א

החזקתי תודה כפולה למזמני המסיבה לכבודו של מורי וידידי מנדל זינגר במלאת לו יובל וחצי יובל עד מאה ועשרים; תודה אחת – על שיעדו לה למסיבה שני מוקדי-עריכה, אלו שתי ערי ישיבתו ופעולתו, הן ברודי וּוינה, באופן שהניחו פתח לדיבור מפורט על כך, ואף שיירו עיר ישיבתו ופעולתו עתה היא חיפה, שתהא טבורה של המסיבה הבאה עלינו לטובה, והיא לכבוד יובל גבורותיו. תודה אחרת – על שנקראתי למסיבה ונועדה לי בחלוקתה חלקתה הראשונה, היא חלקת עיר מולדתנו, ברודי. מובן, שאין בידי לפסוק, אם הנני הטוב שבמועמדים לכך, אבל דומה, כי מותר לי לדמות, כי איני הגרוע שבהם. ועל שום מה דומני כך, על שום שאני סובר, כי אך-על-פי שחוצצת בינינו מחיצת-ימים הגונה, שהיתה גדולה בייחוד בימי ילדותי – כשנכנסתי לבריתו של אברהם אבינו כבר למד הוא הלכות תפילין, וכשישבתי על ספסל של דרדקי לפני המלמד ר' אלי הודיק בעירנו כבר ישב הוא על ספסל של סימינאר לפני מנהלו אפרים רייס-כהן בירושלים, אך-על-פי-כן זכור האיש ושיחו מקדמת-ימי ומדי דברי בו הריני משיב את עצמי לאותם ימים רחוקים כדי לנהוג אותי ושומעי ולהביאם לרחוב מועט שבעירנו, שזקנים קראו לו די קליינע שיל-גאס, כלומר רחוב-זוטא דבית-הכנסת וצעירים מהם קראו לו דאָס באָד-געסל, כלומר סימטת בית המרחץ, ואף המגיסטראַט, שהלך אחרי הצעירים, קבע בו שלט: אוּליצאַ לאז’ייננה שפירושו כך, והטעם שהוליך אל בית-המרחץ הגדול. וזאת לזכור, כי כמעט כל עירנו כולה היתה לא בלבד עיר של יהודים אלא אף עיר יהודית, אבל אינה דומה כל חלקה אחרת בה כחלקה, שבה היה נטוע ועומד הרחוב הנזכר, שעד-כמה שלא אטריח את זכרוני, אני רואה בו, לכל המרובה, עגלת-גויים שנתעתה ביום השוק לקצר דרכה, אבל איני רואה גויים מהלכים בה, חוץ לשפחה או כובסת, וכמובן חוץ לסירדנקי, גוי של שבת, שדיבורו היה יידיש וידע תפילותיהם של ישראל, ובשעת הדחק היה משגיר מודה-אני בפי תינוקות. ובכן, רחוב זה חקוק בי מראשית ילדותי, שהייתי מצוי בו משלושה טעמים. טעם ראשון, בבית שבו ישבה משפחת אמי חורגתי, אוירבך, שהייתי בא אצלה, בייחוד בימים שבן שכנתם, מר פראנצוז, היה מבקר את אמו האלמנה והיה משעשע אותנו בחוטמו, שנראה בקו-המעבר בין עיקולו של שופר ובין חדקו של פיל, ואף במהתלותיו, שכן שחקן תיאטראות יהודיים נודדים היה, ואף שלח ידו לקינמאטוגראף, שהביא לעירנו סרט, “גאָשיכטה איזראלס”, דהיינו תולדות ישראל שמו, והוא בכור הסרטים הסבירים שראיתי בחיי ועד עתה ניצגים בדמיוני מלכי יהודה וישראל ונביאיהם וגדוליהם כפי שניתנו באותה הצגה. טעם שלאחריו – בבית מבתיו ישבה משפחת דודי זקני, שהיה גם מורי ורבי, ר' יעקלה ברגר, שידע לחתונתו, שהיתה סמוכה לבר-מצוה שלו, אלף דף גמרא בעל-פה, והוא בנה של המיילדת, מרת שרהלי, שרוב ההורים שבעיר שיילדתם ונחשבו לה כילדיה וביום הפורים היתה שולחת להם מנות ואנו היינו תמהים לראות את אבותינו ואמותינו, דודינו ודודותינו, אלה מגודלי זקן ואלו חובשות שביסים, והם שמחים במתנות מיילדתם כדרך שאנו, התינוקות, שמחים במתנות מיילדותינו, ובכללן ואפילו בראשן שתי נכדות של המיילדת הזקנה. טעם אחרון – פה, ברחוב, עמד בית מדרש הקצבים ובחצרו אף בית-המדרש של המלמדים, ושניהם היו קרובים ללבנו, בית-המדרש האחד על שום שהיה קבוע בו חדרו של מלמדי ר' אברהם מייזלש, שנקרא האדום-האדום, ושאימתו מוטלת על חלומותי עד-עתה; בית המדרש האחר שהיה יושב בו ר' שמעון סופר ואנו צופים בחלונו, כיצד הוא יושב כפוף, יריעת קלף פרושה לפניו והוא טובל וחוזר וטובל נוצתו בדיו עפצים ומצרף אות לאות תורה ותג לתג ולימים ספר שלם לפניו; הוא-הוא ר' שמעון שהיה עם גיסו, ר' מאנלה בר' יוסיליס בנו של ר' יוסיסלי בר' מאנליס, ממונים על קופת רבי מאיר בעל הנס שבעירנו והיו באים מפקידה לפקידה לביתנו, והופכים את הקופסה על פיה, עורמים את המטבעות גבוביות-גבוביות ומושכים את לבנו בסיפורי נפלאות מארץ הקודש.

ב

עד כמה הרחוב היה חביב עלי, ניתן להקיש מכך, כי גם בשבתות, כשהלכתי לבקר את הורי אמי הורתי, שישבו בביתם ברחוב הסמוך, הוא רחוב בית-הכנסת הגדול, לא הייתי מקצר את דרכי דרך השוק, אלא מאריכה דרך הרחוב הזה, אם כי המעבר בו לא היה קל לו לילד, מחמת אימתו של צמד בריות, שראו עצמם כשליטי הרחוב ורידיה – מרת זלדה המטורפת שהיתה יושבת על המרצפה, דחוקה אל החומה, משוקעה בהרהוריה ובמלמוליה, אך ננערת פתאום ברוב קללות וזורקת אבנים על כל סביביה; ומר מוגאלה, חבוש צילינדר, משוקע בהרהוריו ובמלמולו גם הוא, אך ננער פתאום ברוב חירופים על שמקלקלים לו את הבאר העומדת באותו רחוב ושהוא ראה את עצמו כבעליה, בעל מונופולין לה, ואמנם נקראה דרך היתול מאגאלעס ברינע, דהיינו בארו של מוגאלה. אבל גברתי על האימה הכפולה, שהייתי חומק ברחוב מצידם אחר של מושב מרת זלדה ומעמד מר מוגאלה, עד שדומה עלי, כי כל ימי ילדותי לא דרכה רגלי מצידם ושעל-כן צד הרחוב שמעבר זכור לי כמערכת-בתים שהיא קרובה ורחוקה כאחת, קרובה כמציאות ורחוקה כאגדה. ולא הפלגתי בתיאור הרחוב ופירוטו, אלא כדי לומר, כי בו, בסמוך לבאר, ניצב ביתו של ר' מודיל זינגר, שחנותו קבועה בחלקה הישנה של השוק, הקרויה פיצ’ינס, והוא איש צנוע ונכבד, משיירי המתנגדים שבעיר, אף גבאי בבית-מדרשם, הוא בית-המדרש על שם ר' זליג צלאלס, ברחוב שמאחורי בית התמחוי הנקרא פאלקסקעך, דהיינו מטבח-עם. ורק מודיל בנים לו, מהם שמלבושם מלבוש יראים, מהם שמלבושם מלבוש נאורים, והצד השווה שבהם, שהוריהם אינם נוהגים בהם כרוב ההורים שבעיר, השולחים את בניהם ובנותיהם לבית-הספר העממי של הקהילה, וכן לגימנסיה הגרמנית של הרשות, אלא נוהגים כמיעוט ההורים שבעיר, שאינם שולחים את בניהם אלא בנותיהם בלבד לבית-הספר העממי שליד הקהילה, באופן שבניהם עיקר תלמודם ש"ס ופוסקים, הנקנה להם בבית-המדרש, וטפלה לו לימודי-חול מפי מורים הבאים לביתם ללמדם. בדרך כלל היה המנהג הזה נקוט בידי חסידים שמסורתם צעירה, כדרך שהחסידות צעירה לפי הערך, ואילו כאן היתה נקוטה בידי אחד המתנגדים, שמסורתם ישנה, באופן שניתן לומר, כי דרכו של ר' מודיל היה בחפצו לקיים את נוסחה של עירנו מקדמותו וכקדמותו. וגם אם לא עלתה בידו, שכן בניו שהיכרתים מקרוב, מנדל שיאריך ימים ואחיו הצעירים יוסל וחנא, ד' יקום דמם, הבחינה הסטאטית של הדורות נתעצמה בקרבם עם הבחינה הדינאמית של הדור, הרי אין לומר, כי בחינה ראשונה, היא הבחינה הסטאטית, היא כולה נצוחה ובחינה אחרונה, היא הבחינה הדינאמית, היא כולה נוצחת. שבתי וראיתי, כי עקשנותם של הורים לקיים את בניהם בתחומה של תורה ומסורה על נוסחה הישן, היתה לטובת בניהם, גם אם פרקו את עולה, ולא בלבד משום המהתלה, אם אין תלמיד חכמים אפיקורסים מנין, שהרי בורים אינם מעמידים אפיקורסים אלא סתם עמי-ארצות; אלא משום שאווירת בתי-האולפנא החילוניים, בין בית-הספר היהודי של הקהילה, בין, אם בייחוד, הגימנסיה הגויית של הרשות, הטילו ערבוביה בנפשות התלמידים על דרך שריחקו אותם מחלל-ביתם, ואף משורש-עמם, והוצרכו רוב יגיעה לעמוד בפניהם, ורבים אמנם לא עמדו. ידעתי כן ידעתי, כי אלה שלא באו בשערי האולפנות האלו התקנאו בנו שבאנו בהם; אולם יכולני להעיד עלי את עצמי ואת חברי, כי אנו שבאנו בשעריהם, התקנאנו באלה שלא באו בהם, ואין צריך רוב עיונים, כדי להבין, כי דרך חינוך כחינוכם של בני ר' מודיל העמידתם בני בית יותר, ואינו חושש לומר: בני יהודים יותר, והיא שעמדה להם בדרכם החדשה, שנשכרה מדרכם הישנה הרבה.

שלא להאריך בדברי הוכחה אסתפק בהארה קצרה של הבעיה, שלא נתבררה עדיין כראוי לה, ואעיר על קצת דוגמאות מסביבת הגידול הנזכרת: אילו הוריהם של אליעזר מאיר ליפשיץ, ש"י עגנון, מרדכי בן יחזקאל, אשר ברש, היו שולחים אותם לבית-ספר ולגימנסיום, ספק אם היו לנו מה שהיו. ולענייננו, ענין מנדל זינגר, הריני מסכם ואומר, כי צאצאי משפחה, ששמה מעיד עליה כי העמידה מקרבה חזנים או מסייעיהם (וכנראה, אין זינגר אלא קיצור של שולזינגר שנחלק לווהלזינגר ולווייזינגר) ונקראה אף משורר, כפי שהוא מצוי ברשימת הפּרנוּמרנטין מבני עירנו על כמה וכמה ספרים; מתייחסת על אצולתה המתנגדית ושייריה, מבקשת לקיים את נוסחה, ואף שהיא מקיימתו בחלקה בלבד, הרי אין הנוסח הישן נשבר מתוך התערבותם המיכנית של יסודות-חוץ אלא משתנה מתוך התערותם האורגאנית של יסודות-פנים.

ג

אין בידי להכריע, מה וכיצד היתה דרך ההתערות לתחנותיה, לכך נחוצה אבטוביוגפיה של הנדון, שהוא חייב בחיבורה; אבל דומני, כי יש בידי לשערה, ואפילו לא אסתמך אלא על התבוננותי. מעצם ילדותי היכרתי פנים את משפחת זינגר את האב והבנים מרחוק, שהרי, כאמור, לא עברתי לצד הרחוב שביתם נטוע בו, ואת הבת הגדולה, היא אחותם אלקה, מקרוב – עלמה גבוהה ועדינה, שהיתה כמעט ערב-ערב באה לבית אוירבך, קוראת בקול לואט דברי שיר, לרוב משל משוררי יידיש המודרניים, פעמים אף משיריה שלה עצמה, ובקול רם יותר את אגרות אחיה, מנדל אשר הלך לירושלים. כל עצמי לא הייתי בימים ההם אלא כבן שבע-שמונה, אבל זכורני, עד מה הרעישוני שתי התיבות: הלך לירושלים, וביותר: יושב בירושלים. ואם ישאל השואל, מה היה ללבי, לב ילד, שהתרעש לשמע בחור שהלך לירושלים ויושב בה, אהא חייב לספר רומן שהיה לו לילד בן עיר כעירנו שהתפארה במה שאבן מאבני בית-המקדש משוקעה בבית-הכנסת הגדול שלה, כשעיקר סעיפי הרומן הוא באותם שהניחו את עירנו, הקרויה בפי האחרונים, והם משכילים, אתונא דגליציה או וויימאר דגליציה, ובפי הראשונים, והם חסידים ואנשי מעשה, ירושלים דגליציה, ולא הלכו, כרוב יוצאיה, לאודיסה או דרזנא וכדומה, אלא הלכו לירושלים ממש, וכבר בימי ילדותי נחלקו לי כשלוש פלוגות קטנות. הפלגה האחת, כגון אבי זקנתי, ר' יוסי שו“ב לבית שפירא, שהלך אליה בן שמונים ושש וישב בה י”ג חדשים ונפטר בה ומנוחתו כבוד בהר הזיתים; והוא הדין בדודי זקני, ר' יעקב אורנשטיין, סופר סת"ם, שהלך אף הוא בן שמונים ומעלה, לירושלים אך השתקע בצפת ושם מנוחתו כבוד. הפלגה שלאחריה, – ר' פיני צימלס, שהיה סוחר אתרוגים, ודחה אתרוגי קפריסין מפני אתרוגי ארץ-ישראל, והיה בה חמשים פעמים, ובפעם החמשים עשו לו בעירנו שמחה גדולה וערכו סעודה רבתי; וכן ר' אייזיקל פּוֹפּר, שהיה הממונה על החלוקה והלך כמה פעמים להדלקה במירון ויש מצאצאיו בארצנו ואחד מהם הוא יליד עירנו, הרב ר' קלמן כהנא, איש קיבוץ חפץ חיים, מקברניטי פועלי אגודת ישראל.

ומעשה בנכדו אחר, חברנו ניסילי, בעודו ילד, שהתאווה אף הוא להיות באותה הדלקה ונשלח מבית הנתיבות רוכב על סוס ובידו דרכונו של הזקן וצירף בו שר-המחוז את שם הילד ועלה עם זקנו לארץ ישראל, וכשחזר לא שבענו משמוע מפיו, מתוך רגש של קנאה, מעשי מסעיו ונפלאותיהם. הפעם האחרונה – לא זקנים ההולכים לארצנו למות בה ולהיקלט בעפר קדשה, לא התרוגר הבא אליה שנה-שנה לשעה קטנה, לא נשיא-חלוקה ונכדו הבאים אליה לשעה קטנה ממנה, אלא איש צעיר ההולך לבנותה ולהחיותה, לאמור הולך לעשות מה שהציונים אומרים. וגדולים היו בעינינו, עיני הילדים, האחרונים מן הראשונים, שעלייתם לא גרעה מקדושתה של ארצנו, אשר אליה נמשכו הראשונים; ואדרבה, היא הוסיפה עליה, שחשנו איך-שהוא, כי גדולה מקדושה-שבחלום היא קדושה-שבממשות. יתירה מזו, עצם האפשרות, כי יקום נערה ונערה וילכו לארץ-ישראל, היתה כמשענת אמונה לנו, שכן אזכור, כי מקדמת ילדותנו ראינו את עצמנו עתידים לקיים כאחינו שם את ההכרזה של סיום ליל הסדר: בשנה הבאה בירושלים, גם את הכתוב בתהילים, שהיה רשום בכתב מעוגל מעל דיוקנו של הרצל, שהיינו תולים אותו בחלונות ביום פטירתו: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, גם אם השיר התם שהיה שגור בפינו: אינץ וועלמא שפרינגין איבא טולין אין בעריק אפנעמין אינדזא האילאק לאנט באם גילעימטן טעריק [=נקפוץ מעל בקעות ומעל הרים, וניטול אנו ארצנו הקדושה מידי התוגר המשותק]. ואכן, תורה גדולה, ואולי הגדולה שבתורות היא שלמדנו מאביב-ימינו מפי הצעירים האלה, כי ארץ-ישראל לא בשמים היא וממילא ירושלים לא בשמים היא – כזאת כן זאת קרובה אלינו, אלא שצריך לשכוח אימרה אחת: שב ואל תעשה, ולזכור אימרה אחרת: קום ולך.

ד

כן קם מנדל זינגר והניח את הבית שממול חדר-הרבי שלנו ואחותו קוראת לפנינו את מכתביו, שהם אחים למכתביו האחרים, שנדפסו ברשות-הרבים על דפי השבועון היהודי שיצא בעירנו, “העברי” שמו, כשם שהם אחים לדבריו שנדפסו לשנים בספרו “פון מיין היימלאנד” (מארץ-מולדתי), ואנו שומעים, כי הוא יושב על ספסל הסמינר בירושלים ומתקין עצמו להוראה; ואמנם בשובו, ביקש אבי מורי עליו השלום לבנות בכפר-מגורינו בית-ספר עברי, שהוא יהא משמש בו, ולא נתמזל לנו המזל, שלקח את עצמו לצד אחר, לצד מפלגתו, מפלגת “פועלי ציון”, וביותר לצד ענפה, “יוגענד” [“נעורים”]. וכן קם שלום קופפר והלך לארצנו והיה בכובשי העבודה וחליו השיבו ונשא אשה מבנות כפרנו ובכל יום שבת בצאתנו, בשעת קריאת התורה, לשדה הסמוכה, היינו מטים אוזן לענייני ארצנו ולא שבענו פליאה, כי אפשר שהאברך הזה, שאין כל חילוק בינו לבין שאר אברכים שכמותו, היה בארצנו לעבדה ולשמרה, ומילטנו את עצמנו לתוך השערה, כי בתוכו פנימה חבוי איש אחר, שאינו שכיח ואינו רגיל כל-כך, ופיו הפולט סיפורי-חמדה אלה, שסוד-פלאם הוא בפשטותם, ביום-יומיותם, הוא פי האיש האחר, החבוי שבקרבו. וכך קמה הנערה שרה-ברכה, נכדתה של הסוחרת הגדולה מרת מנדלכי, והלכה אחרי בחור-חמד חיים צימרמן וברסטצ’קה הסמוכה שמעבר לגבול, והיתה עמו בייסודה של קבוצת דגניה ובביצורה של מושבת יבנאל וכן קם יהושע אקר, בן בעל-האחוזה, (תומכו וחסידו של הרבי ר' דודילי מבית ריז’ין, והוא מתואר יפה-יפה בסיפורו של אשר ברש “יהודי מצרה נחלץ”) ועמו ארוסתו לינה בתו של סוחר-הביצים האמיד והמחבר העברי ר' משה דוד אנדרמן, ובנו בית בארצנו והוא אגרונום לפי אומנותו, מבוני החקלאות הצעירה. כן קם הצעיר חרי והלך לארצנו והיה בה מראשוני הסתתים. אלה וכאלה ודאי לא ידעו כי בלכתם היו כמופת בסתרי-לבם של ילדי החדר, אשר לבם צר מהכיל פליאה כזאת.

מובן, כי כשגדלנו נסתברה לנו הפליאה והבינונו את פשרה; ואודה, כי מדי פעם בפעם אני חוזר ומסבירה לעצמי לא בלבד מחמת סקרנות, שכל ענייני עירנו מעוררים בי, אל מחמת החזקת-טובה, שכן וודאי לי, כי המעשה אפילו לא גרם לימים לעלייתנו, הרי הקל עליה. ולא עוד אלא כשגדלנו ונסינו להבין את קודמינו מתוך שניסינו להבין את עצמנו, ראינו כי כמותם כמונו שלובים בשלשלת אחת רבת-חוליות, והם-הם החוליה שלפנינו. אם אומר למנות את כל החוליות, לא אספיק, ועל-כן ארמוז על רובם ואפרש אך קצתם. לדרך הרמז – ודאי שהרבה נתנה לנו עירנו עצמה, שכל שגדל בחללה היה כנושם ממילא אוויר של תולדותיה, תולדות עיר ואם בישראל, שהיתה נטועה במפלש הדרכים המחברים מזרח ומערב, ואין לך תנועה ותנועה בתולדות עמנו במשך כחמש מאות שנה, שרישומה הגדול לא היה ניכר בקרבה – בה פרחה הלמדנות, בה שיגשגה הקבלה, בה סערה השבתאות, בה ניצנצנ החסידות, ואף מייסדה, ר' ישראל בעל-שם ישב בה. אם לדורות האחרונים דיים שמותיהם של גדולי ההלכה, שהתעצמו עם המציאות החדשה, כמו ר' אפרים זלמן מרגליות, ור' שלמה קלוגר; ודיים שמותיהם של אבירי ההשכלה ר' נחמן קרוכמל, איציק ארטר ויהושע השיל שור; ואם להפליג לימינו, הרי בה נתבצרה הציונות ועדה בחירת שטאנד, ציר-הציונים ראשון בפרלמנט של גויים, כשם שחזקה בה הנאמנות ללשון העברית, ועדה ההצגה העברית הראשונה במלאות חמש שנים לפטירתו של סמולנסקין, בה התמידה החיבה ללשון יידיש, שההגנה עליה יצאה מפי ר' יעקב שמואל ביק, שצירף לה לימים הגנה על החסידות, וכל-זאת בתוך תוכה של ההשכלה, והדביקות בה נתגלתה בדורנו, בימי מיפקד האוכלוסיה, שעשרות עשרות הלכו לבית-הסור, וביניהם זקני הישיש, ר' אלכסנדר זיסקינד שפרבר, על שרשמו ברובריקה של לשון דיבורם את האמת ולא רצו לסור ממנה. אבל באלה בלבד לא היה סגי, שכן על הרובד ההיסטורי השופע ומשופע נוסף רובד אקטואלי סוער ומסעיר– היות העיר נקודת-ליכוד של גלי-ההגירה, גם בעלות נחשול פליטי רוסיה אחרי הסופות בנגב, גם בעלות נחשולים אחרי פרעות קישיניב, חיתה עירנו בגורלם את גורלו של עמנו, ואמנם השכיל מנדל זינגר עצמו להבליט את חשיבותו של המומנט הגדול הזה במאמרו החשוב שנדפס בקובץ העלייה השנייה בעריכתה של ברכה חבס.

ואם העיר כולה למדה לחיות את גורל אחיהם הנודדים כגורל עצמם, הצעירים המרגישים, בין בדור שלפנינו בין בדורנו, לא כל שכן. כשם שצעירי הדור שלפנינו היו ערים לוויכוח ההיסטורי, בתרמ“ב, בין רוב הפליטים שהלכו, נוסח “עם עולם”, לארצות-הברית, ובין מיעוטם שהלכו, נוסח ביל”ו, לארץ-ישראל, כך היו צעירי דורנו ערים לוויכוח הפוליטי, מתרס“ד ואילך, בין רוב הפליטים שהלכו, נוסח מהגרים, לאמריקות, ובין מיעוטם שהלכו, נוסח עולים, לארצנו. והרי הוויכוחים התגלעו בתוך העיר ממש, אולם אם בוויכוחים הראשונים לא הצטרפו מבני עירנו לאנשי ביל”ו, הרי בוויכוחים האחרונים הצטרפו מבני עירנו לאנשי העלייה השנייה. ודאי שהצטרפותם זו מובנת על רקעה של העיר, שהציונות היכתה בה שורש, ונמשכו לה כמה חוגים, ואם כי היתה רחוקה מכיבושו של רוב מכריע בהם, שהרי יריביה רבו כן רבו – מזה החסידים לסוגיהם, וביותר הקנאים שבהם, חסידי בלזא וראש להם ר' סנדר לנדא ודודי זקני ר' שלום שפירא, ומזה הנאורים לסוגיהם, שפסחו בין אחרית-השכלה וראשית-טמיעה, וראש להם ראשי הקהל ושר המקורבים לרשות; וליד יריביה מתמול-שלשום היו גם יריבים מקרוב-באו, כגון אגודת “זגודה” (“אחדות”) ואגודת “פוסטאֶמפּ” (“קידמה”), שהצד השווה שבהם היא תמיכה במיעוט השליט, הם פולנים, שהשתררו על רוב האוכלוסיה, איכרי האוקראינים בכפרים וקהל היהודים בערים, וכן מפלת ז'.פּ.ס. (המפלגה הסוציאליסטית היהודית), כמין מהדורה גליצאית מיוחדה של ה“בונד”.

ה

הדיפרנציאציה הזאת של יריבי הציונות בעירנו סייעה גם היא לדיפרנציאציה בתוך הציונות שבה, אם כי לא מעט מן הדחיפה לכך יצא מלפני ההשפעה שמעבר לגבול, שהיתה ניכרת כדמות פעולתם של המהגרים, שהשתקעו מי לשעה קטנה ומי לשעה גדולה יותר בעירנו. היו ציונים פוליטיים והיו ציונים קולטוריים, וסימנך שתי האיגרות, שקישטו את שני צידי קיר-התווך של העולם הגדול שבבית-העם, מרכזם של כל החיים הציוניים, מזה – איגרת הרצל, בעצם כתב-ידו, לציוני עירנו; מזה – איגרת אחד-העם, בעצם כתב-ידו, לעבריי עירנו, ובת-קולה של המחלוקת שבין הסוגים הגיעתני עוד בפולמסאות שנתגלעו בשבתות בבית-העם בימי שלטונה של הריפובליקה האוקראינית המערבית שלאחר מלחמת-העולם הראשונה. וחלוקה זו לא היתה היחידה, שכן היו ציונים סתמיים, ובראשם סוחרים נכבדים כגון נתן, אביו של חברנו אריה טרטקובר, פרץ המכונה פאול בהר"ב, יידל המכונה יוליוס פריווס; והיו בה פועלי-ציון, ועיקרם צעירים מרגישים, ומנדל זינגר בכללם ובראשם. כדרכה של תנועה צעירה וערה, נמשכו ונכבשו לה לתנועת פועלי-ציון אגודת תלמידי הגימנסיות לכיתו הנמוכות “פרחי ציון” ולכיתות הגבוהות “צעירי ציון” ואפילו אגודת הסטודנטים “התחיה”, אלא הניחה את הדגש במערכה האידיאולוגית ובמערכה הפוליטית הסמוכה לה ועליה, ושתי המערכות היו לה בגדר בירור וליבון ועדיין היתה רחוקה מגיבושה, קל וחומר מקפאונו של גיבושה, לא יפליאנו, כי רעיונותיה על חיפושיהם מצאו להם נתיבה אל לבם של טובי בני הנעורים. ודאי אין להתעלם מכך, שמעמדה של תנועה זו נתחזק משום שיכלה לסמוך על מוריה שהיו קרובים אליה – בימים ההם ישבו לסירוגין בגליציה גם בר בורוכוב, גם שלמה קפלנסקי, גם כתריאל הוא ליאון חזנוביץ, גם יצחק טבנקין, גם יעקב זרובבל. לאמור, ממש כל הדרגים של האידיאולוגיה הפועל-ציונית, ולא ייפלא כי תנועה זו נמשכו לה אישים שונים, מהם דרך ערכי מרובה על הקבע – כגון שלמה שילר, או תלמידו משה פרוסטיג, שמאמרו הגדול (בפולנית) “ההנחות האידיאולוגיות המוקדמות של פועלי-ציונות” ראוי לתשומת-דעת עד-עתה; אם דרך קבע מרובה על העראי – יצחק שיפר ומכס רוזנפלד. ולא אאריך בעניין זה, גזירה שמא אהא בחזקת מורה הלכה בפני רב, שהרי מי כמנדל זינגר, מחבר ספר-יסוד לתולדות התנועה הציונית-סוציאליסטית ראוי להורות במסכת זו.

ו

ולא הזכרתי כל אלה משום כך בלבד, שמנדל זינגר גדל מתוך ראשיתה של תנועת פועלי-ציון ולתוכה והיה מנושאי דגלה, אלא משום כך בייחוד, שהרים את אבוקת המרד כנגד תנועתו בתוכה. על אבוקת-מרד זו נודעתי תריסר שנים לאחר שהורמה וכבר סיפרתי את הדברים בארוכה במאמר מפורט שהקדשתיו ליובל החמישים למנדל זינגר (נדפס תחילה ב“הציוני הותיק” ובא בספרי “אבני זכרון” ואף בספרי עתה), ואביאם עתה בקיצורם: כשבאנו, בשלהי שנת 1918, אחרי צאת חיל-הרוסים, כמה וכמה צעירים בעירנו, לחדש את חייה הציוניים, היתה ראשית מלאכתנו לפתוח את בית-העם הסגור, לנער את שיכבת האבק, ויהי בסדרנו את הבית, מצאנו באחת המגירות את החותמות של כל מיני האגודות והמוסדות ובכללם חותמת “חלוצי ציון בברודי”, וכמה שלא חקרנו סביבנו, לא ידע איש להאיר את עינינו מה אגודה היתה זאת, ואך לימים נתחוור לנו, כי מעשה שהיה בימים שישב בעירנו יוסף אהרונוביץ‘, שבא אלינו מעבר לגבול, כמותו כשאר המורים העברים שבאו אחריו, אם רפאל סופרמן, אם מרדכי בלושטיין הוא דפנא, אם נפתלי זיגלבוים הוא תורן; אבל הוא בלבד מורה לעברית היה, אלא אף מחנך לציונות היה, ציונות כפשוטה וכאמיתה, לאמור שעיקרה אינו במה שאינו כלול בשמה, כגון פוליטיקה של הווה, הליכה לפרלמנט, כיבוש קהילה, אלא במה שכלול בשמה, דהיינו הליכה לציון לעבדה ולשמרה. הוא, יוסף אהרונוביץ’, שייסד אותה אגודה “חלוצי ציון”, שכל המעיין בתקנותיה רואה, כי אגודה זו הקדימה בתריסר שנים את תנועת “החלוץ”, ועמה נמנו צעירים וצעירות ורובם אף עלו בימי העלייה השנייה לארצנו. אף יוסף אהרונוביץ' קרוב היה אל “פועלי-ציון” ובבואו לארצנו נעשה ממנהיגי “הפועל הצעיר”, מראשי הוגיה ועורך עתונה. כל הבקי משהו בתולדות הימים ההם, יודע, כי שתי התנועות האלו נחלקו אז בנקודת-העלייה, שהראשונים ראו אותה כאחד העיקרים הרחוק קצת והאחרונים ראו אותה כעיקר-העיקרים הקרוב ביותר. והנה “פועלי-ציון” בעירנו מרדו על התפיסה הזאת של מפלגתם והם שפירסמו בעתונים “דער יידישער ארבייטער” (“הפועל היהודי”) כרוז הקורא לעלייה ולארגונה ועל כך ירדה עליהם ביקורת קטלנית של ליאון חזנוביץ', שהסתמך על מי שנחשב בן-סמך בענייני ארץ-ישראל, משום שישב בה, אבנר, הלא הוא יצחק בן-צבי. אבל מחברי הכרוז, שמרדו על הקו הרשמי של מפלגתם, לא טמנו ידם בצלחת והשיבו בבירור ובעוז רוח. ואוסיף כאן שני פרטים נחשבים על מה שפירסמתי במאמרי הנזכר. הפרט הראשון: הכרוז הזה הוא מתעודות הבגרות והאמיצות, וממילא מתעודות הכבוד, של תנועת פועלי-ציון; הפרט האחרון: מחברו של הכרוז היה מנדל זינגר, שמחמת צעירותו וצניעותו הניח לו לחברנו הישיש משה אוקין (מאנשי העלייה השנייה וחבר הקואופרטיב ברחובות, שנמנה עמו גם יוסף אהרונוביץ') שהוא יהא החותם.

אולם אחזיר את עצמי לימים, שבהם מצאנו את החותמת “חלוצי ציון” ולא ידענו מוצאה ופירושה, כדי להוסיף פלפלת של פיקנטיות – משנוסדה בעירנו הסתדרות “השומר הצעיר” על ידי חברינו אפרים טרטקובר ודוד כהנא, שניהם עתה חברי רמת-יוחנן, נוסדה על-ידה אף הסתדרות “חלוצי ציון” על-ידי חברנו הנריק אדלר, הוא חנן נשר הי"ד, מאלה ואלה עלו רבים וכן שלימים לארצנו.

ז

מנדל זינגר הניח בצעירותו את עירנו, אבל פעולתו היתה מורגשת בה, והוא אף חידשה, שככל שהיה מבקר, בייחוד בימי המועדות, בבית הוריו, היה ביקורו חג לנו ולא בלבד מבחינת לוח השנה אלא אף מבחינת לוח התנועה – כל הרצאה שלו נמשכנו לה, ועניין הרצאותיו כפול, תחומה של הציונות מזה ותחומה של הספרות מזה. עוד עתה זכור לי טעמם הטוב והרענן של דבריו, כי היה מבעלי אמונה, שלבו ופיו שווים, מכריז על עיקריו בכובד-ראש ובאומץ-לב, אינו חושש מסמכות ובני-סמך, שכן הסמכות היחידה לו הוא לו מצפונו, כפי שידענו עד-עתה. אודה, כי נמשכנו לדבריו לא משום אמיתם האובייקטיבית, אדרבה, היינו חלוקים עליו בין בשעה קטנה אחת, שאנו היינו מכלל האינדיווידואליסטים והוא מכלל הסוציאליסטים, בין בשעה קטנה אחרת, שאנו היינו אדוקים בהסתדרות הציונית והוא פיקפק באותה אדיקות, וכדומה. ואיני מונה במחלוקת עניין עברית ויידיש, שהרי לפנינו איש שהיה שונה גם מחסידי יידיש, שכל חסידותם באה להם משום בורותם בלשון העברית וספרותה, כשם שהיה שונה מחסידי עברית, שכל חסידותם באה להם כדי להשתמט מזיקתם ללשון-העם; הוא היה מעודו, כפי שהוא עד-עתה, בן-בית בזו ובזו, וכשם שהוכיח את הבור-דעברית שלא יתפאר במה שאין בו, וממילא למדנו ממנו את החובה ללשון-האומה ואת החיבה ללשון העם. הילכך נמשכנו לדבריו על שום אמיתם הסובייקטיבית, על שום אמונתו בה שמתוך אמונתו ומסירותו ליקר לו לימדנו אמונה ומסירות ליקר לנו. ובינינו לבין עצמנו: ההבדל בין יקר ויקר לא היה כהרי-הרים, אלא, לכל המופרז, כבקעה מיזערה, ולא יצאו ימים מרובים ואנו במחנה אחד ומאוחד, עומסים באותו בניין עצמו, כן נוסיף עד ראות עינינו בגאולה שלימה של העם מגלותו ושל האדם מרישעתו, ויקום מלוא-החלום אשר חלמנו בימי הזהב של ילדותנו ונעורינו.

[ז' שבט תשכ"ו]

א

שמחתי באומרים לי, כי ידידיו של מורי אלופי ומיוּדעי, מנדל זינגר, אשר בתל-אביב, התעוררו לחוג את יובלו השמונים, כשם שידידיו אשר בחיפה, התעוררו, לפני חמש שנים, לחוג את יובלו השבעים וחמש, וכמשפט הראשונים משפט האחרונים, שקראוני להיות בדוברי מסיבת ההוקרה והחיבה. לכאורה, לאחר שכבר העיזותי לומר את אשר עם לבי והגותי בחיפה, ואף פירסמתי דברי ברבים, לא תצוּייר בי חולשת-הדעת, ואין הדבר כן. כי, אמנם, דעתי חלשה עלי, ולא מחמת חשש החזרה על דברי עצמי, שכן הרבה צדדים לפנינו, ומה שהחסיר דיבור ראשון אפשר שישלים דיבור אחרון, וחייב אדם לידבק במידת קונו, ומה כביכול נאמר בו: כי עוד לאלוה מלים, אף בשר ודם כך.

חולשת דעתי באה לי מחמת שענינה של מסיבתנו עתה סובב על שני צירים, אלו שתי הערים, עיר ימי ילדותי, פינת-יקרת-לא-יקרת, קהילת ברודי, שהיתה שרויה בעניה ומרודיה, ועיר ימי עמידתו, קרית מלך רב, אשר גם בחדלה מהיות גברת ממלכה, היא וינה המעטירה. אבל חולשת דעתי היתה עד-ארגיעה – ראשית, במריבת שתי הקהילות על האיש וסביביו, כביכול זו אומרת רובו ככולו שלי וזו אומרת כולו כרובו שלי, יד הקהילה הקטנה על העליונה, כי אפילו היה מניח אותה ילד או נער, קל וחומר שהניח אותה עלם או אברך, הרי בה, בעיר הורתו, נטבע אפיו, שכן נלוש בעיסתה ונמתח בעריסתה, וכן עמד והוא עומד ויעמוד לאורך ימים בייחודו ושיעור קומתו. אחרית, גם בשבתו באותה מטרופולין, הרי ישב, בעצם, לא בה גופה, אלא בכעין קולוניה שלה, היא מושבת ציוניה, ורובם ככולם הורתם וגידולם בקהילות כקהילת הורתו וגידולו, שכן יהדותה של קהילת וינה הגדולה לא התפרנסה מעצמה, וספק אם ילידיה היו עומדים בה, אילולא גלי באיה מקרוב ומרחוק; תחילה בני קהילות מהרין והגר, ולימים בני גליציה וובוקובינה, וגל פליטי המלחמה הגדול.

ב

מה היה חלקם של בני ברודי ברחשה של קהילת וינה, למדתי בימי ישיבתי המעטים בה, בדרכי לארצנו – הלכתי לבקר את ראש רבניה, כדי להודותו על העזרה שעזר להם לפליטי עירנו, שהיתה עיר הולדתו וגידולו גם הוא, בהשגת הזכות של ישיבת קבע, ולפרוס בשלומו הטוב משמו של שארו, שכרך לפריסתו שלום משאלה משונה, ביותר, והשביעני להגידה, ועד-עתה אני תמה על עצמי, שהיתה בי עזוּת לקיים שבועתו, אלא שעזוּתי נסתייעה בבת שחוקו של אותו אדם גדול, ר' צבי פּרץ חיות, ההתלקחות האחרונה של אצילות יהודית על כסא הרבנות שבלב אירופה. וכלום הרבנות הראשית בלבד היתה כבוּשה בידו של גן-עירנו –ומה היה בלכתי אל קרן-היסוד, כלום לא מצאתי מכהן בה את גידולה של עירנו, ד"ר נתן מיכאל גלבר. באתי אצלו להודותו על שהזמינני לקונגרס הציונים, שהוא עמד בראש הכנתו, ולהסביר לו, על שום מה דחיתי את ההצעה להיות בו ציר, אבל עיקרה של השיחה נתגלגל על עירנו, שהוא עסק בכתיבת תולדותיה, וכבר פירסם כמה וכמה פרקים עליה ולא הניח קשרה אליה, וסופו, בשבתו כבר בארצנו, כתב מלוא תולדותיה לפי מקורות רבים ונאמנים, וכשבירך על המוגמר, אמרתי לו: ירושלים נאה לה ובה כתיבה על כל מיני ירושלים שבגלויות, וירושלים-דגליציה, היא עיר-מולדתנו, ובכללן. וחובה לי שאזכיר, כי אם גם אני חזרתי, מדי פעם בפעם, כמיעוט כוחי, לחקר קורות עירנו, מידו היתה לי זאת, – איש אמיד וחסוּך בנים היה בעירנו וראה את כתלי בית הכנסת הגדול בכהיונם, שלא בא עליהם טיח, ציווה ממונו לטייחם, ולא ידע אותו תם, כי מנהג קדמונים הוא שלא לטוּח את כתלי בית הכנסת הגדול, שכל עוד שריד מחמדינו, כתלו של בית-המקדש, באבלו עומד, אף כתלי בתו באבלם עומדים. ובתו כיצד, שאמרו עליו על בית הכנסת הגדול בעירנו, שמשוקעת בה אבן אחת מאבני-בית-המקדש, שגולי-ירושלים טלטלוה, בדרכי נדודיהם, עד בואם לעירנו. מה עשו, אפוא, בממונו של אותו אדם, שכוונתו היתה לטובה – חבורה של צעירים מרגישים, מתלמידי הגימנסיה שבעירנו, נתלכדה, ובראשה נתן מיכאל גלבר, והיו שנה-שנה, בימי-הפגרה, עולים לבית הקברות הישן וצובעים בצבעי שמן את האותיות שבנוסחי המצבות, והיו כאותיות חדשות, נהירות וצהירות, ומדובבות את שכללו בהם דורות קודמים. בשתיים נתקנאתי בהם בבני החבורה ההיא, שאינם קטנים כמותי ואפשר לצרפם לאותה מצוה, ושאינם כהנים כמותי ומוּתר לצרפם לאותה מצוה. ואפשר שאף קנאה כפולה זו עוררתני לעמוד על קורותי של עירנו בדרכים אחרות.

ולא סיפרתי כל אלה אלא כדי להבליט, כי דרכם של בני עירנו, שהכרתם היהודית נקנתה להם בחינת דע את עצמך, כלומר, גידולך ומוצאך, ולמדנו את סוד האהבה של עמנו מן הקרוב אל הרחוק, באופן שעיגול יחוסנו הצר התרחב לנו מאליו כדי מעגל-מוצאנו הרחב, עד שראינו את עצמנו נטועים ועומדים בלב תולדתו של העם, כמורשת והתעודה, כנחלה והציווּי.

ג

אך נמשיך במה שפתחנו, בשיטוטנו בוינה, לאמור: ומה היה בבואי ללשכת הקרן הקיימת, כלום לא מצאתי מכהן בראשה ד“ר חיים טרטקובר, שנקרא בעירנו כינוי של חיבה: חאַ-חאַ, שאם היה בה ציוני תם, הן במובן תמים הן במובן שלם, הוא-הוא, וכבר ניסיתי לשרטט דיוקנו, ואם היתה בעירנו משפחת ציונים – היא-היא, ואזכיר את אחיו הגדול, נתן, ציר בכמה קונגרסים ציוניים, ואף הוא בפליטי עירנו בוינה ובה קבורתו, ואת בנו, ד”ר אריה טרטקובר, שהיה גם הוא בוינה, מראשוני קן “השומר הצעיר” בה ומראשוני עוליו ולימים פדגוג וחוקר ועסקן עד עצם היום הזה, וכן אחיהם של נתן וחיים, הוא דוד, שישב בחיפה ובה מנוחתו, ובנו אפרים, מפורצי העליה השלישית, איש רמת יוחנן. וודאי לא מקרה הוא כי בנו של חיים נקרא תיאודור, כאשר נקראו בניהם של טובי ציונים שנולדו בסביבי פטירתו של נשר גאולתנו אשר פרש מוטות בוינה.

ואם תרשוני עימות-מה בין משפחת גלבר ובין משפחת טרטקובר וראינו כוחה של הציונות לכבוש מזה את צאצאיהם של מיוחסים, שהרי יחוסה של המשפחה האחת עד ר' חיים כהן רפפורט מגעת, ומזה צאצאיהם של עמך, שהרי יחוסה של המשפחה האחרת עד עגלוני-הדיליז’אַניסם ליריד ליפסיא מגעת, וכן נתכנסו אלה ואלה כאנשים אחים בתנועת-עם עזה ונאמנה אחת.

ולא אֶפסח גם על מעשה משעשע – לפי שרשיון עלייתי הועבר לוינה, הוצרכתי ליכנס אצל המשרד הארצישראלי בה, ובסוּרי שמה מצאתי מכהן בראשו את ד“ר בלאוּאֶר, ואף הוא מבני עירנו ומחמת ריווח-הגילים שבינינו אנכי הכרתיו והוא לא הכירני, וכשהושטתי לו את תעודת העליה שלי מלבוב והטיל בה הצצה, עשאָה קרעים קרעים וגער בי: אין יוצאים מוינה אלא בהסכמתה של וינה ובתעודה של וינה ובחותמתה של וינה. לפי מידת הרוגזה שגרפתני, עלול הייתי לברך עליו ברכת הנותן לשכוי וינה, אבל לפי מידת הנימוס שמיתנתני הטיתי אזני להבין אמרי וינה, שעל פיהם נפסל ההכשר של רופא המשרד בלבוב, ד”ר ביקלס, ונדרש הכשר של רופא המשרד בוינה, ד"ר קלאבר, והלכתי אצלו והוא בדקני לכאן ולכאן ופסל כשרוּתי לעליה, אלא שהניח לי פתח בהערה: שמא אני כשר למקצוע של הוראה, וכנראה רוח של נבואה היתה בו, כי בימים ההם לא הייתי לא מורה ולא בן מורה.

ד

עתה, שראינו כמה כהונות נחשבות היו כבושות בה בוינה היהודית והציונית בידיהם של בני עירנו, אקיים בחינת אחרון אחרון חביב – והוא משרד “פועלי ציון”, שהנפש החיה שלה היה מנדל זינגר, וזימוני עמו קדם לזימוּני עם אלה שהזכרתים, מי לאהבה ולחנינה, ולמי לחיבה ולשנינה. ולא במשרדו פגשתיו, אלא בבית הנתיבות פגשתיו – הוא בא כמותי ללוות חבורה של עולים, מהם שחזרו, לאחר ביקור מועט בגולה, ובכללם ארוסתי, מהם שעלו בראשונה, בכללם אחיו הצעיר, יוסל, וכן ראש “השומר הצעיר” בברית המועצות, לאסיה (אליעזר) גלילי, וכמה וכמה מחברותי וחברי. ידעתי, כי מנדל זינגר היה מעורב בעשייות הרבה – והרי במסיבתנו עתה שמענו כזה וכזאת מפי ידידינו השופט לאם ומר צבי קרמר – אבל ככל שאני נזכר ישיבתו שם, איני רואהו במשרדים, במערכת, באסיפה, אלא בבית הנתיבות ההומה עולים לארצנו ועיניו שמחות ורואות. אפשר שלא היו שמחות יותר מששמחו איני שאר המלווים, אך ודאי היו רואות יותר משראו עיני שאר המלווים – הלא עיניו כבר ראו את הארץ, כאשר התגלתה לו בימי עלומיו, שהניח בימים ההם, ימי העליה השניה, את עירנו והלך לירושלים. והראה, כמותו כמעטים בבני העיר, מופת של ציונות ממש, ששורת הגיונה לאמיתה היא העליה.

הלכך אזכיר את חבורת העולם ההיא – משה אוקון, שמחמת רוך שנותיהם של בני החבורה היה לו קל להיות הזקן שבה; יהושע אָקר וארוסתו לינה אנדרמן, חיה ברכה ליברמן וארוסה חיים צימרמן, איש ברסטצקו, שלום קופפר, ואחרון אחרון שהוא לנו ראשון ראשון, מנדל זינגר, שנלוה לו נער, דוידסון שמו, ילד ממש, שסופו צייר מפורסם. אנו, שעלינו שנים אחריהם, לא שכחנו ולא נשכח עלילתם זו – לכאורה היה זה מעשה פשוט וישר, הרי הציונות פירושה שיבה לארצנו, וממילא חייבים הציונים בעליה, אבל כבר אמר קהלת: אלהים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים.

וזאת לזכור, כי החבורה, שמנדל זינגר היה בה, לא זו בלבד שעמדה על שורת ההגיון הפשוטה והישרה הזאת, אלא אף העמידה את סביבתה עליה. ידועים הקולות הקוראים לארצנו, כרוזו של ויתקין, כרוזו של “הפועל הצעיר” שנתפרסם בעילום שם כותבו, והוא אליהו מונצ’יק ותרגמו קדיש יהודה סילמן, ודין שיהא ידוע כמוהם הכרוז, שיצא בעירנו ונדפס ב“דער יידישער ארבייטער” וב“הפועל הצעיר” וב“המצפה”, והוא נחתם בידי משה אוקון, אבל נתחבר בידי מנדל זינגר, והוא היה כפירצה במדיניותה של מפלגת “פועלי ציון”, שצרכה של העליה נדחה להם לקברניטיה על דרך פירוש פשטני של Bedingungeb הקודמים ל-Dinge. והכרוז ההוא העלה פולמוס בשעתו למעשה העליה נוסדה בעירנו, ביזמתו של יוסף אהרונוביץ, שישב בה כמורה ומדריך, אגודה “חלוצי ציון” שמה, והיא חבורת החלוצים הראשונה בעולם, שהיתה מאורגנת לפי תכנית ברורה של הכשרה ועליה, וקדמה כעשור ומעלה לייסוד “החלוץ” בידי טרומפלדור – ולימים נמצאה חותמתה ולא ידענו מה פירושה, ונטלה אגודת צעירים שהתלכדה, בימי שלטונה של הריפובליקה האוקראינית בעירנו, ונקראה כך, ורובם עלו לימים, בפתח העליה השלישית ולאחריה, לארצנו.

ה

אך נחזור לאותו כרוז ולפולמוס סביבו – קברניטי “פועלי ציון” אמרו בו דבר קטיגוריה, אנשי החבורה אמרו בו דבר סניגוריה. אנשי החבורה – כתיב, מנדל זינגר – קרי, והרי כל עצמו היה כבן-י"ח שנים. ידענו עוזו לעמוד על דעתו, דעת ציוני וסוציאליסט, וכמשפטו בנעוריו משפטו כל ימיו וביותר נדרשה מדת עוז רבה בוינה הסוציאליסטית. ולא כל-כך בשל הסוציאליזם שלה, ביחוד כדמות האוסטרומארכסיזם, אלא בשל הסוציאליסטים שלה, כדמות האוסטרומארכסיסטים, וראשיהם מזרע יעקב. הללו כמה מיני הבנה היו להם, הבנה לעם-מוצאם לא היתה להם. כבר קודמיהם לקו בכך, והכוונה היא לא בלבד לפרידריך אדלר, שכבר גדל בגויותו, שאף אביו, ויקטור כבר היה שרוי בה, אלא ביחוד לאוטו באואֶר ולמכס אדלר, שהתקשו להבין לייחודו של עמנו, ראשון קשיותו בעינה עמדה, ואחרון קשיותו התרככה הרבה, ואפילו הרהר הרהורי עליה לארצנו, וככל הנכון בידי ברל לוקר להעיד על כך, ולפי מחברתו על כך לא בלבד שינוי רחש היה כאן, אלא אף שינוי מחשבה היה כאן, אבל הנעימה השליטה היתה כשל עתיני הסוציאלדמוקרטיה, וביותר כשעורכיה היו ממוצא ישראל – אם אושפּיץ, שאחד מבני משפחת אבותיו ישב בעירנו, והוא מראשי משכיליה, מורו ורבו של אלפרד לנדא, אבי חכמת-יידיש המודרנית, אם יוליוס בראונטאל, צאצא עירנו ובן משפחת כורכי ספרים בה, שזכרה נטשטש לו ואך הבהובים נשתיירו הימנו, ובימי זקנתו נפקחו עיניו, כפי שלמדנו בימי ביקורו בארצנו.

לא, לא קל היה לעמוד בחזית הזאת, וביותר שהשפעתם של האוסטרומארכיסטים, גם בקרב הציונים הסוציאליסטים, לא היתה קטנה (היא הגיעה גם אלינו ורישומו של מכס אדלר רישום – אליעזר הכהן תירגם ספרו “אנשי המחר” ואני תרגמתי רוב ספרו “מורי דרך”) וזכורני כמה מהומה הטילו רעיונותיהם בין חברינו, חברי “החלוץ”, בוינה, ובאזני שמעתי בועידתם, שנתכנסה בימי ישיבתי המעטים שם.

ו

ולא היתה לו למנדל זינגר העמידה היחידה בפני התנועה הסוציאליסטית מתוך עמידה בתוכה, ותעודתה נתחדדה, ביחוד כשנולדה כמין ברית בין נכרים-מבית ומתנכרים מבית, וא-ציונות ואנטי-ציונות חברו יחדו, והיו כמחסום לכניסת המפלגה הציונית-סוציאליסטית לאינטרנציונאל ונדרשו רוב שקידה ומסירות לגיוס האהדה לנו ולמפעלנו. אך לא אעלים את דעתי, כי העוז, שעמד לו לנער במלחמתו בקרב מפלגתו שלו עצמו, לענין העליה הנדרש הלכה למעשה, גדול מכל אלה, שכן כל מיני העוז, שגילה לימים, יונקים הימנו. והעוז הזה אפשר שהתפרנס גם מתכונת מורשתו, מורשת מתנגדים, ונסתייע מאוירת סביביו, אוירת ההגירה, אך עיקר כוחו באופיו שלו עצמו.

לא שלא היו לו מורים, אבל צא וראה כמה היו כרוכים להם ולא עשאום מופת לעצמם, והוא עשאם כן ויצא בעקביהם. וכדי לקיים בחינת אמור לי מי מופתיך ואומר לך מי אתה, שאין אדם נמשך למופתו אלא מתוך שיתוף נפש ורוח, נמנה שלושה, ששניים מהם הוא עצמו תיאר לנו דיוקנותיהם – יוסף אהרונוביץ, איש האחריות המוסרית, שכרך הלכה ומעשה, והשפעתו על הצעירים המרגישים, ועיקרם חבורת העולם, השפעה מכרעת, ואם מנדל זינגר לא נמשך למפלגתו “הפועל הצעיר” ונאמן ל“פועלי ציון”, הרי היה קרוב אליו ברוחו, רוח הרצינות הגדולה והמתגשמת; יוסף חיים ברנר, שלכד נפשו של דור הצעירים באמיתו על מלוא סתירותיה, והזימונים שבינו לבין העלם הצעיר באו על תיאורם, והם מכלל התעודות החשובות על משורר-ההתלבטות, שסתירתו בנין ומכאובו מרפא. והשלישי לזימון יריעתו קרובה להיות פרוסה לפנינו –היא מגילת שלמה קפלנסקי, הציוני והסוציאליסט בטהרתם, מורה הלכות לצמד ערכין זה ומאיר הליכותיהם. מתוך שאני אדוק מכבר לסברה, כי אמנם גדול ויפה כוחו המפתיע של העילוי, בר ברוכוב, אך יפה ממנו כוחו המתון של המתמיד שלמה קפלנסקי, הריני מחזיק לו למנדל זינגר תודה על יגיע-רוחו עתה, ונקוה לברך על כרכי ספרו ככל הקרוב ואם יתעורר ויחיה לנו דמותם של כמה רשונים שנשתכחו, כגון מכס רוזנפלד, והיתה תודתנו שלימה.

[ד' טבת תשל"א]