א    🔗

החזקתי תודה כפולה למזמני המסיבה לכבודו של מורי וידידי מנדל זינגר במלאת לו יובל וחצי יובל עד מאה ועשרים; תודה אחת – על שיעדו לה למסיבה שני מוקדי-עריכה, אלו שתי ערי ישיבתו ופעולתו, הן ברודי וּוינה, באופן שהניחו פתח לדיבור מפורט על כך, ואף שיירו עיר ישיבתו ופעולתו עתה היא חיפה, שתהא טבורה של המסיבה הבאה עלינו לטובה, והיא לכבוד יובל גבורותיו. תודה אחרת – על שנקראתי למסיבה ונועדה לי בחלוקתה חלקתה הראשונה, היא חלקת עיר מולדתנו, ברודי. מובן, שאין בידי לפסוק, אם הנני הטוב שבמועמדים לכך, אבל דומה, כי מותר לי לדמות, כי איני הגרוע שבהם. ועל שום מה דומני כך, על שום שאני סובר, כי אך-על-פי שחוצצת בינינו מחיצת-ימים הגונה, שהיתה גדולה בייחוד בימי ילדותי – כשנכנסתי לבריתו של אברהם אבינו כבר למד הוא הלכות תפילין, וכשישבתי על ספסל של דרדקי לפני המלמד ר' אלי הודיק בעירנו כבר ישב הוא על ספסל של סימינאר לפני מנהלו אפרים רייס-כהן בירושלים, אך-על-פי-כן זכור האיש ושיחו מקדמת-ימי ומדי דברי בו הריני משיב את עצמי לאותם ימים רחוקים כדי לנהוג אותי ושומעי ולהביאם לרחוב מועט שבעירנו, שזקנים קראו לו די קליינע שיל-גאס, כלומר רחוב-זוטא דבית-הכנסת וצעירים מהם קראו לו דאָס באָד-געסל, כלומר סימטת בית המרחץ, ואף המגיסטראַט, שהלך אחרי הצעירים, קבע בו שלט: אוּליצאַ לאז’ייננה שפירושו כך, והטעם שהוליך אל בית-המרחץ הגדול. וזאת לזכור, כי כמעט כל עירנו כולה היתה לא בלבד עיר של יהודים אלא אף עיר יהודית, אבל אינה דומה כל חלקה אחרת בה כחלקה, שבה היה נטוע ועומד הרחוב הנזכר, שעד-כמה שלא אטריח את זכרוני, אני רואה בו, לכל המרובה, עגלת-גויים שנתעתה ביום השוק לקצר דרכה, אבל איני רואה גויים מהלכים בה, חוץ לשפחה או כובסת, וכמובן חוץ לסירדנקי, גוי של שבת, שדיבורו היה יידיש וידע תפילותיהם של ישראל, ובשעת הדחק היה משגיר מודה-אני בפי תינוקות. ובכן, רחוב זה חקוק בי מראשית ילדותי, שהייתי מצוי בו משלושה טעמים. טעם ראשון, בבית שבו ישבה משפחת אמי חורגתי, אוירבך, שהייתי בא אצלה, בייחוד בימים שבן שכנתם, מר פראנצוז, היה מבקר את אמו האלמנה והיה משעשע אותנו בחוטמו, שנראה בקו-המעבר בין עיקולו של שופר ובין חדקו של פיל, ואף במהתלותיו, שכן שחקן תיאטראות יהודיים נודדים היה, ואף שלח ידו לקינמאטוגראף, שהביא לעירנו סרט, “גאָשיכטה איזראלס”, דהיינו תולדות ישראל שמו, והוא בכור הסרטים הסבירים שראיתי בחיי ועד עתה ניצגים בדמיוני מלכי יהודה וישראל ונביאיהם וגדוליהם כפי שניתנו באותה הצגה. טעם שלאחריו – בבית מבתיו ישבה משפחת דודי זקני, שהיה גם מורי ורבי, ר' יעקלה ברגר, שידע לחתונתו, שהיתה סמוכה לבר-מצוה שלו, אלף דף גמרא בעל-פה, והוא בנה של המיילדת, מרת שרהלי, שרוב ההורים שבעיר שיילדתם ונחשבו לה כילדיה וביום הפורים היתה שולחת להם מנות ואנו היינו תמהים לראות את אבותינו ואמותינו, דודינו ודודותינו, אלה מגודלי זקן ואלו חובשות שביסים, והם שמחים במתנות מיילדתם כדרך שאנו, התינוקות, שמחים במתנות מיילדותינו, ובכללן ואפילו בראשן שתי נכדות של המיילדת הזקנה. טעם אחרון – פה, ברחוב, עמד בית מדרש הקצבים ובחצרו אף בית-המדרש של המלמדים, ושניהם היו קרובים ללבנו, בית-המדרש האחד על שום שהיה קבוע בו חדרו של מלמדי ר' אברהם מייזלש, שנקרא האדום-האדום, ושאימתו מוטלת על חלומותי עד-עתה; בית המדרש האחר שהיה יושב בו ר' שמעון סופר ואנו צופים בחלונו, כיצד הוא יושב כפוף, יריעת קלף פרושה לפניו והוא טובל וחוזר וטובל נוצתו בדיו עפצים ומצרף אות לאות תורה ותג לתג ולימים ספר שלם לפניו; הוא-הוא ר' שמעון שהיה עם גיסו, ר' מאנלה בר' יוסיליס בנו של ר' יוסיסלי בר' מאנליס, ממונים על קופת רבי מאיר בעל הנס שבעירנו והיו באים מפקידה לפקידה לביתנו, והופכים את הקופסה על פיה, עורמים את המטבעות גבוביות-גבוביות ומושכים את לבנו בסיפורי נפלאות מארץ הקודש.

ב    🔗

עד כמה הרחוב היה חביב עלי, ניתן להקיש מכך, כי גם בשבתות, כשהלכתי לבקר את הורי אמי הורתי, שישבו בביתם ברחוב הסמוך, הוא רחוב בית-הכנסת הגדול, לא הייתי מקצר את דרכי דרך השוק, אלא מאריכה דרך הרחוב הזה, אם כי המעבר בו לא היה קל לו לילד, מחמת אימתו של צמד בריות, שראו עצמם כשליטי הרחוב ורידיה – מרת זלדה המטורפת שהיתה יושבת על המרצפה, דחוקה אל החומה, משוקעה בהרהוריה ובמלמוליה, אך ננערת פתאום ברוב קללות וזורקת אבנים על כל סביביה; ומר מוגאלה, חבוש צילינדר, משוקע בהרהוריו ובמלמולו גם הוא, אך ננער פתאום ברוב חירופים על שמקלקלים לו את הבאר העומדת באותו רחוב ושהוא ראה את עצמו כבעליה, בעל מונופולין לה, ואמנם נקראה דרך היתול מאגאלעס ברינע, דהיינו בארו של מוגאלה. אבל גברתי על האימה הכפולה, שהייתי חומק ברחוב מצידם אחר של מושב מרת זלדה ומעמד מר מוגאלה, עד שדומה עלי, כי כל ימי ילדותי לא דרכה רגלי מצידם ושעל-כן צד הרחוב שמעבר זכור לי כמערכת-בתים שהיא קרובה ורחוקה כאחת, קרובה כמציאות ורחוקה כאגדה. ולא הפלגתי בתיאור הרחוב ופירוטו, אלא כדי לומר, כי בו, בסמוך לבאר, ניצב ביתו של ר' מודיל זינגר, שחנותו קבועה בחלקה הישנה של השוק, הקרויה פיצ’ינס, והוא איש צנוע ונכבד, משיירי המתנגדים שבעיר, אף גבאי בבית-מדרשם, הוא בית-המדרש על שם ר' זליג צלאלס, ברחוב שמאחורי בית התמחוי הנקרא פאלקסקעך, דהיינו מטבח-עם. ורק מודיל בנים לו, מהם שמלבושם מלבוש יראים, מהם שמלבושם מלבוש נאורים, והצד השווה שבהם, שהוריהם אינם נוהגים בהם כרוב ההורים שבעיר, השולחים את בניהם ובנותיהם לבית-הספר העממי של הקהילה, וכן לגימנסיה הגרמנית של הרשות, אלא נוהגים כמיעוט ההורים שבעיר, שאינם שולחים את בניהם אלא בנותיהם בלבד לבית-הספר העממי שליד הקהילה, באופן שבניהם עיקר תלמודם ש"ס ופוסקים, הנקנה להם בבית-המדרש, וטפלה לו לימודי-חול מפי מורים הבאים לביתם ללמדם. בדרך כלל היה המנהג הזה נקוט בידי חסידים שמסורתם צעירה, כדרך שהחסידות צעירה לפי הערך, ואילו כאן היתה נקוטה בידי אחד המתנגדים, שמסורתם ישנה, באופן שניתן לומר, כי דרכו של ר' מודיל היה בחפצו לקיים את נוסחה של עירנו מקדמותו וכקדמותו. וגם אם לא עלתה בידו, שכן בניו שהיכרתים מקרוב, מנדל שיאריך ימים ואחיו הצעירים יוסל וחנא, ד' יקום דמם, הבחינה הסטאטית של הדורות נתעצמה בקרבם עם הבחינה הדינאמית של הדור, הרי אין לומר, כי בחינה ראשונה, היא הבחינה הסטאטית, היא כולה נצוחה ובחינה אחרונה, היא הבחינה הדינאמית, היא כולה נוצחת. שבתי וראיתי, כי עקשנותם של הורים לקיים את בניהם בתחומה של תורה ומסורה על נוסחה הישן, היתה לטובת בניהם, גם אם פרקו את עולה, ולא בלבד משום המהתלה, אם אין תלמיד חכמים אפיקורסים מנין, שהרי בורים אינם מעמידים אפיקורסים אלא סתם עמי-ארצות; אלא משום שאווירת בתי-האולפנא החילוניים, בין בית-הספר היהודי של הקהילה, בין, אם בייחוד, הגימנסיה הגויית של הרשות, הטילו ערבוביה בנפשות התלמידים על דרך שריחקו אותם מחלל-ביתם, ואף משורש-עמם, והוצרכו רוב יגיעה לעמוד בפניהם, ורבים אמנם לא עמדו. ידעתי כן ידעתי, כי אלה שלא באו בשערי האולפנות האלו התקנאו בנו שבאנו בהם; אולם יכולני להעיד עלי את עצמי ואת חברי, כי אנו שבאנו בשעריהם, התקנאנו באלה שלא באו בהם, ואין צריך רוב עיונים, כדי להבין, כי דרך חינוך כחינוכם של בני ר' מודיל העמידתם בני בית יותר, ואינו חושש לומר: בני יהודים יותר, והיא שעמדה להם בדרכם החדשה, שנשכרה מדרכם הישנה הרבה.

שלא להאריך בדברי הוכחה אסתפק בהארה קצרה של הבעיה, שלא נתבררה עדיין כראוי לה, ואעיר על קצת דוגמאות מסביבת הגידול הנזכרת: אילו הוריהם של אליעזר מאיר ליפשיץ, ש"י עגנון, מרדכי בן יחזקאל, אשר ברש, היו שולחים אותם לבית-ספר ולגימנסיום, ספק אם היו לנו מה שהיו. ולענייננו, ענין מנדל זינגר, הריני מסכם ואומר, כי צאצאי משפחה, ששמה מעיד עליה כי העמידה מקרבה חזנים או מסייעיהם (וכנראה, אין זינגר אלא קיצור של שולזינגר שנחלק לווהלזינגר ולווייזינגר) ונקראה אף משורר, כפי שהוא מצוי ברשימת הפּרנוּמרנטין מבני עירנו על כמה וכמה ספרים; מתייחסת על אצולתה המתנגדית ושייריה, מבקשת לקיים את נוסחה, ואף שהיא מקיימתו בחלקה בלבד, הרי אין הנוסח הישן נשבר מתוך התערבותם המיכנית של יסודות-חוץ אלא משתנה מתוך התערותם האורגאנית של יסודות-פנים.

ג    🔗

אין בידי להכריע, מה וכיצד היתה דרך ההתערות לתחנותיה, לכך נחוצה אבטוביוגפיה של הנדון, שהוא חייב בחיבורה; אבל דומני, כי יש בידי לשערה, ואפילו לא אסתמך אלא על התבוננותי. מעצם ילדותי היכרתי פנים את משפחת זינגר את האב והבנים מרחוק, שהרי, כאמור, לא עברתי לצד הרחוב שביתם נטוע בו, ואת הבת הגדולה, היא אחותם אלקה, מקרוב – עלמה גבוהה ועדינה, שהיתה כמעט ערב-ערב באה לבית אוירבך, קוראת בקול לואט דברי שיר, לרוב משל משוררי יידיש המודרניים, פעמים אף משיריה שלה עצמה, ובקול רם יותר את אגרות אחיה, מנדל אשר הלך לירושלים. כל עצמי לא הייתי בימים ההם אלא כבן שבע-שמונה, אבל זכורני, עד מה הרעישוני שתי התיבות: הלך לירושלים, וביותר: יושב בירושלים. ואם ישאל השואל, מה היה ללבי, לב ילד, שהתרעש לשמע בחור שהלך לירושלים ויושב בה, אהא חייב לספר רומן שהיה לו לילד בן עיר כעירנו שהתפארה במה שאבן מאבני בית-המקדש משוקעה בבית-הכנסת הגדול שלה, כשעיקר סעיפי הרומן הוא באותם שהניחו את עירנו, הקרויה בפי האחרונים, והם משכילים, אתונא דגליציה או וויימאר דגליציה, ובפי הראשונים, והם חסידים ואנשי מעשה, ירושלים דגליציה, ולא הלכו, כרוב יוצאיה, לאודיסה או דרזנא וכדומה, אלא הלכו לירושלים ממש, וכבר בימי ילדותי נחלקו לי כשלוש פלוגות קטנות. הפלגה האחת, כגון אבי זקנתי, ר' יוסי שו“ב לבית שפירא, שהלך אליה בן שמונים ושש וישב בה י”ג חדשים ונפטר בה ומנוחתו כבוד בהר הזיתים; והוא הדין בדודי זקני, ר' יעקב אורנשטיין, סופר סת"ם, שהלך אף הוא בן שמונים ומעלה, לירושלים אך השתקע בצפת ושם מנוחתו כבוד. הפלגה שלאחריה, – ר' פיני צימלס, שהיה סוחר אתרוגים, ודחה אתרוגי קפריסין מפני אתרוגי ארץ-ישראל, והיה בה חמשים פעמים, ובפעם החמשים עשו לו בעירנו שמחה גדולה וערכו סעודה רבתי; וכן ר' אייזיקל פּוֹפּר, שהיה הממונה על החלוקה והלך כמה פעמים להדלקה במירון ויש מצאצאיו בארצנו ואחד מהם הוא יליד עירנו, הרב ר' קלמן כהנא, איש קיבוץ חפץ חיים, מקברניטי פועלי אגודת ישראל.

ומעשה בנכדו אחר, חברנו ניסילי, בעודו ילד, שהתאווה אף הוא להיות באותה הדלקה ונשלח מבית הנתיבות רוכב על סוס ובידו דרכונו של הזקן וצירף בו שר-המחוז את שם הילד ועלה עם זקנו לארץ ישראל, וכשחזר לא שבענו משמוע מפיו, מתוך רגש של קנאה, מעשי מסעיו ונפלאותיהם. הפעם האחרונה – לא זקנים ההולכים לארצנו למות בה ולהיקלט בעפר קדשה, לא התרוגר הבא אליה שנה-שנה לשעה קטנה, לא נשיא-חלוקה ונכדו הבאים אליה לשעה קטנה ממנה, אלא איש צעיר ההולך לבנותה ולהחיותה, לאמור הולך לעשות מה שהציונים אומרים. וגדולים היו בעינינו, עיני הילדים, האחרונים מן הראשונים, שעלייתם לא גרעה מקדושתה של ארצנו, אשר אליה נמשכו הראשונים; ואדרבה, היא הוסיפה עליה, שחשנו איך-שהוא, כי גדולה מקדושה-שבחלום היא קדושה-שבממשות. יתירה מזו, עצם האפשרות, כי יקום נערה ונערה וילכו לארץ-ישראל, היתה כמשענת אמונה לנו, שכן אזכור, כי מקדמת ילדותנו ראינו את עצמנו עתידים לקיים כאחינו שם את ההכרזה של סיום ליל הסדר: בשנה הבאה בירושלים, גם את הכתוב בתהילים, שהיה רשום בכתב מעוגל מעל דיוקנו של הרצל, שהיינו תולים אותו בחלונות ביום פטירתו: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, גם אם השיר התם שהיה שגור בפינו: אינץ וועלמא שפרינגין איבא טולין אין בעריק אפנעמין אינדזא האילאק לאנט באם גילעימטן טעריק [=נקפוץ מעל בקעות ומעל הרים, וניטול אנו ארצנו הקדושה מידי התוגר המשותק]. ואכן, תורה גדולה, ואולי הגדולה שבתורות היא שלמדנו מאביב-ימינו מפי הצעירים האלה, כי ארץ-ישראל לא בשמים היא וממילא ירושלים לא בשמים היא – כזאת כן זאת קרובה אלינו, אלא שצריך לשכוח אימרה אחת: שב ואל תעשה, ולזכור אימרה אחרת: קום ולך.

ד    🔗

כן קם מנדל זינגר והניח את הבית שממול חדר-הרבי שלנו ואחותו קוראת לפנינו את מכתביו, שהם אחים למכתביו האחרים, שנדפסו ברשות-הרבים על דפי השבועון היהודי שיצא בעירנו, “העברי” שמו, כשם שהם אחים לדבריו שנדפסו לשנים בספרו “פון מיין היימלאנד” (מארץ-מולדתי), ואנו שומעים, כי הוא יושב על ספסל הסמינר בירושלים ומתקין עצמו להוראה; ואמנם בשובו, ביקש אבי מורי עליו השלום לבנות בכפר-מגורינו בית-ספר עברי, שהוא יהא משמש בו, ולא נתמזל לנו המזל, שלקח את עצמו לצד אחר, לצד מפלגתו, מפלגת “פועלי ציון”, וביותר לצד ענפה, “יוגענד” [“נעורים”]. וכן קם שלום קופפר והלך לארצנו והיה בכובשי העבודה וחליו השיבו ונשא אשה מבנות כפרנו ובכל יום שבת בצאתנו, בשעת קריאת התורה, לשדה הסמוכה, היינו מטים אוזן לענייני ארצנו ולא שבענו פליאה, כי אפשר שהאברך הזה, שאין כל חילוק בינו לבין שאר אברכים שכמותו, היה בארצנו לעבדה ולשמרה, ומילטנו את עצמנו לתוך השערה, כי בתוכו פנימה חבוי איש אחר, שאינו שכיח ואינו רגיל כל-כך, ופיו הפולט סיפורי-חמדה אלה, שסוד-פלאם הוא בפשטותם, ביום-יומיותם, הוא פי האיש האחר, החבוי שבקרבו. וכך קמה הנערה שרה-ברכה, נכדתה של הסוחרת הגדולה מרת מנדלכי, והלכה אחרי בחור-חמד חיים צימרמן וברסטצ’קה הסמוכה שמעבר לגבול, והיתה עמו בייסודה של קבוצת דגניה ובביצורה של מושבת יבנאל וכן קם יהושע אקר, בן בעל-האחוזה, (תומכו וחסידו של הרבי ר' דודילי מבית ריז’ין, והוא מתואר יפה-יפה בסיפורו של אשר ברש “יהודי מצרה נחלץ”) ועמו ארוסתו לינה בתו של סוחר-הביצים האמיד והמחבר העברי ר' משה דוד אנדרמן, ובנו בית בארצנו והוא אגרונום לפי אומנותו, מבוני החקלאות הצעירה. כן קם הצעיר חרי והלך לארצנו והיה בה מראשוני הסתתים. אלה וכאלה ודאי לא ידעו כי בלכתם היו כמופת בסתרי-לבם של ילדי החדר, אשר לבם צר מהכיל פליאה כזאת.

מובן, כי כשגדלנו נסתברה לנו הפליאה והבינונו את פשרה; ואודה, כי מדי פעם בפעם אני חוזר ומסבירה לעצמי לא בלבד מחמת סקרנות, שכל ענייני עירנו מעוררים בי, אל מחמת החזקת-טובה, שכן וודאי לי, כי המעשה אפילו לא גרם לימים לעלייתנו, הרי הקל עליה. ולא עוד אלא כשגדלנו ונסינו להבין את קודמינו מתוך שניסינו להבין את עצמנו, ראינו כי כמותם כמונו שלובים בשלשלת אחת רבת-חוליות, והם-הם החוליה שלפנינו. אם אומר למנות את כל החוליות, לא אספיק, ועל-כן ארמוז על רובם ואפרש אך קצתם. לדרך הרמז – ודאי שהרבה נתנה לנו עירנו עצמה, שכל שגדל בחללה היה כנושם ממילא אוויר של תולדותיה, תולדות עיר ואם בישראל, שהיתה נטועה במפלש הדרכים המחברים מזרח ומערב, ואין לך תנועה ותנועה בתולדות עמנו במשך כחמש מאות שנה, שרישומה הגדול לא היה ניכר בקרבה – בה פרחה הלמדנות, בה שיגשגה הקבלה, בה סערה השבתאות, בה ניצנצנ החסידות, ואף מייסדה, ר' ישראל בעל-שם ישב בה. אם לדורות האחרונים דיים שמותיהם של גדולי ההלכה, שהתעצמו עם המציאות החדשה, כמו ר' אפרים זלמן מרגליות, ור' שלמה קלוגר; ודיים שמותיהם של אבירי ההשכלה ר' נחמן קרוכמל, איציק ארטר ויהושע השיל שור; ואם להפליג לימינו, הרי בה נתבצרה הציונות ועדה בחירת שטאנד, ציר-הציונים ראשון בפרלמנט של גויים, כשם שחזקה בה הנאמנות ללשון העברית, ועדה ההצגה העברית הראשונה במלאות חמש שנים לפטירתו של סמולנסקין, בה התמידה החיבה ללשון יידיש, שההגנה עליה יצאה מפי ר' יעקב שמואל ביק, שצירף לה לימים הגנה על החסידות, וכל-זאת בתוך תוכה של ההשכלה, והדביקות בה נתגלתה בדורנו, בימי מיפקד האוכלוסיה, שעשרות עשרות הלכו לבית-הסור, וביניהם זקני הישיש, ר' אלכסנדר זיסקינד שפרבר, על שרשמו ברובריקה של לשון דיבורם את האמת ולא רצו לסור ממנה. אבל באלה בלבד לא היה סגי, שכן על הרובד ההיסטורי השופע ומשופע נוסף רובד אקטואלי סוער ומסעיר– היות העיר נקודת-ליכוד של גלי-ההגירה, גם בעלות נחשול פליטי רוסיה אחרי הסופות בנגב, גם בעלות נחשולים אחרי פרעות קישיניב, חיתה עירנו בגורלם את גורלו של עמנו, ואמנם השכיל מנדל זינגר עצמו להבליט את חשיבותו של המומנט הגדול הזה במאמרו החשוב שנדפס בקובץ העלייה השנייה בעריכתה של ברכה חבס.

ואם העיר כולה למדה לחיות את גורל אחיהם הנודדים כגורל עצמם, הצעירים המרגישים, בין בדור שלפנינו בין בדורנו, לא כל שכן. כשם שצעירי הדור שלפנינו היו ערים לוויכוח ההיסטורי, בתרמ“ב, בין רוב הפליטים שהלכו, נוסח “עם עולם”, לארצות-הברית, ובין מיעוטם שהלכו, נוסח ביל”ו, לארץ-ישראל, כך היו צעירי דורנו ערים לוויכוח הפוליטי, מתרס“ד ואילך, בין רוב הפליטים שהלכו, נוסח מהגרים, לאמריקות, ובין מיעוטם שהלכו, נוסח עולים, לארצנו. והרי הוויכוחים התגלעו בתוך העיר ממש, אולם אם בוויכוחים הראשונים לא הצטרפו מבני עירנו לאנשי ביל”ו, הרי בוויכוחים האחרונים הצטרפו מבני עירנו לאנשי העלייה השנייה. ודאי שהצטרפותם זו מובנת על רקעה של העיר, שהציונות היכתה בה שורש, ונמשכו לה כמה חוגים, ואם כי היתה רחוקה מכיבושו של רוב מכריע בהם, שהרי יריביה רבו כן רבו – מזה החסידים לסוגיהם, וביותר הקנאים שבהם, חסידי בלזא וראש להם ר' סנדר לנדא ודודי זקני ר' שלום שפירא, ומזה הנאורים לסוגיהם, שפסחו בין אחרית-השכלה וראשית-טמיעה, וראש להם ראשי הקהל ושר המקורבים לרשות; וליד יריביה מתמול-שלשום היו גם יריבים מקרוב-באו, כגון אגודת “זגודה” (“אחדות”) ואגודת “פוסטאֶמפּ” (“קידמה”), שהצד השווה שבהם היא תמיכה במיעוט השליט, הם פולנים, שהשתררו על רוב האוכלוסיה, איכרי האוקראינים בכפרים וקהל היהודים בערים, וכן מפלת ז'.פּ.ס. (המפלגה הסוציאליסטית היהודית), כמין מהדורה גליצאית מיוחדה של ה“בונד”.

ה    🔗

הדיפרנציאציה הזאת של יריבי הציונות בעירנו סייעה גם היא לדיפרנציאציה בתוך הציונות שבה, אם כי לא מעט מן הדחיפה לכך יצא מלפני ההשפעה שמעבר לגבול, שהיתה ניכרת כדמות פעולתם של המהגרים, שהשתקעו מי לשעה קטנה ומי לשעה גדולה יותר בעירנו. היו ציונים פוליטיים והיו ציונים קולטוריים, וסימנך שתי האיגרות, שקישטו את שני צידי קיר-התווך של העולם הגדול שבבית-העם, מרכזם של כל החיים הציוניים, מזה – איגרת הרצל, בעצם כתב-ידו, לציוני עירנו; מזה – איגרת אחד-העם, בעצם כתב-ידו, לעבריי עירנו, ובת-קולה של המחלוקת שבין הסוגים הגיעתני עוד בפולמסאות שנתגלעו בשבתות בבית-העם בימי שלטונה של הריפובליקה האוקראינית המערבית שלאחר מלחמת-העולם הראשונה. וחלוקה זו לא היתה היחידה, שכן היו ציונים סתמיים, ובראשם סוחרים נכבדים כגון נתן, אביו של חברנו אריה טרטקובר, פרץ המכונה פאול בהר"ב, יידל המכונה יוליוס פריווס; והיו בה פועלי-ציון, ועיקרם צעירים מרגישים, ומנדל זינגר בכללם ובראשם. כדרכה של תנועה צעירה וערה, נמשכו ונכבשו לה לתנועת פועלי-ציון אגודת תלמידי הגימנסיות לכיתו הנמוכות “פרחי ציון” ולכיתות הגבוהות “צעירי ציון” ואפילו אגודת הסטודנטים “התחיה”, אלא הניחה את הדגש במערכה האידיאולוגית ובמערכה הפוליטית הסמוכה לה ועליה, ושתי המערכות היו לה בגדר בירור וליבון ועדיין היתה רחוקה מגיבושה, קל וחומר מקפאונו של גיבושה, לא יפליאנו, כי רעיונותיה על חיפושיהם מצאו להם נתיבה אל לבם של טובי בני הנעורים. ודאי אין להתעלם מכך, שמעמדה של תנועה זו נתחזק משום שיכלה לסמוך על מוריה שהיו קרובים אליה – בימים ההם ישבו לסירוגין בגליציה גם בר בורוכוב, גם שלמה קפלנסקי, גם כתריאל הוא ליאון חזנוביץ, גם יצחק טבנקין, גם יעקב זרובבל. לאמור, ממש כל הדרגים של האידיאולוגיה הפועל-ציונית, ולא ייפלא כי תנועה זו נמשכו לה אישים שונים, מהם דרך ערכי מרובה על הקבע – כגון שלמה שילר, או תלמידו משה פרוסטיג, שמאמרו הגדול (בפולנית) “ההנחות האידיאולוגיות המוקדמות של פועלי-ציונות” ראוי לתשומת-דעת עד-עתה; אם דרך קבע מרובה על העראי – יצחק שיפר ומכס רוזנפלד. ולא אאריך בעניין זה, גזירה שמא אהא בחזקת מורה הלכה בפני רב, שהרי מי כמנדל זינגר, מחבר ספר-יסוד לתולדות התנועה הציונית-סוציאליסטית ראוי להורות במסכת זו.

ו    🔗

ולא הזכרתי כל אלה משום כך בלבד, שמנדל זינגר גדל מתוך ראשיתה של תנועת פועלי-ציון ולתוכה והיה מנושאי דגלה, אלא משום כך בייחוד, שהרים את אבוקת המרד כנגד תנועתו בתוכה. על אבוקת-מרד זו נודעתי תריסר שנים לאחר שהורמה וכבר סיפרתי את הדברים בארוכה במאמר מפורט שהקדשתיו ליובל החמישים למנדל זינגר (נדפס תחילה ב“הציוני הותיק” ובא בספרי “אבני זכרון” ואף בספרי עתה), ואביאם עתה בקיצורם: כשבאנו, בשלהי שנת 1918, אחרי צאת חיל-הרוסים, כמה וכמה צעירים בעירנו, לחדש את חייה הציוניים, היתה ראשית מלאכתנו לפתוח את בית-העם הסגור, לנער את שיכבת האבק, ויהי בסדרנו את הבית, מצאנו באחת המגירות את החותמות של כל מיני האגודות והמוסדות ובכללם חותמת “חלוצי ציון בברודי”, וכמה שלא חקרנו סביבנו, לא ידע איש להאיר את עינינו מה אגודה היתה זאת, ואך לימים נתחוור לנו, כי מעשה שהיה בימים שישב בעירנו יוסף אהרונוביץ‘, שבא אלינו מעבר לגבול, כמותו כשאר המורים העברים שבאו אחריו, אם רפאל סופרמן, אם מרדכי בלושטיין הוא דפנא, אם נפתלי זיגלבוים הוא תורן; אבל הוא בלבד מורה לעברית היה, אלא אף מחנך לציונות היה, ציונות כפשוטה וכאמיתה, לאמור שעיקרה אינו במה שאינו כלול בשמה, כגון פוליטיקה של הווה, הליכה לפרלמנט, כיבוש קהילה, אלא במה שכלול בשמה, דהיינו הליכה לציון לעבדה ולשמרה. הוא, יוסף אהרונוביץ’, שייסד אותה אגודה “חלוצי ציון”, שכל המעיין בתקנותיה רואה, כי אגודה זו הקדימה בתריסר שנים את תנועת “החלוץ”, ועמה נמנו צעירים וצעירות ורובם אף עלו בימי העלייה השנייה לארצנו. אף יוסף אהרונוביץ' קרוב היה אל “פועלי-ציון” ובבואו לארצנו נעשה ממנהיגי “הפועל הצעיר”, מראשי הוגיה ועורך עתונה. כל הבקי משהו בתולדות הימים ההם, יודע, כי שתי התנועות האלו נחלקו אז בנקודת-העלייה, שהראשונים ראו אותה כאחד העיקרים הרחוק קצת והאחרונים ראו אותה כעיקר-העיקרים הקרוב ביותר. והנה “פועלי-ציון” בעירנו מרדו על התפיסה הזאת של מפלגתם והם שפירסמו בעתונים “דער יידישער ארבייטער” (“הפועל היהודי”) כרוז הקורא לעלייה ולארגונה ועל כך ירדה עליהם ביקורת קטלנית של ליאון חזנוביץ', שהסתמך על מי שנחשב בן-סמך בענייני ארץ-ישראל, משום שישב בה, אבנר, הלא הוא יצחק בן-צבי. אבל מחברי הכרוז, שמרדו על הקו הרשמי של מפלגתם, לא טמנו ידם בצלחת והשיבו בבירור ובעוז רוח. ואוסיף כאן שני פרטים נחשבים על מה שפירסמתי במאמרי הנזכר. הפרט הראשון: הכרוז הזה הוא מתעודות הבגרות והאמיצות, וממילא מתעודות הכבוד, של תנועת פועלי-ציון; הפרט האחרון: מחברו של הכרוז היה מנדל זינגר, שמחמת צעירותו וצניעותו הניח לו לחברנו הישיש משה אוקין (מאנשי העלייה השנייה וחבר הקואופרטיב ברחובות, שנמנה עמו גם יוסף אהרונוביץ') שהוא יהא החותם.

אולם אחזיר את עצמי לימים, שבהם מצאנו את החותמת “חלוצי ציון” ולא ידענו מוצאה ופירושה, כדי להוסיף פלפלת של פיקנטיות – משנוסדה בעירנו הסתדרות “השומר הצעיר” על ידי חברינו אפרים טרטקובר ודוד כהנא, שניהם עתה חברי רמת-יוחנן, נוסדה על-ידה אף הסתדרות “חלוצי ציון” על-ידי חברנו הנריק אדלר, הוא חנן נשר הי"ד, מאלה ואלה עלו רבים וכן שלימים לארצנו.

ז    🔗

מנדל זינגר הניח בצעירותו את עירנו, אבל פעולתו היתה מורגשת בה, והוא אף חידשה, שככל שהיה מבקר, בייחוד בימי המועדות, בבית הוריו, היה ביקורו חג לנו ולא בלבד מבחינת לוח השנה אלא אף מבחינת לוח התנועה – כל הרצאה שלו נמשכנו לה, ועניין הרצאותיו כפול, תחומה של הציונות מזה ותחומה של הספרות מזה. עוד עתה זכור לי טעמם הטוב והרענן של דבריו, כי היה מבעלי אמונה, שלבו ופיו שווים, מכריז על עיקריו בכובד-ראש ובאומץ-לב, אינו חושש מסמכות ובני-סמך, שכן הסמכות היחידה לו הוא לו מצפונו, כפי שידענו עד-עתה. אודה, כי נמשכנו לדבריו לא משום אמיתם האובייקטיבית, אדרבה, היינו חלוקים עליו בין בשעה קטנה אחת, שאנו היינו מכלל האינדיווידואליסטים והוא מכלל הסוציאליסטים, בין בשעה קטנה אחרת, שאנו היינו אדוקים בהסתדרות הציונית והוא פיקפק באותה אדיקות, וכדומה. ואיני מונה במחלוקת עניין עברית ויידיש, שהרי לפנינו איש שהיה שונה גם מחסידי יידיש, שכל חסידותם באה להם משום בורותם בלשון העברית וספרותה, כשם שהיה שונה מחסידי עברית, שכל חסידותם באה להם כדי להשתמט מזיקתם ללשון-העם; הוא היה מעודו, כפי שהוא עד-עתה, בן-בית בזו ובזו, וכשם שהוכיח את הבור-דעברית שלא יתפאר במה שאין בו, וממילא למדנו ממנו את החובה ללשון-האומה ואת החיבה ללשון העם. הילכך נמשכנו לדבריו על שום אמיתם הסובייקטיבית, על שום אמונתו בה שמתוך אמונתו ומסירותו ליקר לו לימדנו אמונה ומסירות ליקר לנו. ובינינו לבין עצמנו: ההבדל בין יקר ויקר לא היה כהרי-הרים, אלא, לכל המופרז, כבקעה מיזערה, ולא יצאו ימים מרובים ואנו במחנה אחד ומאוחד, עומסים באותו בניין עצמו, כן נוסיף עד ראות עינינו בגאולה שלימה של העם מגלותו ושל האדם מרישעתו, ויקום מלוא-החלום אשר חלמנו בימי הזהב של ילדותנו ונעורינו.

[ז' שבט תשכ"ו]