אביבה אורי: ראש. 1968. אקריליק על בד. צילום: מנוחה ברפמן

גֵּרוּשִׁין (מתוך מחזור)

מאת

אהרן שבתאי

---

הַמְּכוֹנִית

מאת

אהרן שבתאי

---

הָרְחוֹב

מאת

אהרן שבתאי

---

רְחוֹב

מאת

אהרן שבתאי

---

לַחְמָנִיָּה

מאת

אהרן שבתאי

---

בַּחוּרָה

מאת

אהרן שבתאי

---

הַפַּעֲמוֹן

מאת

אהרן שבתאי

---

הַבֶּרֶז

מאת

אהרן שבתאי

---

הַמּוֹלֶדֶת

מאת

אהרן שבתאי

---

[הַשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה לְנִשּׂוּאַי מַזְכִּירָה לִי מִרְפֶּסֶת]

מאת

אהרן שבתאי

---

כַּף וּמַזְלֵג

מאת

אהרן שבתאי

---

רַבִּי עֲקִיבָא

מאת

אהרן שבתאי

---

הַסֵּדֶר

מאת

אהרן שבתאי

---

הַסִּדּוּר

מאת

אהרן שבתאי

---

הַסִּדּוּר (2)

מאת

אהרן שבתאי

---

הַחֻרְבָּן

מאת

אהרן שבתאי

---

הַזַּיִן

מאת

אהרן שבתאי

---

[לְעִתִּים צַעַד מִפִּתְחוֹ שֶׁל בֵּית שִׁמּוּשׁ]

מאת

אהרן שבתאי

---

הַנּוֹדֵד

מאת

אהרן שבתאי

---

הַלֵּב

מאת

אהרן שבתאי

---

סַל הַבָּצָל

מאת

אהרן שבתאי

---

הַשִּׁירָה

מאת

אהרן שבתאי

---

גֵּרוּשִׁין

מאת

אהרן שבתאי

אִמָּא שֶׁלִּי בַּבֹּקֶר,

בְּעֶשְׂרִים בְּאַפְּרִיל בַּבֹּקֶר,

אֲחוּזַת שֵׁנָה קָרְאָה עִתּוֹנִים

שֶׁאַבָּא שֶׁלִּי בַּבֹּקֶר

הִגִּישׁ לָהּ עִם כּוֹס הַתֵּה.

וְכָךְ אֲחוּזַת שֵׁנָה,

אִמָּא שֶׁלִּי, וּשְׁלֵוָה,

הִיא קָרְאָה,

בְּיָדָהּ כּוֹס הַתֵּה,

בַּשּׁוּרָה

הַשְּׁלִישִׁית

בָּעִתּוֹן

עַל מוֹת בְּנָהּ.

שורות אלה, שכתב רולף האופס ותרגם דוד רוקח, הן שורות השנה שלי. עבורי יש בהן מן ההעזה המשוררית המרהיבה ביותר: ההתעלות כליל מתוך פסי מסילת רכבת הזמן. השיר פותח בתיאור ה“עבר” (החלום, תרגילי הרוך, רוח הקַיץ, אור הירח) ומתקדם ישירות אל הסיום (?) – כור ההיתוך של ההווה, שהוא אינו אלא דיבור בלשון עבר – על העתיד!

צמרמורת של עד־ראייה לנפתולי האדם הנאבק הזה, חולפת בגווי היהודי.

אני גם נהייתי שונה. אני עצמי נשתניתי. אני ההשתנוּת בעצמה.

צריך להיות עיוור כדי להלך בלב הערפל הזה ולדעת את הדרך. הרואה הוא ימעד. תשוקת הנפש לדעת את מבואיה ואת מוצאיה ואת שם ההר שעליו היא מטפסת – לא תמומש בזה העולם. רולף האופס פתח לי פתח, אשר עם כל התקרבות והתקרבות שלי אל מפתנו – הולך הוא ונסגר, הולך ונמוג.

מזמן מקננת בי הקנאה: למשוררים ה“גויים” הטובים באירופה או באשר הם, יש זמן. הרבה זמן. מנין יישוב הדעת הזה לעשות שירים כל כך הרבה וכל כך טובים? האם כבר נכבש העולם, סופית ובאמת, תחת ממשלת הפלאנטה אשר איננה יודעת את האלוהים (ואת המלה “גאולה”)? או שמא חרג אמנם בן־האדם פתאום מגבולות עצמו, ושכח את רגע ההווה המקפל בנצחיותו את החיים כולם?

כך או כך, תחת שמיִם לא־חדשים, ומעל ארץ החידה שהיא כולה מזבח מחולָל, מתנדנדת הווייתי ומחליפה את שמותיה עם חילוף עונות האדמה. בכנען כעת סוף עונת הזית. הפרי השחור, המר, מוערם בין קירות בתי הבד האפלוליים, הבנויים אבן חלקה וקרה.

פעם עוד דימיתי לשמוע את ההרים מגידים מקרבם איזה פשר. כיום שרופים יערות הרי־ארצי, ולמרגלותיהם משרפות הזבל מתמרות את עשנן הקיומי אל לב השמיִם.

כבר ינואר 89, ואני עוד בתחילת ההשתוממות. ככה זה, אופק אחד נשרף – מתהווה בה, בנפש, אופק 2; והים האחרון, או טבור המדבר, מתרחקים ממני עוד ת“ק פרסאות על ת”ק פרסאות של שירה.

שום קווים מחברים לא נמתחים לי בין כל הדברים. לא בין המשורר לבין השירה ולא בין הדתיים לבין האלוהים. משפחות האדמה נאחזות באדמה, ומשפחת השמים הזקנה והקנטרנית אוכלת פלסטיק ויורה פלסטיק ונאחזת באמריקה.

החילוניות איננה חילוניות, והדתיות איננה דתיות (רצוני לומר: החילוניות במובנה הטהור – החילוניות כבת דמות האדם הנאבק על חירותו ועל אמונתו – היא הנה בעצם הדתיות הגדולה). יותר מדי מהוּיוֹת אינן קשורות לכינוייהן. גורל גדול מרחף על הבריות. הבחירה החופשית, או “הטוב המוחלט”, הם בעליל קליפה של שום כלום: אנשים מדברים בשפה אחת, ודבריהם האמיתיים אחרים ואפלים. באצבעות כווּיות ובעט משקשק אני מניח את עצמי על גליונותיו של “חדרים” 8 וכותב את השורות הבאות: נוח לו למשורר שלא נברא. ועתה שנברא, שמח הוא אך מעט בבחרותו האוזלת, ועיקר חייו הולכים אל החור השחור שבשירה.

ושמי השמים המתהפכים, בדממה וללא הרף, להיות שחקים. ובן־התמותה המתפלל, הנידף כעלה ברוח המקפיאה, וטליתו עוטפת את בשרו הבוכה.

לבד איש כותב את חייו. לבד איש קורא בספר על קורות חיי אדם. עם גדול של משוררים נאנק ובורח מן הדבר שמגידה לו ארצו, ארצו אשר היא כאדם, מנמנמת ומתנבאה בדד. חוט אחד של שירה הולך בכנען, ועת התהפכות, ועת חשיפת העצם, היא העת הזאת.

*

מעורטל ממלים וממחשבה, יצאתי לשוטט בעיר. סגריר וערפל. רגלי מגששות את דרכן באפלת הלילה ובאוזני צלצולי פעמונים, ילל מואזין, ותהילות בן ישי הנושרות כיידיש תמימה ואומללה, מתוך בית קטן ומוגף־תריסים שעל פניו חלפתי בבלי־דעת.

רגלי מגששות את הדרך, ואני כעיוור מגשש בתוכי ללפות את עצמי.

מעבר לערפל הרוגע, בולם הזעזועים, רוחש לו יקום המלים. אך בתוך עוב הענן הזה, “רק אני ואנוכי” מתבל במלח דמעותי את שיקוי החורף, שהוא מנת חלקי בעידן הזה: תבל ומלואה של תפילות ושל שירים אופפת את הווייתי במוך של מציאות ושל יומיום. מי הכחיד את הד שאגת המשורר?! מי החניק את הגרונות ויצק בחזות הרחבים, החמים, את עופרת ה“נורמאליות”?!

הו, כאב הימים עזובי האלוהים… הו, כאב לבי המוטל על ערש השירה, קודח ומדמדם ומתפתה להינשא שוב מעל גלי המלים.

קַאפִּיטְל שִׁירִים

מאת

אבות ישורון

---

מֻכָן

מאת

אבות ישורון

---

עֲבֹדַת הַזִּכְרֹנֹת

מאת

אבות ישורון

---

מַה שֶּׁיִּהְיֶה

מאת

אבות ישורון

---

אַלְמָקֹם

מאת

אבות ישורון

---

שֶׁיִּהְיֶה בְּכֵּף

מאת

אבות ישורון

---

בְּהֵחָבֵא

מאת

אבות ישורון

צילום: אנה בק

שירת ההלל לחלוצים, שנכתבה על־ידי אורי צבי גרינברג (“אימה גדולה וירח”), נעה בין שלושה נופים: הנוף האירופי הטבוע בזכרונות הילדות שלו, נוף השממה הארץ־ישראלית והנוף האוטופי עליו הוא חולם, ובו מופיעה הארץ בבניינה המפואר כיאה למלכות שקמה לתחייה. השממה משמשת אך כשלב מעבר בין כרכי אירופה לבין יישובה של ארץ*ישראל. אין לאצ“ג קשר רגשי עם השממה, והוא מתאר אותה אך ורק מתוך הפרספקטיבה של ביטולה בעתיד: “עַם שֶׁחָלַם יָם וּמַלְכוּת שֶׁל יְחֵפִים עֲלֵי חוֹלוֹת, עֲלֵי טְרָשִׁים, תַּחַת תֹּמֶר, / עַד כִּי נִפְתַּר גַּם הַחֲלוֹם וְסוֹפוֹ מַר וְסוֹפוֹ נִפְלָא: בֶּגֶד טָלוּא, בְּלִי פֻּזְמָק, בְּלִי קוֹרָה, דָּם אֶל עָפָר, / רֹן וָעֹנִי, רְקוּד פֶּרֶא, רָעָב שָׁקֵט שָׁקֵט שָׁקֵט”; “אַתֶּם בּוֹנִים דְּבִירִים לְבָנִים לַאֲחֵרִים, לַאֲחֵרִים, שֶׁיָּבוֹאוּ לָחֹג חַג, בִּמְקוֹם שֶׁהָיָה מִדְבָּר.” שיר זה קרוי “התנצלות”, ולא בכדי: התנצלות כלפי החלוצים עצמם אשר עומדים בקשיי הארץ מתוך ההכרח להסתפק במועט שבמועט ולוותר על הטובות אשר אירופה צפנה להם. כלפי המדבר, לעומת זאת, אין התנצלות, אלא להפך, הרגשה חגיגית של כיבוש והתגברות עליו. החולות והתמרים אינם נחווים כבעלי ערך עצמי; אסתטיקה כזאת כמעט ולא קיימת אצל אצ”ג. יותר מאשר מציאות חיה, השממה היא לדידו בראש ובראשונה מושג בעל ערך שלילי. החולות אינם אלא “תִּשְׁפֹּכֶת קְלָלָה סַלְעִית”. לא פלא שהרגישות הסביבתית בשירה בעלת טונים הרואיים כשלו היא נמוכה למדי. משעה שמשקלו של הנוף הנֶחלם רב ממשקל הנוף הממשי, לא ניתן להאזין לאותם חולות מדבר. המדבר עצמו נותר ללא קול. אך זו דוגמה בלבד למצב אקסטאטי, שבו העולם החיצון בטל בפני העולם הפנימי. ברור שמתוך עמדה כזו עסוק המשורר רובו ככולו בהגנה על מה שהוא מכנה “מעשה נורא”:“נִגְזַר כְּלָיָה עַל הַכְּפָר וּכְלָל לֹא אִכְפַּת (מָה אִם אִכְפַּת?!)”. “נִגְזַר כְּלָיָה עַל הַיָּם… אוֹמְרִים כֻּלָּם: צָרִיךְ יִבּוּשׁ. תְּהִי הָרְוָחָה. עוֹד יַבֶּשֶׁת. טֶרִיטוֹרְיָה חֲדָשָׁה. עָמְדוּ צָוְחוּ: הוֹד לָרַעְיוֹן!” (“פרספקטיבות”).

האסתטיקה של הכליה נועדה לנגח את האסתטיקה הרומנטית. לא צריך נוסטלגיה; צריך רווחה. זה נכון, כמובן, במידה שהכפר והים הם אך עניין לנוסטלגיה. אצ“ג לא היה פשטני כמשוררים פוטוריסטיים רבים של תחילת המאה לחשוב שכך הם פני הדברים. אנו מוצאים שוב ושוב את הגעגועים לנוף הילדות ולבית באירופה. אך גם געגועים אלה אינם אלא קול משני, שנדחק בפני תופיו של החזון. והללו חייבים להחריש את האוזניים במעט כדי להפגין תובענות והחלטיות, כדי ליצור את הבכורה של העמדה השלטת על פני שאר הקולות הנסתרים, ולומר בפניהם את ה”לא אכפת" האופייני. שירתו של אצ"ג, דומני, לא ערכה מעולם חשבון נפש עם אותו “לא אכפת”, שכן ביטלה את עצם השאלה והביעה חוסר עניין בה – אז מה אם אכפת?

התנכרות לנוף המדברי, שמוצאים אנו בשירת אצ“ג, היא ניגוד גמור למעמד הנוף בשירת אבות ישורון. ספרו הראשון “על חכמות דרכים” (1942) לא נכתב מתוך עמדה של אני קיבוצי השר את שירת דורו (כזו היא עמדתו השירית של אצ“ג ב”אימה גדולה וירח"), אלא מתוך עמדה פרטית, חסרת יומרות, שאינה מבקשת להפוך את היוצרות, אלא לחוות את המקום כאילו היא בת המקום. “על חכמות דרכים” הוא אחת השירות ה”ילידיות" הראשונות שקמו בארץ. ואם כי יש בה מספיק נופך אקזוטי המזכיר את המשיכה למזרח שהיתה רווחת בשירה האירופית של אמצע המאה ה־19, הרי מה שמבדילהּ בכל זאת מאותה אקזוטיות לשמה, הוא העניין שהיא מגלה בהווי המקום ובלשונו. הערביזמים של שירת ישורון מקורם בנסיון להפגין נאמנות לא רק לנוף עץ ואבן, אלא גם לחדור אל מעבר למחיצת הזרות התרבותית; לא רק לראות את המדבר, אלא גם לשמוע את קולו. אבות ישורון כפה על עצמו עמדה שקשה לעמוד בה, שכן אם ברצונו לשיר נאמנות לנוף הארץ, היה עליו לגשת אליו כמתלמד, אולי אף לרוקן עצמו מחוויות שהביא עמו מרחוק. והלימוד הוא דרך של התנסות והקשבה סבלנית:

כף הרגל היא האורגן, שעליו מוטלת מלאכת הלמידה והחוויה, ודומה שההליכה היא אופן ההתנסות האותנטי ביותר בשירת ישורון. זו הליכה שממששת את החול, כפי שהעין המלומדת ממששת את הכתוב. ובה במידה שהקריאה ייחודית לעם הספר, כך ההליכה לעם המדבר; לשניהם דרוש לימוד.

להיות בן המקום אין פירושו של דבר להקים יש מאין, אלא ללכת בו לאורכו ולרוחבו, כדברי המקרא. האהבה הראשונית לנוף הארץ־ישראלי שמוצאים ב“על חכמות דרכים” היא בדוויסטית בטבעה. יש בה התרוממות רוח מאורחות הגמלים כמהתמסרות מוחלטת לחום ולמרחבי המדבר. הכמהון אינו מופנה למשהו שמעבר למדבר עצמו ולמה שקיים ונתון בחושים, אלא זהו עצמו קיום טהור ומאופק, שישורון חש אותו כמעט באופן אקסטאטי. את נגינת אלדין הוא מתאר כ“לֹא קִינָה, לֹא קִינָה / לֹא כְּחֶרֶב וְצִנָּה,/ לֹא כְּדֶשֶא בְּגִנָּה. – / עַל הַטֹּהַר יתְחַנֵּן, / אֶל הַזֹּהַר יִתְרוֹנֵן” (רעם, 22). הטוהר הזה הוא מחד גיסא קיום פרימיטיבי ראשוני, שלא חל בו שום פגע ושיבוש, אך מאידך זהו, כפי שראינו, קיום, שכמוהו כאומנות ומלומדות בדרגה עליונה. זו המורכבות שבה מופיעה דמות הבדווי. ואף אם בספרי השירה המאוחרים יותר של ישורון כמעט שאין עוד תיאור ישיר של ההוויה הבדווית, הרי נראה שההזדהות עמה לא פסקה ומצאה לה אפיקי ביטוי תחליפיים אף בשירתו העירונית.

מרחבי המדבר והחולות הלכו והצטמצמו בשירתו כדי חולותיה ומרחביה של תל־אביב. הטיפוסים שהחלו לאכלסה הם ה“בדווים שבאו מפולניה” (השבר, 33), שעזבו בית כדי לבנות בית; אף יותר מכך, עזבו עיירה כדי לבנות עיר. אולם החוב שלו לארץ שאליה הוא בא – זה שלא נמצא בשירת אצ"ג – איננו שונה מן החוב לעצמו. גם אם הבימה של שירתו הופכת לעירונית כמעט באופן מוחלט, הרי ישורון אינו שוכח את חול הארץ, שהוא לדידו חוויה של בית, חוויית שייכות למקום – אולי משום שהחול הוא יסוד ראשוני וטהור. החוב כלפי הארץ הוא לקבל ממנה, ולא לכפות עליה דבר. זה אידיאל ההפנמה אשר משרטט ישורון, המנוגד להרואיזם של כיבוש השממה. כך הוא מתאר את פני ההולכים אחר ארונה של האופה מרחוב ברדיצ’בסקי: “פְּנֵי הַמְלַוִּים כְּרִיר מְחָטִים, מְמֻלָּא / חוֹלוֹת, מְמֻלָּא / תֵּל אָבִיב” (שער כניסה, 52). לחולות יש חלק בזהותם של אנשי תל־אביב לא פחות מאשר לתל־אביב יש חלק בה. העיר והשממה קיימים זה בצד זה לא רק באופן גיאוגראפי אלא גם כצורך נפשי, ושאיפה זו למצוא הרמוניה בין המדבר והעיר מוליכה לאידיאליזציה של תל־אביב הישנה, שבה התקיימה אותה השלמה הדדית:

מה שראה אצ"ג כדלות נראה בעיני ישורון כאידיאל. החלל של בית העם יוצר מסגרת, שאיננה הפרדה ובידוד. הקורא אינו חש כלל את כובד הבניין. לאמיתו של דבר, ניתן לחוש את קלות ההרכבה והפירוק: אין מדובר בקירות חוצצים, אלא בקרשים שמהם עשו צריפים. דומה שלא פחות משישורון חפץ בבית עצמו הוא חפץ לראות את החול כרצפה, ולשם כך נחוץ הבית כמסגרת. העיר מקנה לארץ ולחולותיה את ייעודם האותנטי בכך שהיא הופכת את הנוף לחלק פנימי בחוויית הבנייה ובזהותו העצמית של הדור הבונה.

ניתן לקרוא את הקטע שלעיל לא רק כתיאור בית העם, אלא גם כניתוח המרכיבים שמהם הוא עשוי. המינימאליות של התיאור מקורה באופיו האנאליטי, כאילו חומרי הבניין הם הדבר המעניין ביותר לדידו של ישורון. כך גם בשיר הנקרא “מחלול שכונתי”: " מַחְלוּל יְסוּדָתָהּ / חוֹל וְכֻרְכָּר / וְיָם וְטוּרְקִיז / וְלִימוֹן וְכָחֹל" (קפלה קולות, 57). המשיכה לפרטים כמוה כמשיכה ליסודות הפשוטים, שמהם מורכב האובייקט המתואר. כמעט שלא קיימים בשירתו פרטים סתמיים שניתן היה לפסוח עליהם. כולם יוצרים מורכבוּת והטרוגניוּת של יסודות. בפרטים שוכן כוח בנייה בלתי נדלה, משום שכל אחד מהם מתגלה כיסודו של עולם. כך מצלצל החול אפילו מבעד לשם מחלול. אולם לא רק החול מהווה יסוד; מצאנו גם את הקרשים, שהם חומרי בניין של הצריפים התל־אביביים לא פחות משהם דוגמה לחומרים בשירתו של ישורון עצמה. כפי שמעבירים קרשים מצריף לצריף, כך מעביר ישורון חומרי יסוד משיר לשיר ובוחן כל פעם מחדש מה ניתן לבנות בעזרתם; שהרי היסודות אינם מתכלים, הם רק פושטים ולובשים צורה.

המינימאליות של התיאור אינה נובעת אך ורק ממניעים אנאליטיים. יש לכך גם קשר עם עמדת ההסתפקות במועט שמפתח ישורון, אשר חותרת לאחוז ביסודות הצרופים ובהם בלבד. כך מתואר איש שישן בשדרה.

לא העובדה שהאיש חסר בית ורכוש מעניינת, אלא העובדה שניתן להפוך כל מקום לבית. הנעליים הפתוחות העומדות בצד יוצרות כבר חלל של פרטיות, והקרשים יוצרים את המיטה שניתן להתרווח עליה. מיטה לגביו של האיש פירושה פנייתו אל החומר העומד לרשותו, כדי שיקלוט אותו כמיטה וכבית. הקרשים הם הבית המינימאלי אך המספיק, וזאת על שום שיש בו השתהות. מיעוט החפצים מאפשר להתרשם מהם, להתעכב על כל אחד ואחד, עד שנוצרת זיקה אינטימית בינו ובין העין. האיש המתואר בשיר היה שומר בכרמים, וכל מיטלטליו הם כסות וחבילה נוספת. מהנעליים כמו מן הכסות מופקת מהות הבגד שלהם, ההגנה על הגוף, העטיפה. דווקא העדר הבית מחלץ מהקרשים ומהבגד את הרושם שהם נושאים את הגוף; הם מהווים, ולו באופן זמני בלבד, את מקומו הבלעדי.

הספסל בשדרה הוא כמובן בית ארעי, אבל טמונה בו תמצית הרגשת הביתיות. לא הקירות יוצרים את הביתיות; אדרבה, יש בהם סגירות, שהקורא מוזהר מפניה:

הזהרה הנשמעת אולי אנארכיסטית מדי בקריאה ראשונה, אך היא מבהירה עד כמה בלתי חומרנית היא המלה בית, שכן פרט להיותה מסמנת כרגיל את הבניין עצמו, היא נטענת משמעויות מאוד מחייבות. הבית הוא הילדות, ההורים, נוף עיר המולדת, הבית הוא יהדות פולין, לא יהדות בעלמא, הבית הוא תכלית הנדודים לארץ־ישראל ובארץ־ישראל גופה, הבית הוא אהבת החולות הפשוטים של תל־אביב והנוף של ראשית צמיחתה, הבית הוא מלה, שאבות ישורון כותבה בעצימת עיניים לרגע. לכן ארבעת הקירות זרים לה; היא מיוחסת בעיקר לאותם צריפים רעועים, שבפתיחותם יש עדיין משהו קליל ובלתי כבול:

כוחן של השורות הללו בשלבן נוף פנימי בנוף חיצוני. הפתיחות והזיקה הישירה לזולת מתוארים באמצעות ביטול לכאורה של ההבחנה בין רוחב ידית, דלת וגגות. דומה שהעצמים מצויים במצב של התפשטות או איבוד הגשמיות שלהם. גגות מאבדים את הכובד המוחץ וזוכים לתעופה וליכולת השתנות כאילו הם נשלטים על־ידי הדמיון. והכל נראה כל כך צעיר, כמתוך עיניו האוהבות של ילד המרכיב ומפרק, ודבר אינו מופיע לו עדיין כעובדה מוגמרת. ארעיות המִבנים אינה הכנה לבתי אבן מפוארים, והיא מרכזת את תשומת הלב בברכה השרויה כאן. המגורים באוהלים ובסוכות מזכירים כמובן את דור המדבר ואת החזרה על נדודיהם, שהם יציאה מעבדות לחירות. יש בנדודים להקנות את טעם הביתיות, וזאת לא כחלום סרק אלא כמצב ממשי, ראשוני, אקסטאטי, של פתיחות אל מה שסובב אותך, שבו דלת אינה מחיצה כי אם קשר בין פנים וחוץ. הבית הוא מלה, שכוחה יפה לא רק ביחס לבני אדם, אלא גם לטבע עצמו. הביתיות האנושית היא חלק ממשהו רחב יותר, ממתנה שנותן הטבע, ומלמדנו בכך שהחתירה למעט הנה חתירה למשהו שלם: “לַטֶּבַע כָּל כָּךְ מְעַט חָסֵר / לָתֵת מַתָּנָה שְׁלֵמָה,'/ וְכָּל כָּךְ הַרְבֵּה חָסֵר / אִם יִתֵּן מַתָּנָה לֹא שְׁלֵמָה” (קפלה קולות, 77). המתנה שנותן הטבע היא הבית, כפי שבשיר “עץ” רואה המשורר את הצל כבית ומחסה ליונים, ואת האזדרכת כ“בֵּית הַלַּיְלָה שֶׁל הַצֵּל” (השבר, 77). יחסי ההכלה הפשוטים הופכים ליחס נפשי. מכאן גם נובע השימוש המרובה שעושה ישורון בדימויים מאנישים. ההכלה אינה אך ורק יחס חללי בין חפצים שאינם שייכים זה לזה, אלא יחס שהופך להתכוונות ולהידברות, אף אם בשתיקה ובהשלמה הדדית. החום שנוצר בין עצמים לא שונה מחום אנושי. לחוש את המקום כמתנה הרי זו הביתיות. מתנת הטבע שלמה דווקא משום שאין שום דבר שחסר לו מקומו: “אֲנִי מֹצֵא כָּל דָּבָר בִּמְקֹמוֹ” (הומוגרף, 80).

טעם הבית מלווה את אבות ישורון בכל מסעותיו הרשומים בשיר “פקלאות”. לא הדרך מעניינת אלא מקומות ההגעה, שמהווים תחנות זמניות, שלבי התכנסות והשתהות. תל־אביב המתוארת היא כדבריו ארץ תלאובה, ושכונות מחלול ושפאק הן מקומן של החוויות, ובתור שכאלה מהוות חלק מהן עצמן. גם בהקשר זה מגלה המלה בית דו־משמעות: מצד אחד מתואר הבית המבודד עשוי קרשים וצל שבשכונת שפאק, מצד שני החיפוש הבלתי־נלאה אחר הבית בבחינת “אַבָּא שֶל פַּעַם” (השבר, 32). הבית הוא תכלית, ובכוחו נוצר יחס מיידי אל כל המקומות שבהם שהה המשורר; כולם הם בחזקת בית, הנדודים אינם מיועדים להוביל למקום סופי:

אולי אין אדם קונה קרקע במשיכה, אך בוַדאי הוא קונה אותה בדריכה והליכה. ואהבה זו אינה חד־סטרית; היא מעוררת אהבה שכנגד. ואין היא אהבה למקום המצומצם בלבד, כי היא בראש ובראשונה אהבת העולם. זו המשמעות היסודית של המלים בית ומקום – האהבה שחורגת מיחס של העדפה (של מקום אחד על משנהו). אהבת מקום מחייבת שוויון נפש מסוים, מחייבת השתוות אל המקום באופן המעשי ביותר. לפיכך המסעות בארץ־ישראל אינם תיור באתרים קדושים, אלא עבודה גופנית בכל מקום לפי דרישותיו וצורכו. להיות רובה קשת, לכרות קבר, לחצוב נָזאז, לשמור בכרמים, זו מסכת התנסויות שמהווה אופן של היענות, אפילו מסירוּת.

יחס הקרבה אל המקום הוא לא נחלת האדם בלבד, אלא גם נחלתם של עצמים דוממים. את הקשר בין הבית והאדמה שהוא עומד עליה מדמה ישורון לילד בעריסה: “בַּיִת. יֶלֶד בַּעֲרִיסָה חָלָה. כְּמוֹ שֶׁמִּתְבַּקַּעַת אֲדָמָה כְּשֶׁמִּתְבַּקֵּעַ בַּיִת. קֶשֶׁר שֶׁל אַהֲבָה עַל יַד בַּיִת שֶׁהוֹרְסִים אוֹתוֹ. כְּאֵב עַל אֲדָמָה אִמָּא הַנִּשְׁבֶּרֶת” (השבר, 150/1).

הזיקה הגנטית אין בה שום דבר מזויף, היא זיקה של השתתפות מלאה, שבה תלוי האחד בגורל השני. בתל־אביב הישנה, כפי שמוצאים בשירת אבות ישורון, אין המוניוּת כי אם משפחתיות. בה לכל בית פנים משלו, ולכל אותה אדמה הנושמת ונושאת אותם. אין הפרדה מוחלטת בין בית, שכונה, רחוב ועיר, משום שאף אחת מיחידות אלה אינה מבודדת, מסוגרת או מספיקה לעצמה: “בַּיִת הֲרֵי זֶה חַי עִם כֻּלָּם טוֹב” (השבר, 81), או כפי שנכתב בשיר על שכונת נורדיה: " אֵין שְׁכוּנָה בְּרִית קִיּוּם לְאָדָם? גַּם לַשְּׁכוּנָה, לְבָתֵיהָ, צְרִיפֶיהָ, כְּתָלֶיהָ, גַּגּוֹתֶיהָ?" (השבר, 122). ברית הקיום המשפחתית הרחבה הזו אינה נובעת כלל מטעמי התאמה אסתטית של המרכיבים השונים לכדי מכלול משותף (אף ניתן לומר ששאלת האסתטיות או חוסר האסתטיות החיצונית של תל־אביב לא העסיקה מעולם את ישורון), כי יש בה גם אלמנט עקרוני יותר של הישענות הדדית. המרחב החיצוני של השכונה משקף את המרחב הבין־אנושי ומהווה לו בן־ברית. באופן זה הופך העיסוק השירי בעיר תל־אביב לחדירה אל האדם שחי באותה עיר, אף אם אין נוקבים בשמו המפורש, אף אם לכאורה רק בענייני בתים ודירות עסקינן. העיר הנה אובייקט בעל ערך שירי בפני עצמו, אך לממד עומק היא זוכה משעה שהיא נתפסת כסמל או כמטונימיה לצוותא האנושי המתרחש בין הכתלים ובעיקר מחוצה להם. כמו האדם כן העיר – מקומה לא בחלל שבין הקירות, אלא בחלל שמחוצה להם.

בניית עיר הנה מוזיקה, ואין הכוונה למוזיקת לוואי, אלא למוזיקה הנוצרת בין החומרים ההולכים ומתלכדים זה עם זה. אולם בנייה ככל שתהא אמיתית, היא מתקרבת לצמיחה אורגאנית, היא מנוגדת לכיבוש שממה, היא רחוקה מהשחזת סכינים, היא תובעת מההרואיות להיות סגפנית ובלתי צעקנית:

האבן, לא זו בלבד שבשדה היא צמח ולא דומם, אף בהיותה קבועה בתוך קיר היא שומרת על ריח השדה שלה, כמובן בעיניו של המסתכל בלבד. האבן אוצרת בקרבה את זכרון הווייתה הראשונית, וגם הקיר הקבוע אינו עשוי להשכיח זאת. ישורון אינו גוזר ניכור בין תל־אביב הישנה לבין החומרים (הטבע) שמהם לקוחות אבניה. מבחינה זו שירת ישורון בעלת תווים אידיליים, אף כי יש לציין, שבשום פנים אין היא גולשת למתקתקות פשטנית. הטון שבו נאמרות השורות שלעיל הוא חרישי, המשפטים קרובים לנוסחאות מצומצמות, לכדי אמיתות חיים שמושגות רק על־ידי אוזן מאומנת, והן כמעט בבחינת סוד פרטי, שהיד כמו נרתעת מלגלותו. החזרה נועדה להרחיב אך יחד עם זאת לחתום, להותיר את ארבע השורות הללו כדבר בפני עצמו, מעין מכתם.

ואף אם חכמת החיים מופיעה בטון מאופק מאוד, הרי לעתים אין היא יכולה להסתיר את הבערה הפנימית. האם דברי נבואה בוערים יותר מאשר השורות הבאות?

אינני מכיר שיר אהבה לעיר, שיהא אינטנסיבי כל כך ועם זאת נקי ממליצות ומהתחכמויות כמו שורות אלה. עמדת המשורר היא תמימות הגובלת במסירות נפש. ההומור של השורה האחרונה מסייע להתגבר על הלהט, על הנכונות להתמסר ללא גבול, לקבל על עצמו כל עול. דרך הטבע היא שלמות, שכן בכל עשיותיה יש מסירות נפש. האני־סוס שמופיע לעתים בשירי ישורון, הוא האדם שנכון לבצע כל עשייה ללא העמדת פנים, ללא כחל וסרק. זו מהות ה“עבודה בגשמיות” – העשייה שלמה אם כוונתה שלמה, בלא להביא בחשבון את חשיבות העניין. ההומור של מסירות נפש בעד כל ברז שנשכח פתוח הוא הצד החיצוני של אידיאל ההתנהגות הכמו־חסידי. האינטנסיביות של הקטע המצוטט נובעת גם מהמעבר מלשון עבר ללשון הווה, באופן שמרחיב את תחולת הדברים והופכם לרלוונטיים גם להווה: הם מציינים חוויה החורגת מהעבר. האדמה וברז המים שמדובר בהם אינם מופיעים במנותק מהנוף העירוני, מה שמקנה להם את קרבתם למשורר. המטען הרגשי שיכולה ליצור עיר, לדידו של ישורון, הוא עצום. יש לזכור שאין לפנינו שירה התבוננותית; המשורר חושף את עצמו כמי שמצוי תמיד במצב של תנועה בעיר. הוא חווה אותה תוך כדי הליכה, העיר מזינה אותו בשעת הליכתו. אין זו אותה הליכה שמתאר בודלר בדמותו של הפלאנר המשוטט לריק ברחובות פאריז, אלו שמגלים אך ורק את זרותם וכוחם המאיים. ההליכה אצל אבות ישורון היא לא רק אופן של לימוד (כפי שראינו בשירו “גמל ונער” מהספר “על חכמות דרכים”), אלא גם אופן של התמסרות. ההליכה עצמה היא מוזיקה, הימנון שההולך שר אותו לעירו בינו לבינה, בלי שומעים נוספים.

אחד משירי ההליכה הוא גם שיר זכרון לחברו פנחס לרר:

ההליכה היא קצב שיוצר שיחה. יותר מכך, הוא יוצר גם דיבור והאזנה, מוזיקה שכנגד. מקומה של ההליכה אינו הבית הפרטי, אלא הרחובות בשעת לילה. הרחוב שמתרוקן מעסקי היום ומאנשים הופך ממקום המוני למקום פרטי ואינטימי יותר מכל חדר. חצרות הבתים מתגלות כמאזינות משעה שהמשורר מאזין להן ולשיחתו של חברו. הרגשת האינטימיות ביחס לברזים בחצרות מושגת עם הפיכתם לחלק מהשיחה בין ההולכים. הרחוב והחצרות הם תיבת הדהוד, שנשמעים בה קולות הנענים זה לזה. גם קולו של המקום – שמות הרחובות – מופיע ומלווה כל צעד וצעד. הביטוי “פֶּה אֶל פֶּה” המציין את השתייה שכמוה ביניקה פשוטה וישירה, הופך כל פעולה להשתתפות בשיחה כללית המתקיימת במלים ובלעדיהן. השיח בין החברים אינו פרישה מן העולם הסובב, שהרי הוא מקרב אליו את הדברים כולם, מפנה את המבט גם אל מה שכביכול זר לו. אולם החצר היא הבית, היא המטבח, היא הנתינה או הלקיחה. פעולות שלמות כאלה כמו נתינה ולקיחה, עשוי אדם לקיימן אך ורק במקום שקרוב אליו כבית, לא במקום שבו הוא אורח, אף לא במקום גלות (כפי שנאמר בתחילת השיר: “בַּמִּלָּה / ‘גָּלוּת’ פֹּה לֹא הִשְתַּמַּשְנוּ”). רק במקומו מהדהדים שמות רחובותיו: ההדהוד עצמו הוא הוכחה, שהאדם אכן מצוי בביתו, במולדתו. רק בשעה שכל דבר נתון במקומו, נשמעת מוזיקה מכל הדברים גם יחד, שכן המקום אינו מצב של התאמה סטאטית, אלא מצב של הדהוד ושירה.

אחד ממאפייני הכרך האירופי הוא “האדם שמסוגל לראות, אך אינו מסוגל לשמוע”. כך כותב גיאורג זימל: “היחס בין בני אדם בעיר הגדולה מדגיש את השימוש בעין על פני השימוש באוזן… בטרם האוטובוס, הרכבת והמכונית הפכו לאמצעי תחבורה ממוּסד במשך המאה ה־19, לא נמצאו מעולם אנשים במצב בו הם מביטים זה בזה במשך דקות ושעות מבלי להחליף מלה.” הניתוח הזה, המסייע להבהיר, למשל, את חווייתו האנטי־לירית של בודלר, משורר הכרך הפאריזאי, עשוי להבהיר גם את הליריות הטמונה בחווייתו העירונית של אבות ישורון. לפחות מהשיר המובא לעיל ניכר, שמראה רחובות תל־אביב הישנה בלילה הוא נספח בלבד לחוויה השמיעתית, שהיא תוכן השיר. ניתן לומר, ששירתו של ישורון רואה במרכיב השמיעתי ממד שווה־ערך למרכיב החזותי. מכאן קרבתו לשפת הדיבור וכן לדראמאטיזציה של השיר באמצעות מובאות מדבריהן של הדמויות המתוארות. הדיבור הנו חלק מהותי של המציאות השירית; אולי הקול הוא ממד יותר מוחשי ומופנם של העצמים מאשר מראיתם. על־ידי קולם הם נחשפים ליתר קרבה מאשר בכל אופן אחר של הינתנות.

פרט לקולם העצמי קיים גם קולה של הסביבה, שבתוכה שרויים אותם עצמים. בשיר “רומן בלי בגדים” מספר ישורון על כך, שהוא חיפש ארון קטן בלי ספרים, בעל מדפים כהים וריקים, “פָּשוּט / שֶיִּהְיֶה מְדַבֵּר אֵלַי” (השבר, 95). פרט לדיבור הבודד הזה קיימת רשת שלמה של קולות המשמשים ברקע. ההגעה אל הארון מחייבת להיעזר באנשים אחרים, וכל קומוניקציה היא דיבור:

תל־אביב הישנה היא עולם של בעלי מלאכה, וכל מלאכה היא צורת דיבור מסוימת, שיר של חיים ולא של ספרים. הדברים המעשיים ביותר גם הם מהווים לשון, שתחילתה בשיחה עצמית וסופה בשיחה עם אחרים. התדרוך שמקבל ישורון בדרכו לנגרייה מתואר בלא להחמיץ שום ז’סטה, שום גוֹן קול. עד כמה רווי התיאור חיוניות – למדים אנו מהתוספת, שבה נמסר לו מידע על טיב הנגר וטיב עבודתו. הדיבור משתף את השומע בנסיונם של אחרים. השמועה הנמסרת מפה לפה היא חכמת חיים העשויה להתקיים רק באשר אנשים יוצרים הידברות. הזולת מופיע תמיד כבעל עצה: אין זה נובע מסקרנות הולכת רכיל האופיינית למקום קטן. האמירה תמציתית, ואין בה לעולם פטפוט. זו השיריות שבה. הרחוב מתואר לא כמקום של רעש והמון, אלא של אנשים היכולים להורות ולהדריך בצורה המיידית ביותר. החזרה על המלה המצביעה (“שָׁם”) מביעה מיידיות, היא אינה מגדירה כי אם מנחה את העין, היא מגלה קרבה פיזית בין המחפש ליעדו; כאילו אין מרחקים, שכדי לעָברם נזקקים לשפה מופשטת וארכנית. הכל בטווח ראייה ושמיעה.

הקרבה הבין־אנושית נמסרת על־ידי חוסר הרשמיות מצד אחד, והנכונות לספר או לשוחח מצד שני. מחיצות נופלות בשעת דיבור, ובמקום שהנגר ישתמש במלה המופשטת יחסית – בית, הוא אומר: “קַח אוֹתוֹ אֵלֶיךָ לְמַעְלָה”. לדברים יש מקום מאוד מוחשי. אין סתם הליכה הביתה; הליכה למעלה קודמת לה, כאילו מדובר בתחושת החלל הראשונית ביותר, תחושת כיווני הרוחות.

בתי המלאכה של תל־אביב הישנה ממוקמים בחצרות, ויש צורך לחפש אחריהם. במקום להיות מותקף – כבכרך המודרני – על־ידי פרסומות אלימות הרודפות אחרי כל מי שמציג רגלו ברחוב מסחרי, מצוי כאן עדיין הקסם של החיפוש, שהוא דראמה בפני עצמה, ואשר בסופו של דבר יהפוך לחלק מהמושא גופו. בארון משוקעים לא רק ההיסטוריה של בעליו הקודמים (“מוֹצָאוֹ מִשּׁוּק הַפִּשְׁפְּשִׁים. / עוֹשֶׂה רֹשֶׁם כָּזֶה. מִכָּל מָקוֹם / קוֹדְמוֹ הַבַּעַל הָיָה בְּשׁוּק. / הָיָה עִתּוֹנַאי. לֹא מְשַׁנֶּה. / בְּעָזְבוֹ אֶת הָאָרֶץ נָתַן / מַתָּנָה. מִמַּתָּנָה לְמַתָּנָה, בְּמִדְבָּר מַתָּנָה, / הָאָרוֹן הַזֶּה הִגִּיעַ אֵלַי”– השבר, 95), אלא גם סיפור החיפוש של בעליו הנוכחיים. הוא מחליף ידיים, אך רישומן אינו נמחק ממנו. ואלטר בנימין הציע את המונח “הילה” לתאר את ייחודם של מושאים בעלי היסטוריה: “האותנטיות של דבר היא כל מה שהוא עשוי להנחיל כמסורת מרגע היווצרו, החל בקיומו החומרי וכלה בעדותו ההיסטורית” (“יצירת האמנות בעידן הרפרודוקציה הטכנית”). המונח “הילה” מתאים לאובייקטים רבים המאכלסים את שירת אבות ישורון. חפצים אינם מופיעים כדבר אנונימי ללא היסטוריה ומסורת הנוכחת בו לפני ולפנים. כך גם המסעות בין בעלי מלאכה מהווים חלק בלתי־נפרד מההיסטוריה של הארון. בתור מסורת נחווה הזמן לא כתהליך של הריסה, אלא כהצטברות של תוכן. הזכרון הקשור לאובייקטים היסטוריים איננו קשור בחוויות פרטיות בלבד, כי אם כרוך בסביבה קיומית רחבה יותר, שממנה ניתן לקבל ולהעביר הלאה. הואיל והחוויות סובבות סביב חפצים, הן גם משתמרות בקרבם; יש להן הישארות. זה ממד המופנמוּת המוענק לחפצים בשירת אבות ישורון.

כפי ששמות הרחובות הם קול, וכן ההיסטוריה המשוקעת בכל חפץ היא קול, ישנם גם קולות שאבד המגע המיידי עמם, אך בכל זאת הם מחפשים את אוזננו:

המשורר יושב בהיכל התרבות בתל־אביב ושומע את הקונצרט לשנת הארבעים של התזמורת, מים רבים הנם הרעש היומיומי המלווה את שנות חייו. המוזיקה מעלה קולות שיש בהם מן הטוהר, לא זה המתעלם מן החיים, אלא זה המשמש להם יסוד. גם כאן יש חתירה אל הברור, הממשי, לאו דווקא אל המרוחק והאחר. ריבוי הקולות של המים אבד או שהשמיעה נשחקה, חד הוא. בהמשך השיר מוסבת תשומת הלב מהתזמורת אל חוט שתקוע בתקרת ההיכל, חוט האוצר לדידו של המשורר זכרונות אבודים: “הַחוּט הַחַי לוֹ לְבַד בְּחֹשֶׁךְ. וְצָרִיךְ לְהִתְרַגֵּל לַחֹשֶׁךְ. עַד שֶׁרוֹאִים אוֹתוֹ בְּחֹשֶׁךְ.” לא ברור על מה בדיוק מעיד החוט; ברור רק שהוא מעורר משהו שנשכח. בניגוד להרגשה שכל דבר מצוי במקומו, פוגשים אנו כאן דברים שמחוץ למקומם כמו קול שאבד ונסתר. אולם גם קול זה מרתק את המשורר, אף על פי שהוא מחויב להתרגל לחשכה, שבתוכה חי אותו חוט. חוט שכל טבעו לקַשר מופיע בלא כל הקשר. החושך לגבי הראייה דינו כדין שאון המים לגבי השמיעה. העלאת קולות מן השכחה היא בראש ובראשונה מאמץ של שחזור והתרכזות. ואף במקרה שלא כל הקולות יוצרים הרמוניה (גם הביטוי “קפלה קולות” הוא בלתי־תקין מבחינה דקדוקית), הרי לפחות כולם שייכים לקפלה אחת, לעיר אחת.

אם הנגנים בהיכל התרבות מעלים קולות של מים בטהרתם, ברחוב אלנבי מוצאים אנו תזמור של הכוחות הפועלים בטהרתם.

השורה האחרונה הופכת את התמונה לתלויה בדמיונו של המשורר, ולמרות זאת כל האלמנטים המוזכרים לקוחים מהריאליה. השיר רומז לכיסויו של רחוב אלנבי בשעת סופת חול. מעניין שבמקום לראות בתמונה זו אופן של מחיקת הרחוב רואה בה ישורון אופן של השארת עקבות, של הטבעת חותם. זה ההבדל בין החול המדברי לבין החול העירוני; בעיר הוא מאוכלס משמעויות שונות המתמזגות לכדי אחדוּת של לבן המכיל את כל הצבעים. הלבן עמוס פרסונות דראמָתיות, החול הוא בבחינת ראי, שבו מופיעים כוחות ההרס והבנייה, העצום (הים) והמזערי (לבני סיליקט), בכפיפה אחת. כולם יוצרים את המראֶה, בכולם שרוי כוח בראשיתי. תל־אביב הנה עיר שנבנתה אמנם בידי אדם, אך גם כוחות הטבע האמורפיים ביותר מצטרפים לבניינה. הזרות שחש ברטולד ברכט בעיר הגדולה הניבה את קבוצת השירים הנקראת “מקראה לתושבי הערים”. ארנולד צווייג ציין, שהשירים מתארים את העיר מנקודת מבטו של מהגר השוהה באופן לא־חוקי במדינה זרה. השיר הראשון חוזר על המשפט “מחֵה את העקבות” כפזמון. תושב העיר מצווה להימנע מלגלות את עקבותיו, מוטל עליו להישאר אנונימי, הוא נמצא במנוסה מתמדת מפני סביבתו, כפי שלמהגר אין אחיזה של אמת בעיר שאליה הוא מגיע. אצל ישורון, שהוא עצמו מהגר, ניתן למצוא עמדה הפוכה; העיר לדידו אינה מקום הבולע את תושביו ומוחק את רישומם, כי אם מקום שכולו טביעות ידיים ורגליים. אין מדובר אך ורק במעשים מובהקים של בנייה, אלא גם בעשייה הפשוטה ביותר – ההליכה והישיבה. כך מביע ישורון את כוחה המעצב של הישיבה במשלט, כפי שזכור לו משנת 48:

החיים הם עיצוב של סגנון, והסגנון הזה מוטבע בכל מה שהאדם שולח בו ידו, במישרין או בעקיפין. הדברים מקרינים מתוכם את הנוכחות האנושית, והמלה הֶרגל אינה מפחידה או מרתיעה, אלא מהווה ביטוי לכוח פועל ומשפיע. השִׁגרה מתגלה כתהליך דינאמי של הטבעת חותם אנושי. העיר תל־אביב הישנה אינה דבר מוכן ומוגמר, אלא הצטרפות של כוחות דינאמיים רבים. לכן עמדת המשורר אינה התבוננותית ומרוחקת, אלא עמדה של עשייה, של עיצוב. החיים בתל־אביב מובנים בתור “שיר בלי ספרים”.

ב

אלתרמן היה המשורר הראשון, שהפנה את תשומת הלב לדיסהרמוניה ההולכת ונוצרת בתל־אביב בין החדש והישן:

הזקנה הפתאומית אינה הזדקנות טבעית של עיר. היושן הוא במקרה זה רעל המשפיע לא על המראה החיצוני בלבד, כי אם גם מהווה כוח פנימי. ללא הכנה מוקדמת, נתפסת העיר בעין מלאה תמהון כדבר חסר חיים, אף כי השורה האחרונה ממתנת את הרגשת הפתאומיות וההלם בתארה את השינוי וההיפוך כתהליך איטי. הקטע המובא לעיל נשמע כקינה, לא כסתם עצב עירוני, שדוגמאות רבות לו בשירה הצרפתית מהמאה הקודמת. אלתרמן ביטא את התחושה, שתהליך הבנייה וחידוש הנעורים בארץ־ישראל הופך שלא בטובתו לתהליך של שחיקה עצמית, דווקא משום שחסרה שהות להיבנות ולהפנים את העשייה. הבנייה תוארה על־ידיו כמכונה רעשנית וראוותנית, ולא כאומנות של אנשים בשר ודם: “הָעָם הַמַּכְבִּיר עֲשָׁנוֹ וְגִצָּיו וּמַרְבֶּה כִּתְמֵי שֶׁמֶן וָחֵלֶב / וְשׁוֹחֵק וּמוֹחֶה חִדּוּשׁוֹ שֶׁל מָקוֹם… וּמְגוֹבֵב מְגוּרִים וּמְקָרֶה עֲלִיּוֹת וְנִשְׁטָף בַּמְּלָאכָה” (שם, 69). תל־אביב ללא טעם הנעורים שלה הופכת בהנף יד לכרך אירופי שגרתי ומאיים.

תל־אביב החדשה, כפי שמופיעה בשירתו של אבות ישורון במשך 20 השנים האחרונות, מתוארת בצורה ראדיקאלית הרבה יותר. אין מדובר בעיר חדשה המזדקנת במהירות, אלא בעיר ישנה הנמחקת מעל פני השטח, ועל הריסותיה נבנית עיר חדשה. שכונת נורדיה נהרסה בידי “דיזנגוף סנטר”. כיכר דיזנגוף נעקרה ממקומה על פני האדמה והפכה לכיכר בטון מרחפת באוויר. המאפייה ברחוב ברדיצ’בסקי נהרסה בידי בולדוזר. האירועים הללו הם חלק מהביוגראפיה של תל־אביב, והם מפעילים כוח כמו־היפנוטי על אבות ישורון. כאן עמדתו השירית כשל מי שאינו יכול להימנע מלשמש עד, לעמוד כצופה בלתי־נלאה החוזה במתרחש מתוך הרגשת אין־אונים. מה נותר לו מלבד סיפור ההרס של תל־אביב הישנה, שהוא משנן אותו לקוראיו מתוך התמסרות מוחלטת, שיש בה אך טעם כפייתי.

שחזור הדברים מתמקד ברגע ההוצאה לפועל הקריטי ביותר, הנפילה, אך פרט לכך דומה שאין המשורר מוכן להחמיץ אף את אחרון הפרטים המתעדים את זהותו של מבצע ההריסה. הזכרון מוטבע בהמון פרטים הממחישים את האירוע באופן ריאליסטי ביותר: “מְנוֹפֵי הָעֲנָקִים שֶׁל דִּיזֶנְגוֹף סֶנְטֶר עוֹבְדִים תַּחַת הָאֲדָמָה וּמְבִיאִים הָרִים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. מַה שֶּׁהָיָה אֶתְמוֹל כְּבִישׁ, מְגֻדָּר לַמָּחֳרָת ‘תָּפוּס’. יֵשׁ לְךָ כְּבִישׁ בְּיָד יָמִין, עוֹבֵר הַלַּיְלָה, יֵשׁ לְךָ אוֹתוֹ בְּיַד שְׂמֹאל. כָּךְ עוֹבֵר מִיָּד לְיַד וּמִצַּד לְצַד. הַמְּנוֹפִים תָּקְפוּ אֶת אַדְמַת נוֹרְדְיָה מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הַכְּבִישׁ וַיְנַעֲרוּ אֶת הָאֲדָמוֹת… גַּלְגַּלִּים שֶׁקָּמוּ מֵאֲדָמָה עֵינֵיהֶם מֻדְבָּקוֹת וְדוֹמִים לְעַכְבְּרֵי בָּר. הַמְּנוֹפִים עוֹמְדִים עַל שְׁמוֹנָה גַּלְגַּלֵּי עָפָר. הַכֹּל בְּאֶמְצַע: עֲרֵמָה פֹּה. שָׁם חוֹל. זִיפְזִיף. חֹר בָּאֲדָמָה” (השבר, 122). האירוע מופיע כשינוי אורחות עולם, אם מתחת לאדמה ואם מעליה. המנופים, לא זו בלבד שמחריבים ללא תקנה, הם עצמם מהווים נוף מפלצתי. ישורון מתאר את המנופים ומכשירי ההרס אף ביתר פירוט מכל חפץ אחר שנמצא בסביבתו, שהלא קשה לדמותם למשהו מוכר השייך לעולם החוויות היומיומי:

אלו מנופי כיכר דיזנגוף. הם יוצרים רושם של אלימות לא רק כלפי אותו מקום נגוּח, אלא גם כלפי הסביבה הצופה בפעולתם. האות מגבוה, פרט להיותו ביטוי אירוני הוא מלא אי־נחת; הוא חושף אימה אפּוקאליפטית. מיקומם המהופך, הבלתי־אנושי, של הרגליים והשיניים (למרות שניתן עדיין להשתמש בדימויים מאנישים) יוצר חרדה שמן השמים נלחמים להם. כפי שביחס למנופים שהחריבו את שכונת נורדיה משתמש ישורון במלה המקראית “וינער” המזכירה את הטבעת המצרים בים סוף, כך מוענקת כאן למנופים משמעות מיתית. הפן האימתני הזה מתחזק בתיאור הבא: “בֵּין פְּרוֹזֶ’קְטוֹרִים שְׁפוּכִים, פַּטִּישִׁים בָּאִים מֵרְעִידוֹת אֲדָמָה, בֵּין מְנוֹפִים שְׁאָרְכָּם וְגָבְהָם כַּצְּלָלִים שֶׁל לִקּוּי חַמָּה, בֵּין מְעַרְבְּלֵי בֶּטוֹן הַזּוֹעֲקִים כְּאֵב וַחָצָץ, בֵּין מְכוֹנוֹת קִדּוּחַ הַמּוֹשְׁכוֹת מִבֶּטֶן וּמִלֵּדָה שֶׁל הָאֲדָמָה טִין” (השבר, 123/4). הציוד העוקר את הבתים מעורר כאב של סוף העולם, האדמה כולה רועדת בשעת הפוגרום הזה, שהופך לחדירה מעקרת אל בטן האדמה. לא רק הבתים נהרסים – גם האדמה מתבקעת מתחתם.

התפאורה האפוקאליפטית היא הכנה לרגע המכריע. השיר יוצר גם דריכות לקראת הכרעת המאבק בין המכונה והבתים העומדים ליהרס: “לְרֶגַע נֶחְשְׂפוּ פָּנֶיהָ הָאֲמִתִּיּוֹת שֶׁל אַדְמַת תֵּל אָבִיב לִפְנֵי כִּסוּיָה בְּבֶטוֹן: אֶת הַחוֹל הַמְּדֻשְׁדָּשׁ, אֶת חֹל הַהֲלִיכָה. הַחֹל שֶׁהָלַכְנוּ בּוֹ. הַפָּשׁוּט. חֲסַר הַיֻּמְרוֹת” (השבר, 122). ברגע העקירה מתגלה בפעם האחרונה יופיו של הדבר ההרוס. זהו רגע שבו נוכח העבר כולו כהתלכדות של חוויות, שמעולם לא היתה אפשרית קודם לכן. המשורר עומד ומתבונן כאילו בפניו של מת המונח לפניו בטרם יורידוהו לקבורה. החזרה על תיאור החול היא כבר ראשיתו של הספד. רוצה לומר, מה שנקבר אינו חלק מתל־אביב בלבד, אלא עצם מעצמם של אנשיה, אלה שהילכו בו והטביעו בו את רושם ההליכה.

להריסה בקנה מידה עירוני יש ביטוי גם בהריסת הסביבה הפרטית. דומה שהכל מצוי בעיצומו של שיפוץ ושינוי, אולם ישורון שם לב רק למה שנקבר, וכלל לא למה שמתחדש. כאילו הדברים נעשים מעצמם, המכונה והכלים פועלים כביכול מכוח עצמם ובאופן אנונימי. אין עוד פועלים פשוטים ועבודה שחורה. השהות שיש למשורר להתבונן בהריסת גג ביתו, רבה יותר מאשר במקרה של הריסת שכונת נורדיה או כיכר דיזנגוף. הוא עוקב אחריה לא רק בשעות העבודה הקדחתנית, כי אם גם בשעות ההפסקה בלילה. כאן הוא עד יחיד, שמוצא עצמו כמי שעומד במקום סכנה:

כמו מראה החול בפעם האחרונה כן קול הגג בפעם הראשונה, שהיא גם האחרונה. הגג אינו מת באלם, וגם אם מעולם לא השמיע את קולו, הרי שהמוות מחלץ ממנו את הדיבור. שירתו של אבות ישורון עמוסה קול ובת קול של המוצאים ליהרג. הקול שמדבר אל עצמו הריהו זעקה פנימית, שאין לאַחֵר להתקרב אליה. הקול שיוצא החוצה הוא מעין צוואה. שני הקולות הללו – מי שמצליח להצילם מפיו של ההרוס ולתת להם מקום בשירתו, שירתו היא אלגיה.

אלגית היא גם החזרה אל מקומות ההרס. בחלקם מוצא המשורר את החורבות הטריות, כמו במאפייה של רחוב ברדיצ’בסקי, שנותר ממנה רק קיר בודד ולידו חתול משתולל בין שאריות הקמח באופן שכמו מבטל את גודל האסון, ובחלקם מוצא המשורר בניינים חדשים, שלא מותירים זכר לישן. השיר הנקרא “איך האדמה בולעת את עצמה” הוא סיור ברחוב דיזנגוף העכשווי מתוך תיאור מה שהיה בו בעבר. העין יוצאת ממקום מרוחק ומתקרבת אל מקום עמידתו של המשורר. ככל שהיא מתקדמת, ניכר עד כמה אינטנסיבית המחיקה של תל־אביב הישנה. מספר המקומות, שניתן להצביע עליהם כעל מקומות של הריסה, הולך וגובר, עד שנדמה שמקום עומדו של הדובר הוא מרכז ההרס, וזאת כמובן מתוך בחירה. עינו חותרת אל המקומות ההרוסים, ולא בורחת מהם. כל השיר בנוי ממשפטים המחוברים באופן פאראטקטי ואחיד, המנוגד למרבית שיריו של ישורון. בראשית כל משפט מצויה מלת תיאור מקום; בתחילה היא מתייחסת למקומות מרוחקים והופכת להצבעה מיידית על מקום קרוב (וכאן, וכאן, וצעד מכאן, וכאן). לא רק ההתקרבות מעידה על התרגשות גוברת, אלא גם התקצרות המשפטים לקראת הסוף תורמת לכך. כל השיר מכוון לקראת משפט הקינה החותם אותו: “אֵיךְ אֲדָמָה בּוֹלַעַת אֶת עַצְמָהּ” (שער כניסה, 41).

בתל־אביב המודרנית, כפי שמציגה אבות ישורון, אין לדברים שהות להזדקן; הם נהרסים עוד בטרם הגיעו לגיל זקנה. גן רינה הוא השריד האחרון שנשאר בשלמותו מן העבר (שער כניסה, 62). אין חפצים בעלי חמימות של יושן (פרט למה שהמשורר עצמו משמר, כמו סידור מרגלית או ספר “מענה לשון”). יש חפצים שהוצאו משימוש והם מושלכים ממקומם, שמעתה תופס אותו חפץ חדש:

החתול הדרוס, שהוא מראה עירוני בהחלט בלתי־נדיר, מסמל את הגדיעה הפתאומית של מהלך חיי החפצים הקשורים לסביבתנו. אפילו הערך השימושי שלהם יוצר קשר רגשי עמם. המשורר נמצא בעולם עירוני, שההתפתחות הטכנולוגית המהירה שלו (שאינה מתוארת בשירת ישורון באופן ישיר) מייצרת חפצים, אשר אורך חייהם קצר מאוד ונקטע עם הופעת חפצים תחליפיים משובחים יותר. העבר הופך לגרוטה המאבדת לחלוטין את ערכה. בשירתו של ישורון מוצאים אנו לא רק את רישומן של הגרוטאות המושלכות בכל פינה, אלא גם את סימני האלימות, שבּה הן נעקרו ממקומן. ככל שהחפצים אישיים יותר, הופכת האלימות לאנונימית. לעינינו מופיע רק החפץ המושלך, כאילו לאחר מעשה, מבלי שנדע מאין הוא, מי היו בעליו הקודמים, מי השליכוֹ. בודלר היה זה שגילה את השיריות שבדמותו של אספן הגרוטאות. כך הוא מתארו: “הנה אדם שעליו מוטל ללקט את שברי היום השייכים לעיר הבירה. כל אשר העיר דחתה, כל מה שאיבדה, כל מה שבזתה, כל מה ששברה – אותו הוא ממיין ואוסף” (“יין וחשיש”). התנועה המרימה דברים מהארץ היא התנועה הבוטה ביותר, שאבות ישורון מאפיין בה את דמות השמשת מרחוב ברדיצ’בסקי: “הוֹלֶכֶת לְבַד. מְחַפֶּשֶׂת. מְרִימָה מִן הָאָרֶץ. כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹצְאִים סִיגַרִיָּה בָּרְחוֹב, מַדְלִיקִים, וְלֹא יוֹדְעִים שֶׁמִּן הָרְחוֹב” (השבר, 37). הרחוב התל־אביבי עמוס מציאות שאין להן בעלים. לא רק סקרנות, אלא צורך נפשי שאין לעמוד בפניו מנחה את החיפוש אחר גרוטאות. כאן מדובר עדיין בחפצים, שניתן להשתמש בהם או לנצלם (כמו סיגריה או צורכי אוכל), אך החיפוש עשוי להתרחב ולכלול כל חפץ שהוא. המשורר רואה בהם עקבות שאינן מצטרפות לכלל תמונה אחת ברורה, והן מהוות פרגמנטים המנותקים מכל הקשר. הדבר היחיד שמקשר אותם הוא רצונם כביכול להיאסף, רצונם להפוך לעדות, כל אחד בפני עצמו, עדות לקיומם המיותם, למושלכות שלהם. האיסוף מובן כאן כשליחות.

המלה “כל”, החוזרת 14 פעמים במהלך השיר, מדגישה את ההתגייסות המוחלטת של הדובר למעשה האיסוף וכן את חוסר הבררנות ביחס לדברים שהוא אוסף. המסתורין של העיר אינו ממוקם לגביו בחדש ובמודרני, אלא בבלאי ובמפולת. מיון הדברים הוא ראשוני בלבד; קיים צורך אחד ויחיד של הצלה המונית. למי מופנית המלה “אבל” שבראש הבית האחרון? האם היא נועדה לעודד את רוחו של המשורר עצמו? האם היא מתנצלת בפני הדברים, שאין בכוחו לאספם? האוסף, מלבד היותו הארס־פואטיקה של השירה שלפנינו, הוא מתאר חוויית קיום הניזונה לא מדברים שלמים, אלא משברי שברים. זה טעמם האלגי של הפרטים המצויים באוסף; אין להם לאן לחזור. האיסוף אינו עשוי לתקן דבר, הוא נותר עקר, אף אם האנרגיה המושקעת בו אין לה שיעור. המשורר אכן שומע את דיבורם ורואה אל תחנוניהם. תנועת ההרמה מהקרקע היא סירוב לשכוח ולהתעלם. יש לדברים עדיין קול ומבט, אף אם זה מבטם וקולם האחרון. העיר המלאה חפצים מופקרים הופכת בעצמה למעין שטח הפקר. אי־הידיעה ביחס למקורן של הגרוטאות מופנם ומשנה את יחסו של המשורר לעיר בכללותה: “כָּל מִי שֶׁעֹבֵר הַיֹּם בִּרְחֹב בֶּרְדִיצֶ’בְסְקִי, / אֵינוֹ יֹדֵעַ בְּאֵיזֶה עֹלָם נִמְצָאִים” (הומוגרף, 95), ויש שחוסר־הידיעה הוא רטורי בלבד, הגם שבמקרה זה מתלווה לו טון אלגי מובהק:

באותה מידה שחומרי הבלאי עשויים להופיע כשברים חסרי הקשר ומקור, כך גם הדברים הנושאים בקרבם יופי השייך לעבר. פה ושם מוצא המשורר בתל־אביב החדשה שדה בור מלא קוצים, אשר מזכיר לו את ריח תל־אביב הישנה ואת חולותיה. גם מקומות בודדים אלה עומדים לפני בנייה. עקירת הקוצים בידיו הוא נתפסת כטקס של הצלה ושימור: “יֵשׁ אֵיזֶה טֹהַר בַּקּוֹצִים / שֶׁאֵינָם צְרִיכִים” (שער כניסה, 24). העמדה הזו פוערת מרחק שאין לגשרו בין האני הדובר לבין הרבים הנרמזים כאן, שאותם הוא רואה ככוח של הריסה. ההידברות מפנה מקום לניכור תרבותי וחברתי. הוצאת הקוצים ממקומם – העברתם מעציץ לעציץ, משיר לשיר, מתוך סירוב להיפרד מהם – היא לוויה פרטית שהוא עורך לכבודם. לכך אין לו שותפים בתל־אביב ואין בני שיח. הכל נמסר כדיאלוג פנימי:

בשירים אחרים נוכחים אנו לדעת, שלא בלוויה מדובר אלא גם בקבורה. כל מה ששייך למשורר אוצר בתוכו זכרונות. אדמת העציץ שבביתו מכילה בעיניו גם את אדמת מגדיאל, שעבד בה לפני הגיעו לתל־אביב. אולם לא מן ההכרח שהזכרונות יהיו מיידיים; הם תלויים יותר מכל בכושר האסוציאטיבי ובעושר התרבותי של הדובר. לפיכך אדמת העציץ משמשת גם סמל לאדמה שבה טמונים מתי מדבר, אדמה שכולה קברים (זה שם הספר, 62). מסכת שלמה של זכרונות אישיים ובלתי־אישיים, מן העבר הקרוב ומראשית ההיסטוריה של העם, מצטרפת ברגע שבו מגיעה תחושת האסון לתודעה ומאירה אותה. המשורר אינו יכול להציל את אוסף הזכרונות העומדים לרשותו, הוא אינו יכול לעשות זאת כאדם בודד, שעומס זכרונותיו מבודד אותו מסביבתו.

לאדמה יש התנגדות, והיד המכה מביטה אחורה כדי לכתוב את השורות הללו. ואולם גם לשירה יש התנגדות, גם למשורר. היא מתבטאת כהתעקשות. בשיר הקרוי “גוואלטיקום” מתווה המשורר את מסלול המכשולים של הליכתו בעיר, המנוגד לכללי התנועה. דומה שהוא מציית בכך למפה של דרכים מחוקות. המצפן האישי שלו מתנגד לנוף החדש; יש בכך מחאה נואשת.

ההליכה בעיר היא השתחקות בין חומות, גדרות, כבישים מרובי סכנה. ישורון תמיד רק ברגל. הגוואלט נאמר בפנים, בלחש, כמעט באופן לא רצוני. כפי שעינו רתוקה למקומות ההרס, כן היא נמשכת אל בנייני הפאר החדשים, מבלי להיות מסוגלת להשתחרר מנוכחותם המעיקה. נוכחותו של המודרני ניכרת לא באנשי תל־אביב כי אם בעציה המצויים תדיר בתהליך התמעטות והצטמקות. ליד “הבימה” מוצא המשורר תמרים “קִצְרֵי מֹעֵד וַחֲצָאֵי אֹרֶך” (קפלה קולות, 53). ליד “היכל התרבות” נושרות הפגות מהשִׁקמה עתיקת־השנים ונדרסות על־ידי העוברים ושבים. דקלים הם סמל המצוקה לא רק בשל מראם, אלא גם משום שהם הובאו לנוי אל מקום זה ממקום אחר, שאליו הם שייכים. האזדרכת, כפי שמבחין המשורר, “סוֹגֶרֶת אֶת חַיֶּיהָ”. מראה העיניים הזה הנו חומר בערה, וכמה אומץ צריך כדי לומר על האזדרכת שהיא “פַּעַם מוֹלֶדֶת פַּעַם גָּלוּת” (השבר, 151). המלה האחרונה שוברת את ההתאפקות – הרי בארץ־ישראל הוא העלים אותה, והיא חוזרת אליו! כמה אהבת עצים ואהבת קוצים ואהבת צריפים וחצרות בתים יורדת לטמיון. איש לא כתב כל כך הרבה שירים על עצים, כמוהו. מיעוטם על עצים עומדים ביופיָם, רובם על עצים כרותים ושחוטים ממש ולמחצה ולרביע. והשאלה התמידית שחורגת מגבול השירה: “לְאַחַרְלָמֻת / אֵיךְ זֶה / לִהְיֹת מֵת” (הומוגרף, 93).

גם לעוברים ושבים בתל־אביב מקנה ישורון לעתים איכות דורסנית. הציבור בתור “הם” הוא אַלים, חסר דיוקן, חסר דיבור. עיקרה של האלימות מתבטא במחיקה. במקום התיאטרון הארץ־ישראלי (התא"י), שאיש מהעוברים ושבים לא זוכר, בנו בנק, ואת השלט על הגג מישהו לקח הביתה. בשיר “חִפשתי משהֻ בתל אביב” מחפש המשורר בני שיח בתל־אביב המודרנית כפי שבעבר “כָּל הַטַּעַם, שֶׁבִּגְמַר הַהַצָּגָה, הָיֻ עֹמְדִים לְהִשָּׁאֵר” (הומוגרף, 129). עתה אין לפניו אנשים אלא פובליקום, שהוא המון אילם, המון ששוכח, המון שמוחק את קיומך בקרבו אם בשתיקה ואם בתלישה:

לא בכדי מדובר במודעת אבל; רשומה בה שייכות אישית שהולכת לאיבוד. בשירה של אבות ישורון יש מודעוֹת אבל רבות, לא רק מתל־אביב, גם מילדותו. כאן, בתל־אביב, הוא מוצא עצמו בתוך “המון חוגג” (שער כניסה, 81). הרמז התנ"כי להרגשה האינטימית במחיצת המון העולים לרגל (תהלים מב) מדגיש את מצבו ההפוך של המשורר הנושא את אבלו בעוד שההמון זר לו, אפילו חוסם את דרכו. “סליחה סליחה תנו לעבור” נאמר רק בכותרת השיר, שהיא איננה אלא מונולוג. אפילו מלים אלה אין לו מי להפנותן אליו. יותר ויותר חש הקורא בנוכחותה של תל־אביב החדשה בתור החצי הריק של השירה, בתור תלישה ועקירה. הריק הזה הוא עֵד מוחשי לכוח הדורס של העיר.

ג

בשירת תל־אביב של אלתרמן מצטייר הפרוור התל־אביבי כהעתקה והמשכה של נוף חיי היהודים במקומות מוצאם, העתקה המגיעה אף לפרטי פרטים. אין בה שינוי, וברור שאין כאן שבר. עינו של המשורר מופנית אל קהל, אל רושם חיצוני וראשוני, שנוצר בשעת הליכה בשווקים. העין זונחת את הדיוקן הבודד. הריבוי הנו רעש שלא מאפשר להאזין לנימים דקות ולקולות אחרים. למכלול יש כוח מכניע המרכז את הפרטים ושולט בהם:

לא היה משורר עברי שהשתייך לשתי מולדות באמת ובתמים כדוגמת אבות ישורון, וזאת מתוך ידיעה מלאה, שכפי שיש ילדות אחת, יש רק מולדת אחת, שלא ניתן לעזוב אותה ולהמירה באחרת. ספר השירים הראשון שלו אמנם מנסה להתביית במולדת החדשה, לאמץ את שפת המקום, אולם תודעת השואה יצרה פרספקטיבה חדשה בנתקה את הגשרים המוחשיים אל העבר. אם לפנים היתה המולדת הטבעית משהו שניתן לעזבו ולהשתחרר ממנו, הרי עתה, עם השמדתה המוחלטת, נוצרת התחשבות מחודשת במה שנלקח, צורך לאחוז בו ולהשתייך אליו, הגובר ככל שמתבהרת תודעת אָבדנו: “מָקוֹם אֶחָד בּוֹרֵחַ / מֵאִתָּנוּ, וְזֶהוּ שָׁם נוֹף הַיַּלְדוּת” (שער כניסה, 54). מדור השירים הנקרא “פקלאות” עוסק במה שאדם מטלטל עמו ממקום למקום. אולם לא חפצים נמצא כאן אלא זכרונות. הם באים כאילו מאליהם ברצונו של האדם או שלא ברצונו: “הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהָיִינוּ, הַבָּתִּים שֶׁרָאִינוּ, הָאֲנָשִׁים הַקְּרוֹבִים, הוֹלְכִים אַחֲרֵינוּ בְּסָמוּי. וְכָךְ קָרָה שֶׁבְּתֵל אָבִיב הָלְכָה אַחֲרַי הָעֲיָרָה שֶׁמִּמֶּנָּה בָּאתִי. הָעִיר תֵּל אָבִיב מְקַבֶּלֶת זֹאת בַּהֲבָנָה. הִיא הֵבִינָה, שֶׁאוֹהֲבִים בָּה רְחוֹבוֹת וּפִנּוֹת שׁוֹנוֹת הַמַּזְכִּירִים אֶת הֶעָבָר” (השבר, 29). הכפילות מתוארת כמצב, שאמנם אינו טבעי, אך ניתן לקבלו בהבנה. הסמוי הופך לחלק לגיטימי של הנוף הגלוי. העיירה, פרט להיותה רקע חווייתי, היא גם המשקפיים, שדרכם מסתכל המשורר על העיר. עמדת העשייה האופיינית, כפי שראינו, לשירת ישורון אינה מוחלפת על־ידי עמדת צְפייה, אלא מועשרת באמצעותה. ישנם דברים בתל־אביב, שטעמם ערב מעצם העובדה שבכוחם לפרנס גם את העבר, לתת לו תקומה. לא זו בלבד שהניתוק מהעבר אינו רצוי, אלא הוא גם בלתי־אפשרי. הביטוי “המקומות שהיינו” אפשר שהוא לשון דיבור שפירושה המקומות שבהם היינו, אך אפשר גם שהכוונה לומר, שהמקומות הם הווייתנו עצמה, לא רק המסגרת של קיומנו, ולכן לא ניתן להתעלם מהם. ישורון מנסח מחדש את האמירה, שהאדם תבנית נוף מולדתו, אך בניגוד לטשרניחובסקי הוא מעצב אותה בתוך מסגרת אלגית בהדגישו את השְׁניוּת בין המולדת הטבעית לבין המולדת התחליפית. רק פרספקטיבת הניתוק והאיבוד מקנה לעבר את העומק הרגשי שלו, הופכת את הזכרון לחומר שירי.

ישורון לא ניתק שייכותו לעיירת המולדת קראסניסטַאוו. המלה “אנשי עירנו” מתייחסת אך ורק לעיירה זו. בכל שנה ושנה הוא רואה עצמו חייב להשתתף בערב האזכרה לקדושי עירו. מרחק הזמן אינו מבטל את ההשתייכות משום ש“הַמָּקוֹם הוּא הַזְּמַן” (שער כניסה, 57), וקראסניסטַאוו פירושה “מים עומדים” (השבר, 63), שאינם מתקרבים ואינם מתרחקים לעולם. ואף על פי שהוא מצהיר שוב ושוב שהוא החליף את עירו כפי שהחליף את שמו ולשונו, תבוא שירתו ותוכיח, שלא כך פני הדברים. רוצה לברוח מהעיר הזאת ולא יכול, רוצה לחזור ואין לו לאן.

ההליכה בתל־אביב, שתוארה כמסירות נפש, מקבלת כאן ממד נוסף. הכוח והלהט העומדים מאחוריה חורגים מתחום הפרטיות, הם מגלמים דחיפה בת אלפיים שנה אשר יוצאת אל הפועל:

ההפנמה של הציפייה הכללית הזו מובעת בשימוש בגוף ראשון. אם קפקא עשוי היה להתבדח ולומר שגילו כגיל היהדות, הרי לדידו של ישורון אין זו מהתלה. הטון כמובן אינו סיסמתי ולא צעקני, אולם הציפייה משיחית; ישורון משליך על תל־אביב אלפיים שנות געגועים. זה אלמנט הקדושה שלה.

ההיזרקות מתייחסת להיסטוריה הפרטית והלאומית של האני. יש כאן נסיון של הטמעת כל העבר בתוך הרגע העכשווי, רצון למצוא הרמוניה בינם, אך זאת באופן שרק מדגיש מיניה וביה את הפיצול. השלי והלא־שלי אינם נמחקים, ותמיד נשמרת הכפילות. תל־אביב משמשת כבימה להליכה דמיונית בתוך העיירה, הליכה שמיועדת לחבר במקום שלא ניתן עוד לתקן דבר. רצון הגאולה בן אלפיים שנים משתווה בזכויותיו לרצון לא לאבד את קראסניסטאוו:

כפי שאצ“ג שינה את יחסו המזלזל ל”יהודי הפאות" והחל להעריצם משעה שעלה ארצה, כך הופך הניתוק המכוון אצל ישורון לגעגועים. קראסניסטאוו בשבילו היא גן עדן אבוד, שאת הזיקה הרגשית אליה הוא מעתיק כלפי תל־אביב הישנה. שתיהן ערים העומדות בצל המחיקה, אם של המשפחה והאנשים הקרובים ואם של הבתים והצריפים הישנים. האלגיה על תל־אביב נושאת עמה גם את האלגיה על קראסניסטאוו. שכן שכונת נורדיה היתה בפשטותה ובראשוניותה הבית שאותו הוא חיפש, בשבילה מוכן היה לוותר על קראסניסטאוו, לנתק את קשר המכתבים עם משפחתו שבגולה. אולם שתיהן כאחת הפכו לעיי חורבות. תל־אביב המודרנית היא מקום גלות משתי ערים גם יחד.

מעט מאוד לומדים אנו על נופה של קראסניסטאוו. דומה שבעיני המשורר היא מתמצה בבית אחד שמובדל מהשאר:

הבוסתנים משמשים רקע בלתי מובחן ונמצאים בכל הכיוונים פרט לכיוון העיקרי, ה“מלפנימה”, שקשור לא במראה העיניים, אלא ביחס הדבקות לבית – הבית, כפי שהוא מהווה לגבי המשורר סמל של קדושה וחד־פעמיות. המלה “אחד” אינה רק מספר סודר, אלא מכילה גם את ה“שמע”, את מלת הייחוד והחיוב. פנימיות הנוף תוארה על־ידי ישורון בזה באופן: “נוֹף זֶה לֹא מַרְאוֹת טֶבַע וְלֹא זִכְרוֹנוֹת. נוֹף, זֶה מַשֶּׁהוּ רוֹמְמוֹת רוּחַ וְחִיּוּב” (השבר, 131). המלה “אחד” אצל ישורון נטענת רגש דתי, אף אם המושא שלה אינו דתי. יש בה משהו ראשוני ומוחלט, שמעורר תמיד רצון השתייכות ללא סייג, רצון שבטבעו הוא אקסטאטי (למשל הביטוי “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, עַם אֶחָד” – השבר, 112). מלה זו מציינת את העולם במצב של תיקון ושלמוּת, מצב שבו הכל במקומו מונח. ולא עוד אלא שהיא מהווה גם תביעה ודחיפה לתיקון, נחישות לדבר בשמו של הלא־מתוקן, אף אם באה המציאות וסוטרת על פניה.

כפי שיהדות פולין היא השורש של אבות ישורון וממנה הוא קיבל את המלה “יהנדס” האהובה עליו מכל המלים, כך גם קראסניסטאוו וההורים הם מעיין, שהוא רץ לחזור אליו. איך אפשר להיות כאן בלא שגם הם יהיו כאן, איך אפשר לשבור את ההיסטוריה לשניים, שני נצחים שהאחד נגמר ברגע העזיבה, ושם מתחיל השני, כמעט בידיים ריקות:

השבירה כאן היא הכאב. חוסר הרצף אינו מניח לראות ביפו מה שהיא. קראסניסטאוו מתגברת גם על תל־אביב בשעה שהמשורר “אֶת קְרַסְנִיסְטַאוו רֹאֶה / מֵחַלֹּן תֵּל אָבִיב” (הומוגרף, 161). ישורון נשאר במכוון “עולה חדש”, נשאר מהגר שאיבד – ולוּ פעמיים – את מקומו, למרות שהוא מביע זאת יותר באמירות הצהרתיות כגון אלה, ולא בתיאורים ישירים של תל־אביב. שירים הנוגעים לקראסניסטאוו חורגים מתחום שירת העיר, בעיקר משום שעיירה זו הופכת לסמל ומאבדת את הממד העירוני שלה. היא יוצרת יחס דו־ערכי כלפי תל־אביב בהוסיפה לה נופך אלגי תמידי:

משפטי המשאלה הללו מאוד נמרצים, כאילו לא ניתן לוותר על המשאלות. שירתו של ישורון הולכת ומפלסת למשאלה דרך יותר ויותר גלויה וישירה, היא מסתכמת במניין המצומצם של משאלות לב, היא איננה אוחזת את ידיו עוד מלבטאן. אולי התכיפות, שבּה שומעים אנו אודות קראסניסטאוו, מציינת בעקיפין הרגשה של אָזלת יד ביחס לניתוק בין שתי המולדות, שתי הערים. המלה “משהו” בשיר הנקרא “חִפּשתי משהֻ בתל אביב” מגבירה את עצמת החיפוש, שאינו אלא תעייה:

עכשיו אבות ישורון אינו מסתיר דבר, כבר אין לו עיר אחרת. אולם הוא אינו יכול לסכם זאת בינו לבין עצמו, הוא זקוק לפנייה רטורית אל איזשהו עולה חדש במקום לומר את הדברים שהם בגדר וידוי. הוא יסביר להם, שהעזיבה כמוה כמוות טבעי ולא ניתן לחזור, אף לא להעביר עיר ממקום למקום: “כְּשֶׁאֲנָשִׁים עֹזְבִים / חֲדָרִים, הַטֶּבַע נִכְנַס לָגֻר בַּחֲדָרִים”. והעיקר “אַל תִּרְאוּ עִיר קְרַסְנִיסְטַאוו / בְּעִיר תֵּל אָבִיב. לְאָן תֵּלְכוּ בָּעִיר הַהִיא?… קָשֶׁה לִי לְרְאֹת אֵיךְ תֵרָאֻ שָׁם” (הומוגרף, 58). אבל ישורון לא יכול שלא לראות את קראסניסטאוו בתל־אביב, במיוחד לאחר שבועתו שאלף שנים הוא יזכיר את שמה של קראסניסטאוו (הומוגרף, 111), שזה גם הזמן שלוקח לחומרים להידבק לנעליים ולשפה זרה לשפתיים (הומוגרף, 58). אבל הכל מדומה, כפי שהוא מודה בעצמו. אני יודע איך נראה ישורון בתל־אביב החדשה וגם לאן הלך בתל־אביב הישנה, שגם ממנה נותרו רק געגועים. אבל בקראסניסטאוו לא יודע אני מה עשה וכיצד נראה שם. קראסניסטאוו נשארת אבודה לא רק לבני עירה לשעבר אלא גם לשירה העברית. מה נותר לנו ממנה פרט לשם שכבר התרגלנו אליו? “מִן הַבַּיִת קְבָרוֹת לֹא לוֹקְחִים בַּחֲזָרָה… אֵין אַקְוַדּוּקְט לְהַעֲבִיר מַעְיָנוֹת מִשָּׁם לְכָאן. הֵם מִשְׁפָּחָה אַחֶרֶת וַאֲנַחְנוּ מִשְׁפָּחָה אַחֶרֶת” (שער כניסה, 92). אולי צריך להתגבר כדי להגיד מלים אלה. קראסניסטאוו היא שטח הפקר, אבל תל־אביב לא, היא איננה “עִיר הַדְּמֻיִים”. אבות ישורון אמר עליה פעם מלה טובה: “תֵּל אָבִיב עִיר הַקֹּדֶש” (השבר, 33), משום שהיא קירבה אותו הביתה, אל קראסניסטאוו, אל קדושת בית אמו ואביו (כפי שכתב אורי צבי גרינברג ואף במלותיו שלו). אולם תל־אביב שלו נשארה אמיתית ויחידה בפני עצמה. שום פינה בה לא הזכירה, לקורא לכל הפחות, עיר אחרת. היתה לה קדושה, שלא לקוחה ממקור אחר וממשפחה אחרת; היתה לה שפה, שנדבקה לשפתיו של ישורון; הוא שבר את האידיש למען העברית, שבר את קראסניסטאוו למען תל־אביב, למרות שבמקומות השבירה מצויים עדיין שברי שברים. אפילו קראסניסטאוו הנה הלוחות השבורים שלו והוא לא מוותר עליהם, הרי שירתו היא תל־אביבית. תל־אביב העשירה אותו, ולא עיר אחרת.

בַּחֹם הַנּוֹרָא שֶׁמִּתְקָרֵב חָשִׁים רַק בְּנֵי־אָדָם בּוֹדְדִים.

וּמְיֻדָּעִים הֵם חוֹצִים אֶת שְׂדֵרוֹת הָאֲנָשִׁים, וְנִכְנָסִים

לְבָתֵּי־מִזְנוֹנִים עֲיֵפִים

מֵרֹב אוֹר מְנוֹרוֹת

וְרֵיחַ כִּסְאוֹת מִתְבַּגְּרִים.

וְעֵינֵיהֶם אוֹמְרוֹת:

שֶׁהֵם בִּלְבַד חָשִׁים בַּחֹם שֶׁמִּתְבַּשֵּׁל.

הַמִּתְאַסֵּף בְּשׁוּלֵי הַצִּנּוֹרוֹת.

בְּתַחְתִּית הַמַּחְסָנִים הַבּוֹלְטִים כַּאֲיֻמִּים.

הֲלֹא הַחֹם בָּא אִלֵּם וּרְחַב יָדַיִם.

מַעֲרִים עַל אֲנָשִׁים כְּהַר.

גּוֹזֵל אֶת פְּנֵיהֶם מִגּוּפָם.

וְכָל בַּיִת, מִגְרָשׁ רֵיק.

מְעַט אֲנָשִׁים מְרִימִים סִפְלוֹנִים אֶל פִּיּוֹתֵיהֶם הַדּוֹמְמִים כְּמַיִם.

חֲרֵדִים, גַּם אִם פַּעַם נוֹסֶפֶת, אֶת אֲשֶׁר קָרֵב.

"תִּרְאֶה, צָרִיךְ גַּם לְסַנְגֵּר קְצָת: בֶּן הַזְּמַן הַהוּא, שֶׁלִּי,

הָיָה כֵּן צָמֵא לִשְׁמֹעַ עַל הַרְגָּשָׁה

שֶׁל מִישֶׁהוּ מְרֻחָק.

וְגַם לַתֵּאַטְרוֹן הַקְּהִלָּתִי – אִם אַתָּה יוֹדֵעַ מַה זֶּה – הָיוּ בָּאִים.

זֶה יָכוֹל לְהַצְחִיק אוֹתְךָ,

אֲבָל הִתְבַּטְּאוּתוֹ שֶׁל מְשׁוֹרֵר עַל תַּפּוּחַ שֶׁל סֶזָאן

כֵּן שָׁבְתָה אֶת לִבּוֹ שֶׁל קוֹרֵא הָעִתּוֹנִים, מִסְתַּבֵּר,

לֹא פָּחוֹת מִשֶּׁהִכְּתָה בּוֹ הַיְדִיעָה עַל עֲנִישָׁה קוֹלֶקְטִיוִית,

מִסִּים חֲדָשִׁים, גֵּרוּשׁ מָסִיבִי, מִלְחָמָה שֶׁעֲלוּלָה לִפְרֹץ.

הָאָדָם הוּא יְצוּר מְשֻׁנֶּה, נוֹטֶה לִשְׂמָחוֹת.

הִתְבָּרְרוּ עוֹד כָּל מִינֵי דְּבָרִים, בִּמְרוּצַת הַשָּׁנִים.

מִשְׁפָּחָה שֶׁגָּרָה בְּחֻרְבָּה (אֲנִי זוֹכֵר אֶת זֶה טוֹב!) לֹא רוֹצָה לַעֲזֹב.

לֹא רוֹצָה לְשַׁפֵּץ, בְּעוֹד שֶׁהָעִתּוֹן צָעַק בִּשְׁמָהּ:

רְאוּ אֵיזֶה עֹנִי! וְאָז קָמָה מְהוּמָה,

עִם דּוֹדִים וּבְנֵי דּוֹדִים, אִיְּמוּ בְּרֶצַח עַל פָּקִיד

(הוּא אָמַר שֶׁמִּשְׁפָּחָה כָּזֹאת הִיא אוֹת קָלוֹן לַצִּיּוֹנוּת!).

הָיָה צַלָּם אֶחָד, אֲנִי זוֹכֵר, נָסַע עִם כָּל הַסְּטוּדְיוֹ שֶׁלּוֹ

לְצַלֵּם נִפְגָּעִים פָּלֶשְׂתִּינִים בַּשְּׁטָחִים שֶׁל אָז,

בְּצִלּוּם סְטֶרִילִי, קַר, אֲנִי זוֹכֵר טוֹב.

הוּא הִמְחִישׁ לַמִּסְתַּכֵּל

שִׁיטָה לְשַׁקֵּף אֶת הַזְּוָעָה –

עוֹד תּוֹצָר שֶׁל תַּרְבּוּת הַמַּסֵּכָה –

הַפֶּצַע לֹא יָפֶה יוֹתֵר, לֹא מְכֹעָר יוֹתֵר

מִפֶּצַע־תְּאוּנָה בִּשְׁלַבֵּי הַחְלָמָה.

הָיָה וִכּוּחַ אִם זֶה אֶפֶקְטִיוִי.

אֱלֹהִים יוֹדֵעַ כַּמָּה שָׂנֵאתִי אֶת הַצִּלּוּמִים הָאֵלֶּה!

אֶרְוִין מוֹזֶס הָיָה אָז תּוֹפָעַת טֶבַע,

שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה שַׁלִּיט לְלֹא מְצָרִים

בְּרִיצַת אַרְבַּע מֵאוֹת מֶטֶר מְשׂוּכוֹת.

וְהַתֵּאָבוֹן שֶׁלּוֹ הָיָה גָּדוֹל, גָּדוֹל מְאֹד.

מוּזָר שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב עַל כָּךְ עַכְשָׁו,

אֲבָל בִּזְמַנִּי הָיוּ חוֹקְרִים שֶׁתָּמְהוּ כִּי בְּסֵפֶר תְּהִלִּים

מְסֻפָּר בְּמָקוֹם אֶחָד עַל יְצִיאַת מִצְרַיִם

אַךְ לֹא מֻזְכָּרִים עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת.

לִי, עַל כָּל פָּנִים,

– וּלְהַבְדִּיל אַלְפֵי הַבְדָּלוֹת! –

אֵין סִבָּה עֲמֻקָּה לִשְׁכֹּחַ, אוֹ לְהַשְׁמִיט בְּמִתְכַּוֵּן

פְּרָטִים חֲשׁוּבִים.

הָיִיתִי עֵד, גַּם לַמֶּרְחָק שֶׁהִתְקַצֵּר

בֵּין הַמִּלָּה הַכְּתוּבָה בְּשִׁיר לְבֵין הָאַקְטוּאַלְיָה,

וְלֹא תָּמִיד שָׂנֵאתִי אֶת זֶה. כָּתַבְתִּי,

כִּי גַּם מְשׁוֹרֵר הוּא אָדָם דּוֹאֵג.

הֵם לֹא שִׁנּוּ אֶת פְּנֵי הַדְּבָרִים,

וְעֻבְדָּה שֶׁמְּקֻבָּל הָיָה, אֲפִלּוּ אָז,

לְהַגִּיד שֶׁשִּׁירִים הֵם קְטַנִּים וַחֲשׁוּבִים,

כִּי הֵם נוֹלְדוּ, כָּמוֹנוּ, בְּמַזָּל טוֹב

אֲבָל בִּזְמַן רַע.

נָכוֹן שֶׁהַכֹּל נִרְאֶה גַּם לִי, עַכְשָׁו, כְּעוֹד גֶּזַע נָבוּב.

אֲבָל צָרִיךְ לִרְאוֹת אֶת הַגֶּזַע הַנָּבוּב כִּפְשׁוּטוֹ: כְּעֵדוּת לְמַשֶּׁהוּ.

זֶה לֹא נָכוֹן לַחְשֹׁב: לָמָּה הַמְשׁוֹרֵר לֹא מִלֵּא אֶת הַגֶּזַע הַזֶּה אֲבָנִים אוֹ מַשֶּׁהוּ,

אוֹ לָמָּה הוּא לֹא הִכְנִיס חַיִּים בַּגֶּזַע הַנָּבוּב.

תִּהְיֶה זוֹ קְצָת שְׁטוּת לְהַבִּיט כָּכָה לְאָחוֹר.

אֲבָל מַה זֶּה חָשׁוּב עַכְשָׁו –

כָּל אֶחָד חַי אֶת שֶׁלּוֹ, אֲנָשִׁים לֹא רַק שָׁפְכוּ הַחוּצָה

אֶת הַצָּרוֹת שֶׁלָּהֶם, וְהֵם לֹא הָיוּ תְּמִימִים לַחְשֹׁב

שֶׁהַשִּׁיר הוּא פֶּרַח שֶׁנּוֹעַד לְקַשֵּׁט אֶת הַשֶּׁטַח

הַמְכֹעָר. אֲבָל מְשׁוֹרְרִים הָיוּ תְּמִימִים לְמַדַּי,

הֵם חִפְּשׁוּ פִּתְרוֹן אֱנוֹשִׁי.

וְצָרִיךְ לְסַנְגֵּר, אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, צָרִיךְ."

הֶבֶל (מתוך מחזור)

מאת

זלי גורביץ'

---

[שְׁמַע]

מאת

זלי גורביץ'

---

[בְּמַעֲרֻמַּי הַגּוּף הַצִּפָּרְנַיִם]

מאת

זלי גורביץ'

---

[קְרַב]

מאת

זלי גורביץ'

---

[הַמֹּחַ עוֹלֶה בָּאֵשׁ]

מאת

זלי גורביץ'

---

[שַׁל נְעָלֶיךָ]

מאת

זלי גורביץ'

---

[תֵּן לְמשֶׁה]

מאת

זלי גורביץ'

---

[הֲלֹא אֲנִי רַק בִּבְחִינַת קוֹל]

מאת

זלי גורביץ'

---

[רֵד לַגָּרוֹן]

מאת

זלי גורביץ'

---

[כָּךְ הוֹלְכִים עַכְשָׁו]

מאת

זלי גורביץ'

---

[הַלָּשׁוֹן קְשׁוּרָה]

מאת

זלי גורביץ'

---

[הֵי, אָזְנַיִם רוֹעֲדוֹת]

מאת

זלי גורביץ'

---

[בְּהֶבֶל תִּבְרָא עוֹלָם]

מאת

זלי גורביץ'

---

[רוּחַ קוֹרַעַת אֶת הַלֵּב]

מאת

זלי גורביץ'

---

[הָיִיתִי אֶצְלָהּ מַמָּשׁ בְּתוֹךְ הָרֵיחַ]

מאת

זלי גורביץ'

---

[הַיָּדַיִם]

מאת

זלי גורביץ'

---

[מִפְּנֵי הָאָסוֹן]

מאת

זלי גורביץ'

---

[אֵיזֶה מִלָּה מְפַלַּחַת אֶת גַּרְעִין הָעַצְמִי]

מאת

זלי גורביץ'

---

[וַאֲנִי עֲדַיִן מִתְבּוֹסֵס בְּדַם הַשֵּׁם]

מאת

זלי גורביץ'

---

[מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ]

מאת

זלי גורביץ'

המקום שממנו טבעי להתחיל לדבר על המשורר צ’ארלס אולסון, הוא גלוסטר Gloucester)) – עיירת דייגים קטנה השוכנת על חוף האוקיינוס צפונית לבוסטון. השם האנגלי מעיד על כך שמקימיה היו מהגרים, מהראשונים שהגיעו לחופים האלה של אמריקה במאה השבע־עשרה, אל החור הנידח הזה שהפך למקום. שם, במקום שגדל בו, שלוש מאות שנה לאחר מכן, מיקד אולסון את כוח השירה שלו, כדי לברוא ממנו ובו את העולם. לברוא את העולם משמעו, אכן, להתחיל מהתחלה, מהמקור, ליצור בראשית הנוגעת לעובדה ההיסטורית־גיאוגראפית של אמריקה, שהיא עובדה “חדשה”, ולשירה, שהיא “ארכיאולוגיה של בוקר”, החושפת את כוחות הבוקר הפועלים ככוחות בראשית. “… לא בהלה, או זהב, התעשרות פתע, כי אם עבודה, מלאכת הדיג ‘התארגנה’ אמר סמית (השנה 1623), מול החופים כ־50 ספינות אנגליות, וליד כף אן אנשי דורסטר מושבה חדשה, התחלה.”

גלוסטר (“queen of fishtowns”) עבור אולסון היא כמו פוליס, העיר היוונית או הים־תיכונית – עולם המכונס בענייניו, המקיים את עצמו בתוך ריבוי, אולם בלי להיבלע בכלל תוך שמירת ייחודו וחד־פעמיותו; לא מתוך ובתוך ממד אפוקאליפטי־היסטורי כלשהו, אלא עניינו באדם. האדם הוא הממד. ממד האדם איש הפוליס מתבטא בפרסונה השירית, שאולסון משתמש בה כדי לומר את דברו – מקסימוס. מקסימוס, הגדול, הכולל, הוא שמו של פילוסוף יווני נשכח למחצה מהמאה השנייה לספירה שחי בצוֹר – היא הפוליס לחופי הים שלנו, התיכון, אשר ממנה התחילה הנדידה, התנועה החוּצה, אל העולם הגדול – מערבה. הציר המיתי מתוח בין צור, שהיא התחלה אחת, לבין גלוסטר – סוף מערב – שהיא ההזדמנות האחרונה להתחיל. “אנחנו הראשונים האחרונים”, הוא כותב. חופי אמריקה הם קצה הנדידה, הם גילוי היבשה האחרון, הבתולין האחרונים של העולם המערבי, שתחילתו באגן הים התיכון, בין צור ליוון. גלוסטר היא הגילוי האחרון של אותו עולם, ועל כן גם הגילוי האחרון, העכשווי, של האדם המערבי. לכן גלוסטר היא צור, ואולסון הוא מקסימוס. כותב אולסון: “מקסימוס מייצג את הממדים שהאדם יכול להחזיר לעצמו.” כך, מקסימוס מועתק משם והופך להיות הדמות הפואטית – הוא הכותב מכתבים לגלוסטר, מתאר אותה, מתעד אותה, מדבר אִתה, בונה בה את עצמו, ודרך עצמו – אותה. מכלול השירים הגדול שאולסון כתב במשך כעשרים שנה ואשר יצא בספר רב־ממדים, ‘מקסימוסי’, לאחר מותו (הוא מת ב־1970 בגיל 60), נקרא משום כך בשם שירי מקסימוס.

אמריקה (וגלוסטר בתוכה) היא היסטורית ואנטי־היסטורית. יותר משהיא תולדות, היא כוחות. לחיות פירושו לא להיות כפיס עץ הנסחף בזרם ההיסטוריה, אלא להשתמש בכוחות, להיות כוח חיים, כוח מחשבה, כוח פעולה, כוח אהבה, כוח התחלה. לשם כך יש להיפטר קודם כל ממה שאולסון כינה “ההפרעה הלירית”, הסובייקטיביות המתייהרת של האדם המערבי, הרצון להביס את העולם על־ידי הרחבה של האני תוך התעלמות (ועל כן הדחקה) מהנתון החיצוני הדורש במפגיע צמצום, ומההנגדה המתחייבת בין נתון זה לבין מה שנגזר מהדמיון, מהחלום, מהשגעון. הדרך שהוא מנסה ללכת בה, היא להעמיד את עצמו חזרה בעיצומו של הממד האמיתי (הלא רומנטי) שלו, בתוך החיים, בתוך העצמי, לדבר בקולו, ללמד את האדם להיוולד, להתחיל מתוך עצמו ושוב ושוב כיצוּר, ולהכיר בעובדה זו כעובדה מקדימה להיותו יוצר. זו שירה אובייקטיבית, שעניינה הוא העמדתו של האדם כעולם בעולם. כמו שכותב המשורר ג’ורג' אֹופֶּן (בן דורו של אולסון): “יש דברים, אנחנו חיים ביניהם, ולראות אותם זה לדעת את עצמנו”; “מה שראיתי הוא כל אשר מצאתי: את עצמי.” חשיבותה של השירה אינה, אם כן, בהתפייטות, בהתוודות או בעינוג. השירה אינה עיסוק השייך למיעוט נבחר הפנוי להתענגויות אסתטיות־אינטלקטואליות. זו אינה אמנות־לשם־אמנות, אלא אמנות־לשם־חיים. השירה היא מעשה העצמי – בניית העולם, חומר עבודה, לבֵנים, מלט – תודעה, זכרון, ידע, דיבור, קול. העולם כ“עולם” אינו נתון אלא נברא – מתחיל. ממה לבנות אותו, איזה מכשיר אנושי מצוי בידינו אם לא שירה כדי לקחת את הנתון – הנתונים הקיימים (המקום, העובדות ההיסטוריות, המשפחה, התאווה, הכתבים הקרואים וכו') – ולחבר אותם (כפי שפאונד טען שצריך לקרות בשיר) כך שיהיה ברור, שמישהו פעם הרגיש את זה; שהריבוי עבר דרך האחד – התחבר לאחד – אדם אחד שהוא עצמו ריבוי, כמו מקסימוס. מקסימוס הוא גיבור השירה הזאת – הגיבור הקרוי אדם, שכדי להתחבר לכוחות, כדי לשיר, הוא “לוקח את דרך הנמוך ביותר”, כלומר: המינימאלי שאינו אלא עצמו, ועל כן ממנו אפשר להתחיל.

מתוך שירי מקסימוס

שִׁיר 1

        תַּצְלוּמֵי צֶבַע

שֶׁל כָּל אֹכֶל שֶׁיֵּשׁ: גְּלוּיוֹת

מְטֻנָּפוֹת

        וּמִלִּים, מִלִּים, מִלִּים

עַל הַכֹּל

        אֵין יוֹתֵר עֵינַיִם אוֹ אָזְנַיִם

שֶׁיַּעֲשׂוּ אֶת שֶׁלָּהֶם (לַכֹּל

פָּלְשׁוּ, הִפְקִיעוּ, נִבְּלוּ אֶת הַחוּשִׁים

כּוֹלֵל הַשֵּׂכֶל, הַפּוֹעֵל עַל הַיֵּשׁ

            וְהַחוּשׁ הָאַחֵר

הַבָּנוּי לָתֵת גַּם לֶעָלוּב בְּיוֹתֵר, אוֹ לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, הֶעָלוּב

אֶת אוֹתָהּ נֶחָמָה (מְשַׁכֶּכֶת, מַרְגִּיעָה

אֲפִלּוּ לִקְרוֹנוֹת הָרְחוֹב

שִׁיר

שִׁיר 2

        הַכֹּל

רַע

    וַאֲנִי נִשְׁאָל – שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי (אֲנִי, גַּם כֵּן, מְכֻסֶּה

בַּפְּסֹלֶת הַזֹּאת) לְאָן

נַמְשִׁיךְ מִכָּאן, מָה אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת

כְּשֶׁאֲפִלּוּ הַתַּעֲבוּרָה הַצִּבּוּרִית

מְזַמֶּרֶת?

    אֵיךְ נֵלֵךְ לְאָנְשֶׁהוּ

נַחֲצֶה אֶת הָעִיר אֲפִלּוּ

        אֵיךְ לָצֵאת בִּכְלָל (וְהַגְּוִיּוֹת

כֻּלָּן קְבוּרוֹת

בְּבוֹרוֹת רְדוּדִים?

שִׁיר 3

הַבֹּקֶר עִם הַשֶּׁלֶג הַקָּטָן

אֲנִי מְבָרֵךְ עַל חֶלְקִי, הַנְּזִילָה מֵהַבֶּרֶז

הוֹפֶכֶת אֶת הַכִּיּוֹר לִזְמַן, טִפָּה

שֶׁל מַיִם עַל מַיִם מְתוּקָה

כְּמוֹ ה־seth thomas¹

בַּמִּטְבָּח הַיָּשָׁן

שֶׁאָבִי עָמַד בְּתַחְתּוֹנָיו לִמְתֹּחַ אוֹתוֹ (תָּמִיד

שָׁכַח אֶת הַ־30 לַחֹדֶשׁ, כָּמוֹנִי לֹא רָצָה לְהִזָּכֵר

בִּשְׂכַר־דִּירָה

        בַּיִת בְּיָמֵינוּ

כָּל כָּךְ לֹא שֶׁלְּךָ

בִּמְיֻחָד

הַלִּינוֹלֵאוּם

        אוֹ הַמַּיִם בָּאַסְלָה

שֶׁלֹּא עוֹבְדִים, אֶת זֶה אֲנִי אוֹהֵב, שַׂמְתִּי אֲפִלּוּ מְהַדְּקֵי נְיָרוֹת

וְחֶבֶל כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֶת הַכַּדּוּר וּלְהוֹרִיד בַּיָּד

אֶת הַמַּיִם

        אֲבָל שֶׁהַמְּכוֹנִית לֹא, שֶׁאַף דָּבָר לֹא זָז לֹא יָזוּז

בְּלִי הַשִּׁיר הַזֶּה שֶׁהָיִיתִי מְסַלֵּק אֶת אָזְנִי מִמֶּנּוּ, הַצִּרְצוּר

שֶׁל הַבַּעֲלוּת…

            חוֹרִים

בִּנְעָלַי, זֶה בְּסֵדֶר, הַחֲנוּת שֶׁלִּי

פְּתוּחָה, פּוֹקֵעַ אֲנִי

בְּמַרְפְּקִים, הַבְּרָכָה

                בַּקְּשָׁיִים שֶׁחוֹזְרִים שׁוּב

"בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל הַשֶּׁפַע הִצָּמֵד

כְּכָל הָאֶפְשָׁר

לַזָּעוּם

      מוּל מְתִיקוּת

תַּשְׁתִּין

      בְּתוֹךְ כָּל טוּב

לֵךְ מֵהַצַּד, לֵךְ

בִּזְבֶּנְג, תְּקַע לָהֶם, לֵךְ כְּ

(קָרוֹב כְּכָל יְכָלְתְּךָ

קְרַע

בְּאֶרֶץ הַשֶּׁפַע, שֶׁלֹּא

יִהְיֶה לְךָ בְּזֶה חֵלֶק

            קַח אֶת דֶּרֶךְ

הַנָּמוּךְ בְּיוֹתֵר

כּוֹלֵל רַגְלֶיךָ, לֵךְ

נֶגֶד, לֵךְ

שִׁיר

שיר 6

אַתָּה שָׁר, אַתָּה

שֶׁגַּם

רוֹצֶה

“לא ברעיונות אלא בדברים”, כתב ויליאם קרלוס ויליאמס – לא לשכון בתוך אידיאות, אלא בעולם. “אדם אינו אלא עיר”, כתב ויליאמס על פַּטֶרסוֹן, העיר שלו, שהקדיש לה ספר שירים שלם, או נכון יותר – שירה שלמה, “המחשבה היא פטרסון, ובה היא מתגלה.” המחשבה פטרסון כמו המחשבה גלוסטר הן ריבוי – ריבוי קולות, מראות, שדה רב־פנים, מקוטע, שאי אפשר במבט לכלול את כל נופו בעין. השירה אוספת מן הצדדים ובכל זאת באה מן המרכז, לוקחת ונותנת בקולה את השיר־עיר, לא בצילום מן האוויר אלא מבפנים. יש בכך נגיעה במצב המודרני (או על־פי אולסון, פוסט־מודרני), שהוא פיזור, תנועה בורחת, מתרחקת, צנטריפוגאלית. כל עובדה מתפרשת מיד כעובדה אחרת, עוברת תהליך של רלאטיביזציה, של זריקה קדימה אל עבר דבר־אחר, מקום־אחר, משמעות אחרת – העולם כקולאז' של פרגמנטים, כאוסף אינפורמציות ואמיתוֹת הלקוחות מתורות שונות ומעולמות שונים זה מזה, הנותן לנו את עצמנו ומניה וביה גם לוקח אותנו מעצמנו. מבחינה רוחנית אנחנו יושבים ב“ארץ נוד” – בנדודים; המחשבה הנודדת לוקחת אותנו הלאה מעצמנו אל עצמנו. מתוך הפיזור והקיטוע נולד הרצון לחבר, לרכז בתנועה הפוכה, צנטריפטאלית, את הקטעים, את הפרטים השונים לכדי נפש אחת, “מקום” אחד. פוליס ושירת הפוליס היא חיבור הכוחות דרך הצומת הזה, דרך המוקד האחד, הנודד, מקסימוס, המחבק את העיר, את הריבוי.

ניתן לראות את אולסון ‘האוסף את עצמו’ ב“מכתבי המאיה” – סִדרת מכתבים ששלח ממקסיקו (1951) לידידו המשורר רוברט קרילי, ובהם דיווח במשך כמה חודשים על התחקויותיו אחרי ציוויליזציית המאיה. הוא רץ על חורבות תרבות עתיקה לאסוף איזה קטע, חרס, היירוגליף, לספר את הסיפור, לחבר להיום, לחבר את היום. “חזרתי היום עם שקיות מלאות חרסים, ראשים קטנים ורגליים – כולם יפהפיים… ואז אתמול, לבד, דרומה יותר, ממש בּוּל – חפרתי את האבן ההיירוגליפית הראשונה שלי…”. מה החיפוש הזה של מה שהוא קורא “הסולידיות של תחושת החיים, שניתן לחוש בה כאן בשדה ועל הגבעה התלולה המתרוממת על החוף…”, של “הדבר הגדול הזה – הדחוס, הטוטאלי”? הייתי אומר, שבחיפושו באתר החורבות של המאיה הוא מחפש (והוא גם מדבר על כך) לא אמת או מִמצא ספציפי כלשהו, אלא מתודולוגיה – את האופן, השפה לחבר בה (מן החרסים, מן הקטעים) את עצמו, את השיר, את המקום. בסוגריים פתוחים אני חושב על המתודולוגיה הפואטית של המקום הישראלי, שגם היא, אם כי באופן אחר לגמרי, בגילוייה הפוסט־חלוציים אוספת חרסים, כמו ה“פקלאות”, “תל אביב עיר הקֹדש” של אבות ישורון, המציאוֹת, objets trouvés של העין הרואה ושל הלשון המדברת ב“ארעא” של הרולד שימל, החפצים (שהם תשוקות), המשלֵי־המקוטע ב“קיבוץ” וב“פואמה הביתית” של אהרֹן שבתאי או קרעי הפסוקים של משה גרשוני – המנסים לגעת בשלם, לחפור (כמו המרגלים) את הארץ, את הציוויליזציה הנפשית שלנו.

בשלם (יהיה זה המרחב של אולסון או האוקיינוס שלנו – הספר) אי אפשר לגעת ישירות אלא רק בחלקים, רק דרך קליפות (חרסים) ניתן אולי לקלוט, לקבל (מלשון קבלה ואולי יותר מכך – מלשון קיבּוּל) את הניצוץ. כך, לחבר שיר אין פירושו להמציא, להיות גאון המצאה ודמיון, אלא לחבר את הריבוי – להביא דברים לכדי דבר אחד, וזאת – בלי לבטל את הריבוי, אלא תוך הכלתו. אולסון מצמיח את עצמו, אוסף בידיו, בעיניו, ברגליו את עצמו מהמקום. את המחשבה המקוטעת, כמו הנוף, כמו הפרטים – אנשים, קולות רבים, מחשבות/כוחות הוא אוסף למחשבה אחת, לעיר אחת (גלוסטר), לאיש אחד (מקסימוס), והוא בתוכה, והיא בתוך אמריקה, ואמריקה מסובבת אוקיינוס המחבק אותה ואותו בזרועותיו. “יְקום האדם (כותב אולסון) הוא הריבוי דרך האחד… אוקיינוס (הוא לא כותב ocean אלא Okeanos, כדי להנכיח את הכוח, את הראשוני, את אוקיינוס כיצור מיתי) הוא האחד שהוא כל הדברים ושדרכו כל דבר אינו אלא עצמו… הכל בא מהאחד, הנפש הלחה הופכת מתוך שִׁכְרותה לנפש יבֵשה… והאדם ניעור מהישֵׁנים ורואה אור…”.

כדי לראות אור עלינו להתמקם, לפגוע במקומנו, לשים את הצירים (הכוחות) במקום הנכון – את אמא ואת אבא, את הזרם האדיר של ההיסטוריה, את ההמון, את הרוח (טָאֹו, יהוה) – את כל “האחֵר”, “השכל הנעלם” הזורם לתוך העצמי, שחייב לקלוט אותו ומניה וביה לחצות אותו. העצמי הוא עולם חדש בתוך עולם ישן או עולם עתיק, שאת חרסיו עליו לאסוף – תמיד נותר הבוקר – ההתחלה, שכדי לדחוף אותה קדימה עליה להיות במקומה הנכון על הצירים, להתחבר למקום (גלוסטר), נקודת משען להרים את העולם, את המחשבה, כי המחשבה היא המקום, והמקום הוא המחשבה המביאה את השורשים לאותו גזע שירה המקשר ומצמיח את הלמעלה מתוך הלמטה, ואת הקדימה (בזמן) מתוך האחורה ואת הצדדים.

מַקְסִימוּס לְעַצְמוֹ

הָיָה עָלַי לִלְמֹד אַחֲרוֹן אֶת הַדְּבָרִים הֲכִי פְּשׁוּטִים

מַה שֶּׁהָיָה בְּעוֹכְרַי.

גַּם בַּיָּם הָיִיתִי אִטִּי, לְהִתְיַצֵּב, אוֹ לַחֲצוֹת

סִפּוּן חָלָק.

      הַיָּם לֹא הָיָה בִּשְׁבִילִי, בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, מִקְצוֹעַ

אֲבָל בַּמִּקְצוֹעַ שֶׁלִּי גַּם, הָיִיתִי כְּזָר

כְּלַפֵּי הַדְּבָרִים הַמֻּכָּרִים לִי בְּיוֹתֵר. מְעֻכָּב,

וְלֹא מְסֻפָּק מִטַּעֲנָתוֹ שֶׁל הָאִישׁ

שֶׁדִּחוּי מִסּוּג זֶה

הוּא מִטִּבְעָהּ שֶׁל

הַצַּיְתָנוּת,

        שֶׁכֻּלָּנוּ בְּאִחוּר

        בִּזְמַן אִטִּי

        שֶׁאֲנַחְנוּ גְּדֵלִים בְּרַבִּים

        וְהַיָּחִיד

        לֹא נוֹדַע

        בְּקַלּוּת

יִתָּכֵן, אִם כִּי הַחֲרִיפוּת ²the achiote

שֶׁמָּצָאתִי אֵצֶל אֲחֵרִים,

נִרְאֵית לִי יוֹתֵר

מֵרִחוּקַי שֶׁלִּי. הַזְּרִיזֻיּוֹת

        שֶׁהֵם מַפְגִּינִים מִדֵּי יוֹם

        בְּהָרִיצָם אֶת עִסְקֵי

        הָעוֹלָם

        וְאֶת אֵלֶּה שֶׁל הַטֶּבַע

        לִי אֵין שׁוּם חוּשׁ

        הִתְעַסַּקְתִּי בִּשְׁנֵיהֶם

נִהַלְתִּי שִׂיחוֹת

דַּנְתִּי בִּכְתָבִים עַתִּיקִים

כְּכֹל שֶׁהָיָה בְּיָדִי שָׁפַכְתִּי אוֹר, הִצַּעְתִּי

אֶת הָעֹנֶג

שֶׁמִּקְרָא הַדְּבָרִים עָשׂוּי לְהַעֲנִיק.

        אַךְ אֶת הַיָּדוּעַ?

זֹאת הָיָה עָלַי לְקַבֵּל,

חַיִּים, אַהֲבָה, וּמֵאָדָם אֶחָד

אֶת הָעוֹלָם.

        סִימָנִים.

        אוּלָם כְּשֶׁאֲנִי כָּאן

        מַבִּיט הַחוּצָה כְּאִישׁ מַיִם

        וְרוּחַ, בּוֹחֵן

        וּמַחֲמִיץ אֵיזוֹ הוֹכָחָה

מַכִּיר אֶת רָבְעֵי

מֶזֶג הָאֲוִיר, מֵאַיִן הוּא בָּא

לְאָן הוּא הוֹלֵךְ, אַךְ הַשִּׁדְרָה שֶׁבִּי

אוֹתָהּ נָטַלְתִּי מִבִּרְכָתָם אוֹ

מִדְּחִיָּתָם אוֹתִי

        וְעַזּוּת הַמֵּצַח שֶׁלִּי

        לֹא פָּחֲתָה לְעוֹלָם

        אוֹ הִתְעַצְּמָה

        מֵחִלּוּפֵי הַדְּבָרִים

זֶה עִנְיָן בִּלְתִּי סָגוּר

שֶׁאֲנִי עָסוּק בּוֹ, הַבֹּקֶר,

עִם הַיָּם

הַמִּתְמַשֵּׁךְ

מִכַּפּוֹת רַגְלַי

הפעולה היא קול. הקול הוא הקולע את המחשבה דרך הדיבור עם הנשימה. על השירה לדבר לא מתוך שינה, לא במצב של התנתקות מהגוף, אלא מתוך חיבור לעולם, בשפת הדיבור היומיומית, בקללה, בתפילה, בצחוק, בכוחות הפועלים בעולם, בכוחות שהם העולם. השירה, השמעת הקול, היא, אם כן, השימוש (המאגי, הלשוני) בכוחות העולם, בלמטה ובלמעלה. אדם מדבר מן המקום – כדי לדבר שירה על אדם “לפגוע במקום” כיעקב בלוּז, ההופכת מניה וביה לבית־אל. הישיבה במקום, הישיבה המדיטאטיבית בתוך הפדמה – בתנוחה של בודהה, היא ישיבה בתוך העצמי – ישיבה טוטאלית, “ישיבת שירה”. עבור אולסון זו ישיבה גופנית לגמרי, מלאה, על הארץ, שממנה מתרוממת המחשבה באוויר. שירה היא ריקוד – היא “ריקוד תוך כדי ישיבה”, היכולת לפרוח באוויר בלי לאבד משקל לרגע – לא להשתחרר מהגוף אלא להתמלא בו, ודרכו להתמלא בגדול, בממשי, בארוטי – גלוסטר היא גוף, ענייני העיר הם גוף, אהבה היא גוף, ההיסטוריה כולה, העולם (בעברית – זמן ומקום) מקיפים את המרפסת האחורית של בית העץ שלו ממנה הוא מדלג באיזה שיר דילוג עילג אל השלג שבחוץ. הקול שהוא משמיע – המלה נתונה בתוכו ובוקעת ממנו – הדמות מתגלה מן הרקע. ביוגראפיה, גיאוגראפיה, ארכיאולוגיה, מסמכים היסטוריים – אלה כולם גוף מיתי המקיף כל דילוג של משמעות, כל מעשה, כל נקיפת אצבע. הכוח בא מבחוץ. המקום כמו כל הצומח ממנו הוא בריבוי. לא שלמות סגורה, אבסולוטית, אלא רווח בין הדברים – הנסיון להגיע לקצה, לשבור או לפחות לדחוף את הידוע הלאה, בפרטים נוספים, באופן המשפט שאינו סוגר על עצמו, להגיע שוב ושוב אל “הבוקר” – ולעשות זאת מן המקום, לרקוד, לפתוח את התנועה מן המקום.

תרשים של צ’ארלס אולסון

הדף שהשיר נכתב עליו, גם הוא חלק מהעניין. דף רגיל של שירה, שמודפס עליו שיר שקול, מחורז ומחולק לבתים, הוא מרחב, שנוכחותו אינה נלקחת כלל בחשבון. בתי השיר מונחים עליו על־פי סדר פנימי סגור, האדיש (מפנה את גבו) לשדה הלבן הפתוח מסביב. אולם בשביל אולסון מרחב הוא כוח. אמריקה היא כוח כזה, כמו שהוא כותב על הרמן מלוויל, לו הקדיש ספר שלם: “space – המרחב הוא העובדה המרכזית לאדם שנולד באמריקה… ואני כותב זאת בגדול, כי זה מופיע כאן בגדול, וללא רחמים.” גם הדף הלבן הוא מרחב, שהשיר צריך להיכנס אליו ולחיות בו כמו נהר הפולש לתוך יבשה ומתפרשׂ עליה, חורץ אותה בערוציו, בזרועות־הנהר שלו. את השירים של אולסון צריך לשמוע כשהם כתובים, לשמוע את הקול הזורם על הדף הלבן, קופץ, מדלג, הולך מרחק, נופל, מתפרץ, ממקם את עצמו במרחב, כובש לעצמו נוכחות, מציב את עצמו בעולם כעולם. את השיטה השירית הזאת כינה אולסון בשם “שירת־השלכה” (Projective Verse). הכוונה אינה בשום אופן למושג השלכה במובנו הפסיכואנאליטי, כלומר – למעין ‘השתנה נפשית’ על האחר תוך ביטול אחֵרוּתו (וחירותו); להפך, הכוונה היא להטלה עצמית על הדף, לתנועת הקול כפי שהוא בוקע מהגרון לאוויר, לאדם כפי שהוא יוצר את עצמו ואת עולמו בכל תנועה שלו במרחב. ההטלה הזאת היא הפעולה האנושית והשירית הקובעת. הדף מכיל את התנועה הזאת, לא רק את תוכנה. השיר, יותר משהוא תוכן האמירה או המחשבה, הוא הדיבור עצמו – הקול, קול המחשבה.

על כן, המקום (והעצמי המתגלה מתוכו) הוא הפתוח – הוא החורג מעצמו כעצמו. כך השירה המשמיעה קול נובעת מן המקום (הרקע), מדברת מתוככי הגרון, מן המקום שבו מתחילה הנשימה וממנו נובעת הפעולה, משם אדם ניכר, ממערת הפה שממנה “הגיח מהמערה הכחולה שלו בהר־קסיוס המפלצת הכחולה, מנפנף לא בבטחון מלא את זנבו, אבל בעיניו מגלה איזה ניצוץ…”. הקול (הנוכחות) הוא השיר. בכך אולסון הוא אכן המשכו הישיר של עזרא פאונד. ממנו אף למד את הפואטיקה של אפוס מודרני מקוטע, הבנוי מקרעי מיתוס, מערב־רב של תרבויות: מקסימוס, בודהה, רמבו, זאוס ואיזה כלכלן אמריקני מ־1930 יכולים לשכון בקלות זה ליד זה באותו שיר. התודעה המכילה את כל אלה מנסה להפכם דרך הפוקוס של השיר לעצמי אחד, לנוכחות אחת. במובן זה דומים שירי מקסימוס לקנטוס. אולם בניגוד לפאונד קיים אצל אולסון קול הבא ממרכז מאוד ברור. העומק של פאונד נובע מהעמדה התרבותית שלו, היותו שפות אחדות ודברים אחדים השואפים לאיזו אחידות דרך הקול האחד המדבר. אצל אולסון עומק הקול בא ממרכז ממוּקד הקשור באופן אישי־ביוגראפי לאולסון עצמו. המרכז הוא המקום שהקול בוקע ממנו – האדם, מקסימוס איש גלוסטר. במובן זה השירה של אולסון היא, עם כל האובייקטיביות שלה, שירה אישית לגמרי. העָצמה שלו היא דווקא להפוך את האישי ביותר, את הפרט, הפרטי, הפרטים לממד שלם, אובייקטיבי – לעולם. יש בשירה הזאת מהתחושה הרוֹוחת בשירתו האדירה של וולט ויטמן האומר: “אני, וולט ויטמן, קוסמוס, למנהטן, בן…”. גם אולסון בורא קוסמוס מתוך הנתון המצומצם ביותר, הקונקרטי ביותר שאליו נולד. המקום שוכן בפרטים. ממנו הוא בורא את השלם, כי בצמצום הזה מצויים ופועלים כל הכוחות, מצויה בו ההתחלה האנושית של חיים, ולכן החיים כולם, במלאותם.

הכוח שלו הוא להתמלא מן המקום – מן העולם, בפרטים הקטנים, בטקסטים של אנשי המקום המסַפּרים ומתעדים ומדמיינים, ובגופו שהוא בעצם העשייה. אולסון יושב במקום מן המקום. כי אי אפשר לשבת במקום שלא מתוכו. השירה של אולסון היא השירה היודעת שהיא המחשבה עד הסוף, שאינה עוזבת את הגוף. כמו ויטמן, פאונד, ויליאמס, אופן, הוא כותב שירה ההופכת את עצמה לטריטוריה. המאגיה שלה היא מאגיה של בריאת עולם (עולם הדיבור, עולם המעשה, עולם המחשבה), על כן הרבה פעמים בשירה זו עשויות המלים בעצמן מ“חומר”. המלים הן ציטוטים מתוך החיים. הן חומרים שנלקחו מן המקום, ועל כן הן המקום ולא המחשבה עליו, פרגמנטים של מי שהטוטאליות של המקום מונחת אצלו מאליה, וכל מה שהוא יכול להעביר אלה קטעים שהוא מלקט, תופס, חושב, נזכר, מדמיין, קורא פה ושם. הטוטאליות היא בחוץ במובן זה שאנחנו נמצאים בתוכה, היא מקיפה אותנו מכפות רגלינו ואילך עד האוקיינוס והיבּשות האחרות. על כן היא יודעת עלינו יותר ממה שאנחנו יודעים עליה, כלומר: על עצמנו. עלינו להתמלא בה כדי להיות עצמנו; העצמי מתמלא, והשירה היא מחשבת ההתמלאות הזו, התגלות היבּשׁה.

מַקְסִימוּס מִגְּלוֹסְטֶר

רַק מִלָּתִי הַכְּתוּבָה

הִקְרַבְתִּי הַכֹּל, כּוֹלֵל מִין וְאִשָּׁה

– אוֹ אָבְדוּ לִי – לְמַעַן הַנִּסָּיוֹן לְהַגִּיעַ

לְרִכּוּז מֻשְׁלָם. (הַמִּנְ־

זָרִי.) “שַׂלְמָה וּפַת לֶחֶם”³

לְלֹא דְּאָגָה אוֹ הַצֹּרֶךְ לִדְאֹג

לָזֶה אוֹ זֶה

עַל רְצוּעַת חוֹף “חֲצִי הַיָּרֵחַ” (“הַזְּרוֹעוֹת אֲשֶׁר לָהּ”)⁴

הַבֵּיצִים שֶׁלִּי עֲשִׁירוֹת כֶּשֶׁל בּוּדְהָה

יוֹשֵׁב בָּהּ כְּמוֹ הַפַּדְמָה⁵

– וּגְלוֹסְטֶר, מִצְטַמְצֶמֶת בַּמֶּרְחַק

מוּלִי. אֵין זֶה אֲנִי,

גַּם אִם הַחַיִּים נִרְאִים

בִּיּוֹגְרָפִיִּים. הַדָּבָר הַיָּחִיד הַמְעַנְיֵן

הוּא אִם יָכוֹל מִישֶׁהוּ לִהְיוֹת

צֶלֶם

אָדָם, “הָאֲצִילוּת, וְגֹדֶל הָרוּחַ.”

(מְאֻחָר יוֹתֵר: אֲנִי עַצְמִי (בְּדוֹמֶה לְאָבִי, בַּתְּמוּנָה, צְלָלִית)

עַל הַסֶּלַע

יום ששי, 5 בנובמבר 1965

יש כאן תהליך כפול – שכן העצמי המתמלא חייב להתרוקן כדי להתמלא. לוי יצחק מברדיצ’ב מפרש את הפסוק “וילך הלוך ונסוע הנגבה” כנסיעתו של אברהם פנימה אל עצמו, כלומר: החוצה, אל ההתרוקנות מעצמו. רק המגיע אל “הנגב הריקן, היבש וריק מעצמו” יכול לא רק לירוא אלא גם להשתחרר מהעצמי ולאהוב. זוהי העבודה – עבודת השירה. זהו קונג – קונגפוציוס – המגלם את החכם אצל פאונד, והמלמד בקנטו 13 “לעמוד חזק באמצע”, באמצע החיים, באמצע הזרם, אבל לא נגדו. זהו מקסימוס היושב כבודהה על מקומו מול גלוסטר, כלומר: מול עצמו ובתוך עצמו (בקצה השני של חוף חצי הירח), הביצים עשירות כמו שקיות חול הקושרות ארצה את כדור המחשבה הפורח, המקיים בעצמו מרחק התבוננות, מרחק ידיעה המאפשר לקבל את המקום – להיות כלי הקיבול של המקום.

גם פאונד וגם אולסון אינם בעצמם החכמים; הם המשוררים. הם עושים פעולה כפולה של קבלה ושל עשייה. יצירת טקסט היא השתתפות, דיווח, מעשה אמנות, התפעלות, התגלות עצמית, החצנה, התייפּות. השירה לעולם אינה מרוקנת לגמרי, תמיד יש בה דימוי, דמיון, קונקרטיזציה, גוף. אולסון אינו משורר מרוקן. להפך, הוא משורר ממלא ומתמלא. על כן פעולת ההתרוקנות שלו היא יותר פעולת הקשבה (התבוננות, התפעלות, מחשבה, זכרון, קריאה, התנסות) על־ידי צמצום, שעניינו פתיחוּת. אין לאולסון שום בעיה להקדיש ספר שלם, “The Post Office”, לאביו הדוור ולמאבקו המקצועי הפוליטי והאישי באיזו סוכנות דואר מקומית. עם כל הגאווה שיש בו, עם כל האני ואִבחות הקול שלו, הכוח שלו הוא בהיותו בן – בן־המקום. הקול שלו הוא קול בן־המקום, בן־התרבות (התרבות כריבוי של האחד). אולסון נשאר בגלוסטר, הוא אינו מחוץ לגלוסטר, אלוהים שלו אינו לוקח אותו משם, אינו מטלטל אותו ממקום למקום.

אולסון הוא עם־הארץ, אבל לא במובן היהודי, על פיו עמהארץ, היליד, נתפס גם כבוּר, כאדמת בור, כי בראש מקננת מחוץ־למקום, מעבר־למקום, הוויה גדולה יותר וממשית יותר, היא “המקום” – “שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו”, אלא במובן אחר, על פיו ההוויה הממשית ביותר היא דווקא על הארץ. המקום הוא סיפור המקום הבוקע (מתאסף, נוצר) מן המקום עצמו. המושג הוא Muthology – הלוגוס (הדבר) מקורו בפה (Muth – Mouth), באדם שיש לו קול, ועל כן מסוגל לספר נכון את הסיפור (הרודוטוס, רמבו, מלוויל, דוסטויבסקי, פאונד, הומרוס הם האנשים של אולסון, שסיפרו נכון את הסיפור). המקום עצמו הוא הספר, עלילותיו, כוחותיו, מראותיו, אנשיו, פקידי העירייה שלו, מלאכותיו, והסיפור הגדול שלו – אלי המקום, הגיבורים. המקום כותב מפיו עצמו (של אולסון) את עצמו. אין מתח בין הפרטים לבין הגדול, בין השעון המסוים או רצפת הלינוליאום של אביו, או בין מי האסלה הדורשת תיקון לבין אוקיינוס – הם אותו עולם. ואלוהים הוא Okeanos הגדול, החובק את גלוסטר, הוא Amerika החובקת את גלוסטר, כוח בתוך כוח, מרכז בתוך מרכז. המוות גם הוא אינו אלא זר מקומי, לא הֵרואי, לא גדול, אלא “האחר” הפוגש אותך כשרק רצית “להכיר את הטופוגראפיה של האי… שאינו אלא פיסת ארץ כמו כל מקום אחר”. המוות בא מן המקום כיסוד הזרות – הטריטוריה האחרת לחלוטין השוכנת בלתי־נראית כביכול בתוך המקום עצמו, בתוככי הטריטוריה שלך (הפחד לעבור את הגבול, את קצה השכונה, לתחומו של ה“אחר”), הזר המקנן בך כאיזה בעל אחוזה “כאילו האי אכן שייך לו”.

קוֹלְ’ס אַיְלֶנְד

פָּגַשְׁתִּי בַּמָּוֶת – הוּא הָיָה סְפּוֹרְטַאי – בְּקוֹלְ’ס

אַיְלֶנְד. הוּא הָיָה בַּעַל נְכָסִים. אוֹ אוּלַי

קוֹלְ’ס אַיְלֶנְד כֻּלּוֹ הָיָה שֶׁלּוֹ. לֹא בָּרוּר. הַנְּקֻדָּה

הִיא שֶׁהָיִיתִי שָׁם. שׁוֹטַטְתִּי, ו־כְפִי

שֶׁלְּעִתִּים, בַּיַּעַר – לְפֶתַע מוֹפִיעַ זָר,

וְהַדָּבָר שֶׁבְּדִיּוּק עָשִׂיתָ

אֵינוֹ יוֹתֵר מַה שֶּׁהָיָה. זֹאת אוֹמֶרֶת פִּתְאֹם

מַה שֶּׁחָשַׁבְתָּ, כְּשֶׁהָיִיתָ לְבַד, וְעָשִׂיתָ מַה

שֶּׁעָשִׂיתָ מִשְׁתַּנֶּה כִּי מִישֶׁהוּ

אַחֵר הוֹפִיעַ. הוּא לֹא הִטְרִיד אוֹתִי, אוֹ אָמַר מַשֶּׁהוּ. וְזֶה

לֹא מַפְתִּיעַ, אָדָם לֹא חַיָּב, בִּנְסִבּוֹת כָּאֵלֶּה;

אוֹ לְכָל הַיּוֹתֵר נִיד רֹאשׁ אוֹ מַשֶּׁהוּ. אוֹ שֶׁכֵּן. אֲבָל לֹא,

גַּם אַתָּה לֹא הָיָה עוֹלֶה עַל דַּעְתְּךָ לַעֲשׂוֹת זֹאת, אִם זֶה הָיָה מָוֶת. וְהוּא

בָּטוּחַ הָיָה, מִיָּד בָּרֶגַע שֶׁהִבְחַנְתִּי בּוֹ. אֵין סָפֵק

בַּדָּבָר גַּם אִם נִרְאָה כְּמוֹ אֵיזֶה בַּעַל

אֲחֻזָּה הַמְסַיֵּר בְּאַדְמוֹתָיו. לֹא מַמָּשׁ. לֹא אִם זֶה הָיָה הוּא.

צַיָּד, אוּלַי – הַמֻּרְגָּל

בְּצֵיד עוֹפוֹת־בָּר שֶׁיָּצָא הַבֹּקֶר, מַקְפִּיד, אֵיךְ לוֹמַר, לִשְׁמֹר

עַל כּשֶׁר, מִסְתּוֹבֵב, בּוֹדֵק

מָה הַמַּצָּב. וּמָה אֶפְשָׁרֻיּוֹת הַצַּיִד. וְאֵיךְ

הַיַּעַר. בְּעֶצֶם, בְּדִיּוּק לִפְנֵי שֶׁהוֹפִיעַ

בְּטִבְעִיּוּת מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁאָדָם אַחֵר עָלוּל לְהִקָּלַע

לְנוֹף שֶׁל עַצְמְךָ, הִבְחַנְתִּי

בִּשְׁנֵי פַּסְיוֹנִים, זָכָר וּנְקֵבָה, חוֹצִים בְּקַלִּילוּת אֶת

הַשְּׁבִיל עָלָיו עָמַדְתִּי וְנִסִּיתִי, לְמַעֲשֶׂה,

לִלְכֹּד אֶת תְּשׂוּמַת לִבּוֹ שֶׁל בְּנִי מַהֵר כְּדֵי שֶׁיַּסְפִּיק

לִרְאוֹתָם לִפְנֵי שֶׁהֵם נֶעְלָמִים בֵּין שִׂיחֵי הַדַּפְנָה

אוֹ הַ־arbor vitae בְּצַד הַשְּׁבִיל.

            הָרשֶׁם שֶׁלִּי הוּא שֶׁאֲנַחְנוּ

כְּלוֹמַר, הַמָּוֶת וַאֲנִי, אָמְנָם הִשְׁגַּחְנוּ זֶה בָּזֶה. לֹא

יוֹתֵר מִזֶּה, רַק זֶה שֶׁהוּא הוֹפִיעַ

וְזִהִינוּ זֶה אֶת זֶה – אוֹ אֲנִי אוֹתוֹ, וְלֹא נִרְאֶה הָיָה

שֶׁמִּתְעוֹרֶרֶת שְׁאֵלָה בְּלִבּוֹ

לְגַבֵּי נוֹכְחוּתִי שָׁם, אֲפִלּוּ שֶׁחַשְׁתִּי לֹא בְּנוֹחַ.

    זֹאת אוֹמֶרֶת,

קוֹלְ’ס אַיְלֶנְד

הוּא מָקוֹם מוּזָר מְבֻדָּד וּמְסֻגָּר, וַאֲנִי הָיִיתִי שָׁם רַק מִתּוֹךְ כַּוָּנָה

לְהַכִּיר אֶת הַטּוֹפּוֹגְרַפְיָה שֶׁל הָאִי הַמִּתְפָּרֵשׂ

עַל מֵימֵי הָאֶסֶקְס. וּכְמוֹ שֶׁהוּא עַתָּה, לְלֹא תּוֹשָׁבִים

שֶׁאֶפְשָׁר לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם,

יֵשׁ בּוֹ יוֹתֵר פְּרָטִיּוֹת מֵאֲשֶׁר כִּמְעַט בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּתָּן לְהַעֲלוֹת עַל הַדַּעַת.

וּלְמַטָּה בָּאֵזוֹר בּוֹ פָּגַשְׁתִּי בּוֹ (בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ בֵּין

שְׁנֵי הַבָּתִּים מֵעֵבֶר לַנָּהָר, וּבֵית הַכִּרְכָּרוֹת

בַּכְּנִיסָה) הָיָה שֶׁקֶט, פִּסַּת אֶרֶץ כְּמוֹ כָּל מָקוֹם

אַחֵר. אַךְ מַה שֶּׁהִקְשָׁה עָלַי,

כְּשֶׁאָמְנָם הוֹפִיעַ, מִיָּדִית לְפָחוֹת, הָיָה שֶׁאֲנִי

מַפְרִיעַ בְּעֶצֶם הִמָּצְאוּתִי שָׁם,

וְגַם אִם הוּא נִרְאָה כְּבֶן־בַּיִת גָּמוּר

בְּקוֹלְ’ס אַיְלֶנְד, וּכְפִי שֶׁאָמַרְתִּי, כְּאִלּוּ הָאִי אָכֵן שַׁיָּךְ לוֹ

אַף אִם הָיִיתִי מְשֻׁכְנָע שֶׁלֹּא, הֲרֵי הִשְׁגַּחְתִּי בּוֹ, וְהוּא בִּי, וְהוּא

הִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ בְּלִי שׁוּם דָּבָר יוֹצֵא דֹּפֶן.

יִתָּכֵן שֶׁחָגַר חוֹתְלוֹת, אוֹ כִּמְעַט

מַקֵּל הֲלִיכָה, בְּמִלִּים אֲחֵרוֹת הָיָה הַרְבֵּה יוֹתֵר

לָבוּשׁ מִמֶּנִּי,

שֶׁהָיִיתִי בְּחָקִי וְהִתְעַסַּקְתִּי

רַק בְּמַה שֶּׁהִתְכַּוַּנְתִּי מִלְּכַתְּחִלָּה לְהִתְעַסֵּק בּוֹ כָּאן

וּבִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים בְּכֵּף אַן.

אוּלַי זוֹ עֵינוֹ שֶׁגָּרְמָה לִי

שֶׁאֶרְאֶה בּוֹ מָוֶת? לֹא נָכוֹן, שׁוּם דָּבָר לֹא הָיָה

מְשֻׁנֶּה בְּעֵינוֹ,

    לֹא הָיָה זֶה אֶלָּא עֶצֶם הָעֻבְדָּה שֶׁהוּא הָיָה מָוֶת בְּרֶגַע

שֶׁנִּגְלָה לָעַיִן. אוֹ זֶה שֶׁהִתְחַוֵּר לִי שֶׁיֵּשׁ כָּאן בִּכְלָל אָדָם

בְּנוֹסָף לִי. וְהַבֵּן.

    כֵּן הֶחֱלַפְנוּ אֵיזֶה מַבָּט. זֶה הַדִּוּוּחַ הַמָּלֵא בְּיוֹתֵר

הָאֶפְשָׁרִי שֶׁאֲנִי מְסֻגָּל לָתֵת, עַל הַמִּפְגָּשׁ.

יום רביעי, 9 בספטמבר 1964

מאנגלית: זלי גורביץׁ'

שתים־עשרה סונטות מאת שייקספיר בתרגומו של שמעון זנדבנק

מאת

ויליאם שייקספיר

---

שתים־עשרה סונטות: הערת המתרגם

מאת

שמעון זנדבנק

---

סונטה I

מאת

ויליאם שייקספיר

---

סונטה II

מאת

ויליאם שייקספיר

---

סונטה V

מאת

ויליאם שייקספיר

---

סונטה VI

מאת

ויליאם שייקספיר

---

סונטה XII

מאת

ויליאם שייקספיר

---

סונטה IX

מאת

ויליאם שייקספיר

---

סונטה XIII

מאת

ויליאם שייקספיר

---

סונטה XV

מאת

ויליאם שייקספיר

---

סונטה XXVII

מאת

ויליאם שייקספיר

---

סונטה XVIII

מאת

ויליאם שייקספיר

---

סונטה XX

מאת

ויליאם שייקספיר

---

סונטה XXIX

מאת

ויליאם שייקספיר

מתוך אַבְנֵי הַשַָׁמַיִם

מאת

פבלו נרודה

---

"וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ

וְהוּא הָיָה לְאָבֶן"

שמואל־א כה, לז.

אס"ל

---

[בּוֹא עִמִּי אֶל הַפִּטְדָה]

מאת

פבלו נרודה

---

[צָרִיךְ לְהִתְהַלֵּךְ עַל שְׂפַת]

מאת

פבלו נרודה

---

[נִכְנַסְתִּי אֶל מְעָרַת הָאַחְלָמִים]

מאת

פבלו נרודה

---

[הַשְׁאֵר לִי מִנְהָרָה, מָבוֹךְ לָבוֹא]

מאת

פבלו נרודה

נורה, אישתו של ג’ויס

Nora Barnacle in her early thirties

כן כי אף פעם הוא לא עשה דבר כזה קודם לבקש פתאום ארוחת בוקר למיטה עם שתי ביצים מאז שגרנו במלון “סיטי אַרְמְס” כשהוא היה עושה את עצמו חולה עם קול של מסכן משחֵק את הוד־מעלתו בשביל לעשות רושם על הנודניקית הזקנה ההיא גב' ריוֹרדאן שהיה נדמה לו שהוא מסובב אותה על האצבע אבל בסוף גרוש היא לא השאירה לנו הכל בשביל מיסות לכבודה ולכבוד נשמתה כזאת קמצנית בחיים לא ראיתי אפילו בשביל הספּירט שלה היה לה חבל להוציא 4 פֶּני עם כל הסיפורים על המחלות שלה לא מפסיקה לקשקש על פוליטיקה ועל רעידות אדמה ועל סוף העולם צריך קצת ליהנות מהחיים קודם איזה צורה היתה לעולם אם כל הנשים היו כמוה נגד בגדי ים ונגד מחשופים ממילא אף אחד לא רצה שהיא תלבש אני בטוחה שהיא נעשתה כזאת צדיקה רק בגלל שאף גבר לא היה מוכן להסתכל עליה פעמיים נקווה שאני אף פעם לא אהיה כזאת פלא שהיא לא רצתה שנכסֶה גם את הפָּנים אבל היא היתה דווקא אשה משכילה בסך הכל וכל הקשקושים שלה אדון ריוֹרדאן פה אדון ריורדאן שם מתארת לעצמי שהוא די שָׂמַח להיפטר ממנה והכלב שלה שהיה בא להריח לי את הפרווה והשתחל לי תמיד מתחת לתחתוניוֹת בייחוד אז אבל אני בכל זאת די אוהבת אצלו את זה איך הוא מנומס כזה עם זקנות ועם מלצרים ועם קבצנים אפילו הוא לא אחד שסתם משוויץ על ריק אבל לא תמיד אם הוא יחטוף פעם משהו באמת רציני אז הרבה יותר טוב בשבילם ללכת לבית־חולים איפה שהכל נקי אבל אני בטוחה שיקח לי חודש לשכנע אותו כן ואז פתאום תצוּץ לה שם אחות והוא כבר יתנחל שם עד שיזרקו אותו החוצה או אולי איזה נזירה כמו בתמונה הגסה ההיא שיש אצלו נזירה כמו שאני צנצנת כן כי הם כאלה חלשים וכאלה בכיינים בזמן שיש להם מחלה בלי אשה הם לא מסוגלים להסתדר אם רק יורד לו קצת דם מהאף אפשר לחשוב איזה טראגדיה והפרצוף הזה של אחד שהולך למות אז על יד הכביש העוקף הדרומי כשהוא קיבל נקע ברגל בַּפּיקניק של המקהלה על הר חרוט־הסוכּר ביום שלבשתי את השמלה ההיא מִיס סְטאק הביאה לו את הפרחים הכי נבוּלים שהצליחה למצוא האחרונים שנשארו בכלל רק בשביל שיתנוּ לה להיכנס לחדר שינה של גבר איזה קול של בתולה זקנה היה לה מפנטזת שהוא הולך למוּת בגללה לָעַד לא אֶראֶה את פניך נכון שהוא נראה אז יותר גבר במיטה כזה לא מגולח אבא היה אותו דבר חוץ מזה אני שונאת לשים תחבושות ולהתעסק עם תרופות אז כשהוא חתך לעצמו את הבוהן עם התער בזמן שהוא הוריד יבלות פָּחַד שהוא יחטוף הרעלת דם אבל אם אני למשל הייתי נעשית חולה אז היינו רואים איזה צוּמֶת לב רק שנשׁים כמובן מסתירות את זה בשביל לא להכביד כל כך כמוהם כן הוא גמר איפה שהוא אני בטוחה בזה לפי איך שהוא אָכַל אבל הוא לא מאוהב בכל אופן כי אחרת היה נהרס לו התיאבון מהמחשבות עליה אז או שזה היה עם אשה מהרחוב אם באמת הוא היה שם באזור וכל הסיפור על המָלוֹן היה סתם המצאה סתם שקרים בשביל להסתיר הכל היה מתוכנן הַאינס עיכֵּב אותי את מי פגשתי אָה כן פגשתי אַת זוכרת את מֶנטון ואת מי עוד תני לי לחשוב רגע פרצוף של תינוק יש לו גדול כזה תיכף אחרי שהוא התחתן ראיתי אותו מפלרטט עם איזה בחורה ב“פּוּלז מיריוֹראמה” סובבתי לו את הגב כשהוא השתחל החוצה בסוף ההצגה ראו עליו שלא נעים לו מה העניין אבל היתה לו החוצפה להתחיל אתי פעם שיהיה בריא מי הוא חושב שהוא עם עיניים של דג מבושל מכל המטומטמים הכי גדולים שפגשתי בחיים ולזה קוראים פרקליט רק שאני שונאת להיכנס לריב של שעות במיטה או שאם זה לא זה אולי איזה נבלה קטנה שהוא הרים איפה שהוא או תפס לו מהצד אם הן רק היו מכירות אותו כמוני כן כי שלשום הוא קִשקש שם משהו איזה מכתב בדיוק כשנכנסתי לסלוֹן לקחת גפרורים להראות לו בעיתון שדיגנאם מת כאילו הלב אמר לי והוא כיסה את זה עם נייר סופג עושה את עצמו עסוק בענייני עבודה אז דֵי בטוח שזה מה שזה לאחת שחושבת שהיא מצאה לה גולם שאפשר לעבוד עליו בגלל שכל הגברים נעשים קצת ככה בגילוֹ בייחוד עכשיו שהוא מתקרב לארבעים הכל בשביל להוציא ממנו כספים כמה שהיא רק יכולה אֵין טיפש כבעל הנסיון וכל הנישוקים על הישבן שלי כרגיל היו בשביל להסתיר את זה לא שאכפת לי בכלל עם מי הוא עושה את זה או מי היתה לו לפנַי אבל הייתי רוצה לדעת בתנאי שהם לא יסתובבו לי מתחת לאף כל הזמן כמו הזנזונת ההיא מֶרִי שהיתה לנו באוֹנטאריוֹ־טֶראס שהיתה מרפדת את הישבן בשביל לגרות אותו מספיק שהייתי צריכה להריח את הרֵיח של הפרוצות האלה פעם פעמיים היה לי חשד ואז עשיתי שיתקרב אלי ומצאתי שערה ארוכה על המעיל שלו שלא לדבֵּר על הפעם ההיא שנכנסתי למִטבח והוא עשה את עצמו שותה מים אשה 1 לא מספיקה להם הכל אשמתו כמובן קִלקל את כל המשרתות ועוד הציע שהיא תאכל אתנו יחד בכריסמֶס לא פחות ולא יותר ברצינות לא תוֹדָה לא אצלי בבית גנבה לי תפוחי אדמה והצדפות פי ארבע ממה שזה באמת עוֹלֶה הולכת לבקר את הדודה שלה ברצינות ממש שוֹד זה היה אבל ידעתי שהולך משהו ביניהם אני מומחית בלתפוס דברים כאלה הוא אמר אין לָך הוכחה שזאת היא הוכחה באמת הדודה שלה נורא אהבה צדפות אבל אמרתי לה בפרצוף מה דעתי עליה היה מוצא לי סיבות לצאת מהבית בשביל להישאר אִתה לבד לא הייתי מוכנה להשפיל את עצמי לרַגֵל אחריהם הבִּיריוֹת שמצאתי אצלה בחדר בַּיוֹם ששי שהיא לקחה חופש זה הספיק לי קצת יותר מדי אפילו ראיתי גם איך היא התפוצצה פשוט מכעס כשפיטרתי אותה עדיף כבר להסתדר בלי את החדרים הייתי עושה בעצמי יותר מהר רק הבישולים המחורבנים האלה ולזרוק את הזבל איך שלא יהיה הודעתי לו שיחליט או אני או היא אפילו לנגוע בו לא הייתי יכולה אם היה לי חשד שהוא מתעסק עם אחת סמרטוטה שקרנית כזאת בלי בושה מכחישה לי את זה בַּפָּנים ועוד שרה לה בכל הבית אפילו בתוך הבית־שימוש כי היא ידעה שהצליח לה כֵּן כי זה לא יכול להיות שהוא מסתדר כל כך הרבה זמן בלי אז הוא מוכרח איפה שהוא לעשות את זה והפעם האחרונה שהוא גמר על הישבן שלי מתי זה היה בלילה שבּוֹילאן תפס לי חזק את היד אז כשהלכנו על שפת הטוֹלְקה אַחֵר אל יָדַי מתגנב בַּחֲשַׁאי ואני רק לחצתי לו על כף היד ככה עם האצבע בתור תשובה ושרתי הלְבָנה הצעירה של חודש מאי קורנת אהוּבִי כי יש לו מושג על מה שהולך בינינו הוא לא כזה מטומטם הוא אמר לי אני אוכֵל היום בחוץ והולך להצגה בגֶיֶיטי לא שאני מתכוונת לתת לו את הסיפוק הזה בכל אופן אלוהים יודע שהוא מגוון לי קצת את החיים איך אפשר ללבוש כל הזמן תמיד אותו כובע או שהייתי משלמת בשביל זה לאיזה בחוּרוֹן חמוד כי לבד אני לא יכולה דווקא לא תהיה לי בעיה למצוא חן בעיני מישהו צעיר יתבלבל קצת אם הוא היה אתי לבד הייתי נותנת לו לראות את הבִּיריוֹת שלי החדשות האלה ואז הוא היה מסמיק הייתי עושה לו עיניים מפתה אותו אני יודעת בדיוק מה יש להם בראש לילדים האלה שעוד בקושי מתגלחים מוכנים לאונן כל היום לא מפסיקים לשלוף את זה החוצה שאֵלָה ותשובה היית מוכנה לעשות כל מיני דברים כאלה עם זה שמוכר פחמים כן עם בישוֹף כן הייתי מוכנה כי סיפרתי לו על הכומר הראשי או זה היה בישוף שישב על ידי בגינה של בית הכנסת היהודי בזמן שסרגתי את הדבר הזה הוא לא הכיר בכלל את דאבלין מה זה המקום הזה ומה זה פה ומה זה שם וכל מה שיש לראות עד שהתעייפתי ממנו ומכל הפְּסָלים האלה בכוונה עודדתי אותו להוציא ממנו את הכי גרוע על מי אַת חושבת עכשיו תגידי לי מי יש לָך בָּראשׁ מי זה תגידי לי מה שמו תגידי לי מי אולי זה הקיסר הגרמני כן אז תדמייני שאני זה הוא תחשבי עליו נכון שאת מרגישה כאילו זה הוא עכשיו מנסֶה לעשות ממני זונה אבל זה לא יצליח לו הגיע הזמן שהוא כבר יפסיק עם זה בגילוֹ זה פשוט הורס את האשה ואין לי מזה שום הנאה בכלל רק עושה את עצמי בָּעניין עד שהוא גומר ואז מסתדרת לי איכשהו בעצמי וזה גם עושה שפתיים חיוורות אבל נפטרתי מזה סופית זהו זה אפשר לחשוב עם כל מה שמספרים על זה בעצם זה רק בפעם הראשונה אחר כך זה סתם משהו שעושים וגמרנו בלי לחשוב יותר מדי למה אי אפשר להתנשק עם גבר בלי להתחתן אתו קודם זה נורא בא לָך לפעמים שמרגישים ככה נעים כזה בכל הגוף ואין מה לעשות נגד זה הייתי רוצה שאיזה גבר יקח אותי פעם כשהוא פה בַּסביבה וינשק אותי בזרועותיו אין מה שישתווה לנשיקה ארוכה כזאת לוהטת שנכנסת לָך ישר עד הנשמה אַת כמעט משותקת מזה ואיך אני שונאת את העניין הזה של הוידוי כשהייתי הולכת לאב קוֹריגאן הוא נגע בי אבי אז מה אם הוא נגע איפה ואני עניתי כמו טיפשה על יד התעלה של הנהר אבל היכן בגוּפֵך בִּתִּי ברגל מאחור האם זה היה בחלק העליון כן זה היה די למעלה האם במקום שאַת יושבת עליו כן אלוהים אדירים הוא לא יכול להגיד ישר ישבן ולגמור עם זה מה זה שייך בכלל והאם עשית איך הוא אמר את זה אני כבר לא זוכרת לא אבי ותמיד אני חושבת על האבא האמיתי שלי בשביל מה בכלל הוא רצה לדעת אחרי שכבר התוודיתי על זה לאלוהים היתה לו יד נעימה שמֵנה כזאת קצת רטובה תמיד מבפנים לא הייתי מתנגדת ללטף אותה גם הוא לא אם לשפוט לפי הצוואר שוֹר שיש לו כמו סוס בתוך הקוֹלָר הלבן הזה מעניין אם הוא ידע מי אני שם בתא אני יכולתי לראות את הפָּנים שלו אבל הוא לא יכול היה לראות את שלי ברור שהוא אף פעם לא הסתובב או הראה משהו בכל זאת העיניים שלו היו אדומות כשאבא שלו מת לנשׁים כמובן אבוד אִתם זה בטח נורא שגבר בוכה ועוד אחד מהם הייתי רוצה שאחד מאלה יחבק אותי פעם עם הגלימה שלו והרֵיח של הקטורת כמו האפיפיור חוץ מזה עם כומר אין סכנה אם אַת נשואה כי הוא מִדַי נזהר על עצמו ואחרי זה הוא נותן משהו להוד קדושתו האפיפיור בשביל לקבל מחילה אני לא יודעת אם הוא היה מרוצה ממני היום דבר אחד לא מצא חן בעיני איך שנתן לי טפיחה מאחור לפני שהוא הלך במין זלזול כזה במסדרון אפילו שצחקתי מה אני איזה סוס או חמור לפי דעתךָ יכול להיות שהוא חשב על האבא שלו מעניין אם הוא ער עכשיו וחושב עלי או חולם אם זה עלי מי נתנה לו את הפרח הזה הוא אמר שהוא קנה היה ממנו ריח של איזה משקה לא ויסקי או בירה אולי זה הדבק שהם משתמשים בשביל לתלות מודעות מתקתק כזה או איזה מין ליקֶר אולי הייתי רוצה לטעום פעם את המשקאות היקרים האלה בצבע ירוק וצהוב סמיך עשיר כזה שאֵלֶה שותים אותם המגונדרים עם הצילינדר שרודפים אחרי שחקניות פעם טעמתי קצת עם האצבע מהכּוֹס של האמריקאי ההוא שהיה לו סנאי ותמיד הוא היה מדבר עם אבא על בּּולים איך הוא התאמץ בשביל לא להירדם אחרי הפעם האחרונה ששתינו פֹּורְט עם הבשר המשומר היה לו טעם מלוח עדין כזה כן כי אני בעצמי הרגשתי כזאת מין עייפות נעימה נרדמתי כמו אבן ברגע שנפלתי למיטה עד שהרעם ההוא הֵעיר אותי כאילו סוף העולם בא אוֹי אלוהים ישמור השמַיִם נופלים להעניש אותנו ככה חשבתי אז כשהתפללתי אָוֶה מאריה והצטלבתי כמו הרעמים הנוראים האלה בגיברלטר ועוד באים ואומרים לך שאין אלוהים מה כבר הייתי יכולה לעשות אם זה היה מתפרץ פתאום לכל הכיוונים כלום רק איזה משהו בשביל כּפּרה הנר שהדלקתי אז בערב בכנסייה של רחוב וַייטפְראיֶירס לכבוד חודש מאי הנֵה זה באמת הביא לי מזל אפילו שהוא יצחק על זה אם הוא ישמע כי הוא אף פעם לא הולך לשמוע מיסה או דרשות בכנסייה אין לָך נשמה ככה הוא אומר אין בכלל נשמה בִּפנים יש רק חומר אפור כי הוא באמת אין לו מושג מה זה כן בזמן שהדלקתי את המנורה כן כי הוא בטח גמר איזה 3 או 4 פעמים עם הדבר הזה הענקי שלו כמו איזה חיה אדומה חשבתי שהַוְריד או השֵד יודע איך קוראים לזה הולך להתפוצץ לו למרות שהאף שלו לא כל כך גדול אחרי שהייתי צריכה להוריד את כל מה שיש עלי עם תריסים סגורים אחרי כל השעות שהתלבשתי והסתרקתי ושמתי בושם כמו חתיכת ברזל או איזה מוט עבה כל הזמן עומד הוא בֶּטח אכל צדפות לפחות כמה עשרות לפי דעתי גם הקול שלו היה בכושר כשהוא שָׁר לא בחיים שלי לא הרגשתי אחד עם כזה גוֹדֶל שאַת מרגישה לגמרי מלא שָם עד הסוף הוא בטח זלל כבש שלם אחרי זה למה עשו אותנו ככה עם חור גדול באמצע כמו סוס הרבָּעה שתוקע לך את זה שמה כי זה הרי כל מה שהם רוצים ממֵך בעצם עם המבט התקיף הזה המושחת בעיניים הייתי מוכרחה חצי לעצום עיניים אבל אין לו מי יודע איזה כמויות של זרע כשהכרחתי אותו לצאת ולגמור עלי בהתחשב בַּגוֹדֶל יותר טוב ככה כי לא תמיד אני מצליחה לשטוף הכל החוצה בפעם הקודמת נתתי לו לגמור בפנים יופי של סידור המציאו לנשים הוא זה שמרוויח את כל התענוג אבל אם הם היו צריכים לטעום אפילו רק טיפה מזה הם היו יודעים מה שסבלתי עם מילי אף אחד לא היה מאמין וגם כשיצאו לה השיניים וכל זה והבעל של מינה פּיוּרפוֹי אפשר לעשות נדנדה מהשפם שהוא מגדֵל לו על כל הפרצוף תוקע לה איזה ילד או שניים כל שנה כמו שעון תמיד יש ממנה ריח של ילדים זה שהם קוראים לו זוּזיק או משהו כזה כמו כושי סַמבּוֹ עם רעמה כזאת מסולסלת אלוהים ישמור הילד יצא שחור פעם אחרונה שהלכתי לשם גדוד שלם של כאלה נופלים אחד על השני בצרחות נוראות שהאוזניים מתפוצצות לך אומרים שזה בריא לילדים עד שאנחנו לא מתנפחות כמו פילות או כמו אני לא יודעת מה הם לא מרוצים נניח שהייתי לוקחת סיכון של עוד הריוֹן לא ממנו אף על פי שאם הוא היה מתחתן בטוח היה יוצא לו ילד בריא דווקא בסדר אבל אני לא יודעת לְפּוֹלדי יש יותר מיץ כן זה יהיה דבר אדיר אני מתארת לעצמי שכל הפגישה הזאת עם ג’וִֹזי פּאוּל וההלוויה וזה שהוא חשב עלי ועל בּוֹילאן בגלל זה הוא נכנס לכָּזה מצב רוח מצִדי שיחשוב לו מה שהוא רוצה אם זה גורם לו נחת אני יודעת שהיה ביניהם איזה פלירט לפני שאני נכנסתי לַסיפור הוא רקד אִתה וישב אִתה בצד במסיבה לבית החדש של ג’וֹרג’ינה סימפּסוֹן ואחרי זה הוא ניסה לעבוד עלי שזה רק בגלל שלא היה נעים לו לראות אותה תקועה שם כמו פרח קיר מזה התחיל הריב האיום שהיה לנו על פוליטיקה הוא התחיל לא אני איך שהוא אמר שאדוֹנֵנוּ היה נגר בַּסוֹף בכיתי בגללו כי נשים כל כך רגישות ולוקחות כל דבר ללב אחרי זה רתחתי על עצמי שויתרתי לו אבל זה רק בגלל שידעתי שהוא דלוק עלי והסוציאליסט הראשון הוא אמר היה ישוּ הוא כל כך עִצבן אותי לא הצלחתי להוציא אותו מהכֵּלים אבל הוא בכל זאת יודע דֵי הרבה דברים מפֹּה ומשם בייחוד על הגוף וכל הבִּפְנים שלנו אני גם תמיד רציתי ללמוד על זה מה שיש לנו בתוך הגוף מהספר על בריאות המשפחה תמיד יכולתי לזהות את הקול שלו בתוך חדר מלא אנשים ולעקוב אחריו אחרי זה עשיתי את עצמי קרה אליה בגללו כי הוא היה אז קצת קנאי כל פעם הוא היה שואל אותי למי את הולכת ואני אמרתי אל פְלוֹאי בַּסוֹף הוא הביא לי מתנה את השירים של לוֹרד בַּיירוֹן ושלושה זוגות של כפפות ובזה נגמר העניין לא היה לי בעיה להוציא ממנו התפייסות ברגע שרק רציתי אני יודעת איך הייתי יכולה אפילו אם נניח שהוא עוד פעם מתעסק אִתה והולך לראות אותה איפה שהוא אני אדע את זה אם הוא לא יסכים לאכול בצל יש לי הרבה שיטות מספיק שאני מבקשת ממנו לסַדֵר לי את הצווארון של החולצה או נוגעת בו עם הצעיף והכפפות עלי בדרך החוצה מספיק נשיקה 1 בכזה רגע ישר מסובבת להם את הראש בכל אופן בסדר טוב נִראֶה מצִדי שיֵלך אליה היא כמובן רק תשמח לעשות את עצמה כאילו היא משתגעת אחריו זה לא נורא יטריד אותי אני פשוט אבוא אליה ואשאל אותה אַת אוהבת אותו ואסתכל לה ישר בעיניים אותי היא לא יכולה לרמות אבל הוא עוד מסוגל להכניס לעצמו לראש שזה רציני ולהשתפך לה עם מין הכרזות בַּצוּרַת דיבור המבולבלת הזאת שלו כמו שהוא עשה לי לא שהוצאתי את זה ממנו בלי לעבוד כמו השֵׁד יודע מה אבל זה דווקא מצא חן בעיני אצלו סימן שהוא יודע להתאפק ולא נותן את עצמו בקלות לראשונה שרק רוצָה אותו הוא כבר כמעט ביקש אותי אז בערב ההוא במטבח כשעשיתי את הָעוּגַת תפוחי אדמה יש משהו שאני רוצֶה להגיד לָך רק שהפסקתי אותו באמצע ועשיתי את עצמי מעוצבנת עם הידיים מרוחות בצק עם קמח עד למעלה גם ככה ערב קודם כבר גיליתי לו יותר מדי בַּדיבורים על חלומות אז לא רציתי שהוא יֵדע יותר ממה שהוא צריך תמיד היא היתה מחבקת אותי ג’וֹזִי כל פעם שהוא היה בָּאזוֹר כשבעצם היא התכוונה אליו כמובן נמרחת עלי לגמרי ואז שסיפרתי איך אני אוהבת להתרחץ מלמעלה עד למטה כמה שאפשר היא שאלה אותי אז את רוחצת את הַכַּמָה שאפשר תמיד נשים בכוח תוקעות את זה לַשיחה כשהוא בסביבה הן יודעות לפי המבט הממזרי שלו אפילו שהוא משחֵק את האדיש ורק קצת ממצמץ כשהן זורקות כאלה הערות חתיכת טיפוס ככה הן מקלקלות אותו אבל זה בכלל לא מפתיע אותי כי בתקופה ההיא הוא באמת נראָה מצוין ניסה לחקות את ההופעה של לוֹרד בַּיירוֹן שאמרתי שהוא מוצא חן בעיני למרות שהוא יותר מדי יפה בשביל גבר והוא באמת היה דומה לו קצת לפני שהתארסנו אבל אחר כך היא כבר לא היתה כל כך מאושרת מזה באותו יום שחטפתי התקפת צחוק ולא יכולתי להפסיק בגלל שכל הסיכּוֹת ראש שלי נפלו אחת אחרי השנייה עם כל השיער שהיה לי אז תמיד אַת במצב רוח טוב היא אמרה לי כן כי יצאו לה העיניים כי היה לה ברור מִמה זה כי הייתי מספרת לה די הרבה על מה שהלך בינינו לא הכל אבל מספיק בשביל לעשות לה תאבון אבל זה לא אשמתי שהיא כמעט לא דרכה אצלנו בבית אחרי החתונה מעניין מה נהיה ממנה עכשיו אחרי כל השנים האלה עם הבעל המופרע הזה הפָּנים שלה נראו סחוטים ונבולים כאלה בפעם האחרונה שראיתי אותה זה בטח היה תיכף אחרי ריב אִתו כי ישר הרגשתי שהיא מנסה למשוך את השיחה לַנושא של בעלים מתה ללכלך עליו מה היא סיפרה לי אָה כן שלפעמים הוא היה נכנס למיטה עם נעליים מטונפות אם פתאום היה נכנס לו ג’וּק בראש רק המחשבה על זה שאַת צריכה להיכנס למיטה עם דבר כזה שכל רגע יכול לרצוח אותך איזה בן אדם נוּ טוב לא כולם משתגעים דוֹמֶה פּוֹלדי בכל אופן מה שלא יגידו עליו תמיד הוא מנגב את הרגליים בַּכּניסה חורף או קיץ וגם תמיד מצחצח את הנעליים שלו בעצמו ותמיד הוא מרים את הכובע בנימוס כשהוא פוגש ככה מישהו ברחוב ועכשיו ההוא מתרוצץ ברחובות עם נעלי בית שישלמו לו 10,000 סטֶרלינג בגלל גלויה עֵז עַיִן זַיִן אוי מותק שלי הייתי פשוט מתפגרת מרוב שעמום אם היה נופל עלי דבר כזה אין לו אפילו שֵׂכֶל בשביל להוריד נעליים אז מה כבר אפשר בכלל לעשות עם גבר כזה עדיף לי למות 20 פעם רק לא להיות נשואה עם עוד אחד מהגזע הזה ברור שהוא בחיים לא ימצא עוד אשה כמוני שתסבול ככה את כל השגעונות שלו נעים להכיר וישר לַמיטה כן ועמוק בלב גם הוא יודע את זה הנֵה למשל גב' מֵייבְּריק הזאת שהרעילה את בעלה בשביל מה אני שואלת את עצמי היתה מאוהבת במישהו אַחֵר כן זה התגלה איך היא יכלה לעשות דבר כזה ממש פושעת יש באמת גברים שיכולים להוציא אותך מהכלים זה בטוח משגעים לך את השכל ורק מלה רעה יש להם להגיד תמיד בשביל מה הם בכלל מציעים לנו נישואים אם אנחנו כל כך איומות כמו שהם טוענים כן כי הם לא יכולים בלעדינו אַרסֶניק לבן היא שמה לו בַּתֵּה מֵרַעל נגד זבובים נדמה לי מעניין למה קוראים לזה ככה אם הייתי שואלת אותו הוא היה אומר שזה בא מיוָונית הרבה חוכמה לא תצמח לי מזה היא בטח היתה מאוהבת עד לטירוף בשביל לקחת סיכון שֶיִתלוּ אותה אבל מה לא היה אכפת לה אם הטבע שלה כזה מה היא יכלה לעשות וחוץ מזה הם בטח לא כאלה ברברים שיִתלוּ אשה קשה לי להאמין

הם כאלה שונים איך בּוֹילאן דיבר על הצורה של הכף רגל שלי הוא תיכף שם לב עוד לפני שהכירו בינינו כשהייתי עם פּוֹלדי באיגוד־מאפיות־דאבלין צוחקת ומנסה להקשיב נדנדתי את הרגל שנינו הזמנו 2 תה ולחם עם חמאה ראיתי איך הוא הסתכל עם שתי הבתולות הזקנות האחיות שלו בזמן שקמתי ושאלתי את המלצרית איפה זה מה יש להתבייש זה התחיל ממש לברוח לי והמכנסוֹנים השחורים שהוא הכריח אותי לקנות חצי שעה לוקח להוריד אותם עד שאני לגמרי מתרטבת כל פעם איזה שגעון חדש כל שבוע שני או שלישי משהו אחר הייתי שם כל כך הרבה זמן בסוף שכחתי את הכפפות זאמשׁ שלי על המושב מאחור ויותר לא ראיתי אותם מאז איזה גנבת סילקה אותם והוא רצה שאני אשים מודעה בטַיימס האירי אבדו בשירותי הנשים של אמ"ד ברחוב דֵיים המוצא הישר מתבקש להחזיר לגב' מאריוֹן בּלום וראיתי איך הוא נועץ עיניים בכפות רגליים שלי כשיצאתי מהדלת המסתובבת הזאת הוא הביט עלי בזמן שהסתכלתי אחורה וחזרתי לשם אחרי יומיים לשתות תה בתקווה אבל הוא לא היה ולמה זה גירה אותו כי שמתי רגל על רגל כשהיינו קודם בחדר השני בעצם לנעליים הוא התכוון כאלה לוחצות שאי אפשר ללכת היד שלי נראית נחמד ככה אם רק היתה לי טבעת עם אבן המזל של החודש שלי אַקוואמָרין יפה אני אוציא ממנו מתנה וגם צמיד זהב את הכף רגל שלי אני לא כל כך אוהבת אבל פעם שכנעתי אותו להתעסק עם הכף רגל שלי בלילה אחרי הקונצרט האיום ההוא של שׁיף כזה קור היה אז ואיזה רוחות מזל שהיה לנו בבית רוּם שחיממנו והוספנו לו סוכר והאש עוד לא לגמרי נכבתה ואז הוא ביקש ממני להוריד לי את הגרביים כששכבתי על השטיח מול האח ברחוב לוֹמבּארד זה היה כן ופעם אחרת הוא נטפל לנעליים הגבוהות שלי עם הבוץ הוא היה רוצה שאני אדרוך בכוונה על כל החרא של סוסים שיש ברחוב אבל ברור שהוא לא נורמאלי הוא לא כמו כולם שאני מה הוא עוד אמר שאני הייתי יכולה לתת לקֶתי לֶנֶר 9 נקודות מתוך 10 ובכל זאת לנצח אותה מה זאת אומרת שאלתי אותו שכחתי מה הוא אמר כי בדיוק עבר המוֹכר של העיתון ערב והמתולתל מהמחלבה של לוּקאן מנומס כזה נדמה לי שראיתי אותו כבר פעם באיזה מקום שמתי אליו לב כשטעמתי מהחמאה שלהם אז לא מיהרתי יותר מדי וגם בארטֶל ד’ארסי שהוא היה צוחק עליו תמיד התחיל לנשק אותי ועלה במדרגות של המקהלה אחרי ששרתי אָוֶה מאריה של גוּנוֹ נשיקה הוא הפריח לעֶברי בחוֹם לאֶברי החוּם היא מתכוונת היה לו דם די חם למרות הקול המתכתי שלו הטוֹנים הנמוכים שלי הוא ממש השתגע עליהם אם אפשר להאמין לו אהבתי איך הוא מזיז את הפה כשהוא שר ואז הוא אמר זה לא איום לעשות את זה בכזה מקום אני לא רואה מה כל כך איום בזה יום אחד אני אספר לו על זה לא עכשיו ותהיה לו הפתעה ועוד איזה ואני אקח אותו לשם ואראה לו גם בדיוק איפה עשינו את זה הנֵה לךָ בבקשה לא מוצא חן בעיניך אז שייתקע לך בגרון הוא חושב ששום דבר לא יכול לקרות בלי שהוא יֵדע לא היה לו שום מושג על אמא שלי עד שהתארסנו אחרת הוא לא היה משיג אותי כל כך בזול הוא בעצמו היה פי 10 יותר גרוע מה שלא יהיה איך הוא התחנן לפנַי שאני אגזור חתיכונת מהתחתונים שלי ואתן לו אותה זה היה בערב שהלכנו מסביב לכּיכּר קֶנילווֹרת' הוא נתן לי נשיקה בחוֹר של הכפפה והייתי צריכה להוריד אותה והוא שאל אותי שאלות האם מותר לדעת איך נראה חדר השינה שלי אז נתתי לו לשמור אותה אצלו כאילו שכחתי ממנה שיחשוב עלי וראיתי איך הוא דוחף אותה לכיס טוב הוא ממש משוגע בנושא של תחתונים ישר רואים עליו תמיד הוא תוקע עיניים בחצופות האלה שרוכבות על אופניים והחצאית עפה להן עד הקורקבן אפילו כשמילי ואני היינו אתו ביריד ההיא שלבשה מוּסלין שקוף בצבע קרֶם נעמדה לה בדיוק נגד השמש ככה שהוא יוכל לראות כל חלקיק שהיא לבשה מתחת כשהוא ראה אותי מאחור אז שהוא הלך אחרי בגשם אבל אני ראיתי אותו לפני שהוא ראה אותי עומד בצומת הֶרוֹלד־רוֹד בדיוק בפינה עם מעיל גשם חדש ועם צעיף בצבעים צועניים בשביל להבליט את הצבע עוֹר שלו ועם כובע חום נראה כולו ממזרי כזה כרגיל מה הוא עשה שם בכלל לא היה לו מה לחפש שם להם מותר לרוץ אחרי כל דבר עם חצאית ולעשות מה שמתחשק להם ולנו אסור לשאול שאלות אבל הם מוכרחים לדעת איפה היית לאן את הולכת הרגשתי איך הוא מתגנב לו אחרַי ואת העיניים שלו על העורף שלי הוא הפסיק לבוא אלי הביתה כי הוא הרגיש שזה מתחמם יותר מדי אז עשיתי חצי סיבוב ונעמדתי אחרי זה הוא לא נתן לי מנוחה ונִדנד לי שאני אגיד כן עד שלאט לאט הורדתי בסוף את הכפפה שלי והסתכלתי עליו הוא אמר שמדַי קר בגשם עם השרווּלֵי רשת שלי מה הוא לא ימציא בתור תירוץ לשים ידיים וכל הזמן התחתונים התחתונים עד שהבטחתי לתת לו תחתונים של הבובה שלי שיוכל לשים בכיס של הז’אקט O Maria Santissima הטמבל הזה עם הגשם שנוזל ממנו שיניים נהדרות היו לו נעשיתי רעבה רק מלהסתכל עליהם וממש התחנן שאני ארים את התחתונית פּליסֶה הכתומה שלבשתי שאין אף אחד בסביבה הוא אמר שהוא יֵרד על הברכיים בתוך השלולית אם אני לא אסכים כזה עקשן הוא בטוח היה מסוגל לזה והורס את המעיל גשם החדש שלו אף פעם את לא יודעת איזה ג’וּק נכנס להם כשהם לבד אתך הם נעשים מזה כאלה פראים ואם מישהו היה עובר אז הרמתי אותה קצת ונגעתי לו במכנסיים כמו שהייתי עושה לגארדנֶר ואחרי זה עם היד של הטבעת כדי שלפחות הוא לא יעשה משהו יותר גרוע במקום ציבורי השתגעתי לדעת אם הוא נימול הוא רעד כמו גֶ’לי תמיד הם רוצים לעשות הכל יותר מדי מהר הורסים את כל ההנאה ואבא חיכה כל הזמן הזה בבית לארוחת הערב שלו והוא אמר לי להגיד ששכחתי את הארנק אצל הקצָב והייתי צריכה לחזור לשם איזה תחבולות הוא תמיד ממציא לו ואחרי זה הוא כתב לי את המכתב עם כל המלים האלה איך היתה לו החוצפה ועוד לאשה אחרי כל ההופעה הג’נטלמנית שלו בחֶברה כל כך מביך זה היה אחר כך שנפגשנו והוא שאל אותי פגעתי בָּך ואני הורדתי את העיניים כמובן הוא ראה שלא נעלבתי שֵׂכל לא היה חסר לו לא כמו האידיוט ההוא הֶני דוֹיל תמיד היה נשבר לו משהו או נקרע לו בַּחידון תנועות אני לא סובלת שלומיאלים ואם הבנתי מה הוא התכוון במכתב הזה והייתי מוכרחה כמובן להגיד שלא בשביל הרושם אני לא מבינה אותךָ אמרתי לו מה לא טבעי בזה באמת זה טבעי זה היה כתוב על הקיר ההוא בגיברלטר עם הציור של מה שיש לאשה והמלה הזאת שלא מצאתי בשום מקום רק חבל שילדים רואים את זה בגיל צעיר מדי ואחרי זה הוא כתב לי מכתב כל בוקר אפילו פעמיים ביום לפעמים מצא חן בעיני איך שהוא חיזר הוא ידע לכבוש אשה איך הוא שלח לי 8 פרגים גדולים כי נולדתי בשמיני לחודש ואז כתבתי בערב שהוא נישק לי בַּלֵב בדוֹלפינס־בּארן לא הצלחתי לתאר מה זה עשה לי זה הרגשה שאי אפשר להשוות עם שום דבר בעולם אבל לחבק טוב כמו גארדנר הוא אף פעם לא ידע אני מקווה שהוא יבוא ביום שני כמו שהוא אמר באותה שעה בארבע אני לא סובלת אנשים שבאים בלי לקבוע אַת חושבת שזה המשלוח של הירקות ופותחת את הדלת ואז פתאום זה מישהו ואַת בכלל לא לבושה או הדלת של המטבח נפתחת לה עם כל הבלגן והטינופת בַּיוֹם שהזקן הזה שׁיף עם הפרצוף הקפוא שלו הופיע לי ברחוב לוֹמבּארד בקשר לקונצרט ואני בדיוק אחרי ארוחת ערב כולי אדומה ופרועה מבישולים אל תסתכל עלי פרופסור אמרתי לו אני נראית זוועה אבל הוא באמת היה ג’נטלמן בדרך שלו אי אפשר היה לצאת מזה בצורה יותר מכובדת בלי מישהו שיגיד שאַת לא בבית צריך להציץ דרך התריס כמו היום עם השליח בהתחלה חשבתי שזה בשביל לדחות את הפגישה שהוא שולח קודם את האפרסקים ואת הפֹּורט וכבר התחלתי לפהק מרוב המתח של העצבים חשבתי שהוא מנסה לעשות ממני צחוק ואז זיהיתי את הטָק־טָקָא־טָק שלו בדלת הוא בטוח איחר קצת כי היה כבר ₄/¹ אחרי 3 כשראיתי את 2 הבנות של דֶדאלוּס חוזרות מבית ספר אף פעם אני לא יודעת מה השעה אפילו השעון הזה שהוא נתן לי אף פעם לא הולך כמו שצריך אני אצטרך למסור אותו לתיקון כשזרקתי פֶּני לחייל הצולע ההוא ששר למען אנגליה בית ויפהפיות בזמן ששרקתי לי יש עלמה מקסימה שאוֹהַב ועוד לא הספקתי ללבוש אפילו תחתונית נקייה או לשים פּוּדרה או בכלל והיום בעוד שבוע אנחנו נוסעים לבֶּלפאסט טוב שזה יצא בזמן שהוא צריך לנסוע לאֶניס יום השנה של אביו ב־27 זה לא היה יוצא נעים אם הוא גם היה נוסע נניח שהחדרים שלנו במלון היו צמודים והיה מתחשק לו להתעסק קצת במיטה הזרה לא הייתי יכולה להגיד לו שיפסיק ויעזוב אותי בשקט בזמן שהוא בחדר השני או אולי איזה כומר פרוֹטֶסטנטי שמשתעל ודופק על הקיר ואחרי זה בבוקר הוא בחיים לא יאמין לי שלא עשינו כלום בַּעַל זה לא בעיה אבל מאהב אי אפשר לסדר אחרי שאמרתי לו שאין בינינו שום יחסים לא שהוא האמין לי כמובן לא יותר טוב ככה שהוא נוסע לשם חוץ מזה תמיד קורה אתו משהו אז שנסענו לקונצרט מוֹלוֹאוּ במאריבּוֹרוֹ הוא הזמין לשנינו מרק רותח ואז הפעמון מצלצל והוא יוצא לו ומתחיל ללכת על הרציף של הרכבת עם המרק ביד נשפך לכל הכיוונים ובולע עם הכַּף איזה התנהגות והמלצר רודף אחריו ועושה סביבנו הצגה שלמֵה איזה רעש וכל הבלגן שהרכבת צריכה כבר לנסוע אבל הוא לא הסכים לשלם עד שהוא גמר לאכול שני הנוסעים בקרון של המחלקה ה־3 אמרו שהוא בהחלט צודק וזה באמת נכון הוא כזה עקשן לפעמים כשנכנס לו משהו לראש מזל שהוא הצליח לפתוח את הדלת של הקרון עם הסכין שלו אחרת הם היו לוקחים אותנו עד קוֹרק אני די בטוחה שהם עשו את זה בשביל להתנקם בו איך אני אוהבת להתנדנד ברכבת או במכונית עם ריפוד נעים רך כזה מעניין אם הוא יקח בשבילי מחלקה 1 אולי הוא ירצה לעשות את זה ברכבת ויתן למשגיח טיפּ מספיק גדול טוב אני מתארת לעצמי שבטח יהיו שם כל האידיוטים הרגילים שיתקעו בנו עיניים שיא הטמטום הוא היה יוצא דופן הפועֵל ההוא שפינה לנו את התא ביום שנסענו להוֹאוּת' הייתי רוצה דווקא לדעת עליו משהו מנהרה 1 או 2 אולי אחרי זה צריך להביט דרך החלון הרבה יותר נעים בדרך חזרה ומה אם אני לא אחזור אף פעם מה הם יגידו ברחה עם המאהב שלה לשחקניות זה דווקא עוזר בקונצרט האחרון ששרתי איפה זה היה כבר עברה שנה מאז מתי זה היה באולם סנט־תרזה ברחוב קלארֶנדוֹן כל מיני פרגיות מופיעות עכשיו בתור זמרות קאתלין קֶרני ועוד כאלה מהסוג שלה בגלל זה שאבא היה בצבא וזה ששרתי את הקבצן פזור־הנפש ושמתי סיכה לכבוד לורד רוֹבֶּרטס שהיתה לי המפה של כל הקרבות ופּוֹלדי לא די אירי בשבילם מי סידר את זה בפעם ההיא אולי הוא בעצמו אני לא אתפלא כמו שהוא אִרגן לי הזמנה לשיר ב־Stabat Mater בזה שהוא אמר לכולם שהוא מחבר מנגינה להוֹבילֵני אור רחום אני נתתי לו את הרעיון לזה עד שהישועים גילו שהוא מהבונים־החופשיים מכֶּה על הפסנתר הובילֵני אֵלִי מועתק מאיזה אופרה ישנָה כן ובזמן האחרון הוא הסתובב עם השִׂנְאָפֵיין¹ האלה או איך שהם קוראים לעצמם עם כל השטויות הרגילות שהוא מקשקש הוא טוען שהאיש הקטן הזה שהוא הראה לי ברחוב שאין לו בכלל צוואר הוא מאוד אינטליגנטי הכוכב העולה גריפית אז אולי אבל בטוח שלא רואים עליו זה כל מה שאני יכולה להגיד אבל זה כנראה הוא סידר הוא ידע שהיה חֵרם אני לא יכולה לסבול את המלה פוליטיקה מאז המלחמה של פְּרֶטוֹריה ולֵיידי סמית' ובּלוּמפוֹנטֵיין איפה שלויטננט גארדנֶר סטנלי ג‘. חט’ 8 גד' 2 של איסט־לאנקשֶׁר מת מטיפוס מעיים הוא נראה כזה מקסים בחאקי ויותר גבוה ממני בדיוק כמה שצריך אני בטוחה שהוא גם היה אמיץ הוא אמר שאני מקסימה בערב שהתנשקנו לפני הפרידה על יד הסכר הקטן של התעלה יפתי האירית הוא היה חיוור מרוב התרגשות מזה שהוא עוזב או מזה שיראו אותנו מהכביש בקושי הוא הצליח לעמוד ואני בערתי כמו שאף פעם לא הרגשתי הם יכלו להכריז שלום תיכף מההתחלה או שדוד פּול הזקן² וכל שאר הקרוּגֶרים הזקנים יכלו להילחם ביניהם ולגמור עם זה במקום לסחוב את זה שנים ולהרוג מי יודע כמה בחורים יפים עם הטיפוס מעיים שלהם לפחות אם הוא היה נהרג בצורה מכובדת מכדור זה לא היה כל כך נורא אני אוהבת להסתכל איך גדוד צועד בפעם הראשונה שראיתי את חיל הפרשים הספרדי בלָה־רוֹק זה היה מרהיב לראות את המפרץ מאַלְזֶ’סיראס כל האורות של הצוק כמו גחליליות או קרבות הראווה האלה ברחבה של15 האַקרים המִשמר השחור עם החצאיות הסקוטיות שלהם לפי הקצב במצעד אחרי הגדוד ה־10 של ההוּסארים של הנסיך מוֵיילס או הרַמָחים הם באמת נפלאים או אלה של דאבלין שניצחו בטוּגֶלה אבא שלו עשה הון מזה שהוא מכר סוסים לחיל הפרשים טוב הוא יכול להרשות לעצמו לקנות לי מתנה יפה בבֶּלפאסט אחרי מה שנתתי לו יש להם שם לבנים נורא יפים מפִּשתן או איזה מין קימוֹנוֹ נחמד כזה אני מוכרחה לקנות כדורי נפטלין כמו אלה שהיו לי ולשים אותם יחד במגירה יהיה יופי להסתובב אתו בחנויות לקנות את הדברים האלה בעיר חדשה עדיף להשאיר את הטבעת הזאת כאן צריך לסובב אותה ולסובב אותה עד שהיא יורדת לי מהאצבע אחרת הם יפרסמו את זה בתופים וחצוצרות בכל העיר בעיתונים שלהם או ילשינו עלי למשטרה אבל הם יחשבו שאנחנו נשואים אוּף שייחנקו כולם מצדי שיקפצו לי יש לו המון כסף והוא לא טיפוס שמתחתן אז לפחות שמישהי תסחוט ממנו משהו הייתי רוצה לדעת אם הוא מחבב אותי נראיתי קצת סחוטה כשהסתכלתי מקרוב בראי הקטן ושמתי פּוּדרה ראי אף פעם לא מראֶה את ההבעה חוץ מזה איך שהוא נשכב עלי ככה כל הזמן עם העצמות ירכיים הענקיות שלו הוא ממש כבד עם החזה השעיר שלו בַּחוֹם הזה עכשיו תמיד צריך להישכב בשבילם עדיף כבר שייכנס מאחור כמו שגברת מסטיאנסקי סיפרה לי שבעלה עושה לה כמו הכלבים ואומר לה להוציא את הלשון החוצה כמה שהיא יכולה והוא דווקא נראה שקט כזה ועדִין עם הצִיתָר הצרצרני שלו איך אפשר בכלל להתחרות עם הגברים האלה מה הם לא ממציאים איזה בד מקסים החליפה הכחולה שהוא לבש ועניבה כזאת אופנתית וגרביים עם הדוגמה הרקומה בצבע תכלת ברור שהוא מלא כסף אני יודעת לפי הגִזרה של הבגדים שלו והשעון הכבד אבל הוא תפס עצבים איומים כמה דקות אחרי שהוא חזר עם העיתון ערב קרע את הכרטיסים ושלח את כולם לעזאזל בגלל שהוא הפסיד 20 סטרלינג הוא אמר שהוא הפסיד בגלל הסוס הזה שניצח בהפתעה וחצי מזה הוא שם בשבילי כי לֶנֶהאן נתן לו טיפ על סוס אחד איזה קללות הוא שפך עליו הטַפִּיל הזה ניסה להתעסק אתי אחרי הנשף בגלֶנקרי כשחזרנו דרך הר־הכֶּסֶת עם כל הטלטולים האלה בנסיעה אחרי שכבוד ראש העיר תקע בי את העיניים המלוכלכות שלו וַאל דילוֹן הברברי הזה שמתי לב אליו פעם ראשונה רק במנה האחרונה כשפיצחתי את האגוזים עם השיניים היה לי חשק למצוץ את העצמות של העוף הזה בידיים עד הפירור האחרון כזה טעים הוא היה ושזוף כל כך ורך כמו חמאה אבל לא רציתי לגמור כל מה שהיה לי על הצלחת וגם המזלגות והסכינים לדגים שם היו מכסף טהור הלוואי שהיו לי כמה כאלה יכולתי בקלות להשחיל שניים לתוך השרוול בזמן ששיחקתי אִתם תמיד את תלויה בהם בשביל כסף במסעדות בשביל כל חתיכה שאת מכניסה לפה צריכות להגיד תודה אפילו על הכוס תה המזופתת כאילו עושים לנו טובה גדולה שבכלל שמים אלינו לב ככה העולם מחולק אבל בכל מקרה אם זה הולך להימשך אני רוצה לפחות עוד שתי תחתוניות ממין טוב קודם כל וגם אבל אני לא יודעת איזה סוג של תחתונים הוא אוהב בכלל בלי לפי דעתי זה מה שהוא הרֵי אמר כן וחצי מהבחורות בגיברלטר גם כן הלכו תמיד בלי תחתונים ערומות כמו שאלוהים עשה אותן האנדאלוּזית ההיא ששרה את המאנוֹלה לא הסתירה מה שלא היה לה כן ובזוג השני של הגרבֵּי משי יש לי כבר רכבת אחרי שלבשתי אותם יום אחד הייתי יכולה להחזיר אותם הבוקר ללוֹאֶרס ולהקים צעקות ולהכריח את הבחור ההוא להחליף לי אותם רק שלא רציתי להתעצבן ואם הוא עוד היה רואה אותי שם זה היה הורס הכל וגם אחד מהמחוכים הצמודים האלה אני רוצה בַּפרסומת שהיתה בְּלָאִשָׁה־האלגנטית היה כתוב שהם בזול עם משולשים מבד אֶלאסטי בירכיים הוא הציל לי את המחוך שיש לי אבל זה כבר לא שווה כלום איך היה כתוב שם מעניקים מראה חטוב 11 שילינג/6 מעלימים עודף בלתי רצוי בשיפולי הגב ומצֵרים את גזרתך הבטן שלי קצת יותר מדי גדולה אני צריכה להפסיק עם הבּירה בארוחת ערב או שאולי אני כבר לא יכולה בלי זה האחרונה ששלחו לנו מאוֹ’רוּרק היתה חלשה לגמרי בלי טעם כמו מים הכסף בא לו בקלות ללארי הזה כך הם קוראים לו החבילה המזופתת הזאת שהוא שלח שַי לכריסמס עם עוגת־חֶנֶק ובקבוק של מֵי־ביוּב שהוא ניסה למכור בתור יין אדום אבל אף אחד לא הסכים לשתות אותו ישמור אלוהים את הרוק של הקמצן הזה אחרת הוא ימות מצמא או שאני אצטרך לעשות כמה תרגילי נשימה מעניין לדעת אם התרופת הרזיה הזאת שווה משהו אסור להגזים נשים רזות לא כל כך באופנה עכשיו בִּיריוֹת דווקא זה יש לי מספיק הזוג הסגול שלבשתי היום זה כל מה שהוא קנה לי מהצֶ’ק שהוא קיבל בַּראשון אָה לא גם את הקרֶם פָּנים שנגמר לי אתמול מרענן לי את העור ממש כמו חדש אלף פעם אמרתי לו תזמין לי עוד אחד באותו מקום ואל תשכח אלוהים יודע אם הוא זכר אחרי כל הבקשות שלי לפי הבקבוק אני אדע איך שלא יהיה אם לא אני פשוט אצטרך להשתמש עם השתן שלי כמו רוטב בשר או מרק עוף עם קצת אַפּוֹפּונאקס וסיגליות שמתי לב שהעור שלי נעשה מחוספס כזה או קצת עייף העור מתחת הרבה יותר עדין איפה שהתקלף לי על האצבע אחרי הכווייה חבל שלא כולו ככה וגם ארבע ממחטות עלובות בסך הכל איזה 6 שילינג הכל יחד מה שבטוח זה שבלי בגדים על רמה אי אפשר להגיע לכלום בעולם הזה הכל הולך על אוכל ושכר דירה אם רק יהיה לי אני אבזבז בלי חשבון תאמינו לי זה יהיה ממש על רמה אני תמיד רוצה לשפוך הרבה תה לתוך התֵיוֹן מודד ומקמץ אפילו אם אני קונה לי זוג קפקפים ישנים איך מוצאות חן בעיניךָ הנעליים החדשות האלה יפות מאוד וכמה שילמת אין לי בכלל מה ללבוש החליפה החומה והחצאית עם הז’אקט וזאת שמסרתי לניקוי 3 מה זה בכלל בשביל אשה צריכה לגזור את הכובע הישן הזה ולתקן את הכובע ההוא הגברים אפילו לא מסתכלים עליך והנשים מנסות לרמוס אותך כי הן יודעות שאין לך גבר וזה שהכל מתייקר כל יום ועוד ה־4 שנים של חיים שנשארו לי עד 35 לא אני בת כמה אני בדיוק בספטמבר אני אהיה 33 נדמה לי מה נוּ טוב הנה גב' גוֹלבּרֵיית' הזאת היא הרבה יותר מבוגרת ממני ראיתי אותה כשיצאתי בשבוע שעבר היא כבר מתחילה לנבול היא היתה אשה מקסימה עם שיער נהדר עד המותניים איך היא היתה מעיפה אותו ככה לאחור כמו קיטי אוֹ’שֵׁיי ברחוב גרֶנת’אם דבר ראשון כל בוקר הייתי מביטה לַבַּית ממול ומסתכלת איך היא מסתרקת כאילו היא מאוהבת בשיער שלה וזה העניין שלה בחיים חבל שיצא לי להכיר אותה רק יום לפני שעזבנו וגב' לֶנגטרי הזאת חבצלת גֶ’רזי ההיא שהנסיך מוֵיילס היה מאוהב בה בטח אין שום הבדל בינו ובין סתם כל אחד ברחוב חוץ מזה שקוראים לו מלך אצל כולם זה בדיוק אותו דבר רק זה של כושי הייתי רוצה לנסות היא נשארה יפהפייה עד איזה גיל 45 היה סיפור מצחיק על הבעל הזקן שלה שקינא מה זה היה וסכין בשביל לפתוח צדפות הוא הלך לא בעצם הוא הכריח אותה ללבוש מין דבר כזה מִפַּח והנסיך מויילס כן הוא זה שהשתמש בסכין לצדפות זה בטח סתם סיפור מין דבר כזה כמו חלק מהספרים שהוא מביא לי כל כתבי מאסטֶר פרנסוּאַ³ אחד שהוא כאילו כומר מספר שם על ילד שנולד לה מהאוזן כי המעיים יצאו לה מהאחוריים באמת יפה מאוד שכומר יכתוב מלה כזאת וגם הת־ת שלה כאילו שכל אידיוט לא יכול להבין מה הכוונה הכי אני שונאת את הצביעות הזאת עם פרצוף של זקן מלוכלך כל אחד יכול לראות שזה שקר והספרים האלה רוּבִּי ועריצות יפהפיות פעמיים הוא הביא לי את זה אני זוכרת שהגעתי לעמ' 50 החלק שהיא תולה אותו על וָו עם שוט בטוח שאף אשה לא נהנית מזה הכל מצוץ מהאצבע איך הוא שותה שמפניה מהנעל שלה אחרי שהנשף נגמר כמו ישוּ התינוק באֵבוס באינצ’יקוֹר בזרועות הבתולה הקדושה כזה תינוק גדול בחיים שום אשה לא היתה יכולה ללדת ובהתחלה חשבתי שזה יצא לה מהצד כי איך היא יכלה ללכת לבית שימוש כשהיא היתה צריכה ועוד אחת עשירה כמוה היא בטח הרגישה שזה כבוד בשבילה הוד מעלתו הוא היה בגיברלטר בשנה שנולדתי אני מוכנה להתערב שגם שם הוא קטף לו חבצלות איפה שהוא שתל את העץ הוא שתל גם דברים אחרים בזמנו גם אותי הוא יכול היה לשתול אם הוא היה מגיע קצת קודם ואז לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי עכשיו הוא מוכרח להתפטר מפרימאן כזאת משכורת עלובה הם משלמים לו שם ולהיכנס למשרד או משהו כזה איפה שמקבלים משכורת קבועה או בנק שהוא יכול שם לשבת על כסא מלכוּת ולספור כסף כל היום ברור שעדיף לו להסתובב בבית ולהתעסק בשטויות עד שאת לא יכולה לזוז בלי שהוא יצוץ לך בכל מקום מה התכניות שלָך היום הייתי מוכנה אפילו שהוא יעשן מקטרת כמו אבא שיהיה איזה ריח של גבר בבית או שהוא עושה את עצמו מתרוצץ להשיג מודעות כשהוא היה יכול להישאר בעבודה אצל קאף אם הוא לא היה עושה מה שהוא עשה ואחר כך שולח אותי לנסות להשלים ביניהם הייתי יכולה לסדר לו שם העלאה לדרגה של מנהל הוא תקע בי מיראדה⁴ פעם או פעמיים בהתחלה הוא היה כמו קֶרח בכל הכּנוּת גברת בלום רק שאני הרגשתי פשוט נורא עם השמלה הישנה הסמרטוטית ההיא שאיבדתי את כל החרוּזי עופרת שהיו לה בקצוות שום גִזרה לא היתה לה אבל זה חוזר לאופנה עכשיו רק בגללו קניתי אותה ידעתי שהיא לא שווה לפי הגימוּר שלה חבל שלא הלכתי לטוֹד ובֶּרנס כמו שהתכוונתי ולא לחנות הזאת של לי’ז ככה בדיוק נראתה גם החנות מכירת חיסול של סמרטוטים הכל זבל אני שונאת את החנויות המפוארות האלה עולה לי על העצבים אף בגד לא ממש מכַעֵר אותי אבל הוא חושב שהוא מבין גדול בבגדי נשים ובישול דוחף לסיר כל מה שהוא מוצא על המדף אם הייתי הולכת לפי העצות שלו כל כובע אומלל שאני שמה על הראש זה מתאים לי לדעתך כן תִּקני אותו הוא בסדר זה שנראָה כמו עוגת חתונה בגובה קילומטר גם הוא אמר שמתאים לי או ההוא כמו מִכסה של סיר שירד לי עד הגב הוא היה על סיכות בגלל המוכרת בחנות ההיא ברחוב גרֶפטון שהבאתי אותו לשם ברוב טיפשותי ואיזה חצופה היא היתה עם החיוך המזלזל הזה והוא עוד אומר לה אני מקווה שאנחנו לא מטרידים אותך יותר מדי אז בשביל מה היא נמצאת שם בכלל אבל אני הסתכלתי לה ישר בעיניים והורדתי לה את החיוך מהפרצוף כן הוא היה ממש קשוח לא פלא אבל זה השתנה לגמרי בפעם השנייה שהוא הסתכל עלי פּוֹלדי כרגיל עקשן כמו פֶּרד אבל ראיתי איך הוא מסתכל לי ישר לחזה והעיניים יוצאות לו כשהוא קם לפתוח בשבילי את הדלת זה היה יפה מצדו בכל אופן ללוות אותי צר לי מאוד גב' בלום תאמיני לי בלי להגזים עם זה יותר מדי פעם הראשונה שהעליבו אותו ואני בתור אשתו רק חייכתי לי חיוך קטן אני יודעת שהחזה שלי היה חצי בחוץ על יד הדלת כשהוא אמר צר לי מאוד ואני בטוחה שבאמת היה לו חבָל

כן אני חושבת שזה עשה אותם יותר מוצקים קצת איך שהוא מצץ אותם כל כך הרבה זמן עד שזה עשה אותי צמאה צִיצִי הוא קורא לזה נורא הצחיק אותי כן בצד הזה לפחות הפִּטמה תיכף מתקשה מכל דבר הכי קטן אני אגיד לו שימשיך עם זה ואני גם אנסה את הביצים מעורבבות עם מארסאלה לפטם אותם בשבילו מה זה פה כל הורידים והדברים האלה מוזר הצורה הזאת שניים אותו דבר למקרה של תאומים זה נחשב לסמל היופי ככה למעלה כמו הפסלים האלה במוזיאון אחת מהם מסתירה את זה כאילו עם היד שלה מי החליט שזה כל כך יפה טוב בטח אם משווים איך שגבר נראה עם שתי השקיות המלאות שלו והמה־שמו שלו תלוי לו למטה או עומד כמו מקל של מטאטא לא פלא שמחביאים את זה עם עלה של כרוב בהשוואה לזה האשה באמת שיא היופי על זה אין ויכוח כשהוא אמר אז שאני יכולה לדגמֵן בעירום בשביל איזה עשיר אחד ברחוב הוֹלֶס כשפיטרו אותו מהִילִי ואני מכרתי בגדים וניגנתי על פסנתר בקפה ארמון אני חושבת שעם שיער פזור אני אהיה כמו ברחצת הנימפה כן רק שהיא יותר צעירה או אולי אני קצת כמו הזונה המלוכלכת הזאת בצילום הספרדי שיש לו שאלתי אותו אם הנימפות האלה באמת היו מסתובבות ככה המגעיל ההוא מהגדוד של קאמֶרון הַיילֶנדֶרס מאחורי שוק הבשר או הג’ינג’י הנבזה ההוא מאחורי העץ איפה שהיה פעם הפסל של הדג כשהייתי עוברת הוא היה עושה את עצמו משתין ועומד ככה שאני אראה לו מזיז את החיתולים שלו הצִדה והגדוד של המלכה אלה גם היו אוסף של נחמדים מזל שהחליפו אותם אלה של סארי תמיד הם מנסים להראות מה שיש להם כמעט כל פעם שעברתי על יד המשתנה הציבורית על יד התחנה של רחוב הארקוֹרט רק בשביל לנסות היה אחד שמנסה לתפוס לי את העין כאילו זה היה 1 מ־7 פלאי העולם אוֹי והסרחון מהמקומות המגעילים האלה בלילה שחזרתי הביתה עם פּוֹלדי אחרי המסיבה אצל קאמֶרפוֹרד עם כל התפוזים והלימונדה שעושים לך טוב ואחרי זה את מתפוצצת נכנסתי לתוך 1 מהם היה כזה קור כלבים לא יכולתי להתאפק מתי זה היה ב־93 התעלה היתה קפואה כן זה היה כמה חודשים אחרי חבל שלא היו שם כמה מגדוד קאמֶרוֹן לראות את המחזֶה איך אני מתכופפת ב־⁵meadero של גברים ניסיתי פעם לצייר את זה ואחר כך קרעתי כמו נקניקייה או משהו אני מתפלאת שהם לא פוחדים כל הזמן לקבל שם בעיטה או מכה או משהו והמלה הזאת מת הם פסיק או זה בא לי עם מלים של בית מרקחת על גלגול נשמות אף פעם הוא לא יכול להסביר משהו בצורה פשוטה שאפשר להבין ובסוף הוא הולך ושורף את המחבת בגלל הכליה שלו השני לא כל כך הנה הסימן של השיניים שלו עוד נשאר איפה שהוא ניסה לנשוך את הפִּטמה ויצאה לי צעקה הם פשוט זוועה רוצים להכאיב היה לי המון חלב עם מילי מספיק בשביל שניים מעניין מה הסיבה הוא אמר שאני יכולה להרוויח סטרלינג לשבוע בתור מינקת לגמרי נפוחים אז בבוקר שהסטודנט הזה שגר במס' 28 אצל משפחת סיטרוֹן נראָה מין שברירי כזה פֶּנרוֹז קראו לו ראה לי דרך החלון כשהתרחצתי אבל תיכף שמתי את המגבת על הפָּנים בזה התבטא הסטודנטיוּת שלו כאבו לי כשגמלתי אותה עד שהוא הביא לי מדוקטור בּרֵיידי רצפט לבֶּלאדוֹנה הצטרכתי לבקש ממנו שיינק ממני הם היו כל כך קשים הוא אמר שזה יותר מתוק וסמיך מחלב של פרה ואחרי זה הוא רצה לחלוב ממני לתוך התה טוב הוא באמת עובר כל גבול אין לו מתחרים אני תמיד אומרת שמישהו צריך להכניס אותו לאוצָר אם רק הייתי מצליחה לזכור אפילו חצי מכל הדברים האלה ולעשות מזה ספר כל כתבי מאסטֶר פּוֹלדי כן זה גם הרבה יותר חלָק העוֹר הרבה יותר הוא התעסק אִתם איזה שעה בחיי כמו תינוק גדול צמוד אלי כל דבר הם רוצים להכניס לפה כמה הנאה שהגברים האלה מוציאים מנשים אני מרגישה את הפה שלו אוי אלוהים אני מוכרחה להתמתח הלוואי שהוא היה כאן או מישהו שהייתי יכולה ללכת אתו עד הסוף ולגמור עוד פעם ככה אני ממש בוערת בפנים הכל אש או שהייתי יכולה אולי לחלום את זה כשהוא הדליק אותי בפעם ה־2 בדגדוג עם האצבע מאחור גמרתי וגמרתי במשך חמש דקות אולי עם הרגליים שלי עליו הייתי מוכרחה להיצמד אליו אחרֵי אוי אלוהים רציתי לצעוק כל מיני דברים תזיין אותי או הקוּס שלי או משהו אבל לא רציתי להיראות מגעילה עם הקמטים האלה מרוב מאמץ מי יודע איך הוא היה מקבל את זה צריכים להיזהר עם גברים לא כולם כמוהו תודה לאל יש כאלה שרוצים שתהיי ילדה טובה שמתי לב להבדל הוא עושה את זה בלי דיבורים נתתי לעיניים שלי את ההבעה הזאת עם השיער קצת פרוע מכל ההשתוללות הזאת ואת הלשון שמתי בין השפתיים אליו למעלה איזה חיה הוא יום חמישי היום ששי אחד שבת שניים ראשון שלושה אוֹי אלוהים אני לא יכולה להתאפק עד יום שני

טוּ־וּ־וּ־טוּ־וּ־וּ־טֹו־וֹ־וֹנג של רכבת צופרת באיזה מקום כזה כוח יש להם בגוף לקטרים האלה כמו ענקים עצומים שמתפרצים מהם מים לכל הכיוונים כמו הסוף של זֶמֶר אהבה ישָן מָתֹוקקק המסכנים האלה שצריכים לעזוב את האשה והילדים כל לילה ולהיצלות בקטרים האלה היה מחניק היום טוב ששרפתי חצי מהעיתונים הישנים של פרימאן והלקט הנבחר איך הוא משאיר בכל מקום ערֵמות של דברים כאלה הוא כבר לגמרי לא שם לב ואת כל השאר תקעתי בשירותים מחר אני אגיד לו שיחתוך לי אותם בִּמקום שהם ישכבו פה עד השנה הבאה בשביל כמה פֶּני שאפשר לקבל בעדם פתאום הוא יכול לשאול איפה העיתון של ינואר שעבר וכל המעילים הישנים האלה שסילקתי מהפרוזדור כאילו לא מספיק חם שם גם בלי זה הגשם היה נהדר תיכף אחרי שנת היופי שלי בצהריים חשבתי כבר שזה מתחיל להיות כמו גיברלטר אוֹי איזה חום היה שם בחיי עם הרוח השרבית של המיסטראל שחור כמו הלילה והצוק מאיר בתוך כל זה כמו ענק עצום בהשוואה להר 3 הצוקים שכאן הם חושבים אותו למי־יודע־מה עם הזקיפים באדום והצפצפות והכל ממש רותח מרוב חום והכּילוֹת נגד יתושים והרֵיח של מי גשם במיכלים ההם כל הזמן השמש בוערת עליך מזה דהתה לי השמלה החמודה שגב' סטֶנהוֹפּ החברה של אבא שלחה לי מבית מארשׁ⁶ פאריז איזה בזבוז כְּלַבְלָבִינה יקירתי כך היא כתבה לי על מה זה היה נורא נחמדה היא היתה מה היה השם הפרטי שלה רק גלויה קצרה לספר לך ששלחתי מתנה קטנה בשבילך רק עכשיו עשיתי לי אמבטיה טובה ואני מרגישה כמו כלבלב נקי נורא נהניתי פְרֶענְקִי היא קראה לו פרענקי מת לחזור לגיבּ' ולשמוע אותך שרה את במאדריד עתיקת־השנים או את ציפייה לתרגילים האלה קוראים קוֹנקוֹן הוא קנה לי צעיף חדש בסגנון כאן היתה מלה שלא הצלחתי להבין זה די חמוד אבל נקרע תוך רגע בכל זאת זה מקסים לדעתי את לא חושבת אף פעם אני לא אשכח את הפגישות המקסימות שלנו עם התה ועוגיות הצימוקים הפנטסטיות והביסקוויטים עם הפטל שאני משוגעת עליהן זהו כלַבלָבינה היקרה אל תתעצלי ותעני לי מהר דרישת שלום היא לא הוסיפה חמה לאביך וגם לקפטן גְרוֹב באהבה שלך XXXXX היא בכלל לא נראתה נשואה ממש כמו בחורה צעירה הוא היה הרבה יותר מבוגר ממנה פרענקי הוא נורא חיבב אותי איך הוא דרך אז על החוט תיִל בשביל שיהיה לי נוח לעבור כשהיינו בקוֹרידה בלָה־לינֶאָה והמטאדור ההוא גוֹמֶז קיבל את האוזן של הפר הבגדים האלה שאנחנו צריכות ללבוש מי בכלל המציא אותם ועם זה עוד רוצים שתטפסי על הגבעה של קילַייני אז למשל בפיקניק ההוא עם כל המחוכים האלה את לא יכולה לזוז אִתם ועוד כשיש דוחַק אי אפשר לרוץ או לברוח הצדה בגלל זה פחדתי כשהפר הפראי הזה התחיל להתנפל על הבּאנדֶרילוֹס עם החגורות משי ועם 2 הדברים האלה בכובעים שלהם וכל הגברים הברברים צורחים בראווֹ טוֹרוֹ כאילו שהנשים היו יותר טובות עם המטפחות ראש היפות מתחרה לבנה שופכים לסוסים האומללים את כל הבטן החוצה בחיים שלי לא שמעתי דבר כזה כן איזה התקפות צחוק היו לו כשהייתי מתחילה לנבוח כמו הכלב מבֶּל־לֵיין בהמה עלובה ועוד חולֶה בנוסף לכל מעניין מה קרה אִתם הם בטח כבר מתו שניהם מזמן זה הכל כאילו דרך ערפל עושה לי הרגשה שאני כזאת זקנה אני בעצמי עשיתי את העוגיות כמובן היה לי אז כל מה שרציתי הבחורה היא הֶסטֶר שתמיד היינו משוות את התסרוקות שלנו לי היה שיער יותר מלא והיא לימדה אותי איך לסדר אותו מאחור כשהתחלתי להרים את השיער למעלה ומה עוד איך לעשות קשר בחוט עם יד אחת היינו כמו אחיות בת כמה הייתי אז בלילה של הסערה ישנתי במיטה שלה והיא חיבקה אותי ואחרי זה בבוקר עשינו מלחמת כָּריות איך צחקנו הוא היה עוקב אחרי בכל הזדמנות כשהתזמורת הצבאית היתה מנגנת בטיילת של אָלָמֶדה והלכתי עם אבא ועם קפטן גְרֹוב הסתכלתי קודם למעלה על הכנסייה ואחרי זה על החלונות ואז למטה עד שהעיניים שלנו נפגשו הרגשתי כאילו יש לי סיכות קטנות בכל הגוף העיניים שלי נצנצו אחרי זה אני זוכרת שהסתכלתי בראי בקושי הכרתי את עצמי איזה שינוי העור שלי נראה נהדר מהשמש ומכל ההתרגשות כמו פרח לא עצמתי עין אפילו רגע זה לא היה יפה לעשות לה את זה אבל הייתי מצליחה לעצור את זה בזמן היא נתנה לי לקרוא את אבן־הירֵח הספר הראשון של וילקי קוֹלינס שקראתי את אִיסְט־לין גם קראתי ואת צֵל אֶשלידייט של גב' הנרי ווּד ואת הנרי דאנבּר של הסופרת השנייה ההיא נתתי לו לקרוא את זה אחר כך עם הצילום של מאלוִי בפנים שהוא יראה שיש לי מישהו ואת יוּג’ין אראם של לורד ליטוֹן ואת מוֹלי הנאווה היא גם נתנה לי של גב' האנגֶרפוֹרד בגלל השֵם אני לא אוהבת ספרים שיש שָם מוֹלי כמו זה שהוא הביא לי על אחת מפלאנדֶרס זונה שלא הפסיקה לסחוב מחנויות כל מה שרק אפשר⁷ מֶטרים של בדים וכל מיני דברים כאלה השמיכה הזאת כבֵדה לי ככה יותר טוב אין לי אף כותונת לילה נורמאלית זאת מתגלגלת לי כל הזמן למעלה גם בלי קשר לשטויות שלו ככה יותר טוב איך הייתי נמסה שם מרוב חום התחתונית שלי היתה לגמרי מתרטבת מזיעה ונדבקת לי לישבן נתקעת שם באמצע כשהייתי קמה מהכיסא אז הוא היה כזה עגלגל ומוצק כשעליתי על הכריות של הספה בשביל לראות עם השמלה למעלה וכל הזבובונים שהיו שם בטוֹנוֹת כל לילה והכּילוֹת נגד יתושים לא הצלחתי לקרוא אף שורה אוֹי אלוהים זה נראה כל כך מזמן יובלות ממש הם לא חזרו אף פעם כמובן והיא גם לא כתבה נכון את הכתובת שלה אולי היא שמה לב לזה שגברים כמו הפרענקי שלה תמיד מסתלקים בסוף ואנחנו אף פעם לא אני זוכרת את היום ההוא עם הגלים והסירות עם החרטום המתנדנד והאונייה שעולה ויורדת רק לראות את המדים של הקצינים האלה שירדו לחוף לחופשה כבר עשה לי מחלת ים הוא לא אמר כלום והיה רציני כזה נעלתי את הנעליים הגבוהות עם הכפתורים והחצאית שלי התנפנפה ברוח היא נישקה אותי שש או שבע פעמים אני לא זוכרת אם בכיתי נדמה לי שכֵּן או כמעט השפתיים רעדו לי כשאמרתי שלום היא לבשה שכמייה יפהפייה בצבע כחול ממין מיוחד לכבוד הנסיעה קשורה ככה הצִדה כאילו וזה נראה ממש נהדר אחרי שהם נסעו היה משעמם עד מוות כמעט תכננתי לברוח משם כמו משוגעת לא חשוב לאן תמיד רוצים להיות במקום אחר אבא או דודה או נישואים תמיד מחכים למשהו בציפייה להנחוֹ־וֹ־תוֹ אֵלַיייי המצפָּה לא תחיש את פְּעָמיו התותחים הזוועתיים שלהם מפגיזים ומרעישים בייחוד בַּיוֹם הולדת של המלכה הכל עף לכל הכיוונים אם לא פותחים את החלונות כשגנרל יוּליסס גראנט אלוהים יודע מי הוא היה או מה הוא עשה אבל עשו ממנו עניין גדול איך שהוא ירד מהאונייה וספּרֵייג הקונסול הזקן שהיה שם עוד מלפני המבול בתלבושת חגיגית מסכן בדיוק אז הוא היה באֵבל על הבן שלו וכל יום אותה תרועת השכמה בבוקר ותופים והחיילים האומללים צועדים עם מֶסטינג ומסריחים עד מוות יותר מהיהודים עם הזקן הארוך והגלאבִּיוֹת שלהם והתלבושת הזאת כמו של לְוִיִים ובערב הצפירה לנקות את הנשק והיריות של התותח להחזיר את כל החיילים למחנה והשומר עם המפתחות שלו צועד לנעול את השערים והקולות של חמת חלילים ונשאר רק קפטן גרוֹב ואבא עם השיחות שלהם על רוֹרְק’ס דריפט ועל פְּלֶבנה וסֵיר גארנֶט ווּלזלי וגורדון בחארטוּם הייתי מדליקה להם את המקטרת כל פעם שהיא היתה נכבית איזה תרח שיכור הוא היה תמיד עם כוס של רוּם על החלון טיפה הוא לא משאיר מחטט באף מנסה לחשוב על עוד איזה בדיחה גסה בין גברים אף פעם הוא לא הִרשה לעצמו לספר כשהייתי בחדר היה שולח אותי החוצה באיזה תירוץ שקוף מורח אותי בקוֹמפּלימנטים הוִיסקי בּוּשמיל דיבר ממנו כמובן כל אשה שהיתה מופיעה בשטח הוא היה עושה אותו דבר אני בטוחה בזה הוא מת מרוב שתייה לפני יובלות כל יום נמשך כמו נצח אף מכתב משום נפש חיה חוץ מכמה ששלחתי לעצמי עם חתיכות נייר בפנים כל כך השתעממתי לפעמים בא לי ממש לנעוץ במישהו ציפורניים כשהייתי שומעת את הערבי הזקן ההוא שהיתה לו רק עין אחת וכלי נגינה שנשמע כמו חמור שר את האִייָה אִייָה אייָה שלו כל הכבוד לצרצור של החמור שלך לא יותר טוב מעכשיו שאני עומדת לי עם הידיים תלויות לצדדים מסתכלת דרך החלון אולי יהיה שם איזה בחור נחמד בבית ממול הסטודנט הזה לרפואה ברחוב הוֹלֶס שהאחות השתגעה עליו כשלבשתי את הכפפות ואת הכובע על יד החלון להראות לו שאני יוצאת כלום הוא לא הבין עד שהם תופסים משהו אף פעם הם לא קולטים רמז אפילו אם תכתבי להם על שלט ענקי ואפילו אם תתני לו שתי לחיצות ביד שמאל הוא גם לא זיהה אותי כשכיווצתי קצת את הגבות לכיוון שלו על יד הכנסייה של וֶסטלֶנד־רוֹאוּ אז איפה מתבטאת האינטליגנציה הגדולה שלהם הייתי רוצה לדעת תאים אפורים יש להם רק בזנב אם תשאלו אותי והאיכרים הרמאים האלה בסיטי־אַרמס אפילו לפרים ולפרות שהם מכרו בתור בשר יש פי אלף יותר שֵׂכל ממה שיש להם והפעמון של מוכר הפחם איזה רעש הוא היה עושה הבן־זונה ניסה לרמות אותי עם חשבון של מישהו אחר שהוא הוציא לי מהכובע איזה זוג טלפיים היה לו וזה שהיה צועק קומקום מחבת סירים לתקן בקבוקים שבורים לאיש מסכן ואף פעם לא מגיעים אורחים או דואר אפילו חוץ מצ’קים שלו או איזה פרסומת כמו תרופת הפלא ההיא ששלחו לו והיה כתוב שם גברת נכבדה רק המכתב ממנו וגלויה ממילי הגיעו הבוקר לו היא דווקא שלחה מכתב ראיתם מה זה ממי קיבלתי פעם אחרונה מכתב אָה מגב' דְוֶון מה פתאום היא נזכרה לכתוב אחרי כל כך הרבה שנים בשביל לשאול על הרצפט של ⁸pisto madrileno פלוֹאי דילוֹן מאז שהיא כתבה לי על החתונה שלה עם ארכיטקט מאוד עשיר לא שאני מאמינה לכל מה שאומרים לי עם וילה של שמונה חדרים אבא שלה היה בן אדם נורא נחמד כמעט בן שבעים תמיד במצב רוח טוב ועכשיו מיס טווידי או מיס גילֶספִי הנֵה הפֶּסַסנתר בבקשה והסֶרוויז לקפה שלו היה מכסף טהור על מזנון מהגוֹני ואז הוא מת במקום כל כך רחוק אני לא סובלת אנשים שתמיד מספרים לך כמה קשה להם לכל אחד יש מספיק בעיות משלו נאנסי בּלֵייק המסכנה מתה לפני חודש מדלקת ריאות קשה טוב לא הִכרתי אותה באמת היא היתה בעצם יותר חברה של פלוֹאי זה בעיה מה לענות הוא תמיד אומר לי דברים לא נכונים ובלי הפסקות כמו בנאום ביגונֵך הכבד משתטפים בצערך תמיד אני עושה את השגיאה הזאת ובן־דוד במקום אחיין אני מקווה שהמכתב הבא שלו יהיה יותר ארוך אם זה נכון שאני באמת מוצאת חן בעיניו תודה לאל שיש לי עכשיו מישהו שיכול לתת לי מה שהיה כל כך חסר לי להחזיר קצת את החשק לחיות כאן אין לָך שום הזדמנויות לא כמו פעם לפני הרבה שנים הלוואי שמישהו היה כותב לי מכתב אהבה זה שלו לא היה משהו מיוחד אפילו שאמרתי לו שהוא יכול לכתוב מה שהוא רוצה שלך לתמיד יוּ בּוֹילאן במאדריד עתיקת־השנים נשים טיפשות חושבות שאהבה זה אנחות בכמוּת אני הולך למוּת אבל בכל זאת אם זה מה שהוא כתב יש בזה כנראה קצת אמת כן אמת או לא זה ממלא לך את היום ואת החיים תמיד יש על מה לחשוב כל הזמן וכל דבר שאת רואה כמו עולם חדש אולי אני אכתוב לו תשובה במיטה שהוא יוכל לדמיין אותי משהו קצר רק כמה מלים לא כמו המכתבים הצפופים הארוכים האלה שאֶטי דילוֹן היתה כותבת לבחור שעבד באיזה משהו בבית הדין הגבוה לצדק וזרק אותה אחר כך העתקות שלֵמות מהמדריך לגברת הכותבת בזמן שאני אמרתי לה לכתוב רק כמה מלים פשוטות שהוא כבר יבין איך שהוא רוצה בַל נפעל בפחיזוּת פזיזה בגילוי לב הדדי האושר הגדול ביותר עלי אדמות תשובה חיובית להצעת נישואין של ג’נטלמן נוּ באמת כאילו שיש תשובה אחרת בשבילם זה הכל טוב ויפה אבל אם את אשה ברגע שהזדקנת אפשר לזרוק אותך לפח הזבל

ממאלוִי קיבלתי את הראשון כשהייתי במיטה אז בבוקר וגב' רוּבּיוֹ הביאה את זה עם הקפה איך היא נעמדה שם עומדת לה כשאני מבקשת ממנה להביא לי והראיתי לה באצבע לא הצלחתי להיזכר איך אומרים סיכת ראש בשביל לפתוח עם זה את המכתב אָה horquilla זקנה מעצבנת וזה היה לה ממש מול העיניים עם התוספת הזאת של שיער מלאכותי על הראש עוד מתגנדרת עם כל הכיעור שלה בת 80 כמעט או 100 הפרצוף שלה היה מלא קמטים עם כל הדתיוּת שלה ואיזה שתלטנית בגלל שהיא לא יכלה להתגבר אף פעם על זה שהצי האטלנטי הגיע עם חצי האוניות של העולם תחת הדגל הבריטי והיא עם כל ה־carabineros שלה כי 4 מלחים אנגלים שיכורים זה כל מה שהיה צריך בשביל לקחת מהם את כל הצוּק ובגלל זה שלא רצתי מספיק למיסה בסאנטה מאריה בשביל לעשות לה נחת לא מורידה את הצעיף שלה רק בחתונות עם כל הסיפורים שלה על הניסים של הקדושים והמאדונה השחורה שלה עם השמלה מכסף והשמש רוקדת 3 פעמים בבוקר יום ראשון של פסחא ובזמן שהכומר היה עובר עם הפעמון להביא את הואתיקן לגוססים⁹ היא היתה מצטלבת לכבוד ה־Majestad מעריץ ככה הוא חתם כמעט קפצתי עד התקרה רציתי להתחיל אִתו כשהוא עקב אחרי בקאיֶיה־רֵיאַל וראיתי אותו בחלון הראווה ואז הוא נגע בי קצת בזמן שהוא עבר על ידי בחיים לא תיארתי לעצמי שהוא יכתוב לי לקבוע פגישה הסתובבתי כל היום עם המכתב בתוך החזייה של המחוך וקראתי אותו בכל חור וכל פינה כשאבא העביר תרגילי־סדר רציתי לגלות לפי הכתב־יד או לפי סימנים של איזה בולים הוא שׂם אני זוכרת ששרתי את האִם לענוד ורד לבן ורציתי להזיז את השעון המטומטם קדימה שיתקרב הזמן הוא היה הגבר הראשון שנישק אותי מתחת לחומה המוּרית אהובי אהוב נעוּרַי לא תיארתי לעצמי מה זה נשיקה עד שהוא הכניס את הלשון לפה שלי הפה שלו היה מתוק כזה וצעיר נגעתי לו עם הברך כמה פעמים בשביל ללמוד איך עושים את זה מה סיפרתי לו שם סתם בשביל למתוח אותו שאני מאורשת לבֵּן של אציל ספרדי שקוראים לו דוֹן מיגוּאל דֶה לָה פלוֹרה והוא האמין לי שאני צריכה להתחתן אתו עוד 3 שנים גם בהלצה אמת תמצא כמו שאומרים ישנו פרח מלבלב¹⁰ סיפרתי לו גם כמה דברים נכונים על עצמי רק בשביל שהוא יוכל לדמיין לעצמו הבחורות הספרדיות לא מצאו חן בעיניו בטח אחת מהן לא רצתה אותו הצלחתי להדליק אותו הוא מעך את כל הפרחים על החזה שלי שהוא קנה לי הוא לא הסתדר עם המטבעות של פֶּזֶטאס ופֶּראגוֹרדָס עד שהסברתי לו בקאפּוֹקין הוא נולד כך הוא אמר לי על יד נהר בּלֶקווֹטֶר אבל זה נגמר מהר מדי ואז יום לפני שהוא עזב במאי כן זה היה מאי כשיורש העצר הספרדי נולד זה תמיד אצלי ככה באביב הייתי רוצה בחור חדש כל שנה היינו שם בראש הצוק מתחת לתותח על יד מגדל אוֹ’הארה סיפרתי לו איך זה נפגע בברק ואת כל הסיפורים על הקופים של גיברלטר ששלחו אותם לקלאפּאם בלי זנב ואחד רוכב על הגב של השני ככה הם התרוצצו להם בכל מקום גב' רוּבּיוֹ אמרה שהנקבה היתה רשעית כמו עקרב גונבת תרנגולות מהמשק של אַיינס וזורקת אבנים על מי שמתקרב הוא הסתכל עלי לבשתי את החולצה הלבנה מגלה קצת מלפָנים בשביל לעודד אותו כמה שיותר בלי שזה יהיה גלוי מדי הם רק התחילו אז להתעגל אמרתי שאני עייפה ונשכבנו שם מעל מפרץ האורנים מקום פראי כזה אני חושבת שזה הצוק הכי גבוה בעולם הביצורים והמעברים התת קרקעיים והסלעים המפחידים האלה ומערת סֶנט מַייקל עם נטיפי הקרח או איך שקוראים להם תלויים מלמעלה וסולמות כל הבוץ שהשפריץ לי על הנעליים אני בטוחה שמשם זה הדרך שהקופים עוברים מתחת לים בשביל לחזור לאפריקה כשהם הולכים למות האוניות למטה מרחוק כמו גפרורים זה היתה הסירה למאלטָה שעברה כן הים והשמיִם מה שבא לך יכולת לעשות לא לקום משם אף פעם הוא ליטף לי אותם דרך החולצה הם נורא אוהבים לעשות את זה בגלל איך שזה מתעגל נשענתי עליו עם הכובע הלבן שלי מנצָרים של אורז כי הוא נראה מדי חדש ורציתי שהכובע יתרכך קצת הצד השמאלי של הפנים שלי הוא יותר מוצלח עם חולצה פתוחה לכבוד היום האחרון שלו היתה לו חולצה שקופה ויכולתי לראות את החזה שלו ורדרד כזה הוא רצה לנגוע רגע עם שלו בשלי אבל לא נתתי לו הוא נורא התעצבן מזה בהתחלה כי פחדתי אף פעם אי אפשר לדעת שחפת או שהוא ישאיר אותי עם תינוק embarazada"¹¹ המשרתת הזקנה ההיא אינֶז אמרה לי שמספיק אפילו טיפה אחת אם זה נכנס פנימה בכלל לא חשוב כמה אחרי זה ניסיתי עם הבננה אבל פחדתי שהיא תישבר ואיזה חתיכה תלך שם לאיבוד כן כי פעם הוציאו משהו מאשה אחת שהיה לה שם בפנים כמה שנים מכוסה במלחי־סיד הם כולם משתגעים להיכנס לשם איפה שהם יצאו יש לך רושם שאף פעם הם לא מרגישים שכבר הגיעו מספיק עמוק ואז הם גמרו אִתך בעצם עד הפעם הבאה כן כי יש לי שם כל הזמן תחושה נהדרת כזאת רגיש נורא איך גמרנו עם זה אז אָה כן שפשפתי לו והוא גמר בתוך המטפחת שלי עשיתי את עצמי כאילו זה לא מדליק אותי אבל פתחתי את הרגליים שלי לא נתתי לו לגעת בי מתחת לתחתונית היתה לי חצאית שנפתחת מהצד הוצאתי לו את הנשמה בעינויים לפני זה איך שדגדגתי אותו הייתי נהנית לגרות את הכלב ההוא במלון ררסססט אווֹקווֹקווֹק הוא עצם את העיניים וציפור עפה למטה בסך הכל הוא היה די ביישן דווקא מצא חן בעיני אז בבוקר הוא הסמיק קצת כשהתיישבתי עליו בצורה כזאת ופתחתי לו את הכפתורים והוצאתי לו את זה החוצה ומשכתי אחורה את העורלה ראו מין עין כזאת בקצה של זה הכל כפתורים אצלם באמצע לא בצד הנכון מוֹלי חמודה שלי ככה הוא קרא לי איך היה השם הפרטי שלו ג’ק ג’ו הארי מאלוִי אולי כן נדמה לי סגֶן הוא היה די בלונדיני היה לו מין קול צוחק כזה אז קפצתי למַה־שמו כל דבר נקרא אצלו מה־שמו אני לא זוכרת אם היה לו שפם או לא הוא אמר שהוא יחזור בחיי זה נראה לי כמו אתמול ושאם אני אהיה נשואה הוא יעשה לי את זה ואני הבטחתי לו כן בהן צדק שאני אתן לו להשכיב אותי על המקום אולי הוא מת או נהרג או כבר רב־חובל או אדמירל כמעט 20 שנה אם אני אגיד מפרץ האורנים הוא יזכור אם הוא יבוא מאחורי ויכסה לי את העיניים שאני אנחש יכול להיות שהייתי מזהה הוא עוד צעיר בסביבות 40 אולי הוא התחתן עם איזה בחורה על יד בּלֶקווֹטֶר והשתנה לגמרי ככה זה עם כולם אין להם אפילו רבע מהאופי שיש לנשים ולה אין מושג מה עשיתי עם הבעל האהוב שלה לפני שהוא חלם בכלל שהיא קיימת ועוד לאור היום לעיני כל העולם כמו שאומרים היו יכולים לעשות על זה כתבה שלמה בעיתון של גיברלטר קצת התפרעתי אחרי זה ניפחתי שקית עוגיות ריקה מהמאפייה של האחים בֶּנאדי ופוצצתי אותה וַי אלוהים איזה רעש זה עשה כל היונים התחילו לצרוח חזרנו באותה הדרך בירידה של מִיְדל־הִיל על יד המִגדל שמירה הישן והמקום קבורה של היהודים עושים את עצמנו קוראים את העברית שכתוב שם התחשק לי לירות באקדח שלו הוא אמר שאין לו הוא לא כל כך ידע מה לחשוב עלי עם כובע מלחים על הראש שתמיד הוא לבש על העוֹקֶם כמה שלא יישרתי לו אותו אוניית הוד מלכותו קאליפּסוֹ נפנפתי בכובע שלי הבישוף הזקן ההוא שהטיף לנו שעות מהמזבח על הייעוד הנעלה של האשה על הבנות של היום שרוכבות על אופניים ולובשות כובע מצחייה וההמצאה של תחתוני בּלוּמֶר לנשים שאלוהים ישלח לו קצת יותר שכל ולי הרבה יותר כסף אני לא אתפלא אם קוראים לתחתונים על שמו בחיים לא חשבתי שזה יהיה השם שלי בְּלוּם כשהייתי כותבת את זה בדפוס בשביל לראות איך זה יוצא על כרטיס ביקור או מתאמנת בשביל הקַצָב ובכבוד רב מ. בלוּם את נראית כאילו מצאת אוצר בָּלוּם ככה ג’וֹזִי תמיד היתה אומרת אחרי שהתחתנתי אתו בכל אופן זה עדיף על בְּרִין או בְּרִיז מַבְרִיז או השמות האיומים האלה כמו גב' פּוֹפּוֹב מאלוִי זה גם לא שֵם שהייתי מתה עליו ומה אם הייתי מתגרשת ממנו גב' בּוֹילאן אלוהים יודע למה אמא שלי לא יכלה לתת לי שם יותר יפה בזמן שלה היה שם כזה מקסים לוּניטה לארֶדו איך צחקנו אז כשרצנו למטה דרך ויליס־רוֹד עד אירופה־פּוֹינט עם פיתולים לכל הכיוונים שיש בצד הזה של ים תיכון ואיך שהם קפצו ורקדו לי בתוך החולצה כמו שעכשיו אלה הקטנים של מילי בזמן שהיא עולה בריצה במדרגות נורא אהבתי להציץ על שלי קפצתי גבוה לעצי הפִּלפל ולצפצפות הלבנות בשביל לתלוש מהם עלים וזרקתי אותם עליו הוא נסע להודו והבטיח לכתוב המסעות שהגברים האלה צריכים לעבור עד סוף העולם וחזרה זה המינימום שהם יכולים לתפוס איזה מזמוז או שניים עם בחורה כשרק יש להם הזדמנות לפני שהם הולכים לטבוע או לחטוף כדור עליתי על הגבעה של טחנת הרוח עד הרחבה למעלה ביום ראשון ההוא בבוקר עם קפטן רוּבּיוֹס שמֵת משקפת שדה כמו שהיתה לזקיף הוא אמר שהוא יביא אחת או שתיים מהאונייה לבשתי אז את השמלה הזאת מבית מארש פאריז ואת המחרוזת של האלמוגים המים נצנצו במֵצר יכולתי לראות כמעט עד מארוקו את המפרץ של טאנג’יר לָבָן ואת הרי האטלס עם שלג עליהם והמֵצר כמו נהר כל כך צלול הארי מוֹלי חמודה שלי חשבתי עליו איך הוא שׁם בים כל הזמן אחרי זה במיסה כשהתחתונית התחילה להתחלק לי בדיוק כשהכומר הניף את לחם הקודש שבועות על שבועות שמרתי את הממחטה מתחת לכר בגלל הריח שלו בגיברלטר הזאת אי אפשר היה להשיג אף בושם נסבל רק את ה־peau d’Espagne הזול הזה שהיה מתנדף ומשאיר עליך סתם סרחון הכי רציתי לתת לו מזכרת הוא נתן לי את הטבעת הקֶלטית הכבדה הזאת בשביל מזל זאת שנתתי לגארדנר לפני שהוא עזב לדרום אפריקה איפה שהבּוּרים הרגו אותו עם המלחמה שלהם והקדחת אבל עובדה שהם שילמו ביוקר כאילו היא הביאה להם מזל רע כמו אוֹפַּל או פנינה זה בטוח היה 18 חאראט זהב טהור כי היא היתה נורא כבדה אבל מה כבר אפשר היה בכלל להשיג במקום כזה והאונייה ההרוסה ההיא שבאה לנמל מארי מה־שמה לא היה לו שפם לא זה היה גארדנר כן אני רואה עכשיו את הפנים שלו חלקים לגמרי טוּ־וּ־וּ־טוּ־וּ־וּ־טוֹ־וֹ־וֹ־וֹנג עוד פעם הרכבת הזאת עם הצפצוף הבכייני הימים היפים שח־לפוּ לבלי שוב לסגור עיניים לנשום שפתיים קדימה כמו נשיקה מבט עצוב לפתוח עיניים הפסנתר בטרם ערפילים פָּשטוּ בעולם אני שונאת את האִימפָּשְׁטוּ הזה בא זֵמר אהבה מ־תוֹ־וֹ־וֹ־וֹ־וֹק אני אוציא את הצליל הזה מלא בפעם הבאה שאני אופיע על הבמה קתלין קֶרני ואוסף הצייצניות שלה מיס מה־שמה מיס מישהי מיס משהו קול יש להן כמו פלוֹץ של ציפור וכל הזמן מתרוצצות להן ומקשקשות על פוליטיקה הן מבינות בזה בדיוק כמו התחת שלי מה הן לא יעשו רק בשביל שיחשבו שהן מעניינות יפהפיות אירלנד תוצרת בית אני בתו של איש צבא כן ומי אַתֶן של בארמֶנים וסנדלרים אלפֵי סליחות עֲגלה חשבתי שאַת מריצה היו מתפגרות ישר על המקום אם היה יוצא להן ללכת מחובקות עם קצין בטיילת של אָלָמֶדה כמוני בערב שהתזמורת הצבאית היתה מנגנת העיניים שלי נוצצות והחזה שלי מה שחסר להן זה הלהט רק אלוהים יכול לעזור לעלובות האלה בגיל 15 ידעתי על החיים ועל הגברים יותר ממה שהן יֵדעו בגיל 50 אז מאיפה הן יֵדעו לשיר כזה מין שיר גארדנר אמר שאף גבר לא יכול להביט לי על הפה והשיניים ככה עם החיוך בלי לחשוב על זה פחדתי בהתחלה שהמבטא שלי לא ימצא חן בעיניו כזה אנגלי הוא היה זה כל מה שירשתי בסוף מאבא עם כל זה שהוא אסף בולים אבל העיניים והגוף הם כמו של אמא הוא היה תמיד אומר שהם כאלה סנוֹבּים חלק מהנבֵלות האלה אבל הוא בכלל לא היה כזה הוא היה הרוס על השפתיים שלי קודם נראה אותן תופסות להן בעל ששווה להסתכל עליו או בת כמו שלי או נראה אותן מדליקות איזה חתיך עם כסף שיכול לבחוֹר מי שהוא רק רוצה אחד כמו בּוֹילאן עד שיבוא לו 4 או 5 פעמים עם כאלה חיבוקים צמודים או כזה קול גם כן הייתי יכולה להיות פרימאדונה אם לא הייתי מתחתנת אִתו בא זֶמר אַה־הֲה־בָה קול עמוק סנטר אחורה לא יותר מדי שלא יֵצא סנטר כפול מעון אהובתי זה שיר ארוך מדי בשביל הדרן על אחוזה לעת דמדומים עם תעלת המים וחדרים מקוּמרָנים כן אני אשיר את רוחות המנשבות מן הדרום שהוא נתן לי אחרי המופע שהרבצנו על המדרגות של המקהלה אני אחליף את התחרה של השמלה השחורה שיבליט יותר את הציצים ואני גם כן בטח אני אמסור גם את המניפה הגדולה הזאת לתיקון שיתפוצצו מקנאה תמיד מדגדג לי שם בַּחוֹר כשאני חושבת עליו מרגישה שבא לי יש לי גאזים בבטן אבל בשקט שאני לא אעיר אותו הוא עוד יתחיל עם זה שוב פעם וינזול עלי ריר אחרי ששטפתי את כל הגוף הגב והבטן ובצדדים אם רק היה לנו אמבטיה או חדר בשביל עצמי הלוואי שהוא היה ישן במיטה נפרדת עם הרגליים הקרות שלו עלי ישמור אלוהים לפחות היה לי מקום להפליץ בשקט או משהו ככה יותר טוב כן על הצד שיישארו קצת בפנים פסנתר בשקט זֶ־מֶהההה זה הרכבת שם רחוק פּיאניסימוֹ הֶה־ההה עוד קצת ראהבה

איזה הקלה בכל מקום בו תימָצֵא את האוויר שלך הוֹצֵא מי יודע אם זה לא היה מקולקל הבשר חזיר שאכלתי אחרי זה יחד עם התה ועוד בחום הזה לא שהרחתי משהו אני משוכנעת שהוא רמאי הטיפוס המשונה הזה באיטליז לבשר חזיר אני מקווה שהמנורה בסדר רק שלא תמלא לי עם פּיח את כל האף אבל יותר טוב מלתת לו להשאיר את הגאז דולק כל הלילה אפילו בגיברלטר לא יכולתי לשכב בשקט הייתי קמה כל הזמן לבדוק למה זה כל כך מציק לי לעזאזל אפילו שאני אוהבת את זה בחורף זה פחות לבד ואיזה קור כלבים היה אז פחד אלוהים בחורף ההוא שהייתי בת 10 בערך או כמה כן כשהיתה לי הבובה הגדולה ההיא עם הבגדים המצחיקים כל הזמן הייתי מלבישה ומפשיטה אותה הרוח הקפואה שבאה מההרים ההם נֶבאדה משהו סיֶירה נֶבאדה הייתי עומדת על יד האש עם הקומבינזון הפּצפּוֹן שלי מוּרם למעלה בשביל להתחמם נורא אהבתי לרקוד ככה ואז לטוּס חזרה למיטה אני בטוחה שהטיפוס ההוא ממול היה עומד שם כל הזמן בקיץ בלי להדליק אור ומסתכל איך אני קופצת לי ערומה אהבתי את עצמי אז בלי בגדים על יד הכיור עם הספוג והקרֶמים רק בזמן הטקס של הסיר הייתי גם מכבה את האור ואז היינו תיק"ו זהו זה הלכה לי כבר השינה הלילה אני יכולה לשכוח מזה טוב אני מקווה לפחות שהוא לא יסתבך עם הסטודנטים האלה לרפואה בגללם הוא מידרדר עד שפתאום נדמה לו שהוא צעיר חוזר הביתה אחרי 4 בבוקר כבר בטח אם לא יותר לפחות היה לו מספיק טאקט לא להעיר אותי על מה יש להם לקשקש כל הלילה יושבים ומבזבזים כסף רק בשביל להשתכר עוד קצת לשתות מים זה לא מספיק טוב בשבילם ואחרי זה הוא מתחיל לחלק לנו פקודות כמה ביצים הוא רוצה בבוקר ותה ודג מעושן וטוֹסט חם עם חמאה שנביא לו אני לא אתפלא אם נראה אותו יושב כמו מלך במיטה וחופר לו בתוך הביצה עם כפית הפוכה אלוהים יודע איפה הוא למד את המנהג הזה ואיך אני אוהבת לשמוע שהוא נתקל במדרגות בבוקר עם הרעש של הספלים מקשקשים על המגש ואחרי זה לשחק עם החתולה היא משתפשפת על אנשים רק בשביל עצמה מעניין אם יש לה פשפשים כל הזמן היא מתלקקת ומצטחצחת זה היא יודעת לא יותר גרועה מאשה אבל אני שונאת את הציפורניים שלהם מעניין אם הם רואים משהו שאנחנו לא יכולים כשהיא יושבת על המדרגות למעלה עם עיניים זגוגיות כאלה כל כך הרבה זמן ומקשיבה כמוני מצפָּה למי למי למי ואיזה גַנָבה היא הדג הנהדר הזה שקניתי טרי אני חושבת שאני אקנה חתיכת דג מחר או שזה בעצם כבר היום יום שִׁשי כן זה מה שאני אעשה וגם גֶ’לי עם ריבת דומדמניות כמו פעם לא הצנצנות האלה של קילוֹ עם תערובת שזיפים ותפוחים מלונדון וניוּקאסל אלה של ויליאמס־ווּדס מחזיק כפול זמן רק העצמות מפריע לי צלופחים אני שונאת דג משה־רבֵּנו כן אני אקנה חתיכה יפה של דג משה־רבנו תמיד אני קונה מספיק בשביל 3 פשוט שוכחת מה שלא יהיה נמאס לי כבר מהבשר הנצחי הזה מהאיטליז של באקלי קוֹטלֶט ושוֹק של בקָר ואנטרֶקוֹט וצוואר של כבש וקרביים של עגל מספיק רק השֵם של זה או אולי נצא לפיקניק נגיד שכל אחד יתן 5 שילינג וְ או שהוא ישלם ונזמין בשבילו בת זוג אבל את מי גברת פלֶמינג העוזרת ונִסע לפניקס פּארק או לגן עם ערוגות התותים רק שהוא לא יתחיל לבדוק קודם כל ציפורן ברגל של הסוסים כמו שהוא עושה עם מכתבים לא לא אם בּוֹילאן יהיה שם כן עם סנדוויצ’ים של פסטרמה וחתיכות הֶאם יש שם בתים קטנים למטה על יד הנהר במיוחד בשביל אבל אפשר להיצָלוֹת שם כמו בעזאזל ככה הוא אומר לא ביום חופש של כולם מה שלא יהיה אני לא יכולה לסבול את האווזות האלה שמתלבשות כמו ליצניות ויוצאות לבלות יום החופש אחרי שבועות הוא גם כן יום מקולל לא פלא שהדבורה ההיא עקצה אותו עדיף כבר חוף הים אבל בחיים אני לא אכנס אתו עוד פעם לסירה אחרי שהוא אמר לאיש מהסירות בבּרֵיי שהוא יודע לחתור אם היו שואלים אותו אם הוא יכול להתחרות בַּמרוץ מכשולים של גביע הזהב הוא בטח היה אומר כן ואז התחיל פתאום להיות סוער הסירה התחילה להתנדנד וכל הכובד היה בצד שלי תמשכי את המושכות מימין ועכשיו את אלה משמאל הוא אמר לי והמים הציפו את כל הסירה בשטפונות דרך הקרקעית והמשוט ברח לו ויצא מהרצועה נֵס שלא טבענו שם כולנו הוא יודע לשחות כמובן אבל אני לא אל תדאגו זה לא מסוכן עם מכנסי הפלאנֶל שלו חבל שלא קרעתי לו אותם לחתיכות לפני כולם ולא נתתי לו מה שההוא קורא פּירגוּל עד שהיו יוצאים לו סימנים שחורים וסגולים זה בכלל לא היה מזיק לו אבל התאפקתי בגלל הטיפוס עם האף הארוך אין לי מושג מי הוא שבא עם המציאה הזאת בֶּרק ממלון סיטי־אַרמס שתמיד מחטט בעניינים לא שלו שם על הרציף הם היו נדחף כרגיל איפה שלא צריך אותו כל מקום שיש ריב צוּרה לו כמו משהו שהכלב הקיא לא שהיתה בינינו אהבה גדולה גם זאת נחמה מעניין איזה מין ספר הוא הביא לי מנעמֵי החטא מאת איש העולם הגדול עוד איזה מר דֶה קוֹק אני לא אתפלא אם זה כינוי שהדביקו לו מרוב שהוא מצא כל לילה סידור אחר למה־שמו שלו¹² לא היו לי אפילו נעליים להחלפה והלבנות שהיו לי לגמרי חדשות נהרסו לי בגלל המֵי ים והכובע שלבשתי עם הנוצה הזאת נעשה ממש סמרטוט מהרוח זה היה כל כך מעצבן ממש התרתחתי כי ברור שהריח של הים השפיע עלי הסרדינים והפארידוֹת במפרץ קאטלוֹניה בצד השני של הצוק איזה יפים הם היו בצבע כסף בתוך הסלים של הדייגים לוּאיג’י כמעט בן 100 ככה הם אמרו מגנוּאה הוא בא והזקן הגבוה עם העגילים אני לא אוהבת גברים שצריך לטפס על סולם בשביל להגיע אליהם אני מתארת לעצמי שכולם בטח מתו מזמן ונרקבו כבר חוץ מזה אני לא אוהבת להיות פה לבד בלילה הבית הזה גדול כמו איזה מחנה צבאי אני אצטרך להתרגל לזה כנראה שכחתי אפילו להביא קצת מלח למַזל כשנכנסנו הנה מרוב הבלגן אקדמיה למוזיקה הוא רצה לפתוח כאן בסלון למטה עם שלט נחושת או פנסיון בלוּם הוא גם הציע רק חסר שהוא עוד יהרוס את עצמו לגמרי כמו אבא שלו שם באֶניס זה בדיוק כמו כל הסיפורים שהוא סיפר לאבא על מה שהוא הולך לעשות וגם לי אבל אני ידעתי עם מי יש לי עסק איך הוא מכר לי סיפורים על כל המקומות המקסימים שנוכל לראות בַירח דבש ונציה לאור הירח עם הגונדולות ואגם קוֹמוֹ הוא גזר תמונה מאיזה עיתון ומנדולינות והפנסים איזה יופי אמרתי לו מה שאני רק אֶרצה הוא תיכף יעשה בשבילי אם לא אפילו קודם ככה הוא הבטיח האם אתה הגבר בשבילי ותעזור לי עם הכלי צריכים לתת לו מדאליה מעוֹר עם מסגרת פלסטלינה על כל הרעיונות שהוא ממציא ובסוף הוא משאיר אותנו כאן כל היום לבד לֵך תדע איזה קבצן זקן בדלת שבא לבקש חתיכת לחם עם הסיפורים שלו פתאום מתברר שהוא טיפוס מסוכן שעוד יתקע את הרגל בדלת ואני לא אוכל לסגור אותה כמו התמונה ההיא של הפושע המוּעד ככה הם קראו לו בחדשות־השבוע של לוֹיד 20 שנה בכלא ואז הוא יוצא וישר רוצח איזה אשה זקנה בשביל הכסף שלה אני מתארת לעצמי מה עובר על אשתו המסכנה או אמא שלו או מי שהיא לא תהיה פרצוף היה לו שהייתי בורחת ממנו לסוף העולם לא יכולתי לישון בשקט עד שנעלתי את כל הדלתות והחלונות ליתר בטחון אבל אז זה עוד יותר גרוע להיות נעולה ככה כמו בבית סוהר או בבית משוגעים להרוג את כולם בירייה צריך או לתת להם עם שוט של תשע זנבות חיה כזאת שמתנפל על זקנה מסכנה במיטה שלה ורוצח אותה אני הייתי חותכת לו את זה בחיַי לא שהוא היה עוזר לי הרבה אם הוא היה כאן אבל יותר טוב מכלום אז בלילה שהייתי בטוחה שאני שומעת גנבים במטבח והוא ירד למטה רק עם כותונת ולקח אתו נר ומוט ברזל של האָח כאילו הוא יוצא לחפש עכבר חיוור כמו קיר הוא ממש

איבד את הראש מרוב פחד ואיזה רעש הוא עשה שחס וחלילה הם לא ישמעו אותו לא שיש הרבה מה לגנוב אלוהים יודע אבל בכל זאת ההרגשה בייחוד עכשיו שמילי לא פֹּה איזה מין רעיון נכנס לו לראש לשלוח לשם את הילדה ללמוד צילום רק בגלל הסבא שלו במקום לשלוח אותה לאקדמיה של סקֶרי איפה שיכריחו אותה ללמוד לא כמוני עם השליליים שלי בבית ספר אבל ממילא הוא היה עושה את זה בכל מקרה בגלל שאני ובּוֹילאן בגלל זה הוא עשה את זה אני משוכנעת הכל אצלו תמיד מחוּשבָּן ומאורגן כזה כבר לא יכולתי להסתובב בבית בגללה בזמן האחרון רק אם הייתי נועלת קודם את החדר התקפות עצבים הייתי מקבלת מזה שהיא נכנסת בלי לדפוק שמתי אז כיסא על יד הדלת בדיוק ברגע שרחצתי את עצמי למטה שם עם הכפפה ממש עולה על העצבים ועוד משחקת את הנסיכה כל היום רק לשים אותה בארון זכוכית שיעברו שניים שניים לפי התור להסתכל עליה אם הוא רק היה יודע שהיא שברה את היד של הפסלון העלוב הזה עם הפראוּת והחוסר זהירות שלה לפני שהיא נסעה והייתי צריכה לשלם לילד האיטלקי ההוא 2 שילינג בשביל התיקון שלא יראו איפה זה נשבר לא היתה מוכנה אפילו ללכת לשפוך את המים מהסיר של התפוחי אדמה היא צודקת כמובן למה שהיא תהרוס לעצמה את הידיים שמתי לב גם שהוא תמיד דיבר אליה בארוחות בתקופה האחרונה כשישבנו על יד השולחן הסביר לה כל מיני דברים מהעיתון והיא עשתה את עצמה כאילו מבינה משהו כזאת ערמומית נוּ בטח זה בא מהצד שלו עלי הוא לא יכול להגיד שאני עושה הצגות אם כבר אני יותר מדי ישרה בעצם ואיך הוא היה עוזר לה עם המעיל אבל אם משהו לא היה בסדר היא היתה באה אלי לא אליו בטח הוא חושב שאני כבר לא שווה כלום ואפשר לשים אותי במחסן אבל זה בכלל לא ככה ממש רחוקה מזה חַכּוּ חַכּוּ עכשיו היא כבר התחילה גם להתעסק עם שני הבנים של טוֹם דֶוָואן מחקָה אותי שורקת יחד עם הפרחחיוֹת האלה של מארֵיי שבאות לקרוא לה אַת מרשה למילי לבוא אתנו בבקשה היא מאוד פופולארית רק לנצל אותה הם רוצים זה הכל מסתובבת בלילה ברחוב נֶלסוֹן על האופניים של הארי דֶוואן טוב שהוא שלח אותה מפֹּה היא התחילה קצת לעבור את הגבול ללכת להחלקה על הקֶרח התחשק לה ולעשן את הסיגריות שלהם דרך האף הרחתי את זה על השמלה שלה כשחתכתי בשיניים את החוט של הכפתור שתפרתי לה בז’אקט הרבה היא לא יכלה להסתיר ממני זה בטוח אבל מה שכֵּן לא הייתי צריכה לתפור לה את זה עליה זה מביא פרידה וגם לפי זה שהעוגה שעשיתי משזיפים בפעם האחרונה נשברה ל־2 חתיכות הנֵה עובדה שזה באמת קורה ככה מה שלא יגידו יש לה פֶּה גדול מדי לטעמי החולצה שלך פתוחה יותר מדי היא אומרת לי מי שמדבר אני זאת שהצטרכתי להגיד לה שלא תשב ככה עם הרגליים למעלה על החלון הצגה יפה לכל מי שעובר ברחוב כולם מסתכלים עליה כמו עלַי בגילה בטח הרֵי בגיל הזה כל סמרטוט ישן נראה עליך טוב היא גם מין אל־תִּגע־בי כזאת בהצגה ההיא בתיאטרון רוֹיאל נתיב הייסורים תזיזי מפֹּה את הרגל אני שונאת שנוגעים בי ממש היסטרית שחס וחלילה אני אקמט לה את החצאית קפלים בדוחק של תיאטרון בחושך מוכרחים כל הזמן ככה לגעת תמיד מישהו מנסה להידבק אליך הטיפוס ההוא למטה באולם של גֶיֶיטי הציגו שם את טְרילבִּי עם בּירבּוֹם טְרִי פעם אחרונה בחיים שאני הולכת לשם לא מוכנה יותר להימעך שם ככה אפילו אם בּירבּוֹם יבּרבּר שם חצי ערום כל שתי דקות ההוא נגע לי וסובב את הראש הצִדה הוא קצת פסיכי לפי דעתי ראיתי אותו אחרי זה מנסה להיצמד לשתיים אלגנטיות כאלה על יד החלון ראווה של סוויטצֶר שוב פעם עם אותם התרגילים שלו ישר זיהיתי אותו הפרצוף והכל אבל הוא לא זכר אותי כן והיא אפילו לא רצתה שאני אתן לה נשיקה בתחנה של ברוֹדסטוֹן לפני שהיא נסעה טוב אני מקווה שהיא תמצא לה מישהו שירקוד סביבה כל היום כמו שאני התרוצצתי בשבילה כשהיה לה חזֶרת והבלוטות התנפחו לה תביאי לי מפֹּה ותביאי לי משם היא עוד לא מסוגלת להרגיש משהו לָעוֹמק זה ברור עד שאני הצלחתי לגמור באמת הייתי בת כמה 22 או משהו כזה תמיד זה הלך למקום הלא נכון בסך הכל זה רק השטויות והצחקוקים הרגילים של בנות בגילה קֹוני קוֹנוֹלי הזאת שכתבה לה עם דיו לבנה על נייר שחור חתום עם שעווה אפילו שהיא מחאה כפיים כשהמסך ירד כי הוא נראה כזה יפה אחרי זה קיבלנו את מרטין הארווי לארוחת בוקר צהריים וערב חשבתי לי אז שזה צריך להיות אהבה אמיתית אם גבר מקריב ככה לחינם את החיים שלו בשבילה בלי לקבל בעד זה כלום אני מתארת לעצמי שנשארו עוד כמה גברים כאלה בעולם אבל קשה להאמין בזה אם זה לא קרה לָך בעצמך רוב הגברים אין להם טיפת אהבה בנשמה שלהם למצוא היום שני אנשים כאלה מתים כל כך אחד על השני שהוא מרגיש בדיוק כמו שאת מרגישה בדרך כלל הם קצת דפוקים בראש אבא שלו בטוח היה קצת פסיכי ללכת ולהרעיל את עצמו אחרי שהיא מתה בכל זאת חבל עליו זקן מסכן אני מתארת לי שהוא הרגיש אבוד היא גם תמיד מתאהבת בדברים שלי לא שיש לי יותר מכמה סמרטוטים עלובים בגיל 15 היא כבר רוצה לעשות לה תסרוקת של גברת עם השיער למעלה והפּוּדרה שלי גם כן רק הורסת לעצמה את העור יש לה מספיק זמן בשביל זה כל החיים שלה נוּ בטח אין לה סבלנות היא יודעת שהיא יפה עם השפתיים האדומות שלה חבל רק שזה לא יישאר ככה תמיד אני גם הייתי כזאת אבל איזה טעם יש לפנק אותה אם הפרצופה הזאת עונה לי כמו אחת מהשוּק כשאני שולחת אותה לקנות 3 קילו תפוחי אדמה ביום שפגשנו את גברת ג’וֹ גאלאהֶר בַּמרוץ סוסים והיא עשתה את עצמה שהיא לא רואה אותנו בכרכרה שלה עם הפרקליט הזה פראיֶירי לא היינו מספיק חשובות בשבילה עד שהיא חטפה ממני 2 סטירות רציניות שתלמד הנֵה לָך אחת על איך שאת עונה לי ועוד אחת על החוצפה שלך היא הוציאה אותי מהכלים פשוט מאוד תמיד אומרת את ההיפך ועושה לך דווקא הייתי גם במצב רוח מחורבן כי מה זה היה איזה עשב מר נכנס לתֵה או לא ישנתי לילה קודם גבינה אכלתי אז ככה נדמה לי ואמרתי לה 1000 פעמים לא לשים סכינים אחד על השני כמו צלב כי אין לה אף אחד שיחנך אותה היא בעצמה אמרה את זה טוב אם הוא לא שם אותה במקום אין בעיות זה יבוא ממני זה היה הפעם האחרונה שהיא פתחה את הברז דמעות אני הייתי בדיוק אותו דבר אף אחד לא העיז להגיד לי מה לעשות זה אשמתו כמובן נותן לשתינו לעשות את כל העבודה השחורה בבית במקום כבר מזמן להכניס משרתת הביתה הייתי רוצה לדעת מתי כבר תהיה לי פעם עזרה כמו שצריך נכון שאז היא תראה אותו כשהוא יבוא הנה אני אצטרך לגלות לה אחרת היא תתנקם בי על זה איזה עונש כל העוזרות האלה הגברת פלֶמינג הזקנה הזאת צריך ללכת אחריה כל הזמן לשים לה כל דבר בידיים מתעטשת ומפליצה לתוך הסירים טוב נוּ היא זקנה זה נכון מה היא יכולה לעשות מזל שמצאתי את המגבת כֵּלים הרקובה הזאת שהסריחה שם מאחורי המזנון איפה שהיא שכחה אותה ידעתי שיש שם משהו ופתחתי את החלון של החצר שיֵצא הרֵיח מביא לי הֵנה חברים שלו להתארח כמו אז בערב שהוא נכנס הביתה עם כלב לא פחות ולא יותר שבכלל לא בטוח אם לא היתה לו כַּלֶבת ועוד דווקא הבן של סיימוֹן דֶדאלוּס האבא שלו כזה ביקורתי עם המשקפיים האלה שלו והצילינדר על הראש בַּמשחק קריקֶט ועם חור כזה גדול בגרב דבר אחד עושה צחוק מהשני והבן שלו שקיבל את כל הפרסים האלה בעד מה שזה לא היה בבחינות של התיכון תארי לעצמך איזה רעיון לטפס על הגדר אם מישהו שמכיר אותנו היה רואה אותו פלא שהוא לא עשה לעצמו איזה חור רציני במכנסיים המפוארים שהוא לובש להלוויות כאילו שהחור שקיבלנו מהטבע לא מספיק סוחב אותו ישר לתוך המטבח המטונף הזה אז אני שואלת אותכם הוא נורמאלי חבל שזה לא היה יום כביסה עוד היו מתנפנפים שם גם התחתונים הישנים שלי על החבל שכולם יראו את התערוכה לא שזה היה אכפת לו עם הכתם החום שהמטומטמת הזקנה עשתה עם המגהץ הוא היה יכול לחשוב שזה ממשהו אחר והיא אף פעם לא הורידה את השומן כמו שאמרתי לה ועכשיו היא עוזבת לא שהיא מציאה גדולה בגלל השיתוק של הבעל שלה שנהיה יותר גרוע אצל אלה תמיד משהו לא בסדר מחלה או הם צריכים ניתוח או אם לא זה אז שתייה והוא מרביץ לה עכשיו אני שוב אצטרך להתחיל לחפש מישהי כל יום נופל עלי משהו חדש אלוהים אדירים אלוהים אדירים אולי בקבר תהיה לי לפחות קצת מנוחה אני צריכה לקום שנייה אולי אני רק רגע אוּף אלוהים ישמור רגע כן קיבלתי אוּף אפשר להשתגע מזה רק זה חסר לי עכשיו נוּ בטח אחרי שהוא חרַש אותי ככה וחפר לי ותקע לי שם מה אני אעשה עכשיו שִׁשי שבת ראשון את הנשמה זה יכול להוציא לך אבל אולי במקרה הוא אוהב את זה יש כאלה אלוהים יודע למה תמיד משהו לא בסדר אתנו 5 ימים כל 3 או 4 שבועות מכירת חיסול קבועה פעם בחודש אפשר פשוט להקיא מזה בערב ההוא שזה נפל עלי ככה בדיוק בפעם היחידה שהיה לנו תא שמייקל גאן סידר לו להופעה של קֶנדאל עם בעלה בתיאטרון גֶיֶיטי משהו קשור לביטוח שהוא עשה בשבילו אצל דְרִימִי הייתי כולי עצבים אבל לא הראיתי את זה כי הגבר האלגנטי הזה לא הפסיק לנעוץ בי מבטים מלמעלה עד למטה דרך המשקפיים ובצד השני הוא נאם לי על שפּינוֹזה ועל הנשמה שלו שכבר מתה לפני מיליון שנה אני מתארת לעצמי רק חייכתי כמה שיכולתי בתוך השלולית הזאת והתכופפתי קדימה כאילו שזה מעניין אותי הייתי מוכרחה לסבול את זה עד המלה האחרונה אני לא כל כך מהר אשכח את האֵשֶת סקארלי הזה אמרו שזה מחזה נועז על בגידות האידיוט הזה ביציע ששרק אשה מופקרת הוא צרח אני לא אתפלא אם הוא הלך ותפס לו אשה ברחוב הכי קרוב רץ אחריה בכל הסמטאות בתור פיצוי הלוואי שהיה לו מה שאני סבלתי אז הוא היה צועק בוז אני מוכנה להתערב אפילו סתם חתולה כבר במצב יותר טוב משלנו אולי יש לנו עודף דם בִּפְנים או משהו כזה אוּף צריך סבלנות של מלאך זה נשפך ממני כמו ים מילא לפחות הוא לא הכניס אותי להריון עם כל הגודל שלו אני לא רוצה להרוס את הסדינים הנקיים ששמתי היום אולי התחתונים הנקיים שלבשתי גם הביאו לי את זה לעזאזל לעזאזל והם תמיד רוצים לראות את הכתם על המיטה בשביל לדעת שנשארת בתולה בשבילם זה כל מה שמדאיג אותם איזה מטומטמים את יכולה להיות אלמנה או גרושה 40 פעם מספיק סתם כתם של דיו אדום או מיץ פטל לא זה מדי סגול אוֹי מאמי שלא נדע מהצרה הזאת אוּף מנעמי החטא מי המציא את הפאטנט הזה דווקא לנשים כאילו לא מספיק לנו הבישולים והבגדים והילדים והמיטה הישנה המחורבנת הזאת גם כן מצלצלת כמו תזמורת שֵדים בטח יכלו לשמוע אותנו בצד השני של הפּארק עד שעלה לי רעיון לשים את השמיכה על הרצפה עם הכר מתחת לישבן שלי קשה לי להחליט אם זה יותר נעים בַּיוֹם אני חושבת שכֵּן בזהירות אני חושבת שאני אוריד שם את כל השערות זה כל כך מחמם יהיה לי אולי צורה כמו של ילדה הוא בטח יחטוף שׁוֹק בפעם הבאה שהוא ירים לי את השמלה הייתי מתה לראות את הפרצוף שלו לאן נעלם הסיר לילה בזהירות אני פוחדת פחד מוות שזה יישבר ברגע שאני אתיישב כמו הבֵּית כיסא הישן ההוא מעניין אם הייתי כבדה מדי כשישבתי לו על הברכיים הכרחתי אותו לשבת בַּכיסא נוח בכוונה בזמן שהורדתי רק את החולצה והחצאית קודם בחדר השני אבל הוא היה כל כך עסוק במה שהוא לא צריך שהוא בכלל לא הרגיש את הכובד אני מקווה שהיה לי ריח טוב בפה אחרי הסוכריות האלה זהירות אלוהים אני זוכרת איך פעם יכולתי להשפריץ את זה בשריקה ישר כמעט כמו גבר זהירות אוּף אלוהים אדירים איזה רעש זה עושה הלוואי שיֵצאו על זה בועות סימן שאני אקבל הרבה כסף ממישהו אני אצטרך לשים שם בושם כשאני אקום בבוקר צריך לזכור מוכנה להתערב שהוא לא ראה בחיים שלו זוג רגליים יותר יפות מאלה כמה הן לבנות המקום הכי חלָק זה שם בין הקטע הזה כאן רך כמו אפרסק זהירות בחיי לא הייתי מתנגדת להיות גבר ולטפס על איזה אשה יפה אוּף אלוהים אדירים איזה רעש את עושה כאן כמו חבצלת גֶ’רזי זהירות זהירות הוֹ איך גולשים המים בלאהוֹר

מי יודע אולי משהו אצלי בפנים לא בסדר או אולי משהו צומח לי שם מה פתאום אני מקבלת את זה ככה כל שבוע מתי בפעם האחרונה אני ביום שני של שבועות כן בסך הכל 3 שבועות בערך אני צריכה ללכת לרופא אבל זה יהיה כמו אז לפני שהתחתנתי אתו כשיצא לי שָם הלָבָן הזה ופלוֹאי שלחה אותי למיובש הזקן ההוא ד"ר קוֹלינס למחלות נשים בפֶּמבּרוֹק רוֹד הואגינה שלך הוא קרא לזה ככה הוא בטח השיג את כל השטיחים והמראות עם זהב שהיו לו עובד על כל העשירות האלה שגרות בסטיבן־גרין ורצות אליו עם כל שטות הכי קטנה הואגינה שלה והקלֶמנטינה שלה יש להן כסף כמובן אז אין להן בעיות לא הייתי מתחתנת אִתו אפילו אם הוא היה הגבר האחרון בעולם חוץ מזה יוצא להם ילדים קצת משונים תמיד הם צריכים לרחרח את הנקבות המלוכלכות האלה מכל הצדדים שאל אותי אם לְמה שאני עושה יש ריח לא נעים מה הוא בדיוק רצה שיִצא לי משם זהב איזה מין שאֵלָה זה אם הייתי מורחת לו את זה על כל הפרצוף המקומט שלו בצירוף ברכותי אז הוא כבר היה יודע אני מתארת לעצמי ואיך המעֲבָר בזמן היציאות המעבָר של מה חשבתי שהוא מדבר על המעבר במיצרי גיברלטר לפי הניסוח שלו זאת המצאה די מוצלחת דרך אגב אבל אני מעדיפה לשבת אחרי זה כמה שיותר עמוק ולמשוך את השרשרת ואז לשטוף עם המים יופי של דקירות קרירות כאלה בכל זאת יש בזה משהו ככה אני חושבת תמיד ידעתי לפי מה שיצא למילי כשהיא היתה קטנה אם יש לה תולעים או לא אבל בכל זאת עוד לשלם לו בעד זה כמה מגיע לך דוקטור 21 שילינג בבקשה ושואל אותי אם יש לי לעתים קרובות מעידוֹת מאיפה התֶרחים הזקנים האלה לוקחים את כל המלים האלה מעידוֹת עם העיניים החצי עיוורות שלו מסתכלות עלי מהצד לא הייתי סומכת עליו שיִתן לי כלוֹרוֹפוֹרם או אלוהים יודע מה בכל זאת מצא חן בעיני איך שהוא התיישב לכתוב את זה מקמט את המצח בכזאת רצינות האף שלו נראה אינטליגנטי כזה זנזונת שקרנית לכי לעזאזל אוֹי לא חשוב מי רק לא אידיוט היה לו מספיק שׂכל בשביל לעלות על זה טוב ברור שזה היה רק בגלל שחשבתי עליו והמכתבים המשוגעים שלו חמדת לבי כל מה שקשור בגוּפֵך האלוהי עם קו למטה מה שנובע ממנו הוא מתת חדווה ויופי לָעַד משהו שהוא הוציא מאיזה ספר מלא שטויות שהיה לו ואני כל הזמן התעסקתי עם עצמי 4 או 5 פעמים ביום לפעמים ואמרתי שאני לא אַת בטוחה הוא שאל כן כן אמרתי אני לגמרי בטוחה בצורה כזאת שסתמה לו את הפה ידעתי מה יבוא אחרי זה זאת חולשה טבעית בלבד מה שגירה אותי זה הוא לא יודעת איך בערב הראשון שרק נפגשנו עוד גרתי ברֶהוֹבּוֹת־טֶראס נעמדנו ולא הורדנו את העיניים אחד מהשני איזה 10 דקות כאילו כבר נפגשנו פעם באיזה מקום אולי בגלל שאני נראית יהודייה דומָה לאמא שלי הוא היה מצחיק אותי אז הדברים שהוא היה אומר עם חיוך קטן מרוח לו על הפנים וכל הדוֹיילים אמרו עליו שהוא עוד ירוץ פעם לפרלמנט אוֹי איזה מטומטמת הייתי איך שהאמנתי לכל הקשקושים שלו על ריבונות לאומית וגאולת האדמות הוא גם שלח לי את השיר הארוך המעצבן הזה מתוך ההוּגֶנוֹטים שאני אשיר אותו בצרפתית כי זה יותר על רמה O beau pays de la Touraine ¹³ שאף פעם לא שרתי אפילו פעם אחת היה מברבּר ומסביר לי על דת ועל רדיפות הוא לא יתן לך ליהנות משום דבר בצורה טבעית ואם כן אז הוא עושה לך טובה גדולה בהזדמנות הראשונה שרק היה לו צ’אנס הוא רץ לַחֶדֶר שינה שלי בכיכר בּרייטוֹן עם תירוץ כאילו נשפך לו דיו על הידיים בשביל לרחוץ אותו עם הסבון גופרית וחלב של אַלבּיוֹן שהייתי משתמשת אז ועוד היה עליו העטיפה של גֶ’לאטין אוֹי איך צחקתי עליו אז כמעט התפוצצתי מרוב צחוק אין טעם לשבת על זה כל הלילה היה צריך לעשות את הסירים האלה בגודל טבעי שאשה תוכל לשבת נוח הוא מתכופף על הברכיים בשביל לעשות אני לא מאמינה שיש בכל העולם עוד גבר עם הרגֵלים כמו שלו תראי איך הוא ישן עם הראש בצד של הרגליים איך הוא יכול ועוד בלי כר מזל שהוא לא בועט אחרת הוא עוד היה מוציא לי את כל השיניים נושם עם היד על האף כמו האֵל ההודי הזה שהוא לקח אותי פעם לראות ביום ראשון אחד בגשם במוזיאון שם ברחוב קילדֶר צהוב לגמרי עם סינור שוכב על הצד ונשען על היד שלו עם ה־10 אצבעות רגליים שלו בולטות החוצה שהוא אמר שזה דת עם יותר מאמינים מכל אלה של היהודים ושל אדוֹננוּ ביחד כל אסיה כולה מחקֶה אותו כמו שהוא תמיד מחקה כל אחד אני לא אתפלא אם גם ההוא יָשַן הפוך עם הכפות רגליים המרובעות הגדולות שלו תקועות בתוך הפה של אשתו איזה דבר מסריח לעזאזל מילא איפה זה התחבושות האלה אָה כן נזכרתי נקווה שהארון הזה לא יחרוק אָה ידעתי שכֵּן הוא ישֵן חזק בילה לו באיזה מקום היא בטח היתה שווה את הכסף אין לי שום ספק שהוא היה צריך לשלם בעד זה אוּף איזה עצבים אני מקווה שבעולם הבא מכינים לנו משהו קצת יותר מוצלח צריכות לקשור את עצמנו אלוהים ישמור טוב ללילה זה יספיק עכשיו חזרה למיטה עם הצלצולים שלה וכל הבליטות האלה תמיד מזכירה לי את כוהן הזקן שבטח אהב לשפשף את עצמו במיטה הזאת והוא חושב שאבא קנה אותה מלוֹרד נֶפּיֶיר שכל כך הערצתי כשהייתי קטנה כי אמרתי לו זהירות פּיאניסימוֹ אוֹי כמה שאני אוהבת את המיטה שלי אלוהים אדירים אחרי 16 שנה אנחנו תקועים בדיוק באותו בוץ כמה דירות כבר עברנו סך הכל רֵיימוֹנד־טֶראס ואוֹנטאריוֹ־טֶראס ורחוב לוֹמבּארד ורחוב הוֹלֶס וכל פעם שאנחנו שוב בורחים מאיזה דירה הוא הולך לו ושורק את ההוּגֶנוֹטים שלו או את מארשׁ הצפרדעים עושה את עצמו עוזר לסבלים עם ה־4 חתיכות רהיטים שיש לנו ואחרי זה במלון סיטי־אַרמס יותר גרוע מגרוע אומר דֵיילי המפקֵח המקום המקסים הזה בקצה המדרגות כל היום מישהו מתפלל שם בפנים ומשאירים אחריהם את כל הסרחון שלהם תמיד אפשר לדעת מי היה שם אחרון כל פעם שמתחיל ללכת לנו פתאום קורה משהו או שהוא תוקע את עצמו איפה שלא צריך אצל ת’וֹם ואצל הילי ומר קאף ודרימי או שהוא הולך להיכנס לכלא בגלל הכרטיסי הגרלה שלו שהיו צריכים להביא לנו את הישועה או שהוא הולך ופותח את הפה הגדול שלו עוד מעט יעיפו אותו גם מהפרימאן כמו מכל השאר בגלל השִׂנאָפֵיין ¹⁴ האלה או הבונים החופשיים ואז נראה את האיש הקטן הזה שהוא הראה לי אז נוזל לו שם בגשם לגמרי לבד על יד קוֹדי־לֵיין מה יהיה לו להציע כזה מוכשר ופּאטריוֹט אירי אמיתי כך הוא אומר עליו נכון מאוד אם לשפוט לפי הפּאטריוֹטיוּת של המכנסיים שראיתי עליו רגע הנֵה הפעמונים של כנסיית ג’ורג' רגע 3 רבעֵי 1 רגע כבר 2 יפה מאוד מצדו שעה נהדרת לחזור הביתה קופץ לי מהגדר לתוך החצר חסר שמישהו ראה אותו אני כבר אוציא ממנו את ההרגל הזה מחר קודם כל אני אבדוק את החולצה שלו לראות או שאני אראה אם הגומי עוד בארנק שלו הוא בטח חושב שאני לא יודעת הגברים הרמאים האלה אפילו בַּ־20 כיסים שיש להם אין מספיק מקום לכל השקרים שלהם אז למה שאנחנו נספר להם אפילו אם זה האמת הם לא מאמינים לך ממילא ואחרי זה מתקפל לו בתוך השמיכה כמו התינוקות האלה בַּיצירת מופת של אריסטוֹקרט¹⁵ שהוא הביא לי פעם כאילו שאין לנו מספיק מזה במציאות בלי שאיזה אריסטוקרט או איך שלא קוראים לו יגעיל אותך עוד קצת עם התמונות האיומות האלה ילדים עם שני ראשים ובלי רגליים זה בדיוק הסוג של נבזוּת שהם תמיד חולמים עליו שום דבר אחר אין להם בראש להרעיל אותם לאט לאט היה צריך לפחות חצי מהם ואחרי זה מגיע לו תה עם טוֹסט מרוח בחמאה משני הצדדים וביצים טריות אני כנראה כבר לא נחשבת כלום יותר כשלא נתתי לו ללקק לי פעם אז בלילה ברחוב הוֹלֶס גברים גברים תמיד הם משתלטים עליך קודם כל הוא ישַן על הרצפה חצי לילה בלי בגדים כמו שהיהודים עשו כשמישהו מת ששייך להם ולא רצה לאכול כלום בבוקר או להוציא מלה מהפה רק רצה שיפנקו אותו אז החלטתי שהייתי מספיק קשוחה להפעם ונתתי לו הוא גם לא יודע איך עושים את זה טוב חושב רק על התענוג שלו יש לו לשון שטוחה מדי או משהו הוא שוכח שאנחנו אז אני לא מוכנה הוא יחזור על זה אצלי אם הוא לא יתנהג כמו שצריך ואני אסגור אותו במרתף של הפחם שיישן לו יחד עם הג’וּקים מעניין אם זה היא ג’וֹזי הזאת הראש מסתובב לה מהשאריות שאני זורקת והוא גם כזה שקרן מקצועי לא אף פעם לא יהיה לו אומץ עם אשה נשואה בגלל זה הוא רוצה שאני ובּוֹילאן למרות שהדֶניס הזה שלה איך שהיא קוראת לו התופעה האומללה הזאת קשה לקרוא לו בעל כן זה איזה זנזונת שהוא התעסק אִתה אפילו כשהלכתי אתו עם מילי בַּיום ספורט של הקוֹלג' שהוֹרנבּלוֹאֶר עם הכובע התינוקי על הראש הכניס אותנו חינם מהדלת האחורית הוא תקע את העינֵי עגל שלו בשתיים האלה שעשו שם מפגן ראווה בהתחלה ניסיתי לעשות לו סימן בעיניים לא שזה עזר לי כמובן ועל זה הולך הכסף שלו זה הפירות של ההלוויה של אדון פֶּדי דיגנאם כן הם כולם הרביצו הופעה בהלוויה המפוארת הזאת לפי העיתון שבוילאן הביא אם היה יוצא להם לראות הלוויה אמיתית של קצין זה באמת משהו איך מנמיכים את הקנֵי רוֹבים למטה תופים עמומים והסוס המסכן הולך מאחור מכוסה בשחור ל בּוּם¹⁶ ותום קֶרנאן השיכור הקטן הזה שנראה כמו חבית פעם הוא חתך לעצמו את הלשון כשהוא נפל בשירותים של הגברים השתכרו להם בטח באיזה מקום ומרטין קאנינגהם והשנֵי דֶדאלוּסים והבעל של פאני מ’קוֹי ראש כרוב לבן יש לַשֶלד הזאת ועוד פוזלת בנוסף לכל מנסה לשיר את השירים שלי אולי בגִלגול הבא שלה והשמלה הירוקה הסמרטוטית שלה עם המחשוף כי אחרת אין לה שום דרך למצוא חן כמו טפטופים של גשם הקול שלה עכשיו הכל ברור לי ולזה הם קוראים חברוּת קודם הורגים ואחר כך קוברים אחד את השני וכולם עם אשה ומשפחה בבית ועוד ג’ק פאור בייחוד עם המלצרית הזאת מהבָּאר שהוא מחזיק על חשבונו מה שנכון אשתו תמיד חולה או הולכת להיות חולה או בדיוק מתחילה לצאת מאיזה מחלה והוא עוד נראה טוב אפילו שהוא כבר אפור קצת בצדדים אוסף מוצלח כל הטיפוסים האלה אבל הבעל שלי לא יפול להם שוב לידיים עד כמה שזה תלוי בי צוחקים עליו מאחורי הגב כאילו שאני לא יודעת טוב מאוד אחרֵי שהוא נואם להם את השטויות שלו בגלל שיש לו מספיק שכל לא לזרוק את כל מה שהוא מרוויח רק בשביל להרטיב להם את הגרון במקום לדאוג לאשתו ולבת שלו אָפסים גמורים מסכן פֶּדי דיגנאם בכל זאת חבל לי עליו קצת ומה יהיה עכשיו עם אשתו וה־5 ילדים מה הם יעשו אבל אולי היה לו ביטוח מין סביבון כזה קטן ומצחיק תמיד תקוע באיזה פינה של פּאבּ והיא או הבן שלה מחכים בּיל בֵּיילי היקר חזוֹר הביתה כבר הבגדֵי אֵבל לא ישפרו לה את ההופעה הם נורא מחמיאים דווקא אם את נראית טוב איזה גברים אלה נדמה לי שהוא היה כן בנשף בגלֶנקרי ובֶּן דוֹלארד הבּאס בּוֹר־אָתוֹן בערב שהוא שָׂכר את החליפת ערב בשביל לשיר אִתה ברחוב הולֶס גרנו אז המכנסיים מעכו לו הכל שם והוא עמד לו עם חיוך מרוח על הפרצוף־בוּבה הגדול שלו כמו טוּסיק של ילד שחטף מכות איך הוא נראה אז כל ביצה הפכה לקציצה זה היה בטח מחזה מפואר כשהוא עלה על הבמה תארו לכם לשלם 5 שילינג למקומות המשוּמרים בשביל לראות איך הוא מקפץ לו ככה עם המכנסונים שלו וסיימון דֶדאלוּס גם כן תמיד היה מופיע חצי שיכור ושר את הבית השני קודם אהבָתי הנושנה פורחת שוב היה אחד השירים שלו במֶתֶק קול זימרה עלמה על ענף עוזרד ותמיד הוא גם היה מתחיל עם פלירטוּטים כששרתי אתו את מאריטאנה בקונצרט הפרטי של פרֶדי מאיֶיר היה לו קול אדיר ממש תענוג שלום היקרה לי מפָּז יונתי מפז יונתי הוא שר את זה תמיד לא כמו בארטֶל ד’ארסי מִפָּזוֹנָתי נכון שהקול בא לו מתנה מהטבע אז זה בכלל לא אמנות היה מציף אותך כמו מקלחת נעימה הוֹ מאריטאנה פרח בר שרנו יחד נהדר אפילו שזה היה קצת גבוה מדי לרֶגיסטֶר שלי אפילו במפתח אחר והוא היה נשוי אז עם מֵיי גוּלדינג אבל בסוף הוא תמיד היה אומר או עושה משהו שקִלקל את הכל עכשיו הוא אלמן מעניין איך יצא הבן שלו הוא אמר עליו שהוא סוֹפר והולך להיות פרופסור לאיטלקית באוניברסיטה ואני צריכה לקחת אצלו שיעורים מה הוא בדיוק זומם עכשיו ועוד הראה לו את הצילום שלי בכלל לא מוצלח הוא יצא הייתי צריכה להצטלם עם בגדים שלא יוצאים מהאופנה אבל לפחות אני נראית שם צעירה פלא שהוא לא נתן לו את זה מתנה ואותי בתור תוספת למה לא בעצם ראיתי אותו נוסע לתחנת קינגזבּרידג' עם ההורים שלו הייתי באֵבל אז 11 שנים עברו כן הוא היה עכשיו בן 11 אבל בשביל מה זה טוב להתאבל על מישהו שעוד לא היה בכלל בן אדם הבכי הראשון שלו הספיק לי שמעתי גם את החיפושית־מוות מתקתקת בקיר אבל הוא כמובן התעקש הוא יתאבל אפילו על החתולה אם תשאלו אותי הוא כבר נהיָה גבר בינתיים אז הוא היה ילדון תמים וכזה מתוק בחליפה כמו הלוֹרד הקטן מפוֹנטלֶרוֹי ותלתלים כאלה כמו נסיך בתיאטרון כשראיתי אותו אצל מאט דילוֹן מצאתי חן בעיניו גם כן אני זוכרת אני מוצאת חן בעיני כולם רגע אלוהים אדירים כן רק רגע זה היה הוא בקלפים שפתחתי היום בבוקר קשר רומנטי עם אלמוני צעיר לא בלונדיני ולא שחרחר שפגשת כבר פעם חשבתי שהכוונה אליו אבל הוא כבר לא בדיוק אפרוח וגם לא אלמוני וחוץ מזה הפָּנים שלי בקלף היו לכיוון ההפוך מה היה הקלף ה־7 זה שאחריו היה 10 פִּיק נסיעה ביבשה אחרי זה היה מכתב בדרך ושערוריות גם ה־3 מלכּות וה־8 יהלום עלייה בסולם החֶברה כן רגע זה הכל יצא באמת ככה וה־2 קלפים 8 אדום בגדים חדשים תראי מה זה וחלמתי גם משהו נדמה לי כן היה שם משהו על שירה אני מקווה שאין לו שערות שמנוניות ארוכות שנופלות לו לתוך העיניים או קופצות למעלה כמו אינדיאני בשביל מה הם מסתובבים ככה רק עושים צחוק מעצמם והשירים שלהם בגלל זה תמיד אהבתי שירה כשהייתי צעירה בהתחלה חשבתי שהוא משורר כמו לוֹרד בַּיירוֹן ואין לו מזה אפילו פירור באופי שלו חשבתי שהוא לא כמו כולם השאֵלה אם הוא לא צעיר מדי הוא צריך להיות בערך בן רגע 88 התחתנתי 88 למילי היה אתמול 15 89 בן כמה הוא היה אז אצל דילוֹן 5 או 6 בערך 88 צריך להיות בן 20 או קצת יותר אני לא מבוגרת מדי בשבילו אם הוא בן 23 או 24 אני מקווה שהוא לא כזה מין סטודנט עם האף למעלה לא כי אחרת הוא לא היה מתיישב אתו במטבח העלוב שלנו לשתות קקאו אֶפּס ולדבֵּר הוא כמובן עשה את עצמו כאילו הוא מבין הכל ובטח סיפר לו שהוא גמר את טריניטי קוֹלֶג' הוא נורא צעיר בשביל להיות פרופסור אני מקווה שהוא לא פרופסור מהסוג של שׁיף פרופסור עם תואר באלכוהול שמומחה לג’וֹן ג’יימסוֹן¹⁷ הם כולם כותבים על איזה אשה בשירים שלהם נוּ טוב אני לא חושבת שהוא ימצא הרבה כמוני שָׁם חֶרש נאנחת הגיטרה אנחות של אהבה שם השירה היא ממש באוויר הים הכחול והירח זורח כל כך יפה בדרך חזרה בלילה במעבורת מטאריפה המגדלור באירופה־פּוֹינט הגיטרה שהבחור ההוא ניגן כל כך מביעה רגש מי יודע אם אני אחזור לשם פעם מלא פרצופים חדשים זוג עיניים סורג האשנב הסתיר את זה אני אשיר לו זה על העיניים שלי אם יש לו אפילו קצת נשמה של משורר זוג עיניים רושפות כמו כוכב האהבה איזה מלים יפות אלה כמו כוכב השחר של האהבה זה יהיה שינוי רציני רק אלוהים יודע כמה סוף כל סוף מישהו אינטליגנטי שאפשר לדבר אִתו על עצמֵך לא רק לשמוע אותו כל הזמן על המודעה של בילי פּרֶסקוֹט והמודעה של יפתח והמודעה של השד יודע מי ואם משהו לא הולך להם בעבודה אז אנחנו צריכות לסבול אני בטוחה שהוא נורא מיוחד אני מתה לפגוש גבר כזה לא כמו הבּרבָּרים האלה שאלוהים ישמור חוץ מזה הוא צעיר הבחורים היפים האלה שהצצתי עליהם בחוף של מארגֵייט מאחורי הסלע עומדים ככה בשמש ערומים כמו איזה אֵל או משהו ואחרי זה לקפוץ אִתם לים למה כל הגברים הם לא כאלה לפחות היה לנו איזה פיצוי לנשים כמו הפסלון המקסים הזה שהוא קנה הייתי יכולה להסתכל עליו מהבוקר עד הערב ראש מתולתל והכתפיים שלו עם האצבע למעלה שתקשיבי לו הנֵה לָך דוגמה מה זה יופי אמיתי ושירה אמיתית הרבה פעמים הרגשתי שמתחשק לי לנשק אותו על כל הגוף אפילו את הזין החמוד והצעיר שלו ככה זה כל כך פשוט לא היה אכפת לי לשים אותו בפה אם אף אחד לא היה רואה כאילו זה מבקש ממך שתמצצי אותו כזה נקי ולבן הוא נראה עם פרצוף של ילד בחיי שהייתי עושה את זה תוך ₂/¹ שנייה אפילו אם היה יוצא לי לבלוע מזה קצת אז מה זה בסך הכל כמו דייסה עם הרבה מים או כמו הטַל זה לא מסוכן חוץ מזה הוא יהיה כל כך נקי בהשוואה לחזירים האלה הם בטח לא חולמים לרחוץ את זה אפילו פעם 1 בשנה רובם בכל אופן אבל זה מה שעושה שָׂפָם לנשים זה באמת יהיה אדיר אם יצליח לי עם משורר צעיר ויפה ועוד בגילי דבר ראשון על הבוקר אני אפתח את הקלפים עד שאני אראה אם יוצא לי הקלף מזל או שאני אנסה בן זוג לקלף של המלכה ונראה אם זה יוצא הוא אני אקרא ואני אלמד כל מה שאפשר למצוא או שאני אלמד קצת בעל פה אם רק הייתי יודעת את מי הוא אוהב ככה הוא לא יחשוב שאני סתם טיפשה אם הוא חושב שכל הנשים אותו דבר ואת השאר אני יכולה ללמד אותו הוא ירגיש אצלי מלמעלה עד למטה עד שהוא כמעט יתעלף מתחתַּי ואז הוא יכתוב עלי אהובה ומאהבת בגלוי גם עם 2 התמונות שלנו בכל העיתונים כשהוא יהיה מפורסם כן אבל מה אני אעשה אז עם ההוא

לא זה לא בא בחשבון איך שהוא מתנהג אין לו שום נימוס שום עדינות ושום כלום מכניס לי כזאת מכּה מאחור על הישבן בגלל שלא קראתי לו יוּ טיפת השכלה אין לו הוא לא מבדיל בין שירה לכרובית זה מה שיוצא לך אם את לא מחזיקה אותם קצר מוריד את הנעליים והמכנסיים ישר על הכיסא מול הפרצוף שלי כזאת חוצפה בלי לבקש רשות אפילו ועומד לו בצורה כזאת ווּלגארית עם המין חצי חולצה שהם לובשים בשביל לעשות עלי רושם כמו איזה כומר או קַצָב או הצבועים האלה בתקופה של יוליוס קיסר מה שנכון אבל מצדוֹ למה שהוא לא יעביר את הזמן כמו סתם מִשׂחק למה לא כבר הייתי יכולה לשכב עם מה למשל עם אריה בחיַי אלוהים בטוח יהיה לו יותר מה להגיד לזכותו לאריה טוב נוּ זה בטח בגלל שזה נראה שמנמן ומפתה כזה בקומבינזון הקצר שלי שהוא פשוט לא יָכַל להתאפק אפילו אותי זה מגרה לפעמים לַגברים טוב יש להם כל כך הרבה הנאות מגוף של אשה אנחנו תמיד כאלה עגולות ולבנות בשבילם הלוואי שהייתי יכולה פעם להתחלף אִתם רק בשביל לנסות איך זה כשפתאום זה מתנפח להם קשה כזה אבל גם רך כשנוגעים בו לדוֹד שלי חנוך היה כזה ארוך שמעתי איך הילדים ההם ברחוב אומרים כשעברתי את הפינה של מֶרוֹאוּבּוֹן־לֵיין היה לדודה מוֹד דבר שעיר מאוד כי היה חושך והם ידעו שבחורה עוברת בכלל לא הסמקתי מה פתאום זה דבר טבעי והוא שם את הארוך שלו בשעיר שלה וכוּלֵי ובסוף מתברר שזה לשים את המקל בחוֹר של המטאטא מתאים להם לגברים האלה להם מותר לבחוֹר מי שמתחשק להם נשואה או אלמנה עליזה או בחורה צעירה כל אחד לפי הטעם שלו כמו בבתים האלה שם בסביבה מאחורי רחוב אַייריש לא אבל אנחנו צריכות להיות קשורות תמיד בשרשרת אותי הם לא יצליחו לקשור אין פחד כשאני כבר אתחיל זה אני מבטיחה לכם עם כל הקנאה המטומטמת של הבעלים למה אי אפשר להישאר ידידים במקום לריב הבעל שלה גילה מה הם עושים ביחד בסדר זה טבעי ואם הוא תפס אותם יחד אז מה כאילו שהוא יכול לשנות משהו ממילא הוא כבר ¹⁸coronado מה שלא יהיה זה לא יעזור כלום אבל ההוא הולך לקיצוניות המופרעת השנייה עם האשה הזאת בספר עריצות יפהפיות האמת היא שהגבר לא חושב אפילו רגע על הבעל או על האשה כל מה שהוא רוצה זה אותה והוא פשוט לוקח אחרת בשביל מה נתנו לנו את החשק הזה הייתי רוצה לדעת מה אני יכולה לעשות אם אני עוד צעירה זה לא אשמתי פלא שאני עוד לא זקנה מקומטת ומיובשת הרבה לפני הזמן רק מזה שאני חיה אתו כזה קר אף פעם לא מחבק אותי חוץ מלפעמים שהוא ישֵן וגם אז רק ברגליים בלי שהוא אפילו יודע עם מי הוא בכלל בזה אני משוכנעת גבר שמסוגל לנשק ישבן של אשה לא חשוב מי הוא אני אעיף אותו ממני מי יודע איזה דבר לא טבעי הוא יהיה מוכן לנשק אחרי כזה דבר איפה שאין לנו אפילו אטוֹם 1 של איזה הבעה או משהו כולנו אותו דבר בדיוק 2 חתיכות של שוּמָן בחיים אני לא אעשה את זה לגבר פוּי איזה חיות מלוכלכות רק המחשבה על זה מספיקה לי אני מנשק את כפות רגלַיִך סֶניֹוריטה זה כבר יותר הגיוני הוא נישק את הדלת כניסה שלנו נדמה לי כן איזה משוגע אף אחד לא מבין את הרעיונות המופרעים שלו חוץ ממני אבל טוב ברור שאשה צריכה חיבוקים איזה 20 פעם ביום בשביל להיראות צעירה לא חשוב עם מי העיקר זה להתאהב או שמישהו יאהב אותך אם אין לך את זה שאת רוצה בחיַי לפעמים חשבתי לי אולי אני אלך לשם על יד הנהר איזה ערב אחד בחושך איפה שאף אחד לא מכיר אותי ואני אתפוס לי מלח שרק ירד מהאונייה אחד שמֵת לזה ולא יעניין אותו בכלל של מי אני רק לעשות את זה בעמידה איפה שהוא באיזה כניסה או אולי אחד מהצוענים הפראים האלה בראת’פארנם על יד המכבסה של בלומפילד הם עשו להם מחנה בשביל לנסות לגנוב לנו דברים אם רק יֵלך להם שלחתי להם כביסה כמה פעמים בגלל השלט מכבסה למופת ואלה שלחו לי עוד פעם ועוד פעם גרביים בודדות של איזה זקנה הבחור ההוא עם פרצוף של פושע ועיניים יפות שקילף לו מקל אם הוא יתנפל עלי בחושך וידחוף אותי לקיר בלי להוציא אף מלה או איזה רוצח מי שלא יהיה ומה שהם מרשים לעצמם האדונים הנכבדים האלה עם הצילינדר שלהם הפרקליט־מלך הזה שגר פה בסביבה איך הוא יצא מהארדוויק־לֵיין בערב שהוא הזמין אותנו לארוחת דגים בגלל שהוא הרוויח מההתחרות אִגרוף בגללי הוא הזמין אותנו כמובן הכרתי אותו לפי המגפיים הגבוהות שלו והצורה שהוא הולך ואחרי רגע הסתובבתי רק בשביל להציץ והיתה אחריו אשה שגם כן יצאה משם בטח איזה זונה מלוכלכת ואז הוא הולך הביתה לאשתו רק שאני מתארת לעצמי שחצי מהמלחים האלה רקובים לגמרי מהמחלה אוּף תזיז מפֹּה את הגווייה השמנה שלך בשם אלוהים אפשר להשתגע תשמעו אותו הרוח המפריח את אנחותי אלַיִך שיישן לו עם האנחות שלו מלך האשליות דוֹן פּוֹלדוֹ דֶה לָה פלוֹרה אם רק הוא היה יודע איך הוא יצא בקלפים היום בבוקר היתה לו סיבה טובה להוציא אנחות גבר שחרחר על פרשת דרכים ועוד בין 2 שביעיות בבית סוהר בגלל אלוהים יודע מה הוא עושה שאין לי מושג בכלל ואני עוד צריכה להיסחב למטבח למטה בשביל להכין להוד מעלתו ארוחת בוקר בזמן שהוא נשאר לשכב עטוף כמו מוּמיה ועוד איך אני אכין לו אני כבר רצה שישכח מזה רק תתנהגי אליהם יפה והם כבר מתייחסים אליך כמו זבל לא אכפת לי מה אחרים אומרים העולם היה נראה הרבה יותר טוב אם נשים היו מנהלות אותו אף פעם לא תִּראו נשים הולכות והורגות אחת את השנייה ושוחטות ואיפה רואים נשים מתגלגלות ברחוב שיכורות כמו שהם או משחקות על כסף ומפסידות הכל על סוסים כן כי אשה מה שהיא לא עושה היא יודעת איפה הגבול הרי הם בכלל לא היו באים לעולם אם לא אנחנו אין להם מושג מה זה להיות אשה ואֵם מאיפה שיהיה להם איזה צורה היתה להם בלי אמא שתשגיח עליהם מה שלי אף פעם לא היה זה בטח הסיבה שהוא מתרוצץ עכשיו בלילות במקום לקרוא וללמוד ולא גר בבית כי כל הזמן רבים שם אני מתארת לעצמי כן אין צדק אלה שיש להם בן מוצלח כזה לא מרוצים ולי אין בכלל אולי הוא לא היה מסוגל להביא בן זה לא היה אשמתי גמרנו שנינו יחד אז שהסתכלתי על ה־2 כלבים תקוע לה מאחור באמצע הריק של הרחוב זה שבר אותי לגמרי אני חושבת שלא הייתי צריכה לקבור אותו עם הז’אקט צמר הקטן ההוא שסרגתי עם כל הבכי שלי אלא לתת אותו לאיזה ילד עני אבל ידעתי טוב מאוד שאף פעם לא יהיה לי עוד אחד הפעם הראשונה גם שמישהו מת לנו זה כבר אף פעם לא היה אותו דבר בינינו דַי אני לא הולכת להכניס את עצמי עוד פעם לדִכאון מזה מעניין למה הוא לא רצה להישאר לישון פה הרגשתי כל הזמן שהוא הביא הביתה מישהו זר במקום להסתובב בכל העיר ולפגוש אלוהים יודע את מי כל מיני זונות וגנבים אמא שלו המסכנה לא היתה אוהבת את זה אם היא היתה בחיים הורס את עצמו לכל החיים אולי אבל זה שעה מקסימה כזאת שקטה איך אהבתי לחזור הביתה אחרי ריקודים האוויר של הלילה להם יש חברים שהם יכולים לדבר אִתם לנו אין בכלל או שזה אחד שרוצה ממך מה שהוא לא יקבל או שזה אשה שמוכנה לתקוע לך סכין את זה אני שונאת אצל נשים לא פלא שהם מתייחסים אלינו ככה אנחנו כאלה מכשפות זוועתיוֹת אני חושבת שזה בטח מכל הצרות שיש לנו מזה אנחנו כאלה רגזניות אני לא כזאת הוא היה יכול לישון בלי בעיות על הספה בחדר השני הוא בטח התבייש כמו איזה ילד סך הכל בקושי 20 בגלל שאני בחדר על יד הוא היה שומע אותי על הסיר ¹⁹arrah לא אסון גדול דֶדאלוּס מעניין זה כמו השמות האלה בגיברלטר דֶלָאפּאז דֶלָאגראסיה היו להם שם שמות כאלה דֶבּיליים שהשטן לא ברא האב וִילאפְּלאנה מהכנסייה סאנטה מאריה שנתן לי את המחרוזת תפילה רוֹזאלֶס אוֹ’רַיילי בקאיֶיה לאס סיֶיטֶה רֶווּאֶלטאס ופּיסימבֹּו וגברת אוֹפּיסוֹ ברחוב גאוֶורנֶר אוּף איזה שם הייתי זורקת את עצמי לנהר הראשון אם היה לי שֵם כמו שלה ישמור אלוהים וכל הסמטאות עם המדרגות האלה מעלֵה־פאראדַייז מעלה־בֶּדלֶם ומעלה־רוֹג’רס ומעלה־קראטצֶ’ט ומדרגות פִּרצת־השטן טוב אין מה לבוא אלי בטענות אם אני קצת מתפרפרת אני יודעת שאני קצת כזאת אני נשבעת באלוהים שאני לא מרגישה יותר זקנה ביום אחד אפילו ממה שהייתי אז מעניין אם אני עוד יכולה לבטא משהו בספרדית ²⁰como esta usted muy bien gracias y usted הנֵה משהו אני עוד זוכרת חשבתי ששכחתי הכל רק הדקדוק הזה שֵם עצֶם הוא כינוי של אדם מקום או דבר חבל שלא ניסיתי אף פעם לקרוא את הרומן הזה גברת רוּבּיוֹ החמוצה הזאת הלוותה לי אותו של ואלֶרה עם הסימן שאלה הפוך משני הצדדים תמיד ידעתי שבסוף נעזוב אני יכולה להגיד לו את הספרדית והוא יגיד לי את האיטלקית ואז הוא יראה שאני לא כזאת בוּרה חבל נורא שהוא לא נשאר אני בטוחה שהמסכן היה הרוס מעייפוּת ונורא רצה לישון הייתי יכולה להביא לו ארוחת בוקר למיטה עם חתיכת טוֹסט רק שלא הייתי תוקעת את זה על הסכין כי זה מזל רע או שאם האשה היתה עוברת ברחוב עם היֶרֶק לסלט ומשהו טוב וטעים כזה יש כמה זיתים במטבח שאולי הוא אוהב אני אף פעם לא יכולתי לסבול אותם בחנות של אַבְּרינס הייתי יכולה לשחק את ה־ ²¹criada החדר נראה טוב מאז ששיניתי לו את הסידור הנֵה משהו בלב אמר לי כל הזמן הייתי צריכה להציג את עצמי מה שנוגע לו הייתי יכולה להיות חוה אִמֵנוּ נורא מצחיק זה היה יוצא אני אשתו או שהייתי עושה הצגה כאילו אנחנו בספרד הוא עוד היה בקושי ער בלי שום מושג איפה הוא נמצא ²²dos huevos estrellados señor אלוהים איזה דברים מופרעים מסתובבים לי בראש לפעמים איזה יופי זה היה אם הוא היה עובר לגור אצלנו למה לא החדר למעלה סתם ריק ויש גם המיטה של מילי בחדר האחורי הוא היה יכול להתעסק עם הכתיבה ועם הלימודים שלו על השולחן שיש שם הוא במילא לא משתמש בו חוץ מלקשקש ואם הוא רוצה כמוני לקרוא בבוקר במיטה אז כמו שהוא עושה ארוחת בוקר בשביל 1 הוא יכול לעשות בשביל 2 אני בטח שלא מתכוננת לקחת בשבילו דיירים מהרחוב רק בגלל שהוא בחר לגור בכזה מין מחסן ענקי יהיה נהדר לעשות שיחות ארוכות עם בן אדם מלומד ואינטליגנטי אני אצטרך לקנות לי נעלי בית אדומות יפות כמו אלה שהתורכים עם התרבוש היו מוכרים או צהובות וחלוק בוקר יפה קצת שקוף שאני ממש צריכה או מעיל בית בצבע אפרסק כמו זה שהיה פעם מזמן בווֹלפּוֹל בסך הכל 8 וחצי שילינג או 18 וחצי אני אתן לו רק עוד הזדמנות אחת אני אקום מוקדם בבוקר גם ככה נמאס לי כבר מהמיטה הישנה של כוהן אני אלך אולי לשוק לראות את כל הירקות והכרוב והעגבניות והגזר וכל מיני פירות נפלאים שרק עכשיו הגיעו טריים ממש יופי מי יודע מי הגבר הראשון שאני אפגוש הם יוצאים לחפש את זה ישר על הבוקר מֵיימי דילוֹן היתה אומרת זה בהחלט נכון וגם בלילה זה מה שהיה נקרא אצלה ללכת למיסה בא לי עכשיו אגס גדול מלא מיץ כזה שנמס לך בתוך הפה כמו שקורה לי כשנורא מתחשקים לי דברים אחרי זה אני אזרוק לו את הביצים שלו ואת התה בספל עם הסידור לשפם שהיא נתנה לו בשביל שהפֶּה שלו יהיה עוד יותר גדול הוא בטח ירצה גם את השמנת הטובה שלי אני יודעת מה אני הולכת לעשות אני אסתובב לי ככה די עליזה לא יותר מדי רק אשיר לי קצת פה ושם ²³mi fa pietà Masetto אחרי זה אני אתחיל להתלבש בשביל לצאת presto non son più forte אני אלבש את התחתונים והקומבינזון הכי יפים שיש לי ואני אתן לו לשטוף טוב טוב את העיניים עד שיעמוד לו המקלון שלו אני אודיע לו אם זה מה שהוא רוצה לשמוע שמזיינים את אשתו כן ועוד איך עד שיוצא לי מהאוזניים כמעט לא כמוהו 5 או 6 פעמים אחד אחרי השני הנה הכתם שהוא השפיך על הסדין הנקי אני לא אטריח את עצמי אפילו להוריד את זה בגיהוץ זה צריך להספיק בשבילו אם אתה לא מאמין לי שים יד על הבטן שלי אחרת אני עוד אצטרך להעמיד אותו שם שהוא יעזור לו להיכנס אלי מתחשק לי לספר לו הכל בדיוק עם הפרטים ולהכריח אותו לעשות את זה לפנַי מגיע לו זה הכל באשמתו אם אני אשה מופקרת כמו שהטיפוס ההוא מהיציע אמר שם אוּף גם כן עניין אפשר לחשוב אם זה כל הרע שהיינו עושים בעמק הבכא הזה אלוהים יודע שזה לא כל כך נורא כאילו שלא כולם עושים את זה רק שהם לא מספרים על זה לפי דעתי בשביל זה בעצם יש בכלל נשים אחרת אלוהים לא היה עושה אותנו ככה שגברים כל כך נמשכים אלינו ואז אם הוא ירצה לנשק לי את הישבן אני אמשוך את התחתונים שלי ואתקע לו אותו ישר בפרצוף בגודל טבעי מצדי שידחוף את הלשון שלו 10 קילומטר לתוך החור שלי באותה הזדמנות שהוא כבר שם לאֶברי החוּם ואז אני אגיד לו שאני צריכה סטרלינג 1 או אולי 30 שילינג אני אגיד לו שאני רוצה לקנות לי לבָנים ואם הוא יסכים לתת לי אז טוב הוא יֵצא מזה בזול אני לא רוצה לסחוט ממנו כל מה שיש לו כמו שנשים אחרות עושות הרבה פעמים יכולתי לכתוב לעצמי צ’ק שמן ולחתום במקומו על כמה סטרלינג לפחות כבר כמה פעמים הוא שכח לנעול את זה חוץ מזה הוא בין כה לא מוכן לבזבז את זה אני אתן לו לגמור עלי מאחור בתנאי שהוא לא ילכלך לי את התחתונים הטובים טוב נוּ אין ברירה אני אשחק את האדישה שאלה 1 או 2 אני כבר אדע לפי התשובות כשהוא במצב כזה הוא לא מסוגל להסתיר ממני כלום אני מכירה אותו בעל־פה אני אכווץ חזק את הישבן שלי ואוציא מהפה כמה מלים מלוכלכות תריח תַּ’תחת או תלקק תַּ’קקה שלי או הדבר המופרע הראשון שיבוא לי לראש ואז אני אציע כן אוֹי מותק שלי חַכֵּה חַכֵּה עכשיו התור שלי אני אעשה את זה הכל די עליז כמו חברים אוּף אבל שכחתי לגמרי מהצרה המחורבנת הזאת פוּי את כבר לא יודעת אם לצחוק או לבכות כזאת מין תערובת אנחנו של דבש עם עוקץ אני אצטרך ללבוש את הישָנים טוב מאוד זה רק יוסיף בחיים הוא לא יֵדע אם זה ממנו או לא הנֵה בבקשה בשבילךָ זה מספּיק טוב הסמרטוט הראשון שבא לי ליד אחרי זה אני אנגב אותו ממני ככה בזלזול את המעידה שלו ואז אני קמה ויוצאת מהבית ומשאירה אותו מביט על התקרה לאן היא נעלמה עכשיו רק ככה הוא ירצה אותי זה הדרך היחידה רבע אחרֵי איזה מין שעה לא אנושית בסין הם בטח קמים עכשיו אני מתארת לעצמי מסרקים את הצמה אחרי השינה עוד מעט הפעמונים של הנזירות יצלצלו לתפילת אנגֶ’לוּס להן אף אחד לא מפריע לישון חוץ מאיזה כומר או שניים עם התפילת לילה שלו או השעון מעורר של השכנים עם הצריחה הראשונה של התרנגול מרעיש עולמות עד שהוא מוציא לעצמו את הנשמה נראה אם אני יכולה קצת להירדם 1 2 3 4 5 איזה מין פרחים הם המציאו כאן כמו הכוכבים הטאפֶּטים ברחוב לוֹמבּארד היו הרבה יותר יפים הסינור שהוא נתן לי היה משהו כמו זה רק שלבשתי אותו סך הכל פעמיים אולי כדאי להחליש קצת את המנורה ולנסות שוב שאני אצליח לקום מוקדם אני אלך לחנות של לֶמבּ על יד זאת של פינדלֵייטֶר לסדֵר שישלחו לנו קצת פרחים לשים בבית למקרה שהוא יביא אותו מחר הביתה היום זאת אומרת לא לא יום שִׁשי זה יום של מזל רע קודם כל אני רוצה לסדר את הבית כמו שצריך איכשהו צומח פה אבק בזמן שאני ישֵנה אחרי זה נוכל לבלות לנו עם מוזיקה וסיגריות אני יכולה לנגן את הליווי לפני זה אני צריכה לנקות את המנענעים של הפסנתר עם חלב מה אני אשים על עצמי אולי כדאי לענוֹד ורד לבן כמו בשיר ההוא או העוגיות שמוכרים בליפּטוֹן אני נורא אוהבת ריח של חנות גדולה מפוארת 15 פֶּני לקילוֹ או הסוג השני עם הדובדבנים והסוכר הורוד 11 פֶּני לקילו מאלה ואיזה עציץ יפה בשביל לשים באמצע השולחן אני אשיג את זה יותר בזול אצל רגע איפה ראיתי אותם לא מזמן אני אוהבת פרחים הייתי רוצה שכל הבית יהיה מוצף עם ורדים אוֹי אלוהים אדירים אין כמו הטבע ההרים הפראיים והרחש של הים עם הגלים המתנפצים והנוף היפה עם שדות של שיבולת שועל וחיטה וכל מיני דברים וגם כל הפרות הבריאות שמסתובבות להן שם זה היה עושה טוב על הלב לראות נחלים ואגמים ופרחים בכל מיני צורות וריחות וצבעים צומחים אפילו בתעלות רקפות וסיגליות זה הטבע וכל אלה שאומרים שאין אלוהים כל הלימודים שלהם לא שווים יריקה בעיני נראה אותם הולכים ובוראים משהו זה מה שאמרתי לו הרבה פעמים אַתֶאיסטים או איך שהם קוראים לעצמם שינקו קודם את כל הטינופת מעצמם אחרי זה הם מייללים שהם רוצים כומר ברגע שהם הולכים למות ולמה למה כי הם מפחדים מהגיהינום עם כל מה שיש להם על המצפון כן כן אני מכירה אותם טוב מאוד אז מי היה הראשון לפני שהיה מישהו בעולם שעשה את הכל מי אָה לזה אין להם תשובה וגם לי לא אז הנֵה לכם למה שהם לא ינסו גם לעצור את השמש שהיא לא תזרח מחר השמש זורחת לכבודֵך הוא אמר ביום ששכבנו בין השיחים של הרוֹדוֹדֶנדרוֹן בגבעת הוֹאוּת' עם החליפה האפורה מטוויד והכובע קש שלו ביום שהוצאתי ממנו הצעת נישואים כן בהתחלה נתתי לו חתיכת עוגה מהפה שלי וזה היה שנה מעוברת כמו עכשיו כן לפני 16 שנים אלוהים אדירים אחרי הנשיקה הארוכה ההיא הפסקתי כמעט לנשום כן הוא אמר שאני פרח הרים כן אנחנו באמת ככה פרחים כל הגוף של אשה כן פעם אחת בחיים הוא אמר משהו נכון והשמש זורחת לכבודך היום כן בגלל זה הוא מצא חן בעיני כי ראיתי שהוא הבין או הרגיש מה זה אשה וידעתי שתמיד אני אוּכל לעשות אִתו מה שאני רוצה ועשיתי לו טוב כמה שיכולתי להביא אותו לזה עד שהוא ביקש ממני להגיד כן ולא עניתי תיכף רק הסתכלתי רחוק על הים והשמים חשבתי אז על כל כך הרבה דברים שהוא לא ידע עליהם מאלוִי ואדון סטֶנהוֹפּ והֶסטֶר ואבא וקפטן גרוֹב הזקן והמלחים ששיחקו בציפור עפה והמלך אומר ולרחוץ כלים ככה הם קראו לזה שם על הרציף והשומר לפני הבית של המושל עם הדבר הזה מסביב לקסדה הלבנה שלו מסכן כזה מתבשל בשמש והצחוק של הבחורות הספרדיות עם הצעיפים והמסרקים הגדולים שלהן והמכירות הפומביות בבוקר היוונים והיהודים והערבים והשד יודע מי עוד היה שם מכל פינה באירופה ורחוב דְיוּק והשוּק עופות מקרקרים כולם ביחד על יד הכניסה של לארבּי שֶּרוֹן והחמורים העלובים שכמעט נפלו מהרגליים חצי ישֵנים והטיפוסים המפוקפקים עטופים בגלאבּיוֹת ישנים בַּצֵל על מדרגות והגלגלים הגדולים של עגלות השוורים והטירה העתיקה בת אלפי שנים כן והמוּרים היפים ההם רק בְּלָבָן עם טוּרבָּן כמו מלכים מזמינים אותך לשבת בחנות הקטנטנה שלהם והרוֹנדה והחלונות העתיקים של ה־posadas ²⁴ זוג עיניים סורג האשנב הסתיר שינשק את הברזל האהוב שלה והטאבֶרנוֹת החצי פתוחות בלילה והקאסטניֶיטוֹת והערב שאיחרנו לסירה באַלזֶ’סיראס ושומר הלילה מסתובב בנחת עם פנס ואוֹה הזרם האדיר הזה עמוק למטה אוֹה והים הים אדום לוהט כמו אש לפעמים ושקיעות נהדרות ועצי התאנה בגנֵי אָלָמֶדה כן וכל הסמטאות המוזרות והבתים בוָרוד וכחול וצהוב וגני הוְרדים והיסמין והקקטוס וגיברלטר כשהייתי צעירה ופרח הרים כן כששמתי את הוֶרד בשיער כמו הבחורות האנדאלוּזיוֹת או לענוד אדום כן ואיך הוא נישק אותי מתחת לחוֹמה המוּרית וחשבתי טוב שיהיה כבר הוא ואז ביקשתי בָּעיניים ששוב הוא יבקש כן והוא ביקש שאני כן תגידי כן פרח ההרים שלי וחיבקתי קודם כן ומשכתי אֵלַי שירגיש את השדיים כל הבוֹשֶׂם כן והלב שלו דפק כמו מטורף וכן אמרתי כן אני רוצָה כן.

ג’יימס ג’ויס – מסכת מוות

תודת המתרגמת נתונה לתלמידי הסדנאות לתרגום בחוג לתורת הספרות הכללית, אוניברסיטת תל־אביב, על עזרתם הרבה בתרגום פרק זה.

כל זכויות הפרסום, ההצגה והשידור של הפרק שמורות למתרגמת.

יַכּוּ אוֹתְךָ בְּשִׁגָּעוֹן. שֵׁדִים שְׁחוֹרִים יוֹצְאִים מֵאֲפֵלַת־הַקִּיר יַכּוּ אוֹתְךָ

בְּשִׁמָּמוֹן. בְּעִוְרוֹן־גּוֹרָל. כִּי־כֵן, יַכּוּ אוֹתְךָ שֵׁדִים שְׁחוֹרִים בְּסַנְוֵרִים, וְלֹא תִּרְאֶה עוֹד אוֹר. וּבְשֶׁלְכָּךְ, וְדַוְקָא מִשּׁוּם כָּךְ, יָשׁוּבוּ וַיַּטּוּ אוֹתְךָ, לְהַלְקוֹתְךָ לַקִּיר, אוֹתָם הַגִּלּוּלִים

אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ עַל בָּמוֹת חַיֶּיךָ לִפְסִילִים, מוֹרִים קָשִׁים, שֶׁל עֵץ וְאֶבֶן. הַפְּחָדִים, הַסָּרִיסִים,

הַמְשַׁמְּשִׁים כִּנְצִיבִים בַּחִזָּיוֹן, יָקוּמוּ גֹּלֶם גֹּלֶם עַל יוֹצְרָם, לְהַכּוֹתְךָ

פִּתְאֹם בַּשֵּׁבֶט עוֹד מַכָּה אַחַת נוֹסֶפֶת,

וַחֲסַל.

וּכְמוֹ גְּלָמִים קֵרְחִים, קְבוּעִים בְּבַרְזִלֵּי מִסְגֶּרֶת עַל

הָרְאִי מִמּוּל, הֵם מַבִּיטִים בְּךָ בְּמִין טִמְטוּם עָמֹק שֶׁל

מְשָׁרְתִים, וְרַק אַחַר־כָּךְ, כְּמוֹ תּוֹפְסִים לְאַט

לְאַט אֶת מַצָּבְךָ, הֵם מְזִיזִים רֹאשָׁם מְעַט

מְעַט הַצִּדָּה, כִּמְנַסִּים לִבְכּוֹת.

מִכָּאן וּלְמַטָּה אֵין. וְזוֹ עֻבְדָּה.

אַתָּה נִרְכָּן וּמִתְבּוֹנֵן בַּפֶּלֶא, וְאָכֵן,

מִכָּאן וּלְמַטָּה אֵין סִימָן חִיּוּת. הַפֶּלֶג

הַמְרֻחָק, אֲשֶׁר נִתְלָה, מֻחְזָק מִלְמַעְלָה

כִּנְבֵלָה בְּחוּט. וּלְמַטָּה, אֵין לְהַאֲמִין, הָעֲצָמִים

פּוֹקְעִים, הוֹפְכִים לְרֶמֶז דַּק, וְהָאֲנִי חוֹזֵר, כְּמוֹ מְטֻטֶּלֶת,

לְחַפֵּשׂ קִרְבָה בְּגוּף הַמְּצִיאוּת הָעֲנָקִית

הַמְדַמֶּמֶת בִּשְׁכִיבָה.

קִיּוּם עָכוּר, רוֹפֵשׁ, עוֹד יוֹם מָאוּס, כְּמוֹ קוֹדְמוֹ

גּוֹלֵשׁ עַל חַלּוֹנִי, אָפֹר, לָעוּס, צִפּוֹר־רֻקּוֹ מוּטַחַת

וּדְבוּקָה לַצַּד הַחִיצוֹנִי, וְאִישׁ לֹא מְנַקֶּה.

רַק הַנֶּפֶשׁ מִתְקוֹמֶמֶת,

כְּמוֹ חֲנִית מְשֻׁנָּנָהּ נִזְקֶפֶת, אֶל הַלֹּא־

כְלוּם בִּקְלוֹנָהּ מוּטֶלֶת, כְּמוֹ

בַּרְזֶל עָקֹם. אַחַר־כָּךְ, מִשֶּׁנִּרְגְּעָה,

הִיא קָמָה וְעוֹטֶפֶת, כְּמוֹ זְכוּכִית דַּקָּה, לַהֲגַנָּה,

אֶת עֶלְבּוֹנָהּ, בִּסְמַרְטוּטִים רַכִּים.

וְאַף עַתָּה, לְשֵׁמַע הַבְּשׂוֹרָה, עוֹד מוֹסִיפוֹת אוֹתָן דְּמֻיּוֹת

עִקְּשׁוֹת מֵאַלְבּוֹמֵי־הַמִּשְׁטָרָה, בְּטֶרְמִינַל הַמָּוֶת הַצְּהַבְהַב לִרְחשׁ,

בַּעֲטִיפוֹת הַמְּזִמָּה הַנּוֹשָׁנָה, כְּאִלּוּ לֹא אֵרַע דָּבָר.

לוֹפְתִים אֶת הַגְּדֵרוֹת מִשָּׁם, לְנַעְנְעָן, וְנִבְעָתִים אָחוֹר,

חוֹרְקֵי שִׁנַּיִם, מִתְנַפְּחִים, שֶׁלֹּא לְהַאֲמִין לַמִּתְרַחֵשׁ מוּל הָעֵינַיִם

הָרוֹאוֹת, וְאִם הַכֹּל, יֹאמְרוּ לְךָ מִשָּׁם,

בִּצְעָקוֹת כִּמְעַט, וְאִם הַכֹּל, אָכֵן נִדְמֶה פִּתְאֹם נִסִּים

פּוֹרְחִים, הֲלֹא נוּכַל עֲדַיִן בִּנְשִׁיכוֹת, בְּמַאֲמַץ שִׁנַּיִם וּלְסָתוֹת,

לִפְרֹץ אֶת שַׁעַר הַבַּרְזֶל וּלְהַטּוֹת אֶת פֶּסֶל

הַמְּצִיאוּת כְּחֹמֶר רַךְ, לְאוֹר הַדִּמְיוֹנוֹת.

מִצְטַיֵּר מַצָּב כָּזֶה: בַּנֶפֶשׁ מִתְפַּזְּרִים הָעַרְפִלִּים,

עוֹלָה תִּקְוָה דְּמוּמָה כְּמוֹ מַחַט, הַמֻּנַּחַת

עַל בִּטְנָהּ, מֵעַל דַּפֵּי הָאֹפֶק בַּמִּזְרָח.

וּבְכֵן, תִּקְוָה. עוֹלָה, מַפְצַעַת, בְּחַלּוֹן

בֵּית־הַחוֹלִים עִם שַׁחַר, חוּט תִּקְוַת

שָׁנִי אָדֹם נִכְרָךְ מִכָּאן וּלְמַטָּה,

כִּמְרַגֵּל, לְשֵׁם סִימָן.

כִּי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּמְדֻיָּק אֶת לַחַשׁ

הָרוֹפְאִים בַּלַּיְלָה. לֹא הֵבַנְתִּי כִּי

יָשׁוּב הַכֹּל לְאֵיתָנוֹ מָחָר, לִשְׁקֹעַ

בִּתְהוֹמוֹת הַנְּשִׁיָּה. כִּי לֹא הָיָה, וְלֹא

נִבְרָא הַחֹלִי הַנּוֹרָא הַנֶּאֱחָז

בְּכִבְשְׁנֵי – הַנִּסְתָּרוֹת כְּנֵס בְּקֶּרֶשׁ

הַצָּלָה, אוּלַי תִּשְׁמַע, אֲנִי דּוֹחֵק, אֲנִי

דּוֹפֵק, מַקִּישׁ בַּכּוֹס הַחֲלוּלָה, אוּלַי

תִּשְׁמַע, הַחֻקִּיּוּת הַזֹּאת, הַיְבֵשָׁה, הַחֲזָקָה,

אֶת הַכְּאֵב, אֶת הַחֻלְשָׁה, וְתִתְמוֹסֵס

לָהּ, אֵיל־בַּרְזֶל־מָרִיר, מִקּוֹל הַהַקָּשָׁה,

וְתַעֲבִיר אוֹתִי מִכָּאן לְשָׁם בְּיָם הָאֲדִישׁוּת,

הַמְגַלֶּה פִּתְאֹם פָּנִים שׁוֹנוֹת, תְּהוֹמִיּוֹת, רַכּוּת

רַבָּה בּוֹ וּרְגִישׁוּת, וּמְדַבֵּר טוֹבוֹת וְשִׁכְנוּעִים

עַל לֵב רִכְבֵי־הָאֵשׁ הַמַּמְתִּינִים בַּקֹּר, בַּחוּץ, סוּסִים

דְּלוּקֵי־מָנוֹעַ עַל הַיָּם, בְּאֶמְצַע חוֹר הַמַּמָּשׁוּת.

ביה“ח “ביקור חולים”, שבט תשמ”ח

אנו יכולים לומר, ודברינו יישמעו כהד, ששירתה של וולך עניינה במין ובשגעון. ‘מין’ ו’שגעון' הן מלים טעונות; מלים המתקשות לשאת על גבן את מטען משמעותן. מתקשות עד כדי כך, שהן – ברגע של זעם שאינו מאחר לבוא – מטלטלות את גבן ומשליכות מעליו את משאן. ובהקשרה של שירת וולך שתי המלים הללו אכן טעונות די והותר, עד זרא: כל אחת מהן, לעצמה ובשיתוף עם רעותה, טעונה החמצה מגושמת מיוחדת־לה של שירת וולך; כל אחת מהן מפתה לנוסח מובחן של קריאה שגויה בשירתה.

נדמה שזוהי וכחנות לשמה, גזמנית ולא־עניינית: וולך כתבה ופרסמה את רוב שיריה לפני חמש־עשרה ועשרים ועשרים־וחמש שנה; וולך מתה לפני שלוש שנים; וכל הזמן הזה כמעט ולא נכתב על שירתה דבר. השתיקה הכתובה הזאת אינה גורל מיוחד לשירתה של וולך; זה גורלה של מיטב השירה העברית בעשרות השנים האחרונות. על כן נדמה כי לטענותי בדבר נוסחים מובחנים של קריאה בשירת וולך אין יסוד. ואכן אין להם יסוד: נוסחים מובחנים כאלה לא היו ולא נבראו, והריהם בגדר משל ולא עוד. (ובכל זאת ניתן למצוא את הנוסחים הללו, או לפחות רמזים להם ומשלים שלהם, בדפוס הגרפומאניה הנפוץ שסימנו העיקרי הוא חיקוי שירתה של וולך).

א

על שגעון לא אדבר, וכל ענייני במין¹. שיר של וולך, שזה, כך נדמה, עניינו – הוא השיר “שני גנים” המופיע בעמ' 120 של “שירה” (שימו לב: יש ב“שירה” שני שירים שזה שמם):

גן עגול הוא אשה וגן דק הוא גבר? קולות הפרי הבשל הם אשה ודממה היא גבר? פֵּרות וצינורות הם אשה וסמלי כּווּנים הם גבר? אולי להפך, וכך או כך בדוחק רב. אולי, אם נקרא את השיר בריכוז רב יותר, ומתוך כוונה נחושה יותר של הכוח המדמה, נזכה לראות כאן משהו הדומה לאשה וגבר, או לשתי נשים, או לשני גברים, ופחות מכל נראה אשה או גבר; ככל שנתאמץ לראות כאן שני אנשים, כך נרחק מן השיר ומצמד גניו. נוכל לומר שמתואר בשיר הזה משהו הדומה למין. דומה במידה כזאת, שקסמו גלום במידה שבה הוא שונה מן המין המוּכר לנו, מגוון ורב־פנים ככל שהוא. זהו – הבה נניח – המין האחר, הסקס האחר, ששיר אחר של וולך, ידוע ומוּשר, רומז עליו ומייחל לו:

נחוץ דיון גלוי בשאלה אם יש סקס אחר, ונחוצה תשובה נחרצת לשאלה הזאת: כן או לא. אין די בתמונות או בשמועות או בהרגשה שזה לא סתם. אלה רק מעוררים תשוקה שאין לה נחת, תאווה שאין לה דעת, ואינם מוליכים אותה אל תכליתה או מלמדים אותה כיצד להגיע לשם. יש להביא את הסקס האחר לכאן ולהציגו עכשיו, לדון בו בפה מלא ובכוונה אמיצה, לדעת אותו כפי שהוא ובממש. אך מהי דמותו של הסקס האחר והיכן הוא מצוי? כיצד נגיע אליו ובאיזו דרך? השיר, מסתבר, לוכד אותנו בתוכו, ואינו מותיר מקום להפרדה מחוכמת מדי בין רשויות: שאלותיו של השיר הן שאלותינו.

ב

המלה ‘מין’, ואף המלה ‘סקס’, אינן נוחות לשימוש: מה שהן מכוונות אליו ראוי למלה רב־הברתית, ושתי אלו עשויות הברה אחת החומקת מן הפה אף טרם נהגתה (יתרונה של ‘סקס’ הוא שילוש עיצורים עקשניים ומתנגשים אשר בה, ולועזיותה המעקמת את השורה, כנגד צמד עיצורים עדינים וחמקניים מדי, ופורמאליות יתרה, אשר ב’מין'). וולך, אם כן, ממירה את המין החפוז והחד־הברתי בביטוי התלת־הברתי ‘סקס אחר’. וכעת, במרווחים אשר בין שלוש ההברות הללו, שהות בידינו להיגמל ממין “ממשי”, מן הפעילות המוזרה, טבעית ואינה טבעית, שהיא תמיד רצינית מדי ובה־במידה נחווית כבדרך־אגב, אינה ניתנת לביטוי ומוּעדת לשִׁכחה; ולפנות אל הסקס האחר, אל הפטפוט המדייק במלים ואל השעשוע. וכאשר נִפנה, באמת ובתמים ובכוונה אמיצה, אל הדיון הגלוי בסקס האחר – כי אז, כמאמרו של השיר, אך בשינוי רגש ונעימה – תגיע שעתן של הנשים החדשות והיודעות, אז ייפתחו הגבולות, ולא נהיה עוד עייפים ונחנקימאד.

ג

אך הסקס האחר, כנגד כוונתנו לקבוע אותו בתחום המיוחד לו, תחומה של ההזיה, אינו חדל להיוולד מחדש, ולהוליד מחדש, להכפיל ולשלש את אחֵרותו. וככל שהוא מרבה את אחרותו, כך הוא מרבה את ממשותו. לא משום שמין הזוי, בניגוד (נניח) למין מן העולם הזה, אינו יודע שובע. הוא יודע שובע, או אינו יודע אותו, כמידתו. גנים אינם יותר או פחות נימפו־מאניאקים מבני אדם. אחרותו היא מתמדת מכיוון שאין בידינו לקבוע היכן בדיוק שורה המין “הממשי”, המנוגד לו, היכן הוא הסקס הזהה לעצמו, הסקס שאינו אחר:

ונניח שזוהי תלונה כנגד ממשות מאכזבת: מתי היא מושמעת, כלומר: כנגד מה היא מושמעת? האם היא מושמעת כנגד הזיה, כנגד הזיה באוננות או כנגד הזיה בלא אוננות, כנגד איזו הזיה ואיזו אוננות? או שמא היא מושמעת כנגד משגל־של־ממש, משגל שלם־לכאורה או נסוג־לכאורה, משגל עם אהוב או עם מי שאינו אהוב, אהוב או אינו אהוב באיזו מידה? – כנגד משגל בדרך זו או כנגד משגל בדרך אחרת? – לא כך ולא אחרת? – כך או אחרת, מובטח לנו כי המחווה הזאת – מחוות ההבטחה בדבר קיומו של סקס אחר בעולם אחר – נובעת מתוכן ומכוונות כנגדן של נסיבות מסוימות וניתנות להיקבע, משום שרק המסוים והנקבע עשוי להיחשב מין ממשי וזהה לעצמו; ורק המין הממשי, שהיה כבר ונשכח, עשוי לגלות את טבעו של הסקס האחר, שטרם היה ומסרב להישכח. אך מהו המין הממשי אשר ביסוד כל הטרוניות הללו ואשר כנגדו נרקמות כל ההזיות הללו? צריך פעם, אבל אחת ולתמיד, להחליט:

צריך פעם להחליט, כלומר: צריך מתישהו להחליט, אך לא עכשיו ולא לעולם לא; ואם אכן איננו יכולים לקבוע, לא עכשיו ולא לעולם לא, את מקומו של המין הממשי – סימן טוב שאין לנו צורך לקבוע את מקומו, שמקומו כבר נקבע, שאנו רשאים לקבוע את מקומו ככל שתחזק ידנו. בינתיים אנו מכושפים לשטיח: לריבוי של אפשרויות המובחנות זו מזו ללא טעם או תכלית נראים לעין.

ד

ניפרד מן הדיון המסוכסך בדבר מקומו הראוי של המין הממשי החומק מן העין, ונשוב אל המחוזות הוַדאיים יותר, הצבעוניים והצורניים, המדייקים במלים ומפתים במלים, של הסקס האחר: ככל ששירת וולך עניינה בסקס אחר, כך אין עניינה במין. תמיד היא שרויה במה שקודם למין או במה שמעבר לו, במה שטרם היה למין או במה שהשכיל לדלג מעליו. ולעתים קרובות לפני מין ואחרי מין גם יחד, כמו הילד המוזר מ“אבי ואמי יצאו לציד” (עמ' 86): מזכרת מיותרת ושכוחה מבילויי שדות הציד של אבא ואמא, לכוד ללא תקנה במרווח שבין מין שהיה־כבר לבין מין שטרם־היה:

אכן, ילד או ילדה מוזרים מאוד: מוקפים שדות ציד נפלאים ומפוארים אשר בהם מקורם ובהם תכליתם היחידה, אך אלה אינם שלהם ואינם יכולים להיות שלהם. הריהם גן עדן, שדבר אינו יכול להיחשב כנגדו ודבר אינו יכול לחדור לתוכו, רצינות נועלת אותו והגיונו מופלא וחתום; וככל שזרותו של הגן מוכברת ופארו מוגבה, ככל ששוכניו שוקעים עמוק יותר בתהום רצינותו של עונג עצום עיניים – הריהו מתרחק והולך ונעלם מן העין: כמוהו כהווה, כאשר עבר ועתיד נשכחים, ורגע אחד מתגדל לאינסוף ומקיף נצח.

ה

אך לא ברגע הזה ממש, כי אם רגע אחד לפניו או רגע אחד אחריו – כלומר: רגע אחרי שהנצח נמתח מעבר לגבולו, אך רגע לפני שהוא פוקע וממהר להיסמך לרגעים שקדמו לו ולאלה שיבואו בעקבותיו – שם מקומו של הסקס האחר: כי שם העיניים עדיין עצומות, ובכל זאת הריהן קרועות לרווחה ורואות את הכל ללא סייג, וגבול החזיון שהן חוזות ואוחזות בו אינו אלא גבולן:

עיני המלאך הן פנימיות, כלומר: מהופכות בחוריהן. ככל שהן רואות את המלאך הריהן מכילות אותו ומחפות עליו, מגוננות עליו מפני השרירותי והמשתנה, הבלתי־מדויק והבלתי־ידוע. הגביש נטחן עד דק והיה לאבקה, האבקה נמסכה במים והיתה לשיקוי־קודש, השיקוי פשט צורה ולבש צורה של מלאך: גביש ואבקה ושיקוי ומלאך – כמו ארבעה מצבי צבירה של יסוד אחד וזהה־לעצמו, “מצבי צבירה” משום שהם מובחנים בחדות חותכת אלה מאלה. אך לרווחתו של מוסר־ההשכל סופה של ההזיה אינו מאחר לבוא, כאשר התשוקה והתאווה והבשר שבים ומתגלים במקום הצפוי ביותר, בלבה של ההזיה הרווחת ביותר: מאחור ובמפתיע ובחוזק יד – אך בדיוק כאשר הם מתבקשים וללא שהייה. התשוקה והתאווה והבשר: מסודרות בשורה, שלוש מלים נרדפות ובכל זאת נפרדות ונאמנות כל אחת רק לעצמה, ובדרך פלא גם מובניהן ניתקים וטורחים להיבדל זה מזה; כאילו היו שלושה חפצים מוּארי מִתאר ניצבים על שולחן או שלוש דמויות טבועות באגרטל – מפוגגים, אמנם, את גבישותו המותנית של המלאך ומפוררים את כנפיו – אך רק משום שהם גבישיים ומילוליים ומדויקים כמותו; והריהם חותם המאשר ומבטיח את ממשותו. כמו רגע המוות ליופיו של המת הנהדר (עמ^' 101), כמו מפלצת האיילה לאיילה (עמ' 119), כמו תשוקה להזיה והזיה לתשוקה: המין הממשי והסקס האחר מתגלים תמיד בקו הגבול אשר תוחם ביניהם – חוצה בכל מקום, נמתח ומתהפך, מתפצל ושב ומתפצל – אך בכל מקום דמותו חדה וברורה כאילו הוא אחד ואין כמותו.

והתדמית הזאת – כאילו הגבול הוא אחד ואין כמותו, כאילו השבר אחד ושלם ומכיל את עצמו – היא יסודה של ממשות בלתי נסבלת אשר טורחת להתגלות כמעט בכל שירי “שני גנים”: יסודו של כאב שאין ממנו נסיגה ואין לו חנינה, חורג מעצמו כדי לתחום את עצמו ולחתום את עצמו. וכאן, סביב התדמית הזאת וסביב הכאב הנורא אשר נוסד בה, מתפשטות טענותי ממשמעותן ומפקירות את תוקפן, דעתי מסתלקת ואינה ראויה להיחשב עוד: עליה לחדול, להיעלם, ולהיחשב מחדש.

וְיָפֶה תַּחַת שֶׁמֶשׁ נִבָּט

אֶל אֶרֶץ גְּבוֹהַת־צָהֳרַיִם

לָחוּשׁ תָּמִיד כְּשֶׁעֶרֶב רַד

בִּזְרִיחָתוֹ תָּמִיד שֶׁל לַיִל

לָחוּשׁ מִזְרָח קָמוּר זוֹחֵל

עַרְבַּיִם צוֹנְנִים וְאַט

עַל אֶרֶץ תַּחְתִּיָּה הַצֵּל

רָחָב וּמִתַּמֵּר־לָעַד

וּבְאֶקְבָּטָן עֵצִים עִם עֶרֶב

עָלֶה־עָלֶה זָרוּת עוֹטִים

חשֶׁךְ גּוֹאֶה בָּם עַד־בֶּרֶךְ

הָרֵי פָּרַס צוּרָה פּוֹשְׁטִים

וּבְקֶרְמַנְשָׁה נוֹבֵל הָעֵשֶׂב

אָפֵל הַשַּׁעַר וְרֵיק וְדֶרֶךְ

עַרְבַּיִם הֵלֶךְ בּוֹדֵד

מַעֲרָבָה רַגְלָיו יְשָׂרֵךְ

וּבַגְדָּד מַחֲשִׁיכָה גָּז

הַגֶּשֶׁר עַל נַחַל שָׁלֵו

וְדֶרֶךְ עֲרָב בַּלָּאט שְׂפַת־

הָעֶרֶב תִּפְשֶׂה־תִּתְגַּנֵּב.

בְּאַבְנֵי הָרְחוֹב שֶׁל פַּלְמִירָה

מַעֲמִיקִים חֲרִיצָיו שֶׁל אוֹפַן

וּלְבָנוֹן נְמוֹגָה וּכְרֵתִים

נוֹבֶלֶת מִבַּעַד עָנָן

וְהָאֲוִיר מֵעַל סִיצִילְיָה

מַבְזִיק עוֹד בְּעוּט שְׁחָפִים

וְלוּטֵי עֲרָפֶל נִבְלָעִים

מִפְרְשֵׂי סִפּוּנִים שְׁחוֹרִים.

וּסְפָרַד אַט שׁוֹקַעַת וְחוֹף

אַפְרִיקָה חוֹלוֹת הַזָּהָב

וְהָעֶרֶב נָמוֹג וְלֹא עוֹד

אוֹר חִוֵּר וְשָׁטוּחַ יִרְעַף

לֹא עוֹד אוֹר אָרֹךְ עַל הַיָּם

וּפֹה אֶל מוּל שֶׁמֶשׁ נִבָּט

לָחוּשׁ אֵיךְ מָהִיר וַחֲשַׁאי

צִלּוֹ שֶׁל הַלַּיִל כְּבָר רַד.

שֶׁלִּבִּי לָבַשׁ אֶת שְׂפַת הָעוֹלָם

הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ עַל כִּסְאֵיהֶם הַקְּטַנִּים

נִרְדָּם מֵעַפְעַפַּיִם נוֹטֵף הַפַּח

נִרְדָּם תִּינוֹק הֶעָלִים שִׁירְלָמוֹ

וְנִרְזָה בִּי כָּל כָּךְ קוֹלִי

עַד שֶׁאוּלַי לְגַמְרֵי נִגְמַר הָאֲוִיר

עַד שֶׁמַּה לֹּא יִטְקֹק לִי בָּאֹזֶן

לֹא אוּכַל לְהִתְעוֹרֵר לִשְׂפָתִי

חֲנוּטָה כְּהַנָּסִיךְ פַּרְעֹה

עַד נִדְמֵיתִי אֶלֶף שָׁנָה אֶבֶן

יְנַדְנֵד בִּפְקָעִים נֵצַח

בַּרְמִינוּנָם שֶׁל פְּעוּטֵי לוֹטוּס

זֶה כֹּחוֹ הֶעָמֹק שֶׁנִּבְקַע

וְיַמְשִׁיךְ כָּךְ כָּךְ חֲצִי הַמֹּחַ

קְרוֹבוֹתִי פָּנָיו לְפָנַי

עַד לְהִוָּפֵס הָיִיתִי שֶׁקֶר

שֶׁכָּל כָּךְ עַפְתִּי מִגְּבַּהּ הַפַּעֲמוֹן

הֻדְהַד זְכוּכוֹ שֶׁהָיִיתִי

פַּעַם נֶפֶשׁ אוֹ אַף פַּעַם

וְנִדְמֶה – תֹּאהֲבוּ אוֹתִי – שֶׁלִּקְרַאתְכֶם

אִבַּדְתִּי מַה לֹּא הָיָה לִבִּי

שָׁמַעְתִּי הַמֵּתִים מַמְשִׁיכִים דַּבֵּר

שָׂפָה מִמֵּתָם שֶׁסִּנֵּן עֲבָרָם

הַחַיִּים רַךְ כְּמוֹ צוֹלֵי חֲלוּלָם

וּפָנוּי נִצַּח מִגַּעֲשׁוֹ הַיָּם עוֹמֵד

וּבְהַר סִינַי צִפּוֹר לֹא צִפְצֵף

חֲנוּפוֹ הַחַיִּים וְתֵכֶף יָצוּד הַשָּׂפָה

לֹא יָעוּף אֶבֶן הַשְּׂפָתַיִם שֶׁקָּפָא

הַדִּבּוּר וְלֹא נִפְסַק הַחַיִּים שְׁאֵרוֹ

גָּדוֹל עַל הַמֵּת וּמָה עֲצַבַּי

כָּל קַצֵּהוּם יִשְׁנֹף הַשּׁוֹשַׁנִּי לְשׁוֹנוֹ

נִפְעָר וְנִסְגָּר אֵשׁ הַבָּלוּעַ

מִנּוֹלָד תְּשׁוּקָתִי וְאֵיךְ אֶשְׁתֹּק

לִסְלֹחַ שֶׁמַּה לֹּא יִלָּקַח

וְעוֹד הַיְלָדִים מְצַלְצֵל עַל אָזְנַי

דָּאֲגָתִי הֶבֶל וְקַיִן לָבְנָם הָרַךְ

וּמְרִיבָם עָצוּם שֶׁלֹּא אֶשְׁמָעוֹ

– זֶה עַצְמִיהוּ – דַּר בָּאֶבֶן

סוּפְסוֹפ נִפְרַשׂ הָרֶגֶל וְגַם אַשְׁמָתִי

חָלוּל עַכְשָׁו גַּם הוּא פֶּרַח

וּשְׂפָתָיו רָץ כָּל הַזְּמַן תַּאֲוָתִי

נַשֵׁק הַתִּינוֹק מַשַּׁף חַיִּים

מֵעֵבֶר מוֹתִי וְכָל זֶה מִמֶּנִּי

יְבַעְבֵּל הַדִּבֵּר כְּמוֹ הִתְעוֹרַרְתִּי

לְהוֹסִיף לְךָ מַה שָּׁכַח נְשִׁיקָתִי

נִגְלַם שְׂפָתַי מִשְּׁגִיעִי וָעֳנָשַׁי

יָצִיף חֲרִיטוֹ הַמִּלִּים.

הֵן זֶה עֵשֶׂב פֶּרֶא הַדִּמְיוֹן

כִּי מִן הָעֲצָמוֹת דַּקִּיק נִבְנָה

עִיר בְּאֶבֶן. לֹא, זוֹהִי תֵּבָה

– בָּהּ לִהְיוֹת אֲנִי הִיא, וְלֹא –

אָרוֹן תֵּצֵא מִמֶּנּוּ לְאִטָּהּ,

כָּמוֹהוּ אִי מֻקָּף הַגּוּף

כְּמוֹ אַף פַּעַם לֹא הָיְתָה אוֹר

אֲוִיר אוֹ הַתְּנוּעָה. זֶה הַיֶּלֶד

וּנְשׂוּאָה הִיא לְאָבִיהָ וְיַלְדָּהּ

עָרִיץ מִן הַמִּלִּים, וּבַלֵּילוֹת

יַבְעִיר לָהּ אֵשׁ הוּא אִישׁ הַדָּג.

וּמִן הָאִי תִּשְׁמַע לְחִישָׁתוֹ

– בָּא לֶאֱהֹב לָךְ הַמִּלִּים –

שֶׁהִתְפַּזְּרוּ בַּזְּמַן מִחוּץ לַקּוֹל

זוֹהִי הַמְּחִלָּה יִמְצֹץ מֹחָהּ

דְּבַשׁ מִדָּפְנוֹת הַהַכָּרָה וְיַעֲלֶה

נִפְלָא נִפְלָא וְשׁוּב נִפְלָא

הַגֶּבֶר עָשׂוּי מֵחֹמֵר הַפְתָּעָה

וְכַמָּה בְּעַצְמֵךְ אֵינוֹ עַצְמָהּ

יִדְחַק אוֹתָךְ רָחוֹק עַד

כַּמָּה מִמֶּנּוּ הַדִּמְיוֹן יִנְבַּח

דּוֹלְפִין לְלֹא לָשׁוֹן יָשִׁיר

בְּקֶצֶף עֲנָנִים מִסְדְרוֹנָיו נִפְעָר

כְּמוֹ בְּגֶשֶׁם הַשֵּׁנָה הַיָּם עוֹלֶה

וְכָל חַיֵּי הָרֹאשׁ בְּסַכָּנָה – אֲנַחְנוּ שֶׁלִּחְיוֹת

לְעִיר מֵתִים נַשְׁלִיךְ אֶת הַפְּנִינָה

שׁוּב חָמֵשׁ עָמֹק לַמְּצוּלָה

צָפִים אַצּוֹת עַל מְצָחֵינוּ

וְחַי כֹּל שֶׁהָיָה בְּךָ וּמָג

אֲנִי כְּלוּלִי כְּלוּלְךָ הַחֲתֻנָּה.

אמילי דיקינסון: שמונה שירים ומכתבים

מאת

אמילי דיקנסון

---

אמילי דיקינסון

מאת

לילך לחמן

---

[זֶה מִכְתָּבִי אֶל הָעוֹלָם]

מאת

אמילי דיקנסון

---

[גּוֹרָל הוּא בַּיִת לְלֹא דֶּלֶת]

מאת

אמילי דיקנסון

---

[בְּתִקְוָה – אֶפְחַד]

מאת

אמילי דיקנסון

---

[הִרְגַּשְׁתִּי לְוָיָה, בַּמֹּחַ]

מאת

אמילי דיקנסון

---

[פָּנֶיהָ בְּמִטַּת שֵׂעָר]

מאת

אמילי דיקנסון

---

[חַיַּי נִצָּב – רוֹבֶה טָעוּן]

מאת

אמילי דיקנסון

---

[זְבוּב זִמְזֵם – כְּשֶׁמַּתִּי]

מאת

אמילי דיקנסון

---

[לֵילֵי פֶּרֶא – לֵילֵי פֶּרֶא]

מאת

אמילי דיקנסון

---

מכתבים: אמילי דיקינסון

מאת

אמילי דיקנסון

צבי לחמן: לילך לחמן. 1989. רישום פחם.

מִי אַתָּה בַּחֲלוֹם

שֶׁנִּרְאֶה

אֲבוּק זְהַב הַלַּיְלָה

עֵרֹם בִּסְבוּךְ

יְעָרִים

קוֹרֵא כָּפִי־כָּפִי

עַד יִרְעַד

עֹמֶק בֶּטֶן שֶׁנְּבַקַּע

שַׁחַל הַלָּבָן

מֵחשֶׁךְ הָרֵאָה

לְהוֹלִיד אֲנִי יוֹם

אַחֵר.

כְּבָר הָיִיתִי בְּלִי אֲנִי

כְּחַיַּת הַבָּר גּוֹוַעַת

לִשְׁתּוֹת תּוֹךְ יָדְךָ חשֶׁךְ

וָאוֹר לִהְיוֹת קָמָה

עַצְמוּתִי מִמְּךָ – אֶל

יֶתֶר הַקּוֹלוֹת.

וּכְבָר אֲנִי שֵׁעָר סָבוּךְ,

שִׁבֹּלֶת־שׁוּעָל, חֲלֵב הַבֹּקֶר

בּוֹעֵט מִתּוֹכִי לָצֵאת וְאֵינֶנִּי

כְּבָר כֹּחַ הַנֶּפֶשׁ לָשׁוּב.

כַּמָּה עוֹד בְּקָרִים אוֹדֵהוּ

וְאָקוּם בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת

לִרְחֹץ פָּנַי, לִפְרֹס לֶחֶם

וְלִנְשֹׁק פָּנִים הַמְּתוּקִים –

כַּמָּה עוֹד בְּקָרִים אָקוּם

יוֹתֵר כְּבֵדָה בְּמִפְתַּח

הָעֲצָמוֹת וּפִקְעֵי הַלַּיְלָה

עוֹד דְּבִיקִים בִּשְׂעָרִי –

וְלַיְלָה אֶחָד דַּי לִפְּסִיכֵי

לִמְעֹד בְּחַלּוֹנָהּ –

רַק טִפָּה אַחַת דַּיָּהּ

לִכְווֹת עֵינָהּ – וּמֵאָז אֵיךְ

הִיא אוֹרֶבֶת בִּי –

וְכַמָּה עוֹד בְּקָרִים לִפְנֵיהוּ

שֶׁיִּנָּתֵן לִי כֹּחָהּ הָאֲדָמָה

לִבְרֹר הַגַּרְעִינִים, לִגְנֹב גִּזֵּי

הָאוֹר, וְיָשָׁר בָּעֵינַיִם אַבִּיטוֹ

שְׁנָתְךָ הַסְּטִיךְ – – זֶה לֹא הַמָּוֶת

אִשָּׁה לְבַד בְּחַלּוֹנָהּ –

אַתָּה לִי צִפּוֹר תְּהוּמָה

בְּכָל מָקוֹם מַיִם תַּתִּיז

וּכְמוֹ הַיָּם שֶׁאֵין לוֹ

לֵב וְנִתָּן

בּוֹ – אֶלְחַשׁ אַהֲבָה –

גַּם אֲנִי פֹּה בָּאוֹר –

אֲחוֹתִי הַנֶּשֶׁר – מוּזָה מוּזָרָה

מַתִּיזָה מִלַּיִךְ – אֶבֶן

אֶבֶן כְּמוֹ יָשָׁר מִמִּדְבָּרָהּ

הָגָר – קִלַּפְתְּ בָּנוּ

לָשִׁיר לֵילֵי מִרְיָם בַּסּוּף.

וּמַהכְּבָר אוּכַל לָתֵת

שֶׁאֵין דַּי לָךְ לְהַקְרִיב אוֹת

אוֹת עַל חֶבֶל הַבְּדִידוּת,

אִם גַּם אוֹתוֹ תִּקְּחִי גַּם

אִשֵּׁךְ תְּלַקֵּחַ בְּלָשׁוֹן חַי

זֶה צְבִי הַיֶּלֶד עוֹדוֹ

צוֹחֵק עַל צַוָּארִי – וְלֹא

אֹבֶה שַׁלֵּם מְחִירוֹ חַיַּי.

הוֹ אֲנִי אִינַנָּה הַמַּרְקִידָה

בִּקְנֵי הַסּוּף

עַד אֲבָנִים כְּצַבֵּי הַמַּיִם

נִמְטָרִים מִלִּבִּי

אֲנִי אִינַנָּה נָתַתִּי לַצְּבִי

רְחֵלָתִי הַשְּׁחוֹרָה

וְהֶאֱכַלְתִּי אוֹתוֹ חָרִיץ הַקָּשֶׁה

בַּמַּיִם נָטַעְתִּי עֵץ לְחֻפָּה

וְנָשַׁקְתִּי בַּלַּיְלָה נָמוּךְ הַגָּחוֹן

עַד שָׁרָשִׁים חָתְכוּ בִּבְשָׂרִי

אֲנִי הַקִּנְאָה

אֲנִי שֶׁטָּעַמְתִּי מִצֶּמַח הַדְּבַשׁ

וְצַלְעִי כָּאֲבָה

עַד הוֹצֵאתִי נְשִׁימַת שָׁמַיִם

לַעֲלוֹת מִן הָאֲדָמָה אֶת הַחַי

הִשְׁכַּבְתִּי עַל יַד הַגָּדֵר הַטּוֹבָה

אַי–לוּ–לִי–לוּ–לִי–דָה

אֲנִי הַצַּעַר

אֲנִי שֶׁכְּבָר כָּאן לֹא לָשׁוּב

רוּחַ מְחוֹלֶלֶת הַסּוֹף

מִי יַחֲזִיק בְּיָדִי מִכָּל בָּנַי

– – – – – – – – – –

רַק הַשֶּׁקֶט

וְאִם לֹא עוֹד אוּכַל

הוֹ שִׂרְטוּ עַיִן וּשְׂפָתַיִם

עַד שׁוּב אֶפְרֹץ בְּשִׁיר

אֲנִי אִינַנָּה

מֵעַל שִׁכּוּן אַשְׁכְּנַזִּי בִּרְחוֹב שֵׁינְקִין בְּגִבְעָתַיִם

גַּם יָרֵחַ מִזְרָחִי יְלַהֵג אִידִישׁ שֶׁל עֲיָרוֹת

לְאֹרֶךְ מוֹדְעוֹת הָאֵבֶל

עַל פְּטִירַת הַשָּׁכֵן

דִּירַת הַשָּׁכֵן פְּעוּרָה, כְּפִיהָ חֲסַר הַשִּׁנַּיִם שֶׁל זְקֶנֶת הַשִּׁכּוּן הַמּוּזָרָה

שְׂעָרָהּ כָּסוּף כְּקַשְׂקַשֵּׂי דָּג, אָרֹךְ מְאֹד עַל כְּתֵפֶיהָ

לְפַתּוֹת אֶת הַזְּקֵנִים בַּבִּנְיָן מִמּוּל

עַל גְּדוֹת הַנָּהָר בִּרְחוֹב שֵׁינְקִין

אוֹר אֵבֶל מִנֵּר זִכָּרוֹן חַשְׁמַלִּי

בְּנוֹ שֶׁל הַנִּפְטָר

לָבוּשׁ בַּחֲלִיפַת חֲתֻנָּה יְשָׁנָה

מְרַקֵּד בְּעַצְבָּנוּת

סְבִיב אוֹטוֹבּוּס הַמְּלַוִּים

הַגְּבָרִים עָלוּ בְּצַעַד מָתוּן, הַנָּשִׁים לֹא בָּאוּ

כִּי הָיָה יוֹם הַשִּׁשִּׁי

וְהֵן בִּשְׁלוּ בְּמִטְבְּחֵי הַחַיִּים.

אֵשֶׁת הַשָּׁכֵן וּבְנוֹ פִּזְּרוּ מוֹדְעוֹת אֵבֶל שְׁתַלְטָנִיּוֹת

בְּכָל הַבִּנְיָן, כְּכִתְמֵי מַחֲלַת עוֹר

עַל דֶּלֶת אֲרוֹן הַחַשְׁמַל הַסְּמוּכָה לְדֶלֶת אִמִּי

סִמְּנוּ כְּמוֹ בִּבְכוֹרֵי מִצְרַיִם

הַמָּוֶת בִּקֵּר פֹּה וְהַמָּוֶת הוּא זָכָר

בְּנוֹ הַגַּס שֶׁל הַמֵּת דָּחַף אֶת אִמִּי אֶל פֶּתַח דִּירָתָהּ

הַשְּׁכֵנִים נִמְשְׁכוּ לְצַעֲקוֹת הָאַלְמָנָה

לְהִשְׁתַּתֵּף בְּשִׂמְחַת הַנִּשְׁאָרִים.

יָרֵחַ מִזְרָחִי בְּרֵיחַ אָבִיב עַז תַּמְצִיתִי

עָלָה עַל שִׁכּוּן זָקֵן אַשְׁכְּנַזִּי

עַל חֲצַר אֲבָנִים יְרֻקּוֹת רָעוֹת לְמַרְאֶה

עֵצִים כְּתֻּמִּים

וַאֲלַכְסוֹן הֶחָרוּב.

עַכְשָׁו לַיְלָה פָּשׁוּט

אַהֲבָה אֵין

גַּעְגּוּעִים אֵין

הֵמְיַת עָלִים בַּחַלּוֹן אֵין

קִרְקוּשֵׁי מְכוֹנִיּוֹת, נִסּוּר אוֹפַנּוֹעַ לַיְלָה

הַגּוּף הַמְּנַתֵּר אָנֶה וָאָנָה לִפְנֵי הַשֵּׁנָה

שְׁכֵנִים מִתְקַשִּׁים לְהֵרָדֵם בָּאִים בְּמִטְבָּחָם

בָּאֲרוּחָה מְאֻחֶרֶת לְהָפִיג שִׁמְמוּן בְּשָׂרָם

גּוּפָם עָבֶה הֵם אֵינָם רְעֵבִים

צִפֳּרֵי לַיְלָה גַּסֵּי גּוּף מַלְהִיגִים

כַּעֲטַלֵּפֵי מִטְבָּח מְטוֹפְפִים

בְּלַיְלָה סָגוּר

תַּחַת יָרֵחַ צְהַבְהַב כְּמֻּגְלָה

בְּאֶמְצַע שְׁמֵי חַמְסִין

אֵין בַּשִּׁיר מָקוֹם

וְאֵין בַּשִּׁיר זְמַן

אֵין בַּשִּׁיר אַקְלִים

וְאֵין בַּשִּׁיר לָשׁוֹן

אֵין בַּשִּׁיר אֱמֶת

וְאֵין בַּשִּׁיר חָלָל

אֶלָּא הִתְרַגְּשׁוּת קַלָּה,

תְּנוּעַת הַדִּמְיוֹן בַּזִּכָּרוֹן

חַתְשְׁתַּיִמשָׁלֹשׁעֶצֶב (מתוך מחזור)

מאת

יגל הלל

---

[נִגְמַלְתִּי שִׁלְשׁוֹם מִזֶּהוּתִי]

מאת

יגל הלל

---

[רָחוֹק מִלִּשְׁמֹעַ אוֹתִי]

מאת

יגל הלל

---

[וְלֹא נוֹתַר אֶלָּא לְהִתְּאַוֵּר לְגַמְרֵי]

מאת

יגל הלל

---

[מְשַׂחֵקאוֹתָהּ חַי]

מאת

יגל הלל

---

[מַגָּע זַרְזִיף בְּנוֹף אַקְרָאִי]

מאת

יגל הלל

---

[כְּטוֹב לִבִּי בְּהִשְׁתַּכְשְׁכוּתִי בְּעַצְמִי אֶתְאַהֵב בְּדַלּוּת הַתַּפְאוּרָה]

מאת

יגל הלל

---

[לְטַהֵר מַחֲשָׁבָה בִּנְגִיעָה]

מאת

יגל הלל

---

[הִגִּיעָה!]

מאת

יגל הלל

---

[הַמּוּסִיקָה שֶׁקִּיר מַשְׁמִיעַ]

מאת

יגל הלל

הַב לִי

מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה

וּלְךָ הַבְּכוֹרָה

      וְנוֹתַרְתִּי אֲנִי הַצְּעִירָה

הַכְּעוּרָה

הַב.

וְכָל עֶזְרֵי הַבְּרִיאוּת לְמִינֵיהֶם

לֹא הֵבִיאוּ לִי אֲרוּכָה

        וְנוֹתְרָה הַמְּבוּכָה

שֶׁל עַכּוּז שָׁמֵן וְגָדוֹל וּמֻפְקַר

לְכָל הַזְּרִיקוֹת שֶׁבָּעוֹלָם.

    אַךְ לֹא אֶחְכַּם.

וְכָל הָאֲהָבוֹת בָּרְחוּ כְּכַדּוּרִים

מְעַט מַשְׁקֶה – וְנוֹתְרוּ רַק זִכְרוֹנוֹת אֲרוּרִים

הַב לִי

מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה

וְשִׂים עָלַי מְעַט מִשֶּׁמֶן רִפְאוּתְךָ

            אַתָּה!

אַתָּה רוֹאֶה אֶת קִילִימַנְגָ’רוֹ הַסֵּבֶל הַזֶּה?

אֲנִי עָפַלְתִּי אֵלָיו

            וְאַתָּה?

הֵן לְצַלְמוֹ אַף לֹא הִגִּיעַ סִבְלְךָ

            לֵךְ לְךָ!

אֶת חֲתֻנָּתֵנוּ נַעֲרֹךְ כָּל אֶחָד בְּנִפְרָד

            אֲנִי לְבַד

            אַתָּה בָּדָד.

אַתָּה רוֹאֶה אֶת קִילִימַנְגָ’רוֹ הַסֵּבֶל הַזֶּה?

– לֹא

  כִּי עֵינֶיךָ סוּמוֹת.

וַאֲנִי פָּחַדְתִּי מַה יֹאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת.

וְאַתָּה בַּאֲפֵלַת עֵינֶיךָ, שָׁאַלְתָּ

לַנּוֹף מִסָּבִיב

            וְאָמַרְתָּ

כַּמָּה זֶה מַרְהִיב.

אַךְ בַּגְרוּתִי הַמְאֻחֶרֶת אָמְרָה

לְעוֹלָם לֹא אֶהְיֶה לְךָ.

יוֹם אֶחָד אֶקְנֶה לִי מְעִיל פַּרְוָה

אֶקְנֶה לִי צְעִיף זְנַב־שׁוּעָלִים

אֶקְנֶה לִי נַעֲלֵי נָחָשׁ

יוֹם אֶחָד אַפְלִיג אֶל הַמַּיִם הַגְּדוֹלִים.

בַּיּוֹם הַהוּא אַשְׁלִיךְ אֶת מְעִילִי הֶחָדָשׁ

אֶת צְעִיפִי הֶחָדָשׁ

אֶת נַעֲלֵי הַנַּחַשׁ,

אֵלֵךְ יְחֵפָה

אֵלֵךְ עֵירֻמָּה

אֵלֵךְ תִּינֹקֶת

אֶבְכֶּה חָלָב

וַיְהִי עֶרֶב יוֹם אֶחָד.

וּמִתַּחַת לְכָל הַדְּבָרִים זָרַם הַחֹשֶׁךְ

וַאֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי מִלְחָמָה

קָנִיתִי לִי סוּס וְחֶרֶב

וְדָהַרְתִּי לְתוֹךְ

הַצִּפָּרְנַיִם וּלְתוֹךְ הַשְּׂעָרוֹת

מָרַחְתִּי פָּנַי בְּאֵפֶר וְהַחֹשֶׁךְ לֹא הִכִּיר אוֹתִי

דָּקַרְתִּי וְגָזַרְתִּי

עֲצָמוֹת מֵתוֹת מִתְפַּזְּרוֹת לְרַגְלֵי סוּסִי

כְּמוֹ שׁוֹשַׁנִּים לְבָנוֹת

הָרִים שֶׁל עֲצָמוֹת מַלְבִּינִים עַל פָּנַי

סִירָה אֶבְנֶה מֵעֲצָמוֹת

חֶרֶשׁ נַפְלִיג

הַרְחֵק

עָמֹק

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיּוֹם, אֲנִי רוֹאֶה.

עָמְדָה חֻפָּה וְעָמַדְנוּ.

אֲנַחְנוּ בַּעַל וְאִשָּׁה וְיֵשׁ לָנוּ כּוֹס שְׁבוּרָה.

אֲנִי מְצִיצָה אֶל הַדֶּלֶת דֶּרֶךְ סֶדֶק בַּחֻפָּה.

אוּלַי הַדֶּלֶת תִּפְתַּח.

אוּלַי זוֹ אֲנִי שֶׁאֶכָּנֵס בַּדֶּלֶת הַפְּתוּחָה.

בְּסָדִין לָבָן וּבְזָקָן לָבָן.

אֶכָּנֵס וְאַכְרִיז: תְּחִיַּת הַמֵּתִים.

אָסִיר אֶת גַּרְבַּי הַשְּׁחֹרִים

וְאֶבְלַע אֶת הַשְּׁבָרִים

בְּרֶגֶל יְחֵפָה.

הַיּוֹם הִבְחַנְתִּי:

כֶּתֶר הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשְׁךָ נֶעֱטָף עֲנָנִים.

וְנָתַתִּי בְּךָ סִימָנִים:

פִּצְעֵי קֹר קְטַנִּים כִּסּוּ אֶת רַגְלֶיךָ.

וְקוֹנַנְתִּי קִינָה:

הוֹ אֵיךְ עָלִית בַּקַּיִץ, נָסִיךְ זָהָב!

וַאֲנִי הָלַכְתִּי אַחֲרֶיךָ, אֲנִי הָלַכְתִּי אַחֲרֶיךָ

    כְּמוֹ כּוֹכָב הוֹלֵךְ בַּשַּׁחַר

      אֲנִי עָלִיתִי

      מִתְנוֹצֵץ

      וְעַכְשָׁו

      אֲנִי נוֹפֵל

      עַל בִּרְכַּי

      אֲנִי נוֹפֵל

      אֶת חֲטָאֵי קַח!

הוֹ דְּבַשׁ שֶׁאָכַלְתִּי אֲנִי מֵקִיא עַל פְּצָעֶיךְ

    אֲנִי מֵקִיא אוֹתוֹ עַל עֵינֶיךָ

      עַל עֵינֶיךָ הַנֶּעֱצָמוֹת

      קַל וְחָדָשׁ אֲנִי הוֹלֵךְ

    לְהַקְבִּיל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַגֶּשֶׁם.

ציור של הארכיאולוג ז’אן על מפית

לפני שנים נחרתו בזכרוני דבריו של לאו־טסה: “במדינה קטנה שיישובה לא רב, הייתי מסדר כך… שמדינה שכנה תהיה בקרבתנו. עינינו תראינה אותה, קולות ציפורים וכלבים יעלו באוזנינו מכל השטח אשר בינינו ובינה. ואני הייתי עושה שלא יהיה כל מגע בין בני המדינה ההיא ובין שלנו עד זקנה ואפילו עד מוות.”

בגרסה אחרת של תרגום מסינית אולי נראה הקטע הזה שונה לגמרי – אבל זה הנוסח הראשון שהכרתי וכך נחקק בי, ותהיתי על הזרות והחומרה שבו.

אמנם אחרי מלחמת ששת הימים קיבל הקטע הזה, שהוא חלק מן ההטפה לחיי פשטות והסתפקות במועט, איזו הארה נוספת, לא צפויה כלל, כדרכו של הזמן המחייך בלגלוג, בגלל ההשחתה שפשתה. אבל לפני המלחמה ההיא, בירושלים החצויה, המחישו לי דברי לאו־טסה את המציאות של ישויות קרובות קרובות, ללא קשר ביניהן. בעצם, קולות הציפורים והכלבים הם שעשו זאת, כי אלה קולות שאינם מתים לעולם.

בין שתי הישויות הנפרדות והקרובות הללו היו אנשים שהסתננו לשם ולכאן. אבל יותר מן האנשים, החלומות הם המסתננים הנועזים ביותר.

אני זוכרת את סיפור שרה עמרם, אז נערה שהסתננה בין עמדות הצבא השונות ולבשה זהויות שונות בכוח נשיותה ותושייתה, במשך תשע שנים תמימות בירדן, משנת 48 ועד שנת 57, בשל הכורח להיות ליד בנה, שהתחנך ב“אמריקן בייבי הום” בעבר ההוא. ומן העבר ההוא השקיפה על ירושלים עירה. סיפורה, שנרשם מפיה בידי צלילה אורגד, בא לפגוש כאגדה את מבטם של הצופים אל העיר העתיקה מן הצד השני. ארכיאולוג צרפתי שחזר מ“שם”, מן העיר העתיקה, היה מצייר לי על מפיות של בית קפה תמונות מן השוק, איש עומס על גבו עשרים פחים, ראשי מסגדים, וכיצד נראה נוטרדאם מן החומה…

והחלומות. הם בייחוד היו מציירים מפה של ארץ אחרת. ובחלום איש אחד מצא דרך עד לרגלי העיר העתיקה ואפילו סלל אותה, אלא שבינתיים מת… והנה אני הולכת בדרך זו המתפתלת ויורדת בין בקעות ירוקות של שטח ההפקר.

שטח ההפקר. איזו אדמה פורייה לחלומות ולשירה. אבל אנשים שעוברים בו ברגליהם ולא בכנפיהם, לרוב נוֹרים, או מושלכים לכלא. אפילו אנשים שרצו רק לתפוס פרפר.

אל שטח ההפקר הזה, שבו נפגשים חלומותיהם של יהודים וערבים נכנסה בטסי, משוררת ומתרגמת מירושלים, ובמאמר ב־American Book Review מסוף 84 או תחילת 85, מאמר שקראה לו בשם “בחלומות מתחילה האחריות”, הביאה מחלומותיה על הערבים וכן מחלומותיהם של אחרים, יהודים וערבים. היו שם יהודית ועאליה, שחלומותיהן הצטלבו. בהיותן בהריון הן חלמו, כל אחת בתורהּ, על חיילי הצד שכנגד, שבקעו את בטנן והרגו את תינוקן. יהודית חלמה את החלום במצור ירושלים 1948, על חיילי הלגיון, ועאליה חלמה אותו קצת לפני 67, על חיילי ישראל. בטסי חלמה שהיא ערבייה פלסטינית, בעוד שבחיי יומיום לא היה לה כל קשר לפלסטינים, וקיומם היה עלום ממנה. אם כן, בוַדאי גם ערבים חולמים על יהודים! זה נראה לה כפתח לכבוד הדדי ולרצון טוב, והיא החלה לרשום חלומות. בחלום משנת 83 חלמה על יהודי אנגלי שמאלני, בחור מזוקן, האומר לה שיש מחנות ריכוז בישראל, כנראה בשביל ערבים. היא אומרת: לא, אין. הוא אומר: כן, יש. היא אומרת: לא, אין. וכך הדבר נמשך והולך, עד שהיא מתרתחת ומכה אותו במקל…

בחלום אחר משנת 83 היא מבקרת במחנה פליטים בחברון כדי לראות כיצד הם חיים. היא רואה יחידות דיור נקיות, מודרניות, מאווררות ומסוידות בצבע תכלת ואז היא חושבת ‘לא רע’, אבל שמה לב לכך שאין תקרות וקירות(!) והריהוט היחיד – מזרנים פזורים. כמה פליטים יושבים להם בטלים כמו במרכז קליטה של עולים חדשים. היא חוזרת לירושלים ולפני חנות המכולת שלה מוצאת ערמה של שמלות ערביות רקומות, מונחות כערמת עיתונים בבוקר. היא עומדת לגנוב לעצמה שמלה, כאשר צץ פתאום ערבי, ככל הנראה בעל הסחורה. “כמה הן עולות?” היא שואלת, מנסה לחפות על נסיון הגנבה שלה. “ארבעים ושמונה”, הוא עונה. “ארבעים ושמונה מה?” היא שואלת בעזות־פנים. “לירות? שקלים? דולרים?”

באותו מאמר היא רושמת חלום מפי אנטון שמאס, מאפריל 84. הרי קטע ממנו: צבּעי חבוש כיפה צובע קיר בשארית הצבע האפור שלו. אנטון נכנס לדירתו. לאחר זמן נוקש הצבעי על דלתו ומבקש כוס קפה. אנטון מבחין בדיבורו שהוא ערבי. “אתה מדבר ערבית?” הוא שואל את האיש בעברית. הצבעי עונה בערבית: “אני מהגליל!” “אז מדוע אתה חובש כיפה?” שואל אנטון. “מפני שזו הדרך היחידה להשיג עבודה”, הוא עונה לו. אנטון מזמין אותו למטבחו, שם נערכת באותה שעה מסיבה. הוא מציג אותו בפני הנוכחים בעברית. הצבעי, עַבּד שמו (ופירושו עבד בערבית), מנסה להסתיר את הכיפה, אבל כשהוא שומע את מעבידו מתניע את מכוניתו, הוא ממשש את הכיפה, מחבר אותה שוב בסיכת ראש וממהר החוצה. אנטון נותר המום.

באותו מאמר מזכירה בטסי גם קטע מחלום ישן שלי, לפני שנת 67. החלום נמשך והולך כך: לאחר שהמלך חוסין ביקר בירושלים העברית בעילום שם ובסודי סודות, גם אני נוסעת לירדן בעילום שם ובסודי סודות. שם אני יושבת באוטובוס של כפריים הומה ומהמה, ומפחדת מאוד פן אתגלה, אך מעשה שטן, פונים אלי הכפריים כל הזמן בעברית, וכך נעשית לי העברית ממש סיוט. אני מנסה לענות צרפתית, או סתם לעשות עצמי כלא יודעת ולא מבינה, והדבר נמשך והולך לאורך כל הדרך, שבה אני ממשיכה לעבר מסגד עומאר… אני יוצאת אל משטח עצום של מדרגות רחבות, ושוב נפגשים לי בדרכי אנשים רבים השואלים אותי שאלות בעברית, ואני מתחילה להישבר, מנענעת להם בראשי כתשובה, אך עדיין לא עונה במלים.

העברית שלהם אינה העברית של לינה, בדווית שעבדה בחצר בית־הפקידות בראש פינה. אבא סיפר לי על הנשף בבית־הפקידות בראש פינה, על בדוויות יפהפיות, שעיניהן כחולות דווקא וקולן ערב ונפלא. כמתוך חלום (הוא אמר: מתוך התנ"ך) יצאה אחת מהן ואמרה: “הלפלא הוא בעיניך שאני דוברת עברית?”

האם לא אליה כתב ש. שלום: “אני רוצה כי תביניני, כי תביני את שפתי העולה אליך מעולמות לא ידעת. אני רוצה… התדעי כל זאת, לינה הקטנה, הנראית ואינה רואה, בעמדך שם ובתלותך לבָנים על החבל שבחצר בית־הפקידות?”

והחלום שלי נמשך והולך כך: בבוקר אני מתלווה לאשה לא גבוהה, מלאה, בחצאית ארוכה ולראשה כובע צמר “דתי” כשל מתנחלת, ועמנו עורך־דין צעיר. אנחנו נכנסים למונית ליד שער שכם ונוסעים אל שכם. אינני יכולה לזכור אם אנחנו עדיין מדברים עברית. עורך הדין מתפתל במקום מושבו, מחטט באפו כמי שמוצא בכך מפלט ממצוקתו. המונית נוסעת וחולפת על פני כפרים שבדרך. אשה צעירה עולה אליה. היא מקיפה את הנהג בחיבה גדולה ובקול רענן כאילו היה אחיה, ועמה כל הנוסעים כבני משפחה. צבעי האדמה החומים משתפכים, מרווים את העין כאילו היה זה צבע ירוק, ועורקי הסלע נרקמים אפורים – זיתים, זיתים למלוא רוחב העין. ליד בית אחד יושבות שתי נערות בשמלות לבנות מתחת לעצים, כמו בגן של צ’כוב. בשכם נפלנו אל בין המון גועש בסוכות של כותבי בקשות מסביב למצודה. רוח מוזרה נושבת במטפחות הלבנות. כיוון שזהו חלום ואיננו יודעים לאן נפנה עכשיו, האשה הכבדה מעט, בבגדי מתנחלים, עוצרת בקלילות מכונית מרצדס אדומה, ואנחנו שלושתנו עולים אליה עצורי נשימה. הנהג הוא ממחנה הפליטים בלאטה, והוא שואל אותנו באנגלית:?nationality What כולם עוצרים נשימתם, שותקים. ואני אומרת: Israeli עורך הדין מנופף בגלימתו, והנהג מביא אותנו למקום שבו עלינו למצוא קרובים של עצורים. עכשיו מסיעים אותנו שני בחורים, האדיב והשתקן, במכונית מסחרית. בדרך לג’יפתליק, בכפר אחד, מוקפים גדר של מכלאה, גדר לפנים מגדר, יושבים שני קצינים ומשחקים שש־בש בניחותא. מסביב להם חי הכפר את חייו, והם כלואים בתוך הגדר שהקימו, יושבים כשני שָווישים תורכים מימים עברו, בפינת החי. הלאה הלאה אנחנו נוסעים, ועורך הדין פתח את פיו וידבר: אהה, עוד מעט שנה להתקוממות, וצה"ל מצליח למסד את הפעילות בשטחים. השאיפה העליונה היא לשמור על שקט ורגיעה. התמודדות עם חנויות סגורות סוכמה כטעות. התמודדות עם דגלי פלסטין נמשכת. בשנה הבאה תהיה הפעילות מיועלת ומתוכננת והעלוּת תגיע למחצית העלות של השנה החולפת. פתאום הוא מצביע בשמחה: אה, מתקן כליאה! כזה בדיוק יש לנו בדרום! מולנו הופיעה מכונית רחבת פרצוף הנראית כמעט מחייכת, חיוך מרובע של מין בולדוג. “חצצית!” הוא שואג לעברה ומתחיל להסביר כיצד היא פועלת. יש אמצעי לחימה חדשים, כדורי פלסטיק, קסדות מגן, כדורי גומי, חצצית. המוח היהודי ממציא לנו פטנטים.

הוא מספר על חגיגה בחצר אחת. חזרה מהכלא של בן משפחה. חייל אחד חשב שזו התקהלות, הילד שיחק בחצר, ופתאום האבא גילה שאין לו בן… הוא מסיים כאילו אמר חכמה. והמסע נמשך. בכפר הבא עוצֶר. משפחות שלא הספיקו להיכנס נראות נחות בצל העצים כחום היום. כאילו פיקניק, “שאדחה”… שׂרה עמרם באחד מסיפוריה מספרת לצלילה אורגד איך היתה שרה בכלא “הקישלה” פלסטינית פליטה, מפליטי “הצלחת־על־השולחן” (שהוברחה מביתה באמצע הארוחה). היא היתה יושבת בפינה ומקוננת כל היום:

בגן–מתחת–לעצים–כל–כך–נעים!

כל האסירות: כל–כך–נעים!

הפלסטינית: היינו–שמים–על–השולחן–משקאות–פיסטוקים–ושקדים!

כל האסירות: פיסטוקים–ושקדים!

הפלסטינית: היינו–מתבדרים–וצוחקים–והאורחים–היו–באים–אהלן וסהלן–מבסוטים!

כל האסירות: מבסוטים–ומבסוטים!

המכונית הופכת פניה ופונה בחזרה לדרך שממנה באה. מישהו מספר על דרך בהרים. אני נזכרת בעץ שקד ענק, שפרח פריחה שלא תיאמן, כאילו היה אלון, שהלבישו אותו שמלת כלולות. עורך הדין מסמיק מזעם ואימה. לא, אני ממהר. בשום פנים ואופן לא. החפזון מן השטן אומרים לו – והמכונית זוחלת במעלה הדרך. שכם. חייל עומד לבדו, והנהג מסנן בשקט בשקט לעצמו, בעברית: אתה פוחד, מה? אל תפחד – לבי נלחץ. חולצתו של עורך הדין דבוקה אל גבו מזיעה ואנחנו נכנסים אל המבצר שכולו שיניים, הומה ג’יפים וקסדות של מסדר אבירים. הפשילו את הקסדות, והפנים אהובות, גם פשוטות. המלים מרות ממוות. מלים של הקסדות, ולא של הפנים. ממכונית אחרת מוצא קשור עיניים, שהמטפחת הורמה מעל לעיניו. פניו כתומים, חולצתו קרועה, ידיו משוכות לאחור. מראה של לוחם חופש מכל הזמנים, מתא העינויים. ואולי רוצח… הדעת איננה יכולה לסבול עוד. ועכשיו אנחנו יוצאות לבדנו אל העיר, האשה בבגדי המתנחלת ואני. לאן נלך. בחלום הזה אנחנו מפחדות לעמוד ליד חיילים. כי אנחנו אזרחיות, בעיר. החיילים נושאים אתם ריח של סכנה לעצמם ולאחרים, כאילו מסומנים בתו או צבע שלא ידעתי פשרו. הלוואי ונמצא מונית ערבית. האשה פונה אל הקיוסק, והם מזמינים מכונית. מי אלה? אנחנו שואלות. והם עונים: אנשים טובים, כולם זורקים אבנים… הביאונו אל בין שתי חומות בתים, בנייני מסחר מהודרים, רחוב כחלחל לבן משיש, ריק מאדם, ורק מכונית חונה בו, והיא מתמלאה בבחורים לובשי חולצות ירוקות.

המכונית הפליגה לצאת מן העיר המתכווצת, מן הערב הרע היורד עליה עם זרקורים בכיכר והמון כלי משחית עצומים, שהסבתי את עיני מהם פן אהיה לאבן – ושוב יצאנו לדרך. אבל ירוקי החולצות מוסרים לנהג שישמיע קלטות עם שירים שהולמים במצח כאבנים, מלאים דשדושי רגלים וצחצוחי חרבות, שירי מלחמה. ובכל זאת הגעתי לרחובי. האור מכאיב מאוד לעיני כשאני נכנסת אליו. למה נראה לי הכל כל־כך זר ומוזר והאנשים רחוקים כל־כך. איזה מאמץ של היפוך מתרחש בראשי, בידיים, ברגליים… והנה חלום.

יעקב שטיינברג מספר בסיפור ה“חאג' מחפציבה” על יקיצתו בלילות הראשונים בארץ:

"בלילות הייתי מתעורר לפעמים לפתע פתאום – יקיצה באמצע הלילה ללא חלום, ללא הלמות־לב, ללא שארית סנוורים של שינה, בני עלומים אמיצי־גו כשהם אוהבים בפעם הראשונה אהבת נפש, יש שהם מקיצים באמצע הלילה והוזים בעיניים פקוחות על דבר האהבה. – בימים ההם, בטרם ידובר על עם מתכונן בארץ יהודה, אהבו רבים את המולדת ראשית אהבה: ללא תכלית, ללא תקווה, מבלי לייחד את דמותה. – יומם נשא המקום את אנשיו בדממה כמסתיר מהם דבר־מה, ואולם בלילות היו מתגלים חסדי חיים. – והיה שם במקום חאג' המצטרף לשמירה בלילות, האיש בן הקדם, אשר יסופר עליו כי לא נאות ללכת מן המקום הזה ביום אשר רכשוהו אדונים חדשים, ויואל לשבת עם האנשים ולהיות נוטר עד בוא עת.

–בכל פעם כשהייתי מקיץ בלא־עת, הייתי כנכון, כיודע דבר מראש. לבוש בגדים הייתי עובר בלאט וברוח נכונה את מפתן הבית… היה לי טוב. תפסתי הכל מחדש: את המולדת ואת הלילה.

–פתאום הקיש המטה הקשת מריבה יחידה, אשר הבהילה את לבי. נעצרתי מלכת וראיתי את הזקן, אשר נזדקף בבת אחת מזעף. הוא זע, פרוע מעיל, צעד צעדים אחדים למולי ועמד. מטהו התחיל מקיש באדמה במהירות רבה, ונחירת גרון שוצפת, אשר לא היתה דומה לדיבור, התיז הנוטר במשך רגע לעבר פני. ידעתי כי הוא מקלל אותי, אך עמדתי בלי נוע. הוא כרבל פתאום את שולי המעיל על גופו והתחיל פונה והולך לעבר גבעות הנחל. הבטתי אחריו כשאני רוטט מתמהון והבנה גם יחד.

ההבנה הבאה לפעמים במהירות הבזק בשעה שחידת המעשים היא גדולה יותר מדי, עברה עלי בחפזון ברגע שהחאג' הלך הלוך והיעלם באד. ידעתי כי הוא רצה לתפוס מחדש את המולדת כמוני. הציקותי לו לילה לילה. מילאתי את האוויר געגועים זרים. הוא לא עצר כוח – –"

רג’א שחאדה מרמאללה בחר לצטט בספרו “הדרך השלישית” דווקא את רוברט סטון, סופר יהודי אמריקני, האומר לו דברים של איש הכרך הגדול והזר: “כשאדם גולה מאדמתו הוא מתחיל, כמו מי שנזקק לפורנוגראפיה, לחשוב עליה בסמלים.” ואילו רג’א שחאדה עצמו מתאר כך את יחסו לנוף: “לעתים כשאני מטייל על הגבעות, למשל בבטן אל־האווא, נהנה בבלי דעת ממגע האדמה הקשה תחת כפות רגלי, מריחה של הקורנית, מן הגבעות והעצים סביב לי – אני תופס את עצמי מתבונן בעץ זית, ובשעה שאני מתבונן בו הוא משנה את דמותו לנגד עיני והופך להיות הסמל של ה’צאמדין', הסמל של מאבקנו, של אבדתנו. ובאותו רגע עצמו נגזל ממני העץ. במקומו יש חלל ריק, שזעם וכאב זורמים לתוכו.”

יצחק כתר, איש רמת־יוחנן ובן יבנאל, מדבר על העץ המפוצל: “החצי האחד למושכים והחצי השני למחזיקים ואינם מרפים, ובזה תמה לעת־עתה המריבה ושנאת־האחים, אולם מי יודע עוד כמה פעמים יתפצל הזקן על מנת לספק את בניו שתיליו כדי להשכין שלום־בית ביניהם?” (מתוך “סיפורים במחשבתו של הואדי”, “חדרים” מס' 2).

רג’א שחאדה מוסיף ומתאר את קולותיהם של המבוגרים המהדהדים באוזניו מילדותו: “ארצנו שם, במקום שהמישורים ירוקים והפרדסים ‘שופעים’, וכך גדלתי באמונה, שביתי הוא מחנה מעבר בארץ קשה וצחיחה. נהגתי לבלות שעות על הגבעות הסלעיות עם הצרצרים מסביב, כשאני מביט אל המקום התכול הערפילי, הרך, שבו רובץ לו הים. שמרתי את האהבה שבלבי לארץ הקסומה הזאת, ובלילה מילאו אורותיה של יפו את חלומותי. לא היתה שום משמעות לכך שארצות אחרות היו פתוחות בפני, שהרי רציתי להיות שם – ואילו כאן, ברמאללה הסלעית, רק חניתי חנייה זמנית.”

ואולי הגעגועים האלה ל“אשר לא כאן” – וכאן הם געגועים לימה של יפו – מכירה אותם כל נפש החיה בעיר הרים סגורה, למן “גרנָדה שאֶל הים מתגעגעת” (כדברי לורקה) ועד לירושלים היודעת כל כך חלומות ים. בסתיו ובחורף אפשר לראות את הרי מואב וים המלח ממזרח, מכיוון המדבר. זהו אחד המקומות שאליו מתנקזים חלומות הים ואני אוסיף אליו אחד מחלומות הים שלי: בשכונה של צוקים משוננים זקָנו של הכומר היווני הגר שם גדל ומסתבך בעצים שהם אורנים־ברושים, עד כי יהיה צורך לכרות אותם. אנחנו חושבים לאיזה מן החופים של ירושלים כדאי לנו לנסוע, ומחליטים לבסוף ללכת לנמל הראשי אשר ליד הר ציון…

עוד מסתנן בשטח ההפקר של החלומות, עאדל מנבי סמואל. עאדל מספר לרוני סטריאר ב“חותם”, אוקטובר 1982: "הייתי יורד בלילות למערה ומכאן משקיף אליכם על ירושלים. אהבתי להיות כאן לבד. לא יודע. הייתי שקט ומוזר, אולי בגלל שהייתי יתום. אבל את היהודים לא ראיתי אף פעם. – הלכתי וחציתי את הגבול בבאב־אל־ואד. הנהג שאל שאלות שלא הבנתי בשפה שלא הבנתי – בשבילי, בריטים, יהודים וירדנים היו אותו דבר… אבל כאן יכולתי להיות מישהו. (איפה זה “כאן”? כאן או שם?) חציתי את הגבול לנבי סמואל. באחד הלילות הירדנים טמנו לי מארב. נשפטתי לעשר שנים מאסר. ישבו שם הרבה פלסטינים – כולנו היינו אחים לצרה, ולא היה בינינו הבדל. כולם יתומים, כולם חסרי מולדת, חסרי דגל…

שנתיים אחרי תום תקופת המאסר שחררו אותו בבעיטת רגל:

– נוסע לכפר, הביתה, לנבי סמואל. הצבא הרס את הכפר.

– אסור לבנות בנבי סמואל מסיבות בטחוניות.

– הבנתי שחיי הם פה. ליד האדמות. לקחתי את המשפחה למערה, ליד קבר אבי ואמי, לעצי הלימון, לצמחי התבלין, לזעתר, לתאנה, לקישוא. כאן גדלתי וכאן אמות. בניתי חדר סמוך למערה, בלי רשיון, ואני מחכה שיבואו להרוס. אני רואה איך אתם בונים. מולי רמות. אתם בונים ואני מחכה שתבואו להרוס. כאן אני אמצא את עאדל. כאן אני. היום אני יודע מה אני רוצה. קבלתם ג’ולם, איך אומרים בעברית: כן, גולם. אני הגולם. אתם והירדנים לימדתם אותי שלאדם מקום אחד. לכל אדם מקום אחד."

ב“נקודה” (פברואר 83) אומרים שמוכנים לקנות בכסף מלא את הרכוש, לא אומרים אדמה. הרב אריאל מוכן לגרש את הערבים קמעא קמעא, ובינתיים לחיות בשלום.

אבל מולי קימל, בחור ישיבה רב־רגש, כותב בשירו על עץ הזית המתוסבך: “רק רן המשוגע שהספיק עוד להיות בתרצ”ח אומר לי: תירגע! ואני צועק אליו: איך, הלא אנחנו מדכאים?! והוא אומר: רק את עצמנו, רק את עצמיותנו." האם בלעה העצמיות הזאת את כל העוולות, ולא נודע כי באו אל קרבה?

ברשימתו הידועה, שנכתבה כמה ימים לפני הירצחו, כותב ברנר בגעגועים על חלום של ידידות אמיתית: “לא, לא פוליטיקה!… זה אולי דווקא לא תפקידנו, ובזה אולי דווקא נעסוק בעל כורחנו, מתוך יאוש, בדלית־ברירה! – לא, לא זה! כי אם מגע נפש… מהיום… ובמשך דורות… במשך ימים רבים… ללא שום מטרה… ללא שום כוונה… מלבד כוונת אח, ידיד ורע.”

את החלום הזה זכה להגשים לרגע יצחק פסח, חף מכל מניע פוליטי. יצחק פ., בעל מפעל לייצור אומים, נלחם לשחרר את פועלו ידידו ממחנה אנסאר 3. “זה מה שהזיז אותי – המחשבה שמאהר בוכה שם” (“מעריב”, סופשבוע, “מלחמת שחרור” מאת מיכל קפרא ועמי כברי, יולי 88).

היופי שבִּבְכי פגישתם מכסה לרגע על הכיעור, אפילו על זוועת רצח ברנר עצמו.

דניס סילק: שירי פרוזה "על המצב"

מאת

דניס סילק

---

על דניס סילק

מאת

אבישי מרגלית

---

אֶל הַבֵּיצָה

מאת

דניס סילק

---

טַכְסִיס הֵעָלְמוּת

מאת

דניס סילק

---

עוּגַת בֵּית־חוֹלִים וּמְאַיֵּד

מאת

דניס סילק

---

אַלּוּף טַיִס

מאת

דניס סילק

ננסה לערוך ראיון פתוח, בלי עכבות.

עמוס עוז: אני לא פתוח ויש לי עכבות.

ננסה. קיבלת עכשיו את פרס “פמינה” על “קופסה שחורה”. מה זה עשה לך?

עמוס עוז: שמחתי. נקודה. זה לא שאני מרגיש שהספר הזה, הרשיעו אותו בבית משפט מחוזי וזיכו אותו בעליון. זה לא ככה. בכל זאת יותר חשוב לי מה אומרים בעיתון “צומת חולון” מאשר מה אומרים בעיתון “לה מונד”. כי אני פה. וספר הוא במקום שלו. לשם הוא שייך. לא יכול להיות ספר כזה שהוא של העולם. ואם במקום שלו, בארץ ישראל, הרשיעו אותו – לא כולם – זה עדיין לא מתבטל מפני שבפאריז נתנו לו פרס. זה עדיין ספר שבארץ רוב המבקרים הרשיעו. חבל לי. אבל שמחתי שאהבו אותו שם, לא מפני שהם מבינים יותר ממבקר זה או אחר בארץ.

כשדיברת פעם על נעוריך בחולדה, אמרת: “הייתי מדבר יפה, וזה קצת הרגיז.” האם אתה סבור שזה גם מה שמרגיז את המבקרים כיום?

עמוס עוז: גם זה. יש אנשים שכועסים כשנוגעים להם בעצבים חשופים. חוץ מזה, אני לא בתלם של אף אחד. כבר הרבה שנים יש מבקרים שטוענים שצריך להפסיק לכתוב ספרות כזאת, ולכתוב ספרות מֶטא־ריאליסטית, ואני לא שומע להם. כי אני לא יכול. אולי הגיע גם הזמן להדוף כדורי ברזל או לפאר את שם ישראל, אבל אני לא יכול! אני לא עונה על התקפות, וגם מזה אנשים נפגעים. ‘האיש הזה מתנשא, לא נאה לו.’ אני רחוק כל השנים מהמקומות הספרותיים בגלל כמויות האגרסיה. אז מה, אם אומרים לי ‘זה לא מספיק טוב’, הם צודקים אַפּריורי. כי יכול היה להיות יותר טוב. אם מישהו יכתוב מחר על “לדעת אשה” איפה הוא ואיפה פוקנר, הוא יצדק אפּריורי. אם הוא ישאל למה הגיבור הזה לא מתעלה לגבהים יותר טראגיים, הוא יצדק. אבל אני לא יכול. זה מה שאני יכול.

על פי הקריטריונים המקובלים, אתה סופר מצליח. מה משקל ההצלחה בעולם שלך? האם היא גובה מחיר?

עמוס עוז: תראי, כשהייתי קטן אהבתי כבוד. כסף לא היה חשוב לי, כי נתתי הכל לקיבוץ. עכשיו, לא שאני כבר לא אוהב כבוד, אבל פחות. דברים שפעם הלהיבו אותי, היום פחות. זה קצת חבל לי. הייתי רוצה שההנאה הזאת תישאר בעינה. כמו שסבא שלי היה אומר על נשים: ‘כשאתה רעב אתה לא מוצא אותן, וכשכבר סוף סוף למדת איך למצוא אותן, כשמצאת את הדרך והן כבר ישנן, אתה כבר קצת שבע, ואז החדווה פחות גדולה.’ כשהייתי בערך בן 37 וכבר היו לי שתי בנות, הוא קרא לי לחדר העבודה שלו והושיב אותי על ידו ואמר לי: “תשמע עמוס – עמוסָלה הוא היה קורא לי – הגיע הזמן שאני ואתה נדבר על נשים.” הוא היה בן אדם רוסי כזה, אלגנטי, עם ממחטה משולשת בכיס וחפתים מזהב, והיה כנראה מאהב של סוף המאה התשע־עשרה. בגיל שמונים הוא התאלמן והתחיל לפרוח. טוב, אז הוא הושיב אותי על ידו על הספה ואמר: “תראה עמוסלה, נשים בכמה דברים הן בדיוק כמונו ובכמה דברים הן ממש עולם אחר לגמרי, אבל באיזה דברים הן בדיוק כמונו ובאיזה דברים הן עולם אחר על זה אני עוד עובד.” הוא היה אז בן 95.

עמוס עוז, צילום: רון רותם

מלקולם לורי אמר: “ההצלחה היא כמו אסון נורא, גרוע מדלקה ששורפת את הבית. התהילה מכלה את בית־הנשמה.” זאת רומנטיקה בעיניך?

עמוס עוז: לא, אבל זה נשמע לי תקף חלקית. זה נכון אולי לאנשים שיש להם צורך אובססיבי שכולם יאהבו אותם כל הזמן. לי לא. אני מוכן להיות יהיר ולהגיד את זה בגאווה: אני לא צריך שכולם יאהבו אותי כל הזמן. כסף אני צריך עכשיו, כבוד אני לא שונא. אני יודע שהיו אנשים שזה ניוון אותם וגם השתיק אותם. אני לא. אני לא כל כך זוכר את זה בזמן שאני עובד.

למה אתה מתכוון ב“ככוד”?

עמוס עוז: התחרות הזאת, מי יֵצא מקום שלישי ומי יֵצא מקום ראשון. אבל עכשיו אני גם צוחק. אני גם יודע שזה לא חשוב. אני פחות ופחות מסוגל ליהנות מזה. חשוב לי אם בכתיבה אני שומע משפט. או תופס ריח. אם אני אצליח לתפוס ריח במלים, זה ישמח אותי, אבל אם ספר יימכר בככה עותקים או בככה עותקים, זה כבר אבסטרקציה. זה מופשט. למשורר ההבדל בין עשרה קוראים למאה קוראים הוא ענקי, הבדל של עולמות. אבל לאדם שכותב רומנים וקוראים אותם אלף או מאה אלף, זה משנה רק בשכר הסופרים. אני יודע שישנם סופרים שקראו אותם רק מאתיים איש, והם כותבים יותר טוב ממני.

קראתי פעם באיזשהו מקום מכתב שסרוונטס כתב מבית סוהר למישהו, אני לא זוכר למי. הלוואי שהייתי מוצא את זה וקורא שוב, כי אז לא הבנתי כמה זה חשוב לי. אם מישהו ימצא שיגיד לי. הוא כתב כך: לא איכפת לי למות בבית הסוהר ולא איכפת לי שכתבתי המון ספרי זבל, כי יש ספר אחד שכתבתי וכל העולם יזכור אותו, כל זמן שיעמוד הסלע של גיברלטר. הספר הזה הוא “גָלַתֵּיאָה.” ראיתי פעם את “גלתיאה” באנגלית וזה כלום, חתיכת אשפה. ואת “דון קישוט” הוא אפילו לא ספָר בין הספרים שלו. אז מה כל הכבוד שאתה מקבל מפני שאיזה ספר מצא חן או לא מצא חן או כמה עותקים נמכרו? השמחה הכי גדולה זה כשאני מוצא איזה דבר להגיד עליו שהוא יצא כמו שרציתי לכתוב אותו. זה לא קורה הרבה. הרבה פעמים אני מתפשר. אני שומע מה רציתי לכתוב, אבל אני כותב פחות מזה. מחפש, מנסה, מוחק עשר פעמים ובסוף מתפשר.

איזה מבין הספרים שלך יישאר, לדעתך?

עמוס עוז: תראי, אני מפחד להגיד, אבל נכון להיום, כמה היום? 5 בדצמבר? זה הספר החדש, זה שעוד לא יצא, שאני בטוח כמו אבן שזהו, שכאן אני הכי קרוב למה שרציתי לעשות. שמו “לדעת אשה”. זה בלי קשר לסיפור על סבא שלי, או אולי לא בלי קשר. זה ספר על איש שהיה הרבה שנים בשירות החשאי, ויש לו קצת אובססיה של אמת. אז אם את שואלת אותי היום מה הכי קרוב למה שרציתי לעשות, זה הספר הזה, “לדעת אשה”, אבל יכול להיות שזה כמו “גלתיאה”. “גלתיאה” של אחד שלא כתב את “דון קישוט”. אני לא יודע. שיהיה.

יש בספר כיוון שונה לעומת “קופסה שחורה”?

עמוס עוז: כל פעם שכתבתי ספר, הייתי בטוח שאני עושה דבר שעוד לא עשיתי בחיים. עברו שנים, ראיתי שזה דומה, שזה אותו בן־אדם. עדיין אני רוצה לדעת על החיים, על המוות, קנאה, שנאה. אני לא רוצה לעשות עוד פעם מה שכבר עשיתי. חבל על הזמן. אני רוצה לראות אחרת, אני רוצה שזה יהיה קצת אחרת. אני יודע שתמיד בסוף זה יהיה דומה. אבל הייתי רוצה שזה יהיה קצת אחרת.

אומרים שסופר כותב כל חייו אותו סיפור.

עמוס עוז: אני מקווה שזה לא נכון, אבל אני חושש שכן.

נדמה לי שכל מה שכתבת לאחר “ארצות התן” מקופל כבר שם. שם הגרעין. הסיפור על יפתח “על האדמה הרעה הזאת”, הוא סיפור אוטוביוגראפי.

עמוס עוז: כל סיפור הוא אוטוביוגראפי. לא הכל וידוי אבל הכל אוטוביוגראפי. אני חושב כמוך על “ארצות התן”. שם ציירתי את הגבולות שלי. כמו מפת אפריקה – בהתחלה שִׂרטטו מבחוץ, ונשארו המון כתמים לבנים. עכשיו אני ממלא את הכתמים הלבנים. אני לא אספיק למלא הכל כי ככה תפסתי מרובה. זה היה שרטוט רחב מאוד. אני חושב שהספר הזה “לדעת אשה” הוא הכי קרוב לעצמי מכל מה שכתבתי. לא מספיק קרוב, לא כל מה שרציתי לעשות. הרי בכל ספר ישנם שלושה ספרים. אחד שאני כתבתי, אחד שאת קראת ויש השלישי: זה הספר שהייתי רוצה לכתוב ולא כתבתי כי לא היה לי כוח, ואותו רק אני מכיר. ובגללו אני אף פעם לא מרוצה ממש. והספר האחרון הוא הכי פחות רחוק ממה שרציתי לכתוב. טוב לי אִתו.

א.ב. יהושע אמר בראיון שהוא אסיר תודה לביקורת. שמכל ביקורת הפיק משהו טוב לעצמו. האם גם אתה שותף להרגשה זו?

עמוס עוז: זה יפה. הלוואי שהייתי יכול ללמוד מהמבקרים. אני לא כל כך יכול. הטעות שלהם, לא רק כאן, שהם חושבים שהיה לך יותר חופש ממה שבאמת היה לך. הם אומרים: למה כתבת כך ולא אחרת. כאילו שהיית יכול לכתוב אחרת. הם חושבים שאתה קצת אלוהים קטן כזה, יושב ליד השולחן ואילו שמעת בקולם, היית עושה קצת אחרת, מזיז קצת שמאלה, ימינה, דמות אחת מגדיל, דמות אחרת מקטין. אבל יש פחות חופש ממה שהם חושבים. היו שנים שכעסתי. אמרתי, מה מבלבלים לי את המוח? מה הם רוצים ממני? הרי נכון לעכשיו, זה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות. אחרי זה הבנתי שזה לא כך. יש מבקרים שאומרים דברים שהלוואי ויכולתי לעשות אותם, אבל אני לא יכול. יש לי הרבה הרבה פחות חופש ממה שנדמה. זה לא הולך ככה. אם אני כותב סיפור על שתי נשים וגבר או שני גברים ואשה, אחרי כמה דפים הם כבר עושים מה שהם רוצים. אתה יכול רק למתן אותם, כאילו אתה ראש משפחה איטלקית טמפרמנטאלית בסרט של פליני, וכולם שם צודקים וכולם רוצים להישמע ושהאחרים ישתקו ושתשמע רק אותי. אני יכול רק לנסות שאחד מהם לא ישתלט על כל הספר. אני יכול רק להגיד ‘מספיק’, אבל לא יכול לשנות אותם, לא יכול להחליט מי יחיה ומי ימות או מי יעשה מה למי.

הם מכתיבים לך?

עמוס עוז: יש איזו נקודה שאם זה לא כך, אם הם לא מתחילים לחיות לבד ולעשות מה שהם רוצים, אני זורק את הכתב: סימן שזה לא חי. זה פלסטלינה. זה חי רק כשהם מתחילים לעשות מה שהם רוצים ואומרים לי: אתה תשתוק ותכתוב, אל תתערב. כשכתבתי את “הר העצה הרעה”, היתה בעיה עם שני אנשים שם: פתאום הם נפגשים באיזה כרם זיתים בהרי יהודה, אז אני אומר: לא, לא מתאים לכם, אתם תיפגשו בבית קפה בכרמל, יֶקים, לא מתאים לכם. היה לי ויכוח אתם. אמרתי: זה לא משכנע, לא אמין, והם אמרו: אתה לא תגיד לנו מה לעשות, אתה תשתוק ותכתוב. אז אני יכול לכל היותר לרסן אותם, להגיד להם, אם אתם רוצים שאני אכתוב, אז תתחשבו ונעשה פשרה. אחרת תלכו לסופר אחר. ב“מיכאל שלי” מה שהיה לי עם חנה, אלף פעמים אמרתי לה: תלכי לסופרת, אני לא יכול בגוף ראשון לכתוב מה אשה מרגישה. אמרתי לה: תלכי ממני, אבל היא לא הלכה. הייתי צריך לכתוב בשביל להתפטר ממנה, אבל התקוטטתי אתה כל הזמן; היא רצתה רק לרחם על עצמה, לכתוב כמה רע לה בחיים, ואני לא נתתי. בסוף יצאה פשרה.

אתה מפליא אותי. עד היום חשבתי שסופר זה אחד שמחזיק בכל המושכות. על תקן של ‘בורא עולם’.

עמוס עוז: זה קצת רומנטי. תחום האחריות שלי והשליטה שלי זה המלים. עד כמה המלים יהיו כאלה או אחרות, או אם יהיה כאן פסיק או אם יהיה כאן תואר השם או תואר הפועל – זו האחריות שלי. לפעמים אני נכשל בה מאוד ולפעמים מצליח. אלף פעמים עם פינצטה ביד וזכוכית מגדלת בעין אני יושב כמו שען ושואל אם כאן יבוא פסיק או שם תואר אחד או שניים. ועל זה אני אחראי. זה קר לגמרי.

ואתה לא שואל את עצמך מה יעשה הגיבור?

עמוס עוז: ואם אני שואל, זה עוזר לי? בסוף הוא יעשה מה שהוא רוצה. גם זה לא נכון. זה לא שהוא או היא עושים כל מה שהם רוצים. הם מושכים לכיוון שלהם, ואני ממתן קצת כשאני חושב שהם משתוללים. אבל אני לא יכול להגיד להם תעשו את זה במקום את זה. אני לא יכול להגיד לאיש או לאשה בסיפור שלי: תראו, אתם תתחתנו. הם יגידו: מי שואל אותך? אני לא יכול להגיד להם: תלכו למיטה. אני גם לא יכול להגיד להם: אל תלכו למיטה. אני רק יכול להגיד להם כשהם במיטה: ‘תראו, המלים האלה והאלה אני לא מכניס לסיפור, זה יותר מדי.’ יותר מדי שחוּק או יותר מדי רגשני או יותר מדי פומפוזי.

את הסיפור, את מהלך העלילה, אתה בא ואומר לי שלא אתה קובע?

עמוס עוז: כמעט שלא. רק הבּרקסים אצלי, לא הגאז. זה לא דומה לארכיטקטורה, זה דומה לבוטניקה. סיפור לא נבנה, סיפור צומח. אני יודע שכל תורת הספרות בנויה על תבניות, קונסטרוקציות, יסודות, מעברים, תשתיות, מדורים – כל מיני מלים שלקוחות מתחום הארכיטקטורה. אם אני הייתי צריך לכתוב ספר על תורת הרומן והיה נגזר עלי להשתמש במלים שאולות מדיסציפלינה אחרת, הייתי משתמש בבוטניקה: צומח, מסתעף, פורח, נותן פרי. אני לוקח עכשיו את ההשוואות שלי מנשים, כי יש איזה עניין עם נשים בכתיבה. אם זה לא מתחיל לבעוט לי בבטן, מבפנים, בעיטות לא רצוניות, סימן שזה לא חי. רק כשאני מתחיל לקבל בעיטות מבפנים, אני יודע שזה חי. וזה עוד לא אומר שלא תצא מפלצת. יש יותר גרֵדות והפלות מאשר לידות. המון דברים אני מתחיל ולא גומר. או כשהולך לי קל מדי או קשה מדי או כשזה גדול עלי. כבר קרה לי שהתחלתי משהו ואמרתי: את זה אני מעביר, בכל הכבוד הראוי, לדוסטויבסקי או לפוקנר, זה לא בשבילי, אני לא יכול להרים את זה. כמו חיפושית זבל שגִלגלה כדור חרא גדול מדי, והיא כבר לא יכולה לדחוף אותו. אז אני מאושר מהכדור, אבל אני לא יכול לעשות בו כלום, הוא גדול עלי.

קרה לך דבר כזה?

עמוס עוז: כן, אבל אני לא אספר לך.

ואם יחזור, תנסה להתמודד אתו?

עמוס עוז: אני לא רוצה להתמודד עם שום דבר כשאני כותב. אין כאן שאלה של להתמודד. אני יודע שישנם שניים־שלושה דברים, שהייתי מת לכתוב אילו יכולתי. אילו היה לי מספיק כוח.

“מספיק כוח” או מספיק אומץ?

עמוס עוז: אני לא יודע, אני לא רוצה להישבע. אני מדבר עכשיו כמו נגר. אין פה שום מיסטיקה. מספיק לי להעיף שני מבטים על עבודה של סופר אחר ולהגיד: את זה בחיים אני לא הייתי יכול לעשות. לא שאין לי אומץ, לא שלא השתדלתי מספיק, אלא שזה למעלה מהכוחות שלי. כמו מרים משקולות שרואה משקולת כבדה ואומר: את זה אני אפילו לא אנסה להרים, זה לא אני. אין לי מספיק כוח לזה. זאת תחושה מיידית. אני לא בטוח שאני יכול להסביר את זה.

זה לא יכול להיות ‘אני לא מוצא בעצמי די אומץ כיום, לעשות את זה’?

עמוס עוז: אני לא יכול לפרק את זה הלאה. זה הכי בסיסי שאני יכול להגיד. תראי, אם כוח זה מלה אחרת לאומץ, אז גם כן אין לי כוח. אבל אני לא בטוח. גם דוסטויבסקי אם היה רוצה לתאר את המחלקה של קובי וגידי ב“ימי צקלג”, לא בטוח שהיה יכול. יש דיאפַּזוֹן. לצאת מהדיאפזון זה לא דבר טוב. אפשר לפעמים להרחיב אותו.

זה מציק לך?

עמוס עוז: זה עצוב לי. אז מה?

אם זה מציק, זה חי.

עמוס עוז: אבל יכול להיות שזה יֵצא אחרת לגמרי. את שואלת שאלות לאלוהים. אלה דברים שאני לא יודע ולא בטוח שאני רוצה לדעת. בכל אופן, לא עכשיו. עכשיו אני שואל את עצמי: ‘הנה ריח שאני ממש יכול להריח אותו, איך כותבים אותו במלים?’ יש מעט מלים לריח בעברית. איך לתאר ריח? אני חופר, אני הופך, אני מחטט, בסוף אני מתפשר. לפעמים מתפשר גבוה ולפעמים נמוך. לוי אשכול היה אומר: “כשאני רוצה משהו, אני מתפשר. אם זה לא מספיק, אני מתפשר עוד פעם. אם גם זה לא מספיק, אני מתפשר פעם שלישית ורביעית, ובסוף אני משיג בדיוק את מה שרציתי.” אני לא אשכול ואני לא יכול להגיד את זה על עצמי.

לתפוס בשפה את הדבר, שבעצם השפה לא רוצה להכיל אותו. כי השפה היא בעצם דבר קבוע. המלים אמורות לסמן דברים קבועים. איך לתפוס דברים שהם זרימה והם השתנוּת והם בין לבין, בשטחי ההפקר? איך לתפוס אותם במלים? יש כאן איזה ניגוד, שאני לא יכול ליישב אותו. הוא קשה לי נורא. אין לי שום דבר מלבד מלים. אם הייתי יכול לכתוב מוזיקה, הייתי כותב מוזיקה. אם הייתי יכול לבנות גשרים לרכבות – אולי. אבל מה שיש לי זה רק מלים. אני מחפש לעשות בשפה דבר שהוא נגד השפה. זאת העבודה. לא מה יעשה מי למי. לא זה. רק מה כותבים על אדם, שלא ראה אדם שהוא אהב אותו נורא 28 שנים, ופתאום הוא עובר באיזו סמטה מלוכלכת בבאר־שבע ורואה אותו ומתקרב אליו ורואה שזה לא הוא. אני רוצה לכתוב משהו מאוד פיזי. מה עושים הפנים שלו, מה עושה הגוף שלו, כשהוא מתקרב ורואה שזה לא הוא. זאת העבודה שלי. מה שקוראים להמציא עלילה, זה כאילו קל, כי כמה עלילות יש בעולם? אין הרבה. אהבה שנאה קנאה ידידות.

כי זה פחות חשוב?

עמוס עוז: פחות מעניין אותי. זה פחות מעניין אותי מאשר לתפוס איזו חד־פעמיות של רגע, של תנועה פיזית, של תנועת נפש. להגיע אל העולם. אני חושב שלזה התכוון ג’ויס כשאמר “הרגעים האֶפִּיפַניים”. הרגעים שפתאום, מבין קרעי המלים, מציץ אליך לבדל שנייה, מציץ העולם, כמו שהוא היה לפני שהיינו בו. כשהייתי קטן, היה לי הרצון לדעת איך נראה החדר הזה בלעדי, כשאני לא בו. אולי הוא איננו. וההמשך של העניין הזה הוא מה קורה לאנשים אחרים בפנים. אם אני הייתי את, אם אני הייתי הוא, החתול הזה שעכשיו עלה שם, מה היה אם אני הייתי האיש ההוא בבית קפה שיושב וקורא “מעריב”? מה הסיפור שלו? מה הקטע שלו? אלה הדברים שמאז שהייתי כזה קטן. אבל לעולם לא תדע. אתה רק תוכל לנחש. ואז מה נשאר לך? רק איזה רצון עמוק לדייק, לדייק, לדייק. כמה שאפשר יותר לדייק. ואתה עובד לא עם השפה אלא נגדה, כי השפה לא בנויה לדיוקים. אתה אומר משקפיים, איזה משקפיים? ההסכמים של השפה הם הסכמים רופפים. הנה זה שולחן. אבל אילו היינו עכשיו באיזה טיול בנגב ופורשים כאפייה על החול, הייתי יכול להגיד לך: תביאי את הסרדינים, תשימי על השולחן. היית מבינה מה אני אומר. כי אפילו ההסכמים של השפה הם הסכמים רופפים, הם בנויים על הבנות של הרגע, שהן מעבר לשפה. בתוך זה לכתוב דבר שאולי יבוא מן הבלתי־לשוני שלי, שהיה לפני השפה אצלי ובסוף יעורר משהו טרום־לשוני, על־לשוני, תת־לשוני אצל הקורא, זה מה שאני אוהב לעשות. לחפש דרך להתקשר דרך השפה באיזו מין קריצה שאומרת 'עזוב, אלה המלים, אבל יש משהו מעל, מהצד, מתחת. ב“הדוב” של פוקנר אני כקורא, אומר: הייתי שם. אני לא צריך כבר את פוקנר. אני יודע. להביא אותי, בלי סיבה פיזית, לקפוא מקור בחדר המוסק או לרעוד מפחד למרות שאני בתוך בית מוגן, רק מפני שאני קורא ספר. תחשבי על התמונה הזאת: אדם יושב לבדו בליל חורף בתוך כורסה ליד מנורה עומדת, ובחוץ יורד גשם. אני יודע שכל התפאורה מיותרת. אפשר לקרוא את הספר על ספסל בתחנה המרכזית, אבל בשביל הרומנטיקה שלי אני רוצה את הקורא לבדו בחדר עם מנורה עומדת, בליל חורף, וגשם מכה על התריסים. ולהביא אותו שיפחד, למרות שאין סיבה בחדר הזה שיפחד. או שיצחק. או שיתגעגע.

חשוב לך לשלוט בקורא?

עמוס עוז: המלה היא לא לשלוט. המלה היא להתקשר. את יודעת, אני אגיד דבר שאחר כך אני אמחק אותו, כי אני מתבייש: זה כמו באהבה. אני רוצה לעורר באשה שאני מאהב אותה תחושות שאני לעולם לא אחוש, כי אני לא אשה. אבל לדעת שהבאתי אותן. זה לרצות דבר שהוא בשמים. זה לרצות לצאת מן העור שלך, להיכנס אל תוך זולת. זה בכל זאת כן למצוא את עצמך, אבל גם למצוא מישהו אחר. כתוב אצל ג’ון לוק: “מהי הדעת? הספן מפליג בספינתו באוקיינוס, ויש לו חבל מדידה קשור למשקולת. אם ישליך הספן את החבל עם המשקולת אל קרקעית האוקיינוס, הרי יודע הוא שלא יגיע אל הקרקעית, שכן עמוקה היא יותר מן החבל שבידו. ואף על פי כן, תועלת היא לספן שישליך את החבל המימה, שאם לא ידע מה עומק האוקיינוס לפחות ידע מה אורך החבל שבידו.” זה קצת מבטא את מה שאני רוצה לעשות. הרגעים האֶפִּיפניים האלה, אני אף פעם לא אדע את האמת, את העולם של אלוהים, אבל אני כן אדע, אולי, אם יהיה לי מזל, עד איפה אני יכול להגיע. כמה רחוק אני יכול לנסוע אל תוך אנשים אחרים. ואל עצמי. אל אנשים אחרים זה אל עצמי.

ניטשה אמר פעם שאדם לא מוצא בספר יותר ממה שהכיר כבר מעצמו.

עמוס עוז: נכון, אבל הוא לא תמיד מכיר מה שהוא מכיר מעצמו. הספר לפעמים עוזר לו להכיר. ספר בא להזכיר לך, ש“גם למראה נושן יש רגע של הולדת”. גם אם הייתי כותב ספר על הרי האנדים – או שהייתי מביא רגע של הולדת למראה נושן, איזו היזכרות במקום שהקורא לא היה בו, אבל היזכרות, או שלא היה מתרחש כלום. אם הקורא לא מוכן להשתתף ולתרום ממה שהוא טעם, ממה שהוא הריח, ממה שהוא חטף, המכות שהוא חטף, אם הוא לא מוכן להשקיע את שלו – אז אין שותפות ואין כלום.

אני מפזר סימנים שחורים על נייר לבן. אם אני מתאר שקיעה – או שהקורא יזרוק למשחק את שקיעות השמש שהוא עצמו ראה, או שלא יהיה כלום. אני לא יכול לפזר ריח בין הדפים. הלוואי ויכולתי. הקורא צריך לבוא לקריאה כמו שותף להפקה. אם הקורא לא מביא משלו “דולר מול דולר” אין ספר.

מה מגרה אותך לקריאה? השפה?

עמוס עוז: גם השפה, אבל לא רק. ההיזכרות: כן, כבר הייתי שם פעם. כן, בעצם אני יודע. אף פעם אני לא מתלהב מדברים שלא שמעתי, לא ראיתי, לא טעמתי. רק כשספר מעורר היזכרות עמומה, לאו־דווקא דבר שאתה זוכר – אלא דבר שאתה זוכר שאתה זוכר: “הייתי שם.” היית ושכחת או ישנת, או היית שם רק בחלומות. אבל אם זה לא עונה על משהו בתוכך שאומר: כן, נכון, הייתי שם, אז אין שותפות, אין קריאה, אין כלום. זה – כקורא. ככותב אני יכול לומר שאו שמה שכתבתי יעשה את זה למישהו או שאין עבודה, אין שותפות. השותפות מתפרקת אחרי שלושה עמודים. ואין בעיני דבר יותר מכובד מאשר אדם שאומר אחרי שלושה עמודים: זה לא בשבילי. אולי זו יצירת מופת, אבל לי זה לא עושה כלום.

רק אם אני מרגיש שהייתי שם. רק פיתוי. זה דומה להיענות ארוטית. לך תסביר את זה. למה הגבר הזה כן, והגבר ההוא לא? והסיפורים והשירים הם דברים ארוטיים. או שיש מענה, נשלח איזה שדר, נשלח איזה צופן ואת עונה, או שאת לא עונה.

מיהן האהבות הגדולות שלך בספרות העברית?

עמוס עוז: ברנר, ברדיצ’בסקי, עגנון ויזהר.

אתה חוזר לאהבות ישנות?

עמוס עוז: לפעמים, אבל בזהירות. כמו שקורה עם אהבות ישנות. לפעמים אתה חוזר וזה איננו. לפעמים אתה חוזר וזה עוד יותר. לפעמים האהבה כבר איננה אבל הטעם הטוב, העמוק, החם הזה עוד ישנו. אני כנראה כבר בגיל שזכּרון של אהבה לא פחות מסעיר מאהבה חדשה, אולי יותר. ולפעמים זה פשוט ישנו. למשל סרוונטס, קראתי את “דון קישוט” עכשיו עוד פעם. עכשיו אני מתחיל להבין על מה “דון קישוט”. “דון קישוט”, שקראתי כשהייתי ילד, היה מותח, מצחיק, משוגע, שמח כזה; עכשיו אני מתחיל להבין שזה עלי.

האם מה שאתה קורא בזמן עבודה על ספר משפיע על הכתיבה שלך?

עמוס עוז: בזמן כתיבה אני משתדל לא לקרוא רומנים או סיפורים. אני לא יודע בכלל מה משפיע על הכתיבה. אני לא בטוח שאני רוצה לדעת. אני לא יכול להיות באותו רגע גם מאהב וגם סקסולוג וגם גינקולוג.

אמרת שאתה רוצה להיכנס לעורן של הדמויות ועל חלק מהשאלות אתה עונה: “אני לא בטוח שאני רוצה לדעת.” לעורן של הדמויות כן, לתוך עצמך לא?

עמוס עוז: תראי, לפענח זה מעשה מסוכן. לפעמים אתה נכנס באיזמל למקומות, שאולי תגיע לַפְּנים של הבפנוכו של התוֹכוֹ, אבל אחרי זה לא יישארו חיים. זה לוקסוס בשבילי לפענח את כל התהליכים שמביאים אותי לכתוב. זה גם מסוכן לי. האמת היא שזה פחות מעניין אותי ממה שעושות הדמויות. עם מה אני אגמור? עם כמה דברים שכבר קראנו אצל פרויד? צריך גם לדעת איפה להיעצר. כשאני כותב סיפור על אנשים, אני עושה את זה על־פי השמיעה, עד למקום שאני חושב שנכון לעשות את זה. עניין המידה, כמה, איפה להיעצר, בתיאור ריב בין איש לאשה וגם בתיאור התעלסות בין איש לאשה, השאלה איפה להיעצר איננה שאלה נורמאטיבית, צנזוריאלית, לא כמה הציבור מוכן לבלוע בלי להתפלץ. זו שאלה אסתטית, מוזיקלית: איפה אתה רוצה את הדומיות שבין הצלילים. אם תמלא את כל הדומיות, תשמע רק צפירה ארוכה. כל מוזיקאי, כל סופר, כל צייר, כל הזמן עובד על החללים, על הרווחים, על משבצות השתיקה בין צליל לצליל. זה לא הכשלונות שלו, לא השִׁכחות שלו, זה חלק מהעבודה.

האם קיימת, לדעתך, הקבלה בין הסיפורים שלך לבין המאמרים שלך?

עמוס עוז: אם יש איזה דבר, שעליו אני מסכים עם עצמי במאה אחוז, אז אני אכתוב מאמר בעיתון. אם יש איזה דבר, שאני קצת לא מסכים עם עצמי ואני שומע שני קולות, שמצד אחד אמנם ככה אבל מצד שני גם ככה וככה, שיש איזו הזזה של עצמי, של הגֶנים שלי, של הורי, או כשבזמן ויכוח אני שואל את עצמי מה היה אילו אני הייתי הוא, ואם הייתי הוא אולי גם הייתי מדבר כמוהו – אז יש בזה לפחות גרעין או עובּר של סיפור. כשאני מדבר לעצמי בקול אחד וטופח לעצמי על הכתף ואומר: ‘עמוס, כאן אתה צודק’ סיפור לא יֵצא מזה. כשיש עניין, שאני לגמרי שלם בו עם דעותי, לא יהיה סיפור. סיפור מתחיל מהתנגשות.

אתה מפריד בין שני סוגי הכתיבה האלה?

עמוס עוז: אני לא מפריד בין שום דבר לשום דבר. בסך הכל אותו אדם שמפחד פחד מוות מקנאוּת, אבל מרגיש אותה טוב מאוד, הוא אותו אדם שכותב סיפור, אותו אדם שכותב מאמר, אותו אדם שיודע שקנאות היא מוות. והיא נראית כמו המוות. והמוות הוא בשבילי קנאי. אותו אדם ישנו גם בסיפורים וגם במאמרים. אלא מה? ישנם רגעים, שאני מרגיש שאני יכולתי להיות הקנאי הזה. אני יודע כמה זה מידבק. אני אדם שקם בבוקר, שותה כוס קפה ומתחיל להיכנס לעורם של אנשים אחרים. זו העבודה שלי. יש שתי סיבות, שבגללן מותר לסופר לכתוב דברים פוליטיים: אחד זה השפה. מתי המלים מתחילות להיות שותפות לרצח? אני מריח את העשן גם מתוך שינה. כשהשפה מתחילה להיות מכשיר רצח, אני שומע ואז אני צועק. כל מאמר פוליטי שכתבתי התחיל מעניינים לשוניים. מאז 67. כך לגבי “שטחים משוחררים” וכך לגבי “שלום הגליל”. הדבר השני הוא איך מרגישים אנשים אחרים, כי אני פשוט במקצוע. כשהם קמים בבוקר והולכים לעבודה, אני שותה קפה וניגש לשולחן הכתיבה ומכניס את עצמי בעורם של אחרים. איך הגענו לזה? בגלל הקנאוּת. רוב האנשים שכתבתי עליהם סיפורים הם קרובים שלי. יש לי הרבה עניינים יחד אִתם, אבל רובם מאמינים בדברים שאני לא מאמין בהם. הם מאמינים באושר, ייחרב העולם – הם רוצים אהבה נצחית או חופש מוחלט או מאמינים באיזה צדק אבסולוטי. אלה דברים שאני לא מאמין בהם, אבל מבין מצוין איך אפשר להאמין בהם, איזה פיתוי יש בהם. אני מפותה בהם.

האם נכון יהיה לומר שמ“אהבה מאוחרת” צמח “באור התכלת העזה”?

עמוס עוז: לא. נכון להגיד שהסיפור על המרצה הרוסי הזקן הזה יצא מאיזה מקום מ“מנוחה נכונה”. זו היתה דמות משנית ב“מנוחה נכונה”. באוקספורד התחלתי לכתוב משהו, שאחרי זה התפתח ממנו “מנוחה נכונה”. התחלתי לכתוב סיפור ועזבתי אותו. היה שם מרצה זקן, שדיבר על הגלקסיות ועל יהודי רוסיה ועל היקום והזמן והמוות. והוא היה צריך להופיע בספר פעם אחת בליל שבת, בקיבוץ, לתת הרצאה ולהיעלם. אבל הוא רצה את שלו והשיג. מה אני יכול לעשות. כבר אמרתי לך, מידת החופש שיש לי כאשר אני כותב סיפור, היא הרבה יותר קטנה ממה שנדמה לאלה שאחר כך כותבים מחקר או ביקורת ואומרים ‘למה עשית כך ולא עשית כך?’

איך אתה רואה את “פה ושם בארץ־ישראל” ביחס לרומנים שלך, לסיפורים?

עמוס עוז: למה אני צריך לראות את זה ביחס לרומנים? “פה ושם בארץ־ישראל” הוא ספר מסע. זה הז’אנר שלו. הוא לא מסמך חברתי. לא עבדתי עם טייפרקורדר. הוא לא תמונת מצב, מפני שמראש הלכתי לכל מיני קצוות בשוליים וחיפשתי את הקצוות ולא את האמצע. רציתי לעשות עבודה פוליפונית, ואני מקווה שעשיתי עבודה פוליפונית גם בסיפורים וברומנים שכתבתי קודם ואחר כך. זה המשותף. ב“קופסה שחורה” עניין אותי איך אנשים כל כך שונים לא רק שהם חושפים ממכתב למכתב משיכות אינססטיות אחד לשני – זה די ברור, שהאשה שם רוצה להיות אמו, בתו, אהובתו של בעלה השני; אמו, אהובתו ואשתו של בעלה הראשון; כל אחד רוצה למלא את כל התפקידים הנשיים ואת כל התפקידים הגבריים בחיי האחר – אלא יותר מזה: איך האנשים האלה רוצים להיות לבשָׂר אחד, להיות לאחד עם האחר. סומו רוצה להיות אלכס, ואלכס רוצה להיות סומו, ואפשר לעשות את זה רק דרך אשה, שרוצה להיות אחד עם שניהם. זה לא היה ב“פה ושם בארץ־ישראל”.

ב“מנוחה נכונה” אתה כותב על יונתן ליפשיץ: “הוא הלך והרגיש שהנשים והאנשים האלה סוגרים בפניו דבר־מה וכי אין להמשיך בויתורים.” האם שלושים השנים בחולדה היו נכתבות אחרת, אילו חיית אותן במקום אחר? האם אופי הכתיבה היה משתנה?

עמוס עוז: כן. אז מה? לא יכולתי, גם לא רציתי להשתמש באנשים מהקיבוץ. למרות שברגעים ציניים הייתי אומר לעצמי: אם אני אתאר אדם בדיוק כפי שהוא, הוא אפילו לא ייעלב, כי הוא לא יכיר את עצמו. לא כתבתי על אנשים דרך החלון.

ירושלים וחולדה מופיעות כשני קטבים ביצירתך. ב“מיכאל שלי” אתה כותב: “נולדתי בירושלים. ירושלים עירי זאת לא אוכל לכתוב”. למה?

עמוס עוז: חנה גונן אומרת את זה. בשורה הזאת אני מסכים אִתה במקרה, בתנאי שיהיה כתוב, חתום ומתועד שאני לא רוצה להזדהות עם האשה הזאת. היא עשתה לי את המוות. היא נכנסה לי לנשמה, לעצבים ולכל. בזמן שכתבתי את הספר, רציתי להרוג אותה. אני לא רוצה לראות אותה יותר. כתבתי אותה וזהו. בשוּרה הזאת אני במקרה מסכים אִתה. ירושלים עירי זאת לא אוכל להגיד, בטח לא ב־88. כשאני הייתי ילד, ירושלים היתה פדרציה רופפת של מובלעות. רוּבַּן היו לי זרות. מה ידעתי על הערבים העשירים של בַּקעה? גדלתי במובלעת של פקידי סוכנות, קצת קרן קיימת, ספרנים אינטלקטואלים או משכילים שלא מצאו להם מקום בירושלים. נולדתי בכרם אברהם. היו שם קצת מתקני עולם קשי יום פנטזיונרים, אשכנזים עניים ממזרח אירופה. מרחק שלושה רחובות מהבית נכנסת לעולם זר. אחר. מאה מטר מהבית היו חיילים בריטים וסקוטים שותים בירה ושרים שירי געגועים בשפה שלא הבנתי. זה רק חיזק אצלי לכל החיים את הסקרנות המסכנה הזאת להיות הוא לרגע, להיות היא לרגע. זה נשאר. מזה אני חי.

חוזר אצלך: “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום.” משפט שהיה כידוע המנטרה של בית“ר. המשפט הזה מופיע וחוזר בפי דמויות אחדות בספריך. חנה גונן אומרת: “ההשקפה רחוקה מלבי. אבל הניגון שבמלים הללו נגע בי לטובה.” במקום אחר היא אומרת: “לא את הרעיון אני אוהבת בסיסמה זו כי אם איזה סדר פנימי. איזה איזון חמור שאינני יודעת לפענח אותו אך בלילה נוכח גם הוא…” וב”הר העצה הרעה" אומר הילד על אותה סיסמה: “המלים קנו אותי.” האם הקסם האפל של המשפט הזה ממשיך ללוות אותך?

עמוס עוז: בטח. אגב, המשורר יעקב כַּהַן כתב את זה. הכל יצא משירים. כשהייתי ילד הייתי חסיד נלהב של חירות והרוויזיוניסטים. אבל חרב עלי עולמי הרוויזיוניסטי בגלל זיון. כשהייתי בן אחת־עשרה, שתים־עשרה, סבא שלי היה לוקח אותי לקולנוע אדיסון לשמוע את בגין, ואני הערצתי את בגין הערצת נפש, כי ראש המחתרת היה בשבילי כל הקסם שבעולם. רציתי שהוא יהיה ענק, שיהיה קצת בלמונדו, קצת ז’אן גאבן כזה, והוא לא היה. אבל ויתרתי לו, כי הוא היה מפקד המחתרת. פעם, ב־52, הוא נאם באדיסון בפאתוס גדול: “אייזנהאור מזיין את מצרים, גי מולֶה מזיין את מצרים, אידן מזיין את מצרים, מי מזיין את ממשלת ישראל? אילו אני הייתי ראש ממשלה, כולם היו מזיינים אותנו.” אני פרצתי בצחוק גדול, וסבא, שלא הבין מה אני צוחק, הוציא אותי החוצה ונתן לי שתי סטירות לחי. מהסטירות האלה בית"ר הפסידה אותי. מי יודע, יכולתי לצאת מין רוני מילוא כזה. על כל פנים, כל מיני סיסמאות שיש בהן איזון סימטרי כמו “החטא ועונשו”, “מלחמה ושלום”, “אבות ובנים”, “האדום והשחור” שובות את הלב. נורא הייתי רוצה לחיות בעולם, שבו לכל מכאוב יש פיצוי ועל כל עוול יש תיקון. אני יודע שזה לא כך, וראיתי גם דם ואש, ויצא לי החשק. אבל להגיד שהניגון לא מפתה אותי? הוא כל הזמן מפתה אותי. אז מה אני עושה? נותן את זה לגיבורים שלי, שהם יהיו שם. כך הרבה דברים שאני מרסן בעצמי, כי אני יודע שאסור לעשות אותם בעולם, כי מתים מהם.

קיימת אצלך הקבלה בין רוויזיוניזם, משיחיות, אש ומוות לבין רציונאליזם, שפיות, חיים. האם הניגודים הולכים ומחריפים, או שמא מתחולל איזה פיוס ביניהם עם השנים?

עמוס עוז: לא יכול להיות פיוס. אולי איזו השלמה עם העובדה, שנצטרך לחיות עם שניהם. אני לא האביר על הסוס הלבן, שינצח את הקנאות. כדי להיות האביר, שתוקע חרב בלִבה של הקנאות, אתה בעצמך צריך להיות קנאי. פיוס לא. השלמה עם העובדה שככה נחיה. שתמיד יהיה הקסם של הדם ואש, ותמיד יהיה הקסם של המוות, ותמיד יהיה הקסם של משהו שהוא גדול מהחיים ואתה יכול להינתך בו לגמרי, וכל הקרעכצן הקטנים שלך ייבלעו בו, ואתה תותך בלהבות; הקסם הזה אני תמיד אראה אותו – ותמיד מרחוק. אסור להתקרב לזה.

אמרת, בסרט של אסתר דר: “הציונות היא סיפור של הבראה. גם הסיפור האישי שלי. להבריא קצת.” במה?

עמוס עוז: בדיוק במה שדיברנו עכשיו. להיות מסוגל לאתר את החולי, ואם אני מוצא אותו בתוך עצמי, לפחות לדעת שזה חולי.

אני כנראה כל החיים מרותק למסעי הצלב, לאש ולשלג, למוות האופראי, לז’סטות הגדולות של השלכת החיים. זה כנראה הגֶנים הרוויזיוניסטיים שלי. וכל זמן שיש לי כוח, אני אתנגד לזה, ואני אוקיע את זה, ואני איאבק בזה פוליטית, ואני אצייר את זה בסיפורים. אני גם אצייר לאן זה מוביל.

מה חזק בך יותר?

עמוס עוז: תלוי מתי. אין לזה תשובה פשוטה. אלה שני רגשות חזקים. בתוך אותם רגעים של אלימות וכעס עיוור ומיאוס עמוק בחיים, וגם געגועים למוות, בתוך אותם רגעים, אני גם מרגיש את ההפך. אני לא “מלחמת אזרחים” (כמו שעמיחי כתב על עצמו בשיר). אני רק בן אדם שמסוגל לקשת של רגשות שאחדים מהם סותרים את האחרים. אני לא רוצה להישמע נפש שסועה ומעונה בין ניגודים מונומנטאליים, כי ניגודים אלה או כאלה ישנם גם אצל השכן ממול. כל אדם.

ב“עד מוות” אתה כותב: “אדם כבד כאדוני האציל די־טורון, אם ירפו ממנו המעשים לשעה קלה עלול הוא להיפתח אל האותות” והאותות הם “שיקוי סמוי, משחית ודייקן”. האם זה תיאור של עצמך?

עמוס עוז: כן.

כן ו…?

עמוס עוז: רגע, למה אני צריך להוסיף? אמרתי כן. אמרתי לך הרבה מאוד. התשובה כן.

מהם האותות האלה?

עמוס עוז: מה אני? הבאבא סאלי? אני יודע שהם ישנם. קורה לי לעתים די קרובות, שהדברים הפשוטים ביותר מסביב מדברים אלי גם בשפה המיידית וגם בקוד. מה בדיוק הם אומרים, ומי שמה משדר, ואם זה לא הכל בראש שלי אלא גם בעולם, אני לא יודע. אני יודע שיש דברים גדולים וקטנים, לפעמים מגוחכים, טריוויאליים, שמדברים אלי בין השורות, בין החפצים.

לפעמים האותות הם מטילי אימה.

עמוס עוז: לפעמים. לא תמיד. אבל אם אדם מסתכל החוצה בחושך ורואה משהו מעוּות זז מאחורי החלון, צריך תמיד תמיד להביא בחשבון, שהדבר הרע מאחורי החלון זה לא איזה נאצי ולא שועל או תן או איזה רוח רפאים של איזה מת. זה פשוט אתה משתבר בזכוכית, מעוות. זו הבבואה שלך. אתה מטיל את זה בזכוכית, וזה חוזר אליך מהחושך. הדבר האלים הזה והמאיים מעבר לזכוכית כשאתה לבד בלילה בחדר – אני מכיר את זה מקטנוּת – תמיד תביא בחשבון שאולי זה אתה. לא עומד שם מישהו ומשדר אליך. אלתרמן כותב: “אַתְּ שִמְעִינִי בְּנֶפֶץ הַטִּיחַ בְּחֵרוּק הָרִצְפָּה בַּלֵּילוֹת.” נפץ הטיח וחירוק הרצפה הם קודם כל טיח ורצפה ואתה תבדוק את הטיח ותבדוק את הרצפה. ותהיה מסוגל לצייר במלים עד כמה שאפשר בדיוק מה זה “נפץ הטיח” ואיפה הוא מתנפץ ואיך זה נראה. מתי הרצפה חורקת ומה עושה אותה חורקת. ואם עשית את זה, מותר לך לשאול אם “חירוק הרצפה בלילות” מדבר אליך גם בעוד שפה אחת, בו־זמנית. אני לא יודע. התשובה היא אני לא יודע. יש איזה דבר אחר, אחר, חוץ מהדברים שהם כסא, שולחן, טיח, שהם הממלכה שלך, הפרוזאית, היומיומית, המוארת. אם הם גם אומרים עוד משהו, אני מאוד רוצה לדעת, אני מקשיב, אני משתדל, כנראה לעולם לא אדע. אלה האותות. מספיק לי שאני יודע שהם ישנם. אִתם אני צריך לחיות. עניין אחר מעסיק אותי: החוקים מאחורי המקרה. אם יש. זה מופיע הרבה בספר החדש. הפועל ‘לפענח’ חוזר וחוזר. יש מצבים שנדמה לך, ששום דבר לא במקרה. יש ימים שלא רואים את זה. ואז אני שואל את עצמי: רגע, זה מפני שהיום אני לא רואה ולא שומע? יש לנו צורך עצום לקשור קשרים. גם צורך וגם חשד. קושרים בין מקרה קטן לבין מציאות גדולה ומייד חושדים בקשר הזה, אולי הוא אמונה תפלה, אולי פחד, אולי סתם טיפשוּת.

במה זה משנה או מעשיר את הקשר שלך לעולם?

עמוס עוז: מדובר על מידת האינטנסיביות של היחסים ביני לבין כל מה שמסביב. הקשרים הקטנים האלה, שאולי הם בחוץ ואולי הם בתוכי. זה לא משנה, לא משנה אם העלה נפל ברגע שחשבתי על המוות, או אם חשבתי על המוות ברגע שהוא נפל, או אולי פשוט עמדתי די זמן בחלון, או מפני שבעצם לפניו נפל עלה שלא שמתי לב אליו והביא אותי לחשוב על המוות, ואז נפל עוד אחד. או שהיתה רוח קלה. או מפני שהגיעה השנייה המדויקת, שבה הוא צריך ליפול. אבל ככל שאני יותר מרוכז, אני חושב שהמלה הנכונה היא מרוכז, אני יותר מביט בקשרים האלה, אני יותר אוהב את העולם. אני יותר אוהב את העולם, אז אני יותר חי. לא מסכים אתו אבל אוהב אותו.

מציאות וחלום מתקיימים במקביל, זה בצד זה, בכל ספריך, עד לרגע מסוים שבו מתמזגים שני היסודות האלו, וגיבורי המציאות נהפכים לגיבורי החלומות. האם הרגע הזה נתפס בעיניך כרגע של פיוס או כרגע של הרס?

עמוס עוז: תלוי על מה חולמים.

אתה משתמש בחלום כקונטראפּונקט למציאות?

עמוס עוז: לא. הכל מציאות. הפנטזיות שלי הן פחות מציאות מהעיתון שאני קורא? כל דבר שעבר דרכנו הוא מציאות. גם החלומות. גם הדברים שאדם לא יגיד אותם לאף אחד.

צ’כוב אומר ב“השחף”: “יש לתאר את החיים לא כפי שהם ולא כפי שהיו צריכים להיות, אלא כפי שהם נראים בדמיונותינו.” מה אומרים על זה הגיבורים שלך?

עמוס עוז: אם אני אעמיד כוס מים פה, על המסעד של הכורסה ליד החלון, בשעה הנכונה, ומשם תיפול קרן אור לתוך המים ותעשה צבעים ואני אצליח לתאר את זה – לא בטוח שאני אצליח, את ההשתברות של האור במים, כי ראשית זה חולף. זה יהיה רגע, ואחר כך זה לא יהיה. ענן יעבור, אני אזוז מהמקום, והזווית תשתנה. אם אני אצליח לתפוס את החד־פעמיות שבמים, האור שנפל עליהם באותה שנייה, אז הצלחתי. אם תפסתי את זה במלים, אז הצלחתי. אני לא יודע אם זה “לתאר את החיים”. זה לנסות לתפוס במלים, לקבע דבר שבורח כל הזמן. לשמור על הזֵכר של הרגע. להחזיק אותו. שאני אוכל לקרוא לו בחזרה להגיד לו: בוא, והוא יבוא. לעורר במישהו איזו היזכרות. איזה ‘אהלן’ פנימי כזה.

האם אתה מתייחס לחלום כמו נובאליס שאמר: “החלומות מגנים עלינו מפני המונוטוניות של החיים”?

עמוס עוז: החיים לא מונוטוניים. למה את רוצה להעמיד את החלום באופן שונה? רק מפני שהרומנטיקאים עשו את זה? חנה גונן אשה מאוד רומנטית. אני לא איש כל כך רומנטי. אצלי החלום אינו ספירה יותר גבוהה. אותות – כן, חלומות – לא. היחס של חנה גונן לחלומות הוא לא היחס שלי. אני מסרב להיות מזוהה עם הגברת הזאת. נתתי לה ולגיבורים אחרים שלי הרבה צ’ופרים משלי, תנועות, הרגלים, פרטים ביוגראפיים, כולל פרטים מאוד אינטימיים, המון, בשפע, אבל אני מסרב לומר כמו פלובר ‘אני – היא’.

היה זמן שיכולת להגיד “חנה גונן זה אני”?

עמוס עוז: רק בזמן שכתבתי אותה ממש, פיזית. אז כן. וזה לא היה תענוג גדול. מרגע שגמרתי אתה, היא אוטונומית. תעמוד לגורלה.

ותענה היא על השאלות האלה.

עמוס עוז: כן. אני לא מזדהה עם מה שיש לה להגיד בעניין החלומות. בשבילי החלומות הם בדיוק כמו לקשור את הכריזנטמות בגינה שלא ישכבו על האדמה. גם כשאני תוקע מקל באדמה וקושר אותן מסביב למקל, גם אז יכול להיות רגע של התבהרות, שהוא מחוץ לכריזנטמות, בדיוק כמו בחלום. היא רואה בחלומות תחליף או פיצוי על מה שאין לה. היא כן. אני יכול לפנטז בהקיץ. ועוד לא אמרתי שום דבר שאינו יכול לייצג גם את השכנים.

אתה דואג להישמע כמו דובר השכונה.

עמוס עוז: קיבלתי ממך מחמאה. אני יותר דואג כרגע לסלק מעל סדר היום כל מיני מיתוסים רומנטיים שדבקו ודבקים במעשה הכתיבה. אם קורה לי לפעמים שאני שומע ומרגיש איזה סיגנאלים, – יותר טוב לי להגיד סיגנאלים מאשר אותות, יותר פרוזאי – זה מפני שאני משתדל לשים לב לפרטים, לא להיות עסוק מדי ולא לעבור את החיים בריצה לסידורים. זה מפני שזה חשוב לי, אבל זה לא קשור בחלומות. וזה לא מונופול של אמנים. תראי, יש לי אצבעות עבות וקצרות, ולא היה לי אף פעם צורך נפשי להיראות בעיני עצמי או בעיני העולם כאיזה אדם מוּזי במיוחד או כאדם שהכוכבים רימו אותו. הם לא רימו אותי יותר ממה שהם רימו את כולם. כולל ביאליק, אבל כולל גם את השכן. הקטע הזה חשוב לי, רק כדי שאם יקרא את זה איש צעיר שרוצה להיות סופר או משורר, שלא יחשוב שהוא צריך לעלות על ענן סגול. וסליחה שאני לא עונה לך כמו שחשבת שאני אענה.

מיהו הגיבור שלך? איך היית מתאר את המצב הבסיסי שלו?

עמוס עוז: איזה? בספר האחרון? אין באופן כללי. כבר אמרתי: הגיבורים שלי הם קרובים שלי.

הגיבורים שלך, בעיני לפחות, נראים תמיד גבוהים מהחיים. הם לא מולכו. הם לא בגובה העיניים של הקורא.

עמוס עוז: אני לא מבין מה גבוה, מה נעלה בילד מ“הר העצה הרעה” או בזקן מ“אהבה מאוחרת”? באיזה מובן הוא נעלה? אני פעם אחת כתבתי רומן על עקרת בית מירושלים, שהחיים שלה לא מספקים אותה. פעם כתבתי על ילד שחי בתוך מלודרמה פוליטית שהיא לא לפי השגתו, אבל היא ממלאת אותו כל מיני תחושות ומתערבבת עם ההתבגרות המינית שלו. פעם כתבתי על שני בחורים, אחד שתקן והשני פטפטן, ואיזו אשה אוטיסטית מקיבוץ. אף אחד מהם לא נראה לי גדול מהחיים. אם יש משהו אצלך כקוראת שהופך אותם לנישׂאים במובן האריסטוטלי, אז זכותך. אני לא אומר שאת לא צודקת, אני לא נותן לך הנחיות קריאה. אני כתבתי את התווים, לך יש כלי הנגינה. אם זו החלטה שלך לנגן את זה בצ’מבאלו או במפוחית פה, אז זו החלטה שלך. מבחינה סוציולוגית, לפחות, לא כתבתי אף פעם על אנשים שהם גדולים מן החיים, חוץ מפעם אחת על איזה אביר צלבני. אבל על ידו גם היה גיבן מרושע. בדרך כלל אני כותב על סוחרי קרקעות, על קיבוצניקים ששקועים בכל מיני מדנים אבל גם בכל מיני אמביציות לשנות את העולם. שום דבר לא גדול מן החיים מלבד אולי דבר אחד: לאחדים מהם הרגע נעשה מאוד מאוד טעון משמעות, כמו שהוא נעשה לי. אולי לזה את מתכוונת. אם לזה את מתכוונת, אז כן, התשובה היא כן. הרבה מהאנשים שכתבתי עליהם חוֹוִים איזה רגע שנטען פתאום בוולטאז' ענקי, זה כן.

אולי משהו יש בשפה? ישנה תחושה שאתה מבזבז את רגעי החיים. אתה מטפל ברגעים החשובים, הרי־המשמעות, ולא מתעסק בקטנות. זה בא לידי ביטוי בשפה. האירועים מקבלים משמעות סמלית והחיים מוארים מצד הסמל, הרגע הגדול.

עמוס עוז: קשה לי להתווכח על זה, אבל אני מבקש לערער. אני לא חושב שבדיקה זהירה תמצא אצלי פחות רגעים של שטיפת רצפה, טיפול בנשירת שיער, גיהוץ, מאשר אצל סופרים אחרים. אולי יותר. כל מיני אנשים כתבו כל מיני דברים על השפה בסיפורים שלי. כמעט אף אחד לא בדק אותה. יש כמה מוסכמות. כותבים לפעמים, לגנאי, שהשפה שלי יפה, מתייפייפת, מקושטת. אף אחד לא בדק את זה. אני חושב, אני מקווה, שהדבר שנתן לך את הרושם, שבגללו אמרת מה שאמרת, זה הרגעים האפּיפניים, רגעי ההתגלות. אותם רגעים, שבהם עקרת בית קטנה מירושלים או רופא שכונתי שכבר לא מרפא או קיבוצניק שמחפש את עצמו חוֹוים איזה רגע שבו העולם כאילו נפתח להם באינטנסיוויות עצומה לרגע. אחר כך הם חוזרים לטפל בגינה ולרחוץ כלים ולהרוויח כסף. ומה שכתבתי מלא את זה. ויש קשר עמוק, אמיתי ואורגאני בין הרגעים האפּיפניים לבין כביסה ובישול או ויכוחים על פוליטיקה. מזה עשוי היומיום. זה השׂק. זה ארג השׂק. יש לפעמים איזה קרע בארג השׂק ודרכו מבצבץ איזה משהו, לא אגיד מה, משהו. זה הרגע. ככה זה אצלי. אבל הדבר שאני שמעתי הרבה מאוד פעמים, שהדברים שלי יותר גבוהים מהחיים, מותר לי לערער. אני מגיש ערעור. אני רוצה בדיקה חוזרת. זה לא מה שניסיתי לעשות. יכול להיות שהרגעים האפּיפניים מזדהרים כל כך חזק, עד שהם מאירים אחר כך באיזה אור משונה, לא יומיומי. אבל מכאן ועד להגיד שמה שכתבתי מתרחק מהיומיום, מתרחק מהפרוזה, מתרחק מהצורך להחליף גרביים – זה לא. מחליפים אצלי גרביים. כולם. כך שהבעיה היא אולי באיזה מקום בקומפוזיציה, בשותפים שלי, בקוראים. אולי מפני שהם הורגלו לחפש את זה, אולי לזה הם יותר רעבים.

עד כמה גיבוריך בנויים ומעוצבים על פי אנשים חיים?

עמוס עוז: כשיוסף ריבלין רצה ללעוג לשמעון פרס בשידורי הבחירות, הוא כל הזמן היה אומר “כן ולא”. בעיני זה לא נלעג כי יש המון דברים בעולם, שעליהם אני יכול לענות ב“כן ולא” וגם על השאלה שלך. יכול לקרות שאני אקח מאדם אחד את האופן שבו הוא מגרד את האוזן ומהשני את החולצה ומהשלישי אני אכייס איזו מלה אופיינית, שהוא מבטא אותה במלעיל ולא במלרע. מבחינה זו אני מציצן, סחבן, גנב. אף פעם לא אגיד, הנה פה עובר עכשיו אדם ברחוב, הגיע הזמן לצייר אותו, כי זה לא מעניין אותי. כשהייתי בקיבוץ, זה גם נראה לי פסול מבחינה מוסרית. חוץ מפעם, שהכנסתי את אשכול כמו שטולסטוי הכניס את קוטוזוב ואת נפוליון. אולי עוד פעם פעמיים. וגם אז בשמם הנכון. לא העמדתי איזה מודל. יותר מעניין אותי עניין הצמיחה, כמו עובּר, מתחיל בקול או שני קולות, והקול מלוּוה בז’סטה והז’סטה – באוצר מלים ואוצר מלים – באיזה העוויות פנים והעוויות הפנים – באיזה הרגלי לבוש, והרגלי לבוש – באיזה מין כְּפִיוֹת קטנות, והכפיות – בהעדפות באוכל ובמין, ולאט לאט צומח אדם. זה מה שמרתק אותי נורא, ואני מכושף לגמרי כשזה קורה. זה לא שמאחורי איזו דמות בסיפור עומד אדם חי ונושם. נמצאים בדרך כלל מרכיבי היסוד שלי, אותם אנשים שאו שיש להם חלק גנטי בי ואני מכיר אותם מבשרי, או בעצם, אני לא יודע.

אפשר מזה להבין, שבאיזושהי צורה כל הגיבורים הם שלוחה שלך?

עמוס עוז: אפשר מזה להבין באיזושהי צורה, שכל הגיבורים הם בעצם שלוחה שלי – עם דגש חזק על המלים באיזושהי צורה. כי אפשר להבין, שאני עצמי באיזושהי צורה שלוחה של כל האנשים שקדמו לי, שמהם אני עשוי, גם פיזית, גנטית, הורי, הסבים והסבתות שלי, אנשים שלא הכרתי, אנשים שמתו, אנשים שהיטלר הרג, גם הם, וגם אנשים שעברו דרך חיי ואני בקושי זוכר אותם, איזו גננת קדמונית שבמעורפל אני זוכר את דמותה, אבל אני הייתי רך כמו שעווה אז החותם שלה היה חזק. אולי אנשים שפצעו אותי. אלה דברים שאני לא מסוגל להתחקות עליהם, כי הנוכחות שלהם במה שאני כותב היא לא בגורל שלהם, לא בפנים שלהם, לא בלבוש שלהם אלא באיזה דבר הרבה יותר יסודי. הפְּנים שלהם. אני לא יכול לומר, שהפרופסור ב“קופסה שחורה” הוא השתקפות של פרופסור שהכרתי באוניברסיטה. אני כן יכול לומר, שאני מזהה בו דברים של עצמי. אבל את הדברים שאני מזהה מעצמי אני כנראה גם מזהה מגלגולים קודמים מהמאגר הגנטי, מאנשים שכנראה חצו את החיים שלי בצורה מאוד מוחצת. בדרך כלל במגפיים. אולי פיזרתי ערפל. אבל זה באמת מעורפל. התשובה הפשוטה היא: לא. אף אחד מהם הוא לא נסיון להעתיק אדם חי אל תוך הספר. כן, הם כולם באיזושהי צורה קשורים אלי. הצורה שבה הם קשורים אלי גם קושרת אותם לאנשים אחרים, כי גם אני קשור לאנשים אחרים. זו תשובה מסובכת, אבל גם השאלה מסובכת.

עד כמה חשובה לך האמינות? האם קיים מושג של אמינות ספרותית, שהוא זר ושונה מאמינות ריאליסטית?

עמוס עוז: אם את מרשה לי להחליף את המלה אמינות במלה דיוק, אז אני אגיד לך שזה הכי חשוב לי בעולם. אני שואף לכך שצורת הדיבור של אדם, התנועה שלו, חלל של חדר או ריח יגיעו למידת הדיוק הכי גבוהה שהשפה יכולה להשיג. אני לא מתכוון לדיוק של צילום, כי גם צילום לא מדויק. תלוי היכן אתה ממקם את המצלמה. הדיוק הוא כאילו אימאננטי. בתוך הכללים שקבעתי לעצמי. ברגע שקבעתי לעצמי, זה האיש או זה המקום, הדברים צריכים להתייחס זה לזה ביחסים מדויקים. לא אל העולם החיצוני. אם מישהו יגיד: חתול כזה אין בארץ אלא רק בשוויץ, זה יהיה פחות חשוב לי, אם כי הייתי משתדל גם בזה לא לטעות. לא מפני שזה חשוב, אלא כדי שהקורא לא יהיה מוטרד בדברים האלה. זה לא אמינות, זה אהבת סדר. דיוק זה עניין אחר. דיוק הוא יחס בין חלקים. זה פנימי לגמרי. זה מה שקורה בתוך השעון כשהוא סגור הרמטית, שאפילו טיפת מים מהעולם החיצוני לא תיכנס אליו, אבל בפנים הכל יתאים. זה כמעט הכי חשוב לי בעולם. איך התנועה שעשתה אשה תתייחס למלה שאמר האיש, ושניהם יתייחסו לאור שנפל מבחוץ. הכי חשוב לי בעולם. מזה הסיפור עשוי. הוא לא עשוי מקונספטים, הוא לא עשוי ממסָרים, מלה שאני שונא, הוא עשוי מהאופן שבו מלה מונחת ליד מלה, ואם אני רוצה אחר כך גם לבקש מהקורא שיהיה שותף ושישקיע דולר תמורת דולר, אני צריך לפחות לתת לו טריגרים מדויקים.

הדיאלוגים אצלך כתובים בדיוק עצום. למה אתה לא כותב מחזות?

עמוס עוז: אני מפונק כנראה. אני צריך שיהיו גם הרים, ואדיות. שהרוח תעבור בברושים. חוץ מזה אני לא יכול לעבוד עם שותפים. אם פעם אכתוב מחזה, על כל שורה של דיאלוג יהיו עשרים הוראות במה.

מה מביא אותך מפעם לפעם ללבוש דמות אשה? מה הביא אותך אל חנה גונן ולאחרונה, אל ה“אשה מגפרורים”?

עמוס עוז: אני יודע? אני לא יכול לענות על השאלה הזאת. אילו ידעתי מה בכלל הביא אותי ללבוש דמות גבר, הייתי עונה לך. נשים זה עניין אינטימי. נולדתי לאשה ואהבתי נשים והולדתי נשים. זה נראה לי כל כך מובן, שאין מה להסביר. כשאני כותב על נשים, מנקודת מבט של נשים, לפחות בזמן הכתיבה, אני לא פועל, לא חש ולא מתפקד כגבר. האשכים שלי מובטלים. הם מובטלים גם כשאני כותב על אדם זקן מאוד, שיצא מהמרוץ הארוטי. נשים מעניינות אותי. אמהות מעניינת אותי, הנקה מעניינת אותי, וסת מעניינת אותי. הזדקנות של נשים מעניינת אותי. נורא. הייתי נותן שנה מהחיים שלי בשביל להיות חודש אחד אשה. כדי להבין במה אנחנו אותו דבר ובמה לא.

רק שנה?

עמוס עוז: אני קמצן. חבל לי על כל רגע.

רוב דמויות הנשים שלך הזויות ורדופות. בנויות מגעגועים. קראתי שאמרת, כשנתבקשת לשרטט דיוקן עצמי שלך, שאתה מנסה להעלות כל חייך את תמונת החברה מחולדה היושבת על ספסל לעת ערב ושרה לעצמה שיר פולני מימי נעוריה. לפני חמישים שנה ישבה על שפת נהר בפולין, ושרה לעצמה שיר עברי מארץ־ישראל. זו גם תמונת האם ב“הר העצה הרעה”?

עמוס עוז: תיקון. גם הגברים שכתבתי עליהם מתגעגעים הרבה מאוד. הסיפור היחיד ששמו “געגועים” גיבורו גבר. אפילו הילד, סומכי, גם כן געגועים. שאלתי את עצמי בזמן האחרון, כתוצאה מפרובוקציות מהחוץ, אולי דמויות הנשים שלי הן סכֶמתיות, אולי אני לא מתאר בכלל נשים אלא מין סטריאוטיפ נשי מסרטים של גרטה גרבו. בדקתי את עצמי, כמה שאדם יכול לבדוק את עצמו. לא אמרתי בשום מקום ‘האשה היא’, ‘הגבר הוא’. אותן נשים שעליהן כתבתי היו כולן, עד אחת, נשים שלא רצו ולא היו מוכנות לממש כמעט שום דבר בעולם החיצון, ולכן הן נקלעו, אחדות מהן, למלכודת של געגועים. בזה לא עשיתי ולא התכוונתי לעשות שום הצהרה מכלילה על המין השני.

הנשים אצלי חולות געגועים? לעתים קרובות כן. יותר מהגברים? אולי. כי הנשים האלה לא היו מוכנות די הצורך לצאת אל העולם. הן לא נשים מודרניות. אם את רוצה לשאול אותי למה אני לא כותב על נשים מודרניות, אני מצטרף לשאלה. אני לא יכול לענות על זה.

אני חושבת שכל הנשים זאת אמא שלך.

עמוס עוז: לא. אני לא חושב ככה. אני זוכר את אמי. אני זוכר את חנה גונן ואת רימונה ואת אילנה. הן לא דומות. זה לא כל כך פשוט. ודאי שיש מרכיבים של אמי בכל שורה שכתבתי וגם של אנשים אחרים שהיו קרובים אלי נורא. אבל זה לא נכון לומר שהם מככבים אצלי או מתפקדים אצלי.

למה אתה מסרב לדבר על אמך?

עמוס עוז: אני אגיד לך דבר מרחיק לכת. אני מסרב לדבר על עניינים פרטיים. במציאות של ישראל הפרטיות נעשתה עניין פוליטי. ההגנה על הפרטיות זה אצלי קו ביצורים. החברה הזאת היא חברה מכרסמת בפרטיות עד העצם. הרס הפרטיות הוא הדבר שמעביר את החברה על דעתה. בחלקו הוא וולונטארי. אנשים הולכים לעיתון ומוכרים את עצמם. אילו הייתי חבר כנסת או שר, אולי היתה לך זכות לשאול אותי שאלות פרטיות. אני לא עובד ציבור ואני לא חייב לדווח לציבור על חיי הפרטיים.

לא דומה ולא שייך. מידת החסר שלך באמא שלך שייכת לכתיבה שלך.

עמוס עוז: לא נכון. אלף אנשים בעולם יש להם חסר כזה או חסר אחר, והם לא כותבים ספרים. אם תדעי הכל על הצד האישי של הסיפור שמאחורי הסיפור, לא תביני בספר שקראת אפילו מילימטר אחד יותר. מה שעבר עלי בחיי לטוב ולרע הוא לא מסוג הטרגדיות הקולוסאליות. אנשים איבדו אבדות בחיים, אנשים התייתמו ואנשים שכלו. מה לא. אין בסיפור שלי שום דבר שמסביר מה בי כתב את הסיפורים האלה. ואני לא רוצה להיות שותף לדבר עבֵרה, להוליך אנשים לאפיק שיטעה אותם, שיאמרו: אהה אמו התאבדה, עכשיו אני מבין הכל. הסוג הזה של ‘הבנה’ הוא בעיני תמצית הבאנאליות והוּולגאריות.

אמרת בראיון לאסתר דר: “אם אדם נעשה סופר, זה בגלל פצע שהוא קיבל כשהיה ילד, נער. בלי איזה פצע אין סופר. גם אם אין איזה גג… וגם סבתא.” על זה שואלים.

עמוס עוז: אמרתי. אני עדיין מסכים עם עצמי. אבל לא מובן לי למה אני צריך להסביר איזה פצע.

מוותרת.

עמוס עוז: את מוכרחה לוותר. אני לא אתן. מי שמשתף פעולה עם צמאונות שהם צמאונות רכילותיים, עושה דבר לא טוב.

זו לא רכילות. לא יעזור.

עמוס עוז: תני לי למות בשקט. אחר כך אם מישהו ירצה, יכתוב את הביוגראפיה. לא שאני לא רכלן: אני קורא בליקוק אצבעות את הביוגראפיות של טולסטוי או של צ’כוב שכותב טרויה. אין לי בעיה עם הרעיון, שאחרי מותי סטודנטים לרפואה ימשמשו את גופי המת. אבל כרגע – לא: אני עוד חי. אני יודע שזה לא סטאטוס אופייני לסופר. כותבים עליך בלקסיקון 1939– יש מקף, ואתה יודע שזה מחכה לך, ואתה כבר רואה את בור קברך הפתוח. אבל אני לא רוצה לקפוץ לשם.

מילן קונדרה אמר בראיון, ש“הרתיעה מדיבור על עצמך היא המבדילה בין סופר למשורר.” קיוויתי לטשטש את ההבדל הזה, אבל לא הלך לי.

עמוס עוז: כן? אני אעזור לקונדרה, לא לך. אני אגיד לך ככה: אולי בדיוק מאותה סיבה שאני לא רוצה ולא מוכן לדבר על דברים אישיים אני גם לא מפרסם שירים. אני כותב לפעמים אבל אין לי שום דחף לפרסם אותם, כי הם אינטימיים.

אתה באמת חושב שהרומנים והסיפורים שלך לא אינטימיים?

עמוס עוז: מה את אומרת לי? ‘אם כבר הורדת גם את החולצה וגם את הגופייה – אז תוריד גם את התחתונים’?

לא. אני אומרת: כבר ראינו לך.

עמוס עוז: בסדר, ראיתם, אבל אני לא רוצה שתראו מה שעוד לא ראיתם. מותר לי? אני לא מוכרח להנפיק לציבור את החיים שלי ואת המתים שלי. אני “נותן” די. יותר מרוב האנשים. אז לבוא ולומר: אם נתת, תן עוד קצת?

אני באמת חושב שיש משהו אנטי־תרבותי באורגיית החשיפה של כולם מול כולם כל הזמן. אדם עוד לא הוציא חצי ספר שירים, עוד לא נכנס להיות סגן ראש המועצה המקומית עפולה עִלית, וכבר מופיע בעיתון סיפור חייו וחיי דודותיו? יש משהו משחית גם בעניין הזה. אגיד לך משהו, שתוכלי למחוק אחר כך. רק אתמול בערב רבתי עם כמה אנשים, כי הם קראו לפוליטיקאי אחד גנדי ולשני רפול ולשלישי אריק. ואני כמו יקה מהדור הישן אמרתי שאני מדבר על זאבי ועל איתן ועל שרון. כמו שלא אקרא לכהנא מאיר’קה, כך לא מוכן לקרוא לטרנספריסט החדש גנדי או רפול. אני לא רוצה לקבל דה־פקטו איזו אינטימיות שאיננה. אני לא רוצה אותה. הנה בעניין הזה את רואה קצת את הקנאי שבתוכי. יש אלמנט של קנאות. אני לא רוצה אינטימיות עם כל העולם אלא עם אנשים שאני בוחר אותם. בסדר?

קיבלתי. השתמשת לא פעם בתיאור הסופר כמכשף השבט. מה תפקיד המסכה שעל פניו?

עמוס עוז: היום זה נשמע לי קצת רומנטי. אני רוצה לומר אחרת. שען של השבט. אחד שמביאים לו את השעונים המקולקלים. כשזה ממהר שיאֵט קצת; כשזה מפגר, שיחיש קצת, וכשזה מרעיש, שישקיט את זה קצת. כל מעשה אמנות יש בו אלמנט של מסכות. כשאתה כותב רומן, אתה בבת אחת משתמש בכמה פרסונות. יכול להיות שההרגל הלא־טוב הזה מלווה אותך אחר כך גם מחוץ לכתיבה. אני תפסתי את עצמי שלוש־ארבע פעמים בחיים ממשיך פוזות שאני לא במיוחד גאה עליהן, שהיו אולי המשך של דמויות שכתבתי עליהן. תפקיד המסכה? אם אתה לוקח ומחלק את עצמך לשלוש או ארבע נפשות, אתה גם האיש הזה וגם אויבו, ואתה לא אף אחד מהם עד הסוף. אתה לומד להתהלך בתחפושת. אולי יותר ממכשף ויותר משען היה צריך לומר סוכן חשאי. האיש שלי בספר החדש. אתה צריך ללבוש פרסונות. דרך אגב, זה לא חוק אוניברסאלי. ברנר לא לבש פרסונות. וגם זה לא לגמרי בטוח. יש לי חשד שברנר היה ברנר, אבל ברנר גם עיצב את ברנר. חידד את הפרופילים. גילף קצת את הברנריות שבברנר. אולי. או הפרסונה של עגנון כזקן חכם, אירוני, כל יודע. אז טוב: זה עניין המסכות. אתה משתמש בכמה פרסונות כדי לספר סיפור.

מאחורי איזו מסכה אתה מסתתר?

עמוס עוז: לא מאחורי מסכה אחת. אבל אל תשאלי אותי איך אני נראה בלי שום מסכה, כי לא אגיד לך.

לא חלמתי.

עמוס עוז: שלום עליכם אמר: “בן־אדם דומה לנגר. נגר חי חי עד שמת. וככה גם הבן־אדם.” אז אני אומר לך: סופר דומה לבן־אדם. לעתים רחוקות מאוד הוא מופיע בפני אדם אחר כשהוא חשוף מאוד מאוד, עד הסוף. אם יש בכלל משמעות ל’להיות חשוף עד הסוף'. ורוב הזמן הוא מופיע בפרסונה. הנה את יושבת מולי ושואלת אותי כל מיני שאלות, כי זה התפקיד שלך. יש שאלות אחרות שהיית רוצה לשאול, אבל את יודעת שזה לא בשדה של הראיון הזה, ויש אולי כמה שאלות, שאני הייתי שואל אותך. גם הפקיד שיושב במשרד הדואר ומוכר לי בולים לובש פרסונה. לפעמים הוא מחייך קצת מתחת, או אני אליו, וזה הרבה, אלה רגעים יפים מאוד כשמשהו מציץ. אסור לנהוג בזה בפזרנות.

האם אתה משחרר את עצמך באיזשהו אופן, כשאתה מתאר את הגיבור בגוף שלישי?

עמוס עוז: כן.

איך?

עמוס עוז: שאלת, אמרתי כן. מספיק.

אתה מתחבא מאחורי הדמויות שלך. נמנע כמעט לחלוטין מסיפור בגוף ראשון.

עמוס עוז: לא נכון. פשוט לא נכון. כל “מיכאל שלי” כתוב בגוף ראשון, “אהבה מאוחרת” כתוב בגוף ראשון, חצי “מנוחה נכונה” כתוב בגוף ראשון, “קופסה שחורה” כולם בגוף ראשון. מה חסר עוד? וידוי? When I’m sixty-four, יתחשק לי, אכתוב וידוי.

אמרת שאתה מתווכח עם הגיבורים. אתה מרגיש את עצמך במעמד שווה להם? מהי מערכת היחסים שבין סופר לגיבוריו?

עמוס עוז: לא. הם בפנים, אני בחוץ. אני יכול למחוק, הם לא. מערכת היחסים ביני לבין כל אחד מהם נעה מרחמים עמוקים ואמפתיה עד בחילה ותיעוב וכל מה שבאמצע.

ולא קרה שכלפי דמות אחת מכל הדמויות היתה רק אמפתיה?

עמוס עוז: כן. בסך הכל המון אמפתיה. הכעס והשנאה היו רק כשהם עשו לי צרות, כשהם השתוללו וניסו להשתלט על כל הסיפור. אבל אף פעם לא כתבתי בשנאה. יש אנשים שכתבו ספרים חזקים מאוד כדי להתנקם, כדי להעניש, את האחרים או את עצמם. לא חושב שאני יכול לכתוב בלי לסלוח. אם אני שונא דמות, אין לי כל עניין לכתוב אותה. אני לא יכול לתעב אדם ולהכניס אותו לספר. רק כשמישהו שם בספר נשטף רחמים עצמיים וסנטימנטאליות, אני כבר לא מרחם עליו. הוא מרגיז אותי, ואני מלגלג עליו.

אם אני לא סולח אני גם לא רואה. הכעס מעוור את העיניים. הרבה דברים מעוורים את העיניים. הכעס, הצער, השמש. אם אתה רוצה לכתוב על אנשים, אתה צריך לראות. ואתה צריך לראות שהעיניים יהיו נקיות. כשהן יהיו נקיות, זה לא בכעס ולא בנקמה ולא בשנאה.

נורית גרץ, במונוגראפיה שכתבה עליך, טוענת שעם השנים חל פיחות במעמדו של המספר: המספר הכל־יודע, כיום כבר אינו יודע הרבה יותר מגיבוריו. אתה מסכים עם האבחנה הזאת?

עמוס עוז: אני לא יודע. תראי, אף אחד לא יאמין לי אם אגיד שלא חשבתי על זה. הספר החדש, “לדעת אשה”, כולו בגוף שלישי מנקודת ראות של מספר שיודע הכל. לא שהוא מרעיש במיוחד, המספר בספר הזה. להפך: הוא שקוף. אני מניח אַפּריוֹרי שהיא צודקת. היא קראה את הספרים שלי. אני לא יכול להסתכל על הספרים שלי בעיניים של חוקר ספרות. אם אני פותח את הספרים שכתבתי לפני עשרים שנה, אז בשמונים אחוז מהמקרים אני שואל את עצמי איך יכולתי לכתוב חרא כזה, ורע לי על הנשמה, ובעשרים אחוז מהמקרים אני חושב, איזה יופי, ככה אני כבר אף פעם לא אכתוב, וגם אז רע לי על הנשמה. לכן אני לא פותח את הספרים שעברו.

ואילו יכולת לכתוב מחדש את שמונים האחוז האלה?

עמוס עוז: פעם עשיתי את זה, עם “ארצות התן” באיחור של עשר שנים. שם הייתי מוכרח. בתחילת שנות הששים, כשהתחלתי לפרסם סיפורים ב“קשת”, היתה תקופה כזאת, שהעברית עוד נחשבה חדשה. זה רק יצא מתחת לארון הזכוכית. כמעט כל מי שהתחיל אז לכתוב הרגיש צורך לצאת לרחוב לבוש בכל הגרדרובה. אז ב“ארצות התן” לבשתי את הבגד־ים ומעליו את המעיל־חורף ומעליו את הז’קט של אבא שלי ומעליו את הכובע של סבא וגם מעיל גשם ומטרייה ונוסף לזה מגפיים ועוד מחבט טניס מאיזה בן־דוד, וככה יצאתי לרחוב, שיראו שיש לי הרבה בגדים. זה כל כך עצבן אותי, שאחרי עשר שנים לקחתי ודיללתי. אבל יותר לא אוכל לעשות את זה.

האם אתה כותב טיוטות רבות, גרסאות רבות לסיפור או לרומן?

עמוס עוז: כן. מתקן מלים. דיאלוג קטן באנאלי יכול להוציא לי את הנשמה. את החשק לחיות כמה ימים.

כשמה מטריד אותך בעיקר, האמינות שלהן?

עמוס עוז: קשה לי אפילו לתאר לך את זה. המלה אמינות זה לא המלה שאני משתמש בה כשאני מדבר עם עצמי. אני יכול לעמוד פה בחדר ולצעוק בשקט. כשאני עוד לא שומע את זה. זה כאילו כשאתה מנסה לקרב איזה דבר שאתה שומע, לדבר שאתה משמיע. ואמרתי לך כבר, אני מתפשר בסוף. אבל אם להיות ישר, יש גם רגעים אוּפוריים, שאני מרגיש שזה נורא קרוב. שהצלחתי. וטוב לי.

שומעים בספריך ריבוי קולות. פוליפוניה. לא רק ב“קופסה שחורה”. מתי נשמע הקול האותנטי שלך?

עמוס עוז: רק מהסך הכל. זה לא שבתוך התזמורת הכינור זה עמוס. רק מהמכלול.

מה, לדעתך, מייחד את הרומן מצורות ספרות אחרות? מהו הדבר ש“רק הרומן יכול לגלות”? (ביטוי של הרמן ברוך)

עמוס עוז: יש כמה אמיתות על קצב החיים, הריתמוס של החיים, שרק הרומן יכול לגלות. לא השיר הלירי, ולא השיר האפי, ולא הדרמה וכנראה גם לא הסיפור הקצר, מלבד כמה יוצאים מהכלל. פשוט, משהו שנוגע לקצב של החזרה, של השגרה עם השינויים הקלים. סטיות המסלול הקלות של החיים מתגלות יותר ברומן מאשר בסיפור או בשיר. סטיית המסלול הדקה, הבלתי נראית לעין, שהיא סימנם של כל המעשים שעושים בני האדם, לא משנה מה. מעשים של תאווה או של פחד או של חמדנות. סטייה ביחס למה שרצינו להשיג. וגם אם נעשינו בדיוק מה שחלמנו להיות כשהיינו קטנים – חלמתי להיות מכבה־אש, נהייתי מכבה־אש; חלמתי להיות שחקנית קולנוע, נהייתי שחקנית קולנוע – גם אם הכל התממש, איכשהו בדרך זה לא בדיוק זה, לא כך זה נראה כשיצאנו לדרך. לא משנה מה. לא משנה מה. סטיית המסלול הקלה הזאת, איך היא מתרחשת, יש משהו ברוחב של העולם ברומן שמאפשר יותר מכל צורה אחרת לתפוס אותה, והיא הולכת ומרתקת אותי יותר ויותר. הגיבור שלי בספר אומר את זה.

דף מתוך “לדעת אשה”

האם קיים לדעתך רומן שלם, גמור? עולים בדעתי מוסיל והרמן ברוך. גם ברנר.

עמום עוז: לא חשבתי על זה. אני חושב שלא. כמו שאין תמונה שלמה. מסגרת שוברת את העולם. וכל רומן עושה מסגרת, אפילו אם זאת יריעה טולסטויאנית. משהו נשאר מחוץ למסגרת. מבחינה זאת שום דבר לא שלם חוץ מהרומן של אלוהים, וגם הוא אולי לקח סיפור קצר וזה מתמתח לו בלי סוף.

רק מבחינה זו או גם מבחינת השפה?

עמוס עוז: השפה היא בכמה מובנים האויב של החיים, כי היא הפורמאלין. היא מסוגלת לטפל בחנוטים ולא בבעלי חיים. השמירה על הרגע שלא יחלוף עולה במחיר זה שאתה מוציא את נשמתו, מקבע אותו במלים. אתה רוצה לעצור את הזמן שלא יחלוף – אתה צריך להוציא את נשמתו. זה יש אצל עגנון, ב“תמול שלשום”, בדמותו של ארזף עושה־הפוחלצים.

אתה מודע לצורך בשמירה על איזו אחדות: אחדות מוזיקלית בפוליפוניות של הגיבורים, אחדות מוטיבים?

עמוס עוז: לא. אם לתרגם ביטוי אנגלי, אני משחק אותה לפי האוזן. זו לא מערכת של החלטות ארכיטקטוניות, זה יותר בקצות האצבעות. תחושות. עניינים ריתמיים כמעט. רק הגיון מוזיקלי. אני יודע באיזה רומן חשבתי על איזו צורה מוזיקלית. ב“מנוחה נכונה” עבדתי על קנטטה וב“קופסה שחורה” –מדריגל.

מה יחסך לפרק במבנה הרומן, מה צריך להכיל פרק ומה תפקידו במכלול?

עמוס עוז: אם אני מחלק דבר לפרקים, זה מפני שאני רוצה שהקורא יעצור שם. אני שומע הפסקה. זה לא שונה בעקרון מהפיסוק. זה מעשה דומה רק בהיקף שונה. זה כמו פרק ביצירה מוזיקלית. שם הייתי רוצה שהסיפֵּר יעצור, ויהיו כמה רגעי שקט.

באיזו מידה בא רומן המכתבים, “קופסה שחורה”, לפטור אותך מטכניקה רומניסטית מקובלת? למה פנית לרומן מכתבים?

עמוס עוז: לא ישבתי לכתוב את “קופסה שחורה” כרומן מכתבים מראש. ידעתי שיהיו בו גם מכתבים ועשיתי את זה כבר קודם. תוך כדי עבודה על הספר הלך והתבהר לי, שהעמדה של הנפשות אחת כלפי השנייה היא בעצם עמדה אפיסטולארית. מדוע? כי מצד אחד הם רחוקים ומצד אחר הם אינטימיים. ומה יכול להיות גם אינטימי וגם רחוק? מכתב. יותר אינטימי משיחה – אבל גם רחוק שנות אור, לא צריכים להסתכל בעיניים. האנשים האלה כולם דברנים גדולים אבל לא יודעים להקשיב. שאלתי את עצמי: אידיוט, מה אתה עושה בעידן הטלפון? איפה אתה חי? לא. מסתבר שכשיש איש ואשה, אחד בשיקגו ואחת בירושלים, שלא יכולים לחיות זה בלי זאת, אבל גם לא יכולים בשום אופן להתקרב זה לזו מפּחד מה יקרה, אז מכתבים. בקיצור, למערך הכוכבים הזה – המכתבים פתאום נראו לי נכונים. זה היה תוך כדי עבודה. לא חשבתי מראש. התחלתי במכתב שכותבת אשה לבעלה אחרי שבע שנים של שתיקה. אבל לא חשבתי שהכל יהיה במכתבים. קשה לי לשחזר באיזו נקודה של המכתב הראשון התברר לי שתבוא תשובה. רק אחר כך הבנתי לאיזה בעיות טכניות הכנסתי את עצמי. לפזר אינפורמציה ברומן מכתבים זה אחד הדברים הכי קשים בעולם. היא הרי לא תכתוב לו: “כמו שאתה זוכר, התחתנו ב58.” והיא גם לא תכתוב לו: “בבית שלנו היו שלושה חדרים והמיטה עמדה שם”, אבל אני רוצה שהקורא יֵדע את זה. היו בעיות טכניות מסובכות. לא את כולן פתרתי טוב, לפי דעתי. יש מחיר לקונוונציות. כמו בתיאטרון. כמו בסיפור שבו המספר הוא כל־יודע. המבנה צמח יחד עם הספר.

האם אתה מוכרח שתהיה לך התחלה? האם קרה שהתחלת ספר והסוף כבר היה ידוע לך?

עמוס עוז: כן. קורה שהסוף ידוע לי אבל בסוף יש סוף אחר. ולפעמים בסוף העבודה אני חוזר להתחלה ומשנה אותה לגמרי.

ישנה תחושה ברורה בכל ספרות המאה הזאת, שהרומן מתרחק מסיפור לשמו, מהכיף לספר סיפור, ושואף לתחכום גובר והולך. מה הוליד את זה, לדעתך? לאן זה מוביל?

עמוס עוז: אני לא בטוח שאת צודקת בהכללה. זה לא נכון אצל הדרום־אמריקנים. רואים שם את הכיף לספר סיפור בלי בושה. תִּחכום? שיהיה תחכום, אבל שלא ירגישו אותו, שלא יצעקו לי: תראה כמה אני חכם. יש בספרות זמננו עבודות, שהן מתוחכמות להפליא ויש בהן אלמנטים של הסתכנויות עוצרות נשימה – אני יודע את זה, כי אני חייט, ואני רואה את הבגד מצדו הפנימי – אבל הקורא לא מרגיש בהן. ביצירת אמנות גדולה באמת אולי התגובה הראשונה היא: איך אני לא עשיתי את זה. זה אולי נובע מנוכחות גוברת של האקדמיה בחיים של הסופרים. נדמה להם שאם יכתבו יותר ספרים מזמיני פענוח, כך גם יותר יפענחו אותם. אני לא מאמין שהדברים האנֶמיים יאריכו ימים. מה שאנמי לא יאריך ימים. מה שנולד לחיות בתוך הקמפוס ולהתנתח בדיונים סֶמיוטיים גם ימות שם. יש בעלי חיים שהם כבר דור שלישי במעבדה, ואם תוציא אותם לטבע, הם ימותו. הרומן הוא בעל־חיים של הסלון ושל המטבח ושל חדר המשכב. שם הוא נולד. ויש כבר היום הרבה רומנים, שאם תביא אותם למטבח או לחדר המיטות, הם ימותו. הם לא יעמדו באקלים הזה. אני, כקורא, שואל את עצמי לא פעם, אם הספר הזה יעמוד במבחן של צחוק ובכי. אני רוצה לצחוק ולבכות כשאני קורא רומן. לא מתבייש בזה.

סופר בנוי ממספר מלים בסיסיות. סדרות מלים כמו סדרות התווים אצל שנברג. מאיזה מלים אתה בנוי?

עמוס עוז: לא. זה לא ענייני להגיד את זה.

ב“עד מוות” אתה כותב: “אני אוהב מלים ואני אדון שלהן.” מיהו הסופר, לדעתך, אדון הלשון או עבד הלשון?

עמוס עוז: זה לא כל כך פשוט. כמה פעמים כבר אמרתי לך את המלים ‘זה לא כל כך פשוט.’ יש סקאלה שלמה של ואריאציות במשחק הזה, שאדנוּת ועבדוּת הן רק שתיים, והן מתחלפות. אפשר לשחק באדון ושפחה ואפשר לשחק בגבירה ועבד, ובין זה לזה יש עוד עשרים משחקים אחרים. וזה לא או – או. יש מצבים, שבהם אתה מציית לאיזה דבר שנמצא בשפה בהכנעה אינסופית ואתה גם מפיק מזה הנאה. ויש רגעים אחרים שאתה לוקח את השפה לידיים ועושה בה כמעט כטוב בעיניך. אני נכנסתי פה למטאפורה הסקסית לא במקרה, מפני שהיחסים שלי עם השפה הם חושניים. אף פעם אני לא אוכל לעשות בשפה כל מה שארצה, ואף פעם לא אלך אחריה עד הסוף בעיניים עצומות רק מפני שהיא קוראת. אבל קרוב לזה או קרוב לזה לפעמים כן. ועוד הרבה דברים נוספים. למשל חבר, למשל מאהב, למשל מקשיב לה, מה היא רוצה.

מה בין פרוזה לשירה? נדמה כיום שהפרוזה חיבקה את השירה חיבוק רחב.

עמוס עוז: אורך השורות. בחיי שרק אורך השורות. מישהו אמר, שבשירה המשורר מחליט איפה תיגמר שורה, ובפרוזה הסַדר הוא שמחליט. לא מטריד אותי איפה עובר הגבול. אני רוצה לעבור את הגבול בלי לראות מחסום. אני יכול לקרוא דף פרוזה ולהגיד: פה יש דף שירי ולקרוא שיר ולומר: פה יש אלמנט פרוזאי. לחיוב אני אגיד את זה. זה הכל.

אתה כותב ב“באור התכלת העזה” –“יכול להיות שאפשר לנסות לתפוס את הזמן, המקום, הפליטים העקורים כפי שהם: בחמקמקותם ובכל רזונם… לכתוב כמו מצלמה שקלטה יותר מדי אור.” ועם זאת אתה כותב הפוך מזה. זה איווּי, משאלה?

עמוס עוז: חשבתי איך כותבים פרוזה במקום מתהווֶה. מקום שאין לו עדיין נכסי דלא ניידי. זה קשה. רומן זה בעצם צמח של מים עומדים. לא של נהרות ששוטפים מהר. לכל היותר של זרם איטי, אגמים. אם רומן היה דג, הייתי אומר: הוא צריך להיות באגם, לא בנהר שוצף. בסיטואציה כמו שלנו כאן בארץ, צריך אולי לכתוב רזה ולצלם לתוך השמש. יש אולי אנשים שעושים את זה, וזה מעניין אותי, אבל אני לא קיימתי את העצה של עצמי, ולא בפעם הראשונה. הרבה דברים אני חושב שצריך לעשות אותם, ואני לא עומד בהם. אם יבוא אלי סופר מתחיל ויגיד לי שהוא עוד מחפש את קולו, אני אגיד לו: בני, עשה כך וכך. אני כבר חתול זקן. את מניחה שיש לי חופש להחליף סגנון כמו בגד. גם אם ישכנעו אותי שיש דברים שצריך וראוי לעשות, אני לא אוּכל. נניח שיבוא מישהו ויגיד לי: עמוס, הדבר הדחוף לעשות אותו עכשיו הוא לכתוב ספר על האינתיפאדה ולתאר איך כל זה נראה מנקודת הראות של ערבי מדוכא, אני אגיד לו: אתה צודק אבל אני לא יכול. זה לא שאני לא רוצה ומתחמק. אני לא יכול. זה לא אני. הייתי רוצה לכתוב אחרת לגמרי משאני כותב, הייתי רוצה לבנות גשרים, הייתי רוצה להיות אשה לכמה זמן, הייתי רוצה להיות לכמה חודשים ראש ממשלה ולגמור את הקטטה שלנו עם הערבים. אפילו את, שאת לא בת חמש עשרה, היית מסמיקה מהדברים שהייתי רוצה. אז מה? אני לא יכול. במציאות כמו שלנו יכול להיות מעניין נורא לכתוב רזה, ולצלם ישר לתוך השמש ושיישרף הפילם. ולכתוב ממש סמי־דוקומנטארי. גם כשכתבתי את “פה ושם בארץ ישראל” רציתי להיות עיתונאי ולא הייתי. רציתי להיות אובייקטיבי ולא הייתי. הרגליים משכו אותי אל הפריקים שלי, אל השוליים. לא הלכתי לדבר אל אף אחד מ“שלום עכשיו”. למה? למה הלכתי רק לפינות, שהן כביכול ההפכים שלי? למה? ככה.

בניגוד למשוררים, סופרים מעוניינים לפעמים יותר במה שלא קרה להם מאשר במה שקרה להם במציאות. הם דומים לאנשים שמתוודים על חטא שלא חטאו. השאלה היא למה ואיך כותב סופר על מה שלא אירע לו עצמו? במה הם מזינים את המדומה?

עמוס עוז: באותו דלק שבו מוּזנות כל הפנטזיות שלנו. של כולנו. התאבון שלנו לחיים, החיים בה"א הידיעה, הוא הרבה יותר גדול מבית הבליעה שלנו. אנחנו באים לעולם עם עיניים גדולות. מזה זה מוּזן. לכתוב על משהו זה לא בדיוק לחיות אותו. אל תחשבי שאם סופר כותב על ארמון של איזמרגד על ראש הר קרח, אז הוא כבר חי שם. להפך. מה שקורה שהוא הבנאי והוא הסתת והוא סוחב את הזכוכיות. אבל הוא לא גר שם. אולי הקורא יגור שם. לכתוב סיוט או פנטזיה זה לא לחיות אותם, אלא לעצב אותם. זה כמעט ההפך. וזאת עבודה קשה. אני אגיד משהו שלא שאלת. לכתוב רומן, יעקב שבתאי פעם אמר לחיים באר, שלכתוב רומן זה כמו לקחת מברשת שניים ולצחצח בה את רחוב אלנבי מכיכר מגן דוד עד מוגרבי. אני אגיד לך, שזה כמו לקחת את הרכס הזה של הרי אדום ולעשות את כולו מאבני חצץ קטנות. ברומן החדש הזה, מאה עשרים אלף מלים, רבע מיליון החלטות. זה לא נכון להגיד שלכתוב איזו פנטזיה זה לחיות אותה; זה לעבוד, לעצב, לפעמים גם להשתחרר ממנה. יש רגעים אופוריים, יש גם רגעים של יאוש. אבל רוב הזמן אתה יושב שעות ליד השולחן ומחזיק פינצטה, בתוכה אתה מחזיק איזה פועֵל ושואל את עצמך איפה הפועל הזה יֵשב. אתה מרים שלושה ארבעה פעלים או תארים, בוחן אותם מול האור, מסובב קצת ושואל את עצמך אם הם ישתבצו שם או לא.

צילום: רון רותם

אתה אוהב לכתוב, נהנה מהכתיבה?

עמוס עוז: אני אוהב לגמור לכתוב. לא. זה שקר. יש רגעים שאני נורא נהנה. אם אני מוצא משהו שחיפשתי, זו הנאה גדולה. מאוד.

כמה מן הספר כבר במוחך כשאתה יושב לכתוב?

עמוס עוז: במוח? בגוף, בביצים, בבטן. לא נכון להגיד שהוא במוח. לא יודע. בדרך כלל אני יודע מה אני הולך לעשות, אבל בדרך כלל לא יוצא מה שידעתי שאני הולך לעשות.

אתה כותב כל בוקר? נכנס למשמעת בכל בוקר מחדש?

עמוס עוז: דופק כרטיס כל בוקר. אני לא צריך להכניס את עצמי למשמעת. אני אדם ממושמע ומרובע.

איך מתחיל יום עבודה שלך, בקריאת מה שכתבת אתמול?

עמוס עוז: לא תמיד. לא. את הספר הזה, “לדעת אשה”, לא כתבתי בדיוק לפי הסדר. לפעמים אני בא הנה בבוקר, ויום העבודה מתחיל בזה שאני לא עושה כלום. אני הולך בחדר וחושב או יושב וחושב. והרבה פעמים אם אני צריך לכתוב מה שאנשים מדברים אחד לשני, אני צריך לדבר את זה, אני צריך לשמוע את זה. אז פה אף אחד לא שומע אותי. אחרת היו צוחקים. אם אני צריך לכתוב שיחה, אני קודם אומר את זה כמה פעמים עד שאני שומע את זה נכון, ואז אני כותב. לפעמים אני קורא מה שכתבתי קודם. לפעמים אני לא ממשיך בבוקר במקום שהפסקתי בלילה. אני מתחיל מפינה אחרת, ממקום אחר בספר. בסוף זה מתחבר. או שלא מתחבר. אני זוכר שבסיפורים הראשונים שכתבתי, גם בגלל התנאים, הייתי קודם יודע את כל הסיפור בעל פה ורק אחרי זה יושב שעתיים וכותב אותו. עכשיו לא. אני כותב טיוטות. לא שאני כותב טיוטה ומעתיק לנקי פעם אחרי פעם, אלא כותב גִּרסה ועוד גרסה, וכשיש חמש או שש או שבע גרסאות אני מניח אותן על השולחן ומסתכל עליהן ומכולן אני עושה אחת.

מה קורה בתקופת הקינון של ספר חדש?

עמוס עוז: אני יושב פה בחדר ומסתכל. פעם, בעיקר בקיבוץ, היו לי צרות צרורות עם העניין הזה. הייתי בא לחדר אוכל בשתים־עשרה בצהריים, אחרי שישבתי חמש־שש שעות בחדר העבודה שלי ולא כתבתי כלום או כתבתי שורה ומחקתי שתיים־שלוש מאתמול, עוד יצאתי עם מינוס, והייתי מסתכל על האנשים שחוזרים מהשדה ואמרתי לעצמי מה אני בא לאכול, מה אני מעז לשים לי אוכל על הצלחת. זה היה לי קשה. היום אני רואה את עצמי כמו בעל חנות. העבודה שלי זה לפתוח את החנות ולהחזיק אותה פתוחה כמה שעות, גם אם לא בא אף לקוח. כשיש הרבה לקוחות, אני מחזיק אותה פתוחה מעבר לשעות המקובלות.

מה יחסך לפרוזה הישראלית כיום? א.ב. יהושע, שבתאי, קנז. האם מישהו מהצעירים נראה לך מעניין במיוחד?

עמוס עוז: אנחנו חיים במקום נורא אינטימי. ויש לי המון מה להגיד ואני לא רוצה להגיד אותו בראיון, כי אני עלול חס וחלילה לגרום כאב למישהו ויש די כאב בעולם גם בלעדי. אני יכול להגיד לך בהכללה שהספרות שנכתבת עכשיו בישראל, גם השירה וגם הפרוזה, מלהיבה אותי כל הזמן. מלהיבה אותי אפילו כשיוצאים דברים בינוניים או למטה מזה. כמעט שום דבר שיוצא פה לא נראה לי מֵימי ואנֶמי ולא משאיר אותי קר. יש דברים שמרגיזים אותי, אפילו דברים שדוחים אותי, אבל כמעט שום דבר לא משאיר אותי קר.

“אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות.” כך הפתיחה היפה של “מיכאל שלי”. תסביר אותה.

עמוס עוז: מה את שואלת אותי, תשאלי את חנה גונן. היא חושבת שיש קשר בין הכתיבה לבין הדעיכה של הכוח לאהוב ושיש קשר בין הדעיכה של הכוח לאהוב לבין המוות. היא קושרת שם שלושה דברים. הכוח לאהוב, הכתיבה שהיא כותבת זה הסם שלה נגד דעיכת הכוח לאהוב, הויטמין נגד הדעיכה של הכוח לאהוב, והדבר השלישי זה המוות. כדי לא למות צריך לא להפסיק לאהוב וכדי לא להפסיק לאהוב צריך לא להפסיק לכתוב ואם הפסקת לאהוב – תכתבי, זה מחזק את הכוח לאהוב.

עניין הכתיבה שייך לכוחות־החיים ולפיתויים של החיים. לא למוות. לקשרים הטובים עם העצים והאבנים. מי שכותב לא רוצה למות. בזה הגברת גונן לא היחידה. אפילו המתאבד, אם הוא משאיר מכתב הוא לא באמת רוצה למות. בזמן שהוא כותב את המכתב הוא בצד החיים. הוא לא כותב את המכתב למתים. גם אם הוא כן כותב את המכתב למתים, גם אם מדברים עם המתים, מדברים אליהם בשביל שהם יחיו קצת. לא לוותר למוות. לא לוותר למוות זה להמשיך לאהוב. אם אתה כותב בהתייחסות למישהו שכבר מת, בזמן שאתה כותב הוא לא יכול להיות מת. אתה לא כותב לעצמות. אתה לא כותב לבשָׂר שהתולעים אכלו אותו. אתה מזמין את המת לחדר, אתה קורא לו הביתה.

ראיינה: הלית ישורון

אין להעתיק את הראיון או קטעים מתוכו ללא אישור בכתב מאת המערכת.