א    🔗

שמחתי באומרים לי, כי ידידיו של מורי אלופי ומיוּדעי, מנדל זינגר, אשר בתל-אביב, התעוררו לחוג את יובלו השמונים, כשם שידידיו אשר בחיפה, התעוררו, לפני חמש שנים, לחוג את יובלו השבעים וחמש, וכמשפט הראשונים משפט האחרונים, שקראוני להיות בדוברי מסיבת ההוקרה והחיבה. לכאורה, לאחר שכבר העיזותי לומר את אשר עם לבי והגותי בחיפה, ואף פירסמתי דברי ברבים, לא תצוּייר בי חולשת-הדעת, ואין הדבר כן. כי, אמנם, דעתי חלשה עלי, ולא מחמת חשש החזרה על דברי עצמי, שכן הרבה צדדים לפנינו, ומה שהחסיר דיבור ראשון אפשר שישלים דיבור אחרון, וחייב אדם לידבק במידת קונו, ומה כביכול נאמר בו: כי עוד לאלוה מלים, אף בשר ודם כך.

חולשת דעתי באה לי מחמת שענינה של מסיבתנו עתה סובב על שני צירים, אלו שתי הערים, עיר ימי ילדותי, פינת-יקרת-לא-יקרת, קהילת ברודי, שהיתה שרויה בעניה ומרודיה, ועיר ימי עמידתו, קרית מלך רב, אשר גם בחדלה מהיות גברת ממלכה, היא וינה המעטירה. אבל חולשת דעתי היתה עד-ארגיעה – ראשית, במריבת שתי הקהילות על האיש וסביביו, כביכול זו אומרת רובו ככולו שלי וזו אומרת כולו כרובו שלי, יד הקהילה הקטנה על העליונה, כי אפילו היה מניח אותה ילד או נער, קל וחומר שהניח אותה עלם או אברך, הרי בה, בעיר הורתו, נטבע אפיו, שכן נלוש בעיסתה ונמתח בעריסתה, וכן עמד והוא עומד ויעמוד לאורך ימים בייחודו ושיעור קומתו. אחרית, גם בשבתו באותה מטרופולין, הרי ישב, בעצם, לא בה גופה, אלא בכעין קולוניה שלה, היא מושבת ציוניה, ורובם ככולם הורתם וגידולם בקהילות כקהילת הורתו וגידולו, שכן יהדותה של קהילת וינה הגדולה לא התפרנסה מעצמה, וספק אם ילידיה היו עומדים בה, אילולא גלי באיה מקרוב ומרחוק; תחילה בני קהילות מהרין והגר, ולימים בני גליציה וובוקובינה, וגל פליטי המלחמה הגדול.

ב    🔗

מה היה חלקם של בני ברודי ברחשה של קהילת וינה, למדתי בימי ישיבתי המעטים בה, בדרכי לארצנו – הלכתי לבקר את ראש רבניה, כדי להודותו על העזרה שעזר להם לפליטי עירנו, שהיתה עיר הולדתו וגידולו גם הוא, בהשגת הזכות של ישיבת קבע, ולפרוס בשלומו הטוב משמו של שארו, שכרך לפריסתו שלום משאלה משונה, ביותר, והשביעני להגידה, ועד-עתה אני תמה על עצמי, שהיתה בי עזוּת לקיים שבועתו, אלא שעזוּתי נסתייעה בבת שחוקו של אותו אדם גדול, ר' צבי פּרץ חיות, ההתלקחות האחרונה של אצילות יהודית על כסא הרבנות שבלב אירופה. וכלום הרבנות הראשית בלבד היתה כבוּשה בידו של גן-עירנו –ומה היה בלכתי אל קרן-היסוד, כלום לא מצאתי מכהן בה את גידולה של עירנו, ד"ר נתן מיכאל גלבר. באתי אצלו להודותו על שהזמינני לקונגרס הציונים, שהוא עמד בראש הכנתו, ולהסביר לו, על שום מה דחיתי את ההצעה להיות בו ציר, אבל עיקרה של השיחה נתגלגל על עירנו, שהוא עסק בכתיבת תולדותיה, וכבר פירסם כמה וכמה פרקים עליה ולא הניח קשרה אליה, וסופו, בשבתו כבר בארצנו, כתב מלוא תולדותיה לפי מקורות רבים ונאמנים, וכשבירך על המוגמר, אמרתי לו: ירושלים נאה לה ובה כתיבה על כל מיני ירושלים שבגלויות, וירושלים-דגליציה, היא עיר-מולדתנו, ובכללן. וחובה לי שאזכיר, כי אם גם אני חזרתי, מדי פעם בפעם, כמיעוט כוחי, לחקר קורות עירנו, מידו היתה לי זאת, – איש אמיד וחסוּך בנים היה בעירנו וראה את כתלי בית הכנסת הגדול בכהיונם, שלא בא עליהם טיח, ציווה ממונו לטייחם, ולא ידע אותו תם, כי מנהג קדמונים הוא שלא לטוּח את כתלי בית הכנסת הגדול, שכל עוד שריד מחמדינו, כתלו של בית-המקדש, באבלו עומד, אף כתלי בתו באבלם עומדים. ובתו כיצד, שאמרו עליו על בית הכנסת הגדול בעירנו, שמשוקעת בה אבן אחת מאבני-בית-המקדש, שגולי-ירושלים טלטלוה, בדרכי נדודיהם, עד בואם לעירנו. מה עשו, אפוא, בממונו של אותו אדם, שכוונתו היתה לטובה – חבורה של צעירים מרגישים, מתלמידי הגימנסיה שבעירנו, נתלכדה, ובראשה נתן מיכאל גלבר, והיו שנה-שנה, בימי-הפגרה, עולים לבית הקברות הישן וצובעים בצבעי שמן את האותיות שבנוסחי המצבות, והיו כאותיות חדשות, נהירות וצהירות, ומדובבות את שכללו בהם דורות קודמים. בשתיים נתקנאתי בהם בבני החבורה ההיא, שאינם קטנים כמותי ואפשר לצרפם לאותה מצוה, ושאינם כהנים כמותי ומוּתר לצרפם לאותה מצוה. ואפשר שאף קנאה כפולה זו עוררתני לעמוד על קורותי של עירנו בדרכים אחרות.

ולא סיפרתי כל אלה אלא כדי להבליט, כי דרכם של בני עירנו, שהכרתם היהודית נקנתה להם בחינת דע את עצמך, כלומר, גידולך ומוצאך, ולמדנו את סוד האהבה של עמנו מן הקרוב אל הרחוק, באופן שעיגול יחוסנו הצר התרחב לנו מאליו כדי מעגל-מוצאנו הרחב, עד שראינו את עצמנו נטועים ועומדים בלב תולדתו של העם, כמורשת והתעודה, כנחלה והציווּי.

ג    🔗

אך נמשיך במה שפתחנו, בשיטוטנו בוינה, לאמור: ומה היה בבואי ללשכת הקרן הקיימת, כלום לא מצאתי מכהן בראשה ד“ר חיים טרטקובר, שנקרא בעירנו כינוי של חיבה: חאַ-חאַ, שאם היה בה ציוני תם, הן במובן תמים הן במובן שלם, הוא-הוא, וכבר ניסיתי לשרטט דיוקנו, ואם היתה בעירנו משפחת ציונים – היא-היא, ואזכיר את אחיו הגדול, נתן, ציר בכמה קונגרסים ציוניים, ואף הוא בפליטי עירנו בוינה ובה קבורתו, ואת בנו, ד”ר אריה טרטקובר, שהיה גם הוא בוינה, מראשוני קן “השומר הצעיר” בה ומראשוני עוליו ולימים פדגוג וחוקר ועסקן עד עצם היום הזה, וכן אחיהם של נתן וחיים, הוא דוד, שישב בחיפה ובה מנוחתו, ובנו אפרים, מפורצי העליה השלישית, איש רמת יוחנן. וודאי לא מקרה הוא כי בנו של חיים נקרא תיאודור, כאשר נקראו בניהם של טובי ציונים שנולדו בסביבי פטירתו של נשר גאולתנו אשר פרש מוטות בוינה.

ואם תרשוני עימות-מה בין משפחת גלבר ובין משפחת טרטקובר וראינו כוחה של הציונות לכבוש מזה את צאצאיהם של מיוחסים, שהרי יחוסה של המשפחה האחת עד ר' חיים כהן רפפורט מגעת, ומזה צאצאיהם של עמך, שהרי יחוסה של המשפחה האחרת עד עגלוני-הדיליז’אַניסם ליריד ליפסיא מגעת, וכן נתכנסו אלה ואלה כאנשים אחים בתנועת-עם עזה ונאמנה אחת.

ולא אֶפסח גם על מעשה משעשע – לפי שרשיון עלייתי הועבר לוינה, הוצרכתי ליכנס אצל המשרד הארצישראלי בה, ובסוּרי שמה מצאתי מכהן בראשו את ד“ר בלאוּאֶר, ואף הוא מבני עירנו ומחמת ריווח-הגילים שבינינו אנכי הכרתיו והוא לא הכירני, וכשהושטתי לו את תעודת העליה שלי מלבוב והטיל בה הצצה, עשאָה קרעים קרעים וגער בי: אין יוצאים מוינה אלא בהסכמתה של וינה ובתעודה של וינה ובחותמתה של וינה. לפי מידת הרוגזה שגרפתני, עלול הייתי לברך עליו ברכת הנותן לשכוי וינה, אבל לפי מידת הנימוס שמיתנתני הטיתי אזני להבין אמרי וינה, שעל פיהם נפסל ההכשר של רופא המשרד בלבוב, ד”ר ביקלס, ונדרש הכשר של רופא המשרד בוינה, ד"ר קלאבר, והלכתי אצלו והוא בדקני לכאן ולכאן ופסל כשרוּתי לעליה, אלא שהניח לי פתח בהערה: שמא אני כשר למקצוע של הוראה, וכנראה רוח של נבואה היתה בו, כי בימים ההם לא הייתי לא מורה ולא בן מורה.

ד    🔗

עתה, שראינו כמה כהונות נחשבות היו כבושות בה בוינה היהודית והציונית בידיהם של בני עירנו, אקיים בחינת אחרון אחרון חביב – והוא משרד “פועלי ציון”, שהנפש החיה שלה היה מנדל זינגר, וזימוני עמו קדם לזימוּני עם אלה שהזכרתים, מי לאהבה ולחנינה, ולמי לחיבה ולשנינה. ולא במשרדו פגשתיו, אלא בבית הנתיבות פגשתיו – הוא בא כמותי ללוות חבורה של עולים, מהם שחזרו, לאחר ביקור מועט בגולה, ובכללם ארוסתי, מהם שעלו בראשונה, בכללם אחיו הצעיר, יוסל, וכן ראש “השומר הצעיר” בברית המועצות, לאסיה (אליעזר) גלילי, וכמה וכמה מחברותי וחברי. ידעתי, כי מנדל זינגר היה מעורב בעשייות הרבה – והרי במסיבתנו עתה שמענו כזה וכזאת מפי ידידינו השופט לאם ומר צבי קרמר – אבל ככל שאני נזכר ישיבתו שם, איני רואהו במשרדים, במערכת, באסיפה, אלא בבית הנתיבות ההומה עולים לארצנו ועיניו שמחות ורואות. אפשר שלא היו שמחות יותר מששמחו איני שאר המלווים, אך ודאי היו רואות יותר משראו עיני שאר המלווים – הלא עיניו כבר ראו את הארץ, כאשר התגלתה לו בימי עלומיו, שהניח בימים ההם, ימי העליה השניה, את עירנו והלך לירושלים. והראה, כמותו כמעטים בבני העיר, מופת של ציונות ממש, ששורת הגיונה לאמיתה היא העליה.

הלכך אזכיר את חבורת העולם ההיא – משה אוקון, שמחמת רוך שנותיהם של בני החבורה היה לו קל להיות הזקן שבה; יהושע אָקר וארוסתו לינה אנדרמן, חיה ברכה ליברמן וארוסה חיים צימרמן, איש ברסטצקו, שלום קופפר, ואחרון אחרון שהוא לנו ראשון ראשון, מנדל זינגר, שנלוה לו נער, דוידסון שמו, ילד ממש, שסופו צייר מפורסם. אנו, שעלינו שנים אחריהם, לא שכחנו ולא נשכח עלילתם זו – לכאורה היה זה מעשה פשוט וישר, הרי הציונות פירושה שיבה לארצנו, וממילא חייבים הציונים בעליה, אבל כבר אמר קהלת: אלהים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים.

וזאת לזכור, כי החבורה, שמנדל זינגר היה בה, לא זו בלבד שעמדה על שורת ההגיון הפשוטה והישרה הזאת, אלא אף העמידה את סביבתה עליה. ידועים הקולות הקוראים לארצנו, כרוזו של ויתקין, כרוזו של “הפועל הצעיר” שנתפרסם בעילום שם כותבו, והוא אליהו מונצ’יק ותרגמו קדיש יהודה סילמן, ודין שיהא ידוע כמוהם הכרוז, שיצא בעירנו ונדפס ב“דער יידישער ארבייטער” וב“הפועל הצעיר” וב“המצפה”, והוא נחתם בידי משה אוקון, אבל נתחבר בידי מנדל זינגר, והוא היה כפירצה במדיניותה של מפלגת “פועלי ציון”, שצרכה של העליה נדחה להם לקברניטיה על דרך פירוש פשטני של Bedingungeb הקודמים ל-Dinge. והכרוז ההוא העלה פולמוס בשעתו למעשה העליה נוסדה בעירנו, ביזמתו של יוסף אהרונוביץ, שישב בה כמורה ומדריך, אגודה “חלוצי ציון” שמה, והיא חבורת החלוצים הראשונה בעולם, שהיתה מאורגנת לפי תכנית ברורה של הכשרה ועליה, וקדמה כעשור ומעלה לייסוד “החלוץ” בידי טרומפלדור – ולימים נמצאה חותמתה ולא ידענו מה פירושה, ונטלה אגודת צעירים שהתלכדה, בימי שלטונה של הריפובליקה האוקראינית בעירנו, ונקראה כך, ורובם עלו לימים, בפתח העליה השלישית ולאחריה, לארצנו.

ה    🔗

אך נחזור לאותו כרוז ולפולמוס סביבו – קברניטי “פועלי ציון” אמרו בו דבר קטיגוריה, אנשי החבורה אמרו בו דבר סניגוריה. אנשי החבורה – כתיב, מנדל זינגר – קרי, והרי כל עצמו היה כבן-י"ח שנים. ידענו עוזו לעמוד על דעתו, דעת ציוני וסוציאליסט, וכמשפטו בנעוריו משפטו כל ימיו וביותר נדרשה מדת עוז רבה בוינה הסוציאליסטית. ולא כל-כך בשל הסוציאליזם שלה, ביחוד כדמות האוסטרומארכסיזם, אלא בשל הסוציאליסטים שלה, כדמות האוסטרומארכסיסטים, וראשיהם מזרע יעקב. הללו כמה מיני הבנה היו להם, הבנה לעם-מוצאם לא היתה להם. כבר קודמיהם לקו בכך, והכוונה היא לא בלבד לפרידריך אדלר, שכבר גדל בגויותו, שאף אביו, ויקטור כבר היה שרוי בה, אלא ביחוד לאוטו באואֶר ולמכס אדלר, שהתקשו להבין לייחודו של עמנו, ראשון קשיותו בעינה עמדה, ואחרון קשיותו התרככה הרבה, ואפילו הרהר הרהורי עליה לארצנו, וככל הנכון בידי ברל לוקר להעיד על כך, ולפי מחברתו על כך לא בלבד שינוי רחש היה כאן, אלא אף שינוי מחשבה היה כאן, אבל הנעימה השליטה היתה כשל עתיני הסוציאלדמוקרטיה, וביותר כשעורכיה היו ממוצא ישראל – אם אושפּיץ, שאחד מבני משפחת אבותיו ישב בעירנו, והוא מראשי משכיליה, מורו ורבו של אלפרד לנדא, אבי חכמת-יידיש המודרנית, אם יוליוס בראונטאל, צאצא עירנו ובן משפחת כורכי ספרים בה, שזכרה נטשטש לו ואך הבהובים נשתיירו הימנו, ובימי זקנתו נפקחו עיניו, כפי שלמדנו בימי ביקורו בארצנו.

לא, לא קל היה לעמוד בחזית הזאת, וביותר שהשפעתם של האוסטרומארכיסטים, גם בקרב הציונים הסוציאליסטים, לא היתה קטנה (היא הגיעה גם אלינו ורישומו של מכס אדלר רישום – אליעזר הכהן תירגם ספרו “אנשי המחר” ואני תרגמתי רוב ספרו “מורי דרך”) וזכורני כמה מהומה הטילו רעיונותיהם בין חברינו, חברי “החלוץ”, בוינה, ובאזני שמעתי בועידתם, שנתכנסה בימי ישיבתי המעטים שם.

ו    🔗

ולא היתה לו למנדל זינגר העמידה היחידה בפני התנועה הסוציאליסטית מתוך עמידה בתוכה, ותעודתה נתחדדה, ביחוד כשנולדה כמין ברית בין נכרים-מבית ומתנכרים מבית, וא-ציונות ואנטי-ציונות חברו יחדו, והיו כמחסום לכניסת המפלגה הציונית-סוציאליסטית לאינטרנציונאל ונדרשו רוב שקידה ומסירות לגיוס האהדה לנו ולמפעלנו. אך לא אעלים את דעתי, כי העוז, שעמד לו לנער במלחמתו בקרב מפלגתו שלו עצמו, לענין העליה הנדרש הלכה למעשה, גדול מכל אלה, שכן כל מיני העוז, שגילה לימים, יונקים הימנו. והעוז הזה אפשר שהתפרנס גם מתכונת מורשתו, מורשת מתנגדים, ונסתייע מאוירת סביביו, אוירת ההגירה, אך עיקר כוחו באופיו שלו עצמו.

לא שלא היו לו מורים, אבל צא וראה כמה היו כרוכים להם ולא עשאום מופת לעצמם, והוא עשאם כן ויצא בעקביהם. וכדי לקיים בחינת אמור לי מי מופתיך ואומר לך מי אתה, שאין אדם נמשך למופתו אלא מתוך שיתוף נפש ורוח, נמנה שלושה, ששניים מהם הוא עצמו תיאר לנו דיוקנותיהם – יוסף אהרונוביץ, איש האחריות המוסרית, שכרך הלכה ומעשה, והשפעתו על הצעירים המרגישים, ועיקרם חבורת העולם, השפעה מכרעת, ואם מנדל זינגר לא נמשך למפלגתו “הפועל הצעיר” ונאמן ל“פועלי ציון”, הרי היה קרוב אליו ברוחו, רוח הרצינות הגדולה והמתגשמת; יוסף חיים ברנר, שלכד נפשו של דור הצעירים באמיתו על מלוא סתירותיה, והזימונים שבינו לבין העלם הצעיר באו על תיאורם, והם מכלל התעודות החשובות על משורר-ההתלבטות, שסתירתו בנין ומכאובו מרפא. והשלישי לזימון יריעתו קרובה להיות פרוסה לפנינו –היא מגילת שלמה קפלנסקי, הציוני והסוציאליסט בטהרתם, מורה הלכות לצמד ערכין זה ומאיר הליכותיהם. מתוך שאני אדוק מכבר לסברה, כי אמנם גדול ויפה כוחו המפתיע של העילוי, בר ברוכוב, אך יפה ממנו כוחו המתון של המתמיד שלמה קפלנסקי, הריני מחזיק לו למנדל זינגר תודה על יגיע-רוחו עתה, ונקוה לברך על כרכי ספרו ככל הקרוב ואם יתעורר ויחיה לנו דמותם של כמה רשונים שנשתכחו, כגון מכס רוזנפלד, והיתה תודתנו שלימה.

[ד' טבת תשל"א]