(מ. אֶרליך)
בּיוֹם קיץ אחד בּצהרים ישב מֹשה’לי אצל השלחן וכתב את שעוּרוֹ. פּתאֹם שמע דפיקה קלה בחלון. נשׂא את עיניו וראה אנקוֹר (wró bel־) עוֹמד מאחוֹרי החלוֹן. כּנפיו פרושׂוֹת – כּאלוּ הוּא מנקר בּארץ וּמבקש זרעוֹנים.
– אמא, אמא! – קרא משׁה’לי בּהתפּעלו. – הבּיטי נא, אמא, הנה אנקוֹר דוֹפק בּחלוֹן. רעב הוּא ודאי, תּני־נא לו, אמא, מה לאכֹל.
– כּרגע, ־ ענתה האם, שישׁבה על הספּה וסרגה פוּזמק.
היא קמה ממקוֹמה והלכה אל המטבח והביאה קֹמץ פּירוּרי לחם רך. אבל אךְ נגשה אל החלון וחפצה לפתח אוֹתוֹ נבהל האנקוֹר ופרח לוֹ.
– אוֹי! – קרא משׁה’לי בצער. – הוּא פרח!
– אל תּצטער, יקירי, – ענתה האם, בּפתחה את החלוֹן וּבפזרה שם על האדן את פירוּרי הלחם: – היה בּטוּח, הוּא עוד ישוּב אלינוּ, ויקבּל בּתוֹדה את אשר אנחנוּ נוֹתנים לוֹ.
ואמנם כּן היה. לא ארכוּ הרגעים והאנקוֹר שׁב. הרגיש בּוֹ משׁה’לי וקרא בּשׂמחה:
– אמא, הבּיטי־נא, האנקוֹר שב!
– הלא אמרתּי לך, כי ישוּב, – ענתה האם ברצוֹן, בעשׂוֹתה את מלאכתּה. – והאנקוֹר עמד בּתוֹך כּך על אדן החלוֹן וּבמקוֹרוֹ הקט לקט מהר־מהר את פּירוּרי הלחם וּבלע אוֹתם בּתיאבוֹן גדוֹל. כּאשר כּלוּ הפירוּרים קנח את מקוֹרוֹ על האדן אחת הנה ואחת הנה, ואחרי כן הרים את רֹאשׁוֹ הקטנטן והבּיט בעד החלוֹן אל הבּית פּנימה, כאלוּ היה רוֹצה להוֹדוֹת על החסד שׁעשׂוּ לוֹ. הבּיט כּך רגע קצר ואחרי כן פּרש את כּנפיו וּפרח לוֹ.
– אמא, הוּא פרח! – קרא משׁה’לי, שעמד כּל העת לא רחוֹק מן החלוֹן והתבּוֹנן בּנחת אל האנקוֹר, שאכל את פירוּרי הלחם.
– אין לך, יקירי, להצטער, – ענתה האם. – ודאי עוֹד ישוּב, אם רק ימצא פּה עוֹד פירוּרי לחם.
– אם כּן, אמא, אכין לפניו עוֹד מה לאכֹל, וכאשׁר יבֹא שוּב, לֹא יצטרך לחכּוֹת וימצא את האֹכל כבר מוּכן לפניו.
– עשׂה, כּאשר אתּה רוֹצה, ויברך אותך האנקוֹר.
וּמשה’לי עשׂה, כּאשר דבּר. הכין פּעם שנית וּשלישית אֹכל בּשביל האנקוֹר, והוּא בא ואכל, והוֹדה וּפרח לוֹ. והדבר נעשׂה למשׁה’לי לחוֹק. הוּא היה בטוּח, כי האנקוֹר יבֹא ודאי לאכֹל מאשר הכין בּשבילוֹ, אם לֹא יקרה לוֹ, חלילה, איזה אסוֹן. ולא פּסח גם על יוֹם אחד, שלֹא יכין בוֹ אֹכל בּשביל האנקוֹר. ולא חסר גם יוֹם אחד, שהאנקוֹר לא יבֹא לאכֹל. וכך הסכּינוּ זה לזה מאד. משׁה’לי אהב את האנקוֹר, והאנקוֹר לא ירא עוֹד מפּניו, כּמוֹ שהוּא ירא מפּני איש אחר.
אך הנה עבר הקיץ וּבאוּ ימוֹת הסתו. רוּחוֹת קרוֹת נשבוּ, השׁמש לא נראתה, השׁמים היוּ מעוֹננים וּגשמים רבּים ירדוּ יומם ולילה.
ואז נעלם פּתאֹם האנקוֹר. אנה בּא? איך התחבּא? המצא לוֹ מחסה מקוֹר וּמגשׁם? היש לוֹ מה לאכֹל? – כּך שאל משׁה’לי, אך לֹא מצא על שאלוֹתיו כּל תשוּבה. גם אמוֹ לֹא ידעה מה לענוֹת על השאלוֹת האלה.
והצטער על זה משׁה’לי מאד, אבל לֹא יכֹל לעשוֹת כּלוּם.
עבר הסתו וימי החֹרף הגיעוּ. הקוֹר חזק מיוֹם ליוֹם. הנהרוֹת קפאוּ ויכֻסוּ קרח. ירד שלג רב ויכַסה את כּל, את הרחוֹבוֹת, את הבּתּים, הגגוֹת, הגדרוֹת, העצים אשר בּגן וּביער, והצמחים אשר בשׂדה.
וּפעם אחת, בּצהרים של יוֹם חֹרף זה, ישב לוֹ משׁה’לי אצל השׁלחן וכתב את שעוּרוֹ, כּאשר הסכּין לעשׂוֹת תּמיד. פּתאֹם שמע כּי דבר־מה נפל והתלבּט על אדן החלוֹן. משׁה’לי נזדעזע קצת וקפץ ממקוֹמוֹ ורץ אל החלוֹן, לראוֹת ולדעת מה נהיתה שם.
אך מה גדוֹל היה תמהוֹנוֹ, בראוֹתוֹ שם צפּוֹר פּרוּשׁת־כּנפים מתלבּטת וּמפרפּרת בּין חיים וּמות. וכאשר התבּוֹנן בּה רגע הכּיר, כי זהוּ אוֹתוֹ האנקוֹר, שפּרנס אוֹתוֹ כּל ימי הקיץ.
– אמא, אמא! מהרי נא! – קרא משׁה’לי בקוֹל רם ונוֹאשׁ. – ראי־נא, האנקוֹר פּה, אך הוּא גוֹסס, גוֵֹעַ! מהר, צריך להצילו!
האם החישה לבֹא ולראוֹת, מה כל החרדה? אך כּאשׁר ראתה את האנקוֹר מפרפר בּין החיים והמות, לֹא חשבה הרבּה, ותמהר ותפתּח את החלוֹן, וּביד רחמניה תּפשה באנקוֹר והכניסה אוֹתוֹ אל הבּית וסגרה שוּב את החלוֹן.
– תּני נא אותו לי, – קרא משׁה’לי.
– חכּה נא רגע, – ענתה האם. – צריך בתחלה להצילו, להשיב את רוּחוֹ, לחממוֹ וּלהאכילוֹ, כי הנך רוֹאה, שהוּא גוֵֹע.
וּבדבּרה זֹאת נשבה עליו בהבל פּיה החם, עוֹררה אוֹתוֹ, נטפה אל פּיו טפּוֹת מים אחדוֹת, עוֹד רגע, עוֹד רגע והאנקּוֹר התחיל להראוֹת אוֹתוֹת חיים: פּקח את עיניו והרים את רֹאשוֹ, כּמשתּאה, איה הנהוּ.
– פּקח את עיניו! – קרא משׁה’לי וימחא כף משׂמחה. וכאשר האכילוּהוּ והשקוּהוּ שׁב רוּחוֹ אליו בּכל.
– ומה יהיה עתּה? – שאל משׁה’לי בדאגה. – הלֹא אי־אפשר לשלחוֹ החוּצה, פּן יקפּא שׁם מקוֹר.
– צדקתּ, יקירי, – ענתה האם. – ודאי שאי אפשר לשלחוֹ עתּה החוּצה. אבל הוּא יבלה את החוֹרף אתּנוּ בבּית. נוֹשיבוֹ בכּלוּב ואתּה תשגיח עליו, שלֹא יחסר לוֹ דבר. וכאשר יגיע האביב, אז נשלחהוּ החוּצה לחפשי.
טוֹב מאֹד! – קרא משׁה’לי בשׂמחה רבּה. ועוֹד בּאוֹתוֹ הערב הביאה האם מן השוּק כּלוּב יפה ונתנה למֹשה’לי, שיוֹשיב בּו את האנקוֹר.
אוּלם האנקוֹר סרב בּתּחלה להִכּנס אל הכּלוּב. הוּא הסכּין לחיי חוֹפש וירא להיוֹת פּה כלוּא תמיד, כאסיר בכלא. אבל משׁה’לי הרגיע את רוּחוֹ:
– אל תּירא, חביבי, דִבֵּר אליו בְפִיוּס, – לֹא אכלא אוֹתך פּה לנצח. יעבוֹר רק החוֹרף ויגיע האביב ואשלח אותך לנפשך.
והאנקוֹר שמע והאמין לדבריו. הוּא היה בטוּח, שׁמשׁה’לי יעמוד בדבּוּרוֹ ויקַים את הבטחתוֹ.
ונכנס את הכּלוּב וחכּה במנוּחה לבֹא האביב.
מ. אֶרליך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.