א

אכן, בן־בית — כך היה בכור־הפסיבדונימים ופירושו, לפי כוונתו, היה ודאי בית, שמשמעותו נרחבה יותר — העיר הגדלה והולכת על רחשה ובחשה, אך פירושו. לפי רישומו, היה בית, שמשמעותו מצומצמה יותר — בית־“דבר” על גישושו ומישושו. והרישום ראשיתו נעוצה בפגישת־הראשית, בשנת תרפ”ז, בבואי לעבוד בבית הזה, שכל עצמו אילו חדרים קטנים, בדירה שכורה ברחוב יבנה, וביני, הטירון, ובין חבר העובדים הוותיקים (ותק של שנה ומחצה) מתוּחה מחיצה סמויה, בת־השוני שבינינו — גידול אחר, מנטאליות אחרת, גל־עלייה אחר — ושגם שמירת האופנה, רובשקה ושערות־פרע, לא היו עלולים לערערה. ודאי, הרבה עשתה סקרנותו הטובה — והוא ראה עצמו מחויב בה, הרי היה רפורטר, הרפורטר — אך יותר ממנה עשתה נאמנותו לנפש־עצמה של העיר, שעמד על משמר־חליפותיה — קיבוץ־גלויות, צירופו וצריפתו. האווירה בבית, שהיתה לא במעט נרקיסטית, שפעה רוב פאמיליאריוּת, ומי שבא בתוכה, אפפתו ממילא חיבה מעברים, אך אינה דומה חיבת־האחרים, שלא נפטרה תחילה משיוּר של הסתייגות, כתיבתו שלו, שהשליכה מלכתחילה כל קורטוב של חשד, והיתה כמכרזת: ראה זה חדש. לימים נודעתי, כי בעצם, חסרתי לו בחינת כלי בלוח־האישקוקי, שכן האידיאל של בית־“דבר” נצטייר לו כקיבוץ־גלויות שלם בזעיר־אנפין, והאידיאל הזה, שהיה תמיד רחוק, נראה לו עוד אז קרוב, והיה מצביע על חבורת־העובדים הקטנה, במערכת ובהנהלה ובדפוס, שיש בהם לא בלבד בני שבט אשכנז, אלא גם בני שבט ספרד ותימן, ואפילו קראי — כמדומה לפי הפאספורט בלבד — בכללם.

השמחה הזאת לחדש, המצטרף כחוט במסכת, היתה כלווית־קבע בכל עשייתו — היא שכינסה סביבו קליאנטוּרה גדולה ביותר. ספק אם מצד שיעורה היה לו מתחרה במערכת — לרבות הממונה על סלה, שהנדידה אליו היתה מרובה; אבל אין ספק כי מצד גיוונה היה בן־בלי־תחרות. אלה היו פועלים ואומנים, בעלי תעשייה זעירה ושכירי יום, בקיאי־פאטנטים ומרדפי־המצאות, מכריזי־תכניות ומלחשי־הצעות, כבדי־הגוּת וקלי־הזיה, צועקי־חמס וקובלי־חרש, עם רב הבא ברוב עניין, והוא היה מצמצם, צמצום בולט, ‏כמעט דרך הפגנה, את שפתיו, כאילו בא להרגיש את הדובר בו: ראה, אני מקשיב לך בכובד־ראש. הוא היה כמהדורה קמאָה של ריפורטר, ששוב אינה מצויה בינינו — אורך־רוח של רואה ושומע ורהיטוּת של מראה ומשמיע, והסתירה נבלעת בתוך חגיגיות, שהטילה על כתיבתו, אפילו עניינה מצוי, זגג של פתוס, עתים גלוי יותר, עתים חבוי יותר ושהיה כוחו ורפיונו כאחד. כוחו — כי יניקתו, יניקת הנער בן ליטא, היתה מתחומו של הפתוס; רפיונו — כי עשייתו, עשיית העתונאי איש תל־אביב, היתה בתחומה של ההעניינות¹ וההתנגשות הזאת בלטה ביותר במאמריו במדור־הכלכלה — וכל שיטרח להקביל דרך־כתיבתו השקויה לחלוחית שירה של אבטודידאקט דילטאנטי ודרך הכתיבה שלאחריו, הבלומה יובש פרוזה של ספציאליסטים מדופלמים, יעמוד על תמורת־דור, וגם על כוחו של בן־דור לפנות את מקומו ולבור לעצמו מקום תואם לו.

ב

והתואם לא בא לו על נקלה — כי השם, שברר לו לעצמו בלשוננו² בן־דור, לא היה לו כציון־עובדה אלא כקביעת־פרוגרמה. שיחה ראשונה שבינינו היתה על שמו, ובה הייתי כמערער ומוכיח: אדם שמו בינדר, שכמותו כשם בּאֶדנאֶר, פירושו עושה־חביות, ואינו קורא עצמו: חבתן, כדי לשמור זכר אוּמנות של אבותיו שנעשה להם כינוי (ר' צבי החבתן, אביו של לילינבלום), אלא מתחכם בתחבולה לקיים אחדות פיקטיבית במשמע־אוזן, וקורא עצמו: בן־דור, הרי כך מנגנונה של הבדיחה, וכלום ברירת השם דבד בדיחה היא. שמע באורך־רוח דברי הערעור והתוכחה, והשיב: ואפילו תחבולה היא, הרי אמת היא — אנו דור־המעבר ראוי שהמעבר יישמע גם צלצול שמנו, ואם אך מנגנונה של הבדיחה יכול לשמר הן את שמי לפני המעבר והן את שמי לאחר המעבר, להיותם לאחדים, גם הבדיחה ברוכה תהיה.

ואפשר ותשובה זו היא מפתח לו — הוא היה בן־דור מבלי שחדל להיות בינדר והוא היה בינדר מבלי שחדל להיות בן־דור. אהבתו לעיר מגוריו בארצנו, תל־אביב, וגידולה, כסמל גידולה של ארצנו, לא ידעה גבול — הוא היה בה כשלישי בברית, לאחר יעקב רבינוביץ ויהודה קרני, ומסירותו כמסירות אביר רומנטי מיוחד במינו. כי הוא עירער על כל רומנטיקה — מראה בתים קטנים, לא־כל־שכן מראה מגרשים ריקים באמצע העיר, היה מכעיסו ביותר: אתם רוצים בתים קטנים, בבקשה אל מעבר לירקון, עד שנבוא גם שם ונמירם בבתים גדולים, משופעי־תושבים, שוב תרחיקו את בתיכם הקטנים. והתאווה הזאת לריבוי, לגודש, היתה כתאוות הריבוי והגודש על שממת ארצנו כולה: הבו גודל למולדתנו. אך גם אהבתו לעיירת גידולו בגולה ולגולת ליטא לא היה לה גבול, לאמור: לו ראיתי אותה כולה שתולה פה בארצנו. מי ששמע כיצד סיפר על שיחותיו עם בן־ארצו הישיש, ר' זרח ברנט, איש אסיפת קאטוביץ ומבוני היישוב ביפו, ומי ששמע כיצד סיפר על שיחותיו עם בן־ארצו הישיש, הסופר ישראל שף, ומי ששמע כיצד היה מדבר עם בני ארצו, בני ליטא תיירי אפריקה הדרומית ומעוררם: בואו, חשתקעו פה, כל ליטא צריכה להשתקע פה — שוב לא יכול היה שלא להבין לפשר־המשמעות של התחבולה שבתמורת־השם. היא כאילו באה להזכיר, כי לא בידיים ריקות כי אם ברכוש רב יבוא העולה לארצנו — עידית טובה של גולת־מוצאה, גולה גולה סגולתה וסגולותיה. כשם שאהב את סגולות־גלותו — השכל הישר, חומרת־החובה, הסתפקות־במועט, כך אהב סגולות־הגלויות האחרות: מי יתננו מזיגת האורות כירושה לבנינו אחרינו, אשר ההתערות בארצנו תנחיל להם סגולות חדשות. יודע אתה — אמר — ‎במי אני מתקנא, במשה התורכי העובד אצלנו, כמה חסינות וכמה פשטות, והעיקר פעם אחת עלה על הגג וראה את תל־אביב, הביט סביבו, פרץ בבכי של שמחה, טפח יד ביד וקרא: בן פורת יוסף, סטאמבול! ודומה, כי הקנאה היתה לא בלבד בחסינות ובפשטות, אלא בתמימות־הראייה, שבה תמורת־השם, המקיימת בתחבולה את בינדר ובן־דור, שוב אינה קביעת־תכנית אלא ציון־עובדה.

ג

תהיה זאת בדיה לומר, כי הוא זכה בתמימות הזאת, אדרבה — עד אחריתו לא נחלץ מניגודה של תמימות: מתיחות שבין עצמו כפרוגרמה ובין עצמו כהװיה שעשתה את חייו כשבירת־רצון מתמדת. מי שראה את המתיחות הזאת לפי סימניה החיצוניים — זקיפת־הקומה, סימור־הפנים, התפתה לראות קצף־גיחוכה, אך מי שראה אותה לפי מקוריה הפנימיים — בולמוס־המסירות ולהיטות־העשייה — נכפה לראות צולת־רצינותה. מתוכה נעשתה מלחמתו בחלאת־היישוב — החל בספסרי־הקרקע וכלה במנצלות עוזרת הבית; מתוכה נעשה שירות־המודיעין שלו, אשר שש לשיר את שירת־האורות אך לא נרתע מקונן קינת־הצללים. זהו תשעה־באב של תל־אביב — כך שמעתי מפיו שלוש פעמים. פעם ראשונה, כשעברנו ברחוב הירקון, שבתיו לא היו עוד מרובים ומתוך אחד מהם נשמעו צעקות, אלו צעקות של אב זקן שהוכה בידי בניו; פעם אחת, בבית המערכת, שהיה אז בדרך פתח־תקוה, וחדריו היו מלאים מכיתות־לבנים, תוצאת־השריפה במוסך הסמוך, שבו נהג, מתוך יצר נקמה, העלה באש עשרות מכוניות ציבוריות; פעם אחרונה, כשנמצאה גופתו של מהנדס שנרצח בידי מעבידו. באותו ערב, בבוא האלמנה למערכת, ניסוטו הכל לאחור, יצא הוא, ואמר: אני אגיד לה, כי צריך להגיד לה. איך הודיע, איך דיבר — מי שהיה מעורה ברבים כמותו היה בו הכוח המחייב חומרה ועדינות כאחת.

אמת, מי שנטה להתפתות ולראות במתיחותו את קצף־גיחוכו בלבד, לא חסר רגעי־הזדמנות לכך — כי הנה נתגלה במגבעתו: לא מה שנקרא היטעלע אָפנת פועלים ועסקניהם אלא מה שנקרא טראָפּענהעלם אָפנת איכרים ומשגיחיהם; הנה נתלה בשימושי־הפיוט שלו: לא דגל אדום אלא דגל ארגמן. אבל אלה וכאלה היו כקליפות קלילות הטפולות לגרעינו החסום, שביקש נתיבה לאוכלוסיה גדולה ורבת־הפנים (”עמך”) על דרך צלילה־לא־צלילה לתוכו ובתוכו. צא וראה — אמר — מימרה של רומאים היא, כי הסינאטורים אנשים טובים, אך הסינאט חיה רעה, ללמדך כי היחיד מקפח ייחודו בתוך הציבור, אך הלכה של חז”ל היא, כי הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים, והטעם שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה, ללמדך כי אין היחיד מקפח את ייחודו בתוך הציבור. והוא ביקש לעמוד ולהעמיד על אותה חכמת־הרזים ואותם רזי־החכמה — הוא ראה והראָה, היה להוט לראות ולהראות אוכלוסי־ישראל, ובאשר אסיפה וכינוס, חגיגה ולוויה, תהלוכה והפגנה, עצרת ותערוכה, שם הוא, מגבעת־השעם ותיקו לידו, הראש מורחק מעל הנייר, שפתיו צמותות, העין והאוזן נעות קמעה לצוד משמע ומראה והיד רושמת בכתב שאינו נאדק בנייר אלא כמרפרף על גבו, דברי תיאור והתרשמות והערכה, המתנסחים גמר־ניסוח תוך כדי כתיבתם: טול ומסור לדפוס.

ד

איש־משאוי נתרחבו לו העשיות — או כפי שאומרים עתה: המשימות — ולא בלבד כוח־גופו הצמוק, החלוש, אלא גם כוח־רוחו נמתח: להחזיק צעד, להחזיק צעד. בתהלוכת־פורים נגררו ברחובות גם כלי־מסע הישנים של העיר, ואמר: הצרה היא, כי גם רבים בינינו הם דיליז’אנסים נושנים כאלה, פורדים מיושנים כאלה, ולא די שאינם מרגישים בכך, אלא שהם תמהים וכועסים, כי אתה מסרב ליסע בהם. היה סוקר, חוזר וסוקר את בני־עלייתו, ומבחין בהם ליד אלה הנראים לעין כל ושהערכתם היא כדרך־המטבע: הם גדלו עם תפקידם, גם — ופעמים בייחוד — את אלה, המבקשים להיראות לעין־כל, והם בחינת פורדים מיושנים על תמיהתם וכעסם. התשוקה הנלהבת שלא להישאר מאחורי הגידול, וההכרה הצוננת של הגבול האורב, המריצו את מתיחות־הקבע שבו, שביטויה היה כמין חלוציות־תמיד.

והיא שהביאה אותו, החלוש וידוע־החולי, בשנות־העמידה, לצבא, לבריגאדה, למדבריות, לאיטליה. בימי־החופשה היה המתגייס — מגייס, וראה את “דבר” צולע מאחורי תעודתו: הוא עושה כמצוות־אנשים־מלומדה, אין אש. מהיותי עורך־לילה בימים ההם, עשה אותי ראש־הנתבעים, ראש־הנאשמים. יכולתי להיענות במה שהיה בי — הכרת־החובה, אך לא יכולתי להיענות במה שלא היה בי — הרגשת ההתלהבות. ולא בלבד משום הטעם האחד: התופת, הנערכת בלב האיש הצעיר, הנדרש כאחת לישב במדבר, חייל בצבא אנגליה ולשמוע מרחוק על הדי מלחמתה בביתו, במשקו, בחופי ארצו — בזה היה משיב, כי זוהי תופת מפרה, והיה משנן אימרה של בן־גוריון, שעל פיה עלינו לנהוג בספר הלבן כאילו לא היה היטלר ולנהוג בהיטלר כאילו לא היה ספר לבן — אלא משום הטעם האחר: עם־הבייבל מנהגו בחטיבות שלא מבני־אייו הוא כמנהג מצביא־הבייבל באוריה החיתי, והוא מנהג העשוי לשמש לא בלבד את הספר הלבן, אלא גם את היטלר. לא ארכו הימים ומבחר־הנעורים שלנו, צעירי־הבריגאדה, באו לשרידי־הטבח וראו הכל, כי למחיה שלחם אלהים, ונפרכו ממילא טעמי־המחלוקת, אך כעדות לה נשמר מכתבו אלי, דבר זירוז ותוכחה: ”האזינה אלי וישמעך אלהיך — אלהינו. כל מליצה היא בנידון דידן אמת, גוף של מעשה, ציווי וכדומה. רמות אינן כאן אלא שטחים של ממש. — איני חושש, שמא תראה בדברי תעמולה לגביך. כן אני רוצה לעשות תעמולה, לתעמל אותך. בידך לעשות ואינך עושה, ואתה נותן את הדין — איך נביא את הגאולה? לא כיצד תבוא. כיצד נעשה אנו את חלקנו כדי להביאה? אין שום ספק, כי המעשה בה”א הידיעה הוא כיום בהיחלצות לצבא. — — כי זה המעשה, הצבא עושה את המלחמה ולא אחר — — אנו צריכים היום הרבה חיילים וחיילות. נחוץ. לנו גם המספר, למטרת טענות מדיניות, ואנו צריכים את עזרתם ממש, אף־על־פי שהיא לא־גדולה בחשבון של כל יחיד ויחידה, אבל פרוטה ופרוטה מצטרפות, ורק כך אנו צוברים את הכוח הגדול שיעיק על האויב. ועוד יותר אנו צריכים את ההליכה לצבא למען ידע יהודי, כי שעה אחרת היא, לא השעות הרגילות ולא הימים של משלח־יד וסידור והכנת מעמד חמרי ליחיד ותרומת־אנחה לטובת הכלל. אוי לנו אם כיום יישארו יהודים במצב־נפשם הרגיל, בלי מהפכה ברגש ובנכונות לקרבן. ההצלה הגדולה שיציל עמנו את עצמו תהיה הנכונות למלחמה, לייסורים, להגנת איש על אחיו, להגנת החזק על החלש, `להקרבת החיים פשוטו כמשמעו. אם נשיג את זה לא יוכל לנו היטלר. אילו היו אחינו בפולין ובשאר הארצות מוכנים ברוח הבנה כזאת, לא היה יכול הצר לטבוח אותם, ואילו יכול להכריעם בכוח מתוך קרבות בלתי פוסקים, היה קול־שאון־ההיאבקות מנסר מסוף העולם ועד סופו, ועולם־יה היה באמת מזדעזע. אילו הקרבנו את מחצית קרבנות פולין וליטא תוך כדי מלחמה, היינו אולי מנצחים במלחמת־עתידנו, והגויים היו מוכרחים לתת לנו את המעט שאנו דורשים מהם. ואם איננו מניעים את נפש העם למלחמה לאלתר, הרינו מאריכים את הגלות המרה, שאינה במקום זה מליצה אלא תכונה של ממש. והיא תכונה בארץ־ישראל כמו בחוץ־לארץ. אם לא מלחמת החשמונאים, אזי גלוּת. אם לא מלחמת מסדה — אזי היטלר. הרומאים לא טבחו אותנו כמו שעשו לנו בפולין. גם לא הכשדים. למכור לעבדים ולשפחות זהו עניין אחר לגמרי במסגרת התקופה ההיא. להגלות את החרש והמסגר, לאסוף את פרחי בית המלכות ולפרנסם ולתת להם השכלה ודאי שאין זה מידת היטלר. אם יהודים לוחמים ונכונים להקרבה עצמית מוכרחים הגויים להתחשב בחישוב אחר לגמרי. — ועוד, אנו צריכים שילכו יהודים לצבא, שיש בו מבשורת העצמיות, העבריוּת. ואין לך עוד מעשה המבריא את היהודי — מלבד ייסוד יישובים יהודים נוספים על אדמת ארץ־ישראל — כהליכתו לפלוגות וגדודים עברים, ואפילו אם הם לפי שעה עברים רק בשם, ובתכונה חלקית, ולא בבעלות עברית. ההליכה אל עולם־כוח עברי היא המרפאת והיא הנחוצה. אבל גם תוצאות חשובות ופרי ישוה יבוא מכל זה. — — ושוב, בוא ראה, מה אתה עושה לנו כל יום. לא רק שאינך דוחק את הקץ, אלא שאתה מדחהו. מי יודע כמה לבבות היית מכשיר יום־יום בקריאה, בהבלטה, בזעקה, בהקרנת־חום. מי יודע, כמה נשים היו מרשות לבעליהן ללכת, כמה אחיות היו מאיצות באחיהן, נערות באהוביהן, כמה מהססים היו מחסלים את היסוסיהם, כמה שאננים היו מתחילים להסס — מרוח־סערה, רוח נושאת חום מתוך העמוד הראשון של ”דבר”. ואתה מונע את כל הטוב הזה — — כל אפס־מעשה ב”דבר”, כל מיעוט־מעשה ב”דבר” יש לו הדים ובני הדים גלויים וסמויים, שקשה למנותם ולפורטם, וכל זה עליך. איזה הר כבד של אחריות נתון על ראשך, איזו מידה של חיים בידך, איזו סכנת מוות, חס וחלילה, בקרירותך — —"

ה

כך היתה תפיסתו, תפיסת התעודה של אומנותו — הר כבד על ראשו, מידת־חיים בידו, סכנת־מוות בקרירותו. הוא הבין ודרש לכתיבה חיה, מענגת, אבל רחוק היה מדרך הריפורטרים, שנתרווחה עתה ביותר — בחינת־כקולטו־כך־פולטו, פיקנטיות־כפולת־שמונה ושעשוע־לשמו. אפשר ותגבורת־הטיפוס הזה והתחבבותו היא שהיטתה אותו אל מעבר לתחומו של הריפורטר והושיבה אותו לשולחן עורך הלילה — והיא לא צלחה, ולא משום ששיטת עפרונות־הצבעונין, שהתעקש בה, יותר משהקלה הכבידה, אלא משום שהיתה זו עבודה שכולה ישיבה ואין עמה הליכה, ריצה, והיא פגישה עם ניירות וטלפרינטר, ולא עם מראה־עין ומשמע אוזן, עם אותיות ולא עם אוכלוסי־ישראל — ואחר־כך עקרתו מתל־אביב והביאתו לירשלים, שבה נדרש ממנו חידוש־מתיחות.

ודאי פינה מקומו בבית הן במשמעותו הנרחבה — תל־אביב והן במשמעותו המצומצמת — מערכת ”דבר” גם מתוך הרגשה, כי הדור נסע, הגווארדיה הראשונה התפוררה ואיננה, והרי בית חדש־ישן — ירושלים, מפלט מפני שיגרה; הליכה לחלוציות מחודשת. ואפשר ובמותו קמו לו כיסופיו במילואם — הפרוגרמה היתה הוויה, בינדר היה בן־דור, ובקפוא אחרון־פירכוסיו נתחייכו לו, במזיגת החומרה, הפתוס והחגיגיות, תודעת הנופל על משמרתו, משמרת ירושלים הנצורה.

[ב' בסיון תש”ט]

א

בתולדה הקצרה, אך מגוונת, של העתונות העברית, יירשמו שמו ועשייתו של יצחק בן־דור בכלל הראשונים, שטיפחו את התחום, שהיה בה בחינת חדשה ובחינת חידוש. מעשים בני־יומם, שהם מענייניה של הכרוניקה, בין במובנה המצומצם בין במובנה הנרחב, לא באו בה ברגיל על האָרתם הסמוכה להתארעוּתם. הטעם לכך כפול היה — ראשית, העתונות העברית ההיא לא באה לשקף מציאות עברית סביביה, והחציצה שבין לשונה ולשון־סביבתה, שבה רחשו החיים, היתה בולטת בייחוד באזורים המעורים בשטפם של החיים. אחרית, העתונות העברית ההיא לא נפטרה, בעצם, ממסורתה, פרי גידולה — היא לא נפטרה מתכונתה מלפני היותה עתונות יומית, כלומר מאווירתה של העתונות השבועית; הרי ”היום” שנולד עתון־יום־יום לא האריך ימים, ואילו "המליץ” ו”הצפירה” שהאריכו ימים, נולדו בעקבותיו מעתוני־שבוע ודומיהם, ותכונתם הקודמת היתה כדבוקה בהם ונלוותה אף לעתונות העברית בארצנו, שגם גידולה כך, ושיורים של תכונה זו עודם מצויים בה עד עתה. מתפקידם של אלה, שבאו לבנות את עתוני־יום־יום בארצנו, היה לבור מתוך המסורת הזאת את יתרונה — מידת האחריות, שריווח של שהייה מסייעו; ולזרות את מגרעתה — ההליכה עקב בצד אגודל, הגוררת אחריה פיגור ואיחור, בני־הלוויה של מידת־הבטלנות. והנה י. בן־דור היה מכלל אלה, שטרחו להיאמן לתפקיד הזה בתחום הריפורטז’ה, שהיה כבן־חורג נזנח.

והתפקיד הזה, שנטל עליו, לא נטלו כאומנות־לשם־אומנות, כדרך שהיא פורחת עתה בעתונותנו, שרבו בה ספקי הסקרנות־לשם־סקרנות, אלא כתפקיד, שעיקרו במה שהוא ראה, על פי דרכו, לעודד, להדריך, לחנך, כחוליה בשלשלת־המאמצים בחידושה של האומה בארצה מכוחה של עשייה ממשית. לאמור, כשם שהיה שלשום פועל חקלאי בחולדה וברחובות וכשם שהיה אתמול חייל בגדוד או סולל כביש ובנאי וצלם בירושלים, כך היה היום עתונאי — אמצעים שונים למטרה האחת, המטרה החלוצית. כאן וכאן לא היתה תחילה אלא הנדוניה של ההתלהבות והמסירות, ועם העשייה ומתוכה גדלו הסגולות המוטבעות והנקנות כאחת. כושר קליטה של מראות ועניינים הוא שסייעו להיות מראשוני הרפורטרים העברים ממש, שהבין להערים על היצר הרע של הסקרנות באופן שנעשה, אם לרצונו ואם על כורחו, משמש היצר הטוב של ההתעניינות. מתוך תיאור חי וסמוך, שתוכו כבלי משים הערכה חיה וסמוכה של ענייני־יום¹ יום, באה על ביטויה הדינמיקה של גילויי־חיים והווי בעצם־התהוותם. אם לדקדק, הרי עם הריפורטר העברי הראוי לשמו נולד, בעצם, העתונאי העברי. כי בני־אומנותו, בין מצרפי הפיליטונים ובין מחברי הכתבות, ואפילו כותבי המאמרים הראשיים, היה בהם ממידתו של הסופר העברי, שיכול היה לשבת שבעה נקיים — שעתו לא דחקה בו וקוראו לא דחק בו, ואפילו שימש עתון־יום היה כמשמש עתון־שבת. הריפורטר הוא שהביא בעתונותנו את רהיטתה של השעה וסמיכות־ההגבה עליה, כמעט שמותר לומר, כי הוא היה מגלה השעה ורחשה.

ב

באמת, מה שאמר המשורר על השחקן, כי דור בא אינו קולע לו זר, שכן אמנותו היא בת־חלוף, ניתן לומר על העתונאי בכלל והריפורטר בפרט. אך אין כלל בלא יוצא, ואפשר והריפורטר העברי ניתן לו להיות בחינת יוצא זה. בייחוד הכוונה לריפורטר, שידע בהארת הארעי של חליפות־היום לשמור את גרעין־הקבע של תולדות־הזמן, כלומר שיכול לראות ולהראות את נפצי־המאורעות ונפוצות־המעשים, כפי שהם משולבים במסכת־התהליך, בצומת־ההיסטוריה. הידיעה והיכולת הזאת משוות ערך קיים, אם לא לכל פרקי הכתיבה הזאת, הרי לרבים־רבים מהם — דור בא יראם כעדויות לחזיון הגדול של שיבת־העם; מלחמתו ובניינו, לא בעיגול הגדול של הסיכום הכולל אלא בשרטוטים הקטנים של הספרות הבודדות. אסופת הפרקים האלה היא בנותן־טעם ובנותן־עניין, שכן היא כבבואה של הנעשות כפי שהיו בעצם־ריתחתם, שאפילו היא כצילום־על־רגל־אחת, הרי מהיות צלמה חד־תפיסה ומהיר קליטה ידע לצוּדם בחיוּתה הרעננה, וי. בן־דור היה צייד מומחה כזה וספרו “רבדים” הוא כדוגמה נאה למצודו.

דוגמה זו כוללת מבחר־הריפורטאז’ה שלו בכמה תחומים. הרי תחומה של חגיגת עם, שהקדיש לה מאמרים קטנים וגדולים, שבהם ניתנה בראשונה ארשת לחזיון העממי הזה, שכבש, בייחוד בפורים, את העיר העברית הצעירה, ושאָפיוֹ והתפתחותו יצאו גם ללמד על אָפייה והתפתחותה. התיאורים של שוּשן הבירה, התהלוכות, מחולות־העם, השירה והזמרה, ועל כולם שפעת־ההמונים, מיגוונת־שבטי־ישראל, שמרו את יום הצהלוּלה, עדוּת להתנערות השמחה העממית וחידושה, משיכחת ימים יבואו. וכחג הפורים חגים אחרים, בין בדמותה הצנועה של חגיגת חנוכה, בין בדמותה ההומה של חגיגת המכביה. והרי תחומו של הכפר, שהיה בו אמנם אורח, אך ראה אותו וכן הראה אותו, במאמריו על כלכלת היישוב ומשקו, כמסד של קיום, חיים ועבודה. גם פה נתן דעתו לגילויים השונים, אם חג קטן — חנוכת חדר אוכל במשק ממשקי העמק, אם חג גדול — מחצית יובלה של אם־הקבוצות בעמק־הירדן. הוא מעורר דעתו של הקורא על הגדולה — הקבוצה כיצירה שהבאנו לאנושות, על דרך שהוא מעוררו על הקטנה — פרט פרט וצירופו, מיספר מיספר וסיכומו, ודרך התיאור, התרשמות וסטטיסטיקה בקנה אחד. הנעימה היא נעימת שותפה של יצירה ונשזר בה חוט של זיקה אינטימית, בין אם העניין המתואר מרעיד נימי־נעורים — מראה המושבה רחובות, שתולדתה ניתנת בקצרה, מעלה בו זכר הימים, שבהם היה בעצמו מפועליה; בין אם העניין המתואר מרעיד נימי ילדות — מראה טירת־צבי, שהוא מספר וחוזר ומספר בה, מעלה בו זכר הימים שבהם היה שלם עם אלהיו. וכן הוא, הריפורטר של העיר, מפליג לבסיסה, לכפר, מספר על הרחבת יישוביו — (ראה ההבלטה שלו: אין לנו יישוב מסדום עד אילת) — על שמחת המים, כשם שהוא מספר על הגבורה — חומה ומגדל של הגדולים, כך הוא מספר על השעשוע — הבובטרון של הקטנים. ויש והוא מנסה לזווג כפר ועיר — בנופו של החלום הירוק הוא רואה צירופם של נוי ותועלת, מעורר לגידול האילנות בכפל־תכנית: יער למרגוע, עצים לתעשייה, מלמד את קוראו כוחה של שתילה בעיר וכוחה של בריכה בכפר.

והרי גם ריפורטז’ות על אישים; לא רבות הן אך אפיניות ביותר. תיאורו של ביאליק בתוככי תל־אביב, הוא תיאור חי ומקיף ובו ניצל פרק מחיי יחידו של העם — כאזרח העיר הזאת. אף תיארו של דיזנגוף הוא מיוחד בסוגו — כשם שמידת האמת אינה מטשטשת את מידת־החיבה, כך מידת־החיבה אינה מטשטשת את מידת־האמת, ודיוקנו של ראש־העיר נראה כהווייתו — פיגורה של בונה ונבנה, שעשייתו נמשכה למעגלה. כדמותו של בונה העיר הצעירה היא דמות קודמו — ר' זרח ברנט, ששכונתו הקטנה והדלה, שבנאה בימי חיבת ציון, משקפת על תל־אביב הסמוכה, כאם דלה וכחושה המביטה על בתה הרעננה והמשופעת. קול האהדה, המהלך בתיאורו של הישיש, איש אסיפת קאטוביץ, מובלעת בו גם איוושת תודה מיוחדת, כמעט אישית — תודתו של בן־ליטא הצעיר לאיש־ליטא הזקן שהיה כאביו זקנו לעלייה, לחלוציות. ואין צריך לומר, כי תודה זאת מרטטת ביותר בדברו על מי שהיה לו כאב, רב ומורה — ברל כצנלסון, וּודאי לא מקרה הוא, כי לא הגיע לידי תיאור־דמותו, כפי שהתאווה — גודל־ההערצה לא הניח לו אותו ריווח־בינתיים, חלל־מחיה של ביקורת, שבלעדיו נסתם פתח הערכה כמיצויה.

החובה להבליט את האורות, מבלי להעלים את הצללים, היא שנתנה, כי מי שלא צייר, כפי שראינו, אלא דמויות מעטות, בולטות ביותר, לא רצה, לא יכול, לפסוח על קשה־הגורל, ושעל־כן הציב ציון לאותו איש העלייה השנייה, שהסכסוך בין אפיו וסביביה הוציאו ממסלוּלה של הנורמה — הלא הוא ואגנר, שוותיקי העיר זוכרים דמותו כדמות הממנטוּם על גבולי־מתיחותה של נפש־האדם.

ג

ריפורטר וריפורטז’ה — ומה מפנים להם? היא השאלה, שהספר ”רבדים" מבקש להשיב עליה. שעל־כן ניתנו בו דברי האיש בימים, שבהם דיבר בגלוי מה שהיה תמיד בהסתר — חייל. כי הוא היה חייל לא בלבד בימי מלחמת העולם הראשונה, ששירת בה בגדוד העברי, ובימי מלחמת העולם השנייה, ששירת בה בבריגדה העברית, הוא היה חייל גם כפועל במושבה, גם כריפורטר, אלא מה שהעלימו בגדי־האזרח הבליטו מדי־הצבא. כבר כתבו על פרשה זו: כמה נפתל עם מוסדות וממונים, שפסלו אותו, בן החמישים, לשירות־צבא ויכול להם, אבל הנאמן לתיאורו של האיש, לא ידבר על כך כעל גבורה ובקשת אוויר־נשימה, לא דרך־גבורה היא אלא דרך־הטבע. הוא אנוס היה על פי אָפיו ותפיסתו להיות במערכה ההיא — במדברה של אפריקה להיות עם יהודיה ולחיות את השכנות הצפופה של יגונם ושמחתם; באיטליה הכבושה להיות עם יהודיה ולראותם בכפל גילוים, גבורה מכאן ובגידה מכאן, ולסייעם בהכרעת הכף לצד הנאמנות, לצד המשכת תולדות ישראל, שפירושה למעשה עליה לארצנו; במחנות החיילים, להיות בתוך טהרתם — חירוף־הנפש בעצם־המלחמה ומסירת־הנפש לאחריה, הצלת שרידי־השואה מרעב ועזובה, הטיפול בילדיהם והדאגה למחוסרי גופם ונשמתם, ארגונה של ההעפלה; כבתוך טומאתם — ספסרות וזנוּת, שוד ושחוק־האזארד, התנכרות וקשיחות, ולסייעם בהכרעת־הכף לצד האחווה היהודית, קיבוץ־הפזוּרים, איחוד הגלויות, תקומת־ישראל.

והנה אך פשט מדי־החייל והוא חוזר ומתגייס — מי שהיה מעורה בעירו, עד שהוא וחבריו הגדולים,יעקב רבינוביץ ויהודה קרני, נראים כמחוברים לה בטבורם והיו כאותו חוט המשולש של הטרובדורים שלה, הניח אותה והלך לירושלים לעבוד אותה, כאשר עבד, במשך עשרים שנה, את אחותה הצעירה. כחייל, שעיקר כושרו התמצאותו במקומו, עמד מיד עמידה מאוששת על משמרתו, ורשימותיו הירושלמיות מעידות על חידוש־חוויה וחידוש־התרשמת ונראה כי הרגשת החידוש לחשה לו לבור לעצמו את הכינוי: בן־ציון, כמי שמחליף משמר דור במשמרת דורות. ניצב על משמרתו יצא ללמד קוראו תולדת תחייתה של עיר־דוד בדורות האחרונים, וכשם שהזכיר לו, כי תחיית העם היתה לה ירושלים כדרך הטבע ראשית־אחיזה, כך הזכיר לו, כי תחיית הלשון היתה לה ירושלים כדרך הטבע וראשית אחיזה, ודרש קרקע לה לריבוי הכפרים סביביה, ודרש למרכזיותה, להיותה מה שנועדה להיות — הבירה.

מתוך רוח זו נכתבו גם רשימותיו על שעות־המתיחות הגדולות שבאו על העיר — אחרית ימי המאנדאט, ימי בווינגראד ומשוכות־התיל, ימי ערב תקומת המדינה — מכת רחוב בן־יהודה, ימי ראשית המדינה — מצור העיר המסמרת עצמה — כלשונו — להסתער על כל תוקפיה, וימי עצם הקרב, שבה היא — כלשונו — פורטת ביצורים ולובשת ביצורים ועומדת על נפשה, נפש־התולדות.

ריפורטר וריפורטאז’ה — ומה מפנים פנימם? היא השאלה, אולי השאלה בה"א הידיעה, שהאסופה שלפנינו (הספר ”רבדים”, הוצ' טברסקי תשי”א( מבקשת להשיב גם עליה. שעל־כן ניתן בה ילקוט אחד — מכתביו לרעייתו וילקוט אחר — מכתביו לבנו, חיים.

פה, בווידויו ברשות־היחיד המוצנעת, נבחנת דרכו ברשות הרבים המגולה — ומבחנו כמי שהשטר שבידו יש לו לא בלבד כיסוי מלא בזהב

טהור אלא למעלה הימנו. הקורא לא יוכל שלא לחוש אוויר־פסגות, החריף והמלבב כאחד, המנשב במכתבים אלה, ולא יוכל שלא להצטער, כי המתיחות שבין דור אבות ודור בנים, כדרך שבאה על ביטויה ברשות היחידים, לא זכתה להיות ביטוי ברשות־הרבים. ובעיקר לא יוכל הקורא שלא להשתאות, עד כמה כיסויו של הכותב היה גדול מגילויו, והוא יפקפק, אם הכיסוי הזה היה מוּתר. כי מי יודע, כמה היו חיינו, ובייחוד רקמת השתי וערב של ניגודיהם, נשכרים, אילולא החששה מפני גילוי עצמנו כהווייתנו הפנימית. תוך שהוא פחות מברו — עבירה גדולה, אך אפשר ובר שהוא פחות מתוכו — עבירה גדולה ממנה. פירסום האגרות, הניתנות באסופה, הבא, לאחר שגם האב וגם הבן, נפלו חלל על משמרתם, בא להראות את האיש כאמיתו, על ברו ועל תוכו, כפי שהמעטים, הקרובים לו ביותר, ידעוהו בחיים.

[אייר תשי”א]