– א. –
באחד מימות הגשמים הופיע פתאום ממוּשך וּממורט לחמלה: צולע שתי רגליו ואחת פצוּעה, זנבו חבוּי וראשו מושפל כשעיניו תרות בחשד הנה והנה.
ראשון ראהו נח – הזריז וחרוץ־הידים, שהתקין לעצמו מעשה־מרכבה, קרא לו בשם אופניים, ודהר בו לאורך השדרה. אחריו מַתי וחנן, הפעוּטים והחלשים ממנו, התלוּיים בחסדו ומצפים לשעת־רצונו של הגדול והעצום, שייטיב עמם וימסור לידיהם לרגעים את מרכבת התפארת.
כל שלושת הגבורים הללו גיל כולם יחד אינו עולה לארבע־עשרה שנה.
נח עצר לפתע בדהרתו, הראה אל תחת אחד הברושים וקרא:
– כלב! הנה כלב! פצוע!
ובן־רגע – והכול אשר לכול, האופניים, השלטון והחסדים עם האיצה־ריצה ביחד, הכל גז והיה כלא היה. מעשה־ידיו להתפאר של נח נשר מידיו כפרח נכמש, נתגלגל עוד קצת הצדה בעליבות ואחר נתהפך ככלי אין חפץ בו.
הכלב רבץ בצל הברוש והביט בשלושת הקונדסים בחשדנוּת וכמי שרוצה להפגין כניעה אוּמללה ליקק את הפצע שברגלו לרחמנות.
זה היה כלב לבן־צהוב, פרוע שערו הקצר, שחוקרי הגזעים שבימינו ודאי לא היו מוצאים בו ידיהם ורגליהם. אחד מאותם הכלבים הרבים, הגרים עם הרועים הבּדווים באהליהם יחד, ואתם יחד מתחממים לאור המדורה, ואחרי שהעדר לחך וביער את השדות, עוקרים משם ויחד עם בעליהם הולכים לתוּר אחרי מקום־מגוּרים חדש.
נח ניגש לאט לאט, התכרע והתבונן מקרוב באורח המיסכן, ואחריו גם שני חבריו מתי וחנן.
– הנה, באמת יש לו פצע ברגל. מיסכן! – אמר חנן.
נחמן קבע בשיקוּל דעת:
– אוּלי זאב נשך אותו, או כלב שני.
אך מתי קם פתאום על רגליו, עזב אותם במרוצה, ותוך כדי דהרה כלפי גן־הילדים קרא:
– אני אקרא לכל הילדים!
בנשימה קצרה הגיע אל גן־הילדים, פרץ בדלת פנימה והכריז בקוצר־רוח:
– כלב! בשדרה! פצוע! ברגל!
ומבלי להוסיף דבר, מיהר חזרה אל מקום המעשה.
הבטתי אחריו וראיתי, שתוך כדי ריצה הציל את המכנסיים שלו מ“ירידה מוסרית”.
אך ארבע המלים שנזרקו מפיו היו דיין להקים את כל העדה על רגליהם. עפרון, מכחול, מחט, קוּביות־בנין, צעצועים – כולם נפחו פתאום את נשמתם והפכו חפצים נטולי רוח־חיים. החבריה אצו־רצו החוצה.
אותו זמן עוד לא היה בקבוצתנו כלב ולא יפלא איפוא, שהילדים להטו כל כך אחרי האורח הזר. משפחת הפרות, סוּסים, תרנגולות – לאלה התרגלו כבר והיו קשוּרים בהם קשרי־נפש שגירים, אך הכלב, שהיו ידוּע להם רק מתוך עולם האגדה ואולי רק פעם פעמַים ראוהו ממרחקי הכביש ככל עובר, הופעתו עוררה בהם שמחה לרע חדש ההולך על ארבע, והידוע להם כידיד הידידים לכל ילד.
זה היה בימי “בראשית” של הקבוצה. ורק כעבור זמן עמדנו על הדבר, כמה חשוּב הוא הכלב לצדו של השומר. ידיד נאמן ומסור, חד־חושים וקל־הבנה, המוכשר ומוכן לקרבנות־גמול על יחסו הטוב של האדם אליו.
יצר טוב מיוחד משך את הפעוטים אל הכלב, כרגיל. אולי זה מימים קדמוניים ראשוניים, שאחר־כך, עם התבגרותו של אדם, נדחקים ונכבשים פנימה.
אך מהי הנימה הקושרת את הכלב בילדים? אין כלב פוגע בתינוק ואפילו אם הקטן מטרידו. כאילו זה הכרת כבוד־כוחו של החזק בעל השיניים וחסדו לחלש ממנו. וזה יחסו גם לכלב קטן וחלש ממנו, הנובח בו ומגרהו והוא אינו עונה מאומה.
אך אין זאת דוקא תכונתו של הכלב, כי אם של ידידינו הולכי על ארבע בכלל. כשסוסתנו המליטה סיח, הפכה פתאום לפראית שבאמהות בין הבהמות. איש לא יכול לגשת אליה ואפילו לא החצרן חיים, שכל בעלי־החיים שברשותנו היו סרים למשמעתו בכבוד ואהבה. הסוסה־האֵם הקנאנית היתה רוקעת ומגרפת ברגלה ונוחרת שברי נחרות־חרון לכל הקרב לדלת אַמותיה. – והנה פעם נעלם מעינינו חנן בן השלוש וחצי, חיפשנוהו ומצאנו אותו באוּרווה, כשהוא אוחז בשתי ידיים את זנב הסוסה ומתמוגג באָשרו וששונו לנולד למזל־טוב:
– אוי מוֹתק!
והאֵם עומדת ומביטה בשניהם, בבנה הקט ובידידתו ההולכת על ארבע ונותנת לו להחזיק בזנבה.
– למה אתה מחזיק בזנב, חנן?
– שלא תגרש אותי!
כנראה שברית כרוּתה בין בעלי החיים ובין נצר־האדם הרך. ברית זו משכה עתה את כל גן־הילדים לבשורתו של מַתי החוצה ובן־רגע היו כולם בשדרה, וכבר מטכסים עצה ותושיה ומתכנים תכניות, מה לעשות באורח המיסכן שנקלע הנה.
שרה פקחית־העינים לטפתו בזהירות על שער־ראשו הזנוּח ואמרה:
– מיסכן! פצוע!
רוֹני הביטה ישר בעיניו ואמרה לו:
– אתה צמא בודאי, חכה, אני אביא לך מים.
ומיד מיהרה אל גן־הילדים. וכעבור רגע חזרה ובידיה דלי־צעצוע קטן ובו מים עד חציו. חציו נשפך לה בדרך ברוצה. רוֹני זו יש בה מעין בישגדיוּת של צ’אַרלי צ’אַפלין, ומן הדין שלא תבצע שום פעולה בשלימותה. – אך מרה היתה אכזבתה, כשהכלב לא זז ולא ניסה ללקק מן המים שלפניו.
רק גילה התכווצה בפחד מאחורי ומתוך מקלטה הבטוּח הציצה בעיניה השחורות אל המחזה הגדול.
מַתי פנה אל נח ולחש לו מה באזנו. השתדלתי להאזין ולדעת, לחישה זו מה היא.
מַתי אומר:
– אם היא כלבה, תמליט לנו כלבלבים ואנחנו נחנך לנו אותם, אתה ואני. טוב?
עונה לו נח בקול רם כשהוא תפוס כולו בבעיה שלו:
– צריך לטפל בו ולרפאו, אתה רואה שהוא מיסכן המיסכן ואין לו אף אחד בעולם! (רוצה לומר: אין לו קרוב וגואל).
– נכון – התערבתי גם אני – נח צודק. אנו נטפל בו, נחבוש את פצעו, אני אטהר אותו בליזול ואחר כך תוכלו להתידד אתו יפה, אם גם הוא ירצה בכך.
אך קודם כל הלכנו אל המטבח והבאנו לו חתיכת בשר חי.
התרגשות הילדים עברה כל גבול:
– האם יאכל?
– מי יודע, אם יאהב אותנו?
– שמא אינו אוהב ילדים?
– לא נכון! הוא כן אוהב ילדים!
רוני הקטנה התחננה, שהיא רוצה להושיט לו את מנת הבשר. מסרתיה לה. היא הגישה את הנתח אל אפו, שיריח את טעמו, אחר כך שמנו אותו על יד דלת גן־הילדים. וחכינו.
והנה: הכלב קם מרבצו, מצטלע עד דלת הגן, ניגש אל הבשר, מרחרח רגע קט – ובלע את כל המנה בבת־אחת, תוך תרועות השמחה של כל החבורה.
ובינתיים, אך קם הכלב על רגליו, התבונן בו מַתי בעיני איש־משק מומחה, ואחר כך הודיע כמבשר בשורת־גיל:
– ילדים, הכלב הוא כלבה! היא תמליט לנו כלבלבים קטנים!
בשורה זו, של כלבלבים קטנים, היתה התקיעה הגדולה בחג הקבלת־הפנים לידיד האלמוני החדש, גר ותושב מארץ לא ידועה.
בינתיים הופיעה השמש מבין קרעי־העננים, רוח־הקדים, שסימרר בנו דרך הסוודרים והמעילים, חדל לאט־לאט והאויר היפה עורר בלבה של יעל, הלהוטה תמיד אל הדרור, את התשוקה הספונה בה כל ימות הגשמים:
– מרים! בואי לטייל! אולי גם הוא יבוא אתנו!
כל המאורע הנדיר הזה הרס לנו בין כה וכה כל אפשרות ותכנית לעבודה מרוכזת בגן, ולכן באה הצעתה של יעל בשעתה. נכנסנו אל הגן לעשות בו קצת סדר, לקחת את המעילים ולצאת אל הכנרת.
רפש־החורף כיסה עדיין את כל הדרכים ולא נשאר לנו לטיוּל אלא הכביש בלבד.
אין זה מן הדברים הקלים לצאת לדרך. רוני, הרוחשת אהבה יתירה לברז ולמים בכלל, דאגה קודם כל לרווית הכלב. וכעת גם היא עצמה רוצה עוד ללגום טפה לפני היציאה לדרך. – ריקה רוצה לקחת אִתה את “הערביה” שלה: זוהי בריה משונה בין הבוּבות, שבמקום רגלים כהלכתן חוננה בירכתיים שלא מן המידה, וריקה אוהבת אותה אהבה בלי מצרים.
– כדי שתשתזף בשמש! – מנמקת היא.
ונח ממשמש־מחפש בכיסיו, ועל פניו מסתמנת והולכת התרגשות ואי־מנוחה. אחר כך הולך אל חדר־הגן ומוציא שם את תיבתו ובודקה היטב. תיבת־קרטון כזו יש לה לכל נפש במגירה שלה שבגן, בה שמורות כל שׂכיוֹת החמדה שלה יחד עם הציורים ומלאכות־היד השונות. – נח הופך והופך בתיבתו – ועל פניו יאוש מעורב חרון.
– מה אתה מחפש, נח?
המהנדס שבחבורת הילדים עונה בקול נואש:
– הבורג הגדול שלי. יש לי בורג גדול ואיננו. רציתי לבנות אנית־קיטור, והבורג איננו!
אני פונה אל החבוּרה:
– ילדים, מי ראה את הבורג הגדול של נח? נחוץ לו לבנין אנית־קיטור.
מבטו של חנן מראה סימני־חשד. אותו זיק־אור, המגלה כל סוד כמוס בגנזי הנשמה.
– חנן, אולי ראית את הבורג הגדול של נח?
חנן מחייך בערמימות ובאין־אומר מניע את ראשו לחיוּב.
– איפה הוא? – לוחצת אני על נפשו.
חנן מכניס ידו לכיסו, מוציא את הבורג ואומר:
– הנה.
בקפיצה אחת וביד מונפה נמצא נח על ידו, אך היד המאַיימת חוטפת את האוצר האבוד ותוחבתו אל תוך הכיס. – האושר לשיבת אבידתו היקרה שיכך את חמתו, שהתרגשות־חינם הבעירה בו מקודם. כרגע מחזיר הוא את חפצי־התיבה למקומם בערבוביה – וסוף־כל־סוף מוכנים אנו לצאת.
ופתאום שומעת אני את קולה של צביה הפעוטה מאצל הדלת:
– מרים!
– מה זה, צביה? – שואלת אני כשמַתי מושכני בסינר ומתחנן במפגיע:
– נלך כבר! שוב יבואו עננים שחורים!
אך צביה משוועת אלי בפנים נעווים:
– מרים, אני מוכרחת!
– למה זה לא נזכרת קודם? דוקא עכשיו?
שאלה מחוסרת כל הגיון. אך גם אני נדבקתי בקוצר־הרוח של הילדים.
לבסוף פרפה לה יעל הקטנה לצביה, הפעוטה גם ממנה, את המכנסיים, וסוף־סוף היינו נכונים לדרך – כשפתאום מופיע חנן בשדרה עם האופניים מעשה־ידי נח.
ושוב פרצה הדליקה. תוך כדי תכונה רבה לדרך שכח נח לגמרי, שיש לו בעולמו מעשה־מרכבה משלו, שהוא עצמו הגה אותו, חרשו, חטבו, עיצבו, יצרו וטיפל בו שעות על שעות כשנים, מיד התנפל על חנן במפגיע, ובידים חמוּמות התחיל להוציא מכפיו את יד־האופניים.
ומן הצד עומד מַתי, המשיא את נח נגד חנן וקורא לו בדברי־שיסוּי:
– אַל תתן לו, אל תתן לו! הכל רוצה הוא, את כל העולם רוצה הוא לעצמו! אל תתן לו!
בינתיים רחקוּ כבר ראשוני־היוצאים מתחומי־הגן, בעוד שהסכסוך על האופניים התגלע בכל תקפו, כמעט עד כדי תגרת ידים.
אך הנה נפל דבר, שטשטש ומחק במחי אחד את האופניים היקרים ואת תאוות כבושי־עולם של חנן גם יחד: הכלב התאושש על רגליו והתלבט אחרי הילדים לדרך. אך לא יחידי – על ידו הלכה שרה. כולם שכחו את האורח, חוץ ממנה. וברגע זה שוב עברה כוס־השיכחה על גורל האופניים, כמו לפני חצי שעה בערך. שוב צנחה מרכבת־התפארת כאבן שאין לה הופכין. שני היריבים, נח וחנן, דלגו אל הכלב יחד כשני חברים ותיקים, שמעולם לא ידעו ריב ביניהם. וחיש עברה השמועה במחנה:
– הכלב הולך אתנו! הכלב אתנו!
החבריה הביטה לאחור, אחר כך התחילו כולם רגל־אחת לרוץ בדיצה קדימה, כאילו לנסות את הכלב, את יכלתו ואת מסירותו – והוא באמת צלע אחרינו בשמחה. את שמחתו קבע בו מַתי:
– זנבו מכשכש! – הכריז כאיש־משק מובהק – הוא שמח!
קדרוּת הרעב והיתמוּת פגה מעיני הכלב, וזנבו התכופף כענף־דקל בתרועות־חג.
תוך כדי הליכה התחילו מטכסים עצה לקבוע לו לאורח שנעשה תושב את דירתו הקבועה בחצר.
נח מוּכן בהחלטתו:
– אני אבנה לו מלונה!
– קודם צריך לרפא לו את הפצע – פונה אלי שרה – וכשיבריא, יהיה לנו שומר!
ניבאה שרה הקטנה ולא ידעה מה ניבאה, ואיך עתידה נבואתה להתקיים.
הגענו אל הכביש.
זה לא הכביש הראשי, שמכוניות ואבטובוסים דוהרים בו בלי הרף לדחוק את רגלי האדם לצדי הדרך. זהו סניף־כביש, המוביל לשכנתנו דגניה ב'. פה עובר לכל היותר הרופא פעם בפעם במכוניתו, או עגלה עמוסה חשש, ואלה אינם עוברים כסוּפת־סכנה להחריד את האדם.
בתעלות שלשני צדי הכביש, שמי המלקוש גאו בהן עכשיו והרווּ את האדמה די הצורך, צץ ועלה צפורן־החתול הראשון. הכוכבים הצהבהבים הקטנים עוררו בלב החבוּרה התלהבות רבה, אף־על־פי שאחרי הופעתן של הכלניות הנכספות כל כך, יורד לגמרי ערכו של צפורן־החתול ואין איש שׂם אליו לב.
הילדים צנחו רגע־רגע מן הכביש וקטפו את הכוכבים הזוהרים באור השמש.
והכלב אחריהם. אף כי בקושי, בכאב.
נח, חנן ומַתי, הגלָאים של הכלב, לא זזו מאצלי כל הזמן.
– נח, אנו נחנך לעצמנו את הכלב, נאַלף אותו ללכת על שתים והוא ישמע לפקודותינו – אומר מַתי ומסתכל בו בנח הגדול ממנו במבט של כניעה ומשמעת, שיש בו כמעט ממבטו של הכלב עצמו.
– אנו נחנך אותו – חוזר חנן על דברי מַתי, המביט כלפי מעלה בכניעה, אך כלפי מטה ניבט הוא בעליונות שביוהרה; מטיל הוא בחנן תשובה שלילית במפגיע:
– אתה לא תחנך! כאילו יודע אתה כבר לחנך דבר מה! אתה קטן כזה!
ומאחר שחנן אינו מבין בכלל, מה פירוש המלה “לחנך” – גם מגדולים וחכמים ממנו נעלמה הלכה זו – הרי הוא נרגע ושותק.
ונח פותח בפרשת החינוך.
ראשון לכול קורא הוא לכלב בשם: רדי.
– רדי! – מצוה הוא לה. והנה היא יורדת אל התעלה.
ומכאן ואילך הוקבעה בה לשון־נקבה. דייק נח והקפיד בלשונו. וכשהכלבה עלתה מן התעלה אל הכביש, שוּב קורא לה:
– רדי! – והיא שוב יורדת.
פליאה ושמחה כללית – לגאוותו של נח, שלאשרו אינו יודע, שלאו דוקא לפקודתו ירדה הכלבה, אלא אחרי רוני הפעוטה, שדבקה בה יותר מבכולנו: הלא היא הגישה לה ראשונה את המים והיא שהגישה אל אפה את הבשר הטוב.
אלא שרוני היתה עסוקה כולה בקציר הפרחים, שקטפתם בכעין תאווה לוהטת, כאילו לא להשאיר להם שריד ופליט. לא פעם נסיתי לבלום ולהקהות בילדים את חשק הקטיפה הלהוטה הזאת שבאהבת הפרחים בימות האביב, אך לא עלתה בידי. הילדים המתהלכים בקבוצה בין פרחי הגן האסוּרים במגע ולא כל שכן בקטיפה, אין פלא שיש ביניהם כאלה, שההיתר בפרחי־ההפקר מעלה בהם את התאווה לקטוף, ושום אגדה מוסרית יפה ועצובה על פרחים נובלים ומתים אין בכוחה להניא את הידים הרכות והנמרצות מלמולל את פרחי־הבר, שאחרי שנצטברו בכפיים הפעוּטות עד כדי מעמסה, שוב נשמטים מהן מתים למחצה ושבים אל האדמה הרווּיה לשד־תנובה, שממנה קטפום לפני רגעים חיים, רעננים ומחייכים בשמש.
רוֹני קטפה, מרטה ותלשה בתוך התעלה, ורדי קפצה אחריה – אך נח קבע בוודאוּת גמורה, שהיא סרה למשמעתו ולפקודתו: “רדי!” ויורדת. ועל זה הכריז פתאום באזני קהל ועדה:
– שמה יהיה רדי! את המלה הראשונה מבינה היא כבר! כשאני אומר לה: רדי! תיכף מבינה!
ההצעה נתקבלה פה אחד: רדי.
– ב. –
לימים נודע לנו, שגם היא, רדי, מבחינה בין גברים לנשים וגם קבעה לעצמה יחס שונה ומבדיל ביניהם. לגברים חורצת היא לשון ואילו לנשים אין לה כל טענות. חיה היא אִתן בשלווה גמוּרה. פרט לשתים מאתנו, המשביתות לה משום־מה את מנוּחתה. ושתים אלה הן באמת גבריות מאוד גם במראיהן וגם בקולן הבטנוני.
ובכן, לאט־לאט הולכים אנו ומכירים את רדי יותר ויותר. שאוהבת היא ילדים, שכשכוש־זנבה הוא סימן לשמחה וגם לבקשה והתכווצוּתו סימן לצפיה רעה, לחשד וגם לפחד. שעתידה היא להמליט כלבלבים, ושמפלה היא בין גברים ונשים, אך לא בין ילדים לילדים. וששומעת היא לשם “רדי”.
ורק דבר אחד לא ידוע לנו עדיין: מאין היא באה? איפה נולדה וחוּנכה, מי היה בעליה, ומה היו מעשיה קודם לכן?
אותו יום־גנוסיה, שרדי הופיעה אצלנו, רצונם הראשון של הילדים שהקיצו משנת־הצהרים היה כמובן, לראות את הכלב. ואפילו נח, שבפקחו את עיניו אחרי השינה, מיד הוגה דעות ומעמיק בנסתרות, בבעיות־החיים השונות ומיד פונה אלי בשאלות: – מרים, לאן ממהרים העננים? – או: מרים, היש לחידקים עינים? – גם נח, מחשבתו הראשונה היתה: רדי, ומיד קפץ על רגליו ובן־רגע היה מלוּבש.
ושרה הצדידה את התלתלת ממצחה ושאלה נים ולא נים:
– עכשיו נרחץ את רדי?
וצביה רצתה לדעת:
– אַת תלבשי עכשיו את סינר־הגוּמי שלך, כמו בשעה שאַת מרחצת אותנו?
ומעולם לא גמרו במהירות שכזו והתלבשו לבדם; מובן, שהיה עלי להוציא פה שרווּל, שם להפוך את המכנסיים, ולקשור לקטנים את שׂרוך־נעליהם.
נח כבר שב מן המסדרון והודיע:
– רדי רובצת לפני הפתח.
ובכן, הבאנו מים חמים, שפשפתי קצף־סבון כהלכה, וגם ליזוֹל נסכתי בו. וגם את סינר־הגוּמי הכחול־בהיר לבשתי, שהכל יהיה כדין. אך בינתיים התעמדה רדי במרחק־כבוד שיש בו מן החשד. סוף־סוף אין היא מכירה אותנו מתמול שלשום.
ככה עמדנו סביב הגיגית הגדולה, הכול מוכן ומזומן, ורק רדי נעדרת.
ושוב היה זה נח, שהפגין את שלטונו על רדי:
– תראו, אני אקח חוּט, אקשרהו לצוארה, אחזיק אותה והיא תעמוד. תראו שכּן!
אמר וניגש את תיבת־האוצרות שלו, שהכל בה: ברגים לבנית אניות, בולים, כפות לחפור בהן, שברי זכוכית מפוּיחת להתבונן בליקוּי־חמה כשנזכה לו פעם, מפתחות וסכינים חלודים להתגונן בהם בפני גנבים. ומובן מאליו, שלא היו נעדרים שם גם מסמרים, ומשיחות ומיני חוּטים ותילים שונים.
הופיע נח, ניגש אלינו תחת עץ־הזית, כשהוא מנפנף בפתיל ארוך. אחר כך התקרב לאט־לאט, בזהירות אל רדי. והנה: רדי הרובצת מניחה את ראשה על רגליה השטוּחות, נותנת את עצמה ללטיפה ומכשכשת בזנבה על הקרקע. נח עונב לה את הפתיל על צוארה, אחר כך מושך אותה בלטיפה, והיא בלי לסרב אף רגע, הולכת אחריו ובאה אל הגיגית.
התחלתי לרחוץ אותה בזהירות במי־סבון, שכשכתיה, סיבנתיה ושוב רחצתיה. עוד רגע וגמרתי. רק עוד הזנב – ופתאום קפצה קפיצה נמרצת והפתיל נשמט מידי נח.
אך היא לא ברחה, רק עמדה הצדה והתחילה מנערת את גופה בחילחול, המים ניתזו מעליה ברסיסים, הוּזינוּ גם אנחנוּ וזכינוּ למנת־טהרה קטנה.
רדי היתה נקיה, אך רק עד הזנב ולא עד בכלל.
לא נשארה עוד איפוא אלא העבודה הרפוּאית. אמרתי:
– כעת ילדים, שבו לכם פה תחת הזית ואני אנסה לחבוש לה לרדי את פצעה.
הכינותי את המישחה ואת האספלנית. בינתיים שוב רבצה רדי על מדרגת הגן והילדים ישבו על החול תחת הזית. עיני־תינוקות גדולות, פקוּחות לרווחה, ליווּ את כל תנועותי אחת־אחת. שום סרט בקולנוע ושום הצגה תיאטרונית לא זכתה מעולם לשימת־לב מרותקת שכזו. כאילו נתעכבה נשימתם לרגעים ארוכים.
רדי נתנה לי במנוחה לחבוש את רגלה, ובינתיים היתה מלקקת לי את ידי, וגם אחרי שגמרתי כבדתני עוד בלקיקת־תודה אחרונה. מי זה יודע, מה פה תודעה ומה נטיה־מטבע, איפה הוא התחום שבין שתיהן? איפה גומרת זו ומתחילה זו? ואם בכלל יש בו ביצור כזה מעין אבק־תודעה, המניעה אותה לידי החזקת טובה בהכרה. אך ברור לנו, כשבעלי־חיים מצוּיים בסכנה, פצועים או חולים, הרי הם מוסרים עצמם באמוּן לידי שאר־בשרם ההולך על שתים.
משחובּשה רדי, קמה על רגליה, התמתחה, חלצה עצמותיה, פהקה לרווחה וכשכשה בזנבה כאומרת: ובכן, החלק האי־נעים ביותר עבר תהילה לאל.
כשהפכה פניה והביטה אחורנית ראתה רדי, שחנן מנסה לחקות את כל תנועותיה, ואפילו את הפיהוק המאושר.
הבאנו תיבה גדולה ועשינוה דיר נוח לרדי. ריפדנוהו בקש וחשש רך – אך לדאבוננו הרב ראינו, שהיא מסרבת נמרצות להיכנס לארמונה. היא היתה רגילה לישון על מדרגת גן־הילדים, ודאי כדרך כלבי הבדווים. זכורתני, פעם הראוּ לי בחצר־משקנו בדווי מן החורן, שלבושו היה נראה לי כמתקופה שלפני התנ"ך ושהיה דומה מאוד לאותו אב־קדמון שראיתי בעיני־רוחי, באותה תקופה שבה היה עוד הכל מכוּסה שלג וקרח בעולם, לא היה לא בית ולא אוהל, ושהאדם היה בוקע ופורץ לו את דרך־חייו כחיות היער בציפרניו ושיניו – במובנה הפשוט של המלה: בשיניו.
והנה, אותו בדווי לא רצה בשום אופן להיכנס אל חדר האוכל מפחד, שמא יתמוטטו קירות־האבן. סוף־סוף אין זה אלא גבב של אבנים. שם במולדתו, בין גבעות החול, אין סכנה כזו צפויה לו.
את הבדווי הזה הזכירה לי כעת רדי. היא העדיפה לישון על המדרגה.
אך בבוקר, כשעליתי אל חדר־הגן לבושה סינר לבן, קמה רדי בנימוס ממקום ריבצה, כשכשה בזנבה, אחר כך נטפלה אלי, נשקה לי על ידי בלקיקה ולבסוף הזדקפה על רגליה האחוריות ואת הקדמיות הניחה על חזי. – אמנם כשהאויר הוא יפה ויבש, הרי חוות־אהבה זו נעימה היא מאוד, אך אוי ואבוי היה לסינרי הלבן בימות הגשמים! בעונה זו היה עלי להלחם נואשות בידידותה הנלהבת של רדי. אך לילדים היה זה מחזה תיאטרון למעלה מכל. ובמידה שרדי חזרה על מעשה־ידידות זה, כן קיבלוהו הילדים כמעשה־להטים לראווה להם. משסטרתי לה על פרצופה, ירדה וחזרה וקפצה על צדי, פעם ימינה ופעם שמאלה – עד שלבסוף נעשיתי עקוּדה נקוּדה וברודה, מנומרת כתמי־טיט וטלאי־רפש לתפארת.
הצגת רדי לידידיה.
אך לבסוף גמלתי אותה מאותות חיבה יתירה אלה. ולעומת זה בימות־הקיץ, כשרדי הופיעה בין ידידיה הקטנים, קם רעש של קבלת־פנים ושמחת־גומלין, שעברה לשיא של התגלגלות־בסך והצטנפות צניפות כדורים חיים עם רדי שעברה מאחד לשני – והכול מלא צהלה. בהשתוללות זו הבחינה רדי בין נח בן השש ובין רוני או חנן בני השלוש, עד שכולם עייפו ורדי נשמה־נשפה בלשון משורבבת.
עם ארוחות הילדים יש לה לרדי קערה שלה, בה היא סועדת את לבה – אך זה מעורר לפעמים סכסוך, לפי שנח טוען עדיין, שרדי שייכת לו, אותו אוהבת היא יותר מכולם ולכן עליו לתת לה את מנת־חוקה אל תוך הקערה.
ומובן מאליו, שלעתים קרובות אין למנוע גם דמעות. שהרי מי שגמר קודם את סעודתו, יוכל לתת לרדי את מנתה, והנה, כשאחת המנות היא עדשים, שרוני בולעת אותן ביסורים, הרי היא מאחרת מכוּלם – בשעה כזו נשפכות דמעות־שליש.
ככה היתה רדי חיה אתנו כבת־בית, שבעליה הם ילדי־הגן, הם גילוּה, טפחוה וגם למדוה לקפוץ ולרוץ בתחרוּת קפיצה ומירוּץ מעשי אמנוּת ולהטים ממש.
אך איך זה קרה, שרדי חושבת לאויבה כל בן־אדם שגבהו עולה למאה ועשרים סנטימטר בערך – זה עדיין חידה בעינינו. ודאי שנימוקה אתה. ודאי יש לה נסיונות מרים עם ההולכים על שתים.
כשהילדים עסוקים בגן פנימה ורדי רובצת על הפתח, אין שום בריה זוכה להכנס. הולך מישהו וקרב, מיד מקימה רדי רעש, שגז חשקו של האורח לעבור על סף המקדש הזה. מגרשת היא את הזר בהבל־פיה ממש, אף כי איש לא ביקש זאת ממנה מעולם. להפך, אין איש מלטפה על כך, אדרבא.
אמנם, יש להודות, שגם הפרזה זאת טובתה בצדה. משגמרו הילדים את ארוּחת הערב, ישנם תמיד הורים, אבא או אמא, שרוחם קצרה לחכות עד שילדם יצא. נכנסים הם – ובזה מתחילים מחזות מיותרים לגמרי. והנה, עם רדי – חסל מיני מחזות כאלה. אין איש מעז לגשת אל הכניסה. – עומדת אני על יד החלון בפנים ורואה, איך החברה פלונית מרמזת לי איזו שאלה בשפת־תנועות. כן, אם הילדה גמרה כבר את ארוחתה. ואביה של צביה הקטנה, שרדי אינה רוחשת לו חיבה יתירה, מתהלך בזמן האחרון ומקל בידו. הוא, לא רק שאסור לו לגשת אל קרבת הגן, אלא אפילו לא לעמוד ולחכות ממרחק כבוד הגון. רדי מנחרת לו מרחוק:
– מה אדם זה רוצה מילדה מתוקה זו, הלא שלי היא!
ומובן, שזה מעורר את חמתם של כמה הורים. וגם נח מתפלא, למה רדי חורקת שן על אבא שלו ואינה נותנת לו לגשת אליו? כלום רדי אינה יודעת, שזהו אבא שלו?
וככה יוצא, שרדי סופגת לפעמים מכות.
אך זה אינו מעביר אותה על נאמנותה לחובשי הגן.
ומעניין: בערבים, כשהגן ריק מילדים וכל אחד מהם ישן במטתו, וחולם על מאורעות היום, או שבחדר הגן יושבים מבוגרים בישיבה – הרי רדי, הרובצת במקומה על יד המדרגות, אינה שמה לב כלל לנכנסים ויוצאים שם. ואם במקרה התרבצה באמצע המדרגה ומישהו דוחה אותה ברגלו הצדה, רדי אינה מגיבה בהחלט. בשעות ההן אוספת היא את כל מרצה וחרונה לשעות היום, בהן היא שוב עומדת על משמרת הילדים ואינה יודעת רחם.
בגן הילדים נתקלקלה הדלת, היא יצאה מציריה. בא יוסף עם מכשיריו לתקן, אבל בהתקרבו אל הדלת, נרתע מהתקפת־פתע: רדי התנפלה עליו בשצף־קצף מפיל אימות. וגם מרוּתו של נח, שניסה לבלום את פרצופה בשתי כפיו, לא הועילה. יוסף עומד אובד עצות.
אני מסתכלת דרך החלון ופונה אל הילדים:
– ילדים, מה לעשות ברדי, היא אינה נותנת ליוסף לתקן את הדלת.
מרחוק נשמע קולו של יוסף:
– צריך לקשור את הכלב, אחרת לא אוסיף לבוא הנה!
– נכון – אומרת אני לילדים – צריך לקשור את רדי. לוּ היתה לנו שרשרת־ברזל. –
נח חובט על חזהו קוממיות:
– יש לי. לי יש שרשרת בקופסתי!
אומר – ונעלם, ומיד שוב מופיע ובידיו שרשרת־ברזל, שגם אַבזם לה לסגירה. – כדאי היה לדעת, מה אין לו לנח שם באוצרו?
הוא ניגש אל רדי, תופסה באזנה ומוליכה אל כלונס שבחצר הרחק. רדי אינה מתנגדת אף רגע לשים את צווארה בשרשרת ולקשרה אל הכלונס. עדיין אין היא יודעת, מה פירוּש הדבר ומה יהא עליה בזה.
אך ברגע שנח עוקר את רגליו וצועד הלאה מאצלה, מתחילה רדי להאבק עם אזיקיה, מתפתלת, מותחת, מושכת, מנהמת, נובחת נביחות יללה – – – וכשרואה היא את יוסף נכנס אל גן־הילדים, פורצת בנביחת־חימה איומה שאין לה סוף. וכשיוסף יוצא ועושה בחצר, הרי זה איום ונורא: להביט ולראות במו עיניה אדם עושה פה, סמוך לבית־הילדים כבתוך שלו, באין מפריע – – –
באחד הימים באו חברים והניחו צינורות בחצר בקרבת הגן. כשהילדים היו משתעשעים בחול, וכוח־הדמיון שלהם היה בונה פיתוֹם ורעמסס שלו, היתה גם רדי על ידם, רובצת לה בפינה או מרחרחת ומתבוננת במלאכת המחשבת של ידידיה. אך לא פעם החליטה פתאום להשתתף גם היא – קפצה אל תוך המרכז ובבת־רגלים אחת הרסה איזה מגדל ההולך ונבנה לתלפיות. גערו בה הילדים – והתחילו מראש. ולא כלום. מנסה מישהו אחד, חנן או רוני, לפגוע במעשה־הבנין – מתחוללת סוּפה והעולם חוזר לתוהו ובוהו. נוגע מישהו במעשה־ידיו של חנן, מיד מרים הוא אגרוף. האגרוף הוא כזית, אך מהלומתו היא מהלומה, שאין לזלזל בה כלל.
ואילו רדי – סך הכל נזיפה:
– ילדה רעה! לכי מפה!
רוני הרימה את עיניה וראתה מה שראתה. קמה ויצאה מתחום השעשועים והלכה. רוני היא נפששת מתוּקה, במהלכה השלומיאלי מתנודדת היא אל אחד החברים מניחי הצינורות להתבונן בעבודה רבת־הענין. איש אינו משער, שביציר צ’אפּליני זה ספונה לשון חריפה וממללת להפליא.
אחד החברים העובדים נכנס אִתה בשיחה והיא ודאי פלטה לו איזו פנינה משלה – כי זרק את המכשיר שבידו וממש עט אליה להרימה תנופה. – אך עוד לא הספיק אפילו לפרוש את זרועותיו כנגדה, והנה רדי טסה אליו בחמה שפוכה ובקולי קולות מחרישים אזנים. רק לפני רגע נדמה היה, ששקועה היא כולה בעסקי הילדים על ערימת החול, אך תנועת זרועותיו של החבר, הרוצה לפגוע בחוקי החינוך, לא נעלמה מעיני רדי העֵרות, כי לא תנום ולא תישן שומרת הילדים.
בחוץ־לארץ רוקמים על סינרת הילדים את האזהרה: “אַל תנשקיני!” – וללא יועיל. אצלנו יודעים החברים מחבבי הילדים, שאין זה מן המידה ליהנות מן הילד הנאת־פּה. אך אם במקרה נקלע אלינו אדם, שעדיין לא עבר על פתחה של תורה זו, הרי רדי מלמדתו לקח לדורות. וחבל שאין רדי מלווה את הילדים בכל הליכותיהם. ילדי הקבוצה וביחוד בעלי החן המיוּחד שבהם, כל הנפגש בהם בחזקת סכנה הוא להם. תוך כדי שלוש הדקות שאחד מהם עובר מגן־הילדים לחדר־האוכל, עלולים עשרה אורחים שונים לעצרם וללטפם וגם לנשקם, ואפילו להסתנט בהם ולהקניטם דרך חיבה – לגמרי לא בטובתם ולא לטובתם של הפעוטים.
הילדים אינם מטרידים עצמם להרהר אחרי מידותיה של רדי החורצת לשון לגדולים. אמנם, נח נפגע פעמים אחדות מיחסה הרגזני לאבא שלו, אך לבסוף התרגל לכך. וחנן מקבל את מעשיה של רדי כמות שהם, כדבר שאין להרהר אחריו. פעם זרזנוּהו בארוחה, לא להיות נחשל באכילה, ובינתיים בארנו לו, שכל המתרפה באכילה אינו גדל כהלכה וסופו נשאר קטן. ועל זה הרים עלי את עיניו, שהיו נראות אותו רגע כאילו הן ריקניות ללא־הבעה. אך מיד נוכחתי בטעותי: הוא רק הרהר רגע, איך להביע את נצחונו עלי.
– טוב מאד! – ענה – אז באמת לא אזדרז באכילה, למה שאינני רוצה להיות גדול, למה שאם אהיה גדול, תנבח בי רדי ולא תאהב אותי!
הרי לך – אמרתי בלבי. זו תוכחה וזה שכרה! שוב נכשלתי. יצא ההפך ממה שקיוויתי. בנין־אב הוא גם לתוכחת־מוּסר לגדולים.
– ג. –
רדי היתה כאחד הילדים בגן. שפתה ברורה לכולם והבעותיה לבשו אצלם ביטוּי משלהם. פעם פגשתי במַתי לפני הדלת. זה היה בבוקר השכם, השמש עוד לא עלתה על הגבעות האפורות, אגן־הסהר היה תלוּי עוד גדול וחיוור ממעל להרים שבמזרח, ממעזיבת־הפח של הגג נטפו אגלי טל, על חוט־הטלגרף שממעל לגן־הילדים ישב זוּג־בולבולים מרופקים זה לזה ופטפטו בנעימתם המתוּקה.
ברכנו זה את זה מַתי ואני בחיוּך־ידידות. ורדי רבצה מכוּנסת ומכוּוצת על המדרגות. בוקר קר היה וכנראה, שלא היה לה חשק לקום. עד כדי כך, שלא קמה אלי לנסות ולהניח את שתי כפיה על חזי, אף כי סינרי היה לבן כשלג. אך כשרציתי לעלות אל הגן, נהמה בי נהימת־זעף.
– מה לך, רדי?
והסַטתי אותה ברגלי דרך עידוּן הצדה. ועל זה קבלתי תשובה ברורה, אמנם לא מפיה של רדי כי אם מפיו של מַתי, אך ברור לי, שזוהי נעימתה של רדי, לוּ היתה מדברת בכלל.
– הניחי לה – אמר מַתי – לא תמיד יש לה חשק ומצב רוח טוב. – אחר כך הוסיף: – היא קמה היום על רגלה השמאלית.
אך כשיש לה מצב־רוח טוב – וזהו התדיר אצלה – הרי עולה היא לרוב בזריזות על הילדים. כשעלי לאסוף צאן־מרעיתי הרכה, הפזורה בפינות שונות שבחצר, הרי לצלצולי הראשון בפעמון עוזבים הם בן־רגע את כל עסקיהם וממהרים אלי. ומובן, שעוברים רגעים ארוּכים עד שכולם מתקבצים יחד, לפי מרחק המקומות, שבהם הם תקועים במשחקם, בעבודתם, או בהרהוריהם השונים.
אך מי שמקדים את כולם, היא רדי, המופיעה ועל פניה בת־צחוק ברורה, שיש בה גם מרגש הנצחון וגם מן ההתהדרות שבמשמעת: הנה, אני יודעת סדר!
וזריזותה זו אינה נשארת בלי השפעה על ידידיה הקטנים: יש לה מתחרים אחדים המשתדלים להקדימה ואם גם אין לעלות עליה בכוח הריצה, הרי עצם הקנאה לזריזות ולמשמעת, ברכה יש בה.
יושבים אנו בפינה שקטה ירוקה על אבני־הבנין הגדולות, שכל אחת מהן יש בה מקום לשבת. האבנים ערוכות כמין חצי גורן עגולה ואנו יושבים ומשוחחים ושוקלים באחת מבעיות היום החשובות. פינה זו היא פינת־הקשב שלנו, פה פותרים אנו דברים העומדים ברומו של עולמנו, הנסתרות בחיינו מתבהרים לנגלות, פה יוטל אור על חטאים ושגיאות שונים, פה מתכנים תכניות של הפתעות ופה מסופרות האגדות והמעשיות מעולם הדומם, הצומח, החי והמדבר ולפעמים גם נרקמות פה מחוטי־משי ענוגים למסכת־נפשית רכה וקלילה כערפל בוקר לאור־הסהר ההולך. – ופה גם נעשים נסיונות לפתור חידות־עולם, שמוחו של אדם לא הגיע עדיין עד חקרן התהומי:
– היש אלוהים בעולם ומי הוא?
– מה על האדם אחרי מותו?
– למה יש אנשים טובים ורעים בעולם?
– למה לא ילדת (אני) ילד טוב, אלא את חנן שהוא פראי כל כך?
– למה בנו את צמח (הכפר הערבי השכן) על יד דגניה?
– מדוע אין לפרדה ילדים?
האדם המתהווה פותח פה במדוע ולמה, במאין ולאן שלו, בשאלות הללו, שאינן אלא קריאות ראשונות אל תוך חללו של היקום ומבלי לדעת, שאולי לעולם לא יקבל עליהן תשובה.
ישבנו ושוחחנו על ענין חשוּב מאוד: אתמול העבירו את ילדי אחת הנקוּדות למקום הישוב החדש “מצדה”. מן הימים הראשונים עקבנו בשימת־לב אחרי התפתחותן של שתי הנקוּדות שבשכונתנו פה. להט החוויות שבמהלך התישבוּת שכזו לא ימחה מזכרם של הילדים כל ימי חייהם. דברים כבירים מתרחשים פה. מה יודע העולם שם מעבר לימים על הנעשה פה בימים הללו: פלוני קורא בעתון, או שומע מספּרים, איך מקימים פה משך יום אחד קצר נקוּדה חדשה על מגדלה וחומותיה, הכול אשר לכול מבוקר עד ערב – מה יודע הלה על הממדים המופלאים שבמעשה כזה?
כל שנכנס ל“מצדה” ו“עין־הקורא” בימיהן הראשונים, אחרי שראה את מקומן לפני כן בשוממותו, נדמה לו, כאילו שומע הוא את טקטוק השעון לדברי ימי ארץ־ישראל החדשה. שעון־הזמן הכביר, התלוי ממעל לנקודה ואפשר לראות עין־בעין את המחוג הענקי הנע וזז משעה לשעה ומיום ליום. זוהי דפיקת לבו של מרץ האדם בעבודת הבנין והתקומה. עומד אתה ומביט ופתאום אתה חש, שדופק לבך־אתה הוא זה, החי כמו בחלום, משך שעה קצרה חיי־עולם – העינים נעצמות מאושר דהרת הזמן, המתחיל בטרטור מנוע המביא את הבונים הראשונים וגומר בחבוּרת תינוקות, המטפלים בפרחי הגן ובונים מגדלי־חול – – –
אך מה היה פה בינתיים?
שאלה זאת נשאלת לא פעם מפי איזה ילד או ילדה, ואתה מאַמץ את כשרונך ומספּר:
– שדה־שממה – מלחמה ברגבים וסלעים קשוחים ובבני־אדם – עבודת פרך, שרב, זיעה, גשמים, בוץ – שינה באהלי־בד, שהרוח מסתערת בהם וקורעתם – סבל, אומץ, גבוּרה – שמירה על המגדל – איתוּת לחברים השכנים – אצבעות־אור ארוכות מגששות־ממששות את בית־זרע – העייפים והילדים ישנים במנוחה – פתאום טרטור־נשק, קולות־פיצוץ – החומה סופגת את החיצים, המגדל עומד איתן על משמרתו, משמרת לעייפים מעמל היום, שבן־רגע שוב מתמלאים מרץ – זה מרץ הקרב והמגן בחשכת הלילה –
ובבוקר, עם עלות השחר, כשהשמש מציצה בעינים סקרניות מחייכות מעל הררי־חורן, שוב מוצאת היא את האבות והאמהות על יד הבניה: בנין בית, רפת, לול, עגלה, ממטרת וחדר גדול לגן־ילדים – לילדים המחכים בנקודה אחרת, כי עד שאין בית־אבנים, או בנוי בטון, אין להביא אותם הנה. והם מתגעגעים שם על אבא ואמא וגם מחכים בכליון־עינים למעונם החדש ופיהם אינו פוסק מלשאול עליו שאלות משאלות שונות. שם בחדרה, או בראשון־לציון מספרים להם על עמק־הירדן, על ים־כנרת ועל מרחבי השדות המחכים להם הרבה־הרבה זמן, אולי זה אלפיים שנה – – –
ופה על גבול סוריה ועבר־הירדן עובדים אבא ואמא יום ולילה, מניחים אבן על אבן, לבנה על גבי לבנה, בקוצר רוח ותוך געגועים לילדים, שיבואו בקרוב, יביטו מסביב, ישאלו שאלות, יכירו את הכל, יתידדו עם הכל, יבנו גם הם, אחדים בחול, אחרים בעץ ובפח, אחד יתקין לו אופניים, השנית תשתול עץ, השלישי ילמד את העגל להבין דיבור, הרביעית תתפור שמלה חדשה לבובה, החמישי יעשה לול קטן לאפרוחים – – –
כל אלה האבעיות והדומות להן וכל השייך להן, עומדות כעת על הפרק בפינה השלווה שלנו. “הסיפור הגדול" על הקבוצות החדשות “מצדה ו”עין־הקורא" ועל הילדים שהגיעו שמה בימים האחרונים.
– אנו נבקר אצלם! – נשמעה פתאום ההצעה, ומיד גם נתקבלה פה־אחד.
– אנו נערוך להם קבלת־פנים!
אחד הגדולים מתקן:
– לא… לא אנחנו… להפך, אנו נלך אצלם לברך אותם והם יקבלו את פנינו!
לנושא זה חכיתי. מובן, שניסע ונבקר אצלם.
– כן, אך אי־אפשר לבוא בידים ריקניות.
ועל זה נפתחים הלבבות כפתחו של היכל:
– אנו נצייר להם תמונות! – מציעה יעל.
– מוטב נביא להם פרחים! אצלם אין עדיין פרחים, לא כן?
– כמו בפעם הראשונה! – נזכר נח.
“בפעם הראשונה" – זה היה עם הקמת המגדל ב“מצדה”, אז הבאנו לבונים הראשונים צרור־פרחים כביר מגננו־אנו.
אך חנן אומר בקיצור נמרץ:
– סוכריות!
– גם זה וגם זה. נביא להם את התמונות היפות ביותר מאלבום־התמונות שלנו –
לא הספקתי לגמור, ושרה הפעוטה מוסיפה:
– ואַת תעשי מסגרות מסביב, תדביקי עליהן זכוכית ואפשר יהיה לתלותן על הקיר.
– נכון. הקירות שלהם ריקים וקרחים עדיין!
– כמו השדות שם! – משלים נח את דברי ומוסיף: – ונביא להם גם בננות.
– אליעזר יזמור לנו אשכול־בננות גדול־גדול ואנחנו נישא אותו ביחד ושם נחלק לילדים!
וכך הוחלט בפינתנו השלווה.
– ד. –
וביום הבהיר הראשון רתמו לנו צמד פרדות טובות אל העגלה הגדולה. וגם שומר מזוין בא אתנו לדרך.
חפצי התשורה היו מוכנים כהלכתם. התמונות נתונות במסגרות וכל אחת מהן “הקדשה” על גבה, ולא אשכול־בננות אחד, אלא אחדים, ומשקל כל אחד יותר מעשרים קילו, נתונים באניצי־קש, כדין. ותיבונת מלאה סוכריות.
גלגלי עגלתנו היו מחושקים גומי. זוהי תעשיה קבוצתית מובהקת, שעיני שום אכר בעולם לא ראו דוגמתה מימיו. קונים אבטומוביל רעוע, או אופני־אבטומוביל ישנים ומתקינים אותם לעגלת־אכרים. עגלתנו־אנו, שאנו נוסעים בה כעת, אינה אלא ארבעה אופנים כאלה ועליהם רציף רחב־ידים, ללא דפנות־קרשים. את הרציף מרפדים באלומות־קש או במחצלות – והנסיעה נסיעת־מלכים ממש.
הכול היה מוכן לדרך. הילדים ישבו מתוחים־עליזים ופניהם אורו להרפתקה היפה והנעימה, עלה גם נתן עם שוט־הרכב – –
– ורק כעת השמיע מישהו בקול שיש בו ממוסר־הכליות:
– אוי, רדי!
– שכחנו את רדי!
– רדי! איפה רדי!
– רדי!
כחץ מקשת הופיעה רדי. זנבה – ברומטר זה לרגשותיה השונים – נתן סימנים של מצב־רוח מרומם, פיה היה פתוח למחצה לשמחה ובקשה גם יחד, ועיניה נוצצו באור השמש. –
איפה היתה כל הזמן? איך זה אפשר, שמשך כל התכונה הרבה לנסיעה לא הרגישה בדבר? הבאמת מצאה לה ענין חשוב מזה?
– אני יודעת – אומרת יעל – היא רצתה לנסות אותנו, אם נשכח אותה פה?
– ערומה שכזו!
הבאור הזה נתקבל על דעת כולם. ואיך אחרת? היא, המסורה לנו כל כך, רצתה לנסותנו, אם גם אנחנו מסורים לה, או שעלולים לבגידה כזו, לשכוח אותה ביום שמחתנו וצאתנו לדרך. האם אין היא כאחד מאתנו לכל דבר?
וכעת עומדת היא ומביטה אלינו כלפי מעלה.
והחבורה, כאילו נדברו ביניהם, לא זזו, כאומרים: הבה, נראה, אם תבקש להעלותה!
וכשלא נענו לה מיד, התחילה לתבוע בפה ממש. תחילה בנהימות ואחר כך בנביחות דרישה וגערה, שלא שמענו אצלה עדיין. היא לא ניסתה אפילו לקפוץ, העגלה היתה גבוהה מדי יכלתה לעלות עליה בקפיצה.
– אין דבר – אמרתי – רדי יכולה ללוות אותנו ברגל. היא אוהבת לרוץ.
אך כשהעגלה זזה ממקומה, על דעתה של רדי לא עלה לרוץ אחרינו. כעת פתחה בנביחה רמה וקובלת, וגם אמצה עצמה לקפוץ על הרציף אך לא הצליחה. והנביחה עברה ליללה. אחדים מן החברים עמדו מרחוק והביטו במחזה.
– הרימו אותה על העגלה – פניתי אל יוסף.
אך איש לא ערב את לבו לגשת אליה ולנגוע בה.
ועל זה קם נח מעל אלומת הקש והציע:
– אני ארד וארימה על העגלה. אני לא אעזוב אותה פה!
– אני אעזור לך! – נשמע גם קולו של ארנון מכתה ב', שרדי משכתו חסד גם אותו במיוחד.
שני הקונדסים ירדו ושכם אחד תפשו את רדי וניסו להעלותה, אך תוך עמל־שוא נשמטה רדי מידיהם הקטנות, זה חזר ונישנה עד כדי נשימה קצרה ועד כדי יאוש. –
והגדולים עמדו והביטו בהנאה בכל הענין. וגם הרכב, נתן, לא עלה על דעתו להאיץ בהם. התבונן בטרחתם של שני הקטנים ובהתאמצותם הרבה להניף את רדי אל הרציף. –
אך לא בכדי הוא נח איש התחבולות והתושיה. אחרי נסיונות־שוא אחדים הביט סביבו בחצר, ופתאום קפץ כחץ מקשת אל תחת עץ־החרוב, שם ראה תיבות ריקות אחדות, הביא אחת מהן – והכל הלך למישרים. רדי קפצה על התיבה וממנה על העגלה – לתשואות שמחתם של כל העדה.
– רדי על העגלה!
– רדי אתנו!
ורדי עברה מילד לילד, ברכה את כולם בלקק־חיבה מיוחד, וכמו אחרי נצחון גדול על מכשול שהפריד בין הדבקים, כמעט שפרצה בנביחת תרועה.
אך כשהעגלה זזה, נתפקק קצת חגה של רדי. היא קמה מבין הילדים שהיתה מיושבת בתוכם כאזרח רענן, זקפה את אזניה ופתחה בנביחה שלילית. – ועוד לא הספיק נתן להוציאנו מתוך צללי השדרה, ורדי אימצה עצמה, וקפצה מעל העגלה.
אך מיד נראה היה, שהתחרטה על המעשה הפזיז ותיכף נסתה לחזור. ונסיונותיה שעלו בתוהו העלו בה חימה כזו, שנתן הוכרח להשמע לדרישתם ההמונית של קהל הנוסעים ולעצור. והמחזה התחיל מבראשית.
וכשרדי שוב היתה על העגלה, נרגעה בקושי ופחדה פג ממנה לגמרי. לבסוף השתקעה ורבצה לה על יד נח וארנון ובנחת־רוח האזינה למקהלת הילדים המזמרת. –
במחוז חפצנו, ב“מצדה”, חיכה לה לרדי תפקיד נכבד מאוד.
עם פגישת שני מחנות הילדים, קבלת הפנים והצגת־הגומלין, כשאצבע לא אחת נתקעה במבוכה בין השפתיים, והעינים הורמו כלפי הגננת בשאלה האילמת: מה עושה אדם בהמולה שכזו, בין הפנים הזרים המרובים האלה? – הופיעה רדי וכל הזרות המביכה והנבוכה חלפה, ובן־רגע מוזגו כולם למזיגה אחת עליזה, הומה, מזמזמת, חוגגת ומשתובבת. רדי קשרה אותם לחטיבה אחת, הלכה מילד לילד, כיבדה את כל אחד ואחד במגע־לשונה וכבלחש־קסמים הסירה מהם את מבוכת הבישנות ואת רגש הזרוּת, שכפאום רגעים אחדים.
וגמול־החיבה לא אחר לבוא: מובן מאליו, שהיא קיבלה את המטעמים הטובים ביותר, שלא הספיקה אפילו לקלטם מרוב שפע. וגם חנן עשה מעשה רב: תוך כדי נגיסה מן הביסקויט היקר שלו נזכר ברדי, הוציא את המגד מפיו ותחבו אל בין שיניה, – ולא ידעה רדי, שזוהי המתנה היקרה ביותר בעולמה: אם חנן חוסך מפיו לגימה ומוסרה לאחר!
וכמה טבעי הוא לה, שכל הזמן היא היא המרכז לכל ענין ושעשועים.
– ה. –
בשובנו חזרה הביתה רווּיי חוויות ושיכורי הטיול באביב השופע אור וריח – ישבו הילדים על תלולית־החול עם רדי בתווך וחזרו על חוויותיהם בצורת ספורי הווי־נלהבים. נשמעו גם חוות־דעת רציניות מאוד:
– נקודה חשובה היא “מצדה” – סובר מַתי.
וחנן, שבכלל אינו רוחש חיבה יתירה לצעדי הענק של התפתחות הטכניקה, ראה גם ב“מצדה” את המפריע לו ביותר:
– אני פחדתי מפני המכונה! מכונה כזו, המנסרת קרשים מאליה! – אומר הוא, וחוזר ואומר, פעם ופעמיים.
עוד בהיותו מהלך על ארבעותיו, אפילו לא בן שנה, היה פורץ תמיד בצווחה לקול רעש אוירון ממעל לגגנו.
והמשור אינו נותן לו מנוחה:
– מכונה כזו, החותכת עצים לבד! (פירוש: מאליה).
יונה אינו יכול לשכוח את השם “גלילה”, שמה של תינוקת סגלגלת־פנים ותכוּלת־עינים ב“מצדה”.
– גלילה… גלילה – משנן הוא לעצמו וגם לאחרים – גלילה. איזה שם יפה. גלילה.
מי יודע, אולי לא רק השם אחז את לבו הפעוט והרגיש.
ואחת הילדות פונה ישר אל רדי:
– טוב היה, רדי, לא כן? אכלנו דברים טובים. הבאנו להם וגם הם נתנו לנו. לא כן. רדי? אך אַת שלנו, לא כן?
רדי מכשכשת בזנבה ועיניה אומרות בפירוש, כמעט למשמע אוזן:
– יפה היה מאוד. ואני שלכם.
ומיד מוכיחה את נאמנותה ורגש־תודתה בנשיקה על פניה של ידידתה הקטנה.
אלא שכל מאורע גדול סופו להיות מוּעם על ידי מאורע שני, הבא אחריו ומבטלו.
– כלניות! כלניות! על הגבעות פורחות כלניות! בשדות, בין התבואה הנובטת – כלניות! הכלניות צצות ופרות ורבות מכל עבר!
עם פריחת הכלניות מתמלאים חיי החבורה תוכן חדש. בנשימה עצורה מונים הם את ציצי הכלניות – מובן, עד כמה שהמספרים בכלל תופסים כבר מקום במוחות הרכים – לצרפם אחד־אחד לצרורים־צרורים, לעשרות, למאות –
* * *
הכלניות עוזרות להם לילדים שלנו בכלל לנשוא הרבה מטרדות החורף. כשמופיעים ענני־המטר הראשונים והאויר משתנה והולך קדורנית; כשזבוּביות־החול נעלמות סוף־סוף והימים הולכים הלוך וקצור יותר ויותר; כשהטרקטורים זוחלים ומטרטרים ברחבי השדות, והמחרשות מהפכות את האדמה, והילדים כאילו מרחרחים בחוש־ריחם המעוּדן, ממש כבעלי־חיים בחוּשם הששי, מגביהים את אפּיפם הרגיש כלפי השמים ושואלים זה את זה, מתי ירדו הגשמים – הרי מדעת ושלא מדעת חיה וערה בלבם התקוה הברורה, שכעבור שבועות־גשמים אחדים יבוא סוף־סוף אותו בוקר נכסף, בו תופענה בשיפולי־הגבעות, היבשים כל הזמן, הכלניות הקוראות להם מרחוק.
השנה עבר עלינו חורף לגמרי לא נעים. בתחילת נובמבר ירדו הגשמים משך שבוע ימים רצופים. והילדים מבני שלוש ועד שש, החיים את רוב יומם באויר־דרור, נלחצים פתאום בימים כאלה למשך שבוע שלם אל בין כתלי החדר מבלי להמריא אף לרגע החוצה. – אך כשטיפות הגשם מתופפות בדרדור על פח־הגג של צריפנו, וכשידינו ניקשות מצינה עד כדי צורך לצמור בכפים – אומרת ריקה בת־השלוש בעינים מחייכות, הנוצצות בערמת־גיל:
– אין־דבר, יהיו כלניות!
ומשפסק הגשם, מיד מסתערים עלי כולם בבקשה, להרשות להם לצאת אל הגבעה שמעבר לירדן, שם מבצבצות הכלניות בהמוניהן. לחינם אני מבארת להם, שבצלי־שרשיהן עוד לא שתו מים לרוויה – הלבבות הרכים אינם יודעים מנוחה, וכך מוכרחים אנו להווכח במו עינינו, שחוץ מעלי־חצב אחדים שוּם צומח לא הופיע עדיין והגבעות קרחות עדֶנה ושקועות בשנת־הקיץ העמוקה.
משך חדשיים ארוכים לא הביאו העננים גשם. נשמעו דברי־פחד על סכנת בצורת חרבה. והדאגה נדבקה גם בפעוטים, גם הם העמיקו שאלות כלכליות על יבולי חיטה, דגן ולחם, והפרצופיות הרכות הרצינו מאוד. –
אך מתוך כל הרצינות הזאת השחירה בזהרה הקודר דאגת הדאגות: שמא חס וחלילה לא תהיינה גם כלניות?
וחששם כמעט שנתקיים. מאחר שרק בשלהי ינואר נפתחו שוב ארובות השמים, ומה שמלאך־התנובה איחר בחדשיים ימים, התאמץ ומילא הפעם כפליים: הגשם ירד וירד, בברכה, ביד רחבה בשפע. הרגליים נלאו לבוסס בבוץ, וכולנו התחלנו לצפות לקרן־שמש מבין חשרת העננים השחורים. כל פיסת תכלת בשמים עוררה את תקוות האביב והכלניות.
אלא ששנים־שלושה ימי אויר טוב אינם מספיקים לכדי יציאה לטיול אל הכלניות הקורצות מרחוק. הדרכים המשובשות רפש ובוץ בולעות את הרגליים הזוטות לאין־מוצא. – אמנם מענין מאוד, מוזר ונעים לבוסס בשלוליות וגם לזרוק חלוקי אבנים אל תוך שלולית כזו ועונג מיוחד הוא לראות, איך הרפש ניתז מסביב, ולא איכפת אם גם פנינו־אנו ננקדות קצת ולובשות לפעמים מסכה משונה הדומה יותר לפרצופו של בן סוּדָניה מאשר לשל בן־דגניה, – אך מעשה זה הוא לאמיתו מעשה־מהפכה, שלא יארע אלא לעתים רחוקות, באותם הרגעים, שאנו מרגישים את עצמנו מחוץ לחוג־ההשגחה. שכן אין ההתרפשות בהיתר, זה ידוע לכול.
וככה מוכרחים לחכות בסבלנות עד שהדרכים יתיבשו לכדי הליכה ברגל ומיד אנו לובשים מעילים, בידינו אתים ודליים – ושׂמים לדרך פעמינו. האתּים, להוציא בהם את הכלניות יחד עם בצלי־שרשיהן, ואת הדליים, למלאם עפר ולשתול בהם מיד את הכלניות, שלא תיבשנה.
התכונה לצאת לדרך כבר ידועה: אותו המחזה הולך ונשנה תמיד, רק בשינויים אחדים וחלוקת־תפקידים אחרת. יש שרוני מרגישה צורך דחוף, וחנן מסתכסך עם ריקה, בעוד שמַתי מחפש אחרי מקל, שנח העלימו אל תוך רגל־מכנסיו ועד כדי קשיים להלך כהלכה.
עם יישוּב הסכסוכים יצאנו סוף־סוף אל הכביש. רדי אינה מוצאת לה מקום מתוך שמחת־הדרך. אמנם עוד בשעת התכונה ליציאה התהלכה רדי בינינו בכשכושי־זנב ועיכוסי־גוף זריזים־עליזים בין רגלי הילדים, תנוּעות המעידות במפורש על ידיעתה הברורה, שאנו עומדים לצאת. וכעת שאנו נמצאים על הכביש, יוצאת היא לגמרי מנרתיקה. מתרוצצת קדימה כתָרה לנו את הדרך מפני סכנה, ושוב חוזרת ומודיעה לנו, שהכביש פנוּי מכל תקלה, ושוב רצה ומקדימה – אך הנה, הפעם אינה חוזרת, אלא נעמדת על יד דבר־מה, המשמש עיכוב רציני בדרכנו.
זהו גשר־הסכר.
היודעת רדי, שפה עלינו לבקש רשיון־מעבר מאת שומר הגשר, לטפס על הגבעה השייכת למפעלי החשמל?
אך ברור, שיודעת היא חוץ מזה דבר־מה, הנעלם מעינינו־אנו. זוקפת היא אזנים, מרחרחת ומשערת רעות. –
השומר פותח לנו את הדלת – אך הנה המכשול האמיתי: לא רחוק מן הכניסה קשור בשלשלת כלבו של השומר. כלב־שוער זה רובץ לו כל הזמן בתוך חבית שכוּבה כמו להבדיל אותו פילוסוף יוָני דיוֹגנס, ובהופיע מישהו, מיד מגיח הוא מתוך רבצו בקבלת־פנים לגמרי לא רצויה לאורח לא־קרוא. – אך עם הופעתנו אנו, כלב־זקוף זה כבר חיכה לנו מוכן ומזומן לקבלת־פנים שאנו ראויים לה, לשבט או לחסד – והוא ידע, שדין הילדים לחסד, אך בכל זאת בחינת “חסדהו וחשדהו”. אך הילדים נבהלו וכאפרוחים נפחדים נלחצו אלי בבת־אחת.
אלא שלא אנחנו היינו עיקר ענינו של שומר־הסף. אתנו נכנס עוד מישהו, שעורר את חמתו עד להשחית: רדי.
וגם היא, רדי, שעוד בחוץ הרגישה בו הרגשה לא ידידותית לגמרי, נכנסה באזנים זקופות מוכנה לקרב, אך זנבה מכווץ ומהודק לרגליה. ובכל זאת היא־היא שפתחה בתרועת מלחמה, ושניהם יחד הרימו שאון של נביחות עוינות מלאות זעם. הכלב השומר כמעט שניתק את שרשרתו, אך רדי, שהיתה חפשית, מצאה לטוב יותר לירות באויבה ממרחק־בטחון את מרגמות קולה המנסר. לא, עד כדי קרב־בינים לא העיזה רדי לגשת.
אבל מחזה זה היה דיו להקפיא את שלושת הפעוטים, שנדבקו אלי כבמסמרים ולא רצו להרפות ממני. ואל תאום הקולות של שני המתנבחים נצמד קול שלישי: קולו של חנן, שצרח כתן. שוא הסברתי לו, שהלא גם רדי חורצת לשון לכל זר הבא אלינו, ולא עוד, אלא שהוא עצמו, חנן, משסה אותה לנבוח בעוברים ושבים. – הוכרחתי להוליך בעמל רב את שלושת הנפחדים בעקיפין, סחור־סחור, במשעול זקוף שבשיפולי הגבעה, פעם על כפיים ועל כתף ופעם בסחב, כפי הכרח המשעול. וצריחת שלשתם במקהלה אינה לגמרי שיר־לכת מעודד לטיפוס על טרשי הגבעה. –
– מהו הפחד כשכלב נובח? – אמרתי להם אחרי שעברנו את תחומי־הפּחד. ועל זה ענה חנן ודמעתו על לחיו:
– זה נורא! אינך שומעת, שזה נורא, איך הוא נובח?!
ומיד עם זה:
– איפה היא רדי?
– גם היא נובחת, הלא שומע אתה.
– שתבוא כבר, רדי!
מובן, שהיא באה. זורקת היא עוד פעם ושוב פעם נבח־פרידה מגדף ומלא בוז כלפי אויבה האלמוני, אחר כך ניגשת אל חנן וחבריו הבכיינים ובלקיקה אחת מרגיעה אותם כאומרת: – נתתי לו לאותו חוּשם!
על פסגת הגבעה אני מנסה לבאר להם, שהגבעות הללו נשאו פעם על גבן שתי ערים, מתחילה בספור־מעשה על שתי הערים – – אך האפרוחים הנפחדים הפכו בבת־אחת צפרי־טרף ממש: בן־רגע התפזרו ועטו ממקום למקום על הכלניות לקטפן בלהט ציידים בעודן באיבן, ומבלי שיספיקו אפילו להתבונן בצבען. לחינם מרביצים בהם את האזהרה התמידית, שאסור להתפזר ולהתרחק מחוג ההשגחה – פה למעלה פוקע בכלל כל כוחה של תורה ושל הלכה למשה מסיני. אמנם, הם שומעים את השריקות הקוראות לשוב, אך לגמרי אינם להוטים ביותר למלא את הדרישה.
ואולם שבעתיים קשה מתלאתה של רדי ממתלאתי שלי. היא אינה עשויה לעמוד כמוני במקום אחד ולחכות; מוכרחת היא להתרוצץ הנה והנה, מילד לילדה ומילדה לילד, סביב־סביב וחוזר חלילה, בלי לאוּת ובלי הרף.
נח קובע, שרדי אוהדת גם היא את הכלניות, ולוּ היו לה ידים, היתה קוטפת אותן, והא ראיה, הנה צביה לא הספיקה למצוא לה כלניה אחרי שהגדולים ממנה קדמוה, ובדמעות בעיניה חיפשה וחיפשה – – ראתה זאת רדי ומצאה לה, הנה עומדת היא על יד צביה, קופצת עמה יחד, ושוב עומדת ומתבוננת בה ובעבודתה בכלנית שמצאה בשבילה. ופתאום דוחפת אותה באפה, הקטנטנה נופלת ומתגלגלת מעל גבנון עד כדי מטר למטה. וכשמצאה לה שוב קרקע מוּצק לרגליה, מרימה היא ראשה ומביטה, איפה היא בעצם, בשמים או על הארץ, ורק כעת פותחת היא בתרועת־בכיה גדולה ורחבה. – קטנה היא כזרת, אך קול יש לה בלי עין רעה להחריש אזניים. ודאי שומעים אותה כעת שם בבית בדגניה. –
אך היא אינה מאריכה בבכיה, נזכרת היא פתאום, שסוף־סוף אין אנו בבית, כי אם בטיול לציד־כלניות ומיד קמה על רגליה, מנגבת את דמעותיה, מביטה ברוגז ברדי, העומדת על ידה, אחר כך שׂמה לציד פעמיה.
– ו. –
סוף־סוף התאספו כולם אלי. ירדנו אל חוף־הירדן, התישבנו על הארץ והתחלנו להתבונן בכלניות, לספור את העלים ולהוסיף לקח על ידיעותינו בתורת חיי הצמחים.
והואיל ויושבים ככה ביחד, הרי מן ההכרח הוא, שאחד מהם יאמר בקול ממושך ובישני למחצה:
– ספרי לנו איזה סיפור!
מצב הנפש הוא מרומם ומוכן להשראה. אני מספרת מעשיה על ים־כנרת. רדי רובצת בינינו שקטה ומקשיבה. הקהל העיף קצת נתון כולו לעולם האגדה. אין פוצה פה.
רדי זוקפת אזנים, אחר כך מרימה ראש. ונוהמת. –
– שקט, רדי! מספרים מעשיה!
רדי מצייתת, אך אינה נרגעת. כעת נוהמת היא בלי להרים ראש.
– שקט, אומרים לך!
רדי נכנעת. המעשיה נמשכת.
פתאום, קפץ! היא קפצה כמעט מטר וחצי ובלי קול התנפלה על משהו, נאבקת אתו רגע, באפה, בשניה, בצפרניה… אחר כך עומדת, מרחרחת באויב המנוצח, עוד פעם מתנבחת בו, אחר כך, כמי שעשה את חובתו באמונה, שבה אלינו ומתרבצת לה במנוחה.
– עכבר – אומר מישהו מבינינו, אך איש אינו זז. עד שלא סיימתי את הספור.
משסיימתי הבטתי בשעוני, החבורה הבינה למחשבתי, קמו ואחדים מהם מיהרו אל מקום נצחונה של רדי. לא עכבר היה, כי אם חפרפרה קטיפתנית־שחורה, שטעתה בקו אחד המסדרונים שלה, חפרה יותר מדי כלפי מעלה – ושילמה בחייה.
אך אלה שהקדימו לקום וללכת, הלכו לא חזרה בדרך שבאנו, כי אם להפך, וכעבור רגע נמצאנו בדיוק מול שער־דגניה, ובינינו ובין הכביש נוהר הירדן לאיטו, בכבוד ובשלוות תפארת. – אמנם לפני שנים, כשעליתי לדגניה אפשר היה בקיץ לעבור פה את הירדן ברגל, להפשיל את הבגד ולעברו. מאז עלה הירדן הישיש לגדולה, מעשה־רב: מסובב הוא טורבינות למפעלי החשמל, לשם כך העמיקו אותו, ועד כדי כך, שלפעמים בולע הוא קרבנות־אדם.
אך רדי אינה יודעת זאת והיא מוכנה לעברו בשחיה. ורק פקודתו של נח חזקה עליה, והיא סרה למשמעתו וחוזרת בה.
עמדנו על החוף והתבוננו בפועלים שעל סירת־המנוע מעין־גב. זוהי נקודה חדשה, גם היא מוקפת חומה וחפירות, שוכנת היא על חופו המזרחי של ים־כנרת ורוב חבריה של נקודה זו היו גרים אז עדיין בקבוצת כנרת שממול על החוף המערבי, וסירת־המנוע היתה מביאה יום־יום אנשים וצרכי־אוכל ויתר הדברים הנחוצים שם.
על יד סירת־המנוע נעה סירת־דוגה קטנה. אני שוקלת ונמלכת בנפשי: האעז, אם לא? – אחר כך אני מחליטה: לכל היותר ישיבו את פני ריקם. ואני מעיזה ופונה אל אחד החברים:
– אולי אפשר, חבר… אולי יכולים אתם לעשות חסד עם הילדים ולהעבירם אל עבר הנהר?
ועמוק־עמוק במוחי, שלא־מדעת למחצה, עושה אני חשבון: בזה נקמץ לנו את הדרך הארוכה סחור־סחור וגם לא אאלץ לשאת את הפחדנים שלי על שכמי בעברנו על יד אותו דיוגנס הכלבי הנבחן.
הבחור הארוך והרזה שבסירה מצטחק לנו בידידות ומנענע בראשו להן. אומר הוא מה – אך אני אינני מבינה את שפתו. מי יודע, מאין, מאיזו תפוצה שבגולה אספה הגאולה את הבחור הזה ובאיזו לשון דיבר עם אמו שם?
אך בת־ראשו הטובה היתה מובנת לכולנו.
האיש שבסירת־המנוע עולה אלינו על גבי קרש, אחר־כך מעביר את הקרש על סירת־הדוגה הכחולה־בהירה, בחור שני קופץ אל תוך הדוגית, תופס במשוטים – וכעת עלינו לעבור על הקרש במצעד־אווזים אל תוך הדוגית.
חנן וצביה רועדים מפחד. אך משעברו כל הילדים, רואים הם את עצמם פתאום בשתי זרועות, הנושאות אותם אל הדוגית – ועד שהספיקו להימלך ולהרים קול, והנה הם בסירה.
המשוטים הכבירים חוצים וחותרים במים, ועוד טרם הספקנו להתבונן אל התהום והנה אנו במרחק מטר מן החוף.
– אוי, רדי נשארה מעבר לנהר!
– מה? שוב העמידה אותנו במבחן הנאמנות אליה? איך זה קרה?
ודאי שוב הסתכסכה שם בינתים באיזה אויב קטן.
הילדים רוצים פה אחד חזרה. אני מתנגדת בכל תוקף. אין זה משחק־שעשועים לעבור את הירדן העמוק ועוד בימי גאותו, סתם ככה, עם מטען־ילדים!
ורדי עומדת שם ונובחת בזו: מה עשיתם לי? זה לא יפה!
על החוף שאנו קרבים אליו יושבים דיגים ערביים ומתקנים את רשתותיהם. יושבים הם נשעני־גב אל הקיר הבנוי לאורך הכביש למושב להם, ונראים כמחכים לנו.
משך שנתיים האחרונות חל שינוי גדול ביחסם של הילדים אל שכנינו בני־דודנו ילידי־הארץ. בעבודתי כגננת בקבוצה, ששכניה הקרובים הם ערביים שאנו קשורים בהם קשרי־חיים שונים ומתוך רגשות אנושיים בכלל, מטפחת אני יחס לבבי אל אחינו הערביים באשר הם שם. בימות החורף, כשהיינו יושבים ב“פינתנו השלוה” ומשוחחים ארוכות, ובחוץ השתוללה סערת־גשמים, שנענעה את עצי־האקליפטוס כלולבים, הייתי שואלת את הילדים פתאום:
– מי בכם יודע, במי אני נזכרת ברגעים אלה של סער ומטרות עוז?
ועל זה באה תמיד התשובה:
– בילדים הבדווים, הגרים באהלים פתוּחים!
אחר־כך השתדלתי להבהיר להם, שהבדווים חיים ככה רק ארעית, שכן עדיין לא למדו את עבודת האדמה כהלכתה. אך בקרב הימים, כשילמדו מאתנו לעבד את האדמה, יגורו גם הם בבתים מטוּיחים לבן, וילדיהם ילבשו נעלים וגרבים, ועיניהם תהיינה בריאות כמו שלנו. – היינו עושים צעצועים לילדי הבדווים, מביאים להם פעם בפעם בננות ועוגות וגם ככרות־לחם – ככה בניתי בעמל רב בנין של אהבה וחסד, שהאמנתי בו באמונה שלמה.
ולפתע פתאום נהרס בנין זה עד היסוד בלב הילדים. יען כי אין מורה ואין תורה בעולם, העומדת בפני המעשים והמציאות האכזרית, שהילדים רואים אותה עין בעין. וכל המתאמץ לחפות מעיני־הילדים על מראה־עינים, נמצא בדאי בעיניהם, ועל שאלותיהם הפשוטות אין מענה בפיו. –
וככה לא היה לאל ידי ליישר את ההדורים שבנפשם הרכה. השכנים הטובים והידידים מתמול שלשום הפכו פתאום אויבינו בנפש והילדים רואים את גדר־התיל העוקצת סביב אדמתנו, בלילה מקיצים הם לא פעם לקול היריות, ובבוקר קמים והנה עצי־הפרי שעל הגבעות מוטלים מתים ושדות־הבר עולים בעשן השמימה.
* * *
והגננת שאינה רוצה לאבד את אמונתה בטוב ובישר באדם, מספרת לילדים על ימים טובים מאלה, בהם יאהבו הערביים את העצים, יטפחו את השדות בעמל ידיהם, ופיהם ימלא שירה אתנו יחד וילדיהם עם ילדינו ילמדו בינה ושכם אחד יצאו במחולות מחניים. –
ככה משתדלת אני להצעיף את מראה־עיניהם ברדיד־תכלת של התקוה המשיחית. –
אך כל זה אין בכוחו לפשט את העקמומיות שבלב בשעה שרואים הם אותם עין בעין. בשעה כזו עומדים הם ומביטים בהם ארוכות, ומי יודע, מה מתרחש בנפשם הרכה שם פנימה.
וכעת, משהדביקה סירתנו את החוף, עוד בטרם נעגנה אליו, הניחו הערביים את רשתותיהם, ספקו כפים כמנהג בני־המזרח בקצב־נגינה ופתחו בסלסולי־שירה כלפי הילדים. אחר־כך קמו על רגליהם, שלושה־ארבעה מהם ניגשו אל הסירה, הרימו את הילדים המהוססים־קצת על זרועותיהם והעבירום על היבשה. ובינתיים לא הפסיקו את שירתם, המסולסלת בקצב והמלוּוה במחיאות כפים מתאימות. –
ולבסוף אמרו מלים עבריות אחדות אל הילדים, שהיו כקפואים במקצת לקבלת־פנים לבבית זו, עד שלא ידעו את נפשם ולא זזו ממקומם מהתרגשות.
ואני, כדי לאוששם ממבוכתם הנעימה שאלתי פתאום:
– ילדים, איפה היא רדי?
הפכנו את פנינו אל עבר הנהר וראינו איך רדי טסה־דוהרת כחץ מקשת על הגבעה לאורך הדרך, בה הלכנו לפני שעתיים.
מדוע לא קפצה אחרינו אל המים, כמו שרצתה לעשות זאת קודם לכן?
אולי משום שנח גער בה אז ולא נתן לה לקפוץ קפיצת נחשון?
טיפסנו ועלינו על החוף הזקוף ובינתים ניגשה אלי שרה הפקחית והשקטה, אחזה בידי, הרימה אלי את מצחה המהורהר ושאלה בנעימתה המתונה:
– מרים, הערבים הללו טובים הם או רעים?
מיהרתי לענות לה:
– הלא אַת רואה שטובים הם. הם עזרו לנו לעלות על החוף וקיבלו את פנינו בזמרה.
והחלטתי: שוב עלי להתחיל מבראשית בבניננו זה. עלי להניח אריח על גבי אריח, להדגיש להם את הטוב והיפה ולבאר להם את הרע, הדורש זהירות, אך סבלנות ותקוה ומאמץ בלי הרף ובלי מצרים. –
בקוצר־רוח הגענו למעלה. אך עוד לא הספקנו להציג את רגלינו ולנשום נשימת־רווחה, והנה רדי באה ביעף, מזנבנבת, מתעכנת לרגלינו ונושקת יד לכל אחד ואחד באושר ההתראות.
השמחה הגדולה הטילה בקרן־זוית אפילו את הכלניות, שכמעט שנשמטו מן הידים הרוצות לזכות את רדי בלטיפה. ואולי יותר לִזְכות מאשר לזַכוֹת.
– אני ידעתי, שתשוב!
– ואני חשבתי, שלא תשוב אלינו עוד.
ומַתי, שדבריו מתוּבלים תמיד באבק־ליצנות, אמר בחיוך קונדסים:
– אל תפחד! רדי לא תאבד, היא יותר פקחית ממך, היא בכוונה עושה ככה, בלצחוק!
– ז. –
אקלימו של עמק־הירדן מיוחד במינו הוא. ובפרט בימות־הגשמים. בקיץ חם מבוקר השכם ועד מאוחר בערב, ויש אשר בלילה חם פי־שנים. אך בחורף ישנם לילות קרים מאוד ואילו בשעות היום חם כל כך, שעלינו להסיר צניף אחרי צניף מעל צוארי הילדים, שהם עטופים בהם בשפע. כרגיל באים הם בבוקר, הקר עדיין מאוד, לבושים מכנסי־התעמלות, אך מתחת למכנסים אלה עוד מכנסים קצרים כחולים־אפלים, מובן מאליו, מלבד התחתונים הרגילים. ומספר הסוודרים – לא נער יכתבם. ועל אף כל אלה אצבעותיהם קופאות וקרות כקרח. כי הלא תנור אין אצלנו, הסקה מרכזית ואָח עשויה רעפים דברים שבחלום־בהקיץ המה.
אך עם תום ארוחת־הבוקר רגילה השמש להופיע בחום שכזה, שעלי לפשוט מעליהם את המכנסים העליונים ולתלותם על הקולב, שבו מספר מיוחד לכל אחד מהם. ובשעה עשר מופשטים כרגיל גם הסוודרים, ובשתים עשרה מכוסות הפדחות הקטנות זיעה, ואם היד העושה בחול מצדידה במקרה את התלתלת היורדת על הפנים, משאירה היא סימנים לא לגמרי נקיים.
ובתמורות־אויר כאלה מה פלא, אם הגדולים אינם יודעים לפעמים לכבוש את רוח־התזזית שאויר ארצנו משרה עליהם והם נקנטים על חוט־השערה? שגיונות אלה הוסכו בנו והיו לבשר מבשרנו, יחד עם האויר ואור־השמש ספגנו אותם בדמנו.
בשעה שתים־עשרה מסורבל הקולב שבגן־הילדים במידה כזו, שכמעט שאין לעבור בגללו בפרוזדור. ובערב, כשהילדים שבים אל הוריהם אחרי שרחצו יד ופרצופית וניגבו אותם כמנהגם, לובשים הם את הסוודר – אם יום־שמש הוא – ואת יתר רכושם לוקחים על זרועותיהם, או אחד מהוריהם הבא לקחתם הביתה. שכן מחר בבוקר שוב יהיה קר כקרח.
והנה – ריקה הקטנה שכחה בערב את כל אשר לה על הקולב. ולמחרת בבוקר, כשרחצתי וסרקתי אותם עם בואם, שמעתי קול נביחתה הזועמת של רדי בחוץ. נובחת היא ומתקוטטת עם מישהו, עלי לראות מה קרה שם. והנה, רואה אני את גדי, אחיה הגדול בן האחת־עשרה של ריקה, עומד וקורא אלי:
– רוצה אני להביא את ריקה אל הגן, אבל היא שכחה את מעילה ואת הטרנינג ואת הכיפה שלה בגן. תני לי אותם!
אני מסירה את החפצים מן הקולב, לשאת אותם אל גדי, והנה: רדי אינה נותנת לי לעשות צעד עם חפציה של ריקה! קופצת כנגדי, וגם לגדי אינה נותנת בשום פנים להכנס לגן.
– רדי, טפשה! הלא זה בשביל ריקה!
אך היא בשלה, לא ולא! ופתאום, כמי שנוקטת באמצעי קיצוני, קופצת וחוטפת מידי את המכנסים ובכשכוש־זנב מרוגע חוזרת בקשת רחבה סביבי וסביב גדי אל הדלת, שם מגרדת בדלת, הילדים פותחים לה, היא נכנסת ומניחה את המכנסים בדיוק תחת מקומם הקבוע בקולב. –
עמדתי נדהמת ונגועה עד לבי. נטלתי את ראשה בין כפי ולולא כללי החינוך, האוסרים עלי לעשות מעשה שאני אוסרת אותו על הילדים, הייתי מנשקת לה על פרצופה הלח.
אך בינתיים למדו ממנה הילדים פרק בהלכות מסירות נאמנה יותר מכל השעורים בעולם.
ולעומת זה תובעת היא גם היא את זכותה בכל חומר הדין.
על־יד הדלת, לימינה, תלמנו ערוגת צפרנים. הצפורן הוא פרח נחמד, אבל גם מפונק מאוד, ואנו היינו מזבלים את הערוגה ומרביצים אותה כהלכה – ומשהיכו שרשים, החלטנו ומתחנו עליהם רשת, שהצפרים לא יקטפו את עליהם הרכים. לזה היו דרושים הרבה בדי־עץ קטנים.
ופתאום מופיעה רוני ומביאה מלוא חפניים בדי־עץ, מניחה אותם על הקרקע ואומרת:
– אני הולכת להביא עוד, הרבה־הרבה.
– די לנו, רוני!
ואני חוטפת אותה לעכבה. ועל שאלתי, מאין לה אלה, עונה לי בת השלוש:
– שם, על יד הבניה עובד אדם ואני בקשתי ממנו ואמרתי לו, שנחוצים לנו מקלות כאלה הרבה־הרבה והוא גזר ונתן לי.
פרשנו את הרשת מעל ערוגת הצפרנים ובוקר־בוקר גילו הילדים עלילים חדשים, הגבעולים הגביהו ראשיהם המפורחים עד הרשת, ומשגדלו העלים, שוב לא נשקפה להם סכנת טרף, שכן הצפרים אוהבות את הרכים שבהם.
והנה, בוקר אחד כשהופעתי בחצר הגן רואה אני את נח ויעל עומדים ומביטים בראש מוּרד בערוגה. ברגע הראשון לא הבינותי את עמידתם השקטה והקדורנית, אך משניגשתי, קפא בי דמי: הערוגה היתה פרועה, הגבעולים שבורים, חורבן גמור, ולא בידי שמים.
– מי עשה זאת?
אני נכנסת ומתכוננת לחקירה – והנה קוראים לי החוצה מהר. יצאתי – ולפני מחזה אימים: רדי חותרת וחופרת בערוגה בשתי “ידיה” בזריזות ובלהט שבזעף, עיפו שתי ידיה, הופכת היא ומערערת את הפרחים ברגליה האחוריות, נוברת בהן, מעפרת כמטורפת וגם בודקת, עד כמה הצליחה במפעל ההרס שלה.
* * *
גמולה בראשה! נטלתי את המטאטא והספגתי לה חלק הגון לעולם הזה! – ברגע הראשון הביטה בי כתוהה ותמהה מאוד. זה למעלה מבינתה. שאני מרימה יד עליה? – – אחר כך קפצה הצדה וליתר בטחון ברחה על נפשה.
שוב ניסינו להקים את הערוגה על תלה – אך רדי חזרה לסורה ושוב החריבתה עד היסוד. אלא שהפעם גם רבצה על החורבה, שכבה על נצחונה, הביטה בנו אך לא זזה ממקומה.
היינו יכולים לעמוד תיכף ומיד על סודו של דבר: הלא זהו מקומה מכבר. פה רובצת היא ושומרת על גן־הילדים מכל משמר! – הזוהי מסירות וזה שכרה? לנשל את השומר ממקום משמרתו?!
חיפשנו לנו מקום אחר למשפחת הצפרנים.
חלק 2 איור עמ' 35
אנו סועדים את סעודת הצהרים.
יום סגריר ורפש. אתמול ירדו גשמי־זעף, והיום, אף כי פני השמש הבקיעו את חשרת העננים, בכל זאת אי־אפשר לצאת החוצה. וככה הגדישו לי קטני את סאתם למעלה ראש. עודף מרצם, שכרגיל מוצא לו פורקן בדרור, במשובת הנדנדה והמשחקים השונים על תלולית החול, מראה כעת את אותותיו בארוחת הצהרים.
יעל, למשל, צר לה מקום מושבה, שולחת היא את רגליה עד לכרעי כבודו של נח.
רוני אינה מוצאת לה מנוחה להרף־עין, קופצת היא כל רגע ממקומה, כסאה ניסח כבר כחצי מטר אחורנית ואני מנבאת לה בחזון, שעתידה היא להעביר את כל הכבודה, את הצלחת יחד עם כל אשר בה, עלי ארץ. רוני זו עולה לנו בכסף רב. צלחת, ספל, כוס, כף, הכול נמלט מידיה כמו חי, כדי להישבר לרסיסים.
בכלל ניכר האדם בעניני אכילה. בעוד שחנן מכניס את הכף הגדושה מזון אל תוך פיו הפעור לרווחה, יושבת צביה ומחפשת אחרי פירור קט, תוחבת לו אל תוך לוגמו, וזה במנוחה גמורה, מבלי לסגור בינתיים את שפתיה. האין זה בנין־אב לאופיו של אדם ויחסו אל החברה?
חנן למשל, עתיד לקבל את החיים על דבשם ועוקצם כמות שהם. הוא יבלע את הכל בלי טינא וילך לדרכו.
אך צביה תשקול ותטרה, היטב תימלך בדעתה עד שתחליט דבר מה, ואחרי שהחליטה, שוּב תיזהר בצעדה הבא.
את התרד אין החבורה אוהבת לחלוטין. כן, כשיש להתגבר על קשיי האכילה, כדי למהר אל תלולית החול לשם משחק מיוחד, הרי גם התרד אינו מעכב הרבה, בחינת פיטוּר בפי ושט. אך ככה, סתם!
– אמא אומרת, שבתרד יש הרבה ברזל, ואני מחפש ומחפש ואינני מוצא אף פיר־פירור של ברזל! אף לא פיצול, כזה! – אומר מַתי ובודק את מנתו בשבע בדיקות.
חנן כבר הריק את צלחתו ומרימה לי אל תחת אפי.
– תני לי פונדיג.
(כולם ככה: “פונדיג”. כנראה, שקל יותר כך מאשר לדחוס את הנון והגימל ביחד בסוף המלה). ובעוד אני ממלאת לו את צלחתו, אינו מתעלם משעת־הכושר לזרוק פתית־לחם אל תוך צלחת שכנתו שרה החכמה. שרה מוציאה את הפתית מתוך הצלחת בסבר־פנים חציו סבלנות וחציו מורת־רוח. ואני משתוממת בפעם האלמונית על אורך־רוחה שלא מעולם הזה לגבי פורע זה. יש דברים בגו, שהאהבה מחוללת פלאות. היא כמעט בת שש וחנן כמעט בן שלוש, היא אוהבת אותו והוא משיב לה אהבה, אלא שאהבתו שלו היא פראית, סוערת, זהו מזיק שבמזיקין, שעדיין אינו יודע לעצור בהתפרצות רגשותיו, והיא, קרבן אהבתו הניצחת, מוכרחת לנענע בראשה לכל גל וגל שלו.
משלקקו כולם את “הפונדיג” בתיאבון רב – הן זה לא תרד, את זה אי אפשר לִשנוֹת ולשלש כהנה וכהנה – נשמעו נביחותיה של רדי ועל פי הנעימה הכרנו מיד, שמישהו הולך וקרב.
אני קמה מאצל השולחן הקטן והעגול ופותחת קצת את הדלת. נכנסת אשה ובידה שק. היא שואלת:
– זהו גן הילדים של דגניה?
אני פותחת את הדלת לרווחה, שהאורחת תראה את הילדים.
החבורה נדחקת אלי. האשה מוסרת לי מכתב ומניחה בינתיים את השק.
– אבר חי יש בשק! – קורא נח – הביטו, מפרפר!
באמת מפרפר. רדי שנרגעה בינתיים, נגשת אל השק ומרחרחת. אני מציצה במכתב ויודעת את הכל. הודיתי לה לאשה והרימותי את השק אל החדר.
– מה זה יוכל להיות בתוך השק?
– קיפוד! – קורא מתי, שנזכר במשפחת הקיפודים שקיבלנו לפני שבועות אחדים מאת שלמה שמצא אותם במטעי הבננות.
אך נח מנחש אחרת:
– אולי זה עוד כלב אחד?
שאלה זאת מעידה בו, שהתאכזב ברדי. שבועות על שבועות חיכה בכליון עינים, שרדי תמליט לנו כלבלבים, אך היא כנראה לא נתברכה בבנים. אחרי כל טיוליה בכפרים הסמוכים והתשוטטותה לילה־לילה על הכביש, אין ברכת־אם צפויה לה.
– אולי זה חתול? – אומרת ריקה, שאפיפה הסולד מורם אלי ומעיניה צופיה ציפייה רבה.
כעת כבר כולם מתוחים ומרוגשים, אין להעמיד אותם עוד בנסיון. אני מתחילה להתיר את קשר השק, הם מתרבצים על קרסוליהם, עוצרים בנשימתם, קמה דממה מתוחה –
ומתוך השק קופץ החוּצה הסוד: גדי. יצוּר פעוט יפה וטלוא לבן־שחור. הוא מביט בנו בעיניו התכולות, הבהירות והתמימות ומשמיע קול פעיה כתינוק.
עכשיו אין החבורה יודעת גבול. השמחה יצאה לריקודים ולמחיאות כפיים, ולבסוף, כרגיל חובקים אותי מכל עבר.
נח רוצה לקנות לעצמו חזקה על הגדי, כמו בשעתו לרדי, מחזיקו בזרועותיו ולוחצו אל לבו, את ראשו אל אזניו של הגדי, היורדות כתלתלים, ואינו נותן לאיש לגשת אליו. שלושת הקטנים, רוני, ריקה וחנן אינם מוצאים להם מקום בשמחתם הגדושה.
– הזנב הקטן מכשכש!
– העור כל כך רך!
– האף שלו רטוב! צריך לתת לו ממחטה!
– איזו עינים יפות!
– איפה יישן?
– מה תגיד לו רדי? היא לא תאכל אותו?
– כן, עלינו לראות באמת, איך תתייחס אליו רדי.
אך קודם כל, עלינו להתקין לו איזה דיר, לעת עתה יהיה פה בחדר, רדי יכולה אפילו לנשוך אותו חלילה.
ואחרי ששבעו כולם חביקות ועיניהם רוו מזיוו של האורח הפעוט, נאלצתי להזכיר להם סוף־סוף, שהגיע הזמן לשנת־צהרים.
– וכשתשכבו כולכם במיטות, מכוסים יפה ושקטים, אקרא לכם את המכתב, שהרועה השולח את המתנה, כתב לכם, בו מודיע הוא, מאין הגדי הקטן.
אך דברי חלפו בתוהו. הגדי רץ הנה והנה, נכנס אל תחת השולחן, יוצא ושוב חוזר, והילדים אחריו. משחק חגיגי לכבוד ברית־הידידות הנכרתת.
אלא שמחוג־השעון אינו יודע וויתורים ורחמים, הולך הוא ונעתק קדימה בטיק־טק אזהרה, שאיש אינו שומע לה חוץ ממני, לא היתה לי ברירה, תפסתי את הגדי אחרי רדיפת־סחור, לצחוק כל העדה כולה, תחבתי אותו אל חדר השעשועים ואחר כך העברתי את החבורה אל חדר־המשכב, היינו, החדר שבו נמצאות קוביות־הבניה הרבות, ושמונה המיטות המקופלות מחכות להם פתוחות וערוכות למנוחה.
והנה – אך נשאר הגדיא לבדו, התחיל פועה בקול־בוכים מר. ברגעי־היתמות הראשונים מצא לו בן־העדר הפעוט את נחמתו בחבורת עדר־הילדים והרגיש עצמו יפה בין גדיי־האדם הקטנים, שהתרוצצו אתו יחד על ארבעתם הנה והנה כמוהו. וכעת, שנשאר יחידי, קשה לו לנשוא את הבדידות היתומה.
אלא שתאניתו לא נתנה להם לעצום עין כל הזמן. ועל זה מציעה לי חברתי לעבודה מרים, שעם שנת־הצהרים של הילדים תקחהו אל חדרה שלה.
בינתיים פועה הגדי ובוכה – ולמרבה היגון נצמד אליו גם קולה של רדי, שפתחה גם היא בנביחת יללה ארוכה, ממושכת, בכיה קורעת לב ממש.
הצצנו החוצה. רדי עומדת תחת החלון, שמבעדו משתפכת תאניתו של היתום האומלל. מגביהה היא את ראשה אל החלון ולפעמים גם קופצת למעלה ובוכה יחד עם הגדי בשנים.
יצור אחד הרגיש בצערו של חברו ומשתתף ביגונו; כמה מהולכי על שתים יכולים להשתבח במידה זו?
או אולי נתעוררה בה ברדי נפש־האם? אותו יצר־טבע, שאינו ניתן לדיכוּי קלט את פעייתו המייבבת של תינוק־העז המיותם וזיעזע בה את מיתרי־חייה של האם הערירית הגלמודה?
וככה היוּ בכי ויליל בבית ויבבת־תמרורים בחוץ, שהתלכדו למקהלה לאו דוקא משמחת.
והשעון האכזרי עושה את דרכו בלי רחם. – הגדיא צריך להיעלם לעת־עתה לשעות אחדות.
החבורה הלכה לשכב תוך רעש ופטפוטי־תכניות לעתידו של החבר החדש. – כשאני רוצה לכוון את יצר הרעש בחדר המשכב, מציעה אני להם לזמר פזמונות בשעת פישוט הבגדים. הפה אינו נאלץ להיסגר והשאון הופך לזמרה נעימה.
והרי זה מובן מאליו, שבהזדמנות זו זכרו את כל השירים על רועים ועדרים, ועל גדיים, כבשים וטליים, ולא עברו רגעים וכל הקהל מכוסים עד החוטם במיטותיהם הרכות וכולם מביטים אלי – – – אה כן, הלא אני חייבת להם מה. ברוב תכונה הוצאתי את המכתב שמאת הרועה והתחלתי לקרוא:
לילדי הגן החביבים מאוד בדגניה א', שלום!
הריני שולח לכם בזה מתנה חיה, גדי קט בעל אזנים ארוכות ורכות. אך דעו לכם ילדים חביבים, שזה לא סתם גדי פשוט. גדי זה הוא בן־בכור לאמו וגם בן־בכור בעדר כולו בשנה הזאת, ועדר זה הוא עדר הכבשים והעזים הראשון בישוּב העברי הראשון פה בעמק בית־שאן. ודאי ידעתם, שלפני שנה חרשנו את התלם הראשון באדמה זו, שזה מאות שנים לא היתה בה יד חורש, זורע וקוצר.
גדי זה נושא לכם ברכת שלום מאת הישוב הזה. ומאחר שגדי זה הוא ראשון אצלנו, החלטנו לתתו לכם מתנה. ואני מקווה, שאתם תטפלו בו ותטפחוהו יפה, כיאה לגדי שכמותו, עד שיגדל ויהיה לתיש, היודע לנהל את עדרו בחכמה ותבונה. אכסנו אותו זמן מה יחד אתכם, שתפוהו במשחקיכם ושעשועיכם, ורק אחרי כן תבררו לו שם מתאים לו.
מסרו נא את ברכת שלומי לגדינו הקט ואת איחולי, שיצמח לו זקן ארוך, ושיבקר פעם אצלנו עם עדרו ועם כל ילדי הגן, שבחיקם וחברתם גדל ובגר לברכה!
ברכת שמש־מרפא ושפע אור ושלום רב מאת
רועה שדה־נחום
העדה השרועה על מיטותיה האזינה ברוב קשב לדברי המכתב. אמנם, חנן מצץ בקול את אגודלו, אך עיניו העגולות השחורות לא נעצמו אף לרגע, וגם מַתי היה ער בהחלט, ולא כמו שיקרה לו לפעמים, שתוך כי סיפור מתנמנם לאט־לאט וחוזה בחלומו סיפור אחר לגמרי.
ואך גמרתי את קריאת המכתב, פתחו כולם בחוות־דעת ובויכוח על המכתב ולא בנקל עלה לי הפעם להשפיע עליהם ולהביאם לידי שינה.
משנשתתקו בקושי, ראיתי בעיניהם הממללות, שמוסיפים הם בשיחה בינם לבין עצמם ובין הגדי המנומר, הטלוא שחור על גבי לבן.
אחרי השינה היתה דרכי הראשונה אל חברתי־לעבודה מרים, להחזיר את הגדי לחדר־הגן, וכאן בא הרגע, בו יוודע לנו, מה דעתה ויחסה של רדי אל האורח הפעוט.
הלכנו בסך יחד עם הגדי כלפי הגן. הגדי דילגג וקיפצץ עם הילדים כבתחרות, וכשקרבנו אל הגן, הרימותי את היצור הקט על זרועותי. רדי יצאה לקראתנו.
והנה: היא הרימה את אפה הצהבהב אל זרועותי, רחרחה בגדי – וליקקה את רגליו התלויות למטה. –
נכרתה איפוא ברית־הכרה ביניהם. ועל זה הנחתי לאט־לאט את הגדי על הארץ. רדי ניגשה אליו ובמבט מרוכז וממותח התבוננה בו ארוכות. זה מבטה כרגיל בהיפגשה בבעל־חיים שני זר לה. ככה הביטה כשהראינו לה פעם זיקית: רצינית־עמוקה, מרוכזת מאוד וכולה הסתכלות מתוחה. ככה הסתכלה גם בעכבר לכוד במלכודת שהראינו לה. ברגע כזה יפיקו עיניה של רדי הבעה של איש־מדע, הבודק דרך המיקרוסקופּ שלו. –
אותן שעות אחרי־הצהרים היינו עסוקים מאוד. קודם כל למצוא לו לגדי בקבוק־יניקה וספל לחלב, ועל כולם – להתקין לו דיר קטן.
ומובן, שנח היה הפעיל שבכולנו.
ותוך כדי עבודתנו ולכתנו אל הרפת להביא לו חלב, דוּבר כל הזמן, שחסר לו לגדי שם. ושאי־אפשר להמשיך ככה, בלי שם. התיעצו ביניהם ונזכרו במעשיות שונות על גדיים ודרשו גם ממני להציע להם שם.
– הלא כולנו יש לנו שמות, וגם שמך לא “בחורה” סתם, אלא מרים. אי אפשר לקרוא לו כל הזמן גדי!
– יש לי הצעה! – קורא מַתי – נקרא לו כמו שביאליק קורא לגדי בשירו: גַדי!
טענה זו הבאה בגזרה־שוה של בקיאות, אי אפשר שלא תעשה רושם. אם ביאליק קורא לגדי שלו ככה, איך זה נעשה אנחנו אחרת? ינסה מישהו רגע לא להסכים, מיד יפול עליו צל של חשד, שאינו יודע מי זה ביאליק!
אם כן גַדי!
ומשהתקינו לו דיר עם מרפדת־קש רכה, הוטלה עלי העבודה הקשה ביותר: לתת לו את בקבוק־החלב לתוך פיו. לא תפקיד ועבודה של מה בכך – מפני שבשום אופן לא רצה לשתות. הוכרחתי לגשת אל הענין ברצינות. לבשתי סינר־גומי ונח הציע לי את עזרתו. הרימותי את ראש הגדי וברוב עמל ניסיתי לתחוב לו את פיטמת הגומי אל תוך פיו. אך גדי חילחל בראשו, שפך את החלב על שרוולי וברכי וגעה ביללה.
הבינותי, שבגעייה זו שופך הוא את כל געגועיו על עטיני־אם רכים, על ריחה המתוק של אמא־עז ועורה החם – ורחמי נכמרו על היצוּר היתום.
וכשבאתי שנית להיניקו, ברח מפני בעקיפין, וככה היו לנו סעודותיו של גדי למקור הצער והתוגה.
בינתיים החלטנו לשלוח לרועה בשדה־נחום מכתב תודה.
כמו כל ענין חשוב, ישבנו גם הפעם ב“פינת־השלווה” שלנו, בה מסתיים בשבילנו כל העולם החיצון ומתחיל עולם־הפנים שלנו; בה פורשת המחשבה את כנפיה ונימות־לב כמוסות ענוגות ניטוות ומשתזרות בין אני לבין הוא, בין כולנו לבין היקום שאין לו סוף ואנחנו בקרבו.
בידי נייר ועפרון, והם מכתיבים לי.
ריקה מבקשת:
– כתבי לו, שאני רוצה כל היום רק לנשק את גדי ושהוא מרחרח אותי ושהוא אוהב אותי ושהיה תחת שולחננו ושיש לו אזנינים רכות ושהוא מצץ את סינרך ושהוא… ושהוא…
נח הפסיק אותה בקוצר רוח:
– כמה שהיא רוצה לכתוב!
– נח! לא אתה בשורה כעת. חנן הקדים לבקש רשות הבעה.
וחנן פותח:
– שאני ליטפתי והחלקתי אותו ונשקתי את אפו והוא הביט בי ונודע לי שהוא אוהב אותי ושלום ושלום ודי!
שרה קובעת בסיגנונה השקט והחכים:
– עלינו לשלוח לו דבר מה.
ופה קרה דבר, ששוב אינני מבינה אותו לגמרי. נח פרץ פתאום:
– נשלח לו את רדי! הרועה זקוק לכלב!
זה נבע מקרבו במפתיע ובלי שיקול־דעת, שלא רק אני מצאתי את הדבר לתפל שאין בו ממש. כי הרי נח אוהב את רדי אהבה בלי מצרים. לעיני אמו אמר פעם מבלי להניד עפעף, שאוהב הוא את רדי יותר מאשר את אביו ואת אמו. זה היה לו כדבר מוּבן מאליו. – נח היה חוסך מפיו את הלגימות הטעימות ביותר כדי לתתן לתוך פיה של רדי בהחבא – וכעת?
האם זה כוחו המושך של האורח החדש? או שכל זה אינו אלא בועת־סבון של הרהור־פתע שלא מדעתו?
היה זה לפלא לא רק בעיני־אני. מַתי השיב לו מיניה־וביה, בלי דקדוקי־סופרים זרק לו:
– טמבל!
זוהי מילת־גידוף של חיבה (או מילת־חיבה מגדפת), שאינה כתובה בתורה. התורה בכלל אינה מספיקה לנו כנראה להבעות־פתע “מלטפות” כאלה ועלינו לחפשן וללקטן בשדות זרים. ואמנם, אינני יכולה לקבוע, שילדינו – כוונתי לגדולים שבהם – מתנזרים כל כך מדברי חירופים וגידופים, ואת הדרוש להם קולטים הם מאחות־שפתנו השמית, העשירה בביטויים כגון אלה דשנים וטעימים יותר.
זוכרתני, שפעם פתחו לו לנער בן החמש את פצעו. שני אנשים הוכרחו להחזיק בו וכל המעשה לא היה משעשע ביותר. אך הנער לא מצא לו פורקן אחר למכאוביו מאשר בגידופים ערביים שמנים, שלא פסקו מפיו כל הזמן.
וכשרוצים ללטף בחיבה, באה השפה האידית לעזרה.
לכן לא התפלאתי, כשמַתי הלטיף לו לנח לראשו: טמבל!
בתחילה לא אמר לו יותר, אך לאחר מכן שפך עליו מטר של תוכחות ונזיפות:
– אתה רוצה לתת את רדי? ומי ישב לפני הדלת שלנו ומי יטייל אתנו ולמי נביא אוכל ומי ינבח בלילה על גנב ומי יהיה לנו אם לא רדי?! מה?!
נח הסמיק עד אזניו וראשו הושפל בבושת פנים.
לבסוף שלחנו לרועה שי אמנותי: אלבום של תמונות מצויירות בידי הילדים, שכל אחד יוכל לצרף בו את יצירתו מעשה־ידיו שלו.
וגדי היה לבן־בית אצלנו, שאחרי כן התידדה לו גם רדי. עם הילדים היה יד־אחת מיד עם בואו, בלכתם ידלג אחריהם ובישיבתם יסתובב סביבם להנאתו. אך כשהיו מוכרחים לעזבו וגדי הוכנס אל דירו שלפני החלון, ידענו מראש, שכל הזמן לא יחדל מפעיה ובכיה. בשעה כזאת היתה רדי קמה מרבצה, ניגשת לאט־לאט בחשיבות רבה של אישיות מכובדת אל רשת־התיל של הדיר ודרך חוטי הברזל מלקקת לו על אפו של גדי. –
פעם עבדנו בגן־הירקות – זוהי גינת־הירק שלנו – וגדי שחק עם רדי על הדשא. – התגנב והתחמק נח מגן־הירק ושם פעמיו לדרך־הגילויים שלו. במפעל זה התחיל נח עוד בהיותו בן שנתיים, כשהצליח עוד לחדור בראשו המסולסל דרך גדר דיר־היונקים ורגליו הקטנות דרכו במשעולים אסורים. וכל זה רק מתוך לחץ פנימי עז, מתוך צמאון להכיר עולם ומלואו. סוף־סוף העולם ומלואו אינו נתון כולו בתוך כתלי הגן וגם לא בשיחי הירקות והפרחים האחדים שלנו. בזה הרגיש נח, השתמש בכל שעת־כושר ל“הציץ אל עבר החומה”. –
והנה פתאום שומעים אנו את קולו של נח הצרוד קצת:
־ ילדים! חסיל! י־ל־ד־י־ם! בואו! חסיל, ירוק!
מובן, שכהרף־עין נוּטש כל מעדר והושלך כל מגוב, וכולם כאחד אצו־רצו לראות את המציאה הגדולה.
מיהרתי אחריהם. אך עוד לא הספקתי להדביקם והנה רואה אני מחזה קטן: כשרדי שמעה את קולו של נח וראתה את הילדים הרצים, נשאה גם היא את רגליה אחריהם אל נח, וגדי נשאר לבדו עומד על הדשא. כיום עזבוהו לנפשו. ועל זה פתח בגעיה, כתינוק שעזבוהו באמצע הרחוב. שמעה רדי את קול־הבכיה, עמדה פתאום מרוּץ, פנתה לאחור, כשכשה בזנבה ומהרה אל גדי הבוכה. שם התחככה לגופו של גדי וליקקה את צווארו –
וראה זה פלא: גדי נשתתק, הביט ברדי ונרגע.
אך ברית הידידות שבין רדי וגדי הגיעה למרום שיאה במחזה מוּזר אך נוגע בלב.
ההקדמה לכך היתה, שנח וּמַתי ראו, איך רדי מרחרחת סביב זנבו של גדי ואיך גדי מחפש אחרי הפיטמות שבבטנה של רדי. הם סיפרו זאת באותו סגנון שבדמדום חוש־האהבה, המעמעם גם בנפשם של הילדים ושעורר בנח ענין להריונה של רדי, שהוא מצפה לו כל כך.
ובאחד הערבים ישבנו סביב השולחן העגול ואכלנו. כרגיל גומר נח ראשון ואחריו מַתי – במקרים שאין גזירת־תרד. ממהרים הם אל הנדנדה לכבשה בזכות החוק האומר: כל הקודם זכה.
והנה יצאו שניהם, נח ומַתי – אך לא מיהרו כרגיל אל הנדנדה, שכן שומעים אנו את קולם מעל המדרגות, כשהם עומדים ומשוחחים. וגם את זנבה של רדי רואה אני דרך הפתח הפתוח קצת, אין הוא מתכשכש הנה והנה, וצלו של גדי עובר על ידם.
ופתאום פורץ מַתי אל החדר וצועק:
– גדי יונק את רדי! גדי יונק! בואו ותראו!
שוב הוכתה כל הסעודה לרסיסים. ולמי כוח־אבנים לרתק אותם ברגע שכזה אל השולחן, כשניתן להם לראות מחזה כביר שכזה?
וגם אני רתעתי רגע קט: מה?
יצאתי גם אני.
המחזה לא נעם ביותר לעיני, הרגשתי דבר מה שיש בו מן הבחילה. עומת רדי העקרה, חשוכת־הילדים ועיניה אורות מאושר, עומדת במנוחה כמרותקת אל מקומה, ועל ידה עומד גדי כורע על ברכיו הקדמיות ויונק וגם נוגח כל הזמן בבטנה של רדי – – –
הילדים מריעים בגיל למחזה־המשפחה המוזר. והיו גם חברים מחברי הקבוצה שעברו ופרצו בצחוק לתעתוע־הטבע הנדיר. –
אותי תקף יגון עמוק. זוהי טרגדיה של שני יצורים שכולים. תשוקתה הגדולה של רדי לילד־שעשועים וגעגועיו הכאובים של גדי לאמו הרחוקה ממנו – הם שקירבו את שניהם זה לזה, קשרום בקשר־משפחה מדוּמה, ושניהם מאושרים באחיזת עינים זו של הטבע, המרפאה את הערירות ואת היתמות גם יחד.
* * *
אם כן, לא רק בני האדם, אלא גם בעלי־החיים מסוגלים להשלות עצמם בדמיון כוזב לאושר רגע. –
ונדמה לי מאוד, שגם בעיני נח היה כעין ניצוץ של תמיה מוזר, שהפריע לו את שמחתו. –
חלק 2 איור עמ' 45
ישבנו על קרשי־הנדנדות שבחדרנו והפרחנו בועות־סבון.
על שלפוחיות־סבון כשהן לעצמן ודאי שאין להכביר מילים, מי אינו יודע אותן? כל פינה שעל כדור־הארץ, שקרניה המחממות של התרבות חדרה שמה, פירוש: שהסבון וכוח־נקיונו הגיעו אליה, בכל פינה נידחת של מולדתנו האדמה, מפריחים הילדים שלפוחיות־סבון באויר. ועד היום הזה לא פג מהן טעם הפלא, קסם הצבעים והאור, הקוסם להם לילדים מכדורים שקפופיים אלה.
אך אנו המצאנו לנו בנסיונותינו שיטה מיוחדת בהחלט לשלפח בועות־סבון. לפי שכל דבר, שאנו פה מתחילים בו, נעשה בכל המרץ והלהט שבעשיה. כמו למשל, ציור־הבולים וההילוך על קביים, שעוד נרחיב עליהם את השיחה בפרקים הבאים.
ורק ששלפוחיות־הסבון אינן ענין אלא לפעוטים שבנו. ושיטתנו המיוחדת מתחילה משעה שגבעולי־הקש המצוּינים, שהיו רווחים בימים הראשונים הטובים, אפסו ואינם עוד.
הגורן, שבה היינו ישנים את שנתנו באותם הימים, מסרה את מקומנו ואת מקום הקש הדוּר־הגבעולים למגדלים המהונדסים לתלפיות מאלומות־קש כבושות ולחוצות, שגבעוליהן שבורים ורצוצים, או הדוקים עד מחנק ואינם ראויים עוד להפיח בהם שלפוחיות.
אנחנו שתי הגננות, או “המריָמות”, כפי שחניכנו קוראים לנו, לחברתי־בעבודה ולי, הוגענו את מוחנו כל הזמן עד משבר, מה לתת לפעוטים במקום גבעולים. תחילה ניסינו להשתמש בגבעולי־הקש המזוייפים, העשויים נייר, המשמשים למציצת מי־סודה או מיץ־אשכוליות. אלה היו מצויים אצלנו למעשי־קליעה שונים. אך משעלה הצורך בהם למעלה מדי, וגבעולי־זַיף הללו, שנשברו או נקמטו ונמעכו כשהילדים היו מחביאים אותם אל תחת המגש אחרי שתיית הסודה, ראינו שסחורה זו יקרה לנו מדי, ולפיכך שוב התחלנו לחפש עצה.
וכרגיל, כפי שזה קרה לא פעם, עזר לנו אחד הילדים מן המצוקה.
שרה השקטה והנבונה הופיעה באחד הימים ובידה שפופרת־עץ ארוכה וחזקה, וניסתה לשלפח בה – והצליחה. הבועות יצאו באין מפריע, עלו וגדלו להפליא, והשפופרת עמדה בפני כל תקלה.
ומובן שהבשורה עברה חיש־מהר בכל המחנה.
– מאין לך זה? – שאלתיה.
נח לא שאל ולא הִרבה ענין, הוא ידע מיד את הסוד. בחוש ממין זה חוננו כמעט כולם, לתפוס את כל השייך לעולמם שלהם, ממש מעין חוש־בראשית של בעלי החיים, לקלוט בדרך הטבע דברים, שאנו המבוגרים איננו תופסים אלא בדרך השכל.
– זה ענף של עץ־הקיקיון! – קרא נח – גם אני אעשה לי כזה!
אמר ונעלם, כמובן יחד עם מַתי וחנן, בשדרות הברושים.
שם, בין עצי־הזית והאשוחים פורח לו שיח־קיקיון בודד. גבעולי העלים הגדולים נובלים, מתקשים ומתעצצים, וככה נעשים כשרים לשפופרות שלפוחיות מצויינות.
אלא ששלושת הכובשים חזרו בפנים חמוצים וביאוש הודיעו:
– אין עוד שפופרות, שרה לקחה את הכול – אמר מַתי והטיל מבט של תרנגול מוכן לקרב בשרה, שעמדה כסמל־התום, בידה השפופרת, וכנושאת עין לסנגוריה הרימה עיניה אלי.
ראיתי, שיצרם תקפם מאוד לשפופרת־קסם זו והבטחתי להם, שאחרי שנת־הצהרים נצא יחד לדרך החיפושים.
וכשיצאנו, מצאנו באמת והבאנו מהן הביתה מלוא הדלי, בשפע.
הנה, בזה נפתח פרק חדש בתולדותיה עתיקת־הימים של בועת הסבון, תעשיית־הילדים המובהקת ביותר. התעשיה היחידה לעת־עתה בעולם, שאין כל חשש, שמא תיהפך לרועץ לאנושות.
אך גם שאלת הסבון עצמו היתה לבעיה רצינית. לעת־עתה לא הצלחנו עדיין להצמיח סבון בשדות יזרעאל, ועלינו לקנותו בכסף מלא. – ויום אחד הצליח יצר הרע ללכוד את החבורה ברשת־החטא: הם התחילו לגרד בצפרניהם מן הסבון, ולפעמים, ברגעים שנתעלמו מן העין, הצליח חנן או ריקה להעלים חתיכה שלמה אל תוך הכיס.
היו סכסוכים מוסריים.
ועל זה מצאתי בקבוק גדול עשוי זכוּכית בלא־צבע. כרגיל מצויים אצלנו בקבוקים ירוקי־זכוכית, אך אני חפשתי בכוונה בקבוק חסר־צבע, הכנסתי בו תמיסת־סבון סמיכה, תמציתית, אחר כך השריתי בה פיסת נייר ורוד, וככה היה לנו בקבוק מי־סבון ורודים להרהיב עינים.
וככה ייצרתי גם כחולים, אדומים צהובים וכן הלאה, לפי צבעי הנייר שנזדמן לידי. ומבקבוק זה חילקתי אחרי־כן כל פעם מי־קסמים צבעוניים, רבע ספל לנפש.
חנן, שבכלל לא ידע עדיין ישיבת־קבע לרגע אחד מהי, היה מתהלך עם ספל־הכשפים שלו מן הנדנדה אל תלולית־החול ומן התלולית שוב אל הנדנדה ובינתיים מעלה ספירות־איזמרגדים פורחות, עד שלבסוף נכשל ונפל, או שהיה נתקל בו איזה ילד ומי־הסבון נשפכו לארץ. –
כשנזפתי בו בהתראה, שאם לא ישב במקום קבוע בשעת מעשה, לא יקבל עוד, היה מתחנן סליחה, רק עוד פעם אחת, ומובן, שכל פעם אינה אלא פעם אחת, אם אין מצרפים אותן למספר, וחנן לא הגיע עדיין לחכמת־החשבון במידה כזו. ובפרט, שאף פעם לא הוא עצמו אשם בדבר, תמיד מישהו או משהו אחר זולתו.
בועות־סבון, להטי ספירות־אור – מן הדברים המועטים מאוד, שאינם נמאסים עליהם לעולם. האין זה סמל לשיא־אשרו של האדם המבוגר? חלומות של בועות־סבון ססגוניות, להטי ספירות־קסם, המאחזים עינים, מתפקעים ושוב עולים, וחוזר חלילה?
ישבנו על התלולית והפרחנו בועות־קסם, ורדי רבצה לה במנוחת־נפש על ידינו. לפעמים היתה מרימה עינים ומסתכלת אחרי בועה מרחפת בגינוני הקשת, אך לרוב היתה מהרהרת את הירהוריה הכמוסים.
ופתאום זקפה את אזניה והרימה ראשה. – אחר־כך השמיעה קול־נביחה. – נהימה זו היא צלצול פעמון־הדלת שלנו, סימן בשורה: מישהו הולך ובא.
צלצולה של רדי הלך וחזק. ובאמת הופיעה בין הברושים ידידתי הוותיקה. והואיל ורדי ידועה לנו כידידת המין הנשי, ידענו שתסתפק בנהימת־החובה שלה, וביחוד אחרי שראתה שאני מקבלת את פני האורחת בשמחה. כשכשה בזנבה ושוב התרבצה לה בעצלתיים על החול.
הילדים הופרעו ממעשי־הקסמים שלהם.
אך האורחת פנתה אליהם וסיפרה להם שיש לה חתוּלה מצרית, שאך זה המליטה את גוריה, ושאלה, אם רוצים הם בחתול קטן, כזה, מצרי?
ועל זה שפך חנן כהרף־עין את מי־הסבון שלו אל תוך החול. לא בכוונה כמובן, אלא מתוך איזה חלחול פנימי עז לשמע בשורת החתול הקטן, ומי־הסבון נקלחו־ניתזו בקשת רחבה ממעל לראשה של צביה. למזלה, לא בעיניה. זה היה מחולל זעקת־שבר להחריד.
הראשונה שקפצה אל האורחת היתה ריקה.
– איפה החתולה? פה בכיסך?! – שאלה בקוצר־רוח.
שרה, שעמדה לצדי, השתתפה גם היא בשיחה ומיד פתחה בביאורים:
– הן עדיין קטנות לגמרי, עוד לא רואות כלום ועליהן לינוק עדיין אצל אמא שלהן.
יעל שאלה:
– מתי אפשר לראותן?
– תבואו לבקר אצלנו, ילדים – אמרה האורחת – ותראו את החתולים.
וככה החלטנו לנסוע באחד הימים הקרובים לקבוצת כנרת ולראות את החמדה בעינינו.
משהלכה האורחת, נבקעו מעינות־הדמיון וארובות־הנפש נפתחו.
הבעיה הראשונה התחוללה סביב התואר “מצרית”. מה פירוש “חתולה מצרית”?
חתוּלים היו אצלנו למכביר. תמיד היה מופיע דור חדש באחת מפינות המשק שלנו המסונף. פעם אדום, פעם אדום־חלוד, פעם שחור כליל, או לבן או גם מנומר מכל הצבעים יחד. אך אלה היו חתולי־בר פראים, שאיש לא ידע את מקום מגורם, לידתם ומותם, ורק עין־האיה של הילדים היתה מגלה לפעמים קן־חתוּלים כזה, ובשעות־הפנאי היו חומקים אל פינות אסם־התבואה המאובקות והיו גונבים להם לטיפת־חטף מפחד האֵם, שמא יבולע להם מצפרניה.
אך הנה הובשרה להם הבשורה על חתולת־בית, על גורים פעוטים והם מצריים.
– מה זה חתוּלה מצרית? היא באה ממצרים? שמשה רבנו היה שם? – שואל מַתי שאלה משולשת.
ואף על פי שאנו חיים בתקופה של תורות־גזע ומחקרי־גזע, בכל זאת התקשיתי קצת בביאור הענין: מה זה חתולה מצרית.
אך בסופו של דבר הסתפקו בעוּבדה, שעתידים הם לקבל חתולה “ממין מיוחד במינו” והתחילו למסור את החדשה מאוזן לאוזן.
לעת־עתה אין עדיין צורך בהכנות מעשיות לקראת השי החי, שכל דעתם נתונה לו כבר. אף על פי שהילדים גדושים הצעות מהצעות שונות:
– נבנה לו בית! – אומר מתי.
– עם גדר־תיל מסביב! – מוסיף נח, שוודאי יש לו כבר החומר הדרוש לגדר שכזו.
אך אנו דוחים לפי שעה את הכול ומחליטים לנסוע לכנרת, לראות קודם את חברנו החדש.
ביקוּר זה עצמו היה להם לילדים חוויה בפני עצמה, ילדי הקבוצה היו רגילים לתמונת־חיים, שאנשי הקבוצה עיצבוה וטבעו את מטבעה המיוּחד, והילדים יודעים רק מעט ובדמדום מן הנוחיות הרווחת בדירה אזרחית שבעיר.
ופה הופיעה להם תמונה חדשה.
הבית, שעלינו אליו במעלה הגבעה בכנרת, נבנה כלפני חמש שנים בערך בידי הצייר נוסבאום שעלה מגרמניה. הבית בנוי בכל רווחותוֹ של בית משפחה נוח. הבונה עצמו לא זכה לדאבון לב ליהנות זמן רב מביתו, לעמוד על הגזוזטרה ולהזין את עיניו מקסם יפיו של עמק־הירדן ומתכלתו המכשיפה של ים־כנרת. נח הוא שם תחת רגבי־אדמת־המולדת, שאיחר כל כך לגלותה לעצמו. קברו תלול שם מול ביתו, שהיה חביב עליו כל־כך. בצוואתו ביקש, שיניחוהו בקברו ופניו אל־עֵבר הכנרת, שהרבה מחליפות גווניו ותמורותיהם קלט במכחולו ועיצבן בתמונותיו השונות.
אלמנתו חיכתה לנו על הגזוזטרה, וכשראתה את המחנה הקטן, מיהרה לקראתנו ובינתיים גערה בשני הנבחנים הקטנים, שחרצו לשון מחוצפת כנגדנו.
הילדים היו מלאים פליאה על פליאה מכל מה שראו שם. התמונות הרבות שעל הקירות, חדר־האמבטי הלבן כשלג, המטבח הקטנטן, שהיה בעיניהם כחדר־בובות לעומת המטבח המרווח ורחב־הידיים שלנו – הכל היה הפלא ופלא.
אך עיקר העיקרים היה בכל זאת החתוּל הקט.
ופה עלי לסטות רגע מן הכלל אל הפרט, אל ענין אישי. אני כשאני לעצמי, לבי לא היה נוטה מעולם אחרי חתוּלים. מדוע? אינני יודעת. אך כל פעם שאני מחטטת בזכרונות ילדותי, כשהדבר מגיע לחתולים, אני נעכבת רגע.
הייתי כבת שמונה, ובגיל זה ראיתי חלומות פרועים לגמרי. אחד מהם נקלט לי בזכרוני ובחלום זה קשורה נטייתי נגד החתולים. וזה דבר החלום:
השתעשעתי עם בובותי ובבית לא היה איש חוּץ ממני. אך אני לא הרגשתי כל בדידוּת, שכן הבוּבות היו חיות לפני ולגמרי לא השתעממתי בשיחתנו העליזה.
ופתאום הגיח מפינת החדר חתוּל שחור גדול, ניגש – ובלע את הבוּבות בזו אחר זו. אחר כך הפנה את עיניו הירוקות אלי, העינים בערו באש־גחלים ירוקה, התחלתי לצעוק בכל כוחי ועל זה קפץ ישר אל תוך גרוני עוד בטרם הספקתי להוציא הגה, נאבקתי עמו בכוחותי האחרונים, ולבסוף הכרעתי אותו. הוא נפל אל הרצפה, בטנו נבקעה ובני מעיו נשפכו החוצה. – מובן מאליו, שאותו רגע הקיצותי וכולי מכוסה זיעה. והרבה זמן לא יכולתי להירדם אחרי כן.
שנים על שנים לא הרפה ממני חלומי זה ולאט־לאט התגבשה בי כעין מחיצה ביני ובין יצוּר זה.
והנה מתרבצים הילדים סביב התיבה הקטנה. כולם מתוּחים ובדחילו ורחימו מתבוננים בארבעת או חמשת הגורים הקרחים, ואני עומדת ומהרהרת: איך אצליח להראות להם כעין אהבה ליצוּרים הללו?
והם הלא יבקשו ממני, שאלטף אותם, שאקח אותם בחיקי, שאטפחם – –
– מרים! – פונה אלי צביה – הביטי איזה מותק! הביטי, איך הם שוכבים ויונקים, מותקים כאלה!
הסתכלתי בעיניה הירוקות של האם, שמתוך הסדק השחור הדק שבאישונן נשקף לי חשד וזהירות כלפי, וכמעט שנזרקה לי המילה בקול: מפלצת…
ובכל זאת הוכרחתי להתרבץ יחד אתם ולהסביר פנים מתקתקים ולומר:
– כמה הם נחמדים! אנו ניקח אחת מהם הביתה.
– והיא תלד לנו אחר כך חתלתולים קטנים! – הוסיף נח.
חנן נלחץ אלי ואומר:
– אני כבר אוהב אותה, את החתוּלה שניקח הביתה, גם אַת?
נעניתי לו בראשי. הן זאת לי לא הפעם הראשונה, שאני מוכרחת להעמיד להם פנים. האין זה כחש ומשחק תיאטרון, כשאני באה אליהם בבוקר בפנים שוחקות, בשעה שנפשי בוכה ולבי זב דם? אתמול רצחו ברמת־הכובש שמונה בחוּרים – – – ומחר יוכל להתרחש אסון זה במקום אחר. אין ראשי נתוּן לענינם פה. אך עלי לעטות מסכה ולהיות תמיד מה שעלי להיות והרבה פעמים לא מה שהנני.
לבסוף נאלצנו להיפרד מאת החתלתולים.
האבטובוס מטבריה לדגניה יוכל להופיע בכל רגע.
יותר מכל היה להם החשק לקחת מניה־וביה את אחד החתולים, ולא אחד, אלא שלושה בבת־אחת.
וכשישבנו במכונית – לא היה קץ להתפעלות.
– החתולה שלנו תהיה אפורה עם פסים שחורים! – אומרת יעל, המצטיינת בזכרון טוב.
באנו הביתה והגיעו ימי התכוּנה.
אמנם בית לא בנינו לחתוּלה ולא גדרנו סביבה גדר־תיל, אך במקום זה הכינונו לה ארגז קטן של צימוקי־שזיפים וגם תפרנו מזרן־קש קטן. כל אחד מהם רצה להכין דבר מה לחביבה החדשה. כל מיני משחקים פעוטים, אחד כדוּרית פעוטה, השניה ענף צבוע אדום, השלישי והרביעי התקינו לה מניפות־נייר צבעוניות וחרזו אותן בחוט.
אוצר שעשועים לאורחת המיוחסת.
המכיר את מידת סבלנותם של ילדים, יוכל לתאר לעצמו, שלא היה זה “משחק ילדים” לחכות בכליון־עיניים עוד ארבעה־עשר יום, עד שגורי החתוּלים יגמלו משדי־אמם. לא עבר יום בלי חשבון הזמנים, ובגיל זה אין החשבון בכלל הברה קלה. ובסך הכול יש במספרי הימים רק נקודת־עמידה אחת בשבילם: יום השבת.
– בעוד כמה שבתות תבוא החתולה? – שאל נח, שמוחו אינו קולט ביותר את הדברים המופשטים.
– בעוד שתי שבתות – עונה לו שרה הקטנה בלי כל שהייה.
ונח מתחיל למנות את הימים באצבעותיו, כשהוא מתיישב בהרחבה.
ויום יום בבוקר, כשרסיסי־לילה מכסים עדיין את השדות הרעננים, פותחים הבּוּלבוּלים לסלסל את זמירות השחרית, אחר כך מופיעה השמש על פסגות הררי־החורן ומחייכת ברכה לחברים העובדים בשדה, מחליקה לרוחב קערת־השמים, מפציעה פה ושם את חשרת ענני־החורף, זורעת את אלומות־אורה על פני השדות הירוקים ומתגלגלת לאט־לאט כלפי מערב, כדי להצעיף אחר־כך, כחצי שעה לפני השקיעה, את כל עמק־הירדן הירוק־הנהדר בהינומת שלל־צבעים, שאינם ניתנים לכוח דמיונו של בן תמותה לתאר.
ארבע־עשרה פעם עשתה השמש הטובה את דרך־הברכה שלה, וכשבני־הבוּלבוּל פתחו בבוקר החמשה־עשר את פסוקי־דזמרה של שחרית – נפתחו בבת־אחת שמונה זוגות עיני־ילדים, הכסתות הופשלו במרץ הצדה ואחד אחרי השני קמו, התלבשו ומיהרו אל גן הילדים.
נח שכח לכפתר את כתפות המכנסיים שלו. אין זו עבודת־פרח, להשחיל מאחור את הכפתורים הללו דרך החורים הסמוּיים מן העין, על פי חוש־המישוש בלבד. תודה־נא הגברת מונטסורי, שלפעמים מעלה אדם זיעה מלוּחה עד שמצליח לבצע את המפעל הזה.
נח החזיק איפוא את הכתפות ביד, וגם נעליו לא היו משוּנצות עדיין.
– היום ניסע לכנרת? – בזה פתח את ברכת־שלומו בפתחו את הדלת.
יעל באה והתנומה עדיין בעפעפיה. שפתה התחתונה היתה בולטת בהתרעמות. פניה היו ממש זועפים. אך כשראתה את נח שקרא כלפיה:
– היום נביא את החתולה!
מיד הובהרו פניה, סר מהם אי־זיווה הרדים־הנזעם ועל מצחה עלתה לאט־לאט איילת־השחר.
רוני התכשלה אל תוך החדר. הסף הכשיל אותה. אך הואיל והיא חוזרת על זה שבע ביום, יש לה כבר כעין וותק בנפילה, אבל לא כמו החתוּל, “הנופל תמיד על רגליו”, והיא נופלת על הידים. ויחד עם זה צוחקת היא צחוק מתוק ומקנחת את פיסות ידיה בסינרה הלבן. וככה תהיה הלבנה שלה לקוּיה כל היום.
אך עוד לא הספיקה לעמוד על רגליה וכבר מקליחה היא סילון של דברים:
– החתוּלה, ואני יש לי סרט אדום מן הצמה שלי ואני אתן לה קערה ואביא לה שמיכה ואני אתן לה לאכול, ואני ואני ואני – –
בינתים הגיע חנן וידיו בכיס מעילו. בחוץ כמעט אביב, אך הוא אינו יכול להיפרד ממעילו, שיש בו שני כיסים גדולים ואיזור יש לו כמו לאבא בשעה שהולך לעבודתו. חוששני, שלא יסיר את מעילו אפילו בתמוז בימי חמסין.
מובן, שחנן שכח לגמרי בינתיים את חשיבותו של היום. סיסמתו של חנן היא: “ברוך אדוני יום יום ורגע רגע”, מוצץ הוא מכל רגע את דבשו מלוא לוגמיו, ואם בכלל יש לו בדרך חייו איזו אבני־אזל, הרי הן השבתות, שבהן עולה הוא עם אבא ואמא, או עם אמא בלבד על גבעת הכלניות. יודע הוא, שביום־השבת אמו שייכת לו לבדו, רק ידו שלובה בכף אמא ואין לשום ילד אחר חזקה עליה. איש־זרת זה גם הוא יש לו בעיות שלו בחיים. לא קל כל כך לחלק את אמא שלו לילדים. אך משבא יום השבת, הרי היא שלו לגמרי והוא מרגיש כעין טעם גן־עדן.
ככה שכח לגמרי, שהיום הוא יום מיוּחד. ואולם אך פתח את הדלת, טסה לו רוני ממש על צווארו. עיניה החתוליות הירוקות התנוצצו באושר ומשפתיה שוב גלש מזגה הסוער בשמחה.
ועל זה מתרונן הנער מקוּרי־תרדמתו האחרונים:
– מה? החתוּלה? איזו חתולה? – שואל הוא כנופל משמים – אה, אה, החתולה, מכנרת, זו עם הזנב הגדול – – –
גם צביה הקדימה היום מן הרגיל לבוא אל גן־הילדים. עדיין היא בחוץ ואין לראות את פניה, אך היא תפסה עוד בחוץ את הנעשה וקולה מתמזג בשיחתם של רוני וחנן:
– הזנב הגדול יש רק לאמא שלהם. החתולה שתהיה שלנו עוד אין לה בכלל זנב!
ומן הזנב עובר הוויכוּח אל הראש, ומן הראש אל הצבע, וכן הלאה – עד שהגיע זמן ארוחת־הבוקר.
ושוב אנו יושבים באבטובוס.
מסע שיש בו אחד משישים של מסע השושבינין אל הכלה.
ריקה מחזיקה בחיקה את הסלית הפעוטה “בשבילה”, בשביל החתולה.
את הטקס הגדול של מפעל־האימוץ בכנרת אני משאירה לעצמי לנושא בשביל שיא־היצירות בחיי.
ושוב אנו בדרך חזרה, אך הפעם ברגל. לא בכוונה תחילה, אך כך יצא, שאת הנסיכה הבאנו בתהלוכה.
הפעם הוטל עלי תפקיד מיוחד וקשה למדי: בתוך הרעש והשאון שאינו פוסק כל הזמן – לשמור על התור החוּקי לנושאי החתוּלה בידים. פה אין וויתוּר ופשרה כמלוא השערה. מונים את הצעדים אחד־אחד ואוי לו לנח, או למתי, הרוצים ליטול לעצמם זכוּת בכורה.
הפעם יקוב הדין את כל ההרים!
אך ישנו נושא, שגם הרעש והטענות בטלים מפניו ומפנים לו מקום כבוד; וכמובן, שגם זה אינו אלא סביב לחתוּלה: איזה שם ייקרא לה?
חברתי־לעבודה, שגם היא מלאה שמחה ילדוּתית, הכינה הפעם שם לחתולה וככה נאלצתי לדחוק את הילדים אל הסימטא, שבסופה תלוי השלט עם השם החדש; בלשון פדגוגיה: נאלצתי להוליך ולכוון את החבריה אל השם הזה, שחברתי הציעה.
וכך התחילה התחבולה:
– החתולה היא חתולה מצרית, לא כן?
– כן.
– אם כך, איזה שם מתאים לה?
– שם מצרי! – היתה התשובה התכופה.
– נכון, אם כן, מי מכם יודע שם מצרי? – הוספתי להוליכם אחרי אל הסמטא.
עיניים שחורות ותכולות אובדות עצה הורמו אלי. שרה אמרה מבויישת.
– אני אינני יודעת שם מצרי. הגידי אַת!
– יש לי! – אמרתי בערמה – אוסנת! יפה?
קמה דממה ארוכה. האוזן צריכה לקלוט, לספוג את הצליל ולהסתגל אליו.
אחר כך נשמע מפיה של ריקה הפעוטה:
– אוסנת …
אחריה גם חנן:
- אוסנת…
ואחריו מתי:
– אוסנת! אוסנת!
ואחריהם פרץ כזרם מים כביר, ההולך ומתגבר:
– אוסנת! אוסנת! אוסנת!
הררי הגליל התעוררו משנתם והאזינו מסביב ונתנו את הדם העליז:
– אוסנת! – –
והשם נתפטפט מפה לפה בפיטפוטו של נחליל שוקק בזימרור שאינו פוסק – עד שהגענו הביתה.
בבית התחילה התכוּנה מבראשית: המצווה הגדולה בחינת “עלי יניח צדיק זה ראשו”. ההתחרות לשירות היצור הקט זרמה והיכתה גלים.
רוני הביאה פקעת־צמר קטנה.
ריקה הביאה מחרוזת המניפות הקטנות, שחרזה בחוט עוד שלשום.
חנן גילגל אליה אבטומובילית עשויה עץ והציע לה לאחוז בהגה.
ורק שרה ונח נזכרו בבת־אחת, וכבר עמדו כשני תרנגולים צהובים זה לזה, מוכנים לקרב.
במקרים כאלה ישנה עצה בדוקה ומנוסה, שהייתי מייעצת אותה גם לגדולים, כששני צדדים מתנפלים על איזו מציאה בשניים: אני מעמידה אחד מול השני ואומרת:
– אם כן, יוטל גורל!
ומקישה באצבע מחזהו של אחד לשל השני בלוויית אותו פסוק בשפת הרזים שלהם, זוהי שפת־אספראנטו של כל ילדי העולם:
– אן – טן – טינוֹ ־ סוֹפא – לוֹקה – טינוֹ –
וכן הלאה.
גורל זה “אוּרים ותומים” הוא להם, לו נכנעים הם ומקבלים את גזירתו בכניעה בלי תנאים.
בין האוטופיות המרובות על עתיד העולם, על השלום הנצחי, שיפרוש פעם את כנפיו המבורכות על עמי־תבל, תירשם נא גם אוּטופיה זו: במקום מלחמות־דמים וחירוק־שיניים וחורבן עולמות וטאנקים ואווירונים ואלמנות ויתומים – יעמדוּ על דוכן־העולם, נאמר בירושלים עיר הקודש, שלושה בחירי־תבל, שניים זה מול זה, והשלישי יתופף להם באצבע על חזיהם, ובתוך לחש פסק־הדין מפיו של שופט־הגורל ודרך צינורות הראדיו לרבבותיהם – באזני כל תבל:
– אן – טן – טינוֹ – סוֹפא – לוֹקה – טינו – – –!
הגורל הכריע לצערנו לטובתו של נח, שמיהר אל הרפת כחץ מקשת – ומיד חזר בתנופת־נצחון של הדלי הקט שבידו, ומרחוק מכריז:
– חלב לאסנת!
לצערנו? – כן, כי חששתי, שבנזיד־עדשים זה בצורת לגימה של חלב, יקח לעצמו את זכוּת הבכורה והחזקה של החתלתולה – וכן היה באמת.
מששבעה החתוּלה חלב – צפה ועלתה השאלה, איך תקבל בעלת־הבית את האורחת החדשה? בעלת־הבית, פירוש: רדי.
בדרך כלל לא היתה רדי נפש כשרה לחלוטין, שאפשר לסמוך עליה בלי כל חשש קנאה ושנאה להולכים על ארבע. ובכל זאת הגשנו לפניה את אוסנת אל אפה. – –
והנה, אחר שרדי הביטה בה במבטה החוקר כשאזניה זקוּפות, פנתה לה עורף ובשיוון־נפש גמור, או אולי בשאט־נפש, הלכה והשתטחה אל תחת השולחן.
ואם היום הראשון היה מלא תנועה והתרגשות למדי, הרי גם היום השני הביא לנו יותר מזה: ממש בהלה, שלשמחתנו הסתיימה בצחוק:
אוסנת היתה ישנה בארגז שלה, שגם רשת־תיל התקינו לה סביב, משום שחששנו – כן, אל להזכיר זאת, אף כי לא לגאוותנו הוא – משום שפה ושם היו מבקרים אצלנו עכברים גדולים, ואפשר מאוד, שאחד מהם יתאווה תאווה לבשר־חתולים רך, ההיפך מן המקובל בין שני אויבים־בנפש אלה מדור דור.
בבוקר הקדימו הילדים, כמובן, בהרבה לקום ולבוא אל הגן. אוסנת פקחה עינים אחוזות־שינה כשהרימוה מתוך ריבצה. לחנם ביארתי להם, שאסנת רוצה עוד לישון, וכדומה, הדברים היו לעת עתה כגשם על אבנים. וגם לאחר־מכן לא הצלחתי הרבה בהתאמצותי במצוות “צער בעלי־חיים” לגבי אוסנת הנערצה. בנידון זה עלה לי כמו בקטיפת הפרחים בשיפולי־הגבעות הירוקים אחרי הגשם.
אך אחת עלי להטעים: אם גם נגרם לה לאוסנת איזה כאב עד כדי קול־יללה קל, הרי זה היה תמיד רק מתוך אהבה מופרזת, וככה יכולתי וגם הוכרחתי להעלים עין פעם בפעם.
אחרי ארוחת־הבוקר יצאנו אותו יום לטיול. הלכנו לחפש אחרי פטריות, שצצו בשדות האספסת אחרי גשמים מרוּבים.
ובאמת הבאנו למטבח סל מלא פטריות קטנות, אך טובות, טעימות מאוד.
ופתאום רואה אני, שהמין הזכר נעדר מקרבנו: מתי, נח וחנן – אינם.
ויעל ממתיקה סוד עם שרה בת־גילה:
– נרוץ מהר וניקח אותה בידינו!
וכבר אצות־רצות לאורך השדרה.
הבינותי מיד, ששלושת הקונדסים השכילו מהן והקדימו אותן כבר.
בדרך נמעדה רוני ונפלה. – דווקא אותה שעה ואותו מקום לא היה פלא בדבר: בשדרה מצוּיות שלוליות־בוץ אחרי ימות־הגשמים, וביחוד שבוע ימים אחרי המטר הסוחף. וכך נפלה רוני מלא קומתה אל תוך הבוץ. – אך כעת לא קמה מיד כמו הגולם הנחמד “קוּם־אֶלְיָקוּם”, שבכלל אֵין להפילו לבלי קוּם. וגם בלי צחוקה המתוק שלה כרגיל. היא התרוממה לאט־לאט, גבות עיניה התכווצו לה למשולש, פיה נתעוות ואגלי־דמעה כבדים התגלגלו דוֹם על לחייה המרופשות.
ככה שכבה בפישוט ידים ורגלים. ממש עוררה רחמים במצבה. לבי לא נתנני אפילו לתת בה מבט של נזיפה. אחזתיה בזרועה, במקום היבש היחידי שבה, וכך הלכנו יחד אל חדר־הרחצה.
משרחצתיה יפה והלבשתיה מחדש – עברה בי פתאום המחשבה: שם בגן הילדים משתוללת בודאי מלחמת גוג־ומגוג בגלל אוסנת. ולמחשבה זו נכשלתי בכל מעשי־ידי, הכל נפל ממש מכפי מתוך בהילות לשוב אל הגן, אל מקום שדה־הקרב.
אך כשהופעתי עם רוני הנקיה על יד הדלת, שררה דממת־מות בחדר.
לא קטטות ולא שום רעש.
לא הבינותי פירוש הדבר.
פתחתי את הדלת ולפני מחזה מעציב ומוזר: כולם יושבים כאבלים על הרצפה, עיניהם תוהות ומבטם מביע יאוש עמוק.
– ילדים, מה קרה? מה קרה, ילדים?
התשובה היתה באמת מייאשת:
– אוסנת איננה! – – –
מיד השריתי על עצמי את מצב־הרוח הנואש הכללי, ספקתי כפיים על ראש, ישבתי אצלם על הארץ ואמרתי:
– אוסנת איננה? … נורא …
אך מיד שיניתי את טעם קולי כדי לאוששם, ואמרתי:
– אך איפה יכולה היא להיות? האם חיפשתם היטב־היטב בכל מקום?
– אפילו בקופסאות חיפשנו ובדקנו! – אומר נח. הוא הלא יודע, שהרבה דברים מחופשים נמצאו כבר בתיבתו שלו. – אך אוסנת איננה גם שם.
– גם תחת הארונות חיפשנוּ! – מוסיפה שרה.
– וגם בדליי־הפרחים איננה! – מוסיפה יעל.
קמתי על רגלי.
– אם כן, נחפש אותה עוד פעם. בכל הפינות.
והתחיל החיפוּש, ובמרץ שכזה ובדקדוק, כאילו רצינו למצוא את גן־העדן האבוד. הופשלו שרוולי־המעילים התלוּיים על הקיר, נבדקו הכובעים, המגבות נופנפו, לא נשאר דבר במקומו בלי בדיקה – אך הכל לשווא.
אסנת איננה.
חנן שוב רץ אל מרבצתה הקבועה – אך הכל מעפא.
לא רציתי להשבית להם את אבלם וצערם. הרגשתי עמומות, שהאבל יהפך לששון וידעתי, שטוב להם ובריא לשבת ככה בשקט, לשקוע בהרהורים ולהגות, אפילו נכאים.
והנה התחיל גם כוח־הדמיון לפעול את פעולתו:
– העכברים עשו זאת! – קבע נח באמונה שלמה – כשם שביתרו פעם את היונה, שכל כך טיפחנו אותה!
– כן, העכברים, רק העכברים! – החזיק אחריו מַתי בקיצור ובהחלט.
– העכברים – נאנח בכניעה, גם לגורל וגם לשני הגדולים ממנו, חנן, שהיה הכנור השלישי במקהלה זו.
– ואולי רדי? – אמרה ריקה בנעימה ממושכת.
– טיפשה! – מחתה צביה – הלא יודעת אַת, שרדי היתה אתנו ונח בא הנה לפני רדי!
– ילדים! אולי מצאה לה אוסנת איזו פירצה, שבה חמדה ויצאה לראות את דגניה, ואחרי־כן שוב תחזור הביתה? ולעת־עתה שבו ושחקו לכם במנוּחה ואל תהרהרו באוסנת כלל!
רציתי לכוון אותם למסלול אחר, משום שאחרי ריקה התחילו כולם לרקום בכוח־דמיונם חזונות־בלהות.
והצלחתי: אחד לקח את הקוביות, השנית את גורל־המספרים, השלישי את פיסות־הפסיפס והרביעית בובה, ונח, שכיסיו היו מלאים מסמרים, ברגים וכפיסי־עץ שונים, אמר לי:
– אני הולך לעשות טחנת־רוח. כעת יש רוח, והגלגל יסתובב!
והלך אל שולחן־הנגרים. שולחן זה יש לו מגירה, ובמגירה כלי־העבודה, מכשירי־נגרות: פטיש, צבת, מסוֹר, מקצוּעה וגם פרסת־פלדה מאגנטית, לאסוף בה תמיד את המסמרים המפוזרים.
נח פתח את המגירה – וקול־צריחה נזרקה מגרונו, אילו נשכהו נחש.
– אוסנת!
– איפה?!
– פה במגירה!
פרצה שמחה סואנת ותנועה רבה, וחביקות ונשיקות לזכותי־אני, וכמה נשיקות ניתכו על ראש יצוּר אפור קט זה! הם אינם יודעים עדיין להבחין בין נזר־הבריאה ובין אחיו האומללים ההולכים על ארבע, המשוּעבדים לתועלתו. אצלם עדיין הצדק במעונם, והשוויון בן־שעשועים להם.
זה יומיים, שהחתלתול בן־בית הוא לנו. הכל בו היה יפה ונעים, ואפילו אני באתי אתו במגע, וגם על זרועותי לקחתיו וליטפתיו באהבה. ורק עוד דבר אחד לא היה יפה ונעים כל כך סביבו: לקחת את המטלית ולנקות אחריו את הרצפה.
מישהו מבין הגדולים סיפר, שלדודתו היתה חתוּלה, שהתקינו לה תיבה מלאה חול לצרכיה האנושיים וגם לימדוה פרק בהלכות דרך־ארץ. הילדים מוסרים את הסיפור זה לזה וככה היה הדבר נושא לשיחה פשוטה ומובנת מאליה.
– הלא יש לנו די חול! – אמרה שרה.
– ואני יודע תיבה נפלאה מאחורי החדר שלנו – הוסיף נח.
אומר ועושה. כהרף־עין עמדה על יד תיבת־המרבץ הקטנה של אוסנת גם תיבת־כבוד קטנה מלאה חול. וכשהגיע הזמן, שהיא היתה מוכרחת – פרצה תרועת־גיל שמעטות דוגמתה. זאת היתה שמחה לנצחון התקדמות החוש הציביליזאציוני שבנפש היצוּר הקטן: בלי כל הוראות וטכסיסי־חינוך מיוחדים קפצה החתלתולה הפעוטה אל תוך התיבה והתחילה לחפור לה גומה בידיה, ואחר כך שוב כיסתה אחריה ברגליה. ממש על פי חוקי התורה (דברים כ“ג י”ד).
מעשה־פליאה זה עורר השתוממות והערצה כללית, שלא תתואר במלים. איפה היא למדה את זאת, ומתי?!
ככה היתה אוסנת ילדה טובה ומחונכת, שמעולם לא שכחה את חובתה.
פעם שכחנו להחזיר את תיבת־החול שלה אל מקומה אחרי הניקוי, והנה שומעים אנו פתאום קול יבבה חלושה ונוגעת עד הלב. מה קרה? – היצור הקט התאפק כשעתיים רצופות, וכשנכנסנו התחככה לקרסולינו בפעיות תחנונים, שהנה, חסר לה דבר־מה דחוף מאוד. – הבינונו אותה, וכשהכנסנו לה את התיבה, קפצה קפיצת־בזק אל תוכה עוד בטרם הספיק המביא להניחה על הרצפה.
ורק לא ללכלך חלילה את הרצפה.
ומה פלא, אם ליצור־חמודות זה נמסה מחיצת־הקרח שסביב לבי ואוסנת נכנסה אל דבירו לשכון בתוכו כבוד ואהבה?
כשהיתה רובצת באחת הפינות והרוח המצוּיה טילטלה את המגבות – מיד עמדה אוסנת עמידת־מארב, התכווצה בערמימות ואמדה את נפשה ארוכות – כדי לזנק פתאום בקפיצת־טרף הדורה ולתפוס את המגבת הנעה.
היה משהו נופל על הריצפה, וביחוד אם אותו משהו היה מתגלגל ומצטנף ככדור – מיד התחילה לכבוש אותו בכפיים זריזות ולגלגלו לפניה, או הזדקפה על רגליה האחוריות ובידיה שיחקה בו, ממש כילד המשתעשע בצעצועו.
יש שהמטאטא משך אותה משיכה מיוחדת למשחק־ציד, ויש ששרוך נעל עורר בקרבה את חשק־הטרף, להתאמן בו בחן ובזריזות ערמה מפליאה – והכל נתנו לרשותה באהבה ענוגה בלי מצרים.
וכשלא מצאה דבר – שימש זנב־עצמה השעיר מישחק־אימונים לה, אות־כבוד זה למוצאה האפרתי האציל, הזנב, עמו היתה משחקת שעות ארוכות ברצינות שבתחבולות־הציד השונות.
בשעה כזאת היו כולם יושבים על הריצפה, או על המחצלת ובעיניים נוצצות ומבט מתוח היו מתבוננים בכל תנועותיו החינניות של גוּפה ההדור והגמיש להפליא. אלה היו תנוּעותיה של מחוללת מצרית מובהקת – ואוסנת עלתה אצלנו למדרגת פרימה־באַלרינה, שעם חזונה שכבו הילדים בערב ובו קמו בבוקר עם עלות השחר. בשעות הללו, כשהררי־החורן שוב עוטפים גנוני־אור, שחשכת הלילה גירשה אותם, כשהבוּלבוּל מופיע בין עצי־הזית ופותח בסילסולי־השחרית שלו, מזמור לחדוות־החיים המתוקה, בשעות־בוקר אלה נעים מכול לשכב עוד קצת במיטה בעיניים פתוחות למחצה, האגודל תועה לאט־לאט אל תוך הפה, המוצץ בהנאה שלווה באין מפריע – כשהמחשבות, שמקצתן עדיין חלום ומקצתן כבר חזון, הולכות וניטוות תחת המיכסה החמים – באה ההכרה ומעלה את האור בראשישים המידמדמים, מטשטש את דימדומי המורשת, שהביאו אתם מאוצר הנשמות: את מציצת האצבע ואת ההתעטפות בחום האימהי שבמיטה, והרעיון הראשון הבהיר, המבליח בהם, הוא:
– אוסנת! – – כעת אתלבש מהר, ואם אקדים מכולם להיכנס אל גן־הילדים, אקח את אוסנת ואלטף אותה.
זה היה חזון כולם. אך המממש את החזון בפועל, היו נח ויעל. הם היו תמיד הזריזים המקדימים, הראשונים שקנו להם את זכות הראשוניות לאוסנת.
והמחזה הרגיל ברגעים שכאלה ענוג הוא ונוגע עד הלב.
נח הקדימני בגן בבוקר. מצאתיו שוכב על המחצלת, עדיין במעילו, אוסנת לחוצה אל לחייו, פניו נמוגים מאהבה ומסירות, והחתלתולה מנהממת, כנראה מתוך הנאה יתירה באושרה עלי־אדמות.
הגן מעתיר עליה שפעת לטפים ושמות־חיבה למכביר:
– חביבה… מתוקה… מותק… יופי…
ולוּ היה אוצר־המילים שלו עשיר יותר!
ופעם כשהחזיק אותה על זרועותיו נלטפת אל לחיו, או אזנו, והיא התחילה לנהמם, פנה אלי:
– הביטי, יש לה שעון בגרונה והוא מטקטק שם בפנים!
חנן הרגיש בדפק־לבו של היקום, המטקטק ביצוריו החיים.
אלא שכל אלה לא מנעו אותו מלמשוך אותה פעם בפעם בזנבה ובכוח כזה, שהתחילה לבכות כתינוקת. גם לאהבתו זאת הסוערת לא מצא עדיין את האפיק הנכון.
ריקה נוטלת את כפותיה של אוסנת ומחשיקה אותן סביב צוארה. שיעור לחיבוק. ולא יפלא, שבשבועות הראשונים להיות אוסנת אצלנו, לפני שהיציר התרגל אל האהבה הגדולה, הגורמת לה יסורים, היתה ריקה מתהלכת וענק אדמדם לגרגרותיה. – מחרוזת אלמוגים? לא היה ולא נברא! זאת היתה מחרוזת של שריטות צפרני אוסנת האהובה. אך היא לא הוציאה הגה, חלילה. ינסה מישהו מבין הילדים לקעקע לה סימנים כאלה! העולם היה חוזר לתוהו ובוהו! כאילו שפדוה באלף חניתות.
ולא רק ריקה, אלא אחדים מהם סומנו בכתובת־קעקע זה מצפרני החמודה – ואין מכלים דבר. אלה היו יסוּרי־האהבה הראשונים בחייהם.
ופתאום התחוללה התמורה בלבי אליה.
כשהייתי לוקחת את המטאטא לכבד בו את רצפת המסדרון, היתה אוסנת ישנה את שנת־הצהריים שלה באחת הפינות. ומשהתחיל המטאטא רוקד את ריקודיו על הרצפה, הציצה בתחילה דרך חרך צר של ריסי עיניה הצמוּדות, אחרי־כן קמה והתגבננה בהתמתחות. את זה היתה עושה בחן מיוחד במינו. רגליה ארכו פתאום כרגלי הגמל ועליהן נמתחה קשת־גוּפה המקומרת להפליא. אחר כך חילחלה בראשה כאומרת:
– הנה, חילחלתי את השינה וניערתיה מראשי, וכעת אפשר להתחיל במשחק.
והמשחק התחיל. בעוד אני מטאטאת את המסדרון הארוך, קפצה וערכה משחק־ציד על המטאטא, ולפעמים היתה חושקת אותו בכפותיה בכוח כזה, שיכולתי להרים אותה עם המטאטא ביחד. אחרי־כן שוב קפצה קפיצות רמות, קפיצות־מוות ממשיות, והמשיכה במישחק־המטאטא עד שגמרתי את עבודתי.
וכשנטלתי אחר־כך את המטלית לרחוץ בה. את הריצפה, שוב התחיל המחזה מבראשית. שוּב אותן הקפיצות של חשש ריסוּק־איברים ובאותו החן והנועם ההדור, המשיר מידי האדם את כלי העבודה ומכריחו להרימה אל פניו ולדבר אליה, לפטפט אתה ארוכות.
אפשר שמישהו התבונן בי אותה שעה מן הצד, וטוב עשתה ההשגחה, שלא נתנה לאוזנינו להקשיב ולשמוע אל מעבר לתחומיהן, כי ברור לי, שהייתי שומעת אותו רגע מחמאות בלשון סגי־נהור.
אך לא איכפת לי. כן, אוסנת. – – –
– כן, אוסנת, אני אוהבת אותך על נועם חינך, ילדותיוּתך התמימה, ובאותה אהבה, בה אני מהדקת את לחיי אל התום והטוהר שלא־מדעת ושלא־מחינוך אשר לנשמת־בראשית של התינוק, באותה התרפקות מתחטאת אני בפרוותך האפורה הקטיפתית, בך יציר אין־עשתונות, כמו בתינוקות בן־האדם, רוצה אני להשתחרר מכל ההרהורים, המעיקים עלי בהביטי בפני בן־האדם המופקר, בפרצופו הצוחק לי מתוך אותיותיהם של העיתונים, ושהעוויותיו מגחכות עלי ולי בנהמות־טרף משתוללות: מלחמה, נצחון, טהרת־גזע. – – –
טוב שאין איש שומע את מחשבותי הילדותיות.
אנו מקדישים שימת־לב מיוחדת ליצור יחסי־ידידות אצילים בין אוסנת ורדי – אך עלי להודות שאין אנו מצליחים ביותר. בנידון זה רדי הוא יצור נבון יותר, מיושב יותר. עליה אפשר להשפיע, ושיעורי־הלקח בהלכות יחסים נתנו בה את אותותיהם יותר ויותר.
החינוך מתחיל בבעלי־חיים רכים כמו בתינוקות: בשני קטבים, שחכמי התלמוד ראו את שכנותם כמידה טובה: איזהו עשיר, כל שבית הכסא סמוך לשולחנו.
והנה, באוסנת ראינו, שמידת הסדר והנקיון באה לה בירושה מאבותיה. וגם רדי לא הטילה עלינו דאגות בנידון זה, אף על פי שלא אנחנו חינכנוה וטיפלנו בה בילדותה. ואף כי מסופקני, אם אותו הבדווי הוגיע את מוחו שם תחת יריעות־אהלו, ללמדה פרק בנימוסין, מכל מקום לא קרה אף פעם, שרדי עברה על מצוות “והייתם נקיים”. בשעה כזו היתה ניגשת אל הדלת, פתחה אותה באפה, כשלא היתה מקורסת אל המזוזה, ויצאה. וכששבה, שוב פתחה את הדלת באפה, נכנסת והתרבצה בפינתה.
קשה מזה היתה עבודת החינוך בהלכות־אכילה. רדי היתה תמיד “רעבה ככלב”. ועד שאוסנת היתה ניזונה בגיל־היניקה שלה אך ורק מדייסה או חלב, לא אירעה שום תקלה. כל אחת וצלחתה שלה, ואין מלכות נוגעת בחברתה.
* * *
אך במידה שאוסנת הלכה וגדלה, כך היתה מתפתחת אצלה חיית־הטרף שבה, שכנראה באה לה בירושה מאת שאר־גזעה, האדיר שביערות־בראשית בהודו. התעורר בה חוש־ריח מיוחד ורגיש לבשר. כשהכנסתי מן המטבח את ארוחת־הצהרים לכולנו – ולהקלה שמתי תמיד את המגש על ראשי – הרי כל פעם שהיתה גם מנת בשר – ברגע שפתחתי את הדלת, קלטה אוסנת את איתוּת־הריח באפה. – ותהי הפינה שרבצה בה נידחת ביותר, – כחיה טורפת קטנטונת הגיחה ובאה בקפיצות ארוכות, בעיניה הבריק ברק־תאוה, הזנב הקטיפני נזקף כמו נר ובטענת־מיאו־מיאו רמה ותובעת דרשה את חלקה בארוחת־הצהרים הכללית.
רדי היתה עד הנה נפש פרולטארית מובהקת, שהסתפקה בשעועית, עדשים ולחם, אף כי מזמן לזמן זכתה גם לעצם, או לפרוסת־לחם טבולה בזמית־צלי. ופתאום עליה לראות, שיצורה זוטה זו ממשפחת אויביה־בנפש העתיקים, מקבלת לגימות־בשר שמנות. – באמונה, שגם הגיון־אדם ותבונתו הישרה לא יכלו להתפשר עם זה העוול, שרדי תסתפק בנזיד־עדשים קלוקל, בשעה שאותה חדלת־יצורים מתכבדת בחלב־מריאים – ואף כי הגיונו של כלב־בדווים.
ברור, שדעתה של רדי לא היתה נוחה כלל מכל הענין. ובכל זאת גילתה מידת־התאפקות, הראויה להולך על שתיים להתכבד בה.
בתחילה בלעה את ארוחת־הירק שלה, אחרי־כן ניגשה אל הגברת המפונקת ועיניה נוצצו בברק תאוות־בשר. – רגעים עמדה וחיכתה, אך כשאוסנת האריכה בסעודתה יותר מדי, נתנה רדי אותות של קוצר־רוח בנהימה עצורה.
* * *
זה היה האות הראשון.
אחרי־כן התחיל רירה נוזל מפיה, ראשה התלכסן קצת הצידה וככה הביטה בנסיכה הזוללת. וכשאוסנת בכל זאת לא סרה הצדה מצלחתה, פתחה עליה בנביחה, שהחיה הקטנה קפצה בבהלה תוך נשיפות־קרב הצדה.
אך לא פעם הצליחה גם לשרוט באפה של רדי שרטת הגונה. אלא שעל פגיעה זו לא קיבלה כל תשובה, אותו רגע היתה רדי כבר תקועה כולה באכילה.
רציתי לתת לרדי שיעור בעקרונות חיי־הקבוצה ולהורותה, שמן המידה היא להתחשב עם הפרט, ואם אוסנת אוהבת בשר, והיא, רדי, הסתפקה כל הזמן עד הנה בקטניות, הרי זה יוכל להישאר ככה גם להבא.
לא פעם אחזתיה בפרצופה והרגעתי אותה, אך כנראה, שבנידון זה דין אחד להם לכלבים ולהמוני בני־אדם: מבטלים הם את רצונם מפני רצון אדונם רק עד שמרגישים הם בנוכחותם או במגלבם. וברגע ששניים אלה נעלמים, פוקעת גם כניעתם.
כן, רדי, בספר זה עלי להודות, שאנו יותר מדי דרשנו ממך. אך כנראה, שחוק הוא בטבע, או אולי חוק הסדר הסוציאלי של האדם, שהמרבה לתבוע, נותנים לו כרגיל את המנה המשובחת. החוצפה מועילה, אפילו כלפי השמים. ואוסנת היתה לנו בת־נסיכים תובעת בפה מלא, ואַת בת־פלחים ענוותנית. ולפיכך הרשתה לעצמה דברים, שאת גם בחלומך לא ראית.
רדי בילתה את מחצית חייה תחת שולחננו העגול, אך מעולם לא עלתה על דעתה, לשלוח קצת את פרצופה ולקחת אף לגימה אחת מצלחת הילדים. תמיד היתה מחכה באורך־רוח עד שאחד הילדים יושיט לה את צלחתו עם השיירים שבה.
ולעומת זה, לולא סגרנו את אוסנת בחדר השעשועים מיד עם הגשת האוכל, היתה מלחיתה מצלחת לצלחת וסוחבת את הלגימות הטובות ביותר, והילדים גם לא היו מוחים בידה. כי על כן בת־שועים היא.
היה יום שישי, ואנו היינו עסוקים בעבודת־הנקיון המסורתית בערב שבת.
שרה אך זה יצאה לשטוח בשמש על החבל את לבני־הבובות הכבוסים ומַתּי עוזר על ידה. מחזיק הוא את הגיגית הפעוטה והיא מוציאה ממנה את הלבנים ותולה.
ופתאום מניח הוא את הגיגית על הארץ ונעלם תחת עפאיו הרחבים והמכסיפים של עץ־הזית – – – דבר מה זז שם בין הקוצים והברקנים.
ואותו דבר כבר בכפיו הוא: יונה פצועה, שכנפה האחת תלויה לה שבורה.
וכבר הוא בגן הילדים, מחזיק את המציאה בידו וקורא בקול:
– יונה! פצועה! יונה פצועה!
ובזה הקיץ הקץ לעבודת הנקיון.
יש לנו המון מטליות־רחַץ וכל אחת ואחת ומספר שלה, שריקמתי בלוּחיות־בד לבנות ותפרתין בהן. ככה לומדים הם את המספרים בדרך השעשועים: יודעים הם, שמטלית מספר א' משמשת לקינוח השולחן, מטלית מספר ב' – לשולחן־הנגרות, וכן הלאה, עד מספר ח', המיועדת לניגוב אפה של אסנת – אם יהיה לה צורך בכך. אך עד הנה לא היה מקרה שכזה.
והנה פתאום רואה אני, המטליות השונות מוטלות בכל פינות גן־הילדים על הרצפה. ואף כי ידוע לי, שחנן משתמש במספר ג' וריקה במספר ה', בכל זאת הולכת אני ממטלית למטלית ומרימה אותן למקומן – כי הפעם נתונה כל תשומת־לבם ליונה הפצועה. מַתי רוצה להביא לה זרעונים מחצר העופות, ואני נותנת לו לשם כך קופסת־פח. וחנן מלווה אותו.
וכך נוסף לנו עוד גר־תושב אחד.
על היונה אין הרבה לספר. יצור אילם ושקט, שהוכרחתי לחלצו תדירות מחביקותיו האכזריות של חנן, אך היא לא הוציאה אף הגה של צער.
היה שחנן הושיט את היונה לאוסנת, והיא שלחה בה את צפרניה בלי כל היסוס וכמעט ששרטה אותה, לולא הצלתיה ברגע הנכון.
אך מוזר היה, שרדי היתה פוחדת מפני היונה. כשסוף־סוף יכלה להמריא קצת ותוך כדי מעופה חגה ונעה כשכורה ואחרי־כן, כשכנפה השבורה לא עמדה עדיין בנסיון, נפלה לפני אפה של רדי, קפצה הפחדנית ממקומה בחלחלה ובאותה יללת־פחד, שהשמיעה בשעה שנח שלף כנגדה את מכונית־הפְליט. בשעה כזו רועדת היא באימה ובוכה כילד.
שבועות אחדים היו חיים יחד אוסנת והיונה על אותה הגזוזטרה, ואנו קיווינו, שככה ישארו בכפיפה אחת כל הימים. אך יום אחד ראיתי, איך אוסנת יושבת במארב ומצמידה את מבטה הממותח אל אחת הפינות. חיפשתי בכיוון מבטה, והנה באותה פינה יושבת היונה, שנרפאה בינתים וכבר הצליחה במעופיה להמריא ולשוב בשלום. ותוך כדי שיבתה עופפה אל הדלת ונאחזה בצפרניה בגדר־התיל – וברגע זה קפצה אחריה אוסנת כחץ מקשת.
הפעם הצלתיה.
אך מיד התאספנו בפינת־הנבחרים השקטה שלנו על גבי אבני־הבנין הגדולות, וסיפרתי להם את מה שראו עיני לפני רגעים.
טיכסנו עצה. ולא מצאנו אלא את עצתה של צביה הקטנה:
– היא כבר בריאה ואפשר לשלחה לחפשי. היא כבר יודעת לעוף!
ולא היתה נפש שהתנגדה לכך. זה דרכנו בבעלי חיים, הבאים אלינו מן הבר. כך עשינו גם לקיפוד וגם לזיקית ואפילו לצבי, שצווארו מלא קמטים כמו סבתא. החזקנו אותו שעות אחדות, ולפעמים גם יום או יומיים, ואחרי־כן היה תמיד מישהו בינינו שדרש במפגיע:
– עכשיו נקרא לו דרור!
ככה למדנו להביט בשמחה ובעונג אחרי הזיקית הנעלמת בין ענפי־הזית, אך כי מעניין מאוד להחזיקה ביד או לראות, איך היא מטפסת ועולה עלינו, על בגדינו.
ורק הפרפרים וילקי־המים האהובים כל כך על מַתּי וחנן, משלמים על פי רוב בעד החופש שלהם במיעוך כנפים ולפעמים גם באחת מכנפיהם או מרגליהם.
החלטנו איפוא לשלח את היונה לנפשה.
אני מציעה, לתלות ליונה מכתב קט אל תחת כנפה. הילדים יודעים על יוני־דואר ועל לוחיות־הפח הפעוטות, שרגילים להדביק לרגלי חסידות, העוזבות את הארץ. הרעיון אינו איפא בחינת חידוש בעיניהם, ובכל זאת קופצים עליו בשמחה רבה.
ובכן, קודם כל מקשטים נייר־מכתבים קטן בעטרת פרחים מצויירים מסביב. כל אחד מצייר פרח אחד קט, אחדים מהם גם יותר, ואני כותבת את המכתב למקבלו האלמוני. תוכן המכתב הוא: היונה נמצאה אצלנו פצועה, ילדי הגן בדגניה טיפלו בה וריפאוה ושלחוה לחפשי.
והואיל ומחר יום שישי, החלטנו לצרף את מפעל השחרור החגיגי אל טקס ערב־שבת המסורתי שלנו.
למחרת, בערב שבת, ישבו כולם כמנהגם בחצי גורן עגולה סביב שולחן־השבת. רדי רובצת באמצע המעגל ואוסנת על גבי שרפרפת קטנה, שהושאל לה מגן־הילדים. היום ענודה היא לולאת־משי אדומה. זה משפטה תמיד, כל ערב־שבת מבלה היא אתנו יחד, תמיד נרדמת על אותה השרפרפת ותמיד היא במרכז כל ענין.
יש והיא פוזלת מילד לילד, שולחת לפעמים את כפה הטורפת אל הבוּבה היושבת על ידה. מכירה היא היטב את הבוּבה: לא פעם קיבלה מכת־כף הגונה בגללה. כשהילדים עברו בערב אל הוריהם, היתה אוסנת חומקת אל חדר־הבובות, עשתה שם כבתוך שלה, וכשנכנסתי פעם במקרה והעליתי אור, מצאתי לתמהוני את אוסנת מתפרקדת על גבה, הבובה בין כפותיה והיא מסרקת בשיניה החדות את תלתלי־הצמר האָריים של הבובה בת־הצפון הזהובה.
מזלה של הפוחלצת הבלונדינית שיחק לה, שהצלתיה מפשיטת עור־גולגלתה.
ומשחזר מחזה זה באותו יום, ספגה אוסנת שנית מלקות, אך כיוון שיודעת אני, שמוחה הרופס אינו בור־סיד, משכיבה אני את הבובה בארון ללינת לילה.
משום כך פוזלת אוסנת פעם בפח ופעם בתאווה כלפי שכנתה הבלונדית. וכשרוח־פרצים קלה עוברת את החדר ומניעה את שער־הצמר שעל ראש הבובה, מיד זוקפת אוסנת את אזניה, וחגוי־אישוניה השחורים מתרחבים, אך היא אינה מעזה לבצע את זממת־הטרף שלה – ושוב מדמדמת לה ונרדמת.
זה שבועות אחדים, שגם היונה חוגגת את ליל־השבת אתנו יחד. והילדים מחזיקים אותה, כל אחד ואחד בחיקו על פי תור, בשורה.
היום תורה של ריקה.
על השולחן מונחת מעטפת־הבד הפעוטה עם תקוות חוט־השני, בה ניתן את אגרת השלום אל תחת כנפי היונה המשוחררת.
אוסנת רובצת שקטה על שרפרפת־הקש שלה. וכשהילדים צריכים לבחור את הזמר לשבת הנהוג אצלנו ומגיע תורה של אוסנת, יודעת אני מראש את שיר המתאים, שהיא תבחר: זהו הזמר על החתולה והתינוקת.
ולכבוד היונה למדנו זמר חדש: שיר על שובך־היונים המכניס אורחים.
נגמרו הזמירות והגיע תור הטקס לשליחות היונה עם אגרת־השלום. אני מכניסה את המכתב אל התיקית. ריקה ניגשת אלי בלחיים אדומות מהתרגשות, הילדים מתבוננים במתיחות בכל תנועת־ידי, חנן אינו עוצר עוד ברוחו לשבת, קופץ ממקומו בלהט ונופל אחורנית ארצה. – אוסנת מקיצה משנתה, מתגבננת, מתמתחת לגבהה ולארכה, הילדים צוחקים.
– היא עשוּיה גומי!
אנו ניגשים אל החלון ומאחלים ליונה דרך צלחה. כל ילד יוכל עוד הפעם האחרונה ללטפה. החלון נפתח, השליחה פורשת כנפים, עפה, עפה – ונחה קודם על גגו של הבית השכן. – אך לבסוף נמלכת בדעתה ועוזבת אותנו.
חנן מתיישב על יד רדי על הרצפה, חובק את צווארה ולוחץ את פרצופה כמעט אל לחיו ואומר לה:
– שלחנו את היונה שלנו לחופשי ושוב אין לך לפחד ממנה. היא הלכה אל אמא שלה ואל הילדים שלה.
ושוב מהדק את רדי אל עצמו. אחר־כך עולה על גבה ורוכב. ורדי מקבלת את הכול באהבה.
ואוסנת?
אוסנת ארבה לרגע־כושר וכשריקה פתחה את דלת־השבכה לרווחה, קפצה אוסנת החוצה וכנורה מקשת טסה אל השדרה. – סרטה האדים הבהיק לנו מרחוק; כמי שאומרת:
– היום אַל תחכו לי כל כך מהר הביתה!
היא מטפסת על העצים, רודפת אחרי הצפרים ונהנית מן הדרור מלוא לוגמה.
אך כשישבנו לארוחת הערב – בין השאר יש גם דג מלוח – נשמע פתאום קול־מיאו מאחורי הדלת. זוללת־הבשר הריחה את ריח הדג המלוח מאי־שם בין עפאי־הברוש כשעברתי עם סיר־המאכלים דרך השדרה.
אני מציעה, לא לתת לה להיכנס לסעודה, שלא תפריע. הם מסכימים. אך גם הם יש להם תחבולות משלהם נגדנו הגדולים: נוח בולע את האוכל במהירות הבזק. ארבעה רגעים – ונגמר. לוקח הוא את הבננה שלו ואינו שוכח בינתים כמובן למנות את הבננות, אולי תפול בחלקו אחת מיותרת שלמעלה מן המספר הדרוש, וכבר הוא על־יד הדלת, פתח אותה וחטף את אוסנת בזרועותיו. הוא הלא גמר את הסעודה ושוב אינה מפריעה לו. – אחרי־כן לוקח הוא גם חתיכת דג־מלוח והולך עם אוסנת אל חדר־השעשועים, שתתן לנו לאכול במנוחה.
גם חנן התאמץ להשתלט על ארוחתו מהר, כדי לזכות וללטף את “המותק” בהקדם האפשרי.
וככה כולם. מוחים את פיפיותיהם אחד אחרי השני וממהרים אל אוסנת, לפני שיופיעו פני הירח על הררי־החורן, לפני שיפלו בחיק הוריהם, הרוחצים את אבק־העבודה מעל ידיהם ומרימים אותם אל על. – – –
הדבר קרה ביום־שבת. אני הייתי בחופשה ליום אחד ובגן־הילדים היה תור שרות־השבת של חברה אחרת.
היה יום חם ואני הלכתי אל חדר־הרחצה בשעה אחת־עשרה, להתקלח זאת הפעם השניה בצוננים.
בדרכי חלפה עברה על פני פתאום כעין מערבולת.
בתחילה לא הבחנתי הרבה. סך־הכול ראשי־ילדים שחרחרים אחדים וזוגות אחדים של רגלים יחפות שעטו־דהרו על האדמה היבשה והשאירה אחוריה עננת־אבק קטנה.
ראיתי אותם רצים ועוברים על פני הדשא ירוק, שהאויר החם רעד ממעל־לו בערפלת דקיקה הנראית לעין, ואחר כך נעלמו בין שיחי־ההרדוף הגבוהים, שפרחיהם הלבנים והוורודים תלוּיים אשכולים־אשכולים מלאים.
הרהרתי רגע. הלרוץ אחריהם, או אעצור ברוחי עד שהסערה שככה?
ועוד אני שוקלת בדעתי, ניגשה אלי ידידתי חנה, שביקרה אצלי אותה שעה, ואומרת:
– אַת אפילו אינך יודעת, כמה הם מרוגשים היום. הופיע פה כלב כפרי לבן, שבא בברית־אהבים עם הכלבה שלכם. כמו שזה נהוג אצל כלבים. לא ידעתי, אם לגרש אותם, את הילדים שלך, או לא.
– לגרש אותם? – אמרתי – זה לא ישנה את העובדה במאומה. רואים הם את החיים על כל תופעותיהם, כמו שילדי־כפר רגילים לראותם. מכירים הם את הפר ואת תפקידו, וכל אותה התעלומה של פריה ורביה היא בעיניהם דבר המובן מאליו. ככה סולקה מהם בדרך הטבע שאלה מרגיזה, המעיקה על ילדותם של כמה וכמה ילדים בעולם.
ובכל זאת הרגשתי צורך לרוץ אחריהם. וכשהחלטתי, אמרתי בלבי: מחר תהיה תכונה רבה בפינה השקטה שלנו. אני כבר מפחדת מפני שאלותיהם, שעלי יוטל לענות עליהן.
אלא שעד שאני שוקלת ומחליט, והנה הם ממהרים חזרה. בראש המחנה שני הנערים, נח וּמַתּי, ואחריהם שרה עם יעל וחנן.
– ריקה וצביה ודאי ישנות, ורוני איננה אתנו עוד, היא נסעה לאמריקה אל הסבא שלה והיא כותבת לנו מכתבי־געגועים, שאנו עונים עליהם, ושעוד נרחיב עליהם את הדיבור.
שערה של שרה פרוע, השׂמללת שלה הולכת ומחליקה מעל כתפיה הענוגות ועיניה נוצצות באור לגמרי לא רגיל. – הרימותי את לסת ושאלתיה:
– מה קרה?
שרה היא פקחית למדי, משתפרוץ ישר אל הענין. – ואף כי גם לה היה הדבר לטבעי בהחלט, בכל זאת הרגישה בת־חווה פעוטה זו, שלא קל לדבר עליו.
אך חנן פרץ בלי כל חכמות יתרות:
- רדי התחתנה עם הכלב הלבן!
ומַתי הוסיף בהתרגשות:
עכשיו סוף־סוף תלד לנו כלבלבים!
ואיפה היא רדי? – שאלתי, וקיבלתי מאת שרה תשובה של משיכת־כתפיים. אך חנן שוב אמר בלי שהיות:
היא היתה קשורה זמן רב עם הכלב הלבן ובכתה כל כך, אחרי כן נפרדו והיא התחבאה בין שיחי הברושים.
מזה ידעתי, שהמחזה נגמר. ולא יכולתי להציב עוד גבולות לכוח־הדמיון שלהם.
ולמחרת היום באמת הרבו שיחה על הענין. השילה הוסבה על הכלב הלבן. ובין השאר אמרה שרה:
- כל הלילה לא יכולתי לישון, כל הזמן חשבתי על רדי ועל הילדים שלה שהיא תלד.
ימים שלמים, כשהושיטו לה לרדי את האוכל, תמיד נזכרו במחזה־האהבה שלה והיו מביטים זה בזה בחיוך רב־משמעות.
ופה אסור לי להעלים את העובדה – שכן חובתי לעמוד על אופיים של הילדים – שחיוך זה לא תמיד היה בתכלית הכשרות.
אך היחס לרדי היה מאותו יום ואילך הרבה יותר ענוג ולבבי. אוסנת נדחקה פתאום לקרן־זוית, הלגימות הטובות ביותר ניתנו לרדי, וכשאוסנת המפונקת נעלבה ועמדה על חזקתה, נטל אותה נח בחיקו ואמר לה:
מהיום והלאה אל תתפנקי עוד! את יודעת מתוקה, שרדי יש לה גורים בבטנה והיא צריכה הרבה לאכול בשבילם, לעשות להם חלב.
ופעם, ביום־בשר, כשאוסנת שוב דרשה את מנתה, נטלה חנן על זרועותיו, ליטף אותה ברחמים גדולים, לחץ את ראשה בלהט אל לחיו, אחרי־כן ניגש אל התמונות שעל גבי הקיר, הרגיע אותה ואמר:
אל תבכי, קטנטונת. בואי, אראה לך את הציורים היפים. לקח את כפה, טיפח בה על התמונות בזו אחר זו וביאר לה:
הביטי, את זה ציירה ריקה, ואת הדג הזה במים ציירה יעל ואת הכלב הזה ציירתי אני.
אחר־כך הפך את פניו אל פניה ושאל:
- מוצא חן בעיניך?
ככה נגרע חלקה של אוסנת, מנת הפינוק שלה, משל רדי.
לימים הלכה רדי הלוך ועבה יותר ויותר. בימים הראשונים היה מצב־רוחה דומה לשל מקצת נשים צעירות: לא היה לה תיאבון, ולהשתוממות שתינו, שתי המריָמות – הילדים לא הרגישו בדבר – ראינו אותה פעמים מקיאה ולא נגעה באוכל המונח לפניה.
כשעטיניה התחילו מתמלאות, גדלה התענינות הילדים בה עוד יותר. אותם הימים פרץ חנן לחדר־האוכל ולא ידע את נפשו מהתרגשות:
- כבר יש לה חלב בשדיה! נחַ חָלב אותה!
ופה עלי לגלות, שהפעם סטיתי שלא־מדעת מעקרוני להיות מחמירה בנאמנותי למציאות. כותבת אני כל הזמן על רדי בלשון נקבה בפי הילדים, אף כי היו ביניהם, שרדי היתה אצלם לשון זכר, “הכלב”. וגם כאלה, שבקשר עם השם רדי השתמשו בלשון נקבה, אך בלי שמה היתה סתם כלב, זכר. ככה למשל, שרה, כשנכנסה אל המטבח, כדי לאסוף את העצמות לרדי, היתה אומרת:
- תני לי את העצמות בשבילו, הוא הר.
ובעיית החלב גרמה להם עוד זמן רב טרדת־מוח. עם מַתי היתה לי פעם שיחה כזו:
מַתי: כשרדי תמליט, נוכל גם אנחנו ילדי־הגן לשתות מן החלב שלה.
אני: לא. החלב יהיה בשביל ילדיה, ובני־אדם אינם שותים חלב־כלבים.
מַתי: ומדוע ינק עמוס פעם ישר מן הסוסה? ולמה סיפרת לנו, שהבדווים שותים את חלב הגמלות?
פה הרהר רגע ובעצמו השיב לעצמו:
- כן, אני יודע, למה אין אנו שותים מחלבה של רדי, מפני שהיא אוכלת כל מיני דברים לא יפים, וזה בא אחר־כך אל תוך החלב של ואחר־כך אל הפה שלנו.
הנחתי לו את סברתו ובזה נסתיימה פרשת החלב.
אך לא פסקתי להשתומם על אורך־רוח המפליא של רדי. היא נתנה עצמה לחלוב ויחד עם זה רכב חנן על גבה כל הזמן. וכשנזפתי בו והעירותי, שזה לא כל כך קל לרדי ההרה לשאת אותו והלא יש לה גורים בבטנה – ענה לי בפני־תם ובאמונה גמורה:
- זה לא כך, היא אינה סובלת מזה שאני רוכב על גבה, הלא הגוּרים שלה הם לא בגבה, כי אם בבטנה למטה.
וסך הכל תפס הריונה של רדי מקום חשוּב מאוד בנפשם של הילדים. הן זהו אותו רז־מסתורין נצחי של הבריאה, שאנו עומדים לפני פליאתו תמיד מחדש בדחילו ורחימו ושתמיד נשאר לנו חידה לאצבעותינו המגששות בעלטה נצחית זו.
הם הרגישו בפלא המסתורי הזה, העושה ברדי, וחוויה זאת עוברת כחוט־השני בכל מסכת חייהם בימים האלה.
אנו מתיישבים בפינת־השקט שלנו, כדי לנסח את תשובתנו למכתבה של רוני מאמריקה. ומובן, שמרכז כל החדשות, שעלינו להודיע לרוני, הוא: אוסנת ובטנה ההולכת וגדלה של רדי.
הנה היא לפני עיני, רוני הקטנה, הזהובה, כמות שהיתה אז, כשליווינו אותה על הכביש, אל תחנת האבטובוסים שעל יד המחלבה שלנו. מחזיקה היא בזרועותיה את אוסנת, שלקחה אותה לדרך הפרידה. מגפפת היא ומנשקת אותה, אחרי־כן מַפנה אלי את עיניה העמוּקות, הערמומיות ושואלת:
- האם אוסנת תכיר אותי, כשאשוב מאמריקה?
רדי לוקקת עוד הפעם את ידיה ואת רגליה של רוני, כאילו ידעה, שעליה לוותר להרבה זמן על חברתה זאת במישחק ובשעשועים.
ובכן, אנו כותבים מכתב לרוני:
שכולנו אוהבים אותה והיא חסרה לנו מאוד. הליצנות שלה, קולה הפעמוני הבהיר, ובעיקר כושר־היוזמה שלה במישחקים.
בכל מכתב ומכתב שואלים הן ומכתיבים לי את השאלה: מתי תשוּבי אלינו, רוני?
ומשהגיעה תורה של יעל, אומרת היא:
- אמרי לגיזיה (אמא של רוני, יחד אתה באמריקה), שאנו מתגעגעים על רוני מאוד־מאוד, שרדי יש לה בטן עבה ובה יש לה כלבלבים קטנים, אמרי לה, שתשוב מהר, גם היא מתגעגעת עלינו ורדי יש לה כבר שדיים גדולים ואם נח לוחץ עליהם כבר יוצא מהם חלב, ואמרי לה שתבוא כבר ואם גיזיה רוצה להישאר שם באמריקה שתביא את רוני אל המחלבה שלנו אל תחנת האבטובוס ואנו נחכה לה שם וגיזיה יכולה לחזור באבטובוס לאמריקה.
ואף על פי שחיים אנו בעתות בצרה שלא היו לעולמים, ולפעמים נדמה, כאילו מטילי־עופרת תלויים לנו ברגלינו ומכבידים עלינו את צעדינו ומבטינו תועים מעל להרי־חורן ותהים: מה ילד מחר? איפה הם תחומי סבלותינו בכל העמים והדורות? למרות כל אלה הולכת ועוברת כחוט־שני אדום במסכת מחשבותי וחיי, כמו בשל הילדים, המחשבה על צאצאיה של רדי.
לא רק שעות־האושר והנגוהות שבחיינו, כי גם עתותי האבל והמצוקה צועדות בצעדי־ענק, המקפחים את ימי חיינו וחולפים בפסי העבר ללא־שוב.
ימיה של רדי קרבו ללדת.
והואיל ורדי היתה אורחת־תמיד לנו על המרפסת, הרי מובן מאליו, לא רצינו ששעתה הקשה תביאה תחת שולחן האוכל, וככה נתנו את דעתנו עליה כל הזמן. וליתר זהירות ובטחון סגרנו את דלת חדר האוכל לעת־ערב לכל הלילה.
אך עם כל התאמצותנו להרחיקה ממקומה שתחת השולחן, ולשם זה הגישו לה הילדים את האוכל תמיד במקום אחר – כן שבה אל תחת השולחן עגול.
ובאחד הימים, יום חמישי היה, השכמתי לבוא לעבודה בשעה חמש בבקר. רוב הילדים ישנוּ עוד את שנתם ורק יעל ונח ישבו כבר על תלולית החול.
בין ענפי הבוגנוויליה המפורחים בשפע, והנוטים בפרחיהם אפריון סגול אמתי ממעל לגגו הלבן של גן־הילדים, שם ישב זוג בוּלבוּלים והשתפך אל תוך השחר הבוקע.
על יד הדלת חיכתה לי רדי. וכשראתה אותי, התחטאה בקול־בוכים לרגלי, תחבה את ראשה אל בין קרסולי וגעתה בבכייה. וכשהרימה את ראשה אלי, נתקע בי מבט קודח מעיניה המסורות. הבינותי את הכל.
פתחתי את הדלת ורדי פרצה תוך כדי בכייה אל גן־הילדים, התרוצצה מפינה לפינה, ניסתה להיכנס אל תחת מיטות הילדים, קפצה אל תוך הארגזית הקטנה של אוסנת ופניה הביעו פחד וזוועה.
קראתי לה החוצה ומיד הודעתי לילדים, שרדי תמליט היום את גוריה ושעלינו למהר תיכף ומיד אל החצר למצוא תיבה למעון לה.
הדבר יצא מפי – והתחילה מרוצה בחצר, ומן החצר אל מחסן־המכונות, שם אפשר תמיד למצוא תיבות גדולות יותר או בדומה להן.
בינתים לא עזבה אותי רדי, כל הזמן הלכה אתי יחד והתרפקה אלי, ומזמן לזמן, כשתקפוה חבלי־לידה, תחבה את ראשה בין רגלי וייבבה ארוכות וחלושות.
סוף־כל־סוף מצאנו תיבת־קרשים גדול, שרק קרקעיתה היתה אטומה, אך קירותיה היו עשויים כעין שבכה – ובכן מתאימה בהחלט למטרתה. העברנו מהר את התיבה אל הגורן, שם ריפדנוה בקש, ועל הקש הצענו שק רך, ומבלי להתמהמה אצנו חזרה אל גן־הילדים. שם הנחנו את התיבה תחת שיח־הבוגאנוויליה הפורשת את צילה – ורדי, מבלי להסס אף רגע, קפצה כהרף־עין אל תוך מיטתה הרכה.
בינתיים הגיע זמן פת־שחרית.
ישבנו סביב השולחן ואני יכולתי לראות את מקום רבצה של רדי בחוץ, אם התרוממתי קצת ממקום שבתי. –
והנה פתאום תחילה לנבוח וליילל בחוץ, וכרגע שוב פרצה החדרה, מיהרה ישר אלי ותוך יבבות חלושות התרפקה אל רגלי.
הרגעתי אותה, לטפתי את ראשה להשקיטה, וככה, תוך כדי לטיפה קמתי והולכתיה בשידולים חזרה אל תחת שיח־הבוגנוויליה למקומה.
מחזה זה חזר ונשנה עוד פעמיים, לכן ארכה הפעם ארוחת הבוקר יתר על הרגיל, וההתרגשות היתה עמוקה וכללית.
– זה כואב לה? – שאלה צביה, ואני לא הצטרכתי לענות לה. במקומי אמר נח בפשטנות בהירה:
– מובן, שכואב לה. גם למרים היה כואב מתי שילדה את חנן.
חנן הרגיש ברגע זה את חשיבוּתו הגדולה, ניגש אלי ובהתרפקות שאל:
– אַת אמא שלי, רק שלי, לא כן?
זהו אחד הסימנים לבעייתו המיוחדת של חנן בשטח זכוּיות־הבן שלו על אמו, בעיה המטרידה אותו לא מעט בסתר לבו.
אחרי אלה לא שמענו יותר על רדי. כשנח הלך פעם בזהירות לתחקות על מצבה, לא מצא אותה. היא לא היתה במקומה וגם לא ענתה על קריאותינו. נעלמה ואיננה.
ורק כעבור זמן רב פרץ מַתי החדרה:
– רדי היא בסבך העצים שעל יד חדר־המקלחת!
כולם קמוּ למהר שמה, אך אני סגרתי את הדלת והתחלתי לבאר להם, שכעת צריך לתת לה לרדי את מנוחתה, שעכשיו עלולה היא אפילו לנשוך. והתחלתי ללכת אתם יחד בקדם האפשרי אל “הריביירה” שלנו: זוהי בריכת־ההשקאה העשויה בטון, שם אנו מתרחצים כל ימי הקיץ.
ככה היינו זמן רב למדי בלי רדי. אני בעצם נפשתי קצת הפעם, רדי היתה מנבחת בכל עובר ושב, וכיון שכמעט כל רגע עבר שם מישהו, לא היה לנו רגע שקט בגללה.
בא הערב. סגרתי את הדלת באותו רגש נעים, שכל אדם עובד מרגיש, הבנאי שמניח את פטישו, הגנן המשעין את כליו אל העץ, והפקיד, בשעה שסוגר הוא את מגירת שולחנו, וכל אדם עמל, אחרי שמילא את חובתו בלב שלם.
היה כבר תשע בערב. ערב־קיץ חם בעמק־הירדן, שמלבד החום המחניק גם זבובי־החול מציקים לו לאדם, שלפעמים אי־אפשר לו לאדם לשבת משך חדשים במנוחה בקרן־זווית שקטה ולהגות בספר.
ובזה הביאו לנו שפע ברכה ערוגות־הדשא הרבות, שהקשיטו לא מקום שמם אחד והפכו ערבות שמיר ושית לנווי־עדן, שאפשר לנו להשתטח עליהן ערב־ערב באיברינו העייפים ולתקוע את עינינו בשמי־הלילה הזרועים כוכבים ולטייל ארוכות בנתיב־החלב במרחקי האין־סוף.
אך אלה הרוצים לקרוא ספר, או שאין לבם נוטה להמריא את מבטם להסתכלוּת בתהום העבר על פני נתיב־החלב, כי אם על גשר־העתונים לעבור אל סבך העמים והסכסוכים בזמן הזה – לרשותם של אלה עומדים שלושה שולחנות עם ספסליהם תחת עץ־החרוב רחב הסעפות על־יד פרדס־הלימונים מאחורי חדר־האוכל. ושתי מנורות־ליבון חשמליות זורעות את אורן המגיה כמעט באור־יום על פני המקום.
באחת הפינות עומד הראדיו, המרעים בשעות קבועות יום־יום באכזריות־קבע את חדשות־היום העקובות מדם, מהר וגיא ומכביש לשדה אל תוך חלל־העולם.
פה ישבתי וקראתי בעתון, כשעדר שלם של ילדי בית הספר – כולם ילדי גני לשעבר – פרצו פתאום אלי:
– מרים! רדי המליטה!
בן־רגע היה המקום השקט לשוק שוקק אמיתי. החברים קמו וניגשו אלי, נדחקו סביבי ללחוץ לי יד־ברכה בפנים זוהרים־מגחכים:
– מזל טוב, מרים! מזל טוב!
וכעבור זמן־מה שוב באו ילדים אחרים בבשורה חדשה:
– תשעה כלבלבים!
אותו רגע החוורתי לגמרי.
מה אני אעשה בתשעה כלבים קטנים?!
אך מיד אמרתי בלבי, אולי זה רק השערה בעלמא, כי מי זה מנה אותם בדיוּק בחשכה שם? ולגשת הלא אף אחד מהם אינו מעז.
חסל סדר קריאת עתון. על כל פנים בשבילי. שכן כל קוראי העתונים עזבו פתאום את כל הוויות העולם הגדול, על כל גאוניותו של נזר־הבריאה להרג, לאָבדן, לפראות ולהשתוללות, ובנחת־רוח ניכרת האזינו לסיפורי על ילדים ובעלי־חיים – ובעיניהם אורה השמחה והנחמה.
כנראה, שישנו עוד עולם בעולם הזה.
וביום ששי בבוקר שוב חיכתה לי רדי בשעה חמש על יד הדלת הסגורה. ורק נח עמד שם במרחק־מה מגן־הילדים, בידו קלע, בו הוא מנסה לירות חלוּק־אבן בגזע עץ־זית.
כשראתה אותי רדי פרצה אלי בלהט, עיניה נוצצו בחדווה בלי מצרים, זנבה הפך מטוטלת־תמיד, קפצה עלי לכל גובהי ולקקה לי את לחיי, ואני הסכמתי – – – הייתי נגועה כמעט עד לידי דמעות.
היתה זו התפרצות מעין־האושר, ובדומה לילדים נזכרתי באותו שבוע של אור טהור בלי גבול, שהציף אותי כשחנן שלי יצא מחלצי. אושר, שאין דומה לו לא לפניו ולא לאחריו, שהגיה בנגהו את הכל ולשום דאגה ועוצב ויגון לא נתן לגשת אל מיטתי.
רדי כאילו הרגישה בשיתוף־נפש זה, שׂשׂוֹנה עבר בה על גדותיו, שוב קפצה עלי ושוב נשקה לי ולקקה את ידי ורגלי ואת שמלתי ולא יכולתי להרגיעה.
– נח! – קוראת אני לנער שנכנס בינתיים – הבט, כמה מאושרת היא! קח נא מהר את הדלי הקטן והבא לה חלב מן הרפת ולחם מן המטבח, ארוחת בוקר כהלכה!
לא הוצרכתי להגיד לו פעמיים.
רדי בלעה בן־רגע מחצית הדלי חלב יחד עם הפת המפותתת בו – ונעלמה.
בינתיים באו הילדים והתחילו להוגיע את מוחם, איפה הם בעצם הכלבלבים? כולם ארבו שם על יד סבך־העצים שאצל בית־המקלחת, ומיד באה משם שרה בריצה:
– ראיתי את זנבה של רדי!
אחר כך באה צביה, ובנשימה קצרה, עיניה פתוּחות לרווחה, כולה מתמוגגת מנחת, ומבשרת גם היא:
– שמענו את הכלבלבים מצפצפים!
משך כל הקיץ מתהלכים הילדים יחפים ולא קל להם כל כך לתור את סבך־העצים. אך הם אינם יודעים מנוּחה.
אחרי ארוחת הבוקר הופיעו גם ילדי בית־הספר, הנהנים מן החופש, השאון והרעש מילאו את האויר, כאילו כל דגניה הפכה מהפכת סדום ועמורה.
נח מזנק אל החדר:
– הם ארבעה! דומים זה לזה! מצאנו אותם שוכבים בין הסבך בתוך גומה קטנה!
אבן־מעמסה נפלה לי מעל לבי: רק ארבעה. משום שהבשורה של אתמול גזלה לי את מנוחתי כל הזמן. חששתי, שמא בכל זאת נכונה היא, שמא בכל זאת תשעה. – אם כן, רק ארבעה. אני מאושרת.
אך לא ניתן לי להאריך בשמחתי. הופיע חנן, עיניו היו עגוּלות לגמרי, כשני גרושים, והוא מבשר ואומר:
– מצאנו עוד גומה ובה עוד שלושה!
לא רציתי לסמוך על דבריו של חנן, אולי זה מין מעשה־קונדס, וחוץ מזה, בגילו שלו – כמעט בן ארבע – אין חכמת החשבון בחינת כולה מתום. משום כך הנחתי את המטלית מספר א' – נגד כל כללי הפדגוגיה – על השולחן ששפשפתי אותו בה, ומיהרתי החוצה.
מחנה שלם של ילדים קטנים וגדולים עמדו על־יד הסבך, ובמרחק־כבוד מהם גם מבוגרים, שאינם מעיזים לגשת אל ד' אמותיה של רדי.
ילדי הגן התהלכו על בהונות רגליהם היחפות על הקרקע הזרוע זרדי־קוצים וברקנים ומשכו גם אותי. שם הסירו הצדה את הגבעולים הצהובים הכמושים – והנה הם שוכבים, ארבעה יצירים פעוטים, חלקים, מטולאים חום־צהוב, רפוּקים ודבקים זה בזה וזה על זה כגוש אחד חי.
ובמרחק־מה מזה פתח גם נח את סבך־הקוצים וגם פה רבוצים בתוך גומה שלושה כלבלבונים, שחורים כמעט כליל.
לגמרי שלא־מדעת הבזיק לי במוחי: איך זה? הלא האב הוא הכלב הכופרי הלבן?! האף אחד מהם אינו דומה לאביו?
והנה הופיעה האם. זנבה מתכשכש ועיניה בוהקות. היא היתה שקטה להתמיה. לא הביטה בחשד, לא חרצה לשון, לא נהמה על איש.
והנה הופיעה גם חברתי־בעבודה מרים, אף כי שעת העבודה שלה לא הגיעה עדיין. אנו מטכסות עצה, מה לעשות, ומחליטות, להביא הנה את תיבת־המירבץ שהתקנו לה ולהכניס בה את הקטנים.
הדבר לא היה קל כל כך, לפנות לנו דרך בתוך הסבך הזה, אך הילדים עזרו לנו, ולבסוף הצלחנו לאט־לאט להעבירם בזהירות אחד אחרי השני אל מרפדת־הקש הרכה.
משהוכנס האחרון והרימונו את הערישה הכבדה, קפצה פתאום גם רדי אליהם – וככה נישאה לצחוק־שימחתה של כל העדה, כמו נסיכה באפריון אל תחת שיח־הבוגנוויליה, למקום המיועד להם מראש.
וכחדור קרני־השמש אל הפינות הרחוקות ביותר, כן פשטה השמועה בכל דגניה, שרדי נתברכה במשפחה, והבשורה הגיעה לכל מקום, שידים עסוקות שם בעבודה. מן המכבסה החשמלית באו הנשים, שניגבו את ידיהן בסינרן דרך הליכה, וגם מן המטבח, ומן הרפת ומן השדה באו והתפלאו והתפעלו על שני דברים בבת־אחת: על שמחתם הגדולה של הילדים, ועל רדי עצמה, שתמורה כבירה חלה בה להפליא: שם שכבה במיטתה ונתנה במנוחה גמורה לכל ילוד־אשה לגשת אליה!
הגרם לכך זרם־האושר, ששטף את נפשה ושגרש מאצל ריבצה כל דאגה וכל חשד באדם – או שאבד לה חוש־הריח שלה? – הנה, אפילו אויביה בנפש, שני נערים בני ארבע־עשרה, שרדי שונאת אותם שנאת־מוות – ויש לה יסוד־מוסד לכך – גם לאלה נותנת היא חנינה ורשוּת לגשת אליה.
רדי הכריזה אַמנסטיה כללית.
כה שכבה לה, הביטה סביבה בנחת, נתנה לנגוע בה, לזר כמו לידיד, – ואותו יום היתה באמת למרכזה של כל דגניה.
ואותו יום נעלמה כל משמעת, כל משטר וסדר בממלכת הגן. זה היה יום הפיכה כללית, יום של אנדרלמוסיה ותוהו ובוהו. ילדי הגן היו כמעט כל הזמן בחוץ והתפעלו כל הזמן מילדיה של רדי.
ולעומת זה הופיעו בגן יהודית ומלכה, מיכל ויוכבד, תלמידות בית־הספר מזמן. וגם גבי, וגם אסף באו.
אסף צחק לי במבוכה ואמר:
– כל כך הרב זמן לא הייתי כבר בגן־הילדים, תמיד רציתי לבוא, אך רדי לא נתנה לי להכנס!
והקטנים־לשעבר התהלכו בגן־הילדים, עברו מארון לארון ומתמונה לתמונה והתבוננו בכול בענין רב, בכל מה שחודש בעולמנו מאז, ואני ראיתי, כמה זה נעים להם, להתהלך שוב במקום, שבו קשורים זכרונות ילדותם שחלפה.
הגיע יום־השבת. הייתי תורנית, ודרכי הראשונה היתה אל רדי. שרה כבר חיכתה על יד הדלת, וכשבאתי הודיעה:
– רדי רעבה, הבאתי לה אוכל.
רדי קיבלה את תואר הנקבה גם בפי אלה, שעד הנה השתמשו לגביה בלשון־זכר. הפעם הוכיחה להם את נשיותה בשבעה טעמים.
הפעם אמרה גם היא, שרה, “לה”.
ו“טעמים” צרחניים אלה שכבו תחובים, ממש כמו שקועים בגוף אמם, הייתי אומרת: שקויים, עד כדי שכרון, שכורי חלב־אם.
בשבת זו אחרי פת־שחרית נלך לראות את הבריכה החדשה, בריכת־הרחצה ההולכת ונבנית.
אינני יכולה להכחיד, שעם כתיבת המלה בריכת־הרחצה מרגישה אני כעין דחיק מצדי: בריכת־רחצה, פה?
יושבים אנו על חופו הדרומי של ים־כנרת, על מוצא הירדן מן הים – ואנו בונים לילדינו בריכת־רחצה!
שני דברים הניעונו לכך. האחד: המארעות שנמשכו זה כמעט שלוש שנים רצוּפות ושמנעו מאת הנשים להתרחץ בים עם ילדיהן וביחוד לא בבגדי־רחצה. – והסיבה השניה: מאז הקימו מפעלי־החשמל רוטנברג את הסכרים בירדן, עלו מי־הכנרת במידה מרובה ופני המים הגיעו עד לקירות־החוף התלוּלים, וככה אבדה לנו שפת־החול המשוטחת והנוחה להתרחצות. איפה הם הימים הטובים, בהם התרוצצנו ועברנו את הגשר הישן, שנהרס בינתיים, אל עברו השני של הירדן, או זהב־החול המצהיב בנקיונו וגלי המים הצלולים כראי? הימים, שים־הכנרת היה רוחש־לוחש לנו בשלווה תנ"כית אגדות־קדם ומושיט לנו את זרועותיו הצוננות־הכחולות, כששרב עמק־הירדן צרב לנו את מוח־עצמותינו?
והיום אנו מאושרים, שבונים לנו בריכה להתרחץ בה.
אני מנקה את כלי־האוכל המעטים ומתכוננת לטיול אל הבריכה הנבנית – ופתאום שומעת אני נביחות־זעם וגם רעש. אם כן כנראה, שחושיה הכלביים של רדי שוב חזרו לקדמותם, שבו לאיתנם. שוב היא נובחת.
אני ממהרת החוצה ורואה את המשבר:
יהודה, ידיד הילדים ועד לפני רגע גם מאוהדיה של רדי, בהסתמכו בתום לבו על רוחה הנוחה לבריות של רדי אתמול, ערב את לבו לגשת ולהכנס אל רשותה. הילדים התכרעו שם על בהונות רגליהם, כל אחד וכלבלב בידו כשרדי רובצת במרבצתה ועיניה פקוחות היטב בשמירה מעולה על פרי־בטנה.
ובכן – יהודה ניגש אל אחד הילדים וניסה ללטף את אחד הכלבלבים, או אולי רק לראותו מקרוב. ועל זה קפצה רדי ממקומה כנשוכת־נחש ובלהט וקרעה את מכנסי־השבת שלו. – עומד הוא נדחק ונשען חיוור כוּלו אל גדר־התיל של הגן ומביט בי במבט זועף למדי, המונה לי את מה שעשיתי לו, כאילו אני אשמה בדבר.
קודם כל תפסתי את רדי ושחררתי את יהודה משביוֹ שלא בטובתו, אחר־כך – אוי לאזני! – אחר כך ניתן לי לשמוע מפי החברים, שנתאספו בינתיים, עצות טובות מלא־חפניים, שסך־הכל שלהן היה:
– אם היא נושכת, בבקשה לקשור אותה בשלשלת!
שוא הסברתי לקהל, שזוהי זכותה וטבעה של אֵם, לשמור על צאצאיה ולהגן עליהם. – פרשת התוכחה ניתכה על ראשי בשפע. נראה, שכל המרירות, שנצטברה משך חדשים רבים על רדי, שהיתה שומרת על קדשי־הקדשים של הקבוצה, על גן־הילדים, כחרב מתהפכת על ראשי המתקרבים אליהם, כל הטינה העצורה הזאת נגד השומרת הזעומה, פרצה כעת בזרם של חמין וצוננין על ראשי־אני.
כששכך הזעם והרעש, התאספנו והלכנו אל אותה הבריכה החדשה, לראות עד כמה התקדמו כבר בבנינה. זה אינו רחוק מגן־הילדים, מאחוריהם של בתי־הדירה הקטנים, בחורשת יוסף בוסל.
והנה קרה דבר מה מפתיע לגמרי:
רדי קמה מרבצה והלכה אחרינו. היא עזבה את ילדיה הפעוטים, כאילו אוהבת היא יותר את הילדים ההולכים על שתים.
מי יבוא עד חקר בינתו של כלב? – מוחו של אדם, שאין פוסקים מלהתחקות עליו ולעמוד על טיבו, נשאר לעת־עתה חידה סתומה, מכונה מסובכת ומסועפת, שעדיין לא הגיעו עד חקר יסודותיה – ומי זה יבין למסתרי מוחו של הכלב, הרחוק מבינתנו־אנו ולכן כמוס יותר, ולספוּן בו?
עובדה, שרדי קמה והלכה אחרינו.
כולנו השתוממנו למעשה מוזר זה.
רדי ליוותה אותנו עד בתי־הדירה הקטנים, בערך עד מחצית הדרך, ופה רבצה פתאום על האדמה ועקב אחרינו במבט עיניה. מפה יכלה להסב את ראשה אחורנית ולהשגיח על ילדיה ויחד עם זה לראות גם אותנו עד בואנו אל הבריכה ועמידתנו סביבה.
ועוד אנו עומדים ומתפעלים מן הבניה החדשה, רובצת רדי כל הזמן ומשגיחה חליפות פעם עלינו ופעם על ילדיה, שנשארו בודדים בלעדיה. ככה בחרה לה את מקום־המשמר על פרשת־דרכים, שבין חובתה, חובת ידידה וגם חובת־כלב, ובין מסירותה האמהית.
אך משפנינו משם אל בית־גורדון, המקום הצונן ביותר, בו רגילים אנו לבלות את ימי־השבת, קמה רדי ממקומה, פיקפקה רגע בין חובת־הכלב וחובת־האם, שוב הפכה את ראשה על עבר שיח־הבוגנוויליה – ובאה אחרינו. הכלב שבה ידו היתה על העליונה. כשהתיישבנו שם על מדרגות הבנין הנהדר ורציתי לקרוא באזניהם שורות אחדות מספרי – הגיעה רדי עדינו ונח אמר ברוגזה:
– למה עזבה את ילדי? מישהו יוכל לפגוע בהם!
גם שרה התפלאה מאוד ואמרה:
– רדי היא אם לא טובה.
גם אני מצאתי ששרה צודקת.
אך רדי לא היתה אתנו בלב שלם. וגם הילדים לא יכלו להתרכז ולהקשיב לי, מפני שרדי רצתה לשבת סמוך לנו לגמרי כהרגלה תמיד.
והנה היא קמה פתאום לשוב הביתה.
אך לא הספיקה לצעוד צעדים אחדים – שוב הפנתה את ראשה כלפינו וחזרה אלינו.
מחזה זה הלך ונשנה פעמיים או שלשו, עד שיעל אמרה:
– היא רוצה לשוב אל ילדיה, אך היא גם אינה רוצה לעזוב אותנו. אם כן אַת יודעת מה, נשוב גם אנחנו אתה יחד הביתה, כדי שלא תהיה עזובה בלעדינו?
עצתה של יעל נתקבלה פה אחד. עזבנו את הפינה הצוננת והילדים נשאו רגלים ורצו בדהרת־פתע יחד עם רדי, שקשה היה לי ללוות אותם אפילו בעיני, ומכל־שכן ברגלי.
ומעתה היתה כל דעתנו נתונה לרדי ולמשפחתה הקטנה והעשירה.
שבועיים הראשונים היתה רדי מסורה אך ורק לביתה. אמנם היא היתה יוצאת אתנו לטיול, אך על פי רוב לא היתה מלווה אותנו אלא חלק מן הדרך, ושוב מיהרה אל תינוקותיה.
שיח־הבוגנוויליה המכסה את גגנו, ענפיו מאהילים על חלון־חדרנו ומשפיעים עלינו מעט צינה יתר על הרגיל. תחת חלון זה יושבת משפחת רדי. ובימים האחרונים שוב בא שינוּי בהלך רוחה והיא עוזבת פעם בפעם את דירתה שתחת השיח ונכנסת אלינו החדרה ורובצת תחת השולחן. כנראה, שחזרה אל אורח־חייה שמקודם. אך עולה החום בחוץ, מיד פורשת היא מילדיה ונכנסת. וצאצאיה צורחים שם בחוץ – ולשוא.
צריחתם של הכלבלבים דומה מאד לציפצופה של אותה בובה־גולם, העשוּיה גומי ושבבטנה או בגבה יש לה כפתור נקוב לציפצוף. קול־ציפצוף כזה משמיעים בני־משפחתה של רדי כשנשארים לבדם. ויש שרעשם זה מגיע לשיאו ומחריש אזנים.
אך רדי היא כנראה אֵם פיקחית. הדאגות מעבירות אותה על מנוחת־נפשה. כשבניה מתרוננים תחת החלון, והיא נמצאת אצלנו בחדר, כששבעת ילדיה פוצחים בצווחה כמו לאות מטה־המנצח, רדי אינה מבוהלת למהר אליהם החוצה, אלא ניגשת אל החלון בחדר, מרימה את כפיה אל אדן־החלון, לוחצת את אפה אל החלון ומרחרחת: מה קרה שם בחוץ. וכשנודע לה, שבעצם הכול שם בסדר אצלם, שאין אויב הולך על שתים קרב אליהם ואין סכנה צפוּיה להם, יורדת היא וחוזרת לריבצה תחת השולחן. יצרחו להם שם.
ופעם, כשציחצחתי את הרצפה על הגזוזטרה ורדי רבצה כרגיל תחת השולחן, שמענו פתאום קול שערוריה מחדר־הילדים של רדי. מיד התרוממה ומיהרה אליהם חוצה – וכעבור רגעים שוב חזרה ורבצה. ובחוץ השתרר שקט גמוּר בבת אחת. איך הצליחה להשליט שם סדר ברגעים קצרים אלה – לא ידוע לנו עד היום. אך עלי להודות, שאותו רגע קנאתי בה ובכשרונה זה. גם אני יש לי שבעה ילדים תחת חסותי – בלי רוני שנסעה לאמריקה – וכשפורץ ביניהם רעש כזה, הרי זה עולה בזמן רב עד שאני מקימה דממה ביניהם.
כשהילדים מתרוננים משנתם אחרי הצהרים, דרכם הראשונה היא כמובן החוצה אל משפחת רדי. עוד לא עברה התנומה מעפעפיהם וכבר הם מתכרעים וכל אחד ואחד מחזיק בחיקו כלבלב וחובק אותו אל חזהו כאֵם את ילדה במלוא מובן המלה. אחרי־כן משתעשעים ביחד, ולא פעם מתחולל גם פה מחזה דרמטי:
בין הכלבלבים ישנו אחד, שכולו דמות אמו, וקטן זה מגלה סימנים של עוז־רוח במדה הגונה. מושך הוא את שכניו ברגל, מטפס על ראשיהם בשתי ובעֵרב, והוא גם היה הראשון ביניהם, שפקח את עיניו לראות את אור השמש. אנו התבוננו בהם בשעתו וראינו זאת היטב. תחילה פקח את עינו השמאלית ורק כעבור שעות אחדות את עין ימינו. הוא היה הראשון גם לצעוד אל דרך החיים, זאת אומרת: שטיפס ועלה על קיר־התיבה, צנח למטה והתגלגל על הדשא ואחרי־כן שם לדרך את פעמיו הכושלות ויצא בטוחות לקראת המקרה הגדול.
יצור נועז זה נקרא בפי הילדים בשם דוּבּי. ומוּבן, שהוא כפתור המשפחה, החביב על הילדים מכוּלם.
וסביב דוּבי זה פרצה פתאום מלחמה, בדיוק כמו לפני חדשים אחדים סביב אוסנת.
ואוּלם על אף כל האהבה הגדולה הזאת אליהם, באחד בקרים, כשיצאתי מחדר־האוכל שהכנסתי שמה את מגש־המאכל אחרי ארוחת־הבוקר, קרה דבר נורא: מצאתי את חנן נשען אל עץ־הזית ומיילל כצפירת־ערפל בלב־ים. מעיניו נשקף הזעם וקול הבטנון שלו העמוק מנסר את דממת הבוקר. אך גם יתר הילדים עומדים מרוגשים מאוד כנגדו. צביה צרחה בכוח־איתנים, שקולה נשתהק מפעם לפעם, וכשראו אותי פרצו אלי וצעקו:
– חנן שלך שוב עשה!
המלה “שלך” היתה אמורה באותיות קידוש לבנה ומודגשת שלוש פעמים.
ועל זה הרים חנן את קולו עד במעלות אחדות.
וכולם כאחד רצו לספר לי את דבר־הפשע, שעצמי ובשרי עשה הפעם.
הוכרחתי לאטום את אזני.
החבורה נשתתקה לרגע קט, אחרי־כן ביקשתי את שרה לספר לי. ידעתי, שהיא לא תגזים בדבריה, אך יחד עם זה חיפשתי מיד צד זכוּת לקולא לנאשם, וכלוּם ישנה זכוּת גדולה מן האהבה? שרה תראה איפוא בעיני אהבה את ההוכחות שלה לאשמתו של חנן.
אך הפשע היה בכל זאת חמוּר: חנן לקח את שני הכלבלבים בעלי אף השחור והטמינם בחול, אחרי־כן משך והוציא אותם בזנבם למעלה, וככה, תלויים בזנבם, ניער מעליהם את החול, ולבסוף זרק אותם בחזקה על הארץ.
– אני הרבצתי בו קצת, שידע איך זה כואב! – הוסיף נח.
– אל תתני לו לגשת אל הכלבלבים! – יעצה אותי צביה והטילה מבט של בוז כלפי חנן המיילל עדיין.
בכל אופן התיישבנו כולנו על הדשא תחת שיח הבוגנוויליה.
נתתי לו לחנן שישתפך ביללה. לא יכולתי לנקוט כנגדו בעונשים, שמא יצריח עוד יותר. ידעתי שיחדל מאליו.
ריפאתי את שני הכלבלבים המעונים בגיפוף ולטיפה להבעת שיתוף בצערם של הילדים…
חנן לא יכול עוד לצאת מגן הילדים משך כל היום ההוא, אלא אם כן יד־ביד אתי.
משלמדו כל הכלבלבים לראות ולהתהלך יפה, החלטנו לקחת אותם אל חברתנו ולשתפם בטקס קבלת־השבת הבאה. הם לא ידעו עדיין לשבת במנוחה על שרפרף כמו אוסנת בשעתו, או הבוּבה ורדה. לכן החלטנו, שכל ילד יקבל כלבלב אל חיקו בשעת מעשה.
לצערנו, פרץ גם פה סכסוך. נח לא רצה לוותר על דוּבי ולא ישב אל השולחן בלעדיו. משוּם שריקה הצליחה להקדימו ולחטוף לעצמה את החביב הגדול. וגם היא לא רצתה, ובדין, לוותר על שלה. נתמלא נח חימה, “התנפח” כפי מליצתם שלהם. השפיל את מצחו, הפיל את פניו והחליט לעשות שביתה. –
בזה מומחה מנוסה הוא, האיש הגדול הזה. כשלא הכל הולך על פי שורת רצונו שלו, ויהי זה ענין של צלחת אטריות או תפוחי־אדמה, שהוא רוצה בה בצוּרה אחרת מאשר נותנים לו, מיד עושה הוא שביתה. – ובשעה כזו לא יועיל כלוּם, לא שידוּל ופיתוּי ולא איום והפחדה. לא לטיפה ולא נזיפה. בשעה שכזו מצטבר לו שם בנימי מחשבתו איזה קשר, שאין ילוד אשה יכול להתירו, חוץ ממנו בעצמו.
וכשדמו נרגע קצת, אפשר להבהיר לו את הכל בשפה פשוטה, אך כל עוד שדם־נח רותח, הכל ללא הועיל.
וכך לא היתה לנו עצה אחרת, אלא להשאיר אותו לעצמו – ובמקומו נתכבדה מירי.
מירי היתה כבר תלמידת כיתה א'. אך מוחה, מחשבותיה היו ודאי תקועות יותר באוסנת ורדי ושבעת ילדיה מאשר בהלכות אלף־בית. מירי זו היתה אותו ערב־שבת אתנו יחד בגן־הילדים והיתה מלאה קנאה טהורה בילדי־הגן על הכבוד הגדול, שניתן להם להראות לכלבלבים הקטנים את מראה הטקס של קבלת־שבת.
ולכן מובן, שקפצה בשמחה רבה למלא את מקומו של נח, נטלה את היצור הנעלב, שנח מאס בו, אימצה אותו באהבה גדולה אל לב, גיפפה אותו וליטפתו ועל פי כל תכסיסי האהבה השתדלה לפצות אותו ולרצותו על העלבון המר שנגרם לו.
ככה עמדנו אותו ערב־שבת במעגל, בחוג ידידינו הולכי על שתים ועל ארבע ועינינו תקוּעות באור הנרות השלווים, הפורשים עלינו סוכת שלום וברכה. ובעוד אי־שם בחוץ, מעבר לכתלינו, לתחומנו ועולמנו, מתהפכים ומגלגלים עבי־דם שחורים ושטן השנאה והרשע משתולל ברבבות חיות־אדם, שמשהו הכתירן בשם נזר־הבריאה, שהשתחררו מצלם־אלהים, ובכשרון־רוח מיוחד חורשים להם כלי־מוות שונים לעינויי־גיהנום – פה, בפינה נדחת זו, לאור נרות־שבת חוגגים אנו את חג המנוחה והשלווה של האהבה והרחמים לאדם ולחי גם יחד.
חלק 3 איור בעמ' 86
באחד הבקרים באתי לעבודה, והמדרגה היתה ריקה. זה היה באחד מבקרי חודש־אדר, השמש לא יצאה עדיין, תכלת אפורה כיסתה את השמים החולמים, עננים קלילים אחדים שטו הלאה, קרני ההשכמה הראשונות, שהשמש הסמויה מן העין שילחה בגישוש מתחת לאופק, נגעו בענני־האביב, המשוטטים ביחידות והצביעו אותם לפנינים זוהרות.
ציפור ציידת־הדגים ל עמק־הירדן, המשכימה לקום, כבר היתה ערה, קפצה מגדר לגדר וכילד שובב הקימה רעש סביבה. בחצר המשק חירחר אבטובוס־המשא והטרקטורים רעשו החוצה. מן הרפת הקרובה נשמע קולה של החלבנית, הפותחת בשעה זו את שער חצר־הבהמות וקוראת להן לארוחת־בוקר, דרך העמק השקט עדיין נשמע קולה: בואנה! בואנה!
אוסנת קפצה מעל אחד העצים ושיפשפה את ראשה בידיה. בשדרה הופיע מַתי. הוא הקדימני פה וכך ידע, שרדי איננה הפעם במקומה על המדרגות.
– מרים – אמר אלי – רדי איננה. אוּלי אבדה באיזה מקום.
חשבתי וגם אמרתי לו, שרדי אוּלי מתשוטטת יחד עם נח במקום שהוא. הלא הוא רגיל לקפוץ כציפור־קרח ממקום למקום בבוקר השכם.
אך הנה הגיעה שעת ארוחת הבוקר, כולנו ישבנו סביב השולחן – ואין מי מקרצף בדלת מבחוץ.
לפעמים היתה רדי מפנה לה דרך בזירבוּבה, תחבתו בכל כוחה אל בין המזוזה והדלת שאינה סגורה, והופיעה ברשות עצמה– לצחוקו של כל קהל הילדים. ומאז גידלה את ילדיה, שחילקנום במתנה לכל רוחות השמים, שוב לא נתנו את דעתנו עליה במסירותנו הרגילה. עד שהיתה מיניקה אותם, היתה תמיד אתנו פה, ואת מנותיה קיבלה עוד לפני ארוחת־הבוקר הכללית, אחרת לא היתה לנו מנוחה מיבבתם וגעייתם של גוריה הרעבים. ואילו כעת מקבלת היא את ארוחתה רק עם הופעתה ואת ברכת־הבוקר מנבחת היא לקראתנו מעל המדרגות ואחר כך נעלמת לבדה, או בחברת אחד הילדים. ועם הצלצול הראשון שוב מופיעה בדייקנות למופת.
ובארוחת הבוקר שוב נפתחה שיחה מודאגת מאוד. מַתי קבע, שרדי איננה, וכיון שלא הופיעה עדיין, מן הסתם אבדה לנו.
שרה: הכלבים בכלל אינם אובדים. הלא יש להם האַף שלהם, המראה להם תמיד את הדרך.
חנן: אוּלי טבעה בירדן? – אך מיד נמלך בדעתו ואמר: – הלא היא יודעת לשחות! היא היתה יוצאת מן המים ושבה הביתה.
ועל זה קמה דממה.
אני השתמשתי ברגע־הכושר ואמרתי:
– בחוץ יום אביב בהיר כזה, רדי הלכה בודאי לטייל עם אחד הכלבים מידידיה ועוד מעט ותופיע.
דעה זו הניחה את דעתם לעת־עתה.
למזלם של הילדים, יודעים הם מטבעם לחיות חיי רגע, וככה פגה הדאגה לרדי עם הרגע החולף יחד. בגיל־זוהר זה עד שנת החמש־עשרה, וביחוד בשנותיו הראשונות, מושיט כל רגע ביד רחבה מתנות אושר למכביר, אחת מעשירה מחברתה, והן משכיחות מהר את כל הדאגות שאינן אלא בועות־סבון קלילות, העולות בשנים הללו מתוך גביע־החיים ונמוגות באור כלא־היו.
וככה שוקעים בשעשועים אל תוך היום.
ואפילו בערב, כשבאו מכורבלים בסוודר, מעיל וטריינינג, היתה דעתם נחה מביאורי, שרדי יצאה עם אחד מידידיה אל העולם.
אך עם בוא יום המחרת, וידידתנו זאת, סמל החיבה והמסירות, לא שבה אלינו, התחיל הספק מכרסם בלבם, ואני, שלבי היה מנבא לי רעות, סיפרתי להם את הבא:
– הלא ידוע לכם, ילדים, שרדי לא נולדה פה אצלנו, היא הופיעה באחד הימים בשדרה, פצועה ונפחדת, ואנחנו קיבלנוה באהבה וברחמים. היא מעולם לא סיפרה לנו מאין באה ומי היה אדון לה קודם לכן, אפשר שהיה זה בדווי נודד, שעבר עכשיו פתאום עם עדרו על הכביש וחילל בחלילו. רדי שמעה את קול החליל, עשתה אזניה כאפרכסת – ופתאום הכירה את הצלילים הידועים לה, קפצה מרבצה ושבה אל בעלה. מי מכם לא יבין זאת?
בתחילה היתה דממה ארוכה. כל העינים היו שרויות עלי במבט־יגונים, אך בהבנה. אלא שמיד שוּב נשמע קול מחאה עזה שטעמה ונימוקה עמה:
– ולמה לא דאג לרדי כשהיתה פצועה, למה עזב אותה ועכשיו לוקח אותה בחזרה?!
זה היה קולו של נח הנפגע בצדקתו. ואחריו רטנו והתייעצו ביניהם ארוכות, התקוממו נגד החוקים והמנהגים הזרים, נגד מה שידוע בשם זכוּת ועוול בחברה.
ולמחרת היום נודעה לי האמת האכזרית, שהשתדלתי בכל האמצעים להערים עליה ולכסות עליה. שם לפני ולפנים בתוך לבי עלה וצף לי הענין כעננה אפלה. ידעתי, כמה נוהגים לזלזל בכלבים, יתר על כן, ידעתי את היחס השלילי אליהם. פעם באר לי אחד החברים את סיבת בסרו על כלבים, וסיפר לי, שבעיירתו הקטנה שם במזרח אירופה, שמאז לא נשארו ממנה אלא אודים עשנים לדראון של ההתקדמות האירופית ותרבותה, שם בעיירה היהודית הקטנה, כשהיה עובר דרך השכונה הגויית, היו משסים בו את הכלבים. כל תושב היה לו כלב שלו, שהיהודים שימשו לו טרף. – אך עם עלותנו לארץ ישראל, משהתפשטנו הרבה מן התכונות הגלותיות, נשתנה גם היחס אל חיות הבית בכלל. ילדינו גדלים פה חשפים, בני־דרור במולדת, ויחד עם לשד אמנו־האדמה, הבא אל קרבם לברכה, פורחת בהם גם מידת הריעות והרחמים לידידינו ההולכים על ארבע, החיים אתם בכפיפה אחת.
זה היה בשעה עשר לפני הצהרים, כשפתחנו את הדלת לעזוב את קירות־החדר הדוממים ולצאת למרחבי הטבע החי, שהכול בו פורח בו בעונה זו ומוריק להרהיב עינים.
מישהוּ, אחד החברים הצעירים, רמז לי דבר מה. חבר עול־ימים זה קשור באהבה חמימה לילדים ולכלבים כאחד, שכן הוריו עלו מזמן לארץ, והוא בן אכרים מן הגליל. הוא נרכן אלי ולחש לי באזני:
– ראיתי את רדי. שם בחורשה על יד הכנרת. מישהו ירה בה. היא חיה את רגעיה האחרונים. אל נא תספרי לילדים, אך רציתי שתדעי. כדי שלא תדאגי כל הזמן.
והלך לו. הוא הלך. הילדים התרוצצו בחורשה. עמדתי על מקומי כאבן דומם. ובכן – אמרתי בלבי – ובכן, הקץ למגילת רדי. ובעיני הופיעו דמעות.
התעוררתי וחיש מהר מחיתי את הדמעות, בטרם ירגישו הילדים בדבר. – רק כלב… יצור עלוב… שלפעמים מיידים בו אבן, או מלת־גדוף. בריה מסכנה, שהפכה בפינו לסמל הבוז והגנאי, אף כי לאמיתו יכולה להיות לסמל התהילה לרבים מאתנו.
החלטתי להשאיר את רדי בחיים בנפשם של הילדים; שחזרה אל אדוניה בשלום. – שרק אני לבדי אשא בקרבי את האבל הכבד.
אלא שהחיים מחליטים לרוב אחרת, ואפילו כלב מת יוכל לפעמים להטות את רצוננו לרצונו.
עברו ימים אחדים, שוב היתה אוסנת בת יחידה בגן־הילדים וכל רחשי־הלב העדינים, כל רגשות־הפינוק הענוגים, שלבות פעוטים בני חמש מלאים אותם, חלו בשפע על ראש־משייה האפור של החתולה.
רוני לא שכחה להתאונן לפני בפינת־השלווה:
- הנה רדי שכחה אותנו, היא ברחה אל בעליה שמקודם. וגם אותך אוסנת שכחה וגם את הצלחת המלאה שלך. מהיום תאכלי לבדך את המנה הטובה שלך, ורדי לא תעמוד מאחוריך ולא תנהום עליך.
היתה בערך השעה החמישית לפנות ערב. ישבנו סביב השולחן, הילדים לגמו את הדייסה שלהם. היה קריר והדלת היתה סגוּרה. ופתאום שמענו מבחוץ כעין קול־חביטה, כאילו מישהו הטיל איזה חפץ רך וכבד על המדרגות.
אוסנת ישבה על שולחן־המקצוּעה שמאחורי. אך זה ליקקה את ארוחת־הערב שלה עד תומה וכעת מלקקת כדרך החתולים את עצמה למשעי. היא היתה עסוקה כל כך במלאכתה, שאפילו לא נתנה את דעתה על דבריה של ריקה שאמרה:
– אוסנת מייפה את עצמה, יבואו אורחים.
מימרה זו היתה שגורה בפי הילדים על פי האמונה התפלה הרווחת בעולם. ואיש מאתנו לא שיער בנפשו, מי יהיה אורח זה…
אך משנשמע קול־החביטה מבחוץ, הפסיקה אוסנת פתאום את מעשה התייפותה, רבצה רגע כקפואה, אחר כך עשתה אזניה כאפרכסת ואישוני עיניה התרחבו לרווחה. ולפתע פתאום קפצה אל תחת השולחן.
בינתיים גמרו נח וּמַתי את ארוחתם, נטלו את חפציהם על זרועותיהם והלכו ופתחו את הדלת. –
וכמעט שדרכו על היצוּר האוּמלל, הנושם את נשימותיו האחרונות.
– רדי!… פרץ נח בקול, ונעימת קריאתו העידה בו, שתפס את הכל.
כולנו התפרצנו אל הפתח. אני כיסיתי את עיני בכפי. הנה היא מוטלת בכל מהותה העלובה. רגלה ושוקה נפוחות ואכולות רמשים. – עיניה היו פקוחות עדיין, היא הביטה בנו במבט של יגון עמוק, וכאילו מאשימה את מישהו. את מי היא מאשימה בעצם בכאבה הנורא? מי חטא לה את החטא האיום הזה?
סוד כמוס הוא עד היום הזה. ההיו אלה ערביים בני הכפר השכן, שהיא קרעה להם פעם את מכנסיהם ועכשיו התנקמו בה?!
או אוּלי היתה קרבן לטעות, לרצח משפטי, מאחר שאחד השומרים חשבה לתן?
וככה מוטלת היא על המדרגה לעיני עדת־הילדים, שאהבה כל כך ושהוקירה אותה יותר מעצמה ובשרה. – והנה היא באה הנה בכוחותיה האחרונים. – למות פה.
הילדים עמדו דוממים ובעינים פקוחות לרווחה הביטו ביצור ההולך לעולמו.
– לכו הביתה, ילדים – אמרתי – היא סובלת. אני אלך ואקרא לרופא־הבהמות.
הילדים זזוּ לאט והלכו בשקט שבזוועה. המוות, הסבל והדם נסכו בהם אימה בגילם זה, המחשבה מתחילה בו את פעולתה, וההשערה העמומה על עולם שמאחורי חומת־הילדות, על אותו עולם הסבל והיגון, ההולך וקרב אליהם וששמו: חיים.
הם הלכו להם – אך אני ראיתי אותם פוזלים מרחוק חזרה, אין זה כי המות מעורר לא רק אימה, אלא גם סקרנות. מאז ימי ילדותה שזרה האנושות אגדות סביב מסתרי המות, שכולן כרוכות סביב השאלה הילדוּתית הסקרנית: ומה אחרי כן?
שאלה זו הבריקה בעיניהם.
השמש שקעה, שורות שורות של עננות קטנות התחרזו כפנינים נוצצות בשמי־הערב המאפילים. גווניהם הלכו והשתנו, כאיש המשנה את רשמי פניו רגע־רגע. על אחד הברושים הגבוהים הומיה יונת־בר אל תוך הלילה הבא, כאילו לעורר בזו חשק אהבה ויגונות. עדת זרזירים המקפצים בזריזות הנה והנה תחת עץ־זית, התרוממה פתאום והמריאה אל תוך שמי־הערב המכסיפים. צמרות הברושים הבהיקו עדיין באור־השקיעה האחרון, אך לאט־לאט הלכו והתגוונו גם הם באפלה.
ומתוך האפלה התחילו ענני הערב הקלילים לפרוח כקמים לתחיה. המזרח התלהט כולו באודם הדמדומים.
ככה שקע בדם היום השפוך אור־שמש – כשרדי נפחה את נשמתה לרגלי.
חלק 3 איור עמ' 91
תכופות חוטאים אנחנו על ילדינו. אנו ההורים ואנו המחנכים. יש שאנו דנים את מעשיהם לכף חובה ומבלי להבין את יסודות הדברים. לעתים עוברים אנו על יד חוויות נפשם ומבלי ליתן את דעתנו עליהן ואחרי־כן אנו משתוממים על התמורה החיצונית שבעצמותם. תכופות מאוד אנו חוטאים עליהם.
אך כעת, בריחוק של שש שנים בערך, נדמה לי, שמעולם לא העוויתי במידה כזו לבני דן, כמו בשעה שעקרתי אותו ממי־מנוחות חייו ההולכים לאיטם והסעתיו אתי יחד לאירופה.
הילד, שהיה רגיל להלך על אדמתה המוצקת של מולדתו, הרגיש פתאום, שהקרקע תחת רגליו מתפורר ומתחיל להתמוטט.
לדן התחיל תחוּם הנכר כבר עם נסיגתן של צמרות־שדרתנו הירוקות לאחור בנסיעתו כלפי תחנת־הרכבת על גבי העגלה הקטנה שלנו. – אך זה היה נכר, שאמנם הפליא אותו, עורר בו ענין, אך לא עמד כנגדו עמידת אויב. – ברכבת, הקטר, המון הערביות הלבושות שחורים עם קליפות־תפוזים בנחיריהן סגולה מפני הנזלת, כל זה הביא אותו לידי תמיהה, אך לא הבהילו ולא גרם לו צער.
ואוּלם בעברו בתל־אביב על יד חנות־פירות, פגש ראשונה בחייו סדר־עולם חדש, אחר מזה שנולד וגדל בו.
היתה שעת־צהרים חמה ודן התאווה מאוד לפרי מרענן. פירות הללו היו תמיד חביבים עליו, אוּלי משוּם שבילדותו היוּ יקרי מציאוּת בעמק־הירדן, לא כמו היום, או אוּלי מטעם הפשוּט, שפירות וממתקים דברים טובים הם.
והנה, פה באמצע הרחוב יש מחסן, כמו שם בבית – אמר דן בלבו – ואת הפירות הללו אגרו פה לפני המחסן הזה ודאי לארוז אותם בהקדם בארגזים ולשלוח אותם לחוץ־לארץ, כפי שסיפרו לו לא פעם. – רעיון זה חולף במוחו של דן במהירות הבזק, ומאחר שאצלו, כמו אצל כל בני גילו, רק כפסע בין המחשבה ובין המעשה, הרי דן עושה את הצעד הזה: עוזב לרגע את יד־אמו, ניגש אל ערימת־התפוזים ולוקח משם בשתי ידיו שני תפוזים וחוזר אל אמו ואומר:
– לקחתי אחד בשבילי ואחד בשבילך.
ומוסר לי את הפרי.
וכאן באה האכזבה הראשונה. אותה האומרת: “זה לא יפה, אסוּר ככה!”, פסוק שפוסקים לו אחרי־כן כל כל שעל ושעל. במקום חיוך טוב, שהיה בא לו שם בבית על מעשהו זה, ראה פה, איך אמו מביטה קודם נפחדת מסביב, אחר־כך לוקחת מידו את התפוז ומחזירה אותו בזהירות אל הערימה. –
עיניו הגדולות השחורות גדלו עוד יותר מהשתוממות. על פני גולת־זהרן חלף־עבר כעין צל, אחר־כך הבליח בהן זיק של איוּם. דם חם לו לדן וידעתי שעלול הוּא לפרוץ פה באמצע הרחוב בזעקת־שבר מייללת.
– אני אקנה לך תפוז – אמרתי לו מיד, כדי להבהיר לו את עיניו מעיכורן – פה צריך לקנות את כל מה שנחוץ לנו.
תשובתו של דן על זה היתה הגיונית בהחלט, באותו הגיון המיוחד לילד־קבוצה בן ארבע וחצי:
– הלא יש לו כל כך הרבה ולמה לא יתן גם לנו?
וכמעט אותו מחזה חזר ונשנה גם על יד בית־מסחר לצעצועים, שסוס־העץ קסם לו שם, עד שלא יכול לזוז ממנו. בלבו התחיל תוסס כעס צודק על בני־העיר, שיש להם כל־כך הרבה דברים, ורוצים את הכל לעצמם, לא כמו אצלנו בגן־הילדים.
אכן, תושבי־העיר הללו!
כשנסענו באניה וסביבנו שפע כזה של תכלת, תכלת מלמעלה, תכלת מלמטה, היתה רוחו של דן טובה עליו מאוד. לא הרבה ילדים היו על הסיפון, אך כמעט כולם דיברו עברית, היו משחקים עם דן, וגם אנשים מבוגרים התרועעו אתו כל הזמן, וכולם דיברו אתו בשפתו שלו. ובערב היו רוקדים, בשעה שהכוכבים ניבטו מן השמים ולפעמים ניתן גם לו להיות שם.
ורק דבר אחד קשה היה לו להבין ולתפוס:
נסענו באניה צרפתית והשירות לסעודה היה בידי כושים אחדים. אך מנהל המטבח היה איש לבן, בן־אדם סגלגל מאוד, חביב יתר על המדה, בעל פימה הגונה ועיני־קיפוד קטנות. לכולנו היה מחייך במדה שווה, בחיוך מעושה יותר, והיה הולך תדירות משולחן לשולחן לבקר אצל הסועדים ולתבל את סעודתם בבת־צחוקו ולשאול את כל אחד מהם, אם הכול בסדר. – ותמיד היה נעמד על יד דן ומלטפו על ראשו. דן קיבל את החיבה הזאת בקמיטת מצח וגם במשיכת כתפים שבקוצר־רוח. הדבר היה תמוה בעיני. מה הוא כועס על אדם זה?
אך לאחר־מכן, יום לפני שעזבנו את האניה, נודעה לי סיבת הטינה הגלוּיה הזאת למנהל המטבח:
ישבנו על אחד הספסלים שעל הסיפון התבוננו באיי יוון המרובים, על יערותיה הירוקים, גבנוני־הריה המיוחדים במינם וגבעותיה המבוקעות של שרשרת האיים האלה, שאודיסיוס היה תועה־נודד ביניהם לפני עידן ועידנים.
דן התענין ושאל על העם החי האיים, ומיד אחרי תשובתי שאל:
– וכושים אינם גרים שם?
ומבלי לחכות לתשובה, המשיך בדרך־המחשבות שלו:
– למה צריכים הכושים שם למטה באניה להיות תמיד תורנים ומדוּע השמן הזה לבוש תמיד בגדים יפים? למה לא מתחלפים אף פעם כמו אצלנו במטבח?
לא מצאתי לו תשוּבה לשאלתו לאלתר, הרגשתי פתאום, שכל אותו קורטוב־צדק, שיצרנו לנו שם בבית בעמק־הירדן המשרב, אינו אלא טיפה זעירה בים העוול הגדול בעולם.
כן, למה אינם מחליפים תור? –
ומאותו רגע ואילך רעשו לי ביתר שאון המכונות שם למטה והעלו בי על דעתי את גופיהם הנוטפים זיעה של אנשי־ההסקה, אחר־כך תעו עיני אל סיפון־העדנים שבמחלקה הראשונה, אל מטיילי התענוגות הלבוּשים בגדי־צחר.
ודן נשאר בלי תשוּבה.
אך כנראה גם לא חיכה לתשוֹבה, משוּם שמחשבותיו המשיכו את דרכן בקול:
– וכושי שכזה, אמא… האם גם כושי שכזה יוכל להפוך לבן־אדם?
בעצם לא היתה צריכה שאלתו של דן להתמיה אותי כל כך. הלא אלפי אנשים מבני ארצות־התרבות המפותחות ביותר מפקפקים בכך, אם הכוּשים בני־אדם הם, והם גם בונים בשבילם מדרכות מיוחדות ברחובותיהם.
האניה החליקה בדרכה הלאה ודן המשיך לטוות את מחשבותיו בחשאי.
כשהגענו סוף־סוף אל בית סבתא שבעיר הגדולה, היה דן פרוע לשמצה. כל הזמן רצה להיות רק אתי יחד ובשום אופן לא לראות ולהכיר פנים חדשות. אך תמיד באו מכרים, תמיד הופיעו בפתח פנים חדשות, עד שדן אמר פעם ברוגזה:
– אינני יודע, למה ישנם תמיד חברים חדשים בקבוצת סבתא?!
אך פעם ביקרה אצלנו ידידה ומאוד רצתה לראות את בן־ארץ־ישראל הקטן. בינתים התרגל גם לאט־לאט לסביבה וכשגם אני הייתי בחברתו, הראה גם אותות ידידות.
דומתני, שלהשתתף בסבלו של דן באותם הימים יוכל רק אדם, שאיקלע פתאום לבין אנשים שאינם מבינים אותו ושאינו שומע את שפתם. דן היה מקנא לי עם כל אדם שנכנסתי אתו בשיחה בשפה הזרה לו, ומובן מאליו, שברגע שמישהו בא, מיד פתח דן אתי בשיחה כדי להטות את דעתי אליו. ובאמת לא אשמתו היא, שקרוביו האשימוהו בחוסר־חינוך.
והנה, כשבאה מכרתי והתחילה לדבר אתי עברית, מיד יצא דן מחדרו לקראת צלצולה של שפת־אמו וניגש אלינו. וכשהאורחת אמרה לו “שלום”, ניגש אליה, הושיט לה את ידו – אך מיד התחרט, החביא את ידו בעקשנות לאחור, ואמר: לא!
זה הרגיזני ועורר בי השתוממות. נטלתי אותו הצדה ואמרתי לו:
– כעת תיגש – – – הלא היא מדברת עברית, היא היתה אצלנו בדגניה, מכירה היא את אבא.
אך דן לא השיב את ידו מאחורו, כי אם משך אותי למטה אליו, נטל את ראשי בין כפיו ולחש לי דבר־מה באזני. לא הבינותי מיד. הוא חזר על דבריו ביתר בהירות:
– אני לא אתן לה יד, עד שלא תסיר אה גרבים מעל ידיה!
לא התפלאתי על שלא רצה ללחוץ את ידה שהושיטה לו בכפפה.
היה זה אחרי הצהרים ביום בהיר. הלכנו שנינו ברחובות־העיר, שהיו הומים מאנשים זרים ושנינו שמחים שמחת־גומלין, לספר זה לזה על דגניה. דן אינו מוצא ענין בכל הנעשה סביבו בנכר. רק כשעוברת החשמלית או מערכת מכבי־האש, או איזו מכונית מיוחדת באופיה, דן מגלה מתיחות רבה להישגי הטכניקה. וגם חלונות־הראוה השונים מעניינים אותו וביחוד צעצועי־המשחק היפים. עכשיו יודע הוא כבר, שכל זה מוכן למכירה ושיכול הוא לרצות, אך לא לקחת אותם. הרקלמות הנעות שבחלונות מושכות אותו תמיד מחדש, ויש שעלי לעמוד אתו שעה ארוכה על יד גולם־נייר הנענע בראשו הנה והנה ומראה את לובן שיניו – ודן אינו יודע שׂבעה. אך כשעובר כלב, הרי זה מחלחל כזרם חשמלי בעצמותיו של דן, ובתוך התנועה הממוכנת שברחובות אם מופיע לעיניו סוס – דן רואה חלום בהקיץ.
ובכן אותה שעה אחרי הצהרים נפגשנו בסוס, שהיה רתום לעגלת־רהיטים – אם כן איפוא לא עליז שבעליזים. מכוחש, יבש, אפשר למנות באצבעות את צלעותיו, ונדמה לי, שגם באותה שעת פגישתנו לא היה שבע ביותר. – דן עצר בלכתו, התבונן בו מכל צדדיו, הסתכל ברתמתו הנוצצת ורצון עז תקפהו לעלות על העגלה. אלא שהנה יצא איש ממסדרון הבית, עלה על דוכן־הרכב, מתח את הרסן, והסוּס זע והתלבט לאט־לאט הלאה.
המשכנו את דרכנו ואני חשבתי, שסוּס ורכּבו נשכחו מלבו של דן. אך הנה בתוך רעש החשמלית והמכוניות נשמע קול צהלה רמה. דן נעמד, הרים את אצבעו ואמר:
– אמא, פה ישנה סוסה באיזה מקום!
לא חיפשתי אחרי הסוּסה, לי היה ברוּר שדן צודק. לחצתי את ידו הקטנה של ילד־הטבע שלי. מי מבין בני־העיר הנחפזים פה יבחין בצהלת־הברכה שהסוּס והסוּסה שולחים זה לזה בשאון־העיר?
כן, נערי, אנו שבים הביתה, אל חיק הטבע.
למרות כל אלה עברו עלינו הימים שם במהירות רבה. אמנם דן התגעגע מאוד על מולדתו המשורבת, ובכדי שיבלה את הזמן בנעימים יותר, החלטתי לבקר אתו במגרש־המשחקים לילדים.
קודם סיפרתי לו על הגן המיצל, שבו נפגשים ילדי העיר הגדולה, לבלות יחד בנעימים, ועל הפרחים הצבעוניים הרבים, הגדלים בשיפולי הגבעה. אחר־כך קניתי לו דלי של פח וכף. ומאוספקים ככה הלכנו אל מגרש־המשחקים.
כדי לבוא אל המגרש נחוץ לעבור דרך גן גדול שבשיפולי הר, ורק אחרי שמטפסים ועוברים את ההר הירוק, מגיעים אל המגרש.
בפעם הראשונה ראה עצמו דן מוקף עצים. פתאום עמד לפני ערוגת־יקינטונים ושתק. ושם רחוק, אחורי ערוגת־היקינטונים, היתה ערוגה שניה, מארכת, ובה נרקיסים פורחים. כשראה אותה דן, קרא בקול רם שמח:
– נרקיסים, אמא! בדיוק כמו אצלנו בבית־עניא!
ועוד טרם הספקתי להרגיש בדבר, ועוד טרם נזכר, איפה הוא בעצם, הוציא את ידו מידי ורץ כחץ אל הערוגה, שפרחי מולדתו רומזים לו משם – אך עוד טרם הרגשתי בדבר, ועוד טרם הרגיש הוא בדבר, צץ כמו מתוך האדמה אותו השומר הידוּע בעל הדשים הירוקים, בן־אדם קטן ועגול וזעום־הפנים. אותם הפנים, המסייטים בזכרונות ילדותם של ילדי־הכרך, וברגלי־הסַמך שלו התגלגל אל הנער תוך נפנופי איוּם במקלו המסוקס הנה והנה. –
מה תועלת, אם אבאר לו לשומר־הסדר ואפייסו בבקשות סליחה, נפשות ממשלתיות כאלה אינן יודעות רחמים בדין. סך הכול יכולתי ללחוץ אלי את הנער הנפחד, שצרור־הנרקיסים נפל לו מחופנו ולתת לו להזיל את דמעותיו.
* * *
אכן דן. הנרקיסים שבבית־עניא קסמו לך, ולא כל המותר לך שם בבית, ניתן לך לעשות גם פה.
דן נרגע לאט לאט – אך לאותו יום חסל מצב־רוח טוב. כל הזמן לא פסק לשאול שאלות ולהקשות קושיות על אותו שומר־הגן, איפה הוא מסתתר, שמוּכן הוא להופיע תיכף ומיד כשמישהו עושה דבק־מה? ולמה אסור לקטוף אפילו פרח אחד בגן זה?
הגענו למגרש־המשחקים.
ככר רחבת־ידים מוקפת עצי־דולב עתיקים, פה ושם תלוליות־חול, ילדים מגלגלים חישוקים ואחרים משחקים בכדורים. תנועה ורחש קל.
דן נעמד על יד הכניסה וסקר את המצב.
על יד הכניסה עבדו ילדים אחדים פשתני־שער ובפנים רציניים עשו באת ומעדר.
– בוא דן, אני אשב פה על הספסל הזה ואתה תוכל לשחק.
דן התחיל לחפור בכף בקטנה שלו, אך כדרך הילדים נמאס לו מיד ובחמדה רבה התחיל לפזול כלפי עגלית קטנה, שילד העמיס עליה חול. ועיניו התאוו יותר ויותר. – וכשהנער הזר התרחק לרגע, תפס דן את המתג והסיע את עגלית הקטנה הטעונה חול. – אך מיד הופיע בעל הרכוש, הוציא מידו בלי אומר את הרסן כשהוא מביט ישר בעיניו. –
נסיתי לבאר לו לדן, שהילדים פה אינם רגילים לשתף אחרים במשחק. – אך הסוף היה, שנאלצתי לכת הביתה, משום שהעגלה הקטנה לכדתו בכשפיה.
* * *
יום־יולי חם מאוד. מרצפת הרחוב צורבת וקירות הבתים נוגהים באורה החודר של השמש. בני־האדם מהלכים לאטם ובעצלתיים. הגברים בכותנות פתוחות והנשים נושאות את כובעיהן בידיהן.
אנו מתלבטים דרך הרחובות, רוצים אנו ללכת להתרחץ. דן מתעדן בזכרונות מולדתו:
– עכשיו מתרחצים הילדים בכנרת. מי יודע, אם נירה יודעת כבר לשחות. ואם גם הקטנים נלקחים אל הים. וכד כמה התייבש הים השנה.
ושוב נזכר:
– כן, והקטנים מתהלכים יחפים שם בדגניה.
אחרי־כן מפנה את פניו אלי, כעין איזו עיקשות מבליחה בעיניו, כרוצה לומר: נמאס עלי פה! ולבסוף אומר:
– אמא, גם אני רוצה ללכת יחף!
כאילו נשכני נחש. הלא אנו עומדים באמצע הרחוב! ובאחד הרחובות ההומים ביותר. מרצפת הרחוב המלוכלכת – – פסי־החשמלית הצורבים –
* * *
– דן, זה אי אפשר פה!
אך הוא אינו רוצה לשמוע הפעם כלוּם. עומד הוא על החלטתו.
– אמא, אני רוצה ללכת יחף!
ומשאינני מרשה לו, הרי הוא יושב לו האדם הקט באמצע המדרכה ומתחיל בכעסו לתופף ברגליו וצועק בלי הרף:
– אני רוצה ללכת יחף! כמו בבית!
המצב נעשה רציני, עוברים ושבים שומעים ילד צועק בשפה זרה־מוזרה להם לגמרי, אחדים נעצרים בלכתם ואחדים ניגשים אלי ונותנים לי עצות טובות.
אני מנגבת לי את זיעתי מעל מצחי, ודן יושב לו על המדרכה וצועק:
– אני רוצה ללכת יחף! אני רוצה יחף!
ועל זה מופיע מלאך מושיע בדמות נושא־המכתבים שלנו. האדם הטוב, בעל עינים של תלמיד בית־ספר, ניגש אל דן ומוסר לו מכתב ועליו בול ארצישראלי.
דן מביט במכרו היחידי פה בתוהו ובוהו זר זה המקיף אותו, נוטל את המכתב מאת אבא, בודק אותו, מביט ונזכר במולדתו הרחוקה, שוכח את כל העולם שמסביבו ובתוך הסאון הסואן סביב אומר בשקט הוזה למרחקים:
– זה מאת אבא. מן הבית.
אני משתמשת ברגע־רצון זה ואומרת:
– הנה, שם, בבית אפשר ללכת יחף, אך לא פה.
– כן – אומר דן בגאווה ובוז גם יחד – שם אדמה טובה, אפשר ללכת יחף. – –
ועוד מעשה קצר בעגלה וסוס, דברים המעוררים בדן את כל געגועיו לשדה ולאדמת־המולדת.
שוב אנו צועדים על מדרכת־הקיץ של העיר הגדולה, הזרה כל כך לדן. כזרם כביר זר, שדן חש אליו פחד, הולכים גלי ההמון ומגלגלים בשעה זו, חמש אחרי הצהרים, דרך הרחובות המשׂורדים אחד רודף ועובר את השני, דוחף את הקרוב אליו בחפזון לוהט. –
דן מפחד לטבוע אל תוך הזרם הזה. כבר פעמיים קרה לו שנסחף עם צהנחפזים ופתאום מצא את עצמו יחידי, בלי אמא, נפש החיה היחידה בין המון הזרים המבינה לשפתו, ורץ הנה והנה מבלי לדעת לאן. – וגם אז היה זה נושא־המכתבים תכול־העינים הטובות, שהוציא אותו מתוך ים־ההמון הגועש סביבו והוליכו על פי הכתובת הביתה.
מאז שני המקרים ההם מתאחז הוא ביד אמו בכל הכח בלכתו אתה ברחובות עיר.
אותו יום היה דן לבוש בגדים לבנים, צחורים כשלג על פסגת החרמון.
ובאחד מרחובות פראג פגשה אמא במכּר שלה. דן לא אהב את ברכות־השלום התכופות, וביחוד כשאמא היתה מדברת בשפה זרה לו, והפעם נתקעה אמא בשיחה במידה כזו, שאפילו לא הרגישה, שעומדת היא על יד סוס פינצגואי גדול ומגוייד, סמוך לו. הסוּס היה רתום לעגלת־פמים, שכנראה היתה מרוקנת כבר למחצה.
אינני יודעת איך קרה, אך פתאום הרגשתי, שידו הקטנה של דן אינה לוחצת עוד את ידי – ובבת־ראש בהולה פניתית לאחור לחפשו. ולפני הופיע מחזה, שברגע הראשון הטיל בי חלחלה, אך מיד עצרתי ברוחי שלא לפרוץ בצחוק: למעלה, על עגלת־הפחמים, על גבי ערימה של שקים שחורים וריקים ישב דן בפנים אורים מאושר והביט אלי למטה. – לבושו הלבן הסתגל כרגע אל השקים השחורים, שעליהם ישב, וגם פניו הספיקו כבר להתפחם ולהיות דומה לבעלי־העגלה, שוודאי יצאו בעוד רגע משער־הבית, ולא עוד, אלא אפילו תלתליו הבלונדים, סגולתם המיוחדת של ילדי ארץ־ישראל, היו מפוחמים במידה הגונה.
ונדמה לי, שהוא אפילו לא ראה את הבהלה שבפני, הוא קרא אלי בעינים זוהרות:
– אמא, עכשיו אסע הביתה! עכשיו באמת אסע הביתה!
ועושה תנועת־רכב בידו כאוחז בשוט ומנפנף אותה באיבחה רחבה באויר. –
ואולם כרגיל בחיים, אין אדם רוצה להקיץ מחלומו היפה, ומיותר לי להגיד, שדן לא רצה לרדת מעל פסגת אשרו זה, וככה שוב היה למרכז כל ענין ברחוב ההומה.
וגם בדרך הביתה בבגדיו המושחרים לא היה לא לדן ולא לאמו תענוג מיוחד להיות כל הזמן לראווה ולחיוך לעוברים ושבים, ואחרי מרחץ מטהר ובבגדים הנקיים שנינו היינו שמחים, שנתפטרנו מהרפתקה זו.
ופעם אחת –הפעם היחידה להיותנו בחוץ־לארץ – נאלצתי להשאיר את דן לבדו לשעות אחדות. –איפה ועם מי בעצם? הלא איש לא ידע לדבר אתו, ואפילו לא סבתא.
חיפשתי ומצאתי תחבולה כנדו: קניתי חפצי־משחק אחדים, שלבו של דן כָמֵהַ להם, ומסרתים לאמי. ביקשתיה לתת אותם לדן לא בבת־אחת, אלא אחד־אחד, אחרי שימאסו עליו בזה אחר זה, ותמיד יבקש משחק חדש בשיעמומו בלעדי. וכך יבלה האיש הקט את זמנו עד שאחזור אליו. על פני אמי עברה בת־צחוק רכה – ועלי להודות, שלא הבינותי, בת־צחוק זו מה טיבה. – אוּלי מצחיקה אותה תכניתי, להשלות את הילד?
ומודאגת במידה מרוּבה עזבתי את הבית.
כעבור שלוש שעות, אחרי שמיהרתי הביתה, פתחתי בקוצר־רוח את הדלת וחיכיתי, שדן יפרוץ לקראתי, יחבקני וישאלני באונאה, למה אחרתי כל כך?
נכנסתי אל הפרוזדור – ולא כלום. שוּם דלת לא נסגרת בסערה ושום דן אינו מתפרץ אלי. עמדתי תמוהה ולא ידעתי מה. – פתחתי את דלת המטבח, ידעתי שאמי עסוקה שם בשעה זו – ולפנַי מחזה, שכפה את ראשי להרכינו לפני כשרונה הפדגוגי של אמי:
היא עומדת על השולחן בסינר־כותן כחול, על השולחן לוח־הלישה, שרוולי אמי מופשלים, על הלוח מונחים בשורות ארוכות, במרחקים סדורים פתיתי־העיסה המרובעים ועל כל פתית ופתית – שזיף. בקיצור: אמי מכינה כופתות־שזיפים. – ועל ידה עומד דן על גבי שרפרף, כדי להשיג את גובהו של השולחן, לבוש גם הוא סינר לבן, שרוולי כותנתו מופשלים ולחייו אדומות לגמרי.
* * *
כשנכנסתי את הדלת, הוא לא הפנה את ראשו אלי מן העבודה אלא למחצה ואמר:
– אין לי פנאי אמא, אני עובד! אני עושה יחד עם סבתא כופתות־שזיפים!
ואמי מפזלת אלי בחיוך ערמומי ואומרת:
– הצעצועים מונחים ארוזים בארון, את יכולה להחזירם אל החנות אם תרצי בכך.
ודן שוב צועק אלי כולו נוהר משמחה:
– אמא, אני עובד!
כן, דן, בזה אתה מוכיח בעצם, שבן הוריך אתה, שמוצאך מעמק־הירדן, שהעבודה ממלאת את חיי בניו עד תומם ונותנת למרוץ־הזמן לחלוף עליהם מבלי שירגישו את מַשק־כנפיו – – –
דן הוא בחור גדול היום. לפני זמן מה נזכרתי בשיחה בימים שבילינו פעם שם בעיר שמעבר לים, שדן רואה אותם כימים השוממים ביותר בימי חייו. ועל זה שאלתיו, מה היא בכל זאת חווייתו היפה ביותר שבאותם הימים בחוץ־לארץ?
יכול להיראות כמוזר, אך כל מהלך מחשבותיו ורגשותיו של הילד מוזר הוא לפעמים וסתום בפני האדם המבוּגר, – ואפילו לאלה, המאמינים עצמם למביני נפש הילדים.
תשובתו של דן על שאלתי זאת לא היתה: הביקור בגן־החיות, ולא “הפראטר” (גן העיר, שהוא גן־השעשועים), ולא המכוניות המרובות שראה שם. תשובתו של דן היתה סתומה גם לי. הנער המגודל, בן השתים־עשרה ענה אחרי הרהור קצר בקול רציני:
– דומני, שהשעה היפה לי ביותר באירופה היתה, כשעזרתי לסבתא לעשות כופתות־שזיפים.
כשהררי עמק־הירדן מתחילים בסוף אפריל להידהות, כשרוח־החמסין השורב עובר על פני שדות־הקש המבכירים וציצי היֶקוּראנדה הסגוליים האחרונה נשרו מן העצים, מתעוררת בי כמעט כל שנה ושנה התשוקה הבוערת ליער. – לא לתענוגות הכרך, לא לאמנות ומוסיקה, כי אם לירקם הרווה של יערות בוהימיה ולרחשן האפל של צמרות העצים, לעומקן המסתורי של החורשות ולירוק הבהיר, הזוהר של הדשא, של האשנת הרכה ולצלעי־ההרים הרוויים לשד־אדמה – וחוששתני, שעם כל אהבתי למולדתי זאת ועם כל להטי לעבודה, שהיא היא חיי פה, תמיד אהיה חולת הגעגועים האלה חדשים לשנים, ריחו של הטבע ההוא, שבו גדל הילד, יחסר לו לאדם המזדקן, תמיד מחדש, בין הרי־הגליל החביבים והזהובים.
זהו כנראה האדם, ואין עצה ותבונה נגד זה. –
ולכן איש לא יתפלא, שכל כך הרביתי לספר לדן הקטן על יער ועצים, דשא ושדות־אחו ירוקים, ואולי גם יובן, למה השתדלתי לעורר בו תמיד אהבה ולהט ליער ואחו.
אך כמה היה זה מוטעה, כמה לא טבעי, את זאת הוכיח לי הוא עמו, ובדבריו התמימים אילפני על כך.
והרגע המאלף ביותר בחיי היה בנידון זה ביער האשוחים המופלא שם:
צעדנו במעלה־ההר אל היער, שלבי היה מרחף לקראתו, בלי אומר אחזתי בידו של דן הקטן והשתדלתי לקרוא מעל פניו את הרושם, שהסביבה החדשה לו עושה עליו. הוא קיטפף בדרך פרחים אחדים והישווה אותם אל פרחי המולדת.
כשנכנסנו אל תחת הארנים והאשוחים הראשונים, לא ראה הנער אלא את גזעי־העצים, לא הרים את ראשו, אלא הלך ישר לפניו ואחר כך שאלני פתאום קדורנית ומרוגז במקצת:
– איזה מקלות הם פה אחד על יד השני?!
הרימותי את סנטרו והראיתי לו כלפי הצמרות הירוקות וביארתי לו, שזהו היער שכולו עצים ואלה הם גזעיהם של העצים המרובים שכולם יחד הם יער.
אחרי כן מצאנו כיכרת רכה וירוקה ואני שכבתי והשתטחתי בהתרגשו עצורה על הדשא, נשמתי עמוקות, לטעום היטב את טעם נשית האשוחים והאזנתי לאיוושת היער. –
דן עשה גם הוא כמוני, השתטח בדשא, צלב את זרועותיו תחת לראשו והביט כלפי מעלה. רגעים קצרים שכב כך והטעני לחשוב, שגם הוא מתמסר כולו בנפשו הרכה לקסמו של היער. – ופתאום קפץ ממקומו וקם על רגליו.
הקץ למנוחתו.
הוא קימט מצחו ובגבות־עינים מתוחות למלעלה בעקשנות אמר:
– אמא, נלך מפה, אינני רוצה להישאר פה, פה אין רואים את השמים!
אותו רגע נפל הווילון מעל עיני: צדקת דן, צדקת נערי. אתה הנך בדווי, שכל ימיו אינו רואה לראשו, אלא את השמים הכחוּלים. מה איכפת לך חוּמם של רגבי־המולדת הצורבים את רגליך היחפות בתקופת תמוז! שום בן־אדם לא יעשה כמוך, כמעשכם ילדי דגניה, אפילו לא צעדים אחדים, ללכת על פני אדמה מלובנת. אך אתם, ילדי הארץ, אינכם מרגישים בשרב ויקוד, המלבן את האדמה, בה נולדתם והכיתם בה שורש, אתם רק אחת ידעתם: האדמה הזאת טובה היא. –
– כן, דן – אמרתי ולחצתיו בתודה אל לבי – כן, אנו נוסעים הביתה אל תחת שמינו, הנראים לנו בכל מקום ומקום לעינים ושנוֹפם העמוק הוא חלק מיופיה של הארץ. –
דן שוב יהיה מאושר שם מעבר לים, הטבע שוב לא יענהו, השמש, השרב, החמסין והררי־הגליל הקרחים יהיו לו מה שהיער הוא לי, והאחו והדשא הירוק המכוסה טל. –
קסם ילדות ואור עלומים.
תאוות באות ושוב הולכות. אך משכבשו את לב־האדם, הופכות הן זרם אדיר, המהרס וסוחף את כל הבא בדרכו, כדי להשיג את המטרה.
עם חלוף המאה שעברה, כשהנשים התאוו לנוצות־יענה, הרי גם ציפרי־הענק, הדוהרים במדבריות ברגליהם הארוכות, הוכרחו להסתגל לכך. וכשתאווה זו בטלה ועברה ובמקומה עלה וצף כליון־הנפש לנוצות־האנפה, גם גורלם של ציפרי־חמד אלה לא היה טוב משל ארוכי־הרגליים.
תאוות באות ושוב הולכות גם בחיי הילדים כמו בחיי הגדולים.
באחד הימים הופיע בקבוצתנו ילד ולו גוּלות, בלשון הילדים: ג’וּלים. אלה הם כדורי־זכוכית צבעוניים קטנים, הידוּעים בכל רחבי־תבל תוצרת עיר גאבלונץ אם אינני טועה, והמשמשים ענין רב לילדי סקאנדינאביה וילדי הכושים כאחד. אך מכיון שאנו הגדולים פה הננו חסידי השויון, הרי כל נער בדגניה רוצה ביותר משיש לחברו, ומיד הולכים ותופרים להם שקיקי־בד – והסחר בג’וּלים נפתח לרווחה. ואת האף מבין העינים היו מוכרים, לוּ היה בו צורך למשחקו. ואם הכול ללא יועיל והשקיק אינו רוצה להתמלא כדוריות נוצצות באותו ההקדם הנכסף, הרי יש עצה: מייסדים חברת־מניות. – אחדים מבין הקטנים־יותר מתאגדים בצוותא, תופרים להם שקיק גדול־יותר והרי הם “שותפות”.
אחרי־כן הולכת ההתלהבות לחפצי־תאווה צבעוניים אלה הלוך ורפה – והשקיקים מונחים שכוּחים בארון, ולפי חוקי־טבע איתנים שאין להם חקר, שוּב מופיע נער במשעולי־הבטון שלנו – והנער הולך על קביים.
זהו האות לתאווה חדשה.
ומאותו רגע ואילך שום נער או נערה אינם נותנים את דעתם לשחק עוד אף רגע בג’וּלים, ושוב נפתחת תעשיה חדשה: תוצרת הקביים.
אך תעשיה זו מסובכת יותר מאוסף הג’וּלים. אף על פי שדגניה אינה יודעת חנות בתחומיה, אין הגדולים שוכחים להביא מנסיעתם לילדים ג’וּלים במקום איזו מתנה אחרת. אך הענין בקביים כבר קשה יותר. אמנם בני העשר או השתים־עשרה מתקינים להם בעצמם קביים, אך הקטנים מהם הלא תלויים בחסדו או בשבטו של כשרון ידי הגדולים שבהם, ולכן מתבקש לפעמים אבא להתקין לבנו או לבתו רגלי־עץ, אך על פי רוב פורחת התוצרת בינם לבין עצמם.
ובשטח זה מתמצים כל החשבונות שביניהם. מובן, שהקרשים המצויים בהיתר אינם מספיקים, ולכן הולכים עם גמר שעות בית־הספר לדרך החיפושים. בלשון חול: לגנוב כפיסים ושביבי־עץ. שוברים אותם מן הגדר, ולא פעם אפשר למצוא בבוקר גדרות שבוּרות או דלתות מרועעות, ויודעים: יד הנוער שלנו, תקוות תקוותינו, היתה בדבר.
ובהזדמנות זו אין אני רוצה להסיח מן הדעת, שבשטח זה שולטת כעין חיבת־המקום, לוקאל־פטריוטיות בלע"ז. זאת אומרת: כשנוער דגניה ב‘, זוהי שכנתנו, הרחוקה מאתנו מהלך עשרה רגעים, זקוק לבדי־עץ או כפיסים, הריהו מוצא את סיפוקו זה בדגניה א’, כלומר: אצלנו. ולהיפך, נערי קבוצתנו פותרים את בעיית החומר לקבים בשטח דגניה ב‘. זה, ראשית, משום שבביתם ניכר הדבר מיד, ושנית: אין יד־העונש מגיעה מקבוצה אחת לחברתה. יודעים הם נערינו מה שהם עושים. ובאותה השיטה עצמה פושטים הם גם בשדות־האבטיחים. נערי דגניה ב’ עורכים סעוּדות־מלכים מאבטיחנו־אנו, בעוד שזעטוטינו־אנו טובחים טבח־אבטיחים בשדות שכנתנו.
והנה, ביום בהיר אחד עומדים אנו בפני העובדה, שאין ילד בדגניה, ההולך על רגליו הטבעיות בלבד. כולם כאחד מקבבים על קביים ומגבהי מרום מסתכלים בעולם ומלואו. – יש דברים בגו: להרגיש את עצמנו פתאום מורמים בחצי מטר ומעלה. טועמים טעם גן־עדן של הגדולים, היכולים לעמוד ולהביט אפילו דרך חלונו הגבוה של הרוקח.
וההליכה על קביים עולה למדרגות־אמנות שונות. קודם הולכים פנים ואחור, אחרי־כן קופצים על קב אחד, מסתובבים על ציר־עצמם, עורכים תחרות־מירוץ של מהירות ושל מרחק – וכך חיים תשעה קבים של חיי־קביים, ומובן מאליו, שכל אחד רוצה בקב אחד של חברו מתשעה קביים שלו.
עד שביום בהיר שני מופיע יונתן הזריז על רגליו הטבעיות ומצלצל ומקשקש בידו תוך כיסו ובינתיים ממצמץ בעינו לנפתלי. – נפתלי מבין לרעו ברמיזה, קופץ מעל קביו ארצה ושואל:
– מה יש לך בכיסך? מה אתה מתרברב כל כך?
ועל זה מוציא יונתן מכיסו קומץ מלא כפתורים צבעוניים. נפתלי משאיר את קביו על הדשא ושוּב אינו נותן את דעתו, אלא על הכפתורים.
* * *
ועל זה יורדים כולם אחד אחרי השני מן הקביים, פורשים לקרן־זווית או אל הקיר זוגות־זוגות, והענין בכפתורים עולה במרכזו של ישוּב ותוקף את כל הציבוּר.
וכך נדחקים הקביים לפינה נידחת, עד שלבסוף עוברים לחדר־האמבטי ונתחבים להסקה. וחסל סדר קביים.
ונפתחת תקופת הכפתורים.
ויקרה לך מקרה, שאתה קם בבוקר, רוצה ללבוש את מעילך וקובע את העוּבדה, שאין עליו אף כפתור אחד לסגולה. ועוד עליך ליתן הודייה, שהכפתורים לא נעקרו בחפזון עם העור והבשר ביחד, כלומר: שלא גייצו לך חתיכה מן הבד עצמו.
אלא שבזה אי־אפשר לפשוט בדגניה השכנה. פה מוכרחים להסתפק ב“תוצרת הארץ”: לספק את הצורך ממעילי המקום.
כל זה על התקופות השונות, בלשונם הם, או על מאוויי־הנפש כדברי הגדולים – כהקדמה לעצם הענין.
זה היה בתקופת הבולים, כשכוּלם, למקטנם ועד גדולם היו אוספים אצלנו בולי־דואר. הגדולים שבהם עשו מעשה־אלבום אמיתי, סידרו את הבולים כמו כל חובבי הבולים בעולם, חילקום על פי מדינות וחלקי־תבל, לפי ערכם, מחירם וצבעם. בעוד שהקטנים אגרו ואספו ומילאו קופסאות ושקיקים, מבלי להתענין לא בצבע ולא במדינה. כל הקטנים, החל מטירוני גן־הילדים וגומר ביונקי־השדיים שאינם יודעים להגיד אבא־אמא, בכו לבולים, עד שתחבו להם בול אל בין אצבעותיהם הפעוטות ומיד הפסיקו את יללתם המרה. ומובן מאליו, שאלה היו מגלים תיאבון מיוחד, לתחוב את הבולים לתוך פיהם – – בכל זה רוצה אני רק לציין, איך טירוף האוספנות היה הולך וכובש, הולך ומתפשט אצלנו לברכה. זה היה תלוי אי־שם באויר ומשם התחיל מפעפע לפתע לכל בית ופינה שבקבוצה.
למותר להגיד, שהסחר־מכר והחליפין פורחים בימים האלה. לעתים קרובות יקרה, שעל שולחן־הדואר, זהו אותו השולחן שתחת דקל־התמרים שעליו מונח משלוח הדואר שהורק מתוך השק, ושכל אחד מאתנו בורר לו משם את המכתבים שלכתובת שלו, הגיע הדבר לידי מחזות לא נעימים ביותר. בארבע וחצי אחרי הצהרים, כשעזריאל הביא את הדואר, כבר עמדו שם כל אוספני־הבולים שלנו סביב השולחן וכמעט שלא נתנו לגדולים לגשת.
יש שיונתן שלח את ידו הרזה אחרי מכתב, כדי לפשוט מעליו את הבול עוד לפני שהמכתב בא לידי בעליו. היד נתפסה בשעת מעשה ובעליה נתבע לדין וחשבון.
מקבל מישהו מכתב ועליו בול יקר המציאות, למשל מהונולולו או מקונגו, מה שיקרה לעתים לא כל־כך קרובות, מיד רואה את עצמו מוקף ששה־שבעה קונדסים קטנים, שאינם נותנים לו לאדם לקרוא במנוחה את המכתב עד תומו, בתחנוני־רחמים במקהלה:
– תן לי את הבול! את הבול! תן!
ואתה שב והחלט, למי בין כל העינים המתחננות הללו לתת את הבול. וזה בשעה שאתה קשור כבר בחוזה עם איעזר, שהבטחת לו כל בול מעניין במידה מסויימת.
אין זה מצב נעים כלל, וביחוד כשאתה רוצה לעשות על פי יושר.
אם כן, זה היה בתקופת בולמוס־הבולים, כשמישהו דופק אצלי בדלת. השעה שעת המנוחה אחרי הצהרים ואני הייתי בביתי. –
שמחה רבה באה במעוננו, כשנכנס מכר ותיק, ידידנו הנושן יצחק נ. פרופיסור לשפות שמיות באחת האוניברסיטאות המפורסמות, שכבר ביקר אצלנו פעמים אחדות מטעמים אחדים: מתוך ידידות אלינו, מתוך אהדתו המיוחדת להר־החרמון, מתוך הנאה מרחיצה בים־כנרת, ואחרון אחרון: תוך כדי מסעו בארצות השכנות, שהוא שוקד על תרבותן.
ברכנו זה את זה בשלום לבבי, הוא הניח את מזוודתו על יד הדלת ואת תיקו על אחד הכסאות הערביים שבחדר. ועל שאלתי, לאן פניו מועדות הפעם, התחיל מספר, שעומד הוא לממש את אחד מחלומותיו הנושנים ביותר. שאחרי עמל ויגיעה רבה השיג סוף־סוף רשיון כניסה וּויזה לחג’ז, ארצו של המלך הגדול איבן־סעוד, והוא שמח מראש לעבודתו המדעית שם.
עיניו אורו משמחה. התבוננתי בו, אדם זה בילה את רוב חייו בספרים. אמנם לא פעם גם נסע בארצות השייכות למקצועו, אך תמיד חזר אל ספריו וככה מובן מאליו, שמכיר הוא את החיים המעשיים, את הויות העולם הזה באותה מידה בערך שאני מכירה את השפות השמיות. ובינתיים זרקה השיבה בזקנו האדמוני.
אחרי שהתקלח כהלכה ושתה כוס תה, הכנסתיו לחדר, שבו ישן הלילה.
אצלנו מצוּּיה מצוקת־דירות. כרגיל מעטים אצלנו החדרים מכפי הצורך, כיאות לעובדים עבודה קשה, שעניני הרוּח אינם זרים להם. הרווקים ישנים ארבעה בחדר אחד. מקרה של שלושה נערים, או שלוש נערות בחדר אחד – זה כבר בגדר “כי ירחיב”.
ידעתי, שבאחד מחדרי הגברים, שבו שלוש מיטות, ישנה במקרה מיטה פנויה, מאחר שאחד החברים נסע. וכך סידרנו את הפרופיסור יצחק במיטה הפנוּיה.
זה היה ביום ששי אחרי הצהרים. פרופיסור יצחק הסתדר בחדר, ואנו שמחנו מראש להרצאתו, שיכבדנו בה הערב, ליל־שבת, לפי המסורת שלו, ומחר בשבת יצא לטיול בסביבה הקרובה.
אמנם היו ימי־קיץ, אך בבוקר ולפנות ערב אפשר לו אפילו לאדם איסתניס כמוהו, היושב בשבת תחכמוני, להתהלך בחוץ. אנחנו “הילידים” כמעט שאיננו מרגישים כבר בחום השמש הצורב ביותר, ורק הזיעה המטפטפת מעלינו בלי־הרף מזכירה לנו לפעמים, שבעמק־הירדן אנו בעצם, בקלחת־השטן של כביכול־ברוך־הוא.
עד יום שבת אחרי הצהרים היה הכל על מכונו על פי התכנית כשוּרה. ואחר כך באה ההפתעה.
אלא, עד שאנו באים אל הגזירה המפתיעה, עלינו להפסיק ולהשחיל חוט אחר לרגע.
פרופיסור יצחק דר בחדר אחד עם גדעון. ולגדעון אחות קטנטונת. כעת היא בת חמש. הזמן הוא שבת בבוקר. הילדים כבר גמרו את ארוחת־הבוקר ועכשיו נהנים הם ממנוחת־השבת כהלכתה. מבקרים אצל הוריהם, שמקצתם חפשים היום. משום שמקצתם תורנים בשבת, פירושו של דבר, שיש להם שרות של־שבת. שכן יש לנו דברים ותפקידים שאין לדחותם בשום אופן, כמו למשל עין פקוחה על הרפת והלול, על בית התינוקות והילדים, וגם המטבח. הלא אי־אפשר לשבת בלי סעודה. כך יש לה לכל משפחה תורן אחד, או אבא או אמא. אך צאצאי־המשפחה מבלים בבית הוריהם, משחקים, משתעשעים, וכמובן מחליפים את בוליהם, בודקים את החדשים שבאו מקרוב ומתבוננים באלבומים בהנאת גומלין ובקנאת גומלין.
מיכל ויוכבד הן שתי ידידות־נפש שאין להפריד ביניהן. ליוכבד עינים שחורות, הנוצצות כענבי־השזיפית, פנים מארכים, מחודדים, ודומה היא יותר לעכברון או לארנבית קטנטנה, או בכלל לאחד מבני משפחת הכרסמנים. זריזה היא כחולדה ובכל פינה תמצאנה.
ומיכל היא ההפך לה: עגולה היא וחסונה, בעלת אברים, קצת מגושמת, עיניה כחוּלות־אפוּרות, שברק גור־חיות להן. היא בלונדית, מקלעת נוקשה שזורה היטב מוזקפת לה בעורפה כקרשת קטנה. לחייה תמיד אדוּמות ובכללה עושה רושם של חתוּלת־בר פעוטה.
ככה נפגשו שתי הידידות קודם בחדר אמה של מיכל. אך הואיל והאם עסוקה ברפת וכעת מתאמצת היא למלא בבוקר את מה שהחסירה משנתה בלילה, הרי שתי הידידות התחמקו על בהונות רגליהן ויצאו החוצה.
– בואי, נלך אל חדר גדעון – מציעה מיכל.
חיבה יתר נודעת לה למיכל מאת גדעון. לפעמים מביא הוא לה תמונות ובימים האחרונים גם בולים. אמנם היא אינה יודעת עדיין קרוא וכתוב, אך מחוננת היא בפירוש בחוש־לצבעים, כפי שציוריה מעידים עליה. ואת הבולים אוספת היא על פי הצבעים שלהם.
וככה הולכות שתיהן לחדרו של גדעון, המשותף ברגע זה גם לאורחנו הפרופיסור.
החדר הוא ריק. גדעון וחברו הלכו לשחות בגלי הירדן ופרופיסור יצחק הוא בטיול עמנו. עומד הוא הפרופיסור לתומו על יד שיח־בננות ותוקע את דעתו בפלאיו הנצחיים של הטבע – ואותה שעה נתקיימה הגזירה בחדרו.
מיכל ראתה את תיקו של האורח על המיטה, ובלי כל פקפוּקים ושהיות פתחה אותו. מיכל יודעת, שגדעון יש לו תיק שכזה, ובתיקו של גדעון הלא מותר לה לעשות כבתוך שלה. גדעון באמת אין לו שם אוצרות־קורח, לכל היותר ספרי־לימוד וגם לקריאה עם ציורים מוזרים ולפעמים גם תמונוניות אחדות בשבילה.
יוכבד תוחבת את אפה החדיד אל תוך תהומו האפל של התיק ומיד מעלה בו דבר מעניין מאוד: שפופרת ירוקה. יודעת היא, שאבא יש לו דבר שכזה בשביל השינים. פותחת היא את פי השפופרת בבריגה והתוכן הירוק מבצבץ ויוצא החוצה. ומיד מגלה היא, שעל הרצפה הלבנה אפשר לצייר יפה מאוד בזה הירוק, המבצבץ מתוך השפופרת, והיא מתחילה למשוך ביד אמונה על הרצפה קווים ירוקים, סליליות ועיגולים ומרובעים בעירבוביה חיננית, והיא שמחה מאוד במעשי ידיה להתפאר.
אל ידה של מיכל איקלע דבר אחר: ספר חוּם קטן עם תמונה וגם – הוי, איזו הפתעה! – המון בולים קטנים, צבעוניים מוזרים מודבקים שם, שכמוהם לא ראתה עדיין בחייה הקצרים. מתיישבת היא ברגלים מקופלות תחתה, כדרך שהערביים רגילים, על הרצפה, ובעוד יוכבד שקועה כולה במעשה אמנות־הציור שלה, מסירה מיכל את הבולים היפים הצבעוניים מתוך הספר הקט, אחד אחרי אחד ולפעמים מתעקש הבול והיא קורעת אתו יחד גם פיסת נייר. –
כל הפעולה הזאת אינה מאריכה יותר מרבע שעה. מפני שכשהגיע לאזניהן קולה של חברתן השלישית מלכה מבחוץ, מיד הניחו את כל הכבודה ומיהרו אליה החוצה.
שעות־השבת חלפו־עברו בצעדי־חשאין. כל העובד משך כל השבוע תחת שמינו פה, יודע להעריך את הברכה הספונה במסורת זו ששמה שבת.
מן הטיול נכנסנו ישר אל חדר־האוכל. היתה שעת־צהרים. גדעון וחברו־לחדר נפגשו אתנו בחדר־האוכל הכללי ופה היתנו עם פרופיסור יצחק ללכת מיד אחרי האוכל להתרחץ בירדן.
יפה עשה הקב"ה, שבירושלים, עיר־ההרים, שאין לה לא נהר ולא אגם, ניתן לה אוויר צונן נעים, ולנו, היושבים בקלחת הבריאה, לנו נתן את הירדן ואת ים־כנרת הערב והתכול תמיד, שנוכל לא רק להשקות בהם את שדותינו הצמאים, אלא גם לרחוץ את בשרנו השרוּב ולרעננו במי־הירדן המשיבים נפש.
אחרי שאני פרשתי לחדרי, הלך פרופיסור יצחק עם גדעון ואריה, שני חבריו־לחדר, לרחוץ בגלי הירדן.
היתה שעה ארבע אחרי הצהרים, כשנפתחה דלת חדרי בסערה, בלי כל דפיקה, והפרופיסור יצחק פרץ אלי החדרה בלי נשימה. הוא היה חיוור־לבן כקירות מעוני הדל, מנפנף בידו פנקס חום, ובלי להוציא הגה מפיו התמוטט וצנח על הספה. – שקלתי רגע בדעתי, אם לקרוא לרופא, ואחר כך שאלתיו, מה קרה? – הוא הרים והראה לי את הדרכיה שלו קרועה.
– הנה… מה עשו לי… הביטי… מה עשו לי…
בינתיים נכנס בעלי יעקב, וכעת עמדנו שנינוּ אילמים ומדוּכאים עד היסוד.
ברגע הראשון כאילו הלמו לנו על ראשנו בקרדום. ופרופיסור יצחק חזר ואמר כל הזמן:
מישהו עשה לי זאת בכוונה… בכוונה… מישהו רוצה להכשילני… בכוונה… בעבודתי… בכוונה…
ועוד יעקב הנדהם והחיוור כמוהו מנסה להרגיעו בדברי נועם והסברה, רצתי אני אל מקום־המעשה. רציתי לעשות כדרך הבלשים: להתחקות אחרי המעשה במקום הפשע עצמו. –
וכשפתחתי את דלת החדר וראיתי את הציורים הפוטוריסטיים הצויירים במשחת־שיניים על הרצפה, מיד תפסתי את כל הענין הנורא. ברור כשמש – זוהי עבודתו של אחד החניכים שלי.
אם כן, קודם כל צריך לבאר לו לפרופיסור יצחק, שאין זה מעשה־פשע להכעיס, אלא של ילדים פעוטים.
אמנם ידעתי, שזה לא ימתיק את האסון למעשה, אך אני הייתי מעוניינת להוכיח לו, שאין אצלנו פושעים.
הבינותי וכאבתי את מצבו, ידעתי שתכנית־הנסיעה שלו לארצות ערב עלתה בעשן לזמן רב. אך לעת־עתה אין מה לשנות. יש שהכרעה במאורעות חשובים מאוד בחיינו תלויה בדברים של מה בכך, ולפעמים מתפורר רצוננו ואיזה אידיאל נשגב בידי רוח מצוּיה. יש שכלב קטן משתעשע או רובץ בדרך־המלך, באה מכונית, ומתוך זהירות וחשש לחייו של היצור הקטן, עוקף אותו הנהג – והדבר עולה בחייהן של נפשות אחדות. –
מיכל רצתה להגדיל את אוצר הבוּלים שלה והדבר עלה בתעודת־רשיון, שהושגה בעמל רב למסע מדעי, שאיש־מדע קיווה לו וחלם עליו מיום עמדו על דעתו ושעד היום הזה אינני יודעת, אם זכה להגשימו פעם.
משום שעל אף כל דברי ההרגעה שלנו ובאורינו ועם כל הראיות המוכיחות בפירוש, לא רצה איש־המדע התמים והמדוכא להאמין, שאין פה ענין של מעשה־זדון, להפריע לו בעבודתו המדעית.
הוא נסע מאתנו – ואני חוששת, שידידנו זה הותיק והטוב פנה לנו עורף. שכן מאז המקרה הגורלי ההוא לא ביקר אצלנו עוד, לא לראות בפלאי הכנרת והחרמון ולא להתרחץ במי־הירדן וגם לא לחנות אצלנו קצת במסעו לארצות השכנות, שאולי בכל זאת לא התייאש מהם אחרי כן.
למחרת אותו יום, כשאחרי המרחץ בכנרת עם הילדים, בנינו בחול שעל שפת הים, נטלתי את ידה של מיכל והושבתיה אצלי, וגם את יוכבד שיתפתי אלינו. – ופה, תחת כיפת־השמים הכבירה שלנו, כשפנינו אל הכנרת, סיפרה לי מיכל בלשונה התמימה על הבולים הקטנים היפים, שמצאה שם בספריר החום הקטן בחדרו של אחיה גדעון.
ובזה הוסר הלוט מעל פושע דגניה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.