א    🔗

ר' מאיר אנשין עליו השלום, היה מיקירי ירושלים ומשומרי גחלתה של חסידות ברסלב בה, והיה בקי בתורתה ובמסורתה. פעם אחת סיפר לי מעשה בר' נתן, שנטל קצה-זקנו והגביהו כלפי עיניו ואמר: נתן, נתן, זקנך הלבין ועדיין אתה חסיד? סיפור קצר ונאה זה הרהרתי וחזרתי והרהרתי בו, ועיקר הרהורי הוא כתמיהה על תמיהתו של ר' נתן – היכא תמצי שהוא, נאמן בית רבו, ר' נחמן, תמה על נאמנותו, ופירשתי לי את הדבר, כי דרכה של החסידות, אם בראשיתה אם בחידושה, כדרכה של כל תנועה חדשה או מחדשת בעם, שתחילה נמשכים לה צעירים, לימים לא בלבד רבים, אלא פעמים אף רובם, נשמטים הימנה ומבטלים בלבם אמונת-ימי-הנעורים כהבלי-נעורים, או – מה שקשה מזה – אינם נשמטים אלא שהדבקות הלוהטת נעשית להם רגילות קרושה, ומתפוגגת כדי מצוות אדוקים מלומדה, וממילא מעטים הם המזקינים באמונתם, כרוחה מתסיסתם כדרך שהתסיסתם לפנים, והם-הם הראויים להיותם קרויים בשמה ועל שמה, ומיעוטם הוא הנותן בפיהם את התמיהה העשויה כדמות השאלה, שר' נתן שאל את עצמו. נמצא שהשאלה ההיא יש בה, אמנם, תמיהה, אך יש בה גם שמחה על שהשואל זכה ויכול לתמוה.

ב    🔗

מוסר-ההשכל היוצא מלפני הסיפור וההרהורים שנכרכו לו, ניתן לתלותו בעניינים הרבה, ואנו נתלה אותו עתה בבכור-עתוניה של תנועת הפועלים בארצנו, שמשיצאה שנת השישים לחייו, ראוי לו כביכול שיטול זקנו ויגביהו כלפי עיניו וישאל את עצמו: כבר פסעת מעבר למפתנה של זיקנה ועודך “הפועל הצעיר”? מסתברא, שאין השאלה מכוונת לשם ולתואר אלא לרוח ולמזג, כשם שאינה מכוונת לתלי הגליונות הצבורים ועומדים אלא לרישומם בנפש קוראיהם. ואם הקוראים הם הנדרשים לתשובה, דין להחזיר את הנמשל למשלו ולומר: כששאל ר' נתן את שאלתו נזכר, ככל הנכון, ימים ראשונים וחווייתם, שהם-הם שהניחו בידו לשקול, אם ועד-מה הוא גם בזיקנתו חסיד כפי שהיה בנעוריו, שאין לך בזכרון הזה, המניח בידך למדוד, מה בין ראשית ואחרית, כמה מעלות ומורדות וכמה נפילות וקימות היו בדרך הארוכה, ולפסוק אם ועד-מה פרי הזיקנה, הזהירה יותר על פי טבעה, מעיד על זרע הילדות, הנועזה יותר על פי טבעה, ואיפכא. וכמשפט המשל הרחוק משפט הנמשל הקרוב – אף "הפועל הצעיר, שזיקנתו הגיעתו לאותה שאלה, חייב קודם-כל להיזכר, מה ואיך היתה הראשית. ולפי שהטוב שבמשמשי זכרו הוא זכרון קוראיו, ראוי שיטלו את רשות-הדבור אלה שבהם, שפסעו על פני הגשר הארוך הזה, המתוח בין אז ועתה, ולפי שהם מעטים דיון שיורו היתר-דיבור לעצמם גם קוראים כקירובם.

ג    🔗

ולפי שאני רואה עצמי כקירוב-קירובם הריני מורה כאותו היתר לעצמי ואפתח בדבר התנצלות: אם אין בידי למתוח את קו-ההקבלה מקצה אל קצה – אין הקולר תלוי בי, כי לפני שישים שנה הייתי, אמנם, בכלל הקוראים, שהקדמתי בשנה בחינת בן חמש למקרא, אך כל עצמה של קריאתי ספר “צאינה וראינה”, שהיה לי בחליי, שקיפח את כוח הליכתי, כתנחום ושעשוע. אבל דומה כי גם ותק הקריאה שלי ב“הפועל הצעיר” שיעורו שיעור, שכן חמישים שנה חסר אחת, בכלל חשבון של שישים שנה, לא מלתא זוטרתא היא. הילכך אקדים ואספר,איך הגיעני “הפועל הצעיר” ואיך הגעתי אליו, תחילה כמשמע-אוזן רחוק, ולימים כמראה עין קרוב. ומעשה שהיה כך היה – יוסף אהרונוביץ, קודם עלייתו, היה שם-דבר בעירנו, שהיתה לו עיר-מקלט, ובימי שבתו בה היה מורה ורב לצעיריה המרגישים; קצתם, חברי האגודה שיסד “חלוצי ציון” שמה, הלכו אחריו לארצנו, קצתם שאמרו מחר נלך מחרתיים נלך ולא הלכו, שמרו לו אמונים ועשוהו שלוחם בוועידת העברים, ובא לעירנו ליתן דין וחשבון עליה, ואף הוא שמר להם אמונים ושלח את גליוני “הפועל הצעיר”, והיו מוטלים על שולחן-המקרא בבית-העם ואחר נצברים ונשמרים באוצר הספרים שבו. אולם בימים ההם, לפני מלחמת העולם הראשונה, בהיותי, כחבר אגודת הסתר “פרחי ציון”, מבאי-הבית, הייתי רואה את הגליונות, אך לא הייתי קוראם, שדלות-שליטתי בלשוננו לא הגיעתני כדי כך. אמת, מלמדי, ר' שמואל קריסטיאַמפולר, שהיה בא לכפרנו ללמדנו פסוק, כלומר נביאים וכתובים, היה בכל שבוע מביא את גליון “המצפה” שיצא, בעריכת ר' שמעון מנחם לזר בקראקא, והיה מקריאני מתוכו מה שנראה לו כלימודו של חול – קריאה מתונה ומפוסקת, משפט ותרגומו משפט ותרגומו, ונסיוני לחזור על כך בקריאה רהוטה ורצופה היה לרוב עולה בתוהו. מה תימה, שהתקנאתי בחברי האגודה הגדולים, ובייחוד מדריכיה, מהם אלכסנדר רוזנפלד ומיכאל קינביין (עצמוני), שנטלו הגליונות מעל שולחן-המקרא וקראו, ומריסי עיניהם ניכר, שהם מבינים את שהם קוראים. אולם הקנאה לא הועילתני הרבה; קורא ממש נעשיתי אך בשנת סיומה של מלחמת-העולם הראשונה ולפי שאיחרתי בכך, – שהרי כבר הייתי על ספה של השנה המכשירה בחור לחופה, – ביקשתי לתקן את פיגורי ולהשלים את איחורי, ובלעתי כל אותו אוצר ספרים, שלא נעדרו ממנו רוב ההוצאות העבריות בשני דור אחרונות; ובאחרונה הגעתי גם לצרורי העתונים, שהיו גבובים מתחת לערימת ספרים ישנים, פליטת ספריות של אחרוני משכילים שהיו מוטלים כאבן שאין לה הופך, ובכלל הצרורות אף של “הפועל הצעיר”, שגליוניהם קצתם רדופים וקצתם פרודים בסדר-מיספריהם, אך כולם קשורים במשיחה, כדרך הנהוג במה שמקפידין בשמירתו.

ד    🔗

בולמוס קריאתם היו לו כמה וכמה טעמים, וראש להם מה שעניינם בארצנו שאף היתה רחוקה במקום לא היתה קרובה כמותה בנפש, שרוב שעות היום שיצאו לנו, בשיחות בקן “השומר הצעיר” אם בטיולים ביער מאַטייקו, הוויית סביבינו כאילו סולקה מעלינו, ואנו לארץ ישראל ועינינו ולבנו אליה. אבל דין שאומר, כי בהרבה התפרנס אותו בולמוס מכוחו של ידידי שמעון קלר, שזימוניו עמי עשו בי רושם. הוא היה, בכלל צעירי הציונים בעירנו, כחטיבה לעצמה – בגור מכדי צירופו אלינו, הצעירים הסוערים; צעיר מכדי צירופו אל הבעלים-בעמם המיושבים, היה כמחוצה לכל אגודה וחבורה, וכשהיה נשאל לטיבו היה משיב: אני – הפועל הצעיר אני. אף לימים, בקום מפלגת “התאחדות” מתוך צירופם של “הפועל הצעיר” שבארצנו ו“צעירי ציון” שבגולה, הודה בה בדוחק בחצי פה, שאמר: תורה מפראג אינה תורה מסיני, ואיסור כלאיים איסור. לא היה מבני עירנו, בא מעיירתו ברז’ן, המפורסמת ברבניה, למן בנו של הש“ך עד בעל ה”שואל ומשיב" ובעל ה“בית יצחק”, ואחרון אחרון ר' שלום מרדכי שבדרון, שהיה גם רבו של ידידי כשם שהיה רבו של אביו, שהיתה לו אף סמיכות מידו, אלא שאותו גאון צירף לה בקשה, שלא יעשנה קרדום לחפור בו. מה עשה ר' אליעזר קלר, בא לעירנו ופתח לו חנות-צבעים, שהיא נוחה לתורה לשמה, שכן אינה מטרידה את בעליה אלא ביום חמישי בשבת, כשבעלות הבית שולחות תינוקותיהם לקנות סממנים לצבוע קיר מפויח וכדומה, וליצני העיר אמרו, שאפילו התינוקות נזהרו שלא להבטיל אותו, את ר' אליעזר מעיונו והתבוננו תחילה בזקנו, אם הצבע המבוקש מעורב בשערו או אינו מעורב בו. האב ובנו היו מחולקים הרבה, אך עיקר תכונתו של האב ננחלה לבנו – אף אמונתו נעשתה לו כעניין של תורה לשמה, המחייבת בכל לבבך ובכל נפשך. אלא שתורתו תורת רבותיו, מרדיצ’בסקי וברנר, שהיו לו כשניים שהם אחד, כדי לקיים מצוות חסיד שאין לו אלא רבי אחד, שדמותו נפלגת לבחינת אתכסיא שדרכה בלחישה ולבחינת אתגליא שדרכה בצעקה.

ה    🔗

איך תורתם הוליכתו אל “הפועל הצעיר” לא ידעתי, אך דומה כי ידו של ידיד באמצע –צעיר, טאלר שמו, שעלה בימי העלייה השנייה, לארצנו וחליו השיבו, והיה כל הגיגו בה ותנחומו קריאה ושינון ב“הפועל הצעיר”,שברכיו היו שמורים עמו, והשאילם לידידי שמעון, ואחד מהם אף נתן לו מתנה. והוא שהיה לי פטר-קריאה בו, ורישומו בי, כרישום גילויו של עולם, שאדמתו חדשה ושמיו חדשים, לא ייטרד מלבי כל ימי חלדי. ידידו זה, שפתח לפניו קרקעה ואפקה של ארצנו, בדרך שנהיו להם לבני העלייה השנייה, היה לו כדרבן וכרסן כאחד. דרבן – להוט היה לקצר, ככל האפשר, ימי ישיבתו בגולה, והיה כעומד תמיד מוכן ומזומן על מפתנה של העלייה; רסן – כבר עלו חברי “השומר הצעיר” מעירנו וכבר עלו קצת יחידים אחריהם, והוא נשאר עוד כשלוש שנים. מקטעי דבריו הבנתי, כי היתה עליו אימת-גורלו של ידידו, שלא די שלא יכול היה להיאחז בה בארצנו, אלא משחזר בעל כורחו, ירדה רוחו ירידה אחרי ירידה וסופו השכיר עצמו שמש בבית כנסת בעיירה נידחת. עד היכן הגיעו לבטיו, אתה למד מכך, כי כשעלה ראה עצמו כמי שירא מפניו הזועמות של הגורל ותעלוליו ומשהראה לו פניו השוחקות, הניח את שמו קלר וברר לו תחתיו את השם נגאל. לא שאימתו מפני גלגולו של ידידו, איש העלייה השנייה, פגה מתוכו לחלוטין, אדרבה היא היתה ננערת וחוזרת וננערת בו, וראיתי בו בחיים את שהוראיתי לימים בספרות, הלא היא הרגרסיה, שאתה מוצאה בטיפוס של העולה מגלילות-ילדותי, כפי שציירו ש"י עגנון בדמותו של יצחק קומר או יהודה יערי בדמותו של הירש מלך, שתחילתם נחלצו ממאה שערים שבעיירת-גליציה וסופם נלחצו למאה שערים שבירושלים. אף עשייתו בארצנו, תחילה במחלקת העלייה בחיפה ואחר כך במחלקת החינוך בירושלים, לא היה בה כדי להקל עליו, שההרגל והשיגרה עשו בה את שלהם, והוא השתוקק להרגשה של חידוש-תמיד, כפי שהעיקתו תורה-לשמה, שנדרשת לה בחינת בכל לבבך, בין זו שלמד בימי-ילדותו מפי רבו נאמן-הערכין, בין זו שלמד בימי נעוריו מפי רבותיו נאמני-שינוי-הערכין. מדי פעם בפעם נתהבהבה בו בהרגשה זו, ודומה כי הגדול בהבהוביה היה במלחמת ירושלים, כשהיה במגיניה, בליל הקרב בסביבי נוטר-דאם – להט השריפה מזה וזעף-הרוח מזה הרעו לו לבשרו המיוזע שלקה ולא נרפא עוד מלקויו, אך השמחה על מסירת הנפש שזכה לה ניכרת היתה בניגוד החריף שבין פיו המשותק ובין עיניו הדובבות וזהרן זוהר עליון.

זה דודי וזה רעי, שלמדתי ממנו הרבה, ולא בלבד מדבריו אלא מכל עצמו, בחור בישראל, שגם ברחקו מתפיסת נעוריו נאמן לרוחם, היא הרוח שהביעה בימים הרחוקים ההם, כשהיה מכריז על עצמו: אני הפועל הצעיר אני.

ו    🔗

ומשסיפרתי מה על ראשית הרומן שביני לבין “הפועל הצעיר” אספר גם מה על המשכו. כידוע, תחילתו של “השומר הצעיר”, שגדלתי בו ומתוכו, קירבה לו אל “הפועל הצעיר” ובודק גליונותיו בראשית העלייה השלישית ימצא בו מדור של הודעות על בואם של אנשי “השומר הצעיר”, רשימות שמות העולים שהגיעו והם דורשים בשלום משפחתם וחבריהם. הסברה הרווחת היתה, כי אנשי “השומר הצעיר” יסתפחו כדרך שיסתפחו אל “הפועל הצעיר”, וגם אם דרכם שונה ואחרת היתה, לא פסה אהבת-נעורים, ורושמי רשומות, כדרכם, יבינו מה עקבי ראשית מקרבת נתקיימו אף ברישומי אחרית מרחקת. על כל פנים ימים רבים היתה כעין חלוקה: מפלגת “הפועל הצעיר” לחוד, עתון “הפועל הצעיר” לחוד, באופן שהרחוקים ממנה לא חדלו מהיות קרובים אליו, וזיקתם אליו נשמה בלבם, מי רוב ימי קיומו ומי כל ימי קיומו, שדרכה של אהבה נקדמת שאפשר לה שתתעמם, אבל אי אפשר לה שתכבה.

ואחזור ללשון מדבר בעדו – מששיקעתי עצמי, בימים הרחוקים ההם, בגליונות הישנים של “הפועל הצעיר” ונתאהבו עלי סופריו, שידעתים מבימות אחרות, אך פה נראו לי כנטועים ועומדים בייחודם, ביקשתי דרכים להשיג גליונותיו החדשים. דבר זה לא היה אפשר לא בשנה שנעשיתי קורא-קבע בלשוננו ולא במחצית השנה שלאחריה, שהם אף ימי הרפובליקה האוקראינית המערבית, שהסגרה מזה ומזה סתם מבואי ספרים ועתונים, אך משנפתחה הדרך היה נפתלי זיגל בעל “סנונית”– כך שם חנותו והוצאתו בלבוב – פטרוננו הטוב, שלא חיסר ממנו כל חדשה וחדשה בספרות העברית ועתונותה, טורח להטריפנו לחם חוקו של “הפועל הצעיר”, ולימים, כשבאתי לשמש במרכז “החלוץ”, היה שלוח הדואר, כדיוקו של שעון, מביא, שבוע-שבוע, צרור טפסיו והם נשלחים לסניפים, ונבלעים בהם כדרך שנבלעו בערבי-הקריאה של החלוצים יושבי “הבנין” שלד בית הספר על שם אברהם קורקיס בלבוב. תחילה שילמנו טבין ותקילין – שקלתים על יד שלוחו של “הפועל הצעיר” חברנו פולונסקי – ולימים כשהקונקורנציה, והיא “הקונטרס”, נשלח אלינו בלא מחיר וחילקנוהו גם הוא – קיימו בנו בחינת מה הם בחינם אף אנו בחינם. ומאז ועד עתה כמעט שלא ידעתי שבת בלא “הפועל הצעיר”,ואילו היה לי זקן, הייתי מגביהו כלפי עיני, ושואל: זקנך הלבין ועודך קורא “הפועל הצעיר?”; אלא שהייתי חייב להסמיך שאלה לשאלה, שאני אף סופרו של “הפועל הצעיר”, ונדפסו בו דברי שנצטרפו כדי ספרים.

ז    🔗

אולם התשובה לאותה שאלה שלובה לא בלבד במסכת הייחוס שבין קורא ועתונו, אלא אף במסכת הייחוס שבין סופר ועורכיו, והיא מסכת הטוענת דיבור לגופו, ולא אומר בה עתה אלא משהו. לעניין עורכו הראשון, יוסף אהרונוביץ', כבר ניסיתי לומר את אשר עם זכרוני ורגשי בשלושת מאמרי עליו וסביביו. לעניין עורכו שלאחריו – יצחק לופבן אעיר, כי הוא שהיה הסנדק של בכור-דברי ברשות הרבים, והוא שירי “כותל מערבי”, שפירסמו ב“פאָלק און לאָנד” שיצא בוורשה, ולימים כנסו מרדכי יפה באנתולוגיה שלו. לעניין עורכו עתה – ישראל כהן,שיאריך ימים ושנים, הרי ברית-ידידות כרותה בינינו למן אותם הימים, שהיינו קוראים בערבים בצוותא את “הפועל הצעיר” ורואים עצמנו תלמידיו, והבודק בגליוני “עתוננו” שהוצאנום בימים ההם, יעמוד על כך. לא אומר, ששיערנו בימים ההם, כי הוא יהא עורכו של “הפועל הצעיר” ואני במשתתפיו, אבל אומר, שידענו, כי אם יזכה לשנת השישים לקיומו, יהא זה לנו יום של שמחה לאמיתה.

[כ“א אלול תשכ”ז]