יועצי המערכת:

לספרות יפה:

אורי ברנשטיין, ד"ר יוסף האפרתי, יאיר הורביץ, אברהם ב. יהושע

לביקורת ולמחקר:

הרי גולומב, ד"ר אורי מרגולין, עמוס עוז, בעז ערפלי

יועץ אמנותי: אלעזר גלעד

הציור שבשער: הומאז' לג’אקומטי מאת ז’אק גרינברג

שירים

אבות ישורון שיר בשלושה

יאיר הורביץ תום ותהום וקיים; שיר האחרונים הקטנים

אמיר גלבע תשעה שירים קטנים

אורי ברנשטיין למרגלות

דוד אבידן ארבעה שירים שימושיים

זלדה אל תשליכני מלפניך

מנחם בן זמנים טובים, זמנים נפלאים

מרדכי גלדמן ילד שמן

אריה זקס קטלוג סקוט 1947; אירוע

אריה סיון הרצל כמסילאי

מאיר ויזלטיר סונטה ליום הולדת; תמונות משפחה; נערה מירושלים; מעשה ביצחק

יעקב שטיינברג יש נשיקות

סיפורת

יהושע קנז־פרפר־המשי שבחלום

וירג’יניה וולף ‘אל המגדלור’ – חלק א': החלון, פרקים 1–9; מאנגלית: מאיר ויזלטיר

דוד דר (א. ד. שפיר) ‘בית־הגבעה עד הלום’ – פרק א': תוכו של חלל מקורה

ויליאם פוקנר ורד לאמילי מאנגלית: רחמים נוף

ויליאם פוקנר אמבר מובער מאנגלית: יעל רנן

ריצ’ארד בראוטיגן הקש בעץ (חלק שני); בערבות קליפורניה – מתוך ‘דיג השמך באמריקה’.מאנגלית: אורי ברנשטיין

חנוך לוין שנאות קטנות, מפוררות כמו קטניות. פשישפש מול האשה המנמנמת; פשישפש נגד אלוף־ההאבקות; פשישפש נגד הסדרן־הגמד; פשישפש מבקר אצל אמו.

שלום עליכם הזכיה הגדולה – פרק א' מתוך ‘טוביה החלבן’ מיידיש: יוסף חיים ברנר

נפתלי יבין אולי פולניה

אנדריי פלאטונוב סמיון מרוסית: נילי מירסקי

שיר מתוכו

מנחם פרי עיניה ממול. על שירו של גבריאל פרייל “פרידה” ועל אספקט אחד של שירתו

בעז ערפלי מעשה ביום טוב. על “שיר אביב” ליאיר הורביץ

מנחם פרי מעגלים נחתכים. על תופעה בקומפוזיציה של השירה המודרנית, על שירו של זך “טליתא קומי”, ועל שירו של אבידן “נחיתת־לא־אונס”

מסביב ליצירה

גרשון שקד האמנם רק בתחילת קיץ־1970? על ‘בתחילת קיץ־1970’ לא. ב. יהושע

יוסף האפרתי קצת טקסטים וחרסים. ‘בתחילת קיץ־1970’ ומקומו בין סיפורי א. ב. יהושע

מחקר וביקורת

יעל שורץ כל ברקי צבעונים. תבניות הצבעים בשירת דוד פוגל וקשריהן עם תבניות אחרות

יצחק בקון בשולי תרגומו של ברנר לפרק מתוך ‘טוביה החלבן’

גדעון טורי תרגום מילולי ותרגום של תבניות. על תרגום ‘דאבלינאים’ לג’ויס לעברית

נילי מירסקי הערה על אנדריי פלאטונוב

התוודעות

אורי ברנשטיין התוודעות אל ריצ’ארד בראוטיגן. בלוויית תרגומים מן הפרוזה של בראוטיגן

בימים האחרים

גבריאל מוקד זיכרונות בית ‘עכשיו’. חלק א' – עד 1957

גנזך

יעקב שטיינברג שירים מן הארכיון

משה אונגרפלד בשולי שירי שטיינברג מארכיון ביאליק

בסימן קריאה. מדור רצנזיות

נסים קלדרון התרפטות. על ‘ולא על מנת לזכור’ ליהודה עמיחי

מנחם ברינקר סכימה של הטראגדיה. על ספרה של דורותיאה קרוּק ‘יסודות הטראגדיה’

נסים קלדרון קלקלות בסיפורת. על ספריהם האחרונים של א. ב. יהושע, ע. עוז וא. אפלפלד

נסים קלדרון מעשה חושב. על ‘וירח בעמק איילון’ לע. כהנא־כרמון

שמעון זנדבנק להתבזבז על הצדדי. על ‘וירח בעמק איילון’ לע. כהנא־כרמון

יוסף האפרתי הערות למבחר המאמרים על שירת אלתרמן

יוסף אבן האמנם סופר סוציאליסטי? על ספרו של בן־נחום ‘רשות הזעקה: חזרה לברנר’

יהואש גרינוולד רצנזיה מתאחרת: מכשול לפני עיוור. על תרגום ‘הזר’ לקאמי

ילקוט אמנותי

ז’אק גרינברג שמונה הדפסים

חוברת זו היא חוברת מורחבת. כרך בן 4 חוברות של ‘סימן קריאה’ יחזיק 1200 עמודים. מאין אפשרות להגדיל חוברת זו עוד יותר, נדחה מאמרו של מ. פרי “על תחבולות בניית המשמעות בסיפור של פוקנר” לחוברת הבאה.

חוברת זו היא פסיעה ראשונה במסע יומרני מאוד. העורכים והסופרים המסתופפים מסביב ל’סימן קריאה' יוצאים למסע זה מתוך הרגשת צורך חיוני, מתוך הרגשת מחסור. נעמיד את יומרתנו בפשטותה, ונאמר כך: המתהווה הספרותי בארץ אין לו מרחב־מחיה אמיתי, אין לו מסגרות משמעיות – אין לו במה שנבנתה על־פי צרכיו ועל פי צרכי הקוראים. מיטב המתהווה בספרות מפורד ומשוסע עד כדי כך שהוא מגיע אל הקורא בתוך בליל אַמוֹרפי של קשקוש גראפומאני, דילטאנטי או כמו־למדני. רוב הסופרים והמחברים מרגישים כבר זמן רב במודע בהיעדרה של במה פעילה, שיהיה בכוחה לרכז ולהבליט את המרכזי ואת הראוי להבלטה בספרות הנכתבת היום בישראל. קוראים מוּדעים אף הם למחסורם, ומחפשים לשווא במה שתאפשר להם מגע רצוף ואינטנסיבי עם מיטב הנעשה בספרותם ועם מה שנעשה במאה זו בספרויות אחרות. אל מחוז־חפץ זה אנו מבקשים להוביל.

אמרנו “יוצאים למסע”, אמרנו “מבקשים להוביל” – מלים שבמשאלות הלב (והמוח). איננו תמימים לחשוב שבהבל פינו תיכון בן־לילה הבמה הפעילה והמפעילה שהספרות צריכה לה. והרי לא במה בלבד חסרה. גם עשייה חסרה בתחומים אחדים, וכל כמה שנשתדל ליזום ולהפעיל בתחומים אלה, ככל שיעמוד לנו כוחנו, בסופו של דבר אנחנו פשוט נתלים בתקווה.

קראנו לבמה זו ‘סימן קריאה’ מתוך מחשבה שתיעשה סימן לקריאה – סימן מה לקרוא. ברי לנו שיהיו אנשים שיזדרזו להעמיד סימני־שאלה. סימני־שאלה הם דבר מתבקש, ונוח לנו במחיצתם של סימני־שאלה.

ניתן לבמה זו כינוי “רבעון מעורב לספרות”. המלה ‘מעורב’ מועמדת כאן על שני כיווניה; מעורב בנעשה הספרותי הממשי ומעורב מצד התוכן. מצד התוכן נשתדל להעמיד כאן כלי ספרותי שיבליט את המתהווה הספרותי על כל דפנותיו וזוויותיו: שירה וסיפורת של מי שנראים לנו טובי המשוררים והסופרים, גושים גדולים של תרגום מספרות המאה העשרים בלשונות אחרות (וזאת מתוך הקפדה על רמת התרגום), מסות, רשימות ביקורת ומאמרי מחקר של המחברים הרציניים בתחומים אלה. אין טעם שנוסיף ונפרט כאן, שכן הדברים יהיו מחוורים ממילא למי שיעיין בתוכן העניינים של החוברת הראשונה.

יכולים אנו להתברך בעניין אחד. קימצנו בפניות, ואותם סופרים ומחברים שפנינו אליהם, שבריכוזם ובהבלטתם רצינו, באו. חלקם מיוצגים בחוברת זו וחלקם יופיעו בחוברות הבאות. היענות מיידית זו מעידה יפה על המחסור, על החלל הריק הצועק למילויו.

לא כל מה שביקשנו מצאנו. הנה, למשל, אין בחוברת זו מסה ספרותית ראויה לשמה. גם רוצים היינו למצוא אצל חוקרים ומבקרים מעורבות יותר אינטנסיבית מזו שמצויה אצלם בספרות זמנם ומקומם. גם לא כל מה שמצאנו ביקשנו.

מסביב לנקודה

בהזדמנות ראשונה זו, ועל רגל אחת, לא ננסה למצות את הדברים שבכוונתנו לומר בכל אחד מתחומי הספרות שיעורבו ב’סימן קריאה'. נעלה הרהורים אחדים באורח חטוף.

תרגומים (חמישה חדשים ואחד ישן ונידח), דברים על תרגום ומחקר בתרגום תופסים מקום נרחב בחוברת. דגש זה על התרגום לא בא רק בשביל לאפשר לקוראים מפגש עם קלאסיקה מודרנית בלבוש עברי. הוא בא גם בשביל לאפשר ללשון הספרות העברית מפגש עם קלאסיקה מודרנית, ולהעמיד הקשר רב־ספרותי מפרה.

עשרות שנים של פּוּריזם לשוני – פרי כיסופיהם של מחדשי השפה העברית להימלט מן “הוולגאריות” שביידיש – כפו על הסיפורת העברית מעצורי תוכן ושיטה, והעמידו אותה, אפילו בחידושיה האחרונים, בעמדת מבוכה מסויימת. עדיין היא משוללת אותה חירות יחסית, שכבשה לה השירה העברית.

תרגומו של ברנר ל’טוביה החלבן‘, תרגום נועז לזמנו (שהיה גנוז כ־65 שנה, ולא נדפס מעולם), מרמז מה הפסידה אמנות־התרגום העברית בכך שלא מיצתה אפשרויות כגון אלה הגלומות כאן. מסורת התרגום העברי שבויה בעבותות מנדלי מו"ס, שנתהדקו על־ידי י. ד. ברקוביץ וא. שלונסקי, ועד היום חקוקים סימניהן על בשרם של כמה מטובי המתרגמים. הספרות העולמית כולה נגררה באפסר אל הקרקס, ושם הרקידהּ המתרגם־האשף בקסמיו, למען ישתאה הקהל וימחא כף. יחסו של המתרגם־האמן ליצירה היה כאל חיה מן היער הלועז, שיש לאלפה אלף היטב ולהראות איך יכלה לה השפה העברית. לתרגומים ידועים נקשרו כתרים שהם “עולים על המקור”. ואומנם עלו על המקור בעשר דרגות של הגבהה סגנונית משולחת רסן. על תרגומו “המחוספס” של ברנר היו אומרים בוודאי עד לפני זמן לא רב מה שאומר אלוהים ל’טוביה החלבן’ בתרגומו של ברנר (אך לא ל’טוביה החולב' בתרגומו של ברקוביץ): “פֶע” (פוּי). אבל מול משחקי ה“שבץ־נא” של ברקוביץ עומד אצל ברנר טוביה החלבן על שתי רגליו השלום־עליכמיות.

מצד שני, אל נשכח שכיום ניצב מול חבר “המגביהים”, שאת גנותם מנינו בהרחבה, גם חבר “המיישרים”, שיוצאים בקול תרועה של מחדשים עזי־נפש ומשטחים כל תרגום על־פי אמות־מידה רופסות של שפה כמו־מדוברת. אף אלה מחזירים אותנו אל הקרקס, אף זו לוליינות, אלא שתחת להתקשט בעושרה היא מתקשטת בעונייה.

ועם כל זה עוד לא נגענו במוסר התרגום לעברית, שדווקא בשנות המדינה פשתה בו שחיתות מידות מרתיעה. מתרגמים ובתי־הוצאה, בהם “מכובדים”, מקצצים ומדלגים בלי הרבה הרהורים, מסלקים “מקומות קשים”, ומוציאים לשוק סחורה קלוקלת וחסרה.

מקומו של התרגום בחוברת, וכן גם סדרת התרגומים מן הקלאסיקה המודרנית שתראה אור ב“ספרי סימן קריאה” (ראו בהמשך), באים להציב ציון־דרך חדש, ונקווה שתהיה גם דרך. הספרות העברית עוד אינה משופעת בסיפורת משובחת. נדפיס כל סיפור ראוי. אבל שמחים אנו שהסתייע להביא בחוברת הראשונה סיפורים החורגים מדרך המלך הסלולה של הסיפורת המצויה. לא דומה קנז לא. ד. שפיר, ושונה משניהם חנוך לוין, אבל שלושתם חופשיים מן הסד העגנוני ורחוקים מגינוניו. אין סיפוריהם מעשה־תשבץ של משמעויות, אין בהם קריצות אירוניות בעין גסה, ואין בהם מערכות־רמזים עמוסות לעייפה. יש בהם הסתכלות בגופי מציאות, יש בהם נביעה נכונה מתוך האפשרויות הספרותיות של המציאות הישראלית. לשונם סיפורית־תכליתית; אין היא מיטגנת בשומן עצמה (אפילו במקום שהיא עשירה וקשה).

גדודים־גדודים שוקקים של חוקרים צעירים שקמו על הספרות באוניברסיטאות בשנים האחרונות לא הביאו עדנה לביקורת העברית. רוב החוקרים החשובים בארץ הלכו והתנתקו מן הספרות החיה, ולא היה בפיהם דבר להשמיעו באוזני הספרות המתהווה.

אומנם לראשונה בתולדותיה אין הביקורת העברית רק בבחינת מיישמת עקרונות תיאורטיים שפותחו בביקורות אחרות, אלא מבקשת לצעוד בראש המחנה של תורת הספרות בעולם. אבל עבודותיה נידונות להיות פחותות בחשיבותן מאלה של הפורמאליסטים הרוסיים, או של “הביקורת־החדשה” האנגלו־אמריקאית, משום שהאסכולות הנזכרות צמחו תוך מגע הדוק עם המלה הספרותית האחרונה בזמנן ובמקומן, ולכן שאלו את השאלות החשובות והרלבאנטיות לספרות, ולא את אלה שעניין להן רק בד' אמותיו של החוקר.

דור של אנשים צעירים, החושבים על ספרות, חדל מלתהות על ערך ספרותי, על טעם ספרותי, ועל דרכה של ספרות. השתכללותו של הטיפול בספרות הוליכה לאחיזת עיניים: ריבוי הקאטיגוריות וההבחנות איפשר לגבב מלל על יצירות ספרות, בלא אחריות לספציפי־המהותי ליצירה הנדונה, ובלא שים לב לקונטקסט התרבותי־ספרותי שלה.

מכאן קצרה הדרך אל גישה שעל פיה הכל שווה לפני המחקר ואת הכל יש לחקור. “משורר שנשכח”, שההיסטוריה עשתה עימנו חסד והשכיחה אותו – מטלטלים את גווייתו העלובה ונועצים בו אזמל רב־חקר. ואין פוצה פה: למי ולמה זה נחוץ?

“אנשי המחקר” מזלזלים ברצנזיה, והיא ניתנה בידי שוטים ובעלי “פנקס פתוח”. אבל רצנזיה של ממש אינה נופלת ממחקר במידת האחריות והרצינות שבה, וגם לא בחשיבותה.

‘סימן קריאה’ הגביל מדעת את המחקר והביקורת שיתפרסמו בו לספרות שיכולה וצריכה לעמוד במרכז החווייה הספרותית של סופרים וקוראים היום.

גם אם נתנזר מפרסום מחקרים על ביאליק או עגנון אין פירושו שאנו מבקשים לגרוע משיעור קומתם או לרמוז שאין צורך לעסוק בכתביהם. ממש כשם שהתעלמות מספרות זמנך ומקומך מעידה על תלישות תרבותית, כך גם התעלמות מרבדיה של תרבותך לתקופותיה פירושה חוסר תרבות.

אבל לא עלינו המלאכה לגמור, ואנו נתרכז במה שמוחזק בעינינו חיוני ביותר.

המפעל הספרותי שחוברת זו פותחת בו הסתייע בעזרתם המסורה של סופרים, בטרחתם של יועצי המערכת, בעמלם הרב של אנשי־הדפוס ובהיענותם של נותני המודעות. תודה מיוחדת חבים אנו להסתדרות הכללית של העובדים על תרומתה הכספית החשובה לחוברת. מעל לזה, הסבה לנו שמחה תמיכתו הנמרצת של מזכיר ההסתדרות, יצחק בן־אהרן.

המפעל כולו, חוברות ‘סימן קריאה’ וסדרות הספרים שנוציא לצידן, חב את עצם קיומו להעזה, למסירות, למרץ ולעבודה היומיומית של נתן ציפקיס ומרדכי מס, שאיפשרו לעורכים להפוך משאלת־לב למציאות.

מ.ו. – מ.פ.

בחצר הפריץ

פגישתם של קבוצת הסופרים עם ראש־הממשלה ועם השר י. גלילי, בעניינם של עקורי בירעם ואיקרית, נטבעה בתבנית היהודית הנושנה של משלחת הקהל העולה לשטח תחינתה בחצר הפריץ, גם אם נשתנו הזמנים, והפריץ יושב כבוד מתחת למנורת שבעת הקנים.

סימניה של התבנית המוּכרת מצויים בכל השלבים. הקבוצה מתארגנת מלכתחילה על־ידי פרנס שיש לו מהלכים בחצר מימים ימימה, ואפילו כלבי הפריץ כבר מכירים בריחו, ולא ינבחו עליו – משוררנו הלאומי (אליבא ההיידמאק גאנדי), חיים חפר. הלה בורר לו כלי־קודש מתונים, ובהם אחד מוכס ותיק של הפריץ, שנפשו “חצויה” ר"ל, וגם הפעם אינו בטוח שהממשלה נהגה כהוגן (חנוך ברטוב), ואחד שהוא קאתולי אף יותר מן הפריץ גופא, כעין משומד להכעיס, שבשעות כגון אלו אין מדקדקים ונזקקים לו (משה שמיר). מלכתחילה מודיעים בשם הקבוצה כי לא באו למחות או לתבוע, אלא “לבקש אינפורמציה”, “לשוחח מלב אל לב”.

רוצה המקום, והפריץ מקשה לבו כפרעה בשעתו, ולא ימיש כזרת.

מה עושים רבנן? נדבקים אל מקומם ומודיעים “איני זז מכאן עד שלא תעביר את רוע הגזירה”, כמו איזה חוני המעגל או כמו איזה לוי־יצחק מברדיטשב? יוצאים ומטיחים דברים בוטים על פרצופה של השררה, מערערים על הלגטימיות המוסרית שלה? מאיימים באיזו גירסה חדישה של עשר מכות? לא מניה ולא מקצתיה. הללו שבים אל משכנות עם קדושים וזמירות אחרות בפיהם. להוציא רשימה אחת של דליה רביקוביץ' (‘הארץ’, 12.8.72), הריהם מלאים רחשי חיבה ותודה על עצם קיומה של השיחה, חורזים הרהורי־כרס על המרפא שיכולים משוררים להביא לבעלי השלטון, מטפחים תקוות מרטיטות לשיחות נוספות באותו פוֹרוּם, שבהן יהפכו כדי סיפוקם בעניינים שברומם של עם ועולם.

בקיצור, גם אם יצאו כלעומת שבאו, ואין לאל ידם לבשר “הראית כי נכנע אחאב מלפני?” גם אם שימשו כסות אינטלקטואלית לערייתה של החלטה ברברית – אין הם חשים עצמם בלתי נשׂכרים. להיפך, סתם שיחה “מלב אל לב” עם בעלי־שררה גם בה יש צד של זכות למזוּמניה, ואם העניין שלשמו נתקיימה השיחה לא יצא נשכר, הרי אין להכחיש כי מניותיהם של המשוחחים עולות במקצת במעונות ישראל הסמוכים על שולחן עיתוניהם.

ואילו השררה גמרה אומר כי מיצתה גינוני התלבטות מוסרית ונקטה שיטה אחרת: שילחה את המשטרה בעקורים. עתה מאיימים הבולדוזרים לפתור את בעיית בירעם ואיקרית, ועמה את בעייתם של הסופרים המתחבטים.

מ. ו.

הפקידות האמנותית

מונח לפני מכתב מיום 18.6.72 מאת הגב' לאה פורת, יו"ר הנהלת המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות ליד משרד החינוך והתרבות, אל מר יוסף מונדי, מחזאי ובמאי. וזה לשון המכתב:

אפשר שאין צורך להוסיף מלה על מסמך מאלף זה, שכן הוא מדבר בעד עצמו, ולמרות קוצר־היריעה יש בו כדי להאיר את עיני הקורא בהלכות הפקידות האמנותית הנחמדה, שבצילה אנו חיים. ואף על פי כן, אי־אלו הערות קצרות לתועלתם של תמימי־דרך:

א. בארץ קטנה נתונה כמעט כל פעילות תיאטרונית־נסיונית (או ספרותית) לשבט או לחסד בידי מועצה זו, או גופים דומים, שכן אפסיים הם סיכוייה למימון עצמי מכיסו של הקהל.

ב. גם הח"מ מוצא פגמים רבים במחזה “המשיח”, אבל מחברו הוא לכל הדיעות (גם לדעת הוועדה, וראה המכתב) אחד מאנשי־התיאטרון הספורים בישראל העוסקים באורח עקבי בתיאטרון נסיוני, ומן הראוי לאפשר לו להמשיך בעבודתו.

ג. מועצה ציבורית לאמנות אינה בית־ספר לאמנויות. אין זה מתפקידה ללטש מחזות או כתבי סופרים (גם אילו דובר כאן באמת בליטוש אמנותי, ולא בריטוש פוליטי) – תפקידה לתת בידי אותו אמן הנראה לה ראוי לעידוד כלים כספיים למימוש יצירותיו. חובתה להבטיח תנאים לעבודה רצופה למיטב האנשים בכל אחד מתחומי האמנות.

ד. זכותו של כל אמן לקבוע בעצמו, מי יעוץ לו עצות באשר להכנסת שינויים ביצירותיו, אם בכלל. חוצפה ממדרגה ראשונה היא לכפות עליו (בכוח החרב המתהפכת של המימון) שינויים ברוח חיים חפר, ואפילו ברוחם של אנשים מחוננים ונחמדים, שאין הוא חפץ לשאול בעצתם.

ה. לעג לרש הוא לבוא בטענות על “פגמים בהצגה” אל אדם שהעמיד הצגה רבת־משתתפים יחסית בתנאי־עבודה פרטיזניים, בלי שיהיה לאל ידו לברור שחקנים (כיון שנאלץ להסתפק בשחקנים מתנדבים), בלי אולם לחזרות ובלי שאר תנאים חומריים מינימאליים הדרושים להפקה כזאת. גם 5,000 ל"י הם סכום מגוחך בהקשר זה.

ו. יש לשים לב לסיומו האולטימאטיבי של המכתב, שאינו משאיר מקום לספק בדבר מעמדו הנחות של האמן לפני הוועדה הכל־יכולה – “לכאן או לכאן”.

מ. ו.

יש דראמה (אחת)

סוף סוף דראמה עברית של ממש. מן ‘הנסיכה האמריקאית’ ועד ‘חפץ’ היו לנו, לכל המרובה, מחזות עבריים אנמיים, שאינם מעלים ואינם מורידים. למעשה, היו רובם דלים, ולהגניים, אם לא עסקו בחילוף מסכות בימתי, שהפך תכלית לעצמו.

חנוך לוין הוכיח כי המערכונים והפזמונים היו רק ראשיתה של דרך. גם במובן זה, שחריפותה של המחאה הפוליטית בהם הוכחה כמושרשת בחוויה עמוקה של יחסי־אנוש קודם שהם מיתרגמים – בין השאר – לגישות פוליטיות. גם במובן זה, שהמיניאטורה גדלה מבנית כדי ממדיו של מחזה לא מתוך העמדת פנים של שלמות רחבה יותר, אלא כיוון שהמרכיבים מתאחים מכל תפיסה אחת ורצף מחשבתי אחד.

אשר לרצף זה, רק הערה אחת. מעפשי אוויר מ“אנשי־בסדר־גמור” רשאים לעשות שמיניות באוויר עד קץ הימים, אבל חנוך לוין אינו מחזאי המציג עולם נטול ערכי־מוסר. הוא בוודאי בונה הירארכיה של השפלה אנושית, אבל אין זו ההירארכיה היחידה במחזה. יש בו גם הירארכיה מנוגדת של סבל ושל צורך להזדהות עם סבל ולהסיק ממנו מסקנות. משום כך מוצגת גם ההשפלה, בסופו של חשבון, כפגיעה מתועבת בערך ולא כערך, ואפילו לא כמצב־דברים קיים אשר מן ההכרח להשלים עמו.

נ. ק.

גבב וחיוב

‘אופק’ של יוסי גמזו טובל בנופת צופים. האיש כוונותיו טובות. אבל ספק אם יש ראי נאמן יותר לעליבותו של יחס רוֹוח אל הספרות היפה – ודוקא כיוון שאין ב’אופק' חשבונות נפתלים ואין בו בעלי חזקות, כשם שאין בו יראה מפני החריג והשונה. כל אלה, ושאר מריבות ההבל ועקשויות ההבל של הפיליסטר הספרותי המצוי, נעלמו כדי לפנות מקום לרוחב־הלב הרופס שלו, האופייני מהם והמסוכן מהם.

כאשר מגלגל גמזו בלשונו ועוסק בהקדמה לכרך השני של ‘אופק’ בתקיעות תרועות ושברים ושאר פיטומי־מלים, ניחא, חרזן מלאכתו בכך. אבל האיש מדבר גם על “כורחה של איזו אחריות פנימית” (כל ההדגשות שלו) וחוזר ומרמז על העקרון המנחה שהובהר בפתח הכרך הראשון: “[…] ‘שגעון לדבר’ שהוליד במה זו: תחושה עזה ומחריפה של העדר אכסניה בלתי־כיתתית, מקרבת רחוקים – המאפשרת רב־קיום של הדדיות־בתוך־שוני; אגב פתיחות שבשיח חם, הוגן, אף עם יריב רעיוני, עם בר־פלוגתא ספרותי, אסתיטי”.

קודם כל, לעניין “העדר אכסניה בלתי־כיתתית” – עורבא פרח. כאמור, מלבד כמה העוויות גרוטסקיות של שמירת חזקות ושמירת טינות – הכל מפרסמים את הכל. מרבית העורכים הספרותיים, אפילו הם דוחים איש או אנשים, הרי העיקרון המנחה אותם הוא קבלת הספרות הזורמת אליהם כמו היתה בליל אמורפי אשר יש לדוחסו אל תוך כך וכך אינטשים שבועיים של נייר מודפס; לכל המרובה, להשתדל לדלות מתוכה שמות שקנו להם מוניטין, ולא לתהות על טעמי מוניטין וערכיהן וכך לעצב קו עריכה בררני ואקטיבי. מר אמיר, דרך משל, מכריז בכל עת מצויה על עבריותה הכנענית של ‘קשת’, לא מראש אבל בדיעבד, ולא זו בלבד שהוא מדפיס משיריה של כל עלמה יפת קיבורת שנדחו ע"י עורכי עלון הגימנסיה שלה, הוא אף מדפיס מאמר נרחב על היהודי־יהודי שבשלום עליכם, ולואי ותמחל לו עשתורת.

הכרזתו של יוסי גמזו מתממשת בשני כרכים שהכל בהם וכולם בהם – ברוידס ואבות ישורון, אורי קיסרי והלקין, אלישע פורת ודב סדן, וכך גדודים־גדודים, עשרות־עשרות.

כאשר היעדר הסלקציה הופך עקרון – כאשר כל פיטפוט הוא שיר וסיפור ומסה, מיטשטשים ההבדלים שבין אמת לכזב בספרות, והיא הופכת משחק בטלני וגנדרני; אם גבב זה כולו ספרות, הרי שהיא עוד סוג של בידור דברני ומתיפיף, ולא מאמץ קשה למתוח ולעדן את כלי הלשון כדי לומר דברים שיש בהם משמעות ולדחות דברים חסרי משמעות. אם זה הבסיס, אין היא שווה בנזק הזמן ובנזק הכסף, ובראש וראשונה אינה ראוייה למאמץ ולעניין שכמה יוצרים וקוראים משקיעים בה.

סילוקה של הדיאלקטיקה הפנימית שבדברים מתחייבים ומחייבים, משמעו דחיקת הספרות למעמד של שולי־תרבות. אמר רטוש באחד מראיונותיו: “בזכות ‘הליצאנציה פואטיקה’, לא שלי, של הציבור, נפרץ המחסום לגבַי בתחום השירה. במידת מה גם בלשון. […] אם אני כותב למשל שיר על בעל ועשתורת מפרסמים אותו בגלל אותו יחס של כבוד ל’ליצאנציה פואטיקה' שהזכרתי. מסתמכים על כך שגם טשרניחובסקי ושניאור כתבו דברים לא כל כך כשרים ודבריהם נדפסו. כשאני אומר שאנחנו לא יהודים, שמה שקם בארץ הוא לאום אחר בתכלית. אני נתקל בהתנגדות גדולה לאין ערוך יותר, אם כי אף היא אינה מה שהיתה לפני שנים. פשוט, תחום הספרות הוא נקודת ההתנגדות הפחותה ביותר של הציבור ואפילו של המימסד […]” (‘דבר’, 27 באוגוסט, 1971).

נ. ק.

ספרים נכנסים

הוצאת ספרית פועלים

יאיר הורביץ, "נרקיסים למלכות מדמנה' (שירים).

טוביה ריבנר, ‘אין להשיב’ (שירים).

יעקב שבתאי, הדוד פרץ ממריא' (סיפורים).

יצחק בשביס, ‘עושה הנפלאות מלובלין’ (רומאן), בתרגום ברוך קרוא.

עמוס עוז, עד מות' (נובילות).

יצחק אורפז, שלוש נובילות'.

רן אדליסט, הפרוטוקולים של צעירי ציון' (סיפורים(

רחל מכבי, חול ואלונים'.

יוסף האפרתי, האידיליה של טשרניחובסקי'.

ז’אן פיאז’ה, הסטרוקטוראליזם'. מצרפתית: ג. מ. קרוי.

אלכסנדר ברזל, השיחה הגדולה: מסות על תרבות וספרות'.

דניאל בן־נחום, ‘רשות הזעקה: חזרה לברנר’.

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אמיר גלבע, קטף' (שירים).

זלדה, ‘הכרמל האי־נראה’ (שירים).

‘ספר עלים’, קובץ לדברי ספרות לזכרו של יחיאל מר.

אנדד אלדן, לבדו בזרם הכבד' (שירים).

אהרן אפלפלד, ‘אדני הנהר’ (סיפורים).

אהרן מגד, ‘החיים הקצרים’ (רומאן).

ב. י. מיכלי, ‘דמויות וצדודיות’ (ביקורת).

הוצאת עם עובד

אהרן אפלפלד, ‘העור והכותונת’ (רומאן).

חיים גורי, ‘הספר המשוגע’ (רומאן).

‘מבחר מאמרים על יצירתו של יעקב פיכמן’ בעריכת נורית גוברין.

‘מבחר מאמרים על שירתו של נתן אלתרמן’ בעריכת אורה באומגרטן.

‘מבחר מאמרים על יצירתו הסיפורית של י. ח. ברנר’ בעריכת יצחק בקון.

ישורון קשת, ‘בין הערמון והלילך’ (זכרונות).

הוצאת ויידנפלד וניקולסון

מאיר וייסגל ‘…עד כאן’ (אוטוביוגראפיה).

ליאון יוריס ‘משפט דיבה’ (רומאן).

דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ‘ירושלים ירושלים’.

הוצאת מסדה

בנימין תמוז, ‘יעקב’ (רומאן).

ח. ש. בן אברם, ‘סיפורים’. הקדים מבוא: מ. ז. וולפובסקי.

‘שירים ליריים: 1900–1970’, מבחר מן השירה העברית החדשה בעריכת מתי מגד.

‘ביכורי עטים: מאסף לספרות צעירה’ בעריכת מתי מגד.

הוצאת שוקן

א. ב. יהושע, ‘בתחילת קיץ – 1970’ (סיפור).

איז’ן יונסקו, ‘הווה עבר, עבר הווה’ (פרקי יומן מקוטע), מצרפתית: אריה לרנר.

דב לנדאו ‘היסודות הריתמיים של השירה’ (מחקר).

הוצאת דביר

גבריאלה מריני קדם, ‘פיסה של ים’ (שירים).

‘שירת ח. נ. ביאליק’ (מבחר ביקורת) בעריכת חיים אורלן.

הוצאת ראובן מס

א. ראובני, ‘שירים’.

א. ראובני, ‘סיפורים’.

שמעון ראבידוביץ, ‘עיונים במחשבת ישראל’ (2 כרכים).

הוצאת לוין־אפשטיין

רילקה, ‘שירים’ בתרגום משה הנעמי.

דן בן־אמוץ ונתיבה בן־יהודה, ‘מילון עולמי לעברית מדוברת’.

אהוד בן־עזר, ‘לא לגיבורים המלחמה’ (רומאן).

הוצאת אלף

שלום עליכם, ‘שלוש אלמנות’ (מונולוג), מיידיש: אריה אהרוני.

הוצאת ביתן

נורית ברצקי, ‘ימים בערימות ערימות’ (שירים).

הוצאת עקד

אגי רימון, ‘נני ושנינו’ (שירים).

סן־ז’ון פרס, ‘אנאבאזיס’ בתרגום יהודית קופנהגן־אורין.

עליזה שנהר, ‘אדי חלום’ (שירים).

יהודה שביט, ‘לראות שחור באהבה’ (שירים).

‘שיח משוררים על עצמם ועל כתיבתם’, בעריכת יעקב בסר.

הלל ברזל, ‘שירה ומורשה’ (מחקר. 2 כרכים).

הוצאת דגה

עדי צמח, ‘אסתטיקה אנאליטית’.

ראובן צור (עורך), "עיונים ברוחק האסתיטי'

הוצאת תרמיל

א. פ. צ’כוב, ‘האולם מספר 6; איכרים’.

י. ח. ברנר, ‘מהתחלה’.

הוצאת מוסד ביאליק

נתן שפיגל, ‘תורת הפיוט לאריסטו’.

הוצאת ניומן

‘מזכרת’, פרקי ספרות ומחקר לזכרה של רחל ניומן.

הוצאת מגנס

Jehoshua Bar-Hillel, Aspects of Language.

הוצאת אגודת “שלם”

‘ירושלים’, שנתון לדברי ספרות ואמנות ה’–ו', בעריכת אברהם הוּס ואריה ליפשיץ.

הוצאת שקמונה

ד"ר פ. דודסון. ‘המקצוע הורים’ (מדריך מקיף להורים).

אבות ישורון: שיר בשלושה

מאת

אבות ישורון

---

השעון

מאת

אבות ישורון

הַשָּׁעוֹן שֶׁהִגִּיעַנִי הֶחָדָשׁ.

מָה אוֹמְרִים עָלָיו בִּשְׁוַיְץ.

נִבְדָּל מִקּוֹדְמָיו בְּמַהְפֵּכָה אֲפֹרָה.

שָׁעוֹן בַּעַל סְפָרוֹת מְרֻבָּע רוֹמִיּוֹת עָגֹל.

הַלּוּחַ קַל. וּלְהַבְדִּיל קַל.

יֵשׁ מְחוֹגִים לְשָׁעָה גְּדוֹלָה

וּלְשָׁעָה קְטַנָּה, מָחוֹג מָחוֹג.

שָׁעָה שְׁלֵמָה מְחַכִּים

עַד בּוֹא הַשָּׁעָה הַגְּדוֹלָה.

וּבֵינְתַיִם הוֹלְכוֹת לְאִבּוּד

הַשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת.

זֶה בָּרוּר.

מַה שֶׁקָּשֶׁה לְהָבִין אֵצֶל דָּג,

שֶׁעוֹמֵד חָשׂוּף וְשָׁקוּף בַּמִּגְרָשׁ בְּשָׁקוּף הַמַּיִם.

וְאִלּוּ פִּתְאֹם הַמְּחוֹגִים מְפַרְפְּרִים כְּכָנָף אַחַר

הַשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת. זֶה בָּרוּר.

הַלּוּחַ בֶּזְשׁ מַשֶּׁהוּ. מִיּוֹצְאֵי

יַלְדּוּת שֶׁל שְׁעוֹנֵי־

יָד קוֹדְמִים, שֶׁמְּחוֹגֵיהֶם

נֶעֶצְרוּ וְנֶעֶצְמוּ כְּעֵינַיִם.

הַשָּׁעוֹן עָגֹל, הַלּוּחַ בֶּזְשׁ

וּפְנִימָה חַם.

וְסָבִיב יָם עָגֹל

וְחוּצָה קַר וְחַם.

יב תשרי תשל"ב, 1 אוקטובר 1971

---

האוהב

מאת

אבות ישורון

הַשָּׁעוֹן הַזֶּה אֲנִי מַחֲזִיק אוֹתוֹ עַל הַיָּד.

וְהוּא מַחֲזִיק אוֹתִי עַל הַיָּדַיִם.

מִי יוֹדֵע כַּמָּה זְמַן, וְהוּא

יוֹרִיד אוֹתִי מִן הַיָּדַיִם.

הַלּוּחַ אִם אֵינֶנּוּ בֶּזְשׁ,

הַלּוּחַ הוּא קוֹדֵר.

מַרְאֶה אֵיזֶה שָׁעָה יֵשׁ.

הוּא אֵינֶנּוּ מִתְחַמֵּק.

הַשָּׁעוֹן הַזֶּה אֲנִי נוֹשֵׂא אוֹתוֹ עַל הַיָּד.

וּמִן הַזְּמַן פּוֹרְשִׂים עָלַי שׁוּלֵי יָדָיו.

מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה זְמַן, וְהוּא

יֶאֱסוֹף מִמֶּנִּי אֶת שׁוּלָיו.

פַּעַם הָיָה לִי עֵסֶק עִם שָׁעוֹן.

שׁוּב סְפָרוֹת מְרֻבָּעוֹת. מְרֻבָּע רוֹמִי רוּסִיּוֹת מִן הַיַּלְדוּת.

וּמֶה חָשַׁבְתִּי? הֶחֱזַרְתִּי לַשָּׂטָן.

הַשָּׁעָן עַצְמוֹ אָמַר: נָכוֹן. גּוֹאֵל חָזָק. דּוֹפֵק בְּךָ.

טוֹב תַּעֲשֶׂה, תִּקְנֶה חָבֵר.

חָבֵר אֱמוּנָה וְתִקְוָה. שָׁעוֹן

אֱמוּנָה וְתִקְוָה. שִׁירָה אֱמוּנָה וְתִקְוָה.

אִם אֵין שִׁירִים, הַשָּׁעוֹן מְנַצְנֵץ כְּגָבִיעַ.

מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא חָבֵר,

אַתָּה מוֹצֵא שִׁירָתוֹ.

מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת שְׁעוֹנוֹ,

אוֹהֵב לִרְאוֹת שָׁעָה כַּמָּה יֵשׁ.

כט תשרי תשלב, 18 אוקטובר 1971

---

האוסף

מאת

אבות ישורון

אֲנִי מֵבִיא כָּל מַה שֶּׁאֲנִי מוֹצֵא.

לֹא כָּל מַה שֶּׁנּוֹצֵץ הוּא זָהָב.

אֲבָל אֲנִי מֵרִים

כָּל מַה שֶּׁנּוֹצֵץ.

בִּמְגֵרָה אֹסֶף שֶׁל בְּלַאי.

חֲתִיכוֹת שֶׁל כְּרוֹם. מַפְתֵּחַ בְּלִי רַגְלַיִם.

מַסְמֵר מַרְבֵּה שִׁנַּיִם. שֶׁאֲנִי רָץ מִן הַחוּץ,

כִּמְעָרָה חַיָּה מִסְתּוֹרִית, שֶׁאֲנִי חוֹצֶה כְּחֵץ בַּמֵּצַח.

שֶׁאֲנִי כֻּלִּי בַּחוּץ מַבִּיט. בַּכֹּל מַרְבֶּה עֵינַיִם.

חֲתִיכוֹת נִיקְל, כְּרוֹם, בַּרְזֶל,

אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מִמַּה זֶה בָּא.

שְׁיָרֵי עֲצָמוֹת. שַׂעֲרוֹת רַגְלַיִם. מִמִּי הֵם?

כָּל זֶה מֻנָּח כַּאֲשֶׁר אֲנִי חוֹצֶה חוּצוֹת.

פְּחַת בְּשָׂרֵנוּ מִתַּאַו מְכוֹנִיּוֹת, הִרְהוּרִים בַּדֶּרֶךְ, סִבּוּב, מַלְכּוֹד, בַּרְזֶל נוֹפֵל מִן הַכֹּחוֹת.

כָּל אֶחָד אוֹמֵר שֶׁלּוֹ. כָּל אֶחָד מַבִּיט לִי בְּיָדַי.

לֹא כָּל מַה שֶּׁנּוֹצֵץ הוּא זָהָב.

אֲבָל כָּל אֶחָד רוֹצֶה לָאֹסֶף.

כָּל הַמַּפּוּל הַזֶּה, כָּל הַיְּבֹלֶת הַזֹּאת. כָּל הָאַרְבֶּהרוֹשׁ הַזֶּה, לְהִכָּנֵס

לָאֹסֶף. וַאֲנִי מֵרִים

כָּל מַה שֶּׁאֲנִי מוֹצֵא.

כו חשון תשלב, 14 נובמבר 1971

"שעה ארוכה לאחר שנפרד מאתנו בליל־שבת האחרון, היינו, אילזה ואני, מדברים עליו. אל־נא יחשוב כי דברים נפלטים מן הפה בלי־דעת. יש לדברים כוונה. ואף־על־פי־כן, הצטערנו על המבוכה שהיינו עשויים לגרום לו, לשמע הדברים שדיברנו עמו, הגילויים שגילינו לו. כרגיל, אילזה מאשימה אותי, האשה הנפלאה הזאת! הנרדפת! ואני טוען לפניה כי צדקתי. אך בתוך לבי אני מפקפק. יש רגעים שהחרדה מקפיאה את דמי. רצינו כי יידע זאת.

"רצינו כי יידע שאנו אוהבים את ביקוריו בביתנו בלילות־שבת. מאד היינו מצטערים אילו האוירה החדשה שנוצרה כעת היתה מפריעה את הקשר העדין שנרקם בינינו, וביתר דיוק: אך־זה התחיל להתרקם. מי שעומד מן הצד ואינו יודע את הקשרם הסבוך של הדברים ואת תוקף הנסיבות עשוי לחשוב כי אנו מתנהגים באופן משונה. שיערנו בלבנו כי הוא יודע משהו. הרי הוא רגיש כל־כך! זמן רב הסתרנו מפניו את דבר סבלותינו ואת העוולה הנוראה, האבסורדית, שמעוללים לנו. לא רצינו לצערו ולא לשתפו יותר מדי בסודותינו. והנה, יצאו הדברים מגדר השתיקה. האם היתה זו העזה לא־נסבלת ולא־נסלחת מצדנו לשתפו בסודנו?

"כיוון שנאמרו הדברים, אין מהם נסיגה. ולמה נעמיד פנים כי לא אירע דבר? על כן אמרנו לכתוב לו מכתב זה, לנסות ולהפיג במידת־מה את המתח שנוצר, ואשר הוא, בעדינותו המצוינת ובטאקט המופלג שלו השתדל להעלים מאתנו.

"האם גרמנו לו צער?

"מעולם לא דיברנו עמו בעניינים פרטיים. והנה, רצינו שיידע כי אנו אוהבים אותו באמת. יתכן שהעלה בדעתו, אי־פעם, כי חסד אנו עושים עמו, בארחנו אותו בביתנו בלילות־שבת. אך אין זה כך. חסד הוא עושה עמנו בבואו. אל יחדל לבוא! טילפנו אל בית־החרושת שהיה עובד בו, כדי לברר את כתובתו לשם משלוח מכתבנו זה. שאלו שם לשלומו. אנו עינינו את עצמנו לדעת מה חשב בצאתו את ביתנו בליל־שבת האחרון. מה חשב עלינו? אנו מצפים לליל־שבת הבא, כדי שיבוא לבקרנו, כדרכו, וכולנו ננהג כאילו לא אירע דבר – או כאילו כבר אירע הכל ונפלו כל המחיצות.

“אילזה דורשת בשלומו ומצרפת את התנצלותה ואהבתה להתנצלותי ואהבתי. להתראות בליל־שבת”…

ההונגרי הארוך קרא וחזר וקרא כמה פעמים את המכתב בהתרגשות רבה. הוא שכב על מיטתו והחדר היה נקי ומסודר, כאשר אהב. בימים האחדים שעברו מאז אותו ליל־שבת השתדל שלא לחשוב על הדברים שנאמרו בבית הזוג ש. כבר בצאתו את ביתם, אמר להוריד מסך במוחו על אותו מעמד שהסב לו צער ומבוכה. והנה, בעלות המסך, לא היתה לו ברירה אלא לעמוד ולבחון את הדברים. הוא התחיל לסקור בזכרונו את השתלשלות אותו ערב והתעכב על רגע שדימה כי אבד ונשכח, נוכח הדברים שהיו אחריו. כעת היה אותו רגע עז ומוחשי מכולם, עד כי שמעו אזניו את קולו האמיתי של הד"ר ש., המספר לו את המעשה בדוכס מכסימיליאן והספן הגוסס.

“הדבר היה בעת המסע מאירופה לאמריקה, שערך הדוכס מכסימיליאן מאוסטריה, בשנת 1864”, אמר הד"ר ש., קם ולקח את אחד הספרים שהיו מונחים על שולחן קטן בפינת החדר, דפדף עד שהגיע אל המקום הנכון, נתן בהונגרי הארוך את מבטו הבהיר, החייכן והעצב והתחיל לקרוא לאט, כשהוא נושא לפרקים את עיניו מן הספר ובוחן את המאזין לו, בלא להפסיק את הקריאה.

כתב הדוכס מכסימיליאן ביומנו: היום מת אחד המלחים בספינתנו. הוא חש את קצו הקרב ובא, לבו היה מלא יסורים וחרדה והוא ביקש אם ייאות מישהו להתפלל לנשמתו. העביר הרופא את מישאלתו של הספן אל הקצינים ואחר־כך אל יתר אנשי הצוות ולא נמצא איש שייענה לבקשה. לא נמצא איש שיוכל להתפלל עם האיש העומד על מפתן הנצח. הלכתי אצלו בעצמי – מספר הדוכס – אך הרגשתי כי אין אני מסוגל להתפלל. אמרתי לו כמה דברים נדושים ובושתי בעצמי.

הד"ר ש. סגר את הספר והניחו על השולחן הקטן.

“לא נמצא איש שיתפלל לנשמת הספן הגוסס. הוא מבין?” אמר ד"ר ש. “לא נמצא איש שיביא לו את בשורת הישועה. אף אחד לא איכפת לו כל הנוטים למות. מי ינסה לפרוץ את דלת החדר שבו נאבק אדם לבדו עם מר המוות? איש לא יעז. אותם אנשים טובים שלא היו מהססים אף רגע להציל את זולתם מסכנה גופנית, ואולי אף לחרף את נפשם לכך, נשארים אטומים, אדישים, כשמדובר בגאולת הנפש. והדברים הנדושים, שעליהם מדבר הקיסר מכסימיליאן, הדברים הנדושים האלה הם אולי המחרידים מכל. הוא מבין?”

גם הטרחת בית־החרושת עוררה בהונגרי הארוך בושה וכאב. ודרישת־השלום משם. כמה זה מעליב. כאילו אין להנהלה במה לעסוק, אלא בבירור כתובות. ומה עלולים לחשוב עליו שם? אולי היו עשויים לחשוב כי אותו בירור כתובת הוא עניין אישי חשוב ועדין, והיו חוככים בדעתם אם מותר להם לגלות את כתובתו לזר אלמוני המטלפן אליהם. וכך היתה זו טרחה כפולה ומכופלת.

שוב הפך במכתב ולא ידע מה עליו לעשות בו. כיצד להגיב עליו. הנה מצא את עצמו לראשונה מתעניין לדעת ולהבין מה קורה להם באמת. הדברים קשים להבנתו. הוא אינו מכיר אותם, למעשה. אינו מבין את סודותיהם, שהם מרמזים עליהם בדיבורים מוזרים. היה עליו לעשות מעשה שישקיט את מבוכתו. אולי ישלח להם פרחים? אך הוא צריך להביא פרחים בליל־שבת, והרי לא יציף אותם בפרחים כל השבוע. זה יקבל מימדים של קומדיה. מה יעשה אפוא? לטלפן אליהם לא רצה, מפני שאז היה צריך לדבר ולהסביר. לא נותר לו אלא להמתין עד ליל שבת, ואז לבוא אליהם כאילו לא אירע דבר. הרי זאת ביקשו גם הם.

שעת לפני־הצהרים וכבר החום עז בחדרו, מדריך את מנוחתו. אי־אפשר לעשות כלום. הגוף רפה. כאילו איזו מחלה לא־ידועה אוכלת בו.

פעם חלם כי הם ביקשוהו לבוא ולגור עמם בביתם המטופל, הנקי, שיד אשה ניכרת בכל פינה בו. ובחלומו ניאות ובא לגור עמם, להיות במשפחתם. סופו של החלום היה עצוב מאד וכשהתעורר בוש, מאד בוש לחשוב על זה. אף כעת, כשהוא חושב על אותו חלום, זה דוקר את לבו.

*

“אתה חושב שאני לא יודעת שאתה מסתדר בכוונה לעבוד תמיד ערב ולילה?” אמרה לבנה. ציון לא השיב דבר. למה לי להפוך את זה לריב? אמר בלבו. אין לי כוח לזה ואני לא אקלקל לי את מצב־הרוח. לבנה מביטה בו ויופיו מקניט אותה. הוא פרוע, לבוש במכנסי־הספורט הכחולים שלו, המשמשים אותו כפיג’מה.

“אני אקנה מה שאני רוצה. הכל. תראה, אני אזרוק כסף”, אמרה לבנה, “ולא יהיה איכפת לי. גם הילדים רוצים דברים”.

“תלכי לגנוב”, השיב ציון חרש וחיוך בעיניו, “תלכי לגנוב, כמו שהיית עושה תמיד. את וכל המשפחה שלך”.

“מנוול”, אמרה לבנה וקולה נחנק. ציון המשיך לחייך והשקיף החוצה בעד החלון. הוא ידע כי היא מביטה בערפו ועלבונה צורב בה מאד. הוא שנא אותה. אלמלא החליט לנהוג קור־רוח, יתכן שהיה מכאיב לה יותר, ולא רק בדיבורים.

“אתה מוציא את כל הכסף שלנו על בחורות ועל קלפים”, אמרה לבנה וניכר כי התאמצה לשמור על קולה לבל יהיה לצעקה. “מה קרה לך, ציון?”

קולה עורר בו סלידה, כאילו היה מגע שלה. אני יודע בדיוק מה היא רוצה, אמר בלבו. וזה הדבר שאני שונא אצלה הכי־הרבה עכשיו. חבל לו על אלי. שני הילדים האחרים יגדלו ויהיו כמוה ממילא. קשה לו להבין איך אהב אותה לפנים.

“ציון”, המשיכה לבנה, “או שאנחנו מתחילים לחיות כמו בני־אדם, כמו בעל ואשה, או שכל העסק הזה נשבר וגמרנו. אתה בורח מהבית, בורח ממני כל הזמן. אתה חושב שאני לא מבינה? אשה מרגישה דברים כאלה, יש לה חוש מיוחד לזה. שוב פעם אתה מתעסק עם מישהי ושום דבר אחר לא מעניין אותך. יש בחורה בעניין הזה. וכמה אתה אגואיסט, ציון! זה נורא. אף פעם לא חושב על מישהו אחר, רק על עצמך ורק על הרגע הזה. אני מרגישה דברים נוראים”.

הוא מביט החוצה ומחליט בעקשנות: לא איכפת לי כלום. אני רואה שמש, בתים, מכוניות בכביש. לא שם לב לבלבול הזה. לא מתרגז. לא מתרגז. כעת אני רוצה שתישאר כאן עם הילדים, היא טובה אליהם. ואני אעשה מה שאני רוצה בחוץ. ואם יתחשק לי, אני עף כמו ציפור. אין לי טענות על אף אחד, ושלא יבואו עלי בטענות. אני לא אעשה איתה הצגות, למרות שאני יכול.

“אל תעשה אותי לאשה כועסת ומתלוננת”, מבקשת לבנה. “בסוף אתה חוזר תמיד הביתה, אתה יודע. כמה פעמים זה צריך לקרות לך עד שיבוא לך השכל? אני צריכה את כל העצבים בשביל הילדים, ציון, ואין לי כוח. גם אני לא רוצה להתרגז ולריב. גם אני רוצה להיות שקטה כמוך ושלא יהיה איכפת לי. אבל אני אין לי איפה ללכת, אתה מבין? אני תקועה כאן בבית עם הילדים ואתה עושה מה שאתה רוצה. זה לא צודק”.

היא מנסה להיות שקטה, אומר ציון בלבו, אך אינו גורע את עיניו מן החלון. “תעשי לי אוכל”, הוא אומר. “אני רעב”. כך, הוא סבור, יחזיר אותה למקומה וגם יעסיק אותה במשהו.

הוא עקשן, אומרת לבנה בלבה. עקשן כמו ברזל. שום דבר לא יזיז אותו מהמקום. “מה אתה רוצה לאכול?”

הוא שמע בקולה נימה של התגרות והרגיש כי עוד מעט תצליח להוציאו מגדרו: “תראי, לבנה, אם את רוצה שאני אסתלק מהבית, אז תגידי. אבל אם את רוצה שאני אשאר, אז תהיי בסדר ואל תעשי בעיות. אני לא בא הנה אחרי לילה של עבודה בשביל לשמוע אותך מייללת כל הזמן.”

“מה אתה רוצה לאכול, ציון?”

“ארוחת־בוקר”.

“טוב”, משיבה לבנה, “אבל תדע שעכשיו כבר צהרים”.

הוא ממתח את זרועותיו, מחלץ את שריריו ועצמותיו. כבר צהרים. ילדיו בחוץ, במיגרש הגרוטאות. הוא יוצא אל המרפסת וקורא ליאקי. הילד רץ אליו מקצה המגרש, נכון להפיק רצון, לשמח את לבו.

“תביא לי עתון ערב”, אומר לו ציון ונותן בידו את המטבעות.

“עד מתי אתה נשאר היום בבית?” שאלה לבנה.

“כמה שאני ארצה”, אמר.

לבנה הגישה לו את ארוחתו. בתוך־כך, פקדה אותה שוב התמונה המכאיבה שעינתה אותה לאחרונה:

ציון הביא הביתה את הבחורה, השניים נכנסים אל חדר־השינה וציון סוגר את הדלת. לבנה עומדת מול הדלת הסגורה ומנסה לקלוט משהו. לבה הולם בחזקה. אחר־כך, קורא לה ציון להיכנס. היא נכנסת ורואה אותם במיטתה, מכוסים שניהם באותו סדין, מחייכים אליה בהתגרות שלווה. היא ראתה את כתפיה הלבנות של הבחורה מבצבצות מן הסדין, ומוזר היה לובן הכתפיים, כלובן גופו של מת. את פניה לא יכלה לראות, כל־כך מטושטשים היו. “תביאי שני קפה”, אמר ציון וגחן אל הבחורה שבמיטתו. ולבנה לא יכלה לומר דבר, כמו היתה אילמת. היא ביקשה לראותם כך עוד קצת, אך הוא זירז אותה, הושיט את ידו אל מכנסיו שהיו תלויים על הכסא, ליד המיטה, ושלף מן הכיס חפיסת סיגריות. הדליק לו סיגריה, שאף ממנה עשן והושיטה אל פי הבחורה, ששאפה כמוהו, וכן לסירוגין. פתאום ראתה בקצה המיטה את כפות רגליה של הבחורה מבצבצות משולי הסדין ואף הן לבנות מאד, כאילו אזל מהן הדם. לבנה הלכה להכין להם קפה, ובשובה עם שני הספלים, ראתה אותם מתעלסים ללא בושה בנוכחותה. היא עמדה ובידיה שני הספלים החמים, לחכות עד שיגמרו. הספלים התחילו לחרוך את אצבעותיה האוחזות בהם, אך היא לא הניחה להם, אלא הידקה את האצבעות בכל כוחה, עד כי חישבו להישבר. הם אף לא נתנו בה מבט, כל־כך היו עסוקים בהתעלסותם. כשגמרו, חייכו אליה בתודה והיא הניחה את הספלים על כסא שליד המיטה ולא יצאה את החדר. ציון שאל: “איפה הילדים? שהם לא יכנסו עכשיו”, ולבנה הרגיעה אותו, ואהבה אותו כמו שלא אהבתו מעודה. אילו הניח לה לשמשו כך כל ימי חייה, היתה אסירת־תודה לו – כך הרגישה באותו מעמד. שוב ראתה את כפות רגליה הלבנות של הבחורה מבצבצות משולי הסדין.

כששב יאקי עם עתון הערב, היא מלטפת את ראשו ברחמים מופגנים. עיניה תלויות בציון, הנוטל את העתון ומתעמק בו. עיניה אינן זוכות למענה.

“תישאר אתנו לפחות עד שאתה הולך לעבודה, שהילדים יראו אותך, ציון. הם כל־כך אוהבים אותך”.

ציון אינו משיב לה. אך הוא שומע, זה ניכר בו. גם אינו קורא בעתון, אף שעיניו תלויות בשורות הדפוס. הוא חושב על משהו רחוק, משהו של עצמו בלבד.

“בסדר, ציון?”

“בסדר”.

ציון עדיין אינו יודע את שם המסעדה שבה עובדת זהבה. אם זו בכלל מסעדה. הוא תלוי אפוא בה. שתעמוד בהבטחתה ותמשיך לבוא לתחנה תמיד אחרי עבודתה בערב. כמה זמן היא תעמוד בזה? הוא אינו יכול להוציא מלבו את המחשבה שהפעם זה שונה, רציני יותר, חזק יותר. והפעם מתגנב אל לבו החשש שהוא אינו מובטח כתמיד. שאם לא ישגיח, יחמוק הכל מבין אצבעותיו.

*

“יש לך טבעת, אתה נשוי, ממזר אחד”.

“אז מה יש, את לא ידעת?”

“לא, באמת לא”.

“ובפעם הראשונה, כשנפגשנו, לא ראית את הטבעת?”

“לא ראיתי שום דבר. היה לי חושך בעיניים”, היא צוחקת וכל גופה משתוחח בצחוקה.

“ומה איכפת לך שאני נשוי?”

“אני חושבת על האשה שלך. יש לך ילדים?”

“כן, שלושה. ומה את חושבת על האשה שלי?”

“שיום אחד גם אני אהיה נשואה וגם בעלי יעשה לי את זה”.

“ולמה את חושבת כך?”

“ככה זה בחיים. זה הגורל, לא?”

“אני לא יודע. אולי זה תלוי באדם?”

“לא. אני חושבת שזה יקרה לכל אחד. גם לאמא שלי זה קרה, כשהייתי קטנה”.

“מה קרה לאמא שלך?”

“אני לא רוצה לדבר על זה”.

זה הכעיס את ציון. היא מתעקשת לשמור מפניו על פינות חסויות, על סודות משלה. אך אין הוא מגלה לה את טינתו זו.

“ואולי אחת שאוהבים הרבה־הרבה, זה לא קורה לה?”

“גם לה זה קורה. אני אומרת לך: זה חלק מהחיים. זה הגורל של כל בן־אדם. אבל בסוף חוזרים תמיד אל האשה”.

הה! צעק משהו בקרבו של ציון. היא כבר החליטה גם על הגורל שלי: שאני אחזור לבסוף אל האשה. אפילו הקטנטונת הזאת חושבת שהיא יותר חכמה. ואפילו שזה נחמד כל־כך לשמוע זאת מפיה – אף־על־פי־כן זה מרתיעו במקצת. היא מתייחסת אל כל זה כאל הרפתקה חולפת, אף שאינה בוחלת כלל בפירות ההרפתקה. היא כבר החליטה. האם הוא תלוי בה כעת? הרי דבריה מכעיסים אותו, אף שהוא מכסה עליהם בחיוך וליטוף אוהב. וכי בעת שאהב את לבנה לא הרגיש כך?

“את יודעת, יש נקמה בכל העניין הזה בין הגבר לאשה. בהתחלה האשה שולטת בך, היא המלכה ואתה עושה מה שהיא רוצה, העיקר שתהיה טובה אליך. אחר־כך, הכל נהפך, הן חוזרות אל המקום הנכון שלהם והחיים חוזרים למסלול.”

“בכל זאת, אתה תחזור אל אשתך ולא תעזוב אותה”.

“ואת כבר רואה אותי עוזב אותך, ככה?”

“זורק!”

“בטוחה?”

“כן”.

“וזה לא איכפת לך?”

“זה כן איכפת, אבל מה אני יכולה לעשות?”

הוא רוצה לצאת לבלות עמה בערב, בתל־אביב. היא אינה נלהבת. הוא מניח לזה. לא להכביד יותר מדי. שלא תחשוב כי זה חשוב לו במיוחד. מכל־מקום הוא תלוי ברצונה להתראות אתו. תלוי עד הרגע האחרון. היא אינה מגלה לו את שם המסעדה שבה היא עובדת. הוא סבור שהיא עובדת במטבח של אחד מבתי־המלון לחוף הים. אך מניין לו הבטחון? אל ביתה לא יעז לגשת. ואם אינה אוהבת אותו באמת? ידיה נראות מטופחות מדי להדחת כלים. אולי היא חדרנית, או משהו כזה? המחשבה מכעיסה אותו והוא מרגיש צורך לדעת את כל הפרטים. אולי יצליח להצילם מפיה.

*

לבנה מביטה בו, מנסה לפענח את מחשבותיו. לעולם, לעולם לא יאמר לה את האמת, היא יודעת. אלי הביא לחדר את קופסת הנעלים המנוקבת. הוא הביט אל אביו, ועיניו בחנו לראות אם אינו מרוגז. אביו נתחייך אליו חיוך כאילו מבויש. אלי אהב חיוך זה של אביו, שהיתה בו מין הבעה של שותפות־סתר.

“יש משהו?” שאל ציון.

“שום דבר,” השיב אלי.

“מה קורה להם?” שאל ציון. “לא רוצים לצאת?”

אלי פתח את הקופסה. כחמישה גלמי־משי מוטלים בה, על מצע של עלי תות, שקטף מן העץ במגרש. הוא היה מחליף את העלים יום־יום, כדי שיהיו רעננים ובצאת הפרפרים, והוא לא יידע, או לא יהיה לידם, יוכלו לאכול מיד. ציון אמר לו כי, לדעתו, לא פרפרים ייצאו, אלא תולעים, אך אלי לא האמין בזה. הוא היה מצייר בדמיונו את הפרפר שייצא מגולם המשי. פרפר לבן, קטן, שיגדל ויילך, יפרוש כנפיים דקיקות, זוהרות, טוויות משי. הפרפר הזה היה נגלה לו לעיתים, כשהיה הוזה בהקיץ, פרפר יפה ככל שאפשר לתאר, אך כה גדול היה שהפחידו במקצת. לרגע חשש כי הפרפר יסתיר את אור השמש ויכסה על כל הבית. כשקנה את הגלמים, היה חש אל הקופסה כל כמה דקות, לראות אם כבר נולד הפרפר. אך מזה כמה שבועות כמעט נואש מזה. פעם נטל בקצה אצבעות זהירות את אחד הגלמים וקירבו אל אזנו, לשמוע אם יש בו חיים. אך הוא לא שמע דבר והניחו בחזרה על עלי התות. הוא חשד כי אחיו ואחותו הקטנים עוללו לו משהו, חיבלו בגלמים, כדי לסכל את הולדת הפרפר.

ציון בחן את הגלמים בתשומת־לב רבה. “אולי נקנה אחרים, יותר טובים?” שאל.

“לא צריך”, אמר הילד וחיוך ספקן היה בעיניו.

“ואצל הילדים האחרים כבר יצאו התולעים?” שאל ציון.

“יש כמה”, אמר אלי. הוא סגר את הקופסה והלך להניחה על אדן־החלון, ליד מיטתו.

“אולי לא עשית מספיק חורים בקופסה, ואין להם אויר לנשום?”

“זה מספיק חורים, אבא”, אמר אלי.

ציון הביט בילד, ראה אותו יוצא את הבית. קם ויצא אל המרפסת. משם יכול לראותו מצטרף אל אחיו ואחותו הקטנים ואל עוד כמה ילדים, שעמדו לרגלי עץ התות הגדול. הילדים החלו מטפסים במהירות על ענפי העץ. אלי הביט בהם מלמטה ובעיניו אותו חיוך ספקן, מורגל. ציון ראה אותו מחבק בכל כוחו את גזעו הגדול של העץ, כמו ניסה להיאחז בו ולטפס. אך הדבר נאסר עליו באיסור חמור. חששוּ שמא יאבד את הכרתו פתאום ויפול. אלי משמש בידו את גזעו הגדול של התות ואצבעותיו ליטפו את הקליפה המחוספסת, היבשה. הוא התרומם על קצה־בהונותיו והרגיש איך השמים נעים למעלה לאטם, בין ענפי התות, אל אופקים אחרים, רחוקים מאד. אחיו ואחותו הקטנים השליכו על ראשו זלזלים וענפים יבשים וצחקו. הוא אף לא מיחה. רק הסירם מעל לראשו וחייך.

“תעלה! תתחיל לטפס!” קראו אחיו ואחותו.

אלי לא שמע לעצתם. הוא התיישב לרגלי העץ והוציא מכיסו שתי אבני שיש והתחיל להקיש בהן, כדי להפיק ניצוץ של אש. כעבור שעה ארוכה נמלך בדעתו והחזיר את האבנים אל כיסו. הוא התחיל לקטוף עלי תות צעירים, לרפד בהם את קופסת גלמי המשי, לקראת הולדתו של הפרפר. לאחר שמילא את כיסיו עלים, חזר הביתה.

“לאן?” שאלה לבנה את ציון.

“לבריכה”, אמר ציון. “אם את רוצה, אני אקח את הילדים”. (האם תבקשו לקחת את הילדים? חשש ציון).

היא מאמינה לו. ניכר בה. אולי אפילו טוב הדבר, לדעתה. כשהוא בא מהבריכה, רוחו טובה עליו. הוא יותר נוח. אולי זה יוציא לו את החושך מן הראש, חושבת לבנה.

“לא כדאי”, אומרת לבנה. “עכשיו יותר מדי שמש. אם היית הולך אחר־הצהרים”…

“אבל אני לא אספיק. אני רוצה לישון אחר־כך, עד העבודה”.

“אין דבר”, אמרה לבנה. “אין דבר, תלך, ציון”.

“אבא, אל תלך עכשיו”, ביקש אלי.

ציון הניח את ידו על עורפו של הנער. ליטף את עורפו. ממש באותו רגע שמע אלי שריקה עזה, ארוכה ודקה מאד באזניו. הוא לא יכול לדעת מהיכן באה השריקה, אך היה בטוח כי הוריו אינם שומעים אותה. בעוד יד אביו לוטפת את עורפו, הלכה השריקה ונתחזקה. אלי אמר בלבו: עוד מעט הוא ינשק אותי, ואני לא אוהב את זה. השריקה נעשתה דקה יותר ויותר עד שלא היה לה צליל, אלא רק כוח בלבד.

אלי התכופף ואטם את אזניו בשתי ידיו.

“מה יש לך?”

אלי לא השיב. הוא חיכה עד שהשריקה תחדל. אביו רכן אליו והביט בו בדאגה. השריקה פלחה את ראשו והכאיבה לעיניו. ראשו כבד עליו. השריקה היתה דומה לאותם צפצופים ששומעים במקלט הרדיו, כשמכוונים אותו לתחנות רחוקות מאד. וכל־כך גבוה היה צליל השריקה שהיתה נשמעת כנשיפת אוויר מסוננת היטב למי שלא ידע לקלטה. ואלי ביקש כל הזמן בלבו: שרק הוא לא ינשק אותי, כי אני לא אוהב את זה. לבנה הוליכה אותו אל המיטה והשקתה אותו מים.

*

ציון מהלך בבגד־הרחצה, נוטף מים, על מישטחי הבטון שסביב הבריכה. הטבילה היתה טובה לגופו ולהרגשתו. הוא מהלך זקוף ושבע־רצון. כעת ניכר יותר כי קומתו נמוכה במקצת מן הממוצע. שמש הצהרים בעיצומה והבריכה הומה למדי. הרבה תלמידים בחופשת קיץ, וגם מבוגרים, וכמובן, נערות. הוא בוחן אותן, אחת־אחת, מעשה־מומחה, מונה את יתרונותיהן וחסרונותיהן, אומד את דרגת עדיפותן בעיניו. הוא עולה אל משטח השיזוף, נשכב פרקדן על גבו ומתמכר לקרני־השמש ולרוח הים. ציון אוהב קרניים עזות אלו של שעות הצהרים. אין הוא מעריך את הדגדוג הקלוש של הקרניים האלכסוניות הבאות בבוקר או אחר־הצהרים. טוב ממנו המגע הישיר והמטהר של אלו, החודרות לכל זווית ומסתור בגופו, נותנות לו את הרגשת הגוף בשלמותו. הוא מדמה אז בלבו כי כל שריר ועצב בגוף מתעוררים, מתמודדים עם ההתקפה החזיתית של השמש עד שהם מתעלפים מרוב עונג, אחד־אחד. וציון, שכוב כך, מתנער אט־אט מכל דבר שאינו שייך להרגשה הטהורה של פיקוד על גופו. כל־כולו מרוכז בזה. השמש מיטיבה עמו מאד. הוא אינו רגיש לשיזוף־יתר או לחריכת עורו. הוא מתקדש להתרכזות בעייפות המתוקה, המרגעת. לבו פועם כעת יותר מהר. נשימתו רוויה מלחים. הוא נושם עמוק, מחליף את האויר שבתוכו. ידיו פשוטות לצדדים ואצבעותיו נוגעות־לא־נוגעות בבטון הלוהט. גם זה נעים. הוא מקל מכובד הידיים, כדי שהאצבעות ירפרפו על הרצפה, יטעמו מן החום, אך לא ימעכו אותו. רגליו ישרות, מתוחות במקצת וצמודות. שתי בהני־רגליו נוגעות נגיעה דקיקה זו בזו. הוא מריח את הים ואוזניו מתמלאות בשאון הגלים המתנפצים למטה בשרשרת הסלעים, המגינה על הבריכה. ריח המלח וצמחי הים משכר במקצת. עוד מעט יירדם. מעולף־למחצה ירגיש איך הכל סביבו נעשה קל־קל והוא מרחף בתוך עננים של צבע. עיגול גדול של שמש מקיף את עיניו. גלגל חתום חג סביב עיניו במהירות מסחררת. שוב הוא מחכך בוהן בבוהן וצמרמורת של עונג, רפה, קהה ומעורפלת עוברת בגופו. כפות ידיו צונחות כבדות יותר על הבטון החם, לחות מזיעה. לבו הולם במהירות וקצב נשימתו גובר. גופו נעשה קל יותר ויותר. הוא מרחף בין שמים וארץ. הוא רואה פרחים. שפתיו מחייכות, כאילו חייך אל עצמו ממקום רחוק. הפרחים משנים את צורתם ושוב מתחלפים בגלגל השמש הגדול והסחרחר. עד שנעצר הגלגל לפתע, כשציון מבקש לפקוח את עיניו. הוא רואה צורות שקופות, צלולות, בעלות עומק אינסופי, בצבעי ירוק כהה וסגול. עד שנותר מכל זה רק מוקד אחד קטן וצורב.

ציון פקח את עיניו והתרומם על מרפקיו. הוא הביט סביבו וכל הריחות ושאון הגלים, שמילאו אותו, נדמו באחת, נעשו קלושים מאד. לעומתם נתחזקו פתאום קולות האנשים שהיו סביבו. הוא הביט כמי שהקיץ מתנומה עמוקה ואינו יודע מה אירע לו. ראשו היה סחרחר במקצת. הוא רצה לשתות משקה צונן ולעשן סיגריה. זכר הרצון הזה, שהיה מעומעם בו עוד בשכבו כמו־מעולף בשמש, לבש עכשיו מימדים תובענים יותר. הוא הלך אל מזנון הבריכה וישב ליד אחד השולחנות.

הוא הדליק סיגריה ושאף את העשן ברעבתנות אל ריאותיו. המשקה הוגש לו והוא לגם אותו מעט־מעט. בתחילה הרטיב את גרונו והניח לרטיבות לחלחל היטב. ניחוחו המתוק של המשקה התערב בריח המלחים וביובש־חכו. אחר, לגם לגימה גדולה, מפתיעה, שמר על חלק מהמשקה בפיו, הרווה את לשונו וחניכיו ולסוף, הריק גם את זה לגרונו. מיד חש צינה בבטנו, ממש כמסלול מהלך המשקה, צינה חולפת, טסה כמו שריקה. הוא לגם בקצב, השהה את המשקה בפיו ותסיסת הגז של המשקה צרמה את חלל הפה וגירתה את הנשימה. הוא עישן ופלט את העשן אט־אט בסילונות דקים מפיו ומאפו, בעצימת עיניים, כדי שהמראה לא יסיח את דעתו מן ההנאה.

משסיים את המשקה והעישון, רצה לטבול שוב. הוא ירד לבריכה, עלה למקפצה הגדולה, היטיב את הידוק מכנסי הרחצה לגופו, פשט את ידיו לפניו, זינק לגובה, עשה היפוך באויר, ובסופו של ההיפוך שוב היה גופו כמעט זקוף, נכון לחדור אל המים. כעבור כמה שניות הוציא את ראשו מן המים התנער ופלט סילונות מפיו. הצינה הפתאומית שהכתה בגופו המלוהט, לאחר שעה ארוכה על הבטון החם, חדרה לכל מקום. זרמה מן הריאות ומן הכתפיים אל עמוד־השידרה. המעבר הפתאומי בין להט לצינה העביר בציון חדווה גדולה וכוח. הוא חתר במהירות רבה מקצה הבריכה אל קצה, יותר ויותר מהר. רגליו מכות במים וזרועותיו מונפות קדימה, מתחרות זו בזו, מקדימות זו את זו, ותמיד באותו הפרש. ציון נהנה למחשבה כי גופו פולח את המים כחץ. נשימתו היתה קצובה ומהירה. זרועותיו מתאמצות להרחיק, כמעט להינתק מכל הגוף, כדי להנחית מכה על המים, לחזור ולעלות, כמו מכונה מתואמת להפליא, שכולה מכוונת אל התנועה – יותר ויותר מהר.

כשהגיע ציון אל קצה הבריכה, סב במהירות וברגליו הדף קדימה את עצמו בכוח רב. כעת לא הניע אבר בגופו, כלא את נשימתו ומכוח ההדיפה טס מרחק רב, צף על־פני המים. כשהיה מוכרח לשוב ולנשום, זקף את ראשו מעל למים, פתח את פיו ושוב היה משקיע את ראשו בתוך המים וחוזר ומוציאו, פולט את המים ומשקיע שוב את ראשו. במין זעם לא ברור עשה זאת. במין חמת־רצח. רגליו מכות וזרועותיו נורות בתנועת־קשת, עושות כיפה גדולה באויר ומשלימות את העיגול מתחת לפני־המים. הוא נתקל בדרכו בגופי אנשים, ברגלים ובידיים, אך המשיך והתיז ברגליו ובידיו. הוא שמע קטעי־תלונות ממרחקים. אך כל־כולו התרכז באותה נקודה שממנה חש את עוצמתו נובעת, ששם נחוש רצונו להשתחרר עוד יותר, כבמין טירוף. לבו הלם במהירות ונשימתו כבדה והלכה. והוא עוד לא נכנע.

אני מעשן יותר מדי ומאבד את הכושר, אמר ציון בלבו. זה עבר בו כמין אזעקה. כשלא יכול להמשיך עוד, חתר אל המעקה, נתמך בו והחל לנשום עמוק־עמוק. אט־אט יצא את הבריכה, התיישב על ספסל־בטון ונח מן המאמץ. מיתח את גופו והביט על חזהו ובטנו המאבדים מרעננותם. בתוך־כך, התחיל לסקור את הנערות שהתהלכו מסביב וזכר מה הביאו לכאן. אך העייפות המתיקה את מחשבותיו על השעות הבאות.

הוא נכנס למלתחה, קיבל את בגדיו והלך להתקלח. בדרכו אל המקלחת ראה כמה גברים זקנים שהילכו להם עירומים בנחת, כמעט בגאוה – ותיעב אותם בלבו. כיצד אינם בושים בכיעור הנורא של גופם העירום, מהלכים בגנדרנות כמעט, אנה ואנה, משוחחים, צוחקים, ומפולת גופם מהלכת לפניהם כאסון והם אינם רואים. ציון הצטנע בתא המקלחת האחרון, בפינה, התפשט ובחן את גופו. ניפח את חזהו מתחת לסילונות המים המתוקים ודימה את עצמו לאתלט או למרים־משקולות. הוא הניח למים לכסות את עיניו ועמד כך דקה ארוכה ללא־ניע. כשסגר את המקלחת, שמע קולות שיחה קרבים לעברו. ידיו תפסו במהירות את המגבת הספיגו בחטף את הגוף וכרכו את המגבת סביב מתניו. הוא עמד רגע, מתבונן בכיוון שממנו נשמעו קולות השיחה וחיכה לדעת אם ישאר לבדו.

לאחר שלא שמע עוד קול בקרבתו, הסיר את המגבת ולבש במהירות את תחתוניו. תמיד היה תמיה על הבושה והבהילות האוחזות בו להתכסות מהר. גם בצבא היה תמה על בושתו זו. איזו שטות זו, אמר בלבו. אך כיוון שהיה בתחתוניו, התלבש עתה לאט, כדי שלא להכתים את בגדיו ולהרטיבם. הוא עמד מול המראה והסתרק בקפידה רבה. פניו חביבים עליו, למה יתכחש לזה? ושוב הוא מביט בעצמו ומנסה זווית של חיוך, מיטיב את תסרוקתו, מסב את פניו לכאן ולכאן, חושף שיניים צחורות, בריאות, הנותנות ניצוץ של משובה ילדותית בעיניו הכהות.

בצאתו אל הרחוב, מקדמת אותו שמש הצהרים המאוחרים והוא כבר שונה ממה שהיה בבואו לבריכה. גופו קולט את השמש באופן אחר. זרועותיו ורגליו החשופות מגיבות ברוגע על החום. כעת מגע הקרניים יותר לוטפני, יבש, כמעט מגרה. שורש אפו רווי־מלח והמראה צלול לעיניו. הוא צועד בשדרה וחש את העייפות המתוקה, החדשה הפושטת בגופו. אך אין זו עייפות קהה ומטשטשת אלא צלולה ויציבה. תיאבונו מתעורר.

*

אלמלא התבייש, היה ההונגרי הארוך סר אל המפעל, לראות את החברים בעבודתם, להצטרף אליהם בהפסקת הבוקר, כשהם יושבים לאכול כריך ולשתות תה או קפה. לראותם בגופיות השחורות, בחלל המלוהט של האולם, צועקים, מתבדחים או מתרכזים בעבודה עד כדי ניתוק מסביבתם. כמה נפלאה בעיניו החריצות הזאת, המשמעת, ההתמכרות החרדה להצלחת העבודה, חרף השיגרה. וכיצד אפשר אחרת? אין לו מה לעשות בּעצמו, בגופו הארוך, המיותר כל־כך. מה יעשה ואיך ילמד זאת כעת, בגילו? כל דבר מבוזה כעת בעיניו. כל מה שיש לו נגיעה בו־עצמו: חדרו, ביתו, לבושו, מיטתו, הספר הגרמני על הנשיא קנדי. אי־אפשר לגעת בשום־דבר.

כמה אני מנותק מכל דבר, אומר ההונגרי הארוך בלבו ושוב שוטף אותו גל של רחמים עצמיים: כמה אני מיותר בעולם, מקרי, חסר־תכלית. וכמה נואלת היתה האופטימיות שאחזה בי לפעמים. האם אתאושש גם מזה? אף־פעם לא אפריז בהתנצלות, לפני כל מי שייקרה על דרכי. כלומר: לא באשמתי אני קיים ומהלך כך ביניכם. איש לא שאל לדעתי. אף אחד לא שקל את הדברים ברצינות ובשכל. סלחו לי על שאני מנסה לפעמים להיות ביחד אתכם, להשתתף אתכם. אין גבול לנמיכות־הנפש שאני מסוגל לה. אבל גם היא עשויה להרגיז אתכם. הניחו לי לחיות בתוככם ואני אשתדל להבליע את נוכחותי עד המינימום האפשרי. לא אפריע לכם, לא אשבית את שמחתכם בעליבותי. אני רק טעות מצערת. לא יותר מזה. משהו שצץ בהיסח־הדעת ונתקיים מתוך שכחה. איני יודע. אולי נוצרתי לתקופה אחרת, למקומות אחרים. ואולי בכלל לא. אבל פה, הכל מעורר רצון כה עז להידמות, להשתלב, להתחבר. אבל איך אפשר? עלינו להיות טובים איש אל רעהו, לעזור לחיות, לעשות את הכל קל יותר, פשוט יותר. יש אנשים נרמסים בתוך המכונה ואף אחד לא שם לב! יש אנשים נשחקים פה, נשרפים לראות את הדברים היפים, השמחים, הטובים, האצילים, העדינים. לא חסים על הכבוד. אבל שיהיה אפשר לפחות להסתכל בלי להפריע.

ומה אם בכל־זאת ייגש למיפעל?

אסור שיידעו.

אסור שיעשו לו כל מיני מחוות. אסור להפריע להם.

שנתו, שהיתה לפנים שקטה וקצובה, מופרעת בלילות. כי גופו ונפשו לא הורגלו לבטלה. ובלילות הוא שומע את העיוורת מהלכת מעבר לקיר, אנה ואנה, אנה ואנה. הוא שומע את קולה גונח מתוך חדרה, כמו מתוך קופסה סגורה: “הכל רקוב, הכל רקוב”…

איך אפשר לשמור על הבריאות – זה הדבר החשוב. אבל לשם מה? הגוף מתקלקל והולך מחוסר המעש. כל היום הוא מבקש לישון ובלילות שנתו נודדת והוא סובל מן החום. לפנים לא סבל מן החום בלילות הקיץ. השיגרה הטובה הסתלקה לה והשאירה את הדברים לא־מסודרים, מבולבלים ופראיים. אי־אפשר להתרכז בקריאה ואין לו כוח להתחיל הכל מחדש יום־יום, שעה־שעה.

הוא מצטודד ליד החלון, מציץ החוצה ורואה את שכניו על המרפסת, או יוצאים ובאים, והילדים משחקים בחצר ומקימים רעש, ומיגרש הגרוטאות ושורת הבתים שליד הכביש הראשי. חולשה אוחזת בו ושוב הוא רוצה לישון.

לקראת הערב מתרכך בו משהו. השמים הנראים מחלונו אפורים וכאילו טעוני־אהבה. אור מיוחד שפוך על החצר והאופק מטושטש, כמו בציור. ציון יוצא אל ביתו רחוץ ומסורק בקפידה. יוצא לעבודה. מלכה מסירה כמה כבסים עלובים מן החבל שבמרפסת הקטנה. העיוורת עוד לא שבה מסיוריה בעיר. מה היא מחפשת? תמיה ההונגרי, עד שהוא מעלה את השאלה על עצמו ומתמלא בושה.

השמים מסתתרים מאחורי רדיד בהיר ודק והערב אינו רחוק. אילו היה יכול להתרכז ולקרוא בספר על הנשיא קנדי. כמה סבלנות ואהבה הקדיש לעיטופו של הספר המשומש בנייר לבן, ולכתיבת שם הספר ושם המחבר באותיות גותיות מסולסלות, כמו שלמד בילדותו בבית־הספר בחוץ־לארץ. הוא רוצה לישון. גופו לאה, אך הוא יודע כי בשעה שישכב ויעצום את עיניו, לא יוכל להירדם. הוא מרגיש את עור־גופו. מעולם לא ידע הרגשה זו. כאילו עורו מופרד מבשר גופו. וביותר קשה הרגשה זו בכתפיים, בצלעות ובכפות הרגליים. חולשה מתגנבת, כמו תולעת, אל גופו – באה ממקור לא־ידוע ומכרסמת מכרסמת.

הימים דומים זה לזה. שוב אין ההונגרי הארוך יודע באיזה יום בשבוע הוא עומד. השעות ארוכות כשהוא נתון בהן, אך כשהן מאחוריו הן בטלות ונעלמות כאילו לא היו בכלל.

יש אנשים שמזקינים והולכים לבתי־אבות, לבלות את סוף ימיהם בחברת בני גילם. ויש בעלי משפחות הנופלים למעמסה על בניהם או בנותיהם. הוא לעולם לא היה רוצה בזה, וגם לא בזה. כלומר, אילו ניתן לו לבחור, כמעט אין ספק שהיה בוחר במצבו הנוכחי. אך המצער בדבר, המכאיב, והמעליב כל־כך הוא שלא ניתנה לו שום בחירה. אילו היו חייו מתנהלים אחרת מיסודם, אלמלא נהרסה אירופה, אולי היה לומד. אפילו באוניברסיטה. אולי היה נעשה פילוסוף או היסטוריון או משהו כזה. כל־כך עזה בו התשוקה להבין, לעיין בנסיונם של חכמים. והנה, עכשיו אפילו אינו מסוגל לפתוח את הספר שקנה ליד התחנה המרכזית. אף קשה לו להבין את ההתלהבות והתקוה שאחזו בו בראותו את הספר על הדוכן. הלב מסרב להניח לו לקרוא. הרצון נחלש והולך. הגוף חסר־משמעת כלשהי. ובלי משמעת אין לו תקנה.

הוא ישב והביט שוב בקירות חדרו המוכרים לו עד למיאוס. אחרי שחרבה אירופה. לא האמין ההונגרי הארוך באלוהים. לפני־כן, היה מאמין ולא־מאמין, לסירוגין, על־פי מצב־הרוח והנסיבות. כעת, בשבתו בחדרו, חשב על אלוהים. שאם מעשיו סדורים ומחושבים, מדוע לא ניתנה הדעת עליו? הוא אינו מתריע על עוול אלא על שכחה. מתוך כך, הוא מתחיל להאמין באלוהים ללא ספק. אלה שבירכם האלוהים אינם שופכים לפניו את לבם כי טוב להם. ורק המקופחים, המפחדים, הנשכחים, מכוונים אליו את לבם ולרוב אינם נענים. אלוהים, חשב ההונגרי הארוך, אם אתה קיים, ויש לי הרגשה כזאת, תן לי איזה סימן. אם השגחתך פרושה גם עלי, איך אדע מה לעשות אם אינך נותן לי שום סימן? הרי זה חסד נורא לקבל סימן, אבל מי שלא זכה בחסד זה, אין לו שום סיכוי שיזכה בחסד כלשהו!

הנה, אני אדם פנוי לגמרי, אמר ההונגרי הארוך. פנוי מכל ומבקש לעשות את המעשה הנכון. ואיך אדע מה הוא? ואילו המבורכים עושים מה שירצו, או שאינם עושים דבר ואין אלוהים בלבם, כי גורלם היטיב אתם. אני איני מחפש את האושר, הסביר ההונגרי הארוך לאלוהיו, ולא את הנוחות והשמחות הקלות, אלא רק דבר אחד: פשוט לדעת מה לעשות כעת, כי הכל בידי ואין לי כלום. ואני מפחד.

הוא השעין את פניו על כפות ידיו ואת מרפקיו על ברכיו ועצם את עיניו. אותו יום, כשחזר ציון מן המלחמה, הסתגר ההונגרי הארוך בחדרו ובכה. לראשונה אחר שנים רבות־רבות. הוא ראה את ציון חוזר אל החצר ופניו שחורים, לא מגולחים ולבנה רצה לקראתו וצוחקת, ואחריה הילדים. ההונגרי עמד לא הרחק משם ומיהר לברוח אל חדרו. מן החלון המשיך להשקיף עליהם ואט־אט הרגיש כי משהו מתפורר בתוכו. וכעבור זמן רב, כשהוא בחדרו ומחפש איזה סימן, הוא נזכר באותו מעמד והוגה מחשבה נוראה, שאף הלב פוחד להעבירה אל הפה: הלוואי שתהיה עוד מלחמה כזאת! ושוב יהיו כולם כמו משפחה אחת גדולה ושוב יהיה האלוהים בתוכנו ושוב תהיה משמעת. בלא משמעת לא יסתדר שום דבר. ההונגרי הארוך מזדעזע בעלות בו המחשבה הנוראה הזאת. הוא מגנה את עצמו, אך אינו יכול שלא להתגעגע על אותם ימים.

משהחשיך היום, נשבה רוח קלה בחוץ וחדרה אל ביתו. הוילון הקטן שעל חלונו היה מתנועע. עדיין הוא יושב ונועץ את עיניו בקירות חדרו. מן הבוקר כמעט לא זז ממקומו. לא טעם דבר־אוכל ולא החליף מלה עם איש. עוד מעט ישכח בכלל לדבר ויהיה אילם – הוא מיירא את עצמו.

ואולי זו מחלה גופנית ולא מועקת־נפש? הוא מניח יד על מצחו. מי יאמר לו אם יש לו חום או אין? נראה לו כי מצחו אינו חם במיוחד. אין לו מד־חום בביתו. מעולם לא נצרך לזה. אבל היובש מציק לגרונו. ועור הגוף כמו מבקש להיפרד מעל הבשר. הוא נושם שוב ושוב. נשימות עמוקות, ומדמה להרגיש חרחור כלשהו. מחר ייגש לקופת־חולים. לפחות יעשו לו בדיקה כללית, שיגרתית. אך בעצם, לשם מה לו להיות בריא? מה יעשה בבריאותו? אילו היה אפשר להימנע ממחשבות. אבל אם החולי הגופני הוא הגורם את הצער והמועקה והחולשה שאחזו בו, כי אז מוטב לטפל בזה ולהקל על הציפיה הממושכת הזאת לשום דבר. הוא מושיט את ידו ממקום מושבו על המיטה אל השולחן ולוקח את הספר שקנה. הוא קיוה לקרוא בו בעיון רב. יש לעשות משהו. ידיו כבר לא יצלחו לעבודה כלשהי. הוא ממשמש את הספר. יש לקרוא בו. זה ספר רציני, היסטורי. הוא פותח את הספר ומעיין בצורתו. מציקה לו המחשבה מי האיש שקרא בספר לפניו, בטרם מכרוֹ לסוחר הספרים המשומשים. שמו של האיש היה כתוב על הדף הראשון למעלה, אך נמחק ביסודיות בדיו שחור. מדוע מחק האיש את שמו? ושמא היה זה הסוחר שמחק? לא, הסוחר לא היה מוחק זאת. מדוע אפוא מחק האיש את שמו?

ההונגרי הארוך קם, והעלה אור בחדרו המאפיל והולך. חזר למיטתו והתיישב. הוא הפך את הדף והציגו מול אור המנורה. אימץ את עיניו להבחין באותיות שנכתבו מתחת למחיקה. הוא לא ידע מדוע הדבר כה מעניין אותו, אך ידע כי תשוקה זו חזקה ממנו. הוא לא נואש. שוב הפך את הדף, קירבו אל עיניו – אך לשוא. המחיקה יסודית מאד. מדוע מחק האיש את שמו? מה פחד? איזו הסגרה עצמית יש בזה? עובדה: הנה אתה מנסה לגלות את שמו – מסיבה זו עצמה לא רצה האיש להותיר את זכרו על הספר! איש אינו רוצה להותיר אחריו מין זנב שכזה, שיתגלגל מיד ליד, במחזור מסחרי שפל ומזוהם כל־כך, ולעולם אין לדעת בידי מי יפול.

ההונגרי הארוך ידע רק כי זה גבר. אשה לא תקרא ספר כזה. אין לו ספק בכך. ובכן, האם יצליח לגלות מי הוא? ברגע זה נתחוור להונגרי הארוך כי הוא מציץ אל העולם בעד סדק בוילון שעל חלון חדרו, מסתתר ותאב לדעת, לראות, להכיר, אך לא להתגלות במעשהו זה. שוב הפך בידו את הספר. האם היה דבר־מה רשום על הכריכה בטרם עטפה? הוא קורע ללא־היסוס את העטיפה הנאה שהתקין לספר. לא. אין כלום על הכריכה, מלבד שם הספר ומחברו, ושם ההוצאה הגרמנית. וכתם חום, מכוער. אולי טיפת קפה שנשפכה.

זה ספר עבה למדי, כריכתו בהירה אך רצינית, מעוררת כבוד. מה היה להונגרי הארוך צורך בעטיפה? סתם פדנטיות ההולמת יותר אשה מאשר גבר. יש להימנע מזה. להינתק מן המנטליות של עקרת־בית המתפתחת והולכת בו בשנות בדידותו הרבות.

ההונגרי הארוך מדפדף בספר: אולי רשם האיש דבר על אחד הדפים? יש אנשים הנוהגים לרשום את השגותיהם לקריאה על גבי הספר, אגב עיון בו. הוא פותח את הספר בכמה מקומות, באקראי, אך אינו מוצא כלום. העובדה שמישהו קרא בספר לפניו, החזיקו בידיו כמו שהוא מחזיקו כעת, מעוררת בו כעת הרגשה מוזרה, קדחתנית. מישהו עבר על המלים בביתו, אי־שם, הפך את הדפים באצבעותיו, אך מדוע זה היה כה דיסקראֵטי ולא הטביע שום חותם אישי על הספר? תשובה: מפני החשש שמישהו יזהם את החותם האישי הזה במבטיו השפלים ובסקרנותו והצצותיו הנתעבות, ברצונו האפל להתאחד עמו בברית טפילה, נדבקת.

הנה סימן המעיד על קיפול־זווית באחד הדפים! לשם סימון? האם כאן הפסיק האיש את קריאתו? כנראה, כאן סגר האיש את הספר, כיבה את האור שלידי מיטתו, התכסה ועצם את עיניו לישון. זה אדם קשיש, מן־הסתם בגילו שלו. זה – כך הוא משער – חוג קוראי גרמנית בארץ. איפה הוא גר? האם הוא שהכתים את כריכת הספר בקפה או בנוזל חום אחר? אבל הכתם אינו מגלה דבר. ההונגרי הארוך בודק את שרידי הקיפול, מנסה להחזיר את הקיפול למקומו, על־פי הקמט שנותר בדף. ובכן, כך זה נראה. מה אפשר ללמוד מזה? אילו קרא בספר והגיע עד מקום זה, אולי היה ההונגרי מבין יותר את פשר הקיפול, ומדוע הוא דוקא כאן. מדוע התעייף האיש במקום זה? ההונגרי קרא כמה שורות. מה אפשר לגלות מזה?

“אנו תולים את תקוותנו המשותפת בעתיד שבו יוכלו כל בני־האדם לעבוד ולאכול לשבעם; שבו יוכלו כל הילדים ללמוד וכל המשפחות יוכלו לדור בדירות מהוגנות. רוצים אנו כי בארצנו יהיו כל האנשים משוחררים מכבלי העוול ויוכלו להגשים את כשרונותיהם, ללא מכשול וללא סייג. אך לא נוכל להגשים קידמה זו כל עוד ייתקלו אנשים בדלתות סגורות ואחרים ייהנו מכל מותרות התפנוקים – אמר הנשיא בחוף מאיאמי, פלורידה, ארבעה ימים לפני הירצחו”.

מי קרא שורות אלו ואחזה בו תרדמה, והוא קיפל את זווית־הדף, סגר את האור שליד מיטתו, התכסה בסדין ועצם את עיניו לישון? ואולי נעשה הקפל לשם סימון המקום, להבלטה, כדי לשוב ולקרוא בזה?

ההונגרי הארוך ממשמש את דף הספר: הנייר עבה, כבר אינו לבן, שוליו דהו והאפירו במקצת. אך אין זה מאותם דפים דקיקים ומכוערים המצויים כיום. הנייר משובח, מהודר. ההונגרי הארוך מנסה לאמוד את חוזקו של הנייר. הוא מושך את הדף משיכה קלה, ומושך שוב, ביתר חוזקה – והדף אינו נקרע. הוא בוחן את אופן כריכת הדפים: הם תפורים קונטרסים־קונטרסים ודבוקים היטב אל הכריכה. בעמוד הראשון מתנוסס תצלום דיוקנו של הנשיא המנוח: פנים מוגבהים שמאלה וחיוך על שפתיו. פניו טובים, כמובן. קמט השפתים משמאל הפנים עמוק מן הקמט הימני ויש דבר־מה ספקן בחיוך זה. חן עלומים וקסם של תבונה מצורפים בתמונת־הפנים הזאת. ההונגרי הארוך מתחייך אל התמונה, בוחן אותה בשימת־לב. פתאום פוקד אותו רגע של בלבול והוא מדמה בלבו כי זה האיש שקרא לפניו בספר ומכרו לסוחר בספרים משומשים. כשהוא מתנער מן הבלבול, צובטת את לבו אכזבה מרה, שאינה מרפה ממנו עוד.

שוב הוא מדפדף בספר – מחפש עקבות. והפעם באופן שיטתי: מן הדף הראשון ועד האחרון. וככל שהוא מתקדם לקראת סוף הספר, תנועת הדפדוף עצבנית יותר, כמו בולמוס תקפו. עיניו בוחנות את צורת הדף, את הקצוות ואת החיבור. מדי היתקלו בקיפול של סימן, או ברמז אחר הנראה לו מעשי־ידי הקורא הקודם בספר, מתעכב ההונגרי הארוך וקורא בשורות הראשונות והאחרונות באותו עמוד – מנסה לברר את הסיבה לסימן בכתוב שם, לדעת מדוע הופסקה הקריאה. כבר הגיע כך עד סופו של הספר ועדיין אינו יודע כלום. טעם חרוך על שפתיו, כאילו זרו עליהן פיח.

הוא אומר להתנער מן הבולמוס, אך עודו רתוק אל הספר. אינו יכול להניחו מידו. הוא פותח שוב את העמוד הראשון. בוחן את חוזקו. מושך בקלות את הנייר ואיוושת הדף אומרת כוח והתנגדות.

“בקירוב לשנת 1850 פקד שוב רעב את ארץ האירים. שנתיים רצופות הרקיבו יבולי תפוח־האדמה בעודם בקרקע. האכרים, מוכי רעב, נדדו וגלו מארצם ולא היה להם מחוז־חפץ ברור. הם ברחו מאימת הרעב המשתולל, מלחץ העוני. והיו שראו מטרה מפורשת לעיניהם: להגיע עד אֵלדורדו, ארץ ההבטחה, אמריקה. היה בהם אכר צעיר מניו־רוֹס, אחד פטריק קנדי, שאי־כה מצא לו מקום על סיפונה של אניה המפליגה לאמריקה. הוא היה עתיד לרדת במפרץ בוסטון”.

ההונגרי הארוך אינו יכול להתרכז בקריאה. משהו מפריעו. אבל יש לו ודאות כי משהו זה אינו בתוכו אלא בחדרו. אולי דבר־מה אינו מסודר כסידורו תמיד? מין הרגשה שדבר־מה נשתנה בחדרו. מישהו כמו מסתתר בחדרו וצופה במעשיו. מתחבא מאחורי מסך ומציץ בו בקלקלתו. ההונגרי הארוך יודע על־פי ההגיון כי איש אינו מסתתר בחדרו, אך כך הוא מגדיר לעצמו את טיבה של ההרגשה המוזרה הזאת: מין נוכחות סמויה כמו מטילה עליו את צלה. הוא כופה על עצמו להמשיך בקריאה – אולי ייתפס לזה ותתעורר התעניינותו. אבל אצבעותיו נתונות לעניין אחר: הן מבודדות את הדף משאר הדפים, כאילו עמד להפכו ולהמשיך בקריאה. הוא בהול, אינו מוכן להפסיק ולהפסיד זמן. שוב הוא מושך בחזקה את הדף וזה אינו נענה לו. הוא הופכו וקורא בצדו האחר.

"והנה, החיים בבוסטון לפני 115 שנה לא היו נעימים הרבה יותר מאשר בשדותיה השוממים של אירלנד. אדרבה: קשים היו מזה וההוצאות מרובות יותר. אכן, נמצאה למהגרים עבודה ושכרה שכר־רעב. אך מי שבאו באיחור, היותר־עניים, נאלצו לגור בכוכים שהשפכים מציפים אותם לפרקים ומותירים בהם סחי נורא, נתעב מאד. ריבוי האוכלוסים, היעדר כל סידורי תברואה, התזונה הלקויה, כל אלה היו קרקע נוחה להתפשטות מגיפות. מה הפלא שהאכרים האירים שהגיעו אל אֵלדורדו התגעגעו עתה על אירלנד הירוקה.

"אך לא פטריק קנדי. הוא קורץ מחומר שונה. הוא יכול למגיפות וליאוש. הוא מצא לו פרנסה כחבתן, ובאורח טבעי נתגלגל מעיסוק זה לכך שנעשה בעל מרזח. בית־המרזח הקל על כלכלת פטריק קנדי. הוא ידע לנצל יפה את חנותו כסוחר ממולח, שהתנזר בעצמו מן הטיפה המרה ולא שתה את מקור קיומו. הוא נשא אירית והוליד ארבעה ילדים. הרביעי נולד בשנת 1862 וגם שמו פטריק, כשם אביו.

“האם היו בני קנדי עומדים לצאת מחשכת הדלות? עדיין לא. האב מת כשצעיר בניו רך בימים. האם נאלצה לעבוד בחנות והילדים למדו קצת בבית־הספר של הנזירות. עד כמה הספיק פטריק הצעיר להתקדם בלימודיו? זאת אין אנו למדים מרשוּמות הימים ההם. מכל־מקום, ידוע־ידע כי לב בני מולדתו הולך אחר המשקה ועל כן פתח לו מרזח משלו ליד מספנה במזרח בוסטון, שם היו הפועלים, רובם אירים, באים להיטיב את לבם במשקה, לאחר חמש־עשרה שעות עבודה קשה. וגם היו באים כדי להימלט מן הכוכים האפלים והמזוהמים שדרו בהם. פטריק הצעיר היה איש רציני כאביו, לא שתה לשכרה ולא ניבל את פיו, קתולי אדוק היה וגם מבורך בכשרונות ובעל שאיפות. המרזח שלו שימש בית־מיפגש לאירים דרי אותו רובע, שנקלעו אל עולם שלא האיר להם פנים כלל. וזו היתה אז אמריקה בת־החורין! ההקלה היחידה לסבלם של האירים באמריקה היתה האחווה האירית שלהם, אחוותם הלאומית. הנה עוד אחד הפרדוקסים של כור־ההיתוך האמריקאי. תודעת הלאומיות של ארץ המוצא היתה עזה באמריקה (ועודה עזה בה במקרים מסוימים) יותר מתודעת הזהות האמריקאית. ולאחוות ארץ המוצא היו, כמובן, צדדים חיוביים ושליליים. האירים בזו לגרמנים ושנאום, וכן שטמו את האיטלקים, את הפולנים (ויתר הסלאביים) ובמיוחד, מחמת אדיקותם הקתולית – את היהודים. מאנטישמיות אירית זו נותרו שרידים אחדים גם בצאצאיו של פטריק קנדי, אך עובדה זו לא הכתימה את שמו הטוב של הדור הנוכחי במשפחה הגדולה”.

ההונגרי הארוך מניח את הספר על ברכיו ובוחן את חדרו שוב. אין איש בחדר, אך הרגשתו עודה קשה. הנה, קרא עמודים אחדים בספר, ויש בזה כדי לעורר את הדמיון, אך הנייר שממנו עשויים דפי הספר אינו מניח לו. הוא חוזר ואוחז בידיו את הספר. ממשמש את הדפים. מנסה את כוח התנגדותם. קול הנייר הנמשך ונרפה נשמע לו כצווחה. ההונגרי מגביר את עוצמת המשיכה והדף ממאן להיתלש. הוא פותח שוב במקום שבו הפסיק. כופה על עצמו להמשיך ולקרוא.

“אחד הצדדים החיוביים של אותה לאומנות אירית היה בהתגבשות הקהילה, שהעמידה לה, כדרך הטבע, ראש ומנהיג, שאישיותו והנסיבות העלוהו משכמו ומעלה מכל העדה”.

“פאראדוקס!” קרא ההונגרי הארוך בכעס פתאומי. הוא לא ידע בעצמו מה עוררו לקרוא כך. “פאראדוקס!” הוא תלש בכוח את הדף מן הספר וקרעו לארבעה גזרים, לאורך ולרוחב. אחר, נטפל אל הדף הבא. עיניו הביטו בחדרו בתמהון, סקרו כל פינה ולבסוף הזעיפו מבט. חוצפה ניבטה בהן: “פאראדוקס!”

הוא תלש את הדף הבא ואת זה שאחריו, ועוד ועוד. קרעי דפים מוטלים לרגליו. לרגע שוב פניו נדהמים והוא מפנה את ראשו אל החלון הפתוח. הוילון אינו מכסה על החלון. הוא קם ומציץ החוצה. חושך בחוץ. איש אינו נראה בחצר. הוא סוגר את הוילון, חוזר ומתיישב על המיטה ומביט לרגליו: קרעי דפים מן הספר. הוא מביט עליהם בצער ובניתוק גם יחד, כאילו אינו נוגע לכל המעשה. אחר־כך, בשלווה גדולה ובהתרכזות, הוא נטפל שוב אל הספר, תולש דף אחר דף וקורע לארבעה גזרים, לאורך ולרוחב, מקשיב היטב לשמוע את איכות הנייר הנקרע, נייר מעולה, שקולו נקי, בהיר. כל דף שהוא גוזר עליו קריעה זוכה לסיקור עיניו במהירות, בטרם יבצע את המעשה. ואז הוא מפליט: פאראדוקס! ותולש.

הוא אינו בהול במלאכה זו. הוא עושה בשקט ובסדר. כמו שופט הוא חורץ את דינו של כל דף ודף לחוד. פאראדוקס! ובאותו רגע כבר אין כלום סביבו. אין חוץ ואין פנים והנוכחות הסמויה נעלמה מחדרו. רק דפי הספר המתמעטים והולכים תחת ידיו. כתובים פנים ואחור באותיות גרמניות נאות, משפחתיות, מוכרות מימים־ימימה. הדפים נגזרים לארבעה ונערמים בגל הגבוה והולך לרגליו. לפרקים הוא מפסיק וקורא בדף שתלש והוא עומד לחרוץ את דינו:

“כל מאמץ שייעשה להטבת מצבו של האדם לא יוכל להיות שמור למעטים בלבד. זו חובת כל האומות, בין הן פועלות לבדן, בקבוצות או בתוך ארגון האומות המאוחדות, מפני שהמגיפות, הגזל, הזוהמה, אסונות הטבע ורעב־הילדים הם אויבי כל האומות. האדמה, הים והאוויר הם עניין לכל האומות לענות בו. המדע, הטכניקה והתרבות עשויים להיות בעלי־ברית לכל אומה ולשון. מעולם לא היה בידי האדם שלטון כזה על סביבתו הטבעית; לשים קץ לצמא ולרעב, לגבור על העוני והמחלה, לבער את הבערות ואת דלותם הקשה של ההמונים. יש בידינו האמצעים לעשות את הדור הזה לדור המאושר בדברי־ימי־האנושות ובקורות העולם – או שנעשה אותו דור אחרון”.

פאראדוקס!

הדפים האחרונים שנותרו בין הכריכות נתלשים בידי ההונגרי הארוך אט־אט ועל פניו נסוך חיוך צונן, ארסי כמעט.

“נמלא את תפקידנו בהקמת עולם של שלום וצדק, שבו יהיו החלשים חיים לבטח והחזקים יהיו צודקים”.

פאראדוקס!

בהיוותר בידו הכריכות ודף התצלום של הנשיא המנוח, מביט ההונגרי הארוך בגל הניירות שנערם לרגליו – גל גדול. הוא מניח את הכריכות על מיטתו, קם על רגליו ודורס בכל כוחו את גזרי הנייר, ממעך אותם ברגליו. את כל חמתו הוא מכלה בהם: פאראדוקס! פאראדוקס! שפתיו פולטות את ההתרסה בהשתאות מסוימת. הנה פג הזעם, רק את סוליות נעליו הוא מרגיש ברגליו, בועטות ברצפה בכוח. שוב חוזרת אל לבו הרגשת הסביבה. הוא חרד שמא נשמעו רקיעותיו למטה, בקומה הראשונה, בדירתם של ציון ולבנה. כשהוא עומד כך, דומם, הוא שומע לפתע דפיקות עזות על קיר חדרו – הקיר המבדיל בין חדרו לחדרה של רוזה.

היא הולמת בקיר. כנראה להודיע דבר־מה. ואולי היא מבקשת להשיב על רקיעות רגליו? הוא מביט בשעון. אחת־עשרה וחצי. לפני חצות הלילה. הזמן עבר מהר מאד. מה זה? בית־סוהר, בית־משוגעים, בית־זונות? הוא שואל את עצמו בעלבון ובכעס. היא חדלה מדפיקותיה על הקיר ומחכה כנראה לתשובתו. ההונגרי הארוך לא ראה מעודו אף אחד ממוסדות אלה, אך כך הוא מדמה אותם בלבו וכך הוא סבור מתקשרים ביניהם יושבי אותם מוסדות. העיוורת חדלה מדפיקותיה. מה היא ביקשה לבטא בזה? להתקשר, להעביר הודעה, לקבוע מיפגש, לחפור מנהרה, לקרוא ללקוח?

הוא מבקש לברר לעצמו אם אין זו מקריות. הוא ניגש אל ערימת גזרי הנייר ורוקע עליהם שוב ברגלו, פעמים אחדות. ומיד נשמעות שוב הנקישות על הקיר, יותר צוהלות, מעודדות, תובעניות.

אולי היא רוצה שיבואו אליה. אולי היא מבקשת עזרה, אולי היא במצוקה ואין לה דרך אחרת להזעיק הצלה? אולי ייגש אליה וישאל לשלומה? אילו היה אדם ראוי היה עושה זאת. כיוון שאינו אדם ראוי, אינו עושה זאת. מדוע אפוא הוא מבקש תמיד בלבו: נהיה טובים אלה אל אלה, נעזור איש לחברו לחיות, כי הכל כל־כך קשה, ואם אפשר להקל במשהו, בלי להפריע, בלי להיכנס לתוך חייו הפרטיים של מישהו, כמו משפחה גדולה, להיות טובים – פזמון בכייני ומאוס, ההופך בו כעת את קרביו מרוב בחילה.

פאראדוקס!

עוד מעט ישמע את קולה מעבר לקיר: “הכל רקוב, הכל רקוב”, ואז יוקל לו.

אך היא חדלה מן המכות על הקיר. היא מחכה בוודאי. ואולי כבר אינה יכולה להזעיק עזרה מפני האסון? הוא מפחד לגשת. אין לדעת את טעמיו של הפחד הזה. הוא מתיישב על מיטתו ומתעב את עצמו. כמו לאחר אותה השתכרות במסיבה של ציון. איזה מין דבר זה? מה עשיתי.

כל קרעי הדפים, שעקבות סוליות נעליו נטבעו בהם – מעוכים על הרצפה.

הוא מרים את אחד מקרעי הניר: “בעיה פוליטית ואנושית… התפתחות חברתית ומדינית שקומתה… כוחנו הגדול ככוחם של הדינוזאורים… וכמו הדינוזאורים ייכחד האדם מעל פני האדמה…”

אימה של קץ־הימים נסוכה על המשפטים השבורים, חסרי הפשר, המודפסים על הקרעים. כמו צופן שאבד מפתחו. אבד לעולם. ושוב נשמעת על קיר חדרו נקישה חזקה מידה של העיוורת. היא עדיין לא נואשה. היא מחכה כנראה לתשובתו. לרקיעת רגליו על הרצפה. גם זה צופן אלא שצופן זה מפתחו ברור לגמרי: – הלו! הלו! אשה עיוורת מבקשת להתקשר עם גבר זקן ובודד, שעשה מעשה שטות. אשה עיוורת מבקשת להתקשר עם גבר זקן ובודד שעשה מעשה שטות! עבור!

או: הלו! הלו! אשה עיוורת נתונה בסכנה, מבקשת עזרה דחופה. אשה עיוורת נתונה בסכנה, מבקשת עזרה דחופה. עבור!

יש כמה אפשרויות לפענח את השדר הזה, אך יש להן מובן. כל אחת בעלת משמעות. משמעות מסוכנת. מחתרתית. מטורפת. ואילו בצופן הבלתי־מתפענח המודפס על קרעי הדפים אינך יכול לקרוא כמעט משפט אחד בשלמותו. המלים אינן מגלות את המפתח. הוא מרים עוד קרע־ניר: “אתמול הבקיעה קרן־אור בחשיכה!… נסתיים משא ומתן במוסקבה… פיקוח בין־לאומי… ברנרד ברוך הגיש באו”ם…" שום דבר.

היא אינה נכנעת והוא אינו יכול להסיח את דעתו מזה בקריאת הדפים הגזורים. והפעם הוא משיב לה ורוקע על הרצפה. כדי לנסות. מה איכפת לו מה יאמרו שכניו למטה? פתאום לא איכפת לו. מין שכרון הרפתקני נכנס בו. ואם ישאלו, יאמר כי הוצרך לתקן דבר־מה. בחצות הלילה? היה דבר דחוף מאד. סליחה. מקרה יוצא־מן־הכלל, שוב סליחה. ושלום־שלום. הוא חדל והיא כבר מכה בעוז, מתלהבת, בטוחה בהבנת כוונתה, עוד מעט תשבור את הקיר הדק. וההונגרי הארוך מפענח את פשר המהלומות: כן! כן! זהו זה! – כך אומרת העיוורת – בדיוק! ובכן? ובכן! כמה צריך עוד לחכות? כמה־כמה־כמה־כמה!

ההונגרי הארוך נאחז פחד. אבל כמדומה גופו שב לאיתנו. כל כוחו עמו והוא יהיה מסוגל כעת לכל עבודה קשה.

היא ממשיכה להלום בקיר חדרו. אך באין מענה נוסף מצדו, ההתלהבות שוככת. דפיקותיה מהוססות יותר, כאילו אמרו: מה העניינים? הקשר לא פועל? מה הקשיים האלה? העניין לא־כל־כך בטוח? אולי בכל־זאת? אולי בפעם אחרת? אולי אי־פעם? אולי בכלל? אולי בכלל לא?

גופו איתן כעת, אך נדמה לו שמוחו כבד. זה ברור לו. הוא גוחן ואוסף את קרעי הנייר. מוציא מן הארון קופסה של נעליים וטומן בה את הקרעים ואת הכריכה ודף־התצלום. בסיימו את המלאכה הוא מתיישב שוב על מיטתו. כעת הוא מחזיק את ראשו בשתי ידיו ועיניו קרובות להתייפח: אלוהים, האם הנס שלא הבטחת לי, יתקיים בכל־זאת? והסימן, איפה הסימן?

דופקים על דלת חדרו.

הוא מזיע. האם זה רק נדמה לו? שוב דופקים. איך יפתח? ואיך לא יפתח? דופקים על דלת חדרו ואין הפוגה.

אילו היתה מיטתו מוצעת לשינה והוא בפיג’מה, היה פותח את דלת החדר ומעמיד פני ישן שהקיץ ועדיין דעתו מבולבלת. אך אור בחדרו, והדבר נראה היטב במסדרון. והשקרים אינם נמצאים לו. ואולי הדופק על דלתו מציץ בחור המנעול ורואה אותו יושב על מיטתו ומליט את פניו בידיו? מה יאמר, איך יסביר? מה יעשה?

שוב חוזרת אליו ההרגשה שפקדה אותו מקודם: הנוכחות המסתורית בחדרו. זוג העיניים שעקבו אחר מעשיו מן המחבוא. כך, ללא ספק – הוא אומר בלבו – מרגישים הרוצחים, כשטבעת־המצור מתהדקת והולכת סביבם, ובא הרגע שמישהו דופק על דלת מחבואם האחרון. כך הם מרגישים ללא ספק. הדפיקות על דלת חדרו נמשכות ואינן מניחות לו לשקוע במחשבות על דברים אחרים. דפיקות נמרצות, חוגגות את נצחונן.

הוא מתאנח וקם לפתוח את הדלת.

“אני מפחדת נורא, איגי מיגי, תעזור לי והשם ירחם על העיניים הטובות שלך”, אמרה רוזה ונדחקה אל הפתח.

מה יעשה בה?

“אני לא יכולה”, אמרה רוזה. “אני מפחדת כל הזמן”.

“ממה את מפחדת?” שאל ההונגרי הארוך.

“יש מישהו בחדר שלי”, אמרה העיוורת, “והוא הולך לעשות לי משהו”.

ההונגרי הארוך נרתע בבהלה. מישהו מהתל בו, מציג פארודיה לפחדיו. היא מרכיבה את משקפיה הכהים. בלילה זה מבעית.

“את מפחדת שמישהו מתחבא בחדר שלך ומביט עליך?” שאל ההונגרי בלחש.

“כן!” צווחה רוזה בשמחה לא־מובנת. “כן! כל הזמן! ואם אתה היית יודע מה שהוא רוצה לעשות!”

“את רוצה שאני אכנס לחדר שלך ואבדוק אם מישהו מתחבא שם?”

“השם יברך אותך, איגי מיגי. אתה פה האיש היחידי שלא פושע. אלה – כולם פושעים. אתה אשכנזי?”

“די, רוזה, מספיק”, ביקש ההונגרי, אך הוא אמר את דבריו ברוך, כדי שלא להעליבה.

הוא סגר את דלת חדרו ויצא עמה אל המסדרון החשוך. הוא העלה אור בגפרור, מקופסה שהיתה תמיד בכיסו, למטרה זו. באור הגפרור ראה את ידה המושטת אליו, כדי שינחה אותה. ללא־חמדה נטל את היד והלך עם רוזה צעדים אחדים במסדרון. ידה היתה קרה ולחה, נצמדת אליו בכוח. כך עד שהגיעו אל דלת חדרה. היא הושיטה את ידה הפנויה וגיששה אחר הדלת. ומשנגעה ידה בעצם המוכר לה, כמו נתמלאה בטחון, תנועותיה נעשו מהירות יותר. היא הכניסה את ידה לכיסה והוציאה את המפתח. בזריזות שהפתיעה אותו הכניסה את המפתח לחור המנעול ופתחה בשני סיבובים. ידה השמאלית עדיין בתוך ידו, כמו ביום שהחזירה מן הקפה. בכל־זאת, הוא אומר עתה בלבו, זו יד אשה, ויש במגע הזה טיב מיוחד, רוך ועצבנות הנוגעים ללבו. ידה לחה, מתחננת.

בתוך חדרה הוא מדליק עוד גפרור. מעולם לא ראה את חדרה לפני־כן. כיוון שכך, אינו מכיר דבר בחשיכה. ריח תמרוקים וסמי־מרפא ממלא את החדר עד להחניק. היא ממלמלת חרש דברים סתומים וניכר שאכן היא נפחדת. הוא מחלץ את ידו מידה, מדליק עוד גפרור וסוקר את החדר.

“זה בסדר גמור,” אמר ההונגרי הארוך, “אל תפחדי, רוזה. אין שום־דבר בחדר”.

“אתה בטוח?”

“כן, זה מאה אחוז”, השיב ההונגרי.

“יש פה אור”, אמרה רוזה. “אתה יכול להדליק חשמל. זה על־יד הדלת”.

הוא העלה אור ותמה למה לה אור. וכמו להשיב למחשבתו, אמרה לו: “אתה חושב שעיוור לא מרגיש אם אור או חושך?”

“זה לא חשוב”.

“תסתכל,” ביקשה רוזה, “תסתכל חזק”.

“אני מסתכל חזק”, אמר. ואמנם, סקר במבטו את החדר. הביט על הקיר המפריד בין חדרו לחדרה. זה הקיר שדפקה עליו מקודם. והוא עמד אז מעבר לכותל מבולבל. כאן היא עמדה ודפקה. כאן היא שמעה אותו כאשר רקע ברגליו על דפי הספר הקרועים.

שוב הוא שומע אותה הוגה את המלים המכוערות: איגי מיגי.

“איגי מיגי, אתה גם כן חושב שאני עירקית?”

“זה לא חשוב”.

“ציון מכניס לכולם בראש שאני עירקית”, אומרת רוזה. “אבל זה לא נכון. ציון פושע. אני אומרת לך ציון פושע. הוא יותר גרוע מהבחורים שבאים לקפה ורוצים לחשש אותי. הם לא יודעים מה הם עושים, אבל הוא רוצה להביא עלי בושה. וציון לא יהודי בכלל. שתדע! הוא ערבי!”

ההונגרי רצה לשוב לחדרו. הוא סקר את חדרה, את המיטה, את הארון הקטן, הכסא, השולחן ועליו צנצנות התרופות והתמרוקים. הריח החניק אותו.

“הוא אמר לסמי של הקפה,” המשיכה רוזה, “שאני בכלל לא עיוורת, ורק אני עושה את עצמי, בשביל שירחמו עלי ובשביל שאני אראה דברים שאסור לי לראות. איזה חכמה זה? איזה מין בדיחה? ככה עושים לבחורה אשכנזיה עיוורת? אתה זקן?”

הוא לא קלט את שאלתה ברגע הראשון. היא חזרה ושאלה:

“אתה זקן?”

“כן”, אמר ההונגרי. “אני כבר בפנסיה. לא עובד יותר”.

“אני רוצה לנגוע לך בפנים, לראות כמה אתה זקן,” ביקשה רוזה.

“לא צריך, רוזה”, ביקש ההונגרי הארוך, “אי־אפשר”.

“רק לגעת, בבקשה, רק רגע”, היא התחננה.

“לא”, אמר ההונגרי, “לא עכשיו. עכשיו אני הולך לישון”.

“אתה גבוה?”

“כן”.

“הקול שלך צעיר וחזק דווקא”.

היה חיוך רחב על פניה, כאילו חלמה את מראהו.

“אולי אפשר בכל־זאת לנגוע קצת?” חזרה וביקשה.

ההונגרי הארוך ביקש להימלט משם. אך היא קרבה אליו וידה מושטת לפניה, מורמת אך אינה מסוגלת להגיע עד פניו. היא נמוכת־קומה והוא כל־כך גבוה. כף־ידה לא תגיע מעל לחזהו או כתפיו. המחשבה הזאת מעבירה בו צמרמורת. הוא מחליט להפסיק זאת מיד.

“לילה טוב, רוזה”.

הוא סב והולך אל החשמל.

“לכבות?”

“כן, תכבה”.

“אל תפחדי. אין כאן שום־דבר. סתם היה לך חלום רע. אולי. אין שום אנשים ואין סכנה”.

“אתה לא יודע מה אני הרגשתי, איגי מיגי”.

“לא, אני לא יודע”.

“מישהו התקרב עלי בחדר וכמעט היד שלו נגעה בגוף שלי. מישהו הסתכל עלי כל הזמן, מה שאני לא עשיתי. מישהו התחבא ולא יכולתי להגיע אליו. בבקשה, רק לנגוע קצת באצבע שלי, לראות כמה אתה זקן, איגי מיגי. למה קוראים לך איגי מיגי? תיתן לנגוע, בחייך!”

הוא פותח את הדלת ומכבה את האור. “לילה טוב, רוזה”.

“תגיד, אתה גבר, מה שנקרא?”

הוא מביט בה. היא יושבת על מיטתה ואינה זזה. פיתוי נורא מאיים למשוך את לבו אל הדברים האפלים, המבישים ביותר. הוא צובר את כל כוח ההתנגדות שנותר בו כדי להתגונן.

“הכל רקוב”, היא לוחשת. “הכל רקוב, עד העצם רקוב. כולם חושבים רק על דבר אחד: איך להרים בחורה אשכנזיה עיוורת מסכנה, שאין לה אף אחד שישמור עליה”…

הוא סוגר עליה את הדלת ונמלט לחדרו. בחילה אחזה בו. מעבר לקיר הוא שומע, כתמיד, את הנקישות המוכרות של עקביה הגבוהים, הדקים, המחודדים, הנוקבים את רצפת החדר לאורכה ולרוחבה. בקצב קבוע ועקשן. שוב זה מגיע לאזניו כמו מטוטלת עצבנית. שעה ארוכה לאחר שכבר חדלו המהלומות על הקיר. כעבור שעה ארוכה פסקו נקישות העקבים והיתה דממה.

היא חשה בדמות המגיחה מן המחבוא באפלה. האיש הושיט את ידיו לקראתה ועיניו סורקות את גופה לאורכו, הלוך ושוב. רוזה אמרה: “מה אתה רוצה ממני?” והאיש לא השיב דבר. קרב אל המיטה שעליה שכבה, אט־אט קרב אליה, עקב בצד אגודל. היא דימתה לראות את שפתיו בחושך. “אני מכירה אותך”, אמרה רוזה, “אל תחשוב שאני לא רואה אותך. אני רואה מצוין! אני לא עיוורת. אני רק עשיתי את עצמי עיוורת. אני רואה אותך עכשיו ויודעת מי אתה”.

כל גופה רעד וידיה הגנו על לבה. כעת הרגישה את נשימתו על פניה וזרועו נגעה בזרועה. היא הסירה את ידה מעל לבה. היא חשה את האצבעות המטיילות על צוארה, בתחילה לוטפות ומגיעות עד אזניה, ואחר־כך מתהדקות והולכות ויורדות אל הצואר. היא הרגישה את האגודלים קרבים זה אל זה בעורפה. היא ניסתה לומר עוד משהו, אך הקול לא יצא מגרונה. רגליה פרפרו מתחת לסדין שכיסה עד מתניה. הלפיתה נתחזקה אט־אט. ידה הימנית התעוררה לחיים. היא הרימה את היד, פשטה אותה לפניה, עד שנגעה בפני האיש. היא שמעה אותו כובש את צחוקו, כאילו דגדגו אותו ואחר־כך, פלט גידוף. היא ידעה כי אם יבקש להסיר את ידה מעל פניו, יוצרך לשחרר יד אחת מלפיתת הצואר. ידי האיש היו חמות ומזיעות, רכות למגע. פניו היו מכוסים זיפים של זקן שלא גולח כמה ימים. כך, לפחות, אמדה זאת. לפיתת הצואר עוד אינה מכאיבה. ידה שוטטה על פניו. היא חשה בקצה אצבעותיה רטט של צחוק כבוש או פרכוס של עצבנות. מין רעד שקלטה.

שוב רפתה אחיזת הידיים בצוארה. כעת שב אליה הדיבר. היא התחילה להתחנן על נפשה. ליטפה את שיערו של האיש, נגעה במצח הגבוה, שהיה חם מאד.

“אל תעשה לי שום־דבר, בחייך. אני אעשה בשבילך מה שרק תרצה. אני אתן לך הכל. אל תהרוג אותי”, לחשה רוזה.

היא ידעה כי אם תקים רעש, תעורר עליה את זעמו – וזה מסוכן. גופה התפתל מתחת לסדין, עד שהצליחו רגליה לבעוט בו ולהדפו מחוץ למיטה.

“אתה יכול לעשות לי מה שאתה רק רוצה, אבל אל תהרוג אותי”, התחננה רוזה.

האיש שחרר יד אחת מצוארה, הסיר מעליו את ידה. ביד אחת תפס את שתי ידיה מאחורי גבה ובידו השניה לחץ על צוארה. הלחץ נתחזק והלך והיה מתוק מאד ומכאיב. אך היא עוד היתה מסוגלת לנשום. פיה נתמתח בעווית של בכי וכתפיה ניסו להיחלץ. הלחץ נתחזק עוד יותר. אצבעותיו של האיש היו רכות ועבות ואדנותן מהלה תענוג בכאב. גרוגרתה נלחצה פנימה ונשימתה פחתה. ראשה צנח כבד על הכר. ידיה היו קרות מתחת למתניה. האיש גחן עליה, כאשר ידעה כי הכרתה אובדת לה. הוא ריפה את אחיזת ידיו והביט בה שעה ארוכה. עד שנעלם שוב אל תוך החשיכה – שממנה בא.

*

למה היא צריכה לתקן דווקא עכשיו את השיניים שלה? שאל שמוליק את עצמו. היא כבר התרגלה לזה. מה זה מפריע לה פתאום? העיוורת צועדת למעלה, להדריך את מנוחתו, לא להניח לו לישון. עליו להתרכז כעת, לאמץ את כל כוח מחשבתו, כדי להבין את העניין. שנה שלמה היא מסתובבת ויש חלל בין שיניה הקדמיות. שן שחסרה לה שנים רבות. היא אפילו התרגלה לכרסם את הלחם בשיניה הצדדיות. לשונה העמלנית סותמת את החור, מוצצת את הענבים, והוא אוהב לראות זאת. מדוע דווקא עכשיו? האם זה מבשר דבר רע?

הוא אינו יכול לשאת את השינויים ואת ההתרגשות המדאיגה של מלכה. שוב הוא מפשיל מעליו את הסדין ומביט במלכה הישנה לצדו. גם שנתה אינה תקינה. העיוורת מהלכת בקומה העליונה. איזה שד נכנס בה? מלכה מושכת בכתפיה בשנתה, כמו שהיא עושה לאחרונה בדברו אליה. כמו ילדה קטנה, חושב שמוליק, וחפץ לחבקה. מין סירוב כזה, מתפנק, אומרת משיכת כתפיה.

בחוץ רוח קלה וקרירה והחושך מהלך בין הגרוטאות שבחצר, משנה דברים. עץ התות מטיל כתם כהה על האופק. שמוליק נועץ את עיניו בלילה, כאילו חיכה שייכון דו־שיח אילם בינו ובין החשיכה. גם הלילה לא יקרה כלום, אך יש לעמוד על המשמר. שמוליק קם אט־אט ועומד ליד החלון.

“גם אני לא יכולה לישון”, שומע שמוליק את מלכה מן המיטה. הוא הופך את פניו ורואה את צלליתה יושבת, ידיה על ברכיה וראשה שמוט לפניה. יש פחד בעיניו, כאילו נתפס בקלקלתו.

“אני עומד על־יד החלון ומוציא את הפנים החוצה”, אמר שמוליק, “ורוח קרה באה לי על הפרצוף”.

“היא עוד מסתובבת שם המלוכלכת”, אמרה מלכה. “עד הבוקר היא תדפוק שם על הרצפה. מה קרה לה הלילה?”

“כל הזמן”, אישר שמוליק, “כל הזמן היא מסתובבת. היא הסתובבה גם כשישנת”.

מלכה מפהקת וממתחת את אבריה. היא קמה מעל המיטה וקרבה אל החלון.

“מה אתה מסתכל שם תמיד בלילה? מה יש שם בחוץ?”

“שום דבר”, שיקר שמוליק. “קצת רוח. בבית חם נורא”.

היא עומדת לידו, מחייכת את החיוך הוותרן שלה, שיש בו שמץ של צדקנות. שמוליק חובק את כתפיה והיא רוטנת ומחלצת את עצמה מחיבוקו.

“אני בלבלתי לך את המוח כל הערב עם הסיפור הזה שלי איך הייתי לבדי כשעזבת אותי”, אמר שמוליק.

“טיפש אחד, אסור שלאיש יהיו סודות מהאשה שלו”.

“לא, אין דבר כזה, שבעל ואשה ידברו ככה כל הימים”.

“מה איכפת לי?” שואלת מלכה ומושכת בכתפיה. “מה איכפת לי אם יש או אין בעולם כאלה אנשים? אז מה? רק הלוואי שהיינו גרים במקום אחר רחוק מהאנשים המלוכלכים האלה”.

“ששש…” מהסה אותה שמוליק, “החלונות פתוחים בכל מקום והם ישמעו”.

“מה איכפת לי? אני מצפצפת. שהם ינשקו לי בתחת. וגם לך”.

“תראי כמה נעים בחוץ”.

“אני מפחדת שאתה תצטנן. אתה כמעט ערום לגמרי”.

“זה שום דבר. אני אוהב אותך. שלא תלכי ממני אף פעם, את שומעת?”

“עוד פעם אתה מתחיל עם השיגעון הזה?”

היא מאמצת את לבה אל כתפו ומחככת את לחיה בצוארו.

“מה אתה עושה כאן תמיד בלילות, על־יד החלון?”

“הרגשת את זה כבר מזמן”.

“לא נכון, רק כמה פעמים. מה אתה עושה?”

“מסתכל”.

“מה אתה רואה?”

“אני רואה שם דברים הולכים”.

“דברים הולכים? איזה דברים אלה?”

“דברים הולכים. כל מיני ארגזים ובקבוקים גדולים מזכוכית. זזים לאט־לאט. כאילו שם לא יודעים שמישהו רואה אותם. כאילו זה היה איזה מין נהר שמזיז אותם בשקט ממקום למקום”.

“אתה כבר לא צריך ללכת לקולנוע. יש לך כאן קולנוע שלם”.

“בחיי!” מתלהב שמוליק. “אני רואה את זה אולי מהראש שלי, אבל אני רואה את זה באמת! ואני חושב לעצמי כאילו מכינים כאן משהו, איזה קבלת־פנים או חגיגה. אני לא יודע. ועושים סדר. אבל לא רואים את האנשים. הם כאילו מתחבאים ונותנים פקודות בשקט”.

“רק ילדים ואנשים משוגעים רואים דברים כאלה. אולי”.

שמוליק לא השיב להקנטתה והיא התחרטה על דבריה.

“בוא לישון”, היא מזרזת אותו. “בחיי שאתה תצטנן לבסוף. אתה אפילו לא יודע מה השעה עכשיו. בוא, שמוליק, בוא”.

הוא נענה לה ועוזב את משמרתו שליד החלון.

היא עלתה למיטתם וכבר היא נוגעת בקיר. שוב היא מעמידה פני מתה, כדרכה בשעות של רצון, וידה השמאלית מוטלת כמו אדישה ליד המקום שבו תהיה בטנו, כשיעלה גם הוא למיטה. הוא אוחז בידה ומנשקה. היא משמיעה ריטון מתפנק, שהוא מכירו כל־כך, כאילו היה קול מקולות גופו. ושוב ידה מטיילת על בטנו ולמטה.

“זונה אחת”, אמור שמוליק. “זונה מסופלסת ורקובה”.

היא מתחייכת בעינים עצומות וגל של אהבה וכאב מציף אותו.

*

היא עשתה את זה – אומר ציון בלבו. מה קרה לזהבה? הוא יושב במכונית בתחנה, לא־הרחק מכיכר־המושבות. כמה חברים מנמנמים במוניות האחרות ואיש לא בא לתחנה זה יותר משעה. זהבה, מה קרה לה? הוא אוסר על עצמו להתרגז. לא להתמרמר על גאוותו שנפגעה ועל מפח־הנפש והעצבנות שהיא גרמה לו. גופו צרוב במקצת מן הרחצה בבריכה ושרירי רגליו כואבים. הכושר אובד. צריך להתמיד בזה.

החברים מנמנמים במכוניות שלהם ומוטב לו כך. כעת אין הוא נוטה לשמוע את בדיחותיהם ואת עצותיהם ההיתוליות. היא, כנראה, מין חדרנית בבית־מלון זול – הוא אומר בלבו. הוא מנסה להתנחם בכך. עובדה שהתעקשה ולא נתנה לו את כתובת עבודתה. חדרנית בבית־מלון או איזו נערת־בר מלוכלכת בטיילת ואולי גרוע מזה? במקום שהדברים האלה יסיחו מלבו את האכזבה, הם מכעיסים אותו עוד יותר. הוא זוכר את הזקנים המהלכים עירומים במלתחת הבריכה, ללא בושה. איזה כיעור! התמונה מרתיחה אותו. הוא משוה בנפשו את זהבה עם אחד כזה. היא נכנסה לדמו ואינה מניחה לו.

הוא מגביר את קול מקלט הרדיו במכונית. זמר ערבי צובט־לב מסתלסל בערגה נפלאה:

“אהובי, הנה עלה השחר ובאה שעת פרידה”…

עוד מעט אולי באמת יעלה השחר, מהרהר ציון. עוד כמה שעות. והוא לבדו במכונית. הוא מקרב את אזנו אל המקלט ועוצם את עיניו. קולה של הזמרת הערביה חודר כגל של חום אל גופו. ציון משתדל להתמכר לשמיעת הזמר, כדרך שהוא מתמכר לכל דבר נעים לו. אך הפעם ההתמכרות קשה לו מתמיד. כמו דבש נוטפות מלות השיר ויש בהן קסם אכזר. קול הזמרת עז וצלול, כפעמון נדיר, מלטף את עורפו וממלא את ראשו, כאילו שתה יין.

“אהובי, הנה עלה השחר ובאה שעת הפרידה”…

בקרן הרחוב הוא רואה את בית־הקולנוע, ככתם בהיר בחשיכה המתמעטת והולכת. והכרזה הגדולה המצוירת מכריזה על “רוצח להשכיר”. דמות (הרוצח?) ניבטת מן הכרזה, מאחורי בית־רעפים מצויר באדום. הזמרת עצרה את זימרתה וכלי הפריטה והקשת חוזרים על הנעימה העצובה. אפשר לשמוע את בכיים של הכלים. האיש שבכרזת הקולנוע משעין את ידו השמאלית על חומת הבית וימינו מכוונת את האקדח לפניו – אל ציון! אחד החברים התעורר ויצא את המונית שלו. הלך כמה מטרים ועצר ליד לא־הרחק מן הקולנוע להשתין. ציון הביט בו וקימט את מצחו. בחורים טובים. הוא מחבב אותם. אך לעתים הם מעצבנים אותו בבדיחותיהם התפלות, בטמטומם. בחורים טובים, שיהיו בריאים כולם. משמינים. נעשים דומים לסריסים. מפוטמים. הוא רעב. היה רוצה איזו אומצה עם תפוחי־אדמה מטוגנים. לראות בני־אדם ערים. ובטיילת יש מישהי שהוא מכיר. כמה כסף יש לו?

הוא שולח את ידו אל כיסו, אך שוב חזרה הזמרת אל הנעימה ודברי השיר מתמלטים כעת מפיה כאנקה. על השחר המפריע את האהבה, על צער הפרידה, על המוות שלא בעתו. ציון רוצה לצאת את התחנה אך גופו שפוף, עייף. שריריו כואבים במקצת. מישהו קרב אל התחנה. הלוואי לא יהיה זה נוסע. האיש נשען בידיו על הקיר ומתעכב רגע. בהתקרבו, רואה ציון את פניו. איש קשיש. לבוש בקפידה. חליפה, עניבה, תסרוקת מבהיקה עשויה בנוסח הישן. האיש הושיט לרגע את ידו לפניו. כאילו ביקש להודיע דבר חשוב ולהסות את קהל שומעיו. עד שנואש ושמט את ידו. הוא הביט כה וכה. ציון התניע את המכונית, שחרר את מעצור היד והחל נע לאטו, עד שהגיע מול האיש. עצר והביט בו בתשומת־לב רבה. האיש נשא אליו את פניו ואותת לו משהו. כשהחל האיש קרב אל המכונית חייך אליו ציון. פני האיש צחקו צחוק משונה. מקרוב ראה ציון כי פני האיש רטובות. אולי מדמעות. אולי מזיעה. כשעמד האיש להושיט את ידו ולפתוח את דלת המכונית, לחץ ציון על דוושת הדלק וזינק משם. שוב עצר והביט לאחוריו. האיש עמד לרגע, נדהם. שוב החל מניף את ידיו, עד שהחליט ויצא לרוץ אל המכונית. בקושי רב רץ. כשקרב אל המונית ונגע בשמשתה האחורית, נושם בכבדות וידו על לבו – שוב זינק ציון כמה מטרים, עצר והביט לאחוריו. הוא ראה את האיש מוטל על הארץ ומנסה לקום. הוא שמע את קריאותיו וחיכה לראות כיצד יקום. פני הדמות מן הכרזה שבחזית בית־הקולנוע היו ניבטות אליו והאקדח מכוּון אל שמשת המכונית. הזמר במקלט הרדיו לא נסתיים עדיין. הרחובות ריקים ואפורים. כשהצליח האיש לקום ולעשות כמה פסיעות, זינק ציון אל הרחוב הראשי ונסע ישר לטיילת.

*

“אמא! אמא!”

לבנה קופצת ממיטתה כנשוכת־נחש, כאילו היתה דרוכה ומחכה לקריאה. אלי מתהפך במיטתו ועל פניו הבעה מיוסרת. היא מטלטלת אותו להעירו. אחיו הקטן, יאקי, יושב על מיטתו. הוא שקרא לה. הוא מביט במיטת אחיו.

“תפתח את העיניים, נשמתי, תפתח אותם, אמא על ידך”, מתחננת לבנה.

הוא מתעוות, כבסיוט. לבנה יושבת על ידו וסוטרת על פניו להעירו. הוא מתפתל ויורק מעט קצף עד שגופו נרגע ותרדמה שקטה יותר אוחזת בו. לבנה אינה מרפה ממנו. “אלי, תקום!” היא סוטרת על לחיו שוב ושוב והוא אינו מגיב. שוב היא סוטרת על פניו והם מתעוותים מכאב. נשימתו נעשית תקינה. היא מתבוננת בו שעה ארוכה.

יאקי מבקש מים.

“תיכף!” צועקת עליו לבנה. “תיכף! אתה לא יכול לקום בעצמך ולקחת לך מים?”

“אני רוצה שאת תביאי לי”, מבקש יאקי.

“כמה אתם רעים”, אומרת לבנה. “כמה אתם רעים”.

“אני רוצה מים”, מתעקש יאקי.

“תיכף אני אבוא אליך ואחנוק אותך”, זועמת לבנה.

יאקי קם ממשכבו. הולך למטבח בחושך. בהגיעו למטבח הוא מעלה אור, מוזג לו כוס מים ושותה. לבנה עוקבת אחריו בצאתו ופניה אינן מגלות דבר. בשובו, שוכח יאקי לכבות את האור במטבח. האור מסתנן עד חדר השינה של הילדים. יאקי עומד בפתח ומביט בפני אמו. הוא רואה דמעות על פניה. מעולם לא ראה כזאת אצלה.

“למה את בוכה, אמא? קרה לו משהו?” הוא שואל אותה ובקולו נשמעת נימה מבוגרת, מפתיעה.

“כי נמאס לי”, אומרת לבנה. “שתית?”

“כן”, משיב יאקי.

“בוא רגע”, מבקשת לבנה.

הוא ניגש אליה. היא מושיטה את ידה, מקיפה את ראשו ונושקת לו: “תלך, חבוב, ותסגור את האור במטבח”.

בשובו מן המטבח הוא ניצב לידה שוב, מחכה.

“לך לישון”.

הוא נכנס למיטתו. “אבא עוד לא חזר?” שואל יאקי.

“לא, הוא עובד לילה”, משיבה לבנה בקוצר־רוח. “תישן, תישן, לא צריך לדבר עכשיו”.

“הכל בסדר עם אלי?”

“תישן”.

“טוב”.

היא חדלה לטלטל את אלי. היא מתבוננת בו בחשיכה. לכאורה, זו תנומה רגילה, אך היא יודעת להבחין באופנים השונים של שנתו. שוב היא סוטרת פעמיים על פניו ומחכה. היא גוחנת עליו ומחבקת אותו שעה ארוכה. מרימה את כתפיו מן המיטה. עד שהוא מתעורר ושוב גופו מתפתל לאט, בהשתחררות. לבנה מטלטלת אותו והוא פוקח עיניים.

“אמא”.

“כן, נשמתי. מה אתה מרגיש עכשיו?”

“שום דבר”.

“תגיד אחרי כל מלה שאני אומרת”.

“מה להגיד?”

“תגיד: מודה אני”.

“אבא כבר חזר?”

“תגיד: מודה אני לפניך”.

“מודה אני לפניך”.

“מלך חי וקיים”.

“מלך חי וקיים”.

“שהחזרת לי נשמתי”.

“שהחזרת לי נשמתי”.

“בחמלה רבה”.

“בחמלה רבה”.

“אמונתך”.

“אמונתך”.

“זהו”, אומרת לבנה וכמו הוקל לה.

“אני צמא”, אמר אלי.

“תגיד את זה תמיד אחרי השינה, תיכף כשאתה מתעורר. אתה שומע? תכתוב את זה על נייר ותלמד בעל־פה”.

“אני רוצה לשתות”.

עיניו בולשות בחשכת החדר. לראות אם אחיו ואחותו הקטנים לא התעוררו. עיניו של יאקי פקוחות, אך הוא לא ישמיע קול.

לבנה מביאה לו כוס מים ומשקה אותו מעט־מעט.

“אבא כבר בא?”

“לא, נשמתי, הוא עובד לילה. אתה יודע”.

“מה השעה?”

“אחרי שלוש”.

“הרבה אחרי שלוש?”

“עשרים וחמש אחרי שלוש”, היא משיבה ללא בדיקה, רק כדי להניח את דעתו.

הוא מהרהר.

“מה אתה חושב?”

“על השעה”.

“מה יש לחשוב על השעה?”

“חלמתי חלום רע”, אמר אלי, “ואני לא זוכר אותו”.

מתוך רומאן בכתובים

וגם בזה יש להבדיל בשירה. יש להבדיל בין אותה השירה הבאה מצרת־נפש, רצוני לומר: ממה שיחסר לנפש המשורר בחיים ובתוכן חייו, ובין אותה הבאה ממותרות נפש, מהעודף שבנפש המשורר ועולמו.

ישנה שירה, שהיא רק הבת־קול של המועקה, של החסרון בחיים ובמידות, בחולשת כיבוש החיים וממשלת הרוח. הנפש צועקת לחיים, לאותם החיים החסרים לה לשעה או לדורות, והיא משוררת או בוכיה; וישנה שירה הבאה מתוך הרחבת החיים, מתוך סאה גדושה: האור המאיר בנפש המשורר וחיי המשורר הוא כל כך גדול, עד שמאיר גם לאחרים ומתנחל הוא לאחרים. הראשונה, שירת המועקה, באה לרוב מהבלתי־אפשרות לחיים ומבלתי השגת יסוד נאמן בחיים; ולעומתה השנית, אותה השירה של המותרות, באה מריבוי האפשרות לחיים וההשתמשות בכל הצבעים שבחיים.

וראו זה, השירה ממין הראשון אומרת לנו מנפש המשורר הרבה יותר, ממה שהיא באמת, הצעקות הנה לרוב יתרות מהצועק בעצמו; והשירה ממין השני נותנת לנו רק חלק אחוז מנפש המשורר; דוקא מי שישיר ממותרות, אינו מגיד רק חלק אחד ממנו; ולהפך, אותו המשורר, שישיר מחסרונותיו, נותן לנו מנפשו היקף יותר גדול, מאשר היא באמת.

בטרם נבין ונבדיל בשירה מיוחדה, עלינו להתבונן על המקור של אותה שירה; רצוני לומר, עלינו לדעת, מאין בא המשורר אלינו, מאיזה מעמד נפשי ותכונתי. ראוי לדעת, אם שירה זו היא הפסולת שבנפש או העידית שבנפש, אם היא התגלות עזה של כוח־מוסרי ודתי, או אינה רק געגועי החוטא לחיים טובים וטהורים, וגעגועי־טוהר.

מ. י. ברדיצ’בסקי, מתוך ‘בשירה ובלשון’.

יאיר הורביץ: שירים

מאת

יאיר הורביץ

---

תום ותהום וקיים

מאת

יאיר הורביץ

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ

וְהוּא הָרוּחַ הַמְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי תְּהוֹם.

כְּשֶׁלָּעֵינַיִם שַׁבָּת.

יֵשׁ שַׁבָּת שֶׁל אוֹר הוֹלֵךְ עַד קֹדֶשׁ,

וְקָרוֹב הָאוֹר עַד חֹל

כְּאִלּוּ מַעֲשֶׂה וַיְכֻלּוּ.

בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹשֶׁךְ יֶלֶד בְּטַבּוּר תֹּם.

עַל אַבָּא הָאוֹר מַצֵּבָה.

עַל יֶלֶד יָתֵד.

יֶלֶד אֲנִי אוֹמֵר וַאֲנִי אוֹמֵר בֶּן שְׁמוֹנֶה.

וְהֵיכָן אִמָּא?

אִמָּא מַתְחִילָה מִצְּעָקָה.

כְּשֶׁהַחַלּוֹן קָרוּעַ יוֹדְעִים אִמָּא מַתְחִילָה מִתְּהוֹם.

יֶלֶד בְּטַבּוּר תֹּם אוֹמֵר מִצְּעָקָה. מִתְקַיֵּם וְקַיָּם.

תָּלוּשׁ וְקַיָּם. אֵינַיִם.

תֹּם וּתְהוֹם וְקַיָּם שְׁלֹשָׁה. עַל אַרְבָּעָה הִכִּינוּ.

אָמַרְנוּ עֵינַיִם אָמַרְנוּ תְּמוּנוֹת,

לוֹמַר שֶׁהַגּוּף בָּא בִּתְמוּנָה לוֹמַר שֶׁהַגּוּף מִתְעָרֵב בַּזֵּכֶר,

כְּאִלּוּ בְּחוּט־מַיִם קוֹשֵׁר שֶׁמְּהַלֶּכֶת עָלָיו, לִפְעָמִים,

עֶדְנַת שֶׁמֶשׁ.

כָּכָה זֶה שֶׁאִמָּא מַתְחִילָה מִצְּעָקָה.

שֶׁזֶּה הַיָּם עַל הַיָּם שֶׁיַּטִּיל בּוֹ אֶת הָרוּחַ,

יַטִּיל בּוֹ אֶת הַיֶּלֶד.

אוֹמְרִים תְּרוּפָה וָצֳרִי שַׂמְתּוֹ שׁוֹשַׁנָּה

וְהַשׁוֹשַׁנָּה כֵּהָה.

וְהֵיכָן הָאָדָם

כְּלוֹמַר הֵיכָן בְּנֵי־הָאָדָם?

הֲמוֹן אָדָם אָמַרְנוּ הֲמוֹן הַיָּם

וְהֵיכָן הַיֶּלֶד.

בְּמַעֲלוֹת “יִתְגַּדָּל וְיִתְקַדָּשׁ”.

“בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן” עִטּוּרִים נִכְלָמִים וְנִסְתָּרִים. רְצִינִי.

אֵיךְ הָרְצִינוּת מִסְתַּתֶּרֶת מִפְּנֵי הַנִּכְלָם.

הַלַּיְלָה בּוֹלֵעַ.

מָחָר דּוֹד הֶרְצְל בָּא.

לְדוֹד הֶרְצְל יֵשׁ מָקוֹם וְהוּא יוֹדֵעַ אֶת הָעַמּוּד וְאֶת הַסֵּדֶר.

יֶלֶד יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא לְכָל עַמּוּד עָשָׁן,

כְּלוֹמַר עֲשָׁנוֹ תָּמִיד, כְּמוֹ הָאוֹר שֶׁבּוֹ.

דּוֹד הֶרְצְל מְחַכֶּה עוֹד יוֹם. וְעוֹד יוֹם. וְעוֹד יוֹם.

בֵּין יֶלֶד לְיֶלֶד יֶלֶד יוֹדֵעַ מָקוֹם

וְדוֹד הֶרְצְל אֵינֶנּוּ. רַק

בְּלֵיל שַׁבָּת.

וַעֲדַיִן אֵינֶנִּי מְדַבֵּר עַל הֶרְצְל, עַל שָׁנִים, עַל הֶרְצְל־סַרְטָן

הוֹלֵךְ עוֹר וַעֲצָמוֹת, אָדָם עוֹר וַעֲצָמוֹת

וְהוּא בּוֹר.

בִּימֵי חֹל יֵשׁ רֵיק.

אִלְמָלֵא רֵיק מְכַסֶּה עַל רֵיק

אוּלַי לֹא הָיוּ נוּרוֹת שֶׁל אוֹר דַּק מְהַלְּכוֹת עַל קְטִיפָה

לְהַגִּיד: “זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבוֹאוּ בּוֹ”.

מַה שְּׂפָתַיִם

"וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִּקְוָה,

וְכָל הָרִשְׁעָה כְּרֶגַע תֹּאבֵד – – –

וְהַזֵּדִים מְהֵרָה תְעַקֵּר

וּתְשַׁבֵּר וּתְמַגֵּר וּתְכַלֵּם

וְתַשְׁפִּילֵם וְתַכְנִיעֵם." בִּמְהֵרָה. רְפוּאָה שְׁלֵמָה.

אִלְמָלֵא רֵיק אוּלַי לֹא הָיוּ הַנּוּרוֹת עֵינַיִם וְהָעֵינַיִם

לֹא בָּאוֹת עַד שַׁעַר שֶׁקְּטִיפָה רְקוּמָה אֲרָיוֹת זָהָב.

שְׁבוּי קֶסֶם וְזֶה הַשַּׁעַר וּמַה הָלְאָה.

וְיֵשׁ עֲרֵמָה שֶׁל סִדּוּרִים.

כֵּיוָן שֶׁרֵיק יֵשׁ עֲרֵמָה שֶׁל סִדּוּרִים.

לוֹקְחִים אֶחָד, שְׁנַיִם,

לֹא צָרִיךְ אֶחָד שְׁנַיִם שֶׁאֲנָשִׁים מְמַלְמְלִים.

אוּלַי לֹא אוֹמְרִים דָּבָר וְאוּלַי אוֹמְרִים וְאוּלַי רַק גּוּפָם אוֹמֵר.

כָּכָה מִתְנוֹעֲעִים. מְמַלְמְלִים. מְמַלְמְלִים מִתְנוֹעֲעִים.

לְבַסוֹף פּוֹסְעִים פְּסִיעוֹת קָדִימָה, פְּסִיעוֹת אָחוֹרָה.

יֶלֶד לֹא מֵבִין.

כָּכָה זֶה בְּ“קַדִּישׁ”.

בְּלֵיל שַׁבָּת אוֹר מָלֵא אֲבָל לֹא דַק־דַּק.

אוּלַי אוֹר־יַיִן. לֹא אוֹר

עַל טַל וְעַל מָטָר.

מַחֲנִיק נוֹרָא.

בְּקֹשִׁי מָקוֹם לְיַד בִּרְכֵּי דוֹד הֶרְצְל.

בִּימוֹת הַחֹל רֵיק.

עֲסוּקִים בְּלִי פְּנַאי מְחַכִּים לְעַצְמָם וְגַם לֶאֱלֹהִים פְּנַאי.

אֲנָשִׁים שֶׁעוֹשִׂים לָהֶם בְּדִמְיוֹנָם חֲפָצִים וֶאֱלֹהִים

מַאֲמִינִים שֶׁדִּמְיוֹנוֹ – סַבְלָנוּת. וְגַם אִם יִתְמַהְמְהוּ

בּוֹא יָבוֹאוּ. בְּלֵיל שַׁבָּת. קִדּוּשׁ.

שַׁבָּת לָעֵינַיִם שַׁבָּת לָעֵינַיִם וְהַנְּשָׁמָה.

שֶׁכָּךְ טִיבָהּ הוֹלֶכֶת מֵהָעֵינַיִם.

מַה לִּקְרִינָה וְשַׁבָּת עֵינַיִם.

בִּימוֹת הַחֹל

בָּאִים הַגַּבַּאי, בָּאִים שְׁנַיִם, בָּאִים שִׁבְעָה לוֹמַר “קַדִּישׁ”.

הַתֵּימָנִי אוֹמֵר: “לֹא ‘בַּעֲגָלָא’ אֶלָּא ‘בַּעֲגֹלֹא’”.

מַה בֵּין יֶלֶד לְבֵין “בַּעֲגָלָא” לְבֵין בַּעֲגֹלֹא".

צְלִיל וּמְנַת יִסּוּרִים.

שֶׁיֵּלֵךְ הַתֵּימָנִי.

שֶׁיֵּלֵךְ הַיֶּלֶד וְסִדּוּרוֹ הַשָּׁחוֹר קָטָן וְיִבְרַח, לִרְאוֹת בַּלַּיְלָה סְפּוֹרְט.

מָה אִמָּא?

מַה יֹּאמַר הָרוֹדֵף וּמַשִּׂיג?

נְחַכֶּה וְנִרְאֶה עַד הַכֹּל מִתְמוֹטֵט נִבְנֶה חָדָשׁ.

כָּכָה זֶה.

כָּכָה זֶה יֶלֶד אֶת אַבָּא לֹא רוֹאֶה לְיַד מִטָּה, לְיַד רְחוֹבוֹת שֶׁל יֶלֶד

שֶׁהֵם רְחוֹבוֹת שֶׁל יֶלֶד לַיְלָה.

הֵם עֶלְיוֹנִים וּשְׁאוֹלוֹת עֲדִינִים שֶׁל תְּכֵלֶת.

שֶׁיֶּלֶד אֶת אַבָּא בּוֹדֶה

עַד שֶׁאוֹזֵל וְעַד שֶׁנִּשְׁבָּר לוֹ לַגּוּף מֵהַגּוּף

כְּמוֹ אֱלֹהִים בְּסַבְלָנוּת וּבַכָּר הַנִּפְלָא שֶׁל אֲנָשִׁים, כְּשֶׁכָּל

אֶחָד, לְעַצְמוֹ, יָתוֹם.

כְּאִלּוּ שָׁם בְּחִבּוּר רָחוֹק שֶׁמַּתְחִיל בְּנוּרוֹת שֶׁמַּתְחִיל בַּשַּׁעַר.

כֵּיוָן שֶׁכָּךְ שׁוֹמֵעַ אַבָּא,

כֵּיוָן שֶׁאַבָּא מְקַבֵּל יֶלֶד בְּחֶשְׁבּוֹן “טוֹב מְאֹד”.

כְּשֶׁ“בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן” מִלִּים מַצְחִיקוֹת

מְקַבֵּל יֶלֶד “רַע מְאֹד”.

אֲנִי אוֹמֵר “רַע מְאֹד” וַאֲנִי הֲמוֹן אָדָם סוֹגֵר.

אֲנִי אוֹמֵר פַּחַד.

שֶׁעַל אַבָּא יֵשׁ יָתֵד וְשֵׁם וְתַאֲרִיכִים –

וְעַל יֶלֶד הַפַּחַד שׁוֹכֵב מַצֵּבָה.

כָּךְ רִשׁוּמִים בַּדַּפִּים,

מִנִּיחוֹחֵי כָּלִיל רְשׁוּמִים בָּאֶבֶן,

רְשׁוּמִים בְּסֵפֶר הַחַיִּים,

וְלַמֵּתִים נֶחָמָה מְתוּקָה.

אַבָּא מֵת יֶלֶד

מַה שֶׁחַי מֵת.

אֱלֹהִים מְרַחֵף עַל־פְּנֵי תְּהוֹם הוּא רוּחַ מֵת.

---

שיר האחרונים הקטנים

מאת

יאיר הורביץ

עמוס עוז: "אתם, הראשונים, באתם לכאן,

וחלום גדול בלבכם. על מה את

חולמת עכשיו?"

גולדה מאיר: "הטלפונים שאינם מפסיקים

לצלצל בחדר־השינה, טורדים

אותי מחלומותי".

מתוך העתונות

הֶחָתוּל שֶׁלִּי מִזְגּוֹ אֲדַמְדַּם־אֲפַרְפַּר,

מִתְנוֹדֵד עַל מְטַלְטֶלֶת בַּחֲלוֹמוֹתַי וַחֲלוֹמוֹתַי רַכִּים קְטַנִּים.

חֲתוּל חֲלוֹמוֹתַי אַכְלָן גָּדוֹל וְלֹא מַשְׁאִיר פֵּרוּר מֵחֲלוֹמוֹתַי.

אֵינִי יָכוֹל לְהָזִין אוֹתוֹ בַּחֲלוֹמוֹת גְּדוֹלִים, עַל

תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה בַּשָּׁנָה

הַבָּאָה בָּעִיר הַבְּנוּיָה.

הוּא צוֹחֵק לִי בַּפַּרְצוּף וְנוֹגֵס, בְּכָל פֶּה,

בְּכָל אֲשֶׁר סְבִיבַי, סְפָרִים, עֲרֵמוֹת עִתּוֹנִים, מִלִּים מִלִּים קִשְׁקוּשִׁים.

אֵין לוֹ הַבְחָנָה, הוּא חָתוּל מְנַדֵּף, דּוֹאֵג שִׁכְחָה, לְטַעֲמוֹ

טָעִים, לִפְעָמִים

הוּא נוֹסֵעַ אִתִּי הַרְחֵק, מְחוֹזוֹת

שֶׁל טֶרֶם תִּקוּן הָעוֹלָמִים מִתּוֹךְ מַחְסוֹרִים, אֲנִי שׁוֹמֵעַ שָׁם

טוֹעֲמִים מִמַּנְעַמֵּי חֲשַׁאי וְעוֹדָם מְכַלִּים –

בִּשְׁאָר כֹּחוֹ, שְׁאָר רוּחוֹ

לִמְסֻבָּיו מִן הַמֵּתִים מַכְרִיז הַמֵּת: לַשֶּׁקֶט אֵין רַגְלַיִם,

וְרוּחַ אֵין לוֹ, כָּךְ אוֹרְחוֹ

מֵשִׁיב, אוֹרְחוֹ שֶׁמֵּרַחֲצָה הִנֵּה עָלָה, כְּלוֹמַר

לְךְ, שֶׁזֶּה מִטָּהֳרָה אַתָּה בָּא, אֵין זְכוּת

לוֹמַר: לַשֶּׁקֶט יֵשׁ שִׁנַּיִם שֶׁאוֹכְלוֹת בַּלֵּב, אֶצְלֵנוּ

הָאֲדָמָה עַד עֶצֶם מְנַקָּה, אֶצְלֵנוּ לַשֶּׁקֶט אֵין

רַגְלַיִם, מָה אַתָּה אוֹמֵר, לָרוּחַ אֵין רַגְלַיִם?

אֲבָל אֲבָל הַשֶּׁקֶט שֶׁלְּךָ נוֹסֵעַ כְּמוֹ רַעַשׁ עָמֹק וְנֶעְלָם

מִמֶּנִּי חֲתוּלִי אֲדַמְדַּם אֲפַרְפַּר לְתוֹךְ יוֹם רָחוֹק.

החלון

1

“כן, בוודאי, אם יהיה נאה מחר,” אמרה מרת רמסיי. “אבל יהיה עליך להשכים עם הציפורים,” אמרה עוד.

לִבנה גרמו המלים הללו חדווה כבירה, כאילו סוּכם בזה שהטיול יתקיים לבטח, והפלא שהשתוקק לו כמדומה שנים על גבי שנים הנהוּ, ככלות חשכת לילה אֶחד והפלגה של יום, בהישג יד. כיוון שהשתייך, אפילו בגיל שש, אל אותו שבט עצום שאינו יודע להפריד רגש אחד מאחר, אלא מחוייב הוא להניח לציפיות שלעתיד, על שמחותיהן וצעריהן, להעיב על מה שעומד על הפרק, כיוון שאצל אנשים כאלה, אפילו בשחר ילדותם, יש בכל מפנה של גלגל ההרגשה כוח לגבּש ולרתק את הרף־העין שעליו יוטלו הצל או האוֹרה, הרי ג’ימס רמסיי, שישב על הארץ וגזר תמונות מתוך הקטלוג המצוייר של כל־בּוֹ הצבא והצי הֶאציל, בעוד אמו מדברת, רוממות שמיימית לתצלומו של מקרר. קצותיו נגזרו בחדווה. המריצה, מַכסחַת־הדשא, קול עצי הצפצפה, עלים מלבינים בטרם גשם, עורבים מקרקרים, מטאטאים מקשקשים, שמלות מרשרשות – כל אלה היו ססגוניים ומובחנים במוחו עד כדי כך שכבר עשה לו צופן פרטי משלו, לשון סתרים משלו, אף כי כלפי חוץ נראה התגלמות החוּמרה הבוֹטה והלא־מתפשרת, במִצחו הגבוה ובעיניו התכולות, החודרות, הגלויות והטהורות ללא רבב, המקדירות קמעה למראה חולשת אנוש, עד כי אמו, שהביטה בו בכוונו את מספריו בהקפדה מסביב למקרר, דימתה לה אותו עוטה כל־כולו אדום ופרוַת־חולד על כס המשפט או מנַווט מִבצע כבד ונכבד בשעת חירום.

“אבל,” אמר אביו ועמד מהילוכו לפני חלון חדר־האורחים, “לא יהיה נאה.”

אילו נמצא תחת ידו גרזן, דקר, או נשק אחר שיש בו כדי לפעור חור בלב אביו ולהרגו בו במקום, היה ג’ימס אוחז בו. כאלה היו קוטבי הריגוש שעורר מר רמסיי בלבות ילדיו בעצם נוכחותו; בעמדו, כמו עכשיו, דק כסכין, צר כלהבו, והוא מגחך בלגלוג, לא רק מתוך העונג שבניפוץ אשליות בנו ובהטלת לעג באשתו, הטובה ממנו אלף מונים מכל הבחינות (חשב ג’ימס), אלא גם מתוך איזו התפארות חשאית בכוח השיפוט המצויין שלו. דבריו אמת היו. תמיד היו אמת. הוא לא היה מוכשר לאי־אמת; מעולם לא עיקם עובדה; מעולם לא החליף מלה בלתי נעימה בשביל להַנוֹת או להניח דעתו של בן־תמותה, על אחת כמה וכמה של ילדיו, שבהיותם יוצאי חלציו, שומה עליהם להכיר לדעת מילדות כי החיים קשים הם; העובדות אינן ניתנות לשינוי; והדרך לאותה ארץ אגדות, שבה כבות המאירות שבתקוותינו, וסירותינו הרופסות צוללות במאפליה (כאן נהג מר רמסיי לזקוף גבו ולצמצם את עיניו הקטנות, התכולות, מול פני האופק), מצריכה, מעל לכל, תעצומות־נפש, אמת, וכוח נשיאה בעול.

“אבל אולי יהיה נאה – אני חושבת שיהיה נאה,” אמרה מרת רמסיי ועשתה שזירה קטנה בגרב החום־אדמוני שסרגה, קצרת־רוח. אם תגמור אותו הערב, אם יצאו ככלות הכל אל המגדלור, עתיד הוא להינתן לשומר המגדלור בשביל בנו הקטן, שלקה בשחפת הירך; וכן גם ערימה של שבועונים ישנים ומעט טבאק, ובעצם כל מה שיימצא לה מן המוטל מסביב, שאינו דרוש ממש ורק מגבב את החדר, לתת לאנשים המסכנים הללו, המשתעממים בוודאי עד מוות מישיבה בטלה כל היום באפס דבר לעשותו חוץ מלצחצח את המנורה ולקצץ את הפתיל ולגרֵף קצת בפיסת הגן שלהם, משהו שישעשע אותם. וכי מה הייתם אומרים אתם אילו נכלאתם לתקופת חודש ימים, ובמזג־אוויר סוער אפשר שגם יותר, בראש צוק שגודלו כמגרש טניס? היתה שואלת; ובלי מכתבים ועיתונים ובלי לראות נפש חיה; ואם נשואים אתם, בלי לראות את האשה, בלי לדעת מה שלום הילדים – אם חולים הם, אם נפלו ושברו יד או רגל; לראות אותם גלים קדורניים מתנפצים שבוע ועוד שבוע, ואחר־כך באה סערת אימים, והחלונות מתכסים קצף, וציפורים מוטחות בפנס, והמבנה כולו מזדעזע, ואינך יכול להוציא את חוטמך החוצה, פן תיגרף אל תוך הים? מה הייתם אומרים? שאלה, כשהיא מפנה את הדברים ביחוד אל בנותיה. אם כך, הוסיפה בנימה קצת אחרת, יש להביא להם ניחומים ככל האפשר.

“היא מערבית לגמרי,” אמר טנסלי האַתֵאיסט, בפרסו אצבעותיו הגרומות כך שהרוח תנשב ביניהן, שכן נטל חלק בטיול הערבית של מר רמסיי, הלוך ושוב, הלוך ושוב בגזוזטרה. זאת אומרת, הרוח נושבת מכיווּן שאין גרוע ממנו לעגינה במגדלור. אומנם כן, הריהו אומר דברים בלתי נעימים, הודתה מרת רמסיי; נתעב מצדו להתעכב על כך ולהוסיף על אכזבתו של ג’ימס; אבל בה בשעה, היא לא תניח להם לעשותו לצחוק. “האתאיסט”, כינוהו; “האתאיסט הקטן”. רוֹז לועגת לו; פּרוּ לועגת לו; אנדרוּ, גֶ’ספֶּר, רוג’ר לועגים לו; אפילו תַחַשׁ הזקן שלא נותרה לו שן לפליטה, הלך ונשך אותו, על שום היותו (כניסוחה של ננסי) האיש הצעיר מספר מאה ועשרה הרודף אחריהם כל אותה דרך בואכה איי ההֶבּרידים, שעה שנחמד הרבה יותר לשבת כאן בדד.

“שטויות,” אמרה מרת רמסיי בחומרה רבה. נוסף על הרגלי ההגזמה שקיבלום ממנה ועל הרמיזה (אמת הדבר) שהיא מזמינה אנשים רבים מדי להתארח כאן ונאלצת לשַכּן מִקצתם בעיר, לא יכלה לשאת הגסַת רוח באורחיה, וביחוד בצעירים עניים כעכברי כנסייה, “מוכשרים במידה יוצאת מן הכלל”, כדברי בעלה, מעריצים גדולים שלו, הבאים לבלות כאן חופשה. אומנם כן, על כל בני המין השני היא פורסת חסותה; בעבור טעמים שאינה יודעת פשרם, בעבור אבירותם ועוז־רוחם, בעבור העובדה שהם חורצים הסכמים מדיניים, מושלים בהודו, שולטים בעולם הכספים; ואחרון־אחרון, אותו יחס אליה, שאין אשה שלא תרגיש בו ושלא תחוש בנועם שבו, דבר־מה רב־אֵמוּן, כמו־ילדותי, עם דרך־ארץ; שכמותו יכולה אשה זקנה ליטול מאיש צעיר בלי שייגרע מכבודה, ואוי לה לנערה – שטוחה תפילתה שלא תהיה זו אחת מבנותיה! – שאינה מרגישה בערכו של הדבר, ובכל הכרוך בו, עד מוח עצמותיה.

היא נסַבָה בחומרה על ננסי. הוא לא רדף אחריהם, אמרה. הוא הוזמן.

שומה עליהם למצוא מוצא מכל זה. אפשר ישנה איזו דרך פשוטה יותר, איזו דרך פחות יגעה, נאנחה. שעה שהביטה במראה וראתה את שערה שהאפיר, את לחייה שצמקו, בגיל החמישים, חשבה, אפשר שיכלה להסדיר את הדברים טוב יותר – בעלה; כסף; ספריו. אבל מצידה היא לעולם לא תתחרט אף לשניה אחת על החלטתה, לא תחמוק מקשיים ולא תפסח על חובות. עתה היתה הדוּרה למראה, ורק מתוך שתיקה, בהציצן מעל צלחותיהן, אחרי דַבּרָה בחומרה שכזאת בעניין צ’ארלס טנסלי, יכלו בנותיה – פּרוּ, נַנְסִי, רוֹז – להשתעשע ברעיונות כפירה שרקחו לעצמן אודות חיים שונים משלה; בפאריס, אולי; חיים פרועים מאלה; בלי טיפול־תמיד בגבר זה או אחר; כי במוחות כולן קינן ספק אילם בדרך־ארץ ואבירות, בבאנק של אנגליה והאימפריה בהודו, באצבעות עמוסות טבעות ובשנצים, אף כי לגבי כולן היה בכך שמץ מתכלית היופי, והוא שעורר דרך־גבר בלבבות־הילדה שלהן והוא שגרם, בשבתן לשולחן בצל עיני אמן, שתתֵנה כבוד לחומרתה המשונה, לאדיבותה המופלגת, כזו של מלכה הנושאת מן הבוץ רגלו המטונפת של קבצן ורוחצת אותה, שעה שייסרה אותן בחומרה מרובה שכזאת בעניין אותו אתאיסט עלוב שרדף אחריהם עד – או אם נדקדק במלים, הוזמן להתארח אצלם על – האי סקָיי.

“מחר לא תיתכן עגינה במגדלור,” אמר צ’ארלס טנסלי ומחא כף אל כף במקום עמדו בחלון עם בעלה. הרי כבר אמר די והותר. היא ביקשה שהשניים יניחו אותה ואת ג’ימס לנפשם ויִפנו לשיחתם. היא הסתכלה בו. הוא טיפוס כל כך נחות, אמרו הילדים, כולו גבשושיות ושקערוריות. אינו יודע לשחק קריקט; תוקע את האף; נגרר. הוא נֶבז מטרטר שכזה, אמר אנדרוּ. הם ידעו מה חביב עליו מכל – לפסוע בלי הפסק הלוך ושוב, הלוך ושוב, לצדו של מר רמסיי, ולומר מי זכה פה ומי זכה שם, מיהו “איש ממדרגה ראשונה” בחריזה לאטינית, מיהו “מבריק, אבל אני חושב שיסודותיו רופפים”, מיהו ללא צל של ספק “המוכשר מכל הבוגרים של בַלְיוֹל”, מי אוֹרוֹ הגדול קבור זמנית באוניברסיטאות בּריסטוֹל או בּדפוֹרד, אבל עוד ישמעו עליו שעה שמבואותיו, שמר טנסלי מחזיק בהגהות עמודיהם הראשונים אם חפץ מר רמסיי לראותם, לענף כלשהו של מתמטיקה או פילוסופיה יצאו לאורוֹ של יום. אלה היו נושאי שיחתם.

יש שהיא עצמה לא יכלה להתאפק מצחוק. לפני יום־יומיים אמרה משהו בדבר “גלים גבוהים כהרים”. כן, אמר צ’ארלס טנסלי, אומנם סוער במקצת. “כלום לא הוספגתָ עד לעצמות?” אמרה. “לח, אבל לא רטוב כליל,” אמר מר טנסלי וצבט בשרוולו ומישמש בגרביו.

אבל לא זה הדבר המפריע להם, אמרו הילדים. לא פרצופו; לא נימוסיו. אלא הוא גופו – נקודת־הראות שלו. שעה שדיברו על דברים מעניינים, בני־אדם, מוסיקה, הסטוריה, יהיה מה שיהיה, אפילו אמרו שהערב יפה ולמה לא לשבת בחוץ, הרי קובלנתם על צ’ארלס טנסלי היתה שעד שלא הפך את הדבר כולו על פיו ולא גרם איכשהו שישקף אותו ויזלזל אותם, עד שלא הוציא איכשהו את כולם מן הכלים במנהגיו הנוגסניים, שפושטים את הבשר ואת הדם מכל דבר, לא נחה דעתו. והוא יילך אתך לגלריות לאמנות, אמרו, והוא ישאל אותך, האם העניבה שלו מוצאת חן בעיניך? אלוהים יודע, אמרה רוז, שלא.

מסתלקים כאיילים חרש משולחן־האוכל מייד בתום הארוחה. תָרוּ להם שמונת בניהם ובנותיהם של מר ומרת רמסיי את חדרי־השינה שלהם, מעוזיהם בבית שלא נמצאה בו פינה פרטית זולתם לשם דיון בדבר־מה, בכל; עניבתו של טנסלי; העברת חוק הרפורמה; עופות־ים ופרפרים; בני־אדם; בעוד השמש נוצקת לתוך עליות־הגג הללו, שמחיצת עץ בלבד מפרידתן זו מזו עד שניתן בפשטות לשמוע כל פסיעה ואת הנערה השווייצרית בהתייפחה בעבור אביהָ הנוטה למות מסרטן בבקעה במחוז גריזוֹן, ומטילה אורה על מחבטים, מלבושי פלאנל, כובעי־קש, קסתות־דיו, צלוחיות־צבע, חיפושיות וגולגלותיהן של ציפורים קטנות, בעוד היא מפיקה מפיסות ארוכות ומצוייצות של עשבי־ים המוצמדות בנעץ אל הקיר ריח של מלח ועשב, שעמד גם במגבות טעונות־החול מן הרחצה.

ריב, פילוגים, מחלוקת, דעות קדומות, נשזרו לתוך חוט הקיום בגופו, הו זה מתחיל כה מוקדם, התעצבה מרת רמסיי. הם כה ביקורתיים, ילדיה. הם מדברים שטויות שכאלה. היא יצאה מחדר־האוכל וידה מַחזקת בידו של ג’ימס, שכן הוא ממאן ללכת עם השאר. זה נראה לה כל כך שטותי – להמציא חילוקי־דיעות, שעה שבני־אדם, שׂהדי במרומים, מחולקים דיים גם בלעדי זאת. החילוקים האמיתיים, הרהרה בעמדה סמוך אצל חלון הטרקלין, די בהם, די והותר. לנגד עיניה עמדו בזה הרגע עשירים ועניים, רמים ופחותים; ילודי הַיַחַשׂ זכו מאתה, מעט בעל כורחה, בקורטוב של דרך־ארץ, שכן כלום אין זורם בעורקיה דמו של אותו בית־אב איטלקי אציל במאוד, אם גם אגדתי במקצת, שבנותיו, אשר נפוצו על־פני טרקלינים אנגליים במאה התשע־עשרה, ליהגו בקסם שכזה, כבשו בסערת פרא שכזאת, וכל שנינותה ואורחהּ ומִזגה מהן באו לה, ולא מן האנגלים הנִרפים והסקוטים הקרים; אבל ביתר העמקה חזרה והפכה בבעיה השניה, זו של עשירים ועניים, ובדברים שראתה במו עיניה, מדי שבוע, מדי יום, כאן או בלונדון, שעה שפקדה אלמנה אחת או אשת־איש אחת הנאבקת למחייתה, היא גופא עם תרמיל על זרועה ופנקס ועיפרון, שבו רשמה בטורים ערוכים בקפידה לתכלית זו משכורות והוצאות, תעסוקה ואבטלה, בתקווה כי כך תחדל להיות אשה פרטית שצדקתה מחציתה דמי לא־יחרץ לתרעומת שבלבה, מחציתה פורקן לסקרנותה, ותיהפך לדמות שרחשה לה הערצה מרובה במחשבת הבוסר שלה – חוקרת המבהירה את הבעיה החברתית.

שאלות חסרות פיתרון היו בעיניה, בעמדה שם, מחזיקה בידו של ג’ימס. הוא בא בעקבותיה לטרקלין, אותו איש צעיר שצוחקים לו; הוא עמד אצל השולחן ומיעך במשהו במגושם והרגיש עצמו מחוץ לעניינים, כפי שידעה בלא שתפנה ותביט. נעלמו כולם – הילדים; מִינְטה דוֹיל ופּוֹל רֵיילי; אוֹגוּסטוּס קָרמַייכּל; בעלה – נעלמו כולם. נפנתה איפוא באנחה ואמרה, “ישעמם אותך לבוא עמי, מר טנסלי?”

יש לה סידורים יגעים בעיר; עליה לכתוב מכתב או שניים; יקח לה כעשר דקות; היא תחבוש כובעה. ובסלה ובשמשייתה, הנה היא שוב כאן, כעבור עשר דקות, מאצילה טעם של נכוֹנוּת, של היותה מזומנה לגיחת־טיול, שעם זאת שוּמה עליה לקטעה לרגע, משיעברו על פני מגרש הטניס, בשביל לשאול את מר קרמייכל, המתפלש שם כשעיני חתול צהובות שלו פעורות, עד שכמו אלו של חתול דומה והן משקפות את הענפים בנוּעם או את העבים בעברם, אבל אינן מגלות שמץ של מחשבות או רגשות כמוסים כלשהם, אם דרוש לו משהו.

שכן יוצאים הם למסע הגדול, אמרה וצחקה. הם הולכים העירה. “בולים, נייר־מכתבים, טבאק?” הציעה בהיעצרה לצדו. אך לא, אין הוא רוצה בכלום. ידיו לפתו זו את זו על פני כרסו המרוּוחת, עיניו מיצמצו, כמבקש להשיב בנועם על החינחונים הללו (היא שובת־לב אבל עצבנית במקצת) אלא שאינו יכול, משום היותו משוקע בתרדמה ירוקה־אפורה שאפפה אותם כולם, בלי צורך במלים, בנַמְנֶמֶת פרוסה וחסודה של רצון־טוב; הבית כולו; תבל כולה; כל בני־האדם אשר בה, שכן הגניב לתוך כוסו בשעת הארוחה טיפות אחרות של משהו, והוא שגרם, לדעת הילדים, לקווצה בוהקת¹ של צהוב־הכנרית בשפם וזקן, שמלבד זאת היו צחים כחלב. לא דרוש לו כלום, מילמל.

עתיד היה להיעשות פילוסוף גדול, אמרה מרת רמסיי, ברדתם בדרך אל כפר הדייגים, אלא שנכנס בנישואים בישי־מזל. בזקיפת שמשייתה השחורה ובהליכה שיש בה נופך בל־יתואר של ציפייה, כאילו עומדת היא לפגוש במישהו מעבר לפינה, סיפרה את הסיפור; פרשיַת אהבים עם איזו נערה באוכספורד; נישואים מוקדמים; עוני; נסיעה להודו; מעט תרגומי שירה “יפים עד מאוד, אני סבורה”, נכונות ללמד את הבנים פרסית או הינדוסטאנית, אבל באמת מה התועלת בזה? – ואחר־כך רביצה, כמוֹת שראוּהוּ, על הדשא.

הדבר החניף לו; בהיותו מזולזל, הוטב לו בעבור שמרת רמסיי מספרת לו כזאת. צ’ארלס טנסלי שב לחיים. בגרסה, כמו כן, יחד עם גדולתו של השכל הגברי, אפילו בניוולו, שיעבודן של הנשים כולן – לא שטפלה אשם על הנערה, והנישואים היו מאושרים למדי, סבורה היא – לעמַל בעליהן, גרמה לו שיחוש שביעות רצון מעצמו שכמותה לא חש עד הנה, וחפץ היה, אילו נטלו מונית, למשל, לשלם את דמי־הנסיעה. ואשר לנרתיקה הקטן, כלום לא יוכל לשאת זאת? לא, לא, אמרה, זאת נושאת היא תמיד בעצמה. ואומנם כן היא עושה. כן, הוא חש בדבר זה שבה. הוא חש בדברים מרובים, וביחוד בדבר אחד שריגשו והטרידוֹ מטעמים שלא יכול לפרשם. חפץ היה שתראהו בגלימתו ובמצנפתו, בהפסיעו בתהלוכה. משרה באוניברסיטה, פרופסורה – הוא חש עצמו מסוגל לכל וראה עצמו – אבל במה היא מסתכלת? באיש מדביק מודעה. היריעה הרחבה, המתנפנפת, התיישרה, וכל גריפה של המברשת גילתה לעין חידושי רגליים, פרסות, סוסים, אדומים וכחולים מתנוצצים, חלקים להפליא, עד שנתכסה חצי הכותל בפירסומת לקרקס; מאה פרשים, עשרים כלבי־ים מאולפים, אריות, נמרים… ברכִינה קדימה, שכן היתה קצרת־רואי, הקריאה כיצד כל זה… “יתארח בעיר הזאת.” הרי זו עבודה מסוכנת נורא לאיש גידם, הכריזה, לעמוד כך בראש הסולם – זרועו השמאלית נקטעה על־ידי מַקצֵרָה לפני שנתיים ימים.

“הבה נלך כולנו!” קראה והמשיכה בדרכה, כאילו נסכו בה כל הפרשים והסוסים הללו עליצות ילדות והשכיחו ממנה את רחמיה.

“הבה נלך,” אמר, בחזרו על המלים, אלא שהתיזן במוּדעוּת עצמית שכיווצה אותה. “הבה נלך לקרקס.” לא. אין הוא יכול להגיד זאת כהלכה. אין הוא יכול לחוש בזאת כהלכה. אבל מדוע לא? תהתה. מה משובש אצלו, איפוא? היא חיבבה אותו בחום, ברגע זה. כלום לא לקחו אותם, שאלה, לקרקסים, בהיותם ילדים? אף פעם, השיב, כאילו השכילה לשאול את השאלה שביקש לענות עליה; כאילו נכסף כל הימים הללו לאמור כיצד לא הלכו לקרקסים. המשפחה היתה גדולה, תשעה אחים ואחיות, ואביו היה אדם עובד; “אבי רוקח, מרת רמסיי. יש לו חנות.” הוא גופו פירנס עצמו מאז מלאו לו שלוש־עשרה. פעמים רבות עשה את החורף בלי מעיל. מעולם לא יכול “לגמול על הכנסת־אורחים” (אלו היו מליו השדופות, הצפודות) לחבריו במכללה. הוא נאלץ לקיים דברים זמן כפול משאר בני־אדם; הוא מעשן את הטבאק הכי זול; הגס; זה שהזקנים מעשנים על הרציפים. הוא עובד קשה – שבע שעות ביום; הנושא הנוכחי שלו הוא השפעת משהו על מאן־דהו – הם המשיכו ללכת ומרת רמסיי לא תפסה אל נכון את המשמעות, אלא את המלים בלבד, פה ושם… עבודת־מחקר… תלמיד־מחקר… עוזר־הוראה… מרצה. היא לא יכלה לעקוב אחרי העגה האקדמית הכעורה, שנתקשקשה בשטף שכזה, אבל אמרה לעצמה שעתה רואה היא מדוע הטילתהו ההליכה לקרקס לבירא עמיקתא, עלוב קטון שכמותו, ומדוע קפץ תיכף ומייד עם כל הדברים האלה אודות אביו ואמו ואחיו ואחיותיו, והיא תדאג לכך שלא יצחקו לו עוד; היא תספר על כך לפּרוּ. חפץ היה, שיערה, שיהיה בידו לסַפּר כיצד הלך עם בית רמסיי לחזות באיבסן. הריהו נקרן איום ונורא – הו כן, טרחן ללא נשוא. שכן, אף כי כבר הגיעו עתה לעיר והילכו ברחובה הראשי, עם עגלות חולפות בחירקוק על אבני המרצפת, לא חדל הוא מדיבורו אודות מינויים והוראה ואנשים עובדים והושטת עזרה לבני מעמדנו והרצאות, עד שהתחוור לה כי החזיר לו את מלוא בטחונו העצמי, התאושש מעניין הקרקס, והריהו עומד (ועתה שבה וחיבבה אותו בחום) לספר לה – אלא שכאן נסתלקו הבתים משני העברים, והם הגיחו אל הרציף, והמפרץ כולו התפרס לפניהם, ומרת רמסיי לא התאפקה מקרוא, “הו, איזה יופי!” שכן מלוא הצלחת הגדולה מים כחולים הונחה לפניה; המגדלור השׂב מרוחק ונזירי בתווך; ומימין, לכל מלוא העין, מתעלמות וצנוחות, בקפלים רכים וּמַכִים, דיונות החול הירוקות ועשבי הפרא הזורמים עליהן, שתמיד נדמה כאילו נסים הם לארץ ירח אין אדם בה.

זה המראה, אמרה ונעצרה, ואפרורית עינה גברה, שבעלה אוהב.

היא השתהתה רגע. אבל עכשיו, אמרה, באו אמנים לכאן. ואמנם שם, במרחק צעדים ספורים בלבד, עמד אחד מהם, במגבעת פאנאמה ובמגפיים צהובים, בהרצנה, ברוגע, במשוּקע, חרף היותו מוקף עשרה נערים קטנים, עם נוֹפֶךְ סיפוק עמוק על פניו העגולים, הסמוקים, מביט, ואחר־כך, משהביט, טובל; מספיג את ראש מברשתו בתלולית רכה של ירוק או ורוד. מאז בא מר פּאוּנְספוֹרט הנה, לפני שלוש שנים, היו כל הציורים לשכאלה, אמרה, ירוק ואפור עם סירות־מפרש בגוון הלימון ונשים ורודות על החוף.

אבל ידידי סבתא, אמרה, והעיפה מבט חשאי תוך כדי הליכה, טרחו טרחה מרובה; תחילה היו מערבבים צבעים משלהם, אחר־כך שחקו אותם, ואחר כך היו מניחים עליהם מטליות לחות לשם שימור הרטיבות.

מר טנסלי הניח איפוא כי היא מתכוונת שיִראֶה שציורו של האיש הזה דל, כלום כך נוהגים לומר? הצבעוניות אינה איתנה. כלום כך נוהגים לומר? בהשפעת הריגוש המופלא שצימח כל זמן הטיול, שהחל בגן שעה שביקש ליטול את נרתיקה, שגבר בעיר שעה שביקש לספר לה הכל אודות עצמו, בא לידי ראיית עצמו וכל אשר הכיר עד היום הזה כמעוּותי צורה במקצת. זה היה משונה ביותר.

הנה עמד באכסדרת הבית הקטן והצר שאליו נטלה אותו, עומד ומחכה לה, שעה שהיא עלתה לרגע למעלה לביקור אצל אשה. הוא שמע את מצעדה המזורז למעלה; שמע את קולה, תחילה בעליצות ואחר כך חרֶשׁ; הביט במחצלות, בקופסות־התה, בגווני הזגוגיות; חיכה בשמץ קוצר־רוח; ציפה בשקיקה לדרך הביתה, ומנוי וגמור עמו לשאת את נרתיקה; אחר־כך שמע אותה בצאתה; בסגרה דלת; באמרה שעליהם להחזיק חלונות פתוחים ודלתות סגורות, לבקש בבית כל הדרוש להם (אין זאת כי היא מדברת אל ילד), כאשר, לפתע פתאום, הנה הופיעה, עמדה לרגע שתוּקה (כאילו העמידה פנים שם למעלה, ולרגע אחד היא נותנת עכשיו מנוח לעצמה), עמדה ללא ניע כמעט לרגע אחד כנגד תמונתה של המלכה ויקטוריה הענודה בסרט הכחול של מסדר־הבירית; ובבת אחת תפס כי זה הדבר; זה הדבר: – היא היפה באדם שראה מעודו.

כוכבים בעיניה והינוּמוֹת בשׂערה, רקפות וסֶגֶל־הבר – איזה מין שטויות עולות בדעתו? היא בת חמישים, אם לא יותר; יש לה שמונה ילדים. מַפסיעה בשדות פרחים וחובקָה אל חָזָהּ ניצנים נשברים ושֵיות שכשלו; הכוכבים בעיניה והרוח בשערה – הוא נטל את נרתיקה.

“שלום, אלזי,” אמרה, והם עלו במעלה הרחוב, כשהיא זוקפת שמשייתה ומפסיעה כאילו מצפה היא לפגוש במישהו מעבר לפינה, שעה אשר לראשונה בחייו חש צ’ארלס טנסלי בגאווה מופלאה; גבר שחפר בתוך תעלה, חדל לחפור והביט בה; שמט את זרועו והביט בה; צ’ארלס טנסלי חש בגאווה מופלאה; חש ברוח וברקפות ובסגל־הבר, שכן הלך עם אשה יפה לראשונה בחייו. הוא אחז בנרתיקה.

2

“אין טיול למגדלור, ג’ימס”, אמר, בעמדו סמוך לחלון, בדיבור מגושם, אבל מתוך ניסיון מפאת כבודה של מרת רמסיי לרכך קולו ולשוות לו למִצער מעין לבביות.

איש קטן ונתעב, חשבה מרת רמסיי, למה לו לשוב ולומר זאת?

3

“אפשר שתקיץ ותמצא שמש זורחת וציפורים מזמרות,” אמרה אמירה רחומה והחליקה את שערו של הילד, שכן בעלה, באמירתו הארסית שלא יהיה נאה, רמס את התלהבותו, רואה היא. הפלגה זו אל המגדלור היתה אצלו לתאווה, ראתה, והנה, כביכול לא אמר בעלה די והותר באמירתו הארסית שלא יהיה נאה מחר, בא איש קטן ונתעב זה והתעכב על כך מחדש.

“אפשר שיהיה נאה מחר,” אמרה והחליקה את שערו.

לא נותר לה אלא להלל את המקרר ולהפוך בדפי קטלוג הכל־בו מתוך תקווה כי תיתקל בדבר־מה כגון מגרפה או מקצרה, שבשיניה ובידיותיה תצריך מומחיות והקפדה מרובות בגזירה. כל האנשים הצעירים הללו עורכים פארודיה על בעלה, הרהרה; הוא אומר שיירד גשם; הם אומרים שתתחולל סופה.

אלא שכאן, בהפכה את הדף, הופרע פתאום חיפושה אחרי תמונת מגרפה או מקצרה. המילמול הצרוד, הנקטע לסרוגין בהוצאת מקטרות ובנעיצת מקטרות, שנסך בה ביטחון, אף כי לא שמעה את הנאמר (בהיותה יושבת בחלון), כי הגברים מנעימים שיחה; צליל זה, שכבר נמשך מחצית השעה ותפס מקומו בּמַרגִיעַ בסולם הצלילים התלוי מעליה, כגון נקישת הכדורים במחבטים, הנביחה החדה, הפתאומית, מפעם לפעם, “איך ז’יכול להיות? איך ז’יכול להיות?” של הילדים במשחק הקריקט – חדל; עד כי התנפצותם החדגונית של הגלים על החוף, שהשמיעה רוב הזמן תרועת־אשכבה קצובה ומרגיעה למחשבותיה ודומה כי היא חוזרת כמנחמת שוב ושוב בשבתה עם הילדים על מלותיו של איזה שיר ערש עתיק המתמלמל בפי הטבע, “אני שומרכם – אני משענתכם”, אבל בזמנים אחרים, פתאום ושלא כצפוי, ביחוד בשעה שנישאה במקצת דעתה מן העיסוק שתחת ידה, לא היה לה מובן נוח שכזה, אלא כהלמות תופים שלא מן העולם הזה השמיעה בלי־חמול את מקצב החיים, העלתה מחשבות על חורבן האי והיגרפותו בים, והזהירה אותה, היא שיומה חמק עבר במעשים זריזים בזה אחר זה, כי הכל בן־חלוף כקשת בענן – צליל זה שנתעמעם ונחבא מאחורי שאר הקולות הִרעים לפתע ונקב את אוזניה וגרם לה לשאת עיניה בנקיפת אימה.

הם חדלו משיחתם; זה ההסבר. בהיקלעה כהרף עין מן המתיחות שאחזה בה אל הקיצוניות ההפוכה, אשר כמו בשביל לפצותה על בזבוז הרגשות הלא־נחוץ שלה היתה צוננת, משועשעת, ואף מרושעת כהוא זה, סיכמה לעצמה כי צ’ארלס טנסלי המסכן קוּרקף. אין בכך כלום בעיניה. אם בעלה תובע קורבנות (ואומנם תובע הוא) הריהי מעלה לו בעליזות את צ’ארלס טנסלי, שזִלזל בבנה הקטן.

עוד רגע אחד האזינה בזקיפת ראש, כמחכה לאיזה צליל מורגל, לאיזה צליל מיכני קבוע; ואחר־כך מששמעה דבר־מה ריתמי, אמוּר למחצה, מזומר למחצה, נפצח בגן, בצעוד בעלה הלוך ושוב בגזוזטרה, דבר־מה שבין קרקור לשיר, נרגעה עד הפעם, בטחה שוב שהכל כשורה, ובהביטה בספר שעל ברכיה מצאה תמונת אולר בעל ששה להבים שניתן לגזרו אך ורק אם יקפיד ג’ימס הקפדה מרובה.

צווחת פתאום רמה. כזו של סהרורי נעור למחצה. דבר־מה אודות “תַּחַת ירִי וּפגָזים” שהושרה בעוצמת שיא באוזנה, גרמה לה שתפנה בחיישנות לראות אם אי מי שמע אותו בכך. לילי בריסקו בלבד, נוכחה לשמחתה; וזה אינו חשוב. אבל מראה הנערה הניצבת בשולי הדשא ומציירת הזכיר לה: אמורה היא להחזיק ראשה בתנוחה קבועה ככל האפשר בשביל ציורה של לילי. ציורה של לילי! מרת רמסיי חייכה. בעיניה הסיניות הקטנות ובפניה הקמוטים לא תינשא לעולם; אי אפשר להתייחס אל ציורה ברצינות יתרה; אבל הרי היא בריה קטנה ועצמאית, ומרת רמסיי חיבבה אותה על שום כך, ומשנזכרה בהבטחתה, הרכינה ראשה.

4

אומנם כן, כמעט שהפך את הכנה שלה, בעוּטוֹ עליה בידיים מתנפנפות, בצעקת “רכבנו הלאה נועזים”, אבל, למרבה המזל, פנה פנייה חדה ורכב לו משם והלאה, אלי מות גיבורים, שיערה, במרומי רמת בָאלָקלָאווה. מעולם לא היה אדם בעת ובעונה אחת כה מגוחך וכה מבהיל. אבל כל עוד הוא מתנהל כך, בניפנופים, בצעקות, שלומה מובטח; הוא לא יעמוד על מקומו להתבונן בציורה. וזה הדבר שלילי בריסקו לא היתה יכולה לעמוד בו. אפילו שעה שהביטה במשטח, בקו, בצבע, במרת רמסיי היושבת בחלון עם ג’ימס, שילחה משוֹש על סביבותיה, פן יתגנב לו מישהו, ופתאום יִמצאוּ מביטים בציורה. אבל עכשיו, שעה שכל חושיה מחודדים עליה, בהביטה, בהתאמצה, עד שצבעי הכותל והיַאקמַאנה שמעבר לו צרבו את עיניה, הרגישה במישהו היוצא מן הבית, יוצא ובא לעברה; אבל איכשהו זיהתה בו, מתוך הצעדים, את ויליאם בּנְקס, על כן אף שהרעידה מברשתה, לא נהגה כפי שהיתה נוהגת אילו באו מר טנסלי, פול ריילי, מינטה דויל, ובעצם כל אדם אחר, ולא הפכה את הבד אל הדשא, אלא הניחה לו לעמוד. ויליאם בנקס נעמד לצדה.

היו להם חדרים שכורים בכפר, ועל כן, בשעת כניסה, בשעת יציאה, בשעת פרידה מאוחרת על מגבי־רגליים, החליפו מלים על המרק, על הילדים, על דבר זה או אחר שעשאם בני־ברית; ועל כן, בעמדו עתה לצִדה בעמידתו השיפוטית (הוא היה קשיש דיו בשביל להיות גם אביה, בוטניקאי, אלמן, מדיף ריח סבון, זהיר בעצמו ונקי) פשוט עמדה לה. הוא פשוט עמד לו. נעליה מצויינות, קבע. הן מניחות לאצבעות להתרווח כדרכן. בהיותו משוכן בבית אחד עמה, הבחין, כמו כן, עד כמה מסודרת היא, משכימה לפני ארוחת הבוקר ויוצאת לצייר, כסבור הוא, בגפה; ענייה, יש להניח, ובלי הפנים והקסם של העלמה דויל, אין ספק, אבל בעלת שכל טוב שעשאה בעיניו עדיפה על אותה גברת צעירה. למשל, עכשיו, שעה שהסתער לעומתם רמסיי בצעקות, בהעוויות, חש סמוך ובטוח כי העלמה בריסקו מבינה.

אֵי־מִי שָׁגָה כָּאן.

מר רמסיי נעץ בם עיניים. הוא נעץ בם עיניים ודומה כי לא ראה אותם. הדבר נתן לשניהם הרגשה סתומה של אי־נוחות. יחדיו ראו דבר שלא היו אמורים לראותו. הם השיגו גבולו של אדם. אם כן, חשבה לילי, הרי זה בוודאי תירוץ לתזוזה, להסתלקות מטווח שמיעה, שגרם למר בנקס לומר כמעט תיכף ומייד דבר־מה על הצינה ולהציע טיול קטן. היא תבוא, כן. אבל אך בקושי העתיקה עיניה מן הציור שלה.

היאקאמנה היתה סגול לוהט; הכותל לבן פעור. היא לא היתה חושבת לה להגוּן אילו טישטשה את הסגול הלוהט ואת הלבן הפעור, כיוון שראתה אותם כך, חרף האופנה הרוֹוחת, מאז ביקורו של מר פאוּנְספוֹרט, לראות בּכל חיוורון, אלגנטיות, שקיפות־למחצה. ומתחת לצבע היתה הצורה. היא ראתה הכל בבהירות שכזאת, בצִיווּי, שעה שהביטה: רק בשעה שנטלה את מברשתה ביד השתנה הכל. רק במעוף הרגע שבין התמונה והבד שלה זינקו עליה השדים שהביאוה פעמים רבות אל סף דמעות והפכו את המבוי הזה מן ההתהווּת לָעבודה לדבר איום ונורא כמבוי אפל לילד. כזאת הרגישה עצמה פעמים רבות – נאבקת נגד איתנים מאויימים בשביל לקיים את תעצומות־הנפש; בשביל להגיד: “אבל זה מה שאני רואה; זה מה שאני רואה”, וללְפּוֹת איזה שריד עלוב של חזיונה אל לוח לבה, ואלף כוחות מתאמצים לקרעו ממנה. ולעת כזאת, באותו נתיב צינה ורוּחוֹת, בהתחילה לצייר, באו וכפו עצמם עליה גם דברים אחרים, הפגימוֹת שבה, מיעוט ערכה, היא המשמשת סוכנת בית לאביה סמוך לרחוב בּרוֹמְפטון, וטירחה מרובה נדרשה לה לכיבוש הדחף להטיל עצמה (תודה לאל, תמיד התגברה עד כה) לרגלי מרת רמסיי ולומר לה – אבל מה היא יכולה לומר לה? “אני מאוהבת בך?” לא, אין זה אמת. “אני מאוהבת בכל זה”, בהַחוויית יד אל משוּכת השיחים, אל הבית, אל הילדים? הרי זה אבסורדי, הרי זה מופרך. אין אדם יכול לומר את אשר בלבו, על כן ערכה עתה את מברשותיה כסדר בתיבה, זו לצד זו, ואמרה לויליאם בנקס:

“פתאום נעשה קר. השמש כאילו מחממת פחות,” אמרה, והביטה מסביב, שכן היה אור די והותר, הדשא עודו ירוק רווה ורך, הבית מתנוסס בתוך ירקותו עם ארגמן פרחי שעוֹנִית ועורבים שומטים צריחות צוננות ממרומי התכלת. אבל דבר־מה זע, הבליח, חבט כנף כסופה בחלל האוויר. חודש ספטמבר הוא ככלות הכל, אמצע ספטמבר, והשעה אחרי שש לפנות ערב. על כן פנו ושוטטו במורד הגן בכיוון הרגיל, הלוך ועבור את מגרש הטניס, הלוך ועבור את עשבי־הפמפה, אל אותה פירצה במשוכת השיחים העבותה, אשר מוטות אדומים כאש נוטרים אותה כמחתוֹת פחם גבישי בוער, ובינותם נראו מימיו הכחולים של המפרץ כחולים מתמיד.

הם באו הנה דרך קבע מדי ערב, נמשכים בחבליו של איזה צורך. היה זה כמו שטפו המים לעברים והשיטו מחשבות שנתרפשו על פני היבשה, ונתנו לאבריהם אפילו מעין הקלה גופנית. תחילה, הציף הולם הצבעים את המפרץ בכחול, והלב התפשט עמו והגוף שחה, עד שנקף רגע והביא בלימה וצינה מן השחור העוקצני שעל פרע הגלים. ועוד, מעבר לסלע הגדול והשחור, ניתז כמעט מדי ערב לסירוגין, כך שצריך היה לארוב לו ושמחה קפצה בנבעו, מעיין של מים לבנים; ועוד, שעה שמחכים לזה, מתבוננים ורואים, על חוּגת החוף החיוורת, גל אחרי גל יוצק שוב ושוב מעדנות קרום של אם־הפנינה.

שניהם עמדו וחייכו. שניהם חשו ברוממות־רוח משותפת, שהופחה על־ידי הגלים בנוּעם; ואחר־כך על־ידי שיוּטה המשולח, המפלח, של סירת מפרש, שפרסה לה קימוּר במפרץ ונעצרה; רעדה; שמטה את מפרשה; ועתה, מתוך אינסטינקט טבעי להשלים את התמונה, אחרי התנועה המשולחת הזאת, הביטו שניהם בדיוּנוֹת שבמרחק, ותחת השמחה חשו בפקוֹד אותם איזו עצבות – משום שהובא הדבר לידי גמר חלקית, וחלקית משום שמראות מרוחקים נדמים כמתקיימים מיליון שנה (חשבה לילי) אחרי הצופה בהם וכנועדים כבר עתה עם רקיע המשקיף על אדמה שמנוחתה שלמה.

בהביטו בגבעות החול הרחוקות, חשב ויליאם בנקס על רמסיי: חשב על דרך בווסטמוֹרלֵנד, חשב על רמסיי הצועד בדרך לבדו, וסביבו תלויה אותה בדידות שדומה כי היא אוויר חיותו. אבל זה נקטע פתאום, נזכר ויליאם בנקס (וזה מתייחס בוודאי למקרה שאירע), על־ידי תרנגולת, שפרסה כנפיה לצדדין לגונן על עדת אפרוחים קטנים, ונוכח פני אלה נעצר רמסיי, הצביע במטהו ואמר “חמוד – חמוד,” הצצה נדירה לתוך לבו, בנקס חשב כן, והיא מעידה על פשטותו, על אהדתו לדברים מצניעים; אבל נדמה היה לו כמו נפסקה ידידותם במקום ההוא על אותה כיברת דרך. אחרי כן, התחתן רמסיי. אחרי כן, דברים בּכה ודברים בּכה, אזל העסיס מידידותם. אשמתו של מי היא לא ידע, רק זאת, שאחרי זמן, נטלה החזרה את מקומו של החידוש. לשם החזרה היו נפגשים. אבל בשיח אילם זה עם דיונות החול גרס כי חיבתו לרמסיי לא פחתה בשום פנים; אלא כאן, כגווייתו של איש צעיר שנטמנה בּכָבוּל לתקופת מאה שנים, והאודם רענן על שפתותיו, הנה היא ידידוּתוֹ, בכל חריפותה וממשותה, טמונה מעבר למפרץ, בין גבעות החול.

חרד היה בעבוּר ידידותו ואפשר שגם בשביל להינקות בעיני עצמו מאשמת יבושת ודלדול – שהרי רמסיי חי במערבולת של ילדים, ואילו בנקס הוא חשוך־ילדים ואלמן – חרד היה שלילי בריסקו לא תגֵס לבה ברמסיי (אדם גדול על־פי דרכו) אבל תבין היכן עומדים פני הדברים ביניהם. ידידותם, שתחילתה לפני שנים ארוכות, התנדפה על אם הדרך בוסטמורלנד, במקום שבו פרשה התרנגולת כנפיה לפני אפרוחיה; ואחרי הדברים האלה התחתן רמסיי, וכיוון שנפרדו דרכיהם, התהוותה, בוודאי שלא באשמת איש מהם, נטיה כלשהי, מדי היפגשם, לחזור על עצמם.

כן. זהו זה. הוא סיים. הוא נפנה מן המראה. ובפנותו לשוב בדרך האחרת, במעלה המסילה, היה מר בנקס ער לדברים שלא היו עושים עליו רושם אלמלא גילוּ לו גבעות החול הללו את גוויית ידידותו המוטלת עם האודם על שפתותיה, טמונה בכבול – למשל, קאם, הפעוטה, הצעירה בבנותיו של רמסיי. היא קטפה מַלְלָנִית ריחנית על שפת המים. היא היתה פראית ובוטה. היא לא תתן “פרח לאדון”, כמצוות המטפלת. לא! לא! לא! לא תתן! היא קימצה אגרופה. היא רקעה ברגליה. ומר בנקס חש עצמו זקן ונעצב ואיכשהו כמו העמידה אותו על טעותו בעניין ידידותו. אין זאת כי יבש ונתדלדל.

הזוג רמסיי לא היה עשיר, ופלא הוא כיצד עולה בידם לקיים כל זאת. שמונה ילדים! להאכיל שמונה ילדים מפילוסופיה! הנה עוד אחד מהם, הפעם ג’ספר, חולף על פניהם בדרכו ליירוֹת ציפור, אמר כלאחר־יד, בנענעו את ידה של לילי כידית של משאבה תוך כדי הליכה, וגרם בכך למר בנקס שיאמר, במרירות, כי היא חביבה על כולם. ועתה יש להביא בחשבון את ההוצאות על חינוך (אמת, אפשר שיש למרת רמסיי משהו משלה) שלא לדבר כבר על התבלות יומיומית של נעליים וגרביים ש“הבחורים כארזים” הללו, צעירים מגודלים, גרמיים ומשולחי־רסן כולם, צורכים. אשר לביטחון מיהו מי, או סידרם ראשון־ראשון ואחרון־אחרון, הרי זה נשגב ממנו. בינו לבינו קרא להם על־פי כינוייהם של מלכי אנגליה ומלכותיה; קאם הרשעה, ג’ימס בלי־רחם, אנדרוּ הצדיק, פּרוּ הנאווה – שכן לפּרוּ יהיה היופי הרהר, כלום יש לה ברירה? – ולאנדרוּ השכל. בעודו עולה במסילה ולילי בריסקו אומרת כן ולא ומפליגה בהערות על גבי הערותיו (שכן היא מאוהבת בהם, בכולם, מאוהבת בעולם הזה), שקל את מקרה רמסיי, חמל עליו, התקנא בו, כאילו ראהו תולש מעצמו כל אותה תפארת בדידות וסיגוף שעטרה אותו בנעוריו וטוען עצמו לתמיד בכנפיים מתנפנפות ובזוטות משפחתיות מקרקרות. הם נותנים לו דבר־מה – ויליאם בנקס הודה בזאת; נעים היה אילו נעצה קאם פרח בדש מעילו או טיפסה על כתפו, כעל זו של אביה, בשביל להביט בתמונה של הווזוּביוּס בשעת התפרצות; אבל יחד עם זאת, והידיד הותיק לא יכול היה שלא לחוש בכך, הרסו בו דבר־מה. מה יחשוב עכשיו זָר? מה חושבת לילי בריסקו זו? כלום אפשר שלא להבחין בגידולי ההרגלים שדבקו בו? זרויות, שמא חולשות? מדהים הוא שאדם בעל אינטלקט כשלו מסוגל להשפיל עצמו עד כדי כך – אבל זה ביטוי חריף מדי – מסוגל להיעשות תלוי עד כדי כך בשבחים מפי הבריות.

“הו, אבל,” אמרה לילי, “חשוב על עבודתו!”

כל אימת ש“חשבה על עבודתו” ראתה תמיד לנגד עיניה בבירור שולחן־מטבח גדול. אנדרוּ עולל זאת. היא שאלה אותו במה עוסקים ספריו של אביו. “סובייקט ואובייקט וטבע המציאות,” אמר לה אנדרו. וכאשר אמרה שוֹמוּ שמיים, ושאין לה מושג מה פירוש הדבר, “אם כך, תארי לעצמך שולחן־מטבח,” אמר לה, “כאשר אינך במטבח.”

על כן ראתה תמיד לנגד עיניה, שעה שחשבה על עבודתו של מר רמסיי, שולחן־מטבח מקורצף. עתה שכן בהסתעפותו של עץ אגס, שכן הגיעו לבוסתן. ומתוך מאמץ של ריכוז עד כאב מיקדה את מחשבתה לא בקליפת העץ הרצופה גלידי כסף, או בעליו דמויי־הדג, אלא בתעתוע של שולחן־מטבח, אחד מאותם שולחנות־קורה מקורצפים, חשופים ומסוקסים, שדומה כי מעלותיו נתערטלו על־ידי שנות שלמות מחושלת, והוא תקוע שם, ארבע רגליו תלויות באוויר. ברור, שאם מעביר אדם ימיו בהתבוננות שכזאת במהויות מהוקצעות, בצימצום שכזה של ערבים יפים, על כל ענני הפלאמינגו שלהם ותכלתם וזוהרם הנכסף, כדי שולחן של עץ־לבן בעל ארבע רגליים (ועשייה מעין זו היא סימנם של המעולים שבמוחות), ברור שאין לדוּנוֹ ככל האדם.

מר בנקס חיבבה על הַפצִירה בו “לחשוב על עבודתו”. הוא חשב על כך, ולעתים קרובות חשב. פעמים אין ספור חזר ואמר, “רמסיי הוא מאותם אנשים העושים את מיטב עבודתם בטרם מלאת להם ארבעים”. הוא הרים תרומה של ממש לפילוסופיה בספר קטן אחד, והוא אז אך בן חמש ועשרים שנה; כל שבא אחר־כך היה פחות או יותר בגדר הרחבה, חזרה. אבל מִנְיין האנשים שהרימו תרומה של ממש לעניין כלשהו קטן הוא עד מאוד, אמר, בהיעצרו סמוך לעץ האגס, מצוחצח, מופלג בדקדקנותו, שיפוּטי להפליא. פתאום, כמשוחרר מכוח תנועת ידו, הזדעזע מאגר רשמיה הצבוּרים אודותיו, ומטה־מטה ניתך במפולת איתנים כל אשר חשה כלפיו. זאת היתה הרגשה אחת. אחר־כך עלתה בתימורת עשן מהות הווייתו. זאת היתה הרגשה שניה. היא חשה עצמה מאובנת מכוח עוצמת השגתה; הרי זו החומרה שבו; טוב־לבו. אני מכבדת אותך (פנתה אליו באלם) בכל תא ותא; אינך יהיר; הנך חסר־פניות בתכלית; הנך מעולה ממר רמסיי; הנך המעולה בבני־אנוש שאני מכירה; אין לך אשה וילדים (בלי רגש מיני כלשהו התאַוותה לסוכך על בדידות זו), חי הנך למען המדע (בעל כורחה, עלו לנגד עיניה חתכים של תפוחי־אדמה); שבחים היו עולבים בך; איש נדיב, טהר־לבב והֶרוֹאי! אבל בד בבד זכרה כיצד הביא עמו עד כאן משרת אישי; כיצד סלד מישיבת כלבים על כיסאות; כיצד נאם שעות (עד שיצא מר רמסיי בטריקת דלת) על מלח בירקות ועל חטאותיהם של טבחים אנגליים.

כיצד איפוא מתיישבים הם, כל הדברים האלה? כיצד דנים בני־אדם ומהרהרים בהם? כיצד מחבר אדם אחד לאחד ומגיע לכלל מסקנה שהוא חש חיבה או טינה? והמלים הללו, מה מובן להן, ככלות הכל? בעמדה עתה, כמאובנת, סמוך לעץ האגס, ניתכו עליה רשמים אודות שני הגברים הללו, והמעקב אחרי מחשבותיה היה כמעקב אחרי קול הנחפז בדיבורו במידה שאינה מניחה לך שהות לרשום את הדברים בעיפרון, והקול היה קולה שלה, והוא אמר בלי כל סיוע דברים שאין להכחישם, כמסמרות נטועים וסותרים זה את זה, עד כי אפילו החריצים והגבשושיות על גבי עץ האגס נחרתו שם ללא שוב, לעדי עד. יש בכך גדולה, הוסיפה עוד, ואילו מר רמסיי אין בו שמץ ממנה. הוא קטנוני, אנוכי, יהיר, אגוטיסטי; הוא ילד מפונק; הוא עריץ; הוא מעביד את מרת רמסיי עד מוות; אבל יש בו (היא פנתה אל מר בנקס) מה שאין בך; יש בו שלהבת שלא מן העולם הזה; אין הוא עוסק בקטנוֹת; אוהב הוא כלבים ואת ילדיו. יש לו שמונה. לך אין גם אחד. כלום לא ירד באחד הערבים בשני מעילים וכלום לא הניח למרת רמסיי לעשות לו תספורת צלחת? כל אלה קיפצו עלה וָרֵד, כעדת יתושים, שכל אחד מהם נבדל לעצמו אבל כולם נשלטים הפלא ופלא על־ידי רשת גמישה, אי־נראית – קיפצו עלה וָרֵד במוחה של לילי, בין ענפי עץ האגס וסביבם, במקום שבו תלה עדיין צלם שולחן־המטבח המקורצף, סמל יראת־הכבוד העמוקה שרחשה למוחו של מר רמסיי, עד אשר מחשבתה, שסובבה במהירות רבה והולכת, התנפצה מן העוצמה שבה; היא חשה שקורָא לה דרור: יריה הרעימה בקרבת מקום, ועמה באה. במנוסה מפני הרסיסים, להקה מבוהלת, והומה של זרזירים.

“ג’ספר!” אמר מר בנקס. הם פנו בכיוון שבו התעופפו הזרזירים מעל לגזוזטרה. בעקבות המון הציפורים הטסות בשמיים, עברו בפירצה שבמשוכה הנישאה ונתקלו מייד במר רמסיי, שהרעים נכחם טראגית, “אי־מי שגה כאן!”

עיניו המזוגגות מריגוש, המתריסות בתעצומות טראגיות, פגעו בשלהם הרף־רגע והרעידו על סף ההתוודעות; אבל תיכף ומייד, בהרמת יד לעבר פניו כמבקש להדוף, למחות, מתוך יסורי בושה רגוזה, את מבטם השפוי, כמפציר בהם לנצור עוד רגע את שידע שהוא בלתי נמנע, כמטיל בהם את תרעומתו הנערית על ההפרעה, אלא שאפילו ברגע ההיתפסות לא הובס כליל כי נחרץ בדעתו להיאחז במשהו מן הריגוש המתוק הזה, הרפסודיה הנואלת הזאת אשר בוש בה, אבל התמוגג בה – פנה להם עורף, טרק לפניהם את דלתו הפרטית; ולילי בריסקו ומר בנקס, שנשאו עיניים נבוכות השמיימה, הבחינו כי להקת הזרזירים שהביס ג’ספר ברובהו התמקמה על אמיריהם של עצי הבוקיצה.

5

“ואפילו לא יהיה נאה מחר,” אמרה מרת רמסיי, ונשאה עיניה לראות את ויליאם בנקס ולילי בריסקו בעברם, “יהיה זה ביום אחר. ועכשיו,” אמרה, וחשבה כי קסמה של לילי בעיניה הסיניות, המלוכסנות בפניה הקטנים, הקמוטים, הלבנים, אבל רק גבר פיקח יבחין בזה, “ועכשיו עמוד ותן לי למדוד את רגלך” שכן אפשר שיִסעוּ למגדלור ככלות הכל, ועליה לבדוק אם אין שרוול הגרב צריך הארכה באינץ' או שניים.

בחיוך, שכן רעיון מצויין הבזיק במוחה בזה הרגע – ויליאם ולילי צריכים להתחתן – נטלה את גרב הצמר הגס, על תצלובת מסרֵגוֹת הפלדה שעל פיו, ומדדה אותו כנגד רגלו של ג’ימס.

“יקירי, עמוד במנוחה,” אמרה, שכן בקנאתו, מתוך אי־רצון לשמש אימום לבנו הקטן של שומר המגדלור, קירטע ג’ימס במתכוון; ואם ימשיך בכך, כיצד תוכל לראות, אם זה ארוך מדי, אם זה קצר מדי? שאלה.

היא הגביהה עיניה – איזה שד נכנס בו, בצעיר, בבן־טיפוחיה? – וראתה את החדר, ראתה את הכיסאות, ונראו לה מרופטים להחריד. קרביהם מרוחים על כל הרצפה, כדרך שאמר אנדרו לא מכבר; אך מה טעם, שאלה עצמה, לקנות כיסאות טובים ולהניחם להישחת כאן כל ימות החורף, שעה שהבית, שאין מי שישגיח עליו חוץ מזקנה אחת, ממש מזיל זרמי מים? אין דבר: דמי־השכירות הם שניים וחצי פֶנִי בדיוק: הילדים מאוהבים במקום; טוב לבעלה להימצא מרחק שלושת אלפים, ואם שומה עליה לדייק, שלוש מאות מייל מספרייתו והרצאותיו ותלמידיו; ויש כאן מקום לאורחים. מחצלות, מיטות־שדה. רוחות־רפאים מטורפות של כיסאות ושולחנות שהקיץ הקץ על חיי השירות שלהם בלונדון – הללו התקיימו כאן בשופי; ותצלום או שניים, וספרים. הספרים, חשבה, מתרבים מאליהם. אף פעם לא היה לה זמן לקראם. אבוי! אפילו אותם ספרים שניתנו לה במתנה, בלוויית הקדשה בכתב־ידו של המשורר גופו: “לה, שמוצא פיה קדוש”… “להלנה בת־זמננו, המוצלחת מן הראשונה”… בושה לספר, מעולם לא קראה אותם. ולא את ספרו של קרוּם על הבינה ולא את של בֵייטס על מנהגי הפראים של פולינסיה (“יקירי, עמוד במנוחה,” אמרה) – אף אחד מאלה אי אפשר לשלוח למגדלור. בוא יבוא הרגע, שיערה, שהבית יתרפט כל כך, עד שיהיה הכרח לעשות דבר־מה. לו רק ניתן ללמדם לנגב את רגליהם ולא להביא עמם הביתה את שפת־הים – היה זה משהו. סרטנים נאלצת היא להתיר, אם אומנם חפץ אנדרו לנתחם, ואם סבור ג’ספר כי ניתן להכין מרק מעשבי־ים, אי אפשר למנוע זאת; או אוספיה של רוז – קונכיות, קנים, אבנים; שכן מחוננים הם, ילדיה, אבל כולם באופנים נבדלים בתכלית. והתוצאה היא, נאנחה, וגמעה את החדר באחת מרצפה עד תקרה, בעודה מצמידה את הגרב לרגלו של ג’ימס, שהדברים מתרפטים והולכים קייץ אחרי קייץ. המחצלת דוהה; הטפיט מתחבט. כבר אינך יכול להבחין שוורדים היו עליו. אלא מה, אם כל דלת בבית מושארת פתוחה תמיד, ובסקוטלאנד כולה בל יימצא מסגר שיודע לתקן מנעול, גזירה על הדברים שיישחתו. מה טעם לענוד צעיף־קשמיר ירוק לזווית המסגרת של תמונה? כעבור שבועיים יהיה לו צבע של מרק־אפונים. אבל הדלתות הן שירדו לחייה; כל דלת ודלת מושארת פתוחה. האזינה. דלת הטרקלין פתוחה; דלת הפרוזדור פתוחה; שמיעתה הגידה לה שדלתות חדרי־השינה פתוחות; ובלי ספק פתוח החלון שבמפלס־המדרגות, שכן אותו פתחה במו ידיה. שומה על החלונות להיות פתוחים ועל הדלתות להישאר סגורות – הן אין פשוט מזה, כלום אין איש מהם יכול לזכור זאת? היתה נכנסת לחדרי־המשרתות בלילה ומוצאת אותם חתומים ככבשנים, חוץ מחדרה של מרי, הבחורה השווייצרית, שתעדיף לוותר על רחצה מאשר על האוויר הצח, אבל הן בבית, כה אמרה, “ההרים יפים כל כך.” כזאת אמרה אמש, בהשקיפה מבעד לחלון ודמעות בעיניה. “ההרים יפים כל כך.” אביה גוסס שם, ידעה מרת רמסיי. הוא מניחם יתומים. נוזפת היתה ומדגימה (כיצד מציעים מיטה, כיצד פותחים חלון, בידיים נקפצות ונפשטות כידי צרפתיה) והכל התקפל סביבה בלאט, משפצתה הבחורה פיה, כשם שכִכלות מעוף בנגוהות חַמה מתקפלות כנפי ציפור בלאט וכחול נוצתה מתחלף מפלדה מבהקת לארגמן הרך. היא עמדה ושתקה, שכן לא היה מה לומר. יש לו סרטן הגרון. ובהיזכרה – כיצד עמדה שם, כיצד אמרה הבחורה “בַבַית ההרים יפים כל כך”, ותקווה אין, אין כל תקווה, חלפה בה צמרמורת של רוגזָה, ובנימה חריפה אמרה לג’ימס:

“עמוד במנוחה. אל תיַגֵע,” עד שידע מייד שחומרתה יש בה ממש, ויישר את רגלו, והיא מדדה.

הגרב היה קצר בחצי האינץ' לפחות, גם אם נביא בחשבון שבנו הקטן של סורלי אינו מפותח יפה כג’ימס.

“קצר מדי,” אמרה, “הרבה יותר מדי קצר”.

מעולם לא נראתה דמות אדם כה נעצבת. מרירה ושחורה, בחצי־הדרך מטה, במחשכים, על הקרן הניתזת מאור־חמה למעמקים, אפשר שנתהוותה דמעה; צנחה דמעה; המים זעו לכאן ולכאן, קלטוה ושקטו. מעולם לא נראתה דמות אדם כה נעצבת.

אך האומנם מראית־עין בלבד? אמרו הבריות. מה מסתתר מעבר – מעבר ליופיה, לתפארתה? האם הכניס לעצמו כדור בראש, שאלו, האם מת שבוע לפני שנישאו – אותו אחר, אותו אהוב קודם, שהשמועה אודותיו עברה מפה לאוזן? ושמא לא כלום? לא כלום, רק יופי אין־דומה־לו, שמאחוריו היא חיה, ואין בידה להעכירו? שכן אף שנקל היה לה לומר ברגעים של קירוב־לבבות, שעה שנקרו על דרכה סיפורים על תאווה חזקה, על אהבה נכזבת, על שאיפות מסוכלות, היאך אף היא ידעה או הרגישה או למדה כזאת על בשרה, לא הגידה מעולם. היא שתקה תמיד. היא ידעה איפוא – ידעה בלי שיוֹרוּה. הפשטות שבה יורדת לסופם של דברים במקום שמכזיבים הפיקחים. דבקותה בעניין אחד עושה אותה קולעת כאבן, נוחתת מישרין כציפור, נותנת לה, כדבר המובן מאליו, אותה גיחה וזינוק של רוח־הבינה על האמת שיש בה חדווה, הקלה, סעד – אפשר כוזבים.

(“אין בטבע חומר רב”, אמר פעם מר בנקס למשמע קולה בטלפון, שנגע עד לבו, אף כי רק מסרה לו פרט אודות רכבת, “מסוג זה שממנו קורצת”. הוא ראה אותה בקצהו של הקו, יוונית, תכולת־עין, ישרת־חוטם. כמה אי־נאוֹתה נדמֵית הרמת טלפון לאשה שכזאת. דומה כי הגראציות כולן נתנו יד על נאוֹת דשא ועיריות לעיצובם של פנים אלה. כן, הוא יתפוס את הרכבת של 10.30 בתחנת יוּסטוֹן.

“אבל הן אין היא מוּדעת ליופיה יותר מילד”, אמר מר בנקס, משהניח את השפופרת וחצה את החדר בשביל לראות איך מתקדמים הפועלים בבניית המלון שהיה הולך ומוקם מאחורי ביתו. והוא הרהר במרת רמסיי שעה שהתבונן באותה התרוצצות בין הכתלים העומדים בבנייתם. שכן תמיד, הרהר, נמצא דבר־מה אי־נאות להשתלב בתואם פניה. הדביקה כובע־ציידים לראשה; רצה על פני הדשא בערדליים לרגליה בשביל לבלום מעלליו של ילד. כך, שאם הנך חושב על יופיה בלבד, שומה עליך לזכור את היציר המרטיט. היציר החי (הם נשאו לבנים על גבי לוחיות קטנות שעה שהתבונן בהם), ולשלבו בתמונה; ואם חושב אתה עליה בפשטות כעל אשה, שומה עליך לתלות בה עקמימות כלשהי של זרות; או להניח קיומה של איזו תשוקה סמויה להתנער מהדר צורתה המלכותית, כאילו מהלכים עליה שיממון יופיה וכל שאומרים הגברים בדבר היופי, וכל רצונה להיות ככל האדם, פחותת־ערך. אין הוא יודע. אין הוא יודע. שומה עליו לשוב לעבודתו.)

בתוך סריגת גרבה החום־אדמוני, השעיר, וראשה מצטייר במגוחך נוכח המסגרת המוזהבת, הצעיף הירוק שענדה לזווית המסגרת ויצירת־המופת של מיכאלאנג’לו, שמקוריותה נבדקה ואושרה, סילקה מרת רמסיי את הגסות שהיתה בנימת דבריה לפני רגע, הגביהה ראשו, ונשקה לבנה הקטן על מצחו. “בוא נמצא תמונה אחרת לגזירה”, אמרה.

6

אבל מה אירע?

אי־מי שגה כאן.

ניעורה משרעפיה ונתנה מובן למלים שהיו מוחזקות במוחה חסרות־מובן משך זמן ארוך. “אי־מי שגה כאן” – בתלותה את עיניה קצרות־הרואי בבעלה, שהסתער עתה לעומתה, נעצה מבט ממושך עד שגילתה לה קירבתו (החרוז השוטה התקשר בראשה) כי דבר־מה אירע, אי־מי שגה. אבל בשום אופן לא יכלה להעלות על הדעת מה.

הוא הרעיד; הוא הרטיט. כל יוהרתו, כל סיפוקו בתפארתו, ברָכבו נורא כחזיז, עז כנץ בראש אנשיו על פני עמק המוותה, נופצו, נהרסו. תחת ירי ופגזים רכבנו הלאה נועזים, חלוף עבור על פני עמק המוותה, במטח האש וברעמה – ישר נוכח לילי בריסקו וויליאם בנקס. הוא הרעיד; הוא הרטיט.

בשום פנים ואופן לא היתה פונה אליו בדברים, בהבינה, מתוך הסימנים המוכרים, עיניו המוסבות וכעין התכנסות מיוחדת של ישותו, כאילו התעטף סביב ונזקק לפרטיות שבה ישוב אליו שיווי־משקלו, שהוא רתוח ומיוסר. היא ליטפה את ראשו של ג’ימס; היא העבירה אליו את אשר הרגישה כלפי בעלה, ומשהביטה במעשיו, במרחו בגיר צהוב את כותנת הגברים הלבנה בקטלוג של כל־בו הצבא־והצי, עלה על דעתה מה רבה תהיה שמחתה אם יהיה לאמן גדול; ומדוע לא? יש לו מצח מפואר. אחר־כך, בנשאה עיניה, מששב בעלה ועבר על פניה, הוקל לה בראותה כי הצטעף החורבן; הליכות ביתיות נחלו נצחונן; ההרגל פיזם את מקצבו המפייס, כך שמשכיוון ועצר, בשובו לאותה נקודה, סמוך לחלון, ורכן מעשה ליצנות וגחמנות לדגדג את שוקו העירומה של ג’ימס בזמורה שהחזיק בידו, גערה בו על ששילח “אותו צעיר מסכן”, צ’ארלס טנסלי. טנסלי מחוייב היה להסתגר ולכתוב את עבודת־הגמר שלו, אמר.

“ג’ימס חייב יהיה לכתוב את עבודת הגמר שלו במהרה בימינו,” הוסיף בנימה אירונית והצליף בזמורתו.

בשנאה לאבא, סילק ג’ימס את הזלזל המדגדג שבו ניפנף אביו לשיטתו, שמשולבים בה חומרה והומור, והתגרה ברגלו העירומה של צעיר בניו.

היא מנסה להביא את הגרביים המייגעים הללו לידי גמר על מנת לשגרם מחר לבנו הקטן של סורלי, אמרה מרת רמסיי.

אין אף סיכוי דל שבדלים שיוכלו להפליג מחר אל המגדלור, זרק מר רמסיי בהתרגזות.

מניין לו? שאלה. יש שהרוח משנה כיוון.

אי־הרציונאליות המופלגת שבהערתה, ההבלוּת שבמוחן של נשים העלתה את חמתו. הוא רכב בעמק המוותה, הוא התנפץ והורעד; ועתה היא באה ופוטרת עובדות בלא־כלום, גורמת לילדיו שיקווּ לדבר שאינו בא בחשבון כלל, ולמעשה, ממלמלת שקרים. הוא רקע ברגלו על מפתן האבן. “לעזאזל אתך”, אמר. אבל מה אמרה? רק זאת, שאפשר שיהיה נאה מחר. ואפשר שיהיה.

לא כאשר הברומטר הולך ויורד והרוח מערבית לגמרי.

רדיפת אמת מתוך היעדר התחשבות מדהים שכזה ברגשות הזולת, קריעת צעיפי התרבות הדקיקים מתוך הפקר שכזה, באכזריות שכזאת, היתה בעיניה פגיעה כה איומה בהגינות האנושית, שבלי מענה הרכינה ראשה מוכת סנוורים, כמניחה למטר ברד משונן, לשפך מים מרופש, להינתז עליה בלא שתמחה. אין מלים בפיה.

הוא עמד על־ידה ושתק. בשפל־רוח אמר כעבור זמן שיילך וישאל במשמר־החופים, אם היא רוצה בזאת.

אין איש נערץ עליה כהערצתה אותו.

היא נכונה בהחלט לסמוך על שיקול דעתו, אמרה. אלא שאם כך אין צורך בפריסת כריכים – זה הכל. הם ניגשים אליה, כדבר המובן מאליו, כיוון שאשה היא, כל שעות היום בעניין כזה או כזה; אחד רוצה זה, שני רוצה זה; הילדים הולכים וגדלים; פעמים רבות חשה שאין היא אלא ספוג טעון מלוא תכולתו ברגשת אנוש. והנה הוא בא ואומר, לעזאזל אתך. הוא אומר, שהגשם יירד לבטח. הוא אומר, שלא יירד גשם; ותיכף ומייד נפתחים לה שמי־שמיים של ביטחון. אין איש נערץ עליה ממנו. אין היא ראויה לקשור את שרוכי נעליו, חשה.

כבר בוש ברוגזה זו, בהעוויות ידיים אלו בשעת הַתּקיפה בראש אנשיו, שב מר רמסיי ונעץ דורבנו בשמץ מורך ברגליו העירומות של בנו, ואחר־כך, כאילו בהרשאתה, בתנועת־גוף שהזכירה משום מה לאשתו את ארי־הים הגדול שבגן־החיות הגולש לאחוריו ככלותו לבלוע את הדג שלו ושוקע בהצלפה עד שהמים שבמיכל מזדרמים מצד לצד, צלל לתוך חלל הערב אשר, בפחוֹת האור, הלך וסילק את הממשות מעלים ומשוכות, אבל, כמבקש לתת תמורה, שיווה לוורדים ולציפורנים זוהרה שלא היתה להם בשעות היום.

“אי־מי שגה כאן”, שב ואמר ופנה והלך לו, הלוך ושוב בגזוזטרה.

אבל מה מופלג היה השינוי בנעימת הדיבר! כמו קוקיה; “בירח סיוון קולה לא נאמן”; כאילו היה מנסה, מגשש ומחפש איזה פסוק למצב־רוח חדש, וכיוון שלא היה תחת ידו אלא זה, נזקק לו, עם כל היותו שחוּק. אבל היה לזה צליל מגוחך – “אי־מי שגה כאן” – בהיאמרו בצורה כזאת, כשאלה כמעט, בלי שמץ אמונה, בניגון. מרת רמסיי לא התאפקה מחיוך, ועד מהרה התהלך הלוך ושוב, מאושש למדי, ופיזם זאת. הניח לזאת, נשתתק.

הוא שב למקום מבטחים, השיב לעצמו את פרטיותו. הוא עמד להדליק את מקטרתו, הטיל מבט באשתו ובבנו שבחלון, וכמי שמגביה עיניו מן הדף ברכבת אכספרס ורואה חווה, עץ, אשכול של בקתות כמו עיטור, כמו אישור לדבר־מה בדף המודפס שאליו הוא חוזר, מחוזק ושבע־רצון, כן גם, בלי שייחד מבטו לאשתו או לבנו, מראם הוא שחיזקו ושריצה אותו ושקידש את מאמציו להגיע לידי הבנה בהירה בתכלית של הבעייה שהעסיקה עתה את כוחות מוחו המפואר?

היה לו מוח מפואר. שכן אם המחשבה היא כלוח־מנענעים של פסנתר, המפוצל לכך וכך תווים, או שבדומה לאלף־בית ערוכה היא בעשרים־ושתיים אותיות על־פי סדרן, כי אז לא נתקל מוחו המפואר בכל קושי בבואו לרוץ על פני האותיות הללו אחת לאחת, ביציבות ובמדוייק, עד אשר הגיע, נאמר, לאות נ. הוא הגיע עד נ. זעום הוא מספר האנשים באנגליה כולה שהגיעו מעודם עד נ. בהיעצרו כאן לרגע אחד סמוך לכד האבן המצמיח גרניון, ראה, אבל עתה במרחקים־במרחקים, כילדים המלקטים קונכיות, בעלי תמימות שמיימית ועסוקים בהבלים הקטנטנים שלרגליהם ואיכשהו משוללי הגנה בתכלית מפני רוע־הגזירה הגלוי לפניו, את אשתו ואת בנו, יחדיו, בחלון. הם זקוקים להגנתו; הוא מעניקה להם. אבל אחרי נ? מה הלאה? אחרי נ מצויות אותיות אחדות, שהאחרונה בהן כמעט שאינה נראית לעינו של בן־תמותה, והיא רק מנצנצת אדומה במרחק. ת אין מגיע אליה אלא איש אחד בדור. אולם, אילו יכול ל־ס לא מלתא זוטרתא היא. ולפחות עומד הוא ב־נ. הוא התחפר ב־נ. ב־נ הוא סמוך ובטוח. נ הוא יכול להפגין. אם נ היא איפוא נ–ס – כאן רוקן את מקטרתו בשתיים או שלוש נקישות מצלצלות בקרן האיל, שעשאה ידית לכד, והמשיך בשלו. “כי אז ס…” הוא התאזר. הוא התלפת.

סגולות שהיו מושיעות ניצוליה של אוניה שהוטלו בים סועה עם ששה ביסקויטים ומימיית מים אחת – כוח־סבל וצדק, ראיית־הבאות, מסירות, תושיה, באו לעזרתו.

כי אז ס – מהי ס?

תריס, כמו עפעפה המיובש של לטאה, ריפרף נוכח מבטו העז וטישטש את האות ס. באותו הרף־עין של חשכה שמע אנשים אומרים – הריהו כישלון – כי ס היא מעל לכוחותיו. אף פעם לא יגיע עד ס. קדימה אל ס. עוד הפעם. ס –

סגולות שבמשלחת גלמודה על פני שממות הקרח של איזור הקוטב היו עושות אותו מנהיג, מדריך, יועץ, אשר מזגו, שאינו משולהב אף לא נדכא, בוחן בדעה מיושבת את הבאות ומתמודד עמן. חזרו ובאו לעזרתו. ס –

עין הלטאה ריפרפה גם הפעם. ורידי מצחו תפחו. הגרניון אשר בכד נתגלה פתאום לעין להדהימה, ובין עליו ראה עתה, בעל כורחו, אותה הבחנה נושנה, מובנה מאליה, בין שני סוגים של אנשים; מצד אחד המתמידים, בעלי כוחות על־אנושיים, המפלסים דרכם ומקשים עורף ושונים את האלף־בית כסדרו, עשרים־ושתיים אותיות בסך, מתחילתו ועד סופו; מצד שני המחוננים, בעלי ההשראה, אשר באורח פלא מערימים הם את האותיות כולן במחי אחד – דרכה של גאונות. הוא אין בו גאונות; אין הוא מחזיק עצמו גאון: אבל יש בו, או שיכול היה להיות בו, הכוח לשנות כל אות ואות באלף־בית מאלף עד תיו בדיוק על־פי סדר. בינתיים, תקוע הוא ב־נ. קדימה, איפוא, קדימה אל ס.

רגשות שלא היו מביישים מנהיג אשר היטב יודע, בהחל השלג לנפול ובהתכסות פסגת ההר בערפילים, נגזר עליו להשתרע ולמות בטרם יעלה השחר, התגנבו אליו, הטילו חיוורון בצבע עיניו, שיוו לו, באותם שני רגעים שבהם נפנה אל הגזוזטרה, מראה מלבין של זיקנה קמושה. אלא שהוא לא יגווע בשכיבה; הוא ימצא איזה זיז בסלע ושם, בעיניים נטויות נוכח פני הסערה, בניסיון עד בוא קץ לחדור בעד החשיכה. ימות בעמידה. לעולם לא יגיע אל ס.

הוא עמד רתוק כעמוד, סמוך לכד, והגרניון עולה על גדותיו. כמה אלפים בתוך אלף מיליונים, שאל עצמו, מגיעים עד ת ככלות הכל? לבטח רשאי מנהיגה של תקווה אובדת לשאול עצמו כזאת ולהשיב, בלא למעול במשלחת המתייצבת מאחוריו, “אולי אחד”. אחד בדור. כלום אשמתו היא שאין הוא אותו אחד? בתנאי שעמל מתוך יושר, נתן את מיטב כוחותיו, עד שלא נותרוּ לו עוד לתיתם? ושמו יעמוד עד מתי? רשות נתונה אפילו לגיבור גווע להרהר טרם ימות כיצד ידברו בו אנשים מכאן ואילך. שמו אפשר שיעמוד אלפיים שנה. ומהן אלפיים שנה? (שאל מר רמסיי בלגלוג, בנעיצת מבטו במשוכה). מהן, באמת, אם משקיף אתה מראש ההר על פני שממותיהם המתמשכות של הזמנים? אותה אבן שבועט בה מגפך תתקיים אחרי שיכחד זכרו של שקספיר. אורו שלו הקטן יאיר, באור לא־יקרות, שנה או שנתיים, ואחר־כך יתמזג באור גדול ממנו, ואף זה בגדול ממנו. (הוא הביט לתוך החשיכה, לתוך סבך הענפים.) מי ימצא איפוא דופי באותו מנהיג של אותה חבורה אובדת שככלות הכל עלה וטיפס עד שחזה בשממת השנים ובגוויעתם של כוכבים, אם בטרם יקשיח המוות את אבריו מבלי כוח להניעם יגביה בשמץ התגדרות את אצבעותיו הקפואות אל עבר מצחו ויימתח כתפיו, על מנת שמשלחת החיפושים, בבואה, תמצאנו ניצב מת על משמרתו, דמותו הנאה של חייל? מר רמסיי מיתח כתפיו וניצב בעמדה זקופה עד מאוד סמוך אצל הכד.

מי יטיל בו דופי, אם בעמדו כן רגע אחד יתן דעתו על שם־עולם, על משלחות חיפושים, על גלעדים שיקימו תלמידים מכירי־תודה על גבי עצמותיו? ולבסוף, מי יטיל דופי במנהיגה של המשלחת האבודה אם, אחרי שהעפיל במידה שאין למעלה ממנה וכילה את כוחותיו עד לגראם האחרון ונרדם בלי שיהיה אכפת לו הרבה אם יקיץ משנתו זו אם לאו, מבחין הוא עתה מתוך מדקרה כלשהי באגודליו כי חי הוא, ובכללו של דבר אין הוא ממאן לחיות, אלא מבקש הוא אהדה ומישהו שיוכל להשיח באוזניו את פרשת יסוריו תיכף ומייד? מי יטיל בו דופי? מי לא יעלוץ בסתר שעה שיסיר הגיבור את שריונו ויעצור בחלון ויסתכל באשתו ובבנו, אשר מרוחקים הם עד מאוד בהתחלה, אבל בהדרגה הולכים הם וקרבים, עד ששפתיים וספר וראש מצויים בבירור לפניו, אף כי עדיין חמודים הם וכזרים מעוצמת בדידותו ומשממת הזמנים וגוויעת הכוכבים, ולבסוף יניח מקטרתו בכיסו וירכין את ראשו הנהדר לפניה – ומי יטיל בו דופי על שהוא מעלה מנחה ליופיו של עולם?

7

אבל בנו שונא אותו. הוא שנאו על שניגש אליהם, על שנעצר והשקיף עליהם; הוא שנאו על הרוממות ועל האצילות שבתנועותיו; על הדר ראשו; על תובענותו ועל האגוטיסם שבו (הנה הוא עומד לו ומאלצם לטפל בו); אבל יותר מכל שנא את הפריטה והציוץ של ריגושי אביו, אשר הרטיטו סביבם והפרו את הפשטות הגמורה וההרגשה הטובה שביחסיו עם אמו. בקבעו מבטו בדף שלפניו, קיווה שיגרום לו להמשיך בדרכו; בהצביעו באצבע על מלה, קיווה להשיב לו את שימת־לבה של אמו אשר ידע, ורגז בידיעתו, שהיא מתערערת בין־רגע בגשת אביו. אבל לא. דבר לא יניע את מר רמסיי להמשיך בדרכו. הנה הוא עומד לו ותובע אהדה.

מרת רמסיי, שישבה ברפיון, ובנה כרוך בזרועה, התאזרה, ובחצי תפנית כמו התנשאה מתוך מאמץ, וכבר היא יוצקת בזקיפות־קומה לחלל האוויר מטר של אנרגיה, עמוד של זיקוקין, ובה בשעה נראתה תוססה וחיונית כאילו הותכו כל האנרגיות שלה והיו לכוח בוער ומאיר (אף כי ישבה לה בשקט ושבה ונפנתה לגרב שלה), ואל תוך פוריות מענגת זו, מעיין מי־חיים מקציפים, תקעה עצמה אילוֹניוּתו המצמיתה של הזכר כזרבובית נחושה צחיחה וקרחת. הוא רוצה באהדה. הוא כישלון, אמר. מרת רמסיי אותתה באבחת מסרגותיה. מר רמסיי שנה ואמר, מבלי להסיר עיניו מפניה, שהינו כישלון. היא החזירה לו את מליו בתרועה. “צ’ארלס טנסליי…” אמרה. אבל הוא מבקש יותר מכך. אהדה הוא מבקש, אישור לגאוניותו, קודם כל, ואחר־כך שיכניסוהו למעגל החיים, יחממוהו ויפייסוהו, על מנת שיוּשבוּ לו חושיו, תוּפרֶה צחיחותו, וכל חדרי הבית יתמלאו חיים – הטרקלין; המטבח שמאחורי הטרקלין; חדרי־השינה שמעל לטרקלין; ומעבר לאלה, חדרי־הילדים; יש לרהטם, למלאם חיים.

צ’ארלס טנסלי חוֹשבוֹ לגדול המטאפיסיקאים בני זמנו, אמרה. אבל הוא מבקש יותר מכך. הוא מבקש אהדה. הוא מבקש אישור שאף הוא חי בלב החיים; שזקוקים לו; לא כאן בלבד, אלא בעולם כולו. באבחת מסגרותיה, מתוך ביטחון וזקיפה, בראה את הטרקלין ואת המטבח, שיוותה להם להט; ציוותה עליו לחוש בנוח, להיכנס ולצאת, להתענג. היא הצטחקה, היא סרגה. בעמדו בין ברכיה, קשוח עד מאוד, חש ג’ימס בכל כוחותיה המתלקחים על מנת שייגמעו ויכובו על־ידי זרבובית הנחוּשה, פגיונו השדוף של הזכר, המנקר ללא־רחם, עוד ועוד, ותובע אהדה.

הריהו כישלון, שנה ואמר. טוב, הבט איפוא, חוש איפוא. באבחת מסרגותיה, בהעיפה מבט מסביב, מתוך החלון, לעומקו של החדר, בג’ימס עצמו, אוששה ואישרה, מעבר לצל של ספק, בצחוקה, ביציבתה, בכושרה (כשם שאומנת הנושאת מנורה על פני החדר האפל מאוששת ילד ממרה), שהדברים ממשיים; הבית מלא; הגן פורח. אם ישים בה מבטחו בסתר, לא יפגע בו מאומה; ככל שיתחפר במעמקים או יטפס לגבהים, אף לרגע לא ימצא עצמו בלעדיה. בהפגינה ככה את יכולתה להקיף ולגונן, כמעט שלא נותרה לה קליפה לעצמה, שתדע עצמה על־ידה; הכל כה מפוזר ומבוזבז; וג’ימס, שעמד קישח בין ברכיה, חש בהצטמחה כדי עץ פרי ורוד־פריחה ועמוס עלים וזמורות מקפצות, אשר זרבובית הנחוּשה, פגיונו השדוף של אביו, הגבר האגוטיסטי הזה, תוקעת עצמה אל תוכן ומרטשת, תובעת אהדה.

מפוטם במלות פיה, כילד הגולש ארצה משהשביע רצונו, אמר, לבסוף, בהביטו בה בהכרת־תודה ענוות־רוח, מאושש, מחודש, כי יילך ויעשה סיבוב; הוא יתבונן בילדים המשחקים קריקט. הוא הלך.

בבת אחת, כמו נתקפלה מרת רמסיי, עלה־כותרת סוגר על עלה־כותרת, והמבנה כולו התמוטט תחתיו מתוך תשישות, עד שלא נותר בה כוח אלא להנעת אצבעה, מתוך התמכרות מופלאה לתשישות, על פני הדף של אגדות האחים גרים, שעה שפיעמה בתוכה, כדופקו של מעיין שהרחיב מלוא רוחבו ועתה חדל שאונו מעדנות, התפעמות על מעשה־יצירה שעלה יפה.

כל פעימה ופעימה של דופק זה דימתה, בהתרחקו משם, להקיף עליה ועל בעלה ולתת לכל אחד מהם אותה נחמה אשר שני תווים נבדלים, אחד הגבוה, אחד הנמוך, הנפרטים יחדיו, כמו נותנים זה לזה בהצטרפם. אולם, משגווע ההידהוד, והיא שבה ונפנתה אל האגדה, חשה מרת רמסיי לא בתשישות גופנית בלבד (אחר־כך, לא בשעת מעשה, חשה בה תמיד) אלא תוּבּלָה ביגיעתה הגופנית איזו תחושה בלתי נעימה כלשהו שמקורה אחר. אין זאת אומרת כי בשעת קריאתה במעשה אשתו של הדייג ידעה בדיוק מתוך מה באה לה זו; גם לא הניחה לעצמה לנסח במלים את מורת־רוחה שעה שנוכחה, בעת הפיכת הדף, שעה שהשתהתה והקשיבה לקול ניפוצו החד־גוני, המאויים, של גל, היאך זו באה מתוך כך: אין זה חביב עליה, אף לא לרגע קצר, לחוש עצמה מעולה מבעלה; ויותר מזה, קשה מנשוא הוא לה לא להיות בטוחה בתכלית, בדברה אליו, באמיתות דבריה. אוניברסיטאות ואנשים חפצים בייקרו, הרצאות וספרים שלו חשיבותם ראשונה במעלה – בכל זאת לא פיקפקה אף לרגע; אלא שהיו אלה יחסיהם, וגשתו אליה בצורה כזאת, בריש גלי, לעין כל, אשר טרדו את מנוחתה; כי אחר־כך באו הבריות ואמרו שהוא תלוי בה, שעה שחייבים הם לדעת כי הוא החשוב משניהם לאין ערוך, וכי נתינתה לעולם, בהשוואה לנתינתו, קלת־ערך היא. אבל שוב פעם, יש כאן גם דבר אחר – אי־יכולתה לומר לו את האמת, למשל, חששותיה בעניין גג החממה וההוצאות הכרוכות בתיקונו, אולי חמישים לירות; וכן בעניין ספריו, חששותיה פן ינחש את החשד הקל המנקר בה כי ספרו האחרון אינו בדיוק הטוב בספריו (היא קלטה זאת מוויליאם בנקס); וחוץ מזה הסתרת עניינים יומיומיים קטנים, והילדים רואים זאת, והנטל שזה מעמיס עליהם – כל זה גרע מן החדווה הגמורה, החדווה הטהורה, של שני התווים המתנגנים יחדיו, והניח לצליל לגווע עתה באוזנה בתפלוּת עכורה.

צל נפל על הדף; היא נשאה עיניה. אוגוסטוס קרמייכל הוא הנגרר ועובר, דווקא עכשיו, דווקא ברגע של תזכורת מכאיבה בדבר קוצר־ידם של יחסי אנוש, שאף המושלמים שבהם פגומים הם ואינם יכולים לעמוד בבחינה אשר באהבתה לבעלה ובזיקתה לאמת היא מעמידה אותם בה; שעה שכאבה בחושה עצמה מורשעת בפחיתות־ערך ונחסמת במילוי תפקידה הנאות על־ידי השקרים הללו, ההגזמות הללו – דווקא ברגע זה, שעה שרוּגזה מחפירה נכרכה בעקבי רוממות־רוחה, נגרר מר קרמייכל ועבר באנפילאותיו הצהובות, ואיזה שד שבתוכה אילץ אותה לקרוא אחריו בעברו.

אתה נכנס הביתה, מר קרמייכל?"

8

הוא לא השיב. הוא לוקח אופיום. הילדים אומרים שמזה הכתם הצהוב שעל זקנו. אולי. מה שהיה וודאי בעיניה הוא שהמסכן אומלל, שהוא בא אליהם מדי שנה מתוך בריחה; ועם זאת, חשה מדי שנה באותו דבר; אין הוא בוטח בה. היא אמרה, “אני הולכת העירה. להביא לך בולים, נייר, טבאק?” והיא חשה ברתיעתו. אין הוא בוטח בה. אשתו עוללה זאת. היא זכרה אותה רשעוּת שנהגה בו אשתו, ואשר הפכה אותה לשמיר וצור במקום ההוא, באותו חדרון מחריד ברובע סט. ג’וֹהנס־ווּד, שעה שראתה במו עיניה כיצד אשה מתועבת זו מגרשת אותו מן הבית. הוא מבוּלְגָן; הוא שומט דברים על מעילו; הוא מייגע כאיש זקן שאין לו בעולם דבר לעשותו; והיא גירשה אותו מן החדר. היא אמרה, בדרכה המתועבת, “עכשיו רוצות מרת רמסיי ואני להחליף כמה מלים”, ומרת רמסיי ראתה כמו לנגד עיניה, את סבלות חייו לאֵין־ספור. כלום יש לו די כסף לקניית טבאק? הנזקק הוא לבקש ממנה? חצי־כתר? שמונה־עשר פני? הו, אין היא יכולה לשאת את המחשבה על הקלונות הקטנים שהיא מעטה עליו. ועכשיו תמיד (מדוע, אין לה מושג, אלא שבוודאי בא הדבר איכשהו מן האשה ההיא) נרתע הוא ממנה. אף פעם לא דיבר אליה. אבל מה עוד היא יכולה לעשות? חדר שטוף שמש ניתן לו. הילדים היו טובים אליו. אף פעם לא הראתה סימן שאין הוא רצוי. אכן, היא העבירה על מידותיה בשביל להאיר לו פנים. רצונך בבולים, רצונך בטבאק? הנה, זה ספר שעשוי למצוא חן בעיניך וכן הלאה. וככלות הכל – ככלות הכל (כאן כיווצה אבריה בפועל ממש, בהתעורר בה תחושת יופיה, כפי שאירע לעתים רחוקות בלבד) – ככלות הכל, אין לה בדרך כלל כל קושי בחיבוב עצמה על אנשים; הנה, למשל, ג’ורג' מאנינג; מר וואלאס; מפורסמים ככל שהינם, סרים הם אליה לעת ערב, באים חרש, ומשיחים לבדם אצל האש שלה. בכל אשר תלך היא נושאת עמה, ואינה יכולה שלא לדעת זאת, את לפיד יופייה; היא נושאת אותו בתנופה לכל חדר שהיא נכנסת אליו; וככלות הכל, ככל שהיא מְצעֶפֶת אותו, וככל שהיא סולדת מחדגוניות המשא שהוא מעמיס עליה, הרי יופייה גלוי לעין. היא זכתה להערצה. היא זכתה לאהבה. היא נכנסה בחדרים שישבו בם אבלים. דמעות ניגרו במחיצתה. גברים, וגם נשים, הניחו למסוּעפוּת שבדברים והתמכרו במחיצתה לפורקן שבפשטות. פגע בה שהוא נרתע ממנה. הכאיב לה. ועם זאת, לא בנקיוּת, לא בצורה הנכונה. זה הדבר שהפריע לה, בהצטרפו אל מורת־רוחה באשר לבעלה; אותה תחושה שניתנה לה עתה, שעה שנגרר מר קרמייכל ועבר, ורק הניד בראשו לשמע שאלתה, עם ספר מתחת לזרועו, באנפילאותיו הצהובות, שחשודה היא; ושכל אותה תשוקה שלה לתת, לעזור, אינה אלא הבלות־רוח. האם למען שביעות־רצונה העצמית מבקשת היא, בנכוֹנוּת אשר כזאת, לעזור, לתת, כדי שהבריות יאמרו לה, "הו מרת רמסיי! מרת רמסיי היקרה… כמובן, מרת רמסיי!* ויזדקקו לה וישלחו לקרוא לה ויעריצוה? כלום לא בזאת היא חפצה בסתר לבה, ועל כן בהירתע ממנה מר קרמייכל, כמעשהו ברגע זה, ובהסתלקו אל איזו פינה שבה צירף אַקרוֹסטיקוֹנים עד אין סוף, לא חשה עצמה אך דחויה ברגשותיה, אלא הועמדה על הקטנוּניוּת שבה, ועל יחסי אנוש, כמה פגומים הם, כמה בזויים, כמה משחרים־טובת־עצמם, אפילו במיטבם. בלוייה וסחוטה וכפי הנראה (לחייה שקועות, שערה הלבין) כבר לא מראֶה משמח כל עין, מוטב לה שתשַקע מעייניה במעשיה אודות הדייג ואשתו ותפייס בזה אותו צרור של רגישוּיוֹת (אף אחד מילדיה אינו רגיש כמותו) – בנה ג’ימס.

“לבו של האיש כבד עליו,” קראה מתוך הספר, “והוא מיאן ללכת. הוא אמר בנפשו, ‘אין זה נאה’, ואף על פי כן הלך. וברדתו לים, היו המים ארגמניים וכחולים־כהים ואפורים ועכורים, וכבר לא היו ירוקים וצהובים, אבל עדיין רגועים היו. והוא ניצב שם ואמר –”

מרת רמסיי מבקשת היתה שבעלה לא יבחר דווקא ברגע זה להיעצר כאן. מדוע לא הלך כדבריו לחזות בילדים המשחקים קריקט? אבל הוא לא דיבר; הוא הביט; הוא ניענע בראשו; הוא נתן אישורו; הוא המשיך בדרכו. הוא גלש, בראותו נִכחוֹ אותה משוּכה אשר פעמים אינספור היתוותה השתהוּת כלשהי, ציינה מסקנה כלשהי, בראותו את אשתו ואת ילדו, בראותו בשנית את הכדים עם הגֵרַניוֹנים הטפסניים אשר עיטרו פעמים כה רבות תהליכי מחשבה ואשר נשאו בין עליהם, כמו היו פיסות נייר שאתה משרבט עליהן הערות במרוצת הקריאה – הוא גלש, בראותו כל זאת, חלקלקוֹת אלי חקרי־מחשבה שהעלה בדעתו מאמר ב’טיימס' אודות מִספר האמריקאים הפוקדים את ביתו של שקספיר מדי שנה. אלמלא בא שקספיר לעולם, שאל, כלום היה העולם נבדל בהרבה ממה שהנו כיום? כלום תלויה התקדמותה של הציוויליזציה באישים גדולים? כלום שפרה מנת חלקו של האדם הממוצע בימינו מזו שבימי הפרעונים? ועם זאת, כלום מנת חלקו של האדם הממוצע, שאל עצמו, היא אַמַת־המידה שעל־פיה נשפוט מדרגתה של ציוויליזציה? מסתבר שלא. מסתבר שמיטב ההישגים מצריכים קיומו של מעמד עבדים. איש־המעלית ברכבת התחתית הוא הכרח נצחי. מחשבה זו עוררה בו סלידה. הוא ניער ראשו. בשביל להימנע ממנה, ימצא דרך כלשהי לזלזל בעליונותן של האמנויות. הוא יטען כי העולם מתקיים בעבור האדם הממוצע; שהאמנויות אינן אלא קישוט שהוטל על גבי חיי־אנוש; אין הן מבטאות אותם. אף שקספיר אינו הכרח להם. מבלי דעת אל־נכון מדוע מבקש הוא להשפיל את שקספיר ולהיחלץ לעזרתו של האיש המתייצב עדי־עד בפתח המעלית, תלש בבת אחת עלה מן המשוּכה. יהיה צורך לבשל כל זאת בשביל הצעירים שימתינו לו בחודש הבא בקארדיף, חשב; כאן, על הגזוזטרה שלו, אין הוא אלא מלקט ומחלץ עצמותיו (הוא השליך את העלה אשר תלש מתוך רוגזה שכזאת) כאדם המרכין עצמו מאוכף סוסו בשביל לקטוף לו זר ורדים, או ממלא כיסיו באגוזים ברכבו להנאתו במשעוליו ובשדותיו של מחוז המוכר לו מילדות. הכל גלוי לפניו; פנייה זו, מעלה זה, קיצור־דרך זה על פני השדות. שעות יבלה לו כך, עם מקטרתו, לעת ערב, במחשבה הולכת וחוזרת ובאה ויוצאת במשעולים ובכרי־האחו הנושנים והמוכרים הזרועים כולם בתולדות אותו קרב שם, וחיי אותו מדינאי כאן, בשירים ובמעשים שהיו, ובדמויות גם כן, אותו הוֹגה, אותו איש־צבא; חד וחלק הכל; אבל סוף דבר שהמשעול, השדה, האחו, עץ האגוז הנותן פריו והמשוכה המלבלבת הביאוהו אל אותה תפנית מרוחקת בדרך שבה ירד תמיד מן האוכף, קשר את סוסו לאילן והמשיך בדרכו רגלי, בגפו. הוא הגיע לקצה המדשאה והשקיף על המפרץ שמתחתיו.

גורלו הוא, יִחוד שבו, בין אם הוא רוצה בזה בין אם לאו, לצאת ככה אל לשון יבשה שהים מכרסם בה לאטו, ושם לעמוד כעוף־ים גלמוד, לבדו. כוח הוא שבו, כישרון שבו, להשיר בבת אחת את כל היָתֵר, להצטמק ולקטון עד שייראה עירום יותר וירגיש עצמו כחוש יותר, אפילו מצד הגוף, בלי לאבד שמץ מעוֹצמת מחשבתו, וכן לעמוד על השונית הקטנה שלו נוכח נבערוּת אנוש, עד כמה אין אנו יודעים ולא כלום והים מכרסם את הקרקע שמתחת רגלינו – גורלו הוא, כישרון שבו. אבל משהשליך ממנו והלאה, אחרי רדתו מסוסו, את כל הגינונים והבוקי־סרוקי, את כל צעצועי האגוזים והוורדים, והתכווץ עד שנשתכחו ממנו לא המוניטין שלו בלבד אלא אפילו שמו כפשוטו, קיים אפילו באותה גלמידוּת פיכחון שלא נתפס לתעתועים ולא השתעשע בחזיונות, ובדמותו זו עורר בוויליאם בנקס (חליפות) ובצ’ארלס טנסלי (בהתרפסות) ובאשת בריתו, שנשאה עיניה וראתה אותו בעמדו בקצה המדשאה, יראת־כבוד עמוקה וחמלה, וגם הכרת־תודה, כשם שעמוד שנקבע בקרקעית התעלה, שהשחפים מתיישבים עליו והגלים מטיחים בו, מעורר בלב חבורה עליזה שעל הספינה רגש של הכרת־תודה על שום חובת התפקיד שנטל על עצמו לסמן את התעלה, בודד בלב הזרם.

“אבל אב לשמונה ילדים אין לו ברירה…” מילמל בחצי־קול, והתיק עצמו, נפנה משם, נאנח, נשא עיניו, תר אחרי דמות אשתו הקוראה סיפורים לנער הקטן; פיטם מקטרתו. הוא נפנה ממראה הנבערוּת האנושית וגורל אנוש והים המכרסם את הקרקע מתחת לרגלינו, שאילו ניתן לו להתמיד בעיוּנוֹ בו, אפשר שהיה מביאו אל דבר־מה; ומצא ניחומים בקטנוֹת שמיצערוֹת הן כל כך לעומת הנושא הכבד שניצב זה עתה לנגדו עד שנוטה הוא להקל ראש בניחומים הללו, למַעֵט בערכם, כאילו היתפסות באושר בעולם של יסורים הריהי בשביל אדם הגון הנתעב שבפשעים. אמת הדבר; הריהו בדרך כלל מאושר; יש לו אשה שלו; יש לו ילדים שלו; הוא הבטיח לבוא בעוד ששה שבועות ולדבר “אי־אלו שטויות” לצעירים אשר בקארדיף אודות לוֹק, יוּם, בּרקלי והגורמים למהפיכה הצרפתית.

אך זאת והתענוג שמצא בזאת, במשפטים שחצב, בלהטם של הנעורים, ביופיה של אשתו, בתשבחות שהגיעוהו מסווֹנְסי, קארדיף, אֶכּסטר, סַאותהמפטון, קידרמִינסטר, אוכּספורד, קיימברידג’ – כל אלה יש להקל בערכם ולהסוותם בביטוי “לדבר שטויות”, שכן, לאמיתו של דבר, לא עשה את הדבר שעשוי היה לעשותו. מסווה הוא; מפלטו של אדם המתיירא להתוודע אל רגשותיו, שאינו מסוגל להגיד, זה חביב עלי – זה מה שהנני; מעורר חמלה וסר־טעם בעיני ויליאם בנקס ולילי בריסקו, התמהים על שום מה נחוצים מחבואים שכאלה; על שום מה הוא נזקק תמיד לשבחים; על שום מה יהיה אדם כל כך נועז במחשבה מפוחד כדי כך בחייו; באיזה אורח זר ומוזר הריהו מעורר סגידה וגיחוך בעת ובעונה אחת.

הוראה והטפה הינם מעל לכוח אנוש, ניקר החשד בלבה של לילי. (היא ארזה את כליה.) אם שׂגב בך, עתיד אתה איכשהו ליפול מעל הסוס. מרת רמסיי נותנת לו את מבוקשו בקלות יתר. אחר־כך בא ההבדל ופוגע בו, אמרה לילי. הוא יוצא מתוך ספריו ומוצא את כולנו שרויים במשחקינו ומדברים שטויות. תאר לך איזה הבדל לעומת הדברים שהוא הוגה בהם, אמרה.

הוא הלך והסתער לעומתם. הנה קפא על מקומו ועמד והביט בים. הנה שב ונפנה משם.

9

כן, אמר מר בנקס, בהתבוננו בהסתלקותו. אלף פעמים חבל. (לילי אמרה דבר־מה על הפחד שהוא מטיל בה – הוא ממיר מצב־רוח אחד בשני בפתאומיות שכזאת.) כן, אמר מר בנקס, אלף פעמים חבל שאין רמסיי יכול לנהוג קצת יותר כשאר האדם. (שכן מחבב הוא את לילי בריסקו; יכול הוא לשוחח עמה על רמסיי במידה רבה של גילוי־לב.) הוא הטעם, אמר, שאין הצעירים קוראים בכתבי קרלייל. תרח זקן ונרגן היוצא מכליו אם הדייסה שלו קרה, למה יבוא ויטיף לנו? כך אמרו על פי הבנתו של מר בנקס הצעירים בימינו. אלף פעמים חבל אם סבור אדם, כמותו, שקרלייל הוא מן הדגולים שבמורי האנושות. לילי בּוֹשה לומר שלא קראה בקרלייל מאז סיימה את בית־הספר. אבל לדעתה מחבבים את מר רמסיי פי כמה על שום סברתו שאם כואבת אצבעו הקטנה סימן שהגיע קץ העולם. לא זה מפריע לה. שכן, מי יולך שולל על־ידו? הוא מבקשך כמעט בגלוי להחמיא לו, להעריץ אותו, ותחבולותיו הקטנות אינן מוליכות איש שולל. היא נדחית מפני צרות־מוחין שבו. מפני עיוורונו, אמרה והביטה אחריו.

“צבוע כלשהו?” הציע מר בנקס, בהביטו אף הוא בגבו של מר רמסיי, שכן כלום אין הוא מהרהר בידידוּת זו שלו, ובקאם שמיאנה לתת לו פרח, ובכל הנערים והנערות הללו, ובביתו שלו, שכולו נוֹחוּת, אבל מאז מות אשתו השתרר בו איזה שקט? מובן מאליו, חביבה עליו עבודתו… ובכל זאת, חפץ היה שלילי תסכים עמו כי רמסיי הוא, כדבריו, “צבוע כלשהו”.

לילי בריסקו המשיכה בסילוק מברשותיה, נשאה עיניים, השפילה עין. נשאה עיניים, הנהו – מר רמסיי – מתקדם לעברם, מתנדנד לו, משולח, בהיסח־הדעת. מתוך ריחוק. צבוע כלשהו? חזרה על המלים. הו, לא – הַכּן שבאנשים, הנאמן שבהם (הרי הוא לפניך), הטוב שבהם; אבל, חשבה, בהשפילה עין, הוא משוקע בעצמו, הוא רודני, הוא שרירותי; והמשיכה להשפיל עין, בכוונה, שכן רק כך יכלה להחזיק מעמד בהתארחה אצל הרמסיים. מייד לכשנשא אדם עיניו וראה אותם, נשטפו במה שכינתה “התאהבות”. הם נעשו חלק מן ההווייה התלושה אך החודרת חדרי־לב ומרַגשת, שהיא העולם מבעד לעיני האהבה. השמיים דבקו בהם; הציפורים שוררו בעדם. ומה שמרגש עוד יותר, היא חשה, אף היא, בראותה את מר רמסיי מסתער ונסוג ואת מרת רמסיי היושבת עם ג’ימס בחלון ואת הענן בנסעו ואת העץ הנכפף, היאך החיים, שזה עתה היו מצורפים מאירועים קטנים ונפרדים הנִחיים על־ידך אחד לאחד, מתעגלים ונעשים אחדים כמו גל המניפך עמו מעלה ומטילך עמו מטה, הנה כך, בחבָטה על החוף.

מר בנקס ציפה שתענהו תשובה. והיא עמדה לומר דבר־מה בגנותה של מרת רמסיי, היאך אף היא מפחידה, בדרכה שלה, נוהגת ביד רמה, או מלים בדומה לזה, אלא שמר בנקס הפך את דיבורה למיותר בתכלית על־ידי ההתפעמות שלו. שכזאת היא בהתחשב בגילו, איש בן ששים, ונקיונו והיעדר־האישי שבו, וחלוק המדענים הלבן שכמו עטף אותו. בעבורו היתה הבטה כגון ההבטה שראתהו לילי משלח במרת רמסיי בגדר התפעמות, וּשקוּלה היא, חשה לילי, כנגד אהבותיהם של תריסרי בחורים צעירים (ואפשר שמרת רמסיי לא עוררה מעודה אהבותיהם של תריסרי בחורים צעירים). אהבה זו, חשבה, בהעמידה פנים כמזיזה את הבד שלה, היא מזוקקת ומסוננת; אהבה שאינה מתאמצת אף פעם לאחוז במוּשׂאה; אולם, כאהבה שרוחשים מתמטיקאים לסימניהם, או משוררים לפסוקיהם, כוונתה להתפשט על פני תבל ולהיות לחלק מנכסי האנושות. וכזאת היא באמת. העולם מחוייב הוא בהחלט ליטול בה חלק, אילו היה לאל ידו של מר בנקס להגיד מהו באשה זו שנעם לו עד כדי כך; מדוע מראֶהָ בקראה סיפור אגדה לבנהּ נודעת לו עליו בדיוק אותה השפעה כשל פתרון בעייה מדעית, עד שהשתהה מתוך השתקעות בכך וחש, כחוּשוֹ בשעה שהוכיח דבר־מה נחרץ בתחום מערכת העיכול של צמחים, כי הושם רסן לפי הברבריות. כי הוכנע שלטון התוהו ובוהו.

התפעמות שכזאת – וכי איזה שם אחר יקוֹרא לכך? – גרמה ללילי בריסקו שתשכח לגמרי מה שעמדה לומר. אין בכך כל חשיבות; דבר־מה על גברת רמסיי. הדבר החוויר לעומת “התפעמות” זו, הבטה שתוקה זו, שחשה עליה הכרת־תודה מרובה; כי לא היה גבר שכל כך עודד אותה, שיכך את תסבוכת חייה וסילק הפלא ופלא את מעמסתם, ככוח נשגב זה, מתת שמיים זו, ולא יעלה על דעתה להפריע לזה, כל עוד יעמוד בעינו, כשם שלא תקטע קרן שמש הנמתחת על פני הרצפה.

אהבה כזאת אצל אנשים, תחושות כאלה אצל מר בנקס כלפי מרת רמסיי (היא הציצה בו מהורהרת) מסייעים הם, מרוממים הם. היא קינחה מברשות בזו אחר זו בפיסת סחבה ישנה, כמשרתת, בכוונה תחילה. היא מצאה לה מחסה מפני הסגידה האופפת את הנשים כולן; היא חשה שמוּעטרים עליה שבחים. יסתכל לו; היא תגניב מבט בציור שלה.

אפשר לבכות. זה רע, זה רע, זה רע עד אין תכלה! היא יכלה לעשותו אחרת כמובן; ניתן היה לדלל את הצבע ולהדהותו; לשוות אווריריות לצורות; כך היה פאונספוֹרט רואה זאת. אלא שהיא לא ראתה זאת כך. היא ראתה שלהבות צבע בפיגוּמי מתכת; זוהר כנפיו של פרפר בקימוּריה של קתדראלה. מכל הדברים הללו לא נותר אלא קומץ כתמים משתלחים באקראי על הבד. ולעולם לא יצפו בו; לעולם לא יתלוהו אפילו, והיתה לחישתו של מר טנסלי באוזנה, “נשים אינן יכולות לצייר, נשים אינן יכולות לכתוב…”

עתה נזכרה במה שעמדה לומר אודות מרת רמסיי, היא לא ידעה כיצד היתה מנסחת זאת, אבל היה בזאת משום ביקורת. אמש הוטרדה מיד־רמה של זו. בהסתכלה במסלול המבט שתלה בה מר בנקס, הרהרה כי אין אשה יכולה לסגוד לאשה אחרת בדרך שסוגד הוא; אין הן יכולות אלא למצוא מחסה מתחת לסוכך שהניף מר בנקס מעל שתיהן. בהסתכלה במסלול אלומתו הוסיפה עליה קרן נבדלת משלה, מתוך מחשבה שאין ספק כי היא החמודה באדם (רכונה כך מעל ספרה); הטובה באדם אולי; אבל עוד, נבדלת היא גם מן הצורה המושלמת שהנך רואה שם. אבל מדוע היא נבדלת, וכיצד נבדלת? שאלה עצמה בעודה מקרצפת מן הטבלָה כל אותם תלים של כחול וירוק שנראו לה עכשיו כגבשושים חדלי רוח־חיים, אבל נדוֹר נדרה שהיא תפיח בהם רוח, תאלצם לנוע, לזרום, לעשות כמצוותה מחר. במה היא נבדלת? מהי הרוח שבה, הדבר המכריע, אשר על פיו יודעת היית, אילו מצאת כפפה בזווית הספה, על פי עיקומה של אצבע יודעת היית כי שלה היא, בלי כל ספק? היא כציפור למהירות. כחץ לקליעה ישירה. היא קשת־עורף; היא כופה רצונה (כמובן, הזכירה לילי לעצמה, אני חושבת על יחסיה עם נשים, ואני צעירה ממנה בהרבה, אישיות בלתי נחשבת המתגוררת לצדי רחוב ברוֹמְפּטוֹן). היא פותחת חלונות של חדרי־שינה. היא סוגרת דלתות. (ככה ניסתה לפצוח בנעימה מרת רמסיי בראשה.) בצוצה בשעת לילה מאוחרת, בנקישה קלה על דלת חדר־השינה שלך, עטופה במעיל פרווה ישן (שכן המסגרת ליופיה היתה תמיד כזאת – חפוזה, אבל נאותה), שבה היא ומציגה כל מה שלא יהיה – צ’ארלס טנסלי באבוֹד לו מטרייתו; מר קרמייכל בריחרוחו ונחירתו; מר בנקס באמרו, “מלחי הירקות הולכים לאיבוד”. כל זאת היא מגלמת כראוי; אפילו מעקמת ברשעות; ובגשתה אל החלון, בתירוץ כי עליה לקום וללכת – השחר עולה, היא רואה את השמש בזריחתה – מתוך חצי־תפנית, בשמץ אינטימיות, אבל תמיד מתוך צחוק, היא קובעת כי שומה עליה, שומה על מינטה, שומה על כולן להתחתן, שכן בעולם ומלואו, גם אם יוטלו לרגליה זרי־תהילה כהנה וכהנה (אבל מרת רמסיי לא שמה כזית על הציור שלה) או אם תנחל הצלחוֹת כהנה וכהנה (יש להניח כי מרת רמסיי קיבלה את חלקה באלה), וכאן העציבה, הקדירה ושבה אל כיסאה, אין מי שיחלוק על כך: אשה לא נשואה (לרגע נטלה בקלילות את ידה), אשה לא נשואה מחמיצה את המיטב שבחיים. הבית כמו נמלא ילדים ישֵנים ומרת רמסיי מאזינה; מנורות באהיליהן ונשימה קצובה.

הו אבל, היתה לילי אומרת, הלא יש לה אביה; ביתה; ואפילו, אילו ההינה לומר זאת, הציור שלה. אבל כל זאת נדמה כל כך מיצער, כל כך בתוּלי, כנגד הדבר האחר. אולם, משהלך הלילה ונמוג, ואורות לבנים הפרידו את הווילונות, ומפעם לפעם אף צייצה איזו ציפור בגן, אזרה תעצומות־נפש נואשות והיתה מפצירה שיותן לה מפלט מפני חוק הכלל; חיננה לזה; היא אוהבת להיות לבדה; היא אוהבת להיות עצמה; אין היא עשויה לכך; וכן נאלצה לשאת את מבטן הרָצין של עיניים בעלות מעמקים בלתי נדלים ולהתמודד עם ודאותה הפשוטה של מרת רמסיי (והיא היתה כילדה עתה) כי לילי היקרה שלה, בריסקית הקטנטונת שלה, היא שַטיה. ואחר־כך, היא זוכרת, כבשה ראשה בחיקה של מרת רמסיי וצחקה וצחקה וצחקה, צחקה צחוק כמעט היסטרי למחשבה אודות מרת רמסיי המטילה ממשלתה בשלווה עילאית על גורלות שאינה מבינה אותם כהוא זה. הנה היא יושבת לה, פשוטה ומרצינה. עתה שבה אליה תחושת הווייתה – הנה זו אצבעה המעוקמת של הכפפה. אבל איזה קודש־קודשים הוא שפלשה אליו? לילי בריסקו נשאה לבסוף עיניה, והנה היא מרת רמסיי, חפה לגמרי מגורמי צחוקה, מטילה עדיין ממשלתה, אבל עתה הסתלק כל אות לקשי־עורף, ובמקום זה גח דבר־מה צלול כאותה פיסה שחושפים לבסוף העננים – פיסת הרקיע הקטנה הנמה על־יד הלבנה.

כלום חוכמה היא זו? כלום ידיעה היא זו? כלום גם הפעם אין כאן אלא תעתועי היופי, וכל ההבחנות שלך, שבחצי הדרך לאמת, מסתבכות ברשת של זהב? ושמא חתום בקרבה רז כלשהו אשר לילי בריסקו האמינה כי לבטח הוא חייב להיות גלום באנשים אם נגזר על העולם הזה להתקיים? לא יתכן שהכל חיים במבוקה ומבולקה, מן היד אל הפה, כמותה. אבל אם יודעים הם, כלום לאל ידם להגיד לך את אשר הם יודעים? בשבתה ארצה, וזרועותיה כרוכות סביב ברכיה של מרת רמסיי, צמודה ככל שיכלה, והיא מחייכת למחשבה שמרת רמסיי לא תדע לעולם את הטעם להילחצות זו, דימתה כי בחדרי מוחה של האשה, אשר נגעה בה, גופנית, מוצבים, כאוצרות בקברי מלכים, לוחות שחקוקות בהם כתובות מקודשות, שאילו ניתן לך לפענחן היו מלמדות אותך הכל, אבל לעולם לא יוצגו בגלוי, לעולם לא יינתן להם פומבי. איזוהי האמנות, נחלת האהבה או העורמה, שעל־ידה ניתן לפלס דרך אל חדרי־החדרים הכמוסים הללו? איזוהי התחבולה שעל־ידה נעשים, כמים הנוצקים אל תוך כלי אחד, המתמזגים ללא הפרד, אחדים עם מושא ההערצה? כלום הגוף הוא שיכול לחולל זאת, או הרוח, בהתבוללה במחוכם במחילות המוח הסבוכות? או הלב? כלום יש בכוחה של אהבה, כפי שהדבר קרוי בפי הבריות, לעשות אותה ואת מרת רמסיי לאחת? שכן לא לידיעה כי לאחדוּת תשוקתה, לא לכתובות שעל גבי לוחות, לא לדבר שניתן לכתבו בלשונות הידועות לבני־האדם, כי לאינטימיות לבדה, שהיא הידיעה, חשבה, בהשעינה ראשה על ברכה של מרת רמסיי.

דבר לא אירע. שום דבר! שום דבר! משהשעינה ראשה כנגד ברכה של מרת רמסיי. ועם זאת, ידוע ידעה כי ידיעה וחוכמה אצורות בלבה של מרת רמסיי. כיצד איפוא, שאלה עצמה, יודע אדם דבר זה או אחר אודות אנשים, חתומים כמות שהנם? אך כדבורה, במשיכת איזו מתיקות או חריפות שבחלל האוויר, שאינה נתפסת ואינה נטעמת, מרדף אדם את הכוורת שצורת כיפה לה, משוטט בשממת החלל מעל לארצות שבעולם, בדד, ואחר כך מרדף את הכוורות על המונן והמולתן; הכוורות שהן בני־אדם. לילי קמה. מרת רמסיי הלכה לה. משך ימים תלוי היה ועומד בה, כשם שאחרי חלום מוחש שינוי כמוס באדם שחלמת עליו, ביתר חיות מכל אשר אמרה, רחש ההמולה ההוא, ובשבתה בכורסת הנצרים בחלון הטרקלין, עטתה, בעיני לילי, צורה הדורה; צורת כיפה.

קרן זו עברה במקביל לקרן של מר בנקס, הישר אל מרת רמסיי היושבת וקוראה שם וג’ימס לברכיה. אבל עתה, בעוד היא מסתכלת, עשה מר בנקס מעשה. הוא הרכיב משקפיו. הוא הפסיע לאחוריו. הוא הגביה ידו. הוא צימצם קימעה את עיני התכלת הצלולות שלו, שעה שנחרדה לילי משלוותה, ראתה אנה מועדות פניו, ונרתעה ככלב הרואה את היד המונפת להכות בו. היא היתה חוטפת את הציור שלה מעל לכנה, אבל אמרה לעצמה, מחוייבת אני. היא התאזרה עוז לעמוד במסה הנוראה של הסתכלות אדם בציור שלה. מחוייבת אני, אמרה, מחוייבת אני. ואם מחוייב המציאות שיראוהו, הרי מר בנקס מפחיד פחות מזולתו. אבל שעין זר תראה את משקע שלושים־ושלוש שנותיה, את הפיקדון שהופקד יום־יום בחייה, שמעורב בו דבר־מה כמוס מכל שדיברה או הראתה במרוצת כל הימים הללו, הסב לה יסורים. בה בשעה היתה בכך ריגשה כבירה.

אין דבר צונן ושקט מזה. בהוציאו אולר, הקיש מר בנקס על הבד בניצב העצם. מה ביקשה להראות באותה צורה ארגמנית משולשת, “הנה כאן?” שאל.

הרי זו מרת רמסיי המקריאה לג’ימס, אמרה. היא ידעה מה טענתו – שאיש לא יוכל למצוא בזה צורת אדם. אבל היא לא ניסתה לשוות דמיון, אמרה. מה טעם הכניסה אותם איפוא? שאל. באמת מדוע? – אלא שאם שם, בפינה ההיא, בהיר, כאן, בדבר הזה, חשה צורך באפלולית. ככל שהדבר פשוט, ברור, נדוש, מצא בזה מר בנקס עניין. אם ובנה – מושאי סגידה בכל אתר, ובמקרה הנדון מפורסמת האם ביופיה – ניתן איפוא לצמצמם, נתהרהר, כדי צללית ארגמנית בלא לחלל את הקודש.

אבל הציור אינו עוסק בהם, אמרה. לא מצד זה. ישנם צדדים אחרים, אף הם, שמהם ניתן לסגוד להם. על־ידי צל פה ופיסת אור שם, למשל. מִנְחתה לובשת צורה זו, באם, כהשערתה המעומעמת, שומה על ציור להיות כעין מנחה. ניתן לצמצם אם ובנה כדי צללית בלא לחלל את הקודש. פיסת אור כאן מצריכה צל שם. הוא שקל בדבר. הוא מצא בזה עניין. הוא ניגש לזה באורח מדעי מתוך אמון גמור. האמת היא שכל דיעותיו הקדומות נטועות מצדו השני של המתרס, הסביר. התמונה הכי גדולה בטרקלין ביתו, אשר ציירים שיבחוה ואמדו אותה במחיר גבוה מזה ששילם, היא של עצי דובדבן בפריחתם על גדות נהר קנֶט. הוא בילה את ירח־הדבש שלו על גדות הקנֶט, אמר. על לילי לבוא ולראות תמונה זו, אמר. אבל עכשיו – הוא נפנה בהרמת משקפיו לבחינה מדעית של הבד שלה. כיוון שהשאלה היא שאלת יחסים בין משטחים, בין אורות וצללים, שאם נהיה גלויים, לא עיין בה עד כה מעודו, היה חפץ שתוסבר לו – מה איפוא היא מבקשת להפיק מזה? והוא הצביע על הסצינה שלפניהם. היא הסתכלה. אין בכוחה להראות לו מה היא מבקשת להפיק מזה, אפילו אין בכוחה לראות זאת בעצמה, באין מכחול בידה. היא התייצבה מחדש בעמידת הציור הנושנה שלה עם עירפול עיניים ומעין היסח־הדעת, מתוך כפיפת כל רשמיה כאשה לדבר־מה הרבה יותר כללי; מתוך היתפסות מחודשת לכוחו של אותו חיזיון אשר פעם אחת ראתהו בבירור ועתה עליה לגשש אחריו בין משוכות ובתים ואמהות וילדים – הציור שלה. השאלה היא, נזכרה, כיצד לקשר משטח זה שמצד ימין עם זה שמשמאל. אפשר שתעשה זאת על־ידי הבאת קו הענף עד כאן, ככה; או בשבירת החלל שבקדמת התמונה על־ידי גוף (אולי ג’ימס) ככה. אבל הסכנה היא שבעשותה כזאת עלולה האחדות הכוללת להתפורר. היא השתתקה; היא לא רצתה להטיל בו שעמום; היא הסירה בקלילות את הבד מעל לכן.

אבל הדבר נראה; הדבר נתקבל מעימה. איש זה השתתף עימה בדבר־מה אינטימי ועמוק. ונתנה תודה למר רמסיי בעבור זה ולמרת רמסיי בעבור זה ולשעה ולמקום, וזקפה לזכות העולם כוח שלא שיערה קיומו, שניתן להתנהל על פני האכסדרה הארוכה הזאת לא עוד בדד כי שלובת זרוע עם מישהו – התחושה הכי משונה בעולם, והכי מרנינה – והיא צימדה את קרס תיבת־הצבעים שלה בחוזק רב מן הדרוש, וצימוד זה כמו עג עוגה לעדי עד מסביב לתיבת־הצבעים, המדשאה, מר בנקס והמזיקה הפרועה הזאת, קאם, שעברה על פניהם בשעטה.

המשך הרומאן בחוברת הבאה.

אמיר גלבע: תשעה שירים קטנים

מאת

אמיר גלבע

אורי ברנשטיין: למרגלות – שירים

מאת

אורי ברנשטיין

---

ל־Malcolm Lowry

---

קוּורנבקה

מאת

אורי ברנשטיין

בֻּסְתָּן אַחֲרֵי הַחוֹמָה, נוֹטֵף וְטַוָּס.

אַחַר הַצָּהֳרַיִם בָּא גֶּשֶׁם וּפָסַק. הַגֹּבַהּ

מְסַחְרֵר אוֹתָנוּ: בַּדֶּרֶךְ לְכָאן

הֶעְפַּלְנוּ אֶל תּוֹךְ עָנָן מְרַחֵף

בְּאֻכָּף שֶׁבֵּין הֶהָרִים. הָעִיר

נְמוּכָה וְכֻלָּהּ גַּנִּים. אֲבָל הַגֹּבַהּ

עוֹד מְסַחְרֵר אוֹתָנוּ. מְעֻבֶּה וְזֵדִי

מַסְתִּיר הֶעָנָן אֶת הָהָר: חֲשֵׁכָה נוֹדֶדֶת,

גְּבוֹהָה. לְיַד הַדֶּלֶת הָעַיִט צָנוּף

וּמְבַשֵּׂר רָעָה. אֲבָל מֵעֵבֶר לַחוֹמוֹת,

לַחִים וְעֵרִים, זוֹחֲלִים

קִיסוֹסִים. מַחְמַדִּים מַחְמַדִּים

נִתָּקִים וְנוֹשְׁרִים הַפֵּרוֹת הַחִוְּרִים.

אֲבָל מֵעֵבֶר לַחוֹמוֹת, רָוֶה הוֹמֶה, אַרְסִי

הוֹמֶה הַגַּן הַנָּעוּל, נָטוּעַ בְּאַדְמַת הַגַּעַשׁ,

מַצְמִיחַ פְּרָחִים גְּדוֹלִים וְסָרֵי־טַעַם.

---

מלחמה קטנה

מאת

אורי ברנשטיין

עֲצֵי דֶּקֶל נֹכַח הַשָּׁמַיִם.

אִישׁ לֹא בָּא אֵלַי

בַּבֹּקֶר. הַחוֹף

רָחוֹק וּמְסֻלָּע, וְאִי אֶפְשָׁר

לִשְׁמֹעַ אֶת הַמַּיִם.

אֲבָל אֲנִי הוֹזֶה בְּהַתְמָדָה, נִרְעָשׁ,

אֶת הַהִתְנַשְּׂאוּת הַמַּפְתִּיעָה שֶׁל הַגַּלִּים.

חִכִּיתִי כָּל הַבֹּקֶר לִתְנוּעָה: הַיָּד

עוֹד זָזָה כְּשֶׁרָצִיתִי. וְגַם רֶגֶל.

וּבֵינְתַיִם עוֹד הַכֹּל שַׁפִּיר.

אֶרֶץ טְלָלִים וַאֲפֵלוֹת קְטַנּוֹת:

עָלֶה וְאֶבֶן בְּלִי תְּנוּעָה מֵעַל

לְחֶשְׁכָּתָם. בִּשְׁמוֹנֶה,

כְּשֶׁנְּמוֹגִים הַמַּיִם בַּחֲטָף, כְּבָר

לֹא נִתָּן לָצֵאת מִתּוֹךְ הַבַּיִת.

אֲנִי נִשְׁאָר, לוֹחֵם לִי מִלְחָמָה קְטַנָּה כְּנֶגֶד

צִמְצוּם מַתְמִיד שֶׁל מְקוֹמִי, יוֹתֵר

קָטָן כָּל רֶגַע, וּמַהֵר. אֲנִי מַפְסִיד.

אֵין צֹרֶךְ לְבַשֵּׂר לִי.

הַשֶּׁמֶשׁ זָעָה עַל בִּנְיָן מִמּוּל

כְּמוֹ שֶׁשִּׁתּוּק זוֹחֵל לְאַט עַל הַפָּנִים.

וּכְבָר הָעַיִן. כְּבָר הַפֶּה. עוֹד

שְׁתֵּי מִלִּים.

---

המנון

מאת

אורי ברנשטיין

אַל תִּפְנֶה אֵלָיו בִּדְבָרִים הַרְבֵּה.

הוּא מַבִּיט בָּאָרֶץ וּמְכַלָּהּ כְּאַרְבֶּה.

אַל תַּאֲמִין לְמַרְאֶה עֵינָיו: תַּעְתּוּעִים

רוֹדְפִים אוֹתוֹ בִּצְעָדִים אִטִּיִּים.

וּבַבֹּקֶר קָם הָאוֹר וְהַשָּׁמַיִם עוֹמְמִים.

הָאָרֶץ בּוּעָה שֶׁל חֲשֵׁכָה. וְהָרֵי הַגַּעַשׁ קְטוּמִים.

וּבַגַּיְא מִתְגַּלָּה לִמְקֻטָּעִין הָעִיר

שֶׁהִיא קְסוּמָתוֹ, וְאִישׁ אֵינוֹ מַכִּיר

אוֹתוֹ בְּעָבְרוֹ בָּהּ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ.

וְהוּא שָׁלֵם לְמַרְאִית עַיִן. וּמְלַחֵשׁ עַל הַמַּכָּה.

וּפֻחְלָץ שֶׁלּוֹ, עַתִּיק יוֹמִין, בָּא לְפָגְשׁוֹ,

עִוֵּר וּכְבַד־תְּנוּעָה, וְשַׂעֲרוֹתָיו מְרַשְׁרְשׁוֹת.

וְהוּא מְקַדְּמוֹ לְשָׁלוֹם שֶׁכֵּן פְּגִיעָתוֹ טוֹבָה.

וְהָאוֹר הוֹלֵך וְגָדֵל וּכְבָר בָּתִּים וְלֶהָבָה

הַמְּלַחֶכֶת עַל מִפְתָּן. וְלַחַש בֶּעָלִים.

וְהוּא בֵּין אוֹר לְבֵין צְלָלִים.

וְעוֹד מְעַט קָט כְּפֶסַע בֵּינוֹ לְבֵין הַתַּרְדֵּמָה

הַבָּאָה עָלָיו בַּבֹּקֶר לְעִתִּים וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְכַמָּה.

וּבְעָמְדוֹ בַּכִּכָּר הָרֵיקָה, הָעִיר סְבִיבוֹ כְּגַלְגַּל.

וְהוּא חַיָּב עַד לִקְטֹן אֲבָנֶיהָ. וְאֵינוֹ מְסֻגָּל.

הוּא אִישׁ לֹא אַחֲרַאי. זֶה מוּבָן.

הוּא רוֹאֶה אֶת הַדְּבָרִים כִּכְתָבָם.

---

חורבות עם המאיה

מאת

אורי ברנשטיין

'עַד עַתָּה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ

מַדּוּעַ אִשָּׁה זוֹ וְלֹא אֲחֶרֶת' אָמַר.

בַּבְּרֵכָה הָאֲפֵלָה הָיוּ נְבָגִים וּגְבָבָה.

תֻּכִּי צָרַח וְחָלַף, מְבֹהָל כְּזִקּוּק.

מִישֶׁהוּ נִגֵּן בַּעֲצַלְתַּיִם. בַּחוּץ

הָיָה שִׁמָּמוֹן גַּלְמוּד שֶׁל שֶׁמֶשׁ. 'בְּאֶרֶץ

זָרָה מַאֲוַוֵּי הַדָּם מַפְתִּיעִים.' מִכָּאן

לֹא נֵלֵךְ בְּלִי לְשַׁנּוֹת דָּבָר

בְּתוֹכֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁמִישֶׁהוּ, לִפְנֵי לֶכְתּוֹ לִישׁוֹן,

מֵזִיז קִמְעָא רָהִיט, תְּמוּנָה. 'הַסִּבָּה

אֵינָהּ בְּרוּרָה. לֹא, לֹא יֹפִי. לַכִּעוּר

יֵשׁ כֹּחַ מִשֶּׁלּוֹ.' הַכּוֹס הֵטִילָה בֶּהָרָה

שֶׁל מֶלַח, נוֹצֵצָה, עַל פְּנֵי רַגְלִי,

רַגְלֵךְ, יָדִי, יָדֵךְ, פָּנֵינוּ. פֹּה,

לִפְנֵי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת חָטוּף, בֵּינוֹת

לִקְלַסְתֵּרִים זֵהִים שֶׁל אֶבֶן, מָקוֹם

שֶׁל טַחַב וּשְׂרָכִים וְשֶל כְּלָיָה

שְׁוַת־נֶפֶשׁ, מַרְהִיבָה, אֵין עוֹד

לָדַעַת אִם גַּם זֶה אֵינוֹ אֶלָּא חֲלוֹם,

עִקְּשׁוּת פּוֹתָה שֶׁלִּי, שֶׁלָּךְ. 'עִתִּים נִדְמֶה

שֶׁמִּישֶׁהוּ אוֹמֵר דַּרְכֵּנוּ אֵיזֶה

דָּבָר דּוֹחֵק, דָּחוּף. וְזֹאת הָאַהֲבָה.' חֹשֶךְ

מוֹפִיעַ פֹּה לְפֶתַע. אִישׁ אֵינוֹ אוֹמֵר

דַּרְכֵּנוּ דָּבָר. בַּבֹּקֶר נִסַּע מִכָּאן

לַאֲתַר אַחֵר, נִדָּח יוֹתֵר, הָלְאָה, בַּיַּעַר.

---

אוניברסל

מאת

אורי ברנשטיין

כְּשֶׁהוּא מֵת, הַרְחֵק, לֹא שָׁמְעוּ עַל כָּךְ

בְּקָפֶה ‘אוּנִיבֶרְסָל’ שָׁנִים. זְקֵנָה

שֶׁמָּכְרָה לוֹ עַגְבָנִיּוֹת, זָכְרָה אִישׁ

מְזֻקָּן וְחִוֵּר, וַאֲדֹם עֵינַיִם.

‘הוּא שָׁתָה הַרְבֵּה מַיִם בַּבֹּקֶר’.

עַל קִירוֹת הַחֶדֶר שֶׁהָיִיתָ סוֹקֵר

בַּחֲרָדָה, שֶׁכֵּן הָיָה שָׁם מִישֶׁהוּ

שֶׁתָּמִיד הָיָה חוֹמֵק הַצִּדָּה, צֵל,

אֵד, מַרְאֵה יָד – תְּלוּיָה תְּמוּנָה

שֶׁל נוֹף. לֹא זוֹכְרִים אוֹתְךָ

בְּקוּוֶרְנָבָקָה. בְּקָפֶה ‘אוּנִיבֶרְסָל’

יוֹשְׁבִים זְקֵנִים וּמְחַכִּים לַשֶּׁמֶשׁ

הַמֻּבְטַחַת, הִנֵּה, שָׁם, מֵעֵבֶר

אַרְמוֹנוֹ שֶׁל קוֹרְטֶז. ‘מִי?’

לֹא חָשׁוּב. הוּא הָיָה כָּאן רַק

זְמַן קָצָר. 'כֻּלָּם בָּאִים וְהוֹלְכִים.

הַרְבֵּה מֵתִים כָּאן. זְקֵנִים. זוֹל'.

¹

פרק א: תוכו של חלל מקורה

באחת הרמות, אחת הגבעות, אחד התלים (לא עליהם; רק שמותיהם רמים ונישאים הם), באחד הנווים של אותו אביב ישראלי מוצהר, רעיון של אביב, שלט של אביב, מעוּנה־השיגרה החביב, כולם ספחים רעננים, אם במעט ואם במאוד, לתל הגדול, אַב האביב השֵמנִי ורמותיו וגבעותיו ותליו ונוויו בכל הסביבה, חָיִינו, נעלמים כקרֶב נהר מֵחלְקת מימיו וכעורף מִפּנִים, יש מפציעים שברירים־שברירים החוצה, יש נרתעים ונאספים צבּית פנימה, ואולי כך, בעצם, שואפים ונושמים אוויר ימים ולילות, אולי כך, בעצם, משחקים מישחק של הבהוב ודעיכה לסירוגין, חָיִינו – משפחה של יחיד כפול ומכופל.

חָיִינו – כבר חמש־עשרה שנה? –

בּבַית –

שונה מביתנו ראשון עלי אדמות, הבית הכחול, בערפל ההוא, על הגבעה האמיתית, החגוּרה מזה חציגורן של יער רחב־ידים וארך־מרחקים, ומזה חציגורן של רמת־שדות, ולרגליה חצר האחוזה, בתיה מגורים ובניניה משק, והנהר לרגליה, הנהר הזורם בין אפרים ושדות, מתרחב פה ומצר שם, ושתי טחנות ניזונות ממנו, בגדה האחת ובגדה האחרת, לרגלי הגבעה, ודרך אחת עולה משיפוליה של זו ועוברת על פני בית־הגבעה מזה, ודרך שניה מושכת עצמה מן הבקעה אל היער ועוברת על פניו מזה, בית שתול על שדות ודרכים ונהר־בינים.

בּבַ־ית? –

בית־הראשית, שטביעת חותמו בחיינו הקודמים, כטביעת צבע, תווי־פנים, מבע־פנים, טביעה של בעלוּת היתה, נתגלגל בגלגולי מסווה וסתירה, כדרך ימיהם־שנותיהם של מקדימי יוצאיו, עיוורים מלבר, שכוּרי־עינים מלגוֹ, בלב־פליטים נסתר, מתגנב. כיוון שלבו חָלוּק היה לגבי יציאתם – חשש שמא איבדם לעולמים, אף כי חלם כלאחר יאוש שאולי יעתיקוהו, כפויי־הטובה, ברבוֹת השנים למרחקיהם שלהם – שלח באין ברירה את דמותו האוורירית להילָווֹת אליהם לווית זכר ושכחה נרדפים, ונמצא שרוי בשני עולמות בבת אחת, בתחומו שלו ובמרחקיו־מרחקיהם. במרחקים הסתגל ליוצאיו ולתנאי חייהם בעראי דרכיהם ומושביהם. נקט מידת קטנוּת ונתפרד לחדרים מפוזרים. יוצאי בית־הראשית בשלהי נעוריהם נעשו בעלים מדומים, מרוּמים – של חדרי דיירים. קבַע הארעי פשה בהם, ואף בה בדמותו, כטשטוש־חלום מגובש. החדרים נתחלפו מעוֹנה לעונה, מִדחָק לדחָק, כלשם הדגשה מרירה של העראי. ברוּץ גלגלי החילופים נתאבד בן־הלוויה מפעם לפעם, פה ושם. בכוח מידת הנאמנות הטבועה בו מדורי דורות־בתים בישראל היה חוזר פתאום לאה, מפעם לפעם, פה ושם. כפליט־נשיה חוזר ונעלם, חוזר ומתגלה.

עד שלאחר מלחמת־העמים השניה חזר לחלוטין, מעורטל מגופו, חסֵר בעליו ומחוּק חותם בעלותו. כמעט כרוח.

כדי לפצותו, מן הסתם, או מתוך התנערות למילוי חובת חלום ישן נדחה והולך לאוֹת, נעשו יוצאיו בלב ולב מצרפי־צירופים. צירפו החדרים האובדים בטלטולי פזוּרת שנותיהם ועשאום, בעזרת המדינה המַלווה, דירה בבית־דירות. נכנסו כניסה מאוחרת לרשות־יחיד נרכשת בתשלומים לשיעורין, נכנסו במורך רווקים מְאַחרֵי־נישואין. נעשו בעלים טירונים, משתאים, ללא רגש בעלוּת. והדירה – ללא חותם בעלוּת, מלבר ומלגוֹ, מלאה מיצר עֶריה.

עם הנכנסים המאחרים נכנס גם הפליט הנאמן, כצל, בקשי־רוח של נושה צנוע, לבש צורה של ענן משוּנן ותלה עצמו בתקרה החיוורת.

ברמות, בנווים, בתלים סביב, ובתל הגדול בתווך, פורחת בעלוּת תחליף־הבית. כי פסו, כנראה, בעלי־בתים בדברי־הימים החדשים, בני המעמד היהודי האיתן, בערפל ההוא. במקומם בא מעמד חדש – של בעלי־דירות. כדי שיהיה איתן אף הוא, נעשה שואף תחליפי־גדולה. רודף תחליפי־נצורות. כרוֹז פאר־עידית־עילית־יוקרה. מוֹתר הדירה מן הבית האבוד.

דירת היחיד הכפול ומכופל, שעדיין אינו מוּכּר לנו, שעודנו בשורות אלה עוּבּר של כינוי ספרותי שרירותי, נועדה למלא קרן אחת של בנין דוקומתי ארוך, ובו שלוש כניסות, מה שמכונה בלשונם של בעלי־הדירות בשם דירה פינתית. שנַים חדריה, זה סמוך לזה, בשוּרה אחת, וחצי־חדר מקדים להם, זה שדלת־הכניסה נפתחת אליו, וכידוע כינויו ‘הוֹל’. בין חצי־החדר ושני החדרים שבשורה אחת נמתח המסדרון; באמצעו, ממול לחדר השני, כניסה למטבח, ובסופו, עד הקיר ה’פּינתי', חדר־השירותים. הדירה על טהרת המרובע והמלבן. אין שום עיקום, שום פיתול בה. שום גומחה. שום שׁבר־צורה. קיצורו של תיאור מפורט זה, נוסח ישן: דירה קטנה, צנועה מטבע ברייתה ובלתי־מצטיינת בשום קו של אופי מלכתחילה. ובשעת כניסתו של בעליה עוּל־הבעלוּת, בעליה המותנה, בתשלומים לשיעורין מותנה, גם ריקה מאד, ומיטת־הברזל שבחדר האחד, והשולחן הקטן עם שני הכיסאות השאולים שבחדר השני, מבליטים הָריק, מרחיבים אותו. לאחר שנתים־שלוש, משנטעו עצמם בו, פה ושם, כעצים בגומות, רהיטים גָלמֵי־כּוֹרח, נוצרו רווחים בָריק, נתפרט הריק, נחתך לאורך ולרוחב, ולגובה, נעשה דק יותר, עדין בעל כרחו, דחוק ברווחים, נחבא אל הרהיטים. ומשנפרש וילון בחדר האחד, ובחדר השני וילון נפרש, לאחר עוד שתים־שלוש שנים, כאילו לחפות על הריק המבותר, נמצא הוא סגור ומסוגר וקיומו קיום־בינים ועיניו מצומצמות מציצות מבין חרכי הרווחים.

כאילו שוב אין הדירה דירת־קירות, דירת־חלל.

אך, כמובן, לא הרהיטים בלבד מתי־המספר עושים בריק הדירה כבתוך שלהם עשייה דוממת, אילמת. גם בני משפחת היחיד הכפול ומכופל – כדרכם, בתנועתם. הרווחים רשות־רבים, ובו הללו נעים כאוות נפשם. חותכים, מבתרים, מְדִיקים, מצֵרים את הרווחים בכל תנועה משלהם. אבל כל תנועה בת חלוֹף קיצוני היא, כדקה, כשניה, ובחָלפה הרווחים שבים ונסגרים, שבים ומתרחבים, ושוב חוזרים ונחתכים חלילה, ואין מנוח להם אלא בלילה, בשעה שישן היחיד הכפול ומכופל, מקופל, מצורר בצרור ליליותו, או בימים, בהיותו בתל הגדול.

דירה קטנה וצנועה, אך צפיפות רבה בה. הרהיטים תופסים בה מקום. רווחי־הריק הנכפלים ומתכפלים מקום תופסים בה. ונוספים על תופסי־המקום בני משפחת היחיד הכפול ומכופל מטבע ברייתו, ועל אלה אורחים המניחים עצמם בה בלכתם, מרצונם או בעל כרחם, וצללי רחוקים בזמן ובמקום, על פני הארץ ולמטה מפניה, שהתגנבו לתוך הדירה והשתקעו בה, וכל יצירי אהבה וגעגועים, וכל אלה – את הצפיפות קובעים בה. כל אלה שׁפים כתף זה בזה. כל אלה פוגשים זה בזה בפינה זו, בסדק־ריווח זה, מחלקים כיסא זה עם זה, עומדים זה ליד זה, בצפיפות. דירה קטנה וצפופה, והתנועה רבה בה, ותנוחת הנעים רבה. מרוב השתים שלוות נפשו של היחיד הכפול ומכופל מושבתת לעתים קרובות, ויש אשר לבדידות ישתוקק, לשלוות־יחיד, לפחות בין בני משפחתו בלבד.

ואכן יש אשר תבוא השלווה הזאת, לזמן־מה, כשחרור נשימה שנכלאה, ואז ימצא את עצמו פתאום אובד בריק־שממה, כּוֹפֵר השלווה.

אז יחזרו אליו כל יוצרי הצפיפות, וברי לו שלא עקרו ונעלמו, אלא אך מתחבאים הם לעתים בפינות ובסדקי הרווחים. הלנוח גם הם? הלהחליף כוח בשלוות־מה גם הם? עתים מאליהם ישובו, כופים קרבתם עליו, עתים בעצמו ישיבם, בידם החזקה של הכיסופים וצער האהבה.

יש בדירה שקט פנימי, ורעש פנימי יש בה; ונכנס אל הדירה שקט חיצוני, ורעש חיצוני, כמובן, נכנס אליה. נמצא השקט בה כפול, והרעש בה נמצא כפול. השקט והרעש הנכנסים מן החוץ דרך כניסתם שונה. הרעש פולש אל תוך השקט הפנימי ומתפרץ אל תוך הרעש הפנימי. את הראשון הוא משסע; את השני הוא בולל ומבלבל. השקט הנכנס מן החוץ כבצעדי־לבד הוא נכנס, נכנס ומשתפך אל תוך השקט הפנימי וקשב רחב־נשימה אוספם שניהם אל תוכו כזרועות פתוחות לרווחה. אז שוכך גם הרעש הפנימי, קשוב אף הוא, כביכול.

השקט הפנימי והרעש הפנימי בדירה, כשלעצמם, מובדלים הם מכל שמחוץ לה, אפילו מן הדירות האחרות שבבנין, ואין לשום חוץ חלק בהם. כל עצמם מִשל הכתלים והרהיטים ומִשל ריק־הבינים, ועיקרם משל תוֹכנוּ, ומשל קורות חיינו, אלו שנדַמו וקפאו, ואלו שעשנוֹת ונוֹפצוֹת כזרדים יבשים באש מנושבת־רוח, ומִשל המרחקים, אלו שעל מצעם משתרעים הם ברחבי הזכרונות ואלו שקפיצת־דרך עושים להם כקרני־אור אלינו. עומד השקט בדירה כאגם. המית מים דקה באזנינו. נושמות אזנינו. כולֵנו נשימת־קשה רחבה. פתאום שלוות האגם ההומיה מתערערת. רגלים קופצות לתוכו. ידים משכשכות בו. בּלוּעה נפערת בו. מערבולת על קצות בהונות מרקדים מזדקפת בו. נשימת־הקשב הרחבה נקטעת חטפים־חטפים. חרדה באגם. שוכן הדירה, באותה שעה, החלונות הצופים אליו מפלט הם לו. הוא ניגש אל חלון אחד ומרכין ראשו אל תוכו; ניגש אל חלון אחר ומשיט עיניו בעומקו. כמן החוץ עֶזרוֹ יבקש.

מעבר למחיצת־הכתלים העבה – החוץ הסמוי, הרב. מעבר למחיצת־החלונות הדקה – החוץ המעט, כשיעור קיבולה של העין. פה רחוק הוא יותר; פה קרוב הוא יותר. החוץ הקרוב ביותר – החצר; החוץ הרחוק יותר – הרחוב השוטף; החוץ הרחוק ביותר – התל הגדול, והים, שקול דממתו הדקה הומה מרחוק בלי הרף. פעמים כיער ברוח הומה היא, זו דממתו. ילדים צורחים בחצר, במשחקיהם. הבולדוג מן המרפסת בקומה ב' של הבית שממול קורע בנבחותיו קריעה אכזרית את דממת החצר. דשדוש רגלים יודעות־אך־מטרה, בולעות־בולעות־בולעות אורך מדרכה מתחת לחלון. אשה מפריחה כעפיפון שיחת מלמטה אל חלון עליון בקצה הבנין. פועל־נקיון גורר פחים כגוויה על המדרכה. הרעש החיצוני בא שברים־שברים אל הדירה. שברי־הרעש רובם מוכרים, ולכן אין הדעת בפנים נתונה אליהם. חוץ מנביחת הבולדוג. אך הנה דממה שטפה את החצר. מִטעם צהרים בה. השקט החיצוני הזה לעולם כחידוש הוא. או כתחיה. מרחב נפתח בחוץ. נועם מרחב שלוו נסוך סביב. כמעט נועם רַחַב הקיץ על פני השדות ההם, בערפל ההוא.

השקט הפנימי והחיצוני מקיפים אותנו; הרעש הפנימי והחיצוני פורצים אל תוכנו. אנו, דבר אין אנו מקיפים מחוץ לנו. מוקפים אנו ונפרצים אנו. כמו השקט והרעש, הפנימיים והחיצוניים, כך גם הקורות הכלליות, המאורעות הכלליים החיצוניים מקיפים אותנו. הזמן מקיף אותנו. בתוך ההיקף הגדול הזה בכוחנו המעט להקיף רק את שבתוכנו ממש. ברשות־היחיד הפנימית העמוקה את הקורות הפרטיות, את המאורעות הפרטיים, אנו מקיפים. הם בתוך גופנו ממש. ובסך הכל – את עצמנו אנו מקיפים. וכך אנו יושבים, כפולים ומכופלים, בדירה הקטנה, הצנועה – היקף קטן, פרטי, בתוך היקף גדול, כולל, בולע כול.

רב הוא היכול להימצא, להידחס בדירה קטנה וצנועה. אנו עצמנו יכולים להימצא בה הרבה, או להימצא בה מעט. להיות רבים בה, או מעטים בה. ברבוֹת שעות שהייתנו בה נִרבּה גם אנו בדרך חזרה עצמית משעה לשעה. במעוֹט שעות השהיה בה נִמְעט גם אנו בהיגרעות עצמית כנר הנגרע. כמעט לשעות ניהפך. לשעות יתרות ולשעות חסרות.

אין הבדל רב בינינו ובין השעות.

אנו יודעים, שהיינו משתוקקים, אילו היה בנו כוח תשוקה שלמה, הרבה לשהות בדירה הקטנה הצנועה הזאת, כאילו בשביל לפצות עצמנו על העדרה רב־השנים. או כאילו בשביל לדמות אותה לבית, להחליפה בכוח האשליה טורפת־הקלפים הזריזה באותו בית־ראשית כחוֹל שעל הגבעה האמיתית, בערפל ההוא. אבל דברים שונים, צרכים וחובות, אמיתיים ומדומים, מוציאים אותנו יום־יום ממנה, מכסת עבודת־הקיום, הכיסופים־לחוּץ עתיקי־מִנוֹער, צורך הפגישה באנשים זרים, ההתבוננות אל אנשים זרים, החובות האמיתיות והמדומות, לגבי אנשים שונים, ידידינו בעיקר. כשאין אנו ממלאים כהלכה, במידה מספקת, את הצרכים הללו, את החובות הללו, נכפלים ומתכפלים הצרכים והחובות בריבית־דריבית, ואל הדירה הקטנה חוזרים הם עמנו, וכאן מַרבים הם את הצפיפות, ואת הרעש הפנימי מַרבים. בהיגדש הסאה רוצים אנו לברוח מהם ועוקרים החוצה, אל רחובות התל הגדול, וכמו בורחים מעצמנו.

אנו עושים לנו חובות בלי הרף, והם מקפחים צרכינו האמיתיים. ועוד נשוב ונספר מעשה ייצור־החובות שלנו. פרשה תמוהה מאד.

דברים יפים אחדים מן החוץ מבקשים להנעים ריק הדירה הקטנה עלינו. מבקשים להיכנס אליה ולמלא בה העדר תמונות־ציירים על הקירות, העדר עציצים בפינות, העדר חפצי־קישוט שונים. אבל אין הם יכולים לעקור מן החוץ: אין כוח־תנועה להם. למשל, שני העצים הגבוהים, התמירים ורחבי־הצמרת ההם, שמעבר לחורשה, הדומים לאותם עצי־ליבנה רחוקים מרחק־זמן ומרחק־מקום שבערפל בית־הגבעה הכחול, הקיים ואינו קיים. נעות, נעות כה וכה הצמרות ברוח הקלה והומות המיה גנסינית צובטת את הלב. כראשי נשים גבוהות ששערן שפוך על כתפיהן הדקות. עומדים הגבוהים והתמירים הללו ואינם זזים ממקומם, ורק אל עינינו יוכלו להתקרב בהיאחז עינינו בהם מרחוק ובמשכן אותם אלינו. קרבתם במבטינו תלויה. יעיפו העינים מבטים בהם, ויקרבו הגבוהים והתמירים קרבת מרחקים צובטת את הלב. יאספו העינים מבטיהן מהם וישובו המבטים אל תוכן ותמונת העצים טבועה בהם, נעה־נעה לדקה, לשניה. דועכת, מדמימה פנימה.

דברים יפים אחדים מן החוץ הקרוב. הכי נוסיף להסמיך את הקרוב לרחוק, במקום ובזמן? כדי להוכיח משהו? משהו מופרך מעיקרו? משהו מופרד לעולמים? אבל מעבר לחלון החדר האחד, הגדול יותר, ומעבר לחלון חדר־השינה, חורשה רחבת־ידים, ובסופה של החורשה שני העצים הגבוהים התמירים. ורק מעֵבר להם בתים אחרים. הדירה פניה אל החורשה. הדירה מרגישה את עצמה כבית בשולי חורשה. מי העמידה פה? איש־הזכרונות, נכבד בבני משפחת היחיד הכפול ומכופל, תוהה על פלא החורשה. בית־הגבעה, בערפל ההוא, בשולי יער עמד. מי בחר לו פה מעוֹן בשולי חורשה? מי הקפיד והושיבוֹ בשולי העתק זעיר של היער ההוא? מי מחזירהו שמה?

יער בזעיר־אנפין. חורשה־לא־חורשה. שלושה־ארבעה שבילים נוהרים דרכה בלי הרף אל הבתים שמעבר לה. אנשים עוברים בהם שלוש פעמים ביום, בעיקר. בבוקר קצת אמהות עגלות־ילדים מוליכות אל גן־הילדים שמעבר לחורשה; קצת אנשים נחפזים לעבודתם. בצהרים שבות עגלות־הילדים. לפנות ערב שבים העובדים. אך שלושת־ארבעת השבילים נוהרים בלי הרף, גם בהיותם ריקים, במרחק מוגבל נוהרים, למטרה קבועה קרובה. חוזרים על המרחק בלי הרף. והחלונות צופים אל החורשה בלי הרף.

הדברים היפים האחדים מן החוץ הסמוך שיעורם מופרז במקצת. איש־הזכרונות ורעהו הפרשן הפיוטי, צֶמד חסר־מנוח במשפחת היחיד הכפול ומכופל, הם המפריזים בו, והדברים היפים הרבים מן המרחקים במקום ובזמן מסייעים להם, ממריצים אותם במישרין ובעקיפין. וכיצד לא יפריזו אלה ואלה? שני הראשונים, החסרים אותם יערות, ואותם נהרות, ואותם גנים רחבי־ידים, ואותם שדות ואפרים שמסביב לבית־הגבעה הכחול, בערפל ההוא, וכל אלה, החסרים אותם, נאלצים להפריז בשיעור המעט והיפה שמסביב לדירה: חצר, מדשאה, חורשה, שנים עצים גבוהים, תמירים. ורבת־נועם היא ההפרזה המודעת־לא־מודעת הזאת. והנועם הזה שמץ גאווה בו, ניצוץ מהבהב ברפיון מן הגאווה הגדולה ההיא על הדברים היפים הרבים, הגדולים ההם שמסביב לבית־הגבעה, בערפל ההוא, גאוות־הילדות התמה, הנאמנה בשעתה לאין שיעור.

חללים ריקים אחדים בתוך הדירה ביקשו רוּבוֹ של עשור ראשון להתמלא ונידונו לעינוי־דין ארוך. שנים־שלושה קירות ערומים ביקשו לבוּש ועמדו רובו של עשור בקפאון בקשתם. בני משפחת היחיד הכפול ומכופל, איש־איש מהם נתון היה לדאגותיו שלו המפורדות, והדאגות השונות נתונות היו להתנגשויותיהן, להסגת גבולותיהן, והחללים המבקשים להתמלא, והערומים התובעים לבוּש, נחלתם אדישות היתה, התעלמות, כמו עקיפת בורות, כמו דילוג על מכשולים. ובסופו של דבר היתה זו התעלמותם מבּשׂרם הם. בחדר־השינה, שרק מיטה וארון בו, וכיסא ליד המיטה, נתמַצה עינוי־הדין בעזיבותם של הספרים. בני־בלי־ביתם היו הספרים רובו של עשור ראשון בדירה הקטנה. איש־הספרים מִנוֹער, אשר על הספרים נפשו מִנוֹער תחיה, אך רוב עתותיו בחרושת הספרים הוא שרוי, מוקף ספרים ועוּבָרֵי־ספרים כרוכל־שוק ותיבת סחורותיו ודוגמות גָלמֵי סחורותיו סביב לו, וזר נכרי הוא כאן בין הספרים, כי על הספרים נפשו באהבה עדינה, ובאהבה טהורה, ובאהבת־נעורים נלהבה תחיה, בערפל הנעורים ההם, ועדיין רדום בו אותו רטט־שכרון שהיה חולפו בכניסתו לחנות־ספרים ואותו זכר שכרון גואה שהיה שוטפו בהפוֹך עיניו בספרים הרבים ושונים, בבקשו בהם קרובי־נפשו כבקרב בני־האדם ובחזוֹתוֹ לו מהם לבסוף בחירי־לבו כבקרב בני־האדם, כאן כמתעלל היה בספרים. בתחילה על ארון־הבגדים את ספריו ערך, מאֵין ארון־ספרים להם, וברבוֹתם אלה על גבי אלה ערָמם, והיה ארון־הבגדים כעין עליית־גג שגרוטאות מגובבות בה, והיו זיזי הספרים המשתרבבים בזוויות שונות מתוך הערימה דוקרים בכתפיו בכניסתו לחדר, בעברו על פניהם, ולבו להם בזכר אשם ממושך. אחר כך, כרוב המַדקרָה, יום אחד על כיסא עמד, חפן חבילת־ספרים משוּננת ככל שיעור קיבולן של הזרועות וירד והניחה על הרצפה, חזר ועלה וחפן עוד חבילה, וירד, וחוזר חלילה. לאורך הקירות סדרָם, קטנים על גבי קטנים, גדולים על גבי גדולים. סדרָם. בשממון נפש רגילה לאֶפס תוחלת. שכובים אלה על גבי אלה. כמוכנים לאריזה ולסילוק מן הדירה. לאחר שנפרשו הווילונות על החלונות, שתים שלוש שנים לאחר שניטעו רהיטים מעטים בריק החדרים כעצים בגומות, הועמדו מדפי־סולם לארכו ולגבהו של אחד קירות החדר הגדול יותר, ונמצא הערום האפור התובע לבוש בא על סיפוקו, בזכות הספרים, והספרים קמו מן הרצפה ועלו אל המדפים, קמו ממשכבם ועמדו עליהם בקומה זקופה. משנכנסו הספרים קוממיוּת לחדר הגדול נכנסה עמהם חמימות והשתפכה על פני החלל המקוֹרֶה והמווּלן, נכנסו דיירים חדשים, אילמים דברנים, סַפּרנים, אילמִים מלאים תמיד נכונות רבה לדבר ולספר סיפוריהם באזני העינים. ושוכני הדירה פחות בדידות חשו. כי אין כספרים נבחרים סדורים על גבי מדפים מפיגי בדידות.

לאחר שהועמדו המדפים, וזה שנה־שנתים כבר עומדים היו בלי הרף צופים פני הקיר הנגדי, נתלתה בחלל מעל לשולחן־הכתיבה בחדר הגדול מנורה בצורת גביע רחב הפוך, והיה הגביע ההפוך התלוי משתפך ומשתפך מאליו.

בכבדות, כמתנהלים בדרך יגעה, כבעל כרחם, הלבישו שוכני הדירה במקצת את מערומיה, מילאו במקצת את חלליה הריקים, בסירוגי־שיעורין, כפורעי חובות־קרן־וריבית לשיעורין. הוּמַך קולו של הריק, כקול־דברים לאחר ריב גדול.

שכוח, מוסח מן הדעת לחלוטין מלכתחילה, גבה של הדירה. נצא איפוא לשעה קלה החוצה, להקיף הדירה, לא החוץ הסובב אותה, להקיף הדירה עצמה ולראות מה ממנה בחוץ הסובבה.

גם מה שממנה בחוץ שייך, לפי הרגשתנו, שייכות כלשהי לתוכו של החלל המקורה. מה שממנה בחוץ משתרבב החוצה משום שאינו נכנס אל תוכו של החלל המקורה. ואפילו הוא רק גב. רק גבה של הדירה.

דירה דומה לאדם. כשם שכל האדם נמצא בתוכו הוא, כך כל הדירה בתוכה פנימה נמצאת. וכשם שהעינים הן פתח־הראוּת היחיד של האדם מתוכו ואולי גם אל תוכו, כך החלונות של דירה הם פתח־הראוּת היחיד של הדירה מתוכה ובוודאי גם אל תוכה. כמעט ניתן לומר, שדירה היא לאמיתו של דבר האדם הדר בה, מכל מקום כפילוֹ של הדר בה. ההבדל היחיד שבינה ובין האדם, שאין לה תנועה של ארשת־פנים. פניו של אדם אדווֹת־אדווֹת נעות עליהם. אדוות של שמחה, של שכרון; אדוות של עצב, של חימה. אדוותיו רגשותיו של האדם הפנימי. על פניה החיצוניים של דירה רק אדווֹת שלא ממנה ושלא מתוכה ינועו. למשל, צללי עננים חולפים. למשל, גשם הנפרש עליהם סרטים־סרטים רוטטים. למשל, אור השמש השט על פניה לאטו. האדוות מן החוץ יטביעו חותמן על פניה החיצוניים של הדירה. קירות כל הבתים בשכונתנו אפורים היו, קודרים. העננים החולפים הניחו בהם טביעת אפרוריתם. זרמי הגשמים הניחו אפיקיהם על פניהם. פה ושם התחילו בתים לאחר עשר, שתים־עשרה שנה, קירותיהם לטייח, להרסיסם, לחספסם בטיח צבעוני. אורו מעט הפנים החיצוניים של הבתים. מעתה טיפות הגשם נושרות מעל קירותיהם. העננים, בחלפם, נעשים נקבים־נקבים מחמת החיספוס הגבישי של הקירות. רק קרני השמש יכולות לפזז בין הפיטומות הזעירות.

מן הדירה רק המישטח החיצון נמצא בחוץ. מעט מאד ממנה. כמוה כאדם.

גילוי מופלא שני שאנו מגלים בחוץ, שבחוץ אין הדירה עומדת ברשות עצמה ואינה נושאת את עצמה. היא חלק בלתי־נפרד מן הבית כולו. היא אובדת בכללוֹ של הבית. היא איננה קיימת לעצמה. אפילו פרט מובדל חדלה היא להיות. בהיותנו יושבים בתוך הדירה אין אנו חשים חלקיוּתה. אנו חשים אותה כבנין שלם בפני עצמו. בפרט שדירה ‘פינתית’ היא. קיר אחד משותף לנו ולדירה הסמוכה, אך אין אנו חשים השיתוף הַקירי. רק קול מעֵבר לקיר לפעמים יזכיר השיתוף הדק הנעלם הזה. אנו אפילו איננו חשים שיש משהו מעֵבר לקיר. איננו חשים כלל מה שישנו או איננו מעֵבר לו.

יותר מכן אין בפינו דבר על חוּצה של הדירה. נשוב פנימה. ואנו ממהרים במקצת לשוב, כי מפני משהו נרגיש במעומעם, בכניסתנו לחדר־המדרגות, תרעומת כמוסה עלינו. לכן במהירות פנימית נפנה אל הדלת. גינה קטנה של שיחי־פרחים ושיחי־סרק מקיפה את הדירה לרגליה. לא אנו נטענוה, ולא אנו מטפחים אותה. דרי הקומה העליונה במקצת מטפלים בה בערב שבת, או ביום־חג. חרדה קלה זעה בתוכנו: עדיין ארעיים אנו במקצת פה? דבר אין לנו עם סביבת הדירה? לא נטועים אנו במסיביה, כפי הנראה? בחדר־המדרגות חולפים אנו בצער קל, זָכוּר, על פני כפתור הפעמון החסר. נשר הכפתור, והבא נאלץ באצבעותיו להקיש על הדלת. האין אנו מסוגלים להשיב כפתור שנשר? לתקן דבר? תיקון קל?

הולכים ומצטברים החובות הקטנים הללו, התיקונים הקלים בני־בלי־תקנה הללו, פירורים־פירורים של התקנה הגדולה, הכללית, התלויה ועומדת. אנו עוברים עליהם מורגלים בדחייתם, לֵאֵי זכירתם ושכיחתם. פעמים תשומת־ידים משכבר ננערת בנו, והנה אנו צוֹפֶה־הליכות־בית חוֹבב, מתקן־ומתקן־ומתקן נחלָץ, ‘עושים זאת בעצמנו’, כתביעת ז’רגון יצרני־הצריכה. וקורת־רוח מסתפקת במועט לנו. ואנו סוטים ועוברים.

הפרשן הפיוטי הוא שקוֹלוֹ נשמע פה, כמדומה, מפינו. גוֹן של תלונה קלה לדבריו תמיד. מיתר דק של חמלה עצמית רוטט בהם. הוא נכנס לתוך מחשבותינו, בזה נסיון סיפורנו, ולוחש בהמית לבו:

“ספר, ספר נא! ספר על עייפותנו. עייפות מלהשחיל חוט במחט ולתקן קרע קל בבגד, ולתפור כפתור שנשר. ולצאת ולחפש את הזגג. וללכת אל חנות כלי־הבית. ואל סניף הדואר. וכו'. ואלה רק לדוגמה. וכל הקרעים השונים, העמוקים? וכל הקלקולים הגלויים והנסתרים? ספר, ספר נא על תולדות עייפותנו…”

בת־קול רחוקה, רפה, של הצעירה בבנות סבא, הרווקה המזקינה, שבפיה נתרכזו כל תלונות־הצער הכבושות של בני הבית הגדול המחריש מלהתלונן. בת־צליל מלמול ענוותה של אם הבנים. מנוד ראשה האטי: יקירַי…

“ספר, ספר נא, אתה המנהל את חיינו… אתה המאחדנו כולנו… אתה האוחז בצרור קצות העבותות…”

מנהל־החיים הנעלם, האוחז בצרור קצות העבותות, – מי הוא? מה טיבו? – מפטיר בשפה רפה מכוּונת, כמין פרשן ממתיק משפט:

“אולי, אולי גם קצת עצלות… גם קצת רפיון־ידים… וביחוד שאנו עסוקים תמיד. כל אחד מאתנו בשלו עסוק…”

זעים בני משפחת היחיד הכפול ומכופל. זה בכה וזה בכה. זה מרכין ראש. זה מפשיל עינים כלפי פינה בתקרה. זה חוזר ממרחקוֹ הנבחר. זה עולה ממאורתו. זה מלקט חלקיו מתוך פזורתו. כולם, כולם בעבותותיהם.

והנה הם־אנו כאן בצוותא, בצפיפות הדירה הקטנה הצנועה. כל אחד מאתנו לא תואר לו מובהק, לא מראה ברור, אולם שמות מפורשים לנו ומשמעם כלשונם. אחד בנו, הפרשן הנ"ל, הוא־הוא שנתנם לנו ושמו שלו אנו שנתנוהו לו. אנו – איש־הזכרונות / המפוזר / השבוי המוּחָב / הערום / האסופי / כפול־הידים / איש־הריעים להתרועע / איש־האבדוֹת / הירא־מפחד־לילה / שנפשוֹ־יוצאת / השש־להצטיין / הסגן / עושה־הטובות / איש האחרית??? /ועוד? / ועוד? מה שמותיהם מִשֵמות? פה ייזכרו, פה יימחו. המה ושמותיהם. פה ייוודעוּ, פה ייעלֵמוּ.

אלה רק לדוגמה, אומר הפרשן־השֵמן. רק לדוגמה, ולשנותם, להחליפם אפשר. אין אנו רוצים להחליפם, נענה. חיי־שמוֹת לנו. בחילופיהם קיצֵנוּ.

שמרנים אלה לעולם מכונסים הם יחד. ומפוֹרָדים יחד. איש־איש בפינתו. איש־איש בסדקו. מעֵבר למחיצתו. מעבר לעצמו. יַרבּוּ שתוֹק, כדי לפרוץ פתאום בקול־דברים. יתמידו סתֶר, כדי להיגלות לפתע ללא נקרָאו. זה אל זה מרחוק יגשֵשוּ. זה מזה מקרוב יתרחקו. זה עם זה יתנצחו, יתפיֵסו. אחים כולם. אחים חורגים קצתם. אחים מפורדים כולם. אחים מאוחים כוּלהַם.

ומנהל־החיים מחזיק בכולם, כרוכים בעבותותיו.

כולם גלויים, גם בחביונם גלויים כלשהו. רק הוא, ‘מנהל החיים’ שלהם, כורך העבותות, מרַפם, מהדקם, נעלם הוא. מי הוא? מה טיבו?

כולם גלויים, ורק השכנים לא יראום. ידוע לשכנים: אחד דר, לבד, בדירה הפינתית. ילדי החצר תוהים עליו, שלבדו דר הוא. ‘איפה האשה שלך? יש לך ילדים?’ אחד יוצא מן הדירה יום־יום ונכנס בה. אולי זה האחד, המוּכּר להם, הוא הנעלם? משפחה של יחיד כפול ומכופל הוא בדירתו, ואחד ככל השכנים, בצאתו.

בצאתו הוא מתאחד, מתהדק, חגוּר ומכופתר, ובשובו מתפרד בדירה לכפלָיו.

הרגל הוא לו, ושוב אינו מתקשה בקיומו. כלומר, קודם שהתרגל לכך צפוי היה לפעמים – לא להתפרדותו בחוץ, אלא לפריצת גדרוֹ של זה, לניתוק עבותותיו של זה. שנים שנפשו־יוצאת היה ראש העקודים מנתקי עבותותיהם. שנים בהן השבוי… שנים רבות. מתערב פה הפרשן ושואל:

“ואין אתם סבורים, שלא כל השנים? שלא כולן מֶשך־שבי ארוך אחד?”

השבי מהו? השבי היכן? נגיע אליו.

לפי שעה אנו בחצי־החדר, כי עתה זה שבנו מהקפת קירות הדירה. שניִם הם שגבּם בחוץ. השלישי, צדו האחד בתוך הדירה, וצדו השני, כאמור, נעלם מעינינו, כי בתוך דירת השכן הוא. הקיר הרביעי אינו קיר כלל. מדלת־זכוכית ומחלון הוא מורכב, ולפני שני אלה המרפסת. המרפסת איננה שייכת לחלל המקוֹרה, כי לא מקוֹרָה היא, “לא סגורה”, כלשון המשתכנים. כמובן, אנחנו, להבדיל משאר השכנים, טרם ‘סגרנו’ אותה. פתוחה היא כל היום וכל הלילה. ביום פתוחה היא גם אל הדירה. בלילה נדאג לה. בלילה פתוחה היא אך החוצה, מן הדירה והלאה, אל החורשה הלילית, אל הלילה כולו, אל כל אשר יתרחש בלילה ולא נדעהו. עזובה היא, כחורבה, כסככה ריקה. כל שירצה יוכל ללון בה, בשכנותנו, ולא נדע דבר לוּנוֹ. כמעט אין היא שייכת לדירה. שייכות המעט שלה לדירה תלויה בפתיחה החלון והדלת אליה. בלילה סגורים אלה, והווילון האפור פרוש על פניהם, והיא, המרפסת, אינה קיימת כלל. אבל הן ביום והן בלילה בבחינת מבוא היא. בעדה, דרך החלון וזגוגית־הדלת, יבוא ביום האור לחדר הגדול. כדרך שיבוא בעד חלון חדר־השינה. בעדה, בלילה, יבוא החושך עד החלון ודלת־הזכוכית ויעמוד וייפרש עליהם כווילון־מישנה, וילון־חוץ עבה, כבד. שייכות־מבוֹא שייכת היא איפוא לתוכו של החלל המקורה שלנו.

שייכות בהירה ושייכות אפלה.

ממֶנה הבהיר וממנה האפל בתוך דירתנו. דופרצופית היא, ואין דירתנו נותנת אמון בה. פרצופה האחד, הלילי, הוא מוקד תורפת דירתנו. החלל המקורה, הבצוּר, בצדו האחד פרוּז הוא, כמעט פרוץ. פרצה זו קראה לילה אחד לגנבים, ואלה הרימו את תריסה של דלת־המרפסת ונכנסו לדירה, וכלי־מלאכתו של הפרשן נטלו עמהם, את מכונת־פרשנותו. מאז החילונו לנעול דלת חדר־השינה בלילה, לבל יוכלו פורצים להיכנס אליו מן המרפסת ולהשיגנו. בלילה ברשותנו חדר־השינה בלבד. כל שאר הדירה מופקר. אין אנו יודעים מה מתרחש שם. ואנו יכולים לחשוש שכל דבר עלול להתרחש. בלילה חדר־השינה בלבד הוא דירתנו.

בלילה גם אנו, כדירתנו, מצטמצמים ביותר. באחד מבני משפחתנו מצטמצמים. בלילה אנו – הירא־מפחד־לילה. כמעט אך ורק הירא־מפחד־לילה.

בהתקרב שעת השינה יודעים אנו, כי הנה אנו הולכים ונעשים כולנו ירא־מפחד־לילה. יראתו של זה מיוחדת במינה היא. לא יראה מפני המירֵא אותו, אלא יראת היראה עצמה, הממשמשת ובאה. כי לא הלילה מפיל פחדו, אלא פחד־הלילה העלול לבוא מעורר יראה.

הירא־מפחד־לילה קם מעם שולחנו של איש־הספרים לפרוש אל חדר־השינה. הוא בודק תריס החלון ותריסה של דלת־המרפסת, אם מבורגים הם היטב בברגיהם. מכבה החשמל בחדר בהושטת יד מן המסדרון, והחדר בבת אחת נסגר מפניו. ושוב אין לו שליטה עליו. הוא נכנס אל חדר־השינה ומעלה בו אור. חוזר אל המסדרון ומכבה בו החשמל לאחר שבדק את דלת־הכניסה אם נעולה היא כראוי. בלכתו אל חדר־השינה גבּוֹ, בתוכו, בורח רדוף־לילה מן המסדרון, אבל האור היוצא מחדר־השינה מחזקוֹ, מאיטוֹ. בינתים, מאחריו, כבר כבש הלילה רובה של הדירה. הוא נכנס כמו־מהר אל חדר־השינה ונועל כמו־מהר את הדלת, לבל יקדים מי וידחפנה מאפלת המסדרון אל נוכח פניו. נועל פעמיים ובודק פעמיים את המנעול. נוכח לדעת שאין איש לוחץ על כף־המנעול מבחוץ. עתה יגש אל הכיסא שליד מיטתו וידליק את מנורת־הלילה, ורק אחר כך יחזור אל הדלת ויכבה את המאור הגדול. כי בָאוֹר עליו לחזור אל המיטה.

חצי־שעה, או קצת יותר מכן, מנורת־הלילה בעיקר מנורת־מקרא היא. הירא־מפחד־לילה נוהג לקרוא בספר לפני הירדמו. נוֹהַג שאמנם ראשיתו בימי נערותו. אבל בימי נערותו שעות רצופות קורא היה בספרים לפני הירדמו. ‘בולע’ ספרים, כרבים ילדים בולעי־מרחקים, קופצי־דרך, ילדים מעופפים, הרפתקני־חלומות עליזים. הבליעה פסקה מאז כנערוּת עצמה שנבלעה אל קרב הימים. השעות ההן נתקצצו, ושאריתן, חצי־שעה ומשהו, שוב לא על טהרת הקריאה היא עומדת. שארית זו תכלית סיוע לה: מילוי העיניים והוֹגעתן. העינים קולטות מלים, אוספות אל קרבן משפטים, מתמלאות לבלי הכיל ועפעפיהן יכרעו כבדים תחתם. מחשבות־הקריאה יורדות מן המצח שוקק־המלים אל העינים הנעצמות, והעינים הנעצמות ממשיכות במחשבות אלה בנוסח־שינה בָלוּל. הירא־מפחד־לילה, אם אינו מקדים קריאה בספר לעצימת עינים, עיניו ריקות ממחשבות ומיד נקהלים ובאים אל תוכן כל האובדים בארץ־הזכרונות והנידחים בארץ־הנשיה, כמחכים לשעה קצרה זו של ריקותן בטרם תירדמנה, כדי למלאן מלוא חייהם שלהם הזנוחים כל הימים, כל הלילות, חיים זנוחים שישאבו עתה כוח־המשך פעיל מנדודי־השינה, מכפיית הערוּת, לשם תשומת־הלב אליהם, מתוך תביעת תשומת־הלב, כתביעת חולנים מאת קרוביהם, לשם הרחבת שעה קצרה זו שבין עצימת העינים ובין התרדמה לכדי אותו תחום־שממה רחב לאין שיעור של זניחוּתם. שעה קצרה זו היא שעת היאסף כל הנִדחה והמסולק וכל הצרוּר בצרור הנשיה, שעת ריכוז קיצוני של הזכרון, בה כגוש כבד, כחומה אטומה יגהר על הריווח הריק, המבקש להתמלא עוד ועוד ריק, ריק, ריק, שבין העינים והשינה.

הספר הוא הסכר. העינים מלאות בליל מחשבות־הספר ולא יבואן דבר על פניהן. הניצול מהסתערות האורב מחזיר ביד לאָה את הספר אל הכיסא, מסב את הנורה מן המיטה אל חלל החדר ומבקש להתהפך אל הקיר. הרהור שגור של חרדה לגבו המקומר אל חלל החדר, בלתי־מוגן, מהפכוֹ פנים אל חלל החדר המואר. פנים אל חלל החדר המואר יישן. יירדם יודע כי אינו לבדו בחדר. מנורת־המקרא נהפכה עתה למנורת־מאור. מנורת־המאור ערה בשנתו, צופה כל, ממלאת מקום עיניו, משגיחה על הכל עד הבוקר יֵאוֹר. לפנות בוקר יקיץ לחילוף משמרות האור. בשנתו מזכיר הוא לעצמו שכבר מפציע בוודאי אור השחר מבעד לחלון פנימה, ויש לכבות את המנורה. הוא מכבה אותה ביד נמה נשלחת בלווית העינים העצומות המוארות, ומתהפך אל הקיר המלבין והולך.

‘לישון עוד מעט… עוד חצי־שעה…’ השינה האמיתית, המטוהרת. שנת־העונג. שנת־השחרור. באור הבוקר הטהור. אור הנערוּת. בגל החמים השוטף חוזר חלילה את הפנים. מועט השינה המחזיק את המרובה. מרוּבֵה הנועם. מרובֵה העֶרגה הטהורה. הירא־מפחד־לילה נמוג בהרהור־זכרון חייכני. בעֵדן גאולה לאין שיעור.

אף כי עוד מרחפת־חולפת איזו מחשבת־ספר כבועת־עשן דקה קלה. חלפה ואיננה. וגבו של הישן־עוד־מעט־עוד־מעט באור הבוקר הרב והולך נשען בבטחה שלמה ובאוֹמֶן תמים אל רַחַב הדירה שמאחריו, המרוקנת מלילה, המתרחבת והולכת במידות גיאות בוקר ללא מעצור.

היחיד הכפול ומכופל מקיץ יחיד מאד. יחיד לשעה קצרה. קרבות ובאות במהירות מהדהדת של צעדים זעירים רוהטים דַקוֹת המַעבר אל תכונת היציאה מן הדירה. תחילה מתרכז תוכו של חדר־הרחצה בדאגה לדיוק שעת היציאה. אחר כך, לשולחן ארוחת־הבוקר, מתמלא תוכו של חצי־החדר השותה ואוכל בחטף, מתמלא לשעה חטופה בליל כותרות העתון, בליל מפעפע, מרקד בועות־בועות לכאן ולכאן. מעבר לחלון חולפים הפקידים מדייקי־היציאה, מדייקי הריצה אל האוטובוס, מדייקי ההליכה העצמאית אל המכונית הפרטית, שתרוץ, תרוץ אחר כך אל מועד הכניסה המדויק לראשית יום־המשרד המדויקת.

איש־הספרים יוצא כבד־תנועה במקצת, עמוס איחור צפוי, איחורים זכוּרים, מתנער מדאגת־איחור זכוּרה, מתעקש בכוונת־איחור, באזהרת מראית־עין של עצמאות.

כך נקל יותר ללכת ולהיחצות למשך חצי־יום, לחצי האדם עובד־הקיום.

הכל, הכל נשאר בחלל המקוֹרֶה, וכשישוב אליו לא ידע מה ימצא בו.

חצי־האדם, בשובו אחר חצות היום, כתוֹם יום עבודת־הקיום, הזורח ושוקע כשמש שהיא מעשה ידי אדם ומונהגת בידי אדם, לאחר מסע חצי־השעה באוטובוס נקרֶה לו, אחד מצי־האוטובוסים של שׁבֵי־עבודת־הקיום היומיומיים המהלך כה וכה בתנועת־זכרון ובתודעת־מטרה של מחוגי שעון, לאחר מסע הישיבה הזוגית הנקרית, או הישיבה הזוגית הנבחרת מטעם זה או אחר, גלוי ונסתר, מסע התנוחה הכפויה, הבּטלה אובדת־העצות, מסע העינים הנכפות להביט אל גבּוֹת יושבים, אל גבּוֹת עומדים, להצטדד אל חלון זה או חלון זה, להשתפל אל רצפת האוטובוס המזוהמת, אל רגלי יושבים מכונסות מתחת למושב או משורבבות אל המעבר, מסע העינים הנקראות, המומרצות להביט אל עינים אחרות, אל פרצופי־פנים, אל גבּוֹת מוּסבּים של עומדים פוני־עורף או הופכי־פנים, הנתבעות כל הזמן אך להביט, ונלאות להביט בלי הרף, ונמשכות בלי הרף להביט, חצי־האדם, לאחר מסע ההבטה הרצופה, לאחר חמימות הישיבה המוסעת בציבור, להט קירבת הזרוּת כתף אל כתף, שקיקתה הכבושה של קרבת רגלים ורגלים במרחק עצום מופרד כחוט השערה, יורד מלא תשבץ נע של אנשים ואברים ומבטים ואוויר שתיקה נעה, אצה, וכרכורי קולות דברים וקריאות, והולך ומתרוקן ברדתו מן התשבץ הנע ומן האוויר הנע־אץ ומן כרכורי הקולות התרוקנות של מעין אכזבה מעורפלת, ודרכו האִטית של השביל שבין בתי החצר המוגבהת מכביש הרחוב ממלאת אותו, ככל שהיא הולכת ומתקצצת, הולכת וכלה, ממלאת אותו רחש של תהיה ושאלה שלא מעֵין השיבה. תוהה, שואל חצי־האדם, ההולך וגדל, ההולך וחוזר אל מלוא שיעור קומתו הטבעית, האמיתית, תוהה ושואל, בשמינית שבשמינית של מבוכה שאין בה ממשות, של סקרנות שאין בה ממשות, של כעין בת־חיוך צדדית, אם ימצא את הדירה במקומה, אם בכלל ימצאנה, אם ימצאנה שלמה, לא חורבת דליקה, לא מפולשת־פריצה. ולא חששן הוא מטבע ברייתו, ולא פחדן, ולא חַרדן מטבע עיקום־בריה ממשי או מדומה ואין כל טעם ממשי, וכל גורם ממשי לזָרוּת חוזרת זו. אבל התהיה והשאלה מרחפות, ללא חרדה וחשש של ממש, על פני תנועת ההליכה, על פני השביל הנכרָת והולך. ובפתחו את הדלת ישאל בו הרהור אלמוני בא־לא־נקרא מן אֵי לא־נודע, ישאל שמא שוב אין הוא בעל הדירה, שמא נלקחה ממנו בהיעדרו, שמא זרים ימצא בה, ושמא את שאינם ימצא בה, את שמִן הערפל ההוא, מישהו מהם שתביעות־חיים מיוחדות לו, או תביעות־תגמול מיוחדות, ועינו יעיף אל החדר, ועינו תשאל את עצמה, בהיותה מועפת אל החדר השני, אם אין ההיא שוכבת שם, ובפתחו את חדר־הרחצה יבקש ההרהור להיווכח לדעת אם אין ההוא עומד שם לפני הכיור. בד בבד עם כל התנועות הרגילות הדרושות, עם פשיטת המעיל המשחררת כרגיל, עם המבטים הרגילים, בד בבד עם הלאוּת הנשנית, בד בבד עם תשומת־הלב המוכנית הרגילה אל צרכי שעת הצהרים הרגילים, אל כל השקט והמידה של ההרגל ושל הנוהג החוזרים חלילה. כמיני קרומים של הבל, של אד, הנקרמים והולכים ונמוגים והולכים מסביב לאוֹרַח השעות הנשנות, כגלגול כדוּר, של החיים המוכניים, על פני התנועה המוכנית של מכונת הגוף והתכנון המוכני של שׂכל הגוף ורוח הגוף המאומנים, המיומנים, המובדלים לעצמם, ובלתי־מורגשים לא כקיימים ולא כבלתי־קיימים.

הקרומים הולכים ונמוגים כליל בכניסה למטבח, להכין ארוחת־הצהרים כלאחר־יד, בקורטוב חוסר־סבלנות, בלאוּת תחילה, כאילו כדי להיפטר, למהר ולהיפטר מכעין מיטרד זה הנשנה יום־יום, כהישנוֹת לילה־לילה כעין־מיטרד אחר, גדול יותר, השינה.

תוכו של החלל המקורה מלא חייהם הרגעיים של קורי־הרהורים אלה, של נימי־דמיון אלה, של פעימה רפה זו של ורידי־רגש אלה, מלא אותם שעה קצרה, כרגיל, וחוזר ומתרוקן מהם, ומרכזי־תודעה חדשים, ישנים מתחדשים, נזרעים בו פקעוֹת־פקעוֹת. בתנועה חוזרת, כתנועת מי־מעין נובעים מתוך חול שוֹקט דוֹמם.

עוד נחבאות קרחות־החול הזעירות, פיסות־פיסות חיוורות מסורגות בין השיחים הירוקים הלחים, עודן נחבאות מזה ומזה למַעין, זרוע שלוחה של הנהר, מאחורי בית סבא, בקצה המשעול המשתטח אפיים ארצה על פני הגינה, לנַשק מסיבּי שכונת פועלי־האחוזה, פיסות־קרחה של חול כתום־חיוור שמבּוּעים קטנים מפזזים בהן מן החול ולמעלה ממנו במלמול בּעבּוּעים־בעבוּעים כפיוֹת דגים קופצים מחלקת הנהר ולמעלה ממנה, קופצים בלי הרף ומתנשמים־מתנשמים באוויר הקיץ החם הרך.

ועוד קודח מַקדח צינת המים החדה המקפיאה את שיני הנער השותה מהם בתוֹם מלוֹא תשוקה עד הַכאֵב אותן. ביום הקיץ החם הרך. בים־האור הגדול והרחב של הקיץ ההוא. בגאון רַחַב השלוה השלמה סביב־סביב כמלוא העין.

ואף ההתנערות מפעם לפעם למילוי אותה חובה של חלום ישן נדחה והולך לֵאוֹת. אף ההתנערות, יש בכעין התפרצות קצרת־רוּח, יש בגישוש ערוך ומתוּכּן קצר־ימים, קצב של מוכניות כמו טבעית היה בה, מחזורי, מקוטע, כקצב גלגלי מכונה נעים ופוסקים, ונזכרים לחזור ולנוע, ונאנחים שוב אנחת גסיסה. ורק הפעם האחת – בצמיחה טבעית ברורה, ברוֹך ובעוֹז נובעים מתוך שרשים שלמים, שלמים ושעמדו בעינם ובתוּמתם, בהתעצוּת זוקפת, בהתענפוּת מתפרשת, בפריחה מלאה, מתרחבת, מתעגלת כצמרת, בכל חליפות מזג החיבור החטוף וכורח הפירוד הוֹרֵה כלוֹת־הנפש התופחת בלי הרף, בכפור ובחוֹרב של הבדידות הנכספת עד כלות נשימתה ובדריכות הציפיה המיתרית עד כדוֹק הַפּקיעה ובלהט השלם של הפגישה־מחדש והקירבה־מחדש, השלֵמה, הצמודה, הגדורה מכל־וכול, ללא כחוט־שערה, ללא כפשע, בין עוֹר לעוֹר, בין אבר לאבר, בין עין לעין. בנשימה האחת. בקול האחד. המורכבים משנַיִם, ואין נחלקים, אין נחצים לשנים. בטרם הכניסה אל רשות־היחיד המקוֹרה. בשנים־שלושת החדרים הפזורים האחרונים. בשנים הפזורות האחדות, האחרונות.

כך גם אהבתם חַדרית היתה, מנודדת, מטולטלת בנדודיו של שנפשו־יוצאת מחדר־זרים אל חדר־זרים, פה צר פה רווּח יותר, רוב קיומה ברווחי־בינים רחבי־הידים שבזמן ובמקום, במרחקי־ההפרד, משתרע על פני שטח המרחק השומם, על פני דרך־הרבים שוקקת־התנועה שבין עיר לעיר, בין התל הגדול ובין עיר־ההרים, קיום מֶרחַקי, דַרכּי, וחוּדה, יהלוֹם מוֹקדהּ, בפגישות־הבינים הקצרות שבין רווחי־הבינים הארוכים, יש בתל הגדול, יש בעיר־ההרים. בשנים הפזורות האחדות, האחרונות של שנפשו־יוצאת, ושל שנפשה יצאה בטרם עת.

שנפשו־יוצאת, יום אחד והוא מהלך באחד רחובות התל הגדול ופניו המועדות אל מקום פלוני, אל בית פלוני, באוויר הרחוב חותכות־חותרות אל מקום פלוני, אל בית פלוני, ובתוכן, בתוך תוכן הגדור מכול־וכול, זקופות, מופנות פנייה ישרה, ללא כל זווית־נטיה, אלא הישר־הישר נִכחן, נעות בתנועה מרוכזת בתכלית, אל מול פנֶיה הקרובים, בכוח קפיצת־מרחק קרובים, של בת עיר־ההרים, ובשעה ההיא, בהליכה החיצונית, הגופנית הזאת, ובהליכה הפנימית, הנפשית הזאת, זקוף־פנים וזקוף־קומה, זקוף קומה פנימית כבתכלית הצער הצרוף, שנפשו־יוצאת מתמלא הרגשת־גאון־וגובה, הרגשת־גאון גואה והולכת, ועמוד־גאון הולך לפניו, וגאה מהלך הוא ברחוב, גאה לפני נפשו היוצאת, גאה שהכר הכיר את בת עיר־ההרים, גאה שידעָהּ ושידעתו, זו תפארת נשים נעלה, גאה, שמיוּדעת נפשו היא, גאה על נפשה ועל שייכות נפשה אליו, ומהלך הלאה־הלאה ביום־גאון סביב־סביב בתוכו.

בת עיר־ההרים מחליפה לבושה, שמלה נאה, או חליפה נאה לובשת, מסתרקת למשעי לפני הראי, מתקשטת בעגילים ובשרשרת־צוואר ובסיכה לפני הראי, מתפרכסת לפני הראי, לפני שבתה לכתוב מכתב אל ידידה בן התל הגדול, או לפני הרימה השפופרת לדבר אליו ממרחק ביתה. איש־הזכרונות מספר לו אחרי שנים על סבתא אסתר, שלא הכיר אותה היחיד הכפול ומכופל, שבת חמישים נפטרה ויפת־תואר היתה, וכל שנותיה היתה הצנועה והחסודה, בת ר' בנימין הצדיק, בסרקה שערה הארוך, היורד עד ברכיה (כדברי אמנו, בתה), כל התריסים מגיפה היתה (כדברי אמנו, בתה), לוחש לו איש־הזכרונות סיפורו זה על סבתא ששמע מפי אמנו, בתה, ושנפשו־יוצאת מסמיך מעשה זה למעשה התקשטותה של בת עיר־ההרים לפני כתיבת מכתב ורואה בהם את המקור האחד, את יפי־הטוהר האחד, פה בגילוי, פה בכיסוי, פה בגילוי הכָסוּי, פה בכיסוי הגלוי, ברשות־היחיד היחידית ביותר.

חלום זה חדש בתכלית ויחיד בתכלית היה, ובבוּאתו נחלת תוכם של חדרי־הזרים היתה. לדירה הקטנה, הצנועה, רק שבר־החלום נכנס. רק השבר. למלואו, למתוֹמוֹ, מקיף כאוויר זך, חובק כלבוש צח את הגוף הנפשי ההוא, נשאפה, נתמַטרה, נבעלה הדירה הקטנה, הצנועה. לתוכה נכנס שבר־החלום.

תוכו של החלל המקורה מלא הֶעדר שלם אחד, למלוא שיעור היקפה של נפשנו, נסתר בשלמותו כעוֹר לפנים מעוֹר, ובזעיר־אנפין ממשי צרור בגליונות־גליונות שבמגירה, ובתמונות שתים שבמגירה, ובשלושה ספרים שעל מדף־הספרים, ובמתנות אחדות, כל אלה מוסגרים למסגרת־בדידות צוננת נפרדה ולחביון־בדידות מוצל נפרד, יחידיים בתכלית. יחידיים בתכלית בתוכו הכפול ומכופל של החלל המקורה. נמצאים בו ולא נמצאים בו. ואולי מה להם פה עתה, ומי להם פה עתה? ומי ינחש אמת סברם החדש?

בתוכו של החלל המקורה דר ברנש דק חיוור־פנים, תם עגום גם עליז, נער משומר במתוֹם נערות, שׂשׂ אלֵי אוֹרחים, ידיד־שׁרֵת לשעבר, פורש־פורש זרועות מכבדות לשעבר, וברבות השנים מרוסן־שׂישׂוֹ־שַרתנוּתוֹ, מאולף־דעת־עצמו במקצת, על ידי אחד מאֶחיו, הרואה חשבון, שעיקר מגמתו חיסור וחילוק, מחיקת חיבורים ומכפלות תפוחי תום והתלהבות, וצמצום הסכומים לתכלית דיוקם ואמיתם. השלמת תיאור תוכו של החלל המקורה, שנקטע על ידי פסקאות מעט של סיפור מוקדם, ששוב אינו הולך ומיספַּר כמקוֹרוֹ, כבחדרים האחרונים ההם, מחייבת גם שילוב רישום־חטף מרופרף של איש־הרעים־להתרועע, זה הברנש הדק החיוור האמור. תוכו של החלל המקורה מלא לעתים שעות־שעות ספורות של קיומו של זה. לשעבר היה הוא רעהו הצמוד־בהסתר של אחיו שנפשו־יוצאת, וממלא־מקומו בגלוי, בעיקר בחוץ, בחוץ הגלוי, ברווחי־הבינים של תקופות־הריעות, הריעות הרחבה, הפתוחה לרווחה, שבין פרקי־הזמן המופרדים, המסוגרים, של חיי־האהבה של שנפשו־יוצאת, החיים הזוגיים הטהורים, שאין לשלישי או לרביעי או לחמישי כל חלק בהם.

כשם שנפשו־יוצאת לעתים השַליט בחיי המשפחה, כך גם איש־הרעים־להתרועע לעתים השׂוֹרר בבית הפנימי שלה. שאר האחים באותן עתים אך צללים הם, מצודדים, קצוויים, זוויתיים, קפליים־קמטיים. אף האב העצמי –

האומנם מצאנוהו? ‘מנהל־החיים’ הוא האב העצמי? עוד אין אנו יודעים דבר לאשורו. אין אב, ואֵם אֵין. הוא אבד, הומת בערפל ההוא. היא שבקה חיים, לכל ההולכים למות, לפני עב־הערפל.

איש־הרעים־להתרועע, להתעורר־להתרועע, מסיבה עורך בין הקוּרים, בין הנימים, בין האחים השונים, הצלליים, הזיזיים, בין שלפוחיות הזכרונות־הדמיונות התופחות ומתפחסות לסירוגין, תחת הענן המשונן התלוי בתקרה החיוורת, לצד שבר־החלום המבודד בצפיפות הזאת, מסיבה באמתלה מחזורית של ריעוּת עורך לרעים זרועים פה ושם. אותה שעה, בפלח הבשורה החשמלית את תוכו של החלל המקורה, בשלל גוני קדרותו, כל הצללים האַחיִים בורחים מבין כל הגוֹנים השונים כעכברים לתוך חורי־חורים. אולי נאמר כתינוקות נוגים־עליזים ביישניים הנבהלים בבוא זרים לבית ונפוצים אל כל הפינות להציץ מהן בעינים בוהות, חרדות, סקרניות. אולי נאמר, למשל, כאותם שנַיִם דוֹדים שלא־מן־הישוב, חוזרי־מאמריקה לאחר מלחמת־העולם הראשונה, במשפחה הגדולה של בית־האחוזה, שהיו מצטדדים, מסתלקים למראה פנים חדשות, מבקרים חדשים־לימים באחוזה, כמפחדים שמא בא מי משם וצפונות ישיבתם שם יגלה פה. אולי נאמר כרגשות נדחים מפני רגשות. אולי נאמר כחלקינו אלה שלנו מפני חלקינו הללו שלנו. איש־הרעים־להתרועע, חלק שלם בפני עצמו, מבריח כל אֶחיו חלק כחלק, מסיבה עורך לרעים ותיקים, או לרעים חדשים, מסיבה מוּמצאת, הברקה עליזה, מניפת־זיקוק נפתחת של רוח־מסיבתיות שקפצה עליו פתאום, בכיבוד, כיבוד, כיבוד מותקן ומוגש במו ידי איש־הרעים־להתרועע לבדן.

יום־מסיבה תחילה בדירה הקטנה. הדירה הקטנה מלאה כל היום פרוטרוט אקדמת־מסיבה מתפזר במרוכז על פניה בשקט שמחת שקידה. יום־מבוא־מסיבה תחילה בדירה הקטנה. ריקה הדירה, ורק איש־הרעים־להתרועע בה, ושַל – וָה בה והכיבוד ההולך ומותקן במהירות קצובה, ותחייתן של מסיבות קודמות ספורות בה, וזכרן של מסיבות רבות בבתי הרעים, שבהן ערוֹם־ריעוּת מופיע היה, שבהן ביישן־ריעוּת יושב היה בין דמויות־ריעוּת, ריעות מסוּבה, מתהלכת בחדרים, ריעות רוקדת, משוחחת, ריעות שמה לב, מסיחה דעת, שבהן נבוך־ריעוּת מתהלך היה מקבוצה אל קבוצה, שבהן מתפרץ־ריעות, מתרעם־ריעות, כושל־ריעות, נפגע־ריעות, נכשל־נכזב־ריעות היה; מסיבות בדירות רעים משפחתיות יותר, משפחתיות־מן־הישוב יותר, בדירות עשירות יותר, רהיטיות יותר, מרחביות יותר, רב־אורחיות יותר, מסיבתיות־מטבע־בניינן יותר, מטבע ברייתן יותר. מסיבה הוא עורך לרעיון משום שלב הולך שבי אחר מסיבות־רעים לבו מנוֹער, ומשום שעל פי הרוב אורח הוא במסיבות רעיו, ואף הוא מארח את נפשו להיות, חוב המסיבות הרבות הזרות במסיבה עצמית נדירה לפרוע. ומשום כך מצוינת, ומשום כך מבריקה, ומשום כך עשירה המסיבה הנדירה הזאת מוכרחה להיות.

איש הרעים־להתרועע מסיבה לְיתֵר־על־רעים עורך, מסיבה לריעות עצמה עורך. הריעות באה לדירה הקטנה מפורדת לדמויות שונות, לקומות שונות. עמודי־גופים ניצבים בזיגזג קו־קומות עולה־ויורד־ועולה־ויורד. כדיאגרמה של ריעות משורטטת על פני אוויר הדירה. עיגולים־עיגולים של קבוצות כראשי מערבולות קופאות בפינות. תנועות ידים ורגלים שונות, כנענועי שׂוֹחים במעומד, משכשכות באגם אוויר הדירה. הרווחים בדירה דקים־דקים. הדיבורים, בלא עצמוֹת, בקלוּת משתחלים בעד הרווחים. צחוקים חוטיים, מוֹכיים כלפי פנים; צחוקים זגוגיים, רַעמיים, כלפי חוץ, בדרך אגב, כמשפטי־קריאה מוסגרים, מתפקעים. השתייה רגעית, חוזרת ונשנית רבת־רגעיוּת. אצבעות מושטות בהיסח־הדעת אל כיבוד קטן. צלחות־נייר של כיבוד קטן לאי־תשומת־לב כללית, למלאוּת עומדת, לגריעת־כזית באקראי, צפויות. כיבוד גדול, המובא בכבוד גדול מן המטבח, ובעטיפה של אפתעה, לבליטוּת צפוי, ליחידוּת מודגשת, ומיד הבולמוס עט עליו. שעת חצות המסיבה – שעת הבולמוס הנודעת היא, וחותמה אחידות הפעילות הַפִּיִית הכללית.

חוק הוא למסיבות, וכבר ראינו כולנו ידו המכוונת בכל מסיבה בתלים וברמות ובנווים סביב, ובתווך בתל הגדול, לא כן? אחר שעת־הבולמוס שעת־הפוגה, נבוכה קצת בבלי־משים, שעה תוהה־שואלת: מה לעשות עכשיו, מעכשיו? כאילו נתרוקנה המסיבה מתכנה המסיבתי. תוכה נאכל וקליפתה נשארה – לזרקה? כחלוף שעת־ההפוגה הקצרה הנבוכה, להתעוררות המסיבה שואפת. זה מתעורר – להתעוררות. זה אל רגליו מתעורר: קולות־נגינה ורחפי־צעד בתוכן שומעות הן, ושמְעָן את גופו חולף. זה עיניו ניעוֹרוּ, ומגמת קרניהן אל זו שבפינה ההיא, או זו שבקבוצה ההיא בציפייתה להתעוררות. איש־הרעים מן הפנים החדשות לא יגרע עצמו. משלוש היעלות שמעיר־הנמל־וההר, שעם בעליהן במכוניותיהם באו. איש־הרעים בוחר בזו, ובזו, ובזו. בחירה אחרת בכל אחרת בוחר. שלוש דרכים אל השלוש. אחת ישרה, פשוטה, קלה. אחת סיבובית, עקיפית. אחת דרך של בהונות אצבעות. היעלה הראשונה נפשית, געגועית, דיבורה דק, אוספת, אוספת אל קרבה, וכלי־סתר לה: לשון שנונה, וצפרנים שמורים. השניה צוענית, צחקנית, מסבירה פנים ואחור, עגבנית שחרחורת, דיבורה דשן, תנועותיה חמקמקות, מחבואיות, במתיות. השלישית זקופה ניצבת, גם בשבתה – כניצבת, מרוּת־כבוד של קומה נשיית שופעת. קסם איתנות נשיית טבעית ללא כחל ושרק. הנפשית חשה בראשה, מבוסמת כלשהו, והמארח אל החדר השני מכניסה ומשכיבה, סוגר הדלת עליה ואל השתים הנותרות יוצא. בכל מסיבה אחד או שנים ראשי המסיבים הם. המרבים בשתיה. ראשי המדברים. ראשי המסובבים כה וכה. ראשי המחבקים, הנושקים, הרוקדים. המשתוללים. אלה מַנְחי המסיבה הם. המסיבה לקהל־צופים, במידת־מה נהפכת. אל אלה שחקניה צופים. באין מנחים כאלה שמה ושאיה במסיבה. מנחה כזה התעורר עתה לחיבוק כול, להרקדת כול התעורר. בין פרפורי ההתעוררות של זה ושל זה חוזר המארח אל החדר השני לראות שלום המבוסמת שבראשה חשה.

בדירה הקטנה עדיין אין מקלט־רדיו, פטפון אַיִן. אל בית־הקפה שבתל, שבערב־שבת תזמורת בו וריקודים בו, מציע המארח ששב מן החדר השני. איש־הרעים־להתרועע בבית־הקפה ממשיך באירוחו. איש־הרעים אינו רוקד. גופו בוש, חושש לרקוד. גופו קופא אל תוכו, חוכך נרתע מלרקוד. הצוענית מושכת אותו להרקידו, מרפה ממנו. רוקדים הרקדנים שבחבורה. המַנחה על בית־הקפה מסתער. בגילופיו מסיבה גדולה חדשה, רחבת־ידים, רבת־עם נגלתה לו. המנחה מחבק, מושך, כופף, מקמט, מקפל, דוחף את הזרים יושבי־הקפה, מַשקם, צורח אליהם ידידות שיכורית בחיוך מסתלח, אוהב, אוהב את כולם ותובע אהבתם אליו במזג פולני, במזג רוסי שאוּל. איש־הרעים שותה במעומד ליד המזנון עם אחד הבעלים סרי־הרוח שאינו רוקד אף הוא. שותה ומתבונן אל הרוקדים. שותה ומתבונן, וגופו רוקד בתוכו כדרכו. שעה־שעתים, בהפסקות אוספות התעוררות, רוקדים הרקדנים הבלתי־נלאים שבחבורה. “לים!” קורא־שואל אחד הניעורים להתעוררות חדשה. חוזרים אל הדירה הקטנה, העומדת בשממון מסיבתה, למכוניותיהם של בני עיר־הנמל־וההר להיכנס. שבראשה־חשה מבקשת להיכנס אל הדירה ליטול צעיפה ששכחתו. איש־הרעים אומר: “רגע!” לאורחים, והשנַים אל הדירה נכנסים. בדירה שוכחים שהחברים ממתינים במכוניות. נזכרים שהחברים ממתינים במכוניות. לא שוכחים ולא נזכרים. על שפת הים החוגר לתל הגדול בעיגול־מה אפלה חוורוורת של אשמורה אחרונה. הים, האפרורי־מעורפל, איבד מרחקיו ומרחביו וכחומה אפקית ברזילית סמוך לחוף הוא שרוע. ללא בגדי־ים, בשמחת־אפתעת־אין־בגד, איש־הרעים ושבראשה־חשה מלבינים זה כנגד זה בפרצה שבאפרורית המעורפלת. קריאה: “לא לשחות רחוק!” השחיה נפסקת כשם שהמסיבה נפסקה, בהרגשת בטרם־עת נפסקת. “ארוחת־בוקר!” איש־הרעים־להתרועע מעתה אורחם של האורחים הוא. ראשית הבוקר המהבילה, בבית־קפה מִנִפתחי־שחרית, בקינוח חוץ חוֹתם מסיבת־לילה מתכבדת. המכוניות, בשלב־התעוררות חדש, יוצאות אל המשכה היומי של המסיבה – בעיר־הנמל־וההר. איש־הרעים חוזר לדירתו הקטנה למחרת היום מן ההמשך הנכרי הקוסם. מה שם לא התרחש! איש־הרעים מסכם לנפשו, שבמסיבה, בעיקר – מסיבה מתרחשת. השיריים המוחשיים והמופשטים של המסיבה בדירה הקטנה את איש־הרעים־להתרועע, המלא תהיה מפוזרת על פני כללוּתה של המסיבה ועל פני פרטי רגעים שונים כגחליליות עוממות זרועים בה, ועל פני סיומה בטרם־עת, ככלות הכל בטרם־עת, אוספים, אף אותו, כשייר־של־מסיבה הולך וּמֵצֵן אל תוכם.

מסיבה זו או אחרת. בין הפריצות האלה, הבימתיוֹת כלשהו, הנמחות מהר ככל הצגה, תוכו של החלל המקוֹרה בעינו, ללא פירצה, עומד. אנחנו תוכו. הוא בתוכנו. אנחנו שטפּוֹ והוא תנוחתו בנו. דירה בשלושה דרכים נקנית: בכסף, בשטר ובביאה. אחרון אחרון עיקרה של המיקנה. הַבּיאה עמוקה. תוך כך אנו עצמנו נקנים לה. כרגיל. אחר כך באוֹת היציאות הקטנות. וביאוֹת־השיבה הקטנות. אל תוך חלל הַבּיאה הראשונה, העמוקה.

עוד פרקים יבואו בחוברות הבאות.

דוד אבידן: ארבעה שירים שימושיים

מאת

דוד אבידן

---

מתוך הספר ‘שירים שימושיים’ העומד להופיע בהוצאת לוין־אפשטיין בע"מ.

---

עכשיו הוא הזמן

מאת

דוד אבידן

עַכְשָׁו הוּא הַזְּמַן לְהַתְחִיל מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא יִגָּמֵר

בְּשׁוּרוֹת קְצָרוֹת וַאֲרֻכּוֹת בְּחָרוּז לֹא־לָבָן לֹא בּוֹעֵר

לֹא בּוֹעֵר יֵשׁ לִי זְמַן וְנַנִּיחַ שֶׁכֵּן בּוֹעֵר

וְנַנִּיחַ שֶׁלֹּא אֶצְלִי אֶלָּא אֵצֶל מִישֶׁהוּ אַחֵר

הַיְנוּ הָךְ לֹא קוֹבֵעַ עִנְיָן שֶׁל מָקוֹם וּזְמַן

קְלָפִים וְאֶקְדָּח וְדַרְכּוֹן קְלָפִים עַל הַשֻּׁלְחָן

קְלָפִים עַל הָרֹאשׁ קְלָפִים בַּיָּד קְלָפִים חֲזָקִים

מַשֶּׁהוּ שֶׁמֵּרִים וְלֹא מוֹרִיד עִנְיָנִים עֲמֻקִּים

עֲמֻקִּים מִנִּי יָם עֲמֻקִּים מִנִּי דָּם מַשֶּׁהוּ שֶׁמַּגִּיעַ

מַשֶּׁהוּ שֶׁחוֹתֵךְ לְמַעְלָה רָקִיעַ אַחַר רָקִיעַ

לֹא רָגוּעַ וְלֹא מַרְגִּיעַ וְלֹא נִרְגָּע

רוֹצֵחַ בְּכַוָּנָה תְּחִלָּה וְנִרְצָח בְּלִי שְׁגָגָה

עוֹבֵר מִקִּיר אֶל קִיר וּמִדָּם לְדָם

בְּזִמְזוּם שֶׁל חָרָק בְּמִלְמוּל שֶׁל חוֹלֶה שֶׁל בֶּנְאָדָם

מַשֶּׁהוּ שֶׁהוֹלֵךְ לִישׁוֹן אֲבָל לְעוֹלָם לֹא נִרְדָּם

לֹא בַּמִּטָּה וְלֹא עַל אֶבֶן וְלֹא עַל מַיִם

וְשָׁמְעוּ עָלָיו עַל הָאָרֶץ וְחָקְרוּ עָלָיו בַּשָּׁמַיִם

וְהִזְכִּירוּ אוֹתוֹ בִּתְפִלּוֹת בְּבָתֵּי־חוֹלִים

בְּבָתֵּי־סֵפֶר בְּבָתֵּי־סֹהַר בְּבָתֵּי־גְּלָלִים

שֶׁהִכְנִיסוּ לוֹ עַד הָעֶצֶם יְכוֹלִים אוֹ לֹא יְכוֹלִים

עַד עֶצֶם הָעִנְיָן עַד עֶצֶם הָעֶצֶם וּבֵין הַגַּלְגַּלִּים

וּבֵין הָרַגְלַיִם וּבֵין הַיָּדַיִם וּבֵין הָעֵינַיִם

וּבֵין הָאָזְנַיִם וּבֵין הַכְּנָפַיִם וּבֵין הַשִּׁנַּיִם

נִכְנְסוּ וְיָצְאוּ הֲפוּכִים וּמִי שֶׁחָזַר חָזַר

נִגְזַר בָּרוּחַ נִגְזַר בַּגֶּשֶׁם בַּחֶרֶב נִגְזַר

וּבָא עַל עָנְשׁוֹ בְּרֶגַע מַר מָתוֹק

וְלָמַד לִצְעוֹק לִפְנֵי שֶׁלָּמַד לִשְׁתּוֹק

עַכְשָׁו הוּא הָרֶגַע הַנָּכוֹן לְהַכְנִיס לוֹ מַהֵר וְעָמֹק

אֲבָל הָעִנְיָן לֹא פָּשׁוּט וְאֵין כְּבָר עִם מִי לְדַבֵּר

לֹא עִם אָדָם קָרוֹב וְלֹא עִם אָדָם אַחֵר

---

התנחלות

מאת

דוד אבידן

מֵרֹאשׁ הַרְסִינַי

בִּידֵי כֹּחוֹתֵינוּ

בִּידֵי כֹּחוֹתֵינוּ

בְּלִי אֲבֵדוֹת

רָאִיתִי עָנָן

מֻטָּל עַל גַּבּוֹ

וְלוֹגֵם קָפֶה

בְּאֹהֶל בֶּדוּאִי

אֲנִי רוֹצֶה לָמוּת עַל עָנָן

לָמוּת עַל עָנָן מֻטָּל עַל גַּבּוֹ

בְּרֹאשׁ הַרְסִינַי בִּידֵי כֹּחוֹתֵינוּ

בִּידֵי כֹּחוֹתֵינוּ נִפְגָּע אֶחָד

לָמוּת עַל גַּבִּי מְעֻנָּן חֶלְקִית

שֶׁדַּיָּן אִישִׁית יַעֲצוֹם לִי עַיִן

וְהַשְּׁנִיָּה פְּקוּחָה וּבְתַכְרִיכֵי ‘מַשְׂכִּית’

---

הכול אפשרי (ביקורת־קולנועית־עצמית)

מאת

דוד אבידן

א. פְּרוֹלוֹג פְּלוּס

אִישׁ צָעִיר, אִישׁ מָהִיר,

מַרְכִּיב מִשְׁקְפֵי־עֲרָפֶל,

לֹא נוֹפֵל

מִשּׁוּם אִישׁ צָעִיר,

מִשּׁוּם אִישׁ מָהִיר,

מַרְכִּיב מִשְׁקְפֵי־עֲרָפֶל, מַעֲבִיר

אֶקְדָּח לְאֹרֶךְ פָּנָיו, מִתַּחַת

לִקְצֵה הַסַּנְטֵר שְׁהִיָּה נְעִימָה,

וְאָז הָרוֹכְסָן

נִפְתָּח וְנִסְגָּר,

מַרְחִיק

אֶת הַתִּיק

יָשָׁר

אֶל קֵיסָר,

לְיַד סַפְסָל

מְאֻלְתָּר, אֻמְלָל.

אַתְּ הַצַּלֶּמֶת? יֹפִי, הַכִּירִי –

זֶהוּ

יוּלְיוּס

קֵיסָר

חַארַאקִירִי –

בֵּין רַגְלַיִךְ

חוֹלֵם עָלַיִךְ,

כְּשֶׁאַתְּ מְצַלֶּמֶת

וְנֶעֱלֶמֶת

מִחוּץ לַמּוֹקֵד,

מִחוּץ לַמִּסְגֶּרֶת.

קֵיסָר לֹא מֵת –

אַתְּ לֹא מְוַתֶּרֶת.

ב. הג’וּדוֹ

נָעִים לָמוּת

בְּאוּלַם הִתְעַמְּלוּת

כָּל הַנִּרְצָחִים

הֵם הַחֲנִיכִים

כָּל הָרוֹצֵחַ

הוּא שַׂחְקָן־אוֹרֵחַ

בְּקִימוֹנוֹ שָׁחוֹר

חֲנִיכִים מֵאָחוֹר

חֲנִיכִים מִלְפָנִים

חֲנִיכִים מִתַּחַת

לְעוֹלָם לֹא לָתֵת

אִם אֶפְשָׁר לָקַחַת

ג. הצליבה הרפואית

אָמַרְתִּי שֶׁלֹּא תִּשְׁכְּבִי לִי, יַלְדָּה,

שֶׁלֹּא תִּשְׁכְּבִי עַל שֻׁלְחַנִּתּוּחִים.

אָמַרְתִּי שֶׁלֹּא תִּשְׁכְּבִי בּוֹדְדָה

מִתַּחַת לִשְׁנֵי אֶקְדָּחִים.

אָז יַבְּשַׁן־הַשֵּׂעָר

הוּא כָּל מַה שֶׁנִּשְׁאַר

בֵּינִי לְבֵינֵךְ

וּבֵין הָרַגְלַיִם.

גָּמַרְנוּ. חֲבָל עַל הַזְּמַן. מִסְפָּרַיִם.

---

וזוֹהי רק התחלה

מאת

דוד אבידן

וְזוֹהִי רַק הַתְחָלָה הַיַּפָּאנִים

שָׂמוּ עַיִן מְלֻכְסֶנֶת מָחָר

יִתְבָּרֵר הַכֹּל עִנְיָן שֶׁל מַזָּל

הַמְתֵּן עַל הַקָּו עַד חָמֵשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר

סְפִינַתְחָלָל גָּלֶרְיָה מְעוֹפֶפֶת

הַכֹּל יִמּוֹג פְּרָט לִצְלָמֵינוּ

בָּשָׂר מִבְּשָׂרֵנוּ וְעֶצֶם מֵעַצְמֵנוּ

כַּאֲשֶׁר עַצְמוֹתֵינוּ תַּלְבֵּנָּה בַּשֶּׁמֶשׁ

וְהַשֶּׁמֶשׁ תַּשְׁחִיר כְּמוֹ שֶׁפַּעַם נִבֵּאנוּ

וְעַכְשָׁו לֵךְ אַל תִּפְנֶה לְאָחוֹר

לֵךְ וְהַרְהֵר בָּנוּ לְלֹא טִינָה

לֵךְ וְהַרְהֵר שֶׁמֻּתָּר וְצָרִיךְ

לִזְכּוֹר רַק אֶת מַה שֶׁנִּשְׁכַּח כְּבָר מִזְּמָן

כַּאֲשֶׁר הָיִינוּ בְּמָקוֹם אַחֵר

וּבִזְמַן אַחֵר וּלְצֹרֶךְ אַחֵר

יָפֶה שֶׁבִּקַּרְתָּ אַךְ אַל תַּחֲזֹר

רוּץ לְפָנִים וְחַכֵּה מֵאָחוֹר

מסביב ליצירה

בעריכת

מנחם פרי, מאיר ויזלטיר

התוודעות

בעריכת

מנחם פרי, מאיר ויזלטיר

חנוך לוין: שנאות קטנות, מפוררות כמו קטניות

מאת

חנוך לוין

אריה זקס: שני שירים

מאת

אריה זקס

ילקוט אמנותי

בעריכת

מנחם פרי, מאיר ויזלטיר

מאיר ויזלטיר: שבעה שירים

מאת

מאיר ויזלטיר

---

תמונות משפחה

מאת

מאיר ויזלטיר

תמונות משפחה

מאת

מאיר ויזלטיר

שיר מתוכו

בעריכת

מנחם פרי, מאיר ויזלטיר

בימים האחרים

בעריכת

מנחם פרי, מאיר ויזלטיר

גנזך

בעריכת

מנחם פרי, מאיר ויזלטיר

בסימן קריאה

בעריכת

מנחם פרי, מאיר ויזלטיר

בסדרת ספרי מקור של "פרסומי סימן קריאה'' יראו אור הספרים הבאים:

‘מזייפי המטבעות’ מאת אנדרה ז’יד בתרגום יהושע קנז

‘לוליטה’ מאת ולאדימיר נאבוקוב בתרגום דוד אבידן

‘אל המגדלור’ מאת וירג’יניה וולף בתרגום מאיר ויזלטיר

‘גאטסבי הגדול’ מאת סקוט פיצג’ראלד בתרגום גדעון טורי

‘לרגלי הר הגעש’ מאת מאלקולם לורי בתרגום מאיר ויזלטיר

אנתולוגיה בשני כרכים של הסיפור הקצר במאה העשרים

‘מוות בתשלומים’ מאת לואי פרדינאנד סלין

‘רוץ, שפן’ מאת ג’ון אַפדייק

‘יומנו של גנב’ מאת ז’אן זיאנה

‘חתול ועכבר’ מאת גינתר גראס בתרגום נילי מירסקי (בשיתוף עם הוצאת “מסדה”. התרגום יופיע בתוך חוברות הרבעון עצמו, עוד בכרך הראשון)

ספרים נוספים נמצאים במו"מ.

בסידרת ספרי מקור של "פרסומי סימן קריאה'' יראו אור הספרים הבאים:

‘חפץ’, מחזה מאת חנוך לוין

קובץ סיפורים של נפתלי יבין

‘לוויה בצהרים’, רומאן מאת ישעיהו קורן

שירוֹתיים: “שני ברבורים ונהר” ו“לסוּלם צוֹרית” מאת אברהם רגלסון

‘חיי נישואים’, רומאן מאת דוד פוגל בשיתןף עם הוצאת ניומן

כרך של שירים מקובצים מאת יאיר הורביץ

ספרים נוספים נמצאים במו"מ. רשימה נוספת תבוא בחוברת הבאה

בסידרת “תבניות” – ספרים בפואטיקה ובתורת הספרות של “פרסומי סימן קריאה” יופיעו הספרים הבאים:

‘על תורת הפרוזה’ מאת ויקטור שקלובסקי (מראשי הפורמאליסטים הרוסיים בשנות העשרים)

‘פנים אחרות: התבוננות בפואטיקה של הסיפור העגנוני’ מאת מנחם פרי, הרי גולומב וגדעון טורי

‘תורת השירה של א.א. ריצ’ארדס’ – מונוגראפיה מאת נעמי תמיר ותרגומים מכתבי ריצ’ארדס

‘מבוא לתורת הסיפורת’ (שני כרכים) מאת מנחם פרי

‘ברנר הצעיר’ מונוגראפיה על חייו ויצירתו של ברנר עד להופעת ‘המעורר’ מאת יצחק בקון

‘שיר מתוכו’ – אנתולוגיה של שירים ואינטרפרטאציות בצידם משירת חמש־עשרה השנים האחרונות

בשלבי הכנה ראשונים נמצאים:

ספר על אומנות השירה של חיים נחמן ביאליק

פרקים בפואטיקה של דוד פוגל וגבריאל פרייל

• ברוריה בן ברוך
• אייל רונאל
• צחה וקנין-כרמל
• יוסי לבנון
• נגה רובין
• פנינה סטריקובסקי
• לילי יונג גפר
• נורית רכס
• רותי לרנר