דניס סילק גר זה שנים בקו התפר שבין ירושלים הכפרית שמלפני 67 וירושלים הקולֶקית שלאחריה. את מתחם התפר שבו שוכן סילק צילם דוד פרלוב בסרטו המכושף על ירושלים של אז. באותו מתחם אבו־טורי קרקרו אצל פרלוב תרנגולי־הודו בעלי רעמה ג’ינג’ית בַּאלַאדי. לא רחוק מהם כתב וכותב סילק שירה. שירה ינשופית, לא שירה תרנגולית. שירה של בעל עיניים גדולות ומפוכחות ופקוחות לראייה ממוקדת בחושך. גם חיי שלי עברו יום אחד באזור התפר של אבו־טור. באותו יום ביוני 67 פרצה היחידה שבה הייתי את גדרות התיל לאבו־טור הערבית מחצר ביתו של דניס סילק. כמו שאר חברי דוברי העברית הבנתי אבל לא ראיתי שמשהו יפה־מכוער נולד אז. דניס סילק ראה – לא רק הבין – את הנולד.

סילק, משורר־משוטט בלתי נלאה, היה הראשון למשוררים שראה ערבים. כל זה בימים שדוברי עברית בזקו " אַבְקַת הִתְנַדְּפוּת נִמְרַחַת לְתוֹךְ עוֹרָם שֶׁל מִילְיוֹן אַחְמֵדִים הַמֻּסָּעִים מִן הַשְּׁטָחִים " (“טכסיס העלמות”). במתחם שירת התפר של סילק היתה גם נוכחות לעוצר ימים רבים לפני ההתקוממות.

"עַל פִּסְגוֹת בָּתֵּיהֶם יֵשׁ רַבִּים מִבַּלַטָה. עֹצֶר שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים רוֹקֵן הַרְבֵּה אֲבָל הֵם כָּאן לְמַעְלָה…

…בְּמָשָׁל זֶה שֶׁל אִיזוֹפוֹס אֲנָשִׁים אֵיכְשֶׁהוּ מַצְלִיחִים לַהֲפֹךְ לְצִפֳּרִים.

מַצְדִּיעִים זֶה לָזֶה מֵעֵבֶר לְכִיסֵי אֲוִיר קְטַנִּים. מֶרְחָב עָלֶיךָ רָגָ’א, מֶרְחָבַים עָלֶיךָ מַרוַאן"

(“עֹצֶר”).

דניס סילק, המשורר הפַּרִיפַּתֵיטי, מסייר בספר יהושע. לפעמים זה נשמע כמו “התופת”, אבל המְלַווה שלו אינו וירגיליוס אלא אֶתֶ’רֶאג' ושאר משוררי הרסטורַציה האנגלית.

“כַּמָּה שֶׁהֵם בָּכוּ עַל שֶׁלֹּא מִלְּאוּ רְצוֹן הָאֱלֹהִים, שֶׁהָיָה אָמוּר (לְפִי סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ) לִהְיוֹת דֵּי נִבְזִי. הֵם קָרְאוּ לַמָּקוֹם בֶּכִי, אֲנִי זָקוּק לַלֵּיצָנוּת הַמְּסֻכֶּנֶת שֶׁל אֶתֶּ’רֶאג' לְהַצִּילֵנִי מִסֵּפֶר יְהוֹשֻׁעַ” (“על המצב”).

הסאטירות של את’ראג', דריידן, פופ וסוויפט הן עבור דניס סילק המפות שמספקות לו “קוֹאוֹרדינָטות לְטִוּוּחַ הַשִירִים”. משוררי הרסטורציה חוו על בשרם מלחמת אזרחים בעלת להט מוסרני־פוריטני יוקד. הם גם חזו בחזרה־לשלטון של חבורת הזנאים הנהנתנים שבחצר צ’ארלס השני. משוררי הרסטורציה ראו הכל, וכל דבר בלתי־אנושי לא היה זר להם. בסאטירות שלהם הם לימדו אותנו לראות את הטראגי־קומדיה האנושית בעיניים לא־אידיאולוגיות. סילק, כמותם, כותב “שירי פרוזה על המצב”. השירים נותנים ביטוי ל“יריד ההבלים” האנושי, שבו שולטים קנאים, ומטורפים דוהרים להגשים את הזיותיהם הטרופות.

“הוּא מְיַלֵּל עַל כִּי הוּא סַהֲרוּרִי. עִם הַדִּרְבּוּן שֶׁהוּא מְקַבֵּל מִלְּמַעְלָה הוּא שׁוֹעֵט חֲזָרָה לְחֶבְרוֹן” (“נביא מוכה־ירח חש בשעה המטורפת”).

דניס סילק אימץ ממשוררי הרסטורציה את התחבולה של כתיבת סאטירה על “טיפוסים” בעלי תוויות זיהוי כלליות. “עַסְקַן קִנְאָה־לָאָרֶץ וּלְנַצֵּחַ־בַּמַּאֲבָק רְפֵשֵׂכֶל עוֹמְדִים כָּאן עִם תִּיקִים שֶׁל מִסְמָכִים כִּבְדֵי מִשְׁקָל. עֲמוּמִים אַךְ עַזִּים נֶחְבָּטִים גַּלִּים סְבִיבָם. עֲשַׁן הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי עוֹלֶה בְּאַפְּךָ " (“תחבורה ציבורית”). סילק אינו “משורר מכליל”. הוא, כויליאם בלייק, סבור ש”כל המכליל משתטה“. התגים של סילק הם דיסקיות־זיהוי אישיות מאוד. מאחורי כל “טיפוס” עומד או מרחף אדם ממשי. אני חושד בסילק, ששני שירי הקומיקס שתרגומם מופיע כאן, “אל הביצה” ו”אלוף טַיִס", נסבים על אנשים מוחשיים עד מאוד. הניחוש שלי: אליקים העצני, שלמה באום והרב לוינגר. ואולי אני חושד בכשרים.

מאז אותם ימים ביוני סייר סילק הרבה במחוזות הרומנטיקה של ההתנחלות הקסרקטינית. אין כביש מכבישי ספר יהושע הואגנרי שבשטחים, שבו סילק לא נסע.

"אָנוּ חוֹלְפִים עַל פְּנֵי פַּרְוַר הַגְּאֻלָּה מִשְּׂמֹאל. הַנּוֹשָׁעִים מְחַבְּבִים אֶת עִנְיְנֵי הַקְּסַרְקְטִין הָאֵלֶּה…

… רוֹמַנְטִים שֶׁבָּהֶם נוֹטְעִים בִּקְתוֹת שְׁוֵיְצָרִיּוֹת הַמּוּגַנּוֹת עַל יְדֵי מִשְׁמָר מְשָׁעֳשָׁע. פֹּה הֵם מְיַדְלְלִים מִזְמוֹר תְּהִלִּים…

…מִגִּבְעַת דִּמְדּוּמֶיהָ נֶאֱנַחַת בְּרוּנְהִילְדָה לְעֵבֶר גֶּדֶר יְתֵדוֹת. מְעַרְבֵּל בֵּטוֹן מַבְחִיל מְחַזֵּר אַחֲרֵי יָרֵחַ זִיגְפְרִידִי"

(“בדרך לשטחים”)

השיטוט של סילק בארץ לא מתחיל אחרי 67. סילק, במיטב המסורת של ספרות המסעות של הרסטורציה, ערך באנגלית קובץ מופלא, “גילוי עקבות” (Retrievements), של ספרות מסעות, בעיקר אנגלית, לארץ־ישראל. נופי הארץ של סילק מאכלסים את כולם: ממלוכים, צליינים, מתנחלים

ושומרונים. “צָעַדְנוּ עִם הָאִישׁ הַזָּקֵן מִן הָהָר דֶּרֶךְ מִסְתּוֹר חֲדָרָיו מִתְגָּרֶה בְּפִגְיוֹן בְּאֵיזֶה צֵל הוּא אוֹמֵר: זֶה בִּשְׁבִילְךָ יָא בַּיְבַּארְס מַמְלוּכִּי”

(“חובב”).

כך אצל דניס סילק יכולה להתקיים פגישת מחתרת בין “המים החתרניים של יחזקאל” מתחת למקדש לבין מי הנילוס הכחול של ענתרה אבן שדאד, הנסיך השחור של בני עבאס, ש“אתיופית יְלָדַתּוּ” (“מקור מים”).

הלקטנות התרבותית של ארץ־ישראל על־פי סילק אינה האקלקטיות של אידיאולוג כנעני, אלא של תייר אנגלי, מאוים ונפעם בסמטאות ובפרדסים רוחשי המזימות של הלבאנט.

"אֲבָל חַיַּת הַטֶּרֶף מִתְקַדֶּמֶת אֶל הַלֶבַאנְט בְּשֶׁקֶט שֶׁל מַרְבֵּה־זְרוֹעוֹת,

מְבַלְבֶּלֶת אֶת הַפַּשְׁטָנִים בִּדְיוֹ תְּמָנוּנִי שֶׁל סְפֶּקוּלַצְיוֹת בְּצָהֳרַיִם מִלּוּלִיִּים"

(“הקלה”)

הלבאנט של סילק הוא רב־לאומי. לפעמים בנוסח “הבעיה המזרחית” של הבלקן ולפעמים בנוסח ימי הדמדומים של הממלכה האוסטרו־הונגרית, ימים שהמשורר אומברטו סַבּא, נערצו של סילק, עוד התהלך בטריאסט.

“כָּל אוֹתָם הַצְּעִירִים שֶׁשֻּׁלְחַן הַבִּילְיַארְד מְאַחֵד,/ וְהַמְּשׁוֹרֵר סַבָּא נִשְׁלָף בִּטְרִיאֶסְט / וְשָׁם גַּם שְׁוֵּיק וַחֲבֵרוֹ הַמַּגְּיָאר / בְּשֵׁשׁ אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה/ אִיטַלְקִי, סְלָבִי, גֶּרְמָנִי סוּדֶטִי / גְּבָרִים מֵאַרְצוֹת הָאַלְפִּיִם,/ אֶפֶנְדִּי, עַרְבִי אוֹ חַיָּל־לְשֶׁעָבַר / עֶבֶד, עֶבֶד־לְשֶׁעָבַר, אַרְמֶנִי, יְהוּדִי, יְוָנִי”

(“אחרי המלחמה”).

סילק כותב לא רק שירה. הוא כותב גם מחזות ובעיקר מחזות לתיאטרון בובות. הוא גם מביים ומציג. עומד לבוש שחורים כרב־מג ומשמש קונפרנסיֶה של בובותיו. גם אל הבובות מגיעה הרסטורציה בדמות בובתו בְּלִינְדָה, שכמו לקוחה מ“שוד התלתל” של אלכסנדר פופ, והיא כוכבת מחזותיו. לתיאטרון הבובות של סילק יש לא פעם אופי של קומיקס תלת־ממדי: את הנפשות הפועלות נוטל סילק בהופעותיו בידיו, מטיסן בחלל, ומ“מעוף ציפור” בוחנות הבובות את עולמן. תיאטרון הבובות הזה הוא בעיני גם המסגרת לשירת הקומיקס הפוליטי של סילק. הדמויות מרחפות באוויר. אך סילק איננו אסטרונאוט. עם נעלי האיכר הכבדות שלו ומכנסי הקורדרוי המשלומפרים הוא נטוע עמוק בקרקע חוסר־המציאות שלנו. השירים המתורגמים כאן הם מתוך סדרת שירי הפרוזה של סילק “על המצב”. קשה לי להריק לעברית את מגע המשי כמו גם את מגע הסרפד של אוצר המלים הסילקי באנגלית. בעיקר קשה לי להעתיק לעברית את הממזרות האינטליגנטית של השימוש של סילק בתחביר. “באנגלית זה הרבה יותר טוב”. אבל זה מה שיש. לקובץ השירים הזה קרא סילק “בחורים קמצנים”. וגם אם הדגשתי את האופי “הקיומי” והלא־אידיאולוגי של השירה הפוליטית של דניס סילק, הוא נראה לי מוטרד מ“זיהום מקומי מתפשט” במצבנו, שבו ה“אַשְׁפָּה הַלֹּא־נְדִיבָה שֶׁל מַחֲשָׁבוֹת” של אחד מגיבוריו הסהרוריים קובעת את גורלנו כאן. את האשפה הזו רוצה סילק לתעד, אם לא לסלק, לא באמצעות כעס (“יועץ רע”) אלא על־ידי ליצנות ערומה ומושחזת.

רִשְׁרוּשׁ חָדָשׁ שֶׁל נְיָר בְּמִשְׂרַד עוֹרֵךְ־דִּין בְּחֶבְרוֹן. וְשׁוּב אִתָּנוּ ד"ר קִיסְמָעֶצְנִי. מַזְכִּירוֹת מוֹרִידוֹת אֶת זְבֶּנְג מֵהַמַּדָּף בּוֹ הוּא נִלְחַם בְּפַטְרוֹל הַשַּׁחַר הַהוּא.

אָזְנַיִם, תַּחַת צֶלּוֹפָן, שֶׁל הַמְפַקֵּד, רוֹטְטוֹת בִּסִכְכַת־הַמְּטוֹסִים שֶׁלּוֹ בְּגֵיא־הִנּוֹם. תְּמוֹכוֹת הַכְּנָפַיִם מְקַרְטְעוֹת בְּצִפִּיָּה לְשַׁעֲרוּרִיָּה. צֶוֶת קַרְקַע מְעַסֶּה אֶת תַּחֲנוֹת הַהַאֲזָנָה שֶׁל אָזְנָיו. מַעֲבִירִים מִשְׁחֹלֶת דֶּרֶךְ חָבִיּוֹת הָעִכּוּל שֶׁלּוֹ. הוּא חוֹשֵׁב עַל גִּיחַת הַפְצָצָה בַּשְּׁטָחִים, עוֹרֵךְ קְפִיצוֹת נִסּוּי קְטַנּוֹת. קָשֶׁה לְהַעֲמִיס עָלָיו צְרוֹר פְּצָצוֹת, מוֹקֵשׁ בֵּינוֹנִי וְנַעֲלֵי צַנְחָנִים.

הוּא תּוֹהֶה עַל זְבֶּנְג. הֵם מַעֲבִירִים אוֹתוֹ נִקּוּי־פֶּסַח שָׁם בְּחֶבְרוֹן? הוּא בִּכְלָל שָׂמֵחַ לִהְיוֹת בְּכֹשֶׁר בִּתְקוּפַת הַמִּבְצָעִים? יָטוּס לִרְאוֹת מָה הָעִנְיָנִים אִתּוֹ.

קִיסְמָעֶצָנִי נֶעֱזָר לְהַמְרָאָה בְּרַבִּי ל… הֶעָטוּף סַרְבָּל. מֵרִיחַ נִצָּנִים וְחַתְרָנוּת בְּכָל מָקוֹם. מַזְכִּירוֹת תּוֹקְעוֹת מִסְמָכִים מִשְׁפָּטִיִּים לְתוֹךְ בְּקִיעִים בְּמֶרְכַּב הַמָּטוֹס. מַדְחֵף יִפּוּי־הַכֹּחַ־הַמִּשְׁפָּטִי שֶׁלּוֹ מְכוֹפֵף אוֹתָן, הֵן מַפְרִיחוֹת נְשִׁיקוֹת. זְבֶּנְג מַמְרִיא.

II

אַנְשֵׁי־הַצִּפּוֹר מִתְנַגְּשִׁים, מְאַרְגְּנִים הֶכֵּרוּת, מְאַהְלָנִים זֶה לָזֶה.

‘מָה יִהְיֶה הַיּוֹם זְבֶּנְג?’

‘יֵשׁ הַלּוּל הַזֶּה בְּעָנָתָא.’

‘כֵּן, נָכוֹן.’

‘הַבֵּיצִים שָׁם עֲנָקִיּוֹת וְתוֹבְעָנִיּוֹת.’

‘כֵּן, נָכוֹן.’

‘עוֹד מַשֶּׁהוּ בְּרֹאשׁ, הַמְּפַקֵּד?’

‘הָיִיתִי…’

‘נוּ אָז תַּגִּיד כְּבָר, הַמְּפַקֵּד.’

‘מִתְגָּרֶה בְּכָל מְקוֹמִי.’

בִּגְלַל תְּנוּעַת זְרוֹעוֹתָיו, תּוֹתָח־לְלֹא־רֶתַע מִתְנַתֵּק מִן הַמְּפַקֵּד.

‘נִרְאֶה אוֹתְךָ עוֹמֵד נֶגְדִּי, יָהּ אַלּוּף עִם אָזְנַיִם גְּדוֹלוֹת.’

‘יָפֶה. אֲפִלּוּ מִקְצוֹעִי. אֲבָל –’

‘דַּבֵּר כְּבָר, זְבֶּנְג.’

‘הַבֵּיצִים בְּעָנָתָא הֵן לְאֻמָּנִיּוֹת.’

III

רִשְׁרוּשׁ הַסִּפְרִיָּה־הַמִּשְׁפָּטִית־הַחַיָּה מַפְחִיד אֶת הַתַּרְנְגוֹלוֹת. מִצְטוֹפְפוֹת בְּפִנַּת הַלּוּל, עוֹמְדוֹת אַחַת עַל הַשְּׁנִיָּה. אֲחָדוֹת מֵתוֹת. זְבֶּנְג וְהַמְּפַקֵּד בּוֹלְשִׁים סָבִיב. גִּלּוּ אוֹתָם?

הַבֵּיצִים הָעֲנָקִיּוֹת מְשַׁגְּעוֹת אֶת הַמְּפַקֵּד. שׁוֹלֵף אֶת הַוֶבְּלִי־סְקוֹט 38 שֶׁלּוֹ וּמְחַסֵּל אוֹתָם. זֶה בִּשְׁבִילְךָ, מַחְמוּד, יָהּ חֲתִיכַת ג’וּקִי. מִתְקַדֵּם דֶּרֶךְ הַלּוּל – לֹא לְחִנָּם הִתְאַמֵּן בְּמִטְוָחִים – הוּא יָכוֹל לִשְׁמֹעַ אֶת הַבֶּרְטָה 22 הָאוֹטוֹמָטִית שֶׁל הַדּוֹקְטוֹר.

חֶלְמוֹן־בֵּיצָה נוֹתֵן לוֹ אֹמֶץ. אַתָּה מַרְגִּישׁ, קִסְמָעֶצְנִי, שֶׁלַּבֶּרֶטָה שֶׁלְּךָ יֵשׁ כֹּחַ עֲצִירָה נָכוֹן? זְבֶּנְג שׁוֹלֵחַ מַבָּט קַר. ‘אֲנִי קְצָת חוֹשֵׁד בַּוֶּבְּלִי־סְקוֹט. אֵיךְ יָכוֹל אָדָם לְמַלֵּא מְשִׂימָה עִם מַעֲצוֹרִים בָּאֶקְדָּח?’ שְׁנֵי הַשַּׁלְפָנִים מִתְבּוֹנְנִים אֶחָד בַּשֵּׁנִי מֵעֵבֶר לַבֵּיצִים הַמּוּבָסוֹת.

הֵם הָיוּ מְחַסְּלִים זֶה אֶת זֶה, אֲבָל נָשִׁים וִילָדִים הָרָצִים לִקְרָאתָם מְרַמְּזִים שֶׁהִגִּיעָה הָעֵת לִבְחֹן אֶת כֹּחַ הָעֲמִידָה שֶׁל כַּנְפֵיהֶם.

תְּבוּסַת הַדֶּמוֹגְרָף: אַבְקַת הִתְנַדְּפוּת, נִמְרַחַת לְתוֹךְ עוֹרָם שֶׁל מִילְיוֹן אַחְמֶדִים הַמֻּסָּעִים מֵהַשְּׁטָחִים, לְתוֹךְ הָעִיר, הַשֵּׂעָר, הַכָּאפִיָּה, הַחֻלְצָה. אֶת הָעַרְבִים צָרִיךְ לְהַעֲבִיד לֹא לִרְאוֹת. וְלֹא לְהִתְקַמְצֵן בַּאֲבָקָה, בְּבַקָּשָׁה. אַתָּה רוֹצֶה שֶׁכַּפְתּוֹר אוֹ שַׁרְווּל עַרְבִי יִתְעַלֵּל בִּרְחוֹב יְהוּדִי? שׁוּם שַׁרְווּל שׁוּם שַׁרְווּל שׁוּם שַׁרְווּל…

זֶהוּ הַשִּׁיר הֶחָדָשׁ שֶׁל הָאִירֶדֶנְטִיסְטִים.

בַּאֲתַר הַבְּנִיָּה, מֵאָה שְׁפַּכְטְלִים שֶׁאֵין בָּהֶם אוֹחֵז צוֹבְעִים אֶת הַקִּיר, דְּלָיֵי חָצָץ מִתְמַלְּאִים מֵאֲלֵיהֶם. “מְקַדֵּם הַהֵעָלְמוּת” (מִשְׂרַד הַפְּנִים) מְבַלְבֵּל אֶת הַבִּטָּחוֹן, אֲבָל מִסְתַּדְּרִים. מוּּרְסְטֶד עוֹזֵר הַטַּבָּח מְצֻוֶּה לָשֵׂאת מַגֶּבֶת כֵּלִים, הִיא מַסְגִּירָה אוֹתוֹ, פָארֶג' הַסַּיָּד – כַּף סַיָּדִים, לְאַחְמֶד הָעֳנָק הֶעְתֵּק שֶׁל מִכְסֵה פַּח־אַשְׁפָּה.

מַבְהִיל לִרְאוֹת אֶת הַתַּפְקִידִים הַמְנֻתָּקִים הָאֵלֶּה מְמַלְּאִים אֶת הָעוֹרְקִים בֵּין עָרִים יְשָׁנוֹת וַחֲדָשׁוֹת. זוּג מַגְּפֵי גּוּמִי מְבַקֵּשׁ שֶׁיְּנַסּוּ אוֹתוֹ. אֶצְבָּעוֹן עוֹבֵד לְפָנִים וְאָחוֹר לְפָנִים וְאָחוֹר. הִנֵּה מַאֲכֶלֶת קַצָּבִים מִתְקַדֶּמֶת לְעֶבְרְךָ.

הַדֶּגֶל הַלְּאֻמִּי שֶׁלָּהֶם אָמַר אֶת שֶׁלּוֹ. שׁוֹבִינִיזְם נוֹגֵס בַּדֻּבְדְּבָן. הָיְתָה זוֹ אֳנִיַּת הַדֶּגֶל שֶׁלָּהֶם עַל הָעוּגָה שֶׁלִּי.

בַּחֲשַׁאי, כָּל הַלַּיְלָה, הַמְּאַיֵּד. מְשַׁגֵּר מִשְׁלַחַת חִפּוּשִׂים חֲבִיבָה שֶׁל קִיטוֹר וְאֵיקָלִיפְּטוּס לְהָצִיץ לְתוֹךְ גְּרוֹנִי, וְלוֹמַר לְמֵיתְרֵי הַקּוֹל הַמֻּדְלָקִים שֶׁלִּי לְהֵרָגֵעַ.

אֲנִי מַפְלִיג עַל הַסְּפִינָה הַלֹּא־מִיֹּרֶטֶת הַיְּחִידָה בַּיָּם־הַתִּיכוֹן. הִיא פּוֹרֶצֶת הֶסְגֵּרִים שֶׁל לֵחָה.

יום העצמאות 1987

מִבֵּיתוֹ שֶׁהוּא סִכְכַת מְטוֹסִים אִישׁ־צִפּוֹר מֵגִיחַ. מְפַקֵּד גֵיא־הִנּוֹם. בְּהִלּוּךְ יָהִיר שֶׁל אָדָם הַמְשַׁטֵּר אֶת הָרְחוֹבוֹת מֵאָז וּמִתָּמִיד. אָזְנֵי דַּמְבּוֹ נוֹשְׂאוֹת אוֹתוֹ אֶל־עַל, חָג סְבִיב הַדּוּנָמִים הַנּוֹבְחִים שֶׁלּוֹ, וְאָז מְכַוֵּן אֶת שִׁרְיוֹנוֹ־הָעַצְמִי חֶבְרוֹנָה.

זֶהוּ מִבְצָר־מְעוֹפֵף אֱנוֹשִׁי. קְרָבַיִם שֶׁל חֲגוֹרַת כַּדּוּרִים, קַלַצְ’נִיקוֹב, מַשְׁתִּיק־קוֹל, וְסַכִּין מְלֻכְסֶנֶת. פְּנֵי נְיָר לָעוּס מְעֻצָּבִים בִּידֵי הַגָּרוּעַ שֶׁבְּתַלְמִידֵי עוֹשֶׂה־בֻּבּוֹת.

לֹא הַרְבֵּה קִילוֹמֶטְרִים מִשָּׁם קִיסְמָעֶצְנִי, מִשְׁפְּטָן צִפּוֹר־אִישׁ, חָזֶה וּבֶטֶן שֶׁל מְגֵרַת תִּיקֵי־אִשּׁוּם וְתַקְדִּימִים מְקֻמָּטִים. מְסֻחְרָרִים מִדִּיפְּלוֹמוֹת וּמֵדָלְיוֹת, הַמָּנֶקִינִים הָאַוְרִירִיִּים הָאֵלֶּה מִתְנַגְּשִׁים בֵּין יְרוּשָׁלַיִם וְחֶבְרוֹן. חוֹשְׂפִים שִׁנַּיִם שֶׁל כַּדּוּרֵי־מִשְׂחֲקֵי־מַזָּל, מְגַחֲכִים מִתּוֹךְ הֶכֵּרוּת, מְאַהְלְנִים זֶה לָזֶה מִבַּעַד לְאֶרֶץ עַנְנֵי כִּבְשָׂה. “אַחֲרֶיךָ, הַמְּפַקֵּד”. “אַחֲרֶיךָ, זְבֶּנְג”.

שָׁם לְמַעְלָה, יֵשׁ לָהֶם מַבָּט שֶׁל מָעוֹף־אִישׁ־צִפּוֹר בַּחַתְרָנוּת. גִ’יהָאן (אֵיזוֹ חֻצְפָּה!) נוֹטַעַת גֶּפֶן בַּחֲצֵרָהּ הָאֲחוֹרִית. עִיסָא שׂוֹחֶה כְּסַרְטָן בַּבְּרֵכָה שֶׁלּוֹ. נַעֲרֵי צוֹפִים צוֹעֲדִים בִּרְחוֹבוֹת גֶ’נִין.

הֵם מִתְכַּנְּסִים בְּעֵץ פִּלְפֵּל, בַּחֲזָרָה בְּעִיר הַבִּירָה יְקַרְקְרוּ מֵידָע לְעוֹרְבֵי מִשְׁפָּט חֲשׁוּבִים. רוֹעֶה שׁוֹלֵחַ אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת כְּלַפֵּי הַמִּשְׁמַעְתָּנִים שֶׁל סִיּוּר הַשַּׁחַר. הֵם מִתְעוֹפְפִים, קְדוֹשִׁים וּסְמוּקִים. וְאָז הַבַּיְתָה, בְּשָׁלוֹם, פְּרָט לְאֵיזֶה זֶרֶם־אֲוִיר שֶׁשֻּׁסָּה עַל־יְדֵי סְטוּדֶנְט מִתְעַטֵּשׁ בְּאַל־נַגָ’אח.

הַמְּפַקֵּד מוּבָל לְתוֹךְ הַסְּכָכָה עַל יְדֵי מְכוֹנָאִים מִצְטַחֲקִים. הֵם מוֹחִים אֶת הָאָבָק, מְנַקִּים וּמְשַׁמְּנִים אוֹתוֹ, עוֹטְפִים אֶת כֻּלּוֹ בְּצֶלּוֹפָן עַד לַטִּיסָה הַבָּאָה, עַד לְתִשְׁפְּרֹצֶת הַבָּאָה שֶׁל דִּבּוּר שֶׁמְּשַׁלְּמִים עֲבוּרוֹ. קִיסְמָעֶצְנִי מְתֻיָּק הַצִּדָּה, אַלּוּף פַּטְפֶּטֶת. כָּאן הוּא מְסַלְסֵל בִּשְׁנָתוֹ פְּרָצוֹת לִפְרֹץ בַּעֲדָן בְּמוֹשְׁבֵי־הַדִּין הַקַּטְנוּנִיִּים הַבָּאִים.