קְרִיאָה מְעַנְיֶנֶת אֶת הַיְלָדִים!

מורים! הזמינו את הספר בעד תלמידיכם ותקבלו הנחה. פנו אל המערכת.

פיס

– הוֹי, הַבִּיטוּ! שֶלֶג צָח!

– הוֹי, הַבִּיטוּ! שֶלֶג רָך!

וּמָתַי יָרַד? לֹא יָדַעְנוּ,

בְּבֵית הַסֵּפֶר לֹא שָׁמַעְנוּ,

אַךְ הוּא יָרַד לָבָן צָח.

– הוֹי כַּדּוּרִים! הוֹי, הֶאָח!

*

– חַה־חַה־חַה! פָּגַע בָּאָף!

כָּדּוּר שֶׁלֶג מְלֹא הַכָּף.

– חַכֵּה־נָא, חַכֵּה! רַק הַסְּפָרִים.

הָלְאָה, הָלְאָה לכְלָ עֲבָרִים!

– חַה־חַה־חַה! בָּרֹאשׁ פָּגַע!

־ לֹא, לֹא, לֹא! כִּמְעַט נָגַע!

(נ. י. כביטנר)

כשבּרא הקבּ"ה (הקדוש ברוך הוא) את הפּרחים, קרא שמוֹת לכלם ואמר להם: זכרוּ את שמוֹתיכם ויאהבוּכם בּני האדם. שׁננוּ להם הפּרחים את שמוֹתיהם שלֹא ישכּחוּם.

פּעם הלך לוֹ האדם לטיל בשׂדה וראה את הפּרחים הנאים. נגש אליהם, הריח את ריחם הנעים ושאל אוֹתם לשמוֹתיהם. כל פּרח הגיד את שמוֹ, רק פּרח אחד קטן, תָּכֹל כּתכלת השמים שכח ולֹא זכר את שמו. אמר האדם: פּרח מרהיב עין כּמוֹך יהיה בן בּלי שם? התפּלל אל הקבּ"ה ויזכּירהוּ לך. התחיל הפּרח לבכּוֹת וּלהתפּלל:

רבּש"ע (רבנו של עולם), מה מר גוֹרלי בעוֹלם החיים! את כּל הפּרחים, אפילוּ היותר מכוערים, האדם מכבּד, כּי שמות להם. ואוֹתי, אף כּי מהלל את יפיי, מזלזל הוּא בכבוֹדי, בּשביל ששכחתּי את שמי.

דמעותיו של אוֹתוֹ פרח נטפוּ באגלי טל ושטפוּ כנחל בּשדה. שמעוּ הפּרחים את קוֹל בּכיו, השתּתּפוּ גם הם בּצערו והתפּללוּ כלם בּעד אחיהם האמלל.

ּשמע הקבּ"ה את תּפלתם, מחה דמעותיהם ואמר אל השַׁכּחן:

– אל תּבכּה, פּרח מסכּן. אקרא לך שם חדש שלֹא תּשׁכּחהוּ במהרה. ושמעוּ בּני האדם את שמך וגם הם לֹא ישכּחוּך לעוֹלם. שמך יהיה: “אל תּשכּחני”.

שׂמח הפּרח שׂמחה גדולה והוֹדה להקבּ"ה על חסדוֹ הגּדוֹל.

וּכשעבר האדם שנית לפניו ולֹא שם לבּוֹ אליו, קרא הפּרח בּחן על פניו:

– הבּט אלי בּן אדם! וכי אין אתּה זוכרני כבר, שאינך רוצה להבּיט אלי?

אמר האדם:

– כּל זמן שאין לך שם אינני יכל לדעת אוֹתך.

קרא הפּרח בּגאוה:

– שמי “אל תּשכּחני”.

חִיֵךְ האדם:

יאה לך שם זה, פּרח נחמד! מהיום יאהבוּ אוֹתך בּני האדם והילדים ישמחוּ בך.

וּבכל פּעם כּשׁרוֹאה הפּרח הקטנטן אדם עוֹבר לפניו, הוּא קוֹרא אליו:

– בּן אדם! אל־תּשכּחני!

כֵּן כֵּן. מִיוֹם לְיוֹם

גָּבְרוּ חֲטָאֵי־סְדוֹם

וְרָבְתָה הַצְעָקָה.

כִּי רַק יָד חֲזָקָה

אֱמֶת מִשְׁפָּטֶיהָ

וְאֵין בִּלְעָדֶיהָ.

כָּל אַלִים, רַב כֹּח

צַדִּיק הוּא כְנֹחַ

וּמְהֻלָּל בְּפִי כֹל.

וּפוֹשֵעַ גָדוֹל

זֶהוּ אִישׁ רַך הַלֵּב,

שֶׁאֵינֶנּוּ כִזְאֵב

אַכְזָר וְשוֹפֵךְ דָּם.

וּפַעַם קָרָה שָׁם

מִקְרֶה נוֹרָא מִנְשׂוֹא.

יִלְּלְה סְדוֹם – אוֹי, אֲבוֹי!

נַעֲרָה צְעִירָה

בִּסְדוֹם עִיר הַבִּירָה

נָתְנָה לֶחֶם לְדַל

שֶׂבַּדֶּרֶךְ נָפַל

מֵרָעָב מִתְעַלֵּף.

סְדוֹמִית, שֶתְּסַלֵּף

דֶרֶךְ מִצְוַת עַמָּהּ?

שַׁעֲרוּרָה! שַׁמָּה!

עוֹד לֹא נִשְׁמַע מִיּוֹם

הִוָּסֵד אֶרֶץ סְדוֹם,

עָנִי לִבּוֹ סָעַד.

בּוּז חֶרְפָּה וְרָעַד!

הַמֶּלֶך מָלֵא אַף,

הַשָּׂרִים סָפְקוּ כַף

הַשׁוֹפְטִים חָרְקוּ שֵׁן,

הוֹצִיאוּ אַחֲרֵי־כֵן

מִשְׁפַּט זֹאת הַסָּרָה;

לִמְרוֹחַ אֶת בְּשָׂרָהּ

בִּדְבַשׁ, וְעַל הַגָּג

לְעֵינֵי כֹל תּוּצָג.

וּבְמִיתָה מְשֻׁנָּה

מִדְּבוֹרִים מְעֻנָּה

תָּמוּת בַּת הָרֶשַׁע

עַל גֹדֶל הַפֶּשַע.

(עוֹד יָבוֹא)

נחמן.

עָנִי זָקֵן לָבוּשׁ קְרוּעִים בָּא אֶל חָצֵר אַחַת.

בְּפִנַת הֶחָצֵר רָבַץ כֶּלֶב. כִּרְאוֹת הַכֶּלֶב אֶת הֶעָנִי, קָם

מִמְקוֹמוֹ בכַעַס וְהִתְנַפֵּל בִּנְבִיחָה חֲזָקָה עָלָיו.

אָז מִהֵר יֶלֶד אֶחָד בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים מִבֵּיתוֹ אֶל הַכֶּלֶב.

הַיֶּלֶד אָחַז בְּצַוָארוֹ וְגָעַר בּוֹ:

– לֵך אֶל הַבַּיִת! אַל תִּנְבָּח! הָס!

הַכֶּלֶב נִשְׁתַּתֵּק לְאַט לְאַט, עַד שֶׁחָדַל לְגַמְרֵי מִנְּבּוֹח.

אָז נָתַן הַיֶּלֶד לֶעָנִי נְדָבָה וְאַחֲרֵי כֵן שָׁאַל:

– הַגִּידָה לִי, מַדּוּעַ כַּלְבִּי זֶה מִתְנַפֵּל עָלֶיךָ תָּמִיד בִּרְאוֹתוֹ אוֹתְךָ מֵרָחוֹק? הֲלֹא טוֹב הוּא מְאֹד וְנוֹחַ לְכָל אָדָם. רַק עָלֶיךָ מִתְנַפּל תָּמִיד בְּכַעַס.

– גַם עָלַי אֵינֶנּוּ כוֹעֵס – עָנָה הֶעָנִי בִּצְחוֹק

קַל עַל פָּנָיו. – הַכֶּלֶב רַק שׁוֹאֵל אוֹתִי תָמִיד, מַדּוּעַ עָנִי הִנֵנִי? מַדּוּעַ בְּגָדַי קְרוּעִים וְאֵינָם דוֹמִים לְבִגְדֵי אֲנָשִׁים אַחֵרִים?

הַיֶּלֶד הִבִּיט בִּפְנֵי הֵעָנִי וְהֵבִין כִּי דְבָרָיו רַק דִבְרֵי צְחוֹק הֵמָּה, בְכָל זֹאת שָאַל שׁוּב בְּקוֹל רְצִינִי.

– אֲבָל, הֲלֹא עַכְשָׁיו רָאִיתִי, כִּי כַלְבִּי הִתְנַפֵּל עָלֶיךָ וְהִתְחִיל לִקְרוֹעַ אֶת שׁוּלֵי בִגדֶּךָ? אֵיךְ תֹּאמַר כִּי גַם עָלֶיךָ אֵינֶנּוּ כוֹעֵס?

– זוֹהִי גַם כֵּן אֱמֶת – עָנָה הֶעָנִי בְּאוֹתוֹ

הַצְּחוֹק הַקַּל – עַכְשָׁו כּוֹעֵס עָלַי הַכֶּלֶב, יַעַן כִּי אֵינֶנִּי מֵשִׁיב לוֹ תְשׁוּבוֹת עַל שְׁאֵלוֹתָיו תָּמִיד.

(מ. אֶרליך)

בּיוֹם קיץ אחד בּצהרים ישב מֹשה’לי אצל השלחן וכתב את שעוּרוֹ. פּתאֹם שמע דפיקה קלה בחלון. נשׂא את עיניו וראה אנקוֹר (wró bel־) עוֹמד מאחוֹרי החלוֹן. כּנפיו פרושׂוֹת – כּאלוּ הוּא מנקר בּארץ וּמבקש זרעוֹנים.

– אמא, אמא! – קרא משׁה’לי בּהתפּעלו. – הבּיטי נא, אמא, הנה אנקוֹר דוֹפק בּחלוֹן. רעב הוּא ודאי, תּני־נא לו, אמא, מה לאכֹל.

– כּרגע, ־ ענתה האם, שישׁבה על הספּה וסרגה פוּזמק.

היא קמה ממקוֹמה והלכה אל המטבח והביאה קֹמץ פּירוּרי לחם רך. אבל אךְ נגשה אל החלון וחפצה לפתח אוֹתוֹ נבהל האנקוֹר ופרח לוֹ.

– אוֹי! – קרא משׁה’לי בצער. – הוּא פרח!

– אל תּצטער, יקירי, – ענתה האם, בּפתחה את החלוֹן וּבפזרה שם על האדן את פירוּרי הלחם: – היה בּטוּח, הוּא עוד ישוּב אלינוּ, ויקבּל בּתוֹדה את אשר אנחנוּ נוֹתנים לוֹ.

ואמנם כּן היה. לא ארכוּ הרגעים והאנקוֹר שׁב. הרגיש בּוֹ משׁה’לי וקרא בּשׂמחה:

– אמא, הבּיטי־נא, האנקוֹר שב!

– הלא אמרתּי לך, כי ישוּב, – ענתה האם ברצוֹן, בעשׂוֹתה את מלאכתּה. – והאנקוֹר עמד בּתוֹך כּך על אדן החלוֹן וּבמקוֹרוֹ הקט לקט מהר־מהר את פּירוּרי הלחם וּבלע אוֹתם בּתיאבוֹן גדוֹל. כּאשר כּלוּ הפירוּרים קנח את מקוֹרוֹ על האדן אחת הנה ואחת הנה, ואחרי כן הרים את רֹאשׁוֹ הקטנטן והבּיט בעד החלוֹן אל הבּית פּנימה, כאלוּ היה רוֹצה להוֹדוֹת על החסד שׁעשׂוּ לוֹ. הבּיט כּך רגע קצר ואחרי כן פּרש את כּנפיו וּפרח לוֹ.

– אמא, הוּא פרח! – קרא משׁה’לי, שעמד כּל העת לא רחוֹק מן החלוֹן והתבּוֹנן בּנחת אל האנקוֹר, שאכל את פירוּרי הלחם.

– אין לך, יקירי, להצטער, – ענתה האם. – ודאי עוֹד ישוּב, אם רק ימצא פּה עוֹד פירוּרי לחם.

– אם כּן, אמא, אכין לפניו עוֹד מה לאכֹל, וכאשׁר יבֹא שוּב, לֹא יצטרך לחכּוֹת וימצא את האֹכל כבר מוּכן לפניו.

– עשׂה, כּאשר אתּה רוֹצה, ויברך אותך האנקוֹר.

וּמשה’לי עשׂה, כּאשר דבּר. הכין פּעם שנית וּשלישית אֹכל בּשביל האנקוֹר, והוּא בא ואכל, והוֹדה וּפרח לוֹ. והדבר נעשׂה למשׁה’לי לחוֹק. הוּא היה בטוּח, כי האנקוֹר יבֹא ודאי לאכֹל מאשר הכין בּשבילוֹ, אם לֹא יקרה לוֹ, חלילה, איזה אסוֹן. ולא פּסח גם על יוֹם אחד, שלֹא יכין בוֹ אֹכל בּשביל האנקוֹר. ולא חסר גם יוֹם אחד, שהאנקוֹר לא יבֹא לאכֹל. וכך הסכּינוּ זה לזה מאד. משׁה’לי אהב את האנקוֹר, והאנקוֹר לא ירא עוֹד מפּניו, כּמוֹ שהוּא ירא מפּני איש אחר.

אך הנה עבר הקיץ וּבאוּ ימוֹת הסתו. רוּחוֹת קרוֹת נשבוּ, השׁמש לא נראתה, השׁמים היוּ מעוֹננים וּגשמים רבּים ירדוּ יומם ולילה.

ואז נעלם פּתאֹם האנקוֹר. אנה בּא? איך התחבּא? המצא לוֹ מחסה מקוֹר וּמגשׁם? היש לוֹ מה לאכֹל? – כּך שאל משׁה’לי, אך לֹא מצא על שאלוֹתיו כּל תשוּבה. גם אמוֹ לֹא ידעה מה לענוֹת על השאלוֹת האלה.

והצטער על זה משׁה’לי מאד, אבל לֹא יכֹל לעשוֹת כּלוּם.

עבר הסתו וימי החֹרף הגיעוּ. הקוֹר חזק מיוֹם ליוֹם. הנהרוֹת קפאוּ ויכֻסוּ קרח. ירד שלג רב ויכַסה את כּל, את הרחוֹבוֹת, את הבּתּים, הגגוֹת, הגדרוֹת, העצים אשר בּגן וּביער, והצמחים אשר בשׂדה.

וּפעם אחת, בּצהרים של יוֹם חֹרף זה, ישב לוֹ משׁה’לי אצל השׁלחן וכתב את שעוּרוֹ, כּאשר הסכּין לעשׂוֹת תּמיד. פּתאֹם שמע כּי דבר־מה נפל והתלבּט על אדן החלוֹן. משׁה’לי נזדעזע קצת וקפץ ממקוֹמוֹ ורץ אל החלוֹן, לראוֹת ולדעת מה נהיתה שם.

אך מה גדוֹל היה תמהוֹנוֹ, בראוֹתוֹ שם צפּוֹר פּרוּשׁת־כּנפים מתלבּטת וּמפרפּרת בּין חיים וּמות. וכאשר התבּוֹנן בּה רגע הכּיר, כי זהוּ אוֹתוֹ האנקוֹר, שפּרנס אוֹתוֹ כּל ימי הקיץ.

– אמא, אמא! מהרי נא! – קרא משׁה’לי בקוֹל רם ונוֹאשׁ. – ראי־נא, האנקוֹר פּה, אך הוּא גוֹסס, גוֵֹעַ! מהר, צריך להצילו!

האם החישה לבֹא ולראוֹת, מה כל החרדה? אך כּאשׁר ראתה את האנקוֹר מפרפר בּין החיים והמות, לֹא חשבה הרבּה, ותמהר ותפתּח את החלוֹן, וּביד רחמניה תּפשה באנקוֹר והכניסה אוֹתוֹ אל הבּית וסגרה שוּב את החלוֹן.

– תּני נא אותו לי, – קרא משׁה’לי.

– חכּה נא רגע, – ענתה האם. – צריך בתחלה להצילו, להשיב את רוּחוֹ, לחממוֹ וּלהאכילוֹ, כי הנך רוֹאה, שהוּא גוֵֹע.

וּבדבּרה זֹאת נשבה עליו בהבל פּיה החם, עוֹררה אוֹתוֹ, נטפה אל פּיו טפּוֹת מים אחדוֹת, עוֹד רגע, עוֹד רגע והאנקּוֹר התחיל להראוֹת אוֹתוֹת חיים: פּקח את עיניו והרים את רֹאשוֹ, כּמשתּאה, איה הנהוּ.

– פּקח את עיניו! – קרא משׁה’לי וימחא כף משׂמחה. וכאשר האכילוּהוּ והשקוּהוּ שׁב רוּחוֹ אליו בּכל.

– ומה יהיה עתּה? – שאל משׁה’לי בדאגה. – הלֹא אי־אפשר לשלחוֹ החוּצה, פּן יקפּא שׁם מקוֹר.

– צדקתּ, יקירי, – ענתה האם. – ודאי שאי אפשר לשלחוֹ עתּה החוּצה. אבל הוּא יבלה את החוֹרף אתּנוּ בבּית. נוֹשיבוֹ בכּלוּב ואתּה תשגיח עליו, שלֹא יחסר לוֹ דבר. וכאשר יגיע האביב, אז נשלחהוּ החוּצה לחפשי.

טוֹב מאֹד! – קרא משׁה’לי בשׂמחה רבּה. ועוֹד בּאוֹתוֹ הערב הביאה האם מן השוּק כּלוּב יפה ונתנה למֹשה’לי, שיוֹשיב בּו את האנקוֹר.

אוּלם האנקוֹר סרב בּתּחלה להִכּנס אל הכּלוּב. הוּא הסכּין לחיי חוֹפש וירא להיוֹת פּה כלוּא תמיד, כאסיר בכלא. אבל משׁה’לי הרגיע את רוּחוֹ:

– אל תּירא, חביבי, דִבֵּר אליו בְפִיוּס, – לֹא אכלא אוֹתך פּה לנצח. יעבוֹר רק החוֹרף ויגיע האביב ואשלח אותך לנפשך.

והאנקוֹר שמע והאמין לדבריו. הוּא היה בטוּח, שׁמשׁה’לי יעמוד בדבּוּרוֹ ויקַים את הבטחתוֹ.

ונכנס את הכּלוּב וחכּה במנוּחה לבֹא האביב.

מ. אֶרליך.

(ע"פ סְוֶן הַדִין)

עַם קְדוּמים הוּא עַם החִנָאִים. עָצוּם וְרַב בְּמִסְפָּרוֹ מכָּל עַמֵי הַתֵּבֵל. קִיּוּמוֹ הוֹלֵךְ וְנִמְשָׁךְ מִלִפְנֵי הַרְבּה אֲלָפים שָׁנָה עַד הַיּוֹם. בְּעֵת שֶׁבָּבֶל וְנִינְוֵה עָמְדוּ בִּמְרוֹם הִתְפַּתְּחוּתָן, הָיְתָה כְבָר לְחִינָא תַּרְבּוּת גְבֹהָה וּבְמֶשֶׁךְ הַרְבֵּה אֲלָפים שָנָה לֹא שֻׁנְּתָה בְמַשְהוּ. מִבָּבֶל וְנִינוֵה נִשׁאֲרוּ הַיּוֹם רַק חָרְבוֹת. אוּלָם חִינָא מִתְקִיֶּמֶת עוֹד בְּכָל עֻזָהּ.

אַסִּיָה הַמּעֲרָבִית דוֹמָה לִמְקוֹם קְבָרוֹת גָּדוֹל וּמַצְבוֹת זִכָּרוֹן שׁוֹנִים וְרַבִּים בְּלי מסְפָּר מְספּרוֹת עַל הַזְמַנִים שֶׁחָלְפוּ. עַמִּים וּשְׁבָטִים נוֹדְדִים שוֹנִים נִלְחֲמוּ פֹה זֶה עִם זֶה, אֶחָד כָּבַשׁ אֶת הַמֶמְשָׁלָה מִידֵי הַשֵּׁנִי ויָּחֲרִיבוּ אֶת הָאָרֶץ. אוּלָם הַחינָאִים, הוֹדוֹת לִגְבוּלֵי אַרְצָם הסְּגוּרים מִכָּל צַד וְהוֹדוֹת לְגֹעַל נַפְשָׁם בְּיַחַס לִבְנֵי עַם זָר, נשְׁאֲרוּ כְמוֹ שֶׁהָיוּ. מִנְהָגֵיהֶם הַיְשָנִים שֶׁל עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְזֵכֶר נִשְׁמוֹת אֲבוֹתֵיהֶם קְדוֹשִׁים לַדּוֹר הַצָּעִיר כְמוֹ לַדּוֹרוֹת שֶעָבָרוּ.

לִפְנֵי אַלְפַּיִם וּשְׁתֵּי מֵאוֹת שָׁנָה בָּנָה מֶלֶך חִינָא, אִישׁ נָבוֹן וִרוֹאֶה עֲתִידוֹת, חוֹמָה גְדוֹלָה מִסָּבִיב לָאָרֶץ. בִּנְיָן כָּזֶה עוֹד לֹא הֵקִימוּ יְדֵי אֲנָשִים. אֹרֶךְ הִחוֹמָה, אַלְפַּיִם אַרְבִּע מֵאוֹת וַחֲמִשִׁים קִילוֹמֶטֶר. שִׁשָׁה עָשָׂר מֶטִרִים גָבְהָהּ וְרָחְבָּהּ – שְׁמֹנָה מֶטְרִים מִלְּמטָּה וַחֲמִשָׁה מִלְּמַעְלָה. הַחוֹמָה נִבְנְתָה מֵאֲבָנִים לְבֶנים וְעֵצִים, בָּהּ נִמְצָאִים הַרְבֵּה מִגְדָּלִים בְּמֶרְחָק יָדוּעַ אֶחָד מֵהַשֵׁנִי וְגם שְׁעָרִים. כַּיּוֹם הֲרוּסָה הַחוֹמָה בִמְקוֹמוֹת רַבִּים, אוּלָם בִּכְלָלָהּ עוֹמֶדֶת הִיא עוֹד בְּאֵיתָנָהּ.

לְאֵיזוֹ מַטָּרָה נִבְנְתָה הַחוֹמָה הַזֹאת? הֲלֹא הַחִינָאים הֵם בִּכְלָלָם אוֹהֲבֵי שָׁלוֹם? וַדַּאי שֶׁבָּנוּ אוֹתָהּ לְמעַן הָגֵן עַל הָאָרֶץ מִפְּנֵי הִתְנַפְּלוּת אוֹיְבִים מִבַּחוּץ.

חוֹמוֹת בְּצוּרוֹת מִסָּבִיב לְעָרִים שׁוֹנוֹת יֵשׁ בְּחִינָא אֶלֶף חֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִׁים וְשָׁלשׁ. וּמַלְכָּם הַגָּדוֹל מָצָא אָז לְנָכוֹן, כִּי טוֹב יִהְיֶה אִם תִּסְבּוֹב חוֹמָה אַחַת כְּטַבַּעַת אֶת כָּל הָאָרֶץ. הַסַּכָּנָה הֲכִי גְדוֹלָה נִשְׁקְפָה אָז לָאָרֶץ מִצַּד צָפוֹן. שָׁם הָיוּ שִׁבְטֵי תּוּרְקִיסְטַן הַמִּזְרָחִית, שִׁבְטֵי טַטַרִים וּמוֹנְגוֹלִים נוֹדְדִים. כֻּלָּם פְּרָאִים, אַמִיצֵי לֵב וְאוֹהֲבֵי מִלְחָמָה.

בְּעַד כָּל אֵלֶה הַפְּרָאִים הָיְתָה חוֹמַת חִינָא לְמַעֲצוֹר שֶׁלֹא יָכְלוּ לוֹ. מִסּבָּה זוֹ סָבְלָה אָז אֵירוֹפָּה הַרְבּה. כּי הַשְּבָטים שֶׁהָיוּ מֻכְרָחִים לָשׁוּב מִדֶּרֶךְ נְדוּדֵיהֶם הַדְּרוֹמִית, שֶׁהוֹבִילָה לְחִינָא, שָׂמוּ פניהֶם מַעֲרָבָה. וּבַמאָה הָרְביעִית לִסְפירַת הָאֶזְרָחִים שָׁטְפוּ שִׁבְטֵי הַהוּנִים וְהָאַלַנִים דֶרֶךְ אֲרָצוֹת רַבּוֹת בְּאֵירוֹפָה וְהֶחְרִיבוּ אוֹתָן.

הָאֵם אֶל בְּנָהּ, שֶׁבָּא מִן הַחוּץ מֻכֶּה וּפַצוּעַ וּשְׁתֵּי שִׁנַיִם חָסְרוּ בְפִיו.

הָאֵם: מַה זֶה? עוֹד הַפַּעַם נִלְחַמְתָּ עִם שׁוֹבָבִים וְאִבַּדְתָּ שְׁתֵּי שִׁנַיִם?

הַבֵּן: לֹא אִמִּי, לֹא אִבַּדְתִּי אוֹתָן. צְפוּנוֹת הֵן בְּכִיסִי.

בְּחֶבְרַת רֵעִים סִפֵּר אִישׁ אֶחָד מַעֲשֶׂה נוֹרָא שֶׁקָּרָה אוֹתוֹ, כַּדְבָרִים הֲאֵלֶה:

הָלַכְתִּי פַעַם דֶרֶךְ יַעַר גָּדוֹל, הָלַכְתִּי שָׁעוֹת אֲחָדוֹת וְתָעִיתִי. לִבִּי הָלַם מִפַּחַד, יָדַעְתִּי כִּי בַיַּעַר הַזֶה נִמְצָאוֹת חַיּוֹת טוֹרְפוֹת. בִּקַּשְׁתִּי מוֹצָא מֵהַיַּעַר וָאָיִן. פִּתְאוֹם רָאִיתִי מֵרָחוֹק מַחֲנֶה זְאֵבִים.

מִהַרְתִּי וְטִפַּסְתִּי עַל עֵץ אֶחָד. הֲזְאֵבִים הִרְגִּישׁוּ בִי, מִהֲרוּ אֶל הָעֵץ וְנִסּוּ לִקְפּוֹץ עָלָיו, אֲבָל לֹא יָכְלוּ.

יָשַׁבְתִּי עַל עָנָף אֶחָד וְרָעַדְתִּי מִּפַּחַד, כִּי הַזְאֵבִים סָבְבוּ אֶת הָעֵץ וְחִכּוּ עַד שֶאֶהְיֶה טֶּרֶף לְפִיהֶם.

פִּתְאוֹם שָמַעְתִּי אֵיזֶה רִשְׁרוּשׁ עַל עַנְפֵי הָעֵץ מִלְמָּעְלָה. נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי וְרָאִיתִי נָחָשׁ עֲנָקִי מִתְפַּתֵּל וְקָרֵב אֵלַי בְּלֹעוֹ הַפָּתוּח.

– הוֹי! – קָרָאתִי בַחֲרָדָה. – קִצִי בָא! אִם אֶקְפֹּץ מֵהָעֵץ, יִטְרְפוּנִי הַזְאֵבִים. וְאִם אֶשָּׁאֵר, יִבְלָעֵנִי הַנָּחָשׁ.

פֹּה הִפְסִיק הָאִישׁ אֶת סִפּוּרוֹ וְהֶחֱרִיש. כָּל הַשּׁוֹמְעִיםּ הֵאִיצוּ בוֹ:

– וּמָה הָיָה הַסּוֹף? סַפֵּר!

– הַסּוֹף הָיָה, כִּי נֵס גָדוֹל קָרָה אוֹתִי וְנִצַלְתִּי.

– אֵיזֶה נֵס?

הַנֵס הַגָּדוֹל הוּא, שֶׁכָּל הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה לֹא הָיָה. וְלוּ קָרָה בֶאֱמֶת מִקְרֶה כָּזֶה, וַדַאי שֶׁטְרָפוּנִי הַזְאֵבִים אוֹ בְּלָעַנִּי הַנָּחָש.

שְׁתִיַת הַתֵּה הִיא כָעֵת הַמַּשְׁקֶה הַיּוֹם־יוֹמִי כִמְעַט בְּכָל אַרְצוֹת הַתֵּבֵל.

בְּאֵירוֹפָה נוֹדַע הַתֵּה רַק לִפְנֵי מָאתַיִם וַחֲמִשִׁים שָׁנָה וְלֹא יוֹתֵר. מְקוֹם צְמִיחַת שִׂיחֵי הַתֵּה הוּא בְחִינָה. הָרוּסִים הֵבִיאוּ אוֹתוֹ אֶל אַרְצָם עַל גְּמַלִּים דֶרֶךְ מוֹנְגוֹלְיָה וְסִבִּירְיָה.

בַּיָמִים הָאֵלֶה מְמַעֲטִים לְהָבִיא אֶת הַתֵּה מֵחִינָא כְּמוֹ לִפְנֵי שָׁנִים. כִּי גַם בְּהֹדוּ וְעַל הָאִי צֵילָן, הַקְרוֹבִים אֵלֵינוּ בְּיוֹתֵר, נוֹטְעִים אֶת צִמְחֵי הַתֵּה. וּמִשָּׁם מַרְבִּים לְהָבִיא אוֹתוֹ אֶל אַרְצוֹתֵינוּ.