגת יסוד נאמן בחיים; ולעומתה השנית, אותה השירה של המותרות, באה מריבוי האפשרות לחיים וההשתמשות בכל הצבעים שבחיים.
וראו זה, השירה ממין הראשון אומרת לנו מנפש המשורר הרבה יותר, ממה שהיא באמת, הצעקות הנה לרוב יתרות מהצועק בעצמו; והשירה ממין השני נותנת לנו רק חלק אחוז מנפש המשורר; דוקא מי שישיר ממותרות, אינו מגיד רק חלק אחד ממנו; ולהפך, אותו המשורר, שישיר מחסרונותיו, נותן לנו מנפשו היקף יותר גדול, מאשר היא באמת.
בטרם נבין ונבדיל בשירה מיוחדה, עלינו להתבונן על המקור של אותה שירה; רצוני לומר, עלינו לדעת, מאין בא המשורר אלינו, מאיזה מעמד נפשי ותכונתי. ראוי לדעת, אם שירה זו היא הפסולת שבנפש או העידית שבנפש, אם היא התגלות עזה של כוח־מוסרי ודתי, או אינה רק געגועי החוטא לחיים טובים וטהורים, וגעגועי־טוהר.
מ. י. ברדיצ’בסקי, מתוך ‘בשירה ובלשון’.
יאיר הורביץ: שירים
מאתיאיר הורביץ
אמיר גלבע: תשעה שירים קטנים
מאתאמיר גלבע
אורי ברנשטיין: למרגלות – שירים
מאתאורי ברנשטיין
דוד אבידן: ארבעה שירים שימושיים
מאתדוד אבידן
מסביב ליצירה
בעריכתמנחם פרי, מאיר ויזלטיר
התוודעות
בעריכתמנחם פרי, מאיר ויזלטיר
חנוך לוין: שנאות קטנות, מפוררות כמו קטניות
מאתחנוך לוין
אריה זקס: שני שירים
מאתאריה זקס
ילקוט אמנותי
בעריכתמנחם פרי, מאיר ויזלטיר
מאיר ויזלטיר: שבעה שירים
מאתמאיר ויזלטיר
תמונות משפחה
מאתמאיר ויזלטיר
תמונות משפחה
מאתמאיר ויזלטיר
שיר מתוכו
בעריכתמנחם פרי, מאיר ויזלטיר
בימים האחרים
בעריכתמנחם פרי, מאיר ויזלטיר
גנזך
בעריכתמנחם פרי, מאיר ויזלטיר
בסימן קריאה
בעריכתמנחם פרי, מאיר ויזלטיר
- ברוריה בן ברוך
- אייל רונאל
- צחה וקנין-כרמל
- יוסי לבנון
- נגה רובין
- פנינה סטריקובסקי
- לילי יונג גפר
- נורית רכס
- רותי לרנר
לפריט זה טרם הוצעו תגיות