א

ר' מאיר אנשין עליו השלום, היה מיקירי ירושלים ומשומרי גחלתה של חסידות ברסלב בה, והיה בקי בתורתה ובמסורתה. פעם אחת סיפר לי מעשה בר' נתן, שנטל קצה-זקנו והגביהו כלפי עיניו ואמר: נתן, נתן, זקנך הלבין ועדיין אתה חסיד? סיפור קצר ונאה זה הרהרתי וחזרתי והרהרתי בו, ועיקר הרהורי הוא כתמיהה על תמיהתו של ר' נתן – היכא תמצי שהוא, נאמן בית רבו, ר' נחמן, תמה על נאמנותו, ופירשתי לי את הדבר, כי דרכה של החסידות, אם בראשיתה אם בחידושה, כדרכה של כל תנועה חדשה או מחדשת בעם, שתחילה נמשכים לה צעירים, לימים לא בלבד רבים, אלא פעמים אף רובם, נשמטים הימנה ומבטלים בלבם אמונת-ימי-הנעורים כהבלי-נעורים, או – מה שקשה מזה – אינם נשמטים אלא שהדבקות הלוהטת נעשית להם רגילות קרושה, ומתפוגגת כדי מצוות אדוקים מלומדה, וממילא מעטים הם המזקינים באמונתם, כרוחה מתסיסתם כדרך שהתסיסתם לפנים, והם-הם הראויים להיותם קרויים בשמה ועל שמה, ומיעוטם הוא הנותן בפיהם את התמיהה העשויה כדמות השאלה, שר' נתן שאל את עצמו. נמצא שהשאלה ההיא יש בה, אמנם, תמיהה, אך יש בה גם שמחה על שהשואל זכה ויכול לתמוה.

ב

מוסר-ההשכל היוצא מלפני הסיפור וההרהורים שנכרכו לו, ניתן לתלותו בעניינים הרבה, ואנו נתלה אותו עתה בבכור-עתוניה של תנועת הפועלים בארצנו, שמשיצאה שנת השישים לחייו, ראוי לו כביכול שיטול זקנו ויגביהו כלפי עיניו וישאל את עצמו: כבר פסעת מעבר למפתנה של זיקנה ועודך “הפועל הצעיר”? מסתברא, שאין השאלה מכוונת לשם ולתואר אלא לרוח ולמזג, כשם שאינה מכוונת לתלי הגליונות הצבורים ועומדים אלא לרישומם בנפש קוראיהם. ואם הקוראים הם הנדרשים לתשובה, דין להחזיר את הנמשל למשלו ולומר: כששאל ר' נתן את שאלתו נזכר, ככל הנכון, ימים ראשונים וחווייתם, שהם-הם שהניחו בידו לשקול, אם ועד-מה הוא גם בזיקנתו חסיד כפי שהיה בנעוריו, שאין לך בזכרון הזה, המניח בידך למדוד, מה בין ראשית ואחרית, כמה מעלות ומורדות וכמה נפילות וקימות היו בדרך הארוכה, ולפסוק אם ועד-מה פרי הזיקנה, הזהירה יותר על פי טבעה, מעיד על זרע הילדות, הנועזה יותר על פי טבעה, ואיפכא. וכמשפט המשל הרחוק משפט הנמשל הקרוב – אף "הפועל הצעיר, שזיקנתו הגיעתו לאותה שאלה, חייב קודם-כל להיזכר, מה ואיך היתה הראשית. ולפי שהטוב שבמשמשי זכרו הוא זכרון קוראיו, ראוי שיטלו את רשות-הדבור אלה שבהם, שפסעו על פני הגשר הארוך הזה, המתוח בין אז ועתה, ולפי שהם מעטים דיון שיורו היתר-דיבור לעצמם גם קוראים כקירובם.

ג

ולפי שאני רואה עצמי כקירוב-קירובם הריני מורה כאותו היתר לעצמי ואפתח בדבר התנצלות: אם אין בידי למתוח את קו-ההקבלה מקצה אל קצה – אין הקולר תלוי בי, כי לפני שישים שנה הייתי, אמנם, בכלל הקוראים, שהקדמתי בשנה בחינת בן חמש למקרא, אך כל עצמה של קריאתי ספר “צאינה וראינה”, שהיה לי בחליי, שקיפח את כוח הליכתי, כתנחום ושעשוע. אבל דומה כי גם ותק הקריאה שלי ב“הפועל הצעיר” שיעורו שיעור, שכן חמישים שנה חסר אחת, בכלל חשבון של שישים שנה, לא מלתא זוטרתא היא. הילכך אקדים ואספר,איך הגיעני “הפועל הצעיר” ואיך הגעתי אליו, תחילה כמשמע-אוזן רחוק, ולימים כמראה עין קרוב. ומעשה שהיה כך היה – יוסף אהרונוביץ, קודם עלייתו, היה שם-דבר בעירנו, שהיתה לו עיר-מקלט, ובימי שבתו בה היה מורה ורב לצעיריה המרגישים; קצתם, חברי האגודה שיסד “חלוצי ציון” שמה, הלכו אחריו לארצנו, קצתם שאמרו מחר נלך מחרתיים נלך ולא הלכו, שמרו לו אמונים ועשוהו שלוחם בוועידת העברים, ובא לעירנו ליתן דין וחשבון עליה, ואף הוא שמר להם אמונים ושלח את גליוני “הפועל הצעיר”, והיו מוטלים על שולחן-המקרא בבית-העם ואחר נצברים ונשמרים באוצר הספרים שבו. אולם בימים ההם, לפני מלחמת העולם הראשונה, בהיותי, כחבר אגודת הסתר “פרחי ציון”, מבאי-הבית, הייתי רואה את הגליונות, אך לא הייתי קוראם, שדלות-שליטתי בלשוננו לא הגיעתני כדי כך. אמת, מלמדי, ר' שמואל קריסטיאַמפולר, שהיה בא לכפרנו ללמדנו פסוק, כלומר נביאים וכתובים, היה בכל שבוע מביא את גליון “המצפה” שיצא, בעריכת ר' שמעון מנחם לזר בקראקא, והיה מקריאני מתוכו מה שנראה לו כלימודו של חול – קריאה מתונה ומפוסקת, משפט ותרגומו משפט ותרגומו, ונסיוני לחזור על כך בקריאה רהוטה ורצופה היה לרוב עולה בתוהו. מה תימה, שהתקנאתי בחברי האגודה הגדולים, ובייחוד מדריכיה, מהם אלכסנדר רוזנפלד ומיכאל קינביין (עצמוני), שנטלו הגליונות מעל שולחן-המקרא וקראו, ומריסי עיניהם ניכר, שהם מבינים את שהם קוראים. אולם הקנאה לא הועילתני הרבה; קורא ממש נעשיתי אך בשנת סיומה של מלחמת-העולם הראשונה ולפי שאיחרתי בכך, – שהרי כבר הייתי על ספה של השנה המכשירה בחור לחופה, – ביקשתי לתקן את פיגורי ולהשלים את איחורי, ובלעתי כל אותו אוצר ספרים, שלא נעדרו ממנו רוב ההוצאות העבריות בשני דור אחרונות; ובאחרונה הגעתי גם לצרורי העתונים, שהיו גבובים מתחת לערימת ספרים ישנים, פליטת ספריות של אחרוני משכילים שהיו מוטלים כאבן שאין לה הופך, ובכלל הצרורות אף של “הפועל הצעיר”, שגליוניהם קצתם רדופים וקצתם פרודים בסדר-מיספריהם, אך כולם קשורים במשיחה, כדרך הנהוג במה שמקפידין בשמירתו.

ד

בולמוס קריאתם היו לו כמה וכמה טעמים, וראש להם מה שעניינם בארצנו שאף היתה רחוקה במקום לא היתה קרובה כמותה בנפש, שרוב שעות היום שיצאו לנו, בשיחות בקן “השומר הצעיר” אם בטיולים ביער מאַטייקו, הוויית סביבינו כאילו סולקה מעלינו, ואנו לארץ ישראל ועינינו ולבנו אליה. אבל דין שאומר, כי בהרבה התפרנס אותו בולמוס מכוחו של ידידי שמעון קלר, שזימוניו עמי עשו בי רושם. הוא היה, בכלל צעירי הציונים בעירנו, כחטיבה לעצמה – בגור מכדי צירופו אלינו, הצעירים הסוערים; צעיר מכדי צירופו אל הבעלים-בעמם המיושבים, היה כמחוצה לכל אגודה וחבורה, וכשהיה נשאל לטיבו היה משיב: אני – הפועל הצעיר אני. אף לימים, בקום מפלגת “התאחדות” מתוך צירופם של “הפועל הצעיר” שבארצנו ו“צעירי ציון” שבגולה, הודה בה בדוחק בחצי פה, שאמר: תורה מפראג אינה תורה מסיני, ואיסור כלאיים איסור. לא היה מבני עירנו, בא מעיירתו ברז’ן, המפורסמת ברבניה, למן בנו של הש“ך עד בעל ה”שואל ומשיב" ובעל ה“בית יצחק”, ואחרון אחרון ר' שלום מרדכי שבדרון, שהיה גם רבו של ידידי כשם שהיה רבו של אביו, שהיתה לו אף סמיכות מידו, אלא שאותו גאון צירף לה בקשה, שלא יעשנה קרדום לחפור בו. מה עשה ר' אליעזר קלר, בא לעירנו ופתח לו חנות-צבעים, שהיא נוחה לתורה לשמה, שכן אינה מטרידה את בעליה אלא ביום חמישי בשבת, כשבעלות הבית שולחות תינוקותיהם לקנות סממנים לצבוע קיר מפויח וכדומה, וליצני העיר אמרו, שאפילו התינוקות נזהרו שלא להבטיל אותו, את ר' אליעזר מעיונו והתבוננו תחילה בזקנו, אם הצבע המבוקש מעורב בשערו או אינו מעורב בו. האב ובנו היו מחולקים הרבה, אך עיקר תכונתו של האב ננחלה לבנו – אף אמונתו נעשתה לו כעניין של תורה לשמה, המחייבת בכל לבבך ובכל נפשך. אלא שתורתו תורת רבותיו, מרדיצ’בסקי וברנר, שהיו לו כשניים שהם אחד, כדי לקיים מצוות חסיד שאין לו אלא רבי אחד, שדמותו נפלגת לבחינת אתכסיא שדרכה בלחישה ולבחינת אתגליא שדרכה בצעקה.

ה

איך תורתם הוליכתו אל “הפועל הצעיר” לא ידעתי, אך דומה כי ידו של ידיד באמצע –צעיר, טאלר שמו, שעלה בימי העלייה השנייה, לארצנו וחליו השיבו, והיה כל הגיגו בה ותנחומו קריאה ושינון ב“הפועל הצעיר”,שברכיו היו שמורים עמו, והשאילם לידידי שמעון, ואחד מהם אף נתן לו מתנה. והוא שהיה לי פטר-קריאה בו, ורישומו בי, כרישום גילויו של עולם, שאדמתו חדשה ושמיו חדשים, לא ייטרד מלבי כל ימי חלדי. ידידו זה, שפתח לפניו קרקעה ואפקה של ארצנו, בדרך שנהיו להם לבני העלייה השנייה, היה לו כדרבן וכרסן כאחד. דרבן – להוט היה לקצר, ככל האפשר, ימי ישיבתו בגולה, והיה כעומד תמיד מוכן ומזומן על מפתנה של העלייה; רסן – כבר עלו חברי “השומר הצעיר” מעירנו וכבר עלו קצת יחידים אחריהם, והוא נשאר עוד כשלוש שנים. מקטעי דבריו הבנתי, כי היתה עליו אימת-גורלו של ידידו, שלא די שלא יכול היה להיאחז בה בארצנו, אלא משחזר בעל כורחו, ירדה רוחו ירידה אחרי ירידה וסופו השכיר עצמו שמש בבית כנסת בעיירה נידחת. עד היכן הגיעו לבטיו, אתה למד מכך, כי כשעלה ראה עצמו כמי שירא מפניו הזועמות של הגורל ותעלוליו ומשהראה לו פניו השוחקות, הניח את שמו קלר וברר לו תחתיו את השם נגאל. לא שאימתו מפני גלגולו של ידידו, איש העלייה השנייה, פגה מתוכו לחלוטין, אדרבה היא היתה ננערת וחוזרת וננערת בו, וראיתי בו בחיים את שהוראיתי לימים בספרות, הלא היא הרגרסיה, שאתה מוצאה בטיפוס של העולה מגלילות-ילדותי, כפי שציירו ש"י עגנון בדמותו של יצחק קומר או יהודה יערי בדמותו של הירש מלך, שתחילתם נחלצו ממאה שערים שבעיירת-גליציה וסופם נלחצו למאה שערים שבירושלים. אף עשייתו בארצנו, תחילה במחלקת העלייה בחיפה ואחר כך במחלקת החינוך בירושלים, לא היה בה כדי להקל עליו, שההרגל והשיגרה עשו בה את שלהם, והוא השתוקק להרגשה של חידוש-תמיד, כפי שהעיקתו תורה-לשמה, שנדרשת לה בחינת בכל לבבך, בין זו שלמד בימי-ילדותו מפי רבו נאמן-הערכין, בין זו שלמד בימי נעוריו מפי רבותיו נאמני-שינוי-הערכין. מדי פעם בפעם נתהבהבה בו בהרגשה זו, ודומה כי הגדול בהבהוביה היה במלחמת ירושלים, כשהיה במגיניה, בליל הקרב בסביבי נוטר-דאם – להט השריפה מזה וזעף-הרוח מזה הרעו לו לבשרו המיוזע שלקה ולא נרפא עוד מלקויו, אך השמחה על מסירת הנפש שזכה לה ניכרת היתה בניגוד החריף שבין פיו המשותק ובין עיניו הדובבות וזהרן זוהר עליון.

זה דודי וזה רעי, שלמדתי ממנו הרבה, ולא בלבד מדבריו אלא מכל עצמו, בחור בישראל, שגם ברחקו מתפיסת נעוריו נאמן לרוחם, היא הרוח שהביעה בימים הרחוקים ההם, כשהיה מכריז על עצמו: אני הפועל הצעיר אני.

ו

ומשסיפרתי מה על ראשית הרומן שביני לבין “הפועל הצעיר” אספר גם מה על המשכו. כידוע, תחילתו של “השומר הצעיר”, שגדלתי בו ומתוכו, קירבה לו אל “הפועל הצעיר” ובודק גליונותיו בראשית העלייה השלישית ימצא בו מדור של הודעות על בואם של אנשי “השומר הצעיר”, רשימות שמות העולים שהגיעו והם דורשים בשלום משפחתם וחבריהם. הסברה הרווחת היתה, כי אנשי “השומר הצעיר” יסתפחו כדרך שיסתפחו אל “הפועל הצעיר”, וגם אם דרכם שונה ואחרת היתה, לא פסה אהבת-נעורים, ורושמי רשומות, כדרכם, יבינו מה עקבי ראשית מקרבת נתקיימו אף ברישומי אחרית מרחקת. על כל פנים ימים רבים היתה כעין חלוקה: מפלגת “הפועל הצעיר” לחוד, עתון “הפועל הצעיר” לחוד, באופן שהרחוקים ממנה לא חדלו מהיות קרובים אליו, וזיקתם אליו נשמה בלבם, מי רוב ימי קיומו ומי כל ימי קיומו, שדרכה של אהבה נקדמת שאפשר לה שתתעמם, אבל אי אפשר לה שתכבה.

ואחזור ללשון מדבר בעדו – מששיקעתי עצמי, בימים הרחוקים ההם, בגליונות הישנים של “הפועל הצעיר” ונתאהבו עלי סופריו, שידעתים מבימות אחרות, אך פה נראו לי כנטועים ועומדים בייחודם, ביקשתי דרכים להשיג גליונותיו החדשים. דבר זה לא היה אפשר לא בשנה שנעשיתי קורא-קבע בלשוננו ולא במחצית השנה שלאחריה, שהם אף ימי הרפובליקה האוקראינית המערבית, שהסגרה מזה ומזה סתם מבואי ספרים ועתונים, אך משנפתחה הדרך היה נפתלי זיגל בעל “סנונית”– כך שם חנותו והוצאתו בלבוב – פטרוננו הטוב, שלא חיסר ממנו כל חדשה וחדשה בספרות העברית ועתונותה, טורח להטריפנו לחם חוקו של “הפועל הצעיר”, ולימים, כשבאתי לשמש במרכז “החלוץ”, היה שלוח הדואר, כדיוקו של שעון, מביא, שבוע-שבוע, צרור טפסיו והם נשלחים לסניפים, ונבלעים בהם כדרך שנבלעו בערבי-הקריאה של החלוצים יושבי “הבנין” שלד בית הספר על שם אברהם קורקיס בלבוב. תחילה שילמנו טבין ותקילין – שקלתים על יד שלוחו של “הפועל הצעיר” חברנו פולונסקי – ולימים כשהקונקורנציה, והיא “הקונטרס”, נשלח אלינו בלא מחיר וחילקנוהו גם הוא – קיימו בנו בחינת מה הם בחינם אף אנו בחינם. ומאז ועד עתה כמעט שלא ידעתי שבת בלא “הפועל הצעיר”,ואילו היה לי זקן, הייתי מגביהו כלפי עיני, ושואל: זקנך הלבין ועודך קורא “הפועל הצעיר?”; אלא שהייתי חייב להסמיך שאלה לשאלה, שאני אף סופרו של “הפועל הצעיר”, ונדפסו בו דברי שנצטרפו כדי ספרים.

ז

אולם התשובה לאותה שאלה שלובה לא בלבד במסכת הייחוס שבין קורא ועתונו, אלא אף במסכת הייחוס שבין סופר ועורכיו, והיא מסכת הטוענת דיבור לגופו, ולא אומר בה עתה אלא משהו. לעניין עורכו הראשון, יוסף אהרונוביץ', כבר ניסיתי לומר את אשר עם זכרוני ורגשי בשלושת מאמרי עליו וסביביו. לעניין עורכו שלאחריו – יצחק לופבן אעיר, כי הוא שהיה הסנדק של בכור-דברי ברשות הרבים, והוא שירי “כותל מערבי”, שפירסמו ב“פאָלק און לאָנד” שיצא בוורשה, ולימים כנסו מרדכי יפה באנתולוגיה שלו. לעניין עורכו עתה – ישראל כהן,שיאריך ימים ושנים, הרי ברית-ידידות כרותה בינינו למן אותם הימים, שהיינו קוראים בערבים בצוותא את “הפועל הצעיר” ורואים עצמנו תלמידיו, והבודק בגליוני “עתוננו” שהוצאנום בימים ההם, יעמוד על כך. לא אומר, ששיערנו בימים ההם, כי הוא יהא עורכו של “הפועל הצעיר” ואני במשתתפיו, אבל אומר, שידענו, כי אם יזכה לשנת השישים לקיומו, יהא זה לנו יום של שמחה לאמיתה.

[כ“א אלול תשכ”ז]

לישראל כהן ברכתי שלום,

שמעתי, כי אתה עומד לפרוש מעבודתך רבת-השנים, כעורכו של "הפועל-הצעיר, והגליון הזה הוא האחרון לעריכתך,ואמרתי להעלות ברבים קצת זכרונות, הכרוכים בעריכתך הראשונה, או ביתר דיוק: בעריכתנו הראשונה,והוא מעשה שהיה לפני כארבעים ושש שנים, בסמוך לפגישתנו הראשונה, שלא היתה, אמנם, במזלה של ספרות, אבל במזלה של אווירה, שמתוכה עשויה שתצמח ספרות. פגישתנו זו היתה, כזכור לך, בלבוב, ברחוב ברנשטיין 9, קומה ראשונה, מדורו של מרכז “החלוץ” בגליציה – או כפי הכינוי שנהגנו אחר-כך: פולין הקטנה, בחדר מועט, שבו נתכנסה המועצה הארצית, ואתה בה שלוחו של סניף “החלוץ” בבוטשאטש ואני שלוחו של סניף “החלוץ” בברודי, ובה דיברנו בכלל אחרים, גם שנינו, ודיבורנו היא ראשית-היכרותנו, שכן לא ראינו זה את זה ואף לא שמענו זה על זה קודם. דברים שדיברנו, דברים של אופוזיציה היו ומכוונים כנגד מרכז “החלוץ” שחבריו היו בקצת שנים גדולים ממנו. האופוזיציה, שורשה היה במחלוקת שבינינו, שעיקרה לא היה כדרך הנהוג, שאנו, הצעירים, היינו חדשנים יותר והם, הקשישים מעט, היו שמרנים יותר, אלא אדרבא, איפכא מסתברא – אנו, הצעירים, היינו בפירוש כמחזיקים בנושנות. כי הנה הם דרשו להכשרה מקצועית-עירונית-ואינדיוידואלית ואנו דרשנו להכשרה חקלאית-כפרית וקיבוצית, ומה שדרשנו הלכה למעשה דרשנו, ומעשה קיבוץ “ברית-אל”, הכשרתו ועלייתו, שלא על דעתה ועל אף דעתה של ההנהגה, הוכיח. ואף שרוב משתתפי המועצה ההיא ראו זה את זה ראשונה, רובם ככולם היתה רוח אחת עמהם, ואתה היית, בעצם, דוברם – עלם צעיר, ממש נער, שעיניו מבריקות ושערו מסולסל ולשונו משמשתו. אודה, כי היא, לשונך, העלתה בי מבוכת-מה – היא היתה כלשון-ספר לכל דבר, כשם שהיתה כלשון-דיבור לכל דבר; הייתי אומר: לשון ספר, שנעשתה לשון דיבור, והיא עשויה כדרך הטבע. אף אנו לא היינו מגמגמים, אבל לא ידענו ברהיטות הזאת, ואילולא גילך היינו אולי חושדים בך, שגדלת באווירה של דיבור עברי, כפי שהיא באפשר בארצנו ואינה באפשר בגולה, והרי גידולך כגידולנו, בעיירת יהודים טיפוסית, ואדרבה בימי המלחמה הראשונה ניתקת הימנה וישבת בעיר-מפלט בצ’כיה, ולימים שמענו אותך מסלסל בשירי-עם צ’כיים, ואיזה מהם אף תרגמת ללשוננו ובה היינו מסלסלים בהם גם אנו.

לאחר המועצה הלכת לעירך ואני הלכתי לכפר-הכשרה, גודי-טורקה, שנעשה כמוקד משיכה לסניפי הגלילות הסמוכים, וכינוס שלוחיהם בסטניסלאב היה בהמשך האופוזיציה, שנתגלתה במועצה ההיא. ומשנדחתה עמדתם של ראשי-המרכז דחייה חלוטה, היה כתלוי ועומד איום כפול – או שמרכז “החלוץ” יוציא את גליל סטניסלאב מתוך ההסתדרות, או שגליל סטניסלאב לא יודה במרכז “החלוץ”, ומתוך הסכמה של גלילות אחרים יכריז על עצמו בהסתדרות. לשון גלילות אחרים פירושו היה, מלבד גליל ברודי, גליל פשמישל ומשה טוכמן בראשו וגליל בוטשאטש ואתה בראשו. באמת, לא האיום האחד ולא האיום האחר יצאו לפעולות, שכן מרכז “החלוץ” הביא את שלושתנו לבובה – אותי כמזכיר המרכז,, אותך ואת משה טוכמן להכשרה, ועתה גבר כוחנו להטיל תמורה בתנועה, מבתוך שינוי פני המרכז ודרכו. התמורה והשינוי באו ממש כהרף עין, מכוחה של הצעה צנועה, שהגיש בשמנו משה פסל (סופו בבירוביג’אן): מרכז “החלוץ” אין נבחריו אלא חברים הרשומים בגליוני ההכשרה או העלייה. עם קבלתה של הצעה זו ברוב קולות מכריע, כמעט פה אחד, לא היתה לפנינו אלא הודעה קצרה, כי עם ההחלטה הזאת יוצאים מכלל מועמדות למרכז חבריו הקודמים – מהם מיני נוטאבלים, מהם עסקנים-לתיאבון, שהצד השווה שבהם,שלא עלתה על דעתם להכשיר עצמם לעלייה ולקיימה ממש, ורובם המכריע לא קיימוה לא בימים ההם ולא לאחריהם. עתה, שמרכז “החלוץ” היה בידנו, פשטנו על פני הגלילות ובשובנו תיקנו כמה וכמה תקנות, ובכללם תקנת כלי-מבטא, שקראנו לו “עתוננו”. והוצאנו ארבעה קונטרסיו ולימים אף גליון ששמו “בשעה זו” ולא יספנו, שבינתים נוסדה בימה מרכזית של הסתדרות “החלוץ” העולמית, הוא השבועון “העתיד” שיצא בוורשה, תחילה בעריכתו של מאיר בוגדנובסקי (עתה מאיר שלי) ואחר-כך בעריכתו של דוד ליבשיץ ושלי, וקבעתי בו מדור, ברוח “עתוננו”, שבו השתתפת במאמריך ששלחת ממחנה-עראי של קיבוץ-העלייה שלך בווינה. עד-מה זכרון “עתוננו” היה חביב עליך ראיתי מתוך כך, כי לאחר שכבר היית כמה וכמה שנים בארצנו ויצאת בשליחות “החלוץ” ללאטביה, הוצאת בריגה חוברת “עתוננו” שמה. אכן, מה שלמדתי מתוך דיבורך, למדתי מתוך לשון מכתביך אלי, וביותר מתוך מאמריך, ביכורי פירסומיך– לשונך לשון שיש בה מתכונתו של חול-המועד, והיא תכונה המציינת את סגנונך וסממניו עד-עתה.

חביבה ראשית, ועל-כן אחזור על הראשית – לא היה בנו כל נסיון לא של עריכת עתון ולא של הוצאתו, אבל אם נסיוננו לא עמד לנו, תנופתנו עמד לנו, שגברנו על כמה וכמה צרות. צרה ראשונה – בית-דפוס יפה לנו כלומר: יפה לכיסנו הדל, היה שמו Sztuka, כלומר: אמנות, אבל לא כשמו כן תהילתו. היה זה קואופרטיב שנתפצל מקואופרטיב גדול ממנו, והפיצול בא בעקב פילוג שחל במפלגת “פועלי ציון”, באופן שהקואופרטיב הגדול נשאר בידי הימין והקואופרטיב הקטן עבר לידי השמאל, והצד השווה שבשני הפלגים, שהיו מחוצה להסתדרות הציונית, ממילא לא נהגו טובת עין ב“החלוץ”. צרה שלאחריה – חברי הקואופרטיב היו אדוקים בלשון יידיש בלבד והסדרים לא היו מאומנים בלשון העברית, והשיבושים עלו כפורחת וטירחת ההגהה לא הפריחתם. צרה שלישית – המשטרה, שהטילה עין חשדה בקואופרטיב, על נטייתו לשמאל, ולפי שלא היה לנו רשיון של כתב-עת, צריך היה התחכמות שלא לשנות גליונותיו המיוחדים, ולקיים שמו קבע, שהיה חביב גם על שום כותרתו – אותיות חלולות – לפי היתוך שנעשה בהצעתו של נפתלי בוטווין, שהיה גזר-עור לפי אומנתו והיה בימים ההם חבר “פועלי ציון” שמאל ועד מהרה נצטרף לקומוניסטים ויצאו לו מוניטין, לאחר שרצח פרובוקאטור ונתלה, ונתפרסמו עליו רוב דברי שיר ומחזה, ובמוסקבה היה, כמדומה, רחוב על שמו.

אך נניח צרתנו המשולשת, שגברנו עליה, ונזכיר לעצמנו אותה שמחה ששמחנו בהופיע כל קונטרס וקונטרס, ובייחוד בכורם, כשחברנו נחמן טננבוים, נטל את צרורי-הגליונות תחת בית-שחיו ועשה עצמו כמוכר עתונים והכריז בקולי קולות: “עתוננו” עקסטרא-אויסגאבע, כלומר: הוצאה מיוחדת, וניפתו לו שני תמימים וקנו שני גליונות, ואחר-כך יגע להעלות בדמיונו את הקללות, שהללו פלטו, משעמדו על טעותם. אבל כסם-שכנגד לאותן קללות מסופקות היו ברכות ודאיות שהגיעונו: למחרת נכנסו, כמעט בזה אחר זה, ארבעה אנשים, וארבעתם כעצם התהייה והתמיהה – איך עלתה בידנו לבנות לנו אכסניה מבלי שהכרזנו עליה תחילה ומבלי שהתדפקנו על שעריה של קומה פלונית וקופה אלמונית; ולפי שאלה היו גם ארבעת מבקרינו הראשונים, ראוי שנזכירם אחד אחד. ראשון נכנס איש בלבוש יראים, ר' ישראל אופר, איש מושצ’יסקה (ממשפחתו של אריה אופיר) ובידו כמה וכמה מאמרים, שהוא מוכן, לדבריו, להובילם שי לנו, ואף שנעימתו נגעה עד הלב, והזכיר ממש אותו קורא זקן בסיפורו של י. ח. ברנר “משרטוטי עט עופרת”, לא יכולתי להעלים ממנו, כי עתוננו מעשה-נערים ואין לשאינם-נערים נחלה בו. אחריו בא קופל שווארץ, שביקש לראות עין בעין את מחברי-המאמרים, מתוך הנחה, שאין, בעצם, אלא שניים, והשאר פסידונימים, שהללו מסתתרים מאחוריהם, ובעיקר התעניין, איך עלה בידנו מה שלא עלה בידם ולא בדעתם של חברינו הגדולים, וביותר ביקש לידע מהיכן לנו הלשון שנראתה לו, והוא היה מפונק גדול, שכן מורו בלשון היה ג. שופמן. אחריו בא ש. ז. יעבץ (נכדו של ר' יעקב מאיר יעבץ, שהפליא במעשה תרגום לעברי-טייטש), שמדד לנו רוב שבח ואמר: ניכר שלא למדתם לשונכם מתוך “מחזיקי הדת”, “מצפה” ו“בת-קול” אלא מתוך “שלכת” ו“רביבים”, והוצרכתי להעמידו על כך, כי קראנו גם אלה וגם אלה, אך עיקר יניקתנו אינו ממה שקראנו אלא ממה שאנו קוראים: “התקופה” מהכא ו“הפועל הצעיר” ו“קונטרס” מהתם. אחרון-אחרון בא ישראל ברוך, המכונה: האן, והוא מורה ותיק בלשוננו ומבחין בה עד-דק והסתפק בתיבה אחת לציונה של התרשמותו: פרימא; וגילגל בכמה וכמה סיפורים ששמעתי המשכם אף בשנים האחרונות, ככל שאני מזדמן עמו בהר-הכרמל, מושבו עתה.

אמת, אנו לא חלמנו כי אלה וכאלה יהיו קוראינו, אך לאמיתו של דבר הם היו טוביהם, ושלושת הראשונים, זכרונם לברכה, והאחרון שיאריך ימים, הם בעצם, ארבעת מבקרינו הראשונים, ואפשר שעידודם, שעמד לנו בימי “עתוננו”, הוא שעמד לנו בעתונים גדולים ממנו, שזכינו להיות עורכיהם, וראוי שנזכרם ומתוך רגש של תודה, והילכך אף הזכרתים לטובה. כי אם אנו לא שיערנו, שעניין “עתוננו” הוא התחלה, שעתיד לה המשך בארצנו, הם ששיערו, וגדולים המאמינים בהם בקטנים – לאו מלתא זוטרתא היא, שעל כן ראוי שנזכרם על החסד שהטו לנו בנעורינו ונחזיק להם טובה הרבה.

אף אזכיר, כי משנפל הפור באותה ועידה, שנפטרנו בה מאפיטרופסינו אלה העסקנים הוותיקים, שהורגלו, שכל כיסא הם מושיבים עצמם עליו, ונעשינו, כת של נערים צעירים, אדונים לעצמנו, הרגשנו, אמנם, כי אבן כבדה נגולה מעל לב התנועה, אך ידענו, כי אבן כבדה כמותה, ואולי אף כבדה ממנה, עלתה על לבנו; אבל, למזלנו, נתקיימה בנו בחינת טובים השניים מן האחד, ושנינו אמנם יכולנו למשימה שנטלנו עלינו. והרי כבר נתנסינו בכך: מפלש גדול היה בלבוב, והוא קניינו של צעיר צירי הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ד“ר אלכסנדר הויזמאן, והוא גבב-בתים גדול ושתי נקודות-משיכה בו – נקודה אחת, חנותו של נפתלי זיגל, שחלוני-הראווה שלו היו בחינת תחנה סייסמוגראפית של ספרותנו החיה: כל ספר חדש, כל קונטרס חדש, כל כתב-עת חדש שיצא בלשוננו, מיד הוא ניצג שם, ואנו, אוהבי ספרותנו ושיכוריה, בהולים עליו; נקודה אחרת, אגודת “צעירי יהודה”, אולמות נאים וחדרים טובים, ושם הרצאות, ספריה, שיעורים וכדומה, ואנו, חברי סניף “החלוץ”, חברים בה, ואפילו רוב מכריע, ונראה לנו, כי כל שאותה אגודה עושה הוא נאה ויאה, אלא שהכל בחינת אות אל”ף, היראה מפני עקיבותה שלה עצמה, שאילולא כן, הוצרכה להוליך לאות בי“ת ולאות גימ”ל ולהגיע לאות תי“ו, והרי האל”ף והתי“ו היתה לנו הציונות הנדרשת הלכה למעשה, כשאין מעשה אלא הכשרה לעלייה, ובעיקר העלייה גופה. אכן, כעדת ברברים היינו באותו מוצאי-שבת, שעת הוועידה הכללית של האגודה, כשהכרענו בקולותינו, על שינויו של התקנון מיסודו, וביותר משסידרנו למחרת, בקומה העליונה יומם ובקומה התחתונה לילה כמין בית “החלוץ”, לרבות ספריה ומטבח – ושנינו כמנצחים על ההפיכה. נאה וסוערת היתה הישיבה שם – הלינה על השולחן הגדול שבאולם, עד שנמצא לנו מלון טוב הימנו, הוא ה”בנין“, כלומר, השלד של בית הספר למלאכה, על שם אברהם קורקיס, ברחוב שפטיצקי – אווירה בוסיאקית, אבל חלוצית ועברית. אמת, הנוער בגולת גליציה מצודה עברית היתה, אבל אינו דומה אופיה בימים, שחבריה יוצאי בית המדרש, כאופיה בימים, שחבריה יוצאי בית גימנסיה, שבין אלה לאלה שורשיה הקלישו והלכו. אולם התנערות שחלה בימינו, היה בה משום תגבורת כוח, משום חידוש יניקתה משיתיה. והרי דוגמה מועטה: כשראשוני “שומר הצעיר” החליטו, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, לצרף תוספת עברית לכתב-העת הפולני Moriah ונבהלו עצמם מדלילות לשונם, הוצרכו לבקש איש “פועלי ציון”, הוא דניאל לייבל, שיהיה להם במעשה-עריכתו לא בלבד לעיניים, אלא אף לפה, מה שאין כן לימים, שנתחסנה ידיעת הלשון, וקונטרסי “עתוננו” אף הם כעדות לכך. והרי לא היו לנו מופתים מקרוב. משנתנו את עינינו על כל סביבותינו, כל פולין הקטנה כולה, לא מצאנו ספרות עברית חיה יוצרת, ידענו, כמובן, את עגנון וברש, אבל הראשון ישב בהומבורג-לגבי-ה”א והאחרון ישב בתל-אביב. היה אמנם, א. צ. גרינברג, אך עיקרו משורר יידי, ואך מקץ שנה, עם עלייתו לארצנו, באו שירותיו העבריות. היו איזה שיבלים בודדות, כמו בריסטיגר ופאהן, אבל הם נחשבו לנו כלפני ביאליק, ונמצאו ניסויי כתיבתנו בלא כל דמות סופר חי וקיים לעינינו ולפנינו. אחרי שנה בא גבריאל טלפיר, שהיה מזכיר מרכז “החלוץ” והוא כבר היה קודם באמושץ ובווילנה וראה סופרים עברים חיים, אבל הוא נטה למודרניזמוס, ואנו מה שנקרא הקלאסיקה שלנו קסמים לנו, ויינה הטוב משכרנו. והיינו שיכורים גדולים, ממש מיני לוט של ספרותנו. בכמה המדה בלענו את יציריה באותם הלילות ב“בנין”, שכתליו לא ידעו עדיין טיח והעלייה לחדריו היתה על גבי קרשים, עששית מאירה את האפלולית ואנו רבוצים על האיצטבה הארוכה, ואתה קורא באזנינו מה שנלהבת וביקשת להלהיבנו לו. איני זוכר, איך התגלגלו אלינו כל אותם ספרים וכתבי-עת, אבל לפי שהייתי רושם בנעורי את הלקטורה, ונמצאה לי רשימתה, תמהתי בראותי, כי כמעט שלא היה חיבור של ממש, שיצא אז לאור, ואנו לא קראנוהו. מה שאני זוכר, איך התגלגלו אלינו עתוני ארץ-ישראל, שאין בכוחי לתאר דיבוקנו בהם – “הפועל הצעיר” ו“קונטרס”. עניים היינו ולא יכולנו לקנות אלא מספר מסוים, כדי לשלחו לסניפינו, אבל עמדה לנו התחרות שבין שתי המפלגות – מפלגת “הפועל הצעיר” מעמדה עז היה בגולת-גליציה, ואילו מפלגת “אחדות העבודה”, שלא היה לה כל מעמד של ממש בה, חשבה, כי בכוח קונטרסיה תקנה לה מעמדה, הילכך שלחה אותם בלא מחיר; דרשנו איפוא מ“הפועל הצעיר” בחינת מה יריבכם בחינם, אף אתם בחינם. דומה, מכוחה של קריאה שקודה ומתמדת זו חיינו בארץ-ישראל, וספק אם היינו בקיאים במה שנעשה בגליציה, כשם שהיינו בקיאים במה שנעשה בארצנו. וחובה היא שלא אעלים, כי מבחינה זו כוחך עדיף היה – אני, שדרכי דרך נפתולים, חולשות היו בי, והן לא הרפוני עד-עתה, ואילו אתה דרכך דרך מישור, ואודה, כי בכמה נקודות הגעתי בדיעבד למה שאתה הגעת לכתחילה, וגם עתה ההבדל בעינו עומד. אף בעניין הכתיבה דרכינו שונות היו – כשנפגשנו ראשונה, כבר נתקיים בי כעניין אין דברי שירה מתקיימים אלא במי שנכשל בהם, שכבר הוצאתי קונטרס שירים, “צלילים” שמו, וגנזתיו בסמוך לדפיסתו, ואף פירסמתי תירגומים ושירים, ואתה, הצעיר ממני בשלוש שנים, נראית כלוח החלק ולא ידעתי אם אתה חולם חלום סופר כאשר חלמתי. אבל דומה, כי כבר חלמת חלום עורך: מעשה במורה עברי, פליט מעבר לגבול, איש רוז’ין, יאנובסקי שמו (והוא אביו של אמן השחמט הנודע) שחיבר שני חיבורים – מחזה “כרם ביבנה” שמו וזכרונות מימי הפרעות “מן ההפיכה” שמם, ושמע כי אני מבעלי לשון קודש, ביקש ממני שאערוך חיבוריו אלה, נטלתים והפכתים לכאן ולכאן, והייתי כאותו שו"ב, שנזדמן לו פר לשחיטה והוא מתקשה להטילו לפניו, ואילו אתה נטלתם וערכתם יפה-יפה על דרך התיקון שהעמיד את הלשון כעל דרך הטבע, כדרך סגנונך שכובד-הירשה אינו מורגש מחמת גלות משאה, הלא היא הירשה של כמה וכמה מסופרי מחוז גידולנו, וראש להם שמעון ברנפלד בדור הקודם ור' בנימין בדור זה. לשנים, כשישבנו בשכונת התימנים, היא שכונת שעריים שבעיבורה של רחובות – היינו חבורה עליזה, שישבה בכפיפה אחת, מלבד שנינו היו בוריה פרלמוטר עליו השלום, זיווה וואיז’ה שכטמן, יונה קוסוי (עתה: כסה), יצחק קאסה, נחמן כהן (עתה: תרדיון) – ואני מלאכת התרגום של “פרדוכסים” לנורדאו לפני וכולי אכזב. סבור הייתי מלאכה היא, שעשייתה מניה-וביה, שהרי כבר קדמני ראובן בריינין בתרגומו ואין לפני אלא לטייבו לצד דקדוק שימושה המצוי של הלשון ושינוייה. ולא היא; אותו מתרגם עשה בספר כבתוך שלו, ברצותו מקצר וברצותו מקצץ, פוסח על פיסקאות קשות-הבנה, ובייחוד קשות תרגום, מזלזל בקטנות שהן גדולות, כגון דקדוק מונחים, ונמצאת ההסתייעות בו מכשילה, עד שסילוקו כמצווה-ראשונה. אבל סילוקו מחוג הראייה קל, הסחתו מתחום-הזכרון קשה, שהוא כמזכיר וחוזר ומזכיר עצמו: אם הוא, הסופר קל-העט ונעים-הסבר לא עלתה בידו, קל וחומר אתה, זעירא-דמן-חבריא. אותה שעה עמדת לי באותו חיבוט ויצאתי בשלום מתוכו. איך נמצא לך המפתח ואיך סייעתני עד גמר-המלאכה, הוא סיפור בתוך סיפור, והצטערתי על שעורך הסידרה, פ. לחובר, לא נענה לבקשתי לצרף בשער הספר שמך לשמי, וכבר נזדמנה לי שעת-כושר להעמיד את הדבר על אמיתו.

ואף שפטר-דרכך בכתיבה ובעריכה היה מתוך זיווג של קלות ומהירות, וסגנונך כביכול נולד מהול, הרי גילויך כסופר לא היה לא נמהר ולא בהול, ולא נמצאו בו עקבי Sturm und Drang על דרך התעייה במבוכם של בני הדור ועמעמי-ביטוים וביטוייהם, וגם בהיותך קרוב אצלם, נשמרה לך מידת בהירות ושקיפות, העומדת לך עד עתה, כן תעמוד לך לאורך ימים. ועיני רואות ושמחות.

אכן, נערים היינו וגם זקנו, ולימי פרישה הגענו, אך לא נעזבנו מרוחם של ימי נעורינו וחיוה מחלחלת בנו גם עתה בימי זקנתנו, ורוח זו על חיותה אין פרישה הימנה, ועודה עתידה להזכיר ולחזור ולהזכיר עצמה בשולי דפים, ואולי אפילו בשולי מעשים.

כה לחי.

[כ“ט ניסן תש”ל]