א    🔗

כששים שנה זרמה יצירתו של אברהם רייזין כנחל זך וצלול והומה המית־נכאים בין שדות החיים הנסערים של תולדת־הדור. כששים שנה נתפשטה פעולתו בלב משבריהם ותמורותיהם, והיא פעולה רבת פנים – משורר, מספר, עורך, אידיאולוגוס, ועם זאת אנו מתקשים למצוא מה שנמצא לנו ביצירתם של קודמיו או של ההולכים עמו והבאים לאחריו, כלומר: אנו מתקשים למצוא ביצירתו ודרכה סימני־מיפנה, כל שכן עצם־מיפנה. דומה, כקו ישר וברור, צנוע ועז כאחד, שווה וישר מתחילתו ועד סיומו, הם גם יצירתו, על דרכה, תפיסתה ורוחה, גם מצעה ונושאיה. הלכך אין בה חידה וחידות, וכיריעה פרושה היא, וכל המתבונן בה, אחד משכיל בעל־הבחנה אחד פשוט־עם בעל־הרגשה, עומדים מיד על קסמה וקסמיה. אבל אם היצירה אינה חידה, הרי היוצר הוא חידה, ואפילו חידה גדולה, על כל פנים רב יתר מכפי שסבורים רוב מעריכיו. כי עצם האפשרות שלא להתפתות ולא להגרף למיפנה ולסטייה, ולהאמן לקו האחד, עצם האפשרות לקיים עצמו כנחל זך וצלול, ולא מתוך נזירות מנחשולי המערבולת שמסביב, אלא מתוך זרימה בתוכם ועמהם, היא חידה האומרת דרשני.

ולא נוכל לנסות בפתרונה, אלא אם נאמר, כי כנגד הכורח, שגרם להם לאחיו היוצרים בני דורותיו, שיניחו, מי בראש דרכו ומי באמצעה, את מסילתם הכבושה ויעלו על מסילה או נתיבה אחרת, המשנה את תכונת יצירתם וכיוונה, פעל פה כורח אחר, והוא כורח האופי והמזג, שאינם עשויים לא לשבירה ולא להטייה, וממילא אינם עשויים לתמורה. היה זה אופיו של אדם, שיגונו הוא כאור המאיר את סביביו והוא קיים את יגונו בתוך תוכם של חיים ותנועה שהשתערו, מתוך מיצר ומצוקה, ליסוד החדוה; היה זה מזגו של אדם, שרחמיו הם כאור המאיר את סביביו, והוא קיים את רחמיו בתוך תוכם של חיים ותנועה שתבעו, מתוך התקוממות ומרד, את מידת הדין. ולא עוד אלא, גם יגונו גם רחמיו מעוגנים בראייה שאינה יכולה למלט את עצמה מוודאות של נצח ייסורי הנברא, ויגונו ורחמיו הם־הם הממתיקים במעט את הוודאות הזאת. ואל נשכח כי משוררנו, משורר היגון והרחמים, לא עשה דרכו בפינה, שבה קונן את קינתו ברוב גירסות־עצב – הוא עשאה בתוך מחנה גדול, והוא מחנה מורד, לוחם, סוער ומסעיר; הוא עשאה בתוך תנועה גדולה, מאמינה ואופטימית, מריעה וקולנית; הוא עשאה בתוך ספרות שנעימתה היתה שונה במכריע משלו, ואם מותר להעזר דרך משל ניתן לומר, כי הוא היה כצליל־קבע מינורי בתוך סימפוניה מאַז’ורית, מבלי שיהא סבור, כי דרכו של הצליל ודרכה של הסומפוניה הם כסתירה ממנה־ובה, ואדרבה הוא וסביביו נראו לו כזיווג העולה יפה. ויותר משנראו לו כך, נראו לדורו כך — הדור לא ראה סתירה בין שירתו ובין סביביה, אף כי השירה היתה שרויה באווירה של רזיגנציה והסביבה בערה באווירה שהיא היפוכה המוחלט של רזיגנציה. תנועת ההתנערות, המרד, המהפכה בישראל ראתה את המשורר ושירתו כנושא דברה והוא גם היה מעורה בתוכה ואחד מקברניטיה, כשם שראתה את שירתו יסוד אינטגראלי ביסודותיה. אי לזאת, מן הדין להרהר, שמא ההגדרה רזיגנציה היא הגדרה מטעה, אם לא כוזבת.

ואמנם, אם נעיין יפה יפה נראה, כי לא רזינגציה היא, שיסודה לרוב בשמיטתה או התרופפותה של האמונה במוסרו של עולם, ואדרבה צליל־היגונים עולה פה מתוך מתיחות־תמיד בין שתי וודאויות מוחלטות, הוודאות של נצח הדמעה והוודאות של נצח קדומים, רוח הנבואה, שהיא מלח ההוויה האנושית; ויניקתו מרוח קדומים, רוח הנבואה, היא שהורגשה לו לדור, ובשלה דבק במשורר ושירתו, שהעניקו לו לדור רב יתר משעשויים היו להעניק גילויי האופטימית הכרזנית, לא כל שכן הרשמית.

ב    🔗

ואף זאת, הדור חש ביחידותו, ביתר דיוק: במיוחדותו, כשם שחשים בה מעריכיו, המתקשים הרבה בהגדרו וסיווגו. כי הנה יש בהם החוזרים על החלוקה המקובלת ואומרים: לאחר דור הקלאסיקאים, לאחר השלישיה הגדולה של מנדלי, שלום עליכם ופרץ, בא הוא, רייזין, נושא ירשתם הממוצעת. מובן, כי לאחר הגדרה זו כמתבקשת מאליה חברתה, ואמנם נשמעה גם היא: הוא הגדול שבאפיגונים. אבל כבר נמצא מי שעירער, ובדין עירער, על עצם ההגדרה – שלמה ביקל הוא האומר, כי אמנם לפי שורת הכרונולוגיה בא משוררנו לאחר השלישיה, אבל לפי שורת המזג והלך הרוח הוא בא לפניהם. ולא עוד אלא גם שאינו מסכים לסברה, כי פירושה של קלאסיקה היא התאזנות־הנפש ומתינות הקצב, שלווה רוגעת של הפטור ממלחמתו עם עצמו ומנצחונו על עצמו, ימצא את רייזין ראוי, רב יותר מקודמיו, לכתר של קלאסיקון, אלא שיחליף את הסברה הפרוזה למחלוקת הפוסקים, בסברה, כי רייזין הוא משורר הסבתות, האמהות, האחיות, ואדרבה עוד יוסיף: משורר היסוד שבעם, שנשא במשא היסורים מתוך יגון עליון וחמלה עליונה. לאמור, ששירתו היא מבע של אמנות לאותה שיכבה גדולה בעמנו, ועיקרה הנשים, העמלים, ההדיוטות, יוצרי הפרימיטיב הגדול של ספרותנו, – שירת העם ושירו. הפרימיטיב הזה לא עמד לו גואל, אף כי לכאורה נעזרו בו קצת משוררי ההשכלה בשיפוליה, שכן הללו עשו אותו מדרס לסיסמותיהם ורתמו אותו בקרון האקטואליאה, ואילו הוא, רייזין, נטל לו לשיר העם על פנים־פנימו, ספג את יסודותיו בפשטותם ובנינם, וזיכה אותו בעילוי של מולד חדש, מולד האמנות. כי טעות גדולה היא לראות את שיריו כמתכונת, לא כל שכן כחיקוי, של שירי־עם, כי אילו היו כך, לא היו מגיעים לקרסולי עצמם, כי באמת הם גאולתו של הפרימיטיב במעלה גדולה ממנו, ומשום כך הם גם שירי עם לכל דבר וגם יותר מהם. כי משורר מודרני אינו עשוי שיגיע לשיר־עם, אלא אם הוא יודע להבליע בו בצנעה מה שהוא יותר ממנו. מבחינה זו אין לו למשוררנו בן תחרות, זולת ח.נ. ביאליק, שוודאי המופת של שירי רייזין האיר לו באותה קבוצת השירים הנחמדה והנפלית הקרויה: מעין שירי עם.

ג    🔗

כדי לטעום מה מכוח אמנותו של משוררנו בפשטות, שהיא לו כיבוש של אמנות, נעיין בשיר קטן שלו, במידה שתירגומי מסוגל למסור ערכיו של המקור. הוא שיר על חיבוטה ויסוריה של אם שאין לה היכן תשכיב בני ביתה:

שְׁמוֹנָה בְּנֵי בַּיִת

וּמִטּוֹת רַק שְׁתַּיִם,

אֵי לַיְלָה תִמְצֶאנָה

תְּנוּמָה עַפְעַפַּיִם?

שְׁלשָׁה עִם הָאֵם

שְׁלשָׁה עִם הָאָב,

יָדַיִם, רַגְלַיִם

כְּמִין עֵרֶב רָב.

בְּבוֹא עֵת הַלַּיְלָה

מִטּוֹת לְהַצִּיעַ,

הָאֵם מְפַלֶּלֶת:

מוֹתִי לוּ יַגִּיעַ.

תִּבְכֶּה. וּמַה פֶּלֶא?

בִּכְיָהּ לֹא לַשָּׁוְא:

אִם צַר הוּא הַקֶּבֶר,

לְבַדְּךָ בּוֹ תִּשְׁכַּב.

אין צריך רוב ניתוח כדי לראות, מה נפלא הוא הקיצור בתיאור הטראגיקה של יום־יום, המגובשת בתמונה הפשוטה, ומה גדולה היא הנאמנות לפסיכולוגיה של האם, הממלטה את ייסוריה, שאין להם מפלט של מרד והתקוממות, לתוך אותו סיום של שאלה, השקויה הומור, ששחוק ודמע מעורבים בו ללא הפרד.

או שירו הידוע על יגונו של בחור־הישיבה, שנעשה שיר עם ממש: וגם אותו ניסיתי להביא בתרגומי בבריתה של העברית להשגירו על פי דובריה ומזמריה (בקובץ “זמר עם”).

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן הַגֶּשֶׁם

הַיּוֹרֵד בְּתוּגַת קֶצֶב,

עַל הַזְּגוּגִיּוֹת כָּל נֵטֶף

מִתְגַּלְגֵּל כְּדִמְעַת עֶצֶב;

וּקְרוּעִים הַמַּגָּפַיִם

וּבַחוּץ נֶעְרָם הָרֶפֶשׁ

הִנֵּה חֹרֶף, אֵין אַדֶּרֶת

מִפְּנֵי כְּפוֹר יָבוֹא עַד־נֶפֶשׁ.

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן שַׁלְהֶבֶת

שֶׁל הַנֵּר בִּרְתֵת תִּנּוֹעַ

מְטַפְטֵף דּוּמָם הַחֵלֶב

עַד אֲשֶׁר יִתַּם לִגְוֹעַ;

כֵּן בַּקְלַיְזְל פֹּה אֶגְוָעָה

כְּשַׁלְהֶבֶת־נֵר עוֹמֶמֶת,

עַד אֶפַּח נַפְשִׁי דוֹעֶכֶת,

בְּפִנַּת מִזְרָח שׁוֹמֶמֶת.

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן אוֹרְלוֹגֶן

מַנְגְנוֹן כְּמַעֲשֵׂה גֹלֶם

מִסְפַּרְתּוֹ צְהֻבַּת עַיִן,

קִישָׁתוֹ כִבְדַת הַהֹלֶם;

כְּלִי שָׁרֵת אֲשֶׁר כָּל נֶפֶשׁ

בְּקִרְבּוֹ לֹא מְהַבְהֶבֶת;

בָא מוֹעֵד, קִישׁ־קִישׁ קוֹרֵא הוּא,

בְּלֹא רָצוֹן וּבְלֹא מַחְשֶׁבֶת.

מַאי קָא מַשְׁמַע חַיַּי אָנִי

וּמַה דְּמוּת לָהֶם וּדְיֹקֶן,

טֶרֶם־עֵת כָּמַשׁ הַנֹּעַר

טֶרֶם־עֵת יִקְפֹּץ הַזֹּקֶן;

לֶחֶם־חֶסֶד בְּלוּעַ דֶּמַע

קְשִׁי אֶגְרוֹף הוּא כַר מַרְגּוֹעַ;

לְהָמִית עוֹלָם הַזֶּה כַּאן

וּלְעוֹלָם הַבָּא לְכְמוֹהַּ.

לא זו בלבד שאנו חשים מיצר הקלייזל אלא הרהורי־החבוש בו נראים לנו כמיני נפשות חיות וממללות – נפש החלון המשקף יגונו של סגריר, נפש הנר הנפתל על אחריתו וגזירתה, נפש השעון שתנועתו כפותה לפאטאליות מיכנית, וכל אלה משל הם, כצדדים מחוצה לו המאירים אור־נכאים נהיר את שמפנימה לו, והמשל והנמשל כאחד, השתולים, בנאמנות אחרונה, בהוויתם, הם משל גדול, החובק בפשטותו זרועות־עולם.

האם ידע רייזין, כי הביא גאולה לשירת־העם, כי נתן לשון־אמנות לגמגומה, היא שאלה, שהתשובה לה ראוי לבקש לא בזכרונותיו אלא בשיריו, והרי שיר כזה שניסיתי בתרגומי גם הוא:

גַּם אַתָּה הֵבֵאתָ מָה,

קֶרֶן אוֹר לְלֵיל־אֵימָה,

וְלַדֶּגֶל שֶׁזֶר חוּט,

וְלַזֶּמֶר צְלִיל פָּשוּט;

לַשַּׁלְהֶבֶת רֶשֶׁף קַל,

קֹרֶט גִּיל לָעָם הַדָּל;

לִדְמִי עֹנִי הֵד שֶׁל כְּרוּז,

שַׁחַר לְקִיּוּם מָאוּס.

והודיית בעל השיר כמאה עדים.

[תשי"ג]