א

אלה שניסו וינסו לפתוח כלל־תולדתו יפתחוה — בסבו, אבי־אמו, החכם הסופר העברי ר' מרדכי פלוּנגיאן, בעל ”בן פורת” ו”אור בוקר” ו”כרם שלמה“, אשר ממנו מוליכה שלשלת ייחוס לר' מרדכי יפה בעל הלבושים, ולאחר שהם ‎פותחים כך הריהם אומרים: כסב כנכדו, ומביאים צרור, מועט או מרובה, של ראיות או כמו־ראיות לכך. אבל באמת היה הסב, החכם המסכן, בפרשת גידולו של הנכד פוזיציה נשכחת, לכל המוטב, פוזיציה מוסחת. אפשר האיר זכרו, עמום ורחוק, את שמועת־הילדות, אך הוא לא חצב את מציאותה. כי באמצע היתה האם שיל”ג שילם שכר־לימודה, אך היא לא ידעה לקרוא ספרי אביה, באמצע היה האב, שאומנותו אומנות־רוקח הביאתו לפינה נידחת, שאין בה יישוב של ישראל. אכן, וילנה שישב בה הסב היא ירושלים־דליטא, מה שאין כן וואֶפריקה, שגדל בה הנכד. מה והיכן היא, בעצם, װאֶפריקה זו? כפר נידח, אי־שם בצפונה של רוסיה. ספק, אם היו בה יהודים זולת המשפחה הקטנה, שכל עצמה האב — שמו מעיקרו רבינוביץ' וכרגיל בימים ההם ראה לשנותו ונשתקע שמו לאמיתו ונתקיים השם השאול בילינסון — והאם ושלושה ילדים, כלומר שתי ילדות וילד. מה שנחרת ביותר בזכר הילד מימי כפר אלה הוא בעיקר תמונה אחת הנוגעת עד הלב: האב מת ובאין בכפר שדה־קבר לישראל מטלטלו בנו, הילד הקטן, בעגלה ליישוּב של יהודים. יאַרוֹסלבל, עיר המחוז, שבה לומד הילד בגימנסיה, גם היא, כנודע, אינה עיר ואם בישראל — אם ניתן לבנות בה בית כנסת נעשה העניין פומבי ועד ה”וועלט” הגיע. ודאי, מוסקוָה רבתי, שבה הנער לומד באוניברסיטה, יש בה קהילת ישראל ועיקרה בעלי זכייה מיוחדה. אך ספק הוא, אם מי שדרך גידולו היתה כפי שהיתה, מצא בה יתד של חיבור לסבו הנשכח, המוּסח. נקל לשער, כי בחוג החברים — והם נלהבי־מהפכה, מאמיני־סוציאליזם, כמותם כמותו חברי "איסקרא” — היו בני אברהם יצחק ויעקב אבל הנקודה היהודית היתה בפלפּוּל, בדיאלקטיקה, אך לא בתודעה, בתכנית. כאלה היו, או דימוּ להיות, בנים לרוסיה־אמא ולה לבם ולמהפכתה הגיגם. רק מעבר לגבולה בבואו למכללות ללמוד רפואה, אם בפרייבּוּרג ואם בבאַזל, נגלה בתוך החוגים גם החוג של יהודים־מדעת. לשנים יזכירו, הוא ואחרים משמו, כי הרצאה של ז. רוּבּשוֹב היתה כהרעדה ראשונה של נימה רדוּמה, אם כי הוא עצמוֹ ייראה עוד ימים לא מועטים כנוגע־ואינו־נוגע, כנגוּע־ואינו־נגוּע. דומה, ההכרעה שלא־מדעת כבר נפלה, ההכרעה־מדעת לא באה עוד שעתה. מכס מאיר, שתיאר את אווירת הימים האלה, מספר על זיזה לשמע הרצאה על ח. נ. ביאליק: “כל הוויכוחים על התרבות העברית לא עשו בו רושם ניכר; אבל ניתוּח יצירותיו של המשורר העברי הזיז מה בלבו”.

ב

הסטודנט העני, שפרנסתו על תרגום ספרי רפוּאה מגרמנית לרוּסית, נעשה רופא ומלכתחילה נראה, כי אומנותו יפה לו והוא יפה לאומנותו — על כל פנים מבחנו כאסיסטנט בבית חולי שחפת, שגם הוא עצמו היה בכללם, בארוֹזה הוכיח. אולם גידוּלו הנראה אינו כל גידולו, כי לא פחות ממנו, ולימים מרוּבּה ממנו, הוא גידולו הנסתר, כי אומנותו אינה לו כל עולמו — ניצוצה של "איסקרא” פועל, ההתבוננות בחברה פועלת, תלמוּד־היסטוריה פועל, המחשבה הערה; הבוחנת, פועלת. ומה שנצבר בשקידה אם בעיון ואם בביקורת, מגיח כדמות אדם המבקש בתוך שבילי העולם את שבילו, והוא שביל אדם בעמו ושביל עמו במשפחת־האדם. באיטליה, שהוא משתקע בה, כבר נראה היהודי שבו והסוציאליסט שבו כחטיבה אחת והציונות אשר לה נרכשה נפשו הוא ויוצא לרכוש לה נפש הגולה הקטנה הזאת.

ג

כבר היתה זאת לעולמים כי בן־גולה אחת יבוא ויעורר גולה אחרת — הרי פה, בגולה זו, קדמו לו בני גולת גליציה, ר' שמואל צבי מרגליות, ר' צבי פּרץ חיוֹת. והנה הוא בן גולת רוסיה וחבריו, בני איטליה, הרחיבו והעמיקו חרישם. הרי אַלפונסוֹ פּאצ’יפיצ’י, הרי דאנטה לאַטס, אשר עמהם עדר במערכה זו. ”הכל דיברו עליו — מעיד לפנינו עד ראייה ישראל רייכרט — כעל אדם נעלה שהוא בחינת יכין ובועז של הציונות באיטליה”. ”יהודי יליד וואפריקה, כפר נידח רחוק ברוסיה, מדריך את יהודי איטליה ביהדות וציונות!” פליאה היא, אך מישנה פליאה היא, כי מי שהיה תמול־שלשום תלמיד, הוא היום מורה. ביתר דיוק: מלמד תוך כדי לימודו. הריהם יושבים, הוא ולאַטס, ועושים לילות כימים — מתרגמים ספר אחר ספר לפרנס את דור היהודים, המבקש דרך לעמו וקניינו, לתת להם משען, קרש־קפיצה, עמודי־פיגום. ישן וחדש, הלכה ואגדה, עיון ומעשה. עבודת־שירות היא והיא נעשית ברוב יגיעה — והפרנסה לפעמים, במשך חדשים, תאנים ולחם ותה — אבל היא זכות וחובה של המשרת־בקודש. והשירות יש עמו שכר — הרי בני הנעורים הנאחזים בספרים אלה, מהם בולעים אותם. בייחוד נחשב מעשה התיווך לדברו של מ. בּוּבּר — חוּליה חדשה של נוער מצטרפת לקריאתו, הקריאה לקניין היהדות כממשות־הנפש המביאה, מתוך כוֹרח־הגיונה, לנפש־הממשות, המעשה. הרבה עושה ההעמקה בתולדות התחייה של איטליה, הרבה ממנה עושה ההעמקה באישיותו של מאציני ופועלו, שהוא בחינת אידיאל. הרבה עושה פגישה עם סירקין, הרבה ממנה עושה פגישה עם ויצמן. עתה הוא חייל—מה הוא עושה ומה אינו עושה. הוא הנפש הפועלת במרכז ציוני איטליה ומשרדה, מנהלם ומשמשם כאחת. כסאֶניה תיארה תקופתו זו לפרטיה — הרי האיש בחומרתו ורכותו כאחת, חוּמרת איש הברית, המיסדר, ורכות אוהב בני הנעוּרים הנמשכים לו, וביניהם אֶנצוֹ ועדה סאֶראֶני, חלוצי־החלוּצים של כנסת־ישראל הצעירה באיטליה — ואפשר שבני־נעוּרים אלה דקדקוּ ביותר בהגדרת־אָפיוֹ בכינוי־החיבה שכינו אותו: בובאֶריקו בּאֶנאֶפיקו, כלומר: רטנן טוב הלב.

ד

פתוח לזרמי־חיים ולתנועות־חברה, מעורב עם קברניטי־הסוציאליזם, כותב בכמה לשונות, הוא מתייחד יותר ויותר באכסניה היהודית, הציונית (עבודה שקוּדה ב"ישראל”), ועתה גם בלכתו לאכסניה כללית ילך אליה לספר על התנועה הציונית ורחשה. הכמיהה היא לחיים, שמתקיים בהם יגיע כפיך כי תאכל. הד מרחוק — חיי שפּינוֹזה והד מקרוב — מכתבי א. ד. גורדון והפגישה עם החלוצים העוברים דרך רומא מתמזגים כאחד. כמסקנה אחת הוא לימוד אומנות — מלאכת הכריכה. מסקנה חשובה ממנה לא תאחר לבוא. כי בינתיים נאדק והולך החיבּוּר עם ארץ־ישראל, ציבור פועליה; וההליכה אליה, החיים בה, הם החיוב הנעלה והפשוט, כלומר הטבעי, של ההתבוננות וההוראה. כבר דבריו נקראים שם — כתבות, מאמרים ב”קונטרס” וכבר נפגש עם ב. כצנלסון, תחילה בקרלסבּאַד ואחר ברומא — והנה הוא עצמו קם ובא שמה, כלומר הנה.

וראשית דרכו — לחבורת ”מעבר" בפתח־תקוה. היא הנקוּדה הנקראת עתה גבעת השלושה. ”סדר יומו בקיבוץ — מעיד יעקב פּרוּז’נסקי [לימים: אחוה]—שהיה קם ראשון עם נקישת הפעמון. כראשון היה תמיד מקבל את סל האוכל בשביל חבריו בקבוצת העבודה שלו. חזר מן העבודה, מזדרז להתרחץ, אוכל ארוחת הערב, לוקח את התנ”ך המיסיונרי בתרגום רוסי — — והולך למושבה לפועל אחר, מורו לעברית. חוזר במאוחר מן הלימודים ושוכב לישון. היה נוכח באסיפות הפלוגה, מקשיב לכל המדובר, מבלי להשתתף בויכוח”. תמונה אחרונה היתה אחר כך כתמונת־קבע — באסיפות גדולות,כינוסים, ועידות, הוא יושב שומע ואינו משמיע, כמי שאין כוחו בפיו אלא בעטו.

ה

מה היה כוחו בעטו נתגלה משנקרא, עם ייסודו של ”דבר”, לבוא למערכתו. הוא נקרא להיות אחד עובדיו ונעשה העובד, — בהיקף, באינטנסיביות, בריבוי־הפנים. תחילה כמהסס ועיקר היסוסו במה שלא ידע לכתוב בלשוננו, וצריך סיועו של מתרגם. אך משקפץ את הקפיצה נתחסן דיבורו. לדקדוק תיאורו של אָפיוֹ: הבטיח, כי מקץ שנה לעבודתו יביא מאמרו הראשון כתוב עברית בעצם ידו, וכך הווה, ומעתה כתב אך עברית וכוחו בה גדל, עד שסיפק את רוב צרכו — ובימי מסה ומריבה את מלוא צרכו — בביטוי, והוא מהחזיונות המרהיבים של כוח־השיבה למקור. מה עשה ב”דבר” — מעידים הכרכים הגדולים של תריסר שנות כתיבתו. מה מרובים הדרכים — הגבה והסברה, ביקורת ותוכחה, פולמוס וציון, מסה ומכתב, מה מרובים ענייני הבירור, נושאי הבירור, נקודות הוויכוח, בלא גוזמה ניתן לומר, כי לא היתה בעיה, הופעה, מאורע, שהוא בנותן־עניין לחיים, למלחמה, למחשבה שלנו, שלא ניתנה עליו דעתו ברבים. אלפי מאמרים, רשימות, סקירות, שרטוטים, הערות, המקופלים בתריסר כרכים גדולים אלה הם עדים לעמידתו על המשמר יום יום, שעה שעה, במידה נדירה של כוח־ערות וכוח־ריכוז. יושב בחדר מועט וחי חיי־צמצום, כינס כל עצמו בפעולה המתמדת הזאת ונאמן לה להפליא — ודומה כי כל שנצבר בו בידיעה, בהגות, ברגש, מצא פה אפיקו.

בימי נעוריו ברוסיה כתב מכתב לאחותו: ”אני יודע כי ברגע זה אני יושב בחדר מזוהם וחשוך; אני יודע שלא אכלתי ארוחת צהרים ולא אוכל גם מחר ומחרתיים; אני יודע כי היקרים לי רחוקים ממני ושאני עסוק בהכנות ואני אך מתכונן". אכן הוא היה עסוק בהכנות והיה אך מתכונן — הוא התכונן בוואֶפריקה, ביארוסלאבל ובמוסקווה, בפרייבורג ובבאזל, בגינואָה וברומא ובא מוכן לחבורת ”המעבר” ויצא ממנה להיות צופה ומדריך לחברת המעבר הגדולה, מעבר־המעברים בתולדות ישראל. בימי שחרותו באיטליה הגה הגיונו על ברית הנאמנים, נאמני הנאמנים. אמר, כי חייב לקום כוח, שמתפקידו הוא לחנך את עם־ישראל "וצריך שמתוך המיעוט הציוני ייבדל מיעוט חדש — ובכללו הגדולים בכוח־ההתמדה, קבלת־העול, המסירות. המיעוט־לפנים־מיעוט הזה חייב להיות חלוץ עם ישראל”. והוא, על גודל כוחו בהתמדה, קבלת־העול והמסירות, היה חלוץ כזה.

ו

אלה שניסו וינסו לסיים תולדת־חייו יסיימוה במה שפתחוה — בסבו, אבי־אמו, החכם והסופר העברי ר' מרדכי פּלוּנגיאַן, אשר ממנו מוליכה שלשלת־ייחוס לר' מרדכי יפה בעל הלבושים; ואשר הנכד מצא ביגיעת נפש ורוח שביל אליו ויעשנו דרך רחבה, דרך לעבור גאולים. מקללת ישראל וגורלו הוא שאפשר שהשביל הזה ייסתם כאשר ידענו מתולדות נכדים רבים וגם מתולדת בן־נכדתו של החכם הזה — נטמע בעם אחר, מגודל במשטר של אפילה שסופו כרת ברית עם עמלק, ונספה במלחמה־לא־לנו. מברכת ישראל וגורלו הוא שאפשר שהשביל הזה ייפתח כאשר ידענו מתולדות הנכד, האיש משה בן אהרן הכהן, אשר הלך לפני עשר שנים, בן ארבעים ושבע, לעולמו, בתוך עמו ובתוך ארצו. על המצפה הרם של מלחמתם, בלב מערכת ישראל.

[ו' כסלו תש”ז]

א

האֶלעג לחפצי להרים צרור־עלים משלכת־הזכרונות, פירורי שיחות, להשלות עצמי במעט תנחוּמים? ידעתי עד מה נואָל חפצי, שאינו דומה עלה דבק באילנו לעלה שאינו דבק באילנו. אבל משעברה סערת־סתיו על גן החיים וכפור־הכליה מבהיק במשעולים, מה נשאר לנו זולת שרידי העלים, שצומקם עודו משמר חמדת אביבם? ורבים כן רבים העלים — כי רבו השיחות, בייחוד באותו חדר קטן שלו, שכשנזדמנו בו שניים מילאו כמעט כל חללו. ועם זאת איני מרים אלא עלים מעטים, מבלי לבור בהם, מן הבא ביד. הרי עיקר הוא לי הוא, שנטרד ואיננו, ואילו שיחה שותפיה שניים וממילא אתה מדבר בך עצמך, כלומר, במי שהוא כאן טפל לעיקר. ודווקא בשיחות אלו היתה צפויה יותרת הפגם הזה — כי הוא היה בשיחה יותר אוזן מאשר פה.

ב

חדרו, כאמור, קטן היה. תחילה על הגג בקרן רחוב אלנבי ושדרות רוטשילד, אחר כך במעונות עובדים אשר ברחוב מזא”ה. לא היה בו רוב אור. לא די שהאור מידי שמים לא היה שופע מריבוי, באו הווילאות הכהים שחיפו על ארונות הספרים, ארון הבגדים, החלונים והשרוּ אפלולית־ערביים. אם אזכיר את שולחן הכתיבה שבאמצע החדר, שולחן קטן ליד הקיר, מיטה שבפינה ושני כסאות — הרי שמיציתי את כל מערכת־הרהיטים והכלים. ועם זאת לא יצדק האומר: תא־נזירים. כי לא היתה כאן בריחה לבדידות. מי שקרא דבריו ידע, שלא בלבד הקולות הגדולים במגרשות־הרבים הגיעו לחדרו, אלא גם איוושות־האנחה ושברי־הגמגום האובדים חדלי־הד בסימטה נידחה, בצריף בודד. הוא בחדרו הקטן היה יותר מעורב עם רוב בריות וגורלותיהם מתריסר עסקנים הטסים במופשט ממיטינג למיטינג. משל לתא הטלפונים שבבית הדואר שכל מה שהוא מופרש יותר ובדול יותר מהמולתם של קוני הבולים ושולחי הטלגרמות ושאר הקולות המקריים — הוא קולט בבירור יותר ובצלילות יותר את קולו של האדם הרחוק שאתה מבקש לשמעו.

הרבה ישבתי בחדרו, ימים רבים היה גם משכני בדירתם, שלו ושל משפחת יציב, שישבו בצוות שתים־עשרה שנים רצופות. כן, ימים שהייתי בטל מעבודה ומהכנסה הייתי מאוכלי־שולחנם. פירשתי כל אלה כדי להדגיש, כי מי שלא הכיר את האיש בחדרו הקטן, לא ראָה הליכותיו בביתו, לוח־השעות שלו, דרך עבודתו, ענייניו — הרי כשהוא דורש בדמותו הוא מקפחה ממילא. הנה רבו הדברים על עוזו, כשרונו, בינתו ברשות־הרבים ובפעולתו בה — אבל כמה לוקה הערכה זו, אם אינה יודעת על איש החמודות, סגולת־אדם בגילויה הצנוע מעבר לרשות הרבים ועניינה. אם אינה יודעת כי היה רב חסדים, שגמלם בסתר, כמעשים מובנים מאליהם, לרוב גם מבלי שהגמולים ידעו שידו בכך. אם אינה יודעת כי אחרי ארונו, בשורות הרחוקות, הלכו עשרות, מאות, שהיה להם בשעת מצוקה תומך ואף מציל. אם אינה יודעת כי הוא, העני בנכסים, הפרוליטארי, שהכנסתו היתה קטנה משל פקיד קטן בבנק קטן, הציל פרנסות של אנשי־בינונים שמטה ידם, עשה את האמוּנים אשר רחשו לו מוסדות ואישים משענת לחלץ תלמיד חכם, סופר, מחרפת רעב. אם אינה יודעת ריצותיו להציל פועל ממום, אם אינה רואה אותו כשהוא גוחן על מיודעו, ואומר בבת־שחוק מבוישת: יש לי אליך בקשה קטנה, הרי אתה אוכל ארוחות צהריים, אולי תאכל אותן בבית־אוכל פלוני ותעזור לי לקיים משפחה הגונה.

ואם ההערכה אינה יודעת אותם הדברים ושכמותם — כמעט שאינה יודעת כלום. גדול השירות ברשות הרבים וערכו נמוד לפי כשרונו ועצימותו, אך אמיתו נשקלת באיכות האדם העושה אותו וערובה לטיבו הוא מנהגו יום יום, בייחוד בשמירת המצוות הקטנות. ודאי מצרים אינה נטרדת במצוות הקטנות האלה וארץ הבחירה אינה נכבשת בהם ודלה היא יכולת הפרט העני להיטיב ולרפא — אך אם העומד על הבימה ודורש ביציאה מבית־העבדים אינו נוהג ברשותו שלו, כמי שכבר יצא ממצרים, ואינו עוזר ומרפא עד אחרית יכלתו, אפשר שדבריו הם דברים של כשרון, אך אינם דברים של נפש.

הוא הסתיר את נפשו זו כדרך שהסתיר גם עצמו, החביא קולו, ואך קולמוסו שירת את הציבור — אם דבריו העלו עומק הד של אמון, קיפוח הוא לדמותו להסביר את ההד הזה בבינתו, הגיונו, כשרונו בלבד. אילולא עמד מאחורי הדברים האיש האציל, שהיה ניעור עם בוקר ופותח את היום במה שהוא שוטף, על פי התור, את הרצפות ומרתיח קומקום של חמין וקורא דרך האשנב לאורח או לאורחים הישנים במרפסת: רבותי, יש כוס תה, יש גם עוגה — יושב לשולחן, סועד, משוחח מעט להיות כתחנת־תופס הקולטה רוב קולות מקרוב ומרחוק וכונסתו בנקודת הלב; אילולא עמד האיש הזה מאחורי דבריו לא היו כובשים הד עמוק לעצמם. קוראיו אפשר שהרגישו בכך אך לא ידעו על כך.

אדרבה, לא מעטים שבאו למחיצתו, עמדו בה על רגל אחת, נפטרו בהודיית־חובה על כשרונו וברטינה על נפשו שאיננה. אם יש מעוולי־אמת הם מן הגדולים שבהם. כי היה האיש מכוּון כלפי פנים, נבוך בפגישותיו עם מי שלא הוּרגל בו, חושש מפגיעה בכבוד זולתו ומפגיעה באמת כאחת ומרוב מבוכה היה בעל כרחו נכנס לכלל־הגבה אובדת־עצות, שהזר פירשה כפגיעת־כפל. לא מעטים איפוא שחטאו לאמת, בפרשם מבוכתו של המכונס בתוך עצמו כמידה של קפדנוּת נוּקשה, כדרך שהבטתו הנוקבת, שהיתה כולה המיית לב נרגש, מוּם הפזילה שבה נתפרש כמזימה. הה, לוּ ראו אותו בחדרו, לוּ שמעוּ אותו בשיחת־רעים. לו… כן, לו…

ג

נושא שיחותינו? מובן שהשיחות לא יכלוּ לפסוֹח על האהבה המשותפת — על פרויד. הגישה לא היתה שווה; שחסידוּתי האדוּקה התנגשה בהסתייגותו הנמרצת בכמה מעיקרי התורה. כמעט שסירב לשתף עצמו בטיולים המרחיקים, שתורה זו עשתה לכמה מחוזות גדולים של החיים, המדע; הדת. אבל עיקר חשיבותו נראָה לו בה, שעזרה לו להיות הצנזור החמוּר של עצמו, להכיר בנפתולי היצר וחיפוים ולעשות את מידת הדין הנמתחת על מחבואי עצמו כפתח־הבנה של נפש זולתו, אם יחיד ואם ציבור. בשיחות אלו הייתי משעשעו בספורט החביב עלי — שעשועי הלשון כבבוּאָה הנאמנה ביותר של מנגנוני־הנפש. פעם אחת עוררתיו על חילופי האותיות הגורמים לו לחשד שיהא שוֹחד. העירותיו: ושמא באמת החשד הוא אויבו של השוחד, לפחות גדול־התריסים בפניו. אמר: בעצם כללת בפסוק זה את כל הפסיכואנליזה.

כשמסר לי לקריאה את מחזור השיעורים החדש של פרויד אמר: קורא הספר הזה יש לו סיפוק וצער כאחד. הסיפוק הוא במה שהתורה שהמחבר גילה אותה, תורת הגזירה, מתאמתת בו עצמו, לאמור שאמיתתה מתחזקת, הצער הוא במה שהתאמתוּת־התורה מוכיחה, שאין מיפלט מן הגזירה. ביקשתיו להרחיב דברו, הסתפק בהערה: תחילה אמרתי כי סימני־סאֶניליוּת הם, אך זוהי מלה. אנא, קרא בעיוּן את הפרק בעניין טיליפאַתיה. לכאורה זוהי השערה ובאמת זה מדהים. אדם הורס את עצמו, את עמלו.

אילו פעמים חזרנו לדבר בפרק זה, שהוא כמאמר מוסגר בספר. עניינו, כידוע, במה שפרויד נזדמנוּ לו באנליזות אלמנטים שאינם מסתברים אלא כמיני צרורות שהוטלו, שלא מדעת בעלים וכוונתם וצרכם, מן החוּץ. הביאוּר, כלומר, אפשרות־הביאור — טיליפאתיה. יחסו של פרויד לאפשרות זו? אין הוא נוטה עדיין לקבלה אך שוב אינו נוטה לדחותה. כשהגענו לדבר בניסוּח הזה, חייך: האיש מפקפק ודעתו מתנודדה לכאן ולכאן והריהו קרוב לשמונים שנה. והעיקר, שאינו מרגיש כי זימן גנב לביתו, גנב שהוא אמנם זעיר כזרת, אך הלא ידענו מתורתוֹ דווקא, כי הגנבים הקטנים האלה סכנתם היא הגדולה ביותר, בייחוּד כשהם באים כהשערה הנשמעת לכאן ולכאן. אולם, כנראה, גזירת־החוּקים שגילה לא חסה גם עליו.

הוא לא דן בעצם־ההשערה וערכה לאמיתה, אלא כאילו נדהם לראות כי חכם־נפש גדול, שכל ימיו למד ולימד, עד מה הקטנה היא מסתור ומפלט נוח לערמת הנפש. פקע כוח הבלישה שלו וזימן כביכול בעצמו את אויבו לביתו. והרי אחת ההלכות הגדולות שלמד מרבנו זה, היא חובת ההשגחה המקפדת על הקטנה. ואמנם עתים היה מספר, שהוא מתחבט בקטנה. שמע — שאל פעם אחת — כיצד, למשל, תבאר דבר כזה? מסרתי אתמול לדפוס מאמר של סופר. זה היה מאמר קל, נעים, מן הסוג החסר לרוב בעתונינו. בדרך הביתה נשכח ממני שם־הכותב וכל יגיעתי להעלותו על זכרי לא הועילה. רק למחרת, בבואי למערכת, נטלתי את כתב־היד וראיתי שמחברו אשר ביילין. כיצד שכחתי שם־משפחתו והוא שני שלישים משם משפחתי? ביקשתי ליפטר בהערה של בדיחוּת הדעת, דחק בי שאשיב כהלכה. השתמטתי: התשובה קשה לפי שאיני יודע את המצע הנפשי, או דרך סכימה יש כמה פתחים לביאוּר. ספק בכובד־ראש ספק בליצנות המשכתי: רצונך אתה יכול לאחוז בביאוּר של קנאה, רצונך אתה יכול לאחוז בביאור של נקמה על סירוס־השם. צחק: ואת אֶדיפּוּס שכחת? ראיתי שהשתמטותי לא עלתה בידי, אמרתי כבעל כרחי: רצונך אתה אוחז דרך בּיאוּר שנשכחה ממך האפשרות של הפרדת אם מבנה (בילינ+סון), אך כל אלוּ סכימוֹת והכל תלוּי במצע הנפשי העלוּם ממני. סיים: ואינך סבוּר שהשיכחה של רוב שמי הוא באי־אמון שהבעתי לעצמי? ומבלי לחכות לתשובתי: והרי אחד הפסידונימים שלי היה מ. בן. מהבעת פניו לא ניכר, שנחה דעתו.

בערב יובל השמונים של פרויד זירז: נעשה לו קצת כבוד, אנו חייבים בכך. הימים היו, כידוע, ימים מרים לנו. רציחות בדרכים, שריפות בכפרים, השתוללות יצרי שנאָה והרס. פקפקתי, אם בימים כאלה תהא הדעת נתונה לשמוח ליום־הגבורות של האדם הנעלה בחכמה. אך הוא עמד בזירוזו, כאילו ביקש להוכיחני: היא הנותנת. היה בו חפץ רב לשתף עצמו במאמר מקיף במחברת־היובל הזאת של מוּסף ”דבר”. אך היריות בדרכים, הלהבות המכלות עמלנו, נחשול המשטמה שאפפנו — כל אלה ריתקו אותו אל משמרתו, משמרת "דבר היום”, ולא קיים חפצו. אולם בדרך־שיחה פרש את המאמר בראשי־פרקיו. עיקרו במה שפרויד נראה לו כנביא, כמבשר התקופה האפלה, שאנו נתונים ועומדים בה. חזיתה של אירופה היתה פירכוסי תרבות, אך מסתריה מרתפים, שבהם נערם בכמות מבהילה חומר־השריפה לטבח־העולם. ואילו בא מי וגילה לעיני אירופה את מרתפיה — לא היו שליטי המדינות עוקרים לשונו? והנה פרויד עשה גדולה מזו — הוא גילה את המרתפים האיומים האלה בנפש האדם — מה פלא שקולו נבלע בהמולת־הלעג של מאשרי־העמים המתעים, בהמוּלת היהירות של הבעססערוויססער. והרי הוא ניבא את תגבורת האינסטינקטים האפלים וסכנתם. אם תתרגם את לשונו המתונה, המדעית, לשפת התוכחה, וראית אותו כקורע הפרגודים הדקים של הדימוקרטיה, הליבראליזם, כמבשר עלייתם של סטאלין, היטלר, מוסוליני, כמל פחה, של המוניזם האדום והשחור. דייך, שתקביל תמונת־הנפש, כפי שהיא מצטיירת לך מספריו לתמונת־הנפש כפי שהיא מצטיירת, למשל, בספריו או נאומיו של אוגוסט בּבּל על האופטימיזם המתוק והמגוחך שבהם, על התפיסה החלקה של נפש־היחיד והרבים, שהביאה בהכרח להתעלמות ממחבוא האויב שהסתתר לו בנוח מאחורי שומרי המבצר. לא במעט אשמה ההתעלמוּת הזאת, שהמבצר נתבקע עם מלחמת העולם ונתפורר כמאליו בעלות עליו הצ’ינגיסחאנים של דורנו.

ד

היו גם ויכוחים על ספרים, כשהדעות חלוקות. בייחוד אמורים הדברים בספרים בלטריסטיים. היה קורא שקוד ואולי מן היחידים בקרבנו שהיה באמת מדביק את ההתפתחות בתחום זה. אם ראיתי בעתונות הלועזית הודעה על סיפור של חשיבות — למדתי שלא להתפלא, כי אותה שעה היה כבר מונח על שולחנו. מובן, הרבה סייעה לו בקיאותו השלימה בחמש הלשונות העיקריות של אירופה. משהורגלתי לראות סופרים ועסקנים מן היושבים ראשונה ואין פרנסתם על ספרות העולם החיה והם מכרסמים מקרן שמוּרה, שגם היא אינה משופעת ביותר בעשירותה — היתה לי הערוּת הדרוּכה שלו כאחד האיים המעטים המוריקים בים־הקרישות. ולא עניין של הנאָה היה כאן אלא של לימוד. אילוּ פעמים חזר על מה ששמע בשם מאסאריק: רבים תמהים שאני שטוּף בקריאת רומנים, אין השוטים האלה יודעים, שאפילו כמדינאי אני לומד יותר מרומן אחד מאשר מעשר שיחות עם קורפוס דיפלומטים. ובהביאו דבר בשם אומרו לא שכח להוסיף: כמובן, מוטאטיס מוּטאַנדיס.

היה. למשל, ויכוח בעניין ”סרג’נט גרישה” לארנולד צוייג. הספר אז בפסגת פרסומו, בייחוד באנגליה. אך דבריו היו כדיסונאנס באותה סימפוניית התשבחוֹת. היה כולו תרעומת: דמותו של גרישה, כאדם הרוסי, כולה בדויה, עקמוּמית אחת. דרך תיאוּר זה הזכיר לו דרכם של סאחר־מאזוֹך ודומיו, שנטלו שם, לייזר או איציק, כרכו אותו בקפוֹטה ועטרוהו בפאות והרי אדם מישראל. הללו היו תמימים והסתפקו בשאבלונה של מלבוּש, ואילו עתה, כשמבקשים לתאר אדם רוסי, נוטלים שאבלובה של פסיכיקה ובניינה המדומה והרי אכסמפלאר קלאסי של הרוּססישע מענטאַליטעט. בקיצור: זיוּף. הגינותי על הספר — אם כותבו כיוון או לא כיוון למרכז האמת בתיאור דמות הרוסי או הגרמני לא נראה לי כעיקר. חשובה מכך נראתה לי הפרשה עצמה — אלפי־אדם נרצחים, נפצעים, עמלם נשחת, שדות חרבים, הכלייה חוגגת מלוא־תרועה ועל רקע־אימים זה בולט כמרכז־המרכזים עניין־גורלו של איזה שבוי־מלחמה שפגעה בו שגגת־בית־דין העולה זדון. בגורל יחיד זה כאילו מרוכז כל מצפונו של העולם והאדם, באופן שהגורל הזה כסמל לכל העיוות האיום שבמלחמה מכל העברים. הרבה שבחים ערמתי על הדונקישוטיות של ברטין הרואה עולם מלא בחורבנו והצלת־הנפש האחת נראית לו נעלה על כל, כאילו בה צידוקו האחרון של העולם המגולל באפר ובדמים. אולם כל הסניגוריה לא הועילה לי. עתה אמר כמעט בעצבנוּת: זיוּף.

היה המשך לדברים. לאחר שנים. הדיבור נסב על דונקישוטיות אחרת. י. נ. שטיינברג סיפר בזכרונותיו ב"צוּקוּנפט”, כי בהיותו קומיסאר למשפטים בממשלת המועצות נודע לו עניין שגגת בית דין, שאפשרות ביטולה היתה תלויה בשערה. אותה שעה היתה המדינה וממשלתה נתונות בצרות צרורות, רחבי־רוסיה כאנדרלמוסיה אחת, הדרכים משובשות, לסטים ומרצחים מתהוללים וכל המשטר הצעיר עלול לתמוּטה — וקומיסאר המשפטים רואה כאילו את תמצית התעודה המכרעת שלו ושל הממשלה בהצלת חייו של אדם אחד, שדיינים שוגגים עומדים להמיתו ולשם הצלתו הוא מוכן להטריד את מנגנונה של המדינה כולה, הצריכה עצמה הצלה. עתה ניסיתי להערים על איש שיחי והעמדתי עצמי מלגלג על הקומיסאר. הקפיד עלי, אמר: אין אנו נבחנים אלא במקרה הקונקרטי, במסירות האחרונה לפרט שהוא כקיצורו של כלל־עניינים, של עולם מלא. דונקישוטיות כזו היא מבחן־אמיתנו. ווֹלטיר — בחינתו היתה לא בספרי־המחשבה והשירה, אלא במלחמה האמיצה לנאשמים על לא עוול. רוב עיוותים נעשו אז בצרפת בידי דיינים ובתי דינים, מהם קשים יותר. אכזרים יותר, מטומטמים יותר — זכור שריפת נשים החשודות ‏בכישופים — אך הוא נאחז במקרה הקונקרטי ועשאו כף־הכרעה לעצמו.‎ העירותי: אם לירד לבקעה קטנה שלנו, בחינתך אינה בשירות ובמלחמה‎ ‏שאתה עושה בתחום הנרחב של הבעיות הכלליות, אלא במה שעשית עניינה‎ ‏של ההגנה על אותה משפחה עלובה כמרכז לעצמך (אותם הימים עסק‎ במשפחת עולים, שאיזו שטות של אחד המוסדות שלנו גרמה לה סכנת גירוש‎ ‏בגזירת השלטונות. העניין נעשה לו כשאלת חיים — כמה פעמים הלך לבקר‎ ‏בדירת המשפחה, פנה למוסדות, פירסם גם כמה מאמרים, עשאו עניין ל”דבר‎ ‏היום"). המיפנה המפתיע של השיחה גרם לו מעט מבוכה. היתה בו ביישנות, ‏שהיא אם־המבוכות. ענה: אולי כן. היטלתי שאלה: וברטין? נקמטה לחיו‎ ‏בזווית־העין, כדרכו כשאיזה דבר אינו מחוּור לו: איזה ברטין? הייתי כמנצח:‎ ‏נו, זה לבלר־הצבא שב”סרג’נט גרישה”. צחק מלוא פה, כלומר, הצחוק הגיח‎ ‏משפתיו החסומות: דוּ ביסט גוּט. אך למה צריך היה לבדות לו גרישה כזה‎?

‏לאחרונה היו חילופי דברים על חזיונו של ריכרד בר הופמאן ”דוד צעיר". ‏אמר: קראתי בקושי, אף על פי שאני מודה, כי זה היה עולמי. עתה נשמעים‎ ‏לי הדברים כקליפות דברים, כהדים רחוקים, שאין בהם ממש, כדיקלום.‎ תעודת גורל היסטורי — טוב, אבל לשם מה ההשתעשעות הזאת? ערערתי על דינו הקשה ונגעתי בבעיה המברחת את העלילה — בעיית הנאמנות. נתקע לעניין אחר — היה לפניו כתב יד. חשבתי שהשיחה נפסקה. אך פתאום הרים ראשו ואמר: גם נאמנות אינה מלה רעה, אך הנה היה האיש בינינו. אמת, בא בימים שאין בהם רוב נחת, ימים של רציחות, שריפות. ישב בינינו ימים לא רבים והלך. תאמר זקן האיש, והרי גם צעירים ממנו באו, ישבו עמנו מעט, והלכו. שלום אש, ז. שניאור. אתה לא נעלבת? הרי אתה מדבר על נאמנוּת. בעצם ימי פורענות כאלה הולכים?

והוא היה רשאי לשאול שאלה זו, הוא הנאמן. אפשר כי אותה שעה שדיבר עמי בזה לא היה בו שוב ספק, להיכן מפליג לבו. רק לפני ימים מעטים שמעתי בפירוט, עד מה דחקו בו בני ביתו להניח עטו. הוא לא הניחו ואת שטר־נאמנותו חתם בשבר־לבו, שהוא כטבעת־הסיום לעדת־הקדושים שנפלה על משמר חיינו בחדשי־אימים ומסה אלה.

ה

לא ידעתי וגם עתה איני יודע להכריע, אם היתה זו לו חולשה או גבורה — הוא לא השיח מלוא־מריו. אך בין אם רפיון הוא ובין אם כוח הוא, כאן וכאן לא נעדר קו הגודל. לא המתיק לעצמו את הריווח, את ריווח־הפצע, שבין מריו הגועש ושיחו הכלוא. לא התיר כמלוא־הסיט מכאב־המתיחות. היה עניו מדי שאוכל להמשיל עליו את האגדה על המלך שהיתה לו מתת־פלאים לעם ולענת־דווי לנפשו. לא היתה בידו מתת־פלאים לשעשע את העם, אם גם בהשקותו אותו מי־מרה הניח לעצמו את המישרה המרה מכל מר. אמר: איני חושב שראוי לומר את כל האמת, רק מי שיכול לשאת בה חייב לדעת אותה. כדרך משל הזכיר רופא שיש חולים שאינו רשאי לגלות להם כל האמת על חלים. לפי שדברו נשמע ברשות־הרבים ובשם־הרבים ראה עצמו מחוייב ברוב חומרה ואם ברו נראה כמזיגה גמישה של אופיציוז ואופוזיציוז, הרי תוכו היה מתיחות פנימית רבת־ייסורים.

זכורני שיחות על בימת־יחיד. שעה קצרה ביקש גם לבנות בימה כזאת. שאל לפשר־כשלונם של נסיונות כאלה אצלנו — הכוונה ל”לב חדש”,”סדן", “מחר”. לא הסתפק בביאור, כי על הבימות האלה עמדו אנשים שיותר משחשובה להם האמירה: כך אני אומר, חשובה להם האמירה: כך אני אומר; כשם שלא הסתפק בתוספת־ביאור, כי הללו הכשילתם המניאֶרה הפסיבדו־נבוּאית, שסופה טירופי־דרווישים או פתיטיקה מסוגננת. דימה למצוא כשלונם בעצם מהותה של בימת יחיד. ראיתי חובה לעצמי להגן על אהבה ראשונה שלי — ה”פאַקל” של קארל קראוּס. אמנם, בוני בימות היחיד אצלנו היתה להם ה”פאַקל” כפרוטוטיפוס, אך אין לתלות כשלונם של תלמידים ברבם. הזכרתי ההפסד הנראה לי במה שהאחד, שהוא תלמיד ראוי לרבו, אברהם שבדרון, לא בנה לו בימת קבע שלו והוא נע ונד בכל האכסניות. דברי ההגנה שלי לא נתקבלו על דעתו, אדרבה, בביקורתו הטריד כל חומר־דינו. לדבריו, אין לשער גודל־הסכנה הצפויה לעומד על בימה; שהיא שלו בלבד. ועיקרה של הסכנה במה שעמידת קבע כזו מגלגלת את מרירות־ההכרח של עמידת הבודד באמיתו כדי היפוכה — ההנאה להיות הצדיק האחד מעוררת כאילו לשמוח לריבוי החטאים והחוטאים, שכל מה שהם מתרבים צדקתו מתגברת. גלגול־הרגשה זה מתעצם כל מה שקריאת־הבודד היא כקול על אזניים ערלות. באפס־הד — והד אין משמעו אנהענגערשאפט של אוהדים ספרותיים — העשויה לחדש כוחו של הבודד ההוא נעשה המוכיח הלוהט כמחטט באשפת־פשעים וזעמו והזהרתו מתנוונים לחיפושי־חטאים קטנים.

שלא כצפוי בא כעין המשך לדברים אלה עם שיחת־עראי על פסיבדונימים (באילו מאמרים נשמעו אז דברי התרסה על השימוש בפסיבדונימים. היה גם מי שניפח את העניין כמין השקפת עולם וראה את גילוי הפסיבדונימים כפיסגת־העוז האזרחי). והוא, כידוע, עיקר־כתיבתו היה בקיצורי־שמו והעלמו. שאַל בשחוק: אתה יודע כולם? התחלתי לפורטם ובכללם הזכרתי גם את החתימה אפורי. אם לא אטעה חתם בה רשימה אחת בלבד. שאלתי לפירושו של שם ההעלם הזה. הראה באצבע על שערותיו, שהיו כעין האפר. שאל: וכיצד פירשת אתה? עניתי: לא פירוש אלא אסוציאציה — פעלדגראוּ. כלומר, צבע־האפרורית של בגדי־החיילים, המסייע להם שייבלעו בנוף הסביבה ולא ייראו לאויב. הוספתי: בעצם אין האסוציאציה הזאת חביבה עלי. לא די שהמדים מבליעים את ייחוּדם של לובשיו, בא הצבע הזה ומטשטש אותו עד תום. זקף בי עיניו וכיוון, דרך שאלה אילמת, את אצבעו כלפי עצמו. כלומר, שהוא שואלני, אם ביקשתי להרמיזו על עצמו, ומבלי להכריחני שאשיב לו, אמר: אף־על־פי־כן זה צבע נחמד, לצערי לא הצלחתי בו בשלימות. איני חייל אפור (משיחות אחרות הבנתי שכיוון לנסיונו בגבעת־השלושה), אהיה קצין אפור. נאחזתי בעדינות מסופקת בדבריו, המשכתי את המשל ודיברתי על קצין שכוח־ביקורתו אינו מעלים מעיניו קלקולי־הלכות ומעשים שבידי הגנראליסימוס הממונה עליו ושבידי המוני החיילים הכפופים לו, ובהתנגשות שבין ביקורתו ומשמעתו גוברת המשמעת. וכאן באו טיראדות שלי על הקושי של דיבור בשם פירמה ופסיעה אחת — והרי שוב פולמוס על בימת־יחיד. עתה אחז דרך לעג גלוי, היה בבירורו מחום־התקפה.

ועם כל זאת היתה בי משום־מה ודאות, כי בימתו סופה ליקבע ברשות הרבים כבימתו שלו בלבד ושבה יבוא מלוא־גילויו. לגביו, שהיה רחוק מבלטנות ובולמוס־התנבאות בתכלית הריחוק, כשם שהיה רחוק מהתפנקות עצמית בעונג הצידקות העצמית — נראו כל החששות הכרוכות, לדעתו, בבימת היחיד כבטלות, לעומת זה הבטיחה, לעניוּת דעתי, עמידתו ברשותו שלו בלבד רוב ברכה ויתרונות. אך אפשר, שהוא עצמו, שלא התעלם עד כמה חסם את עצמו ועד כמה גדר שיעור־גילויה של אמיתו בקבלו עליו עול שליחות הציבור, ראה בהתרת־המתיחות הזאת, שהיתה לו מקור סבל, התרת־חובה.

הזכרתי כי בבירורו בעניין בימת־יחיד היה מחום התקפה. וראויים הדברים להדגשה, שכן למדתי ממנו שהתקפה כזאת יותר משהיא מכוּונת כלפי יריבו היא מכוּונת כלפי עצמו. פעמים הרבה והקורא קרא מאמרים שלו וראה הרצאתם המלוכדת, העניינית, ולא ידע, כי הוא קורא פרק בביוגרפיה של הכותב. פעם אחת שאלני: על שום מה אתה נוהג בדברי הפולמוס שלך לעסוק במידה יתירה ב”אגודת ישראל” ובכלל בענייני־דת ואנשי דת? עניתי מה שעניתי. אמר: למה תרמה אותי? הגד את האמת, אם אין זו הצעפה לוויכוח עם עצמך? לא יכולתי להכחיש, אך שאלתי: מנין לך? הראה על ספרו “בימי מבוכה”, אמר: אתה רואה את שם הספר ואתה יודע מה כתוב בו, אבל באמת יותר משיש בו ממלחמה ב”ברית שלום” וכדומה יש בו ממלחמת מחברו במחברו. ועד כמה נאמן בזה לעצמו הבנתי מדבריו ימים לא רבים לפני מותו. חזר על מה שאמר אז כמה פעמים: עתה אנו עומדים במהדורה מוגדלת של מאורעות תרפ”ט ותוצאותיהם, לפי שעה אנו בסיומה של המערכה הראשונה – מאורעות־הדמים בשיעור מוגדל, אחריה תבוא המערכה השנייה — ועדת־שאוּ בשיעור מוגדל, אחריה — המערכה השלישית — ”ברית שלום” ורביזיוניזם בשיעור מוגדל. הוספתי: גם ”בימי מבוכה" בשיעור מוגדל, תצטרך לשוב ולעסוק ב”ברית־שלום”. צחק: מלאכה קשה, בייחוד שעתה שוב אינם קיימים בשבילי כאפשרות. הדגש היה, כמובן, במלה: בשבילי. ושוב עמדתי על הצד הזה שבו. כשאמר על פרויד: הגודל המרהיב שבשנים־עשר כרכיו הוא, שהם, בעצם, אינם אלא האבטוביוגראפיה שלו ודווקא המאמרים והמחקרים, שאין בהם לכאורה כלום מן הביוגראפי, הם יותר אבטוביוגרפיה מן המחברת הנקראת בשם המפורש הזה.

והדברים צריכים הטעמה. כי הירבה האיש לכתוב ותחומי־כתיבתו רבים היו, ומי שראה שפע זה וידע עד מה נושא הכתיבה ודיונה כרוך בגלגל־הימים, אפשר לומר: בגלגל־הכרוניקה, יכול היה להיפתות להגדרה: מלאכה. ידעתי חכמים־בעיניהם שאמרו בקריצת־מזימה: עט נובע… בא סופו והטיל אור־יקרות על תחילתו ואמצעיתו. הרי סופו — שש מאות מאמריו במדור־השער, ש”הזמין” אותן מידו שר־האיבה והפורענות שביקש לטבענו בנחשולו — שש מאות מאמרים אלה מורגשת בהם בעליל אחדות־ההולם של הלב המוּרתח והשבור ומצוקת־כולנו; מורגש בהם המתח הגבוה של הלב שאין לאחריו אלא אותו ליל־ייסורים של חיים מתפלצים בבית־החולים בפתח־תקוה. לא בכדי נמצא כמדובק לשולחנו הקטון הסמוך למיטתו, שיר של ש.שלום, שנדפס ימים מעטים לפני מותו ושבו מצא, כנראה, הד לנפשו:

שְׁעַת הַכּשֶׁר עַכְשָׁו. לִבִּי כַּמֵיתָר הַמָתוּחַ,

אִם יִרְעֵד וְרָעַד עִמָדוֹ עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ עַד הַיְסוֹד.

הָבָה אַכֶּה בוֹ, אֵפוא, וְאִם יִתְפַּקַע עֲנֵה־לִי

הַכְּאֵב הַשׁוֹתֵק מִנְבָכִים! עֲנוּנוּ, חַיַי, עֲנוּ!

ו

ולעניין העברית שלו. היה אומר: העברית העלוּבה שלי. ואמירה זו, ההכרה שהביאתו לאמירה זו, היתה לו תוספת עיכוב על רוב עיכוביו. לא הייתי מנחמו, שנוח לו שאין לו העודף של מורשת־לשון, שהיא בחינת אוצר שמור לרעת בעליו. איני מאמין בכך — אם האוצר שמוּר לרעה, לא בו הקולר תלוי, אלא בבעליו. ומובטחני, שאילו היה הוא שליט גמור במכמני־הלשון, היה זה אוצר שמור לטובתו. איני שומע רוסית, אך סומך אני על קוראי דבריו. שכתבם בלשון זו, שידעה להפליא, כי כל הסגולות, שהיו בדרך כתיבתו ‏העברית ונעזרו כביכול ממיעוט־האוצר, מצויות גם בהם בתוספת־נופך, שזהרו‎ רב. הוא עצמו נשא לבו ללימוד — לעשות את חופשותיו קודש להעמקת‎ ‏ידיעותיו בעברית. הנה קטע ממכתבו לפני ארבע שנים: ”לצערי הרב לא יצא‎ ‏לי עניין העברית כשם שרציתי. ימי החופש שלי ביזבזתי בנסיעות בארץ‎ ‏(ובחוץ לארץ, אם נסכים, שעבר הירדן אמנם לא שלנו), לשבועיים התגלגלתי‎ ‏למוצא, אחר־כך קיצרתי את זמן־חופשתי בשבועיים, כך כל התכנית‎ ‏נהרסה ——". שעה זו לא באה, כי מנת־יומו היתה גדושה ודחוסה עבודה‎ ‏ואת חופשותיו היה מקצר, ממש דרך שיטה. ממילא הצטמצם על מה שקנה‎ ‏לו בלשון מתוך עבודתו, קריאתו הרבה, כתיבתו הרבה, שמיעתו הרבה; דיבורו‎ המוּעט. כשדיברנו פעם אחת בעניין זה אמר: אבותינו הזקנים נסעו בעגלות ואנו ברכבת ובי אתה מוצא את ההיפך. עמד והוציא ספרו של אביו־זקנו, ר' מרדכי פלונגיאן, והראָה לי את התפילה שבסופו הכתובה בחמדת־לשון.

בארון־הספרים שלו עמדו ספרי סבו ”בן פוֹרת”, “שבט אלוה”, ”אור בוקר” “כרם שלמה” והביוגראפיה שלו ”שפת אמת” הכתובה בידי נ. נאטהאנזאָן. בביוגראפיה זו מונחת פיתקה, הכתובה בידו, רוסית, והוא תרגום קטע מדבריו של נ. סוקולוב על זקנו החכם. כשנתפרסמה לפני כשנתיים מונוגראפיה קטנה על סבו בידי פסח קפלן, אמר: תן לי אותה למשמרת. הספרים האלה היו לו כעין לגיטימאציה, כי איננו ספיח. ודאי עוד יימצאו שיחקרו בפירוט על דרכי־החיבור הנעלמים בין האב הזקן ונכדו, ועתה לא אביא אלא פיסקה קטנה מ”כרם שלמה”, שהיא כהגדרה נפלאה לדרך כתיבתו של הנכד מצד הפשטות ומצד ההתאמה בין הגה ודיבור: ”והנה שתי ידות לדרכי שמתי לפני — — וזה הפשט, כי כל דבריו יהיו על פי דקדוק הלשון וחוקי השפה ובלי לחץ ודחק. וגם אחרי כי המשל והנמשל הוא כשמלה ובגד לעור גבר — — כי אם השמלה היא כמידת הלובשה, והבגד יעטה את כל בשרו, אות היא כי שמלתו לעורו, ובגדו לבשרו. אמנם אם תסרח השמלה על הארץ בעת אשר ילבשנה, או אם ייצר הבגד לאבריו, אז יראו הכל כי לא שמלתו היא — —". והרי הנכד — בגדי־ביטוי שהלביש על בשר הגיגיו ועורם היו הדוקים להפליא וצר, צר מאד, שהוצרך להתייגע בארג וכלי־תפירה דלים מדי.

שאילו נמצאה לו הפסקת־בינתיים בין עמל־לעמל לקיים חפצו ש”יצא לו עניין העברית כפי שרצה”, לא זו בלבד שביטויו היה נשכר, לא זו בלבד שנפשו מעוטת־הנחת היתה מתנאה לאור תענוג אמיתי, אלא שהיה גם נפטר מביטול מיותר, מיותר לחלוטין, שהיה בו לגבי מי ששפתו אתו והיא משמשתו יותר מכפי שיש בו. בביטול זה עיוות את עצמו הרבה, שכח את החובה לשקול כיבושו בלשון לפי איכות המאמצים וכמות המסירות. שכח מה שזכר בשיחה אחת על אנשי העליה השניה שסיימה, בערך, כך: טוב, ריבוי של אֶכסטראוורסיביות, רוב דיבורים ומעט מעשים, עליבות. אפשר להוסיף כהנה וכהנה. בית האבן היפה, הנוח, המוּצק שנבנה אתמול בכפר מכפרינו ושהעולה ימצא אותו מחר מוּכן ומזומן, הוא טוב מכל הבחינות מאותו המתבן באום־ג’וֹני, אבל יש גם איכות בעולם, יש בחינת המסירות, בחינת המסיבות, המסירות בזמן ובמקום.

כן, יש גם איכות בעולם. המזבח וקרבנותיו נקבעו להם פרשיות גדולות בתורה. יש עולה ומנחה וזבח שלמים ותודה וחטאת וסמי קטורת ויש פסוק־סיום על ריח השמנים הטורד ועולה כלפי מעלה: אשה ריח ניחוח לד'. ועם זאת אמר המשורר: זבחי אלהים — — לב נשבר.

ז

נוגעת עד הלב היתה הסתלקותו ממדורו ”דבר היום” בימים שלא ראה עצמו מוסמך להיות ממעריכי מאורעותיהם. ראיתיו בכך בפטירתם של ביאליק, הרב קוק, סוקולוב, עם הבאת עצמות פינסקר. היה ככונס את עטו בענוה, כממילא. העבודה, שמעתי מפיו הערכות על רוב אישי־הדור מגדולי־עמנו, והיו בדבריו גם בקיאות גם מיצוי. על כל פנים לא הצדיקו את עניווּתוֹ הנפרזת. לא הצדיקו בעניין זה כבעניינים אחרים. דומה, שאם לא ראה עצמו כזר אשר לא יקרב אל הקודש, הרי ראה עצמו כגר שכל תורתו ויראתו לא יעמדו לו לזכות בכהונה גדולה. ויש בזה כמה וידויים שלו. אין הם כתובים דרך וידוי ממש, אלא מקופלים בדברים על בעיות ועניינים, שהשיפוט בהם הוא כולל, אובייקטיבי. כי כוחו או חולשתו היו בהצנעה גמורה של עצמו, בהבלעה של עצמו בהרצאה עניינית. מי שיטרח בביוגראפיה שלו, יהא נתבע לבקש את הדיה, כשהם גלוּמים ללא־היכר במאמרים שנושאיהם כלליים. לא רבים אולי הקוראים שהרגישו, למשל, כי מאמרו על ”ארבעים יום של מוּסה דאג” אשר לורפל הוא וידוי מזעזע שלו עצמו, אף שנשמר מכל רמז מבורר לכך. הקרובים נדהמו אז למקרא הדברים. איש־ארמנים נעלה; שגדל רחוק מעמו האומלל ושב אליו בכל חפצו ועוצם־מסירותו, אפשר היה לו שיעמוד בראש מלחמת עמו הנואשת לשארית חירותו, אולם גם במותו, בפיסגת־גבורתו, אין הרגשת הנכר נטרדת הימנו, אין המחיצה שבינו ועמו נעקרת לחלוטין.

בשולי המאמר הזה: לא אחת נתגלגלה השיחה על הגֵר לאחרונה, כמדומה,עם ויכוח מעל עמודי ”ההד” ו”העולם” לעניין תעמולת גיור בין הגויים. חייך ובחיוכו מעט לגלוג. כשם שהבין את הגר־מקרוב התקשה להבין את הגר־מרחוק. כששמע מה השאלה הראשונה, שנשאל הבא להתגייר, כלומר, מה לך להתגייר והלא אתה רואה את האומה הזאת נמוכה וכפופה ושפלה מכל האומות, ניענע בראשו כאומר: יפה דרשו. גם כששמע על גדולתם של בעלי תשובה, שעמידתם במקום שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו, ניענע בראשו כאומר: יפה דרשו. גם איזה מחזה נזכר, שעניינו דוּכס שנתגייר והוא האחד הנושא בגיאות את גורל ישראל ועינוייו, ואילו שאר העדה שפופים וכפופים ואף שוטמים את שיעור־קומתו. האסוציאציה הקרובה היתה הפרשה הקטנה והנפלאה שבחומש על הנער מילדי־העברים אשר גדל בבית־פרעה ויצא אל אֶחיו לראות בסבלותם והם אינם שומעים לו בדברו על הגאולה, כי אכפו עליהם קוצר־רוח והעבודה הקשה. נגדרה אותה פרשה כפרוטיפוס של הגואל, שהוא מתגלגל לנכר, כדי שקומתוֹ תזדקף, שהרגשת־החירות שבו תתחסן, שיוכל בשובו אל אחיו להרגיש־כמו את עוצם־עבדותם ולהרגישם על כורח־הגאולה. הוסיף והעיר: אפשר זו דיאלקטיקה מיוחדה ולאורה עשויה שתשתנה הערכת־התבוללות. ושוב הדגשה: המדובר הוא על הגר מקרוב, כלומר על השב, ולא על הבא מעם זר. הדגשה זו היתה חשובה בעיניו ודומה עלי, כי ניכר בה רישום של מלחמה פנימית. סיפר עד מה נפגע מרוב הרמזים שבספרו של ז’בוטינסקי על כי שמשון דם־הכפתורים שבו הוא פשר עילאוּתוֹ לאהבת־החופש. סיים: העם המספר על עצמו שנטל לו גואלים ושליטים משל זולתו — וראה האגדה על הוואריאגים והרוּריקים — הוא, אמנם, גלוי־לב, אך לא כתב בזה לעצמו תעודת עשירות יתירה. שילבתי שאלה: אם הבא מן הנכר אל עמו להיות ראש לוחמי חירותו אינו נפטר לעולם מהרגשת הנבר שבו, ואפילו הוא שב לפני אין הוא שב לפנים — כיצד נפרנס את הוודאות שבסיפור־המקרא, שאותו נער מילדי־העברים שגדל בבית־פרעה לא זו בלבד שנתן את החירות לעמו אלא נתן להם את תורתו. החריש, אך לא נענה לי. אדרבה, שאל: ועצב נבו? נחבא קולי.

ואודה: לא אחת נפתיתי לראותו כגר־מקרוב. לא במעט חיזק הוא עצמו את הראיה הזאת. כשהוחל ב”דבר” פירסום־דברים, שהמשכיהם רבים ורצופים, היתה תכנית ליתן כמה פרקים מתולדותינו. כנושא סמוך נקבע עניין הקאנטוניסטים. אילו פעמים חזר לדבר בזה. דומני, שלא היתה זו הצעתו, אך משהועלתה, ביקש לראותה מקוּימת. הפליאני בדבריו — הקאנטוניסטים היו לו כסמל כולל וממצה. דווקא משום שזוהי טמיעה, שדרכה לא מורכבת, טמיעה־שבאונס גסה ואכזרית, יש בה כדי להבליט את הטראגידיה של שקיעה בנכר. גבורת הנערים הקטנים, שנישבו בעל־כורחם, כמה היא מביישת את הדורות שהתפרקו מעצמיותם מרצונם. תוך־כדי־כך השיג על עצמו: ושמא הדיבור על רצונם הוא מדומה, שהפועל בהשליה שוב אינו בן־חורין. העיר: הרי אנחנו יודעים, עד כמה האדם נמשך להשליה (האימרה: הרי אנחנו יודעים — היתה חוזרת הרבה בשיחות ורמזה לבית המדרש נודע בפסיכולוגיה ותורת־היצרים). אדרבה, קשים כלי־האונס העדינים מכלי־האונס הגסים, אלא שהאלימות הגסה היא הכפייה בריינקוּלטוּר (מוּנחים בגרמנית היו אזרחי־קבע בשיחות, פעמים גרר המונח גם פסוק שלם בלועזית), ואף־על־פי־כן מביישים הנערים החטופים את שנמשכו לטמיעה, מביישים אותם ומצילים את כבוד־העם. מדיבור לדיבור סיפרתי לו מעשה, וראיתי שאינו יודע להסתיר התרגשותו. כדרכו הרהר מעט, כשראשו כפוף ועיניו אינן מכוּונות לדובר, ואמר מלה אחת, ספק לי ספק לעצמו: התרשמתי. והמעשה הוא מעשה בגר, שישב בעיר־־מולדתי — קאַצאַפּ שבא, בן ארבעים ומעלה, לעירי, עיר־הספר, השתטח לפני בית־־הכנסת הגדול והתחנן בעלגי־לשון: דוּ מאַך מיר מילה. ומשגוייר התפרנס בדוחק מיגיע־כפיו והטיל על עצמו כמה וכמה מצווֹת — עם ערב אפשר היה לראותו חסון וגבוה, פיאותיו שנראו כמדובקות מתנפנפות, והוא נושא מים לבתי־הכנסת והקלויזין, או עומד בימות־שלגים בחצרותיהם ובוקע עצים לתנוריהם ובערבי שבתות הוא מקיש על החנויות, ששעת שבת הגיעה. והנה עמד יום איום לעיר ויושביה — בבוקרו של אחד מימי אבגוּסט בא חיל־זרים, החריב כמה וכמה רחובות, הרג כמה יהודים. כל ישראל שבעיר היו ספוּנים, יראים ומפוחדים, במחבואי־מרתפים ולא העזו לצאת להציל פצוע, נחרב, לסעוד אומלל, לאסוף יתום תועה. האחד ששוטט, חסון וגבוה, עוזר ומציל ברחובות עיר, היה — הגר. האומנם לא בייש קהילה שלימה?

מסופקני, אם הייתי שומע את המלה: התרשמתי, אילולא תוספת פרט שנראה מכריע והוא סיפורו של הגר, כי לפני שנתגייר היה פוקדו בחלומותיו ז’יד ואמר לו, שהוא אביו זקנו — והשאר ממש כמסופר באגדות־עם וגם בדברי־סופרים. לימים שבתי ברפרוף לסיפור זה ועתה נתעכב שומעי ושאל: על שום מה אתה מדגיש שפיאותיו נראו כמדובקות? הבנתי לכוונת־השאלה והייתי קצת במבוכה. ניסיתי בתשובה שלא כלבבי ובלבד להשתמט מנקודה רגישה זו. אך הוא כאילו תפסני וחזר ואמר: הן נראו כמדובקות. אף הוא ביקש לצדד לעניין אחר, שאל, אם יש הרבה אגדות על גדולים וקטנים שנישבו לנכר ואביהם־זקנם פוקדם בחלומם ומלמדם דרך תשובה. אמרתי מה שהעלה זכרוני. מובן, שהזכרתי את המוטיב כדרך־גלגולו בסיפורו התם והנחמד של פייארברג, שהיה ידוע לו. הוספתי מה שנאמר, כמרומה בשם ר' יעקב עֶמדין, שאם נטול לו לתינוק ונגדלו פרוּש ובדוּל מכל אדם ומקולו ולא ישמע כל שפה ולשון — סופו שיתחיל מאליו לדבר בלשון הקודש. שמע גם הוספה זו, נתן בי עיניים של סתרי־לגלוג, עם כל זאת אמר: עם משונה אך נפלא. העניין הרב שגילה במוטיב זה אפשר נסתתרה מאחורי שאלה לעצמו, לדרכו, אפשר נעם לו לשמוע, שלא דרך־מקרה בלבד זכה הוא שניטלטל לנכר למה שלא זכו רבים כמותו, שאבדו לעמנו ולמאמצי גאולתו.

וחייבני לומר, כי תמונת הגר בעיר מולדתי חזרה אלי כשראיתי את בן־שיחי היקר בחדר־המתים הקטון שבחצר בית־החולים בפתח־תקוה. עמדנו כולנו, שעבדנו שנים במחיצתו, ודומה היה עלי שהוא ביישנו בחדשי־המהומות. ודאי לא היינו נחבאים במרתפים, אחד אחד עסק באומנותו והוא דווקא שזירזנו לקיים את כל המדורים והמחלקות כלפני מאורעות־הדמים, לפי שעיקר־תפקידנו לקיים את חיי הישוב למסלוליו ולא להירתע מפני זוועות־המתנכלים לשתק את מחזור דמנו — אולם שעה שהיינו נתונים איש איש למדורו המסוים, היה כובד המלחמה בשער הפרוז לחזית על שכמו בלבד. הרחוב בוער ובו משוטט הגר האחד גבוה וחסון, כולו תיגרה וכולו מגן.

ח

אך משהזכרתי את הסתלקותו הענוותנית מ”דבר היום” בנושאים מסוימים ראוי להעיר, כי פעם אחת כמעט שיצא מגדרו. היה זה לאחר פטירתו של ביאליק. סיפרתי לו רוגזי: משנתפרסמה השמועה המרה מווינה ובאתי למערכת, שהיתה אותה שעה כרוב בתים בישראל, כבית אוננים, מצאתי ארבעה גראפומאנים נוֹאָלים, שהביאו כבר חרוזי־הספד שבישלו בחטיפה. אמר: למה תרגז, לכזבם? עניתי: הן. אמר: האמינה לי שהללו אינם מסוכנים, הם משקרים בלי כשרון, מחר־מחרתיים יבואו המשקרים בכשרון, ומפניהם צריך להיזהר כמפני אש. ההלוויה השביעתו ממרורים. היה בשורות הראשונות. סיפר: תאר לעצמך, שהיתה שם השמנת שלנו. מובן, שלא ראו חובה לשתוק. דיברו. ועל מה דיברו? על חלוקת השורות. הם ראו עצמם מקופחים לפי כבודם, מעמדם. אחד, סופר מפורסם, לא פסקה קובלנתו: על פי איזה סולם־מעלות והגיון ניתנה לו שורה פלונית. סיפר הדברים ברוב צער על חילול הכבוד, על יראת־הרוממות שאיננה. למחרת, כמדומה, נתפרסמה ב”דבר" רשימה בשם ”עדת ביאליק”. נתעוררה עליה דעת רבים. לא ידעתי מחברה, כלומר, לא ידעתי שהוא מחברה, כי חתם באות שלא כמנהגו ודומני שלא חתם כך אלא תחת הרשימה הזאת בלבד. עיקר־הרשימה היה בהבלטה, כי ודאי לא חסרה הרגשת־אבל בהמונים הרבים שנהרו אחרי המיטה, אבל פיסגת־האבל היתה בשעה שההמונים נסתלקו וליד הקבר עמדה חבורה שלא היתה רבת־מניין, אך היא הראויה להיחשב ולהיקרא בשם עדת ביאליק. בה היו גם אנשים הרחוקים יום יום מרחק רב, הנלחמים זה בזה, הרואים זה את זה כאויבים ועתה איחדתם הדמעה הנאמנה האחת. בשיחה השגתי הרבה על דבריו. בייחוד נתעוררתי על שלא השמיענו, אם ניסה לברר מה היה קו־האיחוד של חברי העדה והרי ביאליק הוא עולם גדול ורב־פנים וכל אחד יכול לבור לעצמו פן אחד, ואפשר עדה בלא קו איחוד? אפשר תהא דבק בביאליק וה”בריכה” תאמר לך עולם ומלואו ולא כן שירי הנחמה והזעם. גם מעגל־האהבה לישראל כמאחד־העדה לא יצדק, שכיצד נוציא מכלל יצירתו של ביאליק מה שהוא לפני־היות־ישראל באדם ישראלי, באדם בכלל, את השיתין, שחשיפתם הוא אולי עוצם־גדולתו. הקשיב לדברי בנחת והשיבני בנחת, קצתו כמבויש וקצהו כחומל עלי, ואלה בערך דבריו: כזאת היתה הרגשתי ליד הקבר — האומנם חטאתי בתתי לה ביטוי, גם לאחר שראיתי שהניתוח מעמיד אותה כראיית משאלה שלא תתקיים. הריני אומר בצער: שלא תתקיים. כי אלה שעמדו ליד הקבר הם הטוב שבנו בנפש, בכשרון, במעשה, סגל־העם. רבים מהם אהובים עלי, גם אם אני מצוּוה להילחם בהם. והנה באה שעה, בעצם רגע קטון, שנכחדו מחיצות־הניגוד והאיבה, כי גבר עליהם הצער על היקר לכולנו שניטל מכולנו, אותו רגע חשבתי, שאילו היו בנו תמיד השמחה והצער על היקר לכולנו — אפשר שהיינו, אם לא עוקרים, הרי מקטינים את הרי האיבה והניגוד שבינינו. טענתי כנגדו: שמא אויבך בכה על הקבר בקול גדול, כדרך שאתה בכית חרש על המיתה בכלל, על האבדן בכלל, על האויב המשותף שלכם, של כולנו — המוות, שאימתו נראית בייחוד בפגוֹע קרדומו ביקר רב, אולם באמת איבתו אחת ליקר ולזולל, למפואר ולנתעב. השיבני: בעצם אינך אלא מאשר דברי, אלא שלא רציתי לצאת ממסגרת־המאורע. בסיום דבריו הוסיף: וסוף סוף לא במקרה בחרתי לי אות חתימה, שלא כרגיל. לאור החוויה היה הרגע הזה כנצח. ועתה בנעימה של שחוק מתוך עצבוּת: לצערי לא כן לאור ההגיון, שאין לפניו אלא המציאות.

והנה באמת לאור המציאות הוודאית כמציאות המוות ראינו, שאותו רגע כשראה עצמו בעדת ביאליק היה לו כנצח. לא גדולה כברת הקרקע ליד קברו של ביאליק, אך מה שנגנז בה הוא באמת עדה נעלה אשר תיקר לדורי־דורות. ולא מקרה הוא כי גם מי שראה עצמו גר, שלא העז ליכנס לפני ולפנים וברוב־העלם סיפר על הרגע הקטון, כשראה עצמו בעדה ביאליק — תל קברו מתנוסס ממול מנוחתו כבוד. ושעה שנשמעו דברי הספר על קברו לא יכולתי שלא להרהר במה שקראתי אותו בוקר על ילדותו — הכוונה לאותה התמונה המרעישה את הנפש כשהוא, נער כבן שלוש־עשרה, מטלטל בקרה את גופת אביו המת לבקש לה פינת מנוחה בקבר ישראל רחוק. הה, מה רבה ונאדרה הדרך הגדולה מכפר הצפון שיצא מתוכו הבן הקטן לבקש קבר לאביו והוא מיטלטל שעות ארוכות ביישובים שאין בהם נפש מישראל עד קבר הבן בעיר ואם בישראל, פטר־עתידות, וממול לגדול משוררי האומה.

[ד' טבת תרצ”ז]

אדם עם פנס — כך ראה להגדירו ב. כצנלסון במבואו לכתביו. אך לא עליו, כעל אדם עם פנס, — דברי רשימתי עתה, אלא תורשה לי ההלצה — כעל אדם עם תיבת גפרורים. היה גם כזה. בייחוד ראיתיו כך ברשות היחיד — לא משטופי־השיחה, אוהב להקשיב ולהחריש, היה מטיל לתוך עמעומי־השיחה גפרוּר שהאיר כהרף־עין את העניין אם כולו, אם קצתו, הארה מיוחדת משלו. ואולי מוטב כי תחת המשל הנושן בתיבת גפרורים יבוא משל חדיש יותר — תיבת המצת (יודעיו זוכרים, כי מכשיר זה היה חביב עליו — במגירתו נמצא מניין מצתים), ששמנו אצור בתיבת־המתכת ואשו באה במפתיע ואורו נמהר, עז וכגילויו עילומו. הבה ונעלה קצת אורים אלו, ואם גם לא `נוכל להעלותם כדקדוקם נקװה כי נעלם כקירובם.

היתה כעיסה, אך היה גם כעס. ודאי, לא כהופעה מצויה, אלא כהתפרצות. ביותר זכורה השיחה על המתאבדת ההיא. קפץ מכיסאו, דיבר בריתחה:

— כל טרור הוא נבזה אבל זהו הטרור הנבזה ביותר. ללכת מן החיים ולהניח מי שכל ימיו לא יוכל לשכוח: בשלי הלכה מן החיים, ללכת מתוך הכרה כזאת של שליטה על האחר גם לאחר המוות, ללכת מתוך הלך־נפש שהייאוש פינה מקומו להנאה זאת — זהו טרור מתועב.

המחבר הצעיר יצא. השיחה עמו בעניין סיפור, שיידפס בהמשכים, היתה ארוכה קצת, אף כי הנושא היה מצומצם ביותר: רוחב השורה, גודל האות וכדומה. כתיבת זמרה החוזרת על פזמונה. סוף סוף נסגרה אחריו הדלת.

— כמה הוא עסוק בעצמו.

את העיניים לא ראיתי, אבל בנעימח הדיבור לא היה מה שהיה לכאורה במקומו: כעס או בוז. היתה בה חמלה.

על העניינים הגדולים והקטנים ויחסיות־גודלם וקטנם. באמצע:

— כולנו אומרים: איינשטיין גאון ואין אנו אומרים: וייצמן גאון. כל שכן שאין אנו מעיזים לומר: וייצמן הוא הגאון בשניהם.

— על שום מה עלינו להעז ולומר כך?

— כי וייצמן הולך לאסוף לקרן־היסוד.

כסבורני, הוא משטה בי ואני משיב במשיכת כתפיים. והרי התשובה לתמיהה:

— אילו הבין איינשטיין להניח הכל; הכל ולרכז עצמו כולו בגאולת עמו, היה הגאון.

הזכרתי שיחה שבה אמר וייצמן ליעקב וסרמן: תעודתך לעצב דמויות. פירשתי את המלה כלשונה: געשטאַלטען. צחק דרך אירוניה.

— געשטאַלטען? כאילו מעשה זה שעושה אותו וייצמן אינו בחינת געשטאַלטען. כן, אחד שהוא מעצב־היסטוריה משלח את האחר שיהא מעצב־דמיון…

ובדומה לכך על שיחה עם ידיד, שאילו התמיד היה קונה לו אחיזה בתחום מסוים של החכמה והחקירה ומרחיבו, והנה פיזר כוחו, טס מבימה לבימה, דורש ברבים לעשות נפשות וכספים בתעמולה.

— ואילו תקע עצמו לאותה חכמה ועלה בה מעלה מעלה, מה? היו לנו עוד שניים או שלושה ספרים במקצוע של חכמת ישראל. אם יהיה עם ולא יהיו הספרים האלה סופם שיהיו, אך אם יהיו הספרים האלה ולא יהיה עם?

ובעניין ידידנו:

— יפה הוא עושה מה שהוא עושה. זהו עתה התפקיד.

לא סבר עניין ההוקרה של ההומור, בייחוד בנקודת האירוניה. ראה אותו כנשקם של חלשים. היה גם חוזר על ציטטה של ז’אן פּאוּל. אבל בו היתה אירוניה, הרבה אירוניה, אלא שהיה מסננה מבין שפתיו כדיבור מועט. פעם אחת עם מקרא מאמר ארוך, הכתוב כדרך מסה, בהתאמצות של תואם ניסוּח וניתוח, פסק: דראָשע.

עם שיחה על הצגה, כמין אידיליה, שהקהל נהנה ממנה ביותר. שמע את דברי המפליג בשבחים ובאחרונה אמר:

— ודאי, ודאי, אמנות… מאַלוֹ־רוּסית…

עם שיחה על סופר. בשל הניגוּד בגילויו ככותב בעט ובגילויו כאופי, הדעות מחולקות. לא שיתף עצמו בשיחה, אלא בשתי מלים, שהעמידו את חילוקי הדעות על הגדרה אחת, אולי גם נכונה:

— אידיוט מחונן.

בכינוס. נואם יורד ונואם עולה. על אחד מהם העירני מפה לאוזן:

— ראה, בדברו הוא עומד על בהונות רגליו…

בעניין ספר של תיאורים והוא מלא אסוציאציות של סופרים וספרים:

— רק שתי ציטטות מדברי סופרים עבריים. זוהי פרופורציה לא־טבעית. באה, כנראה, משום הפחד להיות חשוד בפרובינציאליות. אך אין פרובינציאליוּת גדולה מן הפחד להיות פרובינציאלי.

ובאחרונה בחיוך ובחיתוך:

— יעווראפייסקה צברה.

בעניין השימוש המופלג בתיבה ”אלהים”, במקומו ושלא במקומו, ברוב שירים:

— גם זו סרסרות.

בענייני בימה לספרות אצלנו ודרכה:

— עודני מבין, אם מפרסמים דבריהם של צעירים, אפילו אם הם דברים חלשים וחיװרים, יש תקווה. אבל מה שמפרסמים דבריהם של זקנים, שהכל יודעים שהכזיבו מכבר כל תקווה, הוא אבסורד…

בפתיחת ימי ביאליק בחצר התערוכה. אמר:

— נרד מעל הבימה, נשב בספסל בין הקהל.

—?

— ראשית, ראוי לראות את הסופר, האמן, מלמטה למעלה; ושנית, והוא העיקר, רובינה תקרא ושטות היא לשבת מאחורי גבה.

בין שפעת מאמרים על אחד, שמותו היה אבידה רבה, עתיד היה לבוא גם מאמרי. שאלני:

— גם אתה תכתוב עליו: מנהיג.

השיבותי:

— לא. איני שקרן. אכתוב: עסקן הגון.

הוא בבת שחוק:

— אין צורך להיות שקרן, אך אין גם צורך להיות מנוּול.

סיפרתי על ישיבות במוסד, שהייתי חבר בו, שאי אפשר להן בלא פתיחה של ויכוח בענייני לשון. אמר:

— כך דרכה של לאומיות בראשיתה, שמדינאיה בלשנים ועוסקים במיני פילולוגיה. בטלנות של תנועה בחיתוליה…

בעניין דברי ההתפעלות של גרשנזון ללשון הרוסית הנפלאה של ביאליק. שאלתי:

— הרי סיפרת לי, כי דיברת שעתיים עם ביאליק ברוסית, והאומנם היתה הרוסית שלו פלא?

— כמובן, פלא. הוא חשב שהוא שומע את הרוסית ובאמת שמע את ביאליק.

בעניין מעמד תנועת החלוצים בגולה בימים שמציאותה התפוררות ואזלת־יד, והביולטינים שראשיה שולחים לעתונים כעטרת ורדים:

— למה הם משקרים? הרי אנו תנועה בגוּרה.

עם הוויכוח על הקומפלכס שנקרא בשם הבלגה והגבה:

— לוא הבאת לי נימוק אחד המוכיח, כי מותר לי להרוג חף־מפשע, קל היה להביא מאה נימוקים מדיניים ואחרים המוכיחים, כי ההבלגה אינה נכונה…

לזכר יום הפטירה של ארלוזורוב נדפס נאום שלו. אמרתי לו, כי המציאות שהנאום מדבר עליה נראתה מועטה, הבעיות מצומצמות. השיב:

— אתה שוכח, כי רק בשנתים האחרונות נעשינו תנועה משיחית.

לעניין זה חזר בשיחותיו כמה פעמים:

— אנו מדברים על תנועתנו כעל תנועה בת אלפיים שנה, אבל באמת היא רק בת חמשים שנה. בעצם, כמה שנים ארכה תקופת שבתי צבי, שיש העלולים כיום לראותה אפיזודה?

פעם אחרת, ראיתי על שולחנו ספרו של קאַסטיין על שבתי צבי. העירותי, כי אימה שניטעה בי מילדותי לעניין שבתי צבי לא פגה גם לאחר כל מה שלמדתי בפרשה זו ואפשר כי לא בלבד אימה נקנית היא אלא אימה מוטבעת — האימה מפני ההתפרקות. סיימתי באותה אימרה נודעת, כי מוטב היה אילו לא היתה פרשה זו בתולדותינו. אמר:

— אם תרצה או לא תרצה, אנחנו ההמשך. גם בי יש אימה, אימה מפני התעוררות שסופה תוהו… חמישים שנה הן תקופה קטנה…

— מולדת היא ערך אבסולוטי ואם אתה נוטלה מאחר, אין אתה יכול לפצותו בערכים יחסיים: קידום המשק, אינטנסיפיקציה וכדומה. סכסוך כזה אינו דרמטי, הוא טראגי…

בדרךהביתה, דרך שדרות רוטשילד. ליל צינה וצווארון מעילו זקוף. השיחה על ”גלגול” של ח. הזז. לדעתו אין כמותו חי את חורבנה של יהדות־רוסיה, אין כמותו מקונן חורבנה. אבל הסיפור הזה הוא סיפור נצח ישראל. כולו במסגרת של ימינו, במציאות של דורנו ובאמת מסגרתו מלוא רוחב ההיסטוריה, מציאותו מלוא רוחב הדורות…

חלקתי על אליגוריזציה.

— אין זו אליגוריזציה. הסיפור נותן לפנינו ריאליות, שצידוקה אינו תלוי במציאות אחרת, אבל הריאליוּת הזאת היא קטע של ריאליות גדולה ממנה והיא כוללת בתוכה את כל יסודות הריאליות הגדולה הזאת, כטיפה הכוללת את כל יסודות הים.

הזכרתי את קפקה.

— לא. קפקה מתאר מציאות אחת ריאלית ואתה מרגיש אותה רמז למציאות גבוהה ממנה, פה יש מציאות ריאלית ואתה מרגיש אותה קטע במציאות רחבה ממנה. נסה וקרא שנית ושלישית ”גלגול” זה, אם אפשר שלא לראות את הזקנה הזאת כנצח ישראל.

קראתי שנית ושלישית. באמת אי אפשר.

בעצם הכתיבה. הראש מורכן על גבי הנייר — פיסות לבנות וצרות — עין אחת כאדוקה בו. מדי פעם בפעם כמין זקיפה של העין האחרת, והדיבור המועט ספק לעצמו ספק לזולתו.

— אותם הנושאים, אותם העניינים. הכתיבה הזאת היא, בעצם, החזרה הנצחית.

— הנצחית? הרי אפשר ואנו נפטרים ממנה או היא נפטרת ממנו.

ופעם אחת בעירוב של כעיסה וחיוך:

— שנינו ניפטר מפטפוםים אלה, אתה תשוב למאה שערים ואני כך…

— מה משמע: כך?

הראש מורכן על גבי הנייר — פיסות לבנות וצרות — עין אחת כאדוקה בו.

[ה' כסלו תש”ב]

א

הבא עתה לנסות ולומר מה בדמותו ובפעלו של משה בילינסון, אי אפשר לו שלא יידע, כי לפתח נסיונו, מלחמה כבדה רובצת. הלא היא מלחמת־המיספרים — המיספר האחד גדול, עשרים וחמש השנים של יציאתו מתוכנו; המיספר האחר קטן ממנו שתים־עשרה השנים של פעולתו בתוכנו. המיספר הראשון והגדול נגדש כל־כך שינויים ותמורות שכמותם כמיני הפיכה, עד שהמיספר האחרון והקטן ממנו כאילו הבלעתו גזוּרה מאליה. לא־כל־שכן אם הטירחה המכוּונת לעמוד בפני נחשולה של גזירת השיכחה ולהציל את זכרו של האיש מפניה כמה מידות טובות היו בה, מידת־ההתמדה לא היתה בה. יפה מוסד כבית־חולים הנושא את שמו; אבל כדי ששמו יגיד משהו למי שקורא את כתובת המוסד או את שלט הרחוב, צריך שיוכל לדעת את עשייתו, והיא צרורה בכתביו, אך מה נעשה וכינוס מיבחרם היה כהתחלה שאין לה המשך. ואף־זאת, שני הכרכים, שיצאו לאור לפי תוכנית שנעשתה בתנופה גדולה, אפילו גדולה מדי, אינם משקפים אלא צדדים מסוימים בו, מהם שעניינם נפסל בשהייה, בעוד צדדיו האחרים, שעניינם יש בו לקיים את עצמו גם מעבר לשעתו, ישנים ברוב גליונות לצרוריהם. אלה, כמובן גליונות ”דבר" המצהיבים והולכים באבקו של ארכיון.

ולפי שתולדת עשייתו בארצנו כלולה בתולדת ”דבר”, הרי ביום זכרונו דין להתעורר ולשרטט בה קצת שרטוטים.

ב

אם לא אטעה, הייתי מכלל הראשונים בגולה, שהגיעני שמעו של ”דבר" בשעה הסמוכה לתחילתו, ומפי מייסדו, ב. כצנלסון, כלומר, מפי מכתביו הגיעני. הם לא היו מכוּונים אלי, אלא לשניים מיודעיו, שעשו בשליחות בווארשה, שניהם מאיר שמם, האחד בוגדנובסקי (שלי), והאחר, מאיר יערי. בהם סיפר על השם, הכוונה, התוכנית: ביקש עצה, עזרה, השתתפות. לפי שתפקידי הכפול, במערכת ”העתיד” ובמזכירות ”ברית הנוער”, חייבני להכניס את שני המכתבים, זה בתיקה של המערכת וזה בתיקה של המזכירות, קראתי על העניין הנכבד הזה, ששימחני בכל דבר שנעשה בארצנו ובייחוד בידי פועליה, שהרי ראינו עצמנו כאילו אנו כבר שרויים בה ומעורים במעשיהם. צא וראה, עד היכן הרגשת הקירבה הגיעה, שאפילו תיבה פרוזאית כמו: הסתדרות נשמעה לנו בנעימה של פיוּט, לא־כל־שכן תיבה כמו: דבר, שהמכתבים ההם סיפרו, כי בעידודו של ביאליק באה. מה תימה, שכשנדרשתי לנסח שני כרוזים לטובת הרך העתיד להיוולד, האחד מטעם ”החלוץ” והאחר מטעם ”ברית הנוער”, גייסתי מיטב־המליצות להגדיר רוב תעודותיו ולא קימצתי בהבטחות טובות. מכל אותו גבב־ההבטחות שוב לא זכוּר לי אלא צמד־המלים: חומת־בצר; זה צמד־המלים, שהיה לימים חוזר ועולה בזכרוני, בראותי את משה בילינסון בעבודתו במערכת ”דבר” — מששקע ראשו בשולחנו, נבלט ביותר קו כתפיו הזקופות.

כך לימים, אבל בשעה שאנו עומדים בה, במערכת ”העתיד” ברחוב אורלא שבווארשה, לא כך נצטייר בעיני. כבר ידעתי שמו ממאמריו, תחילה מעל דפי Der Jude, ואחר־כך מעל דפוֹני ”קונטרס”, ושמחתי על מעברו מלשון שלהם ללשון שלנו. והנה מתלאה — מאמריו ששלח אלינו, ל”העתיד”, כתובים היו קצתם רוסית וקצתם גרמנית, וטרח דוד ליבשיץ על תירגום הלעז האחד ואני על תירגום הלעז האחר, וטירחתי מתוך רוח קניטה: יושב לו שם, בארצנו, ועטו מכלכל לעז כפול (אילו ידעתי גם על כתיבתו האיטלקית והתרעמתי על הלעז המשולש). כתום שנתיים, כשישבתי עמו, שולחן מול שולחן, במערכת “דבר”, בתל־אביב, וראיתי דרך־כתיבתו, כשפתקיו הלבנים והצרים מתמלאים, בחריצות רוהטת, טורים ישרים אפופי אותיות עבריות, לא יכולתי שלא לתמוה, על מה הטיל עלינו משאו זה לתרגם את דבריו, והרי יכול היה מלכתחילה לכתוב בלשוננו. אולם באמת לא יכול היה, שכן קניין־הקריאה בה קדם לו בהרבה לקניין־הכתיבה בה — כבר תירגם ללשונות־לעז כמה וכמה ספרים מלשוננו, ועדיין לא היה קולמוסו נשמע לו בכתיבתה. אולם משנכנס למערכת “דבר”, הבטיח לעצמו, כי שנה אחת בלבד יזקיק את עצמו לעזרת תירגומם של אחרים, אולם מקץ השנה לא יכתוב אלא עברית בלבד. ואמנם, שנה אחת עמדו לו מסייעים (רחל, א. שלונסקי, י. יציב), כי כדרכו בהבטחות, קיים את הבטחתו כתוּמה. וכשסיפרתי לו תרעומת, שתססה בי שנתיים קודם, וסיפורי כדרך מתנצל בפני עצמי, אמר: בצדק התרעמת.

הופעה זו טעונה תשומת דעת מיוחדת, וביותר שגלי העלייה המתחדשים עשו אותה כהופעה חוזרת — הכוונה לסוג העולה, ששוב לא נתחנך בחדר ובישיבה כדוגמתם בגולה ועדיין לא נתחנך בבתי ספר כדוגמתם בארצנו, וההמצאה של האולפנים עודה רחוקה, ובייחוד אמורים הדברים בבני עמידה שבהם שהיו שתוּלים בלשון־זרים ואפשרות ביטוים וכוחה היו בה בלבד. והנה קמו וקנו לעצמם, במאמצי־נפש וביגיעת־רוח, את לשוננו, שתהא לשונם כדי מלוא־צרכי־הבעתם בעל־פיהם ובכתבם. בראבורה זו לא רבים הגיעו עדיה, בייחוד בימים ההם, ואף המעטים שהגיעו, ניתן להבדיל ביניהם מי שכתיבתו משיירת לו שהות, כדרך שהיא משיירת לו לחוקר, ומי שכתיבתו אינה משיירת לו שהות, כדרך שאינה משיירת לו לעתונאי. וזאת לזכור, כי מי שהבטיח לעצמו אותה הבטחה וקיים אותה כתומה, הבטיח אותה כשיריעת כתיבתו מצומצמת — הוא האדיטוריאל, אך קיים אותה כשיריעת כתיבתו מתרחבת והולכת — מאמרים, רשימות, פיליטונים, ציוּנים, הערות — ולא יצאו ימים מרובים וכמעט שלא נמצאה מסכת או סוגיה, שקולמוסו לא נדרש לה, וסופו נעשה בחינת עמוד־התווך, באופן שניתן לומר, כי במידה הגונה ביותר גידולו שלו וגידולה של הבימה חד. ולפי שפעילותו הגוברת הזאת חלה בתקופה חמוּרה ביישוב, בציונות, בעם, בעולם, כשמשבר נשוּך במשבר ומבוכה רודפת מבוכה, נעשה משמרו כמגדל שהאיר נתיב־תודעתם של הרבים. הדברים אמוּרים לא בלבד בציבור הגדול והגדל, שהבימה הזאת היתה בימתו, אלא גם בחלקי ציבור אחרים, כי אמנם לא אחת, ובייחוד בימי מסה, היה דברו כדברו של היישוב. ולא עוד, אלא קיים תעודה זו בהיות רבים, ואף בציבור הפועלים גופו, פולגים עליו. אבל הבודק בפולמוסאות, שדבריו העלו אותם, אפילו יבחין בהם רוב חריפות, ימצא כי הפולג כאילו ריסן את עצמו, שכן נמשך,אם לרצונו אם לכורחו, לרמת הדיון של העומד על המשמר, ורמה זו נעשתה קמעה קמעה כדרך הבירור הממוצע, ואין לך, כמדומה, נצחון גדול מזה. ואם רצונך לעמוד בבירור על כך, צא וראה את שמיטת הרסן שידעה עתונותנו לפניו ושהיא יודעתו לאחריו. אולם כדי לעמוד על גודל זכותו המיוחדת בתחומו של הדיון, ריבוי ענייניו והעלאת רמתו, מתוך שמירה של מידת־קבע במרוצת־העראי, דין להביא, במניין שתיים עובדות.

ג

העובדה האחת, כי העתונות היומית, כדוגמת נסיונו של ”דבר” בראשיתו, לא היתה לה מסורת ראויה בארצנו — המסורת של העתונים היומיים בה מלפני מלחמת־העולם הראשונה לרבות גלגולם, כדמות ”דואר היום”, לאחריה, היתה אמנם ארוכה מעט אבל לא היתה מלבבת ביותר, ואילו המסורת של "הארץ”, היתה, בייחוד בזכוּת עורכה משה גליקסון, מלבבת למדי, אבל לא היתה ארוכה ביותר. והרי לא ראי זה כראי זה ”הארץ” בא לשרת קהל של יחידים, ”דבר” נוער לציבור מלוכד, אשר כמה פלגים בקרבו, שמלחמתם, המרירה למדי, בינם לבין עצמם, לא היתה עשויה להעמיד את תרבות־היחסים, ותרבות הוויכוח בכללה, על גמר־בישולה. נזכור־נא כי נצניה הרכים של תרבות־היחסים אצלנו התנכלו להם רוחות זעיפה — מכאן זכר של מריבות־תמול, שהשתרבב בו לא מעט ממורשת הדיסקוסיה הצורבת שמילאה לפנים חללה של הבירז’ה; מכאן הד של מריבות־היום, שהשתרבב בו הרבה מגרר הפלוגתנוּת הארסית, שהגביהה טור בין אחיות שנעשו צרות. ואל־נשכח, כי כשם שזכר־תמול פירנס את הקטטנות־לתיאבון, כך הד־היום פירנס את ההתגרות־להכעיס, וזו גם זו חדרו, ברוב צינורות, לתוך השיטים ולביניהם, והם יורדים לחיינו עד עצם היום הזה.

והנה מותר לומר, כי חלק נחשב בטיפוחה של תרבות־יחסים היודעת לקיים את חובת אחריותה כלפי עצמה, אף — ביתר דיוק: בייחוד — כשהכורח מחייב את העמדת הבירור על חודו, היתה גם כוונה גם פועל־יוצא של חטיבות־הכתב הרבות, למן ”דבר היום” דרך ”במרי שיח” עד ”קיסמים”. שלא כדרך הפולמסאות המצויים, נחלת הסביבות שרובנו באנו מתוכן, אלה הפולמסאות המתירים לעצמם לעשות את היריב ודעתו קאריקאטורה, אם לא מפלצת, כדי להקל את עוּלה של חובת הארגוּמנטאציה העניינית, היתה פה התאמצות ברורה ומכוונת לסילוקם של יצרי האפקטיביות ולהתרכזות על גופם של דברים.

העובדה האחרת, כי ”דבר” בראשיתו לא זו בלבד שלא היתה מסורת בידו, אלא אף לא היה נסיון בידו. הריני מעלה לפני את חבורת האנשים שמצאתים, בבואי לעבוד במערכת ”דבר”, כשכל עצמו בן־שנתיים — איש מהם לא היתה קודם בידו כאותה אומנות או נסיונה. לא במערכת, לא בהנהלה, וכמדומה, אף לא בדפוס. הכל היו רבותיהם ותלמידיהם של עצמם, ולמדו את תורת־הגילוח על זקנם שלהם ושל קוראיהם. ואין גם לשכוח את הדלוּת — כמה חדרים עלובים ברחוב יבנה ובית־הדפוס המועט שממולם, והסידור סידור־יד, ומכונת־ההדפסה עומד עליה הממונה ומניח בידיו, שעות על גבי שעות, גליון אחרי גליון, והעתון מתקבל בסביבה הקרובה למחרתו, ובסביבה הרחוקה למחרת מחרתו והנחמה היא כי על אף האיחור הכל טועמים טעם של חידוש. אמנם, חברינו הוותיקים יכלו לשמוח, משום זכרונם, על ההתקדמות הרבה — הרי את ”אדמה” היו מדפיסים במכונת יד, כשתימני מניע את הגלגל וברנר מסייע על ידו, ו”האחדות” של פועלי ציון או ”אנפאנג" שלהם נדפסה על דרך פשוטה יותר, כשאיתן יושב על גבי הדף ומעיק עליו מלוא כובדו ונזהר שלא להתנענע, גזירה שמא ינענע ויזעזע את האותיות, ואם להפליג לשפירה של עתונות הפועלים — הרי ראשית ”הפועל הצעיר” מחברות של הקטוגראף.

הקושיה, כיצד העז ב. כצנלסון להעמיד בכוחות כאלה עתון, תירוצה ברגיל כתירוצן של קושיות על העזות חמורות ממנה בארצנו, דהיינו שאין שחייה אלא במים ואין היא נלמדת אלא למי שקפץ בגליהם תחילה. כי היתה זאת קפיצה שאין טביעה בצידה, הוא פלא, שהרי אותם הקופצים תחילה סופם מעיד על תחילתם — צא ובדוק בראשונים, החיים עמנו, ותמצאם באשר תמצאם, במערכות עתונים לא תמצאם, והיוצא מן הכלל אינו בא אלא לקיימו. ואם בכל־זאת לא טבעו, ולא הטביעו, הרי זה משום מסירותם של העובדים, שמספר שעות עבודתם לא נמצא בפרופורציה ישרה לשכרם (וגם זה בפתקים של "סולל בונה” ששען ישיש בנחלת בנימין היה מקבלם בניכוי הגון( ובייחוד משום פריונו וכוח אירגונו של מ. בילינסון ששיקע בו מלוא יכלתו, ועבודתו זו מילאה את כל כולו.

ד

עם יסודו של ”דבר” נדרשו עובדיו למעבר חד, הוא המעבר מתחומו ואווירתו של שבועון ששעתו שהוּיה לתחוּמו ואווירתו של עתון ששעתו בלועה, וקשה לומר כי הם אמנם קיימו ויכלו לקיים אותו. מי לנו גדול כמיסדו, ב. כצנלסון, והוא לא שינה מדרכו בכתיבה, וכדרך שכתב קודם בשבועוניו כך כתב עתה בעתונו. והרי כתיבתו ממש לא היתה משופעת כדי צרכו של עתון — עצם חיבורו של מאמר ארך לו, ברגיל, שלושה ימים, כשהוא נסגר בביתו, ורובי־מאמריו יסודם נאומים, ואין לומר, כי מידת־עתונאים היא. ומה לנו הוכחה פיקאנטית, מכפי שהניחה בידנו דוד זכאי, שהעביר בפשיטות את מדורו משבועון לעתון, ואך שינה את שמו — לא ”טורים” אלא "קצרות” — וכך הוא מקיימו, לאורך ימים, שלושים ושש שנים. והרי לא בלבד ”דבר” ואנשיו באו מן השבועון, אלא כל העתונות העברית תחילתה שבועונים, ואָפיים של שבועונים היה מוטבע בה יפה־יפה, כפי שהיה מוטבע גם ב”דבר” שנים לא־מועטות. היחיד שקפץ באמת מתוך אווירתו הרווחה יותר של שבועון לתוך אווירו הדחוס יותר של עתון, ביתר דיוק: מי שברא ב”דבר” חלל־אווירו של עתון, היה¹ משה בילינסון. אך אפשר, כי הוויתוּר שנדרש לו ונענה לו היה לו באפשר, משום שלא היה ויתור כלל, כלומר שידע מה שלא ידענו כולנו — העתונאי שבו לא נתקפח בשל הפובליציסט שבו, כשם שהפובליציסס שבו לא נתקפח בשל העתונאי שבו, ששתי המידות, שהן ברגיל סותרות זו את זו, עלו לו בקנה אחד, וכך נמצא הוא, שלא בא ממסורתה של העתונות העברית, כמקיים יתרונה, יתרון תכונתה השבועית הישנה, מבלי לגרוע מחיותה של תכונתה היומית החדשה.

הלכך כותב תולדת ”דבר” יהא חייב לומר, כי העזתו של מייסדו ומסירותם של ראשוני עוזריו לא היו עומדות לו למפעל, אילולא נלוותה למידת העזתו ולמידת מסירותם, מידת התמדה גדולה — כסוד לכל ברור הוא, כי ב. כצנלסון, אחרי שנות עריכה מעטות, העדיר את עצמו יותר ויותר, וכסאו במערכת נעשה כטפלה לעיקר, אלו רוב הכסאות שאריה נבון ציירם בציורו הנודע, כי נדרש האיש להיות פטרונם של דברים הרבה ונעשה תל שנתלוּ בו פיות הרבה וכמה מיני משאוי מוטלים עליו והעניינים מקיפים אותו מעברים ונמצא עניין ”דבר” מובלע ביניהם. כממילא היה צומת־העשייה בידי משה בילינסון — כדרך שהחמיר עם עצמו החמיר עם זולתו, (”בוס קשה”), כשמעמדו המיוחד מסייעו להפעיל את תכונותיו לטובת הבימה ודרכה, שגדלה ורחבה, עד שנעשתה, בייחוד בימי המדינה בדרך, בחינת הבימה בה”א הידיעה. כעורך וכסופר עמדה לו ערותו הפינומינאלית ממש לתפוס את זרימת האירועים ולהגיב עליה מניה וביה, ומתוך שלא נעשה עבד האקטואליות אלא נשאר אדוניה, ידע לחנך את הקורא לניתוח, להבנה ובייחוד לשיפוט, לאור עקרונות שמשענתם הבינה ומסדם המוסר. נאמן ליסודה של דימוקראטיה, שבה שלטון־הרבים אינו סותם את חירות היחיד, כשם שחירות־היחיד אינה פורעת את שלטון הרבים, עמד ממילא בפני התקפת־תמיד כפולה, שהשתערה עליו, אם מצד גרורי המוניזם האדום אם מצד שטופי המוניזם השחור. אפשר כי בימים ההם לא היה בינינו נתקף כמותו, וביותר בימים שההתקפה הכפולה עשויה היתה שתיעזר בנצחונם של הקצוות בעולם, מתוך הנחה, כי עצם נצחונם הוא צדקם.

כללים גדולים שבידו, ידע בהם, עד מה הם טעונים שמירה מעולה, שכן סכנת אחד בלב ואחד בפה ארבה להם בימיו, כפי שהיא אורבת להם בימינו; ואף ידע, עד מה קשה לדורשם באמת הלכה למעשה. אבל הקורא במאמריו מוצאם כשרשרת מאמצים רצופה המכוונת לכך. ועיקר המאמצים לחנך את הציבור בחינת כלל של יחידים, שכל אחד ואחד בהיותו, באחריותו כלפי מצפונו, בסיסה של החברה, שומר על הדימוקראטיה לאמיתה בפני ניוונה לצד דימאגוגיה ובפני סיאובה לצד אוליגרכיה, שסופה אוטוקראטיה. דברים אלה, הנשמעים כנוסחה של מונחים מופשטים, הופגנו במחזורים, פעמים ארוכים פעמים קצרים, של דברי הוכחה ותוכחה מוחשים ביותר. ומי שלא עצם מדעת את עיניו לא יכול היה שלא לראות מתוכם, מה פורענות יורדת עליו על העולם והאדם עם הפקעת מצפונו של היחיד מרשותו שלו, כדי למשכנו לרשותו של המנהיג הכל־יכול, שאם ישיבתו בקווירינאל סופו יורש טירופו של קאַליגולה ואם ישיבתו בקרימל סופו יורש טורפנותו של איוואן האיום, ואם ישיבתו באמצעם תחילתו וסופו גילום־אימים של פוּרור טויטוניקוס. אבל בימים, שהשמיע הוכחתו ותוכחתו, ניתן עליו כפל קטרוגים, הללו מקטרגים על פשרנותו, שכן אהבת הקצוויוּת או, למצער, האהדה לה היו בגדר האפנה הגדולה, ואך על תיליהם של מיליוני גולגלות, קרבנות האוטוקראטיות וחלליה, נשמעו דברי נוחם, אם במלוא־הפה ואם בחציו.

אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שנכשל בהם — ואף הוא זכר כשלונו, שהיה מדרבנו וחוזר ומדרבנו לקיים את תורתו ולדרוש בה ולה בחינת ושיננתם ממש. כשלונו, שהיה מזכירו וחוזר ומזכירו, והיה לו, כדברי, בחזקת טראומה, הוא מאמר, שכתבו לפני היות ”דבר” ולא ניתן לו להדפיסו ב“קונטרס”, — היתה זו תגובתו על רצח די־האן, עד שנראה כאילו רובי מאמריו בגנותה של טומאת האלימות לא באו, כביכול, אלא לתקן מחדלו.

ה

מרחק־הימים כשם שהוא מעורר לזכור, איך היו הדברים עד שנקפד במיטב־ימיו, כך הוא מפתה לשער, כיצד היו עשויים להיות הדברים, אילולא נקפד בהם. הפיתוי, ביסודו, פיתוי של בדות, אבל אין הוא יכול לעצור את ההרהור, כי בכמה שעות קשות בחיינו חשנוּ בחסרונו, וזכרון חסרונו הוא מצווה גדולה, כשם ששיכחתו עבירה גדולה, הלא היא העבירה, שמפניה הזהיר החכם באדם: עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול ובנה עליה מצודים גדולים ומצא בה איש מסכן חכם ומילט הוא את העיר בחכמתו ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא.

]ב' כסלו תשכ”ב[

א

ספרה של מרי יציב ”אחד ואחת” (הוצאת מסדה, תשכ”א), שזכה לפרס על שם רבקה אלפר, מטעם מועצת הפועלות, זכה לכך על שום ייחודה של המחברת ועל שום ייחודו של החיבור. על שום ייחודה של המחברת — מראשונות עלייה קדומה למדי, כעלייה השנייה, שיקעה את עצמה בעבודה, שעניינה דאגה וסיוע לגורלה של עלייה מאוחרה ביותר, ומתוך שהיא מצרפת ליכולת התעניינותה הפעילה כוח התבוננותה הערה, הרי תחום־זימונה אינו מוחזק לה כחטיבה, שחלה בה הכללה של טיפול וממילא הכללה של בחינה, אפילו מערכה, שבה כל נפש ונפש בדלה לעצמה, בפי שמחייבים אָפיה שלה וגורלה שלה. ייחודו של החיבור — הראייה הבדלה והמבדלה הזאת מסייעה לתפיסה מהירה, דיאַגנוסטית, הלוכדת, בהשקפה ראשונה ממש, מתוך הפיסיוגנומיה של הבא או הבאה לפניה את הפסיכוגנומיה שלה, והיא העומדת לה להעלות לפני הקוראים, את שנתפס לה, והם רואים ושומעים, מתוך שרטוטי־רישום מעטים, נפש נפש על רוב מצוקתה המיוחדת ומעט נחמתה המיוחדת. לאמור, הקוראים, המורגלים בראייה מכלילה, סטאטיסטית, מה גם אוטומציונית, ומאומנים במושגים של חברה, ציבור, הסתדרות, אגודה, כמושגים המבליעים את היחיד בתוך הרבים, רואים, אם לרצונם אם לכורחם, את שנקבע כמוטו לספר כולו: ”המיספר מיליונים מתפרק ליחידותיו ומתייצב לפנינו אחד ואחת".

מוטו זה עשוי כיתד, שניתן לתלות בה כמה דברי תוספת לעצם ההחלטה של מתן־הפרס וטעמה. ראשית, אין היא מובאה מחוץ אלא מובאה מפנים, כלומר מפנימו של הספר — אנו מוצאים אותה כסיום של הרשימה ”הדבר היחיד שנשאר”, אלא שיש הבדל מועט בין לשון הסיום שברשימה בתוך הספר ובין לשון המוטו שבראש הספר, והוא הבדל של אות אחת. בסיום הרשימה נאמר: אחד ואחד, כששתי התיבות סופן דל”ת; במוטו נאמר: אחד ואחת, כשתיבה ראשונה סופה דל”ת ותיבה אחרונה סופה תי"ו, כפי שמצינו בעצם שמו של הספר. שינוי מועט זה בא להאיר את שתי הרשימות הראשונות שבספר — שם האחת ”אחד” ושם האחרת "אחת”. עניינה של זו כעניינה של זו. ועניין שתיהן כעניינו של כל הספר — מעשים שהיו וכפי שהיו — אולם הן ניתנו לפני צרור הרשימות הנקרא חלק ראשון, שתכנו זימונים עם עולים ועולות, כאמור: איש איש ואפיו וגורלו, אשה אשה ואפייה וגורלה, החל בעולי מחנות־קפריסין, דרך עולי ארצות מזרח ומערב, ניצולי מחנות ההשמדה והבונקרים, מגורשי טרנסדניסטריה, ופליטי מסך הברזל על רוב סבכיהם, גורל גורל וסבכיו, מהם עבים כשקים ומהם כמשי דקים. על שום מה ראתה המחברת להקדים צמד רשימות אלו כמין פתיחתא, אנו למדים מתוך קריאתן — לפנינו מעשה האחד ומעשה האחת, שהצד השווה שבהם הוא אפס־הפתרון. שכן האחד וגורלו מעלה לפנינו את השאלה: היש תרופה לזרות מוחלטת, כפי שנגזרה עליו, על פי אפיו וגורלו; כשם שהאחת וגורלה, מעלים לפנינו את השאלה: היש תרופה לעזובה מוחלטת, כפי שנגזרה עליה, על פי אפייה וגורלה. נראה, כי במכוון העלתה לפנינו המחברת על מפתן־הזימונים, את צמד־הקצוות הזה על חומרתו המוחלטה, שצלילי־אזעקתה לא ימושו מעלינו, ושאימתם תהא מוטלת על כל שאר הזימונים.

ב

לאחר צמד־הרשימות הזה, הנועד ועשוי להחרידנו עד דכדוכה של הנפש, בא החלק הראשון ובו חמשה מדורים, כמובן מדורים־שלכאורה, שהרי לאמיתו של דבר כל רשימה ורשימה היא מדור לעצמו, פרפור פורענות לעצמו, גוש ייסורים לעצמו, מדור גיהנום לעצמו. ולא עוד אם נהרהר וראינו, כי כל נפש ונפש‏ נמצאת במוקד סבכו של צמד־הנפשות שבראש הספר, כמתנודדת, במעט או בהרבה, בין זרוּת ועזוּבה, ומידת קירבתה אליו כמידת ריחוקה הימנו תלויות לא בלבד בכוח הנפש לשאת את עצמה ולגבור על עצמה, אלא גם, ולפעמים בייחוד, במידת ההבנה ובמידת האהבה שמעברים. ואף שהספר אינו רודף לא תכלית של ספרות, ולא מוסר של השכל, הרי גם התכלית גם המוּסר עולים כמאליהם; התכלית כדמות הציור העומד לכאורה לגופו, והמוסר כדמות התוכחה המקופלת בשוליו. אילו ביקשתי לנסות בניסוחה של התוכחה הזאת על דרך מימרה, הייתי מסתייע בהיפוכו של דיבור שגור, והייתי אומר, כי כשם שהיינו בגולה נוהגים בסברה, כי מה שיהיה על כל ישראל יהיה על ר' ישראל, כך עלינו בארצנו לומר, כי מה שיהיה על ר' ישראל יהיה על כל ישראל. ומי הוא עתה, ר' ישראל, הוא ואשתו ואחיו ואחותו, ביתר דיוק: מי הוא עתה רובו של ישראל, הלא הם שעלו אלינו תמול שלשום ויעלו מחר־מחרתיים, הם־הם שמציאותם היא מציאותו של ישראל ומציאותה של ישראל, ושאנו חייבים לראותם שלא כדרך הראייה המצויה, שהיא ראייה מופשטת, שאין לפניה אלא צמצום הצברים טיפולוגיים, כדרך שנהוגים לראות מנגנאות של מוסדות, משרדים, לשכות, אלא כדרך הראייה שאינה מצויה, שהיא ראייה מוחשית, שיש לפניה פרטים יחידיים, כדרך שנוהגים לראות בני אדם חיים, לב ללב ועין לעין, והיא ראייה המבליחה מצרורי הציונים שבספר שלפנינו.

ידענו כן ידענו את ההתרעה השגוּרה הנשמעת על אזנו של מי שאינו רואה מרוב עצים את היער, אך דין להשגיר גם את יריבתה והיא ההתרעה מפני מי שאינו רואה מרוב יער את העצים, שהרי העצים ככל ששכנותם מצפיפה, הם ממשותו המוסיפה והולכת של היער, ואם לדקדק: ממשותו האחת.

ג

והרי דין שנודה, כי אין אנו נוטים לראות את העצים — הרבה הדינמיקה של חיינו ודהרתם עושה, הרבה ממנה המיכניקה של הסדרינו וקרישותם עושה, ויותר מאלו הנוחיות של עצמנו עושה. כמה גושי־אדם וטיפוסי־אדם ויחידי־אדם מצויים בקרבנו, שאין אנו חשים בהם, ואפילו אנו מתחככים בהם בשאונו של רחוב, בדוחקו של תור, הרי אין זימוננו אלא כדי שהיית־מבט חטופה, ואם אנו מכלל העוסקים בצרכי ציבור, הרי הרכב הצמוד ובדומה לו אינו מניח בידנו אפילו כדי כך, עד בוא יום או שעה ואנו כמגלים עם־אדם לא־נודע. כך, למשל, נגלתה בימי השואה, בראש השנה, על שפת ימה של תל־אביב עצרת גדולה של אומרי תשליך, ועיקרה טיפוס־אדם שלא היה נראה בה בליכודו — קהל זקנים וזקנות, כפופים ורצוצים, קומתם צער וקולם מכאוב, שבכו לבניהם, לבנותיהם, לקרוביהם בגולה הנשמדת והולכת. ובדומה לכך נגלו ביום האבל הגדול ותהלוכתו הקודרת, מטליות־מטליות של אוכלוסים שוני־קלסתר, כאילו תל־אביב הגלויה כמה וכמה תלי־אביב סמויות בה. ועל־מה נרחיק, במשפט אייכמן עלו על הדוכן עשרות עשרות עדים, והם אך מעט מהרבה, ואיש־איש זכרם של ייסורי־תופת מחלחל את גופו ונפשו, אך מתוך שחלחולם עלוּם, והם נגרפים, כמונו כולנו לריתחת החיים, הם נראים כמונו כולנו, שהתופת היתה לנו שמועה בלבד ואף זכרונה מתקשה לעמוד בפני שיכחה.

ענייני הספר שלפנינו הם אנשים ואנשים, זקנים וצעירים, כולם פליטי סערת־הגורל של עם־ישראל, אך איש־איש כמי שאין מכאוב כמכאובו. עד מה רחוקה חוויית־היסוד של בני הסערה ושל שלפניהם, ניתן ללמוד, כשמסמיכים לה לקריאת חלקו הראשון של הספר את קריאת חלקו האחרון, שעניינו דברי זכרונות על מעשים ואנשים, מימי העלייה השנייה ולאחריה. הסדר הזה, המקדים את ענייני העליה האחרונה לענייני העלייה הראשונה, מקדים ממילא את חוויות הזולת על חוויות עצמו, ופירושו פשוט וניתן להסתכם ככלל גדול: גורל אחרונים חשוב, אף כי גורל ראשונים חביב. ולפי שהמחברת ‎נמנית עם דור, שהאוטוהיסטוריזציה תכונה היא לו, הרי חילופו של הסדר‎ ‏שראינו עתה, סימן יפה הוא לה. ואף זאת, דרך־מקרה־לא־מקרה נדפס החלק‎ ‏הראשון על העלייה האחרונה בשורות רווחות, והחלק האחרון על העלייה‎ ‏הראשונה בשורות צפופות, כביכול, אף הבחינה הגראפית מסייעת.‎

ד‏

ובאחרונה אגע נגיעת־מה בנקודה אישית — הייתי מבאי בית יציב‎ ‏ומיושביו, והיתה זו ישיבה נאה בתוך חבורה נאה — מרי ויצחק יציב,‎ ‏ושכנם מזה משה ביילינסון, ושכנם מזה ברל כצנלסון, והבית אורחיו מרובים,‎ ‏אנשי־ספרות ואנשי־ציבור, והשיחות עריבות, ובעלת־הבית, שלא היתה לא‎ ‏בכתיבה ולא בעסקנות, השתתפותה הערה היתה השתתפות של מתבוננת, ופרי‎ התבוננתה דברי־תגובה קצרים וחריפים, שעיקרם הגדרות חדות המעמידות אישים ותכונות על תמציתם. איני עני בזכרונות של הגדרי־חריפות; שהרי שלישייה כשל ברל כצנלסון, אליעזר מאיר ליפשיץ; משה אהרן ויזן פינקוּני בכך; אך שמוּרים עמי כמה הגדרים מפי מחברת הספר שלפנינו, אשר בכל אלה לא מצאתי. אולם על אלה וכאלה לעת מצוא, ועתה אסיים ואומר, כי מידה שהבחנתי בה במחיצת ההתבוננות במעגל המעטים והקרובים, אני מבחין וחוזר ומבחין בה במחיצת ההתבוננות במעגל הרחוקים והקרובים, והמעבר ממעגל למעגל הוא כמעבר מסקרנות אניקדוטית להתעניינות הומנית, וחותם המעבר הזה על הספר כולו.

[כ"ט אב תשכ”ד]

א

בית יציב, כפי שהכרתיו ראשונה לפני ארבעים וכמה שנים, היה קבוע במרומו של גג שגזוזרתו השקיפה מצידה אחד לרחוב אלנבי ומצידו אחר לשדרות רוטשילד, והיה כבית ועד לרוב ידידים ומיודעים, מהם סופרים, מהם עסקנים, מהם אנשי קיבוצים קרובים ורחוקים, ופעמים היתה הדירה הומה ככוורת אדם רב. והדירה לא היתה גדולה ביותר, והילכך היתה בי פליאה, כיצד אירע שאפילו היינו עומדים צפופים, היינו יושבים רװחים, ולא יכולנו שלא להטריח את עניין הנס שחז”ל מדברים בו, ופירשנו לנו, כי כנראה בני־ירושלים מכניסי־אורחים היו ודרכה של הכנסת־אורחים שהיא מרחיבה את המיצר. ויתר פליאה היה בכך שאותו נס ההרחבה לא מש גם בהיהפך בית האורחים למלון אורחים, שכן לא אחת אירע ופלוני ידיד ואלמוני מיודע נשתהה בעיר והחשיך לו היום וסר הנה ומצא לו קורת־גג.

אלה הערבים ואלה הבקרים, שבהם היו מזדמנים אנשים רבים ושונים ומסבים לשולחן, היו לשכמותי כבית־אולפנה להכרתם של כמה וכמה אישים מכמה וכמה צדדים, שאינם מתגלים אלא באווירה של אינטימיות. כן, למשל, אזכור זימון באותה גזוזרה לכבוד יום הולדתו של ברל כצנלסון, שמלאו לו ארבעים שנה — ובימים ההם, כשהציבור צעיר היה, היה זה גיל קשיש למדי — חמימות האווירה נתנה כי חתן־המסיבה סיפר כמה וכמה דברים, שהיה בהם להאיר את אָפיו ודרכו, יותר משעשויים לכך מקורי־ידיעה מצויים ושאינם־מצויים, ולא שבתי לשמוע כמותם, ואפילו לא בסיפורו הנודע על דרכו לארצנו. העילה לסיפורו היה מאמר של אהרן ראובני, שנדפס במקרה באותו יום, ושמו היה כמדומה: עיסא אל עיסא וברל כצנלסון, ואולי איפכא: ברל כצנלסון ועיסא אל עיסא. לכאורה הוצרך דבר־פולמוס, שעוקצו מרובה ודובשו אינו אפילו מועט, להעלות תגובה־לסתור העשויה כמותו, אבל חתן המסיבה דיבר בהתגלות לב נפלאה על עצמו, שורשי־גידולו ושלוחות־מאווייו, עד שהחזקתי בלבי טובה לאותו דבר־פולמוס שעוררו לכך, וביותר החזקתי טובה לאװירת־הבית, שכן סברתי, כי יותר משהחתן־המסיבה ברר לו את דרכו בררתו אווירת הבית, שהשרוּ בעל הבית ובעלת הבית. בעל־הבית, יצחק יציב, כיצד, שהגיש כוסות תה, וכיבד בשלוש הכוסות הראשונות את שלשתנו — את ברל כצנלסון, את משה בילינסון ואותי, שאמר: ואלה לשלושת הכהנים. בעלת הבית, מרי יציב, כיצד, שהעירה הערה קצרה וממצה עד־דק על אהרן ראובני, שסילקה אותו מאמר בן־הרגע לפינה, והעמידה עיקר־ייחודו במרכז.

מאותה שעה עשיתי אזני כאפרכסת למשפטה של מרי יציב בהגדרתם של אישים, ועיקרם סופרים, כפי שהתבוננותה צדה את עיקרם, כשכל הגדרה כממצה, בקוצר מלים, איש ואיש על תשתית־תכונתו, כלפני היותה מניע או מקור של גילויו ואופן גילויו בחטיבה של יצירה ודומיה. אף היה בי רושם, כי בשבתה לשולחן, אשה נאה ותמירה, מאזינה וחיוכה כמרפרף על פניה, ומטילה הערתה, היא יודעת מאד, כי הגברים המדברים אינם מבחינים במה שהבחינה היא, האשה, ועתים אפילו נראה לי, כאילו חיוכה מקפל קמט של חמלה טובה על תעיית־העקיפין הארוכה של המשוחחים, בעוד המטרה, תפיסת הגרעין. כהרף־עין. כשקראתי לימים רשימתה הקצרה על רחל המשוררת, איך שלושת מעריציה היו כנערים נבוכים בפניה, חשבתי, כי כליצתה הגלויה של רחל, ליצתה הסמויה של מרי.

ב

אפשר שאלתי את עצמי ואפשר לא שאלתי את עצמי, האם מאחורי ההערות השנונות האלה מסתתרת סופרת, שרדיפת המיצוי חוסמת לה את דרכה ממובאיו שבעל־פה למוצאיו שבכתב. אבל מה ששאלתי או לא שאלתי את עצמי, אמר ב. כצנלסון לה עצמה ודרך שאלה: למה אינך כותבת. לדקדוקו של דבר שאל: למה אינך כותבת על כך. אבל אף בנוסח זה חבוי קודמו. ומעשה שהיה כך היה — מרי, ילידת קיוב, נחלצה, בעודה נערה צעירה, לעלות לארצנו ונמנתה עם חלוצות העלייה השנייה, שבאו לפני מלחמת העולם הראשונה, והקימו תאי־ראשית של תנועת הפועלות בה. בשנות השלושים אמרה לפקוד את שרידי משפחתה שמאחורי מסך־הברזל, ובשובה היו דברי־רשמיה שונים ואחרים לא בלבד ממה שכתבו תיירים, מהם סופרים ידועים, שהבליעו נטפי גנותם בתוך חבית התפעלותם, אלא אף ממה שסיפרו אורחים, שבאו כמותה לראות את קרוביהם. דבריה הקיפו חזיונות הרבה; אך מרכזם היה כמוקד־התעניינותה — הנקודה היהודית הכלואה והנחנקת. ובימים ההם לא היו כל האזניים נטויות לשמוע בכי־הסתרים העולה מן החנק, אך לבה קלטו ובכוח פיה הקליטתו בלב סביביה, ולשאלתו של ב. כצנלסון, שיתפה לפיה את עטה — ומעתה נתפרסמו והלכו מעל דפי ”דבר” רשמיה קצרי־האמירה ורבי־הרישום. ולא עוד אלא הנסיעה ההיא וחוויותיה בה היו לה כגזירה — רגשה, הגותה, ידה בגורלם של יהודי־רוסיה, וככל שנפתח אשנב־מה, ככל שהסתננו יחיד ויחידה משם, היא המתעניינת בהם, היא העוזרתם ותומכתם, וביותר בימים שהאשנב נתרחב משהו וההסתננות הגדישה משהו, ורשימותיה שנתפרסמו עתה, רשימה רשימה ושיקופו של גורל, גורלו של אחד וגורלה של אחת, צמחו מתוך טיפולה הזהיר והנאמן בעולי ברית המועצות. ובהיכתב תולדות מערכת הייחוסים שבין ארצנו וגוליה בגולה הגדולה ההיא לא יישכחו אלה, שגורלם היה להם כמכװת־תמיד ולא מַש מלבם ולא המישו אותו מלב סביביהם, ובכללם מרי יציב, שכרכה דיבור ומעשה בכרך אחד.

ג

וכדרכו של קולמוס, משנתבקש לשמש אחרונות הוא מתעורר ומעורר לשמש ראשונות, אף דרכה של מרי בכתיבתה — משהתדפקו על לבה ימים ראשונים ובאו לפניה דיוקנאות של ידידים ואהובים, והעלתה אותם; כפי שנצודוּ בשפופרת התבוננותה, וכן ניתנו לנו שני ספריה — תחילה ספרה “אחד ואחת” ועתה ספרה ”בתוך עמי” — והייתי כולל את עניין שניהם לאמור, כי מי שכתבתם יצאה לראות אחינו הרחוקים־במקום וקרובים־בנפש ולהראותם, ומתוך כך נתעוררה לזכור את אחינו הקרובים־לנפש והרחוקים־בזמן, להיות גם אלה גם אלה צרורים בנפשנו — אלה לחיים טובים ואלה לזכרון טוב.

[אדר א' תש”ל[

א

אכן, בן־בית — כך היה בכור־הפסיבדונימים ופירושו, לפי כוונתו, היה ודאי בית, שמשמעותו נרחבה יותר — העיר הגדלה והולכת על רחשה ובחשה, אך פירושו. לפי רישומו, היה בית, שמשמעותו מצומצמה יותר — בית־“דבר” על גישושו ומישושו. והרישום ראשיתו נעוצה בפגישת־הראשית, בשנת תרפ”ז, בבואי לעבוד בבית הזה, שכל עצמו אילו חדרים קטנים, בדירה שכורה ברחוב יבנה, וביני, הטירון, ובין חבר העובדים הוותיקים (ותק של שנה ומחצה) מתוּחה מחיצה סמויה, בת־השוני שבינינו — גידול אחר, מנטאליות אחרת, גל־עלייה אחר — ושגם שמירת האופנה, רובשקה ושערות־פרע, לא היו עלולים לערערה. ודאי, הרבה עשתה סקרנותו הטובה — והוא ראה עצמו מחויב בה, הרי היה רפורטר, הרפורטר — אך יותר ממנה עשתה נאמנותו לנפש־עצמה של העיר, שעמד על משמר־חליפותיה — קיבוץ־גלויות, צירופו וצריפתו. האווירה בבית, שהיתה לא במעט נרקיסטית, שפעה רוב פאמיליאריוּת, ומי שבא בתוכה, אפפתו ממילא חיבה מעברים, אך אינה דומה חיבת־האחרים, שלא נפטרה תחילה משיוּר של הסתייגות, כתיבתו שלו, שהשליכה מלכתחילה כל קורטוב של חשד, והיתה כמכרזת: ראה זה חדש. לימים נודעתי, כי בעצם, חסרתי לו בחינת כלי בלוח־האישקוקי, שכן האידיאל של בית־“דבר” נצטייר לו כקיבוץ־גלויות שלם בזעיר־אנפין, והאידיאל הזה, שהיה תמיד רחוק, נראה לו עוד אז קרוב, והיה מצביע על חבורת־העובדים הקטנה, במערכת ובהנהלה ובדפוס, שיש בהם לא בלבד בני שבט אשכנז, אלא גם בני שבט ספרד ותימן, ואפילו קראי — כמדומה לפי הפאספורט בלבד — בכללם.

השמחה הזאת לחדש, המצטרף כחוט במסכת, היתה כלווית־קבע בכל עשייתו — היא שכינסה סביבו קליאנטוּרה גדולה ביותר. ספק אם מצד שיעורה היה לו מתחרה במערכת — לרבות הממונה על סלה, שהנדידה אליו היתה מרובה; אבל אין ספק כי מצד גיוונה היה בן־בלי־תחרות. אלה היו פועלים ואומנים, בעלי תעשייה זעירה ושכירי יום, בקיאי־פאטנטים ומרדפי־המצאות, מכריזי־תכניות ומלחשי־הצעות, כבדי־הגוּת וקלי־הזיה, צועקי־חמס וקובלי־חרש, עם רב הבא ברוב עניין, והוא היה מצמצם, צמצום בולט, ‏כמעט דרך הפגנה, את שפתיו, כאילו בא להרגיש את הדובר בו: ראה, אני מקשיב לך בכובד־ראש. הוא היה כמהדורה קמאָה של ריפורטר, ששוב אינה מצויה בינינו — אורך־רוח של רואה ושומע ורהיטוּת של מראה ומשמיע, והסתירה נבלעת בתוך חגיגיות, שהטילה על כתיבתו, אפילו עניינה מצוי, זגג של פתוס, עתים גלוי יותר, עתים חבוי יותר ושהיה כוחו ורפיונו כאחד. כוחו — כי יניקתו, יניקת הנער בן ליטא, היתה מתחומו של הפתוס; רפיונו — כי עשייתו, עשיית העתונאי איש תל־אביב, היתה בתחומה של ההעניינות¹ וההתנגשות הזאת בלטה ביותר במאמריו במדור־הכלכלה — וכל שיטרח להקביל דרך־כתיבתו השקויה לחלוחית שירה של אבטודידאקט דילטאנטי ודרך הכתיבה שלאחריו, הבלומה יובש פרוזה של ספציאליסטים מדופלמים, יעמוד על תמורת־דור, וגם על כוחו של בן־דור לפנות את מקומו ולבור לעצמו מקום תואם לו.

ב

והתואם לא בא לו על נקלה — כי השם, שברר לו לעצמו בלשוננו² בן־דור, לא היה לו כציון־עובדה אלא כקביעת־פרוגרמה. שיחה ראשונה שבינינו היתה על שמו, ובה הייתי כמערער ומוכיח: אדם שמו בינדר, שכמותו כשם בּאֶדנאֶר, פירושו עושה־חביות, ואינו קורא עצמו: חבתן, כדי לשמור זכר אוּמנות של אבותיו שנעשה להם כינוי (ר' צבי החבתן, אביו של לילינבלום), אלא מתחכם בתחבולה לקיים אחדות פיקטיבית במשמע־אוזן, וקורא עצמו: בן־דור, הרי כך מנגנונה של הבדיחה, וכלום ברירת השם דבד בדיחה היא. שמע באורך־רוח דברי הערעור והתוכחה, והשיב: ואפילו תחבולה היא, הרי אמת היא — אנו דור־המעבר ראוי שהמעבר יישמע גם צלצול שמנו, ואם אך מנגנונה של הבדיחה יכול לשמר הן את שמי לפני המעבר והן את שמי לאחר המעבר, להיותם לאחדים, גם הבדיחה ברוכה תהיה.

ואפשר ותשובה זו היא מפתח לו — הוא היה בן־דור מבלי שחדל להיות בינדר והוא היה בינדר מבלי שחדל להיות בן־דור. אהבתו לעיר מגוריו בארצנו, תל־אביב, וגידולה, כסמל גידולה של ארצנו, לא ידעה גבול — הוא היה בה כשלישי בברית, לאחר יעקב רבינוביץ ויהודה קרני, ומסירותו כמסירות אביר רומנטי מיוחד במינו. כי הוא עירער על כל רומנטיקה — מראה בתים קטנים, לא־כל־שכן מראה מגרשים ריקים באמצע העיר, היה מכעיסו ביותר: אתם רוצים בתים קטנים, בבקשה אל מעבר לירקון, עד שנבוא גם שם ונמירם בבתים גדולים, משופעי־תושבים, שוב תרחיקו את בתיכם הקטנים. והתאווה הזאת לריבוי, לגודש, היתה כתאוות הריבוי והגודש על שממת ארצנו כולה: הבו גודל למולדתנו. אך גם אהבתו לעיירת גידולו בגולה ולגולת ליטא לא היה לה גבול, לאמור: לו ראיתי אותה כולה שתולה פה בארצנו. מי ששמע כיצד סיפר על שיחותיו עם בן־ארצו הישיש, ר' זרח ברנט, איש אסיפת קאטוביץ ומבוני היישוב ביפו, ומי ששמע כיצד סיפר על שיחותיו עם בן־ארצו הישיש, הסופר ישראל שף, ומי ששמע כיצד היה מדבר עם בני ארצו, בני ליטא תיירי אפריקה הדרומית ומעוררם: בואו, חשתקעו פה, כל ליטא צריכה להשתקע פה — שוב לא יכול היה שלא להבין לפשר־המשמעות של התחבולה שבתמורת־השם. היא כאילו באה להזכיר, כי לא בידיים ריקות כי אם ברכוש רב יבוא העולה לארצנו — עידית טובה של גולת־מוצאה, גולה גולה סגולתה וסגולותיה. כשם שאהב את סגולות־גלותו — השכל הישר, חומרת־החובה, הסתפקות־במועט, כך אהב סגולות־הגלויות האחרות: מי יתננו מזיגת האורות כירושה לבנינו אחרינו, אשר ההתערות בארצנו תנחיל להם סגולות חדשות. יודע אתה — אמר — ‎במי אני מתקנא, במשה התורכי העובד אצלנו, כמה חסינות וכמה פשטות, והעיקר פעם אחת עלה על הגג וראה את תל־אביב, הביט סביבו, פרץ בבכי של שמחה, טפח יד ביד וקרא: בן פורת יוסף, סטאמבול! ודומה, כי הקנאה היתה לא בלבד בחסינות ובפשטות, אלא בתמימות־הראייה, שבה תמורת־השם, המקיימת בתחבולה את בינדר ובן־דור, שוב אינה קביעת־תכנית אלא ציון־עובדה.

ג

תהיה זאת בדיה לומר, כי הוא זכה בתמימות הזאת, אדרבה — עד אחריתו לא נחלץ מניגודה של תמימות: מתיחות שבין עצמו כפרוגרמה ובין עצמו כהװיה שעשתה את חייו כשבירת־רצון מתמדת. מי שראה את המתיחות הזאת לפי סימניה החיצוניים — זקיפת־הקומה, סימור־הפנים, התפתה לראות קצף־גיחוכה, אך מי שראה אותה לפי מקוריה הפנימיים — בולמוס־המסירות ולהיטות־העשייה — נכפה לראות צולת־רצינותה. מתוכה נעשתה מלחמתו בחלאת־היישוב — החל בספסרי־הקרקע וכלה במנצלות עוזרת הבית; מתוכה נעשה שירות־המודיעין שלו, אשר שש לשיר את שירת־האורות אך לא נרתע מקונן קינת־הצללים. זהו תשעה־באב של תל־אביב — כך שמעתי מפיו שלוש פעמים. פעם ראשונה, כשעברנו ברחוב הירקון, שבתיו לא היו עוד מרובים ומתוך אחד מהם נשמעו צעקות, אלו צעקות של אב זקן שהוכה בידי בניו; פעם אחת, בבית המערכת, שהיה אז בדרך פתח־תקוה, וחדריו היו מלאים מכיתות־לבנים, תוצאת־השריפה במוסך הסמוך, שבו נהג, מתוך יצר נקמה, העלה באש עשרות מכוניות ציבוריות; פעם אחרונה, כשנמצאה גופתו של מהנדס שנרצח בידי מעבידו. באותו ערב, בבוא האלמנה למערכת, ניסוטו הכל לאחור, יצא הוא, ואמר: אני אגיד לה, כי צריך להגיד לה. איך הודיע, איך דיבר — מי שהיה מעורה ברבים כמותו היה בו הכוח המחייב חומרה ועדינות כאחת.

אמת, מי שנטה להתפתות ולראות במתיחותו את קצף־גיחוכו בלבד, לא חסר רגעי־הזדמנות לכך — כי הנה נתגלה במגבעתו: לא מה שנקרא היטעלע אָפנת פועלים ועסקניהם אלא מה שנקרא טראָפּענהעלם אָפנת איכרים ומשגיחיהם; הנה נתלה בשימושי־הפיוט שלו: לא דגל אדום אלא דגל ארגמן. אבל אלה וכאלה היו כקליפות קלילות הטפולות לגרעינו החסום, שביקש נתיבה לאוכלוסיה גדולה ורבת־הפנים (”עמך”) על דרך צלילה־לא־צלילה לתוכו ובתוכו. צא וראה — אמר — מימרה של רומאים היא, כי הסינאטורים אנשים טובים, אך הסינאט חיה רעה, ללמדך כי היחיד מקפח ייחודו בתוך הציבור, אך הלכה של חז”ל היא, כי הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים, והטעם שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה, ללמדך כי אין היחיד מקפח את ייחודו בתוך הציבור. והוא ביקש לעמוד ולהעמיד על אותה חכמת־הרזים ואותם רזי־החכמה — הוא ראה והראָה, היה להוט לראות ולהראות אוכלוסי־ישראל, ובאשר אסיפה וכינוס, חגיגה ולוויה, תהלוכה והפגנה, עצרת ותערוכה, שם הוא, מגבעת־השעם ותיקו לידו, הראש מורחק מעל הנייר, שפתיו צמותות, העין והאוזן נעות קמעה לצוד משמע ומראה והיד רושמת בכתב שאינו נאדק בנייר אלא כמרפרף על גבו, דברי תיאור והתרשמות והערכה, המתנסחים גמר־ניסוח תוך כדי כתיבתם: טול ומסור לדפוס.

ד

איש־משאוי נתרחבו לו העשיות — או כפי שאומרים עתה: המשימות — ולא בלבד כוח־גופו הצמוק, החלוש, אלא גם כוח־רוחו נמתח: להחזיק צעד, להחזיק צעד. בתהלוכת־פורים נגררו ברחובות גם כלי־מסע הישנים של העיר, ואמר: הצרה היא, כי גם רבים בינינו הם דיליז’אנסים נושנים כאלה, פורדים מיושנים כאלה, ולא די שאינם מרגישים בכך, אלא שהם תמהים וכועסים, כי אתה מסרב ליסע בהם. היה סוקר, חוזר וסוקר את בני־עלייתו, ומבחין בהם ליד אלה הנראים לעין כל ושהערכתם היא כדרך־המטבע: הם גדלו עם תפקידם, גם — ופעמים בייחוד — את אלה, המבקשים להיראות לעין־כל, והם בחינת פורדים מיושנים על תמיהתם וכעסם. התשוקה הנלהבת שלא להישאר מאחורי הגידול, וההכרה הצוננת של הגבול האורב, המריצו את מתיחות־הקבע שבו, שביטויה היה כמין חלוציות־תמיד.

והיא שהביאה אותו, החלוש וידוע־החולי, בשנות־העמידה, לצבא, לבריגאדה, למדבריות, לאיטליה. בימי־החופשה היה המתגייס — מגייס, וראה את “דבר” צולע מאחורי תעודתו: הוא עושה כמצוות־אנשים־מלומדה, אין אש. מהיותי עורך־לילה בימים ההם, עשה אותי ראש־הנתבעים, ראש־הנאשמים. יכולתי להיענות במה שהיה בי — הכרת־החובה, אך לא יכולתי להיענות במה שלא היה בי — הרגשת ההתלהבות. ולא בלבד משום הטעם האחד: התופת, הנערכת בלב האיש הצעיר, הנדרש כאחת לישב במדבר, חייל בצבא אנגליה ולשמוע מרחוק על הדי מלחמתה בביתו, במשקו, בחופי ארצו — בזה היה משיב, כי זוהי תופת מפרה, והיה משנן אימרה של בן־גוריון, שעל פיה עלינו לנהוג בספר הלבן כאילו לא היה היטלר ולנהוג בהיטלר כאילו לא היה ספר לבן — אלא משום הטעם האחר: עם־הבייבל מנהגו בחטיבות שלא מבני־אייו הוא כמנהג מצביא־הבייבל באוריה החיתי, והוא מנהג העשוי לשמש לא בלבד את הספר הלבן, אלא גם את היטלר. לא ארכו הימים ומבחר־הנעורים שלנו, צעירי־הבריגאדה, באו לשרידי־הטבח וראו הכל, כי למחיה שלחם אלהים, ונפרכו ממילא טעמי־המחלוקת, אך כעדות לה נשמר מכתבו אלי, דבר זירוז ותוכחה: ”האזינה אלי וישמעך אלהיך — אלהינו. כל מליצה היא בנידון דידן אמת, גוף של מעשה, ציווי וכדומה. רמות אינן כאן אלא שטחים של ממש. — איני חושש, שמא תראה בדברי תעמולה לגביך. כן אני רוצה לעשות תעמולה, לתעמל אותך. בידך לעשות ואינך עושה, ואתה נותן את הדין — איך נביא את הגאולה? לא כיצד תבוא. כיצד נעשה אנו את חלקנו כדי להביאה? אין שום ספק, כי המעשה בה”א הידיעה הוא כיום בהיחלצות לצבא. — — כי זה המעשה, הצבא עושה את המלחמה ולא אחר — — אנו צריכים היום הרבה חיילים וחיילות. נחוץ. לנו גם המספר, למטרת טענות מדיניות, ואנו צריכים את עזרתם ממש, אף־על־פי שהיא לא־גדולה בחשבון של כל יחיד ויחידה, אבל פרוטה ופרוטה מצטרפות, ורק כך אנו צוברים את הכוח הגדול שיעיק על האויב. ועוד יותר אנו צריכים את ההליכה לצבא למען ידע יהודי, כי שעה אחרת היא, לא השעות הרגילות ולא הימים של משלח־יד וסידור והכנת מעמד חמרי ליחיד ותרומת־אנחה לטובת הכלל. אוי לנו אם כיום יישארו יהודים במצב־נפשם הרגיל, בלי מהפכה ברגש ובנכונות לקרבן. ההצלה הגדולה שיציל עמנו את עצמו תהיה הנכונות למלחמה, לייסורים, להגנת איש על אחיו, להגנת החזק על החלש, `להקרבת החיים פשוטו כמשמעו. אם נשיג את זה לא יוכל לנו היטלר. אילו היו אחינו בפולין ובשאר הארצות מוכנים ברוח הבנה כזאת, לא היה יכול הצר לטבוח אותם, ואילו יכול להכריעם בכוח מתוך קרבות בלתי פוסקים, היה קול־שאון־ההיאבקות מנסר מסוף העולם ועד סופו, ועולם־יה היה באמת מזדעזע. אילו הקרבנו את מחצית קרבנות פולין וליטא תוך כדי מלחמה, היינו אולי מנצחים במלחמת־עתידנו, והגויים היו מוכרחים לתת לנו את המעט שאנו דורשים מהם. ואם איננו מניעים את נפש העם למלחמה לאלתר, הרינו מאריכים את הגלות המרה, שאינה במקום זה מליצה אלא תכונה של ממש. והיא תכונה בארץ־ישראל כמו בחוץ־לארץ. אם לא מלחמת החשמונאים, אזי גלוּת. אם לא מלחמת מסדה — אזי היטלר. הרומאים לא טבחו אותנו כמו שעשו לנו בפולין. גם לא הכשדים. למכור לעבדים ולשפחות זהו עניין אחר לגמרי במסגרת התקופה ההיא. להגלות את החרש והמסגר, לאסוף את פרחי בית המלכות ולפרנסם ולתת להם השכלה ודאי שאין זה מידת היטלר. אם יהודים לוחמים ונכונים להקרבה עצמית מוכרחים הגויים להתחשב בחישוב אחר לגמרי. — ועוד, אנו צריכים שילכו יהודים לצבא, שיש בו מבשורת העצמיות, העבריוּת. ואין לך עוד מעשה המבריא את היהודי — מלבד ייסוד יישובים יהודים נוספים על אדמת ארץ־ישראל — כהליכתו לפלוגות וגדודים עברים, ואפילו אם הם לפי שעה עברים רק בשם, ובתכונה חלקית, ולא בבעלות עברית. ההליכה אל עולם־כוח עברי היא המרפאת והיא הנחוצה. אבל גם תוצאות חשובות ופרי ישוה יבוא מכל זה. — — ושוב, בוא ראה, מה אתה עושה לנו כל יום. לא רק שאינך דוחק את הקץ, אלא שאתה מדחהו. מי יודע כמה לבבות היית מכשיר יום־יום בקריאה, בהבלטה, בזעקה, בהקרנת־חום. מי יודע, כמה נשים היו מרשות לבעליהן ללכת, כמה אחיות היו מאיצות באחיהן, נערות באהוביהן, כמה מהססים היו מחסלים את היסוסיהם, כמה שאננים היו מתחילים להסס — מרוח־סערה, רוח נושאת חום מתוך העמוד הראשון של ”דבר”. ואתה מונע את כל הטוב הזה — — כל אפס־מעשה ב”דבר”, כל מיעוט־מעשה ב”דבר” יש לו הדים ובני הדים גלויים וסמויים, שקשה למנותם ולפורטם, וכל זה עליך. איזה הר כבד של אחריות נתון על ראשך, איזו מידה של חיים בידך, איזו סכנת מוות, חס וחלילה, בקרירותך — —"

ה

כך היתה תפיסתו, תפיסת התעודה של אומנותו — הר כבד על ראשו, מידת־חיים בידו, סכנת־מוות בקרירותו. הוא הבין ודרש לכתיבה חיה, מענגת, אבל רחוק היה מדרך הריפורטרים, שנתרווחה עתה ביותר — בחינת־כקולטו־כך־פולטו, פיקנטיות־כפולת־שמונה ושעשוע־לשמו. אפשר ותגבורת־הטיפוס הזה והתחבבותו היא שהיטתה אותו אל מעבר לתחומו של הריפורטר והושיבה אותו לשולחן עורך הלילה — והיא לא צלחה, ולא משום ששיטת עפרונות־הצבעונין, שהתעקש בה, יותר משהקלה הכבידה, אלא משום שהיתה זו עבודה שכולה ישיבה ואין עמה הליכה, ריצה, והיא פגישה עם ניירות וטלפרינטר, ולא עם מראה־עין ומשמע אוזן, עם אותיות ולא עם אוכלוסי־ישראל — ואחר־כך עקרתו מתל־אביב והביאתו לירשלים, שבה נדרש ממנו חידוש־מתיחות.

ודאי פינה מקומו בבית הן במשמעותו הנרחבה — תל־אביב והן במשמעותו המצומצמת — מערכת ”דבר” גם מתוך הרגשה, כי הדור נסע, הגווארדיה הראשונה התפוררה ואיננה, והרי בית חדש־ישן — ירושלים, מפלט מפני שיגרה; הליכה לחלוציות מחודשת. ואפשר ובמותו קמו לו כיסופיו במילואם — הפרוגרמה היתה הוויה, בינדר היה בן־דור, ובקפוא אחרון־פירכוסיו נתחייכו לו, במזיגת החומרה, הפתוס והחגיגיות, תודעת הנופל על משמרתו, משמרת ירושלים הנצורה.

[ב' בסיון תש”ט]

א

בתולדה הקצרה, אך מגוונת, של העתונות העברית, יירשמו שמו ועשייתו של יצחק בן־דור בכלל הראשונים, שטיפחו את התחום, שהיה בה בחינת חדשה ובחינת חידוש. מעשים בני־יומם, שהם מענייניה של הכרוניקה, בין במובנה המצומצם בין במובנה הנרחב, לא באו בה ברגיל על האָרתם הסמוכה להתארעוּתם. הטעם לכך כפול היה — ראשית, העתונות העברית ההיא לא באה לשקף מציאות עברית סביביה, והחציצה שבין לשונה ולשון־סביבתה, שבה רחשו החיים, היתה בולטת בייחוד באזורים המעורים בשטפם של החיים. אחרית, העתונות העברית ההיא לא נפטרה, בעצם, ממסורתה, פרי גידולה — היא לא נפטרה מתכונתה מלפני היותה עתונות יומית, כלומר מאווירתה של העתונות השבועית; הרי ”היום” שנולד עתון־יום־יום לא האריך ימים, ואילו "המליץ” ו”הצפירה” שהאריכו ימים, נולדו בעקבותיו מעתוני־שבוע ודומיהם, ותכונתם הקודמת היתה כדבוקה בהם ונלוותה אף לעתונות העברית בארצנו, שגם גידולה כך, ושיורים של תכונה זו עודם מצויים בה עד עתה. מתפקידם של אלה, שבאו לבנות את עתוני־יום־יום בארצנו, היה לבור מתוך המסורת הזאת את יתרונה — מידת האחריות, שריווח של שהייה מסייעו; ולזרות את מגרעתה — ההליכה עקב בצד אגודל, הגוררת אחריה פיגור ואיחור, בני־הלוויה של מידת־הבטלנות. והנה י. בן־דור היה מכלל אלה, שטרחו להיאמן לתפקיד הזה בתחום הריפורטז’ה, שהיה כבן־חורג נזנח.

והתפקיד הזה, שנטל עליו, לא נטלו כאומנות־לשם־אומנות, כדרך שהיא פורחת עתה בעתונותנו, שרבו בה ספקי הסקרנות־לשם־סקרנות, אלא כתפקיד, שעיקרו במה שהוא ראה, על פי דרכו, לעודד, להדריך, לחנך, כחוליה בשלשלת־המאמצים בחידושה של האומה בארצה מכוחה של עשייה ממשית. לאמור, כשם שהיה שלשום פועל חקלאי בחולדה וברחובות וכשם שהיה אתמול חייל בגדוד או סולל כביש ובנאי וצלם בירושלים, כך היה היום עתונאי — אמצעים שונים למטרה האחת, המטרה החלוצית. כאן וכאן לא היתה תחילה אלא הנדוניה של ההתלהבות והמסירות, ועם העשייה ומתוכה גדלו הסגולות המוטבעות והנקנות כאחת. כושר קליטה של מראות ועניינים הוא שסייעו להיות מראשוני הרפורטרים העברים ממש, שהבין להערים על היצר הרע של הסקרנות באופן שנעשה, אם לרצונו ואם על כורחו, משמש היצר הטוב של ההתעניינות. מתוך תיאור חי וסמוך, שתוכו כבלי משים הערכה חיה וסמוכה של ענייני־יום¹ יום, באה על ביטויה הדינמיקה של גילויי־חיים והווי בעצם־התהוותם. אם לדקדק, הרי עם הריפורטר העברי הראוי לשמו נולד, בעצם, העתונאי העברי. כי בני־אומנותו, בין מצרפי הפיליטונים ובין מחברי הכתבות, ואפילו כותבי המאמרים הראשיים, היה בהם ממידתו של הסופר העברי, שיכול היה לשבת שבעה נקיים — שעתו לא דחקה בו וקוראו לא דחק בו, ואפילו שימש עתון־יום היה כמשמש עתון־שבת. הריפורטר הוא שהביא בעתונותנו את רהיטתה של השעה וסמיכות־ההגבה עליה, כמעט שמותר לומר, כי הוא היה מגלה השעה ורחשה.

ב

באמת, מה שאמר המשורר על השחקן, כי דור בא אינו קולע לו זר, שכן אמנותו היא בת־חלוף, ניתן לומר על העתונאי בכלל והריפורטר בפרט. אך אין כלל בלא יוצא, ואפשר והריפורטר העברי ניתן לו להיות בחינת יוצא זה. בייחוד הכוונה לריפורטר, שידע בהארת הארעי של חליפות־היום לשמור את גרעין־הקבע של תולדות־הזמן, כלומר שיכול לראות ולהראות את נפצי־המאורעות ונפוצות־המעשים, כפי שהם משולבים במסכת־התהליך, בצומת־ההיסטוריה. הידיעה והיכולת הזאת משוות ערך קיים, אם לא לכל פרקי הכתיבה הזאת, הרי לרבים־רבים מהם — דור בא יראם כעדויות לחזיון הגדול של שיבת־העם; מלחמתו ובניינו, לא בעיגול הגדול של הסיכום הכולל אלא בשרטוטים הקטנים של הספרות הבודדות. אסופת הפרקים האלה היא בנותן־טעם ובנותן־עניין, שכן היא כבבואה של הנעשות כפי שהיו בעצם־ריתחתם, שאפילו היא כצילום־על־רגל־אחת, הרי מהיות צלמה חד־תפיסה ומהיר קליטה ידע לצוּדם בחיוּתה הרעננה, וי. בן־דור היה צייד מומחה כזה וספרו “רבדים” הוא כדוגמה נאה למצודו.

דוגמה זו כוללת מבחר־הריפורטאז’ה שלו בכמה תחומים. הרי תחומה של חגיגת עם, שהקדיש לה מאמרים קטנים וגדולים, שבהם ניתנה בראשונה ארשת לחזיון העממי הזה, שכבש, בייחוד בפורים, את העיר העברית הצעירה, ושאָפיוֹ והתפתחותו יצאו גם ללמד על אָפייה והתפתחותה. התיאורים של שוּשן הבירה, התהלוכות, מחולות־העם, השירה והזמרה, ועל כולם שפעת־ההמונים, מיגוונת־שבטי־ישראל, שמרו את יום הצהלוּלה, עדוּת להתנערות השמחה העממית וחידושה, משיכחת ימים יבואו. וכחג הפורים חגים אחרים, בין בדמותה הצנועה של חגיגת חנוכה, בין בדמותה ההומה של חגיגת המכביה. והרי תחומו של הכפר, שהיה בו אמנם אורח, אך ראה אותו וכן הראה אותו, במאמריו על כלכלת היישוב ומשקו, כמסד של קיום, חיים ועבודה. גם פה נתן דעתו לגילויים השונים, אם חג קטן — חנוכת חדר אוכל במשק ממשקי העמק, אם חג גדול — מחצית יובלה של אם־הקבוצות בעמק־הירדן. הוא מעורר דעתו של הקורא על הגדולה — הקבוצה כיצירה שהבאנו לאנושות, על דרך שהוא מעוררו על הקטנה — פרט פרט וצירופו, מיספר מיספר וסיכומו, ודרך התיאור, התרשמות וסטטיסטיקה בקנה אחד. הנעימה היא נעימת שותפה של יצירה ונשזר בה חוט של זיקה אינטימית, בין אם העניין המתואר מרעיד נימי־נעורים — מראה המושבה רחובות, שתולדתה ניתנת בקצרה, מעלה בו זכר הימים, שבהם היה בעצמו מפועליה; בין אם העניין המתואר מרעיד נימי ילדות — מראה טירת־צבי, שהוא מספר וחוזר ומספר בה, מעלה בו זכר הימים שבהם היה שלם עם אלהיו. וכן הוא, הריפורטר של העיר, מפליג לבסיסה, לכפר, מספר על הרחבת יישוביו — (ראה ההבלטה שלו: אין לנו יישוב מסדום עד אילת) — על שמחת המים, כשם שהוא מספר על הגבורה — חומה ומגדל של הגדולים, כך הוא מספר על השעשוע — הבובטרון של הקטנים. ויש והוא מנסה לזווג כפר ועיר — בנופו של החלום הירוק הוא רואה צירופם של נוי ותועלת, מעורר לגידול האילנות בכפל־תכנית: יער למרגוע, עצים לתעשייה, מלמד את קוראו כוחה של שתילה בעיר וכוחה של בריכה בכפר.

והרי גם ריפורטז’ות על אישים; לא רבות הן אך אפיניות ביותר. תיאורו של ביאליק בתוככי תל־אביב, הוא תיאור חי ומקיף ובו ניצל פרק מחיי יחידו של העם — כאזרח העיר הזאת. אף תיארו של דיזנגוף הוא מיוחד בסוגו — כשם שמידת האמת אינה מטשטשת את מידת־החיבה, כך מידת־החיבה אינה מטשטשת את מידת־האמת, ודיוקנו של ראש־העיר נראה כהווייתו — פיגורה של בונה ונבנה, שעשייתו נמשכה למעגלה. כדמותו של בונה העיר הצעירה היא דמות קודמו — ר' זרח ברנט, ששכונתו הקטנה והדלה, שבנאה בימי חיבת ציון, משקפת על תל־אביב הסמוכה, כאם דלה וכחושה המביטה על בתה הרעננה והמשופעת. קול האהדה, המהלך בתיאורו של הישיש, איש אסיפת קאטוביץ, מובלעת בו גם איוושת תודה מיוחדת, כמעט אישית — תודתו של בן־ליטא הצעיר לאיש־ליטא הזקן שהיה כאביו זקנו לעלייה, לחלוציות. ואין צריך לומר, כי תודה זאת מרטטת ביותר בדברו על מי שהיה לו כאב, רב ומורה — ברל כצנלסון, וּודאי לא מקרה הוא, כי לא הגיע לידי תיאור־דמותו, כפי שהתאווה — גודל־ההערצה לא הניח לו אותו ריווח־בינתיים, חלל־מחיה של ביקורת, שבלעדיו נסתם פתח הערכה כמיצויה.

החובה להבליט את האורות, מבלי להעלים את הצללים, היא שנתנה, כי מי שלא צייר, כפי שראינו, אלא דמויות מעטות, בולטות ביותר, לא רצה, לא יכול, לפסוח על קשה־הגורל, ושעל־כן הציב ציון לאותו איש העלייה השנייה, שהסכסוך בין אפיו וסביביה הוציאו ממסלוּלה של הנורמה — הלא הוא ואגנר, שוותיקי העיר זוכרים דמותו כדמות הממנטוּם על גבולי־מתיחותה של נפש־האדם.

ג

ריפורטר וריפורטז’ה — ומה מפנים להם? היא השאלה, שהספר ”רבדים" מבקש להשיב עליה. שעל־כן ניתנו בו דברי האיש בימים, שבהם דיבר בגלוי מה שהיה תמיד בהסתר — חייל. כי הוא היה חייל לא בלבד בימי מלחמת העולם הראשונה, ששירת בה בגדוד העברי, ובימי מלחמת העולם השנייה, ששירת בה בבריגדה העברית, הוא היה חייל גם כפועל במושבה, גם כריפורטר, אלא מה שהעלימו בגדי־האזרח הבליטו מדי־הצבא. כבר כתבו על פרשה זו: כמה נפתל עם מוסדות וממונים, שפסלו אותו, בן החמישים, לשירות־צבא ויכול להם, אבל הנאמן לתיאורו של האיש, לא ידבר על כך כעל גבורה ובקשת אוויר־נשימה, לא דרך־גבורה היא אלא דרך־הטבע. הוא אנוס היה על פי אָפיו ותפיסתו להיות במערכה ההיא — במדברה של אפריקה להיות עם יהודיה ולחיות את השכנות הצפופה של יגונם ושמחתם; באיטליה הכבושה להיות עם יהודיה ולראותם בכפל גילוים, גבורה מכאן ובגידה מכאן, ולסייעם בהכרעת הכף לצד הנאמנות, לצד המשכת תולדות ישראל, שפירושה למעשה עליה לארצנו; במחנות החיילים, להיות בתוך טהרתם — חירוף־הנפש בעצם־המלחמה ומסירת־הנפש לאחריה, הצלת שרידי־השואה מרעב ועזובה, הטיפול בילדיהם והדאגה למחוסרי גופם ונשמתם, ארגונה של ההעפלה; כבתוך טומאתם — ספסרות וזנוּת, שוד ושחוק־האזארד, התנכרות וקשיחות, ולסייעם בהכרעת־הכף לצד האחווה היהודית, קיבוץ־הפזוּרים, איחוד הגלויות, תקומת־ישראל.

והנה אך פשט מדי־החייל והוא חוזר ומתגייס — מי שהיה מעורה בעירו, עד שהוא וחבריו הגדולים,יעקב רבינוביץ ויהודה קרני, נראים כמחוברים לה בטבורם והיו כאותו חוט המשולש של הטרובדורים שלה, הניח אותה והלך לירושלים לעבוד אותה, כאשר עבד, במשך עשרים שנה, את אחותה הצעירה. כחייל, שעיקר כושרו התמצאותו במקומו, עמד מיד עמידה מאוששת על משמרתו, ורשימותיו הירושלמיות מעידות על חידוש־חוויה וחידוש־התרשמת ונראה כי הרגשת החידוש לחשה לו לבור לעצמו את הכינוי: בן־ציון, כמי שמחליף משמר דור במשמרת דורות. ניצב על משמרתו יצא ללמד קוראו תולדת תחייתה של עיר־דוד בדורות האחרונים, וכשם שהזכיר לו, כי תחיית העם היתה לה ירושלים כדרך הטבע ראשית־אחיזה, כך הזכיר לו, כי תחיית הלשון היתה לה ירושלים כדרך הטבע וראשית אחיזה, ודרש קרקע לה לריבוי הכפרים סביביה, ודרש למרכזיותה, להיותה מה שנועדה להיות — הבירה.

מתוך רוח זו נכתבו גם רשימותיו על שעות־המתיחות הגדולות שבאו על העיר — אחרית ימי המאנדאט, ימי בווינגראד ומשוכות־התיל, ימי ערב תקומת המדינה — מכת רחוב בן־יהודה, ימי ראשית המדינה — מצור העיר המסמרת עצמה — כלשונו — להסתער על כל תוקפיה, וימי עצם הקרב, שבה היא — כלשונו — פורטת ביצורים ולובשת ביצורים ועומדת על נפשה, נפש־התולדות.

ריפורטר וריפורטאז’ה — ומה מפנים פנימם? היא השאלה, אולי השאלה בה"א הידיעה, שהאסופה שלפנינו (הספר ”רבדים”, הוצ' טברסקי תשי”א( מבקשת להשיב גם עליה. שעל־כן ניתן בה ילקוט אחד — מכתביו לרעייתו וילקוט אחר — מכתביו לבנו, חיים.

פה, בווידויו ברשות־היחיד המוצנעת, נבחנת דרכו ברשות הרבים המגולה — ומבחנו כמי שהשטר שבידו יש לו לא בלבד כיסוי מלא בזהב

טהור אלא למעלה הימנו. הקורא לא יוכל שלא לחוש אוויר־פסגות, החריף והמלבב כאחד, המנשב במכתבים אלה, ולא יוכל שלא להצטער, כי המתיחות שבין דור אבות ודור בנים, כדרך שבאה על ביטויה ברשות היחידים, לא זכתה להיות ביטוי ברשות־הרבים. ובעיקר לא יוכל הקורא שלא להשתאות, עד כמה כיסויו של הכותב היה גדול מגילויו, והוא יפקפק, אם הכיסוי הזה היה מוּתר. כי מי יודע, כמה היו חיינו, ובייחוד רקמת השתי וערב של ניגודיהם, נשכרים, אילולא החששה מפני גילוי עצמנו כהווייתנו הפנימית. תוך שהוא פחות מברו — עבירה גדולה, אך אפשר ובר שהוא פחות מתוכו — עבירה גדולה ממנה. פירסום האגרות, הניתנות באסופה, הבא, לאחר שגם האב וגם הבן, נפלו חלל על משמרתם, בא להראות את האיש כאמיתו, על ברו ועל תוכו, כפי שהמעטים, הקרובים לו ביותר, ידעוהו בחיים.

[אייר תשי”א]