א    🔗

מבחר שירתו של אפרים אוירבּך ניתן בידי קהל־העברים בשעה שמשוררה ניצב באמצע־דרכו בין שיבה וגבורות, ומסילתו הארוכה פתוחה לרווחה בפני הערכה ומעריכים. כדרכה של הערכה, הנפתלת ביריעה גדולה של חיים ועשייה, היא מבקשת לעצמה נקודת־התמצאות נוחה, והיא נמצאת לה, ברגיל, על דרך חלוקה סבירה של המסילה לתחנותיה. ודומה, כי לעניין המסילה שלפנינו יפה חלוקה פשוטה ומשולשת, אלו שלושת המעגלים העיקריים של חיי המשורר. מעגל ראשון, הוא מעגל ילדותו ונעוריו בבּסראביה, שאף שלא יצאו לו בה אלא כשבע־עשרה שנות־חיים תמימות, היא לו מקור־יניקה מתמיד; מעגל שלאחריו, הוא מעגל עלומיו בארץ־ישראל, שאף שלא יצאו לו בה אלא שנים מעטות, חותמה עז בו, ואף היא לו מקור־יניקה מתמיד כקודמתה; מעגל שלישי הוא מעגל הנפתח בראשית שנות־עמידתו ונמשך עד עתה באמריקה, שאף שכבר יצא לו בה למעלה מיובל שנים וצמידותו בה, היא כשכבת־חוויה עליונה, המקיימת את עצמה בכוח שכבות־השתייה של שני מעגליו הקודמים ומכוחם.

 

ב    🔗

לעניין המעגל הראשון – לידתו (1892) בעיירה שבה אף נולד יעקב פיכמן, היא העיירה בלצי וגידולו במשפחה המתייחסת, כדרך רוב הקרויים אורבך, על שלשלת המוליכה עד רש“י. אביו, ר' אלעזר שו”ב, מחסידי חב"ד, המכובד על שום תורתו ומידותיו על כל סביביו, הישרה בביתו אווירה של אמונה ושמחה, תכונות שנשמרו בו בבנו אפרים גם כשנתפס לרוח חדשה, רוח מודרנה תמימה. בן שש־עשרה כבר ניסה כוחו בכתיבה, תחילה בלשון המדינה, הלשון הרוסית, שבה פירסם דבריו בעיתונות; אחר־כך בלשון העברית, שבה פירסם דברי סיפור בּבּיבליותיקה הקטנה לילדים “פרחים”; ולבסוף בלשון יידיש, שבה פירסם, מקץ שנה, בכור־שיריו באסופת “זאַנגען” [=שיבלים], שבעריכתו של ליפמן לוין. בן תשע־עשרה מביאים אותו נדודיו לווארשה, והוא מתוודע עם א. ח. שפּס, הנודע בכינויו א. אַלמי, ושני הצעירים מוציאים לאור קובץ למועדים “ניסן”. לענין המעגל שלאחריו – ציונותו מביאה אותו, בן עשרים, לארץ־ישראל והוא עובד בה ובמושבותיה, אם ביהודה ואם בגליל, עד בוא מלחמת־העולם הראשונה, והוא עם הגולים לאלכסנדריה, בה הוא מתגייס לגליון, והוא עם גדוד נהגי הפרדות בגאליפּולי, עד שחליו משיבו לאלכסנדריה. לעניין המעגל השלישי – בן עשרים ושלוש הוא בא לאמריקה, מתנסה בה כדרך הנסיונות הגזורים על מהגרים, משמש שנים הרבה מורה בבתי־הספר על שם שלום עליכם, מפתח פעולה ענפה בתחומה של תרבות יידיש ובתחומה של הציונות העובדת, מגביר חילו ביצירתו המוציאה לו מוניטון וקובעת את עמידתו בתוך ספרות יידיש ועיתונותה באמריקה.

דומה, כי סקירה מרפרפת זו דיה לגלות, כי מעגל־הביניים שבין ישיבת־קבע אחת בימי ילדותו ונעוריו ובין ישיבת־קבע אחרת מימי עמידתו ואילך, אף שאין בו אלא כדי שנות שמיטה אחת, היא כאותה הסערה, שכשם שהתסיסה את שלפניה, כך נספגה לתוך שלאחריה. הלכך נדרש מעריכה של המסילה שלפנינו ליתן את דעתו על ההכרעה, שיצאה מלפני שנות סערה אלו.

ידוּעה קריאתו של טשרניחובסקי הצעיר: “נא השיבו לי ילדותי” שכלולה בה כממילא קינה על אובדנה של ילדות, היא־היא הקריאה והיא־היא הקינה הנשמעות, בלשונות שונים, משירתם של רבים וטובים במשוררי הדור ומספריו, מהם שזכו להשבת אבדתם ותשובתה, ובכללם ובראשם בעל הקריאה עצמו, ששירתם עמדה במזלה של תשובה זו, אם בימי עמידתם אם בימי זקנתם. כנגדם אתה מוצא במשוררי הדור, שוודאות היא בהם, כי לא ידעו ניתוק של ממש מקרקעה של ילדותם, והיא רצופה ומתמדת בנפשם, גם אם גלגולי־חייהם טילטלום הרחק מזמנה והפלג ממחוזה. עמהם נמנה אפרים אוירבך, שזכר ילדותו וחווייתה נשמרו לו כעינם ותומם, כפי שהיה שרוי בהם בהקדמת־נעוריו, והם בנותן נעימת היסוד של שירתו והם שהכריעו אף על ראיית־החיים שבו, והיא ראייה מאירה ושמחה מעיקרה, ודרכה באמירת הן ברורה וגלויה. עד היכן מגעת הוודאות שבו, כי יסודות אווירת־ילדותו לא נשמטו לו מעודו, אתה למד מהכרזתו, כי לא היה מימיו אפיקורס וממילא לא צריך היה תשובה. ככל המשוער הכרזתו דינה עמה, ולא בכדי ראה שלמה ביקל להגדיר את מזגם של המשורר ושירתו כמזג של תרי"ג מצוות, אולם לפי שהגדרה זאת וכזאת סובלת עירעור, שכן מצוות ניתנו קודם כל הלכה למעשה ולא הלכה־ לשירה, ראוי להסתייע בהגדרה המצויה, היא הגדרת המסורתיות, שמשוררנו אינו יחיד בה, שכן נעשתה, בייחוד לאחר השואה, עניין שרבים מסופרי־יידיש דרשו ודורשים אותו כמין חומר, אבל הוא בה מכלל הראשונים, ושעל־כן חובה היא להעמיד על ההבדל שביניהם לבינו, שכן רובם ככולם המסורתיות לרוב סוגיה חידוש של מיפנה היא להם, ואילו הוא המשך של רציפות היא לו.

כמחובר בטבורו בדושנה של בּסראבּיה, ארץ שבעה ומשביעה, המגדלת גפנים ואבטיחים ומשופעת בפירות ובגבינות; דבוק ביהודיה על תכונתם ומנהגם והקרויים לו: “שאָפענע יידן”, נשא ונישא את אהבתו אליה ואליהם כל ימיו, ואף בקומתו, בבריות־גופו וקלסתרו, נחשב כסמלה של מחצבתו, שראתה עצמה חטיבה לעצמה. עד היכן ראייה זו מגעת ניתן ללמוד מכך, כי זקני דורו לא נפוג מהם זכר חיבורה של ארצם למולדאביה, קודם שסופחה לרוסיה, כשכנתה של אוּקראינה, וכסימנו של זכרם זה נחשבת התמדתם למנות את יהודי אוּקראינה בכלל יהודי פולין. חטיביות זו של הפרובינציה הגדולה ההיא על יישובה, יישוב היהודים, המצוינים בעסיסיותם וגרעיניותם, היא כאוצר השמור לטובה לכל פמליית הסופרים, שעמדו מקרבה וצירפו את עצמם לספרות המודרנית, ועיקר סגולתם במה שגיבשו את נחלת ההיוּליוּת גיבוש אחר גיבוש והעשירו את ספרותנו באשכול כשרונות שעדרו בתוך תחומיה – שירה, סיפור, מסה, משל, חזיון – והוסיפו לה יבשה חדשה, אדמת יהודים גדולה שחילצו אותה מאלמה, בתתם לה ארשת־שפתיים מרנינה. כבר ראינו קהילה אחת, בלצי, מעמידה את יעקב פיכמן ואפרים אוירבך, וניתן להוסיף עליה קהילה אחרת, טלנישטי, שהעמידה את שמחה בן־ציון, וכן קהילה שלישית, מארקוּלשטי, שהעמידה משפחת סופרים ועסקנים, משפחת פישמן, וכדוגמה מובהקת קהילה רביעית, ליפקאן, שהעמידה את יהודה שטיינברג ואליעזר שטינבארג, יעקב שטרנברג ומשה אַלטמן, מיכאל קויפמן ואליעזר גרינברג, ועוד קהילות כהנה וכהנה ועוד סופרים כהמה וכהמה עד ימינו. כולם קרקע יניקתם עיירת הורתם וגידולם, אולם אפרים אוירבך חיבורו אליה ובה, בנופה, בטבעה, בהווייתה, כחיבור־תמיד המפרנס את הרגשתו, תודעתו ודברו, דבר הגות ושירה.

 

ג    🔗

לעניין המעגל השני, מעגל ישיבתו בארץ־ישראל אין הוא ניגודו של קודמו, אלא המשכו, ואפילו השלמתו; ודומה, כי עצם התעוררתו למעשה־העלייה, גם אם נסתייע באידיאולוגיה, הרי בעיקרו התפרנס מן המסורת, ושעל־כן יותר משהוא עצמו תולה את טעם עלייתו בימי־נעוריו, ימי תגבורת ההגות, הוא תולאה בימי־ילדותו, ימי תגבורת הרגש; “כ’האַב פון קינדווייז נאַך דעם חלום / פון מיין אייגן לאַנד געוועבּט” [=מילדותי עוד טוויתי את חלום ארצי שלי]. הרוצה לעמוד על המעגל הזה במלואו, יקרא את ספרו, שניתן בידי קהל העברים, הוא הספר “שנות ראשית” (תשי"ד) – שכל פרק־של־פרוזה שבו סיומו שיר (הפרקים ניתרגמו בידי יוחנן טברסקי והשירים בידי אביגדור המאירי), והוא ספר־זכרונות חי ורוהט על ימי העליה השנייה, ועניינו ימי ישיבתו ונדודיו של המשורר בארצנו ובאגפיה, ויפה אמר שמואל ניגר, כי הספר כוחו עמו להראות, כי אף רפּורטאז’ה עשויה שתהיה שירה ודבר־עתונות עשוי שיהיה דבר־אמנות.

אין בידינו להכריע מה היה בסופו של המשורר, אילו ישיבתו עראי בארצנו היתה נעשית לו ישיבת קבע; האם דרכו היתה כדרכם של הסופרים אנשי העלייה השנייה, שהניחו את לשון־יידיש כלשון ביטוים והתייחדו בלשון העברית בלבד, לאמור, האם דרכו היתה כשל אהרון ראובני, שתחילת כתיבתו ביידיש, שגם אותה למד במאוחר, ובה ראשוני סיפוריו, ואף הוציא בה בארצנו ספר־שירים, ומשעבר ללשון העברית שוב לא חזר ללשונו הקודמת; או כשל יעקב שטיינברג, שכבר פירסם, לפני עלייתו, ספרים ביידיש, גם אסופת־סיפורים גם פּוֹאימה גדולה “רוּסלאנד”, ועם עלייתו דבק בלשון העברית בלבד; ואין צריך לומר דוד שמעוני, שלא הוסיף על קצת השירים שכתבם ופירסמם יידיש, ואף ש"י עגנון, שעם עלייתו שוב לא חזר אל הלשון, שבה נכתבו כמה וכמה משירי ימי נעוריו וסיפוריהם. והוא תהליך, שראינו כמותו גם בסופרי העלייה השלישית ואלחריהם, ואף השיבה המאוחרת ללשון יידיש, כפי שאנו מוצאים אותה עתה, וכדוגמה א. צ. גרינברג בשירה וא. שטיינמן במסה, אין בה כדי לשנות הרבה. האומנם היה אפרים אוירבך עומד, כמעט בודד, בפני התהליך הזה, קושיה היא שתשובתה שרויה בענני השערה. אך הקושיה, אם כתיבת יידיש היתה עלולה להיות אפּיזודה, כהיותה כמעט לכל סופרי העלייה השנייה או לאו, סמוכה לה קושיה, שתשובתה היא מחוצה לכל השערה; הרי גם הציונות היתה עלולה להיות לו אפיזודה, כשם שהיתה, למשל, לז. ויינפר, שאף הוא היה בימי העלייה השנייה, ובתורת לגיונר, בארצנו ואף הוא מראשוני משוררי נופה בשירת יידיש, ולא היתה לו לאוירבך כן; וניתן אולי להקיש מן הודאי על המשוער. אך לא נעלים קושיה שלישית, והיא אולי ככתוב המכריע: האומנם אילו נשתקע בארצנו הצעיר שבשני בני בלצי, אפרים אוירבך, כדרך שנשתקע בה הגדול שבהם, יעקב פיכמן, היה הצד השווה שבהם אך לגבי לשון יידיש, ששניהם אוהביה ומאהיביה, ולא לגבי הלשון העברית, והקושיה קושיה.

אבל מעבר לוודאותה של הקושיה ומעבר לאפשרותה של תשובה עליה, ראוי העניין להרחב דיבור ומיצויו, ולענייננו עתה דיינו בסקירה חוזרת, לאורה של היגיעה המכוּונת לשקף במרוכז את עניינה של ארצנו בספרות־יידיש, לפי שעה מצויים בידינו שלושה נסיונות כאלה, אלו שלוש האנתולוגיות, השונות גם מבחינת הלשון גם מבחינת העניין. ניסיון ראשון היא האסופה “ארץ־ישראל אין דער יידישער ליטעראַטור”, בעריכתו ובסידורו של מרדכי יפה (1961). אסופה זאת היתה מכוונת לשני כרכים, הכרך האחד שעניינו שירה, הספיק המסדר להוציאו, הכרך האחר שעניינו פרוזה לא הספיק המסדר להוציאו, שקדמו המוות בלא־עתו. כרך השירה כולל שמונים משוררים, משורר משורר ושירתו שעניינה ארץ־ישראל, ומשמעותה רחבה ומסועפת ביותר, שכן המסדר לא הבחין בין מי שחלמו עליה חלום של חיבה־מרחוק ובין מי שראו אותה ואת נופה מקרוב: וגם באלה לא הבחין בין מי שישיבתו עראי, ואפילו אם העראי פירושו שהייה קצרה ובינת־תיירים חטופה, ובין מי שישיבתו בה קבע, אם קבע מועט אם קבע מרובה; כשם שלא הבחין בין מי שישיבתו היתה מפוסקת ובין מי שישיבתו היתה מתמדת. שכן עיקר כוונתו היה להעמיד על זיקתה של שירת יידיש לעניין ארץ־ישראל כזיקה של ממש, המניחה פתח לאמירה מפורשת, כי הנושא הגדול הזה נכלל, כלילה ברורה ורצופה, בעולמה של שירת יידיש ובעולמם של משורריה. אולם מי שמבחין הבחנות צדקות אלו וכאלו, אינו יכול להתעלם מכך, כי לפי עושרה של שירת יידיש ולפי שפעת נושאיה ומיגוונתם, נושא ארץ־ישראל, אם איננו בה טיפה בים, הריהו, לכל המוטב, כגל מועט בנהר גדול. הלכך קורא האסופה הזאת עלול להטעאה אוֹפּטית, שהיא אמנם סכנתה של כל אנתולוגיה, שדרכה, על פי טבעה ותעודתה, דרך הברירה המכוונת, והוא, הקורא, עשוי שידמה, כי אמנם האסופה, על־פי עניינה, מקפת פרופּורציה נכונה. והנה, עם כל סכנת ההטעאה, בולטת בה באסופה כמאליה קבוצת השירים של אלה שהיתה להם זיקה־של־ממש לארצנו ובניינה וישבו בה וראו אותה והראו אותה מראה־שיר – והם: יהואש, יעקב פיכמן, א. ראובני, ש“י אימבר, לייב יפה, אפרים אוירבך, ז. ויינפר. קבוצת השירים האלה היא־היא שפתחה ממש את ארץ־ישראל החיה והמתחייה בפני שירת יידיש. לאמור, היא־היא הפתיחה להמשך הגדול ומשופע ממנה, שתחילתו בייחוד בימי העלייה הרביעית ותגבורתו עם גלי העלייה שלאחר השואה ותקומת המדינה – ארצנו כמרכזם של כל סוגי יצירתו המקוריים של עמנו, ויצירת יידיש בכללה. ולא עוד אלא אם נבדוק באותה קבוצת המשוררים, הרי יהואש ישב בארצנו לצורכי עשייתו, תירגומו של התנ”ך ליידיש, שיפה לו התבסמות באווירה של מולדת ספר־הספרים; ש"י אימבר היה כאורח־לשעה הרואה כל יפעה, ובמידת־מה אף ז. ויינפר כך, והיחיד בהם, ששעת שהייתו היתה ממושכת יותר וממילא גם התערותו ממשית יותר ואף ספיגתו גדושה יותר, היה אפרים אוירבך. וכנראה רואה אף הוא את עצמו ככרוזו של מרכז ספרות יידיש בארצנו, וסימנך שעמד לימים בראש הליגה לזכויותיה של יידיש בה ואף טרח על העמדת בית־דפוס בה לצרכי פירסומה של ספרות יידיש ועיתונותה.

המבקש לעמוד על פריה של ראשית זו יילך אצל הניסיון האחר, היא האסופה “וואָרצלען” [= שרשים], אנתולוגיה של ספרות יידיש, הכוללת גם שירה גם פרוזה, בעריכתו של אריה שמרי (1966) וניתנו בה דבריהם של ארבעים ושניים משוררים ושמונה־עשר מספרים שישיבתם בארצנו ישיבת־קבע, רובם כתיבתם בעיקרה יידיש ועניין שיריהם וסיפוריהם הוא עניינה של ארצנו על מציאותה ועל רחשה. עקרונות ברירה אלה מפחיתים, וכמעט מבטלים, את סכנת ההטעאה האוֹפּטית, ואמנם עינינו הרואות, כי מניינם של סופרי יידיש בארצנו תחילתו מועט ונתרבה אך בסמוך לתקומת המדינה ולאחריה. מה תימה, כי מניין אישי העלייה השנייה, שדבריהם ניתנו באסופה, הוא זעום ממש – א. ראובני ויעקב פיכמן שכתיבתם ביידיש הנדירה לימים ואף פסקה; שלום אַש בין הובא על שום תחילתו והמשכו (“כישרון לארץ ישראל”, “שירת העמק”) בין הובא על שום סופו – ביתו בבית־ים, והאחד והיחיד שהיה סופר יידיש בלבד הוא מי שבא אז לארצנו נער, שמחה אייזן הנודע יותר בכינויו יעקב שטאָל. מה שאין כן רשימת הסופרים שמן העלייה הרביעית ואילך, שיש בה ריבוי שמות ופנים, וכדרך שפעת הפרי הזוכרת גרעינה, זכר גם מסדר האסופה את הגרעין לאמור: “מאז ראשוני מגעיה של יידיש בארץ־ישראל, עם פרידתו של יהואש ‘משדה־האם הרחוק’, כדי לזכות ‘בקומץ השיבלים המועט’ ועם זמרת החלוצים העליזה של אפרים אוירבך למרגלות הרי יהודה: ‘קצור קצרנו’ – בקעו ועלו מלים חדשות ביידיש בבושמי בכּוּרוֹתיה של ארץ־ישראל, והרבה משוררי יידיש ומספריה הוכיחו בראיה ובראָיה, כי הבחינו כדי דקה ארץ ומרחקה, ומשדרכו על אדמת־ישראל שרו את שיריה, ניסו לתאר את הפּאנוֹראמות שלה, והעשירו בכך את היצירה היהודית בכל אתר ואתר. אבל עיקר ההישגים בתחום הזה השיגו אותם סופרי יידיש שקשרו, קשר של־גורל, את עצמם ואת ארצם, ובהתמדה רבת־שנים ספגו את ישראל אל קרבם והיכו בה שרשים…”. ואם האסופה הזאת מסתפקת, על־פי תעודתה, ברמיזה, על מפלסי הנתיבה הזאת בספרות יידיש, מבלי להביא מדבריהם, הרי הניסיון השלישי מפרש את הרמזים פרש היטב. הכוונה לאסופה “מכאן ומקרוב”, אנתולוגיה של סיפורי יידיש בעריכתו וסידורו של מרדכי חלמיש (1966) – בראשם של שישים וחמשת המספרים, שדבריהם ניתנו פה בתירגום עברי, צועדים שבעת סופרי יידיש חלוצי הסיפור בה, שעניינם בניין ארצנו ונופה, והם על־פי סדרם באסופה: ז. ברכות, א. תלוש, אהרון ראובני, ז. י. אנוכי, אפרים אוירבך, יהואש, מ. סתוי.

שביעייה זו אתה מוצא בה שהניחו את לשון יידיש ואתה מוצא בה שהניחו את עניין ארץ־ישראל; מי שנאמן לשני היסודות האלה כאחד והתמיד בהם הוא בעיקר אפרים אוירבך, שחוויית ארצנו ותחייתה לא היו לו כזכרון־מראות קצר־ימים אלא כמעיין מפרנס כל ימיו. שעל־כן אפשר, שאין זה דרך מקרה, כי בקום מדינת ישראל בא לראותה בתקומתה בחגגה ראשונה את חג־עצמאותה, שר לה את השירה החמה והרוגשת “ווייסע שטאָט”, שניתנה גם לקהל העברים, בתרגומו של אליהו מייטוס, ושמה: “קריה לבנה”. וכדין אמר עליה יעקב גלאַטשטיין, כי היא “אחת השירות הנאות ביותר, שנוצרו כברכה על התקומה הגדולה והבוהקת בדורו. שירת יידיש גאה על שמשורר יידיש הקביל כך, במלוא־חושיה של לשון־יידיש ומזגה, את זיו־שחרה של מדינת ישראל, כזקן וטף חשים טעמו של חג־יהודים בעצמותיהם”.

 

ד    🔗

לעניין המעגל השלישי, מעגל חייו באמריקה – בבואו אליה (1918), היתה שירת־יידיש שרויה במזל “יוּנגע”, והיה זה כדרך הטבע, אם משורר צעיר, חדש־מקרוב־בא, היה רואה את דרכם כמשאת נפשו ואת התערותו בקרבם ובקירובם כמימושה. אבל הוא לא צורף ולא צירף את עצמו אליהם, ונראה כי יותר משאמרה לו ופירשה לו תודעתו, לחש לו ורמז לו חושו, כי עמידתו, לפי טבע ברייתו, היא מחוצה להם. הוא־הוא חושו שהדריכו בשבילו שלו ונאמן לו לפי מהותו, בין שיער בין לא שיער, ששבילו על עיקר יסודותיו סופו דרך־המלך. ודאי שהייחוד הזה ניכר ביותר משנעשה אמנם השביל דרך־המלך, אבל נשמרו לנו עדויות, כי עצם חידושו הורגש מתחילתו, כגון מה שמספר מלך ראַוויטש, והוא מעשה במשה ליפשיץ, שנכנס אצלו והשליך את כל הספרים שהיו גבובים על שולחנו, וקרא בעל פיו שירים מתוך ספר “קאַראַוואַנען”, שיצא אז לאור (1918), והוא בכור־ספריו של אפרים אוירבך; ולתמיהתו של המארח על המנהג, שאורחו נהג בספרים שעל שולחנו, השיב האורח, כי הספר החדש שיריו יפים כל־כך, ששאר הספרים אינם ראויים אלא לדין שפסק עליהם. אפילו נחייך על אותה גוזמה מוזרה, ראוי שלא נשכח, כי בעליה היה עצמו משורר וצייר ומתוך שהכרנו אותו באחריתו בארצנו ידענו שכוחו יפה בהבחנת שירה וניתוחה, ושעל כן דין להקשות, מה חידוש מצא באותו ספר־שירים, ודמה שלא נטעה, אם נהא סבורים, כי הנופים החדשים, שהמשורר כבשם לשירת יידיש, כשיסוד־החידוש ויסוד־הקדומים ממוזגים כאחת, הם שעשויים היו ללכוד נפש־צעיר מתפעלת.

המשורר נאמן לשבילו וראה כשילובם של שני מעגלי חייו ותשתיתם, כפי שפירש בעצמו לאמור: “געירשנט האָב איך שטילע פרייד פון מיינע זיידעס / געכאָוועט האָט מיך ערד אין בּעסאַראַבּעאר קאַנט / נָאר איבער ערד תנכישער האָב איך געשפּאַנט / מיט ניי דערקענטעניש וואָס ביי יידן פרייד איז / דער טאָג מיינער האָט זיך געלאַסקעט צו דער נאַכט / איך האָבּ זיך אויף דער ערד פאַרפּויערט, פאַרתנכט” [= ירשתי שמחת־חשאים מזקני, גידלתני אדמה באגפה של בּסראבּיה, אולם על אדמת תנ“ך פסעתי, בחידוש של הכרה, שהיא חדווה להם ליהודים, יומי התחטא אל הלילה, ועל האדמה נהייתי חטיבת פלח ותנ”ך]. ואם כן, נשאלת שאלה לעצם האמריקניות שלו, או לפחות, למיבחנה, שכן וידויו שלו על עצמו ועל בניין עצמו אינם יודעים אלא תשתית־כפל: ארץ ילדותו שלו וארץ ילדותה של האומה. ואפילו שר גם לנופיה של ארץ מגוריו זה יובל שנים, אין בכך לשנות, לא כל שכן לשנות במכריע. אמנם, משמשתרבבת, מדי פעם בפעם, בשולי ההערכה עליו, השאלה הזאת, נמצאים לה משיבי הן, אך גם אלה אמירתם בשפה רפה. ואפשר כי העובדה המקוימת, כי אף שמעגל־חייו השלישי פירושו רוב שנות חייו, אין שירתו יודעת אלא את שני מעגליו הקודמים, היא היא המבדילה, מלכתחילה ובדיעבד, בין שירתו ושירת ה“יוּנגע” למראשוניהם עד אחרוניהם – י. י. שווארץ “שירת קנטוקי” קדמה לו ל“יונגע יאָרן” [=שנות נעורים], לא כל שכן משירת האינזיכיסטים, בייחוד בתקופת ראשיתם האוּרבּאַניסטית. ואפילו נבקש סיוע מעבר לשירתו, והכוונה היא לא בלבד לפעולתו הפּוּבליצסטית, שהוא מטפחה בייחוד במדור־הקבע שלו, “אויפן וואָגשאָל” [= על כף המאזניים,] אלא אף לעשייתו הציבורית, לא יהא בכך כדי לשנות הרבה, שכן דרכה של ספרות יידיש באמריקה, שהתנודדה תמיד בין הכא והתם, תחילה ניסתה להכריע לצד הכא ולימים הכרעתה נתפוגגה והלכה, עד שהניחה את ההכא לבני־עמם סופרי־לעז, וסופה הכריעה, כהכרעתה בימינו, לצד התם, בחינת אני בניו־יורק ולבי בווארשה, בווילנה, בלובּלין, והוא תהליך שקדם לה לשואה, ובבוא החוקר לבדוק בפרשה הזאת ימצא כי בכלל המקדימים ומצד־מה אף בראשם היה משוררנו, שאפילו ניתן בה בשירתו מבּע לחווית אמריקה ולהווייתה, הרי היא, לא בלבד מבחינת שיעורה אלא בעיקר מבחינת עצימותה, כטפלה לעיקר, שכן העיקר הוא לה ובה אדמת ילדות שנשלבה בה אדמת החומש, גם כהלך־נפש רחוק גם כמראה־עיניים קרוב.

אפשר שהמשורר עצמו עשוי שיתקומם לפסק־הלכה זה, ולא בלבד משמה של ישיבתו הארוכה באמריקה, אלא משמה של ערותו למציאותה היהודית, וביותר משמה של התערותו בתנועתה של ספרות יידיש ובחברוּתם של סופריה. והנה, אמנם מדפי־זכרונות וקטעי־זכרונות אנו רואים אותו בחבורה המגוּונת, הקרויה על שום סביבת המגורים והזימונים, קרוטונה־פארק, ושם לייוויק ואופאטושו, זישא לנדא וראובן אייזלאַנד, מאני לייבּ וי. י. שווארץ, א. לעיעלעס וז.מ. מינקוב ואחרים, אבל לא פחות משאנו רואים אותו נמשך לשלפניו, ואפילו מנסה לדמות את קולו לשלפניו, אנו רואים אותו חרד לעצמו, שקולו יהא קולו שלו, וככל שכוחו מגיע אף קולו שלו בלבד. וודאי, הבודק בדרך שירתו לא יתעלם מהיסוסיה והם ניכרים ברישומה של אווירת השירה סביביו, שנמשך לה תחילה עד כדי עשייה כמתכונתה, אך כנמלך על מהותו שלו עצמו, הרפה עד־מהרה מניסוייו אלה ושב למחצבתו, ששמות ספריו מכריזים עליה: “דער רויטער פאָדעם” (1921), שנתערבו בו הוראה של שימוש והוראה של סמל, ראשונה כעניין החוט האדום המבריח פתלתולתו של חבל־ספנים, אחרונה תקוות השני כעניינה במקרא, ועיקר הכוונה לצמד הקבוע והיציב, מסד המורשה החיה והמחייה את חליפות הווייתו של האדם בישראל; וכן: “לוֹיטער איז דער אַלטער קוואַל” (1940), שהוראתו: זך הוא המעין הקדום, אך המדקדק בצמד התוארים ובשם־העצם שבו, רואָם פתוחים לכפל הוראה, שכן תיבת לויטער פתוחה גם להוראת זוך וטהרה וגם להוראת צלילות ושקיפות, כשם שתיבת אַלטער פתוחה גם להוראת זיקנה גם להוראת יושן, ואין צריך לומר כי תיבת קוואל, שעניינה מקור, מעיין, מבּוּע, כמצניעה בקפליה את הפועל, שהוראתו פתוחה גם להוראת נביעה וגם להוראת גילה. וכפל זה מתחזק בשם אסופת שיריו הבאה: “יעקבס געצעלטן” (1953), המעלה כמאליו את מקורו: מה טובו אהליך יעקב וכו', אבל יותר משהוא עולה ממקורו, הפרשה הנקראת באחת משבתות השנה, היא פרשת בלק, היא עולה ממפתנו של הסידור, פתיחתה של תפילת שחרית, ויותר משהוא עולה משדרתו העליונה של הסידור, בנוסח לשון־הקודש, הוא עולה משדרתו התחתונה, בנוסח תרגומה ביידיש, שהמשורר רואה אותה בחינת קנקן ישן בחידושו, כפי שמעיד שמה של אסופת מבחר מאמריו: “געטראַכט מיט עברי־טייטש” (1955), ללמדך כי הוא רואה לא בלבד את שירתו, אלא אף את הגותו, כהמשכה של אותה גוּלת תחתית היונקת מגוּלת עילית.

 

ה    🔗

אכן, הסידור שהוא לו לאיש־ישראל בימי ינקותו וילדותו מגע־ראשית וזימון־ראשית עם מקורותיה של האומה, הוא כראש מקורי־היניקה של השירה שלפנינו, ואחריו יבואו החומש על סיפוריו, המחזור על פיוטיו, מערכת הדינים ומסכת המנהגות, ומבחינה זו ניתן, אמנם, למצוא חיזוק לסברה, כי המשורר הוא בממשיכי קווֹ של אברהם ליסין, אלא שמשורר המארטירולוגיה שלנו חווייתו נסמכת יותר אל תודעתו הלאומית, ואילו משוררנו חווייתו יונקת יותר מהרגשתו העממית. אמת, הוא עצמו אין אותה סברה מקובלת עליו והיה מעדיף עליה חברתה, שהיתה רואה אותו בממשיכי קוו של ביאליק, אלא שעצם הדיבור על המשכו של ביאליק לא בלשון שהיתה מסילת שירתו אלא בלשון שהיתה משעול לה, צריך עיון, גם אם כמה מסעיפי מסילתו נעשו עניין נחשב למשוררי יידיש ומספריה (דער נסתר, למד שפירא, אשר שוורצמאן, חיים גראדה), והרי שירתו של משוררנו שוב אינה יונקת מגעש הנפתולים של ביאליק ודורו, ואף יצאה לאוויר העולם כשוך גליו. לא שהתהייה על ההווה של העם והיחיד החדילה משירתו לבטים, אך לא הם אלא תגבורת האמונה עליהם, היא־היא האמונה הישנה בחידושה, הם מצע השירה ואווירתה. אמונה זו אין לה הגדר נאה מדברי המשורר עצמו “ס’איז דער הימל געווען אַן אַקסל / פאַר דער ערד זיך אָנצוּשפאַרן / צווישן הויך און צווישן נידער / ווי אַ בּוֹים האָט געבּליט דער סידור” [= היו השמים כתף לאדמה להישען עליה; בין רום ושפל כעץ פרח הסידור]. לאמור, לא זו בלבד שלא נתפוגגה הוודאות במציאות של מעלה ובמציאות של מטה, אלא אף לא נתפקפקה זיקת־ההדדין הממצעת ביניהן בכוחה של תפילה. ועוד זאת, קרקעה של בּסראביה, כקרקעה של פּוֹדוליה, היא אדמת החסידות ושורשה ואווירתה ודמויותיה מחלחלים את השירה שלפנינו, שבעליה ניזון משני הפנים שבה – הפּן הקרוב, כגילומו ברוב בתי עיירת גידולו, הפּן הרחוק, נוסח חב“ד, כגילומו בבית אביו. ולא יפליאנו רישומה של מורשת כפל זו, כשם שלא יפליאנו ציור דמויות־הקצה – הבעש”ט מזה והרשלי אוֹסטרופּולי מזה.

וכן נראית שירתו שרויה כמותו במעגל ביטחתו, שהוא מאַששו בתודעת עצמו. עד היכן תודעת עצמו מגעת, אתה למד מראייתו את עולמו שלו, כמידתו ותולדתו, לאמור: “כ’האָב געוווּסט, אז מיין שטח איז עטלעכע איילן, / אַז די זוּן איבּער מיר האָט פארטוּנקלט איר גאָלד; / אַז אַמאָל וועט א קינגד דאָס ליד מיינס דערציילן / וועט ער זאָגן: דער טאַטע האָט מער ניט געוואָלט” [= ידעתי, כי תחומי בן אמות מעטות, כי החמה מעלי האפילה את זהבה, כי אי־אז יספר ילדי את שירי, לאמור: אבא יותר מזה לא רצה]. ודאי, כי אמירה זו חבויה בה רמיזה של התגרות, המעוררת למעשה השוואה בין עולם, שכל עצמו כך וכך אמות ובין עולם המגמא מרחבים מאוקינוס לאוקינוס ומאמיר לרום מגרדי שחקים, אלה המרחבים וזה הרום, שנחשבו להם לכמה מראשי שירת יידיש כעולמם. ועוקצו של הווידוי הוא בסיומו, כביכול אמר, כי לא זו בלבד, שלפי מהותו לא יכול לחיות בעולם שאינו כמהותו, אלא אף לא היה רוצה ואמנם לא רצה לחיות בו. ולא דבר־ויתור הוא לו, אלא דבר אושר הוא לו, כי אפשר עולם אחר רוחבו מרובה יותר, אולם לפי שביסודו אינו שלו, עומקו בו מועט, ומוטב שידבק בעולמנו שרוחבו נראה מועט וגובהו נראה מועט, אך עומקו בו מרובה. נמצא וידויו כליצה על המדמים להצמיח אילנות עבותים ורמים על גבי שורשים לא־להם, כמותה כליצה החבויה בדברי שירו: “ס’האָט שוין די וועלט נייע ווערטער געפונען / איך אָבער האַלט נאָך ביי ווינטן און זונען” [= כבר מצא העולם מלים חדשות, אך אני עודי אדוק ברוחות ושמשות]. ולעניין העולם שכבר מצא מלים חדשות לא הסתפק בכתובת סתם, אלא פירט כתבות מפורשות בדברי האירוניה הדקה: “עס איז מיר אַ חרפה פאַר מיינע קאָלעגן / היינטיקע צייטן דערמאַנען דעם רעגן / לעיעלעס, גלאַטשטיין און אהרון צייטלין/ שמייכלען אונטער: ער האַט נאָך אין קווייטלען” [= בושתי בפני עמיתי, בזמנים אלה להזכיר את הגשם, לעיעלעס, גלאַטשטיין ואהרון צייטלין, מחייכים לאמור: הוא עודנו בבצבוצו].

הודאה זו טעונה שתים הערות. הערה ראשונה, כי בבואו להדגים את היושן שלו לגבי חידושי זולתו, הוא מדגימו בשימוש־מלים ובשימוש־חרוזים מצויים ושגורים ואוחז בגלוי לשון־התנצלות ובסמוי לשון־התגרות, שהרי שימושיו כוללים רוחות, שמשות, גשמים, לבלובים, לאמור – יסודות הטבע. כעירוב הזה של התנצלות מדומה והתגרות ודאית אתה מוצא בדברי בן־עירו הגדול, יעקב פיכמן, שכתב לאמור:

רַבִּים דִּבְּרוּ סָרָה בִי, כִּי אֵינֶנִּי

שָׁלֵם עִם הֶחָדָשׁ, וְכִי עֵטִי

תְּאוּם־הַקַּו אֵינֶנּוּ עוֹד לְרוּחַ

זְמַנֵּנוּ הֶעָקֹם – –

הערה אחרונה: השלישייה, שאפרים אוירבך מעמידה כמחייכת ליושן דרכו, היא שלישיית משוררים הנמנים עם מוקירי דרכו, ובכללם מי שהעמיד את דרכו לא כדרך מחדש אלא כדרך מעשיר, אף שוודאי ידע, כי הבדל מדומה הוא, שאין החידוש אלא העשרה על דרך מיצוי האפשרויות הגנוזות, אולם זאת היא שאלה, שהתשובה עליה אי־אפשר שתהא ניתנת מתוך התרשמות, כי היא מצריכה עיון מפורט, שבסופו סיכום מדוקדק, והרי לשונם של משוררי־יידיש לא זכתה עדיין אלא לגישושי ראשית של מלאכת ניתוח וחקר. אמנם, בכלל המעטים שזכו לכך הוא אפרים אוירבך – וראה עבודתו השקודה של יודל מארק, שבדק שישה ספרי שירתו של המשורר והעמיד על דרכי לשונו ולשונותיו: ברירה מכוונת של נוסח לשון ישן, כדי להקנות לו לדבר־השיר טעמה וריחה של קמאות; החייאת מלים וצירופים שהיו שגורים בלשון הטייטש, אם בסידור ובמחזור אם בצאנה־וראינה; שימוש במלים דיאַלקטיות, שהיו פשוטות בלשון־הדיבור של סביבת־גידולו; ואחרון אחרון, חידושים שנולדו לו למשורר דרך הרחבות שונות ומעניינות; והשכיל החוקר במה שהסדיר את החידושים במילון הראוי להתכבד, ויעויין שם.

בדרכי לשונו של המשורר בולט השימוש ביסודות הדיאלקט של יידיש בּיסראבּית, שאף שהיא איזור גדול לא זכו שימושיה כדרך שזכו אזורים אחרים, שאינם גדולים הימנה. ולעניין עצם השימוש בדיאלקט, דין להבחין בו שני דרכים. דרך אחד – כשהסופר משמש בו לתומו ובראשית־דרכו: אדוק בלשון־ביתו וסביביו הוא משלב ממילא ייחודי־לשונם בחיתוך־דיבורו, אם סיפור אם שיר, אולם ככל ששירתו מוסיפה והולכת, הוא מסלקם הלוך וסלק, ודיה הצצה בביכורי שירתם של בני אזורים שונים, אם גליציה (ש"י אימבר, דויד קניגסברג), או מולדאביה (יעקב גרופר, ליאון ברטיש), כדי לעמוד על כך. דרך אחר – כשהמשורר משמש בו בכוונה ובהשלם־דרכו: תחילתו שקוד על שילובו שלו ושל כתיבתו במה שמוחזק לשון־כלל של הספרות, אולם ככל שעיקר תעודתו, והיא תעודת הריקאפּיטולאציה של עצמו, מעמיקה, אמינותו מחייבת נאמנות לקרקע גידולו של יסודותיה ויסודות לשונו הטבועה בכללם ואף בראשם, ושעל־כן אין לתמוה, כי יסודות הדיאלקט אינם פוחתים לו אלא מוסיפים והולכים. אולם לפי שהשימוש ביסודות המוחזקים דיאלקטיים, בין בא לתומו בראשית־דרכו של משורר בין בא במכוון בהשלם־דרכו של משורר, אינו מתכוון לבנות שירה דיאלקטית אלא שירה כוללת, שיסודות הדיאלקט משתזרים בה, הרי השימוש בהם קשורות בו תקווה וציפּייה, כי אם לא כל היסודות הרי רובם או מקצתם ייעשו מגופה של כלל־הלשון. ואמנם כבר ראינו כזה וכזאת – ראה, למשל, תיבת קאַיאָר, שיסודה: כאור, להגדרת שעת שחריתו של יום בחיבוריהם של סופרים, ובייחוד של משוררים, שלשונם־מבית לא ידעתה; ולא ייפלא, אם לעיעלעס סבר, כי אף לשונות האזור שבשירת אפרים אוירבך, כגון תיבת טאָמנע להגדרת סתיו, עשויה שתיקלט כבת־לוויה לתיבות הקיימות: האַרבּסט, אָסיען. על כל פנים משוררנו מגביר מדעת את יסודות הדיאלקט בגמר בישולה של שירתו, אלו ספריו “גילדענע שקיעה” (1959), לאמור: שקיעה של זהב, וכן: “וואַך איז דער סטעפּ” (1963), לאמור: ערה וקשובה היא הערבה, והוא, לעת עתה, ספר זקוניו, וצדקה האמירה כי האבטוביוגראפיה שלו יותר משהיא כתובה בפרקים המכוונים לכך והמצויים בספר מסותיו, היא כתובה בדפיה של אסופת־השירים הזאת. תגבורת זו של יסודות הדיאלקט מעידה על אמונתו בחיותה של הלשון, שדרכה שהיא מעשירה את עצמה מתוך קליטת ניבי־דיאלקט ואמרי־עגה מעברים.

הוסף על כך נהייתו המובנת אחרי שיר־העם, שהוא עצמו מעיד על חיבורו בו, גם בתשלוב רמזיו של שיר־עם זה וזה לתוך שיריו שלו אגב שינוי־מישמע או שינוי־פירוש; והרי שתיים דוגמאות. דוגמה ראשונה מימי נעוריו – המשורר העולה לארצנו נפרד מאמו, בהתחננו אליה כי לא תבכה ובהבטיחו לה כי ישלח לה מתת, עלה־עץ־השקדים: “און מיט גדלות זאָלסטוּ זאָגן / אַז די זיסע גוּטע מאַנדלען/ וועט מיין זוּן פאַרפלאַנצן דאָרטן/ פלאַנצן בּיימער אוּן ניט האַנדלען” [= ובגאות תאמרי, כי את השקדים המתוקים, הטובים יטע בני שמה, יטע עצים ולא יסחר]. דוגמה אחרונה בימי זקנתו – בקונן נפשו על האָלם שיר־העם ולשונו, יאמר: “לאָמיר־זשע אַלע ווינען אַ זמר’ל / ס’ליגט צעבּראָכן אוּנדזער הייליק העמערל / אונדזער יידיש געזאַנג” [= הבה נבכּה כולנו זמר, מוּטל שבור פּטישוננו הקדוש, זימרתנו היהודית]. אוזן מלים תבחן, תתעורר פה על ליכודם של שני שירי־עם, השיר האחד הפותח: לאָמיר־זשע זינגען אַ זמר’ל [= הבה נזמר זמר], השיר האחר הפותח: קלאַפּ קלאַפּ העמערל / קוּם צוּ מיר אין קעמערל [= הך הך פּטישוֹן, בוא אלי אל הקיטון], כשם שתתעורר על כך, כי הפטיש המקיש, שאינו אלא שיגרת פתיחה של שיר־העם ההוא ואין לו קישור למה שלאחריה, ניתנה בו עתה קדושה ונפתחו לפניו פתחי־הוראה אחרים, כגון פטישו של שמש המעורר אל הרינה ואל התפילה, ומשנשבר – הזימרה נחלפה בבכייה.

ולעניין שינוי הוראה, הרי הם מתקיימים גם ביסודות אחרים, ויסוד לשון הקודש בכללם, ומבחינה זו ראוי שלא לפסוח על הערה אחת של לייבּוש להרר בעניין השיר, שסיום כל בית ובית שבו הוא צמד־התיבות, הפותח את תפילת ההשכמה והקימה: מודה אני, שאינו דומה מישמעו בסיום הבית האחד כמישמעו בסיום הבית האחר, שכאן הוראתו לשון הודאה וכאן הוראתו לשון הודיה; כשם שאין לפסוח על הערתו אחרת, כי רישומה של אותה תפילה גרם לתכונתו האמפיבּראכית של השיר כולו.

הרוצה להגדיר נוסח שירתו כדרך ההגדרות המקוּבלות, לא ישתבש, כמדומה, אם יאמר, כי נאמנותו של המשורר למהות הרומאנטית של שירת יידיש מתקיימת לו תוך נאמנותו לתכונתה הקלאסית המקפידה על מלאוּת הצליל ונקיונו, שלימות הקצב ונגיניותו ותואם החרוז וחנו, הנשכרים בסטיות לצד אַסוֹנאנס ודומיו. וכבר הדגישו מעריכיו כוחו בחריזה, שפיתתה אותו לרוב פתחי אפשרויותיה ונפתה להם, ומכלל גיווניה הבליטו את חלוקת בני הצמד של החרוז לשני הקוֹמפּוֹננטים העיקריים של לשון יידיש, לשון הקודש ולשון אשכנז, או כנען, והביאו דוגמאות מאירות ושמחות, בין צמדים סמוכים (ים – קאַם, קוּש – לבוש; קוטשעראַווע –גאווה), בין צמדים מורכבים (דאַוון – ניגון – מכוון – פאַרוויגן); ועניין לכאן ניתנת ההערה, כי דרכו זו וכן תגבּורת האַנאפּסט, ששימושו שליט בשירה העברית, אינה מקרה; וצריך עיון.

 

ו    🔗

העידור בשתי מערכות, מערכת־השירה, ומערכת־הפּוּבּליציסטיקה, הוא עתה, כידוע מתכונתם וממנהגם של טובי משוררי יידיש באמריקה, שלא כדרכם של קודמיהם, משוררי “יונגע” שהתגדרו, מעשה פּרוגראמה, בשירתם בלבד והעיתונות היתה להם מוקצה, ולכל המרובה קבעו, אם לצדה או מחוצה לה, מסכת עוקצין, אלו שבועוניהם לסאַטירה. אבל משוררים שלאחריהם המסלול הכפול נעשה להם כדרך הטבע, ודיינו אם נפרוס עתה דפי “טאָג מאָרגן־זשורנאַל”, כדי לראות משורר משורר ומדורו – א. לעיעלעס “וועלט און וואָרט”, יעקב גלאַטשטיין “פּראָסט און פשוט”, אהרן צייטלין “פון פרייטאָג צוּ פרייטאָג” אפרים אוֹירבּך “אויף דער וואָגשאָל”. הצד השווה בכולם, כי כוחם הגדול היא השירה ובה מיטב ביטוים; ואם במדור הביקורת, שהללו עודרים בה גם הם, יש לפעמים כדי תחרות־מה לשירתם, הרי אין לומר כזאת על הפובליציסטיקה שלהם, שהיא לגבי שירתם כלוואי של נגינה לגבי עיקרה, גם אם הם מפתחים בה צדדים שאינם מגופה של שירתם ושל שירה בכלל – אם התגרות אַפוריסטית, אם שנינה אַנאַליטית, אם בקיאות למדנית, אם תוכחה מגידית, וכדומה.

ייחוסם שלהם עצמם לפּוּבֹליציסטיקה שלהם ניכר, כמדומה, במדיניות הכינוּס שלהם – יעקב גלאטשטיין פירסם כמה כרכים בפרוזה, אך מלבד שני כרכי הבּלטריסטיקה שלו, עיקר עניינם ביקורת; לעיעלעס וייבדל לחיים ארוכים אוירבך פירסמו אחד אחד בפר אחד בלבד, שבררו מתוך מאמריהם ומסותיהם, ואילו אהרון צייטלין לא טרח עדיין אף כדי כך. ולעניין ספרו של אפרים אוֹירבּך הרי יחידותו מעידה, כי נהג ברירה הגונה, ובדיקתה מעלה כי כינס בעיקר את הפרקים, שהם כמהדורה־בפרוזה של שירתו, שכמותה נושמים ליבוב וחמימות. ולא נכניס את עצמנו במדרש שמו של ספרו “געטראַכט מיט עברי טייטש” שלא נאמר כאן: אויף עברי טייטש אלא נאמר כאן: מיט עברי טייטש, כגון שאומרים: חומש מיט רש“י, גמרא מיט תוספות, כי מלבד שהדין מחייב להעיר, כי להבדיל בין הר לתלולית אפשר שרש”י עניין לכאן אך התוספות אינם עניין לכאן, חובה להזכיר כי הייחוד המבקש לבוא כאן על ביטויו איננו בלשון אלא במדרש שהלשון משמשה, ובמידה שכינוי מדרש הולם יצירי ספרות מודרנית ראוי לעיין מה מקומו של משוררנו במערכת המדרשים הזאת.

והשאלה היא לא בלבד לצד השווה שבין דרכו שלו במסותיו על דמויות התנ“ך ובין דרכו של בן־עירו ובא בית־הוריו יעקב פיכמן, שכאן וכאן העיקר אינו במחקרו של מקרא, גם אם אין התעלמות ממנו, אלא בחווייתו של מקרא, שבה אמנם כוחו יפה. השאלה היא לדרך ראייתו את דמויות התנ”ך ודומיהן, בין כפי שיקופם בשירתו השרויה בדרך המסורת, בין כפי שיקופם במסתו הנוטה יותר לרוח הביקורת, האם היא דרך ראייה של מדרש־אגדה בנוסחתו המודרנית; ואם כן, מה מקומה בין שתי קצות מדרש־האגדה בספרות הדור, ששיאיהם הם – מכאן “אגדת שלושה וארבעה” של ח. נ. ביאליק המחובר לראשונות ומכאן “חומש לידער” ו“מגילה לידער” של איציק מאַנגר המחובר לאחרונות. דומה, כל שדרכו דרך מדרש אגדה בימינו, נבחן, לפי נקודת־מעמדו במרחב הזה שבין שתי קצוות אלה ומרחקם, ובחינה זו עשויה שתעלה, כי אפרים אוירבך אין בו, אמנם, מאפשרות הדיבוק השלם בראשונות ואין בו מכורח הדיבוק השלם באחרונות, אך יש בו ממיצועם, שנשימתו באוויר־הביניים, הוא אוויר גידולו, שנערבו לו ביתו ורחובו בעיירת גידולו, שהיו חלוקים – ביתו של תלמיד חכם, שמדרשו בגלגול־שירה עשוי היה שיבשיל נוסח “אגדת שלושה וארבעה”, תפוח חז"ל במשכיות מקרא, ורחובם של פשוטי עם, שמדרשם בגלגול שירה עשוי היה שיבשיל את “חומש לידער”. אבל מה שמציין את הקצוות, קצה קצה כגזירת אופיו ואפשרותו, מציין גם את נקודת־הביניים – השאיפה לפשטות מעולה והשגתה.

אולם משהעמדנו על נקודת־האמצע שבין ראשונות של האומה ובין אחרונות של העם, חובה שנעיר, כי היא היא נקודת־עמידתו של משוררנו ופשר תודעתו הלאומית והעממית. ודאי שגם מוצאה גם מובאה של תודעה זו היא כשל ספרותנו וסופריה, – הנאמנות לתולדתה של האומה ולמיציאותו של העם, אבל אל נשכח, כי בשני דור האחרונים נמשכו גם ספרותנו גם סופריה, מבחינה אידיאולוגית, לכיוונים שונים, עד שאותה נאמנות נתפרשה להם פירושים שונים וסותרים, שלא ידעום רוב הדורות לפניהם, וככל המשוער והמקווה אף לא יידעום הדורות שלאחריהם. הרינו מדגישים עובדה זו כדי להזכיר, כי אפרים אוירבך נמנה, בקרב חבריו סופרי יידיש, עם המיעוט, שנמשך לה לציונות, ומתוכה לארץ־ישראל ולבניינה, וראייתו את מחרה של האומה היתה שונה מראיית רובם, עד בוא עת תמורות גדולה ושביל היחידים נעשה דרך הרבים. ולכך אי־אפשר שלא לתמוה על מי שבא עליו בערעור, הניתן להתנסח על דרך כך: שיר־ציון – ניחא, שירי ציונות – אי־אפשי. כי מלבד שההפרדה הזאת שרירותה מרובה, משום שהגבולות נשוכים זה בזה, הרי מנהג ההפרדה כדרך שאתה מוצאו גם עתה בקצת סופרי יידיש האומרים הן לנוֹפה של ציון ואומרים לאו או רפיא למנוֹפה של ציון, היא, בסופו־של־דבר, הפרדה מעושה, ואם נמצאו מעטים כאוירבך שנופה של ציון ומנופה היו מלכתחילה כאחדים בנפשם, הרי האחדות ולא חילופה הם כדרך־הטבע, ואם שירתם הביעה את האחדות הזאת, הרי אף היא כדרך הטבע.

ואפשר לא מקרה הוא, כי מי שתבע מידו אותה הפרדה בשירתו, הוא שמצא כמותה בפּוּבּליציסטיקה שלו, לאמור: אם בליריקה שלו נראה כותבה אחד, הרי בפּוּבּליציסטיקה שלו נראה כותבה שניים, כשהאחד מלחש והאחר כותב על־פי לחשו. ודומה, כשם שטעה בהנחת ההפרדה הראשונה, שתלאה במוּשא, שהוא ביסודו אחד, כך טעה בהנחת ההפרדה האחרונה, שתלאה בנושא, שגם הוא ביסודו אחד. והלא האחדות הזאת, כשם שהבשילה פירות בכּירים על חן־בוסרם, כך הבשילה פירות אפילים על גמר־בישולם. פירות בכּירים – במלאות לו למשורר שבעים שנה, ראתה מערכת “אידישער קעמפּער”, שהוא מראשי משתתפיו, לחזור ולפרסם חזיון־שירה שלו, שנדפס ארבעים וחמש שנים קודם ב“וואַרהייט” ושמו: “דורך רוֹיך אוּן פייער” [= מבעד עשן ואש], שנתעורר לכותבו עם מתן הצהרת בּלפוּר, ועניינו שיחת־שניים, שראוי להבליט בה קטע מועט, שבו היהודי הנצחי, העיוור מרוב עשן ושלהבת, מבקש מעם היהודי הצעיר, כי יעזרנו בלכתו, והצעיר נענה לו ואומר לו: “דער אייבּיק יוּגנט קוואַל בּיסטוּ, / כאָטש ביסט שוין מיד אוּן בּענקסט נאָך רוּ” [= מעיין הנעורים הנצחי אתה, אף שאתה כבר עייף וכמה למנוחה]. קידה זו בפני היהדות ההיסטורית, הבאה מציון ומוליכה אליה, לא היתה בימים ההם מדרכם ומנהגם של המשוררים בני־גילו וסביביו, שהימים ימי צעירים, שפולחנם ומשאת נפשם צעירות, ומה להם ארץ ישנה וחידושה ומה להם לשון ישנה וחידושה. פירות אפילים בגמר בישולם – משנעשתה האמונה, שבאה על ביטויה באותה פואימה, מלוא־ממשות וקמה מדינת־ישראל, הילך עלינו המשורר את האפּוֹס בזעיר־אנפין “ווייסע שטאָט”, שכבר שמענו טיבו ושבחו.

 

ז    🔗

ובבוא עתה אסופת שירתו במבחרה בפני קהל־העברים, דין להעיר, כי עניין תרגומה צד של קולה וצד של חומרה משמשים בו בעירבוב. קולה – אם להיעזר בהמשלתו הנודעת של מנדלי נאמר, כי פה עודנו שרויים באווירה שהנשימה בשני הנחיריים היא כדרך הטבע; חומרה – כשם שיניקת־ההדדין מגבירה את הקירבה כך היא מגבירה את הריחוק, בייחוד משום שהסימאנטיקה של רכבי־הלשון, ובעיקר של הרכב העברי, נפרדת לשוני־מישמע ולשוני־טעם, שלא כמשפטה בלשון המשאילה הוא דרכה בלשון השואלת. מבחינה זו ניתן להבין את אמרתו של יעקב גלאַטשטיין, שאמר עליה על אסופת השירים “גילדענע שקיעה”, כי שבעים וחמשת אחוזיה אינם בני־תירגום, יתר על מה ששירה בכלל אינה בת־תירגום. שעל כן אומר גם עתה, את שאמרתי וחזרתי ואמרתי ברשות הרבים, כי הטוב בדרכים נראה לי כדרכם של המתוקנים שבהם, והוא מתן המקור ותירגומו, בחינת זה־לעומת־זה, והרי שיטת דף כנגד דף כבר ננהגה אצלנו לגבי שירת יידיש, ובכלל הדוגמאות – יצחק קצנלסון, מאני לייבּ, איציק מאַנגר, רחל קורן, חיים גראדה, בריש וויינשטיין י. ח. ביליצקי – גם דוגמת אפרים אוירבך ששירתו “ווייסע שטאָט” ניתנה כך.

אבל הבודק בשיריו של אפרים אוֹירבּך בתרגומם העברי שנתפרסמו על פני דוכנים שונים מהם קבוצות שיריו שניתנו באנתולוגיות (“על נהרות” לשמשון מלצר, “מבחר שירת יידיש” למשה בסוק) ימצא אמירתו של יעקב גלאטשטיין כפסק־דין חמור הטעון המתקה ובעין יפה ביותר; ולא עוד, אלא למקרא האסופה (הוצאת מוסד ביאליק) מיבחר חמשת ספרי שירה ודאי שאותו פסק־דין חמור עשוי שיישמע כאמירה ששוברה בצדה. כי אליהו מייטוס מלבד שעמדה לו הסגולה שעמדה לשאר המתרגמים, סגולת השירה, עמדה לו הזיקה העמוקה לבּסראביה, ששר לה בספרי־שירתו שלו ובייחוד ב“בּלאדות מנוף הילדות” – (ולא בכדי היו המתרגם והמתורגם ראשוני החתנים של הפרס שעולי בּסראביה קבעו לזכרו של הגדול שבמשוררים שהעמידה מכורתם בגולה הוא יעקב פיכמן) – ומלבד שיצא לו מוניטון בטיב תרגומיו כעדות שלושת ספרי השירה שהביא בברית לשוננו (ראסין, בּולדר, ורהארן) כבר השכּיל בתרגומה של “קריה לבנה” ואף תורגמן מעמידין על חזקתו ואומרים לו יישר חילך.

[י“ג אדר ב' תשכ”ז]

 

ביבליוגראפיה    🔗

ההערכה על אפרים אוירבך היא מרובה ומגוונת, ולא הבאנו עתה אלא מה שיש בו נגיעה או צד־נגיעה לדברינו, ורשמנו את הערכים כפי מטבע פירסומם בראשונה.

1. עדה אוֹירבּך־לפין: דער טאַטע איז געוואָרן 70 יאַר, צוקונפט, פברואר 1963.

2. יצחק אייזנברג: שעה עם אפרים אוירבך, הבוקר, י“א טבת תשכ”ד.

3. יעקב בוטושאַנסקי: (א') צווישן יאָ און ניין – אַזוי האַט פרויקע פון מאַרקולעשט געוויזן די חופּה פון פאָלק מיט זיין לאַנד, די פּרעסע, 23 אוקטובר 1952; (ב) כנ"ל – “געטראַכט מיט עברי־טייטש” פון אפרים אויערבאַך, שם, 22־21 ספטמבר 1955 וכן די גאָלדענע קייט, 1956, חוב' 26; (ג) אפרים אויערבאַך, פרויקע מיינער, ברוך הבא, די פּרעסע, 30 אוגוסט 1958; (ד) אפרים אויערבאַך: דער דיכטער וואָס האָט ניט איבערגעריסן דעם רויטן פאָדים, שם, 21 אוקטובר 1958; (ה) ס’איז נאַך ניט באַלד דערזונגען, וועגן בוך ‘וואַך איז דער סטעפּ’ פון אפרים אויערבאַך, שם, 19 יוני 1963.

4. שלמה בּיקל: (א) דער דיכטער אפרים אויערבאַך, צום יום טוב פון זיינע זעכציק יאָר, אידישער קעמפער, 12 דצמבר¹ 1952; (ב) אפרים אויערבאַכ’ס עסייען, טאָג מאָרגן זשורנאַל, 1 אפריל 1956.

5. מ. בן־ברוך: געסט אין ישראל – חנה און אפרים אויערבאַך, ידיעות פון וועלט פאַרבאַנד פון בעסעראַבעך יידן, גל. 29־28, ינואר 1964.

6. בן־ציון גולדבּרג: (א) אין גאַנג פון טאָג – ‘גילדענע שקיעה מאַטיוון’, טאָג־מאָרגן־זשורנאַל, 3 יוני 1961; (ב) כנ"ל – ביכער אויפן טיש: ‘וואַך איז דער סטעפ’, שם 7 ספטמבר 1963.

7. מ. גוֹלדשטיין: שנות ראשית – פרקי זכרונות מאת אפרים אוירבאַך, פרקים לדברי ספרות חנוך וחברה, חוברת ט“ו־ט”ז, כסלו־טבת תש"כ.

8. יעקב גלאַטשטיין: (א) פּראַסט און פּשוט – מזל טוב אפרים! טאָג, 22 אוקטובר 1952; (ב) אין תוך גענומען, אַרום ביכער, מענטשן און זאַכן – ‘ווייסע שטאָט’ פון אפרים אויערבאַך, אידישער קעמפער, 26 פברואר 1954; (ג) כנ"ל – עסייען פון אפרים אויערבאַך, שם, 2 דצמבר 1955; (ד) באַמערקונגען – אפרים אויערבאַך, שם, 3 ינואר 1958; (ה) אפרים אויערבאַך, שם, 14 דצמבר 1959; (ו) אפרים אויערבאַך צו זיין זיבעציקסטן געבוירנטאָג, שם, 1 פברואר 1963.

9. מ. גרוס־צימרמאַן: (א) אפרים אויערבאַך, צו זיין באַזוך אין לאַנד, די גאָלדענע קייט 1960, חוב' 37 (ב) האַרבסט־געזאַנג – צום יובל השבעים פון אפרים אויערבאַך, שם, 1963, חוב' 46.

10. לייב וואסרמאן: אויערבאַך וועגן דיאַלאָג און פערזענליכקייט, זיין, חוב' 36, ינואר 1964.

11. ד"ר ל. ז’יטניצקי: אפרים אויערבאַך – דער פאָלקסטימליכער שטיל זינגער, די פּרעסע, 28 באוקטובר 1958.

12. ש. ד. זינגר: (א) וועגן שרייבער און ביכער – אפרים אויערבאַך, צו זיין פינף און זעכציקסטן יובל, אונדזער וועג, ינואר 1958; (ב) כנ"ל – אפרים אויערבאַך, צו זיין זיבעציקסטן געבוירנטאָג, שם, מארס 1963.

13. ב. טשובינסקי: אפרים אויערבאך, צו זיין 60־טן געבוירנטאָג, צוקונפט, יולי־אוגוסט 1953.

14. יצחק יונסוביץ: (א) אפרים אויערבאַך – דער געזאַנג־מייסטער… די פּרעסע, 30 אוגוסט 1958; (ב) אפרים אויערבאַך – אַ בן שבעים, צו זיין היינטיקן יום־טוב אין ניו־יאָרק, שם, 2 פברואר 1963.

15. לייבּוּש להרר: ווען דער סטעפּ ווערט וואַך, אידישער קעמפער, 16 נובמבר 1962.

16. ה. לייוויק: ‘מיר, די אומעטיגע שניטער’, צו אפרים אויערבאַכ’ס פופציג־יעריגען יובל, טאַג, 29 נובמבר 1942.

17. אברהם ליס: (א) אפרים אויערבאַך דער ארץ ישראל’דיקער, טינט און פעדער, ספטמבר 1950; (ב) אפרים אויערבאַך דער פּיאָנער פון ארץ ישראלדיקן ליד, לעצטע נייעס, י“ב אדר תשכ”ב.

18. נחמן ליסט: ספרי פיוט במלה ובקו [גם על ‘ווייסע שטאָט’ של אפרים אוירבך בתירגום אליהו מייטוס ‘קריה לבנה’] משא, ל' תשרי תשכ"א.

19.Sol Liptzin: Few Are Those Who Come to Gildene Shkie (Golden Sunset) By Ephraim Auerbach, In Jewish Bookland, February 1961.

20. א. לעיעלעס: (א) וועלט און וואָרט – אפרים אויערבאַך אַ זעכציגער, טאָג, 28 פברואר 1953; (ב) כנ"ל – אפרים אויערבאַך עסייאיסט און פובליציסט, טאָג־מאָרגען־זשורנאַל, 9 נובמבר 1957; (ג) נישטאָ אַזאַ ווינט… אפרים אויערבאַך ‘גילדענע שקיעה’, שם, 27 דצמבר 1959; (ד) אפרים אויערבאַך צו זיין ווערן אַ בן שבעים, שם, 27 ינואר 1963.

21. שאול מאלץ: אין העכסטן בלי פון שאַפן, אַן אָפּשאַצונג וועגן דעם דיכטער אפרים אויערבאַך צו זיין זיבעציק יאָריקן יובל – און וועגן זיין נייעסטן בוך לידער ‘וואַך איז דער סטעפ’, צוקונפט, ספטמבר 1963.

22. יוּדל מאַרק: דאָס לשון פון אפרים אויערבאכ’ס לידער, יידישע שפּראַך, כרך כ"ג, אפריל 1963 עמ' 17־1.

23. אליהו מייטוּס: אפרים אוירבך – עם ספר שיריו החדש ‘גילדענע שקיעה’, על המשמר, כ' ניסן תש"כ.

24. י. מישאל [=יצחק עברי]: עם קריאה – שנות ראשית בארץ־ישראל, הדואר, י“ג סיון תשט”ו.

25. ש. ניגר: ארץ ישראלדיגע זכרונות און לידער, טאָג מאָרגען זשורנאל, 24 ינואר 1954.

26. ל. פיינבּרג: דער שעפּער פון לויטערן קוואַל, צום 60־סטן געבוירענטאָג פון דיכטער אויערבאַך וואָס ווערט היינט געפייערט, טאָג, ־ מאַרס 1963.

27. י. פרייליך: שמועסן וועגן ליטעראַטור – ‘געטראַכט מיט עברי־טייטש’ פון אפרים אויערבאַך, אונדזער וועג, אוקטובר 1955.

28. ל. קופרשטיין: (א) אורח בישראל – אפרים אוירבך, דבר, ד' טבת תש“כ (ב) ‘העיר הלבנה’ לא. אוירבך [פרק מתוך מונוגראפיה] הפועל הצעיר, כ”ח ניסן תש"כ.

29. ג. קרסל: בשולי דברים – זכר שנתקפח [בעניין ספרו של אפרים אוירבך ‘שנות ראשית’], דבר, ג' שבט תשי"ד.

30. מלך ראַוויטש: (א) אפרים אויערבאך און זיין ‘ווייסע שטאָט’, קענעדער אַדלער, 11 מאי 1953; (ב) אפרים אויערבאכ’ס נייער וואָגיקער בייטראָג צו דער יידישער פּאָעזיע, צוקונפט, מאי־יוני 1961.

31. יצחק רימון: אפרים אויערבאַך און אליהו מייטוס קריגן דעם פיכמאַן פרייז אין ישראל, קענעדער אָדלער, 19 יולי 1964.

32. פנחס שטיינוואַקס: דאָס געמיט פון אַ דור – אויפן ראַנד פון אפרים אויערבאכ’ס בוך לידער ‘גילדענע שקיעה’, שם, 21 ספטמבר 1959.